‫אוקטב מירבו‬

‫)‪(Octave Mirbeau‬‬

‫מותו של כלב‬
‫תירגם מצרפתית רון ברקאי‬
‫אדוניו קרא לו תורכי‪.‬‬
‫הוא היה רזה‪ ,‬צהוב‪ ,‬עצוב; חזותו שפלה וחוטמו מחודד;‬
‫אוזניו הקצרות קוצצו באופן רשלני ודיממו תמיד; זנבו‬
‫נגוע הגזזת התנשא מעל אחוריו כמו סימן שאלה‪.‬‬
‫בקיץ שוטט תורכי בשדות‪ ,‬שמר על הפרות‪ ,‬נבח לאורך‬
‫הדרכים בעקבות מרכבות ועוברי אורח‪ ,‬ועל כך ספג‬
‫בעיטות חזקות ואבנים‪ .‬שמחתו הגדולה היתה לדלוק אחרי‬
‫ארנב בלב שדה שלף‪ ,‬מרופד בעלי תלתן רכים; לדלג‬
‫בעקבותיו בקפיצות גדולות‪ ,‬דרך גדרות‪ ,‬תעלות‪ ,‬פלגים‬
‫וחפירות‪ .‬דהירות מטורפות‪ ,‬שמהן חזר מתנשם בכבדות‪,‬‬
‫צידיו שורקים‪ ,‬לשונו משורבבת ונוטפת זיעה‪.‬‬
‫בחורף‪ ,‬בזמן שהבהמות נשארו ברפת‪ ,‬רדומות על מצע קש‬
‫חמים‪ ,‬תורכי נשאר במכלאה שלו‪ :‬חבית עלובה ומחוררת‪,‬‬
‫ללא כל ריפוד‪ .‬הוא ישן בתוכה מכורבל ככדור‪ ,‬או‬
‫שהתגרד ללא הרף‪ .‬בכל בוקר הגישו לו בקערית חומר‬
‫פגומה מזון עלוב ומצחין‪ ,‬שהיה עשוי פירורי לחם במים‬
‫מעופשים‪ .‬כשנכנס מישהו לא מוכר אל חצר החווה‪ ,‬היה‬
‫מסתער לפתע פתאום‪ ,‬עד קצה השרשרת‪ ,‬חושף את שיניו‬
‫ונוהם‪ .‬תורכי ליווה את אדוניו בנסיעותיו אל‬
‫הירידים‪ :‬למכור פרה‪ ,‬לקנות חזיר‪ ,‬או בחניות שעשה‬
‫בבתי המרזח של העיר‪.‬‬
‫הוא היה כנוע‪ ,‬נאמן ואומלל‪ ,‬כדרכם של הכלבים‪.‬‬
‫*‬
‫פעם אחת‪ ,‬לקראת ערב‪ ,‬כשחזרו מאותם ירידים מרוחקים‪,‬‬
‫עצר אדונו באחד מבתי המזרח שבכפר‪ ,‬והכלב איבד אותו‪.‬‬
‫בזמן שהאדון שתה כוסיות קטנות של כוהל חריף‪ ,‬שוטט‬
‫תורכי בסביבה‪ ,‬חיטט בתאווה בערמות האשפה‪ ,‬בתקווה‬
‫למצוא עצם או מטעם אחר מסוג זה‪ .‬כשחזר אל בית‬
‫המרזח‪ ,‬מבויש מתעלוליו ומותניו נכונים לספוג את‬
‫המכות‪ ,‬לא מצא במקום אלא שני כפריים שיכורים למחצה‪,‬‬

‫אלמונים לחלוטין שגירשו אותו בבעיטות‪ .‬תורכי‬
‫הסתלק‪.‬‬
‫הכפר היה בנוי על צומת ושש דרכים חצו אותו‪ .‬באיזו‬
‫מהן לבחור? הכלב המסכן נראה תחילה נבוך מאוד‪ .‬הוא‬
‫זקף את אוזניו כמו לקלוט ברוח רעש של צעדים מוכרים‪,‬‬
‫ריחרח את האדמה כמבקש לגלות בה ריח טרי עדיין של‬
‫עקבות; לאחר מכן פלט שתי אנחות קטנות והזדרז לעזוב‬
‫את המקום‪ .‬במהרה עצר‪ ,‬דואג וכולו אחוז רעד קל‪ .‬הוא‬
‫הילך עכשיו בחשדנות‪ ,‬בזהירות‪ ,‬אפו מרחף על הקרקע‪.‬‬
‫הוא נכנס כמה מטרים בלבד לשבילים שהתחברו אל הדרך‬
‫הראשית‪ ,‬טיפס על המדרונות‪ ,‬הריח את השיכורים‬
‫השרועים לאורך התעלות‪ ,‬הסתובב‪ ,‬בחן‪ ,‬חזר על צעדיו‪,‬‬
‫גישש אצל כל קבוצת עצים‪ ,‬בדק כל חורשת רתמים‪.‬‬
‫הלילה ירד‪ .‬מימין ומשמאל לדרך‪ ,‬טבעו השדות בצל סגול‪.‬‬
‫כשעלה הירח וטיפס בשמים הרחבים ללא ענן‪ ,‬התיישב‬
‫תורכי על אחוריו‪ ,‬צווארו מתוח‪ ,‬ראשו הישר אל עבר‬
‫הכוכב הגדול‪ ,‬ובמשך זמן רב‪ ,‬זמן ארוך‪ ,‬קרא אל עבר‬
‫אדוניו האובד‪:‬‬
‫ אוהו! אוהו! אוהו!‬‫דממה גדולה שלטה בכל‪.‬‬
‫ אוהו! אוהו! אוהו!‬‫רק כלבי החוות הסמוכות ענו ממעמקי הלילה ליבבותיה של‬
‫החיה האומללה‪ .‬הירח המשיך לעלות‪ ,‬בוהק וקסום‪ ,‬וצלו‬
‫של הכלב נמתח על הדרך המחווירה‪.‬‬
‫*‬
‫עם עלות השחר‪ ,‬יצא הנוטריון האדון ברנאר מביתו לטיול‬
‫היומי‪ .‬כולו היה עטוף בקשמיר שחור‪ ,‬כיאות לנוטריון‪.‬‬
‫אבל מכיוון שהקיץ היה בעיצומו‪ ,‬חשב שיוכל להעלות‬
‫גון של עליזות בבגדיו החמורים אם יוסיף עליהם‬
‫שמשייה מאריג אלפקה לבן‪ .‬הכל ישנו עדיין בעיר‬
‫הקטנה‪ .‬רק כמה מסבאות פתחו זה עתה את דלתותיהן‪,‬‬
‫איכרים בודדים הלכו לעמלם בצעד אדיש‪ ,‬נושאים על‬
‫כתפיהם מכושים‪.‬‬
‫ ובכן‪ ,‬תמיד משכים לקום‪ ,‬אדון ברנאר‪ ,‬אמר אחד מהם‬‫בברכו את הנוטריון בכל הכבוד הראוי‪.‬‬
‫האדון ברנר התכוון להשיב ‪ -‬שכן‪ ,‬לא היה גאוותן ‪ -‬אלא‬
‫שהבחין באותו רגע בכלב הולך אליו במעלה הטיילת‪.‬‬
‫הכלב היה כה צהוב‪ ,‬כה רזה‪ ,‬כה עצוב‪ ,‬כה מטונף ונראה‬
‫כה יגע‪ ,‬שהאדון ברנאר באופן טבעי תפש מחסה מאחורי‬
‫עץ דולב‪ .‬הכלב הזה היה תורכי‪ ,‬תורכי המסכן ומעורר‬

‫החמלה‪.‬‬
‫ אה! אה! אמר לעצמו אדון ברנאר‪ ,‬הנה כלב שאני לא‬‫מכיר! אה! אה!‬
‫בערים הקטנות מכירים את כל הכלבים‪ ,‬ממש כפי שמכירים‬
‫את כל האזרחים‪ ,‬והופעתו של כלב אלמוני היא מאורע‬
‫חשוב ומדאיג‪ ,‬ממש כמו הופעתו של זר‪.‬‬
‫הכלב חלף על פני המזרקה שנמצאה במרכז הטיילת‪ ,‬אולם‬
‫לא עצר‪.‬‬
‫ אה! אה! אמר לעצמו האדון בראנר‪ ,‬הכלב הזה‪ ,‬שאני לא‬‫מכיר‪ ,‬לא נעצר ליד המזרקה‪ .‬אה! אה! זה כלב שוטה‪,‬‬
‫ברור לגמרי שוטה‪...‬‬
‫הנוטריון אחוז רעד‪ ,‬חימש את עצמו באבן גדולה‪ .‬הכלב‬
‫התקדם‪ ,‬דידה בצעדים קצרים ואיטיים‪ ,‬וראשו מושפל‪.‬‬
‫ אה! אה! צעק אדון ברנר חיוור כולו‪ ,‬אני רואה את‬‫הקצף‪ ,‬אה! אה! הצילו‪ ...‬הקצף!‪ ...‬הצילו!‬
‫הוא התבצר מאחורי הדולב והשליך את האבן‪ .‬אבל הכלב לא‬
‫נפגע‪ .‬הוא הביט בנוטריון בעיניו הרכות‪ ,‬חזר על‬
‫עקבותיו‪ ,‬והתרחק‪.‬‬
‫*‬
‫העיר הקטנה התעוררה כהרף עין לנוכח החדשה המבעיתה‪:‬‬
‫כלב שוטה! בחלונות נראו פנים נפוחים משינה; בפתחי‬
‫הבתים נאספו נרגשים קבוצות של גברים ללא מעילים‪,‬‬
‫נשים בכותנות ומצנפות לילה לראשן‪ .‬האמיצים שבהם‬
‫הצטיידו בקלשונים‪ ,‬בכלונסאות‪ ,‬במעדרים‪ ,‬בחרמשים‬
‫ובמגרפות‪ .‬הנגר נופף במקצוע‪ ,‬הקצב בקופיץ‪ ,‬הרצען‪,‬‬
‫גיבן קטן‪ ,‬בעל חיוך גס וקורא נלהב של רומאנים‬
‫בהמשכים‪ ,‬הציע עינויים נוראים ומעודנים‪.‬‬
‫איפה הוא? איפה הוא?‬
‫בזמן שהעיר הקטנה התכוונה לעמוד על נפשה והתלהמה‬
‫בגבורה‪ ,‬העיר האדון ברנאר את ראש העיר ושטח בפניו‬
‫את הסיפור הנורא‪.‬‬
‫ הוא הסתער עלי‪ ,‬אדון ראש העיר‪ ,‬והרוק נוזל‬‫ממלתעותיו‪ ,‬הוא כמעט נשך אותי‪ ,‬אדון ראש העיר! כך‬
‫צעק מר ברנאר‪ ,‬ומישש את הירכיים‪ ,‬את הסבכים‪ ,‬את‬
‫הבטן‪ ,‬אה! אה! ראיתי די הרבה כלבים שוטים בחיי‪ ,‬כן‬
‫הרבה כלבים שוטים; אבל‪ ,‬אדון ראש העיר‪ ,‬אבל מעולם‪,‬‬
‫מעולם‪ ,‬לא ראיתי אחד כל כך שוטה‪ ,‬כל כך נורא‪ .‬אה!‬
‫אה!‬

‫ראש העיר‪ ,‬נכבד מאוד‪ ,‬אבל גם נבוך מאוד‪ ,‬הניד בראשו‪,‬‬
‫והירהר‪:‬‬
‫ זה חמור! חמור ביותר! מילמל‪ .‬אבל האם אתה בטוח‬‫שהוא באמת שוטה עד כדי כך?‬
‫ אם הוא שוטה עד כדי כך! צרח האדון ברנאר בזעם‪ ,‬אם‬‫רק היית רואה אותו‪ ,‬אם רק היית רואה את הקצף‪ ,‬את‬
‫העיניים מוצפות הדם ואת הפרווה הסמורה‪ .‬זה לא היה‬
‫כלב‪ ,‬זה היה נמר‪ ,‬נמר‪ ,‬נמר!‬
‫ואז הרצין‪ ,‬הביט נכוחה בפני ראש העיר והוסיף לאט‪:‬‬
‫ תשמע‪ ,‬במקרה הזה לא מדובר עוד בפוליטיקה‪ ,‬אדון ראש‬‫העיר‪ ,‬מדובר בשלום התושבים‪ ,‬בהגנה על השלום‪ ...‬אני‬
‫חוזר‪ ...‬של האזרחים‪ .‬אם אתה מתכוון להתעלם מהחובות‬
‫המוטלות עליך‪ ,‬אם אתה לא נוטל אותן בידיך‪ ,‬מיד‬
‫ובאופן נחרץ‪ ,‬אתה תצטער על כך בקרוב‪ ,‬אדון ראש‬
‫העיר‪ ,‬וזה אני שאומר לך‪ ,‬אני ברנאר‪ ,‬נוטריון!‬
‫האדון ברנאר היה ראש האופוזיציה הרדיקלית ואויבו של‬
‫ראש העיר‪ .‬הלה לא היסס עוד ושלח לקרוא לנוטר‬
‫השדות‪.‬‬
‫*‬
‫תורכי מצא לעצמו מקלט בכיכר‪ ,‬ומכיוון שאף אחד לא העז‬
‫להתקרב אליו‪ ,‬שכב שם בשקט‪ .‬הכלב החזיק בין שתי‬
‫כפותיו המוצלבות עצם של כבשה וכירסם‪.‬‬
‫נוטר השדות‪ ,‬מזוין ברובה שהעמיד לרשותו ראש העיר‬
‫ומלווה בהמון גדול‪ ,‬התקדם עד למרחק של עשר פסיעות‬
‫מהכלב‪.‬‬
‫ראש העיר צפה במתרחש ממרפסת בית‪-‬העירייה יחד עם‬
‫אדון‬
‫ברנאר‪ .‬הוא לא התאפק ואמר ליריבו‪" :‬ובכל זאת הוא‬
‫אוכל!" באותה נעימת‪-‬קול שבה אמר ככל הנראה גליליאו‬
‫את משפטו המפורסם‪.‬‬
‫ כן! הוא אוכל‪ ...‬החיה הנוראה‪ ,‬הערמומית! ענה האדון‬‫ברנאר‪ ,‬ובפנותו אל נוטר השדות‪ ,‬ציווה‪ - :‬אל תתקרב‪,‬‬
‫חסר‪-‬זהירות שכמותך!‬
‫האווירה נעשתה חגיגית‪.‬‬
‫המצנפת הצבאית כיסתה את אוזניו של נוטר השדות‪,‬‬
‫שרוולי חולצתו היו מופשלים ופניו הוארו בקדחת‬
‫הירואית‪ .‬הוא טען את הרובה‪.‬‬

‫ אל תמהר! אמר קול אחד‪.‬‬‫ אל תחטיא! אמר אחר‪.‬‬‫ תכוון אל הראש!‬‫ לא‪ ,‬אל מפרק הכתף!‬‫ זהירות! אמר נוטר השדות והשליך בתנועה פתאומית את‬‫המצנפת‪ ,‬שהפריעה לו ללא ספק‪ .‬המצנפת התגלגלה באבק‬
‫מאחורי גבו‪ ,‬הוא שב ואמר‪ :‬זהירות!‬
‫הנוטר כיוון אל הכלב‪ ,‬הכלב המסכן‪ ,‬הכלב האומלל שהניח‬
‫לעצם‪ ,‬הביט בהמון בעין רכה וחששנית‪ ,‬ונראה שלא היה‬
‫ספק בלבו מה ההמון רוצה ממנו‪ .‬עכשיו‪ ,‬לאחר ההמולה‪,‬‬
‫נפלה דממה גדולה; הנשים אטמו את אוזניהן כדי לא‬
‫לשמוע רעש הירי‪ :‬הגברים עיפעפו בעיניהם; הכל נלחצו‬
‫זה אל זה‪ .‬מועקה ירדה על הקהל בציפייה למשהו יוצא‬
‫דופן ונורא‪.‬‬
‫נוטר השדות המשיך לכוון‪.‬‬
‫פאף! פאף!‬
‫ובו בזמן פרצה זעקת כאב קורעת וממושכת‪ ,‬צרחה שמילאה‬
‫את העיר‪ .‬הכלב התרומם‪ .‬הוא ברח צולע על שלוש רגליים‬
‫והשאיר אחריו טיפות דם קטנות‪.‬‬
‫בזמן שהכלב ברח וברח‪ ,‬בחן נוטר השדות בתדהמה את‬
‫הרובה שבידו; ההמון הביט בטמטום בנוטר השדות; ואילו‬
‫ראש העיר‪ ,‬בפה פעור‪ ,‬הביט במר ברנאר שהיה אחוז אימה‬
‫וזעם‪.‬‬
‫*‬
‫תורכי רץ כל היום‪ ,‬מרקד באופן נורא על שלוש רגליים‪,‬‬
‫מדמם‪ ,‬נעצר מידי פעם ללקק את הפצע‪ ,‬שב לדדה ומועד‪.‬‬
‫הוא רץ בדרכים‪ ,‬בשדות ובכפרים‪ .‬אולם בכל מקום‬
‫הקדימה אותו הידיעה המפחידה על הכלב השוטה‪ .‬עיניו‬
‫פראיות‪ ,‬פרוותו סמורה ולועו נוטף ריר ארגמני‪.‬‬
‫הכפרים אחזו בנשק‪ ,‬החוות הצטיידו במגלים‪ .‬בכל מקום‬
‫פגעו בו אבנים‪ ,‬מכות מקל‪ ,‬וירי רובים‪ .‬גופו לא היה‬
‫אלא פצע וחבורה‪ ,‬פצע מזעזע של בשר חי ומעוך נוטף דם‬
‫על אבק הדרכים‪ ,‬מאדים את העשב‪ ,‬צובע את הפלגים‬
‫שבהם‬
‫רחץ‪ .‬הוא ברח‪ ,‬הוא ברח ללא הפסקה‪ ,‬נתקל בסלעים‪,‬‬
‫התנגש ברגבי עפר‪ ,‬נלכד בסבך העשבים‪ ,‬נרדף ללא הרף‬
‫על ידי קריאות המוות‪.‬‬

‫לקראת ערב נכנס אל שדה חיטה‪ ,‬חיטה גבוהה ומבשילה‪.‬‬
‫הרוח הקלה הניעה בעדינות את ראשי השיבולים היפות‪,‬‬
‫המוזהבות‪ .‬צידיו התנשפו בכבדות‪ ,‬אבריו היו נוקשים‬
‫והוא התמוטט על מצע של כלניות‪ .‬שם‪ ,‬בשעה שהחוגלות‬
‫הפזורות קראו‪ ,‬בעת שהצרצר שר בלב רחשי הטבע‬
‫הדועכים‪ ,‬הוא מת בלי להשמיע תלונה‪ .‬הוא מת‪ ,‬בהעלותו‬
‫את זכר נשמות הכלבים המסכנים‪" ,‬הנמים בלבנה הבוהקת‬
‫והקדומה"‪.‬‬

Related Interests