‫פרשת כי תשא‬

‫תורה תמימה‬

‫תשעח‬
‫אריה שכטר‬
‫ברוקלין‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫פרק ל‬

‫(יא) וידבֵּ֥ר יהוה אל־משֵּ֥ה לאמר‪:‬‬

‫כִּ֣י תשָּׂ֞א את־רֵּ֥אש בני־ישרא ֘ל לפקדיהם֒ ונָ֨תנּ֜ו‬ ‫(יב)‬

‫אִּ֣יש כֹּ֧פר נפשׁ֛ו ליהוה בפקִּ֣ד אתָ֑ם וֹלא־יהיֵּ֥ה בהׁ֛ם‬

‫נֶ֖גף בפקֵּ֥ד אתם‪:‬‬
‫(יב) כי תשא ‪ -‬א"ר אבהו‪ ,‬אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬במה תרום קרן ישראל‪,‬‬
‫אמר לו‪ ,‬בכי תשאיט) [ב"ב י' ב']‪:‬‬

‫כי תשא ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' ישמעאל אומר‪ ,‬בא וראה רחמיו של הקדוש ברוך הוא על בשר ודם‪,‬‬
‫שאדם קונה עצמו בממון מידי שמים‪ ,‬שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כפר‬
‫נפשוכ) [מכילתא פ' משפטים כ"א ל']‪:‬‬

‫יט) פירש"י אם באת לשאת אח ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה‪ ,‬עכ"ל‪,‬‬
‫ונראה דסמך על ענין הפסוק במשלי י"ד צדקה תרומם גוי‪ .‬ומה שסמך זה על‬
‫לשון כי תשא ולא אמר פשוט בצדקה‪ ,‬נראה דדריש ע"ד רמז‪ ,‬ואסמכתא כי‬
‫תשא מלשון התנשאות כמו רם ונשא וכדמפרש‪ ,‬או דהכונה במה שנאמר‬
‫בפרשת כי תשא‪:‬‬
‫כ) עיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו‪ ,‬והיינו‬
‫למי שחייב מיתה בידי שמים וכמש"כ בפ' הנ"ל וגם בעליו יומת אם כופר‬
‫יושת עליו וגו'‪ ,‬ועיי"ש לפנינו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ונתנו איש ‪ -‬איש ולא אשהכא) [שקלים פ"א מ"ג ברע"ב]‪:‬‬

‫זִּ֣ה׀ יתנּ֗ו כל־העב ֙ר על־הפקדִ֔ים מחצֵּ֥ית השֶ֖קל‬ ‫(יג)‬

‫בשִּ֣קל הקָ֑דש עשרִ֤ים גרה֙ השִ֔קל מחצִּ֣ית השִ֔קל‬

‫תרּומֶ֖ה ליהוה‪:‬‬
‫(יג) זה יתנו ‪ -‬א"ר יוחנן בן זכאי‪ ,‬כל כהן שאינו שוקל חוטא‪ ,‬שנאמר זה יתנו ‪ -‬י"ב‬
‫שבטים יתנוכב) [ירושלמי שקלים פ"ו ה"ג]‪:‬‬

‫כא) לא ידעתי למה צריך לדרשה זו‪ ,‬אחרי דהנשים בכלל לא התפקדו‪ ,‬וכל‬
‫עיקר חיוב השקלים היה כדי לידע מספרי הנפשות וא"כ מהיכי תיתא‬
‫תתחייבנה הנשים‪ .‬ואולי הכונה דאשמעינן דגם בנדבה אין מקבלין מהן בעת‬
‫תרומת צדקה זו‪ ,‬משום הא גופא שלא לבלבל מספר נפשות הזכרים‪ ,‬ועיין‬
‫משכ"ל אות ו'‪ .‬וגם י"ל דאשמעינן לפי הדרשה שבסמוך פ' י"ד כל העובר‬
‫על הפקודים‪ ,‬כל דעבר בימא יתן‪ ,‬והו"א כיון דגם הנשים עברו תתנה גם הן‪,‬‬
‫קמ"ל‪:‬‬
‫כב) ע"ד רמז ואסמכתא לדבר ידוע ומקובל דרשו כן‪ .‬ורגילים חז"ל לדרוש‬
‫המלה זה כמבואר לפנינו בס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי‪ ,‬ולקמן‬
‫בפסוק שמן משחת קודש יהיה זה לי‪ .‬ועיקר הענין שבא לאפוקי מדעת בן‬
‫בוכרי שהכהנים פטורים ממחצית השקל‪ ,‬משום דמכיון דמכסף השקלים‬
‫באים קרבנות צבור‪ ,‬וצריך כל אחד למסור חלקו לצבור כדי שלא‪ ,‬יהיה‬
‫הקרבן קרבן יחיד‪ ,‬ובכהנים כיון שהוא עצמו המקריב יש חשש שמא לא‬
‫ימסור יפה חלקו לצבור ויהיה קרבן צבור בא משל יחיד‪ ,‬ולכן ס"ל לבן בוכרי‬
‫שהכהנים אין שוקלין כלל‪ ,‬ואשמעינן ר' יוחנן בן זכאי בדרשה זו דלא כן הוא‬
‫אלא דגם כהן שוקל ולא חיישינן שמא לא ימסור יפה‪ ,‬דבודאי יודעים‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫דינייהו‪ - .‬והנה בירושלמי פרק זה ה"ד איתא‪ ,‬ר' מאיר אומר‪ ,‬זה יתנו כמין‬
‫מטבע של אש הראה הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו כזה יתנו‪ ,‬וס"ל לר"מ‬
‫דכיון דקפיד הקדוש ברוך הוא והראה לו מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו‪,‬‬
‫היינו שלא יגרע לעולם מערך מחצית השקל שהיה בימי משה‪ ,‬לכן כל הנותן‬
‫מחצית השקל לדורות צריך להוסיף מעט על המטבע כדי להכריע שיהיה‬
‫שוה לשקל שהיה בימי משה [ונתינת מחצית השקל לדורות‪ ,‬היא לתכלית‬
‫קנין קרבנות‪ ,‬כפי שיתבאר]‪ ,‬אבל לא קיי"ל כן‪ ,‬אלא שנותנין השקל כמו‬
‫שהוא בערכו בכל דור ולא ס"ל דרשה זו דר"מ‪ ,‬ולכן השמטנוה‪ ,‬ובמנחות‬
‫כ"ט א' חשיב הדברים שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה‪ ,‬והקשו התוס'‬
‫למה לא חשיב המראה ממטבע מחצית השקל‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬ולפי מש"כ ניחא מאד‬
‫מה שלא חשבה‪ ,‬כיון דדעת יחידאה היא ולא קיי"ל כן‪ ,‬ודו"ק‪ - .‬ודע דלדעת‬
‫הרמב"ם ורמב"ן חיוב שקלים מתחיל מבן י"ג שנה ויום אחד ככל מצות‬
‫התורה‪ ,‬וס"ל דאע"פ דבפסוק כאן כתיב מבן עשרים אך זה כתיב בתרומת‬
‫אדנים‪ ,‬משא"כ בפסוק הקודם דאיירי בתרומות הקרבנות ולא כתיב מבן‬
‫עשרים חייב מבן י"ג‪ ,‬אבל הרע"ב פ"א מ"ג דשקלים ובעל החנוך ורוקח‬
‫הגדול (סי' רל"ב) והגר"א בירושלמי שקלים פ"א ה"ג ס"ל דהחיוב הוא מבן‬
‫עשרים ולמעלה כפשטות הכתוב מבן עשרים שנה דקאי על כל ענין פרשה‬
‫זו‪ ,‬ולדעת הגר"א כן היא דעת הירושלמי‪ ,‬וחדוש על התוי"ט שהשיג על‬
‫הרע"ב בזה ולא העיר שדעת כמה מן הראשונים כן הוא‪ .‬ויש להעיר נ"מ‬
‫במחלוקת זו לדינא בזה"ז לפי מש"כ בשו"ת בשמים ראש המיוחס להרא"ש‬
‫סי' פ"ט דנשים פטורות מתפלת המוספין‪ ,‬משום דכיון דתפלה זו עיקרה באה‬
‫לזכר לקרבן מוסף‪ ,‬וקרבן זה נעשה ממעות שקלים‪ ,‬ומכיון דנשים לא‬
‫נתחייבו בשקלים ואין להם חלק בקרבן מוסף לכן פטורים מהתפלה הבאה‬
‫במקום קרבן זה‪ ,‬והובאו דבריו בחדושי ר"ע איגר לאו"ח סי' ק"ו‪ ,‬ולפי"ז‬
‫לדעת הרע"ב והחנוך ורוקח והגר"א [ע"ד הירושלמי] דפחות מבן עשרים‬
‫פטור ממחצית השקל‪ ,‬א"כ לפי הסברא הנ"ל אין להם חלק בקרבן מוסף‬
‫וממילא פטורין מתפלת מוסף‪ ,‬ויתחייב מזה עוד לפי מה דקיי"ל כל הפטור‬
‫מן הדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן‪ ,‬א"כ אין לאיש פחות מבן עשרים‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫מחצית השקל ‪ -‬למה מחצית השקל‪ ,‬ר' יהודה ור' נחמיה‪ ,‬חד אמר לפני שחטאו‬
‫במחצית היום‪ ,‬יתנו מחצית השקל‪ ,‬וחד אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית‬
‫השקל דעביד שיתא גרמיסיןכג)‪ ,‬ור' נחמיה בשם ר' יוחנן בן זכאי אומר‪ ,‬לפי שעברו על‬
‫עשרת הדברות יהיה כל אחד ואחד נותן עשרה גרהכד) [ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג]‪:‬‬

‫לעבור לפני התיבה בתפלת המוספין להוציא את הצבור‪ ,‬והוא דבר חדש‬
‫ונפלא מאוד‪ ,‬וצ"ע רב‪:‬‬
‫כג) מיני מטבעות שהיו בימי משה והם שלשה בדינר וששה במחצית השקל‪,‬‬
‫וכונת שניהם על מעשה העגל‪ ,‬שהיה בשש שעות ביום או בכחצות היום‪,‬‬
‫וכמו שדרשו על הפסוק שבענין וירא העם כי בושש משה באו שש ולא בא‪,‬‬
‫יעו"ש לפנינו‪ ,‬ואף על פי דמעשה העגל היה אחר צווי זה דשקלים‪ ,‬צ"ל‬
‫דמשום שראה הקדוש ברוך הוא בעתידות קלקלתם צוה עתה דבר על‬
‫תקונם‪:‬‬
‫כד) הנה בטעמו של ר' יוחנן בן זכאי אפשר לומר דקאי על כלל ועיקר המצוה‬
‫משקלים‪ ,‬אבל לר"י ולר"נ ע"כ צ"ל דטעמם הוא רק על שיעור מחצית‬
‫השקל ולא על עיקר החיוב ממצות שקלים משום דאם כן יקשה למה‬
‫נתחייבו לוים במצוה זו אחרי שכפי שנודע בתורה לא נשתתפו בעגל‪ ,‬אלא‬
‫עיקר הטעם הוא שיקנו בהכסף קרבנות צבור לכל השנה דכתיב לכפר על‬
‫נפשותיכם‪ ,‬והקרבנות מכפרים‪ .‬ודע דמה שנהגו האידנא לנדב מחצית השקל‬
‫קודם פורים יש לזה רמז וסמך לענין מחצית השקל שבפרשה כאן‪ ,‬כמ"ש‬
‫במגילה י"ג ב' גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד המן לשקול שקלים‬
‫על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו‪ .‬ועיין באו"ח סי' תרצ"ד‪ ,‬ובמג"א‬
‫שם תמה על מש"כ בהג"מ דגם נשים וילדים חייבין אחרי דבמחצית השקל‬
‫של תורה פטורין‪ .‬ולדעתי הענין פשוט דבשל תורה כיון דעיקר הכונה היה‬
‫כדי לידע ע"י מספר חצאי השקלים את מספר הנפשות כמבואר בקרא‪,‬‬
‫והנשים וילדים לא התפקדו לכן נפטרו מזה‪ ,‬משא"כ מה שנותנין לצדקה‬
‫קודם פורים הוא זכר לנס פורים וכיון דאף הנשים וילדים היו בכלל הנס לכן‬
‫חייבין גם הם‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫עשרים גרה השקל ‪ -‬אמר רבא‪ ,‬סלעים דאורייתא תלתא ותילתא הווכה)‪ ,‬דכתיב עשרים‬
‫גרה השקל‪ ,‬ומתרגמינן עשרין מעין‪ ,‬ותניא שש מעה כסף דינרכו) [בכורות נ' א']‪:‬‬

‫תרומה לה' ‪ -‬תנא רב יוסף‪ ,‬שלש תרומות נאמרו כאןכז)‪ ,‬שלש תרומות הן‪ ,‬של מזבח‬
‫למזבח ושל אדנים לאדניםכח) ושל בדק הבית לבדק הביתכט) [מגילה כ"ט ב']‪:‬‬

‫(יד) כ֗ל העבר֙ על־הפקדִ֔ים מבׁ֛ן עשרֵּ֥ים שנֶ֖ה ומָ֑עלה‬

‫יתֶ֖ן תרּומֵּ֥ת יהוה‪:‬‬
‫‪ -‬מהו כל העובר ‪ -‬כל דעבד בימא יתןל) [ירושלמי‬ ‫(יד) כל העובר על הפקודים‬
‫שקלים פ"א ה"ג]‪:‬‬

‫כה) ר"ל שלשה דנרים ושליש‪:‬‬

‫כו) עיין מש"כ בערך שיעור המטבעות לעיל בפ' משפטים בפסוק כי יתן איש‬
‫אל רעהו כסף או כלים‪ ,‬ועוד נבאר מזה אי"ה בפ' בחקתי בפסוק כערכך יקום‬
‫(כ"ז ט"ז) ובפ' קרח בפסוק עשרים גרה השקל‪ ,‬יעו"ש‪:‬‬
‫כז) בפסוק זה ‪ -‬תרומה לה'‪ ,‬בפסוק הבא יתן תרומת ה' ובפסוק ט"ו לתת את‬
‫תרומת ה'‪:‬‬
‫כח) כדכתיב ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והן‬
‫השקלים שנעשו מהן אדני המשכן כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה וגו'‬
‫ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש‪:‬‬
‫כט) עיין מש"כ בר"פ תרומה‪:‬‬
‫ל) בא לרמז שגם כהנים ולוים חייבים בשקלים‪ ,‬ואף על פי שהלוים לא היו‬
‫נמנים מבן עשרים שנה והכהנים לא עברו על הפקודים אלא משה הלך‬
‫לפתחי אהליהם ומנה אותן‪ ,‬כמבואר במדרשים‪ ,‬לכן דריש‪ ,‬כל העובר בים‬
‫סוף יהיו על הפקודים והוו בכלל גם כהנים ולוים‪ .‬ועיין בנמוקי רמב"ן תמה‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫על מוני המצות שלא מנו הא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (פסוק ט"ו)‪,‬‬
‫וס"ל דרשות הוא ולא חובה‪ ,‬ומנא להו הא‪ ,‬ועיי"ש מש"כ בזה‪ .‬ונראה לומר‬
‫ע"פ מ"ש בזבחים ס"ו א' דהא דכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל (פ' ויקרא) אין‬
‫פירושו שאסור להבדיל אלא שאין צריך להבדיל‪ ,‬והקשו על זה אלא מעתה‬
‫כי יפתח איש בור ולא יכסנו ה"נ דא"צ לכסות הוא וכו'‪ ,‬וכתבו התוס' וז"ל‪,‬‬
‫מכל הלאוין שבתורה‪ ,‬כגון לא תחסום‪ ,‬לא תאכלו כל נבלה‪ ,‬לא תלבש‬
‫שעטנז‪ ,‬לא קשה ליה‪ ,‬משום דלמאי כתביה רחמנא אם לא ללאו‪ ,‬אבל הא‬
‫דלא יבדיל דמסברא הו"א דצריך להבדיל משום דצריך לדם להזות‪ ,‬אמרינן‬
‫דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל‪ ,‬וגבי בור נמי מסברא הו"א דחייב לכסותו‬
‫וכי כתיב ולא יכסנו א"צ לכסותו קאמר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬מבואר מדבריהם דהיכי דיש‬
‫סברא לומר שכן צריך להיות אמרינן דכתבה התורה את הלאו לרשות ולא‬
‫לחובה‪ ,‬כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא‪ ,‬ולפי"ז בענין שלפנינו הסברא‬
‫החצונית נוטה דהעשיר ירבה והדל ימעיט‪ ,‬וכמו בצדקה וחגיגת רגלים‬
‫וקרבנות‪ ,‬והשתא דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אמרינן דאין זה‬
‫לחובה אלא לרשות‪ ,‬כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא‪ ,‬וכמש"כ‪ ,‬ולכן‬
‫לא מנוהו מוני המצות למצוה חיובית‪ ,‬ודו"ק‪ - .‬אמנם בכלל הדבר תמוה‬
‫בעיני‪ ,‬איך אפשר לחשב בכלל שרשאי העשיר להרבות והדל להמעיט‪,‬‬
‫אחרי דתכלית הנתינה ממחצית השקל הוא כדי לידע מספר הנפשות‪ ,‬וכמה‬
‫חצאי שקלים שיהיו ככה הם מספר הנפשות ואם ירבה העשיר והדל ימעיט‬
‫הלא יצא מזה בלבול וערבוב במספר חצאי השקלים‪ ,‬וממילא גם במספר‬
‫הנפשות‪ .‬וצ"ל בבאור הענין דאפשר הדבר בהשתתפות עשירים ועניים‪,‬‬
‫למשל חמשה עשירים וחמשה עניים שצריכים בס"ה ליתן עשרת חצאי‬
‫שקלים‪ ,‬ויסכימו ביניהם שהעשירים יתנו שמונה והעניים שני חצאי שקלים‪,‬‬
‫ולפי"ז הלא ירבה העשיר וימעיט העני וגם יעלו החצאי שקלים כפי מספר‬
‫הנפשות‪ ,‬כי בס"ה הלא נתנו העשרה‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫העשִּ֣יר ֹלא־ירב֗ה והדל֙ ֹלִּ֣א ימעִ֔יט ממחצֶ֖ית‬ ‫(טו)‬

‫השָ֑קל לת ֙ת את־תרּומִּ֣ת יקוִ֔ק לכפֶ֖ר על־ נפשתיכם‪:‬‬

‫(טז) ולקח ָּׂ֞ת את־כִּ֣סף הכפר֗ים מאת֙ בנִּ֣י ישראִ֔ל ונת ִּ֣ת‬
‫אתִ֔ו על־עבדֶ֖ת אִּ֣הל מועָ֑ד והיה֩ לבנָ֨י ישראִ֤ל לזכרון֙‬
‫פ‬ ‫לפנִּ֣י יקוִ֔ק לכפֶ֖ר על־נפשתיכם‪:‬‬
‫(יז) וידבֵּ֥ר יהוה אל־משֵּ֥ה לאמר‪:‬‬
‫(יח) ועש֜ית כיֵּ֥ור נ ׁ֛חשת וכנֵּ֥ו נחֶ֖שת לרחצָ֑ה ונת ִּ֣ת את֗ו‬
‫בין־אִ֤הל מועד֙ ּובִּ֣ין המזבִ֔ח ונת ֵּ֥ת שֶ֖מה מים‪:‬‬
‫(יח) וכנו נחושת ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' יהודה אומר‪ ,‬יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש‪,‬‬
‫ת"ל ועשית כיור נחושת וכנו נחושת‪ ,‬לנחושת הקשתיו ולא לדבר אחרלא) [זבחים כ"ב א']‪:‬‬

‫לא) טעם הדבר דמדייק דהו"ל לכתוב ועשית כיור וכנו נחושת‪ ,‬ומדכתב שתי‬
‫פעמים נחשת אצל כיור ואצל כנו‪ ,‬בא להורות דלא לכל ענינים הוקש הכן‬
‫להכיור אלא רק לזה דשניהם של נחושת אבל לא דמותר לקדש ידים גם‬
‫מהכן‪ .‬ונראה דר' יהודה לטעמיה דס"ל בעלמא דברים ככתבן‪ ,‬כלומר שאין‬
‫ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה‪ ,‬כמו בפסחים כ"א ב' לענין לגר אשר‬
‫בשעריך תתננה יעו"ש‪ ,‬וגם הכא אחרי דפרט הכתוב לענין מה הוקש הכן‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫(יט) ורחצּׁ֛ו ַאהרֵּ֥ן ּובנֶ֖יו ממָ֑נּו את־ידיהֶ֖ם ואת־רגליהם‪:‬‬

‫‪ -‬מכאן אמרו (ברכות ט"ו א') נטילת ידים לתפלהלב) [תשובת הרשב"א סי'‬ ‫(יט) ורחצו‬
‫קצ"א]‪:‬‬

‫להכיור לענין שנעשה מנחושת‪ ,‬ש"מ דרק לענין זה ולא לעוד ענין‪ ,‬והיינו‬
‫לענין רחיצה‪ ,‬וכהאי גונא כתבנו לעיל בפ' תצוה בפסוק ועשית חושן משפט‪:‬‬
‫לב) ר"ל משום דתפלה הוי כנגד קרבן‪ ,‬כמ"ש בברכות כ"ו ב'‪ .‬ואמנם נראה‬
‫דאין זה אלא אסמכתא בעלמא‪ ,‬וראיה לזה‪ ,‬שהרי בתפלה קיי"ל אם אין לו‬
‫מים מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי כמבואר בסוגיא כאן‪,‬‬
‫ואלו בקרבן צריך מים דוקא ואם אין לו מים אינו עובד ואם עבד עבודתו‬
‫פסולה‪ ,‬כמבואר בזבחים י"ט ב'‪ .‬וע' ברמב"ם פ"ד ה"ג מתפלה כתב וז"ל‪,‬‬
‫בכל התפלות צריך לרחוץ ידיו לבד‪ ,‬ובתפלת שחרית צריך לרחוץ גם רגליו‪,‬‬
‫ותמה הראב"ד וכתב לא ידעתי רגליו מנ"ל‪ ,‬והמפרשים טרחו הרבה בישוב‬
‫הדברים‪ .‬ולי נראה פשוט‪ ,‬דתפס הרמב"ם בשיטתו של הרשב"א דמקור חיוב‬
‫נטילת ידים לתפלה ילפינן מקרבן כמבואר לפנינו‪ ,‬וא"כ מכיון דכאן כתיב‬
‫ורחצו את ידיהם ואת רגליהם א"כ גם בתפלה כן‪ ,‬וניחא מאוד מה שחילק‬
‫בזה בין תפלת שחרית לשארי תפלות היום ע"פ מש"כ הוא בריש הלכות‬
‫תפלה דמן התורה הוי חיוב התפלה רק פעם אחת ביום‪ ,‬ולכן באותה הפעם‬
‫בתפלה ראשונה של יום שהיא תפלת שחרית צריך לרחוץ כמו שרחצו‬
‫הכהנים קודם הקרבה‪ ,‬היינו הידים והרגלים‪ ,‬משא"כ שארי תפלות היום‬
‫שאינן אלא מדרבנן והוי הקפידא רק אנקיותא בעלמא צריך לרחוץ רק הידים‬
‫לבד מפני שהידים עסקניות הן‪ ,‬ודו"ק‪ - .‬והנה בברכות נ"ג ב' איתא‪,‬‬
‫במתניתא תני‪ ,‬והתקדשתם והייתם קדושים‪ ,‬והתקדשתם אלו מים ראשונים‬
‫והייתם קדושים אלו מים אחרונים‪ ,‬ואינו מבואר טעם דרשה זו משמעותה‬
‫ומקורה‪ ,‬ונראה קרוב לודאי שזו היא הברייתא השנויה בתנדב"א (ח"א פט"ו)‬
‫על פסוק שלפנינו‪ ,‬רחיצת ידים מה"ת מנלן‪ ,‬מן משה ואהרן ובניו דכתיב‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ורחצו ממנו ‪ -‬ממנו ולא בתוכולג) [זבחים כ"א א']‪:‬‬

‫בבואם וגו'‪ ,‬ואצל ישראל מהו אומר והתקדשתם‪ ,‬מכאן היה ר"ג אוכל חוליו‬
‫בטהרה‪ ,‬ע"כ‪ ,‬ור"ל כמו שנתקדשו משה אהרן ובניו נתקדשו ברחיצה כמו כן‬
‫ישראל דכתיב בהו לשון קדושה יתקדשו ברחיצה‪ .‬ובתוס' חולין ב' ב' ד"ה‬
‫טמא כתבו שאסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם‬
‫והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכתב‬
‫על זה הגרי"ב בגליון וז"ל לא ידעתי מקום דרשה זו‪ ,‬ועיין בברכות נ"ג ב'‬
‫דרשינן והתקדשתם למילתא אחריתא‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ולדעתי נראה ברור שכיונו‬
‫התוס' לדרשה דתנדב"א שהבאנו‪:‬‬
‫לג) שאם הכניס ידיו בתוך הכיור ושכשך אותם בהמים פסול‪ .‬ועיין בתוס'‬
‫חולין ק"ז א' בשם בה"ג דלענין נטילת ידים לאכילה מותר כהאי גונא‪,‬‬
‫דדוקא בקדוש ידים גבי כיור פסול משום דיש מיעוט ממנו‪ ,‬אבל בנטילת‬
‫ידים מותר אפילו בתוכן‪ .‬והתוס' חולקין עליו משום דבעינן שיבאו המים‬
‫מכח גברא ובכהאי גונא אין זה מכח גברא‪ ,‬ובדעת בה"ג כתבו דאולי ס"ל‬
‫דבאמת לא בעינן שיבאו המים מכח גברא‪ ,‬דזה פלוגתא בין ר"י לרבנן ורבנן‬
‫ס"ל דלא בעינן ופסקו בה"ג כרבנן‪ ,‬אף על פי דסוגיא דשמעתא כר"י‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫ובאו"ח סי' קנ"ט ס"ז פסקו דבדיעבד יש לסמוך אבה"ג‪ ,‬ועיי"ש בט"ז ומג"א‪.‬‬
‫ולי נראה דס"ל לבה"ג דגם בכהאי גונא נקרא אתו מכח גברא‪ ,‬דמה לי אם‬
‫מושך המים על ידיו או ידיו אל המים ומשכשכן‪ ,‬הלא עכ"פ באה הפעולה‬
‫מכחו‪ ,‬ולא נקרא לא אתו מכח גברא אלא כשהמים נשפכים מאליהם בלא‬
‫שום פעולה מצדו בשעת השפיכה‪ ,‬כגון ממרזב ומצינור וכדומה‪ .‬ונראה ראיה‬
‫לזה דבשכשך בתוך המים נקרא אתו מכח גברא‪ ,‬דהא גם בקדשים בעינן‬
‫שיבאו מכח גברא‪ ,‬כדאיתא ספ"ק דידים‪ ,‬וא"כ אי ס"ד דבשכשך בתוך המים‬
‫לא נקרא אתו מכח גברא‪ ,‬א"כ ל"ל כלל המעוט ממנו ולא בתוכו כדרשה‬
‫שלפנינו תיפק ליה משום דלא אתו מכח גברא‪ ,‬אלא ודאי דבכהאי גונא נקרא‬
‫אתו מכח גברא ע"פ הסברא שכתבנו‪ ,‬ולכן אצטריך המעוט ממנו ולא בתוכו‪.‬‬
‫וע' בב"י לאו"ח סי' ד' הביא מתשובת הרשב"א דגם הוא ס"ל כבה"ג‪ ,‬וז"ל‬
‫הרשב"א‪ ,‬ומשכשך ידיו בתוך כלי בין בשחרית בין בשעת אכילה‪ ,‬ושפיר‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ורחצו ממנו ‪ -‬ממנו למעוטי כלי חוללד) [שם כ"ב א']‪:‬‬

‫את ידיהם ואת רגליהם ‪ -‬ת"ר‪ ,‬כיצד מצות קידוש נותן ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית‬
‫וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדשלה) [שם י"ט ב']‪:‬‬

‫‪ -‬תני‪ ,‬ביד עד הפרק וברגל עד הסובךלו) [ירושלמי יבמות‬ ‫את ידיהם ואת רגליהם‬
‫פי"ב ה"א]‪:‬‬

‫דמי‪ ,‬מדאמרינן בכיור ורחצו ממנו ולא בתוכו‪ ,‬ש"מ בעלמא אפילו בתוכו‬
‫שפיר דמי‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכתב על זה הב"י‪ ,‬דהא דאמר בין בשחרית‪ ,‬ר"ל לק"ש‬
‫ולתפלה‪ ,‬אבל להעביר רוח רעה לא מהני עד שיערה עליהם מים ג' פעמים‪,‬‬
‫עכ"ל‪ ,‬וכ"פ בשו"ע שם‪ .‬ולדעתי צ"ע‪ ,‬אם כן הוא כונת הרשב"א דלתפלה די‬
‫בכך‪ ,‬לפי המבואר בדרשה הקודמת בשם הרשב"א גופיה דעיקר חיוב רחיצה‬
‫לתפלה ילפינן מרחיצה דכיור משום דתפלה במקום קרבן‪ ,‬א"כ דין הוא‬
‫שלתפלה לא מהני שכשוך בתוך המים כמו בקרבן בתוך הכיור כדילפינן כאן‬
‫ממנו ולא בתוכו‪ ,‬אם לא דנימא דדמיון זה מרחיצה דתפלה לכיור אינו אלא‬
‫רמז ואסמכתא בעלמא וכמש"כ לעיל ריש אות י"ד‪ ,‬וצ"ע‪:‬‬
‫לד) ר"ל אף על פי דבפסוק הסמוך מרבינן מן ירחצו דאם רחץ מכלי שרת ג"כ‬
‫עלתה לו טבילה ולא בעינן דוקא מכיור‪ ,‬אבל כלי חול פסולה‪:‬‬
‫לה) ר"ל בבת אחת‪ .‬ופירש"י דמדכתיב ירחצו בעינן שירחצם כאחד‪ .‬ונראה‬
‫דהוכרח לפרש דילפינן מדיוק יתור הלשון ירחצו משום דבעלמא אמרינן‬
‫דהיכי דכתיב את ואת באו להקדים ולהאחיר‪ ,‬כמו בחגיגה י"ב ב' על הפסוק‬
‫בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ‪ ,‬דפריך את ואת ל"ל להקדים‬
‫שמים לארץ‪ ,‬ר"ל שהשמים נבראו תחלה‪ ,‬וא"כ לולא הדיוק דירחצו הו"א‬
‫כאן להקדים רחיצה דידים לרחיצה דרגלים‪:‬‬
‫לו) פרק היד הוא חבור היד עם הזרוע‪ ,‬וסובך הרגל הוא מקום ענפי המיתרים‬
‫והם הקרסולים‪ .‬ועיין באו"ח סי' ד' לענין נט"י לתפלה ולענין נט"י לאכילה‬
‫בעינן שיעור זה‪ ,‬ויש שתי דעות בזה אם צריך לרחוץ עד הקנה של זרוע‪ ,‬וזהו‬
‫מה שאחר השלמת היד נקרא של זרוע‪ ,‬או עד מקום חבור אצבעות לכף היד‪.‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫בבאָּׂ֞ם אל־אֹּ֧הל מועׁ֛ד ירחצּו־מֶ֖ים וֹלִּ֣א ימָ֑תּו אִּ֣ו‬ ‫(כ)‬

‫בגשתִ֤ם אל־המזב ֙֙ח לשרִ֔ת להקטֵּ֥יר אשֶ֖ה ליהוה‪:‬‬

‫(כ) ירחצו ‪ -‬לרבות כלי שרתלז) [זבחים כ"ב א']‪:‬‬
‫שמיםלח)‬ ‫ולא ימותו ‪ -‬מלמד שהכהן שעבד בלא רחיצת ידים ורגלים חייב מיתה בידי‬
‫[סנהדרין פ"ג ב']‪:‬‬

‫וכתב בשו"ע דראוי לנהוג כדעה ראשונה‪ ,‬והט"ז מיקל בזה‪ .‬ולי נראה לפי‬
‫מש"כ לעיל אות י"ד בשם הרשב"א דענין נט"י דתפילה ילפינן מנט"י‬
‫דכהנים להקרבה‪ ,‬דתפלה במקום קרבן אתא‪ ,‬וא"כ אחרי דבכהנים מפורש‬
‫שצריך לרחוץ עד הפרק‪ ,‬והיינו עד אחר השלמת היד‪ ,‬א"כ גם לתפלה צריך‬
‫שיעור זה‪ ,‬ומדלתפלה כן צ"ל דגם לאכילה השיעור כן‪ ,‬וראיה לזה‪ ,‬שהרי‬
‫אמרו (חולין ק"ו ב') נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום וכתבו‬
‫הפוסקים דשוב אין צריך לרחוץ ידיו בין לתפלה בין לאכילה‪ ,‬ש"מ דחד‬
‫שיעורא לשלשתן‪ ,‬דאל"ה הול"ל ובלבד שנטל כשיעור נטילה לתפילה‪,‬‬
‫ודו"ק‪ .‬ודע כי ברמב"ם פ"ה מביאת מקדש בענין חיוב רחיצת כהנים‬
‫להקרבה לא נזכר כלל השיעור רחיצה‪ ,‬וזה פלא‪ ,‬אחרי דזה הלכה מפורשת‬
‫ונזכרה כ"פ בש"ס‪ ,‬בחולין ק"ו ב' ובערכין י"ט ב' ובירושלמי כאן‪ ,‬וצע"ג‪:‬‬
‫לז) דהאי ירחצו מיותר הוא‪ ,‬דהא קאי על ענין רחיצה דלעיל‪ ,‬והיל"ל בבואם‬
‫אל אהל מועד ולא ימותו‪ ,‬ובא לרבות שאם רחצו שלא מן הכיור רק משאר‬
‫כלי שרת‪ ,‬ג"כ עולה להם רחיצה‪:‬‬
‫לח) וע"ע בסמוך פ' כ"א דגם עבודתו מחוללת‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫או בגשתם ‪ -‬אמר רב אחא בר יעקב‪ ,‬הכל מודים בקידוש שני שכהן גדול מקדש‬
‫ביוהכ"פ שלובש ואח"כ מקדש‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬דאמר קרא או בגשתם אל המזבח‪ ,‬מי שאינו‬
‫מחוסר אלא גישה‪ ,‬יצא זה שמחוסר לבישה וגישהלט) [יומא ל"ב ב']‪:‬‬

‫או בגשתם ‪ -‬תניא‪ ,‬היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש‬
‫ידים ורגליםמ)‪ ,‬דברי רבי‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬דכתיב בגשתם‪ ,‬והא כתיב נמי בבואם‪ ,‬ההוא דאינו‬
‫חייב על כל גישה וגישהמא) [זבחים י"ט ב']‪:‬‬

‫לשרת ‪ -‬קידוש ידים ורגלים מעומד‪ ,‬דכתיב לשרת‪ ,‬ושירות מעומד הואמב) [שם שם]‪:‬‬

‫לט) בסוגיא כאן פליגי רבנן ור' מאיר בענין הקידושין של כה"ג ביוהכ"פ‬
‫שמקדש בין פשיטה ללבישה‪ ,‬היינו בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא משנה בין‬
‫חמש עבודות היום‪ ,‬וצריך לכל חילוף בגדים טבילה אחת ושני קידושין כפי‬
‫שיתבאר אי"ה ר"פ אחרי‪ ,‬וס"ל לרבנן דמקדש ידיו ורגליו ואח"כ פושט‪,‬‬
‫ור"מ ס"ל דפושט ואח"כ מקדש‪ ,‬ועל זה אמר ראב"י דבקידוש שני והוא‬
‫הקידוש שסמוך לעבודה מקדש כשהוא לבוש וכדמפרש משום דאל"ה הרי‬
‫חסר לבישה וגישה אחר קידוש‪:‬‬
‫מ) כשהאיר היום ואף על פי שלא ישן‪:‬‬
‫מא) וגישה דשחרית גישה אחריתא היא שהרי יש כאן מערכה חדשה‪ .‬ועיין‬
‫באו"ח סי' ד' סי"ג אם נעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך לטול ידיו‬
‫שחרית או לא‪ ,‬וביאר שם בב"י טעם הספק אם רוח רעה שורה רק מחמת‬
‫שינה או מחמת לילה‪ ,‬ותמיהני שלא הביאו ראיה מדרשה שלפנינו דלילה‬
‫אינו גורם‪ ,‬משום דאל"ה לא הוה ליה לרבי לומר משום גזירת הכתוב‬
‫בגשתם תיפק ליה דרוח רעה שורה על ידיו‪ ,‬ולא יתכן שיהיה רשאי להקריב‬
‫בעוד שרוח טומאה שוררת על ידיו‪ ,‬וגם דעת ראב"ש בגמרא דא"צ רחיצה‬
‫[ולא קיי"ל כן]‪ ,‬ואם היה הלילה גורמת רוח טומאה לא היה ס"ל כן‪:‬‬
‫מב) כדכתיב בפ' עקב לעמוד לפני ה' לשרתו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫להקטיר אשה ‪ -‬מה תלמוד לומרמג)‪ ,‬מהו דתימא הני מילי עבודה דמעכבא כפרה‪ ,‬אבל‬
‫עבודה דלא מעכבא כפרה לא‪ ,‬קמ"למד) [שם כ' א']‪:‬‬

‫ורחצּׁ֛ו ידיהֵּ֥ם ורגליהֶ֖ם וֹלִּ֣א ימָ֑תּו והיתָ֨ה להֹּ֧ם‬ ‫(כא)‬

‫חק־עולׁ֛ם לֵּ֥ו ּולזרעֶ֖ו לדרתם‪:‬‬

‫(כא) חק עולם ‪ -‬הכהן שעבד בלא רחיצת ידים ורגלים עבודתו פסולה‪ ,‬מאי טעמא‪,‬‬
‫כתיב הכא חק עולם וכתיב במחוסר בגדים (פ' תצוה‪ ,‬כ"ח מ"ג) חקת עולם‪ ,‬מה להלן‬
‫עבודתו פסולה אף כאן עבודתו פסולהמה) [זבחים י"ט ב']‪:‬‬

‫לו ולזרעו ‪ -‬ת"ר‪ ,‬כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגדמו) ובין עבודה לעבודה‬
‫ועבד עבודתו כשרה‪ ,‬אבל שחרית אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט עבודתן פסולה‪ ,‬מאי‬
‫טעמא‪ ,‬דאמר קרא והיתה להם חק עולם לו ולזרעו‪ ,‬דבר המעכב בזרעו מעכב בו‪ ,‬דבר‬
‫שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בומז) [שם שם]‪:‬‬

‫מג) ר"ל כיון דצריך לקדש בגשתו אל המזבח‪ ,‬א"כ למה נאמר תו להקטיר‬
‫אשה לה'‪ ,‬פשיטא דבעי קידוש דהא גישת מזבח היא‪:‬‬
‫מד) כגון הקטרת אימורין דלא מעכבא אימא לא תבעי קידוש‪:‬‬
‫מה) והתם ילפינן מדכתיב והיתה להם כהונה לחקת עולם‪ ,‬בזמן שבגדיהם‬
‫עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו כזרים‬
‫וזר שעבד עבודתו פסולה‪:‬‬
‫מו) בחמש עבודות של יוהכ"פ שמבואר בפ' אחרי ובמס' יומא ל"ב א' שהוא‬
‫משנה מבגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך‪ ,‬וצריך לכל חילוף טבילה אחת ושני‬
‫קידושין‪:‬‬
‫מז) ר"ל דבר המעכב בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג‬
‫בכל הכהנים מעכב באהרן דהא כתיב בהו חקה‪ ,‬אבל קידוש שבין בגד לבגד‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫(כב) וידבֵּ֥ר יקוֶ֖ק אל־משֵּ֥ה לאמר‪:‬‬

‫(כג) ואתִּ֣ה קח־לך֘ בשמִּ֣ים ראש֒ מר־דרור֙ חמִּ֣ש מאִ֔ות‬
‫וקנמן־בֵּ֥שם מחציתֶ֖ו חמשִּ֣ים ּומאתָ֑ים ּוקנה־בֶ֖שם‬
‫חמשֵּ֥ים ּומאתים‪:‬‬
‫(כג) מר דרור ‪ -‬שאלו פפונאי לרב מתנה‪ ,‬רמז למרדכי מן התורה מניין‪ ,‬אמר להו‪ ,‬מר‬
‫דרור ומתרגמינן מירא דכיאמח) [חולין קל"ט ב']‪:‬‬

‫דלא שייך בכהנים הדיוטים דאין נוהג בהו חילוף בגדים וממילא אינו מעכב‪,‬‬
‫לכן אינו מעכב גם בכהנים גדולים‪ ,‬ולשון דבר המעכב ושאינו מעכב לענ"ד‬
‫אינו מכוון ממש‪ ,‬דכיון שאינו נוהג בהם לא שייך עכובא‪ ,‬ויותר היה נכון‬
‫לגרוס דבר הנוהג בזרעו מעכב בו ודבר שאינו נוהג בזרעו אינו מעכב בו‪,‬‬
‫ודו"ק‪:‬‬
‫מח) פירש"י מניין לגאולת מרדכי‪ ,‬דמתרגמינן מירא דכיא‪ ,‬וקרי ליה ראש‬
‫לבשמים לצדיקים לאנשי כנה"ג‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והדברים צריכים באור‪ ,‬ונראה‬
‫באור הענין ע"פ האגדה דמגילה י' ב' דדריש שם על הפסוק דישעיה נ"ה‬
‫תחת הנעצוץ יעלה ברוש‪ ,‬תחת הנעצוץ זה המן וכו'‪ ,‬יעלה ברוש זה מרדכי‬
‫שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר בשמים ראש ומתרגמינן מירא דכיא‪,‬‬
‫ע"כ‪ ,‬ור" ל שהצדיקים מכונים בשם בשמים ע"ש הכתוב בשה"ש נרדי נתן‬
‫ריחו‪ ,‬ומרדכי הוא ראש לצדיקי הדור ההוא‪ ,‬ואולי דריש מרי מלשון מר‪,‬‬
‫שהיה ראש גם לסנהדרין כמבואר במגילה‪ .‬ולולא פירש"י היה נראה לפרש‬
‫דכונת הגמרא מוסבת לענין אחר‪ ,‬והוא לפי המבואר בגמרא מגילה שם‬
‫דעיקר שמו של מרדכי היה פתחיה‪ ,‬א"כ קשה למה שינה את שמו העברי‬
‫בשם שאין לו מקור בעברית‪ ,‬והוא יותר נוטה לשמות האומות‪ ,‬כמו מרודך‪,‬‬
‫ומפרש דגם שם מרדכי יש לו רמז בתורה‪ ,‬דהוא מלשון מר דרור בעברית‪.‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫מר דרור חמש מאות וגו' ‪ -‬ת"ר שמן המשחה מר דרור חמש מאות‪ ,‬קדה חמש‬
‫מאות‪ ,‬קנמן בשם חמש מאותמט)‪ ,‬וקנה בשם חמשים ומאתים נמצאו כולם אלף ושבעה‬
‫מאות וחמשיםנ) [כריתות ה' א']‪:‬‬

‫(כד) וקדָּ֕ה חמֵּ֥ש מאֶ֖ות בשִּ֣קל הקָ֑דש ושֵּ֥מן זֶ֖ית הין‪:‬‬

‫(כד) ושמן זית הין ‪ -‬וכמה הין ‪ -‬י"ב לוגין‪ ,‬דכתיב (פ' הבא) שמן משחת קודש יהיה‬
‫לדורותיכם‪ ,‬זה בגמטריא י"בנא) [מנחות פ"ט א']‪:‬‬

‫ועיקר הדבר ששינה שמו יש לזה טעמים וענינים שונים שאין כאן המקום‬
‫לבאר‪ ,‬וע"ע לפנינו בפ' וילך בפסוק ואנכי הסתר אסתיר‪:‬‬
‫מט) דהכי אמר קרא מחציתו חמשים ומאתים וכולו חמש מאות‪ ,‬ומה דנקט‬
‫השיעור במחציתו בא ללמד שלא יהיו שוקלין אותו ביחד אלא לחצאין כדי‬
‫שיהיו שם שתי הכרעות‪ ,‬משום דבכל משקל אי אפשר שיהיה המשקל שוה‬
‫בצמצום ממש וכששוקלין אותו לחצאין יש הכרע בשניהם‪ ,‬אבל אין הפירוש‬
‫דמחציתו מוסב על שיעור קנמן בשם לגבי שיעור מר דרור‪ ,‬והיינו דקנמן‬
‫בשם יהיה מחצה משיעור מר דרור שהוא חמש מאות‪ ,‬דא"כ מחציתו מיותר‪,‬‬
‫דהול"ל וקנמן בשם חמשים ומאתים‪:‬‬
‫נ) ופריך בגמרא וכי תנא מנינא קמ"ל‪ ,‬ומפרש תנא הא קשיא ליה‪ ,‬אימא קנה‬
‫בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים אף קנה בשם‬
‫מחציתו חמשים ומאתים דהוי להו שני אלפים‪ ,‬ר"ל דהו"א דמחציתו קאי על‬
‫שניהם על קנמן בשם ועל קנה בשם קמ"ל‪ .‬ומפרש עוד ואימא ה"נ‪ ,‬א"כ‬
‫נכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים‪ .‬ועיין‬
‫בירושלמי שקלים פ"ו ה"א דלא ס"ל כגמרא דידן בדרשה זו אלא דקנמן‬
‫בשם וקנה בשם שניהם היו כל אחד שיעורם חמשים ומאתים ובס"ה היו‬
‫הסממנים‪ ,‬אלף ות"ק‪ ,‬אבל קיי"ל כבבלי‪:‬‬
‫נא) רמז וסימן בעלמא הוא לדבר ידוע בקבלה‪ ,‬ומה דנ"מ בזה יתבאר אי"ה‬
‫לפנינו בפ' פינחס בפסוק ונסכיהם חצי ההין‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ועשִּ֣ית את֗ו שֶׁ֚מן משחת־קִ֔דש רֵּ֥קח מרקֶ֖חת‬ ‫(כה)‬

‫מעשִּ֣ה רקָ֑ח שֵּ֥מן משחת־קֶ֖דש יהיה‪:‬‬

‫(כו) ּומשח ֵּ֥ת בֶ֖ו את־אִּ֣הל מועָ֑ד ואֶ֖ת ארֵּ֥ון העדת‪:‬‬
‫(כז) ואת־השלחן֙ ואת־כל־כלִ֔יו ואת־המנרֶ֖ה ואת־כלָ֑יה‬
‫ואֶ֖ת מזבֵּ֥ח הקטרת‪:‬‬
‫ואת־מזבֵּ֥ח העלֶ֖ה ואת־כל־כלָ֑יו ואת־הכיֶ֖ר ואת־‬ ‫(כח)‬

‫כנו‪:‬‬
‫וקדש ִּ֣ת אתִ֔ם והיֶּ֖ו קִּ֣דש קדשָ֑ים כל־הנגֵּ֥ע בהֶ֖ם‬ ‫(כט)‬

‫יקדש‪:‬‬
‫(כט) כל הנוגע בהם יקדש ‪ -‬מכאן שכלי שרת מקדשיןנב) [זבחים פ"ז א']‪:‬‬

‫נב) ר"ל שמכיון שבאו להכלי שרת דבר הראוי להם כגון דבר היבש לכלי‬
‫יבש ודבר הלח לכלי הלח שוב אין נעשין חולין‪ .‬ועיין לעיל בפ' תצוה בפסוק‬
‫כל הנוגע במזבח יקדש‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ואת־ַאהרֵּ֥ן ואת־בנֶ֖יו תמשָ֑ח וקדש ֵּ֥ת אתֶ֖ם לכהֵּ֥ן‬ ‫(ל)‬

‫לי‪:‬‬
‫(לא) ואל־בנֵּ֥י ישראֶ֖ל תדבִּ֣ר לאמָ֑ר שֶׁ֠מן משחת־קָ֨דש‬
‫יהיֵּ֥ה זׁ֛ה לֶ֖י לדרתיכם‪:‬‬
‫לא) זה לי לדרתיכם ‪ -‬ת"ר‪ ,‬שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו‪,‬‬
‫תחלתו י"ב לוגין וממנו נמשח משכן וכליו אהרן ובניו וכהנים גדולים ומלכים וכולו קיים‬
‫לעתיד לבא‪ ,‬שנאמר זה לי לדרתיכם‪ ,‬זה בגמטריא י"ב לוגיןנג) [כריתות ה' ב']‪:‬‬

‫לדרותיכם ‪ -‬תניא‪ ,‬משנגנז ארון נגנז גם שמן המשחה‪ ,‬מנלן‪ ,‬ילפינן דורות דורות‬
‫מצנצנת המןנד) [שם שם]‪:‬‬

‫נג) אסמכתא וסימן הוא לדבר הידוע‪ ,‬ואינו מבואר מניין לו מלשון לדרתיכם‬
‫דקיים גם לע"ל‪ ,‬ונראה דחסר כאן המשך דרשה זו‪ ,‬וצ"ל כמו שהוא במ"ר‬
‫ויקרא פ' ב' כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם‪ ,‬לא בעוה"ז ולא בעוה"ב‪ ,‬וכן‬
‫שמן משחת קודש יהיה זה לי‪ ,‬עיין שם שהביאו עוד כמה ענינים בלשון זו‪.‬‬
‫וגם י"ל דמדייק משום ד"זה" משמע העשוי עתה וכתיב לדרותיכם‪:‬‬
‫נד) ענין גניזת הארון מבואר בסוטה ט' א'‪ .‬וטעם הגז"ש מצנצנת‪ ,‬דבצנצנת‬
‫המן כתיב (פ' בשלח) והנח אותו לפני ה' למשמרת לדרותיכם‪ ,‬וגם כאן כתיב‬
‫יהיה זה לי לדרתיכם‪ ,‬מה צנצנת המן נגנז יחד עם הארון אף שמן המשחה‬
‫נגנז‪ ,‬ודבר זה ידוע היה לחז"ל בקבלה ואסמכוה אקרא לסימן וזכרון כמש"כ‬
‫כ"פ בחבורנו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫על־בשִ֤ר ָאדם֙ ֹלִּ֣א ייסְִ֔ך ּובמָ֨תכנתִ֔ו ֹלֵּ֥א תעשֶּ֖ו‬ ‫(לב)‬

‫כמָ֑הּו קִּ֣דש הִּ֔וא קֶ֖דש יהיֵּ֥ה לכם‪:‬‬

‫(לב) על בשר אדם ‪ -‬ת"ר‪ ,‬הסך בשמן המשחה לבהמה ולכלים ולמתים ולעובדי‬
‫כוכבים פטור‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬בהמה וכלים דכתיב על בשר אדם לא ייסך‪ ,‬מתים‪ ,‬כיון דמת ‪-‬‬
‫מת מקרי ולא אדם‪ ,‬עובד כוכבים ‪ -‬כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל‬
‫ייסךנה) [שם ו' ב']‪:‬‬

‫על בשר אדם ‪ -‬תנא רב חנניא‪ ,‬מניין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן‬
‫על בני מעיו שהוא חייב‪ ,‬שנאמר על בשר אדם לא ייסךנו) [שם ז' א']‪:‬‬

‫נה) פירש"י לא ייסך כתיב בשני יודי"ן‪ ,‬שדי חדא לתוך התיבה וקרי לא יסיך‪,‬‬
‫דמשמע מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים מצווה אחר עליו‬
‫שלא לסוכו ועובד כוכבים לאו בר מצוה הוא‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ויש להעיר במש"כ הוא‬
‫עצמו בב"מ נ"ד ב' דלא אשכחן גורעין ומוסיפין באמצע התיבה‪ ,‬וצ"ל‬
‫בכונתו דלא אשכחן ע"פ רוב‪ ,‬אבל בודאי יש מקומות שגורעין ומוסיפין גם‬
‫באמצע התיבה‪ .‬וראיה מכרחת לזה‪ ,‬שכן מצינו מפורש בבכורות מ"ד ב'‬
‫בדרשה מרוח אשך שפירושו מראיו חשוכין‪ ,‬ומפרש בגמרא גורעין ח' מן‬
‫מרוח ושדינן אאשך‪ ,‬ואל"ף מן אשך שדינן אמרוח וקרינן מראו חשך‪.‬‬
‫ובסנהדרין ד' ב' הביאו תוס' מירושלמי מחלוקת חכמים אם גורעין ומוסיפין‬
‫גם באמצע תיבה‪ ,‬ותימא שלא הביאו מסוגיא שלפנינו‪:‬‬
‫נו) ומשמע ליה דכל אדם במשמע ואפילו כהן גדול‪ .‬ונראה דאין האיסור כאן‬
‫משום סיכת שמן המשחה‪ ,‬דהא באמת קיי"ל כר' יהודה בסוגיא כאן (ע"ב)‬
‫דמלכים וכהנים אינם בכלל איסור זה‪ ,‬משום דכתיב ואשר יתן ממנו על זר‬
‫והני לאו זרים אצלו [עיין לפנינו בפסוק הבא]‪ ,‬אלא כאן האיסור מפני שלקח‬
‫השמן מעל ראשו והוי ליה נהנה מדבר קדושה‪ ,‬כי כשהוא על ראשו הוי ליה‬
‫שמן קדושה שנעשתה בו מצוה‪ ,‬ולא שייך לומר דאחר המשיחה הוי ליה דבר‬
‫שנעשה מצותו ושוב אין מועלין בו‪ ,‬יען משום דכל זמן שהוא לח על ראשו‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ובמתכנתו ‪ -‬ת"ר‪ ,‬המפטם את השמןנז) כדי ללמד בו או למסרו לצבור פטור‪ ,‬דאתיא‬
‫במתכנתו מן במתכנתה דקטורת וכתיב בקטורת (פ' ל"ז) לא תעשו לכם‪ ,‬לכם הוא דאסור‬
‫הא למסרו לצבור פטורנח) [כריתות ה' א']‪:‬‬

‫לא תעשו כמהו ‪ -‬אמר רבא‪ ,‬שמן שפטמו לחצאין פטור‪ ,‬דכתיב לא תעשו כמהו‪ ,‬כמהו‬
‫הוא דאסור אבל חציו שפיר דמינט) [שם שם]‪:‬‬

‫הוי בכלל משיחה דזו היא מצות משיחה‪ ,‬ושם איירי בסתם שמן המשחה‬
‫שהוכן למצותו‪ .‬ורמב"ם פ"א ה"י מכלי המקדש חילק בין דין זה לדינא דר'‬
‫יהודה שהסך לכהנים פטור‪ ,‬דכאן בסיכה והתם איירי בנתינה‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬ואין‬
‫דבריו מבוררין לי‪ ,‬דהא בדברי ר' יהודה איתא מפורש הלשון הסך משמן‬
‫המשחה‪ ,‬וגם על הפסוק ואשר יתן מפרש הגמרא כמה יסוך‪ ,‬הרי דלא משמע‬
‫להגמרא לחלק בין נתינה לסיכה‪ ,‬ולדעתי נראה ברור כמש"כ‪ ,‬דכאן איירי‬
‫שסך מאותו השמן שעל ראשו והתם איירי בסתם שמן המשחה שעוד לא‬
‫נעשית בו מצותו‪ ,‬ומדוייק הלשון שנטל משמן המשחה שעל ראשו‪ ,‬וכן‬
‫מתבאר מהטעם שאמרו בגמרא כאן על דין זה שכל זמן שהשמן על ראשו‬
‫נקרא נזר אלהיו על ראשו‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
‫נז) פיטום בארמית הוא רקיחה בעברית וכן הוא בתרגום ירושלמי על מעשה‬
‫רוקח‪:‬‬
‫נח) ואמנם א"א לומר‪ ,‬דנקיש גם קטורת לשמן המשחה‪ ,‬מה שמן כי מפטם‬
‫לחציין פטור‪ ,‬כבדרשה הבאה‪ ,‬כך קטורת‪ ,‬ובאמת בקטורת חייבין גם בעשיה‬
‫לחציין כמבואר לקמן בפסוק ל"ז‪ ,‬יען דבשניהם יש דרשות מיוחדות המורות‬
‫פטור בזה וחיוב בזה‪ ,‬כפי שיבא להלן בפרשה‪:‬‬
‫נט) ענין הפטימה לחציין הוא שהכינו וערכו בחצי משקל הסממנים ובחצי‬
‫מדת השמן המבואר בתורה‪ .‬וטעם הפטור הוא מפני שחצי שיעור אינו ראוי‬
‫לתעודתו‪ ,‬ולא כמו קטורת שפטמו לחצאין דחייב משום דקטורת ראויה‬
‫להקריב גם מחצה‪ ,‬כפי שיתבאר בסמוך פסוק ל"ז‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫קדש הוא ‪ -‬קדש הוא קדש יהיה ‪ -‬כל מעשיה לא יהיו אלא בקודשס) [שם ו' א']‪:‬‬

‫אֶׁ֚יש אשִּ֣ר ירקִּ֣ח כמִ֔הּו ואשֵּ֥ר יתׁ֛ן ממֶ֖נּו על־זָ֑ר‬ ‫(לג)‬

‫ונכרֶ֖ת מעמיו‪:‬‬
‫(לג) ואשר יתן ‪ -‬כמה יסוך ויהא חייב ‪ -‬כזית‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬ילפינן נתינה זו מנתינה‬
‫דעלמא‪ ,‬מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה שבכאן כזיתסא) [שם ו' ב']‪:‬‬

‫ואשר יתן ממנו ‪[ -‬מלמד שאין חייבין אלא על שמן המשחה שעשה משה]סב) [שם ה'‬
‫א']‪:‬‬

‫על זר ‪ -‬תניא‪ ,‬הסך בשמן המשחה לכהנים ולמלכים פטור‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬דכתיב ואשר יתן‬
‫ממנו על זר‪ ,‬בעינן שיהיה זר מתחלתו ועד סופוסג) [שם ו' ב']‪:‬‬

‫ס) בתוך העזרה ומשל הקדש ובתוך כלי של קודש‪ .‬וטעם דרשה זו נבאר‬
‫לקמן בפסוק ל"ז אות נ"ה יעו"ש וצרף לכאן‪:‬‬
‫(פ'‬ ‫סא) ובעלמא שיעור נתינה כזית דילפינן מפסוק ונתן לכהן את הקודש‬
‫בחקתי) דכתיב גביה ואיש כי יאכל קודש וסתם אכילה בכזית‪:‬‬
‫סב) בגמרא לא בא מפורש דין זה סמוך על פסוק זה‪ ,‬אך מרש"י ומרמב"ם פ"א‬
‫ה"ה מכלהמ"ק נראה שהיתה לפניהם הגירסא בגמרא שנאמר ואשר יתן‬
‫ממנו ‪ -‬מאותו של משה‪:‬‬
‫סג) איירי לאחר שנמשחו משיחת מצוה‪ ,‬והו"א דכיון שאין צריכים עוד‪,‬‬
‫למשיחה הוו כזרים‪ ,‬קמ"ל דזר נקרא שהוא זר מתחלתו ועד סופו‪ ,‬ועיין‬
‫משכ"ל אות ל"ח‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ונכרת מעמיו ‪ -‬א"ר אלעזר א"ר הושעיא‪ ,‬כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת‬
‫חלק חטאות ביניהםסד)‪ ,‬ומאי היא ‪ -‬מפטם וסך‪ ,‬דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו‬
‫לא תעשו‪ ,‬וכרת אחת ‪ -‬דכתיב איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיוסה)‬

‫[כריתות ג' א']‪:‬‬

‫(לד) ויאמר֩ יקוָ֨ק אל־מש֜ה קח־לךִּ֣ סמ֗ים נטִ֤ף׀ ּושח֙ל ֙ת‬

‫וחלבנִ֔ה סמֶ֖ים ּולבנִּ֣ה ז ָ֑כה בֵּ֥ד בבֶ֖ד יהיה‪:‬‬
‫(לד) קח לך ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' יאשיה אומר קח לך משלך‪ ,‬ר' יונתן אומר משל צבור‪ ,‬ומה ת"ל‬
‫קח לך כביכול משלך אני רוצה יותר משלהםסו) [יומא ג' ב']‪:‬‬

‫סד) שאם עשה שניהם בשוגג בהעלם אחת חייב שני חטאות‪ ,‬והרבותא בזה‬
‫דלא נילף מכרת שאין בה אלא אחת כבסמוך‪ ,‬אלא חייב בשני לאוין‪:‬‬
‫סה) ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב ובכ"מ איתא הלשון בענין זה כל מקום שאתה‬
‫מוצא ב' לאוין וכרת אחת לאוין מחלקין את הכרת‪ .‬ויש לפרש הכונה‪ ,‬דלא‬
‫נימא דאינו חייב כרת אלא אם עשה שניהם משום דעונש כרת מוסב על‬
‫שניהם‪ ,‬אלא דחייב על כל אחת כיון דבלאוין הם מחולקים‪ ,‬ועיין בבבלי‬
‫מכות י"ד ב'‪:‬‬
‫סו) פירש"י לשון כביכול‪ ,‬לפי שקשה לומר שהקב"ה קץ בשל ישראל‪ ,‬לכן‬
‫אמר כביכול‪ ,‬שפירושו על כרחינו‪ ,‬אנו צריכין לומר כן‪ ,‬וכן כל כביכול‬
‫שבש"ס‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ודעת ר' יאשיה צריך באור‪ ,‬דאיך ס"ד שכל מעשה הקטורת‬
‫יהיו משל משה‪ ,‬והלא בר"פ תרומה כתוב מפורש שצוה ה' ליקח מישראל‬
‫בשמים לקטורת‪ .‬ואולי י"ל דהצווי ליקח מישראל היה לדורות ועל אותו‬
‫הפעם רצה הקדוש ברוך הוא משל משה‪ ,‬ובזה ניחא מה שלא מביא הפסוק‬
‫קח לך דכתיב לעיל בשמן המשחה דהוא מוקדם לקח לך דהקטורת ‪ -‬יען‬
‫דבר"פ תרומה איתא מפורש שצוה הקדוש ברוך הוא ליקח מישראל בשמים‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫קח לך סמים וגו' ‪ -‬א"ר יוחנן‪ ,‬אחד עשר סממנים נאמרו לו למשה בסיני‪ ,‬א"ר הונא‪,‬‬
‫מאי קרא‪ ,‬קח לך סמים תרי‪ ,‬נטף ושחלת וחלבנה הא חמשה‪ ,‬סמים אחרינא חמשה‪ ,‬הא‬
‫עשרה‪ ,‬ולבונה זכה חד ‪ -‬הא חד סריסז) [כריתות ו' ב']‪:‬‬

‫בד בבד ‪ -‬מאי בד בבד‪ ,‬אמר רבינא‪ ,‬שלא יניח משקל במשקל וישקולסח) [שם ה' א']‪:‬‬

‫ועשִ֤ית אתה֙ קטִ֔רת רֶ֖קח מעשִּ֣ה רוקָ֑ח ממלֶ֖ח‬ ‫(לה)‬

‫טהֵּ֥ור קדש‪:‬‬

‫לשמן המשחה‪ ,‬וא"כ א"א לומר קח לך משלך‪ .‬ואין לומר כמש"כ לענין‬
‫קטורת דהציוי ליקח מישראל היה לדורות ובאותו הפעם רצה הקדוש ברוך‬
‫הוא שיקח משה משלו‪ ,‬משום דשמן המשחה לא נעשה רק פעם אחת בימי‬
‫משה והיה קיים לדורות כדאיתא בכריתות ה' ב' [וע"ל בפ' ל"א]‪ .‬ושוב‬
‫ראיתי שהעיר מזה בהגהות הרש"ש‪:‬‬
‫סז) מה שאמר סמים תרי הוא משום דמעוט רבים שנים‪ ,‬כנודע‪ ,‬ומפרש בגמרא‬
‫דאין לומר סמים בתראי תרי כסמים קדמאי‪ ,‬משום דא"כ נכתוב רחמנא‬
‫סמים סמים בהדדי וסוף נכתוב שחלת וחלבנה‪ ,‬ע"כ‪ .‬ולא ידעתי אם הוא‬
‫מדרך הלשון לכתוב סמים סמים בהדדי‪ ,‬ואולי יש כאן חלוף המלות וצ"ל‬
‫א"כ נכתוב רחמנא סמים נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה וסמים‪ ,‬ור"ל דלא‬
‫הו"ל להפסיק בסמים בין נטף ושחלת וחלבנה ובין לבונה זכה‪ ,‬והשתא‬
‫דמפסיק בא לאורויי דסמים בתרא כולל המספר שלפניו והיינו סמים‬
‫הראשון תרי‪ ,‬נטף ושחלת וחלבנה תלתא הרי חמשה‪ ,‬ולפי"ז סמים בתראי‬
‫חמשה ודו"ק‪[ ,‬ועי' סנהדרין כ"א א']‪:‬‬
‫סח) ר"ל שישקול כל בשם ובשם כנגד משקל הברזל ולא ישקול זה כנגד זה‪,‬‬
‫והיינו שישקול מר דרור ואח"כ ישקול קדה כבגד המשקל מר דרור‪ ,‬ובכהאי‬
‫גונא אסור‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫(לה) קטורת ‪ -‬מהו לשון קטורת ‪ -‬דבר שמקטר ועולהסט) [כריתות ו' ב']‪:‬‬

‫ושחק ִּ֣ת ממנה֘ הדק֒ ונתתָ֨ה ממ֜נה לפנִ֤י העדת֙‬ ‫(לו)‬

‫באִּ֣הל מועִ֔ד אשׁ֛ר אּועֵּ֥ד לךֶ֖ שָ֑מה קֵּ֥דש קדשֶ֖ים תהיֵּ֥ה‬

‫לכם‪:‬‬
‫(לז) והקטורת אשר תעשה ‪ -‬אמר רבא‪ ,‬קטורת שפטמה לחצאין חייב‪ ,‬דכתיב‬
‫והקטורת אשר תעשה‪ ,‬כל שתעשה‪ ,‬והא אפשר דעביד ליה פרס בשחרית ופרס בין‬
‫הערביםע) [שם ה' א']‪:‬‬

‫לא תעשו ‪ -‬אתם אין עושין אבל אחרים עושין לכםעא) [ירושלמי מגילה פ"א ה"א]‪:‬‬

‫סט) שמתמר ועולה כמקל ולא שמפציל לכאן ולכאן‪:‬‬

‫ע) ר"ל כל שתעשה ‪ -‬כל הראוי להקרבה‪ ,‬וחצי שיעור ג"כ ראוי להקרבה‪,‬‬
‫להיות פרס אחד לשחרית או לבין הערבים‪ ,‬כדמפרש‪ ,‬ושיעור חצי שיעור‬
‫הוא קפ"ד מנים‪ ,‬דשיעור שלם הוא שס"ח מנים‪ ,‬כנודע‪:‬‬
‫עא) נראה טעם הדבר ע"פ המבואר בבבלי‪ .‬כריתות ה' ב' באיסור סיכת שמן‬
‫המשחה על בשר אדם שאם סך על בשר עובד כוכבים פטור‪ ,‬משום דכיון‬
‫דאינו בסך אינו בבל ייסך [עיין לעיל פ' ל"ב]‪ ,‬וה"נ כיון דאינו במצות קטורת‬
‫אינו באיסור לא תעשו כמתכנתה‪ .‬ונ"מ בזה שאם עשאה עובד כוכבים מותר‬
‫לישראל להריח בה‪ .‬ונראה דהלשון אבל אחרים עושין לכם לאו דוקא הוא‪,‬‬
‫דבודאי אין סברא שיהיה רשאי ישראל לצוות לעובד כוכבים לעשות‬
‫קטורת כמתכנתה להריח בה‪ ,‬דיש בזה זלזול ובזיון קדשים‪ ,‬אלא הכונה‬
‫שאם עשאה עובד כוכבים במקרה אין בה כל קדושה וממילא מותר ישראל‬
‫להריח בה‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫לא תעשו לכם ‪ -‬לכם הוא דאסור‪ ,‬אבל למסרה לצבור פטורעב) [כריתות ה' א']‪:‬‬

‫קודש תהיה ‪ -‬כל מעשיה לא יהיו אלא בקודשעג) [שם שם]‪:‬‬

‫עב) טעם הדבר משום דעיקר האיסור הוא תכלית הדבר שעושין בה להריח‬
‫להנאתו והוי כמו חלול קדשים‪ ,‬משא"כ המוסרה לצבור הוא כבוד קדשים‬
‫שמתכבד להוציא מעותיו לצרכי צבור בעבודת קודש‪:‬‬
‫עג) היינו בתוך העזרה ומשל הקדש ובתוך כלי קודש‪ .‬והמפטם מן החולין או‬
‫חוץ לעזרה או בכלי חולין פסולה‪ .‬והנה בגמרא איתא הלשון קודש היא‬
‫קודש תהיה כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש‪ ,‬ולפנינו בפסוק זה ליתא הלשון‬
‫קודש היא רק קודש תהיה‪ ,‬ורק אצל שמן המשחה לעיל בפסוק ל"ב איתא‬
‫כלשון שמביא הגמרא‪ .‬וברמב"ם פ"ב ה"ו מכלהמ"ק הביא זה לענין קטורת‪,‬‬
‫ולכאורה צ"ע‪ .‬אבל האמת נראה דכונת הגמרא לשני הפסוקים‪ ,‬ומביא שתי‬
‫הלשונות שבשניהם‪ ,‬דבשמן המשחה כתיב קודש הוא קודש יהיה ובקטורת‬
‫כתיב קודש תהיה‪ ,‬ודריש בשניהם דין זה דכל מעשיה לא יהיו אלא בקודש‪,‬‬
‫דדריש תהיה‪ ,‬יהיה‪ ,‬מלשון הויה‪ ,‬דכל הויתה לא יהיו אלא בקודש‪ ,‬וראיה‬
‫דכוונה הגמרא גם לפסוק זה‪ ,‬שהרי מביא הלשון קודש תהיה ואצל שמן‬
‫המשחה כתיב קודש יהיה‪ .‬וכל זה דלא ככסף משנה שם שכתב דטעם הגמרא‬
‫בדרשה זו מדכתיב שתי פעמים קדש‪ ,‬ולדבריו צ"ע‪ ,‬איך מביא זה הרמב"ם‬
‫לגבי קטורת אחרי דשתי פעמים כתיב בשמן המשחה ולא בקטורת‪ ,‬וכן צ"ע‬
‫במש"כ המל"מ שם דט"ס בגמרא וצריך לגרוס הפסוק קודש הנאמר‬
‫בקטורת ולא של שמן המשחה‪ ,‬וזה פלא‪ ,‬דמהיכי תיתא שלא לומר כן גם‬
‫בשמן המשחה דגם ביה כתיב קודש יהיה‪ ,‬ומאי חזית למדרש יותר בקטורת‬
‫מאשר בשמן המשחה‪ ,‬ולדעתי נראה כמש"כ‪ .‬וכ"מ בירושלמי פ"ד ה"ג‬
‫דשקלים‪ ,‬דטעם דרשה זו מלשון יהיה ותהיה‪ ,‬דאיתא שם קודש היא שתהא‬
‫הוייתה בקודש‪ .‬אך צ"ע שהשמיט הרמב"ם דין זה לגבי שמן המשחה בפ"א‬
‫מכלי המקדש‪ ,‬ואולי סמך בזה על מש"כ בענין קטורת‪ ,‬וצ"ע‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫(לז) והקט֙רת֙ אשִּ֣ר תעשִ֔ה במָ֨תכנתִ֔ה ֹלֵּ֥א תעשֶּ֖ו לכָ֑ם‬

‫קׁ֛דש תהיֵּ֥ה לךֶ֖ ליהוה‪:‬‬
‫אׁ֛יש אשר־יעשֵּ֥ה כמֶ֖וה להרִּ֣יח בָ֑ה ונכ ֶ֖רת‬ ‫(לח)‬

‫ס‬ ‫מעמיו‪:‬‬
‫פרק לא‬

‫(א) וידבֵּ֥ר יקוֶ֖ק אל־משֵּ֥ה לאמר‪:‬‬

‫(ב) ראֶ֖ה קרִּ֣אתי בשָ֑ם בצלאׁ֛ל בן־אּורֵּ֥י בן־חֶּ֖ור למטֵּ֥ה‬
‫יהּודה‪:‬‬
‫(ב) ראה קראתי בשם ‪ -‬א"ר יוחנן‪ ,‬פרנס טוב מכריז עליו הקדוש ברוך הוא בעצמו‬
‫דכתיב ראה קראתי בשם בצלאלא) [ברכות נ"ה א']‪:‬‬

‫א) פירש"י ראה משמע הבן בלבך תן עיניך בדבר‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ולפי זה אין מבואר‬
‫מאין מוכרח שגם מכריז הוא‪ ,‬ולולא דבריו י"ל דמדייק מלשון קראתי‪ ,‬והוא‬
‫ע"ד הכתוב (פ' וירא) ויקרא בשם ה' [ע"פ דרשת חז"ל שם]‪ ,‬ויקראו לפניו‬
‫אברך‪ ,‬וקראתם דרור‪ ,‬קרא בגרון אל תחשך‪ ,‬וכדומה שפירושם קריאה‬
‫בפרסום והיינו הכרזה‪ ,‬וכן נראה ממה דחשיב בין שאר דברים שהקב"ה‬
‫מכריז‪ ,‬רעב ושובע‪ ,‬ומביא לראיה על רעב דכתיב כי קרא ה' לרעב‪ ,‬ועל‬
‫שובע דכתיב וקראתי אל הדגן‪ ,‬הרי דלשון קריאה דריש מענין הכרזה‪ ,‬וזה‬
‫כמש"כ‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫בצלאל ‪ -‬א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן‪ ,‬בצלאל על שם חכמתו נקרא‪ ,‬בשעה שאמר‬
‫הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לבצלאל לעשות משכן ארון וכליםב) הלך משה ואמר לו‬
‫עשה ארון וכלים ומשכןג)‪ ,‬אמר לו‪ ,‬משה רבינו‪ ,‬מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח"כ‬
‫מכניס לתוכו כלים ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן‪ ,‬כלים שאני עושה להיכן‬
‫אכניסם‪ ,‬שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא משכן ארון וכלים‪ ,‬אמר לו שמא בצל אל היית‬
‫וידעתד) [שם שם]‪:‬‬

‫בצלאל בן אורי ‪ -‬תניא‪ ,‬דורות הראשונים לבר תמניא אולידו‪ ,‬מנלן‪ ,‬דכתיב בצלאל בן‬
‫אורי בן חור למטה יהודה‪ ,‬וכתיב (ד"ה א' א') ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור‪ ,‬וכי‬
‫עבד בצלאל משכן בר כמה הוי בר תליסר דכתיב (פ' ויקהל) איש איש ממלאכתוה)‪ ,‬ותניא‪,‬‬
‫שנה ראשונה עשה משכן‪ ,‬שניה הקימו ושלח מרגלים‪ ,‬וכתיב (יהושע י"ד) ויאמר כלב בן‬

‫ב) שכן מבואר בפרשה זו בפסוק ז' את אהל מועד ואת הארון ואת כל כלי‬
‫האהל‪:‬‬
‫ג) כמו שסדורים בפ' תרומה‪ ,‬ועיין בסמוך‪:‬‬
‫ד) לא נתבאר בכלל למה שינה כאן משה מסדור זה שצוהו ה' כאן‪ .‬ויתכן דכיון‬
‫שפעם אחת צוה ה' אותו על הארון מקודם ואח"כ כלים ומשכן‪ ,‬ופעם סידר‬
‫משכן קודם‪ ,‬לא הוי ידע משה להכריע איזה סדר קדים‪ ,‬והיה דן ע"פ הסברא‬
‫דכיון דעיקר תכלית המשכן היתה להשראת השכינה ועיקר מקום השראת‬
‫השכינה היתה על הארון כדכתיב ונועדתי לך שם וכו'‪ ,‬וא"כ סבר שהעיקר‬
‫הוא הקדמת הארון וכמו שמסודר בפ' תרומה‪ ,‬ובצלאל חשב שעיקר כסדר‬
‫שבפרשה זו משכן ארון וכלים‪ ,‬וכדמפרש כלים שאני עושה להיכן אכניסם‬
‫והודה לו משה על זה‪ ,‬משום דבאמת אין מן הכבוד שיבנו ארון ויעמוד בחוץ‪,‬‬
‫כמבואר‪:‬‬
‫ה) נראה דר"ל לא פחות מי"ג שנים‪ ,‬משום דבפחות מזה אינו נקרא איש [עיין‬
‫נזיר כ"ט ב' ולפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקחו איש חרבו]‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי‪ ,‬דל ארביסר דהוי בצלאל‪ ,‬פשי להו עשרים‬
‫ושית‪ ,‬דל תרתי שני דתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמני אולידו) [סנהדרין ס"ט ב']‪:‬‬

‫(ג) ואמלֵּ֥א אתֶ֖ו רִּּ֣וח אֹלהָ֑ים בחכמׁ֛ה ּובתבּונֵּ֥ה ּובדֶ֖עת‬

‫ּובכל־מלאכה‪:‬‬
‫(ג) בחכמה ובתבונה ובדעת ‪ -‬אמר רב יהודה אמר רב‪ ,‬יודע היה בצלאל לצרף‬
‫אותיות שנבראו בהם שמים וארץ‪ ,‬כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה‬
‫ובדעת‪ ,‬וכתיב התם (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה‪ ,‬וכתיב (שם) בדעתו‬
‫תהומות נבקעוז) [ברכות נ"ה א']‪:‬‬

‫ו) ר"ל אף אם הולידו לשבע חדשים אי אפשר בפחות משמונה חדשים‪ ,‬ז'‬
‫לההריון וחודש לימי נדה וטהרה‪ ,‬והרי שתי שנים לתולדת בצלאל שהוא‬
‫דור שלישי‪ ,‬והרי מבואר שהולידו לשמונה שנים‪ .‬ונ"מ בזה לענין הנבעלת‬
‫לקטן בן שמונה שנים בזנות נפסלת לכהונה משום זונה‪ ,‬וכן נ"מ לענין יבם‬
‫בן שמונה שנים שבא על יבמתו קנאה וצריכה ממנו גט‪ ,‬ועוד איזה נ"מ‪ ,‬אך‬
‫לא קיי"ל כן‪ ,‬אלא דלא ילפינן מדורות הראשונים לענין זה‪ ,‬ופחות מבן תשע‬
‫שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה‪ ,‬וע' באהע"ז סי' ו' וסי' קס"ז‪:‬‬
‫ז) נראה באור אגדה זו ע"ד הפשט ע"פ מש"כ במשלי (כ"ד) בחכמה יבנה בית‬
‫ובתבונה יתכונן ובדעות חדרים ימלאו‪ ,‬הרי מבואר דלבנין בית נכון צריך ג'‬
‫מעלות‪ ,‬חכמה בינה ודעת‪ ,‬וזהו הבאור כאן שנחה על בצלאל רוח ה'‪ ,‬רוח‬
‫חכמה בינה ודעת‪ ,‬הדרושים לבנין בית נהדר‪ ,‬וזהו גם הכונה שגם בנין העולם‬
‫ובריאת שמים וארץ נבראו ע"י הקדוש ברוך הוא ג"כ כביכול במדות אלה‪,‬‬
‫וכמו שמביא מפסוקים שונים‪ - .‬והנה משמע מכאן דרק בג' מדות אלה‬
‫נבראו שמים וארץ‪ ,‬וכ"מ במדרש שוח"ט סי' נ'‪ ,‬ולכאורה צ"ע מחגיגה י"ב‬
‫א' בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת בכח בגערה בגבורה‬
‫בצדק ומשפט בחסד וברחמים‪ .‬אבל יתבאר הענין ע"פ מ"ש בזוהר שמות‪,‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫(ד) לחשֶ֖ב מחשבָ֑ת לעשׁ֛ות בזהֵּ֥ב ּוב ֶ֖כסף ּובנחשת‪:‬‬

‫(ה) ּובחרֵּ֥שת אׁ֛בן למלֶ֖את ּובחרִּ֣שת עָ֑ץ לעשֶ֖ות בכל־‬
‫מלאכה‪:‬‬
‫ואנָּׂ֞י הנֹּ֧ה נתִּ֣תי את֗ו אִּ֣ת ָאהליאָּׂ֞ב בן־אחיסמְך֙‬ ‫(ו)‬

‫למטה־דִ֔ן ּובלֵּ֥ב כל־חכם־לֶ֖ב נתִּ֣תי חכמָ֑ה ועשָּּ֕ו אֶ֖ת‬

‫כל־אשֵּ֥ר צּויתך‪:‬‬
‫(ו) למטה דן ‪ -‬א"ר יוחנן‪ ,‬מניין שלא ישנה אדם מאומנת אבותיו‪ ,‬שנאמר (מ"א ז')‬
‫וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור בן אשה אלמנה‪ ,‬הוא ממטה נפתלי ואביו איש‬
‫צרי חרש נחושת‪ ,‬ואמר מר‪ ,‬אמיה מדן ואביו מנפתלי וכתיב ואתו אהליאב בן אחיסמך‬
‫למטה דןח) [ערכין ט"ז ב']‪:‬‬

‫י"ד ב' וז"ל‪ ,‬בעשרה מאמרות נברא העולם וכד תסתכל בהון תלת אינון‬
‫ובהון אברי עלמא‪ ,‬חכמה בינה ודעת‪ ,‬ע"כ‪[ ,‬ונראה דמפרש בעשרה מאמרות‬
‫‪ -‬בעשרה מדות]‪ ,‬ומתבאר מזה דהג' מדות‪ ,‬חכמה בינה ודעת הן העקריות‬
‫והיסודיות‪ ,‬ומהן מסתעפות כולן‪ ,‬וחשיב כאן ובמדרש שוח"ט היסודיות‬
‫ובגמרא דחגיגה חשבון בפרטיות עד לאחת‪:‬‬
‫ח) באור הענין‪ ,‬כי בר"פ פקודי כתיב באהליאב שעיקר מלאכתו היתה‬
‫מלאכת חרש וחושב‪ ,‬ולפי המבואר כאן היה ממטה דן‪ ,‬ובמלכים כתיב‬
‫שלקח המלך שלמה למלאכת חרש איש משבט דן‪ ,‬שאמו היתה משבט דן‪,‬‬
‫ומזה ראיה שלא ישנה אדם מאומנות אבותיו‪ ,‬שהרי כאן מבואר דמשבט דן‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫מכאן שאין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו‬ ‫ובלב כל חכם לב ‪-‬‬
‫חכמהט) [ברכות נ"ה א']‪:‬‬

‫אִּ֣ת׀ אִּ֣הל מוע֗ד ואת־הָארן֙ לעדִ֔ת ואת־הכפֶ֖רת‬ ‫(ז)‬

‫אשִּ֣ר עלָ֑יו ואֶ֖ת כל־כלֵּ֥י האהל‪:‬‬

‫היה בעל מלאכת חרש‪ ,‬ותפס באומנות אבותיה של אמו‪ .‬וע' בסוף קדושין‬
‫פ"ב ב'‪ ,‬תניא‪ ,‬רבי אומר‪ ,‬אין לך אומנות שעוברת מן העולם‪ ,‬אשרי מי‬
‫שרואה את הוריו באומנות מעולה ואוי לו למי שרואה את הוריו באומנות‬
‫פגומה‪ ,‬אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו למי שאומנותו בורסקי‪ ,‬וכתב‬
‫מהרש"א וז"ל‪ ,‬ולכאורה לא הו"ל לומר אלא הך בתרייתא‪ ,‬אשרי מי‬
‫שאומנתו בסם וכו'‪ ,‬ומאי איכפת ליה באומנות אבותיו‪ ,‬ויעו"ש מש"כ בזה‪,‬‬
‫אבל האמת הוא שכוון למאמר שלפנינו שלא ישנה אדם מאומנות אבותיו‪,‬‬
‫וא"כ כשאבותיו אוחזין באומנות יפה יאחז גם הוא בה‪ ,‬וכן כשאוחזין‬
‫באומנות פגומה יאחז גם הוא בה‪ ,‬וא"כ אשרי מי שראה את הוריו באומנות‬
‫מעולה‪ ,‬כי ממילא יאחז גם הוא בכזו‪:‬‬
‫ט) צ"ע איך נתן בו החכמה הראשונה‪ ,‬ונראה הכונה למי שיש בו חכמה למי‬
‫שיש בו הכשרונות המסוגלות לקנין החכמה‪ .‬ובזה ניחא בברכות מ' א' מדת‬
‫בשר ודם כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק‪ ,‬אבל מדת הקדוש ברוך הוא‬
‫אינו כן אלא מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר אם שמע תשמע‪ ,‬יעו"ש‪.‬‬
‫ואם נפרש מאמר זה כפשוטו קשה למה אינו מביא מכאן‪ ,‬משא"כ לפי‬
‫פירושנו אין ענין מאמר זה להאגדה בברכות‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫(ח) ואת־השלחן֙ ואת־כ ִ֔ליו ואת־המנרֵּ֥ה הטהרֶ֖ה ואת־‬

‫כל־כלָ֑יה ואֶ֖ת מזבֵּ֥ח הקטרת‪:‬‬
‫(ח) המנרה הטהרה ‪ -‬א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן‪ ,‬מאי דכתיב המנורה הטהורה‬
‫‪ -‬שירדו מעשיה ממקום טהרהי) [מנחות כ"ט א']‪:‬‬

‫(ט) ואת־מזבֵּ֥ח העלֶ֖ה ואת־כל־כלָ֑יו ואת־הכיֶ֖ור ואת־‬

‫כנו‪:‬‬
‫ואֶ֖ת בגדִּ֣י השרָ֑ד ואת־בגדִ֤י הק֙דש֙ לַאהרִּ֣ן הכהִ֔ן‬ ‫(י)‬

‫ואת־בגדֵּ֥י בנֶ֖יו לכהן‪:‬‬

‫י) רומז למ"ש בגמרא כאן שמעשה המנורה היה קשה למשה מפני רבוי‬
‫פרטיה‪ .‬בכפתורים וקנים ופרחים‪ ,‬והוריד לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש‬
‫מן השמים וראה דמותה וצביונה ועשה כתכונתה‪ ,‬עיין שם דיליף זה מקרא‬
‫[ע"ל בפ' תרומה כ"ה מ']‪ ,‬וזהו שאמר שירדו מעשיה ממקום טהרה כלומר‬
‫מן השמים‪ .‬וטעם הדיוק מלשון המנורה הטהורה הוא מפני שלא מצינו‬
‫התואר טהור בשאר כלים רק במנורה [זולת בשולחן כתיב כזה בס"פ אמור‬
‫ויש שם דרשה ע"ז]‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ואָ֨ת שֹּ֧מן המשחׁ֛ה ואת־קטֵּ֥רת הסמֶ֖ים לקָ֑דש‬ ‫(יא)‬

‫פ‬ ‫ככֵּ֥ל אשר־צּויתֶ֖ך יעשּו‪:‬‬

‫(יא) ככל אשר צויתך יעשו ‪ -‬אין לך אלא מה שאמור בענין [מכאן שאין מביאין‬
‫קטורת נדבה ואפילו על מזבח החיצון]יא) [מנחות נ' ב']‪:‬‬

‫(יב) ויֵּ֥אמר יקוֶ֖ק אל־משֵּ֥ה לאמר‪:‬‬

‫(יג) ואתָּׂ֞ה דבָ֨ר אל־בנִ֤י ישראל֙ לאמִ֔ר אְֵּ֥ך את־שבתתֶ֖י‬
‫תש ָ֑מרּו כי֩ אָ֨ות ה֜וא בינִ֤י ּוביניכ ֙ם לדרִּ֣תיכִ֔ם לדָּ֕עת‬
‫כׁ֛י אנֵּ֥י יקוֶ֖ק מקדשכם‪:‬‬
‫(יג) ואתה דבר ‪ -‬ואתה דבר ‪ -‬לא ע"י שליח ולא ע"י מתורגמןיב) [מכילתא]‪:‬‬

‫יא) עיין משכ"ל בפ' תצוה‪( ,‬ל' ט') בפסוק לא תעלו עליו קטורת זרה‪ ,‬נתבארה‬
‫דרשה זו‪:‬‬
‫יב) יתכן בטעם הדרשה ע"פ מש"כ רש"י בפסוק זה ואתה דבר אף על פי‬
‫שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת‬
‫מפני אותה מלאכה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומענין זה הוי כונת הדרשה שלפנינו שלא יאמר‬
‫משה הואיל והוא טרוד במצות מלאכת המשכן ימסור הצואה בדבר שמירת‬
‫השבת לאחר‪ ,‬על זה אמר הקדוש ברוך הוא ואתה דבר לא ע"י מתורגמן ולא‬
‫ע"י שליח‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫אך את שבתתי ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' יוסי ב"ר יהודה אומר‪ ,‬מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת‪,‬‬
‫ת"ל אך את שבתתי תשמרו‪ ,‬יכול לכל‪ ,‬ת"ל אך ‪ -‬חלקיג) [יומא פ"ה ב']‪:‬‬

‫אך את שבתתי ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' אבהו בשם ר' יוחנן אומר‪ ,‬מניין לספק פקוח נפש שדוחה‬
‫את השבת‪ ,‬ת"ל אך את שבתתי תשמרו‪ ,‬אך ‪ -‬מעוטיד) [ירושלמי יומא פ"ח ה"ה]‪:‬‬

‫את שבתתי תשמרו ‪ -‬וכתיב (פ' ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת‪ ,‬הא כיצד‪ ,‬ושמרו‬
‫את השבת ‪ -‬שמירה אחת לכל שבת ושבת‪ ,‬את שבתתי תשמרו ‪ -‬שמירה אחת לשבתות‬
‫הרבה‪ ,‬מכאן אמרו‪ ,‬השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא‬
‫חטאת אחת‪ ,‬והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת‬
‫ושבתטו) [שבת ס"ט ב']‪:‬‬

‫יג) טעם הדרשה והלמוד‪ ,‬דמפרש דרק מפני מלאכת המשכן אין שבת נדחית‪,‬‬
‫אבל נדחית היא מפני פקוח נפש‪ ,‬וזו היא כונת רש"י בפ' זו שכתב דאך בא‬
‫למעט שלא יעשו מלאכת המשכן בשבת‪ ,‬ור"ל רק מלאכת המשכן לא יעשו‬
‫אבל מלאכת פקוח נפש יעשו‪ ,‬אבל אין לפרש דכונת רש"י ללמוד מפסוק זה‬
‫עיקר הדין דלא יעשו מלאכת המשכן בשבת‪ ,‬יען דכפי המבואר ביבמות ו'‬
‫א' דענין זה ילפינן מפ' דקדושים את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו‪,‬‬
‫ומבואר שם דאי אפשר ללמוד זה מפסוק אחר‪ ,‬יעוי"ש ודו"ק‪:‬‬
‫יד) ובבבלי יומא פ"ה ב' אמרו דמפסוק זה אפשר ללמוד רק על ודאי פקו"נ‬
‫ולא על ספק‪ ,‬וצ"ע שלא העירו שבירושלמי ילפינן מפורש על ספק ואולי‬
‫משמעות דורשין איכא בינייהו‪:‬‬
‫טו) ר"ל אם שכח שהיום שבת חייב חטאת על כל שבת ושבת‪ ,‬ואף על פי שלא‬
‫נודע לו בנתיים והו"ל הכל בהעלם אחד‪ ,‬אפ"ה אמרינן דימים שבנתיים‬
‫הוויין ידיעה לחלק‪ ,‬משום דא"א שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה‪,‬‬
‫אלא דלא רמי אנפשיה למדכר‪ ,‬ולכן כל שבת ושבת הו"ל כשגגה בפני עצמו‪,‬‬
‫ומסמיך ענין זה על לשונות הפסוקים שמביא בזה‪ ,‬ודריש את שבתתי תשמרו‬
‫שמירה אחת לשבתות הרבה‪ ,‬ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות‬
‫הרבה כהאי גונא כתיב דכולא חדא שגגה היא‪ ,‬ויש בגמרא עוד אוקימתא‬
‫בלשונות הכתובים האלה‪ ,‬והעתקנו את זו מפני שהיא פשוטה ביותר‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫תשמרו ‪ -‬לרבות דברים שהן משום שבותטז) [מכילתא]‪:‬‬

‫כי אות היא ‪ -‬מלמד ששבת נקרא אותיז) [מנחות ל"ו ב' ברש"י]‪:‬‬

‫לדעת ‪ -‬לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת‪ ,‬לאפוקי חרש שוטה וקטןיח) [מכילתא]‪:‬‬

‫טז) השבות נקרא דבר כזה שאינו אסור מצד עצמו רק מחמת שענינו דומה‬
‫למלאכה גמורה וחיישינן שע"י מלאכה זו המותרת יתרגל לעשות מלאכה‬
‫גמורה הדומה לה בענינה‪ ,‬וזה מרומז בלשון תשמרו‪ ,‬שענין השמירה מורה‬
‫על גדר וסייג כמ"ש ביבמות כ"א ב' על הפסוק ושמרתם את משמרתי עשו‬
‫משמרת למשמרתי‪ ,‬וכבר נתבאר מענין איסור השבותים בשבת לפנינו לעיל‬
‫בפ' משפטים בפסוק אשר אמרתי אלכם תשמרו (כ"ג י"ג)‪ .‬עיין שם וצרף לכאן‪:‬‬
‫יז) נ"מ בזה לענין פטור תפילין בשבת דכתיב בתפילין והיה לך לאות על ידך‬
‫ודרשינן ימים שצריכין אות‪ ,‬יצאה שבת שהיא עצמה אות‪ ,‬וכן יום טוב נקרא‬
‫אות‪ ,‬משום דגם יום טוב נקרא שבת וכדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת‬
‫והיינו ממחרת יום טוב כמבואר במנחות ס"ה ב'‪ ,‬וכמ"ש בשבועות ט"ו ב'‬
‫שאין בנין ביהמ"ק דוחה יום טוב מדכתיב את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו‪,‬‬
‫וכן דרשו במכילתא פ' בשלח ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא‬
‫יהיה בו‪ ,‬אין לי אלא שבת יום טוב מניין ת"ל שבת‪ ,‬דכולל גם יום טוב‪ .‬וטעם‬
‫הדבר פשוט משום דכיון דשם שבת מציין יום השביתה וההפסק מעבודה‬
‫ממילא גם יום טוב בכלל‪ ,‬והנה בכלל ענין פטור תפילין בשבת ויו"ט‪ ,‬וכן‬
‫בחוה"מ בארנו במקומו בפ' בא בפסוק והיה לך לאות על ידך‪ ,‬יעו"ש‪:‬‬
‫יח) ר"ל שאין הפקחים והגדולים חייבים על מלאכת אלו בשבת‪ ,‬ואמנם זה‬
‫הוא רק אם אין עושין המלאכה על דעת הגדולים וכמש"כ בפ' יתרו יעו"ש‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫לדעת כי אני ה' ‪ -‬תני'‪ ,‬לדעת כי אני ה' מקדשכם‪ ,‬אמר הקדוש ברוך הוא למשה‪ ,‬מתנה‬
‫טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיעם‪ ,‬מכאן אמרו‬
‫הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו‪ ,‬והני מילי במילתא דלא עבידא לאגלויייט) [שבת י' ב']‪:‬‬

‫מקדשכם ‪ -‬מהו מקדשכם ‪ -‬לעולם הבא‪ ,‬כגון קדושת שבת בעולם הזהכ) [מכילתא]‪:‬‬

‫֙יה‬
‫(יד) ּושמרתם֙ את־השבִ֔ת כׁ֛י קֵּ֥דש הֶ֖וא לכָ֑ם מחלל ֙‬
‫מִּ֣ות יּומִ֔ת כ֗י כל־העשֵּ֥ה בה֙ מלאכִ֔ה ונכרתׁ֛ה הנֵּ֥פש‬
‫ההֶ֖וא מקֵּ֥רב עמיה‪:‬‬

‫יט) מדייק יתור הלשון לדעת‪ ,‬ופשוט דדוקא במתנה שנותן לו באהבה‪ ,‬אבל‬
‫בנותן צדקה שהמקבל מתבייש מצוה ליתן בהסתר פנים‪ .‬ובטעם הידיעה‬
‫פירש"י דהוא דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה וגם מתוך כך יהא אוהבו‪,‬‬
‫ולכן במילתא דעבידא לאגלויי א"צ להודיעו‪ ,‬וע"ע לקמן בס"פ זו בפסוק‬
‫ומשה לא ידע כי קרן עור פניו‪ .‬ובגמרא כאן מסיים עוד בזה מכאן א"ר שמעון‬
‫בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו‪ ,‬וכ"ה בביצה ט"ז א'‪ ,‬וצ"ע‬
‫כי במ"ר ס"פ חקת איתא מאמר זה בשם משל הדיוט‪ ,‬והמפרשים לא העירו‬
‫בשנוי לשונות אלו והוא נוגע לדינא כי אם משל הדיוט הוא בודאי אין אנו‬
‫נזקקין לנהוג כן‪ ,‬משא"כ אם הוא מאמר חז"ל‪ ,‬וצ"ע‪:‬‬
‫כ) רומז למ"ש באגדות דלעתיד לבא יהיה יום שכולו שבת‪ ,‬ועל זה אמר כי‬
‫כשישמרו ישראל את השבת בעוה"ז יכינו עצמם להתקדש בקדושת היום‬
‫שכולו שבת‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫(יד) כי קדש הוא ‪ -‬תניא‪ ,‬העושה מעשה בשבת ‪ -‬המעשה מותרת‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬דכתיב‬
‫כי קודש היא‪ ,‬היא קודש ואין מעשיה קודשכא) [כתובות ל"ד א']‪:‬‬

‫כי קדש הוא לכם ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' יונתן בן יוסף אומר‪ ,‬מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת‪,‬‬
‫שנאמר כי קודש היא לכם‪ ,‬היא מסורה בידכם ואין אתם מסורין בידהכב) [יומא פ"ה ב']‪:‬‬

‫כי קדש הוא לכם ‪ -‬מגיד שהשבת מוסיפה קדושה על ישראלכג) [מכילתא]‪:‬‬

‫מחלליה ‪ -‬תניא‪ .‬בעון חלול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין‬
‫והדרכים משתוממים שנאמר (פ' בחקותי) ואם באלה לא תוסרו לי‪ ,‬אל תקרא באלה אלא‬
‫בָאלהכד)‪ ,‬וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם‬

‫כא) וניחא בזה מה שקשה לכאורה בסוגיא דריש תמורה דפריך הגמרא על‬
‫רבא שם דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני‪ ,‬ופריך‬
‫מכמה וכמה מקומות בגמרא שמצינו ההפך‪ ,‬ולמה לא פריך ממשנה דחולין‬
‫י"ד א' השוחט בשבת וביוהכ"פ שחיטתו כשרה וכן מהמעשר בשבת וכדומה‬
‫מעניני שבת‪ .‬אך לפי הדרשה שבכאן דבשבת מיעטה התורה בפירוש היא‬
‫קודש ואין מעשיה קודש‪ ,‬א"כ בפירוש התירה התורה מה שנעשה בשבת‬
‫באיסור‪ ,‬וא"כ אין זה בכלל אי עביד לא מהני‪:‬‬
‫כב) ר"ל ואין חייכם מסורין לה‪ .‬ויתכן דמדייק ודריש הלשון לכם‪ ,‬דבעלמא‬
‫מצינו שקדושת שבת מתיחסת לה' כמו שבת לה'‪ ,‬וכן את שבתתי תשמרו‪:‬‬
‫כג) גם בכאן כנראה דריש הלשון לכם כמש"כ בדרשה הקודמת דבעלמא‬
‫מתיחסת קדושת שבת לה'‪ ,‬ודריש שעם שביתת השבת ניכרת היהדות‪,‬‬
‫שבזה נראה הבדלם משאר האומות‪ .‬ועיין מש"כ בסמוך בפסוק (ט"ז) לעשות‬
‫את השבת‪ ,‬ויהיה לפי"ז באור הלשון כי קודש היא מלשון פרישה והבדלה‬
‫וכמו אשר קדשנו במצותיו שענינו שהפרישנו והבדילנו במצות משאר‬
‫העמים‪:‬‬
‫כד) מענין שבועה מלשון אז תנקה מאלתי‪ .‬וטעם הקריאה הזאת י"ל משום‬
‫דמשונה לשון זה משאר לשונות המורים לכונה זו באותה פרשה‪ ,‬דבכולהו‬
‫כתיבי ואם עד אלה וכאן כתיב ואם באלה‪ ,‬יעו"ש‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ונשמו דרכיכם וכתיב בשבועת שקר (פ' קדושים) וחללת את שם אלהיך‪ ,‬ובשבת כתיב‬
‫מחלליה ויליף חלול חלול משבועת שקרכה) [שבת ל"ג א']‪:‬‬

‫מחלליה מות יומת ‪ -‬תניא‪ ,‬מניין לחילוק מלאכות‪ ,‬בשבתכו)‪ ,‬אמר שמואל‪ ,‬אמר קרא‬
‫מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חלול אחד‪ ,‬ואף על פי דהאי במזיד כתיב‪,‬‬
‫אם אינו ענין למזיד דכתיב (ר"פ ויקהל) כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג‪ ,‬ומאי‬
‫מות יומת ‪ -‬בממוןכז) [שם ע' א']‪:‬‬

‫מחלליה מות יומת ‪ -‬וכתיב (פ' פינחס) וביום השבת שני כבשים‪ ,‬הא כיצד‪ ,‬אלא‬
‫מלמד ששניהם בדבור אחד נאמרו‪ ,‬מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמועכח)‬

‫[ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב]‪:‬‬

‫כה) עיין באבות פ"ה מ"ה דחשיב כל הדברים שבגללם באה חיה רעה ולא‬
‫נקט חלול שבת‪ ,‬וצ"ע שנשמט ע"פ האגדה שלפנינו‪ .‬ואולי י"ל משום דכנגד‬
‫אגדה זו מצינו באגדה אחרת (שבת קי"ח ב') במקום שחלול שבת מצויה שם‬
‫הדליקה מצויה‪ ,‬משמע דרק עונש זה ולא זולתו‪ ,‬ולכן לא פסיקא לה‬
‫להמשנה ענין האגדה שלפנינו‪ ,‬וצ"ע‪ .‬וע"ע מש"כ בענין אגדה זו בפ' בחקתי‪:‬‬
‫כו) שאם עשה בשוגג הרבה מלאכות בשבת חייב חטאת מיוחד על כל מלאכה‬
‫ומלאכה ולא אמרינן שחייב רק אחת‪ ,‬על חיוב שבת בכלל‪:‬‬
‫כז) ר"ל לאפושי קרבנות דהיינו הוצאה בממון‪ ,‬והתוס' הקשו ל"ל לומר אם‬
‫אינו ענין למזיד וכו'‪ ,‬תיפק ליה דכיון דמרבינן מלשון מות יומת מיתות‬
‫הרבה‪ ,‬א"כ על כרחיך א"א לומר דקאי על מזיד‪ ,‬דאטו בתרי קטלי קטלית‬
‫ליה‪ ,‬ותרצו דהו"א דברה תורה כלשון בני אדם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והנה אתיין במחלוקת‬
‫אם דברה תורה כלשון בנ"א או לא‪ ,‬אבל לדעתי אפשר לומר ע"פ מ"ד‬
‫בסנהדרין מ"ה ב' ובכ"מ דמלשון מות יומת מרבינן אם אי אתה יכול‬
‫להמיתו במיתה שחייב בה צריך להמיתו בכל מיתה שימות בה‪ ,‬וא"כ גם‬
‫הכא הו"א דבא רבוי זה לכונה זו‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
‫כח) כונת הקושיא‪ ,‬דשני הפסוקים האלה סותרים זה את זה‪ ,‬דכיון דאסור‬
‫לחלל שבת א"כ איך מותר להקריב קרבנות בשבת‪ ,‬ומפרש דבשעה שאמר‬
‫הקדוש ברוך הוא מחלליה מות יומת הוציא מן הכלל ענין קרבנות‪ ,‬והיינו‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫מחלליה מות יומת ‪ -‬מה ת"ל והא כבר נאמר (פ' ט"ו) כל העושה מלאכה ביום השבת‬
‫מות יומת‪ ,‬אלא שיכול אין לי אלא עונש על מלאכת היום‪ ,‬ומניין עונש על מלאכת הלילה‬
‫ת"ל מחלליה מות יומתכט) [מכילתא]‪:‬‬

‫שבדבור אחד נאמרו‪ .‬וכהאי גונא חשיב בירושלמי הרבה ענינים כמו אלה‪,‬‬
‫כמו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים עם גדילים תעשה לך‪ ,‬ערות אשת אחיך‬
‫לא תגלה עם יבמה יבא עליה‪ ,‬דלפי הפשט סותרין זה את זה‪ ,‬ולכן נאמרו‬
‫בדבור אחד‪ ,‬וע"ע מש"כ בר"פ ויקהל מענין זה‪:‬‬
‫כט) לא נתבאר טעם הרבוי ללילה מלשון מחלליה‪ ,‬ובס' העמק שאלה על‬
‫השאלתות למרן דודי הנצי"ב ז"ל פ' יתרו שאילתא נ"ד אות א' ביאר דרשה‬
‫זו משום דלילה הוי לשון נקבה ולכן מדכתיב מחלליה קאי על הלילה‪ ,‬וסמך‬
‫חילו על הכתוב בבאור הגר"א להגדה ש"פ דלילה הוי לשון נקבה משום‬
‫דברבים נקראים לילות סימן החתימה לשמות נקבה‪ ,‬דשמות זכרים נחתמים‬
‫ביו"ד מ"ם‪ ,‬ולכן כתיב מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות‪ .‬ולי קשה‬
‫להאמין כי יצא דבר זה מפי הגר"א‪ ,‬יען כי במקומות רבים בתנ"ך בא השם‬
‫לילה בלשון זכר‪ ,‬כמו (פ' מקץ) ונחלמה חלום בלילה אחד‪ ,‬ובאיוב (ה') הלילה‬
‫אמר‪ ,‬בלילה ההוא‪ ,‬ועוד הרבה‪ ,‬ואין אף מקום אחד בכל התנ"ך שיבא השם‬
‫לילה בלשון נקבה‪ ,‬וגם ממקום שהובאה הראיה שם ראיה לסתור‪ ,‬שהרי‬
‫כתיב מה נשתנה הלילה הזה‪ .‬והראיה מהשם לילות שבא ברבים בסימן‬
‫החתימה לשמות נקבה אין ראיה כלל‪ ,‬דמצינו כמה יוצאים מכלל זה‪ ,‬שכן‬
‫מצינו הרבה שמות הזכרים שנחתמים ברבים בו' תי"ו‪ ,‬כמו אבות‪ ,‬בכורות‪,‬‬
‫מטות‪ ,‬ארי ‪ -‬אריות‪ ,‬לב ‪ -‬לבבות‪ ,‬שם ‪ -‬שמות‪ ,‬מקום ‪ -‬מקומות והרבה‬
‫כהנה‪ .‬וכנגד זה מצינו הנשים נתתמים ברבות בסימן החתימה של זכרים‬
‫ביו"ד מ"ם‪ ,‬כמו נשים‪ ,‬פלגשים‪ ,‬שנה ‪ -‬שנים‪ ,‬דבורה דבורים‪ ,‬נמלה ‪-‬‬
‫נמלים‪ ,‬תאנה ‪ -‬תאנים‪ ,‬ועוד הרבה‪ ,‬וא"כ אין כל ראיה מהחתימה‪ .‬שוב‬
‫ראיתי כי גם השל"ה כתב (פסחים‪ ,‬מצה שמורה ד"ה מעשה בר"א) כי לילה לשון‬
‫נקבה היא‪ ,‬יעוי"ש‪ ,‬והוא פלא‪ .‬ובנוגע לבאור הדרשה שלפנינו נראה פשוט‬
‫הבאור משום דכיון דהלשון מחלליה מוסב על שבת‪ ,‬והשבת כולל מעל"ע‬
‫שלם‪ ,‬לילה ויום‪ ,‬ממילא נכלל בזה גם הלילה‪ ,‬כיון דגם הוא בכלל שם שבת‪,‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫העשה בה מלאכה ‪ -‬עד שיעשה מלאכה גמורהל) [שם]‪:‬‬

‫ונכרתה ‪ -‬מה ת"ל‪ ,‬והא כבר נאמר מחלליה מות יומת‪ ,‬אלא לרבות המזיד בינו לבין‬
‫עצמולא) [שם]‪:‬‬

‫ונכרתה הנפש ההוא ‪ -‬אין הכרתה אלא הפסקה‪ ,‬הנפש ההיא ‪ -‬מזידהלב) [שם]‪:‬‬

‫ודו"ק‪ .‬והנה מרן דודי הגאון הנזכר הוסיף ע"פ באורו הנ"ל דמכאן יצא‬
‫המנהג להפריש בלשון התפלה בלילה וינוחו בה וביום וינוחו בו [הוא המנהג‬
‫שהביא המג"א בסי' רס"ח ס"ק ג' בלא טעם]‪ ,‬והנה גם לפי פירושנו אנו‬
‫בהמכילתא אפשר להסמיך מנהג זה ע"פ דרשה זו‪ ,‬כיון דעכ"פ ילפינן לילה‬
‫מלשון מחלליה וכתיב בלשון נקבה‪ ,‬אף על פי דקאי על השבת הכללי מכל‬
‫המעל"ע‪ ,‬כמש"כ‪ .‬אמנם עם כ"ז לא נתבאר מה שאומרים במנחה בשבת‬
‫וינוחו בם‪ .‬והאמת הברורה בזה‪ ,‬כי עיקר הנוסחא בתפלת המנחה והנחילנו‬
‫ה' אלהינו שבתות קדשך‪ ,‬בלשון רבים‪ ,‬וכן נוסח ספרד‪ ,‬וכן מצאתי בסדור‬
‫מארצות תימן‪ ,‬והיא נוסחא גם מסתברת‪ ,‬יען כי לעת תפלת המנחה כבר פנה‬
‫יום שבת זה‪ ,‬ולא שייך להתפלל על המנוחה בו ומתפללים על השבתות‬
‫הרבות הבאות‪ ,‬ולכן מדוייק הלשון וינוחו בם‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
‫ל) לאפוקי אם ארג חוט אחת שחרית וחוט אחת ערבית והיתה ידיעה בינתיים‬
‫אינו חייב סקילה‪ ,‬דפחות משני חוטין כאחד אינה אריגה ואינה נקראת‬
‫מלאכה‪:‬‬
‫לא) ר"ל אפילו שלא בעדים ושלא בהתראה‪ .‬ונראה הסברא בזה‪ ,‬דצריך‬
‫להשמיענו זה‪ ,‬משום דהו"א דכיון דכתיב בשבת לשון חלול וסתם חלול הוי‬
‫בפרהסיא‪ ,‬כמו דקידוש הוי בפרהסיא‪ ,‬כדדרשינן בפ' אמור ונקדשתי בתוך‬
‫בני ישראל אין קידוש בפחות מעשרה‪ ,‬קמ"ל‪ ,‬אלא דבזה חלוק המחלל‬
‫בפרהסיא ממחלל בצנעא‪ ,‬שהמחלל בפרהסיא בעדים והתראה חייב סקילה‬
‫בב"ד‪ ,‬והמחלל בצנעא בינו לבין עצמו חייב כרת לשמים‪ ,‬וע"ע בסמוך אות‬
‫ל"ג‪:‬‬
‫לב) דמשמעות נפש שעושה ברצון רוחני ופנימי‪ ,‬והיינו במזיד‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫מקרב עמה ‪ -‬מקרב עמה ‪ -‬ועמה בשלוםלג) [שם]‪:‬‬

‫(טו) שִּ֣שת ימים֘ יעשִּ֣ה מלאכה֒ ּוביִּ֣ום השביע֗י שבֹּ֧ת‬

‫שבתׁ֛ון קֶ֖דש ליקוָ֑ק כל־העשֹּ֧ה מלאכׁ֛ה ביֵּ֥ום השבֶ֖ת‬
‫מֵּ֥ות יּומת‪:‬‬
‫(טו) יעשה מלאכה ‪ -‬וכתוב אחד אומר (פ' יתרו) ששת ימים תעבוד‪ ,‬כיצד יתקיימו‬
‫שני מקראות הללו‪ ,‬אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים‪,‬‬
‫ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י עצמןלד) [מכילתא]‪:‬‬

‫לג) קאי על הדרשה דלעיל דחיוב מיתה בב"ד בא על המחלל שבת בפרהסיא‪,‬‬
‫בעדים ובהתראה‪ ,‬וחיוב כרת בא על המחלל בצנעא בלא עדים והתראה בינו‬
‫לבין עצמו [ע"ל אות ל"א]‪ ,‬ועל זה אומר כאן דאע"פ שהמחלל בפרהסיא‬
‫מחויבים הב"ד לענשו ואם לאו הם עצמם בעונש‪ ,‬אבל היכי שהחיוב הוא‬
‫כרת שהוא אם בצנעא‪ ,‬אין ב"ד וכל ישראל נענשים על העדר עונשו‪ .‬ואף על‬
‫פי דמשנה שאינה צריכה היא‪ ,‬דמהיכי תיתא שיענשו‪ ,‬כיון דהחלול היה‬
‫בצנעא ולא נודע להם הדבר כלל‪ ,‬י"ל דאיירי שבאמת הב"ד יודעים מזה‪,‬‬
‫רק שהידיעה אינה ע"פ חקי התורה‪ ,‬כגון שיודעים ע"פ עד אחד או ע"פ נשים‬
‫וקטנים ופסולי עדות או שלא בהתראה אין עליהם החיוב לעונשו‪ ,‬וכמ"ש‬
‫בסנהדרין ל"ז ב' שאמר שמעון בן שטח לאחד שראהו הורג את הנפש‪ ,‬רשע‬
‫מי הרגו לזה וכו'‪ ,‬אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה‬
‫ע"פ שנים עדים יומת המת‪ ,‬היודע מחשבות הוא יפרע וכו'‪:‬‬
‫לד) כונת הקושיא מסתירת הלשונות כי הלשון יעשה מלאכה משמע ׁשתעשה‬
‫(בנפעל) ע"י אחרים‪ ,‬ולשון תעבוד משמע שבעצמך תעבוד‪ ,‬ומשני דכשעושין‬
‫רצונו של מקום באמת מלאכתם נעשית ע"י אחרים‪ ,‬וכמש"כ בגאולה‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫קדש לה' ‪ -‬מהו קודש לה'‪ ,‬שיכול כשם שקדושת מועדות מסורה לבית דין כך קדושת‬
‫שבת מסורה לב"ד‪ ,‬ת"ל קודש לה'‪ ,‬לה' שבת מסורה ולא לב"ד מסורהלה) [שם]‪:‬‬

‫העתידה ב"ב (ישעיה ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם‬
‫וכרמיכם‪ - .‬ודע דע"פ מדרש אגדה זו שלפנינו יש ליישב ולפרש שנויי‬
‫הלשונות בענין זה בתורה כמה פעמים‪ ,‬כי בפ' יתרו כתיב ששת ימים תעבוד‬
‫ועשית‪ ,‬ומסיים וביום השביעי שבת‪ ,‬וכן בפ' משפטים כתיב ששת ימים‬
‫תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכאן לפנינו כתיב ששת ימים יעשה‬
‫מלאכה וביום השביעי שבת שבתון‪ ,‬ונרגש בכל אלו הלשונות דקדוק נפלא‪,‬‬
‫כי בכ"מ דכתיב תעבוד או תעשה בנוכח סיים גביה וביום השביעי שבת ולא‬
‫שבת שבתון ובכ"מ דכתיב תעשה או יעשה סיים גביה שיום השביעי שבת‬
‫שבתון‪ ,‬וזה פלא‪ .‬אבל לפי מדרש אגדה שלפנינו יתבארו השנויים האלה‬
‫בטוב טעם‪ ,‬כי כשהמלאכה בששת ימי המעשה נעשית ע"י אחרים הוו אצלו‬
‫ימי החול ג"כ שביתה‪ ,‬כי הלא הוא בעצמו אינו עושה בם מלאכה‪ ,‬וא"כ הוי‬
‫אצלו יום השבת לשבת שבתון‪ ,‬והיינו שביתה מדוייקה ויתירה על שביתת‬
‫ימי החול‪ ,‬משא"כ אם עושה מלאכתו בעצמו הוו ליה ימי החול לימי עבודה‬
‫ויום השבת רק שבת לבד‪ ,‬כלומר שביתה מעבודה ותו לא‪ ,‬ולכן היכי דכתיב‬
‫תעשה או יעשה [ע"י אחרים] סיים גביה במעלת יום השביעי שהוא שבת‬
‫שבתון‪ ,‬משא"כ היכי דכתיב בנוכח תעשה‪ ,‬תעבוד‪ ,‬סיים גביה במעלת יום‬
‫השביעי ‪ -‬רק שהוא שבת‪ ,‬ודו"ק‪ .‬וע"ד הפשט י"ל בענין שנויי הלשונות‬
‫שהערנו‪ ,‬דהכונה דאחרי דיעשה מלאכה מיירי גם ע"י אחרים (כהוראת היחס‬
‫הפעול נפעל)‪ ,‬לכן מרבה בשבת שבתון לא הוא ולא ע"י אחרים‪:‬‬
‫לה) קדושת המועדים תלויה בעבור השנה ע"י ב"ד כדכתיב בפ' אמור אלה‬
‫מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קודש‪ ,‬ודרשינן אשר תקראו אותם‪ ,‬בנכח‬
‫לב"ד‪ ,‬וקמ"ל דשבת לעולם קיימת‪ ,‬כלומר קביעותה לעולם ע"פ חשבון‬
‫אחד‪ ,‬יום השביעי בשבוע‪ ,‬כפי שקבע הקדוש ברוך הוא בתחלת בריאתה‪,‬‬
‫ואינה מסורה לב"ד להקדימה ולהאחירה‪ .‬וע' מש"כ הנוגע לדרשה זו בפ'‬
‫אמור ס"פ מועדים (כ"ג מ"ד)‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫(טז) ושמרֵּּ֥ו בני־ישראֶ֖ל את־השבָ֑ת לעשֹּ֧ות את־השבׁ֛ת‬

‫לדר ֶ֖תם ברֵּ֥ית עולם‪:‬‬
‫(טז) ושמרו ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' שמעון בן מנסיא אומר‪ ,‬מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת‪,‬‬
‫ת"ל ושמרו בני ישראל את השבת‪ ,‬אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות‬
‫הרבהלו) [יומא פ"ה ב']‪:‬‬

‫לעשות את השבת ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' אלעזר בן פרטא אומר‪ ,‬ושמרו בני ישראל את השבת‬
‫לעשות את השבת‪ ,‬מלמד שכל המשמר את השבת כאלו עשאהלז) [מכילתא]‪:‬‬

‫לו) לכאורה משמע מדרשה זו דדוקא היכי שע"י חלול שבת זו יוכל לשמור‬
‫שבתות הרבה‪ ,‬והיינו אם ברור הדבר שע"י חלול זה יקום מחליו‪ ,‬אבל באמת‬
‫לא קיי"ל כן‪ ,‬אלא אפילו לחיי שעה מחללינן‪ ,‬וצ"ע‪ .‬וראיתי בשם המאירי‬
‫טעם הדבר שמחללין שבת בשביל חיי שעה‪ ,‬שמא יהרהר בתשובה באותה‬
‫שעה ויתקן כל מה שחטא בחייו‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ואפשר לומר דבא להסביר בזה כדי‬
‫שיתקיים הדין מחלול שבת בשביל חיי שעה אפילו לדרשת ר' שמעון בן‬
‫מנסיא שלפנינו‪ ,‬שלא יקשה האיך מחללין שבת בשביל חיי שעה אחרי דלא‬
‫שייך בו הסברא כדי שישמור שבתות הרבה‪ ,‬ולזה מפרש שמא יהרהר‬
‫בתשובה‪ ,‬וע"י תשובה זו יתקן הרבה שבתות שחלל אותם‪ ,‬והוי זה מעין‬
‫שמירת שבתות‪ ,‬כי מה לי תקון השבתות הבאות או החולפות‪ ,‬אחרי כי עכ"פ‬
‫מתקן הוא‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
‫לז) טעם הדרשה נראה פשוט דמדייק לעשות את השבת‪ ,‬מה עשיה שייך בזה‪,‬‬
‫ולפי פשוטו הו"ל לומר ושמרו בני ישראל את השבת לדרתם‪ ,‬ותו לא‪ ,‬ועל‬
‫יסוד שנוי זה דריש כל המשמר את השבת כאלו עשאה‪ .‬וכהאי גונא תתבאר‬
‫הדרשה בסוכה כ"ז ב'‪ ,‬עושין סוכה בחולו של מועד דכתיב חג הסכות תעשה‬
‫לך‪ ,‬הכי קאמר רחמנא‪ ,‬עשה סוכה בחג‪ ,‬והבאור הוא דמדייק הלשון תעשה‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫ברית עולם ‪ -‬ר' אליעזר אומר‪ ,‬לעשות את השבת וגו' ברית עולם‪ ,‬דבר שהברית כרותה‬
‫לו‪ ,‬ואיזו זו מילהלח) [שם]‪:‬‬

‫(יז) ביני ובין בני ישראל ‪ -‬א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי‪ ,‬כל מצוה שנתן להם‬
‫הקדוש ברוך הוא לישראל נתן להם בפרהסיא‪ ,‬חוץ מן השבת שנתן להם בצנעא‪ ,‬שנאמר‬
‫ביני ובין בני ישראללט) [ביצה ט"ז א']‪:‬‬

‫לך דאינו מכוון כל כך ללשון חג הסכות ויותר היה נכון לכתוב יהיה לך‪.‬‬
‫ובאור הדרשה בכלל כל המשמר את השבת כאלו עשאה נראה להסביר‬
‫משום דמשונה מצות שבת משאר המצות‪ ,‬שכל המצות הן עצמן נראות שהן‬
‫ענינים מיוחדים למצות‪ ,‬כמו ציצית ותפילין שופר וסוכה ולולב‪ ,‬ואפילו‬
‫בשעה שאין מקיימין אותן ג"כ ניכרין מה הן‪ ,‬שאין כמוהם לשאר העמים‪,‬‬
‫משא"כ מצות שבת‪ ,‬לולא קיומה בפועל אין שום היכר בהיום שהוא שבת‪,‬‬
‫כי הלא תכונת היום אינו משונה מתכונת שאר הימים‪ ,‬ולכן אין ניכר הווייתה‬
‫רק בעשותה וקיומה‪ ,‬ולכן כל המשמר את השבת הוי כאלו עשאה‪ ,‬יען‬
‫שבעשיתו מכיר ומציין אותה‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
‫לח) אף הוא מדייק כמו הדורש הקודם את הלשון לעשות את השבת דהול"ל‬
‫ושמרו בנ"י את השבת‪ ,‬ועם זה י"ל דמדייק שהלשון ברית עולם היה צריך‬
‫להיות מוסב על הפ' שאחריו ביני ובין בנ"י‪ ,‬ולכן דריש דמרמז כאן שאע"פ‬
‫שצוה כאן על חלול שבת בכ"ז יוצא מן הכלל מצות מילה שעליה מותר וגם‬
‫מצוה לחלל שבת [וכמו שדרש לעיל רמז כאן לדחית שבת בפקו"נ]‪ ,‬ודריש‬
‫לעשות בו ברית עולם שהוא המילה‪ ,‬שנקראת ברית עולם‪ ,‬כנודע בפ' לך‪:‬‬
‫לט) י"ל דסמך אסיפא דקרא אות היא לעולם וכתיב לעלם חסר‪ ,‬ובקדושין‬
‫ע"א א' דרשו כה"ג על הפסוק דפ' שמות זה שמי לעלם‪ ,‬ודרשו שם לעלם‬
‫כתיב‪ .‬ובגמרא מסיק דלאו מצות שבת גופה העלים הקדוש ברוך הוא מן‬
‫האומות‪ ,‬אלא מתן שכרה של שבת‪ ,‬וי"ל בטעם הדבר כדי שלא יתקנאו‬
‫בישראל לשמור גם הם את השבת‪ ,‬וע' בדרשה הבאה‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ת‬

‫כוכביםמ)‬ ‫ביני ובין בני ישראל ‪ -‬ולא ביני ובין עובדי‬ ‫ביני ובין בני ישראל ‪-‬‬
‫[מכילתא]‪:‬‬

‫אות היא לעלם ‪ -‬מגיד שאין שבת בטלה מישראלמא) [שם]‪:‬‬

‫שבת וינפש ‪ -‬אמר ר' שמעון בן לקיש‪ ,‬נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב‬
‫שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו‪ ,‬שנאמר שבת וינפש‪ ,‬כיון ששבת ‪ -‬וי אבדה נפשמב)‬

‫[ביצה ט"ז א']‪:‬‬

‫בינ֗י ּובין֙ בנִּ֣י ישראִ֔ל אֵּ֥ות הֶ֖וא לעלָ֑ם כי־שִּ֣שת‬ ‫(יז)‬

‫ימ֗ים עשִ֤ה יהוה את־השמִּ֣ים ואת־האִ֔רץ ּוביו ֙ם‬

‫ס‬ ‫השביעִ֔י שבֶ֖ת וינפש‪:‬‬

‫מ) דעובד כוכבים אינו מצווה על שבת‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬עובד כוכבים ששבת חייב‬
‫מיתה‪ ,‬כמבואר בסנהדרין נ"ח ב' ולפנינו בפ' נח בפסוק ויום ולילה לא‬
‫ישבותו‪:‬‬
‫מא) הענין מבואר במכילתא ע"פ המאמר כל מצוה שנתנו ישראל נפשם עליה‬
‫כגון שבת מילה וטבילה ותלמוד תורה נתקיימו בידם‪ ,‬וכל מצוה שלא נתנו‬
‫נפשם עליה כגון בית המקדש ושמיטין לא נתקיימו‪ ,‬ובגמרא שבת ק"ל א' בא‬
‫מאמר זה בחיסור לשון‪ ,‬ומיבמות ו' ב' אמרו מה שמירה האמורה בשבת‬
‫לעולם‪ ,‬וי"ל דסמכו על דרשה זו‪ ,‬וע"ל בפ' קדושים בפסוק את שבתתי‬
‫תשמרו‪:‬‬
‫מב) דריש מכפל לשון שבת וינפש‪ ,‬דהיינו שבת היינו וינפש‪ ,‬ואסמכתא‬
‫בעלמא הוא‪ ,‬ופשטות הענין קאי על שביתת הקדוש ברוך הוא‪ ,‬וענין הנשמה‬
‫יתירה הוא רוחב לב ונפש למנוחה ורצון‪ ,‬ועי' רש"י שם‪:‬‬
 ‫שני‬
‫שני‬

‫תו בהִּ֣ר סינִ֔י שנֶ֖י‬

‫לתו לדבִ֤ר א ֙‬
‫(יח) ויתִּ֣ן אל־מש֗ה ככ ֙‬
‫לחִּ֣ת העדָ֑ת לחִּ֣ת אִ֔בן כתבֶ֖ים באצבֵּ֥ע אֹלהים‪:‬‬
‫(יח) ויתן אל משה ‪ -‬א"ר יוחנן‪ ,‬בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו‬
‫במתנה‪ ,‬שנאמר ויתן אל משהמג) [נדרים ל"ח א']‪:‬‬

‫לחת אבן ‪ -‬א"ר אלעזר‪ ,‬מאי דכתיב לחות אבן‪ ,‬אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה‬
‫נמחית תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אינו מתקיים בידומד) [עירובין נ"ד א']‪:‬‬

‫מג) הנה אין ספק כי לא מכח השכחה הטבעית שכח משה תלמודו‪ ,‬שהרי‬
‫כידוע היה בעל כשרונות נעלים ומצויינים‪ ,‬וא"כ צ"ל כי במכוון מאת‬
‫הקדוש ברוך הוא היתה הדבר שישכח מה שלומד‪ ,‬ואינו מבואר תכלית כונה‬
‫זו‪ ,‬ומהרש"א נדחק בזה‪ .‬אבל מצאתי באור הענין בירושלמי הוריות פ"ג ה"ח‬
‫שבא שם מאמר זה ג"כ בשם ר' יוחנן בזה"ל‪ ,‬כל אותן ארבעים יום שעשה‬
‫משה בהר היה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה‪ ,‬וכל כך למה כדי‬
‫להחזיר את הטיפשים‪ ,‬ע"כ‪ .‬ובאור הדברים שלא יאמר זה שלומד ושוכח‬
‫מחמת חלישת זכרונו מה לי ליגע בחנם אחרי ששוכח אני מה שאני לומד‪ ,‬כי‬
‫התשובה על זה‪ ,‬שהרי גם משה שכח ובכ"ז למד ולמד עד שנתנה לו במתנה‪,‬‬
‫וא"כ גם כל לומד ילמוד כל כך עד שיותן לו במתנה ושוב לא ישכח‪ ,‬וברור‬
‫הדבר שבגמרא שלפנינו באו הדברים חסרים‪ ,‬וע' בע"ז י"ט א' לעולם ילמוד‬
‫אדם אף על פי שמשכח‪ ,‬וברור שסמך על דרשת הירושלמי שהבאנו‪:‬‬
‫מד) דייק מיתור לשון אבן‪ ,‬שהרי אין נ"מ בזה‪ ,‬ודריש ע"ד אסמכתא בגודל‬
‫מעלת חזרת הלמוד ע"ד המליצה שאין לחייו נלאות ועיפות לחזור‪ ,‬והוא‬
‫פרשת כי תשא‬
‫(א) ויַּ֣רא העם כי־בשש משה לרדת מן־ההר ויקהל העם על־אהרן ויאמרּו‬
‫אליו קּום׀ עשה־לנּו אֹלהים אשר ילכּו לפנינּו כי־זה׀ משה האיש אשר‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫פרק לב‬

‫(א) כי בשש משה ‪ -‬אל תקרא בשש אלא באו ששא)‪ ,‬בשעה שעלה משה למרום אמר‬
‫להם לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני באב)‪ ,‬לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב‬
‫את העולם‪ ,‬אמר להם‪ ,‬היכן משה‪ ,‬אמרו לו עלה למרום‪ ,‬אמר להו באו שש ולא באג) [שבת‬
‫פ"ט א']‪:‬‬

‫העלנּו מארץ מצרים לא ידענּו מה־היה לֹו‪ :‬מענין דרשה הקודמת‪ ,‬כמש"כ‬
‫שם‪:‬‬
‫א) ר"ל עברו שש שעות היום ועוד לא בא‪ ,‬כפי שיתבאר בסמוך ושהבטיח‬
‫להם לבא בתחלת שש שעות והם טעו בדבריו כמו שנבאר‪ .‬ויתכן דלכן‬
‫הוציא המלה בשש מפשטה‪ ,‬דהכונה נתאחר‪ ,‬משום דלפי חקי הלשון היה‬
‫צ"ל כי בוש בשי"ן אחד‪ ,‬כמו ויחלו עד בוש (שופטים ג') ויפצרו עד בוש (מ"ב‬
‫ב')‪ ,‬ובכפילות השיני"ן נמצא רק כאן ובשופטים ה' בסיסרא‪ ,‬מדוע בושש‬
‫רכבו לבא‪ ,‬וגם שם דרשו כמו כאן מדוע בא שש ולא בא כמבואר במ"ר‬
‫בראשית ס"פ י"ח‪:‬‬
‫ב) ר"ל בתחלת שש שעות אני בא‪ .‬ומה שקבע זמן ירידתו בו' שעות י"ל ע"פ‬
‫המבואר בשבת פ"ו ב' על הפסוק (ישעיה מ"א) לא מראש בסתר דברתי דקאי‬
‫על נתינת התורה שהיתה בפרסום‪ ,‬וזמן היותר מסוגל לפרסום הוא בשש‬
‫שעות היום שאז כל בני האדם נעורים כמבואר בפ' לך בעצם היום נמול‬
‫אברהם‪ ,‬ודרשו במ"ר בעצם היום ‪ -‬בו' שעות‪ ,‬כדי לפרסם דבר המילה‪:‬‬
‫ג) סיבת הדבר שלא בא לאותה שעה הוא משום דטעו ישראל בדבריו‪ ,‬שהם‬
‫סברו שיום שעלה הוא ממנין ארבעים יום‪ ,‬ובאמת כונתו היתה על מ' יום‬
‫שלמים שכל יום יהיה יום ולילה וכדכתיב שהיה במרום ארבעים יום‬
‫וארבעים לילה ויום שעלה לא היה לילו עמו‪ ,‬ועיין בפירש"י בפסוק זה‬
‫ובדרשה הבאה‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫כי זה משה האיש ‪ -‬לסוף ארבעים יום כשלא בא משה אמר להם השטן לישראל משה‬
‫מת‪ ,‬ולא השגיחו עליו‪ ,‬הראה להם דמות מטתו‪ ,‬והיינו דקאמרי כי זה משה האישד) [שם‬
‫שם]‪:‬‬

‫(ג) ויתפרקו כל העם ‪ -‬א"ר יהודה בן פזי בשם רבי‪ ,‬הן נקרא ולא נבעתה)‪ ,‬לטובה‬
‫כתיב (פ' ויקהל) כל נדיב לב‪ ,‬ולרעה כתיב ויתפרקו כל העםו) [ירושלמי שקלים פ"א ה"א]‪:‬‬

‫ד) כלומר הראה להם בדמיון וברעיון דמות מטתו עם גופו כדי לאמת דבריו‬
‫שאמר שמת‪ .‬ונראה דלמדו כן מלשון כי זה משה‪ ,‬וכתבנו בחבורנו כ"פ כי‬
‫לשון "זה" מורה בכ"מ על ההוראה באצבע [ע"ל בס"פ בא בפסוק בעבור‬
‫זה עשה ה']‪ ,‬וא"כ כשאמרו כאן כי זה משה האיש‪ ,‬הרי הראו באצבע עליו‪,‬‬
‫ובאמת הרי לא היה אז לפניהם‪ ,‬לכן דרשו שהראה להם השטן דמות מטתו‬
‫עם פרשת כי תשא‬
‫(ב) ויאמר אלהם אהרן פרקּו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם‬
‫ּובנתיכם והביאּו אלי‪:‬‬
‫(ג) ויתפרקּו כל־העם את־נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאּו אל־אהרן‪:‬‬
‫גופו והראו על גופו ואמרו כי זה משה האיש‪:‬‬
‫ה) מלשון בעתה ופחד‪ ,‬ור"ל האיך נקרא ולא תאחזנו פחד‪ ,‬כדמפרש‪ .‬ויש‬
‫גורסין ולא נבהת בה"א‪ ,‬והוא מלשון בזיון וחרפה‪ ,‬כתרגום והחזיקה‬
‫במבושיו (ס"פ תצא) בבית בהתתיה‪ ,‬ור"ל האיך נקרא ולא נבוש‪ ,‬וכדמפרש‪:‬‬
‫ו) ר"ל כי כשהיו צריכין לנדב למשכן לא נתנו כל העם רק נדיבי הלב‪ ,‬וכשהיו‬
‫צריכין זהב לעגל ויתפרקו כל העם‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫תו בחִ֔רט ויעשֶ֖הּו עִּ֣גל מסכָ֑ה‬

‫(ד) וי קִּ֣ח מיד֗ם ויִ֤צר א ֙‬
‫ויִּ֣אמרִּ֔ו אִ֤לה אֹלה֙יך֙ ישראִ֔ל אשֵּ֥ר העלֶּ֖וך מאֵּ֥רץ‬
‫מצרים‪:‬‬
‫(ד) אלה אלהיך וגו' ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' שמעון בן יוחאי אומר‪ ,‬י"ג עגלים עשו ישראל ואחד‬
‫דמוסיא לכולןז) דכתיב אלה אלהיך ישראל אשר העלוך הרי י"ב שבטים‪ ,‬וכתיב (נחמיה ט')‬
‫זה אלהיך אשר העלך‪ ,‬הרי דמוסיא אחד לכולןח) [ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב]‪:‬‬

‫אשר העלוך ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' שמעון בן יוחאי אומר‪ ,‬מה ת"ל אשר העלוך ‪ -‬מלמד שאיוו‬
‫לאלהות הרבהט) [סנהדרין ס"ג א']‪:‬‬

‫ז) כלומר י"ב עגלים עגל לכל שבט ושבט ואחד היה משותף לכל השבטים‬
‫ביחד‪ ,‬ודמוסיא הוא הנהגה כללית בלשון רומי‪:‬‬
‫ח) כונת הדרשה ליישב סתירת הלשונות דכאן כתיב אלה אלהיך אשר‬
‫העלוך‪ ,‬בלשון רבים‪ ,‬ובנחמיה כתיב זה אלהיך אשר העלך בלשון יחיד‪,‬‬
‫ודרשו שזה שנאמר בלשון רבים מוסב על מאמר כל שבט לעגל שלו‪ ,‬ומה‬
‫שנאמר בלשון יחיד מוסב על מאמר כל העם להעגל המשותף‪ ,‬ועיין בויק"ר‬
‫פ' ה' ובדרשה הבאה‪:‬‬
‫ט) פירש"י שאיוו אף לאלהות אחרים וקבלו עליהם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולא נתבארה‬
‫כונתו‪ ,‬אך כפי המתבאר מסוגיא דע"ז נ"ג ב' הכונה שאיוו לאלהות הרבה‬
‫הם העבודה זרה של האשרות דפריך שם על הא דכתיב ואשיריהם תשרפון‬
‫מכדי ירושה היא א"י לישראל ואיך העובדי כוכבים אוסרין דבר שאינו‬
‫שלהם ומשני מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו וכי אתו עובדי‬
‫כוכבים ועבדו שליחותייהו קא עבדי‪ ,‬ופריך ודילמא בעגל ניחא להו במידי‬
‫אחרינא לא ומשני אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות‬
‫הרבה‪ ,‬ע"כ‪ ,‬ור"ל אפילו לעבודה זרה דאשרות‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(ה) ויִּ֣רא ַאה רִ֔ן ויֵּ֥בן מזבֶ֖ח לפנָ֑יו ויקרִ֤א אהרן֙ ויאמִ֔ר‬
‫חֵּ֥ג ליקוֶ֖ק מחר‪:‬‬
‫(ה) וירא אהרן ‪ -‬מה ראה‪ ,‬א"ר בנימין בר יפת‪ ,‬ראה חור שזבוח לפניוי)‪ ,‬אמר אי לא‬
‫שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדי לחור ומתקיים (איכה ב') אם יהרג במקדש ה' כהן‬
‫ונביא ולא הוי להו תקנתא לעולם‪ ,‬מוטב דלעבדו לעגל אפשר הוי להו תקנתא בתשובהיא)‬

‫[סנהדרין ז' א']‪:‬‬

‫(ו) וישכ֙ימּו֙ ממחרִ֔ת ויעלִּּ֣ו עֹלִ֔ת ויגֶ֖שּו שלמָ֑ים ויִ֤שב‬

‫פ‬ ‫העם֙ לאכִּ֣ל ושתִ֔ו ויקֶ֖מּו לצחק‪:‬‬

‫י) שהרגוהו על שסירב עצמו לעשות העגל‪ .‬ועיין בסמוך‪:‬‬

‫יא) ומקור הדבר שהרגו את חור מבואר בתנחומא פ' תצוה‪ ,‬תדע לך שהרגו‬
‫אח חור‪ ,‬שהרי קודם שעלה משה להר אמר להם לישראל הנה אהרן וחור‬
‫עמכם (ס"פ משפטים) וכשירד מן ההר אי אתה מוצא שהזכיר את חור‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫ועוד מבואר שם ובמ"ר פ' בהעלותך פ' ט"ו שהרגו גם השבעים זקנים‪ ,‬וילפו‬
‫מדכתיב (ירמיה ב') גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת‬
‫מצאתים כי על כל אלה‪ ,‬מאי על כל אלה בשביל אלה אלהיך‪ ,‬והיינו ג"כ‬
‫מפני שלא שמעו להם לעשות העגל‪ ,‬אבל לא נתבאר איפה מרומז בפסוק גם‬
‫בכנפיך הריגת הזקנים‪ ,‬והמפרשים לא בארו מאומה‪ .‬ונראה ברור דמכוין‬
‫למ"ש במ"ר פ' שמות פ' ה' למה נמשלו ישראל לעוף מה עוף אינו פורח אלא‬
‫בכנפים אף ישראל אינם יכולים לעמוד אלא בזקנים‪ ,‬הרי דנמשלו זקנים‬
‫לכנפים‪ ,‬ולפי"ז מבואר הרמז לזקנים בלשון כנפיך‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫שה לְך־רָּ֕ד כֶׁ֚י שחִּ֣ת עמ ִ֔ך אשֵּ֥ר‬

‫(ז) וידבֵּ֥ר יקוֶ֖ק אל־מ ָ֑‬
‫העלֶ֖ית מאֵּ֥רץ מצרים‪:‬‬
‫(ז) לך רד ‪ -‬מאי לך רד‪ ,‬א"ר אלעזר‪ ,‬אמר הקדוש ברוך הוא למשה‪ ,‬לך רד מגדולתך‪,‬‬
‫כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל‪ ,‬עכשיו שישראל חטאו ‪ -‬אתה למה לייב) [ברכות‬
‫ל"ב א']‪:‬‬

‫יב) ומסיים בגמרא מיד תשש כחו של משה ולא היה בו כח לדבר‪ ,‬וכיון שאמר‬
‫הקדוש ברוך הוא הרף ממני ואשמידם‪ ,‬אמר משה‪ ,‬דבר זה תלוי בי מיד עמד‬
‫ונתחזק בתפלה וביקש רחמים‪ ,‬ופירש"י הראהו שיש כח בידו למחול ע"י‬
‫תפלה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והלשון למחול אינו מדוקדק כל כך‪ ,‬דהא המחילה היא מצד‬
‫הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ומצד משה הוי רק הסבוב והגרם לזה‪ ,‬ואולי צ"ל שיש כח‬
‫בידו למחות‪ ,‬ע"ד ותגזור אומר ויקם לך‪ ,‬שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל‪ ,‬וכ"ה‬
‫ברש"י בע"י‪ - .‬והנה הפסוק הרף ממני הוא בפ' עקב‪ ,‬וצ"ע שלא הביא הפסוק‬
‫שבכאן ועתה הניחה לי (פ' הבא)‪ ,‬ובחא"ג נדחק בזה‪ ,‬ועוד קשה טובא עיקר‬
‫הדיוק מאי לך רד‪ ,‬דלכאורה נראה דמדייק הלשון רד‪ ,‬שהוא לשון ירידה‪,‬‬
‫אבל הן כלשון זה מצינו בכ"מ בתורה‪ ,‬כמו בפ' יתרו לך רד ועלית ואמרת‪,‬‬
‫ועוד שם רד העד בעם‪ ,‬ויותר מזה שבהקב"ה מצינו לשון זה‪ ,‬וירד ה' על הר‬
‫סיני‪ ,‬ועיין אדר"ן פ"א עשר ירידות ירדה שכינה על הארץ ובאור לשון זה‬
‫פשוט‪ ,‬משום דההליכה משמים לארץ הוא בגדר ירידה‪ ,‬וא"כ מאי קשה ליה‬
‫לשון זה כאן‪ ,‬גם אינו מבואר איפה מרומז בלשון זה עיקר הדרשה כלום נתתי‬
‫לך גדולה אלא בשביל ישראל‪ .‬ולכן נראה דבאמת עיקר סמך דרשת הגמרא‬
‫אינו על פסוק שלפנינו אלא אפסוק דפ' עקב‪ ,‬דכתיב שם בעת שסיפר משה‬
‫לישראל ממה שנתוכח עם הקדוש ברוך הוא בעת מעשה העגל סיפר להם‬
‫שהגיד לו הקדוש ברוך הוא רד מהר מזה כי שחת עמך‪ ,‬ומדצוהו לירד מהר‬
‫משמע שלא ניחא ליה היותו בשם‪ ,‬ודרש עוד ע"ד אסמכתא שהורידו‬
‫מגדולתו שבאה לו בשביל ישראל‪ ,‬וסמך זה על הלשון "מזה"‪ ,‬שכן מצינו‬
‫שרגילין חז"ל לדרוש המלה זה נוטריקון על ישראל כמו בירושלמי שקלים‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫סִּ֣רּו מ ֗הר מן־הד֙ר ְ֙ך אשִּ֣ר צּויתִ֔ם עשִּּ֣ו להִ֔ם עֶ֖גל‬ ‫(ח)‬

‫וּו־לו ויזבחּו־לִ֔ו ויִּ֣אמרִּ֔ו אִ֤לה אֹלה֙י ֙ך‬

‫מסכָ֑ה וישתח ֙‬
‫ישראִ֔ל אשֵּ֥ר העלֶּ֖וך מאֵּ֥רץ מצרים‪:‬‬
‫(ט) ויֵּ֥אמר יקוֶ֖ק אל־משָ֑ה רא֙יתי֙ את־העִּ֣ם הזִ֔ה והנֵּ֥ה‬
‫עם־קשה־עֶ֖רף הּוא‪:‬‬
‫ועתה֙ הנִּ֣יחה לִ֔י ויחר־אפֵּ֥י בהֶ֖ם ואכלָ֑ם ואעשֵּ֥ה‬ ‫(י)‬

‫אותךֶ֖ לגֵּ֥וי גדול‪:‬‬

‫פ"א ה"ג דרשו זה יתנו [בשקלים] י"ב שבטים יתנו‪ ,‬דזה בגמטריא י"ב‪ ,‬וע'‬
‫בבבלי מנחות פ"ט א' שמן משחת קודש יהיה זה‪ ,‬זה בגמטריא י"ב‪ ,‬יעו"ש‪.‬‬
‫ולפי"ז ניחא מה שהערנו למה מביא כאן הגמרא פסוק דפ' עקב ולא הפסוק‬
‫שלפנינו הניחה לי‪ ,‬דמדאתחיל בפ' דפ' עקב בפסוק לך רד מהר מזה מביא‬
‫גם הפסוק השני מאותה הפרשה‪ .‬ואמנם לפי"ז יהיה לשון הגמרא כאן צריך‬
‫תקון קצת‪ ,‬ובמקום מאי לך רד צ"ל מאי לך רד מהר מזה‪ ,‬או דסמכה הגמרא‬
‫כלל דרשה זו על פסוק זה המוקדם בתורה בסמיכות על לשון הפסוק דפ'‬
‫עקב שהוא רק חזרת ובאור לשון פסוק זה‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(י) ועתה הניחה לי ‪ -‬א"ר אבהו‪ ,‬אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו‪ ,‬מלמד שתפסו‬
‫משה להקב"ה כאדם שתופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬איני מניחך עד‬
‫שתמחול להםיג) [ברכות ל"ב א']‪:‬‬

‫ואעשה אותך לגוי גדול ‪ -‬א"ר אלעזר‪ ,‬בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ועתה‬
‫הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול‪ ,‬אמר לפניו‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול‬
‫לעמוד לפניך‪ ,‬כסא של רגל אחת על אחת כמה וכמהיד)‪ ,‬ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים‬
‫מאבותי‪ ,‬עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם ביקש גדולה לעצמו ולא ביקש עליהם‬
‫רחמיםטו) [ברכות ל"ב א']‪:‬‬

‫(יא) ויחִּ֣ל משִ֔ה את־פנֶ֖י יקוִּ֣ק אֹלהָ֑יו וי֗אמר למִ֤ה יהוה‬

‫֙את מאִּ֣רץ מצרִ֔ים בכֵּ֥ח‬
‫יחרִ֤ה אפך֙ בעמִ֔ך אשִ֤ר הוצ ֙‬
‫גדֶ֖ול ּוביֵּ֥ד חזקה‪:‬‬

‫יג) י"ל בטעם הדרשה‪ ,‬דמפרש הניחה לי‪ ,‬כמו הניחו ויקלל (ש"ב ט"ז)‪ ,‬אל תנח‬
‫ידך‪ ,‬והכונה אל תעצור אותי‪ ,‬ומפרש ציור הענין איך עצרו משה‪ ,‬שתפסו‬
‫כאדם שתופס את חבירו בבגדו‪:‬‬
‫יד) שלש רגלים הן רמז לאברהם יצחק ויעקב שהם יסוד האומה‪ ,‬ור"ל אם‬
‫זכות כולם לא עמדה לפניך להגן איך תגן זכותי אני לבדי לכשתכעוס עלי‬
‫אחר שתשימני לגוי גדול‪:‬‬
‫טו) ואף על פי שהוא לא ביקש הגדולה רק הקדוש ברוך הוא עוררו לזה‪ ,‬אך‬
‫הכונה כיון שהסכים לזה ולא ביקש רחמים הוי כאלו ביקש מעצמו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(יא) ויחל משה ‪ -‬תניא‪ ,‬כמה ישהה בין תפלה לתפלהטז)‪ ,‬רב הונא ורב חסדא‪ ,‬חד אמר‬
‫כדי שתתחונן דעתו עליו‪ ,‬דכתיב (ר"פ ואתחנן) ואתחנן אל ה'יז)‪ ,‬וחד אמר כדי שתתחולל‬
‫דעתו עליו‪ ,‬דכתיב ויחל משהיח) [שם ל' ב']‪:‬‬

‫ויחל משה ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' אליעזר הגדול אומר‪ ,‬מלמד שעמד משה בתפלה עד שאחזתו‬
‫אחילו‪ ,‬מאי אחילו‪ ,‬א"ר אלעזר ‪ -‬אש של עצמותיט) [שם ל"ב א']‪:‬‬

‫טז) כשמתפלל ב' תפלות‪ ,‬כגון בין שחרית למוסף או היכי ששכח ולא התפלל‬
‫שצריך להשלימה כשמתפלל תפלה שלאחריה ומתפלל שתים‪ ,‬ועיין בסמוך‬
‫אות י"ח‪ .‬וטעם השהוי נראה משום דאין עושין מצות חבילות חבילות‪ ,‬כמ"ש‬
‫בסוטה ח' א'‪:‬‬
‫יז) ר"ל עד כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחנה‪:‬‬
‫יח) גם זה כעין פירוש שתתחונן‪ ,‬ובלישנא בעלמא פליגי‪ .‬ובירושלמי כאן‬
‫איתא דהוא כדי שיעור הילוך ד' אמות‪ ,‬וע' באו"ח סי' ק"ה‪ .‬והנה לפי מה‬
‫דקיי"ל באו"ח סי' ק"ח דצריך לומר אשרי בין תפלה לתפלה לא יצוייר דין‬
‫זה כי אם בטעה ולא התפלל מנחה דמתפלל ערבית שתים דאז א"צ לומר‬
‫אשרי‪ ,‬דזולת מקרה זו הלא אמירת אשרי מפסקת‪ ,‬ודין זה דשהוי איירי רק‬
‫בתפלת י"ח כמבואר בשו"ע שם‪ .‬וע' בשו"ת הרשב"א סי' תל"ו דהש"ץ אחר‬
‫תפלה בלחש יעמוד כדי הילוך ד' אמות קודם שיחזור למקומו‪ ,‬להתפלל‬
‫לפני הצבור‪ ,‬וזה נסמך ג"כ על דרשות שלפנינו‪ .‬ובב"י או"ח סי' קכ"ג כתב‬
‫דיחיד לאחר שמתפלל י"ח יחזור למקומו אחר שיעור הלוך ד' אמות‪ ,‬והב"ח‬
‫כתב אחר שיתחיל הש"ץ‪ ,‬ומכאן משמע כהב"י‪ ,‬שהרי מבואר כאן דשעור‬
‫שהיה הוא כדי שתתחונן או כדי שתתחולל דעתו עליו ומבואר בירושלמי‬
‫דשיעור זה הוא כדי הילוך ד' אמות‪:‬‬
‫יט) ר"ל דבר בחומו עד שאחזתו חום אש בעצמיו‪ ,‬ומדייק זה מלשון ויחל‬
‫מדלא כתיב ויתפלל‪ ,‬דבקשה רגילית מתוארת בלשון תפלה‪ ,‬וזולת לשון זה‬
‫כל הלשונות מורות יותר על הרגיל‪ ,‬ולכן דרשינן ביבמות ס"ד א' הלשון‬
‫ויעתר יצחק מדלא כתיב ויתפלל‪ ,‬וכן דרשו בחולין צ"א ב' ויפגע במקום‬
‫שהוא לשון תפלה‪ ,‬וכן דרשו באגדות הלשון ואתחנן אין חנון אלא מתנת חנם‪,‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ויחל משה ‪ -‬א"ר אלעזר‪ ,‬מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד‬
‫שהחלהוכ)‪ ,‬ורבא אמר עד שהפר לו נדרו‪ ,‬כתיב הכא ויחל וכתיב התם (פ' מטות) לא יחל‬
‫דברו‪ ,‬ואמר מר‪ ,‬הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לוכא) [שם שם]‪:‬‬

‫וזה ג"כ מדלא כתיב ואתפלל‪ ,‬וזה טעם כל הדרשות הבאות שדרשו הלשון‬
‫ויחל‪:‬‬
‫כ) פירש"י עד שהפציר בו‪ ,‬ור"ל עד שפעל אצלו למחול להם‪ ,‬ודרש הלשון‬
‫ויחל כמש"כ באות הקודם‪:‬‬
‫כא) פירש"י נדרו ‪ -‬דבורו שאמר ואכלם‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬אבל במ"ר מבואר שאמר‬
‫כבר נשבעתי זובח לאלהים יחרם והם עשו את העגל‪ ,‬ולפי"ז מדוייק הלשון‬
‫נדרו דהיינו שבועה שענין אחד להם‪ ,‬והגרי"ב בגה"ש הגיה עד שהתיר לו‬
‫נדרו‪ ,‬וכונתו משום דלשון הפרה שייך בבעל והתרה בחכם כמבואר במס'‬
‫נדרים‪ .‬אמנם יש לקיים [ע"ד דרש אגדיי] הגירסא עד שהפר ע"פ מ"ד במדרש‬
‫שוח"ט על הפסוק תפלה למשה איש האלהים‪ ,‬למה נקרא איש האלהים‪ ,‬מה‬
‫האיש הזה אם רצה להפר נדרי אשתו מיפר ואם רצה לקיים מקיים‪ ,‬כך‬
‫כביכול אמר משה קומה ה' שובה ה'‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬והדברים א"צ באור‪ .‬ועיין‬
‫בב"ב ע"ד א' בת קול יוצאת ואומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי‬
‫מיפר לי‪ ,‬ופשוט י"ל דשם הפרה הוא שם כולל לכל עניני התרת נדרים‪ ,‬וכ"כ‬
‫התוס' בבכורות ל"ו א'‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ויחל משה ‪ -‬אמר שמואל‪ ,‬מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם‪ ,‬שנאמר (פ' ל"ב) ואם אין‬
‫מחני נא מספרךכב)‪ ,‬ר' יצחק אמר‪ ,‬מלמד שהחלה עליהם מדת הרחמיםכג)‪ ,‬ורבנן אמרי‪,‬‬
‫מלמד שאמר לו‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬חולין הוא לך מעשות כדבר הזהכד) [ברכות ל"ב א']‪:‬‬

‫(יב) למה֩ יאמרָּ֨ו מצר֜ים לאמ֗ר ברעִ֤ה הוציָאם֙ להרִ֤ג‬

‫אתם֙ בהרִ֔ים ּוָ֨לכלתִ֔ם מעֶ֖ל פנִּ֣י האדמָ֑ה שֶּׁ֚וב מחרִּ֣ון‬
‫אפִ֔ך והנחֵּ֥ם על־הרעֶ֖ה לעמך‪:‬‬
‫זכֹ֡ר לַאברהם֩ ליצחָ֨ק ּולישרא֜ל עבד֗יך אשָ֨ר‬ ‫(יג)‬

‫נשבִּ֣עת להם֘ בְך֒ ותדבִּ֣ר אלהִ֔ם ַארבה֙ את־ זרעכִ֔ם‬

‫כב) אף הוא מדייק לשון ויחל מדלא כתיב ויתפלל כמש"כ לעיל אות י"ט‬
‫ודריש ויחל מלשון חלל שעשה עצמו חלל‪ ,‬ומסמיך זה גם על מ"ש מחני נא‬
‫מספרך‪:‬‬
‫כג) דריש ויחל מלשון הנחה כמו יחולו ברכות על ראשך‪ ,‬ור"ל שהניח על‬
‫ישראל מדת הרחמים‪:‬‬
‫כד) דריש ויחל מלשון חולין‪ ,‬וכהאי גונא דרשו באגדות ויחל נח עשה עצמו‬
‫חולין‪ .‬ויתכן דנקט לשון זה שרמז לתפלת אברהם בסדום שגם הוא אמר‬
‫כלשון הזה‪ ,‬כמ"ש בע"ז ד' ב' [ולפנינו בפ' וירא]‪ ,‬וכיון בזה דחלילה להמית‬
‫צדיק עם רשע והיתה כונתו שאם יהיו עשרה צדיקים יגינו על כולם ואף כאן‬
‫היה שבט לוי שלא נשתתפו במעשה העגל כפי שיתבאר לקמן בפ' כ"ו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ככוכבֶ֖י השמָ֑ים וכל־האָ֨רץ הז֜את אשִּ֣ר ָאמ֗רתי אתן֙‬

‫לזרעכִ֔ם ונחלֶּ֖ו לעלם‪:‬‬
‫(יג) זכור לאברהם וגו' ‪ -‬א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא‪ ,‬כל התולה בזכות אחרים‬
‫תולין לו בזכות עצמו‪ ,‬משה אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל תלו לו בזכות עצמו‪,‬‬
‫שנאמר (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץכה) [שם י' ב']‪:‬‬

‫זכור לאברהם וגו' ‪ -‬תניא‪ ,‬כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא‬
‫ואמר כמה תפלות ותחנונים ולא נענה עד שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל‪ ,‬והיינו‬
‫דקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנהכו) [שבת ל'‬
‫א']‪:‬‬

‫אשר נשבעת להם בך ‪ -‬מאי בך‪ ,‬א"ר אלעזר‪ ,‬אמר משה‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬אלמלא נשבעת‬
‫להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה‪ ,‬עכשיו‬
‫שנשבעת להם בשמך הגדולכז) מה שמך הגדול חי וקים לעולם ולעולמים כך שבועתך‬
‫קיימת לעולם ולעולמים [ברכות ל"ב א']‪:‬‬

‫כה) ולהיפך מי שתולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים [אם בכלל ראוי‬
‫לזכות] כמו חזקיהו שאמר (מ"ב י"ט) זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו‬
‫לו בזכות אחרים כמ"ש הקדוש ברוך הוא (שם) וגנותי על העיר הזאת למעני‬
‫ולמען דוד עבדי‪ ,‬ועיין בדרשה הסמוכה‪:‬‬
‫כו) לכאורה דרשה זו סותרת להקודמת‪ ,‬דתלה לו הקדוש ברוך הוא למשה‬
‫בזכות עצמו‪ ,‬אך י"ל דשתיהן מתאמתות‪ ,‬דבשביל הסליחה הראויה היתה‬
‫לבא בשביל האבות תלו לו בזכות עצמו‪ ,‬אבל לולא ביקש בשביל האבות‬
‫לא היתה ראויה סליחה כלל לבא‪:‬‬
‫כז) רומז למ"ש ס"פ וירא בי נשבעתי כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(יד) וינֶ֖חם יקוָ֑ק על־הִּ֣רעִ֔ה אשֵּ֥ר דבֶ֖ר לעשֵּ֥ות לעמו‪:‬‬

‫פ‬

‫וי֜פן ויִ֤רד משה֙ מן־ההִ֔ר ּושנׁ֛י לחֵּ֥ת העדֶ֖ת בידָ֑ו‬ ‫(טו)‬

‫לח֗ת כתבים֙ משנִּ֣י עבריהִ֔ם מזֵּ֥ה ּומזֶ֖ה הֵּ֥ם כתבים‪:‬‬

‫(טו) משני עבריהם מזה ומזה ‪ -‬תניא‪ ,‬כיצד היו הלחות כתובים‪ ,‬ר' שמעון בן יוחאי‬
‫אומר‪ ,‬עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה‪ ,‬דכתיב כתובים משני עבריהם‪ ,‬ור' סמאי‬
‫אומר‪ ,‬ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה‪ ,‬דכתיב מזה ומזה הם כתוביםכח) [ירושלמי‬
‫שקלים פ"ו ה"א]‪:‬‬

‫כח) ר"ל ארבעים דברות על לוח זה וארבעים על לוח זה‪ .‬ובירושלמי מבואר‬
‫עוד‪ ,‬דר' חנינא בן גמליאל ס"ל חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה שנאמר‬
‫(פ' ואתחנן) ויכתבם על שני לחות אבנים‪ ,‬והלשון משמע ליה שהיו כתובים‬
‫כולם על שני הלחות‪ ,‬ומכיון שהיו בס"ה עשרה הרי היה על כל אחד חמשה‬
‫דברות‪ ,‬ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה‪ ,‬דס"ל דויכתבם‬
‫משמע כולם על כל לוח‪ ,‬יעו"ש‪ .‬ומה שנראה בזה הוא כמש"כ בס' עשרה‬
‫מאמרות לרמ"ע מפאנו ח"ב פ"ב כי כל אחד מהתנאים מוסיף על דברי חבירו‬
‫ולא פליגי‪ ,‬וכולהו ס"ל דרוחב מקום הדברות היה מחזיק ששה על ששה‬
‫טפחים לא פחות ולא יותר‪ ,‬והיו נקראים בכל רוח ובכל פינה בשטח אחד‪,‬‬
‫למען יקראו כל הקרב הקרב מארבע דגלים‪ ,‬והיה זה מעשה אלהים בלתי‬
‫משוער בשכלנו‪ ,‬ולא כמעשה הדיוט‪ ,‬וברירא דמילתא‪ ,‬דמ"ד חמשה חמשה‬
‫חשיב להו בזמן שעל צד ינשאו על שתי ידיו של משה והיו תואמים ומאירים‬
‫אל עבר פניו‪ ,‬והוא צופה והוגה בהם את כל הדברות חמשה על זה וחמשה‬
‫על זה‪ ,‬שהרי כל עובי אחד מהן שלשה טפחים‪ ,‬כנודע‪ ,‬ומ"ד עשרה על כל‬
‫לוח חשיב להו בפתחו אותם לעיני כל ישראל וכדרך שמונחים בארון‪,‬‬
‫כדאיתא בב"ב י"ד ב'‪ ,‬והיו עשרים לכל חדא מינייהו בהחשב שני עבריהם‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫והָ֨לחִ֔ת מעשֵּ֥ה אֹלהֶ֖ים הָ֑מה והמכת֗ב מכתִ֤ב‬ ‫(טז)‬

‫אֹלהים֙ הִּ֔וא חרֶּ֖ות על־הלחת‪:‬‬

‫מלמד שהלחות היו כתובות ומונחות מששת ימי‬ ‫והלחת מעשה אלהים ‪-‬‬ ‫(טז)‬
‫בראשיתכט) [אדר"ן פ"ב]‪:‬‬

‫[וזה דעת מ"ד עשרים לכל רוח] והאומר ארבעים על זה וארבעים על זה‬
‫מוסיף צדי צדדים שהם ארבעה ללוח אחד וחמשה דברות לכל אחת מהן כמו‬
‫שזכרנו‪ .‬ולפי זה צ"ל דמה שאמר כיצד היו כתובים‪ ,‬פירושו כיצד היו נראים‬
‫כתובים‪ ,‬דגוף הכתיבה היה לכולם בשוה‪ ,‬ורק בזה פליגי איך היו נראים‪ ,‬וכל‬
‫אחד חשיב לפי ערך מקום וזמן מיוחד‪ ,‬דרחב"ג חשיב להו כשהיו ביד משה‬
‫נכפלים זה עם זה והיה למראה עיניו מה שכתוב בשטחי העובים לפניו‬
‫חמשה על זה וחמשה על זה‪ ,‬ורבנן חשבי להו כשהיו מונחין ופתוחין ונראים‬
‫לכל הבאים לקרות בהם במה שהוא לפניהם‪ ,‬ורשב"י חשיב להו בזמן שהיה‬
‫משה מגביהן במה שהם פתוחין ולהראותם לכל הבאים מפה ומפה‪ ,‬ולא‬
‫חשיב הכתוב בשטחי העובים‪ ,‬משום שלא היו נוחין כל כך להראות לכל‬
‫ולקרות בהם כשהם נגבהים וזקופים בידי משה‪ ,‬ור' סמאי מוסיף גם הכתוב‬
‫בשטחי העובים‪ .‬וע"ע בס' מה"פ לירושלמי מש"כ בזה‪:‬‬
‫כט) נראה דנראה לו דנבראו בששת ימי בראשית משום דכתיב מעשה אלהים‬
‫וכתיב ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו וא"כ גם מלאכה זו בכלל‪,‬‬
‫ובפסחים נ"ד א' דריש שהתורה נבראת קודם שנברא העולם‪ ,‬ויליף מדכתיב‬
‫ה' קנני ראשית דרכו‪ ,‬ולכאורה לפי דרשה שלפנינו היה יכול להביא ראיה‬
‫מכאן‪ .‬אך באמת הלחות והתורה שני דברים הן‪ ,‬התורה נבראת קודם שנברא‬
‫העולם והלחות בין השמשות‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫חרות על הלחות ‪ -‬א"ר אלעזר‪ ,‬מאי דכתיב חרות על הלחות‪ ,‬אלמלא נשתברו לחות‬
‫הראשונות לא נשתכחה תורה מישראלל) [עירובין נ"ד א']‪:‬‬

‫חרות על הלחות ‪ -‬אמר רב אחא בר יעקב [אלמלא נשתברו לוחות הראשונות] לא‬
‫היתה כל אומה ולשון שולטת בישראל‪ ,‬שנאמר חרות על הלחות‪ ,‬אל תקרא חרות אלא‬
‫חירותלא) [שם שם]‪:‬‬

‫חרות על הלחות ‪ -‬א"ר יהושע בן לוי‪[ ,‬מאי דכתיב חרות על הלחות] אל תקרא חרות‬
‫אלא חירות‪ ,‬לפי שאין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורהלב) [אבות פ"ו מ"ב]‪:‬‬

‫ל) נראה דלכן דריש המלה חרות משום דמקודם אמר שהיו כתובים וכאן‬
‫אמר חרות‪ ,‬דהיינו חקוק‪ ,‬ולכן דריש שבא לרמז שהיתה נתפסת התורה‬
‫לישראל באופן שלא ישכחו לעולם‪ ,‬וכמו החקיקה על האבנים שאינה‬
‫נמחקת‪ ,‬ואף על פי שכתבו התוס' בגיטין כ' סע"א דמכאן ראיה דחקיקה‬
‫קרויה כתיבה‪ ,‬בכ"ז לא נמנע לדרוש ע"ד אסמכתא להשוות הלשונות‪:‬‬
‫לא) גם הוא דריש המלה חרות ע"פ הדיוק שכתבנו בדרשה הקודמת‪ ,‬ואמנם‬
‫לא נתבאר מאי שייכות שכר העדר שליטת האומות בישראל לזכות זה‪ ,‬וי"ל‬
‫דדרשה זו דראב"י מוסבת על הדרשה הקודמת אלמלא נשתברו הלחות לא‬
‫היתה נשתכחה תורה מישראל‪ ,‬והנה אמרו בחגיגה ה' ב' כיון שגלו ישראל‬
‫ממקומן שוב אין לך בטול תורה גדול מזה‪ ,‬מבואר דהגלות מונע קיום‬
‫התורה‪ ,‬וא"כ אחרי דקיום הלחות היה גורם לקיום התורה ואחרי דגלות‬
‫סותר קיום התורה‪ ,‬א"כ ממילא היה קיום הלחות גורם גם שלא יגלו ישראל‪,‬‬
‫ודו"ק‪:‬‬
‫לב) עיין מש"כ לעיל אות ל' בבאור דיוק הלשון חרות‪ .‬והכונה שאין לך בן‬
‫חורין אלא מי שעוסק בתורה י"ל ע"פ המבואר בפ"ג דאבות מ"ה כל המקבל‬
‫עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכיות‪ ,‬ובשמ"ר פ' מ"א איתא מהו חרות‬
‫חירות מן המלכיות‪ ,‬ונראה שזו היא כונת המ"ר‪ ,‬ובזה אפשר לפרש מה‬
‫שדימו חז"ל (מנחות צ"ט ב') את התורה לצפור דרור‪ ,‬מפני כי הצפור הזה‬
‫כידוע אינו מקבל מרות ודרה בבית כבשדה (ע' ביצה כ"ה ב') כמו כן העוסק‬
‫בתורה אין עליו מרות בו"ד והוא בן חורין‪ .‬גם יש לפרש הענין חירות מן‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫וישמֹּ֧ע יהושׁ֛ע את־קֵּ֥ול העֶ֖ם ברעָ֑ה וי֙אמר֙ אל־‬ ‫(יז)‬

‫משִ֔ה קֵּ֥ול מלחמֶ֖ה במחנה‪:‬‬

‫וי֗אמר אֵּ֥ין קול֙ ענִּ֣ות גבּורִ֔ה ואֵּ֥ין קֶ֖ול ענִּ֣ות‬ ‫(יח)‬

‫חלּושָ֑ה קִּ֣ול ענִ֔ות ָאנכֶ֖י שמע‪:‬‬

‫(יח) ויאמר אין קול וגו' ‪ -‬אמר לו משה ליהושע‪ ,‬אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על‬
‫ששים רבוא ‪ -‬ואינו יודע להבחין בין קול לקוללג) [ירושלמי תענית פ"ד ה"ה]‪:‬‬

‫קול ענות ‪ -‬מהו קול ענות ‪ -‬קול קילוס עבודת כוכביםלד) [ירושלמי תענית פ"ד ה"ה]‪:‬‬

‫המלכיות ע"פ מה דקיי"ל ת"ח שתורתו אומנתו פטור ממסים וארנונית‬

‫המלך ובני העיר חייבין ליתן חלקו כמבואר ביו"ד סי' רמ"ו‪:‬‬
‫לג) יתכן דדריש כן מאריכות הענין שאמר משה אין קול ענות גבורה ואין קול‬
‫ענות חלושה‪ ,‬דלכאורה כל זה מיותר‪ ,‬והול"ל בקצור קול ענות אנכי שומע‪,‬‬
‫ולמה חשיב כרוכלא תכונת הקולות‪ ,‬ודריש שבא בזה להוכיח את יהושע‬
‫שאמר קול מלחמה במחנה שומע‪ ,‬כי מהראוי היה לו להשים לב להבין בין‬
‫קול לקול מפני עתידת גדולת שררתו‪ ,‬שלאדם בעל שררה וגדולה כזו ראוי‬
‫שיהיה לו גם כשרון בחינת הקולות‪:‬‬
‫לד) נראה דדריש קול ענות‪ ,‬כמו על מחלת לענות (תהלים פ"ח) שענינו הרמת‬
‫קול בשיר ורננה‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬והכא שמע קול שיר ומזמור לעגל‪ ,‬ורש"י פירש קול‬
‫ענות קול חירופין וגדופין‪ ,‬ויתכן דכיון לדרשה זו דירושלמי‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ויה֗י כאשִ֤ר קר ֙ב אל־המחנִ֔ה ויֵּ֥רא את־העֶ֖גל‬ ‫(יט)‬

‫ּומחֹלָ֑ת ויחר־אִּ֣ף מש֗ה וישלְִ֤ך <מידו> מידי ֙ו את־‬

‫‪[ -‬אבל‬ ‫(יט) ויהי כאשר קרב‬ ‫הלחִ֔ת וישבֵּ֥ר אתֶ֖ם תֵּ֥חת ההר‪:‬‬
‫מקודם לא שבר]‪ ,‬אמר ר' חלקיה בשם ר' אחא‪ ,‬מלמד שלא יהא אדם דן באומדנאלה) [שם‬
‫שם]‪:‬‬

‫וישבר ‪ -‬תניא‪ ,‬משה שבר את הלחות מדעתו‪ ,‬מאי דרש‪ ,‬אמר‪ ,‬ומה פסח שהוא אחד‬
‫מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו‪ ,‬התורה כולה וישראל מומרים על אחת‬
‫כמה וכמהלו) [שבת פ"ז א']‪:‬‬

‫לה) ר"ל אף על גב דמקודם שיער שהקול הוא קול שמקלסין לעבודת כוכבים‬
‫כמבואר בדרשה דלעיל‪ ,‬בכ"ז לא שיבר את הלחות עד שקרב אל המחנה‬
‫וראה בעיניו את העגל והמחולות‪ ,‬כדכתיב ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא‬
‫וישבר‪ ,‬כך פירשו המפרשים‪ .‬אבל אין צורך לזה‪ ,‬די"ל בפשיטות כי הקדוש‬
‫ברוך הוא אמר לו כי שחת עמך ובכ"ז לא עשה מעשה עד אשר קרב וראה‪:‬‬
‫לו) עיין בתוס' כתבו אין זה ק"ו גמור‪ ,‬דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ‬
‫לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה עכ"ל‪ ,‬והנה‬
‫באדר"ן פ"ב איתא שאמר משה האיך אני נותן להם את הלחות שהם‬
‫מחייבים אותם מיתה דכתיב בהם זובח לאלהים יחרם [ואף על פי דעל‬
‫הלחות היו כתובים רק עשרת הדברות‪ ,‬אך תמצית כל התורה היתה כלולה‬
‫בהם כמש"כ רש"י ס"פ משפטים]‪ ,‬אלא אשברם ואחזירם למוטב ואח"כ אתן‬
‫להם לוחות אחרים‪ ,‬ע"כ‪ ,‬ולפי"ז ממילא מיושב הערת התוס'‪ ,‬שהרי לא היה‬
‫יכול ליתן להם אותם הלוחות‪ ,‬כמבואר‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(כ) ויקָּׂ֞ח את־העָ֨גל אשִ֤ר עשּו֙ וישרִּ֣ף באִ֔ש ויטחֶ֖ן עִּ֣ד‬

‫אשר־דָ֑ק וי֙זר֙ על־פנִּ֣י המִ֔ים ויֶ֖שק את־בנֵּ֥י ישראל‪:‬‬
‫‪[ -‬ולמה כן‪ ,‬תני] נתכוין היה לבודקן כסוטותלז) [ע"ז מ"ד‬ ‫(כ) וישק את בני ישראל‬
‫א']‪:‬‬

‫(כא) ויִ֤אמר משה֙ אל־ַאהרִ֔ן מה־עשֵּ֥ה לךֶ֖ העִּ֣ם הזָ֑ה כי־‬

‫הבֵּ֥את עלֶ֖יו חטאֵּ֥ה גדלה‪:‬‬
‫ויִּ֣אמר ַאהרִ֔ן ַאל־יֵּ֥חר אֶ֖ף אדנָ֑י אתה֙ ידִּ֣עת את־‬ ‫(כב)‬

‫העִ֔ם כֵּ֥י ברֶ֖ע הּוא‪:‬‬

‫(כג) ויִּ֣אמרּו לִ֔י עשה־לִּ֣נּו אֹלהִ֔ים אשֵּ֥ר ילכֶּ֖ו לפנָ֑ינּו כי־‬
‫זִּ֣ה׀ משִּ֣ה הא֗יש אשִ֤ר העל֙נּו֙ מאִּ֣רץ מצרִ֔ים ֹלֵּ֥א י ֶ֖דענּו‬
‫מה־הֵּ֥יה לו‪:‬‬

‫לז) על אלה שלא היו עדים והתראה על עבודתם את העגל שתו מן המים וצבו‬
‫בטניהם ומתו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(כד) ואמִ֤ר להם֙ למִּ֣י זהִ֔ב התפרֶ֖קּו ויתנּו־לָ֑י ואשלכִּ֣הּו‬

‫באִ֔ש ויצֶ֖א העֵּ֥גל הזה‪:‬‬
‫(כד) ויצא העגל ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' שמעון בן אלעזר אמר‪ ,‬לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו‪,‬‬
‫שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים‪ ,‬שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל‬
‫הזהלח) [מגילה כ"ה ב']‪:‬‬

‫(כה) ויִ֤רא משה֙ את־העִ֔ם כֵּ֥י פרֶ֖ע הָּ֑וא כי־פרעִּ֣ה ַאהרִ֔ן‬

‫לשמצֶ֖ה בקמיהם‪:‬‬
‫(כו) ויעמִ֤ד משה֙ בשִּ֣ער המחנִ֔ה ויָּ֕אמר מֵּ֥י ליקוֶ֖ק אלָ֑י‬
‫ויָאס ֵּ֥פּו אלֶ֖יו כל־בנֵּ֥י לוי‪:‬‬
‫(כו) כל בני לוי ‪ -‬אמר רב יהודה‪ ,‬שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים‪ ,‬שנאמר ויאמר‬
‫משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוילט) [יומא ס"ו ב']‪:‬‬

‫לח) פירש"י העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ונראה הכונה שלשון‬
‫ויצא משמעו שהודה שהיה בו רוח חיים‪ ,‬שיצא מעצמו‪:‬‬
‫לט) והקשו בגמרא מהא דכתיב בפ' ברכה וללוי אמר וגו' האומר לאביו‬
‫ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע ודרשינן דקאי על זמן‬
‫העגל שנעשו אכזרים על אבותיהם ואמותיהם ואחיהם ובניהם לנקום נקמת‬
‫ה'‪ ,‬אלמא אביו ואמו ואחיו ובניו עבדו ע"ז [וצ"ע שלא הקשו מפ' שלפנינו‬
‫שאמר להם משה איש בבנו ובאחיו‪ ,‬וע' בחא"ג וי"ל]‪ ,‬ומשני אביו ‪ -‬אבי‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ויִּ֣אמר לה֗ם כה־ָאמִ֤ר יהוה אֹלהִּ֣י ישראִ֔ל שֵּ֥ימּו‬ ‫(כז)‬

‫איש־חרבֶ֖ו על־ירכָ֑ו עברָּ֨ו ושּ֜ובּו משִ֤ער לש֙ער֙‬

‫במחנִ֔ה והרגֹּּ֧ו איש־את־ָאחׁ֛יו ואֵּ֥יש את־רעֶ֖הּו ואֵּ֥יש‬
‫את־קרבו‪:‬‬
‫ויעשֵּּ֥ו בני־לוֶ֖י כדבִּ֣ר משָ֑ה ויפִ֤ל מן־הע ֙ם ביִּ֣ום‬ ‫(כח)‬

‫ההִּ֔וא כשֹלֵּ֥שת ַאל ֶ֖פי איש‪:‬‬

‫אמו מישראל‪ ,‬אחיו ‪ -‬אחיו מאמו מישראל‪ ,‬ובניו ‪ -‬בני בתו מישראל‪ .‬וכתבו‬
‫בתוס' ישנים דלא בעי למימר אמו מישראל‪ ,‬דלא מסתבר ליה שעבדו נשי‬
‫הלוים ע"ז‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכנראה היתה לפניהם הגירסא אמו ‪ -‬אם אמו מישראל‪,‬‬
‫וכן היה הנוסחא לפני הת"י וכ"מ בילקוט‪ ,‬וגירסא זו נכונה יותר‪ ,‬דלפי‬
‫גירסתינו קשה דמקשה גם מאמו ולא תירץ כלום‪ ,‬אך צריך להגיה בדבור‬
‫המתחיל של התוס' אבי אמו ‪ -‬וצ"ל אם אמו‪ .‬ומש"כ דלא מסתבר ליה‬
‫שעבדו נשי הלוים ע"ז ‪ -‬כנראה סמך על המבואר במדרשים דנשי דור‬
‫המדבר צדקניות היו שלא השתתפו בעגל‪ .‬ומ"ש בגמרא כאן בניו בני בתו‬
‫מישראל משמע דגם בני הבת נקראים בנים סתם‪ ,‬וכן משמע ממה שאמר לבן‬
‫ליעקב הבנים בני דקאי על בני רחל ולאה‪ ,‬וצ"ע ביבמות ס"ב ב' שחקרו‬
‫בגמרא מנה"מ דבני בנים הרי הם כבנים‪ ,‬ופירש"י בני בנים פשיטא ליה‬
‫ומבעי על בני בנות‪ ,‬ולמה לא סמכו מכאן שקראה התורה לבני בנות בנים‬
‫סתם‪ ,‬וע"ע מש"כ בארוכה מזה בפ' ויגש בפסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו‬
‫יצחק‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ויִּ֣אמר מש֗ה מלאָּ֨ו ידכִ֤ם היום֙ ליקוִ֔ק כׁ֛י אֵּ֥יש‬ ‫(כט)‬

‫בבנֶ֖ו ּובָאחָ֑יו ולתֹּ֧ת עליכׁ֛ם היֶ֖ום ברכה‪:‬‬

‫(ל) ויהי֙ ממחרִ֔ת ויִ֤אמר משה֙ אל־העִ֔ם אתֵּ֥ם חטאתֶ֖ם‬
‫חטאִּ֣ה גדלָ֑ה ועתה֙ אע ִּ֣לה אל־יקוִ֔ק אּולֵּ֥י אכפרֶ֖ה‬
‫בעֵּ֥ד חטאתכם‪:‬‬
‫(לא) ויֹּ֧שב משׁ֛ה אל־יקוֶ֖ק ויאמָ֑ר אִּ֣נ֗א חטָּׂ֞א העִ֤ם הז ֙ה‬
‫חטאִּ֣ה גדלִ֔ה ויעשֵּּ֥ו להֶ֖ם אֹלהֵּ֥י זהב‪:‬‬
‫(לא) חטאה גדולה ‪ -‬בעבודת כוכבים כתיב חטאה גדולה ובלשון הרע כתיב (תהלים‬
‫י"ב) לשון מדברת גדולות‪ ,‬ללמדך שכל המספר לשון הרע מגדיל עונו כנגד עון עבודת‬
‫כוכביםמ) [ערכין ט"ו ב']‪:‬‬

‫ויעשו להם וגו' ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' עקיבא אומר‪ ,‬לא שצריך אדם לפרט את החטא‪ ,‬שהרי‬
‫הכתוב אומר (תהלים ל"ב) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה‪ ,‬אלא מהו שאמר משה ויעשו להם‬

‫מ) ומפרש עוד דכן מגדיל עונו נגד שפ"ד דכתיב (בפ' בראשית) גדול עוני‬
‫מנשוא‪ ,‬וכנגד גלע"ר דכתיב (פ' וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת‪,‬‬
‫ונראה כלל הבאור‪ ,‬דע"י לשה"ר אפשר לבא לכל אלה החטאים ולכן דנו‬
‫את המספר לה"ר כגורם לעבירות אלו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫אלהי זהב‪ ,‬אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד‬
‫שאמרו די גרם להם שעשו אלהי זהבמא) [יומא פ"ו ב']‪:‬‬

‫אלהי זהב ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' לוי אומר‪ ,‬מפני מה אין כהן גדול משמש ביוהכ"פ בבגדי זהב‪,‬‬
‫מפני שאין קטיגור נעשה סניגור‪ ,‬אתמול ויעשו להם אלהי זהב ועכשיו הוא עומד ומשמש‬
‫בבגדי זהבמב) [ירושלמי יומא פ"ז ה"ג]‪:‬‬

‫מא) והוא למוד זכות על ישראל‪ ,‬יען כי כן הוא מטבע האדם לבעט מרוב‬
‫טובה כמש"כ ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים (פ' וילך) וכדומה‬
‫פסוקים שונים‪ ,‬ועיין מש"כ בזה בר"פ דברים‪ .‬ודעת ר' יהודה בן בתירא‬
‫דצריך לפרט את החטא‪ ,‬וקיי"ל כר"ע‪ ,‬ובכלל קשה לדעת ריב"ב מאי ראיה‬
‫מכאן לדעלמא שהרי מבואר בסוטה ל"ב ב' לענין אם צריך אדם לפרסם‬
‫חטאו ומסיק דכל החטאים אין צריך לפרסם וחטא ע"ז צריך לפרסם כדי‬
‫שיכסוף ויתכפר בזה‪ ,‬והסברא נותנת דכיון דמצוה לפרסם מצוה גם לפרט‪,‬‬
‫שהוא מענין פרסום וא"כ אחרי דכאן היה חטא ע"ז לכן היה צריך לפרט‪ ,‬אבל‬
‫בשאר חטאים באמת אין צריך‪ ,‬וצ"ע‪ .‬וע' ברמ"א לאו"ח סי' תר"ז דמה‬
‫שנהגו אצלנו ביוה"כ לומר נוסח על חטא בפרטיות אף על פי דקיי"ל כר"ע‬
‫דא"צ לפרט‪ ,‬אך מכיון שכולם אומרים זה הוי זה כנוסח התפלה‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬ולי‬
‫דבר זה צ"ע מסוגיא דסוטה שהבאנו (ל"ב ב') דמביא שם ראיה שאומר אדם‬
‫גנותו בקול רם מהא דפ' בכורים ארמי אובד אבי דכתיב שם וענית ואמרת‪,‬‬
‫וכל עניה היא בקול רם‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬ולדברי הרמ"א קשה מאי ראיה מפ' בכורים‬
‫שהיא תפלה הקבועה לרבים‪ ,‬וצ"ע‪ .‬אבל באמת נ"ל סברא אחרת בטעם‬
‫הדבר שאנו אומרים נוסח ע"ח ביוהכ"פ‪ ,‬יען דהלשון שאומר ר"ע אינו צריך‬
‫לפרט החטא מורה מפורש שרק אין חיוב בזה אבל בודאי רשאי לומר‪ ,‬ולכן‬
‫אחרי דלר"ע רשות ולריב"ב חובה לכן אנו נוהגין לומר כזה ביוהכ"פ כמו‬
‫שאנו נוהגין לומר כמה פיוטים וסליחות ביוהכ"פ אף על פי שאינם מעיקר‬
‫הדין והחיוב‪:‬‬
‫מב) ענין זה בא גם בבבלי ר"ה כ"ו א'‪ .‬ואף על פי דגם בכל ימות השנה משמש‬
‫בבגדי זהב‪ ,‬אך שאני יוהכ"פ דמשמש בפנים ומבקש לכפר על עמו ישראל‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ועתֶ֖ה אם־תשִּ֣א חטאתָ֑ם ואם־אָּ֕ין מחִּ֣ני נִ֔א‬ ‫(לב)‬

‫מספרךֶ֖ אשֵּ֥ר כתבת‪:‬‬

‫(לב) ואם אין מחני נא ‪ -‬אמר שמואל‪ ,‬מלמד שמסר נפשו עליהםמג) [ברכות ל"ב א']‪:‬‬

‫מחני נא וגו' ‪ -‬א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן‪ ,‬שלשה ספרים נפתחים בר"ה‪ ,‬אחד של רשעים‬
‫גמורים‪ ,‬ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים‪ ,‬א"ר נחמן בר יצחק‪ ,‬מאי קרא ואם‬
‫אין מחני נא מספרך אשר כתבת‪ ,‬מחני נא ‪ -‬זה ספרן של רשעים‪ ,‬מספרך ‪ -‬זה ספרן של‬
‫צדיקים‪ ,‬אשר כתבת ‪ -‬זה ספרן של בינוניםמד) [ר"ה ט"ז ב']‪:‬‬

‫ויֵּ֥אמר יקוֶ֖ק אל־משָ֑ה מֶׁ֚י אשִּ֣ר חטא־לִ֔י אמחֶ֖נּו‬ ‫(לג)‬

‫מספרי‪:‬‬

‫מג) נראה דמפרש מחני מספרך היינו מספר החיים‪ ,‬דסתם מחיקה מספר הוא‬
‫מספר החיים וכמש"כ בתהלים (מ"ט) ימחו מספר חיים‪ ,‬ועיין בדרשה‬
‫הסמוכה‪ .‬והמשך דרשה זו באה לפנינו לעיל בפסוק ויחל משה (י"א)‪:‬‬
‫מד) לא נתבאר יפה משמעות דבר זה מלשונות אלו‪ ,‬ובגמרא מפרש של‬
‫רשעים נדונין למיתה מיד ושל צדיקים לאלתר לחיים‪ ,‬ובינונים תלוים‬
‫ועומדים עד יוהכ"פ ולפי"ז לשון מחיקה שייך בספרן של רשעים כיון דנדונין‬
‫למיתה מיד הוי שמם כנמחק‪ ,‬ושל צדיקים שייך שהם קבועים בספר לעולם‬
‫בלא שנוי ושל בינונים שייך כתיבת הזכיות או החובות שבין אלו הימים‬
‫שתלוים ועומדים‪ ,‬וכיון שמשה זכר שלשה שמות אלו דרשו שרמז לשלשת‬
‫ספרים אלו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(לד) ועתָּׂ֞ה לְִּ֣ך׀ נחִּ֣ה את־הע֗ם אִ֤ל אשר־דב֙רתי֙ לְִ֔ך הנׁ֛ה‬

‫מלָאכֶ֖י ילְִּ֣ך לפנָ֑יך ּוביִּ֣ום פקדִ֔י ּופקדתֵּ֥י עלהֶ֖ם‬
‫חטאתם‪:‬‬
‫(לד) וביום פקדי ופקדתי ‪ -‬תני משום ר' יוסי‪ ,‬עת היא מזומנת לפורעניותמה) [סנהדרין‬
‫ק"ב א']‪:‬‬

‫וביום פקדי ופקדתי ‪ -‬א"ר יצחק‪ ,‬אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאין בה אחד‬
‫מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון‪ ,‬שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם‬
‫חטאתםמו) [שם שם]‪:‬‬

‫(לה) ויגֵּ֥ף יקוֶ֖ק את־העָ֑ם עֶׁ֚ל אשִּ֣ר עשִּּ֣ו את־העִ֔גל אשֵּ֥ר‬

‫ס‬ ‫עשֶ֖ה ַאהרן‪:‬‬
‫פרק לג‬

‫מה) עיין בתענית כ"ו א' חמשה דברים אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז‪,‬‬
‫בו נשתברו הלוחות‪ ,‬בו בטל התמיד‪ ,‬בו הובקעה העיר‪ ,‬בו שרף אפוסטומוס‬
‫את התורה והעמיד צלם בהיכל‪ ,‬ועל ברייתא זו סמך ר' יוסי בדרשתו זו‪:‬‬
‫מו) נראה דלאו דוקא אחד מכ"ד אלא ר"ל דבר מועט‪ ,‬וכמו דאיתא הלשון‬
‫בענין קרוב לזה בירושלמי תענית פ"ד ה"ה אין לך כל דור ודור שאין בו‬
‫אונקי [אונצי]‪ ,‬משקל קטן‪ ,‬מדור העגל‪ ,‬וכונת הדרשה כזו שלפנינו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫וידבָ֨ר יקוִ֤ק אל־משה֙ לְִּ֣ך עלִּ֣ה מזִ֔ה אתִּ֣ה והעִ֔ם‬ ‫(א)‬

‫אשֵּ֥ר העלֶ֖ית מאִּ֣רץ מצרָ֑ים אל־הא֗רץ אשִּ֣ר נֶׁ֠שבעתי‬

‫לַאברהָ֨ם ליצחִ֤ק ּוליעקב֙ לאמִ֔ר לזרעךֶ֖ אתננה‪:‬‬
‫(ב) ושלחתֵּ֥י לפנֶ֖יך מלאְָ֑ך וגרשת֗י את־הכנעני֙ האמרִ֔י‬
‫והחתי֙ והפרזִ֔י החּוֶ֖י והיבּוסי‪:‬‬
‫(ג) אל־אׁ֛רץ זבֵּ֥ת חלֶ֖ב ּודבָ֑ש כי֩ ֹלָ֨א אעל֜ה בקרבך֗ כִ֤י‬
‫עם־קשה־ע֙רף֙ אִ֔תה פן־אכלךֶ֖ בדרְך‪:‬‬
‫וישמִּ֣ע הע֗ם את־הדבֵּ֥ר הרׁ֛ע הזֶ֖ה ויתאבָ֑לּו וֹלא־‬ ‫(ד)‬

‫שׁ֛תּו אֵּ֥יש עדיֶ֖ו עליו‪:‬‬

‫(ה) ויָ֨אמר יקו֜ק אל־מש֗ה אמִ֤ר אל־בני־ישראל֙ אתִּ֣ם‬
‫עם־קשה־עִ֔רף רֹּ֧גע אחׁ֛ד אעלֵּ֥ה בקרבךֶ֖ וכליתָ֑יך‬
‫ועת֗ה הורִ֤ד עדיך֙ מעלִ֔יך ואדעֶ֖ה מֵּ֥ה אעשה־לְך‪:‬‬
‫(ו) ויתנצלֹּּ֧ו בני־ישראׁ֛ל את־עדיֶ֖ם מהֵּ֥ר חורב‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(ו) ויתנצלו ‪ -‬דרש ר' סמאי‪ ,‬בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של‬
‫מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים‪ ,‬אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע‪,‬‬
‫וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום‪ ,‬שנאמר ויתנצלו בני‬
‫ישראל את עדים מהר חרב‪ ,‬א"ר יוחנן‪ ,‬וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את‬
‫האהלא) [שבת פ"ח א']‪:‬‬

‫מהר חרב ‪ -‬תנא‪ ,‬ר' אבהו‪ ,‬הוא הר חורב הוא הר סיני‪ ,‬ולמה נקרא שמו חורב‪ ,‬שירדה‬
‫חורבה לעובדי כוכבים עליוב) [שם פ"ט ב']‪:‬‬

‫ּומשה֩ יקָ֨ח את־הא֜הל ונטה־לִּ֣ו׀ מחִּּ֣וץ למחנ֗ה‬ ‫(ז)‬

‫הרחק֙ מן־המחנִ֔ה ו ֵּ֥קרא לֶ֖ו אִּ֣הל מועָ֑ד והיה֙ כל־‬

‫מבקִּ֣ש יקוִ֔ק יצא֙ אל־אִּ֣הל מועִ֔ד אשֶ֖ר מחֵּּ֥וץ למחנה‪:‬‬
‫(ז) מחוץ למחנה ‪ -‬א"ר שמואל בר רב יצחק‪ ,‬מאי דכתיב (תהלים ק"ו) ויקנאו למשה‬
‫במחנה‪ ,‬מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה‪ ,‬שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה‬
‫לו מחוץ למחנהג) [סנהדרין ק"י א']‪:‬‬

‫א) הוא ע"ד מ"ש חגיגה ט"ו א' זכה נוטל חלקו וחלק חבירו‪ ,‬ונראה דדריש כן‬
‫מדקרא לאהלו אהל מועד‪ ,‬כמבואר בהמשך הפסוק‪ ,‬ש"מ שזכה לסגולת‬
‫אהל מועד‪ ,‬והיינו זיו השכינה‪ .‬וכלל ענין אגדה זו בארנו לעיל ס"פ משפטים‬
‫בפסוק נעשה ונשמע‪ ,‬יעו"ש וצרף לכאן‪:‬‬
‫ב) יתכן דרומז להאגדה דריש ע"ז ב' א' לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא‬
‫ס"ת ואומר מי שעסק בה יבא ויטול שכרו ונתקבצו עובדי כוכבים ונפטרו‬
‫בכדי יעו"ש בארוכה‪:‬‬
‫ג) ר"ל יצא לו מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד‪ ,‬ועשו כן כדי להכלימו‬
‫ולצערו‪ .‬ואפשר עוד לומר דסמיך על סוף הפסוק והיה כל מבקש ה' יצא אל‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫והיה כל מבקש ה' ‪ -‬פתח ר' יהודה בכבוד אכסניא של תורהד) ודרש‪ ,‬ומה ארון ה'‬
‫שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מילה) אמרה תורה והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד‪,‬‬
‫ת"ח שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמהו) [ברכות ס"ג‬
‫ב']‪:‬‬

‫כל מבקש ה' ‪ -‬כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ה'‪ ,‬מכאן שכל המקבל‬
‫פני רבו כאילו מקבל פני שכינהז) [ירושלמי עירובין פ"ה ה"א]‪:‬‬

‫האהל‪ ,‬ובודאי הלכו גם הנשים לבקש גם הן דבר ה' [וכידוע במדרשים דנשי‬
‫דור המדבר צדקניות היו]‪ ,‬וכדי להרעימו ולצערו קנא כל אחד את אשתו‬
‫כשהלכה למשה אל האהל‪ ,‬ולכן יצא לו מחוץ למחנה כדי שיפול החשד‪,‬‬
‫ומחוץ למחנה אולי לא הלכו הנשים או לא הלכו לבדנה‪ .‬ונראה דבכלל צ"ל‬
‫בדרשה זו אין מוקדם ומאוחר בתורה‪ ,‬משום דלא יתכן שאחר מעשה העגל‬
‫וחזרתם בתשובה יעשו מעשה כזו‪ ,‬וגם מבואר כאן שחלקו לו כבוד וקמו‬
‫מלפניו‪ ,‬ובלתי ספק קרה זה באחד מן הזמנים‪ ,‬והגמרא סמכה זה על לשון‬
‫פסוק זה‪ ,‬כמבואר‪ .‬ונראה דמעשה זו אירע בימי קרח‪ ,‬דבגמרא כאן מסמיך‬
‫דרשה זו לפסוק דפ' קרח וישמע משה ויפול אל פניו‪ ,‬מה שמועה שמע‬
‫שחשדוהו מאשת איש‪ ,‬ושם בפ' קרח נבאר עוד אי"ה מענין וטעם חשד זה‪,‬‬
‫יעו"ש‪:‬‬
‫ד) בגודל המעלה ממי שנעשה אכסניא לתלמידי חכמים‪:‬‬
‫ה) ג' פרסאות כמבואר בעירובין נ"ה ב' והובא לפנינו בפ' בשלח בפסוק שבו‬
‫איש תחתיו‪ ,‬ועיין בירושלמי פ"ה ה"א מעירובין‪:‬‬
‫ו) ר"ל דכאן קראו הכתוב ויבקש ה' אף דבאמת לפי פשטות הכונה דקאי על‬
‫משה הול"ל כל מבקש משה‪ ,‬אלא דמפני חשיבות מעלת התורה מעלה עליו‬
‫הכתוב כאלו מבקש ה'‪ ,‬א"כ כש"כ הנעשה אכסנאי לת"ח ההולכים ונדים‬
‫מעיר לעיר‪:‬‬
‫ז) דפשטות הכתוב כל מבקש משה ומעלה הכתוב כאלו מבקש ה'‪ .‬ויש‬
‫להעיר בסוגיא דר"ה ט"ז ב' שאמרו חייב אדם לקבל פני רבו ברגל ויליף שם‬
‫מדברי קבלה‪ ,‬ולמה לא סמכו על ענין דרשה זו‪ ,‬לפי מה דקיי"ל דבזמן‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫שביהמ"ק היה קיים היו מחויבים לקבל פני שכינה לעלות לרגל שלש‬
‫פעמים בשנה‪ ,‬ואחרי שקבלת פני רבו דומה לקבלת פני שכינה א"כ ראוי‬
‫לעשות דוגמא לקבלת פני שכינה בזה"ז ע"י קבלת פני הרב‪ ,‬וכמו שתקנו‬
‫תפלה במקום קרבן‪ ,‬וי"ל דרוצה להביא ממקור יותר מפורש‪ - .‬וע'‬
‫בסנהדרין ה' ב' תלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות‬
‫כנגד מחנה ישראל‪ ,‬ופירש"י דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי דמשה דכתיב‬
‫והיה כל מבקש ה' וגו'‪ ,‬אף על גב דהמחנה ג' פרסאות ואתו לגבי משה רבותא‬
‫דמשה שאני‪ ,‬מחנה ישראל ג' פרסאות דכתיב ויחנו על הירדן מבית‬
‫הישימות עד אבל השטים וזה הוי תלתא פרסי עירובין נ"ה ב'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וזה‬
‫הוא כמשכ"ל אות ה'‪ ,‬אך מש"כ רבותא דמשה שאני אין לזה באור כלל‪,‬‬
‫והדברים סותרים ממש למה שפתח לפרש דברי הגמרא דתלמיד אל יורה‬
‫וכו'‪ ,‬ויליף מכאן‪ ,‬ואחרי דרבותא דמשה שאני א"כ הלא אין ראיה לדעלמא‪,‬‬
‫וברור בעיני שיש איזה ט"ס או חסרון דברים בדבריו וצ"ע [וע' בהגהות הרב‬
‫ר' בצלאל הכהן בש"ס ווילנא]‪ .‬ובכלל הלמוד מכאן שתלמיד אל יורה‬
‫במקום רבו י"ל דיליף מדלא באו לפני אהרן שיורה הוא‪ ,‬והוא סביב למשכן‪,‬‬
‫ומצינו שכבר משה סמך על הוראותיו‪ ,‬כמ"ש (ס"פ משפטים) והנה אהרן וחור‬
‫עמכם‪ .‬וע"פ זה יש ליישב קושיית התוס' מהא דרב המנונא לא הורה בשני‬
‫דרב הונא משום דתלמידו היה‪ ,‬והקשו הא מבואר כאן דחוץ לג' פרסאות‬
‫מותר‪ ,‬וליכא למימר דהכא בתלמיד חבר איירי ולכן שרי חוץ לג' פרסאות‪,‬‬
‫דהא כיון דממשה גמרינן כדפירש בקונטרס משמע דבתלמיד גמור איירי‪,‬‬
‫עכ"ל‪ ,‬ולפי מש"כ דהראיה היא מדלא הורה אהרן י"ל דבאמת איירי כאן‬
‫בתלמיד חבר‪ ,‬דאהרן היה לגבי משה תלמיד חבר‪ ,‬שהרי בכמה דברים ייחד‬
‫הקדוש ברוך הוא הדבור אליהם ביחד‪ ,‬וכ"פ גם לאהרן לבד‪ ,‬ומיושב‬
‫קושייתם‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(ח) והי֗ה כצִ֤את משה֙ אל־האִ֔הל יקּ֙ומּו֙ כל־העִ֔ם ונָ֨צבִּ֔ו‬

‫אֶ֖יש פִּ֣תח ָאהלָ֑ו והב֙יטּו֙ ַאחרִּ֣י משִ֔ה עד־ באֶ֖ו‬
‫האהלה‪:‬‬
‫(ח) והביטו וגו' ‪ -‬תניא‪ ,‬כשהנשיא עובר עומדים מלפניו מלא עיןח) ואין יושבין עד‬
‫שישב הוא במקומו‪ ,‬שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלהט) [קדושין ל"ג ב']‪:‬‬

‫ח) ר"ל משרואין אותו מרחוק בשיעור מלא עין‪ ,‬ובסמ"ק כתב דהוא שיעור‬
‫רס"ו אמה ובלשון חז"ל ריס‪[ ,‬עיין לעיל בפ' משפטים בפסוק כי תפגע שור‬
‫אויבך כ"ג ד']‪:‬‬
‫ט) פירש"י ומשה נשיא היה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ואף על פי דהוא היה נקרא גם מלך‬
‫כמבואר בזבחים ק"ב א' [ולפנינו לעיל בפ' שמות בפ' אל תקרב הלום] וא"כ‬
‫אין ראיה לנשיא לבד‪ ,‬צ"ל כמש"כ במדרשים פ' עקב דלא נקרא מלך עד‬
‫שקבל הלחות השניות‪ ,‬וענין פסוק זה איירי מקודם‪ .‬ובעיקר דרשה זו סמיך‬
‫ארישא דקרא וקמו כל העם ונצבו וגו'‪ ,‬וזה כבוד מרובה מסתם חכם או‬
‫אפילו אב ב"ד‪ ,‬דבחכם אינו מחויב לעמוד רק עד שיגיע לתוך ד' אמותיו‬
‫וכיון שעבר מלפניו יושב‪ ,‬ובאב ב"ד עומד משיראנו מלא עיניו עד שיעבור‬
‫מלפניו ד' אמות‪ ,‬זולת ברבו מובהק צריך לנהוג כמו בנשיא לעמוד משיראנו‬
‫מלא עיניו ולישב רק כשיושב הרב במקומו או עד שיתכסה מעיניו‪.‬‬
‫ובירושלמי בכורים פ"ג ה"ג מבואר דגם כהן גדול דינו כנשיא לענין זה‪ ,‬וצ"ע‬
‫שהשמיט הרמב"ם דין זה‪ - .‬וע' בשאלתות פ' קדושים שאילתא ק"א שכתב‬
‫וז"ל‪ ,‬וכופין על מצוה זו דעמידה מפני יקרא דאורייתא‪ ,‬ותמה בעל שאילת‬
‫שלום מאי קמ"ל בזה‪ ,‬מה גרע מצוה זו ממצות סוכה ולולב דכופין אותו‪ ,‬וע'‬
‫מש"כ הוא ומרן דודי הנצי"ב בס' העמק שאלה בזה‪ .‬ולי נראה ע"פ המבואר‬
‫בכתובות מ' א' גבי המצוה ולו תהיה לאשה דכתיב גבי אונס (פ' תצא) דעשה‬
‫זו קלישתא היא משום דאי אמרה לא בעינא אינה לעשה כלל‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬הרי‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫והביטו אחרי משה ‪ -‬פליגי תרי אמוראי‪ ,‬חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי‪ ,‬מאן דאמר‬
‫לשבח ‪ -‬מחמי צדיקא ומזכיי)‪ ,‬ומאן דאמר לגנאי ‪ -‬חזי שקיה‪ ,‬חזי כרעיה‪ ,‬אכיל מן יהודאי‪,‬‬
‫כל מדיליה מן יהודאייא) [ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג]‪:‬‬

‫דעשה כזו שתלויה בדעת מי ששייכת לו ובידו לבטלה הוי העשה קלישתא‪,‬‬
‫ולפי"ז למה דקיי"ל בקדושין ל"ב א' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול‬
‫והו"א דמשום הכי הוי העשה קלישתא ולא כייפינן עלה‪ ,‬קמ"ל דכייפינן‪.‬‬
‫וטעם הדבר פשוט משום כבוד התורה שלא תחולל ברבים‪ ,‬ומדוייק לפי"ז‬
‫לשון השאלתות דכפינן מפני יקרא דאורייתא ולא כתב משום כבוד החכם‪,‬‬
‫וזה הוא משום דחיישינן ליקרא דאורייתא‪ ,‬וניחא נמי מה שלא כתב‬
‫השאלתות דין זה בקימה מפני זקן סתם אף שאינו ת"ח‪ ,‬יען דאצלו באמת אין‬
‫זה כל רבותא דהוי כמו כל מצות עשה שכופין עליה דלא מצינו ענין זקן‬
‫שמחל על כבודו‪ ,‬ורק בחכם הרבותא משום דיכול למחול‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
‫י) ר"ל הביטו אחריו כדי לזכות לראותו שזכות גדול הוא‪:‬‬
‫יא) לשתי הדעות הוי הדיוק מן הלשון והביטו אחרי משה‪ ,‬דלשון זה מורה‬
‫על הבטה חדה בכונה מיוחדת‪ .‬ובירושלמי שקלים פ"ה ה"ב הובא זה לענין‬
‫הדין שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים‪ ,‬ויתכן דהביא זה להורות‬
‫דאפילו היותר גדול ונכבד לא תהיה שררה ביחידי‪ ,‬שהרי אין לך גדול‬
‫ממשה ובכ"ז פרשת כי תשא‬
‫(ט) והיה כבא משה האהלה ירד עמּוד הענן ועמד פתח האהל ודבר‬
‫עם־משה‪:‬‬
‫(י) וראה כל־העם את־עמּוד הענן עמד פתח האהל וקם כל־העם‬
‫והשתחוּו איש פתח אהלֹו‪:‬‬
‫פרשת כי תשא‬
‫(יב) ויאמר משה אל־יקוק ראה אתה אמר אלי העל את־העם הזה‬
‫ואתה לא הֹודעתני את אשר־ תשלח עמי ואתה אמרת ידעתיך בשם‬
‫וגם־מצאת חן בעיני‪:‬‬
‫אל־המחנה ּומשרתֹו יהֹושע בן־נּון נער לא ימיש מתֹוְך האהל‪ :‬ס חשדוהו‬
‫כי נהנה ממעות צבור‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(יא) פנים אל פנים ‪[ -‬מהו פנים אל פנים]יב)‪ ,‬א"ר יצחק‪ ,‬אמר לו הקדוש ברוך הוא‬
‫למשה‪ ,‬אני ואתה נסביר פנים בהלכה‪ ,‬ואיכא דאמרי כך אמר לו‪ ,‬כשם שאני הסברתי לך‬
‫פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזיר האהל למקומויג) [ברכות ס"ג ב']‪:‬‬

‫ושב אל המחנה ‪ -‬אמר ר' אבהו‪ ,‬אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה‪ ,‬עכשיו יאמרו‪ ,‬הרב‬
‫בכעס והתלמיד בכעס‪ ,‬ישראל מה תהא עליהםיד)‪ ,‬אם אתה מחזיר את האהל למקומו מוטב‪,‬‬
‫ואם ל או יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך‪ ,‬והיינו דכתיב ושב אל המחנה‪ ,‬אמר רבא‪,‬‬
‫ואעפ"כ לא יצא הדבר לבטלה‪ ,‬שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהלטו)‬

‫[שם שם]‪:‬‬

‫לא ימיש ‪ -‬א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן‪ ,‬מאי דכתיב (יהושע א') לא ימוש ספר‬
‫התורה הזה מפיך‪ ,‬פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה‪ ,‬ראה הקדוש ברוך הוא‬
‫שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל‪,‬‬
‫א"ל הקדוש ברוך הוא‪ ,‬יהושע‪ ,‬חביבים עליך דברי תורה ‪ -‬לא ימוש ספר התורה הזה‬
‫מפיךטז) [מנחות צ"ט ב']‪:‬‬

‫יב) נראה דמדייק דא"א לומר פנים אל פנים ממש שהרי כתיב כי לא יראני‬
‫האדם וחי‪:‬‬
‫יג) מה שאמר כשם שאני הסברתי לך פנים הכונה שנשאתי פנים לבקשתך‬
‫למחול לישראל על עון העגל‪ .‬וענין הסבר הפנים לישראל הוא היפך הקפידא‬
‫וכמ"ש באבות לא הקפדן מלמד‪ ,‬ועיין מש"כ בזה בריש פ' משפטים‪:‬‬
‫יד) ר"ל עכשיו שהרחקת אהלך מחוץ למחנה וסימן הוא שאתה כועס עליהם‪:‬‬
‫טו) כנראה סמיך על המבואר בדרשה הבאה דלא היה חסר ליהושע כל דבר‬
‫שידע משה ולכן גם שרת תחתיו‪:‬‬
‫טז) ועל יסוד דרשה זו כתבו הרבה פוסקים [סמ"ג עשין י"ב והגמי"י פ"א‬
‫מת"ת ועוד] דיוצא אדם חובת תלמוד תורה בק"ש שחרית וערבית דאע"פ‬
‫דכתיב לא ימוש ספר‪ ,‬התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה אך כמבואר‬
‫אין זה לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ליהושע‪ ,‬ומצטרפת הברכה גם לכל‬
‫ישראל שיהיו יושבים על אדמתם שלוים ושקטים ויעסקו בתורה‪ ,‬וכבר‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫לא ימיש ‪ -‬א"ר יהודה אמר רב‪ ,‬בשעה שנפטר משה רבינו‪ ,‬אמר לו ליהושע‪ ,‬שאל ממני‬
‫כל הספיקות שיש לך‪ ,‬אמר לו‪ ,‬רבי‪ ,‬כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר‪ ,‬לא כך‬
‫כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהליז) [תמורה ט"ז א']‪:‬‬

‫(יג) ועתֹ֡ה אם־נא֩ מצָ֨אתי ח֜ן בעינ֗יך הודעִ֤ני נא֙ את־‬

‫דרכִ֔ך ואדִּ֣עךִ֔ למֵּ֥ען אמצא־חֶ֖ן בעינָ֑יך ּוראָּ֕ה כֵּ֥י עמ ֶ֖ך‬
‫ודבָ֨ר יקוִ֤ק אל־משה֙ פנִּ֣ים אל־פנִ֔ים‬ ‫(יא)‬ ‫הגֵּ֥וי הזה‪:‬‬
‫כאשׁ֛ר ידבֵּ֥ר אֶ֖יש אל־רעָ֑הּו ושב֙‬

‫(יג) הודיעני נא את דרכיך ‪ -‬אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬מפני מה‬
‫יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו‪ ,‬רשע וטוב לו רשע ורע לו‪ ,‬אמר לו‪ ,‬צדיק וטוב לו ‪ -‬צדיק‬
‫גמור‪ ,‬צדיק ורע לו ‪ -‬צדיק שאינו גמור‪ ,‬רשע וטוב לו ‪ -‬רשע שאינו גמור‪ ,‬רשע ורע לו ‪-‬‬
‫רשע גמוריח) [ברכות ז' א']‪:‬‬

‫זכרנו מענין זה לעיל בפ' תרומה בפ' לחם פנים לפני תמיד‪ ,‬ועיין מש"כ שם‬
‫עוד‪:‬‬
‫יז) ומבואר בגמרא מיד תשש כחו של משה ונשתכחו ממנו שלש מאות‬
‫הלכות‪ ,‬ופירש"י דמוסב על יהושע והיינו שנצטער משה על שהיה גדול‬
‫כמותו ונענש על זה יהושע‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ולדעתי הדבר קשה להאמר‪ ,‬דלא יתכן‬
‫שיצטער משה על זה‪ ,‬הלא הוא אמר בפירוש מי יתן והיה כל עם ה' נביאים‪,‬‬
‫ולכן נראה יותר הגירסא תשש כחו של יהושע‪ ,‬ונשתכחו ממנו אלה ההלכות‪,‬‬
‫והיינו שנענש על שהתגאה לומר שלא חסר לו דבר לידע‪:‬‬
‫יח) לכאורה הענין נפלא מאד‪ ,‬דלפי זה יתחייב של צדיק שאינו גמור גרוע‬
‫מלרשע שאינו גמור‪ .‬וצ"ל דהיינו רק לענין ההטבה בעולם הזה‪ ,‬והיינו‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(יד) ויאמָ֑ר פנֵּ֥י ילֶ֖כּו והנחֵּ֥תי לְך‪:‬‬

‫(יד) פני ילכו ‪ -‬א"ר יוחנן משום ר' יוסי‪ ,‬מניין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו‪ ,‬דכתיב‬
‫פני ילכו והניחותי לך‪ ,‬אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה‪ ,‬המתן לי עד שיעברו פנים של זעם‬
‫ואניח לךיט) [ברכות ז' א']‪:‬‬

‫(טו) ויֶ֖אמר אלָ֑יו אם־אִ֤ין פנ֙יך֙ הלכִ֔ים אל־תעלֶ֖נּו מזה‪:‬‬

‫שהרשע שאינו גמור מקבל חלקו הטוב בעוה"ז ותו לא‪ ,‬משא"כ הצדיק‬
‫שאינו גמור אף כי לא יפה חלקו בעוה"ז אבל שמורה וערוכה מנת חלקו‬
‫לעוה"ב‪:‬‬
‫יט) דאי אפשר לפרש כפשוטו שאמר לו פני ילכו ולא מלאך וכפירש"י‪,‬‬
‫דלפי"ז מה אמר לו משה אם אין פניך הולכים הא כבר הבטיחו הקדוש‬
‫ברוך הוא על פרשת כי תשא‬
‫(יז) ויאמר יהוה אל־משה גם את־הדבר הזה אשר דברת אעשה כי־‬
‫מצאת חן בעיני ואדעך בשם‪:‬‬
‫(יח) ויאמר הראני נא את־כבדך‪:‬‬
‫(יט) ויאמר אני אעביר כל־טּובי על־פניך וקראתי בשם יקוק לפניך וחנתי‬
‫את־אשר אחן ורחמתי את־אשר ארחם‪ :‬זה‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ּובמִּ֣ה׀ יּודִּ֣ע אפ֗וא כי־מצָ֨אתי חִ֤ן בעינ֙יך֙ אנִּ֣י‬ ‫(טז)‬

‫ועמִ֔ך הלֶ֖וא בלכתךִּ֣ עמָ֑נּו ונפל֙ינ ּ֙ו אנִּ֣י ועמךִ֔ מכָ֨ל־‬

‫פ‬ ‫העִ֔ם אשֶ֖ר על־פנֵּ֥י האדמה‪:‬‬
‫(טז) ובמה יודע איפוא ‪ -‬א"ר לוי בר לחמא‪ ,‬איוב בימי משה היה‪ ,‬כתיב באיוב (י"ט)‬
‫מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב במשה ובמה יודע איפואכ) [ב"ב ט"ו א']‪:‬‬

‫הלוא בלכתך עמנו ‪ -‬א"ר יוחנן משום ר' יוסי‪ ,‬ביקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא‬
‫שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו‪ ,‬שנאמר הלא בלכתך עמנוכא) [ברכות ז' א']‪:‬‬

‫ונפלינו אני ועמך ‪ -‬אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי‪ ,‬ביקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא‬
‫שלא תשרה שכינה אלא על ישראל ונתן לו‪ ,‬שנאמר ונפלינו אני ועמךכב) [שם שם]‪:‬‬

‫כ) כבר בארנו במק"א בטעם גז"ש זו‪ ,‬משום דמצינו מלים והברות שהיו‬
‫מקובלות להאמר ולהכתב בדור וזמן ידוע‪ ,‬והלשון אפוא הוא רק עטור ויפוי‬
‫לשון שאינו מוכרח לגופה‪ ,‬ומדמצינו שנאמר בדורו של משה ואיוב סמכו‬
‫לדרוש שהיו בזמן אחד‪ ,‬ואולי יש עוד איזה כונה בדרשה זו‪ ,‬ועיין בחא"ג‪:‬‬
‫כא) יתכן דמדייק מדכתיב הלוא בו' אחר הלמ"ד ודריש כמו הלואי [בחסרון‬
‫היו"ד‪ ,‬כי באותיות אהו"י נוהג חסרון‪ ,‬כנודע למדקדקים]‪ ,‬ונתקיים רצונו‪:‬‬
‫כב) דריש ונפלינו מלשון הפלאה והבדל וכמו והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו'‬
‫(פ' וארא)‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ויִ֤אמר יהוה אל־משִ֔ה גִּ֣ם את־הדבֵּ֥ר הזׁ֛ה אשֵּ֥ר‬ ‫(יז)‬

‫דבֶ֖רת אעשָ֑ה כי־מצִ֤את חן֙ בעינִ֔י ואדעךֶ֖ בשם‪:‬‬

‫(יח) ויאמָ֑ר הראֵּ֥ני נֶ֖א את־כבדך‪:‬‬
‫וי֗אמר אנָ֨י ַאעבִ֤יר כל־טּובי֙ על־פנִ֔יך וקרֹּ֧אתי‬ ‫(יט)‬

‫בשׁ֛ם יקוֶ֖ק לפנָ֑יך וחנתי֙ את־אשִּ֣ר ָאחִ֔ן ורחמתֶ֖י את־‬

‫אשֵּ֥ר ארחם‪:‬‬
‫(יט) וחנתי ‪ -‬ורחמתי‪ ,‬תניא‪ ,‬ר' מאיר אומר‪ ,‬וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם‪,‬‬
‫וחנתי ‪ -‬אף על פי שאינו הגון‪ ,‬ורחמתי ‪ -‬אף על פי שאינו הגוןכג) [ברכות ז' א']‪:‬‬

‫כג) יתכן דנפקא ליה כן משום דשרשי חנינה ורחמים ינוחו בכלל על דבר הבא‬
‫למי שאינו זוכה וראוי לכך משום דבמקום שמגיע לו במשפט צדק לא שייך‬
‫חנינה ורחמים‪ ,‬וע"פ זה יתבאר האגדה דחלק ק"ח א' על הפסוק ונח מצא חן‬
‫בעיני ה'‪ ,‬אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן‪ ,‬ודריש כן מלשון חן דמשמע‬
‫שלא היה ראוי לכך רק מצא חן‪ .‬וכן יתבאר מ"ש בספרי על הפ' דברכת כהנים‬
‫ויחנך יתן לך מתנת חנם‪ ,‬וכן יתבאר בזה הנוסח בברכת המזון הזן את העולם‬
‫כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים‪ ,‬ר"ל כי להיות שהוא זן מחמת מדת הטובה‬
‫שבו יתברך‪ ,‬יתחייב מזה שהוא זן אף לאלה שאינם ראוים מצד גדרי המשפט‬
‫רק מצד מדות החן והחסד והרחמים‪ ,‬ועיין בתוס' ר"ה י"ז ב' בהגה"ה ואין‬
‫להאריך עוד‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(כ) ויָּ֕אמר ֹלֵּ֥א תּוכֶ֖ל לראִּ֣ת את־פנָ֑י כׁ֛י ֹלא־יראֵּ֥ני הָאדֶ֖ם‬

‫וחי‪:‬‬

‫(כ) לא תוכל ‪ -‬תני משמיה דר' יהושע בן קרחה‪ ,‬כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה‪,‬‬
‫כשרציתי לא רצית‪ ,‬עכשיו שאתה רוצה אין אני רוצהכד) [שם שם]‪:‬‬

‫כי לא יראני האדם ‪ -‬א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן‪ ,‬אלמלי נשתייר במערה שעמד בו‬
‫משה ואליהו כמלא נקב מחט סידקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה‪ ,‬שנאמר כי לא‬
‫יראני האדם וחיכה) [מגילה י"ט ב']‪:‬‬

‫כי לא יראני האדם ‪ -‬כתוב אחד אומר כי לא יראני האדם וחי וכתוב אחד אומר‬
‫(ישעיה ו') ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא‪ ,‬לא קשיא‪ ,‬כדתניא‪ ,‬כל הנביאים נסתכלו‬
‫באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירהכו) [יבמות מ"ט ב']‪:‬‬

‫כד) רומז לאותו המאורע שנתראה אליו הקדוש ברוך הוא בלבת אש והסתיר‬
‫משה פניו‪:‬‬
‫כה) הבאור הוא‪ ,‬דכאן כתיב ושמתיך בנקרת הצור דמתרגמינן במערת טינרא‪,‬‬
‫דאע"פ דגם הראיה דרך שם אי אפשר להיות במלואה‪ ,‬בכ"ז כתיב ושכתי‬
‫כפי עליך כי לא יראני וגו'‪ ,‬מוכח דאפילו ע"י נקב כל שהוא היה מלא אורה‪,‬‬
‫וכן באליהו כתיב (מ"א י"ט)‪ ,‬ועמדת בהר והנה ה' עובר וגו' ויעמוד בפתח‬
‫המערה‪ ,‬ומשמע ג"כ שנתראה אליו רק בראיה רחוקה‪ ,‬ועיין בחא"ג‪:‬‬
‫כו) לא נתבאר יפה ענין אספקלריא מאירה ושאינה מאירה‪ .‬ונראה לפרש ע"פ‬
‫מש"כ הרמב"ם בפ"ז ה"ו מיסודי התורה בחילוק ערך הנבואה שבין נבואת‬
‫משה לנבואת שאר הנביאים‪ ,‬שכל הנביאים נתנבאו בחלום או במראה‬
‫ומשה היה מתנבא והוא ער ועומד‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬ולפי"ז יצוייר היטב המליצה‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫כי לא יראני האדם ‪ -‬תניא‪ ,‬שמעון בן עזאי אומר‪ ,‬מצאתי מגילת סתרים בירושלים‬
‫וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה‪ ,‬אמר רבא‪ ,‬מידן דייניה וקטליה‪ ,‬אמר ליה‪ ,‬משה רבך אמר‬
‫כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת (ישעיה ו') ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשאכז)‬

‫[יבמות מ"ט ב']‪:‬‬

‫(כא) ויִּ֣אמר יקוִ֔ק הנֵּ֥ה מקֶ֖ום אתָ֑י ונצב ֶ֖ת על־הצּור‪:‬‬

‫(כב) והיה֙ בעבִּ֣ר כבדִ֔י ושמתֶ֖יך בנקרִּ֣ת הצָּ֑ור ושכתֵּ֥י‬

‫כפׁ֛י עלֶ֖יך עד־עברי‪:‬‬

‫אספקלריא מאירה ושאינה מאירה‪ ,‬כי זה שהוא רואה כשהוא ער ראייתו‬

‫צלולה וברורה נגד זה שרואה בחלום‪:‬‬
‫כז) ומבואר בגמרא דלא רצה ישעיה להשיבו כמבואר בדרשה הקודמת דכל‬
‫הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה נסתכל באספקלריא‬
‫המאירה‪ ,‬משום דידע שלא יקבל ממנו חילוק זה‪ ,‬אך קשה למה לא היה קשה‬
‫ליה מתורה גופה דכתיב בה (ס"פ משפטים) ויראו את אלהי ישראל ויחזו את‬
‫האלהים‪ ,‬והרי כתיב כי לא יראני האדם‪ ,‬וצ"ל כמש"כ התוס' בקדושין מ"ט‬
‫א' דהכונה ויחזו את האלהים שראו את יקרת וכבוד ה'‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬אבל בהפסוק‬
‫ואראה את ה' אי אפשר לפרש כן‪ ,‬שהרי כתיב ואראה את ה' יושב על כסא‬
‫רם ונשא‪ ,‬הרי מבואר דקאי על עצמותו ממש כביכול‪ .‬ובזה יתבאר מאד מה‬
‫שהביא כל הפסוק ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא אשר לכאורה היה‬
‫די אם היה מביא רק המלות ואראה את ה'‪ ,‬ותו לא‪ ,‬אך הביא כל הפסוק‪ ,‬כדי‬
‫שלא יהיה באפשר לפרש כהפסוק ויחזו את האלהים‪ ,‬שחזו את יקרא דה'‪,‬‬
‫כמבואר‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(כא) הנה מקום אתי ‪ -‬תניא‪ ,‬אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה‪ ,‬העוה"ב שמור לך‬
‫מששת ימי בראשית‪ ,‬שנאמר ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת וגו'כח) [אדר"ן פ' י"ב]‪:‬‬

‫(כג) והסרתי֙ את־כפִ֔י וראֶ֖ית את־אחרָ֑י ּופנֶ֖י ֹלֵּ֥א יראּו‪:‬‬

‫ס‬

‫(כג) וראית את אחרי ‪ -‬א"ר חנא בר ביזנא‪ ,‬מאי דכתיב וראית את אחרי‪ ,‬מלמד שהראה‬
‫לו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפליןכט) [ברכות ז' א']‪:‬‬

‫כח) ענין זה הובא בהמשך ספור האגדה בשעה שבא מלאך המות לקחת‬
‫נשמתו של משה רבינו גער בו משה עד שרמז לו הקדוש ברוך הוא שעוה"ב‬
‫שמורה לו‪ ,‬והניח לו‪ .‬ויתכן דסמיך בדרשה זו על מה דאיתא בתנחומא על‬
‫פסוק זה שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באותה שעה כל האוצרות‬
‫ממתן שכר המוכנות לצדיקים‪ ,‬יעו"ש‪:‬‬
‫כט) אפשר לפרש הענין ע"ד הפשט בקירוב‪ ,‬דקשה לכאורה כלל הענין איך‬
‫שייך לצייר בהקב"ה תמונות גשמיים‪ ,‬דמות פנים ואחור‪ ,‬וכמש"כ הרמב"ם‬
‫בהלכות תשובה דחלילה לחשב כן‪ ,‬ולכן צריך לומר שהכונה היא שנתראה‬
‫אליו הקדוש ברוך הוא בחלק ממראה קדושתו‪ ,‬אך אחרי שבדבר רוחני אי‬
‫אפשר לצייר ולחלק לכולו או למקצתו‪ ,‬לכן אין באפשר שמשה ידע אם ראה‬
‫אותו כולו או מקצתו‪ ,‬והקב"ה רצה להראות לו בחוש שלא ראה המראה של‬
‫קדושה במלואה‪ ,‬לכן נתנו בגמרא ציור והסבר לזה שהראה לו בערך ויחס‬
‫קשר של תפלין‪ ,‬והבאור הוא דכמו הרואה קשר של תפלין אף שרואה הקשר‬
‫לחוד‪ ,‬בכ"ז יודע כי מההכרח שיש אחיזה להקשר גם מצד הפנים‪ ,‬באופן כזה‬
‫הראה לו הקדוש ברוך הוא מראה קדושתו ית' שיראה ויוכח‪ ,‬כי המראה‬
‫שראה מתפשטת והולכת גם מצד הפנים‪ ,‬ויהיה לפי"ז שיעור המאמר‬
‫שהראה לו קשר של תפלין כעין קשר של תפלין‪ ,‬ודו"ק‪ .‬והנה עיקר הדבר‬
 ‫שני‬

‫דקשר של תפלין הוא הלכה למשה מסיני כמבואר במנחות ל"ה ב'‪ ,‬וחז"ל‬
‫סמכו זה אקרא‪ ,‬וע"ל ס"פ תשא‪:‬‬
 ‫חמישי‬
‫פרק לד‬
‫חמישי‬

‫ויִ֤אמר יהוה אל־משִ֔ה פסל־לךׁ֛ שני־לחֵּ֥ת אבנֶ֖ים‬ ‫(א)‬

‫כראשנָ֑ים וכתבתי֙ על־הלחִ֔ת את־הדברִ֔ים אשֵּ֥ר היּׁ֛ו‬

‫על־הלחֵּ֥ת הראשנֶ֖ים אשֵּ֥ר שברת‪:‬‬
‫(א) פסל לך ‪ -‬א"ר חמא בר חנינא‪ ,‬לא העשיר משה אלא מפסולתן של לחות‪ ,‬שנאמר‬
‫פסל לך ‪ -‬פסולתן שלך יהאא) [נדרים ל"ח א']‪:‬‬

‫אשר שברת ‪ -‬אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה‪ ,‬אשר שברת ‪ -‬יישר כחך ששברת‪ ,‬מלמד‬
‫שהסכים הקדוש ברוך הוא על ששבר את הלוחותב) [שבת פ"ז א']‪:‬‬

‫א) אולי צ"ל מפסילתן ביו"ד‪ ,‬ור"ל ממה שנפסל ונחצב מהחללים של‬
‫האותיות‪ ,‬והלוחות היו מאבנים טובות‪ .‬והנה הלשון לא העשיר משה מורה‬
‫דדבר ידוע שהיה עשיר‪ ,‬ולכאורה אינו מבואר בשום מקום שהיה עשיר‪,‬‬
‫דמ"ש בעלמא אין הנבואה חלה אלא על עשיר כמשה‪ ,‬זה גופא ילפינן מהא‬
‫דהעשיר מפסילתן של לחות‪ ,‬וצ"ל דסמך על מ"ש במדרשים ובירושלמי‬
‫בכורים פ"ג ה"ג שהיו פריצי הדור אומרים דהעשיר משה מממונן של‬
‫ישראל‪ ,‬ודרשו כן על הפסוק והביטו אחרי משה‪ ,‬הרי מבואר שהיה עשיר‪.‬‬
‫אך צ"ע לפי מ"ד אין הנבואה חלה אלא על עשיר‪ ,‬א"כ הלא גם קודם פסילת‬
‫הלחות היה עשיר‪ ,‬שהרי כבר היה נביא משכבר הימים‪ ,‬ואפשר לומר דלזה‬
‫כיון רש"י בפסוק זה שכתב שנתעשר הרבה‪ ,‬ולכאורה המלה הרבה מיותרת‬
‫היא וגם אינה מוכרחת‪ ,‬אך לפי מה שהערנו דגם קודם לזה היה עשיר א"כ‬
‫צ"ל דמפסילת הלחות נתעשר הרבה‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
‫ב) פירש"י אשר לשון אישור וחיזוק‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ובכ"ז אינו מבואר מה הכריח‬
‫להגמרא להוציא המלה אשר מפשטה‪ ,‬וי"ל משום דע"פ נמוס ודרך ארץ‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫אשר שברת ‪ -‬אמר ריש לקיש‪ ,‬פעמים שבטולה של תורה זה הוא יסודה‪ ,‬דכתיב אשר‬
‫שברת‪ ,‬מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה יישר כחך ששברתג) [מנחות צ"ט ב']‪:‬‬

‫(ב) והיֵּ֥ה נכֶ֖ון לבָ֑קר ועלִ֤ית בב֙קר֙ אל־הִּ֣ר סינִ֔י ונצב ֵּ֥ת‬
‫לׁ֛י שֶ֖ם על־רֵּ֥אש ההר‪:‬‬

‫בנוהג שבעולם כשעושה אדם בכעסו או בהחפזו דבר שלא כהוגן אין ראוי‬
‫להזכירו מעשה זו‪ ,‬כי זה לו לעגמת נפש ובושת פנים‪ ,‬ולפי"ז אי ס"ד דלא‬
‫הסכים הקדוש ברוך הוא לדעת משה ששיבר את הלחות לא הו"ל כאן בזכרו‬
‫את ענין הלחות הראשונות להוסיף המלות אשר שברת‪ ,‬אחרי כי תעגם נפשו‬
‫מזה‪ ,‬ובפרט כי אין מלות אלה מוכרחות לענין‪ ,‬והול"ל כשני לחות‬
‫הראשונות ותו לא‪ ,‬ומדזכר דריש שאדרבה בזה הודה לו על מעשי השבירה‬
‫ועוד אמר לו יישר כחך‪ .‬וע"ע השייך לדרשה זו מש"כ בארוכה בפ' עקב‬
‫בדרשה כזו (י' ב')‪ ,‬יעו"ש‪:‬‬
‫ג) עיין מש"כ בדרשה הקודמת‪ ,‬וענין יסוד בטול התורה הוא שמקבל שכר‬
‫בבטולה כאלו עוסק בה‪ ,‬וכגון אם מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה‪,‬‬
‫ומביא ראיה מכאן שהקב"ה הסכים למשה ששבר הלחות וע"י זה ביטל‬
‫תורה‪ ,‬משום דכונתו היתה לטובה‪ ,‬כמבואר בשבת פ"ז א' שנשא ק"ו ואמר‬
‫ומה פסח שאינו אלא מצוה אחת אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל‬
‫התורה וישראל מומרים עאכו"כ‪ .‬וקצת צ"ע שאינו מביא לסמך דרשה זו הפ'‬
‫דתהלים עת לעשות לה' הפרו תורתך‪ ,‬וי"ל‪ .‬וע"ע לפנינו בפ' עקב איתא גם‬
‫שם לשון זה אשר שברת‪ ,‬ושם באו עוד דרשות ללשון זה השייכות לאותה‬
‫פרשה‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(ג) ואיש֙ ֹלא־יעלִּ֣ה עמְִ֔ך וגם־אֵּ֥יש ַאל־ירֶ֖א בכל־ההָ֑ר‬

‫גם־הצִ֤אן והבקר֙ ַאל־ירעִּ֔ו אל־מֶּ֖ול ההֵּ֥ר ההּוא‪:‬‬
‫ויפסֹ֡ל שני־לחָ֨ת אבנ֜ים כראשנ֗ים וישכָ֨ם משִ֤ה‬ ‫(ד)‬

‫בב֙קר֙ וי֙על֙ אל־הִּ֣ר סינִ֔י כאשׁ֛ר צּוֵּ֥ה יקוֶ֖ק אתָ֑ו ויקִּ֣ח‬

‫בידִ֔ו שנֶ֖י לחֵּ֥ת אבנים‪:‬‬
‫ויִ֤רד יהוה בענִ֔ן ויתיצֵּ֥ב עמֶ֖ו שָ֑ם ויקרֵּ֥א בשֶ֖ם‬ ‫(ה)‬

‫יהוה‪:‬‬
‫(ו) ויעבָ֨ר יקוֵּ֥ק׀ על־פני ֘ו ויקרא֒ יקוִּ֣ק׀ יקוִ֔ק אֵּ֥ל רחֶּ֖ום‬
‫וחנָּ֑ון אֵּ֥רְך אפֶ֖ים ורב־חֵּ֥סד ואמת‪:‬‬
‫(ו) ויעבר ה' ‪ -‬א"ר יוחנן‪ ,‬אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו‪ ,‬מלמד שנתעטף הקדוש‬
‫ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה ואמר לו‪ ,‬בכל זמן שישראל חוטאין‬
‫יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להםד) [ר"ה י"ז ב']‪:‬‬

‫ד) יתכן דדריש כן משום דלא שייך הפעל ויעבר לגבי הקדוש ברוך הוא‬
‫דמלא כל הארץ כבודו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ויקרא ה' ה' ‪[ -‬מהו ה' ה']‪ ,‬אני ה' קודם שיחטא האדם ואני ה' לאחר שיחטא האדם‬
‫ויעשה תשובהה) [שם שם]‪:‬‬

‫ה) שם הוי"ה מורה על מדת הרחמים‪ ,‬ור"ל שמצרף מדת הרחמים קודם‬
‫שיחטא האדם ואחר שיחטא האדם‪ .‬ולכאורה צ"ע מה צריך אדם רחמים‬
‫קודם שיחטא‪ ,‬ואולי כדי לסייעו שלא יבא לידי חטא‪ ,‬וכמש"כ כי אדם אין‬
‫צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא‪ ,‬וצריך סיוע‪ .‬ובתוס' כאן כתבו וז"ל‪,‬‬
‫ובמגילת סתרים דרבינו נסים אין מונה שם הראשון‪ ,‬שיש פסיק בין השמות‪,‬‬
‫משום דהכי קאמר קרא‪ ,‬הקדוש ברוך הוא ששמו ה' קרא ה' רחום וחנון‪,‬‬
‫[ושיעור הכתוב ויקרא ה' ‪ -‬ה' אל רחום וגו']‪ ,‬וכנגד זה מונה נוצר חסד‬
‫לאלפים לשתי מדות וכו' עכ"ל‪ ,‬ונ"ל ראיה לפי' זה ממש"כ בפ' שלח שאמר‬
‫משה ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לומר ה' ארך אפים וגו'‪ ,‬ומוסב על‬
‫מאמר זה‪ ,‬ולכאורה קשה למה לא חזר שתי פעמים ה' ה'‪ ,‬אבל לפי מגילת‬
‫סתרים ניחא מאוד‪ ,‬דכיון דשם ה' בפעם הראשון מוסב אלמעלה על ויקרא‪,‬‬
‫וא"כ כשחזר משה דברי הקדוש ברוך הוא בדין הוא שזכר רק פעם אחת שם‬
‫ה' שיצא מפי הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ודו"ק‪ .‬ודע דבפדר"א ס"פ מ"ו איתא בזה"ל‪,‬‬
‫התחיל משה צועק בקול גדול ה' ה' אל רחום וחנון וכו' סלח נא לעונותיהם‬
‫של ישראל על מעשה העגל‪ ,‬מבואר דס"ל דאלה הי"ג מדות אמר משה ולא‬
‫הקדוש ברוך הוא‪ ,‬והמלה ויקרא קאי על משה‪ ,‬אבל זה צ"ע מפסוק דפ' שלח‬
‫שהבאנו שמבואר מפורש שהקב"ה אמרן שהרי במרגלים אמר משה‬
‫להקב"ה כאשר דברת לומר ה' אל רחום וחנון וגו'‪ ,‬וגם הלשון וימהר משה‬
‫ויקד וגו' מורה דמקודם לא מוסב הענין על משה‪ .‬ורד"ל בבאורו לפדר"א‬
‫שם הביא ראיה לדעת הפדר"א מיומא ל"ו ב' מהו שאמר משה נושא עון‬
‫ופשע [ויובא בסמוך]‪ ,‬הרי מבואר שמשה אמר זה‪ ,‬ולכאורה אין כל ראיה‬
‫מזה‪ ,‬שהרי יתר מזה מצינו בלשון הגמרא ביבמות מ"ט ב' משה אמר כי לא‬
‫יראני האדם וחי‪ ,‬וזה הוא בודאי לשון הקדוש ברוך הוא‪ ,‬אלא תלו זה במשה‬
‫שכתב כן בתורה וה"נ כן‪ .‬אך י"ל דכונתו לדרשת הגמרא שאמר משה נושא‬
‫עון ופשע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות‬
‫כשגגות‪ ,‬כמובא בסמוך‪ ,‬הרי זה ממש משה אמרו‪ .‬ונראה בדעת הפדר"א‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ה' ה' אל רחום ‪ -‬מכאן דשם הוא מדת הרחמיםו) [ספרי ר"פ ואתחנן]‪:‬‬

‫ארך אפים ‪ -‬ארך אף מבעי לי'‪ ,‬אלא ארך אפים לצדיקים ולרשעיםז) [עירובין כ"ב א']‪:‬‬

‫ורב חסד ‪ -‬מטה כלפי חסדח) [ר"ה י"ז ב']‪:‬‬

‫שמכוין לקריאת משה במעשה מרגלים‪ ,‬ויש סמך לזה מסיום דבריו שמביא‬
‫הפסוק שאמר הקדוש ברוך הוא סלחתי כדברך‪ ,‬והוא כתיב במעשה מרגלים‪,‬‬
‫ואף על פי שאמר סלח נא על מעשה העגל‪ ,‬לא קשה כל כך‪ ,‬כי תלה משה‬
‫שעיקר כעסו של הקדוש ברוך הוא נובע מעון העגל כמו שאמר וביום פקדי‬
‫ופקדתי עליהם חטאתם‪ ,‬כפי שיובא בסמוך‪ .‬ומה שכתב הפדר"א התחיל‬
‫משה צועק בקול גדול ‪ -‬לא נתבאר מניין לו זה שצעק בקול גדול‪ .‬ויתכן‬
‫דאזיל לשיטתי' בברכות ל"ב א'‪ ,‬ר' אליעזר הגדול אומר [הוא הוא בעל‬
‫הפדר"א] ויחל משה‪ ,‬מלמד שעמד בתפלה עד שאחזתו אחילו‪ ,‬ומפרש‬
‫בגמרא מאי אחילו ‪ -‬אש של עצמות‪ ,‬והבאור הוא שדבר בחום ובהתלהבות‬
‫גדולה‪ ,‬וידוע שהמדבר בהתרגשות גדולה כזו לא ידע נפשו וצועק בקול‬
‫גדול [ויתכן דע"פ זה נוהגין לקרוא בצבור אלה הי"ג מדות בקול גדול]‪:‬‬
‫ו) עיין מש"כ בענין זה בפ' משפטים בפסוק עד האלהים יבא דבר שניהם (כ"ב‬
‫ח')‪:‬‬
‫ז) ר"ל אף לרשעים‪ ,‬אולי יחזרו בתשובה‪ ,‬וכמש"כ החפץ אחפוץ מות רשע‬
‫וכו' הלא בשובו מדרכיו וחיה‪:‬‬
‫ח) ומפרש בגמרא דהיינו למי שעונותיו מרובים על זכיותיו מטה כלפי חסד‪,‬‬
‫ומפרש היכי עביד‪ ,‬ר' אליעזר אומר כובש‪ ,‬דכתיב (מיכה ז') יכבש עונותינו‪,‬‬
‫ופירש"י כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ור'‬
‫יוסי ב"ר חנינא אומר נושא‪ ,‬פירש"י מגביה כף מאזנים של עון וממילא‬
‫נכרעים הן‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ולכאורה אין מבואר פלוגתתם מאי נ"מ בזה‪ ,‬דהא היינו‬
‫כובש היינו נושא‪ ,‬שהמאזנים של זכות מכריעין את של העונות‪ ,‬ואפשר‬
‫לומר דהנ"מ בזה כי כשכובש את המאזנים של זכות אז הקדוש ברוך הוא‬
‫מוסיף לאותו הכף זכיות עד שיכריעו‪ ,‬ולפי"ז יש לו זכות מרבוי זכיות‪ ,‬אבל‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ורב חסד ואמת ‪ -‬אילפא רמי‪ ,‬כתיב ורב חסד וכתיב ואמת‪ ,‬הא כיצד‪ ,‬בתחלה אמת‬
‫ולבסוף ורב חסדט) [שם שם]‪:‬‬

‫(ז) נצֵּ֥ר ח֙ס ֙ד לאלפִ֔ים נשֵּ֥א עוׁ֛ן ופֶ֖שע וחטאָ֑ה ונק ֙ה‬
‫ֹלִּ֣א ינקִ֔ה פקִּ֣ד׀ עוִּ֣ן ָאב֗ות על־בנים֙ ועל־בנִּ֣י בנִ֔ים על־‬
‫שים ועל־רבעים‪:‬‬
‫של ֶ֖‬
‫(ז) נשא עון ‪ -‬א"ר אבהו‪ ,‬הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה‪ ,‬אבל בשביל ישראל כביכול‬
‫נעשה שכחן‪ ,‬מנלן‪ ,‬דכתיב נשא עון‪ ,‬נושא עון אין כתיב כאן אלא נשאי) [ירושלמי סנהדרין‬
‫פ"י ה"א]‪:‬‬

‫אם מגביה הכף של העונות הוא ממעיט את העונות‪ ,‬וא"כ אין לו רק מניעת‬
‫רבוי עונות אבל לא רבוי זכיות על הערך שהיה מקודם‪ ,‬וזה נ"מ גדולה‬
‫כמובן‪ ,‬ודו"ק‪:‬‬
‫ט) חסד הוא לפנים משורת הדין‪ ,‬ואמת הוא במדת הדין והמשפט‪ ,‬וכשרואה‬
‫הקדוש ברוך הוא שאי אפשר לדון כולו במדת הדין‪ ,‬היינו מדת האמת‪ ,‬הוא‬
‫דן במדת הרחמים שהיא מדת החסד‪ ,‬וכה"ג איתא במ"ר בראשית פ' י"ב‬
‫ראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושיתף מדת‬
‫הרחמים‪:‬‬
‫י) דריש נשא מלשון נשיתי טובה (איכה ג') במובן שכחה‪ ,‬ומפרש מעביר ראשון‬
‫ראשון שמתחלה מעביר עון אחד ואינו מביאו בחשבון ועושה עצמו כביכול‬
‫כאלו שכחו‪ ,‬וע"י כן כף הזכות מכריע‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫נשא עון ‪ -‬א"ר יוסי ב"ר חנינא‪ ,‬נשא עונות אין כתיב כאן אלא נשא עון‪ ,‬הקדוש ברוך‬
‫הוא חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעותיא) [שם שם]‪:‬‬

‫עון ופשע וחטאה ‪ -‬תניא‪ ,‬עונות אלו הזדונות‪ ,‬פשעים אלו המרדים‪ ,‬חטאות אלו‬
‫השגגותיב)‪ ,‬אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאהיג) אמר משה לפני הקדוש ברוך‬
‫הוא‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגותיד)‬

‫[יומא ל"ו ב']‪:‬‬

‫ונקה ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' אלעזר אומר‪ ,‬אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה‪ ,‬ואי אפשר לומר‬
‫לא ינקה שכבר נאמר נקה‪ ,‬הא כיצד‪ ,‬מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לאינם שביםטו) [שם‬
‫פ"ו א']‪:‬‬

‫יא) איירי כשהעבירות והזכיות שוין‪ ,‬ור' יוסי ב"ר חנינא בעל המאמר הזה‬
‫לשיטתיה בבבלי ר"ה י"ז א' כמש"כ לעיל אות ח'‪:‬‬
‫יב) וכל המדות הללו מוסמכים בלשונות הפסוקים‪ ,‬עונות אלו הזדונות‬
‫כמש"כ בפ' שלח והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' עונה בה‪ ,‬ופשעים אלו‬
‫העושה ומכוין למרוד‪ ,‬וכמו (מ"א ג') מלך מואב פשע בי‪ ,‬כלומר מרד בי‪,‬‬
‫וחטאות אלו השגגות כמש"כ בפ' ויקרא ונפש כי תחטא בשגגה‪:‬‬
‫יג) ר"ל דהול"ל נושא חטא עון ופשע דהוי מן הקל אל החמור‪ ,‬וכך מדת‬
‫התשובה כמש"כ המג"א סי' תר"ז‪:‬‬
‫יד) פירש"י הכי קאמר נושא עון ופשע כחטא שוגג‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ומ"ש ועושין‬
‫תשובה פשוט הוא דלא יתכן שיבקש לכפר על זדונות כשגגות ולפטור בלא‬
‫תשובה‪:‬‬
‫טו) נראה דניחא ליה לדרוש כן ולא לפרש כפשוטו ונקה לא ינקה‪ ,‬יען דחשיב‬
‫כאן מדות זכות‪ ,‬ואם נפרש כפשוטו שהוא אינו מנקה הרי זו מדה חובית ואין‬
‫זה מענין ותכלית כל הקריאה הזאת שכולה לזכות‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(ח) וימהֶ֖ר משָ֑ה ויקֵּ֥ד אֶ֖רצה וישתחּו‪:‬‬

‫ראהטז)‬ ‫‪ -‬מה ראה משה‪ ,‬א"ר חנינא ב"ר גמליאל‪ ,‬ארך אפים‬ ‫(ח) וימהר משה ויקד‬
‫[סנהדרין קי"א א']‪:‬‬

‫ויֹ֡אמר אם־נא֩ מצָ֨אתי חִ֤ן בעינ֙יך֙ אדנִ֔י ילְך־נֵּ֥א‬ ‫(ט)‬

‫אדנֶ֖י בקרבָ֑נּו כִ֤י עם־קשה־ע֙רף֙ הִּ֔וא וסלח ׁ֛ת לעונֵּ֥נּו‬

‫ּולחטאתֶ֖נּו ּונחלתנּו‪:‬‬

‫טז) ורבנן ס"ל דמדת האמת ראה‪ ,‬והביאו ראיה בגמרא דהעיקר כרחב"ג ולכן‬
‫קבענו דעתו לבד‪ .‬ונראה באור כלל השאלה מה ראה דקשה ליה הלשון‬
‫וימהר משה ויקד ארצה וישתחו‪ ,‬למה מיהר‪ ,‬דמשמע שלא היה יכול לחכות‬
‫עד סיום הדברים אלא מיהר באמצע הדברים להשתחוות‪ ,‬ש"מ שהבין וראה‬
‫לדעת מדה אחת מהקב"ה שנתפעל עליה ולא היה יכול להתאפק ומיהר‬
‫והשתחוה תיכף‪ ,‬ועל זה שואל מה ראה‪ ,‬כלומר על איזה מדה מיהר‬
‫להשתחוות‪ ,‬ואמר רחב"ג דהיא מדת ארך אפים ורבנן אמרי דהיא מדת אמת‪.‬‬
‫וי"ל בבאור טעם פלוגתתם במהות ההשתחויה אם היא מעין הודאה או‬
‫תפלה‪ ,‬דרחב"ג ס"ל דהיא מעין הודאה‪ ,‬והיינו כיון שראה שהוא ארך אפים‬
‫שמח שמדה הזאת תגן על ישראל‪ ,‬ועל זה השתחוה‪ ,‬ורבנן ס"ל דהיא מעין‬
‫תפלה‪ ,‬והיינו שראה שהוא דן במדת האמת היה ירא שע"פ מדה זו יהיו‬
‫נדונים לחובה מיהר להשתחוות ולהתפלל‪:‬‬
 ‫ששי‬
‫ששי‬

‫וי֗אמר הנִּ֣ה ָאנכי֘ כרִּ֣ת ברית֒ נִ֤גד כל־עמך֙ אעשִּ֣ה‬ ‫(י)‬

‫נפלאִ֔ת אשׁ֛ר ֹלא־נבראֵּּ֥ו בכל־האֶ֖רץ ּובכל־ הגויָ֑ם‬

‫וראִּ֣ה כל־הֶׁ֠עם אשר־אתָ֨ה בקרב֜ו את־מעשִ֤ה יהוה‬
‫כי־נורִּ֣א הִּ֔וא אשֵּ֥ר אנֶ֖י עשֵּ֥ה עמְך‪:‬‬
‫(י) הנה אנכי כורת ברית ‪ -‬אמר רב יהודה‪ ,‬ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות‬
‫ריקם‪ ,‬שנאמר הנה אנכי כורת בריתיז) [ר"ה י"ז ב']‪:‬‬

‫שמָ֨ר־לךִ֔ אׁ֛ת אשֵּ֥ר ָאנכֶ֖י מצּוךִּ֣ היָ֑ום הננֹּ֧י גרִּ֣ש‬ ‫(יא)‬

‫מפנ֗יך את־האמרי֙ והכנענִ֔י והחתי֙ והפרזִ֔י והחּוֶ֖י‬

‫והיבּוסי‪:‬‬

‫יז) ר"ל בכל זמן שקוראין אותן אינן חוזרות ריקם‪ ,‬וסמיכות המקרא דריש‬
‫דמשמע דעל זה כרת ברית‪:‬‬
 ‫רביעי‬
‫שלישי‬

‫השִּ֣מר לך֗ פן־תכרִ֤ת ברית֙ ליושִּ֣ב האִ֔רץ אשֵּ֥ר‬ ‫(יב)‬

‫אתֶ֖ה בִּ֣א עלָ֑יה פן־יהיֵּ֥ה למוקֶ֖ש בקרבך‪:‬‬

‫כִ֤י את־מזבחתם֙ תתצִּ֔ון ואת־מצבתֶ֖ם תשברָּ֑ון‬ ‫(יג)‬

‫ואת־אשרֶ֖יו תכרתּון‪:‬‬
‫(יד) כׁ֛י ֹלֵּ֥א תשתחוֶ֖ה לאִּ֣ל ַאחָ֑ר כִ֤י יהוה קנִּ֣א שמִ֔ו אֵּ֥ל‬
‫קנֶ֖א הּוא‪:‬‬
‫(יד) כי לא תשתחוה ‪ -‬הרי זו אזהרה לעובד עבודת כוכביםיח) [סנהדרין ס' ב']‪:‬‬

‫פן־תכרֵּ֥ת ברֶ֖ית ליושִּ֣ב האָ֑רץ וזנִּּ֣ו׀ ַאחרִּ֣י‬ ‫(טו)‬

‫אֹלהיה֗ם וזבחּו֙ לאֹלִּ֣היהִ֔ם וקרִּ֣א לךִ֔ וָאכלתֶ֖ מזבחו‪:‬‬

‫יח) דע"כ צריך אזהרה מיוחדת לאיסור זה‪ ,‬מפני שאין עונשין אלא א"כ‬
‫מזהירין‪ ,‬ואף על פי דכבר כתיב זה בעשרת הדברות מפרש בגמרא‬
‫דאשמעינן רבותא אפילו במשתחוה לעבודת כוכבים שאין דרכה‬
‫בהשתחואה כגון המשתחוה לפעור או למרקוליס שדרך עבודתם באופנים‬
‫אחרים‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(טו) וקרא לך ואכלת ‪[ -‬וזבח ואכלת לא נאמר אלא וקרא לך ואכלת]‪ ,‬משעת קריאה‬
‫מעלה אני עליך כאלו אכלת מזבחויט) [ע"ז ח' א']‪:‬‬

‫(טז) ולקח ֵּ֥ת מבנתֶ֖יו לבנָ֑יך וזנִּּ֣ו בנת֗יו ַאחרי֙ אֹלִּ֣היהִ֔ן‬

‫והזנּו֙ את־בנִ֔יך ַאחרֶ֖י אֹלהיהן‪:‬‬

‫יט) נראה בטעם הדבר ע"פ מ"ש בסנהדרין ק"ג ב' גדולה לגימה שהרחיקה‬
‫שתי משפחות מישראל‪ ,‬ולכן ע"י התקרבות באכילה ושתיה יש לחוש‬
‫להתקרבות לעבודת כוכבים וכמבואר ס"פ בלק ויאכל העם וישתחוו‬
‫לאלהיהן‪ ,‬לכן עשתה תורה הרחקה יתירה גם לא להענות לקריאה זו‪ ,‬וע'‬
‫ביו"ד סי' קמ"ח‪:‬‬
 ‫רביעי‬
‫רביעי‬

‫(יז) אֹלהֵּ֥י מסכֶ֖ה ֹלֵּ֥א תעשה־לְך‪:‬‬

‫(יח) את־חִּ֣ג המצות֘ תשמר֒ שבעָ֨ת ימ֜ים תאכִ֤ל מצו ֙ת‬
‫אשִּ֣ר צּויתִ֔ך למועֶ֖ד חִּ֣דש הָאבָ֑יב כֶׁ֚י בחִּ֣דש הָאבִ֔יב‬
‫יצֶ֖את ממצרים‪:‬‬
‫(יח) את חג המצות תשמור ‪ -‬א"ר ששת משום ר' אלעזר בן עזריה‪ ,‬כל המבזה את‬
‫המועדות כאלו עובד עבודת כוכבים‪ ,‬שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג‬
‫המצות תשמורכ) [פסחים קי"ח א']‪:‬‬

‫כ) פי' רשב"ם דקאי על חולו של מועד אם עושה בו מלאכה‪ ,‬וכ"פ המפרש‬
‫למכות כ"ג א' והרע"ב פ"ג מי"א דאבות‪ ,‬אבל הרמב"ם פ"ו הי"ז מיו"ט‬
‫פירש כפשוטו דקאי על יום טוב‪ ,‬אבל יש סמך לפי' המפרשים‪ ,‬משום דאמרו‬
‫בחגיגה י"ח א' על פסוק זה דאת חג המצות תשמור למה הוא בא אם בראשון‬
‫ובשביעי הרי כבר אמור ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא‬
‫קודש‪ ,‬הא לא בא אלא להזהיר על חולו של מועד‪ ,‬וכיון דהדרשה כאן‬
‫מוסבת על זה הפסוק ממילא מוסב על חוש"מ‪ .‬ולבד זה נראה בלשון חז"ל‬
‫דבשם מועד מכוונים על חוה"מ כמש"כ התוי"ט פ"א מ"א דמו"ק בשם‬
‫הרמב"ם‪ ,‬וימי החג קורים יום טוב‪ ,‬רגל‪ ,‬או חג‪ ,‬וכיון שאמר המבזה את‬
‫המועדות פרשו דמכוין לחוש"מ‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫את חג המצות תשמור ‪ -‬תני‪ ,‬כל מי שסיפק בידו לעבר את השנה ואינו מעברה כאלו‬
‫עובד עבודת כוכבים‪ ,‬שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמורכא)‬

‫[ירושלמי חגיגה פ"ג ה"א]‪:‬‬

‫תשמור שבעת ימים ‪ -‬ת"ר‪ ,‬את חג המצות תשמור שבעת ימים‪ ,‬לימד על חולו של‬
‫מועד שאסור בעשיית מלאכהכב) [חגיגה י"ח א']‪:‬‬

‫(יט) כל־פֵּ֥טר רֶ֖חם לָ֑י וכל־מקנך֙ תזכִ֔ר פֶ֖טר שֵּ֥ור ושה‪:‬‬

‫כא) לא נתפרש הענין‪ ,‬ונראה לבאר ע"פ מ"ד במכילתא ס"פ משפטים על‬
‫הפסוק את חג המצות תשמור למועד חודש האביב‪ ,‬מכאן היה ר' יהודה בן‬
‫בתירא אומר עבר את השנה כדי שלא תהא חוגג אלא בחודש האביב‪ ,‬ובאור‬
‫הענין משום דבחודש האביב יצאו ממצרים‪ ,‬ונקרא אביב מפני שהוא עת‬
‫בשול התבואה ואוירו ממוצע במעלות החום והקור‪ ,‬רק לפעמים בא חודש‬
‫ניסן קודם זמן האביב כידוע‪ ,‬ולכן צריכים לעבר אדר כדי שיהיה חודש זה‬
‫חל בזמן אביב ממש‪ ,‬היינו באויר ממוצע‪ ,‬ובארנו מזה בארוכה בפ' בא‬
‫בפסוק החודש הזה לכם‪ ,‬וכל ענין זה זכר ליציאת מצרים שבו יצאו והיה‬
‫אוירו טוב ונוח‪ ,‬וענין יציאת מצרים בכלל הוא זכר לברית הקדוש ברוך הוא‬
‫עם ישראל‪ ,‬ועמוד ויסוד לכל המסתעף בעקרי האמונה ומצות התורה‪ ,‬כמו‬
‫שבכ"מ בתורה בכמה מצות מזכיר הקדוש ברוך הוא ענין יציאת מצרים‪.‬‬
‫ולכן זה שבידו לעבר השנה‪ ,‬כגון נשיא או גדול הדור ואינו מעבר‪ ,‬א"כ אינו‬
‫חושש שיחול פסח בחודש האביב ממש‪ ,‬סימן הוא שאינו חושש לעשות זכר‬
‫ליציאת מצרים שהוא יסוד לעקרי הדת וכבוד המקום‪ ,‬ודמי כאלו כופר‬
‫ביחוד ה' וכמודה בעבודת כוכבים‪:‬‬
‫כב) דרשה זו כפולה לעיל ס"פ משפטים (כ"ג ט"ו) ושם נתבארה כל צרכה‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(יט) כל מקנך ‪ -‬כל מקנך בעינן‪ ,‬להוציא את השותפות עם העובד כוכבים‪ ,‬שפוטרת‬
‫מבכורהכג) [בכורות ג' א']‪:‬‬

‫פטר שור ושה ‪[ -‬ואימא גם פטר סוס וגמל]כד)‪ ,‬אמר רב פפא‪ ,‬כתיב וכל מקנך תזכר‬
‫פטר שור ושה‪ ,‬כל מקנך תזכר כלל‪ ,‬שור ושה וחמור פרט‪ ,‬כלל ופרט אין בכלל אלא מה‬
‫שבפרט‪ ,‬שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לאכה) [שם ו' א']‪:‬‬

‫(כ) ּופִ֤טר חמור֙ תפדִּ֣ה בשִ֔ה ואם־ֹלֵּ֥א תפדֶ֖ה וערפתָ֑ו‬

‫כִּ֣ל בכִ֤ור בנ֙יך֙ תפדִ֔ה וֹלא־יראֵּּ֥ו פנֶ֖י ריקם‪:‬‬
‫(כ) כל בכור בניך ‪ -‬ת"ר‪ ,‬מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים שחייב לפדות‬
‫את כולם ת"ל כל בכור בניך תפדהכו) [קדושין כ"ט א']‪:‬‬

‫כג) אם היתה לו שותפות בהפרה‪ .‬וע"ל בפ' בא בפ' קדש לי כל בכור לענין‬
‫פטור שותפות העובד כוכבים בהולד‪ ,‬ועוד שם בפסוק פטר כל רחם בבני‬
‫ישראל‪:‬‬
‫כד) אחרי דחזינן דלאו דוקא בכור בהמה טהורה פודין אלא גם בכור בהמה‬
‫טמאה‪ ,‬כמו חמור‪ ,‬ואם כן אולי גם פטרי סוס וגמל‪:‬‬
‫כה) ומפרש בגמרא ה' ב' מה נשתנו פטרי חמורים שחייבים לפדות אותם יותר‬
‫מכל בהמה טמאה‪ ,‬לפי שישראל עמסו עליהם משא בצאתם ממצרים‪ ,‬ועיין‬
‫במדרשים וברש"י ס"פ בא עוד טעמים‪:‬‬
‫כו) ואף על פי דגם בלא רבוי זה היינו דיינינן כן משום דבפטר רחם תלי‬
‫רחמנא‪ ,‬אך לולא רבוי זה הוי ילפינן בגז"ש בכור בכור מנחלה‪ ,‬מה התם‬
‫ראשית אונו אף הכא ראשית אונו‪ ,‬קמ"ל‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫כל בכור בניך תפדה ‪ -‬ת"ר‪ ,‬היה עליו לפדות את בנו ולעלות לרגל‪ ,‬פודה את בנו‬
‫ואח"כ עולה לרגל‪ ,‬שנאמר כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקםכז) [שם שם ב']‪:‬‬

‫כל בכור בניך תפדה ‪ -‬ת"ר‪ ,‬מת הבן לאחר שלשים יום אף על פי שלא נתן יתן‪ ,‬דאמר‬
‫קרא כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם‪ ,‬מה להלן יורשים חייבים אף כאן יורשים‬
‫חייביםכח) [בכורות נ"א ב']‪:‬‬

‫כל בכור בניך תפדה ‪ -‬אפילו לאחר מיתהכט) [ירושלמי חגיגה פ"א ה"א]‪:‬‬

‫כז) ר"ל אם אין לו מעות רק על אחת מהן‪ ,‬או לפדות את בנו או לקנות עולת‬
‫ראיה‪ ,‬וכן פירש הרמב"ם בפי"א ה"ד מבכורים‪ .‬ונראה דבהכרח צריך לפרש‬
‫כן‪ ,‬ולא כפשוטו איזה מצוה קדים בזמן‪ ,‬דהא בודאי אפשר שיפדה וגם יעלה‬
‫לרגל‪ ,‬דהא מעשה הפדיון אינו לוקח זמן רב‪ ,‬ואפילו אם נימא שאין לו כהן‬
‫וצריך לחפש אחריו‪ ,‬יען דבכהאי גונא צריך להפריש חמשה שקלים‬
‫ולכשימצא כהן ימסר לו‪ ,‬וא"כ מאי מבעי ליה איזה מצוה קודמת‪ ,‬אלא הוי‬
‫השאלה לענין המעות כמש"כ‪ ,‬ואמנם צ"ע דהא מצות ראיה הוי בערכה‬
‫תדיר לגבי מצות פדיון שהיא נוהגת ג' פעמים בשנה וקיי"ל תדיר קודם‪ ,‬וי"ל‬
‫משום דבפדיון אם לא פדה אחר יום השלשים עובר בכל יום בעשה משא"כ‬
‫במצות ראיה אם ביטל ביטל רק פעם אחת המצוה ותו לא‪ ,‬ויש עוד לפלפל‬
‫בזה‪ ,‬ואכ"מ‪:‬‬
‫כח) ובעולת ראיה יורשים חייבים משום דחובה היא‪ ,‬ורש"י פירש וז"ל‪ ,‬אף‬
‫כאן יורשין חייבין לאחר מיתת האב והבן דהוו מחויבים‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ולא אבין‬
‫דבריו‪ ,‬דהא כאן איירי רק במת הבן לבד‪[ ,‬ובדבר חיוב יורשים בפדיון בן‬
‫אביהם עיין מש"כ בפ' קרח בפסוק פדה תפדה]‪ .‬ואולי כונתו רק לפרש הלשון‬
‫כאן אף כאן יורשין חייבים‪ ,‬דזה שייך בפשיטות רק במת האב‪:‬‬
‫כט) היינו אם מת הבן לאחר שלשים יום חייבים לפדותו‪ ,‬וזה נתרבה מלשון‬
‫כל‪ ,‬וע' בדרשה הקודמת‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫בכור בניך ‪ -‬בניך ולא בנותיךל) [קדושין כ"ט א']‪:‬‬

‫תפדה ‪ -‬האשה אינה מצווה לפדות את בנה‪ ,‬דכתיב תפדה תפדה‪ ,‬כל שמצווה לפדות‬
‫עצמו מצווה לפדות אחרים‪ ,‬וכל שאינו מצווה לפדות עצמו אינו מצווה לפדות אחריםלא)‬

‫[שם שם]‪:‬‬

‫(כא) שִ֤שת ימים֙ תעבִ֔ד ּוביֵּ֥ום השביעֶ֖י תשבָ֑ת בחרֵּ֥יש‬

‫(כא) בחריש ובקציר תשבת ‪ -‬תניא‪ ,‬ר' ישמעאל אומר‪,‬‬ ‫ּובקצֶ֖יר תשבת‪:‬‬
‫מצוהלב)‬ ‫בחריש ובקציר תשבת‪ ,‬מה חריש רשות אף קציר רשות‪ ,‬יצא קציר העומר שהוא‬
‫[ר"ה ט' א']‪:‬‬

‫ל) יתכן דבא לאפוקי מהדרשה בפסיקתא פ' בא ומת כל בכור בארץ מצרים‬
‫בין בכור זכר בין בכורה נקבה‪ ,‬וא"כ לפי דרשה זו היתה גם הנקבה מחויבת‬
‫בפדיון‪ ,‬קמ"ל דלא כן‪ .‬ואמנם אפילו לדרש הפסיקתא אפשר לומר שיתקיימו‬
‫דין ודרשה זו‪ ,‬משום דעיקר טעם הפדיון בכורים הוא משום דהוקדשו‬
‫לשמים לעבודה כמש"כ בפ' במדבר הקדשתי לי כל בכור וגו'‪ ,‬ולעבודה‬
‫הוקדשו רק זכרים ולא נקבות‪:‬‬
‫לא) פירש"י תפדה תפדה קרי ביה תפדה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכנראה היה לפניו הגירסא‬
‫בגמרא כמו שהיא לפנינו ברי"ף על דרשה אחרת שבגמרא כאן תפדה קרי‬
‫ביה תיפדה‪ ,‬וצ"ל דלא שדריש מקרא ומסורת‪ ,‬דהא אין לפנינו מקרא‬
‫ומסורת במלה זו‪ ,‬אלא הכונה דלשון תפדה אפשר להבין שתפדה עצמך וגם‬
‫תפדה אחרים‪ ,‬ועיין במהרש"ל ומהרש"א מש"כ בזה‪ ,‬ואנחנו נבאר ענין‬
‫דרשה זו אי"ה בפ' קרח בפסוק אך פדה תפדה את בכור האדם (י"ח ט"ו)‪ ,‬כי‬
‫שם מקומו‪:‬‬
‫לב) הוא ס"ל דפסוק זה איירי בשבת‪ ,‬משום דרישא דקרא איירי בשבת‪ ,‬ולא‬
‫קשה למה הוציא דוקא חריש וקציר אף על פי דכל המלאכות אסורים בשבת‪,‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫משום דבא להורות דיש קצירה המותרת‪ ,‬והיינו קצירת העומר שדוחה שבת‬
‫מפני שהיא מצוה‪ ,‬כדמפרש‪ ,‬ור' עקיבא ס"ל דפסוק זה איירי בשביעית‪ ,‬ולאו‬
‫דוקא בשביעית גופיה‪ ,‬דהא ענין שביעית כתיב ביחוד בר"פ בהר‪ ,‬אלא קאי‬
‫אערב ומוצאי שביעית שצריך להוסיף מחול על הקודש‪ ,‬והיינו שלא יחרוש‬
‫שדה אילן ערב שביעית חרישה שתועיל לשביעית‪ ,‬וכן תבואה שהביאה‬
‫שליש בשביעית צריך לנהוג בה מנהג שביעית אף בשנה השמינית‪ ,‬אחרי‬
‫שרוב גידולה היה בשביעית‪ .‬ונ"מ בפלוגתא זו מבואר לענין שביעית גופה‪,‬‬
‫והיינו שהחורש בשביעית לוקה לר"ע‪ ,‬משום דאע"פ דהלאו כתיב בזריעה‬
‫לחוד שדך לא תזרע (ר"פ בהר) אך מדחזינן דצריך לשבות גם מחרישה אמרינן‬
‫דלאו ג"כ יש בו‪ ,‬ומה שתפס הכתוב זריעה לאו דוקא הוא אלא רק עיקר‬
‫עבודה חשיב‪ ,‬ולר' ישמעאל דפסוק זה לא איירי כלל בשביעית ממילא הא‬
‫דכתיב שדך לא תזרע דוקא הוא‪ ,‬אבל אחרישה באמת פטור‪ ,‬וכ"כ התוס'‬
‫במו"ק ג' ב'‪ ,‬וגם מבואר במו"ק שם דלר' ישמעאל ענין תוספת אינו מבואר‬
‫כלל בתורה אלא הלכתא גמירי לה‪ ,‬ולכן אין תוספת שביעית נוהג בזה"ז‬
‫[בא"י]‪ ,‬דכי גמירי הלכתא בזמן שביהמ"ק קיים‪ ,‬ולא בזמן שאינו קיים‪,‬‬
‫ולר"ע נוהג תוספת גם בזה"ז‪ .‬והנה בכל אלה הדברים פסק הרמב"ם כר'‬
‫ישמעאל‪ ,‬דבפ"ז מתמידין פסק דקצירת עומר דוחה שבת ובפ"א ה"ד‬
‫משמיטין פסק דאין לוקין אחרישה בשביעית‪ ,‬ובפ"ג ה"א משמיטין פסק דאין‬
‫תוספת שביעית נוהג בזה"ז‪ ,‬ואף על פי דבעלמא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו‬
‫י"ל דפסק כר' ישמעאל משום דבמו"ק ד' א' איתא דר"ג ובית דינו ס"ל כר'‬
‫ישמעאל‪ ,‬וא"כ הו"ל רבים לגבי ר"ע‪ ,‬ואין הלכה כר"ע מחביריו‪ ,‬ולכן קבענו‬
‫גם אנו בפנים רק דברי ר' ישמעאל‪ .‬וממוצא הפסקים האלה וע"פ המבואר‬
‫תראה כמה קשים דברי הרמב"ם ריש הלכות שמיטין שכתב בזה"ל‪ ,‬מ"ע‬
‫לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ ונאמר בחריש‬
‫ובקציר תשבת‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וקשה טובא דאחרי דפסק בכל הפרטים הנזכרים כר'‬
‫ישמעאל ויסוד כל דברי ר' ישמעאל הוא רק שפסוק זה בחריש ובקציר איירי‬
‫בשבת‪ ,‬וא"כ איך הביא אותו הרמב"ם לענין שביעית‪ ,‬ויותר מזה‪ ,‬דלפי‬
‫המובן שהבין הרמב"ם בהביאו פסוק זה כאן הרי הוא סותר לעיקר הדין‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫וחִ֤ג שבעת֙ תעשִּ֣ה לךִ֔ בכּורֶ֖י קצִּ֣יר חטָ֑ים וח ֙ג‬ ‫(כב)‬

‫הָאסִ֔יף תקּופֶ֖ת השנה‪:‬‬

‫(כב) תקופת השנה ‪ -‬אמר רב יהודה אמר שמואל‪ ,‬אין מעברין את השנה אא"כ היתה‬
‫תקופה חסירה רובו של חודש‪ ,‬וכמה רובו ‪ -‬ט"ז יום‪ ,‬דברי ר' יהודה‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬דכתיב‬
‫וחג האסיף תקופת השנה‪ ,‬כולו חג בעינן בתקופה חדשהלג) [סנהדרין י"ג א']‪:‬‬

‫שפסק הוא עצמו דעל חרישה בשביעית אין לוקין‪ ,‬משום דאם פסוק זה איירי‬
‫בשביעית צריך ללקות אחרישה כמו שבארנו למעלה‪ ,‬וצע"ג‪:‬‬
‫לג) באור הענין‪ ,‬כי ידוע הוא ענין עבור השנה בכלל‪ ,‬דתכליתו כדי שלעולם‬
‫יחול חג המצות בחודש האביב‪ ,‬והיינו שהחודש ההוא יהיה אוירו ממוצע‬
‫בין קור וחום [כמש"כ לעיל פ' י"ח אות כ"א]‪ ,‬וכשרואים ב"ד שחודש ניסן‬
‫של אותה השנה יחול בימות הגשמים ביותר מעברין חודש אדר וממילא‬
‫יהיה ניסן באויר הנוח ורצוי‪ ,‬ומפני כי ענין העבור צריך לידע בזמן קודם אם‬
‫יהיה מעובר או לא כדי להודיע במוקדם לכל ישראל‪ ,‬חשבו חז"ל למצוא‬
‫סימנים באויר מתחלת השנה לידע מה יהיה באויר של חודש ניסן‪ ,‬ומצאו‬
‫ע"פ יסודי חכמת חזיון האוירים‪ ,‬דרק אז ישתנה אויר ניסן מכפי הרגיל‪ ,‬אם‬
‫תקופת ניסן תחול בחציו השני של חודש ניסן‪ ,‬וכדי לידע מתי תתחיל תקופת‬
‫ניסן צריך להשגיח על התקופות הקודמות לניסן‪ ,‬כי בערך שמתאחרים‬
‫תקופות הקודמות בה בערך תתאחר תקופת ניסן‪ ,‬ולאשר תקופת תשרי היא‬
‫הראשונה לתקופות השנה‪ ,‬לכן רואים ממנה ערך חלות תקופת ניסן‪ ,‬ופליגי‬
‫ר' יהודה ור' יוסי בכמה תתאחר תקופת תשרי בחצי השניה של חודש שאז‬
‫תקרא איחור שעל ידה יסובב עבור השנה‪ ,‬כמבואר‪ .‬וס"ל לר' יהודה דאפילו‬
‫רק יום אחד בחציו השני מכריע לרוב‪ ,‬והיינו יום ט"ז‪ ,‬ור' יוסי ס"ל דלענין‬
‫זה נקרא רוב החודש עד יום האחד ועשרים‪ .‬ומפרש בגמרא פלוגתייהו‬
‫דדורשים פסוק זה שלפנינו‪ ,‬ר' יהודה ס"ל כולו חג בעינן בתקופה חדשה ור'‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫שֹלֵּ֥ש פעמֶ֖ים בשנָ֑ה יראה֙ כל־זכִּּ֣ורךִ֔ את־פנׁ֛י‬ ‫(כג)‬

‫הָאדֵּ֥ן׀ יקוֶ֖ק אֹלהֵּ֥י ישראל‪:‬‬

‫(כד) כי־אורִ֤יש גוים֙ מפנִ֔יך והרחב ֶ֖תי את־גבלָ֑ך וֹלא־‬
‫יחמֵּ֥ד איש֙ את־ַארצךִ֔ בעֹלתך֗ לראות֙ את־פני֙ יקוִּ֣ק‬
‫אֹלהִ֔יך שֹלֵּ֥ש פעמֶ֖ים בשנה‪:‬‬

‫יוסי ס"ל מקצת חג בעינן בתקופה חדשה‪ .‬ובאור פלוגתתם‪ ,‬כי חג האסיף‬
‫פירושו זמן האסיף בחג‪ ,‬דהיינו בחולו של מועד‪ ,‬שיכול לאסוף בו דבר‬
‫האבד‪ ,‬והגיד הכתוב השמר בזמן זה שיהיה בתקופת שנה הנכנסת ולא בתוך‬
‫תקופה הקודמת דהיינו תקופת תמוז שהיא משנה שעברה‪ ,‬וס"ל לר' יהודה‪,‬‬
‫כולו חג‪ ,‬כלומר כל חולו של מועד‪ ,‬בעינן שיהיה בתקופה חדשה‪ ,‬הלכך‬
‫כשתקופת תמוז חסירה ט"ז יום הרי יום אחד מחוש"מ נמשך לתוכה‪ ,‬דיום‬
‫הט"ו הוא יום טוב ויום ט"ז חוש"מ‪ ,‬אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת ביום‬
‫ט"ז אז הוי כל חוש"מ בתקופה חדשה‪ ,‬ואז אין מעברין‪ ,‬ור' יוסי ס"ל מקצת‬
‫חוש"מ בעינן בתקופה חדשה‪ ,‬והלכך כשתקופת תשרי נופלת ביום כ"ב‬
‫שהוא יום טוב האחרון מעברין את השנה ודוחין את המועדות‪ .‬והנה להלכה‬
‫קי"ל כר' יהודה‪ ,‬ואולי הטעם בזה משום דבעלמא נקרא רוב אפי' רק אחד‬
‫יותר על החצי‪ ,‬ולכן קבענו בפנים דעת ר' יהודה‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(כד) ולא יחמד וגו' ‪ -‬תנא‪ ,‬איסי בן יהודה אומר‪ ,‬ולא יחמוד איש את ארצך‪ ,‬מלמד‬
‫שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה‪ ,‬תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה‪,‬‬
‫מכאן לשלוחי מצוה שאינן נזוקיןלד) [פסחים ח' ב']‪:‬‬

‫את ארצך ‪ -‬א"ר אמי‪ ,‬כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל‬
‫[שנאמר ולא יחמד איש את ארצך]לה) [שם שם]‪:‬‬

‫לד) ומסיק בגמ' דאפשר ללמוד ענין זה גם מפסוק אחר דפ' ראה בפרשה‬
‫קרבנות ופנית בבקר והלכת לאהליך‪ ,‬דדרשינן מלמד שתלך ותמצא אהלך‬
‫בשלום‪ .‬ונ"מ בין הלמודים לענין לצאת חזרה מדבר מצוה בלילה‪ ,‬דלפי‬
‫הלמוד מן ופנית בבקר אף על פי דהוא הולך חזרה מדבר מצוה ג"כ אין‬
‫נזוקין‪ ,‬משא"כ מפסוק זה מבואר בהולך לדבר מצוה ולא בשובו חזרה‪ .‬ומה‬
‫דכתיב שם ופנית בבקר ודרשינן כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר‬
‫נראה משום דלילה ובדרך נקרא שכיח הזיקא‪ .‬ונראה בטעם הדבר‪ ,‬משום‬
‫דכיון דהלילה עלולה לסכנות ומכשולים שונים‪ ,‬כמ"ש בסוטה כ"א א' משל‬
‫לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים‬
‫ומחיה רעה ומן הלסטים וכיון שעלה עמוד השחר נצול מכולם‪ ,‬ולכן נקרא‬
‫זה שכיח הזיקא‪ ,‬ובמקום דשכיח הזיקא קיימא לן דאפילו שלוחי מצוה‬
‫אסורים לסמוך על הנס כמבואר בסוגיא כאן‪ ,‬ועיין עוד בדרשה הבאה‪:‬‬
‫לה) משמע מי שיש לו ארץ‪ ,‬וזה כתיב במצות עליית רגלים‪ ,‬וברמב"ם נשמט‬
‫דין זה‪ ,‬ותמהו האחרונים ופלפלו בזה [ועיין בנו"ב תנינא ח' או"ח סי' צ"ד]‪.‬‬
‫ואולי י"ל דס"ל לרמב"ם כמש"כ הה"מ בפ"ג ה' ז' משלוחין בשם הגאונים‬
‫דלכן כותבין בהרשאות והקניתי לו ד' אמות‪ ,‬אף על פי כשידוע שאין לו‬
‫קרקע‪ ,‬מפני שכל אדם יש לו חלק בארץ ישראל‪ ,‬ולפי"ז לא שייך כלל דיני'‬
‫דר' אמי‪ ,‬ומש"כ ולא יחמוד איש את ארצך לשון מליצי הוא לכל אשר לך‬
‫בארץ‪ ,‬וכבדרשה הקודמת‪ ,‬ועדיין צ"ע‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ֹלא־תשחֵּ֥ט על־חמֶ֖ץ דם־זבחָ֑י וֹלא־ילִּ֣ין לבִ֔קר‬ ‫(כה)‬

‫זֶ֖בח חֵּ֥ג הפסח‪:‬‬

‫(כה) לא תשחט על חמץ ‪[ -‬השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו שנאמר] לא‬
‫תשחט על חמץ דם זבחי‪ ,‬לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קייםלו) [שם ה' א']‪:‬‬

‫על חמץ ‪ -‬על חמצך לא נאמר אלא על חמץ‪ ,‬ללמד דאפי' אין לו לשוחט ויש לו לאחד‬
‫מבני חבורה חייב‪ ,‬אמר ליה ר' אושעיא לר' אמי‪ ,‬אי הכי אפי' לאחד בסוף העולם נמי‪ ,‬אמר‬
‫ליה‪ ,‬לא תשחט ולא ילין כתיב‪ ,‬הנך דקיימו עליה משום לא יליןלז) [פסחים ס"ג ב']‪:‬‬

‫לו) ומכאן יליף חד מ"ד לאיסור חמץ בארבעה עשר משש שעות ולמעלה‪,‬‬
‫משום דזמן שחיטת הפסח הוא מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה‬
‫חמה לצד שקיעתה‪ .‬וכתבו התוס' אף על פי דזמן שחיטת הפסח אחר התמיד‬
‫ותמיד ששחטו לפני חצות פסול‪ ,‬וא"כ זמן שחיטה לא הוי מיד אחר חצות רק‬
‫עד כדי שהיית הקרבת התמיד‪ ,‬מכ"מ כיון דבדיעבד אם שחט פסח קודם‬
‫תמיד כשר לכן חשיב זמן שחיטה מחצות‪ .‬ולו"ד אפשר לומר דס"ל לרבא‬
‫כר' יהודה במשנה פסחים ס"ג א' דגם תמיד של ערב פסח אסור לשחוט על‬
‫החמץ‪ ,‬א"כ לפי"ז בא איסור חמץ מכוון מתחלת שעה שביעית שהוא זמן‬
‫שחיטת התמיד‪:‬‬
‫לז) ומי שאינו מבני החבורה אינו עובר על לא ילין‪ .‬ולכאורה צ"ע בעיקר‬
‫הקושיא איך ס"ד שאם יהיה לאחד בסוף העולם חמץ בביתו יהיה בכאן‬
‫איסור לשחוט הפסח‪ ,‬ואין הסברא נוטה כלל לזה‪ .‬ונראה דזה הרגיש רש"י‬
‫וכתב וז"ל לאחד בסוף העולם שאינו מבני חבורה שישנו עמו [עם השוחט]‬
‫בעזרה‪ ,‬יעבור השוחט הזה אם התרו בו‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ולפי"ז הוי הלשון בסוף‬
‫העולם לאו דוקא‪ ,‬אלא ר"ל מי שאינו מבני החבורה וקאי בעזרה דניכר‬
‫הדבר שעובר על לאו דאורייתא‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫ולא ילין לבקר ‪ -‬רמי ליה רב ספרא לרבא‪ ,‬כתיב ולא ילין לבקר הא כל הלילה ילין‬
‫והכתיב (פ' פנחס) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב‪ ,‬אמר‬
‫ליה‪ ,‬הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביום טובלח) [פסחים נ"ט‬
‫ב']‪:‬‬

‫ראש֗ית בכּורי֙ ַאדמִּ֣תךִ֔ תבָּ֕יא בֶ֖ית יקוִּ֣ק אֹלהָ֑יך‬ ‫(כו)‬

‫פ‬ ‫ֹלא־תבשֵּ֥ל גדֶ֖י בחלֵּ֥ב אמו‪:‬‬

‫(כו) ראשית וגו' ‪ -‬כל הפסוק נתבאר לפנינו לעיל ס"פ משפטים‪:‬‬

‫פרשת כי תשא‬

‫לח) צ"ל דלשון התורה לחוד ולשון חכמים לחוד‪ ,‬דכאן מבואר ‪ -‬מלשון‬
‫הקושיא ‪ -‬דבלשון תורה נקרא ערב פסח חול גמור‪ ,‬שהרי אמר ולא עולת‬
‫חול ביום טוב‪ ,‬דהיינו לא עולת ערב פסח‪ ,‬ובלשון חכמים מצינו שהוא נכלל‬
‫בשם חג המצות‪ ,‬שכן אמרו בפסחים י"ג ב' אין מביאין תודה בחג המצות מפני‬
‫חמץ שבה ומוקי דאיירי בערב הפסח‪ .‬ויש להעיר נ"מ בזה לענין מש"כ‬
‫הרמ"א ביו"ד סי' שצ"ט ס"ג דבערב פסח אין נוהגין אבילות [היינו מזמן‬
‫שחיטת הפסח]‪ ,‬והאחרונים העירו על זה אלא דשוה ער"פ לשאר ערב יום‬
‫טוב‪ ,‬ולפי מש"כ יתבאר אם אזלינן בתר לשון תורה נקרא ער"פ חול‪ ,‬וכיון‬
‫דהא דאבילות אינו נוהג ברגל ילפינן במו"ק י"ד ב' מן ושמחת בחגך א"כ לא‬
‫הוי ער"פ בכלל‪ ,‬משא"כ ללשון חכמים דגם ער"פ בכלל חג המצות אז באמת‬
‫אין נוהג אבילות בער"פ‪ ,‬ויתכן דבאבילות הולכין אחר המיקל‪ ,‬אפשר בזה‬
‫דאזלינן בתר לשון חכמים‪:‬‬
 ‫שביעי‬
‫שביעי‬

‫(כז) ויִ֤אמר יקוק֙ אל־משִ֔ה כתב־לךֶ֖ את־הדברִּ֣ים האָ֑לה‬

‫כָּׂ֞י על־פִּ֣י׀ הדברִּ֣ים הא֗לה כרֹּ֧תי אתךׁ֛ ברֶ֖ית ואת־‬
‫ישראל‪:‬‬
‫ויהי־שִּ֣ם עם־יקו֗ק ַארבעֵּ֥ים יום֙ וַארבעִּ֣ים לִ֔ילה‬ ‫(כח)‬

‫לֶׁ֚חם ֹלִּ֣א ָאכִ֔ל ּומֶ֖ים ֹלִּ֣א שתָ֑ה ויכתִּ֣ב על־ הלח֗ת אֶׁ֚ת‬
‫דברִּ֣י הברִ֔ית עשֶ֖רת הדברים‪:‬‬
‫(כז) כתב לך ‪ -‬דרש ר' יהודה בר נחמני‪ ,‬כתיב כתב לך‪ ,‬וכתיב כי על פי הדברים האלה‪,‬‬
‫הא כיצדלט)‪ ,‬דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי‬
‫לאמרם בכתבמ) [גיטין ס' א']‪:‬‬

‫לט) סמך על תוכן דרשות הבאות‪ ,‬דהלשון על פי הדברים ענינו תורה שבע"פ‪,‬‬
‫וקשה לו דהלשון כתב לך משמע שהדברים נכתבים ועל פי משמע דלא‬
‫כתבם‪:‬‬
‫מ) כלומר דהא והא היו‪ .‬ומה שחיבר שתי הלשונות כאחת אשמעינן דאין‬
‫לעבור גבול עולם‪ ,‬וזו שנתנה בכתב אינה רשאה להאמר בעל פה‪ ,‬וזו שבע"פ‬
‫אינה רשאי להכתב‪ .‬ולא נתבאר לי דברי רש"י שכתב וז"ל‪ ,‬דברים שאמרתי‬
‫לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬למה זה דוקא‬
‫למוסרם לישראל והלא האיסור הוא לכ"א לעצמו‪ ,‬ואולי פירש ע"ד ההוה‬
‫ממאמר הקדוש ברוך הוא למשה שתכלית האמירה היה ללמד לישראל‬
‫כמ"ש בפ' וילך ולמדה את בני ישראל‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ובטעם הדבר בכלל נאמרו‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫סברות רבות‪ ,‬וז"ל הרמב"ם במורה בתחלת פרק ע"א מראשון‪ ,‬וכבר ידעת‬
‫שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם לענין [ר"ל מפני ענין]‬
‫המתפשט באומה דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב‪,‬‬
‫והיה זה תכלית החכמה בדת‪ ,‬שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה‪ ,‬ר"ל רוב‬
‫הדעות והשתרגם וספיקות נופלות בלשון המחובר בספר ושגגה תתחבר לו‬
‫תתחדש המחלוקת בין האנשים ושובם חבורות והתחדש הבלבול במעשים‪,‬‬
‫אבל נמסר הדבר בזה כולו לב"ד הגדול כמו שבארנו בחבורנו התלמודיים‪,‬‬
‫עכ"ל‪ ,‬ולפי"ז צריך לחבר לסברא זו גם העיקר השני דברים שבכתב אי אתה‬
‫רשאי לאמרם על פה‪ ,‬כי מה שהוא מכוון ומוחזק להיות כתוב אינו נכון‬
‫לשנות בעל פה‪ .‬אמנם בזה"ז כי קצרו הדעות הותר הלמוד גם בכתב וגם בעל‬
‫פה‪ ,‬ועל זה נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך‪ ,‬כי מפני קוצר הדעות יש חשש‬
‫שמא תשתכח התורה כך מסיק הגמרא בתמורה י"ד ב'‪ .‬ודע דהא דמצינו‬
‫בתלמודים ובספרי הברייתות דרשות שונות שעל פיהם הוציאו חז"ל את‬
‫עניני ולשונות הכתובים מפשטם כמו למשל בברכות ל"ב א' על הפ'‬
‫בדברים ודי זהב‪ ,‬אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬כסף וזהב‬
‫שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם לישראל שעשו העגל‪ ,‬ובב"ק ס'‬
‫ב' על הפ' בפרשה משפטים כי תצא אש ומצאה קוצים דרשו כל הפסוק בדרך‬
‫משל לצדיקים ולרשעים‪ ,‬וב"ב ע"ה א' על הפ' דפ' חקת על כן יאמרו‬
‫המושלים באו חשבון באו ונחשוב חשבונו של עולם‪ ,‬ובעירובין נ"ד א' על‬
‫הפ' דפ' הנ"ל וממתנה נחליאל לענין קנין התורה‪ ,‬ובחולין ה' א' אדם כי‬
‫יקריב מכם מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה כלומר שמקבלין‬
‫קרבנות מפושעי ישראל ועוד כהנה הרבה‪ ,‬ובמדרשים ואגדות פעמים אין‬
‫מספר‪ .‬בכל אלה אין כוונת חז"ל חלילה שכן הוא פשט הכתובים ממש‪ ,‬אלא‬
‫דמפני הכלל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב היה קשה הדבר‬
‫על הלומדים לזכור הכל בעל פה ויותר מזה בעניני אגדות‪ ,‬לכן השכילו‬
‫חז"ל לסמוך כל ענין ומאמר מקובל באחד מלשונות התורה כדי שיהיו‬
‫נוחים לזכור‪ ,‬מפני שע"פ הטבע נכון לזכור תוכן ענין עפ"י איזה ציון וסימן‬
‫שהוא כנודע הדבר בחוש ובהרגש‪ .‬ויותר מזה מצינו שאפי' לדברים שהם‬
‫הלמ"מ טרחו חז"ל למצוא סמוכים בלשון התורה כמו שיעורים חציצין‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫כתב לך ‪ -‬א"ר יוסי ב"ר חנינא‪ ,‬לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו‪ ,‬שנאמר כתב לך וכתיב‬
‫(פ' א') פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך‪ ,‬ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראלמא)‬

‫[נדרים ל"ח א']‪:‬‬

‫(ע'‬‫ומחיצין סמכו כולם אקראי כמבואר בעירובין ד' ב'‪ ,‬וכן קשר של תפלין‬
‫ברכות ז' א') וניסוך המים בחג (ע' ר"ה ז' א') והרבה כהנה‪ .‬ואל זה כיונו חז"ל‬
‫בכ"מ בתלמוד לשבח מעלת הציונים והסימנים‪ ,‬כמו בשבת ק"ד א' סימנים‬
‫עשה בתורה‪ ,‬ובעירובין כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את‬
‫העם אגמריה בסימנים‪ ,‬ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות‬
‫המקרא בין בגירסא של משנה‪ ,‬ושם נ"ד א' עשה ציונים לתורה‪ ,‬ובירושלמי‬
‫שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה ופירשו המפרשים‬
‫שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר להאחז ולגמור בה אינה תורה שאינה‬
‫מתקיימת מפני שסופה להשתכח‪ .‬וזהו הענין שמצינו בכ"מ בחז"ל שסמכו‬
‫כמה דינים וענינים שונים בלשון איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד‬
‫שאינו שייך כלל להענין דאיירי ביה‪ ,‬ולדוגמא ראה בשבת צ' ב'‪ ,‬כתובות‬
‫ע"ב ב'‪ ,‬ב"מ פ"ו א'‪ ,‬קי"ז א'‪ ,‬ע"ז ח' א'‪ ,‬ט' א' וב'‪ ,‬כ"ט א'‪ ,‬חולין מ"ז ב'‪ ,‬נדה‬
‫מ"ה ב'‪ ,‬והכונה בכל אלה כדי שיהיו כענינים נוחים לזכור כמש"כ‪ .‬ועד"ז‬
‫פירשנו הפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו שהוא לכאורה כפל‬
‫לשון‪ .‬ויתפרש ולא זכר שלא עשה לו זכר וסימן לדבר לזכרהו‪ ,‬ולכן ‪-‬‬
‫וישכחהו‪ ,‬ועוד פירשנו ע"ד זה הפרשה זכור את אשר עשה לך עמלק ויתבאר‬
‫שם אי"ה‪ .‬ויותר מזה כתבו תוס' בסוף מגילה ל"ב א' שהיו רגילין לשנות‬
‫המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותה בעל פה וע"י כך היו נזכרים יותר‬
‫יעו"ש‪ ,‬וכבר זכרנו ועוד נזכיר אי"ה כלל ענין זה ביתר באור במקומות שונים‬
‫בחבורנו‪ ,‬וכאן די בזה‪:‬‬
‫מא) ומבואר בגמ' כאן דהיינו רק כח הפלפול והסברא ניתן למשה‪ ,‬אבל גוף‬
‫התורה היא מורשה לכל ישראל‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫את הדברים האלה ‪ -‬תנא דבי ר' ישמעאל‪[ ,‬מנין לדברים שבעל פה שאי אתה רשאי‬
‫לאומרן בכתב שנאמר] כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה‪ ,‬אלה אתה כותב‬
‫ואי אתה כותב הלכותמב) [גיטין ס' ב']‪:‬‬

‫כי על פי הדברים ‪ -‬א"ר יוחנן‪ ,‬תורה רובה בעל פה ומעוטה בכתב‪ ,‬שנאמר כי על פי‬
‫הדבריםמג)‪[ ,‬שם שם א']‪:‬‬

‫כרתי אתך ברית ‪ -‬א"ר יוחנן‪ ,‬לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על‬
‫תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך בריתמד) [שם שם ב']‪:‬‬

‫כרתי אתך ברית ‪ -‬תניא‪ ,‬רבי אומר‪ ,‬גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה‪,‬‬
‫שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך בריתמה) [נדרים ל"ב א']‪:‬‬

‫מב) ר"ל אלה המפורשים בתורה ולא הלכות שנמסרו לך בע"פ והיינו הלכות‬
‫למשה מסיני‪ ,‬ודרשה זו סניף היא להדרשה הבאה בענין זה ושם נתבאר‬
‫יעו"ש‪:‬‬
‫מג) ר"ל רוב דיני התורה באים ממדרש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שהם‬
‫מפרשים את התורה שבכתב‪ ,‬ואלה שהם מפורשים בתורה שבכתב‬
‫ומבוארים מעצמם בלא מדרש מעטים הם לעומת המצות הנדרשות‪ ,‬ומסמיך‬
‫זה על לשון הפסוק כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית‪ ,‬ודריש על פי‬
‫כמו על פה‪ ,‬והנה אם הכריתת ברית היתה על דברים שבע"פ ולא על תורה‬
‫שבכתב ש"מ שתורה שבע"פ היא העיקר‪ ,‬מפני שמרובה היא על תורה‬
‫שבכתב‪:‬‬
‫מד) ר' יוחנן לשיטתיה בדרשה הקודמת תורה רובה על פה וכו' יעו"ש מש"כ‬
‫שם‪ .‬וטעם הדבר משום דתורה שבע"פ חביבה יותר מתורה שבכתב כמבואר‬
‫בדרשה שבסמוך מירושלמי‪:‬‬
‫מה) נראה דר"ל כיון דחזינן שעפ"י דברי התורה כרת הקדוש ברוך הוא ברית‬
‫עם משה וישראל‪ ,‬וכן מצינו שעפ"י מצות מילה כרת הקדוש ברוך הוא ברית‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫כרתי אתך ברית ‪ -‬א"ר חגי משום ר' שמואל בר נחמן‪ ,‬נאמרו דברים בפה ונאמרו‬
‫דברים בכתב ואין אנו יודעין איזו מהן חביב‪ ,‬כשהוא אומר כי על פי הדברים האלה כרתי‬
‫אתך ברית ואת ישראל ‪ -‬הוי אומר אותן שבפה חביביםמו) [ירושלמי פאה פ"ב ה"ד]‪:‬‬

‫ויהי־שִּ֣ם עם־יקו֗ק ַארבעֵּ֥ים יום֙ וַארבעִּ֣ים לִ֔ילה‬ ‫(כח)‬

‫לֶׁ֚חם ֹלִּ֣א ָאכִ֔ל ּומֶ֖ים ֹלִּ֣א שתָ֑ה ויכתִּ֣ב על־ הלח֗ת אֶׁ֚ת‬
‫דב ִּ֣רי הברִ֔ית עשֶ֖רת הדברים‪:‬‬
‫(כח) לחם לא אכל ‪ -‬א"ר תנחום בר חנילאי‪ ,‬לעולם לא ישנה אדם מן המנהג‪ ,‬שהרי‬
‫משה עלה למרום ולא אכל לחם‪ ,‬מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחםמז) [ב"מ פ"ו ב']‪:‬‬

‫עם אברהם כמש"כ בפ' לך ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' ואתנה‬
‫בריתי ביני ובינך וגו' ש"מ שהענינים שקולים הם‪:‬‬
‫מו) היינו הך דדרשה לעיל בשם ר' יוחנן‪ .‬ונראה בטעם החביבות הזאת ע"פ‬
‫מ"ש בריש יבמות ב' ב' מילתא דאתיא מדרשה חביבא ליה‪ ,‬ורוב תורה‬
‫שבע"פ באה מדרשות מי"ג מדות‪:‬‬
‫מז) רומז להמלאכים שירדו בתור אורחים לאברהם ואכלו אצלו כמבואר בפ'‬
‫וירא‪ ,‬וע' מש"כ שם הנוגע לכלל דרשה זו‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(כט) ויה֗י ברִ֤דת משה֙ מהִּ֣ר סינִ֔י ּושנָ֨י לחִ֤ת העדת֙ ביד־‬
‫משִ֔ה ברדתֶ֖ו מן־ההָ֑ר ּומשִּ֣ה ֹלא־יד֗ע כֵּ֥י קרׁ֛ן עֵּ֥ור פנֶ֖יו‬
‫בדברֵּ֥ו אתו‪:‬‬
‫(כט) ומשה לא ידע ‪ -‬א"ר חמא‪ ,‬הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו‪ ,‬שנאמר ומשה‬
‫לא ידע כי קרן עור פניו‪ ,‬והני מילי במילתא דעבידא לאגלויימח) [שבת י' ב']‪:‬‬

‫ויָ֨רא ַאהר֜ן וכל־בנִ֤י ישראל֙ את־משִ֔ה והנֵּ֥ה קרֶ֖ן‬ ‫(ל)‬

‫עִּ֣ור פנָ֑יו וייראֶּ֖ו מגֵּ֥שת אליו‪:‬‬

‫ויקרִ֤א אלהם֙ משִ֔ה וישֹּ֧בּו אלׁ֛יו ַאהרֵּ֥ן וכל־‬ ‫(לא)‬

‫הנשאֶ֖ים בעדָ֑ה וידבֵּ֥ר משֶ֖ה אלהם‪:‬‬

‫וַאחרי־כֵּ֥ן נגשֶּ֖ו כל־בנִּ֣י ישראָ֑ל ויצּוָּ֕ם את֩ כל־‬ ‫(לב)‬

‫אשָ֨ר דבֹּ֧ר יהוה אתֶ֖ו בהֵּ֥ר סיני‪:‬‬

‫מח) עיין מש"כ מענין זה לעיל בפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם (ל"א י"ג) וצרף‬
‫לכאן‪:‬‬
 ‫יתשא מסודר‬
‫ימהפרשתכ‬
‫ורהתמ‬
‫ית‬‫יש‬
‫של‬

‫(לג) ויכִּ֣ל משִ֔ה מדבֶ֖ר אתָ֑ם ויתֵּ֥ן על־פנֶ֖יו מסוה‪:‬‬

‫ּובבָ֨א מש֜ה לפנִ֤י יהוה לדבִּ֣ר אתִ֔ו יסֵּ֥יר את־‬ ‫(לד)‬

‫המסוֶ֖ה עד־צאתָ֑ו ויצ֗א ודבר֙ אל־בנִּ֣י ישראִ֔ל אֶ֖ת‬

‫אשֵּ֥ר יצּוה‪:‬‬
‫וראִּ֤ו בני־ישראל֙ את־פנִּ֣י משִ֔ה כִּ֣י קרִ֔ן עֶ֖ור פנִּ֣י‬ ‫(לה)‬

‫משָ֑ה והשָ֨יב משִ֤ה את־המסוה֙ על־פנִ֔יו עד־ באֶ֖ו‬

‫ס‬ ‫לדבֵּ֥ר אתו‪:‬‬