Professional Documents
Culture Documents
על גן הדובדבנים של צ'כוב
על גן הדובדבנים של צ'כוב
יונתן שלונסקי
תיאטרון החאן בירושלים מוצג "גן הדובדבנים" .מי שרוצה לראות מחזה צ'כובי תקף ,חי ,אמין,
ומשום כך -שובר-לב באורח מסוכן ,שיבוא לירושלים ,אפילו אם הוא רחוק מאוד ממנה .כי יש
טעם רב מאוד לראות אותו בחאן עצמו ,התיאטרון הקאמרי באמת ,שבו לעולם אינך רחוק מן
השחקנים ,ואתה שומע את קולם כדיבור ורואה את קמטי פניהם ותנודות מבטיהם ורק דלת
אחת מפרידה בין האולם והחצר ועץ התות ,כלומר -בין האמנות וה"חיים" .וכל הפרטים הללו
מהותיים במיוחד כשמדובר בצ'כוב.
אוהבי צ'כוב המושבעים פוחדים מביצועי מחזותיו ,ובדרך כלל ,אחרי ניסיון אחד או שניים,
נמנעים מלהפגיש את המחזות הטבועים כבר בתודעתם עם מציאות תיאטרלית כלשהי .קשה
לשים את האצבע על הסיבה לנטייתם העזה של מחזות צ'כוב להיכשל על הבמה ,כשם שקשה
להגדיר מהי הצ'כוביות עצמה .יתכן שהדבר נטוע יותר מכל במה שלאה גולדברג כינתה
"השקיפות" הגמורה שלהם ,כלומר בתחושת הזרימה והיעדר החיץ בינם לבין ה"חיים" (ולאו
דווקא החיים הרוסיים בסוף המאה ה 19-וראשית ה .)20-כלומר התחושה שהמחזה אינו גדור
באיזו בועה של עולם בעל חוקים אחרים ,מיתיים ,עתירי כוח ומשמעות ,אלא הוא יוצא מתוך
הסתם וחוזר אליו ,והסתם נוכח בין מילותיו .גיבוריו אינם בגדר "אנטי גיבורים" (בנוסח גוגול
למשל) דווקא ,כי אנטי-גיבור הוא גיבור גדול בעצם.
גיבורי צ'כוב מפריעים לכל הזדהות תקינה :הם כמעט ריקים .רגשותיהם ,בעצם ,מגוחכים .הם
מוגבלים ביכולתם .רצונם אינו מובחן בדיוק .וגם אם הם אינטליגנטיים לפעמים ,הם כמעט
תמיד אינם חכמים .הם אינם מעניינים כבני-אדם .הם חלשים .הם חסומים על ידי מגבלה
שאינה מובנת למעשה .נדמה שהיא טמונה במעמדות או בכוחות היסטוריים ,אבל היא נמצאת
עמוק בנפש .ומצד שני -הדמויות אינן כלל ישויות "פסיכולוגיות" .לא עברן ולא עומק הנפש
נוכחים בהן .אין סיבה לאופיין ואין פשר שיטתי למעשיהן .ובכל זאת ,אתה חש כאילו דווקא
בהן ,בכל תו ובכל מחווה ,טמון קו יסודי במשמעות קיומו של האדם בעולם .או מוטב -קו אמיץ
ומפחיד המאיר את גבול המשמעות והיעדרה .אתה רואה את הדמויות הללו בבעתה ,ברחמים,
בתקווה נואשת ,יותר אולי מאשר כל דיבור אחר בתולדות התיאטרון.
המוזיקליות הטוטלית הזאת ,האוחזת את הצלילים ,המלים ,המעשים ואת הגורל כאחד מופיעה
ב"גן הדובדבנים" בצורה החשופה ביותר :בסיום המחזה ,לאחר דבריו האחרונים של פירס,
המשרת הזקן ,הנטוש בבית הנעול ,הנוטה למות " -שכחו אותי ...לא נותר לך כלום ...איי ,לא
יוצלח "...נשמע פתאום "קול הבא ממרחקים ,כביכול משמים ,קול מיתר שפקע( "...הערת
הסיום של המחזה) .כלומר ,העולם אחוז במיתרי כינור ,ומה שיבוא אחרי העולם הזה -לא יהיה
עוד בגדר מוזיקה.
והקשה מכל הוא להעמיד את צ'כוב בלי דקדנס .כי צ'כוב נראה כתמצית הדקדנס; כשיא
ההתרפקות על הגוויעה ,על התפוררותו של העולם הישן ,וכהתמוגגות מצבעי השקיעה והחושך
הקרב .אבל מהותו אינה דקדנטית ואפילו מנוגדת לדקדנס .הדבר הזה נעוץ בתפקידו של היופי
בעולמו .היופי לא בא להימהל בתחושת הגוויעה וההתפוררות כדי ליצור ריגוש ארוטי-רומנטי
של "עונג הגוויעה" ,או במלים אחרות -היופי אינו בא מכיוון העולם הישן .היופי הוא מודרניסטי
ואדיש למושגי השקיעה האלה .היופי נעוץ דווקא בחשיפת היעדר הערך .הסתם הגדול .הסתם
שמאחורי הסתם המובן לאנשים.
ובחאן הירושלמי התבטא כל זה במחזה האחרון ,המופלא והקשה ביותר לביצוע ,של צ'כוב.
הוא הקשה ,כי הוא הנוח ביותר למעוד אל הדקדנס ,אל היופי המופרז ,אל מחוות-משחק
תיאטרליות מדי .עבודת האנסמבל יצרה פוליפוניה מורכבת ביותר:
מעולם לא ראיתי את לאורה ריבלין (רנייבסקייה) משחקת בטבעיות כזאת ,בלי שמץ של
מניירה ובלא אבק של כוכבות .היא הייתה חלק משלם ככל השחקנים האחרים ,ובכל זאת -
הייתה הציר של ההצגה כולה ,והצליחה לאחוז את התווים החמקמקים ,הנוגים והחמים ,של
הדמות הזאת ,האגוצנטרית וטובת הלב כאחת ,הסנטימנטלית ,חסרת המרירות ,היפה.
מולה ,הקונטרפונקט המדוייק שלה ,המנוגד והמשלים -יוסי עיני (לופכין) ,המוז'יק
שהתעשר ,היה מרתק לחלוטין; בתוך החספוס והחיוניות הארצית ,האיכרית ,הגיב עיני
ברגישות רבה גם לעדינות הכפולה שלו ,זו הבאה מרגשי הנחיתות המעמדיים ,היוצרים איזו
יראה והערכה לבעלי המעמד הגבוה ,גם כשהם מתגלים במלוא חולשתם וריקותם ,וזו הבאה
מהכרת התודה הפרטית לגמרי על רגע של חום שחלקה לו רנייבסקייה בילדותו.
ארז שפריר (גאייב -אחיה של רנייבסקייה) יצר דמות קומית נוגעת ללב של חכם-טיפש,
מפונק וילדותי -צלה המגוחך של רנייבסקייה .ומסביבם -מארג הקולות של הבנות ,המשרתים,
מנהל האחוזה ,השכן ,הסטודנט ,לוטשו כולם עד דק.
היחד שנוצר בין הדמויות הלך וצבר לאורך ההצגה איזו איכות משלו ,כאילו שרוייה עליהן איזו
קרן המאירה אותן באור של דאגה וחמלה.
אפילו השכן הגס ,סמיונוב ,הסוחט הלוואה בכל תמונה כמעט (המגולם באורח מלבב בידי
אריה צ'רנר) -הופך חיוני ,כמין ילד מגודל של האחוזה.
אפילו יאשה ,המשרת האנטיפת ,האווילי והרשע (בביצוע מושלם של לירון ברנס) מואר
באור של סליחה ,כי רשעותו כה קטנה וקטנונית לעומת השבר הגדול השובר את הקיום כולו.
וכמובן ,וריה ,הבת המאומצת ,המתרחקת תדיר מאפשרות של זיווג עם לופכין (אורית גל
המצויינת) ,ההופכת לנוכחות הקודרת ביותר ,המודעת ביותר ,לשבר.
ראיתי לא מעט ביצועים של "גן הדובדבנים" ,ולאחרונה ראיתי שוב את הגירסאות המוסרטות
שלו .אני מעדיף את הביצוע החדש בחאן על פני כולם .משהו בעברית השקופה של התרגום
(רבקה משולח) וביושר העמוק החופה על הביצוע כולו ,עושה אותו אמין ,נכון לזמן הזה ,חיוני
ותקף ,ומשום כך -שובר-לב באורח מסוכן.