‫בעוד הפובליציסטים בעיתונות מתפלמסים בשאלה מי הוא ממשיכו‬

‫של רבין‪ ,‬האם אהוד ברק או שמעון פרס‪ ,‬ובניתוחיהם מתערבבות‬

‫העדפות אישיות ופרפסקטיוות קצרות טווח‪ ,‬מצויה תשובה – מנוסחת‬
‫ברהיטות ומנומקת להפליא – בתוך אנתולוגיה מרתקת העוסקת‬
‫בבחינתם מחדש של המושגים מיתוס‪ ,‬לאומיות‪ ,‬ודמוקרטיה דרך‬
‫האירוע של רצח רבין‪.‬‬
‫על פי יישום מודל הסמכות הכריזמטית של מקס ובר ומתודולוגיית‬
‫המחקר של חותם קובץ המאמרים ועורכו‪ ,‬ד"ר לב גרינברג‪ ,‬שלפיה‬
‫שני התהליכים – מיסוד הדמוקרטיזציה בישראל ויישום הסכם אוסלו‬
‫– כרוכים זה בזה בלי יכולת להינתק‪ ,‬שניהם‪ ,‬ברק ופרס‪ ,‬לא רק‬
‫שאינם באופן קטגורי ממשיכיו של יצחק רבין‪ ,‬אלא שתקופת שלטונם‬
‫וסגנון מנהיגותם מהווים נסיגה ניכרת לאחור‪.‬‬
‫הגישור בין שני התהליכים‪ ,‬שלום ודמ וקרטיזציה‪ ,‬הוא האתגר‬
‫העיקרי של כל מנהיגות פוליטית‪ ,‬אך מאחר שדרכו של רבין נקטעה‪,‬‬
‫קשה מאוד להמשיך בדרך לא סלולה‪ .‬הניתוח של גרינברג קובע כי‬
‫התשתית לרצח רבין נוצקה‪ ,‬למעשה‪ ,‬עשור לפני אוסלו ולפני ‪4‬‬
‫בנובמבר ‪ ,1995‬כאשר שלוש היריות של יגאל עמיר קטעו את חייו‬
‫של רבין בכיכר העיר‪ .‬מקורה הוא בשיח המיתולוגי שאיפיין את‬
‫מערכות הבחירות של ‪ 1981, 1984‬ו‪.1988-‬‬
‫שיח זה‪ ,‬אשר לשתי המפלגות הגדולות היה אינטרס להנציח אותו על‬
‫מנת לשמר את שלטונן‪ ,‬קיבע את הכיבוש‪ ,‬והוציא את הפלסטינאים‬
‫מן המרחב הפוליטי‪ ,‬גם בעבור הימין וגם בקרב השמאל‪ .‬המיתוס‬
‫ששימש את הימין הוא "ארץ ישראל"‪ ,‬ואילו הטרמינולוגיה ששימשה‬
‫את השמאל להצדקת הכיבוש היא "אין עם מי לדבר"‪ .‬שתי המפלגות‬
‫הגדולות גייסו תמיכה ציבורית באמצעות הסמלים והמיתוסים‬
‫המקוטבים של איבה לאחר‪ ,‬אך בפועל שיתפו פעולה במדיניות‬
‫המשמרת את המצב שנוצר‪ .‬ממשלות האחדות הלאומית‪ ,‬על השיח‬
‫המיתולוגי שלהן‪ ,‬יצרו התאמה בין שיח בלתי דמוקרטי מנותק ושמרני‬
‫בפוליטיקה הישראלית פנימה ובין מציאות חיצונית בלתי דמוקרטית‬
‫של שלטון צבאי כפוי על הפלסטינאים‪.‬‬
 ‫השיח המיתולוגי דחק כל דיון ענייני ופתרון מע שי של בעיות הן‬
‫בתחום מערכת היחסים עם הפלסטינאים והן בנושאים אחרים שלא‬
‫הצליחו לעלות על סדר היום הציבורי (עמ' ‪ .)136-135‬רבין‪ ,‬בין אם‬
‫במודעות מלאה או חלקית‪ ,‬בין אם במתכוון ואם מתוך תגובה‬
‫פרגמטית למצבים משתנים‪ ,‬ניסה להיחלץ מן העימות המיתולוגי‬
‫שמאל‪-‬ימין ולהבנות פוליטיקה חדשה‪ ,‬שהעימות בה הוא בין העולם‬
‫המיתולוגי הישן של המשך הסכסוך ובין עולם פרגמטי חדש של‬
‫הידברות ופשרה‪ .‬מעשה השינוי האדיר שחולל רבין חייב לפרק של‬
‫מיתוסים ישנים רבים‪.‬‬
‫פירוק אחד כזה היה הכרזתו מעל בימת הכנסת בדיון על אוסלו‪" :‬לא‬
‫כל העולם נגדנו"‪ .‬עשיית שלום חייבה לנטוש את הזהות המסתגרת‬
‫המתגבשת בתגובה לעוינות המדומיינת של כל העולם‪ .‬רבין גם לא‬
‫הסתפק במנטרה "אין עם מי לדבר" אלא חיפש וחתר למצוא שותף‬
‫להידברות‪ ,‬עד שהשלים עם העובדה כי יהיה זה אש"ף בהנהגת יאסר‬
‫עראפת‪ .‬תהליכי דמוקרטיזציה‪ ,‬לפי גרינברג‪ ,‬מתרחשים בעתות‬
‫משבר של ההסדרים הפוליטיים הישנים ובתנאים של העדר‬
‫לגיטימציה להסדרים חדשים‪ ,‬ועל כן נודעת חשיבות מכרעת ליכולתה‬
‫של המנהיגות להעניק להם לגיטימציה‪.‬‬
‫המקום המרכזי שהיה למנהיגותו של רבין בתהליך הוא שחייב לפגוע‬
‫בו אישית‪ ,‬תחילה בתדמיתו באמצעות כרזות והשמצות‪ ,‬וכשזה לא‬
‫הועיל – באמצעות רציחתו (עמ' ‪ .) 131‬בקובץ המאמרים הכלולים‬
‫באנתולוגיה‪ ,‬אשר באורח מפתיע למדי אינם מדיפים מתוך שורותיהם‬
‫את אותו יובש מוכר המצוי תדיר בפרסומים של מכוני המחקר של‬
‫האקדמיה‪ ,‬מנסה קבוצת הכותבים לזקק בדרך מלאת מוקשים – "כי‬
‫בעוד טקסי זיכרון לרבין מחייבים התבוננות אוהדת מבפנים מזמין‬
‫הדיון האקדמי בחינה מפרקת מבחוץ" (עמ' ‪ – )44‬נתיב תובנה חדש‬
‫לאירוע הטראומטי ביותר ברצף החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל‪.‬‬

‫השאלה המרכזית שבה עוסקת האנתולוגיה היא מדוע יצחק רבין לא‬
‫רק שלא הפך למיתוס‪ ,‬אלא גם זכרו נותר שנוי במחלוקת‪ .‬מדוע הפך‬
‫רבין לסמל לסקטוריאליזציה העוברת על החברה הישראלית ולא סמל‬
‫לאחדותה? מדוע היחס לרבין יישאר מסוכסך בתוך עצמו ונטול פתרון‬
‫מוסכם? התשובות באנתולוגיה מכאיבות עוד יותר מהשאלות‬
‫הדטרמניסטיות‪ :‬בניגוד לימי הזיכרון האחרים‪ ,‬כמו יום הזיכרון לשואה‬
‫ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל‪ ,‬שבהם הנרצחים והנופלים מצויים‬
‫בלב לבו של המעשה הטקסי‪ ,‬יום הזיכרון ליצחק רבין הוא במובן‬
‫מסוים כלל לא יום זיכרון‪ :‬מהות קיומו היא לעשות מעשה‪ ,‬למנוע את‬
‫הישנות המקרה‪.‬‬
‫דמותו של רבין היא שולית ומשמשת רק הדגמה לכך שאירוע כזה‬
‫יכול להתרחש‪ .‬הנצחת רבין היא איפוא מכשיר‪ .‬היא מיועדת לכונן‬
‫אזרחים דרך סוציאליזציה ישירה ‪ ,‬ולכן היא נתונה כל העת‪ ,‬אפילו‬
‫בעת התרחשותה‪ ,‬לביקורת על מידת יעילותה‪ .‬במלים פשוטות‪:‬‬
‫מלחמה נוספת לא תלמד בהכרח על כישלון של טקסי יום הזיכרון‬
‫לחללי צה"ל ולנרצחים בשואה‪ ,‬אך רצח פוליטי נוסף יוגדר ככישלון של‬
‫פרקטיקות ההנצחה של רבין (עמ' ‪.)60-59‬‬
‫ד"ר מיכאל פייגה‪ ,‬המשיב באנתולוגיה על כמה שאלות העוסקות‬
‫בהנצחתו של רבין‪ ,‬מציע במאמרו עוד שלושה הסברים לזיכרון השנוי‬
‫במחלוקת של ראש הממשלה הנרצח‪ .‬הוא טוען כי יום הזיכרון ליצחק‬
‫רבין הצטרף אמנם למסורת מבוססת היטב של ימי זיכרון קודמים‪ ,‬אך‬
‫הנצחתו של רבין נפלה קורבן לשינויי העתים‪ ,‬והיא מתקיימת בתקופה‬
‫שבה כל מושג ההנצחה עובר תחת מכבש הביקורת המפרקת‪ .‬הסבר‬
‫שני גורס כי בחברה הישראלית של היום אין יכולת "לקבע" או‬
‫"להקפיא" דמות מוסכמת של רבין‪ ,‬ועל כן ההנצחה היא שהופכת‬
‫להוכחה החיצונית לגדולתו של האדם‪.‬‬
‫כל ניסיון להוכיח את הגדולה של רבין מתוך הביוגרפיה נתקל‬
‫בהתנגדות‪ ,‬וכל הנצחה של רבין היא בהכרח של דמות חלקית‬
‫וחסרה‪ ,‬תואמת את רצונותיו של צד אחד ויוצרת ניכור אצל צדדים‬
‫אחרים‪ .‬יוצא איפוא שגדולתו של רבין מוגדרת באופן סיבובי‪ :‬כמי‬
‫שבני הנוער הדליקו נרות לזכרו וכמ י שנשיא ארצות הברית טבע‬
‫לכבודו את המלים "שלום חבר"‪ .‬באותו הרגע שמנסים לפרט את‬
‫חשיבותו ואת גדולתו‪ ,‬נכנסים לעימות פוליטי סוער על נושאים‬
 ‫ההנתונים היום במוקד המחלוקת‪ ,‬וכך‪ ,‬ניסיון לכבד את זכרו של רבין‬
‫מביא דווקא לחילול זכרו (עמ' ‪.)52‬‬

‫ההסבר השלישי הוא הסבר מעיק‪ ,‬המטיל את האחריות על מחנהו‬

‫של רבין‪ .‬פייגה טוען שההנצחה של רבין‪ ,‬שנעשית בעיקר בידי‬
‫הקבוצה החברתית של מוקירי זכרו‪ ,‬טומנת בחובה פוטנציאל חתרני‬
‫נגד עצמה‪ .‬באיזה אופן? מיתוס המקבע משמעויות ויוצר דמות‬
‫פלקטית אינו מקובל בעיקרון על אלה שנושאים את דגל ההומניזם‬
‫והרציונליות‪ ,‬ואילו אלה הנושאים דגל זה הם אותו הציבור המרכיב‬
‫את "מחנה השלום"‪ ,‬בעל ערכים ליברליים והומניסטיים‪ ,‬הנקרא‬
‫לעשות את מה שהוא מטיף נגדו‪ :‬ליצור הנצחה מונומנטלית של גיבור‪.‬‬

‫שאלה אחרת העולה מן האנתולוגיה היא מדוע ימי הזיכרון של רבין‬

‫אינם בסיס להסכמה רחבה בנוגע לערכי הדמוקרטיה וכבוד לזולת‪,‬‬
‫ומדוע הפך הרצח לאירוע המגלם בתוכו כמעט את כל השסעים‬
‫המפלגים את החברה הישראלית – בין שמאל לימין‪ ,‬בין דתיים‬
‫לחילוניים‪ ,‬בין אשכנזים למזרחים‪ ,‬ואפילו בין תל אביב לירושלים?‬
‫מתיזה מעניינת של ד"ר ורד ויניצקי‪-‬סרוסי עולה כי רצח רבין‬
‫ומשמעותו הפוליטית נוכחים בתל אביב אך נפקדים מירושלים‪ .‬גופתו‬
‫של רבין טמונה בהר הרצל‪ ,‬אך נשמתו נחה בתל אביב‪.‬‬

‫ירושלים היהודית‪ ,‬לפי ויניצקי‪-‬סרוסי‪ ,‬אינה מסוגלת להתמודד עם‬

‫זכרו של רבין‪ ,‬ואילו תל אביב‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מחבקת אותו והופכת את‬
‫זכרו למרכיב מרכזי בזהותה הישראלית‪ ,‬וכך בונה את עצמה כעיר‬
‫בירה חלופית של מדינת ישראל‪ .‬אך אי אפשר שלא לדון בהחמצה‬
‫הגדולה‪ ,‬כפי שנאמר בפתיחתה של רשימה זו‪ ,‬של מי שמכונים‬
‫"ממשיכי דרכו" של רבין‪ .‬מ‬
 ‫סקנת עורך האנתולוגיה היא כי בחירות ‪ ,1992‬בניגוד לשתיים שבאו‬
‫בעקבותיה‪ 1996 ,‬ו‪ ,1999-‬היו מהפך של ממש‪ :‬ה"הם ואנחנו"‬
‫המיתולוגי הוחלף בשיח ענייני על השאלות המעשיות והעתידיות של‬
‫מדינת ישראל‪ .‬היה מובן מאליו כי לרבין יש מחויבות כלפי ציבור‬
‫הבוחרים להביא בתוך ארבע שנים רשימה של הישגים‪ ,‬בראש‬
‫ובראשונה בתחום היחסים עם הפלסטינאים‪ ,‬אבל גם בסדר היום‬
‫החדש של חינוך‪ ,‬בריאות‪ ,‬תחבורה ותעסוקה‪.‬‬

‫רבין לא היה איש של סיסמאות מהסוג של "צו פיוס" ו"ממשלה של‬

‫כ‪-‬ו‪-‬ל‪-‬ם"‪ .‬הוא לא ניסה לאחד באמצעות טשטוש אלא באמצעות‬
‫חידוד‪ ,‬ולכן הוא נרצח‪ .‬הוא הגן על מעמדם הדמוקרטי של‬
‫הפלסטינאים אזרחי ישראל כשותפים פוליטיים‪ .‬הוא עשה זאת כנגד‬
‫התביעה "להיש ען על רוב יהודי" ובעימותים עם הקיצונים היהודים‬
‫הוא גינה את המתנגדים לשלום וטען שהם שותפים סמויים של‬
‫החמאס בניסיון להכשיל את הסכם אוסלו‪ .‬מדיניות השלום שלו‬
‫הובילה לפתיחת מרחב פוליטי לפלסטינאים בשטחים‪ ,‬וכך חשפה את‬
‫הזיקה ההדוקה בין שלום לדמוקרטיה‪ .‬נראה כי הפחד להמשיך‬
‫בדרכו עומד ברקע כל השגיאות של ממשיכי דרכו‪.‬‬

‫בעוד שרבין טיפח שיח ישיר עד בוטה וניהל את המחלוקות‬

‫והמאבקים האמיתיים‪ ,‬לא המדומים‪ ,‬לא ניצב איש אחרי הרצח‬
‫באותה עמדת מנהיגות שבה ניצב רבין‪ ,‬בוודאי לא שמעון פרס‪ ,‬הסמל‬
‫המובהק ביותר של הפוליטיקה המיתולוגית של שנות השמונים‪ .‬פרס‬
‫לא התחיל את המו"מ על הסדר הקבע כנדרש במאי ‪ ,1996‬הוא‬
‫התנער מהסכמי ביילין אבו‪-‬מאזן שהושגו ערב רצח רבין‪ ,‬והוא לא‬
‫ביצע את הנסיגה מחברון‪.‬‬

‫מאז יום הרצח החלה הפוליטיקה את צעידתה לאחור לעבר‬

‫הסולידריות המיתולוגית הבטוחה והידועה עם האיבה לאחר והקיטוב‬
‫של שמאל ימין (עמ' ‪ .)144‬ה"שמאל" בהנהגתו של פרס בנה מחדש‬
 ‫את השיח המיתולוגי הישן של שמאל‪-‬ימין באמצעות אימוץ התפיסה‬
‫של ה"ימין"‪ ,‬שלפיה הגורם למשבר הוא הקיטוב בעם ולא תוקפנותם‪,‬‬
‫קיצוניותם ואופיים האנטי‪-‬דמוקרטי של מתנגדי השלום‪.‬‬

‫המדיניות של פרס ב‪ 1996-‬לטפח את ה"אחדות בעם" ולפייס את‬

‫המתנחלים‪ ,‬שחלקים ממנה מאפיינים גם את התנהלותו השלטונית‬
‫של ברק‪ ,‬עוצבה בתגובה לרצח והיא מצדיקה אותו בעקיפין‪ .‬בהקשר‬
‫זה יש להעיר כי הפרשנות המאשימה בעקיפין את רבין ברצח שלו‬
‫עצמו מקובלת היום על חוגים נרחבים‪ ,‬והיא מסיטה את השיח‬
‫הציבורי מדיון ענייני במדיניות של רבין ובהתנגדות האלימה שעוררה‪.‬‬

‫במקום דיון ענייני פונים לשיח על אחדות לאומית מדומה‪ ,‬שיח‬

‫המתעלם מן המחלוקות המדיניות ומתכחש לריבוי הזהויות‬
‫התרבותיות המרכיבות את ישראל‪ .‬התעלמויות אלה‪ ,‬קובע הד"ר לב‬
‫גרינברג‪ ,‬מחריפות את המשבר ומזרזות את התפרקותה של ישראל‬
‫לרסיסים‪.‬‬