‫דיבור לאחר נטילת ידים‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫חברי פורום נכבדים‬

‫פרסמנו כאן מאמר "ברכת על נטילת ידים" אימתי צריך לברך‪ ,‬האם קודם נטילה או‬
‫לאחריה‪ ,‬והוכחנו שלפי פשוטו של תלמוד‪ ,‬צריך לברך קודם הנטילה‪ ,‬והמנהג הנפוץ‬
‫היום לברך לאחר הנטילה הוא נגד התלמוד‪.‬‬
‫בהודעה הבאה נמשיך לעסוק בהלכות נטילת ידים‪ ,‬נתקדם שלב‪ ,‬ונדון האם מותר‬
‫לדבר לאחר הנטילה‪ ,‬קודם שיברך ברכת המוציא‪ .‬באמרינו לדבר הכוונה שיחת‬
‫חולין‪ ,‬יהיה התוכן אשר יהיה )חלק מהדברים שנכתוב הועתקו כבר שם(‪.‬‬

‫והנה בתלמוד לא מצאנו בשום מקום איסור מפורש לדבר לאחר הנטילה‪ ,‬קודם ברכת‬
‫המוציא‪ ,‬וגם ברמב"ם לא נמצא איסור זה בשום מקום‪.‬‬

‫מה שכן נמצא בתלמוד‪ ,‬שאם בירך ברכת המוציא אסור לו לדבר קודם שיאכל‪,‬‬
‫כלומר אסור לדבר בין הברכה ובין המעשה של הדבר שבירך עליו‪ ,‬בדוגמה שלנו‬
‫אכילת הלחם‪ ,‬וגם בפרק זמן זה‪ ,‬מותר לדבר דברים הכרחיים‪ ,‬כגון הביאו מלח‪,‬‬
‫הביאו מאכל לבהמה‪.‬‬

‫וזה לשון התלמוד בברכות דף מ עמ' א‬
‫אמר רב‪ :‬טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך‪.‬‬
‫ור' יוחנן אמר‪ :‬אפי' הביאו מלח הביאו לפתן נמי א"צ לברך גביל לתורי גביל לתורי‬
‫צריך לברך‪.‬‬
‫ורב ששת אמר‪ :‬אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך‪ ,‬דאמר רב יהודה אמר רב‪:‬‬
‫אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' )דברים יא( ונתתי עשב בשדך‬
‫לבהמתך והדר ואכלת ושבעת‪) .‬ע"כ תלמוד(‬

‫ביאור על פי רש"י‬
‫שיטת רב‪ :‬אם לאחר שבירך ובצע‪ ,‬אמר לזה שאצלו טול מפרוסת הברכה‪ ,‬אין‬
‫דיבורו הפסק‪ ,‬ואינו צריך לחזור ולברך‪ ,‬כיוון שדיבורו צורך הברכה )צורך הברכה‬

‬ואם הפסיק‪ .‬‬ ‫סיכום‪ -‬גם בדברי הרמב"ם לא נמצא איסור לדבר בין הנטילה לבין ברכת המוציא‪.‬‬ ‫שיטת ר' יוחנן‪ :‬לאחר שבירך ובצע‪ .‬אפילו אמר גבלו )ערבבו( את המורסן במים‬ ‫לצורך השוורים‪ .‬‬ ‫הוכחה שדיבור מהווה הפסק‪.‫לשון רש"י( ואינו נחשב הפסק‪ .‬ח כל הברכות כולן‪ .‬ואינו‬ ‫משמר את ידיו‪.‬ואילו אם אמר הביאו מלח או לפתן‪ .‬והוא מהווה הפסק‪.‬הדבר על פי דברי רב‬ ‫יהודה בשם רב‪ .‬אינו צריך לברך שנייה‪ .‬הביאו תבשיל‪ .‬‬ ‫וכן מצאנו לגבי תפילין‪ .‬‬ ‫***‬ ‫והנה‪ .‬דיבורו מענין‬ ‫הברכה )צורך אכילה( ואינו מהווה הפסק‪ .‬‬ ‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות‬ ‫א‪.‬כיצד‪ :‬כגון שבירך על הפת‪ .‬דיבורו מענין הברכה‪ .‬לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו בדברים‬ ‫אחרים‪ .‬שח בין תפילין לתפילין‪ .‬אם ננסה למצוא מקור לאיסור דיבור לאחר הנטילה לפני ברכת המוציא‪ .‬תנו לפלוני לאכול‪ .‬‬ ‫וכיוצא באלו‪--‬אינו צריך לברך.‬דיבורו אינו מענין הברכה‪ .‬הרי‬ ‫שהדבר יאסר משום "הסח הדעת"‪ .‬ע"כ ביאור תלמוד(‬ ‫סיכום אמצע‪ -‬עד כעת לא נזכר בתלמוד שאסור לדבר בין הנטילה לבין ברכת‬ ‫המוציא‪.‬וקודם‬ ‫שיאכל אמר הביאו מלח‪ . וכן כל כיוצא בזה‪.‬כי בדיבורו הוא מסיח את דעתו מהנטילה‪ .‬ואינו מהווה הפסק‪ .‬צריך לברך )מסכת מנחות לו‪(.‬תנו מאכל לבהמה‪.‬‬ .‬דיבורו אינו‬ ‫צורך הברכה‪ .‬‬ ‫שיטת רב ששת‪ :‬לאחר שבירך ובצע‪ .‬ואילו אם אמר גבלו )ערבבו( את המורסן‬ ‫במים לצורך השוורים‪ .‬והוא מהווה הפסק‪.‬צריך לחזור ולברך שנייה.‬אפילו אמר הביאו מלח או לפתן‪ . ואם הפסיק בדברים שהן מעניין‬ ‫דבר שמברכין עליו‪ .‬שצריך להאכיל את הבהמות קודם שיאכל‪) .

‬עלינו לברר מהו גדר הסח הדעת‪ .‬ע"כ דברי רבינו יונה(‬ ‫לכאורה הרמב"ם חולק על הגדרה זו‪ .‬שלא יעמוד בהם בשחוק‬ .‬‬ ‫ושם הרי מדובר שמתפלל שחרית‪ .‬כי הסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה‪ .‬כי הוא כתב בהלכות חמץ ומצה‬ ‫ח‪.‬יז נוטל אדם ידיו שחרית‪ . אבל אם הסיח דעתו מהן‪ .‬ ‫הרמב"ם מדבר על סדר ליל פסח‪ .‬שלא הסיח דעתו מהן.‬ואינו צריך ליטול ידיו‪ .‬ונוטל ידיו שנייה‪--‬שהרי הסיח דעתו בשעת‬ ‫קריאת ההגדה.‬לכל‬ ‫אכילה ואכילה‪ :‬והוא‪ .‬כעת‬ ‫נבאר את גדר הסח הדעת‪ .‬והוא כותב שצריך ליטול ידיו שנית אחרי קריאת‬ ‫ההגדה‪ .‬ומתנה עליהן כל היום‪ .‬והרי בהלכות ברכות פסק‬ ‫הרמב"ם‬ ‫ו‪.‬ו ואחר כך מברך על נטילת ידיים‪ .‬‬ ‫ובתפילין הגדרת הסח הדעת כפי מה שביאר רבינו יונה‪ .‫כיוון שכן‪ .‬אבל‬ ‫כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ואומנותו ואין דעתו עליהם‬ ‫ממש אין זה נקרא הסח הדעת‪ .‬‬ ‫תחילה נקדים ונאמר שגדר הסח הדעת בתפילין שונה מגדר הסח הדעת בנטילת ידים‪.‬שאם לא כן איך יוכל האדם להניח תפילין כל היום‬ ‫]וכי לא יעבוד ולא ילמד[‪ .‬ונוכיח איך שגם הרמב"ם סובר כמו ר' יונה‪.‬ולבדוק האם שיחה בטילה מהווה הסח‬ ‫הדעת משמירת הידים‪.‬וכן כשמתנמנם אין כאן הסח הדעת כי הוא שוכח הבלי‬ ‫העולם ואין כאן קלות ראש‪) .‬מהו גדר הסח הדעת לדעתו‪.‬ואיזה שחוק וקלות ראש יש‬ ‫בקריאת ההגדה?‬ ‫ואם נאמר שבאמירת נוסח שבמצוה וחובה יש הסח הדעת‪ .‬ואם כן מדוע אינו נחשב הסח הדעת כמו קריאת‬ ‫ההגדה?‬ ‫ע"כ שאלות לכאורה מדברי הרמב"ם‪ .‬‬ ‫תחילה נבאר את דעת הרמב"ם‪ .‬צריך ליטול‬ ‫ידיו בכל עת שצריך נטילה‪.‬להוכיח שהוא איננו סובר כמו ר' יונה‪ .‬‬ ‫כתב רבינו יונה‪ -‬בתפילין הסח הדעת הוא אם עומד בקלות ראש ובשחוק‪ .

‬‬ ‫ורק ברכה על יין‪ .‬‬ ‫כיון שנתן את דעתו לשמור את ידיו‪.‬והוא שלא‬ ‫יסיח דעתו מהן"‪ .‬כי הסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה" כיון שלא נתן את דעתו לשמור את‬ ‫ידיו‪ .‬‬ ‫על פי האמור‪ -‬מה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות ו‪.‬‬ ‫אבל בנטילת ידים הגדרת הסח הדעת תלויה בשני דברים‪:‬‬ ‫א‪ -‬האם נתן את דעתו לשמור את ידיו ]שלא יטמאו[‪.‬‬ ‫ב‪ -‬גם אם לא נתן את דעתו לשמור את ידיו‪ .‬‬ ‫)ע"כ ביאור גדר הסח הדעת לפי הרמב"ם(‬ ‫***‬ ‫על פי מה שנכתב למעלה‪ .‬‬ ‫ואילו מה שכתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה ח‪.‬וכיון שמעשה קריאת ההגדה גרם לו להסיח את דעתו מהנטילה‪ .‬הטעם שאין תפילת שחרית מהווה הסח הדעת כמו קריאת ההגדה‪.‬סתם דיבור לאחר נטילת ידים לפני ברכת המוציא‬ .‬מסיח את דעתו מהנטילה בשעת‬ ‫הקידוש‪ .‬יז "נוטל אדם ידיו שחרית‬ ‫ומתנה עליהם –ומשמרם‪ -‬כל היום ואינו צריך ליטול לכל אכילה ואכילה‪ .‬דבר זה הוא משום הקידוש‪.‬‬ ‫על פי כל האמור‪ -‬ברכה על מאכל או משקה אינם הסח הדעת‪ .‬כשבעצם כוונתו לעשות על יין זה קידוש מהווים הסח הדעת‪ .‬לכן צריך‬ ‫לשוב וליטול את ידיו‪.‬‬ ‫ובעסק זה סתם אדם מסיח את דעתו מהנטילה‪. ‫וקלות ראש‪.‬אבל‬ ‫ברכה על מאכל או משקה –שאינו עושה עליהם קידוש‪ -‬אינם מהווים הסח הדעת‪.‬אינו צריך ליטול שוב את ידיו‪.‬ו "שנוטל ידיו שנית אחרי קריאת‬ ‫ההגדה‪ .‬והראיה מהלכות חמץ‬ ‫ומצה שם נאמר שיחזור ויטול את ידיו לאכילת מצה משום שהסיח את דעתו בשעת‬ ‫קריאת ההגדה‪ .‬ומכאן שאכילה או שתייה אינם‬ ‫הסח הדעת ואינם הפסק לנטילת ידים‪.‬אם האמירה או המעשה שעשה לאחר‬ ‫הנטילה לא גרמו לו להסיח את דעתו‪ .‬כיון שהקידוש מהווה הסח הדעת לנטילה‪ .‬‬ ‫וכן מה שכתב הרמב"ם בהלכות שבת פכ"ט‪ -‬שכיון שנטל ידיו לא יקדש על היין אלא‬ ‫על הפת‪ .‬‬ ‫וסתם אדם שלא נתן את דעתו לשמור את ידיו‪ .‬וסתם קידוש יש בו עסק עד שיתאספו כל בני הבית ויקשיבו לקידוש‪.‬ולא משום ששתה משקה )כוס שני(‪ .

‬‬ ‫תלמוד בבלי ברכות מא‪:‬‬ ‫דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב‪ :‬שלש תכיפות הן‪ .‬צריך שיאסוף את כל‬ ‫בני הבית לעשות קידוש‪ .‬וכל מי‬ ‫שהוא תוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום‪.‬מוכח שאין צורך‬ .‬וגם‬ ‫אינו מקפיד לשמרם מטומאה‪.‬‬ ‫א"ר יוסי בי ר' בון‪ :‬כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה‪ .‬‬ ‫אבל סתם שיחה בטלה עם חבר לאחר הנטילה לפני ברכת המוציא‪ .‬‬ ‫‪ -2‬אינו מהווה הסח הדעת‪.‬כגון‪ -‬מה שלומך?‬ ‫איך עבר היום? כששניהם מסובים לשולחן וממתינים לברכת המוציא‪ .‬‬ ‫והנה מהירושלמי משתמע שתכף לנטילה ברכה‪ .‬‬ ‫***‬ ‫לאחר שהגענו עד הלום וביארנו את גדר הסח הדעת‪ .‬אין בה שום‬ ‫איסור ושום הסח הדעת‪ .‬אין פסול נוגע באותו קרבן‪.‬ומעולם לא עלתה על לב איש לאסור דבר זה‪.‬תכף לנטילת ידים ברכה‪.‬‬ ‫תלמוד ירושלמי פרק א הלכה א דף ו‪.‬במים ראשונים מדובר‪ . ‫‪-1‬אינו מהווה הפסק‪.‬תכף‬ ‫לגאולה תפלה‪ .‬אין השטן מקטרג באותה סעודה‪ .‬כלומר שאנו עומדים לפני הסעודה‪.‬משום מימרות אחרות‬ ‫בתלמוד הבבלי שבהם נאמר ש"משמר אדם את ידיו כל היום"‪ .‬‬ ‫ביאור ‪ -2‬בכדי שיסיח את דעתו מידיו צריך שיקרא את ההגדה‪ .‬שניהם זוכרים‬ ‫בבירור שנטלו ידים והם ממתינים לבעל הבית שיבוא ויברך המוציא‪ .‬תכף לסמיכה שחיטה‪ .‬‬ ‫וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה‪ .‬‬ ‫***‬ ‫ביאור דעת הרמב"ם‪ :‬לדעת הרמב"ם אין לפסוק כירושלמי זה‪ .‬‬ ‫ביאור ‪ -1‬איסור הפסק הוא רק בין הברכה לבין הדבר שבירך עליו‪.‬ולכן אינו‬ ‫ניזוק באותה סעודה‪ .‬והוא שוכח מנטילת ידים‪ .‬דברים שיש בהם עסק גדול‪ .‬נכתוב את המקור שעליו נבנה‬ ‫האיסור לדבר לאחר הנטילה לפני הברכה‪.

‬אבל מהבבלי ניתן להוכיח שאין חובה להסמיך את הנטילה‬ ‫לברכת המוציא‪.‬נזכר כאן החובה‬ ‫להסמיך את ברכת המוציא לנטילה‪ .‬לא ידע מהו גדר הסח הדעת‪ .‬לא באיסור דיבור כי אם בזריזות מעשים‪ .‬‬ .‬אבל איסור דיבור לא‬ ‫נזכר‪ .‬הבבלי חולק על הירושלמי‪.‬וכ"ז‬ ‫לדעת הירושלמי בלבד‪ .‬בנוסף לפי דעת הרמב"ם‪ .‬‬ ‫סוף דבר‪ :‬לא נמצא בתלמוד בשום מקום איסור לדבר בין הנטילה לבין ברכת‬ ‫המוציא‪ .‬וכיוון שראה "תיכף" הלך ותלה‬ ‫איסורים שלא עלתה על לב איש לאוסרם‪.‬‬ ‫***‬ ‫גם אם נפסוק כמו הירושלמי‪ .‬במים אחרונים מדובר‪.‬‬ ‫ותיכף לנטילת ידים ברכה שבבבלי‪ .‬ומי‬ ‫שאסר לדבר אז‪ .‫לתכוף מים ראשונים לברכה‪ .‬וגם אם צריך להסמיך את הנטילה לברכת המוציא‪ .‬‬ ‫מסקנה‪ :‬מותר לדבר לאחר נטילת ידים לפני ברכת המוציא‪.‬אלא יזדרזו כמה שאפשר בכדי להסמיך את הנטילה לברכת המוציא‪ .‬אבל לא נזכר כאן איסור דיבור‪ .