‫ידיעה ובחירה במשנה תורה ומורה נבוכים לרמב"ם‬ ‫מאת מיכאלה מט‬

‫הספר מורה נבוכים בכללותו הוא בגדר גילוי סוד מתוך הכרח הגלות. מצד אחד, הסוד, על אף שהוא מגלם את האמת‬ ‫לאמיתה, הוא גוף של ידע עמוק ומסוכן לי שאינו מוכן לו. מצד שני, המפגש בין הפילוסופיה היוונית לכתבים היהודים יצר‬ ‫מציאות שבו כתבי הקודש נהיו בזויים, ואם כן נוצר צורך הסטורי לפאר את האל ותורתו על-ידי גילוי הרובד האלגורי של‬ ‫הכתובים. אך מכיוון שנדרשת חכמה גדולה כדי להבין את רובד הסוד של התורה, הרמב"ם עדיין שומר על רובד של סודיות‬ ‫של התורה ושל דבריו עצמו, בעזרת כתיבה אזוטרית, המשאירה את עומקם של סתרי תורה סתומים. בסוגיית ידיעת האל‬ ‫ובחירה חופשית, אחת הסוגיות המורכבות וסודיות ביותר של הפילוסופיה הדתית, ניתן לראות בצורה אב-טיפוסית כיצד‬ ‫הכתיבה האזוטרית של הרמב"ם מכוונת לא רק להסתיר את האמת, אלא גם לגלם אותה בצורה הכי אמינה.‬ ‫בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ה', הרמב"ם מאמץ את הכתיבה האזוטרית האופיינית ליצירתו הפילוסופית אל תוך‬ ‫היצירה הנורמטיבית-ההלכתית שלו. בהלכה זו, הרמב"ם דן בקושיא הנוצרת בשכל האדם מההתנגשות )לכאורה( של שני‬ ‫עקרונות מרכזיים בתורת ישראל: מצד אחד, ידיעת האל את בריאתו, כולל האדם ומעשיו, היא ידיעה שלמה שלא חסר בה‬ ‫דבר. מצד שני, חכמי ישראל לדורותיהם הדגישו בכל עז כי לאדם יש בחירה חופשית, ובידיו לקבוע אם הוא צדיק או רשע.‬ ‫הרמב"ם מקדים את הדיון בהכרזה כי התשובה לקושיא זו היא מורכבת מאוד, אבל קובע כי בכל זאת כדאי לעיין בה מקצת כדי‬ ‫לחזק את דברי הנביאים בעד חשיבות מעשי האדם.‬ ‫התשובה של הרמב"ם לסתירה בין ידיעה לבחירה מושתתת על הפער בין שכל האדם לבין שכלו של האל, נושא‬ ‫המפותח בצורה מורחבת בכתביו הפילוסופיים. במורה נבוכים א:נ, הרמב"ם מסביר כי המונח ידיעה אמנם מתיחסת הן לאל והן‬ ‫לאדם, אך השימוש בו הוא בגדר שיתוף גמור, כלומר, מילה שאין לגזור ממשמעותה בתחום אחד על משמעותה בתחום אחר.‬ ‫אין להניח שידיעת האל פועלת כמו ידיעת האדם, אך יש לגשת אל מושג ידיעת האל כמעין קופסה שחורה שכל מה שיודעים‬ ‫עליה מלכתחילה היא שהיא שונה מידיעת האדם.‬ ‫במו"נ ס"ח הרמב"ם מבהיר את ההבדל בין השכל האנושי לשכל האלוהי: אצל האדם, קיים זהות בין המשכיל )האדם(‬ ‫לבין המושכל רק כאשר האדם חושב בפועל על נושאים מופשטים. רב הזמן השכל בכח הוא נפרד מהאדם המשכיל. לעומת‬ ‫זאת, אצל האל קיים זהות בין שכל, משכיל ומושכל באופן תמידי, והמשכיל והמושכל הם עניין אחד שאין בו ריבוי. במו"נ‬ ‫ג:כא הבדל זו מתבהר אף יותר: הידע של האל אינו עובר תהליכים של הוספת פרטים, התחדשות או ריבוי. כלומר, האל אינו‬ ‫לומד דברים ומוסיף לעצמו ידע כמו האדם, אלא ידיעתו היא כוללת את כל הפרטים מתוך ידיעה של עצמו הבלתי משתנית.‬ ‫האל יודע את מה שמתחייב ממעשי האדם מתוך שיודע את כל המניעים הפנימיים וחיצוניים מלב האדם על כוכבי הלכת בצורה‬ ‫בלתי משתנית ובלתי תלוייה. כאן דברי הרמב"ם מתקרבים להשגת הראב"ד על הלכה זו, על ההבדל בין ידיעה לבין גזירה:‬ ‫בעוד שקוראי הכוכבים מודעים לכוחות המזלות, האל מודע הן למזלות והן לכוחות האדם להשתחרר משליטתם, ובכך בחירת‬ ‫האדם קיימת גם בהקשר של ידיעת האל השלמה.‬

‫בהלכות תשובה, הרמב"ם מסכם ואומר: ידיעת האל שונה מידיעת האדם, ואין סתירה בין ידיעת האל לבחירה –‬ ‫למרות שאין ביכולתנו להבין זאת. הרמב"ם מבטיח לקוראיו כי יש תשובה לקושיא זו, אך בוחר לתת לקוראיו רק את ראשי‬ ‫הפרקים של התשובה, ולהשאיר אותם עם הנחייה מעשית: יש להאמין בדברי הנביאים בחשיבות מעשי האדם מתוך בחירתו‬ ‫החופשית. ניתן להבין את החלטתו של הרמב"ם לסיים כך על רקע הכתוב במורה נבוכים ג:כא. שם הרמב"ם מסביר כי אין‬ ‫הוכחה מופתית לעניין ידיעת האל כי הוכחה מופתית תהיה בהתאם לדעתנו, וידיעת האל היא מעבר להשגתנו. אך אין להבין‬ ‫מתוך דברי הרמב"ם כי יש להתיאש מן השאלה מכלל וכלל. במורה נכובים א:נ"ט, הרמב"ם מורה כי בענינים נעלים כאלה,‬ ‫ההתקרבות להשגה מלאה נעשית דווקא ע"י השלילה, כי באופן פרדוכסאלי, שלילת הדמיון בין תכונות האדם לבין בוראיו היא‬ ‫היא הדרך להכיר אותו. אם כן, עצם אמירתנו שאין ביכולתנו להשיג משהו, כי השכל האלוהי הוא בגדר דבר אחר לגמרי‬ ‫מהשכל האנשוי, הוא אמירה עשירה מאוד שאין לזלזל בה כלל, והיא תחילת ההשכלה בענינים הנשגבים.‬ ‫ניתן לסכם את תשובת הרמב"ם כשילוב של הכרה באי-יכולת של האדם להשיג את אופי ידיעת האל לבין הסבר‬ ‫מהותי כי אם חלקי על הפער בין האל לאדם. להגנתו של הרמב"ם, הוא מנסה לשלב בבת אחת הדרכה להמונים להאמין בדברי‬ ‫הנביאים ללא התעמקות, וגם לרמז ליודעי חן את תחילת הדרך לקראת התשובה העמוקה לקושיא. הראב"ד, בהשגתו להלכה‬ ‫זו, מעביר ביקורת על הדו-קוטביות בדברי הרמב"ם וטוען שהיה עדיף לרמב"ם לא להגיד דבר, להניח את השאלה, ולהדריך‬ ‫את קוראיו )כולם( בדרך התמימות. כלומר, הראב"ד דורש מהרמב"ם או לספק תשובה מהותית מלאה לקושיא, או להניח אותה‬ ‫לגמרי. יש לציין כי בקשה זו מתעלמת מהמגמה הכללית של הרמב"ם, לדבר לאוכלוסיות רבות במשפט אחד, ולרמוז ולשמור‬ ‫בו זמנית על רובד הסוד. יתר מכן, ביקורת הראב”ד אינה קשובה לדעתי לפרדוכס העמוק בתשובת הרמב”ם, שעצם הימנעותו‬ ‫מלענות עד הסוף היא בעצם התשובה עצמה, או לפחות הדרך אליה. במורה נבוכים א:לה הרמב"ם כותב כי עניין ידיעת האל‬ ‫הוא עמוק, בגדר סתרי תורה, ומתאים לדבר עליו רק בראשי פרקים ורק על דרך השלילה. אם כן תשובת הרמב"ם לא‬ ‫כ"סכיצופרנית" ודו-קוטבית, אלא מהלך אחד שלם המלמד דבר על אופי הידע על האלוה עצמו: האמירה שאי-אפשר להבין את‬ ‫ידיעת האל - היא היא בעצם ידיעת האל, בשלביה הראשונים. בפרק ל"ו הרמב"ם מדגיש שייחוס תכונות האדם לאל הוא בגדר‬ ‫עבודה זרה, ואם כן שלילתם הכרחית בדרך לידיעה כלשהי. בפרק ל"ה הרמב"ם מוסיף שצריך להרגיל את העם לחשוב על‬ ‫דרך השלילה ואחר-כך ניתן לחנך אותו על הסודות עצמן. אם כך הרמב"ם בעצם מבצע את השלב הראשון של החינוך הנדרש:‬ ‫הבהרת הפער הגדול בין המושגים של האדם לבין האל. מי שמוכשר להבין הלאה, יעשה זאת בעצמו. ומי שלא, יקבל את‬ ‫הדברים על דרך האמונה ויאמין בדברי הנביאים וחז"ל לדורותיהם, כמו שמדריך הרמב"ם במורה נבוכים א:נ: האדם צריך‬ ‫לקבל את האמת כפי שמציירים אותה אנשי המעלה, אף אם אינם מבינים את הדברים בעצמם. לאור הדברים הללו, הקושיא‬ ‫של הראב"ד אינה קולעת: הרמב"ם אינו רק מגלה ומסתיר, אלא מגלה בדרך היחידה שניתן לגלות, והיא לגלות את האי-‬ ‫אפשרות לגלות, קרי: להסתיר.‬