‫לק"י‬

‫תשס"ט‬

‫פרשות מטות ומסעי‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬

‫את הפרידה ממשה התחלנו בשבת שעברה כאשר נתבשר על מי שעתיד להחליף אותו‪ .‬בפרשתנו‬
‫מפרט הקב"ה את חובו האחרון של משה בטרם ילך להאסף אל עמיו‪.‬‬
‫ִש ָר ֵאל‪ ,‬מֵ אֵ ת‪ ,‬הַ ִּמ ְדיָנִ ים; ַאחַ ר‪ֵ ּ ,‬ת ָאסֵ ף ֶאל‪ַ -‬ע ּ ֶמ ָ‬
‫יך‬
‫ֹשה ּ ֵלאמֹר‪ .‬נְ קֹם‪ ,‬נִ ְק ַמת ְ ּבנֵי י ְ ׂ‬
‫ַוי ְַד ֵּבר ה'‪ֶ ,‬אל‪-‬מ ׁ ֶ‬

‫משה ניגש למלאכתו מיד‪:‬‬
‫ָשים לַ ָ ּצבָ א; וְ י ְִהי ּו‪ַ ,‬על‪ִ -‬מ ְדיָן‪ ,‬לָ ֵתת נִ ְק ַמת‪-‬ה'‪,‬‬
‫ֹשה ֶאל‪-‬הָ ָעם לֵ אמֹר‪ ,‬הֵ חָ ְלצ ּו מֵ ִא ְּתכֶ ם אֲ נ ִׁ‬
‫ַוי ְַד ֵּבר מ ׁ ֶ‬
‫ֹשה ֶאלֶ ף לַ ּ ַמ ּ ֶטה‪ ,‬לַ ָ ּצבָ א‪ :‬א ָֹתם וְ ֶאת‪ִ ּ -‬פינְ חָ ס ֶּבן‪-‬אֶ ְל ָעזָר הַ כּ ֹהֵ ן‪ ,‬לַ ָ ּצבָ א‬
‫ִשלַ ח א ָֹתם מ ׁ ֶ‬
‫ְ ּב ִמ ְדיָן‪ַ .‬ויּ ְׁ‬

‫והנה לנו סיפור המלחמה ותוצאותיה‪:‬‬
‫ֹשה; ַויַּהַ ְרג ּו‪ָּ ,‬כל‪-‬זָכָ ר‪ .‬וְ אֶ ת‪ַ -‬מ ְלכֵ י ִמ ְדיָן הָ ְרג ּו ַעל‪-‬‬
‫שר ִצ ּוָה ה'‪ֶ ,‬את‪-‬מ ׁ ֶ‬
‫ַויּ ְִצ ְ ּבא ּו‪ַ ,‬על‪ִ -‬מ ְדיָן‪ַּ ,‬כאֲ ׁ ֶ‬
‫שת‪ַ ,‬מ ְלכֵ י ִמ ְדיָן; וְ ֵאת ִ ּב ְל ָעם‬
‫חַ ְללֵ יהֶ ם‪ ,‬אֶ ת‪-‬אֱ וִ י וְ ֶאת‪ֶ -‬ר ֶקם וְ ֶאת‪-‬צוּר וְ אֶ ת‪-‬חוּר וְ ֶאת‪ֶ -‬רבַ ע‪--‬חֲמֵ ׁ ֶ‬
‫שי ִמ ְדיָן‪ ,‬וְ אֶ ת‪-‬טַ ּ ָפם; וְ ֵאת ָּכל‪ּ ְ -‬בהֶ ְמ ּ ָתם וְ אֶ ת‪-‬‬
‫ִש ָר ֵאל ֶאת‪-‬נְ ׁ ֵ‬
‫ִש ּב ּו ְבנֵי‪-‬י ְ ׂ‬
‫ֶּבן‪ּ ְ -‬בעוֹ ר‪ ,‬הָ ְרג ּו ֶּבחָ ֶרב‪ַ .‬ויּ ְׁ‬
‫ָּכל‪ִ -‬מ ְק ֵנהֶ ם וְ ֶאת‪ָּ -‬כל‪-‬חֵ ילָ ם‪ָּ ,‬בזָז ּו‪ .‬וְ ֵאת ָּכל‪ָ -‬ע ֵריהֶ ם ְ ּבמוֹ ְׁשב ָֹתם‪ ,‬וְ אֵ ת ָּכל‪ִ -‬טיר ָֹתם‪ָׂ --‬ש ְרפ ּו‪,‬‬
‫ֹשה וְ אֶ ל‪-‬‬
‫ָּבאֵ ׁש‪ַ .‬ויּ ְִקח ּו‪ֶ ,‬את‪ָּ -‬כל‪-‬הַ ּ ָׁשלָ ל‪ ,‬וְ ֵאת‪ָּ ,‬כל‪-‬הַ ּ ַמ ְלקוֹ חַ ‪ָּ --‬ב ָא ָדם‪ ,‬וּבַ ְ ּבהֵ ָמה‪ַ .‬ויּ ִָבא ּו אֶ ל‪-‬מ ׁ ֶ‬
‫ִש ָר ֵאל‪ ,‬אֶ ת‪-‬הַ ּ ְׁש ִבי וְ אֶ ת‪-‬הַ ּ ַמ ְלקוֹ חַ וְ אֶ ת‪-‬הַ ּ ָׁשלָ ל‪--‬אֶ ל‪-‬הַ ּ ַמ ֲחנֶה‪:‬‬
‫ֶא ְל ָעזָר הַ כּ ֹהֵ ן וְ אֶ ל‪-‬עֲ ַדת ְ ּב ֵני‪-‬י ְ ׂ‬
‫שר ַעל‪-‬י ְַרדֵּ ן י ְֵרחוֹ‬
‫ֶאל‪ַ -‬ע ְרבֹת מוֹ ָאב‪ ,‬אֲ ׁ ֶ‬

‫לאחר שהרגו את כל אלו חוזרים גיבורי הצבא שלנו עם שלל ומלקוח‪ ,‬עם שבויים ועם ניצחון‪,‬‬
‫ומייד יוצאים לקראתם כל הפוליטיקאים והרמטכ"לים‪ ,‬העיתונאים‬
‫סובבים והצלמים חוגגים‪:‬‬
‫אתם‪ :‬אֶ ל‪ִ -‬מחוּץ‪,‬‬
‫יאי הָ ֵע ָדה‪ִ --‬ל ְק ָר ָ‬
‫ֹשה וְ ֶא ְל ָעזָר הַ כּ ֹהֵ ן‪ ,‬וְ כָ ל‪-‬נְ ִ ׂש ֵ‬
‫ַויּ ְֵצא ּו מ ׁ ֶ‬
‫לַ ּ ַמ ֲחנֶה‬

‫ואנו כבר מצפים לשבח ולהלל‪ ,‬לשירה ולתודה‪ ,‬אך להפתעתנו )הראשונה(‪:‬‬
‫ֹשה‪ַ ,‬על ּ ְפקו ֵּדי הֶ חָ יִל‪ָׂ ,‬ש ֵרי הָ אֲ לָ ִפים וְ ָׂש ֵרי הַ ּ ֵמאוֹ ת‪ ,‬הַ ָּב ִאים ִמ ְ ּצבָ א‬
‫ַויּ ְִקצֹף מ ׁ ֶ‬
‫הַ ִּמ ְלחָ ָמה‪.‬‬

‫משה כועס‪ ,‬והאינטואיציה‪ ,‬מבלי לעשות דוקטורט בחקר מלחמת מדין והיבטיו התרבותיים בעת‬
‫העתיקה‪ ,‬היא שכעסו נובע אולי מתפיסת כל השבויים‪ ,‬המלקוח‪ ,‬הרי מדובר בנקמת ה' במדין‪,‬‬
‫משהו שאמור להיות נקי מאינטרסים אישיים‪ ,‬והרי לנו כל השלל והשבי שקצת מוציאים את‬
‫המרצע מהשק‪ .‬האטימולוגיה של המילה 'ביזה'‪ ,‬אשר לה מיוחסים על פי רוב כל אלו‪ ,‬מצביעה על‬
‫הקשר ל‪'-‬בזיון' ו‪'-‬בוז'‪ .‬אך להפתעתנו )‪ (2‬משה מסביר את סיבת קצפו מיד‪:‬‬
‫ִש ָראֵ ל‪ּ ִ ,‬ב ְדבַ ר ִ ּב ְל ָעם‪ִ ,‬ל ְמסָ ר‪ַ -‬מ ַעל‬
‫ִיתם‪ָּ ,‬כל‪-‬נְ ֵקבָ ה הֵ ן הֵ ּנָה הָ י ּו ִל ְבנֵי י ְ ׂ‬
‫ֹשה‪ :‬הַ ִחיּ ֶ‬
‫ַויֹּאמֶ ר אֲ לֵ יהֶ ם‪ ,‬מ ׁ ֶ‬
‫יש‬
‫ַּבה'‪ַ ,‬על‪-‬דְּ בַ ר‪ְ ּ -‬פעוֹ ר; ו ְַּת ִהי הַ ּ ַמ ּגֵפָ ה‪ַּ ,‬בעֲ ַדת ה'‪ .‬וְ ַע ּ ָתה‪ִ ,‬ה ְרג ּו כָ ל‪-‬זָכָ ר ַּב ּ ָטף; וְ כָ ל‪ִ -‬א ּ ָׁשה‪ ,‬י ַֹד ַעת ִא ׁ‬
‫שר לֹא‪-‬י ְָדע ּו ִמ ְׁש ַּכב זָכָ ר‪--‬הַ חֲי ּו‪ ,‬לָ כֶ ם‪.‬‬
‫ָשים‪ ,‬אֲ ׁ ֶ‬
‫ְל ִמ ְׁש ַּכב זָכָ ר‪ֲ --‬הרֹג ּו‪ .‬וְ כֹל הַ ּ ַטף ַּב ּנ ִׁ‬

‫ללא ספק האשמה חמורה ביותר‪ ,‬השארתם את כל הנשים בחיים?! איך עשיתם דבר כזה?!‪ 1‬הרי‬
‫על נשות מדין כל כעסנו‪ ,‬הם אשמו בכל המגפה שפקדה את העם‪ ,‬הם מיישמות עצת בלעם ואנו‬
‫איננו רחוקים ממעשה פינחס שעודו מהדהד באוזנינו‪ .‬אין ברירה אלא להשלים את המלאכה )על‬
‫כן נשלח פינחס בראשם שכן המתחיל במצווה אומרים לו‪ ...‬נו!‪ ,(...‬והנה נשלח הצבא בשנית אך לא‬
‫לפני שיוזכרו לו שני דברים‪ ,‬דינו של הורג נפש והלכות טומאת כלים‪:‬‬
‫ישי‬
‫וְ ַא ּ ֶתם‪ ,‬חֲנ ּו ִמחוּץ לַ ּ ַמ ֲחנֶה‪ִׁ --‬ש ְב ַעת י ִָמים‪ :‬כּ ֹל ה ֵֹרג נֶפֶ ׁש וְ כֹל ֹנג ֵַע ֶּבחָ לָ ל‪ִּ ,‬ת ְתחַ ְּטא ּו ַּביּוֹ ם הַ ּ ְׁש ִל ִׁ‬
‫שה ִע ִּזים‪ ,‬וְ כָ ל‪ּ ְ -‬כ ִלי‪ֵ -‬עץ‪--‬‬
‫יעי‪ַ --‬א ּ ֶתם‪ ,‬ו ְּׁש ִביכֶ ם‪ .‬וְ כָ ל‪ֶּ -‬בגֶד וְ כָ ל‪ּ ְ -‬כ ִלי‪-‬עוֹ ר וְ כָ ל‪ַ -‬מעֲ ֵׂ‬
‫וּבַ יּוֹ ם הַ ּ ְׁש ִב ִ‬
‫ִּת ְתחַ ּ ָטא ּו‪.‬‬

‫‪                                                             ‬‬

‫‪ 1‬ועוד לאחר תקדימי פמיניסטיים )"לכאורה"( שגילינו בפרשתם של בנות צלפחד‪...‬‬

‫לק"י‬
‫‪-‬המשך‪-‬‬

‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬

‫הנקמה‪ ,‬מבלי שנרחיב בה היא מיסודות הצדק החברתי הנוהג בעולם‪ .‬בלעדי הנקמה אין צדק‪.‬‬
‫לטווח הארוך אין ספק כי הציפיה של האחר לנקמה היא ההרתעה הטובה ביותר שישנה‪ ,2‬הרתעה‬
‫שכזו‪ ,‬כאמור‪ ,‬תביא בטווח הארוך ל‪'-‬שלום' או לכל הפחות למצב בו לא תוכל להתקיים מלחמה‪.‬‬
‫אם נגענו באותה נקמה‪ ,‬מי הנוקם כאן‪ ,‬האמנם היא נקמת ה'? בפסוק הראשון שהבאנו הקב"ה‬
‫ִש ָראֵ ל" אם כך‪ ,‬מהיכן משה הופך נקמה זו לנקמת ה'?‬
‫אומר מפורשות למשה "נְ קֹם‪ ,‬נִ ְק ַמת ְ ּבנֵי י ְ ׂ‬
‫חז"ל שהיו ערים להטייתו של משה דרשו על פרשתנו‪:3‬‬
‫אמר משה‪ :‬ריבון העולמים! אם היינו ערלים‪ ,‬או עובדי עבודת כוכבים‪ ,‬או כופרי מצות‪ ,‬לא היו‬
‫שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו‪ ,‬אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו‪ ,‬הלכך הנקמה שלך‪,‬‬
‫לתת נקמת ה' במדין‬

‫רגע לפני היציאה לקרב מזכירים לחיילים הנכבדים‪ ,‬שהכל טוב ויפה וצודק אבל‪:‬‬
‫ישי‬
‫וְ ַא ּ ֶתם‪ ,‬חֲנ ּו ִמחוּץ לַ ּ ַמ ֲחנֶה‪ִׁ --‬ש ְב ַעת י ִָמים‪ :‬כּ ֹל ה ֵֹרג נֶפֶ ׁש וְ כֹל ֹנג ֵַע ֶּבחָ לָ ל‪ִּ ,‬ת ְתחַ ְּטא ּו ַּביּוֹ ם הַ ּ ְׁש ִל ִׁ‬
‫יעי‪ַ --‬א ּ ֶתם‪ ,‬ו ְּׁש ִביכֶ ם‪.‬‬
‫וּבַ יּוֹ ם הַ ּ ְׁש ִב ִ‬

‫אין ברירה‪ ,‬לנקמה הצודקת הזו יש מחיר‪ ,‬אנחנו לא מעוניינים שתחזרו‬
‫למחנה מייד לאחר העניין הזה‪ ,‬תמתינו‪ ,‬תירגעו‪ ,‬תנוחו‪ ,‬ואחר שיפוגו‬
‫שאריות הארועים תצטרפו אלינו‪ .‬כנראה שאכן כך היה והנה הקב"ה‬
‫פונה אל משה ולאחר דין ודברים שלא היו בין השניים הוחלט על אופן‬
‫חלוקת השלל‪ ,‬מֶ כֶ ס לַ ה'‪.‬‬
‫החיים מורכבים‪ ,‬מידת הדין ומולה מידת הרחמים‪ .‬בזוהר מצאנו קטע קצר מאוד על פרשת מטות‬
‫שר לֹא‪-‬י ְָדע ּו ִמ ְׁש ַּכב‬
‫ָשים‪ ,‬אֲ ׁ ֶ‬
‫)על פרשת מסעי לא מצאנו כלל‪ (...‬העוסק כולו בפסוק " וְ כֹל הַ ּ ַטף ַּב ּנ ִׁ‬
‫זָכָ ר"‪ ,‬המתייחס לציווי משה להרוג את שאר הנשים ולהחיות רק את אלו‪ .‬מבלי להיכנס לעומקם‬
‫של הדברים נציע משהו קטן‪ ,‬וכך מצינו שם‪ :‬‬
‫אמר רבי יהודה‪ :‬אין העולם מתנהג אלא בתרי גוונין‪ ...‬הדא הוא דכתיב "דרשה צמר‬
‫ופשתים ותעש בחפץ כפיה" וכתיב "בידיה טוו"‪ ,‬מאי טוו? א"ר יהודה‪ :‬טוו בדינא‪ ,‬טוו‬
‫ברחמי‪ .‬אמר רבי יצחק‪ :‬אמאי אתקרי אשה? אמר ליה דכלילא בדינא וכלילא ברחמי‪.‬‬

‫‪4‬‬

‫העולם מתנהל תמיד בשני מישורים‪ ,‬מלמעלה למטה‪ :‬הקב"ה מצווה על נקמת ישראל במדין‪.‬‬
‫ומלמטה למעלה‪ :‬בני ישראל רואים עצמם כממלאים חובה של נקמת ה' במדין‪ .‬מחד מידת הדין‪,‬‬
‫הנקם‪ ,‬הצדק‪ ,‬מאידך הרחמים‪ ,‬השלווה‪ ,‬הנסיון להגיע לרוגע‪ .‬מול כל אותה נקמה רואה משה את‬
‫עצמו כמי שמדין בכלל גמלה לו טובה והוא אינו מסוגל להשתתף במעשה הנקם כפי שהבאנו לעיל‪.‬‬
‫הזוהר מזכיר לנו את הדואליות שמייצגת האישה‪ ,‬היא אם כל חי‪ ,‬אך היא עצמה מאיש לוקחה‪.‬‬
‫האישה היא תמונת העולם הזה‪ ,‬הדין והרחמים שבזכות השיח ביניהם בראשיתו של עולם‪ ,‬כפי‬
‫שמספר המדרש‪ ,‬לא נחרב העולם בבריאתו‪ .‬כולנו יודעים מהחיים שרק נשים מסוגלות לעשות‬
‫כמה דברים יחד )מכאן ההוכחה שגברים הם מלאכים‪.( ...‬‬
‫מעגל אחד שטרם סגרנו‪ ,‬הביזה והמלקוח‪ .‬כמובן שגם את כל אלו ניתן לראות כי בסופו של דבר‬
‫ישנו קו אחד של ביזה וקו אחר של מכס לה'‪ ,‬שני גוונים של אותו מעשה‪ .‬החייל שלקח את‬
‫‪                                                             ‬‬

‫‪ 2‬בעבר )בדף של פרשת יתרו( הזכרנו פה את הניסוי שערך רוברט אקסלרוד מאוניברסיטת אן‪-‬ארבור במישיגן‬
‫בתחרות בין אסטרטגיות שונות כאשר המנצחת היתה אסטרטגיית 'מידה כנגד מידה'‪ ,‬לא נרחיב על כך את היריעה‬
‫הפעם מי שרוצה מוזמן לעיין בדפים הקודמים )ואם לא קיבלתם רק תשלחו מייל‪.(...‬‬
‫‪ 3‬במדבר רבה כב‪,‬ב‪  .‬‬
‫‪ 4‬אמר רבי יהודה‪ :‬אין העולם מתנהג אלא בשני גוונים )צבעים(‪ ...‬שכתוב "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה"‬
‫וכתיב "בידיה טוו"‪ ,‬מאי טוו? א"ר יהודה‪ :‬טוו בדין‪ ,‬טוו ברחמים‪ .‬אמר רבי יצחק‪ :‬למה נקראת אשה? אמר ליה‬
‫שכלולה בדין וכלולה ברחמים )אש = דין ו‪-‬ה' =רחמים(‪.‬‬

‫‪ ‬‬

‫‪ 2‬‬

‫לק"י‬
‫‪-‬המשך‪-‬‬

‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬

‫החפצים מבית השבוי יכול לעשות זאת במודעות זו או במודעות אחרת אך המעשה כלפי חוץ נראה‬
‫זהה‪ .‬המקרא מספר לנו כי המפקדים ששבו מהקרבות נדבו מעבר למכס שהוטל עליהם ‪:‬‬
‫ֹאמר ּו‪ ,‬אֶ ל‪-‬‬
‫שר ְל ַא ְלפֵ י הַ ָ ּצבָ א‪ָׂ --‬ש ֵרי הָ אֲ לָ ִפים‪ ,‬וְ ָׂש ֵרי הַ ּ ֵמאוֹ ת‪ַ .‬ויּ ְ‬
‫ֹשה‪ ,‬הַ ּ ְפקֻ ִדים‪ ,‬אֲ ׁ ֶ‬
‫ַויּ ְִק ְרב ּו‪ ,‬אֶ ל‪-‬מ ׁ ֶ‬
‫ֹשה‪ ,‬עֲ בָ ֶד ָ‬
‫יש‪ַ .‬ו ּנ ְַק ֵרב אֶ ת‪-‬‬
‫שר ְ ּבי ֵָדנ ּו; וְ לֹא‪-‬נִ ְפ ַקד ִמ ּ ֶמ ּנ ּו‪ִ ,‬א ׁ‬
‫שי הַ ִּמ ְלחָ ָמה‪ ,‬אֲ ׁ ֶ‬
‫ֹאש ַאנְ ׁ ֵ‬
‫ָשא ּו ֶאת‪-‬ר ׁ‬
‫יך נ ְ ׂ‬
‫מ ֶׁ‬
‫שר ָמצָ א ְכ ִלי‪-‬זָהָ ב אֶ ְצ ָע ָדה וְ צָ ִמיד‪ ,‬טַ ַּב ַעת‪ָ ,‬עגִ יל וְ כו ָּמז‪ְ --‬לכַ ּ ֵפר ַעל‪-‬נ ְַפ ׁש ֵֹתינ ּו‪,‬‬
‫יש אֲ ׁ ֶ‬
‫ָק ְר ַּבן ה'‪ִ ,‬א ׁ‬
‫ֹשה וְ אֶ ְל ָעזָר הַ כּ ֹהֵ ן‪ֶ ,‬את‪-‬הַ זָּהָ ב‪--‬מֵ ִא ּ ָתם‪ :‬כּ ֹל‪ּ ְ ,‬כ ִלי‬
‫ִל ְפנֵי ה'‪ַ .‬ויּ ִַּקח מ ׁ ֶ‬
‫שר הֵ ִרימ ּו לַ ה'‪ִׁ --‬ש ּ ָׁשה ָע ָׂשר ֶאלֶ ף‬
‫שה‪ַ .‬וי ְִהי ָּכל‪-‬זְהַ ב הַ ְּתרו ָּמה‪ ,‬אֲ ׁ ֶ‬
‫ַמעֲ ֶׂ‬
‫ְׁשבַ ע‪-‬מֵ אוֹ ת ַוח ֲִמ ּ ִׁשים‪ָׁ ,‬ש ֶקל‪ :‬מֵ ֵאת ָׂש ֵרי הָ אֲ לָ ִפים‪ ,‬וּמֵ ֵאת ָׂש ֵרי הַ ּ ֵמאוֹ ת‪ .‬‬

‫בקריאה ראשונה של הקטע חלקינו ייזכרו אסוציאטיבית באסיפת‬
‫התכשיטים לבניית העגל‪ ,‬כמובן שניתן לומר כי זה ממש המעשה העומד‬
‫מנגד לאותה עבודה זרה‪ ,‬נדבה הבאה מכל הלב‪ .‬אך להפתעתנו )‪(!3‬‬
‫החיילים האחרים לא קנו את הדוגמא האישית המרשימה של‬
‫מפקדיהם‪:‬‬
‫יש לוֹ‬
‫שי‪ ,‬הַ ָ ּצבָ א‪ָּ ,‬בזְז ּו‪ִ ,‬א ׁ‬
‫ַאנְ ׁ ֵ‬

‫ייתכן ור' שמחה בונים מפשיסחא בחר לראות זאת קצת אחרת וכך הוא כותב‪:5‬‬

‫דהנה שרי אלפים והמאות כולם התנדבו לה' אצעדה וכו' ושאר אנשים לא התנדבו‬
‫רק בזזו איש לו‪ .‬וזה מורה על גודל שבחם שלא עשו דבר שאין במדריגתם‪ ,‬כי הם‬
‫התנדבו מחמת שהיו ממונים על צבא ועליהם מוטל משא העם‪ ,‬לזה כשראו שלא‬
‫נפקד מהם איש לא היו כפויי טובה ושאר אנשים לא הוצרכו להתנדב‪ .‬וזה שבח‬
‫גדול ליודעי דעת שלא היו רוצים לעשות מצוות אנשים מלומדה בלא טעם אף‬
‫שהעניין בעצם הוא דבר טוב‪ ...‬וזהו מידת אמת‪.‬‬
‫אז אולי באמת ניתן היה לראות כאן איזה עגל‪ ,‬איזו הליכה עיוורת‪ ,‬שהיה חשש שיפלו אליה‬
‫פשוטי העם‪ .‬בשעה טובה למדו בני ישראל מי הם ומי הם אינם‪ .‬והנכון והראוי היא לעיתים‬
‫לחשות ולעיתים לעשות‪.‬‬
‫תרי גווני‪...‬‬

‫פתרון החידה משבוע שעבר‪:‬‬
‫כלב בן יפונה ויהושע בן נון השכימו קום לעבודתם ועם זריחה והלכו‬
‫במהירות קבועה זה לכיוונו של זה‪ .‬יהושע צעד מ‪-‬נקודה א' לנקודה ב'‬

‫שתהיה שבת של זכור ושמור‪.‬‬

‫וכלב מנקודה ב' לנקודה א'‪ .‬הם נפגשו בחצות היום‪ ,‬אך המשיכו ללכת ללא‬
‫עצירה‪ .‬יהושע הגיע לנקודה א' בשעה ארבע אחה"צ וכלב הגיע לנקודה א'‬
‫בשעה תשע בערב ‪ .‬והרי תשובתנו המנומקת‪ :‬נגדיר את זמן הליכתו של‬

‫אריאל ז'יטניצקי‪.‬‬

‫יהושע ‪ X‬ואת זמן הליכתו של כלב ‪ .Y‬מנקודת המפגש ועד לסיום הלך‬

‫ולקינוח‪,‬‬
‫חידתנו השבוע היא‪:‬‬
‫מה הקשר בין טומאת מצרים‬
‫ופרשת מסעי?‬

‫יהושע ‪ 4/X‬מהדרך וכלב הלך ‪ 9/Y‬מהדרך‪ .‬היות ו‪ X/X=Y/Y=1 -‬אזי‬
‫מתקיים ‪ 4/X+9/y=1‬זו המשוואה הראשונה שלנו שכן מנקודת המפגש ועד‬
‫הסיום של כל אחד מהם הלכו שניהם יחד את כל הדרך‪ .‬כעת נחשב את‬
‫הזמן שהלכו מהזריחה ועד לנקודת המפגש‪ :‬יהושע הלך במהירות ‪9/Y ,X‬‬
‫מהדרך‪ .‬כלומר הוא הלך ‪ 9X/Y‬שעות‪ .‬כלב הלך במהירות ‪ 4/X ,Y‬מהדרך‪.‬‬
‫כלומר הוא הלך ‪ 4Y/X‬שעות‪ .‬היות ולקח לשניהם אותו זמן עד לנקודת‬
‫המפגש ניתן ליצור את המשוואה השניה שלנו‪ 9(X/Y)=4(Y/X) :‬אחרי כמה‬
‫פעולות של פישוט על המשוואה השניה נגיע ל ‪X=2Y/3‬‬
‫הצבה במשוואה הראשונה תביא לנו ‪ .X=10‬כלומר שיהושע הלך ‪ 10‬שעות‬
‫וכלב הלך ‪ 15‬שעות‪ ..‬לפיכך השמש זרחה בשעה ‪ 6‬בבוקר‪.‬‬

‫‪                                                             ‬‬
‫‪ 5‬קול שמחה על התורה‪ ,‬פרשת מטות‪.‬‬

‫‪ ‬‬

‫‪ 3‬‬
‫מותר להעביר הלאה‪ .‬להוספה‪/‬הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי ‪ . Arielvetamar@gmail.com‬אשמח לשמוע‬