‫לאשה‬

‫ספרים‬
‫מאת דפנה לוי צילום‪ :‬גל חרמוני‬

‫סיגל בן יאיר‪.‬‬
‫"חוסר האונים‬
‫מוביל אותי‬
‫לכתיבת שיר"‬

‫רבה לפני שהוקם אוהל ראשון בשדרות רוטשילד‪ ,‬צירוף‬
‫המילים "מחאה חברתית" הופיע במקומות מפתיעים מאוד‪:‬‬
‫בשיריהן של משוררות‪ ,‬שכתבו בגלוי על מצוקה כלכלית‪ ,‬על‬
‫הקושי לגדל ילדים כאימהות יחידניות‪ ,‬על השריטות והסימ־‬
‫נים הכחולים שהניסיון לשרוד בארץ הזאת הותירו בהן‪.‬‬
‫סיגל בן־יאיר היא אחת הצעירות והבולטות בין המשוררות הללו‪ .‬ספר‬
‫הביכורים שלה‪" ,‬לא מעודן"‪ ,‬ראה אור השנה (בהוצאת "הליקון") וזיכה אותה‬
‫בפרס "טבע" לשירה (המוענק למשורר בראשית דרכו)‪ .‬היא גדלה בגבעת נשר‬
‫וגרה בחיפה‪ ,‬בת ‪ ,41‬גרושה ואם לשתי בנות (הגר בת ‪ ,15‬חמוטל בת ‪,)13‬‬
‫למדה אמנות ועובדת לפרנסתה כגרפיקאית וכמזכירה‪.‬‬
‫בשירה "התראה אחרונה חמורה" היא כותבת על ניתוק החשמל לדירה‬
‫שלה; ב"בחנות הספרים" היא כותבת על עשירי הכרמל המגהצים כרטיס ויזה‬
‫זהוב בחריץ‪ ,‬בעוד לה אין ‪ 69‬שקל לרכישת כתב העת שבו התפרסמו שיריה‪,‬‬
‫וב"עין ערך ֲחדוֹ רית" היא מתארת את עצמה כבעל חיים ממחלקת הפרוקים‪,‬‬
‫הניזון אחת לחודש אך יכול להתקיים חודשים ואף שנים ללא מזונות‪ ,‬מין‬
‫שניצוד על ידי טורפים ובדרך כלל חי בבדידות‪ .‬ב"מזכירה" היא קוראת לע־‬

‫ה‬

‫שירה חברתית‬
‫צמה "מזכירה דו שולחנית‪ ,‬א־רגלית" וכותבת‪" :‬אני אישה שולחן‪ ,‬יש לי אגן‬
‫מוברג וממנו מעובדות פקודות כיפוף‪ ,‬הקלד‪ ,‬הדפס‪ ...‬בחשיכה אני מצמיחה‬
‫את רגלי מחדש‪ ,‬פרס לעובד המצטיין‪ "...‬וב"אמי ואני נוברות"‪ ,‬מתארת חיפוש‬
‫מציאות "בפח אשפת מבצעי חמישה פריטים בתשע תשעים ותשע" ואומרת על‬
‫אמה ש"על גבה המתכופף נחרצים שני פסי הצנע"‪.‬‬
‫השירים של בן־יאיר חשופים מאוד ושורטים‪ ,‬אבל אין בהם מסכנות‪ .‬יש‬
‫בהם התקוממות על סדר חברתי המוביל אישה מתגרשת לעוני‪ ,‬ומכניס לחייה‬
‫של מי שגדלה בבית נורמטיבי מושגים כמו חובות‪ ,‬צווי מעצר‪ ,‬ניתוקים‪ ,‬עי־‬
‫קולים וכונס נכסים‪" .‬מאז שהתגרשתי לפני שמונה שנים"‪ ,‬היא אומרת‪" ,‬אני‬
‫מוצאת את עצמי בהרבה מצבים של המתנה לגזר דין‪ ,‬האם יסכימו לחלק לי‬
‫את התשלומים‪ ,‬האם הצ'ק יחזור‪ ,‬האם אקבל מזונות החודש‪ ,‬וזה תמיד קורה‬
‫מול אטימות מוחלטת של פקידים ברשויות כמו העירייה או ביטוח לאומי או‬
‫חברת החשמל‪ ,‬שחונקים אותך בשפה משפטית רשמית‪ .‬חוסר האונים מוביל‬
‫אותי לכתיבת שיר‪ ,‬זו פעולה של הצתה עצמית‪ ,‬ממש כמו של המפגין שהצית‬
‫את עצמו בייאוש בטוניסיה"‪.‬‬
‫בן־יאיר היא בת להורים ששניהם היו מורים בבית הספר "הריאלי"‪ .‬המשפ־‬
‫חה הגיעה מרומניה ומהונגריה‪ ,‬דור שני לשואה‪ ,‬והבית היה תרבותי ומוזיקלי‪,‬‬
‫כהגדרתה‪ .‬אבא שלה היה קורא לה מאנציקלופדיות לפני השינה‪ .‬הכסות התר־‬
‫בותית הזו‪ ,‬היא אומרת‪ ,‬לא ייצרה לה שכבת הגנה נגד הקשיים הכלכליים‪ ,‬ולא‬
‫נגד העובדה שמנגנונים ביורוקרטיים אינם רואים בני אדם אלא מספרים‪ ,‬ואנ־‬
‫שים‪ ,‬ובעיקר נשים שאין להן כסף ובן זוג‪ ,‬הופכות לחסרות מעמד‪ ,‬שקופות‪.‬‬
‫† הופתעת לגלות שהחוויות האישיות שלך והקושי היומיומי שלך נוגע‬
‫לכל כך הרבה אנשים אחרים?‬
‫"לא ממש‪ .‬כשאת יושבת בתור לפקידה בביטוח הלאומי את פוגשת אנשים‬
‫אחרים באותו מצב‪ ,‬אב ל־‪ 11‬ילדים שגם הוא מתחנן שיתנו לו לשלם את החוב‬
‫בתשלומים‪ ,‬וגרושות ששוב לא קיבלו מזונות ואין להן ממה לקנות אוכל ואת‬
‫מבינה שאת לא היחידה שעל אף שיש לה השכלה והיא עובדת‪ ,‬לא מצליחה‬

‫‪198‬‬

‫‪4<1<15344‬‬
‫‪4<1<15344‬‬

‫לסגור את החודש‪ .‬השירים שלי נכתבו ממצבים אישיים מאוד‪ ,‬אבל הם גם סוג‬
‫של דו"ח על מצב חברתי שאני לא היחידה שמתמודדת איתו"‪.‬‬

‫"אני כותבת מתוך רעב"‬
‫גם יודית שחר כותבת על אותן התמודדויות‪ .‬שחר‪ ,‬בת ‪ ,52‬פרסמה לפני‬
‫שנתיים את ספר ביכוריה "זו אני מדברת" (בהוצאת "בבל") שזיכה אותה בפרס‬
‫"טבע" ובפרס קרן קסת‪ ,‬אבל עוד לפני כן פרסמה שירה פוליטית וחברתית‬
‫ב"הליקון"‪" ,‬הקשת החדשה" ועוד‪ .‬היא למדה היסטוריה וחינוך מיוחד‪ ,‬מתגו־‬
‫ררת בפתח תקווה ומלמדת בראשון לציון וברמת גן‪ .‬היא מגדלת לבדה את‬
‫ילדיה (בן בצבא‪ ,‬ובת בת ‪ 13‬וחצי) ונוסעת לעבודה בארבעה עד תשעה אוטו־‬
‫בוסים מדי יום‪ ,‬שאז גם נכתבים מרבית שיריה‪.‬‬
‫שחר היא משוררת מחאה‪ .‬היא חשה אי נוחות עם התואר "משוררת"‪ ,‬אבל‬
‫מרגישה בבית בכל מה שקשור להתקוממות נגד העוני‪ ,‬שלה ושל אחרים‪,‬‬
‫והשיטה הכלכלית־חברתית שבתוכה נכפה על חלקנו להיות מנוצלים ועל‬
‫אחרים לנצל‪ .‬היא כותבת על עבודתה כטלפנית בשירות לקוחות‪ ,‬שיש בה‬
‫מחיקת זהות וקושי פיזי ושכר דל ואפילו לא גרם של ביטחון כלכלי‪ ,‬משום‬
‫שבכל שבוע מפטרים את מי שלא השיגו את יעדי המכירות; על מזליקה‪,‬‬
‫האישה שמפשפשת בשמלת עניים כדי למצוא שני שקל שישים לנסיעה לאור‬
‫יהודה; על ביטול הסובסידיות ללחם ("ביום בו בוטל הלחם האחיד‪ ,‬צפור לא‬
‫צווח‪ ,‬עוף לא פרח‪ ,‬שור לא געה‪ ...‬בת קול לא יצאה‪ ,‬אנוכי ה' אלוקיך")‪.‬‬
‫היא כותבת על בעלת הבית העשירה שלימדה אותה להפעיל את מדיח‬
‫הכלים ושואב האבק והביטה בה במבט עוין כשהודיעה שהיא מתחתנת "ועדיין‬
‫לא חשתי שעליי לתת לבעלה את זכות הלילה הראשון" וגם על השירה כזעקת‬
‫מחאה שרובנו אוטמים מולה את אוזנינו ("למכור לעשירים שמה אכפת להם‬
‫משירים‪ ,‬מה אכפת להם מעגבנייה רקובה‪ ,‬זין על העגבנייה")‪.‬‬
‫"גדלתי ביד אליהו‪ ,‬ליד הגשר של שכונת התקווה"‪ ,‬היא מספרת "אבל‬

‫שולמית אפפל‪.‬‬
‫"דפני ליף היא‬
‫משוררת‪ .‬יש לה חזון‪,‬‬
‫וזה סוג של שירה"‬

‫יודית שחר‪.‬‬
‫"למכור לעשירים‬
‫שמה אכפת להם‬
‫משירים"‬

‫איפור‪ :‬סבטלנה קריחלי‬

‫הרבה לפני מחאת האוהלים‪ ,‬הן כבר כתבו על הקושי הנורא לשרוד‬
‫בארץ הזאת‪ .‬שלוש משוררות שהשירים שלהן עוסקים בחשבון‬
‫החשמל שלא שולם‪ ,‬בביטול הסובסידיה על הלחם האחיד‪ ,‬בדמי‬
‫המזונות שלא הגיעו‪ .‬משוררות הדלּות‬
‫מבחינתי זאת הייתה ילדות פנטסטית‪ .‬גדלתי בין פרחים‪ ,‬הייתה לי מערה‪,‬‬
‫שאליה ברחתי מבית הספר‪ .‬אבא שלי היה חזן וסבא היה רב‪ ,‬אבל הבית לא היה‬
‫חרדי‪ ,‬אלא יותר חם ורך‪ .‬ההורים שלי הגיעו מטורקיה‪ ,‬והיה בינינו הבדל גדול‪,‬‬
‫הם השתייכו לדור ששתק וכעס ואני לדור שמנסה לדבר ולתקשר"‪.‬‬
‫† את כותבת בכאב על ניצול‪ ,‬פערים‪ ,‬דיכוי – אבל כמעט בלי כעס‪.‬‬
‫"יש בי כעס‪ ,‬אבל אני נמנעת מלבטא אותו בסיסמאות‪ .‬אני כותבת מתוך‬
‫רעב‪ ,‬רעב פנימי אמיתי‪ ,‬שהוא הקיום שלי‪ ,‬זאת הדרך היחידה לכתוב שירה‬
‫חברתית‪ .‬אני כותבת כי מדהים אותי שיש לנו בני האדם כל כך הרבה כוח‬
‫לעשות טוב ואנחנו עושים אחד לשני רע‪ .‬אני כותבת מתוך רצון להגיד אמי־‬
‫רה עכשווית פוליטית‪ .‬להבדיל מחלק מהאנשים הנפלאים שיושבים באוהלים‬
‫ברוטשילד‪ ,‬אני חושבת שצדק חברתי הוא עניין פוליטי‪ ,‬כי אין צדק חברתי‬
‫בימין‪ .‬צדק הרי קשור לסוציאליזם‪ .‬אני אוהבת מאוד פרפרים ועלי שלכת‪,‬‬
‫אבל אין לי ברירה אלא לדבר על מצוקה‪ ,‬ולא רק על המצוקה שלי‪ :‬נשים‬
‫אחרות‪ ,‬עובדים זרים‪ ,‬אנשים שמרבית הפרוזה שנכתבת בארץ מתעלמת מהם‬
‫כי רוב הסופרים שלנו כנראה שבעים נורא ולא מבינים שיש פה זוגות צעירים‬
‫שלא עושים ילד כי אין להם כסף לגדל אותו ושאי אפשר לדבר על עולמות‬
‫אנינים כשהתחת שלך בוער"‪.‬‬

‫"פחות מאמת אין טעם לכתוב"‬
‫האם השירה הזו שלהן מצליחה להשפיע? שולמית אפפל‪ ,‬ששיריה המ־‬
‫דויקים והחריפים זיכו אותה בפרס ראש הממשלה כבר לפני למעלה מעש־‬
‫רים שנה ואחרי חמישה ספרים היא מפרסמת בלוג שירה פעיל ופורה במיוחד‬
‫(‪ )http://shulamitapfel.wordpress.com‬אומרת שכן‪ .‬אחרי שנים שבהן הייתה‬
‫משוכנעת ששירה משפיעה רק על אנשים צעירים‪ ,‬הופתעה לגלות שבמופע‬
‫שלקחה בו חלק לאחרונה וקראה משיריה אנשים צבאו על הדלתות‪ ,‬ובשלוש‬
‫ההופעות לא נותרו כרטיסים‪.‬‬

‫אפפל‪ ,‬בת ‪ ,63‬אם לשניים וסבתא לשניים‪ ,‬עבדה שנים ארוכות במשרד‬
‫השיכון‪ .‬היא מכירה מקרוב את אותו עולם של אוטובוס־משרד־אוטובוס־בית‬
‫שבן יאיר ושחר מדברות עליו‪ .‬כותרת הבלוג שלה היא "פחות מאמת אין טעם‬
‫לכתוב"‪ ,‬והיא כותבת על הזרוּת‪ ,‬ש"היא הבית האמיתי"‪ ,‬ועל מציאות החיים‬
‫של בת לפליטים שמגיל צעיר עבדה לפרנסתה; על הזוגות המסתתרים בתוך‬
‫חייהם הבורגניים כדי לא להתבונן במראה ("הבורגנות לא מצילה זאבים מע־‬
‫צמם"); על אלימות נגד נשים ("ליד השולחן‪ ,‬מול העיניים של מי שלא תזוז‬
‫ממקומה ולא תוציא הגה מפיה כשהוא ירים את היד וידפוק לה אגרוף בראש")‪,‬‬
‫על הבדידות במשפחה שהתפרקה ("וכשהתעוררתי לבד לבכיים של שני יל־‬
‫דים באמצע הלילה‪ ,‬בחורף‪ ,‬יותר מפעם בלילה יותר מחורף אחד‪ ,‬כמה כבר‬
‫הייתי רחוקה מסילביה פלאת כשרציתי למות")‪.‬‬
‫אפפל משוכנעת ששירה שנכתבת מתוך הכרח‪ ,‬יש לה השפעה גם אם היא‬
‫פוליטית‪ ,‬כמו שיריו של אלתרמן ב"טור השביעי" או שירי הזיכרון של ביאליק‬
‫לטבח בקישינייב‪" .‬אני במבוכה כשאני שומעת מדינאים שאני יודעת שהם לא‬
‫קוראים שירה מקפידים להכניס שורות שיר לנאום שלהם"‪ ,‬היא אומרת‪.‬‬
‫† את עצמך לא מנסה למסור מסר בשירים שאת כותבת?‬
‫"לעולם לא‪ .‬הכתיבה היא מעבר למחשבה‪ .‬אני כותבת מתוך המצב הקיומי‬
‫שלי‪ ,‬על מקומות שאותם אני יודעת על בשרי‪ ,‬בצלילות של מים‪ .‬אני מסתכ־‬
‫לת לתוכי פנימה‪ ,‬וכותבת מכתב לעולם שאין לי את כתובתו‪ .‬לכן לא מפתיע‬
‫אותי לגלות אחר כך שהשירים שלי נוגעים באנשים אחרים"‪.‬‬
‫† מסתבר שהם לא רק נוגעים‪ .‬פתאום מאות אלפי אנשים יוצאים לרחו־‬
‫בות וצועקים את מה שאת כותבת כבר שנים‪.‬‬
‫"אני חושבת שדפני ליף היא משוררת‪ .‬היא לא כתבה שורה אחת‪ ,‬אבל אני‬
‫שומעת אותה‪ ,‬ויש לה חזון‪ ,‬וזה סוג של שירה‪ .‬כל זב חוטם יכול היום לפ־‬
‫תוח עמוד בפייסבוק ובכל זאת תראי מה היא עשתה ותראי מה קורה בעקבות‬
‫מעשיה‪ .‬אני רואה את זה וחושבת לעצמי שברור שהיא‪ ,‬כמו משוררת‪ ,‬שמעה‬
‫קולות של מלאכים"‪8 .‬‬

‫‪4<1<15344‬‬
‫‪4<1<15344‬‬

‫‪199‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful