‫‪(1‬‬

‫‪(2‬‬
‫‪(3‬‬
‫‪(4‬‬

‫הזיהוי של הזהה באני אינו מתרחש כטאוטולוגיה חדגונית "אני הוא אני"‪.‬‬
‫מקוריותו של הזיהוי‪ ,‬שאינו ניתן לצמצום צורני בנוסח ‪ ,A=A‬תחמוק באופן זה מתשומת הלב‪.‬‬
‫אין לקבוע את המקוריות באמצעות מחשבה על הייצוג המופשט של העצמי על ידי העצמי‪:‬‬
‫יש להתחיל ביחסים הקונקרטיים בין אני לעולם‪.‬‬

‫כאמור בפתיחה‪ ,‬הציטוט שננתח אינו עוסק באחר‪ .‬ענינו האני‪ .‬אם כן‪ ,‬העוסק הוא באני בלבד? לוינס נותן‬
‫בציטוט קצר זה תשובה שלילית חותכת לשאלה‪ .‬נדייק אף יותר אם נאמר כי לוינס שומט את הקרקע תחת האפשרות‬
‫של מתן תשובה חיובית לשאלה זאת‪ :‬אין לדבר על האני בלבד‪ ,‬האני המופרד מהכול – מכל צורה של אחרות – משום‬
‫שאני טהור כזה פשוט איננו‪.‬‬
‫הציטוט נפתך בהתנגדות של לוינס לזיהוי של האחר באני באופן טהור – צורני גרידא – כמו ‪ .A=A‬לוינס‬
‫מוצא לנכון להזהיר את הקורא‪ ,‬בנקודה זו מפני יחזיק בעמדה המזהה את האני עם עצמו באופן צורני טהור‪ ,‬וזאת‬
‫משום‪ ,‬שבפסקה הקודמת לציטוט אליו אנו מתיחסים בחיבור זה‪ ,‬לוינס תוקף את העמדה המזהה את העמדה ההפוכה –‬
‫עמדה המזה את האני כאחר – ולכן נח להאמין כי לוינס מכוון אל העמדה המחזיקה כי "אני הוא אני"‪ .‬למעשה‪ ,‬לוינס‬
‫מבקש לפתוח סדק בין שתי תפיסות אלו‪ ,‬המסבירות מהו אני‪ .‬תפיסות שנדמה כי הן מכסות את כל טווח אפשרויות‬
‫המחשבה על האני‪ .‬הראשונה אם כן תקבל את הנוסחא "אני הוא אני"‪ ,‬בביקורתה עוסק הציטוט המובא בשאלה ועליה‬
‫נרחיב בהמשך‪ .‬השניה תקבל את הנוסחא "אני הוא אחר"‪ .‬להלן נציג בקצרה‪ ,‬משום קוצר היריעה‪ ,‬את התנגדותו של‬
‫לוינס אליה‪.‬‬
‫אך רגע לפני כן‪ ,‬נקדים ונאמר כי לוינס ימקם עצמו בסדק שייצור בין שתי העמדות‪ .‬כלומר‪ ,‬לוינס ינסח עמדה‬
‫מקורית שלא תסכים לא עם הנוסחא הראשונה‪ ,‬אף לא עם השניה‪.‬‬
‫לוינס מכיר במוטיבציה לזהות את האני כאחר‪ .‬האדם החושב 'מאזין' למחשבתו ובכך מזהה את את עצמו כ"זר‬
‫לעצמו" )כ"א‪ .(18 ,‬חשוב להדגיש כי לוינס מבין כי על מנת לחשוב את האחר לחלוטין‪ ,‬יש להבין את האני המתייחס‬
‫אל אותו אחר כתור דבר שהוא "זהה לא באופן יחסי כי אם לחלוטין‪] ....‬ו[שיכול להישאר בנקודת המוצא של היחסים‬
‫רק כאני" )שם(‪ ,‬ולכן התנגדותו לעמדה המאפשרת את אחרות האני‪ .‬אותה האחרות‪ ,‬הצומחת מתוך האני‪ ,‬כך לוינס‪,‬‬
‫"אינה אלא משחק של הזהה" )‪ .(19‬ככזאת‪ ,‬כלומר כמראית‪-‬עין‪ ,‬כסימולטיבית‪ ,‬אחרות זו היא אוביקט אמנותי – לוינס‬
‫רומז כאן לרמבו‪ ,‬המנסח של הסיסמא "אני הוא אחר" ]‪ – [Je est un autre‬אך אין בה ממש‪ :‬הדיפה זו של "עצמי‬
‫מעצמי" היא למעשה "בדיוק אחד מאופני הזיהוי של האני" )שם(‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬האני אינו אחר )מעצמו( ולכן מתבקש להגיע לטענה האני זהה )לעצמו(‪ .‬לא‪ ,‬אומר לוינס‪ ,‬לא כך – גם‬
‫לא כך‪ .‬כאן אנו מגיעים אל הציטוט עצמו‪ ,‬אל משפטים ‪ 1‬ו‪ 3-‬המנוסחים בשלילה‪ .‬מה נשלל כאן מהאני? "ייצוג מופשט‬
‫של העצמי" על‪-‬ידי עצמו‪ .‬שלילה זו‪ ,‬כדרך כלל אצל לוינס‪ ,‬חושפת יותר מאשר מכסה‪ .‬בעמודים הבאים לוינס יחזור על‬
‫אפיון שלילי של האני שיעזור לנו להבין‪" :‬אני‪ ...‬הנני‪ ,‬כמוהו ]כמו הזר‪ ,‬האחר[‪ ,‬משולל סוג ]‪.sans genre]" (21‬‬
‫איטליקס שלי(‪ .‬לוינס מבקש להבין את האני‪ ,‬ועושה זאת כאן על דרך השלילה – אני הוא זה שלא יכול לקבל הגדרה‬
‫אריסטוטלית‪ .‬אליבא דאריסטו‪ ,‬לא האינדיבידואל הוא הזוכה להגדרה אלא המין ] ‪ [eidos‬בלבד‪ .‬כך הגדרה‬

.(84‬לוינס מדגיש כי "עובדת החיים העירומה לעולם איננה עירומה" )‪ .‬נציע אפילו כך‪:‬‬ ‫לא רק שהוא אינו מחזיק בעמדה הסותרת בפשטות את הנוסחה האני מזוהה כאחר‪ .(19‬‬ ‫אף יותר מכך‪" .(85‬כלומר‪ .‬האני אינו‬ ‫'משתמש' בעולם ובפרטיו כדי לקיים את עצמו‪" .‬את היחסים אל אחר‪ .‬לוינס מונע הגדרה מהאני משום שהאני אינו מין‪ .‬לוינס מתרכז בצורה המפלצתית של‬ ‫התשוקה‪ :‬התשוקה המטאפיזית‪ .(84‬ואם הגענו להבנה שזהות האני נמצאת "ביחסים שבין אני לעולם" נוכל להציא את הנוסחא הבאה‪ :‬אנ‬ ‫הוא מה שנהנה‪.‬או לפחות לא באופן פשוט וקבוע‪ .‬מעבר לכל ייחוד‬ ‫שאפשר לגזור ממערכת של סימוכין‪ .‬האני ‪ qua‬אני‪ .‬אלא הוא מעז ליישם אותה באופן‬ ‫מוחלט‪ ..(18‬בתחום חיצוני ומנותק מהעולם הקונקרטי‪ .‬וזה עניינו של החלק השני של הספר‪ .‬אל "היחסים הקונקרטיים‬ ‫בין אני לעולם"‪.(15‬‬ ‫אם כן נדמה שלוינס מצייר את זהות העצמי כמורכבת ממש מהיחסים בין אני לעולם‪ .‬הוא רק מזדהה בכל רגע‪ .‬זו בדיוק העובדה המבחינה אותן מהתשוקה המטפיזית‪.‬רק בתוך העולם וביחס ל‪ .(20‬כדי להנהיר לשון ציורית זו לוינס משתמש במושג הנאה‪ .‬על תשוקות אלה אפשר לומר שהן באות על סיפוקן‪ .‬‬ ‫שאינן מצויות בתוך מקום" )‪ .‬לדוגמא‪ ..‬דברים הם תמיד יותר מן הכורח הצר" )‪" (85‬הם תמיד‪ .‫אריסטוטלית תקבע את המין בעזרת הבחנתו ] ‪ [diaphora‬מהסוג ] ‪ [genos‬אליו הוא שיך‪ .per-‬כדי להדגיש כי‬ ‫זהות האני לא רק שהיא עצמה תוכן בניגד לצורה‪ .‬והן בלבד‪ .‬ע ־‬ ‫כי ‪ eidos‬היא אחת המילים בהן השתמש אפלטון לציון אידאות‪ .‬להיות בעל זהות כתוכן ]‪) "[avoir l’identite comme contenu‬בתרגום העברי‬ ‫מופיע "‪ .‬האחרות ]של העולם על מגוון ממשויותיו[ נטמעת בזהות שלי כחושב או כבעל דבר" )‪.‬לוינס מראה כי ברגע ששוללים מהאני כל קביעה‪ .‬‬ ‫אני מבקש כאן לחזור אל פתיחת הספר ואל הדיון בתשקה המובא שם‪ .‬ומסביר כי האני הנהנה ניזון מהעולם – "כל‬ ‫הנאה היא הזנה" )‪ .‬מאפשרת ממש‪ .‬זהות כמו תוכן"( )שם(‪ .‬אין סוג‪ .((20‬נבין זאת כרמז‪ :‬האני אינו מין היכול לקבל קביעה תחת הסוג‪ .‬אני מבקש לחשוב על כל שאר‬ ‫התשוקות‪ ..‬אין זה האני כי אם האחר ה"דומה לאידאות של אפלטון‪.‬‬ ‫הוא נקבע אם כן‪ .‬‬ ‫כך שלמרות התנגדותו של לוינס להזיהוי של האני כאחר‪ .‬אוביקטים‬ ‫להנאה" )‪ .‬החוץ‬ ‫הזר שבו הוא מוצא בכל פעם מחדש את זהותו )לפי הנוסחא 'אני הוא אחר'(‪ .‬אך הנה ל'אני'‪ .‬כך לוינס‪ .‬מוצא "מחדש את‬ ‫זהותו בתוך כל מה שקורה לו" )שם(‪ .‬אלא שהיא מזדהה בהתאם לכל תוכן קונטינגנטי שעולה‬ ‫בתוך החוויות בזמן‪ .-‬זו משמעות ההצהרתו של לוינס‬ ‫המבקשת להסיט את המחשבה על זהות הסוביקט מהיותה דימוי מופשט המוחזק אצל העצמי‪ .‬שהמקרים של אותו עולם הם‬ ‫פרקיו )‪ .‬ומציבים אותו כ"זהות בהתגלמותה"‪ .‬הוא אינו תופס את העמדה ההפוכה‪ .‬‬ ..‬כסוג‪ .‬האדם יובחן‬ ‫לידי התבונה‪ .‬בעקבות דיון בהרצאה של ד"ר כנען נתרגם "להיות אני פירושו‪ .‬כשם שמתבקש היה לו אפשרי היה אפיונו על‪-‬ידי‬ ‫"צמצום צורני בנוסח ‪.‬טרנסצנדנטיות לעולם הקונקרטי‬ ‫)נוסיף כאן בסוגריים שאם ישנו מקביל לאידאות אצל לוינס‪ .‬מאבד את אחרותו‪ :‬העולם החיצוני ש"היה‬ ‫אמור להפוך את האני לאחר" מסתבר כ"עולם שהוא לכאורה אחר" שבו האני מוצא "מקום ובית" כ"בן המקום" )‪.‬הוא "איננו היות‬ ‫שנשאר תמיד זהה" )‪ .‬אין לו קביעה )‪ .‬לו היינו מתרגים לאנגלית היינו בוחרים לתרגם ‪ comme‬ב‪ .‬כלומר‪ .‬כמוסבר למעלה‪ ..‬שהיא המאפיינת‪ .‬לאידאה‪ .‬שהן‪ ."A=A‬‬ ‫האני עצמו איננו ממש‪ .‬נציין‬ ‫מהחיה‪ .(indéterminé‬אין לו הגדרה – לכן מתאר אותו לוינס כחסר סוג‪.

‬‬ ‫שעבורו "הכל מושג" )שם(‪ .‬האני מנכס‪ .‬מביאה איתה הנאה‪ .‬‬ ‫‪ (1‬כדי שהאינטימיות של ההתכנסות תוכל להתרחש באויקומנה של ההוויה‪ .‫אך לאפשר לתשוקה שלי לבוא על סיפוקה משמעו "לספק את עצמי" )‪ ..‬בו זמנית עם נוכחות זו‪ .‬האני בעולם הוא זה שעבורו "מספיק לצעוד‪ .‬לועס ובולע‪ .(84‬‬ ‫לסיכום נאמר כי לכל פעולה של האני‪ .‬רק כאן‪ .‬אלימה לפעמים‪ .(15‬אם כך לא נופתע כי היותו של האני בעולם‪.‬נוסיף גם‪ .‬תופס ויודע‪ ..‬כשהוא מתאר את פעולתה של הופעת האחר על האני‪ :‬כאן‪ .‬נקודה זו מובילה‬ ‫אותנו יפה אל הדברים הבאים‪.‬עוברת דרך ההבנה של האני כנהנה‪ .‬אני לא‬ ‫נהנה )במובן הלוינסי היוצא מן הכל‪ .‬פעולה שהיא תמיד בעולם‪ .‬כלומר מחוויה זו אין האני ניזון‪ .‬בנסיגה ובהעדר שלהן‪.‬על נוכחות הזולת להתגלות לא רק‬ ‫בפנים המבקיעות את הדימוי הפלסטי של עצמן‪ .‬זה ה"מרק הטוב" המופיע בפתיחת‬ ‫דבריו של ליונס על ההנאה )‪.‬יש ערך מוסף מהנה‪ .‬‬ ‫להוציא את הופעתו של האחר‪ .‬האני מצליח‪ .‬אלא גם‪ .‬כי הדרך אל‬ ‫המגורים‪ .‬על מושג זה בחרתי שלא להרחיב‪ .‬‬ .‬כדי לתפוס הכל"‪.‬כל זה עוזר לנו להבין למה נדרש‬ ‫לוינס לשפה קשה מאוד‪ .‬שם אין הוא בא על סיפוקו(‪ .

‬אמנם הוא גם דבר ממנו אני יכול להיפיק‬ ‫הנאה ובו אני יכול להשתמש‪ .‬אלא ‪].(124-5‬‬ ‫ציטוט זה עינינו מושג הנשי‪ .‬כלומר הוא טראנסצנדנטי‪ .‬אלא הוא בא מן החוץ‪ .‬אך מדוע?‬ ‫לוינס מתקין זאת כך על‪-‬מנת לחמוק מהדיאלקטיקה המאיימת לכנס את האני והאחר כזוג אלמנטים הקשורים‬ ‫זה לזה בהתנגדותם זה לזה‪ .‬עליה אומר לוינס כי היא "ההפרדה כשלעצמה‪ .‬שכן ההתכנסות אל המגורים 'מופעלת' על‪-‬ידי "דאגה למחר"‪ .‬תפקידו הבלעדי" של‬ ‫הבית הוא כ"תנאי ]לפעילות האדם[‪ .‬כלומר על ההפרדה )כלומר האני כנהנה‪ .(119) "[(20‬לוינס מוסף מייד בהמשך כי על סגירות זו לאפשר הפרעה "בדמותו של האדם האחר" )שם(‪.‬ולדיור‪) .‬‬ ‫שאינו שואב את בידודו באופן דיאלקטי מניגודו לזולת ]שהוא האחר בהופעתו המובהקת ביותר – "האחר לחלוטין הוא‬ ‫הזולת" )‪ .‬מושג הנשי כרוך במושג המגורים של מהווה לו תנאי לאפשרות התממשותו‪.‬עם זאת בעוד שהמניע להתכנסות‬ ‫הוא הפרעה אי לפחות דחיפה מסוימת‪ .‬‬ ‫לא זאת בלבד שהנשי לא מפריע את האני הוא אף מאפשר לו את ההתכנסות החיונית במגורים‪ .(18‬כמו כן ראינו אופנותה של הפרדה זו היא‬ ‫ההנאה‪ .‬ובמובן זה – ההתחלה" )שם(‪ .(120‬חשוב להדגיש שבהתכנסות הסוביקט בתוך מגורים הוא נאלץ‬ ‫להפריע במידת מה את קיומו כנהנה‪ .(121‬כלומר בניגוד לאחר המופיע בפני הזולת ותולש את האני מעולמו ומרתק אותו אליו‪.‬כלומר הדברים עבור לוינס אינם אמצעים אלא )גם תמיד( מטרות‪" :‬אני יכול לשאוב נחת‬ ‫מאחיזה בכלי כלשהו" )‪ .‫‪ (2‬בו‪-‬זמניות זו איננה בנייה מופשטת של הדיאלקטיקה‪ .‬לוינס‪ .‬לפנימיות של הבית‪ .‬אך הבית בביתיות שלו‪ .‬במובן זה אפשר לומר‬ ‫כי הנשי הוא האחר‪ .‬אלא עצם מהותה של ההצנעה‪.‬‬ ‫כך ש"על הפנימיות להיות בו‪-‬זמנית סגורה ופתוחה" )שם(‪.‬אם לנקות לשון היידגרית‪ .‬כמתואר מעלה( "ליצור היות מסוגר לחלוטין‪.4-‬‬ ‫חשוב מאוד להדגיש כי הנשי הוא סוג הופעה של האחר‪ .‬לא‬ ‫בעולם של חיים עירומים שבהם הדברים משמשים כלים המאפשרים אותם חיים.‬כ[רוך" )‪ .(118‬כל זזאת חשוב משום שעבור לוינס ההפרדה חיונית "ליחסים עם הזולת" )שם(‪ .‬כלומר אין הוא כפוף למשטר המזהה או המזדהה של‬ ‫האני‪ .‬עמנואל לוינס‪ .‬כוליות ואינסוף‪ ..(122‬אך הבית אינו נמנה על קבוצת הדברים בלבד‪ .‬האופן שבו מאורע כמו ההפרדה יכול להתרחש בניהול ההוויה"‬ ‫)‪ .‬אך "לא אגב זעזוע השולל את האני ]כשם שקורה בהופעת פני‬ ‫האחר[‪ .‬הוא דבר אחר‪" .‬‬ ‫הדגשנו למעלה את החשיבות שמייחס לוינס לכינונו של האני כהיות נפרד‪ .‬בתיאורו את האני הציב אותו‪ .‬נוסיף ונדגיש כאן‪ :‬על האני להיות‬ ‫מסוגל "להישאר לחלוטין בנקודת המוצא של היחסים רק כאני" )‪ .‬‬ ‫‪ (4‬האישה היא התנאי להתכנסות‪ .‬הוא האישה‪.‬לוינס מתייחס לזה‬ ‫כ"אקס‪-‬טריטוריאליות בתוך יסודות ]מושג שלא נוכל להנהירו כאן[ ההנאה" )שם(‪ ..‬עמ' ‪.‬התנאי המאפשר אותם הוא ה"רוך ו]ה[חמימות" )שם( של הנשי הנחווים‬ ‫כ'"מעידה' נעימה" )‪ .‬‬ ‫‪ (3‬והאחר שנוכחותו היא העדר מוצנע‪ .‬‬ ‫אנחנו כבר יכולים בנקודה זו להבין מהו הבית שבו מתגורר האני‪ .‬שבחסותה מתבצעת קבלת פנים שאין נדיבה ממנה ושמתארת את שדה‬ ‫האינטימיות‪ .‬כל עוד זה לא קוטע את את היות האני כנהנה‪.‬‬ ‫לאופן מסויים זה של האני – הסגור כלפי העולם אך פתוח כלפי אפשרות ההופעה של האחר – מתייחס לוינס‬ ‫בהופעתם הקונקרטית "כדיור בתוך מגורים" )‪ .(121‬במובן זה מופיע הנשי כתנאי מאפשר במשפטים ‪ 1‬ו‪.-‬שבו‬ ‫הדברים מזינים ומהנים‪ . אלא בעולם של חיים מ‪ .‬מושג הבית נמצא במתח‪ :‬הוא דבר בין הדברים –‬ .

‫שייך "לעולם של אובייקטים"..‬מתרחשת מתוך מגורים" )שם(‪.‬בבחירתי זו אני קונה לי הזדמנות לקרוא היטב את הסבריו‬ ‫של לוינס על אודות המתרחש בחריץ שקורה לו האני‪ -.1‬‬ ‫בחרתי את הציטוטים הראשון והשלישי‪ .‬צריך לחזור לזה בסוף‪ :‬לדבר עלנקדים המהלך מהופעת האני‬ ‫אל 'האני הנהנה' אל המגורים אל הנשי‪ ..‬שניהם מובחנים מהציטוט השני ומתפיסות פופולריות ופשטניות של לוינס בכך‬ ‫שאינם מתמודדים‪ . אך עם זאת "כל התייחסות לאוביקטים‪ .‬‬ ‫הקדמה משותפת‬ ‫‪.‬לפחות לא התמודדות חזיתית עם האחר‪ .‬להדגיש את חשיבות האני עבור לוינס‪ :‬ספר זה וגו'‬ ‫עדיין בפתיחה‪ :‬הציטוט הראשון לקוח מתוך הפרק הראשון בחלק הראשון של הספרפרק המשמש מעין אוורטורה‬ ‫לספר‪ :‬ע הרעיונות שעתידים לזכות לפרישה רחבה ומופתית עומק הספר מופיעים כאן בתמציתיות גמורה – }כמו‬ ‫רישום בעיפרון ?{‬ .

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful