‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬

‫‪www. hebrewbooks. org‬‬

‫ע״י חיים תשע״א‬
‫עש׳׳ו‬ ‫עמ״י‬

‫ספר‬

‫קרנן מלכים‬
‫חידושים וביאורים עמ״ס הוריות‬

‫בעזרת החונן לאדם דעת‬

‫אלימלך בן לאאמו״ר הרה״צ הגאון ר׳ יעקב שליט״א גולרבלט‬

‫אלול ה׳ תש״ם‬
‫עיה״ק ירושלים תובב״א‬
 ‫כתובת המחבר‪:‬‬
‫רח׳ התבור ‪ 5‬שב׳ כנסת א׳ י‪-‬ם‬
‫טלפון ‪02-6222789‬‬

‫עילום לוחות והדפסה ״לאור* בע״מ‬

 ‫נר ה׳ נשמת אדם‬

‫הספר מוקדש לזכרון ולעילוי נשמת‬

‫כבוד קדושת מרן האדמו״ר מסלונים‬
‫בעל הנתיבות שלום על התורה ומועדים‬

‫צדיק יסוד עולם‬

‫ברזובסקי‬ ‫בהרה״ח משה אברהם‬ ‫רבי שלום נח‬

‫זכר צדיק וקדוש לברכה‬

‫נלב״ע ז׳ אב ה׳ תש״ס‬

‫ת‪ .‬נ‪ .‬צ‪ .‬ב‪ .‬ה‪.‬‬

‫זכותו תגן עלינו ועל כל כלל ישראל‬

 ‫נר ה׳ נשמת אדם‬

‫נ ש מ ת זקני‬ ‫ולעילוי‬ ‫מ ו ק ד ש לזכרון‬ ‫הספר‬

‫זצ״ל‬ ‫גולדנלט‬ ‫אלימלך‬ ‫בהרה״ח‬ ‫ה ר ב ישראל זלמן‬ ‫הרה״צ‬

‫ה׳‬ ‫באמונת‬ ‫היו‬ ‫הליכותיו‬ ‫כל‬ ‫והמצוות‪,‬‬ ‫התורה‬ ‫קיום‬ ‫על‬ ‫נפשו‬ ‫מ ס ר‬

‫ובאמונה‪.‬‬ ‫ביושר‬ ‫ומתנו‬ ‫מ ש א ו‬ ‫וכל‬ ‫חכמים‪,‬‬ ‫ובאמונת‬ ‫טהורה‬

‫ת ש ״ ס‬ ‫ה׳‬ ‫ה ש נ ה‬ ‫ד ר א ש‬ ‫א׳‬ ‫יום‬ ‫נלב״ע‬

‫ר ב י חיים טודרס הרשלר‬ ‫הרה״צ‬ ‫ב ת‬ ‫מינדל‬ ‫מ ר ת‬ ‫הצדקנית‬ ‫ואשתו‬

‫הטהור‪,‬‬ ‫לבה‬ ‫הזולת בזוך‬ ‫למען‬ ‫ע צ מ ה‬ ‫חיי‬ ‫הפקירה‬ ‫הנפש‪,‬‬ ‫אצילת‬

‫שבניה‬ ‫ושאיפתה‬ ‫וכל מ א ו י ה‬ ‫כלל‪,‬‬ ‫לנפשה‬ ‫טיבותא‬ ‫החזיקה‬ ‫ולא‬

‫מצוותיה‪.‬‬ ‫ויקיימו‬ ‫הקדושה‬ ‫תורה‬ ‫ילמדו‬

‫ח ש נ ״ ח‬ ‫ה׳‬ ‫א ד ר ב׳‬ ‫כ״א‬ ‫נלב״ע‬

‫ת‪ .‬נ‪ .‬צ‪ ..‬ב‪ .‬ה‪.‬‬

‫ימליצו טוב בעדינו ובעל בל בלל ישראל‬

 ‫אהל ״שמעון חיים״‬
‫כולל אברכים‬
‫ירושלים‬

‫בס״ד כ״ח מנ״א ה׳ ת ש ״ ס‬

‫ירושלים ת״ו‬

‫מ כ ת ב ברכה‬

‫הנה מע״כ יקירי הרה״ג הנעלה ר׳ אלימלך גולדבלט‬

‫הביא לפני תכריך כתבים‪ ,‬ספר ערוך של חידוש״ת על מס׳‬
‫הוריות‪ ,‬ובשם קרבן מלכים יכונה‪.‬‬
‫המחבר למד אצלינו בכולל וזק׳ כמה שנים‪ ,‬ועלה‬
‫ונתעלה וראה הרבה פירות בעמלו‪ ,‬גם כשרונתיו הברוכים‬
‫עמדו לו‪ ,‬וחריפותו יחד עם ישרותו תמיד האירו ופילסו‬
‫נתיבים חדשים‪.‬‬
‫לכן אין ספק שספרו זה שבחפצו להדפיס‪ ,‬והוא קרבן‬
‫ראשית שלו‪ ,‬ימצא חן בעיני הלומדים‪ ,‬ויהיה לתועלת‬
‫ולעזר לכל העוסקים במם׳ זו‪.‬‬
‫יהי׳ ה׳ עמו ויזכה ללמוד וללמד ולהרביץ תורה‬
‫בישראל‪.‬‬
‫ברכת התורה ולומדי׳‬
‫שלמה לוי ולדן‬
 ‫הרב יחיאל מיכל זילכר‬
‫רחוב פנים מאירות ‪12‬‬
‫ירושלים‬

‫הן כל יקר ראות עיני חידושים וביאורים על מס׳ הוריות‬

‫אשר לא רבים יחכמו בה להורות בפירושה כש״כ לשדד עמקיה‪,‬‬
‫ואע״פ שזכינו בה לדברי הראשונים שהודפסו על גליון הגמ׳‬
‫ומים חיים בעיון הסוגויח מפכים מ״באר שבע״‪ ,‬וכבר ״הורה‬
‫גבר״ ליישר אורחותיה ופתח לה הגחיד״א ״שער יוסף״ להיכנס‬
‫בשעריה‪ ,‬מקום הניחו לכבוד ידידי הרה״ג אלימלך גולדבלט‬
‫שליט״א לחקור אחר שרשי הפשט בסוגיות ובראשונים‪ ,‬פעמים‬
‫בא בארוכה פעמים בקצרה‪ ,‬ונפש עמילה לו שזכה להשלים‬
‫חובר חברים מחוכם על כל המסכת דבר דבור על אופנו‪ ,‬בין‬
‫בעומק הפשט בין בהרחבת העיון על המסתעף מן הסוגיות‬
‫כדרכה של תורה‪ ,‬ע״כ אמרתי ידי תכון עמו לאדפוסי אידרא‬
‫לתועלת הרבים המבקשים ללמוד מסכת הוריות‪.‬‬
‫יום ה׳ אלול תש״ס‬
‫הכו״ח למען כבוד ת״ח עמלי תורה‬
‫יחיאל מיכל זילבר‬
 ‫אליעזר משה פישר‬
‫רב ומ״צ‪ ,‬וראש ישיבת היכל התורה‬
‫כנסת ב׳ ירושלים אר״י‬
‫ה׳ אלול תש״ס‬

‫מכתב תהילה‬
‫אתי לקדמנא אחד המיוחד מיקירי תושבי שכונתינו אברך‬
‫כמדרשו משים לילות כימים בעמלה של תורה‪ ,‬הרה״ג רבי‬
‫אלימלך גולדבלט שליט״א וחבורו בידו העורת וביאורים על‬
‫מסכת הוריות‪ ,‬וכשעיינתי בו אחת הנה ואחת הנה‪ ,‬ראיתי‬
‫וברכתי עליו ברכת הנהנין‪ ,‬כי מעמיק הוא במלא עוזו להבנת‬
‫הפשט‪ ,‬ובעיקר חותר הוא להגיע לאמת‪ ,‬והעוסקים במסכת זו‬
‫אשר לא רבים המפורשים והביאורים עליה‪ ,‬לבטח יהנו מאורו‪,‬‬
‫ומעומק ההבנה והפשט‪.‬‬
‫וכיון שכוונתו להדפיסו אמרתי לפעלא טובה איישר‪ ,‬ויפוצו‬
‫מעיונתיו חוצה‪ ,‬ותעלה תמרתו‪ ,‬ורבים יהנו לאורו‪.‬‬
‫וחפץ ה׳ בידו יצליח‪ ,‬וכה יעלה וכד‪ .‬יוסיף בעוד חיבורים‬
‫כאלו‪ ,‬ויצא טבעו בעולם כי ת״ח מובהק הוא‪ ,‬ואקוה שכל בני‬
‫התורה יביאו את הברכה לביתם‪ ,‬וימשיך בשקידתו‪ ,‬מחיר עושר‬
‫ואושר תורה וגדולה כל ימיו‪.‬‬
‫הכותב וחותם למען כבוד התורה‬
‫אליעזר משה פישר‬
 ‫תש״ס‬ ‫פ ר ש ת שופטים ה׳‬ ‫חודש אלול‬ ‫ב׳׳ה‬

‫ברכת אב‬

‫תורותינו‬ ‫דלתי‬ ‫על‬ ‫ויגע‬ ‫שוקד‬ ‫בהיותו‬ ‫ידעתיו‬ ‫א ש ר‬ ‫בני‬ ‫א ת‬ ‫בראותי‬ ‫לבי‬ ‫ושמח‬ ‫ש ש‬

‫ויגמול‬ ‫פרח‬ ‫ויוצץ‬ ‫פירות‬ ‫יוציאו‬ ‫ועמלו‬ ‫יגיעתו‬ ‫א ש ר‬ ‫ה ע ת‬ ‫הגיע‬ ‫ועתה‬ ‫מנעוריו‪,‬‬ ‫הקרושה‬

‫יקרות‬ ‫הערות‬ ‫מחמדים‬ ‫וכולו‬ ‫ממתקים‬ ‫חיכו‬ ‫מלכים״‬ ‫״קרבן‬ ‫הנוכחי‬ ‫הספר‬ ‫בדמות‬ ‫ש ק ד‬

‫תורה‪,‬‬ ‫ש ל‬ ‫לאמיתה‬ ‫תמיד‬ ‫להגיע‬ ‫ע ו מ ק עיונו‬ ‫הוא‬ ‫אדני פז‬ ‫על‬ ‫מיוסדים‬ ‫נפלאים‬ ‫וחידושים‬

‫ע מ י ל ה ‪ -‬ע מ י ל ה לו‪.‬‬ ‫ונפש‬

‫עיקר‬ ‫שהוא‬ ‫לעמקה‪,‬‬ ‫בתורה‬ ‫והלימוד‬ ‫העיון‬ ‫מ ע ל ת‬ ‫אודות‬ ‫הרמח״ל‬ ‫מ ש ״ כ‬ ‫ונביא‬

‫להגיע‬ ‫תורה‬ ‫ש ל‬ ‫בעומקה‬ ‫עיונן‬ ‫כ ח‬ ‫משקיע‬ ‫ומתמיד‬ ‫מאז‬ ‫הנך‬ ‫א ש ר‬ ‫בני‬ ‫מ ע ל ת ך‬

‫בכלל‬ ‫וז״ל‪,‬‬ ‫ב׳‬ ‫אות‬ ‫פ״ב‬ ‫ח״ד‬ ‫ה׳‬ ‫דרך‬ ‫בספר‬ ‫הרמח״ל‬ ‫דברי‬ ‫ה ם‬ ‫וכך‬ ‫לאמיתותה‪,‬‬

‫מ כ ל‬ ‫עליונה‬ ‫אחת‪,‬‬ ‫ה ש פ ע ה‬ ‫יש‬ ‫בריותיו‪,‬‬ ‫לצרך‬ ‫יתברך‬ ‫ממנו‬ ‫הנשפעות‬ ‫ה ה ש פ ע ו ת‬

‫מעין‬ ‫בנמצאות‬ ‫שימצא‬ ‫ש א פ ש ר‬ ‫מ ה‬ ‫מ כ ל‬ ‫ומעולה‬ ‫יקר‬ ‫היותר‬ ‫הוא‬ ‫שענינה‬ ‫ההשפעות‪,‬‬

‫אל‬ ‫ויקרו‬ ‫מכבודו‬ ‫שמו‬ ‫יתברך‬ ‫האדון‬ ‫ש מ ח ל ק‬ ‫מ ה‬ ‫הוא‬ ‫והוא‬ ‫יתברך‪,‬‬ ‫מעלתו‬ ‫אמיתת‬

‫יתברך‬ ‫ממנו‬ ‫נברא‬ ‫בענין‬ ‫זאת‪,‬‬ ‫ה ש פ ע ת ו‬ ‫א ת‬ ‫שמו‬ ‫יתברך‬ ‫הבורא‬ ‫ק ש ר‬ ‫ואמנם‬ ‫ברואיו‪,‬‬

‫תגדל‬ ‫ההשכלה‪,‬‬ ‫ש ת ת ע ל ה‬ ‫מ ה‬ ‫ש כ ל‬ ‫פשוט‪,‬‬ ‫זה‬ ‫והנה‬ ‫וכוי‪,‬‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫והוא‬ ‫זה‪,‬‬ ‫לתכלית‬

‫י‬ ‫בלבד‬ ‫המקראות‬ ‫לשון‬ ‫שישכיל‬ ‫מי‬ ‫ישוה‬ ‫ולא‬ ‫ירה‪,‬‬ ‫על‬ ‫ש ת מ ש ך‬ ‫ה ה ש פ ע ה‬ ‫מדרגת‬ ‫יותר‬

‫ב ה ם‬ ‫שיעמיק‬ ‫מי‬ ‫ע ם‬ ‫ש ב ה ם‬ ‫ה ש ט ח י ת‬ ‫הכונה‬ ‫שישכיל‬ ‫מי‬ ‫ולא‬ ‫כוונתם‪,‬‬ ‫שישכיל‬ ‫מי‬ ‫עם‬

‫עכ״ל‪.‬‬ ‫יותר‪,‬‬

‫ויתקיים‬ ‫עולם‪,‬‬ ‫ע ד‬ ‫זרעך‬ ‫וזרע‬ ‫זרעך‬ ‫ומפי‬ ‫מפיך‬ ‫התורה‬ ‫ת מ ו ש‬ ‫ש ל א‬ ‫בברכה‪:‬‬ ‫ואסיים‬

‫ירבו‬ ‫בי‬ ‫כי‬ ‫תשיחך‪,‬‬ ‫היא‬ ‫והקיצותך‬ ‫ע ל ‪7‬‬ ‫תשמור‬ ‫ובשכבך‬ ‫אותך‬ ‫ת נ ח ה‬ ‫ב ה ת ה ל כ ך‬ ‫בך‬

‫עוז‬ ‫ה׳‬ ‫וכבוד‪,‬‬ ‫עושר‬ ‫ב ש מ א ל ה‬ ‫בימינה‬ ‫ימים‬ ‫חיים‬ ‫אורך‬ ‫חיים‪,‬‬ ‫שנות‬ ‫לך‬ ‫ויוסיפו‬ ‫ימיך‬

‫ב ש ל ו ם ‪. .‬‬ ‫עמו‬ ‫א ת‬ ‫יברך‬ ‫ה׳‬ ‫יתן‬ ‫לעמו‬

‫והרבנים‪,‬‬ ‫הדיינים‬ ‫הוראת‬ ‫בענין‬ ‫העוסקת‬ ‫הוריות‬ ‫מס׳‬ ‫ב פ ת ח‬ ‫אנו‬ ‫שעומדים‬ ‫ומכיון‬

‫עלינו‬ ‫ומלוך‬ ‫וכו׳‬ ‫כבראשונה‬ ‫שופטינו‬ ‫השיבה‬ ‫ב מ ה ר ה‬ ‫בנו‬ ‫שיתקיים‬ ‫בתפילה‬ ‫אסיים‬ ‫בכן‬

‫אחד‪,‬‬ ‫ושמו‬ ‫א ח ד‬ ‫ה׳‬ ‫יהיה‬ ‫ביום‬ ‫הארץ‬ ‫כל‬ ‫על‬ ‫למלך‬ ‫ה׳‬ ‫והיה‬ ‫לבדך‪,‬‬ ‫ה׳‬ ‫א ת ה‬ ‫מ ה ר ה‬

‫רצייתו‬ ‫ישמעו‬ ‫ישראל‬ ‫עם‬ ‫שכל‬ ‫וע״י‬ ‫הקדושה‪,‬‬ ‫התורה‬ ‫הוא‬ ‫ש״שמו״‬ ‫בספרים‬ ‫ואיתא‬

‫גואל‬ ‫בביאת‬ ‫א ח ד‬ ‫ושמו‬ ‫א ח ד‬ ‫ה׳‬ ‫שיהיה‬ ‫נזכה‬ ‫התורה‪,‬‬ ‫בדרך‬ ‫המורים‬ ‫הרבנים‬ ‫אל‬ ‫תמיד‬

‫אמן‪.‬‬ ‫צדק‬

‫יעקב גולדנלט‬
 ‫ב״ה‬

‫דברים אחדים‬
‫חודש הרחמים והסליחות ה׳ ת ש ״ ס‬

‫ה ' ב כ ל לבי ע ל כ ל ח ס ד ו ע מ ד י מ ע ו ד י ע ד היום ה ז ה שזיכני ל ל מ ו ד ו ל ע מ ו ל ב ד ב ר י‬ ‫אודה‬

‫מ ו ד ה אני לפניך ה׳‬ ‫ה ד ע ת וקרבני ל ע ב ו ד ת ו ‪ ,‬ובכן‬ ‫הרחבת‬ ‫מתוך‬ ‫הקדושה‬ ‫תורתינו‬

‫ואלוקי א ב ו ת י ע ל ר ח מ ‪ 7‬ה ר ב י ם ע ל י ע ל כ ל ה ש פ ע ת ך ש א ת ה מ ש פ י ע לי בגו״ר ב ח ן‬ ‫אלוקי‬

‫ו ב ר ח מ י ם ל ל א ג ב ו ל א ע ״ פ ש א י נ י ר א ו י ואיני כ ד א י ‪ .‬ו ב ע ת ה ז א ת א ב ק ש ע ל ה ע ת י ד ו א פ י ל‬ ‫בחסד‬

‫פ נ‬
‫ל ע ב ו ד ת ך ל ע ב ד ך ב ל ב ש ל ם ‪ ,‬ו א ע ם ו ק כ ל ימי חיי ב ל י מ ו ד‬ ‫‪ 7‬שחעזרני ותקרבני‬ ‫ל‬ ‫תחינחי‬

‫ה ק ד ו ש ה ותן ח ל ק י ב ת ו ר ת י ך ל ל מ ו ד ו ל ל מ ד ל ש מ ו ר ו ל ע ש ו ת ‪ ,‬וסייעני ש א ד ב ק ב ך י ת ב ר ך‬ ‫תורתך‬

‫ו כ ל מ ע י נ י ו ת ש ו ק ת י כ ל ימי חיי יהיו ר ק ל ע ש ו ת רצונך ית׳ כ ש ל י מ ו ת ‪ ,‬ו א ב ט ל מ ו ח י ו ד ע ת י ו כ ל‬

‫רצונותי א ל י ך ית׳‪ ,‬אכי״ר‪.‬‬

‫ה ז א ת ר צ י ת י ל ה ב י ע ת ו ד ת י ל כ ל ה מ ם ע י י ם לי ו ה ש ו ת פ י ם ע מ י ב ח ל ק י ‪ ,‬ב ר א ש ו ב ר א ש ו נ ה‬ ‫ובעת‬
‫מורתי‬ ‫ולאמי‬ ‫שליט״א‬ ‫גולדבלט‬ ‫יעקב‬ ‫הרה״צ‬ ‫הגדול‬ ‫הגאון‬ ‫מורי‬ ‫לאבי‬ ‫אני‬ ‫מודה‬

‫מ ר ת ב ר כ ה ת ח י ׳ ‪ ,‬א ש ר גידלוני וחינכוני ל ת ו ר ת ה ׳ ו ל ע ב ו ד ת ו מ ת ו ך מ ס י ר ו ת נ פ ל א ה ‪,‬‬ ‫הרבנית‬

‫יעזור ה׳ ח כ ו ל ר א ו ת מ מ נ י ו מ כ ל יוצ״ח מ ל א חפניים נ ח ת ד ק ד ו ש ה ‪ ,‬ויצליחו ב כ ל ע נ י נ ה ם בגו״ר‪,‬‬

‫י א ר ד ה ׳ י מ י ה ם ו ש נ ו ת י ה ם ב ב ר י א ו ת גו״נ ע ד ב י א ת ג ו א ל צ ד ק ב מ ה ר ה בימינו‪ ,‬אמן‪.‬‬

‫מ ו ד ה א נ י ל מ ו ר י ח מ י ה ר ה ״ ח ר׳ ד ו ד י ה ו ד ה י ו ס ף ק ר ו ט ה מ ר ש ל י ט ״ א ו ל ח מ ו ת י ה א ש ה‬ ‫ובק‬
‫מ ר ת מ ת י ל ד ה ת ח י ׳ ו ל כ ל מ ש פ ח ת ם ‪ ,‬ע ל ס י ו ע ם לי ב כ ל הענינים בגו״ר ואין‬ ‫הצדקנית‬
‫מ ע צ מ ם ש ו ם מ א מ ץ ו ט י ר ח א לעזור לי ב כ ל פ ר ט ו פ ר ט ב כ ל ה ע ת י ם ו ה מ צ ב י ם ‪ ,‬ורק‬ ‫חוסכים‬
‫סיועם ועזרתם ה ג ע ת י ע ד הלום בספר הנוכחי‪ ,‬ת ה י מ ש כ ו ר ת ם ש ל י מ ה מהבורא ית״ש‪,‬‬ ‫אודות‬
‫י ע ז ו ר ה ׳ ויזכו ל ר א ו ת נ ח ת מ א י ת נ ו ו מ כ ל י ו צ ״ ח ‪ ,‬י א י " ‪ 7‬ה ׳ י מ י ה ם ו ש נ ו ת י ה ם ב נ ע י מ י ם ב ב ר י א ו ת‬
‫גו״ג‪ ,‬ו מ כ ו ל ר א ו ת ב ב י א ת ג ו ״ צ ש י ב ו א ב מ ה ר ה ב י מ י נ ו א מ ן ‪.‬‬

‫מ ל כ ה תחי׳ ע ל מסירותה‬ ‫ה ח ש ו ב ה מ ר ת פינא‬ ‫האשה‬ ‫ת ו ד ת י והערכתי לנוות ביתי‬ ‫והניע‬

‫ו ע ב ו ד ת ו ית׳‪,‬‬ ‫לתורת ה׳‬ ‫ו ג ד ו ל וחינוך כ ל ילדינו‬ ‫ב נ י ה ו ל כ ל עניני ה ב י ת‬ ‫הנפלאה‬

‫ל א א ש כ ח מ ס י ר ו ת נ פ ש ה ל מ ע נ י ש מ ע ב י ר ה מ מ נ י כ ל ע ו ל עניני העוה׳׳ז ב כ ד י ש א ו כ ל‬ ‫ולעולם‬

‫ל ע ס ו ק ב ל י מ ו ד ה ת ו ר ה ה ק ד ו ש ה מ ת ו ך ה ר ח ב ת ה ד ע ת ‪ ,‬יעזור ה ׳ ש נ ז כ ה ל ר א ו ת נ ח ת מ כ ל י ו צ ״ ח‬
‫ת מ ו ש‬ ‫ש ל א‬ ‫ית״ש‬ ‫הבורא‬ ‫מלפני‬ ‫רצון‬ ‫ויהי‬ ‫מעליא‪,‬‬ ‫ונד‪,‬ודא‬ ‫גופא‬ ‫בבדיות‬ ‫ושנים‬ ‫ימים‬ ‫באריכות‬

‫ם‪.‬‬ ‫א‪.‬‬ ‫גו״צ‪ ,‬א‪.‬‬ ‫בביאת‬ ‫מ ה ר ה‬ ‫לראות‬ ‫ונזכה‬ ‫עולם‪,‬‬ ‫ע ד‬ ‫זרענו‬ ‫וזרע‬ ‫ומפי זרענו‬ ‫מפינו‬ ‫התורה‬

‫כולל‬ ‫ר א ש‬ ‫שליט״א‬ ‫שפירא‬ ‫אהרן‬ ‫ישראל‬ ‫ר׳‬ ‫הרה״ג‬ ‫והנעלה‬ ‫היקר‬ ‫לידדי‬ ‫בברכה‬ ‫ואסיים‬
‫רגשי‬ ‫והביע‬ ‫הנ״ל‪,‬‬ ‫הכולל‬ ‫מחברי‬ ‫לא׳‬ ‫נמנה‬ ‫להיות‬ ‫ה׳‬ ‫א ש ר זיכני‬ ‫סדר'טהרות‪,‬‬ ‫ללימוד‬

‫והנני‬ ‫יפות‪,‬‬ ‫פנים‬ ‫ובסבר‬ ‫לכת‬ ‫בהצנע‬ ‫הגדולה‬ ‫בחכמתו‬ ‫בגו״ר‬ ‫לי‬ ‫עזרתו‬ ‫כל‬ ‫על‬ ‫והערכתי‬ ‫לבבי‬

‫ללמוד‬ ‫ביחד‬ ‫ונזכה‬ ‫בישראל‪,‬‬ ‫תורה‬ ‫להרביץ‬ ‫ותכה‬ ‫עניניו‬ ‫בכל‬ ‫דשמיא‬ ‫סיעתא‬ ‫שיראה‬ ‫לברכו‬

‫הקדושה‪ ,‬אכי״ר‪.‬‬ ‫תורחינו‬ ‫ולהכין‬

‫אלימלך נולדגלט‬
‫א‬ ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״א‬
‫מסכת הוריות‬
‫גט׳ אמר שמואל לעולם אין נ״ל חיינין על‬
‫שיאמרו להם מותרים אתם רנ לימי‬
‫מנהרלעא אמר על שיאמרו להם מותרים‬
‫אתם לעשות מ״ט לפי שלא נגמרה הוראה‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬עיין רש״י נלנרי שמואל ל״ה לעולם‪.‬‬
‫לא הוי גמר הוראה ללחיינ קרנן ולגני‬
‫יחיל לליהוי חולה ננ״ל וכו‪ /‬וברב לימי‬
‫כתב וז״ל‪ ,‬לעולם לא נגמרה הוראה לחייבן‬
‫קרבן על שיאמרו מותרים אתם לעשות‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬צריך להבין אמאי בלבד שמואל הביא‬
‫גס להוה הוראה לגבי פטור יחיל התולה‬
‫בב״ל משא״כ גרב לימי הביא רק לגבי‬
‫לחייבן קרבן ציבור‪.‬‬
‫קרנן הוא וא״כ ה״נ לליכא קרנן צינור‬
‫ונראה להנה עיין לקמן מש״כ בלעת‬
‫הרמ״ה להחילוק אי בעינן‬
‫מותרים אתם גרילא או מותרים אתם‬
‫לעשות‪ ,‬היינו בדין הוראה אי סגי להוראה‬
‫ליהיה היתר גרור שהתירו ב״ל האיסור‪ ,‬או‬
‫לאפילו להיה היתר גרור להתירו האיסור‬
‫כל זמן שלא הורו לעשות לא מקרי הוראה‪,‬‬
‫והגה כל מה לנעינן לין הוראה היינו לדין‬
‫חיוג פר‪ ,‬משא״כ לגני פטור יחיל משוס‬
‫לתולה ננ״ל‪ ,‬עיין לקמן לף נ׳ עמ״נ‬
‫להיינו רני יהולה ליליף מנעשותה מפי‬
‫עצמו חייג נהוראת נ״ל פטור‪ ,‬והיינו‬
‫לנעינן ליעשה ע״פ עצמו ולא ע״פ נ״ל‪,‬‬
‫ולכאורה לגני לין זה כל להיה היתר נרור‬
‫מנ״ל נאיסור ועשה ע״פ היתר נ״ל לא‬
‫קרבן‬
‫דף ב׳ ע״א‬
‫משנה הורו ב״ל וילע אחל מהן שמעו‬
‫או תלמיל והוא ראוי להוראה‬
‫והלך ועשה על פיהן וכו׳ הרי זה חייג‬
‫מפני שלא חלה ננ״ל‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין חוס׳‬
‫הרא״ש וז״ל לכל שאין לעתו מסכמת‬
‫ללעת ב״ל תולה כלעת עצמו לחנן‬
‫נמתניתין לקמן שוגגין ועשו מזילין‬
‫סטורין‪ ,‬אלמא לכיון לנראה לצינור שטעו‬
‫לא הוי הוראה הה״נ יחיד‪ ,‬ע״כ‪ .‬ולכאורה‬
‫תמוה מה הביא ראיה מהמס ללאו‬
‫הוראה‪ ,‬הא התם גם קרנן יחיל ליכא‬
‫להא הצינור מזילין הן ומזיל לאו כר‬
‫למזיל לאו נר קרנן הוא‪ ,‬אכן עיין התם‬
‫נמשנה לף ל׳ ע״נ נתוס׳ הרא״ש וז״ל‪,‬‬
‫שוגגין ועשו מזילין פטורין ואפילו לר״מ‬
‫לאמר נ״ל מייתי היינו כשעשה הקהל‬
‫ע״פ הוראתם ואלו לא סמכו על הוראתם‬
‫אלא ילעו שטעו ועשו מזילין‪ ,‬היינו ללר״מ‬
‫לחיונ קרנן הצינור הוא על נ״ל אין‬
‫פטור משום למזילין הן ומזיל לאו נר‬
‫קרנן‪ ,‬להא נ״ל להן החיינין נקרנן‬
‫שוגגין הן‪ ,‬אלא ללבך פטורין משום ללא‬
‫עשו ע״פ הוראת נ״ל‪ ,‬והיינו מש״כ תוס׳‬
‫הרא״ש הכא כמו ללגני קרנן צינור‬
‫פטורין ללאו הוראה היא‪ ,‬ה״נ להוה תולה‬
‫נעצמו לגני קרנן יחיל‪ ,‬ועיין מש״כ לקמן‬
‫נעמ״נ נניאור הראיה מהמס‪.‬‬
 ‫מלכים יא‬ ‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫ל ה ד א לאי בעינן הוראה לעשות היינו גס‬ ‫מקרי‬ ‫ואפילו אי לא‬ ‫עצמו‪,‬‬ ‫ע״ס‬ ‫מקרי‬
‫לפטור יחיל ולא סגי בהיתר מ ב ״ ל ג ד ל א ‪.‬‬ ‫הוראה‪ ,‬ולכך אליבא רשמואל לס״ל להוראה‬
‫מקרי כמותרים אמם ובהיתר נ ״ ל גרידא‬
‫נראה דאין כלל ראיה מ ה ת ם לדין‬ ‫אכן‬ ‫ליחיר‬ ‫דה״ה‬ ‫רש״י‬ ‫כתב‬ ‫הוראה‪,‬‬ ‫מקרי‬
‫תולה בב״ל‪ ,‬ל ה נ ה הלין להורו לה‬ ‫התולה בב״ל‪ ,‬מ ש א ״ כ לרב לימי ז ס ״ ל ללא‬
‫לינשא עיין שם במשנה ביבמות ל ף פ ״ ז‬ ‫הוראה ע ל שיאמרו מותרים אתם‬ ‫נגמרה‬
‫ע ״ ב להיינו ר״ש‪ ,‬ועיין בגמרא בשבת ל ף‬ ‫ב״ל‬ ‫בהיתר‬ ‫הוראה‬ ‫מקרי‬ ‫ולא‬ ‫לעשות‬
‫ע מ ״ א לר״ש פליג על לרשם דרבי‬ ‫צ״ג‬ ‫גרידא‪ ,‬כתב רש״י ה נ פ ק ״ מ רק לגבי חיוב‬
‫מבעשוחה ע ״ פ עצמו ולא על פ י‬ ‫יהורה‬ ‫קרבן ציבור‪ ,‬משא״ב לפטור יחיד התולה‬
‫ב״ל‪ ,‬לאיתא ה ת ם לרבי יהולה חל למעוטי‬ ‫בב״ר לא בעינן הוראה ובהיתר ב ״ ל גרידא‬
‫שמעון‬ ‫ב ״ ל ורבי‬ ‫בהוראת‬ ‫שעשאה‬ ‫יחיל‬ ‫מקרי תולה בב״ל‪.‬‬
‫לטעמיה לאמר יחיל שעשאה בהוראת ב ״ ל‬
‫חייב‪ ,‬כך הגירסא לרש״י‪ ,‬ועיין בתוס׳ ה ת ם‬ ‫לכאורה מ ה מ ש ך ה ג מ ׳ דמביאה ראיה‬ ‫אך‬
‫לגרס ור״ש יחיל שעשאה בהוראת ב ״ ל לא‬ ‫מהדין להורו לה ב ״ ל לינשא לחייבת‬
‫צ ד ן קרא אלא משוס לאנוס הוא‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫להוראה‬ ‫לבעינן‬ ‫לקלקלה‬ ‫היכא‬ ‫קרבן‬
‫הרי להליא בגמרא ללרבי שמעון לית ליה‬ ‫מותרים אתם לעשות‪ ,‬מ ש מ ע ל ג ס לפטור‬
‫לרשא לרבי יהודה מבעשותה למעוטי יחיד‬ ‫בעינן הוראה‪ ,‬ואי הוראה ה ו ה רק‬ ‫מדל‬
‫שעשה בהרב״ל‪ ,‬ועיין לקמן בלף ג׳ ע ״ ב‬ ‫אתם לעשות גם ליחיד לפוטרו‬ ‫במוחרים‬
‫במשנה מש״כ ה ת ם בביאור המחלוקת רש״י‬ ‫מייד‬ ‫התם‬ ‫להא‬ ‫לעשות‪,‬‬ ‫הוראה‬ ‫בעינן‬
‫להפטור‬ ‫תוס׳‬ ‫ללעת‬ ‫והנה‬ ‫בזה‪,‬‬ ‫ותוס׳‬ ‫לגבי חיוב ופטור האשה‪ ,‬אכן עיין ה ת ם‬
‫אליבא דר״ש בהורו לה ב ״ ל לינשא משום‬ ‫הראיה‬ ‫לכל‬ ‫חייבת‪,‬‬ ‫ל״ה‬ ‫ברש״י‬ ‫באמת‬
‫דאנוס הוא ולא צריך מ י ע ו ט א מבעשותה‪,‬‬ ‫ב ״ ל לינשא ולא‬ ‫מ ד ק ת נ י הורו לה‬ ‫התם‬
‫וכהתוס׳ מ ש מ ע בר״ח ה נ א ל ה פ ט ו ר ביופי‬ ‫להראיה לא‬ ‫משמע‬ ‫וכו‪/‬‬ ‫התירוה‬ ‫קתני‬
‫כח ב״ל ולא משום ה מ י ע ו ט ‪ ,‬וכן עיין ה ת ם‬ ‫רחייבת‬ ‫לקלקלה‬ ‫להיכא‬ ‫הלין‬ ‫מעצם‬
‫בשבת לכתב ה ר ״ ח להליא לר״ש ל פ ו ט ר‬ ‫משמע‬ ‫וכו‪/‬‬ ‫הורו‬ ‫מהלשון‬ ‫אלא‬ ‫בקרבן‪,‬‬
‫ב״ר למשא לא צריך מ י ע ו ט א‬ ‫בהורו לה‬ ‫דהוראה היינו לעשות )עיין בתוס׳ הרא״ש‬
‫הפטור‬ ‫לללעתם‬ ‫להיות‬ ‫יכול‬ ‫מבעשותה‪,‬‬ ‫ל ב ד רש״י(‪ ,‬ובאמת יכול להיות‬ ‫בביאור‬
‫משום לתולה בב״ל אנוס הוא‪ ,‬לא ה ו ה רק‬ ‫ה א לבעינן ה ת ם הוראה לא משום ה פ ט ו ר‬
‫מספיק‬ ‫ולא‬ ‫גמורה‬ ‫הוראה‬ ‫להוה‬ ‫היכא‬ ‫בשם‬ ‫הרא״ש‬ ‫בתות׳‬ ‫עיין‬ ‫אכן‬ ‫מקרבן‪.‬‬
‫להיה היתר ברור מ ב ״ ר ‪ ,‬וכן מלשון ה ר ״ ח‬ ‫ה ר מ ״ ה לכתב להראיה מ ה ת ם היא מעצם‬
‫ביופי כח ב ״ ל מ ש מ ע ל ה ו ה משום ההוראה‪,‬‬ ‫היכא לקלקלה‬ ‫קרבן‬ ‫דלכך חייבת‬ ‫הדין‪,‬‬
‫וא״כ אין כלל ראיה מ ה ך לין להורו לה‬ ‫לא‬ ‫לאי‬ ‫לעשות‪,‬‬ ‫לבעינן _הוראה‬ ‫משום‬
‫לר״י‬ ‫אליבא‬ ‫בב״ל‬ ‫תולה‬ ‫לדין‬ ‫לינשא‬ ‫פטורה‬ ‫היתה‬ ‫לעשות‬ ‫הוראה‬ ‫בעינן‬
‫סגי‬ ‫לכאורה‬ ‫מבעשותה‪ ,‬־ ללזה‬ ‫לממועט‬ ‫אשת‬ ‫מכלל‬ ‫הוציאוה‬ ‫לינשא‬ ‫לכשהתירוה‬
‫להיה היתר ברור מ ב ״ ד ללא ה ו ה בעשותה‬ ‫איש לכל דבר ועשאוה פנויה‪ ,‬עיי׳־׳ש‪ .‬ה ד‬
‫ג‬ ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קיבץ‬
‫הוראה לחיוב פר‪ ,‬אכן גס ללעת רש״י ללא‬ ‫ללא עשה מחמי! שגגתו אלא כשגגה ב״ד‪,‬‬
‫מחמת‬ ‫עשיתה‬ ‫מצל‬ ‫הוראה‬ ‫התם‬ ‫בעינן‬ ‫וכן עיין עול ה מ ם כשכח כרמכ״ן כתי׳ שני‬
‫ב״ל‪ ,‬ומצל עשייתה מ ח מ ת ב ״ ל סגי לתולה‬ ‫לגי׳ ר ״ ח וז״ל‪ ,‬א ״ נ לממילא מ מ ע ט לגמרי‬
‫כהיתר כ״ל‪ ,‬כרור לאחרי ל ה ה ו ר א ה ה י ת ה‬ ‫ק מ א לכמיכ ועשו כל ה ע ל ה ה א‬ ‫מקרא‬
‫לינשא אי קלקלה חייכת קרכן ללא תלתה‬ ‫פ מ ו ר אפילו מקרכן לשגגמ מעשה‪,‬‬ ‫יחיל‬
‫ככ״ל להורוה רק לינשא‪ ,‬כמ״ש רש״י לפי‬ ‫עכ״ל‪ .‬א ״ כ לטעם זה לכאורה כל ה פ ט ו ר‬
‫שלא היתה תולה ככ״ל‪ ,‬אכן ה א דבכלל‬ ‫לאיכא‬ ‫היכא‬ ‫היינו‬ ‫לר״ש‬ ‫אליכא‬ ‫ליחיל‬
‫בעינן הוראה ולא מ ס פ י ק היתר כ ״ ל לא‬ ‫הוראה ל ע ״ ז נאמר חיוב פר‪ ,‬וא״כ שפיר‬
‫ה פ ט ו ר קרבן מצל עשיתה‪ ,‬למצל‬ ‫משום‬ ‫שייך ה ך לינא לדין הוראה לכעינן לגכי‬
‫עשיחה סגי תולה בב״ל ל ה ו ה תולה בהיתר‬ ‫חיוב פר‪.‬‬
‫ב ״ ל ולא בעינן לזה לין ההוראה לבעינן‬
‫לחיוב פר‪.‬‬ ‫ה מ ס בשבת ר״ש‬ ‫לגרס‬ ‫רש״י‬ ‫וכדעת‬
‫ל ט ע מ י ה ליחיל שעברב״ל חייב‪,‬‬
‫לכתבנו ליכול להיות‬ ‫עול לקמן‬ ‫)ועיין‬
‫עיין לקמן ל ף ג׳ ע ״ ב מ ש ״ כ ה ת ם באריכות‬
‫לר״ש בהורו לה לינשא‬ ‫להפטור‬
‫היינו‬ ‫לינשא‬ ‫לה‬ ‫בהורו‬ ‫לר״ש‬ ‫להפטור‬
‫לא ה ו ה משוס ה פ ט ו ר ציבור היכא לאיכא‬
‫פ ט ו ר למולה כב״ל לנאמר לציבור‬ ‫מהלין‬
‫פר‪ ,‬אלא משוס לליכא יליעה לשגגת ב״ל‪,‬‬
‫היפא לאיכא פר‪ ,‬א ״ כ ה ״ נ לכעינן הוראה‬
‫בעינן כלל לין‬ ‫לפי״ז לא‬ ‫וא״כ‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫בחיוב פ ר לפטור האשה מקרכן‪,‬‬ ‫לנאמר‬
‫הוראה לפוטרה מקרבן‪ ,‬ו מ ה לאיתא ה ת ס‬
‫רש״י‪,‬‬ ‫בלעת‬ ‫התם‬ ‫מש״כ‬ ‫עול‬ ‫יעיין‬
‫הוראה לא ה ו ה כלל משוס ה פ ט ו ר מקרבן‪,‬‬
‫ל ה פ ט ו ר אליבא לר״ש בתולה בב״ל היכא‬
‫לפי״ז הראיה מ ה ת ם לא ה ו ה כלל‬ ‫וא״כ‬
‫משום‬ ‫לא‬ ‫הפטור‬ ‫עצם‬ ‫הוראה‪,‬‬ ‫לאיכא‬
‫מעצם הלין ל פ ט ו ר ה או לחיייבת בקרבן‪,‬‬
‫אלא משום לתולה בהיתר ב ״ ל‬ ‫ההוראה‪,‬‬
‫אלא רק מ ה מ ש מ ע ו ת הלשון להורו לה ולא‬
‫כמו ללעת רכי יהולה‪ ,‬ורק לאליבא לר״ש‬
‫היינו‬ ‫להוראה‬ ‫למשמע‬ ‫התירוה‬ ‫קחני‬
‫כל ה פ ט ו ר משום תולה כ כ ״ ל הוא רק היכא‬
‫הרואה לעשות‪(.‬‬
‫עיי׳ש‪.‬‬ ‫פר‪,‬‬ ‫חיוכ‬ ‫ואיכא‬ ‫הוראה‬ ‫לאיכא‬
‫בגבורת ארי ביומא ל ף פ ׳ ע מ ״ א‬ ‫ועיין‬ ‫אתי שפיר ה א לכתכ רש״י הכא‬ ‫ולפי״ז‬
‫לגבי האוכל חלב בזמה״ז‪ ,‬להקשה‬ ‫היא מעצם ה ה ו ר א ה ולא מהלין‬ ‫להראיה‬
‫שיאמרו‬ ‫על‬ ‫בב״ל‬ ‫לתולה‬ ‫פטור‬ ‫לאין‬ ‫לחייבת בקרבן היכא לקלקלה‪ ,‬ל כ א מ ת עצם‬
‫מותרים אתם לעשות‪ ,‬אכן לדברינו לא קשה‬ ‫הקרבן לא ה ו ה משום‬ ‫מן‬ ‫לפטורה‬ ‫הא‬
‫דלגבי יחיל לא בעינן הוראה כלל ו מ ס פ י ק‬ ‫ב״ל‬ ‫היתר‬ ‫סגי‬ ‫ללזה‬ ‫לעשות‬ ‫ההוראה‬
‫היתר ב״ל למקרי משום זה תולה בב״ל‪.‬‬ ‫פטור‬ ‫לליכא‬ ‫אלא‬ ‫בב״ל‪,‬‬ ‫תולה‬ ‫למקרי‬
‫עיין מ ש ״ כ ה ת ו ס ׳ ל ״ ה הורו‪ ,‬ללא‬ ‫והנה‬ ‫משום תולה בב״ל רק היכא לאיכא הוראה‬
‫לה‬ ‫בהורו‬ ‫התם‬ ‫סנה״ג‬ ‫בעינן‬ ‫רק‬ ‫הראיה‬ ‫וכל‬ ‫פר‪,‬‬ ‫חיוב‬ ‫ע״ז‬ ‫לנאמר‬
‫למשא‪ ,‬והנה ה ת ו ס ׳ לשיטתו ל ס ״ ל ל ה פ ט ו ר‬ ‫הוראה‬ ‫היינו‬ ‫להוראה‬ ‫הלשון‬ ‫ממשמעות‬
‫לר״ש משום ל א ט ס הוא‪ ,‬א ״ כ שפיר לא‬ ‫לין‬ ‫הוה‬ ‫התם‬ ‫ההוראה‬ ‫לבאמת‬ ‫לעשות‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״א‬ ‫‪pip‬‬ ‫ד‬
‫הארץ בעשותה פרנו למומר רבי שמעון בן‬ ‫בעינן לזה ס נ ה ״ ג כמו דבעינן לפר‪ ,‬אכן‬
‫יוסי אומר משוס ר״ש הרי הוא אומר אשר‬ ‫ה ר מ ב ״ ן לכל ה פ ט ו ר נלמד מחיוב‬ ‫לדעת‬
‫לא מיעשנה בשגגה ואשם או ה ו ל ע השב‬ ‫פר‪ ,‬וכן ל פ מ ש ״ כ ‪ .‬ב ל ע ת רש״י לכל ה פ ט ו ר‬
‫מביא קרבן על שגגתו לא שב‬ ‫מיריעתו‬ ‫פר‪,‬‬ ‫לאיפא‬ ‫היכא‬ ‫ציבור‬ ‫פנוור‬ ‫מהלין‬
‫מיליעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ואס‬ ‫לכאורה בעינן ס נ ה ״ ג כמו לפר‪ ,‬אכן יכול‬
‫אימא ה א לא שב מידיעתו הוא אמר ר ״ פ‬ ‫להיות ל ט ו ן ל ה ו ה לין מ ו ס כ ם לאשה יכולה‬
‫קסבר ר׳ יוחנן ט ו ן לכי מ י מ ל ע להו לבי‬ ‫לינשא ע ״ פ ע ״ א וגס ס נ ה ״ ג מוסכם להם‬
‫רינא הררי בהו והוא נמי ה ל ר ביה שב‬ ‫חסרון‬ ‫א ״ כ יכול להיות לליכא‬ ‫זה‪,‬‬ ‫לין‬
‫מיליעמו קרינן היה וחייב ע ״ כ ‪.‬‬ ‫ל ס נ ה ״ ג ‪ ,‬ולא בעינן כל פ ע ם ס נ ה ״ ג לימירו‬
‫לה לינשא לעצם הלין מוסכם לסנה״ג‪ ,‬ויש‬
‫מלשון התירוץ ט ו ן ל ט מ י ת ל ע לה‬ ‫והנה‬ ‫לעיין בזה‪.‬‬
‫לבי לינא ו כ ו ‪ /‬מ ש מ ע ל ב ה ו ״ א וכן‬
‫וכו׳‬ ‫חייבין‬ ‫ב״ל‬ ‫אין‬ ‫הרא״ש‬ ‫תום׳‬
‫ט ו ן לידיעת השגגה תלוי‬ ‫למסקנא‪,‬‬ ‫לרב‬
‫למותריס אתם ל ק א מ ר שמואל לא‬
‫שב‬ ‫מקד‬ ‫לא‬ ‫בעצמו‬ ‫ולא‬ ‫ב״ל‬ ‫בחזרת‬
‫מ י י ד ששאלו א ם מותרים לאכול זכו׳ אלא‬
‫ולכאורה א ״ כ גס היכא לעשה‬ ‫מיליעתו‪,‬‬
‫מ י י ד ששאלו להם הוראה מ ה אנו להורות‬
‫מ מ ש על פ י ה ם לא מ ק ר י שב מיליעתו‪ ,‬והכי‬
‫להם‬ ‫ואמרו‬ ‫הקיבה‬ ‫שע״ג‬ ‫בחלב‬ ‫היתר‬
‫נמי מלויק ברש״י ל ״ ה אמר רב פ פ א וכו׳‬
‫מותרים א ת ם ל א ע ״ ג ללא הורו ו ט ׳ ולא‬
‫אבל היכא לעשה ע ״ פ מ מ ש א ע ״ ג לאילו‬
‫כדי‬ ‫ששאלו‬ ‫המורה‬ ‫שילע‬ ‫לטון‬ ‫;הירא‬
‫ה ל ד בהו והוא נמי‬ ‫הוי יליע לב״ל הוו‬
‫להורות היתר לכל שואל יותר הו״ל לדקדק‬
‫ה ל ר ביה והוי שב מיליעתו א פ ״ ה‬ ‫הוה‬
‫כ״ש‬ ‫היתר‬ ‫להם‬ ‫הורה‬ ‫וכשהוא‬ ‫בלבדו‬
‫פ ט ו ר מ פ נ י שתלה ממש בלעת ב״ל‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ל ה ו ה הוראה ע ״ כ ‪ ,‬מ ש מ ע מדבריו דהחילוק‬
‫מ ש מ ע להליא לזה מתי׳ ה ג מ ׳ ל ג ם בחזרת‬
‫ל מ ו ת ד ם א ת ם לעשות‬ ‫בין מותרים א מ ס‬
‫מ ק ד שב מידיעתו‪ ,‬וזה מ ה ל ה ק ש ה‬ ‫ב״ל‬
‫בעצם ההיתר אי ד ק ד ק הינוב וכמו‬ ‫הוא‬
‫רש״י דאי מ ק ד שב מיליעתו אמאי פ ט ו ר‬
‫בשעת‬ ‫שאלו‬ ‫אי‬ ‫החילוק‬ ‫בהמשך‬ ‫לכתב‬
‫היכא לעשה ע ״ פ מ מ ש ותירץ מ פ נ י שתלה‬
‫מ ע ש ה או לא בשעת מעשה‪ ,‬אכן ב ר מ ״ ה‬
‫בהם ממש בלעת ב״ל‪ ,‬אכן להו״א וכן לרב‬
‫מ ש מ ע ל א פ י ׳ ל ה ה י ת ר ברור עדיין לא מ ק ד‬
‫ב ״ ל לא מ ק ר י שב מידיעתו ה ״ ה‬ ‫לחזרת‬
‫הוראה לרב לימי ולא זה החסרון במותרים‬
‫ה ו ה שב מיליעתו היכא לעשה על‬ ‫ללא‬
‫אתם‪ ,‬אלא ל ס ״ ל לבעינן שיורו לעשות ולא‬
‫פ י ה ם ממש אליבא לרב‪ ,‬ו ה ט מוכרח נמי‬
‫מ ס פ י ק לברור להתירו איסור חצב כמ״ש‬
‫בר״ח במשנה לקמן ל ף ל׳ ע מ ״ ב ‪ ,‬להקשה‬
‫ב ל ע ת רש״י‪ ,‬יכן מ ש מ ע ל ע ת ה ר מ ב ״ ס עיין‬
‫חייבין‬ ‫שוגגין‬ ‫ועשו‬ ‫מזילין‬ ‫הורו‬ ‫אמאי‬
‫בהלכות‪.‬‬ ‫‪-‬‬
‫ק ר נ ן ה א לאו שבין מיליעתן הן‪,‬‬ ‫כאו״א‬
‫ותי׳ לקי״ל כר׳ יוחנן להכא‪ ,‬הרי להליא‬ ‫מותר‬ ‫שחלב‬ ‫ב״ל‬ ‫הורו‬ ‫בפלוגתא‬ ‫גגו׳‬
‫ל ג ם בעשו ממש ע ״ פ ב ״ ל לא מ ק ד שב‬ ‫ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר‬
‫מיליעמו ר ק אליבא לר׳ יוחנן‪.‬‬ ‫ור׳ יוחנן אמר חייב מימיבי מ ע ם‬ ‫פעור‬
‫יא‬ ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫מיליעתו‪ ,‬והיה צריך לומר לא שב מידיעתו‬ ‫ל א ״ כ כל יחיל‬ ‫הוא‪,‬‬ ‫תמוה‬ ‫ולכאורה‬
‫ל ה א הורו ב ״ ל ולפיכך אינו חייב‪ ,‬ומהלשון‬ ‫שעשה בהוראת ב ״ ל לאו ש‪5‬‬
‫מ ש מ ע ל ה א לאין חייב הוא משוס להורו‬ ‫איתא‬ ‫ע״כ‬ ‫לקמן‬ ‫וכגמ׳‬ ‫הוא‪,‬‬ ‫מיליעתו‬
‫ב ״ ל והיא עיקר הקושיא‪.‬‬ ‫להלין יחיל שעשה בהרב״ל פ ט ו ר ה ו ה ל ע ת‬
‫יחיל היינו רני יהולה וחכמים פליגי עליו‬
‫בהו״א וכן‬ ‫למלה‬ ‫לומר ל ה ג מ ׳‬ ‫ונראה‬
‫יס״ל לחייב‪ ,‬וקשה אמאי פליגי חכמים ה א‬
‫הוא סברת רב להלין לרבי יהולה‬
‫לא שב מיליעתו הוא‪ ,‬ועול צריך להבין‪,‬‬
‫ולא‬ ‫חייב‬ ‫עצמו‬ ‫מפי‬ ‫מבעשותה‬ ‫לילפינן‬
‫לאיתא ה ת ם ‪3‬גמ׳ להך לינא ליחיל שעשה‬
‫בהוראת ב״ל‪ ,‬ה ו ה לין בשגגה לרק בשגגת‬
‫ל ד יהולה נלמל מלרשא‬ ‫פטור‬ ‫בהרב״ל‬
‫עצמו איכא קרבן ולא היכא להשגגה לב״ל‪,‬‬
‫מ פ י עצמו חייב בהרב״ל פטור‪,‬‬ ‫בעשותה‬
‫כגון בהוראת ב ״ ל להלבר מ ח מ ת עצמו אין‬
‫ולכאורה אמאי צריך לרשא לזה ה א לא שב‬
‫ידוע דהיינו מ ח מ ת ב ״ ל ולא ה ו ה משוס‬
‫הרש״י‬ ‫להבין‬ ‫צריך‬ ‫וכן‬ ‫הוא‪.‬‬ ‫מיליעתו‬
‫חסרון ידיעתו ולא מקרי שגגתו‪ ,‬וע״ז איכא‬
‫ע״פ‬ ‫אמאי עשה‬ ‫להקשה‬ ‫לעיל‪,‬‬ ‫להבאנו‬
‫מ י ע ו ט מבעשותה לבכי האי שגגה ללא על‬
‫להוה שב‬ ‫פ ט ו ר אליבא לר׳ יוחנן‬ ‫ממש‬
‫פי עצמו אין חיוב קרבן‪ ,‬ולכך גם היכא‬
‫ע ״ פ ב״ל‪ ,‬ולכאורה ת מ ו ה הוא‪,‬‬ ‫מיליעתו‬
‫מ ת ח ל ף לו חלב בשומן א ״ א לחייבו קרבן‬
‫ה א ה ך לין לעשה ע ״ פ ב ״ ל פ ט ו ר ילפינן‬
‫משום ה ך לינא‪ ,‬ללאו שב מידיעתו הוא‪.‬‬
‫איכפת לן לשב‬ ‫ומאי‬ ‫מבעשותה‬ ‫מלרשא‬
‫ביאור הלבר‪ ,‬ל ה נ ה הלין לאין שב מיליעתו‬
‫מיליעתו הוא‪.‬‬
‫עיין ברש״י יומא ל ף פ ׳ ע מ ״ א ל ״ ה אשר‬
‫לא תיעשנה‪ ,‬מ ש מ ע שאילו י ד ע לא עשה‬
‫ו ע ו ד יש לעיין ברש״י ל ״ ה ר״ש בן יוסי‪,‬‬
‫אבל בשגגה עשה ואשם עכ״ל‪ .‬היינו לבעינן •‬
‫שב‬ ‫מהלין‬ ‫הגמ׳‬ ‫קושית‬ ‫למבאר‬
‫לכל עשיית העבירה יהיה מ ח מ ת השגגה‬
‫ובלא השגגה לא היה עושה‪ ,‬ו א ״ כ ה ״ נ‬
‫ט הורו ב״ל‬ ‫נמי‬ ‫והכא‬ ‫וז״ל‪,‬‬ ‫מיליעתו‬
‫שחלב מ ו ת ר ונתחלף לו חלב בשומן לא שב‬
‫שב‬ ‫מקרי‬ ‫לא‬ ‫בשומן‬ ‫חלב‬ ‫לו‬ ‫מתחלף‬
‫מיליעתו‪ ,‬ל ה א לא עשה רק מ ח מ ת השגגה‬
‫הוא ולפיכך אינו חייב ל ה א הורו‬ ‫מיליעתו‬
‫ג ״ ל שחלב מ ו ת ר וקשיא לר׳ יוחנן לאמר‬
‫גם אם יולע לו שגגתו שחלב הוא‬ ‫להא‬
‫חייב לתולה בעצמו עכ״ל‪ .‬מ ה שכתב בסוף‬
‫ב ״ ל לא‬ ‫ומחמת‬ ‫ב״ל‪,‬‬ ‫ל ה א הורו‬ ‫יאכל‬
‫מקרי שגגה מהלין לבעשותה לעל פי ב ״ ל‬
‫לר״י לתולה בעצמו תמוה‪ ,‬ללכאורה‬ ‫יקשיא‬
‫הקושיא על ר ״ י אמאי חייב ה א לא שב‬
‫לא מ ק ד שגגה לגבי חיוב קרבן‪.‬‬
‫מיליעתו הוא‪ ,‬ולמאי הוסיף רש״י לקשיא‬
‫ובאמת ללכאורה גם היכא לעשה‬ ‫הגהה‪,‬‬ ‫לי׳ יוחנן ל ס ״ ל לתולה בעצמו הוא‪ ,‬ומה‬
‫הלין‬ ‫משום‬ ‫הוה‬ ‫ע״פ‬ ‫ממש‬ ‫שייך ענין זה לתולה בעצמו להא ללא שב‬
‫לשב‬ ‫הלין‬ ‫דבלא‬ ‫מיליעתו‪,‬‬ ‫שב‬ ‫לבעינן‬ ‫מיליעתו‪ .‬וכן צריך להבין קצת לשונו ולפיכך‬
‫וכל היכא לשוגג באיסור ועשה‬ ‫מיליעתו‬ ‫אינו חייב ל ה א הורו ב״ל‪ ,‬ללכאורה כל‬
‫איכא‬ ‫השגגה‬ ‫מחמת‬ ‫אפילו לא‬ ‫העבירה‬ ‫הקושיא מ ה א להורו ב ״ ל למשוס זה מקרי‬
‫קרבן‪ ,‬א ״ כ ה ״ נ היכא לעשה ע ״ פ מ מ ש‬ ‫לא שב מיליעתו‪ ,‬ועיקר הקושיא ללא שב‬
 ‫מלכים יא‬ ‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫ולפי״ז מובן הא לכתב רש״י וקשיא לר״י‬ ‫שפיר שוגג הוא לאינו יודע כעצמו האיסור‪,‬‬
‫לאמר מייב למולה בעצמו הוא‪,‬‬ ‫ומאי נפק״מ אם אינו יולע מחמס עצמו או‬
‫וכן מש״כ לפיכך אינו חייב להא הורו ב״ל‪,‬‬ ‫מחמת שאין ילוע האיסור מחמס ב״ר‪,‬‬
‫לבאמת מעצם הלין לשב מידיעתו אין‬ ‫ולכאורה רק משום הלין לבעינן שכ‬
‫קושיא לר׳ יוחנן‪ ,‬וכל מה לקשה על ר׳‬ ‫מידיעתו וכל לין קרגן נאמר היכא לכל‬
‫יוחנן מלין שב מיליעתו‪ ,‬היינו משום לס״ל‬ ‫עשייתו מחמת השגגה‪ ,‬ולכך הכא הא לאין‬
‫לגמי להמיעוט מבעשותה הוה על עצם‬ ‫יולע בעצמו האיסור לא הוה רק חסרון‬
‫השגגה למחמת ב״ל‪ ,‬וכל חיוב הקרבן הוה‬ ‫יליעתו העצמית וגם בלא חסרון יליעתו עצם‬
‫רק על שגגתו ולא על שגגת ב״ל‪ ,‬וא״כ‬ ‫האיסור אין ילוע לב״ל התירוהו וזה צא‬
‫היכא מתחלף‪ ,‬אי מחמת ב״ל לא מקד‬ ‫שייך לחסרון יריעתו‪ ,‬וא״כ עשייתו לא הוה‬
‫שגגה‪ ,‬לא הוה שב מיליעתו‪ ,‬וקשיא לר״י‬ ‫רק מחמת חסרון ידיעתו העצמית וגס בלא‬
‫לאמר חייב היכא מתחלף ומקד שב מחמת‬ ‫מסמן ידיעתו העממית היה עושה לעצם‬
‫שגגתו גס מחמת שגגת ב״ל ומקרי תולה‬ ‫האיסור אין ילוע מחמת ב״ל‪ ,‬ועל שגגת‬
‫בעצמו‪ ,‬הא מחמת ב״ר לא מקרי שגגתו‬ ‫ב״ל איכא מיעוט מבעשותה לליכא חיוב‬
‫כלילפיק מבעשותה‪ ,‬היינו לעיקר הקושיא‬ ‫קרבן ללא הוה שגגת עצמו‪ ,‬ע״כ הגהה‪.‬‬
‫על ר״י הוא מה לס״ל למחמת ב״ל מקד‬
‫שגגה לחיוב קרבן לבלא זה לא היה חיוב‬ ‫וילפי״ז אתי שפיר מה להקשינו לאי לאו‬
‫בנחחלף ללא הוה שב מידיעתו‪ ,‬והיינו‬ ‫שב מיליעתו בעשה ע״פ ב״ל‬
‫מש״כ רש״י ולפיכך אינו חייב להא הורו‬ ‫אמאי פליגי חכמים על ר״י וס״ל לחייב‪,‬‬
‫ב״ל‪ ,‬לכל מה ללא מקרי אין שב מיליעתו‬ ‫וכן למאי בעי ר״י לרשה למעט עושה ע״פ‬
‫היינו רק משוס להורו ב״ל ופטור העושה‬ ‫ב״ל‪ ,‬לבאמת כל שאלת הגמ׳ הכא לד‬
‫ע״פ‪ ,‬לברין זה נאמר למחמת ב״ל הוה‬ ‫יוחנן אין שב מיליעתו הוא‪ ,‬הוה רק אליבא‬
‫חסרון בשגגה‪ ,‬ובלא הך לינא שפיר הוה‬ ‫לרבי יהודה לאית ליה לעל פי ב״ר לא‬
‫שב מיליעתו כמו אליבא לחכמים לס״ל‬ ‫מקד שגגה לחיוב קרבן‪ ,‬א״כ ה״ה מתחלף‬
‫לבהורו ב״ל איכא חיוב לעושה ע״פ‪ ,‬ושפיר‬
‫לא מקד שב מיליעמו‪ ,‬לשב מיליעתו היינו‬
‫הוה שב מיליעתו גס מחמת שגגת ב״ל‪.‬‬ ‫שב מיליעת השגגה‪ ,‬והכא כלי שישוב בעינן‬
‫חזרת ב״ל וזה לא הוה שגגמו‪ ,‬ושפיר בעינן‬
‫הלרשא למעט עושה ע״פ ב״ל מלא ותירוץ הגמ׳ לר׳ יוחנן ס״ל לבאמת‬
‫ע״פ ב״ל הוה שגגה מעליא‪,‬‬ ‫הלרשא ליכא כלל החסרון לאין שב‬
‫ומיעוטא לרבי יהולה מבעשותה על פי‬ ‫על‬ ‫מידיעתו‪ ,‬משא״כ אליבא דמכמיס לפציגי‬
‫רבי יהולה ולא ס״ל הלרשא מבעשוחה‪ ,‬וגס עצמו ולא ע״פ ב״ל לא הוה משום השגגה‬
‫ע״פ ב״ל ־מקרי שגגה‪ ,‬לא שייך כלל כלל‪ ,‬ובשגגה ליכא חסרון ושפיר מקד שב‬
‫הקושיא ללא שב מידיעתו לשפיר שב מיליעתו ע״י חזרת ב״ל‪ ,‬וזה מה שפירש‬
‫מיליעחו הוא‪ ,‬לגס מחמת ב״ל מקד שגגה רש״י להיכא לעשה ע״פ ממש אפילו לשב‬
‫מיליעתו הוא ומקד שפיר שגגה מעליא‬ ‫ושב מחמת ב״ל היינו שב מיליעתו‪.‬‬
‫ז‬ ‫מלכים‬ ‫יףב׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫מזילין ה ן שייך ה פ ט ו ר לתולה בב״ל ללגבי‬ ‫א פ ״ ה פ ט ו ר משום לתלה מ מ ש בלעת ב״ד‪,‬‬
‫או‬ ‫שוגגין‬ ‫ב״ל‬ ‫אי‬ ‫נפק״מ‬ ‫אין‬ ‫היחיל‬ ‫להלין בעשותה ולא ע ״ פ ב״ל‪ ,‬הוא מ פ נ י‬
‫מזילין‪.‬‬ ‫שתלה מ מ ש בלעת ב״ד‪ ,‬להיינו לבעשייתו‬
‫תלה בלעת ב ״ ל ובעצם השגגה ליכא פלל‬
‫אמאי‬ ‫להבין‬ ‫צריך‬ ‫לכאורה‬ ‫בגמי‪,‬‬ ‫עוד‬
‫חסרון‪ ,‬ולכך בנתחלף שפיר חייב‪ ,‬ללא תלה‬
‫לשב‬ ‫לינא‬ ‫הך‬ ‫מביאה‬ ‫הגמי‬
‫בעשייתו בב״ל ומקרי שפיר שב מיליעתו גס‬
‫מיליעתו‪ ,‬מ ה ך לר״ש ל ה ו ה בפלוגתא‪ ,‬ואילו‬
‫מ ח מ ת ב ״ ל כמו אליבא לחכמים לפליגי על‬
‫ביומא לף פ ׳ ע ״ א ובשבועות ל ף כ״ו ע ״ ב ‪,‬‬
‫רבי יהולה ל ג ם ע ״ פ ב ״ ל ה ו ה שגגה מעליא‪.‬‬
‫מיליעתו‬ ‫לשב‬ ‫לינא‬ ‫הך‬ ‫מביאה‬ ‫הגמ׳‬
‫בסתמא ולא מייתא כלל הך פלוגתא לר״ש‬
‫עיין בר״ח להבאנו לעיל מ ה מ ש נ ה‬ ‫והנה‬
‫וחכמים‪ ,‬וכן צריך להבין מ ה ה ג מ ׳ מ ק ש ה‬
‫לקמן ל ף ל׳ ע ״ ב ו ד ל ‪ ,‬אבל אם‬
‫ל ד יוחנן‬ ‫יוחנן מר״ש ו מ ה ההכרח‬ ‫לד‬
‫הורו ב ״ ל מזילין כגון שהיו יולעים שהחלב‬
‫מה‬ ‫לעיין‬ ‫תמוה‪,‬‬ ‫ועול‬ ‫כוותיה‪,‬‬ ‫ס״ל‬
‫אסור והתירוהו ועשו ה ק ה ל שוגגין כל א׳‬
‫שכתבנו בלף י ״ א ע ״ א באריכות‪ ,‬להך ר״ש‬
‫מ ה ק ה ל מביא כשבה או שעירה ו א ע ״ ג ללא‬
‫החטא‬ ‫למעשה‬ ‫כלל‬ ‫שייך‬ ‫לא‬ ‫וחכמים‬
‫הוו שבין מיליעתן קיי״ל כ ד יוחנן בריש‬
‫בשגגה‪ ,‬לעיין בגמ׳ בחולין ל ף ה ׳ ע מ א ״ ו ב‬
‫פירקין‪ ,‬עכ״ל‪ .‬לכאורה צריך להבין ל ה א בין‬
‫ות״ק‬ ‫לר״ש‬ ‫מהך‬ ‫ללמוד‬ ‫רוצה‬ ‫דהגמ׳‬
‫לר״י בין לרב הלין ל פ ט ו ר הוא מהלרשא‬
‫ד מ ו מ ר אין מביא עולה‪ ,‬ועולה לא באה כלל‬
‫מבעשותה לרק ע ״ פ עצמו ולא ע ״ פ ב״ל‪,‬‬
‫ח ט א בשגגה‪ ,‬וביארנו ה ת ם דכל דין‬ ‫על‬
‫ו א ״ כ היכא להורו ב ״ ל מזילין יש ללון א ם‬
‫ת ״ ק ור״ש ה ו ה מ י ע ו ט מדין קרבן דלת״ק‬
‫גס באופן זה הלין לתולה בב״ל‪,‬‬ ‫נאמר‬
‫מ ו מ ר ולר״ש אדם שאין שב מידיעתו אינו‬
‫ומה שייך זה למחלוקת לרב ו ד יוחנן‪ ,‬אכן‬
‫הך‬ ‫שייך‬ ‫מה‬ ‫וא״כ‬ ‫עיי״ש‪,‬‬ ‫קרבן‬ ‫בדין‬
‫לרב‬ ‫לאליבא‬ ‫היטב‬ ‫מבואר‬ ‫מש״כ‬ ‫לפי‬
‫מעשה‬ ‫דהכא מיירי לגבי‬ ‫להכא‬ ‫פלוגתא‬
‫בשגגה‬ ‫חסרון‬ ‫הוה‬ ‫מבעשותה‬ ‫להמיעוט‬
‫העבירה בשגגה דאין חיוב קרבן היכא דאין‬
‫היכא ללא ה ו ה מ ח מ ת חסרון ידיעתו אלא‬
‫שב מידיעתו‪ ,‬והכא לאו מ ו מ ר הוא ולאו‬
‫לבעצם האיסור אין ילוע להתירוהו ב״ל‪,‬‬
‫אדם שאין שב מידיעתו באיסור‪ ,‬ד ה א דלא‬
‫א ״ כ אין נ פ ק ״ מ אי ב ״ ל התירו במזיל או‬
‫מקרי שב מידיעתו משום ד ה ו ה מ ח מ ת ב ״ ד‬
‫בשוגג וגס במזיל ה ו ה חסרון בשגגה לגבי‬
‫אכן ה א ד ם עצמו כשידע האיסור לא יאכל‬
‫לד‬ ‫הציבור ל ב ״ ל התירו‪ ,‬מ ש א ״ כ אליבא‬
‫ולא שיך כלל להך פלוגתא‪.‬‬
‫יוחנן לאין חסרון בשגגה אלא להוה גזיה״כ‬
‫היכא לחלה מ מ ש בב״ל ליכא קרבן‪ ,‬שייך‬
‫ו ע ו ד יש לעיין ברש״י ד ״ ה ר״ש בן יוסי‬
‫וכו׳‪ ,‬וז״ל ואמר לקמן מ ו מ ר לאכול‬ ‫לומר להיכא ל ב ״ ל מזילין ולא הוה שגגה‬

‫חלב והביא קרבן על ה ד ס איכא בינייהו‬ ‫ל ב ״ ל לא נאמר הלין לפטור‪ ,‬ויש לעיין עול‬
‫ע ״ כ ‪ .‬ולכאורה מ א י נ פ ק ״ מ להכא מאי איכא‬ ‫ל ד יוחנן ליכא פ ט ו ר‬ ‫באמת‬ ‫אמאי‬ ‫בזה‬
‫בינייהו‪ ,‬ולמאי הביא רש״י הכא מ א י איכא‬ ‫בב״ל היכא למזילין הן‪ ,‬אכן לרב‬ ‫לתולה‬
‫בינייהו‪.‬‬ ‫ל ה ו ה חסרון בשגגה פ ש ו ט הוא ל ג ס א ס‬
 ‫מלכים יא‬ ‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫לזה מ ה ל ה ג מ ׳ מביאה מפלוגתא‬ ‫ונראה‬ ‫לכאורה‬ ‫להגה‬ ‫הענין‪,‬‬ ‫כביאור‬ ‫ונראה‬
‫ו ת ״ ק ‪ ,‬לעיי״ש רהמחלוקת‬ ‫לר״ש‬ ‫מידיעתו‬ ‫שכ‬ ‫לכעינן‬ ‫הלין‬
‫אי מ ו מ ר לחלב הוה מ ו מ ר ללם או אי מ ו מ ר‬ ‫ל ה ג מ ׳ מביאה לגכי הכא צריך להבין‪ ,‬ה א‬
‫לתיאבון הוה מ ו מ ר או לא‪ ,‬אכן לכו״ע אי‬ ‫הכא כל מ ה לעבר האיסור משוס לאינו‬
‫מ ו מ ר לחלב ה ו ה מ ו מ ר ללם אין מביא קרבן‬ ‫האיסור לא יאכל‬ ‫וכשילע‬ ‫האיסור‬ ‫יולע‬
‫אפילו לאינו אוכל ל ס במזיל ורק‬ ‫ללס‪,‬‬ ‫נ פ ק ״ מ אמאי אין יולע אי מ ח מ ס‬ ‫ומאי‬
‫בשגגה אכל ואס היה יולע שזה ל ס לא היה‬ ‫ב ״ ל סוף סוף כשיילע‬ ‫מחמת‬ ‫או‬ ‫עצמו‬
‫אוכל‪ ,‬א פ ״ ה אי מקרי מ ו מ ר לרם גם לר״ש‬ ‫האיסור מוזר בו וכל אכילתו משום לאין‬
‫אין מביא קרבן ולא מ ק ר י שב מיליעתו‪,‬‬ ‫מיליעתו‬ ‫שב‬ ‫אין‬ ‫והלין‬ ‫האיסור‪,‬‬ ‫יולע‬
‫ועיין ת ו ס ׳ בחולין ה ת ם הביאור בזה‪ ,‬וז״ל‬ ‫למצינו בשאר מ ק ו מ ו ת היינו לאסילו כשילע‬
‫ל ל ת ״ ק חשיב ליה מ ו מ ר לאותו לבר כאילו‬ ‫פ׳‬ ‫ביומא לף‬ ‫בגמ׳‬ ‫יאכל‪ ,‬כגון‬ ‫השגגה‬
‫מ ו מ ר ללם עצמו ואינו מניח בשביל‬ ‫הוא‬ ‫)עיי״ש‬ ‫בשומן‬ ‫חלב‬ ‫לו‬ ‫בנתחלף‬ ‫ע״א‬
‫האיסור אלא משום לנפשו קצה לאכול ל ס‬ ‫ברש״י ל ה ג מ ׳ איירי להשגגה בנתחלף לו‬
‫ע ״ כ ‪ .‬היינו ה א לאינו אוכל ל ס במזיל לא‬ ‫חלב בשומן‪ (.‬לצריך שיכתוב לו שיעור שמא‬
‫משום איסור ל ס אלא משום לנפשו קצה‪,‬‬ ‫ויאמרו‬ ‫בשיעורין‬ ‫וירבה‬ ‫אתר‬ ‫ב״ל‬ ‫יבא‬
‫ועיי״ש להוכחנו ענין זה ללכו״ע אי מ ו מ ר‬ ‫למחייבי אכזית ק ט ן ‪ ,‬ל ה ג מ ׳ שואלת ה א לא‬
‫לחלב הוה מ ו מ ר ללם אין מביא קרבן ללס‬ ‫שב מיליעתו הוא‪ ,‬היינו ל ג ם כשילע שזה‬
‫וכל המחלוקת אי ה ו ה מ ו מ ר ללם אי לא‪.‬‬ ‫חלב יאכל משום ל ע ת ה הלין בכזית בינוני‬
‫ולא בכזית ק ט ן ‪) ,‬ולקמן יבואר באריכות‪,‬‬
‫ביומא לא מיירי ה ג מ ׳ לגבי עצם‬ ‫רהתם‬
‫ה ר י חזינן ה מ ם ל א ע ״ ג לכל אכילתו משום‬
‫השגגה ל מ ח מ ת ב ״ ל ורק בשגגה מ ת ח ל ף‬
‫השגגה ובלא השגגה לא היה אוכל‬
‫ה ג מ ר א מיירי‬ ‫מ ש א ״ כ הכא‬ ‫בשומן‪,‬‬ ‫חלב‬
‫א פ ״ ה לא מקרי שב מיליעתו‪ ,‬לשב מיליעתו‬
‫צ״ל‬ ‫למחמת‬ ‫השגגה‬ ‫עצם‬ ‫לגבי‬ ‫גס‬
‫מקרי רק אי שב מ ח מ ת השגגה ל ע ״ ז בא‬
‫כ ל מ ש מ ע בסוף ה ג מ ׳ כיין ל ט מ ת י ל ע להו‬
‫משא״כ‬ ‫באיסור‪,‬‬ ‫השגגה‬ ‫להיינו‬ ‫הקרבן‬
‫באריכות‪(.‬‬ ‫לעיל‬ ‫עיין‬ ‫וכר‬ ‫לינא‬ ‫לבי‬
‫במומר ללא שב מ ח מ ס השגגה באיסור אלא‬
‫בלא‬ ‫לגס‬ ‫השגגה‬ ‫משום‬ ‫לא‬ ‫ואכילתו‬
‫משום לנפשו קצה ולא זה השגגה המחייבת‬
‫׳‬
‫בגמ‬ ‫וכן‬ ‫אוכל‪,‬‬ ‫היה‬ ‫מתחלף‬ ‫השגגה‬
‫לכל‬ ‫אע״ג‬ ‫הכא‬ ‫נמי‬ ‫ה״ה‬ ‫א״כ‬ ‫קרבן‪,‬‬
‫ואכלה‬ ‫מצטער‬ ‫לגבי‬ ‫כ״ו‬ ‫לף‬ ‫בשבועות‬
‫אכילתו משום השגגה ה א מ י ה א ללא ה ו ה‬
‫בלא‬ ‫לגם‬ ‫ברש״י‬ ‫עיין‬ ‫שבועה‪,‬‬ ‫בשגגת‬
‫מ ח מ ת שגגה המחייבת קרבן‪ ,‬לשגגה ל ב ״ ל‬
‫וגם‬ ‫למצטער‪,‬‬ ‫אוכל משום‬ ‫היה‬ ‫השגגה‬
‫ילפינן מלרשא בעשותה ללא מחייבת קרבן‬
‫למוס׳ למפרש ל מ צ ט ע ר אמאי אינו שוכח‬
‫ואינו שב רק ביליעת השגגה ל ב ״ ל וזה לא‬
‫האיסור‪ ,‬ג״כ"אכילתו לא משום שאינו יולע‬
‫שגגה למחייבת קרבן‪ ,‬יוצא לאכילתו לא רק‬
‫האיסור ל ה א רוצה לאכול בשגגה‪ ,‬מ ש א ״ כ‬
‫משום השגגה למחייבת קרבן ושפיר מ ק ר י‬
‫׳‬ ‫יולע‬ ‫שאינו‬ ‫משוס‬ ‫אטלמו‬ ‫לכל‬ ‫הכא‬
‫מביאה ה ן‬ ‫אין שב מיליעמו‪ ,‬ולכך ה ג מ‬
‫וכשילע שגגתו לא יאכל‪.‬‬
‫פלוגתא להכא‪ ,‬ו א ע ״ ג ל ה מ ם לא מיירי לגבי‬
‫יא‬ ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫ואיכא קושיא לאין שנ מיליעתו‬ ‫מתחלף‬ ‫שנ‬ ‫שאין‬ ‫אדם‬ ‫לגני‬ ‫אלא‬ ‫השגגה‬ ‫עצם‬
‫אימא לאיירי ר ״ א לאכל במזיל חלב ושגג‬ ‫מידיעתו‪ ,‬ה א מ י ה א מזינן ה ת ם ה ג ד ר דאין‬
‫דהיכא‬ ‫ותירץ‬ ‫קרבן‪,‬‬ ‫דאיכא‬ ‫וכרת‬ ‫בלאו‬ ‫שנ מידיעתו ד ש נ מידיעתו מ ק ר י רק נ ש נ‬
‫ע ״ פ ב ״ ד פ ט ו ר מדין תולה בב״ד‬ ‫דאכל‬ ‫הקרנן‪,‬‬ ‫נא‬ ‫דע״ז‬ ‫השגגה‬ ‫ידיעת‬ ‫מחמת‬
‫דבעינן‬ ‫התנאים‬ ‫דחסר‬ ‫ואע״ג‬ ‫דפטור‪,‬‬ ‫ו נ א מ ת דהקושיא לא דווקא מר״ש‪ ,‬דהדין‬
‫לפטור יחיד‪ ,‬היכא מ ת פ ש ט בכל ישראל לא‬ ‫לנעינן ש נ מידיעתו לגני עשיית ה ע נ י ר ה‬
‫צריך כל התנאים‪ ,‬והקשה מ ג מ ׳ דילן ד ד‬ ‫כ ו ״ ע ס ״ ל ולית מאן דפליג ע ״ ז‬ ‫נשגגה‬
‫ס ״ ל דמקרי שב מידיעתו כיון דכי‬ ‫יוחנן‬ ‫נ ד ף י ״ א דהוכחנו ענין זה‪ ,‬אלא‬ ‫עיי״ש‬
‫מ ת י י ד ע להו לבי דינא וכו׳ ו ת י ק ד ה ג מ ׳‬ ‫למזיק מ ה מ ם ד ל כ ו ״ ע אי מ ו מ ר לדם לאו‬
‫ת י ק ד א י י ד נמי‬ ‫איירי אליבא דרב‪ ,‬עוד‬ ‫שנ מידיעתו ה ו א אפילו ד נ מ ז י ד אינו אוכל‪,‬‬
‫אליבא דר׳ יוחנן‪ ,‬והכא גס אליבא ד ד יוחנן‬ ‫וזה מ ש ״ כ רש״י איכא נינייהו מ ו מ ר לאכול‬

‫לא מ ק ד שב מידיעתו‪ ,‬ט ו ן ד נ ת פ ש ט בכל‬ ‫דכל‬ ‫היינו‬ ‫הדס‪,‬‬ ‫על‬ ‫קרנן‬ ‫והניא‬ ‫חלב‬

‫ישראל ל״ש הך ט ו ן ד ט מ י ת ד ע להו לבי‬ ‫הפלוגתא אי מ ו מ ר אי לאו אנל לכו״ע אי‬

‫שנ‬ ‫אין‬ ‫ומקרי‬ ‫קרנן‬ ‫מניא‬ ‫אין‬ ‫מומר‬
‫דינא וכו׳ ד ה א אין דבר זה עתיד להוודע‬
‫מידיעתו‪ ,‬ו א ״ כ ה ״ ה הכא‪.‬‬
‫אלא כשיבנה ב ה מ ״ ק ‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬

‫שכתב ד ט ו ן מ ת פ ש ט בכל ישראל לא‬ ‫מה‬ ‫ע ו ד נ ג מ י ‪ ,‬עיין נ ג מ ׳ יומא ד ף פ ׳ ע מ ״ א‬

‫היחיד‪,‬‬ ‫לפטור‬ ‫התנאים‬ ‫כל‬ ‫צדך‬ ‫אלעזר האוכל חלב נ ז מ ן ה ז ה‬ ‫א״ר‬
‫ב ר ״ מ שגגות‬ ‫ת מ ו ה הוא‪ ,‬דעיין‬ ‫לכאורה‬ ‫צריך שיכתונ לו שיעור שמא י נ א נ ״ ד אחר‬
‫פ י ״ ד ה ״ ד וז״ל ב ״ ד שהורו בשגגה ושכחו‬ ‫נשיעורין אי‬ ‫מ א י ירנה‬ ‫נשיעורין‬ ‫וירנה‬
‫עצמו של ח ט א שהורו בו א ע ״ פ שהן יודעין‬ ‫נימא דמחייני אכזית ק ט ן והתניא אשר לא‬
‫שהעם‬ ‫ואע״פ‬ ‫בשגגה‬ ‫שחטאו‬ ‫בודאי‬ ‫תיעשנה בשגגה ואשם השב מידיעתו מ נ י א‬
‫וכך‬ ‫בכך‬ ‫להם‬ ‫ואומרים‬ ‫אותן‬ ‫מודיעין‬ ‫ק ר נ ן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא‬
‫ע״פ‬ ‫והעושין‬ ‫פטורין‬ ‫הס‬ ‫לנו‬ ‫הוריתם‬ ‫על שגגתו‪ ,‬ע ״ כ ‪ .‬ועיין שם ברש״י‬ ‫קרנן‬
‫זה‬ ‫באופן‬ ‫והנה‬ ‫ע״כ‪.‬‬ ‫נפנ״ע‪,‬‬ ‫חיינין‬ ‫והא האידנא לאו שב‬ ‫והתניא וכו׳‬ ‫ד״ה‬
‫נפטור‬ ‫ה א לא חסר שום מנאי‬ ‫דהר״מ‬ ‫מיליעמו ה י א לאי ; מ י ה ז ה י ד ע לחלב ה ו א‬
‫נחיונ‬ ‫נ נ ״ ד ‪ ,‬וכל החסרון‬ ‫דחלו‬ ‫היחידין‬ ‫הוה אכיל ליה ל ה א השתא קים לן ללא‬
‫נ ״ ד ה ק ר נ ן דליכא ונודעה ה ח ט א ת עיי״ש‪,‬‬ ‫חייבה תורה אלא על כזית א י ג ו ד שהוא‬
‫וכעצם ה ח ט א וההוראה לא ח ס ר כלום‪ ,‬אלא‬ ‫רש״י‬ ‫למפרש‬ ‫הרי‬ ‫עכ״ל‪.‬‬ ‫בינוני‬ ‫כזית‬
‫נ ח י ו נ ה ק ר נ ן דליכא ידיעה דומיא‬ ‫דחסר‬ ‫לשגגה ל ה ג מ ׳ היינו מ ת ח ל ף לו חלב נשומן‪,‬‬
‫דיחיד שעשה ע נ י ר ה נ ש ג ג ה ולא נ ו ד ע לו‬ ‫ועיין נ מ ל ״ מ פ ״ נ מ ש ג ג ו ת ל ה ק ש ה אמאי‬
‫דאין חיינ ק ר נ ן דנעצם ה ח ט א נ ש ג ג ה לא‬ ‫איכא נזה הלין לאין שנ מיליעתו ה א כיון‬
‫חסר כלום‪ ,‬אלא דאין חייג ק ר נ ן דלקרנן‬ ‫ל ג ס א ס ה י ה עושה ע ״ פ נ ״ ל מ מ ש היה‬
‫מ ט ו ן דליכא חיונ‬ ‫ואפ״ה‬ ‫ידיעה‪,‬‬ ‫נעינן‬ ‫חיינ מ א י גרע לאיכא ע ו ל שגגה מ ת ח ל ף ‪,‬‬
‫ל נ ״ ד אין פ ט ו ר ליחידין‪ ,‬ו א ״ כ לכאורה ה ״ נ‬ ‫ועול ה ק ש ה ל מ א ן א מ ר ל ר ״ א איירי נ א ו פ ן‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרנן‬
‫וצריך לחלש ללא צריך הכא התנאים לצריך‬ ‫לגבי הגמ׳ ביומא‪ ,‬דלגבי חיוב קרנן לכ״ד‬
‫לפטור יחילין מלין תולה בב״ל‪ ,‬להא לר״י‬ ‫ל״ש כלל סבלת המל״מ משוס מהפשע לא‬
‫בנתחלף לא הוה תולה בב״ל כלאיתא בגמ׳‬ ‫בעינן התנאים‪ •,‬וברור ללחיוב ב״ל בעינן‬
‫לילן‪ ,‬ואפ״ה כתב לפטור משום להיכא‬ ‫ליעשו רוב הקהל ולא מועיל בזה הא‬
‫לנתפשט לא מקרי שב מידיעתו מחמת‬ ‫לנתפשט‪ .‬וה״נ משמע מלשונו לאיירי רק‬
‫ב״ל‪ ,‬א״כ ה״ה היכא לעשה ע״פ ממש‬ ‫לגבי פטור יחיל עיי״ש‪ ,‬וא״כ תיפוק ליה‬
‫בשגגת לאו וכרת ללא מקרי שב מיליעתו‬ ‫לאין חיוב פר לב״ל ומצל זה לבל ליכא‬
‫מחמת ב״ל כמו בנתחלף‪ ,‬ולא צריך לחלש‬ ‫פטור ליחיד משום חולה בב״ל‪ ,‬כמו‬
‫לאיכא הכא הפטור לתולה בב״ל‪ ,‬אכן‬ ‫למשמע בר״מ לאי ליכא חיוב פר לב״ל‬
‫לכאורה א״א לומר כן לא״כ הלרא קושיא‬ ‫ליכא פטור ליחיל משוס לתלה בהם‪) ,‬ועיין‬
‫למכתה אמאי הגמ׳ לא מוקימה לין לר״א‬ ‫בגר״ח על הר״מ פי״ג מש״כ בלעת הר״מ‬
‫לעשה ע״פ ממש‪ ,‬אלא למאי איכא למימר‬ ‫לפי״ל‪ (.‬וא״כ הלרא קושיא ללוכתה אמאי‬
‫לליכא לאוקמא בהכי משום ללא שב‬ ‫לא מקרי שב מיליעתו היכא מתחלף ואיכא‬
‫מיליעת והוא‪ ,‬א״כ ה״ה למש״ה ליכא נמי‬ ‫נמי שגגת המציאות‪ ,‬וכן אמאי הגמ׳ לא‬
‫לאוקמא בנתחלף ללאו שב מיליעחו הוא‪,‬‬ ‫מעמילה לין לר״א לאכל במזיל בשגגת לאו‬
‫וצ״ע‪(.‬‬ ‫וכרת‪ .‬ועצס סברתו צ״ל‪ ,‬ללכאורה הא‬
‫לאיכא פטור ביחיל רק היכא לאיכא‬
‫ולענ״ד נראה בביאור הגמ׳ ליומא‪ ,‬לחלוק‬ ‫התנאים‪ ,‬היינו מהלין חיוב פר לב״ד עיין‬
‫הך שגגה הא לעתה הלין בכזית‬ ‫מש״כ באריכות לקמן ג׳ עמ״ב במשנה‪,‬‬
‫בינוני ויבא ב״ל אחר ויחלש להלין בכזית‬ ‫ולזה אין מועיל מה לנתפשט‪.‬‬
‫קטן‪ ,‬מכל שגגה להוראת ב״ד‪ ,‬להנה שוגג‬
‫והנה לכאורה יש לעיין אמאי לא אמל פירושו להוא עצמו מסכים בעצם הלין‬
‫לאתיא כרבי יהולה לס״ל ליחיל לאסור‪ ,‬לא כמו לס״ל בשעת השגגה‪ ,‬אלא‬
‫שעשה בהוראת ב״ל פטור אפילו לליכא לעתה בשעת השגגה שכח או טעה ברין‪,‬‬
‫רוב קהל ולא בעינן שום תנאים‪ ,‬לבלרשא אכן בעצם מסכים הוא לאסור‪ ,‬משא״כ‬
‫לבעשותה ע״פ עצמו ולא ע״פ ב״ל אין היכא להוא עצמו לא ס״ל כלל עצם האיסור‬
‫שום תנאי‪ ,‬אלא כל היכא לעשה ע״פ ב״ל לא מקרי שוגג אלא ס״ל לבאמת מותר‪,‬‬
‫אין חיוב קרבן‪ ,‬אכן נראה ללא מיסתברא להנה בשגגת המציאות או הלץ היכא‬
‫ליה לאתיא כרבי יהולה להוה ללא מתחלף לו חלב בשומן או לשכת למלב‬
‫אסור‪ ,‬הוא עצמו מסכים לדין לחלב אסור‬ ‫כהילכתא‪.‬‬
‫)ויש עול ״קצת לעיין בלבריו‪ ,‬ללכאורה אלא לבשעת מעשה לא ירע לאסור או מצל‬
‫המציאות או לשכת הלין‪.‬‬ ‫לתי׳ שני לכתב לאפילו לר״י היכא‬
‫מתפשט בכל ישראל לא מקרי שב מיליעתו‪ ,‬ואפי׳ היכא לאומר מומר‪ ,‬נמי מקרי‬
‫שוגג‪ ,‬אע״ג ללכאורה הוא עצמו‬ ‫אין הכרח למה שכתב בתחילה לאיכא הכא‬
‫הלין למולה בב״ל היכא לעשה ע״פ ממש‪ ,‬ס״ל למותר‪ ,‬והביאור בזה‪ ,‬לא מיבעיא‬
‫יא‬ ‫מלכים‬
‫שוגג הוא‪ ,‬אפ״ה אין חייב קרבן לשוגג ט‬
‫האי לא מקרי שוגג‪ ,‬למה לס״ל למותר לו‬
‫לאכול מלב מחמת הוראתו לא הוה טעות‬
‫לבאמת הט הלין לראוי להוראה מותר לו‬
‫לילך אחר הוראתו‪ ,‬וא״כ לאו שוגג הוא‬
‫לס״ל לבאמת מותר לו חלב ואין טועה‬
‫בזה‪ ,‬ואע״ג לבעצם סברתו מה לס״ל‬
‫להתורה לא אסרה מלב שוגג מעליא הוא‪,‬‬
‫לבעצם גם הוא ס״ל גם בשעת שגגתו‬
‫לבאמח התורה אסרה חלב אלא למעה‬
‫בסברתו‪ ,‬הא מיהא מה לס״ל למותר לו‬
‫חלב מחמת הוראתו לא הוה מעות‪,‬‬
‫ובאכילתו החלב לאו שוגג הוא מאמת חלב‬
‫מותר לו להוראתו הוראה בדני המורה וזה‬
‫לא הוה טעות‪ ,‬משא״כ אחל לאין ראוי‬
‫להוראה‪ ,‬גס באכילתו שוגג הוא למה לאוכל‬
‫משום לס״ל למותר הוה טעות הוא לאין‬
‫הוראתו הוראה בדני התורה‪.‬‬
‫א כ ן גם בראוי להוראה לאו פירושו‬
‫לבאמת מותר לו מלב‪ ,‬לאיסור‬
‫התורה לא תלוי באנשים ובזמנים‪ ,‬ואי‬
‫באמת התורה אסרה חלב כמו להוא עצמו‬
‫מולה בזה כשחזר בו ה״ג לגם בשעת‬
‫שגגתו חלב היה אסור גם לו‪ ,‬ורק ללא‬
‫מקד שוגג במה לס״ל למותר לו חלב‬
‫לבאמח מותר לו לאכול חלב כפי סברתו‬
‫ובזה אין טועה‪ ,‬אלא לעצם הלין למותר‬
‫לו חלב מחמת הוראתו הוה לין מושגה‬
‫ומוטעה לעצם סברתו בהיתר חלב הוה‬
‫טעות‪ ,‬אכן חיוב קרבן הוא לשוגג‪ ,‬וכל‬
‫ללא הוה שוגג אפילו לעצם הדן מושגה‬
‫ומוטעה ליכא חיוב קרנן‪.‬‬
‫ו נ ר א ה להיינו החילוק נין הלין פטור‬
‫בהוראת ב״ל מעינן כל התנאים‬
‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫היכא לנשכה לבין העכו״ם ולא יולע זיני‬
‫המורה‪ ,‬א״כ מה לס״ל למומר הוא משום‬
‫לאינו יולע ליני המורה וס״ל לכליני‬
‫התורה חלב מותר‪ ,‬אכן בעצם מסכים הוא‬
‫לאי חלב אסור בליני התורה‪ ,‬באמת חלב‬
‫אסור לא כמו לס״ל עתה‪ ,‬אלא לאין יולע‬
‫ליני התורה‪ ,‬א״כ יוצא מעצם מסכים הוא‬
‫לחלנ אסור לכן הוא לין התורה לחלב‬
‫אסור אלא לטועה ואין יולע לין התורה‬
‫לבאמת חלב אסור הוא‪ ,‬ושפיר שוגג הוא‪,‬‬
‫אכן אפי׳ היכא ליולע ליני התורה‪ ,‬אלא‬
‫לפליג על ההלכה לחלב אסור וס״ל ללעתו‬
‫לחלב מותר נמי מקרי שוגג‪ ,‬לממ״נ אי‬
‫יולע הוא לבליני התורה ההלכה נפסקת‬
‫ע״פ ב״ל לראוין להוראה ואפי׳ אי לא ס״ל‬
‫כמותם אי אין ראוי להוראה הוא ההלכה‬
‫כמו ב״ל‪ ,‬וצריך לעשות כמו לב״ל פסקו‬
‫אפי׳ לאין מסכים עמהם‪ ,‬ואפ״ה עשה כמו‬
‫לס״ל הוא לא כמו לנפסק להלכה א״כ‬
‫מזיל הוא‪ ,‬ואי באמת אין יולע זאת‪ ,‬שפיר‬
‫מקרי שוגג לבעצם מסכים הוא לחלב אסור‬
‫לבליני תורה אזלינן בתר ב״ל אלא לאין‬
‫יילע ליני המורה‪ ,‬והוה לומיא לנשבה לבין‬
‫העכו״ם לבעצם מסכים הוא לליני המורה‬
‫אלא לאין יולע דני התורה‪.‬‬
‫ייצא לפי״ז‪ ,‬היכא לס״ל לאחל שחלב‬
‫מותר והוא ראוי להוראה ליכול‬
‫‪3‬לין לילך אחר הוראתו‪ ,‬ואכל חלב משוס‬
‫לס״ל להתורה לא אסרה חלב‪ ,‬ואח״כ‬
‫הוטחו לו לאין צולק בסברתו לחלב מותר‬
‫וחזר בו‪ ,‬אין חייב קרבן על אכילתו חלב‬
‫לפגי שחזר בו‪ ,‬אפי׳ לבאמס התורה אסרה‬
‫חלב‪ ,‬וגם לפני חזרתו היה איסור חלב אלא‬
‫להוא טעה בהוראתו לחלב מותר ולכאורה‬
 ‫מלכים יא‬
‫ולפי״ז אתי שפיר אמאי הגמ׳ ביומא לא‬
‫מוקימה לין דר״א היכא לעשה‬
‫בשגגת לאו וכרת מחמת ב״ד לזה לא מקרי‬
‫כלל שוגג לטעות ב״ל לא מקרי שוגג ואין‬
‫לחייב כלל קרבן על שגגת ב״ל‪ ,‬וכל מה‬
‫להגמ׳ מעמילה הוא באופן מתחלף להאי‬
‫שגגה מתחלף חלב בשומן שוגג מעליא הוה‬
‫לאינו יולע רזה חלב שאסרה תורה‪ ,‬וע״ז‬
‫הגמ׳ מקשה הא לא שב מיליעתו‪ ,‬היינו‬
‫דבאמת בלא הדין דבעינן שב מיליעתו היה‬
‫חייב היכא מתחלף‪ ,‬להא באמת כ״ק אסור‬
‫מהמורה ואפילו להלין היום לאו הכא‪ ,‬הא‬
‫מיהא דהוה דין מוטעה ובאמת אסור‬
‫התורה הוא בכ״ק‪ ,‬והוא שגג ואכל משוס‬
‫לסבור שומן הוא להוה שוגג מעליא‬
‫לחייבין עליו קרבן‪ ,‬ורק משום הלין שב‬
‫מיליעתו היינו מלא השוגג לא היה אוכל‪,‬‬
‫הכא בלא השוגג גם היה אוכל מחמת ב״ל‬
‫ומחמת ב״ל לא מקרי שוגג ולא הוה כמו‬
‫שני שגגוח שגגת המציאות ושגגת הלץ‬
‫לס״ל למל״מ לחייב וה״נ הסברא אומרת‪,‬‬
‫משא״כ הכא למממת ב״ל לא מקרי שוגג‬
‫וא״כ על שגגת המציאות לאו שב מיליעתו‬
‫הוא‪.‬‬
‫אפי׳ לעצם הדין מושגה אכן הוא לאו‬
‫ו מ י ו ש ב נמי למקרי אין שב מיליעתו‬
‫אפי׳ לד יוחנן לס״ל למחמת‬
‫ב״ל מקד שב מיליעתו משום לט מתילע‬
‫להו לבי לינא וכו׳ לעיין לעיל בביאור לעת‬
‫דו״ח רס״ל דמחמת ב״ד אין חסרון בעצם‬
‫השגגה‪ ,‬היינו ללץ רבי יהולה לתולה בב״ל‬
‫פטור לא משום השגגה למחמת ב״ל‪ ,‬ולכך‬
‫מ ק ד שפיר שב מיליעתו בנתחלף לגם‬
‫מחמת חזרת ב״ר הוה שגגה לחיוב קרבן‬
‫כמו אליבא לחכמים לפליגי על רבי יהולה‬
‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫לחיוב פר אליבא לחכמים לפליגי על ד״י‪,‬‬
‫וחלוי בפלוגחא לר׳ יוחנן ורב אי מקרי שב‬
‫מידיעתו היכא מתחלף‪ ,‬לבין הגמ׳ ביומא‬
‫לעתה הלין בכזיח בינוני ושמא יבא ב״ל‬
‫אחר ויחלש להלין בכזית קטן‪ ,‬להנה כל‬
‫הלין פטור בהוראת ב״ל הוה רק בביטול‬
‫מקצת וקיום מקצת‪ ,‬כלאיתא לקמן לף ג׳‬
‫ע״ב במשנה יש שבת בתורה אבל המוציא‬
‫מרשה״י לרשה״ר פטור וכו׳ עיי״ש בגמי‪,‬‬
‫היינו להוראת ב״ל איירי ככל שוגג‬
‫למסטס בעצם הלין אלא לטעה‪ ,‬וה״נ‬
‫בהוראת ב״ל עצם הלין למוציא חייב כבר‬
‫נפסק וגם האי ב״ל מולה בעצם להלין גם‬
‫עתה לאסור לא כמו להורו‪ ,‬וטעותם לא‬
‫הוה רק בעצם סברתם לחלב מותר אלא‬
‫גם במה לס״ל למותר מחמת הוראתס‬
‫לבעצם ס״ל לגם עתה פסק הלין לאסור‬
‫ורק לעתה שכחו או טעו בדין זה‪ ,‬משא״כ‬
‫בגמ׳ ביומא אפילו יבא ב״ל ויחלש להלין‬
‫בכזית קטן‪ ,‬וגם עתה אסור בכזית קטן רק‬
‫לאינם יולעים לאסור‪ ,‬הא מיהא הא לאין‬
‫יולעים להאיסור בכזית קטן‪ ,‬לא משום‬
‫לטועים אלא לכך ס״ל באמת להלין בכזית‬
‫בינוני‪ ,‬והוה כמו לאמרנו בראוי להוראה‬
‫שוגג‪ ,‬ה״נ הט אפילו לבעצס איסור‬
‫התורה הוא בכזית קטן גם עתה אי יבא‬
‫ב״ל אחר ויחלש להלין בכזית קטן‪ ,‬ומה‬
‫לעתה הלין בכזית בינוני הוה טעות‪ ,‬אכן‬
‫שגגה לחיוב קרבן לא מקרי למה להלין‬
‫היום לאין‪.‬איסור רק בכ״ב הוא משוס‬
‫לס״ל לב״ל לבאמת הלין הט ולא הוה‬
‫טעות ליש כח ביל ב״ל לפסוק הלין‬
‫באיסורים אפילו לבאמת התורה אסרה‬
‫כזית קטן‪.‬‬
 ‫יא‬ ‫מלכים‬
‫)ועיין בגבורת א ד מש״כ בביאור הגמ׳‬
‫התם ביומא‪ ,‬ומשמע מדבדו דכל‬
‫זמן דלא בא ב״ד אחר וחידש דהדין בכ״ק‬
‫אין אסור באמת רק בכ״ב‪ ,‬אכן לכאורה‪.‬‬
‫תמוה הוא דבגמ׳ משמע דכן אסור וכל מה‬
‫דפטור משום דלא שב מידיעתו‪ ,‬ואי באמת‬
‫מותר לא שייך כלל דין קרבן ע״ז דלא הוה‬
‫עבירה ולא בעינן לדין דאין שב מידיעתו‪,‬‬
‫וצ״ע‪ ,‬ויכול להיות דכוונתו למה שכתבנו‪,‬‬
‫אכן עיי״ש בדבריו דלא משמע כן‪(.‬‬
‫גנז׳ אמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב‬
‫ציבור מ״ט אמר קרא בשגגה עד שיהו‬
‫כולן בשגגה אחת ע״כ‪ .‬ועיין בתוס׳ ד״ה‬
‫על‪ ,‬צ״ע אם רוב ציבור עשו בזה הענין‬
‫שנתחלף להם והוי כולן בשגגה אחת אי‬
‫מחייבי ב״ל‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫יש לעיין בספק התוס׳ אמאי לא לחייבי‬
‫ב״ל הא הוי כולן בשגגה אחת‪ ,‬וכן‬
‫משמע לשון התוס׳ להוי בשגגה אחת ולא‬
‫בזה עצמו הספק‪ ,‬ועול יש להבין לאי‬
‫כשנתחלף לכולן אין ב״ל חייבין אפילו להוי‬
‫בשגגה אחת‪ ,‬ע״כ משוס דכשנתחלף ליכא‬
‫לחייב ב״ל מסברא‪ ,‬א״כ אמאי בעינן לרשא‬
‫לא׳ שנתחלף לאין משלים‪.‬‬
‫ו ה נ ה בספק התוס׳ מצינו פלוגתא‬
‫בראשונים‪ ,‬עיין במוס׳ הרא״ש לף‬
‫ל׳ ע״ב ודל הא שוגגין לומיא למזילין‬
‫כגון שהורו ב״ל שחלב מותר ונתחלף‬
‫לציבור חלב בשומן ואכלוהו וכו׳ חייבין‬
‫להביא פר העלם כאילו ילעו שהיה חלב‬
‫ואכלוהו בהוראת ב״ל ותפשוט בעיא‬
‫לרמב״ח וכו׳‪ ,‬משמע לספק לרמב״ח תלוי‬
‫גס לגבי ציבור היכא מתחלף לציבור וליכא‬
‫חסרון בשגגה על שיהו כולן בשגגה אחת‪,‬‬
‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫וס״ל לחולה בב״ל חייב והוה שני שגגוה‬
‫שגגת המציאות והלין ומקרי שפיר שב‬
‫מידיעתו עיי״ש‪ ,‬א״כ הכא שפיר לגם‬
‫לריו״ח לא מקרי שב מיליעתו אפילו‬
‫למחמת מזרת ב״ל מקרי שב מיליעתו‪ ,‬הא‬
‫מיהא לעצם השגגה לב״ל לא מקרי שגגה‬
‫בכיה״ג להגמ׳ ביומא‪ ,‬וכל מה לאיכא ללון‬
‫נו לאיכא חסרון לאין שב מיליעמו היינו‬
‫על שגגת המציאות לסבר שומן וע״ז שפיר‬
‫אין שב מיליעתו‪ ,‬לגס אס יילע לחלב הוא‬
‫היה אוכל מחמת ב״ל‪ ,‬ומיושב גמי אמאי‬
‫לא בעינן כל התנאים לפטור היחיל כמו‬
‫בהוראת ב״ל‪ ,‬להכא לא מיקריא שגגה‬
‫שגגת ב״ל ואין חיוב קרבן‪ ,‬משא״כ‬
‫בהוראת ב״ל להוה שגגה מעליא אליבא‬
‫לחכמים לס״ל יגדל שעשה בהוראת חייב‪,‬‬
‫וכל הפטור הוה משום חיוב הפר לכך‬
‫בעינן כל התנאים לחיוב פר‪.‬‬
‫ולפי״ז יוצא לחלוק שב מיליעתו להגמ׳‬
‫ביומא‪ ,‬דהתם הדיון על השגגה‬
‫מתחלף גרידא וע״ז פשוט דאין שב דגם‬
‫בלא השגגה יאכל‪ ,‬משא״כ בגמ׳ דילן נידון‬
‫הגה׳ על שגגה זו דמחמת ב״ד‪ ,‬כמו‬
‫דהוכחנו לעיל מלשון הגמ׳ ורש״י דזה מי׳‬
‫הגמ׳ דלריו״ח מחמת ב״ד שב מידיעתו‪,‬‬
‫משא״כ להו״א ולרב‪ ,‬וכמו דהוכחנו התם‬
‫מהר״ח לקמן בדף ד׳ דהורו מזידין אליבא‬
‫דרב לא מקרי שב מידיעתו והתם כל השגגה‬
‫היא מחמת ב״ד ולא שיך לומר דלא מקד‬
‫שב מידיעתו דגם בלא השגגה היה אוכל כמו‬
‫בגמי ביומא‪ ,‬אלא דלא מ ק ד שב מידיעתו‬
‫משוס דהשגגה דמחמת ב״ד לא הוה שגגה‬
‫המחייבת קרבן‪ ,‬ולזה הגמ׳ מביאה פלוגתא‬
‫דר״ש ות״ק‪ ,‬עיין לעיל באריכות‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״א‬
‫הלרשא לבשגגה‪ ,‬וכן מלבדו בזה הכלל‬
‫משמע לגם היכא מתחלף לא׳ הא לאין‬
‫מיצטרף לחיוב הוא משום לחייב בפנ״ע‪,‬‬
‫ובתחילה משמע לזה לחייב בפנ״ע לא היה‬
‫סברא רלא יצטרף אלא לאיכא לרשא‬
‫בשגגה‪ ,‬ולכאורה משמע מהר״מ למהלרשא‬
‫לבשגגה נלמל לין זה לכל החייב בפנ״ע‬
‫אין מיצטרף למנין השוגגין‪ ,‬אכן זה תמוה‬
‫למה שיך הך לבעינן שיהו כולן שוגגין‬
‫בשגגה אחת להיכא לחייב בפנ״ע ללא‬
‫יצטרף למנץ השוגגין‪.‬‬
‫למנין השוגגץ עכ״ל‪ .‬הנה בהא לכתב הכלל‬
‫ו נ ר א ה לומר בביאור לברי הר״מ‪ ,‬להנה‬
‫באופן מתחלף לכולן יש לעיין‬
‫למצל הסברא מ ק ד כולן בשגגה אחת לכולן‬
‫שגגו באותה שגגה מתחלף להם‪ ,‬אכן מצל‬
‫שני חלוק היכא לנחחלף לכולן מהיכא לעשו‬
‫כולם ע״פ ב״ל ממש‪ ,‬לבנתחלף אמת להוה‬
‫אומה שגגה אכן השגגגה מתיחסת לכל א׳‬
‫בפנ״ע לכל יחיל ממחלף לו חלב בשומן‬
‫הוה מחמת עצמו ואין שיך מה מתחלף לזה‬
‫למה ממחלף לשני וכל א׳ מתחלף לו הוה‬
‫מחמת עצמו גרילא ולא שיך לכולן אלא‬
‫לכולם שגגו באותו לבר‪ ,‬משא״כ היכא‬
‫לעשו מחמת שגגת ב״ל עצם השגגה היא‬
‫שגגה אחת לכולן‪ ,‬להיכא להורו ב״ל לחלב‬
‫מותר וכך נפסק א״כ הרבר מחמס עצמו‬
‫אץ ילוע איסורו ולא מתיחס לכל א׳ מחמת‬
‫אי יליעתו העצמית ובכי האי גוונא הוה‬
‫ממש אותה השגגה לכולן‪ ,‬ומהר״מ נראה‬
‫לס״ל להיינו הלרשא בשגגה על שיהו כולן‬
‫בשגגה אחת לבעינן להשגגה לא יהיה‬
‫מחממ עצמו אלא כולן באוחה שגגה מחמת‬
‫ב״ל‪ ,‬וזה מש״כ זה הכלל כל החייב בפנ״ע‬
‫אינו מיצטרף להיינו היכא לשגגמו לא הוה‬
‫קרבן‬ ‫יד‬
‫ורק היכא לאחל אכל באופן מתחלף איכא‬
‫הלרשא לבשגגה‪ .‬על שיהו כולן בשעה‬
‫אחת‪ .‬אכן עיין ברמב״ס פי״ג שגגות ה״ה‬
‫וז״ל‪ ,‬וכן אס לא ירע שטעו ובמכון לאכול‬
‫שומן וחלב ואכל חלב הקיבה שהתירוהו‬
‫והיא לא ילע שהוא חלב הקיבה הרי זה‬
‫חייב מפני שאכילתו מפני שגגתו לא מפני‬
‫ההוראה ואינו מיצטרף למנין השוגגין על‬
‫פיהם שנאמר לכל העם בשגגה על שתהיה‬
‫שגגה אחת לכל ע״כ‪ ,‬ועיין בהמשך זה‬
‫הכלל וכו׳ וכל החייב בפנ״ע אינו מיצטרף‬
‫לכל החייב בפנ״ע אינו מיצטרף למנין‬
‫השוגגין מוכרח לפליג על חוס׳ הרא״ש‬
‫לגס היכא מתחלף לציבור אין חיוב פר‪,‬‬
‫דהא מתחלף חייב בפנ״ע כתב הר״מ‬
‫להוה מסברא לאכילתו מפני שגגתו לא‬
‫מפני ההוראה‪ ,‬והיכא לחייב בפנ״ע כתב‬
‫הכלל לאין מיצטרף לחייב פר‪ ,‬א״כ ה״ה‬
‫היכא מתחלף לכולן למסברא חייבין בפני‬
‫עצמן לאטלתן מחמת שגגתן לא מחמת‬
‫ההוראה ה״ה לאין חיוב פר‪.‬‬
‫א כ ן עצם לברי הר״מ צריכין ביאור‪,‬‬
‫לכתחילה משמע למצל הסברא היכא‬
‫מתחלף אפילו לחייב כפנ״ע היה צריך‬
‫להצטרף לחיוב פר‪ ,‬אלא לאיכא לרשא‬
‫בשגגה על שיהו כולן בשגגה אחת‪ ,‬א״כ‬
‫מהיכא הוציא הכלל לכל החייב בפנ״ע אינו‬
‫מיצטרף לחיוב פר‪ ,‬הא לכאורה הלרשא‬
‫לבשגגה שיך" רק היכא ללאחל נתחלף ולא‬
‫היה שגגה אחת בכולם‪ ,‬משא״כ אי לכולם‬
‫נתחלף והוה שגגה אחת ע״ז ליכא לרשא‪,‬‬
‫א״כ מצל הסברא צריך להצטרף כמו בא׳‬
‫לכתב הר״מ למהסברא מיצטרף בלא‬
‫יא‬ ‫מלכים‬
‫חיוב אמאי בעינן לרשא לא׳ שנתחלף‪ ,‬ללצל‬
‫לליכא חיוב ב״ל היכא מתחלף לכולן היינו‬
‫מהלרשא בשגגה להובא בגמ׳ לגבי א׳‬
‫מתחלף לו‪.‬‬
‫ו ה נ ה יש לעיין בגמ׳ בהא לבעינן שיהו‬
‫כולן בשגגה אחת‪ ,‬לאיתא לקמן לף‬
‫ג׳ עמ״א ספק בגמי‪ ,‬הורו ב״ל ועשו‬
‫מיעוט הקהל וחזרו והורו איסור אחר ועשו‬
‫מיעוט הקהל אפילו חלב וע״ז אי מצטרפין‬
‫שניהם לחיוב פר‪ ,‬ולכאורה תמוה הוא ללאו‬
‫שוגגין בשגגה אחת והכא איכא לרשא לעל‬
‫שיהו כולן בשגגה אחת‪ ,‬ועיין בתוס׳ התם‬
‫שהקשו זאת בל״ה וחזרו‪ ,‬והא ללא פשיט‬
‫מההוא דלעיל על שיהו כולן בשגגה אחת‬
‫להכא כיון לתליא בב״ל הוי שגגה אחת‪,‬‬
‫עכ״ל‪ .‬וצריך להבין התירוץ‪.‬‬
‫א כ ן לפמש״כ בלעת הר״מ להלרשא לעל‬
‫שיהו כולן וכו׳ היינו ללא ישגו מחמת‬
‫עצמס אלא מחמת ב״ל‪ ,‬א״כ כמו ללגבי‬
‫חיוב פר איכא צל המס בגמ׳ לצרף שני‬
‫הודות אפילו לשני איסורים משום ללגבי‬
‫כרת או קרנן שוין ומקד הוראה נאותו‬
‫איסור משום זה‪ ,‬עיין לקמן מש״כ נניאור‬
‫הגמי‪ ,‬א״כ ה״ה נמי ללגני הלין לעל שיהו‬
‫כולן נשגגה אחת לנעינן שיהו כולן שוגגין‬
‫בשגגה אחת מחמס ב״ל מועיל נמי הך‬
‫להוה אותה הוראה משום לאיסורן שוה או‬
‫קרבן וכו׳ ושפיר עשו כולן מחמת ב״ל‪,‬‬
‫משא״כ אי נימא לבעינן אותה שגגה לכולן‬
‫לכאורה לזה אין מועיל מה לאיסורן שוה‬
‫או קרבן שוה‪ ,‬וזה מה שתירצו בתוס׳‬
‫להיינו אפילו להתוס׳ איסתפקו לעיל בדין‬
‫על שיהו כולן בשגגה אחת אי הוה אומה‬
‫שגגה או ליהיה שגגה אחת לכולן היינו‬
‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫מחמת ב״ל אין מיצמרף למנין השוגגין‪,‬‬
‫והיינו הלרשא בשגגה על שיהו כולן בשגגה‬
‫אחת להיינו מחמת ב״ל‪ ,‬ובאמת לזה הכלל‬
‫אזיל גס על תחילת ההלכה בגוונא לת״ח‬
‫שילע שמעו וכו׳ אכן התם פשוט הוא ללאו‬
‫בכלל שוגג ע״פ ב״ל כלל‪ ,‬עיין מש״ב לקמן‬
‫ע״ב בלעת הר״מ נזה‪ ,‬אלא אפילו היכא‬
‫מתחלף לבעצם שוגג הוא מחמת הוראה‪,‬‬
‫אפ״ה מכיון ללא עשה מחמת הוראה אין‬
‫מיצמרף מלרשא לכשגגה‪ ,‬וזה מש״כ הר״מ‬
‫זה הכלל לכל החיינ נפנ״ע אפילו היכא‬
‫ירק עשייתו לא מחמת הוראה אפ״ה אין‬
‫מיצטרף‪ ,‬וכל היכא לחייב נפנ״ע אין‬
‫מיצמרף לחיוג פר‪) ,‬ולקמן ננאר עצס לנרי‬
‫הר״מ אמאי לגני ק״י פשוט מסנרא לחייג‬
‫משא״כ לגני חיוג פר נעינן לרשא‪ (.‬ולפי״ז‬
‫פשומ הוא לגס היכא לנתחלף לצינור לאין‬
‫חיוג פר משום ללא הוה שגגה ע״פ נ״ל‬
‫וזה מה מלמל מנשגגה‪.‬‬
‫יעיין נרש״י ל״ה שאינו‪ ,‬ואין מניאין פר‬
‫לנעינן שיהו כולן ממש שוגגין‬
‫גשגגה אחת ע״פ נ״ל‪ ,‬מלוייק מלשונו כמו‬
‫לעת הר״מ לשגגה אחת היינו ע״פ ב״ל‪,‬‬
‫לאל״כ מה הוסיף ע״פ ב״ל‪ ,‬משא״כ תוס׳‬
‫הרא״ש ס״ל למלרשא בשגגה על שיהו כולן‬
‫בשגגה אחת היינו אפילו מתחלף לכולן‬
‫לכולן שוגגין באותה שגגה ולא בעינן לעצם‬
‫השגגה תהיה שגגה אחת לכולם להיינו‬
‫מחמת ב״ל‪ ,‬וזה עצמו ספק התוס׳ בלרשא‬
‫לבשגגה אי בעינן לוקא שגגה אחת מחמת‬
‫‪ 5‬״י וא״כ בנתחלף לכולן אפי׳ לכולן אותה‬
‫שגגה אין חיוב פר‪ ,‬או למספיק ללכולן‬
‫אומה שגגה אפי׳ לא מחמת ב״ל‪ ,‬ומיושב‬
‫מה להקשינו בתוס׳ לאי נתחלף לכולן ליכא‬
 ‫מלכים‬ ‫ד ף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫טז‬
‫לא הוה משוס שגגתו גרילא אלא גם מחמת‬ ‫מחמת ג״ל‪ ,‬כל הפיקס אי גם נאותה‬
‫ב״ל וזה לא הוה שגגה עיי״ש‪ ,‬א״כ לר״מ‬ ‫שגגה אפי׳ לא י מחמת נ״ל מקרי שגגה‬
‫לס״ל כחכמים דפליגי על ר״י וס״ל ליחיל‬ ‫אחת אכן אי הוה שגגה מחמת נ״ל ולא‬
‫שעשה בהרב״ל חייב‪ ,‬ורק היכא לאיכא רוב‬ ‫מחמת עצמן נרור למקרי שגגה אחת‪ ,‬וזה‬
‫ציבור היחיל פטור‪ ,‬א״כ בעצם השגגה‬ ‫מש״כ התום׳ כיון לתליא מ ״ ל הוי שגגה‬
‫מחמת ב״ל שפיר הוה שגגה מעליא‪ ,‬וכל‬ ‫אחת לאי עשו כולן מחמת שגגת ג״ל‬
‫מה לשיך פטור משום תולה בב״ל )לעיין‬ ‫משוס זה גדלא מ ק ד שפיר שגגה אחת‬
‫מש״כ לקמן ע״ב לאליבא להר״מ היכא‬ ‫אפילו ללא הוה אותה שגגה ממש‪ ,‬זה״;‬
‫לאיכא ציבור וחיוב פר‪ ,‬כל הפטור מק״י‬ ‫לתוס׳ הרא״ש מולה נזה לאי הוה מחמת‬
‫לציבור הוא משוס לתלו בב״ל‪ ,‬כמו שכתב‬ ‫שגגת ג״ל וכולן עשו מחמת הוראת ב״ל‬
‫הר״מ להליא פי״ב ה״א‪ (.‬היינו היכא‬ ‫מקד בשגגה אחת אפילו ללא הוה אותה‬
‫לעשה ע״פ ממש כלעת ר׳ יוחנן אליבא‬ ‫שגגה‪ ,‬כמו סברת ר״מ ורש״י‪.‬‬
‫לרבי יהורה‪ ,‬ושפיר אתיא הר״מ אפי׳ כרב‪.‬‬
‫ר מ ב ״ ם פי״ג שגגות ה״ה ח״ל‪ ,‬וכן אס‬
‫ע ו ד בר״מ‪ ,‬הנה מלשון הגמי מולה רב‬ ‫לאכול‬ ‫לא ילע שמעו ונתכוין‬
‫שאץ משלים וכו׳ משמע לכל מה‬ ‫שומן וחלב ואכל חלב הקיבה שהתירוהו‬
‫והוא לא ילע שהוא מלב הקיבה ה ד זה ‪ .‬לבעינן לרשא בשגגה לאין משלים היינו לרב‬
‫חייב מפני שאכילתו מפני שגגתו לא מפני לס״ל ללגבי יחיל מקד תולה בב״ל אפ״ה‬
‫ההוראה ואינו מיצטרף למנין השוגגין על לגבי חיוב פר איכא לרשא בשגגה על שיהיו‬
‫פיהם שנאמר לכל העס בשגגה על שתהיה כולן בשגגה אחת‪ ,‬משא״כ לר׳ יוחנן לס״ל‬
‫ללא מקרי תולה בב״ר ה״ה נמי מסברא‬ ‫שגגה אחת לכל‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫אין משלים ולא בעינן לרשא לזה מבשגגה‪,‬‬ ‫ל כ א ו ר ה משמע מהר״מ לס״ל כר׳ יוחנן‬
‫להיכא מתחלף לא תולה בב״ל ותמוה הר״מ לכתב מסברא לחייב בפנ״ע‬
‫הוא‪ ,‬לכתב לבנסמלף סייב מסברא לאכילתו לאכל מחמת שגגתו לא מחמת הוראה‪,‬‬
‫מפני שגגתו לא מפני ההוראה ולא ס״ל ואפ״ה צדך הלרשא בשגגה לאין מיצטרף‬
‫למנץ השוגגין לחיוב פר‪.‬‬ ‫כרב לאפיצו מתחלף מקד תולה בב״ל‬
‫ו נ ר א ה לומר להנה אפי׳ לחכמים לפליגי‬ ‫ופטור‪ ,‬אכן לפמש״כ לעיל בביאור הגמ׳‬
‫על רבי יהולה ולא ס״ל המיעוט‬ ‫הא ללרב אין חייב היכא מתחלף היינו‬
‫מבעשותה לרק בעושה ע״פ עצמו ולא‬ ‫משום ללין לרבי יהולה מבעשותה למעוטי‬
‫בהוראת ב״ל ומסברא חייב אפילו בעושה‬ ‫יחיד שעברב״ל ופטור‪ ,‬הוא משוס למחמת‬
‫ע״פ ב״ל‪ ,‬אפ״ה היכא לאיכא פר פטודן‪,‬‬ ‫ב״ל הוה חסרון בעצם השגגה ולכך אפי׳‬
‫וכן איתא להריא בר״מ פי״ב ר״ג להיכא‬ ‫מתחלף לעצם השגגה מתחלף הוה שפיר‬
‫לאיכא פר שאר העם פטורין מק״י‪,‬‬ ‫שגגה מעליא הא מיהא ללאו שב מיליעתו‬
‫משא״כ היכא לאיכא מיעוט ס״ל לתייבין‬ ‫הוא לאינו שב רק מחמת ב״ל ומחמת ב״ל‬
‫כמ״ש פי״ג ה״א‪ ,‬ואפילו היכא לאיכא רוב‬ ‫לא מ ק ד שגגה לתיוב קרבן‪ ,‬א״כ אטלתו‬
 ‫יז‬ ‫מלכים‬
‫מלוי פטור היחיל כלל מסברא אלא בחיוב‬
‫הפר א״כ אי באופן ממחלף ס״ל להר״מ‬
‫דבלא לרשא לבשגגה היה חיוב פר אמאי‬
‫חייב ק״י בפנ״ע‪ ,‬ומה הסברא לאכילמו‬
‫מחמת שגגתו ולא מחמת הוראה וכי‬
‫הפטור הוא משום לאכילתו מחמת הוראה‬
‫הא אפילו היכא לעשה מחמת הוראה אי‬
‫ליכא פר חייב הרי ללא הוה משוס לאכילתו‬
‫מחמת הוראה אלא משוס לחיוב הפר‬
‫פוטרו מק״י א״כ ה״ה נמי הכא לאיכא‬
‫חיוב פר בלא לרשא להיה לו ליפטר מחיוב‬
‫ק״י‪ ,‬אכן עיין באמת בר״מ בפי״ב ה״א‬
‫לכתב ושאר העם פטורין מן הקרבן ואע״ג‬
‫להן העושין משום לתלו בב״ל הרי לכתב‬
‫להליא לפטורין משום לתולה בב״ל‪ ,‬אכן‬
‫באמת לתמוה הוא להא הר״מ לא פסק‬
‫כר״י וס״ל היכא לעשו מיעוט או אפילו‬
‫רוב אי ליכא פר מייבין הרי לתולה בב״ל‬
‫לא הוה סיבה לפטור‪ ,‬ואיך כחב להפטור‬
‫לשאר העם משום לתלו בב״ל‪.‬‬
‫ועיין לקמן בע״ב לביארט לעת הר״מ‪,‬‬
‫דאפילו אי לא ס״ל מיעוטא לרבי‬
‫יהולה אפ״ה פשטיה לקרא מיירי בחולה‬
‫בעצמו ולא בעשה ע״פ ב״ל‪ ,‬ולכך אפי׳ אי‬
‫בסתם היכא לליכא פר אי תולה בב״ל חייב‬
‫אפילו ללא מייד התורה בהאי גוונא‪ ,‬לבלא‬
‫מיעוט לימ לנו לחלק ומסברא ה״ה גס‬
‫בתולה בב״ל‪ ,‬אכן היכא לאיכא חיוב פר‬
‫מסברא לא היינו מחייבים ק״י אי ליכא‬
‫חיוב בפירוש בתורה‪ ,‬לכיון להתורה מחייבת‬
‫פר משמע לזה החיוב ואין עול חיוב ולכך‬
‫היכא לאיכא חיוב פר אי תולה בב״ל ליכא‬
‫ק״י לחיוב ק״י לא אייד בתולה בב״ל‪,‬‬
‫משא״ה היכא לתולה בעצמו אפילו לאיכא‬
‫דף ב׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫ציבור אי ליכא פר חייבין הציבור ק״י עיין‬
‫פי״ד ה״ה‪ ,‬היינו אפי׳ דלא ס״ל כרבי‬
‫יהולה לאיכא פטור מק״י היכא לעשה‬
‫ע״פ ב״ל הא מיהא להיכא לאיכא פר‬
‫פטורין‪ ,‬א״כ יוצא להפטור מק״י לציבור לא‬
‫הוה מסברא ואלרבא מסברא איכא חיוב‬
‫וכל הפטור משום לאיכא חיוב פר‪ ,‬וא״כ‬
‫אליבא לחכמים אין סברא למשוס לאיכא‬
‫חיוב קרבן ליחיל ללא יצטרף לחיוב פר‬
‫לחיוב פר אינו חלוי בחיוב היחיל ואלרבא‬
‫פטור היחיל תלוי בחיוב הפר‪ ,‬ולכך אפי׳‬
‫למסברא חייב בפנ״ע אין ראיה לחיוב פר‪,‬‬
‫אכן הגמ׳ אתיא אליבא לרבי יהולה לס״ל‬
‫למסברא אין חיוב ק״י היכא לחולה בב״ל‬
‫אפילו היכא לליכא פר‪ ,‬ובזה הגמ׳ למלה‬
‫מסברא לכל חיוב המורה פר היינו היכא‬
‫ללא נאמר חיוב הקרבן ליחיד‪ ,‬ולכך אליבא‬
‫ל ד יוחנן לבאופן ממחלף לא מקרי מולה‬
‫מ ״ ל וחייב קרבן יחיל ה״ה נמי לבהאי‬
‫גיייגא לא מיירי חיוב פר‪ ,‬משא״כ אליבא‬
‫לרב לבהאי גוונא איכא הלין פטור למולה‬
‫ננ׳׳ל לכך בעינן לרשא בשגגה לליכא חיוב‬
‫פי‪ /‬למסברא גם בהאי גוונא מיירי חיוב‬
‫הפר‪ ,‬ולכך הר״מ לפסק כחכמים ומסברא‬
‫איכא חיוב ק״י וכל הפטור משום חיוב‬
‫הפר‪ ,‬ולא שייך הך סברא לאימא בגמ׳ ללא‬
‫נאמר חיוב פר רק היכא לאיכא פטור‬
‫ליחיל לאלרבה הפטור ליחיל הוא משוס‬
‫הפר‪ ,‬לכך צריך הלרשה לבשגגה אפילו אי‬
‫מסברא חייב בפנ״ע‪.‬‬
‫א כ ן צריך להבין עצם לברי הר״מ להא‬
‫הר״מ ס״ל לכל הפטור בציבור היינו‬
‫רק היכא לאיכא פר ומסברא אפילו עשו‬
‫רוב ציבור אי ליכא פר חייבין‪ ,‬הרי ללא‬
 ‫מלכים‬ ‫ד ף ב׳ ע״ב‬ ‫קרנן‬ ‫יח‬

‫הוה על האי גוונא לשב״ע ושב״ז‪ ,‬אכן‬ ‫פר חייב בק״י‪ ,‬לעל האי גוונא למולה‬
‫לתמוה הוא‪ ,‬לאמאי באמת שוגג הוה אי‬ ‫בעצמו נאמר להליא ק״י ועצם חיוב פר לא‬
‫ס״ל לטעו ואפ״ה עשה‪ ,‬ולכאורה גס‬ ‫הוה סתירה לק״י‪ ,‬ורק היכא למולה בב״ל‬
‫בע״ה אי ס״ל לטעו אי עשה ע״פ מזיל‬ ‫להמורה לא מייד בפירוש לאיכא ק״י‬
‫הוא‪ ,‬ולכאורה הוה משגה מפורשת לקמן‬ ‫בתולה בב״ל‪ ,‬מסברא אין לחייב היכא‬
‫לף ל׳ עמ״ב שוגגין ועשו מזילין הרי אלו‬ ‫לאיכא פר‪ ,‬עיי״ש באריכות ביאור ענין זה‪.‬‬
‫פטורין‪ ,‬ועיין ברש״י משוס למזיל לא בר‬ ‫ולכך בנתחלף כתב הר״מ למסברא חייב‬
‫קרבן‪ ,‬ובמשנה אין חילוק בין מ״ח לע״ה‬ ‫ק״י לאכילתו מחמת שגגתו לא‬
‫ומשמע לבכל גוונא מזיל הוא אפי׳ ע״ה‪.‬‬ ‫מחמת ההוראה ולאו תולה בב״ל הוא‬
‫ו ה נ ה עיין ברמב״ס שגגות פי״ג ה״ה‬ ‫אפילו למסברא בלא לרשא איכא חיוב פר‪,‬‬
‫ודל‪ ,‬בל״א כשהיה זה שילע שטעו‬ ‫וכן צריך הר״מ הלרשא לאין חיוב פר‬
‫חכם או תלמיל שהגיע להוראה אבל אם‬ ‫אפילו אי מסברא חייב בפנ״ע לגס היכא‬
‫היה ע״ה ה ד זה פטור שאין יליעחו‬ ‫לפטור מק״י הוא משוס לאיכא חיוב פר‬
‫באיסורין ידיעה ולאיח ומצטרף למנין‬ ‫וחיוב פר לא מלוי בפטור הציבור‪ ,‬משא״כ‬
‫השוגגין על פיהם ע״כ‪ .‬והנה הר״מ לא‬ ‫אליבא לרבי יהולה להפטור מק״י הוה‬
‫כתב למיירי רק באופן לטעה במצוה‬ ‫מסברא אפילו בלא חיוב פר‪ ,‬א״כ כשהתורה‬
‫לשמוע כמו בת״ח‪ ,‬ומשמע לבכל גוונא‬ ‫מחייבת פר מסתמא אייד על גומא ללא‬
‫מקד שוגג‪ ,‬כמו להוכחנו מהגמ‪ /‬ועיין‬ ‫;אמר עליהם חיוב ק״י‪ ,‬ולכך אליבא לרבי‬
‫לקמן להוכחנו מהר״מ למייד לוקא באופן‬ ‫יוסק באופן מתחלף לחייב בפ;״ע ולא‬
‫ללא טעה במצוה לשמוע‪ ,‬להא הר״מ כמב‬ ‫מקרי מולה בב״ל ה״ה נמי לבהאי טמא‬
‫לע״ה גם מיצטרף למנין השוגגין לחיוב‬ ‫ליכא החיוב פר וכל מה לבעיק לרשא‬
‫פר‪ ,‬ועיין בה״ו לכתב הר״מ לכל חיוב פר‬ ‫בשגגה רק אליבא לרב‪.‬‬
‫הוה רק היכא לעשה העם מחמת הוראה‬
‫דף ב׳ ע ״ ב‬
‫שהטעתן‪ ,‬ולכאורה באופן לטעה במצוה‬
‫גם׳ ראוי להוראה‪ ,‬כגון מאן אמר רבא‬
‫לשמוע לא הוה מחמת טעות בהוראה‪ ,‬א״כ‬
‫כגון שב״ע ושב״ז א״ל אביי כה״ג‬
‫מוכרח למה שכתב הר״מ לע״ה מיצטרף‬
‫מזיל הוא ע״כ‪ .‬מלשון הגמ׳ משמע‪ ,‬לכל‬
‫לחיוג פר אפילו לילע לטעו‪ ,‬מייד לעשה‬
‫הקושיא כה״ג מזיל הוא בה״ג לשב״ע‬
‫ע״פ ולא משום לטעה נמצוה לשמוע‪.‬‬
‫ושב״ז‪ ,‬אבל‪.‬באין ראוי להוראה כהני‪ ,‬וכגון‬
‫א כ ן עיין התם נה״ו וז״ל‪ ,‬הורו נ״ל‬ ‫בלא סביר או ללא גמיר לאיתא בגמ׳ לעיל‪,‬‬
‫בשגגה וילעו הקהל שטעו ושאין‬ ‫לא קשיא מזיל הוא‪ ,‬ואין צדך לומר למייד‬
‫ראוי לקבל מהן ואעפ״כ עשו הקהל על‬ ‫נטעו במצוה לשמוע לבד חכמים כתי׳‬
‫פיהם אלו ואלו פטודן מן הקרבן ב״ל‬ ‫הגמ׳ על האי גומא לשב״ע ושב״ז‪ ,‬ומקד‬
‫פטודן מפני שלא עשו הקהל מפגי הוראה‬ ‫שוגג אפי׳ אי לא טעה במצוה לשמוע וכו‪/‬‬
‫שהטעתן וכל העושים פטודן מן הקרבן‬ ‫וכן עיין ברש״י לכל הקושיא למזיל הוא‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ב׳‬ ‫יד קרבן‬
‫יולעים יותר ממנו בליני התורה‪ ,‬ועשה‬ ‫מפני שמזילין הן שהרי ידעו שמעו ושאין‬
‫ע״פ מחמת שכך הלין כמו נ״ל‪ ,‬ולכך‬ ‫ראוי לעשות עכ״ל‪ .‬והנה מהא לכתב הר״מ‬
‫באמת כל שאלת הגמ׳ מזיל הוא‪ ,‬רק‬ ‫הנועם לנכי פמור מפר משוס ללא עשו‬
‫בכה״ג לשב״ע ושב״ז לראויים להוראה‬ ‫מחמת הוראה שהטעתן‪ ,‬מוכרח ללא מייד‬
‫כשב״ע ושב״ז להם ממש כמו ב״ל לא היה‬ ‫בת״ח‪ ,‬לבת״ח לא בעינן לנועם זה רת״ח‬
‫להם לסמוך על לעת ב״ל ולומר להן‬ ‫לילע שמעו לאו שוגג הוא כלל בהוראה‬
‫טועים ולא ב״ל‪ ,‬ומשו״ה רק בכה״ג מזיל‬ ‫ליליעתו גאיסורין יליעה‪ ,‬כמו רכחב הר״מ‬
‫הוא‪ ,‬משא״כ ראוי להוראה ללא הוה‬ ‫בה״ה‪ ,‬אלא מייד בע״ה‪ ,‬ואפ״ה כתב‬
‫כשב״ע ושב״ז‪ ,‬לא מקד מזיל במה שסמך‬ ‫לפמודן העושים משום למזילין הן‪ ,‬הרי‬
‫על לעת ב״ל ולא על לעת עצמו‪ ,‬וכל מה‬ ‫לנס בע״ה לילע שמעו מקרי מזיל ומאי‬
‫לצריך לומר למייד בגוונא לטעו במצוה‬ ‫שנא מה״ה למקד שוגג‪.‬‬
‫לשמוע היינו בשב״ע ושב״ז‪ ,‬אבל סתם ראוי‬
‫יהגה עיין בתוס׳ הרא״ש ריש מכילתין‬
‫להוראה מקד שוגג בזה לסמך על לעס‬
‫וז״ל‪ .‬לכל שאין לעתו מסכמת‬
‫ב״ל‪.‬‬
‫לדעת ב״ל תולה בלעת עצמו וכר‪ ,‬ואמרינן‬
‫אכן במשנה לקמן בשוגגין ועשו מזילין‪,‬‬ ‫נמי זה הכלל התולה בעצמו חייב לאתרי‬
‫מייד לעשו מזילין ע״פ ב״ל אפילו‬ ‫מנעט בהוראה מי שרגיל לבעמ בהוראה‬
‫לס״ל לב״ל טועים הן אפ״ה עשו ע״פ‬ ‫אע״פ שעתה הוא מסכים ללעת ב״ל מקד‬
‫במזיל‪ ,‬ולא משוס לסמכו על לעת ב״ל והם‬ ‫תולה בעצמו ולכ״ש כל אלם שאין לעתו‬
‫טועים ולא נ״ל‪ ,‬אלא לעשו ע״פ ב״ל‬ ‫מסכמת עם ב״ל‪ ,‬עכ״ל‪ .‬לכאורה לבד‬
‫במזיל אפילו לטועיס הן‪ ,‬וכלשון הר״מ‬ ‫חוס׳ הרא״ש תמוהים להא במשנה איתא‬
‫וירע הקהל שטעו ואין ראוי לקבל מהן‬ ‫לרק בת״ח וכיוצא בזה מקרי תולה בעצמו‬
‫ואעפ״כ עשו ע״פ‪ ,‬וכן מלשון הר״מ לב״ל‬ ‫אי ילע שטעו‪ ,‬משא״כ ע״ה מקד תולה‬
‫פטודן מפני שלא עשו מחמת הוראתן‬ ‫אפי׳ אי ס״ל לב״ל טעו‪ ,‬ואין כתב‬
‫שהמעתן‪ ,‬להיינו רעשו ע״פ אבל לא מחמת‬ ‫התוס׳ הרא״ש ולכ״ש כל אלם שאין לעתו‬
‫טעות בהוראה להא הן ס״ל לב״ל טועים‬ ‫מסכמת עס ב״ל‪.‬‬
‫ולא מחמת טעות ב״ר עשו‪ ,‬אלא עשו ע״ס‬
‫ו נ ר א ה בביאור הענין‪ ,‬לבאמת חלוק‬
‫במזיל‪ ,‬ולכך אפילו להמשנה אייד בע״ה‪,‬‬
‫המשנה להכא היכא לילע לטעו‬
‫ובאמת לשוגג הוא בהוראה‪ ,‬לאין יליעתו‬
‫ועשה ע״פ‪ ,‬מהמשנה לקמן לשוגגין ועשו‬
‫באיסודן יליעה וראית כמ״ש הר״מ‪ ,‬הא‬
‫מזילין‪ ,‬להמשנה הכא אייד לילע שמעו‬
‫מיהא ללא עשה מחמת המעות אלא במזיד‪,‬‬
‫יאפ״ה לא סמך על לעתו אלא סמך על‬
‫ושפיר מזיל הוא ולאו בר קרבן הוא‪.‬‬
‫לעת ב״ל‪ ,‬וכלשון המשנה והלך ועשה על‬
‫ואתי שפיר תוס׳ הרא״ש לכתב לכל אלם‬ ‫פיהן‪ ,‬להיינו לאפילו לס״ל לב״ל טעו לא‬
‫שאין לעתו מסכמת עם ב״ר‪ ,‬הא‬ ‫סמך על לעתו אלא סמך על ב״ל להלין‬
‫במשנה איתא לרק נת״ח לראוי להוראה‬ ‫אמת כמו להורו ולאו טועים הס‪ ,‬וב״ל‬
 ‫מלבים‬ ‫דף כ׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫־‬
‫הוראה שהמעתן‪ ,‬היינו משוס למייד גם‬ ‫וידע שמעו מקרי מוצה בעצמו ולא כל אדם‬
‫בע״ה לאין יליעתו באיסורין יליעה ולאית‬ ‫לס״ל לב״ל מועיס‪ ,‬לבמשנה איירי לסמן‬
‫ובאמת שוגג הוא ע״פ הוראה‪ ,‬וכל החסרון‬ ‫על לעת ב״ל ולא על לעת עצמו‪ ,‬ובזה‬
‫בעשיה‪ ,‬ואע״ג לאין לעתו מסכמת לב״ל‬ ‫באמת אינא חילוק בין ת״ת לע״ה‪ ,‬לת״ת‬
‫אפ״ה מ ק ד שוגג ע״פ‪ ,‬לבאמת שוגג הוא‬ ‫ליריעתו באיסורין יליעה שפיר מקרי אין‬
‫ומה לס״ל למועין הן לאו כלום הוא לאין‬ ‫לעתו מסכמת ללעת ב״ל אפילו לסמן על‬
‫לעתו באיסודן יליעה‪.‬‬ ‫לעת ב״ל ולא על דעת עצמו‪ ,‬משא״כ ע״ה‬
‫לאין יליעתו באיסורין יליעה כל היכא‬
‫א כ ן עיין בתיס׳ הרא״ש לפליג על הר״מ‪,‬‬ ‫לסמן על לעת ב״ל הרי לעתו מסכמת עם‬
‫וס״ל להחסרון בת״ח היינו החסרון‬ ‫ב״ל‪ ,‬אכן היכא דלא סמן כלל על לעת‬
‫לשוגגין ועשו מזירין‪ ,‬עיין ריש מכילתין‬ ‫ב״ל אלא לעשה ע״פ אפילו לנוועיס הן‪,‬‬
‫וז״ל‪ ,‬לכל שאין לעתו מסכמת לב״ל מולה‬ ‫הרי אין לעתו מסכמת עם ב״ל וליכא‬
‫בלעת עצמו לתנן במתניתין לקמן שוגגין‬ ‫כפק״מ בזה אי ס״ת הלא או ע״ה ומקרי‬
‫ועשו מזילין פמורין אלמא כיון לנראה‬ ‫תולה בעצמו‪.‬‬
‫לציבור "שמעו לא הוי הוראה הה״נ יתילי‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬היינו לאותו הלין התם משום לאין‬
‫ר מ ב ״ ם פי״ג ה״ה וז״ל‪ ,‬וכן אם לא היו‬
‫לעתם מסכמת לב״ל הוא החסרון בת״ח‪,‬‬
‫העושין שוגגין ע״פ הוראה הרי‬
‫ולא משוס לבאמת לאו שוגג הוא בהוראה‬
‫ב״ר פנוורין וכל העושין חייבין כיצל הורו‬
‫משום דידיעמו באיסורין ידיעה ולאית‪ ,‬וכל‬
‫ב״ל לאכול חלב הקיבה כולי וילע א׳ שמעו‬
‫החילוק במשנה בין מ״ח לע״ה‪ ,‬היינו‬
‫ומלב הקיבה אסור ואכלו מפני הוראתן‬
‫כמ״ש לעיל לבמשנה אייד לסמך על ב״ל‬
‫שהיה עולה על לעתן שמצווה לשמוע מבית‬
‫ולא סמך על לעתו במה לס״ל למועין הן‪,‬‬
‫לין ואע״פ שהם מועים הרי זה האוכל חייב‬
‫ולכך אי ע״ה הוא שפיר לעתו מסכמת‬
‫ממאת קבועה על אכילתו ואינו מיצמרף‬
‫ללעת ב״ל והא לס״ל רמעו לאו כלום הוא‪,‬‬
‫למנין השוגגין על פיהם בל״א כשהיה זה‬
‫משא״כ בת״ח ליליעתו באיסודן יליעה‬
‫שילע שמעו חכם או תלמיל שהגיע להוראה‬
‫ולאית אפילו לסמך על לעת ב״ל לא מ ק ד‬
‫אבל אס היה ע״ה הרי זה פמור שאין‬
‫ללעתו מסכמת עם לעת ב״ל להא ילע‬
‫יליעמו באיסורין יליעה ולאית ומצמרף‬
‫למעו והוה יליעה ולאיח‪.‬‬
‫למנין השוגגין על פיהם ע״כ‪ .‬משמע בר״מ‬
‫ו ה נ ה לכאורה לעת הר״מ צריך ביאור‪,‬‬ ‫לכל החסרון‪ -‬במ״ח הוא משום ללאו שוגג‬
‫למהר״מ משמע רכל החסרון‬ ‫ע״פ הוראה‪ ,‬והיינו משום ליליעתו‬
‫בת״ח הוא רק משום ללא שוגג ע״ס‬ ‫באיסורין יליעה ולאית‪ ,‬משא״כ ע״ה לאין‬
‫הוראה‪ ,‬אכן בעצם העשיה לעשה משוס‬ ‫ידיעתו וכו׳ לא מ ק ד לאין שוגג ע״ס‬
‫למצוה לשמוע מבית דין ליכא חסרון‪ ,‬לעיין‬ ‫הולאה אפילו אין לעמו מסכמת ללעת‬
‫בר״מ פי״ב ה״א בלין חיוב פר ופמור‬ ‫ב״ל‪ ,‬כמ״ש בה״ו לכל החסרון בשוגגין‬
‫הציבור מק״י וז״ל‪ ,‬ושגגו העם בהוראתם‬ ‫ועשו מזידין הוא משום ללא עשו מחמת‬
‫בא‬ ‫מלכים‬
‫מצד הסברא היה מיצטרף לחיוב פר ורק‬
‫דאיכא דרשא בשגגה עד שיהו כולן בשגגה‬
‫אחת‪ ,‬ולכאורה תמוה אמאי בעינן דרשא‬
‫לזה‪ ,‬הא לא עשה כלל מחמת הוראה‪ ,‬כמו‬
‫דכתב הר״מ דמהאי טעמא חייב בפנ״ע‪,‬‬
‫אכן משמע מהר״מ דבאמת חיוב הפר לא‬
‫הוה כלל משום דעשו מחמת הוראה אלא‬
‫כל דשגגו העם בהוראה אי עשו איכא חיוב‬
‫פר‪ ,‬ובעשיה לא איכפת לן אי הוה מחמס‬
‫הוראה אי לאו‪ ,‬וכל מה דבעינן עשיה‬
‫מחמת הוראה היינו מהדרשא דבשגגה‪ ,‬עיין‬
‫לעיל בע״א דביארנו דהדרשא בשגגה לדעת‬
‫הר״מ היינו דבעינן עשיה מחמת ב״ד‪,‬‬
‫עיי״ש‪.‬‬
‫ו ה נ ה עיין לעיל דהקשינו‪ ,‬אמאי לגבי חיוב‬
‫ק״י כמב הר״מ דמסברא חייב‪ ,‬הא‬
‫מסברא ליכא כלל פטור מק״י בהוראת‬
‫ב״ד‪ ,‬וכל הפטור נאמר רק היכא דאיכא‬
‫פר‪ ,‬וא״כ הכא דכתב הר״מ דמסברא איכא‬
‫חיוב פר‪ ,‬לכאורה ה״ה היה צריך ליפטר‬
‫מק״י‪ ,‬דק״י מלוי בחיוב פר‪ ,‬ועיי״ש‬
‫דכמבנו דאפילו דכל הפטור מק״י נאמר‬
‫רק היכא דאיכא חיוב פר‪ ,‬עצם הפטור הוא‬
‫משום דתולה בב״ד‪ ,‬כמ״ש הר״מ להדיא‬
‫בפי״ב ה״א ושאר העם פטורין וכו׳ מפני‬
‫שתלו בבית דין‪ ,‬משא״כ היכא דתולה‬
‫בעצמו אפילו דאיכא חיוב פר‪ ,‬לא שייך כלל‬
‫הפטור וחייב ק״י‪ ,‬ועיין לקמן באריכות‬
‫מש״כ בביאור הדבר‪.‬‬
‫ולפי״ז נראה דאיכא חילוק בין דין עשיה‬
‫מחמת ב״ד לגבי חיוב פר‪ ,‬לדין‬
‫עשיה מחמת ב״ד לגבי פטור מק״י‪ ,‬דלגבי‬
‫חיוב פר הא דבעינן עשיה מחמת ב״ד‬
‫היינו מדרשא דבשגגה‪ ,‬ועיין לעיל ע״א‬
‫ע״ב‬ ‫דף ב׳‬ ‫קיבץ‬
‫יעשו העם והם סומכין על הוראתם‪ ,‬וכן‬
‫בה״ב ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם‬
‫ויהו העושין שוגגין על פיהם ומדמים‬
‫שהדבר שהורו בו כדח הורו‪ ,‬משמע דשני‬
‫דברים בעינן בדין חיוב פר ופעור יחידין‪,‬‬
‫גס עושים ע״פ ב״ד וגם שוגגין ע״פ ב״ד‪,‬‬
‫והכא כמב במחילה ההלכה וכן אם לא היו‬
‫העושין שוגגין ע״פ ההוראה הרי ב״ד‬
‫סמורין וכל העושין חייבין כיצד וכר‪ ,‬משמע‬
‫לבא לבאר הדין דשוגגין ע״פ הוראה‪ ,‬וכן‬
‫בהמשך ההלכה דהביא דין דנמחלף כמב‬
‫משום ללא עשה מפני ההוראה אלא מפני‬
‫שגגתו‪ ,‬משמע דבא לבאר בזה הדין דבעינן‬
‫עישין ע״פ הוראה‪ ,‬א״כ משמע דכל הדין‬
‫בת״ח הוא משום דלאו שוגג ע״פ‪ ,‬ובעשיה‬
‫ליכא חסרון אפי׳ דעשה משום דטעה במצוה‬
‫לשמוע‪ ,‬ולכאורה תמוה הוא דהא הר״מ‬
‫כתב בה״ו בשוגגין ועשו מזידין דהפנוור‬
‫מפר משוס דלא עשו מחמת הוראה‬
‫שהטעתן‪ ,‬היינו דבעשיה בעינן ע״פ טעות‬
‫בהוראה ולא סגי דיעשו ע״פ ב״ד גרידא‪,‬‬
‫כמו דכתב התם דידעו דטעו ואעפ״כ עשו‬
‫על פיהם‪ ,‬דהיינו דבאמת עשו ע״פ אפ״ה‬
‫סעורין משוס דלא עשו מחמת טעות‬
‫בהוראה‪ ,‬וא״כ לכאורה הכא בת״ח דעשה‬
‫משוס לטעה במצוה לשמוע דברי חכמים‬
‫נמי לא הד עשיה מחמת טעות בהוראה‪,‬‬
‫ד ה א אין טועה בטעות דב״ד אלא טעות‬
‫עצמו לס״ל דמצוה לשמוע דברי חכמים‪,‬‬
‫ואמאי כתב הר״מ דכל החסרון משום דלאו‬
‫ש ועץ ע״פ‪ ,‬הא גם בעשיה איכא חסרון‬
‫ללא עשו מחמת טעות בהוראה‪.‬‬
‫ו נ ר א ה לומר דהנה אימא בהמשך ההלכה‬
‫דהיכא מתחלף לו חלב בשומן‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫אי לא הוה מחמת עעות בהוראה‪ ,‬ולכך‬
‫בר״מ לילן בת״ח‪ ,‬להר״מ מייד לשני‬
‫הליניס גס לחיוב פר וגם לפעור יחיל‪ ,‬כל‬
‫החסרון הוא מצל לאין שוגגין ע״פ הוראה‪,‬‬
‫משא״כ מצל העשיה ליכא חסרון‪ ,‬אפילו ללא‬
‫עשה מחמת המעות בהוראה‪ ,‬הא מיהא‬
‫לעשה ע״פ ב״ל‪ ,‬ולגבי הפעור מק״י סגי‬
‫בהכי למקרי תולה בב״ל בעשיה גרידא ע״פ‬
‫ב״ל אפילו לא מחמת הטעות בהוראה‪.‬‬
‫)ואע״ג ללגבי חיוב פר איכא חסרון נמי‬
‫בעשיה‪ ,‬הא מיהא להוה חסרון צללי‬
‫מהלרשא לבשגגה‪ ,‬משא״כ חסרון לאין‬
‫שוגגין בהוראה הוה בעיקר החיוב לפר‪(.‬‬
‫אפילו לא מחמת עעות בהוראה מקד תולה‬
‫א כ ן לכאורה עליין צריך להבין‪ ,‬לאפילו אי‬
‫לגבי פעור יחיל ליכא חסרון בעשיה‬
‫אי לא הוה מחמת מעות בהוראה‪ ,‬הא‬
‫מיהא לליכא משום זה חיוב פר‪ ,‬וא״כ ה״ה‬
‫דליכא פטור מק״י‪ ,‬לכל פעור הציבור‬
‫נאמר רק היכא לאיכא חיוב פר‪ ,‬אכן נראה‪,‬‬
‫להנה עיין בר״מ פי״ל ה״ה לכתב לפטור‬
‫מק״י הוה גם היכא לאין מיצטרף לחיוב‬
‫פר‪ ,‬ואפילו אי ב״ל הביאו כבר כפרתן‬
‫ועשה יחיל ע״פ פעור מק״י אי מלה בהו‪,‬‬
‫הרי אפילו ליחיל הוא ואין מיצערף לחיוב‬
‫פר פעור מק״י‪ ,‬וא״כ ה״נ הכא לאיכא‬
‫פעור ליחיל אפילו אי אינו מיצערף לחיוב‬
‫פר‪ ,‬וכגון לבלאו איהו איכא רוב ציבור‬
‫ואיכא כבר חיוב פר‪ ,‬ולכך לא גרע הא ללא‬
‫עשה מחמת עעות בהוראה לגבי פעור‬
‫מק״י‪ ,‬וסגי עשיה גרידא ע״פ אפילו בעעה‬
‫במצוה לשמוע‪ ,‬וכל החסרון לאין שוגג ע״פ‬
‫הוראה והוה תולה בעצמו‪ ,‬כמו לאיתא‬
‫במשנה לת״ח מ ק ד תולה בעצמו אפילו‬
‫לעשה על פיהם‪.‬‬
‫דף ב׳‬ ‫קרבן‬ ‫יד‬
‫מש״כ בביאור הלרשא‪ ,‬לבעיק שישגגו פולס‬
‫באותה שגגה להיינו מחמת ב״ל ולא כל א׳‬
‫מחמת עצמו עיי״ש‪ ,‬ולכך בעינן לעשייתם‬
‫תהיה בשגגה לשגגת ב״ל‪ ,‬לבהכי מקרי‬
‫שגגה אחת לכל‪ ,‬ולא סגי לשוגגין בהוראה‬
‫גדלא‪ ,‬א״כ יוצא ללחיוב פר בעינן להעשיה‬
‫תהא מחמת מעות בהוראה‪ ,‬ולא סגי ליהיה‬
‫עשיה גרילא מחמת ב״ל‪ ,‬משא״כ בלין‬
‫עשיה מחמת ב״ל לגבי פעור מק״י‪ ,‬להתס‬
‫כל מה לבעינן ליהיה תולה בב״ל‪ ,‬לכאורה‬
‫תולה בב״ל מקרי גס בעושה מחמת ב״ל‬
‫גרילא אפילו לא מחמת עעות בהוראה‪ ,‬וכל‬
‫היכא לשוגג מחמת ב״ל ועשה מחמתם‬
‫בב״ל ושייך בו הפעור מק״י היכא לאיכא‬
‫חיזב פר‪.‬‬
‫ה ג ה ה ‪ .‬והנה מה שכתבנו לבאופן מתחלף‬
‫ס״ל לר״מ לפעול מסברא משים‬
‫להוה תולה בעצמו‪ ,‬לכאורה זה תלוי‬
‫בפלוגתא לריו״ח ורב לעיל בע״א‪,‬־ ולרב‬
‫לס״ל דמתחלף איכא פעור מק״י‪ ,‬מקד‬
‫מולה בב״ל גס באופן מתחלף‪ ,‬אכן עיין‬
‫לעיל מש״כ ללרמב״ם לפסק כתכמיס ליחיל‬
‫שעשה בהוראת ב״ל פעור‪ ,‬באופן מתחלף‬
‫כו״ע מולי ללא הוה מולה בב״ל‪ ,‬וכל‬
‫הפלוגתא לריו״ח ורב היינו רק אליבא לרבי‬
‫יהולה לאיכא חסרון בעצם השגגה מחמת‬
‫ב״ל‪ ,‬ולכך אפילו אי לא עשה מחמת‬
‫הוראה הא״מיהא ללא שב מיליעתו‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ע״כ הגהה‪.‬‬
‫וא״כ יוצא הא לכתב הר״מ בה״ו לבעינן‬
‫ליעשו מחמת מעות בהוראה היינו‬
‫לגבי חיוב פר ומלרשא לבשגגה להלכה ה ‪/‬‬
‫משא״כ לגבי פעור יתיל ליכא מסמן בעשיה‬
‫בג‬ ‫מלכים‬
‫ונולע לאחל מהן שטעו או חלמיל יושב‬
‫לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי‬
‫יכול יהא פטור ת״ל בעשותה אחת יחיל‬
‫העושה על פי עצמו חייב בהוראת ב״ר‬
‫פטור אלא היכי משכחת לה כגון לילע‬
‫לאסור וקא טעי במצוה לשמוע לברי‬
‫חכמים ללילי נמי רטעו במצוה לשמוע לברי‬
‫חכמים‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫יש לעיין בלשון הגמ ׳ ‪ ,‬ללכאורה הברייתא‬
‫היינו לין המשנה‪ ,‬וא״כ היה לרבא‬
‫להקשות לאביי לבברייתא איתא להליא ללין‬
‫המשנה כמו לאמר‪ ,‬לראוי להוראה היינו‬
‫שב״ע‪ ,‬וע״כ מוכרח לגם בכה״ג שוגג הוה‪,‬‬
‫ומלשון הגמ׳ ררבא מקשה ולטעמיך ואומר‬
‫לדדי נמי‪ ,‬משמע להברייתא לאו היינו דין‬
‫המשגה‪ ,‬אלא למוכרת מהברייתא לגס‬
‫בגוונא לשב״ע שוגג הוה אפילו לילע‬
‫לטעו‪ ,‬וא״כ ה״נ ללילי לס״ל להמשנה‬
‫אייד בשב״ע ושב״ז מ ק ד שוגג‪ ,‬ועיין‬
‫באמת בתוס׳ ל״ה ולטעמיך ללא גדס‬
‫ללילי נמי‪ ,‬אכן יעויין בתוס׳ הטעם ללא‬
‫גריס משום ראיתא להדיא בברייתא ראוי‬
‫להוראה כמו לאימא במשנה‪ ,‬ולא משום‬
‫רהבדיתא היינו המשנה‪.‬‬
‫ו ע ו ד צריך להבין דלעיל אימא בגמ׳ לרין‬
‫המשנה היינו גם בלא גמיר או בלא‬
‫סביר‪ ,‬וגס בכה״ג מקד תולה בעצמו וחייב‪,‬‬
‫וא״כ תמוה אמאי הבדיתא הביאה הדן‬
‫לחייב משום לתולה בעצמו‪ ,‬בגוונא לשב״ע‬
‫להוה יופר פשוט לתולה בעצמו הוא‬
‫מהיכא ללא נמיר או לא סביר‪ ,‬ולכאורה‬
‫היה לה לברייתא לומר הדן לתולה בעצמו‬
‫בגוונא ללא גמיר ולא סביר כמו לאימא‬
‫במשנה‪.‬‬
‫רף ב׳ ע״ב‬ ‫קרנן‬
‫ולפי״ז מוכרח להלין לאימא בר״מ‬
‫לבע״ה מיצטרף לחיוב פר‪ ,‬מיירי‬
‫לעשה ע״פ מחמת טעות בהוראה ולא‬
‫לטעה במצוה לשמוע כמו בת״ח‪ ,‬אלא‬
‫מיירי לאפילו לילע לטעו לא סמך על‬
‫לעתו אלא על לעת ב״ל‪ ,‬כמו שכתבנו‬
‫לעיל‪.‬‬
‫ו ה נ ה לפי״ז בה״ו כל החסרון ללא עשו‬
‫מחמת הוראה שהטעתן הוה לגבי‬
‫חיוב פר‪ ,‬ולגבי פטור יחילין ליכא האי‬
‫חסרון‪ ,‬וא״כ לכאורה אמאי צריך הר״מ‬
‫לטעמא למזילין הן‪ ,‬הא בל״ה פטורין‬
‫משוס למלו בב״ל‪ ,‬אכן הביאור פשוט הוא‪,‬‬
‫לבה״ו מיירי הר״מ לכל הקהל עשו בהאי‬
‫גיונא וליכא כלל חיוב פר והיכא רליכא פר‬
‫אפילו תולה בב״ל איכא חיוב ק״י‪ ,‬ולכך כל‬
‫מה לפטורין משום למזילין הן‪.‬‬
‫ולפי״ז מאל מרויק לשון הר״מ בסוף‬
‫ההלכה בזה הכלל‪ ,‬וכל החייב‬
‫בפנ״ע אינו מיצטרף למנין השוגגין‪ ,‬לכמב‬
‫הכלל היכא ליכא פר‪ ,‬לא כמו שכתב לגבי‬
‫?׳י‪ ,‬היכא נאמר הלין לפטור מק״י‪ ,‬משום‬
‫לאין יכול לומר וכל התולה בב״ל או כל‬
‫לסטור מחמת ב״ל מיצטרף למנין השוגגין‪,‬‬
‫מאמת הצירוף לגבי פר אינו תלד בפטור‬
‫היחיל ואפילו אי תולה בב״ל ופטור מחמת‬
‫הוראה‪ ,‬עליין יכול להיות לאין מיצטרף‪,‬‬
‫והיינו בגוונא ללא טעה מחמת הוראה‬
‫לילפינן מבשגגה ללגבי פר בעינן עשיה‬
‫מחמת טעות בהוראה‪.‬‬
‫ג מ ׳ ולטעמיך הא לתניא בעשותה אחת‬
‫יחיל העושה מפי עצמו חייב בהוראת‬
‫‪ 5‬״ל פטור כיצל הורו ב״ל שחלב מותר‬
 ‫מלכים‬ ‫ד ף ב׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫כד‬
‫עפ ״י הוראת ב״ד‪ ,‬אין צריך דרשא כלל‬ ‫ו ה נ ה נעצם לרשא דהבדימא יש לעיין‪,‬‬
‫לרבות ת״ח דידע דטעו ועשה משום דמצוה‬ ‫להנה הלין ליחיל שעשה כהוראת‬
‫לשמוע וכו‪ /‬דמהיכא תיתי דיהיה פטור‪,‬‬ ‫כ״ד פמור הייט רני יהודה כדאיתא לקמן‬
‫הא גם בע״ה דעשה ממש ע״פ אפילו דלא‬ ‫נגמי‪ ,‬והונא נתו״כ לפני הן־ כרייתא‬
‫ידע דטעו חייב קרבן‪ ,‬דהכי הדין אליבא‬ ‫להגמ׳ הכא‪ ,‬וזה״ל המס נפש החטא אחח‬
‫דחכמיס דפליגי על דרשא דר״י‪ ,‬עיין לקמן‬ ‫מחטא נעשומה מחטא הרי אלו מיעוטים‬
‫בגמ׳ אמר ר״י אמר שמואל זו דברי רבי‬ ‫העושה עפ״י עצמו חייב ולא העושה עפ״י‬
‫יהודה אבל חכמים אומרים יחיד שעשה‬ ‫הוראמ נ״ל טצל הורו נ״ל לענור על אחת‬
‫בהוראת ב״ד חייב‪ .‬ולומר דהך דרשא אזלא‬ ‫מכל המצוות האמורות נמורה והלך היחיל‬
‫אליבא דרבי יהודה‪ ,‬דהיה הו״א אחרי‬ ‫ועשה שוגג על פיהם וכו׳ יכול יהא מיינ‬
‫הדרשא מבעשותה דרק עושה ע״פ עצמו‬ ‫ת״ל נפש תחטא אחת תחטא נעשומה‬
‫ולא ע״פ ב״ד‪ ,‬דכל היכא דעשה יהיה‬ ‫תחטא העושה עפ״י עצמו חייג ולא העושה‬
‫פטור אפילו דידע דטעו אלא דעשה משום‬ ‫עפ״י הוראת ב״ל וכוי‪ ,‬וכהמשך איתא‬
‫דמצוה לשמוע דברי חכמים‪ ,‬ת״ל מבעשותה‬ ‫נתו״כ עול לרשא להיינו הך ברייתא להוכא‬
‫דרק היכא דתולה בב״ד‪ ,‬תמוה הוא‪ ,‬דהא‬ ‫נגמ׳ הכא וז״ל‪ ,‬נעשותה התולה נעצמו‪.‬‬
‫כל דרשא דרכי יהודה‪ ,‬מנעשותה‪ ,‬וא״כ‬ ‫חייג התולה ננ״ל פטור כיצל הורו נ״ל‬
‫פשוט דרק כתולה ככ״ד ואמאי היה כלל‬ ‫וידע א׳ מהן שטעו או שהיה תלמיל ותיק‬
‫הו״א‪ ,‬דהא כל הדרשא דהתו״כ לרכות‬ ‫יושב לפניהם וראוי להוראה כשנ״ע והלך‬
‫מ״ח דתולה כעצמו‪ ,‬מכעשותה‪ ,‬משמע‬ ‫ועשה על פיהם יכול יהא פטור ת״ל‬
‫דהיכא דתולה כעצמו אפילו עשה ע״פ כ״ד‬ ‫נעשותה התולה נעצמו חייג‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫משוס דמצוה לשמוע וכו׳ הוה כרור דמקד‬
‫ו ה נ ה לכאורה דרשא דרני יהודה ודרשא‬
‫כעשותה‪ ,‬ולא זה עצמו הדרשא‪ ,‬אלא דהיה‬
‫דהנרייתא הוה שני דרשות ולא הוה‬
‫הו״א מאיזה טעם דכל דעשה ע״פ כ״ד‬
‫אותה דרשא‪ ,‬דדרשא דר״י הוה מיעוט‬
‫יהיה פטור ת״ל מכעשותה דתולה כעצמו‬
‫מנעשותה‪ ,‬וכן עיין נגמ׳ נשנת דף צ״ג‬
‫חייכ‪ ,‬וא״כ לדרשא דר״י מכעשומה למעט‬
‫עמ״א דר״ש פליג על לני יהודה ולית ליה‬
‫עושה עפ״י כ״ד‪ ,‬כרור דהוה רק כתולה‬
‫האי מיעוט להן‪ /‬וממעט דין אחר מהן‬
‫ככ״ד דהיינו כעשותה‪ ,‬ואין סכרא לומר‬
‫דרשא‪ ,‬משא״כ הדרשא השניה דהונא‬
‫דבעשומה ימעט גס מולה בעצמו‪ ,‬ולא‬
‫בתו״כ דהיינו נרייתא דגמי הכא‪ ,‬הוה‬
‫בעינן עוד דרשא לרבות ת״ח דתולה בעצמו‬
‫ריבוי דהיה הו״א דת״ח יהיה פטור ת״ל‬
‫ועשה ע״פ ב״ד משום דמצוה לשמוע דברי‬
‫בעשותה דחייב‪ ,‬הרי דהדרשא מרבה דמ״ח‬
‫חכמים‪.‬‬
‫חייב קרבן‪ ,‬וא״כ לאו היינו דרשא דרבי‬
‫יהודה‪.‬‬
‫ו נ ר א ה לענ״ד דהך דרשא אזלא על הדין‬
‫פטור קרבן יחיד מהציבור היכא‬ ‫א ך צדן להבין‪ ,‬למאן אזלא הן דרשא הא‬
‫דאיכא הוראה ואיכא קרבן פר‪ ,‬ביאור‬ ‫בלא דרשא דרבי יהודה למעט עושה‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫כשעשה הקהל ע״פ הוראתם ואלו לא סמכו‬
‫על הוראתם וכו‪ /‬ע״כ‪ .‬היינו לאליבא להני‬
‫לס״ל לציבור מביאין פשוט לליכא חיוב פר‬
‫משום למזילין הן ומזיל לא בר קרבן‪,‬‬
‫כמ״ש התם ברש״י למזיל לאו בר קרבן לא‬
‫יחיל ולא ציבור‪ ,‬אלא אפילו לר״מ לס״ל‬
‫לב״ל מביאין א״כ הא להציבור למזילין הן‬
‫לא גרע בחיוב הפר אפ״ה ליכא חיוב פר‪.‬‬
‫)ולכאורה מהאי טעמא נמי הר״מ לא כתב‬
‫הטעם משום למזילין הן לגבי חיוב פר‬
‫אפילו לס״ל לציבור מביאין‪ ,‬לעיין בכס״מ‬
‫פי״ב ה״א להר״מ ס״ל לאפילו למ״ל‬
‫ציבור מביאין היינו להן רק מביאין הקרבן‪,‬‬
‫אכן החיוב קרבן הוא לב״ל‪(.‬‬
‫ב״ל חייבין קרבן חטאת על שגגתן בהוראה‬
‫ה ר י חזינן לאי החיוב פר לב״ל הוא לא‬
‫בעינן כלל ליעשו בשגגה לחיוב פר‪,‬‬
‫ולכאורה הביאור בזה‪ ,‬לבאמת כל הלין חיוב‬
‫פר הוא משום מעשה הציבור גדלא‪,‬‬
‫ומלרשא לאיתא בגמ׳ לקמן לף ג׳ ע״א‬
‫ולף ה׳ ע״א וע״ב‪ ,‬מעשה תלוי בקהל‬
‫והוראה תלויה בב״ל‪ ,‬ובאמת להחיוב פר‬
‫לא שיין כלל למעשה עבירה להציבור לגבי‬
‫חיוב ק״י‪ ,‬וכל מה לבעינן לחיוב פר מצל‬
‫הקהל היינו מעשה העבירה גרילא‪ ,‬ואפילו‬
‫לעשו במזיל ללא שייך בזה כלל חיוב ק״י‬
‫לנאמר על עבירה בשגגה‪.‬‬
‫ו נ ר א ה לגם למאן לס״ל להחיוב פר הוא‬
‫על הציבור‪ ,‬ובעינן ליעשו בשגגה‬
‫לבלא זה מזילין הן ולאו בר קרבן הן‪ ,‬גם‬
‫מולו בזה לעצם חיוב פר מצל ההוראה לא‬
‫הוה משוס לשגגו מחמת ב״ל אלא משום‬
‫העשיה גדלא ומהלרשא למעשה תלר‬
‫בקהל והוראה תלויה בב״ל‪ ,‬וכל מה לבעינן‬
‫שיהו שוגגין‪ ,‬הוא משום לין צלד דבלא‬
‫דף ב׳‬ ‫יד קרבן‬
‫הדבר להנה פטור הציבור מר‪,‬״י היכא‬
‫לאיכא פר‪ ,‬עיין לקמן ‪3‬גמ׳ להטעם משוס‬
‫לב״ל מביאין עליהם פר‪ ,‬לאיתא בברייתא‬
‫לקמן וז״ל‪ ,‬עליין אני אומר מיעוט קהל‬
‫שחטאו חייבין שאין ב״ל מביאין על ידיהן‬
‫פר רוב קהל שחטאו יהו פטודן שהד בית‬
‫לין מביאין על יליהם פר וכו‪ /‬ע״כ‪ .‬אכן‬
‫יש לעיין בהן פטור הציבור מק״י היכא‬
‫לאיכא פר‪ ,‬ללכאורה בפשטות הפטור הוא‬
‫משום להיכא לאיכא רוב קהל לעשו ע״פ‬
‫הוראה החיוב על שגגתן הוא פר‪ ,‬ולכן‬
‫ליכא חיוב ק״י‪ ,‬אכן עיין בר״מ בפי״ב ה״א‬
‫להחיוב פר לא הוה כלל על עשיית הציבור‬
‫אלא על טעות בהוראה לב״ל‪ ,‬וז״ל הרי‬
‫ואע״פ שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין‬
‫משגיחין על עשיית בית לין כלל בין עשו‬
‫טן לא עשו אלא על הוראתן בלבל‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫וכן עיין בר״מ פי״ג ה״ו בדן שוגגין ועשו‬
‫מזילין‪ ,‬לכתב להעם פטודן משום למזירין‪,‬‬
‫וב״ל פטורין משום ללא עשו העם מחמת‬
‫הוראה שהטעתן‪ ,‬ולכאורה אמאי בעינן‬
‫טעס לפטור ב״ל משום ללא עשו העם‬
‫מחמת הוראה שהטעתן הא העם מדדן הן‬
‫ומזיל לא בר קרבן‪ ,‬וכמו לליכא קרבן יחיל‬
‫משוס למזילין הן ה״נ חיוב פר‪ ,‬אלא‬
‫משמע רהחיוב פר לא שיך לשגנתן כלל‪.‬‬
‫)ועיין לעיל מש״כ‪ ,‬לכל מה לבעינן עשיה‬
‫מחמת טעות בהוראה לחיוב פר‪ ,‬היינו‬
‫מלרשא לבשגגה להביא הר״מ לגבי נתחלף‬
‫לא מעצם החיוב לפר‪(.‬‬
‫וכן עיין בתוס׳ הרא״ש במשנה לף ל׳‬
‫עמ״ב לגבי הלין שוגגין ועשו מזילין‬
‫וז״ל‪ ,‬ואפילו לר״מ לאמר ב״ל מביאין היינו‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״ב‬
‫מיעוטא דר״י רבעשותה מיירי רק ע״פ‬
‫עצמו ולא ע״פ ב״ל‪.‬‬
‫פר מצל ההוראה הוא משום לעשו‬
‫א כ ן משמע מהגמ׳ לאפילו אי לא ס״ל‬
‫מיעוטא לר״י מבעשותה למעט תולה‬
‫בב״ל‪ ,‬פשטיה לקרא מיירי בעושה ע״פ‬
‫עצמו ולא ע״פ ב״ל‪ ,‬אלא לבלא מיעוט לית‬
‫לן לחלק ולומר לליכא חיוב קרבן בעשה‬
‫בהוראת ב״ד‪ ,‬דאפילו דלא מיירי התורה‬
‫להליא בהאי גוונא מסברא ה״ה בהאי גוו;א‬
‫ומהיט תיתי לחלק‪ ,‬משא״כ היכא לאיכא‬
‫פר על הוראה‪ ,‬מסברא גרילא אי לא כתוב‬
‫להליא בחורה לחייב לא היינו מחייבים‬
‫עושה ע״פ ג״ל ק״י‪ ,‬אע״ג לעצם חיוב‬
‫הפר לא הוה סתירה לקרבן יחיל לחיוב פר‬
‫• הוה מצל עשייתן גרירא ולא משוס שגגתן‪,‬‬
‫אפ״ה מטון להתורה חייבה פר היכא‬
‫לעשו הציבור ע״פ משמע לכל החיוב הוא‬
‫רק קרבן פר וליכא עול חיוב קרבן‪ ,‬וכל‬
‫לליכא חיוב בהליא בתורה‪ ,‬אי איכא פר לית‬
‫לן לחייב מסברא כל העושה ע״פ ב״ל יותר‬
‫ממה להתורה מחייבת להיינו פר‪ ,‬ולכך‬
‫אפילו לאיכא משמעות מע״ה לאפילו לובא‬
‫אין לומר לבא לרבות בהוראה ראיכא פר‬
‫לט כתוב מע״ה בשגגת מעשה הוא לכתיב‬
‫לא בהוראה‪.‬‬
‫וא״כ יוצא לפי״ז לכל הפטור מק״י היכא‬
‫לאיכא פר לאו משום לעצם חיוב‬
‫הסר פוטרן אלא משום ללא הוה להליא‬
‫בפרשת ק״י היכא לעשה ע״פ ב״ל‪ ,‬ונראה‬
‫דע״ז אתיא הדרשא רהברייתא‪ ,‬להיה הו״א‬
‫לכל היכא לאיכא פר על הוראה יהיה פטור‬
‫על העושה ע״פ אפילו לאין שוגג על‬
‫פיהם‪ ,‬והיינו בגוונא לת״ח לילע לטעו‬
‫וטעה במצוה לשמוע יהיה פטור‪ ,‬ת״ל‬
‫קרבן‬ ‫כו‬
‫ליכא לחייב כלל קרבן‪ ,‬למזיל לא נר‬ ‫שגגה‬
‫הוא‪ ,‬אכן לכל מה לחייבין על שגגחן‬ ‫קרבן‬
‫קרבן‬
‫ב״ל גרילא ולא משום לשגגו ע״פ‬ ‫ע״פ‬
‫ב״ל‪.‬‬
‫ו ל כ א ו ר ה הכי משמע ;מי מהגמ׳ לקמן‬
‫בברייתא לחכמים‪ ,‬למע״ה‬
‫ללבות אפילו רובה ואפילו כולה לחייבין‬
‫ק״י‪ ,‬לאיכא הו״א ‪3‬גמ׳ למיירי בהוראה‪,‬‬
‫והגמ׳ מקשה והא כי כתיב מע״ה בשגגת‬
‫מעשה הוא לכתיב ולא בהוראה‪ ,‬הרי דאיכא‬
‫הו״א אפילו לאיכא חיוב פר‪ ,‬אפ״ה איכא‬
‫;מי קרבן יחיל‪ ,‬ואס ;אמר להכא חיוב על‬
‫שגגתן הוא פר‪ ,‬מהיכי תיתי לחייבן ש;י‬
‫קרבנות‪ ,‬אלא ע״כ לחיוב פר לא הוה משום‬
‫השגגה אלא משום העשיה גרידא‪ ,‬ולכך‬
‫שייך לחייבן;מי קרבן יחיל מצל שגגתן‪ ,‬אך‬
‫א״כ תמוה אמאי באמת סמודין מק״י ומאי‬
‫גרע הא לאיכא ;מי חיוב פר משוס דעשו‬
‫ע״פ הוראה‪ ,‬הא שוגגין הן ומצד זה צריך‬
‫לחייבן ק״י‪.‬‬
‫ו נ ר א ה להנה בגמי לקמן בברייתא‬
‫לחכמים רהיה הו״א למיירי‬
‫בהוראה‪ ,‬הגלד מקשה הא כי כתיב מע״ה‬
‫בשגגת מעשה הוא לכתיב‪ ,‬ולכאורה תמוה‬
‫הוא להגמ׳ התם אזלא לא אליבא לרבי‬
‫יהולה רס״ל לאיכא מיעוט מבעשותה ולא‬
‫העושה ע״פ •הוראת ב״ל‪ ,‬להגמ׳ ריצה‬
‫לומר להצימול הוא על רוב לחייב ק״י‬
‫וביחיל פשיטא לחייב‪ ,‬אצא אתיא אליבא‬
‫לחכמים לבעשותה מיירי נמי ע״פ ב״ל‬
‫לליכא מיעוט מבעשותה ולא ע״פ ב״ל‪,‬‬
‫א״כ מה הגמ׳ מקשה והא ט כתיב מע״ה‬
‫בשגגת מעשה הוא לכתיב הא לית לן‬
‫כז‬ ‫מלכים‬ ‫יףב׳ע״ב‬
‫והנה לכאורה צריך להבין מה הביא חוס׳‬
‫הרא״ש ראיה מהמשנה לקמן לשוגגין ועשו‬
‫מזילין‪ ,‬ללכאורה אי נימא לכל החיוב פר‬
‫מצל מעשה הקהל‪ ,‬היינו משום לתלו בב״ל‪,‬‬
‫א״כ היינו לין המשנה הכא לת״ח לאו‬
‫תולה בב״ל הוא‪ ,‬ומה חזינן התם במשנה‬
‫יותר מהמשנה הכא‪ ,‬אכן משמע מתוס׳‬
‫הרא״ש להתס אין חסרון כלל מצל מעשה‬
‫הקהל ואפילו ללא תלו בב״ל אלא לעשו‬
‫ע״פ במזיל ליכא חסרון מצל עשייתן לחיוב‬
‫הפר‪ ,‬וכל החסרון משוס לליכא הוראה‬
‫וכלשונו לכיון לנראה לציבור שטעו לא הוי‬
‫הוראה‪ ,‬היינו להוה חסרון במציאות‬
‫ההוראה אי נראה לציבור שטעו‪ ,‬והיינו‬
‫הראיה למשגה הכא לגבי פטור מק״י‬
‫לבעינן תולה בב״ל‪ ,‬להיכא לאין לעתו‬
‫מסכמת ללעת ב״ל לאו תולה בב״ל הוא‪,‬‬
‫לתולה בב״ל היינו בהוראה‪ ,‬וכיון לאין‬
‫לעתו מסכמת לאו הוראה היא לגביו כמו‬
‫לחזינן התם‪ ,‬א״כ לאו תולה בב״ל הוא אלא‬
‫תולה בעצמו‪ ,‬הרי חזינן בתוס׳ הרא״ש‬
‫ללגבי חיוב פר מצל עשיית הקהל סגי‬
‫לעשו ע״פ גרילא ולא בעינן תולה בב״ל‬
‫לחיוב פר‪ ,‬ורק משום לכל הציבור נראה‬
‫להם לב״ל טעו ולא הויא הוראה‪.‬‬
‫לת״ח חייב לתולה בעצמו הוא‪ ,‬וז״ל לכל‬
‫וא״כ לכאורה היכא לכבר איכא רוב ציבור‬
‫לעשו מחמת הוראה ואיכא כבר‬
‫הוראה‪ ,‬וחוץ מרוב הציבור עשה האי יחיל‬
‫ת״ח בהאי גוונא לילע לטעו וטעה במצוה‬
‫לשמוע‪ ,‬שפיר שייך בו הפטור מק״י משום‬
‫לאיכא פר על הוראה‪ ,‬לעל עשיה ע״פ‬
‫ב״ל גרילא אפילו אי לא תלה בהם נאמר‬
‫החיוב פר‪ ,‬וכל החסרון במשנה לקמן‬
‫בשוגגין ועשו מזילין משום לכל הקהל ילעו‬
‫קרבן‬
‫בעשומה להיכא למולה בעצמו מקרי שפיר‬
‫בעשומה והוה להליא בפרשמ ק״י‪ ,‬ולכך‬
‫אפילו לאיכא פר חייב ק״י‪ ,‬לכל הפטור‬
‫היכא לאיכא פר היינו היכא ללא הוה‬
‫בהליא בפרשמ ק״י והוה חייב רק מסברא‪,‬‬
‫משא״כ מולה בעצמו הוה להליא בפרשמ‬
‫ק״י וחייב אפילו לאיכא פר‪.‬‬
‫א ך לכאורה ממוה‪ ,‬להברימא איירי ביחיל‬
‫וכן לשון הבריחא יחיל העושה ע״פ‬
‫עצמו חייב בהוראמ ב״ל פטור‪ ,‬וביחיל ליכא‬
‫כלל חיוב פר‪ ,‬וליכא למימר להבריחא אזלא‬
‫על פטור ק״י היכא לאיכא פר‪ .‬ועול ממוה‬
‫אפילו אי נאמר להבריתא איירי לאיכא רוב‬
‫ציבור ואיכא חיוב פר‪ ,‬הא מיהא לבהאי‬
‫גוונא לת״ח ברור לאין מיצטרף לחיוב פר‪,‬‬
‫הן ללעח חוס׳ הרא״ש לכחב בריש פירקין‬
‫להיכא לאין לעתו מסכמת ללעת ב״ל לאו‬
‫הוראה היא‪ ,‬והן ללעת הר״מ ללאו שוגג‬
‫ע״ס הוראה עיין לעיל‪ ,‬וא״כ מהיכא תיתי‬
‫ליהיה פטור מק״י משוס חיוב פר אי מצל‬
‫מעשיו ליכא כלל חיוב פר‪.‬‬
‫אכן נראה לביאור הברייתא תליא‬
‫בפלוגתא‪ ,‬להנה עיין בתוס׳‬
‫הרא״ש בריש מכילתין על לין המשנה‬
‫שאין לעתו מסכמת ללעת ב״ל תולה בלעת‬
‫עצמו לחנן במתניתין לקמן שוגגין ועשו‬
‫מזילין פטורין אלמא לכיון לנראה לציבור‬
‫שטעו לא הוה הוראה הה״נ יחילי‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ועיין התם מש״כ לכל הראיה הוה אליבא‬
‫לר״מ להחיוב פר לב״ל ולגבי פטור ב״ל‬
‫מפר‪ ,‬לאי לציבור אין צריך טעם אמאי‬
‫פטורין הא מזיל לאו בר קרבן הוא‪ ,‬וכמ״ש‬
‫תוס׳ הרא״ש התם להליא בלף ל׳ במשנה‪,‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דףב׳ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫כח‬
‫משמע לכל החיוב הוא פר ומסברא ליכא‬ ‫שנ״ל טעו ואין לעתס מסכמת לדעת ב״ל‬
‫לחייב ק״י אי לא הוה בהליא בפרשת ק״י‪,‬‬ ‫ולא הויא הוראה‪ ,‬משא״כ היכא לכל הציבור‬
‫לכך בתולה בעצמו להוה להליא בפרשת‬ ‫לעתס מסכמת ללעת ב״ל והויא הוראה‪,‬‬
‫ק״י חייב ק״י אפילו לאיכא פר על הוראה‪,‬‬ ‫איכא חיוב פר גס מצל מעשה האי ת״ח‬
‫ולפי״ז אתי שפיר אמאי איירי הבדתא‬ ‫ואפילו לאין לעתו מסכמת עם לעת ב״ל‪,‬‬
‫להאי ת״ח יחיל הוא‪ ,‬לאי עשו רוב ציבור‬ ‫ללא בעינן כלל לחיוב פר מצל מעשה הקהל‬
‫בהאי גוונא להת״ח ליכא חיוב פר‪ ,‬להא‬ ‫ליתלו בב״ל ויהיה לעתס מסכמת ללעת‬
‫אין לעתם מסכמת עם לעת ב״ל ולא הוה‬ ‫ב״ל‪ ,‬ורק ללא הוה הוראה אם אין לעתם‬
‫הוראה כהמשנה לקמן בשוגגץ ועשו מזילץ‪,‬‬ ‫מסכמת‪ ,‬ואי כבר הויא הוראה משום לכל‬
‫ולא היה כלל הו״א ליהיה פטור מק״י להא‬ ‫הציבור לעתס מסכמת שפיר איכא חיוב פר‬
‫ליכא כלל חיוב פר‪ ,‬ולכך מייד לרק הוא‬ ‫גס מצל מעשה האי ת״ח לילע לטעו ועשה‬
‫עשה בהאי גוונא ובאמת כבר איכא חיוב‬ ‫ע״פ גרילא משום למצוה לשמוע וכו׳‪,‬‬
‫פר לעשו רוב ציבור בלאו הוא ואיכא כבר‬ ‫ומצל הלין היה לפוטרו מק״י לכל היכא‬
‫הוראה‪.‬‬ ‫לאיכא פר על הוראה ליכא חיוב על‬
‫העושין‪.‬‬
‫אכן כל זה ניחא ללעת תוס׳ הרא״ש‬
‫לס״ל לבאמח כל החיוג פר מצל‬ ‫ונראה לבאמת ללעת תוס׳ הרא״ש איירי‬
‫הברייתא בהאי גוונא לבלא האי מעשה הקהל היינו עשיה מחמת ב״ל‬
‫ת״ח איכא כבר רוב ציבור שעשו מחמת גדלא אפילו לא מחמת טעות בהוראה‪ ,‬וכל‬
‫ב״ל והוה הוראה ואיכא חיוב פר גם בלא מה לבעינן ללעתם מסכמת לב״ל היינו‬
‫האי‪ ,‬וזהו פי׳ הברייתא בעשותה אחת יחיל לליהוי הוראה‪ ,‬אכן לרמב״ם לס״ל לבעינן‬
‫העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב״ל עשיה מחמת טעות בהוראה‪ ,‬עיין ברמב״ם‬
‫פטור‪ ,‬בהוראת ב״ל‪ ,‬היינו הלין לאיכא פי״ג ה״ו להיינו הפטור מפר בשוגגין‬
‫בהוראת ב״ל להייט חיוב הפר‪ ,‬ובאמת ועשו מזילין משום ללא עשו מממת הוראה‬
‫שהטעתן‪ ,‬ועיין לעיל לבאמת הוה רק‬ ‫מייד לאיכא כבר רוב ציבור לעשו ע״פ‬
‫ב״ל ואיכא כבר חיוב פר‪ ,‬והיה הו״א לגס מלרשא לבשגגה‪ ,‬להר״מ יליף מזה לבעינן‬
‫בהאי גוונא איכא פטור מק״י משום חיוב עשיה מחמת טעות בהוראה‪ ,‬אכן עיקר‬
‫הפר‪ ,‬ת״ל בעשותה‪ ,‬להיכא לתולה בעצמו חיוב הפר משום עשיה גרילא אפילו לא‬
‫אפילו לעשה~ע״פ ב״ל מקד בעשותה‪ ,‬ע״פ כלעת תוס׳ הרא״ש‪) ,‬ועיין לעיל‬
‫והיכא‪ .‬לאיתא להליא בפרשת ק״י ליכא לבאמת ללעת תוס׳ הרא״ש הרישא‬
‫הפטור משום פר‪ ,‬לכל הפטור היכא לאיכא שבשגגה לא באה לומר לבעינן שיעשו‬
‫פר לאו משום לחיוב פר הוה סתירה לחיוב מחמת טעות בהוראה‪ ,‬עיי״ש‪ (.‬הא מיהא‬
‫ק״י אלא משוס להיכא לעשה ע״פ ב״ל לא לאיכא לרשא בשגגה לאין מיצטרף על‬
‫הוה בפרשת ק״י להליא‪ ,‬ורק למסברא חייב שיהו כולן בשגגה אחת היינו ליעשו כולן‬
‫נמי בעשה ע״פ ב״ל‪ ,‬אבל היכא לאיכא פר מחמת טעות בהוראה‪ ,‬וא״כ בהאי גוונא‬
‫כט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬
‫לאכילתו מחמת שגנחו לא מחמת ההוראה‪,‬‬ ‫לת״ח אין מיצטרף לחיוג פר אפילו לאיכא‬
‫ולגבי חיוב פר כמב לאין מיצטרף לחייב פר‬ ‫כבר רוב ציבור ואיכא פר‪ ,‬ומהיכא תיסק‬
‫משוס לאיכא לרשא בשגגה‪ ,‬ולכאורה לרעת‬ ‫אלעתין ליפטר משום חיוב פר ללא הוה‬
‫הר״מ לכל מה לפטורין הוא משום לאיכא‬ ‫חיוב מצל עשייחו‪.‬‬
‫פר‪ ,‬ומצל הסברא היו חייבין‪ ,‬א״כ בגוונא‬
‫א כ ן עיין לקמן פי״ל ה״ה‪ ,‬להר״מ ס״ל‬
‫מתחלף אי מצל הסברא איכא פר איך כתב‬
‫לבאמח הפטור מק״י היכא לאיכא‬
‫הר״מ לחייב בפנ״ע מסברא‪ ,‬הא הפטור‬
‫פר הוה אפילו אי לא מיצטרף לחיוב הפר‪,‬‬
‫מק״י לא הוה מסברא אלא משוס ראיכא‬
‫ואפילו אי עשה אחרי לכורע לציבור ואחרי‬
‫פר וכל לליכא לרשא לאין מיצטרף לחייב‬
‫להביאו כפרתן לאין מיצטרף לחיוב פר‪,‬‬
‫פר‪ ,‬היה צריך להיות פטור גס מקרבן‬
‫אפ״ה אי תולה בב״ל פטור מק״י עיי״ש‪,‬‬
‫בפנ״ע‪ ,‬ויופר קשה למשמע מהר״מ לעצם‬
‫אכן באמת תמוה להא הר״מ ס״ל כחכמים‬
‫הך למשוס ראיכא פר איכא פטור מק״י‬
‫אינו נכון‪ ,‬לבלא הררשא לבשגגה לאין‬ ‫לתולה בב״ר בלא פר אין פטור מק״י‪,‬‬
‫מיצטרף‪ ,‬היה הלין לחייב בפנ״ע ואפילו‬ ‫וא״כ בהך לעשה אחרי כפרת פר ללא‬
‫למיצטרף לחיוב פר‪.‬‬ ‫נאמר על עשייתו קרבן הפר אמאי פטור‪.‬‬
‫ו ה נ ה בעצם הפטור מק״י לרעת הר״מ יש‬
‫ו נ ר א ה בביאור לעמ הר״מ‪ ,‬להיכא לאיכא‬ ‫לעיין‪ ,‬להנה עיין ברמב״ם פי״ג‬
‫הוראה מוטעית מב״ל והעם‬ ‫ה״א‪ ,‬להיכא לעשו רק מיעוט קהל ע״פ‬
‫קיבלו הוראתם‪ ,‬השגגה מתיחסת לב״ל ולא‬ ‫נ״ל חייבין כאו״א ק״י‪ ,‬היינו לפסק לא‬
‫לציבור‪ ,‬ומקרי שגגת ב״ל ולא שגגת‬ ‫כלעת רבי יהולה ליחיל שעב״ר ב״ר פטור‪,‬‬
‫העושים מחמתם‪ ,‬והיינו הלרשא לר״י‬ ‫אלא כחכמים לחייב‪ ,‬וכן פסק בפי״ל ה״ד‬
‫מבעשותה למעט לרק בשגגת עצמו חייב‬ ‫לאפילו היכא לעשו רוב קהל אי ליכא חיוב‬
‫ולא בשגגת ב״ל‪ ,‬וגם חכחמים ללא ס״ל‬ ‫פר חייבין קרבן יחיל‪ ,‬היינו רכל הפטור‬
‫מיעוטא לר״י מולו לפשטיה לקרא‬ ‫בציבור מק״י הוא משוס הפר כמו לאיתא‬
‫בעשותה מיירי בשגגת עצמו לא בשגגת ב״ל‬ ‫‪3‬גמ‪ /‬ופסק כחכמים לגם תולה בב״ל חייב‬
‫אלא מטון ללית להו מיעוטא לר״י להך‪,‬‬ ‫ק״י‪ ,‬אכן עיין בר״מ פי״ב ה״א ח״ל‪ ,‬ושאר‬
‫מסברא איכא חיוב קרבן גם היכא להשגגה‬ ‫העם פטורין מן הקרבן ואע״פ שהן‬
‫לב״ל אפילו ללא הוה להליא בפרשת ק״י‬ ‫העושין מפני שתלו בב״ר עכ״ל‪ ,‬ולכאורה‬
‫כמו רהבאנו לעיל מהגמ׳ לקמן‪ ,‬ולכך ס״ל‬ ‫ללעת הר״מ מולה בב״ל לא הוה טעם‬
‫לר״מ להיכא להתורה מחייבת פר על שגגת‬ ‫לפטור וכל היכא רליכא פר אפילו אי תלו‬
‫ב״ל אין לחייב כלל תולה בב״ל אפילו לאין‬ ‫בב״ל חייבין‪ ,‬וכל הטעם לפטורין משום‬
‫מיצטרף לחיוב הפר‪ ,‬ואפילו לבעצם חיוב‬ ‫לאיכא חיוב פר‪ ,‬א״כ מאי כמב להטעס‬
‫הפר לא הוה סתירה לחיוב ק״י לחיוב הפר‬ ‫לפטורין הציבור משום למלו בב״ל‪ ,‬וכן עיין‬
‫לא הוה משום לעשו בשגגה‪ ,‬אלא על עשיה‬ ‫בר״מ פי״ג ה״ה‪ ,‬להיכא מתחלף מלב‬
‫גרילא מחמת טעות בהוראה‪ ,‬אפ״ה מטון‬ ‫בשומן כתב למסברא חייב ק״י משוס‬
 ‫מלכים‬ ‫דףב׳ע״ב‬ ‫קרנן‬ ‫ל‬

‫ולא צדך לזה הלרשא לרק בתולה בב״ל‪,‬‬ ‫לכל החיוב היכא לחולה בב״ל לא הוה‬
‫לרק בח״ח היה הו״א לפטור משום לעשה‬ ‫נהליא נפרשת ק״י‪ ,‬להיכא להשגגה היא‬
‫ע״פ‪ ,‬משא״כ היכא ללא עשה כלל ע״פ‬ ‫לב״ל הוה רק מסברא‪ ,‬א״כ כשהתורה‬
‫פשוט להוה בדן ק״י‪.‬‬ ‫מחייכת קרנן על שגגת ב״ל משמע לזהו‬
‫החיוכ על שגגת כ״ל‪ ,‬ואין עול חיוג‪ ,‬לכך‬
‫ופירוש הברייתא בעשותה יחיד העושה‬
‫ה״נ כל התולה ככ״ל אפילו אין מיצטרף‬
‫מפי עצמו חייב בהוראת ב״ד‬
‫לחיוב הפר‪ ,‬הא מיהא לכל חיוכו הוא על‬
‫פטור‪ ,‬בהוראת ג״ל היינו כמ״ש ללעת‬
‫שגגת כ״ל‪ ,‬ומסכרא‪ ,‬והיכא להתורה‬
‫תוסף הרא״ש בדן לאיכא בהוראת ב״ל‬
‫מחייכת קרכן על שגגת ג״ל מסכרא גרילא‬
‫להיינו חיוב פר‪ ,‬ובאמת מייד לאיכא רוב‬
‫אין לחייכ קרכן על העושה ע״ס שגגתם‬
‫ציבור רעשו מחמת הוראה ואיכא כבר חיוב‬
‫וכל חיוב הקרכן לשייך כו הוא על שגגת‬
‫פר גם בלא האי ת״ח‪ ,‬אלא ללתוס׳ הרא״ש‬
‫כ״ל‪.‬‬
‫כל הו״א לפוטרו מק״י משום לגם מצל‬
‫מעשיו איכא חיוב פר‪ ,‬משא״כ לרעת הר״מ‬
‫ולפי״ז אתי שפיר הר״מ לכל העם פמורין‬
‫אפילו למצר מעשיו ליכא חיוב פר‪ ,‬איכא‬
‫משום לתלו ככ״ל‪ ,‬לכאמת הפטור •‬
‫הו״א לפטור לעל שגגת ב״ל להיינו שגגתו‬
‫היכא לאיכא פר לא משום להפר פוטרן‬
‫איכא חיוב פר‪.‬‬
‫מק״י‪ ,‬אלא להיכא לאיכא פר פטורין משוס‬
‫ועיין לקמן לף ג׳ עמ״ב בדן המשנה‬ ‫לתלו ככ״ל ולא הוו ככלל כעשותה‪ ,‬היינו‬
‫לעשה אחרי להביאו כפרתן מש״כ‬ ‫לבאמת היינו אותה לרשא לרבי יהודה‬
‫החם‪ ,‬לבאמת שאר הראשונים פליגי על‬ ‫בעשותה ע״פ עצמו ולא ע״פ הוראת ב״ל‪,‬‬
‫הר״מ ולא ס״ל רהפטור הוה אליבא‬ ‫פר‪,‬‬ ‫אלא ללר״י איכא מיעוט ואפילו דליכא‬
‫ואליבא לחכמים היכא לאיכא פר אין חיוב לחכמים ליחיל שעשה בהוראת ב״ר חייב‪,‬‬
‫והבאנו התם התוס׳ בשבת לס״ל להלין‬ ‫ק״י רק בעשותה ולא בהוראת ג״ל‪ ,‬ועצם‬
‫הפטור הוא משוס ללא הוה בעשותה ללא פטור התם במשנה לאו משום חיוב הפר‬
‫אלא משום לאנוס הוא ומסברא‪ ,‬והכי‬ ‫מייד בתולה בב״ל‪ ,‬ולכך אפילו אי מצר‬
‫מעשיו איכא חיוב פר‪ ,‬אי לאו תולה בב״ל מוכרח החס נמי לעת תוס׳ הרא״ש להדן‬
‫חייב ק״י‪ ,‬ומיושב הר״מ בנחחלף דאפילו פטור התם אפילו יחיל דליכא כלל ציבור‪,‬‬
‫למצל הסבר& בלא לרשא לבשגגה מיצטרף לעיין מה שהקשה הכא לף ב׳ עמ״ב‬
‫לחיוב פר ולא בעינן לחיוב פר ליעשו הקהל ללימא על לין המשנה הכא לפטור חולה‬
‫מחמת הוראה שהטעתן‪ ,‬ואיכא חיוב פר בב״ר זו לברי ר״ש להמשגה לקמן לעשה‬
‫אחרי להביאו כפרתן‪ ,‬עיי״ש‪ .‬והיינו לס״ל‬ ‫מצל מעשה הקהל אפילו ללא מלו בב״ל‪,‬‬
‫אפ״ה מסברא חייב קרבן בפנ״ע לאכילתו הני ראשונים לחכמים לפליגי על רבי יהולה‬
‫ולא ס״ל מיעוטא מבעשותה‪ ,‬לאין נפק״מ‬ ‫מחמת שגגגתו לא מחמת הוראה‪ ,‬ובכה״ג‬
‫בעצם השגגה אי מחמתו או מחמת ב״ל‪,‬‬ ‫פשוט לחייב להא הוה ככל שוגג ללא עשה‬
‫וכל הפטור מק״י היכא לאיכא פר משום‬ ‫כלל ע״פ ב״ל והוה להליא בפרשת ק״י‪,‬‬
‫לא‬ ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״ב‬
‫לומר הלין למולה בעצמו‪ ,‬לא צריכין לגוונא‬
‫למ״ח וכל היכא ללא ילע מהוראה כלל‪,‬‬
‫ברור להוה מולה בעצמו‪ ,‬ולכאורה לין‬
‫המשנה באה לומר לאפילו לעשה על פיהם‪,‬‬
‫אפ״ה אי הוה מחמת עצמו ולא משום‬
‫לטעה מחמת ב״ל מקרי תולה בעצמו‪,‬‬
‫ואביי ס״ל לכל מה ליש ללון בו וצריך‬
‫לחלש למקרי תולה בעצמו‪ ,‬היינו היכא‬
‫לבאמת עשה מחמת טעות בהוראה כמו‬
‫בגוונא ללא גמיר או לא סביר‪ ,‬לעיין לעיל‬
‫להוכחנו לבהאי גוונא לא מייד לטעה‬
‫במצוה לשמוע וכו׳‪ ,‬אלא עשה על פיהם‬
‫מחמת טעות בהוראה ואפ״ה מקד תולה‬
‫בעצמו משום ליליעתו באיסורין יליעה והוא‬
‫ילע לטעו ולכך אפילו סמך על לעת ב״ל‬
‫להלין כמו ב״ל לא כמו להוא ס״ל אפ״ה‬
‫מקרי תולה בעצמו‪ ,‬לבעצס אין טועה‬
‫בטעות ב״ל אלא לסומך בעצמו על ב״ל לא‬
‫כמו לס״ל‪ ,‬לכך אביי ס״ל לגם ראוי‬
‫להוראה מייד לעשה מחמת טעות‬
‫בהוראה‪ ,‬ולא היה צל לאביי כלל למייד‬
‫המשנה בעשה לא מחמת הוראה כגון‬
‫נטעה במצוה לשמוע‪ ,‬להיכא ללא עשה כלל‬
‫מחמת הוראה להיינו להלין כמו ההוראה‬
‫אין צל כלל להוה מולה בנ״ל‪ ,‬והוה כמו א׳‬
‫ללא שמע כלל הוראה ולא עשה על פיהם‬
‫ולא זה באה המשנה לומר במ״ח‪ ,‬ולכך‬
‫הקשה לאי בהאי גוונא לשמב״ע ושב״ז‬
‫ואפ״ה עשה על פיהם וסמכו על ב״ל‬
‫להלין כמו ב״ל לא כמו להן ס״ל‪ ,‬מדל‬
‫הוא לכי האי גוונא לשב״ע אין להם לסמוך‬
‫על ב״ל אי לא ס״ל להו כוותם‪ ,‬ולכך אפילו‬
‫לרבא מ ת ק למייד בטעה במצוה לשמוע‬
‫ושפיר מקרי שוגג‪ ,‬עליין אביי פליג עליה‬
‫וסובר להמשנה לא איירי ראוי להוראה‬
‫‪pnp‬‬
‫ללאו נעשוחה היכא לעשה ע״פ ב״ל‪ ,‬היינו‬
‫רק היכא למיצטרף לחיוב הפר לאיכא לין‬
‫על עשייתו חיוב פר‪ ,‬והא ללא הוה‬
‫מבעשותה לאו משום השגגה אלא למציאות‬
‫עשייתו הוה ע״פ ג״ל‪ ,‬משא״כ הר״מ‬
‫לס״ל לגם היכא לאין מיצטרף אי איכא פר‬
‫פטור מק״י‪ ,‬משום לגם אליבא לחכמים‬
‫לפליגי על ר״י ס״ל לאיכא חילוק בשגגה‬
‫בין ע״פ עצמו למחמת ב״ל‪ ,‬ולכך היכא‬
‫לאיכא חיוב פר על שגגת ב״ל‪ ,‬אין חיוב‬
‫נמי ליחיל היכא ללא הוה להליא נפרשת‬
‫ק״י‪ ,‬אפילו להחיוב פר לא הוה מצל‬
‫עשייתו‪ ,‬והיינו המשך בברייתא להיה הו״א‬
‫לגס בת״ח לרק עשה ע״פ ב״ל לא הוה‬
‫להליא בפרשת ק״י‪ ,‬ויהיה פטור היכא‬
‫לאיכא פר ת״ל בעשותה לתולה בעצמו‬
‫מקרי בעשותה‪ ,‬וללעת הר״מ מלויק יותר‬
‫הלשון יחיל‪ ,‬לגם היכא לבלין יחיל הוא‬
‫ואין מיצטרף לציבור כלל לחיוב פר‪ ,‬נאמר‬
‫הפטור מק״י היכא לאיכא פר‪.‬‬
‫ולפי״ז נראה לבאר הגמ׳ לכל מה להקשה‬
‫רנא לאביי מהברייתא היינו רק‬
‫לחזינן לגס נהאי גוונא לשנ״ע ושב״ז‬
‫מיקרי שוגג‪ ,‬אכן מעצם הברייתא אין‬
‫קושיא לאיתא להליא הלין לתולה בב״ל‬
‫בהאי גוונא‪ ,‬להנה גס לאביי ברור להיכא‬
‫להוה ראוי להוראה כי האי גוונא לשב״ע‬
‫ושב״ז ללא הוה תולה בב״ל‪ ,‬וכל מה‬
‫להקשה לכה״ג מזיל הוא‪ ,‬ונראה להא‬
‫לאביי לא ס״ל להמשנה איירי בכה״ג‪ ,‬לא‬
‫רק משום להאי גוונא מזיל הוא ולאו בר‬
‫קרבן הוא‪ ,‬להנה לין המשנה בת״ח לילע‬
‫לטעו לחייב‪ ,‬לכאורה לא באה המשנה בזה‬
‫לומר סתם הלין למולה בעצמו חייב‪ ,‬לכלי‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫לב‬
‫מקרי תולה בעצמו משום לרגיל לבעט‬ ‫כשב״ע ושנ״ז ולא זה לין המשנה נאה‬
‫בהוראה‪ ,‬ולכאורה ביאור הלבר כמ״ש לעיל‬ ‫לומר למקרי תולה בעצמו‪.‬‬
‫אליבא לתוס׳ הרא״ש במשנה בחילוק בין‬ ‫ולפי״ז כאמת כל מה ראיכא ראיה‬
‫ח״ת לע״ה‪ ,‬לשניהם מיירי לסמכו על לעת‬ ‫מהברייתא‪ ,‬היינו לגם בכה״ג‬
‫ב״ל לא כמו לס״ל לב״ל טועים אלא סמכו‬ ‫שוגג הוא‪ ,‬אכן אין ראיה מהתם לעצם‬
‫להלין כמו ב״ל לב״ל יולע יותר מהם‪,‬‬ ‫המשנה לאיירי בהאי גוונא‪ ,‬להא הברייתא‬
‫והחילוק בין ת״ח לע״ה לת״ח כיון‬ ‫לא באה לפרש באיזה אופן מקרי תולה‬
‫שיליעתו באיסורין יליעה וראית והוא ס״ל‬ ‫בעצמו‪ ,‬אלא באה לומר עצם הלין לתולה‬
‫לטעו א״כ מה לסמן על לעת ב״ל לא‬ ‫בעצמו חייב אפילו היכא ראיכא פר‪ ,‬ובהאי‬
‫הוה משום להוא טועה בטעות ב״ל אלא‬ ‫גוונא ברור למקרי תולה בעצמו גם לאביי‪,‬‬
‫הוה מחמת עצמו ולא מחמת טעות‬ ‫ואתי שפיר נמי להברייתא לא הביאה הלין‬
‫בהוראה‪ ,‬משא״כ ע״ה לאין יליעתו‬ ‫בלא גמיר או לא סביר להוה יותר חירוש‬
‫באיסוריהן יליעה ולאית ומה לס״ל לב״ל‬ ‫למקרי תולה בעצמו כמו המשנה‪ ,‬לאלרבה‬
‫טועים לאו כלום הוא‪ ,‬לכן אי סמן על ב״ל‬ ‫הברייתא רוצה להביא האופן הכי ברור‬
‫להלין כמותם שפיר טועה בטעות ההוראה‬ ‫לתולה בעצמו‪ ,‬להיה לומר להיכא ראיכא‬
‫ולא הוה מחמת עצמו‪ ,‬וה״ה נמי במבעט‬ ‫פר פטור אפילו להוה ברור לתולה בעצמו‬
‫בהוראה אע״ג לעתה מסכים הוא ללעת‬ ‫ת״ל בעשותה לתולה בעצמו חייב‪ ,‬וה״ה‬
‫ב״ל‪ ,‬הא מיהא מכיון לרגיל להיות מבעט‬ ‫נמי לא גמיר ולא סביר לחייב משום לתולה‬
‫בהוראה ואין מסכים ללעת ב״ל גם עתה‬ ‫בעצמו‪ ,‬אלא להברייתא לא באה לפרש היכא‬
‫מה למסכים עם ב״ל משום להוא נמי ס״ל‬ ‫הוה הלין לתולה בעצמו כהמשנה‪ ,‬אלא‬
‫הכא ולא משום לטועה מחמת הוראה‬ ‫באה לומר לתולה בעצמו חייב אפילו לאיכא‬
‫ושפיר הוה תולה בעצמו‪ ,‬וכן עיין לעיל‬ ‫חיוב פר ושפיר הביאה האופן היותר ברור‬
‫במשנה בתוס׳ הרא״ש לגם כתב להליא כמו‬ ‫למקרי תולה בעצמו‪.‬‬
‫לעת רש״י וז״ל‪ ,‬מי שרגיל לבעט בהוראה‬
‫אע״ס שעתה הוא מסכים עס ב״ל מיקד‬ ‫גט׳ זה הכלל התולה בעצמו חייב לאיתויי‬
‫תולה בעצמו‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫מאי לאיתויי מבעט בהוראה‪ ,‬עיין‬
‫רש״י לאיתויי מבעט בהוראה שאס היה‬
‫רגיל להיות מנענו בהוראה ואח״כ הורו‬
‫א ך עיין ברמב״ם פי״ג ה״ה וז״ל‪ ,‬וכן אם‬
‫שחלב מותר ‪-‬והלן זה המבעט ועשה על‬
‫תלה בעצמו ואכל חלב הקיבה שהורו‬
‫להתירו לא מפני הוראתן אלא מפני שהוא‬ ‫פיהם ואכל מלב לחייב להואיל והוא רגיל‬
‫מותר בלעתו ה ד זה חייב חטאת קבועה‪,‬‬ ‫להיות מבעט בהוראה השמא נמי מבענו‬
‫ע״כ‪ .‬ועיין בכס״מ להוא מגמ׳ לילן‪ ,‬ה ד‬ ‫וכשהוא אוכל חלב מפי עצמו הוא עושה‬
‫כתב למייד ללא עשה כלל מחמת הוראה‬ ‫ואינו מולה בב״ל הלכן חייב קרבן‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫לא כמ״ש רש״י והתוס׳ הרא״ש‪ ,‬ולפמש״כ‬ ‫ל פ ו ם ריהטא משמע ברש״י אפילו לעמה‬
‫לעיל בלעת הר״מ‪ ,‬להר״מ ס״ל בת״ח לכל‬ ‫מסכים עם נ״ל ועשה על פיהם‬
‫כט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ב׳ ע״ב‬
‫כמשנה למכעמ כהוראה היינו מי שרגיל‬
‫לכעמ כהוראה אע״פ שעתה מסכים כ״ל‬
‫משמע למכעמ היינו לאין מסכים עם כ״ל‬
‫בדין וס״ל למועים הן‪ ,‬וכר״מ משמע‬
‫לרגיל להיות מבעמ אפילו אי אינו יולע‬
‫שמועים ולא משום להלין לא כמו הם אין‬
‫עושה כמותם אלא לעושה המוב בעיניו‬
‫ואינו מתיחס כלל להוראה‪ ,‬לכך גם היכא‬
‫לעשה כמותם לא הוה משום ההוראה הוה‬
‫אלא מפני שמותר בלעתו‪ ,‬וזהו גופא‬
‫החילוש בזה הכלל למבעמ בהוראה אפילו‬
‫אי עשה כמותם לא הוה משוס ב״ל כלל‪,‬‬
‫ולכך שפיר הוה תולה בעצמו ללא היה כלל‬
‫עשיה ע״פ ב״ל‪ ,‬והיינו מש״כ הר״מ‬
‫בהלכות‪.‬‬
‫שוגג על פיהם לאין יליעתו באיסורין‬
‫ו ה נ ה עיין לקמן לף ל׳ ע״ב להוכחנו‬
‫ברש״י לגם ס״ל כלעת הר״מ לכל‬
‫החסרון בת״ח הוא משום לאין שוגג ע״פ‬
‫הוראה ולא משום ללא סמך על ב״ל כלעת‬
‫חוס׳ הרא״ש‪ ,‬לרש״י כתב לכל החסרון‬
‫התם היכא לעשה במזיל הוא משום למזיל‬
‫לאו בר קרבן הוא ובלא זה הוה תלוי בספק‬
‫לרמב״ח‪ ,‬הרי למה ללא סמך לעתו על‬
‫ב״ל וס״ל למועיס הן לא מקרי משוס זה‬
‫תולה בעצמו ובלא מעם למזיל לאו בר‬
‫קרבן הוה תלוי בספק לרמב״ח אי בעינן‬
‫עשיה לווקא מחמת ב״ל או סגי לשוגג‬
‫ע״פ ב״ל עיי״ש‪ ,‬וא״כ צריך לומר לגם‬
‫לעת רש״י כמו הרמב״ס למבעמ בהוראה‬
‫היינו לאין עושה כלל ע״פ ב״ל אפילו לא‬
‫משוס ללא ס״ל כוותיהו אלא לעושה הישר‬
‫בעיניו לא כמו משמעות תוס׳ הרא״ש‬
‫בע״א למבעמ היינו לאין מסכים‪ ,‬והחילוש‬
‫למבעמ בהוראה היינו כמו הר״מ דאפילו‬
‫קרבן‬
‫החסרון הוא משום לאין שוגג מחמת‬
‫הוראה אבל מצל העשיה אין חסרון אפילו‬
‫לא עשה מחמת מעות בהוראה אלא משוס‬
‫למעה במצוה לשמוע‪ ,‬היינו לס״ל לר״מ‬
‫לתולה בב״ל מקרי אפילו אי עשה מחמת‬
‫ב״ל גרילא אפילו לא מחמת מעות בהוראה‬
‫אלא כל לשוגג ע״פ ב״ל אי עשה ע״פ‬
‫ב״ל תולה בב״ל מקרי עיי״ש באריכות‪,‬‬
‫א״כ שפיר אין יכול ללמוד ‪3‬גמ׳ כלעת‬
‫רש״י ותוס׳ הרא״ש למיירי לעשה על‬
‫פיהם אלא להוה מחמת עצמו לא מחמת‬
‫מעות הוראה‪ ,‬לבאמת משוס זה לא מקרי‬
‫תולה בעצמו‪ ,‬וגם לא שייך הכא החסרון‬
‫לאיכא בת״ח ללאו שוגג ע״פ להכא ע״ה‬
‫הוא ובע״ה אפילו ס״ל למעו מיקרי שפיר‬
‫יליעה ולאית‪ ,‬ולכך כתב להחסרון הוא‬
‫משום ללא עשה כלל מחמת היתר ב״ל‪ ,‬אך‬
‫תמוה הוא מה צריך לחלש למבעמ בהוראה‬
‫ללא עשה כלל על פיהם לתולה בעצמו‪,‬‬
‫ולכאורה הוה כמו א׳ ללא שמע כלל הוראה‬
‫ללא שיך בו כלל תולה בב״ל ולא לזה בעינן‬
‫זה הכלל להמשגה לתולה בעצמו לאיתויי‬
‫מבעמ בהוראה‪.‬‬
‫ו נ ר א ה בביאור הר״מ‪ ,‬להנה עיין‬
‫בפיהמ״ש וז״ל‪ ,‬ואמרו התולה‬
‫בעצמו ואפילו לא היה ברור אצלו שמעו‬
‫אלא שאין לרכו שיעשה על הוראתם אלא‬
‫המוב בעיניו וג״כ לא נתברר אצלו גמולו‬
‫ונשאר אצלו הלכר כאילו לא הורו אם עשה‬
‫חייג‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע נר״מ למנעמ נהוראה‬
‫לא הוה כמו לעת תוס׳ הרא״ש‪ ,‬לתוס׳‬
‫הרא״ש ס״ל למנעמ כהוראה היינו משוס‬
‫לאין מסכים להלין כמותם‪ ,‬וכמו לכתג‬
 ‫מלכים כט‬
‫ולכך כל מה להביא הר״מ לין למבעט‬
‫בהוראה היינו לגבי פטור יחיל ללא הוה‬
‫עשיה ע״פ ב״ל לעל הך לינא נאמר הלין‬
‫למבעט בהוראה ‪3‬גמ׳‪ ,‬משא״כ לגבי חיוב‬
‫פר לכתב כבר לבעיק טועה מחמת ב״ל‬
‫לא היה מועיל אי הוה עשיה ע״פ הוראה‬
‫וברור לאין מיצטרף לחיוב פר אפילו אי‬
‫הוה חולה בב״ל‪ ,‬ולא כלל לגבי חיוב פר‬
‫נאמר הרין ‪3‬גמ׳ רמבעט בהוראה‪.‬‬
‫גנז׳ מאי ר‪3‬י יהולה לחניא אס נפש אחת‬
‫תחטא גשגגה ‪3‬עשותה הרי אלו ג׳‬
‫מיעוטין העושה מפי עצמו חייב ‪3‬הר‪3‬״ל‬
‫פטור‪ ,‬ועיין ברש״י ל״ה נפש אחת‪,‬‬
‫למשמע בעשותה מפי עצמו חייב למעוטי‬
‫תולה בב״ד לפטור‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע ברש״י‬
‫להמיעוט הוא לבעשותה משמע ע״פ עצמו‪ ,‬י‬
‫ולכאורה צריך להבין א״כ אמאי המיעוט‬
‫אזיל רק לעשה ע״פ ב״ל ולכאורה כל ללא‬
‫עשה ע״פ עצמו אפילו לא ע״פ ב״ד איכא‬
‫המיעוט‪ ,‬אכן נראה להביאור פשוט לבאמת‬
‫כל ללא הוה ע״פ ג״ל אפילו ע״י אחר‬
‫מקרי ע״פ עצמו‪ ,‬להגה ע״פ עצמו היינו‬
‫להטעות הוא לעצמו להוא אינו יולע‬
‫האיסור ולכך כל ללא הוה ע״פ ב״ל אלא‬
‫לסתם אלם המעה אותו שסיר הוה טעות‬
‫עצמו למאי נפק״מ אם אינו יולע האיסור‬
‫משום ללא למל או משוס לאלם הטעה‬
‫אותו כדין סוף סוף הוה הוא עצמו טועה‬
‫לאינו יורע האיסור‪ ,‬משא״כ ע״פ ב״ל להא‬
‫לאין יולע האיסור לא הוה מחמת מעות‬
‫עצמו אלא להאיסור עצמו אין ילוע להא‬
‫ב״ל התירו ולא הוה משוס חסרון יליעתו‬
‫העצמית‪ ,‬ושפיר איכא מיעוט מבעשותה‬
‫לעושה ע״פ ב״ד‪.‬‬
‫דף ב׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬
‫עשה כמומס לא מקרי כלל עשיה על פיהם‬
‫ומשו״ה חולה בעצמו‪ ,‬משא״כ לקמן לעשו‬
‫מזילין לשפיר עשו ע״פ ב״ל אלא ללא עשו‬
‫מחמת מעות בהוראה אלא לעשו ע״פ‬
‫במזיל‪ ,‬והוה כמ״ש לעיל בר״מ לתולה‬
‫בב״ל סגי עשיה גרילא ע״פ ב״ל כמו‬
‫בת״ח לעשה משום למצוה לשמוע‪ ,‬ושפיר‬
‫הוה תולה בב״ל וכל החסרון משוס למזיל‬
‫לאו בר קרבן‪.‬‬
‫וילפי״ז מאל מלויק לשון הר״מ בהלכות‪,‬‬
‫לבכל ההלכה כתב הר״מ הלין הן‬
‫לגבי פמור קרבן יחיל והן לגבי חיוב פר‪,‬‬
‫והביא לאיכא חסרון גם לחייב בפכ״ע וגם‬
‫לאין מיצמרף למנין השוגגין‪ ,‬משא״כ הכא‬
‫כתב רק הלין לחייב בפנ״ע‪ ,‬אע״ג לברור‬
‫לגם אין מיצמרף כמ״ש בזה הכלל לכל‬
‫החייב בפנ״ע אין מיצטרף למנין השוגגין‪,‬‬
‫אכן לפמש״כ לכל הלין לאיתא ‪3‬גמ׳‬
‫רמבעמ בהוראה לתולה בעצמו היינו* לומר‬
‫ללא הוה עשיה כלל ע״פ ב״ל‪ ,‬מבואר‬
‫הימב להר״מ לפני הך לינא הביא הדין‬
‫מתחלף וכתב לאין מיצמרף למנין השוגגין‬
‫מהלרשא לבשגגה‪ ,‬ועיין לעיל ללר״מ ילפינן‬
‫לבעינן עשיה מחמת טעות בהוראה לגבי‬
‫חיוב פר כמ״ש בה״י ואי עשה ע״פ‬
‫הוראה לא מחמת טעות בהוראה אין חיוב‬
‫פר‪ ,‬משא״כ לפטור יחיל להוה מרין תולה‬
‫בב״ל סגי עשיה גרידא על פיהם‪ ,‬א״כ יוצא‬
‫לכל החילוש לאיתא בגמי למבעט בהוראה‬
‫לא הוה תולה בב״ל הוה רק חילוש לגבי‬
‫פטור יחיל להוה תולה בעצמו ללא מקרי‬
‫כלל עשיה על פיהם‪ ,‬משא״כ לגבי חיוב פר‬
‫לבעינן עשיה מחמת מעות בהוראה ברור‬
‫למבעט בהוראה אין טועה מחמת ב״ל‪,‬‬
‫יא‬ ‫מלכים‬ ‫דףב׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫למועטין כי חטאו בהוראה לאו גני קרבן‬ ‫יף ג׳ ע״א‬
‫נינהו ליחיל שענרנ״ל פטור וכו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬יש‬ ‫גט׳ אמר רנ פפא לכו״ע יחיל שעשה‬
‫לעיין בלבד רש״י להא כל הספק ‪3‬גמ׳ אי‬ ‫נהרנ״ל פעור אלא נ״ל משלים לרוב‬
‫לר״ש חייבין פר כשעת יליעה או לא‪ ,‬וא״כ‬ ‫ציבור קמיפליגי מ״ס ב״ל משלים לרוב‬
‫מאי נפק״מ אי מצל שעת החטא חייבין‬ ‫ציבור ומ״ס אין ב״ל משלים לרוב ציבור‪,‬‬
‫ק״י או לא לגבי חיוב פר‪ ,‬הא מיהא למצל‬ ‫ע״כ‪ .‬ועיין ברש״י ל״ה ב״ל משלים‪ ,‬ור״מ‬
‫שעת החטא ליכא חיוב פר‪ ,‬ואי ס״ל לרש״י‬ ‫סוטר ציבור להא קמייחו ב״ל וכו׳‪ ,‬ועיין‬
‫לאי מצל שעת החטא פטורין לא אמר‬ ‫מהרש״א לרש״י אזיל על תירוץ הבא בהמשך‬
‫ר״ש‪ ,‬א״כ ה״נ בחטאו על שלא נתמנו‬ ‫הגמ ׳ לאל״כ יכול לאשכוחי פלוגחא בלא ב״ל‬
‫אמאי חייב קרבן נשיא כמו שעת היליעה‬ ‫משלים‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ולבריו תמוהים למניה וביה‬
‫הא על שעת החטא אין חייג קרבן נשיא‪,‬‬ ‫ליכא למימר לרש״י אזיל על תי׳ לרב פפא‬
‫ומה מועיל הא לאיכא חיוב קרנן הליוט על‬ ‫ומיפלגי בב״ל משלים‪ ,‬להא ר״פ אמר‬
‫שעת החטא לחיוג קרנן נשיא‪.‬‬ ‫לכו״ע יחיל שעב״ר ב״ל פטור וא״כ אמאי‬
‫חכמים מחייבין‪ ,‬הא מזה לרש״י כתב לר״מ‬
‫ו ע ו ד צריך להנץ נרש״י‪ ,‬למשמע נרש״י‬ ‫סוטר ציבור משום לב״ל קמייתי הרי למ״ס‬
‫לכל הספק למ״ל יחיל שעשה‬ ‫לב״ל משלים היינו ר״מ וחכמים ס״ל לאין‬
‫בהרב״ל פטור ולכך הוה מפטור לחיוב‬ ‫ג׳׳ל משלים‪ ,‬א״כ אמאי חייבין הא חיוב פר‬
‫משא״כ למ״ל יחיל שעברב״ל חייב ליכא‬ ‫ליכא לאין ב״ל משלים וק״י ליכא ליחיל‬
‫ספק להוה מחיוב לחיוב‪ ,‬ולכאורה תמוה‬ ‫שעשה וכו׳ פטור‪ .‬והנה עיין בכס״מ פי״ג‬
‫לגם למ״ל יחיל שעברב״ל חייב הוה‬ ‫ה״ב לכתב להמחלוקת הכא אליבא לרב‬
‫מפטור לחיוב‪ ,‬להא איתא לעיל לף ב׳ ע״ב‬ ‫פפא לר״מ סבר לב״ל משלים לכך ציבור‬
‫להברייתא לעליין אני אומר להיינו חכמים‬ ‫פטורין לב״ל מייתי עלייהו וחכמים ס״ל‬
‫לס״ל יחיל שעשה בהוראת ב״ל חייב‪ ,‬הוה‬ ‫לציבור חייבין לליכא רוב רק ע״י ב״ל ואין‬
‫ר״מ לס״ל לב״ל חייבין ולא ציבור כלשון‬ ‫ג״ל משלים‪ ,‬ולכאורה תמוה לגם לחכמים‬
‫הברייתא ב״ל מביאץ על יליהן פר‪ ,‬וכן‬ ‫צריך לפטור לר״פ ס״ל ללכו״ע יחיל וכו׳‬
‫איתא להליא ברש״י התם בל״ה אבל‪ ,‬וא״כ‬ ‫פטור‪ ,‬אכן נראה ללא גרסו בר״פ לכו״ע‬
‫במועטין ונתרבו לבאין לחייב ב״ל פר מצל‬ ‫יחיל וכו׳ פטור‪.‬‬
‫שעת היליעה הוה נמי מפטור לחיוב‪ ,‬להא‬
‫לאיכא חיוב מצל שעת החטא היינו לציבור‬
‫גט׳ פשיטא מרובין ונתמעטו היינו פלוגתא‬
‫משא״כ ב״ל פטורין מצל שעת החטא‬
‫לרבי שמעון ורבנן מועטין ונתרבו‬
‫להוה מועטין‪ ,‬וא״כ לנאץ לחייב ב״ל פר‬
‫מאי מי פליגי רבי שמעון ורבנן ר״ש לאזיל‬
‫מצל שעת היליעה הוה מפטור לחיוג כמו‬
‫בתר יליעה מחייב ורבנן לאזלי בתר חטאת‬
‫למ״ל יחיל שעשה נהוראת נ״ל פטור‪.‬‬
‫פטרי או לא מאי וכו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין ברש״י‬
‫ו נ ר א ה לומר נניאור ל נ ד רש״י‪ ,‬להנה‬ ‫ל״ה מועטין ונתרבו מאי‪ ,‬להני מועטין‬
‫לרני יהולה ליחיל‬ ‫הלין‬ ‫ונתרבו לא למי ממש לחטאו על שלא נתמנו‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ג׳ ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫לו‬
‫יהולה וס״ל לבלא מיעוט יחיל וכו׳ פטור‬ ‫שעברב״ל פטור עיין ברש״י שבת לף צ״ג‬
‫משום לאנוס ומסברא הוא‪ ,‬משמע ללרבי‬ ‫ע״א ל״ה יחיל‪ ,‬לאנוס הוא‪ ,‬ע״כ‪ .‬הרי‬
‫יהולה לאו אנוס הוא‪ ,‬וכן הוא לעת תוס׳‬ ‫ררש״י ס״ל להלין לרבי יהולה ליחיל‬
‫הרא״ש עיין לקמן לף ג׳ עמ״ב מש״כ‬ ‫שעברב״ל פטור היינו למקרי אנוס וחסל‬
‫התם‪ ,‬אע״ג ללא הוה מוכרח‪ ,‬לגם אליבא‬ ‫כעצם החיוכ לקרכן לחיוג קלפן הוה לעושה‬
‫ררש״י בעי רבי יהולה ררשא ומסברא לא‬ ‫כשגגה ולא לאנוס‪ ,‬ולפי״ז אתי שפיר‬
‫היינו פוטרים משום לאנוס וכל הפטור‬ ‫החילוק שכתכ רש״י להכא הוה מפטור‬
‫משום לאנוס הוא מהמיעוט מבעשוחה‪,‬‬ ‫לחיוב משא״כ כחטאו על שלא נתמנו אע״ג‬
‫וא״כ יכול להיות לגס התוס׳ ס״ל להמיעוט‬ ‫לגס התס ליכא חיוב קרכן נשיא מצל שעת‬
‫ללבי יהולה משום לאנוס הוא ופליג על‬ ‫החמא‪ ,‬לכל מה למצינו פלוגתא לל״ש‬
‫ר״ש למסברא אנוס הוא‪ ,‬אכן נראה למשום‬ ‫ורכנן היינו היכא לעשה עכירה כשגגה‬
‫הכי פליג הכא תוס׳ הרא״ש על רש״י וס״ל‬ ‫וחייכ עליה קרכן רק לאיכא ללון איזה‬
‫לאין חילוק בין מפטור לחיוב למחיוב לחיוב‪,‬‬ ‫קרכן חייכ על האי עכירה ללר״ש שעת‬
‫לס״ל לכל הפטור לרבי יהולה הוא‬ ‫היליעה קוכעת הקרכן ולרכנן שעת החמא‪,‬‬
‫מגזירה״כ ולא לחסר בעצם העבירה‪ ,‬ולכך‬ ‫משא״כ כמועטין ונתרכו למצל שעת החטא‬
‫אין נפק״מ אי מצל שעת החמא חייב קרבן‬ ‫איכא חסרון כעצס העכירה דהיינו ללאו כני‬
‫אחר או לפטור מקרבן כלל‪.‬‬ ‫קרכן כלל כלשון רש״י‪ ,‬כזה לא מצינו‬
‫ליחייכ ל״ש מצל שעת היליעה אפילו למצל‬
‫א כ ן עצם לברי רש״י תמוהים מהנכר‪,‬‬ ‫שעת החטא לא הוה עבירה לאיכא‪ ,‬עליה‬
‫לעיין בתוס׳ שהקשה לאם איכא‬ ‫חיוכ קרכן‪ ,‬ולפי״ז אתי שסיר לכל הספק‬
‫סברא ללאו בני קרבן ה״ה נמי מרובין‬ ‫רק אליבא למ״ל יחיל שעכרכ״ל פטור‬
‫ונתמעטו לעתה לאו בני קרבן נינהו‪ ,‬וא״ב‬ ‫והוה חסרון בעצם העבירה משא״כ למ״ל‬
‫כמו לאיכא ספק אליבא לר״ש במועמין‬ ‫חייב אפילו להוה מפטור לחיוב לגבי ב״ל‪,‬‬
‫ונתרבו אפילו ללגבי חטאו על שלא נתמנו‬ ‫הא מיהא הא לפטורין ב״ל משעת חטא לא‬
‫אזלינן בתר שעת יליעה הכא שאני לעל‬ ‫הוה חסרון בעצם העבירה אלא ללחיוב פר‬
‫שעת החטא לאו בני קרבן ה״ה אליבא‬ ‫בעינן רוב ציבור ולכך אפילו להוה מפטור‬
‫לחכמים לס״ל לגבי חטאו על שלא נתמנו‬ ‫לחיוב הוה אותו הלין כמו בר״ש ורבנן‬
‫לאזלינן בתר שעת החטא יש להסתפק‬ ‫לגבי חטאו על שלא נתמנו‪.‬‬
‫במרובין ונתמעטו לאין לחייבן כשעת החמא‬
‫כיון לעל שעת יליעה לאו בני קרבן נינהו‪,‬‬
‫א כ ן עיין בתוס׳ הרא״ש בשם הרמ״ה‬
‫ושאני מחטאו על שלא נתמנו לגם מצל‬
‫לפליג על רש״י וס״ל לאין סברא‬
‫שעת היריעה איכא חיוב קרבן‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫לחלק בין נשתנה מפטור לחיוב לנשתנה‬
‫גט׳ איבעיא להו הורו ב״ל חלב מותר‬ ‫מחיוב לחיוב‪ ,‬ונראה לבאמת פליג על רש״י‬
‫ועשו מיעוט הקהל וחזרו ב״ל בהן‬ ‫במה לכתב ללרבי יהולה אנוס הוא‪ ,‬לעיין‬
‫והורו ועשו מיעוט אחר מהו כיון לשתי‬ ‫התם בשבת בתוס׳ לר״ש פליג על רבי‬
‫יא‬ ‫מלכים‬ ‫דףב׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫שני שגגות חלוקות א״כ מה נפק״ת אי‬ ‫ידיעות מנהו לא מיצמרף א״ד כיון לאידי‬
‫היתה ידיעה בינתיים‪ ,‬הא בין כה וכה‬ ‫ואידי חלב הוא מיצטרף ואת״ל וכו׳ מיעונו‬
‫ידיעה דחד הוראה ל״ש להוראה שניה‬ ‫בחלב שע״ג הקיבה וכו׳ מיעוט בחלב‬
‫ואפי׳ כשיודע חד עדיין להוראה שניה אין‬ ‫ומיעוט בדם מהו וכו׳ מיעוט בחלב ומיעוט‬
‫ידיעה‪ ,‬ואי איכא צירוף אפילו דהוה שני‬ ‫בעכו״ם מהו‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫שגגות חלוקות מה החידוש דאפי׳ היתה‬
‫עיין במנחת חינוך דהקשה היכא איכא צד‬
‫להן ידיעה בינתיים‪.‬‬
‫לצרפם הא איכא ידיעה מחלקת‬
‫ושמות מוחלקים‪ ,‬וצריך להבין דבריו דהכא‬
‫ו נ ר א ה בביאור הענין‪ ,‬דהנה הדין באחד‬
‫לא שין הדין דידיעה מחלקת או שמות‬
‫שעשה כמה עבירות בשגגה‪ ,‬דאי‬
‫מחלקים‪ ,‬דלכאורה כל מה דבעינן לדין‬
‫הוה בשגגה אחת חייב קרבן א׳‪ ,‬ועיין בגמ׳‬
‫ידיעה מחלקת או שמות מחלקים‪ ,‬היינו‬
‫שבת דף ע״א ע״ב דגם בכה״ג דשגגה‬
‫היכא דהוה אותה שגגה והדין ידיעה או‬
‫אחת איכא אופן דחייב שני קרבנות‪ ,‬דאיכא‬
‫שמות מחלקים מחלק השגגות דהוה שני‬
‫התם מחלוקת בין ריו״ח לר״ל היכא דאחר‬
‫שגגות‪ ,‬אכן היכא דהוה באמת שני שגגות‬
‫עשיית שני העבירות היתה ידיעה על‬
‫לא בעינן שום דין ומסברא איכא שני‬
‫עבירה אחת אי הוה ידיעה מחלקת וחייב‬
‫חיובים דהוה שגי שגגות‪ ,‬וא״כ הכא ‪3‬גמ׳‬
‫שני קרבנות או לא‪ ,‬ועיי״ש דהיכא דהביא‬
‫אה״נ דבספק א׳ דחלב וחלב בעינן לדין‬
‫כבר קרבן על עבירה אחת לכו״ע חייב‬
‫דידיעה מחלקת לשוויא שני שגגות‪ ,‬אכן‬
‫שתים‪ ,‬הרי חזינן דאפילו היכא דעשה שני‬
‫בשאר ספיקות דשני איסורים באמת הוה‬
‫עבירות בשגגה אחת מצד כל מעשה עבירה‬
‫שני שגגות ולא בעינן שום חילוק דליהוי שני‬
‫בפנ״ע איכא חיוב קרבן‪ ,‬דאל״כ לא היה‬
‫שגגות‪ ,‬אכן דבאמת דברי הגמ׳ תמוהים‬
‫שין בזה שני קרבנות‪ ,‬ואפ״ה אי ליכא‬
‫מאד מה הצד לצרף הכא שני ההוריות הא‬
‫ידיעה או כפרה לחלק חייב קרבן א׳‪,‬‬
‫הוה שני שגגות ומהיכי תיתי דיתחייבו‬
‫וביאור הדבר עיין ברש״י התם דף ע״ב‬
‫בקרבן אחד‪.‬‬
‫ע״א ד״ה ופליגי ר״י ור״ל וכו׳ ולא למי‬
‫לידעות שבין אכילת חלב לאכילת חלב‬ ‫ועיין ברמב״ם פי״ג ה״ד ודל‪ ,‬הורו ב״ד‬
‫שמחלקות לדברי הכל דהתם חיובי אשגגות‬ ‫בחלב מן החלבים שהוא מותר ואכל‬
‫הוא וכיון שיש ידיעה בינתיים הווין ליה‬ ‫מיעוט הקהל ע״פ ונודע להם שחטאו‬
‫שתי שגגות‪ ,‬עכ״ל‪ .‬היינו דחיוב קרבן לא‬ ‫וחזרו בהן ואח״כ הורו שע״ז פלונית‬
‫הוה על אכילת חלב גרילא אלא על אכילת‬ ‫מותרת ועבד אותה ע״ז מיעוט אחר ע״פ‬
‫חלב בשגגה ולכך היכא להוה שגגה אחת‬ ‫וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהיו רוב הרי‬
‫בכמה מעשים אפילו למצל כל מעשה‬ ‫אלו מיצטרפין אע״פ שהיתה להם ידיעה‬
‫ומעשה איכא חיוב קרבן אפ״ה מטון‬ ‫בינתיים‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ויש לעיין בדבריו במה‬
‫להחיוב משום להוה בשגגה היכא להוה‬ ‫שכתב אע״פ שהיתה להן ידיעה בינתיים‪,‬‬
‫שגגה אחת היא מחייבת כל המעשים‪ ,‬ולכך‬ ‫דהא הר״מ מיירי לגבי שני איסורים והוה‬
 ‫מלכים‬
‫אלא על העלם לבר עם שגגת מעשה‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬ולכאורה אם נאמר לחיוב לציבור הוה‬
‫משוס העשיה וכל הלין להעלם לבר היינו‬
‫לרק בשגגת מעשה לע״י העלם לבר נאמר‬
‫החיוב‪ ,‬א״כ הוה ממש לומיא ליחיל‬
‫לחטאתו היא בשגגת מעשה גרילא‪ ,‬ומאי‬
‫גפק״מ אי כל שגגת מעשה או רק שגגת‬
‫מעשה לע״י העלם לבר‪ ,‬אלא ע״כ להחיוב‬
‫לא הוה על עשיית עבירה בשגגה גרילא‬
‫אלא לעצם העלם לבר לב״ל ועשיית‬
‫הציבור הוא המחייב קרבן הפר‪.‬‬
‫ו ל כ א ו ר ה צריך להבין‪ ,‬הן למ״ל להחיוב‬
‫על ב״ל והן למ״ל החיוב‬
‫לציבור איך מחייבינן קרבן על מה ללא‬
‫עשו‪ ,‬מטון להחיוב הוא על העלם לבר‬
‫לב״ל ועשיה לציבור לכאורה א״א לחייב‬
‫ציבור על הע״ל לב״ל ולא ב״ל על עשיית‬
‫ציבור‪ ,‬אכן נראה לבאמת החיוב פר הע״ל‬
‫לא הוה כלל משום לעשו כמו ביחיל‬
‫לחיובו על מעשה העבירה בשגגה‪ ,‬אלא‬
‫להוה לין להיכא להיתה הוראה ע״י ב״ל‬
‫ועשו הציבור נאמר בזה חיוב קרבן פר‪,‬‬
‫וה״נ ללא הוה חיוב למ״ל לב״ל מביאין‬
‫משום להורו ולא למ״ל לציבור מביאין‬
‫משום לעשו אלא להוה לין להיכא להיתה‬
‫הוראה ע״פ ב״ל ועשו הציבור לנאמר בזה‬
‫חיוב קרבן פר למ״ל חל החיוב לב״ל‬
‫להורו ולמ״ל חל לציבור רעשו‪ ,‬ובאמת‬
‫ללא משוס להורו או עשו בא החיוב‪ ,‬אלא‬
‫לחיוב הפר לנאמר היכא לאיכא העל״ל‬
‫עם שגגת מעשה לחל חיובו על המורים‬
‫ולחד חיובו על העושים‪ ,‬והוה לומיא לשאר‬
‫קרבנות ציבור כמו תמילין ומוספין ללא‬
‫שיך כלל למעשה‪ ,‬אלא לאיכא לציבור חובת‬
‫דף ג׳ ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫לח‬
‫אפילו להוה בכמה מעשים יוצא בקרבן אחל‬
‫לשגגה המחייבח הוה שגגה אחת לכולם‪.‬‬
‫א ך לסי״ז צריך להבין הלין לשמוח‬
‫מחלקים אפי׳ להוה בהעלם אחל‪,‬‬
‫ללכאורה הוה שגגה אחת ואמאי חייבין‬
‫שתים‪ ,‬אכן גראה להלין לשמות מחלקים‬
‫היינו לאיכא חילוק בעצם החיוב קרבן‪,‬‬
‫לאיכא חיוב קרבן על שגגת עבירה ללם‬
‫וחיוב קרבן על שגגת עבירה לחלב‪ ,‬ולכך‬
‫אפילו להוה בהעלם אחל הא מיהא להחיוב‬
‫על איסור לם הוא לשגג בלם והחיוב על‬
‫איסור חלב הוא משום לשגג בחלב והוה‬
‫שני מחייבים שגגת לס ושגגת חלב‪ ,‬ושפיר‬
‫ליכא קרבן א׳ לשניהם ללאו אותה שגגה‬
‫מחייבת שני המעשים‪ ,‬ורק בעשה אותו‬
‫איסור שני פעמים לשניהם הוה אותו לין‬
‫שוגג אי הוה שגגה אחת היא המחייבת שני‬
‫המעשים ולכך איכא קרבן א‪ /‬ולפי״ז יוצא‬
‫היכא להמחייב הוא אחל איכא קרבן י א׳‬
‫אפילו לכמה עבירות‪.‬‬
‫ו ה נ ה חיוב פר העל״ל של ציבור חלוק‬
‫בעיקר חיובו מחיוב ק״י‪ ,‬לחיוב‬
‫ק״י הוה על מעשה עבירה בשגגה‪,‬‬
‫משא״כ חיוב פר לא הוה כלל על מעשה‬
‫העבירה‪ ,‬לא מיבעיא לר״מ להחיוב על‬
‫ב״ל להן לא העושים כלל אלא אפי׳ להגי‬
‫לס״ל לחיוב על הציבור להן העושין לא‬
‫הוה משום עשיית העבירה‪ ,‬לעיין לקמן‬
‫‪3‬גמ׳ לף ז׳ ע״א וזה״ל‪ ,‬מי שחטאתו‬
‫ושגגתו שוה יצא משיח שאין חטאתו‬
‫ושגגתו שוה לכתיב לאשמת העם הרי הוא‬
‫משיח כציבור‪ ,‬ועיין ברש״י לאינו חייב על‬
‫להוי הכל בשגגח מעשה להיינו יחיל יצא‬
‫משיח שחטאתו ושגגתו אין שוה לאינו חייב‬
‫יא‬ ‫מלכים‬
‫איכא רוב קהל לעשו ע״פ הוראה לבלא‬
‫רוב ליכא כלל חיוב פר‪.‬‬
‫א ד לכאורה צריך להבין מה הצל להוה‬
‫הוראה אחת הא במציאות הוה שני‬
‫הוראות‪ ,‬אכן נראה מספק הגמ׳ לבאמת לא‬
‫בעינן הוראה אחת לחיוב פר אלא סגי בהא‬
‫להוה אותה הוראה‪ ,‬ואפילו להוה שני‬
‫הוראות כל להוה אותה הוראה ועשו ע״פ‬
‫אותה הוראה רוב ציבור איכא חיוב פר‪,‬‬
‫וא״כ כל ספק הגמ׳ בחלב וחלב אפי׳ להוה‬
‫אותה הוראה משום לאיכא יליעה בינתיים‪,‬‬
‫לא הוה כלל משום הלין יליעה מחלקת‬
‫להכא לא שייך חילוק כשגגות‪ ,‬אלא לאיכא‬
‫צל משום לכבר איכא יליעה על הוראה‬
‫ראשונה כבר נגמרה הוראה וליכא לצרפה‬
‫להוראה שניה‪ ,‬ובאמת ללא שיך הכא כלל‬
‫הלין ליליעות מחלקות לבאמת הוה שני‬
‫הוריות אלא ראפ״ה אי הוה אותה הוראה‬
‫איכא חיוב פר‪ ,‬וכל החסרון ליליעה משום‬
‫רכבר נגמרה הוראה‪.‬‬
‫ה ג ה ה ‪ .‬אך עדין צדך להבין אפילו אי‬
‫ליכא הכא הלין ליליעוח מחלקות‬
‫השגגות משום להכא אפילו להוה שני‬
‫שגגות המחייב הוא אחל‪ ,‬הא מיהא לכל זה‬
‫לגבי הלין ידעה לבין אכילת חלב לאכילת‬
‫מלב‪ ,‬אכן לגבי ידעה לאחר שני האכילות‬
‫לאיכא פלוגתא בין ר״י לר״ל‪ ,‬והיינו אפילו‬
‫להוה שגגה אחת והמחייב הוא אחל אפ״ה‬
‫ס״ל לריו״ח לחייב שתים‪ ,‬א״כ לכאורה‬
‫ה״ה הכא לאפילו להוה מחייב אחל אי‬
‫איכא ידעה הוה תלוי בפלוגתא לדו״ח‬
‫ור״ל‪ ,‬אכן נראה לעיין ברש״י התם לף‬
‫ע״ב ע״א ל״ה בעל‪ ,‬לכתב להדן ידעה‬
‫מחלקת לריו״ח משוס להוה כאילו הביא‬
‫דףב׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫קרבנות בכל יום או ביו״ט‪ ,‬ה״ג הכא היכא‬
‫לאיכא העל״ד עם שגגה מעשה איכא‬
‫חובת קרבן פר‪.‬‬
‫ולפי״ז נראה לספק הראשון בגמ׳ לחלב‬
‫וחלב‪ ,‬כל הספק הוא משום לעל‬
‫כל הוראה איכא מיעוט‪ ,‬אבל אי על פי כל‬
‫הוראה איכא רוב שפיר יכולין להחכפר‬
‫בקרבן א׳ ולא שיך הכא הלין ליליעוח‬
‫מחלקות‪ ,‬והוה לומיא לשגגה אחת למתכפר‬
‫בקרבן א׳ לכמה מעשים‪ ,‬לכל מה לאיכא‬
‫לין יליעות מחלקות היינו לגבי ק״י‬
‫רהשגגה מחייבת קרבן ולכך היכא לאיכא‬
‫יליעה ומחלקת השגגות הוה שני מחייבים‪,‬‬
‫משא״כ הכא ללא השגגה ולא מה להורו‬
‫ב״ל או עשו ציבור מחייב הקרבן‪ ,‬אלא‬
‫לאיכא לין כשהורו ב״ל ועשו הקהל ליביאו‬
‫קרבן פר והיינו נמי הלין להוראה שניה‪,‬‬
‫ועל שני ההוראות המחייב הוא הלין לנאמר‬
‫להיכא לאיכא הוראה עם שגגת מעשה‬
‫לחייבים פר‪ ,‬ולכך אסי׳ למצל כל הוראה‬
‫איכא חיוב קרבן הא מיהא לבשניהם‬
‫המחייב הוא מה לאיכא הוראה עם שגגת‬
‫מעשה‪ ,‬ולא משום שגגת ב״ל או מעשה‬
‫הציבור כמו בק״י להשגגה מחייבת ללכך‬
‫אמרינן התם לבשני שגגות אפי׳ להוה אותו‬
‫חיוב הא מיהא ללא הוה אותו מחייב דלכל‬
‫אכילת חלב מחייב משוס לשגג באיסור ומה‬
‫לשגג בהאי אכילה לא הוה מה לשגג‬
‫באכילה שניה‪ ,‬ושפיר היכא לאיכא שני‬
‫הוראות לאיכא עלייהו חיוב פר מתכפרים‬
‫בפר אחל לומיא לשני עבירות בהעלם אחר‬
‫לחייבין קרבן א‪ /‬וכל ספק הגמי הוא‬
‫לע״פ כל הוראה איכא רק מיעוט ובעינן‬
‫ליצטרפו ליהיה הוראה אחת וע״י הצירוף‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ג׳ ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫מועיל לכרת לשניהם ליקרי אותה הוראה‬ ‫קרנן‪ ,‬וא״כ ה״נ הכא אי איכא רוב לכל‬
‫משום לאין קרבנם שוה ה״ה להוה מחייג‬ ‫הוראה יכול להיוח לתלוי נפלוגחא דריו״ח‬
‫אחר‪ ,‬ואפילו לאיכא רוב לכל הוראה חייבין‬ ‫ור״ל‪ ,‬ועיין נאמת נמוש׳ ל״ה הורו לאי‬
‫שני קרבנות לכל הוראה והוראה‪ .‬ונראה‬ ‫הוה נתחלה רוב לא מיצכורפי לכנר נמחייבו‬
‫להביא ראיה מספק הגמי במיעוט בחלב‬ ‫בקרבן‪ ,‬אכן נגמ׳ לאיירי לע״פ כל הוראה‬
‫שע״ג הקיבה ומיעוט בחלב שע״ג הלקין‪,‬‬ ‫איכא מיעוט לכאורה לא שייך בזה סברת‬
‫להא כל הספק הוא רק לגבי הצירוף‬ ‫ריו״ח לכאילו הביא קרבן‪ ,‬להיכא לאיכא‬
‫לבעינן אותה הוראה לבכה״ג ברור להוה‬ ‫מיעוט ליכא כלל חיוב קרבן‪ ,‬ע״כ הגהה‪.‬‬
‫אותו מחייב לגס לגבי ק״י מקרי אותו שס‬
‫ולפי״ז נראה לבאר המשך הגמי לגבי‬
‫ואיכא רק קרבן א׳ אי הוה בהעלמה אחת‪,‬‬
‫ספק לשני איסורים‪ ,‬להגה לגבי‬
‫א״כ משמע לספק הגמ׳ הוה רק לגבי‬
‫ק״י לא שייך כלל סברות הגמ ׳ לאיסורן‬
‫צירוף במיעוט ומיעוט ולא לגבי אי איכא‬
‫שוה או לשניהם בכרת‪ ,‬ללגבי ק״י החיוב‬
‫רונ‪ ,‬אכן ללא מוכרח ליכול להיות לנשאר‬
‫הוא על עשיית עבירה בשגגה‪ ,‬ולכך כל‬
‫הספיקות הנפק״מ גם לגבי רוב ורוב‪ .‬ע״כ‬
‫עבירה הוה מחייב אחר ולא מועיל מה‬
‫הגהה‪.‬‬
‫לאיסורן שוה להא שני עבירות נינהו וע״ז‬
‫ולפי״ז אתי שפיר הר״מ לכתב לאיכא‬ ‫החיוב על עשית העבירה ולכך כל שם ושם‬
‫צירוף בשני איסורים אע״ג להיתה‬ ‫הוה מחייב אחר‪ ,‬משא״כ הכא לגבי חיוב‬
‫להם יליעה בינתיים‪ ,‬להקשינו מאי נפק״מ‬ ‫פר ללא מעשה העבירה מחייב הקרבן‬
‫בשני איסורים הידיעה למל הוראה להוראה‬ ‫אפשר ללון בזה לאי ליניהס שויס לגבי כרת‬
‫שניה‪ ,‬אכן לפמ״ש להספק בחלב בחלב‬ ‫יכול להיות להוה מחייב אחל‪ ,‬לאפשר לומר‬
‫משום לאיכא יליעה היינו משום לכבר‬ ‫לחיוב פר בהעלם לבר עם שגגת מעשה‬
‫נגמרה הוראה ה״ה נמי בשני איסורים‬ ‫הוה חיוב כללי על כל העבירות לחיובן כרת‬
‫לאיכא הך ספק‪ ,‬לאפילו לשני איסורים‬ ‫לעל כל עבירות לחיובן כרת נאמר חיוב פר‬
‫מיקרו אותה הוראה‪ ,‬עליין יכול להיות לאי‬ ‫והוה אותו מחייב לכולן‪.‬‬
‫איכא יליעה בינתיים ללא יצטרפו משום‬
‫ה ג ה ה ‪ ,‬אך יש לעיין אי ספק הגמ׳ הוה‬
‫לכבר נגמרה הוראה כמו בחלב וחלב להוה‬
‫רק לגבי מיעוט ומיעוט לבעינן‬
‫ממש אותה הוראה‪ ,‬ולכך כתב הר״מ‬
‫ליהיה אותה להוראה‪ ,‬משא״כ לגבי היכא‬
‫לאע״ג לאיכא יליעה בינתיים מיצטרפו‪,‬‬
‫לאיכא רוב לכל הוראה ללא בעינן ליהיה‬
‫ופשט גם הך ספק לחלב וחלב לאפי׳‬
‫אותה הוראה‪ ,‬ורק בעינן ליהיה אותו‬
‫דאיכא ידיעה אפשר לצרף‪.‬‬
‫מחייב‪ ,‬הוה ברור לגמי לכיון לכרת לכולם‬
‫ו ל ד ב ר י נ ו יובנו דברי הגר״ח על‬ ‫להלין חיוב פר נאמר לכל עבירות לשגגתם‬
‫הרמב״ם‪ ,‬דעיין בגר״ח‬ ‫כרת ומקרי שפיר מחייב אחל משום כרת‪,‬‬
‫בסוף דבריו מש״כ למק על השגות‬ ‫וכל הספק אי מקרי אותה הוראה‪ ,‬או לגם‬
‫הראב״ד דאיך הר״מ פסק דמצטרפין הא‬ ‫לגבי המחייב תלוי בספק הגמ ׳ ‪ ,‬ואי לא‬
‫יא‬ ‫מלכים‬ ‫דףב׳ע״א‬
‫המחייב לקרבן ציבור וה״נ לליכא פטור‬
‫ליחיר‪.‬‬
‫לץ לכמב הר״מ בפי״ל להיכא לעשו רוב‬
‫אכן לפמש״כ נראה לבאר‪ ,‬להנה הך‬
‫לינא לאין שגי חטאים מיצטרפי‬
‫לחיוב קרבן היינו הלץ לבשני שגגות ליכא‬
‫קרבן א׳‪ ,‬והכא כתבנו לבאמת ליכא הך‬
‫לינא משוס להכא הוה אותו מחייב לשני‬
‫ההוראות‪ ,‬להיינו הלץ למחייב קרבן היכא‬
‫לאיכא הע״ל לב״ל עם שגגת מעשה‬
‫לציבור הוא המחייב שני ההוראות‪ ,‬אכן‬
‫ס״ל לגר״ח בלעת הרמב״ם רכל מה‬
‫דליכא הכא החסרון לשני חטאים היינו‬
‫למעשה המחייב הקרבן רהיינו עצם מה‬
‫להיה העלם לבר עם שגגת מעשה‪ ,‬אכן‬
‫בעצם חיוב הקרבן איכא האי חסרון לשני‬
‫חטאים‪ ,‬ביאור הלבר להנה ביארנו ללא‬
‫מעשה הציבור ולא הוראת ב״ר הוא‬
‫המחייב הקרבן אלא עצם זה ראיכא‬
‫הוראה עם מעשה הקהל נאמר בזה חיוב‬
‫פר‪ ,‬אכן לעצם החיוב נאמר לחל מ״ל‬
‫לב״ר על עשייתן ולחד לציבור על עשייתן‪,‬‬
‫היינו אפילו ללא זה המחייב הא מיהא‬
‫לעל עשייתן נאמר חיוב הקרבן‪ ,‬והיכא‬
‫לאיכא הע״ל עם שגגת מעשה איכא חיוב‬
‫קרבן או לב״ד על הוראחן או לציבור על‬
‫עשייתן‪ ,‬ולכך ס״ל לגר״ח בדעח הרמב״ם‬
‫לאה״נ לבמחייב ליכא חסרון לשני חטאים‬
‫דהוה אותו מחייב אכן בעצם החיוב להוה‬
‫על עשיית ב״ר או ציבור שפיר איכא‬
‫החסרון לשני חטאים‪ ,‬רלגבי חיוב הקרבן‬
‫הוה ממש לומיא לכל חיוב קרבן בעלמא‬
‫לאיכא חסרון לשני חטאים‪ ,‬לחיוב הקרבן‬
‫הוה על מעשה ב״ל או הציבור להיינו‬
‫שגגתן‪ ,‬ובזה שפיר הוה שני שגגות ושני‬
‫קרבן‬
‫הוה בעיא ללא איפשטא ולא ציבור מייתי‬
‫ולא היחילין מייחי‪ ,‬ועיין החם דחילק בין‬
‫ציבור ולא נולע לב״ל להציבור חייבץ‬
‫כאו״א ק״י משום לליכא פר‪ ,‬לדן לעשה‬
‫לאחר כפרח הציבור לאין חייב קרבן יחיל‬
‫אפילו לאין קרבן הציבור מכפר על היחיל‬
‫לאינו מכפר להבא ובפנ״ע לאו בר הבאח‬
‫קרבן ציבור‪ ,‬וכתב למלוק הך יחיל לעשה‬
‫לאחר כפרת הציבור אפילו לאינו מיצטרף‬
‫לעצם חובת הקרבן הא מיהא למיצטרף‬
‫למעשה החטא לציבור לאיכא ע״ז חובח‬
‫ק״צ וחובת הקרבן על מעשיו הוא קרבן‬
‫ציבור‪ ,‬ולכך אפי׳ לאינו בקרבן הציבור הא‬
‫מיהא לדנו הוא ק״צ ולהכי פטור מק״י‪,‬‬
‫משא״כ לגבי הלין לונולעה החטאת‬
‫לאימעוט מעיקר החיוב של קרבן ציבור‬
‫ובעצם מעשה החטא ליכא חיוב ק״צ לכך‬
‫שפיר חייבץ ק״י‪ ,‬ולפי״ז רוצה לחלק הכא‬
‫ברמב״ם וז״ל‪ ,‬אשר לפ״ז י״ל בלעת‬
‫הרמב״ם לס״ל לאף אם מיעוט בחלב‬
‫ומיעוט ברם מיצטרפי‪ ,‬מ״מ כ״ז הוא‬
‫לענץ עיקר הרץ של קרבן ציבור‪ ,‬אבל‬
‫מ״מ איכא ד ן בפנ״ע בדן קרבן לשני‬
‫חטאים לא מיצטרפי לחיוב קרבן אחל‪,‬‬
‫אשר ע״כ ממילא דלא מועיל צירופן רק‬
‫לענין שעיקר החטא שלהן יחול בי׳ לץ‬
‫העלם חטא של ציבור המחייב בקרבן‬
‫ציבור‪ ,‬ושמועיל זאת לפטרן מקרבן יחיל‪,‬‬
‫אבל מ״מ קרבן ציבור לית כאן מטעמא‬
‫לאין קרבן אחר בא על שני חטאים‪ ,‬וכו׳‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬ולכאורה לבדו תמוהים לאי לגבי‬
‫קרבן איכא לץ רליכא על שני חטאים א״כ‬
‫לכאורה ה״ה לגבי עצם חיוב קרבן‪ ,‬והוה‬
‫ממש לומיא לפי״ל לאיכא חסרון בעצם‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ג׳ ע״א‬
‫יליעה‪ ,‬כלומר לא בעינן לתהוי להו יליעה‬
‫לב״ל קמא ומיצטרפי‪ ,‬ע״כ‪ .‬וכן עיין לשון‬
‫הר״ח או לילמא וכו׳ פי׳ שיחזרו בהן‬
‫ממנה וכיון ללא אפשר לא מייתי ציבור פר‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬משמע מרש״י והר״ח להיא גופא‬
‫הספק הגמי אי בעינן יליעה לב״ל להורו‬
‫או לא‪ ,‬ולכאורה תמוה לא״כ אמאי ספק‬
‫הגמ׳ בגוונא למיעוט ומיעוט הא גם בעשו‬
‫רוב ע״ס ב״ל א׳ ומת ב״ל ונולע אח״כ‬
‫לב״ל טעו איכא הספק לאי בעינן יליעה‬
‫אין לחייב הציבור ואי לא בעינן יליעה לב״ל‬
‫הציבור חייבין‪ ,‬ויותר תמוה לשון רש״י‬
‫ומיצטרפי‪ ,‬למשמע להא לאי בעינן יליעה‬
‫לב״ל אי לאו הוה נפק״מ לצירוף‪ ,‬ולכאורה‬
‫לגבי הצירוף לא נוגע אי בעינן אי לאו וגם‬
‫לצל לאין חייבין הוא משום לבעינן יליעה‬
‫לב״ל קמא ולא משום לליכא צירוף‪.‬‬
‫הציבור אפילו לאינו בכפרה אכן בעצס‬
‫ו ע ו ד צריך להבין למהגמ׳ משמע לכל‬
‫הספק משוס ללא היה יליעה לב״ל‬
‫קמא הא אם היה יליעה לב״ל קמא ליכא‬
‫ספק ושפיר מיצטרפין‪ ,‬אך עיין ברמב״ם‬
‫פי״ג שגגות ה״ל וז״ל‪ ,‬בל״א כשהיה‬
‫המורה ב״ל אחל אבל אם מת ב״ל שהורה‬
‫תחילה ועמל אחר והורו אין אלו מיצטרפין‬
‫לאלו‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע מהר״מ למייד באותו‬
‫אופן לב״ל אחל וכל החילוק להכא הוה‬
‫שני ב״ל‪ ,‬ובאופן לב״ל אחל איירי הר״מ‬
‫להיה יליעה להוראה ראשונה‪ ,‬וא״כ‬
‫לכאורה ה״נ הכא מיירי להיה יליעה‬
‫להוראה ראשונה‪ ,‬וכן משמע מלבריו לכל‬
‫החסרון משוס להוה שני ב״ל ולא משום‬
‫לליכא יליעה‪ ,‬והכי איתא להליא במאירי‬
‫למיירי לאיכא יליעה לב״ל קמא ואפ״ה‬
‫אין מיצטרפין‪ ,‬ועול משמע בר״מ להחסרון‬
‫קינן‬ ‫מב‬
‫מחייבים וליכא לחייב קרבן א׳ על שני‬
‫חיובים‪.‬‬
‫והיינו מש״כ הגר״ח לחלק להכא אי‬
‫איכא צירוף לשני ההוראוח חל‬
‫בזה עצם הלין המחייב קרבן מצל ההוראה‬
‫לב״ל עם שגגת מעשה לציבור‪ ,‬אלא לחיוב‬
‫קרבן ליכא לאין קרבן אחל בא על שני‬
‫ממאיס והוה רק חסרון בחיוב הקרבן ולא‬
‫כמחייב הקרבן‪ ,‬ובעצם מייבין הן בקרבן‬
‫אלא לאין יכולים להכיא קרכן על שעמן‬
‫לא״א לצרף שני שגגומ לקרבן א׳ ולכן‬
‫פנוורין מק״י‪ ,‬ושפיר מלוק זה מפי״ל‬
‫להמם איכא מיעוט מונולעה החטאת‬
‫לבעינן יליעה ובלא זה ליכא חיוב על‬
‫הוראה עם שגגת מעשה‪ ,‬ועצם החטא‬
‫מופקע מקרבן‪ ,‬משא״כ הכא לכל החסרון‬
‫הוא בקרבן והוה לומיא ליחיל לאחר כפרת‬
‫החטא שפיר איכא חיוב קרבן ציבור‪..‬‬
‫תוס׳ ל״ה וחזרו‪ ,‬והא ללא פשיט מההיא‬
‫ללעיל על שיהו כולן בשגגה אחה‬
‫להכא כיון לתליא בב״ל הוי שגגה אחת‪,‬‬
‫עכ״ל‪ .‬עיין לעיל התם ‪3‬גמ׳ מש״כ בביאור‬
‫התוס׳‪.‬‬
‫גט׳ איבעיא להו הורו ב״ל שחלב מותר‬
‫ועשו מיעוט הקהל ומת אותו ב״ל‬
‫ועמל ב״ל אחר וחזרו והורו ועשו מיעוט‬
‫אחר אליבא למ״ל ב״ל מייתי לא תיבעי לך‬
‫להא ליתנהו אלא כי תיבעי לך אליבא למ״ל‬
‫ציבור מייתי מאי ציבור הא קאי או לילמא‬
‫יליעה לההוא ב״ל להורו בעינן תיקו‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫עיין לשון רש״י ל״ה או לא בעינן ההוא‬
‫ב״ל להורו להם מעיקרא לתהוי להו‬
‫יא‬ ‫מלכים‬ ‫דףב׳ע״א‬
‫להחיוב על הציבור העושין יש ללון בדן‬
‫ידעה לבעינן לחיוב הפר‪ ,‬למצר הסברא‬
‫היה לומר לאי החיוב על העושין גס‬
‫היליעה לבעינן היינו לעושין לאי יולעין‬
‫הציבור לב״ל טעו ויולעין לשגגו בעשייתן‬
‫חייבין פר כמו בכל שוגג לק״י לבעינן‬
‫יליעה לשוגג בלבר‪ ,‬אכן הכא באמת חלוק‬
‫מכל ק״י‪ ,‬לק״י כל העשיה הוה מחמת‬
‫שגגתו וע״ז נאמר חיוב הקרבן‪ ,‬משא״כ‬
‫חיוב הפר לאיכא לין להעל״ל לב״ל עם‬
‫שגגת מעשה לציבור וע״ז נאמר חיוב הפר‪,‬‬
‫א״כ החיוב לא הוה על עשייתן בשגגה‬
‫גדלא אלא על עשייתן בשגגת ב״ל‪ ,‬וא״כ‬
‫יכול להיות להכא בעינן ידעה לשגגת ב״ל‬
‫ולא סגי יריעה לציבור מ ״ ל טעו‪ ,‬אלא‬
‫בעינן ידעת השגגה לב״ל‪ ,‬להיינו מ ״ ל‬
‫להן השוגגין יהיה להם ידעה לשגגו‬
‫בהוראה‪.‬‬
‫הודות‪ ,‬א״כ אמאי בשני ב״ל איכא חסרון‬
‫ו נ ר א ה להיא גופא ספק הגמ׳ אי בעינן‬
‫ידעה לב״ל אי לא‪ ,‬היינו אי‬
‫החיוב לציבור הוה על עשייתן בשגגה גדלא‬
‫או על עשייתן בשגגת ב״ל‪ ,‬להנה לעיל‬
‫נתבאר להכא בחיוב פר לא הוה לומיא‬
‫לחיוב ק״י לעצם עשית העבירה בשגגה‬
‫מחייב קרבן‪ ,‬משא״כ בחיוב הפר למצל‬
‫העשיה בציבור גרילא או מצל הוראת ב״ל‬
‫גרילא ליכא חיוב‪ ,‬וא״כ לא העשיה מ ״ ר‬
‫או להציבור מחייבת הפר אלא להוה ד ן‬
‫להיכא לאיכא הוראה עם שגגת מעשה‬
‫איכא חיוב פר‪ ,‬ובזה איכא פלוגתא אי‬
‫החיוב נאמר לעושין מצל עשייתן או לב״ל‬
‫מצל הוראתן‪ ,‬וע״ז איכא הספק למ״ל‬
‫להחיוב לציבור העושין מצל עשייתן האס‬
‫החיוב נאמר על עשייתן בשגגה גדלא או‬
‫קרבן‬
‫באמש בשני ב״ל הוא הצירוף כמו למשמע‬
‫ברש״י וזהו ספק הגמ׳ אי בעינן ידעה‬
‫לב״ל היינו לגבי צירוף אי איכא צירוף אי‬
‫לאו‪ ,‬אך צריך להבין מה שייך להסתפק לגבי‬
‫צירוף אי בעינן ידעה לב״ל אי לאו‪ ,‬ובפרט‬
‫למייד להיפה יריעה וליכא חסרון ביריעה‪.‬‬
‫ו ה נ ה לרעה הר״מ משמע רכל החסרון‬
‫הוא הצירוף לרוב לא״א לצרף‬
‫מיעוט לשני הב״ל לרוב‪ ,‬אכן הא להוה‬
‫הוראה ע״י שני ב״ל לא הוה חסרון‪,‬‬
‫ולכאורה צדך להבין אמאי איכא חסרון‬
‫לגבי צירוף‪ ,‬להנה בגמ׳ לעיל מבואר להא‬
‫להוה שני הוריות לא הוה חסרון לגבי‬
‫צירוף וכל הספק בצירוף הוא משום להוה‬
‫שני איסודם או משום לאיכא ידעה‬
‫בינתיים וכבר נגמרה הוראה‪ ,‬ואי מ ק ד‬
‫אותה הוראה וליכא חסרון אי הוה ידעה‬
‫בינתיים אפשר לצרף אפילו להוה בשני‬
‫לצירוף הא לגבי עשיה לציבור שסיר איכא‬
‫צירוף אי הוה אותה הוראה‪ ,‬ולגבי הציבור‬
‫אין נפק״מ אי שני הוריות או שני ב״ל‪ ,‬ואי‬
‫בשני הודות מיקרו רוב ה״ה צריך להיות‬
‫בשני ב״ל ומה איכא חסרון בצירוף בשני‬
‫ב״ל יותר משני הודות‪.‬‬
‫ו נ ר א ה לומר ללעת הר״מ ורש״י דס״ל‬
‫להספק לגבי צירוף‪ ,‬לבאמת‬
‫בעצם העשיה לציבור ליכא חסרון בצירוף‬
‫ושפיר מיקד עשיה לרוב ציבור כמו בשני‬
‫הודות‪ ,‬וכל הספק בצירוף בשני ב״ל לא‬
‫הוה משום העשיה אלא משום השגגה‪ ,‬וזה‬
‫ספק הגמ ׳ אי בעינן ידעה לב״ל קמא אי‬
‫לאו‪ ,‬ביאור הלבר‪ ,‬להנה בחיוב פר על‬
‫העל״ל עם שגגת מעשה אפילו למ״ל‬
 ‫מלכים‬
‫א כ ן בלשון הר״ח א״ל הוראה לההוא ב״ל‬
‫בעינן פי׳ שיחזרו ממנה וכיון ללא‬
‫אפשר לא מייתי ציבור פר‪ ,‬משמע להחסרון‬
‫הוא משום לבאמת לא היה יליעה לב״ל‬
‫קמא‪ ,‬ואי היה יליעה לב״ל קמא שפיר‬
‫איכא חיוב פר וליכא חסרון בצירוף‪ ,‬וכן עיין‬
‫בתוס׳ ל״ה אלא‪ ,‬צ״ע אי הוי מצי למיבעיא‬
‫נמי למ״ל ב״ל מייתי אם מתו מעוט ציבור‬
‫הראשונים ולא נולע כי אם אלא אלו החיים‬
‫וכו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬הרי לכתב להליא להחסרון‬
‫משום ללא נולע‪ ,‬וכן לכאורה מעצם ספק‬
‫התוס׳ אי איכא ספק הגמ׳ גם לגבי ציבור‬
‫מוכרח להספק לא לגבי צירוף‪ ,‬להא לגבי‬
‫ציבור ליכא חסרון כלל בצירוף אי הוה אותה‬
‫הוראה כמו להוכחנו לעיל‪ ,‬ומשמע לס״ל‬
‫לתוס׳ ולר״ח לבאמת לגבי צירוף ליכא‬
‫חסרון‪ ,‬וכמו לבשני הוריות לב״ל א׳ ליכא‬
‫חסרון ה״ה בשני הוריות לשני ב״ל‪ ,‬וכל‬
‫הספק אי בעינן יליעה לב״ל היינו משום‬
‫לבאמת לא היה יליעה לב״ל קמא‪ ,‬אן‬
‫תמוה אמאי ספק הגמ׳ באופן למיעוט‬
‫ומיעוט ונולע לב״ל שני ולא לב״ל קמא‪,‬‬
‫ולכאורה ה״ה לאיכא הספק אי הוה ב״ל א׳‬
‫לעשו רוב ע״פ ומת ב״ד בלא ידיעה ואח״כ‬
‫נולע לציבור לב״ל טעו‪ ,‬אי איכא חיוב פר‬
‫אי לא‪.‬‬
‫ו ע ו ד צריך להבין בספק הגמ׳ אי בעינן‬
‫יליעה לב״ל‪ ,‬לעיין נרמנ״ם פי״ל‬
‫ה״ל להביא לרשה להתו״כ להובא בגמ׳‬
‫לף ח׳ ע״א ונולעה החטאת ולא שיוליעו‬
‫אותו החוטאין‪ ,‬ומבואר בר״מ להלרשא היא‬
‫לבעינן לב״ל ילעו מעצמם ולא ע״י אחדם‪,‬‬
‫ה ד להדיא להלין יליעה הוא לב״ל ולא‬
‫לציבור‪ ,‬והנה הרמב״ם פסק להליא בפי״ב‬
‫דף ג׳ ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫לנאמר על עשייתן בשגגת ב״ד‪ ,‬והנפק״מ‬
‫גזה אי בעינן יליעה לב״ד או לא בעינן‪.‬‬
‫והיינו הנפק״מ הנא נגמ׳ לגני שני ג״ל‬
‫לגני צירוף‪ ,‬לאי בעינן יליעה לנ״ל‬
‫היינו להתיונ לצינור הוא משום עשייתן‬
‫נשגגת נ״ל‪ ,‬א״כ אה״ג לנעשיה ליכא‬
‫חסרון נצירוף להוה אותה עשיה ולגני‬
‫עשיה אין נפק״מ אי הוה ע״י שני הוריות‬
‫או שני ב״ל‪ ,‬אפן בחיוב הפר להוה משום‬
‫עשיה בשגגת ב״ל שפיר איכא חסרון‬
‫בצירוף להוה שני שגגות וע״פ כל שגגה‬
‫עשו רק מיעוט הקהל וליכא שגגה למחייבת‬
‫קרבן פר ובעינן לצרף שני השגגות לחייב‬
‫פר‪ ,‬וזה משמע להיה לגמי פשוט לשני‬
‫שגגות לב״ל א׳ אפשר לצרף ושני שגגות‬
‫לשני ב״ל א״א לצרף‪ ,‬ולכך אי בעינן יליעה‬
‫לנ״ל והחיונ על עשיתן בשגגת ב״ל אין‬
‫מיצטרפין מיעוט למיעוט להוי רוב‪ ,‬משא״כ‬
‫אי לא בעינן יליעה לב״ל והחיונ על עשיית‬
‫הציבור בשגגה גרילא להיינו שגגת הציבור‪,‬‬
‫לזה שפיר איכא צירוף אי הוה אותה‬
‫הוראה‪ ,‬ללגבי הציבור אי הוה אותה הוראה‬
‫הוה עשיה אחת וה״נ להוה שגגתן אחת‪.‬‬
‫ולפי״ז לצל לבעינן יליעה לב״ל קמא אי‬
‫אפשר לצרפן אפילו אי באמת היתה יליעה‬
‫לב״ל קמא‪ ,‬לעצם מה לבעינן יליעה לב״ל‬
‫מהוה חסרון י בצירוף להחיוב הוה על שני‬
‫שגגות לשני ב״ל ולכך א״א לצרף‪ ,‬וא״כ‬
‫ה״ה אי היתה להם ידיעה‪ ,‬ולכן פסק‬
‫הר״מ דאין צירוף אפי׳ דהיה ידיעה לב״ד‬
‫קמא‪ ,‬וזה גם מש״כ רש״י דלא בעינן‬
‫דתהוי ידיעה לב״ד קמא ומיצטרפי‪ ,‬דהיינו‬
‫משום דלא בעינן מיצטרפי וה״נ דאי בעינן‬
‫לא מועיל אפי׳ היה להן ידיעה‪.‬‬
‫יא‬ ‫מלכים‬
‫ידיעה לציבור מחמה ידיעה ב״ד דהן‬
‫השוגגץ לא מקרי ידיעה‪.‬‬
‫ולכך כל ספק הגמ׳ הוה היכא לאיכא שני‬
‫ב״ל ולב״ר בחרא נולע‪ ,‬לבהאי‬
‫גוונא ליכא חסרון בידעת מציאות השגגה‪.‬‬
‫ביאור הלבר‪ ,‬להנה אפילו רמציאוס השגגה‬
‫הוה לשני הב״ד ולכאורה כל ללא נודע‬
‫לשניהם ליכא ידעה על מציאות השגגה‪,‬‬
‫אכן נראה לבאמת סגי בידיעת ב״ל אחד‬
‫ליריעת מציאות השגגה‪ ,‬להנה הן ספק‬
‫משמע בלשון הגמי למייד נאותה שגגה‬
‫לחלב‪ ,‬ושגגה דנ״ד בתרא היינו השגגה‬
‫לב״ל קמא רדעת השגגה לב״ל בתרא‬
‫הוה ידיעת השגגה מ ״ ל קמא‪ ,‬ולכן אי לא‬
‫בעינן ידעה לב״ל והחיוב לציבור לא הוה‬
‫על שגגתן בשגגת ב״ל אלא על שגגתן‬
‫גרילא ולא בעינן פלל ידעת ב״ל רק ידעת‬
‫הציבור אלא לכלא ידיעת נ״ל כלל לא מקד‬
‫ידיעת הציבור ידעה‪ ,‬לליכא יריעה על‬
‫מציאות השגגה להיינו ידיעה ב״ר דהן‬
‫השוגגין‪ ,‬אק היכא לאיכא כבר ידעה על‬
‫מציאות השגגה לנולע לב״ר בתרא להוה‬
‫נמי ידעה על שגגת ב״ל קמא לשגגו‬
‫באותה שגגה‪ ,‬ואיכא כבר ידעה על השגגה‬
‫דעשו ע״פ רוב הציבור שפיר יריעת הציבור‬
‫הוה ידעה‪ ,‬ראיכא כבר יריעה על מציאות‬
‫השגגה לחלק מהשוגגין להן מב״ד בחרא‬
‫נודע להו ולא בעינן ידיעת כל השוגגין‪ ,‬לכל‬
‫מה מעינן יליעת ב״ל היינו משוס לבעינן‬
‫דוברר מציאות השגגה ולא לעצם הלין‬
‫ידעה נאמר לב״ל‪ ,‬לזה סגי ליוברר למיעוט‬
‫השוגגץ לשנגו בהאי שגגה לכבר איכא‬
‫ידעה על מציאות השגגה ושפיר איפא חיוב‬
‫פר אי נולע לציבור‪ ,‬משא״כ אי בעינן‬
‫דףב׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫ה״א דהחיונ פר הוא לצינור כדעת רני‬
‫יהודה זלא מ ע ת ר״מ דנ״ל מיימי‪ ,‬ואפ״ה‬
‫ס״ל הלרשא להתו״כ מ ע י ק דהכ״ד ידעו‬
‫מעצמם‪ ,‬הרי להר״מ ס״ל להררשא‬
‫דהתו״ה אזלא נמי אליבא לרבי יהולה‪,‬‬
‫וא״כ תמוה מה ספק הגמ׳ למ״ר ציבור‬
‫מייתי אי בעינן ידיעה לב״זו הא איתא‬
‫להליא לרשא לבעינן לב״ל ידעו מעצמם‬
‫והלין ידיעה הוא לב״ל‪.‬‬
‫ו נ ר א ה לומר‪ ,‬לאפילו לצל להלין ידיעה‬
‫הוא לציבור ואין לין יליעה‬
‫לב״ל‪ ,‬כל ללא נולע כלל לב״ר ליכא פלל‬
‫יליעת השגגה‪ ,‬ביאור הדבר‪ ,‬להלין יריעת‬
‫השגגה לא סגי ביליעת טעות השגגה אלא‬
‫בעינן יליעה על עצם מציאות השגגה‬
‫שהיתה שעליה בא חיוב הקרבן‪ ,‬והנה הפא‬
‫בהעל״ל לב״ל עם שגגת מעשה לציבור‬
‫לעשו ציבור ע״פ ב״ל‪ ,‬השגגה לציבור‬
‫היינו משמח ב״ל ושגגתם היינו השגגה‬
‫לב״ל והידיעה על שגגתם היינו ידיעח‬
‫שגגה לב״ל‪ ,‬ולכן כל היכא ללא נולע‬
‫לב״ל ליכא יליעה על מציאות השגגה‪,‬‬
‫למציאות השגגה היינו מה לב״ל שגגו ואי‬
‫ליכא להו ידעה לב״ל ליכא כלל יליעה על‬
‫מציאות השגגה שהיתה לעליה בא חיוב‬
‫הקרבן‪ ,‬ולפן אי הוה הוראה מב״ל אחל‬
‫ומת ואח״כ נודע לטעו אפילו לצל ללא‬
‫בעינן ידעה לב״ד וכל הלין ידיעה הוא‬
‫לציבור ליכא חיוב פר ולא שיין בזה כלל‬
‫ספק הגמי‪ ,‬לאפילו לאיכא יריעת טעות‬
‫השגגה לציבור רעתה יודעים טעות ב״ד‪,‬‬
‫אכן השגגה עצמה להיינו ג״ל דטעו ליכא‬
‫ידיעה‪ ,‬לזה שין לק בידיעת הסוגגין עצמם‬
‫דהיינו ב״ד להם השוגגין‪ ,‬וכל לליכא‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ג׳ ע״א‬
‫הלרשא ליליעת השגגה להיינו מה לב״ל‬
‫יולעים שגגתם מקרי יליעה רק אם יולעים‬
‫מעצמם ולא שיוליעו אותם‪ ,‬ועיין לקמן לף‬
‫ה׳ ע״א לביארנו התם באריכות לברי‬
‫הר״מ התם‪.‬‬
‫ו ה נ ה יוצא לללעת הר״ח והתוס‪ /‬כל ספק‬
‫הגמ׳ לשני ב״ל הוה רק באותו‬
‫איסור ממש‪ ,‬לאי הוה בשני איסורים לא‬
‫מועיל כלל יליעה לחל ב״ל להוראה לב״ל‬
‫השני להוה איסור אחר‪ ,‬ולגבי הוראה לב״ל‬
‫השני ליכא כלל יליעת השגגה‪ ,‬והוה כמו אי‬
‫הורה ב״ל א׳ ומת בלא יליעה לאפילו אי‬
‫לא בעינן יליעה לב״ל כל ללאו נולע לב״ל‬
‫ליכא כלל יליעת השגגה להיינו יליעת ב״ל‬
‫להן השוגגין‪ ,‬ולק אי הוה שני הוריות לשני‬
‫ב״ל באותו איסור ממש והוה אותה שגגה‪,‬‬
‫לכן בהא לנולע לב״ל אחל איכא יליעת‬
‫השגגה למתמחה טעו הציבור להא השגגה‬
‫לב״ל שני היינו השגגה לב״ל קמא‪ ,‬ואי‬
‫איכא יליעה לב״ל השני כבר איכא יליעה‬
‫לשגגה‪.‬‬
‫א כ ן ללעת הר״מ ורש״י הספק לשני ב״ל‬
‫יכול להיות גם בשני איסורים אי‬
‫מקרי אותה הוראה‪ ,‬לכל הספק הוא אם‬
‫אפשר לצרף חיוב מצל השגגה לע״פ כל‬
‫שגגה איכא רק מיעוט‪ ,‬לאי בעינן יליעה‬
‫לב״ל וחיוב הקרבן הוא על השגגה לב״ל‬
‫א״א לצרף שני שגגות לשני ב״ל ואי לא‬
‫בעינן יליעה לב״ל והחיוב הוא על שגגת‬
‫הציבור שפיר אפשר לצרף אפילו שני ב״ל‪,‬‬
‫וא״כ ה״ה נמי בשני איסורים אי מקד‬
‫אומה הוראה ואיכא צירוף מצל להוה שני‬
‫איסורים כמו בספק הגמי לעיל לגבי ב״ל‬
‫אחל‪ ,‬ועיין בר״מ למשמע לבאמת ספק‬
‫קרבן‬ ‫מד‬
‫יליעה לב״ז והחיוב לציבור הוא על עשייתן‬
‫בשגגת ב״ל והלין יליעה לחיוב הקרבן הוא‬
‫יליעת הב״ל‪ ,‬כל ללא נולע לכל הב״ל‬
‫להחיוב קרבן הוא על שגגתן ליכא חיוב‬
‫פר‪.‬‬
‫וע״ז איכא הספק בגמ׳ אי הלין יליעה‬
‫נאמר לציבור או לב״ל‪ ,‬לאי הלין‬
‫יליעה נאמר לציבור לא איכפת לן ללא נולע‬
‫לב״ל קמא ואי איכא יליעה לכל הציבור‬
‫איכא חיוב פר‪ ,‬ואי בעינן יליעה לב״ל‬
‫בעינן יליעה גמי לב״ל קמא לבעינן יליעה‬
‫לכל הב״ל לע״פ עשו הקהל‪.‬‬
‫א כ ן עליין צריך להבין התוס׳ לאיסתפק‬
‫אם איכא הספק למ״ל ב״ל מייתי‬
‫ונולע למיעוט הציבור‪ ,‬ללכאורה אמאי‬
‫בעינן כלל יליעה למיעוט הציבור לצל ללא‬
‫בעינן יליעה לציבור‪ ,‬אכן נראה להתוס׳‬
‫ס״ל להשגגה המחייבת הפר לא הוה רק‬
‫השגגה לב״ל אלא גם מה לשגגו הציבור‬
‫מחמתם‪ ,‬ולכך אפילו לאין לין יליעה לציבור‬
‫הא מיהא לבעינן יליעה לציבור לבלא זה‬
‫ליכא יליעת מציאות השגגה לגם הציבור‬
‫הוו בשגגה וכל ללא נולע להו לא נולע‬
‫שגגתם‪ ,‬ובזה איסתפקו התוס׳ אי גם למ״ל‬
‫לב״ל מייתי אי איכא ספק הגמ׳ ויהיו‬
‫צריכין יליעה גם לציבור ולא סגי לנולע‬
‫•לחלהי מהציבור‪.‬‬
‫ולפי״ז מיושב לרשא להר״מ בפי״ל‬
‫לנולעה החטאת לבעינן לב״ל‬
‫ילעו מעצמם ולא יוליעו אותו החוטאין‪,‬‬
‫אפילו לפסק הר״מ כר״י לציבור מביאין‪,‬‬
‫לאפילו למ״ל ציבור מייתי והלין יליעה‬
‫לציבור ולא לב״ל אכן עצם יליעת השגגה‬
‫היינו מה לב״ל יולעים שגגתס‪ ,‬וע״ז נאמר‬
‫יא‬ ‫מלכים‬ ‫דףב׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫ב״ד שגגשם‪ ,‬ובאמת לציבור ליפא כלל ד ן‬ ‫הגמ׳ מיירי בשני איסורים‪ ,‬לכתב בסוף‬
‫ידעה‪ ,‬ויש לעיין בזה‪.‬‬ ‫ההלכה אפילו הורו שני במי הדינים בדבר‬
‫אחד זכו׳ משמע לעיקר הלץ נאמר בשני‬
‫ו כ ן לתוס׳ לאיכא צד דאפילו להחיוב לב״ל‬
‫איסורים‪ .‬וצפי״ז מיושב הא להקשו בנושאי‬
‫בעינן ידיעה לציבור‪ ,‬היינו משוס לגם‬
‫כלים על הר״מ אמאי פסק הר״מ בספק‬
‫שגגת הציבור הוה חלק ממציאות השגגה‪,‬‬
‫לשני הוריות בב״ל אחל למיצטרפץ‪ ,‬הא‬
‫וא״כ ונולעה החטאת היינו מציאות השגגה‬
‫ממי נשאר בשסק וסלקא בתיקו‪ ,‬ועיין‬
‫דהיינו שגגת ב״ל עם שגגת הציבור‪ ,‬אכן‬
‫במאירי וכן בצח״מ רהר״מ גרש בספק‬
‫עדין יכול להיות להדן ידעה לא הוה ד ן‬
‫לשני ב״ל אש״ל והר״מ פוסק כאת״ל‪ ,‬אכן‬
‫בעצם חיוב הקרבן לגם אי חיוב הקרבן הוא‬
‫לדברינו יכול להיות לאפיצו אי צא גרס‬
‫לג״ד דהן השוגגץ‪ ,‬הא מיהא דהשגגה היא‬
‫את״ל אלא מהן גרילא להשפק השני איירי‬
‫לא רק להם אלא גם שגגת הציבור‪ ,‬וא״כ‬
‫בשני אישורים‪ ,‬הרי לש״ל להך בעיא למצל‬
‫יכול להיות להחיוב קרבן להם הוה על‬
‫שני איסורים ליכא חסרון בצירוף‪ ,‬וכל‬
‫הוראתן גרילא ולא על שגגתן לגס שגגת‬
‫הספק הוא משום להוה שני ב״ל‪ ,‬ופסק‬
‫הציבור הוה מחיוב הקרבן‪ ,‬ומה לבעינן‬
‫כהן בעיא‪.‬‬
‫ידעה לא הוה בעצם החיוב קרבן‪ ,‬אלא לכל‬
‫חיובם על הוראתם הוה אחד לנולע‬ ‫ה ג ה ה ‪ .‬מש״כ לצל ללא בעינן ידיעה‬
‫השגגה דהיינו ידעת ב״ר וציבור‪ ,‬וספק‬ ‫לב״ל‪ ,‬הלין יריעה הוא לציבור‪.‬‬
‫הגמ ׳ אי הלין ידעה הן לציבור הן לב״ד‬ ‫לא מוכרח‪ ,‬דיכול להיות דאין דין כלל‬
‫אי הוה מעצם החיוב‪ ,‬ולפן בעינן לכל‬ ‫ידיעה לציבור‪ ,‬וכל הספק הוא אם הדין‬
‫הב״ד או הציבור יולע להם‪ ,‬או לכל הלץ‬ ‫ידיעה על השגגה לאיתא בתורה ונודעה‬
‫ידעה היינו רק דודע השגגה ולא רהוה‬ ‫החטאת להיינו יליעת נ״ל טעותם‪ ,‬אי‬
‫מעצם חיוב הקרבן לב״ל על הוראתן או‬ ‫הוה חלק מהחיוב קרבן כמו בחיוב ק״י‬
‫לציבור על עשייתן‪ ,‬ולכן סגי ללמיעוט מהן‬ ‫להיליעה הוה לץ בחיוב קרבן‪ ,‬וא״כ‬
‫נולע ולא בעינן כולם‪ .‬ע״כ הגהה‪.‬‬ ‫בעינן ידעה לכל הב״ל לעל שגגתם בא‬
‫ע ו ד ‪3‬גמ‪ /‬איתא ‪3‬גמ׳ לכל הספק הוא‬ ‫קרבן הפר‪ ,‬או ללא בעינן כלל לסיוב‬
‫אליבא למ״ל ציבור מייתי‪ ,‬לאליבא‬ ‫הקרבן הדן ידעה כמו בק״י להדן‬
‫למ״ל ב״ל מייחי הא ליתנהו‪ ,‬והנה עיין‬ ‫ידיעה הוא ד ן בעצם החיוב קרבן‪ ,‬להכא‬
‫ברמב״ס פי״ב ה״א לכתב ח״ל‪ ,‬ה ד ב״ל‬ ‫חיוב הקרבן הוא לציבור והשגגה היא‬
‫חייבץ להביא קרבן חטאת על שגגתן‬ ‫לב״ל‪ ,‬יכל מה לבעינן ידעת השגגה היינו‬
‫בהוראה‪ ,‬ע״כ‪ .‬ה ד דכחב רהחיוב פר הוא‬ ‫דולע השגגה לבלא זה ליכא חיוב פר‪,‬‬
‫לב״ל‪ ,‬ובהמשך שם כחב דהחיוב על כל‬ ‫אכן עצם החיוב הוה לציבור על עשיימן‬
‫שבט ושבט להיינו לעת רבי יהולה לפליג‬ ‫העטרה גרידא יצא על שעמן דהייני‬
‫על ר׳ מאיר דס״ל דהחיוב הוא לב״ד‪ ,‬ועיין‬ ‫שגגת ב״ל‪ ,‬אלא לכל חיובם על עשייתן‬
‫מש ״כ הכס״מ שם‪ ,‬דהר״מ ס״ל ראפילו‬ ‫הוה רק אחד לנולע השגגה להיינו ידעת‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ג׳ ע״א‬
‫לכל החסרון הוא בצירוף‪ ,‬אלא ע״כ הא‬
‫לליתנייהו לחלק מהחייבין לא הוה חסרון‬
‫בעצם החיוב אצא לליכא למביאין‪ ,‬וא״כ‬
‫שפיר למ״ל ציבור מייתי איכא למביאין וכל‬
‫הספק אי בעינן יליעה לב״ל היינו אי‬
‫החיוב לב״ל או לציבור והנפק״מ לגבי‬
‫צירוף‪ ,‬כמו שנתבאר לעיל‪.‬‬
‫לחייבין בקרבן להייגו ב״ל להן המביאין‬
‫ו ל כ א ו ר ה מהך ספק קשה על הגר״ח‪,‬‬
‫לעיין בגר״ח לגבי ספק הגמ׳‬
‫לעיל לשני הוריות בב״ל אחל להר״מ פסק‬
‫למיצמרפין‪ ,‬והשיג עליו הראב״ל לבגמ׳‬
‫נשאר בספק ולא ב״ל מייתי ולא ציבור‬
‫מייתי‪ ,‬ומיק הגר״ח בתי׳ שני ללרמב״ם כל‬
‫ספק הגמ׳ לגבי פטור הציבור אבל קרבן סר‬
‫ברור לליכא בשני הוריות‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ולכאורה‬
‫לדבריו מה להגמ׳ אומרת בספק לשני ב״ל‬
‫דלמ״ד ב״ד מייתי לא תיבעי דהא ליתנהו‬
‫תמוה הוא‪ ,‬דבין כה וכה כל הספק לגבי‬
‫פטור הציבור וא״כ מאי איכפת לן דב״ד‬
‫דהן החיבין ליתנהו ואמאי דלא יהיה פטור‬
‫לציבור אי ליתנהו לב״ד‪ ,‬אלא ע״כ דלדבריו‬
‫הקושיא דליתנהו הוא דמשוס זה חסר בעצם‬
‫החיוב ולכך נמי אין פטור לציבור‪ ,‬אך א״כ‬
‫קשה אמאי כתב הר״מ בשני ב״ד דהחסרון‬
‫הוא דאין צירוף‪ ,‬הא הר״מ סובר דאפילו‬
‫למ״ד ציבור מייתי החיוב הוא לב״ד וא״כ‬
‫בשני ב״ד ומת ב״ד ראשון ליתנהו לחייבין‪,‬‬
‫ובגמ׳ איתא דאי ליתנהו לחייבין חסר בעצם‬
‫החיוב ואפילו פטור ציבור ליכא‪ ,‬ודוחק לומר‬
‫דהחסרון בעצם החיוב אפילו דאין פטור‬
‫לציבור‪ ,‬הוא משום דליתא למביאין ולא‬
‫משוס דב״ד הן החייבין‪ ,‬ולכך למ״ד דציבור‬
‫מייתי דאיתא למביאין שפיר איכא חיוב פר‬
‫ופטורין משום זה הציבור‪ ,‬ויש לעיין בזה‪.‬‬
‫‪pip‬‬ ‫מח‬
‫לרבי יהולה החיוב על ב״ל ומה מציבור‬
‫מביאין בשביל הב״ל הן מביאין‪ ,‬וא״כ‬
‫תמוה לדעת הר״מ מה הגמ׳ מקשה למ״ל‬
‫ב״ל מייתי הא ליתכהו הא גם למ״ל ציבור‬
‫מייתי החיוב על ב״ל והא ליתנהו‪ ,‬ולכאורה‬
‫צריך לומר להקושיא להא ליתנהו לא‬
‫למשום זה ליכא כלל חיוב קרבן אלא לליכא‬
‫הקרבן‪ ,‬וא״כ למ״ל ציבור מייתי לאיכא‬
‫למביאין הקרבן שפיר איכא הספק‪.‬‬
‫א ך לכאורה צריך להבין ספק הגמ׳‬
‫מסברא‪ ,‬לאי כהר״מ לאפילו למ״ל‬
‫ציבור מיימי החיוב הוא לב״ל מה ספק‬
‫הגמ׳ אי בעינן יליעה לב״ל‪ ,‬ללכאורה אי‬
‫החיוב הוא לב״ל מסברא גס הלין יליעה‬
‫להם‪ ,‬ואפשר ללר״מ היא גופא הספק‬
‫למ״ל ציבור מייתי אי בעינן יליעה לב״ל אי‬
‫לאו‪ ,‬להיינו אפילו להחיוב לציבור האם הוה‬
‫עצם החיוב לציבור וא״כ לא בעינן ידיעה‬
‫לב״ל‪ ,‬או להציבור הן רק המביאין ועצם‬
‫החיוב הוא לב״ד ולכך בעינן ידיעה לב״ל‪,‬‬
‫אכן אפילו אי נאמר דהיא גופא הספק‪,‬‬
‫צריך לומר דהקושיא אליבא דמ״ד ב״ד‬
‫מייתי הא ליתנהו הקושיא היא דליכא‬
‫לחייבין דמביאין הקרבן ולא משוס דליכא‬
‫חיוב כלל‪ ,‬דאפילו דמצד הספק אפשר לומר‬
‫דבאמת אי ־ליתנהו לחייבין חסר בעצם‬
‫החיוב ואפ״ה איכא ספק למ״ד ציבור‬
‫מייתי‪ ,‬דהיא גופא הספק אי החיוב לב״ד‬
‫או לציבור‪ ,‬אכן א״כ הספק למ״ד ציבור‬
‫מיימי לא הוה חסרון רק משוס צירוף אלא‬
‫ללצל דבעינן ידיעה לב״ד ליכא כלל חיוב‬
‫קרבן להא ליתגהו לב״ל להן החייבין‪,‬‬
‫ומהא לכתב הר״מ לאין מיצטרפין משמע‬
‫מט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ל ע״ב‬
‫יש לעיין‪ ,‬מה הוסיף רב הונא על לבד רבי‬
‫יונתן‪ ,‬ללכאורה גם לרבי יונתן הלימור הוא‬
‫משום לכתיב כל עלת‪ ,‬וא״כ היינו ררשא‬
‫דרב הונא‪ ,‬אק בלשון הגמ׳ משמע לבאמת‬
‫ררשא לרבי יונתן לאו היינו ררשא לרב‬
‫הונא‪ ,‬לרבי יונתן לריש מהא לכתיב כל‬
‫עלת לבמאה בעינן כולם‪ ,‬היינו לכל עלת‬
‫הוה דרשא ממש למאה דבעינן שיורו כל‬
‫המאה שישבו להורות‪ ,‬וברב הונא משמע‬
‫ו ה ג ה לפמש״כ ללר״מ היא גופא הספק‬
‫למכל ילפינן לבעינן כולם וליכא לין רובא‬
‫אי כעינן יליעה לכ״ל‪ ,‬היינו לאפילו‬
‫ככולא‪ ,‬וא״כ ה״ה נמי אי הוו מאה‪ ,‬ולא‬
‫למכל ילפינן למאה אלא ליוצא ממילא מהא‬
‫דבעינן כולם וליכא לץ רובו ככולו א״כ‬
‫ה״ה במאה‪ ,‬משא״כ גרבי יונתן משמע‬
‫להלרשא אזלא להיכא רישבו מאה ולא‬
‫למעצס זה לליכא ד ן רוב בכל פעם ה״ה‬
‫להיכא רהוו מאה‪ ,‬וצריך להבין החילוק‬
‫ביניהם‪.‬‬
‫ו ה נ ה בעצם החילוש לאפי׳ הן מאה בעינן‬
‫כולם יש לעיין‪ ,‬ללכאורה בכל לץ‬
‫ב״ל אי ישבו בדן מאה דינים בעינן רוב‬
‫מכל הנך שישבו ברין ולא סגי רוב מע״א‪,‬‬
‫להנה כל הרין רובו ככולו בב״ל היינו היכא‬
‫רישבו כל הע״א ורוב התירו ומיעוט אסרו‪,‬‬
‫אכן אי ישבו רק רוב מע״א ברין והתירו‬
‫ליכא לץ רובו ככולו‪ ,‬לליכא כלל ב״ר בדן‬
‫זה לנאמר רובו ככולו על ב״ר‪ ,‬ורק היכא‬
‫לישבו בדן כל הב״ל איכא רובו ככולו‬
‫מב״ל לישבו בדן זה‪ .‬וא״כ היכא דשבו‬
‫בלץ יותר ממנין ב״ר לא מועיל רוב ממנץ‬
‫ב״ד דלא הוו רוב מכל הב״ר דשבו לרון‬
‫ובעינן רוב מכל הנך לישבו לדון‪ ,‬וא״כ‬
‫לכאורה ה״נ הכא בהוראה לאי בעינן כולם‬
‫שיורו ה״נ אי ישבו מאה בעינן כולם‪,‬‬
‫קרבן‬
‫א כ ן כלא לפרי הגר״ס וספק הגמ׳ הוה‬
‫גם לגכי חיוב קרכן פר‪ ,‬שפיר אפשר‬
‫לומר להקושיא הא ליתנהו‪ ,‬הוא משוס‬
‫לליתא למכיאין והקושיא על קרכן הפר‬
‫וכעצם החיוכ לא חסר כלל‪ ,‬ולכך למ״ל‬
‫ציבור מייתי לאיחא למכיאין אפי׳ אי ב״ל‬
‫חייבץ איכא שפיר חיוכ פר‪ ,‬וכל הספק‬
‫משום הצירוף לשני כ״ל‪.‬‬
‫למ״ל ציכור מייחי האם החיוכ עצמו לציכור‬
‫או להן לק המביאין ועצם החיוב לכ״ל‪,‬‬
‫א״כ להר״מ כתכ להכ״ר חייכין הרי לפסק‬
‫כהך צל לכעינן יליעה לכ״ל‪ ,‬אך תמוה‬
‫לכגמ׳ נשאר כספק וסלקא כתיקו‪ ,‬אכן לגם‬
‫מלשון הר״מ אין אילו מיצנורפין לאלו‬
‫משמע ללא הוה מספק אלא בפשטות‪ ,‬ועיין‬
‫בלח״מ שם‪.‬‬
‫דף ג׳ ע״ב‬
‫גט׳ אמר רבי יונתן מאה שישבו להורות‬
‫אין מייבין על שיורו כולן שנאמר ואם‬
‫כל עלת ישראל ישגו על שישגו כולן אמר‬
‫רב הונא כריה לרב הושעיא הכא נמי‬
‫מסתכרא רככל התורה כולה קיי״ל רובו‬
‫ככולו והכא כתיכ כל העלה הואיל וכך‬
‫אפילו הן מאה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫צ ר י ך להבין מה הסברא משום לליכא לין‬
‫רוב ובעינן כל‪ ,‬לאפי׳ הן מאה‬
‫בעינן כולן‪ ,‬והיכא ילפינן מלרשא לבעינן‬
‫כל‪ ,‬לאפי׳ הן מאה‪ ,‬הא גס רבי יונתן‬
‫מולה לאי ליכא בסנה״ג אלא ע״א לאיכא‬
‫חיוב אי הורו ואמאי היכא לאיכא מאה‬
‫יגרע ולא סגי בהוראת ע״א גרידא‪ .‬ועול‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫ב״ל שבירושלים מאה איש והורו לעבור‬ ‫ולכאורה היינו סברא לרב הונא‪ ,‬ותמוה רני‬
‫ועשו רוב קהל אין חייבין פר ב״ל על‬ ‫יונתן אמאי בעינן ררשא למאה תיפוק ליה‬
‫שיורו כולם‪ ,‬ע״כ‪ .‬בפשט לשונו משמע‬ ‫לבעינן כולם וממילא היכא לישבו מאה‬
‫ללינא לר״י אפילו לא ישבו להורות אלא אי‬ ‫להורות בעינן נמי כולם‪.‬‬
‫היה ב״ל שבירושלים מאה בעינן כולם‬
‫א כ ן לכאורה אינו כן‪ ,‬להנה בכל ב״ל אי‬
‫בהוראה‪ ,‬ולכאורה תמוה מאל להא לע״א‬
‫ישבו מאה נלין והורו ע״א מהמאה‬
‫מב״ל איכא לין סנה״ג ואמאי בעינן כולם‪,‬‬
‫הלין כע״א אפילו בלא לין רובו ככולו‪ ,‬ללא‬
‫ויותר תמוה ללבד רב הונא למה הסברא‬
‫בעינן כלל למותר מהע״א לעל ע״א לבל‬
‫כיון לבעינן כולם וליכא לין רוב להיכא‬
‫איכא לין ב״ל גס בלא המותר‪ ,‬וא״כ באמת‬
‫יהוו ב״ל שבירושלים מאה לבעינן כולם‪.‬‬
‫תמוה רב הונא מה הסברא לאי בעינן כולם‬
‫אפי׳ הן מאה בעינן כולם‪ ,‬הא אי הורו‬
‫ו ה נ ה עיין המשך הגמ׳ אחד לאיתותב‬
‫ע״א לבל איכא להם לין ב״ל ואמאי בעינן‬
‫רבי יונתן‪ ,‬ואלא מאי כל עלת‬
‫שיורו כל המאה‪ ,‬ושפיר מובן אמאי געי‬
‫לקאמר רחמנא ה״ק אי איכא כולם הויא‬
‫רני יונתן לרשא למאה‪ ,‬אכן נאמת צריך‬
‫הוראה ואי לא לא הויא הוראה‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין‬
‫להנין לרשא לרני יונתן‪ ,‬הא רני יונתן‬
‫רש״י ל״ה אי איתא לכולהו‪ ,‬סנהלרין של‬
‫מולה להיכא לישנו רק ע״א הוה הוראה‬
‫שבעים ואחל‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע להלרשא היינו‬
‫ה ד ללהוראה מספיק ע״א‪ ,‬וא״כ אמאי‬
‫לבעינן שיהו כולן בהוראה ומסברא גרילא‬
‫היכא לישבו מאה בעינן כולם ואמאי לא‬
‫בלא כל לא בעינן כלל כל סנה״ג של ע״א‬
‫סגי להורו ע״א לאיכא עלייהו לין סנה״ג‬
‫בהוראה‪ ,‬והכי איתא להליא בחוס׳ במשנה‬
‫גם בלא המותר‪ .‬והנה עיין בירושלמי פ״א‬
‫לקמן לף ל׳ ע״ב לא היה שם מופלא של‬
‫ה״א להובא לין זה לרבי יונתן וז״ל‪ ,‬א״ר‬
‫ב״ל‪ ,‬לכתבו בתוס׳ לרבי יונתן איתותב ולא‬
‫מונא בר תנחום נכנסו מאה על שיורו‬
‫גריס התוס׳ תי׳ הגמ׳ לבעינן שיהו כולם‪,‬‬
‫כולם‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי להביא לינא לר״י ולא‬
‫ולכך לא מעכב מנין הסנהלרין רק מופלא‬
‫כתב שוס לרשא לזה לא לרשא לר״י ולא‬
‫של ב״ל‪ ,‬עיי״ש‪ .‬והכי איתא נמי בירושלמי‬
‫לרשא לרב הונא‪ ,‬ומשמע להוה מסברא‪,‬‬
‫התם במשנה לף ל׳ ע״ב וכן בתוספתא‬
‫ותמוה הוא להיכא ילעינן זאת מסברא‬
‫פ״א ה״ב ללעת רבי אין מעכב רק מופלא‬
‫לליכא לין לרובו ככולו כמו בכל ב״ל‪ ,‬ויותר‬
‫של ב״ל‪ .‬והלבריס תמוהים להא איתא‬
‫תמוה היכא איעינן מסברא לאפילו הן מאה‬
‫לקמן במשנה לף ה׳ ע״א לעלת ישראל‬
‫הא כיון להוד ע״א איכא עלייהו לין‬
‫היינו סנה״ג‪ ,‬וסנה״ג היינו שבעים ואחל‬
‫סנה״ג ואמאי בעינן כל המאה‪.‬‬
‫ואס חסר מן ממנין שבעים ואחל לאו‬
‫סנה״ג היא‪ ,‬וכמו בכל לין לבעינן ב״ל‬ ‫ו ה נ ה עיין לשון רש״י ל״ה על שתפשוט‪,‬‬
‫לע״א ולא הוו כל הע״א לא הוה כלל ב״ל‪,‬‬ ‫להיינו אותן שישבו להורות‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫וא״כ תמוה הכא אמאי בעינן לרשא לזה‪,‬‬ ‫וכן משמע לשון הגמ ׳ מאה שישבו להורות‪.‬‬
‫וכן תמוה התוס׳ ולעת רבי להכא ס״ל‬ ‫אך עיין בר״ח ז״ל‪ ,‬א״ר יוחנן פי׳ אס היה‬
‫נא‬ ‫מלכים‬
‫ו צ ר י ך להבין היכא אזלא הנך מ ד דנים‬
‫אהללי‪ ,‬ללכאורה כל הדן לבעינן‬
‫כולם וליכא לץ רובא ככולא היינו משום‬
‫דבעינן כל הסנה״ג בהוראה‪ ,‬והוה סתירה‬
‫לדן לרבי לאין מעכב המנץ‪ ,‬והכי איתא‬
‫להדא בתוס׳ שהבאנו מלקק דף ל׳ ע״ב‪,‬‬
‫להתוס׳ כתבו ללא מעכב המנץ משום‬
‫לאיתומב רבי יונתן‪ ,‬משמע לאליבא לרבי‬
‫יונחן כולהו מעכבי‪ ,‬ובירושלמי ובתוספתא‬
‫משמע ללא הוה כלל סתירה דאפילו לבעינן‬
‫שיורו כולם וליכא ד ן רובו ככולו אפ״ה אין‬
‫מעכב המנץ בהוראה‪.‬‬
‫ו נ ר א ה בביאור הענץ‪ ,‬רהנה יש לעיין‬
‫בהא לבעינן להוראה עלת ישראל‬
‫רהיינו סנה״ג‪ ,‬האס הוה ההוראה מלץ‬
‫ב״ל לע״א לסנה״ג‪ ,‬או דלא הוה מדן‬
‫ב״ל לסנה״ג אלא להאי עלמ ישראל להן‬
‫סנה״ג וב״ל לע״א בעינן שיורו‪ ,‬ואה״נ‬
‫ללא מלץ ב״ד אלא להאי ב״ל למקד עדת‬
‫ישראל בעינן להוראה לחיוב פר יהיה מהאי‬
‫הנה״ג ולא מדץ הב״ל לאיכא להם‪ ,‬והגה‬
‫באמת לעצם הימר איסור מלב לא בעינן כלל‬
‫לץ ב״ל ומספיק אחר שראוי להוראה‬
‫בהיתר איסור חלב‪ ,‬וכן חזינן לההוראה לא‬
‫הוה כלל עצם היתר האיסור‪ ,‬להא גס היכא‬
‫להתירו כל ללא הורו לעשות לא הוה‬
‫הוראה עיין ריש פירקין‪ ,‬וכן איתא להדא‬
‫במשנה לקמן לף ל׳ ע״ב להיכא לא׳ מהן‬
‫אמר להן טועץ אסם לא הוה הוראה‪ ,‬והנה‬
‫ברול לבט האי גוונא לגבי עצם הימר‬
‫האיסור הוה היתר מנ״ל לע״א‪ ,‬להא לגבי‬
‫כל לין ב״ד איכא הדן דאזלינן בתר רובא‬
‫אפילו אי מיעונו חולקין על הרוב‪ ,‬וכל הדן‬
‫בזה דלא הוה הוראה הוא משוס ד ן‬
‫רף ג׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬
‫למסקנא רלא מ ע » המנץ של ע״א הא‬
‫בעינן עדת ישראל דהיינו סנה״ג‪.‬‬
‫ועיין עול בירושלמי פ״א ה״ב‪ ,‬דס״ל‬
‫לירושלמי לגבי דין המשנה לקמן‬
‫לף ל׳ ע״ב דאמר להן א׳ טזעין אתם‪,‬‬
‫דלאחרים הוה הוראה ורק לעצמו לא הוה‬
‫הוראה‪ ,‬והקשה על הך דלאחריס הוה‬
‫הוראה וז״ל‪ ,‬לית הדא פליגא על רבי מנא‬
‫בר תנחום דרבי מנא בר תנחום אמר נכנהו‬
‫מאה שיורו כולם פתר לה בשלא נכנס אם‬
‫בשלא נכנס מעכב פתר לה כרבי לרני אמר‬
‫אין לך מעכב אלא מופלא של ב״ל בלבל‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬משמע בירושלמי להמשנה אתיא כרבי‬
‫מגא בר מנחום ואין סתירה לליניה‬
‫מהמשנה‪ ,‬וכן אתיא המשנה כרבי ללא‬
‫מעכב אלא מופלא של ב״ל‪ ,‬חזינן בירושלמי‬
‫ללינא לרבי מנא לאפילו הן מאה בעינן‬
‫שיורו כולם להיינו לינא דרבי יונתן ‪3‬גמ׳‬
‫לילן‪ ,‬לא הוה סתירה ללינא לרבי‪ ,‬ואפילו‬
‫לס״ל דבעינן כולם בהוראה וליכא לין רוב‬
‫ככל אפ״ה לא מעכב המנין כדעת רבי‪,‬‬
‫והכי משמע נמי בתוספתא פ״א ה״ב‪ ,‬וז״ל‬
‫הורו ב״ל וא׳ מהן אינו שם פנוורין רבי‬
‫אמר אומר אני על שיהא מופלא שבהן‪,‬‬
‫ע״פ‪ .‬ובה״ג ח״ל חומר בהודיה שאין בדני‬
‫נפשות בדני נפשות שאין בהודיה‬
‫שבהודיה על שהורו מלן כאחל ובדיני‬
‫נפשות הולכין אחר הרוב שבהודיה עד‬
‫שיורו ב״ד שבלשכת הגזימ ובדני נפשות‬
‫נותנין בכל מקום‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע דבדין דה״ג‬
‫שבהודיה עד שהורו כולם וליכא ד ן‬
‫שהולכין אמר הרוב כליני נפשות‪ ,‬הוה ד ן‬
‫מוסכם לכולם ולא פליג רבי אפילו לס״ל‬
‫ללא מעכב המנץ רק המופלא של ב״ל‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫הוראה ולא לחסר נעצם ההימר ע״י ב״ל‪ ,‬לפסקו הלין ובלא זה ליכא כלל שם ב״ל‪,‬‬
‫וכן נמי חזיגן לזין הוראה הוה רק מסנה״ג וכל מה לשיך לין רובו ככולו בב״ל היינו‬
‫זלשכת הגזיח ולא כל נ״ז זע״א‪ ,‬עיין היכא לישבו כולם ורוב פסקו להתיר‬
‫נמוספתא שהכאנו וכן אימא כירושלמי פ״א ומיעוט לאיסור וכבר איכא שם ב״ל לפסקו‬
‫ה״א וכן נמי אימא כתו״כ‪ ,‬וא״כ יש לעיין הלין‪ ,‬אלא לאיכא מיעוט לחולקים על הרוב‬
‫הא זאיתא בתורה זלהוראה בעינן סנה״ג ע״ז איכא הלין רובו ככולו לכבר איכא‬
‫זבלשכת הגזית‪ ,‬האם הוה מזין ב״ז זע״א ב״ל‪ ,‬משא״כ הכא למאי לבעינן סנה״ג לא‬
‫זאיכא עלייהו ובעינן הוראה מזין ב״ז מלין ב״ל לע״א אלא בעינן להאי סנה״ג‬
‫זע״א‪ ,‬או זבעינן הוראה מהאי סנה״ג‪ ,‬ולא המסוימת יורו‪ ,‬א״כ שפיר איכא לין רובא‬
‫בעינן הוראה מזין ב״ז זע״א אלא זהאי ככולא אפילו ללא ישבו כולם ברין והורו‬
‫לגם לרוב מהך סנה״ג איכא עלייהו שם‬ ‫סנה״ג בעינן זיורו‪.‬‬
‫האי סנה״ג מרין רובו ככולו‪ ,‬ורוב מהאי‬
‫ונראה לומר‪ ,‬זהירושלמי והתוספתא ס״ל עלת ישראל מקרי עלת ישראל מלין רובו‬
‫באמת להזין הוראה לא הוה כלל ככולו‪ ,‬כמו בהגוי כולו לאיתא בהמשך הגמי‬
‫מזין ב״ז אלא בעינן זההוראה יהיה לאי רוב ציבור אין יכולין לעמול בגזירה‬
‫מסנה״ג‪ ,‬ועיין באמת בירושלמי זלפני זינא מקרי כל הציבור‪ ,‬וה״נ רוב עלת ישראל‬
‫זרבי מנא זעז שיורו כולס הביא הזין מקרי כל עלת ישראל מלין רובו ככולו ולא‬
‫מעכב כל מנין הסנה״ג בהוראה‪.‬‬ ‫זבעינן סנה״ג זלשכת הגזית‪ ,‬ולכך לא‬
‫מעכבי כולהו ולא בעינן כל המנין בהוראה‪,‬‬
‫וכל הזין זבעינן זיורו כולם היינו היכא אכן לאידך גיסא‪ ,‬הלין לנאמר בב״ל‬
‫להיכא ללנו כל הב״ל ומיעוט‬ ‫זנכנסו כולם זבעינן זיורו כל הנך זנכנסו‪,‬‬
‫כזמשמע בירושלמי ה״ב זכל הזין זרבי חולקים על הרוב לאיכא לין להולכים אחר‬
‫מגא היכא מכנס אבל היכא זלא נכנס אין הרוב‪ ,‬ס״ל לירושלמי ולתוספתא דליכא הכא‬
‫מעכב אפי׳ זהוה מן המנין כזעת רבי‪ .‬בהוראה משוס ללא הוה מלין ב״ל‪ ,‬להנה‬
‫ביאור הלבר‪ ,‬להנה בכל לין זבעינן ב״ז כל עיין גר״ח סטנסיל בב״ק לף כ״ז‪ ,‬לכתב‬
‫ללא לנו בדן כל הב״ל ורק רוב ישבו בלין לאיכא תרי דנים ברוב‪ ,‬א׳ לין רובו ככולו‬
‫ליכא דן רובו ככולו‪ ,‬ולכאורה צריך להבין לרוב איכא לו לין לכולו‪ ,‬ב׳ לין הכרע‬
‫אמאי באמת ליכא בכה״ג לין רובו ככולו בספק לאי איכא ספק בדן אי כהמיעוט או‬
‫הא הוו רוב ב״ל ואיכא לין לרובו ככולו‪ ,‬כהרוב אזלינן בתר רובא‪ ,‬ולין זה לאזלינן‬
‫אכן הביאור הוא להלין ב״ל לכה״ת כל מה בתר רובא לא הוה כלל מלין רובו ככולו‬
‫לאיכא עלייהו שם ב״ל היינו משום ללנו אלא אפילו להוה רק רוב ולא כל‪ ,‬אזלינן‬
‫ופסקו הדן‪ ,‬וכל ללא לנו בדן ליכא עלייהו בתר רובא‪ .‬וכתב התם הגר״ח לבב״ל איכא‬
‫שם ב״ל כלל לגבי לין זה‪ ,‬ולכך כל ללא תרי הליניס‪ ,‬לעל עצם הפסק דן לבעינן‬
‫ישבו כל מנין הב״ל ולנו ופסקו לא הוה ליהיה ע״פ ב״ל איכא הלין לרובו ככולו‬
‫כלל ב״ל לכל מה לאיכא שם ב״ל היינו לרוב ב״ל איכא עלייהו לין ב״ל‪ ,‬אכן לעצם‬
‫נג‬ ‫מלכים‬ ‫יף גי רב‬ ‫קרבן‬
‫שאני‪ ,‬להיכא למיעוט פליגי כל מה רהוה‬ ‫אמיתות הלין אי כהרוג או כהמיעומ לא‬
‫בכלל הוראה הוא רק מרוב המודם ללא‬ ‫שין לדין ב״ל והוה שאלה במציאות מה‬
‫מיקרו כל עלת ורק מהדן לאזלינן בתר‬ ‫אמת הלין‪ ,‬וגס ללא על בירור הלין נאמר‬
‫רובא ולא להוו כל‪ ,‬לגבי הוראה לכתיב כל‬ ‫לין ב״ל אלא על פס ק הלין‪ ,‬ועל בירור‬
‫עלת ישראל כל ללא הוה הוראה מכל ערת‬ ‫הלין לא הוה מלין ב״ל‪ ,‬ולא שין ע״ז הלין‬
‫ישראל לא הוה הוראה‪ ,‬ואע״ג לאחד‬ ‫רובו ככולו לגם רוב מקרי ב״ל‪ ,‬אלא‬
‫לאזלינן בתר רובא והוה הוראה מיקרו האי‬ ‫לאיכא עול לין מססק לאזלינן בתר רובא‬
‫רוב כל עלת מלין רובא כמלא‪ ,‬הא מיהא‬ ‫ואמת הלין כהרוב‪ ,‬ולכך יכולים לפסוק רו‪3‬‬
‫להא דבפלל הוה הוראה לא הוה מכל ערת‬ ‫נ״ל מלין רובו ככולו אחד ליולעיס להלין‬
‫ישראל ורק מרוב המורים ללא הוו כל עלח‬ ‫כמותם לאזלינן במר רובא על אמיתת הדן‪.‬‬
‫ישראל‪ ,‬לגבי הוראה לכתיב כל עלח ישראל‬
‫הוה חסרון לבעינן לעצם ההוראה יהיה‬ ‫והנה הכא בהוראה היכא לישבו להורות‬
‫מכל עלת ישראל‪.‬‬ ‫ורוב הורו ומיעוט מלקו עליהם‪,‬‬
‫שייך נמי הך תד דני לרוב לאיכא בכל לין‬
‫נ״ל‪ ,‬אפילו לדן הוראה לא הוה על עצם אכן כל זה הוה חסרון רק היכא דשנו‬
‫כולם ומיעוט חולקים לבעינן לדן‬ ‫פסק הדן‪ ,‬ללגבי פסק הדן ברור להלין‬
‫למותר מרוב ואזלינן בתר רובא ואיכא לין לאזלינן בתר רובא ליהיה בכלל הוראה‬
‫לרובא ככולא‪ ,‬וכל הדון הכא בהוראה הוא משום מיעוט חולקים‪ ,‬משא״כ אי ישבו רק‬
‫עצם ההוראה לבעינן להסנה״ג יורו היתר רוב מהסנה״ג לאיכא עלייהו שם לכל ערת‬
‫לציבור‪ ,‬אכן גם לגבי ההוראה שייך הנך ישראל מלין רובו ככולו אפילו דשנו רק‬
‫תד דנים‪ ,‬להיכא לרוב מודם ומיעוט רוב להורות‪ ,‬א״כ רהורו האי רוב שפיר‬
‫חולקים איכא ספק אי איכא הוראה‪ ,‬למצל הוה הוראה מכל ערת ישראל רהאי רוב‬
‫הרוב איכא הוראה ומצל המיעוט ליכא למיקרו כל עלת ישראל הורו והוה הוראה‬
‫הוראה‪ ,‬ובעינן לדן לאזלינן בתר רובא מכל עלח ישראל‪ ,‬ויוצא לבאמח לא הוה‬
‫ואיכא הוראה כרוב המורים‪ ,‬ועדיין בעינן לרשא כמו ‪3‬גמ‪ /‬לכל בא לומר לאין דן‬
‫לדן לרובא ככולא להאי רוב מקד כל רובו ככולו‪ ,‬לאלרבה ס״ל לירושלמי‬
‫הסנה״ג‪ ,‬ללהוראה בעינן עלת ישראל ותוספתא רגם מדן רובו ככולו מקד כל‬
‫לסנה״ג וכל ללא הוה סנה״ג לא מיקרו כמו רהגמ׳ מקשה מהגוי כולו‪ ,‬ולכך לא‬
‫עלמ ישראל ולא הוה הוראה‪ .‬וס״ל מעכב כל המנץ וסגי לישבו בהוראה רק‬
‫לירושלמי ותוספתא דבהוראה ללא הוה רוב מסנה״ג‪ ,‬ורק היכא דשבו כולם‬
‫מלין ב״ל ליכא הדן לאזלינן בתר רובא ומיעוט חולקים רכל מה רהוה בכלל הוראה‬
‫לכתיב בב״ל אחד רבים להטות‪ ,‬ואפילו הוא רק מרוב ולא משום למיקרו כל אלא‬
‫להלין לאזלינן בתר רוב הוה דן בכה״ת משוס לאזלינן בתר רובא‪ ,‬זה ליכא בהוראה‬
‫לאזלינן בספק בתר רוב דלפינן מב״ל מהוראה כתיב כל עלת‪ .‬וזה מש״כ‬
‫לכה״ת‪ ,‬אכן בהוראה לכתיב כל עלת ישראל בתוספתא מדני נפשות הולדן אמר הרוב‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫ולפי״ז הא לאיתא בגמ׳ למאה ישבו‬
‫להורות בעינן שיורו כולם‪ ,‬הא‬
‫להלין רק נישבו להורות לא הוה משום‬
‫לנכנסו כולם ומיעוט לא הורו כמו בלעת‬
‫התוספתא והירושלמי לליכא הלין להולכין‬
‫אחר הרוב‪ ,‬אלא ה״ה גם היכא ללא ישבו‬
‫להורות כולם‪ ,‬ובאמת לגבי מנין ע״א‬
‫לסנה״ג אפילו בלא ישבו כולם מעכב לכתיב‬
‫כל עלת לליכא לין רובו ככולו וכל ללא‬
‫הורו כולם לא הוה כל עלת ועל שישבו‬
‫כולן ויורו לא הוה הוראה לליכא לין רובו‬
‫ככולו‪ ,‬והא לאיתא מאה שישבו להורות‬
‫היינו לאי לא ישבו כל המאה לא מקרי לגבי‬
‫הוראה להסנה״ג הן מאה‪ ,‬ורק בישבו כל‬
‫המאה לעתה הסנה״ג הן מאה לא הוה‬
‫הוראה על שיורו כל המאה להן עתה‬
‫הסנה״ג לעלת ישראל‪ .‬והנה עיין התם•‬
‫בירושלמי ה״ב למקשה על יושב לפניהם‬
‫מלין לרבי מגא לעל שיורו כולם‪ ,‬ועיין‬
‫בפ״מ לכתב להקושיא מהמשנה לקמן‬
‫ולצללין קתני‪ ,‬אכן לתמוה הוא לבמשנה‬
‫לקמן ליתא יושב לפניהם‪ ,‬ועיין בקר״א‬
‫שתמה עליו‪ ,‬אכן בפשטות הקושיא על‬
‫המשגה לעיל‪ ,‬וכך כתב נמי הקר״א‪ ,‬וא״כ‬
‫קושיית הירושלמי היינו קושיית הגמ׳ לילן‬
‫על ר״י מהמשנה לעיל‪ ,‬ותי׳ בירושלמי ללא‬
‫נכנס‪ ,‬משא״כ בגמ׳ הכא ליכא לתק הכי‪,‬‬
‫כמש״כ להלין לרבי יונתן אפילו בלא נכנס‪,‬‬
‫לליכא לין לרובו ככולו‪.‬‬
‫לכל מה לאיכא לין הוראה מלין רובו‬
‫ונראה להיינו החילוק בין הירושלמי‬
‫לש״ס לילן‪ ,‬מירושלמי משמע‬
‫להא לבעיגן ליורו כולן הוה מסברא ולא‬
‫הביא הלרשא מכל עלת ישראל כמו בש״ס‬
‫לילן‪ ,‬אע״ג לגס לירושלמי כל מה לליכא‬
‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫משא״כ בהוראה על שיורו כולן כאהל‪,‬‬
‫מלויק בתוספתא מש״כ‪ ,‬לבהוראה ליכא‬
‫הלין להולכין אחר הרוב ובעינן ליורו כולם‬
‫מהנך לנכנסו‪ ,‬אכן הלין לרובו ככולו שפיר‬
‫איכא‪ ,‬ושפיר מיושב ללא הוה סתירה הך‬
‫לין לרבי מנא לעל שיורו כולם לדין רבי‬
‫לאין מעכב המנין‪ ,‬לאפילו ללא נכנסו רק‬
‫רוב מנין הוה הוראה להוה מלין רובו‬
‫ככולו ושפיר מקרי כל עלת ישראל‪.‬‬
‫ולפי״ז נראה לבאר‪ ,‬לגם הגמ׳ הכא ס״ל‬
‫כלעת הירושלמי והתוספתא להלין‬
‫סנה״ג לבעיגן להוראה לא הוה מלין ב״ל‬
‫לע״א לאיכא עלייהו אלא בעינן להסנה״ג‬
‫להן עלת ישראל יורו‪ ,‬אכן החילוק בין‬
‫הגמ׳ לירושלמי והתוספתא‪ ,‬לבגמ׳ הלרשא‬
‫מכל לליכא לין רובא ככולא‪ ,‬וכמו לאיתא‬
‫בתוס׳ לקמן לאחרי לאיתותב רבי יונתן לא‬
‫מעכב כל המנין בהוראה ‪ ,‬משמע לע״ז‬
‫פליג רבי יונתן‪ ,‬וכן משמע מהגמ׳ למקשה‬
‫מהגוי כולו להוה מלין רובו ככולו‪ ,‬ומשמע‬
‫נמי לס״ל לר״י ולרב הונא להיכא ללא‬
‫הורו כל הנך לנכנסו כל החסרון הוא‬
‫משום לליכא הלין לרובו ככולו‪ ,‬אכן‬
‫החסרון לגבי הוראה מצל הלין לאזלינן‬
‫בתר רובא ליכא‪ ,‬ונראה לפליג ש״ס לילן‬
‫על הירושלמי בזה‪ ,‬משוס לסוף לבר איכא‬
‫לין הוראה מכולם כמו בב״ל להפסק‬
‫מכולם מליין רובו ככולו‪ ,‬ולא איכפת לן‬
‫ככולו‪ ,‬הוא רק אחרי לאזלינן בתר רובא‬
‫והוה הוראה כמו הרוב‪ ,‬אלא כל להלין‬
‫הוראה הוה מכל הסנה״ג מלין רובו ככולו‬
‫שפיר הוה כל עלת ישראל‪ ,‬אלא לאיכא‬
‫לרשא מכל לליכא לין רובו ככולו‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫מד קרבן‬
‫הלין לאזלינן בתר רוב הוא מהא לכתיב כל׳ דני התורה רהדץ סנה״ג היינו מרץ ב״ד‬
‫אכן לירושלמי לא הוה לרשא לאפוקי מלין לע״א ולכך אי ע״א הורו איכא עליהו כבר‬
‫לאזליגן גמר רוב ככה״ת‪ ,‬למה לליכא הך דן ב״ל גס בלא המותר‪ ,‬משא״כ הנא‬
‫ליגא בהוראה הוא משום לבאמת לאו כל בהוראה רעדת ישראל מעינן להוראה לא‬
‫עלת ישראל גיגהו להא לאזלינן אחר הרוב הוה מלץ ב״ל אלא לבעינן ליורו האי‬
‫לא משום למיקרו כל‪ ,‬ולכן באמת הוה סנה״ג המסוימת ולא מלץ ב״ל‪ ,‬היכא‬
‫מסברא ללא הוו כל עלמ ישראל‪ ,‬משא״כ לישבו מאה להורות ועתה האי עלת ישראל‬
‫בגמ׳ לכל בא לאסוקי מהדין לכה״ח לרובו הן מאה והיא עלת שיראל עמה לבעינן‬
‫נטלו‪ ,‬שפיר בעינן לרשא לזה ומסברא להוראה‪ ,‬שפיר בעינן כולם ולא סגי דהורו‬
‫מיקרי כל ערת ישראל היכא להורו רוב ע״א אפילו לאיכא להו לץ ב״ל‪ ,‬רלהוראה‬
‫דאיכא לין לובו ככולו וכמו להגמ׳ מקשה לא סגי להוה ב״ל אלא בעינן האי סנה״ג‬
‫לעלת ישראל ולא מלץ ב״ל‪ ,‬ועמה הן‬ ‫באמת מהגר כולו לגס רוב מיקרי כל‪.‬‬
‫מאה‪.‬‬
‫ומיושב מה להקשינו אמאי בעינן לרשא‬
‫למסקנא לגמי אחד לאיתותב‬
‫והיינו מש״כ הר״ח לאס היה ב״ל‬
‫ר״י ליהיו כל הב״ד דע״א וכן לעת רני‬
‫שבירושלים מאה על שיורו כולם‪,‬‬
‫למסקנא ללא בעינן כולם בהוראה‪ ,‬אע״ג‬
‫להר״ח ס״ל לאי היה הסנה״ג בירושלים‬
‫לעלת ישראל היינו סנה״ג ולא מקד מאה מקד לעתה ערת ישראל הן מאה‬
‫נעלמא סנה״ג רק היכא דאיכא כל הע״א אפילו בלא ישבו ובעינן כולם בהוראה אפילו‬
‫לסנה״ג‪ ,‬להכא באמת לא בעינן הדן ב״ל לא ישבו‪ ,‬כמו מעינן כל מנץ הע״א אפילו‬
‫לע״א ככה״ת‪ ,‬אלא בעינן להאי עלת בלא ישבו ללגבי הוראה ליכא דן רובו‬
‫ישראל המסיומח להן סנה״ג יורו ולא מדן ככולו ולכך לא הוה הוראה על שישבו כל‬ ‫‪5‬‬
‫״ל לע״א ושפיר איכא שם להאי עלת הסנה״ג כולם ויורו כולם‪) .‬אכן באמת דש‬
‫ישלאל גם בלא ישבו להורות‪ ,‬ולכן בלא לעיין בר״ת אם מש״כ לאם היה ב״ל‬
‫לרשא לרבי יונתן לליכא דן רונו ככולו שבירושלים מאה בעינן דורו כולם‪ ,‬היינו‬
‫כהוראה וכן ללעת רני בירושלמי ותוספתא אפילו בלא ישבו להורות כפשט לשונו‪ ,‬או‬
‫לליכא כלל ררשא לאין לין לרובו ככולו‪ ,‬גס מאמת גם לר״ח בעינן שישבו להורוש‬
‫נלא ישבו להורות כולם ורק רוב מהאי עלם כלשון הגמי‪ ,‬אלא לכתב מציאות הלבדם‬
‫ישלאל ישבו להורות מיקד עדת ישראל לאם היה ב״ל שבירושלים מאה וישבו כל‬
‫המאה להורות‪ ,‬אכן איך שלא יהיה אפילו‬ ‫מדן רובו ככולו ככה״ת‪.‬‬
‫ואתי שפיר הסברא ברב הוכא ובירושלמי אי בעינן דשבו כל המאה לא הוה משום‬
‫לגכנסו מאה על שיורו כולם אפילו לנכנסו כולם ומיעוט לא הורו כלעת‬
‫לכבר הורו ע״א מכל המאה ואיכא להם הירושלמי‪ ,‬אלא לגבי מנץ ע״א אפילו לא‬
‫לין נ״ל וסנה״ג גם בלא המותר‪ ,‬לכל מה ישבו כולם בעינן כולם לליכא דן רובו‬
‫למועיל לאיכא על ע״א לין ג״ל היינו לכל ככולו‪ ,‬וכל מה מעינן במאה שישבו להורות‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫רובו ככולו ומקד כל עלה ישראל‪ ,‬עליין כ‬ ‫מלא זה לא מקרי לעלת ישראל הן מאה‬
‫מה להוה כל עלת ישראל היינו מלין רו‬ ‫ומספיק ע״א ליורו להוה סנה״ג‪(.‬‬
‫ובמציאות לא הוו כולם‪ ,‬משא״כ אי הוראי‬ ‫רלפי״ז נראה לנאר החילוק בין רני יונתן‬
‫מלין ב״ל גם מלין רובו ככולו איכא לי‬ ‫לרב הונא‪ ,‬ללרנ הונא הוה‬
‫ב״ל וליכא מעליותא לדן ב״ל בין רוב לכל‬ ‫מסברא בהן מאה משום לליכא לין רובו‬
‫והיינו החילוק בין רבי יונתן לרב הונא‬ ‫ככולו‪ ,‬משא״כ בר״י להלרשא אזלא להיכא‬
‫ללר״ה מסברא ס״ל להלין הוראה לא מלי‬ ‫להן מאה ולא ילעינן ממילא מהא לליכא‬
‫ב״ל ולכך אי ליכא לין רובו ככולו מסברל‬ ‫לין לובו ככולו‪ .‬להנה ברב הונא ביארנו‬
‫ה״ה בהן מאה‪ ,‬משא״כ ר״י לכל מה ללי‬ ‫להסברא היא מכיון להלין עלת ישראל לא‬
‫הוה לין ב״ל היינו מהא לבעינן כולנ‬ ‫הוה מלין ב״ל לע״א אלא בעינן הוראה‬
‫ועיקר החילוש לבעינן כולם היינו לבעינן‬ ‫מהאי עלת ישראל המסוימת‪ ,‬לכך אי ליכא‬
‫מציאות עלת ישראל ולא ב״ל‪ ,‬ולכך הבי&‬ ‫לין רובו ככולו ה״ה מסברא אי הסנה״ג הן‬
‫הלרשא להיכא להן מאה לבעינן כולם להן‬ ‫מאה בעינן כולם אפילו להורו ע״א מהן‬
‫עלת ישראל‪ ,‬ואפילו לבע״א לבל כבר איכ‪5‬‬ ‫לאיכא עלייהו לין ב״ל‪ ,‬ללגבי הוראה לא‬
‫לין ב״ל‪ ,‬הכא בעינן כל עלת ישראל ועתה‬ ‫הוה מלין ב״ל לע״א אלא בעינן סנה״ג‬
‫עלת ישראל הן מאה ולא מועיל לאיכא‪.‬לין‬ ‫להן עלה ישראל ליורו ועתה עלה ישראל‬
‫ב״ל וסנה״ג בע״א להורו לבר בלא המותר‪,‬‬ ‫הן מאה‪ ,‬וליכא הוראה על שיורו כל עלת‬
‫ולכך אפילו הן מאה בעינן שיורו כולם‬ ‫ישראל לליכא לין רובו ככולו‪ ,‬אכן ברבי‬
‫אפילו לאיכא ב״ל בהוראת ע״א לבל בלא‬ ‫יונתן צדך להבין מכיון לגם ־הוא ס״ל‬
‫המותר‪ ,‬אכן בין לר״י ובין לר״ה הלרשא‬ ‫לילפינן מכל לליכא לין רובו ככולו א״כ‬
‫מכל לליכא לין רובו ככולו וע״ז הגמי‬ ‫במאה הוה מסברא לבעינן כולם לליכא‬
‫מקשה מהגוי לכל לא הוה סתירה לדן‬ ‫בהוראה לין רובו ככולו וה״ה נמי למאה‪.‬‬
‫רובו ככולו‪.‬‬
‫ונראה ללרבי יונתן היא גופא ילפינן‬
‫׳‬
‫בלרשא‪ ,‬לההוראה לא הוה מלין גמ ‪) ,‬חנן( הורו ב״ל וילע אחל מהן‬
‫שטעו או תלמיל וראוי להוראה והלן‬ ‫נ״ל אלא מציאות הסנה״ג לעלת ישראל‬
‫בעינן ליורו‪ ,‬מהא לכתינ כל לליכא לין ועשה על פיהם בין שעשו ועשה עמהן ובין‬
‫רובא נכולא ואי הוה מלין ב״ל לב״ל אין שעשו ועשה אחריהן ונין שלא עשו ועשה‬
‫נפק״מ אי כולם או רובם לגס ברובם מקרי ה״ז חייג מפגי שלא תלה ננ״ל האי הו&‬
‫ב״ל וליכא שום מעלה בלין ב״ל בכל יותר לחייג הא אחר פטור ואמאי הא לא נגמרה‬
‫מרוב לגס ברוב ב״ל הוה לין ב״ל‪ ,‬ומהא הוראה הכא נמאי עסקינן כגון שהרכין‬
‫לבעינן כולם היינו משום להלין הוראה לא ההוא אחר מהן נראשו ת״ש הורו נ״‪7‬‬
‫מלין ב״ל אלא מציאות הסנה״ג בעינן וילע אחל מהן שטעו ואמר להן טועין‬
‫ליורו‪ ,‬ועל מציאות הסנה״ג שפיר איכא אתם הד אלו פטודם טעמא לאמר להן‬
‫מעלה בין כולם לרובם לאפילו לאיכא לין טועין אתם לפטורים הא שתיק מישסל‬
 ‫נז‬ ‫מלכים‬ ‫דף ג׳ ע״נ‬ ‫קרב?‬
‫שנא הוראה מכל ג״ל לאין נפק״מ בין‬
‫חולק לשותק וגם בחולק איכא הדן לרובו‬ ‫חייבץ וגמר לה הוראה ואמאי והא לא הורו‬
‫ככולו‪.‬‬ ‫כולן אמרי ה״; כגון שהרכין בראשו מתיג‬
‫רב משרשיא סמכו רבותינו על לברי רשב״ג‬
‫ויותר תמוה ללעת המוש‪ /‬לעיין המם‬ ‫ועל דברי ר״א בר׳ צדוק שהיו אומרים אין‬
‫במשנה במוס׳ ל״ה או‪ ,‬לש״ל‬ ‫גוזרין גזירה על הצבור אלא א״כ רוב‬
‫הצבור יכולין לעמור בה ואמר רב אדא בר‬
‫לאיתותב ר״י וליש ליה חי׳ הגמ׳ דעד שיהו‬
‫כולן בהוראה ובאמת לא מעכב המנץ‪ ,‬א״כ‬ ‫אבא מאי קרא במארה אמם נארים ואומי‬
‫חמוה מאל אמאי בא׳ אמר להן טועץ אתם‬ ‫אשם קובעים הגוי כולו והא הכא לכחי׳‬
‫לא הוה הוראה וגרע מלא היה כלל‪) .‬ואין‬ ‫הגוי כולו ורונא ככולא למי מיובמא לל׳‬
‫לומר לס״ל לחוס׳ כלעת הירושלמי‬ ‫)יוחנן( ]יונתן[ מיובמא ואלא מאי כל ערה‬
‫והמוססמא‪ ,‬עיין לעין רס״ל לירושלמי‬ ‫לקאמר רחמנא ה״ק אי איכא כולם הויא‬
‫ולתוספתא ררק דן ראזלינן במר רוב ליכא‪,‬‬ ‫הוראה ואי לא לא הויא הוראה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ולכך בנכנס וחולק לא הוה הוראה‪ ,‬משא״כ‬
‫כתירוץ הגמי‪ ,‬לכל עלח ישראל לקאמר היכא ללא נכנס כלל לא מעכב לרין רובו‬
‫רחמנא היינו לאי איכא כולם ככולו אמדנן בהוראה‪ ,‬לבש״ס לילן משמע‬
‫הוה הוראה ואי לא הוה הוראה‪ ,‬לכאורה לבלא ר״י דן המשנה לקמן נא לומר לרק‬
‫המי׳ לכל הררשא מכל ערמ היינו רבעינן בטועין אתם לא הוה הוראה הא בשחק‬
‫ליהיו כולם בהוראה כמו בכל לין ב״ל‪ ,‬אכן הוה הוראה‪ ,‬ובלא לין לר״י לליכא דן‬
‫לין ררובא ככולא שפיר איכא כמו בכל רובא ככולא‪ ,‬הדן בהוראה כמו בכל ב״ל‬
‫נ״ל‪) .‬עיין לעיל מה לביארנו אמאי בעינן לגס היכא ממש אי שתק איכא גם הרין‬
‫כלל לרשא לזה‪ ,‬הא עלת ישראל היינו לרובו ככולו וגם הלץ ראזלינן גמר רובא‪,‬‬
‫סנה״ג ולכאורה כל ללא ישבו כולם לאו וא״כ תמוה אמאי באמש בטועץ אתם לא‬
‫סנה״ג היא‪ (.‬אך א״כ תמוה לין המשנה הוה הוראה ולא הוה ככל ב״ל לאפילו‬
‫לקמן לאמר להן א׳ נוועין אתם ללא הוה המיעוט פליג על הרוב איכא דן להולכץ‬
‫אחר הרוב ודן רובו ככולו‪(.‬‬ ‫הוראה‪ ,‬ללכאורה אי איכא לץ דרונו ככולו‬
‫כב״ל בכה״ת‪ ,‬אמאי לא הוה הוראה‪ ,‬הא‬
‫בכה״ש בלץ ב״ל אפילו אי מיעוט פליגי והנה עיין ברש״י התם במשגה על הרין‬
‫לאמר להן א׳ טועץ אמם‪ ,‬ד״ה‬ ‫על הרוב איכא לין רובו ככולו ואמאי הכא‬
‫לא הוה הוראה‪ ,‬וכן יש לעיין בגמ׳ בהו״א‪ ,‬ואמר‪ ,‬לא הוי הוראה מעליא ופטור רבעינן‬
‫להגמ׳ מקשה על ר״י מהמשנה החם‪ ,‬על שיורו כולם כלאמר לעיל‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הד‬
‫להביא לץ לרבי יונמן אע״ג לאיתותב‪,‬‬
‫למשמע ררק באמר להן א׳ טועץ אתם לא‬
‫ועיין באמת המם בתוס׳ הרא״ש לכתב‬
‫הוה הוראה הא שמיק הוה הוראה ואיכא‬
‫אליבא לרש״י‪ ,‬אע״ג ראימומב ר״י בגמ׳‬
‫שהם ממניתץ עיקר והמשנה ס״ל כלעת‬ ‫דן‬ ‫דן רובו ככולו‪ ,‬משמע לבלא ר״י לליכא‬
‫דרובא ככולא‪ ,‬מובן לרק בשתק הוה הוראה ר״י ולכך גטועץ אמם לא הוה הוראה‪ ,‬אבן‬
‫ובחולק לא הוה הוראה‪ ,‬ותמוה הוא‪ ,‬מאי‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫גרש״י לכאורה ליכא למימר הכא‪ ,‬לעיין הוראה מעליא ופטור מעינן על שיורו‬
‫נרש״י בהמשך המשגה לגני הלין ללא היה כולם כלאמדנן לעיל‪ ,‬וקשה למי שאמר על‬
‫מופלא של נ״ל שס‪ ,‬וז״ל אע״ג ללא הוה שיורו כולם היינו ר״י ואיתותב התם וכ״ת‬
‫ממנין הסנהלרין עצמו לאילו הוה לא איתותב אלא במאי להוה אמר לאפי׳‬
‫מסנהלדן עצמו אפי׳ קטן שככולם לא היה שתקו האחרים פטורין אבל אם יש אחל‬
‫שס לא הויא הוראה מעליא כלאמר לקמן מהן שחלק ולאי פטורין מטעמא לר״י‬
‫)עי׳ גי׳ מסורת הש״ס‪ ,‬לגרסיגן לעיל‪ (.‬לאמר כל עלת לבעינן שיורו כולם‪ ,‬א״כ‬
‫מאס כל עלת ישראל איתא לכולהו סנהלרין אמאי הוצרכו ‪3‬גמ׳ בתר לאיתותב ר״י לומר‬
‫הויא הוראה ואי לא וכו‪ /‬ע״כ‪ .‬הרי להניא ואלא מאי כל עלת לקאמר רחמנא ה״ק אי‬
‫נמשנה לרשא למסקנת הגמ׳ אחרי איכא כולם הויא הוראה ואי לא לא הויא‬
‫לאיתותג ר״י‪ ,‬וכן עיין נרש״י לקמן לף ז׳ הוראה נימא לקרא אתא לומר להיכא לא׳‬
‫ע״א ל״ה כשנה‪ ,‬להניא לרשא למסקגא חלק עליהם שאין זו הוראה ואע״ג לבעלמא‬
‫לגמי לא כמו לרשא לר״י‪ ,‬אכן צריך להנין בטל החולק במיעוטו כאן בעינן שיורו‬
‫נאמת אמאי הניא נרישא למשנה לין לר״י כולם‪ ,‬להא טעמא למתניתין לקאמר להיכא‬
‫לאחל אמר טועין אתם שפטורין לא הוה‬ ‫הא למסקנא לית לן לרשא לר״י‪.‬‬
‫אלא משוס רבעינן שיורו כולם כלכתב רש״י‬
‫ז״ל וצ״ע‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫ועיין נרמנ״ס פי״ג ה״א וז״ל‪ ,‬וכן אס‬
‫הורו וילע א׳ מהן שטעו ואמר‬
‫להם טועין אתם ורנו עליו המתירים‬
‫דבריו תמוהים במ״ש לרש״י ס״ל‬
‫והתירו הרי נ״ל פטורין וכל מי שעושה על‬
‫למסקנא לרשא לר״י לגבי היכא‬
‫פיהם חיינ להניא חטאת קנועה על שגגתו‬
‫לאמר טועין אתם לבהא לא איתוחב‪ ,‬הא‬
‫שנאמר ואם כל עלת ישראל ישגו על שישגו‬
‫הבאנו לעיל לרש״י הביא בהמשך המשנה‬
‫כל הסנהלרין‪ ,‬ילע א׳ מן הסנהלרין או‬
‫לרשא לגמי למסקנא אחרי לאיתותב ר״י‪,‬‬
‫מעוטן שטעו המתירים ושתקו הואיל והורו‬
‫הד לס״ל לרש״י ללרשא לר״י איתותבה‪,‬‬
‫ולא היה שם חולק ופשטה הוראה ברוב‬
‫וכן תמוה מה להקשה אמאי הגמ׳ לא‬
‫קהל הד ב״ל חייבין בקרבן וכל שעשה על‬
‫מתרצת ללרשא לר״י אזלא להיכא לא׳ חולק‬
‫פיהם פטור‪ ,‬ע״כ‪ .‬הד להר״מ לא פסק‬
‫לבעלמא איכא הלין רובו ככולו‪ ,‬הא כל מה‬
‫כר״י‪ ,‬לכתב לאפילו שתקו המיעוט גס בלא‬
‫להגמ׳ מקשה על ר״י מהגוי כולו לאפילו‬
‫הרכנת הראש אלא ללא היה חולק הוה‬
‫לכתיב כל איכא לין לרובו ככולו‪ ,‬וא״כ ה״נ‬
‫הוראה‪ ,‬ואפ״ה לגבי טועין אתם פסק ללא‬
‫לליכא למיררש מכל להיכא לחולק ללא יהיה‬
‫הוה הוראה והביא לרשא לר״י לכל עלת‬
‫הלין רובו ככולו‪ ,‬וכן צדן להבין עצם‬
‫על שישגו כל הסגהלדן‪.‬‬
‫לבדו מה החילוק בין שותק לחולק‪,‬‬
‫ועיין בלח״מ וז״ל‪ ,‬וכן אם הורו וילע א׳ ללכאורה כמו לשותק איכא לין לרובו ככולו‬
‫מהן שטעו ואמר להם טועין אתם ה״ה לחולק ומהיכא תיתי לדרוש מכל‬
‫למעט רק היכא לחולק‪.‬‬ ‫וכו׳ שם במשגה ופירש״י ז״ל לא הוי‬
 ‫נט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ג׳ ע׳׳ב‬
‫המיעוט‪ ,‬וע״ז שפיר שין הדן לרובו ככולו‬
‫לכל החסיון מצל המיעוט היינו להפסק לא‬
‫מצל המיעוט‪ ,‬אכן למצד המיעוט לא הזה‬
‫סתירה לפסק אלא לליכא פסק מצל‬
‫המיעוט‪ ,‬וע״ז מועיל לאיכא פסק מצל‬
‫הרוב ואיכא הלין לרובו ככולו דלרוב הב״ל‬
‫איכא שם לכל הב״ל ומקד ב״ל‪.‬‬
‫)ולכאורה יומר מזה‪ ,‬גם היכא להמיעוט‬
‫אומרים לאין פסק כהרוב ולא‬
‫רק לחולקים עלייהו בעצם הלץ לא הוה‬
‫סתירה לרוב‪ ,‬לכל כח פסק דן נאמר לב״ל‬
‫ולמיעוט אץ כה ב״ל ומה לאומדס לאין‬
‫פסק לאו כלום הוא‪ ,‬ומה לכן שיך לומר‪,‬‬
‫להיכא לאומרים לאין פסק הוה לאומדם‬
‫לאין אגו מכלל הב״ל בפסק הלץ והוו‬
‫טוצאיס ממושג ג״ל ולא הוו מכלל הג״י‪,‬‬
‫וא״כ ליכא כלל ג״ל ולא שין רובו ככולו‬
‫היכא לליכא כלל ב״ל‪ ,‬אכן היכא לרק‬
‫חולקים על עצם הדן לא הוה סתירה כלל‬
‫לפסק הדן ושפיר שיך דן רובו ככולו‬
‫לב״ל על פסק הדן‪(.‬‬
‫אכן כל זה נב״ל לכה״ת‪ ,‬להלין ב״ל‬
‫נאמר לפסק הדן‪ ,‬משא״כ הדן‬
‫סגה״ג רבעינן להוראה‪ ,‬אפילו אי הוה מדן‬
‫גי׳ל דע״א לסנה״ג‪) ,‬עיין לעיל לביאמו‬
‫לבאמת לא הוה מלין ב״ל לע״א‪ (.‬לא הוה‬
‫על פסק הלין‪ ,‬ללגבי הוראה אפילו להדן‬
‫ברור למומר מהיהר ב״ל כל ללא הורו‬
‫לעשומ לא הוה הוראה‪ ,‬וכל הדן לסנה״ג‬
‫לחיוב פר היינו ההוראה מסנה״ג‪ ,‬והנה הך‬
‫הוראה מסנה״ג לחיוב פר אפילו אי הוה‬
‫מדן ב״ל לע״א‪ ,‬לאו פירושו לכה הוראה‬
‫הוה רק ע״י סנה״ג‪ ,‬ללדן הוראה לא‬
‫בעינן סנה״ג ואפי׳ א׳ לראוי להוראה יכול‬
‫קרבן‬
‫ונראה לומר בביאור הענין‪ ,‬להכא‬
‫בהוראה באמת מלוק מפה״ח׳‬
‫יאסילו לבכה״ת איכא לין רובו ככולו אפילו‬
‫אי מיעוט חולקין על הרוב‪ ,‬בהוראה היכא‬
‫למיעוט חולקים ליכא לין רובו ככולו‪ ,‬אפילו‬
‫אי בעצם איכא בהוראה הלין להבא ככולא‪,‬‬
‫היכא לחולקין המיעוט שאני‪ .‬ביאור הדבר‪,‬‬
‫להנה כל הלין רובו ככולו שיין רק היכא‬
‫מס המיעוט לחולקין על הרוב שייט בה!‬
‫לינא להרוב‪ ,‬אכן היכא להמיעוט מופקע‬
‫מהלין להרוב לא שייך הלין לרובו ככולי‪,‬‬
‫להגה הך לין לרובו ככולו הייט לגס לרוב‬
‫הפ״ל איכא שם לכל הב״ל וסגי ברוב‬
‫ה‪3‬״ל לדין לבעינן מכל הב״ל לגס לרוב‬
‫איכא שם לכל הב״ל‪ ,‬אכן אי המיעוט‬
‫מופקע מהך ליגא להרוב הוה כמו ללא‬
‫הוו כלל בהך לינא בהלי הרוב‪ ,‬ובכה״ג לא‬
‫שיך כלל לין רובו ככולו לליכא כלל ב״ל‬
‫בהך לינא לנימא ביה לין רוב ב״ל‪ ,‬לכל‬
‫ללא הוו כל מנץ הב״ל לא מקד כלל ב״ל‪,‬‬
‫והנה הך לץ לאימא בב״ל דאפילו היכא‬
‫למיעוט חולקים על הרוב איכא הלין רובו‬
‫ככולו‪ ,‬לא מקד להמיעוט מופקע מהלין‬
‫להיוב‪ ,‬לכל מה להמיעוט חולקים הוא על‬
‫עצם הלין‪ ,‬אכן הלין ב״ל לא נאמר כלל על‬
‫עצם הלץ אלא על פסק הלין וכח הב״ל‬
‫לפסוק דן אפילו אי הלץ לאו אממ‪ ,‬אלא‬
‫לאין ב״ל יכולים לפסוק אי לא ס״ל להדן‬
‫ק‪ ,‬וע״ז בעינן הלין לאזלינן בחר רובא‬
‫להלין כמותם‪ ,‬עיין לעיל בשם הגר״ח‪ ,‬אכן‬
‫לעצם פסק הדן דהזה מצל רזב המתירים‬
‫לא הוה סתירה למיעוט האוסרים‪ ,‬לעצם‬
‫הלץ לא הוה סחירה לפסק הדן‪ ,‬וכל‬
‫המסמן לאיכא היכא למיעוט חולקים היינו‬
‫לכל פסק הדן הוה מצל הרוב ולא מצל‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫מה לשייך לומר לין רובו ככולו בהוראה‬ ‫להורות באיסור חלב‪ ,‬ואפילו אי בעינן ב״ל‬
‫היינו היכא לשתקו המיעוט‪ ,‬לאפילו ללא‬ ‫להוראה לא הוה דווקא בסנה״ג לע״א וסגי‬
‫ס״ל ההוראה אכן לא אמרו להדא לאין‬ ‫ב״ל לג׳ בליני איסורים או בליני נפשות‬
‫הוראה‪ ,‬וכל החסרון לאין מורים ורק הרוב‬ ‫כ״ג‪ ,‬וכל הלין לנאמר לחיוב פר לבעינן‬
‫מורים‪ ,‬ע״ז שייך שפיר דן רובו ככולו וסגי‬ ‫הוראה מסנה״ג לא לרק בהכי מקרי‬
‫לאיכא הוראה מהרוב להמיעוט לא הוה‬ ‫הוראה אלא לבעינן מציאות הוראה‬
‫סחירה להרוב‪ ,‬אלא לכל החסרון לההוראה‬ ‫מסנה״ג ליורו סנה״ג היתר לעשות‪ ,‬ואפילו‬
‫רק מהרוב ולא מהמיעוט וע״ז שפיר שייך‬ ‫אי ההוראה מסנה״ג לחיוב פר הוה מלין‬
‫דן רובו ככולו וסגי ללוב מורים לאיכא‬ ‫ב״ל לע״א ראיכא בסנה״ג‪ ,‬לאו פירושו‬
‫עלייהו שם עלת ישראל להיינו סנה״ג‪.‬‬ ‫ללא הוה הוראה רק מלין ב״ל אלא לבעינן‬
‫להאי סנה״ג יורו מצל שם ב״ל לאיכא להו‪,‬‬
‫ולפי״ז לא מיבעיא למסקנא לגמי לבעינן‬
‫אכן ללאו לין הוראה מחייב פר אלא מה‬
‫כולם בהוראה כמו בכל לין ב״ל‬
‫לסנה״ג הורו במציאות מחייב פר‪ ,‬וא״כ‬
‫וכל ללא ישבו כל הסנה״ג להורות ליכא‬
‫לגבי הוראה לא שייך כלל החילוק לאיכא‬
‫הוראה‪ ,‬א״כ באומר טועין אתם לא הוה‬
‫בב״ל בין עצם הלין לפסק הלין‪ ,‬וכוותיה‬
‫כלל מהסנה״ג לגבי הוראה‪ ,‬והוה כלא ישב‬
‫בהוראה עצם ההוראה ולין ההוראה‪,‬‬
‫אתם כלל להורות‪ ,‬לכל מה למקד הכא‬
‫לנאמר להיכא למיעוט חולקים על הרוב‬
‫לגבי הוראה להוו כולם בהוראה היינו מה‬
‫בהוראה ואוסרים אפילו למיעוט אין‬
‫לישבו להורות ומוריס‪) ,‬והכא לא שייך הך‬
‫מורים‪ ,‬אפ״ה איכא לין לרובו ככולו לאיכא‬
‫לבכל ב״ל‪ ,‬לעצם מה שישבו ללון מיקרו‬
‫לין הוראה מהרוב והמיעוט לא הוה סחירה‬
‫ב״ל לגבי לין זה‪ ,‬להכא צא לנים כלל לעצם‬
‫ללין הוראה ליוצא מרוב סנה״ג‪ ,‬ללגבי‬
‫הלין אלא בעינן ליורו היתר לציבור‪ ,‬וכל‬
‫הוראה עצם המציאות למורים הוא המחייב‬
‫מה למיקרו סנה״ג לגבי הוראת היינו מה‬
‫הפר‪ ,‬ואי מיעוט מופקע מהוראה ואין‬
‫למודם או דשבו להורות‪ (.‬אכן הוא אומר‬
‫מורה להליא הוה סתירה להוראה לאיכא‬
‫לאין הוראה‪ ,‬ואפילו אי ישב אתם'להורות‬
‫מצל הורב‪ ,‬ולא שייך לין רובא ככולא‬
‫הוה כיצא ממושב ב״ל לאומר לאין הוראה‬
‫בכה״ג‪.‬‬
‫ולא הוה מכלל הנך דשבו להורות‪ ,‬אכן‬
‫היכא לשתק מטון שישב איתם צהורות אצא‬
‫ולכך היכא למיעוט מסנה״ג אומרים לאין מורה אפילו אי ס״ל לאין הוראה‪ ,‬הא‬
‫טועים אתם ואומדס לאין הוראה‪ ,‬מיהא להוה בכלל הנך לישבו להורות וכל‬
‫לא שיך כלל לין רובו ככולו‪ ,‬להמיעוט לאין החסרון לאין מורה ורק הרוב מודם‪,‬‬
‫מורים מופקע מהוראה לכל החיוב פר הוא ושפיר איכא בזה הלין לרובו ככולו וסגי‬
‫הוראה מרוב הסנה״ג‪.‬‬ ‫מה לסנה״ג מורים הימר לציבור והך‬
‫מיעוט להליא אומדם לאין הוראה‪ ,‬וליכא‬
‫למימר מחמת הרוב למודם לין רובו ככולו אלא גס אליבא לחוס׳ ללא גריס מי׳‬
‫הגמ׳ ולא בעינן כלל כולם בהוראה‪,‬‬ ‫אי מיעוט אין מודם ומופקע מהוראה‪ ,‬וכל‬
 ‫פא‬ ‫מלכים‬ ‫דף ג׳ ע״ב‬
‫ישבו כולם בהוראה כל מה למיקרו עלת‬
‫ישראל היינו משום לגס רוב מהאי ערת‬
‫ישראל מיקרי ערת ישראל‪ ,‬וא״כ באמת סגי‬
‫הוראה רק מרוב עלת ישראל ליורו ראיכא‬
‫עלייהו שם ערת ישראל ומספיק דרק הן‬
‫יורו להן ערת ישראל‪ ,‬משא״כ אי כולם‬
‫ישבו ומיעוט לא הורו הדין רובו ככולו הוא‬
‫למקרי הוראה מכל הנך רישבו כמו בב״ל‬
‫לבעינן פסק מב״ר ועל רוב איכא לץ לכל‬
‫הב״ר‪ ,‬ה״נ הכא אי ישבו כולם והורו רוב‪,‬‬
‫איכא על הרוב לץ לכל הסנה״ג ואיכא‬
‫הוראה מכל הסנה״ג‪ ,‬והיינו הררשא רבעינן‬
‫כולם בהוראה‪ ,‬אכן עצם הררשא רבעינן‬
‫שיהו כולם בהוראה היינו הדרשא דרבי‬
‫יונתן דבעינן שיורו כולם אלא לסגי ליורו‬
‫כולם מדן רובו ככולו ובא למעט דלא שגי‬
‫להוראה רוב עדת ישראל אלא בעינן כל‬
‫עלת ישראל‪ ,‬אבל אה״נ למועיל לזה דין‬
‫רובו ככולו ככה״ת‪.‬‬
‫ומיושב מה להגמ׳ מקשה על ר״י מהגוי‬
‫כולו לאיכא לין רובו ככולו אפילו‬
‫לכתיב כל‪ ,‬לבאמת הכא נמי איכא לין רובו‬
‫ככולו אלא לרשינן מכל לישבו כולם‬
‫בהוראה‪ ,‬כמו לבעינן בב״ל לישבו כולם‬
‫בדן לבלא זה לא מיקד כלל נ״ל‪ ,‬ה״נ‬
‫בהוראה בעינן כל עלת ישראל בהוראה ולא‬
‫סגי רוב עלת ישראל מדן רובו ככולו‪ ,‬וכל‬
‫הקושיא על ר״י מהגר כולו לס״ל לבעינן‬
‫שיורו בפירוש וליכא לין רובו ככולו‪ ,‬אכן‬
‫למסקנא שפיר איכא דן רובו ככולו אלא‬
‫לבעינן שיורו כולס וה״נ למועיל הוראה‬
‫מכולם מדן רובו ככולו‪.‬‬
‫שיורו בפירוש‪ ,‬ובזה איכא חילוק בין ישבי‬
‫והנה עיין בתו״כ ח״ל‪ ,‬לא היה מופלא של‬
‫ב״ל שם או אמר א׳ מהם איני יולע‬
‫קרנן‬
‫וסגי ליורו רוב סנה״ג לאיכא עלייהו שס‬
‫עלת ישראל מרין רוכו ככולו‪) ,‬עיין לעיל‬
‫באירכות ענץ זה‪ ,‬רלגבי הוראה בלא לרשא‬
‫מכל עלה ישראל לבעינן ליורו כולם או ישבו‬
‫כולם בהוראה‪ ,‬איכא לין רובו ככולו אפילו‬
‫לישבו רק רוב להורות‪ ,‬משא״כ בכל לין‬
‫סנה״ג בכה״ת ללא מיקרי כלל סנה״ג רק‬
‫היכא לישבו כולם בדין‪ ,‬עיי״ש‪ (.‬אפ״ה היכא‬
‫לנכנס ואמר טועץ אתם גרע מלא נמס כלל‪,‬‬
‫להיכא ללא נכנס כלל כל החסרון לרק רוב‬
‫סנה״ג הורו‪ ,‬אכן המיעוט לא הוה סתירה‬
‫להוראה ושפיר שיך הלין לרובו ככולו וסגי‬
‫לרוב עלת ישראל הורו‪ ,‬משא״כ היכא לנכנס‬
‫ואומר טועין אתם להמיעוט הוה סתירה‬
‫להוראה ומופקע מהוראה‪ ,‬ליכא לין רובו‬
‫ככולו‪ .‬ואתי שפיר לין המשנה לקמן לאמר‬
‫להן א׳ טועין אתם לא הוה הוראה אפילו‬
‫לאיכא לין מבא ככולא בהוראה‪.‬‬
‫ולפי״ז נראה לישב לעת הרמב״ס להביא‬
‫לרשא לרבי יונתן אפילו ללא ס״ל‬
‫כוותיה ולא בעינן הרכין ראשו וסגי שוחק‪,‬‬
‫וכן לעת רש״י דהביא במשנה על דין טועין‬
‫אתם לין לרבי יונתן‪ ,‬לנראה לגס למסקנא‬
‫לגמי ללרשינן מכל עלת ישראל על שיהיו‬
‫כולם בהוראה‪ ,‬היינו הלרשא לר״י לכל‬
‫עלת על שישנו כולן ובעינן הוראה מכולם‪,‬‬
‫אלא לר״י לריש מכל לליכא לין רובו ככולו‬
‫וע״ז הגמ׳ מקשה מהגר כולו רכל לא הוה‬
‫סתירה לרובו ככולו‪ ,‬והגמ׳ מתרצת לבאמח‬
‫הלרשא לבעינן שישגו ויורו כולם‪ ,‬אכן סגי‬
‫ליורו כולם מלין רובו ככולו ולא בעינן‬
‫כולם בהוראה ומיעוט לא הורו להיכא ללא‬
‫ישבו כלל בהוראה רק רוב‪ ,‬להיכא ללא‬
 ‫מלכים‬ ‫רףג׳ע״ב‬ ‫‪pip‬‬ ‫סב‬
‫או שאמר להם טועים אתם יכול יהיו פתר לה כרבי לרבי אמר אין לך מעכב אלא‬
‫חיינים ה״ל עלת ישראל ישגו על שיורו מופלא של ב״ל בלול‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין בפ״מ‬
‫כולם‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ומה הלשון על שיורו כולם לכתב להקושיא מהמשנה לקמן ולצללין‬
‫היינו לשון לר״י‪ ,‬אכן לכאורה ליכא למימר קתני‪ ,‬אכן לתמוה הוא לבמשנה לקמן ליתא‬
‫להתו״כ ס״ל כר״י ונעינן שיורו כולם יושב לפניהם‪ ,‬ועיין בקר״א שתמה עליו‪,‬‬
‫נפירוש‪ ,‬א׳ לההו״כ לא יליף מהינה כל אכן בפשטות הקושיא על המשנה לעיל‪ ,‬וכך‬
‫כר״י אלא מערת ישראל‪ ,‬נ׳ מלההו״כ ירל כתב נמי הקר״א‪) ,‬עיין מש״כ לעיל בביאור‬
‫לפרטים וכמנ גם איני יולע‪ ,‬ולכאורה אי הירושלמי‪ (.‬וא״כ קושיית הירושלמי היינו‬
‫כר״י היה לו לומר גס שותק‪ ,‬אכן נראה קושיית הגמ׳ לילן על ר״י מהמשנה לעיל‬
‫להתו״כ היינו כמו מסקנא לגמי לכעינן אמאי אחר פטור הא לא נגמרה הוראה‪,‬‬
‫כולם שיורו‪ ,‬וה״ג למועיל רונו ככולו‪ ,‬הד לס״ל לירושלמי בלעת רבי מגא כש״ס‬
‫והתו״כ מסכרא ס״ל לעלת ישראל היינו לילן אליבא לד יונתן לגם בשתק לא הוה‬
‫מלין כ״ל לאיכא עלייהו ולהט נעינן כולם‪ ,‬הוראה‪ ,‬וא״כ ללעת הירושלמי ללא איתותב‬
‫ולכך רק טועים אתם או איני יולע לכמאן רבי מנא‪ ,‬צריך לתק להמשגה לקמן לאמר‬
‫לליתא‪ ,‬אכן שתק שפיר הוה הוראה מלין להן א׳ טועין אתם לא הוה הוראה‪ ,‬לא בא‬
‫רונו ככולו‪ ,‬וה״נ רש״י להניא על לין לאפיקי שתק אלא הרכין ראשו כמו בגמ׳‬
‫לילן אליבא לר״י‪.‬‬ ‫לטועין אתם לרשא לר״י על שיורו כולם‪,‬‬
‫היינו כמסקנא לגמי לגם הוה לרשא לעל‬
‫שיורו כולם אלא ללא נעינן בפירוש ומועיל אכן לכאורה בירושלמי משמע לליכא‬
‫מציאות לשותק‪ ,‬להירושלמי מקשה‬ ‫מלין רונו ככולו‪ ,‬משא״כ נטועין אתם‬
‫אי סילקן תיבטל הוראתן ואי סילקו אותו‬ ‫לליכא לין רונו ככולו‪.‬‬
‫תיבטל הוראתו‪ ,‬ולא מוקים לשתק אלא זה‬
‫עוד נגמי‪ .‬עיין נירושלמי ה״א וה״נ עומל בתשובתו וזה עומל בתשובתו‪ ,‬משמע‬
‫להביא לין לרבי יונתן בשם רבי ללירושלמי ליכא כלל מציאות לשותק אלא‬
‫מנא‪ ,‬ועיין התם בה״ב וז״ל‪ ,‬רבי אימי בשם או לחולק או למסכים‪ ,‬וגם המשנה לעיל‬
‫רשב״ל מתניתא כגון שמעון בן עזאי יושב מייד לחולק ולא בשותק כמו המשנה לקמן‪,‬‬
‫לפניהם מהיכן קיימינן אם בשסילקן תבטל וא״כ ליכא כלל ליוק מהמשנה לקמן ללוקא‬
‫הורייתן ואס בשסילקו אותו תבטל הורייתו נאמר טועין הא שותק הוה הוראה כמו‬
‫אלא כינן קיימין כשזה עומל בתשובתו ליוק הגמ׳ הכא‪ ,‬לליכא כלל מציאות‬
‫עומל בתושבתו וזה עומל בתשובתו הורייתן לשותק‪ ,‬והכי איתא להליא נקר״א‪ .‬אכן‬
‫אצלו אינה הוראה שלא סילקו אותו אצל לכאורה תמוה הוא‪ ,‬לאי ס״ל לירושלמי‬
‫אתדס הודיה שלא סילקן‪ .‬לית הלא פליגא להמשנה לעיל איירי נמי נטועין אתם כמו‬
‫על רבי מנא בר תנחום לרבי מנא בר המשנה לקמן‪ ,‬א״כ אמאי מקשה הירושלמי‬
‫תנחום אמר נכנסו מאה על שיורו כולן להמשנה לא אתיא אלינא לרני מנא‪ ,‬הא‬
‫‪.‬פתר לה בשלא נכנס‪ .‬אס בשלא נכנס מעכב גם נלא רני מנא קשה מהמשנה לקמן‬
 ‫ץ‬
‫פג‬ ‫מלכים‬ ‫דף ‪,‬׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬
‫אי לא נכנס הוה הוראה‪ ,‬ולכאורה תמוה‬ ‫לאימא להליא לאמר א׳ טועץ אמם ללא‬
‫הוא‪ ,‬לעיין לעיל מש״כ אמאי בטועין אתם‬ ‫הוה הוראה‪ ,‬וגס כלא לין לרבי מנא צריך‬
‫לא הוה הוראה וליכא לין דרובא ככולא‬ ‫לומר להכא איירי ללא נכנס והמשנה לקמן‬
‫ככה״ת‪ ,‬דלגבי הוראה אי המיעוט אומרים‬ ‫איירי לנכנס‪ ,‬ואין לומר לכל הקושיא על‬
‫לאין הוראה מופקע הך מיעוט מהלין‬ ‫רכי מנא על יושב לפניהם רהוה יומר‬
‫להרוב וליכא בכה״ג לין ללובו ככולו‪ ,‬וא״כ‬ ‫ממנין הסנה״ג‪ ,‬להירושלמי עצמו מקשה אי‬
‫לכאורה אפילו אי לא נכנס הא האי ראמר‬ ‫לא נכנס מעככ ואמיא כרכי‪ ,‬הרי להקושיא‬
‫טועין אתם הוה מהמיעוט לסנה״ג‪ ,‬להא‬ ‫גם על א׳ מהן ולא רק על יושב לפניהם‪,‬‬
‫מייד הכא אפילו להוא ממנין הסנה״ג‬ ‫עיין קר״א‪.‬‬
‫כרמוכח בירשלמי רהוה אליבא לרבי לאין‬
‫המנין מעכב ורק מדן רובו ככולו הוה‬ ‫ונראה לכאמס הא לאימא כירושלמי לזה‬
‫הוראה‪) ,‬עיין לעיל בביאור הענין‪ ,‬רהכא‬ ‫עומל כתשוכמו וכר לא איירי‬
‫בהוראה אליבא ללבי איכא דן רובו ככולו‬ ‫לכשעת הוראה פליג ואמר טועין אמם כמו‬
‫אפילו ללא ישבו כולם להורות משא״כ‬ ‫המשנה לקמן‪ ,‬אלא לפליג עלייהו כעצם‬
‫בכה״ת‪ (.‬וא״כ אי אמר טועין אתם הוה‬ ‫הלין‪ ,‬אכן כשעת הוראה שתק כמו פשטוס‬
‫סתירה לרוב כמו בנכנס ואמאי איכא לין‬ ‫המשנה ללא משמע לאמר להן טועין אתם‬
‫רובו ככולו‪ ,‬אכן נראה לאי לא נכנס‬ ‫כמו כמשנה לקמן‪ ,‬ולכך כל הקושיא‬
‫להוראה לא הוה כאין מורה להדא אלא‬ ‫מהמשנה לעיל רק על רכי מנא לס״ל‬
‫כשותק ללא ס״ל הוראה‪ ,‬מכיון ללא הוה‬ ‫מעינן שיורו כולם כפירוש‪ ,‬וכן משמע לשון‬
‫בהוראה אלא סמס אומר לאין הוראה לא‬ ‫התוספתא על שיורו כולן כאמל‪ ,‬אכן כשתק‬
‫מקד לאין מורה להליא אלא ללא ס״ל‬ ‫לא הוה הוראה לנכנס ושתק גרע מלא‬
‫הוראה‪ ,‬ורק בישב אמס בהוראה ואומר‬ ‫נכנס כלל‪ ,‬להיכא לנכנס ולא מורה הרי‬
‫לאין הוראה להוא חלק מהמורים "ואומר‬ ‫מיעוט מסנה״ג לישכו להורות אין מורה‬
‫לאין הוראה הוה סתירה להוראה וליכא לין‬‫וכעינן לדין לאזלינן כתר רוב לליכא‬
‫רובו ככולו‪(.‬‬ ‫כהוראה אליכא לרכי מנא‪) ,‬עיין לעיל‬
‫כאריכות החילוק לירושלמי כין לא נכנס כלל‬
‫לאיכא לין רוכו ככולו‪ ,‬להיכא לנכנס ולא משנה‪ .‬הורו ב״ל וירעו שטעו וחזרו בהן‬
‫בין שהביאו כפרתן ובין שלא‬ ‫הורה לכעינן לדין לאזלינן כתר רוכא דליכא‬
‫כהוראה אליבא להירושלמי והתוספתא‪ (.‬הביאו כפרתן והלך ועשה על פיהם ר״ש‬
‫וצריך לומר כאמת לרכי מנא להמשנה לקמן פוטר ור׳ אלעזר אומר ספק וכר‪ ,‬עיין‬
‫לאמר להן א׳ טועין אתם לא כא לאפוקי רש״י ל״ה בין שהביאו כפרתן‪ ,‬ולאחר‬
‫שתק אלא הרטן ראשו‪ ,‬כמו כגמ׳ לילן שילעו שטעו הלך היחיל ועשה על פיהם‬
‫רזה אין מצטרף עם רוב הציבור לפי שאחר‬ ‫אליבא לר׳ יונתן‪.‬‬
‫)והנה לרעת הקר״א ופ״מ בירושלמי‪ ,‬שנולע להם עשה זה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וכן לקמן ל״ה‬
‫מוכרח דאפילו לאומר טועין אתם כל הוראה‪ ,‬אע״פ שב״ל חזרו בהן יחיל‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ג׳ ע״ב‬ ‫‪pip‬‬ ‫סד‬
‫אחת תחטא בשגגה מעם האק בעשותה‬ ‫העושה אותה פטור‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וכן בהמשך‬
‫ר״ש סבר תלתא מיעוטי כתיבי וכו׳ ורבי‬ ‫ויחיל שעשה בהוראת ב״ל פטור‪ .‬הד‬
‫יהולה וכו׳ וחל למעוטי יחיל שעשאה‬ ‫להליא לרש״י ס״ל להכא יחיל הוא וס״ל‬
‫בהוראת ב״ל ור״ש יחיל שעשאה בהוראת‬ ‫לר״ש ליחיל שעשה בהוראת ב״ל פטור‪ .‬וכן‬
‫ב״ל חייב‪ ,‬ע״כ‪ .‬הרי להליא ללית ליה‬ ‫עיין בתות׳ הרא״ש לעיל לף ב׳ ע״ב‪,‬‬
‫לר״ש מיעוטא לרבי יהולה‪ ,‬ויותר קשה‬ ‫להגמ׳ אמרת על לין המשנה ליחיל שעשה‬
‫לאיתא התם להליא לר״ש ס״ל יחיל‬ ‫בהוראת ב״ל פטור זו לברי רבי יהולה‪,‬‬
‫שעברב״ל חייב‪ ,‬לא כמו משנתינו לר״ש‬ ‫שואל חוס׳ הרא״ש אמאי לא אומרת הגרר‬
‫ס״ל לפטור‪ ,‬ועיין ברש״י התם ל״ה יחיל‪,‬‬ ‫להיינו ר״ש למשנתינו‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ולכאורה‬
‫ור״ש לטעמיה לאמר בהוריות יחיל שעשה‬ ‫היינו רס״ל לר״ש כלעת ר״י לאיכא מיעוט‬
‫בהוראת ב״ל חייב‪ ,‬ע״כ‪ .‬ותמוה היכן מציגו‬ ‫מבעשותה למעוטי העושה ע״פ ב״ל‪,‬‬
‫כלל לעת ר״ש בהוריות לגבי הך לינא‪,‬‬ ‫כלאיתא התם בגמ׳ לעיל לף ב׳ ע״ב‪ ,‬וא״כ‬
‫ואלרבה כל מה למציגו היינו ר״ש‬ ‫ה״ה אי לא עשו כלל הציבור ורק הוא עשה‬
‫למשנתיגו לס״ל לפטור‪ ,‬ועיין באמת בתוס׳‬ ‫ע״פ‪.‬‬
‫התם ל״ה ה״ג ור״ש יחיל שעשאה בהוראת‬
‫ב״ל לא צדך קרא ול״ג ר״ש לטעמיא וכו׳‬ ‫אכן עיין בתוס׳ ל״ה כל הוראה‪ ,‬למעוטי‬
‫כלפירש בקונטרס להא מגן בהליא בפ״ק‬ ‫לאס מטאו חצי ציבור ועשה גס הוא‬
‫להוריות הלך ועשה על פיהם וכו׳ ור״ש‬ ‫חייבין‪ ,‬ע״כ‪ .‬מבואר במוס׳ להכא יחיל הוא‬
‫פוטר ומפרש טעמיה תולה בב״ל אנוס‬ ‫ואפ״ה כתב לרק אי עשו גס רוב ציבור‬
‫הוא‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הד לס״ל לתוס׳ לבאמת ר״ש‬ ‫לאיכא פר פטור מק״י‪ ,‬משא״כ אי ליכא‬
‫פוטר‪ ,‬אך לא ממיעוט לר״י לבאמת לא‬ ‫רוב ציבור חייב‪ .‬ולכאורה תמוה הוא‪,‬‬
‫ס״ל המיעוט אלא מסברא לאנוס הוא‪,‬‬ ‫לממ״ג אי ס״ל לר״ש מיעוטא לר״י ה״ה‬
‫ובאמת צלעת התוס׳ הא לר״ש פוטר הכא‬ ‫גם בלא רוב ציבור‪ ,‬ואי לא ס״ל כר״י אלא‬
‫במשנה היינו אפילו בלא חיוב פר ואפילו‬ ‫כחכמים ליחיל שעשה בהוראת ב״ל חייב‪,‬‬
‫ללא עשו רוב ציבור‪ ,‬ובעזהי״ת נאדך לקמן‬ ‫אמאי פטור היכא לעשו רוב ציבור‪,‬‬
‫בגמ׳ בביאור המשנה ללעת התוס׳‪ ,‬אכן‬ ‫ללכאורה כל הפטור ציבור היכא לאיכא פר‬
‫לעת רש״י תמוהה מאל‪.‬‬ ‫אליבא לחכמים היינו היכא‪.‬לציבור הן ומצל‬
‫עשייתן איכא החיוב פר‪ ,‬אכן המוס׳ ס״ל‬
‫להכא יחיל הוא ואי בלא איהו ליכא רוב לא‬
‫ועיין עול בראשונים התם בשבת שהקשו‬ ‫מיצטרף לחצי הציבור למהוי רוב ציבור וכולן‬
‫עול על הגי׳ בגמ׳ לר״ש מחייב‬ ‫חייבין‪ ,‬וא״כ אמאי היכא לאיכא רוב ציבור‬
‫יחיל שעשה בהרב״ל‪ ,‬מהגמ׳ ביבמות וז״ל‬ ‫בלאו איהו פטור הוא מק״י‪ ,‬הא יחיל הוא‬
‫הריטב״א‪ ,‬ועול לאמדנן בפי האשה רבה‬ ‫ומצל עשימו ליכא חיוב פר‪.‬‬
‫הורו ב״ל סלון איש באשה ולא מתיא קרבן‬
‫וההיא סוגיא אליבא לר״ש היא‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין‬ ‫והנה עיין בגמ׳ בשבת לף צ״ג ע״א וז״ל‪,‬‬
‫ברש״י התם בבימות על המשנה לף פ״ז‬ ‫במאי קמיפליגי בהאי קרא ואם נפש‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫מד קרבן‬
‫הפטור לאיכא לציבור היכא לאיכא חיוב‬ ‫ע״ב‪ ,‬בדין ר״ש לניסת ע״פ נ״ד סנוורה‬
‫פר‪ ,‬אכן הכא יחיל הוא לעשה אחרי לכבר‬ ‫מן הקרבן‪ ,‬ל״ה וסמורה מן הקרבן‪ ,‬ליחיל‬
‫נודע לציבור ואפילו אחרי להביאו כבר‬ ‫שעשה נהרב״ל סמור‪ ,‬ע״כ‪ .‬וברש״י המם‬
‫קרבן פר‪ ,‬ומה שייך לפוטרו משום חיוב‬ ‫לף צ״א ע״ב על הגמ׳ להביאו הראשונים‬
‫הפר‪.‬‬ ‫כשבת‪ ,‬ל״ה ולא מיימא קרבן‪ ,‬ליחיל שעשה‬
‫בהוראת ב״ל סמור כלילפינן בהוריות‬
‫מבעשותה‪ ,‬ע״כ‪ .‬לכאורה הרש״י תמוה ונראה בביאור הענין‪ ,‬להנה עיין לעיל‬
‫‪3‬גמ׳ לף ב׳ ע״ב‪ ,‬לאימא המם‬ ‫מאל‪ ,‬לבר מעצם הסתירה לבשבת גרס‬
‫לר״ש מחייב יחיל שעברב״ל‪ ,‬איכא סתירה בברייתא לרשא מבעשותה לרבות עושה‬
‫לרש״י מעצם הגמ׳ בשבת‪ ,‬לביבמות רש״י ע״פ עצמו ולא בהוראת ב״ר‪ ,‬כגון ת״ת‬
‫הניא אליבא לר״ש הלרשא לבעשותה שילע שטעו ב״ל ואפ״ה עשה ע״פ לטעה‬
‫למעוכוי יחיל שעבהרב״ל‪ ,‬ללכאורה היינו במצוה לשמוע לברי חכמים‪ ,‬ועיין מה‬
‫מיעומא לרבי יהולה‪ ,‬ובגמ׳ התם בשבת להוכחנו התם להלרשא להברייתא‬
‫איתא להליא לר״ש לית ליה מיעומא לרבי מבעשותה לרבות תולה בעצמו לא הוה‬
‫הררשא לרבי יהולה מבעשותה למעט תולה‬ ‫יהולה‪.‬‬
‫בב״ל‪ ,‬להא התם הוה ררשא לרבות מולה‬
‫והנה עיין ברמב״ם פי״ל ה״ה לפסק בעצמו‪ ,‬משא״כ לרשא לרבי יהולה להוה‬
‫הכא לין המשנה וכרבי עקיבא‪ ,‬למעט תולה בב״ר‪ ,‬וביארנו התם לאפילו‬
‫יעיין כס״מ להיינו לפסק בעיקר הלין לחכמים לפילגי על ד״י ולית להו המיעוט‬
‫כר״ש לבעשה אחרי יליעת ב״ל או אחל מבעשוחה למעט תולה בב״ל ויחיל שעשה‬
‫כפרה אי תולה בב״ל סמור הוא‪ ,‬ורק לגבי בהוראח ב״ל חייב‪ ,‬נמי מולו לפשטיה‬
‫היכא ליושב בביתו לפליגי בזה ר״ש ור״ע לקרא בעשותה לחיוב ק״י איירי בעושה‬
‫אי מקרי תולה בב״ר או לא‪ ,‬פסק כר״ע‪ .‬ע״פ עצמו ולא בעושה ע״פ ב״ל‪ ,‬אלא ללא‬
‫והנה בלעת הר״מ ליכא למימר כלעת ס״ל לבעשותה מיותר למעט עושה ע״פ‬
‫התוס׳ התם בשבת‪ ,‬להא לר״ש פומר הוה עצמו כלעת ר״ש בשבת‪ ,‬ולכך היכא לליכא‬
‫מסבלא משום לאנוס הוא‪ ,‬להא הר״מ חיוב פר שפיר חייב קרבן גם עושה ע״ס‬
‫פסק להליא בפי״ג לאי עשו מעומ הציבור ב״ל אפילו ללא הוה להליא בחיוב ק״י‪,‬‬
‫איכא קרבן יחיל ולא מקרי אנוס ע״פ ב״ל‪ ,‬למסברא גרילא גם עושה ע״פ ב״ל חייב‬
‫ואפ״ה ס״ל הלין למשנתינו אפילו ליחיל ק״י כמו בעושה ע״פ עצמו‪ ,‬אכן היכא‬
‫הוא לפמור אי תולה בב״ל הוא‪ ,‬וצריך לאיכא חיוב פר מצל עשייתו אין לחייבו‬
‫להבין אמאי פמור הוא‪ ,‬הא הרמב״ס לא ק״י אי לא הוה להליא בחיוב ק״י‪ ,‬והיינו‬
‫פסק כר״י ולא ס״ל לרשא לר״י למעוטי הלרשא התם בברייתא לרבות ת״ח שידע‬
‫מבעשותה העושה ע״פ ב״ל‪ ,‬ולא ס״ל לטעו‪ ,‬להיה הו״א לגס בהאי גוונא יהיה‬
‫הסברא לאנוס הוא‪ ,‬וא״כ לכאורה כל פטור היכא לאיכא חיוב פר‪ ,‬ת״ל בעשותה‪,‬‬
‫הפטור לשייך אליבא להרמב״ם‪ ,‬היינו לגם בכה״ג מקרי מולה בעצמו וחייב ק״י‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫והיינו מש״כ הראב״ל בהשגתו על‬ ‫ולפי״ז יוצא לגס לחכמים הפטור היכא‬
‫הרמב״ם וז״ל‪ ,‬א״א ללוקא‬ ‫לאיכא פר היינו הפטור לר״י ללא הוה‬
‫שעשה אחר שחטאו רוב הקהל על פיהם‬ ‫בכלל בעשותה לחיוב ק״י‪ ,‬ולא משוס להפר‬
‫שכבר נתחייבו ב״ל אבל אם עשה על שלא‬ ‫פוטרן‪ ,‬אלא ללא ס״ל לבעשותה מיותר‬
‫חטאו רוב הקהל מביא חטאת יחיל שהד‬ ‫למעט תולה בב״ל‪ ,‬ורק היכא לאיכא חיוב‬
‫פסק למעלה יחיל שעשה בהרב״ל חייב‬ ‫פר מצל עשייתן‪ ,‬אין לחייבם קרבן אי לא‬
‫וכ״ש כשעשה אחר שחזרו שהוא חייב‪,‬‬ ‫הוו בהליא בחיוב ק״י‪ ,‬עיי״ש באריכות‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬היינו כמש״כ לכל הפטור משום‬
‫תולה נב״ל רק היכא לאיכא חיוב פר‪.‬‬ ‫ולפי״ז ביארנו התס לעת הרמב״ם הכא‪,‬‬
‫לאיכא פטור ליחיל התולה בב״ל‬
‫אפילו לעשה אחרי כפרת הציבור ללא ונראה לגם לעת רש״י וחוס׳ הכא הוה‬
‫כלעת הרמב״ם‪ ,‬וזה מש״כ רש״י‬ ‫מיצטרף מצל עשייתו לחיוב הפר‪ ,‬להר״מ‬
‫ס״ל להיכא לעשה ע״פ ב״ל כל שגגתו לאפילו לאין מיצטרף ויחיל הוא פטור הוא‬
‫היינו שגגת ב״ל וכל חיוב הקרבן לשייך בו משוס לברשות ב״ל עשה ותולה בב״ל הוא‪,‬‬
‫היינו על שגגת ב״ל‪ ,‬ולכך היכא לאיכא והיינו רק משום למר נתחייבו פר על‬
‫חיוב קרבן פר על שגגת ב״ל להיינו הוראה לכך כל התולה בב״ל פטור אפילו‬
‫שגגתו‪ ,‬אין לחייבו מסברא‪ ,‬היכא לתולה ליחיל הוא ואין מיצטרף לציבור‪ ,‬כלאיתא‬
‫בב״ל ללא הוה להליא בחיוב הק״י‪ ,‬אפילו בלרשא להתו״כ לאיתא בברייתא לעיל‪ ,‬לכל‬
‫לאין מיצטרף לחיוב הפר‪ ,‬להא גם בציבור התולה בב״ל פטור אפילו הוא יחיל לאין‬
‫לא הפר פוטר הציבור מק״י‪ ,‬אלא הא לתלו מיצטרף לציבור‪ ,‬ולפי״ז מיושב גי׳ רש״י‬
‫בב״ל ללא הוו להליא בחיוב ק״י וכל חיובם בשבת ר״ש מחייב יחיר שעשה בהוראת‬
‫הוה מסברא‪ ,‬והיכא לאיכא חיוב פר אין ב״ל‪ ,‬לבאמת היכא לליכא חיוב פר אין‬
‫לחייבם מסברא גרילא‪ ,‬וא״כ ה״נ היכא פטור ליחיל התולה בב״ל וחייב ק״י‪ ,‬ואתי‬
‫ליחיל הוא אי איכא חיוב קרבן על שגגת שפיר נמי הא לכתב רש״י ־בשבת ר״ש‬
‫ב״ל להיינו שגגתו אין לחייבו מסברא לטעמיה לאמר בהוריות יחיל שעשה‬
‫גרידא ק״י‪ ,‬ושפיר אתי הרמב״ס לאיכא בהרב״ל חייב‪ ,‬לללעת רש״י רכל הפטור‬
‫הכא הפטור מק״י לנאמר לציבור היכא לר״ש היינו רק משום ראיכא חיוב פר‪,‬‬
‫לאיכא חיוב פר אפילו לאין מיצטרף לחיוב א״כ הא לאיתא ‪3‬גמ׳ הכא‪ ,‬אמר ר״י אמר‬
‫פר‪ ,‬וללעת הרמב״ס לרשא להברייתא התם רב אומר היה ר״ש כל הוראה שיצאה ברוב‬
‫לרבות ח״ח לילע לטעו‪ ,‬מיירי לבאמח ציבור מדי העושה אותה פטור‪ ,‬פירושו‬
‫יחיל הוא ואין מיצטרף לחיוב פר‪ ,‬וכל מה לרק משום ליצאה ברוב ציבור היינו משום‬
‫לחייב משום לתולה בעצמו הוא‪ ,‬אכן היכא לאיכא חיוב פר וכמש״כ התוס׳‪ ,‬וכן לשון‬
‫לתולה בעצמו גאמת פטור הוא היכא רש״י החם לא נימנה הוראה לפטור יחיל‬
‫לאיכא חיוב פר אפילו להוא אין מיצטרף התולה בה וכו׳‪ ,‬ולכאורה אי הוה טעמא‬
‫לר״ש כלעת ר״י להיינו מהמיעוט‪ ,‬או כמו‬ ‫לחיוב הפר‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
 ‫סז‬ ‫מלכים‬ ‫יף ג׳ רב‬ ‫קרבן‬
‫פר‪ ,‬וכל מה לשין לפוטרה לכאורה הוא או‬ ‫יס״ל לחוס׳ לאנוס הוא‪ ,‬מאי לא ניחנה‬
‫ממיעוטא לרבי יהולה‪ ,‬או אליבא לסוס׳‬ ‫הוראה לפטור‪ ,‬הא לא ההוראה פוטרת‬
‫משוס לאנוס הוא‪ ,‬ואין כתב רש״י לילפינן‬ ‫אלא לאנוס הוא ולר״י הוה חסרון ללא הוה‬
‫מבעשותה הא ר״ש ליה ליה מיעוטא לרבי‬ ‫מבעשותה‪ ,‬אלא משמע לרש״י ס״ל להיינו‬
‫יהולה‪.‬‬ ‫הפטור מק״י היכא לאיכא פר להוה חיוג‬
‫והנה עיין בריטב״א התם בשבת הובא נמי‬ ‫על ההוראה‪ ,‬להיכא לאיכא חיו‪ 3‬פר על‬
‫בשאר הראשונים וז״ל‪ ,‬ור״ש‬ ‫הוראה איכא פטור ליחיל התולה ‪3‬ה‪) ,‬ועיין‬
‫לטעמיה לאמר יחיל שעשה בהרב״ל חייב‬ ‫לקמן ‪3‬אריטת לכרי הגמ׳ לרעת רש״י‬
‫ואיכא למילק מלתנן במסכת הוריות הורו‬ ‫ושאר ראשונים‪ (.‬משא״ה בלא הוראה והיכא‬
‫ב״ל וטעו וכו׳ והלן היחיל ועשה על פיהם‬ ‫לליכא רוב ציבור וליכא חיוב פר על הוראה‪,‬‬
‫ר״ש פוטר אלמא לאררבה ס״ל לר״ש‬ ‫ס״ל לר״ש לחייב חולה בב״ל‪ ,‬והיינו מש״כ‬
‫ליחיל שעשה בהרב״ל פטור י״ל לשאני‬ ‫ר״ש לטעמיה לאמר בהוריות יחיל שעשה‬
‫התם לאיכא כפרה וט קאמר ר״ש מחייב‬ ‫בהרב״ל חייב‪ ,‬ולית ליה מיעוטא לרבי‬
‫בלליכא כפרה א״נ י״ל לשאני התם לטון‬ ‫יהולה‪.‬‬
‫שחזרו בהן ונזכרו כמי שנזכר הוא למי‬
‫שהד עליהן הוא סומן ויליעתן כיליעתו‪,‬‬ ‫ולפי״ז מובן הרש״י ביבמות לכתב בלעת‬
‫ואכתי לא מחוור וכו׳ ועול לאמרינן בפי׳‬‫ר״ש לפטור מק״י‪ ,‬ליחיל שעשה‬
‫האשה רבה הורו ב״ל מרון איש באשה ולא‬ ‫בהוראת ב״ל פטור כדלפינן בהורות‬
‫מתיא קרבן וההיא סוגיא אליבא לר״ש היא‬ ‫מבעשותה‪ ,‬אע״ג לליח ליה לר״ש מיועטא‬
‫ולפיכן נראה גירסת הר״ח וכו‪ /‬ע״כ‪.‬‬ ‫לרבי יהולה‪ ,‬לרש״י אזיל באמת על הלרשא‬
‫להיינו כגירסת החיס‪/‬‬ ‫לאיתא בברייתא אליבא לחכמים להיכא‬
‫לאיכא סר איכא פטור על התולה בב״ל‬
‫אפילו הוא יחיל ואין מיצטרף לציבור‪ ,‬והנה תי׳ הראשון להביא לכאורה היינו‬
‫כש״כ בלעת הר״מ ורש״י לאיכא‬ ‫ובאמת ללא הוה משוס המיעוט לר״י‪,‬‬
‫יאהילו לס״ל לר״ש לבעשותה לא מיותר חילוק היכא לאיכא כפרה להיכא לליכא‬
‫למידרש יחיל שעברב״ל פטור כלאיתא כפרה‪ ,‬אכן מי׳ השני להביא )עיין בשאר‬
‫בשבת‪ ,‬אפ״ה היכא לאיכא פר נאמר ראשונים התם להובא גשם יש מתרצים‪(.‬‬
‫בלרשא לאי חולה בב״ל פטור לתולה בב״ל צדן להבין למאי איכפת לן ליליעת ב״ל‬
‫לאו בכלל בעשותה‪ ,‬ובאמת ללא הוה כלל הוה טליעתו‪ ,‬הא בכל גוונא ליחיל שעשה‬
‫מיתורא לקרא מעת ר״י‪ .‬אכן עליין תמוה בהרב״ל הוה יליעתן טליעתו‪ ,‬ואפ״ה ס״ל‬
‫הרש״י ביבמות‪ ,‬דלפי לבדנו יוצא לכל לר״ש ימיר שעשה בהרב״ל חייב ומאי שנא‬
‫הפטור לר״ש היינו רק היכא לאיכא חיוב במשנה לפטור‪ ,‬ולכאורה נראה לס״ל להן‬
‫פר‪ ,‬והתם ביבמות בניסת ע״פ ב״ל לא תי׳ למשום ליליעס ב״ל טליעתו‪ ,‬ה״נ‬
‫מייד כלל לעשו רוב ציבור וליכא חיוב פר‪ ,‬להכפרה לאיכא על ידעת ב״ל הוה גם‬
‫יא״כ הוה יחיל לעשה בהרב״ל בלא חיוב כפרה לו רהכפרה על ידעתם הוה נמי‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫הראשון לאיכא חילוק בין היכא לאיכא‬ ‫כפרה על ידיעתו לידיעתם היינו ידיעתו‪,‬‬
‫כפרה ראז סטור ללאו בעשותה הוא‪,‬‬ ‫ולכן שפיר היכא דלא עשו רוב ציבור לליכא‬
‫משא״כ היכא לליכא כפרה מסברא אין‬ ‫כפרה אפי׳ דידיעתן כידיעתו שפיר חייב‬
‫חילוק בין תולה בעצמו לתולה בב״ל וגם‬ ‫דליכא כפרה על הידעה‪ ,‬ולכאורה ס״ל להן‬
‫בחולה בב״ר חייב‪ .‬והנה עיין במאירי הכא‬ ‫סי׳ להפטור לציבור היכא ראיכא פר משוס‬
‫להקשה על הן לר״ש פוטר מהגי׳ בגמ׳‬ ‫• לאיכא כפרה על יריעת ב״ד דהיינו ידיעת‬
‫בשבת ר״ש לטעמיה וכו׳ וחי׳ וז״ל‪ ,‬ומ״מ‬ ‫הציבור‪ ,‬והפטור למתניתין לא כמש״כ‬
‫לענין פסק עתה מפרשה שר׳ שמעון פוטר‬ ‫משוס למולה בב״ל אלא להפר מכפר על‬
‫ומצטרף עם רוב הציבור‪ ,‬ע״כ‪ .‬ולכאורה‬ ‫עשיית הציבור‪ ,‬וס״ל דהפטור הוה גם על‬
‫תמוה אין מיצטרף לציבור אחרי ידיעתם‬ ‫יחיד אפילו דאינו מיצטרף לציבור‪ ,‬דהא‬
‫ואחרי כפרתם‪ .‬אכן לפי הן תי׳ יש קצת‬ ‫ס״ל להמשנה יחיל הוא לאל״כ ליכא כלל‬
‫הבנה בזה למיצטרף בכפרתם‪(.‬‬ ‫קושיא ממתניתין להא לס״ל לר״ש יחיל‬
‫שעשה בהרב״ר חייב‪.‬‬
‫אך לכאורה להן תי׳ תמוה מאל הגמ׳‬
‫ביבמות‪ ,‬לס״ל לר״ש להורו לה לינשא‬ ‫)ונראה לגס האי תי׳ ס״ל להלרשא‬
‫פטורה מן הקרבן‪ ,‬להא ליכא כפרה על‬ ‫להתו״כ לעיל דאיכא חיוב‬
‫ידיעת ב״ד דהתם הוה יחיד‪ ,‬וכן איתא‬ ‫בתולה בעצמו‪ ,‬היינו כמ״ש למיירי לאיכא‬
‫להליא בגמ׳ התם לף צ״ב על הן לינא‬ ‫פר ואיכא לרשא להיכא לתולה בעצמו חייב‬
‫לר״ש‪ ,‬ולילמא קסבר ר״א יחיל שעשה‬ ‫בפנ״ע‪ ,‬אלא להן חי׳ ס״ל רהפטור היכא‬
‫בהרב״ל חייב‪ ,‬הרי להליא לאיירי להוה רק‬ ‫ראיכא פר משום להפר מכפר על הציבור‬
‫יחיל כמו להבינו כל הראשונים בשבת‬ ‫משום ליליעתן כיליעת הציבור וה״ה נמי‬
‫ורש״י ביבמות‪ ,‬ואמאי ס״ל לר״ש רפטורה‬ ‫יחיל‪ ,‬ורק לאיכא לרשא להיכא לתולה‬
‫מן הקרבן‪..‬‬ ‫בעצמו אפילו עשה על פיהם אין מתכפר‬
‫בפר אלא בידיעתו לתולה בעצמו הוא וחייב ונראה בביאור הענין‪ ,‬רהנה יש לעיין‬
‫היכא להורו ב״ל ועשו רוב‬ ‫ק״י‪ .‬אכן בר״מ וברש״י לא משמע להפטור‬
‫משום להפר מכפר‪ ",‬ללשון הר״מ בפי״ב ציבור‪ ,‬וא׳ מן העושים היה ראוי להוראה‬
‫לפטורין משוס לתלו בב״ל‪ ,‬משמע להיינו ואחר שעשה נולע לו שטעו ב״ל ולב״ל לא‬
‫הפטור ולא משוס להפר מכפר‪ ,‬וכן ברש״י נולע‪ ,‬אי חייב ק״י‪ ,‬לאיכא למימר להוא יש‬
‫לכתב ביבמות ליחיל שעשה בהרב״ל פטור לו ידיעה‪ ,‬וחיוב פר עליין ליכא ללב״ל לא‬
‫כללרשינן מבעשותה‪ ,‬ולכאורה אי משום נולע‪ ,‬וכל היכא לליכא חיוב פר איכא חיוב‬
‫להפר מכפר כל מה לכתוב בלרשא הוא ק״י לכאו״א מהציבור‪ ,‬וא״כ להן ת״ח ליש‬
‫להיכא לתולה בעצמו אין הפר מכפר עליו‪ ,‬לו יליעה יתחייב בקרבן‪ ,‬אכן לכאורה נראה‬
‫אכן עצם הפטור לא שיך ללרשא‪ ,‬וברש״י ברור לאין חייב קרבן יחיל‪ ,‬לבעצם איכא‬
‫משמע לעצם הפטור היינו מהלרשא חיוב פר לב״ל רק לעליין לא נולע להו‪,‬‬
‫מבעשותה‪ ,‬אלא רש״י והר״מ ס״ל כתי׳ ולכאורה כל זמן ללא איתברר לאין חיוב פר‬
 ‫פט‬ ‫מלכים‬ ‫יף ג׳ ‪:‬״ב‬ ‫קינן‬
‫לא נולע למקד יחיל ואין מיצטרף לציבור‪,‬‬ ‫לא שין כלל חיוב ק״י לציפור‪ ,‬ורק היכא‬
‫וה״נ הכא דלו נולע ואח״כ עשו הציבור‬ ‫לעשו מיעוט ונולע לנ״ר דלא שיין חיוג‬
‫לעדין לא נולע להם למקרי יחיל‪.‬‬ ‫פר לאיכא רק מיעוט ציפור ונולע לב״ל‪,‬‬
‫או בגוונא להר״מ לסי״ל ה״ל לאיכא‬
‫מקרון גיליעת נ״ל )עיין בגר״ח על והנה לכאורה הדן רהורו לה לינשא היינו‬
‫האופן לעשה מ״ח ואיכא לו ידעה‬ ‫הרמב״ם פי״ג‪ (.‬ולא שיין חיוב הפר איכא‬
‫חיוב ק״י לכאו״א‪ ,‬אכן פל ללא נולע לב״ל ולב״ל ליכא ידעה‪ ,‬לעיין בגמ׳ התם‬
‫אפילו לעשו רק מיעוט עליין יכול להיוח ביבמות לף צ״ב ע״א‪ ,‬לאיתא התם פלוגתא‬
‫ליהיה רוב ליעשו ע״ס ויהיה חיוב פר אי הורו לה לינשא מקד טעות או הוראה‪,‬‬
‫וליכא חיוב ק״י לציבור‪ ,‬וכן משמע לשון ועיין ברש״י הביאור להוראה היא‪ ,‬ל״ה‬
‫הר״מ פי״ג ה״א וז״ל‪ ,‬וכן אם הורו ב״ל מאי טעמא‪ ,‬והכא נמי אלעתייהו הוא‬
‫יעשו מיעוט הקהל ע״פ ונולעה השגגה לסמון לאמד כל אשה דיקא ומינסבא‬
‫הרי ב״ל פטורין ואלו המיעוט שעשו ונמצא לטעו בהוראתן להא לא לייקא‬
‫חייבין‪ ,‬ע״כ‪ .‬הרי לכל החיוב על המיעוט ומינסבא‪ ,‬ע״כ‪ .‬והנה האי הולאה לאשת‬
‫היינו רק אחד לנולעה השגגה‪ ,‬ללכאזרה מומרת לינשא משוס לדיקא ומינסבא לא‬
‫מש״כ הר״מ ונודעה השגגה אייד על נ״ל‪ ,‬הוה הוראה דווקא להן אשת‪ ,‬אלא הוה‬
‫מלא זה לא היו ב״ל פטודן לעליין יכול הוראה כללית לכל אשה למת בעלה‬
‫להיות ליהיה רוב דעשו על פיהם ואח״כ למומלת לינשא בעל א׳ משוס לדיקא‬
‫ומינסבא‪ ,‬וא״כ בהן לנולע ללגבי האי אשה‬ ‫יולע להם‪.‬‬
‫תות טעות האי הוראה‪ ,‬עדין לא חזרו‬
‫ולפי״ז יש לעיין היכא לעשה האי לראוי מהוראתן לכל אשה מותרת לינשא בע״א‪,‬‬
‫להוראה לפני לעשו רוב ציבור ועדין יכול להיות דעשו רוב ציבור על‬
‫וטלע לו מ״ל טעו ועדין לא עשו לוג פיהם ויהיה חיוב פר על ההוראה‪ ,‬וא״כ‬
‫ציבור‪ ,‬למצל הסברא נראה לאין לחייבו ק״י אפילו לנולע ללגבי הן אשה טעות הוא‬
‫אפילו לאכמי ליכא חיוב פר לעשו רק ליכא לשייבה ק״י‪ ,‬ליכול להיוש ליהיה פר‬
‫מעוט מהקהל‪ ,‬הא מיהא עדין יכול להיות על הוראה‪ ,‬אכן הא מיהא ללק אי ס״ל‬
‫ליעשו רוב ויהיה חיוב פל על הוראה‪ ,‬ולא לגם יחיל שעשה ע״פ הוראת ב״ל פטור‬
‫הוקבע לליכא חיוב פר על הוראה‪ ,‬אכן היכא ראיכא פר‪ ,‬שייך לפוטרה מק״י‪ ,‬להא‬
‫לכאורה אופן זה תלוי במה שכמבנו אי הדן האי אשה מקריא יחיד לאיכא ידיעה לגבה‬
‫פטור היכא ראיכא פר נאמר גם ליחיל להוה טעות‪ ,‬ואפילו ליעשו ע״פ הוראה‬
‫אפילו לאין מיצטרף לחיוב פר‪ ,‬או לכל אח״כ רוב ציבור אין מיצטרפת עמהם אחד‬
‫הפטור נאמר רק לציבור למיצטרפין לחיוב לנולע למה להורו לה הוה טעות‪ ,‬והוה‬
‫הפר‪ ,‬לבהאי גוונא לנולע לו לפני לעשו לומיא לעשה מ״ח לפני לעשו ציבור ונולע‬
‫רוב ציבור‪ ,‬מקד יחיל ואינו מיצטרף לרוב לו‪ ,‬לכל זמן לליכא ידעה לב״ל פטור הוא‬
‫הציבור‪ ,‬לומיא למשנחינו דלציבור נולע ולו אי הפטור נאמר גם ליחיד‪ ,‬ובפרט הכא‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫מאמת האי הוראה לא הוה טעות‪ ,‬ואין רבי אלעזר ולא רבי אליעזר‪ ,‬א״כ יכול‬
‫ברור כלל אפילו אי יעשו רוב הציבור ע״פ להיות לרבי אליעזר לית ליה כלל האי לרשא‬
‫ליהיה טעות כמו בהאי אשה‪ ,‬ושפיר רבעשותה לא איירי בתולה בב״ר‪ .‬וכל‬
‫פטורה אי ס״ל ליחיל שעשה בהרב״ל הפטור היכא לאיכא פר היינו רק היכא‬
‫פטור אפילו אי לית לן מיעוטא לרבי יהולה למיצטרף לחיוב פר מצר עשייתו‪ ,‬משא״כ‬
‫לכל יחיל שעברב״ל פטור ורק היכא לאיכא היכא ליחיל הוא‪ ,‬חייב בכל גוונא אפילו‬
‫ראיכא חיוב פר על הוראה‪.‬‬ ‫פר פטור אפילו יחיר‪ ,‬ושפיר כתב רש״י‬
‫בלעת ר״ש לפטור משום ליחיל שעשה וכו׳‬
‫כלילפינן בהוריות מבעשותה‪ ,‬להייגו לאפילו והנה עיין בפיהמ״ש ביבמות על לין‬
‫להורו לה לינשא‪ ,‬לכתב לזאת‬ ‫לר״ש לית ליה מיעוטא לרבי יהולה וס״ל‬
‫לחייב כמו לרש״י גורס התם בשבת‪ ,‬הא ההלכה לחויה היא וחייבת בקרבן לליכא‬
‫מיהא לר״ש אית ליה הלרשא מבעשותה הכא כל התנאים לבעינן לחיוב פר‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫להיכא לאיכא פר ליכא חיוב על יחיל לכאורה משמע לא כמ״ש להכא שין הפטור‬
‫העושה ע״פ הוראה‪ ,‬וה״ג הכא להוה יחיל היכא לאיכא פר‪ ,‬אכן נראה למה לכתב‬
‫ליכא לחייב כל זמן לליכא יליעה לב״ר הר״מ ללחויה‪ ,‬היינו כמ״ש בהלכות שגגות‬
‫פי״ל ה״ג ללאו הוראה היא אלא טעות‪,‬‬ ‫לטועין בהוראתן רהיינו ר״ש למתניתין‪.‬‬
‫וכמו לאיתא בגמ׳ לליתא למתניתין מלתני‬
‫וה״נ להך תי׳ ראיתא בריטב״א רהפר בי מררשא‪ ,‬ולכן באמת ליכא כל התנאים‬
‫מכפר משוס לילעתן כיליעתו‪ ,‬ה״ג לפטור מק״י‪ ,‬להא לאו הוראה היא והוה‬
‫הכא כל זמן ללא נתברר לליכא כפרה על טעות ומשום להעל סמון רמת בעלה‪,‬‬
‫הוראתן ליכא לחייב יחיל העושה ע״פ האי ושפיר איכא חזרה להא בעלה קיים‪ ,‬והוה‬
‫הוראה‪ ,‬ואפילו אי יחיל הוא‪ .‬לאין מיצטרף רק יחיל‪ ,‬משא״כ אי הוראה היא שין שפיר‬
‫עם רוב הציבור‪) .‬אן אח״ז מצאתי הפטור לנאמר היכא לאיכא פר‪ ,‬לעליין לא‬
‫חזרו מהוראתן ושייך עליין ־חיוב פר‪.‬‬ ‫בריטב״א מוסל הרב קוק‪ ,‬לכתב בהן תי׳‬
‫ליליעתן כיליעתו וז״ל‪ ,‬כיליעתו למי ומזיל‬
‫הוא ולאו בר קרבן הוא‪ ,‬ולפי״ז ל״ש כלל ולפי הנ״ל מיושב היטב הרמב״ם פי״ל‬
‫ה״ג וז״ל‪ ,‬הורו ב״ל שיצא השבח‬ ‫מש״כ בתי׳ זה‪ ,‬אן צי״ל לפי״ז להן תי׳‪,‬‬
‫לפי שנתכסית החמה ורימו ששקעה החמה‬ ‫הלין לר״ש בהורו לה לינשא‪(.‬‬
‫ואח״כ זרחה אין זו הוראה אלא טעות וכל‬
‫והנה עיין בגמרא התם ולילמא קסבר שעשה מלאכה חייב אבל ב״ר פטורין וכן‬
‫ר״א יחיל שעשה בהרב״ל חייב‪ ,‬אם התירו ב״ל א״א לינשא לפי שהעילו‬
‫ולכאורה הוה סתירה למתניתין לר״א ס״ל בפניהם שמת בעלה ואח״כ בא בעלה אין זו‬
‫להלן למרנה״י פטור וה״ה הכא לעשחה הוראה אלא טעוח והאשה ובעלה חייבין‬
‫לפני חזרת ב״ל‪ ,‬וא״כ אפילו לא היתה חטאת על שגגתן וכן כיוצא בזה‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫במלנה״י‪ ,‬ועיין באמת במאירי להקשה זאת‪ ,‬ועיין מל״מ ז״ל‪ ,‬לא ילעתי למאי איצטרין‬
‫• אכן עיין בתוס׳ הרא״ש הכא במשנה רגרס טעם זה לבגמרא לא הוצרכו לזה אלא‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫מד קרבן‬
‫להיכא לאיכא רוב ציבור‪ ,‬ולא רצה לומר‬ ‫משום לס״ל ליחיל שעברב״ל פמור אכל‬
‫להר״מ מייד באמת לאיכא רוב משום ללא‬ ‫ללילן רקיי״ל חייב כי נמי משיג הוראה‬
‫ע״ז איירי הגמי‪ ,‬והר״מ מביא מה לנפסק‬ ‫חייג וצ״ע‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין פלח״מ פ״ה שם‬
‫בגמ׳ ואין לרכו להביא לין מסברא דליה‪,‬‬ ‫ה״ה שהקשה כנ״ל‪ ,‬וחי׳ וז״ל‪ ,‬ונראה לומר‬
‫וכן מלשון הר״מ משמע למייד ביחיד‪,‬‬ ‫לאע״ג לכשהיה יחיל כלא״ה חייב מ״מ‬
‫דלעיל לגבי הוראה לשבת כתב אבל ב״ל‬ ‫כתב רבינו ז״ל בפי״ל להוה טענה )טעות(‬
‫פטודן למייד באמת לאיכא רוב‪ ,‬משא״כ‬ ‫ואפילו יהיה דבר שיעשו רוב ישראל חייבין‬
‫הכא כתב רק להאשה ובעלה חייבין חטאת‬ ‫לאין זו הוראה ואע״ג לנלין שכתב שיהיה‬
‫לא כתב כלל הדן לגבי ב״ל‪.‬‬ ‫יחיל בלאו הכי חייב כלכתיבנא‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ולפי לבדנו הר״מ נפלא ללגבי שבת מייד‬ ‫אכן לפמש״כ הרמב״ם מלויק היטב‪,‬‬
‫הר״מ לאיכא ידעה‪ ,‬ולכך כל‬ ‫דבאמת אליבא דהר״מ דפ״ל להלין‬
‫הנפק״מ רק היכא ראיכא רוב‪ ,‬לאפי׳ אי‬ ‫פטור היכא לאיכא פר נאמר גס ליחיד‪,‬‬
‫הוראה הוה אי ליכא רוב צינור ליכא פטור‬ ‫שפיר אי הוה הוראת פטור אפילו יחיל‬
‫מק״י ולא חיוב לב״ל‪ ,‬משא״כ לגבי הלין‬ ‫הוא‪ ,‬כלעת ר״ש ‪3‬גמ׳ התם ביבמות‪ ,‬וכל‬
‫להתירו לה לינשא לאייד בגמ׳ לליכא‬ ‫מה לחייבין קרבן משוס להוה טעות‪.‬‬
‫ידעה על עצם ההוראה‪ ,‬כל הנפק״מ‬
‫לאיכא אי הוראה היא אי טעות‪ ,‬היינו רק‬ ‫אך לכאורה יש לעיין בזה‪ ,‬להר״מ הביא‬
‫לפטור היחיל‪.‬‬ ‫לין זה גם לגבי הוראה ליצא השבת‬
‫והתם הד איכא ידעה לב״ל כמ״ש ואח״כ‬
‫זרחה החמה‪ ,‬ול״ש כלל התם מש״כ לגני הגהה‪ ,‬והנה עיין לעיל לף ב׳ ע״ב‬
‫בביאור המחלוקת בין הר״מ‬ ‫הורו לה לינשא לאפי׳ לאיכא ידעה לגבי‬
‫האי אשה‪ ,‬עדין בעצם ההוראה למותרת להפטור מק״י היכא לאיכא פר הוה גם‬
‫לינשא משום לליקא ומינסברא‪ ,‬לא חזרו ליחיל‪ ,‬לתוס׳ ושאר ראשונים בשבת לגרסי‬
‫נהם ואיכא עדין הוראה ע״ז‪ .‬אכן נראה ר״ש ל״צ קרא וס״ל לכל הפטור היכא‬
‫ללא קשה מיד‪ ,‬לבאמת בדן יצא השבת לאיכא פר הוה רק לציבור ולא ליחיל‪,‬‬
‫להביא הר״מ מוכרח מהר״מ למיירי לאיכא להתוס׳ ס״ל לאליבא לחכמים לפליגי על‬
‫רוב ציבור‪ ,‬מהא לכתב אבל ב״ר פטורין ר״י ולא ס״ל מיעוטא מבעשותה ליחיל‬
‫וחיוב ב״ר לא שיך כלל אי ליכא רוב ציבור‪ ,‬שעברב״ל‪ ,‬אין נפק״מ בעצם השגגה אי‬
‫וכל מה לקשה ללח״מ ומל״מ היינו על מחמח עצמו או מחמת ב״ל‪ ,‬והא לתולה‬
‫הדן להתירו לה לינשא לכל מה לאיחא בב״ל צא הוה להדא בפרשת ק״י לא משום‬
‫בגמ׳ ע״ז אי הוה טעות או הוראה מייד השגגה אלא משוס המציאות לתצה בב״ל‪,‬‬
‫ביחיל‪ ,‬וכן משמע מהלח״מ לתי׳ להר״מ ולכך כל מה לבעינן לרשא לחייב מ״ח‬
‫מייד ביחיל‪ ,‬ואע״ג ללא צדך לזה להוה שעשה ע״פ ב״ל‪ ,‬היינו היכא רמיצטרף‬
‫טעות לבל״ה פטור משום ליחיל הוא‪ ,‬לחיוב פר ומשום לאיכא חיוב פר מצל‬
‫אפ״ה כתב להוה טעות לאיכא נפק״מ עשייתו‪ ,‬אכן אי יחיל הוא ולא מיצטרף‬
 ‫מלכים‬ ‫רף ג׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫עב‬
‫מבעשותה לא משמע הכי‪ ,‬אלא כמ״ש‬ ‫לחיוב פר‪ ,‬מסברא חייב ולא בעינן לדשא‬
‫להפטור משום לשייך עליין חיוב הפר‪,‬‬ ‫לזה‪ ,‬משא״כ הר״מ ס״ל לגס אליבא‬
‫להיינו הלרשא התם בברייתא לעיל להיכא‬ ‫לחכמים לפליגי על ר״י ולית להו מיעונוא‬
‫לאיכא פר ליכא חיוב ק״י‪ .‬ע״כ הגהה‪.‬‬ ‫מבעשוחה ליחיל שעברב״ל לפמור‪ ,‬נמי‬
‫מולו לר״י לבעשותה לא מקרי בעושה‬
‫מחמס ב״ל למחמח ב״ל לא מקרי שגגחו עוד בענין הנ״ל‪ ,‬עיין בתו״כ אחרי‬
‫הלרשא למיעוטא לרבי יהולה ליחיל‬ ‫אלא שגגת ב״ל‪ ,‬ולא רק משום המציאות‬
‫לעשה ע״פ ב״ל‪ ,‬אלא ללית להו המיעוט שעשה בהרב״ל פטור‪ ,‬הביא ור״ש מוסיף‬
‫משוס לבעשותה לאו מיותר ללרשא למעט וכו׳ כל לין המשנה‪ ,‬לכאורה משמע להוה‬
‫שגגת ב״ל‪ ,‬ולכך אפילו ללא הוה בהליא המשך ללברי רבי יהורה וס״ל לר״ש‬
‫בק״י היכא להוה שגגה לב״ל‪ ,‬מסברא בלא מיעוטא לרבי יהולה לא כמ״ש‪ ,‬אכן באמת‬
‫מיעוט חייב בק״י גם על שגגת ב״ל‪ ,‬אכן ללא קשה רק ללילן‪ ,‬לגם לחוס׳ לס״ל‬
‫היכא לאיכא פר על שגגת ב״ל מסברא בלעת ר״ש לאנוס הוא‪ ,‬וכן מעצם הגמ׳‬
‫גרילא ליכא חיוב עול קרבן על שגגת ב״ל‪ ,‬בשבת קשה ללית ליה לר״ש מיעוטא לרבי‬
‫ולכך אפילו יחיל הוא לאין מיצרף לחיוב פר יהולה‪ ,‬וצ״ל למוסיף לא על הלרשא אלא‬
‫פטור הוא היכא לאיכא פר על שגגת ב״ד‪ ,‬על הלין לתולה בב״ל‪ ,‬לס״ל לר״ש וכן‬
‫ולכך בעינן לרשא לחייב ת״ח לעשה ע״פ ר״א וסמכוס דאפילו אחד יליעת הציבור‬
‫ואפילו הביאו כפרתן שיך גזה מולה בב״ל‪,‬‬ ‫אפילו ליחיל ואין מיצטרף לחיוב פר‪.‬‬
‫אכן נעצם הלין לר״י ליחיל שעברב״ל‬
‫פטור מהלרשא אפילו בלא חובת פר לא‬
‫לפי״ז יכול להיות לבהורו לה לינשא‬
‫ס״ל לר״ש‪ ,‬ואלרבה לרבדנו יותר מובן‬
‫פטורה מקרבן אפילו לא משוס‬
‫המשך התו״כ‪ ,‬לאחד לין המשנה הביא‬
‫לשיך עליין חיוב פר על הוראה‪ ,‬אלא מטון הלרשא בעשותה ולא התולה בב״ל לחייב‬
‫לכל החיוב קרבן אי הוראה היא‪ ,‬הוה על תולה בעצמו‪ ,‬להיינו הברייתא להביאה‬
‫שגגת ב״ל דהיינו לא משום להעל סמוך הגמי לעיל ב׳ ע״ב‪ ,‬לכתבנו להוה אליבא‬
‫למת בעלה אלא משום לליקא ומינסבא‪ ,‬לר״ש למתניחין‪ ,‬ובאמת הוה המשך לדין‬
‫א״כ יכול להיות לע״ז לא שיך כלל לחייב המשנה לכל לין המשנה היינו מהך לרשא‪.‬‬
‫קרבן‪ ,‬להוה כמו לא נולע השגגה לעליין‬
‫עוד בעגין הנ״ל‪ ,‬עיין ברמב״ן בשבת לגם‬ ‫לאשה‬ ‫שוגגין בזה‪ ,‬וגם עתה עליין הלין‬
‫גרס כגי׳ התוס׳ וכלעת תוס׳ לאנוס‬ ‫מותרת לינשא משום ללייקא ומינסבא‪,‬‬
‫ולפי״ז מיושב אמאי לא בעינן סנה״ג בהורו הוא‪ ,‬וכתב עול תי׳ וז״ל‪ ,‬א״נ רממילא‬
‫לה לינשא‪ ,‬דלכאורה אי הפטור משוס הפר ממעט לגמד מקרא קמא לכתיב ועשו כל‬
‫בעינן לזה סנה״ג‪ ,‬אכן הכא לליכא ידיעה העלה הא יחיל פטור אפי׳ מקרבן לשגגת‬
‫כלל ה״ה בלא סנה״ג אפילו ללא שיך חיוב מעשה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע לס״ל למעצם הלין‬
‫פר‪ ,‬ועיין מש״כ בזה לף ב׳ ע״א‪ .‬אכן לנאמר להיכא לעשו רוב ציבור לאיכא חיוב‬
‫י רש״י לכתב להפטור לר״ש משום לילפיגן פר‪ ,‬ממעט לגמד עושה בהוראת ב״ל‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫מד קרבן‬
‫רכל הפטור על הציבור משום לתלו בב״ל‬ ‫מפרשת קרבן יחיד ואפילו היפא ליחיד הוא‬
‫היכא ראיכא פר על הוראה‪ ,‬א״כ ה״ה‬ ‫לליכא חיוב פר‪ ,‬ורק לחיוב הפר הוה רק‬
‫יחיל ואין בציבור מעלה יותר מביחיל‪,‬‬ ‫נעשו רוב ציבור‪.‬‬
‫ואפשר לרחוק ולומר להיא גופא החילוש‬
‫להפטור היכא לאיכא פר משום לתלו בב״ל‬ ‫יש״י ל״ה בין שהביאו‪ ,‬ולאחר שילעו‬
‫נאמר גם ליחיל‪.‬‬ ‫שמעו הלן היחיל ועשה על פיהם‬
‫לזה אין מיצמרף עם רוב הציבור לפי שאחר‬
‫שטלע להם עשה זה‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע ברש״י אכן נראה לבאמת אליבא לרש״י היכא‬
‫למיצטרף לציבור לא בעינן כלל‬ ‫דהחילוש לר״ש לאפילו יחיל הוא ואין‬
‫מיצטרף לציבור אפ״ה פעור‪ ,‬והנה בגמ׳ לפטור משום למולה בב״ל ואיכא פטור‬
‫איחא לר״א ור״מ רפליגי על ר״ש היינו מק״י אפילו בלא חיוב פר‪ ,‬דעיין רש״י לף‬
‫משום לס״ל לכיון לנורע לציבור מקרי ז׳ ע״ב במשנה ל״ה אץ חייבץ‪ ,‬להוכחנו‬
‫תולה בעצמו או ספק‪ ,‬וא״כ לר״ש איכא התם ברש״י להיכא לעשו ציבור ע״פ ב״ל‬
‫חילוש נמי למקרי תולה בב״ל אפילו לאחר לא מיקרו כלל יחירים‪ ,‬וליכא עלייהו ק״י‬
‫יליעת הציבור‪ ,‬אכן ברש״י משמע לר״ש בא אפילו בלא לין פר‪ ,‬למיקרו ציבור ולאו‬
‫לחלש אפילו יחיל‪ ,‬ולכאורה לפי מה לכתבנו ימילין מנהו‪ ,‬ועל ציבור ליכא ק״י‪ ,‬א״כ כל‬
‫לעיל לאליבא לרש״י כל הפטור לציבור הלץ פטור משוס למולה בב״ל היכא לאיכא‬
‫היכא לאיכא פר הוא משום לתלו בב״ל וזה פר בעינן לק ליחיל‪ ,‬משא״כ אי מיצטרף‬
‫נמי הפטור ליחיל‪ ,‬א״כ בציבור ליכא פטור לציבור אפילו בלא זה דתולה בב״ד ובלא דין‬
‫יותר מביחיל א״כ מה החירוש יותר היכא פר פטור‪ ,‬ושפיר מובן מה דכתב רש״י‬
‫להוה יחיל‪ .‬והנה עיין בר״ח לגס כתב הכי דהחידוש בר״ש דאפי׳ דיחיד הוא ואץ‬
‫וז״ל‪ ,‬ר״ש פוטר הואיל וברשות ב״ל עשה מיצטרף עם הציבור פטור משום לתולה‬
‫ובהרי ציבורא לא מיצטרף וכר‪ ,‬ע״כ‪ .‬אך בב״ד הוא‪ ,‬דגם ביחיד איכא פטור מק״י‬
‫בשלמא ללעת הר״ח לגריס בשבת כהתוס׳ היכא דתולה בב״ר ואיכא חיוב סר על‬
‫ר״ש יקיז וכו׳ לא צדן קרא ופטור משום ההוראה‪ .‬אכן ברמב״ם משמע דאפי׳‬
‫לאנוס הוא‪ ,‬מובן מה החילוש אפילו ליחיל דמיצטרף לציבור‪ ,‬מעיקר הדין צדן להיות‬
‫הוא‪ ,‬לאפילו לכל הפטור משום הפר שיין חיוב ק״י‪ ,‬ולא ס״ל כרש״י דהיכא דאיכא‬
‫רק בעשיית ציבור‪) ,‬וכל הלרשא להתו״כ ציבור ליכא כלל ק״י משום דהוו ציבור ולא‬
‫לעיל למעט חולה בעצמו היינו היכא להוה יחילץ‪ ,‬דעיץ בפי״ב ה״א וז״ל‪ ,‬וכל העם‬
‫מכלל הציבור דנאמר עליהם לין פר‪ ,‬פטודן מקרבן משום למלו בב״ל‪ ,‬משמע‬
‫משא״כ ביחיל אין פטור משום לאיכא פר לגם היכא רהוו ציבור כל הפטור משוס‬
‫על הוראה‪ ,‬עיי״ש‪ (.‬בא ר״ש לחלש לאפ״ה למולה בב״ל ומצל להוו ציבור איכא חיוב‬
‫סטור היכא למולה בב״ל ולא משום הפר קרבן‪ ,‬וצ״ל לרעת הרמב״ם לחילוש לר״ש‬
‫אלא‪.‬משום לאנוס הוא ואפילו ליחיל הוא היינו למקד תולה בב״ל‪ ,‬לזה מה לפליגי‬
‫עליו ר״א ור״מ‪.‬‬ ‫לאין מיצטרף לחיוב פר‪ ,‬אכן אליבא לרש״י‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫מקרי תולה בב״ל‪ ,‬משא״כ הלך למלנה״י‬
‫לכו״ע פטור ומקרי תולה בב״ר‪ ,‬והנה‬
‫בגמ׳ מבואר בסברא לסומכוס ור״א להיה‬
‫יכול לישאל ומשום זה לא הוי תולה בב״ל‬
‫או לספק‪ ,‬ולכאורה צריך להבין מה הסברא‬
‫ליכול לישאל למשום זה לא הוה תולה‬
‫בב״ל‪ ,‬הא סוף לבר לא נולע לו לב״ר חזרו‬
‫בהן וכל שגגתו מחמת ב״ל והיינו מה‬
‫למקרי חולה בב״ל‪.‬‬
‫החילוק בין א״ל א׳ לב‪ /‬להנה ללעח רש״י‬
‫ונראה בסברא לר״א וסומכוס לס״ל‬
‫מכיון להיה לו לישאל או יכול‬
‫לישאול‪ ,‬לכך עצם מה לשוגג מחמת ב״ל‬
‫הוה מחמת עצמו‪ ,‬לכל מה לשוגג מחמת‬
‫ב״ל הוא משום ללא שאל ולכך שוגג הוא‬
‫מחמתם‪ ,‬וס״ל לר״א וסומכוס ללא סגי‬
‫לעצם השגגה היא לא לו אלא לב״ל‪ ,‬אלא‬
‫בעינן לכל מה לשגג באיסור הוה מחמת‬
‫ב״ל ולא מחמת עצמו וזה מקרי תולה‬
‫בב״ל‪ ,‬וע״ז פליג ר״ש וס״ל לסגי לעצם‬
‫השגגה באיסור לא הוה שגגתו אלא שגגת‬
‫ב״ל‪ ,‬ולכך אפי׳ לזה עצמו מה לשוגג‬
‫מחמת ב״ל הוה מחמת עצמו ליכול לישאל‪,‬‬
‫הא מיהא לעצם השגגה הוה' שגגת ב״ל‬
‫ולא חסרון ידעתו העצמית‪ ,‬ועיין לשון‬
‫רש״י במשנה ל״ה ר״ש פוטר‪ ,‬לפי שברשות‬
‫ב״ל הוא עושה שזה עדין לא היה יולע‬
‫שילעו שטעו וחזרו בהן והוה תולה בב״ל‬
‫הלכך פטור‪ ,‬ע״כ‪ .‬להיינו מכיון ללא נולע‬
‫לו לטעו ושוגג בשגגת ב״ל תולה בב״ל‬
‫הוא‪ ,‬ולא איכפת לן אס זה עצמו לאין יולע‬
‫שחזרו אי הוה מחמת עצמו או לא‪.‬‬
‫בהאי גוונא לילע לטעו ועשה משוס למצוה‬
‫ובביאור א״ל ב׳ נראה לאיכא חילוק בין‬
‫רש״י לשאר ראשונים התם‬
‫בשבת‪ ,‬והנה ברש״י איתא שני פירושים‬
‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫גט׳ אמר רב יהודה אמר רב מ״ט לר״ש‬
‫הואיל וברשוש ב״ל הוא עושה א״ל‬
‫אמר ר״י א״ר אומר היה ר״ש כל הוראה‬
‫שיצאה ברוב ציבור יחיל העושה אותה פטור‬
‫לפי שלא ניחנה הוראה אלא להבחין בין‬
‫שוגג למזיל‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫צריך להבין ביאור שני הא״ל‪ ,‬במה פליג‬
‫ר״ש על הנך חנאי להמשנה‪ ,‬ומה‬
‫לכל הפטור הכא משוס להיכא לאיכא פר‬
‫פטור נמי יחיל התולה בב״ל‪ ,‬עיין לעיל‪,‬‬
‫א״כ גס לא״ל א׳ בעינן שיצאה הוראה‬
‫ברוב ציבור‪ ,‬לאל״כ ליכא פר‪ ,‬וללעת חוס׳‬
‫ושאר ראשונים לגרסי בשבת ר״ש לא צריך‬
‫קרא‪ ,‬ומסברא פטור משום לאנוס הוא‪,‬‬
‫צריך להבין א״ל ב׳ למשמע לרק ביצאה‬
‫הוראה ברוב ציבור‪ ,‬והתם גרסי לאפילו‬
‫יחיל שעשה בהרב״ל לליכא כלל ציבור‬
‫פטור משום לאנוס הוא‪.‬‬
‫ונראה בביאור הא״ל א‪ /‬להנה בין לתוס׳‬
‫להפטיר לר״ש משוס לאנוס‪ ,‬היינו‬
‫רק בתולה בב״ל‪ ,‬עיי״ש לשון תוס׳ תולה‬
‫בב״ל אנוס הוא‪ ,‬ובין לרש״י לכל הפטור‬
‫היכא לאיכא פר‪ ,‬כל הפטור נאמר רק‬
‫בתולה בב״ל‪) ,‬ומלרשת התו״כ לעיל ב׳‬
‫ע״ב‪ ,‬למהתס ילפינן לפטור אפי׳ יחיל‬
‫לרעת רש״י לרק בת״ח שילע שטעו לא‬
‫מקרי בעשותה משום לתולה בעצמו הוא‪,‬‬
‫לאיתא במשנה לעיל בריש פירקין לת״ח‬
‫מיקד תולה נעצמו‪ ,‬ואיתא בגמ׳ למיירי‬
‫לשמוע וכו׳‪ (.‬והנה עיין במשנה ובברייתא‬
‫‪3‬גמ‪ /‬לר״א וסומכוס פליגי על ר״ש היכא‬
‫* ליושב בביתו‪ ,‬ועיין לשון רש״י להספק אי‬
‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫ה׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫למזיל הוא וכל השאלה אי שוגג מחמת ב״ל‬ ‫כא״ל ‪5‬׳‪ ,‬ל״ה לפי שלא ניהנה אלא להנחץ‬
‫או מחמת עצמו‪ ,‬אכן הפשט מזיל הוא‬ ‫כין שוגג למזיל וז״ל‪ ,‬להוליע שהעושה ע״פ‬
‫היינו מחמת עצמו‪ ,‬להיינו מה לס״ל לר״א‬ ‫שונג הוא ולא מזיל וזה ע״פ הוראה הוא‬
‫וסומכוס‪ ,‬לכיון ללא שאל מזיל הוא במה‬ ‫עושה לפיכך שוגג הוא ויחיל שעברב״ל‬
‫לאין יולע חזרת ב״ל ולכך מקרי חולה‬ ‫פטור פ״א לא נימנה הוראה לפטור יחיל‬
‫בעצמו‪ ,‬ור״ש ס״ל להפטור תולה בב״ל‬ ‫המולה בה אלא להכיר לבין עושה בשגגת‬
‫הוה על עשייתו‪ ,‬וזה הפי׳ להוליע שהעושה‬ ‫עצמו לעושה מזיל וברשומ ב״ל וזה הרי‬
‫ע״פ שוגג הוא ולא מזיל‪ ,‬היינו להפטור‬ ‫אומר לנו שלא ירע שחזרו ומזיל עשה על‬
‫בהוראה משוס תולה בב״ל לאו משום‬ ‫פיהם ולא על שגגמ עצמו ויחיל שעברב״ל‬
‫רשוגג הוא בעצם האיסור מחמת ב״ל‪ ,‬אלא‬ ‫פטור‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫להעשיה ע״פ ב״ל ולא מחמס עצמו‪,‬‬
‫ובעשיה מחמת ב״ר שפיר שוגג הוא‪ ,‬ולכך‬ ‫ונראה בביאור רש״י‪ ,‬ללא״ר ב׳ פליג ר״ש‬
‫אין נפק״מ אי היה לו לישאל‪ ,‬ומה לאינו‬ ‫בעצם הפטור למולה בב״ל משום‬
‫יורע חזרת ב״ל הוה מחמת עצמו מגויד‬ ‫הולאה‪ ,‬על ר״א וסומכות‪ ,‬לר״א וסומטס‬
‫הוא בזה‪ ,‬אלא כל לעשה מחמת היתר ב״ל‬ ‫ס״ל הא למקרי מולה בב״ל‪ ,‬משום לשגגמו‬
‫מולה בב״ל הוא‪ ,‬ופטור הוא היכא לאיכא‬ ‫כאיסור הוה שגגת ב״ר ולא שגגמ עצמו‪,‬‬
‫הוראה וחיוב פר אפי׳ הוא יחיל‪.‬‬ ‫וי״ש ס״ל הא להוה תולה נב״ל לא משום‬
‫לבעצם השגגה באיסור הוה שגגת ב״ל ולא‬
‫לעצמו‪ ,‬אלא משוס לעשייתו מחמס ב״ל ולא‬
‫ובפ״ב נמי ס״ל לרש״י לכל הלין חולה‬
‫מחמת עצמו‪ ,‬והיינו לעשה מחמת היתר‬
‫בב״ל הוא רק משוס העשיה‬
‫נ״ל להתירו האיסור‪ ,‬והחילוק בין פ״א‬
‫מחמת היתר ב״ל‪ ,‬ולא משום להשגגה‬
‫לפ״ב‪ ,‬לבפ״א ס״ל להלין תולה בב״ל היינו‬
‫מחמת ב״ל כרעת ר״א וסומכוס‪ ,‬אלא‬
‫לכל מה לעבר בשגגה על מעשה האיסול‬
‫לס״ל להלין מולה בב״ל לא הוה כלל" על‬
‫היה מחמת ב״ל היינו לעשה מחמת היתר‬
‫השגגה‪ ,‬ואפילו בעשיה לא איכפת לן אי‬
‫ב״ל‪ ,‬וזה מש״כ להוליע שהעושה ע״פ שוגג‬
‫שגג בעשייתו מחמת ב״ל או מחמת עצמו‪,‬‬
‫הוא ולא מזיל‪ ,‬היינו רכל הפטור מחמת‬
‫וכל הדין חולה בב״ל אי עשה מחמת עצמו‬
‫הוראה היינו משום לשוגג בעשייתו מחמת‬
‫לס״ל למותר או מחמת היתר ב״ל‪ ,‬ולכך‬
‫כ״ל ולא מחמת עצמו‪ ,‬וזה ע״פ הוראה הוא‬
‫אפי׳ למה רעשה מחמת היתר ב״ל הוה‬
‫עושה לפיכך שוגג הוא‪ ,‬ולא איכפת לן כלל‬
‫מחמת עצמו להיה לו לישאל‪ ,‬לא איכפת לן‪,‬‬
‫אי בעצם מה לסובר למותר אס הוה מחמת‬
‫העיקר להעשיה הוה מחמת היתר ב״ל ולא‬
‫עצמו ליכול לישאל או מחמת ב״ל‪ ,‬והיינו‬
‫מחמת עצמו לס״ל למותר‪ ,‬ומשוס זה‬
‫מש״כ להוליע שהעושה ע״פ שוגג הוא ולא‬
‫גרילא מקרי תולה בב״ל‪ ,‬וע״ז ניתן הוראה‬
‫מזיל‪.‬‬
‫לפטור יחיל התולה בה‪ ,‬וזהו לשון רש״י‬
‫דלכאורה צריך להבין הלשון להוליע אלא להטר לבין עושה בשגגת עצמו לעושה‬
‫ללאו מזיל‪ ,‬הא אין שוס צל מזיל וברשות ב״ל‪ ,‬להיינו אפי׳ עושה‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫הוראה וכו׳‪ ,‬לגס לר״א וסומכוס הלין‬ ‫במזיד להיינו מחמת עצמו ללא שאל‪ ,‬הא‬
‫משום הוראה שיצאה ולא פליג עלייהו בעצם‬ ‫מיהא לעושה ברשות ב״ל ולא בשגגת‬
‫הפטור‪ ,‬ורק לס״ל מכיון לעשה ברשות‬ ‫עצמו‪ ,‬ולכך הנא לזה אומר לנו שלא ילע‬
‫ב״ל מקד תולה בב״ל‪ ,‬משא״כ לא״ל ב׳‬ ‫שחזרו ומזיל עשה על פיהם ולא על שגגת‬
‫לבא לאיפלוגי בעצם גרר הפטור תולה‬ ‫עצמו פטור‪ ,‬ליחיל שעשה בהרב״ל פמור‪.‬‬
‫בב״ל מחמת ההוראה‪ ,‬כתב כל הוראה‬
‫ליצאה וכוי‪ ,‬להיינו להפטור משוס הוראה‬ ‫‪ .‬אכן לשני הפירושים ברש״י כל הלין תולה‬
‫ליצאה לא משום רשגג בעצם האיסור‬ ‫בב״ל לא הוה על עצם השגגה אי‬
‫מחמת ב״ל‪ ,‬אלא משום להעשיה היא‬ ‫מחמת עצמו או מחמת ב״ר‪ ,‬אלא רק על‬
‫מחמת היתר ב״ל‪.‬‬ ‫עשיית העבירה‪ ,‬וכל החילוק בין פ״א‬
‫לפ״ב‪ ,‬ללפ״א אפילו ללא בעינן לעצם‬
‫אכן ללעת תוס׳ ושאר ראשונים החס‬ ‫השגגה יהיה מחמת ב״ל הא מיהא בעינן‬
‫בשבת לגרסי ר״ש לא צרין קרא‪,‬‬ ‫לכל עשיתו בהיתר ב״ל יהיה מחמת ב״ל‬
‫ופטור משוס לאנוס‪ ,‬תמוה לשון א״ל ב׳‬ ‫ולא מחמת עצמו‪ ,‬וכל מה לעשה העבירה‬
‫כל הוראה שיצאה ברוב ציבור‪ ,‬והנה עיין‬ ‫משום לבאמת שוגג הוא ע״פ‪ ,‬ולפ״ב אין‬
‫לשון הר״ח כל הוראה שפשטה וכו׳ לפי‬ ‫נפק״מ כלל בין בעצם השגגה בין בעשיתו‬
‫שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג‬ ‫בהיתר ב״ל אי הוה מחמתו או מחמת‬
‫למזיל פי׳ לא ניתן הפר הקרב על ההוראה‬ ‫ב״ל‪ ,‬וכל מה למקרי תולה בב״ל משוס‬
‫אלא להבחין שכל מי שיילע בו לא יוכל‬ ‫לעשה בהיתר ב״ל ולא משום להוא ס״ל‬
‫לומר מזיל הייתי והאי כיון ללא ילע בו‬ ‫למותר‪ ,‬ואפילו למה לשגג ועשה ע״פ הוה‬
‫שוגג הוא‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ולכאורה תמוה‪ ,‬לעיין‬ ‫מחמתו להיה לו לישאול‪ ,‬הא מיהא לעשה‬
‫בר״ח לגם גריס התם בשבת כגי׳ התוס׳‬ ‫בהיתר ב״ל לעליין לא נודע לו שחזרו בהם‬
‫ר״ש יחיד שעשה וכו׳ לא צדן קרא‬ ‫ומותר לו ע״פ ב״ר‪.‬‬
‫למעוטיה‪ ,‬ומסברא הוא‪ ,‬ולכאורה היינו‬
‫ואתי שפיר אמאי בא״ל ב׳ איתא בגמ׳ כל כדעת התוס׳ דאנוס הוא‪ ,‬וא״כ מה שין‬
‫הוראה שיצאה ברוב ציבור‪ ,‬אפילו הפר להן פטור היחיד‪ ,‬ועוד צדן להבין‬
‫לגס לא״ל א׳ כל הפטור רק משום מה דכתב לא יוכל לומר מזיר הייתי‪ ,‬וכי‬
‫לההוראה יצאה ברוב ציבור‪ ,‬ללא״ל א׳ לא משום דמזיד הוא הוה סיבה לפוטרו‪ ,‬ואין‬
‫בא לאיפלוגי ר״ש על ר״א וסומכוס בעצם לומר דכי מזיד הוא פטור משום דמזיד לאו‬
‫הפטור לתולה בב״ל משוס ההוראה‪ ,‬וגס בר קרבן הוא‪ ,‬דא״כ היכא דידע מהפר‬
‫הוא ס״ל לתולה בב״ל הוא משוס לעצם יוסר הוה סיבה דפטור מקרבן דמזיד הוא‬
‫השגגה היא מחמת ב״ל‪ ,‬וכל מה לפליג מהיכא דלא ידע מהפר‪ ,‬ובר״ח משמע‬
‫עלייהו‪ ,‬להך להיה לו לישאל לא הוה חסרון להיפן דרק משום דלא ידע מהפר פטור‬
‫משום זה ללהוי תולה בעצמו כל זמן לבעצס מן הקרבן‪ ,‬אבל אי ידע מהפר לא יוכל‬
‫לומר מזיר הייתי והיה חייב קרבן‪.‬‬ ‫שוגג הוא בשגגת ב״ל‪ ,‬ולכן לא כתוב כל‬
‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫ה׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫לא רק משום לסומכים על ב״ל להתורה‬ ‫והנה עיין בהמשך הר״ח במשל לר״א‬
‫לא אסרה חלב שע״ג הקיבה‪ ,‬אלא לעתה‬ ‫וז״ל‪ ,‬ולא מיבעיא למ״ר ציבור‬
‫הלין לחלב שע״ג הקיבה מותר‪ ,‬והיום חלב‬ ‫מייתי הפר להא מיפרסמא מילתא ואיכא‬
‫שע״ג הקיבה הוה כמו שומן לאין צל כלל‬ ‫למימר בלעת עצמו חלה לחייב לתניא‬
‫איסור בזה‪ ,‬והיינו לומיא ליחיל שעשה‬ ‫בתוספתא יחיל שעשה בהורייח עצמו חייב‬
‫בהודית עצמו לעשה משום לס״ל למותר‬ ‫שנאמר הנפש אשר תעשה וגר‪ ,‬ע״כ‪ .‬צריך‬
‫ולא לטעה באיסור התורה‪.‬‬ ‫להבין מאי צריך להך תוספתא ליחיל שעשה‬
‫בהוריית עצמו‪ ,‬תיפוק ליה לתולה בעצמו‬
‫ולא אנוס הוא‪ ,‬ובאמת לעצם לרשא )והנה עיין במצפה שמואל בתוספתא‪,‬‬
‫להבין להתוספתא בא לאפוקי‬ ‫להתוספתא צריך להבין‪ ,‬למאי בעינן לרשא‬
‫לחייב קרבן ליחיל שעשה בהוריית עצמו‪ ,‬לרק יחיל שעשה בהודית עצמו חייב ואיכא‬
‫ועיין במנחת ביכורים בתוספתא‪ ,‬להיה לרשא לחייבו‪ ,‬הא בהודית ב״ר סטור‬
‫הו״א רבהוריית עצמו מקרי מזיל‪ ,‬ת״ל אפילו בלא חיוב פר‪ ,‬וכן משמע הכא בלעת‬
‫והנפש אשר תעשה ביל רמה לרק בהאי בר״ח‪ ,‬לכתב למשום לחלה בלעת עצמו‬
‫גווכא מקרי מזיל ולא בהודית עצמו לטעה הוה יחיל שעשה בהודית עצמו‪ ,‬משמע‬
‫בהוראה‪ ,‬והנה החילוק בין כל שוגג לעשה לע״ז פליג ר״ש וס״ל להוה יחיל שעשה‬
‫בהורייח עצמו‪ ,‬לכל שוגג היינו למעה בהודית ב״ל כל זמן ללא נולע לו מהפר‪,‬‬
‫כאיסור התורה וסבר לבגוונא מסרס ועיין שם עול במצפה שמואל להביא‬
‫התורה לא אסרה‪ ,‬ובהוריית עצמו היינו מהירושלמי הכא ובתרומות פ״ח לאיכא‬
‫אומר מותר ולא לטעה באיסור התורה‪ ,‬פטור ליחיל שעברב״ל גס בלא פר‪ ,‬ועיין‬
‫אלא לאין יולע כלל להתורה אסרה וס״ל בתוס׳ ד״ל וברילב״ז התם בירושלמי‪,‬‬
‫למותר‪ ,‬ולכאורה צריך להבין אמאי הכא לכתב לאליבא לד יהושע עשיה בהוראת‬
‫הוה עושה בהודית עצמו ולא כשוגג ב״ל הוה כטעה בלבר מצוה‪ ,‬ונראה לכן‬
‫הוא גם סברת הר״ח בלעת ר״ש הכא‪ ,‬וכן‬ ‫בעלמא‪.‬‬
‫עיין בדש פירקין בר״ח על פטור מקרבן‬
‫על אשה להורו לה לינשא להיינו ר״ש‪,‬‬
‫ונראה להיינו החילוק לא״ל ב׳ לרעת להפטור ביופי כת ב״ל‪ ,‬ויכול להיות לכן‬
‫הר״ח והתוס‪ /‬בין הוראה הוא גם סברת חוס׳ לתולה בב״ל אנוס‬
‫הוא‪ ,‬כמו בטעה בלבר מצוה‪(.‬‬ ‫שפשטה ברוב ציבור להוראה ללא פשטה‪,‬‬
‫להיכא ללא פשטה עדין הוראה ברוב‬
‫׳‬
‫ציבור כל מה לסומכים העם על ב״ל‪ ,‬היינו והיינו ביאור הגמ ‪ ,‬להיכא ללא פשטה‬
‫הוראה ברוב ציבור‪ ,‬וכל מה‬ ‫משוס לסומכים על ב״ל להתורה לא אסרה‬
‫חלב שע״ג הקיבה‪ ,‬משא״כ היכא לפשטה לסומכים על ב״ל היינו לטועים בטעות‬
‫כבר הוראה ברוב ציבור וכבר נתקבל הלין ב״ל לס״ל להתורה לא אסרה חלב שע״ג‬
‫לחלב שע״ג הקיבה מותר‪ ,‬הא להעם הקיבה‪ ,‬ומה למקד תולה בב״ל הוא משוס‬
‫סומכים על ב״ל לחלב שע״ג הקיבה מוחר‪ ,‬לטעותו מחמת ב״ר בזה גס ר״ש מולה‪,‬‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ג׳‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫והנה עיין בפיהמ״ש הכא וז״ל‪ ,‬ר״ש‬ ‫להיכא להיה לו לישאל מקרי טעות מחמה‬
‫פוטר לזה שעשה מן הקרבן לפי‬ ‫עצמו ולאו חולה בב״ל הוא ושפיר חייג‬
‫שהיתה הוראה שפשטה ברוב ציבור וזה‬ ‫ק״י‪ ,‬משא״כ היכא לסשמה הוראה ברוב‬
‫שעשה בכלל רוב הציבור מה שעשה‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫ציבור‪ ,‬ומה למוחר היום מלב לא משוס‬
‫להיינו כא״ל ב׳‪ ,‬אכן לשון הר״מ תמוה‬ ‫לסומכיס על ב״ל להמורה לא אסרה מלב‬
‫למשמע למיצטרף לרוב צינור‪ ,‬ולכאורה‬ ‫שע״ג הקיבה אלא להלין היום לחלב מומר‪,‬‬
‫הכא לא שיין צירוף למייד אחרי לכבר‬ ‫בכה״ג מה למקרי מולה בב״ל לא הוה כלל‬
‫גורע לצינור ואחרי רכנר הניאו כפרתן‪,‬‬ ‫משום לסומך בלעמו על ב״ל אלא מה‬
‫ונראה לללעת הר״מ הוראה שפשטה ברוב‬ ‫לעצם ההיתר היה מב״ל‪ ,‬ולכן אפילו מה‬
‫הציבור‪ ,‬הוה טעם דאין סברא להיה לו‬ ‫לאיט יולע מזרת ב״ל הוה מחמת עצמו‬
‫לישאול‪ ,‬לאחד לכבר פשטה הוראה בכל‬ ‫להיה לו לישאול‪ ,‬הא מיהא ללא טעות‬
‫הציבור‪ ,‬מה לעשה לא הוה כלל מחמת‬ ‫הב״ר הוה התירו אלא מה למותר היוס‬
‫הוראה אלא בכלל הציבור לעשו למותר‬ ‫מלב שע״ג הקיבה‪ ,‬וכל זמן ללא נולע לו‬
‫לאכול חלב שע״ג הקיבה‪ ,‬ואין לו לישאול‬ ‫מהפר עליין מותר לו בהיתר ב״ל‪ ,‬ושפיר‬
‫על מזרת נ״ל‪ ,‬ושפיר הוה חולה ננ״ל‪,‬‬ ‫מקד עושה בהודית ב״ל כל זמן ללא נודע‬
‫ונעצם לעת הר״מ עיין לעיל לכתננו נלעת‬ ‫לו מהפר‪ ,‬וזה מש״כ הר״ח לכל מי שיילע‬
‫הר״מ נהלכות לפסק כר״ע להלך למלהנ״י‬ ‫בו לא יוכל מזיל הייתי‪ ,‬היינו לכל שלא‬
‫פטור‪ ,‬וס״ל להר״מ כרש״י‪ ,‬להיכא לאיכא‬ ‫נולע לו מהפר אפילו אי מזיל הוא בעצם‬
‫פר איכא פטור לכל יחיל ויחיל אפי׳ לאין‬ ‫השגגה למחמת ב״ל להיה לו לישאל‪ ,‬הא‬
‫מיצטרף לחיוג פר‪ ,‬משום לתולה ננ״ר‪ ,‬ולא‬ ‫מיהא למזיל הוא בהודית ב״ל ורק מזיל‬
‫ס״ל כלעת המוס׳ לאיכא פטור משום‬ ‫בהודית עצמו חייב קרבן‪ ,‬ור״א ס״ל‬
‫לאנוס אפילו בלא חיונ פר‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫למכיון להיה לו לישאול מקד משו״ז עושה‬
‫בהודית עצמו לכל מה לאיכא לו הוראה‬
‫רש״י ל״ה ואיבעית אימא ללא הוה‬ ‫הוה מחמת עצמו ללא שאל‪.‬‬
‫במתא‪ ,‬ט גבו להו ולאחר גביה‬
‫הוא לעשה על פיהם‪ ,‬עכ״ל‪ .‬לכאורה יש‬ ‫ולפי״ז יוצא הא לאיתא בתוס׳ בשבת‬
‫קצת לעיין מה הוסיף לעשה אחר גביה‪ ,‬הא‬ ‫לר״ש להכא מפרש טעמא‬
‫כל מה לצריכה הגמ׳ למימר ללא הוה‬ ‫בהוריות למולה בב״ל אטס הוא‪ ,‬הייט גס‬
‫במתא‪ ,‬היינו משוס לבמשגה איתא לגס‬ ‫לא״ל ב‪ /‬לכל מה לבעיגן הוראה שפשטה‪,‬‬
‫אחרי להביאו כפרתן פטר ר״ש וקשה ע״ז‬ ‫היינו משום לעשה אחד חזרת ב״ל והיה‬
‫להא ר״ש ס״ל לכתחילה גובין עליהן‪ ,‬וא״כ‬ ‫לו לישאול‪ ,‬ולכן כל מה לתולה בב״ל הוא‬
‫הולע לו‪ ,‬אכן מצל עשייתו ה״ה לגס לפני‬ ‫הייט רק בהוראה לפשטה‪ ,‬אכן היכא‬
‫גביה איכא לין המשנה‪ ,‬כמו בלין המשגה‬ ‫לעשה כל זמן ללא חזרו בהן בית לין‬
‫לעליין לא הביאו כפרתן‪ ,‬א״כ למאי הוצרך‬ ‫פטור מקרבן אפי׳ לא פשטה הוראה ברוב‬
‫רש״י לומר לאחד גביה עשה‪ ,‬העיקר ללא‬ ‫ציבור‪.‬‬
 ‫עט‬ ‫מלכים‬ ‫יף ג׳ !״ב‬ ‫קרבן‬
‫הוה במתא בשעת גביה ולא נודע לו‪ ,‬ביושב בביתו לא בהלך לממה״י‪ ,‬וכן‬
‫וממילא מובן דגם בעשה אחרי כפרה לא מדפליגי ר״א וסומכוס על ר״ש‪ ,‬משמע‬
‫כידע לו אפילו אי ס״ל דבמחילה הן גובץ למיירי ביושב בביתו מהלך למלנה״י משמע‬
‫במשנה ובגמ׳ ללא פליגי ר״א וסומכוס‪ ,‬ובן‬ ‫ותו לא מירי‪.‬‬
‫משמע מפיהמ״ש להר״מ‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫אכן לפמש״כ לעיל גדעת רש״י רהיכא‬
‫להוה עשית ציבור ליכא כלל חיוג והנה עיין בשבח לף צ״ג לר״מ אית ליה‬
‫מיעוטא לרבי יהולה מבעשוחה‬ ‫?׳י אפילו נלא לין פר‪ ,‬אלא משוס לציבור‬
‫היו וליכא כלל ק״י‪ ,‬מלויק מש״כ רש״י ע״פ עצמו ולא גהוראש ב״ל‪ ,‬ולא ס״ל‬
‫יעשה לאחר גניה‪ ,‬דאי עשה לפני גניה כרעש ר״ש ללא צדך קרא ומשנרא פטור‪,‬‬
‫ואכתי לא נורע לצינור‪ ,‬אפילו אי לנ״ד כנר או כרעש רש״י לנאמש שיינ‪ ,‬וא״כ גם אי‬
‫נודע ואיכא כנר חיוג פר והאי יחיל שעשה היה מולה ל״מ לפטור זהזה תולה בב״ל‬
‫אין מיצטרף לחיוג פר אחרי לנולע לב״ל‪ ,‬לא הוה מטעמיה דר״ש לאנוס הוא או‬
‫אפ״ה כל זמן ללא נולע לציבור האי יחיל כרעת רש״י להיכא לאיכא חיוב פר פטור‬
‫מיצטרף לציבור ומקרי עשיית ציבור‪ ,‬אפילו תולה בב״ל‪ ,‬אלא מררשא לרבי יהולה‬
‫ללא מיצמרף לציבור לחיוב פר לכבר נולע לעושה בהוראש נ״ר פטור‪ ,‬וה״נ מהלך‬
‫לב״ר‪ ,‬הא מיהא כל זמן ללא נולע לציבור למלנה״י לכו״ע מולו למקד תולה בב״ל‪,‬‬
‫ועשה הוא‪ ,‬מקרי עשיית ציבור וליכא כלל לדעת ר״מ הפטור מדרשא לרבי יהולה‪.‬‬
‫חיוב ק״י‪ ,‬וליכא בזה כלל פלוגתא בין ר״ש אכן עיין בל״ח ח״ל‪ ,‬ולית הלכתא אפילו‬
‫כחל ממני׳ למתניתין ולא כבדיתא‬ ‫לי״א וסומכוס‪ ,‬ולכו״ע אין חיוב ק״י להא‬
‫ציבור הוו ולאו יחילין נינהו‪ ,‬לכך כתב רש״י אלא הלכמא כר׳ מאיר לחוליה ראמר‬
‫לעשה לאחר גביה מורע כבר לציבור והוא שמואל לעיל אבל חכ״א יחיל שעשה‬
‫לק יחיל‪ ,‬ובאמת לגס בלץ המשנה לעשה בהודית ב״ל חייב‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הד לפשק‬
‫לפגי שהביאו כפרתן‪ ,‬מייד לעשה אחד הר״ח לאפילו תולה ננ״ל חייג כחכמים‪,‬‬
‫לנודע לציבור להוה יחיל ובזה נאמר הלין‬
‫לס״ל יחיל שעשה נהרנ״ל חייג‪ ,‬וא״כ‬
‫לר״ש רפוטר ור״א וסומכוס מחיינין‪.‬‬
‫ה״ה הלך לממה״י‪ ,‬והיינו כמש״כ לעיל‬
‫גבו׳ תני ר״מ מחייב‪ ,‬עיין ברש״י ובתוס׳ דאליבא רהר״ח והראשונים התם נשנש‬
‫הרא״ש דר״מ מחייב משוס לתולה לגרסי ר״ש ל״צ קרא‪ ,‬ס״ל לחכמים‬
‫בעצמו הוא‪ ,‬א״כ לכאורה כל מה לר״מ למחייבים יחיל שעגרנ״ל היינו אפילו היכא‬
‫מחייב היינו ביושב בביתו‪ ,‬אכן בהלך לאיכא פר‪ ,‬אי לא מיצערף לחיוב פר חייב‬
‫למלנה״י גס לר״מ פטור לליכא צל כלל ק״י‪ ,‬לא כרעת רש״י והר״מ לאפילו‬
‫במשנה לבהלך למלנה״י להוה תולה בעצמו‪ ,‬לחכמים לפליגי על רבי יהולה מולו להיכא‬
‫יק עיין בר״ח ובתו״כ ללא מובא כלל בהך לאיכא פר פטור יחיל התולה בב״ל אפילו‬
‫ברייתא לר״מ מחייב הדן בהלך למרנה״י לאין מיצטרף לחיוב פר והיינו הפטור הכא‬
‫ללעת ר״ש‪.‬‬ ‫כמו במשנה‪ ,‬וכל מה למחייב ר״מ היינו‬
 ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬
‫ובאמת לה״ה לחייב נמי בהלך למלנה״י‪,‬‬
‫אלא לר״מ בברייתא איירי ביושב בביתו‬
‫כתב להלכתא כר״מ למחייב‪ ,‬ולא מטעמיה‬
‫לתולה בעצמו‪ ,‬אלא כחכמים ליחיל‬
‫שעברב״ל חייב וה״ה הלך למלנה״י‪.‬‬
‫משא״כ כהלך למלנה״י לחולה ככ״ל היה‬
‫דף ד׳ ע ״ א‬
‫ר ש ״י ל״ה ולא מיבעיא למ״ל ציבור‬
‫מביאין‪ ,‬רכי הביאו כפרתן למי‬
‫רהא מיפרסמא מילתא‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע מרש״י‬
‫להסברא בציבור מביאין רלכך מיפרסמא‬
‫מילתא‪ ,‬הוא משום רהוה כפרה עלייהו‪ ,‬ולא‬
‫כתב משום להן המביאין‪ ,‬לאיכא מ״ר לעיל‬
‫לאפילו למ״ר חובת ציבור מתרומת הלשנה‬
‫הן באין ולא בתחילה מהציבור‪ ,‬ומשמע קצת‬
‫מרש״י ללמ״ל רחובת ציבור‪ ,‬היינו להחיוב‬
‫על הציבור וכפרה רילהו היא‪ ,‬ורלא כהר״מ‬
‫עיין בכס״מ פי״ב ה״א‪ ,‬להחיוב קרבן‬
‫לב״ר וכפרה רב״ר היא‪ ,‬ורק ההבאה היא‬
‫חובת ציבור‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫יהורה‪ ,‬ותי׳ רהאי תנא ס״ל כר״מ נחרא‬
‫גט׳ אמר ר׳ יוסי בר אבין ואיתימא רבי‬
‫ייסי בר זביל משל לסומכוס למה‬
‫הדבר לומה לאדם שהביא כפרתו בין‬
‫השמשות ספק מבעו״י נתכפר לו ספק‬
‫משחשכה נתכפר לו שאין מביא אשם תלוי‬
‫וכו׳ ע״כ‪ .‬צריך להבין מה הדין המיוחד‬
‫דביה״ש‪ ,‬דהוה משל לסומטס דלא לחייב‬
‫אשם תלוי בעשה אחרי חזרת ב״ד‪.‬‬
‫ועצם ספק דביה״ש צריך להבין‪ ,‬דעיין‬
‫ברש״י ד״ה ספק משחשכה‪ ,‬והא‬
‫הכא דבין השמשות לית ביה צד חיוב מעליא‬
‫דליכא למימר שמא משחשכה נתכפר לו‬
‫שהרי ביה״ש כהרף עין ואין אדם בעולם‬
‫יכול לעמוד עליו אם מן היום או מן הלילה‬
‫קרבן‬ ‫מד‬
‫אך מש״כ הר״ח דהלכתא כר״מ תמוה‪,‬‬
‫להא ר״מ ס״ל כרכי יהולה התם‬
‫נשכח ליחיל שעכרכ״ר פטור אפילו היכא‬
‫לליכא פר‪ ,‬וא״כ כל מה למחייב הכא ר״מ‬
‫היינו ביושב ככיחו ומשום לחלה כעצמו‪,‬‬
‫• לפוטרו‪ ,‬ואיך כחכ הר״ח לליח הלכחא כחל‬
‫למחניחין אלא כר״מ רהילכחא כחכמים‬
‫ליחיל שעכרכ״ל חייכ וה״ה נמי כהלך‬
‫למלנה״י אפילו לתולה ככ״ל‪ ,‬ואיך הכיא‬
‫ר״מ וחכמים כחלא מחתא להוה משני‬
‫טעמים‪ ,‬לר״מ משוס לתולה כעצמו הוא‪,‬‬
‫ולחכמים משום ליחיל שעברב״ל חייכ ללא‬
‫ס״ל מיעוטא לרבי יהולה‪.‬‬
‫והנה עיין בתוס׳ הרא״ש לעיל לף נ׳‬
‫ע״נ‪ ,‬דהגמ׳ מניאה מאן חכמים‬
‫מנרייתא לעליין אני אומר‪ ,‬והקשה חוס׳‬
‫הרא״ש למאן ס״ל לנ״ל מניאין פר היינו‬
‫ר״מ‪ ,‬ואיהו ס״ל נשנת מיעוטא לרני‬
‫ופליג עליה כחרא‪ ,‬א״כ לכאורה כרעת‬
‫הר״ח אפשר לומר רתרי תנאי ואליכא‬
‫לר״מ‪ ,‬ור״מ לכרייתא ס״ל כחכמים ליחיר‬
‫שעברב״ל חייב‪ ,‬וא״כ הא לר״מ מחייב לא‬
‫הוה כלעת רש״י _ ותוס׳ הרא״ש משוס‬
‫לתולה בעצמו‪ ,‬אלא" אפילו אי מקרי תולה‬
‫בב״ל חייב כחכמים ריחיר שעשה בהראת‬
‫ב״ל חייב‪ ,‬וה״ה נמי הלך למלנה״י‪ ,‬אך יש‬
‫לעיין בזה להא איתא להליא בברייתא ר״מ‪,‬‬
‫וכן התם בשבת איתא להריה ר״מ‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫ואולי נאמר למה לאמר הר״ח להלכתא‬
‫כר״מ לאו מטעמיה‪ ,‬לבאמח מה למחייב‬
‫ר״מ היינו רק ביושב בביתו ומשוס להוה‬
‫תולה בעצמו‪ ,‬ורק הילכתא כר״מ למחייב‪,‬‬
‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫דףה׳ע״א‬
‫או לא הוה צל חיוכ מעליא‪ ,‬לר״א ס״ל‬
‫להוה צל חיוב מעליא ואיכא א״ח‪ ,‬וסומכוס‬
‫ס״ל ללא הוה הצל חיוב מעליא ולכך ליכא‬
‫א״ת‪ ,‬אך עיין כתוס׳ הרא״ש לכין לר״א‬
‫וכין לסומכוס הוה ספק גמור‪ ,‬וכל‬
‫המחלוקת אי פושע הוא אי לאו‪ ,‬היינו לכל‬
‫החיוכ א״ת משוס לפושע הוא ולהגין עליו‬
‫מן היסורין‪ ,‬ולכך הכא אפילו להוה ספק‬
‫גמור אי לאו פושע אין לו לראוג מן‬
‫היסורין לאנוס הוא‪ ,‬ור״א ס״ל לפושע הוא‬
‫לכך איכא א״ת‪ ,‬וסומכוס ס״ל ללאו פושע‬
‫הוא ותלוי הוא מן היסורין כמו אחר הכאת‬
‫א״ת‪.‬‬
‫משחשכה‪ ,‬ולא אי מכעו״י או מכיה״ש‪ ,‬וכן‬
‫ונראה ככיאור המחלוקת כין רש״י לחוס׳‬
‫הרא״ש‪ ,‬רהנה הכא הספק הוא‬
‫למצר אחל תולה ככ״ל הוא לכל שגגתו‬
‫כאיסור הוא מחמת כ״ל ועל פיהם עשה‪,‬‬
‫ומצל שני זה עצמו לשוגג כשגגת כ״ל הוה‬
‫מחמת עצמו ללא שאל ומצל זה תולה‬
‫נעצמו הוא‪ ,‬למחמת עצמו שוגג הוא‬
‫כאיסור‪ ,‬ונראה לרש״י ס״ל להצל לתולה‬
‫כעצמו משוס לצריך לשאול‪ ,‬ולכך אי לא‬
‫נדור לצריך לשאול לא הוה צל חיוכ מעליא‪,‬‬
‫והיינו הפלוגתא ללר״א כרור להיה צדך‬
‫לשאול‪ ,‬ולכך איכא א״ח להוה צל חיוב‬
‫מעליא‪ ,‬וסומכוס ס״ל ללא הוה כרור להיה‬
‫צריך לשאול ולכך לא הוה צל חיוכ מעליא‬
‫וליכא א״ת‪ ,‬אכן התוס׳ הרא״ש נראה‬
‫לס״ל להצל לתולה כעצמו לא משום להיה‬
‫לו לישאול‪ ,‬אלא משום דכול לשאול‪ ,‬להיינו‬
‫כיון לכ״ל ככר הלרו כהו ורק הוא אין‬
‫יולע חזרתם‪ ,‬היכא ליכול לישאול כל מה‬
‫לאינו יולע חזרתם ושוגג כאיסור הוה‬
‫מחמת עצמו ללא שאל וכו תלוי הלכר‪,‬‬
‫קרבן‬
‫וסמוי ה״נ ליכא למימר שמא ממש חולה‬
‫כעצמו שהרי כנר הורו נ״ר‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וצריך‬
‫להכין ללכאורה כמו לצר החיוג לא הוה צל‬
‫חיוכ מעליא לניה״ש אין אלם יכול לעמול‬
‫עליו‪ ,‬ה״נ צל הסמור לנתכפר ניום לא הוה‬
‫צל מעליא לכיה״ש אין אלם יכול לעמול‬
‫עליו‪ ,‬ומאי האי לחולין לצל סמור ונחכפר‬
‫כיום ופטור מקרכן‪ ,‬ועיין מהרש״א להקשה‬
‫זאת וחי׳ וז״ל‪ ,‬וי״ל לכין יממא ולילא לא‬
‫טעו אינשי אלא אי יממא אי כיהש״מ וטון‬
‫לאינו אלא כהרף עין ליכא למיתלי כיה‪,‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ולכאורה לשון הגמ׳ לא משמע‬
‫כלכריו למשמע להספק אי מכעו״י או‬
‫עיין משה״ק עליו הקר״א לאי כלכריו הוה‬
‫ססק ססיקא לסטורא‪.‬‬
‫ו ע י ץ כתוס׳ הרא״ש מש״כ כספק כיה״ש‬
‫וז״ל‪ ,‬ספק אי היה יום כשנזרק הלם‬
‫או לילה לפמור מלהכיא קרכן אחר‬
‫למוקמינן היום כחזקתו ה״נ מוקמינן האיש‬
‫כחזקתו קמא ותולה ככ״ל הוא ולא פושע‬
‫ללא עלתה על לעתו שיחזרו כהן כ״ל‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬לכאורה משמע מלכריו לאיכא חזקה‬
‫וליכא ספק‪ ,‬וכגמ׳ משמע להן לסומכוס‬
‫והן לר״א הוה ספק‪ ,‬וכל מה לאיכא‬
‫כינייהו הוא אשם תלוי‪ ,‬ועול צריך להכין‬
‫הלין חזקה למוקמינן היום כחזקתו‪,‬‬
‫לאלרכה אי מצל חזקה איכא חזקה לעליין‬
‫לא נתכפר‪ ,‬ואמאי מוקמינן החזקה ליום‬
‫יותר מחזקה לעל עתה לא נתכפר‪.‬‬
‫והנה כמחלוקת לר״א ולסומכוס איכא‬
‫מחלוקת נין רש״י לתוס׳ הרא״ש‬
‫ככיאור פלונתם‪ ,‬לרש״י כתכ רהמחלוקת אי‬
‫צל החיוכ לתולה ככ״ל הוה צל חיוכ מעליא‬
 ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬
‫מעליא רהצי פטור שייך ביה מפי‪ ,‬אך צדך‬
‫להבין למאי צדך רש״י יהצי פטור הוה‬
‫שייך ביה טפי‪ ,‬מיפוק ליה יהצר חיוב מצי‬
‫עצמו לא הוה צר חיוב מעליא ומשוס זה‬
‫לבר ליכא חיוב קרבן‪ ,‬כמו בספק ביה״ש‬
‫ירק משום רהצי לילה יהוא צי החיוב לא‬
‫הוה ברור ליכא חיוב קרבן‪ ,‬אפילו רגם צר‬
‫הפטור יהיינו יום גם לא ברור יהא ביה״ש‬
‫כהרף עין וכו׳‪.‬‬
‫אכן נראה יחלוק ספק ביה״ש לספק‬
‫רהכא‪ ,‬יספק ביה״ש כל הצי יחייב‬
‫קרבן היינו על הצי ילילה‪ ,‬ראם נזרק הרם‬
‫בלילה לא נתכפר וחייב קרבן אחר‪ ,‬משא״כ‬
‫בספק יהכא הצי חיוב א״ח ירינו יבא על‬
‫הספק‪ ,‬לא הוה מהצי יחייב חטאת‬
‫ראירבה אי חייב חטאת ליכא א״ת‪ ,‬וכל‬
‫חיוב קרבן א״מ הוא משוס עצם הספק‪,‬‬
‫וכן באמת אי לבסוף נתברר יחייב חטאת‬
‫או יאין חייב חטאת לא הוה הא״ת חולין‬
‫בעזרה‪ ,‬יכל החיוב הוא על ספיקו ובזמן‬
‫יאיסמפק היה חייב א״ת‪.‬‬
‫ולכך לגבי ספק ביה״ש כתב רש״י רהצר‬
‫חיוב לא הוה צי מעליא ולא איכפת‬
‫לן רגם הצי פטור לא הוה צי מעליא‪ ,‬יכל‬
‫מה יבעינן לחייבו קרבן היינו על הצי‬
‫לילה‪ ,‬ומכיון יהצי לילה לאו ברור הוא אין‬
‫לחייב בספק מצר לא ברור‪ ,‬משא״כ בספק‬
‫ריין רהחיוב א״ת לא הוה משום צי החיוב‬
‫לתולה בעצמו הוא וחייב חטאת‪ ,‬אלא משני‬
‫הצללים לזה עצמו לאיכא ספק אי מולה‬
‫בעצמו וחייב קרבן או למולה בב״ל ופטור‬
‫מקרבן‪ ,‬ואיכא שני צללים פטור וחיוב‬
‫מחייב אשם תלוי‪ ,‬לכך אי גס הצל פטור לא‬
‫הוה מעליא‪ ,‬ושני הצירים לא הוו ברודם‬
‫קרבן‬ ‫מד‬
‫ומשום זה מקד חולה בעצמו‪ ,‬ולכך בין‬
‫ר״א ובין סומכוס הוה ספק ברור‪ ,‬להא‬
‫יכול לישאול ואיכא שני צללים ברודס‪ ,‬וכל‬
‫המחלוקת אי פושע הוא היינו אי היה לו‬
‫לישאול אי לאו‪ ,‬ובזה מלוי אי איכא חיוב‬
‫א״ת אי לאו‪.‬‬
‫וילפי״ז נראה לבאר משל לסומכוס‬
‫לביה״ש לרעת רש״י ותוס׳‬
‫הרא״ש‪ ,‬להנה בלשון רש״י יש לעיין‪ ,‬דלגבי‬
‫ספק ביהמ״ש כתב להצל לילה לא הוה צל‬
‫ברור‪ ,‬ולכך ליכא חיוב קרבן מספק‪ ,‬משא״כ‬
‫לגבי ספק לילן כתב לכל מה לצי החיוב‬
‫לא הוה מעליא‪ ,‬הוא משוס להצל פמור‬
‫הוה צר פנוור מעליא‪ ,‬עיין רש״י ל״ה לא‬
‫משכח‪ ,‬ולא סליק אלעתיה למישאל למה‬
‫הביאו ציבור פר הלכך ליכא צל חיוב מעליא‬
‫להא צל פמור שייך ביה טפי לתולה בב״ל‬
‫הוא הלכך אינו מביא אשם תלוי‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועיין ברש״י לעיל ל״ה איכא בינייהו‪ ,‬אבל‬
‫הכא ליכא למימר שמא תולה בעצמו ממש‬
‫הוא שהרי ע״פ הוראה הוא עושה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫וכן עיין ברש״י לגבי ספק ביה״ש יכתב‬
‫בסוף וז״ל‪ ,‬ה״נ ליכא למימר שמא ממש‬
‫מולה בעצמו שהד כבר הורו ב״י‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫והנה מה להורו כבר ב״י ומה יעושה‬
‫ע״פ הוראה לא משוס זה הצל חיוב לא‬
‫הוה מעליא‪ ,‬יהא הצי חיוב הוה אפילו‬
‫רע״פ הוראה הוא עושה אפ״ה מטון‬
‫יהיה לו לישאול מקרי מולה בעצמו‪ ,‬וכל‬
‫מה רלא הוה צי ברור משום ילא ברור‬
‫יהיה לו לישאול‪ ,‬א״כ מה כתב רש״י ילא‬
‫הוה ממש תולה בעצמו יע״פ הוראה הוא‬
‫עושה או יכבר הורו ב״ר‪ ,‬אלא משמע כמו‬
‫רהבאנו ברש״י ילכך לא הוה צר חיוב‬
‫פג‬ ‫מלכים‬ ‫רף ד׳ ע״א‬
‫כחזקתו‪ ,‬היינו כמו סנרח רש״י לצל החיוג‬ ‫שסיר איכא א״ח‪ ,‬לאיכא צל חיוג מעליא‬
‫להיינו לילה לא הוה כרור‪ ,‬אלא ללרש״י‬ ‫לספק השקול הוא‪ ,‬ואין נפק״מ אי שני‬
‫ליכא חיוג מספק אי הצל חיוב לא הוה‬ ‫הצללים גרורים או שניהם אין נרורים וצל‬
‫ברור‪ ,‬ומוס׳ הרא״ש ס״ל לצל לא ברור לא‬ ‫החיוג להיינו הספק הוה מעליא‪ ,‬ורק‬
‫עושת כלל ספק‪ ,‬היינו להכא בביה״ש איכא‬ ‫משום להצל פטור הוה צל מעליא נספק‬
‫ספק אי עבר היום כבר ובלילה נזרק‪ ,‬או‬ ‫והצל חיוג לא הוה מעליא‪ ,‬לאז צל החיונ‬
‫לעדין יום היה בשעת זריקה‪ ,‬ובזה נאמר‬ ‫מצל הספק לא הוה מעליא‪ ,‬להצל הפטור‬
‫מכיון להצל לעבר היום הוה צל לא ברור‬ ‫הוה מעליא וצל החיוג לא מעליא‪ ,‬אין‬
‫לביה״ש לביה״ש כהרף עין וכר‪ ,‬לא מהוה‬ ‫לחייג א״ח משום הספק על צל חיוג לא‬
‫כלל ספק ומוקמינן היום בחזקתו וליכא כלל‬ ‫מעליא כספק‪.‬‬
‫ספק‪ ,‬וה״נ הכא לאיכא ספק אי היה לו‬
‫לישאול אי לאו הוה ספק לא ברור‪ ,‬כמו‬ ‫ונראה להייגו מה להגמ׳ מניאה משל‬
‫נגיה״ש‪ ,‬ולכך לא מהוה כלל ספק ומוקמינן‬ ‫לסומכוס מספק גיה״ש‪ ,‬לנספק‬
‫האיש בחזקתו ללא נשתנה מה להיה על‬ ‫אין לחייג מצל לא גרור‪ ,‬וה״נ הנא אין‬
‫עתה ללא היה לו לישאול‪ ,‬ולא פושע הוא‬ ‫לחייג א״ס מצל לא גרור‪ ,‬אלא לנספק‬
‫במה לחלה גב״ל ולא שאל‪.‬‬ ‫ניה״ש אפילו להצל פטור נמי לא גרור לא‬
‫איכפח לן‪ ,‬לכל החיוג חטאח הוא על הצל‬
‫מזיק גלילה ולא נמכפר והוא אינו גריל ולפמש״כ בלעת תוס׳ הרא״ש‪ ,‬לעצם‬
‫הספק הוא משוס ליכול‬ ‫לגיה״ש כהרף עין וכר‪ ,‬ובספק אין חיוג‬
‫על צל לא כרור‪ ,‬וה״ה נמי הכא כספק לישאול ולא משוס דהיה לו לישאול‪ ,‬אלא‬
‫לעי א״ס לאין לחייג א״ח אי הצל חיוג לחיוב א״ת ליכא רק אי פושע והיה צדך‬
‫נספק הוה לא גרור‪ ,‬אלא לכל מה למקד לישאול‪ ,‬א״כ אפילו ללאו פושע הוא איכא‬
‫צל חיוג לא גרור‪ ,‬הוא רק משום להצל צל למולה בעצמו להיה יכול לישאול‪ ,‬וגם‬
‫סמור הוה מעליא‪ .‬ולפי״ז שפיר מיושג מה לסומכוס הוה ספק כמו למשמע בגמ׳‬
‫להקשה המהרש״א דמאי האי לחולין לצל לאיכא בינייהו א״מ‪ ,‬הא מיהא ללכו״ע הוה‬
‫יום ללא גרור יוחר מצל לילה‪ ,‬לנאמח לא ספק‪ ,‬ורק לסומטס ס״ל למוקמינן האיש‬
‫משום למלינן נצל יום פטדנן ליה‪ ,‬אלא בחזקתו ולא אמדנן לפושע במה ללא שאל‬
‫לאין לחייג נספק מצל לנזרק גלילה להוה ואנוס הוא נמה לחלה בב״ל‪ ,‬ולכך ליכא‬
‫א״ת‪.‬‬ ‫צל לא גרור לגיה״ש כהרף עץ וכר‪.‬‬
‫והנה עיין בר״ס ודל‪ ,‬והשתא אס נזרק‬ ‫וכדעת תוס‪/‬הרא״ש נראה לנאר לבאמת‬
‫לם חטאתו ביה״ש ואיסתפקא ליה‬ ‫מה ‪1‬שכחג למוקמינן היום‬
‫אי הוות שהות רום הוה אי לא ולילה הוה‬ ‫גחזקחו‪ ,‬לא הוה מדן חזקה‪ ,‬לאי מדן‬
‫לא מייתי תו על אותו שטא שהביא עליו‬ ‫חזקה איכא חזקה לעל עמה לא נתכפר‬
‫כפרתו אשם תלר לכהנים זדזץ הן בהו‬ ‫עליין‪ ,‬וכן ללדן חזקה לא געינן למשל‬
‫ובחזקת מתכפר קאי‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע מלשונו‬ ‫לכיה״ש‪ ,‬אלא להסנרא למוקמינן היום‬
 ‫מלכים‬ ‫י ף י׳ ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫פד‬
‫ולגבי אשם תלוי וכלשון הגמ׳ שאין מביא‬ ‫להספק לא משום לביה״ש ספק יום ספק‬
‫אשם תלוי‪ ,‬משא״כ רש״י וחוס׳ הרא״ש‬ ‫צילה‪ ,‬ואי זריקה ביה״ש הוה זריקה בלילה‬
‫כתבו לאין חייב קרבן אחר‪ ,‬משמע ללא‬ ‫או ביום‪ ,‬כמו רמשמע כרש״י‪ ,‬וכן במוס׳‬
‫איירי כלל לגבי אשם תלוי‪ ,‬אלא על אותו‬ ‫הרא״ש לכתב למוקמינן ביום בחזקתו‪,‬‬
‫קרבן להביאו אי צריכין להביא קרבן אחר‬ ‫משמע להספק הוא אי ביה״ש הוה יום או‬
‫מספק אי לאו‪ ,‬וללבדגו מלויק מאר‪,‬‬ ‫לילה‪ ,‬אלא להספק הוא משום להוה בגבול‬
‫ררש״י ותוס׳ הרא״ש לס״ל להספק מצל‬ ‫שבין יום ללילה‪ ,‬והספק אי הכהגים זרקו‬
‫רביה״ש הוה ספק יום ספק לילה‪ ,‬לכך אין‬ ‫בעול יום ולאי או בלילה ולאי‪ ,‬וע״ז איכא‬
‫יכולים ללמוד למיירי לגבי א״ת‪ ,‬רלגבי א״ת‬ ‫סברא רכהגיס זריזין הן וזרקו ביום‪ ,‬וצריך‬
‫לא איכפת לן דצד לילה לא ברור‪ ,‬לה״נ גס‬ ‫לומר לדבריו לכל מה דהגמ׳ מביאה מספק‬
‫צד יום לא ברור והוה ספק מעליא ושפיר‬ ‫ביה״ש‪ ,‬היינו בסברא לכמו התם לאיכא צל‬
‫איכא א״ת דליכא שום חסרון בספק‪ ,‬ורק‬ ‫וספק שמא נזרק בלילה‪ ,‬אפ״ה איכא סברא‬
‫בספק לגבי קרבן אחר דכל החיוב‪ .‬הוא מצד‬ ‫לכהנים זריזין הן וזרקו ביום‪ ,‬ה״ג הכא‬
‫לילה‪ ,‬לכך היכא דהוה צד לילה לא ברור‬ ‫אפילו לאיכא צל להיה לו לישאול הסברא‬
‫ליכא חיוב מספק על צד לא ברור‪ ,‬משא״כ‬ ‫היא ללא היה לו לישאול‪.‬‬
‫לר״ח דהוה סתם מסברא דליכא ספק ה״ה‬
‫נמי לגבי א״ת‪ ,‬אכן באמת תמוה לשון הגמ׳‬ ‫ולכאורה צריך לומר להר״ח ס״ל כלעת‬
‫שאין מביא א״ת‪ ,‬לדעת רש״י וחוס׳‬ ‫תוס׳ הרא״ש להספק אי תולה‬
‫הרא״ש‪ ,‬ועיין ברש״ש מש״כ בזה‪.‬‬ ‫בב״ל אי לאו‪ ,‬לא משום להיה לו לישאול‪,‬‬
‫לא״כ ממשל לביה״ש משמע לאין ספק ולא‬
‫אמרינן להיה לו לישאול‪ ,‬ובגמ׳ משמע לבין‬
‫גט׳ הורו לו ב״ד לעקור את כל הגוף‪,‬‬ ‫לסומכוס ובין לר״א ספק הוה וכל הגפק״מ‬
‫ת״ר ונעלם דבר ולא שיעקר המצוה‬ ‫בייניהו לגבי א״ת‪ ,‬אלא כל הספק אי היה‬
‫כולה וכו׳ אמר רב יהודה אמר שמואל אין‬ ‫לו לישאול אי לאו היינו ראי היה לו לישאול‬
‫ב״ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין‬ ‫מקד פושע ואיכא אשם תלוי ואי לא היה‬
‫מודין בו אבל בדבר שהצדוקין מודין בו‬ ‫לו לישאול לאו פושע הוא ואנוס הוא וליכא‬
‫פטורין מאי טעמא זיל קד בי רב הוא‪,‬‬ ‫א״ת‪ ,‬וע״ז איכא הסברא לכמו רהתס‬
‫ע״כ‪ .‬עיין ברש״י ד״ה זיל‪ ,‬דכיון דאפשר לו‬ ‫אמדנן כהנים זדזין הן וזרקו ביום‪ ,‬ה״ג‬
‫ללמוד ולידע לא הוי שוגג מעליא וקרוב‬ ‫הסברא ללא היה לו לישאול ולא פושע הוא‪,‬‬
‫למזיד הוי‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬וכן איתא בר״ח‪ ,‬והוא‬ ‫הא מיהא לבעצם אי תולה בב״ל או תולה‬
‫מהגמ׳ לקמן בע״ב אמר רב ששת וכן תני‬ ‫בעצמו איכא ספק משום ליכול לישאול‪ ,‬אלא‬
‫דבר רבי ישמעאל מפני מה אמרו הורו‬ ‫דליכא א״ת ללאו פושע הוא‪.‬‬
‫בדבר שאין הצדוקין בו פטורין מפני שהיה‬
‫להם ללמוד ולא למדו‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע רכל‬ ‫ולפי״ז מלריק רש״י ותוס׳ הרא״ש‬
‫הדין דבעינן דבר שאין הצדוקין מודים בו‬ ‫לשיטתם‪ ,‬והר״ח לשיטתו‪ ,‬להר״ח‬
‫משום שהיה להם ללמוד ולא למדו‪ ,‬והוה‬ ‫* למל לספק ביה״ש אייד בקרבן חטאת‬
‫קנט‬ ‫מלכים‬ ‫דףו׳ע״א‬
‫תמוהים‪ ,‬ל‪3‬גמ׳ משמע להוה חסרון צללי‬ ‫חסרון בהוראה ללא הוה שוע מעליא‪ ,‬כמו‬
‫משום לזיל קד בי רב הוא‪ ,‬וכלאיתא בע״ב‬ ‫לכתבו הר״ח ורש״י הכא‪ ,‬וא״כ צא שין‬
‫משוס שהיה להם ללמוד ולא למלו והוה‬ ‫כלל הלין לרב יהולה אמר שמואל לדן‬
‫חסרון בשגגה‪ ,‬ולא שיך כלל לעוקר כל‬ ‫המשגה מעינן מקצת לבר ולא המצוה‬
‫הגוף מלמל מנעלם לבר ולא כל המף‪ ,‬וק‬ ‫כולה‪ ,‬להוה מלרשא לונעלס לבר ולא כל‬
‫לכאורה משמע מהר״מ עצמו לכתב ללא‬ ‫הגוף‪ ,‬אלא הוה לין מסברא להיה להם‬
‫הוה שגגת הוראה אלא שכחה‪ ,‬משמע להוה‬ ‫ללמוד ולא למלו‪ ,‬וכן איתא להליה בתוס׳‬
‫מסברא ולא מלרשא לונעלס לבר ולא כל‬ ‫ל״ה בלבר‪ ,‬והא לאיצמדך למעוטי כוליה‬
‫הגוף‪ ,‬אך א״כ קשה הר״מ מיניה וביה‬ ‫לכל ולא נסיק משום לצרוקין מודם בו‬
‫ראמאי צריך לרשא לעוקר כל הגוף מונעלם‬ ‫כמו בתו מאנסותו ללית להו ג״ש וכר‪,‬‬
‫לבר תיפוק ליה ללא הוה שגגת הולאה‬ ‫ע״כ‪ .‬הרי להליא בתוס׳ להלין לבעינן לבר‬
‫אלא שכחה‪ ,‬ואין לומר כמו שתי׳ בתוס׳‬ ‫שהצלוקין מודם בו לא שיך כלל לררשא‬
‫לכל מה לבעינן לרשא ללא כל הגוף היינו‬ ‫ללבר ולא כל הגוף‪ ,‬אלא הוה דן מסברא‬
‫לבתו מאנוסתו‪ ,‬וע״ז הביא הר״מ הלרשא‬ ‫כמ״ש בלעת רש״י והר״ס‪.‬‬
‫לונעלם לבר‪ ,‬ובאמת עוקר כל הגוף‬
‫למפורש בחורה מסברא ילעינן ללא הוה‬ ‫אכן עיין ברמב״ס סי״ל ה״א וב׳ וז״ל‬
‫שגגת הוראה‪ ,‬לא״כ מה כתב בה״ב להוה‬ ‫בה״א‪ ,‬בית דן ששגגו והורו לעקור‬
‫כעוקר כל הגוף‪ ,‬למשמע לאזיל על ה״א‬ ‫גוף מגופי התורה ועשו כל העם על פיהם‬
‫ללרשינן מונעלם לבר ולא כל הגוף‪ ,‬והא‬ ‫נ״ל פנוורין וכל אחל ואחל מן העושין‬
‫התם לא הוה מפורש ולא שיך התם מה‬ ‫חייב חטאת קבועה שנאמר ונעלם לבר ולא‬
‫דאמר בה״ב להוה שכחה‪ ,‬וכן ללפי״ז אץ‬ ‫כל הגוף‪ ,‬ע״כ‪ .‬ובה״ב‪ ,‬לעולם אין בית לין‬
‫מעלה מיוחלת בעוקר כל הגוף‪ ,‬והוה‪.‬‬ ‫חייבץ על שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת‬
‫מסברא בכל מר למפורש‪ ,‬בין אי הוה כל‬ ‫בדברים שאינן מפורשים בתורה ומבוארים‬
‫הגוף ובין אי הוה מקצת הגוף‪ ,‬ומה תלה‬ ‫ואח״כ יהיו ב״ל חייבין והעושץ על פיהם‬
‫הר״מ להאי גוונא הוה כעוקר כל הגוף‪,‬‬ ‫פטורין כיצר שגגו והורו שמותר להשתחוות‬
‫למשמע רהוה דץ מיוחד בעוקר כל הגוף‪.‬‬ ‫לע״ז או שמותר להוציא מרשות לרשות‬
‫בשבת או שמושר לנא על שומרת יום מגל‬
‫הד אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה או‬
‫והנה עיין בהמשך הגמ׳ בע״ב בעי רב‬
‫אין ע״ז בתורה או אץ נלה בתורה שעקרו‬
‫יוסף אץ חדשה בשבת מהו מי‬
‫כל הגוף ואץ זו וכיוצא בזו שגגת הוראה‬
‫אמרינן כיון דקא מורו נטלהו מילשא‬ ‫אלא שכחה לפיכך פטודן וכל העושה על‬
‫כביטול מקצת וקיום מקצת למי או דלמא‬ ‫פיהם חייב חטאת בפנ״ע‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫כיון רקא עקדץ ליה לחדשה כל עיקר‬
‫כעקירת גוף למי‪ ,‬ע״כ‪ .‬ולכאורה היה‬ ‫דברי הר״מ בה״ב למדם שאינן‬
‫אפשר לומר דהר״מ בה״ב פסק כהך צד‬ ‫מפורשים בתורה ומבואדם‬
‫בספק למקד כל הגוף‪ ,‬להנך אופנים לה״ב‬ ‫פטודן משוס להוה כעוקר כל הגוף‬
 ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫איתא דהחסרון משום דהיה להם ללמוד ולא‬ ‫הוה כחדשה‪) ,‬עיין המם בדברי הר״ח‬
‫למדו‪ ,‬ולכאורה הך סברא דהיה להם ללמוד‬ ‫וחוס׳ הרא״ש‪ (.‬אכן כלשון הר״מ משמע‬
‫לא שיך לזה דהוה שכחה‪ ,‬והתם משמע‬ ‫ללא הוה עוקר כל הגוף אלא לרינו כעוקר‬
‫כדעת רש״י והר״ח דהחסרון בשגגה‪.‬‬ ‫כל הגוף‪ ,‬ומספרא ללא הוה שגגמ הוראה‬
‫אלא שכחה ולא משום רהוה עוקר כל‬
‫ונראה לומר בביאור הר״מ דבאמת דבד‬ ‫הגוף‪ ,‬וכן מלשון תחילת ההלכה לעולם אין‬
‫רב יהודה אמר שמואל דדבר‬ ‫• ב״ל חייבין על שיורו למול מקצת ולקיים‬
‫שהצדוקין מודים ליכא הוראה דזיל קד בי‬ ‫מקצת כרכדם שאינן מפורשים כתורה‬
‫רב הוא‪ ,‬לאו היינו החסרון דתני דבי רבי‬ ‫ומכוארים וכו׳‪ ,‬משמע להאי גוונא רה״כ‬
‫ישמעאל דהיה להם ללמוד ולא למדו‪ ,‬אלא‬ ‫הוה ביטול מקצת וקיום מקצת‪ ,‬וכל החסרון‬
‫הוה חסרון משוס דהוה שכחה ולא טעות‬ ‫הוא משוס למפורש כתורה‪ ,‬וכלאיתא כגמ׳‬
‫ואזיל על הדרשא דונעלם דבר ולא כל‬ ‫ללכר שהצלוקין מולין כו אין חיוב לזיל קרי‬
‫הגוף‪ .‬ביאור הדבר‪ ,‬דרב יהודה אמר‬ ‫כי רכ הוא‪ ,‬ולא משום להוה עוקר כל‬
‫שמואל ס״ל דהך דינא דבעינן ונעלם דבר‬ ‫הגוף כספק לרפ יוסף‪.‬‬
‫ולא כל הגוף‪ ,‬לא הוה סתם חסרון דעוקר‬
‫גוף שלם ולא מקצת‪ ,‬אלא ס״ל דהוה דין‬
‫והנה כסכרא לכתכ הר״מ ללא הוה שגגת‬
‫בהוראה דבעינן דיורה בדין התורה ולא‬
‫הוראה אלא שכחה‪ ,‬משמע לס״ל‬
‫שיעקור דין התורה‪ ,‬דהוראה פירושה‬
‫להיינו הסכרא לאיתא כגמ׳ כשם ר״י אמר‬
‫דמורה דין בדין התורה ולא שעוקר דין‬
‫שמואל ררכר שהצלקין מולים כו זיל קד כי‬
‫התורה ואומר דאין דין נדה או שבת‬
‫רכ הוא‪ ,‬וכן משמע כפיהמ״ש‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ולא‬
‫דאיתא בתורה‪ ,‬וע״ז אמר רב יהודה אמר‬
‫ס״ל כדעת רש״י והר״ח להסכרא היא ללא‬
‫שמואל דכל דבר שהצדוקין מודים בו לא‬
‫הוה שוגג מעליא וקרוב למזיל‪ ,‬אלא‬
‫הוה הוראה דזיל קד בי רב הוא‪ ,‬היינו דכל‬
‫החסרון להוה שכחה‪ ,‬וכן עיין כפיהמ״ש‬
‫דבר שהוא מפורש בתורה ואפילו הצדוקין‬
‫דהחסרון דזיל קד כי רכ הוא ללא הוה‬
‫מודין בו ואפ״ה הורו בזה‪ ,‬היינו משוס‬
‫מעות אלא שכחה‪ ,‬משמע רכל החילוק הוא‬
‫דשכחו הדין דאיתא בתורה ולא טעו בדין‬
‫אי מעות היא או שכחה‪ ,‬ולא משום דחסר‬
‫התורה‪ ,‬ולכך אפי׳ דלא הוה כל הגוף אלא‬
‫בשגגה דהוה קרוב למזיד‪ ,‬דלגכי שוגג אין‬
‫מקצת‪ ,‬הא מיהא דאיכא בזה החסרון‬
‫נפק״מ אי מעה בדין או שכח‪ ,‬ובכל גוונא‬
‫דאיכא בהוראת כל הגוף דלא הוה הוראה‬
‫מקד שוגג ואין סברא בשכחה דיקד מדד‬
‫אלא עקירה‪ ,‬וה״נ היכא דשכחו הדין ולא‬
‫יותר מטעות‪ ,‬וכן משמע בר״מ דכל‬
‫טעו כדין לא הוה הוראה אלא עקירה‬
‫החסרון להוה שכחה ולא משמע לשכחה‬
‫רשכחו דין התורה ואמרו דאין דין התורה‪.‬‬
‫הוה פחות שוגג מטעות אלא רזה עצמו‬
‫משא״ב הדין דתני דכי רכי ישמעאל‬ ‫החסרון דהוה שכחה‪ ,‬אכן צדך להבין‬
‫דע״ב דהיה להם ללמוד‪ ,‬התם‬ ‫באמת בר״מ מה החסרון להוה שכחה‪ ,‬וכן‬
‫מייד דבאמת כן הורו וטעו בדין ולא‬ ‫תמוה הר״מ מהגמ׳ לקמן בע״ב להתס‬
‫פז‬ ‫מלכים‬ ‫ר׳ ע״א‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫ישמעאל מפני מה אמרו הורו כלכר‬ ‫שכחו‪ ,‬וע״ז אימא לאפ״ה ליכא חיוג משום‬
‫שהצלוקין מולין כו פטורין וכו׳ לא שמיע‬ ‫הוראה לאי מעו נדבר שהצלוקין מודים‬
‫ליה לרב יוסף‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והגה כפשטות הא‬ ‫היינו משוס ללא למדו והוה קרוב למזיל‪,‬‬
‫לכתכ רעל שמואל פליג רכ יוסף וכרייתא‬ ‫אכן ר״י א״ש לא איירי כלל לטעו נלין‬
‫לר׳ ישמעאל לא שמיע ליה‪ ,‬היינו משום‬ ‫ומשום ללא למלו אלא לשכחו‪ ,‬ונאמח‬
‫לשמואל אמורא הוא וסליג עליה‪ ,‬משא״כ‬ ‫לשוגגין גמורים הם לגס שכחה מקרי‬
‫על כרייתא לתנא לכי ר׳ ישמעאל‪ ,‬אכן‬ ‫שוגג‪ ,‬אלא לאזיל על הלרשא לונעלם לנר‬
‫לקצת לוחק ללמה ליה למימר לפליג על‬ ‫לבעינן הוראה להיינו טעות נלין המורה‪,‬‬
‫שמואל‪ ,‬הא כין כה וכה צריך לומר ללא‬ ‫ולכן היכא להורו נרנר שצלוקין מולים נו‬
‫שמע הכרייתא‪ ,‬א״כ ה״נ לא שמע הא‬ ‫ולא משום למזילין הן ללא למלו‪ ,‬אלא‬
‫לשמואל‪ ,‬רלכאורה הא לשמואל היינו‬ ‫לשכחו לא מקרי הוראה והוה כמו עוקר כל‬
‫הכרייתא לר׳ ישמעאל‪ ,‬אכן לפי״מ שכיארנו‬ ‫הגוף ללא הוה הוראה אלא עקירת הלין‪.‬‬
‫כלעת הר״מ לכאמת הרין לריא״ש והלין‬
‫לנרי הרמנ״ם לכל לנר‬ ‫ומבואר‬
‫לתנא לכי ר׳ ישמעאל שני לינים הן‪ ,‬יכול‬
‫שמפורש נתורה אפי׳ בביעול‬
‫להיות רגם תוס׳ הרא״ש ס״ל כלעת הר״מ‪,‬‬
‫כמקצת וקיום נמקצת‪ ,‬להוה כעוקר כל‬
‫וא״כ מלויק היטכ מש״כ לעל ריא״ש פליג‬
‫הגוף‪ ,‬ללא הוה שגגת הוראה אלא הוה‬
‫ר׳ יוסף‪ ,‬משא״כ על ת״ל ר׳ ישמעאל כתכ‬
‫שכחה‪ ,‬וה״נ מנואר נפיהמ״ש לכתנ על‬
‫ללא שמיע ליה‪ ,‬להיינו כמ״ש רש״י‪ ,‬לרכ‬
‫לין המשנה לעוקר כל הגוף‪ ,‬משוס להוה‬
‫יוסף לא איירי כלל מצל החסרון ללכר‬
‫מפורש כתורה והוה שכחה ולא טעוח‪,‬‬
‫להצרוקין מולים להוה חסרון צללי ללא הוי‬
‫משמע לכל החסרון לכל הגוף משום ללא‬
‫שוגג מעליא‪(.‬‬
‫הוה הוראה נלין התורה‪ ,‬אכן אה״נ לגס‬
‫ננתו מאנסותו ללא הוה לנר מפורש‬
‫ע ו ד כענין הנ״ל‪ ,‬הנה ככעיא לרכ יוסף‬ ‫כלאיתא נתוס׳ ולא הוה שכחה‪ ,‬אפ״ה לא‬
‫אין חרישה כשכת אי הוה כעקירה‬ ‫מקרי טעות אלא הוה עקירה‪ ,‬ללא הוה‬
‫לכל הגוף או כביטול מקצת וקיום מקצת‪,‬‬ ‫טעות נלין התורה להא הוה גוף שלם‬
‫עיין ברש״י ל״ה בעי‪ ,‬הכא לא מבעיא ליה‬ ‫נפנ״ע‪ ,‬והוה עוקר לין התורה אפילו אי‬
‫לרב יוסף בלבר שאין הצלוקין מולין בו כלל‬ ‫הוה ע״י טעות ולא ע״י שכחה‪.‬‬
‫אלא בביטול מקצת וקיום מקצת קא מבעיא‬
‫ליה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וכן עיין בתוס׳ ל״ה בעי‪ ,‬לרב‬ ‫) ו ע י י ן כתוס׳ הרא״ש כספק לרכ יוסף‬
‫יוסף מייד משאר אבות מלאכות‪ ,‬אבל‬ ‫וז״ל‪ ,‬וא״ת תיסוק ליה להוה‬
‫בחדשה צלוקין מורץ בו ורב יוסף נמי בעי‬ ‫לכריס שצלוק וכיתוס מולין כו לכתיב‬
‫לבר שאין הצלוקין מודן בו‪ .‬ה ד לללעס‬ ‫כחריש וכקציר חשכות וי״ל ללית ליה לרב‬
‫רש״י וחוס׳ רב יוסף מולה לדן לדא״ש‪,‬‬ ‫יוסף הא לשמואל לאמר אין חייכין על‬
‫אכן עיין בר״ח ובתוכך הרא״ש להביאו כל‬ ‫שיורו כרכר שאין הצלוקין מולין כו‬
‫השקלא וטדא להגמ׳ לעיל בלבד רב‬ ‫וכרייתא למייתי רכ ששת לקמן תנא לכי ר׳‬
 ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬
‫בהדיא‪ ,‬וא״כ ספק דרב יוסף לא משום‬
‫דכתיבי בקרא להדיא‪ ,‬אלא משום דהוה אב‬
‫בפנ״ע‪ ,‬ולא הוה סתירה להדיא לדעת ר״י‬
‫אמר שמואל‪.‬‬
‫בפנ״ע כדמשמע במוס‪ /‬אלא משוס‬
‫א כ ן לכאורה מהא דמקשה הגמ׳ לדברי‬
‫ר״י א״ש מהמשנה דהוה דבר‬
‫שהצדוקין מודין בו‪ ,‬ואיכא בזה שקלי ומריא‬
‫מצד דכתוב להדיא בתורה‪ ,‬משמע דאליבא‬
‫דריא״ש ליכא כלל החסרון דהוה מלאכה‬
‫בפנ״ע‪ ,‬דבשלמא לדעת רש״י והר״ח בדברי‬
‫ר״י א״ש דלא הוה שוגג מעליא‪ ,‬ור״י א״ש‬
‫לא איירי כלל מהדין דמקצת דבר ולא כל‬
‫הגוף‪ ,‬והוה חסרון צדדי בהוראה משום‬
‫ללא שוגגין הן‪ ,‬א״כ דהגמ׳ מתרצת למשנה‬
‫דאיירי דלא כתוב בהדיא‪ ,‬אין ראיה כלל‬
‫לדין דמקצת דבר וכו‪ /‬אכן לדעת הר״מ‬
‫דכל הדין דר״י א״ש הוה על הדין דמקצת‬
‫דבר ולא כל הגוף‪ ,‬דגם מקצת אי כתוב‬
‫להדיא הוה עקירה‪ ,‬א״כ דהגמ׳ מקשה‬
‫מהמשנה דהוה מפורש בתורה‪ ,‬וע״ז כל‬
‫דיון הגמ׳ אי מפורש בתורה אי לאו‪,‬‬
‫משמע בגמ׳ דאליבא דריא״ש ליכא כלל‬
‫חסרון מצד דהוה מלאכה בפנ״ע דמקרי כל‬
‫הגוף‪ ,‬וכל מה דקשה עליו מהמשנה‬
‫במלאכה בפנ״ע הוא משום דמפורש‪ ,‬ובלא‬
‫זה אפילו דהוה מלאכה בפנ״ע ליכא חסרון‬
‫משוס הדין דמקצת דבר ולא כל הגוף‪,‬‬
‫ובפרמ לפי מה שכתב הר״מ בפיה״ש‪,‬‬
‫דהדין דריא״ש אזיל על המשנה‪ ,‬משמע‬
‫דהיינו כל הדין דבעינן מקצת הגוף דרק‬
‫בטעות מקרי הוראה ולא בעקירה‪ ,‬וליכא‬
‫עוד דין מיוחד דכל הגוף‪ ,‬וא״כ ה״נ אב‬
‫מאבות מלאכות דשפיר שיך מעות דאיכא‬
‫בזה הדין הוראה‪ ,‬ודלא כרב יוסף דס״ל‬
‫קרבן‬ ‫מד‬
‫יהודה אמר שמואל לגכי ספק דרב יוסף‪,‬‬
‫עיי״ש‪ .‬משמע דספק דרג יוסף בחרישה‬
‫נשכת אי הוה ככל הגוף או רק כמקצח‪ ,‬לא‬
‫משום דהוה דבר שלם משום דהוה אב‬
‫דכתיבא בהדיא כדברי ריא״ש‪ ,‬וכן מבואר‬
‫להדיא במוס׳ הרא״ש וז״ל‪ ,‬וכיון דשלא‬
‫כדרכה כמוב בהדיא הוי מילתא באפי‬
‫גפשיה כמו חרישה וקצירה וכי אמרו דשלא‬
‫כדרכה שרי גמצא דעקרי איסור ביאה שלא‬
‫כדרכה כדכתי׳ בקרא והו״ל עוקר כל‬
‫הגוף‪ ,‬ע״כ‪ .‬וכן משמע בהמשך דבריו‬
‫עיי״ש‪ .‬א״כ יוצא דאליבא דחוס׳ הרא״ש‬
‫והר״ח‪ ,‬ספק דרב יוסף היינו בגוונא דדינא‬
‫דר״י א״ש‪ ,‬ופליג רב יוסף על מעם‬
‫דריא״ש דזיל קרי בי רב הוא‪ ,‬ורק משום‬
‫דכל דבר שמפורש בתורה אפילו ללא הוה‬
‫כל הגוף‪ ,‬הוה עקירה‪.‬‬
‫א כ ן לכאורה כל מה דשייך לדון ברב יוסף‬
‫אי פליג על דברי ריא״ש או לא פליג‪,‬‬
‫היינו לדעת רש״י והר״ח‪ ,‬דהנועס בדין‬
‫דרב יהודה אמר שמואל דבעינן דבר שאין‬
‫הצדוקין מודין בו‪ ,‬הוא משום דאי הוה דבר‬
‫שהצדוקין מודים בו לא הוה שוגג מעליא‪,‬‬
‫א״כ שפיר אפשר לומר דרב יוסף מודה‬
‫בעצם הדין לרב יהודה אמר שמואל וכל‬
‫הספק מצד מקצת דבר ולא כל הגוף‪ ,‬אכן‬
‫לדעת הרמב״ס דהדין דר״י א״ש הוא‬
‫דבעינן מעות ולא שכחה‪ ,‬דלא מקרי שגגת‬
‫הוראה אלא עקירה‪ ,‬ואזיל על הדין דבעינן‬
‫מקצת דבר ולא כל הגוף‪ ,‬לכאורה ליכא‬
‫למימר דריא״ש ורב יוסף אזלא בחדא‬
‫שימתא‪ .‬ואפילו לדעת התוס׳ לספק דרב‬
‫* יוסף היינו בשאר אבות מלאכות דלא כתיבי‬
‫פט‬ ‫מלכים‬ ‫רף י׳ ע״א‬
‫ו ע י י ן באמה בלח״מ להביא מהקד״ש‪,‬‬
‫מלהגמ׳ רוצה למיפשט בעיא לרב‬
‫יוסף מהמשנה והגמ׳ לושה למיירי בזורק‬
‫ומושיט‪ ,‬ולכך אפילו להוה לשיה טון לבהט‬
‫מוקמינן למשנה כלאיחא בגמ׳ לעיל פשיטא‬
‫נמי בעיא לרב יוסף להר עוקר הגוף‪ ,‬טון‬
‫רהורו לאין חדשה בשבת כיון להויא‬
‫מלאכה באפי נפשה היא הר עקירת כל‬
‫הגוף וכו׳‪ ,‬והקשה עליו הלש״מ להוא‬
‫פושק היפך מהר״מ לבר״מ איתא לאב‬
‫מאבות מלאכות לא הוי עקירה‪ ,‬והוא כותב‬
‫לאיפשיטא לאב מאבות הר עקירה‪.‬‬
‫אל יצא איש ממקומו אבל הזורק או‬
‫א כ ן לכאורה ה ק ד ״ ס למל כלעת הר״ח‬
‫ושוס׳ הרא״ש‪ ,‬רכל הספק היינו‬
‫משוס למפורש בתורה‪ ,‬וכל מה לפשק‬
‫הר״מ לאב מאבות לא הוי עקירה אייד‬
‫בלא מפורש‪ ,‬כלהוכחנו לעיל דבמפורש‬
‫איתא בר״מ להדה ללא הוה הוראה‪ ,‬אלא‬
‫להתם הוה חשרון משוס לאין הצלוקין‬
‫מ ו ד ם בו להוה משרון צללי משוס להיה‬
‫להם ללמוד‪ ,‬כלאיתא בקד״ס לעיל־ התם‬
‫להדא‪ ,‬אך לכאורה הא לכתב לספק לרב‬
‫יוסף איפשטיא לא הוה מ ל ב ד הר״מ‪,‬‬
‫לבר״מ ליכא כלל רמז לזה‪ ,‬להר״מ לא‬
‫מייד כלל באב מפורש אלא משום החסרון‬
‫להוה לבר שאין הצרוקין מ ו ד ם בו‪ ,‬אכן‬
‫נראה להוציא זאת כן מלבד הר״מ‪,‬‬
‫רהר״מ כותב לזורק ומושיט לא הוה כל‬
‫הגוף‪ ,‬משמע ליה לרק בהני משוס דבכלל‬
‫הוצאה נינהו ולא הוה עקירת כל הגוף‬
‫להוצאה‪ ,‬עיין בלשונו‪ ,‬אכן בהורו על כלל‬
‫הוצאה מ ק ד כל הגוף ולא הוה הוראה‪ ,‬לא‬
‫רק משום להוה לבר שהצרוקין מ ו ד ם בו‬
‫אלא גם משום להוה עקירת כל הגוף‪ ,‬הא‬
‫קרבן‬
‫לאיכא לין מיוחל רכל הגוף וע״ז איכא‬
‫השסק באג ממלאכוח שפח‪ ,‬וא״כ יוצא‬
‫אליבא להר״מ לרב יוסף לא אזיל אלינא‬
‫לדא״ש‪ ,‬ואליבא רריא״ש ליכא כלל שסק‬
‫לרב יוסף ואין נפק״מ אי גוף שלם או‬
‫מקצת‪ ,‬וכל מה לבעינן היינו מעוח בליני‬
‫ההורה ולא עקירח לין החורה‪.‬‬
‫ו ל פ י ״ ז מיושב הא להקשו הכס״מ והלח״מ‬
‫על המשך לברי הרמב״ס בה״ב‬
‫וז״ל הר״מ‪ ,‬אבל אם טעו והורו ואמרו‬
‫המוציא מרשות לרשות הוא שחייב שנאמר‬
‫המושיט מותר או שעקרו אב מאבות‬
‫מלאכות והורו שאינה מלאכה ה ד אלו‬
‫חייבין‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והקשו לאב מאבות מלאכות‬
‫הוה בעיא לרב יוסף ולא איסשיטא והוה‬
‫ליה למיפשק לקולא‪ ,‬והנה משמע מרבריהם‬
‫ללמרו בספק ררב יוסף כרעה החוש׳ לכל‬
‫הספק משוס להוה אב בפנ״ע והספק באב‬
‫שאין מפורש בתורה‪ ,‬ולא כמ״ש בסוס׳‬
‫הרא״ש והר״ח להספק משום להוה‬
‫מפורש‪ ,‬להא כל מה רסוסק הר״מ לאב‬
‫מאבוש הוה הוראה אייד באין מפורש‪,‬‬
‫דהא הר״מ כשב לעיל בהדא דאב מפורש‬
‫לא הוה הוראה‪ ,‬אלא להן למלו לגם באב‬
‫מסורש הא ללא הוה הוראה‪ ,‬לא משום‬
‫ל מ ק ד עקירה לכל הגוף מצל להוה אב‬
‫בפנ״ע‪ ,‬וכל מה לאיתא בר״מ לאב מפורש‬
‫לא הוה הוראה היינו משוס חסרון צלד‬
‫להוה לבר שהצלוקין מ ו ד ם בו‪ ,‬אכן באב‬
‫שאינו מפורש רליכא החשרון להוה רבר‬
‫שהצלוקין מ ו ד ם בו‪ ,‬היינו ספק לרבי יושף‬
‫ובזה פסק הר״מ להוה הוראה‪ ,‬ולכך הקשו‬
‫ללא איפשיטא והוה ליה למיפסק לקולא‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫ע׳׳ב‬ ‫דף י‬ ‫קרבן‬ ‫צ‬
‫לומר להיכא לטעו בלבר שלא מפורש הוה‬ ‫מיהא לענין עצם הספק‪ ,‬משמע לס״ל‬
‫הוראה‪ ,‬ולאפוקי אי טעו בלבר מפורש לא‬ ‫לקרי״ס דהספק משוס למפורש בחורה‬
‫הוה בכלל הוראה רהוה שכחה והוה עקירה‬ ‫כראיתא גר״ח ובסוס׳ הרא״ש‪ ,‬וע״ז כתב‬
‫ולא שגגת הוראה‪ ,‬ולא משום רהוה אב‬ ‫לאיפשימא להוה עקירה מללחי בגמ׳‬
‫בפנ״ע‪ ,‬והוה באמת המשך לתחילת לברי‬ ‫לאיירי המשנה בזורק‪ ,‬אכן באב שאין‬
‫הר״מ‪ ,‬וכן מה רממשיך הר״מ ראנ מאבות‬ ‫מפורש ליכא כלל צר רהוה עקירה ושפיר‬
‫הוה הוראה היינו משום ללא מפורש כמו‬ ‫כתב הר״מ לאב מאבות לא הוי עקירה‬
‫למוכח רמיירי נאין מפורש‪ ,‬וכל רלא‬ ‫והוה הוראה‪ ,‬רהר״מ איירי באב שאין‬
‫מפורש לא הוה עקירה ואין נפק״מ אי‬ ‫מפורש בתורה‪.‬‬
‫הוה אנ נפנ״ע‪ ,‬כל לטעו בדין התורה הוה‬
‫הוראה לחייג פר‪.‬‬ ‫א כ ן לפי מש״כ בלעת הר״מ רריא״ש‬
‫פליג על רב יוסף‪ ,‬ואליבא רר״י‬
‫ו ל פ י ״ ז מיושג נמי מה להקשה הלח״מ‬
‫א״ש ליכא כלל ספק ואין נפק״מ כלל בין‬
‫אמאי לא להניא הר״מ ספק לר׳‬
‫כל הגוף למקצת‪ ,‬וכל החסרון לכל הגוף‬
‫זירא אין שנת נשניעית‪ ,‬לכל ספק לרני‬
‫רהוה עקירה ולא שגגת הוראה‪ ,‬וה״ה‬
‫זירא אי הוה כל הגוף או מקצת‪ ,‬והוה‬
‫במקצת אי הוה שכחה ולא הוה שגגת‬
‫המשך לרנרי רנ יוסף‪ ,‬וכן עיין נתוס׳‬
‫הוראה‪ ,‬א״כ שפיר מובן אמאי פסק הר״מ‬
‫הרא״ש להוה נאת״ל לחרישה נשנת הוה‬
‫בספק לרב יוסף הן ללעת התוס׳ להספק‬
‫עוקר כל הגוף‪ ,‬א״כ לר״מ ליכא כלל הספק‬
‫באב שאין מפורש פסק ללא הוה עקירה‬
‫רלר״מ אין רין כלל נעוקר כל הגוף או‬
‫והוה הוראה‪ ,‬והן לרעת תוס׳ הרא״ש‬
‫מקצת‪ ,‬וכל הרין אי שוגג נהוראה או עוקר‬
‫והר״ח להספק באב מפורש פסק רלא הוה‬
‫רץ התורה כרעת ריא״ש רהר״מ פסק‬
‫הוראה והוה עקירה‪ ,‬והיינו משום לפסק‬
‫כוותיה‪ ,‬ולו״ק‪.‬‬
‫כריא״ש לאין לין כלל רכל הגוף‪ ,‬וכל מה‬
‫דף ד׳ ע״ב‬ ‫לבעינן ליהיה טעות להיינו שגגת הוראה‬
‫מ ש נ ה הורו נ״ל ויזע א׳ מהן שטעו‬ ‫ולא שכחה להוה עקירה‪ ,‬ולכך במפורש‬
‫ואמר להן טועין אתם וכו׳ ה״ז‬ ‫הוה שכחה ועקירה ואין מפורש לא הוה‬
‫פטור‪ ,‬צריך להנץ מאי שנא הכא נהוראה‪,‬‬ ‫עקירה רהוה טעות ברין התורה‪ ,‬וליכא כלל‬
‫מכל לין ב״ל לאי מיעוט חולקים איכא לין‬ ‫קושית הכס״מ והלח״מ אמאי לא פסק‬
‫רובו ככולו‪ ,‬ועיין באמת בתוס׳ הרא״ש‬ ‫לקולא בספק ררב יוסף רלא איפשטא‪,‬‬
‫בשם רש״י‪ ,‬לסתס משנה כר״י ללעיל‬ ‫ולפי״ז הא לכתב הר״מ למושיט וזורק הוה‬
‫ואע״ג ראיחותב‪ ,‬אכן ברש״י ליכא למימר‬ ‫הוראה‪ ,‬משום לטעו נמה שנאמר אל יצא‬
‫ה ט לעיין נרש״י ל״ה או שלא להניא‬ ‫איש ממקומו ללא איירי במושיט וזורק‪,‬‬
‫ררשא למסקגא רגמ׳ אחרי לאיתותנ ל״י‪,‬‬ ‫ליכא לדייק כמו הקרי״ס למשמע לאי‬
‫ועיין לעיל נאריכות מה רניארנו נזה נרעת‬ ‫הורה על כלל הוצאה הוה עקירת כל הגוף‬
‫רש״י ותוס׳‪.‬‬ ‫'באב מפורש‪ ,‬לאלרבה כל מה לבא הר״מ‬
‫צא‬ ‫מלכים‬ ‫ע׳׳ב‬
‫א כ ן עיין לעיל לף ג׳ ע״ג‪ ,‬לניארנו לעת‬
‫התוס׳ והירולשמי נהא לאין מעכג‬
‫המנץ‪ ,‬רלכאורה ממוה הוא‪ ,‬לעלת ישראל‬
‫היינו סנה״ג ואי ליכא כל המנץ לא הוה‬
‫סנה״ג‪ ,‬וכתבנו להכא איכא ד ן רונו ככולו‬
‫אפילו בלא ישבו כולם‪ ,‬וגם היכא דשבו רק‬
‫רוב משנה״ג מ ק ד עלת ישראל ושגי שרק‬
‫הן יורו‪ ,‬עיי״ש‪ .‬א״כ לפי״ז שפיר מובן‬
‫שוס׳ והירושלמי אמאי בא׳ מהן גר או‬
‫ממזר לא הוה הוראה אפי׳ ללא מעכב‬
‫המנץ‪ ,‬לכל מה ללא מעכב המנץ היינו‬
‫היכא לאיכא סנה״ג ובהט מועיל אפילו‬
‫ללא ישבו כולם בהוראה מלין רובו ככולו‪,‬‬
‫רגם על רוב משנה״ג איכא שם שנה״ג‪,‬‬
‫ושפיר מיקרו עלת ישראל‪ ,‬משא״כ היכא‬
‫ללא היה שם כלל סנה״ג לבעינן להוראה‪,‬‬
‫להיה א׳ מהן גר וכו‪ /‬לא שייך כלל ד ן‬
‫רובו ככולו‪ ,‬לליכא כלל סנה״ג לבעינן לגבי‬
‫הוראה‪.‬‬
‫ירושלמי וז״ל‪ ,‬ר׳ חנינא ור׳ מונא חר אמר‬
‫גט׳ או שלא היה מוסלא של ב״ל שם מנלן‬
‫אמר רב ששת וכן תנא לבי רבי‬
‫ימשעאל מסני מה אמרו הורו בלבר‬
‫שהצלוקין מודם בו פנוורין מפני שהיה‬
‫להם ללמוד ולא למדו לא היה מופלא של‬
‫ב״ל שם נמי פנוודן שהיה להם ללמוד ולא‬
‫למלו‪ ,‬ע״כ‪ .‬והנה ללעת התוס׳ מובן הגמי‪,‬‬
‫להא אפילו אי נאמר להלין מופלא של ב״ל‬
‫לבעינן בסנה״ג‪ ,‬היינו למופלא של ב״ל‬
‫הוא מלין סנה״ג‪ ,‬ואי ליכא למופלא של‬
‫ב״ל אפילו איכא ע״א בסנהלדן לא הוה‬
‫סנה״ג בלא המופלא‪ ,‬אפ״ה הכא בעינן‬
‫סברא מיוחלת לבעינן מופלא של ב״ל‪,‬‬
‫להכא בהוראה לא בעינן כלל כל הסנה״ג‬
‫ואפי׳ אי ליכא כולם הוה הוראה‪ ,‬אפ״ה‬
‫דף י׳‬ ‫קרבן‬
‫ת ו ס ׳ ל״ה או‪ ,‬ובח״כ מוסיף נמי אס אמר‬
‫א׳ איני יולע לכמאן רלימא למיא‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬וצריך להבין מה הביא מהתו״כ‪ ,‬הא‬
‫החוס׳ ס״ל לאין מעכב אי לא היה א׳ מן‬
‫המנץ‪ ,‬אכן נראה להסוס׳ מביא ראיה‬
‫מהסו״כ למשנה‪ ,‬למהא להסו״כ מוסיף‬
‫איני יולע לכמאן ללישא‪ ,‬ובמשנה לישא רק‬
‫נוועין אשם‪ ,‬משמע להמשנה ס״ל לאיני‬
‫יולע הוה הוראה אפילו לכמאן ללישא לאין‬
‫המנץ מעכב‪ ,‬ועיין לעיל מש״כ לבאמש‬
‫הסו״כ היינו כמסקנא לגמי לעיל לף ג׳‬
‫ע״ב לבעינן כולם בהוראה‪) ,‬לא כמו‬
‫למשמע בסוס׳ לליסא למסקנא להנמ׳‬
‫השם‪ ,‬עיין בהגהה בשוש׳‪ (.‬ולכך באינו יולע‬
‫לכמאן לליסא מעכב‪.‬‬
‫תופי ל״ה אמל מהן גר או ממזר‪,‬‬
‫בירושלמי שעברו ומנהו למי שאין‬
‫ראוי להוראה נעשה כאבן‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ועיין‬
‫בתוך שבעים ושרנא אמר שוץ לשבעים מן‬
‫לאמר חוץ לשבעים ניחא ומן לאמר בתוך‬
‫ע׳ הא חוץ לשבעים לא מכיון שאינו ראר‬
‫להוראה נעשה כאבן‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ה ד לאימא‬
‫בירושלמי ללמ״ל לנעשה כאבן הא ללא‬
‫הוה הוראה בא׳ מהן גר או ממזר משום‬
‫לחסר במכין הסנהלדן ומעכב‪ ,‬ולכך ביותר‬
‫מע׳ אין חסרון אי היה א׳ מהן אין ראר‬
‫להוראה‪ ,‬ולכאורה הוה סתירה לרנד התוס׳‬
‫בל״ה הקולם לס״ל לאין מעכב המכין‪,‬‬
‫ובאמת לגם הירושלמי עצמו חמוה‪ ,‬לאיתא‬
‫בירושלמי על לין לא היה שם מופלא של‬
‫ב״ל שם וז״ל‪ ,‬מחכיכא כרבי לרבי אמר לך‬
‫אץ מעכב אלא מופלא של ג״ל בלבל‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫והיינו כמו התוס׳ לאין מעכג המכין‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫ג׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫מחשבון הסנהדרין‪ ,‬ואח״כ כמב ולפי״ז‬ ‫מופלא של כ״ד מענג דהיה להס ללמוד‬
‫אתיא המשנה דהוריות כרבי יהודה‪,‬‬ ‫ולא למדו‪ ,‬אכן לדעת רש״י דנעמן כל‬
‫ולכאורה דברי התוס׳ תמוהים‪ ,‬דמזה דכתב‬ ‫הסנה״ג כהוראה יש לעיין נזה‪ ,‬דלכאורה‬
‫דאתיא המשנה כרבי יהולה‪ ,‬משמע לילע‬ ‫אפילו אי לא היה המופלא מן המנץ‪ ,‬ואיכא‬
‫הפלוגתא דרבי יהודה וחכמים‪ ,‬דלרבי‬ ‫ע״א גס כלא המופלא הא מיהא דהמופלא‬
‫יהודה המופלא לא הוה ממנין הסנהדרין‬ ‫הוא מדין הסנה״ג‪ ,‬וכעינן כרין סנהדרין‬
‫ולחכמים הוה מהמנין‪ ,‬וא״כ מה מוכיח‬ ‫המופלא של ב״ד‪ ,‬לא רק משוס דהוא א׳‬
‫במחילה מהמשנה דלא הוה המופלא‬ ‫מן המנץ‪ ,‬וא״כ למאי צריך הטעם דהיה‬
‫מחשבון הסנהדרין‪ ,‬הא מליא בפלוגתא‬ ‫להס ללמוד‪ ,‬ולכאורה משוס הך גרידא‬
‫דחכמיס ורבי יהודה‪ ,‬והוה ליה למימר‬ ‫דכעינן סנה״ג כהוראה כעינן נמי למופלא‬
‫בתחילה דמהשנה בהוריות אתיא כרבי‬ ‫אפילו דלא היה ממנין הסנה״ג‪.‬‬
‫יהודה דלא הוה ממנץ הסנהדרין‪ ,‬ומלשונו‬
‫ו ע י י ן כסוס׳ כסנהדרין רף ט״ז עמ״כ‬
‫משמע דההכרח מהמשנה דלאו מחשבון‬
‫ל״ה אחד וז״ל‪ ,‬ונראה לפרש לאחד‬
‫הסנהדרין‪ ,‬לא שיך לפלוגמא דרבי יהודה‬
‫ממונה על כולם הוא מופלא של כ״ל וכו׳‬
‫וחכמים‪ ,‬ואיכא הכרח מהמשנה דהמופלא‬
‫ונראה דלא היה מחשבון סנהדרין מלקאמר‬
‫לאו מהחשבון‪ ,‬אלא דהמשנה אתיא אליבא‬
‫כפ״ק להורית אההיא לחנן הורו כ״ד וידע‬
‫דרבי יהודה דהמופלא לאו מן המנץ‪ ,‬ולא‬
‫א׳ מהן שטעו וכו׳ או שלא היה מופלא של‬
‫שיך כלל למה דהוכיח בתחילה דהמופלא‬
‫כ״ד שם פטור ומפרש כגמ׳ לפי שהיה‬
‫לאו מהחשבון‪ ,‬והוה דבר בפנ״ע‪ ,‬ועוד יש‬
‫להם שילמדו ואי הוה ממשכון מאי איריא‬
‫לעיין בלשונו מדקאמר בפ״ק דהוריות‬
‫מופלא אפילו אחד מן האחרים נמי כדאמר‬
‫אההיא דתנן וכו׳ ומפרש ‪3‬גמ׳ לפי שהיה‬
‫המם לעיל מיניה ה״ק רחמנא אי אימא‬
‫להם ללמזל‪ ,‬משמע דכל הראיה מהגמי‪,‬‬
‫לכולי סנהדרין הוי הוראה ואי לאו לא הוי‬
‫ולכאורה אמאי צריך לראיה מהגמ׳‪ ,‬הא‬
‫הוראה ולפי זה אמיא ההיא דהוריוס כרכי‬
‫מהמשנה גרידא איכא ראיה י מהא דרק‬
‫יהולה‪ ,‬ע״כ‪ .‬ה ד לס״ל למוס׳ המם כדעמ‬
‫הוה‬ ‫משמע דלא‬ ‫מעכב‪,‬‬ ‫המופלא‬
‫רש״י הכא‪ ,‬לאימא למסקנא לגמי לעיל‬
‫מהסנהדרין‪ ,‬דאי הוה מסנהדרין אפילו אחד‬
‫לבעינן בהוראה כל הסנה״ג‪ ,‬וצדן לומר‬
‫האחרים‪ ,‬כדמוכיח מהגמ׳ לעיל דבעינן‬
‫דהמופלא לאו מחשבון הסנהדרין‪ ,‬אלא‬
‫כולם בהוראה‪.‬‬
‫ללתוס׳ אתיא כ ת י יהולה לס״ל לסנה״ג‬
‫הוה שבעים והמופלא לאו ממנין הסנהלרין‪,‬‬
‫א כ ן נראה דהכרח התוס׳ מהגמ׳ לא הוה‬ ‫אכן ברש״י משמע להוה אליבא לחכמים‬
‫כלל אי המופלא הוה מן המנין או‬ ‫דס״ל דסנה״ג הוה ע״א‪ ,‬אלא מצטרך א׳‬
‫לאו‪ ,‬והיה ברור לתוס׳ להמשגה לא אייד‬ ‫לצאת ומינו אחר במקומו‪ ,‬עיין ברש״י‪.‬‬
‫דהמופלא מן המנין‪ ,‬וכמו דכתב דאתיא‬
‫כר״י דהמופלא הוא חון משבעים‪ ,‬ולא רצה‬ ‫בתוס׳ התם יש לעיין‪ ,‬דבתחילה‬ ‫והנה‬
‫ללמול כרש״י להמשגה אייד למינו אחר‪,‬‬ ‫מוכיח מהמשנה דהמופלא לא הוה‬

‫צג‬ ‫מלכים‬ ‫ר׳ ע״ב‬
‫והמשנה אייד דהיה בסנה״ג יומר מע״א‬
‫ולכך אפילו דלא היה שם המופלא איכא‬
‫סנה״ג גס בלא המופלא לאיכא ע״א‪,‬‬
‫משא״כ המוס׳ ס״ל להמשנה אייד בסנה״ג‬
‫הרגיל אלא לאחיא אליבא לרבי יהולה‬
‫להמופלא לאו ממנץ הסנהלרין‪.‬‬
‫א כ ן עיין במו״כ להובא במוס׳ לעיל וז״ל‪,‬‬
‫לא היה מופלא של ב״ר שם או אמר‬
‫׳‬
‫אחל מהם איני יורע או שאמר להם טועים‬
‫אמס יכול יהיו חייבין מ״ל עלח ישראל ישגו‬
‫עד שיורו כולם‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והנה בחו״כ מוכרח‬
‫להלין לא היה שם מופלא של ב״ל מייד‬
‫ללא היה מן המנין‪ ,‬מהא לכתב לא׳ מהן‬
‫אמר איני יולע להוה כמאן לליתא והוה‬
‫חסרון במנין הסנהלרין‪ ,‬א״כ החסרון של‬
‫מופלא לא הוה חסרון במנין‪) ,‬ועיין לעיל‬
‫לזה מה להתוס׳ הביא ראיה רהמשנה לא‬
‫ס״ל לבעינן כל הסנה״ג בהוראה‪ ,‬מהא‬
‫ללא כתוב במשנה איני יולע כמו בתו״כ‪,‬‬
‫אלא להתו״כ היינו כמו מסקנא לגמי לעיל‬
‫כמו אליבא לרש״י‪ ,‬עיי״ש‪ (.‬ו ה ד איתא נמי‬
‫במלבי״ם דהביא הירושלמי דמתניתץ היינו‬
‫רבי לאין מעכב אלא מופלא של ב״ד‪,‬‬
‫ובתו״כ גם אס אחל ללא מופלא מעכב‬
‫דגם איני יודע מעכב וכ״ש באינו שם‪ ,‬וחי׳‬
‫לסתם סיפרא רבי יהולה להמופלא אינו מן‬
‫המנין ומעכב אפילו לאינו מן המנין‪.‬‬
‫הסנה״ג ולא משוב חלק מהסנה״ג ואינו‬
‫ו ה נ ה התו״כ הביא הלרשא לעלת ישראל‬
‫על שיורו כולם גס לאיני יולע וגם‬
‫ללא היה שם מופלא של ב״ל‪ ,‬לא כמו‬
‫לאיתא בגמ׳ להטעם משוס להיה להם‬
‫ללמוד‪ ,‬משמע לס״ל לתו״כ לא כמו למוטח‬
‫התוס׳ בסנהלדן מהגמ׳ הכא דהמופלא‬
‫אינו מחשבון הסנהלדן‪ ,‬אלא התו״כ ס״ל‬
‫!‬
‫דף‬ ‫קרבן‬
‫אלא לאיירי בסנה״ג ככל פעם לאיכא ע״א‬
‫אלא אתיא כרכי יהולה להמופלא לאו מן‬
‫המנץ‪ ,‬וכל מה להוכיח מהגמ׳ היינו‬
‫להמופלא לא חשוב מהסנהלרץ ולא הוה‬
‫מלין הסנה״ג‪ ,‬מהא לאימא בגמ׳ להנועס‬
‫ללא היה מופלא של ג״ל שם משום שהיה‬
‫להם ללמוד‪ ,‬ולכאו׳ אי המופלא הוה מלין‬
‫סנה״ג לא נעינן להאי מעם‪ ,‬ומיפוק ליה‬
‫משוס לנעינן להוראה סנה״ג כלאיתא נגמ‬
‫לעיל‪ ,‬ומשום זה גרידא לא היה שם‬
‫המופלא לא הוה הוראה אפילו ללא היה מן‬
‫המנץ‪ ,‬אלא ע״כ להמופלא לאו מחשנון‬
‫הסנה״ג‪ ,‬ולא בעינן מלין הסנה״ג מופלא‪,‬‬
‫וכל הטעם להמשנה הוא רק משום להיה‬
‫להם ללמוד ולכך לא הוה הוראה‪ ,‬ובאמת‬
‫רלזה אין הכרח מהמשנה‪ ,‬ורק מהגמ׳‬
‫למביאה הטעם משום להיה להם ללמול‪.‬‬
‫ו ה כ י נמי איתא בתוס׳ סוכה דף נ״א ע״ב‬
‫ל״ה והיו‪ ,‬לאיתא בגמ׳ התם בשם‬
‫רבי יהולה להיו ע״א קתרראות מ ג ל ע״א‬
‫של סנה״ג‪ ,‬וכתבו בתוס׳ לצ״ל לא׳ היה‬
‫למופלא של ב״ל ואינו מחשבון הסנה״ג‪,‬‬
‫לאי מחשבון הסנה״ג והוה מלין הסנה״ג‬
‫קשיא לרבי יהולה אלרבי יהולה‪ ,‬לס״ל‬
‫בפ״ק לסנהלרין לסנה״ג הוא של ע׳ ולא‬
‫ע״א‪ ,‬אלא ע״כ להמופלא לא הוה מחשבון‬
‫מלין הסנה״ג‪ ,‬וא״כ ה״נ לרש״י לס״ל‬
‫להמשנה אתיא כחכמים‪ ,‬ובעינן ע״א‬
‫לסנה״ג הא מיהא להמופלא לא הוה מ ד ן‬
‫הסנה״ג‪ ,‬וכל הטעם ללא הוה הוראה בלא‬
‫היה שם מופלא ש״ב הוא משום להיה להס‬
‫ללמוד‪ ,‬אלא דרש״י ס״ל להמשנה אתיא‬
‫אליבא דחכמים דבעינן לסנה״ג ע״א‪,‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ד׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫צד‬
‫לפרוקי אי מהתם הו״א הני מילי דבעינן‬ ‫דהמופלא הוה מדין הסנהדרין‪ ,‬ואותה‬
‫דומין לן בדני נפשות וכיוצא בהן אבל‬ ‫דרשא דאיני יודע דלאו הוראה היא משוס‬
‫דהוראה היא אע״ג דלא דמו קמ״ל ג״ש‪,‬‬ ‫דלא הורו כולם וחסר ממנין הסנהדרין‪,‬‬
‫עכ״ל‪.‬‬ ‫מהך דרשא ילפינן נמי למופלא אפילו דאינו‬
‫מן המנץ‪ ,‬הא מיהא דהוא מחשבון‬
‫ו ע י י ן ברש״י דהרגיש בקושית הר״ח ד״ה‬
‫הסנהדרין והוא מדין הסנה״ג ובלא מופלא‬
‫אמר רב חסדא וז״ל‪ ,‬ה״נ בעינן‬
‫לא הוה סנה״ג‪ ,‬ומונח דאליבא דרבי יהודה‬
‫דסגהדרין דעלמא ליהוו ראוין להוראה‬
‫נמי דס״ל‪ ,‬דהמופלא אינו מן המנין אפ״ה‬
‫והואיל ומציגו דעדה האמורה כאן כולן‬
‫בלא מופלא לא הוה סנה״ג‪ ,‬דהא סתס‬
‫ראויים להוראה שמעינן מינה נמי דהיינו‬
‫סיפרא רבי יהודה‪ ,‬ולכאורה אליבא דר״י אי‬
‫סגה״ג דתניא בתו״כ עדת ישראל עדה‬
‫היה המנין ע׳ וא׳ מהן מופלא שפיר הוה‬
‫המיוחדת לכל ישראל ואיזו זו סנהדרין‬
‫סנה״ג‪ ,‬ולא בעינן דהמופלא יהיה חוץ מן‬
‫גדולה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי דכתב רש״י דכל מה‬
‫המנין‪ ,‬אכן היכא דהוא חוץ מן המנין ובע׳‬
‫דילפינן דעדת ישראל היינו סגה״ג‪ ,‬הוה רק‬
‫ליכא מופלא‪ ,‬בלא המופלא ליכא סנה״ג‪,‬‬
‫אחר הלימוד מהכא דבעינן דכולן ראוץ‬
‫ולתו״כ לא בעינן טעם מיוחד דהיה להם‬
‫להוראה‪ ,‬ומיושב קושיית הר״ח‪.‬‬
‫ללמוד‪ ,‬אלא מזה עצמו דבעינן דין הסנה״ג‬
‫ו ד ב ר י רש״י מבוארים בתו״כ וז״ל‪ ,‬עדת‬ ‫גס בהוראה ה״ה נמי דבעינן המופלא‪.‬‬
‫ישראל יכול בעדה הכתוב מדבר‬
‫ת״ל כאן עדה ולהלן נאמר עדה מה עדה‬ ‫ו ע י י ן באמת ברמב״ם דלא הביא כלל הך‬
‫אמורה להלן ב״ד אף כאן ב״ד או מה עדה‬ ‫גמ ׳ דהמופלא מעכב משום דהיה‬
‫אמורה להלן כ״ג אף כאן בכ״ג ת״ל עדת‬ ‫להם ללמוד ולא למדו‪ ,‬ויכול להיות‬
‫ישראל העדה המיוחדת שבישראל ואחו זו‬ ‫דהרמב״ס ס״ל כהתו״כ‪ ,‬ולכן לא הביא‬
‫סנה״ג היושבת בלשכת הגזית‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ה ד‬ ‫טעם הגמ׳ כלל‪ ,‬דנכלל מהא דבעינן שיורו‬
‫דאיתא בתו״כ יכל מה דלפינן מעדת‬ ‫כל הסנהדרין וכן משמע בפיהמ״ש‪ ,‬דלא‬
‫ישראל דהיינו סנה״ג‪ ,‬היינו א ח ד דילפינן‬ ‫הביא הטעם דהיה להם ללמוד‪.‬‬
‫מדיני נפשות דעדה היינו ב״ד‪ ,‬ולכך עדת‬ ‫ג ט ׳ נאמר שם עדה ונאמר כאן עדה עד‬
‫ישראל היינו ב״ד דכל ישראל דהיינו סנה״ג‪,‬‬ ‫שיהיו כולן ראוין להוראה‪ .‬והתם מנלן‬
‫והן הן ד ב ד רש״י‪.‬‬ ‫דאמר רב חסדא דאמר קרא והתיצבו שם‬
‫ע מ ן בדומין לן וכר‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫א ך עיין ברמב״ס פי״ג ה״א וז״ל‪ ,‬ומנין‬
‫שאין הכתוב מדבר אלא בב״ד הגדול‬ ‫ע י י ן בר״ח וז״ל‪ ,‬ואי קשיא לן לרב חסדא‬
‫שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וגו׳ ומנין‬ ‫דגמר ממשה מכדי כיון דקיי״ל דהאי‬
‫שער שיהיו כולן ראוין להוראה שנאמר ואם‬ ‫עדת ישראל בב״ד הגדול קא מייד‬
‫מעיני העדה עד שיהו להם כעינים ולהלן‬ ‫כדמפרש בסיפא לישתוק קרא מיניה הוא‬
‫הוא אומר ושפטו העדה מה עדה האמורה‬ ‫גופיה לגמר ממשה ואמאי גמיר מסנהדרין‬
‫בדיני נפשות כולן ראוין להוראה אף עדה‬ ‫קטנה דאיהי גופה ממשה גמרא איכא‬ ‫‪.‬‬
‫צה‬ ‫מלכים‬ ‫דף ד׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬
‫הדרשא מדיני נפשות‪ ,‬ואתי שפיר הרמכ״ם‬ ‫האמורה כשגגה זו עד שיהיו כולן ראוין‬
‫דאע״ג דידעינן דעדת ישראל היינו כ״ד‬ ‫להוראה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי רהכיא הר״מ קורס‬
‫הגדול‪ ,‬עדין בעינן לילף מליני נפשות לעל‬ ‫הדרשא דעדח ישראל היינו כ״ד הגדול‪,‬‬
‫שיהיו כולן ראוין להוראה לגכי זקן שאין‬ ‫ואפ״ה צריך דרשא מדיני נפשות דעד‬
‫ראוי כנים‪ ,‬כמו דיני נפשות דאין כשר זקן‬ ‫שיהיו כולן ראוין להוראה‪ ,‬ולכאורה אי ככר‬
‫שאין ראוי לכנים‪.‬‬ ‫ידעינן דהיינו כ״ד הגדול תו לא כעינן‬
‫דרשא שיהיו כולן ראוין להוראה‪ ,‬דכלא זה‬
‫ו ה נ ה עיין כפיהמ״ש להר״מ וז״ל‪ ,‬וזקן‬ ‫לא הוה כ״ד הגדול כדילפינן ממשה‪ ,‬כמו‬
‫שלא ראה בניס אינו כשר לדיני‬ ‫דהקשה הר״ח‪.‬‬
‫נפשות לפי שהוא אכזד ולא ירחם על בני‬
‫אדם לפי שאינו יודע אהבת הבנים ואנו‬
‫ו נ ר א ה ככיאור הר״מ‪ ,‬דהנה כל מה‬
‫צריכין להסכמת כולם על ההוראה שנאמר‬
‫דילפינן ממשה היינו דכעיגן‬
‫ואם כל עדת ישראל ישגו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬צדך‬
‫מיוחסין‪ ,‬ולכך גר או ממזר לא הוה‬
‫להבין אמאי הביא דרשא דכל עדת ישראל‬
‫מסנה״ג‪ ,‬אכן הדין דזקן שאין ראוי לכנים‬
‫ישגו ולא דרשא דגמי דלפינן מדני נפשות‬
‫לא ילפינן ממשה והוה חסרון צדדי כדיני‬
‫עד שיהו כולן ראוין להרואה‪ ,‬אכן לפמש״כ‬
‫נפשות‪ ,‬עיין כפיהמ״ש הכא וכרמכ״ם‬
‫מבואר הימב‪ ,‬דהנה עיין לעיל מה דביארנו‬
‫סנהדדן פ״כ ה״ג‪ ,‬דהחסרון דזקן שלא‬
‫בדעת חוס׳ והירושלמי רס״ל דלא מעכב כל‬
‫ראה כנים הוא משום דאינו רחמני דיש כהן‬
‫המנין‪ ,‬ואפ״ה לגבי גר או ממזר אפילו דלא‬
‫אכזריות‪ ,‬ועיין כקרי״ס התם משום דכתיכ‬
‫מעכב אלא נעשה כאבן‪ ,‬אפ״ה אי בתוך‬
‫כמסית לא תחמול עליו משמע דככל דיני‬
‫שבעים וחסר מהמנין לא הוה הוראה‪,‬‬
‫נפשות כעינן רחמני‪ ,‬והכי איתא להדיא‬
‫וכתבנו דכל מה דלא מעכב כל המנץ היינו‬
‫כפיהמ״ש הכא‪ ,‬וא״כ כל החסרון דזקן הוה‬
‫מדין רובו ככולו‪ ,‬דגם רוב מעדת ישראל‬
‫מיקרו עדת ישראל וסגי דיורו רוב מעדת‬ ‫כדיני נפשות‪ ,‬אכן כעצם הסנה״ג מקרי‬
‫ישראל‪ ,‬אכן אי ליכא כלל סנה״ג דבעינן‬ ‫סנה״ג אפילו א׳ זקן שלא ראה כניס‪,‬‬
‫להוראה וא׳ מהסנה״ג הוא גר או ממזר‬ ‫וכאמת דהכי מוכרח כרמכ״ם‪ ,‬דלגכי מסית‬
‫לא שיך כלל דין רובו ככולו‪ ,‬דליכא כלל‬ ‫איתא להדיא כרמכ״ם פי״א ה״ה שם‪,‬‬
‫סנה״ג דנאמר רובו ככולו‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫דכשדם הנך דפסולים משום אסדות‪,‬‬
‫וכרור דגם לגכי מסית בעינן סנהדרין דהוה‬
‫ו נ ר א ה רהך חסרון לא שיך רק לגבי גר‬ ‫דיני נפשות‪ ,‬ה ד דכדין סנהדדן כשר גם‬
‫או ממזר דהוה חסרון בסנהדדן‪,‬‬ ‫זקן שלא ראה כנים‪ ,‬ורק דכדני נפשות אין‬
‫משא״כ לגבי ה ד ן דזקן דהוה דין פרמי‬ ‫כשר משוס דאינו רחמני‪ ,‬ולפי״ז לכאורה כל‬
‫בדיני נפשות ליכא הך חסרון‪ ,‬דהיינו אפילו‬ ‫קושיס הר״ח דנילף הכא ממשה כמו‬
‫דלפינן להוראה מדני נפשות דגם בהוראה‬ ‫דילפנין סנהדדן קטנה ממשה היינו רק על‬
‫בעינן ראוי כמו בדני נפשות וזקן אין כשר‬ ‫הדין דמיוחסין‪ ,‬אכן על דין זקן שלא ראה‬
‫להוראה‪ ,‬הא מיהא דרק לגבי אלו דישבו‬ ‫כנים ליכא למילף ממשה ושפיר כעינן‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫בעינן כולם שיהיו מיוחסים‪ ,‬דבלא זה לא‬
‫הוה כלל סנה״ג כמו ללעת תוס׳‬
‫והירושלמי‪ ,‬ורק לדן זקן הביא ה ן לרשא‪,‬‬
‫למלרשא לעלה עלה לבעינן ראוין להוראה‬
‫כמו בליני נפשות לא היה חסרון בזקן רק‬
‫אי היה בהוראה ממש‪ ,‬משא״כ אי רק היה‬
‫בכלל הסנה״ג‪ ,‬ולזה הביא הלרשא לכל עלח‬
‫ישראל לבעינן כל הסנה״ג בהוראה‪ ,‬וא״כ‬
‫שסיר דבכל גוונא איכא חסרון בהיה א׳‬
‫מהן זקן שאין ראוי לבנים‪.‬‬
‫ר מ ב ״ ם פי״ג ה״א ומנין שעל שיהיו כולן‬
‫ראוין להוראה שנאמר ואם מעיני‬
‫העלה על שיהיו להם כעינים ולהלן הוא‬
‫אומר ושפטו העלה מה עלה האמורה‬
‫בדני נפשות כולן ראוין להוראה אף עלה‬
‫האמורה בשגגה זו על שיהיו כולן ראוין‬
‫להוראה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬צריך להבין בר״מ להוסיף‬
‫עול לרשא על שיהיו להם כעינים‪ ,‬לליתא‬
‫בגמי‪.‬‬
‫ו נ ר א ה ‪ ,‬להנה במשנה משמע לכל הלימול‬
‫מליני נפשות היינו לבעינן כולם‬
‫ראוין להוראה‪ ,‬אכן הא לבעינן בכלל ראוין‬
‫להוראה לא צ ד ן לימול‪ ,‬וכל הלימול רבעינן‬
‫כולם‪ ,‬ולכאורה תמוה הוא‪ ,‬לכל הראוין‬
‫להוראה לאיתא במשנה הוה רק חסרון‬
‫בליני נפשות עיין בגמי סנהלרין לף ל״ו‬
‫ע״ב‪ ,‬וא״כ הכא בהוראה לא הוה כלל ד נ י‬
‫נפשות‪ ,‬לבריני נפשות ליכא כלל כרת וליכא‬
‫קרבן חטאת ואימא לקמן במשנה לף ח׳‬
‫ע״א אין ב״ל חייבין ער שיורו בלבל שזלונו‬
‫כרת ושגגתו חטאת‪ ,‬ולכאור׳ מסברא גדלא‬
‫בלא גז״ש לעלה עלה מדני נפשות‪ ,‬לא‬
‫היה צריך כלל הנך ראוין להוראה לאיתא‬
‫במשנה להוי רארן להוראה לגני ד נ י‬
‫ג׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫להורות והורו איכא חסרון בהנך לאין ראוין‬
‫משום אכזריות‪ ,‬לגעינן בהוראה ראוין כמו‬
‫נליני נסשות‪ ,‬אכן שאר סנה״ג ללא הוו כלל‬
‫בהוראה לכאורה לא איכפת לן לא׳ מהן‬
‫זקן ללא על פיו הוה הוראה‪ ,‬וליכא חסרון‬
‫כמו לגבי ממזר לליכא כלל סנה״ג מאמר‬
‫רובו ככולו‪ ,‬לזקן שפיר הוה מסנה״ג‪ ,‬וכל‬
‫מה לשין חסרון בזקן היינו בהוראה ללא‬
‫יהיה ע״פ זקן‪ ,‬אכן אי לא היה הזקן כלל‬
‫בהוראה ליכא חסרון בזקן מצר רהוא חלק‬
‫מהסנה״ג‪ ,‬ושפיר שין לין רובו ככולו מרוב‬
‫סנה״ג לישבו והורו אפילו רבמיעוכו‬
‫הסנה״ג ללא ישבו א׳ מהן זקן שאין ראוי‬
‫לבנים‪ ,‬וה״נ מלויק בירושלמי לכל הנידון‬
‫אי בתוך שבעים או חוץ לשבעים היינו לגבי‬
‫ממזר‪ ,‬אכן לגבי זקן כל החסרון רק אי היה‬
‫בהוראה ואפילו אי בתוך שבעיס לא מעכב‪.‬‬
‫ולפי״ז אתי שפיר הר״מ להביא לרשא‬
‫לכל עלת ישראל לגבי זקן‪ ,‬לעיין‬
‫לעיל בלף ג׳ ע״ב‪ ,‬ללמסקנא לגמי לא ס״ל‬
‫כלעת תוס׳ והירושלמי‪ ,‬ובעינן ליהיו כולם‬
‫בהוראה ויורו כולם לכהפ״ח מלין רובו‬
‫ככולו כמו בב״ל וכן נמי פסק הר״מ‪,‬‬
‫עיי״ש‪ .‬והיינו מה שהביא הר״מ הכא‬
‫הלרשא לכל עלת ישראל ישגו לבעינן‬
‫הסכמת כולם על הוראה‪ ,‬ולכן בעינן לכולם‬
‫יהיו כשרים לליני נפשות ולא יהיה א׳ מהן‬
‫זקן לההוראה היא מכל הסנה״ג‪ ,‬וזקן אין‬
‫כשר להוראה דילפיכן עלה עלה לבעינן‬
‫ראוין בלמי נפשות להוראה‪ ,‬ועיין באמת‬
‫התם בפיהמ״ש בדש לבדו‪ ,‬דלגבי הלין‬
‫לבעינן מיוחסים לא הביא הר״מ ה ן לרשא‬
‫לכל עלת ישראל‪ ,‬והביא רק לרשא לגמי‬
‫לעלה עלה מ ד נ י נפשות‪ ,‬ומצל זה גרילא‬
‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫דומיא דמזיד משום דכי היכי דמזיד לאו‬
‫חולה בב״ד הוא האי שוגג נמי לאו תולה‬
‫בב״ד‪ ,‬ע״כ‪ .‬ה ד דכתב דהכא במשנה‬
‫דמזיד הוא הוה תלוי בספק דרמב״ח אי‬
‫מקרי תולה בב״ד אי לאו‪ ,‬ומשמע דכל‬
‫הפטור משום דמזיד לאו בר קרבן ובלא זה‬
‫היה חייב קרבן וליכא פטור משום חולה‬
‫בב״ד‪ ,‬ותיפשוט בעי דרמב״ח דלא מ ק ד‬
‫תולה בב״ד היכא דנתחלף חלב בשומן‪.‬‬
‫ו ה ד ב ר י ם תמוהים מה שיך כלל להכא‬
‫ספק דרמב״ח‪ ,‬דעיין התם דף‬
‫ב׳ ע״א דאיכא פלוגתא בין רב לדו״ח‬
‫בספק דרמב״ח‪ ,‬ועיין ברש״י דהסברא דרב‬
‫ד מ ק ד תולה בב״ד משוס דאילו מיתדע ליה‬
‫דחלב הוא נמי הוה אכל שהרי הורו ב״ד‬
‫שחלב מותר ולכך קדנן ביה תולה בב״ד‪,‬‬
‫ולכאורה האי סברא לא שיך הכא כלל דהא‬
‫מזיר הוא וס״ל דההוראה לאו אמת היא‬
‫ואפ״ה עשה מזיר על פיהם‪ ,‬וכלשון‬
‫הרמב״ם פי״ג ה״ו וידעו הקהל שטעו‬
‫ושאין ראוי לקבל מהם ואעפ״כ עשו הקהל‬
‫על פיהם‪ ,‬וכן הוא בתוס׳ הרא״ש ריש‬
‫פירקין‪ ,‬עיי״ש‪ .‬וא״כ ליכא הכא שוס סברא‬
‫דתולה בב״ד הוא‪ ,‬ושפיר כל הפטור מקרבן‬
‫משום דמזיד לאו בר קרבן ובלא זה היה‬
‫חייב קרבן דאין שוס צד דתולה בב״ד‪ ,‬ולא‬
‫שיך כלל לספק דרמב״ח‪ .‬ועוד צריך להבין‬
‫דמדיוק הגמ׳ משמע דמזיד בהוראה לא‬
‫מקרי תולה בב״ד להדיא‪ ,‬ובמשנה דש‬
‫פירקין איתא דרק ת״ח רילע יטעו לא‬
‫הוה תולה בב״ד‪ ,‬משא״כ ע״ה אפילו דידע‬
‫דטעו מ ק ד תולה בב״ד‪ ,‬והכא במשנה‬
‫איירי בסתמא לאו דווקא בת״ח‪ ,‬א״כ מאי‬
‫שנא מהתם דע״ה מ ק ד תולה בב״ד‬
‫ה׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫נפשות‪ ,‬ומלשון המשנה משמע דכל הלימוד‬
‫וחידוש המשנה הוא דנעינן כולם‪ ,‬אכן הא‬
‫דבעינן בכלל בהוראה ראוין להוראה ידעינן‬
‫מסברא‪ ,‬ונראה דזה מש״כ הרמב״ם שנאמר‬
‫ואם מעיני העדה עד שיהיו להם כעינים‪,‬‬
‫דהיינו שיהיו ראוין להוראה בכה״ח כולה‬
‫גם בדיני נפשות דהיינו כעינים לכל דיני‬
‫התורה‪ ,‬ולכן אפילו בלא הגז״ש דעדה עדה‬
‫מדיני נפשות ידעינן דבעינן ראוין להוראה‬
‫גס בדיני נפשות‪ ,‬אפילו דהוראה לא הוה‬
‫בדיני נפשות‪ ,‬וכל הלימוד מהגז״ש דעדה‬
‫היינו דיהיו כולם ראוין להוראה‪.‬‬
‫ג»׳ שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פעורין‬
‫הא שוגג דומיא דמזיד חייב והיכי‬
‫דמי שהורו ב״ד שחלב מותר ונתחלף לו‬
‫בשומן ואכלו לימא תפשוט הא דבעי רמי‬
‫בר חמא אמר לן משום דתנא רישא מזידין‬
‫ועשו שוגגין תנא סיפא שוגגין ועשו מזידין‪,‬‬
‫עכ״ל‪.‬‬
‫עיין רש״י ד״ה טעמא דשוגגין ועשו‬
‫מזידין‪ ,‬דמזיד לאו בר קרבן הוא לא‬
‫ציבור ולא יחיד הא שוגג דומיא דמזיד דלא‬
‫הוי ממש תולה בב״ד הוי שוגג תולה‬
‫בעצמו וחייב בשגגת מעשה קרינא ביה‪,‬‬
‫עכ״ל‪ .‬משמע מרש״י דדיוק הגמ׳‬
‫דמהמשגה משמע דכל מה דפטור היחיר‬
‫משום דמזיד הוא ומזיד לאו בר קרבן‪ ,‬הא‬
‫בלאו הכי אי היה שוגג בהאי גוונא‬
‫דהמשנה דלא הוי ממש תולה בב״ד דומיא‬
‫דמזיד חייב קרבן‪ ,‬וזה תלוי בספק דרמב״ח‬
‫אי מקרי תולה בב״ד או בעצמו‪ ,‬ותיפשוט‬
‫ספק דרמב״ח דחייב היכא דנתחלף ולא‬
‫מקרי תולה בב״ד לפוטרו מקרבן‪ ,‬וכן איתא‬
‫בהמשן רש״י ד״ה ונתחלף והאי דקרי ליה‬
 ‫מלבים‬
‫השגגה לחלב הוא היה אוכל משום הוראת‬
‫ב״ל‪ ,‬ועיי״ש התם ‪3‬גמ׳ להוה משוס ללא‬
‫שב מיליעתו‪ ,‬משא״כ הכא ללאו שוגג הוא‬
‫כלל בשגגת ב״ל להא ס״ל לטועים ב״ל‬
‫ולא סמכו כלל על לעת ב״ל אלא עשו‬
‫במזיל ע״ס‪.‬‬
‫ו נ ר א ה ‪ ,‬להנה עיין התם ללייקנו ברמב״ם‬
‫בחילוק בין ת״ת לע״ה‪ ,‬לת״ח‬
‫מקרי תולה בעצמו‪ ,‬משא״כ ע״ה מקרי‬
‫תולה בב״ל אפילו בגוונא לת״ח לעשה‬
‫משום למצוה לשמוע וכו׳ ולא מחמת טעות‬
‫ב״ר‪ ,‬וביארנו התם החילוק בזה למבואר‬
‫התם ברמב״ם לת״ח יריעתו באיסורין‬
‫יליעה ולאית‪ ,‬ואי ס״ל לב״ל טועים הוה‬
‫יליעה ולאית ולא שוגג ע״פ‪ ,‬משא״כ ע״ה‬
‫לאין יריעתו באיסורין יליעה ולאית אפילו‬
‫לס״ל לב״ל טועים עליין שוגג הוא ע״פ‪,‬‬
‫ולכך בע״ה אפילו לעשה משום למצוה‬
‫לשמוע ולא משוס להלין כמו ב״ל מקרי‬
‫תולה בב״ל‪ ,‬לבאמת מצל העשיה כל לעשה‬
‫ע״פ ב״ל אפילו לא מחמת טעות נ״ל‬
‫מקרי תולה נכ״ל‪ ,‬וכל החסרון נת״ח ללא‬
‫מקרי תולה בב״ר‪ ,‬לא הוה כלל משום‬
‫העשיה ללא עשה מחמת טעות ב״ל ורק‬
‫משום למצוה לשמוע‪ ,‬אלא ללאו שוגג הוא‬
‫כלל בשגגת ב״ל ליליעתו באיסורין יליעה‬
‫ולאית והוא ס״ל לב״ל טועים‪ ,‬ולגביו אין‬
‫כלל הוראת ב״ל וליכא עליו כלל הסטור‬
‫לתולה בב״ל‪ ,‬משא״כ ע״ה לבעצם שוגג‬
‫הוא ע״פ הוראה לאין יריעתו באיסורים‬
‫יליעה ולאית‪ ,‬כל לעשה ע״פ ב״ל אפילו‬
‫לעשה משום למצוה לשמוע וכו׳ ולא משוס‬
‫טעות הב״ר מקרי תולה בב״ל‪ ,‬לכל עשיה‬
‫גרילא ע״פ ב״ל מקרי תולה בב״ל‪.‬‬
‫דף ד׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫צח‬
‫בספר‪,‬‬ ‫ותלוי‬ ‫לא מקרי‬ ‫והכא‬ ‫לכו״ע‪,‬‬
‫לרמנ״ח‪.‬‬
‫ו נ ר א ה בפיאור הענין‪ ,‬להגה עיין מש״כ‬
‫לעיל דף ב׳ ע״ב להגמ׳ מקשה‬
‫כיה״ג לשב״ע ושב״ז מזיל הוא‪ ,‬והגמ׳‬
‫מתרצת לשעה במצוה לשמוע לברי חכמים‪,‬‬
‫משמע לרק כהאי גוונא לשב״ע ושב״ז‬
‫מקרי מזיל ובעינן למימר למיירי לשעה‬
‫במצוה לשמוע וכר‪ ,‬אכן ע״ה לא מקרי‬
‫מזיל אפילו בלא טעה במצוה לשמוע‪,‬‬
‫והקשינו מהמשנה הכא למשמע דאפילו‬
‫ע״ה מקרי מזיל‪ ,‬וביארנו התם לחלוק‬
‫המשנה הכא מהתם‪ ,‬להתם מיירי אפילו‬
‫לילעו לטעו אפ״ה לא סמכו על לעתם‬
‫אלא סמכו על לעת ב״ל להלין כמותם לא‬
‫כמו לס״ל לב״ל טועים‪ ,‬ולכך לא מיקרו‬
‫מזיל רק בשב״ע ושב״ז לראוין להוראה‬
‫כהני לא היה להם לסמוך על ב״ל אי ס״ל‬
‫לב״ל טועים‪ ,‬משא״כ הכא ללא סמכו כלל‬
‫על לעת ב״ל אלא עשו על פיהם אפילו‬
‫להלין לא כמותם‪ ,‬ועשו במזיל ע״פ ב״ל‪,‬‬
‫לכך שסיר לגם ע״ה מזיל הוא‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ו ל פ י ״ ז מובן אמאי התם סשוט למקרי‬
‫תולה בב״ל‪.‬בע״ה משא״כ הכא‪,‬‬
‫להתס סמכו על ב״ל בעשייתם‪ ,‬משא״כ‬
‫הכא לבעשייתס לא סמכו כלל על לעת‬
‫ג״ל‪ ,‬והוה לומיא מתחלף למצל העשיה‬
‫לאו תולה נכ״ל הוא ללא עשה כלל ע״פ‬
‫אלא משמת שגגחו לסבר להחחיכה שומן‬
‫היא‪ ,‬אך עליין צריך להבין מה שיך הכא‬
‫ספק לרמב״ח‪ ,‬הא בנתחלף כל הצל למקרי‬
‫תולה בב״ל אפילו ללא עשה על פיהם‪,‬‬
‫משום לבעצם שוגג הוא ע״פ ב״ל וגם בלא‬ ‫‪.‬‬
‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫למני מזילץ משוס דשא‪ ,‬ואה״נ לאפילו‬
‫לעשה נכה״ג ללא על פיהם ורק לשוגג על‬
‫פיהם כמו ננמחלף היה פטור משום למולה‬
‫ננ״ל אפילו אי לאו מזיל הוא‪ ,‬ואץ ראיה‬
‫לספק לרמב״ח‪.‬‬
‫א כ ן עיין נתוס׳ הרא״ש ח״ל‪ ,‬הא שוגגין‬
‫לומיא למזילין כגון הורו נ״ל שחלב‬
‫מותר ונתחלף לצינור חלב נשומן ואכלוהו‬
‫וההיא דומיא דמזידץ ללא תלו בנ״ל לא״;‬
‫לא הורו ב״ד הוו אכלי ליה חייבין להביא‬
‫פר העלם דבר כאילו ידעו שהיה חלב‬
‫ואכלוהו בהוראת ב״ד ותפשוט בעיא‬
‫דרמב״ח דכי היכי שלציבור מ ק ד א הוראה‬
‫להביא פר דאע״ג דאי לא הורו ב״ד נמי‬
‫הוה אכלי ליה ה״ה ליחיד מ ק ד תולה‬
‫בב״ד ופטור‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ה ד דהביא ראיה‬
‫מהמשנה לספק דרמב״ח ד מ ק ד חולה‬
‫בב״ד היפן מרש״י‪ ,‬ודייק מהדין דב״ד‬
‫פטורץ מפר דמשמע דרק משום דמזידין‬
‫הציבור הא שוגגץ איכא חיוב פר ו מ ק ד‬
‫חולה בב״ד‪ ,‬ובפשטות היה נראה לומר‬
‫דהדיוק כמו רש״י דרק משום דמזיד לאו‬
‫בר קרבן‪ ,‬וכמו דאיתא ברש״י דמזיד לאו‬
‫בר קרבן לא ציבור ולא יחיד הא בלאו הכי‬
‫היה חיוב פר‪ ,‬אכן באמת ליכא למימר הט‪,‬‬
‫דעיין במשנה בתוס׳ הרא״ש וז״ל‪ ,‬שוגגין‬
‫ועשו מזידין פטורין ואפי׳ לר״מ דאמר‬
‫ב״ד מייתי היינו כשעשה הקהל ע״פ‬
‫הוראתם ואלו לא סמכו על הוראתם אלא‬
‫ילעו שטעו ב״ר ועשו מזידין‪ ,‬עכ״ל‪ .‬היינו‬
‫להפטור מפר אפילו לר״מ להחיוב פר על‬
‫ב״ל והן שוגגין וליכא פטור משוס למזיל‬
‫לאו בר קרבן הוא‪ ,‬אפ״ה ליכא חיוב פר‬
‫ללא סמכו על הוראתם‪ ,‬אן צ ד ן להבין מה‬
‫ה׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫ולפי״ז אתי שסיר מש״כ רש״י להכא הוה‬
‫לומיא מתחלף וכל הפטור משוס‬
‫למזיל לאו גר קרבן הוא‪ ,‬הא כלאו הכי‬
‫חייג ולא מקרי תולה בכ״ל כגוונא מתחלף‪,‬‬
‫להא כל מה למתחלף איכא צל למקרי‬
‫תולה גכ״ל ואיכא ספק לרמנ״ח לא הוה‬
‫כלל משוס העשיה‪ ,‬להא לא עשה כלל‬
‫מחמת ב״ל אלא משום מתחלף לו‪ ,‬וכל‬
‫הצל ליקרי מולה בכ״ל כנתחלף‪ ,‬הוא רק‬
‫משום רבעצם האיסור שוגג הוא מחמס‬
‫ב״ל להיה אוכל החלג גם אי לא היה‬
‫נתחלף לו מחמת הימר נ״ל‪ ,‬א״כ ה״נ הכא‬
‫אפילו למזיר כהוראה ולא עשה כלל מחמת‬
‫הוראה אלא עשה כמזיל‪ ,‬הא מיהא לשוגג‬
‫הוא נעצם האיסור מחמס נ״ל לאין יריעחו‬
‫באיסורין ידיעה‪ ,‬וה״נ רהכא גם כלא עשיה‬
‫כמזיד היה עושה מחמת היתר נ״ד‪ ,‬אפילו‬
‫לס״ל לנ״ל טועים‪ ,‬דרק נשנ״ע ושנ״ז‬
‫מקשה הגמי למזיל הוא אי עשה על פיהם‪,‬‬
‫משא״כ אי לאו מ״ח כי הני לאו מזיל הוא‬
‫אי עשה על פיהם וסומן עליהם‪.‬‬
‫א״כ יוצא רכל החסרון לשיין הכא ללאו‬
‫מולה ננ״ל היינו רק משום דלא‬
‫עשה ע״פ‪ ,‬אכן נשגגה שוגג הוא על‬
‫פיהם‪ ,‬והוה ממש לומיא מתחלף לכל‬
‫החסרון ללאו תולה ננ״ל הוא משוס ללא‬
‫עשה על פיהם‪ ,‬ושפיר מקשה הגמ׳‬
‫למשמע מהמשנה לכל הפטור הוא משום‬
‫למזיל הוא ולאו נר קרנן‪ ,‬הא נלאו הכי‬
‫נכה״ג לשוגג על פיהם ולאו מזיל הוא‬
‫כגון ננתחלף היה חייג קרנן‪ ,‬א״כ מפשוט‬
‫נעיא דרמנ״ח דלא מ ק ד חולה ננ״ד‪ ,‬רק‬
‫נעשה ע״פ ונשוגג גרידא על פיהם לא‬
‫מ ק ד תולה ננ״ל‪ ,‬והגמ׳ מתרצת להא‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫ג׳‬ ‫דף‬ ‫מד קרבן‬
‫משא״כ נמשנה הכא ללא סמכו כלל על‬ ‫נאמת הראיה‪ ,‬הא הכא איכא סמור משוס‬
‫לעת נ״ל אלא עשו נמזיל אפילו לנ״ל‬ ‫ללא סמכו על נ״ל וא״כ לכאורה ה״נ‬
‫טועים הן‪ ,‬א״כ נזה אין נפק״מ נין ת״ח‬ ‫ננתחלף ללא סמכו על נ״ל נעשייתס‪.‬‬
‫לע״ה וגס ע״ה אין לעתו מסכמת לרעת‬
‫נ״ל ולא מקרי הוראה‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫ו נ ר א ה נלעת תוס׳ הרא״ש‪ ,‬לעיין נאמת‬
‫התם נלף כ׳ להוכתנו נלעת תוס׳‬
‫ה ג ה ה ‪ .‬והנה עיין נרמנ״ם על לין‬
‫הרא״ש לסליג על הר״מ בחילוק נין ת״ת‬
‫המשנה הכא לכתנ הטעם לנ״ל‬
‫לע״ה‪ ,‬לת״ת לא מקרי שוע ע״ס משו״ה‬
‫פטורין משוס ללא עשו הקהל מסני‬
‫לאו תולה ננ״ל ליליעתו נאיסורין יליעה‬
‫הוראתן שהטעתן‪ ,‬לכאורה היינו כטעם‬
‫משא״כ ע״ה לאין יליעתו נאיסורין יליעה‪,‬‬
‫סוס׳ הרא״ש לא כמ״ש‪ ,‬וא״כ תמוה באמת‬
‫ושפיר שוגג הוא ע״ס הוראה ומקרי תולה‬
‫הר״מ מש״כ הטעם נת״ח משום ללאו‬
‫ננ״ד‪ ,‬לעיין נתוס׳ הרא״ש נריש פירקין‬
‫שוגג הוא משום לידיעתו נאיסודן ידעה‪,‬‬
‫לכתנ להסנרא נמשנה לעיל נת״ת ללאו‬
‫ותיפוק ליה ללא עשה מחמת הוראה‬
‫תולה ננ״ל‪ ,‬הוא משוס לאין לעתו מסכמת‬
‫שהטעתו‪ ,‬אכן עיי״ש מש״כ להא לכתנ‬
‫ללעת נ״ל‪ ,‬וכתנ התם להיינו כמו לין‬
‫הר״מ הטעם ללא עשו מחמת הוראתם‬
‫המשנה הכא לכיון לנראה לצינור לנ״ל‬
‫שהטעתס לא הוה כסנרא לתוס׳ הרא״ש‬
‫טעו לא מ ק ד הוראה ה״נ נת״ת לא מקרי‬
‫ללא מקרי הוראה רק נעשו מחמת טעות‬
‫תולה ננ״ל‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ה ד להליא ללא ס״ל‬
‫כהוראה והסכימו להוראה‪ ,‬לעיין נרמנ״ם‬
‫לתוס׳ הרא״ש לנת״ת לא מקרי תולה ננ״ל‬
‫שס הלכה ה׳‪ ,‬לכנתחלף כלא לרשא לבשגגה‬
‫משוס ללאו שוע הוא ע״פ הוראה משום‬
‫היה חיוב פר ואע״ג ללא עשו מחמת‬
‫ליליעתו כאיסורין יליעה‪ ,‬דא״כ לא שייך‬
‫הוראה שהטעתן‪ ,‬ה ד להך לא עשו מחמת‬
‫כלל הלין להמשנה לעיל לת״ת לאו תולה‬
‫טעות כהוראה לא הוה חסרון מסכרא ללא‬
‫ננ״ל למשנה להכא לע״ה הוא ואין יליעתו‬
‫הוה הוראה כמו כתוס׳ הרא״ש משוס ללא‬
‫נאיסורין יליעה‪ ,‬אלא ע״כ לזה עצמו לאין‬
‫הסכימו להוראה‪ ,‬וכאמת כל החסרון ללא‬
‫לעתו מסכמת עם נ״ל מקרי תולה נעצמו‬
‫עשו מחמת טעות כהוראה היינו מלרשא‬
‫ולא תולה ננ״ל‪ ,‬וא״כ ה״נ הכא נמשנה‬
‫לכשגגה על שיהיו כולם כשגגה אחת‪,‬‬
‫גם נע״ה ללא הוה הוראה משוס לאין‬
‫לללעת הר״מ הלרשא כאה לומר לכעינן‬
‫לעת >‪3‬צינור מסכמת עם נ״ל‪ ,‬ורק להתס‬
‫ליעשו מחמת טעות כהוראה לרק כהאי‬
‫נמשנה איכא חילוק נין ת״ת לע״ה כמו‬
‫גוונא הוה כולם כאותה שגגה‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ע״כ‬
‫שכתננו שם‪ ,‬להתם מייד ללא סמכו על‬
‫הגהה‪.‬‬
‫לעתם לנ״ל טועים אלא סמכו על לעת‬
‫ו א ״ ב לכאורה לפי״ז הכא כמשנה ליכא כלל‬ ‫נ״ל להלין כמותם ולא כמו לס״ל לטועין‬
‫צל להוה תולה ככ״ל לאין לעת‬ ‫הן‪ ,‬ולכך רק נת״ח לידעתו באיסורין‬
‫הציכור מסכמת עם כ״ל ולא הוה הוראה‬ ‫י ד ע ה לא מועיל מה לסמך על לעת נ״ל‬
‫ולא תלוי כלל כספק ררמכ״ח‪ ,‬ונראה‬ ‫ולא מ ק ד ללעתו מסכמת עס לעת נ״ל‪,‬‬
 ‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫בעיא לרמב״ח לכי היכי שלציבור מקריא‬
‫הוראה להביא פר לאע״ג ראי לא הורו‬
‫ב״ל נמי הוה אכלי ליה ה״ה ליחיל מקרי‬
‫תולה בב״ר ופטור‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע ללא הוה‬
‫אותו לין אלא הוה אותה שברא לכמו‬
‫למקריא הוראה אע״ג ללא אכלי משום‬
‫הוראה‪ ,‬ה״נ מקרי תולה בב״ל ‪ ,‬בהאי י‬
‫גוונא‪(.‬‬
‫א ך עריין תמוה בין לרש״י ובין לתוש׳‬
‫הרא״ש פשיטות בעיא לרמב״ח‬
‫מהמשנה‪ ,‬מכיון לאפשר לרייק כמו רש״י‬
‫לרק בגוונא למזיל איכא פטור ק״י‪ ,‬וגס‬
‫כרעת תוש׳ הרא״ש לרק במזיר איכא פטור‬
‫מפר‪ ,‬א״כ ליכא הכרח כלל מהמשנה לשפק‬
‫לרמב״ש‪ ,‬למפטור פר משמע לבשוגג מקרי‬
‫שולה בב״ד‪ ,‬ומפטור ק״י משמע לבשוגג‬
‫לא מ ק ד חולה בב״ל ואיכא ק״י‪ ,‬והנה‬
‫בלשמא ללעת חוס׳ הרא״ש אפשר לומר‬
‫לעיקר ד ן המשנה באה לומר שיוב ופטור‬
‫פר‪ ,‬ואם גס באופן לשוגג היה פטור מפר‬
‫לא היה למשנה להביא אופן למזיר משוס‬
‫פטור מק״י‪ ,‬אכן ללעח רש״י תמוה להביא‬
‫ראיה מהמשנה ללא מ ק ד חולה בב״ל‬
‫למשמע במשנה לכל הפטור מק״י משום‬
‫דמזיד הוא‪ ,‬אררבה אית לן למימר למשו״ה‬
‫איירי המשנה במזיל‪ ,‬לרק בהאי גוונא‬
‫פטורין מפר הא בשוגג מ ק ד תולה בב״ל‬
‫וחייבין סר ולא משום פטור ק״י אייד‬
‫המשנה במזיל‪ ,‬ואה״נ לגם בשוגג פטור‬
‫מק״י להוה תולה בב״ל‪.‬‬
‫א כ ן באמת ללא קשה מיד‪ ,‬לעיין לעיל לף‬
‫נ׳ ע״א מה להוכחנו בלעת רש״י‬
‫והר״מ‪ ,‬להררשא לבשגגה על שיהיו כולם‬
‫בשגגה אחת‪ ,‬ממעט גוונא מתחלף מחיוב‬
‫ה׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫לבאמת לסוס׳ הרא״ש הראיה לספק‬
‫ררמב״ח לא הוה כלל משום דאופן המשנה‬
‫הוה מתחלף כלעח רש״י‪ ,‬אלא הראיה‬
‫מהא להמשנה מביאה הלין לפטודן מפר‬
‫באופן למזילין‪ ,‬לאי היה הלין משחלף לא‬
‫הוה חולה בב״ל לא היה למשנה להביא לין‬
‫פעור מהפר בגוונא למזידן‪ ,‬הא אפילו‬
‫בלא הך למזילין הן חיפוק ליה ללא עשו‬
‫מחמת הוראה ואפילו אי היו שוגנין לא‬
‫היה חיוב פר‪ ,‬אלא משמע להא ללא עשו‬
‫מחמת הוראה לא הוה חסרון בהוראה‬
‫ושפיר איכא חיוב פר ומקרי תולה בב״ל‪,‬‬
‫וגם באופן רנתחלף הוה הוראה ומקרי‬
‫חולה בב״ל‪ ,‬וכל מה לפנוורין מפר במשנה‬
‫היינו משוס למזילין הם ואין לעתס‬
‫משכמת לב״ר‪ ,‬ומשום זה גרירא לא מקרי‬
‫הוראה‪ ,‬משא״כ אי מסכימים להוראה אלא‬
‫ללא עשו מחמת הוראה שסיר מקרי הוראה‬
‫ואיכא שיוב פר‪.‬‬
‫) ו ה נ ה עיין לעיל דף ב׳ ע״ב רהוכחנו‬
‫מלשון חוש׳ הרא״ש ריש פירקין‪,‬‬
‫לש״ל ללגבי חיוב פר לא בעינן תולה בב״ל‪,‬‬
‫לכתב לכמו להכא במשנה לא מקריא‬
‫הוראה כיון לנראה לציבור שמעו ה״נ‬
‫בת״ח לא מקרי תולה בב״ד משום דאין‬
‫לעתו משכמת עם ב״ל‪ ,‬משמע לכל הלין‬
‫במשנה הכא לפמורין מפר לא משום ללאו‬
‫תולה בב״ל‪ ,‬אלא ללא מקרי הוראה ורק‬
‫להוה אותה סברא לכמו ללא מקריא‬
‫הוראה אי אין לעתס מסכמת ללעת ב״ל‬
‫ה״נ לגבי המשנה לעיל בת״ח לא הוה תולה‬
‫בב״ל אי אין לעתו משכמת ללעת ב״ל‬
‫לליכא הוראה לגביו וחייב ק״י‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫וה״נ מלויק הלשון הכא וז״ל‪ ,‬ותפשוט‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫על נ״ל לא שיך הפטור משום למזיל לאו‬
‫נר קרנן להנ״ל שוגגין הן‪.‬‬
‫ו ה נ ה נלשון רש״י צינור‪ ,‬לכאורה משמע‬
‫לנאמת רש״י לא אייד כלל אלינא‬
‫לר״מ לאלינא לר״מ החיוג על נ״ל ולא‬
‫על צינור‪ ,‬אכן נראה ררש״י אזיל נמי אלינא‬
‫לר״מ‪ ,‬ואפ״ה מטעם לאין הצינור נני‬
‫קרנן משוס למזילין הן‪ ,‬ליכא קרנן פר על‬
‫ב״ל אפילו להן שוגגין‪ ,‬רהנה עיין לעיל רף‬
‫ב׳ ע״א להקשינו על הרמב״ם בפי״ג ה״ה‪,‬‬
‫להביא הררשא לבשגגה על שיהיו כולם‬
‫בשגגה אחת לפטור קרבן פר היכא‬
‫מתחלף‪ ,‬הא בגמ׳ לף ב׳ איתא לכל מה‬
‫לבעינן לרשא לבשגגה לפטור פר היכא‬
‫מתחלף‪ ,‬היינו לרב לס״ל מתחלף הוה‬
‫תולה בב״ל ופטור מק״י ומסברא ה״ה‬
‫לאיכא גס חיוב פר‪ ,‬לכך בעינן לרשא‬
‫בשגגה לליכא חיוב פר‪ ,‬משא״כ אליבא ל ד‬
‫יוחנן לס״ל מתחלף לא הוה כלל מולה‬
‫בב״ל וחייב בק״י‪ ,‬ה״נ מסברא לליכא חיוב‬
‫פר ולא בעינן כלל לרשא לבשגגה למעט‬
‫לאין חיוב פר‪ ,‬וא״כ לרמב״ם רס״ל‬
‫למסברא חייב ק״י‪ ,‬להרמב״ס פסק‬
‫כחכמים ריחיר שעשה נהוראת נ ״ ל חייג‪,‬‬
‫וכ״ש היכא מתחלף‪ ,‬אמאי צדך הלרשא‬
‫לנשגגה לפטור מהפר‪.‬‬
‫ו ב י א ר נ ו לכל הסנרא נגמ׳ התם לחיוג‬
‫פר תלד נחיונ ק״י‪ ,‬ולר׳ יוחנן‬
‫לאיכא חיוג ק״י מסנרא‪ ,‬נגוונא מתחלף‬
‫ה״ה לליכא חיוג פר ולא נעינן לרשא לזה‪,‬‬
‫היינו אלינא ל ד יהולה לס״ל לתולה נכ״ל‬
‫פטור אפילו היכא לליכא חיוג פר‪ ,‬ופטור‬
‫ק״י לא שייך לרין חיוב הפר‪ ,‬א״כ נזה‬
‫שייך הסברא לכל החיוב הפר נאמר רק‬
‫ג׳‬ ‫דף‬ ‫מד קרבן‬
‫פר אפילו למ״ל לגבי חיוג ק״י לבנמחלף‬
‫מ ק ד מולה בב״ל ופמור מק״י‪ ,‬וביארנו‬
‫להלרשא לבשגגה לא בא למענו רק י ח ד‬
‫שעשה בהאי גווגא ממחלף‪ ,‬אלא רליכא‬
‫כלל חיוב פר באופן ממחלף‪ ,‬ואפי׳ אי רוב‬
‫הציבור עשו בהאי גוונא‪ ,‬ורק בעשיה‬
‫מחמת טעות ב״ל מ ק ד לכולם בשגגה‬
‫אחח ורק בהאי גוונא נאמר חיוב הפר‪,‬‬
‫ופליגי על מוס׳ הרא״ש להיכא ממחלף‬
‫לכולם מלוי בספק לרמב״ח‪ ,‬עיי״ש‪ .‬א״כ‬
‫לרעת רש״י ליכא למימר כלעת מוס׳‬
‫הרא״ש‪ ,‬למשו״ה איירי המשנה במזיל לאי‬
‫בשוגג היה חיוב פר רלגבי חיוב פר אפילו‬
‫בשוגג ליכא חיוב פר ולא מלוי בספק‬
‫ררמב״ח‪ ,‬ואפילו אי הוה מולה בב״ל ליכא‬
‫חיוב פר מררשא רבשגגה‪ ,‬וא״כ כל מה‬
‫לשייך לומר לאייד המשנה במזיל ולא‬
‫בשוגג הוא משום פטור ק״י‪ ,‬ומשמע לרק‬
‫במזיל פטור מק״י משום למזיר לא בר‬
‫קרבן‪ ,‬הא בלא״ה היכא ללא עשה מחמס‬
‫ב״ל היה חייב ק״י וליכא סטור משוס‬
‫למולה בב״ל‪ ,‬ותפשוט בעיא לרמי ב״ח‬
‫לבגתחלף לא הוה תולה בב״ל‪.‬‬
‫ר ש ״ י ל״ה טעמא ‪ ,‬למזיל לאו בר קרבן‬
‫לא ציבור ולא יחיל‪ ,‬ע״כ‪ .‬הנה עיין‬
‫בתוס׳ הרא״ש לכתב לפטודן אפי׳ לר״מ‬
‫להחיוב הוא לב״ר‪ ,‬לכאורה בא לומר‬
‫לאליבא למאן לס״ל לחיוב פר הוא לצינור‬
‫פשוט רפטורין מפר למזיל לאו נר קרבן‪,‬‬
‫אלא אפילו לר״מ להחיוב על נ״ר והן‬
‫שוגגין פטורין מפר‪ ,‬ותמוה רש״י למשמע‬
‫מהא לאמר לגס ציבור פטודן משוס למזיל‬
‫לאו גר קרבן‪ ,‬לאייד לחיוב פר מאמר‬
‫י לצינור‪ ,‬ולכאורה אלינא רר״מ להחיוג הוא‬
 ‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫למעט גוונא מתחלף‪ ,‬ממעט גס היכא‬
‫לעשו כל הצינור בגדונא מתחלף‪ ,‬וא״כ‬
‫ה״ה רליכא פטור מק״י לליכא חיוב פד‪,‬‬
‫ואליבא לחכמים כל הפטור מק״י נאמר רק‬
‫היכא ראיכא חיוב סר‪ ,‬וא״כ כל הססק‬
‫לרמב״ח הוה רק אליבא לרבי יהולה דחיל‬
‫שעשה נהוראת נ״ר פטור גם נלא חיוג‬
‫פר‪ ,‬ואלינא ררני יהורה נראה ראי הצינור‬
‫לאו בני קרנן יחיל נינהו משום למזילין הן‪,‬‬
‫ה״ה רמשום זה ליכא חיוב פר אפילו לר״מ‬
‫להחיוב הוא לב״ל והן שוגגין‪ ,‬לאליבא לרבי‬
‫יהולה רכל חיוב הפר נאמר רק היכא‬
‫לאיכא פטור מק״י‪ ,‬משמע לחיוב הפר‬
‫שייך למעשה העבירה להציבור לגבי חיוב‬
‫קרבן‪ ,‬ורק היכא לאין חייבין קרבן יחיל‬
‫איכא חיוב פר‪ ,‬א״כ נראה להיכא ללא שייך‬
‫כלל קרנן מצר מעשה הציבור רמזילין הן‪,‬‬
‫לא נאמר נכיה״ג כלל חיוג פר‪.‬‬
‫שום סברא רמשום זה לא יהיה חיוב פר‪,‬‬
‫ו ל פ י ״ ז נראה למש״כ רש״י לצינור לאו‬
‫נני קרנן כלל משום למזילין הן‪,‬‬
‫היינו קרנן ישיר ולכך פטורין מפר‪ ,‬אפילו‬
‫לר״מ להחיוג על נ״ל והן שוגגץ‪ ,‬לכל‬
‫חיוג הפר נאמר היכא לאיכא פטור מק״י‪,‬‬
‫משא״כ היכא ללא שיך כלל קרנן נצינור‬
‫דמזידן הן לא נאמר נכהי״ג שיוג פר‪,‬‬
‫ולפי״ז מאל מדויק רש״י‪ ,‬דנמשנה כתג‬
‫דמזיד לאו גר קרבן הוא‪ ,‬ולא כתג כמו‬
‫נגמ׳ לא צינור ולא יחיל‪ ,‬לנמשנה לא אייד‬
‫רק אלינא לרני יהודה‪ ,‬וא״כ אלינא דר״מ‬
‫להחיוג הוא לנ״ר ליכא פטור משום למזיל‬
‫לאו נר קרנן לגני ק״י‪ ,‬וגאמש הפטור‬
‫שכתנ רש״י למזיל לאו נר קרנן אייד נמי‬
‫על ההרואה למזיל נהוראה לאו נר קרנן‬
‫פר הוא‪ ,‬משום ללא עשה מחמת הוראה‬
‫ה׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫היכא דלא נאמר קרבן ליחיד‪ ,‬משא״כ היכא‬
‫דנאמר חיוב ק״י כגון בנחחלף דלא מקרי‬
‫חולה בב״ל‪ ,‬איכא סברא דבהאי גוונא לא‬
‫נאמר חיוב הפר‪ ,‬לבהאי גוונא איכא חיוב‬
‫קרבן ליחיל‪ ,‬ולכך כל מה דבעי הגמ׳ דרשא‬
‫בשגגה לפטור פר‪ ,‬היינו אליבא לרב לס״ל‬
‫מתחלף פטור מק״י למקרי חולה בב״ר‪,‬‬
‫א״כ ה״ה מסברא היה חיוב פר‪ ,‬קמ״ל‬
‫הררשא לאין חיוב סר משא״כ אליבא ל ד‬
‫יוחנן לס״ל לחייב ק״י ה״ה לליכא מסברא‬
‫חיוב פר‪ ,‬אכן אליבא לחכמים לפליגי על‬
‫רבי יהולה וס״ל ליחיל שעשה בהוראת ב״ל‬
‫חייב‪ ,‬ובלא חיוב פר ליכא פטור מק״י‬
‫אפילו אי תולה בב״ר‪ ,‬וכל הפטור מק״י‬
‫נאמר רק היכא לאיכא פר‪ ,‬א״כ חיוב פר‬
‫לא תלוי כלל בפטור היחיר‪ ,‬ואדרבה פטור‬
‫היחיר תלוי בחיוב פר‪ ,‬ולכך אפילו אי‬
‫מסברא חייב ק״י בגוונא מתחלף‪ ,‬ליכא‬
‫דחיוב פר אין תלוי כלל בפטור היחיל‪,‬‬
‫ואפילו געשה ממש ע״פ ב״ד חייג ק״י‪,‬‬
‫ואפ״ה איכא חיוג פר היכא לעשו רוב‬
‫צינור‪ ,‬ועיי״ש מש״כ מה נאמת החילוק‬
‫אמאי לגני שיוג ק״י משנרא חייג‪ ,‬משא״כ‬
‫לחיוג פר נעינן לרשא ומסנרא איכא חיוב‬
‫פר‪.‬‬
‫ו ל פ י ״ ז נראה לה״נ נגמ׳ הכא לנעינן‬
‫לפשוט ספק לרמנ״ח לגני יחיל‪,‬‬
‫כל הגמ׳ אייד רק אלינא לרני יהולה‪,‬‬
‫לאלינא לחכמים ליכא כלל ספק לרמנ״ח‪,‬‬
‫לאפילו נעשה ממש ע״פ אין סטור מק״י‪,‬‬
‫ואפילו היכא לנששלף לכולם‪ ,‬לעיין מש״כ‬
‫לעיל לאלינא ררש״י‪ ,‬הררשא להגמ׳ לעיל‬
‫לגשגגה על שיעשו כולם נשגגה אחח‬
 ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫מד‬
‫מביאין‪ ,‬ואיך כתב הר״מ דהחיוב לב״ד‪,‬‬ ‫שהטעתו כמ״ש לעיל בלעת הרמב״ס‬
‫ותי׳ וז״ל‪ ,‬ואע״פ שאין ב״ד מביאין כתב‬ ‫ורש״י‪ ,‬להיינו הלרשא בשגגה לבעינן עשיה‬
‫במחילת הפרק הרי ב״ד חייבין להביא שמה‬ ‫מחמת טעות בהוראה לגבי חיוב פר‪,‬‬
‫שמביאין הציבור בשביל הב״ד הן מביאין‪,‬‬ ‫משא״כ בגמ׳ לאזלא אליבא דרבי יהורה‪ ,‬לא‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי דלרמב״ם גם למ״ד ציבור‬ ‫בעיגן כלל להך מעמא ומשום זה לבל לאין‬
‫מביאין‪ ,‬חיוב הקרבן הוא לב״ד ורק‬ ‫חיוב ק״י על הציבור דמזיד לאו בר קרבן‪,‬‬
‫דהציבור מביאין‪ ,‬וא״כ שפיר בעי הר״מ‬ ‫ה״ג דאין חיוב פר‪ ,‬ואפילו אליבא דר״מ‬
‫טעמא לפטור פר משוס דלא עשו מחמת‬ ‫דהחיוב פר הוא על ב״ד והן שוגגין‪.‬‬
‫הוראה וכו׳ ולא סגי בטעמא דמזיד לא בר‬
‫ו ה נ ה עיין ברמב״ם פי״ג ה״ו וז״ל‪ ,‬הורו‬
‫קרבן‪ ,‬דאפילו למ״ד ציבור מביאין החיוב‬
‫ב״ד בשגגה וידעו הקהל שטעו‬
‫הוא לב״ד והן שוגגין‪ ,‬וגם מה שכחבנו‬
‫ושאין ראוי לקבל מהן ואעפ״כ עשו הקהל‬
‫ברש״י לא שיך בר״מ דהר״מ פסק כחכמים‬
‫על פיהם אלו ואלו פטורין מן הקרבן‪ ,‬ב״ד‬
‫דפליגי על ר׳ יהודה‪.‬‬
‫פטורין שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתן‬
‫שהטעתן וכל העושין פטורין מפני שמזידין‬
‫דף ה׳ ע״א‬
‫הן שהרי ידעו שטעו ושאין ראוי לעשות‪,‬‬
‫גט׳ מ״ר ידעו שהורו וטעו מה הורו יכול‬
‫עכ״ל‪ .‬לכאורה הר״מ תמוה דמה צריך‬
‫יהיו חיבין ת״ל ונודעה החטאת ולא‬
‫לטעמא דלא עשו מחמת הוראה שהטעתן‬
‫שידעו החוטאין וכו׳ אמר מר ונודעה‬
‫לגבי חיוב פר‪) ,‬דהיינו מה דילפינן מבשגגה‬
‫החטאת ולא שיודעו החוטאין מאן תגא‬
‫עד שיהיו כולן בשגגה אחת‪ ,‬דבעיגן דיעשו‬
‫אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבא דלא‬
‫מחמת טעות בהוראה‪ ,‬עיין לעיל בהגהה‪(.‬‬
‫כרבי אליעזר דתנן אמר רבי אליעזר מה‬
‫חיפוק ליה מטעם הפטור דאיכא ליחידין‬
‫נפשך אס חלב אכל חייב נותר אכל חייב רב‬
‫משוס דמזידין הן ולאו בני קרבן ניגהו‪ ,‬ואין‬
‫אשי אמר אפילו תימא רבי אליעזר שאני‬
‫לומר כמו שכתב בתוס׳ הרא״ש‪ ,‬דאליבא‬
‫הכא דכתיב אשר חטאו עליה המם גמי‬
‫דר״מ דהחיוב על ב״ר לא שיו טעמא‬
‫הכתיב אשר חטא בה ההוא מבעי ליה פרט‬
‫דמזיד לאו בר קרבן דב״ך שוגגין הן‪ ,‬דהא‬
‫למתעסק‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין רש״י ד״ה ידעו‪,‬‬
‫הרמב״ם פסק כרבי יהודה דהחיוב פר על‬
‫כלומר הורו ב״ד שהחלב מותר בבטול‬
‫י״ב שבטים‪ ,‬עיין פי״ב ה״א‪ ,‬לא כמו ר״מ‬
‫מקצת ועשו קהל על פיהם ואכלו שוגגין‬
‫דהחיוב על ב״ד‪.‬‬
‫חלב ודם דהוי חד בשגגת מעשה בלבד וחד‬
‫בהוראה ואח״כ ידעו שהורו שלא כראוי‬ ‫ו נ ר א ה ‪ ,‬דהנה עיין באמת ברמב״ס פי״ב‬
‫אלא שטעו במה שהורו דאינס יודעים אם‬ ‫ה״א וז״ל‪ ,‬הרי ב״ד חייבין‬
‫החלב הורו או על הדם יכול יהיו חייבין פר‬ ‫להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה‬
‫דליהוי הוראה מעליא‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי דכמב‬ ‫ואע״פ שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין‬
‫רש״י דהכא הוה דומיא דפלוגתא דר״א‬ ‫משגיחין על עשיית ב״ד כלל וכו‪ /‬ועיין‬
‫ור״י באכל חלב או נוחר‪ ,‬דברור דאכל דבר‬ ‫'בכס״מ דהקשה דהר״מ פסק כר״י דציבור‬
 ‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫דף ה׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫האסור המחייב קרכן ורק אינו יודע איזה להכרייתא‪ ,‬אכן כלשון הר״מ משמע להיינו‬
‫איסור אפל אי חלג או דם‪ ,‬וה״נ הנא גרור ררשא להכרייתא ולא שיודעו אותו החטאין‬
‫להורו לנר האסור ואכלו קהל על סיהס ולא ירעינן זאת משכרא‪ ,‬אכן כאמת תמוה‬
‫ואיכא חיוג פר‪ ,‬ורק אינס יולעיס כאיזה למאי שנא הכא מכל שוגג למועיל ידעת‬
‫איסור הורו וחטאו על פיהם הקהל‪ ,‬ולכך אחדם‪ ,‬והיכא איכא משמעות מונולעה‬
‫כאמח הגמ׳ חולה לין זה פפלוגחא דר״א החטאת לאין מועיל ידיעח אחרים יוחר‬
‫ור״י‪ ,‬והגמ׳ מחרצח להכא גם ר״א מולה מכל שגגה‪ ,‬וכן צריך להכין מה שיך הך‬
‫ררשא לאין מועיל ידעת אחרים לפלוגחא‬ ‫לכתיב אשר חטאו עליה‪.‬‬
‫לר״א ור״י‪.‬‬
‫אך עיין כרמכ״ם פי״ל ה״ל וז״ל‪ ,‬נ״ל‬
‫שהורו כשגגה ושכחו עצמו של חטא ועיין עול כלח״מ להקשה על הכס״מ‬
‫דפי״נ ה״כ ח״ל‪ ,‬ומדכד רכינו‬ ‫שהורו כו אע״פ שהן יולעים כוראי שחטאו‬
‫כשגגה ואע״פ שהעם מודיעין אותן כאן נתכרר דלא כהרנ נעל כ״מ שכתנ‬
‫ואמרים להם ככך וכך הוריתם לנו הס לעיל נפרק י״נ גכי מ״ש רכינו ז״ל כ״ד‬
‫פטורין והעושין על פיהן חייכין כפני עצמן נסחפק להם אם שגגו כהוראה או לאו וכו׳‬
‫שנאמר ונודעה חטאת אשר חטאו עליה ולא לנפקא ליה מהך כרייתא ומפרשה שהורו‬
‫שיודיעו אותו החוטאין וכו‪ /‬ע״כ‪ .‬ועיין ונסתפק להם אם שגגו לכאן נראה‬
‫כלח״מ להקשה לאי כהר״מ לאפילו אי למפרשה לענין שנתססק להם אם התירו‬
‫אומרים להם כמה חטאו אין מועיל לחייכ הרמים או החלכים אכל ככר ילעו שחטאו‬
‫פר‪ ,‬אמאי הגמ׳ אומרת ללא אתיא כר״א והוא מוכרח כגמי כלכתיכנא לעיל‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫הא גס אליכא דרכנן לא אתיא‪ ,‬לכעלמא אם וכאמת לתמוה מאל הכס״מ‪ ,‬אכן רכאמת‬
‫אחרים מודיעין חייכ קרכן אם אין מכחישן‪ ,‬כך הוא לשון הר״מ התם ח״ל‪ ,‬כ״ל‬
‫משא״כ הכא דאין מועיל‪ ,‬אלא מה איח לך נסתפק לן אם שגגו כהוראה אי לא שגגו‬
‫למימר לגלי קרא‪ ,‬א״כ ה״נ ללר״א גלי אינן חייכין כאשם תלוי שנאמר ונולעה‬
‫קרא‪ ,‬ומירן להכא ליכא הלין לאסילו החטאת על שתוולע ואח״כ יתחיינו נקרכן‬
‫אחרים מוליעין כמו ככל שוגג‪ ,‬להתם כתיכ כמו שיתנאר‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ועיין נאמת נלח״מ‬
‫לתמה על הר״מ התם‪.‬‬ ‫או הולע מ״מ משא״כ הכא‪ ,‬ולכך הכא‬
‫מסכרא אין מועיל ידיעח אחרים‪ ,‬ומה ונראה לומר נרעת הר״מ לנאמת הכא‬
‫להגמ׳ מקשה ללא כר״א‪ ,‬היינו לכי היכא‬
‫לא שייך כלל הלין לאו הורע אליו‬
‫רלר״א מקרי יליעה אפילו אם אינו יולע‬
‫מ״מ אפילו ע״י אחרים‪ ,‬ולא משום ללא‬
‫כמה חטא ה״נ צריך להיוח הכא לסגי‬
‫כתי‪ 3‬הכא או הולע כלעת הלח״מ‪ ,‬אלא‬
‫כיליעה לחטאו אפי׳ אין יולעין כמה חטאו‪,‬‬
‫ללא שייך כלל הכא הלין למועיל לאחדם‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫מוליעין אותו כנכל שוגג‪ ,‬להנה כל מה‬
‫לפי רכריו יוצא הא לאין מועיל דאחרים למצינו הלין או הולע מ״מ אפילו ע״י‬
‫מוליעין‪ ,‬הוה משכרא ולא זה לרשא אחרים היינו רמנררים לו טעותו‪ ,‬אכן גוף‬
 ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬ ‫מד קרבן‬
‫בעינן ידיעת עצמו ולא מועיל ידעת‬ ‫השגגה יורע בעצמו‪ ,‬כגון נאכל חלב וסבר‬
‫אחרים‪.‬‬ ‫שהוא שומן או רס״ל רחלב מוחר‪ ,‬מה‬
‫לאחדם מוליעץ אוחו היינו למה לסבר‬
‫והנה בכל שוגג לכאורה לא שייך כלל‬ ‫ימוחר הוה טעות ובאמח ראסור הוא‪ ,‬אכן‬
‫מציאות דיודיעו לו אחרים עצם‬ ‫הוא עצמו יורע רסבר רמותר ורק רע״י‬
‫השגגה‪ ,‬דהנה באמת דיש לעיין היכא דאין‬ ‫רמורעין אותו רטעה במה רסבר למותר‬
‫יודע כלל אם אכל האי איסור אי מועיל‬ ‫יולע בעצמו למה לסבר למותר הוה טעות‪,‬‬
‫דאחרים יודיעו אותו דאכל‪ ,‬ולכאורה‬ ‫משא״כ היכא להוא עצמו אין יולע כלל‬
‫מסברא נראה דמועיל דלא ע״ז נאמר הדין‬ ‫רשגג וסבר למותר‪ ,‬ע״ז לא מצינו ליועיל‬
‫ידעה‪ ,‬אלא על השגגה במה דלא ידע‬ ‫אם אחרים מולעין אותו לסבר רמותר‪,‬‬
‫יאסור‪ ,‬ועל עצם האכילה לכאורה איכא‬ ‫ונראה רבאמת בהאי גוונא אין מועיל‬
‫נאמנות לאחרים ימויעין אותו יאכל‪ ,‬אכן‬ ‫הודעת אחרים‪.‬‬
‫כל זה מועיל אי יודע בעצמו רסבר רהאי‬
‫חתיכה מותרת‪ ,‬וע״י שמודעין אותו דאכל‬
‫ובאמת האי חתיכה אסורה יודע בעצמו‬ ‫כיאור הלבר להנה הלין או הולע אליו‬
‫רמה יסבר דמותר הוה טעות‪ ,‬אך היכא‬ ‫חטאתו לבעינן לחיוג קרבן יליעה‬
‫דהוא עצמו אין יודע אי אכל בשוגג או‬ ‫על החטא‪ ,‬היינו בירור האיסור במה לטעה‬
‫נמזיל‪ ,‬ואינו יולע כלל לטעה‪ ,‬לכאורה לא‬ ‫להיינו יליעת השגגה‪ ,‬ליולע לו טעותו במה‬
‫שייך נזה כלל שאחרים יודעו אותו להוה‬ ‫רסבר למוחר וזה נולע ע״י בירור האיסור‪,‬‬
‫דנריס שבלב‪ ,‬אכן אפילו אי שייך היט‬ ‫אכן דבירור הטעות לא הוה עצם הידיעה‪,‬‬
‫תימצי שיודיעו אותו שאכל נשוגג‪ ,‬אין‬ ‫אלא דע״י בירור הטעות יודע בעצמו דמה‬
‫מועיל מה לאחדם מוליעץ אותו להיה‬ ‫רסבר דמותר הוה טעות‪ ,‬ולכך כל הנידון‬
‫שוגג לעל עצם השגגה בעינן ידעה עצמית‪.‬‬ ‫בדרשא דאו הודע אי בעינן ע״י עצמו או‬
‫אפילו ע״י אחרים היינו על בירור הטעות‬
‫והנה הכא הרמב״ם לא אייד כלל לגבי‬ ‫אי בעינן רמעצמו יוברר לו הטעות או‬
‫בירור הטעות דהיינו רטעו במה‬ ‫דמועיל גם ע״י אחדם‪ ,‬אכן נין אי הוברר‬
‫יסברו דחלב מותר‪ ,‬ובאמת דע״ז מועיל גם‬ ‫ע״י אחרים נין אי הוברר ע״י עצמו עצם‬
‫ע״י אחדם ימברדם להם האיסור כמו‬ ‫השגגה יודע נעצמו‪ ,‬דיודע נעצמו דמה‬
‫בכל שוגג‪ ,‬וכל מה ראייד הר״מ היינו על‬ ‫רסבר דמוחר הוה טעות‪ ,‬אכן על עצם‬
‫הוראה ילא יויעיס במה הורו‪ ,‬והנה היכא‬ ‫הטעות אי אינו יודע כלל דטעה‪ ,‬לא ע״ז‬
‫לאין יויעיס אס כלל הורו‪ ,‬אלא יברור להם‬ ‫אייד כלל הדרשא או הודע מ״מ דמועיל‬
‫יטעו באיסור ורק אין יולעיס אם הורו‬ ‫גס ע״י אחרים‪ ,‬וברור דלזה בעינן ידיעה‬
‫לקהל טעותם‪ ,‬לכאורה היינו כמו דרע‬ ‫עצמית ולא מועיל אחדם‪ ,‬דיריעה פירושה‬
‫יסבר דהאי חתיכה מומרת ורק אין יודע‬ ‫ימה עצמית וידיעת אחדם לא מקד‬
‫אס אכל‪ ,‬רלכאורה מועיל ע״ז אם אחדס‬ ‫י ידיעה‪ ,‬וכל הנידון דמועיל ע״י אחדס היינו‬
‫אומדם לו יאכל כמ״ש לעיל‪ ,‬ולכאורה‬ ‫על בירור הטעות‪ ,‬אכן על עצם הטעות‬
‫קז‬ ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬
‫ולכך כל היכא לאין יולעים להורו אפילו‬
‫אי יולעים לטעו‪ ,‬עדין אין יולעים‬
‫לשגגו בהוראה‪ ,‬והוה כמו בכל שוגג לאין‬
‫יולע אי היה מזיל או שוגג לאין יולע עצם‬
‫השגגה לאין מועיל לאחרים מוליעין אותו‪,‬‬
‫וה״ג הכא אי אין יולעים ב״ל אם הורו‬
‫בכלל אין יולעים עצם השגגה להיינו מה‬
‫לשגגו בהוראה וטעו בהוראתן לקהל‪ ,‬ולכך‬
‫אפילו ליולעיס לטעו באיסור חלב וכבר‬
‫הוברר להם יטעו‪ ,‬ורק אין יולעים אם‬
‫הורו‪ ,‬עדין אין יולעיס עצם השגגה לע״ז‬
‫בא חיוב הקרבן להייגו שגגת הוראה‪ ,‬ולא‬
‫סתם לאין יורעים האיסור ומחמת זה הורו‬
‫אלא מה רשגגו בהוראתם‪ ,‬ועל עצם השגגה‬
‫אין מועיל אם אחרים מולעים‪ ,‬ובעינן‬
‫ידעה עצמית‪.‬‬
‫מוטעית משוס לשוגגין ואין יולעים לבאמת‬
‫והנה באמת עיקר הלרשא מונולעה‬
‫החטאת ולא שיודעו אותו‬
‫החוטאין‪ ,‬לא הוה כלל להיכא לילעו רטעו‬
‫בהוראה ורק אין יולעיס במה שגגו‬
‫בהוראה אי באיסור חלב או באיסור רם‪,‬‬
‫לזה ילפינן מהא לכחיב אשר חטאו עליה‬
‫כמו לאימא בגמ‪ /‬אכן עיקר הלרשא‬
‫לבעינן לירעו ששגגו בהוראה‪ ,‬ולא סגי‬
‫לילעו רטעו‪ ,‬ולכך לא מועיל אס אחרים‬
‫מודעין אתם רשגגו בהוראה‪ ,‬וזה מש״כ‬
‫הכס״מ בר״מ סי״ב להיכא מסתפק להם‬
‫אס שגגו אין אשם תלוי מרכתיב ונורעה‬
‫החטאת על שתוולע ואח״כ יתחייבו בקרבן‪,‬‬
‫דהיינו הררשא להר״מ הכא‪ ,‬לבאמת היינו‬
‫עיקר הררשא לבעינן ליולע להס לשגגו‬
‫בהוראה‪ ,‬ורק להכא כתב הר״מ ללא סגי‬
‫רירעו רשגגו בהוראה אפילו אין יורעים‬
‫במה שגגו בהוראה‪ ,‬אלא בעינן לירעו גם‬
‫מד קרבן‬
‫ה״ה הכא אם אחרים אומדם לב״ל להורו‬
‫מועיל לחייבן פר‪ ,‬אכן נראה מאמת אין‬
‫מועיל הכא בהוראה אס אחרים מוליעין‬
‫אותן להורו‪.‬‬
‫דהנה עיין ברמב״ם פי״ב ה״א ודל‪ ,‬הרי‬
‫ב״ל חייבין קרבן חטאת על שעתן‬
‫בהוראה אע״פ שלא עשו הן בעצמן מעשה‬
‫שאין משגיחין על עשיית ב״ל כלל בין עשו‬
‫נין לא עשו אלא הוראתן בלבל‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועיין בכס״מ מה לכתב‪ ,‬להר״מ ס״ל‬
‫לאפילו לרבי יהולה להציבור מביאין ס״ל‬
‫להרמב״ס להחיוב קרבן הוא לב״ל והציבור‬
‫רק מביאין‪ ,‬עיי״ש‪ .‬והנה בחיוב הקרבן‬
‫לב״ל על הוראתן בפשטות היה אפשר‬
‫לומר רהחיוב הוא על עצם מעשה הוראה‬
‫הוה הוראה מוטעית והדן לא כמו‬
‫הוראתם‪ ,‬והיינו כמו חיוב קרבן רק״י‬
‫רהחיוב על מעשה עבירה אי עשה אותה‬
‫בשגגה‪ ,‬והכא החיוב לא על מעשה עבירה‬
‫אלא על הוראה מוטעית‪ ,‬אכן להחיוב מצל‬
‫השגגה הוה כמו בק״י להחיוב ק״י הוה‬
‫על מעשה עבירה לעשה משום לשגג‪,‬‬
‫והכא החיוב על הוראה מוטעית משוס‬
‫לשגגו‪ ,‬אק בלשון הר״מ לא משמע כן‬
‫ללשון הר״מ הד ב״ל חייבין על שגגתן‬
‫בהוראה משמע‪ ,‬להחיוב הוא על עצם מה‬
‫לשגגו בהוראה ולא להחיוב על עצם‬
‫ההוראה ומשום לשגגו ללא ילעו להוה‬
‫הוראת טעות‪ ,‬אלא לעצם מה לשגגו‬
‫בהוראה ע״ז איכא חיוב הקרבן‪ ,‬וא״כ יוצא‬
‫רבהוראה השגגה היא לא רק מה לטעו‬
‫ולא ירעו האיסור גדלא אלא מה לשגגו‬
‫בהוראה‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬ ‫מד קרבן‬
‫לכעינן שילעו מעצמם ולא מועיל ע״י‬ ‫כמה שגגו כהוראה‪ ,‬מלכתיב אשר חנואו‬
‫אחרים‪ ,‬היה לר״מ לומר עיקר הלרשא‬ ‫עליה‪ ,‬וה״נ מדויק כר״מ החם רהכיא‬
‫לילעו מעצמם ולא ע״י אחרים‪ ,‬ואמאי כתכ‬ ‫הלרשא מונולעה החטאת‪ ,‬ולא הכיא מאשר‬
‫הר״מ רק ללא יוליעו אותו החוטאין‪ ,‬אכן‬ ‫חנואו עליה‪ ,‬להפם כאמח לא החסרון לאין‬
‫לסמש״כ מוכן‪ ,‬לכאמת עיקר הלרשא הכא‬ ‫יולעים כמה שגגו אלא לאין יולעים כלל‬
‫לא לכעינן לילעו מעצמם ולא ע״י אחרים‪,‬‬ ‫אם שגגו כהוראה‪) ,‬ועיין לקמן לף ז׳ ע״א‬
‫להא גם ככל שוגג יליעת השגגה עצמה לא‬ ‫מה לכיארנו לעת הר״מ‪ ,‬מאי שנא לגכי‬
‫מקרי רק אי כעצמו יולע ואין מועיל ע״י‬ ‫הוראה לכעינן יליעה גם לא״ח‪ ,‬משא״כ‬
‫אחרים‪ ,‬אלא עיקר הררשא הכא לכעינן‬ ‫ככל התורה לא כעינן יליעה לא״ח‪ (.‬ושפיר‬
‫יליעה על עצם החטאת ועצם החטאת היינו‬ ‫מיושכ הכס״מ לכתכ למקור הר״מ החם‬
‫השגגה כהוראה‪ ,‬וע״ז כעינן יליעה‪ ,‬וא״כ‬ ‫מהכא‪ ,‬וכלשון הר״מ התם כמו שיתכאר‪.‬‬
‫ממילא לאין מועיל אס החוטאין מולעין‬
‫אותן ליליעה לא מקרי רק יליעה עצמית‬ ‫ונראה לזהו כיאור הלרשא‪ ,‬להנה כק״י‬
‫לא ע״י אחרים‪ ,‬אכן ללא זה עיקר הלרשא‬ ‫כתיכ או הודע אליו חטאתו היינו‬
‫לזה הוה מסכרא ללא מקרי יליעה רק‬ ‫לכל הידיעה דיוכרר לו חטאתו‪ ,‬אכן עצם‬
‫יריעה עצמית‪ ,‬ועיקר הלרשא להכא כעינן‬ ‫החטא לא הוה משום חסרון יליעתו‪,‬‬
‫יליעת החטאת להיינו שגגת הוראה‪(.‬‬ ‫לאכילת חלב הוה חטא ואין נסק״מ אי‬
‫שוגג או מזיל החטא הוא חטא‪ ,‬אלא‬
‫ולפי״ז מוכן נמי מה הגמ׳ תולה האי‬ ‫לכעינן ליוכרר לו לחטא היינו ליוכרר לו‬
‫לרשא כסלוגתא לר״א ור״י‪,‬‬ ‫טעותו למשוס זה חטא‪ ,‬וע״ז שסיר מועיל‬
‫למהא לכעינן יליעה כמה שגגו כהוראה‬ ‫להכירור יהיה ע״י אחרים מאו הולע מ״מ‪,‬‬
‫ולא מספיק לירעו ששגגו כהוראה‪ ,‬חזינן‬ ‫לאחרי הכירור יולע כעצמו ‪.‬לשגג כמה‬
‫ללא סגי יליעה לחטא‪ ,‬אלא כעינן יליעה‬ ‫לסכר למותר‪ ,‬משא״כ הכא כתיכ ונולעה‬
‫כמה חטא כרעת ר״א‪.‬־‬ ‫החטאת היינו לעצם החטא כעי יליעה‪,‬‬
‫להחטא היינו מה לשגגו כהוראה ועצם‬
‫אכן כרש״י משמע לפליג על הר״מ כמה‬ ‫החטא היינו מה לטועים כהוראתם‪ ,‬וע״ז‬
‫לס״ל ללמ״ל חוכת ציכור חיוכ‬ ‫כעינן ידיעה ליוכרר לטעו כהוראה‪ ,‬ולכך‬
‫הקרכן הוא לכ״ל‪ ,‬לאיתא כרש״י ל״ה ולא‬ ‫כל דאין יודעים כעצמם דהורו אין מועיל‬
‫שילעו החוטאין ח״ל‪ ,‬אפ״ה פטורין לצריך‬ ‫מה דאחרים מודיעין אותן‪ ,‬ללא מקרי‬
‫שיכרר להם אותו החטא שעשו כהוראה‪,‬‬ ‫ידיעה רק ידיעה עצמית לא מה לאחרים‬
‫עכ״ל‪ .‬וכן כל״ה אפילו תימה וז״ל‪ ,‬למשמע‬ ‫יודעים‪.‬‬
‫שיולע להם החטא שחטאו עליו ע״פ כ״ל‪,‬‬
‫עכ״ל‪ .‬הד לכתכ להלין יליעה לציכור‪,‬‬ ‫)והנה איכא עוד קצת דיוק למש״כ‪ ,‬דהנה‬
‫והחיוב קרכן על מעשה העכירה לציכור‬ ‫לשון הר״מ ונודעה החטאת ולא‬
‫משום לשגגו ע״פ ב״ל וחיוב הקרכן הוה‬ ‫שיוליעו אותו החוטאין‪ ,‬ולכאורה ללעת‬
‫ככל שוגג להחיוב על מעשה עכירה משום‬ ‫•הלח״מ לעיקר מה לנא הר״מ לומר‬
‫קט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ה׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫\‬
‫בהוראה ושהתירו דבר שחייבים על זדונו‬ ‫דשגג‪ ,‬וא״כ כל הזרשא מונוזעה החטאת‬
‫כרת ושגגתו חטאח קבועה נסתפק להם אם‬ ‫ולא שיודעו החטאין היינו לאין יודעים כמה‬
‫מקצת החלבים התירו או מקצת הדמים‬ ‫חטאו‪ ,‬ומלשון הכתוכ אשר חטאו עליה‪ ,‬אכן‬
‫התירו הרי אלו פטורין וכל מי שאכל מביא‬ ‫אי מודיעין להם החוטאים דשגגו כדם או‬
‫חטאת קבועה‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫בחלב שפיר הוה ידיעה‪ ,‬כמו דמועיל ככל‬
‫שוגג אי אחרים מודעין אותו שאכל דהאי‬
‫ידיעה לא הוה גוף השגגה‪ ,‬אלא דע״י הנה בלשון הר״מ לא משמע כמו שכחב‬
‫רש״י דמיירי דהעם אכלו גם חלב‬ ‫דיודע דאכל יודע מעצמו דמה דסכר‬
‫דמותר ולכך אכל הוה טעות‪ ,‬וה״נ כאין וגם דם‪ ,‬ורק דהספק מה בהוראה מה‬
‫יודע כמה טעה אי כחלכ או כדם לא מיירי בשגגת מעשה‪ ,‬אלא משמע דאכלו רק חלב‬
‫דאיכא לו ספק אולי אכל חד מהנך כמזיד‪ ,‬באמת מה דהתירו‪ ,‬אך א״כ צריך להבין‬
‫וכרור לו דאכל כשוגג אלא דאין יודע אי דהספק לב״ד אי הורו בחלב או בדם‪ ,‬הוה‬
‫דם אכל בשוגג או חלכ‪ ,‬ושפיר מועיל ספק אי בכלל חייבין קרבן דאם הורו בדם‬
‫דהחוטאין מודעין וכל החסרון דאין יודעים ליכא כלל חיוב קרבן דלא אכלו ע״פ‬
‫היינו לציבור דאין יודעין במה חטאו הציבור‪ ,‬ואין לומר דבאמת מיירי הר״מ‬
‫בהוראה אי בדם‪ ,‬וחלב אכלו בשגגת מעשה דאיכא להם ספק אי בכלל חייבין קרבן‪,‬‬
‫והנפק״מ לאשם תלוי כמו דמשמע בכס״מ‬ ‫גרידא‪ ,‬או להיפך‪.‬‬
‫פי״ב ה״ב‪ ,‬א׳ דא״כ תמוה הגמי דתולה‬
‫הגהה‪ ,‬ויכול להיות דהר״מ מהאי דרשא הך דרשא בפלוגתא דר״א ור״י‪ ,‬והתם‬
‫גופא דונודעה החטאת דאין מיירי דודאי חטא בשגגה רק אין יודע במה‬
‫מועיל דהחוטאין מודיעין‪ ,‬הוציא הדין חטא אי בחלב או בנותר‪ ,‬משא״כ היכא‬
‫דהחיוב פר הוה על השגגה בהוראה‪ ,‬ולא דאין יודע אי אכל מלב או שומן לא שיך‬
‫הוה ככל שוגג דעצס העבירה דעליה בא כלל לפלוגתא דר״א ור״י ולכו״ע איכא‬
‫הקרבן לא הוה השגגה אלא דמשום השגגה א״ת‪ ,‬ב׳ דלשון הר״מ להדיא אינו כן דכתב‬
‫עשה העבירה‪ ,‬משא״כ הכא דעל עצם ואע״פ שהן יודעים בודאי שחטאו בשגגה‪,‬‬
‫השגגה בהוראה הוה חיוב הקרבן‪ ,‬וע״ז ואח״כ כתב ואע״ס שהעם מודיעין אותן‪,‬‬
‫בעינן ידיעה‪ ,‬ולכך אין מועיל אי אחרים הרי דגם בלא ידיעת החוטאין יודעים בודאי‬
‫מודעין ה״הוראה או במה הורו‪ .‬ע״כ הגהה‪ .‬שחטאו וליכא ספק‪ ,‬וכן מההמשך ואחר‬
‫רמב״ם פי״ד ה״ד וז״ל‪ ,‬ב״ד שהורו שידעו ששגגו בהוראה וכו׳ נסחפק להם אם‬
‫בשגגה ושכחו עצמו של חטא מקצח החלבים וכו׳‪ ,‬הרי דגם דאיכא להם‬
‫שהורו בו אע״פ שהן יודעים בודאי שחטאו ספק במה הורו יודעין בודאי שחטאו‪ ,‬אכן‬
‫בשגגה ואע״פ שהעם מודיעין אותן דתמוה הוא כיון דאין יודעים אס בדם‬
‫ואומרים להם בכך וכך הוריתם לנו וכו׳ הורו או בחלב ועל הצד דדם ליכא כלל חיוב‬
‫כיצד שגגו והתירו חלב שע״ג הקיבה קרבן דהעס לא אכלו מחמתם‪ ,‬איך כתב‬
‫הר״מ דיודעים בודאי שחטאו‪.‬‬ ‫ואכלוהו רוב העם ואחר שידעו ששגגו‬
 ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬ ‫מד קרבן‬
‫אכן נראה להר״מ לשיטתו לאין מועיל שני סדם חטאו ז׳ מביאין ז׳ ושאר שבטים‬
‫יליעת החוטאין‪ ,‬לא כעי כלל ליאכלו שלא חטאו מביאין על יליהן פר פר שאסילו‬
‫העם גס חלב וגם לס כד שילעו כ״ל שלא חטאו מביאין ע״י המוטאין לכך נאמר‬
‫שולאי חטאו וכל הססק כמה חטאו‪ ,‬וגס קהל לחייג על כל קהל וקהל לברי רבי‬
‫יהולה‪ ,‬וכו׳ ע״כ‪.‬‬ ‫כלא לאכלו העם שני האיסורים שיך לילעו‬
‫ולאי שחטאו ורק אין יולעים כמה‪ ,‬למייד‬
‫שהורו ויודעים שהעם אכלו מחמחם‪ ,‬ורק עיין רמנ״ם פי״ג ה״א וז״ל‪ ,‬נין שעשו‬
‫כל ישראל שנאת ישראל על פי נ״ל‬ ‫כשעת ידעה אין יולעים מה היה הוראה‬
‫להעם אכלו מחמתם אי לם או חלכ‪ ,‬אכן שהורו אפילו שהן מיעוט מנין השבטים נין‬
‫יולעיס ולאי שכמה שהורו אכלו העם שעשו רוב השבטים אע״פ שהן מיעוט כל‬
‫מחמתם רק אין זוכרים כמה הורו ואכלו ישראל מביאין כמנין כל השבטים פר לכל‬
‫העם מחמתם‪ ,‬ואין מועיל מה למוליעין שבט ושבט וכו׳ ואפילו עשה שבט א׳ בלבל‬
‫העם ככך וכך הודתם לנו ואכלנו חלב והוא רוב קהל הד כל הציבור מביאין י״ב‬
‫מחמתכם‪ ,‬וכן משמע בלשון הר״מ‪ ,‬משא״כ סרים וי״ב שעידם‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ועיין בכס״מ‬
‫רש״י לשיטתו לס״ל למועיל ידעת החוטאין וז״ל‪ ,‬ומה שכתב אפי׳ עשה שבט א׳ והוא‬
‫ליכא למימר לאכלו רק חלב ואח״כ שכחו רוב קהל וכו׳ שם בברייתא לר״י שבט‬
‫אס מלב אכלו או לם אכלו מחמת הוראה‪ ,‬שעשה בהוראת ב״ל הגדול אסי׳ שבטים‬
‫ללא מיסתבר לציבור שלם יאכלו חלב חייבים ובעינן דליהוי רוב קהל כרשב״א‪,‬‬
‫וישכחו אם חלב אכלו או לם‪ ,‬ולכך כתב ע״כ‪ .‬ועיין בלח״מ להקשה עליו וז״ל‪,‬‬
‫רש״י לבאמת אכלו גם חלב וגם לס ורק ולכאורה קשה לנראה ללבד רשב״א‬
‫אין יולעים מה בהוראה מה בשגגת מעשה‪ ,‬סותרים למ״ש ר״י לכל שבט ושבט איקד‬
‫אכן לר״מ ללא איכסת לן בידעת הציבור קהל לכיון להוא סובר לשבט א׳ מקד קהל‬
‫אסילו לברור לציבור להורו להם בחלב א״כ הוה שבט א׳ כאילו חטא כל הקהל‬
‫ואכלו רק חלב לא מועיל ידעתם לב״ל‪ ,‬ואפי׳ שיהיה מיעוט ור״ש אי• אמר הכי‬
‫שסיר שיך לב״ל ישכחו אי הורו חלב או הוא משום ראית ליה שבט א׳ לא איקד‬
‫לס‪ ,‬ומ״מ מייד ליורעין ולאי להורו ואכלו קהל אבל ר׳ יהולה לסובר לשבט א׳ איקד‬
‫העם מחמתם רק אין יולעים במה הורו אי קהל א״א לומר ללעתו סברת רשב״א א״כ‬
‫איך פסק רבינו ז״ל כר״י וכרשב״א להם‬ ‫בחלב או בלם‪.‬‬
‫סותרות זו לזו‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ועיין בהמשך לבדו לחי׳ להר״מ היה לו‬ ‫גבו‪ /‬ת״ר וכו׳ אשר מטאו חטאו שני‬
‫הכרח מהגמ׳ לאליבא לר״י דן‬ ‫שבטים מביאין שני סדם חטאו‬
‫גרירא נאמר רק היכא לאיכא רוב קהל‪,‬‬ ‫שלשה מביאין שלשה או אינו אומר אלא‬
‫מסשיטות הבעיא בגמ׳ מהברייתא אי איכא‬ ‫חטאו שגי יחילין מביאין שני סרים חטאו ג׳‬
‫דן גרירא אליבא לרבי יהולה בשבט א׳‬ ‫מביאין ג׳ מ״ל הקהל הקהל חייב וכל קהל‬
‫וזה״ל‪ ,‬ת״ש ר׳ יהולה אומר שבט שעשה‬ ‫‪,‬וקהל חייב כיצד חטאו שני שבטים מביאין‬
‫קיא‬ ‫מלכים‬ ‫דף ה׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫הוא מיעוט קהל‪ ,‬רהאי שבט חייב‪ ,‬הא ס״ל‬ ‫כהוראת כיח דינו אוחו השמן חייב ושאר‬
‫לרק גרירה ליכא במיעוט קהל הא כשבט‬ ‫כל השכטים פטורים וכהוראה כ״ד הגדול‬
‫עצמו חייב‪.‬‬ ‫אפילו שאר שכטים חייכיס ש״מ‪ ,‬לקשה‬
‫מאי פשיט נימא דהכרייחא איירי דהאי‬
‫והנה באמת בפיהמ״ש להר״מ משמע‬ ‫שכט הוה רוב קהל וסוכר כרשכ״א‪ ,‬ולכך‬
‫לדין רר״י ראיכא חיוב בשבט א׳‬ ‫פי׳ הר״מ רכל הכעיא היכא דהאי שכט‬
‫נאמר היכא להוו רוב הקהל‪ ,‬ולא רק‬ ‫רוב הקהל‪ ,‬ועיין כרכריו הטעם רכעינן‬
‫גרירה אין במיעוט הקהל אלא גס השבט‬ ‫לגרירא רוב הקהל‪ ,‬דכל הריכוי מיותרא‬
‫עצמו לא חייב‪ ,‬ומשמע רגם בשבט שעשה‬ ‫לקהל לרין גרירא הוה רק ברוב קהל או‬
‫בהוראת בית לינו אין חייב רק ברוב קהל‬ ‫רוב שבטים רתפסת מועט תפסת‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫וז״ל‪ ,‬וכמו כן ללעת ר״י שבט א׳ שעשה‬
‫הנה מה לכתב לנימא להברייתא אייד בהוראת ב״ל הגרול שאר שבטים מביאין‬
‫גרוב קהל תמוה הוא‪ ,‬להא הבדיתא ע״י פר כשהיה רוב הקהל ולפיכך אומר‬
‫איירי לגני שנט שעשה נהוראת נית דנו‪ ,‬בכאן ושאר שבטים פטורין לפי שהיה אותו‬
‫וע״ז אמר ר״י לאי היה ננ״ר הגרול איכא השבט עושה בהוראת עצמו‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע‬
‫גדרה‪ ,‬וא״כ ליכא למימר לאייד הדן לכל מה לאין גדרה נעשה בהוראת עצמו‬
‫גדרה רק ברוב קהל‪ ,‬להא הלין חיוג היינו משום רעשה נהוראת עצמו לא‬
‫בשבט שעשה בהוראת ביה דנו‪ ,‬לכאורה נהוראת נ״ר הגרול‪ ,‬אכן רשניהם מייד‬
‫ללעח הלח״מ הוה גס במיעוט הקהל‪ ,‬להא רהוו רוב קהל‪ ,‬וכל הדן ראיתא במשנה‬
‫ס״ל ללחיוב השבט שחטא לא בעינן רוב לאליבא לר״י איכא חיוב פר בשבט שעשה‬
‫קהל‪ ,‬ולכאורה ה״ה נמי בשבט שעשה בהוראת בית דנו אייד רהוו רוב קהל‪,‬‬
‫בהוראת בית דנו‪ ,‬ומשמע לעל גוונא רשבט ועיין בקר״א לגס ס״ל בר״מ הכי ראליבא‬
‫שעשה בהוראת בית דנו אמר ר״י לאי היה לר״י אין חיוב גס לאותו שבט וגם לשבט‬
‫בהוראת ב״ל הגדול איכא גרירה‪ ,‬וא״כ שעשה בהוראה בית דנו רק היכא להוו‬
‫ה״ה נמי במיעוט הקהל‪ ,‬וכן מש״כ לנימא רוב קהל‪ ,‬ולכך באמת לא הביא הרמב״ם‬
‫דהבדיתא אייד ברוב קהל וסובר כרשב״א‪ ,‬שוס לין היכא להאי שבט הוה מיעוט‬
‫עיין מה שהוכחנו לקמן מהר״מ בפיהמ״ש הקהל‪ ,‬אך צריך להבין אמאי באמת בעינן‬
‫דאליבא דרשב״א ברוב קהל בעינן דוקא ו׳ רוב קהל הא אליבא רר״י שבט א׳ איקד‬
‫שבטים ולא מועיל שבט א׳ אפילו אי הוו קהל‪ ,‬ולכאורה ה״ה רמקד קהל גס‬
‫במיעוט הקהל‪.‬‬ ‫רוב קהל‪ ,‬וא״כ ליכא למימר בבדיחא דר״י‬
‫ס״ל כרשב״א‪ ,‬דבברייחא אייד ר״י בשבט ונראה נניאור הכס״מ‪ ,‬להנה הלת״מ‬
‫כתב בסנרא לר״י מכיון לס״ל‬ ‫א׳ ובשבט א׳ אין מועיל אפי׳ אי איכא רוב‬
‫קהל אליבא דרשב״א‪ ,‬ועוד צדך להבין לשבט א׳ מקד קהל א״כ הוה שבט א׳‬
‫לדבדו דאמאי הר״מ השמיט הדן דהיכא כאילו חטא כל הקהל‪ ,‬אכן באמת לאין שום‬
‫רעשה שבט א׳ בהוראה ב״ד הגדול אפי׳ משמעות כלל ברעת ר״י הכי‪ ,‬אלא להאי‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ה׳ ע״א‬
‫להבין אמאי פסק הר״מ כרשב״א‪ ,‬הא‬
‫לכאורה אליבא לד יהולה סגי שבט א׳ ולא‬
‫בעינן כלל כל הקהל‪ ,‬וכן צדך להבין מה‬
‫שהקשה הלח״מ למשמעות הר״מ בסיהמ״ש‬
‫משמע‪ ,‬להא לבעינן רוב הוה מדן לר״י‬
‫ולא משום רשב״א‪ ,‬עיין בלבדו‪.‬‬
‫ונראה לומר‪ ,‬להנה משמע בכס״מ לכל‬
‫מה לבעינן רוב קהל היינו משום‬
‫לרשב״א‪ ,‬אכן בלא רשב״א היה מספיק‬
‫מיעוט קהל‪ ,‬ולכאורה צריך להבין היכא‬
‫איכא משמעות בלא רשב״א רסגי מיעוט‪,‬‬
‫הא כל הלרשא מקהל אליבא לר״י היינו‬
‫לאיכא חיוב לכל קהל וקהל‪ ,‬אך עדין אין‬
‫הכרח לסגי בעשיה לחל שבט‪ ,‬ויכול להיות‬
‫לבעינן עשיה לכל ישראל או רובם‪ ,‬ורק‬
‫רהשיוב קרבן הוא לכל קהל וקהל‪ ,‬אכן‬
‫לכאורה השברא בזה הוא משוס לר״י לרש‬
‫מל קהל להוראה תלויה בב״ל ומעשה תלוי‬
‫בקהל‪ ,‬הד לכל לין עשיה נאמר לקהל‪,‬‬
‫וא״כ שסיר עשיה לחל שבט שגי לחיוב‬
‫קרבן לחל שבט אקד קהל ואפילו הוא‬
‫מיעוט כל הקהל‪ ,‬אך לכאורה עדין צריך‬
‫להבין הא בע״ז כמיכ לכל העם בשגגה‪ ,‬וכל‬
‫העם היינו כל הציבור וחל שבט אפילו אי‬
‫מקד קהל עדין לא מקד כל העם‪ ,‬וא״כ‬
‫אפי׳ אי לר״י בשאר עבירות סגי בעשיה‬
‫לחל שבט‪ ,‬הא מיהא לבע״ז בעינן כל העם‬
‫ולא מצינו אליבא לר״י חילוק בין ע״ז לשאר‬
‫עבירות‪.‬‬
‫קהל‪ ,‬לא הוה סתירה לרשב״א‬
‫והנה עיין בקר״א לס״ל בלעת רש״י‪,‬‬
‫לאליבא לר״י איכא חיוב בשבט א׳‬
‫אפי׳ במיעוט קהל לא כלעת הר״מ‪ ,‬וכתב‬
‫לגם אליבא רר״ש בספק הגמ׳ אי איכא‬
‫חיוב סר בשבט א׳ ולמסקנת הגמ׳ לאיכא‬
‫קרבן‬ ‫קיב‬
‫שבט גרילא איקרי קהל‪ ,‬וכל מה לאיכא לין‬
‫גרירה לשאר שפטים היינו רק מיחולא לחל‬
‫קהל עיי״ש בהמשך הגמי‪ ,‬והכי איתא‬
‫להריא בפיהמ״ש להר״מ וז״ל‪ ,‬וכבר ירעת‬
‫דעת ר״י שאומר כל קהל וקהל ולא יחייב‬
‫לב״ל הגדול כלום שיש קרבנות הרבה יביאו‬
‫אותן שלא חטאו ע״י חוטאין‪ ,‬ע״כ‪ .‬היינו‬
‫לכתב ללין גרירה הוא למביאין אותן שלא‬
‫חטאו ע״י חוטאין‪ ,‬ולא כלעת הלח״מ להוה‬
‫כאילו חטא כל הקהל‪) ,‬ואין לומר למה‬
‫שכתב הר״מ למביאין אותן שלא חטאו ע״י‬
‫חוטאין היינו למביאין הציבור ולא ב״ל‪,‬‬
‫להסברא אינו כן להציבור חטאו ולא ב״ל‪,‬‬
‫והכי נמי מוכרח מהמשך הר״מ התם לכתב‬
‫בלעת ר״ש וז״ל‪ ,‬ור״ש אומר כמו שכשעשו‬
‫כל הקהל יקרבו ב״ל הגדול ע״י כמו כן‬
‫כשעשו רוב הקהל יקרבו ב״ל עמהם על כל‬
‫פנים הקרבן הראוי לב״ל לפי שהם אותם‬
‫שהורו ואין לעתו שיביא מי שלא חטא‬
‫בשום פנים‪ ,‬ע״כ‪ .‬הרי לכתב למי שלא חטא‬
‫היינו שאר שבטים ולא ציבור שחטאו‪ ,‬להא‬
‫ר״ש ש״ל לגם ב״ל מביאין‪ .‬וגם שבטים‬
‫שחטאו‪ ,‬וכן משמע ליותר סברא לשבטים‬
‫שחטאו יביאו הקרבן ממה דב״ד מביאין‪,‬‬
‫לכתב למה להב״ל חייבין משום להורו‪,‬‬
‫משא״כ השבטים שחטאו משברא הקרבן‬
‫להם להם חטאו‪(.‬‬
‫וא״כ נאמת לסברת ר״י לשבט א׳ איקרי‬
‫לבעינן רוב‪ ,‬למה לס״ל לר״י לשבט א׳‬
‫איקרי קהל לא סירושו כל הקהל‪ ,‬ומה‬
‫לשבט א׳ איקרי כל הקהל הוה רק בגוונא‬
‫להוו רוב קהל‪ ,‬וזה מש״כ הכס״מ להא‬
‫‪.‬לבעינן רוב כרשב״א‪ ,‬אכן לבאמס צריך‬
 ‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫דף ה׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫סגי מיעוט קהל‪ ,‬ליכא למימר דמאן דפליג‬ ‫חיוב פר אליפא לר״ש נשפע א׳‪ ,‬היינו‬
‫ובעי ב״ד הגדול היינו ר״ש‪ ,‬דהא ר״י‬ ‫כמיעוט קהל‪ ,‬ולכאורה תמוה הוא רהא‬
‫איירי אפילו במיעוט הקהל‪ ,‬ובכהאי גוונא‬ ‫אליבא דר״ש כל הדין דהוראה חלויה ככ״ר‬
‫לא ס״ל לר״ש דאיכא חיוב בב״ד הגדול‪.‬‬ ‫ומעשה כקהל‪ ,‬אימא כגמ׳ דדרש מע״ז ולא‬
‫מקהל כר״י‪ ,‬וא״כ אליכא דר״ש כל דין‬
‫ונראה דבאמח גם אליבא דר״י אפילו‬ ‫עשיה דציכור נלמד מע״ז‪ ,‬וכע״ז כמוכ כל‬
‫רס״ל דחד קהל אתיא להוראה‬ ‫העם‪ ,‬וא״כ לכאורה ליכא כלל צד אליכא‬
‫תלויה בב׳׳ד ומעשה בקהל‪ ,‬כל מה דיליף‬ ‫דר״ש דיהיה חיוכ פר לשכט א׳ כמיעוט‬
‫מקהל היינו דעשיה תלוי בציבור‪ ,‬ולא ‪.‬בעי‬ ‫הקהל‪ ,‬וכן לכאורה למסקנא דבאמת איכא‬
‫למילף דין זה מע״ז כר״ש ור״מ‪ ,‬אכן‬ ‫חיוכ קרכן כשכט א׳ אליכא דר״ש איירי‬
‫ברור דכל דלא עשו כל העם ליכא כלל‬ ‫דהוו רוב קהל‪ ,‬דכעינן עשיה רכל העם‬
‫חיוב קרבן‪ ,‬דאיתא להדיא בע״ז דבעינן כל‬ ‫ושבט א׳ במיעוט קהל אפי׳ אי מקרי קהל‬
‫העם‪ ,‬וכמו דרשב״א יליף דחיוב קרבן‬ ‫עדיין לא מקרי כל העם‪ ,‬ובאמת דצ״ל מה‬
‫נאמר בחד רובא מע״ז וה״ה לשאר‬ ‫הספק אליבא דר״ש אי איכא חיוב בעשייה‬
‫עבירות ה״ה נמי לר״י ור״ש‪ ,‬וכל מה‬ ‫שבט א׳‪ ,‬הא כל דין עשיה דציבור נלמד‬
‫דפליג ר״י עלייהו היינו דדרש מקהל לחייב‬ ‫מע״ז והתם כחיב כל העם‪ ,‬ומהיכי תיחי‬
‫כל הקהל וקהל‪ ,‬משא״כ רשב״א דהיינו‬ ‫דשבט א׳ איקרי כל העם‪.‬‬
‫משמו דרבי מאיר דאין קהל מיותר לזה‪,‬‬
‫או דס״ל דהחיוב הוא לב״ד‪ ,‬אכן כל החיוב‬ ‫אכן נראה דכל הספק ‪3‬גמ׳ בשבט א׳‬
‫קרבן לב״ד מיירי בהאי גוונא דעשו כל‬ ‫אליבא דר״ש‪ ,‬היינו כדעח רשב״א‬
‫העם בחד רובא כמו דכחיב בע״ז‪ ,‬ור״י גם‬ ‫רס״ל רכל העם מקרי גס בחד רובא ולא‬
‫מסכים לעצם הדין דבעינן כל העם‬ ‫בעינן מרי רובא כדעת ר״מ‪ ,‬עיין לקמן‬
‫כדאיתא בע״ז‪ ,‬ורק דדרש מקהל דאיכא‬ ‫בגמ׳ פלוגחא דרשב״א ור״מ‪ ,‬אכן ברור‬
‫חיוב לכל קהל וקהל‪ ,‬ומחד קהל דרש‬ ‫רכל הספק רק ברוב קהל דבמיעוט הקהל‬
‫דהוראה תלויה בב״ד ומעשה תלוי בקהל‪,‬‬ ‫ליכא כלל צד דמיקרי כל העם‪) .‬ועיין לקמן‬
‫וכן בדעת רבי מאיר דס״ל דבעינן תרי‬ ‫מש״כ בביאור הספק בר״ש‪ ,‬דאליבא‬
‫רובא בחיוב פר גם בשאר עבירות‪ ,‬היינו‬ ‫דרשב״א בעינן דוקא ו׳ שבטים ברוב קהל‪,‬‬
‫מלכל העם דע״ז‪ ,‬אלא רלא ס״ל דרשא‬ ‫ולא סגי שבט א׳ ברוב קהל‪ ,‬והיינו הספק‬
‫דרשב״א דסגי חד רובא וכל העם מקד‬ ‫אליבא דר״ש אי מועיל שבט א׳ ברוב קהל‪,‬‬
‫רק ברוב שבטים וברוב קהל‪) .‬ועיין לקמן‬ ‫משום רס״ל דשבט א׳ איקרי קהל‪ ,‬עיי״ש‪(.‬‬
‫בספק הגמ׳ בדעת ר״ש‪ ,‬דביארנו באדמת‬
‫דעת רש״י והר״מ בביאור דעת רשב״א‬ ‫ולפי״ז מוכרח מהגמ׳ דגם אליבא דר״י‬
‫ור״ש ור״י‪(.‬‬ ‫בעינן רוב קהל בשבט א׳‪ ,‬ולא‬
‫סגי מיעוט קהל‪ ,‬דהגמ׳ פושטת ספק‬
‫ולפי״ז יוצא דלכו״ע בעינן עשיה דכל‬ ‫דר״ש מהמשנה דמאן חכמים דפליגי על‬
‫העם לחיוב פר‪ ,‬וגם אליבא‬ ‫ר״י היינו ר״ש‪ ,‬ואם נאמר דאליבא דר״י‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ה׳ ע״א‬
‫גט׳ ר״מ אומר ז׳ שבטים שחטאו ב״ל‬
‫מביאין על יליהם סר והן סטורין וכו׳‬
‫ר״ש בן אלעזר אומר משמו חטאו ששה‬
‫שבטים והם רובו של קהל או ז׳ שבטים‬
‫אע״פ שאינן רובו של קהל מביאין פר‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬בברייתא אימא לר״מ פליג על‬
‫רשב״א משמו וס״ל ללא מועיל רוב שבטים‬
‫או רוב קהל אלא בעינן תרתי רובא‪ ,‬ועיין‬
‫ברש״י ובר״ח לכן הוא רעת ת״ק במשנה‬
‫לאו רובן היינו רוב ז׳ שבטים‪ ,‬ובגוונא שהן‬
‫רוב ישראל ובעינן תרי רובא כלעת ר״מ‬
‫בברייתא‪ ,‬אך עיין בר״מ בפיהמ״ש ח״ל‪,‬‬
‫ואמרו או רובן ר״ל רוב מנין אנשי ישראל‬
‫ואע״פ שזה רוב ממעוט מנין השבטים לא‬
‫מרובן‪ ,‬ע״כ‪ .‬הרי לס״ל לר״מ לת״ק‬
‫להמשנה לא ס״ל לבעינן תרי רובא אלא‬
‫סגי חר רוב‪ ,‬ולכאורה נראה לאליבא‬
‫להר״מ ת״ק להמשנה‪ ,‬היינו כר״מ‬
‫לרשב״א לאומר משמו לסגי חל רובא‪.‬‬
‫לכל לין לר״י היינו רק ברוב קהל אלא‬
‫והכי נמי משמע לשון הכס״מ בסי״ב ה״א‬
‫ח״ל‪ ,‬ומ״ש בין שעשו כל ישראל וכו׳‬
‫בין שעשו רוב ישראל אע״ס שהם מיעוט‬
‫מנין השבטים בין שעשו רוב השבטים‬
‫אע״פ שהם מיעוט ישראל וכו׳ שם פלוגתא‬
‫לתנאי בברייתא ופסק כרשב״א למיסתבר‬
‫טעמיה‪ ,‬ע״כ‪ ,‬משמע לכל המחלוקת אי‬
‫בעינן תרי רובא או חל רובא‪ ,‬הוה רק‬
‫פלוגחא בברייתא משא״כ במשנה‪ ,‬ולכאורה‬
‫אי ת״ק להמשנה ס״ל לבעינן תרי רובא‬
‫כלעת רש״י והר״ח‪ ,‬א״כ גס במשנה איכא‬
‫פלוגחא‪ ,‬רלר״י לא בעינן חרי רובא‬
‫ומספיק שבט א׳ ולת״ק בעינן תרי רובא‪,‬‬
‫אלא ע״כ כמו שכתבנו לאליבא להר״מ‬
‫ת״ק היינו כרשב״א דסגי חד רובא‪ ,‬ובזה‬
‫קרבן‬ ‫קיב‬
‫לר״ש ור״י לס״ל לשבט א׳ מיקרי קהל‬
‫כל‪ ,‬ללא הוה כל העם ליכא חיוב פר‪ ,‬ופן‬
‫נמי אליבא לר״י בשבט שעשה בהוראת ביח‬
‫לינו בעינן כל העם‪ ,‬אכן נלין עשיה לכל‬
‫העם איכא פלוגתא בלעת ר״מ בברייתא‬
‫לר״מ ס״ל לרק בתרי רובי הוה כל העם‬
‫ורשב״א משמו ס״ל לגס בחל רובא מקרי‬
‫כל העם‪ ,‬ומהא לר׳ יהולה ס״ל לאיכא‬
‫חיוב בשבט א׳‪ ,‬מוכרח לס״ל כלעת‬
‫רשב״א לחל רובא מקרי כל העם‪ ,‬ולא‬
‫כלעת ר״מ לרק בתרי רובא הוה כל העם‪,‬‬
‫והיינו ספק הגמ׳ אליבא לר״ש אי מועיל‬
‫שבט א׳ לחייב פר‪ ,‬לעיין ברש״י להספק‬
‫אי ס״ל לחל שבט מקרי קהל כר״י או‬
‫לס״ל לרק לחייב כל שבט ושבט‪) ,‬עיין‬
‫לקמן באריכות‪ (.‬ובעינן ו׳ שבטים כמו‬
‫אליבא לרשב״א‪ ,‬אכן ברור לבעינן עשיה‬
‫לרוב קהל כלעת רשב״א לבלא זה לא הוה‬
‫כלל לכל העם‪ ,‬וזה מש״כ הר״מ בפיהמ״ש‬
‫לס״ל ללא בעינן ו׳ שבטים וסגי שבט א׳‪,‬‬
‫ופליג על רשב״א בהא לבעינן ו׳ שבטים‪,‬‬
‫לעיין לקמן מש״כ ללרמב״ס ת״ק להמשנה‬
‫היינו רשנ״א‪.‬‬
‫ולפי״ז אתי שסיר הכס״מ לכתב ברמב״ם‬
‫להא לבעינן רוב קהל משוס‬
‫רשב״א‪ ,‬היינו לא לבלא רשב״א לא בעינן‬
‫רוב קהל וסגי במיעוט הקהל‪ ,‬לאלרבה בלא‬
‫רשב״א בעינן תרי רובא‪ ,‬כלעת ר״מ בלכל‬
‫העם לאיתא בע״ז‪ ,‬אלא ללעת ר״י‬
‫למספיק שבט א׳ ולא בעינן חרי רובא‪,‬‬
‫היינו משום לס״ל כרשב״א לסגי בחל רובא‬
‫ומקרי לכל העם בחל רובא‪ ,‬ולכך בעינן‬
‫רהאי שבט הוא רוב הקהל‪.‬‬
‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫דף ה׳ ע״א‬
‫ולכאורה מהגמ׳ בהמשך מוכח הכי‬
‫ללעח הרמב״ם‪ ,‬לעיין ‪3‬גמ׳‬
‫בפשיטות הספק בר״ש מהמשנה מהא‬
‫לחכמים פליגי על ר״י וס״ל לאין חייבין‬
‫אלא בב״ד הגדול‪ ,‬להגמ׳ שואלת מאן‬
‫חכמים אי ר״מ הא רובא בעי‪ ,‬ולכאורה‬
‫לדעת הר״מ דגם ח״ק ס״ל דלא בעי רוב‬
‫שבטים מה הגמ׳ מקשה אי ר״מ הא רובא‬
‫בעי‪ ,‬הא לא בעינן רוב שבטים‪ ,‬ואין לומר‬
‫דהגמ׳ מקשה הא רובא בעי היינו רוב‬
‫קהל‪ ,‬דהא גם אליבא דר״י אפילו בשבט‬
‫שעשה בהוראת בית דינו בעינן רוב קהל‪,‬‬
‫עיין לעיל דהוכחנו דק הוא דעת הר״מ‬
‫בדעת רבי יהודה‪ ,‬אלא ע״כ דאליבא‬
‫דהר״מ דעת ת״ק‪ ,‬דהיינו רשב״א בשם‬
‫ר״מ‪ ,‬הא דמועיל רוב קהל גרידא היינו רק‬
‫בו׳ שבטים דווקא‪ ,‬ולפי״ז אפשר לומר‬
‫דבאמת מה דהגמ׳ מקשה אי ר״מ הא‬
‫רובא בעי היינו באמת רוב קהל‪ ,‬דעיין‬
‫לקמן לביארנו התם דהא דבעי רשב״א ו׳‬
‫שבטים אפילו דהוו רוב קהל‪ ,‬משום לאי‬
‫הוו מיעוט מנין השבטים הוה חסרון בשם‬
‫רוב דאיכא מרוב קהל‪.‬‬
‫והיינו מה דמקשה הגמ׳ מאן חכמים אי‬
‫ר״מ הא רובא בעי ולא מקד רוב‬
‫עד דהוו ו׳ שבטים‪ ,‬וליכא למימר דמאן‬
‫חכמים דפליגי על ר״י היינו ר״מ‪ ,‬דר״י‬
‫איירי בשבט א׳ ואליבא דר״מ בשבט א׳‬
‫אפילו בב״ד הגדול אץ חיוב פר‪ ,‬ובאמת‬
‫לקצת לחוק לשון הגמ׳ הא רובא בעי‪ ,‬אכן‬
‫איך שלא יהיה פשט הגמ׳ הוא לכאורה‬
‫מוכרח לאליבא להר״מ ת״ק ס״ל ללא‬
‫מועיל מיעוט מנין השבטים‪ ,‬דאל״כ שפיר‬
‫אפשר לומר דמאן חכמים היינו ר״מ‪ ,‬דזה‬
‫קרבן‬
‫גם ר״י ור״ש מורים‪ ,‬וכל מה דפליג ר״י‬
‫למספיק שבט א׳‪ ,‬משא״כ לת״ק בעינן ו׳‬
‫שבטים כמו שיבואר לקמן‪.‬‬
‫והנה לכאורה מסברא‪ ,‬הדין ררשב״א רסגי‬
‫חד רובא‪ ,‬ה״ה אי הוו רוב ישראל‬
‫בשבט א׳ איכא חיוב פר‪ ,‬אך עיין המשך‬
‫הר״מ בפיהמ״ש וז״ל‪ ,‬וכבר ידעח דעח ר״י‬
‫שאומר כל קהל וקהל ולא יחייב לב״ל הגדול‬
‫כלום שיש קרבנוח הרבה יביאו אוחן שלא‬
‫חטאו ע״י חוטאין וכמו כן ללעח ר״י שבט‬
‫א׳ שעשה בהוראה ב״ד הגדול שאר שבטים‬
‫מביאין על ידו כשהיה רוב קהל‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ולכאורה צריך להבין מה הוסיף במה שכחב‬
‫וכמו כן לדעה ר״י‪ ,‬הא כבר כחב לפני זה‬
‫דלר״י איכא גדרה גס לשבטים שלא חטאו‪,‬‬
‫)עיין לעיל דהוכחנו דהר״מ מייד לעיל לגבי‬
‫גרירה‪ ,‬ממ״ש שמביאין אותן שלא חטאו‬
‫ע״י חוטאין‪ ,‬עיי״ש‪ (.‬ואי נאמר דהדין‬
‫דת״ק או רובן היינו אפילו במיעוט מנין‬
‫השבטים‪ ,‬א״כ ה״ה אפילו שבט א׳‪ ,‬אכן‬
‫באמת משמע בר״מ רלת״ק בשבט א׳ אפילו‬
‫הוא רוב קהל ליכא חיוב‪ ,‬והיינו מש״כ‬
‫דאליבא דר״י אפילו בשבט א׳ איכא חיוב‬
‫פר‪ ,‬וה״נ משמע לשון הר״מ בת״ק וז״ל‪,‬‬
‫או רובן אע״פ שזה הרוב ממעוט מנץ‬
‫השבטים לא מלובן‪ ,‬ולכאורה מה הוסיף לא‬
‫מרובן הא היינו מעוט מנץ השבטים‪ ,‬אכן‬
‫נראה דבאמת מעוט מנין השבטים לא הוה‬
‫ממש מעוט‪ ,‬אלא דמעוט מנין השבטים‬
‫היינו ללא מרובן‪ ,‬אכן ממש במעוט מנץ‬
‫השבטים ליכא חיוב פר‪ ,‬ומה לאיתא גגמ׳‬
‫בלעת רשב״א ו׳ שבטים ברוב קהל‪ ,‬היינו‬
‫לוקא ו׳ שבטים ללא הוו מעוט אכן לגס‬
‫רוב לא בעינן‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ה׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫קטז‬
‫לייקא‪ ,‬אכן ברש״י אין משמעות לרק בו׳‬ ‫כחוב להליא בפיהמ״ש ללא בעינן רוב‬
‫שבטים‪ ,‬עיין רש״י ברברי רשב״א‪ ,‬למשמע‬ ‫שבטים ואי מועיל גם מיעוט ממש שפיר‬
‫מלבדו לאי איכא רוב קהל אפילו מיעוט‬ ‫אפשר לומר לחכמים היינו ר״מ לרוב קהל‬
‫שבטים‪ ,‬וא״כ ליכא כלל למימר להספק‬ ‫בעינן נמי לר״י‪ ,‬וכן עיין בקר״א לס״ל לכל‬
‫אליבא לר״ש היינו בשבט א׳ ברוב קהל‪,‬‬ ‫לין לרשב״א היינו בו׳ שבטים והוכיח כן‬
‫לאמאי לרעת ר״ש יגרע מלעת רשב״א‬ ‫מהגמ‪ /‬להגמ׳ לוחה הראיה על שפק לר״י‬
‫לסגי שבט א׳ ברוב קהל‪ ,‬להא כל הספק‬ ‫למה הן מביאין להיינו רשב״א ומיירי בו׳‬
‫אליבא לר״ש היינו משום לס״ל לשבט א׳‬ ‫שבטים ברוב קהל‪ ,‬והקשו בחוש׳ א״כ אמאי‬
‫איקרי קהל עיין רש״י‪ ,‬וא״כ ברור ללא‬ ‫ליכא אליבא לר״ש רק ב׳ פריס ולא ז׳‪,‬‬
‫בכה״ג ספק הגמ׳‪ ,‬להא רשב״א היינו‬ ‫ואמאי הגמי לא אומרת להוה שבט א׳‬
‫כרעת ר״מ ללא ס״ל לשבט א׳ מקד קהל‪,‬‬ ‫ברוב קהל‪ ,‬אלא ע״כ לאליבא לרשב״א רק‬
‫ואפ״ה ס״ל לשבט א׳ ברוב קהל איכא חיוב‬ ‫בו׳ שבטים איכא חיוב פר‪ ,‬ובשבט א׳ אפילו‬
‫וכ״ש לר״ש לס״ל לשבט א׳ איקד קהל‪,‬‬ ‫להוו רוב קהל ליכא חיוב אליבא ררשב״א‪.‬‬
‫ולכאורה נראה לבאמת כל הספק בשבט א׳‬
‫במיעוט קהל‪ ,‬אך צריך להבין כללעיל לכל‬ ‫דף ה׳ ע״ב‬
‫לין עשיה ילפינן מע״ז והתם כתיב לכל‬ ‫גט׳ איבעיא להו שבט א׳ שעשה בהוראה‬
‫העם‪.‬‬ ‫ב״ל הגדול לר״ש מי מייחי או לא‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬הנה עיין לעיל לכתבנו ללכאורה אין‬
‫לומר להספק אליבא לר״ש היינו גחל שבט ועוד צריך להנין נלעת רש״י‪ ,‬לעיין בל״ה‬
‫אלא לכתנ דאליבא לר״ש כל לליכא‬ ‫היכא להוו מיעוט הקהל‪ ,‬להא לר״ש כל‬
‫לין עשיה לצינור נלמל מע״ז והתם כתיג תרי רובא אפילו להוו ו׳ שבטים ליכא חיוג‬
‫כל העם וכל העם מקרי או אלינא לר״מ לכל שבט ושבט אלא פר א׳ לב״ר ופר א׳‬
‫נתרי רונא או אלינא לרשנ״א נחל רונא‪ ,‬לכל ו׳ השבטים לכשבט אחל רמו‪,‬־ ולכאורה‬
‫אכן מלשון רש״י אין שוס משמעות להססק תמוה הוא ללמסקנת הגמ׳ ר״ש ס״ל לחל‬
‫איירי ברוב קהל‪ ,‬וכן בלעת ר״י לא הזכיר שבט מקרי קהל גם לגבי עשיה‪ ,‬לעיין‬
‫רש״י בשום מקום לבעינן רוב קהל כלעת ברש״י להיינו ספק הגמ׳ אי אליבא לר״ש‬
‫הרמב״ם‪ ,‬ובאמת משמע לרש״י לאפילו אי כל מה לשבט איקד קהל היינו לווקא היכא‬
‫האי שבט הוה מיעוט קהל לר״י איכא חיוב להוו רוב שבטים וכל מה לשבט א׳ איקרי‬
‫ובזה הוה הספק לר״ש‪ ,‬אכן לצ״ל לבע״ז קהל היינו לחייב כל שבט ושבט‪ ,‬או למקרי‬
‫כתיב כל העם‪ ,‬וכל העם בעינן לכהס״ח חל שבט א׳ קהל גס לגבי עשיה ואסילו היכא‬
‫רובא כרעת רשב״א‪ ,‬ובפרט אליבא לר״ש לליכא רובא לשבטים‪ ,‬וא״כ למסקנא לר״ש‬
‫מחייב גם היכא ללא הוו רוב שבטים אמאי‬ ‫לכל לין עשיה נלמל מע״ז‪.‬‬
‫ליכא הלין לכל שבט ושבט חייב פר בסנ״ע‬
‫ןעיין עול לעיל להכרתנו ללעת הרמב״ם כמו היכא להוו רוב שבטים‪ ,‬הא כל שבט‬
‫ללין לרשב״א איירי רק בו׳ שבטים ושבט בפנ״ע מקרי קהל לשבט א׳ מקרי‬
‫קיז‬ ‫מלכים‬ ‫דף ה׳ ל׳ב‬
‫היכא לליכא רובא כיחיל למו ופטודם‬
‫ליחיל שעשה בהוראח ב״ל פטור או לילמא‬
‫טון לס״ל לשבט א׳ אקד קהל לא שנא‬
‫שבט א׳ ולא שנא שבעה מביאין פר לכל‬
‫שבט ושבט ופר לב״ל‪ ,‬עכ״ל‪ .‬מש״כ ליחיר‬
‫הוא וימיר שעשה בהוראח ב״ר פטור צריך‬
‫להבין‪ ,‬ללכאורה בחיוב פר אין הנדון כלל‬
‫אי יחיל הוה או ציבור‪ ,‬ולכאורה אפילו־ אי‬
‫לאו יחיר הוא והוו ציבור כל ללא הוה כל‬
‫העם ליכא חיוב פר‪ ,‬רהא כל רין עשיה‬
‫אליבא רר״ש נלמר מע״ז רכמיב המם כל‬
‫העם‪.‬‬
‫כר״ש אי מקד שכט א׳ קהל גס לגכי‬
‫ונראה לומר רבאמח היינו פלוגמא רר״מ‬
‫ורשב״א‪ ,‬לאליבא רר״מ לנעינן‬
‫חד רובא‪ ,‬היינו משוס רבעינן כל העם‪,‬‬
‫ולכך רק בחד רובא הוה כל העם‪ ,‬לרק‬
‫ברוב שבטים וברוב קהל איכא רובא ככולא‪,‬‬
‫ובחל רובא ליכא רובא ככולא כלל ולא הוו‬
‫כל העם‪ ,‬ודבר זה מוכרח מעצם הלין‬
‫רבעינן חד רובא לאי גס בחל רובא איכא‬
‫הלין לרובא ככולא אין שום סברא לבעינן‬
‫חד רובא‪ ,‬ולכך בלא לרשא מסברא בעינן‬
‫חד רובא ררק בכה״ג הוה רובא ככולא‬
‫והוה כל העם‪ ,‬ורשב״א ללרש מעיני הערה‬
‫דסגי מד רובא‪ ,‬נראה להלרשא היא רכל‬
‫העם לאו היינו כל העם ממש‪ ,‬אלא דין‬
‫ציבור דאיכא בכל העם‪ ,‬וכל מה דבעינן‬
‫לחיוב פר היינו עשיה דציבור ולא יחד‪,‬‬
‫ולכך בחד רובא אפילו דלא הוה רובא‬
‫ככולא‪ ,‬הא מיהא דמקד ציבור‪ ,‬משא״כ‬
‫במיעוט אי ליכא כלל רוב לא בשבטים ולא‬
‫בקהל הוו יחידים ולא מיקרו כלל ציבור‪.‬‬
‫לר״ש וז״ל‪ ,‬מי אמדנן ט אמר ר״ש חייב‬
‫והיינו החילוק בין רש״י להר״מ בדעמ‬
‫רשב״א‪ ,‬דרש״י ס״ל דכל דאיכא‬
‫קרבן‬
‫קהל‪ ,‬ומה הסכרא דכמכ רש״י דכשכט א׳‬
‫למו‪.‬‬
‫ובדעת הרמכ״ס צריך להכין לינא‬
‫לרשכ״א דכעינן לוקא ששה‬
‫שכטים‪ ,‬ללכאורה הא למקד כל העם היינו‬
‫משום רוב הקהל‪ ,‬וא״כ מאי נפק״מ כמה‬
‫שכטיס הן ומאי גרע אי הוו מיעוט‬
‫שכטיס‪ ,‬וכן צ״ל מה פליג עליה ר״י וס״ל‬
‫לסגי כשכט א׳‪ ,‬ללכאורה כל החילוק כין‬
‫ר״י לר״ש היינו לר״י ס״ל לשכט א׳ מקד‬
‫קהל כמו לאימא כרש״י‪ ,‬להיינו הספק‬
‫עשיה‪ ,‬ולכאורה ממוה מה מועיל לחיוב פר‬
‫הא למקד קהל שכט א׳‪ ,‬הא לחיוב פר‬
‫כעיגן כל העם ואי כל העס מקד רק כו׳‬
‫שכטים כלעח רשכ״א‪ ,‬אמאי אי שכט א׳‬
‫מקד קהל‪ ,‬סגי שבט א׳ לחיוב פר‪ ,‬ומה‬
‫שיך הא למקד קהל לחיוב פר לבעינן כל‬
‫העם‪.‬‬
‫ונראה בביאור הגמ׳ ללעת רש״י והר״מ‪,‬‬
‫להנה באמח צדך להבין פלוגחא‬
‫לר״מ ורשב״א ללר״מ לבעינן מד רובא‬
‫ולרשב״א סגי בחל רובא‪ ,‬לעיין בגמ׳ לעיל‬
‫בפלוגמא לר״מ ורשב״א‪ ,‬למשמע בגמי‬
‫למסברא הלין כר״מ לבעינן מד רובא‪,‬‬
‫ורשב״א בעי לרשא מעיני העלה לסגי בחל‬
‫רובא‪ ,‬וצריך להבין באמח מאי נפק״מ בין‬
‫חל רובא למד רובא‪ ,‬ולכאורה אי ברוב‬
‫מקרי כל העם‪ ,‬א״כ כל לאיכא רוב אפילו‬
‫חל רובא מקד לכל העם‪ ,‬ואמאי מסברא‬
‫בעינן חד רובא‪ ,‬והנה עיין ברש״י בספק‬
‫על כל קהל וקהל לשבט א׳ איקד קהל‬
‫כגון שחטאו שבעה שבטים להוו רובן אבל‬
 ‫מלבים‬ ‫דף ה׳ ע״ב‬
‫לשון רש״י במסקנא לגמי ל״ה אלא וז״ל‪,‬‬
‫אלמא כי אמר שבט א׳ איקד קהל אפילו‬
‫ט חטא שבט א׳ כמרובין למו ומביאין פר‬
‫ופר לב״ל‪ ,‬ע״כ‪ .‬היינו לחל שבט כמרובין‬
‫למי ומיקרו ציבור ולא ימילין‪.‬‬
‫ועוד איכא חילוק בין הר״מ ללש״י‪,‬‬
‫ללר״מ רק ברוב קהל איכא שם‬
‫ציבור וכל הספק בשבט א׳ היינו היכא להוו‬
‫רוב קהל‪ ,‬ולכן אליבא לרשב״א ללא ס״ל‬
‫לחל שבט איקד קהל כל דליכא ו׳ שבטים‬
‫אפילו להוו רוב קהל לא מיקרו ציבור משום‬
‫מיעוט השבטים‪ ,‬משא״כ אליבא לר״י לס״ל‬
‫למר שבט מיקד קהל‪ ,‬אי איכא רוב קהל‬
‫ליכא חסרון מצל מיעוט השבטים בשם ציבור‬
‫לגם שבט א׳ איקד קהל ולא הוה סתירה‬
‫לשם ציבור לאיכא מצל רוב הקהל‪ ,‬אכן אי‬
‫הוו גס מיעוט הקהל לא מיקרו ציבור משוס‬
‫לחל שבט איקד קהל‪ ,‬למשום זה גדלא‬
‫לחל שבט איקד קהל לא מיקרו ציבור‪ ,‬ורק‬
‫לליכא חסלון היכא לאיכא רוב קהל משוס‬
‫הן להוו מיעוט השבטים לחל שבט מקד‬
‫קהל‪ ,‬ואפילו אי מיעוט השבטים י הן עדין‬
‫איכא שם ציבור משום רוב קהל‪ ,‬והיינו‬
‫הספק אליבא לר״ש אי גס ס״ל למשום מל‬
‫שבט איקד קהל לא הוה מיעוט השבטים‬
‫יחידם‪ ,‬או לס״ל לל״ש כלל הן לחל שבט‬
‫מקרי קהל לשם ציבור‪ ,‬וכל מה לס״ל לשבט‬
‫א׳ איקד קהל היינו רק היכא להוו רובן‬
‫ואיכא שם ציבור‪ ,‬וכלעת רשב״א להוו ו׳‬
‫שבטים לאיכא שם ציבור‪ ,‬אז נאמר לאיכא‬
‫חיוב לכל שבט ושבט משום למל שבט איקד‬
‫קהל‪ ,‬אכן היכא להוו מיעוט השבטים מיקרו‬
‫יחידם משום למיעוט הן ואין מועיל מה‬
‫לחל שבט איקד קהל לשם ציבול‪.‬‬
‫קרבן‬ ‫קיח‬
‫חל רובא מקרי ציבור ואפילו במיעוט‬
‫שבטים‪ ,‬והר״מ ס״ל לאי הוו מיעוט שבטים‬
‫אפילו להוו רוב קהל לא מיקרו ציבור‪,‬‬
‫משום להוו מיעוט בשבטים‪ ,‬ורק בו׳‬
‫שבטים ללא הוו מיעוט מיקרו ציבור משום‬
‫רוב קהל‪.‬‬
‫ולפי״ז מובן הססק בר״ש‪ ,‬לבאמס כל‬
‫הססק היינו כלעח רשב״א לכל‬
‫העם מקרי נמי בחל רובא כמ״ש בלעת‬
‫הר״מ‪ ,‬לאליבא לר׳ מאיר לבעינן כל העם‬
‫ממש לא שין הספק בשבט א׳ לרק במרי‬
‫רובא איכא רובא ככולא ומקרי כל העם‪,‬‬
‫ורק אליבא לרשב״א לס״ל לכל העם היינו‬
‫ציבור איכא ספק היכא להוה שבט א׳‪ ,‬אי‬
‫מקד ציבור משום לשבט א׳ מיקרי קהל‬
‫והוה ציבור או לא‪ ,‬ולכן כל הספק רק‬
‫אליבא לר״ש‪ ,‬לאליבא לר״י ברור לשבט א׳‬
‫מקד ציבור והוה כל העם‪ ,‬להא ס״ל לגם‬
‫בשבט א׳ שעשה בהוראת בית דנו איכא‬
‫חיוב פר‪ ,‬ע״כ לס״ל לשבט א׳ מקד ציבור‪,‬‬
‫וכל הספק אליבא לר״י לעיל‪ ,‬היינו לגבי‬
‫דן גדרה לכל השבטים אי בעינן רוב‬
‫שבטים או לא‪ ,‬משא״כ לחיוב אותו שבט‬
‫ברור לחייב לחל שבט מקד קהל ומקד‬
‫ציבור כלחזינן בשבט שעשה בהוראת ביח‬
‫דנו‪ ,‬וכל הספק רק אליבא לר״ש אי מל‬
‫שבט מקד קהל ומיקד ציבור‪ ,‬או דלמא‬
‫לרק היכא להוו לובן למיקרו ציבור איכא‬
‫חיוב לכל שבט למיקרו קהל כדלפינן לעיל‬
‫אליבא לר״ש לחל קהל אתי לרבות לחייב‬
‫כל קהל וקהל‪ ,‬אכן אפילו אי חל שבט‬
‫מיקד קהל עדין לא מיקרו ציבור והוו‬
‫יחילין ויחיל שעשה בהוראת ב״ל פטור לכל‬
‫לין פר נאמר לציבור ולא ליחיל‪ ,‬וכן עיין‬
‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף ה׳‬ ‫קרבן‬
‫מקד קהל בפנ״ע בכל העם‪ ,‬ולכאורה‬ ‫ורש ״י ס״ל ללצל לחל שבט איקרי קהל‬
‫נראה לבאמת גם אליבא לר״י כל החיוב‬ ‫דהיינו לעח ר״י‪ ,‬אפילו אי האי‬
‫לכל שבט בחל רובא‪ ,‬היינו רק מלין גרירה‬ ‫שבט הוא מיעוט הקהל‪ ,‬מיקרי משוס הך‬
‫לאיכא אפילו בשבט א׳‪.‬‬ ‫גרילא לחל שבט מיקרי קהל שם ציבור‪,‬‬
‫ומקרי לכל העם בהא לאיכא עלייהו שם‬
‫ציבור גרידא‪ ,‬להיינו הלץ ד־לכל העס אליבא והנה לדעח הר״מ לאליבא לרשב״א אפילו‬
‫ברוב קהל בעינן דווקא ו׳ שבטים‬ ‫דרשב״א‪ ,‬ורק דרשב״א גופיה בעי חד‬
‫מבא משום דלא ס״ל דחד שבט איקרי הא בלאו הכי במיעוט מנין השבטים לא הוו‬
‫קהל‪ ,‬משא״כ לר״י רס״ל דחד שבט איקרי ציבור משום מיעוט מנין השבטים‪ ,‬יש לעיין‬
‫קהל ה״ה דמקרי ציבור משוס הכי‪ ,‬והיא היכא דהוו רוב שבטים אי גם בעינן מחצית‬
‫קהל‪ ,‬ועיין בירושלמי דה״ה דבעינן כמו‬ ‫גופא הספק אליבא דר״ש וכדלעיל‪.‬‬
‫ברוב קהל מחצה שבטים ה״נ ברוב שבטים‬
‫ולפי״ז נראה לבאר מה שכחב רש״י מחצה קהל‪ ,‬אכן ברמב״ם משמע לכאורה‬
‫דאליבא דר״ש היכא דליכא אלא דאליבא דרשב״א אפילו במיעוט הקהל‬
‫חל מבא ליכא אלא פר א׳ לציבור ומל היכא להוו רוב שבטים איכא חיוב פר‪,‬‬
‫לב״י‪ ,‬וליכא פר לכל שבט ושבט אפילו לפסק בהלכות לבין רוב שבטים במיעוט‬
‫להוי י׳ שבטים לכולהו כשבט א׳ למי‪ ,‬קהל ובין רוב קהל במיעוט השבטים איכא‬
‫משא״כ היכא דאיכא חד רובא דאיכא פר חיוב פר‪ ,‬והנה בשלמא הא לכתב ברוב קהל‬
‫לכל שבט שבט‪ ,‬ונראה דהסברא בזה‪ ,‬דכל אפילו במיעוט מנין השבטים היינו משוס‬
‫מה דשיך חלוקח השבטים היינו היכא דהוו לפסק כר״י לשבט א׳ איקד קהל‪ ,‬ושפיר‬
‫כל העם ממש דהיינו במד רובא‪ ,‬משא״כ מיקרו ציבור ברוב קהל אפילו במיעוט מנין‬
‫היכא דלא הוה לכל העם ממש ורק משום השבטים‪ ,‬משא״כ אליבא לרשב״א ללא ‪-‬ס״ל‬
‫לאיכא עלייהו שם ציבור‪ ,‬ס״ל לרש״י גזה לשבט א׳ איקד קהל‪ ,‬אכן במיעוט קהל‬
‫אפילו דלכל שבט ושבט איכא שם ציבור לא ברוב שבטים אץ שוס נפק״מ בין לעח‬
‫רשב״א לר״י‪.‬‬ ‫שין לחלק חיוב לכל שבט ושבט‪ ,‬דלא שין‬
‫שני שמוח דציבור‪ ,‬לגיבור היינו שם ציבור‬
‫לכלל ישראל ולכל שבט איכא שם האי צינור ונראה לבאמת ס״ל לר״מ לכל מה לבעי‬
‫מחצה היינו השבטים‪ ,‬משא״כ אי‬ ‫לכלל ישראל‪ ,‬ולכך אפילו דהוו ו׳ שבטים‬
‫ומצל כל שנט איכא שס צינור‪ ,‬הא מיהא איכא רוב שבטים מיקרו ציבור אפילו‬
‫לכולם מיקרו ציבור א׳ ומצר כל שבט איכא במיעוט הקהל‪ ,‬לעיקר שם ציבור מלוי‬
‫הך שם ציבור דכלל ישראל‪ ,‬אכן דהן כולם בשבטים‪ ,‬וכן משמע בפיהמ״ש לבלין‬
‫שם א׳ לציבור א‪ /‬דהיינו כלל ישראל‪ ,‬ולא המשנה לז׳ שבטים או רובן‪ ,‬ביאר לרובן‬
‫שיך בהו חלוקת שבטים ומיקרו כולם שבט היינו רוב ישראל אפילו לליכא רוב שבטים‬
‫א‪ /‬משא״כ בחד רוגא להוה ממש כל אלא מחצה כמו להוכחנו לעיל‪ ,‬משא״כ בז׳‬
‫העם‪ ,‬שיך שפיר חלוקת שבטים לכל שבט שבטים לא כתב שום חנאי‪ ,‬משמע ח׳‬
 ‫מלכים‬ ‫דףג׳ע״א‬ ‫מד קרבן‬
‫הכרח הגמ׳ רלר״ש מועיל שבט א׳ ולא‬ ‫שבטים גרידא מספיק‪ ,‬אפילו במיעוט הקהל‬
‫בעינן ו׳ שבטים‪ ,‬הא מיהא לרוב קהל בעינן‬ ‫ממש ולא רק ללא הוו רוב אלא מחצה‪.‬‬
‫לכו״ע וה״נ לבעינן לר״י רוב קהל‪ ,‬עיין‬ ‫גט׳ ח״ש וחכמים אומרים לעולם אינו חייב‬
‫לעיל בספק הגמ׳ בר״ש באריכות‪.‬‬ ‫אלא על הוראח ב״ד הגדול מאן‬
‫ד ף ו׳ ע ״ א‬ ‫חכמים אילמא ר״מ רובא בעי אלא לאו‬
‫‪.‬ר״ש היא ש״מ‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין לעיל מה גט׳ והא מייחי להו הנהו רחטאו אמר רב‬
‫פפא כי גמירי חטאת שמתו בעליה‬ ‫דביארנו לדעח הרמב״ם דח״ק דהמשנה‬
‫ס״ל כדעח רשב״א דסגי בחד רובא עיין במיתה הני מילי ביחיל אבל לא בציבור לפי‬
‫בפיהמ״ש‪ ,‬דלכאורה קשה אמאי ליכא שאין מיתה בציבור מנא ליה לרב פפא הא‬
‫למימר לחכמים לפליגי על ר״י היינו ר״מ וכו׳‪ ,‬ועיין במסקנת הגמ׳ לכל לין לרב‬
‫להמשנה‪ ,‬הא גם לר״י בעינן רוב קהל פפא לאין מיתה בציבור‪ ,‬היינו היכא לנשאר‬
‫לרעח הרמב״ס‪ ,‬והוכחנו לאליבא להר״מ רוב ציבור‪ ,‬ובאמת בהבאים משבי הגולה‬
‫מיירי דאיכא רוב ציבור‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫לעת רשב״א אפילו לסגי בחל רובא וסגי‬
‫ברוב קהל אפילו בלא רוב שבטים‪ ,‬הא‬
‫מיהא ללוקא בו׳ שבטים מועיל היכא להוו וצריך להבין לאימא במשנה בתמורה לף‬
‫ט״ו עמ״א וז״ל‪ ,‬חטאת היחיל‬ ‫רוב קהל‪ ,‬משא״כ ממש במיעוט השבטים‬
‫ליכא חיוב סר אליבא לרשב״א‪ ,‬ולכך ליכא שכפרו בעליה מתה ושל ציבור אינה מתה‬
‫למימר למאן חכמים לפליגי על ר״י ר״מ רבי יהולה אומר תמות ר״ש אומר מה‬
‫היא‪ ,‬לאליבא לר״י סגי במיעוט מנין מצינו בולל חטאת ותמורת חטאת ובחטאת‬
‫השבטים‪ ,‬ואפילו בשבט א׳ איכא חיוב פר שמתו בעליה לברים אמורים ביחיל ולא‬
‫בציבור אף שכיפרו בעליה ושעיברה שנחה‬ ‫אי הוו רוב הקהל׳עיי״ש‪.‬‬
‫ביחיל לברים אמורים ולא בציבור‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫והנה לרעת רש״י לא קשיא לנימא למאן משמע ללכו״ע בין לר״י בין לר״ש אין‬
‫חכמים היינו רשב״א‪ ,‬לללעת רש״י מיתה לחטאת שמתו בעליה בציבור וכל‬
‫ת״ק להמשנה היינו כר״מ להבריימא המחלוקת בכיפרו בעליה‪ ,‬והכא משמע לרק‬
‫לבעינן תרי רובא‪ ,‬עיין‪.‬רש״י במשנה‪ ,‬וא״כ היכא לנשארו רוב ציבור ליכא לין מיתה‪,‬‬
‫אסשר לומר להגמ׳ למלה לחכמים לפליגי ואי ליכא רוב ציבור איכא הלין ללמיתה‬
‫על ר״י היינו מהתנאים רהמשנה‪ ,‬עיין אזלא גם בחטאת ציבור שמתו בעליה‪ ,‬ועור‬
‫בתוס׳ הרא״ש‪ ,‬אכן באמת לרש״י בין כה צריך להבין לבגמ׳ הכא משמע לכל מה‬
‫וכה לא קשה לאליבא לרשב״א בעינן לאין מיתה הוה מררשא לכפר לעמך‬
‫לכהפ״ח חל רובא‪ ,‬משא״כ אליבא לר״י ישראל‪ ,‬אכן מצל הסברא איכא לין מיתה‪,‬‬
‫עיין לעיל מש״כ לס״ל לרש״י לבשבט א׳ ועיין בגמ׳ לקמן בע״ב וכי לנין אפשר‬
‫מועיל אפי׳ במיעוט קהל‪ ,‬ובאמת לזה משאי אפשר‪ ,‬משמע רמסברא א״א מיתה‬
‫הגמ׳ מוכיחה לחכמים היינו ר״ש ומועיל בציבור‪ ,‬ולא בעינן לזה לרשא לליכא לין‬
‫* חל שבט אפילו במיעוט קהל‪ ,‬ולרעת הר״מ מיתה בחטאת שמתו נעליה‪ ,‬אכן באמת‬
‫קבא‬ ‫מלכים‬ ‫דףו׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫צינור שמתו נעליה אינה ממה לפי שאין‬ ‫צריך להבין אמאי מסנרא א״א מימה‬
‫הצינור מתים מנא ליה לרב פפא הא וכו׳‪,‬‬ ‫בצינור‪.‬‬
‫ע״כ‪ .‬משמע נגמ׳ דכל הקושיא מהנאיס‬
‫והנה עיין נאממ נמוס׳ הרא״ש וכר״ח‬
‫מהשבי דקרנה‪ ,‬היינו אי נאמר דאיכא דין‬
‫וכן איתא נמוס׳ נחמורה רף ט״ו‬
‫מיתה נצינור וחטאת שטפרו כעליה כציבור‬
‫עמ״נ ל״ה והא‪ ,‬דהגירסא נשאלמ הגמ׳‬
‫מתה‪ ,‬וא״כ ה״ה דס״ל דחטאת שמתו‬
‫הכא הוא‪ ,‬והא אין כפרה למחים‪ ,‬וא״כ‬
‫נעליה מתה‪ ,‬וע״ז מתק רכ פפא לאין‬
‫לכאורה לא שייך כלל סוגיית הגמ׳ הכא‬
‫מוכרח למלוי ממו כעליה נטפרו נעליה‬
‫לדין המשנה נחמורה לנין לר״י נין לר״ש‬
‫ויכול להיות לכפרו כעליה ממה‪ ,‬משא״כ‬
‫ליכא לין מיתה כחטאת שמתו נעליה‬
‫מתו כעליה ללא מתה‪.‬‬
‫נצינור‪ ,‬לנאמת הא לאין לין מיתה נתטאת‬
‫שמתו נעליה נצינור הוה מסנרא לא״א‪,‬‬
‫ואי נימא להקושיא התם משום לאין‬
‫וכל מה דהגמ׳ דנה הכא היינו אפילו דאין‬
‫כפרה למתים כמו שאר הראשונים‬
‫לין מיתה עדיין איך קרנה הא אין כפרה‬
‫הכא כהודוח‪ ,‬לכאורה לא הוה קושיא‬
‫למתים‪ .‬אכן עיין נרש״י ל״ה לפי שאין‬
‫לווקא אי ס״ל לטפרו כעליה למיתה וה״ה‬
‫מיתה נצינור‪ ,‬דאע״ג רמתו לא אזלא‬
‫למתו כעליה‪ ,‬ואפילו לדעת ר״ש לס״ל לאין‬
‫למיתה חטאת דידהו‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע דזו היא‬
‫דין מיתה כציבור וכטפרו כעליה אין דין‬
‫שאלת הגמ׳ דאיכא דין מיתה וע״ז נא רנ‬
‫דמתה‪ ,‬עריץ קשה אמאי קרכה והא אץ‬
‫פפא לתרץ דאין דין מיתה‪ ,‬וכן עדיין צדך‬
‫כפרה למתים‪ ,‬דלכאורה הסכרא דאין כפרה‬
‫להנץ גם לשאר ראשונים מה נאמח הסברא‬
‫למתים לא שייך כלל אי איכא דין מיתה אי‬
‫דגמי דא״א נתטאת צינור מיתה‪.‬‬
‫לאו והוה סברא צדדית דאין כפרה למתים‪,‬‬
‫והנה עיין התם נגמ׳ נתמורה דף ט״ו אלא מוכרח דהקושיא התם לא משוס דאין‬
‫עא״נ‪ ,‬דאיתא התם כעין סוגיית כפרה למחים אלא משום דאיכא דין מימה‪,‬‬
‫הגמ׳ הכא נכמה שינויים‪ ,‬והתם מוכרח ולכך כל הקושיא אליבא לר״י לס״ל דאיכא‬
‫דרנ פפא נא לומר אמאי ליכא דין מיתה דין מיתה כציבור‪ ,‬וא״כ ה״נ כמחו כעליה‬
‫נחטאת צינור שמתו נעליה‪ ,‬כמ״ש רש״י וקשה מהבאים מהשכי הגולה‪ ,‬ומתק ר״פ‬
‫הכא‪ ,‬וז״ל הגמ׳ התם ומי איכא למאן דאפילו לר״י דס״ל דאיכא דין מיתה‬
‫דאמר חטאת צינור שטפרו נעלים ממה כציבור‪ ,‬כמתו כעליה ליכא דין מיתה‪ .‬אכן‬
‫והתניא כיוצא נו א״ר יוסי הנאים מהשני קשה מה דהקשינו לעיל דכמשנה כע״א‬
‫נני הגולה וכו׳ קא סלקא דעתין למאן משמע דלכו״ע אין דין מימה כמתו כעליה‬
‫דאית ליה חטאת צינור שנתכפרו נעליה כציבור‪ ,‬וחלוק מתו כעליה מטפרו כעליה‬
‫מתה אית ליה חטאת צינור שמתו נעליה וכמו דמשמע הכא כגמי כע״ב דהוה סברא‬
‫מתה הא הכא דאיכא דמתו נעליה וקא דא״א‪ ,‬ומה הגמ׳ מקשה דאי כפרו נעליה‬
‫קרנה אמר רנ פפא אפילו למאן דאמר ה״ה מחו כעליה‪ ,‬הא כמשנה אימא להדיא‬
‫חטאת צינור שכפרו נעליה מתה חטאת דאיכא חילוק‪ ,‬וכן מה צדך דרשא דרב‬
 ‫מלבים‬ ‫דף ו׳ ע״א‬
‫קיימין‪ ,‬ה״ה אי רק במתו בעליה אין לין‬
‫למתה צדן להיות הסברא לקרבה היכא‬
‫למקצת נעליה קיימין לגבי מתו בעליה‪.‬‬
‫ועיין באמת התם בתות׳ ובשממ״ין‬
‫ועוד צדן להבין בתוס׳‪ ,‬להתוס׳ כתבו‬
‫לכל מה לקרבה הוא משום למקצת‬
‫בעליה קיימין‪ ,‬להיינו אפילו אליבא לר״ש‬
‫לס״ל לאין לין מתה‪ ,‬אפ״ה כל מה לקרבה‬
‫משום למקצת בעליה קיימין‪ ,‬ולכאורה‬
‫תמוה הוא‪ ,‬להנה זה בלול להא למקליבין‬
‫היכא למקצת בעלים קיימין לאו פירושו‬
‫לאיכא הקרבה משוס הנן מקצת גרילא‪,‬‬
‫לא״כ ה״נ אליבא רר״י איכא הקרבה ולא‬
‫שיך כלל לדין מתה להא חיים הס ואיכא‬
‫הקרבה עלייהו‪ ,‬וה״נ מוכלח התם בגמ׳‬
‫בהמשן ואבע״א ט אקרובינהו להני חטאות‬
‫אחיי אקדבנהו וכו׳‪ ,‬משמע לבהו״א‬
‫ההקרבה על המתים‪ ,‬וא״כ ע״כ להגמ׳‬
‫מבינה לאליבא לר״ש איכא הקרבה נמי‬
‫למתים‪ ,‬א״כ למאי בעינן האי מקצת בעלים‬
‫קיימין‪ ,‬ויותר תמוה למהגמ׳ משמע ללהס‬
‫גדלא ליכא כלל לין הקרבה רק אם‬
‫המתים‪ ,‬להגמ׳ מקשה על החי׳ לאחיי‬
‫הקריבו ודלמא מועטים הן‪ ,‬משמע לבתי׳‬
‫קמא מייד אפילו להן מועמין וליכא‬
‫הקלבה עלייהו גדלא‪ ,‬א״כ בין כה וכה‬
‫בעינן להנן רמתו להקרבה‪ ,‬ומה מועיל‬
‫דמקצת בעלים קיימין לכתבו התוס׳‬
‫למש״ה קרבה‪.‬‬
‫אך צדן להבין לאי אין לין מיתה במתו‬
‫ועיין בשטמ״ק אות ל׳ וז״ל‪ ,‬וא״ת תיקשי‬
‫למתניתין בר״י לאית ליה נתכפרו‬
‫בציבור מתה ובמתה לציבור לא פליג‬
‫כלמשמע מחניתין לאמר ר״ש מה מצינו‬
‫וכו׳ משמע לבהנהו לא פליג ר״י ואפ״ה‬
‫פליג בנתכפרו לציבור וי״ל לולאי היכא‬
‫קרבן‬ ‫קכב‬
‫שפא לזה‪ ,‬הא הוה שברא לא״א מימה‬
‫בציבור רומיא דולר חמאת ותמורת חמאת‪.‬‬
‫להקשו האי קושיא על הגמ׳‬
‫מהמשנה‪ ,‬תוס׳ ל״ה קא סלקא דעתין‪,‬‬
‫וא״ת תיקשי למתניתין לבהא ליכא מאן‬
‫לפליג לחמאת שמתו בעליה ביחיל לבדם‬
‫אמודם ולא בציבור ואפי׳ הד בכיפרו‬
‫בעליה פליגי וי״ל ללא למי למתניתין‬
‫פשימא ליה לחטאת שמתו בעליה ליתא‬
‫בציבור היינו כשמתו כל הבעלים ולא נשאר‬
‫בהן אחל אבל הכא ש״ל לעדין מקצת‬
‫הבעלים קיימין ומש״ה קאמר לקרבה‪,‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ויש לעיין בלבדו ללכאורה הוה‬
‫סברא הפוכה‪ ,‬לאי במתו כל הבעלים ליכא‬
‫דן מיתה כ״ש היכא למקצת הבעלים‬
‫קיימין‪ ,‬ומה הקושיא לר״י‪.‬‬
‫והנה לשון החוש׳ משמע להא לר״י מולה‬
‫היכא למתו כל הבעלים‪ ,‬היינו לליכא‬
‫הדן למתה‪ ,‬אכן הא מיהא ללא קרבה‪,‬‬
‫משא״כ הכא לקרבה‪ ,‬והיינו מש״כ התוש׳‬
‫ומש״ה קאמר לקרבה‪ ,‬ויוצא ללבד התוש׳‬
‫להקושיא היא בשלמא אליבא לר״ש לגם‬
‫בטפרו בעליה ליכא מיתה‪ ,‬היינו לש״ל ללא‬
‫נאמר דן מיתה בציבור מובן אמאי קרבה‪,‬‬
‫משא״כ אליבא לר״י לש״ל לכיפרו בעליה‬
‫מתה ואיכא דן מיתה בציבור אמאי קלבה‪,‬‬
‫בעליה לכו״ע בין לר״י בין לר״ש‪ ,‬אמאי‬
‫איכא נפק״מ בין ר״י לר״ש לגבי הקרבה‪,‬‬
‫ולמאי נפק״מ אי לא נאמר כלל לין מתה‬
‫בציבור אפילו בטפלו בעליה או לרק במתו‬
‫בעליה‪ ,‬ולכאורה אי איכא שברא לאי ליכא‬
‫דן מתה ה״נ לקרבה אי מקצת בעלים‬
 ‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫דףה׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫והנה איתא ברמב״ם פ״ל פשהמ״ק ה״א‬ ‫ללא מתו כל הכעליס לא פליג ר״י אבל‬
‫ח״ל‪ ,‬ואין אתה יכול לומר בחמאת‬ ‫היכא למתו כל הכעליס כגון הכא למסחמא‬
‫ציבור או חמורה או שמתו בעליה וכו׳ ואין‬ ‫מתו כל אותם שהיו כימי צלקיה והוה ש״ל‬
‫כל ישראל מתים‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ועיין בפיהמ״ש‬ ‫למאן לאית ליה לנתכפרו מתה כציכור כמו‬
‫במשנה לתמורה וא״א לומר גם כן בחמאת‬ ‫כן מתו כל הכעלים תמות כציכור ומשיק‬
‫ציבור שמתו בעליה לפי שאי אפשר שימות‬ ‫י״פ לאפילו למ״ל כו׳ אפילו מתו כל‬
‫ציבור ועיקר בילינו שבט לא במיל כ״ש‬ ‫הכעליס לפי שאין ציכור מתים כלומר אפי׳‬
‫ישראל כולו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע מלבדו רהשברא‬ ‫מתו כולם אין להם תורת מתה וכו‪ /‬ע״כ‪.‬‬
‫ללא שייך ריבטל ישראל או שבט‪ ,‬ולכך ליכא‬ ‫משמע לדבריו להא לאיתא כמשנה לתבואת‬
‫לין מיתה בחטאת שמתו בעליה בציבור ללא‬ ‫שמתו בעליה ביתיל לברים אמורים‪ ,‬וכן מה‬
‫מתו הבעלים לציבור ישראל לא מת‪,‬‬ ‫לאימא בגמ׳ הכא להוה א״א‪ ,‬להו״א לגמי‬
‫ולכאורה צריך להבין מה סברא היא זו לגבי‬ ‫בלא לברי רב פפא‪ ,‬לא משום ללא שיך‬
‫חיוב פר בהעלם לבר עם שגגת מעשה‪ ,‬הא‬ ‫מיתה בציבור‪ ,‬אלא ללא שכיתא שימותו‬
‫כל החיוב נאמר להנך ציבור שאכלו בשגגה‬ ‫כולם ולא ישאר קצת מהציבור‪.‬‬
‫מחמת ב״ל‪ ,‬וא״כ היכא למש כל הנך ציבור‬
‫לאכלו בשגגה מה איכפת לן דשראל לא‬ ‫א ר צדך להבין דלדבריו היכא לנשארו‬
‫בטיל‪ ,‬הא כל הנך שחייבים בפר מתו ומתו‬‫מקצת ולא מתו כולם לא פליג ד״י‪,‬‬
‫כל הבעלים רהקרבן‪ ,‬ואפי׳ רשם ציבור‬ ‫א״כ מה הגמ׳ מביאה ראיה משעירי ר״ח‬
‫ישראל לא בטיל‪ ,‬הא מיהא לציבור ישראל‬ ‫ולילמא מתו מרייהו להנו זוזי הא המם לא‬
‫לעתה לא מחויבס כלל בפר‪ ,‬וכן צדך להבין‬
‫מתו כל הציבור ורובם נשארו ובכי האי‬
‫הגמ׳ לרב פפא מביא ררשא אמאי לר״י‬ ‫גוונא לא פליג ר״י‪ ,‬אכן לאפשר לומר‬
‫ליכא דן מיתה‪ ,‬הא שברא הוה וכמו קושית‬
‫לבאמת התם בשעד ר״ח מיקד כל‬
‫התוש׳ והשטמ״ק מהמשנה‪~ .‬‬ ‫הבעלים כלשון הגמ׳ ודלמא מיתי מדיהו‬
‫להנהו זוזי ומייד על הבעלים להנהו זוזי‪,‬‬
‫לרוצים להקריב קרבן מהנהו זוזי למתו ועיין עול החם בתוש׳ ל״ה והא הכא‬
‫רמתו בעליה וקרבה‪ ,‬והקשה‬ ‫בעליהם‪ ,‬ובאמת מייד לכל הבעלים להנהו‬
‫זוזי מתו‪ ,‬אכן עיין לשון הגמ׳ הכא בהודות הרשב״א מה ענין זה למתו בעליה לכולי‬
‫לגבי שעירי ר״ת והא מייתי להו מישראל הש״ס למייד להפריש החטאת ומתו בעליה‬
‫והנך לפיישי היכי מייתו‪ ,‬משמע ללא מתו אמר כך אבל הכא הד לא הפדשו שום‬
‫כולם והקושיא היא איך מקדבין השאר הא לבר ואומר רבינו נמנאל לאי בלא הפדש‬
‫חלק מהציבור מחו‪ ,‬אכן לאפשר לחלק מצי להקריב אלמא יש כפרה למתים וא״כ‬
‫להתם הקושיא לאין כפרה למתים‪ ,‬וא״כ כ״ש להיכא להפריש ואח״כ מתו בעליה‬
‫ה״נ אפילו מקצת‪ ,‬משא״כ הכא להקושיא ראוי להקדב וכן משמע בפ״ק להודות‬
‫משוס דן מימה‪ ,‬וזה הוה רק בכולם‪ ,‬לאמר והא אין כפרה למתים למייתא להא‬
‫שמממא להכא משמע ראי יש כסרה למתים‬ ‫ובעזהי״מ לקמן נאדך ברבר‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫יף ו׳ ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קכד‬
‫הקריבו הא אין כפרה למתים‪ ,‬אלא ע״כ‬ ‫על הבנים להקריב בשבילם וכ״ש אס הפריש‬
‫דחזינן מהתם דאיכא כפרה למתים בציבור‪,‬‬ ‫ואח״כ מתו רעל הבנים להקריבן‪ ,‬עכ״ל‪ .‬יש‬
‫וא״כ ה״ה לר״י רס״ל דאיכא דין מיתה‬ ‫לעיין בדברי התוס׳ דלכאורה סותר רבריו‬
‫בציבור במתו אין מיתה משום דאיכא כפרה‬ ‫מניה וביה‪ ,‬דבתתילה כתב דאין שיך כלל‬
‫למתים‪ ,‬ומאי גפק״מ בין ל״י לר״ש בהא‬ ‫הדין דתנואת למיתה אזלא היכא דלא‬
‫דהקריבו הבאים מהשבי הגולה‪ ,‬הרי‬ ‫הפריש לפני המיתה‪ ,‬ואת״כ כתב מכיון‬
‫דמוכרח מהגמ׳ כמש״כ לעיל דכל הקושיא‬ ‫דתזינן התם דאיכא כפרה למתים‪ ,‬ה״נ‬
‫מהתם היינו דאין דין מיתה ולא רק דאיכא‬ ‫בהפריש לפני מיתה היה ראוי להקריב‪,‬‬
‫כפרה למתים‪ ,‬וא״כ עדיין נשאר קושיית‬ ‫וצריך להבין הראיה ממתו לפני הפרשה‪,‬‬
‫התוס׳ מה הראיה מהתם דאין דין מיתה‬ ‫דלכאורה איכא למימר דרק התם דאין דין‬
‫במתו בעליה‪ ,‬הא התם לא שייך כלל דין‬ ‫דלמיתה אזלה לכך מועיל מה דאיכא כפרה‬
‫מיתה דלא הפרישו שום דבר‪.‬‬ ‫למתים‪ ,‬משא״כ במתו אחר הפרשה אפילו‬
‫דאיכא כפרה למתים בציבור עדיין א״א‬
‫ונראה לומר בביאור הסוגיא‪ ,‬דבדין מיתה‬ ‫להקריב משום הדין דחנואח שמתו בעליה‬
‫דנאמר בחטאות המתות לא הוה‬ ‫למיתה אזלא‪.‬‬
‫רק דין רתמות‪ ,‬אלא דבהלכה דתמות כתוב‬
‫גם דאין דין הקרבה‪ ,‬דהיינו הא דאין‬
‫ולפום ריהכוא היה לומר דזה עצמו‬
‫הקרבה בהני חטאות כגון בכיפרו בעליה‪,‬‬
‫הקושיא מהתם‪ ,‬דחזינן דאיכא‬
‫לא הוה רק חסרון מסברא רכבר כיפרו‬
‫כפרה למתים‪ ,‬וא״כ ה״ה דליכא הדין‬
‫בעליה ולא שיין עוד כפרה‪ ,‬אלא אפילו‬
‫דלמיתה אזלא‪ ,‬אכן לכאורה א״א לומר כן‬
‫באופן דיהיה שייך מסברא הקרבה אין דין‬
‫בגמ׳ כמו דהוכמנו לעיל‪ ,‬דא״כ לא שיך כלל‬
‫הקרבה מהדין דתמות‪ ,‬דבלין מיתה כתוב‬
‫מה דהגמ׳ שואלת רק אי ס״ל בכיפרו‬
‫דדינו למיתה ואין בו דין הקרבה‪ ,‬וגם‬
‫בעליה מתה וה״ה למתו בעליה‪ ,‬דלכאורה‬
‫משוס ההלכה גרידא דתמות ־אין דין‬
‫אפילו אי בכיפרו בעליה מתה ואיכא דין‬
‫הקרבה‪ ,‬וה״נ במתו בעליה אפילו היכא‬
‫מיתה בציבור ומצד הסברא ה״ה במתו‬
‫דאין הסברא ׳דאין כפרה למתים כגון‬
‫בעליה‪ ,‬עדיין יש לחלק דמהבאיס מהשבי‬
‫בציבור‪ ,‬הא מיהא דא״א להקריב מהדין‬
‫הגולה חזינן דאיכא כפרה למתים‪ ,‬ומצד זה‬
‫מיתה‪ ,‬היינו דבדין מיתה דנאמר בחטאת‬
‫גרידא ליכא מיתה היכא דמתו בעליה‪ ,‬ומה‬
‫שמתו בעליה לא נאמר רק דין דתמות‪ ,‬אלא‬
‫הגמ׳ מקשרת דאי כיפרו בעליה למיתה‬
‫גם נאמר דאין דין הקרבה למתים אפי׳ אי‬
‫ה״ה מתו בעליה‪ ,‬וקשה למ״ד כיפרו בעליה‬
‫שייך בסברא כפרה למתים‪.‬‬
‫למיתה מהבאים מהשבי הגולה דקרבה‪,‬‬
‫ונראה דהיינו מש״כ רבינו נתנאל מכיון‬ ‫ולכאורה גם לר״ש רס״ל דאין דין מיתה‬
‫דחזינן דיש כפרה למתים‪ ,‬ה״נ‬ ‫בציבור ובכיפרו בעליה ליכא דין דלמיתה‬
‫דאפשר להקריב אפילו מתו לאחר הפרשה‪,‬‬ ‫אזלא ה״נ דקשה מהבאים מהשבי הגולה‪,‬‬
‫אע״ג דהיכא דלא הופרש ליכא כלל דין‬ ‫דאפילו דליכא דין מיתה עדיין קשה איך‬
 ‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫דףה׳ע״א‬
‫על ר״ש וס״ל ללא תמות‪ ,‬היינו היכא‬
‫רמתו כל הבעלים‪ ,‬ואפ״ה אי ס״ל לר״י‬
‫לאיכא לין מימה בציבור‪ ,‬הא מיהא ללא‬
‫קרבה אפי׳ למקצת הבעלים קיימין‪ ,‬להנה‬
‫התוס׳ פליג על השטמ״ק וס״ל לאפילו‬
‫מחו כל הבעלים ליכא דן מיתה גם אליבא‬
‫רר״י‪ ,‬ונראה רהיינו כסברת הרמב״ם‬
‫לציבור ישראל לא בטיל‪ ,‬וביאור הסברא‬
‫בזה‪ ,‬אפילו היכא למחו כל הבעלים‬
‫רהקרבן‪ ,‬הא מיהא להא למיקרו בעלים‬
‫הוא משם ציבור לאיכא עלייהו ועל שם‬
‫ציבור ליכא מיתה‪ ,‬לציבור ישראל לא בטיל‪,‬‬
‫ולא שייך מיתה על ציבור‪ ,‬אכן לכל מה‬
‫למועיל לאין מיתה בצינור היינו ללא יהיה‬
‫לין מיפה‪ ,‬אכן הקרבה ליכא אפילו לליכא‬
‫מיתה‪ ,‬לההקרבה היא על אלו שהביאו‬
‫וחייבין בקרבן‪ ,‬ואי מתו הנך להביאו או‬
‫לחייבין בקרבן אין לין הקרבה עלייהו‪ ,‬וכל‬
‫מה לשייך הקרבה הוה רק על הנך לחטאו‬
‫או להביאו‪ ,‬ואי מתו להו אין דן הקרבה‬
‫עלייהו לאין לין הקרבה למתים אליבא‬
‫לר״י‪ ,‬אי ס״ל רטפרו בעליה למיתה ונאמר‬
‫דן מיתה בציבור וה״ה למתו בעליה‪ ,‬ולכך‬
‫אפילו אי במתו בעליה ליכא לין מיתה‬
‫משוס ללא שייך מיתה בציבור‪ ,‬הא מיהא‬
‫לאין הקרבה למתים היכא למתו החוטאין‬
‫לחייבין בקרבן‪ ,‬משא״כ אליבא לר״ש לס״ל‬
‫לגם בטפרו בעליה אין מיתה בציבור‪ ,‬ללא‬
‫נאמר כלל הלכה למיתה בציבור‪ ,‬א״כ שייך‬
‫שפיר הקרבה אפילו למתו הבעלים לחטאו‬
‫אי יש כסרה למתים‪ ,‬וכלכתב הרבינו נתנאל‪.‬‬
‫ואפ״ה כתבו התוס׳ לקרבה רק משוס‬
‫למקצת בעליה קיימין‪ ,‬ולכאורה‬
‫אליבא לר״ש לאיכא הקרבה למתים היה‬
‫קרבן‬
‫מיתה‪ ,‬אכן נראה לאפילו ללא ;אמר לין‬
‫לתמות היכא ללא הופרש‪ ,‬הא מיהא‬
‫לכהלכה לתמות נאמר גס לאין לין הקרנה‬
‫למתים‪ ,‬ולכאורה זה שייך גם היכא לליכא‬
‫הלכה רתמות‪ ,‬להא מיהא כתונ נהלכה‬
‫לאין הקרנה למתים‪ ,‬וזה שייך נכל גוונא‪,‬‬
‫ומש״כ התוס׳ מכיון לתזינן נהנאים מהשני‬
‫הגולה לאיכא כסרה למתים‪ ,‬א״כ ה״ה‬
‫לאחר הפרשה‪ ,‬לא כא לומר מכיון למצינו‬
‫מציבור ליכא הסנרא לאין כפרה למתים‬
‫ושייך כסרה למתים כציכור‪ ,‬לכזה אין‬
‫נפק״מ כין ר״י לר״ש‪ ,‬אלא לחזינן כהא‬
‫לאיכא כסרה למתים לאיכא לין הקרכה‬
‫למתים‪ ,‬ואי נאמר לכיפרו כעליה תמות‬
‫ונאמרה הלכה לחמוס גם כציכור‪ ,‬וה״נ‬
‫מאמרה הלכה כמתו גס כציכור לתמות‪,‬‬
‫א״כ אפילו היכא ללא הסרישו לליכא לין‬
‫לתמות‪ ,‬הא מיהא לליכא לין הקרכה כמתו‬
‫מההלכה לנאמר לחטאת שמתו כעליה‬
‫תמות‪ ,‬לנאמר גם כצינור‪ ,‬הד לאין לין‬
‫הקרכה למתו הכעלים‪ ,‬וה״ה גם היכא‬
‫לליכא הלכה לתמות כמן בלא הפדשו‪ ,‬הא‬
‫מיהא לכלין הלכה לחמות כחוכ לאין לין‬
‫הקרנה למסים אפילו נציכור‪ ,‬ומהא לחזינן‬
‫לקרבה מוכרח ללא נאמר הלכה למיתה‬
‫בציבור‪ ,‬ואין שום לין לאין הקרבה למתים‪,‬‬
‫וכל החסרון לשייך הוה רק מסברא לאין‬
‫כפרה למתים‪ ,‬והיינו הגמ׳ להודות‬
‫להתוס׳ מביא לאי איכא כפרה למתים ליכא‬
‫שוס חסרון‪ ,‬והבנים יכולים להקדב בשבילם‪,‬‬
‫לליכא שום דן בציבור לליכא הקרבה‬
‫למתים‪.‬‬
‫ולפי״ז נראה לבאר תי׳ התוס׳ למה‬
‫לאימא במשנה לר״י גם לא סליג‬
 ‫מלכים‬ ‫דףה׳ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קטו‬

‫לא נאמרה הלכה דמיתה בציבור‪ ,‬אכן דרק‬
‫בגוונא דאיכא חיים דחייבים בקרבן‬
‫ומתכפרים בקרבן‪ ,‬דבלא חיוב ובלא כפרה‬
‫ליכא כלל דין הקרבה‪ ,‬ומה דהגמ׳ מקשה‬
‫בהוריות מהבאים מהשבי הגולה‪ ,‬יכול להיות‬
‫דס״ל לחוס׳ כגי׳ רש״י דשאלת הגמי‬
‫מההלכה דתמות ואליבא דר״י‪ ,‬או אפילו‬
‫אליבא דר״ש‪ ,‬דבהוריות הגמ׳ למדה בהו״א‬
‫דכולם מתו‪ ,‬דהגמ׳ מקשה בהמשך אלא‬
‫הכא מי הוו חיים‪ ,‬משמע דהגמ׳ למדה‬
‫בהו״א דכולם מתו‪ ,‬עיין לקמן באריכות‬
‫ביאור הגמ׳ בהוריות אליבא דרש״י‪ .‬ע״כ‬
‫הגהה‪.‬‬
‫דמתו אלינא דר״ש‪ ,‬דלא נאמרה הלכה‬
‫אכן ברכינו נתנאל משמע כמו דאיתא‬
‫בשטמ״ק‪ ,‬דהגמ׳ למדה מהבאים‬
‫מהשכי הגולה איירי דמתו כולם ואפ״ה‬
‫איכא הקרכה‪ ,‬דכתכו כתוש׳ דעל הכניס‬
‫להקריכ בשבילם‪ ,‬משמע דלא נשארו כלל‬
‫מהחוטאיס רק הכניס‪ ,‬ולכאורה תמוה דאי‬
‫כולם מתו‪ ,‬אפי׳ אי נאמר דשייך הקרכה‬
‫למתים הא מיהא דבלא חיוב קרכן ליכא‬
‫הקרבה‪ ,‬ואי מתו כולם ליכא מאן דחייב‬
‫בקרבן‪ ,‬אכן נראה דלרבינו נתנאל וכן‬
‫לשטמ״ק‪ ,‬באמת החיוב על הבנים וכלשון‬
‫ר״נ דעל הבנים להקריב בשבילם‪ ,‬אכן דזה‬
‫אין מועיל רק אי שייך הקרבה למתים‪.‬‬
‫הקרבה על הנך מקצת דגשתיירו‪ ,‬דאפשר‬
‫והשתא אתי שפיר לימוד הגמ׳ משעירי‬
‫ר״ח לדעת השטמ״ק‪ ,‬דשאלנו‬
‫לדעת השטמ״ק רכל מה דפליג ר״י דאיכא‬
‫דן דתמות‪ ,‬היינו רק היכא דמתו כולם מה‬
‫הלימוד משעיד ר״ח‪ ,‬הא התם לא מתו‬
‫כולם‪ ,‬אכן לפי מש״כ מיושב היטב‪ ,‬דאפילו‬
‫דהיכא דלא מתו כולם ליכא דין מיתה‪ ,‬הא‬
‫מיהא דאי איכא דין מיתה בציבור‪ ,‬אפילו‬
‫ליקרב אפילו מתו כולם‪ ,‬אכן נראה דאפילו‬
‫אי ליכא רין ראין הקרנה למתים‪ ,‬ושפיר‬
‫שייך הקרנה למתים‪ ,‬הא מיהא רהיכא‬
‫למתו כל הנעלים ליכא לין הקרנה‪ ,‬לא רק‬
‫משום לליכא לין הקרנה למתים‪ ,‬אלא למת‬
‫• לאו נר מצוות הוא לנמתים חפשי‪ ,‬ואין‬
‫אפילו חר רחיינ בקרבן‪ ,‬ואי ליכא אפי׳ תר‬
‫רחיינ נקרנן אין הקרנה‪ ,‬לנלא חיוב‬
‫הקרנה אין דין הקרנה‪ ,‬ולכך אי מקצת‬
‫נעליה קיימין אפילו למצל האי מקצת‬
‫גרילא אין חיוג כמו להוכחנו לעיל מהמשך‬
‫הגמי‪ ,‬אכן מטון לאיכא מקצת לחיינין‬
‫נקרנן‪ ,‬שייך שפיר הקרנה גם על הנך‬
‫דתמות נצינור ושייך שפיר הקרנה למתים‪,‬‬
‫משא״כ אלינא דר״י דנאמרה הלכה דמתה‬
‫בציבור‪ ,‬לכך אפילו אי מיתה ממש ליכא‬
‫בציבור‪ ,‬דלא שייך דציבור ימותו‪ ,‬הא מיהא‬
‫דליכא הקרבה מדין הלכה דבציבור נאמר‬
‫הלכה דמתה‪ ,‬דנאמר בזה גם דליכא הקרבה‬
‫למתים‪..‬‬
‫הגהה‪ ,‬יכול להיות דלתוש׳ לא בעינן כלל‬
‫למש״כ רטנו נתנאל דחזינן‬
‫מהבאים משבי הגולה דאיכא כפרה למתים‪,‬‬
‫ואפילו בלא דהמתים מתכפרים איכא הכא‬
‫דשגי בהא דאיכא הקרבה מצד הנך דמתו‬
‫אפילו אי לא מתכפרים בקרבן‪ ,‬ובאמת דרק‬
‫אלו מקצת לנשתיירו מתכפרים‪ ,‬ורק‬
‫לההקרבה גם על הנך למתו‪ ,‬לעל החיים‬
‫גרילא ליכא לין הקרבה להן רק מקצת‬
‫הבעלים כדהוכחנו מהגמי‪ ,‬אלא דלזה לא‬
‫בעינן כפרה למתים וסגי דאיכא דין הקרבה‬
‫על מתים‪ ,‬והקרבה שפיר איכא למתים אי‬
 ‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫דףה׳ע״א‬
‫כמ״ש בשם החוש׳‪ ,‬ולא ס״ל לרש״י כלעת‬
‫רנינו נתנאל לאפילו מתו כולם איכא חיוב‬
‫הקרבה על הנניס‪ ,‬אכן רנ פפא לנא לומר‬
‫לאיכא הקרבה למתים‪ ,‬צדן גם לומר לאין‬
‫דן מיתה הנאמרה בהלכה‪ ,‬ולכך בלבד‬
‫ר״פ כתב רש״י לליכא לין מיתה להיינו גס‬
‫אליבא רר״י רנאמר הלכה לתמוה בציבור‬
‫במתו הבעלים ליכא דן מיתה‪ ,‬אכן שאלת‬
‫הגמ׳ בהמשך ודלמא מועטין הוו‪ ,‬לכאורה‬
‫לדעת רש״י כל השאלה רק אליבא רר״י‬
‫לאליבא לר״ש חזינן בגמ׳ בתמורה ללכו״ע‬
‫אליבא לר״ש אי מקצח בעליה קיימין איכא‬
‫דן הקרבה‪ ,‬או אלינא למוש׳ משום‬
‫המקצח‪ ,‬או אלינא דרכינו נחנאל משום‬
‫להננים חיינים להקרינ אפילו מתו כולם‪,‬‬
‫משא״כ לגי׳ הר״ח וחוש׳ הרא״ש ור״נ והא‬
‫אין כפרה למתים‪ ,‬להשאלה לא מצל דן‬
‫הקרנה אלא לאין כפרה למתים‪ ,‬ה״נ‬
‫לשאלת הגמ׳ ודלמא מועטין הוו הוה‬
‫שאלה גם אליבא לר״ש‪ ,‬כמו שכתנ רנינו‬
‫נתנאל לכל מה לקרבה אפילו לר״ש ועל‬
‫הבנים להקדב בשבילם‪ ,‬היינו משום דאיכא‬
‫כפרה למחים בציבור‪ ,‬והיינו שאלח הגמ׳‬
‫לאין ראיה מכפר לעמן לאיכא כפרה‬
‫למחים ררק התם משום לאיכא הקרבה‬
‫לחיים ומגו למכפרה וכו‪ /‬משא״כ הכא אי‬
‫מועטין הוו‪.‬‬
‫כולם השאלה היא לצדך להיות הלין‬
‫לחמות ממש כמו למשמע לשון רש״י התם‪.‬‬
‫והנה לכאורה אליבא לרש״י לכל הקושיא‬
‫לליכא הקרבה למתים‪ ,‬צ״ל מה‬
‫הראיה להגמ׳ מביאה מכפר לעמן ישראל‬
‫לראויה לכפר על יוצאי מצדם לדן הקרבה‪,‬‬
‫להא התם לא חזינן רק ראיכא כפרה‬
‫למחיס‪ ,‬אכן דן וחיוב הקרבה הוה מצל‬
‫החיים‪ ,‬ועדיין מי יימר דאיכא הקרבה‬
‫קרבן‬
‫היכא לאין לין מיתה כגון למקצה בעלים‬
‫ילא מתו כל הבעלים‪ ,‬עליין ליכא לין‬
‫הקרבה לחלק מהבעלים מתו‪ ,‬ואין לין‬
‫הקרנה למתים מהלין לנאמר בציבור‬
‫ההלכה למתה‪ ,‬והיינו הלימול משעירי ר״ח‬
‫רקרנה אפילו למתו מלק מהנעלים‪ ,‬הד‬
‫לנציכור לא נאמרה הלכה למתה‪.‬‬
‫ולפי״ז אתי שפיר רש״י נסוגיין לכחב‬
‫לר״פ בא לומר לאין לין לתמוה‪,‬‬
‫להכא ‪3‬גמ׳ בהו״א ס״ל למתו כולם‪,‬‬
‫להגמ׳ מקשה בהמשך אלא הכא מי הוו‬
‫חיים‪ ,‬משמע לבהו״א ש״ל לגמי לכולם‬
‫מתו‪ ,‬והיכא למחו כולם אליבא דהשטמ״ק‬
‫בלא לבד ר״פ איכא מיתה אליבא לר״י‪,‬‬
‫ויכול להיות לכן הוא לעת רש״י‪ ,‬וה״נ‬
‫מלויק ברש״י בהמשך הגמ׳ ל״ה וללמא‬
‫מועטים הוו‪ .‬להאי לכתיב ורבים מהכהנים‬
‫והלוים לילמא מעוטי לבית שני הוו והוה‬
‫ליה חטאת שמתו רוב בעליה ולא קרבה‬
‫והכא כתיב לקרבה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הד לכתב לכל‬
‫הקושיא ממה לקרבה‪ ,‬אבל לחמות ליכא‬
‫צל‪ ,‬והיינו משום רמקצת בעלים קיימין‬
‫והיכא למקצת בעלים קיימין ולא מתו כולם‬
‫ליכא כלל צל מיתה אפילו ללעת ר״י‪,‬‬
‫משמע לרק הכא למקצת בעליה קיימין‬
‫השאלה ממה לקרבה‪ ,‬אכן בהו״א למתו‬
‫אכן יכול להיוח לגס אליבא לרש״י‬
‫הקושיא לגמי והא מייחי להו הנהו‬
‫לחטאו‪ ,‬הוה נמי אליבא לר״ש‪ ,‬לעיין באמת‬
‫לשון רש״י בקושיא היט קרבי הנהו חטאות‬
‫יהא מייתי הנהו לחטאו‪ ,‬והיינו לגם אליבא‬
‫לר״ש היכא למתו כולם ליכא דן הקרבה‬
 ‫מלכים‬ ‫יף ו׳ ע״א‬
‫באמת הא לראויה לכפר על יוצאי מצרים‪,‬‬
‫לא מצל לאיכא הקרבה למתים‪ ,‬ורק לאיכא‬
‫כפרה עלייהו מגו למכפרה החיים‪ ,‬וה״נ‬
‫בהבאים מהשבי הגולה כל מה לאיכא‬
‫למתים היינו כפרה מכיון לאיכא הקרבה‬
‫לחיים רהוו רובא‪ ,‬וא״כ ליכא כלל להביא‬
‫ראיה בגמ׳ בתמורה מכפר לעמך ישראל‬
‫לאיכא הקרבה למתים גס אליבא לר״י‪,‬‬
‫)ואע״ג לללעת רש״י בהו״א הגמ׳ למלה‬
‫לאיכא ראיה מכפר לעמך ישראל גם לרין‬
‫הקרבה‪ ,‬ולכאורה א״כ היה לגמי בתמורה‬
‫גס להביא הך ראיה‪ ,‬אכן נראה רכל מה‬
‫להגמ׳ מביאה הכא הראיה מכפר לעמך‪,‬‬
‫היינו משום המסקנא לבאמח ילפינן מהתם‬
‫להבאים מהשבי הגולה‪ ,‬משא״כ התם לכל‬
‫הריון אי נאמרה הלכת רתמות בציבור‬
‫אליבא רר״י במתו בעליה‪ ,‬וע״ז באמת ליכא‬
‫כלל ראיה מכפר לעמך ישראל‪(.‬‬
‫ולפי הנ״ל מיושב עור נקולה‪ ,‬להנה יש‬
‫ביאור הלבר‪ ,‬להגמ׳ הכא והגמ׳ בתמורה‬
‫חלוקים בעצם‪ ,‬רבגמ׳ הכא כל‬
‫הקושיא איך הקריבו בהבאים מהשבי‬
‫הגולה‪ ,‬אליבא להר״ח ותוס׳ הרא״ש משום‬
‫לאין כפרה למתים ואליבא לרש״י לאין‬
‫הקרבה למתים‪ ,‬וכל מה לבא ר״פ לבאר‬
‫איך קרבה באמת בהבאיס מהשבי הגולה‪,‬‬
‫והגמרא מתרצת למסקנא לבאמת איכא רק‬
‫כפרה ומשום לאיכא הקרבה לחיים כמו‬
‫בכפר לעמך ישראל‪ ,‬משא״כ בגמ׳ בתמורה‬
‫ללא הקושיא כלל איך הקריבו על מחים‪,‬‬
‫אלא לחזינן מהתם ללא נאמרה הלכה‬
‫לתמות בציבור‪ ,‬ור״ס בא לומר לבאמת גס‬
‫אליבא לר״י לנאמרה הלכה לתמות‪ ,‬בציבור‬
‫במתו בעליה לא נאמרה הלכה לתמות‪,‬‬
‫וע״ז באמת ליכא כלל ראיה מכפר לעמך‬
‫קרנן‬ ‫קכח‬
‫למתים‪ ,‬אכן לכאורה צריך לומר להגמ׳‬
‫למלה בהו״א לאיכא כפרה משוס לאיכא‬
‫הקרבה‪ ,‬וזה גופא הגמ׳ מקשה לרק כפרה‬
‫איכא משוס לאיכא הקרבה לחיים ומגו‬
‫למכפר לחיים מכפרה למתים‪ ,‬אכן לין‬
‫הקרבה למתים לא חזינן התם‪ .‬יוצא לאיכא‬
‫חילוק בין גי׳ רש״י לגי׳ הר״ח ותוס׳‬
‫הרא״ש בקושיית הגמ׳ על הראיה מכפר‬
‫לעמך‪ .‬ללגי׳ ר״ח ותוס׳ הרא״ש לכל מה‬
‫לבעינן היינו לאיכא כפרה למתים‪ ,‬כל‬
‫הקושיא לאין ראיה לאיכא כפרה למתים‬
‫'היכא רליכא הקרבה מצל החיים‪ ,‬משא״כ‬
‫לגי׳ רש ״י לכל מה רר״פ בא לומר היינו‬
‫לאיכא הקרבה למתים‪ ,‬הקושיא על הראיה‬
‫לבאמת כל מה רמצינו התם ראיכא כפרה‬
‫ומשום ראיכא הקרבה לחיים‪ ,‬אכן באמת‬
‫הקרבה למתים ליכא‪.‬‬
‫לעיין אמאי הגמ׳ בתמורה לא‬
‫מביאה לרשא לכפר לעמך ישראל כמו הכא‪,‬‬
‫אכן למש״כ מבואר היטב‪ ,‬לא מיבעיא לגי׳‬
‫הר״ח והתוס׳ לכל מה לר״פ בא לומר‬
‫•לאיכא כפרה למתים‪ ,‬ולמסקנא לגמי כל‬
‫הראיה לאיכא כפרה למתים היינו היכא‬
‫לאיכא הקרבה ‪5‬חיי‪ ,0‬ובאמת מיירי בהבאים‬
‫מהשבי הגולה להוו מרובין ואיכא עלייהו‬
‫לין הקרבה גס בלא המתים‪ ,‬משא״כ התם‬
‫לר״ס בא לומר אמאי ליכא לין ההלכה‬
‫לחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא בציבור‬
‫גס אליבא לר״י לנאמרה הלכה לתמות‬
‫בציבור‪ ,‬ולזה ליכא באמת כלל ראיה מכפר‬
‫לעמך ישראל‪ ,‬אלא גם אליבא לרש״י לר״פ‬
‫בא לומר היכא הקריבו הא ליכא לין‬
‫הקרבה למתים‪ ,‬הא מיהא ללמסקנת הגמ׳‬
 ‫קנט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ו׳ ע״א‬
‫ראיכא כפרה למתים‪ ,‬רבלא כפרה גם‬ ‫ישראל למהתס רק חזינן זאיכא כפרה‬
‫אליבא רר״ש לא קרבה‪ ,‬כמ״ש בתוס׳ לכל‬ ‫למתים‪.‬‬
‫הקושיא רק אחרי ראיכא כפרה למתים‪,‬‬
‫ובאמת צריך לומר משום זה לאיירי לאיכא‬ ‫ולהכי ;מי איכא חילוק במסקנא לגמי‬
‫רוב‪ ,‬לכל מה לאיכא ראיה מכפר לעמך‬ ‫דהכא להתם‪ ,‬רהנה גם התם‬
‫לאיכא כפרה למתים היינו היכא להוו רובא‬ ‫איכא כמסקנא איבע״א כי הקרובינהו החיי‬
‫כמו מסקנא לגמי בהוריות‪ ,‬וכל מה להגמ׳‬ ‫כמו הכא להוו רונא ואיכא הקרנה על‬
‫מביאה ראיה משעירי ר״ח היינו ללא‬ ‫החיים‪ ,‬והתם משמע רהוה מזרה מלנרי‬
‫נאמרה הלכה לחמות כמתו בעליה גס‬ ‫ר״ס וליכא כלל הראיה מהשנים וכו‪ /‬והנא‬
‫אליכא לר״י‪ ,‬ראי ההלכה נאמרה גם כמתו‬ ‫משמע לאפילו לההקרכה החיים נשאר‬
‫בעליה לא היה שייך הקרכה כשעירי ר״ח‬ ‫למסקנא רנרי ר״פ‪ ,‬והיינו לגם המם‬
‫לאין הקרבה למתים בציבור‪) .‬אכן לפי״מ‬ ‫לאינע״א רהקרוכינהו אחיי יכול להיות‬
‫שכתבנו בהגהה לעיל‪ ,‬לאליכא לתוס׳ לא‬ ‫להכפרה גס על הממים כמו ככפר לעמן‬
‫בעינן כפרה למתים וסגי אליבא לר״ש‬ ‫ישראל‪ /‬אלא למהא למכפר על הממיט אין‬
‫לאיכא לין הקרבה משוס החיים ואפילו בלא‬ ‫ראיה לאיכא לין הקרנה למתים‪ ,‬ושפיר‬
‫כפרה למתים‪ ,‬ומשום הך גרילא ללא נאמר‬ ‫יטל לסבור ר״י מאמרה הלכה לחמות‬
‫לין לאין הקרבה למחים איכא הקרבה גס‬ ‫בציבור וה״; כמתו כעליה‪ ,‬ורק לאפ״ה‬
‫מצל המתים אפילו ללית להו כפרה‪ ,‬א״כ‬ ‫איכא התם כפרה למתים למגו למכפרה‬
‫באמח לא בעינן כלל לגמי להוריות ללק‬ ‫יט‪ /‬ואין שייך כלל לדין הלכה ראיכא מיתה‬
‫היכא רהוו רובא‪ (.‬ועיין באמת ברבינו‬ ‫בציבור לאין הקרבה במתו בעליה‪ ,‬משא״כ‬
‫גרשום ללאבע״א רהקריבינהו החיים אין‬ ‫הכא לכל הקושיא איך הקריבו התם על‬
‫ראיה כלל משעירי ר״ח להמס גס הקריבו‬ ‫הנך למתו‪ ,‬ורב פפא מתרץ למסקנא‬
‫החיי‪ ,‬ועיין לקמן באריכות מה שכתבנו‬ ‫מאמת כל מה להיה על המתים היינו‬
‫בדברי הרבינו גרשום‪.‬‬ ‫כפרה משוס לאיכא הקרבה לחיים ומגו‬
‫למכפרה על החיים מכפרה על המחים‪,‬‬
‫כמו בעגלה ערופה לראויה לכפר על יוצאי‬
‫יוצא‪ ,‬לבאמת לין המשגה המם בתמורה‪,‬‬ ‫מצרים‪.‬‬
‫לגם אליבא לר״י ליכא לין מימה‬
‫ולכאורה באמח לפי״ז כל הראיה החס בחטאת שמתו בעליה בציבור‪ ,‬לא שיך כלל‬
‫בתמורה משעירי ר״ח היינו להלכה למ״מ דמיתה‪ ,‬אלא הוה מסברא‬
‫ללא נאמרה הלכה בציבור לתמות במתו כמו בולד ותמורת חטאת דמסברא לא שייך‬
‫כעליה‪ ,‬ולכך אפילו למתו חלק מהבעלים בציבור ה״ה מתו בעליה‪ ,‬לדעת הרמב״ם‬
‫קרבה‪ ,‬וגם אליבא לר״י לנאמרה הלכה ללא שייך כלל מימה בשם ציבור לציבור‬
‫לתמות בציבור כגון בכיפרו בעליה תמוח ישראל לא בטיל‪ ,‬וללעת השטמ״ק משום‬
‫במתו בעליה אין לין מיתה‪ ,‬אכן עליין צריך ללא שכיחא שימותו כולם‪ ,‬והיינו לליכא לין‬
‫בהבאים מהשבי הגולה לגמי להוריות מתה ממש‪ ,‬אכן לין ההלכה למתה ולגבי‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ו׳ ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קל‬
‫הקרבה‪ ,‬היינו שאלת הגמ׳ המס כתמורה‪ ,‬ואיכא הקרכה עלייהו גרילא גם כלא הנך‬
‫ומלוי המם כמסקנא לגמי‪ ,‬ועיין לקמן רמתו‪ ,‬אכן לכאורה אסשר לחלק‪ ,‬לגכי‬
‫שעירי ר״ח איירי רמתו אחר הפרשה וגס‬ ‫כאריכות לכיארנו מסקנת הגמ׳ התם‪.‬‬
‫גט׳ אלא ליוקא ‪7‬דכ ססא משעיר לר״ח אלו שמתו הוו חלק מהכעלים לשעירי ר״ח‪,‬‬
‫ראמר רחמנא מייתי מתרומת הלשכה וא״כ אי נאמרה הלכה כציכור לחמות לא‬
‫והא מייתי להו מישראל והנן לסיישי היט היה ליקרב אי חלק מהכעלים להקרכן מתו‪,‬‬
‫מייתי אלא שמע מינה חטאת שמתו כעליה וזה מה להגמ׳ מכיאה ראיה אלא שמע‬
‫מינה חטאת ציכור שמתו כעליה קרכה‪.‬‬ ‫כציכור קרכה מי למי שעיר ר״ח ללמא לא‬
‫מייתי מצכור אכל הכא ולאי מייתי‪ ,‬ע״כ‪ .‬אכן לכאורה לרעת חוס׳ הרא״ש לא צריך‬
‫לזה‪ ,‬לללעת תוס׳ הרא״ש הקושיא‬ ‫ועיין כגמ׳ כתמורה לף מ״ו ע״כ ח״ל‪,‬‬
‫אלא היינו טעמא שאין הציכור מתים למייתו משיראל היינו למתו כעלים להנך‬
‫משעירי רגלים וראשי חלשים לאמר רחמנא מעות‪ ,‬ועלייהו ליכא הקרכה ואין מועיל‬
‫אייתינהו מתרומת הלשכה וללמא מייתי לאיכא רוב ציכור לאיכא עלייהו הקרכה‪,‬‬
‫מרייהו להנהו זרזי אלא לאו ש״מ אין והנה כאמת כלעת חוס׳ הרא״ש משמע‬
‫הציכור מתים‪ ,‬ע״כ‪ .‬יש לעיין אמאי הגמ׳ לשון גמי כתמורה‪ ,‬ורלמא מייתו מרייהו‬
‫לא שואלת התם כמו הכא ללמא לא מייתי להנהו זוזי‪ ,‬וכן איתא להריה כתוס׳ ישנים‬
‫יומא לף נ׳ עמ״א‪ ,‬להקושיא כגמ׳ הכא‬ ‫משא״כ כהכאים מהשכי הגולה ולאי מתו‪.‬‬
‫משום מרייהו להנהו זוזי‪.‬‬ ‫והנה כאמס יש לעיין מאי ספק הוא‬
‫לילמא לא מייתי‪ ,‬הא ליכא כלל אכן עיין התם כתמורה כרכינו גרשום‬
‫כאיכע״א וז״ל‪ ,‬ואיכע״א ט‬ ‫מציאות ללא ימות חר מישראל‪ ,‬אכן עיין‬
‫כאמת כמוס׳ הרא״ש וז״ל‪ ,‬ואף ע״ג אקריכנהו להני חטאות לשעיד ע״ז אחיי‬
‫לילעינן לולאי מתו קצת מישראל מ״מ אלו לאישתיור מההוא לרא אקריכנהו ללא הוו‬
‫מעות שעלו מהקוסה ללמא מאותן מעות חטאת שמתו כעליה והא נמי לקא ילסת‬
‫הן שנתנו אותם שהם עליין חיים וכר‪ ,‬משעיר לר״ח ולילמא שאני שעיר לר״ח‬
‫להא איתא לרוב ציכור לקיימין להקרשו‬ ‫ע״כ‪.‬‬
‫והנה יש עול לעיין'כגמ׳‪ ,‬להגמ׳ מקשה הנהו זוזי‪ ,‬ע״כ‪ .‬הרי לאיתא להליא‬
‫כרגמ״ה לגם כשעירי ר״ח שייך הקרכה על‬
‫כהמשך מלרשא לכסר לעמך ישראל‬
‫הרוב מהנך ללא מתו‪ ,‬ולכאורה אי קושיית‬
‫מי למי התם כולהו איתנהו מגו למכפרה‬
‫הגמ׳ למתו כעלים להנך מעות מה שייך‬
‫החיים מכפרה המסים וכו׳ והגמ׳ מתרצת‬
‫הקרבה על הרוב אי מתו בעלים להמעוח‬
‫למביאין מהן שעירי ר״ח‪.‬‬ ‫רה״נ מיירי כהנאים מהשכי הגולה להוו‬
‫מרוכין‪ ,‬ואיכא הקרכה גס מצל החיים לכל‪,‬‬
‫ולכאורה תמוה אמאי הגמ׳ לא מקשה גם והנה באמת לשון הרגמ״ה משמע‬
‫להקושיא לא למסו בעלים להנך‬ ‫על לרשא לשעירי ר״ח לאפילו למתו‬
‫מיעוט הציכור עליין רוב ציכור קיימין מעות למביאין מהן הנך שעירי ר״ח כלעת‬
 ‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫דףה׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫מביא אין חומא והא קא מעייל חולין‬ ‫מיס׳ הלא״ש ומ״י ביומא‪ ,‬לכמנ להא אימא‬
‫לעזרה‪ ,‬והגמ׳ מתרצת למסר לציבור‪ ,‬וכן‬ ‫ללוב ציבור לקיימץ להקלשו הנהו זוזי‪,‬‬
‫בסוגיא בב״מ דף קי״ח ע״א לשומד‬ ‫משמע לכל הציבור הוו מלייהו להנהו זוזי‪,‬‬
‫ספיחין בשביעית נונולין שכרן מתורמת‬ ‫ומשמע למיירי על כלל מעומ למרוממ‬
‫הלשכה או אפילו בחנם‪ ,‬לעיי״ש דבלא‬ ‫הלשכה לבאין מכל ישראל‪ ,‬וכן עיין בלשונו‬
‫מסירה לציבור לא הוה קרבן ציבור‪ ,‬וא״כ‬ ‫בראיה משעירי ר״ח וז״ל ודלמא מתו להו‬
‫לכאורה בכל שקלים לתרומת הלשכה בעינן‬ ‫מן מרייהו להני זוזי‪ ,‬ע״כ‪ .‬היינו לקושיה‬
‫מסירה לציבור ומה שייך בעלים להנהו‬ ‫הגמ׳ לא לילמא מתו כל הבעלים להנהו‬
‫מעות‪.‬‬ ‫זוזי לבאים מהן שעירי ר״ח ומייד על‬
‫מעות להפרישו הנך למתו‪ ,‬אלא דלמא מן‬
‫מלייהו להיינו חלק מהבעלים לתרומת אכן נראה לבאמת בשקלים למביאין‬
‫כאו״א לתרומה הלשכה לא בעינן‬ ‫הלשכה ומייד על כלל מעות לתרומת‬
‫הלשכה לבאים מכל ישראל‪ ,‬והקושיא דלמא באמת מסירה לציבור‪ ,‬ואפ״ה מתכפרים כל‬
‫מתו חלק מישראל רתרמו תרומת הלשכה‪ ,‬הציבור‪ ,‬ביאור הלבר להנה מה רהגמ׳‬
‫אכן ללפי״ז תמוה הגמ׳ הכא בהוריות מקשה לבן בוכד והא קא מעייל חולין‬
‫להנמ׳ מקשה דלמא לא מייתי‪ ,‬ללא בעזרה‪ ,‬וכן בגמ׳ בב״מ רבלא מסירה‬
‫מיסתבר ללא ימות מל מישראל להפדשו לציבור לא הוה קרבן ציבור‪ ,‬היינו רק התם‬
‫מתרומת הלשכה ולא ירוע למתו מהנך כגון בכהנים לבן בוכד לאין חייבים‬
‫שהפרישו מרומת הלשכה‪ ,‬וכן צ״ל אמאי בשקלים‪ ,‬או בשומד ספיחים לכל הקרבן‬
‫הגמ׳ לא מקשה בהוריות כמו למקשה על בא מהיחיל‪ ,‬ולא הוה כלל משקלים למרומה‬
‫ללשא לכפר לעמך ישראל לכולם חיים‪ ,‬הלשכה‪ ,‬ובכה״ג נאמת בלא מסירה לציבור‬
‫וא״כ ה״נ הכא בשעירי ר״ח רוב ישראל לא הוה ק״צ‪ ,‬משא״כ נתלומת הלשכה לבא‬
‫קיימין ואיכא הקרבה עלייהו כמו לכתב משקלים רכל ישראל‪ ,‬מקד לצינור אפילו‬
‫נלא מסירה לצינור‪.‬‬ ‫הוא עצמו באבע״ה לגמי בתמורה‪.‬‬
‫והביאור נזה‪ ,‬מטון לתיוג שקלים הוה‬
‫לכלל הצינור וכל מל למניא‬ ‫ונראה בביאור הענין להנה באמת לעת‬
‫תוס׳ הרא״ש ות״י ביומא תמוה‪ ,‬שקלים היינו משום להוא מל מן הצינור‪,‬‬
‫למשמע מהם לגס אחד הפרשה עדין א״כ כל יחיל רחיל למניא היינו נתורת‬
‫נשאל שם בעלים לכל א׳ מישראל במעות ציבור לכל יחיל רחיל הוא חלק מהציבור‬
‫שהפריש‪ ,‬וצריך להבין א״כ איך מחכפדם וע״י כל היחיליס הוה ציבור‪ ,‬לכך אפילו‬
‫כל ישראל ממעות ליחילים‪ ,‬והא שעיד בלא מסירה לציבור ועדיין שם כל יחיל‬
‫רגלים ור״ח מכפר לכל ציבור ישראל‪ ,‬ועול ויחיד על שקלו מקד דציבור‪ ,‬דכל חד ומד‬
‫קשה לעיין בגמ׳ במנחות לף כ״א ע״ב דהוא בעלים על שקלו לא הוה מסורת ימיד‬
‫בסוגיא לבן בכוד‪ ,‬להגמ׳ מקשה ולבן אלא מתורת ציבור‪ ,‬וכל מה להיחיל בעלים‬
‫בוכד לאין חיוב לכהנים לשקול אמאי אי על שקלו היינו משום דהוא חר מן הציבור‬
 ‫מלכים‬ ‫דףה׳ע״א‬
‫חלק מהציבור המתכפרים בשעירי ר״ח‪,‬‬
‫וע״ז ליכא לתק דהוה ספק דשפיר שייך‬
‫לידע בודאי דמתו חלק מישראל דהת;דבו‬
‫תרומת הלשכה‪ ,‬ושפיר מוגן מש״כ‬
‫הרגמ״ה דלמסקגא דגמי אין ראיה משעירי‬
‫ר״ח דאפילו מתו מישראל עדיין רוב צינור‬
‫דתרומת הלשכה קיימין‪ ,‬וה״; דההקרבה‬
‫רק על רוב הציבור דחיים ולא על מך‬
‫דמתו‪ ,‬וכהן סברא דהרגמ״ה איתא בתו״י‬
‫התם ביומא‪ ,‬דהיכא דהקרבן ציבור לא בא‬
‫על חטא מבורר אלא על כלל הציבור‪ ,‬אין‬
‫;דחית משוס מיתת הא׳ בין לר״י בין‬
‫לר״ש‪ ,‬דכלל הציבור הוה גס ברוב‪ ,‬אכן‬
‫היכא רמתו בעלים דמך מעות דיש להן‬
‫חלק בקרבן מצד מעותיהם‪ ,‬אי מחו ליכא‬
‫הקרבה אפילו בציבור‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫שעירי ר״ח‪ ,‬ולכך באמת ממי מתרצת‬
‫הגהה‪ ,‬ומה בעצם הדבר שכתב הרגמ״ה‬
‫דבשעירי ר״ח אחיי הקריבו‬
‫ואפילו דאיכא ההלכה בחטאת שמתו בעליה‬
‫דלמיתה אזלא‪ ,‬לכאורה תמוה הוא‪ ,‬דהא‬
‫בשעירי ר״ח מיירי אחר הפרשה וחלק‬
‫דהבעליס דהקרבן מתו‪ ,‬וא״כ איכא בזה‬
‫ההלכה דמתה דלכהפ״ח לא יקרב‪ ,‬ועיין‬
‫לקמן מה שביארנו בזה בדברי התוי׳ התם‪,‬‬
‫ובדברי הרגמ״ה באריכות‪ .‬ע״כ הגהה‪.‬‬
‫שם ציבור‪ ,‬ואי להו ליכא הקרבה למתו לא‬
‫ונראה בטעם החילוק בין הגמי הכא‬
‫דהלימוד מהבעלים דהנך מעות‪,‬‬
‫לגמי בתמורה דהלימוד ממקצת הבעלים‬
‫דכלל תרומת הלשכה‪ ,‬דהנה הכא הגמי‬
‫למדה בהו״א דבהבאים מהשבי הגולה מתו‬
‫כולם‪ ,‬וכלשון הגמ׳ בהמשך אלא הכא מי‬
‫הוו חיים‪ ,‬וא״כ להיכא דמתו כולם אין כלל‬
‫לימוד מהיכא דמתו מקצת הבעלים‪ ,‬דאפילו‬
‫דאיכא ראיה מהיכא רמתו מקצת הבעלים‬
‫קרבן‬ ‫קיב‬
‫ושפיר מקרי לציבור‪ ,‬שקל להאי יחיל‪ ,‬לכל‬
‫מה שהוא הבעלים על שקלו בתורח ציבור‬
‫לכלל הציבור‪ ,‬ושפיר מחכפרים כל הציבור‬
‫מכל שקל ליחיל‪ ,‬לכל מה להוא בעלים על‬
‫שקלו הוא משם ציבור רכלל הציבור‪ ,‬וכל‬
‫הציבור מיקרו בעלים על שקלו‪ ,‬רכל בעלוחו‬
‫על שקלו הוא משם ציבור ראיכא עליו‪ ,‬יוצא‬
‫לבאמח כל יחיל הוא בעלים על שקלו‪ ,‬אכן‬
‫עצם הבעלות לכל יחיל על שקלו הוה‬
‫בעלות לציבור לכל יחיל ציבור הוא‪ ,‬להוא‬
‫חלק מכל הציבור‪.‬‬
‫ולפי״ז ;ראה לחלק בין הגמ׳ הכא‬
‫לתמורה‪ ,‬רהגמ׳ הכא מביאה‬
‫ראיה משעירי ר״ח ררילמא הנך מישראל‬
‫למייתו הוו בעלים למך מעות ללקחו מהן‬
‫להוה ספק ללילמא מך מעות לא הוו‬
‫ממך למתו‪ ,‬ומובן ;מי אמאי הגמ׳ לא‬
‫שואלת כמו בכפר לעמך ישראל לאיכא‬
‫הקרבה לחיים‪ ,‬ללכאורה ה״נ הכא איכא‬
‫הקרבה לחיים לרוב ציבור קיימין‪ ,‬להכא לא‬
‫שייך הקרבה לרוב ציבור אי מחו בעלים‬
‫להנך מעות לבאים מהם שעירי ר״ח‪ ,‬רכל‬
‫מה ראיכא הקרבה לכל הציבור הוה רק‬
‫משוס הבעלים להנך מעות לאיכא עלייהו‬
‫שיך כלל הקרבה מהנך מעות‪ ,‬אלא ע״כ‬
‫לבציבור ליכא הדין רתמות ושפיר קרבה‪.‬‬
‫אכן בגמ׳ תמורה נראה דכל הראיה לא‬
‫משום דדילמא מתו הבעלים דהנך‬
‫מעות דהביאו מהם שעירי ר״ח‪ ,‬אלא כמו‬
‫דכתב הרבינו גרשום דדילמא מתו מישראל‬
‫מהנך דהביאו שקלים לתרומת הלשכה‪ ,‬והן‬
‫חלק מהציבור דעליהם בא שעירי ר״ח‪ ,‬והן‬
 ‫קטו‬ ‫מלכים‬ ‫דףה׳ע״א‬
‫הלימור משעירי ר״ח‪ ,‬ובאמת בהבאים‬
‫מהשבי הגולה עליין צדכץ לגמי בהוריות‬
‫ראיכא כפרה למתים‪ ,‬עיי״ש באריכות‪ .‬ולכך‬
‫שפיר מביאה הגמ׳ בתמורה הראיה מהא‬
‫למחו מקצת הבעלים רכלל הרומח הלשכה‪,‬‬
‫רע״ז ליכא שאלת הגמ׳ כבהוריות ולילמא‬
‫לא מייחו לשפיר אפשר לידע למחו חלק‬
‫מהנך להביאו שקלים לתרומת הלשכה‪.‬‬
‫אין כפרה‪ ,‬והשאלה מרין הקרבה‪ ,‬הא‬
‫גט׳ ולילמא מועטין הוו ולא רבים הכתיב‬
‫תרועות השמחה לקול בכי העם והקול‬
‫נשמע על למרחוק‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין ברש״י‬
‫לשאלח הגמ׳ ללילמא הנך לבית ראשון הוו‬
‫מיעוטי לבית שני וחי׳ הגמ׳ לקול בכי העם‬
‫נשמע ביושר ואין מכירין תרועת השמחה‬
‫להוו מניח שני מחמת קול בכי העם לבית‬
‫ראשון‪ ,‬משמע להנך דביש ראשון הוו רובא‬
‫על לבית שני‪ ,‬ועיין בתוש׳ הרא״ש להקשה‬
‫וז״ל‪ ,‬והקשה עליו הרמ״ה דלהאי פירושא‬
‫לא שני מילי לנהי להשבים ששבו מהגולה‬
‫שהיו ד ריבוא היו רובן בחרבן בית ראשון‬
‫שנשארו מלורו של צלקיהו אכתי הנך־למתו‬
‫מרורו של צרקיהו הוו נפשי טפי מרוב עולי‬
‫הגולה והויא ליה חטאת שמתו רוב בעליה‬
‫ותו מנ״ל לפלוגי בין חטאת שמתו רוב‬
‫בעליה לחטאח שמתו מעוט בעליה‪ ,‬ופי׳‬
‫וללמא הנך ללא הוו נימי ביח ראשון הוו‬
‫נפשי מהנך ראישתיירו מבית ראשון והוה‬
‫ליה הנך לאישתיירו מיעוט קהל ולפטלו‬
‫לגמרי בלשמא לרבנן לאמרי מרובין‬
‫ונתמעטו כמעיקרא ליינינן להו ניחא אלא‬
‫לר״ש ראזיל אף בתר יליעה ממאי לבשעת‬
‫יליעה רובה לקהל הוי ומייתי קרא לעולי‬
‫הגולה רובן היו מאותן שראו בית ראשון‪,‬‬
‫עכ״ל‪.‬‬
‫קרבן‬
‫ללא נאמרה הלכה למחה בציבור‪ ,‬הא מיהא‬
‫להיכא דממו כל הבעלים אפי׳ אי ליכא‬
‫הלכה לחמוס א״א להקריב‪ ,‬וכמו גי׳ חוס׳‬
‫הלא״ש והר״ח בשאלח הגמ׳ והא אץ‬
‫כפרה למסים‪ ,‬ובלא כפרה אין הקרבה‬
‫יאהילו אי אין לץ לחטאת שמפו בעליה‬
‫למיחה אלזא‪ ,‬וכן עיין מש״כ לעיל דגם‬
‫ללעת רש״י לאין גורס בשאלת הגמ׳ והא‬
‫מיהא להיכא רמתו כולם ליכא הקרבה אפי׳‬
‫לא רק מצל ההלכה לתמות‪ ,‬אלא דאי ליכא‬
‫אפי׳ חל לחייב בקרבן לכולם מתו ליכא לין‬
‫הקרבה מלא חיוב הקרבה אין לין הקרבה‪.‬‬
‫ולכך כל הלימול משעירי ר״ח היינו היכא‬
‫למתו כל הבעלים להנך מעות‪,‬‬
‫וא״כ עיקר ההקרבה הוא משום הנך למתו‪,‬‬
‫ואי לא היה כפרה למתים בציבור ולא היו‬
‫מתכפרים הנך למתו להן בעלי המעות לא‬
‫היה הקרבה עלייהו‪ ,‬אלא ע״כ לחטאת‬
‫ציבור שממו בעליה קרבה ואיכא גם כפרה‬
‫למתים וגס לין הקרבה אפילו רמתו כולם‪,‬‬
‫וה״נ בהבאיס וכו׳ לקרבה אפילו למתו‬
‫כולם‪ ,‬משא״כ בגמ׳ בתמורה עיין החס‬
‫בתוס׳‪ ,‬להגמ׳ למלה בהו״א רמקצת בעליה‬
‫קיימין‪ ,‬ואפילו ללעת השטמ״ק לגם התם‬
‫הגמ׳ למלה בהו״א רמתו כולם‪ ,‬וכן משמע‬
‫התם ברכינו נתנאל בתוס׳ ל״ה והא הכא‬
‫לעל הבנים להקריב בשבילם‪ ,‬אכן עיין לעיל‬
‫לביארנו לבגמ׳ בתמורה עיקר לברי רב‬
‫פסא לבאר לאין נכון כלל הגמ׳ לאליבא‬
‫לר״י כי היכא רנאמרה הלכה בכיפרו‬
‫בעליה לתמות ה״ה במתו בעליה‪ ,‬אלא‬
‫לבאמת כיפרו בעליה חלוק ממחו בעליה‪,‬‬
‫ובמתו בעליה ליכא לין לחמות‪ ,‬וע״ז‬
 ‫מלכים‬ ‫דףה׳ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קיב‬
‫בשעת החטא או ידיעת החטא היו רוב קהל‬ ‫יש לעיין בדבריו‪ ,‬מה לכמכ לכל מילון‬
‫והוה חטא דרוב קהל‪ ,‬איכא חיוב קרבן‬ ‫הכא משום הלין למרונין ונתמעטו‪,‬‬
‫אפילו אי בשעת הבאה החוטאין הן רק‬ ‫וכל הקושיא אליבא רר״ש לבעינן רוב קהל‬
‫מיעוט‪ ,‬אכן בעצם חיוב הקרבן‪ ,‬החיוב לא‬ ‫גס בשעת ידיעה תמוה הוא‪ ,‬רבהמשך‬
‫הוה רק על החוטאין אלא גם לכל הציבור‪,‬‬ ‫הגמי איתא דהוו מזידין ולא שייך כלל‬
‫לא מיבעיא לר״י רס״ל דאיכא גרירה‬ ‫‪ .‬ידיעה ומיד דחטאו יודעין דהוה חטא דהא‬
‫והחיוב לכל השבטים‪ ,‬אלא אפילו לר״מ‬ ‫מזידין נינהו‪ ,‬וא״כ גם לר״ש אי נתמעטו‬
‫דהחיוב לב״ד או אליבא דר״ש דהחיוב‬ ‫אחר חטא וידיעה חייבין קרבן‪ ,‬אכן דבאמת‬
‫לשבטים שחטאו‪ ,‬הא מיהא דהקרבן בא‬ ‫צדך להבין דברי הגמ׳ דהא אפילו מועטין‬
‫מכל הציבור‪ ,‬דאיתא לעיל דף ג׳ ע״ב‬ ‫הוו איכא חיוב קרבן דאי נתמעטו אחר‬
‫פלוגתא אי בתחילה הן גובין או מתרומת‬ ‫ידיעה לכו״ע איכא חיוב קרבן‪ ,‬וכן צריך‬
‫הלשכה‪ ,‬הד דלמ״ד מתרומת הלשכה‬ ‫להבין דבד רש״י מאי נפק״מ בין שמתו‬
‫הקרבן בא מכל הציבור‪ ,‬ונראה דאה״נ גס‬ ‫רוב בעליה למתו מיעוט בעליה‪ ,‬ועוד צריך‬
‫למ״ד בתחילה הן גובין הוה מכל הציבור‬ ‫להבין ברש״י מה דהקשה הרמ״ה דאפילו‬
‫כמו למ״ד מתרומת הלשכה‪ ,‬והיינו דאפילו‬ ‫דעתה מרובין הן‪ ,‬עדיין יכול להיות‬
‫להני דס״ל דהחיוב רק לב״ד או לשבטים‬ ‫דמעוטי דנית ראשון ועדיין הוה חטאת‬
‫שחטאו היינו דהן המביאין או החייבין‬ ‫שמתו רוב בעליה‪ ,‬דהבעלים הן צינור דבית‬
‫בקרבן‪ ,‬אכן דגם לכל הציבור שלא מטאו‬ ‫ראשון‪ ,‬ועתה הן מיעוט דנית ראשון‪.‬‬
‫איכא חיוב בהאי קרבן דמביאין אז דחייבין‬
‫הנך שבטים או ב״ר שחטאו‪ ,‬והקרבן בא‬ ‫והנה עיין נדנד רש״י נתמורה דף טו׳‬
‫מכל הציבור ורק דשם הקרבן הוא לשבטים‬ ‫ע״נ וז״ל‪ ,‬ד״ה ודילמא הנך‪ ,‬שחיין‬
‫דחטאו או לב״ד‪.‬‬ ‫עדיין מיעוטא דישראל הוו ואמיעוטא לא‬
‫מקרינין כמרונין אלא כיחידין כל א׳ וא׳‬
‫שעירה ומדאקרינ י״נ שעירים שעיר לכל‬
‫ונראה דרש״י ס״ל בזה דהאי חיוב לכלל‬
‫שנט כמרונים ודאי אקמאי דמתו סמיך‬
‫הציבור אפילו להנך שלא חטאו‪,‬‬ ‫וכר‪ ,‬ע״כ‪ .‬ותמוה •הוא אמאי לא הוה‬
‫הוה חיוב רק להך ציבור דרוב ממנו מטאו‪,‬‬ ‫כמרונין ונתמעטו דחיינין לכו״ע נין לרנגן‬
‫ואפילו לר״י יס״ל רסגי בשבט א׳ שחטא‬ ‫נין לר״ש היכא דהוה אחר דנתחיינו‪ ,‬היינו‬
‫לחיוב פר היינו משוס דשבט א׳ מיקד קהל‬ ‫אחר ידיעה‪ ,‬ולא אמדנן דיחידים נינהו‪,‬‬
‫ואיכא עליו שס ציבור דכלל ישראל עיין‬ ‫וחיינין פר כמרונין‪.‬‬
‫לעיל‪ ,‬אכן דגם אליבא דר״י החיוב לציבור‬
‫היינו לציבור לשבט א׳ ממנו חטא‪ ,‬ולפי״ז‬ ‫ונראה לומר נדעת רש״י דהכא לא שייך‬
‫באמת ל״ש כלל הסוגיא דהכא לדין מרובין‬ ‫כלל הסוגיא דמרונין ונתמעטו‪,‬‬
‫ונתמעטו‪ ,‬דבדין מרובין ונתמעטו אייד‬ ‫דהנה כל הנידון נמרונין ונתמעטו היינו על‬
‫דכלל הציבור לרוב ממנו חטאו קיים‪ ,‬ואיתא‬ ‫מעשה החטא דבעינן שיעשו רוב הקהל‬
‫להך ציבור דחייבין בקרבן‪ ,‬ורק דליקבע שם‬ ‫ע״פ הוראת ב״ד‪ ,‬וע״ז נאמר הדין דאי‬
 ‫קנט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ו׳ ע״א‬
‫ונראה להיינו נמי החילוק שכתב רש״י‬ ‫רוב ציבור מעינן למעשה החטא הגי אליבא‬
‫בץ חטאת שמתו רוב בעליה‬ ‫לחכמים שעת החטא‪ ,‬ואליבא דר״ש בעינן‬
‫למתו מיעוט בעליה‪ ,‬לעיין סילוק הלשון‬ ‫נמי שעת יליעת החטא לאז חל חיוב‬
‫ברש״י‪ ,‬לבקושית הגמ׳ להוו מיעוטא כתב‬ ‫הקרבן‪ ,‬ואחרי לכבל נקבע לחטאו רוב‬
‫להוה חטאת שמתו רוב בעליה‪ ,‬ובתי׳ כתג‬ ‫ציבור לא איכפת לן אי בשעת הבאת הקרק‬
‫ש״מ לרובא הוו אותן לבוטן והר כחטאת‬ ‫החוטאין הן מיעוט‪ ,‬לכנר נתחייבו כל‬
‫שלוב בעליה קיימין‪ ,‬הד לכתחילה כתב‬ ‫הציבור בקרבן משוס לחטאו רוב ממנו‪ ,‬אכן‬
‫להוה ממש חטאת שמתו רוכ בעליה‪,‬‬ ‫כל מה לאיכא לין קרבן היינו משום‬
‫משא״כ בחי׳ כמב רק כחטאש שרוב בעליה‬ ‫להציבור לרוב ממנו חטאו להוא החייב‬
‫קיימין‪ ,‬והיינו כמו שביארנו לבאמת רוב‬ ‫בקרבן קייס‪ ,‬אך אי מתו רוב האי ציבור‬
‫בית ראשון מתו‪ ,‬ולכך אי עתב מיעוטא‬ ‫יליכא כלל שם להאי ציבור והוו יתירים‪,‬‬
‫נינהו הוה ממש חטאת שמחו רוב בעליה‪,‬‬ ‫ליכא כלל חיוב פר אלא ק״י‪ ,‬לכל החיוב פר‬
‫אכן בחי׳ לעתה הן מרובין‪ ,‬נאמת לא הוה‬ ‫נאמר לציבור ואם עתה הציבור לרוב ממנו‬
‫ממש תעאת שלוב בעליה קיימץ להבעלים‬ ‫חמאו‪ ,‬ליכא עליו שס ציבור כלל אלא יחילין‬
‫הן ציבור לבית ראשון ורובן מתו‪ ,‬אלא הוה‬ ‫כינהו‪ ,‬וליכא כלל חיוב פר אלא כשבה או‬
‫רק כחטאת שרוב נעליה קיימין‪ ,‬וביאור‬ ‫שעירה‪.‬‬
‫המר להשילוק בין שטאת שמתו רוב בעליה‬
‫למתו מקצת‪ ,‬היינו אי עדין נשאר שם‬ ‫והיינו מש״כ רש״י בתמורה לאי עתה‬
‫בעליה או לא‪ ,‬לאי נשאר רוב עדין שם‬ ‫הני לחיין מציבור לבית ראשון‬
‫נעליה עליה משא״כ במיעוט‪ ,‬וה״נ הכא‬ ‫להן הציבור לחייבין בקרבן הן מיעוט הוו‬
‫לאי עתה הן מרונין נשאר שם הנעלים‬ ‫יתילין וליחידין ליכא חיוב כמרובין אלא‬
‫להאי צינור לגיס ראשון‪ ,‬ומיקרו עדין‪.‬האי‬ ‫שעירה‪ ,‬ומיושב מה להקשה המדה על‬
‫ציבור אפילו מאמת מיעוט לניס ראשון‬ ‫רש״י למה מועיל להן רוב לבית שני עדין‬
‫הן‪ ,‬משא״כ אי עמה מועטין הן לא נשאר‬ ‫יכול להיות להן מיעוט לבית ראשון והוי‬
‫שם בעלים לציבור לבית ראשון ולא מיקרו‬ ‫חטאת שמתו לוב עליה להבעלים הן ציבור‬
‫כלל ציבור אלא יחילין‪.‬‬ ‫לבית ראשון‪ ,‬אכן לפמ״ש הביאור פשוט‬
‫לכל מה לבעינן היינו ליהיה על ציבור לבית‬
‫ראשון שם ציבור ולא יחילים‪ ,‬ולכך אפי׳ אי אכן מוס׳ הרא״ש פליג על רש׳׳י‪ ,‬וס״ל‬
‫לאפילו אי החיוב קרבן הוא לכל‬ ‫עתה כל הנך לנשתיירו מבית ראשון הן‬
‫מיעוט לגיס ראשון‪ ,‬הא מיהא לאי עתה הן הציבור ולא רק לחוטאין או לב״ל‪ ,‬הא‬
‫רוב ישראל והן רונא לכית שני איכא להם מיהא ללא בעינן הציבור לרוב ממנו חטאו‪,‬‬
‫שם צינור‪ ,‬ועדין נשאר צינור לנית ראשון אלא כל לאיכא רוב ציבור לחטאו איכא חיוב‬
‫להציבול לנית שני מקד צינור לניס ראשון פר לציבור‪ ,‬וא״כ ה״נ הכא אפילו לעמה‬
‫להחיוב קרבן עליהם‪ ,‬מדון לרוב הציבור הנך לנשתיירו מבית ראשון הן מיעוט גם‬
‫לבית ראשון וגם לבית שני‪ ,‬אפ״ה מכיון‬ ‫לעמה רובן מבית ראשון‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י׳ ע״א‬
‫הפרשה‪ ,‬ללכאורה כמו לחזינן בציבור‬
‫ראפילו משעת הבאת קרבן אין לחוטאים‬
‫שם ציבור ואפי׳ למועטין הוו אי בשעת‬
‫החטא היו רוב חייבין בקרבן‪ ,‬ה״ה נמי‬
‫לגבי ב״ל אי בשעת החטא היה כל הב״ל‬
‫לא מגרע אי בשעת הבאת קרבן אין להם‬
‫שם ב״ל ואפי׳ מת א׳ מהן היה לכאורה‬
‫חיוב פר‪.‬‬
‫לה רב יוסף ונוקמה כר״ש לאמר ב״ל עס‬
‫אכן נראה לאפשר לחלק בין ב״ל לציבור‪,‬‬
‫להנה עיין לעיל מש״כ ‪3‬גמ׳ ולילמא‬
‫מועטין הוו לכל הסוגיא למרובים ונתמעטו‬
‫היינו על מעשה החטא לבעינן להשבמיס‬
‫שחטאו יהיו מרוב ישראל‪ ,‬אכן לחיוב‬
‫הקרבן הוה מכל ישראל אפילו מאלו ללא‬
‫חטאו‪ ,‬ואפילו לר״מ ולר״ש להחיוב רק‬
‫לשבטים שחטאו או רק לב״ל‪ ,‬היינו להן‬
‫מביאין הקרבן והקרבן על שמס‪ ,‬אכן‬
‫הקרבן בא מכל הציבור כמו לאימא לעיל‬
‫לף ל׳ ע״א אי מתרומת הלשכה הן באין‬
‫או מתחילה גובין עליהן‪ ,‬ולכך כתב רש״י‬
‫התם ראי ליכא לשם ציבור רבית ראשון‬
‫לרוב מהן חטאו‪ ,‬ליכא חיוב פר אפי׳ אי‬
‫מרובין ונתמעטו איכא חיוב פר‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ולפי״ז יוצא להחיוב קרבן להני שבטים‬
‫שחטאו החיוב להן אפי׳ להן לאו רוב‬
‫ישראל‪ ,‬וכל מה לבעינן ריהיו רוב ישראל‬
‫היינו על מעשה החטא‪ ,‬וכל מחחייבו‬
‫בקרבן לבשעח החטא היו רוב חל עליהם‬
‫חיוב הבאת קרבן‪ ,‬משא״כ לר״מ או לר״ש‬
‫בחיוב לב״ל‪ ,‬החיוב לב״ל הוה על עצם‬
‫הבאת הקרבן לאיכא חיוב לב״ל פר‪ ,‬ולא‬
‫רק מצל להן הורו וחטאו‪ ,‬אלא לגם החיוב‬
‫פר רנאמר להם היינו משם ב״ל לאיכא‬
‫עלייהו‪ ,‬ולכך אי מת א׳ מהן לליכא שם‬
‫קרבן‬ ‫קלו‬
‫למר חל חיוב פר זכשעח החמא הוו רוב‬
‫ציבור‪ ,‬איכא חיוב לכל הציבור פר‪ ,‬אפי׳‬
‫לעתה הציבור צאו היינו הציבור לרוב ממנו‬
‫חמאו‪ ,‬אך עריין צריך להבין מה לכתב‬
‫לאליבא לר״ש ליכא רוב בשעת יריעה‬
‫ללכאורה ל״ש הכא להוו מזילין כללעיל‪.‬‬
‫גט׳ ת״ר מת אתל מן הציבור חייבין אחל‬
‫מב״ל פמורין מאן תנא וכו׳ מתקיף‬
‫הציבור מת א׳ מן הציבור חייבין לאין‬
‫הציבור מתים מת א׳ מב״ל פמורין‬
‫כלאמרינן לחמאת השותפין היא‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫הנה לשון הגמ׳ פשורין וחייבין משמע בין‬
‫לפני הפרשה בין אחד הפרשה‪ ,‬אך‬
‫צדן להבין אמאי במת א׳ מב״ל פמודן‪,‬‬
‫אי הוה לפני הפרשה‪ ,‬וכן ללפני הפרשה‬
‫לא צדן למעם לאין הצימר מתים לחייב אי‬
‫מת א׳ מן הציבור‪ ,‬ועיין בקר״א לכתב לגבי‬
‫ב״ל אפילו לפני הפרשה פמודן משוס‬
‫להחטא נעשה ע״י ב״ל וכולן צדטן זל״ז‪,‬‬
‫ולגבי ציבור כחב לצדן הטעם לאין ציבור‬
‫ממים למת אחר הפרשה‪ ,‬או למייד לבלא‬
‫האי לא הוה רוב ציבור‪ ,‬ואפילו לפגי‬
‫הפרשה בעינן למעם לאין ציבור מתים‪,‬‬
‫והנה מש״כ למייד אפילו לפני הפרשה‬
‫ובלא האי שמת ליכא רוב ציבור תמוה הוא‪,‬‬
‫לעיין לעיל לף ג׳ ע״א למרובין ונתמעמו‬
‫למ״ע אי נתמעמו אחל יליעה תייבין קרבן‬
‫אפילו לבשעת הבאת קרבן מועמין הן‪,‬‬
‫ועיין לעיל מש״כ בגמ׳ ודילמא מועמין הוו‬
‫בלעת מוס׳ הרא״ש ורש״י‪ ,‬ולכאורה מוכרח‬
‫לכל מה לבעינן לטעם לאין הציבור ממים‬
‫היינו רק למת אחר הפרשה‪ ,‬אך לפי״ז יש‬
‫לעיין גס במח א׳ מב״ל אי מייד גס לפגי‬
 ‫קלז‬ ‫מלכים‬ ‫דף י׳ י״א‬ ‫קרבן‬
‫לשון רש״י לא קרבה‪ ,‬אכן מיתה ליכא ללא‬ ‫פ״ר ליכא כלל הכ״ל לחייכין כקרבן‪ ,‬ולפן‬
‫מתו כל הבעלים‪ ,‬כמו רהוכחנו לעיל‬ ‫אפי׳ מת לפגי הפרשה שייך הדן רפטורין‬
‫מהשטמ״ק בתמורה לגם אליבא לר״י היכא‬ ‫דליכא הכ״ר רחייכין כפר‪.‬‬
‫ללא מתו כולם ליכא לין מיתה ללא מתו כל‬
‫הבעלים‪ ,‬וכן בשיטת הרמב״ם לאין שייך‬ ‫והנה כעצם הלכר שכתכ הקר״א ללגכי‬
‫מיתה בציבור ללא בטיל כלל ישראל היינו‬ ‫כ״ל אי מת א׳ אפילו לפני הפרשה‬
‫ללא מקרי מתו הנעלים לשם ציבור לא‬ ‫אין הקרכה כלא הך שמת‪ ,‬לכאורה מוכרח‬
‫בטיל‪ ,‬אכן לגני הקרנה אי מת חלק‬ ‫מהמשך הגמי לאינו כן‪ ,‬לכגמ׳ משמע לאי‬
‫מהבעלים לעליהם הופרש הקרבן או להן‬ ‫לא נאמרה הלכה לתמוה כשותפין הכרייתא‬
‫החייכים בקרבן ליכא לץ הקרבה מהלכה‬ ‫מתוקמא כר״ש‪ ,‬ולכאורה אי אין הקרכה‬
‫לנאמר לתמות‪ ,‬לנאמר בזה גס לליכא‬ ‫פלא הך שמת מה מועיל ללא נאמרה הלכה‬
‫הקרבה למתים‪ ,‬ולכך אפילו לאין לץ מיתה‬ ‫לתמות עדין א״א להקריב‪ ,‬לא משום הלכה‬
‫ללא מתו כל הבעלים אכן הקרבה גם ליכא‬ ‫לתמות אלא לכלא הך שמת אין הקרכה‪,‬‬
‫לחלק מהבעלים לההקרבה עלייהו מת‬ ‫ולא שייך כלל לדן חטאת שמתו כעליה אי‬
‫ואיכא לץ לאין הקרבה למתים‪ ,‬משא״כ‬ ‫תמות או לא‪ ,‬אכן עיין כתו״י יומא לף נ׳‬
‫אליבא לר״ש ללא נאמרה הלכה לחמות‬ ‫ע״א לס״ל למסקנא לגמי‪ ,‬לכל מה לאין‬
‫בציבור‪ ,‬אץ לץ לאין הקרבה למתים‪ ,‬ושפיר‬ ‫חטאת שותפין מתה משום ללא נאמרה‬
‫קרבה לצל ‪3‬גמ׳ לגם בחטאת שותפין לא‬ ‫הלכה‪ ,‬מתוקמא הכרייתא כר״ש ולא קרכה‬
‫נאמרה הלכה רתמות אליבא רר״ש‪.‬‬ ‫יאהילו לאין הלכה רתמות‪ ,‬ורק כהו״א‬
‫הגמ׳ למלה לאין חילוק כלל כין שוהפין‬
‫לציפור‪ ,‬עיי״ש‪ .‬א״כ לפי האי תו״י כאמה‬
‫אך לכאורה עדין צריך להבין גם אליבא‬ ‫אין ראיה מהגמ׳ לאיכא הקרכה גם כלא‬
‫לר״ש אי מל מבעליה מתו‪ ,‬נהי לאין‬ ‫הך שמת‪ ,‬אכן עיין כתו״י התם לכתכ‬
‫לין מיתה בציבור וליכא דן לאין הקרבה‬ ‫להליא בסוף לבדו‪ ,‬ללט״ע בין ל״י כין‬
‫למתים‪ ,‬הא מיהא לאין כפרה למתים‪ ,‬לכל‬ ‫ר״ש אי מת א׳ מב״ל לא מיפטד מקרבן‬
‫מה דלפינן מכפר לעמך ישראל לאיכא‬ ‫משום מיתת הא׳‪ ,‬וע״כ רכל הסוגיא הפא‬
‫כפרה למתים היינו 'בציבור‪ ,‬משא״כ הכא‬ ‫לגבי הפר שהופרש קולם שמת‪ ,‬והיינו‬
‫בב״ל ללאו ציבור נינהו‪ ,‬אכן לפי מה‬ ‫לס״ל למשום מיתת א׳ מב״ל לא פקע שם‬
‫לניארנו לעיל רהכא נמת לפני הפרשה‬ ‫‪5‬״ל‪ ,‬וכל הניזון משום חטאת שמת א׳‬
‫איכא הקרנה גם נלא הך שמת‪ ,‬א״כ גם‬ ‫מפעליה‪ ,‬וה״נ משמע לשון רש״י להויא‬
‫במת אחר הפרשה לא בעינן כלל הך למס‬ ‫כמתו מקצת פעליה‪ ,‬משמע לאייד אחר‬
‫להקרבה‪ ,‬ובאמח אליבא רר״ש כל ההקרבה‬ ‫הפרשה והאי למס הוה בעליה‪.‬‬
‫רק על החיים‪ ,‬ואפ״ה אליבא לר״י אץ‬
‫הקרבה ואפילו ללא כעינן להך שמת‬ ‫רש״י ל״ה מת א׳ מן ב״ר‪ ,‬והויא ליה‬
‫להקרבה‪ ,‬להא מיהא הוא חל מן הבעלים‬ ‫חטאת שמת א׳ מן השוחפין להויא‬
‫להקרבן ונאמרה בהלכה לחמות לס לאין‬ ‫כמתו מקצת בעליה ולא קרבה‪ ,‬ע״כ‪ .‬מלדק‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫הקרבה למתים‪ ,‬ביאור המר לאליבא לר״י בגמ׳ לכל הלרשא לכפר לעמך ישראל היינו‬
‫לנאמר הלכה לתמות ונאמר בזה גם לאין רק היכא לאיכא הקרבה לחיים ומגו‬
‫הקרבה‪ ,‬לא הוה רק לין לאין הקרבה למכפרה וכו׳‪ ,‬משא״כ אי ליכא הקרבה‬
‫למתים אלא לנאמר בזה לין חיובי לפסול לחיים לא נאמר כפרה למתים‪ ,‬וא״כ הכא‬
‫להקרבה‪ ,‬ולכן במסו מקצח בעלים נהי לאין בשותפין ממ״נ אי איכא הקרבה לחיים גם‬
‫מימה ללא מתו כל הבעלים‪ ,‬אכן מטון בלא המסים‪ ,‬א״כ אפילו בלא ללשא לכפל‬
‫למקצת בעלים מתו איכא פסול להקמה‪ ,‬לעמן ישראל ואין כפרה למתים אפשל‬
‫מהלכה לחמוס נאמר גם לפסול להקרבה‪ ,‬להקריב על החיים גרילא‪ ,‬ואי ליכא הקרבה‬
‫ולכן אפילו לשיין הקרבה גם בלא הן על החיים גרילא לא היה מועיל אסילו אי‬
‫שמס‪ ,‬הא מיהא היכא להוא חל מהבעלים לרשא לכפר לעמך היה נאמר גס בשותפין‬
‫או כהנים‪.‬‬ ‫פסול מהקרבה‪ ,‬משא״כ אליבא לר״ש ללא‬
‫נאמרה הלכה לחמוס שפיר קרבה על הנן‬
‫ונראה‪ ,‬להנה עיין התם בתי׳ ג׳ בתו״י‪,‬‬ ‫החיים ולא איכפת לן רמתו מקצת בעלים‪.‬‬
‫לכתב לבאמת אליבא לר״ש גס‬
‫עוד בענין הנ״ל‪ ,‬עיין בתו״י יומא לף נ׳ בלא ללשא לכפר לעמך ישראל בשותפין׳‬
‫ע״א‪ ,‬להגמ׳ שואלת התם מאי אפ״ה קרבה בשותפין כמו בציבור‪ ,‬וכתג‬
‫נפק״מ בכהנים אי ציבול או שותפין‪ ,‬והגמ׳ לאליבא לל״י עליין איכא נפק״מ לאי‬
‫עונה לנפק״מ אי חייבין פר בהוראה‪ ,‬כהניס ציבור הן יקרב מלרשא לכפר לעמן‬
‫והקשה בתו״י לנפק״מ מובא איכא לגבי ישראל ואי לשוחפין ימות‪ ,‬וכתב לאפ״ה‬
‫מתו בעליה‪ ,‬לאי ציבור נינהו איתא בגמ׳ מקרבן לא מיפנורי במיתת א׳ מהכהנים או‬
‫הכא לעיל מכפר לעמן ישראל לאפילו לר״י במת א׳ מב״ל‪ ,‬ורק במת לאחר הפרשה‬
‫לס״ל לתמות בציבור במתו הבעלים קרבה‪ ,‬איכא לין לימות הפר‪ ,‬הד לכתב להליא‬
‫משא״כ אי שומסין נינהו ללא נאמר בהו לאיכא הקרבה גם לחיים גרילא‪ ,‬ואפ״ה‬
‫ללשא לכסר לעמך ישראל‪ ,‬ועול הקשה בלא לרשא לכסר לעמך ישראל לא היה קרנ‬
‫לאפי׳ לר״ש איכא הך נפק״מ‪ ,‬לאפילו ללא על החיים גרילא מטון למת אחר הפרשה׳‬
‫נאמר הלכה לתמות עליין מהיכא תיתי הד לס״ל דאפילו לשייך הקרבה לחיים‬
‫לקרבה אי מת א׳ מהן‪ ,‬ורק בציבור לא גדלא גם בלא הך שמת אפ״ה היכא לחל‬
‫נלחית משום מיתת הא׳‪ ,‬ולכאורה השברא מבעלים להקרבן מת א״א להקדב‪ ,‬ואלינא‬
‫שכתב לבציבור לא נלחית משום מיתת הא׳ לר״י איכא לין מיתה‪ ,‬ומשמע התם נלבדו‬
‫משא״כ בשומפין‪ ,‬היינו משום הלרשא לכפר לגם אליבא לר״ש לאין לין מיתה כל מה‬
‫לעמך ישראל לא נאמר אלא בציבור ולא לאיכא הקלבה בשותסין‪ ,‬היינו מללשא‬
‫בשותפין‪ ,‬כמו להביא בלעת ר״י‪ ,‬וכן לכפר לעמן ישלאל לאפילו ללא נאמר אלא‬
‫בציבור‪ ,‬לין שומסין כציבור גס לגבי‬ ‫משמע בהמשך מריו‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ויש לעיין במריו‪ ,‬ללכאורה מה שייך הכא הקרבה‪ ,‬עי״ש‪ .‬ושפיר מובן מה להקשה‬
‫הלרשא לכפר לעמך ישראל‪ ,‬הא איתא בתחילת לבדו‪ ,‬לאפילו לר״ש אי כהנים לאו‬
‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫דף י׳ ע״א‬ ‫קרבן‬
‫החיים גרידא לא בעינן כלל לדרשא דכפר‬ ‫ציבור מהיכי חיחי לקרכה‪ ,‬היינו אפילו‬
‫לעמך וכו׳‪ ,‬אלא דהגמ׳ שואלח איך הקריבו‬ ‫לשייך הקרבה רק לחיים‪ ,‬הא מיהא מכיון‬
‫בהשבים מבני הגולה‪ ,‬הא אץ כפרה למתים‬ ‫לחל מבעליה לאחר הפרשה מח אי ליכא‬
‫והגמ׳ מתרצת למסקנא דבאמת היה כפרה‬ ‫כפרה עליו לא היה קרב הקרבן‪.‬‬
‫למחים משוס דאיכא הקרבה לחיים‪ ,‬כמו‬
‫בכפר לעמך ישראל‪ ,‬אכן באמת דגם בלא‬ ‫והנה בזה איכא חילוק בין חירוץ א׳‬
‫הכפרה למתים איכא הקרבה לחיים משום‬ ‫בחו״י לתירוץ ב׳‪ ,‬לבחירוץ א׳ כחב‬
‫דהוו רובא‪ ,‬עיין לעיל שהארכנו בביאור‬ ‫רהיכא רלא הוה על חטא מבורר לא נרחית‬
‫הגמי‪.‬‬ ‫משוס מיתת הא׳‪ ,‬בין לר״י בין לר״ש בין‬
‫בציבור בין בשותפין‪ ,‬הרי לאפילו בשותפין‬
‫רליכא ררשא לכפר לעמך ישראל ראיכא והנה לכאורה באמת גגמ׳ הכא מוכרח‬
‫דלא כהתו״י‪ ,‬דהגמ׳ תולה הדין אי‬ ‫כפרה למתים אפ״ה קרבה‪ ,‬ונראה הביאור‬
‫בזה לס״ל להיכא רלא הוה על חטא מבורר ב״ד חייבין או לא בההלכה דמיתה‪ ,‬אי גם‬
‫באמת לא בעינן ליהיה כפרה על כולם‪ ,‬בשותפין נאמר לר״ש דאין חטאת שותפין‬
‫וסגי לאיכא הקרבה לחיים גרידא‪ ,‬וכמו מתה כמו בציבור או רק בציבור‪ ,‬ואי כלעח‬
‫שהבאנו לעיל בלעת הרבינו גרשום בתמורה החו״י מה מועיל ללא נאמרה הלכה לחמות‬
‫רף ט״ו ע״ב‪ ,‬לבשעירי ר״ח הקריבו רק בשומפין‪ ,‬עלייין א״א ליקרב משום לחל‬
‫על החיים‪ ,‬עיי״ש‪ .‬וה״ה ללר״י ליכא לין מהבעלים מת וליכא לרשא לכפר לעמך‬
‫מיתה משוס מיתת הא׳‪ ,‬משא״כ בתירוץ ב׳ ישראל בשותפין‪ ,‬ועיין באמת בתו״י להקשה‬
‫לכתב להכהנים מיקרו לעולם ציבור לגבי זאת דמנא ליה לאביי משום רלא נאמרה‬
‫לין לאין מיתה בציבור‪ ,‬ושפיר איכא בהו הלכה דתמוח דקרבה‪ ,‬וחי׳ דבהו״א הגמ׳‬
‫ררשא לכפר לעמך ישראל‪ ,‬היינו דס״ל לא חילקה בין שותפין לציבור‪ ,‬ובאמת‬
‫ראפילו בציבור‪ ,‬לעולם בעינן כפרה לכולם למסקנא לגמי לכל מה דלר״ש‪.‬חטאת‬
‫השותפין אין מחה משום דלא נאמרה‬ ‫גם להנך דמתו ובלא זה ליכא הקרבה‪.‬‬
‫ההלכה בשותפין‪ ,‬שפיר מתוקמא הברייתא‬
‫אכן לולי דברי התו״י היה אפשר לומר אליבא דר״ש לאפילו דאין דין מיתה עדיין‬
‫לאפילו לחד מהבעלים מח‪ ,‬אליבא לא קרבה‪ ,‬עיי״ש‪ .‬אכן אליבא דרש״י וחוס׳‬
‫לר״ש לאין לין מיתה בציבור שפיר קרבה הרא״ש ור״ח‪ ,‬דלמסקנא דגמי מחוקמא‬
‫על הנך לחיים‪ ,‬ראיכא להו הקרבה גם בלא הברייתא כאביי ולא אתיא הברייתא אליבא‬
‫הך שמת‪ ,‬ולא בעינן כפרה להך שמח ולא לר״ש‪ ,‬והיינו משוס ללא גמירי ההלכה‬
‫בעינן כלל לדרשא לכפר לעמך ישראל לזה‪ ,‬למיתה גם בשותפץ‪ ,‬משמע לכל החסרון‬
‫ובאמת למסקנא לגמי לעיל להוו מרובין למח א׳ מב״ל לפטורין‪ ,‬היינו משום‬
‫אפילו בלא כפרה להנך למתו איכא הקרבה‪ ,‬ההלכה ואי ליכא ההלכה בשותפין שפיר‬
‫וזה מוכרח נמי אליבא לתו׳׳י להא בהשבים קרבה ואפילו דכפר לעמך ישראל לא מיירי‬
‫מיירי לפני הפרשה ואי איכא הקרבה על בשותפין‪ ,‬הרי מוכרח דגם בלא דרשא דכפר‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫הגולה היינו משום לאיכא רובא‪ ,‬דבלא זה‬ ‫לעמך ישראל קרבה ולא בעינן להקרבה להך‬
‫ליכא כפרה למתים כלאיתא למסקנא ‪3‬גמ׳‬ ‫שמת אפילו למת לאחר הפרשה‪.‬‬
‫הוריות‪ ,‬אך דזה לא נפק״מ בגמ‪ ,‬בתמורה‬
‫איך הקריבו אלא כל מה לחזינן התם ללא‬ ‫אך לכאורה קשה ללעת התו״י הגמ׳‬
‫נאמרה הלכה לתמות בציבור היכא למתו‬ ‫בתמורה לף כוו׳ ע״ב‪ ,‬להגמ׳ מביאה‬
‫בעליה‪ ,‬אפילו לר״י לבכיפרו בעליה נאמרה‬ ‫התם ראיה משעירי ר״ח ראיכא הקרבה‬
‫הלכה רתמות‪ ,‬וע״ז איכא שפיר ראיה‬ ‫למתים מהא לקרבי שעירי ר״ח אפילו‬
‫משעירי ר״ח ללא נאמר הלכה לחמות‬ ‫למתו מהציבור‪ ,‬ותמוה איך באמת קלבה‬
‫וקרבה אסילו מתו חלק מהבעלים‪ ,‬וא״כ‬ ‫התם‪ ,‬אפילו לחזינן התם ללא נאמרה הלכה‬
‫ה״נ רלתו״י כל מה רקרבה בשעירי ר״ח‬ ‫שתמות היכא למתו חלק מהבעלים‪ ,‬עליין‬
‫היינו משום לאיכא רובא ומלרשא לכפר‬ ‫אין יכולה ליקרב לאין כפרה למתים גם‬
‫לעמך ישראל‪ ,‬אכן לזה לא נפק״מ בגמ׳‬ ‫אליבא רר״ש‪ ,‬להא בשעירי ר״ח הוה מתו‬
‫התם איך קרבה בשעירי ר״ח מצר ראץ‬ ‫לאחר הפרשה‪.‬‬
‫כפרה למתים‪ ,‬הא מיהא חזינן בשעירי ר״ח‬ ‫ונראה‪ ,‬להנה עיין מש״כ לעיל לכל הליון‬
‫ללא נאמרה הלכה לחמות ושפיר קרבה‪.‬‬ ‫בגמ׳ בתמורה היינו על הלין‬
‫לאין הקרבה למתים מהלכה לחמות ואליבא ולפי״ז יוצא ללחי׳ ב׳ להתו״י לגם בחטא‬
‫לא מבורר אי מת א׳ מהבעלים‬ ‫לר״י‪ ,‬אכן לבאמת לגם אליבא לר״ש קשה‬
‫מהבאים מהשבי הגולה אפילו לאין לין אפילו לאיכא הקרבה גס בלא איהו‪ ,‬אפ״ה‬
‫הקרבה למתים ללא נאמרה הלכה לתמות אי איכא הלכה לתמוס א״א להקריב משוס‬
‫בציבור לר״ש‪ ,‬עליין קשה איך הקריבו הא הך שמת‪ ,‬ליכא לומר כמו לאיתא ברכינו‬
‫אין כפרה למתים‪ ,‬והבאנו מהתוס׳ לבאמת גרשום ללאבע״א להחיי הקריבו ה״ה לאין‬
‫הגמ׳ לא לנה מצל החסרון לאין כפרה ראיה משעירי ר״ח להסיי הקריבו‪ ,‬רשאני‬
‫למתים‪ ,‬וזה באמת הגמי שואלת בהוריות התם בהבאיס מהשבי להיה לפני הפרשה‬
‫הא אין כפרה למתים‪ ,‬אלא להגמ׳ מקשה משא״כ הכא בשעירי ר״ח רהוה אחר‬
‫לחזינן בהבאים מהשבי הגולה ראיכא כפרה הפרשה‪ ,‬וא״כ גס למסקנא איכא ראיה‬
‫למתים וקרבה‪ ,‬ואליבא‪ .‬רר״י אי נאמר משעירי ל״ח ללא נאמר הלכה לתמות‪,‬‬
‫הלכה לחמות בציבור אפילו אי איכא כפרה משא״כ לחי׳ א׳ לתו״י לחטא לא מבורר‬
‫למתים לא היה ליקרב מההלכה לחמות אפי׳ מת אחר הפרשה אפשר להקריב רק‬
‫לנאמר בזה דאין הקרבה למתים‪ ,‬וע״ז החיי‪ ,‬א״כ ה״ה לאין ראיה משעירי ר״ח‬
‫הגמ׳ מביאה ראיה משעירי ר״ח לאין רהוו רובא ואיכא להם הקרבה לבל‪ ,‬וכמו‬
‫הלכה לאין הקרבה למתים בציבור ואפילו לכתב הרגמ״ה ללמסקנא אין ראיה משעירי‬
‫ר״ח להקליבו החיי להוו רובא‪.‬‬ ‫מתו מלק מהבעלים קרבה‪ ,‬אכן מצל‬
‫החסרון לאין כסרה לממיס עליין צדכין‬
‫לגמי בהוריות לילפינן מכפר לעמך ישראל‪ ,‬והנה באמת לכאורה כל לברי הרגמ״ה‬
‫ללאבע״א להחיי הקריבו אין ראיה‬ ‫•ובאמת כל מה להקריבו בהבאים מהשבי‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫דףי׳ע״א‬
‫רכל הדרשא מכפר לעמך ישראל‪ ,‬היינו רק‬
‫היכא דאיכא הקרנה לחיים והוו רונא‬
‫והיכא דליכא דנא אין הדרשא‪ ,‬וא״כ‬
‫בכה״ג איכא דין דימות אליבא דר״י ושפיר‬
‫מצינו חטאת שמתו בעליה בציבור‪ ,‬והנה‬
‫עיין מה שביארנו לעיל ‪3‬גמ׳ בתמורה‬
‫דהגמ׳ ס״ל ‪3‬הו״א דמאן דאית ליה טפרו‬
‫‪3‬עליה חמות ה״ה מתו ‪3‬עליה‪ ,‬וקשה‬
‫מהמשנה דאיתא להדיא דאליבא דר״י ‪3‬מתו‬
‫אין דין מיתה ו‪3‬טפרו איכא דין מיתה‪,‬‬
‫והבאנו דעת השטמ״ק התם דכל דלא מתו‬
‫כל הבעלים אפילו לר״י אין מתה‪ ,‬וביארנו‬
‫לדעתו דמה דאיתא במשנה דאליבא דר״י‬
‫ליכא דין מיתה בחטאת שמתו בעליה‬
‫בציבור‪ ,‬היינו מיתה ממש ומשוס דלא‬
‫שכיחא שימוחו כולם‪ ,‬ובאמת הקרבה ליכא‬
‫אליבא דר״י אי נאמרה הלכה דתמות‪,‬‬
‫אפילו אי מתו רק מקצת הבעלים‪ ,‬אכן‬
‫התו״י ס״ל להדיא דאפילו מחו מקצת איכא‬
‫מיתה‪.‬‬
‫דאין הקרבה אי מקצת בעליה מתו אפי׳‬
‫אכן עיין מש״כ החס עוד חי׳ אליבא‬
‫דהרמב״ם וחוס׳‪ ,‬דבציבור אץ מיתה‬
‫לציבור ישראל לא בטיל‪ ,‬אכן אפ״ה אין‬
‫קרבה לאין הקרבה למתים מהלכה לתמות‬
‫אי מתו הנך בעלים רעליהם בא הקרבן‪,‬‬
‫וע״ז דיון הגמ׳ בתמורה דאליבא דר״י אי‬
‫נאמר הלכה דחמות בציבור לא היה ליקרב‬
‫בהבאיס מהשבי הגולה‪ ,‬ומה דאיתא במשנה‬
‫שלא מצינו חטאת שמתו בעליה בציבור היינו‬
‫מיתה ממש‪ ,‬דבאמת לא שייך דין ממה‬
‫בציבור לציבור ישראל לא בטיל‪ ,‬אכן אי‬
‫נאמר הלכה רתמות בציבור לא היה ליקרב‬
‫על מתים‪ ,‬עיי״ש‪ .‬א״כ יכול להיות רהתו״י‬
‫ס״ל כדעת הרמב״ם‪ ,‬ועיין באמח בחי׳ ב׳‬
‫קרבן‬
‫משפירי ר״ח‪ ,‬להחיי הקרינו‪ ,‬היינו רק‬
‫משום סברא רתו״י רחמא לא מבורר לא‬
‫נרחיח משום מיסה א׳ אפילו לר״י‪ ,‬אכן‬
‫בלא האי סברא אפילו אי ס״ל רלא בעינן‬
‫הן שמת להקרבה‪ ,‬הא מיהא מטון להוא‬
‫חד מבעליה רמיירי בשעירי ר״ח אחר‬
‫הפרשה‪ ,‬אליבא דר״י דאיכא הלכה רתמות‬
‫א״א להקריב‪ ,‬כמו דמוכרח ‪3‬גמ׳ הכא‬
‫בב״ד דאפילו דאיכא הקרבה גם בלא הך‬
‫שמת אפ״ה אי מת אחר הפרשה תלוי‬
‫בשאלה אי נאמרה הלכה בשותפין דתמות‬
‫אי לאו‪ ,‬וא״כ ה״נ בשעירי ר״ח אפילו‬
‫דאיכא הקרבה לחיים גרידא‪ ,‬הא מיהא דאי‬
‫נאמרה הלכה רתמות בציבור לא קרבה דחד‬
‫מבעליה מת‪ ,‬ושפיר איכא ראיה גם‬
‫למסקנא משעירי ר״ח דלא נאמרה הלכה‬
‫דתמות‪ ,‬ואפילו אי לא ס״ל כדעת התו״י‬
‫דגם אליבא דר״ש במת אחר הפרשה אי‬
‫ליכא כפרה להך שמת לא קרבה‪ ,‬הא מיהא‬
‫דאליבא דר״י אין הקרבה מהלכה רתמות‪,‬‬
‫דשייך הקרבה גס בלא הך שמת‪.‬‬
‫עוד בתו״י‪ ,‬עיין בתירוץ ג׳ דכתב דאליבא‬
‫דר״י במת א׳ מב״ד או א׳ מהכהנים‬
‫אי שותפין נינהו הדין הוא דימות הפר‪,‬‬
‫הרי דכתב להדיא לא כמ״ש בדעת רש״י‬
‫ראי מתו מקצת בעלים ליכא מיתה רק דלא‬
‫קרבה‪ ,‬אלא אפילו דלא מתו כל הבעלים‬
‫ורק א׳ מת איכא מיתה אליבא לר״י‪ ,‬אכן‬
‫א״כ תמוה המשגה בתמורה לף טו׳ ע״א‬
‫לאיתא התם ללא מצינו חטאת שמתו נעליה‬
‫נצינור נין לר״י נין לר״ש‪ ,‬ואין לומר‬
‫לנאמת כל לין המשנה היינו אחד הלרשא‬
‫מכפר לעמך ישראל להא איתא נהוריוח‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ו׳ ע״ב‬
‫לב״ל משותפוס לעלמא‪ ,‬והנה עיין ברש״י‬
‫לעיל לף ו׳ ע״א ל״ה מת א׳ מב״ל‪ ,‬הא‬
‫לאיקרי להו שותפין לא משום לחמאת של‬
‫שותפין לעלמא קרבה לאין שנים מביאין‬
‫קרבן אלא האי לאיקרי להו שותסין משום‬
‫ללא מצי קרי להו ציבור להא לאו ציבור‬
‫נינהו הילכך קרי להו שותפין‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והנה‬
‫באמת צריך להבין החילוק אמאי בב״ל‬
‫קרבה הא אין שנים מביאין קרבן ומאי שנא‬
‫מכל קרבן חמאס לאין שנים מביאין קרבן‪.‬‬
‫מקצה בעליה‪ ,‬אכן בציבור אפילו בלא‬
‫אכן נראה בביאור לברי רש״י להחילוק‬
‫בין קרבן שותפין לקרבן ציבור‪ ,‬לא‬
‫הוה רק להן ציבור והן יחילין‪ ,‬אלא לעצם‬
‫קרבנם חלוק לקרבן שותפין הריצוי והכפרה‬
‫הוה לכאו״א מהשותפין בפנ״ע וכל א׳ בעל‬
‫הקרבן בפנ״ע‪ ,‬משא״כ בקרבן ציבור‬
‫להכפרה לאו לכאו״א מהציבור בפנ״ע אלא‬
‫הוה כפרה לכלל הציבור‪ ,‬ולכל א׳ מהציבור‬
‫אית ליה כפרה להוא מכלל הציבור‪ ,‬ולא‬
‫בתולת יחיל כלל‪ ,‬ובעלים לקרבן ציבור הוא‬
‫בעלות לכלל הציבור ולא לכל יחיל בסנ״ע‪,‬‬
‫וזה מש״כ רש״י לב״ל לאו קרבן שותסין‬
‫הוה לאין שנים מביאין קרבן‪ ,‬היינו לחמאת‬
‫ליתא בשותפין ואין שנים יכולים להתכפר‬
‫בקרבן א׳‪ ,‬משא״כ בב״ל ללא הוה שנים‬
‫שמביאין קרבן ללא הוה כלל כפרה לכאו״א‬
‫אלא לכלל הב״ל כמו בציבור‪ ,‬ושפיר יכולין‬
‫להביא קרבן א׳‪ ,‬אלא לכל מה לקרי להו‬
‫שותפין משום ללאו ציבור נינהו‪ ,‬ואולי זה‬
‫מש״כ רש״י הכא לכ״ש ב״ל משותפות‬
‫לעלמא לליכא תמורה‪ ,‬לבב״ל הוה יותר‬
‫שותפות מעלמא‪ ,‬לבעלמא כל א׳ מקרי‬
‫בעלים בפנ״ע‪ ,‬משא״כ בב״ל להבעלות הוא‬
‫לכלל הב״ל ולא לכאו״א בפנ״ע‪.‬‬
‫קרבן‬ ‫קמב‬
‫בתו״י להביא להדיא כלעת הרמב״ם‪ ,‬וס״ל‬
‫דאפילו מחו הבעלים לעליהס בא הקרנן לא‬
‫מקרי אפי׳ מחו מקצח הבעלים‪ ,‬מטון לכל‬
‫מה להם בעלים הוא משם ציבור לאיכא‬
‫עלייהו ועל שם ציבור ליכא מימה‪ ,‬הא מיהא‬
‫לאפילו ללא הוה שם מיחה עליין ליכא‬
‫הקרבה אי מחו הנן לעליהם בא הקרבן‪,‬‬
‫'לכל ההקרבה היא להם ואין הקרבה למחים‬
‫מהלכה לחמוח‪ ,‬ושפיר מובן החו״י לבאמח‬
‫בשוחפין אי מת א׳ ימוח הפר אפילו להוה‬
‫הלרשא מכפר לעמך ישראל לאו מתה‬
‫לציבור ישראל לא במיל‪ ,‬אכן גם הקרבה לא‬
‫היה בלא לרשא לכפר לעמך ישלאל‪.‬‬
‫דף ו׳ ע״ב‬
‫גם׳ מאי הוה עלה וכו׳‪ ,‬עיין בראשונים‬
‫הכא ללמסקנא לא נאמרה הלכה‬
‫לחמות גם בשותפין ולא מתוקמא ברייתא‬
‫אליבא לר״ש‪ ,‬לשפיר ב״ל חייבין לחמאת‬
‫השותפין אינה מתה וקרבה‪ ,‬אכן עיין‬
‫בתו״י ביומא התם לכתב ללמסקנא ללא‬
‫נאמרה הלכה בשותפין למתה‪ ,‬מתוקמא‬
‫הברייתא כר״ש וכלברי רב יוסף לכל מה‬
‫לאין חמאת שותפין מתה היינו ללא נאמרה‬
‫הלכה לחמות‪ ,‬אכן עדיין לא קרבה משום‬
‫שמת‪ ,‬לכל הללשא לכפר לעמך ישראל‬
‫לאיכא כפרה למתים נאמר בציבור ולא‬
‫בשותפין‪ ,‬ועיין לעיל באריכות ביאור הענין‬
‫ובמה פליגי על תו״י הראשונים הכא‪.‬‬
‫רש״י ל״ה וט לנין‪ ,‬ואי אתה יכול לומר‬
‫תמורת חמאת בשותסות שאין‬
‫תמורה בשותסין לעלמא וכ״ש בב״ל וכו׳‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬יש לעיין מאי שנא שוססות לב״ל‬
‫משוססין לעלמא לכסב לש״י לכ״ש שומסין‬
 ‫קמג‬ ‫מלבים‬ ‫דף ו׳ ע״ב‬
‫פרק ב‬
‫קושיה הרמ״ה‪ ,‬להרמ״ה הקשה לבין שוגג‬
‫ועשה מזיל ובין מזיל ועשה שוגג איכא‬
‫חסרון מצל עשייתו‪ ,‬ולא שיין כלל להוראה‬
‫לבעשה מזיל לאו בר קרבן ובהורה מזיל‬
‫לאו שב מיליעתו הוא‪ ,‬והוה גם חסרון‬
‫בעשיה לאין חיוב קרבן מצל העשיה לאין‬
‫שב מיליעתו‪ ,‬ולמאי צדן היקישא להוראת‬
‫ב״ל לציבור‪.‬‬
‫ע״כ‪ .‬והנה עיין בחוס׳ הרא״ש לעיל‬
‫אכן נראה לאיכא חילוק בין לעת הרמ״ה‬
‫ללעת תוס׳ הרא״ש בדין שגגת‬
‫הוראה רב״ר‪ ,‬רהנה תוס׳ הרא״ש הנין‬
‫ברמ״ה רהמשנה לא באה לומר עצם הרין‬
‫רבעינן הוראה עם שגגת מעשה‪ ,‬וכל לין‬
‫המשנה היינו רבעינן שגגה בהוראה ואי‬
‫הזיר בהוראה אין חיוב פר מהקישא למשיח‬
‫לציבור‪ ,‬ונלאה למשו״ה ס״ל לרמ״ה‬
‫רהמשנה לא באה לומר עצם הרין רבעינן‬
‫הוראה עם שגגח מעשה‪ ,‬לס״ל להרין‬
‫הוראה עיקר לינה הוא מה רהורו‪-‬הוראה‬
‫מושגית היינו מה רהורו לין מוטעה‪ ,‬אכן‬
‫מה רב״ר שגגו בזה ובשגגה הורו לין‬
‫מוטעה ולא במזיל‪ ,‬הוה עול לין לבעינן‬
‫ליורו בשגגה האי הוראה מוטעית ולא‬
‫במזיל‪ ,‬ולכן ס״ל להלין לאיחא במשנה‬
‫רהורה מזיל ועשה שוגג ליכא חיוב סר כהן‬
‫משיח‪ ,‬לא נאמר בזה כלל עצם הרין רבעינן‬
‫הוראה עם שגגת מעשה ולא סגי בשגגת‬
‫מעשה גדלא‪ ,‬להא גס במזיל מקד שסיר‬
‫הוראה ורק החסרון להוה נמזיל‪ ,‬וא״כ‬
‫יוצא לכל לין המשנה אייד אחר הלין‬
‫רבעינן הוראה בכהן משיח‪ ,‬למייד בגוונא‬
‫קרבן‬
‫משנה‪ ,‬הורה כהן משים לעצמו שוגג‬
‫ועשה שוגג מביא פר שוגג ועשה‬
‫מזיל מזיל ועשה שוגג פטור שהוראה כהן‬
‫משיח לעצמו כהוראה ב״ל לציבור‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫עיין במוס׳ הרא״ש וז״ל‪ ,‬הקשה הרמ״ה‬
‫ז״ל למאי איצטריך השחא האי הקשיא‬
‫למשיח לציבור אי להורה שוגג ועשה מזיל‬
‫תיפוק ליה משום למזיל לאו בר קרבן‪,‬‬
‫במשנה לף ד ע״ב שוגגץ ועשו מזילין‬
‫פטורין‪ ,‬ואפי׳ לר״מ לאמר ב״ל מייחי‬
‫היינו כשעשה הקהל ע״פ הוראתם ואלו לא‬
‫סמכו על הוראתן אלא ירעו שטעו ב״ל‬
‫ועשו מזילץ‪ ,‬עכ״ל‪ .‬בפשטות לברי החוס׳‬
‫הרא״ש התם‪ ,‬היינו ללמ״ל להוה חובת‬
‫ציבור פשוט לפטורין להציבור מזילין הן‬
‫ומזיל לאו גר קרבן‪ ,‬אלא אפילו לר״מ‬
‫לחובה ב״ל והן שוגגין‪ ,‬אפ״ה פטורין‬
‫משום ללא סמכו על הוראתם וכו׳‪ ,‬וא״כ‬
‫הכא לסתם וכתב לעשה מזיל פטור משום‬
‫למזיל לאו בל קרבן‪ ,‬משמע לגם אליבא‬
‫לר״מ לבב״ל החובה לב״ל להורו ולא‬
‫לציבור העושים‪ ,‬הכא בכהן משיח חיוב‬
‫הקרבן מצל עשייתו לא מצל הוראתו כמו‬
‫בב״ל‪.‬‬
‫עוד בתוס׳ היא״ש‪ ,‬ונ״ל לבחנם לחק‬
‫להא לקחני שהוראת כהן משיח‬
‫לעצמו כהוראת ב״ל לציבור אחיובא קאי‬
‫ולא אפטור לאשמועינן ללא מחייב כהן‬
‫משיח אם לא שהורה היתר מתחילה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫יש לעיין בלבריו ללכאורה לא מת‪ p‬כלל על‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ו׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫קמב‬
‫אלא להמשנה הביאה הלין בהאי גוונא‬ ‫דהוה הוראה מעליא לגם במזיד מקרי‬
‫להורה במזיל‪ ,‬לעיקר לין הוראה היינו‬ ‫הוראה‪ ,‬וכל לין המשנה היינו לבעינן שוגג‬
‫שגגת הוראה ובמזיד לא מקרי כלל שגגת‬ ‫בהוראה ולא מזיל‪ ,‬וע״ז אימא הקישא לכהן‬
‫הוראה‪.‬‬ ‫משיח לציבור בסיפא להמשנה‪ ,‬והיינו מה‬
‫להקשה הרמ״ה לשגגח מעשה הא כמוב‬
‫והנה כרעת תוס׳ הרא״ש מבואר להליא‬ ‫להליא בתורה בכהן משיח שגגה ולא בעינן‬
‫בר״ח וז״ל‪ ,‬אבל מזיל ועשה שוגג‬ ‫למילף זה מציבור‪ ,‬וא״כ בין שוגג ועשה‬
‫כגון שגמר לוכל חלב ואח״כ אכל חתיכת‬ ‫מזיל ובין מזיל ועשה שוגג איכא חסרון‬
‫חלב והוא חשב שהוא שומן סטור לאינו‬ ‫במעשה‪ ,‬ולא בעינן הקישא מציבור לדין זה‬
‫חייב על שגגת מעשה לחולה שום קרבן‬ ‫לדק בשוגגין בהוראה איכא חיוב סר‪,‬‬
‫כלאמינא‪ ,‬ע״כ‪ .‬והנה לכאורה היינו גוונא‬ ‫ואפילו בלא הקישא כל למזיל או במעשה‬
‫להרמ״ה בקושיתו למזיל ועשה שוגג‬ ‫או בהוראה לא הוה חיוב מצל עשייתו‬
‫להקשה הא לאו שב מיליעתו הוא‪,‬‬ ‫לכתיב להליא במשיח שגגה במעשה‪.‬‬
‫רלכאורה אי מיירי הרמ״ה דאכל חלב‬
‫מחמת הוראת מזיל לא הוה חסרון רק‬
‫לאין שב מלייעתו אלא לבאמח מזיל הוא‪,‬‬ ‫אכן לעת תוס׳ הרא״ש נראה לעיקר הלין‬
‫אלא לכאורה כוונת לברי הרמ״ה בגוונא‬ ‫הוראה בב״ל הוא מה לשגגו‬
‫לגמר בלעתו לאכלה באיסור אפילו אי‬ ‫בהוראה‪ ,‬היינו מה להודו הוראה מוטעית‬
‫בשעת מעשה שוגג הוא כגון בנתחלף‪,‬‬ ‫בשגגה ולא רק עצם הוראה מוטעית‪ ,‬ולכך‬
‫כאופן להר״ח הא מיהא לאין שב מיליעתו‬ ‫ס״ל להמשנה באה לומר עצם הלין לבעינן‬
‫לגמר לאכול באיסור‪ ,‬והנה כתב הר״ח‬ ‫בכהן משיח שגגת הוראה‪ ,‬לבהורה מזיל לא‬
‫לפטור משום להוה בשגגת מעשה לחולה‪,‬‬ ‫מקרי כלל שגגת הוראה להא הזיל בהוראה‪,‬‬
‫והיינו משום להורה במזיל מקרי שגגס‬ ‫ולכך לא איכפת לן לגם בלא הקישא איכא‬
‫מעשה גרילא בלא הוראה‪ ,‬הרי לס״ל‬ ‫חסרון מצל העשיה לאין שב מיליעתו וכתיב‬
‫לבהוראס מזיל לא מקרי כלל הוראה‪ ,‬והיינו‬ ‫להליא בתורה שגגה‪ ,‬לעיקר מה לבאה‬
‫כמש״כ לרעת תוס׳ הרא״ש לעיקר לין‬ ‫המשנה לומר היינו לבעינן שגגת הוראה‬
‫הוראה היינו שגגת הוראה ולכך בהולאת‬ ‫כמו בב״ל ולא סגי בשגגת מעשה גרילא‪,‬‬
‫מזיל לא מקרי כלל הוראה והוה בשגגת‬ ‫ולכך במזיל ליכא חיוב ללא הוה כלל שגגת‬
‫מעשה לחולה‪ ,‬ולין המשנה בא לומר‬ ‫הוראה לבעינן לחיוב פר להוה רק היכא‬
‫לבעינן הוראה עם שגגת מעשה כציבור‪,‬‬ ‫להורו בשגגה‪ ,‬ושפיר בעינן הקישא להך‬
‫ושפיר בעינן לזה הקישא מציבור‪ ,‬ולא קשה‬ ‫לבלא הקישא היה סגי בשגגת מעשה גרילא‬
‫כלל מה להקשה הרמ״ה דבלא הקישא‬ ‫בלא הוראה כלל‪ ,‬ואה״נ לבהאי גוונא‬
‫פטור לאין שב מיליעתו‪.‬‬ ‫להורה מזיל אפילו בלא הקישא לציבור ליכא‬
‫חיוב להא אין שב מיליעתו הוא‪ ,‬הא מיהא‬
‫עוד במשנה מזיר ועשה שוגג פטור‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫ללא בעינן ההקישא רק לאופן להורה מזיל‪,‬‬
‫עיין בר״ח וז״ל‪ ,‬אבל מזיל ועשה‬ ‫אלא לבעינן בכלל שגגת הוראה בכהן משיח‪,‬‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫י׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫כדעת ריו״ח‪ ,‬לאיתא החם בגמ׳ לכל‬ ‫שוגג כגון שגמר לאכל חלב ואח״כ אכל‬
‫הסברא לרב לפטור מק״י היינו ללא מקרי‬ ‫שתיכת חלב והוא חושב שהוא שומן פטור‬
‫שב מיליעתו מחמת ב״ל‪ ,‬וא״כ בכהן משיח‬ ‫לאינו חייב על שגגח מעשה לחולה שוס‬
‫לא שייך כלל האי סברא להא הוה מחמת‬ ‫קרבן כלאמינא‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע מלבריו לכל‬
‫הוראתו‪ ,‬וא״כ לכאורה לגבי כהן משיח רב‬ ‫החסרון בנתחלף רהוה בשגגת מעשה‬
‫וריו״ח שוין‪ ,‬וכמו ללא בעינן לדשא בשגגה‬ ‫גרילא‪ ,‬היינו משוס להורה מזיל‪ ,‬אכן עצם‬
‫לריו״ח לציבור‪ ,‬ה״נ לרב בכהן משיח‪,‬‬ ‫זה רנתחלף ליכא תשמן‪ ,‬והיכא להורה‬
‫ומסברא ליכא חיוב פר כהן משיח היכא‬ ‫שוגג ונתחלף שפיר איכא חיוג פר כהן‬
‫מתחלף כלעת ריו״ח בציבור‪".‬‬ ‫משיח‪ .‬ויש לעיין נזה‪ ,‬לעיין לעיל לף ב׳‬
‫ע״א לגני גוונא מתחלף‪ ,‬אמר רנא מולה‬
‫רב שאינו משלים לרוב צינור מ״ט אמר אכן נראה‪ ,‬להנה עיין המם להקשינו על‬
‫הרמב״ם פי״ג ה״ה‪ ,‬להביא הדרשא‬ ‫קרא בשגגה על שיהיו כולן בשגגה אחת‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬א״כ לגני צינור ליכא חיוב פר לבשגגה לאופן ממחלף לליכא חיוב פר‪ ,‬הא‬
‫ננתחלף ואמאי נכהן משיח איכא חיוג הא הר״מ ס״ל כרעת ריו״ח למסברא חייב ק״י‬
‫עיי״ש‪ ,‬ואמאי בעינן לרשא לבשגגה הא‬ ‫משיח הוקש לצינור‪.‬‬
‫בגמ׳ משמע לאליבא לריו״ח מסברא אין‬
‫והנה מעצם הלרשא התם נשגגה על חיוב פר בנתחלף‪ ,‬ולא בעינן ללעת ריו״ח‬
‫שיהיו כולן נשגגה אחת לכאורה לא הלרשא רבשגגה כלל‪ ,‬וביארנו להתם הגמ׳‬
‫קשיא‪ ,‬לאפשר לומר לכל החסרון רנשגגה איירי אליבא לד יהולה‪ ,‬לש״ל יחיל שעשה‬
‫היינו משום ללא היו כולם כאותה שגגה‪ ,‬בהוראת ב״ל פטור‪ ,‬ואליבא לר׳ יהורה כל‬
‫אכן נעצם השגגה מחחלף ליכא חסרון‪ ,‬חיוב פר נאמר היכא להיחיל פטור‪ ,‬ולכך‬
‫ועיין המם להוכחנו מתוס׳ הרא״ש לף ר׳ באופן רנמחלף אי משברא איכא חיוב ק״י‬
‫ע״ב לבאממ בצינור היכא ממחלף לכולם לא בעינן לרשא לאין משלים לחיוב פר‪ ,‬לכל‬
‫איכא חיוב פר‪ ,‬אך עליין צריך להבין לעיין חיוב פר נאמר היכא להיחיל פטור‪ ,‬משא״כ‬
‫המס בגמ׳‪ ,‬לכל מה לבעינן לרשא לבשגגה הרמב״ס לפסק כחכמים לס״ל יחיל שעשה‬
‫היינו לרב לס״ל לבאופן ממחלף פטור בהוראה ב״ר חייב‪ ,‬וא״כ חיוב פר לא שייך‬
‫מק״י‪ ,‬משא״כ אליבא לריו״ח לחייב קרבן כלל לפטור היהיל‪ ,‬ואפילו היכא לאיכא חיוב‬
‫יחיל לא בעינן לרשא לבשגגה ומסברא אין ק״י שייך דן פר‪ ,‬וכלאיתא התם להדא‬
‫משלים לחיוב פר‪ ,‬א״כ הררא קושיא ברמב״ס למשברא חייב ק״י ואפ״ה בעינן‬
‫ללוכתא‪ ,‬להא הר״ח כתב לעיל להלכה לרשא לאין מיצטרף לק״צ‪ ,‬ואררבה אליבא‬
‫כריו״ח‪ ,‬וא״כ גם בלא לרשא לבשגגה אין לחכמים כל פטור ק״י הוה מחיוב פר‪,‬‬
‫חיוב פר לציבור ואמאי בכהן משיח איכא ולכך שפיר בעינן לרשא לבשגגה לאין‬
‫חיוב פר בנמחלף‪ ,‬ולכאורה יומר מזה אפילו מיצטרף לחיוב פר אפילו לדו״ש דמשברא‬
‫לרב נמי קשיא‪ ,‬רבכהן משיח לא צריך חייב ק״י‪ ,‬ובלא לרשא לבשגגה משברא היה‬
‫מיצטרף לחיוב פר‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫לרשא לבשגגה ומסברא לא שייך חיוב פר‬
 ‫מלכים‬ ‫דףו׳ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫קמו‬
‫לגבי פר דציבור‪ ,‬עיי״ש‪ .‬וא״כ אתי שפיר‬ ‫ולפי״ז אפילו ללעת ר׳ יהולה לכל חיוב‬
‫הר״מ הכא דהוקש כהן משיח לצינור‪,‬‬ ‫פר נאמר היכא לפטור היהיל‬
‫ובעינן שגגה מחמת הוראה‪ ,‬וננתחלף ליכא‬ ‫והיכא לחייג מסנרא ליכא חיוג פר‪ ,‬גפר‬
‫חיוב פר כמו בציבור‪.‬‬ ‫כהן משיח ל״ש האי סנרא‪ ,‬לנכה; משיח‬
‫לעולם פטור מק״י דאין חייג כלל קרנן על‬
‫תוס׳ ד״ה מזיר ועשה שוגג‪ ,‬תימה היכא‬ ‫שגגה מעשה גרידא‪ ,‬וכל חיונו הוא רק פר‬
‫הוה שוגג בלא הוראה אי אכיל‬ ‫כהן משיח נשגגח מעשה נהוראה‪ ,‬וא״כ‬
‫בשתיקה ולא מקרי הוראה הא מאחר שאין‬ ‫שפיר נעינן דרשא דנשגגה ונלא דרשא‬
‫מורה לאחרים כי אם לעצמו מה לי‬ ‫מסנרא גרידא איכא חיוג פר‪ ,‬ומיושנ דעת‬
‫בשתיקה מה לי בדיבור‪ ,‬עכ״ל‪ .‬יש לעיין‬ ‫הר״ח דנכהן משיח חייג נגוונא דנתחלף‬
‫אמאי לא כתב כמו דאיתא בר״ח בגוונא‬ ‫דככהן משיח ליכא החסרון מהדרשה‬
‫דנתחלף‪ ,‬ואפשר לומר כמו דכתבנו בדעת‬ ‫דבשגגה‪ ,‬ורק בציבור שייך הדרשא משום‬
‫הר״מ דבכי האי גוונא ליכא חיוב ואפילו‬ ‫דלא היו כולם באותה שגגה‪.‬‬
‫היכא דשוגג בהוראה‪ ) ,‬עיין לעיל‬
‫ראיסתפקו התוס׳ בגוונא דנתחלף לכולם‪,‬‬
‫אי כדעת הר״מ או כדעת תוס׳ הרא״ש‪(.‬‬ ‫והנה עיין ברמב״ם פט״ו ה״ב דפליג על‬
‫או כמו דעת הרמ״ה דהובא בתוס׳ הרא״ש‬ ‫הר״ח וז״ל‪ ,‬או ששגג בהוראתו‬
‫דלא צריכים להיקש בהאי גוונא‪ ,‬דלא שב‬ ‫לבטל מקצת ולא עשה והוא סומך על‬
‫מידיעתו הוא‪ ,‬אך עדיין צריך להבין אמאי‬ ‫הוראתו אלא עשה בשגגה אחרת וכו׳ ה״ז‬
‫לא חי׳ כמו תי׳ הרמ״ה בתוס׳ הרא״ש‬ ‫פטור מקרבן כלל שדינו להוראת עצמו כדין‬
‫דבשעת מעשה שכח זדונו וסבר שמטעם‬ ‫הקהל להוראת ב״ד לכל דבר‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫נכון הורה‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫דכתב להדיא דבנתחלף פטור דהוקש‬
‫לציבור‪ ,‬ועיין התם דהכרחנו בדעת הר״מ‬
‫ולכאורה צריך לומר דהתוס׳ ס״ל מכיון‬ ‫דבאמת לא ס״ל כדעת סוס׳ הרא״ש‪,‬‬
‫דעחה ס״ל דמותר'אין נפק״מ‬ ‫דהיכא דנתחלף לכולם איכא חיוב פר‪,‬‬
‫אי מחמת הוראה קודמת שגג ואותה‬ ‫דהר״מ כתב התם זה הכלל וכל החייב‬
‫הוראה הוה במזיד‪ ,‬הא מיהא דעתה ס״ל‬ ‫בפנ״ע אין מיצטרף למןין השוגגין‪ ,‬והיינו‬
‫דמותר ומה דס״ל דעתה דמותר מצד זה‬ ‫אפילו היכא דנתחלף לכולם ליכא חיוב פר‪,‬‬
‫גרידא מקרי הוראה דגם בשתיקה הוה‬ ‫דהא הר״מ ס״ל דבנתחלף מסברא חייב‬
‫הוראה‪ ,‬ושפיר מקרי הוראת שגגה‪ ,‬דמה‬ ‫ק״י‪ ,‬וא״כ ה״ה היכא דנתחלף לכולם‪ ,‬נכלל‬
‫לס״ל עתה דמותר הוה שגגה‪ ,‬אכן לכאורה‬ ‫בכלל דהר״מ רכל החייב בפנ״ע אין‬
‫אפי׳ אי נאמר הכי‪ ,‬צריך עליין למש״כ‬ ‫מיצטרף‪ ,‬וגם בגוונא דלכולם נתחלף ליכא‬
‫דהתוס׳ לא תי׳ למיירי בנתחלף או כלעת‬ ‫פר‪ ,‬וביארנו התם דהר״מ ס״ל דהדרשא‬
‫הר״מ או כדעת תוס׳ הרא״ש‪ ,‬דלא שייך‬ ‫דעד שיהיו כולם בשגגה אחת היינו דבעינן‬
‫לומר בנתחלף הך סברא שכתבנו‪ ,‬דבנתחלף‬ ‫שגגת מחמת ב״ד ולא מחמת עצמו‪ ,‬והוה‬
‫מה יס״ל דשומן הוא לא מקרי הוראה‬ ‫‪ ,‬באמת חסרון בעצם השגגה בגווגא דגתחלף‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫י׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫שיתחייב משיח בשגגס מעשה בלא העלם‬ ‫למעות המציאות לא מקרי הוראה‪ ,‬ואפילו‬
‫לנר כלמסיק בתר הכי להד מצטריך קרא‪,‬‬ ‫ללעת מוס׳ הרא״ש והר״ח לבנתחלף לכולם‬
‫ע״כ‪ .‬משמע ללהאי י״מ כל הלרשא להיקש‬ ‫איכא חיוב פר‪ ,‬היינו משום ההוראה לנ״ל‬
‫משיח לצינור לא נא לומר רק לכל החיוג‬ ‫כמו לאיתא לעיל בלעת רב לפמור לגס‬
‫פר היינו רק נהעלס לנר עם שגגת מעשה‬ ‫בלא אטלתו היה אוכל מחמת ב״ל‪ ,‬וא״כ‬
‫ולא נשגגת מעשה גרילא‪ ,‬אלא ההיקש נא‬ ‫בנתחלף שפיר מצינו הורה מזיל ועשה שוגג‬
‫לומר לאין לחיינ כהן משיח נשגגת מעשה‬ ‫לכל החיוב לשייך בו הוא מחמת הוראה‬
‫גרילא כמו לציבור אין חייבין על שגגת‬ ‫קורמת‪ ,‬והאי הוראה הוה הוראת מזיל‪,‬‬
‫מעשה גרילא‪ ,‬וכן עיין בחוש׳ הרא״ש‬ ‫אלא ע״כ כמו לכתבנו ללא תי׳ בגוונא‬
‫בהמשך הגמ׳ ל״ה ציבור מוצא מכלל יחיל‪,‬‬ ‫מתחלף או כלעת הר״מ או כרעת הרמ״ה‬
‫לכשיב ואס נפש אחת מחטא בשגגה מע״ה‬ ‫במוס׳ הרא״ש‪.‬‬
‫וציבור שחטאו בשג״מ בכלל כללרשינן לעיל‬
‫רפ״ק למיימי כל חל וחל כשבה או שעירה‬ ‫רמב״ם פנו״ו ה״ב ח״ל‪ ,‬כיצל כהן משיח‬
‫והוציא הכתוב ציבור שעשאו בהוראה מכלל‬ ‫שטעה בהוראה לעצמו וכו׳ הד‬
‫זה להביא סר ומשיש נמי בכלל נסש והוציאו‬ ‫זה סטור מקרבן כלל שלינו להוראת עצמו‬
‫מזה הכלל לחייבו סר‪ ,‬עכ״ל‪ .‬היינו כמו‬ ‫כדין הקהל להוראת ב״ל לכל לבר‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ליצאו ציבור בהוראה מכלל חיוב לקרבן‬ ‫מלשון הר״מ הד זה פטור מקרבן כלל‪,‬‬
‫להריוט וחייבין פר‪ ,‬ה״נ יצא כהן משיח‬ ‫משמע לאיירי נמי על כשבה או שעירה‬
‫מכלל חיוב להדוט וחיובו פר‪ ,‬והנה‬ ‫לחיוב הליוט‪ ,‬והיינו לאין חייב לא פר ולא‬
‫בפשטות הלימול הוא לכמו בציבור חיובן‬ ‫ק״י להליוט‪ ,‬ומשמע לגם על זה הביא‬
‫סל הוא על העלם לבר עם שגגת מעשה‬ ‫הפטור משוס שלינו להוראח עצמו כלץ‬
‫ה״נ כהן משיח‪ ,‬אכן ללעת הי״מ במוס׳‬ ‫הקהל‪ ,‬ותמוה הוא‪ ,‬לעיין ברש״י במשגה‬
‫הרא״ש לכאורה הסי׳ כמו מציבור"כשיצאו‬ ‫לכל הפטור מקרבן הריוט בשגגת מעשה‬
‫מפרשח ואס נפש‪ ,‬היינו בהוראה אין חיוב‬ ‫גרילא‪ ,‬הוא מהגמ׳ לקמן לף י״א ע״א‬
‫מצל שגגת מעשה‪ ,‬וכל חיובם הוא רק פר‬ ‫מע״ה פרט למשיח‪ ,‬עיי״ש‪ .‬וקשה על‬
‫מצל העלם לבר עם שגגת מעשה‪ ,‬ה״נ כהן‬ ‫הר״מ מהגמ׳ התם‪ ,‬להא בגוונא רכתב‬
‫משיח ליצא לילון בפר‪ ,‬אינו חייב על שגגת‬ ‫הר״מ לסטור היינו משום לאיכא חסרון‬
‫מעשה גדלא א״כ יוצא לההיקש בא לומר‬ ‫בהוראה‪ ,‬וא״כ לכאורה כל מה לפטור‬
‫לכהן משיח אין חייב על שגגת מעשה‬ ‫מקרבן הליוט הוא מלרשא למע״ה פרט‬
‫כציבור‪.‬‬ ‫למשיח דבשגגת מעשה גרידא ליכא קרבן‬
‫הליוט‪ ,‬ואיך כתב הר״מ לפטור מקרבן כלל‬
‫משוס שדנו להוראת עצמו כדין הקהל‪.‬‬
‫ונראה לגס הרמב״ס ס״ל הט בהיקש‪,‬‬
‫ולכך ס״ל למההיקש ילפינן לאין‬ ‫ונראה לומר להנה איתא בתוס׳ הרא״ש‬
‫בגמ׳ ל״ה שיכול‪ ,‬ר״מ שיכול קאי חייב כלל גם קרבן הדוט‪ ,‬ולהאי היקש‬
‫אלינא בחרא וה״ק שיכול הייתי לומר באמת לא צריך ללשא להגמ׳ לקמן למע״ה‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫דאיתא ברש״י‪ ,‬דעיין בר״ח בהמשך הגמ׳‬ ‫פרט למשיח‪ ,‬ועיין באמת דהרמב״ם לא‬
‫לגבי אשם ודאי וז״ל‪ ,‬פי׳ אבל ציבור לא‬ ‫הביא כלל האי ררשא‪ ,‬רילפינן כבר מהיקש‬
‫מייתי אשם פי׳ בשתוף ציבור חדא דנפש‬ ‫משיח לציבור‪ ,‬דאין משיח חייב מצר שגגח‬
‫כתיב ותו דקרבן לא מייתי ציבור אלא על‬ ‫מעשה כלל‪ ,‬וה״ה נמי קרבן הדיוט‪ ,‬וכל‬
‫דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת‪ .‬נקוט האי‬ ‫חיובו הוא פר כמו בציבור בהעלם דבר עם‬
‫כללא בידך כל היכא דכתיב נפש לא מחייב‬ ‫שגגח מעשה‪.‬‬
‫ציבור‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי להדיא דס״ל טעם דרש״י‬
‫משוס דכתיב נפש‪ ,‬וא״כ תמוה אמאי לגבי‬ ‫דף ז׳ ע״א‬
‫א״ת איצטריך להך משום דכתיב ונודעה‬ ‫גט׳ נראה למי דומה ציבור בפר ואין‬
‫החטאת‪ ,‬תיפוק ליה משוס דכתיב נפש‪.‬‬ ‫מביאין אשם תלוי ומשיח בפר ואין‬
‫מביא אשם תלוי וכר‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין ברש״י‬
‫דאין חיוב בציבור א״ת‪ ,‬כדאיתא ממי לקמן ונראה בביאור הענין‪ ,‬דהגה באמת יש‬
‫לעיין היכא דאיכא ספק בשגגת‬ ‫דמשיח אין חייב א״ת דאין חטאתו ושגגתו‬
‫שוה כ״ש ציבור דנאמר בהם העלם דבר‪ ,‬הוראה מה דין הציבור האם כאו״א חייב‬
‫ועוד דציבור אינם בכלל נפש‪ ,‬ע״כ‪ .‬אך עיין א״ת או לא‪ ,‬והנה עיין בר״ח התם דכתב‬
‫ברמב״ם פי״ב ה״ב דפליג על רש״י וס״ל להדיא דכאו״א חייב א״ת‪ ,‬אכן עיין בתוס׳‬
‫דמטעמא אחרינא ליכא א״ת בציבור וז״ל‪ ,‬הרא״ש לקמן דף ח׳ ע״ב במשנה אין‬
‫ב״ד שנסתפק להם אס שגגו בהוראה או חייבין על שמיעת קול וכו‪ /‬דהביא בשם‬
‫לא שגגו אינן חייבין בא״ת שנאמר ונודעה הרמ״ה דאפילו קעו״י ליכא היכא רעשו‬
‫החטאת עד שתוודע ואח״כ יתחייבו בקרבן ציבור בהוראה משום דכתיב נפש‪ ,‬אפילו‬
‫כמו שיתבאר‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וכדעת הר״מ מבואר דבעבירה דקעו״י ליכא כלל חיוב פר‪ ,‬וחוס׳‬
‫בר״ח וז״ל‪ ,‬נראה למי דומה ציבור בפר הרא״ש פליג עליה וס״ל דחייבין קעו״י‪,‬‬
‫ואין מביאין אשם תלוי פירוש אס הורו הא מיהא דא״ח אין חייבין דמיקרו ציבור‬
‫ונסתפק אם הורו אם לאו והוא הדין אס משוס דבודאי איכא פר ולאו‪ ,‬בכלל נפש‪,‬‬
‫הורו ונסתפק לקהל אי עשו אס לא לא הד רס״ל תרוויהו דליכא חיוב א״ת‬
‫מייתי קרבן ציבור תלוי דכתיב ונודעה לכאו״א‪ ,‬וכדעת הרמ״ה איתא להדיא‬
‫החטאת אבל כל אחד מביא אשם תלוי וכר‪ ,‬ברש״י לקמן דף ז׳ ע״ב במשנה דהיכא‬
‫ע״כ‪ .‬ויש לעיין אמאי לא הביאו הטעם דעשו בהוראת ב״ד לא מחלקי מהדדי‬
‫דאיתא ‪3‬גמ׳ לגבי משיח דאין חטאתם ומיקרו ציבור ואין דיניהם כיחידים להתחייב‬
‫ושגגתם שוה‪ ,‬וכן צריך להבין עצם הטעם ק״י‪ ,‬ומשמע מדבדו דהוה מסברא דמיקרו‬
‫מדכחיב ונודעה החטאת‪ ,‬מאי שנא מכל ציבור כדעת הרמ״ה‪ ,‬ולא שייך כלל לדן‬
‫חטאת אפילו דכתיב או הודע אליו חטאתו הפר כדעת תוס׳ הרא״ש‪ ,‬עיי״ש מש״כ‬
‫בזה‪.‬‬ ‫איכא חיוג א״ת בספק‪.‬‬
‫אכן עיין ברמב״ם פי״ד ה״ד דכתב‬ ‫ועוד יש לעיין נר״ח אמאי לא הביא‬
‫דהיכא דאיכא חסרון בידיעת‬ ‫הטעם משום דכתיב נפש כמו‬
‫קמט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ז׳ ע״א‬
‫חטאתו ושגגתו שוה מועיל אי אתינן לחייבו‬
‫מפלשת א״ת לכל החיוב לפלשת א״ת הוה‬
‫על ספק עבירה לעשיה גרילא‪ ,‬וע״ז איתא‬
‫הללשא לכתיב בפרשת א״ת וכפר עליו‬
‫הכהן על שגגתו אשר שגג לאין חיוב לכהן‬
‫משיח על ספק עשיית עבירה‪ ,‬לאין חטאתו‬
‫ושגגתו שוה‪ ,‬משא״כ אי אתינן לחייב א״ת‬
‫מצל ספק חיוג פר להחיוב לא הוה כלל‬
‫מצל עשית ענירה גדלא אלא משוס העלם‬
‫לגל לנ״ל עם שגגת מעשה לצינול‪ ,‬ע״ז‬
‫ל״ש כלל הלרשא לאין חטאתו ושגגתו שוה‬
‫להוה מיעוט על ספק עשיית עכירה גרידא‪,‬‬
‫אכן רש״י איירי על חיוג א״ת מצל עשית‬
‫ענירה גרילא‪ ,‬ושסיר הניא ע״ז לרשא‬
‫לגמי לאין שגגתו והחטאתס שוה‪ ,‬וכן‬
‫הטעם להניא רש״י משום לכתיג נפש‬
‫נא״ת‪ ,‬איירי על חיוג א״ח מססק עשיית‬
‫עגילה לכאו״א אין חייג א״ת מצל לעשה‬
‫ענירה נספק‪ ,‬לאלינא לרש״י מיקרו צינור‬
‫היכא לעשו ע״פ נ״ל‪.‬‬
‫לאיתא בגמ׳ לאין ציבור חייבין א״ח לא‬
‫והנה באמת ללבד הר״מ והר״ח תמוהים‬
‫מאל‪ ,‬למהיכא סיסי ליהיה על ספק‬
‫חיוב פר א״ת‪ ,‬ולכאורה גם החיוב א״ס‬
‫ליחיל לא שייך הקרבן א״ת בספק לחיוב‬
‫קרבן החטאת בולאי יליעה‪ ,‬אלא לאיכא לין‬
‫לעל עשייית עבירה בולאי איכא קרבן‬
‫חטאת‪ ,‬ואיכא עול לין לבססק עשיית‬
‫עבירה איכא א״ת‪ ,‬והוה שני פרשיוס ושני‬
‫לינים נפרלים‪ ,‬וא״כ לאיכא לין לעל העלם‬
‫לבר עם שגגת מעשה איכא חיוב פר‬
‫מהיכא תיתי ליהיה חיוב בספק א״ס‪ ,‬הא‬
‫כל הפרשה לא״ת הוה חיוג על ספק עשית‬
‫עבירה ולא על העלם לבר עם שגגת‬
‫מעשה‪ .‬ונראה לבאמת אליבא ללש״י אין צל‬
‫‪pip‬‬
‫החטאת לכ״ד ומשו״ה ליכא חיוג פר‪,‬‬
‫אפילו לעשו רוב הקהל ע״פ ב״ל חייבץ‬
‫כאו״א מהציבור כשבה או שעירה‪ ,‬הד‬
‫להליא לפליג הרמב״ם על רש״י והרמ״ה‬
‫לליכא חיוב ק״י היכא לעשו ע״פ ב״ל‪,‬‬
‫אלא ס״ל אפילו לעשו רוב ציבור ע״פ ב״ל‬
‫אי ליכא חיוב פר חייבץ כאו״א כשבה או‬
‫שעירה‪ ,‬ומשמע לאפילו לעשו רוב ציבור‬
‫ע״פ ב״ל שפיר מיקרו יחילים‪ ,‬וכן ליכא‬
‫למימר ברעח הר״מ לס״ל כלעח חוס׳‬
‫הלא״ש להיכא לאיכא פר מיקרו ציבור‪,‬‬
‫לעיין בל״מ פי״ב ה״א‪ ,‬לכל הפמור לציבור‬
‫היכא לאיכא חיוב פר הוא משוס לתלו‬
‫בב״ל‪ ,‬אכן בלא זה שפיר איכא חיוב ק״י‬
‫לציבור ומיקרו יחילין‪.‬‬
‫א״כ יוצא לללעת הר״מ והר״ח אפילו‬
‫היכא לעשו ציבור ע״פ ב״ל מיקרו‬
‫יחילין ולא ציבור‪ ,‬והיכא לאיכא ספק בחיוב‬
‫פר סייבין כאו״א מהציבור ק״י‪ ,‬וא״כ הא‬
‫מייד כלל לכאו״א לבאמת כאו״א חייב‬
‫א״ת למיקרו יחילין‪ ,‬וכל מה להגמ׳ אומרת‬
‫לאין ציבור חייבין א״ת‪ ,‬היינו על לין חיוג‬
‫הפל לאיכא לציבור‪ ,‬לאין א״ת משום ספק‬
‫חיוב קרבן פר‪ ,‬וה״נ מוכרח מעצם הררשא‬
‫להביאו הר״ח והר״מ מלכתיב ונודעה‬
‫החטאת לכתיב בחיוב פר‪ ,‬וה״נ מלויק לשון‬
‫הל״ח לגני אשם ולאי‪ ,‬לכתב פי׳ בציבור‬
‫בשתוף ציבור היינו ליתחייבו בשתוף ציבור‬
‫אשם כלין חיוב הפר‪.‬‬
‫ולפי״ז אתי שפיר אמאי לא הביאו הר״ח‬
‫והר״מ לרשא רהגמ׳ לגבי משיח‬
‫לאין חטאתו ושגגחו שוה‪ ,‬לכל הררשא לאין‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫דבפרשת אשם ודאי נאמר נפש ולא ציבור‪,‬‬ ‫כלל דיהיה חיוג א״ת משום ספק פר ולא‬
‫הא לא אתינן כלל לחייב לציבור אשם ודאי‬ ‫כעי דרשא לזה‪.‬‬
‫מפרשת אשם ודאי דהוה על דין עשיה‪,‬‬
‫והנה לכאורה לדעת הר״ח והר״מ‪ ,‬גם‬
‫ואין שום צד כלל דפרשת אשם וראי מיירי‬
‫מה דאיתא כגמ׳ דאין ציכור מכיאין‬
‫בציבור‪ ,‬ומה איכא מיעוט מנפש דנאמר‬
‫אשם ודאי מיירי כהעלם דכר ואין מכיאין‬
‫באשם ודאי לחיוב ציבור מפרשת פר‪.‬‬ ‫כשתוף ציכור וכלשון הר״ח‪ ,‬כמו חיוכ פר‪,‬‬
‫אכן היכא דלא הוה כהעלם דכר רק כעשיה‬
‫ונראה בביאור הר״מ והר״ח דבאמת כל‬
‫דציכור אין צד כלל דיתחייכו כשתוף ציכור‪,‬‬
‫הצד לחייב ציבור א״ת וא״ו היכא‬
‫וכאמת דכאו״א חייכ אשם ודאי כפנ״ע דלא‬
‫דחייב היחיד א״ת וא״ו‪ ,‬עצם החיוב הוא‬
‫מיקרו כלל ציכור‪ ,‬וכל מה דאיכא הו״א‬
‫מפרשת פר ואין כלל צד לחייב ציבור‬
‫דיהיו חייכין כשתוף ציכור אשם ודאי היינו‬
‫מפרשת א״ח וא״ו‪ ,‬דודאי הנך פרשיות‬
‫כמו חיוב פר דהוה כהעלם דכר‪ ,‬וכן‬
‫החיוב מצד העשיה וודאי נאמר ליחיד ולא‬
‫מוכרח מהר״ח דהכיא עוד טעם אמאי אין‬
‫לציבור דבעשיה גרידא אין שייך כלל צירוף‬
‫כציכור אשם ודאי‪ ,‬משום דאין ציכור חייכין‬
‫ציבור‪ ,‬אלא דהיה הו״א דנלמד מיחיד‬
‫אלא על דכר שחייכין על זדונו כרת ושגגתו‬
‫לציבור לשם הקרבן‪ ,‬דהקרבן לציבור בספק‬
‫חטאת‪ ,‬והך דינא דאין מייכין אלא על דכר‬
‫ובעבירות דהחיוב ליחיד הוא א״ו‪ ,‬אותו‬
‫שחייכין על זדונו כרת ושגגתו חטאת נאמר‬
‫קרבן דנאמר התם ליחיד הוא נמי הקרבן‬
‫כחיוכ פר כהעלם דכר‪ ,‬אכן כאמת תמוה‬
‫לציבור‪ ,‬אכן עצם חיוב הקרבן ברור הוא‬
‫מה איכא הו״א דיהיה חיוב אשם ודאי‬
‫דכל החיוב הוא מפרשת פר‪ .‬ביאור הדבר‪,‬‬
‫כהעלם דכר‪ ,‬הא כל פרשת אשם ודאי‬
‫אפילו דהך חיוב לציבור בהעלם דבר מיירי‬
‫נאמר כעשיה‪ ,‬ומהיכא חיתי דיהיה חיוכ‬
‫כשאר מצוות וכודאי ידיעה ולא כעכירות‬
‫אשם כהעלם דכר עם שגגת מעשה‪ ,‬דלא‬
‫דאיכא עלייהו א״ו ליחיד‪ ,‬היה צד דהוה‬
‫נאמר ע״ז רק חיוכ פר‪.‬‬
‫חיוב כללי לכל עבירות דאיכא בהו חיוב‬
‫ועוד צדן להכין כר״ח‪ ,‬דכטעמא דכתכ קרבן ליחיד וה״נ נספק דאיכא בספק קרבן‬
‫דאין כציכור אשם ודאי דכל חיוכ ליחד‪ ,‬אלא דבשאר מצוות נאמר בתורה‬
‫לציכור נאמר כרכר שחייכין על זדונו כרת להדיא החילוק בקרבן‪ ,‬דהחיוב ליחיד הוא‬
‫וכר‪ ,‬משמע דהיה צד לחייכ מהפרשה דפר כשבה או שעירה ולציבור הוא פר‪ ,‬משא״כ‬
‫דחס נאמר דאיכא חיוכ צציכור כהעלס דכר‪ ,‬בהנך עבירות מסיומות ובספק לא נאמר‬
‫וע״ז תי׳ דכל הפרשה לחיוב ציכור היינו בחורה כלל מה הקרבן דחייבין הציבור רק‬
‫רק בדבר שחייבין על זדונו כרת‪ ,‬אך א״כ ליחיד‪ ,‬והיה הו״א דגם החיוב לציבור הוא‬
‫תמוה טעם השני דכתב דבאשס ודאי כתיב הקרבן דנאמר ליחיד‪ ,‬דביחיד חזינן דהחיוב‬
‫נפש ולא ציבור‪ ,‬ולכאורה אי כל מה דאתינן קרבן בספק הוא א״ת‪ ,‬ובהגך עבירות הוא‬
‫לחייב ציבור אשם ודאי היינו מפרשת פר א״ו‪ ,‬וא״כ ה״ה דהך קרבן הוא לציבור‪,‬‬
‫בהעלם דבר‪ ,‬א״כ מה מועיל המיעוט דהיינו הקרבן דגאמר באלו מקומוח‪ ,‬ולא‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫דףי׳ע״א‬
‫צירוף לציבור מצר העשיה גרירא‪ ,‬וא״כ ה״נ‬
‫ללא הוה מיעוט מנפש לכתיב בפרשת קרבן‬
‫א״ח וולאי לחיוב קרבן לחייבין מפרשת‬
‫פר‪ ,‬וא״כ תמוה הר״ח להביא לגבי א״ו‬
‫לאין חייבין בשתוף ציבור משום לכתיב נפש‬
‫בפרשת א״ו‪.‬‬
‫העלם לכר עם שגנח מעשה‪ ,‬והיה הו״א‬
‫ונראה להנה בר״ח איתא עול טעם אמאי‬
‫ליכא בציבור א״ו‪ ,‬משום לכל חיוב‬
‫ציבור לא הוה רק על לבר שזרונו כרס‬
‫ושגגתו חטאם‪ ,‬ולכאורה צריך להבין טעם‬
‫זה דהא כל מה דבכלל ידעינן רכל חיוב פר‬
‫מיירי בשאר מצוות ולא במצוות להחיוב‬
‫עליהם הוא א״ו‪ ,‬עיין לקמן לף ח׳ ע״א‬
‫לילפינן רכל החיוב נאמר רק על לבר‬
‫שחייבין על זלונו כרת וכר‪ ,‬וא״כ לכאורה‬
‫בלא לין זה החיוב פר לציבור הוה אפילו‬
‫בעבירות להחיוב עליהם ביחיל הוא א״ו‪,‬‬
‫וליכא שום צל לחייבן א״ו כקרבן היחיל‪,‬‬
‫כמו דחזינן בשאר עבילות להחיוב ליחיל‬
‫הוא כשבה או שעירה ולציבור סר‪ ,‬וע״כ‬
‫רכל הצד לחייב ציבור א״ו בהנך עבירוס‬
‫להחיוב ליחש הוא א״ו‪ ,‬היינו רק אחרי‬
‫לילעינן הך לץ לכל חיוב פר איירי ברבר‬
‫שחייבין על זדונו כרת וכר‪ ,‬ואפ״ה לכל לין‬
‫פר נאמר לק בלבר שחייבין על זדונו כרת‬
‫וכר‪ ,‬איכא צל רהציבור חייבין בהעלם לבר‬
‫א״ו בהנך עבירות לקרבנם הוא א״ו ליחש‪,‬‬
‫ותמוה הר״ח להביא טעם זה ללכך אץ‬
‫חייבין א״ו‪ ,‬אכן נראה למה להביא הר״ח‬
‫טעם זה לכל חיוב הציבור הוא רק ברבר‬
‫שזלונו כרת וכר‪ ,‬לא בא לומר עצם הלין‬
‫לחיוב פר איירי בהנך עבירות‪ ,‬אלא להסס‬
‫לא נאמר רק לבהאי עבירוס איירי חיוב‬
‫סר‪ ,‬אלא להוה לין לכל חיובם הוא רק‬
‫קרבן‬
‫מצינו חילוק קרבן לצינור כמו כשאר‬
‫עכירות‪ ,‬לנאמר החם להליא לחלוק קרכן‬
‫הציכור מהיחיל‪ ,‬ליחיל כשכה או שעירה‬
‫וציכור סר‪ ,‬אכן הא לככלל איכא חיוב‬
‫לציכור ומשום העלם לכר היינו רק מפרשת‬
‫פר להתם נאמר לאיכא חיוכ לציכור משום‬
‫להוה חיוב כללי וה״ה כל היכא לאיכא חיוב‬
‫קרבן כמו ביחיל‪ ,‬אלא לשם הקרבן נלמל‬
‫מיחיל להיינו הקרבן לנאמר בספק יליעה‬
‫ובעביולת מסוימות‪.‬‬
‫והיינו מש״כ הר״מ והר״ח לאין חיוב‬
‫א״ת לבעינן ונולעה החטאת‪,‬‬
‫לבאמת כל החיוב לציבור היינו רק בוראי‬
‫יליעה ובלא יליעה ליכא כלל חיוב קרבן‬
‫משום ההעלם לבר‪ ,‬ולא למי לא״ת ליחיל‬
‫לאסילו לכתיב בחטאת יליעה איכא חיוב‬
‫בספק א״ח‪ ,‬להחיוב ביחיל לא הוה כלל‬
‫משום חיוב חטאס‪ ,‬משא״כ בציבור לכל מה‬
‫לאתינן לחייבן‪ ,‬היינו מהך לנאמר החיוב‬
‫לציבור לחייבין בהעלם לבר‪ ,‬וע״ז שפיר‬
‫איכא ראיה מונולעה החטאת לכל מה‬
‫לאיכא כלל חיוב על העלם לבר עם שגגת‬
‫מעשה‪ ,‬היינו היכא לאיכא יליעה ולאית‬
‫ובספק ליכא כלל חיוב משוס העלם לבר‪.‬‬
‫והנה לכאורה לסי״ז לא שייך ללמוד‬
‫מהמיעוט לכסיב נפש נפרשס‬
‫קרבן א״ת וודאי לאין חיוב לציבור א״ח‬
‫וודאי‪ ,‬להחיוב לאתינן לחייבן משום ההעלם‬
‫לבר‪ ,‬להא כל מה לאיכא צל לחייבין א״ת‬
‫וודאי משום ההעלם לבר היינו מפרשת פר‪,‬‬
‫ואין צל כלל ליהו חייבין משום ההעלם דבר‬
‫מפלשת א״ח וודאי לנאמר מצל העשיה‪,‬‬
‫וברור ללא איירי לציבור ללא שייך כלל‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬
‫משיח וב״ד אין חייבין אשם תלוי לעולם על‬
‫הספק בהוראה אבל חייבין חטאת כשיתברר‬
‫החטאת כמו שנאמר ונודעה חטאת‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ולכאורה גס הסברא אומרת כן לדעת‬
‫הר״מ יס״ל דהחיוב על ב״ד הוא על‬
‫שגגתן בהוראה‪ ,‬עיין בפי״ב ה״א‪ ,‬וא״כ על‬
‫ההוראה נאמר דין הידיעה‪ ,‬וכן משמע‬
‫מהרמב״ס פי״ד ה״ד דלידיעת החוטאין‬
‫מועיל גם ע״י אחרים‪ ,‬ולא ע״ז נאמר‬
‫הדרשא דונודעה חטאת‪) ,‬עיין מש״כ לעיל‬
‫דף ה׳ ע״א באריכות בביאור דברי הר״מ‬
‫המם‪ (.‬אך לפי״ז תמוה דא״כ באופן דודאי‬
‫הורו ואיכא להם ידיעה ודאית‪ ,‬ואיכא ספק‬
‫אם חטאו הקהל מחמתם היה צריך לחייב‬
‫א״ת‪ ,‬דע״ז ליכא הדרשא דונודעה החטאת‬
‫דנאמר על הידיעה דשגגת הוראה וע״ז‬
‫איכא ידיעה‪ ,‬ובגמ׳ משמע דליכא כלל‬
‫בציבור אשם תלוי‪ ,‬והנה עיין נאמת בר״ח‬
‫דהניא גס ספק נחטא הקהל‪ ,‬דליכא א״ת‬
‫משום דנאמר ונודעה החטאת‪ ,‬אכן הר״ח‬
‫יכול להיות דפליג על הר״מ וס״ל דהחיוכ‬
‫הוא לא רק על שגגת נ״ד נהוראה אלא גס‬
‫מצד חטא הקהל‪) .‬ועיין‪ .‬התם נדף ה׳‬
‫דהבאנו הכס״מ בפי״נ ה״א‪ ,‬דאלינא‬
‫דהרמב״ם גם אליבא דר״י דהשבטים‬
‫מביאין החיוב לב״ד‪ ,‬אכן הר״ח יכול להיות‬
‫דפליג וס״ל דהחיוב על השבטים‪ ,‬והידיעה‬
‫היא על חטא הקהל כדעת רש״י התם‪,‬‬
‫עיי״ש‪(.‬‬
‫הציבור בודאי ידיעה‪ ,‬וכל הטעם הוא משום‬
‫ונראה לבאר הרמב״ם‪ ,‬דהנה איתא‬
‫באו״ש על הרמב״ס פי״א שגגות‬
‫ה״ב‪ ,‬דהר״מ ס״ל דהיכא דודאי חטא‬
‫ואיכא ספק אס נזרק חטאתו ליכא א״ת‪,‬‬
‫דא״ת נאמר על ספק אס חטא אס לאו‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫בדבר שחייבין על זדונו כרת וכו‪ /‬ובאמת‬
‫דווקא איירי חיוב פר בהנך עבירות‪ ,‬דרק‬
‫בהנך עבירות נאמר חיוב לציבור משום‬
‫ההעלם דבר ולא בעבירות דחיובס הוא‬
‫קרבן א״ו‪.‬‬
‫ונראה דהיינו נמי הנועם דנפש דהביא‬
‫הר״ח‪ ,‬דהמיעוט מנפש לא הוה‬
‫מיעוט דפרשת אשם ודאי לא מיירי בציבור‪,‬‬
‫דליכא כלל הו״א לחייב ציבור מפרשת א״ו‬
‫דהוה חיוב על עשיה גרידא וליחיד‪ ,‬אלא‬
‫דהוה עוד טעם כמו הטעם דזדונו כרת‪,‬‬
‫דבהגך עבירות לא נאמר כלל חיוב קרבן‬
‫לציבור‪ ,‬דכל הפרשה דאיכא כלל חיוב בהנך‬
‫עבירות נאמר ליחיד ולא לציבור דכתיב בהו‬
‫נפש‪ ,‬ובאמת דלא הוה מיעוט דהקרבן א״ו‬
‫לא נאמר לציבור‪ ,‬אלא הוה מיעוט על הנך‬
‫עבירות דליכא כלל חיוב בהנך עבירות‬
‫לציבור‪ ,‬וכל החיוב בהנך עבירות נאמר‬
‫ליחיד ולא לציבור‪ ,‬כמו הדין דזדונו כרת‬
‫דרק בהאי מצוות נאמר חיוב לציבור‪.‬‬
‫ולפי״ז אתי שפיר אמאי לא הביא הר״ח‬
‫טעמא דנפש לגבי א״ת כמו בא״ו‪,‬‬
‫דנפש לא אתי למעט עצם הקרבן דאין‬
‫באים לחייב כלל לציבור מפרשת א״ת‬
‫דנאמר ליחיד ובעשיה‪ ,‬וכל מה דממעט‬
‫נפש היינו דאין חיוב כלל בהנך עבירות‬
‫לציבור‪ ,‬א״כ בא״ת לא שייך כלל הך מיעוט‬
‫דחיוב א״ת היינו על עבירות דחייבין עליהם‬
‫דנאמר ונודעה החטאת דכל החיוב על הנך‬
‫עבירות הוא בודאי ידיעה‪.‬‬
‫עוד בעגין הנ״ל‪ ,‬הגה מלשון הר״מ משמע‬
‫דאיירי על ספק בהוראה וכן משמע‬
‫מלשון פיהמ״ש ט׳ ע״א וז״ל‪ ,‬אמנם כהן‬
‫קנג‬ ‫מלכים‬ ‫רף ז׳ ע״א‬
‫לקמן דף ח׳ ע״א מש״כ התם ברעת רש״י‬
‫באדכות‪.‬‬
‫גט׳ אמר מר משיח בפר ואין מביא א״ת‬
‫מנא ליה דאין מביא א״ח דכתיב וכפר‬
‫עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מי‬
‫שחטאתו ושגגתו שוה יצא משיח שאין‬
‫חטאתו ושגגתו שוה דכתיב לאשמת העם‬
‫הד הוא משיח כציבור לאשמת העם ע״כ‬
‫•לא קאמר ליה אלא אשם כדי נסבה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫עיין רמב״ס פט״ו ה״ו וז״ל‪ ,‬כהן משיח‬
‫מסתפק לו אם שגג שגגה זו שהיא‬
‫שגגת הוראה עם המעשה או לא שגג אותה‬
‫אינו מביא א״ת מפני שהוא בה כציבור‬
‫שאינן מביאין אשם תלד על לא הודע של‬
‫שגגת הוראה‪ ,‬ע״כ‪ .‬צריך להבין אמאי לא‬
‫הביא טעם הגמ׳ ומהיכן לקח האי טעמא‪.‬‬
‫ונראה רהנה עיין מש״כ לעיל בגמ׳ דאין‬
‫ציבור מביאין א״ת ואשם ודאי‪,‬‬
‫דאליבא דהר״מ והר״ח מייד חיוב אשם‬
‫תלוי וודאי משום ההעלם דבר עם שגגת‬
‫מעשה כדין חיוב פר‪ ,‬משא״כ‪.‬על עשיה‬
‫גדדא באמת חייבין כאו״א א״ח ואשם‬
‫ודאי‪ ,‬וא״כ בכהן משיח יש שני צדדים‬
‫לחייבו א״ח גם מצר ספק חיוב פר דהוה‬
‫על העלם דבר עם שגגת מעשה וגם מצד‬
‫העשיה גרידא‪ ,‬דגם הוא נכלל בחיוב א״ח‬
‫על ספק עשיית עבירה‪ ,‬והנה כל דרשא‬
‫דהגמ׳ מוכפר עליו הכהן על שגגתו אשר‬
‫שגג‪ ,‬היינו דאינו בכלל פרשה דא״ת דחיובה‬
‫הוא על ספק עשיה גדדא‪ ,‬אכן מצד חיוב‬
‫פר על העלם דבר עם שגגת מעשה אין‬
‫כלל צד לחייב מפרשת חיוב א״ת דהוה חיוב‬
‫על עשיה גדדא‪ ,‬וכל מה דפטור היינו‬
‫באמח משום דהוקש לציבור דאין חייבין‬
‫קרבן‬
‫אכל אי ולאי חטא והספק אי כיפר ליכא‬
‫א״ת‪ ,‬וא״כ יכול להיוח כלעס הר״מ הכא‬
‫אי יולעים בולאי ששגגו בהוראה‪ ,‬דהיינו‬
‫חטאחם לע״ז איכא חיוב הקרבן‪ ,‬וכל‬
‫הספק אי חטאו העם מחמתם ללא הוה‬
‫עצם החטאת אלא לבלא עשיית קהל מחמת‬
‫ב״ל ליכא חיוב לב״ל קרבן על שגגמם‬
‫בהוראה‪ ,‬ה״נ לליכא אשם תלוי לומיא‬
‫לולאי חטא ואיכא ספק אי נזרק לם‬
‫חטאתו לליכא חיוג אשם תלוי‪.‬‬
‫ולפי״ז אפילו אי נאמר נר״ח לגם ס״ל‬
‫כלעת הר״מ להלין יליעה היינו‬
‫על שגגת הוראה לנ״ל ולא על מעשה חטא‬
‫הקהל‪ ,‬אפ״ה איכא א״ס בספק חטא הקהל‬
‫אפילו אי איכא יליעה על שגגת הוראה‪,‬‬
‫לעיין באו״ש התם להביא הגמ׳ לעיל לף‬
‫ד׳ ע״א משל לסומכוס לנזרק חטאתו‬
‫בביה״ש לליכא א״ח‪ ,‬להוה ראיה ללעס‬
‫הר״מ לעל ספק כפרה ליכא א״ח‪ ,‬אך עיין‬
‫בר״ח התם להטעם לליכא א״ת משוס‬
‫לכהניס זריזין הן ובחזקת מתכפר קאי‪,‬‬
‫משמע לרק משום האי טעמא ליכא א״ח‬
‫לאיכא חזקה וליכא ספק‪ ,‬משא״כ היכא‬
‫להוה ספק ברור איכא א״ת גס על ספק‬
‫כפרה וגם בספק כפרה מקרי והוא לא ילע‬
‫ואשם לנאמר בחיוב א״ת‪ ,‬וא״כ ה״ה נמי‬
‫הכא לאפילו לולאי איכא יליעה על שגגתם‬
‫בהוראה‪ ,‬עליין לא מקרי ונודעה החטאת‬
‫כל לאיכא ספק אם חייבץ קרבן לשמא לא‬
‫עשו קהל מחמתם‪ ,‬כמו בספק כפרה‪,‬‬
‫ושפיר שיי^א״ת ורק מהלרשא לונולעה‬
‫החטאת ליכא א״ח‪.‬‬
‫רש״י ר״ה ומביא אשם ודאי‪ ,‬עיין‬
‫ברש״ש מה להקשה ברש״י‪ ,‬ועיין‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬
‫לההיקש בא לומר לאין חייב על שגגת‬
‫מעשה גרילא כלל כמו ציבור‪ ,‬ובאמת לר״מ‬
‫לפי היקש להגמ׳ לא בעינן ררשא מע״ה‬
‫פרט למשיח לאין חייב כשבה או שעירה‪,‬‬
‫ולפי״ז ה״ה נמי ללהיקש ‪3‬גמ׳ לא צריך‬
‫לרשא לפטור מא״ת לההיקש בא לומר‬
‫לאין משיח חייב כלל על שגגת מעשה‬
‫אכן עדיין צריך להבין אמאי לא הביא‬
‫גרילא כציבור וה״ה נמי א״ח‪ ,‬ואפילו‬
‫לציבור חייבין א״ת כוא״א היינו חיוב מצל‬
‫לין יחיל‪ ,‬אכן חיוב לציבור היינו בשתוף‬
‫ציבור איכא רק בהעלם לבר עם שגגת‬
‫מעשה‪ ,‬ומשיח הוקש לציבור‪.‬‬
‫א״ת היינו חיוב קרבן בשתוף כל הציבור‬
‫ומה לאימא בגמ׳ לאין חייב א״מ משוס‬
‫לאין חטאמו ושגגמו שוה הוא‪ ,‬היינו‬
‫בהו״א בלא ההיקש משיח לציבר‪ ,‬להגמ׳‬
‫באמת מקשה לעליין לא למלנו מלאשמת‬
‫העם ומה שייך הלרשא משום לאין חטאתו‬
‫ושגגתו שוה והגמ׳ מתרצת לאשם כלי‬
‫נסבה‪ ,‬ונראה ללרעת הרמב״ם באמת‬
‫למסקנא להוקש משיח לציבור לא בעינן‬
‫לררשא לגמי לאין חטאתו ושגגתו שוה‬
‫לפוטרו מא״ח‪ ,‬לבהיקש כמוב לאין משיח‬
‫חייב כלל על שגגת מעשה גרילא וה״ה‬
‫א״ח‪ ,‬ולכך כל מה להביא הר״מ לאין חייב‬
‫א״ת היינו על שגגת הוראה משום שהוא‬
‫כציבור‪ ,‬לאין חייבין א״ת לכתיב ונולעה‬
‫החטאת‪ ,‬משא״כ מצל העשיה גרילא כבר‬
‫כתב לעיל לאין חייב קרבן כלל מצל העשיה‬
‫כציבור מהיקש משיח לציבור‪ ,‬והט נמי‬
‫מבואר להריא בר״מ פיהמ״ש לקמן לף ט‪/‬‬
‫לכל מה לבא לומר למשיח כציבור היינו על‬
‫ספק הוראה ולא מצל חיוב משום ספק‬
‫עשיה וז״ל‪ ,‬אמנם כהן משיח וב״ל אין‬
‫חייבין אשם תלר לעולם על ספק בהולאה‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫א״ת על שגגת הוראה לכתיב ונודעה‬
‫החטאת‪ ,‬דכל חיוג כהן משיח נלמד מצינור‬
‫דהוה בהעלם דבר עם שגגת מעשה‪ ,‬וזה‬
‫הטעם שכתב הר״מ דאין חייב על ספק‬
‫שגגת הוראה משום שהוא כציבור דאין‬
‫מביאין א״ח על ספק שגגת הוראה‪.‬‬
‫הטעם דהגמ׳ דאין חייב מצד עשיה‬
‫גרידא‪ ,‬וכן דלכאורה באמת ע״ז ל״ש‬
‫טעמא דהוא כציבור‪ ,‬לעיין לעיל מש״כ‬
‫בדעת הר״מ דבאמת בציבור כאו״א חייב‬
‫א״ת‪ ,‬וכל מה לאיתא בגמ׳ לאין בציבור‬
‫מצל העלם לבר עם שגגת מעשה לברואי‬
‫ידיעה איכא מיוב סר‪ ,‬משא״כ מצד העשיה‬
‫אין פטור דלא מיקרו כלל ציבור‪ ,‬וא״כ ה״נ‬
‫כהן משיח‪ ,‬ולכאורה כל מה דפטור היינו‬
‫מדרשא דהגמ׳ הכא‪ ,‬וממוה אמאי הרמב״ם‬
‫השמיט הגמ׳ דאין חייב א״ת מצד העשיה‪.‬‬
‫ונראה דהנה עיין לעיל מש״כ בדעת‬
‫הרמב״ס בה״א‪ ,‬דכתב התם‬
‫הר״מ דהיכא דאיכא חסרון מצל הוראתו‬
‫פטור מקרבן כלל משום ההיקש משיח‬
‫לציבור‪ ,‬משמע לגם הא דפטור מקרבן‬
‫הליוט היינו מההיקש י לציבור‪ ,‬ותמוה להא‬
‫אימא בגמ׳ לקמן לף י״א ע״א לכל מה‬
‫לפטור כהן משיח קרבן הליוט מצל עשיה‬
‫גרירא היינו מע״ה פרט למשיח‪ ,‬ואפילו‬
‫אחרי ההיקש בגמ׳ להוקש משיח לציבור‬
‫לחיוב כהן משיח הוא כמו ציבור בהעלם‬
‫לבר עם שגגת מעשה‪ ,‬עליין צריך לרשא‬
‫מע״ה סרט למשיח לאין חייב כשבה או‬
‫שעירה בשגגת מעשה גרילא‪ ,‬וכתבנו‬
‫להר״מ ס״ל כהי״מ במוס׳ הרא״ש‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫דףי׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫והנה עיין באמת בחוש׳ הרא״ש לפליג על‬ ‫אנל חיינין קרנן חטאת כשיחנרר החטאה‬
‫רש״י וז״ל‪ ,‬ולא נהירא לאין צריך‬ ‫כמו שנאמר ונורעה החטאח ומר קרמו‬
‫טעם לזה רהאי קרא לדש בגמי‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫עקרי נזה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וכן עיין נפיהמ״ש הכא‪.‬‬
‫היינו לש״ל לסיפא למשנה הוה לבר‬
‫בפנ״ע ולא הוה טעם לרין המשגה‪ ,‬ולין‬ ‫משנה הורה נפנ״ע ועשה נפנ״ע‬
‫המשנה למסכפר עם הצינור הוה מררשא‬ ‫מתכפר לו נפנ״ע הורה עם‬
‫לגמי‪ ,‬אכן גס לתוש׳ הרא״ש מוכרח‬ ‫הצינור ועשה עם הצינור מתכפר לו עם‬
‫מהגמ׳ למסנרא היה מתכפר עם הצינור‬ ‫הצינור שאין נ״ל חיינין על שיורו לנטל‬
‫גם בלא לרשא להגמ‪ /‬לאיחא ‪3‬גמ׳ מנה״מ‬ ‫מקצת ולקיים מקצת וכן המשיח וכר‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫לת״ר הורה עם הציבור ועשה עם'הציבור‬ ‫ועיין נרש״י ל״ה נתכפר לו עם הצינור‪,‬‬
‫יכול יביא פר לעצמו ולין הוא נשיא מוצא‬ ‫שהוא מתכפר נשל נ״ל ומפני מה מתכפר‬
‫מכלל יחיל ומשיח מוצא מכלל יחיל מה‬ ‫נשל נ״ר עם הצינור ט הורה עם הצינור‬
‫נשיא חטא בפנ״ע מביא בפנ״ע חטא עם‬ ‫לפי שכמרים הרנה שוה משיש לנ״ל שאין‬
‫הצינור משכפר לו עם הצי‪3‬ור אף משיח‬ ‫ב״ד מיינין קרבן ער שיורו לנטל מקצת וכן‬
‫חטא ‪3‬פנ״ע מ‪3‬יא ‪3‬פנ״ע חטא עם הציכור‬ ‫המשיח וכר והואיל והושווה משיח לנ״ל‬
‫מתכפר לו עם הצי‪3‬ור לא אם אמרח ‪3‬נשיא‬ ‫הלכך ט הורה עם הצינור ועשה עם‬
‫שכן מתכפר לו עם הציבור כיוה״כ תאמר‬ ‫הציבור מתכפר עם הצינור‪ ,‬ע״כ‪ .‬היינו‬
‫במשיח שאין מתכפר לו עם הציבור ביוה״כ‬ ‫לסיפא להמשנה הוה סברא למה מתכפר‬
‫הואיל ואין מתכפר לו עם הציבור ביוה״כ‬ ‫עם הציבור‪ ,‬וכן איתא בקרית ספר על‬
‫יכול יביא פר לעצמו ח״ל על חטאתו אשר‬ ‫הרמב״ם סט״ו ה״ר‪.‬‬
‫חטא הא טצר חטא בפנ״ע מביא בפנ״ע‬
‫חטא עם הציבור מתכפר לו עם הציבור‪,‬‬ ‫והדברים תמוהים להנה איתא ‪3‬נמ׳‬
‫ע״כ‪ .‬הרי לכל מה מעינן לררשא היינו‬ ‫לקמן ספק אי הורו בחלב‬
‫לאין ללמול מנשיא למתכפר לו ביוה״כ עם‬ ‫ולם אי מקרי עשה עם הציבור ואיכא הרין‬
‫הציבור ובלא זה אפשר ללמוד מנשיא‪.‬‬ ‫להמשנה למתכפר עם הציבור‪ ,‬היינו להלין‬
‫למתכפר עם הציבור היינו אפילו אי הורה‬
‫הוראה אחרת‪ ,‬וא״כ מה סברא היא למשום ולכאורה תמוה הוא לכל מה לנשיא‬
‫מתכפר עם הציבור היינו‬ ‫להושווה לציבור ליסכפר עם הציבור‪,‬‬
‫ולכאורה גם באותו חיוב אי הוה לשני בני משום רעשה ע״פ הוראת ב״ל וע״ז נאמר‬
‫אלם אין אחל יכול להתכפר בקרבן חבירו‪ ,‬חיוב פר לציבור‪ ,‬ואיך אפשר ללמוד למשיח‬
‫כגון שנים שאכלו חלב כל א׳ חייב קרבן להורה הוראה אחרת ולא עשה כלל מחמס‬
‫בפנ״ע‪ ,‬וא״כ ה״נ הכא אפילו דהוה אוחו ב״ל ליחכפר בפר מ״ל‪ ,‬אלא ע״כ מוכרה‬
‫חיוב קרבן‪ ,‬הא מיהא לאיכא חיוב קרבן לגם חוש׳ הרא״ש ש״ל כשברא לרש״י‪,‬‬
‫מצר הוראת ב״ל עם עשיית הציבור ואיכא וכלמשמע בלשונו לכל מה להקשה לא על‬
‫עצם השברא‪ ,‬אלא ללא בעינן להאי שברא‬ ‫חיוב קרבן מצל הוראת משיח ועשייתו‪.‬‬
 ‫מלכים קמט‬ ‫דף ז׳ ע״א‬ ‫‪pip‬‬
‫לשניהם‪ ,‬וה״נ בשני הוריות אפילו דמצד כל‬ ‫לאיכא דרשא ממי‪ ,‬וכל מה דבעינן לרשא‬
‫הוראה איכא חיוב קרבן אפ״ה מטון‬ ‫היינו לאין ללמול מנשיא למתכפר עם‬
‫דהמחייב הוא א׳ דהיינו הדין דהיכא דהיה‬ ‫הצינור‪ ,‬ולכך מכיון דמוצא מכלל יחיד אין‬
‫העלם דבר עם שגגת מעשה חייבין קרבן‪,‬‬ ‫מתכפר עם הצינור‪ ,‬אכן נעצם הדין‬
‫והך דין הוה אותו דין המחייב קרבן לשני‬ ‫מסנרא נלא זה דמוצא מכלל יחיד היה יכול‬
‫ההוריות ולכך שפיר מתכפרים בקרבן א׳‪,‬‬ ‫להתכפר אפילו נהורה הוראה אחרת ולא‬
‫וכל הספק הגמ׳ המם אי איכא צירוף לשני‬ ‫עשה כלל מחמת נ״ד‪ ,‬אכן נאמת צריך‬
‫ההוריות לשוויא רובא ממקצת דכל הוראה‬ ‫להבין עצם הסברא דרש״י וכדלעיל‪.‬‬
‫משני ההוריות‪ ,‬עיי״ש באריכות‪.‬‬
‫ולפי״ז נראה דהיינו הסברא דאיתא‬ ‫ונראה בביאור הסברא דרש״י‪ ,‬דהנה עיין‬
‫במשנה לדעת רש״י דהושווה‬ ‫לעיל דף ג׳ ע״א בספק דהורו‬
‫משיח לציבור וחיובם הוא אותו חיוב דהיינו‬‫וחזרו והורו וע״פ כל הוראה איכא מקצת‪,‬‬
‫ההעלם דבר עם שגגת מעשה והוה אותו‬ ‫וכן בשני ב״ד דהורו וע״פ כל ב״ד איכא‬
‫מחייב‪ ,‬ולכך שפיר מתכפרים בקרבן א׳‬ ‫רק מקצת‪ ,‬אי איכא צירוף לשני ההוריות‬
‫אפילו דמצד הוראת משיח איכא חיוב קרבן‬ ‫לרוב ציבור להתחייב קרבן‪ ,‬עיי״ש דביארנו‬
‫ומצד הוראת ב״ד איכא חיוב קרבן‪ ,‬והכא‬ ‫דכל הספק משום דע״פ כל הוראה איכא‬
‫ליכא החסרון דאיכא התם דע״פ כל הוראה‬ ‫רק מקצת‪) ,‬או משום דאיכא ידיעה‬
‫איכא רק מיעוט‪ ,‬דהכא איכא רוב ציבור‬ ‫בהוראה ראשונה‪ (.‬אכן היכא דע״פ כל‬
‫בהוראת נ״ד ואיכא עשיית משיח בהוראתו‪.‬‬ ‫הוראה איכא רוב שפיר מביאין קרבן א‪/‬‬
‫וביארנו התם דרזלוק חיוב קרבן דציבור‬
‫מחיוב קרבן ליחיל‪ ,‬לחיוב קרבן דיחיד והנה לפי״ז יוצא דנץ לרש״י נץ לחוס׳‬
‫הרא״ש כל הלימוד מדרשא דהגמ׳‬ ‫המחייב הוא שגגתו ולכך‪.‬כל לאיכא שני‬
‫שגגות הוה שגי חיובים וא״א להביא קרבן היינו משום למוצא מכלל יחיד‪ ,‬אכן נעצם‬
‫א׳ על שניהם‪ ,‬משא״כ בציבור להמחייב הוא הסברא שייך לימכפר משיח‪ .‬בפר הצינור‬
‫לא שגגת ב״ל אלא עצם זה להיה העלם משום לשוה משיח לציבור‪ ,‬וצריך להבין במה‬
‫לבר לב״ל עם שגגת מעשה לציבור מחייב פליגי תוס׳ הרא״ש ורש״י בדברי המשנה‬
‫קרבן‪ ,‬והחיוב לא משום עשיית ציבור ולא אי הוה טעמא לדין המשנה או דלא צריך‬
‫האי טעם דאיכא דרשא בגמי‪.‬‬ ‫משום הוראת ב״ד אלא דהתורה חייבה‬
‫קרבן היכא דהיה העלם דבר עם שגגת ונראה בביאור שיטתם דהנה עיין‬
‫בפיהמ״ש ודל‪ ,‬היה עולה על‬ ‫מעשה‪ ,‬ולכך גם בשני הוריות וכן בשני ב״ד‬
‫אי לכל הוראה איכא רוב ציבור אפשר הדעת שכהן גדול אפילו עשה בהוראת ב״ד‬
‫להתכפר בקרבן א‪ /‬דומיא דשני עבירות לא יתכפר לו עם הציבור הואיל ואינו‬
‫בהעלם א׳ דאפילו דמצד כל עבירה איכא מתכפר עמהס בצום טפור אלא בקרבן‬
‫חיוב קרבן אפ״ה מטון דהמחייב הוא א׳ המיוחד לו בפני עצמו כמו שבאר במקרא‬
‫דהיינו אותה שגגה אפשר להביא קרבן א׳ פר החטאת אשר לו והודיענו בכאן‬
 ‫קמט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ז׳ ע״א‬ ‫‪pip‬‬
‫הציבור‪ ,‬לא כלעת הר״מ לע״ז בעינן‬ ‫שמתכפר לו עם הצינור כשנשתמף עמהם‬
‫הללשא לאפילו לעשה בהוראת ב״ל גדדא‬ ‫כשגגה כמו שאמר יתעלה על חטאתו אשר‬
‫היה הו״א לאין מתכפר עם הציבור משום‬ ‫חטא ל״ל שיהיה חטאו מיוחל לו לכדו‬
‫לאין מתכפל עם הציבול ביוה״כ‪ ,‬ועיין‬ ‫אותה שעה יביא קלבן כפני עצמו אכל‬
‫נאמת ברש״י לפליג על הר״ח וס״ל לשאלת‬ ‫כשנשתתף עם הציכור לא וכו‪ /‬ע״כ‪ .‬הד‬
‫הגמ׳ אי לאינו מופלא וכו׳ אזלא על לין‬ ‫מכואר בר״מ להיה הו״א לגם היכא רעשה‬
‫המשנה להולה בפנ״ע מתכפל בפנ״ע וז״ל‪,‬‬ ‫בהולאת כ״ל לכד יחל עם שאר הציכור לא‬
‫ל״ה ואי הן מופלאין והוא אינו מופלא‪ ,‬ט‬ ‫יתכפר בפר הציבור כמו ביוה״כ‪ ,‬הד לכל‬
‫הורה בפנ״ע אמאי מתכפר בפנ״ע‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫החסרון למשיח להיה צד ללא יתכפר עם‬
‫ולא כתב כלעת הל״ח להקושיא לפשיטא‬ ‫הציבור לא הוה בכלל משום לחייב קרנן‬
‫למתכפר עם הציבור אי הורה עמהס‪,‬‬ ‫משוס הוראתו‪ ,‬אלא עצם זה למשיח מוצא‬
‫לבאמת לאו פשיטא היא לע״ז בעינן‬ ‫מכלל ציבור ואפילו היכא ללא עשה כלל‬
‫הררשא לגמי‪ ,‬אכן בר״ח מוכלח ללא לזה‬ ‫מחמת הוראתו‪ ,‬וע״ז אתיא הדרשא לגמי‬
‫בעינן ללשא לגמי למתכפר עם הציבור לזה‬ ‫ליכול להתכפר עם הציבור היכא רעשה‬
‫הוה פשיטא לעשה בהולאת ב״ל מתכפר‬ ‫בהולאת ב״ל‪ ,‬אכן היכא לעשה ע״פ‬
‫עם הציבור ככל הציבור לעשו מחמת ב״ל‬ ‫הוראתו גדלא וחייב מחמת הוראתו גדלא‬
‫לע״ז נאמל חיוב סל לציבור‪.‬‬ ‫פר בלא הוראת ב״ל מהיכא תיתי ליתכפר‬
‫בפר הציבור לבא על הוראת ב״ל‪ ,‬וע״ז‬
‫ולכאורה לרעת הר״ח כל מה לבעינן‬ ‫איתא סבלא להמשנה להושוה משיח לציבור‬
‫לרשא למשיח למסכפל עם‬ ‫ושפיר יכול להתכפר על חיובו משוס‬
‫הציבור היינו היכא לחייב מחמת הולאתו‪,‬‬ ‫הוראתו בסל הציבור‪ ,‬וכל ללשא לגמי היינו‬
‫וכן עיין בר״ח בהמשך וז״ל‪ ,‬ואוקימנא‬ ‫על עצם הלבר אם יכול כלל להתכפר עם‬
‫משמיה לרב פפא בשרן הוא מופלא והן‬ ‫הציבור‪ ,‬ואחד הלרשא ליכול להתכפר עם‬
‫מופלאין והורו גחל איסולא ועבול ציבור‬ ‫הציבור ה״ה בשני הודות להושוה משיח‬
‫וקא ענל איהו נהרייהו ואייתי קהל פר‬ ‫לציבור‪ ,‬ונראה לכן הוא רעת רש״י לצדן‬
‫איכפר ליה נינייהו אגל אם הולה עמהם‬ ‫טעס המשנה ולא סגי בלרשת הגמי‪.‬‬
‫ולא עבל רוב קהל אע״ג לאיהו עגל לא‬
‫אכן עיין בר״ח בהמשך הגמ׳ ח״ל‪ ,‬אי מייסי מיד לאיכא למימר עלייהו קסמיך‪,‬‬
‫להן מופלאין והוא אינו מופלא ע״כ‪ .‬וצדך להבין אי איכא למימר עלייהו‬
‫הודית לידה ולאו כלום היא לכהליוט למי קסמיך ה״נ סשיטא למסכסר עם הציבור‬
‫ובהרי קהל מתכפר ללא בר אתויי פר הוא‪ ,‬כמו לכתב לעיל לאי אינו מופלא וליכא‬
‫ע״כ‪ .‬ועיין בל״ח לשאלת הגמי התם אזלא הוראה פשיטא למתכפר עם הציבור‪,‬‬
‫על לין המשנה להורה עם הציבור מתכפר ולכאורה צדך לומר לבאמת כל החירוש‬
‫עס הציבול‪ ,‬משמע לבגומא לאינו מופלא ראיכפר ליה ביינהו היינו על הצל לסמך על‬
‫ולא הוה כלל הוראה פשיטא למתכפל עם הוראתו לא על הוראס ב״ל‪ ,‬וע״ז אימא‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬
‫חלוקים בקרבונתיהם ציבור ומשיח בע״ז‪,‬‬
‫הרי לש״ל לחוס׳ הרא״ש רהיכא רחלוקים‬
‫בקרבנות אין יכול להתכפר בקרבן ציבור‪,‬‬
‫ולכאורה תמוה הוא רהתו״כ מביא ראיה‬
‫מנשיא למשיח לכמו משיא מוצא מכלל‬
‫ציבור וחיובו שעיר ואפ״ה מתכפר עם‬
‫הציבור ה״נ משיח‪ ,‬והנה בנשיא מתכפר‬
‫בקרבן ציבור אפילו רקרבנו בשגגת מעשה‬
‫הוא שעיר וחלוק מקרבן הציבור להוה פר‬
‫אפ״ה היכא לאיכא העלם לבר מתכפר‬
‫בפר לציבור אפילו לחלוקים בקרבנותיהם‪,‬‬
‫ואמאי במשיח פשיטא ליה לחוש׳ הרא״ש‬
‫דאין מתכפר בקרבן ציבור היכא רחלוקים‬
‫בקרבנותיהם‪.‬‬
‫אפילו לגם כלא הלרשא מסכרא מתכפר עם‬
‫אכן לפמש״כ מבואר היטב דאפילו לצד‬
‫דמתכפר משיח כמו נשיא חלוק הוא‬
‫בעצם מנשיא‪ ,‬דנשיא עשה בהוראת ב״ד‬
‫דנאמר ע״ז החיוב פר דציבור ולכך אפילו‬
‫דחיובו הוא שעיר מתכפר בפר הציבור‪,‬‬
‫והיינו דבאמת הא דמתכפר בפר הציבור לא‬
‫הוה כלל על חיובו מצד שגגת מעשה אלא‬
‫דחיוב הפר פוטר החיוב מצד שגגת‬
‫המעשה כמו דכל הציבור פטורין מק״י‪,‬‬
‫)עיין לעיל דף ב׳ ע״ב מה גדר הפטור‬
‫מק״י לציבור‪ (.‬ומה דמתכפר בפר הציבור‬
‫הוא משוס דהוא חלק מהציבור המחייב פר‬
‫דעשה בהוראת ב״ד‪ ,‬ולא איירי כלל משוס‬
‫חיובו הפרטי בשגגת מעשה‪ ,‬משא״כ‬
‫במשיח דכל מה דמתכפר בפר הציבור לא‬
‫הוה משוס רעשה בהוראת ב״ד אלא דפר‬
‫הציבור מכפר על חיובו הפרטי והיינו‬
‫משברא דהושוה משיח לציבור והוה אותו‬
‫מחייב‪ ,‬ולכך היכא דחלוק קרבנם אין שברא‬
‫כלל דיתכפר בפר הציבור אפילו אחד‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫לרשא לגמי לאפילו לחייב מחמת הוראתו‬
‫מתכפר לו נפר הציפור להיה הו״א כמו‬
‫לנשיא למוצא מכלל יחיל ואפ״ה היכא‬
‫לעשה עם הציפור כשגגת מעשה להיה‬
‫לחייבו ק״י לחיוכו הוא כשעת מעשה‬
‫גרילא מתכפר עם הציפור‪ ,‬ה״נ כהן משיח‬
‫אפילו לחייכ מחמת הוראתו יתכפר כפר‬
‫הציכור‪ ,‬והתו״כ לוחה לאין ראיה מנשיא‬
‫לנשיא מתכפר כיוה״כ עם הציכור משא״כ‬
‫משיח ולכך מכיון למוצא מכלל הציכור לא‬
‫יתכפר כפר הציכור ח״ל על חטאתו אשר‬
‫חטא‪ ,‬יוצא להלרשא לגמי אזיל על גוונא‬
‫לחייכ מחמת הוראתו למתכפר עם הציכור‪,‬‬
‫ונראה לכן הוא לעת תוס׳ הרא״ש‪ ,‬ולכך‬
‫פר הציכור להושוה משיח לציכור כשכרת‬
‫רש״י‪ ,‬וכן משמע מתוש׳ היא״ש ללא פליג‬
‫על עצם השכרא‪ ,‬הא מיהא ללא צריך‬
‫לסברא לאיכא לרשא כגמ׳ למתכפר עם‬
‫הציכור אפילו לעשה מחמת הוראתו‪ ,‬ואפילו‬
‫אחרי השכרא כעינן ללרשא משום להיה‬
‫הו״א לאין מתכפר עם הציבור למוצא מכלל‬
‫הציכור‪ ,‬והמשנה לאומרת דנים השוים‬
‫לשניהם לא כאה לומר טעם הלין למתכפר‬
‫עם הציכור לאיכא ע״ז לרשא כגמ׳ אלא‬
‫הוה תחילת ליכור‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ולפי״ז מיושכ עול נקולה‪ ,‬להנה עיין‬
‫כתוש׳ הרא״ש לכתכ לרישא‬
‫להמשנה להורה כפג״ע מתכפר כפנ״ע‬
‫הוה משנה שאינה צריכה‪ ,‬להאיך יתכפר‬
‫בחלב לחיוכו פר כשעיר שמכיאין ציכור‬
‫בע״ז‪ ,‬וכן בהמשך רבדו ררחי רבד רש״י‬
‫משיפא להמשגה לכליל בהלייהו ולא בע״ז‬
‫כתב דאין לפרש לאזיל על לין המשנה‪ ,‬להא‬
‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫דףי׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫הלרשא ליכול להתכפר עס הצינור‪ ,‬דרק ליהיה אותה הוראה בלבר א׳ אלא בעינן‬
‫היכא לשוין נקרמס שפיר יכול להתכפר על ליחטא עם הציבור‪ ,‬ואי בעצם החטא‬
‫חיונו מחמת הוראתו‪ ,‬משא״כ אכן היכא חלוקים לא מקד חטא עס הציבור וע״ז‬
‫לחלוקים אין יכול להתכפר על חיונו איתא ‪3‬גמ׳ לחלוקים בקרבן לא מקד חטא‬
‫למחיינ סר נקלנן צינור נע״ז להוה שעיר‪ .‬עם הציבור ולא מועיל לכרת א׳‪ ,‬ונראה‬
‫והנה לכאורה יש לעיין ללעת לש״י לכל להסברא גזה משום דכרת בא על המזיר‬
‫השנרא למתכפר עם הצינור משום ולא על חטא בשגגה והכא איידנן בחטא‬
‫רהושוה לצינור והוה אותו מחייג‪ ,‬מה דיון עם הציבור לגבי חטא בשגגה להיינו‬
‫הגמ׳ נע״נ נלין להולה נפנ״ע אי הוה ההעלם לנר עם שגגס מעשה ולא מקד‬
‫אפילו נחל מקום אלא להורו נחרי איסוד משום הכרת למזיל חטא א׳‪ ,‬ולכן כל‬
‫אי לוקא להורו נתרי מקומות‪ ,‬הא לכאורה השפק הכא הוא רק בקרבן א׳ ואיסור א‪/‬‬
‫לפי האי שנרא רהשווה משיח לצינור והוה משום לרק בכה״ג מקד מטא עם הציבור‪.‬‬
‫אותו מחייג‪ ,‬אפילו להורו נחרי מקומות והנה עיין בסוס׳ ל״ה לא אם אמרת‬
‫בנשיא‪ .‬המ״ל שכן נשיא אין מביא‬ ‫ונתרי אישורי היה לו להתכפר נפר הצינור‪,‬‬
‫אק נלאה לנאמת כל הליון הוא משום בהוראה אלא לאלימא פדן שמתכפל‬
‫הללשא לרק היכא לחטא עם הצינור בציבור‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע לס״ל כרעת הר״ח‬
‫מתכפר עם הצינור‪ ,‬ומשוס זה נעינן ממש להלימול מנשיא למשיח היכא להורה ועשה‬
‫חטא עם הצינור‪ ,‬וע״ז המחלוקת אי נתר מחמת הוראתו‪ ,‬משא״כ אליבא להר״מ‬
‫איסוד גרידא מקד חשא בפועל נפנ״ע להלימול למשיח היכא ללא עשה כלל מחמת‬
‫אפילו גחל מקום‪ ,‬או לנחל מקום אפילו הוראתו רק מחמת נ״ל לכאורה לא שיין‬
‫כלל הן פירכא‪.‬‬ ‫גמרי איסוד מקד עדיין חטא עם הצינור‬
‫ורק נהורו גתד מקומות ונתד איסוד‬
‫עיין בר״ח בספק חלב ורם‪ .‬וז״ל ט תנעי‬ ‫מקד חטא נפנ״ע‪.‬‬
‫לן היכא לאוד הוא גרמיה בהיתר‬
‫ולפי״ז אתי שפיר החילוק נגמ׳ הכא לגמי חלב ולא אשתתפו בהדה ואורו ב״ר בהיתר‬
‫לעיל נלף ג׳ ע״א‪ ,‬להנה המם לס ואיהו בהלייהו ואזל ואכל חלב ואכלי‬
‫איכא ספק נגמ׳ גם נחלג וע״ז אי איכא קהל לס ואיימו סר מהו טון לאיסור חלב‬
‫משוס לשניהם נכרת משא״כ הכא ולס שיה להאי באטלה והאי באטלה‬ ‫׳‬
‫צירוף‬
‫וקרבנם שוה רהאי פר והאי פר כמאן‬ ‫וע״ז‬ ‫לנחלנ‬ ‫לפשיטא‬ ‫נהמשן‬ ‫נגמ‬ ‫איתא‬
‫לא מתכפר עם הציבור ומקרי חטא נפנ״ע‪ ,‬להורו עימיה בהיתר חלב למי והילכן‬
‫לנאמת שני ליונים הם‪ ,‬להתם נגמ׳ לא מתכפר בקלבן ציבור‪ ,‬ע״כ‪ .‬יש לעיין‬
‫בעינן דעשו אותה עשייה וכל הספק אי נלנדו נמה שכתג לאוד איהו נהדיהו‬
‫הוה הולאה בלנל א׳ ולזה איכא צל למועיל למה צדן לזה ללכאורה הא למקד הורה‬
‫לכלת לשניהם ומיקד לשני ההוריות הוה עם הצינור היינו משום לחלנ ולס הוה‬
‫באיסור אחל לכרת‪ ,‬משא״כ הכא ללא סגי אותו איסור וכלשונו כמאן להורו עימיה‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬
‫ושגג הוא והם בהוראה אע״פ שעשו ע״פ‬
‫ההוראה הזאת שטעו בה הואיל ולא סמך‬
‫בשעת מעשה על הוראתו לבדה אלא על‬
‫הוראתו עם הוראת ב״ד הרי זה פטור ואין‬
‫צריך להביא כפרה בפני עצמו אלא אם היו‬
‫ב״ד מביאין קרבן מתכפר לו בכלל הציבור‬
‫ואם היו העושים הס המביאים קרבן הוא‬
‫אינו מביא קרבן שהרי אין צריך כפרה בפני‬
‫עצמו‪ ,‬הורה עם ב״ד בשגגה ושגגו הם‬
‫בדם והוא בחלב אינו מתכפר לו עם הציבור‬
‫אלא מביא פר לעצמו‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫היינו לקרכן ציכול שייך גם על חוכתו‬
‫הנה בפשט לשון הר״מ משמע דכהן‬
‫המשיח אינו בכלל חיוב מחמת‬
‫הוראתו משום דסמך גם על הוראת ב״ד‬
‫ולכך מתכפר עם הציבור‪ ,‬ועיין בלח״מ דגם‬
‫משמע ליה הכי בר״מ והקשה דבגמ׳‬
‫משמע דבחטא עם הציבור אפי׳ סמך על‬
‫הוראתו לבדה מתכפר עם הציבור‪ ,‬אכן‬
‫בר״מ מוכרח לא כמו להבין בלח״מ‪,‬‬
‫דהר״מ כתב לבחלב ולם לא מתכפר עם‬
‫הציבור משמע דרק משום דהוה חלב ודם‬
‫דשני איסורים נינהו וכספק הגמי‪ ,‬אכן‬
‫בשני הוריות באותו איסור כגון בחלב‬
‫המכסה את הקרב ובחלב שע״ג הדקין‬
‫שפיר מתכפר עם הציבור אפי׳ רעשה‬
‫מחמת הוראתו לבדה‪ ,‬אכן באמת דחמוה‬
‫לשון הר״מ דמשמע דרק משום דאין חייב‬
‫מחמת הוראתו מתכפר עם הציבור‪ ,‬ועוד‬
‫צריך להבין בר״מ אמאי השמיט דין המשנה‬
‫דהורה עם הציבור מתכפר לו עם הציבור‬
‫וכתב רק דין המשנה דהורה לבדו כגון‬
‫בחלב ודם מתכפר בפנ״ע‪ ,‬דלכאורה הדין‬
‫דהביא הר״מ דמתכפר עם הציבור‬
‫בהוראתו עם הציבור לא הוה כלל מחמת‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫כהיתר מלב ומה להורו כ״ל כלם הוה כמו‬
‫להורו עימיה כהיתר מלב וא״כ למאי צריך‬
‫ליורה עמהם‪ ,‬ועיין כהמשך כספק לחלב‬
‫וע״ז גס כתכ כהאי גוונא‪.‬‬
‫ונראה לומר רהנה לכאורה יש לעיין‬
‫אפילו אי משיח יכול להתכפר‬
‫כקרכן הציכור אפילו על מה רעשה מחמת‬
‫הוראתו והיינו מסכרא רהושוה משיח‬
‫לציכור עיין לעיל או מלרשא להגמ‪ /‬עריין‬
‫צריך להכין איך מתכפר כקרכן ציכור‬
‫ללכאורה כל מה למועיל הסכרא או הלרשא‬
‫וקרכן ציכור יכול לכפר על חוכתו אך עליין‬
‫תמוה רהא קרכן הציכור כ״ר עם הציכור‬
‫הן בעלי הקרבן וב״ר עם הציבור לחטאו‬
‫מחמתם הם המביאים הקרבן ולין הבאת‬
‫הקרבן נאמר או לציבור לחטאו או לב״ר‬
‫להורו וב״ר עם הציבור הן המתכפריס‪,‬‬
‫וא״כ איך יכול להתכפר משיח בקרבן ללאו‬
‫ליליה ולא הובא כלל לכפרתו‪ ,‬לכך כתב‬
‫הר״ח לגס האי משיח הורה בהלי ב״ל‬
‫וא״כ שפיר הוא בעל הקרבן ומתכפר בו‬
‫כא׳ מב״ר ושפיר יכול להתכפר בקרבן‬
‫רציבור גס על חיובו הפרטי אי מקרי חטא‬
‫עם הציבור בחלב ורם‪.‬‬
‫עיין ברש״י לדייק־ רהמשנה אתיא כר״מ‬
‫מלשון המשנה שאין ב״ל חייבין‪,‬‬
‫ועיין תוס׳ הרא״ש‪. ,‬אכן עיין ברמב״ם‬
‫פי״ב ה״א דכתב דב״ד חייבין ועיין בכס״מ‬
‫דאתיא אפי׳ לר״י דציבור מביאין‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫וא״כ ליכא כלל ראיה מלשון המשנה דאתיא‬
‫כר״מ‪.‬‬
‫רמב״ם פט״ו שגגות ה״ד וה״ה וז״ל‪,‬‬
‫הורה הכהן המשיח עם ב״ד‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫דףי׳ע״א‬
‫ונראה לומר בביאור הר״מ‪ ,‬להנה באמח‬
‫צריך להבין איך מתכפר עם‬
‫הציבול‪ ,‬ללכאורה כמו לס״ל לר״מ לכל‬
‫חיובו מחמס הוראתו היינו געשה מחמת‬
‫הולאתו גלילא לילפינן מב״ל לרק בעשו‬
‫הקהל מחמת ב״ל גרילא‪ ,‬א״כ ה״ה לאין‬
‫חיוב מחמת עשייחו פר לב״ל‪ ,‬לכל חיוב‬
‫פר לב״ל היינו רק בעשו קהל מחמח ב״ל‬
‫גדלא והאי משיח לא עשה מחמת ב״ל‬
‫גלילא אלא גם מחמת הוראתו‪ ,‬ואין‬
‫מתכפר עם קרבן הציבור הא על עשיה לא‬
‫מחמת ב״ל גרידא ליכא חיוב פר‪ ,‬אכן‬
‫נראה דבאמת כל מה דמתכפר בקרבן‬
‫הציבור היינו רק מדין משנתינו דגם על‬
‫חיובו מחמת הוראתו מתכפר בקרבן הציבור‬
‫היכא לחטא עם הציבור‪ ,‬והיינו מה שפסק‬
‫דלו בפנ״ע אין חיוב פר אי ליכא חיוב סר‬
‫מצל הציבור ללא עשה מחמס הוראתו‬
‫גרידא‪ ,‬ואפ״ה מתכפר בפר הציבור אפילו‬
‫ללא עשה מחמת ב״ל גרילא אלא גס‬
‫מחמת הולאתו‪ ,‬לגם על הוראתו גרילא‬
‫מהכפר בפר הציבור והן מצל עשיה מחמת‬
‫נ״ל והן מצל עשיה מחמת הוראתו מתכפר‬
‫גפר הציבור‪ ,‬וכן עיין בקרית ספק להביא‬
‫על הן דינא לין משנתינו להושוה משיח‬
‫לציבור כמו לאיתא ברש״י בטעם המשנה‪,‬‬
‫וכן הגיא לרשא לגמי על חטאתו אשר‬
‫חטא‪) ,‬עיין לעיל לביארנו למאי בעינן שני‬
‫הדברים גס הסברא להושוה לציבור וגס‬
‫הדרשא דגמי‪(.‬‬
‫ליעשה בהוראתו לבלה לא בשחוף ב״ל׳‬
‫ונראה דזה מש״כ הר״מ בפיהמ״ש הרי‬
‫הוא כמי איש א׳ מב״ר שסומן על‬
‫הוראת העלה להיינו לגם מה לסמך על‬
‫הוראתו לא מיגרע בכפרת הציבור ושפיר‬
‫קרבן‬
‫הוראתו‪ ,‬דהר״מ כתב לאין חייג משום‬
‫הוראתו וכל מה למתכפר עם הציבור משוס‬
‫לעשה גם מחמת ב״ל‪ ,‬ובמשנה משמע רגם‬
‫מחמת הוראתו גרידא מתכפר עם הציבור‬
‫לומיא לחלב ולס אי הוה באומו איסור‬
‫למקרי חטא עם הציבור‪.‬‬
‫והנה עיין בפיהמ״ש על המשנה לעיל‬
‫להביא הך רינא ודל‪ ,‬ומתנאי זה‬
‫הכהן המשיח שיהיה חכם מופלא ויורה‬
‫בפנ״ע ואז חייב כפרה בפנ״ע אבל כשהיא‬
‫אינו מופלא או שנשתתף עם ב״ל בהוראה‬
‫ועשה בכלל העושים כשהוא סומך על‬
‫הוראתו עם הוראת ב״ל הרי הוא כמו איש‬
‫אחל מב״ר שסומך על הוראת הערה אשר‬
‫הוא ממנה ולינו מין איש אחל משאל העם‬
‫אם היו העושין רוב הקהל הוא יתכפר לי‬
‫עם הציבור ואם היו מיעונו הוא אחל מהם‪,‬‬
‫עכ״ל‪ .‬לכאורה צריך להבין מה הביא הדימוי‬
‫לא׳ מב״ל שעשה מחמת הוראתו הא הר״מ‬
‫ס״ל לבגוונא לעשה גם מחמת הוראת ב״ל‬
‫ליכא כלל חיוב מחמת הוראתו רק בעשה‬
‫מחמת הוראתו לבלה‪ ,‬ללכאורה ע״ז הביא‬
‫הלין לדינו כלץ ב״ד עם הציבור לעיין‬
‫במחילת לבריו להאי חנאי היינו מהיקש‬
‫משיח לציבור מלאשמת העם והיינו לכמו‬
‫בב״ל כל החיוב רק היכא לעשו מחמח ב״ל‬
‫גרילא ה״נ משיח כל חיובו רק בעשה מחמת‬
‫הוראתו גרידא‪ ,‬וכן עיין בר״ח התם במשגה‬
‫לגם כתב כהר״מ לא׳ מהתנאים במשיח‬
‫וא״כ כל חיובו משוס לעשה מחמת ב״ל‬
‫ילינו כדין כל א׳ מהקהל לעשה מחמת ב״ל‪,‬‬
‫ומה שייך הכא הן לעשה א׳ מב״ד מחמת‬
‫הוראת העלה וכו‪/‬‬
 ‫דף י״א ע״א מלכים‬
‫הא לפסק הל״מ לחלב ולס מקרי חטא‬
‫נפנ״ע ובגמ׳ הוה ססק‪ ,‬עיין בר״ח‬
‫להביא בתחילה ספק לחלב ולס ואס״כ‬
‫ססק לחלב וחלב לא כהני׳ בגמ׳‪ ,‬וא״כ‬
‫שפיר פסק הר״מ ללא מקרי חטא עם‬
‫הציבור כאת״ל‪.‬‬
‫יכול להתכפר כפר הציכור לגם על הוראתו‬
‫דף ז׳ ע״ב‬
‫משנה אין חייבין אלא על העלם לבר עם‬
‫שגגת מעשה וכר‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין רש״י‬
‫ל״ה אין חייבין‪ ,‬אין ב״ל חייבין קרבן אלא‬
‫על העלם לבר עם שגגת מעשה וכן המשיח‬
‫וציבור הוא לכי עבלי בשגגת מעשה לחוליה‬
‫מייתו כל חל וחל כשבה או שעילה לליניהם‬
‫כיחילים לכיון ללא עשו ע״ס ב״ל מחלקי‬
‫כולהו מהללי והוו יחילים ויחיליס חייבין‬
‫נשגגת מעשה וכר‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫יש לעיין נרש״י אמאי צריך להן טעמא‬
‫ליחילין נינהו חיפוק ליה לאין חיוג‬
‫סר כלאיסא נגמ׳ לרשא לרק נהעלס לנר‬
‫עם שגגת מעשה איכא פר ולא נשגגת‬
‫מעשה גרילא וא״כ מהיכי תיסי ליהיו‬
‫פטורין ולמאי צדך להך למחלקי מהללי‬
‫ויחילין נינהו‪ ,‬אכן מוכרח מרש״י לנאמת‬
‫גס נלא חיוג פר כל לעשו מחמת נ״ל אין‬
‫חיינין ק״י למיקרו צינור ולאו יחילין הן‬
‫ורק נשגגת מעשה לחוליה מיקרו יחילין‬
‫למחלקי מהללי‪ ,‬אכן עיין נרמנ״ס סי״נ‬
‫ה״א רכל הפטור לצינור משום לתלו ננ״ל‪,‬‬
‫משמע לנלא זה חיינין כאו״א ולא מיקרו‬
‫צינור‪ ,‬וכן מוכרח מהר״מ פי״ל ה״ל‬
‫להיכא לליכא פר אפילו רעשו רוב צינור‬
‫ע״פ ב״ל חייבין כל או״א כשבה או‬
‫שעירה‪ ,‬ועיין לעיל בע״א להבאנו לעת‬
‫הר״ח כהר״מ‪ ,‬ולעת הרמ״ה לקמן כרעת‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫יכול להתכפר כפר הציבור‪ ,‬לכמו כאיש א׳‬
‫מכ״ל לעשה מחמת הוראת העלה אפילו‬
‫לעשה מחמת הוראתו להוא א׳ מכ״ל אפ״ה‬
‫יכול להתכפר כפר הציכור להוראתו היא‬
‫הוראת כ״ל ואיכא חיוב פר על הוראתו‪,‬‬
‫ה״נ ככהן משיח לעשה גם מחמת הוראתו‬
‫איכא חיוג פר‪ ,‬והיינו מלין משנתינו‪.‬‬
‫ונראה להר״מ למל ללין המשנה הורה‬
‫עם הצינור מתכפר לו עם הציכור‬
‫מיירי כהאי גוונא רעשה כהוראתו עם‬
‫הוראת כ״ל‪ ,‬והלין למתכפר עם הציכור‬
‫כחוכ כזה שני לינים‪ ,‬והיינו לכל כפרתו רק‬
‫עם הציכור הן ללא מתכפר כפנ״ע והן‬
‫למתכפר עם הציכור‪ ,‬וממשנתינו הוציא מה‬
‫להכיא כפיהמ״ש כמשנה הקולמת מההיקש‬
‫לאשמת העם משיח לציבור ללין המשיח‬
‫הוא כמו כ״ל עם הקהל לכל חיוכו רק‬
‫כעשה מחמת הוראתו גרילא כמו ככ״ל‬
‫לכל החיוכ כעשיית מחמת כ״ל גרילא‪,‬‬
‫ולפי״ז אתי שפיר אמאי לא הכיא הר״מ‬
‫הלין לעשה מחמת הוראתו לכלה כאותו‬
‫איסור כגון בחלב המכסה את הקרב ובחלב‬
‫שע״ג הרקין למתכפר בפנ״ע‪ ,‬לבאמת‬
‫המשנה לא איירי בהאי גוונא והל״מ הביא‬
‫הלין לאיתא במשנה‪ ,‬אכן ברור לגס בכה״ג‬
‫מתכסר עם הציבור אס איכא קרבן לציבור‬
‫כמו למוכרח מההלכה לחלב ולס לאין‬
‫מתכפר עם הציבור משום להוה שני‬
‫איסורים ללא מקרי חטא עם הציבור כמו‬
‫ססק הער‪ ,‬משא״כ באותו איסור אפילו‬
‫לעשה מחמת הוראתו לבלה מתכפר עם‬
‫הציבור‪ ,‬ואין כלל ראיה מהר״מ לאופן זה‬
‫כמו להקשה הלח״מ‪.‬‬
 ‫קפג‬ ‫מלכים‬ ‫‪:‬״ב‬ ‫יף ז׳‬ ‫קרבן‬
‫ושפיר מיקרו ציבור ולא יחידם דלא מחלקי‬ ‫לש״י‪ ,‬ולעס פוס׳ הרא״ש זרק היכא‬
‫מהדלי‪.‬‬ ‫לחייבין פר נאגלין ומיקרו ציבור‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫תופי ל״ה לת״ר ישגו יכול יהיו חייבץ על‬ ‫ודיגדז עיין ברש״י לעיל לף ל׳ ע״ב ל״ה‬
‫שגגת מעשה‪ ,‬תימה למאי איצטרין‬ ‫הורו ב״ל מזילין ועשו הקהל‬
‫הא כבר ילפינן מדבר דבר דמקצת דבר‬ ‫שיעין‪ ,‬לא הוי הולאה מעליא לאס כל עלת‬
‫בעינן והא לא שיין ט אס בהוראה ועוד‬ ‫ישראל ישגו כתוב דבעינן שוגגין בב״ל‬
‫אין יהיו חייבין על שגגת מעשה למ״ד ב״ד‬ ‫זהכא הוה ציה שגגת מעשה בלא הוראה‬
‫מביאין פר טוביה חטא וזיגול מינגד מה‬ ‫ומביאי! כל א׳ מן הקהצ כשבה או שעירה‬
‫חטאו ב״ל ועול תניא פ״ק עם האק‬ ‫לכימיל למו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬לכאורה הן רש״י‬
‫לרבות אפי׳ לובו ואפי׳ כולו למייתי שעירה‬ ‫סתירה לרש״י הכא‪ ,‬לכתב אפילו לעשו‬
‫או כשבה ולא פל ד״ל לאי לאו למשמע‬ ‫מחמת ב״ל מיקרו יתילין ותייבין כאו״א‬
‫דבעינן העלם דבר לא היינו אומרים שב״ל‬ ‫כשבה או שעירה‪ ,‬ומאי שנא אי ב״ל מזילין‬
‫יהיו חייבין אלא ציבור וכו‪ /‬ע״כ‪ .‬יש לעיין‬ ‫או שלגגין הא לכאורה כצ לצא עשו מחמתם‬
‫מה תי׳ בזה דציבור מביאץ על מה להקשה‬ ‫אלא מחמת ב״ל לא מחלקי ההללי ומיקרו‬
‫למהבדיתא בפ״ק משמע משגגת מעשה‬ ‫ציבור ולא יחילין‪.‬‬
‫איכא רק חיוב כשבה או שעירה ולא פר‪,‬‬
‫ולכאורה מהברייחא אין נפק״מ אי החיוג‬ ‫אכן נראה לבאמת הן ללא מחלקי מהללי‬
‫פר הוא לנ״ר או לצינור‪ ,‬ואי איכא‬ ‫לאו משוס העשיה גרידא לכולם עשו‬
‫משמעות מהנרייחא דליכא נשגגת מעשה‬ ‫מחמת ב״ל ולא מחמתם‪ ,‬אלא לעצם‬
‫פר רק כשבה או שעירה ה״נ אי החיוג פר‬ ‫השגגה היא אותה שגגה לכולם‪ ,‬היינו‬
‫הוא לציבור‪.‬‬ ‫להיכא לב״ל שוגגין עצם השגגה היא לב״ל‬
‫ילא לציבור כלל וכל הציבור שוגגין מחמת‬
‫שגגת ב״ל והשגגה לב״ל היינו שגגה אכן באמת לעצם הראיה למוס׳ מהברייתא‬
‫צדן להבין‪ ,‬להיכא איכא משמעות‬ ‫לכולם‪ ,‬ולכן מיקרו ציבור ולא מחלקי‬
‫מהדלי‪ ,‬משא״כ היכא דב״ל לאו שוגגין כלל מהסם לאיכא רק חיוב כשבה או שעירה‬
‫ולכ״ד אין שגגה וכל השגגה היא לציבור‪ ,‬ולא פר‪ ,‬הא אללבה איכא התם צל בגמ׳‬
‫השגגה מתיחשת לכל א׳ בפנ״ע לאינו יולע למייד בהוראה ואיכא ריבוי לחייבין גס פר‬
‫הלין מחמת עצמו לב״ל הטעו אותם‪ ,‬היינו לב״ד וגס כשבה או שעירה לציבור‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫וכן איתא התם להריא בר״ח‪.‬‬ ‫אפילו להסיבה לכולם טועים הוה אוחו‬
‫סיבה משום לב״ל הטעו אותם‪ ,‬אכן עצם ונראה לומר לבאמת התוס׳ לא מביא‬
‫ראיה מעצם הגדיתא אלא‬ ‫השגגה היא לכל א׳ מחמת עצמו לאין יודע‬
‫הלין׳ אק היכא דנ״ד שוגגין לעצם הלין מהגמ׳ המם‪ ,‬להגמ׳ מקשה התם בהו״א‬
‫אין ילוע היינו השגגה להיה לכולם ולא למייד בשגגת מעשה‪ ,‬ב״ל מאי עבילתייהו‬
‫מתיחס לכאו״א מצד אי ידיעתו ולכולם שלא בהוראת ג״ל‪ ,‬והיינו המשן למה‬
‫השגגה היא מה לב״ל אץ יורעים האיסור‪ ,‬להקשה המוס׳ למ״ד ב״ד מביאץ‪ ,‬אי‬
 ‫מלכים‬ ‫יף ח׳ ע״א‬ ‫ק רב ‪1‬‬
‫פשמיה דקרא לע״ז ס״ל לרמ״ה למיירי‬ ‫בשגגת מעשה היכא מחייבינן פל לב״ל ללא‬
‫בב״ד‪ ,‬וכן צריך להבין מש״כ דר״י לית ליה‬ ‫עשו כלום וכי טוביה חמא וזיגול מיגגל‪,‬‬
‫הדרשא מונעשתה לשגגה ומכל העם בשגגה‬ ‫וה״נ מזינן בברייתא להגמ׳ מבינה נפשעות‬
‫להוראה תלויה בב״ד ומעשה תלויה בקהל׳‬ ‫לאי איירי נשגגת מעשה כ״ל לא שייכי כלל‬
‫הא לכאורה לא צריך דרשא לזה ופשטיה‬ ‫ואין למיינם פל נשגגת מעשה גרידא‪ ,‬ולכן‬
‫דקרא מעיני העדה מיירי בב״ד ואין לומר‬ ‫לפי מה שתי׳ התוס׳ לנאמת התיוג לצינור‬
‫דבלא הדרשא היינו אומרים דעיני העדה‬ ‫ליכא כלל ראיה מהמס‪.‬‬
‫בעינן עשיה דב״ד ולא הוראה דהא כתיב‬ ‫תופי הרא״ש ל״ה ולא בעבודת כוכנים‬
‫לכל העם בשגגה ולא רק לב״ד‪.‬‬ ‫וכו׳ לת״ל צפי שיצאת כו׳ הקשה‬
‫ונראה לומר דאפילו דפשטיה דקרא‬ ‫הרמ״ה ז״ל למה לי למילף עכו״ס משאר‬
‫מיירי בהאי גוונא דב״ד הורו‬ ‫מצוות לענין העלם לבר עם שגגת מעשה‬
‫ועשו הקהל מחמתם עדיין אין מוכרח‬ ‫והא בעכו״ס גופא כתיב נעשתה לשגגה‬
‫דהחיוב משוס ההוראה ויכול להיות דהחיוב‬ ‫וכתיב ט לכל העם בשגגה וללשו מינייהו‬
‫משוס השגגת מעשה דהציבור גרידא‪ ,‬אלא‬ ‫לעיל בפ״ק לף ה׳ ע״ב למעשה תלוי בקהל‬
‫דדבר הכתוב בהווה דהאופן המצוי שישגו‬ ‫והוראה תלויה בב״ל אלמא לא מחייבי קהל‬
‫כל הציבור באומה שגגה היינו בהאי גוונא‬ ‫בלא הוראת ב״ד‪ ,‬ופית לסוגיא לעיל אליבא‬
‫דהוראח ב״ד וכל הציבור שגגו מחמח ב״ל׳‬ ‫דר״מ‪,‬ור״ש דלא מייתר להו קהלי למדרש‬
‫אכן עדיין יכול להיות דההוראה לא הוה‬ ‫מעשה י תלויה בקהל ?הוראה בב״ד אבל לר׳‬
‫מעצם חיוב הקרבן‪ ,‬וכל מה דידעינן‬ ‫יהולה ללריש ליה מקהל יתירא ליח ליה‬
‫דהוראת ב״ד הוה מחיוב הקרבן היינו‬ ‫האי לרשא נעשתה לשגגה וברייתא להכא‬
‫מהדרשא דונעשתה‪ ,‬דעיין לעיל התם רף‬ ‫ל״י לסתם הפלא ל״י‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ה׳ ע״ב ברש״י וחוס׳ הרא״ש דדרשינן‬
‫יש לעיין בלבדו להגה עיין לעיל בל״ה‬
‫מונעשתה לשגגה דע״י ב״ד הוה מחיוב‬
‫הקרבן דבעיגן דתעשה ע״י אחרים דהיינו‬ ‫לפי שיצאת ע״ז לדון בעצמה וכו׳‬
‫ב״ד‪ ,‬והחיוב קרבן הוא על הוראת ב״ד עם‬ ‫להקשה הרמ״ה אמאי צדן למילף ע״ז‬
‫מעשה הקהל‪ ,‬וכן עיין לעיל דף ה׳ ע״ג‬ ‫משאר מצוות ‪.‬דבעיק ב״ל הא בעכו״ס‬
‫בתוס׳ הרא״ש‪ ,‬דכל הדרשא מלכל העם‬ ‫גופא כתיב מעיני העדה להייגו ב״ל‪,‬‬
‫בשגגה היינו רק אחרי הדרשא דונעשתה‬ ‫עיי״ש‪ .‬וכן איתא בתום׳ הרא״ש בשם‬
‫לשגגה דהעשיה לא חלדה מ״ר ובעינן‬ ‫הרמ״ה לעיל דף ה׳ ע״א‪ ,‬ועיין באמת‬
‫תרוויהו כצריכותיה דהגמ׳ התם‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫בתות׳ הרא״ש הכא והתם לפליג על‬
‫הרמ״ה לעיני העלה לאו היינו ב״ל‪ ,‬וכן‬
‫דף ח׳ ע״א‬ ‫משמע לעת רש״י הכא והתם‪ ,‬ולכאורה‬
‫משנה אין ב״ד חייבין עד שיורו בדבר‬ ‫לעת הרמ״ה סותרים למש״כ הכא לללעת‬
‫שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכר׳‬ ‫ר״י בלא גז״ש מעיני מעיני משאר מצוות‬
‫ע״כ‪ .‬עיין ברש״י ד״ה אין ב״ד חייבין‪,‬‬ ‫היה החיוב בע״ז בשגגת מעשה לחוליה‪ ,‬הא‬
 ‫קנג‬ ‫מלכים‬ ‫רףז׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫הן הוה טעם למשנתינו וחוץ מהאי טעם‬ ‫קיק אלא על לפר שזדונו כרה ושגגמו‬
‫לכתיכ כאשם ולאי נפש אשת כתכ עוד‬ ‫חטאת ואם הורו פלנל שחיינין אשם ולאי‬
‫טעם למשנה לליכא דן שוגג כאשמות‪.‬‬ ‫פטורי) לכתיב באשם ולאי ואם נפש אחת‬
‫וכ״ל אין הס ככלל נפש אמש ועול‬
‫וה״נ מוכרח מטעם השני לכתב רש״י הפא‬ ‫לכאשמות אין כהן לין העלם דכר דחיינין‬
‫נמשנה לנאשמות אין כהן דן העלם‬ ‫אשם ולאי על המזיל כשונג‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫לכר‪ ,‬לרש״י מייד הפא לגני חיוג פר להא‬
‫האי טעמא שייך גם לגני משיח‪ ,‬ואפ״ה‬ ‫והנה מעם לש״י לכתנ לכתיב נאשם נפש‬
‫משיח תייג נאשם ולאי כמו שכתג הפא‬ ‫אחת ונ״ל אין הם נכלל נפש אשת‪,‬‬
‫כל״ה הנא‪ ,‬וכן נרש״י לעיל לף ז׳ י ע״א‬ ‫עיין לעיל לף ז׳ ע״א ל״ה ומביא‪ ,‬וכן‬
‫למשיח הוה נכלל נפש אחת‪ ,‬ע״כ לכל מה‬ ‫לקמן כמשנה לף מ׳ ע״א ל״ה וכ״ל‬
‫לרש״י כא לומר כטעם השני לאין דן‬
‫סכוורין‪ ,‬דהניא מעם זה דלא לחייג צינול‬
‫העלם לכר כאשמות היינו ללכך אין חיוב‬
‫וכ״ל אשם ודאי‪ ,‬אכן לש״י הפא איירי ללא‬
‫פר נענירה לאשם ולאי לכל חיונ פר הוה‬
‫לחייבו פר כמקום אשם דהיינו דין המשנה‬
‫כהעלם לנר וה״נ רלפך משיח פטור מפר‪,‬‬
‫משא״כ לחיוג אשם ולאי לא שייך האי‬ ‫הכא‪ ,‬לאין חייכין פר רק כלכר שחייכין על‬
‫טעמא לנאמת חיוג אשם ולאי לא הוה על‬ ‫זרוכי כרת ושגגתו חטאת‪ ,‬וה״נ משמע‬
‫העלם לנר‪ ,‬וע״ז כסג טעם הראשון לאין‬ ‫מרש״י הנ״ל מלקמן לף ט׳ וז״ל‪ ,‬ונ״ל‬
‫חיוג פר משום לכשיג נפש אחת ונ״ל לאו‬ ‫פטורץ מאשם ודאי רפטורץ לגמרי לאינן‬
‫נכלל נפש‪ ,‬וכן מוכרח מהא לכתג לג״ל‬ ‫ככלל נפש אחת‪ ,‬עכ״ל‪ .‬לשון פטורץ לגמרי‬
‫פטודן‪ ,‬לעיין לעיל לף ז׳ ע״א נמשנה‬ ‫משמע לגם מפר‪ ,‬והיינו דהטעם דכתיג‬
‫נרש״י ל״ה נתכפר‪ ,‬ללשון המשנה נ״ל ולא‬ ‫נפש אחת הוה פטור גם מפר בעבירה‬
‫צינור סתמא כר״מ לנ״ל מניאין והן‬ ‫לחייכין אשם ולאי וגם מאשם ולאי‪ ,‬וה״נ‬
‫פטודן‪ ,‬וא״כ גרור למייד לגני חיוג סר‬ ‫מלויק מהרש״י לעיל רף ז׳ עמ״א ל״ה‬
‫לחיובו נהעלם לנר‪ ,‬לאין שוס צל לחייג‬ ‫ומכיא אשם ולאי‪ ,‬לכתחילה כתנ לצינור‬
‫אשם ולאי לנ״ר משוס עשיית צינור‪ ,‬עיין‬ ‫פכוורין מאשם ולאי ללאו ככלל נפש אחת‬
‫לעיל מש״כ נתוס׳ ל״ה לת״ל לף ז׳ ע״ג‪.‬‬ ‫הן‪ ,‬ואח״כ הקשה ממשנתינו לכתיכ וכן‬
‫המשיח משמע לגם משיח פטור מאשם‬
‫ולאי‪ ,‬ומחת להא לאיתא כמשנה לאין אכן לבד רש״י תמוהים אמאי צדן להני‬
‫טעמים‪ ,‬הא איתא ‪3‬גמ׳ לרשא להן‬ ‫חייכין כ״ל היינו לפטודן לגמד לגם מפר‬
‫פטורין וע״ז אזיל דן המשנה וכן המשיח‪ ,‬לין המשנה לכל חיוב הפר בהוראת ב״ל‬
‫ועתכ רש״י התם ועול טעמא למשנה הכא הוה רק בזדונו כרת‪ ,‬וא״פ במקום אשם‬
‫יליכא לין שוגג כאשמות‪) ,‬עיין לקמן ולאי תיפוק ליה לאין סייבץ על זרונו כרת‪,‬‬
‫נ א ד כ ו ת להיינו טעם השני להכיא הפא לאשם ולאי בא בין על מזיל בין על שוגג‬
‫כמשנה לליכא דן העלם לכר‪ (.‬משמע לגס וליכא כרת במקום אשם ולאי‪ ,‬ולמאי צדך‬
‫הטעם דכתנ כתחילה דלאו ככלל נפש אחת לש״י להנך טעמים לאין חיוב פר בעבירה‬
 ‫מלכים‬ ‫רףח׳ע״א‬ ‫‪pip‬‬ ‫קמו‬

‫בזדון‪ ,‬אכן הן הורו בדבר דאיכא עליו כרת‬
‫בזדון ואשם ודאי בשגגה‪.‬‬
‫ולהכי בעי רש״י הטעמים דנפש אחת או‬
‫דליכא באשמות דין העלם דבר‪,‬‬
‫דאפילו היכא דאיכא כרת בזדונו ושפיר‬
‫איכא ע״ז דרשא דגמי דאיכא חיוב ע״ז‬
‫בהוראת ב״ד‪ ,‬אפ״ה פטורין אי החיוב‬
‫קרבן הוא אשם ודאי‪ ,‬והכי נמי מדויק‬
‫ברש״י לעיל בלשונו דכתב ואס הורו‬
‫מציגו זלונו כרת ושגגתו אשם הא אשם‬
‫בשחייבין על זדונו כרת ושגגתו אשם ולא‬
‫ולאי כא כין על מזיל וכין על שוגג וליכא‬
‫כתב בדבר שחייבין על זודנו כרת ושגגתו‬
‫אשם‪ ,‬דבאמת ליכא דבר שחייבין על זדונו‬
‫כרת ושגגתו אשם אלא הורו באופן דאיכא‬
‫במזיד כרת ובשגגה אשם‪ ,‬אכן עיין‬
‫בפיהמ״ש להר״מ דכתב דהדרשא דגמי‬
‫היינו על מצוות ה׳ דמצוות ה׳ דנאמר‬
‫בחיוב פר בהוראת ב״ד איירי בעבירות‬
‫שחייבין על זדונן כרת ושגגתן חטאת‪.‬‬
‫הוראת כ״ל להיינו מצוות שחייכין על זלונן‬
‫עוד התם‪ .‬הנה משמע מרש״י דהדין‬
‫דבעינן שעתו חטאת הוה מסברא‬
‫ולא מדרשא דהגמ׳‪ ,‬דאי הוה מדרשא לא‬
‫בעינן הטעמים דכתב רש״י דבאשס מסברא‬
‫ליכא למימר דאיכא חיוב בהוראת ב״ד‪,‬‬
‫ולכאורה נראה רס״ל דכל הדרשא דאיתא‬
‫‪3‬גמ׳ לרבי מעריות ולרבנן מע״ז היינו‬
‫דבעינן זדונו כרת‪ ,‬אכן הא דבעינן שגגתו‬
‫חטאת הוה מסברא והדרשא לא באה לומר‬
‫דבעינן שגגתו חטאת‪ ,‬ולכאורה הכי מוכרח‬
‫נמי מדרשא דרבי דיליף מעריות לציבור‬
‫ואח״כ ילפינן ליחיד מציבור‪ ,‬משמע דעיקר‬
‫הילפותא מכרת דעריות גרידא ולא משגגתן‬
‫חטאת דכל דין חטאת דאיכא בעריות נלמד‬
‫אחרי הדרשא לציבור‪ ,‬אכן בדרשא דרבנן‬
‫עיין בפיהמ״ש לס״ל דילפינן דחיוב פר‬
‫לסייבין עליה אשם ולאי‪ ,‬ולכאורה ע״ז‬
‫אתיא הללשא בגת׳‪.‬‬
‫ונראה לומר להנה עיין ברש״י להנאנו‬
‫לעיל מלף ז׳ ע״א וז״ל‪ ,‬לאין‬
‫חייפין פלל על שיולו בלבל שחיינין על‬
‫זדונו כרת ושגגתו חטאת שאם הולו‬
‫כשחייכין על זלונו כרת ושעתו אשם‬
‫פטורין לגמרי‪ ,‬ע״כ‪ .‬לפריו תמוהים להיכן‬
‫חיוב כרת על עכירה לאשם ולאי‪ ,‬אכן‬
‫נלאה לרש״י ס״ל להלין לכעינן כהוראת‬
‫כ״ל לכר שחייכין על זלונו כרת ואיתא‬
‫ע״ז ללשא כגמי‪ ,‬לא הוה לרשא כאיזה‬
‫מצוות איירי מצוות ה׳ לכתיכ ‪,‬כהוראת‬
‫כ״ל‪ ,‬היינו להלרשא לכעינן זלונו כרת לא‬
‫כא לגלות כאיזה מצוות ה׳ איכא חיוכ על‬
‫כרת‪ ,‬אלא כל הלרשא כאה לומר לכל חיוב‬
‫הוראת כ״ל היינו כהורו כלכר לאיכא כרת‬
‫בזדונו‪ ,‬ואפי׳ להחיוכ כרת לא הוה מצל‬
‫העבירה בשגגה דאיכא עליה חיוב קרבן‬
‫בשגגה אלא כל דאי עשו במזיד איכא חיוב‬
‫כרת איכא חיוב פר בשגגה‪ ,‬כגון בהורו על‬
‫בשר קודש דאין עליו דין בשר קודש ואין‬
‫בו האיסורים דנאמרו בבשר קודש ואכלו‬
‫הקהל הבשר בטומאה בשגגה מחמתם‬
‫דאיכא בשגגה אשם ודאי דהיינו קרבן‬
‫מעילה‪) ,‬בגוונא דלא הוה ידיעה בתחילה‬
‫לליכא קעו״י רק קרבן מעילה‪ (.‬ובמזיד‬
‫איכא כרס מצל איסור לטומאת מקלש‬
‫וקלשיו‪ ,‬היינו להורו בלבל לשייך בו גס‬
‫כרס בזלון וגס אשם ולאי בשגגה ואפילו‬
‫להאשס לא הוה מצל האיסור להכרת‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫דףי׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫איילי על חיוב קרבן ליחיל להיכא לאיכא אכן דברי רש״י צדטן ביאור מהיכן‬
‫ידעינן דבעי חטאת‪ ,‬דלכאורה הוה‬ ‫חיוב ביחיל על זלונו כלח ושגגתו חטאח‬
‫החס ;אמר חיוב פר‪ ,‬והררשא אחיא לומר ממ״נ אי ס״ל כהר״מ בדרשא דרבנן מע״ז‬
‫רבעינן גם שגגחן חטאח‪ ,‬וא״כ לפי״ז לא דבעיגן גמי חטאת‪ ,‬א״כ ה״ה דידעינן נמי‬
‫בעינן כלל לטעם לרש״י אמאי בשגגחן אשם מהתם דבעי חטאת קבועה דהא בע״ז הוה‬
‫חטאת קבועה ולא בעינן דרשא מיוחדת‬ ‫ליכא חיוב פר בהוראה‪.‬‬
‫לזה‪ ,‬ואי ס״ל דלא דרשינן מע״ז רק כרת‬
‫והיה אפשר לומר לבאמח כל מה לבעי א״כ מהיכן ידעינן דבעינן כלל חטאת‪,‬‬
‫לש״י להגי טעמי היינו לגס ללרשא ויותר תמוה מרש״י דמשנתינו דהביא טעם‬
‫ררבי בעינן שגגתו חטאת‪ ,‬ובאמת לרבנן אמאי ליכא חיוב במקום אשם ודאי‪ ,‬משמע‬
‫ילעינן מהללשא לילפיגן מע״ז לבעינן נמי דמצד הסברא ה״ה במקום אשם ודאי ולא‬
‫שגגתן חטאת ולא בעינן הני טעמי לאיתא רק במקום חטאת‪ ,‬והך טעם דהביא רש״י‬
‫ברש״י אמאי בשגגתן אשם ליכא פר‪ ,‬אכן דבמקום אשם ודאי ליכא חיוב שייך רק‬
‫עיין לקמן ברש״י על המשנה בע״ב ל״ה אין לאשם ודאי דכתיב באשם ודאי נפש וליכא‬
‫ב״ל חייבין על עשה ול״ת שבמקדש וז״ל‪ ,‬דין העלם דבר באשמות‪ ,‬וא״כ לכאורה כל‬
‫שאע״ס שהוא דבר שזדונו כרת ושגגתו היכא דאיכא במזיד כרת אפילו אי ליכא כלל‬
‫חטאת הואיל ואין שגגתו חטאת קבועה אלא קרבן בשגגה היה לחייב פר‪ ,‬ומהיכן נלקח‬
‫קרבן חטאת עו״י הלכך פטור לגמד דין המשנה דרק בשגגתו חטאת איכא חיוב‬
‫פר‪.‬‬ ‫כדמפרש ‪3‬גמ׳ וכו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע מרש״י‬
‫רס״ל דמהמשגה הכא ידעינן דבעי שגגתו‬
‫חטאת אך לא ידעינן חטאת קבועה וע״ז ונראה לומר בדעת רש״י דס״ל דהיכא‬
‫דליכא כלל קרבן בשגגה אין‬ ‫אתיא הדרשא דהגמ׳ התם דאין ציבור חייבין‬
‫אלא במקום חטאת קבועה‪ ,‬ולכאורה אי סברא כלל לחייב בהוראת ב״ד מטון דלא‬
‫כהר״מ ומדרשא דרבנן מע״ז ה״ה דידעינן מציגו כלל בהך עבירה דאיכא חיוב קרבן‬
‫מהתם נמי חטאת קבועה‪ ,‬עיין בלשונו בשגגה‪ ,‬ומסברא לא אייד ע״ז חיוב קרבן‬
‫בפיהמ״ש‪ ,‬ובאמת עיין בפיהמ״ש במשנה דהוראת ב״ד דעשו מחמתם הקהל־בשגגה‪,‬‬
‫לקמן דפליג על רש״י‪ ,‬וס״ל דכל הדרשא דאין דין כלל קרבן בשגגה בהאי עבירה‪,‬‬
‫דגמי היינו דליכא אשם תלוי בעו״י‪ ,‬והא וכל מה דשייך חיוב בהוראת ב״ד היינו‬
‫לאין ב״ד חייבין כתב הר״מ התם דידיעינן היכא דאיכא חיוב קרבן בשגגה ובזה נאמר‬
‫מהמשנה הכא‪ ,‬והיינו כמ״ש דלר״מ הדרשא דאי הורו ב״ד איכא חיוב פר‪ ,‬וזה מש״כ‬
‫דרבנן היא גס דבעינן חטאת קבועה‪ ,‬אכן רש״י דבאשם ודאי ליכא חיוב לב״ד‪ ,‬היינו‬
‫ברש״י משמע דכל דין דמשנתינו היינו דכל דין המשנה דבעינן שגגתו חטאת באה‬
‫דבעינן חטאת גרידא‪ ,‬והמשנה לקמן באה לאפוקי מאשם ודאי דלא מצינו קרבן‬
‫לומר דלא בכל חטאת אלא רק בחטאת בשגגה אלא או חטאת או אשם ודאי‪,‬‬
‫והמשגה באה לומר דכל החיוב רק בחטאת‬ ‫קבועה וע״ז איתא דרשא דהגמ׳ החס‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫יף ח׳ ע״א‬
‫וידעינן מרכחיב בקעו״י נפש אחת‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ועול יש לעיין בהך מעמא לכתב רש״י‬
‫לבאשמות כתיב נפש‪ ,‬להא לכתיב נפש‬
‫באשם ולאי היינו באשם מעילות ואשם‬
‫גדלות עיין בלש״י לעיל לף ז׳ ע״א ל״ה‬
‫ומביא אשם ולאי‪ ,‬א״כ עליין יקשה אמאי‬
‫אין חייבין במקום אשם לשפחה חרופה ללא‬
‫כתיב התם נפש אחת‪ ,‬ועול מימה לגם‬
‫בחטאת יחיל כתיב נפש אחת ואמאי לא‬
‫הוה מיעומ לאין ב״ל חייבין במקום חמאת‬
‫קבועה מלכתיב נפש כמו המיעומ לנפש‬
‫אחת לכתוב באשם ולאי‪.‬‬
‫והמשנה הכא באה לאפוקי ררק בחיוב‬
‫והנה באמת לעצם המיעומ מנפש אחת‬
‫לכתיב באשם למעט ב״ל‪ ,‬לכתב‬
‫רש״י ללכך אין חיוב פר במקום אשם‬
‫תמוה הוא‪ ,‬ללכאורה כל המיעוט מנפש‬
‫אחת היינו על קרבן אשם ולאי לנאמר‬
‫ליחיל ולא לציבור‪ ,‬אכן איך ממעטינן מנפש‬
‫אחת לכתיב נאשם ולאי לקרבן פר לנאמר‬
‫על הוראה‪ ,‬ומה איכא ראיה מלכתיב נפש‬
‫אחת באשם ולאי ללא יתחייבו ציבור וב״ל‬
‫בעבילה לחייבין עליה אשם ולאי‪ ,‬ומאי‬
‫מיגרע הא לכל חיוב אשם ולאי נאמר לימיל‬
‫ולא לציבור לחיוב פר בההעלם לבר לציבור‪,‬‬
‫)ועיין לקמן מה לביארנו בזה בלעת הר״ח‬
‫התם( ולכאורה צ״ל להמיעוט• מנפש לא‬
‫הוה מעצם הקרבן אלא לכל הסרשה לאיכא‬
‫בכלל חיוב בהנך עבילוס לאשם ולאי מיילי‬
‫לק ביחיל ולא בב״ל מלכתיב נפש אחת‬
‫בחיוב אשם ולאי וב״ל לאו בכלל נפש אמת‬
‫הן‪ ,‬והוה מיעוט מהנך עבירות להחיוב‬
‫ליחיל הוא אשם לעל הנך עבירות לא נאמר‬
‫החיוב לב״ל‪ ,‬אך לכאורה ליכא למימר הט‬
‫לא״כ ה״ה לגס נפש לכתיב בחטאת‬
‫קרבן‬ ‫קפח‬
‫ולא באשם ולאי‪ ,‬ונראה לרש״י סליג על‬
‫הר״מ וס״ל לבין ללרשא לרבי ובין לללשא‬
‫לרבנן כל הלרשא באה לומר לבעינן זרונו‬
‫כרת‪ ,‬כמו למשמע מרש״י לקמן ללין‬
‫המשנה הכא היינו לבעינן שגנתן חמאת‬
‫ולאו לווקא חמאת קבועה‪ ,‬והכי מעמי‬
‫לכמב לש״י לבאשס ולאי ליכא חיוב‬
‫בהוראת ב״ל הוה בין לרבי בין לרבנן‪,‬‬
‫והיינו לין המשנה לקמן לאפילו בעו״י‬
‫לאיכא חמאת בשגגה ושפיל שייך חיוב‬
‫לב״ל להא איכא כרת בזלון במומקו״ק‬
‫אפ״ה ליכא חיוב פר מלרשא לאיכא התם‪,‬‬
‫חמאת איכא חיוב פר ולא באשם ולאי‪,‬‬
‫והמשנה לקמן באה לאפוקי ללא בכל חמאת‬
‫אלא בחמאת קבועה‪.‬‬
‫עוד בענין הנ״ל‪ .‬עיין לעיל ברש״י‬
‫להוכחנו למעמא לנפש אחת הוה‬
‫לרשא גס ללא לחייבו פר וגס ללא לחייבו‬
‫אשם ולאי‪ ,‬והנה עיין לקמן בע״ב על‬
‫המשנה לאין חייבין על עשה ול״ת‬
‫שבמקלש להגמ׳ מקשה מנה״מ‪ ,‬ועיין‬
‫ברש״י" להשאלה מנה״מ על ציבור למהיכן‬
‫ילעינן לאין חייבין במקום עו״י ואיתא ע״ז‬
‫לרשא ‪3‬גמ׳ התם‪ ,‬ולכאורה לרברי רש״י‬
‫לגסש אחת לכתיב באשם ולאי ממעמ גס‬
‫פר וגס אשם ולאי‪ ,‬א״כ ה״נ בקעו״י כתיב‬
‫נפש אחת ולכאורה ה״נ לירעינן מזה גם‬
‫לליכא קעו״י וגם לליכא פר במקום עו״י‬
‫בין לב״ל בין לציבור כמו באשם ולאי‪,‬‬
‫ואמאי בעיא הגמ׳ לרשא לאין חיוב לב״ל‬
‫במקום עו״י‪ ,‬ועיין באמת החס בר״ח לס״ל‬
‫לכל מה לבעיא הגמ לרשא היינו לאשם‬
‫תלוי‪ ,‬אכן לחיוב ציבור לא בעינן לרשא‬
‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫דףי׳ע״א‬ ‫קרבן‬
‫קבועה הוה מיעוט לב״ד ולציבור וככל אשם הוה החיוב קרבן רב״ר‪ ,‬ורק בעבירה‬
‫קלבנות ליחיל כתיב נפש‪ ,‬וא״כ לא מציגו רהחיוב קרבן הוא חטאת שפיר איכא‬
‫למימר להן חיוב הקרבן נאמר לב״ל או‬ ‫שום עבירה שיהיה חיוב פר לב״ל‪.‬‬
‫לציבור בהוראה‪ ,‬לקרבן חטאת שפיר נאמר‬
‫ונראה לומר לבאמת המיעוט מנפש לא גם לב״ר או לציבור רהא האי חיוב גופא‬
‫בהוראה הוה חיוב פר חטאת‪.‬‬ ‫הוה על העבירה לפרשת קרבן‬
‫אשם‪ ,‬אלא על עצם שם קרבן אשם‪ ,‬והיינו‬
‫לשם קרבן אשם נאמר רק ליחיל ולא לב״ל‪ ,‬ולהכי שיין נמי הן סברא אע״פ ללא‬
‫נאמר בכל אשמות נפש אחת‪ ,‬אכן‬ ‫ואפ״ה הוה מיעוט לקרבן פר לב״ל לנאמל‬
‫בהוראה‪ ,‬ונראה להביאור בזה הוא מכיון רלא מציגו כלל חיוב אשם לצינור‪,‬‬
‫מהסברא להוכחנו ברש״י להיכא לליכא כלל וכאשם מעילות וגזילות כתינ נפש אחת הוה‬
‫קרבן בשגגה מסברא לא נאמר התם החיוב ראיה לכלל שם אשם‪ ,‬דנאמר רק ליחיד ולא‬
‫קרבן פר בהוראת ב״ל‪ ,‬והיינו למשמע נאמר לצינור‪ ,‬משא״כ נחטאת לשפיר מציגו‬
‫מהך סברא ללש״י ס״ל להחיוב קרבן לב״ל שם חטאת נצינור דהיינו הדין נהוראה‬
‫בהוראה לא הוה חיוב קרבן חלש אלא שיין דאיכא חיוג פר דהיינו חטאת‪ ,‬ושפיר שיין‬
‫לחיוב קרבן ליחיר והוה אותו חיוב קרבן‪ ,‬לומר דהחיונ נהוראת נ״ד נאמר נענירה‬
‫אלא רהחיוב ליחד הוה בשגגת מעשה דהחיוב קרבן הוא חטאת‪ ,‬והאי חיוב קרנן‬
‫גלילא ולב״ל החיוב הוא בהעלם לבר עם חטאת מאמר ליחד הוה חיוב הקרבן‬
‫שגגת מעשה לציבור‪ ,‬אכן לעצם החיוב דנאמר לב״ד בהוראה‪ ,‬ולכן אפי׳ דגם‬
‫קרבן הוה אותו חיוב קרבן‪ ,‬ולכן היכא בחטאת כתוב נפש אחת לא הוה מיעוט‬
‫רליכא כלל חיוב קרבן ה״ה רלא נאמר התם לחיוב פר מ״ר בהוראה בעבירה דהחיוב‬
‫חיוב הפר בהוראה רלא נתחרש בהוראה הוא חטאת‪ ,‬ורק באשם דליכא כלל חיוג‬
‫חיוב קרבן רלא נאמר בשום מקום‪ ,‬והיינו אשם רק ליחד‪ ,‬ושפיר מונן אמאי צריך‬
‫נמי הסברא לגבי אשם לה״נ ליכא למימר דרשא נקעו״י ולא נלמד מנפש דכחיב‬
‫רהן חיוב הקרבן ראשם הוא החיוב קרבן נעו״י‪ ,‬דקעו״י חטאת היא ושפיר שיין‬
‫רנאמר לב״ר בהוראה‪ ,‬רבקרבן אשם כתיב לומר דהן חיוב הקרנן נאמר לנ״ד או‬
‫נפש רשם קרבן אשם נאמר רק ליחיר ולא לציבור בהוראה ולכן בעיא הגמ׳ דרשא דלא‬
‫לב״ר וב״ר ממועטים לגמרי מקרבן אשם לחייבו ציבור בהוראה במקום עו״י ולא‬
‫ידעינן מדכתיב נפש בקעו״י‪.‬‬ ‫ולא שייכי כלל בשם קרבן אשם וליכא לומר‬
‫רהן חיוב הקרבן לנאמר לב״ר בהוראה‪ ,‬עוד התם‪ .‬בטעם השני דאיתא ברש״י דאין‬
‫באשמות דין העלם דבר דחייבין אשם‬ ‫ולכן בעבילה להחיוב הוא אשם לא בהן‬
‫עבירה נאמר חיוב הפר לב״ל‪ ,‬והיינו מש״כ ודאי על המזיד כשוגג‪ ,‬לכאורה יש לעיין‬
‫רש״י לכתיב באשם ולאי נפש אחת וכל שם בזה מה איכפת לן דגם במזד איכא קרבן‬
‫קרבן אשם נאמר רק ליסיריס וב״ר לאו הא מיהא דבשוגג שיין העלם דבר‪ ,‬וכמו‬
‫בכלל נפש אחח וא״א לומר רהן חיוב קרבן לגבי חטאת דגם במזיד איכא כרת אפ״ה‬
 ‫מלכים‬ ‫דףו׳ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫קמב‬
‫נשוגג לאיכא קרנן שיין הלין להעלם לנר העשיה גרילא ולא על העשיה בשגגה‪ ,‬וזה‬
‫לגני הוראה‪ ,‬ה״ה נמי הכא לגני אשם ולאי מש״כ לאין לין שוגג לעל זלון הוא מביא‬
‫ומאי נפק״מ אי נמזיל איכא כרת או קרנן‪ ,‬אשם היינו לגם החיוב בשוגג לא הוה משום‬
‫אכן נראה להחילוק פשוט לנחמאת להחיונ השוגג להא גם בזרון מביא הקרבן וליכא‬
‫קרנן הוא רק נשגגה א״כ החיוג קרנן לא כלל לין שוגג באשם‪ ,‬וכל החיוב הוא משום‬
‫הוה על עשית הענירה גרילא אלא על עשית העבירה גרילא כמו החיוב במזיל‪,‬‬
‫עשיה נשגגה ועל שגגה שייך הלין להעלם וא״כ ליכא לחייב בהנך עבירות סר לב״ל‬
‫לכר‪ ,‬משא״כ נאשם להחיונ קרנן הוא גם להחיוב על הוראת ב״ל הוה על העלם לבר‬
‫וזה שייך רק נלין שוגג‪.‬‬ ‫על מזיל א״כ מוכרח מזה לגם נשגגה‬
‫החיוג לא משום העשית הענירה נשגגה‬
‫אלא משום עשית ענירה גרילא אלא לאין אכן עליין צריך להבין מאשם מעילות‪,‬‬
‫לבאשס מעילות כל החיוב הוא רק‬ ‫נפק״מ נעשיה ואפילו נעשה נשגגה חייג‬
‫אשם‪ ,‬א״כ חיונ אשם ולאי לא שייך כלל בשוגג‪ ,‬וא״כ במעילות איתא לין שוגג‬
‫לשגגה אלא לעשית עכירה גרילא וכעשיה ושסיר שייך בה העלם לבר‪ ,‬ואמאי ללא‬
‫גרילא לא שייך כלל לין להעלם לכר‪ ,‬ואין יתחייבו ב״ל בהוראה במקום אשם מעילום‪,‬‬
‫וצ״ע‪.‬‬ ‫שייך לחייכ כ״ל כהוראה להיינו העלם לכר‬
‫כעכירה להחיוכ עליה אשם ולאי ללא שייך‬
‫דף ח׳ ע״ב‬
‫כלל כהך עכירה לין להעלם לכר להחיוכ‬
‫משנה‪ .‬אבל חייבין על עשה ול״ת שבנלה‬ ‫הוא על העשית עכירה גרילא‪.‬‬
‫איזו היא מצוות שבנלה פרוש מן‬
‫הנלה ומצוות ל״ת אל תבא אל הנלה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫והנה עיין כרש״ש לעיל כרש״י לף ז׳‬
‫עיין רש״י ל״ה פרוש מן הנלה‪ ,‬כלומר‬
‫ע״א ל״ה ומכיא אשם ולאי‪,‬‬
‫בסמוך לווסתה כלי שלא תהא רואה בשעת‬
‫להקשה על לשון רש״י לכאשמות אין כהן‬
‫תשמיש לכתיב והזרתם את בני ישראל וכר‪,‬‬
‫לין שוגג לעל זלון הוא מכיא אשם‪ ,‬והקשה‬
‫ע״כ‪.‬‬
‫לאלרכה כמעילה מצינו לכל החיוב הוא רק‬
‫כשוגג וכן שאר הלכרים החיוכ גס על שוגג עיין במוס׳ הרא״ש הכא ובכל הראשונים‬
‫בשבועות לף י״ז ע״ב׳ להקשו על‬ ‫ולא מצינו באשמות לאין חיוב על שוגג אלא‬
‫לגם כמזיל איכא אשם‪ ,‬ולכאורה כל מה רש״י מהגמ׳ בשבועות התם‪ ,‬לאיתא התם‬
‫להקשה משום להכין לרש״י כא לומר לכל במשנה בתחילת הסרק ואיזו היא מצוות‬
‫החיוכ רק כזלון‪ ,‬אכן י לדברינו מה לכתכ עשה שבנלה שחייבין עליה היה משמש עם‬
‫רש״י לכאשמות אין כהן לין שוגג לעל זלון הנוהורה ואמרה לו נטמאסי וסירש מש‬
‫הוא מכיא אשם‪ ,‬לא כא רש״י לומר לאין חייב מפני שיציאתו לו הנאה כביאתו‪ ,‬ואיתא‬
‫חיוב אשם כשוגג אלא כמו שכתנ רש״י ‪3‬גמ׳ המס לאזיל על המשנה לילן בהוריות‪,‬‬
‫הכא לאין לין העלם לבר משוס לגס על הרי להליא בגמי לעשה שבנלה למשנתינו‬
‫זלון חייבים‪ ,‬וא״כ כל החיוב קרבן הוה על איירי על פרישה‪ ,‬לא כמו שפי׳ רש״י‬
 ‫קנג‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫ז׳‬ ‫רף‬ ‫קרבן‬
‫לאיירי על סמוך לווסתה והכניסה‪ ,‬ועול משום לאיכא נמי ל״ת‪ ,‬והיינו בפרישת אבר‬
‫הקשו המס הראשונים על רש״י מלידה חי כלאיתא בגמ׳ לף י״ח ע״ב לאיכא עשה‬
‫אליליה‪ ,‬לאימא המס כרש ״י לף י״ס ע״א לותהי נלתה עליו ואיכא נמי ל״ת ללא‬
‫ל״ה ואם אימא‪ ,‬לככניסה אייד מצוות ל״ת תקרב נמי לא תפלוש הוא‪ ,‬עיי״ש‪ .‬היינו‬
‫היא ואין כאן עשה‪ ,‬ע״כ‪ .‬הד לכתכ רש״י לס״ל להלימול בתו״כ מייד על פרישה‬
‫להדא לככניסה ליכא עשה לא כמ״ש הכא‪ .‬באבר חי לאיכא עשה ול״ס‪ ,‬ולכך צריך‬
‫ועוד יש לעיין כרש״י לאימא כרש״י המם לימוד אפילו להוה מצוות עשה אס״ה איכא‬
‫ריבוי למייבין משום לאיכא נמי ל״ת‪.‬‬ ‫לף י״ס ע״א ל״ה וכת״ס לזו וז״ל‪,‬‬
‫שאין כרת וחיוב תמאס על סמוך לווסתה אכן עיין התם בראב״ל על התו״כ וז״ל‪,‬‬
‫מ״ע שמלה‪ ,‬סירוש לכתיב והזרתס‬ ‫על שתטמא וככעילת הטמאה שוגג הוא‪,‬‬
‫ע״כ‪ ,‬הד לאיתא להדא כרש״י לעל לין את בני ישראל והיא מצוות עשה אחר‬
‫סמוך לווסתה גרילא אין חיוב כרת וחטאת‪ ,‬שריבה חייב מפני שיש בה ל״ת פי׳ מפני‬
‫וא״כ תמוה רש״י הכא לאיכא חיוכ לכ״ל שזה עצמו משורש ל״ת הוא בא‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הד‬
‫על עשה לסמוך לווסתה הא ליכא על סמוך לפליג על הנך ראשונים למייד התו״כ על‬
‫לווסתה כרת וחטאת‪ ,‬וכל חיוב כ״ל נאמל מ״ע לסדשח אבר חי‪ ,‬וכמב למייד על‬
‫רק היכא לאיכא כרת וחטאת‪ ,‬עיין במשנה מ״ע להוהזרמס‪ ,‬ועול פליג עלייהו למפני‬
‫שיש בה ל״ת לאו פירושו ליש גס ל״ת אלא‬ ‫לעיל‪.‬‬
‫ועיין באמת בכל הראשונים התם לסירשו לבאמח איכא רק מצוות עשה אלא למשרש‬
‫למצוות עשה שבנלה היינו סדשה‪ ,‬ל״ת הוא בא‪ ,‬אכן יש לעיין היכא מייד‬
‫וכלילסינן התם לף י״ת ע״ב לאיכא עשה הראנ״ל לאיכא עשה לחוליה וחייג קרנן‪,‬‬
‫בסדשת אבר חי לכתיב ומהי נלמה עליו ללכאורה על סמוך לווסתה גרילא ליכא‬
‫למימר לאיכא חיוג קרנן לעל מ״ע לסמוך‬ ‫אפילו בשעת נלמה מהא עליו‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫לווסתה גדלא ליכא כרת‪ ,‬וכמ״ש רש״י‬
‫והנה איתא בתו״כ דקרא פרשה ל׳ לגבי‬
‫נלף י״ח לליכא חיוג כרת וקרנן על סמוך‬
‫חיוב קרבן וז״ל‪ ,‬או יכול שאני‬
‫מוציא את מצות עשה שבנלה מ״ל מכל לווסתה על שתטמא‪ ,‬והד איתא נמי‬
‫מצוות ה׳ ריבה מה לאית להוציא את כל ברמב״ן המס נלף י״ח לליכא חיוג כרס על‬
‫המצוות ולהביא מ״ע שבנרה אחר שדבה סמוך לווסתה‪ ,‬וא״כ לא שייך חיוב קרבן‬
‫הכתוב ומיעט מ״מ אני מוציא את כל בזה לחיוב קרבן הוה רק על איסור שיש בו‬
‫כרת‪.‬‬ ‫המצוות שאין בהן ל״ת ומביא אני מ״ע‬
‫שמלה שיש גה ל״מ‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והכי אימא נמי והנה איתא בפיהמ״ש הכא וז״ל‪ ,‬ועשה‬
‫שבנלה כשנטמא בעול שהוא בא‬ ‫כתוספתא הכא‪ .‬ועיין נראשוניס בשבועות‬
‫עליה שנצוה אותו שיתפרש ממנה כמו‬ ‫כתו״כ‬ ‫התם לכיארו להא לכעינן לימור‬
‫לעשה שכנלה היינו משוס להוה מצוות שציוונו לאחר שיצא מן המקלש וזו היא‬
‫עשה‪ ,‬והלימוד הוא לאפ״ה חייכין כקרכן מצות עשה כשנאמר לו פרוש ממנה אבל‬
 ‫מלכים‬ ‫רףח׳ע״ב‬
‫הטהורה ואמרה לו נטמאתי‪ ,‬ע״כ‪ .‬אכן‬
‫צריך להבין מהיכן נלמד דין זה דחייב‬
‫לצאת‪ ,‬דלכאורה כל העשה ול״ת דאיכא‬
‫בפרישת אבר חי דאיתא התם בשבועות י״ח‬
‫ע״ב הוה על עצם היציאה באבר חי דהיינו‬
‫העשה דותהי נדתתה עלי דתהא עליו ולא‬
‫יצא באבר חי‪ ,‬וכן הל״ת דלא תקרב היינו‬
‫לא מפרוש היינו לא מפרוש באבר חי‪,‬‬
‫והיינו דכל האיסור הוא יציאה באבר חי‬
‫דיציאה הנאה לו כביאתו‪ ,‬אכן חיוב יציאה‬
‫גרידא לא מצינו החם ומה המקור לר״מ‬
‫ולרש״י דאיכא חיוב יציאה גרידא כשהוא‬
‫בה‪.‬‬
‫עשה ול״ת שבה בשגגה וכו׳ ואמנם‬
‫והנה איתא במאירי הכא ודל‪ ,‬אבל חייבין‬
‫ב״ד פר על עשה ועל ל״ת שבנדה‬
‫מפני שזדונה כרת ושגגתה חטאת וכן‬
‫היחידין מביאין בה אשם תלוי וה״ה לחלב‬
‫ודם ושאר דברים שזדונס כרח ושגגמס‬
‫חטאח קבועה אלא שחפס בה ענין נדה‬
‫מפני שהיא דומה במקצת ענינים לנכנס‬
‫למקדש בטומאה ונזכר שם שהוא טמא אס‬
‫בא ויצא לו בארוכה חייב בקצרה פטור ואף‬
‫נדה היה משמש עם הטהורה ונטמאת צריך‬
‫להשגיח בפרישתו וכמו שאמרו נועץ על‬
‫ציפרניו בקרקע עד שתשש‪ .‬כוחו כמו‬
‫שיתבאר במקומו ואיזו היא מצוות עשה‬
‫פרוש מן הנדה והוא שנאמר והזרתס את‬
‫בני ישראל לאזהרת פרישה סמוך לווסתה‬
‫שלא תהא רואה והוא משמש ומצות ל״ת‬
‫ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי דכתב דאיירי המשנה כמו דאיתא בגמ׳‬
‫בשבועות דמיירי לענין פרישה באבר מי‬
‫ואפ״ה הביא דמצוומ עשה היינו והזרתם‬
‫את בני ישראל רסמוך לווסתה כדעח רש״י‪.‬‬
‫‪pip‬‬ ‫קעב‬
‫יתחייב גזה מה שאומר לך וזה ט אס כברל‬
‫ממנה כשפרסה נדה מיד והוא טקשיו הוא‬
‫חייג כרת אם היה מזיד או חמאת אס היה‬
‫שוגג לפי שהנאה לו כיציאתו כניאתו וכאילו‬
‫נא על הנדה אגל ראוי לו שיעמוד וכו׳‬
‫וכשיסיר הקושי אז ראוי לפרוש ממנה ואז‬
‫נאמר לו פרוש ומנואר הוא שעשה זה‬
‫שנמקדש ועשה שכנדה אינו מצוות עשה‬
‫גרידא אבל הוא מצוה מדרך הקכלה כמו‬
‫שנצוה עליו למי שיש עליו בגד שעטנז‬
‫פשוט זה הבגד שזה הציווי שיבתו מצוה‬
‫ל״ת ואין ספק שהנדה בכרת ושגגתה‬
‫בחטאת קבועה ולפיכך תייבין כשהורו על‬
‫הוראתם בעשה שבה כגון שיאמרו ראוי לו‬
‫לפרוש קודם שתנוח תאוותו וימרו זה וכו׳‬
‫ע״כ‪.‬‬
‫משמע בר״מ דאיכא חיוב לצאת גס אחרי‬
‫שמת האבר‪ ,‬וכן משמע דאיכא‬
‫חיוב לצאת מיד גם כשהאבר חי‪ ,‬אלא‬
‫דאיכא דין בזה איך יצא דהיינו שימתין עד‬
‫שימות האבר‪ ,‬כמו דמצינו במקדש דיצא‬
‫בקצרה‪ ,‬הרי דמשמע בר״מ דהאישור‬
‫כשהוא בה לא הוה רק אישור יציאה באבר‬
‫חי כמו דאיתא בשבועות דיציאחו הנאה לו‬
‫כביאתו והוה כמו ביאה‪ ,‬אלא דאיכא דין‬
‫יציאה ומחויב לצאת אפילו אחרי שמת האבר‬
‫דלא הוה יציאה באבר חי אלא דאיכא תנאי‬
‫בדין חיוב היציאה והיינו דימתין עד שימות‬
‫האבר דבאבר חי הוה כביאה‪ ,‬וכן איתא‬
‫ברש״י התם בשבועות רף י״ז ע״ב ד״ה‬
‫שבנדה‪ ,‬להט נקט נדה משום דמשכחת לה‬
‫עשה דומיא דנטמא בעזרה באונם שהוא‬
‫מוזהר לצאת כגון שהיה משמש עם‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫י׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫ותמוה הוא‪ ,‬למה שייך מצוות פרישה סמוך איכא גם עשה וגס ל״ת שישהא על שימות‬
‫האבר ולא יצא באבר חי והוא בעצמו הביא‬ ‫לווסתה לאיתור פלישה כאבל חי‪.‬‬
‫לעיל הך לאו‪.‬‬
‫ועיין עול במאירי בשבועות התם דמבואר‬
‫יותר ענץ זה וז״ל‪ ,‬וכן מה שאמלו ונראה בביאול הענין להנה איתא בתוס׳‬
‫בשבועות לף י״ז ע״ב ל״ה אבל‪,‬‬ ‫‪ .‬כאן ואיזו מצוות עשה שמלה שחייבין עליה‬
‫תוזל גס כן למה שאמלו שם אבל מייבין ואע״ג דאמר בפרק בתלא למכות לבעינן‬
‫על עשה ול״ת שבנלה ר״ל הפדשה ממנה דומיא דע״ז דאמר רחמנא לא חעביד ואי‬
‫הרמוז מפסוק והזרתס את ננ״י לאזהרת עביר מחייב יצא פסח ומילה עשה דגדה לא‬
‫פרישה סמוך לווסתה שלא יבא לילי קלקול תעביד הוא דלא תפרוש בהנאה מרובה‪,‬‬
‫שמא סראה בעולו משמש ואם חס ושלום עכ״ל‪ .‬היינו לס״ל לתוס׳ דגם האיסור‬
‫אירע לו כן שישיהא על שימוח וזה מצוות פרישה באבר חי הוה ככל ל״ס להוה‬
‫עשה מאמרו ותהי נרתה עליו אפי׳ בשעת בשוא״ח לביציאה בהנאה מרובה מקד קום‬
‫גלתה יהא עליה על שימות האבר והלא עשה‪ .‬ונראה להמאיד פליג על חוס׳ וס״ל‬
‫תעשה מואל אשה בנלת טומאתה לא דהכא ביציאה באבר חי לא מקד שוא״ת‬
‫תקרב‪ ,‬ע״כ‪ .‬והנה הכא משמע מרבריו אלא הוה קום ועשה‪ ,‬והיינו מש״כ דתפס‬
‫לגם היכא לאירע לו כן שראתה שישהא נדה לדמיון לטומאת מקדש דבשניהם יש צד‬
‫ער שימות האבר הוא ממצוות פרישה שאין בהן לאו ויש בהן עשה של פרישה‪,‬‬
‫הנאמר בוהזרתס את בנ״י‪ ,‬אך צריך להבין דבאמת לא מייד המאיד כלל בשם מצוות‬
‫אמאי צריך לעשה רוהזרתם הא הוא עצמו עשה ול״ת‪ ,‬לולאי נגלה במשמש עם‬
‫מביא להעשה היא ותהי נלתה עליו להיינו הטהורה וראתה איכא עשה ול״ח כדאיתא‬
‫הגמי לקמן התם בשבועות‪ ,‬ועיין עול בגמ׳ דף י״ח ע״ב‪ ,‬אלא דמייד בדמיון‬
‫בהמשך דבריו התם וז״ל‪ ,‬אלא שתפס בה לטומאת מקדש דאיכא קום ועשה וכמו‬
‫ענין נדה לדמיון שבינה לבין טומאת מקדש דכתב עשה של פרישה‪ ,‬והיינו דס״ל מכיון‬
‫שיש בהן צל שאין שם לאו ויש שס עשה להאבר חי לא מקד עשיה כשיצא בהכי‬
‫של פרישה והוא במקדש נכנס בטהרה ופליג על התוס׳ למקד עשיה לפורש‬
‫ונטמא לשם ובנדה שהיה משמש עם בהנאה מרובה‪ ,‬וכל האיסור היינו כמ״ש‬
‫הטהורה וראתה בעודו משמש ופרש עליה בדעת הר״מ דאיכא חיוב יציאה והיינו‬
‫שאס פרש מיד חייב כרת במזיד וקרבן העשה דמחיוב לצאת והחיוב הוא בקום‬
‫בשוגג וכו׳ למדת ששניהם צריכים השגחה עשה ולא בשוא״ת כבכל הלאוין דאיכא חיוב‬
‫ביציאתם זה לצאת בבהלה וזה להמתין ושלא בהו קרבן‪ ,‬וכל הדין דלא יצא באבר חי‬
‫להוציא בפתע וכו‪ /‬ע״כ‪ .‬דבריו תמוהים דאיכא על זה עשה ול״ת בדף י״ח‪ ,‬היינו‬
‫במ״ש שיש בהן צד שאין שם לאו ויש שם דן בדין היציאה באיזה אופן יצא ממנה‬
‫עשה‪ ,‬דהא איתא בגמ׳ לקמן י״ח ע״ב כשנטמאח‪ ,‬והוא דלא יצא באבר חי אלא‬
‫לעל חיוב פדשה במשמש עם הטהורה ימתין וינעון ציפורניו בקרקע ער שימות‬
 ‫מלכים‬ ‫יףח׳ע״ב‬
‫במצוות לשוא״ת אפ״ה הד מרבינן עשה‬
‫לקום ועשה לנלה למשרש ל״ת הוא בא‬
‫להיינו כמ״ש בלעת הר״מ‪ ,‬ובאמת למייד‬
‫הראב״ל בפרישת אבר חי‪ ,‬ושפיר מובן‬
‫אמאי איכא חיוב קרבן אפילו לעל עשה‬
‫רהוזרחם גדרא ליכא כרת‪ ,‬אכן בפרישת‬
‫אבר חי שסיר איכא כרס אי לא קייס החיוב‬
‫פדשה באבר חי להנאתו לו יציאתו כביאתו‪.‬‬
‫לוהזרתם את כנ״י לאיכא מצוות‬
‫ולפי״ז אפשר לומר להיינו גם לעת רש״י‪,‬‬
‫לעיין בלש״י להבאנו לעיל מלף‬
‫י״ז ע״ב לגם כתב כמו המאירי ללהד נקט‬
‫נלה משום למשכחת לה עשה לומיא‬
‫לנטמא בעזרה באונס שהוא מוזהר לצאת‬
‫כגון שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו‬
‫נטמאתי‪ ,‬וכן איתא ברש״י במשנה שם‬
‫עיי״ש‪ .‬וא״כ יכול להיות רזה מה שהביא‬
‫רש״י במשנה הכא לעשה שבנלה היינו‬
‫בסמוך לווסתה ומהוזרסס‪ ,‬להיינו העשה‬
‫לקום ועשה מלמל מזה לסייב לסרוש היכא‬
‫לאמרה לו נטמאתי‪ ,‬והיינו לחלוק המשנה‬
‫הכא מהמשנה התם בשבועות‪ ,‬לבמשנה‬
‫הכא כתוב מה העשה שבנלה לאיכא ע״ז‬
‫חיוב לב״ל‪ ,‬וע״ז הביא רש״י עצם העשה‬
‫להעשה היינו העשה לוהזרתם לנאמר‬
‫בסמון לווסתה‪ ,‬ובשבועות ‪.‬המשנה מפלשת‬
‫היד למי האי מצוות עשה שמלה להיינו‬
‫במשמש עס הטהורה וכר‪ ,‬כמו שסירש‬
‫לש״י התם לכל תשוש המשנה היינו לומיא‬
‫לטומאת מקלש להחיוב לצאת אחד לנכנס‬
‫בהיתר‪ .‬וה״ג ללא קשה בלש״י מדליה‬
‫אדדה‪ ,‬למה שכתב בלף י״ח מכניסה‬
‫ליכא עשה‪ ,‬היינו החיוב לקום ועשה להיינו‬
‫היחול לאיכא בנלה וזה ליכא בכניסה רק‬
‫בפרישה‪.‬‬
‫קרבן‬ ‫קעד‬
‫ואח״כ יצא‪ ,‬וכמו למשמע כמאירי לגם‬
‫כטומאת מקלש וגס כנלה איכא לין יציאה‬
‫וצדן השגחה כיציאתם זה לצאת ככהלה וזה‬
‫להמתין‪ ,‬אכן לעצם החיוג יציאה לא נלמל‬
‫כלל מהאי עשה ול״ת להגמ׳ כשכועות לף‬
‫י״ח‪.‬‬
‫ונראה לעצם הלין יציאה נלמל מהעשה‬
‫פדשה סמון לווסתה‪ ,‬למהתם נלמל לאיכא‬
‫חיוב פרישה מאיסור נלה‪ ,‬וא״כ ה״ה נמי‬
‫לאיכא חיוב יציאה ופרישה כשראתה כעולו‬
‫כא עליה לחייכ לפרוש ממנה שלא יכא לשי‬
‫איסור נרה‪ ,‬והיינו גם מקור הר״מ לחיוב‬
‫יציאה‪ ,‬וזה מש״כ הר״מ להאי עשה לא‬
‫הוה עשה גדלא אלא סבתו ל״ת‪ ,‬להיינו‬
‫אפילו לכל חיוב קרבן וחיוב ב״ל היינו רק‬
‫באיסור לאו להיינו בשוא״ת אפ״ה הכא‬
‫איכא חיוב לב״ל לסבתו ל״ס והיינו ללא‬
‫יעבור על איסור ביאה ליציאתו הנאה לו‬
‫כביאתו‪ ,‬ולכן אסילו להכא הוה חיוב בקום‬
‫ועשה לאיכא חיוב יציאה מהנלה‪ ,‬ומלין‬
‫היציאה ללא יצא על שימות האבר ולא יצא‬
‫בעורו חי ולא הוה איסור בשוא״ת כמו בכל‬
‫איסור ביאה‪ ,‬אס״ה איכא חיוב קרבן סר‬
‫לב״ל לכל החיוב יציאה באבר מת סיבתו‬
‫הל״ת לאיסור ביאה ליציאתו הנאה לו‬
‫כביאתו‪.‬‬
‫והיינו מש״כ הראב״ל בתו״כ‪ ,‬להדבוי‬
‫בתו״כ לעשה שננרה היינו העשה‬
‫מוהזלתם והלימול משום להוא משורש‬
‫ל״ת‪ ,‬לבאמת הלימול על עשה גדלא‬
‫דהיינו ^קום ועשה לנאמר בוהזרתס לא‬
‫כמ״ש הראשונים לאיכא עשה ול״ת‪ ,‬והיינו‬
‫הדבר לאע״ג לכל החיוב קרבן היינו‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫י׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫שאנו לומדים דציבור בקבועה באותו לימוד‬ ‫אכן שאר הראשונים נראה דש״ל כמו‬
‫ילפינן נמי לא״ת דבקבועה‪ ,‬לא כמו דפי׳‬ ‫דאיתא בחוש׳ דמקרי פרישה נאנר‬
‫רש״י‪ ,‬עיי״ש‪ .‬אכן עיין בר״ח רש״ל דלא‬ ‫לא תעבד‪ ,‬וא״כ עשה ול״ת ראיכא ‪3‬גמ על‬
‫איירי הגמ׳ כלל לגבי ציבור דאין כלל צד‬ ‫פרישה באנר חי לא שיין כלל לרין‬
‫דחייבין בעו״י דכתיב נפש בעו״י וכל לימוד‬ ‫רוהזרחס אש ננ״י רשמון לווסתה וכל‬
‫הגמ׳ הוה לק לא״ח‪ ,‬ואפ״ה כמב להלימוד‬ ‫האישור משוס העשה ול״ח לנאמר נכא על‬
‫לא״ח הוא מציבור‪ ,‬ולפי׳ הר״ח לא שיין‬ ‫הנלה ונטמאה להוה ממש אישור כיאה כמו‬
‫כלל מש״כ הקר״א דאין כלל לימוד לציבור‪,‬‬ ‫נא על הנלה להוה נקום ועשה ליוצא‬
‫וכן לשון הגמ׳ לא משמע כדברי הקר״א‪.‬‬ ‫נהנאה מרונה‪ ,‬וכל לין המשנה לחיינין על‬
‫עשה שכנרה היינו מצוות עשה ולכן לרירהו‬
‫כל הללשא נתו״כ היינו אפילו לאיכא גם ונראה לומר‪ ,‬דהנה כל הגז״ש מואשם‬
‫ואשמו שיין רק אס הלימוד הוה‬ ‫עשה אפ״ה חיינין לאיכא גם ל״ת‪ ,‬וכאמת‬
‫לקצת רחוק פירושם כחו״כ‪ ,‬למאי איכפת לכל המקומות לכתיב ואשם ואשמו‪ ,‬ולו‬
‫לן לאיכא נמי עשה ואמאי יגרע‪ ,‬הא איכא יצויר להיה הלין בא״ת להחיוב גם במקום‬
‫נמי ל״ת והיינו מה לנעינן לחיוג קרנן‪ ,‬עו״י לא היה שיין כלל ללמוד ציבור מיחיל‬
‫אכן לרעת הראנ״ל ולפי מה רניארנו היינו מאשם ואשמו‪ ,‬דמצינו גם א״ח דכמוב בו‬
‫גס רעת רש״י והמאירי והר״מ‪ ,‬התו״כ ואשם וחיובו גם במקום עו״י‪ ,‬והיינו דכל‬
‫נפלא רהלימור אפילו רהוה נקום ועשה הגז״ש שיין רק אס בכל המקומוח דכמיב‬
‫ולחיוב קרנן נעינן שוא״ת אפ״ה איכא ואשם ואשמו הוה הדין דרק בקבועה‬
‫ולימוד הגז״ש הוה לכל מקום דכחיב ואשם‬ ‫קרנן רמשרש ל״ת הוא נא‪.‬‬
‫ואשמו‪ ,‬וכן משמע הלשון במחילת דברי ר‬
‫גט׳ מנה״מ לצינור לא מחייני קרנן יצחק נאמר ואשם בחטאת ובאשם תלד‬
‫נעלמא ויחיד אשם תלוי נמי לא אמר ונאמר ואשמו בציבור‪ ,‬דהיינו רכל הגז״ש‬
‫רנ יצחק נר אנדימי נאמר ואשם נחטאת לציבור שיין רק אי ילפינן נמי לא״ח‪ ,‬והנה‬
‫ונאשם מלוי ונאמר ואשמו נצינור מה אי היה החיוב בהוראה לציבור קעו״י אפילו‬
‫ואשם ביחיד בחטאת קנועה אף ואשמו אם היינו לומדים מיחיד דכל החיוב בקרבן‬
‫בציבור בחטאת קבועה ומה ציבור בחטאת זה הוה רק במקום חטאת קבועה דיחיד‪,‬‬
‫קבועה אף אשם תלוי נמי אין בא אלא על לא״ת כבר ליכא למילף כלל דליכא למילף‬
‫מיחיד דואשם מיירי במקום חטאת קבועה‬ ‫שפק חטאת קבועה וכר‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫עיין מהרש״א וז״ל ק״ק למה לי למילף לא נעו״י דאיכא נמי ואשמו נצינור דמיירי‬
‫אשם תלוי מציבור הא איכא למילף נמקום עו״י דהיינו מיונם‪ ,‬וכל מה דשיין‬
‫מיחיד גופיה כדיליף מיניה ציבור ועוד הכי ללמוד לא״ת היינו לק משוס לגם החיונ‬
‫מצי למילף א״ת מציבור בג״ש טון דציבור דצינור היא חטאת קנועה‪ ,‬א״כ יוצא דחלוק‬
‫גופיה אינו אלא מגז״ש דיחיד ודבר הלמר הלימול לא״ח מהלימול לצינור‪ ,‬להלימוד‬
‫וכו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין בקר״א שפי׳ הגמ׳ דבמה לא״ת עיקר הלימול רק משוס להלין גס‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ח׳ ע״ב‬ ‫קעי‬
‫ניחש וגם בציבור לחטאתם קבועה דבלא לגם ואשם ליחש וגם ואשמו דציבור מיירי‬
‫זה ליכא למילף כלל‪ ,‬אכן נעצם הלימוד רק בקבועה וה״ה דואשם הנאמר בא״ת‬
‫מיירי רק בקבועה‪.‬‬ ‫אפשר ללמוד א״ח גם מיחיד וגם מצינור‬
‫לשניהם לינם נחטאת קכועה‪ ,‬אלא לכל זמן והנה עיין בקר״א דכתב על מה דסי׳‬
‫רש״י בהמשך הגמ׳ דנילף מט‬ ‫ללא ילפינן לצינור אין חיינין נמקום עו״י‬
‫ליחיל ורק נקנועה‪ ,‬לא שייך הלימול לא״ת יאשם דכתיב בעו״י‪ ,‬דפי׳ רש״י דהקושיא‬
‫לנצינור הלין גס נמקום עו״י‪ ,‬משא״כ על א״ת ולא כחב הקושיא לציבור‪ ,‬וביאר‬
‫הלימול לצינור עיקר הלימול הוא רק הקר״א משוס דכי יאשם מיירי בביטוי‬
‫מיחיל‪ ,‬להחיונ א״ת לא הוה סמירה לרין שפתים ולא שייך ללמוד ציבור מב״ש לליכא‬
‫לרק נקנועה‪ ,‬לקרנן א״ס נא על ספק ולא כרת ובציבור כל החיוב נאמר במקום כרת‪,‬‬
‫הוה כלל חיוב על החטא וליכא למיפרך ולפי דבריו מה דמקשה הגמ׳ בהמשך‬
‫לבא״ת מצינו אפי׳ לכתוב ואשם וקרבנו לא מואשם דטומ״ק הוה קושיא גס לציבור‬
‫הוה חטאת קבועה‪ ,‬אלא לכל הלימול לבטומ״ק איכא חיוב כרת‪ ,‬א״כ יוצא לחלוק‬
‫לציבור מיחיל שייך רק אם נלמל גם לא״ת קושיא הראשונה בגמ׳ להוה רק לא״ח‬
‫מקושיא שניה להוה גם לציבור‪ ,‬אכן לפי‬ ‫לחיובו רק במקום קבועה בלבל‪.‬‬
‫מש״כ דאי לא ילסינן נמי לא״ס ליכא כלל‬
‫ולפי״ז נראה להיינו מש״כ רש״י והר״ח לימוד מגז״ש דואשם ואשמו וה״ה נמי‬
‫להלימול לא״ח הוא מואשמו דליכא לימוד לציבור‪ ,‬וא״כ אפילו לדברי‬
‫לציבור‪ ,‬דבאמת עיקר הלימוד לא״ת שייך רש״י דעיקר הקושיא הוה רק לא״ח והיינו‬
‫ללמוד משניהם גס מציבור וגם מיחיל לכאורה מסברא דהקר״א‪ ,‬באמת דהוה‬
‫משניהם החיוב הוא חטאת קבועה ולא קושיא גס לציבור דאי ליכא לימוד לא״ת‬
‫עו״י‪ ,‬אלא בעינן דבתרוויהו החיוב הוא רק ליכא לימוד לציבור‪ ,‬ושפיר הוה כקושיא‬
‫להמשך הגמ׳ להוה קשה גם לציבור‪.‬‬ ‫במקום חטאת קבועה ללמד לא״ת‪ ,‬וכל‬
‫הלימול רק אחרי לידעינן דגם ואשמו‬
‫לציבור הוא רק במקום קבועה‪ ,‬משא״כ עוד המס‪ ,‬עיין בקר״א להקשה אמאי לא‬
‫ילפינן ממצות ה׳ מצוות ה׳‪ ,‬כלילסינן‬ ‫הלימול לציבור רהוה רק מיחיל‪ .‬ומיושב‬
‫נמי אמאי לא הוה לבר הלמל וכו׳ כמו בזבחים לף מ״ח ע״א ובכריתות לף כ״ב‬
‫ע״ב‪.‬‬ ‫להקשה המהרש״א‪ ,‬לבאמת הלימול לא״ת‬
‫מציבור לא הוה מה •מלמל ציבור מיחיל ולענ״ד נראה ללא קשיא מילי‪ ,‬לבאמת‬
‫צריך להבין הגמ׳ בכריתות‬ ‫אלא מציבור עצמו ללינו בקבועה‪ ,‬אלא ללא‬
‫היה שייך ללמוד מציבור עצמו רק אחרי ובזבחים למהיכי תיתי ללמוד מצוות מצוות‬
‫דילסינן ציבור מיחיל דכל חיובם בחטאת מחטאת חלב‪ ,‬נילף ואשם ואשם או ואשם‬
‫קבועה הוה במקום חטאת קבועה דיחיד מוכי יאשם לעו״י כלאיתא ‪3‬גמ׳ הכא‪ ,‬אכן‬
‫ולא במקום עו״י‪ ,‬ואז שייך הגז״ש ואשם נראה דבאמת כל הלימוד התם מצוות‬
‫ואשמו ללמד לא״ת דלא מיירי רק בקבועה מצוות היינו אחרי הגמ׳ הכא דאיכא גז״ש‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫י׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫ליכא חיוב לב״ד אע״ג רעל חיוב אשם ליכא‬ ‫רתלחא רהייגו ואשם ומצווה ה׳ אשר לא‬
‫כלל כרת‪ ,‬עיי״ש באריכות‪ .‬וה״נ נראה‬ ‫תיעשנה‪ ,‬ובאמת דהגז״ש התם מצווה מצוות‬
‫הכא‪ ,‬דהלימוד לא בא לגלות דכל חיוב ב״ד‬ ‫היינו הגז״ש רהפא רתלתינהו קרא ביתיר‬
‫נאמר על עבירה דחייבין עליה קרבן קבועה‬ ‫ובציבור ובא״ת‪.‬‬
‫אלא דכל חיוב ב״ד הוה רק היכא דאיכא‬ ‫רש״י ר״ה אמר רב יצחק בר אברימי‬
‫קרבן קבועה ולא עו׳׳י‪ ,‬ולכך הוצרך לומר‬ ‫נאמר ואשם בחטאת קבועה ריחיר‪,‬‬
‫דבפרשת יחיד החיוב הוא חטאת קבועה‬ ‫רכחיב ‪3‬פ׳ ויקרא ואס נפש אחת וכו׳ אשר‬
‫ולא עו״י והוה היקש לציבור דאין חייבין‬ ‫לא תיעשנה ואשם וכתיב והביא את קרבנו‬
‫רק היכא דאיכא חטאת קבועה ולא היכא‬ ‫דמביא כשבה או שעירה דאינו בעולה‬
‫דאיכא קעו״י‪.‬‬ ‫ויורד‪ ,‬עכ״ל‪ .‬לשון רש״י דמביא כשבה או‬
‫עיין בר״ח וז״ל‪ ,‬אין חייבין פי׳ ב״ד על‬ ‫שעירה דאינו בעולה ויורד תמוה‪ ,‬דלכאורה‬
‫עשה ול״ת שבמקדש‪ .‬מאי טעמא אין‬ ‫הלימוד הוא דחיוב הציבור איירי במקום‬
‫חייבין והא איכא כרת משום דליתא‬ ‫דהחיוב ליחיד הוא חטאת קבועה ולא‬
‫בקבועה וכל מה דליתא בקבועה לא מחייבי‬ ‫במקום דהחיוב הוא עו״י משום דבפרשת‬
‫בהו ציבור דאין ציבור עני ותו דנפש כתיב‬ ‫חטאת קבועה כתיב ואשם כדכתיב בפרשת‬
‫בהו וכו׳ מנה״מ דאין מביאין א״ת על‬ ‫חיוב ציבור ואשמו‪ ,‬וא״כ לכאורה גם אם‬
‫עשה ול״ת שבמקדש וכו׳‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫היה החיוב ביחיד בשאר מצוות קעו״י היה‬
‫הרי דפליג על רש״י וס״ל דלא בעינן‬ ‫לימוד לציבור דכל החיוב לציבור הוה בשאר‬
‫דרשא דרב יצחק בר אבדימי לפטור‬ ‫מצוות דכתיב התם ואשם ואין חייבין‬
‫ב״ד‪ ,‬ולא גריס מנה״מ דאין ציבור חייבין‬ ‫בעבירות רטומק״ו דלא כתיב התם ואשם‪,‬‬
‫כמו דגרש רש״י‪ ,‬ועיין בפיהמ״ש דגם לא‬ ‫דעיקר הלימוד דהוקש פרשח חיוב ציבור‬
‫גרש כרש״י‪ ,‬אלא דלר״מ עיין לעיל בע״א‬ ‫לפרשת קרבן יחיד דשאר מצוות דכחיב בהו‬
‫דביארנו דלא בעינן כלל דרשא דרק במקום‬ ‫ואשם ואשמו לאפוקי במקום טומק״ו דלא‬
‫חטאת קבועה דידעינן זאת מהדרשא‬ ‫כתיב ואשם‪ ,‬וא״כ מה כתב רש״י דליכא‬
‫דהמשנה לעיל דרק בכרת וה״ה־ לחטאת‬ ‫חיוב בשאר מצוות עו׳׳י הא אפילו אי היה‬
‫קבועה‪ ,‬משא״כ הר״ח משמע רס״ל כמ״ש‬ ‫החיוב עו״י היה לימוד לציבור דרק בהנך‬
‫התם בדעת רש״י דכל הילפותא רק לכרת‪,‬‬ ‫מצוות נאמר החיוב לציבור‪.‬‬
‫ולכך כתב אע״ג דאיכא כרת והיה לחייב‬
‫אכן מדויק מהך רש״י כמו דכתבנו לעיל‬
‫ב״ד דהיינו מהמשנה לעיל‪ ,‬אפ״ה איכא‬
‫בע״א‪ ,‬דהלימוד דחייבין במקום כרת‬
‫שברא דליכא חיוב לב״ד בעו״י דאין ציבור‬
‫לא הוה גילוי על מצוות ה׳ דנאמר בחיוב‬
‫עני או משוס לכתיב נפש‪ ,‬ועיין לעיל‬
‫הוראה דהוה רק במצוות דחייבין עליהן‬
‫באריכות בביאור המחלוקת דהר״מ ורש״י‪.‬‬
‫כרת‪ ,‬אלא דהוה לימוד דין בחיוב ב״ד דאין‬
‫והנה הטעם שכתב הר״ח משוס דכתיב‬ ‫ב״ד חייבין רק היכא דאיכא כרת‪ ,‬ולכן‬
‫נפש אחת בעו׳׳י‪ ,‬עיין מה דביארנו‬ ‫צריך רש״י התם טעם אמאי במקום אשם‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ו׳ ע״ב‬
‫דהורו ועשו כל הקהל מטון לליכא חיוב‬
‫מצד ההוראה א״ת וא״ו חייבין כאו״א אשם‬
‫ולאי וא״ת‪ ,‬וכל מה להגמ׳ אומרת לליכא‬
‫א״ת וולאי בציבור היינו מצל ההוראה‬
‫ובשתוף ציבור‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ועיי״ש לביארנו‬
‫דרש״י פליג עלייהו וס״ל דליכא כלל צד‬
‫לחייב ציבור מצד ההוראה במקום אשם‬
‫ודאי ואשם תלוי קרבן א״ו וא״ח‪ ,‬וכל מה‬
‫דאיתא בגמ׳ דאין ציבור חייבין א״ת וא״ו‬
‫היינו מצד העשיה דבאמת מיקרו ציבור ולא‬
‫יחידים‪ ,‬עיי״ש באריכות‪.‬‬
‫מיוחלת לממעט נמי מקרבן פר‪ ,‬עיי״ש‬
‫והנה כתב התם הר״ח לאין ציבור חייבין‬
‫אשם ולאי מצל ההוראה משוס‬
‫לכתיב באשס נסש אחת‪ ,‬וביארנו להמיעוט‬
‫לא הוה מלכתיב נפש בחיוב קרבן אשם‬
‫לאין כלל צל לחייב על הוראה אשם מחיוב‬
‫קרבן אשם לנאמר על עשיה‪ ,‬אלא לכל‬
‫המיעוט הוה על העבירה ראיכא עליה חיוב‬
‫אשם ולאי‪ ,‬והיינו מלכתיב בפרשת אשם‬
‫ולאי נפש משמע רכל החיוב בהנך עבירות‬
‫הוה לק ליחיל ולא לציבור והוה מיעוט ללא‬
‫נאמר חיוב קרבן לציבור בהנך עבירות‬
‫לחיובם אשם ולאי רק ליחיל‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫וא״ב ה״ה הכא לכל המיעוט מנפש היינו‬
‫לאין חיוב לציבור מצל ההולאה‬
‫בהנך עבירות להחיוב ליחש הוא קעו״י‪,‬‬
‫והמיעוט לא מלכתיב נפש בקרבן אלא הוה‬
‫מיעוט לציבור מהנך עבירות לכתיב בהו‬
‫נפש‪ ,‬ולפי״ז אתי שפיר אמאי נפש לכתוב‬
‫בקבועה לא הוה מיעוט לציבור‪ ,‬לאלרבה‬
‫על הנך עבירות לכתיב בקבועה הוה החיוב‬
‫לציבור‪ ,‬ביאור הלבד לבשלמא בקעו״י להוה‬
‫חיוב על עבירות מסוימות שפיר שייך‬
‫מיעוט להנך עבירות לא הוה ממצות ה׳‬
‫קרבן‬ ‫קמב‬
‫ברש״י לעיל במשנה בע״א‪ ,‬דגם רש״י ס״ל‬
‫דרשא לנסש אחת‪ ,‬וצ״ל דבאמת וכל מה‬
‫רבעי הכא לרשא היינו דלא לחייבו פר‬
‫במקום עו״י‪ ,‬וע״ז אין מיעונו מדכמיב‬
‫גסש‪ ,‬דנסש כחיב בקרבן עו״י ועל עשיה‬
‫גרידא ולא ממעט חיוב סר דהוה חיוב על‬
‫הוראה‪ ,‬משא״כ דלא לחייבו הציבור קעו״י‬
‫לא בעינן להאי דרשא דגמי הכא דשפיר‬
‫ילפינן מדכחיב נפש בקעו״י‪ ,‬ועיקר הדרשא‬
‫דגמי הכא ללא לחייבו פר במקום עו״י‪,‬‬
‫ורק בנסש דכחיב באשם איכא סברא‬
‫באריכות‪ .‬אכן לעת הר״ח צריך להבין היכא‬
‫ממעטינן מנפש לכתיב בעו״י קרבן פר‬
‫לב״ל לחיובן בהוראה ולא שייך כלל לחיוב‬
‫קרבן עו״י להוה חיוב על עשיה גלילא‪,‬‬
‫ועור צריך להבין בר״ח להא גם בקבועה‬
‫כתיב נפש ולא ממעטינן מזה ציבור ואלרבה‬
‫במקום חטאת קבועה ליחיל נאמר החיוב‬
‫לב״ל ומאי שנא נפש לכתוב בעו״י מנפש‬
‫לכתוב בקבועה‪ ,‬וכן צדך להבין הטעם‬
‫להביא לאין ציבור עני לזה הטעם שייך אי‬
‫באים לחייב ציבור קעו״י אבל הכא בעינן‬
‫לחייב קרבן חטאת קבועה להיינו פר‬
‫במקום עו״י‪.‬‬
‫ונראה בביאור הר״ח‪ ,‬להנה עיין לעיל‬
‫בגמ׳ לף ז׳ ע״א לאין ציבור‬
‫חייבין א״ת ואשם ולאי‪ ,‬להוכחנו המם‬
‫בלעת הר״ח להיה צל לחייב ציבור בהולאה‬
‫בספק א״ת ובעבירה לאשם וראי קרבן‬
‫אשם ולאי‪ ,‬משא״כ מצל העשיה גרילא‬
‫ברור לסייבין כאו״א קרבן אשם וא״ת‬
‫למיקרו ישלים‪ ,‬ובאמת להכי הלין להר״מ‬
‫והר״ח לבמקום אשם ולאי ובספק היכא‬
‫קעט‬ ‫מלכים‬ ‫דף ח׳ ע״ב‬
‫בעינן אע״ג דהוה זדונו בכרת‪ ,‬משא״כ‬
‫ב״ש ושמ״ק דאין זדונם בכרת כ״ש דאין‬
‫תייבין‪ ,‬והיינו מהמשנה לעיל בע״א דאין‬
‫חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת‪ ,‬אכן‬
‫מלשון רש״י משמע דהביא הטעם דאין‬
‫חטאמו בקבועה מדן המשנה גס לב״ש‬
‫ושמ״ק‪ ,‬ולכאורה חמוה אמאי צדך לזה‬
‫חיפוק ליה משוס דאין זדונם כרח‪ ,‬אכן‬
‫לפמש״כ לעיל ברש״י במשנה בע״א דרש״י‬
‫הוצרך טעמים אמאי ליכא חיוב בהוראה‬
‫במקום אשם ואע״ג רעל עבירה ראשם אין‬
‫זודנו בכרת‪ ,‬וביארנו דרש״י ס״ל דהדן‬
‫זדונו בכרת לא הוה פי׳ דבעינן י עבירה‬
‫דחייבין עליה כרת‪ ,‬אלא דבעינן דורו‬
‫באופן דיהיה חיוב כרת בזדון ואפילו אי‬
‫הקרבן דחיובו בשגגה לא הוה מצד החיוב‬
‫כרת בשגגה‪ ,‬עיי״ש‪ .‬א״כ ה״ה נמי הכא‬
‫דאפילו דעל קרבן דשמ״ק וב״ש ליכא חיוב‬
‫כרח בזדון עדיין היה שייך לחייב מצד קרבן‬
‫דשמ״ק וב״ש באופן דיהיה כרמ במזיד‬
‫אפילו דלא הוה מצד העבירה דעליה בא‬
‫קרבן דשמ״ק וב״ש‪ ,‬ולכך הוצרך רש״י‬
‫לומר גם על ב״ש ושמ״ק מה דאין חייבין‬
‫משום לכל חיוב ב״ל הוה רק בקבועה‪,‬‬
‫ומהגמ׳ על המשנה לעיל לאין חייבין על‬
‫עשה ול״ח שבמקלש‪ .‬״‬
‫וכו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין בתוס׳ הרא״ש ״״ל‪,‬‬
‫פרש״י אין ב״ר חייבין משוס רזהו בעו״י‬
‫והנה לכאורה לגבי שמ״ק לא בעינן‬
‫לטעמא דהביא רש״י דלא הוה‬
‫בקבועה‪ ,‬דעיין שם ברש״י דכמב בטעם‬
‫השני לגבי אשם אמאי אין חיוב לב״ד‬
‫במקום אשם‪ ,‬דחיוב אשם בא על הזדון‬
‫כשגגה ואין דין העלם דבר בחיוב אשם‪,‬‬
‫ומסברא אין לחייב על הוראה דהוה חיוב‬
‫בהעלם דבר משוס חיוב קרבן אשם‪ ,‬א״כ‬
‫קרבן‬
‫לנאמר בהו החיוב לציבור‪ ,‬משא״כ קרבן‬
‫לחטאת קבועה רלא כחיב בה עבירות‬
‫מסוימות אלא הוה חיוב על כלל מצוות ה׳‪,‬‬
‫א״כ ע״ז נאמר החיוב לציבור על כלל‬
‫מצוות ה‪ /‬וליכא עבירות מסוימות בחמאת‬
‫קבועה לאפשר לומר ממעט ציבור מהנן‬
‫עבירות‪ ,‬ואתי שפיל ;מי הטעם לאין ציבול‬
‫עני‪ ,‬רבאמת אליבא להר״ח הצל לחייב ב״ל‬
‫מצר ההוראה במקום עו״י היינו קרבן‬
‫עו״י‪ ,‬כמו רכתב לעיל לגבי אשם וראי‬
‫וא״ת לאיכא צל לחייבן א״ו וא״ת במקום‬
‫א״ו וא״ת‪ ,‬ולכך שפיר כחב הר״ח לאין‬
‫לחייג ציבור במקום עו״י ראין ציבור עני‬
‫וא״א לחיינם קעו״י‪.‬‬
‫משנה אין חייבין על שמיעת קול ועל‬
‫ביטוי שפתים ועל טומקו״ק‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬עיין רש״י וז״ל‪ ,‬רכל הני הויין‬
‫נקעו״י כראמרינן לעיל לציבור אין מביאין‬
‫חמאת אלא בקבועה ובדן הוא ללא איבעי‬
‫ליה למיחנא להא תנא לעיל אין חייבין על‬
‫עשה ול״ת שבמקרש ואמרינן משוס לבעיא‬
‫ציבור בחטאת קבועה ומומקו״ק הוי בעו״י‬
‫וה״ה על שמ״ק ועל ב״ש ללא הוי חמאת‬
‫קבועה רב״ר פטור והא לקחני הכא וכו׳‬
‫משום רבעי אפלוגי ר׳ יוסי הגלילי ור״ע‬
‫ולא הוה צריך למיחנא כלל רהא תני כבר‬
‫אין חייבין על עשה ול״ת שבמקדש אע״ג‬
‫חרונו כרת כ״ש שמיעת קול וביטוי שפמים‬
‫וכו׳ ע״כ‪.‬‬
‫והנה בתוס׳ הרא״ש משמע דלא צריך כלל‬
‫למעמא דלא הוה בחטאת קבועה‬
‫לגבי ב״ש ושמ״ק‪ ,‬ורק לגבי טומקו״ק‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ח׳ ע״ב‬
‫דהא איתא בגמ׳ דהטעם דהמשנה משום‬
‫דליתא בקבועה והיינו טעם גם לקעו״י‪ ,‬וכן‬
‫מדויק לשון רש״י דהביא טעם הגמ׳‬
‫למשנה דליתא בקבועה‪ ,‬וא״כ המשנה הכא‬
‫הוה משנה שאינה צריכה דמהמשנה לעיל‬
‫שמעינן כבר דאין חיוב לא סר במקום עו״י‬
‫ולא קעו״י‪.‬‬
‫וכ״ש כתוכ נפש לא הוה מיעוט לנ״ר‬
‫עוד התם‪ .‬עיין בתוס׳ הרא״ש וז״ל‪,‬‬
‫והרמ״ה ז״ל סי׳ אין חיבין קרבן‬
‫עו״י וכו׳ והשתא קמ״ל דלא מחייבי כל חד‬
‫מינייהו קעו״י כדין יחידין דנסש כתיב בהו‬
‫וב״ד לאו בכלל נסש נינהו וכו׳ ולא נהירא‬
‫לי מה שפי׳ שאם חטאו ציבור שאין מביאין‬
‫כל א׳ קעו״י דכיון דהוראח ב״ד לא מקריא‬
‫הוראה משום לקרבנם עו״י אין הציבור‬
‫נאגלין יחל ע״י הוראת ב״ל להשתנות לינם‬
‫מלין יחילין וכו׳ והא לפטרו ציבור מא״ח‬
‫משום ללא הוה בכלל נפש היינו היכא‬
‫להורה ב״ל לחלב הקיבה מוסר ואכלו‬
‫בספק חלב הקיבה ספק שומן וחזרו ב״ד‬
‫מהוראתן אין הציבור מביאץ א״ת להגין‬
‫עליהם עד שיוורע להם ויביאו סר וכו‪/‬‬
‫ע״כ‪.‬‬
‫והנה עיין לעיל דף ז׳ ע״ב במשנה‪,‬‬
‫דהוכחנו בדעמ רש״י דס״ל דכל‬
‫דעשו ע״פ ב״ד לא מיקרו יחידין ולא‬
‫מחלקי אהדדי‪ ,‬ואפילו בלא דין פר משום‬
‫הוראה אין חייבין כאו״א ק״י ללאו יחידין‬
‫כינהו‪ ,‬והיינו לעת הרמ״ה הכא לאפי׳‬
‫בקעו״י לאין כלל לין חיוב משום הוראה‬
‫אפ״ה סטורין כאו״א משום ללאו נפש‬
‫נינהו׳ ועיין לעיל לף ז׳ ע״א להוכחנו‬
‫בדעת הר״ח והר״מ דגם היכא דנאמר לין‬
‫סר מיקרו יחידין ואי ליכא סר חייבין‬
‫‪FRP‬‬ ‫ק‪£‬‬
‫ה״ה נמי לשמ״ק דהוה חיוכ גס כזדון‪ ,‬אק‬
‫נראה לרש״י הכיא הטעם ללא הוה‬
‫בקבועה רהוה טעם גם לכ״ש‪ .‬אק הטעם‬
‫הראשון להכיא רש״י התם לגבי אשם‬
‫מלכמיכ נסש כאשם למעוטי כ״ל‪ ,‬עיי״ש‬
‫מה שכתכנו להוה טעם רק לקרבן אשם‬
‫ולא לקרכן חטאת‪ ,‬ולכך אפי׳ לגס כשמ״ק‬
‫לקדמם הוא חטאת‪.‬‬
‫עוד התם‪ .‬עיין כרמ״ה כתוס׳ הרא״ש‬
‫דתי׳ על קושיית רש״י׳ דלעיל איירי‬
‫לפטור מחיוכ פר והכא מיירי לפטור‬
‫מקעו״י משוס דכתיכ נפש אחת כקעו״י‪,‬‬
‫והכיא סיעתא ידהוה דומיא דנשיא ומשיח‬
‫לאיתא כמשנה* ראיירי כהו לגכי קעו״י‪.‬‬
‫והנה עיין לקמן רכיארנו לגם רש״י ס״ל‬
‫כלעת הרמ״ה ררכים שעשו כהעלם לכר‬
‫עם שגגס מעשה אסילו כלא חיוב קרכן‬
‫לכ״ד סטורין מק״י‪ ,‬וא״כ ה״ה נמי לקעו״י‬
‫כמו שכתב הרמ״ה‪ ,‬א״כ תמוה קצת אמאי‬
‫לא תי׳ רש״י כתי׳ הרמ״ה דהכא איירי‬
‫המשנה לגבי קעו״י‪ ,‬אכן נראה דהנה לשון‬
‫רש״י בגמ׳ לעיל ד״ה מנה״מ‪ ,‬דציבור לא‬
‫מחייבי שום קרבן בעולם אלא במקום‬
‫חטאת קבועה‪ ,‬עכ״ל‪' .‬משמע מלשונו‬
‫דהגז״ש דהגמ׳ דאין ^ חיוב לציבור רק‬
‫במקום קבועה הוה לימוד דאין חייבין כלל‬
‫בין קרבן פר בין קעו״י‪ ,‬היינו אפילו‬
‫ללקעו״י לא בעינן האי דרשא דהא כתיב‬
‫נפש בקעו״י כמ״ש הרמ״ה‪ ,‬הא מיהא‬
‫למהלרשא משמע לכל לליתא בקבועה ליכא‬
‫חיוב כלל לציבור‪ ,‬והיינו מה להקשה רש״י‬
‫למהמשנה לעיל לאין חייבין על עשה ול״ת‬
‫דבמקדש ילעינן נמי לאין חייבין קעו״י‬
 ‫קעט‬ ‫מלכים‬ ‫ע״ב‬ ‫ח׳‬ ‫דף‬ ‫קרבן‬
‫ללא יביאו ב״ל עו״י ולא הוה מלכתיב נפש‬ ‫כאי״א 'ק״י‪ ,‬וה״ה דנא״ת חייבין כאו״א‬
‫כמו בא״ת‪ .‬ועיי״ש מה דביארנו התם‬ ‫א״ת‪ ,‬ומה לאימא המם בגמ׳ לאין א״ת‬
‫בדעת הר״ח‪ ,‬דכן יליף מדכתיב נפש באשם‬ ‫בצינור היינו לאין חיוג א״ת לנ״ד או‬
‫ודאי דאין חיוב אשם לציבור מחמת הוראה‬ ‫לצינור מחמת הוראה כמו חיוג פר‪ ,‬אכן‬
‫ולא הוה מסברא גרידא כמ״ש הכא חוס׳‬ ‫מצר עשיית הצינור כאו״א חיינ א״ת‪ .‬אכן‬
‫הרא״ש‪.‬‬ ‫לעת תוס׳ הלא״ש משמע ללא ס״ל כלעת‬
‫רש״י לכל לעשו מחמת נ״ל לא מחלקי‬
‫דף ט ׳ ע ״ א‬ ‫אהרלי ולא מיקרו יחירין ולכך נעו״י שפיר‬
‫חיינין כאו״א קעו״י‪ ,‬ואפ״ה ס״ל לגני משנה אשם ודאי היחיד והנשיא והמשיח‬
‫חייבין וב״ד פטודן‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין‬ ‫א״מ אפילו לליכא מיונ פר לעליין לא נורע‬
‫אפ״ה פטורין כאו״א מא״ת מלכמינ נא״ח פיהמ״ש להר״מ וז״ל‪ ,‬ואשם ודאי יתחייב‬
‫נפש‪ ,‬משמע מרנריו רהסנרא נזה רהיכא על ה׳ דברים אפשר שיעשה היחיד בין‬
‫ראיכא חיוב מחמת הוראה זה עצמו מאגר שהוא הדיוט או נשיא או משיח‪ .‬ואין‬
‫אותם רמיקרו צינור ולא הוו נכלל נפש להוראת ב״ד בהן שום ענין וא״א אשם על‬
‫לכתינ נא״ת‪ ,‬ולכך נספק כהוראה אפילו הוראה כמו שקרס‪ ,‬עכ״ל‪ .‬לפום ריהטא‬
‫לאין חיוג פר לעליין לא נודע‪ ,‬אכן לכל מש״כ כמו שקדם היינו המשנה לעיל דף ח׳‬
‫החיוב א״ת מחמח הצל להוה חלב הקינה ע״א דאין חייבין אלא במקום כרת וחטאת‬
‫לע״ז נאמל לין וחיוב פר‪ ,‬וא״כ שפיר קבועה עיין תוי״ט‪ ,‬ולכאורה צדך להבין‬
‫מיקרו ציבור ולאו בכלל נפש נינהו ואין דהא כל דין המשנה לעיל היינו דאין חייבין‬
‫פר במקום אשם‪ ,‬אכן חיוב אשם דע״ז‬ ‫לחייב כאו״א א״מ בספק חיוב פר‪.‬‬
‫אייד המשנה הכא וכן לשון הר״מ וא״א‬
‫אשם על הוראה לא שייך למשנה התם‪.‬‬ ‫ויוצא רלרעת מוס׳ הרא״ש איכא חלוק‬
‫ועוד יש לעיין בלשונו דכתב שני טעמים‬ ‫‪3‬גמ׳ לעיל לף ז׳ ע״א בין פטור‬
‫א׳ דאין להוראת ב״ד בהן שוס ענין‬ ‫ציבור מא״ת לאשם ודאי‪ ,‬רברש״י איתא‬
‫ב׳ דין המשנה לעיל עיין בר״ב במשניות‪,‬‬ ‫רבשניהס הפטור משום רכתיב בהו נפש‬
‫והנה הטעם שכתב דאין להוראת ב״ד בהן‬ ‫והיינו לבאמת פכוורין כאו״א מאשם תלוי‬
‫שוס ענין‪ ,‬לכאורה היינו מש״כ רש״י התם‬ ‫ואשם וראי‪ ,‬משא״כ לחוס׳ הרא״ש‪ ,‬לבא״ת‬
‫במשנה דבאשמות באין על זדון כשגגה ואין‬ ‫אפשר לומר כרעת רש״י רבאמת אין חייבין‬
‫בהן דין העלם דבר‪ ,‬ועיין מש״כ התם‬ ‫כאו״א א״ת‪ ,‬אכן באשם וראי לכאורה ס״ל‬
‫ברש״י דהחיוב אשם הוה על עשיה גדדא‬ ‫לחייבין כאו״א מהציבול אשם ולאי כמו‬
‫ולא על עשיה בשגגה כמו בחיוב_חטאת ועל‬ ‫נקעו״י לליכא כלל חיוב פר בהוראה‬
‫עשיה לא שייך דין העלם דבר‪",‬ואין לחייב‬ ‫במקום אשם ודאי‪ ,‬ולכאורה צ״ל מה לאימא‬
‫חיוב הפר מהאי חיוב דחיוב פר הוה‬ ‫התם לאין ציבור מייבין אשם היינו לאין‬
‫בהוראה דהיינו העלם דבר עיי״ש‪ ,‬אך‬ ‫חיוב לב״ל מחמת הוראה כדעת הר״ח‬
‫לכאורה א״כ״לא״צריך לטעם הב׳ מהמשנה‬ ‫התם‪ ,‬וכמו לכתב הכא בהמשך וגס פשיטא‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫לומר לבהנך עבירות לא נאמר כלל חיוב‬ ‫לעיל משום לליכא כרת וחמאת קבועה‪,‬‬
‫לציבור לק לימידם‪ ,‬חלא משום לכל חיוב‬ ‫וליכא למימר להוה המשך להך מעם‬
‫לב״ל הוה רק על עבירוס להוה ‪3‬כרמ‪,‬‬ ‫ולהיינו לין המשנה וכפי׳ רש״י ובאמת לא‬
‫וחלא לנאמר בהני עבירות נסש וכל חיוב‬ ‫הוה עול מעם‪ ,‬לעיין המם להר״מ ס״ל‬
‫קרבן על הני עבירות נאמר ליחיל ולא‬ ‫להא לבעינן חמאת קנועה הוה מלרשא‬
‫לציבור‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫לגמי התם ולא כסי׳ רש״י לכל המעס‬
‫משום לאין לין העלם לבר באשם‪ ,‬וכן‬
‫ולפי״ז נראה לבאר לבד הר״מ הכא‪,‬‬ ‫לכאורה ליכא כלל למימר להר״מ בא לומר‬
‫להר״מ בא לבאר גס לעצם החיוב‬ ‫הך ללש״י‪ ,‬לכל האי מעם שייך לחיוב פר‬
‫האשם לנאמר ליחידן לא שייך כלל‬ ‫במקום אשם ולאו על חיוב אשם עצמו‪,‬‬
‫בהולאה‪ ,‬וגס לליכא למימר להחיוב‬ ‫והכא איירי המשנה לחיוב אשם וכן לשון‬
‫בהוראה נאמר גם במקום אשם והוה קרנן‬ ‫הר״מ הוה על קרבן אשם‪ ,‬ועול צריך‬
‫אשם‪ ,‬מש״כ לאין להוראת נ״ל נהן שוס‬ ‫להבין אמאי משיח חייב אשם הא גם לין‬
‫ענין‪ ,‬נא לומר להחיונ אשם לנאמר‬ ‫משיח כציבור לחיובו על הוראה ואין חייב‬
‫ליחילים לא שייך כלל לחיוג נ״ל להוה חיוג‬ ‫על עשיה גרילא‪ ,‬ומאי שנא משיח מציבור‬
‫על הוראה וכאשם לא שיין כלל לין העלם‬ ‫לחייב באשם‪.‬‬
‫לנר כסנרת לש״י‪ ,‬ונאמס דלזה לא נעינן‬
‫ונראה בביאור לברי הר״מ‪ ,‬להנה עיין‬
‫כלל למשנה לעיל כמ״ש לש״י התם‪ ,‬להר״מ‬
‫לעיל לף ז׳ ע״א בלברי הגמ׳‬
‫ס״ל להלין המשנה המם לרק נמקום‬
‫לאין א״ת ואשם ולאי בציבור‪ ,‬להוכחנו‬
‫חמאת איכא חיוג לנ״ל הוה מלרשא להגמ׳‬
‫המס ולאסוקי לחיוג סר להוראה לא נאמר‬ ‫בלעת הר״מ והר״ח להגמ׳ לא מייד על‬
‫כלל נמקוס אשם‪ ,‬אכן עצם התיוג לאשם‬ ‫חיוב הציבור מצל העשיה לבאמת כאו״א‬
‫מסנלא לא שייך לחיוג מצל הוראה ולא זה‬ ‫מהציבור חייבין אחד לאין חיוב מצל‬
‫הוא לין המשנה‪ ,‬וכל מה להניא הר״מ לין‬ ‫ההוראה‪ ,‬אלא כל מה להגמ׳ אומרת לליתא‬
‫המשנה התם‪ ,‬נא לומר לאין חיינין אשם‬ ‫בציבור היינו לאין חיוב א״ת ואשם ולאי‬
‫מחמת הוראה‪ ,‬להיה הו״א לחיוג הוראה‬ ‫מצל ההוראה‪ ,‬וביארנו י לאסי׳ לחיוב א״ת‬
‫לנ״ל נאמר גם נמקו& ענירה לאשם‪,‬‬ ‫ואשם וראי נאמר על עשיה גרילא ולא שייך‬
‫והיינו לנמקום אשם נאמר חיוג חלש לנ״ל‬ ‫כלל לחיוב בהוראה‪ ,‬היה הו״א להחיוב‬
‫מצר הוראה ולא שייך כלל לחיוג אשם‬ ‫לב״ל מצל ההוראה במקום אשם וראי הוא‬
‫לנאמר ליחידן להוה מצר העשיה גרילא‪,‬‬ ‫אשם ולאי כמו יחילין ובספק הוראה איכא‬
‫אלא לקרנן נ״ל נמקום אשם היינו קרנן‬ ‫חיוב א״ת כמו ביחילין‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫אשם כמו הקרנן לנאמר לימידן‪ ,‬וע״ז כמג‬ ‫והנה עיין התם בר״ח להביא שני מעמיס‬
‫המעס כמו שקלם‪ ,‬להיינו המשנה לעיל לכל‬ ‫אמאי ליתא אשם בציבור מל לליתיה‬
‫חיוג לנ״ל מצל ההוראה נאמר לק‬ ‫בכרת להיינו המשנה בלף ח׳‪ ,‬וחל לנפש‬
‫נענירות לחיונס כרת נזלון וחמאת קנועה‬ ‫כתיב באשם‪ ,‬וביארנו להני מעמים באיס‬
 ‫קעט‬ ‫מלכים‬ ‫דףח׳ע״ב‬ ‫קרבן‬
‫ונראה ררש״י ס״ל להא לאיתא בגמ׳‬ ‫כשגגה כמו הטעם שנהב הר״ח‪ ,‬והיינו‬
‫ליצא משיח לאין שוה לקהל‬ ‫מש״כ וא״א אשם על הוראה היינו ליהיה‬
‫להיינו לאין מתכפר עס הציבור ביוה״כ‪ ,‬לא‬ ‫חיוכ אשם מצל ההוראה ולא כלל מצל חיוב‬
‫הפירוש ליצא משום לאין מסכסר עם‬ ‫אשם לנאמר ליחילין מצל העשיה אלא חיוג‬
‫הציבור‪ ,‬אלא לקרבנו חלוק מקרבן הציבור‬ ‫חלש לכ״ל מחמת הוראה‪ ,‬כמו שקלם לכל‬
‫לקרבן ציבור ביוה״כ הוא שעיר והוא בפר‪,‬‬ ‫חיוב כ״ר רק כעכירות לחיוכם מזון הוא‬
‫וכן הוא לשון רש״י יצא משיח שאין קרבנו‬ ‫כרת וכשגגה חמאת קנועה‪ ,‬ולפי״ז אתי‬
‫שוה לאין מתכפר בשל הקהל בכפרת יוה״כ‬ ‫שסיר אמאי משיח חייב‪ ,‬רבאמת גס צינור‬
‫להוא מתכפר בפר והס בשעיר‪ ,‬היינו לאין‬ ‫חייבין כאו״א מצל עשייתם וה״ה למשיח‬
‫קרבנו שוה לקרבנו חלוק מקרבן הציבור‬ ‫לחייב מצל עשייתו‪ ,‬וכל מה לאיתא במשנה‬
‫להם בשעיר והוא בפר‪ ,‬ולכך הגמי שואלת‬ ‫לאין ב״ל חייבין באשם ולאי היינו ליהיה‬
‫רגם נשיא חלוק קרבנו בשאר מצוות מקרבן‬ ‫חיוב מצל ההוראה‪ ,‬אכן נאמת לכאו״א‬
‫ציבור‪ ,‬היינו אפילו לאימא בכסרת ציבור‬ ‫מהציבור חייבין אשם ולאי על עשייתם‬
‫היכא לחמא עמהס אכן חלוק קרבנו בשאר‬ ‫למיקרו יחיליס‪ ,‬וה״נ משיח חייב אשם מצל‬
‫מצוות מציבור לציבור קרבנם פר והוא‬ ‫עשייתו ולא הוה חיוב כלל מצל הוראתו‬
‫שעיר‪ ,‬משא״כ מוס׳ הרא״ש ס״ל להררשא‬ ‫כמו במקום חטאת‪.‬‬
‫היינו לאינו בכפרח הציבור וזה לימא בשאר‬
‫מצווח רק בקרבן ליחילין להם ממכפריס‬
‫בכשבה או שעירה והוא אינו מסכסר‬ ‫רף ט׳ ע״ב‬
‫בכשבה או שעירה רק בשעיר‪.‬‬ ‫גט׳ אלא שאין כ״ג חייב‪ .‬אמר חזקיה מ״מ‬
‫לל״ש לכתיב ונכרתה הנפש ההיא‬
‫והנה לכאורה לרש״י סמוה‪ ,‬מה הגמ׳‬ ‫מתוך הקהל מי שקרבנו שוה לקהלה יצא זה‬
‫שואלת לנשיא קרבנו חלוק מציבור‬ ‫שאין קרבנו שווה לקהל א״כ נשיא נמי אין‬
‫לציבור קרבנם פר משא״כ נשיא שעיר‪ ,‬הא‬ ‫קרבנו שוה קהל וכו׳ ע״כ‬
‫גם יחיל חלוק קרבנו מציבור ליחיל קרבנו‬
‫עיין ברש״י ל״ה א״כ נשיא נמי אין קרבנו כשבה או שעירה ולא פר כציבור‪ ,‬אכן‬
‫שוה לקהל להוא מביא שעיר והס לבאמת הכי מלויק לשון רש״י בשאלת הגמ׳‬
‫מתכסרים בסר בשאר ימוס השנה וכר‪ .‬וז״ל‪ ,‬ואמאי קתני המשיח לחוליה פמור‬
‫ועיין בתוס׳ הרא״ש להקשה על רש״י לכל בטומק״ו ולא נשיא ויחיל‪ ,‬ע״כ‪ .‬הרי לכתב‬
‫מה ליצא נשיא היינו מכלל יחילין בשגגת לשאלת הגמ׳ היא גם ליחיל‪ ,‬ועיין מהרש״א‬
‫מש״כ בזה‪.‬‬ ‫מעשה אבל מכלל ציבור לחמאו בהעלם לבר‬
‫לא יצא ומתכפר עם הציבור‪ ,‬ותיק הוא‬
‫רגם נשיא אין קרבנו שוה לקהל‪ ,‬היינו גט׳ ר״א אומר הנשיא מביא שעיר‪ .‬א״ר‬
‫יוחנן לא אמר ר״א אלא במומק״ו‬ ‫ליחילין ללינם בכשבה או שעירה והוא‬
‫הואיל ונאמר בו כרת כקבועה אמר ר״פ‬ ‫בשעיר‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ו׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫קמב‬
‫ה״נ מיסחברא ראי ס״ל ר״א על כולהון דלא מיסתבר כלל מטעם ההיקש‪ ,‬דלכאורה‬
‫קאמר מכלי שעיר נשיא ופר משיח במקום אי איכא היקש היה לו לומר דאין נכון ולא‬
‫דלא מיסתבר‪.‬‬ ‫יחיר לחטאת קאי ניחני נמי משיח מביא פר‬
‫בשמע״ק ונטוי שפתים אלא מללא קחני והנה בדברי ר׳ יוחנן איכא פלוגתא בין‬
‫חוס׳ הרא״ש לרש״י‪ ,‬עיין בתוס׳‬ ‫משיח ש״מ אטומק״ו קאי רמשיח פטור‬
‫א״ל רנ הונא נריה רר״נ לר״פ ממאי‬
‫הרא״ש דביאר דעיקר חיוב בקבועה הוא‬
‫רלמא ר״א אכולהו קאי ונמשיח סנר לה‬
‫הכרת ונשיא יצא מכלל יחיד לירון בשעיר‬
‫כר״ע לאמר משיח פטור נכולהון א״ל‬
‫בכל דבר שזדונו כרת ולכך כשיצא טומק״ו‬ ‫ור״ע מי פטר ליה מפר ותו לא מילי‪.‬‬
‫משאר מצוות לידון בעו״י ביחיד יצאת ולא‬
‫צריך להנין איך איכא צל לר״א מיירי בנשיא דנשיא מוצא מכלל יחיד‪ ,‬לכאורה‬
‫ככולהו וכן לגני משיח‪ ,‬ואי לא יוצא לדברי תוס׳ הרא״ש דחיוב נשיא‬
‫ס״ל כר״ע למשיח פטור היה מחייג פר בטומק״ו שעיר היינו החיוב דשאר מצוות‪,‬‬
‫נכולהו‪ ,‬הא איתא לעיל לף ח׳ ע״א ילפותא דהחיוב במקום כרת דמחייב לנשיא שעיר‬
‫כגמי לכל חיוג שעיר נשיא ומשיח פר היינו מיירי גס בכרת דטומק״ו ופרשה דטומק״ו‬
‫רק נמקום לאיכא כרת נזלון‪ ,‬ונשמע״ק דמחייב עו״י לא מיירי כלל בנשיא‪ ,‬וא״כ‬
‫לכאורה החיוב שעיר לנשיא בטומק״ו היינו‬ ‫ונ״ש ליכא כרת נזלונס‪.‬‬
‫בגדרי החיוב דשאר מצוות ולא בגדרי החיוב‬
‫והנה עיין נתוס׳ הרא״ש ללא גרס נגמ׳ דקעו״י דנאמר ליחיד‪ ,‬ואיכא נפק״מ בזה‬
‫ור״ע מי פטר ליה מסר‪ ,‬והקשה דלא בעינן לנשיא ידיעה בתחילה כמו‬
‫על גירסא זו להנא להניא ראיה ללנרי דבעינן להריוט בקעו״י דטומק״ו אלא‬
‫התנא או אמורא צריך להניא ראיה אפילו בלא ידיעה בתחילה כמו בשאר‬
‫מצוות‪.‬‬ ‫מפורשת ואין להניא ראיה מרילמא‪ ,‬ועור‬
‫רלא מיסתנר כלל רמשיח הוקש לצינור‬
‫מלאשמת העם וכי היכי דאין צינור מייתי אכן עיין ברש״י ד״ה אלא בטומק״ו‬
‫הואיל ונאמר בו כרת כקבועה‪,‬‬ ‫פר נשמע״ק וניטוי שפתים וטומ״ק ה״נ‬
‫משיח‪ ,‬ע״כ‪ .‬יש לעיין נדנריו נמה שהקשה כלומר כבחטאת קבועה דקסבר ר״א דכי‬
‫דמשיח הוקש לצינור‪ ,‬דהא נגמי איכא צד היכי דמקום שחייבין על זודונו כרת ועל‬
‫דר״א אכולהו קאי והיה לו לר״א לומר גס שגגתו חטאת דהיינו במקום חטאת קבועה‬
‫משיח חייב פר בכולהו‪ ,‬היינו דהגמ׳ סברה נשיא מביא שעיר ה״נ היכא דחייב לה על‬
‫דאי ר״א אכולהו קאי ה״נ משיח אפילו זדונו כרת ועל שגגתו עו״י מביא שעיר‬
‫דהוקש משיח לציבור‪ ,‬הרי חזינן ‪3‬גמ׳ אפי׳ הואיל ודמי לחטאת קבועה לענין כרת אבל‬
‫לגירסת חוס׳ הרא״ש דאין הכרח מההיקש בשמע״ק ובט״ש דאין חייבין על זדונו כרת‬
‫משיח לציבור דלא יתחייב משיח פר רק דלא דמי לחטאת קבועה לא בזדון ולא‬
‫במקום החיוב לציבור ומה הקשה לגי׳ בשוגג מודה ר״א משיא אין מביא שעיר‬
‫רש״י‪ ,‬וכן צריך להבין לשון חוס׳ הרא״ש אלא עו״י‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע מדבריו דעצם‬
‫קפה‬ ‫מלכים‬ ‫דף ט׳ ע״ב‬
‫להואיל ונאמר בו כרת כבקבועה אי בא‬
‫לומר רלר״א החיוב משום כרת וה״ה‬
‫לטומק״ו או למשום לרומה לחטאת קבועה‬
‫בכרת‪ ,‬ואתי שפיר מה להקשינו איך איכא‬
‫צל לגמי רר״א מייד בכולהו הא איתא‬
‫לעיל ילפותא לכל חיוב משיח פר ונשיא‬
‫שעיר היינו במקום כרת‪ ,‬לבאמת מה לר״א‬
‫מחייב בכולהו שעיר לא הוה כלל מהפרשה‬
‫לשאר מצוות רבאמת הפרשה לנשיא בשאר‬
‫מצוות מייד רק במקום כרת‪ ,‬אלא לר״א‬
‫יליף טומק״ו וב״ש ושמע״ק מפרשה לשאר‬
‫מצוות כמו להתם הקרבן לנשיא הוא שעיר‬
‫ה״נ במקום עו״י‪.‬‬
‫מש״כ רש״י לעיל בר״ה א״ר יוחנן‪ ,‬לנשיא‬
‫ו׳לפי״ז נראה לבאר מה להקשה התוש׳‬
‫הרא״ש על גי׳ רש״י מהיקש‬
‫משיח לציבור‪ ,‬הא גם ‪3‬גמ׳ איתא ללר״א‬
‫לצל לחייבין בכולהו ה״ה משיח אפילו‬
‫ראיכא היקש‪ ,‬ונראה רבאמת חלוק ר״א‬
‫מר״ע‪ ,‬רהנה ר״ע פליג על ר״א וש״ל‬
‫לבנשיא החיוב הוא עו״י ולא ש״ל הלימול‬
‫מחטאת קבועה כר״א‪ ,‬וכל הצל רלר״ע‬
‫משיח בפר היינו משום ראימעיט משיח‬
‫מקעו״י‪ ,‬עיין ברש״י לעיל ע״א למבאר‬
‫השברא רהגמ׳ הכא לפי גירשתו ל״ה תניא‪,‬‬
‫ואמרינן לקמן למפר לא פטר"ליה ר״ע‬
‫ואיכא לתרוצי לטעמא רר״ע משוס למעו״י‬
‫הוא לאימעיט כלכתיב זה קרבן אהרן אבל‬
‫מפר לא אימעיט‪ ,‬עכ״ל‪ .‬היינו אפילו ללא‬
‫ש״ל כר״א ללמוד מקבועה הא מיהא היכא‬
‫רנתמעט מקעו״י איכא שברא לדנו‬
‫כקבועה‪ ,‬וע״ז הקשה חוש׳ הרא״ש‬
‫למסברא ליכא למימר לדנו כבקבועה‪,‬‬
‫להוקש לציבור וציבול לא מייתי סר במקום‬
‫עו״י‪ ,‬היינו לבאמת מההקישא גוסה למשיח‬
‫קרבן‬
‫החיוב לנשיא בשעיר נאמר במקום חטאת‬
‫קבועה ולא בטוקמ״ו לחיובו עו״י‪ ,‬אלא‬
‫לילפינן במקום עו״י מחטאח קבועה כמו‬
‫מחטאת קבועה נאמר לנשיא קרבן שעיר‬
‫ה״ה נמי במקום עו״י הלץ לנשיא הוא‬
‫שעיר‪ ,‬היינו לעצם חיוב לנשיא במקום עו״י‬
‫היינו מפרשת וחיוב קעו״י ליחיל‪ ,‬רילפינן‬
‫פרשת טומק״ו רקעו״י משאר מצוות כמו‬
‫לשאר מצוות החיוב לנשיא הוא שעיר ה״ה‬
‫בטומק״ו לחיובו הוא שעיר‪ ,‬ולכאורה ללבד‬
‫רש״י נרד החיוב שעיר לנשיא בטומק״ו‬
‫היינו בנלרי החיוב ליחיל בקעו״י וה״נ‬
‫לבעינן ידעה בתחילה כבהליוט‪ ,‬ונראה לזה‬
‫מביא שעיר ביליעה במקום עו״י‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫לכאורה מש״כ ביליעה בא לומר לאפילו‬
‫לחיובו שעיר כבשאר מצוות והתם לא בעינן‬
‫יליעה בתחילה‪ ,‬הכא החיוב שעיר ביליעה‬
‫כמו בחיוב קעו״י‪) .‬אך עיין ברש״ש למחק‬
‫תיבת ביריעה‪(.‬‬
‫אמנם נראה לכל מה לפליני תוס׳‬
‫הרא״ש ורש״י היינו ברברי ר׳‬
‫יוחנן לס״ל ללא אמר ר״א אלא בטומק״ו‬
‫משום לנאמר בו כרת בקבועה‪ ,‬משא״כ לצל‬
‫לר״א מייד גמלהו גם בב״ש ושמע״ק‪,‬‬
‫התם לא שייך כלל טעם לתוס׳ הרא״ש‬
‫להחיוב לנאמר נשאר מצוות לנשיא שעיר‬
‫מייד גס בשמע״ק וב״ש‪ ,‬להא עיקר החיוב‬
‫בשאר מצוות הוא הכרת ובשמע״ק וב״ש‬
‫ליכא כרת‪ ,‬ולכאורה לצל לר״א מייד‬
‫בכולהו‪ ,‬גם חוס׳ הרא״ש מולה לרש״י‬
‫להוה ילפותא מקרבן חטאת אכן לעצם‬
‫החיוב בכולהו שעיר לנשיא היינו מפרשת‬
‫קעו״י‪ ,‬וכל מה לפליגי ברברי דו״ח‬
 ‫מלכים‬ ‫דף ו׳ ע״ב‬
‫פר‪ ,‬מאי שנא מר״ש לס״ל לגמרא בפשטוח‬
‫לפטר בטומק״ו לגמרי אפילו מפר‪ ,‬אכן‬
‫באמח דהחילוק פשוט‪ ,‬דהמיעוט לר״ש לא‬
‫מיירי כלל בקרבן אלא בעצם החיוב‬
‫לטומק״ו‪ ,‬דהיינו ונכרמה הנפש ההיא וגו׳‬
‫דלא מיירי החם כלל בקרבן‪ ,‬וא״כ דאיכא‬
‫מיעוט מחיוב קרבן למשיח אין נפק״מ‬
‫איזה קרבן‪ ,‬משא״כ אליבא דר״ע דכל‬
‫המיעוט הוה מעצם הקרבן דעו״י מזה‬
‫קרנן אהרן דמיירי בקרבן עו״י‪ ,‬רעשיריח‬
‫האיפה הוה רק בעו״י וכמ״ש רש״י לעיל‬
‫דכל מה דאימעיט הוא מקעו״י משא״כ‬
‫מפר דלא אימעיט‪.‬‬
‫גט׳ אמר ר׳ יוחנן מודה ר״א שאין מביא‬
‫א״ח‪ .‬עיין במוס׳ הרא״ש דהיה הו״א‬
‫שנשיא יחחייב בא״ח גם בטומק״ו משום‬
‫דדינו בקבועה ודין א״מ נאמר בקבועה‪,‬‬
‫עיי״ש‪ .‬אכן עיין ברש״י וז״ל‪ ,‬אע״ג דקאמר‬
‫ר״א הואיל ונאמר בו כרמ כבקבועה דנשיא‬
‫מביא שעיר כבחטאמ קבועה מודה ר״א‬
‫לענין אשם תלוי דלאו דיניה כבחטאמ‬
‫קבועה דט היט דאמר לעיל אין יחיד מביא‬
‫א״ת אלא על ספק קבועה ה״נ אין מביא‬
‫א״ח על ספק טומק״ו שאע״פ שנאמר בו‬
‫כרת כבקבועה הואיל ואינה ממש חטאת‬
‫קבועה אין מביא אשם תלוי‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫יש לעיין ברש״י אי מייד דווקא לנשיא‬
‫דחיובו חטאת קבועה כהתוס׳ הרא״ש‪,‬‬
‫או דמייד לכל יחיד גס להדיוט שיהיה‬
‫חיובו א״ת בטומק״ו‪ ,‬והנה לכאורה מלשונו‬
‫שאע״ס שנאמר בו כרח כבקבועה משמע‬
‫דההו״א דיהיה א״ת גס להדיוט בטומק״ו‪,‬‬
‫דאי נאמר דהצד דיהיה א״ת היינו בנשיא‬
‫משום דחיובו קבועה‪ ,‬לא הוה צדך משום‬
‫קרבן‬ ‫קמב‬
‫לציבור ליפא להקשות על מה למחייגים‬
‫משיח פר במקום עו״י‪ ,‬לנאמת מה לגאים‬
‫לחייכ פר כמקום עו״י לא הוה כלל מפלשח‬
‫פר לנאמר בשאר מצווח‪ ,‬למהאי פרשה לא‬
‫שיין לחייב במקום עו״י לליכא כרת בב״ש‬
‫ושמע״ק וכל חיוב לשאר מצוות היינו‬
‫כמקום כרח‪ ,‬וכל מה לבאים לחייב פר‬
‫כמקום עו״י היינו מפרשת קעו״י כללעיל‪,‬‬
‫וא״כ לכאורה ל״ש כלל ההיקש משיח‬
‫לציבור לנאמר בפר לשאר מצווח‪ ,‬וכל מה‬
‫להקשה מוס׳ הרא״ש מהיקש משיח לציבור‬
‫היינו מסברא‪ ,‬רפר הנאמר בשאר מצוות‬
‫למשיח הוקש לציבור וכמו רציבור אין חייבין‬
‫הפר במקום עו״י ה״ה מסברא רלא נאמר‬
‫נמי למשיח הפר במקום עו״י‪.‬‬
‫וא״כ לפי״ז כל קושיח התוס׳ הרא״ש‬
‫היינו ברברי ר״ע‪ ,‬רכל מה רבאים‬
‫לחייבו סר הוה מסברא משום לכל מה‬
‫לאימעינו היינו מקעו״י אכן פר אפשר‬
‫לחייבו כמו חייבו כשאר מצוות‪ ,‬הא מיהא‬
‫דליכא ילפותא לר״ע מחמאח קבועה אלא‬
‫הוה מסברא ללא אימעינו מפר‪ ,‬ועל זה‬
‫הקשה תוס׳ הרא״ש ללא מיסתבר ליהיה‬
‫חייב פר‪ ,‬להוקש לציבור וכמו לציבור ליכא‬
‫פר רק בקבועה ה״ה מסברא המשיח‪,‬‬
‫משא״כ אליבא רר״א לאיכא לימור לפרשס‬
‫קעו״י מפרשה לחטאת קבועה אין להקשות‬
‫מסברא להוקש לציבור‪ ,‬רסברא לא הוה‬
‫פירכא ללימור מי״ג מדות‪ ,‬ומרוייק לשון‬
‫מוס׳ הרא״ש ללא מיסחבר לבאמת הקושיא‬
‫לא הוה מעצם ההיקש אלא מסברא‪.‬‬
‫עוד המם‪ .‬לכאורה צריך להבין מה להגמ׳‬
‫לנה בר״ע אי פטר לגמרי משיח או‬
‫ללא פטר לגמרי ורק מקעו״י וה״נ לחייב‬
‫קפו‬ ‫מלכים‬ ‫דףט׳ע׳׳ב‬
‫מפרשת טומק״ו לילפנין משאר מצוות‪ ,‬אכן‬
‫עצם חיוב א״ת נאמר במקום חטאת קבועה‬
‫כללעיל‪.‬‬
‫משום לנאמר במומק״ו כרת כבקבועה‬
‫אכן באמת צדך להבין מאי שנא לגבי‬
‫א״ח מעינן חטאת קבועה ממש ולא‬
‫סגי לרומה לחטאת קבועה בכרת כמו לגבי‬
‫חיוב שעיר לסגי בהא לרומה בכרת אפילו‬
‫אינה חטאת קבועה ממש‪ ,‬אכן נראה‬
‫רבאממ חלוק קרבן שעיר לנשיא מקרבן‬
‫א״ח‪ ,‬רהנה לכאורה צריך להבין לשון דו״ח‬
‫לגבי שעיר להואיל ונאמר גו כרח‬
‫ככקגועה‪ ,‬רלכאורה חיוג שעיר בנשיא‬
‫כשאר מצווח לא שייך כלל לחיוג קרנן‬
‫להליוט‪ ,‬אלא לנאמר נכל ענירות רשיונם‬
‫כרש‪ ,‬רהקרכן להדוט כשנה או שעירה‬
‫ולנשיא שעיר‪ ,‬ומה התליה הואיל ונאמר נו‬
‫כרת כנקנועה והיה צדך לומר הואיל‬
‫ונאמר כרת משאר מצוות‪ ,‬אכן נאמת‬
‫למלשון הגמ׳ אין כ״כ הכרח ליכול להיות‬
‫להגמ׳ רוצה להגדר שאר מצווש מטומק״ו‬
‫להיינו חטאש קנועה משא״כ טומק״ו‬
‫רהקרנן הוא עו״י‪ ,‬אכן לשון רש״י מוכרח‬
‫להלימול הוא מחטאת וז״ל התם‪ ,‬לכי היכי‬
‫ממקום שחיינים על זרונו כרת ועל שגגתו‬
‫חטאת להיינו נמקום חטאת קנועה נשיא‬
‫מביא שעיר ה״נ היכא לחייג לה על זלונו‬
‫כרח ועל שגגחו עו״י מביא שעיר הואיל‬
‫ולמי לחטאת קבועה לענין כרת‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫משמע להלימול ממקום שזרונו כרת ושגגתו‬
‫חטאת‪ ,‬וכן גסוף כתג הואיל ולמי לחטאת‬
‫קנועה‪ ,‬ולכאורה תמוה הוא למאי נעינן‬
‫שילמה לחטאח קנועה הא חיוג שעיר‬
‫ננשיא לא הוה משום החטאת קנועה‪ ,‬אכן‬
‫נאמת ללא קשה משי‪ ,‬לנאמת כל הילסותא‬
‫קרבן‬
‫לנאמר בו כרת כנקנועה להא חייבו הוא‬
‫קבועה ממש‪ ,‬ולכאורה משמע להיה הו״א‬
‫לעל עבירה לטומק״ו יהיה חיוב א״ת‬
‫וא״כ ה״ה להדיוט‪ ,‬וכן מהלשון הואיל‬
‫ואינה ממש חטאת קבועה משמע ללא‬
‫איירי לנשיא לנשיא הוה ממש חטאת‬
‫קבועה‪ ,‬אכן תמוה הוא לאיתא לעיל לף ח׳‬
‫ע״ב לרשא בנמ׳ להחיוב א״ח נאמר רק‬
‫במקום חטאת קבועה‪ ,‬ובלש״י הכא משמע‬
‫לנס ר״א ס״ל האי לרשא לכתב לט היט‬
‫לאמר לעיל אין יחש מביא א״ח אלא על‬
‫ספק קבועה‪ ,‬א״כ מה ההו״א ליהיה חיוב‬
‫א״ת בטומק״ו הא איכא ללשא לחיוב א״ת‬
‫מיירי רק במקום חטאת קבועה‪.‬‬
‫אכן נראה לרש״י לשיטתו‪ ,‬לעיין מה‬
‫דביאלנו בלעת לש״י בלבלי ריו״ח‬
‫משיא חייב שעיר במקום עו״י‪ ,‬למה ראמר‬
‫ריו״ח הואיל ונאמר בו כרת כבקבועה לא‬
‫בא לומר לחיוב שעיר האמור בתורה לנשיא‬
‫מיירי נם בכרת לטומק״ו כמו רעת חוש׳‬
‫הרא״ש‪ ,‬אלא לבאמת חיוב שעיר האמור‬
‫בתורה מיירי במקום חטאת קבועה לא‬
‫בטומק״ו אלא רילפינן טומק״ו משאר‬
‫מצוות כמו להמס החיוב לנשיא הוא שעיל‬
‫ה״ה בטומק״ו להחיוב לנשיא הוא שעיר‪,‬‬
‫וה״נ לחיובו הוא מפרשת קעו״י‪ ,‬וא״כ‬
‫ה״ה נמי הכא לבאמת א״ח האמור בתורה‬
‫מיירי במקום חטאת קבועה כמו הלרשא‬
‫להנמ׳ לעיל‪ ,‬אלא רהיה הו״א אליבא רר״א‬
‫לנילף טומק״ו משאר מצווח כמו לבשאר‬
‫מצוות בספק איכא א״ת ה״ג בטומק״ו‬
‫ריהיה חיוב א״ת הואיל ונאמר בו כרת‬
‫כבקבועה ולומה לו‪ ,‬ובאמת להחיוב‬
 ‫מלבים‬ ‫דף ט׳ ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫קפח‬
‫הוא מהקרבן לאי לא היה כלל חיוב קרבן לומה בכרת‪ ,‬הוה רק סברא בחיוב הקרבן‬
‫בטומק״ו לא היה לימוד ליחחייב נשיא לנשיא לזה עיקר חיובו משום הכרח‪ ,‬ולכן‬
‫בטומק״ו שעיר‪ ,‬וכל הלימול על טומק״ו אפשר ללמוד לטומק״ו לשעיר בנשיא‬
‫היינו על חיוב הקרבן לאיכא בטומק״ו‪ ,‬ללומה לשאר מצוות בכרת לזה עיקר חיוב‬
‫לכמו לבשאר מצוות לאיכא חיוב קרבן השעיר לנשיא התם‪ ,‬משא״כ בא״ת אין‬
‫החיוב לנשיא הוא שעיר ה״ה בטומק״ו מעלה בזה לרומה בכרת יותר מהחטאת‬
‫לאיכא חיוב קרבן החיוב קרבן לנשיא הוא קבועה‪ ,‬לחיוב א״ת משוס חטאת קבועה‬
‫שעיר‪ ,‬והלימוד טומק״ו משאר מצוות היינו כמו משום הכרת ויכול להיות ללא סגי‬
‫על חיוב קרבנם כמו בחיוב קרבן לשאר לא״ת ריהיה רומה בכרת ובעינן ריהיה‬
‫מצוות הקרבן לנשיא הוא שעיר ה״ה בחיוב חטאת קבועה ממש רזה עיקר החיוב‬
‫קרבן לטומק״ו הקרבן לנשיא הוא שעיר‪ ,‬לא״ת‪ ,‬אכן באמת ראין הכרח ריכול להיות‬
‫ובזה ס״ל לריו״ח בלעת ר״א לאפילו לאינו לסגי לרומה בכרת לגבי נשיא לאו דווקא‬
‫לומה לגמרי להתס הוה חטאת קבועה משום דזה עיקר החיוב בנשיא‪ ,‬אלא ללומה‬
‫ובטומק״ו הוה עו״י הא מיהא ללומה במקצת ולא בעינן דיהיה דומה לגמרי‪ ,‬וכמו‬
‫תני תנא קמיה דרב ששת ראשם תלוי בא‬ ‫לחטאת להתס‪ .‬לשניהם בכרת‪.‬‬
‫על טומק״ו‪ ,‬ואיתא ברש״י דהואיל ונאמר‬
‫בו כרת כבקבועה‪.‬‬ ‫א״כ לפי״ז לכאורה איכא חלוק בין א״ת‬
‫לשעיר נשיא‪ ,‬להחיוב שעיר לנשיא לא‬
‫שיין כלל לחיוב קרבן להליוט‪ ,‬ועיקר חיובו והנה לכאורה לדברינו צ״ל אמאי אין דיון‬
‫בגמ׳ גם לגבי חיוב ציבור‪ ,‬דהא‬ ‫הוא בעבירה שזלונה כרת‪ ,‬אלא לגם חיוב‬
‫הליוט וגס חיוב נשיא הוה אותו חיוב אותה דרשא דהגמ׳ הביאה לא״ת דרק‬
‫לשניהם חיובם על עבירה חלונה כרת‪ ,‬בחטאת קבועה הוה דרשא נמי לחיוב ציבור‪,‬‬
‫ולכך שפיר ילפינן מהאי חיוב קרבן לשאר אכן הביאור פשוט דעיין התם מש״כ‬
‫מצוות לחיוב קרבן לטומק״ו מהכרת ברש״י דעיקר מה דבעינן לימוד לציבור‬
‫שבשניהם‪ ,‬לבשניהם החיוב הוא על עבירה היינו דלא יהיה חיוב פר בעבירה רטומק״ו‬
‫שיש בה כרת‪ ,‬משא״כ א״ח לילפינן לעיל דקרבנו עו״י‪ ,‬אבל דיתחייבו ציבור קעו״י‬
‫לכל חיוב א״ח היינו במקום חטאת קבועה‪ ,‬לא בעינן להאי דרשא‪ ,‬דכתיב נפש בקעו״י‬
‫א״כ עיקר חיוב א״ת הוה במקום חטאת והוה מיעוט מהפרשת קעו״י דלא איירי‬
‫קבועה‪ ,‬והיינו לחיוב א״ת נאמר על עבירה כלל לציבור‪ ,‬וא״כ אפילו דאיכא לימוד חיוב‬
‫שחייבין על זלונה "כרת ושגגתה חטאת קרבן דטומק״ו לחיוב קרבן דשאר מצוות‪,‬‬
‫קבועה‪ ,‬ויוצא לבא״ח גם הכרת וגס אין לחייב מזה ציבור פר במקום עו״י כמו‬
‫החטאת הוה מעיקר החיוב לא רק הכרת בשאר מצוות דהפרשה דקעו״י לא איירי‬
‫כהחיוב שעיר לנשיא‪ ,‬לכך איכא צל לכל כלל בציבור‪ ,‬וכל מה דבעינן הכא לחייב‬
‫הסברא לר״א לילפינן מקרבן רשאר מצוות א״ח בטומק״ו היינו מפרשת קעו״י‬
‫כדלעיל‪.‬‬ ‫אפילו לאינו לומה לגמרי בחטאת משוס‬
‫קפט‬ ‫מלכים‬ ‫דף י׳ ע״א‬
‫פרק ג‬
‫במצוות אכילח פסח‪ ,‬ע״ז הקשה רזה אינו‬
‫דהיינו דיניה דבעינן על השובע‪ ,‬ועוד‬
‫הקשה על הלשון לשם אכילה גסה דממ״ג‬
‫אי הוה חסרון מצד האכילה לימא אכילה‬
‫גסה ומאי לשם ואי החסרון רלא לשוס‬
‫מצוה לימא שלא לשם מצווה‪.‬‬
‫ונראה בביאור דברי רש״י‪ ,‬דהנה בפשט‬
‫לשונו משמע דהחסרון משום‬
‫דהוה שלא לשם מצווה‪ ,‬וצריך להבין אמאי‬
‫הגמ׳ נוקטת דווקא מצוות אכילת פסח‬
‫ולכאורה הגמ׳ היה לה לומר כלל המצוות‬
‫דאחד עשה מצווה וכיון לשם מצווה וא׳‬
‫עשה אומה מצווה ולא כיון לשם מצווה‪,‬‬
‫אכן נראה דבאממ בכלל המצווח אין חסרון‬
‫בלא כוון לשם מצווה‪ ,‬והגמ׳ למדה דאין‬
‫חסרון בכוונה למצוה בעצם המצווה כדאיחא‬
‫בהמשך הגמ׳ א״ל ר״ל רשע קריס ליה נהי‬
‫דלא עביר מצוה מן המובחר פסח מי לא‬
‫קאכיל‪ ,‬הרי אפילו דלא כוון לשם מצווה‬
‫קיים מצווח אכילמ פסח וה״ה נמי לשאר‬
‫מצווח אי לא כיון לשם מצווה דקיים‬
‫המצווה‪ ,‬אלא נראה דמשו״ה נקט באממ‬
‫דווקא אכילת פסח דהחסרון בזה שלא אכל‬
‫לשום מצווה הוה חסרון רק בדין דנאכל על‬
‫השובע‪ ,‬היינו בזה דאכל שלא לשם מצווה‬
‫אלא לשם אטלה גסה היינו לשם קגוח‬
‫סעודה כמ״ש רש״י לא קיים המצווה‬
‫דנאכל על השובע‪ ,‬ביאור הדבר דאפילו‬
‫דהכוונה במצוה לא מעכב המצווה‪ ,‬הכא‬
‫הכוונה שלא לשם אטלה על השובע אלא‬
‫לשם קנוח סעודה מעכב המצווה דנאכל על‬
‫קרבן‬
‫יף י׳ ע״א‬
‫גני׳ חטא ואח״כ עבר מביא פר מנה״מ‬
‫וכו׳ עיין בפיהמ״ש להר״מ להביא‬
‫מעם אחר לדין משיח שעבל ולא מלרשא‬
‫לגמי הכא‪ .,‬ועיין בקר״א הכא מש״כ בזה‪.‬‬
‫ובעזרהי״ת נבאר ענין זה באריכות לקמן‬
‫לף י״ב ע״ב‪.‬‬
‫דף י׳ ע ״ ך‬
‫אמר רבה בר בר חנה אריו״ח מאי‬
‫דכתיב כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקים‬
‫ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בנ״א‬
‫שצלו פסחיהם אחד אכלו לשום מצוה ואחר‬
‫אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום‬
‫מצוה צדיקים ילכו בס זה שאכלו אכילה‬
‫גסה ופושעים יכשלו בס וכו׳ ע״כ‪ .‬ועיין‬
‫ברש״י ד״ה לשם אכילה גסה‪ ,‬שלא לשום‬
‫מצוה אלא כמתכוון לאכלו לשם קנוח‬
‫סעודה עכ״ל‪.‬‬
‫והנה עיין במוס׳ הרא״ש דגרס ואחר‬
‫אכלו אכילה גסה‪ ,‬לא כמ״ש רש״י‬
‫לשם אכילה גסה‪ ,‬והקשה על רש״י במה‬
‫שאמר דאכל לשם קנוח סעודה‪ ,‬במאי פשע‬
‫אי במה שאכל בקנוח סעודה זו היא עיקר‬
‫מצוותו שיהא נאכל על השובע‪ ,‬ועוד מאי‬
‫קאמר לשם אטלה גסה אם הוא שבע כ״כ‬
‫שהאכילה גס היא לו מה לו להזכיר לשם‬
‫אכילה גסה ואם הוא תאב לאכלו ואכל שלא‬
‫לשם מצווה לימא וא׳ אכלו שלא לשם מצוה‬
‫וט׳ ע״כ‪ .‬לכאורה פשט דבריו א׳ הקשה‬
‫ראי החסרון בעצם מה דאכל בקגוח סעודה‬
‫דהיינו דאכילה בקנוח סעודה הוה חסרון‬
 ‫מלכים‬ ‫דףו׳ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫קמב‬
‫השבוע‪ ,‬יוצא לדבריו למשל לשני בנ״א לא‬ ‫השובע‪ ,‬להגה אפילו אי הכונונה לא מעכבת‬
‫הוה ממש אותה עשיה בשניהם‪ ,‬לא׳ אכל‬ ‫במצווה היינו היכא ללא כוון לשם מצווה‪,‬‬
‫כשעליין היה אכילתו על השבוע וא׳ אכל‬ ‫אכן היכא לכוון בהליא לא לשם מצווה לא‬
‫אחרי שכבל לא הוה שביעה באטלמו‪,‬‬ ‫מקיים המצווה‪ ,‬ולכך הכא לאיכא מצווה‬
‫ולכאורה לא הוה חלא לרך כמו להגמ׳‬ ‫לאכול הפסח על השבוע להיינו לישבע‬
‫שואלת בהמשך על אחותו ואשתו‪ ,‬אכן צדך‬ ‫באכילתו הססח והוא כוון לשם קנוח‬
‫לומר למיקרי חלא לרך לבעצם מעשה‬ ‫סעולה ולא כלי לשבוע לגבי הלין לנאכל על‬
‫האכילה הוה אומה אכילה‪ ,‬או לשניהם אכלו‬ ‫השובע הוה כוונה הסכית ללא מקיים‬
‫וקיימו מצוות אטלת פסח‪ ,‬אכן לס״מ‬ ‫המצווה‪ ,‬ואין מקיים המצווה לנאכל על‬
‫לביארנו ברש״י הוה ממש אותה לרך‬ ‫השבוע לכוונתו הוה לשם קנוח סעולה ולא‬
‫בשניהם ומצל מעשה האכילה אין שום‬ ‫לשבוע‪ ,‬וזה הגמ׳ שואלת לא״א לקרותו‬
‫הפלש ביניהם‪ ,‬וכל החילוק ביניהם היינו‬ ‫רשע לאפילו ללא קיים מצוות אכילה על‬
‫הכוונה ואפ״ה חל קייס לין לנאכל על‬ ‫השובע‪ ,‬מצוות אכילת ססח מיהא קיים‪,‬‬
‫השובע וחל לא קיים‪.‬‬ ‫כמ״ש חוס׳ הרא״ש‪.‬‬
‫ולפי״ז מיושב מה שהקשה תוס׳ הרא״ש‬
‫הגהה‪ ,‬מש״כ ברש״י דהיכא לאכל לשם‬
‫לבקנוח סעורה היינו עיקר‬
‫קנוח סעולה ולא לשבוע לא‬
‫המצווה‪ ,‬לבאמס החסרון לא בעצם האכילה‬
‫קיים המצווה לעל השובע להוה כוונה‬
‫בקנוח סעולה לזה באמס לינו‪ ,‬אלא כל‬
‫הסטת‪ ,‬לכאורה נראה לבאמת גלע מכוונה‬
‫החסרון בזה שכוון לשם קנוח סעולה‪ ,‬וכן‬
‫הפכית‪ ,‬להנה כוונה הסטת היינו כגון‬
‫מיושב אמאי כתב לשם אכילה גסה ולא שלא‬
‫תקע בשופל או נמל לולב וכוון למעשה‬
‫לשם מצווה לבאמס סתם שלא לשם מצווה‬
‫תקיעה או לנטילת לולב להיינו המצווה‬
‫אין חסרון ואי אכל כלי לשבוע אלא ללא‬
‫אלא לכוון להליא שלא לצאת יד המצווה‬
‫אכל לשם מצווח פסח ליכא כלל חסרון‬
‫בהאי נטילה והתקיעה‪ ,‬אכן היכא ללא כוון‬
‫וקייס מצווח אכילת פסח על השבוע‬
‫כלל למעשה נטילה או למעשה תקיעה הוה‬
‫להכוונה לא מעכבת המצווה‪ ,‬ורק באטלמו‬
‫כמתעסק וגרע מחסרון כוונה‪ ,‬וה״נ הכא‬
‫שלא לשם מצווה אלא לשם אכילה גסה‬
‫לאיכא מצווה לשבוע באכילתו הפסח‪ ,‬אי‬
‫להיינו לקנוס סעולה איכא חסרון במצוותו‪,‬‬
‫כוון לשבוע אלא לכוון להדיא לא לקיים‬
‫להיינו אסילו לקיים מצוות אכילת פסח הא‬
‫המצווה לאכול על השובע הוה חסרון‬
‫מיהא ללין מאצל על השבוע לבעינן‬
‫בכוונה‪ ,‬אכן הכא מייד ללא כוון כלל‬
‫באכילת פסח לא קיים‪ ,‬ולכך תפסה הגמ׳‬
‫באכילתו כלל למעשה אכילה למצוות על‬
‫המשל באכילת ססח‪.‬‬
‫השובע להיינו לשבוע באכילתו‪ ,‬וא״כ לגבי‬
‫המצווה לנאכל על השבוע הוה כמתעסק‬ ‫והנה התוס׳ הרא״ש כתב לאכל אכילה‬
‫לאכל לשם קנוח סעולה ולא בשביל לשבוע‬ ‫גסה ממש ובאמת לא הוה על‬
‫כלל‪ .‬ע״כ הגהה‪.‬‬ ‫השובע ולכך לא קיים המצווה לנאכל על‬
 ‫קלט‬ ‫מלכים‬ ‫ע״א‬
‫ועיין בטו״א בר״ה לף נ״נו להקשה‬
‫סחירה בלבד ר״ל מהגמ׳ הכא‬
‫לגבי לין למצוות צריכות כוונה‪ ,‬ושירן‬
‫ללשם אכילת גסה‪ ,‬הפי׳ כמו לאיתא בתוס׳‬
‫הרא״ש לבאמת הוה אכילה גסה לא כמו‬
‫דמשמע ברש״י הכא‪ ,‬והקשה אמאי הגמ׳‬
‫לא מחרצס באופן לסשש וכגון ללא כוון‬
‫לשם מצווה‪ ,‬וחי׳ לליכא למימר בפשח שלא‬
‫לשמה וליכא בססח חסרון למצוות צריכות‬
‫כוונה‪ ,‬עיי״ש‪ .‬אכן לרברינו גס אי נימא‬
‫כמי׳ לליכא בפסח חסרון למצוות צריכות‬
‫כוונה עדין אפשר לומר רהחסרון לאיתא‬
‫בגמ׳ הוא משום הכוונה וכלשון'רש״י‪,‬‬
‫ובדן על השובע כמו לביארנו בלעת רש״י‪.‬‬
‫למעשיו מוכחין ליכא החסרון לכוונה‬
‫גבו׳ א״ר נחמן בר יצחק גלולה עבירה‬
‫לשמה ממצוה שלא לשמה וכו׳ איני‬
‫והאמר רב יהולה אמר רב לעולם יעשוק‬
‫ארס בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה‬
‫שמשוך שלא לשמה בא לשמה אימא כמצווה‬
‫שלא לשמה‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין ברש״י מרקאמר‬
‫גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה‬
‫מכלל למצוה שלא לשמה גריעותא הוא והא‬
‫אמר רב יהולה וכו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬ולכאורה תמוה‬
‫הוא מה הגמ׳ מקשה מר״י א״ר‪ ,‬הא מר״י‬
‫א״ר גם משמע למצוה לשמה אינו חשוב‬
‫אלא רממוך כך בא לשמה ושפיר יכול‬
‫להיוח לעבירה לשמה עריפא‪.‬‬
‫והנה בהך מימרא ללעולס יעסוק במורה‬
‫ובמצוות אפילו שלא לשמה וכו׳ יש‬
‫לעיין היכא מייד‪ ,‬להנה אי מייד ליכול‬
‫לעשוס המצווה לשמה לכאורה ברור לאסור‬
‫לעשות שלא לשמה‪ ,‬להא כל מה למומר‬
‫לעשות שלא לשמה כרי לבא לשמה‪ ,‬ולכאורה‬
‫מייד לאין יכול לעשות לשמה‪ ,‬אך א״כ‬
‫דף י׳‬ ‫קרבן‬
‫עוד נענין הנ״ל‪ ,‬הנה לדעת רש״י‬
‫לסבירא ליה להכא מייד דלא אכל‬
‫לשום מצווה לכאורה מוכרח מהגמ׳‬
‫משאלת ר״ל פסח מי לא קאכיל‪ ,‬לאין‬
‫מצוות צריכות כוונה והכוונה לא מעכבת‬
‫במעשה המצוות‪ ,‬ולכאורה הוה מחלוקת‬
‫נלין זה אי מצוות צריכות כוונה אי לאו‪,‬‬
‫וא״כ הגמ׳ הכא ס״ל כמ״ל מצווח אין‬
‫צדכוס כוונה‪.‬‬
‫אכן לס״מ לביארנו לעיל בלעת רש״י אין‬
‫כלל ראיה להנמ׳ ס״ל לאין מצוות‬
‫צריכות כוונה‪ ,‬להנה איתא בכמה מקומות‬
‫לאפילו למ״ל מצוות צריכות כוונה היכא‬
‫ואפילו ללא כוון בשעת מעשה למצווה‪,‬‬
‫וא״כ לכאורה הכא הוה מעשיו מוכחין‬
‫לעשיתו לשם אכילס סשח לשניהם צלו‬
‫פסחיהם בליל ט״ו כדן קרבן סשח ואכלו‪,‬‬
‫וא״כ לענין מצוות אכילס פסח אפילו‬
‫למ״ל מצוות צריכות כוונה הכא הכוונה‬
‫לא מעכבא אפילו אי בשעת אכילה לא כוון‬
‫כלל לשם מצוות אכילת פסח ואכל סתם‬
‫לשם קנוח סעולה‪ ,‬אכן לגני המצווה‬
‫להססח יאכל על השנוע לכאורה ליכא‬
‫מעשה מוכיח לאכלו לשם שניעה‪ ,‬ואפילו‬
‫אי נימא ראיכא קצת ראיה מלאכל בסוף‬
‫הסעורה‪ ,‬אכן לכאורה הכא לגבי לין על‬
‫השובע אין מועיל אפילו אי מעשיו מוכחין‪,‬‬
‫להא כוונתו להליא לא לשם שביעה אלא‬
‫לשם קנוח סעולה‪ ,‬וכל מה למועיל מעשיו‬
‫מוכחין היינו על חסרון כוונה‪ ,‬אכן היכא‬
‫לכוון להריא לא לשם שביעה אלא לקנות‬
‫סעולה והוה חסרון בעצם המצוה לעל‬
‫השובע אין מועיל מה למעשיו מודחץ‪.‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דףו׳ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫קמב‬
‫ולכך עליפא מתוכחה‪ ,‬ותמוה היכא חזיגן‬ ‫תמוה מאי צריך להך טעמא לממון שלא‬
‫זאת במימלא לר״י א״ר למעלת שלא‬ ‫לשמה בא לשמה וכי בלא הך טעמא ינטל‬
‫לשמה כלשמה‪.‬‬ ‫מן המצוות‪ ,‬לעיין ברמב״ס פי׳ תשובה‬
‫ה״א ללכמחילה אין לאוי לעשות שלא‬
‫לשמה‪ ,‬הא מיהא למקיים המצווה אפילו ונראה בביאור הענין‪ ,‬לבאמת הך מימרא‬
‫ליעסוק אלם בין לשמה בין שלא‬ ‫בהאי גוונא אלא ללא הוה במעלה הראויה‪,‬‬
‫וא״כ באין יכול לעשות לשמה צריך לעשות לשמה לא מייד לאס לא יעשה הך מצווה‬
‫המצוות שלא לשמה מלין קיום המצוות‪ ,‬יבטל מן המצוות ופשוט לבהאי גוונא יעשה‬
‫ואמאי צריך לטעם למתוך שלא לשמה בא המצווה שלא לשמה ואין צריך לזה הטעם‬
‫למחוך שלא לשמה בא לשמה‪ ,‬אלא מייד‬ ‫לשמה‪.‬‬
‫באופן דאפילו לא יעשה מצוה זו לאין יכול‬
‫והנה איתא ברמב״ם פ״ג מהלכות ת״ת לעשותה לשמה יעשה מצווה אחרת לשמה‪,‬‬
‫ה״ג וז״ל‪ ,‬מחילת ליגו של אלם והיה הו״א ללעולם יעשה אלם מצוות רק‬
‫אינו נילון אלא על המלמול ואח״ה על שאר לשמה ואם אין יכול ללמוד או לעשות מצוות‬
‫מעשיו לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק מסוימות לשמה יעשה רק מצוות אחרות‬
‫אלס בתורה בין לשמה בין שלא לשמה ליכול לעשותם לשמה‪ ,‬אכן לכאורה באמת‬
‫שמתוך שלא לשמה בא לשמה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬צריך תמוה לאמאי לא יעשה רק מצוות לשמה‬
‫להבין מה ענין מחילת ההלכה לתחילת לינו להא זה עליפא מלא לשמה‪ ,‬אכן נראה‬
‫שלא אלם על המלמול להך ללעולם יעסוק למיילי היכא להך מצוות לאין יכול לעשותם‬
‫אלם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה‪ ,‬לשמה עליפא על המצוות שיכול לעשותם‬
‫ועול צריך להבין למהר״מ משמע להך לשמה‪ ,‬ואיכא קלימה להך מצוות‪ ,‬וזה מה‬
‫לינא ללעולם יעסוק בין לשמה בין שלא לכתוב בהך מימרא דלעולם יעסוק אלם‬
‫לשמה מיירי על ת״ת‪ ,‬ובגמ׳ אימא לעולם בתורה ובמצוות היינו בתולה ובמצוות‬
‫יעסוק אלם בתורה ובמצוות אפילו שלא רצדך לעשותם לפני מצוות אחרות ליכול‬
‫לעשותם לשמה‪ ,‬אפ״ה יעסוק אדם בהך‬ ‫לשמה ולאו לווקא בתורה‪.‬‬
‫והנה איתא ‪3‬גמ׳ בערכין לף ט״ז ע״ ב מצוות דאיכא להם קדימה אפילו שלא‬
‫וז״ל‪ ,‬בעא מיניה רבי יהולה בריה לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ולא‬
‫לר״ש תוכחה לשמה וענווה שלא לשמה הי יעסוק במצוות אחרות אפילו לשמה‪ ,‬וה״נ‬
‫מייניהו עליף אמל ליה ולא מולית לענווה דהיכא דשקוליס המצוות ודאי דצדך לעשות‬
‫לשמה עליפא לאמר מר ענווה גלולה המצווה דלשמה‪ .‬והיינו הגמ׳ בערכין מכיון‬
‫מכולם שלא לשמה נמי עליפא לאמר לב דענווה לשמה עדיפא מתוכחה ה״ה ענווה‬
‫יהולה אמר רב לעולם יעסוק אלם בתורה שלא לשמה עדיפא‪ ,‬מדינא דר״י א״ר‬
‫ובמצוות אע״פ שלא לשמה שמתוך שלא דלעולם יעסוק אדם אפילו שלא לשמה‬
‫לשמה בא לשמה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬היינו להגמ׳ דהיינו דינא דלעולם יעסוק‪ ,‬אפילו דיכול‬
‫אומרת לענווה שלא לשמה מעלתה כלשמה לעסוק במצוות אחרים לשמה אי הך מצווה‬
‫קצג‬ ‫מלכים‬ ‫דף י ! ע״א‬ ‫קרב?‬
‫ממצווה לשמה‪ ,‬להיינו ענווה שלא לשמה‬ ‫עליפא וקדמה למצווה האחרת ה״ה שלא‬
‫עליפא מתוכחה לשמה וכ״ש לחשוב‬ ‫לשמה עליפא‪ ,‬ולכך ענווה שלא לשמה‬
‫מעבירה לשמה‪ ,‬ועיי״ש מה שתי׳ בזה‪.‬‬ ‫עדיפא מתוכחה לשמה‪.‬‬
‫ילפי״ז מבואר היטב הרמב״ם‪ ,‬לעיין המם‬
‫דף י״א ע״א‬ ‫גודל‬ ‫בר״מ בתחילת הפרק להביא‬
‫מעלת ת״מ על שאר מצוות‪ ,‬ואחרי שהביא גט׳ מע״ה פרט למשיח מע״ה פרנו לנשיא‬
‫וכו׳ תיגח משיח אלא נשיא בשגגת‬ ‫מעלת ת״ת על שאר מצוות כתב ללפיכן‬
‫אמרו חכמים ללעולם יעסוק אלם במורה מעשה הוא למיימי אמר רב זביר משמיה‬
‫‪3‬ין לשמה בין שלא לשמה‪ ,‬היינו אפילו לרבא הב״ע כגון שאוכל כזית מלב כשהוא‬
‫ליכול לעשות מצווח אחרות לשמה אפ״ה הליוט ונתמנה ואח״כ נודע לו סל״א נייתי‬
‫יעסוק בתורה לעליף על שאר מצוות אפילו כשבה או שעירה קמ״ל הניחא לר״ש לאזל‬
‫שלא לשמה‪ ,‬ואתי שפיר אמאי הביא הר״מ בתר יליעה אלא לרבנן לאזלו בתר חטאה‬
‫מאי איכא למימר וכו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬י‬ ‫‪ V‬לינא במורה‪ ,‬לתורה עליף על כל‬
‫המצוות‪ ,‬אבל אה״ג להן לינא הוה נמי‬
‫בשאר מצוות היכא למצווה אחת עליפא על הכי הגירסא ברש״י‪ ,‬ועיין בתוס׳ הרא״ש‬
‫להביא גירסא הב״ע כגון שאכל‬ ‫חברתה כמו ‪3‬גמ׳ בערכין אלא הר״מ איירי‬
‫במעלת התורה על שאר המצוות‪ ,‬וה״נ כשהוא נשיא ועבר ואח״כ נולע לו מהו‬
‫משמע לשון הגמ׳ לעולם יעסוק אדם לתימא נייתי כשבה או שעירה קמ״ל‪ ,‬ועיין‬
‫בתורה ובמצוות‪ ,‬כתוב תורה בפנ״ע דתורה שכתב בסוף רהך גייסא נראה עיקר‬
‫עדיפא על שאר המצוות‪ ,‬וצריך לעסוק למסתברא להא לאזיל ר״ש בתר ידיעה‬
‫תמיד בתורה אפי׳ שלא לשמה‪ ,‬וה״נ מסברא ילע ליה ולא מקרא מללא מייתי‬
‫במצוות היכא לאיכא עדיפות וצריך לעשות האי קרא למררש טעמא רר״ש‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫מצוות מסוימות לפני מצוה אחלת ליעשה והנה באמת לגי׳ רש״י לכאורה צריך להבין‬
‫אי נימא רהך רינא דר״ש ראזלינן בתר‬ ‫אותה אפילו שלא לשמה‪.‬‬
‫יליעה מהאי לרשא אמאי לא בעינן נמי‬
‫ואתי שפיר הגמ׳ הכא להגמ׳ מקשה לרשא להיכא להיליעה היתה כשהוא הליוט‬
‫לחזינן למצוות שלא לשמה עליפא ללא יתחייב קרבן נשיא‪ ,‬ואכן אפשר י לומר‬
‫כמו מצווה לשמת ואפילו ליכול לעשוח לבאמת הך לינא לאזלינן בתר יליעה מהכא‬
‫מצווה אחרת לשמה עדיפא הך מצווה ילפינן לה וה״ה לקרבן נשיא‪ ,‬כמו לאיחא‬
‫אפילו שלא לשמה‪ ,‬והיכא אמדנן לעבירה ברש״י לקמן ל״ה קמ״ל בתי׳ הגמי אליבא‬
‫לחכמים לאכל חצי זית כשהוא הליוט וחצי‬ ‫לשמה עליפא ממצווה שלא לשמה‪.‬‬
‫ועיין באורח מישור נזיר לך כ״ג ע״נ זית כשהוא נשיא‪ ,‬לכתב רש״י למע״ה‬
‫להביא קושיא על מי׳ הגמ׳ לעבירה ילפינן גס לליכא קרבן הליוט וגם לליכא‬
‫לשמה כמצווה שלא לשמה‪ ,‬הא בגמ׳ ערכין קרבן נשיא‪ ,‬אכן הכא רש״י לא הביא כמו‬
‫החס רילפינן לשניהם‪.‬‬ ‫שם חזינן למצוווה שלא לשמה עליפא נמי‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫או שעירה ועל חטא נשיא שעיר אלא‬ ‫והנה עיין כתוס׳ הרא״ש להקשה‬
‫לבעינן לגם שעת היליעה יהיה באותו‬ ‫לגירסתו‪ ,‬אמאי כשנודע לו‬
‫חיוב‪ ,‬אכן עצם החיוב הוה על חטא נשיא‬ ‫משנתמנה וחטא נעודו הדיוט אמדנן‬
‫והליוט‪ ,‬או ללא חטא הנשיא הוא המחייב‬ ‫מסנרא דאין חיוג קרנן נשיא ואין צדן‬
‫קרבן הנשיא והנסק״מ בץ נשיא להדוט‬ ‫דרשא לזה כמו מעינן דרשא לאין חייג‬
‫הוא לא חטא נשיא ומשיח‪ ,‬אלא בחיוב‬ ‫קרנן הדיוט כשנודע לו כשהוא הדיוט‪ ,‬ותי׳‬
‫הקרבן על עבירה בשגגה נאמר החילוק בין‬ ‫דכשנודע לו כשהוא הדיוט מסתנר טפי‬
‫הליוט לנשיא‪ ,‬ללהליוט החיוב קרבן‬ ‫לילך אחר ידיעה הגורמת הנאת קרנן‬
‫בעבירה בשגגה הוא כשבה או שעירה‬ ‫להשוות קרנן זה לרוב צינור משא״כ‬
‫והחיוב לנשיא הוא שעיר‪ ,‬והיינו לעיקר‬ ‫כשנודע לו כשהוא נשיא מסנרא לא אזלינן‬
‫החיוב תלוי בשעת ידעתו רהיינו שעת‬ ‫נחר ידיעה להניא קרנן נשיא‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫חיובו לאי נשיא הוא חייב שעיר ואי הליוט‬ ‫וצדן להנץ מה הסנרא לחלק נהא דרוג‬
‫חייב כשבה או שעירה‪ ,‬אלא לבעינן לגם‬ ‫צינור חיינין כשנה או שעירה‪ ,‬דלכאורה‬
‫בשעת החטא יהיה נשיא או הריוט אכן‬ ‫ממ״נ הוא אי בעינן גם אכילה כשהוא‬
‫להוה לין צלד ולא מעיקר חיוב הקרבן‬ ‫הדיוט מה מועיל הא דרוג צינור קרננם‬
‫לנשיא או להדוט‪.‬‬ ‫כשנה או שעירה ואי לא נעינן גם אדלה‬
‫וסגי נידעה ה״ה לידיעה כשהוא נשיא‬
‫והנה עיין ברמב״ם פט״ו ה״י ח״ל‪ ,‬כהן‬ ‫לקרנן נשיא‪.‬‬
‫משיח או מלך שחטא ער שלא‬
‫ולענ׳׳ד נראה דגם אלינא דרש״י מסנרא נממנו אע״ס שלא נולע להם אלא אחר‬
‫אמר ר״ש דינו דנעינן גם שעת שנממנו הד אלו כהריוט שנאמר אשר נשיא‬
‫ידיעה נאותו חיוג ולא מהכא ילפינן לה‪ ,‬יחטא אם הכהן המשיח יחטא על שיחטא‬
‫ולכך נאמת היכא לחטא כשהוא נשיא ונודע כשהוא נשיא וכשהוא משיח‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והנה‬
‫לו כשהוא הדוט מסברא ילעינן לאין חיוב ללשא זו להר״מ היינו הררשא לעיל לף י׳‬
‫קרבן נשיא להא בעינן גם ידיעה באותו ע״א אם הכהן המשיח יחטא סרט לקולמות‬
‫חיוב‪ ,‬ואס״ה בעינן לרשא ללא יתחייב קרבן אשר נשיא יחטא פרט לקולמות‪ ,‬והנה‬
‫הליוט היכא לאכל כשהוא הליוט ונולע לו נר״מ משמע להלרשא 'אתי לאפוקי ללא‬
‫אזלינן נתר ידעה אלא בתר שעת החטא‬ ‫משנתמנה‪.‬‬
‫ביאור הלבר‪ ,‬להנה בדן לר״ש לבעינן ללא כלעת ר״ש‪ ,‬אכן לכאורה תמוה הוא‪,‬‬
‫גס שעח אכילה וגס שעת ידעה לאי מצר הסנרא סגי שעת היליעה לחיוג‬
‫באותו חיוב ובעינן לחיוב קרבן נשיא גס קרנן נשיא ומשיח והיא גופא הלרשא‬
‫כשיחטא בעולו נשיא וגם שעת חיוב הקרבן לנעינן שעת החטא ולא שעת הידיעה ור״ש‬
‫יהיה בעולו נשיא וה״ה לקרבן הליוט‪ ,‬יש לית האי לרשא‪ ,‬א״כ אמאי פטר ל״ש‬
‫להשתפק בזה על מה נאמר שיוב הדוט מכלום הוה ליה לחייג כשעת הידעה‬
‫ונשיא‪ ,‬האם נאמר על חטא הדוט כשבה גרילא‪ ,‬אכן נראה לנאמת הלרשא גם‬
‫קצה‬ ‫מלכים‬ ‫דף > ע״א‬ ‫קרנן‬
‫חיוב קרבן הדוט לא הוה חיוב אחר מחיוב‬ ‫אל!נא לל״ש וכמו למשמע פשטות הגיג׳‬
‫קלנן לנשיא ומשיח ואוחו חיוג למחייבם‬ ‫התס ‪ /‬אלא למסברא כל חיוב הקרבן היה‬
‫קלנן הליוט נעולם הדומות הוא המחיינם‬ ‫מלוי כשעת היליעה היינו שעת החיוג אי‬
‫קרבן נשיא ומשיח משנחמנו‪ ,‬ושסיר חייבין‬ ‫ישיא או משיח הוא ולא תלוי כלל נשעת‬
‫קרבן נשיא ומשיח על חטאתם בעולם‬ ‫החמא‪ ,‬וע״ז איתא הללשא לנעינן לכשעת‬
‫הדומות‪ ,‬וע״ז אתיא הלרשא אשר נשיא‬ ‫החמא יהיה נשיא‪ ,‬ופליגי נזה ל״ש ורננן‬
‫יחטא סלט לקודמות מעינן חטא נשיא‬ ‫בהאי ללשא לל״ש ס״ל להלרשא לא נאה‬
‫ומשיח והחיוב קרבן נשיא ומשיח הוה על‬ ‫לאפיקי מעצם הלני להסיונ תלוי נשעת‬
‫חטא נשיא ומשיח‪ ,‬ואין יכולים להביא קרבן‬ ‫היליעה אלא דגעיק דגם שעת החטא לתיוג‬
‫נשיא ומשיח על חטאם בעולם הליוטות‪,‬‬ ‫הקרבן ולכך פטור מכלום‪ ,‬משא״כ לגנן‬
‫ובזה פליגי ל״ש ורבנן לרבנן ס״ל לסגי‬ ‫ס״ל להלרשא מוציאה כלל מהסנרא לתלוי‬
‫לחטא בעולו נשיא או הליוט וכל המחייב‬ ‫גשעת יליעה וכל חיונ נשיא ומשיח תלוי‬
‫קרבן נשיא והליוט היינו חטא לנשיא‬ ‫כשעת החטא‪ ,‬ולכך אי נשעת החטא לאו‬
‫והליוט‪ ,‬ולכך אי חטא בעולו הליוט אפילו‬ ‫נשיא ומשיח נינהו הד הן כהדיוטות‬
‫כשנולע לו משחמנה חייב קלבן הליוט‪,‬‬ ‫וחיונם הוא קרנן הליוט‪.‬‬
‫משא״כ ר״ש ס״ל אפילו להחיוב על חטא‬
‫לנשיא ומשיח‪ ,‬אי בשעת היליעה להיינו‬ ‫אולם לולי לנד הר״מ נסשט הללשא‬
‫שעת החיוב לא הוו נשיא ומשיח א״א‬ ‫לעיל‪ ,‬אפשר לומר ללא תלוי כלל‬
‫לחייבם קרבן נשיא ומשיח‪ ,‬אכן בין לר״ש‬‫גפלוגתא לר״ש ורננן והוה אותה לרשא‬
‫לכו״ע‪ ,‬והלרשא איירי רנחמנה אחרי לכנר‬
‫בין לרבנן החיוב הוא על חטא נשיא ומשיח‬
‫ועיקר החיוב מלוי בשעת החמא להיינו‬ ‫מלע לו ולא תלד כלל נפלוגתא לל״ש ולננן‬
‫האטלה‪ ,‬אלא ללר״ש בעינן לגם שעת החיוב‬‫לשעת החטא והידיעה הוה נאוחו חיוג‪ ,‬ולא‬
‫יהיה בעולו נשיא ומשיח‪.‬‬ ‫פליגי נזה כלל ל״ש ורננן ותרוויהו ס״ל‬
‫לחיונו הוא קרנן הליוט‪ ,‬וניאור הלרשא‬
‫להיה הו״א לאפילו כשחטא ונודע לו נעולו והנה עיין בכתובות לף מ״ה ע״א וע״ב‬
‫להגמ׳ רוצה להוטח מר״ש לאישתני‬ ‫הליוט וככל נתחייג קלנן אי נתמנה יניא‬
‫על הקולומוח קרנן נשיא או משיח‪ ,‬והיינו גופיה אישמני דניה‪ ,‬והגמ׳ מקשה אימור‬
‫להיה צל לאין חילוק כלל נעצם החיוג לשמעינן ליה לר״ש לאזיל אף במר ידעה‬
‫הקרבן בין משיח ונשיא להדוט והוה אומו דאזיל בתר יריעה ולא אזיל בתר חטאה מי‬
‫חיוג ממש‪ ,‬וכל הנפק״מ הוא כמציאות שמעת ליה א״כ לייתי קרבן ט השתא‬
‫הקרכן‪ ,‬לנשיא חייג על עגילה בשגגה שעיר משוח פר ונשיא שעיר‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין‬
‫ומשיח פר והריוט כשבה או שעירה‪ ,‬ולכך בדטב״א התם וז״ל‪ ,‬וקשה לי להא ולאי‬
‫אפילו אי כבל ;מחיינו נקרנן ואפילו פדכא רבה היא והיכא ס״ל לומר לר״ש‬
‫מתחייבו בעולן הליוטות קרבן הדוט אי לאמר כשילא וי״ל דאיהו סבר למאי ללא‬
‫נתמנו חייבין קרבן נשיא ומשיח‪ ,‬לבעצס ליסו קרבן ט השמא גזיה״כ לבעינן אשר‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫לר״ש דאזיל רק בתר ידיעה אלא אף בתר‬
‫ידיעה‪ ,‬ובאמת דס״ל לר״ש דאזלינן רק בתר‬
‫שעת החטא‪ ,‬אלא דלגבי קרבן מכיון דכל‬
‫חיובו חל עליו בשעת ידיעה אי נודע לו‬
‫משנתמנה אין לחייבו קרבן הריוט‪ ,‬משא״כ‬
‫לגבי נערה המאורסה דמשעה שזינתה‬
‫גתחייבה סקילה‪ ,‬עיי״ש‪) .‬עיין לקמן בגמי‬
‫בספק דא״ת‪ ,‬דהבאגו המם דברי השטמ״ק‬
‫באריכומ‪ (.‬הרי דמשמע דעיקר החיוב‬
‫אפילו לר״ש היינו שעמ החטא‪ ,‬אלא‬
‫דמסברא בעינן גס שעח הידיעה מטון דכל‬
‫חיוב הקרבן חל בשעת הידיעה‪) ,‬וכמו‬
‫דמשמע ברש״י התם ד״ה אימור וטעמא‬
‫דידיה משום דבעי ידיעה וחטאה בחד‬
‫גופא‪ (.‬א״כ לכאורה לדבריהם דרשא דהגמ׳‬
‫אשר נשיא יחטא פרט לקודמות‪ ,‬היינו‬
‫כמ״ש דהיה הו״א דלא בעינן כלל נשיא‬
‫בעצם החטא ואפילו נודע לו קודם שנתמנה‬
‫יביא שעיר‪ ,‬והדרשא באה לומר דבעינן‬
‫חטא דגשיא‪ ,‬ובאמת עיקר החיוב הוא תלוי‬
‫בשעת החטא גס לר״ש‪ ,‬אלא דבעינן דגם‬
‫בשעת ידיעה יהיה נשיא ומהסברא דאיתא‬
‫התם ברמב״ן‪.‬‬
‫דהדרשא דלא סגי דרק בשעת החיוב נשיא‬
‫ונראה דהיינו המחלוקת הכא נין רש״י‬
‫לחוס׳ הרא״ש‪ ,‬דרש״י ס״ל‬
‫דעיקר החיוג לנשיא ומשיח היינו על שעת‬
‫החטא‪ ,‬ולכך היכא דחטא כשהוא הדיוט‬
‫ונודע לו משנממנה כל החיוג דשייך נו‬
‫היינו קרנן הדיוט ואין צד כלל לחיינו קרנן‬
‫נשיא‪ ,‬ולכך כל הדרשא למעט נשיא מקרנן‬
‫הדיוט היינו רק נהאי גוונא דחטא כשהוא‬
‫הדיוט‪ ,‬משא״כ מוס׳ הרא״ש ס״ל דעיקר‬
‫החיוב הוא על שעס הידיעה דעצם חיוב‬
‫הקרבן נאמר לנשיא ולמשיח ולא חטא נשיא‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫נשיא יחטא ואם הכהן המשיח יחטא והשתא‬
‫פלכינן לאם איתא לכללא הוא לאישתני‬
‫לינא אישתני תיובא וליינינן כי השתא הכא‬
‫נמי אי אזלינן בתר יליעה להשתא הוה לן‬
‫למילייניה כאילו חטא השתא וקרינן ביה‬
‫אשר נשיא יחטא‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע מלבריו‬
‫לס״ל כהר״מ להלרשא באה לומר ללא סגי‬
‫שעת יליעה ובעינן נמי שעת אכילה‪ ,‬ולכך‬
‫ס״ל לשפיר איכא ראיה מר״ש לאישתני‬
‫לינא אישתני חיובא‪ ,‬ובאמת היה ללונו‬
‫בקרבן נשיא ומשיח כשעת היליעה אלא‬
‫לאיכא גזירה״כ לבעינן גם שעת החטא‬
‫כשהוא נשיא ומשיח‪ ,‬אכן באמת לעיקר‬
‫החיוב תלוי בשעת יליעה‪ ,‬וע״ז פרכינן לאי‬
‫לר״ש תלוי בשעת היליעה ועיקר החיוב‬
‫תלוי בשעת החיוב ליכא למילרש מאשר‬
‫נשיא יחטא היכא לבשעת החטא הליוט‬
‫הוא‪ ,‬לשפיר מקרי אשר נשיא יחטא אי‬
‫בשעת החיוב נשיא הוא‪ ,‬כמו בחיוב נערה‬
‫המאורסה לאי סרחה לבסוף בגרה חילון‬
‫בחנק אפילו לחנק נאמר לנשואה לא‬
‫לארוסה‪ ,‬אלא ע״כ לס״ל לר״ש לבעינן‬
‫תרתי גם ידיעה וגס שעת החטא והיינו‬
‫הוא ובעינן דגם בשעת החטא יהיה נשיא‪,‬‬
‫אכן לא הוה סתם גזירה״כ דבעינן נשיא‬
‫בשעת החטא אלא דהוה מחיוב הקרבן‪ ,‬אכן‬
‫משמע דס״ל לר״ש דעיקר הוא תלוי בשעת‬
‫ידיעה ובלא דישא היה החיוב תלד רק‬
‫בשעת ידיעה‪ ,‬אלא דבעיגן גם שעת החטא‬
‫לחיוב הקרבן והוה מהררשא דאשר נשיא‬
‫יחטא כדעת הרמב״ם‪.‬‬
‫אכן עיין בשטמ״ק התם בדעת הרמב״ן‬
‫והרא״ה‪ ,‬דקושיית הגמ׳ דמי שמעינן‬
‫קצז‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬
‫אכילה נשיא הוא ונשיא לאו הדיוט הוא‪,‬‬ ‫ומשיח וזה חלוי בשעח החיוב דהיינו‬
‫אק אי נשיא נמי הוה בכלל ע״ה א״כ‬ ‫הידיעה‪ ,‬ולכך היכא מודע לו כשהוא נשיא‬
‫ידיעה דנשיא או אכילה דנשיא גם מקרי‬ ‫אין צד כלל לחיינו קרנן הדיוט וכל הרישא‬
‫ידיעה ואכילה דהדיוט דגם נשיא בכלל ע״ה‬ ‫למעט נשיא מקרנן הדיוט היינו היכא‬
‫וכל מה דמוצא מכלל הדיוט היינו היכא‬ ‫דידיעחו כשהוא הדיוט‪.‬‬
‫דשיובו הוא קרבן נשיא‪ ,‬משא״כ היכא‬
‫דחיובו הוא קרבן הדיוט אלא דנעינן דגם‬ ‫ולפי״ז נראה לנאר דעח רש״י לנעינן‬
‫נשעת הידיעה ואכילה יהיה הדיוט שפיר‬ ‫דרשא להיכא דנודע לו כשהוא‬
‫אכילה רדיעה דנשיא הוה אטלה וידיעה‬ ‫נשיא שלא יחחיינ קרנן הדיוט‪ ,‬אפילו למאי‬
‫דע״ה ומחיינ קרנן הדיוט דהוה כשנה או‬ ‫לאמרינן דנם רש״י ש״ל למסנרא אמר‬
‫שעירה‪ ,‬וע״ז אתיא הדרשא מע״ה פרט‬ ‫ר״ש דינו לנעינן גם שעח הידיעה נאוחו‬
‫לנשיא ומשיח דנשיא ומשיח לא הוו ככלל‬ ‫חיוב ולכך נאמח היכא מורע לו כשהוא‬
‫הע״ה דחיונ קרנן הדיוט‪ ,‬ולכך ידיעה‬ ‫הדיוט משנרא ידעינן דאין חייג קרנן‬
‫ואכילה דנשיא לא הוה אכילה וידיעה‬ ‫נשיא‪ ,‬וכן ינואר החילוק אלינא רהחוש׳‬
‫דהדיוט וא״א לחיינו קרנן הדיוט היכא‬ ‫הרא״ש דאין שיינ משנרא קרנן נשיא‬
‫דהאכילה היתה כשהוא נשיא אלינא דהתוש׳‬ ‫אפילו שנודע לו כשהוא נשיא משא״כ‬
‫הרא״ש ולרש״י היכא דהידיעה היתה‬ ‫כשנודע לו כשהוא הדיוט בעינן דרשא דלא‬
‫כשהוא נשיא‪.‬‬ ‫יחחיינ קרנן הדיוט‪ .‬דהנה נגמ׳ מנואר‬
‫דבלא הדרשא מע״ה פרט לנשיא ומשיח‪,‬‬
‫נשיא ומשיח בכלל ע״ה הס לחיוב קרבן ולכך נאמת כל מה דנעינן דרשא היינו‬
‫להוציא משיש ונשיא מכלל ע״ה‪,‬‬ ‫הדיוט‪ ,‬ולכך באמח לגבי משיח רכל חיובו‬
‫הוא בהעלם דבר עם שגגח מעשה בעינן אכן דהדיוט יהיה נכלל נשיא ומשיש ליכא‬
‫מיעוט דלא יתחייב בשגגת מעשה גרידא כלל צד ולא נעינן דרשא לזה‪ ,‬והיכא דכל‬
‫קרבן הדיוט‪ ,‬משא״כ נשיא דחיובו בשעיר החיוג דשייך נו הוא קרנן נשיא אלא דא״א‬
‫הוא בשגגת מעשה גרידא לא בעינן מיעוט למיינו משום דהידיעה או האכילה היתה‬
‫דלא מחויב קרבן הדיוט דעל חיוב דהדיוט כשהוא הדיוט‪ ,‬לא נעינן דרשא 'לפוטרו‬
‫חייבתו התורה שעיר‪ ,‬והגמ׳ מתרצת דבעינן מקרבן נשיא משוס אכילה וידיעה דהדיוט‬
‫הדרשא להיכא דבאמת אין מתחייב קרבן דאין שוס צד דהדיוט מקרי נשיא‪ ,‬ואמי‬
‫נשיא וכל החיוב דשייך בו הוא קרבן הדיוט‪ ,‬שסיר רש״י דבאמת הא דבעי ר״ש ידיעה‬
‫אלא דא״א לחייבו קרבן הדיוט משום דליכא באותו חיוב הוה מסברא והא דבעינן הכא‬
‫גם ידיעה כשהוא הדיוט אליבא דרש״י‪ ,‬או דרשא היכא דידיעה כשהוא הדיוט לא‬
‫אליבא דהמוש׳ הרא״ש דליכא אכילה כשהוא משוס הדין שיעה באותו חיוב בעינן‬
‫הדיוט‪ ,‬וע״ז שסיר בעינן דרשא לאין חייב הדרשא אלא דבלא הדרשא גם שיעה משיא‬
‫קרבן הדיוט‪ ,‬דכל החסרון לא״א לחייבו משייבת קרבן הדיוט ושפיר איכא שיעה‬
‫קרבן הדיוט הוא משום דבשעת ידיעה או באותו חיוב דגם נשיא בכלל ע״ה הוא‪,‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫ע״ה האמור בפרשת קרבן הליוט‪ ,‬ולכן‬ ‫משא״כ היכא להיליעה כשהוא הליוט‬
‫אפילו לכל החיוב לשיין בו הוא קרבן‬ ‫מסברא ילעינן להדיוט לא מקרי נשיא‬
‫הליוט לנולע לו כשהוא הליוט‪ ,‬א״א לחייבו‬ ‫וליכא יליעה באותו חיוב לקרבן שעיר‬
‫קרבן הליוט מצל אכילת נשיא לנשיא לאו‬ ‫לנשיא‪ ,‬משא״כ ‪3‬גמ׳ לקמן אליבא לרבנן‬
‫בכלל ע״ה הוא כלל‪ ,‬ובאמת כל הלרשא‬ ‫למיירי שאכל חצי זית כשהוא הליוט וחצי‬
‫למעט נשיא ללא יתחייב קרבן הליוט לא‬ ‫זית כשהוא נשיא אין חילוק בין קרבן נשיא‬
‫להיה הו״א דככלל בקרבן הליוט אלא להיה‬ ‫לקרבן הליוט‪ ,‬ללא שיין הן סברא להליוט‬
‫הו״א לבאופן לאין לחייבו קרבן מצל‬ ‫מוצא מכלל נשיא ונשיא לא מוצא מכלל‬
‫להאטלה היתה שהוא נשיא יהיה חיוב קרבן‬ ‫הליוט למצל חצי זית לנשיא מוצא נשיא‬
‫חלש להשוותו לרוב ציבור ולא יפטר לגמרי‬ ‫מכלל הליוט למצל אכילת נשיא שפיל מוצא‬
‫מקרבן אלא לנלונו כרוב ציבור ויהיה חייב‬ ‫נשיא מכלל הליוט לאטלת נשיא מחייבת‬
‫קרבן כרוב ציבור‪ ,‬אכן כל זה שייך היכא‬ ‫שעיר ולא כשבה או שעירה‪ ,‬ולכן כתב‬
‫לבעצם חיובו הוא קרבן הליוט אלא לאין‬ ‫רש״י להלרשא באה להוציא גם ללא לחייב‬
‫לחייבו משום לאכל כשהוא נשיא‪ ,‬משא״כ‬ ‫קרבן נשיא וגם ללא לחייב קרבן הליוט‪.‬‬
‫היכא לנולע כשהוא נשיא וכל החיוב לשייך‬ ‫ועיין לקמן בביאור הלבר אמאי בעינן כלל‬
‫בו הוא קרבן נשיא ואין על מה לחייבו‬ ‫התם לרשא למעט מקרבן נשיא או הליוט‪.‬‬
‫קרבן הליוט‪ ,‬מסברא גרילא אין לחייבו‬
‫והנה לכאורה גס בלברי תוס׳ הרא״ש‬
‫קרבן נשיא ורק לחיוב קרבן הליוט איכא‬
‫היה אפשר לומר להיינו החילוק בין‬
‫סברא להשוותו לרוב ציבור‪ ,‬והנה באמת‬
‫חיוב קרבן נשיא לחיוב קרבן הליוט‪ ,‬לקרבן‬
‫לתוס׳ הלא״ש גס חי׳ הגמ׳ אליבא לרבנן‬
‫נשיא מסברא אין לחייבו מצל אכילת הליוט‬
‫בחצי זית כשהוא נשיא וכר‪ ,‬כל מה לבעינן‬
‫להליוט לאו בכלל נשיא הוא משא״כ לקרבן‬
‫ללשא היינו ללא יחחייב קרבן הליוט‬
‫הליוט מסברא אפשר לחייבו מצל אכילת‬
‫להשוותו לרוב ציבור וכלשון הגמ׳ וחוס׳‬
‫נשיא לנשיא בכלל ע״ה הוא‪ ,‬אכן בלשון‬
‫הלא״ש התם‪ ,‬אכן קרבן נשיא אין צל כלל‬
‫התוס׳ הרא״ש לא משמע להיינו הסברא‪,‬‬
‫לחייבו לא כמ״ש לש״י התם להלרשא אתי‬
‫לכתב להא לבעינן הלרשא בגמ׳ היכא‬
‫גם למעט קרבן נשיא‪.‬‬
‫שנולע לו כשהוא הליוט הוא מסברא‬
‫גט׳ אלא אמר רב זביל משמיה לרבא הכא‬ ‫להשוותו לרוב ציבור משא״כ כשנולע כשהוא‬
‫במאי עסקינן כגון שאכל חצי כזית חלב‬ ‫נשיא לחיוב קרבן שעיר‪ ,‬משמע לבעצם‬
‫כשהוא הליוט ונתמנה והשלימו ואח״כ נולע‬ ‫אכילת נשיא אין כלל צל לחייבו קרבן הליוט‬
‫לו סל״א נצטרף ונייתי כשבה או שעילה‬ ‫אפילו לאין נשיא מוצא מכלל ע״ה‪.‬‬
‫קמ״ל‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ונראה לתוס׳ הרא״ש ס״ל מטון ליצא‬
‫נשיא מכלל הליוט וחיובו בשגגת צריך להבין אמאי בעינן לרשא לזה הא‬
‫מצל חצי כזיס לאכל כשהוא נשיא‬ ‫מעשה הוא שעיר‪ ,‬א״כ יצא מכלל ע״ה‬
‫לפרשת קרבן הליוט ונשיא לא מקרי כלל יצא מכלל ע״ה והחיוב מצל האי חצי כזית‬
 ‫קצז‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬
‫וכמו לכתב נמי הכא וליתי כשבה או שעירה‬ ‫הוא קרבן שעיר ומה איכא הו״א לחייג‬
‫כרוב ציבור‪ .‬אכן עיין בלש״י לכתב להאי‬ ‫ולצרף האי חצי זית לכשנה או שעירה‪ ,‬ועיין‬
‫ררשא באה גס לומר ללא יתחייב קרבן‬ ‫נתוס׳ הרא״ש וז״ל מהו לתימא כיון ללא‬
‫שעיר היינו לבהו״א איכא סבלא לחייבו גס‬ ‫השלים השעור כשהוא נשיא לא קדנן ביה‬
‫שעיר וגס כשבה או שעירה‪ ,‬וזה תמוה איך‬ ‫אשר נשיא יחנוא לצמרף חצי זית קמא נהלי‬
‫מסברא אסשר לחייב קרבן שעיר או כשבה‬ ‫חצי זית כתרא וליתי כשנה או שעירה כרוב‬
‫או שעירה אחד למצר חצי זימ א׳ חיוב‬ ‫ציבור לליכא למפרן־ והלא כנר יצא נשיא‬
‫הוא שעיר וא״א לחייבו משום זה כשבה או‬ ‫לירון בשעיר לנכה״ג לא יצא לילון בשעיר‬
‫שעירה ומצל חצי זיח חיובו הוא כשבה או‬ ‫קמ״ל לפעור אף מכשנה או שעירה‪,‬‬
‫שעירה וא״א לחייבו משום האי חצי זיח‬ ‫עכ״ל‪ .‬יש לעיין נלנריו ללכאולה מאותו‬
‫שעיר‪.‬‬ ‫הטעם ללא קרינן ניה אשר נשיא יחטא‬
‫ה״נ לא קרינן ניה ואם נפש אחת תחטא‬
‫בשגגה לחיוב כשנה או שעירה ללא אכל ונראה לומר בלעת לש״י‪ ,‬להנה הלין‬
‫כזית רכה״ת מבואר בכמה‬ ‫כזית שלם כשהוא הליוט ומה הצר לחייבו‬
‫קרבן הליוט יומר מקרבן נשיא‪ ,‬אכן נלאה מקומות לשיעור כזית לא הוה בשם אכילה‬
‫הפשט בתום׳ הרא״ש כמ״ש לעיל ברברי רגם פחות מכזית מקריא אכילה‪ ,‬אלא להוה‬
‫מוס׳ הרא״ש אליבא לל״ש להיה הו״א שיעור לשויא אדלה חשובה‪ ,‬להנה מצינו‬
‫היכא לאין לחייבו מפרשת קרבן הליוט לאיכא לין לבליה למקריא אכילה אפילו‬
‫איכא סברא לחייבו קרבן להשוותו לרוב במשהו להיינו לבדה חשובה ולכך אפילו‬
‫ציבור‪ ,‬היינו לבאמת ההו״א לחייב לא במשהו איכא חיוב‪ ,‬הד לבמשהו מקד‬
‫מפרשת קרבן הליוט למצר פרשת קרבן אכילה וכל מה לבעינן כזיח לשויא אדלה‬
‫הליוט ליכא לחייבו לאכילתו הימה כשהוא חשובה‪ ,‬וכן עיין בבית הלוי ח״א סימן ב׳‬
‫נשיא אלא איכא סברא להיכא לפטור ז׳ לגבי אכילת קרבן לאפשר לאכול כזית‬
‫מקרבן מחייבו חיוב חלש להשוותו לרוב בשר לקרבן ע״י כמה כהנים וכתב התם‬
‫ציבור וה״נ הכא‪ ,‬ובאמת מש״כ חוס׳ לאין דן בקרבן על הגברא לאכול אלא‬
‫הרא״ש ללא מקלי אשל נשיא יחטא משוס לאיכא מצוה להקרבן יאכל ולכך מועיל ע״י‬
‫רהוה רק חצי זית ה״ה ללא מקד אם נפש כמה כהניס אפילו לכ״א אוכל פחוח ממית‪,‬‬
‫אחת תחטא וגס מצר פרשת קרבן הדוט הד להדא לגס פחות מכזיח מקריא אכילה‬
‫אין לחייבו אלא להיה הו״א לחייבו חיוב דאל״כ איך מתקיים המצוה רהקרבן יאכל‬
‫חלש ולהשוותו לרוב ציבור‪ ,‬והיינו מש״כ ע״י אכילה פחותה ממית‪ ,‬א״כ יכול להיות‬
‫בהמשך דהכא ליכא למיפרך והלא כבר להלין כזית דמשויא אדלה חשובה לאו‬
‫נירון בשעיר כמו להגמ׳ מקשה בהו״א פילושו ללק אכילת כזית הוה אכילה חשובה‬
‫להכא אין רינו בשעיר ושפיר אפשר לחייבו אלא אפילו אכילת משהו אי הוה אכילת‬
‫קרבן הדוט אבל אה״נ ללא מפרשש קרבן כזית מקד האי אכילת משהו אדלה חשובה‪,‬‬
‫הדוט אלא מסברא להשוותו לרוב ציבור והמעלה בכזיש לא הוה בשם אדלה ואיסור‬

‫‪J‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫עליה קרכן‪ ,‬החיוכ קרכן הוא מצר כל‬
‫משהו ומשהו ושפיר אפשר לחייכ מצר כל‬
‫חצי זית לנשיא או להדיוט קרכגו‪ ,‬וכל מה‬
‫דכעינן חצי השני היינו לשויא אטלה חשוכה‬
‫ושפיר הוה אכילה חשובה באיסור חלב‬
‫בשגגה דנאמר על זה חיוב קרבן‪ ,‬וע״ז‬
‫אתיא הדרשא מע״ה למעט נשיא דאין‬
‫לצרף אטלת נשיא להדיוט ולא הוה אותו‬
‫חיוב קרבן נשיא והדיוט‪ ,‬והוה כשני‬
‫איסורים דא״א לצרף שני איסורים לכזית‬
‫דליכא אכילה חשובה בהאי איסור‪ ,‬וה״נ‬
‫ליכא אטלה חשובה לחיוב קרבן הדיוט‪,‬‬
‫ולכך רש״י ס״ל דה״ה דמהדרשא ילפינן גם‬
‫דלא יצטרף לקרבן נשיא דבדרשא נלמד‬
‫דהוה חלוק אכילת איסור המחייבת נשיא‬
‫והדיוט‪ ,‬וא״כ ה״ה גס לקרבן נשיא דא״א‬
‫לצרף אכילת הדיוט לשויא אכילה חשובה‪.‬‬
‫אלא לרק היכא לעשה אטלה ככזית שלם‬
‫גט׳ בע״א מיניה רבא מרב נחמן נשיאות‬
‫מהו שתפסיק היכי דמי כגון שאכל‬
‫חצי כזית כשהוא הריוט ונתמנה ועבר‬
‫והשלימו החס הוא דלא מיצטרף דאכליה‬
‫פלגא כשהוא הריוט ופלגא כשהוא נשיא‬
‫אבל הכא דאידי ואידי כשהוא הדיוט אכליה‬
‫מיצטרף או דילמא לא שנא מאי תפשוט‬
‫מהא דאמר עולא א״ר יוחנן אכל חלב‬
‫והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה‬
‫ידחה הט השתא מומר לאו בר אתויי קרבן‬
‫הוא האי בר אתויי קרבן הוא‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫זית להליוכו כשבה או שעירה ומצל החצי‬
‫הנה מהא דהגמ׳ מביאה ראיה מדין דיחוי‬
‫לכאורה משמע דכל ספק הגמ׳ הכא‬
‫היינו משום זמן נשיאותו דבזמן נשיאותו‬
‫היה דן דנשיא אין מיצטרף להדיוט‪ ,‬אכן‬
‫עתה כשעבר מנשיאותו שפיר שייך לצרף‬
‫אכילתו לאכילתו דלפני נשיאתו דעתה הדיוט‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫אכילה דבאמת אכילה הוה כמשהו וא״כ‬
‫להסורה אסרה אכילה היינו אפילו משהו‬
‫למקריא אטלה וה״ה למקריא אכילה‬
‫חשוכה‪ ,‬אלא ללא הוה אכילה משהו חשוכה‬
‫על להוה אכילה ככזיח שלם‪ ,‬כיאור הלכר‬
‫מה לככזיס מקריא אטלה חשוכה לאו‬
‫פירושו לאיכא שני שמות לאכילה להיינו‬
‫אטלת משהו ואכילת כזית ואכילת משהו לא‬
‫מקריא אטלה חשוכה ואכילת כזית מקריא‬
‫אכילה חשוכה‪ ,‬לכזית לא משנה שם אכילה‬
‫ושם אכילה הוה אפילו כמשהו‪ ,‬וכל מה‬
‫למשויא כזית אכילה חשוכה היינו משום‬
‫לעשה אכילה ככזית וכשאכל כזית שלם כל‬
‫אכילה ואכילה מהכזית מקרי אכילת כזית‬
‫והוה אכילה חשוכה‪ ,‬ויוצא לכאמת ככל‬
‫משהו ומשהו עכר על איסר התורה ואיכא‬
‫עליו כל חיוכי התורה לאיכא כאיסור אכילה‬
‫משויא לאכילת כל משהו מכל הכזית אכילה‬
‫חשוכה‪ ,‬וע״י לאכילת כל משהו הוה מתוך‬
‫אכילת כזית שלם מקרי אכילה חשוכה ועוכר‬
‫כזה איסור אכילה להתורה אסרה ואיכא‬
‫כזה כל חיוכי התורה לאיכא כאיסור אכילה‪.‬‬
‫ולפי״ז נראה לכאר 'הגמ׳ הכא ללעת‬
‫רש״י לכאמת הכא לאתינן לחייכ‬
‫קרכן שעיר או קרכן הליונו לא אתינן כלל‬
‫לחייכ מצל כל הכזית אלא רק מצל החצי‬
‫זית לנשיא שעיר‪ ,‬להיה הו״א לאין חילוק‬
‫כעצם מעשה העכירה לחיוב הקרכן כין‬
‫נשיא להדיוט והוה אוחו מעשה עטרה‬
‫המחייכ לשניהם אותו קרכן וכל החילוק‬
‫כיניהם הוא כשם הקרכן ולכך לאכל כזית‬
‫חלב ועכר על איסור חלב כשגגה לחייכ‬
‫רא‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ל״א‬
‫בקרבן הליוט וא״א לחייב מאכילת ;שיא‬
‫קרבן הליוט וא״כ כשעבר שפיר שייך צירוף‬
‫דאטלתו מחייבת כשבה או שעירה דהדיוט‪,‬‬
‫א״ר הא דנשיא לא מיצטרף לחייב קרבן על‬
‫מה שאכל כשהוא הדיוט לא משוס לא״א‬
‫לצרף אכילתו דאטנתו לא מחייבת קרבן‬
‫הדיוט‪ ,‬אלא משיא מופקע מתורת קרבן‬
‫הדיוט ואינו בדין קרבן הדיוט ומצד זמן‬
‫נשיאותו אין לחייבו בקרבן הליוט משיא‬
‫מופקע מקרבן הדיוט‪ ,‬ולכך ה״ה כשעבר‬
‫אינו נלין קלבן הליוט דלפ;י נשיאותו‪,‬‬
‫ביאור הלבר לחלוק נשיא שעבר מכל ליני‬
‫ליחוי ללא היה בדין קרבן וחזל ‪3‬לין קרבן‪,‬‬
‫מלין ליחוי כגון במומר וחזר בו כשחזר בו‬
‫מוזל לדין הקרבן להיה לפני שהומר ולא‬
‫הוה חיוב מחרש בקרבן‪ ,‬אלא מזמן להיה‬
‫מומר היה מעוכב מרין קרבן וכשסר‬
‫העיכוב מוזר לדין הקרבן להיה במחילה‪,‬‬
‫ולכך כל הדין דאין יכול להביא קרבן כשחזר‬
‫בו היינו רק מדין דמוי‪ ,‬משא״כ בנשיא‬
‫שעבר מנשיאותו אי בשעת נשיאותו מופקע‬
‫מתורת קרבן הליוט היכא לעבר מנשיאותו‬
‫לאו פי׳ דחוזר לדין קרבן הליוט להיה לפני‬
‫נשיאותו אלא דהוה חיוב מחדש דעתה‬
‫הריוט הוא וחיובו קרבן הליוט ולא הוה‬
‫חיוב קרבן הליוט ללפני נשיאותו‪ ,‬דבזמן‬
‫נשיאותו לא הוה רק עיכוב מקרבן הדיוט‬
‫וכשסר העיכוב חוזר לדינו הקודם אצא‬
‫דבאמח כבר פקע חיוב קרבן הדיוט דלפני‬
‫נשיאותו בשעת נשיאומו וכשעבר ונהיה‬
‫הדיוט חל עליו חיוב מחדש בקרבן הדיוט‬
‫דעתה הדיוט הוא‪.‬‬
‫משוס האכילה כשהיה הליוט או נשיא‪ ,‬האס‬
‫ולכך לצד להא משיא אץ מיצטרף לחיוב‬
‫קרבן הליוט דלפני נשיאותו הוא‬
‫קרבן‬
‫הוא וכל הספק משוס דביגתים היה נשיא‬
‫ולא היה לו צירוף‪ ,‬והספק האם נשאר נלין‬
‫לאין מיצטרף כמו בהיותו נשיא‪ ,‬והיינו הלין‬
‫ליחיי לעתה הוא ראוי אלא משום לנלחה‬
‫ידחה‪ ,‬אכן מלשון הספק לא משמע הכי‬
‫להלשין אי הלין לאין מיצנורף בנשיא היינו‬
‫משוס אכילת ;שיא וא״כ עתה הליוט הוא‬
‫א״ל לא שנא‪ ,‬משמע להצל לאין מיצטרף‬
‫היא ללא ש;א הליוט מנשיא וכמו לאכילת‬
‫נשיא אין מיצטרף הוא הלין אכילת הליוט‬
‫לעתה אין מיצטרף ואותו הלין משיא אין‬
‫מיצטרף הוא הלין גם להליוט לא מיצטרף‬
‫לאכילת הליוט דלפני ה;שיאות‪ ,‬ולא משום‬
‫להיה זמן ללא היה ראוי ולכך אפילו לעתה‬
‫ראוי הוא אין חוזר לדינו כמו בלין למוי‪,‬‬
‫אלא דגם עתה איכא הלין לנשיא אין‬
‫מיצטרף דלא שנא נשיא אלא אפילו הדיוט‪,‬‬
‫אכן לזה תמוה למהיכי תיחי לגם הדיוט‬
‫לא יצטרף הא כל הלרשא היא מע״ה פרט‬
‫לנשיא והמיעוט לנשיא וא״כ עתה הוא‬
‫הדיוט ומהיט תיתי להלין לנשיא אין‬
‫מציטרף יהיה לעולם אפילו כשעבר‬
‫מנשיאותו והליוט הוא‪ ,‬ועול צריך להבין‬
‫מה הגמ׳ פושטת מלין ליחוי הא הספק‬
‫הכא לא שייך לדין ליחוי להא הצל לאין‬
‫מיצטרף לא משוס להיה זמן לאין לאוי‬
‫לצירוף אלא לגס עתה עליין הלין לאין‬
‫מיצטרף‪.‬‬
‫ונראה לומר בביאור הגמי‪ ,‬להספק הוא‬
‫בהך דין דאין נשיא מיצטרף‬
‫להליוט ואין חיוב קרבן נשיא או הדיוט‬
‫הוא משוס לאטלת נשיא א״א לצרפה‬
‫לאטלת הליוט לאטלת ;שיא אין לי;ה‬
 ‫מלכים‬ ‫יף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫רב‬
‫א״כ ללמנ״ם לס״ל לגם נמומל אין לין‬ ‫משום דמופקע מקרכן הדיוט בשעת‬
‫לתוי א״כ כ״ש הכא לנר אתרי קרבן הוא‬ ‫נשיאותו ה״ה נמי כשעבר אין מיצטרף‬
‫להיה לצרף‪ ,‬ועיין נרמנ״ם הכא פט״ו ה״י‬ ‫לחיוג קרנן הדיוט ללפני נשיאוחו לכנר‬
‫להניא שפק הגמ‪ ,‬ונשאר כשפק‪ ,‬ולכאורה‬ ‫פקע חיוג קלנן הדיוט ללפני נשיאוחו גם‬
‫מוכרח להפשיטות מלין לחוי לא הוה כלל‬ ‫עתה כשענר מנשיאותו‪ ,‬ואומר הלין לנשיא‬
‫על עצם הספק אלא להגמ׳ מניאה ראיה‬ ‫אין מיצטרף לקרנן הדיוט לפני שנתמנה‬
‫מלחוי דגם לצד להחסרון משוס אכילת‬ ‫נשאר גס כשעכר מנשיאותו‪ ,‬משא׳׳ה אי כל‬
‫נשיא א״א לצלף משום לין לתוי‪ ,‬והגמ׳‬ ‫מה לנשיא אין מיצטרף היינו משום‬
‫אומרת לאין לאיה ולצל להחסלון נאכילה‬ ‫לאכילתו כשהוא נשיא אינה נלין קרנן‬
‫איכא שסיר צירוף והססק נשאר נעינו‪ ,‬א״כ‬ ‫הליוט וא״א לצלף אכילתו כשהוא נשיא‬
‫ה״ה לרמנ״ם לליכא כלל לין לחוי וליכא‬ ‫לחיוג קרנן הליוט ולא משום למופקע‬
‫כלל צל דלצד להחסרון משוס אכילת נשיא‬ ‫מקרבן הליוט‪ ,‬כשענר מנשיאותו ואכילתו‬
‫ללא יהיה צירוף‪ ,‬הססק נשאר בעינו האס‬ ‫מחיינת קלנן הליוט שפיר אפשר לצרף‬
‫החסרון לנשיא לאין מיצטלף הוא משום‬ ‫אכילתו עתה לאכילה ללפני נשיאותו‪ ,‬והיינו‬
‫למוסקע מקרנן הליוט וא״כ ה״ה כשענר‬ ‫ספק הנכר‪.‬‬
‫או משוס אכילת נשיא וכשענר שסיר‬
‫והא להגמ׳ פושטת מלין למוי נלאה ללא‬
‫מיצטרף‪.‬‬
‫הוה סשיטות לעצם הספק אלא‬
‫לאפילו לצל לכל מה לנשיא אין מיצטלף‬
‫גט׳ נעיא מיניה רני זירא מרנ ששת אכל‬ ‫היינו משום אכילת נשיא להגמ׳ מנינה‬
‫ספק חלב כשהוא הליוט ונתמנה‬ ‫ללצל זה היה לצרף כשענר‪ ,‬ע״ז הגמ׳‬
‫ונולע לו על ספיקו מהו אליבא ללבנן‬ ‫מניאה לין ליחר לאסילו לצל זה ליכא לצלף‬
‫לאזלי בתל חטאה לא תבעי לך למיימי אשם‬ ‫משום לין לחוי לאפילו ללא פקע חיוג‬
‫תלוי אלא כי תבעי לך אליבא דר״ש‬ ‫קלנן הדיוט דלפני הנשיאות הא מיהא‬
‫מלאישתני לודאי אישתני לססק או דילמא‬ ‫איכא לין לתוי כמו נמומל‪.‬‬
‫כי אשתני לודאי לאישתני קרבן לימה אבל‬
‫והנה נאמת להכי מוכלח נמי מהלמנ״ם הכא ללא אישתני קלבן ליליה אימא לייתי‬
‫לכל פשיטות הגמ׳ מליחר לא הוה אשם תלוי תיקו‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין ברש״י ל״ה‬
‫סשיטות על עצם הספק אלא לק על הצל מלאישתני וכו׳ לפי שנשתנה גופם להשתא‬
‫בגמ׳ דאיכא צירוף‪ ,‬דעיין נרמנ״ם פ״ג נתמנו ומראישתני לקרבן ולאי אישתני נמי‬
‫שגגות ה״ח לפסק לאין לין לחוי נמומר‪ ,‬לקרבן ספק ופטור ואין מביאין אשם תלוי‬
‫ולכאורה אי נאמל לפשיטות הגמ׳ מלין או דילמא כי אישתני לודאי היינו טעמא‬
‫לחר הוה לעצם הספק ולהגמ׳ לוחה לאין דר״ש דסטר משוס דאישתני קרבן דידיה‬
‫ראיה ממומר לאסילו לנמומר איכא לין דכשהוא הדיוט מביא כשבה או שעירה‬
‫למר היינו משוס ללאו נר אתרי קרנן הוא והשתא ט נתמנה משיח מביא פר ונשיא‬
‫מביא שעיר וכר‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫משא״כ הכא‪ ,‬ולכך הכא עליין איכא ספק‪,‬‬
‫ת‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע א‬
‫בקרבן גרידא אלא דחלוקים בעצם מעשה‬
‫העבירה לגבי חיוב קרבן דחטא נשיא מחייב‬
‫קרבן שעיר וחטא הדיוט מחייב קרבן כשבה‬
‫או שעירה‪ ,‬ובזה איכא נפק״מ לגבי א״ת‬
‫דצד הא׳ דליכא א״ת היינו דשני מחייבים‬
‫הס חטא דנשיא וחטא דהריוט‪ ,‬ולכך‬
‫כשחטא בעודו הדוט ונתמנה עתה הוא‬
‫בכלל לאו בר חיוביה על חטא דהדיוט דכל‬
‫חיובו הוא חטא דנשיא ולא חטא דהריוט‪,‬‬
‫ולכך החטא שחטא בעודו הריוט לא מחייבו‬
‫כלל קרבן עתה‪ ,‬וא״כ אי ליכא כלל חיוב‬
‫קרבן ה״ה דליכא א״ת‪ ,‬דא״ת בא בספק‬
‫חטאת‪ ,‬משא״כ הצד דחייבין א״ת היינו דלא‬
‫חלוקים בעצם מעשה החטא לחיוב קרבן‬
‫וכל החילוק ביניהם במציאות הקרבן‪ ,‬א״כ‬
‫גס נשיא חייב על חטא דהריוט דהוה אוחו‬
‫חטא‪ ,‬וא״כ כשחטא בעודו הריוט ונתמנה‬
‫גס עמה כשהוא נשיא חייב קרבן על מה‬
‫שחטא בעורו הדיוט‪ ,‬אלא דאין יכול להביא‬
‫קרבן משום דדינו בשעיר ובשעת חטאו היה‬
‫החיוב כשבה או שעירה‪ ,‬אכן באמת דחייב‬
‫קרבן אלא דאין יכול להביא קרבן משום‬
‫שינוי הקרבן‪ ,‬א״כ לגבי א״ת דליכא שינוי‬
‫בקרבן שפיר חייב א״ס מספק חיוב חטאת‬
‫איכא א״מ והכא הוה ספק חיוב חטאח‪.‬‬
‫ונראה לומר דבאמת כל הספק הוא‬
‫ונראה דזה מש״כ רש״י בצד דליכא חיוב‬
‫א״ת משוס דנשמנה גופם‬
‫ומדאישתני לודאי אישתגי נמי לספק‪ ,‬דלגבי‬
‫קרבן ודאי אישתני גופם ונשיא לאו בכלל‬
‫חטא דהדיוט ואינו חייב קרבן על חטא‬
‫דהדיוט ולכך ה״ה דאישמני לספק ואינו‬
‫חייב א״ת‪ ,‬והצד דחייב א״ת כתב דאישחני‬
‫קרבן היינו דכל השינוי בנשיא היינו הקרבן‪,‬‬
‫אכן עצם החטא לחיוב קרבן הוה אותו‬
‫קרבן‬
‫כרש״י מבואר להספק מאי טעמא דר״ש‬
‫דפטר מקרבן ולאי‪ ,‬ובזה איכא‬
‫נפק״מ לאשם מלוי‪ ,‬והנה בצל לאיכא א״ה‬
‫כתב רש״י היינו טעמא לר״ש לפטר משום‬
‫לאישתני קרבן ריריה ולכאורה צריך להבין‬
‫צל א׳ לברול לכל מה לפטר ר״ש משוס‬
‫לאישתני קרבן ליליה‪ ,‬והנה רש״י כתב בצל‬
‫א׳ לפי שנשתנה גופם ומלאישתני לודאי‬
‫אישתני נמי לספק‪ ,‬מסתימת לבריו משמע‬
‫למצר זה גרידא רנשתנה גופם לכך‬
‫מראישתני לודאי אישתני נמי לספק‪ ,‬אכן זה‬
‫לכאורה א״א לומר רכל הטעם דר״ש משוס‬
‫לאישתני גופם גרידא איכא הפטור מקרבן‪,‬‬
‫דהא תזמן רכל הספק הגמ׳ לגבי א״ת‬
‫לגילאי איכא שינוי בקרבן‪ ,‬משא״כ לגבי‬
‫שאר עבירות לכאורה ברור דחייבין כגון‬
‫לגבי טומק״ו דאין נפק״מ בין נשיא להדיוט‬
‫יבין נשיא בין הדיוט תייבין קעו״י‪ ,‬ואי‬
‫חטא כשהוא הריוט ונודע לו משנתמנה גם‬
‫אליבא דר״ש חייבין קרבן עו״י אפילו‬
‫לנשחנה גופם‪ ,‬וא״כ לכאורה כל מה דכמב‬
‫רש״י לפי שנשתנה גופם היינו דמחמת זה‬
‫נשתנה קרבן ודאי‪ ,‬וא״כ לכאורה היינו‬
‫הטעם כמו בצד ב׳ דאישתני קרבן דדיה•‬
‫משום שינר בקרבן ודאי‪ ,‬אלא‬
‫להספק בעצם השינוי בקרבן ודאי אי‬
‫השינוי הוה בקרבן גרידא‪ ,‬היינו דבעצס‬
‫החטא הוה אותו חטא משיא והדיוט‬
‫ומעשה החטא דמחייב נשיא הוא המחייב‬
‫הליוט‪ ,‬וכל הנפק״מ הוא במציאות הקרבן‬
‫לנשיא חייב בעשייתו האי חטא שעיר‬
‫והריוט כשבה או שעירה‪ ,‬או דאיכא צל‬
‫להחילוק בין הליוט לנשיא לא הוה רק‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫להכא אתינן עלה מטעם שלא יהא ספק‬ ‫חטא וגם נשיא חייג על חטא להליוט‪ ,‬וכל‬
‫חמול מולאי‪ ,‬אכן לשון הגמ׳ לא משמע‬ ‫מה לפטול משוס שינוי הקלבן כזמן‬
‫הט‪.‬‬ ‫נשיאותו‪ ,‬א״כ לגכי א״ס לליכא שינוי חייכ‬
‫א״ת‪.‬‬
‫ו׳לענ״ד נראה לגם התוס׳ למלו כמ״ש‬
‫הכא בפי׳ הספק לאיכא צל לאין‬
‫והנה עיין כתוס׳ ככתוכות לף מ״ה‬
‫חיוב כלל בקרבן משנתמנה ולכך פטול‬
‫עמ״נ ל״ה אימול‪ ,‬להקשה על מה‬
‫מא״ת‪ ,‬ולא הוה סתילה למ״ש התוס׳ לאי‬
‫להגמ׳ לוחה את הראיה מל״ש לס״ל‬
‫היה שייך בקלבן הלין לכל הנסקלין נחנקין‬
‫אישתני תיובא אישתני לינא להא ל״ש ס״ל‬
‫היה חיוב קלבן לל״ש‪ ,‬להנה עיין בשטמ״ק‬
‫לסטול ולא ס״ל לחייכין קלכן נשיא כשעת‬
‫התם להביא קושית התוס׳ וכתב לללעח‬
‫יליעה אלא ס״ל לאזלינן נמי כתר שעת‬
‫הרמב״ן והלא״ה לא קשה‪ ,‬להן ס״ל‬
‫יליעה וגס כתר שעת החטא ולא רק כתל‬
‫לקושית הגמ׳ למי שמעינן לל״ש לאזיל רק‬
‫שעת ידיעה‪ ,‬והקשה כתוס׳ מ״מ איכא‬
‫בתל שעת יליעה אלא אף בתל יליעה‪,‬‬
‫לאיה מל״ש לזיין לשילא לגכי נעלה‬
‫ובאמת ס״ל לל״ש לאזלינן רק בתר שעת‬
‫המאולסה לסלסה לכסוף כגלה לחידון‬
‫החטא אלא ללגבי קרבן לכל חיוב הקרבן‬
‫כחנק כשעת כגלות‪ ,‬מכיון להלין הוא כל‬
‫מל לק בשעת יליעה‪ ,‬אין לחייב קלבן אי‬
‫הנסקלין נחנקין‪ ,‬א״כ לר״ש לס״ל לאזלינן‬
‫בשעמ היליעה נשיא הוא‪ ,‬משא״כ לגבי‬
‫גם כתר שעת יליעה וגם כתר שעת החטא‪,‬‬
‫נעלה המאולסה שזינמה משעה שזינחה‬
‫לגכי נערה המאולסה לכגלה היה לרון כה‬
‫נתחייבה בסקילה הילכך מילון במיתה‬
‫כחנק אפילו למצל שעת החטא לינה‬
‫החמולה‪ ,‬וכתב השטמ״ק לללעתם אפשל‬
‫כסקילה יכולים ללונה כחנק גם מצל שעת‬
‫לומר לכל מה לל״נ מביא לאיה מל״ש‬
‫החטא לכל הנסקלין נחנקין‪ ,‬וגם מצל עתה‬
‫לאישתני מיובא אישתני לינא‪ ,‬היינו לאזלינן‬
‫כשעת כגרותה וגם מצל שעת החטא אפשל‬
‫נמי בתר השתא ולכך לגבי נערה המאולסה‬
‫לדונה כחנק‪ ,‬משא״כ הכא סטר ר״ש לגמרי‬
‫חילון בחנק מהלין שכתבו התוס׳ לכל‬
‫כיון ללא ילע הי קלכן לאתויי סטול לליכא‬
‫הנסקלין נחנקין‪ ,‬משא״כ לגבי קלבן סטור‬
‫למימל יכיא קלכן קטן שכהס כמו כחנק‬
‫לגמד‪ ,‬והגמ׳ לוחה להא לפטר ר״ש לא‬
‫לגכי סקילה‪ ,‬לאסילו יכיא קרכן גלול לא‬
‫משום לאישתני חיובא‪' ,‬אלא באמת אזלינן‬
‫יתכפר אס הוא מחויב קרכן קטן ונמצא‬
‫רק בתר שעת החטא ורק לקרבן א״א‬
‫מביא חולין לעזרה‪ ,‬עיי״ש‪ .‬משמע מהתוס׳‬
‫לחייב משוס להחיוב חל בשעת ידעה‬
‫לאי שייך להביא קרבן א׳ לשני הזמנים‬
‫משא״כ נערה המאורסה‪.‬‬
‫לשעת החטא ולשעת היליעה היה חיוב‬
‫ולפי״ז נראה לומר בלעת התוס׳‪ ,‬אפילו‬ ‫קלבן אליבא לר״ש‪ ,‬ולכאורה זה סותל‬
‫לפליג על הרמב״ן והרא״ה וס״ל‬ ‫לספק הגמ׳ הכא לגבי א״ס‪ ,‬להא בא״ס‬
‫לכל הפטול אליבא לר״ש מקרבן היינו לק‬ ‫אין שינוי בקרבן ואס״ה איכא ספק אי חייב‬
‫משוס לאישתני לינא ואין סברא לפוטרו‬ ‫א״ת‪ ,‬ועיין בקל״א שהקשה זאת וכתב לצ״ל‬
‫דה‬ ‫פולנים‬ ‫רף י״א ע״א‬
‫קרבן על שגגחו לא שב מידיעתו אינו מביא‬
‫קרבן על שגגתו מאי בינייהו מ״ס טון‬
‫דמומר לחלב לדם נמי מומר הוי ומ״ס לדם‬
‫מיהא שב מידיעתו הוא והא רבא אמר‬
‫דכו״ע מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם‬
‫אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון ונתחלף לו‬
‫בשומן ואכלו קמיכלגי מ״ס כיון דלתיאבון‬
‫אכיל במזיד מומר הוא ומ״ס טון דאילו‬
‫אשכח דהיתרא לא אכל איסורא לאו מומר‬
‫הוא‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫חנק‪ ,‬וא״כ אפשל לומר למה לכתבו התוס׳‬
‫הנה מלשון הגמ׳ באוקימתא דאוכל נבילה‬
‫לתיאבון משמע דפליגי אי מומר הוא‬
‫אי לאו‪ ,‬ובן הוא להדיא ברש״י‪ ,‬וכן‬
‫באוקמיתא דמומר לאכול חלב והביא קרנן‬
‫על הלם‪ ,‬עיין בגמ׳ חולין דף ה׳ עא״ב‪,‬‬
‫להגמ׳ מביאה לרשא לגבי קרבן מכם ולא‬
‫מלכם להוציא את המומר‪ ,‬והגמ׳ מקשה‬
‫והא מהכא נפקא מהתם נפקא מע״ה פרט‬
‫למומר ר״ש בן יוסי משוס ר״ש וכו׳ ואמר‬
‫רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן‬
‫על הדם איכא בינייהו‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין ברמב״ן‬
‫דקושית הגמ׳ מר״ש‪ ,‬וכן איתא ברשב״א‬
‫דהקושיא מתרוויהו‪ ,‬וכן משמע התם‬
‫בתוס׳‪ ,‬ואיתא המם בתוס׳ דלשניהס מומר‬
‫לכה״ת אין מביא קרבן‪ ,‬ורק לקרבן על‬
‫הדם אפילו מומר לכה״ת אי לאו" מומר‬
‫לרם מכיא קרבן אליבא דר״ש‪ ,‬וא״כ מוכרח‬
‫מהתם דגם באקימתא דרב המנונא כמומר‬
‫לאכול חלב והביא קרבן על הדס המחלוקת‬
‫אי מומר לדם או לאו‪ ,‬דאי נימא דגם ר״ש‬
‫ס״ל דהוה מומר לדם ואפ״ה מביא קרבן‬
‫דשב מידיעתו הוא‪ ,‬א״כ חזינן בר״ש‬
‫דמומר מביא קרבנות‪ ,‬והגמ׳ מקשה‬
‫דמהכא נפקא אליבא דל״ש דמומר אין‬
‫קרבן‬
‫משוס לכל החיוכ חל כשפיו הידיעה ואין‬
‫סברא לחלק כין קרכן לנפרה המאורסה‪,‬‬
‫הא מיהא להספק הכא כגמ׳ לגט א״ת אי‬
‫לי״ש ליכא ככלל חיוכ קרכן משום לאישחני‬
‫לינא‪ ,‬שיין רק בקרבן משום לכל החיוג חל‬
‫כשעת היליעה‪ ,‬משא״כ כנערה המאורסה‬
‫לכבר נתחייבה בסקילה בשעת החטא כל‬
‫מה לשיין ללון בא מהלין לאישתני ליגא‬
‫היינו ללא נלונה בסקילה לפתה לינה‬
‫בחנק‪ ,‬אכן מיתה ולאי חייבת או סקילה או‬
‫מקרבן לא שיין הלין לכל הנסקלין נחנקין‬
‫לאסילו יביא קרבן גלול לא יתכפר אם‬
‫מחויב קרבן קטן‪ ,‬אץ הכרח לס״ל לבאמח‬
‫הט הרין ראי היה שיין קרבן א׳ לשפת‬
‫החמא והיליפה היה חייב קרבן‪ ,‬לבאמת זה‬
‫חליי בספק הגמ׳ הכא לגבי א״ת‪ ,‬אלא לכל‬
‫מה להחוס׳ אומלים להלין לחילון בחנק‬
‫משום לכל הנסקלץ נחנקץ אין שיין לגבי‬
‫קרבן‪ ,‬הא מיהא יכול להיוח לאפילו אי היה‬
‫שיין להביא קרבן א׳ מצר שני הזמנים‬
‫עליין ליכא כלל חיוב קרבן רכל חיוב הקרבן‬
‫חל בשעת היליפה‪ ,‬וזה לא שיין כלל לגבי‬
‫נערה המאורסה לכבל נתחייבה מיתה‬
‫בשפת החטא‪ ,‬ושפיר איכא ראיה מר״ש‬
‫לשילא לחילון בחנק מהרץ לכל הנסקלין‬
‫נחנקץ‪ ,‬ושפיר ס״ל לתוס׳ ספק הגמ׳ לגבי‬
‫א״ת לאיכא צל דליכא כלל סיוב קרבן‪,‬‬
‫וכמ״ש רפתה לאו ככלל כר חיוכא על חטא‬
‫להליוט ואין עליו כצל חיוב קרבן מטון‬
‫דבשעח יליעה חל חיוב הקרבן‪.‬‬
‫גמי ת״ר מעם האק פרט למומר ר״ש בר‬
‫יוסי אומר משום ר״ש אשר לא‬
‫היעשנה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫מיליעתו לאוקימתא א׳ למומל לחלב לא‬
‫הוה מומל ללם ובאוקימתא ב׳ למומל‬
‫לתיאבון לא הוה מומר‪ ,‬היינו לבאמת אי‬
‫אכן לנאמת חמוה הוא מה הכרח הגמ‬
‫מומל לחלב הוה מומל ללס כלעת ת״ק‬
‫ה״נ ללא מקד שב מיליעתו‪ ,‬לעיין‬
‫ברשב״א התם בחולין בסבלת הלבר להוה‬
‫מומר ללס להא לאין אוכל לס הוה משוס‬
‫לנפשו קצה ולא משום האיסור‪ ,‬וא״כ שפיר‬
‫לא מקד נמי שב מיליעתו לאין שב מחמת‬
‫ידעתו האיסור‪ ,‬אלא לבזה עצמו פליגי‬
‫ל״ש וס״ק ללל״ש לא מקד מומל ללס על‬
‫דאכיל לם במזיל ולס״ק אסילו אין אוכל‬
‫במזיל לס מומל הוא ללס אלא לנפשו קצה‪,‬‬
‫ולכן יליף ל״ש מללשא לשב מיליעתו‬
‫להיינו הגלל למומר‪ ,‬לרק היכא לאוכל האי‬
‫איסור במזיל מקד מומר‪ ,‬וכן לגבי אוכל‬
‫לתיאבון לל״ש ס״ל ללא מקרי מומר על‬
‫דאכיל האי איסור במזיל לעבור האיסור‪,‬‬
‫ולכך יליף משב מיליעתו ללק מי שאוכל‬
‫מחמס שאינו יולע האיסור מביא קרבן אבל‬
‫אי אין שב מיליעתו ולא איכסס ליה האיסור‬
‫ואסילו בלא תיאבון אכיל מקד אין שב‬
‫מיליעתו ומומר הוא‪.‬‬
‫הנכר הכי הוא‪ ,‬להנה בפשטות שאלת הגמ׳‬
‫והנה באמת לאין מוכלח כלל מהא דלסי‬
‫מהנך ללשות לסליגי בהנן‬
‫אוקיממס‪ ,‬לגס מ״ק יכול ללמוד משב‬
‫מידעתו להא ס״ל למומר לחלב מומר ללס‬
‫וכן למומר לתיאבון הוה מומר וא״כ הד‬
‫׳‬
‫נמי לא מקד שב מיליעתו‪ ,‬אכן הגמ‬
‫למלה למהא לל״ש יליף משב מיליעתו‪,‬‬
‫היינו משום לס״ל ללק מי ששב ביליעתו‬
‫כפשטיה לקרא היינו הגלל לאין שב‬
‫מיליעתו‪ ,‬ורק בהאי גוונא מקד מומר‪,‬‬
‫ופשטיה לקלא מייד כשישוב מיליעתו יאכל‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫מביא קלבנות‪ ,‬אלא ע״כ לבהא פליגי אי‬
‫מקרי מומר לדם אי לאו‪.‬‬
‫׳‬
‫דלר״ש לאו מומר הוא כמומר לחלב‬
‫או במומר לתיאבון‪ ,‬הא כל לינא לר״ש‬
‫היינו לבעינן שב מיליעתו‪ ,‬וא״כ מאי‬
‫נפק״מ אי מומר אי לאו ואי שב מיליעתו‬
‫הוא לכאורה אפילו הוה מומר היה לחייבו‬
‫בקרבן‪ ,‬ומהיכא נפקא ליה לר״ש לין‬
‫למומר אין מביא קרבן מלרשא לבעינן שב‬
‫מיליעתו‪ ,‬ולכאורה היה אפשר לומר להגמ׳‬
‫למלה לאין שב מיליעתו היינו מומר‪ ,‬אכן‬
‫א״כ יותר תמוה מה ההכרח לפליגי בהאי‬
‫גוונא למומר לחלב או במומר לתיאבון אי‬
‫מומר אי לאו‪ ,‬הא שניהם ס״ל אותו הלין‬
‫למומר אין מביא קרבנוס‪ ,‬וכל הנפק״מ‬
‫ביניהם מהיכן ילפינן אי מע״ה או מהשב‬
‫מיליעתו‪ ,‬וא״כ מהיכא תיסי לסליגי היכא‬
‫הוה מומר‪ ,‬ומהיכא איכא ראיה לר״ש ס״ל‬
‫ללא הוה מומר ולמ״ק הוה מומר‪.‬‬
‫אכן באמס נראה כמ״ש להגמ׳ ס״ל לאין‬
‫שב מיליעתו היינו מומר‪ ,‬וביאור‬
‫מאי בייניהו‪ ,‬היינו מאי נפק״מ בין הלין‬
‫לשב מיליעתו לדין מומר‪ ,‬הא בכל פעם‬
‫למומר הוא הוה נמי לאו שב מיליעתו‪ ,‬אכן‬
‫נראה לבאמת לאו היינו שאלת הגמ׳ מאי‬
‫בייניהו‪ ,‬אלא להגמ׳ שואלת היא גופא הא‬
‫אין שב מיליעתו •היינו מומל ומאי נפק״מ‬
‫בין ח״ק לר״ש‪ ,‬לל״ש יליף מאין שב‬
‫מיליעתו ולא מע״ה‪ ,‬והגמ׳ מחלצת לאיכא‬
‫נסק״מ ביניהם בלין מומר‪ ,‬ולכן ל״ש יליף‬
‫מאין שב מיליעתו ולא מע״ה‪ ,‬היינו לל״ש‬
‫ס״ל ללא מקד מומר רק היכא לאין שב‬
‫קצז‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫אבל בשגגה עשה ואשם‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וא״כ‬
‫לכאורה תמוה מה הגמי מקשה הכא מאי‬
‫ביגייהו הא לינא לר״ש צא שייך כלל לרין‬
‫מומר‪ ,‬ואפילו אי גס במומר איכא החסרון‬
‫דאין שב מידיעתו‪ ,‬הא מיהא דלא מצל‬
‫דמומר הוא אינו חייב בקרבן‪ ,‬אלא משוס‬
‫דלא חטא מחמת השגגה והוה חסרון‬
‫בשגגה לחיוב קרבן‪ ,‬ו;פק״מ טובא איכא‬
‫בינייהו דדין דר״ש הוה גם היכא דלאו‬
‫מומר כלל כמו בהנך סוגיות‪ ,‬ולכאורה יומר‬
‫מזה דגם במומר עצמו איכא נסק״מ‪ ,‬דאי‬
‫מצד הדין מומר הוה דין דאפילו אי בשעת‬
‫החטא היה כשר ואח״כ הוה מומר בשעת‬
‫הבאת הקרבן אין יכול להקריב‪ ,‬כמו דאיתא‬
‫לעיל במימרא רדו״ח אכל מלב והפריש‬
‫קרבן והמיר וכו׳ דבשעה שהוא מומר אין‬
‫יכול להקריב‪ ,‬משא״כ מצד הדין דאין שב‬
‫מידיעתו לכאורה כל מה דהוה חסרון היינו‬
‫בשעת החטא דהוה חסרון בשגגה‪ ,‬משא״כ‬
‫אי בשעת החטא שב מידיעתו והוה שגגה‬
‫מעליא לכאורה ליכא שום חסרון אי בשעת‬
‫הבאת הקרבן לאו שב מידיעתו הוא‪..‬‬
‫לין דר״א דהאוכל סלב נזמה״ז צדן‬
‫שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב״ל אחר‬
‫ועוד צריך להבין הגמ׳ בחולין דף ה׳‬
‫עא״ב‪ ,‬דהגמ׳ מקשה אמאי בעינן‬
‫לרשא מכם ולא כולכם להוציא את המומר‬
‫תיפוק ליה מהך לת״ק ור״ש‪ ,‬ועיין לעיל‬
‫להבאנו רעת הראשונים התם להשאלה גם‬
‫מר״ש או לדעת הרמב״ן רק מר״ש‪,‬‬
‫וצכאורה דין דר״ש צא שיין כצל צדרשא‬
‫דמכם להוציא את המומר‪ ,‬דהתם מייד‬
‫בקרבן נדבה ולא אייד כלל בקרבן לבא על‬
‫חטא בשגגה‪ ,‬וא״כ מהיכא ;למל מדין‬
‫לר״ש לאיכא חסרון בשגגה לחיוב קלבן‪,‬‬
‫לקרבן ;דנה דאין מזמר מביא קרבן ;לבה‬
‫קרבן‬
‫האי איסור ולכך רק באוכל במציאות דם‬
‫מקרי מומר‪ ,‬ואי אוכל חלב לא אמרינן‬
‫למזמל גם ללם אלא לנפשו קצה‪ ,‬יק‬
‫פשמיה לקלא משמע למי שאינו אוכל לק‬
‫בשגגת האיסול להייגו מי שנלמע מחמס‬
‫האיסור ולא מי שאין נרתע מהאיסור‬
‫להיינו אוכל להכעיס והיינו גלר מומר‪,‬‬
‫משא״כ אוכל לתיאבון רכן נרתע מחמת‬
‫האיסור אלא לאוכל לתיאבון לא מקד מומר‬
‫ומקרי שב מיריעתו‪ ,‬ות״ק ריליף מע״ה‬
‫פליג עליה יס״ל לגם באוכל מלב הוה‬
‫מומר וגם לתיאבון הוה מומר‪ ,‬וכן נאמת‬
‫דבלין ;מי מיקרו לאו שביס מידיעתם‬
‫למומדם הן וכל מומל לא מקלי שב‬
‫מיליעתו‪.‬‬
‫עוד בעכין הנ״ל‪ .‬הנה הן דינא דשב‬
‫מיליעתו הובא בעול מקומות בש״ס‬
‫לא לעגין מומר‪ ,‬עיין לעיל לף ב׳ ע״א לגבי‬
‫עשה שוגג ע״פ ב״ד דהגמ׳ שואלח לר׳‬
‫יוחנן אמאי חייב והא לא שב מידיעתו‪ ,‬וכן‬
‫נגמ׳ ניומא דף פ׳ ע״א הגמ׳ שואלת על‬
‫וירבה בשיעורין‪ ,‬והגמ׳ שואלת והא לא שב‬
‫מידיעתו‪ ,‬וכן בשבועות דף כ״ו ע״ב לגבי‬
‫מצטער ואכלה דהגמ׳ אומרת דאין חייב‬
‫משום דלאו שב מידיעתו הוא‪.‬‬
‫והנה בכל הנך סוגיית לא מייד כלל‬
‫במומדם‪ ,‬ולכאורה כל הדין התם‬
‫הוה משוס דהוה חסרון בשגגה דכל חיוב‬
‫קרבן בשגגה הייט רק בחטא מממת‬
‫השגגה‪ ,‬אבל אי גם בלא השגגה היה חוטא‬
‫אין חיוב קרבן‪ ,‬וכמו דאיחא ברש״י יומא‬
‫שם ד״ה אשר‪ ,‬משמע שאילו ידע לא עשה‬
 ‫מלכיםקצזקרבן‬ ‫י״א ע״א‬ ‫דף‬
‫יליף מע״ה מומר לגם כהאי גוונא אין‬ ‫ולא שייך המס פלל הך לין לאין שב‬
‫מכיא קרכן וכאמת לחל לינא הוא לס״ק‬ ‫מיליעתו‪.‬‬
‫ור״ש‪ ,‬אכן כסשט הגמ׳ והלרשא לת״ק לא‬ ‫ועוד חמוה מה הגמ׳ מקשה כיומא ולעיל‬
‫משמע הד‪ ,‬לכפשטות המיעוט מע״ה הוה‬ ‫לף כ׳ מלינא לר״ש‪ ,‬וכן פגמי‬
‫מיעוט לארס שהוא מומר ולא הוה ככלל‬
‫בשבועות הגמ׳ ס״ל כפשיטוח למצטער‬
‫ססם ע״ה ואי הוה לרשא לכל אלם שעושה‬
‫ואכלה פטור מקרכן משום לאין שכ‬
‫עכירה גס כלא שגגה ולא משום למומר‬
‫מיליעתו‪ ,‬הא הוה סליא כסלוגמא הכא כין‬
‫הוא אמאי ממעיט מע״ה‪.‬‬
‫מ״ק לר״ש וס״ק ליס ליה כלל הלרשא לאין‬
‫ועיין עול כרכריו לכסכ לכהנך סוגיות‬ ‫שכ מיליעתו פטור מקרכן‪.‬‬
‫הגמ׳ מקשה מר״ש‪ ,‬לאליכא לר״ש‬ ‫והנה עיין כמל״מ פ״ג שגגומ ה״ז‪ ,‬לק‬
‫מוכרח לגם אם עשה משוכה אין מקכלין‬ ‫אי אליכא למ״ק כחטא כעולו מומר‬
‫מיניה מהכרח התוס׳ התם כחולין לאל״כ‬ ‫ועשה משוכה אי מקכלין מיניה קרכן אי‬
‫תיסוק ליה זכח רשעים תועכה‪ ,‬משמע‬ ‫לאו‪ ,‬והכיא ראיה מהגמ׳ כיומא ומלעיל לף‬
‫לס״ל לכהנך סוגיות לא הוה חסרון כשגגה‬ ‫כ׳ לאליכא לר״ש אפילו עשה משוכה אין‬
‫כמו שכתכנו לעיל‪ ,‬לא״כ אין צריך להך‬ ‫מקכלין ממנו‪ ,‬ועיי״ש להקשה לאי נימא‬
‫הכרח המוס׳ לסיפוק ליה משום זכח‬ ‫לאליכא לת״ק מקכלין אי עשה חשוכה‬
‫רשעים תועכה‪ ,‬לאי הוה חסרון כשגגה‬ ‫אמאי הגמ׳ ביומא לא מתרצח רר״א ס״ל‬
‫כרור לאין מועיל אי עשה משוכה להא אין‬ ‫כת״ק ולכך צריך שיכמוכ שיעור לכשיעשה‬
‫מתחייב על שגגתו ואין חיוב כלל קרכן על‬ ‫חשוכה מקכלין מיניה‪ .‬משמע מלכריו‬
‫שגגמו‪ ,‬אלא ס״ל להוה דן אם כשחטא לאו‬ ‫לכהנך סוגיות הוה חסרון גם מהלין‬
‫שב מיליעמו אינו מביא קרבן‪ ,‬ולא משוס‬ ‫לס״ק‪ ,‬ורק תלוי אי אליכא למ״ק הוה גס‬
‫חסרון בשגגה אלא הוה לין לאלם שאין שב‬ ‫לאחר שעשה תשוכה‪ ,‬ולכדו תמוהים מאל‬
‫מיליעמו אין מביא קרבן‪ ,‬ולין קרבן נאמר‬ ‫להא הכא כגמ׳ איתא וגם כגמ׳ כחולין ללא‬
‫רק לאלם ששב מיליעחו‪ ,‬אכן בפשטומ‬ ‫מקד מומר אלא רק להכעיס או גם‬
‫הסוגיות המם משמע כמו שכחבנו להוה‬ ‫לסיאכון‪ ,‬וכהנך סוגיות לא מייד כלל‬
‫חסרון בשגגה וכמו לאיתא ברש״י ביומא‬ ‫כמומר להכעיס או לתיאכון‪ .‬וכסי הנראה‬
‫שם‪ .‬־‬ ‫להמל״מ ס״ל ללינא לת״ק לא הוה דן‬
‫ולענ״ד נראה ללא שייך כלל הנך סוגיות‬ ‫כמומר אלא כמו אליכא לר״ש לאם עושה‬
‫לפלוגתא לר״ש ומ״ק הכא‪ ,‬והנך‬ ‫איסור גס כלא השגגה אין חייכ קרכן ולכך‬
‫סוגיות הוה אליבא לכו״ע‪ ,‬וכמ״ש להוה‬ ‫כהנך סוגיות שייך גם לינא לת״ק‪ ,‬וזה‬
‫חסרון בשגגה‪ ,‬משא״כ פלוגתא לר״ש ות״ק‬ ‫הגמ׳ מקשה הכא מאי כינייהו הא חל לינא‬
‫למייד על אלם שהוא מומר ולא שייך כלל‬ ‫הוא‪ ,‬והגמ׳ מתרצת לת״ק ס״ל לגס‬
‫לחטא בשגגה‪ ,‬ביאור הלבר לכל הנך סוגיות‬ ‫כמומר ללס או לתיאכון הוה מומר ועושה‬
‫לא הוה כלל משום הלרשא לר״ש מאשר לא‬ ‫גם האי איסור כמזיל גס כלא השגגה‪ ,‬ולכך‬
‫רט‬ ‫מלכים‬ ‫רף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬
‫להתס כו״ע מולו לאי כשעת השגגה לא‬ ‫חיעשנה לכל לין קרנן נאמר לאלם ששב‬
‫חטא מחמת השגגה לאין מתחייג נקרנן‬ ‫מיליעתו‪ ,‬ובאמת ללא בעינן לרשא לזה‬
‫משוס חטאתו נשגגה‪ ,‬והכי נמי משמע‬ ‫ומסברא הוה‪ ,‬לכל חיוב בשננה היינו משום‬
‫לעמי ביומא ובשבועות הגמ׳ לא מביאה‬ ‫לעשה מחמת השגגה ואי גס בלא השגגה‬
‫כלל הך סלוגחא רר״ש ות״ק‪ ,‬והגמ׳ שואלת‬ ‫היה חוטא אין חיוג קרבן על האי חטא‬
‫בסחמא הא לא שב מיליעתו לבאמת לא‬ ‫אפילו לעבר בשוגג‪ ,‬משוס דלא מחמת‬
‫שייך להך פלוגמא‪ ,‬והא להגמ׳ לעיל לף ב׳‬ ‫השגגה חטא‪ ,‬וכן מוכרח מהגמ׳ בשבועות‬
‫הביאה הך ברייתא לח״ק ול״ש עיי״ש מה‬ ‫להגמ׳ מביאה הך לין לאין שב מיריעתו‬
‫לביארנו בזה‪.‬‬ ‫לגבי קרבן שבועה אע״ג רבפרשת קרבן‬
‫שבועה לא כתוב אשר לא חיעשנה וגו׳‪,‬‬
‫והיינו משום רהוה סברא בלין השגגה לכל אך לכאורה לדברינו צריך להבין הסוס׳‬
‫בחולין לף ה׳ ע״ב ל״ה אינו‪ ,‬ראיתא‬ ‫החיוב משום השגגה היינו רק היכא לכל‬
‫חטאתו מחמת השגגה‪ ,‬משא״כ לינא רר״ש בתוס׳ לכל מה לבעינן ללשא לל״ש היינו‬
‫עיין בגמ׳ בשנת לף ס״ט ע״א להוה ללשא היכא לעבל תשובה ובשעה שאכל היה‬
‫מיתולא לקרא‪ ,‬ואיכא פלוגתא התם מה מומר לאי לא עשה תשובה תיפוק ליה‬
‫ילסינן מהך לרשא‪ ,‬ובאמת ללינא לר״ש לא מזבח רשעים תועבה‪ ,‬ולכאורה לדברינו לזה‬
‫הוה לין בשגגה אלא הוה ללשא למעוטי לא בעינן דרשא דר״ש דהא מסברא ירעינן‬
‫אלם שאין שב מיליעחו על האי עבירה מלין לאי בשעת החטא היה עובר גס בלא‬
‫קרבן כמו לין לת״ק למומר לאו בלין קרבן‪ .‬השגגה הוה חסרון בשגגה וציכא כצל חיוב‬
‫קרבן מחמת האי חטא‪ ,‬ואפילו עשה משובה‬
‫והיינו הסלוגתא בין מ״ק לר״ש לשניהם אינו גהקרנן רהוה חסרון נעצם החיוב‬
‫ס״ל למומר אין מביא קרבן ות״ק קרנן מצל מעשה הענירה נשגגה‪ ,‬ולאו‬
‫יליף מע״ה למעט מומר ור״ש יליף מאשר היינו לרשא רר״ש‪ ,‬אכן נראה למה שכחנו‬
‫לא מיעשנה וגו׳ לארם שעושה האי איסור המוס׳ למיירי שנשעת אכילמו מומר הוא‪,‬‬
‫גס במזיל בלא שגגה אין מביא קרבן על לאו פירושו לגס כאכילתו לא אכל כלל‬
‫האי איסול‪ ,‬והיינו אפילו אי בשעת השגגה מחמת השגגה וגם נלא השגגה היה אוכל‪,‬‬
‫היה כשל וכל מה לחטא משום השגגה אלא מיירי לאלם זה נשעת אכילתו היה‬
‫אפ״ה אי בשעת הקרבה אין שב מידיעתו מומר באיסור חלג ורגיל לאכול חלב גם‬
‫ועונל על האי איסור גם נמזיל אינו נר במזיל‪ ,‬אכן בעצם האכילה לאנו לנים הכא‬
‫קרנן על האי עגילה‪ ,‬והוה מיעוט מאשר לגבי קרבן מיילי באמת דאכצ לק מחמס‬
‫לא תיעשנה נשגגה ואשם להתורה מיירי השגגה ואי היה יולע לחלב הוא לא היה‬
‫נחיוג הקלנן לק גאלם שעונל על האיסול אוכל מחמת אי־סול חלב‪ ,‬אלא לאלם זה‬
‫לק נשגגה לא במזיד‪ ,‬וזה הגמ׳ מקשה מאי בכללו מומר הוא באיסור חלב ואוכל חלב‬
‫נינייהו לאלם שלא שג מיליעתו היינו במזיד גם בצא שגגה‪ ,‬אכן עחה צא היה‬
‫מומר‪ ,‬ולא שייך הנך סוגיות להכא ונאמת רוצה לאכול מלב ולעבור האיסור‪ ,‬וכן‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫אכן עיין במל״מ התם דהביא המוס׳‬
‫בשבועות דף י״ז על הגמ׳ רבעי רב‬
‫אשי טימא עצמו במזיד מהו‪ ,‬דכתבו התוס׳‬
‫וז״ל‪ ,‬צ״ל דבשעה שטימא עצמו לא ידע‬
‫שהיה במקדש דאי ירע וטימא עצמו במזיד‬
‫אפילו שכח אח״כ לא מחייב קרבן דהא לא‬
‫שב מידיעתו הוא‪ ,‬ע״כ‪ .‬והוכיח המל״מ‬
‫מהתוס׳ דאפילו עבד תשובה אין מקבלין‬
‫ממנו‪ ,‬וכן בהמשך דבריו דאיסתפק אליבא‬
‫דת״ק אי מועיל עשה תשובה‪ ,‬כתב דלכך‬
‫כתבו התוס׳ הטעם דשב מידיעתו דהיינו‬
‫דרשא דר״ש ולא דרשא דת״ק משום‬
‫ראליבא דת״ק מועיל אי עבד תשובה‪ ,‬וכן‬
‫עיי״ש דהוכיח מהאי חוס׳ דבפעם א׳ מקד‬
‫מומר‪ ,‬אכן לדברינו ליכא כלל ראיה מהתוס׳‬
‫לדינא דר״ש ות״ק‪ ,‬דהתוס׳ לא אייד כלל‬
‫מצד דיני מומר אלא לדין דבשגגה דהיכא‬
‫דגם בלא השגגה היה עושה הוה חסרון‬
‫בשגגה והוה מסברא לכו״ע‪ ,‬ולכך אי ידע‬
‫שהיה במקדש ואפ״ה טימא עצמו הד‬
‫דעובר על האיסור גס בלא השגגה ואפילו‬
‫אי שכח אח״כ אין ממחייב בקרבן דלא שב‬
‫מידיעתו כמו כל הנך סוגיות דהבאנו‪ ,‬אכן‬
‫עיין התם במל״מ דהקשה מהרמב״ם‬
‫דהביא הספק רטימא עצמו במזיד וסתם‬
‫הדברים ולא כתב כאוקימתא דחוס׳ דלא‬
‫ידע שהיה במקדש משמע דאיירי בכל גווני‪,‬‬
‫ותי׳ המל״מ דהר״מ ס״ל כת״ק ומועיל אי‬
‫עבד תשובה‪ ,‬ובהמשך תי׳ עוד דהוה פ״א‬
‫ולא מקד מומר רק בהורגל‪ ,‬אכן לדברינו‬
‫תמוה הר״מ דהיכא דמימא עצמו במזיד‬
‫אפילו בלא דין מומר איכא חסרון בשגגה‪,‬‬
‫ולזה אין מועיל לא עשה תשובה ולא מה‬
‫דלא מקד מומר בפ״א‪ ,‬והכא ליכא למימר‬
‫כמ״ש בתוס׳ דבשעת העבירה לא חטא רק‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫לכאורה משמע מהא רמביא קרבן ואי גם‬
‫עתה רצונו לאכול גס במזיר מה לו להביא‬
‫קרבן על איסור מלב על מה ראכל בשגגה‪,‬‬
‫אלא מייד רארם זה בכללו עובר במזיר על‬
‫איסור חלב ועדיין לא עשה משובה‪ ,‬ומיהו‬
‫עמה לא אכל רק מחמס שגגחו‪ ,‬וע״ז כמבו‬
‫המוס׳ דכל מה דבעינן דרשא דר״ש למעט‬
‫אדם שאין שב מידיעמו היינו רק בעשה‬
‫חשובה דאי לא עשה משובה זבח רשעים‬
‫תועבה הוא ולא בעינן דרשא‪ ,‬אכן היכא‬
‫דבאכילתו האיסור לא אכל כלל מחמח‬
‫השגגה וגם בלא השגגה היה אוכל ‪3‬אממ‬
‫לא בעינן כלל דרשא דר״ש לזה ואין מחרב‬
‫כלל קרבן דהוה חסרון בעצם החמא בשגגה‬
‫לחיוב קרבן‪.‬‬
‫והנה עיין ברמב״ם פ״ג שגגומ ה״ז וז״ל‪,‬‬
‫והמומר לעבירה משאר עבירומ אין‬
‫מקבלין ממנו חמאת על אותו חמא כיצד‬
‫מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא‬
‫חמאחו אין מקבלין ממנו עד שיחזור‬
‫במשובה‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין במל״מ דדן בר״מ אי‬
‫עד שיחזור בתשובה מייד גם על מה‬
‫שחמא בעודו מומר או לא‪ ,‬והנה בסשמוח‬
‫לשון הר״מ משמע דמייד גם על מה‬
‫שחמא בעודו מומר‪ ,‬ולכאורה ממוה דלבדנו‬
‫איך מביא קרבן על מה שחטא בעודו מומר‬
‫הא לאו שב מידיעתו הוא והוה חסרון‬
‫בשגגה ומסברא וליכא מאן דסליג ע״ז‪ ,‬אכן‬
‫בזה היה אפשר לתרץ כמו דכחבנו בתוס׳‬
‫דשייך שיהיה מומר על האי חטא‪ ,‬ואפ״ה‬
‫בשעח שגגחו בהאי חטא דרוצה להביא‬
‫קרבן ע״ז לא אכל האיסור רק מחממ‬
‫השגגה והוה שגגה מעליא אלא דבכללומו‬
‫מומר הוא בהאי עבירה‪.‬‬
‫קצז‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫כל אכילתו מחמת הטעות‪ ,‬ואי נימא ללא‬
‫מקרי שגגה רק שגגס האיסור אמאי הוה‬
‫החסרון ללא שכ מיליעתו הא כאמת לאו‬
‫שוגג הוא כלל כאיסור להא ילע לאסורה‬
‫כשכועה‪ ,‬ועיין לשון המאירי התם להקשה‬
‫על הר״מ וז״ל‪ ,‬ולרעתו אין לשון שכ‬
‫מיריעתו נופל אלא כמקום שיש לפרשו‬
‫שהוא עושה כהעלמה מה שלא יעשהו‬
‫כיליעה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫הצער והוא שוגג שהרי לימה שמותר לו‬
‫אכן נראה רהר״מ פליג על תוס׳ ורש״י‬
‫כלץ לשכ מיליעתו וס״ל ללא הוה‬
‫לין ככלל כעצם השגגה ואין לין כשגגה לכל‬
‫חטאו יהיה מחמת השגגה אלא כל לחטא‬
‫כשגגה ואח״כ נולע ושב מחטאו שחטא‬
‫כשגגה חייכ קרבן‪ ,‬אלא ס״ל להלין שכ‬
‫מיליעתו הוה כלין היליעה לכלין יליעה‬
‫כתוכ לכעינן יריעת האיסור‪ ,‬ומלין היליעה‬
‫נלמל לכל הלין שגגה לנאמר לקרכן היינו‬
‫שגגת האיסור לנעינן לע״י יליעת האיסור‬
‫שכ מחטאתו‪ ,‬ולכך אי לא שגג כלל כאיסור‬
‫לאו שכ מיליעס האיסור‪ ,‬ולכך כמצטער‬
‫ואכלה אפילו ליולע האיסול אלא לס״ל‬
‫למותר לאכול מצטער לאו שכ מיליעס‬
‫האיסור‪ ,‬וה״נ נלאה לללעת הר״מ הגמ׳‬
‫כיומא והגמ׳ לעיל כלף כ׳ החסרון לשכ‬
‫מיליעתו התם לא הוה כסי׳ לש״י לגם כלא‬
‫הך מתחלף לא חלב כשומן היה אוכל‬
‫מחמת כ״ל ואכילתו לא מחמת השגגה‪,‬‬
‫אלא להוה חסרון כלץ יליעה לכעינן לע״י‬
‫יליעתו ישוב ולא מחמת לכר אמר‪ ,‬והמס‬
‫לא שכ רק ע״י יליעת כ״ל ולא מקרי שכ‬
‫מיליעתו ע״י כ״ל‪ ,‬והיינו לכעינן לכל אי‬
‫שעתו יהיה מחמת שגגתו משא״כ מחמת‬
‫ב״ל ללא מקד שגגה לחיוב קרכן‪ ,‬וא״כ אי‬
‫קרבן‬
‫מחמת השגגה‪ ,‬להא הכא לפני ששכח טימא‬
‫עצמו ממיל וילע שהוא במקלש הרי לחטא‬
‫גס כלא השגגה וגם כששכח אח״כ לא‬
‫מחמת השגגה עכר האיסור‪.‬‬
‫ונראה לומר כלעס הרמכ״ס‪ ,‬להנה איתא‬
‫כרמכ״ם ס״ג שנועות הי״א על‬
‫לין הגמ׳ כשכועות לף כ״ו ח״ל‪ ,‬נשכע על‬
‫ככר שלא יאכלנה ונצטער עליה ואכלה מפני‬
‫לאכלה מפני הצער הרי זה פטור מן הקרבן‬
‫לפי שאינו שכ מיליעסו אלא ילע שאסורה‬
‫היא ואכלה כטעות‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ועיין התם כגמ׳‬
‫כפילש״י ללא פירש כן אלא פירש לכאמת‬
‫אכלה כהעלם שכועה אלא לגם אם היה‬
‫יולע השכועה היה אוכלה מפני הצער‪ ,‬וכן‬
‫עיין כסוס׳ התם לפילש לאכלה כהעלם‬
‫שכועה אלא ללוצה לאכול כשגגה‪ ,‬היינו‬
‫לללש״י והסוס׳ היינו החסלון לשכ‬
‫מיליעסו כמו ככל סעם‪ ,‬כמו לכיארנו להוה‬
‫חסרון כשגגה ללק אס אכל מחמס השגגה‬
‫הוה שגגה המחייכס‪ ,‬ולכך הכא לרש״י לגם‬
‫כלא השגגה היה אוכל לא מקרי שכ‬
‫מיליעתו ותוס׳ ס״ל יומר לגם אם אכילתו‬
‫לק כשגגה ואם היה יולע השכועה לא היה‬
‫אוכל אפ״ה כעינן לכל אכילמו יהיה מחמס‬
‫השגגה היינו ללק מחמח לאינו יולע‬
‫האיסור אכל ולא סגי לאכילחו מחמח‬
‫מציאוס השגגה‪ ,‬ולכך אי רצונו לאכול‬
‫כשגגה אמת לכל אכילתו מחמת מציאות‬
‫השגגה אכל לא מחמת עצם השגגה אלא‬
‫כמציאות שגגה רוצה לאכול‪ ,‬אכן כר״מ יש‬
‫לעיין אמאי מקרי כלל לא שב מיליעחו‪,‬‬
‫ללכאורה ממ״נ הוא אי כל אכילה כטעות‬
‫מקרי שגגה אמאי לא הוה שכ מיריעתו הא‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫מחמת שני שגגות גם דנחחלף וגם מחמת‬
‫ב״ד‪ ,‬משא״כ לרבי יהודה דס״ל הדרשה‬
‫למעט תולה בב״ד דלא מקרי שגגה לאו שם‬
‫מידיעתו הוא דאכילתו לא רק מחמת‬
‫השגגה אלא גס מחמת ב״ד וזה לא מקד‬
‫שגגה‪ ,‬והגמ׳ מתרצת דריו״ח ס״ל דמחמת‬
‫ב״ד מקרי שפיר שגגה מעליא ורק בעשה‬
‫ע״פ ממש פטור מגזיה״כ‪ ,‬עיי״ש‪ .‬אכן‬
‫לפ״מ דביארנו הכא ברמב״ס דאין דין כלל‬
‫דיעשה מחמת השגגה‪ ,‬א״כ לכאורה ליכא‬
‫למימר דשגגה מחמת ב״ד הוה חסרון‬
‫בעצם השגגה דהא גם מחמת ב״ד שוגג‬
‫הוא באיסור‪ ,‬ואי לא בעינן דיעשה כלל‬
‫מחמת השגגה מאי נפק״מ מחמת מאי‬
‫שוגג הוא באיסור אי מחמת עצמו או‬
‫מחמת ב״ד‪ ,‬ולכאורה לר״מ כל החסרון‬
‫בשגגה דמחמת ב״ד הוה מגזירה״כ ולא‬
‫הוה חסרון בעצם השגגה‪ ,‬וא״כ תמוה‬
‫אמאי לאו שב מידיעתו הוא‪.‬‬
‫הגהה‪ .‬והגה עיין לעיל דף ב׳ מש״כ התם‬
‫אכן נראה דלר״מ הגמ׳ למדה בהו״א‬
‫דאיכא חילוק בעצם השגגה משגגה‬
‫דמחמח ב״ד לשגגה מחמת עצמו‪ ,‬דמחמת‬
‫ב״ד לא מקרי כלל שגגתו אלא שגגת ב״ד‬
‫ומחמת ב״ד השגגה לא מתיחסת כלל לאי‬
‫ידיעתו אלא דהאיסור אין ידוע דב״ד פסקו‬
‫דחלב מותר‪ ,‬והיינו הדרשא מבעשותה דעל‬
‫שגגת ב״ד ליכא כלל חיוב קרבן‪ ,‬ולכך ה״ה‬
‫לר״מ בנתחלף לא מקד שב מידיעתו‬
‫דהשגגה לא רק מחמת אי ידיעתו אלא גם‬
‫מחמת ב״ד וזה לא מקרי אי ידיעתו‪,‬‬
‫דאחד דממעטינן שגגת ב״ד מקרבן ה״ה‬
‫נמי דלא מקרי או הודע אליו בידיעת ב״ד‪,‬‬
‫ורק ידיעתו העצמית הוה ידיעה לחיוב‬
‫קרבן‪ ,‬ולכך בנתחלף אפילו דעצם השגגה‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫ידיעתו לא הוה רק מחמת שגגתו אלא גם‬
‫מחמת ב״ד ולאו שב מחמת ידיעתו הוא‬
‫רכל דלא נודע לב״ד לא שב מידיעתו דחלב‬
‫הוה ומשו״ה אין חייב קרבן‪ ,‬אכן בעצם‬
‫החטא לא בעינן ריהיה רק מחמת השגגה‬
‫ואפילו אי בלא השגגה היה אוכל לא איכפת‬
‫לן‪ ,‬אלא כל הדין הוא בגדר השגגה דאי‬
‫השגגה היא לא רק מחמת אי ידיעתו ליכא‬
‫חיוב קרבן דלא שב מידיעתו‪ ,‬ונראה דה״ה‬
‫אפילו אי כשנודע לו שגגתו עדיין מומר‬
‫הוא ולא שב על חטאתו‪ ,‬אפ״ה ליכא חסרון‬
‫דשב מידיעתו דכל הדין דשב מידיעתו היינו‬
‫על השגגה דבעינן דהחזרה מחמת השגגה‬
‫יהיה רק ע״י ידיעתו האיסור ולא מחמת‬
‫דבר אחר‪ ,‬ולכך אפילו כשנודע לו מומר ולא‬
‫שב על חטאתו הא מיהא כשיחזור בתשובה‬
‫ורוצה להביא קרבן על חטאתו מה דשב‬
‫מחמת שגגתו היינו מחמת ידיעתו השגגה‪.‬‬
‫באריכות על מה דהגמ׳ מקשה‬
‫אליבא דריו״ח דס״ל דחייב בשוגג על פיהם‬
‫והא איו שב מידיעתו‪ ,‬והקשינו דתמוה הוא‬
‫דאי מחמת ב״ד לא מקרי שב מידיעתו‬
‫אמאי פליגי חכמים על רבי יהודה וס״ל‬
‫דיחיד שעשה בהרב״ד חייב והא לא שב‬
‫מידיעתו הוא‪ ,‬וכן אמאי בעי רבי יהודה‬
‫דרשא מבעשותה למעוטי תולה בב״ד הא‬
‫לא שב מידיעתו הוא‪ ,‬וכתבנו דאליבא דרב‬
‫וכן להו״א בגמ׳ הדרשא מבעשותה למעט‬
‫תולה בב״ד היינו דתולה בב״ד הוה חסרון‬
‫בעצם השגגה ורק משו״ה לא מקרי שב‬
‫מידיעתו‪ ,‬דהיינו דבלא הדרשא גם מחמת‬
‫ב״ד מקרי שגגה המחייבת ולכך בנתחלף‬
‫שפיר כל אטלתו היה מחמת השגגה דהיינו‬
‫דיג‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬
‫חסרון משום למזיל הוא היינו מדנא‬ ‫מתחלף הוה שגגה לאי ידיעתו‪ ,‬אכן לא‬
‫למומר וע״ז שפיר מועיל עשה תשובה כמו‬ ‫זהו שגגתו היחילה ואיכא עול שגגה‬
‫למשמע לשון הל״מ או כמו שתי׳ המל״מ‬ ‫למחמת ב״ל ולא שב מיליעתו רק ע״י‬
‫ללא הוה מומר א׳ רק בהורגל‪ ,‬אכן‬ ‫יריעת ב״ל ולאו שב מיליעתו הוא‪ ,‬והגמ׳‬
‫החסרון בעצם השגגה מהדן ללא שב‬ ‫מחלצת לריו״ח ס״ל לאין חילוק כלל בין‬
‫מיליעתו ליתא אפילו אי גם במזיל היה‬ ‫שגגתי לשגגת ב״ל וגס מחמת ב״ל מקד‬
‫אוכל ללא זה הוה חסרון בדן לשב‬ ‫שגגתו אלא להוה גזירה״כ בעשה ע״ס‬
‫מיליעתו‪ ,‬ורק בעינן לכל שגנחו יהיה‬ ‫ממש לסמור מקרבן ולכך שפיר מקרי שב‬
‫מחמס חסרון ידיעתו וה״נ בטימא עצמו‬ ‫מיליעתו גס מחמת ידעת ב״ל‪.‬‬
‫במזיר ושכח כל שגנחו היינו חסרון ידעתו‬
‫וכל מה לשב מצל השגגה היינו ביליעתו‬ ‫יכן עיי״ש מש״כ לגבי הגמ׳ ביומא‪ ,‬להמם‬
‫גלילא‪.‬‬ ‫החסרון ללא שב מיליעמו הוה אפילו‬
‫ללעת דו״ס לס״ל למחמת ב״ר מקרי שב‬
‫מיליעתו‪ ,‬וביארנו לטעות ב״ל בכזית בינוני‬
‫לא מקרי כלל שגגה‪ ,‬ולכך בנתחלף אכילתו והנה עיין במל״מ להוכיח מלשון רש״י‬
‫בחולין לגליס בלרשא לל״ש היושב‬ ‫לא רק מחמת האי שגגה אלא גם מחמת‬
‫מעות לכזית ואכילתו לא רק מחמת השגגה ביליעתו‪ ,‬להמיעוט מומל אליבא לל״ש‬
‫וגס בלא השגגה מתחלף היה אוכל מחמת היינו כשחטא בעולו מומל‪ ,‬ולכך אפילו‬
‫מעות לכזית ולאו שב מיליעתו הוא‪ ,‬וא״כ עשה תשובה אין מקבלין ממנו‪ ,‬אכן לדברינו‬
‫ה״נ לר״מ ללא מקרי שב מיליעתו לטעות לכאורה ליכא כלל ראיה מרש״י דמה להביא‬
‫לכזיס לא מקד כלל חסרון יליעתו ללא רש״י בשעת החטא‪ ,‬לאו להלרשא למומר‬
‫הוה כלל שגגה‪ ,‬וא״כ שגגתו לא רק מחמת על שעת החטא‪ ,‬אלא לכל הלרשא לר״ש‬
‫אי ידעתו ולא שב משגגתו ביליעחו גרירא למעט מומל מדן קלבן היינו משוס‬
‫להתורה מייד באלם לכל חטאתו משוס‬ ‫והיינו הלין ללא שב מיליעתו‪ .‬ע״כ הגהה‪.‬‬
‫השגגה‪ ,‬וכמו לכתבנו לעיל אליבא ררש״י‬
‫ולפי״ז במומל ליכא כלל החסרון ללא שב ותוס׳ רבלא זה באמת ליכא קרבן משום‬
‫מיליעסו ללא איכסס לן לגס בלא להוה חסרון בשגגה‪ ,‬ול״ש לריש מיתורא‬
‫השגגה היה אוכל‪ ,‬וכל הלין לשב מיליעסו לקרא לכל לין קרבן נאמל לק באלם שאין‬
‫היינו לכל אי ידעתו היא מחמת השגגה אוכל איסור לק מחמס שגגסו וממעט‬
‫וזה שפיר איכא גם במומר‪ ,‬וכל החסרון מומר לאוכל גס במזיל‪ ,‬אכן באמת‬
‫למומר היינו מלרשא או אליבא לת״ק רהמיעוט להוציא מומר מרין קרבן לאו‬
‫מע״ה‪ ,‬או אליבא לר״ש מאשר לא תיעשנה לווקא בשעת החטא ואלרבה אי בשעס‬
‫לממעט אלם לאוכל גס במזיל בלא שגגה החטא מומל הוא לא בעינן לדן מומר להא‬
‫מדן קרבן‪ ,‬וא״כ אתי שסיר הרמב״ס לא שב מיליעתו הוא‪ ,‬ובפשטות המיעוט‬
‫להביא הספק לטימא עצמו במזיר בסתמא לאו בשעת החטא‪ ,‬או אפילו אי בשעת‬
‫אפילו להזיל במקלש‪ ,‬לכל מה לאיכא החטא מומר הוא הא מיהא לאכילתו רק‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫אי חטא בעודו מומר אין מועיל אי עבד‬
‫תשובה דלא חל עליו חיוב קרבן כלל‪ ,‬ולכך‬
‫בעינן הדרשא דר״ש למעט מומר היכא‬
‫דעבד תשובה דלא ידעינן זה מזבח רשעים‬
‫תועבה‪.‬‬
‫אכן עיין התם במל״מ בהמשך רהקשה‬
‫דאי נימא דהדין מומר מייד כשחטא‬
‫בעודו מומר היכא ידעינן כשחטא בעודו‬
‫כשר ואח״כ הפריש קרבן דאינו בהקרבה‬
‫כל זמן דמומר הוא‪ ,‬דהיינו דינא דד יוחנן‬
‫דאפילו אחד דחזרו בו איכא דין דיחוי אכן‬
‫כל זמן רמומר הוא לכו״ע אינו בהקרבה‬
‫ועיי״ש שנדחק בזה‪ ,‬ולכאורה תמוה אמאי‬
‫לא תי׳ דבאמת הדין מומר נאמר על הבאמ‬
‫קרבן ואפ״ה אין מועיל אי חטא בעודו‬
‫מומר ועשה תשובה‪ ,‬כמ״ש לעיל דלא אתי‬
‫כלל לחיוב קרבן‪ ,‬אכן נראה דס״ל דהדרשא‬
‫דר״ש היינו על חטא בעודו מומר כמו‬
‫דדייק ברש״י דהקרא איירי בחטא בעודו‬
‫מומר‪ ,‬אכן לדברינו דאין כלל ראיה‬
‫דהדרשא איירי בעודו מומר אלא דהוה‬
‫מיעוט על אדם שחוטא גס במזיד‪ ,‬שפיר‬
‫אפשר לומר דדין דר״ש לא שייך כלל לחטא‬
‫מומר אלא הוה מיעוט למומר מדין קרבן‬
‫ומצד זה לבד לא מועיל אי עשה חשובה‬
‫כשחטא בעודו מומר‪ ,‬וכן נראה לי מסברא‬
‫דהגמ׳ מקשה מקרא דחטאת לקרא מרבה‪,‬‬
‫משמע דהוה באמת אותו דין דמומר אינו‬
‫בהבאת קרבן‪ ,‬וכן עיין המם בחולין‬
‫בראשונים ובתוס׳ דהקשו מאי ראיה איכא‬
‫ממומר לאותו חטא למומר לכה״ת‪ ,‬ועיין‬
‫ברשב״א ע״א הובא במל״מ דמומר לכה״ת‬
‫לגבי קרבן נדבה ומומר לאותו חטא לגבי‬
‫קרבן דהאי חטא הוה שוה ואי איכא דין‬
‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫משום השגגה‪ ,‬וכל מה להביא רש״י היושב‬
‫מיליעתו היינו למהכא הללשא להמולה‬
‫מיילי באלם שכל אכילמו בשגגה משא״כ‬
‫מומר לאוכל גם במזיל ממועט לגמד‬
‫מפרשת קרבן בחמא למומר עליו‪.‬‬
‫עוד בענין הנ״ל‪ ,‬הנה לכאורה מהתוס׳‬
‫בחולין לס״ל לכל מה לבעינן לרשא‬
‫לל״ש היינו היכא לעבל תשובה‪ ,‬בפשטות‬
‫משמע להמיעוט למומר לא הוה לין‬
‫רמומר אינו בדין קרבן על חטא רמומר‬
‫עליו כמ״ש‪ ,‬אלא הוה לין לחטא מומר‬
‫למומר שחטא בשגגה אין מתחיב קרבן על‬
‫חטא שחטא בעורו מומר‪ ,‬ולכך אפילו עשה‬
‫תשובה אין יכול להביא קרבן לחטא מומר‬
‫אין מחייב קלבן‪ ,‬לאי נימא להוה לין‬
‫רמומר אינו ברין קרבן להאי חטא ולא הוה‬
‫לין בעצם החטא אמאי אין מועיל אי עשה‬
‫תשובה‪ ,‬אכן נלאה לאין מוכלח להנה עיין‬
‫המס במל״מ להקשה על התום׳ מה הגמ׳‬
‫מקשה ראין צריך קרא למומר לכה״ת לאין‬
‫מקבלין ממנו קרבן תיפוק ליה מת״ק‬
‫ול״ש‪ ,‬והקשה המל״מ להתס מייד בקרבן‬
‫נלבה ללא בא כלל על חטא‪ ,‬וא״כ מייד‬
‫לבשעת הקרבה מומר הוא ללא שייך שעת‬
‫החטא התם‪ ,‬וא״כ היט תיסק אלעתין‬
‫לסגי לה בחל קלא‪ ,‬להמם מייד ללק‬
‫בעורו מומר משא״כ קרא לחטאת מייד‬
‫אפילו עבל תשובה‪ .,‬ותי׳ לאי איכא קרא‬
‫דאין מקבלין קרבן נלבה ממומל ה״ה לגבי‬
‫קרבן חטאת דאי בשעת החטא היה מומר‬
‫ולא היה בר הבאת קרבן שוב לא אתי לידי‬
‫חיוב כלל‪ ,‬א״כ לפי״ז אין הכרח כלל גס‬
‫בדרשא דחטאת דממעט חטא מומר‪ ,‬אלא‬
‫אפשר לומר דממעט מומר מדין קרבן ולכך‬
‫יטו‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫שבשעת אדלתו מומר הוא כל מה לאין‬
‫מקבלין ממנו אפילו כשעשה תשובה היינו‬
‫מלין דחוי‪.‬‬
‫קרבן ה״נ במומר להאי חטא ראינו בקרבן‬
‫ונראה להיינו באמת החילוק בתוס׳‬
‫בחולין בין לין מומר לאסילו‬
‫עבל משובה אץ מקבלץ ממנו לדן לזבח‬
‫רשעים תועבה לאי עבל משובה מקבלין‬
‫ממנו אפילו שהיה מומר בשעת החטא‪,‬‬
‫להלין מומר הוה לץ על הגברא דאינו‬
‫בהבאת קרבן ולכך אפילו עשה תשובה אין‬
‫מקבלץ מלין לחיה‪ ,‬משא״כ הלין לזבח‬
‫רשעים מועבה ללא הוה כלל לץ על האלם‬
‫אלא הוה דן על הקרבן לקרבן רשעים‬
‫מועבה הוא ואינו בהקרבה‪ ,‬לכך כל זמן‬
‫שלא הפריש קרבן בעולו רשע לא מל שוס‬
‫לין מצל הדן לזבח רשעים מועבה‪ ,‬ושפיר‬
‫אי עשה משובה מקבלין ממנו קרבן ורק‬
‫מלין מומר איכא הלין לכשחטא בעולו‬
‫מומר נרחה מחיוב קרבן ואפילו עשה‬
‫תשובה אץ מקבלץ ממנו‪.‬‬
‫דכשחטא בעודו מומר אין מקבלין ממנו‬
‫אכן באמת מה שכתבנו על לבד התוס׳‬
‫בחמורה לשייך דחוי מעיקרא בקרבן‬
‫לקלוש קלושת הגוף באופן שאכל חלב‬
‫שהוא מומר‪ ,‬לגם אי מצל דן מומר הוה‬
‫מלין לחיה יש לעיין בזה‪ ,‬לאי לא חל עליו‬
‫כלל דן חיוב קרבן אפילו אי הוה מצל לץ‬
‫לחיה‪ ,‬לכאורה לא חל כלל על הקרבן‬
‫קלושח הנוף‪ ,‬לאי לא חייב כלל קרבן אץ‬
‫יכול להקדש קלבן חטאת לאלם שלא חטא‬
‫אץ יכול להקדש חטאת‪ ,‬וא״כ לכאורה‬
‫עדין צדך למש״כ המל״מ להכא לאו מומל‬
‫הוא בפעם א׳‪ ,‬או לנימא מדון לכל מה‬
‫ללא חל עליו חיוב קרבן היינו רק מדן‬
‫לחיה שפיר שייך קלושת הגוף לבעצם שייך‬
‫קינן‬
‫דמומר לכה״ת כ״ש מומר להאי חטא לגבי‬
‫קלבן להאי חטא‪ ,‬משמע להוה אומו לין‬
‫כמו בקרבן נרבה רמומר לכה״ח אינו נלין‬
‫להאי חטא‪ ,‬ולא הוה כלל לין בחטא רמומר‪,‬‬
‫ומלינא לר״ש למומר להאי חטא אינו‬
‫בקרבן רהאי חטא ילפינן לקרבן נלבה לאינו‬
‫במומר היכא רמומר לכה״ח‪.‬‬
‫והנה עיין עול במל״מ להביא החוס׳‬
‫בתמורה לף כ״ו לאשכחנא לחוי‬
‫מעיקרא לקדוש*קדושת הגוף כגון מומר‬
‫שאכל חלב והפריש קרבן עליו וחזר בו‬
‫להוה ליחוי מעיקרא‪ ,‬ע״כ‪ .‬והקשה לפשט‬
‫לבריהם משמע שאכילת חלב היחה כשהוא‬
‫מומל ואפ״ה אחי עלה מטעמא לדמיה‬
‫והוכיח מזה לבפעס א׳ לא מקד מומר‬
‫ורק משום זבח רשעים מועבה‪ ,‬וע״ז איכא‬
‫לין דחיה‪ ,‬דאי משום מומר אפילו לא מדן‬
‫דחיה פשיטא דאין מקבלץ דאיכא הללשא‬
‫מדלשא דת״ק ול״ש‪ ,‬אכן לפמ״ש להמוס׳‬
‫ס״ל לאין מועיל עבד תשובה כיון דבשעח‬
‫החטא לא חל עליו לין קרבן שוב לא אתי‬
‫לחיוב קרבן ולא לאיכא מיעוט על חטא‬
‫מומר אלא להוה מיעוט מומר מהקרבן‪,‬‬
‫א״כ יכול להיוח להיינו מלץ לחיה דון‬
‫לבשעת החטא לא חל עליו חיוב קרבן נלחה‬
‫מחיוב קלבן והוה לחיה על הגברא מחיוב‬
‫קרבן‪ ,‬וכמו לאיתא ‪3‬גמ׳ לעיל נשיאות מהו‬
‫שתפסיק להגמ׳ מביאה ראיה מרין ליחוי‬
‫והד לגבי נשיאות לא הפדש כלל קלבן‪,‬‬
‫ואפ״ה הגמ׳ רוצה ליהיה לין דחוי על‬
‫הגברא דלתה מחיוב קרבן על האי חטא‪,‬‬
‫וא״כ שסיר מובן התוס׳ לאפילו אייד‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫כרין הקרכה‪ ,‬משא״כ היכא דחטא כעורו‬ ‫נו חיוג קרנן ולק מלין לחיה אין חייג‪,‬‬
‫מומר מכיון לאינו כהקרכה לא מל עליו‬ ‫ויש לעיין נזה‪ .‬אכן נתוס׳ נחולין נראה לכל‬
‫חיוב קרכן כשעה שהוא מומר‪ ,‬ראפילו ראין‬ ‫הלין דכשחטא נעולו מומר לא מועיל‬
‫סתירה בדין חיוב קרבן לדין הקרבה הא‬ ‫אפילו עשה חשוכה‪ ,‬היינו מלין לחיה על‬
‫מיהא לחול עליו חיוב קרבן בשעה שאינו‬ ‫הגברא‪ ,‬והיינו הנפק״מ נין לין מומל לדין‬
‫בר הקרבה זה אינו‪ ,‬דא״א לחייב קרבן‬ ‫זנח רשעים חוענה‪ ,‬וכמ״ש‪.‬‬
‫לאדם שאינו בהקרבה‪ ,‬וכל מה דשייך לחול‬
‫נו חיוב קרבן היינו דיתחייב קרבן על‬ ‫)הנה מש״כ לגם על הגברא שייך לין‬
‫חטאתו כשישונ נו מהמרתו‪ ,‬וזה שייך לדין‬ ‫ליחוי כמו נגמ׳ לעיל לגני נשיאוח‬
‫דימוי דכיון דנדחה מחיונ קרנן ידחה‪ ,‬אכן‬ ‫יש לעיין נזה‪ ,‬לא״כ הלין לריו״ח לאכל‬
‫היכא דחל עליו כנר חיוג קרנן ואח״כ חל‬ ‫מלב והפריש קרנן והמיל לחו וחזר נו‬
‫הואיל ונלחה ילחה‪ ,‬לכאורה איכא לין ליחוי‬
‫עליו דין דאינו נר הקרנה הך דאינו‬
‫מצל הגנלא גם נלא הפליש קלנן לנשעה‬
‫בהקרבה לא יכול להפקיע חיוב קרנן‪ ,‬ורק‬
‫שהמיר לחו אינו נהנאח קרנן והואיל‬
‫להחיל עליו חיוב קרבן בשעה שאינו‬ ‫ונלחה‪ ,‬ומלנרי ליו״ח להניא הלין נהפריש‬
‫בהקרבה א״א להחיל עליו‪ ,‬משא״כ לגבי‬ ‫קלכן משמע ללק כהכי איכא ליחוי לחל‬
‫נשיאוח בשעה שהוא נשיא נדחה הגברא‬ ‫כקרכן‪ ,‬משא״כ מצל הגכרא אין לין ליחוי‬
‫מצירוף לאטלת הדיוט‪ ,‬ושפיר שייך דין‬ ‫והכי איחא להליא כמל״מ לרק כהפריש‬
‫דיחוי בגברא כמו בקרבן‪(.‬‬ ‫קרכן איכא לחיה‪.‬‬
‫ולפי״ז בספק המל״מ ברמב״ם אי מועיל‬ ‫אכן נלאה לכאמח כאופן לריו״ח לא שייך‬
‫במומר עשה משובה לגבי עבירה‬ ‫כלל לין ליחוי מצל הגכלא ולק בחטא‬
‫שחטא בעודו מומר‪ ,‬נראה דמועיל כמו‬ ‫כעולו מומר שייך הך לחיה כגכרא‪ ,‬להנה‬
‫פשטות לשונו‪ ,‬דהא כל מה דהחוס׳ ס״ל‬ ‫כאמח הך דינא למומר אינו כהכאח קרכן‬
‫דאין מועיל עשה תשובה היינו מדין דיחוי‪,‬‬ ‫לא הוה סחירה לחיוב קרכן מצר חטאתו‬
‫ועיין ברמב״ם שם ה״ח ופט״ו מעה״ק‬ ‫ושפיר שייך כו חיוב קרכן על חמאחו אלא‬
‫עיי״ש בלח״מ‪ ,‬דהר״מ ס״ל דאין דין דיחוי‪,‬‬ ‫לאינו יכול להקליכ לאינו כר הקרכה‪ ,‬אכן‬
‫ולכך ה״ה במומר שחטא מועיל עשה‬ ‫חיוב קרכן לא הוה סתירה לזה לאינו כלין‬
‫חשובה אפילו להאי חטא דכל מה דאחינא‬ ‫הקלכה‪ ,‬וא״כ היכא לחטא ונתחייכ קרכן‬
‫עלה במוס׳ מדין דיחוי הר״מ ס״ל דאין‬ ‫על חנואתו ואח״כ המיר אין שום ליחוי‬
‫דין דיחוי‪ ,‬הנה יוצא לדברינו דדין דח״ק‬ ‫מחיוכו קרכן‪ ,‬אלא רכשעה שהוא מומר אין‬
‫ור״ש רמומר אין בר הקרבה לא שייך כלל‬ ‫יכול לקיים מיוכו אכן גם כשעת היותו‬
‫לשעת החטא אלא רמומר אינו בהקרבה‪,‬‬ ‫מומר חייכ קרכן ואין שום סיכה לכשיחזול‬
‫וכל דן התוס׳ דלא מועיל אי עשה חשובה‬ ‫כו לא יכיא קרכן‪ ,‬ורק כהפריש קרכן כעורו‬
‫היינו מדין דיחוי‪ ,‬ולכך אליבא דהר״מ דלא‬ ‫מומר חל לין ליחוי על הקרכן לאין לין‬
‫ס״ל דן דחוי שפיר מועיל אי עשה‬ ‫הקרכה כהאי קרכן למומר‪ ,‬רמומר אינו‬
‫ריז‬ ‫מלבים‬ ‫דף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬
‫נהפדש קרנן כשהוא מומל להוה קלוש‬ ‫‪ .‬משונה‪ ,‬אק א״כ ללעת הר״מ קשה קושית‬
‫קלושת הגוף והוה דחוי מעיקרא‪ ,‬לכך‬ ‫המוס׳ אמאי בעינן לרשא למומר אינו‬
‫הוצרכו התוס׳ לומר לכל מה לנעינן לינא‬ ‫בהקרנה מיפוק ליה מצל חנס רשעים‬
‫למומל להיכא לעשה תשונה‪.‬‬ ‫מוענה‪.‬‬
‫והנה עיין נמל״מ להקשה על התוס׳‬
‫אמאי בעינן לרשא לקרנן נלנה‬ ‫ונראה לומר נרעת הר״מ‪ ,‬להנה עיין‬
‫תיפוק ליה מזנח רשעים תוענה‪ ,‬לנקרנן‬ ‫נר״ן נסנהדרין דף מ״ז ע״א‪,‬‬
‫גנלבה לימא לחי׳ המוס׳‪ ,‬דבקרבן נרנה‬ ‫ללינא לריו״ח להפריש קרנן והמיר רמו‬
‫ליכא שעת החטא‪ ,‬אק ללעח הר״מ והר״ן‬ ‫וחזר נו לאיכא לין לימוי לא הוה משום לין‬
‫לא קשיא מיד לגעינן לרשא למומר ללא‬ ‫מומר לח״ק ור״ש‪ ,‬אלא מלין זנח רשעים‬
‫חוענה למדין מומר לא הוה לין לחיה אלא‬
‫חל כלל קדושה‪ ,‬וזה שייך גם בקרבן נלבה‪.‬‬
‫לרין מומר הוה על המפריש קרנן כשהוא‬
‫ועיין מש״כ המל״מ בלעת התוס׳ לבעינן‬ ‫מומל שלא תחול קלושה על הקלנן‪ ,‬אכל‬
‫הדרשא בקרבן נלבה ולא שגי מלין‬ ‫משחל קדושה על הקרנן אינו נלחה אלא‬
‫זבח רשעים תועבה‪ ,‬להיכא שבשעת חיוב‬ ‫משום זנח רשעים תוענה‪ ,‬וא״כ אפשר‬
‫הקרבן היה מומל ואח״כ עבל חשובה‪,‬‬ ‫לומר נלעת הר״מ אפילו אי פליג על הר״ן‬
‫והקשה להא מייד בקרבן נלבה וליכא שעת‬ ‫וס״ל דלין לחיה רריו״ח הוה מלין מומר‬
‫חיוב ותי׳ וז״ל‪ ,‬מ״מ שמעינן מיניה לדון‬‫כמ״ש לש״י התם ואיכא לחיה מלין מומל‪,‬‬
‫לקרא מעטו משום להוה מומל לכה״ת‬ ‫אכן נמה שכתנ הל״ן למומר שהפריש‬
‫א״כ כל שבשעת חיוב הקרבן מומר לכה״ת‬ ‫קלנן לא חל קלושה על הקרנן יכול להיות‬
‫שוב אינו מביא קרבן על אותו מטא‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫לגס הר״מ ס״ל הכי‪ ,‬רמומר מופקע‬
‫ולבדו ממוהיס לבגמ׳ אימא למסקנא הא‬ ‫מהקרנה ולכן אי הפריש קרנן לא חל על‬
‫לבעינן גם לרשא רמומר לכה״ת וגם ללשא‬ ‫הקלנן קלושה‪ ,‬וא״כ שסיר איכא נפק״מ‬
‫לח״ק ור״ש‪ ,‬מלא בעולה ומלא בחטאת‪,‬‬ ‫נין לין מומר לרין זנח רשעים תוענה‪ ,‬לאי‬
‫הד לללשא למכס להוציא את המומל לא‬ ‫מלין זנח רשעים מוענה חל קדושה על‬
‫בעינן כלל לחטאת וכל הלרשא הוה רק‬ ‫הקרנן נהסרשתו ורק לאיכא דן ליחר‬
‫לקרבן עולה‪ ,‬וא״כ לעולה לא בעינן לרשא‬ ‫לדו״ח‪ ,‬ולל״מ ללא ס״ל דן דחוי קרב‬
‫ותיפוק ליה מזבח לשעים תועבה‪.‬‬ ‫הקרנן כשחזר בו‪ ,‬משא״כ מדין מומר לא‬
‫חל קלושה כלל על הקרנן ואינו קרנ אפילו אכן לפמש״כ להלין מומר לא הוה על‬
‫חטא מומל אלא למומר לא הוה‬ ‫כשחזר נו‪ ,‬ושפיר נעינן דן מומר ונעינן‬
‫הררשא למעט מומר ולא סגי נדן זנח בהקרבה‪ ,‬ואפ״ה ס״ל לחוס׳ ללא מועיל‬
‫רשעים מוענה‪ ,‬אכן המוס׳ בחולין נראה עשה תשובה כיון ללא חל עליו חיוב קרבן‬
‫לס״ל לשפיר של קלושה על הקרנן נמומר בשעת החטא ונלחה מחיוב קרבן‪ ,‬אפשר‬
‫וכמו למשמע פשטות הסוס׳ נתמורה לף ללון במה שכתב המל״מ לבקרבן נלבה‬
‫כ״ו‪ ,‬לס״ל לתוס׳ לדנא לדו״ח אייד גם ליכא שעת החיוב‪ ,‬ללכאורה גס בקרבן‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫מקרי מומר‪ ,‬משא״כ בדרשא למכס להוציא‬ ‫נלבה שייך שעת החיוב אפילו ללא בא על‬
‫את המומר אין שוס משמעות בדרשא ררק‬ ‫חטא‪ ,‬כגון באומל הרי עלי עולה ובאותה‬
‫בלהכעיס מקרי מומר‪.‬‬ ‫שעה מומר הוא ובשעת הקרבה חזל בו‪,‬‬
‫ליכול להיות ללא חל עליו חיוב קרבן בשעת‬
‫עוד החס‪ .‬עיין ברמב״ן בחולין דף ה׳‬ ‫נדרו ונרחה מחיוב קרבן על נדרו‪ ,‬ואין יכול‬
‫שם‪ ,‬דהת״ק הכא דפליג על ר״ש‬ ‫להביא קרבן עולה על מה שנתחייב בעודו‬
‫וס״ל רמומר לחלב הוה מומר לדם‪ ,‬היינו‬ ‫מומר‪ ,‬ושפיר בעינן הדרשא מדין מומר ולא‬
‫ר״מ דפי הדר בעירובין דס״ל דחשוד לדבר‬ ‫סגי בדין זבח רשעים תועבה‪ ,‬ויש לעיין‬
‫א׳ הוה חשוד לכה״מ‪ ,‬ולכאורה ממוה‬ ‫בזה‪.‬‬
‫דא״כ מה הגמ׳ מקשה והא רבא אמר‬
‫דכו״ע מומר לאכול חלב לא הוה מומר‬
‫לדם‪ ,‬ואי הת״ק היינו ר״מ דפי הדר הא‬ ‫והנה באמת צריך להבין אמאי קבעו תוס׳‬
‫ס״ל רמומר לדבר א׳ מומר לכה״ת‪.‬‬ ‫קושיתס רק הכא בדרשא דקרבן‬
‫חמאת ולא הקשו לעיל בללשא לקרבן‬
‫נלבה‪ .‬ונלאה‪ ,‬להגה עיין במל״מ בריש ונראה לומר‪ ,‬דהנה עיין התם בפרק הדר‬
‫דף ס״מ ע״א בתוס׳ ד״ה אי‪,‬‬ ‫לבליו לר״ל בר״מ לס״ל למועיל עשה‬
‫תשובה אליבא לת״ק‪ ,‬והא לבעינן ללשא דהקשה דבגמ׳ בסנהדרין דף כ״ז איתא‬
‫ולא נפיק מזבח לשעים תועבה‪ ,‬כיון דרבא ס״ל דכל מה דאמר ר״מ עד זומם‬
‫לאליבא ללבא ת״ק אית ליה למומל פסול לכה״ת היינו רק בעד זומם דרע‬
‫לתיאבון הוה מומל ולא הוה זבח לשעים‪ ,‬לשמים ולבריות אבל ברע לשמים גרידא לא‬
‫ולק התום׳ ס״ל לגם אליבא ללב המנונא ס״ל דמומר לכה״ת‪ ,‬ותי׳ דגס רבא ס״ל‬
‫ס״ל כרבא‪ ,‬לר״ש מומל לתיאבון לא הוה אליבא דר״מ דרע לשמים גרידא מומר‬
‫מומר ולכך הקשו בתום׳ תיפוק ליה מזבח לכה״ס בכיוצא בה דרע לשמים ולא לבריות‪.‬‬
‫רשעים תועבה‪ ,‬עיי״ש‪ .‬לפי״ז אפשר לומר ולכאורה אליבא דתוס׳ צ״ל דת״ק לאו היינו‬
‫דלכך הקשו התוס׳ בדרשא דקרבן חמאת ר״מ דפרק הדר‪ ,‬דהא רבא ס״ל הכא דבין‬
‫ולא בדרשא דקרבן נדבה‪ ,‬דהתם נאמר ת״ק בין ר״ש ס״ל דמומר לחלב לא הוה‬
‫החילוק בין ת״ק לר״ש‪ ,‬ולר״ש לא מקרי מומר לדם‪ ,‬ודם וחלב הוה שניהם בכיוצא‬
‫מומר רק מאין שב מידיעתו והיינו רק בה דרע לשמים גרידא‪ ,‬־ובדעת ר״מ ס״ל‬
‫מומר להכעיס כמו בסברא דרבא‪ ,‬וא״כ לרבא דבכיוצא בה דרע לשמים גרידא הוה‬
‫דרק בלהכעיס מקרי מומר תיפוק ליה מומר לכה״ת‪ ,‬ע״כ דת״ק לאו היינו ר״מ‬
‫מזבח רשעים תועבה‪ ,‬אכן באמת דגם דפי הדר‪ ,‬אכן הרמב״ן יכול להיות דפליג‬
‫לדרשא דגדבה קשה אי ס״ל דמומר על התוס׳ התם בפי הדר‪ ,‬ומה דאמר רבא‬
‫לתיאבון לא הוה מומר‪ ,‬ובעינן לתי׳ התוס׳ בסנהללין לל״מ לא אמר דמומר לדבר א׳‬
‫לעבר תשובה בשעת הקרבה‪ ,‬והא לקבעו מומר לכה״ס לק בלע לשמים ולבדות‪,‬‬
‫התוס׳ קושיתם בררשא לחמאס‪ ,‬משוס היינו לוקא בהט והיכא דרע לשמים גרידא‬
‫להמם נאמר לר״ש ס״ל לרק בלהכעיס לאו מומל לכה״ת הוא אפילו בטוצא בה‪,‬‬
‫ריט‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״א‬
‫לפסק כאביי‪ ,‬וכן הגמי כחולין מכיאה רק‬
‫אוקימתא לרכ המנונא משום להילכתא‬
‫כוותיה לאכיי‪ ,‬ולאכיי הנפק״מ כמו רכ‬
‫המנונא לאליכא לר״מ אפילו רע לשמים‬
‫גרילא מומר לכה״ת‪ .‬יש לעיין כזה‪ ,‬להא‬
‫להלכה לא קיי״ל כלל כר״מ להא הרמכ״ם‬
‫ססק רמומר לחלב פסול רק מקלכן לחלב‬
‫ולא מקרבן על לס‪ ,‬וא״כ מהא רקיי״ל‬
‫כאביי‪ ,‬לכאורה אין לאיה לפלוגתא לל״מ‬
‫ור״ש לגבי קרבן אי מומר לחלב הוה מומר‬
‫לרם‪ ,‬אכן עיין בבכורות לף ל״ו ע״א בתוס׳‬
‫שם ל״ה אימר לאמל ל״מ‪ ,‬לאפילו ללא‬
‫קיי״ל כר״מ בכל המורה‪ ,‬והא לפסקינן‬
‫כאביי אליבא רר״מ לאוכל נבילות להכעיס‬
‫פסול לעלות היינו לוקא לעלות ללחמנא‬
‫אמר אל חשת רשע על‪ ,‬אבל לגבי שאר‬
‫לברים לא בעלות לא קיי״ל כר״מ‪ ,‬מיהו‬
‫ל״מ לפוסל על זומם ה״ה לכל מילי לא לק‬
‫בעלות‪ .‬א״כ יוצא לר״מ איירי בכה״ת וה״נ‬
‫לגבי קרבן‪ ,‬אלא ללהלכה לא קיי״ל כוותיה‬
‫לק בעלות‪ ,‬א״כ שפיר איכא ראיה‬
‫מלפסקינן כוותיה לאביי בלברי ל״מ‬
‫לאפילו רע לשמים גרילא הוה מומר‬
‫לכה״מ‪ ,‬ללהלכה קיי״ל לל״מ איילי גס‬
‫בלע לשמים גלילא כאביי‪ ,‬וא״כ ה״נ אליבא‬
‫לל״מ גופיה לס״ל בכל התורה רמומר‬
‫לרבר א׳ מומר לכה״ת גם לגבי קרבן‪ ,‬ה״נ‬
‫למיירי גס ברע לשמים גלילא‪ ,‬ושפיר מובן‬
‫אמאי פסק הר״מ כאוקימתא ללב המנונא‬
‫כלעת אביי להכי קיי״ל‪ ,‬ולכך גם הגמ׳ לא‬
‫הביאה בחולין מאי בינייהו אליבא ללבא‬
‫לקיי״ל כאביי‪ ,‬וכל מה להגמ׳ מקשה הכא‬
‫היינו לאליבא ללבא ללכו״ע לע לשמים‬
‫גרילא לא הוה מומר לכה״ס מאי בינייהו‬
‫וכש״כ‪ .‬ע״כ הגהה‪.‬‬
‫ומה להגמ׳ שואלת הכא והא רנא אמר‬
‫לכו״ע וכו׳ היינו האי רכא לס״ל דאפילו‬
‫לר״מ לאו מומר הוא לכה״ת רק נרע‬
‫לשמים ולכריות‪ ,‬משא״כ הכא בחלב ורם‬
‫להוה לשמים גרידא‪ ,‬ולכו״ע כין ת״ק כין‬
‫ר״ש ס״ל למומר לחלב לא הוה מומר לדם‪.‬‬
‫והנה עיין כלח״מ ס״כ שגגוס ה״כ‬
‫להקשה סמירה כרמכ״ם‪ ,‬למצד א׳‬
‫פסק כל״ש כגמ׳ כשכת לף ס״ט לאין צריך‬
‫לחיוב קרכן שישגוג כלאו‪ ,‬היינו ללא לריש‬
‫מאשר לא סיעשנה להכי‪ ,‬אלא כר״ש ללריש‬
‫מאשר לא סיעשגה וגו׳ לרשא להכא למעט‬
‫מומר‪ ,‬והכא פסק למומר לתיאכון הוה‬
‫מומר‪ ,‬ולכאורה היינו כת״ק לא כר״ש‪ ,‬ותי׳‬
‫להר״מ ססק כאווקימתא לרכ המנונא‬
‫וכר״ש‪ ,‬ועיי״ש לגלחק אמאי פסק‬
‫כאוקימתא לרכ המנונא‪ ,‬אכן לפי״מ‬
‫שכתכנו כלכרי הרמכ״ן יכול להיות ללכך‬
‫פסק כאוקימתא לרכ המנונא‪ ,‬לכגמ׳‬
‫נסנהלרין התם סליג אכיי על רכא וס״ל‬
‫לאליכא לר״מ אסילו רע לשמים גרילא הוה‬
‫מומר לכה״מ‪ ,‬ואימא המס להילכתא כאכיי‪,‬‬
‫וא״כ שפיר פסקינן כאוקמיתא ‪7‬דכ‬
‫המנונא‪.‬‬
‫וילפי״ז אתי שפיר אמאי הגמ׳ כחולין לא‬
‫מקשה מרכא כמו הכא‪ ,‬לאכיי‬
‫פליג עליה והילכתא כוותיה‪ ,‬וכל מה להגמ׳‬
‫מקשה הכא היינו לאליכא לרכא מאי‬
‫כיגייהו‪ ,‬אכן כאמת להלכה לפסקינן כאכיי‬
‫הנפק״מ כין לת״ק לר״ש הוא כמומר לחלכ‬
‫והכיא קרכן על הרם‪ .‬ועיין כרש״ש הכא‪.‬‬
‫הגהה‪ .‬והנה מה לכתבנו להרמכ״ס כתכ‬
‫כאוהימתא לרכ המנונא משום‬
 ‫מלכים‬ ‫ע״א‬ ‫דף י״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫הר״מ דהניא הך דינא דמניא פר משענר‬ ‫דף י״א ע״ב‬
‫ממשנתינו‪ ,‬אכן דצריך להנין אמאי נאמת‬ ‫משנה ואין בין כהן משמש לכהן שענר‬
‫לגני פר נעינן דרשא דמניא פר משענר‪,‬‬ ‫אלא פר יוה״כ ועשירית האיפה‬
‫משא״כ לגני שאר דנרים מסנרא שוין הן‬ ‫זה וזה שוים בעכורת יוה״כ וכו‪ /‬ע״כ‪.‬‬
‫חון מפר יוהכ״פ ועשירית האיפה‪ ,‬ועיין‬ ‫הנה הלין ללגבי שאר לברים שויס משמש‬
‫לעיל התם נקר״א שהאריך נדנר‪.‬‬ ‫ועבר ליתא ררשה ע״ז ‪3‬גמ‪ /‬וכפי הנראה‬
‫הוה מסברא דגם אחרי שעבר עדיין דין‬
‫כהונה גדולה עליו‪ .‬אכן עיין ברמב״ם פט״ו והנה נאמת דנרמנ״ס נפיה״ש מנואר‬
‫להדיא דהך דין דמשיח שענר‬ ‫שגגות ה״ז וז״ל‪ ,‬כה״ג שנמשח בשמן‬
‫המשחה ועבר מעבודתו מפני מום או זקנה מחמת מוס דמניא פר הוה מסנרא‪ ,‬ושפיר‬
‫וטוצא בהן וחטא בשגגה זו מביא פר על מוכן דגם דין זה נכלל נדין המשנה דאין‬
‫שגגתו לפי שאין בין כהן משיח המשמש נין כהן משמש לכהן שענר‪ ,‬דעיין‬
‫לכהן משיח שעבר אלא פר יוה״כ ועשירית נפיהמ״ש משנה א׳ דנאמת הר״מ לא ס״ל‬
‫האיפה של כל יום שאין מקריב אותן אלא דרשא דגמי לעיל דמשיח שענר מניא פר‪,‬‬
‫כהן המשמש בכהונה גדולה אבל פר הבא וכתנ טעם אחר אמאי משיח שענר מניא‬
‫על כל המצוות שווין הן בו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי פר וז״ל‪ ,‬כהן גדול אם ענר נמום או זקן‬
‫דהביא דין המשנה דהכא גס למשיח שעבר וטוצא נהם הוא עומד נקדושתו לפי ששמן‬
‫מחמת מום ולחיוב פר וכן איתא בפיהמ״ש המשחה שנמשח נו אין מנטל מעשיהו וכר‪,‬‬
‫לעיל במשנה א‪ /‬משמע יגס לחיוב פר ע״כ‪ .‬הרי דכתנ הטעם דמניא פר משום‬
‫אפילו בעבר מחמס מוס הוה מסברא דהמשיחה אינה נטילה ולכך אפי׳ ענר‬
‫יעריין ייני הכהונה גרולה עליו ככל יין מחמח מוס מניא פר‪ ,‬ושפיר שייך למשנה‬
‫לקמן דאין נין כהן משמש לכהן שענר אלא‬ ‫המשגה‪.‬‬
‫פר יוהכ״פ ועשירית האיפה הא לשאר‬
‫דנרים שוין וה״ה לפר הנא על כל המצוות‪,‬‬
‫אכן תמוה הוא דעיין בריש פירקין רף י׳ אכן צריך להנין מה מקור הרמנ״ם‬
‫ע״א דהגמ׳ מביאה דרשא לכהן דהמשיחה אינה נטילה‪ ,‬לא כמו דאיתא‬
‫משיח שעבר דמביא פר וז״ל‪ ,‬חטא ואח״כ בגמ׳ דרק מדרשא ילפינן־ דמביא פר אפי׳‬
‫שעבר‪.‬‬ ‫עבר מביא פר מנא ה״מ דת״ר והקריב על‬
‫חטאחו מלמד שמביא חטאתו משעבר וכר‪,‬‬
‫משמע דהך דינא לכהן משיח שעבר דמביא והנה יש עוד לעיין ברמב״ם דעיין בגמ׳‬
‫לקמן דף י״ב ע״ב דאיכא פלוגתא‬ ‫פר לא הוה מסברא דעדיין נשאר גדין‬
‫הכהונה גדולה ונעינן דרשא דאפילו דעבר בין רבי יוסי לרבי מאיר בכה״ג שעבר‬
‫מגיא פר‪ ,‬וא״כ לכאורה לא שייך כלל הן דר״מ ס״ל דעובד ככה״ג לגמד ור״י ס״ל‬
‫דין דמניא פר משענר למשנה דאין נין דאין עובד לא ככה״ג ולא ככה״ד ככה״ג‬
‫כהן משמש לכהן שענר דהוה דין מסנרא אין עובד משום איבה וככה״ד אין עובד‬
‫דעדיין דין הכהונה גדולה עליו ותמוה משוס מעלין בקולש ואין מודדין‪ ,‬ועיין‬
‫רבא‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״ב‬
‫וא״כ ה״ה במשנה א׳ לבאמת בטל משיחתו‬
‫וכלשון המשנה אלא לאיכא ללשא לאפ״ה‬
‫מביא פל וכללרשינן בבבלי‪.‬‬
‫אלא שאינו עובל ככה״ג ואס עבל עבורחו‬
‫והנה ברמב״ם לכאורה מוכרמ לס״ל הך‬
‫ירושלמי‪ ,‬לעיין ברמב״ם פ״ל‬
‫מהלכוס כלהמ״ק הכ״א ודל‪ ,‬מעלץ‬
‫משררה לשררה גלולה ממנה ואין מורילץ‬
‫אותו לשררה שהיא למטה ממנה שמעלין‬
‫בקולש ולא מורילין ואין מורילין לעולם‬
‫משררה שבקרב ישראל אלא אם שרה וכהן‬
‫גלול שעבר עבירה שחייב עליה מלקות‬
‫מלקץ אוהו בב״ר של שלשה כשאר מחוייבי‬
‫מלקות וחוזר לעבודחו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ולכאורה‬
‫צליך להבין מה הושיף בהך לכ״ג שחטא‬
‫למלקין אוחו ומוזר לעבולוחו הא נכלל במה‬
‫שכחב דמעלין בקודש ואין מולידין‪ ,‬אכן‬
‫נראה לבאמה הך לינא לכה״ג שחטא‬
‫דחוזר לגדולחו לא הוה כלל מהדין רמעלין‬
‫בקודש ואין מורידין דהך דינא מקורו הוא‬
‫מהירושלמי הנ״ל והתם איתא דגדולתו אינה‬
‫בטילה לעולם ולא שייך כלל לדין דמעלין‬
‫בקודש ואין מורידץ אלא לאין קדושותו‬
‫בטילה‪ ,‬ונראה דבאמש בכה״ג שחטא ליחא‬
‫כלל הלין למעלין בקודש ואין מורידין ומצד‬
‫הך לינא היה צריך לירל‪ ,‬להר״מ כתב לכל‬
‫הך דינא דמעלין בקודש ליתא אס י סלח‪,‬‬
‫ובשרח שפיר מורידין אוחו והכא דחטא‬
‫שרה הוא ואפ״ה אץ מורידין אותו‬
‫מגדולתו‪ ,‬והיינו דבאמת בכה״ג אין דין‬
‫למולילין אפילו לשרח לגדולתו אינה בטילה‬
‫לעולם כרעת הירושלמי‪ ,‬והר״מ פשק כהך‬
‫ירושלמי‪.‬‬
‫אכן ש״ס לילן פליג על האי ירושלמי‬
‫וס״ל לגס בכה״ג שיין הלין לאין‬
‫קרבן‬
‫נרמב״ם פ״א עבורה יהכ״פ ה״ג ודל‪,‬‬
‫עבר יוה״ה הרי הראשון חוזר לעבורהו‬
‫והשני עובר וכל מצווח כהונה גלולה עליו‬
‫כשרה‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועיין בכס״מ רהר״מ פסק‬
‫כי׳ יוסי לאינו עובל ככה״ג‪ ,‬והקשה אמאי‬
‫הל״מ השמיט הלין לאינו עובל ככה״ל‪,‬‬
‫וכחב מכלל במה לכחב לכל מצווח כה״ג‬
‫עליו‪ ,‬אך עריץ ק״ק אמאי לא כחב הר״מ‬
‫הלין לאינו עובל ככה״ל משוס מעלין‬
‫בקודש ולא מורילין‪ ,‬כדאיחא בגמ׳ על הך‬
‫לינא לאינו עובל ככה״ל‪.‬‬
‫ונראה בביאור דעת הרמב״ם‪ ,‬להנה עיין‬
‫בירושלמי ריש פירקין במשנה א׳‬
‫לכהן משיח שעבר למביא פר ודל‪ ,‬א״ר‬
‫אלעזר כה״ג שחטא מלקץ אוהו ואץ‬
‫מעבילין אומו מגדולתו א״ר מנא כתיב כי‬
‫נזל שמן משחת אלהיו עליו אני ה׳ כביכול‬
‫מה אני בגלולתי אף אהרן בגדולתו א״ר‬
‫אנין קלוש יהיה לך כביכול אני בקלושתי‬
‫אף אהלן בקרושתו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע בירושלמי‬
‫לקלושת כה״ג אינה בטילה ולכך ה״ה‬
‫למביא סר‪ ,‬אכן נראה להמשנה לא ס״ל‬
‫מירושלמי ללשון המשנה עבר ממישחחו‬
‫משמע להמשיחה בטלה ואפ״ה מביא פר‪,‬‬
‫וכן משמע מהירושלמי לקמן במשנה ב׳‪,‬‬
‫לאיכא התם פלוגחא בדעה ל״ש ברין‬
‫שחטאו על שלא נחמנו אי משום להגלולה‬
‫מכפרת או שאין חטאתו ויליעתו שורן‪,‬‬
‫ואיתא התם להנפק״מ בלץ למשנה א׳‬
‫לחטא כשהוא משיח ועבר‪ ,‬הרי להליא‬
‫דמשיח שעבר קדושתו בטילה‪ ,‬ואע״ג‬
‫למשנה א׳ ס״ל דמביא פר הא מיהא חזינן‬
‫להך דאין קדושתו בטילה לא הוה לכו״ע‪,‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״ב‬
‫הכא ס״ל למשגה מסברא דכל מצוות כה״ג‬
‫עליו חוץ מפר יוהכ״פ ועשירית האיפה‪,‬‬
‫דעיין לעיל בקר״א דלתוס׳ ביומא דמתמנה‬
‫בפה ומסתלק בפה‪ ,‬היכא דעבר מחמת‬
‫מוס מסולק ממילא ואין צריך לסלקו גפה‪,‬‬
‫א״כ שסיר מונן החילוק נין המשנה הכא‬
‫ללעיל דהכא מיירי נענר מחמת ראשון לא‬
‫מחמת מום והדין דאין מורידין אומו משום‬
‫מעלין בקודש ואין מורידין‪ ,‬ושפיר כל‬
‫מצוות כה״ג עליו מסברא‪ ,‬משא״כ במשנה‬
‫לעיל דעבר מחמת מום ובאמת מסולק‬
‫ממשיחותו ובכול כה״ג ממנו‪ ,‬בעינן דרשא‬
‫דאפ״ה מביא פר‪ ,‬אכן להרמב״ם דס״ל‬
‫כהירושלמי דכה״ג אין קדושתו בטילה‬
‫לעולם ה״ה בעבר מחמת מום דעדיין‬
‫קדושת כה״ג עליו‪ ,‬שפיר כתב הר״מ דגם‬
‫בעבר מחמת מוס איכא עליו דין משנתינו‬
‫דאין בין כה״ג שעבר לכה״ג משמש אלא‬
‫פר יוהכ״פ ועשירית האיפה הא לשאר‬
‫דברים שווין הן‪ ,‬וה״ה לחיוב פר‪.‬‬
‫דמעלין בקרש ואין מורידין‪ ,‬דבאמת ליתא‬
‫והנה לכאורה עדיין צריך להבין קצח‬
‫אמאי הרמב״ם הביא הדין דמשוח‬
‫שעבר דמביא פר רק בעבר מחממ מום או‬
‫זקנה ולא כחב גם בעבר מחממ ראשון‪,‬‬
‫דהמשנה דהביא הר״מ דמביא פר משום‬
‫דאין בין משמש לעבר אפילו אי לא מייד‬
‫רק בעבר מחמת ראשון אלא גם מחמח‬
‫מוס הא מיהא דבעבר מחמת ראשון ודאי‬
‫מייד‪ ,‬אכן נראה דעיין בפיהמ״ש דעבר‬
‫מחמת ראשון היינו כהן שמינהו ליוה״כ‬
‫שמא יארע פסול בכה״ג‪ ,‬ועיין ברמב״ם‬
‫בפ״א עבודיה״כ דהך כהן שממנים ליוה״כ‬
‫אין נמשח אלא עבודתו מחנכתו‪ ,‬א״כ לגבי‬
‫פר לא שייך כלל הן כה״ג שעבר מחמת‬
‫קרבן‬ ‫רכב‬
‫מולילין ולק משום להלין למעלין בקולש‬
‫ואין מולילין אינו עובל פכה״ל ובלא זה‬
‫שפיל היו מולילין אותו מגדולתו‪ ,‬וכן הוא‬
‫להליא בתות׳ יומא לף י״ב ע״ב‪ ,‬דהקשו‬
‫בתום׳ אמאי בעינן לטעם לאין מולילין‬
‫תיפוק ליה לכה״ג הוא מן הלין מהא‬
‫לגזלו בו משום איבה וא״כ מחוסל בגלים‬
‫הוא‪ ,‬ותי׳ לכה״ג מתמנה בפה ומסתלק‬
‫בפה וא״כ שייך שפיל להורידו מגדולתו‬
‫ורק משום הלין למעלין בקולש ואין‬
‫מורילין‪ ,‬היינו לפליג ש״ס לילן על לינא‬
‫דהירושלמי ושייך שפיר להורידו מגדולתו‬
‫ורק משוס הדין דמעלין בקודש ואין‬
‫מורידין‪ ,‬הרי דפליג ש״ס דילן על הירושלמי‬
‫דהירושלמי ס״ל דא״א להוריד כה״ג‬
‫מגדולתו כמו דדרש‪ ,‬משא״כ ש״ס דילן‬
‫ס״ל דשייך שפיר להורידו מגדולתו‪.‬‬
‫ואתי שפיר אמאי לא הביא הר״מ בהלכות‬
‫יוה״כ דאין עובד ככה״ד משוס‬
‫לרמב״ם הדין בכה״ג דמעלין בקודש ואין‬
‫מורידין וכל דין הר״מ היינו כמו דכתב‬
‫הכס״מ דכל מצוות כה״ג עליו ומצד זה‬
‫גרידא אין עובד ככה״ד‪ ,‬ומיושב נמי אמאי‬
‫להר״מ הדין דמשיח שעבר הוה מסברא‬
‫ולא בעינן דרשא דגמי לזה‪ ,‬ושפיר שייך‬
‫הדין דכהן שעבר דמביא פר למשנה דאין‬
‫בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יוה״כ‬
‫ועשירית האיפה דגם בעבר עדיין דין‬
‫הכה״ג עליו‪.‬‬
‫ולפי״ז נראה דהיינו החילוק לש״ס דילן‬
‫בין המשנה לעיל לגבי פר דבעינן‬
‫דרשא למשוח שעבר דמביא פר‪ ,‬משא״כ‬
‫רכג‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״ב‬ ‫קרבן‬
‫כשפת אמת כריתות לף ה׳ וז״ל‪ ,‬הא ולאי‬ ‫ראשון דפר לינו רק ככה״ג שנמשח בשמן‬
‫מה לכה״ג כעי משיחה פשיטא לגמי‬ ‫המשחה‪.‬‬
‫מרכתיכ כהן המשיח‪ ,‬רק ככן כה״ג מקשה‬ ‫גט׳ ונו נשמחו כהנים גלולים ומלכים‪ ,‬עיין‬
‫מכלן‪ ,‬וק״ק דלקמן גכי מלך כן מלך לא‬ ‫נחוש׳ הרא״ש דהקשה אמאי לא‬
‫כעי משיחה מקשה הגמ׳ ג״כ מנלן והלא‬ ‫מיקרו מלכים זרים‪ ,‬ועיין נקריח ספר פ״א‬
‫הכא כעי קרא להצריך משיחה א״כ משמע‬ ‫כלהמ״ק ודל‪ ,‬אין מושמץ ממנו לדורות‬
‫למסכרא כל שאכיו נמשח אין הכן צריך‬ ‫אלא כהן גלול ומשוח מלחמה ומלכי ניח‬
‫משיחה וכו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬היינו לקשה למהא‬ ‫לול לכתיג שמן משחת קלש יהיה זה לי‬
‫להגמ׳ שואלת ככה״ג מנלן לכן כה״ג כעי‬
‫למשוח נו משיח קלשי אשר אנחל נו‬
‫משיחה משמע דמסכרא לא כעי משיחה‪,‬‬
‫ואמאי ננן מלך נעיא הגמ׳ דרשא דאין‬ ‫ללורותיכם ולא יתן על זר שאיננו לי ולכן‬
‫צריך משיחה ולא ידעינן מסנרא כמו ננן‬ ‫ימשחו ממנו המלכים‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫כה״ג‪.‬‬ ‫גט׳ ואת יהואחז מפני יהויקיס שהיה גלול‬
‫ממנו כ׳ שנים‪ ,‬עיין מהלש״א ודל‪,‬‬
‫והנה לכאורה יש לעיין עוד נגמי‪ ,‬מה‬ ‫וק״ק לפי זה ללא הל״ל ואת שלמה מפני‬
‫הראיה למלך נן מלך דאין טעון‬ ‫מחלוקתו של אלוניהו‪ ,‬אלא את שלמה מפני‬
‫משיחה מלין ירושה‪ ,‬הא דין ירושה נאמר‬ ‫אלוניהו ושאר נני לול הגלולים ממנו‬
‫גס נכה״ג‪ ,‬עיין למנ״ם פ״ל כלהמ״ק ה״כ‬ ‫כלאמל הכא‪ ,‬ע״כ‪ .‬ויש לעיין נלנריו להא‬
‫להוא ונניו נקרנ ישלאל נלמד מזה לנכל‬ ‫איתא נהמשך הגמ׳ ומנלן לכי איכא‬
‫שררה איכא רץ ירושה‪ ,‬וכן לגני כה״ג‬ ‫מחלוקת נעי משיחה ולא כל לנעי מלכא‬
‫ואפ״ה נעי משיחה‪ ,‬וכל הלין ירושה‬ ‫מולית מלכותא לנניה‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע מהגמ׳‬
‫לממנים אותו תחת אניו ואפ״ה נעי‬ ‫לכשהמלך מוריש לחל מבכיו הוה הילושה‬
‫משיחה‪ ,‬ולכאורה כל מה לנעי הגמ׳ ננן‬ ‫לו‪ ,‬וא״כ כשלמה לא צריך כלל משיחה‬
‫כה״ג ררשא לצריך משיחה היינו אפילו‬ ‫משום שאר האחים להירושה לו‪ ,‬ורק משום‬
‫לאיכא לו לין ירושה אפ״ה אין מועיל‬ ‫מחלוקת ארוניהו הוצרך משיחה‪ ,‬משא״כ‬
‫ליהיה כה״ג כלא משיחה‪ ,‬אכן משמע להא‬ ‫ניהויקים ללא הוה ירושה ליהואחז יותר‬
‫לאיכא לין ירושה ככל שררה הגמ׳ ילעה‬ ‫ממנו‪ ,‬ועיין נערוך לנר נכליחות לגס כתכ‬
‫מזה‪ ,‬לאל״כ אץ שוס צל כלל ללא כעי‬ ‫הכי‪.‬‬
‫גט׳ אמר מר אפילו כה״ג כן כה״ג טעון משיחה ולא בעינן ללשא כלל לזה‪ ,‬וא״כ‬
‫משיחה מכלן לכתינ והכהן המשיח תמוה מה הגמ׳ מניאה ראיה לכן מלך אין‬
‫וכו׳ קמ״ל למככיו לכה״ג אי הוה משיח צליך משיחה מלנאמר ירושה נמלכות‪ ,‬הא‬
‫הוה כה״ג ואי לא הוה כה״ג אמר מר ואין לין ילושה לא הוה טעם לגני משיחה‬
‫מושחין מלך נן מלך נן מלך מכלן אמר רג ואפילו לאיכא לץ ירושה עליץ נעינן‬
‫אחא נר יעקג לכתינ למען יאריך ימים על משיחה‪ ,‬והיה אפשר לדחוק לזה עצמו הגמ׳‬
‫ממלכתו וגו׳ ירושה היא לכם‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין מכיאה דאיכא דין ירושה כמלכות ואין שוס‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״ב‬ ‫קרבן‬ ‫רכד‬
‫משיחה‪ ,‬וה״נ הכא לאפילו אי לא נעי‬ ‫סברא רלא מועיל לגבי משיחה‪ ,‬ורק בן‬
‫משיחה למיהוי כה״ג‪ .‬הא ולאי לנעינן‬ ‫כה״ג בעי משיחה אפילו ראיכא ירושה‬
‫משיחה‪ ,‬ואין מעילה נשמן המשחה משום‬ ‫מהררשא‪ ,‬אכן בפשמוח משמע ללא זה‬
‫הך לכנר כה״ג הוא מהירושה‪.‬‬ ‫עצמו ליון הגמ׳ אי איכא דין ירושה והגמ׳‬
‫ילעה לאיכא לין ילושה כמו למשמע מהא‬
‫אכן נמלך הלין משיחה לא הוה כלל נעצם‬ ‫לבעינן ללשא לבן כה״ג‪ ,‬ולא עצם הלין‬
‫שם המלכות‪ ,‬ושאלת הגמ׳ מנלן לנן‬ ‫ירושה הגמ׳ לומרת מלמען יאריך ימים‬
‫מלך לא נעי משיחה לא הוה שאלה מנלן‬ ‫וממילא לה״נ למשיחה‪ ,‬אלא מהא לנאמר‬
‫למלך נן מלך יכול להיות מלך גם נלא‬ ‫ילושה במלכות איכא הכלח ללא בעי‬
‫משימה‪ ,‬ללין משימה לא הוה לין נעצם‬ ‫משיחה‪ ,‬אך צ״ל באמת היכא משמע‬
‫המלכות לגם מלכי ישלאל לין מלך להם‬ ‫מרנאמר ילושה במלכות ללא בעי משיחה‪.‬‬
‫אפילו ללא נמשחו‪ ,‬עיין למנ״ם מלכים‬
‫ס״א ה״ח‪ ,‬וכל הלין משיחה הוה תוספת‬
‫ונראה בביאור הגמ׳‪ ,‬לבאמת חלוק הלין‬
‫ולא נעצם הדין מלך‪ ,‬וא״כ כל השאלה מגלן‬
‫משיחה רכה״ג ממשיחת מלך‪,‬‬
‫למלך נן מלך לא נעי משיחה היינו מנלן‬
‫רהנה זה ברור לגם לצל בלא הלרשא‬
‫לנן מלך לית ליה הלין משיחה ואינו צדך‬
‫רכה״ג בן כה״ג לא בעי משיחה והוה‬
‫משיחה מאחר שאניו נמשח‪ ,‬וענין המשיחה‬
‫כה״ג בלא משיחה‪ ,‬כהן משיח לא מקרי‬
‫דהמלכות סגי נהך לאניו נמשח ולא נעי‬
‫ואין יכול להביא פר הבא על כל המצוות‪,‬‬
‫משיחה גם ננן‪ ,‬ונאמת לצד דלא נעי‬
‫לאינו יותל כה״ג ממלובה בגלים לבזה‬
‫משיחה וכן למסקנא נאמת איכא מעילה‬
‫שאביו נמשח יכול לתת לו לין כה״ג משוס‬
‫נמשיחתו‪.‬‬
‫ילושה גס בלא משימה‪ ,‬אבל לין משיחה‬
‫ולפי״ז לכאורה לא שייך כלל קושית‬ ‫מקד‬ ‫אינו שייך ליחשה וכל ללא נמשח לא‬
‫השפ״א‪ ,‬דלגני כה״ג מסנרא‬ ‫כהן משוח‪ ,‬וא״כ לפי״ז להגמ׳ מקשה מגלן‬
‫לבעי משיחה כל השאלה אי למהוי כה׳״ג אמדנן דלא כעי משיחה משא״כ נמלך‬
‫געי משיחה או ליכול להיות כה״ג גם בלא נעינן דרשא לזה‪ ,‬דנאמח הוה שני נידונים‪,‬‬
‫משימה‪ ,‬וכמו למשיחה או ליבוי נגלים נותן לגני כה״ג היה הו״א דלהחיל שם כה״ג‬
‫לין כה״ג ה״ה נן כה״ג יש לו לין כה״ג סגי נהך דאניו כה״ג ולאי מייד כלל נדין‬
‫מלין ילושה‪ ,‬הא מיהא אפילו אי לא נעינן המשיחה דנעינן לכהן משיח‪ ,‬משא״כ לגני‬
‫משיחה ננן כה״ג‪.‬למיהוי כה״ג‪ ,‬הא ולאי כן מלך דיון הגמ׳ לא הוה כלל על עצס‬
‫לאפשר למשוח אותו‪ ,‬ולכאורה גם חיינים המלכות והגמ׳ ידעה הדין ירושה כמלכות‬
‫למשוח אותו נזמן שהיה שמן המשחה לתת ודצריך למנות כן המלך וכעצם דין המלכות‬
‫לו לין כהן משוח‪ ,‬וכמו לנזמן לאיכא שמן הוה מלך גס כלא משיחה‪ ,‬וכל דיון הגמ׳‬
‫המשתה צריך למשוח נשמן המשחה ולא הוא על הדין משיחה דנאמרה כמלכות אי‬
‫סגי נרינוי נגלים‪ ,‬אפילו רנרין כהונה כן מלך כעי המשיחה דנאמרה כמלכות או‬
‫גלולה מלונה בגלים הוה כה״ג גם נלא דאי אכיו נמשח ככר לא כעי גם הבן‬
‫רכה‬ ‫מלכים‬ ‫רף י״א ע״ב‬ ‫קרבן‬
‫וכלשון הגמ׳ אי הוה משיח הוה כה״ג ואי‬ ‫משיחה‪ ,‬ולהן לין משיחה אין מועיל כלל‬
‫לא לא הוה כה״ג היינו למיילי להיותו‬ ‫הלין ירושה ללא לבעי הלין משימה לנאמר‬
‫כה״ג אכן ולאי להיותו כהן משוח לא בעי‬ ‫במלכות‪ ,‬ואלרכה לנכי כן כה״ג אפילו בלא‬
‫לרשא ללא מקרי כהן משוח אי הוא עצמו‬ ‫הררשה לבעי משיחה והוה כה״ג גם בלא‬
‫לא נמשח‪.‬‬ ‫משיתה‪ ,‬עליץ לא מקרי כהן משוח בלא‬
‫משיחה עצמיח ואץ בו הלץ משיחה לנאמר‬
‫גט׳ ומנלן לכי איכא מחלוקת בעי משיחה‬ ‫במשיחת כה״ג ורק להוה כה״ג גם בלא‬
‫ולא כל לבעי מלכא מולית מלכותא‬ ‫משיחה כמו מלובה בגלים להוה כה״ג בלא‬
‫לבניה אמר רב פפא אמר קרא הוא ובניו‬ ‫משיחה‪.‬‬
‫נקרב ישראל בזמן ששלום בישראל קרינא‬
‫ניה הוא ונניו ואפילו נצא משיחה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ועיין נלש״י ל״ה ירושה היא‪ ,‬נזמן ששלום‬‫ונראה לבאמת הלרשא להגמ׳ מביאה‬
‫בישראל‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע בלש״י לנזמן לאיכא‬ ‫מלמען יאריך ימים הוא ובניו‬
‫מחלוקת בטלה הירושה וכל הרין ירושה רק‬ ‫וגו׳ לאיכא ירושה ולא בעינן משיחה בבן‬
‫כששלום בישראל‪ ,‬והכי איתא נמי להריא‬ ‫מלך‪ ,‬הלימול לא מעצם זה לאיכא לין‬
‫ברש״י בכריתות‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫ירושה‪ ,‬לרין ירושה לא הוה טעם ללא יהיה‬
‫בו לין משיחה וכל מה למועיל הלין ירושה‬
‫היינו לצריך למנתו במקום אביו ועלייין יכול אכן עיין ברמב״ס ס״א כלהמ״ק הי״א‬
‫זז״ל‪ ,‬לאין מושחין מלן בן מלן‬ ‫להיוח לבעי משיחה‪ ,‬אלא כל הלימול‬
‫מהללשא לירושה היא לכס לשגי בלץ שהמלכוס ירושה למלך לעולם שנאמר הוא‬
‫ילושה למלכות הבן ולא בעינן עול לין ובניו בקרב ישראל‪ ,‬ואם היתה שס מחלוקת‬
‫למלכותו‪ ,‬וביאור הלימול לממשמעות מושחין אותו כלי לסלק המחלוקת ולהודיע‬
‫הפשוק משמע למלכות האב נמשך ללורות לכל שזה הוא המלך לבדו‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע‬
‫וכל לין מלכות האב ממשיכה גס לבנו בר״מ ללא בטלה הירושה אפילו לאיכא‬
‫בירושה גרידא‪ ,‬וצא בעינן עול משיחה גם מחלוקת זרק מפני המחלוקת מושחץ‪,‬‬
‫לבן המלך אלא כל לין מלכות האב ממשיכה ולכאורה תמוה הוא לאי לא בטלה הרין‬
‫ללורות וסגי הא למקבל המלכות מצל ילושה היכא ילעינן לאפשר למשוח מפני‬
‫הילושה‪ ,‬וכיון למלך אביו נמשך המלכות המחלוקת‪ ,‬הא כל הלין ללא בעינן משיחה‬
‫לבניו בזה גרילא לאביו מלך ולא בעינן עול גבן מלך משום לאיכא ירושה כלאיתא בגמ׳‬
‫שוס לבל למלכותו ומלך מלכותו ממשיכה הכא‪ ,‬וא״כ כל זמן ללא נטל הרץ ירושה‬
‫למרות‪ ,‬אכן לא הפשט בזה לירושה נותנת לכאורה אין דין משימה‪ ,‬והיכא יצפינן‬
‫לץ משיחה לבן המלך אלא דלא צריך מקרג ישראל לדין משימה‪ ,‬ועול צ״צ איך‬
‫משיחה היכא למקבל המלכות בילושה מושמץ מפני המחלוקת ללכאורה אי ליכא‬
‫ממשמעות הפשוק‪ ,‬משא״כ בכה״ג הוה לין משיחה אסור למשוח לאסול לסוך לק‬
‫ררשא לאין יכול להיות כה״ג בלא משיחה אי איכא לין משיחה‪) ,‬עיין גרי״ז סטנסל‬
‫ולא שגי מלין ירושה ליהיה לו לין כה״ג‪ ,‬כדתות שס‪ (.‬ויותר תמוה פיהמ״ש‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״ב‬
‫לסלק המדבה ולהסיל המחלוקת מן ההמון‬
‫כלי שילעו שזה הוא משיח ה׳ ויילאו‬
‫מפניו‪ ,‬ע״כ‪ .‬להיינו היכא לאיכא מחלוקת‬
‫ולא מינהו למלך מצל שהוא לאוי למלוכה‬
‫להוא בן מלך אלא מאיזה צל שיזלמן‪ ,‬הוה‬
‫כמו בתחילה ובעינן משיחה להוליע שהוא‬
‫משיח ה׳ להיינו כל הלין משיחה‪.‬‬
‫לאיה לזיין זה ולא לנעינן לזה הללשה‪,‬‬
‫ולפי״ז אתי שפיר אמאי איכא משיחה‬
‫היכא לאיכא מחלוקת אפילו ללא‬
‫בטלה הלין ילושה‪ ,‬לכל הלין לבילושה לא‬
‫בעינן משיחה היינו משוס להוא הראוי‬
‫למלכות גס בלא משיחה ולא צריך משיחה‬
‫לומר להוא הראוי למלכות‪ ,‬משא״כ היכא‬
‫לאיכא מחלוקת ולא מינהו משום הירושה‬
‫שפיל בעינן משיחה להוליע שהוא הראוי‬
‫למלכות להיינו לין המשיחה‪ ,‬ובאמת להוה‬
‫מסבלא להיכא לאיכא מחלוקת צריך משיחה‬
‫להוליע שהוא משיח ה׳ להיינו הלין משיחה‬
‫ולא בעינן לזה הללשא לאיתא בגמ׳ בזמן‬
‫ששלום בישראל‪ ,‬ונראה לבאמת כל מה‬
‫לבעינן הכא ‪3‬גמ׳ הללשא בקרב ישראל‬
‫היינו דווקא לשלמה לאביו הוריש לו ולו‬
‫ניחן הלין ילושה‪ ,‬או ביואש לעתליה לא‬
‫היה כלל מיהולה ואין לא כלל לין ירושה‬
‫וכל הלין ילושה הוא ליואש‪ ,‬להכי בעינן‬
‫הללשא לאפילו שהוא הלאוי למלכות אי‬
‫איכא מחלוקת עליו צדך משיחה מלכתיב‬
‫בקרב ישראל ובעינן ליהיה לאוי למלוכה גם‬
‫מצל העם‪ ,‬משא״כ בפיהמ״ש לאיכא‬
‫מחלוקת בזלע לול וליכא לין ילושה לא׳‬
‫יוחל מהשני ולשניהם איכא הלין ילושה‪,‬‬
‫מסברא ילעינן לבעי משיחה להלין ילושה‬
‫לא אומר שא׳ ראוי למלוכה יותר מהשני‬
‫ובעינן מסברא משיחה להוריע שהוא ראוי‬
‫קרבן‬ ‫רכד‬
‫בכדתות שם להניא שם הלין לנזמן לאיכא‬
‫מחלוקה מושחין וכמנ ע״ז וז״ל‪ ,‬והלאיה‬
‫ע״ז מה שנאמר מקלנ ישראל אמלו נזמן‬
‫ששלום נישלאל ל״ל אז אין צליך מלך נן‬
‫מלך משיחה אנל נזמן מלחמה מושחין‬
‫אוחו‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע נר״מ לגס מסנרא הלין‬
‫הכי‪ ,‬וכל הללשא לנקרנ ישראל הוה רק‬
‫וחמוה הוא מהיכא היחי מסנרא ליהיה לין‬
‫משיחה הא כל זמן לאיכא ירושה לא כעינן‬
‫משיחה לזה כל הלין למלך נן מלך לא כעי‬
‫משיחה משום ילושה‪.‬‬
‫ונראה לומר‪ ,‬להנה איתא התם כפיהמ״ש‬
‫בריש לבריו וז״ל‪ ,‬ומלכי ב״ל בלבל‬
‫מותר למשחם בשמן המשחה ויש בזה חלוק‬
‫והוא שלול עליו השלום לפי שנמשח בשמן‬
‫המשחה היה לאוי למלוכה כמו שהעילו‬
‫עליו הפסוקים וכל בניו אחריו אע״פ שלא‬
‫נמשחו בשמן המשחה וכר‪ ,‬ע״כ‪ ,‬משמע‬
‫מהל״מ להמשיחה במלך לא שייך כלל לעצם‬
‫המלכות אלא לכל המשיחה באה לומר להוא‬
‫הראוי למלכות‪ ,‬וכל מה לאיתא בגמי‬
‫למשום הירושה לא בעינן משיחה היינו‬
‫למלין הירושה הוא הבן הוא הראוי למלכות‬
‫ולכך בניו אחריו לא בעו משיחה לכתיב‬
‫למען יאריך ימים וגו׳ לאיכא ילושה לבניו‬
‫והם הלאויין למלכות‪ ,‬אכן היכא לאיכא‬
‫מחלוקת עיין לשון‪.‬פיהמ״ש בהמשך‪ ,‬אבל‬
‫אם נזלמן שתהא קטטה ומריבה בין בני‬
‫לול על איזה מהם ימלוך הזה או הזה‬
‫ואח״כ הסכימו על אחל מהם או שנגללו‬
‫אחדו הרוב או מינהו סנהללין או נביא או‬
‫כה״ג באיזה צל שיזלמן לעלות המלוכה ביל‬
‫א׳ מהם הד זה נמשח בשמן המשחה כלי‬
‫רכג‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״ב‬ ‫קרבן‬
‫לשלמה‪ ,‬ולכאורה לרמב״ם צריך לומר כתי׳‬ ‫למלוכה והוא משיח ה׳‪ ,‬ואתי שפיר מש״כ‬
‫השפ״א‪.‬‬ ‫הר״מ להררשא הוה רק ראיה לזה ולא‬
‫רמהחם ילפינן לה‪.‬‬
‫עוד המם‪ .‬הנה בהך זין זלא בעינן‬
‫משיחה היכא זאיכא ירושה‪ ,‬יש‬
‫והנה עיין לעיל מש״כ כקושיית השפ״א‬
‫לעיין היכא זאיכא כמה אחים ואין זין‬
‫אמאי לנכי כן כה״ג מסכרא הגמ׳‬
‫ירושה לאח א׳ יומר מהשני האם בעינן‬
‫ס״ל ללא כעי משיחה וכעינן לרשא לזה‬
‫משיחה‪ ,‬זמצז א׳ לכולם איכא זין ירושה‬
‫משא״כ במלך כן מלך כעיא הגמ׳ ללשא‬
‫ולא בעינן משיחה‪ ,‬אכן מצז שני לאח א׳‬
‫ללא כעי משיחה‪ ,‬וכיאלנו להא רמיירי‬
‫אין זין ירושה יותר מלאח אחר ומצז‬
‫כגמ׳ לגכי כן כה״ג להוה מסכלא היינו‬
‫הקביעות מי מהאחים ימלוך בעינן משיחה‪,‬‬
‫למיהוי כה״ג כליכר כגלים וזה הוה‬
‫והנה לכאורה משאלת הגמ׳ מנלן זט איכא‬
‫מסברא משום הילושה ובעינן לזה הללשא‪,‬‬
‫מחלוקמ בעי משיחה ולא כל זבעי מלכא‬
‫אכן להר כהן משיח אין כלל צל להוה בלא‬
‫מוריח מלכומא לבניה‪ ,‬משמע זכל השאלה‬
‫משיחה עצמית‪ ,‬משא״כ במלך הלין משיחה‬
‫אמאי בעינן משיחה היכא זאיכא ירושה‬
‫לא הוה בעצם המלכוס אלא תוספת כמו‬
‫לחז מהבנים‪ ,‬משא״כ אי לא הוריש המלך‬
‫לחזינן למלכי ישראל לין מלך להם גם בלא‬
‫לחז מגניו געי משיחה מסברא‪ ,‬אכן באמת‬
‫משימה‪ ,‬וע״ז אין סברא מלאיכא לין ילושה‬
‫זלא מוכרח מהגמי‪ ,‬זיכול להיוח זרק‬
‫לאין לין משיחה לבן המלך‪ ,‬ובאמח הררשא‬
‫נמחלוקח נעינן זהזין ירושה יהיה רק לחז‬
‫להגמ׳ מביאה לאין בן מלך טעון משימה‬
‫מהנניס‪ ,‬משא״כ אי ליכא מחלוקת לא נעינן‬
‫מהססוק לירושה‪ ,‬ביארנו להלימול לא הוה‬
‫משיחה מסנרא לחז מהגנים זלכולם איכא‬
‫מעצם הלין ירושה אלא לילפינן מהמם‬
‫להם זין ירושה‪.‬‬
‫לסגי בלין ירושה גילזא וכל זין מלכות‬
‫והנה אימא נגמ׳ ואם תאמר מסני מה‬ ‫האב עוברת לבן המלך בירושה גריזא ולא‬
‫משחו אס שלמה מסני ממלקומו של‬ ‫בעינן עוז שום זבר למלכות הבן וה״נ זלא‬
‫אזוניה ואת יואש מפני עתליה ואת יהואחז‬ ‫בעינן משיחה בבן מלך‪ ,‬אכן לפמש״כ הכא‬
‫מפני יהויקיס שהיה גזול ממנו שתי שנים‪,‬‬ ‫בר״מ זמזין ירושה גריזא ילפינן זלא בעי‬
‫ע״כ‪ .‬הנה על שלמה ויואש זהוה מחלוקת‬ ‫משיחה זמזין ירושה הוא הראוי למלכות‪,‬‬
‫איתא נגמ׳ זרשא זהיכא זאיכא מחלוקת‬ ‫א״כ הזרא קושית השפ״א לזוכתה זאם‬
‫נעינן משיחה‪ ,‬אכן ניהואחז זלא הוה‬ ‫בכה״ג יזעינן מסברא זלא געי משיחה‬
‫מחלוקת יש לעיין מפני מה משחו אותו‪,‬‬ ‫לכאורה היינו מהזין ירושה‪ ,‬א״כ ה״ה נמי‬
‫ולכאורה משמע זהיכא זאיכא כמה יורשים‬ ‫בבן מלך זאי איכא ירושה לא בעינן משיחה‬
‫נעינן משיחה‪ ,‬אכן יכול להיות זרק‬ ‫זמצז הירושה הוא הראוי למלכות ומה‬
‫ניהואחז נעינן משימה זיהויקים היה גזול‬ ‫הגמ׳ שואלת מכלן זבן מלן אין טעון‬
‫ממנו והדן מלוכה היא לגזול כזאיתא‬ ‫משיחה‪ ,‬ועיין מה שתי׳ התם השפ״א זהיה‬
‫נגמ׳ לקמן ומי מלכי זוטרי מקמי קשישי‬ ‫הו״א זבמלכוח אין ירושה מזמשחו‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״א ע״ב‬
‫דחסר בירושה אלא דבעינן משיחה להודיע‬
‫שהוא משיח ה׳‪ ,‬א״כ אין הכרח דהדין‬
‫לגדול אומר דהדין ירושה הוא לגדול ויכול‬
‫להיוח דהוה רק דין קדימה ומצד זה בעי‬
‫משיחה להודיע שהוא המלך אפילו שהוא‬
‫הקטן•‬
‫מפני שדור הוריש לו ולכך רק משוס‬
‫והנה לפי הנ״ל יוצא דכל שאלת הגמ׳‬
‫ומנלן דכי איכא מחלוקת וכו׳ היינו‬
‫רק היכא דהדץ מלוכה לו ובלא דרשא‬
‫דבקרב ישראל לא היה צריך משימה אכן‬
‫היכא דאין דין דהמלוכה להך דאתינן‬
‫להמליכו היכא דאיכא מחלוקת מסברא‬
‫בעינן משיחה‪ ,‬וכמו דהוכחגו מפיהמ״ש‬
‫בכריתות דהיכא דאיכא מחלוקת בין זרע‬
‫דוד מסברא בעינן משיחה ודרשא דהגמ׳‬
‫הוה רק ראיה לזה‪ ,‬וכן עיין במנ״ח מצוה‬
‫ק״ז דהוכיח מהא דמשחו יואש מפני‬
‫עמליה‪ ,‬דהך דין דהיכא דאיכא מחלוקח‬
‫בעינן משיחה היינו אפילו אי המחלוקת לא‬
‫הוה מיורש אפילו אי מישראל הוא‪,‬‬
‫ולדברינו היינו הגמי‪ ,‬וע״ז שאלת הגמ׳‬
‫מנלן דבעי משיחה היכא דהמלוכה לו‬
‫והמחלוקת היא להמליך אחר דלא לו הדין‬
‫מלוכה‪ ,‬דהיינו מה דמקשה הגמ׳ ולא כל‬
‫רבעי מלכא מורית וכו׳ דבשלמה רק משום‬
‫דאביו הוריש לו המלוכה ־הדין מלוכה היא‬
‫לו‪ ,‬אכן ביואש באמת הירושה והדין מלוכה‬
‫לו ולא לעתליה‪ ,‬משא״כ היכא דאין דין‬
‫ירושה לו יותר מהשני מסברא בעי משיחה‬
‫היכא דאיכא מחלוקת‪ ,‬אלא דיש לעיין היכא‬
‫דליכא מחלוקת ואין דין ירושה לא׳ יותר‬
‫מהשני אי בעינן משיחה‪ ,‬והנה בר״מ‬
‫בסיהמ״ש בכריתות איתא דרק היכא דאיכא‬
‫מחלוקת נין זרע דוד בעינן משיחה‪ ,‬משמע‬
‫קרבן‬ ‫רכד‬
‫והא כתיכ ואת הממלכה נתן ליהורם כי‬
‫הוא הבכור‪ ,‬הרי ראיכא רץ להמליך הבכור‪,‬‬
‫וא״כ יכול להיות רלכך בעינן הנועם‬
‫דיהויקים גרול לאי יהואתז היה הגדול לא‬
‫בעינן משיחה להמלכות לגלול‪ ,‬משא״כ‬
‫בשלמה רהירושה לו אפילו ללא היה הגדול‬
‫המחלוקת בעי משיחה‪.‬‬
‫אכן עדיין יש לעיין‪ ,‬בשלמא לדעת‬
‫הרמב״ם דכל הדין היכא דאיכא‬
‫מחלוקת בעינן משיחה היינו אפילו דלא‬
‫במלה הדין ירושה‪ ,‬ומשוס דכל הדין משיחה‬
‫הוא לומר דהוא הראוי למלוכה ולכך היכא‬
‫דאיכא מחלוקת בעינן משיחה דהוא הראוי‬
‫למלכות אפילו דאיכא ירושה‪ ,‬וא״כ ה״ה‬
‫היכא דאיכא אח שגדול ממנו והדין מלוכה‬
‫היא לגדול בעינן משימה לקמן לומר שהוא‬
‫הראוי למלכות אפילו דאיכא גדול ממנו‪,‬‬
‫אכן לדעת רש״י דהדרשא בזמן ששלום‬
‫בישראל היא דאז איכא דין ירושה‬
‫ובמחלוקת ליכא ירושה‪ ,‬ולכך בעי שלמה‬
‫משיחה דלית ליה ירושה דאיכא מחלוקת לא‬
‫כדעת הר״מ‪ ,‬א״כ לכאורה צ״ל אמאי‬
‫ביהואחז היה משיחה הא איכא לו ירושה‬
‫נמי כמו יהויקיס‪ ,‬אכן יכול להיות דהדין‬
‫דממליכיס הגדול לפני הקמן היינו דהדין‬
‫ירושה לו ולקמן אין דין ירושה‪ ,‬ובאמת אי‬
‫גם לקטן היה דין ירושה אלא דאיכא‬
‫קדימה לגדול לא ־היה צריך משיחה‪ ,‬דכל‬
‫דאיכא ירושה לא בעיא משיחה לדעת רש״י‪,‬‬
‫דהיינו הדרשא דגמי דאין צריך משיחה‬
‫משוס ירושה‪ ,‬ורק בשלמה והיכא דאיכא‬
‫מחלוקת ליכא דין ירושה‪ ,‬משא״כ להר״מ‬
‫דהדין היכא דאיכא מחלוקת לא משוס‬
‫רכט‬ ‫מלכים‬ ‫ר ף י״ב ע״א‬
‫מהבריימא לכהן שסך בשמן של מרומה בן‬
‫בתו מתעגל בו ואין חושש‪ ,‬והגמ׳ מתרצת‬
‫וז״ל‪ ,‬א״ל התם ומתו בו כי יחללהו כתיב‬
‫כיון לחלליה הא איחחיל אבל לגבי שמן‬
‫המשחה כתיב שמן משחת אלהיו עליו שמן‬
‫המשחה קרייה רחמנא לאע״ג לאיתא עליו‬
‫לא איתחיל‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע מהגמ׳ רכל זמן‬
‫לשמן המשחה עליו איכא איסור לשמן‬
‫המשחה‪ ,‬ועיין התם בתוס׳ ל״ה מנין‪,‬‬
‫חימה אמאי לא קאמר לעיל להוה שמן‬
‫המשחה שני כתובים הבאים כאחל וכר‪,‬‬
‫עיי״ש לס״ל לתוס׳ ללא מקלי נעשית‬
‫מצוותו כל זמן שלא ניגב השמן ואיכא‬
‫מעילה‪ ,‬וא״כ הללא קושיא ללוכתא אמאי‬
‫חשש משה משום נגיעה בשמן שבזקן ולא‬
‫בשמן שבראש‪.‬‬
‫שכת אחים גם יחל מה משה לא מעל אף‬
‫אכן נראה רבעצם הגמ׳ התם אין הכרח‬
‫כלעת התוס׳ לאיכא מעילה אחרי‬
‫משיחה ויכול להיות למעילה גרור לגמי‬
‫לאין משום לנעשית מצוותו‪ ,‬וכל ליון הגמ׳‬
‫לגני איסור לגל ייסך‪ ,‬וזה מה לגמי מקשה‬
‫מתרומה לאחרי לאיתחיל ליכא איסור‬
‫לתרומה לזר‪ ,‬וה״נ היה צריך להיות בשמן‬
‫המשחה‪ ,‬והא ולאי דלגבי תרומה לא מיירי‬
‫באיסול מעילה וכל הלאיה מהמם מעצם‬
‫איסור אכילת תרומה‪ ,‬והגמ׳ מחלצת לאיכא‬
‫ללשא שמן משחת אלהיו עליו לאיכא שם‬
‫שמן המשחה כל זמן לעליין עליו‪ ,‬משא״כ‬
‫בחלומה לכיון לאיתחיל פקע ממנו תולת‬
‫תרומה‪ .‬והכי איתא להליא בתו״י יומא לף‬
‫פ״א ל״ה זר וכו׳ וז״ל‪ ,‬וה״ר חיים כהן‬
‫תיק להכא מיירי בחלומה שנתחללה‬
‫באכילת הראשון ונפקא ליה מתורת חלומה‬
‫כלאמרינן בפ״ק לכריתות‪ .‬משמע להיינו‬
‫קרבן‬
‫לאי ליכא מחלוקת לא בעינן משיחה אפילו‬
‫לאין לין ירושה לא׳ יוחל מהשני‪ ,‬אפן ‪3‬גמ׳‬
‫אין הכרח לזה ועדיין יש להסתפק נלעח‬
‫רש״י כזה‪.‬‬
‫ר ף י ״ ב ע״א‬
‫גנו׳ ת״ר כשמן הנווכ יורד על הזקן זקן‬
‫אהרן וגו׳ כמין שני טיפות מרגליוח‬
‫היו תלויות לאהרן כזקנו וכו׳ ועל לכר זה‬
‫היה משה דואג אמר שמא ח״ו מעלתי‬
‫כשמן המשחה יצתה כ״ק ואמרה כשמן‬
‫הטוכ וגו׳ כטל החרמון מה טל חרמון אין‬
‫כו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן‬
‫אין כו מעילה ועדיין היה אהרן לואג אמר‬
‫שמא משה לא מעל אכל אני מעלתי יצתה‬
‫כ״ק ואמרה לו הנה מה טוכ ומה נעים‬
‫אתה לא מעלת ע״כ‪.‬‬
‫עיין לש״י ל״ה שמא‪ ,‬שנגעתי כו‬
‫כשהלכשחיו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ולכאורה צריך‬
‫להבין אמאי היה חושש רק משמן שבזקן‬
‫ולא בשאר השמן שבראשו‪ ,‬ועיין באמת‬
‫ברש״י כריתות לף ה׳ ע״ב ל״ה מעלתי‪,‬‬
‫ששמתי יותר מלאי‪ ,‬ע״כ‪ .‬ולדבריו התם‬
‫מובן אמאי חשש רק משמן שבזקן‪ ,‬משא״כ‬
‫ברש״י הכא רהחשש משום נגיעה לכאורה‬
‫שייך מעילה גס בשמן שבראש‪ ,‬ועיין‬
‫במהרש״א לגם הקשה האי קושיא‪ .‬אכן‬
‫נלאה לעל שמן שבראש לא היה חושש‬
‫משום לבזה איתקיים מצוות משיחה ואין לך‬
‫שנעשית מצוותו ומועלין בו‪.‬‬
‫אך עיין ‪3‬גמ׳ כריתות לף ד ע״א לאיתא‬
‫התם לין לאסור לסוך בשמן שבראש‬
‫משום על בשר אלם לא ייסך‪ ,‬והגמ׳ מקשה‬
 ‫מלכים‬ ‫יףי״בע״א‬ ‫קרבן‬ ‫רל‬

‫אהרן היה אחד דנאמר שמשה לא מעל‪,‬‬ ‫מי׳ הגמ׳ בכרימומ רמרומה נפקא ממורח‬
‫דאם משה היה מועל כמה ששם יומר מדאי‬ ‫מרומה‪ ,‬משא״כ שמן המשחה דעריין שס‬
‫לא היה מעילה ככר דאין מועל אחר מועל‪,‬‬ ‫שמן המשחה עליו ואיכא איסור רכל ייסך‪,‬‬
‫ורק אחד שנאמר שמשה לא מעל חשש‬ ‫אכן אין ראיה כלל לאיסור מעילה רהא‬
‫אהרן דכגדיו נהנים משמן שכזקן דאיכא‬ ‫נעשיס מצוומו‪ ,‬וא״כ שפיר מוכן לרש״י‬
‫מעילה כהן שמן‪.‬‬ ‫אמאי לא חשש משה משמן שכראש רהכא‬
‫כגמ׳ מיירי לאיסור מעילה ואין איסור‬
‫ובאמת דמדויק מלשונות הגמ׳ הכא‬
‫מעילה כשמן שכראש מעשית מצוומו‪.‬‬
‫והתם דחלוק הגמ׳ הכא מהתם‬
‫כדעת רש״י‪ ,‬ומה דהגמ׳ אומרת התם‬ ‫אכן כאמת יש לעיין אמאי לא חשש משה‬
‫דמשה לא מעל כשמן המשחה כטל החרמון‪,‬‬ ‫על שמן שכראש משום כל ייסך‪ ,‬אכן‬
‫לא פירושו כמו דכמכגו הכא דאין מעילה‬ ‫יכול להיות שכנגיעה גרילא לא מקרי סיכה‬
‫כשמן שכזקן כמו כטל‪ ,‬אלא שכזה שירד על‬ ‫או ניחינה‪ ,‬וכן יכול להיות דלגכי סיכה‬
‫הזקן יומר ממה שצדן למשיחה ליכא‬ ‫ונתינה לא חשש כלל רהוה אין מתכוון אי‬
‫מעילה‪ ,‬דהמם לשון הגמ׳ כטל החרמון‬ ‫נגע כשהלכישו‪ ,‬משא״כ לאיסור מעילה גם‬
‫שיורד על הררי ציון מה טל אין כו מעילה‬ ‫כלא מתכוון חייכ להא נהנה הוא וכל‬
‫אף שמן שיורד על זקן אהרן אין כו‬ ‫מעילה הוה כשוגג‪ ,‬ויש לעיין כזה‪.‬‬
‫מעילה‪ ,‬דהיינו דכמו טל חרמון דכירידמו‬
‫עוד התם‪ .‬עיין לש״י ד״ה ואני מעלתי‪,‬‬
‫על ההד ציון אין כו מעילה ה״ה שמן‬
‫שמא נפל עלי מן השמן כמקוס שאין‬
‫המשחה אין כירידמו על זקן אהרן מעילה‪,‬‬
‫לאד למשיחה ומעלתי‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע‬
‫משא״כ הלשון כגמ׳ הכא הוא כטל החרמון‬
‫מרש״י ראהרן לא היה חושש משמן שכזקנו‪,‬‬
‫מה טל חרמון אין כו מעילה אף שמן‬
‫רא״כ לא הוה שמא נפל רכזקנו וראי נפל‪,‬‬
‫המשחה שכזקן אהרן אין כו מעילה‪ ,‬דהיינו‬
‫ונלאה הטעם ללא חשש משמן שכזקן משום‬
‫דלא מייד כלל כמה שירד על הזקן‪ ,‬אלא‬
‫לככל יצתה כ״ק לשמן שכזקן הוה כטל‬
‫כמו טל חרמון עצמו אין כו מעילה ה״נ‬
‫החרמון דאין כו מעילה וא״כ ה״ה לאהרן‪,‬‬
‫שמן המשחה שכזקן אהרן אין כו מעילה‪.‬‬
‫אכן עיין כרש״י כריתות שם ד״ה ואני‬
‫גט׳ אמר רכי אמי האי מאן דכעי לידע אי‬ ‫מעלתי‪ ,‬שכגדי נהנים מריח השמן שכזקני‪,‬‬
‫מסיק שתא וכו׳‪ ,‬לכאורה לא שיין הן‬ ‫ע״כ‪ .‬ולכאורה אחרי דגאמר שמשה לא מעל‬
‫מימרא למימרא דלעיל דאין מושחין אלא‬ ‫כשמן שכזקן אמאי חשש אהרן‪ ,‬אכן נראה‬
‫על המעיין כדי שתמשן מלכותן‪ ,‬דהכא‬ ‫דזה מלוי כחשש משה‪ ,‬דרש״י הכא ס״ל‬
‫מייד דככר נגזר הדכר ורק דכעי למידע‬ ‫דחשש משה היה משום שמא נגע כשמן‬
‫מה נגזר‪ ,‬משא״כ לגכי משיחה דמושחין על‬ ‫שכזקן‪ ,‬וא״כ אחרי דנאמר למשה שאין‬
‫המעיין כדי שחמשן מלכומן‪ ,‬אכן יכול‬ ‫מעילה כשמן‪ .‬שכזקן ה״ה לאהרן‪ ,‬אכן‬
‫להיוח רסיפא דמימרא שייך ללעיל‪ ,‬מה‬ ‫כרש״י החס דמשה חשש שמא שם יותר‬
‫דהגמ׳ אומרמ ולאו מילחא היא דלמא‬ ‫מדאי כזה שירד לזקן‪ ,‬א״כ אדרכה כל חשש‬
‫רלא‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״ב ע״ב‬ ‫‪jnp‬‬
‫ככה״ג‪ ,‬וכן עיין לשון הל״מ בעבולח יוה״כ‬ ‫חלשא דעתיה ומיתרע מזליה‪ ,‬ועיין ברש״י‬
‫להביא לשון ל״מ והשני עוגל וכל מצוות‬ ‫לאפי׳ ללא חזי בכואה לבכואה לאו מוכח‬
‫כהונה גלולה עליו‪ ,‬וכן משמע לשון‬ ‫ללא אתי ומשו״ה לא לעניל ללילמא לא חזי‬
‫המוספתא פ״א ליומא ח״ל‪ ,‬ר׳ יוסי אומר‬ ‫ומיתלע מזליה ואי לא הוה עביר הוה אתי‪.‬‬
‫אע״ס שאמרו כל מצווח כה״ג עליו אינו‬
‫כשר לא לכה״ג ולא לכה״ל‪ ,‬ע״כ‪ .‬וכל מה‬ ‫ד ף י ״ ב ע״ב‬
‫להגמ׳ מקשה אמאן לל״מ לא משום לעצם‬ ‫רמב״ם פע״ו שגגות ה״ז ח״ל‪ ,‬כה״ג‬
‫הלין הוה לק לל״מ‪ ,‬אלא מהא לכמכה‬ ‫שנמשח בשמן המשחה ועבר‬
‫המשנה לאין חילוק בין כהן שעבל לכהן‬ ‫מעבולתו מפני מום או זקנה וכיוצא בהן‬
‫משמש בעבולת יה״כ וכל החילוק לק בפל‬ ‫וחמא בשגגה זו מביא פר על שגגתו לפי‬
‫יוה״כ ועשילה״א משמע לעובל ככה״ג‪,‬‬ ‫שאין בין כהן משיח המשמש לכהן משיח‬
‫אכן בעצם החילוק לל״מ גם ל״י ס״ל ועצם‬ ‫שעבר אלא פר יוה״כ ועשירית האיפה של‬
‫לין המשנה גס ר״י ס״ל ושפיר מובן הל״מ‬ ‫כל יום שאין מקריב אותן אלא כהן המשמש‬
‫להביא לין המשנה אפילו לס״ל כל״י‪.‬‬ ‫בכהונה גלולה אבל פר הבא על כל המצוות‬
‫שורן הן בו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬עיין בלח״מ להקשה על‬
‫אך עיין בתוס׳ הלא״ש וז״ל‪ ,‬ל״י אמל‬ ‫הל״מ להך משנה לאין בין כהן משמש‬
‫לבי הוא ונסב לה אליבא לתנאי ולא‬ ‫לכהן שעבל לא מיילי כלל בעבל מחמת‬
‫משום לס״ל כל״מ בחלא אלא סבר בכולה‬ ‫מוס להא זה פסול לעבולה וזה כשר‪ ,‬ובהא‬
‫מילמא כלבנן אלא במלא נמיב לה אליבא‬ ‫לא איילי המשנה כלל לאימא במשנה זה וזה‬
‫רר״מ לאשכוחי נוובא אין בין ואליבא לל״מ‬ ‫שוין בעבולת יוהכ״ס‪ ,‬ועיין הר״מ‬
‫מצי למימני אין בין כהן משמש לכהן שעבל‬ ‫בסיהמ״ש לכתב להליא המשנה גם לכהן‬
‫אלא פר יוהכ״ס ועשיליס האיסה אבל לא‬ ‫שעבר מחממ מוס‪ ,‬ועול הקשה הלח״מ‬
‫אליבא ללבנן לסבלי לשני אין לו לין כה״ג‬ ‫לבגמ׳ אימא לסיפא לאין בין כהן שעבר‬
‫כלל‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע ממוס׳ הלא״ש דאליבא‬ ‫לכהן משמש אלא פר יוהכ״ס ועשירית‬
‫דרבנן ל״ש כלל החילוק לכתוב במשנה‪ ,‬וזה‬ ‫האיסה כר״מ‪ ,‬ללר׳ יוסי אין עובל כלל‬
‫מה להגמ׳ מקשה אתאן לל״מ וכמו להבין‬ ‫ככה״ג‪ ,‬א״כ מוכלח למיירי רק בעבר‬
‫הלח״מ לאס אינו יכול לעבוד משום מום‬ ‫מחמת לאשון ולא מחמת מום‪ ,‬לבמחמת‬
‫לא שיין החילוק להמשנה לא כמ״ש‬ ‫מום אין נפק״מ בין ר״מ לר״י להא אין‬
‫בלמב״ם‪ ,‬ובאמת לעליין צ״ל לעס הלמב״ם‬ ‫ראוי לעבול‪ ,‬ועול הקשה להא הר״מ פסק‬
‫להביא לין המשגה בעבר מחמת מוס‬ ‫כל״י בפ״א מעבולת יוהכ״ס‪ ,‬ואין פסק‬
‫דלכאורה אי אין יכול לעבוד מה שייך כלל‬ ‫הן משנה לאין בין כהן שעבר וכו׳ להוה‬
‫הך חילוק לעבולת יוה״כ ועשילית האיסה‬ ‫אליבא לל״מ ולא אליבא לל״י‪.‬‬
‫ונראה בלעת הל״מ לבאמת ל׳ יוסי לא להוה דן בעבולה‪ ,‬והנה בלשון מוס׳‬
‫סליג על לינא לר״מ אלא גס הוא הרא״ש יש לעיין קצת‪ ,‬ללשון מוס׳ הלא״ש‬
‫ס״ל לינא לר״מ אלא למוסיף לאינו עובל דאליבא לרבנן שני אין לו דן כה״ג כלל‪,‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״ב ע״ב‬ ‫קרנן‬ ‫רלב‬
‫ונראה לבזה תלוי המחלוקת הכא בין‬ ‫ולכאורה ‪3‬גמ׳ איתא לזינו ככה״ג אלא‬
‫תוס׳ הרא״ש להרמב״ם‪ ,‬לתוס׳‬ ‫לאינו עוגל משוס אינה‪.‬‬
‫הרא״ש ס״ל כלש״י להך לאין בין כהן‬
‫משמש וכו׳ אלא פר יוהכ״ס ועשירה״א‬ ‫ונראה נניאור המחלוקת‪ ,‬להנה איתא‬
‫משום לא״א להביא שנים‪ ,‬וא״כ זה שייך‬ ‫נתו״י יומא לף י״ג ע״ג מחלוקת‬
‫לק אליבא ללבי מאיל לבכל הלברים שווין‬ ‫מה הלין ניוהכ״ס עצמו לעונל כהן הסגן‬
‫הן ויכולין להביא שנים‪ ,‬ולק בהנך שא״א‬ ‫ולא כהן המשמש סר יוהכ״ס משל מי‪ ,‬ללחל‬
‫להביא שנים הוה במשמש‪ ,‬משא״כ אליבא‬ ‫אפילו לעונל כהן הסגן הפר משל כהן‬
‫ללבי יוסי לגם בשאר לכלים הלין לק‬ ‫המשמש ולחל כשהסגן עוכל הפר משלו‪ ,‬וכל‬
‫ככה״ג המשמש אין לין מיוחל כפר יוהכ״ס‬ ‫הלין לפל יוהכ״ס משל משמש נשאל השניס‪,‬‬
‫ועשילא״ה ואין צליך לין מיוחל משום‬ ‫ונלאה נסבלת המחלוקת להגה עיין בלש״י‬
‫לא״א להכיא שנים ליגו כמשמש‪ ,‬וכרול‬ ‫מגילה לף ט׳ ע״ב במשנה‪ ,‬ל״ה אלא פל‬
‫להלין פל יוהכ״פ ועשילה״א ככהן המשמש‬ ‫יוהכ״ס‪ ,‬שא״א להביא שנים וכן עשילית‬
‫להוא עובל בכהונה גלולה וכמו הלין כסגן‬ ‫האיפה חביתי כה״ג שבכל יוס שא״א להביא‬
‫לביוהכ״פ עצמו להוא עובל הפל משלו‪,‬‬ ‫שניס‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע מרש״י הא לכהן‬
‫ומיושב קצת הלשון לאין בו לין כה״ג כלל‬ ‫המשמש הוא מביא פר יוהכ״פ ועשירה״א‬
‫לאו פילושו לעצם לין הפר יוהכ״פ הוא‬
‫להיינו לאינו עובל כלל ככה״ג ולא שייך בו‬
‫הך חילוק לאין בין כהן המשמש וכו׳‪ ,‬וזה‬ ‫לכהן המשמש אלא לא״א להביא שנים ולכן‬
‫מה למקשה הגמ׳ אתאן לר״מ היינו לכל‬ ‫המשמש מביא‪ ,‬וא״כ לכאורה לפי״ז ביוהכ״פ‬
‫הך חילוק לאיתא במשנה לא שייך לק‬ ‫עצמו לעובל הסגן לין פל יוהכ״פ לו לעתה‬
‫אליבא לל״מ לא אליבא לרבנן‪ ,‬וכן גס הבין‬‫הוא משמש‪ ,‬והן רפליג נראה לס״ל להלין‬
‫הלח״מ ללא שייך אליבא לל״מ הך חילוק‬ ‫לפל יוהכ״ס במשמש סילושו לעצם לין פל‬
‫היכא לפסול לעבולה מחמת מום‪.‬‬ ‫יוהכ״פ הוא לכהן המשמש ולא משום סיבה‬
‫צללית לא״א להביא שנים‪ ,‬ולכך אפילו אי‬
‫עתה ביוהכ״ס עובל הסגן כהן המשמש הוא אכן הל״מ לס״ל להך לינא לפר יוהכ״פ‬
‫ועשריה״א ללינו כמשמש עצס לינס‬ ‫הכה״ג לא הסגן ולין פל יוהכ״פ הוא בכהן‬
‫המשמש והוא מביא פר יוהכ״ס גס היכא הוא ככה״ג המשמש ואפילו היכא לאין‬
‫להסגן עובל‪ ,‬ונלאה לכן הוא לעת הר״מ‪ ,‬עוכל שיך הך להפל משלו כגון כיוהכ״פ‬
‫וכן עיין בפיהמ״ש במשנה א׳ וז״ל‪ ,‬ואין לעובר הסגן‪ ,‬א״כ ה״ה נמי לרבי יוסי‬
‫הפלש בינו ובין כה״ג המשמש בכל הלבלים לאינו עובר ככה״ג שייך בו הרין פר‬
‫זולתי בעבולה בלבל ומה שהוא תלוי בה ל״ל יוהכ״פ ועשליה״א‪ ,‬ושפיל איכא האי חילוק‬
‫פל יוהכ״פ ועשילית האיפה‪ ,‬ע״כ‪ .‬משמע בין כהן משמש לכהן שעבל גם אליבא לל״י‬
‫קצת ללגבי הני איכא הפרש בעצם בין כהן לאפילו לאינו עובל איכא נפק״מ משל מי‬
‫משמש לכהן שעבר ואיכא מעליותא בזה בא הפר‪ ,‬ובלא הלין לפר יוהכ״פ‬
‫ועשירה״א איכא הפרש בין כהן משמש‬ ‫לכהן המשמש‪.‬‬
‫רלג‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״ב ע״ב‬
‫ולשניהם הלין כהונה גלולה הוה גם לגבי‬
‫עבולס יוהכ״ס ואין מעליוסא לכהן משמש‬
‫לגבי עבולת יוה״כ‪ ,‬א״כ ה״נ להך לין‬
‫נאמל גם לגבי עבל מחמס מום לגם בעבל‬
‫מחמת מום מצל הכהונה גלולה לאיכא עליו‬
‫הוה לינו גם בעבולח יוה״כ‪ ,‬והא לאין יכול‬
‫לעבוד משום המוס הוה חסרון צללי ולא‬
‫שייך לעצם דין הכה״ג לאיכא לו‪ ,‬אכן עצם‬
‫לין המשנה לכה״ג שעבל דין כה״ג עליו‬
‫לעבולת יוה״כ כמו למשמש נאמר גס לעבר‬
‫מחמת מום למצל הכה״ג לאיכא עליו לינו‬
‫בעבולת יוה״כ‪.‬‬
‫גם׳ כתנאי והוא אשה בבתוליה יקח אחר‬
‫שמלק הכתובה ליבה לברי רבי ישמאל‬
‫ר״ע אומר אין לי אלא שעבר מחמת קריו‬
‫מחמת מומין מנין ת״ל והוא‪ ,‬ע״כ‪ .‬עיין‬
‫בקל״א שהקשה להר״מ פסק כתרוויהו‬
‫ובבריתא משמע לאיכא ללשא או למשוח‬
‫מלחמה או לעבר מחמת מומין‪ ,‬אכן‬
‫לפמש״כ לעיל דף י״א ע״ב דאליבא להר״מ‬
‫עבר מחמת מוס לא בעינן הללשא דאיתא‬
‫בגמ׳ לעיל בריש סירקין לף י׳ ע״א למשיח‬
‫שעבר למביא פר‪ ,‬ומסברא מביא סר אסילו‬
‫עבל מחמת מוס משוס לאין קלושתו בטילה‬
‫כמו לכתב התם הל״מ להליא בפיהמ״ש‪,‬‬
‫ה״נ הכא לאיכא ללשא לגבי בתולה לא‬
‫בעינן הלרשא לעבר מחמת מוס להא אין‬
‫קלושתו בטילה‪ ,‬ושפיר ילפינן מהללשא‬
‫למשוח מלחמה‪.‬‬
‫הגהה‪ .‬הנה באמת להר״מ התם‬
‫בפיהמ״ש מייד לק לגבי שמן‬
‫המשחה לאין מתבטל המשיחה אפילו אחרי‬
‫לעבר‪ ,‬ולכאורה אין ראיה לכל ליני הכה״ג‪,‬‬
‫אכן עיין לעיל בלף י״א ע״ב לביארנו‬
‫קרבן‬
‫לכהן שעבר והיה שיה בזה לכהן משמש‬
‫היה בא משל שניהם‪ ,‬ורבי יוסי ורבי מאיר‬
‫שווין בזה ולשניהם איכא הלין לאין בין כהן‬
‫משמש לכהן שעבר אלא סר יוהכ״ס‬
‫ועשילה״א‪ ,‬וכל מה להגמ׳ מקשה אתאן‬
‫לל״מ היינו למהמשנה משמע לרק זה‬
‫הסילוק ובשאר לברים עובל ככה״ג‪ ,‬ולפי״ז‬
‫שפיל מובן הל״מ להביא המשנה לאין בין‬
‫כהן משמש לכהן שעבל וכד אפילו לפסק‬
‫כל״י לאין עובל ככה״ג לגם אליבא לר״י‬
‫לאינו עובל ככה״ג שפיל אימא לדין‬
‫המשנה לאיכא חילוק בין כהן משמש לכהן‬
‫שעבר לגבי פר יוה״כ ועשיליח האיפה‪.‬‬
‫ולפי״ז אתי שפיל נמי מה להקשה הלמ״מ‬
‫לבמשנה מוכלח לאיירי בעבר‬
‫מחמת לאשון ולא מחמת מום מהמשך‬
‫מהמשנה לזה וזה שוין בעבולת יוהכ״ס‬
‫למשמע לאיירי בלאוי לעבולה‪ ,‬ותמוה‬
‫הל״מ להביא לין המשנה בעבר מחמת‬
‫מום‪ ,‬אכן לפמש״כ מיושב היטב ללק אליבא‬
‫להלח״מ לס״ל כלעת רש״י לכל לין‬
‫המשנה היינו מי מביא עשריה״א ופר‬
‫יוהכ״ס‪ ,‬וא״כ היינו גם הלין לזה וזה שוין‬
‫בעבולת יוהכ״ס היינו לשניהם יכולים‬
‫לעבוד ביוהכ״ס‪ ,‬וא״כ זה שייך רק בעבל‬
‫מחמת ראשון לראוי לעבוד לא בעבר מחמח‬
‫מוס‪ ,‬משא״כ לפי מה שכתבנו בלעת הר״מ‬
‫ללין המשנה היינו לאיכא מעליותא בכה״ג‬
‫המשמש לגבי פר יוהכ״ס ועשילה״א ומצל‬
‫לין כה״ג לעליו הלין פר יוהכ״פ‬
‫ועשילה״א הוא לו‪ ,‬א״כ גס לין המשנה‬
‫לזה וזה שוין לעבולס יוהכ״פ לא פילושו‬
‫לשניהם יכולים לעבוד‪ ,‬אלא לבזה אין‬
‫הפרש בלין כהונה גלולה למשמש לשעבר‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״ב ע״ב‬
‫כפרשה‪ .‬ועיין עור לקמן מש״כ כזה‪ .‬ע״כ‬
‫הגהה‪.‬‬
‫הקלושה לשמן המשחה וגם על קלושת‬
‫עוד התם‪ .‬עיין כקר״א כרף י׳ ע״א‬
‫רהקשה לחוס׳ כיומא רכה״ג מסתלק‬
‫כפה אמאי אסור כלאלמנה יסלקוהו ויותר‬
‫כאלמנה‪ ,‬ועול כיון לכע״מ הוא ממילא‬
‫מסולק הוא‪ .‬ולענ״ל לא קשה מילי‪ ,‬לא‬
‫מיכעיא ללש״י לס״ל לספק הגמ׳ כסמוך‬
‫לגכי משיח שנצטלע אי מלחי לחי להאי‬
‫אפילו לכמל ממנו הכהונה גלולה והגמ׳‬
‫מכיאה ראיה מר״ע רעכר מחמת מוס‬
‫למלחי לחי ואסור כאלמנה אפילו אחרי‬
‫לכמלה ממנו הכהונה גלולה‪ ,‬הלי לכל הלין‬
‫לל״ע לעכל מחמת מום לאסול כאלמנה‬
‫היינו אפילו לכמל ממנו הכהונה גלולה‬
‫אסור כאלמנה למלחי לחי להאי מאלמנה‬
‫אפילו כשכטל ממנו הכהונה גרולה‪ ,‬אלא‬
‫אפילו לרעת חוס׳ הרא״ש להספק אי‬
‫צלעת מילחא רחי מהכה״ג והוה רק‬
‫כלכלים שא״א לקיימן משוס הצלעת‪ ,‬או‬
‫מיפטר פטל לגמד מהכה״ג וה״ה ללכדם‬
‫שאינם סתירה לצרעת‪ ,‬והגמ׳ מכיאה ראיה‬
‫מעכל מחמת מום למילחא רחי‪ ,‬א״כ הא‬
‫להקשה למימלא מסולק‪ ,‬לא קשיא לנהי‬
‫למסולק מעכולה לאינו לאוי לעכולה‬
‫כשעכר מחמס מוס אמאי יהיה מסולק‬
‫משאל לכלים לאין סחירה כהם למום‪ ,‬וגם‬
‫מה להקשה ליסלקוהו ויוחל כאלמנה‪ ,‬יכול‬
‫להיות לגס ע״ז איכא הלין לאין מולילין‬
‫בקודש‪ .‬ועיין לעיל לף י״א ע״כ לכתכנו‬
‫לכאמס ש״ס לילן ס״ל כהך חוס׳‪ ,‬והא‬
‫לכעא הגמ׳ התם כלף י׳ ע״א ללשא‬
‫למשיח שעכל למכיא פר היינו היכא לעכל‬
‫מחמת מוס‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫קרנן‬ ‫דלד‬
‫להר״מ ס״ל כהירושלמי לריש פירקין‪ ,‬ועיין‬
‫החם נילושלמי לאיכא שני ללשות גס על‬
‫כה״ג ולאו לווקא מצל שמן המשחה‪ ,‬וא״כ‬
‫נראה לה״ה הרמנ״ם ס״ל גם הלרשא לגני‬
‫עצם קלושת הכה״ג ולא לק מצל משיחת‬
‫השמן‪ ,‬ולק להתס נפיה״ש לאייד הל״מ‬
‫לגני פר לתלוי נשמן המשחה הניא הלין‬
‫לשמן המשחה לא נמל‪ ,‬אכן אה״נ לקלושת‬
‫כה״ג לא נמלה אפילו נלא שמן המשחה‪.‬‬
‫והנה מהא לצריך ל״ע ללשא לדין לאסול‬
‫ננתולה נעכר מחמת מום‪ ,‬משמע‬
‫גס כמ״ש לעיל לאלינא לש״ס לילן מסנלא‬
‫ענל מחמת מום קלושתו נטילה‪ ,‬ומסנלא‬
‫לא היינו יולעיס לאיכא עליו לין לאסול‬
‫ננתולה ונעינן ללשא‪ ,‬וכל לין המשנה לאין‬
‫נין כהן משמש לכהן שענר‪ ,‬מיילי נענל‬
‫מחמת לאשון לעליין לאוי לענולה ומלין‬
‫מעלין נקולש ואין מולילין‪ ,‬עיי״ש‪ .‬אך יש‬
‫לעיין אלינא לל״ע אי הוה ללשא לק לגני‬
‫לין נתולה או גם לגני שאר ליני כה״ג‬
‫איכא הלרשא לאפילו לענר מהכהונה‬
‫גלולה נשאל עליו ליני הכה״ג‪ ,‬והנה עיין‬
‫נרש״י נספק משיח שנצטלב להספק נלין‬
‫איסור אלמנה‪ ,‬משמע להספק רק נאיסור‬
‫אלמנה ולין נתולה וחלוק לין בתולה משאר‬
‫ליגי כה״ג‪ ,‬אך עיין בתוס׳ הלא״ש להספק‬
‫על צרעת‪ ,‬א״כ לא מציגו לכתולה הוה לין‬
‫מיוחל‪ ,‬אכן נלאה "לכל לרשא לר״ע הוה‬
‫לק לכתולה‪ ,‬לאי נמי לשאר ליני כה״ג‪,‬‬
‫אמאי כעינן לרשא לחייכ פר כעכל מחמת‬
‫מום‪ ,‬אכן יכול להיות לאפילו אי הוה לרשא‬
‫לשאר לכדס היינו רק לכלים האמוליס‬
‫נפרשה התם‪ ,‬משא״כ פל ללא איתא התם‬
‫דלה‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״ב ע״ב‬
‫צרין להבין אמאי בעינן דרשא מיוחדת‬
‫לכהן משיח שעבר דחייב פר‪.‬‬
‫רבי עקיבא אומר אץ צי אלא שעבר מחמח‬
‫ונראה לומר בביאור הגמ׳ דבאמת ספק‬
‫רבא לא הוה כלל אליבא דר״ע‬
‫יס״ל דבאמת היכא דעבר מחמת מום אין‬
‫אסור באלמנה‪ ,‬ומה דהגמ׳ מביאה ראיה‬
‫מר״ע היינו דאיכא ראיה דמדרשא דר״ע‬
‫רמידחא דחי‪ ,‬ובאמת דמסברא ידעינן‬
‫דאסור באלמנה במשיח שנצטרע ולא‬
‫מדרשא דוהוא‪ ,‬אלא דמדרשא דר״ע איכא‬
‫ראיה לגדר הדין דמידחא דחי ולא מיפטר‬
‫פטר‪ ,‬דהנה עיין ברש״י דהספק אי מידחא‬
‫רחי או מיפטר פטר היינו ספק באיסור‬
‫אלמנה לכה״ג אי איסור אלמנה דחי כה״ג‬
‫מאלמנה וה״ה ואפילו כשנצטרע דליכא‬
‫כהונה גדולה או דמיפטר פטר להאי‬
‫מאלמנה והיכא דליכא כהונה גדולה מותר‬
‫באלמנה‪ ,‬ובתוס׳ הרא״ש איתא דהספק הוא‬
‫גדין הצרעת האם הצרעת מידחא דחי‬
‫מהכהונה גדולה ורק בדברים שסותרים‬
‫לצרעת אינו בדין הכהונה גדולה‪ ,‬אכן שאר‬
‫לברים לאין סותרים לצרעת הוה ברין‬
‫הכהונה גלולה ולכן אסור באלמנה‪ ,‬או‬
‫מיפטר פטר הצלעת מכל ליני הכהונה‬
‫גלולה אפילו ללברים שאין סותרים לצרעת‬
‫וה״ה למותל באלמנה‪ ,‬ופשיטות "הספק‬
‫מללשא לל״ע‪ ,‬ללעת לש״י היינו לעצם‬
‫הלין לאיסול אלמנה למילחא לחי להאי‬
‫מאלמנה ואפילו היכא לליכא כהונה גלולה‪,‬‬
‫ולדעת תוס׳ הרא״ש למילחא מליני הכהונה‬
‫גדולה ולא דמיפטר פטר מכל דיני הכהונה‬
‫גדול‪.‬‬
‫הלא״ש למידחא למי רק מדברים שסותרים‬
‫דהנה באמת צדן להבין דרשא דר״ע‬
‫היכא ילסינן מוהוא דגם כשעבר‬
‫‪pip‬‬
‫גט׳ מנאי והא אשה בבתוליה יקח אחר‬
‫שחלק הכמונ רינה דברי רני ישמעאל‬
‫קריו מחמת מומץ מנץ ת״ל והוא בעא‬
‫מיניה רבא מרב נחמן משיח שנצמרע מהו‬
‫באלמנה מירחא לחי או מיפטר פטר וכו׳‬
‫א״ל הונא בדה ררב נחמן לרב פפא תנינא‬
‫אין לי אלא שעבר מחמת קריו עבר מחמת‬
‫מומין ח״ל והוא קם נשקיה ברישיה ויהיב‬
‫ליה ברתיה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫יש לעיין בגמ׳ מה לאיה איכא מהך לרשא‬
‫רהוה בפלוגתא ור׳ ישמעאל לא ס״ל‬
‫הן דרשא‪ ,‬ויותר תמוה דמעצם הספק‬
‫משמע רלא ס״ל לרבא הן לרשא כר״ע וכל‬
‫הספק הוא רק בנצטרע ריכול לחזור‪ ,‬אכן‬
‫במום לעובל לעולם מהכהונה גלולה לא‬
‫ס״ל יאסור באלמנה‪ ,‬ועור צרין להבין מה‬
‫חזי רק פפא בהונא בדה ירב נחמן‬
‫רנשקיה בדשיה ויהיב ליה ברתיה מהא‬
‫יהביא הן ברייתא‪ ,‬וכי משום יריעתו הן‬
‫ברייתא חזי ביה חירויי‪ ,‬ולא מיסתבר‬
‫למשום זה גדלא רירע הן ברייתא חזי ביה‬
‫גללות מיוחלת‪.‬‬
‫ועוד צדן להבין לעיין לעיל בהגהה‬
‫להסתפקנו אליבא להתוס׳ הרא״ש‬
‫אי מהן ללשא ילפינן לכל ליני כהונה‬
‫גלולה או לק לדין בתולה‪ ,‬והבאנו לאיה‬
‫מהא לבעינן לעיל לף י׳ ע״א לרשא למשיח‬
‫שעבר לחיוב פר משמע ללא הוה לרשא לכל‬
‫ליני כה״ג‪ ,‬אן לכאורה מסברא רכתב חוס׳‬
‫לצרעת‪ ,‬א״כ לכאורה ה״ה נמי לפר לאין‬
‫סתירה בצרעת או במום לחיוב פר‪ ,‬וא״כ‬
‫‪A‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״ב‬
‫מעכבתו מהכהונה גלולה ומליני הכהונה‪,‬‬
‫אכן רהוה רק עיכוב ובעצם כה״ג הוא וכל‬
‫ליני הכהונה גלולה עליו‪ ,‬משא״כ עבל‬
‫מחמת מוס לבאמת בטל ממנו לגמד‬
‫הכהונה גלולה וליני הכהונה גלולה להא‬
‫אין עמיל לחזור‪.‬‬
‫לכה״ג עצמו ולא מצל ליני הכהונה גלולה‬
‫ולכך בעבר מחממ מוס מסבלא גלילא‬
‫בלא הללשא לוהוא לא היה אסור‬
‫באלמנה אפילו אי מילחא לחי ורק ללבלים‬
‫לאיכא סמילה למום בטל ממנו ליני הכה״ג‬
‫ללעת מוס׳ הלא״ש‪ ,‬וללעמ לש״י לאינו‬
‫נוהג בו כלל הכה״ג ורק לאיסול אלמנה‬
‫נאמל לכה״ג עצמו‪ ,‬אפ״ה בלא לרשא לא‬
‫היה אסור באלמנה‪ ,‬להא מיהא כל איסול‬
‫התורה נאמר לכה״ג ועמה לאו כה״ג הוא‪,‬‬
‫ולרעת תוס׳ הרא״ש האיסור נאמר לכה״ג‬
‫לאיכא עליו ליני כהונה גלולה ועבל מחמת‬
‫מוס בטל ממנו ליני הכהונה הגלולה‬
‫לגמרי‪ ,‬ושפיר בעינן לרשא לאוסרו באלמנה‪,‬‬
‫אכן כל הלרשא שייכא רק אי מילחא לחי‬
‫ואיסור אלמנה שייך אפילו אי ליכא ליני‬
‫הכה״ג‪ ,‬וללעת תוס׳ הלא״ש לפסול‬
‫מהכהונה גלולה הוה לחיה ולא מיסטר‬
‫לגמרי‪ ,‬אכן אי מיסטר סטר לא שייך כלל‬
‫הללשה לוהוא לאסרו בעבר מחמס מום‬
‫באלמנה‪ ,‬משא״כ בנצטרע ללא בטל ממנו‬
‫כלל הכהונה גלולה להא חוזר לעבולמו‬
‫אחרי שימרסא מצרעמו ורק בזמן שהוא‬
‫מצולע אינו בליני הכהונה גלולה לגבי‬
‫עבולה או אליבא ללש״י לאינו בכלל בליני‬
‫כה״ג בזמן שהוא מצורע‪ ,‬אי מילחא לחי‬
‫מסברא אסור באלמנה לגם בזמן שהוא‬
‫מצולע עליין כה״ג הוא ואי האיסור אלמנה‬
‫נאמל לכה״ג עצמו ולא שייך לליני הכהונה‬
‫קרבן‬ ‫רכד‬
‫אסור באלמנה הא עמה לאו כה״ג הוא‬
‫ובטל ממנו הכהונה גלולה‪ ,‬והמורה אסרה‬
‫כה״ג באלמנה והאי לאו כה״ג הוא ומה‬
‫מועיל להיה סעם כה״ג‪ ,‬אלא מוכלח לגם‬
‫עמה עליין כהוגה גלולה עליו ללעס מוס׳‬
‫הרא״ש‪ ,‬וללעת לש״י לאיסול אלמנה נאמל‬
‫לעליו‪ ,‬ולק לסי״ז שייך ללשא לר״ע לאסילו‬
‫לאין עליו כל ליני כהונה גלולה למוס׳‬
‫הלא״ש‪ ,‬או ללש״י לאינו בכלל הכה״ג‪,‬‬
‫ובלא ללשא היה מוסל באלמנה מ״ל והוא‬
‫לאס״ה אסול באלמנה‪.‬‬
‫כיאור הלבל‪ ,‬להנה בלש״י מזינן לאיסור‬
‫אלמנה נאמל לכה״ג עצמו ולא‬
‫שייך כלל לכל ליני הכהונה גלולה‪ ,‬וכל‬
‫הססק בנצטלע היינו משום לבשעמ צלעמו‬
‫אינו בלין הכהונה גלולה והספק אי‬
‫האיסור אלמנה נאמר לכה״ג עצמו וה״ה‬
‫בזמן לאינו בלין הכה״ג או לכל האיסור‬
‫נאמר לכה״ג רק בזמן לנוהג בו הכהונה‬
‫גלולה ובשעמ צלעמו לאינו בליני הכה״ג‬
‫אינו אסור באלמנה‪ ,‬ובסוס׳ הלא״ש מזינן‬
‫לאיסור אלמנה שייך לכל ליני הכהונה‬
‫גלולה והספק אי בשעמ צלעמו הופקע מכל‬
‫ליני הכהונה גלולה או לק מלבליס‬
‫הסותרים לצרעת‪ ,‬אכן בין ללש״י נין למוס׳‬
‫הרא״ש האיסור נאמר לכה״ג אלא רלרש״י‬
‫לא שייך לכל ליני‪.‬הכהונה גלולה ולמיס׳‬
‫הרא״ש הוה לין ככל ליני הכהונה גלולה‪,‬‬
‫והנה איכא סילוק נעצם נין ענר מחמת‬
‫צרעתו לענל מחמת מוס‪ ,‬רעכר מחמת‬
‫צלעתו מכיון לעתיל לחזור כשיתרפא אפילו‬
‫בשעת צרעתו לא בטל ממט הכהונה גלולה‬
‫ולא ליני הכהונה גלולה‪ ,‬אלא להצרעת‬
 ‫רכג‬ ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״ב‬ ‫קרבן‬
‫סתירה לצרעת‪ ,‬וא״כ ה״ה לחיוב פר כעינן‬ ‫גלולה לרעח רש״י‪ ,‬מסכרא כשנצטרע אסור‬
‫ללשא לעכר מחמת מוס מכיא פר‪.‬‬ ‫כאלמנה אפילו לאינו כלץ הכהונה גלולה‬
‫כזמן שהוא מצורע‪ ,‬ולסוס׳ הרא״ש אי‬
‫צרעת רק לוחה מלכריס הסוסריס לצרעת והנה מש״כ כחילוק כין כה״ג שנצטלע‬
‫לכין כה״ג שהומס‪ ,‬לנצרעת כה״ג‬ ‫מסכרא אסור כאלמנה גס כזמן הצרעת‬
‫להא כה״ג מעליא וכל ליני הכה״ג עליו הוא לגמרי וקלושח כה״ג עליו ולק לכזמן‬
‫אלא לכזמן שהוא צרוע אינו כלץ הכהונה הצרעת אין עליו למי הכהונה גלולה וללעת‬
‫גלולה‪ ,‬א״כ לגבי איסור אלמנה ללא הוה תוס׳ הרא״ש אינו כלץ הכה״ג כלכרים‬
‫סתירה לצרעת שפיר אסור כאלמנה‪ ,‬והיינו הסותרים לצרעת‪ ,‬משא״כ כעכר מחמת מוס‬
‫כל ספק הגמ׳ אי מילחא לחי או מיסטר כטל ממנו לגמרי לין כה״ג וללעח חוס׳‬
‫סטר‪ ,‬וכל הראיה מר״ע היינו מעצם הך הרא״ש כטל ממנו ליני הכהונה גרולה‬
‫ללריש לעכר מחמת מום לאסור כאלמנה‪ ,‬הסותרים לצרעת‪ ,‬לכאורה מוכרח לכר זה‬
‫משמע למילחא לחי וא״כ ה״ה כצרעת כגמ׳ כמו״ק לף י״ל ע״כ לאיתא התם‬
‫למילחא לחי‪ ,‬וכאמת למסכרא אסור כצלעת וזה״ל‪ ,‬ת״ש אמר רכא והצרוע לרכות כה״ג‬
‫ולא כעינן ללשא לזה כמו ללעת ל״ע כעכל והא כה״ג רכל השנה כרגל לכו״ע רמי‬
‫מחמת מום‪ ,‬ורק כעכר מחמס מוס כעי לתנן כה״ג מקריכ אונן ואינו אוכל ש״מ‬
‫ל״ע לרשא משום לכטל ממנו ריני הכהונה נוהג צרעתו כרגל ש״מ‪ ,‬ע״כ‪ .‬לכאורה‬
‫גלולה לגמרי ומסכרא גרילא לא היה אסור הגמ׳ חמוהה לא מיכעיא ללעת רש״י לס״ל‬
‫לאינו כלץ כהונה גלולה כלל אמאי כעינן‬ ‫כאלמנה‪.‬‬
‫ררשא לנוהג כו ליני צרעת ואמאי ללא‬
‫יהיה כו ליני צרעת‪ ,‬אלא אסילו ללעת תוס׳‬
‫ולפי״ז אפילו ללא ס״ל לרשא לר״ע וס״ל הרא״ש ליש לו ליני כה״ג לגכי שאר רכריס‬
‫כרכי ישמעאל ללא לריש כר״ע‪ ,‬ללא עכולה עריין צריך להכין מה הגמ׳‬
‫וכאמת עכר מחמס מוס מותר כאלמנה מכיאה ראיה מכה״ג מצורע לרין צרעס‬
‫עליין איכא ראיה מר״ע אפילו ללא לרשינן כרגל‪ ,‬הא כל מה לכה״ג כרגל למי הוא‬
‫כוותיה‪ ,‬הא מיהא מלרשתו חזינן למילחא משום למקריכ אונן ומצורע אינו כלץ‬
‫לחי‪ ,‬ואתי שפיר אמאי כעינן לרשא כגמ׳ עכורה‪ ,‬ואין לומר לכל מה לכה״ג מצורע‬
‫לעיל לף י׳ ע״א לחיוב פר היכא לעכר אינו כלין עכורה היינו אחר שנסרכה‬
‫מחמת מוס לרעס סוס׳ הרא״ש‪ ,‬לכאמת מוהצרוע לנוהג ככה״ג ליני צרעח‪ ,‬להא‬
‫גס לגכי אלמנה כעינן לרשא היכא לעכר איתא להריא כמשנה ככככורות רף מ״ה‬
‫מחמס מוס ומסכרא גרילא אין חיוכ לכל ע״כ לכעלי נגעים טהורים פסול כאלם‬
‫אפילו לאין ליני צרעת כנגעים טהורים‪.‬‬ ‫הלין הכא לאסור כאלמנה היינו כצרעת‬
‫לחוזר לעכולתו ולא כטל ממנו ליני הכהונה‬
‫גלולה‪ ,‬משא״כ כעכר מחמת מום לכטל ולכאורה מוכרח מהגמ׳ כמו שכתכנו‬
‫לאפילו כשנצטרע עליין כה״ג‬ ‫ממנו הכהונה גלולה לגכי עכולה כעינן‬
‫ללשא לאפ״ה אסור כאלמנה ללא הוה הוא לגמרי וקלושת כה״ג עליו גס לנכי‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״בע״ב‬ ‫‪pip‬‬ ‫רלח‬
‫דאיתא נרש״י דמידחא דחי אפילו דליכא‬ ‫ענוזה‪ ,‬אלא לנזמן הצרעת אינו בזיני‬
‫כהונה גדולה היינו דיני ענודה‪ ,‬ומה דקד‬ ‫הכהונה גדולה‪ ,‬ושפיר נעינן ררשא והצלוע‬
‫רש״י כהונה גדולה היינו דיני הענודה‬ ‫לרנות כה״ג רנוהג נו ריני צרעת רהא‬
‫דאיכא עליו נתורת כה״ג‪ ,‬אכן נתוס׳‬ ‫עריין כה״ג הוא וה״נ רהוה כרגל‪ ,‬אפילו‬
‫הרא״ש משמע דאין חילוק נין דיני ענודה‬ ‫רנזמן הצרעת אינו מקרינ אונן הא מיהא‬
‫לשאר דנריס וכל הספק אי הצרעת מפקיע‬ ‫ררין כה״ג עליו גס לגני ענורה ועדיין‬
‫כל דיני הכה״ג או רק דנרים שסותרים‬ ‫קרושת כה״ג עליו ולא נמל ממנו הרין‬
‫לצרעת‪.‬‬ ‫כה״ג לגני ענולה ושפיר הוה כרגל‪,‬‬
‫איכרא אפילו אי נימא דלצד דמידחא דחי‬ ‫משא״כ ענל מחמת מום לנטל ממנו‬
‫הוה אסור נכל הדנריס חון‬ ‫הכה״ג לגמרי‪ ,‬אכן עיין נקר״א התם לכתב‬
‫מדיני ענודה‪ ,‬היינו נענר מחמת צרעתו‬ ‫רכל שאלת הגמ׳ מפריעה ופרימה רכה״ג‬
‫דעחיד לחזור‪ ,‬אכן נענר מחמת מוס אפילו‬ ‫הוה כרגל משום ראסור נפריעה ופרימה‪,‬‬
‫אי מידחא דחי מסנרא לא ידעינן דאסור‬ ‫ולפי״ז אין כלל ראיה למש״כ‪ ,‬אכן ררנריו‬
‫נאלמנה ונעינן דרשא והוא אשה ננתוליה‬ ‫תמוהים דנגמ׳ איתא להדיא דהא רדומה‬
‫יקח דאסור נאלמנה‪ ,‬דהא נטל ממנו‬ ‫לרגל משום דמקריכ אונן ולא כמו דכתנ‬
‫הכהונה גדולה לגמרי כמ״ש לעיל‪ ,‬וא״כ‬ ‫משוס דאסור נפריעה ופרימה‪.‬‬
‫יכול להיות דכל הדרשא דוהוא הוה רק‬
‫לגני אלמנה או לדנרים האמורים נפרשה‬ ‫והנה הן לפמש״כ והן לדעת הקר״א‬
‫ולא שאר דנרים אפילו דאינס דגי ענודה‪,‬‬ ‫משמע דהא פשוט הוא לגמי‬
‫עיין לעיל‪.‬‬ ‫דאיסור פריעה ופרימה נאמר לכה״ג גס‬
‫נזמן שהוא צרוע ונעינן דרשה דהצרעת‬
‫דוחה איסור פריעה ופרימה דכה״ג‪ ,‬גט׳ והא תניא אילו נאמר ראש לא יפרע‬
‫ונגד לא יפרוס הייתי אומר נראש‬ ‫ולכאורה הא ניחא לדעת תוס׳ הרא״ש‬
‫דמידחא דחי וחוץ מדיני ענודה אסור נכל ונגד של סוטה הכתונ מדנר ת״ל את ראשו‬
‫דיני כה״ג א״כ ה״נ איסור פריעה ופרימה לא יפרע ונגדיו לא יפרום שאינו נפריעה‬
‫דאינו דין נענודה‪ ,‬אכן לרש״י דהספק ופרימה כל עיקר דנרי רני יהדוה רני‬
‫נגמ׳ הוה נאיסור אלמנה אי מידחא דחי ישמעאל אומר אינו פורס־כדרן שנני ארם‬
‫להאי כה״ג מצד עצמו לא מצד דיני פורמין אלא הוא מלמטה והדיוט מלמעלה‬
‫הכהונה גדולה‪ ,‬יש לעיין אי הוה ספק רק ע״כ‪ .‬צריך להנין מה תלי רני יהודה מכיון‬
‫באיסור אלמנה או גס נשאר דנרים דלא דלא אזיל על סוטה משו״ה אינו נפריעה‬
‫הוו מצד העכורה‪ ,‬ולכאורה מהן דרשא ופרימה כל עיקר‪ ,‬ומה פליג רני ישמעאל‬
‫דהאיסור כדרך שכני אדם פורמין‪.‬‬
‫דהגמ׳ נמו״ק משמע דגם נשאר דנרים‬
‫דלא הוו נדין ענודה אסור וה״נ דגם ונראה דהנה עיין נמנ״ח מצוה ק״נ אוח‬
‫א׳ וז״ל‪ ,‬ואף דקריעה על מת היא‬ ‫איסור פריעה ופרימה דלא הוה דין‬
‫נענודה מעיקר הדן אסור כשנצטרע‪ ,‬ומה רק דרננן ער״מ פ״ח מ״ה אנילות‬
‫רלט‬ ‫מלכים‬ ‫רף י״ג ע״א‬ ‫קרבן‬
‫לבאמת למקולש קולם ילפינן מללשא‬ ‫וכטוש״ע יו״ד סימן ש״מ‪ ,‬מ״מ ילפינן‬
‫להכא וקלשחו‪ ,‬והיינו הלין לאיתא התם‬ ‫מיניה מלין המורה לזהו לרך כנ״א לקרוע‬
‫במשנה למרצה וכליל קולס‪ ,‬וכל הללשא‬ ‫וילפינן מלין להמולה הקסילה ע״ז שלא‬
‫התם בגמ׳ הוא משום ראיכא תרי ללשות‬ ‫יעבול בנגלים כאלו שננ״א קולעים‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫לסותרות‪.‬‬ ‫ונראה לע״ז פליג רבי יהלוה וש״ל לאין‬
‫לומר המולה אסלה קליעה ללא הוה לין‬
‫דף י״ג ע ״ א‬
‫מולה‪ ,‬וזה מה לאומר הכא לאילו לא נאמר‬
‫גגו׳ פר העלם דבר של ציבור קולם לפר‬ ‫ראשו ובגליו היינו אומדם לאזיל על דן‬
‫של עכו״ס מ״ט האי חטאת והאי‬ ‫פריעה וסדמה לנאמל בסוטה‪ ,‬אך מדון‬
‫עולה ותניא והקריב את אשר לחטאת‬ ‫לכמיב לאשו ובגליו ובו לא מציגו לין‬
‫לאשונה מה ח״ל אם ללמד שתהא חטאת‬ ‫קריעה‪ ,‬א״כ לא נאמר כלל איסור פדעה‬
‫ראשונה הרי כבר נאמר ואת השני יעשה‬ ‫ופדמה על לין קריעה אלא הוה איסור‬
‫עולה כמשפט אלא זה בנה אב שיהו כל‬ ‫קדעה ופרימה בפנ״ע והוה איסור פריעה‬
‫חטאות קולמות לעולות הבאים עמהס‬ ‫וסרימה כל עיקר‪ ,‬ורבי ישמעאל ס״ל‬
‫וקיי״ל לאפילו חטאת העוף קולמת לעולת‬ ‫לשפיר אסרה מורה אסילו קריעה ללא הוה‬
‫בהמה‪ ,‬ע״כ‪ .‬לכאורה צריך להבין למאי‬ ‫דן מורה והאיסור הוא כלרך שבנ״א‬
‫בעינן זה בנה אב חיפוק ליה משום דדם‬ ‫קורעין ופורמין‪ ,‬ועיין במלבי״ם מה שפילש‬
‫מטאמ קולמח לדם עולה‪ ,‬ואיפלו אי נימא‬ ‫בזה‪.‬‬
‫לזה בנה אב בעינן לאפילו עוף קלים‬
‫לבהמה אפילו לבהמה מקולש מעוף‪ ,‬עדין‬ ‫גבו׳ וכל המקולש משכירו הוא קורם אמ‬
‫צדך להבין אמאי צדך הבנין אב הכא לגבי‬ ‫מבירו מנלן למנא לבי רבי ישמעאל‬
‫פל הע״ל לקורס לפר עכו״ם‪ ,‬הא שניהם‬ ‫וקלשמו לכל דבל שבקלושה‪ ,‬יש לעיין‬
‫מין בהמה הן‪ ,‬ולמאי הגמ׳ הכא הביאה זה‬ ‫בלבד הגמ׳‪ ,‬דעיין בגמי זבשים דף פ״ט‬
‫בנה אב תיפוק ליה משום ללם חטאמ‬ ‫ע״ב‪ ,‬לאיכא החם לרשא ללם מטאס‬
‫קולמת ללס עולה למקולש טפי‪.‬‬ ‫קולמס ללם עולה ואיבד עולה קולמין‬
‫לאיבד חטאמ‪ ,‬ולכאורה אמאי בעינן לרשא‬
‫חיפוק ליה משום למקולש ומלרשא והנה עיין ברש״י בזבחים לף פ״ט ע״א‬
‫במשנה כל המקולש ל״ה לס חטאת‬ ‫לוקלשמו לאימא הכא‪ ,‬אכן נראה לבאמח‬
‫התם לא בעינן דרשא דעיין המם במוס׳ לף קולם לדם עולה‪ ,‬אס שניהם שחוטים‬
‫צ׳ ע״א ד״ה מה״מ‪ ,‬דהקשה בשלמא גבי ועומלים ליזלק‪ ,‬ע״כ‪ .‬הד לכתב רש״י לכל‬
‫דם חטאמ ואיבד עולה בעינן דרשא משום הלין ללס חטאת קולם ללם עולה היינו לק‬
‫לאיכא מד לרשות מל למשמע דעולה בעומלים לחלק ואחד שחיטה אבל לפני‬
‫קולם וחל לחטאת קולם‪ ,‬משא״כ לגבי שחיטה אין לין זה‪ ,‬א״כ מובן אמאי בעינן‬
‫חטאת העוף מה הגמ׳ מקשה מה״מ הכא זה בנה אב לאפילו לפני שחיטה פר‬
‫תיפוק ליה משום למרצה‪ ,‬עיי״ש‪ .‬היינו הע״ל קולס לפר עכו״ס‪ ,‬ועיין בר״י‬
 ‫מלכים‬ ‫דף י״ג ע״א‬
‫רחטאת קדמה ט קאמרינן בתרי מיני‬
‫אשכחן עולה דקרמה לחטאת‪ ,‬ע״כ‪ .‬לכאורה‬
‫לדברי החוש׳ וחוש׳ הרא״ש דדין המשנה‬
‫דדם חטאת קודם לדם עולה הוה גם לפני‬
‫שחיטה תמוה‪ ,‬מה הגמ׳ מקשה ואימא‬
‫מרישא הא משנה מפורשת היא ומה איכא‬
‫הו״א רש״ל יבחדא מינא לא ש״ל‪ ,‬הא לאו‬
‫מבנין אב קאתינן עלה והוה מיין ימקורש‬
‫קוים ולא צריך לזה הבנין אב‪ ,‬וכן תמוה‬
‫ימלשון הגמ׳ בחר מינא לא קאמרינן‬
‫משמע יהוה מהבנין אב‪ ,‬ולכאורה גם בלא‬
‫הבטן אב ומרין המשגה רים חטאת קוים‬
‫ליס עולה ירעינן לה ומשום רמקורש טפי‬
‫רמרצה‪.‬‬
‫עם החטאת ולשם חטאת כלקתני וכן‬
‫ונראה‪ ,‬יהנה עיין בזבחים רף ז׳ ע״ב‬
‫וז״ל‪ ,‬תניא נמי הכי א״ר שמעון‬
‫חטאת למה באה למה באה לכפר אלא למה‬
‫באה לפני עולה לפרקליט שנכנם דצה‬
‫פרקליט נמש רורון אחריו‪ ,‬ע״כ‪ .‬היינו‬
‫יטעמא רהך יין יחטאת לפגי עולה הוא‬
‫משום יהחטאת מרצה משא״כ העולה יאין‬
‫מרצה והוה רק רורון‪ ,‬וכן עיין בתושפתא‬
‫יפרה פ״א וז״ל‪ ,‬א״ר שמעון חטאת למה‬
‫הוא יומה לפרקליט שנכנש לרצות רצה‬
‫פרקליט ונכגש היורון‪ ,‬ועיין בביאור הגר״א‬
‫התם בתושפתא רהך ר״ש הוה אחר ירשא‬
‫דרבי מופר שני בן בקר תקח לחטאת‪,‬‬
‫דהיינו הדרשא דהגמ׳ בזבחים דדם חטאת‬
‫קורם ליס עולה ואיברי עולה קוימין‬
‫לאימורי חטאת‪ ,‬וע״ז אזיל משל רר״ש‬
‫ריומה לפרקליט‪ ,‬והנה בפר עכו״ם באמת‬
‫הרין הוא יקוים לשעירי עכו״ם אפילו‬
‫רהוה עולה עיין בגמ׳ הכא לקמן יילפינן‬
‫לה מררשא‪ ,‬משמע רבפר עכו״ם ליכא הך‬
‫‪pip‬‬ ‫רט‬
‫קורקוס פ״ט מתו״מ ה״ו רכחב הט‬
‫להליא בלעת הר״מ‪ ,‬ועיין בתוי״ט שם‪.‬‬
‫אך עיין בתום׳ הלא״ש הנא וז״ל‪ ,‬ואע״ג‬
‫לבהמה עליפא להוי מין זבח ללהט‬
‫אהני קרא יתירא‪ ,‬לאי לחטאת בהמה הא‬
‫צא צדן קלא ללס חטאת קולס ללם עולה‬
‫שהוא מלצה וכו׳ ע״כ‪ .‬משמע לס״ל‬
‫ללאותו המין לא בעינן כלל זה בנה אב‬
‫ואפילו לפני שחיטה ילעינן מהלין ללם‬
‫חטאת קולם ללם עולה‪ ,‬וכן משמע בחוש׳‬
‫בזבחים לף צ׳ ע״א ל״ה חטאת בהמה‬
‫קולמת לעולת בהמה‪ ,‬וא״ת הא תנא ליה‬
‫לישא לס חטאת קולס ללם עולה וי״ל‬
‫לאיצטלין לאשמועינן אפילו בעולה הבאה‬
‫בהקלישה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬משמע מהתוס׳ לכל מה‬
‫לבעינן זה בנה אב לגבי הקלישן אבל‬
‫להקלבה ילעינן מהלין ללם חטאת קולם‬
‫ללס עולה‪ ,‬הלי לאפילו לפני שחיטה חטאת‬
‫קולמת לעולה ללם חטאת קולס ללם עולה‪,‬‬
‫וכל הבנין אב בעינן להקרש‪ ,‬וא״כ הררא‬
‫קושיא ללוכחא למאי הגמי הכא הביאה את‬
‫הבנין אב תיפוק ליה מהלין ללם חטאת‬
‫קולם ללם עולה‪ ,‬והכא לא שייך לין קלימה‬
‫להקלש להכא לא מיילי כלל בעולה הבאה‬
‫עם החטאת‪.‬‬
‫והנה עיין התם בזבחים לף צ׳ ע״ב‪,‬‬
‫להגמ׳ לנה לגבי הבנין אב וז״ל‪,‬‬
‫ת״ש פר כהן קולם לפל הע״ל של ציבול‬
‫פר הע״ר של ציבור קורם לפר עכו״ם פר‬
‫עכו״ם קוים לשעירי עכו״ם ואע״ג יפר‬
‫עכו״ם עולה ושעירי עכו״ם חטאת ואימא‬
‫מרישא פר הע״ר של ציבור קורם לפר‬
‫עכו״ם בחי מינא מיהא לא קאמרינן‬
 ‫»‬
‫קצז‬ ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫‪I‬‬

‫להיות‬ ‫יכול‬ ‫וא״כ‬ ‫למרצה‪,‬‬ ‫משוס‬ ‫עולה‬ ‫שנרא לרצה פרקליט ונכנס הדורון‪ ,‬א ״ כ‬
‫להלין למצולע ויוללס הוה משום זה בנה‬ ‫יכול להיוס ל ב א מ ת בפר ע כ ו ״ ס גס העולה‬
‫אב ולא שייך כלל להא ל ח ט א ת מלצה ומשום‬ ‫מרצה כ מ ו ח ט א ח בכל פ ע ם דכאה על חטא‪,‬‬
‫למקולש‪(.‬‬ ‫וכן עיין בלמבי״ם ובכלי יקר דכחבו גם‬
‫ד פ ר ע כ ו ״ ם אפילו ד ה ו ה עולה גם‬ ‫הט‪,‬‬
‫לכאורה יש לעיין בזה‪ ,‬לעיין ברש״י‬ ‫אך‬
‫מרצה‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫על ה פ ס ו ק ו פ ר שני בן בקר‬ ‫עה״ס‬
‫׳‬
‫בגמ‬ ‫נלמל‬ ‫סלשה‬ ‫למהך‬ ‫לחטאס‪,‬‬ ‫תקח‬
‫ו ה נ ה הדין ל ד ם ח ט א ת ק ו ד מ ת לדם עולה‬
‫בזבחים לף פ ״ ט ע ״ ב ללם ח ט א ת קולם‬
‫מקודש‬ ‫חטאת‬ ‫ללם‬ ‫משום‬ ‫היינו‬
‫עולה ואיברי עולה קולמין לאימורי‬ ‫ללם‬
‫לנסר‬ ‫להיות‬ ‫יכול‬ ‫א״כ‬ ‫שמרצה‪,‬‬ ‫מפני‬
‫חטאת‪ ,‬ואיתא ברש״י ולקחו ס ר בן בקר‬
‫ע כ ו ״ ם לא שייך ה ך ק ל י מ ה ‪ ,‬ל ס ר ע כ ו ״ ם‬
‫והוא עולה כמ״ש ועשה את ה א ח ל עולה‬
‫אפילו ל ה ו ה עולה ה ו ה גם מרצה לבעכו״ם‬
‫והוא קרבן ציבור בע״א‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי לכתב‬
‫העולה באה ג ס על ריצד השטא‪ ,‬ולפי״ז כל‬
‫לש״י להך פרשה מיירי בפר ע כ ו ״ ם וע״ז‬
‫בסר‬ ‫לעולה‬ ‫חטאת‬ ‫קדימה‬ ‫דשייך‬ ‫מה‬
‫קולס‬ ‫חטאת‬ ‫ללם‬ ‫להגמ׳‬ ‫לרשא‬ ‫אזיל‬
‫ע כ ו ״ ס היינו רק מהלין לזה בנה אב דכל‬
‫למקולש ט פ י למרצה‪ ,‬הרי להליא ל ג ס על‬
‫חטאש ק ו ד מ ת לעולה‪ ,‬דהדין ק ד י מ ה משום‬
‫משוס‬ ‫לחטאת‬ ‫קלימה‬ ‫איכא‬ ‫עכו״ם‬ ‫פר‬
‫למקולש לא שייך כלל לגבי ס ר ע כ ו ״ ם ל ס ר‬
‫דמקודש ומרצה וסותר לכל מש״כ‪ ,‬אכן עיין‬
‫ע כ ו ״ ס אפילו ל ה ו ה עולה ה ו ה מקולש כמו‬
‫פ ״ ט ע״ב אמר‬ ‫בהמשך ה ג מ ׳ לף‬ ‫השם‬
‫הגמ׳‬ ‫אמאי‬ ‫ואתי שסיר‬ ‫למרצה‪,‬‬ ‫חטאת‬
‫רבינא הכא בחטאת הלויס עסקינן ו א ע ״ ג‬
‫הביאה ה כ א הדין דזה בנה אב לגבי פ ר‬
‫ל ט עולה למי‪ ,‬ועיין ברש״י שלא הביאוה‬
‫לרק מלין זה ח ט א ת ק ל מ ה לפר‬ ‫עכו״ם‬
‫על ח ט א ‪ ,‬הרי להדיא ‪3‬גמ׳ ללא מיירי השם‬
‫בקרבן ע״ז‪ ,‬ולכאורה גם מעצם מ ה ל ה ג מ ׳‬ ‫עכו״ם‪ ,‬ומיושב נמי ה ג מ ׳ בזבחים למקשה‬

‫לורשת מ ה ת ם ללם ח ט א ת ק ו ל ס ללם עולה‪,‬‬ ‫מרישא ולא מהמשנה‪ ,‬לברישא חזינן הלין‬
‫מ ש מ ע ללא איירי בע״ז ל ה א בע״ז הלין‬ ‫דבנין אב ד ח ט א ת קרמה‪ ,‬ולא שייך כלל לדין‬
‫קולמת כלאיתא בגמי הכא והתם‬ ‫לעולה‬ ‫ה מ ש נ ה ד ד ם ח ט א ת קורם לרם עולה משום‬
‫בזבחים‪.‬‬ ‫)והנה עיין בתוס׳ ה ת ם בזבחים‬ ‫דמקודש‪.‬‬
‫ד ף ז׳ ע״ב‪ ,‬דהקשה ה ת ו ס ׳ על הך דר״ש‬
‫ו נ ר א ה לבאמת ה ך לרשא ל ה ג מ ׳ ו פ ל שני‬ ‫במצורע‬ ‫גם‬ ‫דמצינו‬ ‫לפרקליט‪,‬‬ ‫לדומה‬
‫בן בקל וגו׳ לילפינן ל ל ס ח ט א ת‬ ‫ללא מייתי קרבן אלא לאישתרווי‬ ‫ויולדת‬
‫עיין‬ ‫בפלוגתא‪,‬‬ ‫תליא‬ ‫עולה‬ ‫ללס‬ ‫קולס‬ ‫משמע‬ ‫קדמה‪,‬‬ ‫חטאתם‬ ‫אפ״ה‬ ‫בקדשים‬
‫בתו״כ ויקרא ר׳ אוח רח׳ וכן בתוספתא‬ ‫ס ״ ל למשל לר״ש לפרקליט וכו׳‬ ‫להתוס׳‬
‫מ ה ילפינן‬ ‫לאיכא מחלוקת‬ ‫החס‪,‬‬ ‫לסרה‬ ‫קולמת‬ ‫לחטאת‬ ‫הדין‬ ‫ט ע מ א לכלל‬ ‫הוה‬
‫מ ו פ ל בן שני ת ק ח לחטאת‪ ,‬חל ס ״ ל ללשא‬ ‫לעולה‪ ,‬ולא לק לדין משום למקולש‪ ,‬אכן‬
‫למקולש קולס‪ ,‬ולתל ילסינן לכמו‬ ‫להגמ׳‬ ‫משמע‬ ‫בסוספתא‬ ‫התם‬ ‫הגל״א‬ ‫מהביאור‬
‫להעולה אינה נאכלת כך גם ה ח ט א ת אינה‬ ‫לר״ש אזיל על הלין ללם ח ט א ת קולם ללם‬

‫‪j‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫בל״ה‬ ‫החס‬ ‫הלש״י‬ ‫ויותר ת מ ו ה‬ ‫הקלש‪,‬‬ ‫נאכלת‪ ,‬ועיין כתו״כ לאיכא עול מ ״ ל ליליף‬
‫מללבי לחמנא‪ ,‬לתניא לעיל ופר שני בקל‬ ‫מינה ליהיה פ ר בן ב׳ שנים‪ ,‬ועיין באמת‬
‫לש״י איילי‬ ‫בגמ׳ ללעת‬ ‫התם‬ ‫הא‬ ‫וגו׳‪,‬‬ ‫ה ת ם בלש״י ע ה ״ ת בהמשך ליליף מ ו פ ר שני‬
‫בשחוטין ומהיכן יליענן ל ג ם לסני שחיטה‬ ‫בן בקל וגו׳ ל ג ס ה ח ט א ת אינה נאכלת‪ ,‬ולא‬
‫הגמ׳‬ ‫באמת ללשון‬ ‫והנה‬ ‫קלמה‪,‬‬ ‫חטאת‬ ‫יליף ללשא ל ג מ י ל ל ם ח ט א ת ק ו ל מ ת ללס‬
‫להבנין אב‬ ‫איחא ‪3‬גמ׳‬ ‫לכתחילה‬ ‫תמוה‪,‬‬ ‫עולה ואיברי עולה קולמין לאיברי ח ט א ת ‪,‬‬
‫ה ו ה לכל האופנים גם לאותו המין‪ ,‬ואח״כ‬ ‫ועיין ה ת ם בתוספתא וכן עיין לעיל לף ו׳‬
‫מ ש מ ע ללק לחטאת ה ע ו ף ליקלום לעולת‬ ‫ע ״ א ללהך ללשא ל א ף ה ח ט א ת אינה נאכלת‬
‫כ ה מ ה כעינן הכגין אכ‪.‬‬ ‫היינו משום ל ס ״ ל לעל ע ״ ז הביאום‪ ,‬אכן‬
‫נלאה ל ב א מ ת למאן ללליש ללם ח ט א ת וכו׳‬
‫ככיאול ה ג מ ׳ ‪ ,‬ל ה נ ה איתא כלש״י‬ ‫ונראה‬
‫לא ס ״ ל לעל ע ״ ז הביאום אלא כמו לאיתא‬
‫ה ת ם ל ״ ה זה כנה אכ‪ ,‬מלה ט ע ם‬
‫בגמ׳ בזבחים ל ב ח ט א ת הלוים עסקינן‪) .‬אכן‬
‫היינו‬ ‫ע״כ‪.‬‬ ‫חטאת‪,‬‬ ‫כשכיל שם‬ ‫הקלמתו‬
‫עיי״ש בתוספתא לל״ש לליש לאינה נאכלת‬
‫להכנין אכ כא ללמל לשם ח ט א ת ק ו ל מ ת‬
‫פלקליט לרצות‬ ‫לנכנס‬ ‫הך‬ ‫הביא‬ ‫ואפ״ה‬
‫מקולש‪,‬‬ ‫לחטאת‬ ‫משום‬ ‫ולא‬ ‫עולה‬ ‫לשם‬
‫וכו׳‪ ,‬אכן עיי״ש בביאור ה ג ר ״ א להך לנכנס‬
‫ונראה ל כ א מ ת גס לאותו המין כעינן הכנין‬
‫פלקליט איירי על לבלי לבי ללם ח ט א ת‬
‫אכ ללעת רש״י לפני השחיטה ולחוס׳ לגכי‬
‫ללם עולה‪ ,‬וכן בגי׳ ה ג ל ״ א ה ת ם‬ ‫קולם‬
‫הקלש וכמו לאיתא כגמ׳ כתחילה‪ ,‬והמשך‬
‫מ ש מ ע ל ב א מ ת הך ללשא לאינה נאכלת לא‬
‫ה ג מ ׳ ה ו ה כיאול עצם הלימול‪ ,‬היכא חזינן‬
‫ה ו ה בשם ל״ש אלא הלרשא ללם ח ט א ת‬
‫אולי‬ ‫חטאת‬ ‫שם‬ ‫משוס‬ ‫הקלמתו‬ ‫לטעם‬
‫קולם ה ו ה בשם ל״ש וע״ז הביא המשל‪(.‬‬
‫מה‬ ‫וזה‬ ‫מעולה‪,‬‬ ‫מקולש‬ ‫לחטאת‬ ‫משוס‬
‫ומשום‬ ‫המין‬ ‫ללאותו‬ ‫אומלת‬ ‫להגמ׳‬
‫בענין הנ״ל‪ .‬ה נ ה בעצם הלין לזה‬ ‫עוד‬
‫למקולש איכא ככל ללשא‪ ,‬ע ״ כ ה א לאיכא‬
‫בנה אב יש לעיין‪ ,‬לעיין בזבחים לף‬
‫עול ללשא ל ח ט א ת ק ו ל מ ת לעולה כא לומל‬
‫צ׳ ע ״ א וז״ל ה ג מ י ‪ ,‬ח ט א ת ה ע ו ף ק ו ל מ ת‬
‫אפילו‬ ‫לכהמה‪ ,‬היינו‬ ‫קולס‬ ‫עוף‬ ‫לאפילו‬
‫ב ה מ ה מ ה ״ מ וכר כל לברי ה ג מ ׳‬ ‫לעולת‬
‫ל כ ה מ ה מקולש יותר מ ע ו ף ‪ ,‬א פ ״ ה ח ט א ת‬
‫הכא‪ ,‬ו ה ג מ ׳ ממשיכה‪ ,‬הילכך ח ט א ת ה ע ו ף‬
‫משום לשם‬ ‫כהמה‬ ‫ק ו ל מ ת לעולת‬ ‫העוף‬
‫חטאת‬ ‫חטאת‬ ‫השני‬ ‫מואת‬ ‫העוף‬ ‫לעולת‬
‫ח ט א ת ק ו ל מ ת לשם עולה‪ ,‬ו ה ״ ה נמי לאותו‬
‫ב ה מ ה לעולת ב ה מ ה מלרבי רחמנא ח ט א ת‬
‫המין היכא לליכא ט ע ם למקולש כגון לפני‬
‫לעולת ב ה מ ה מזה בנה אב‪ ,‬ע ״ כ ‪.‬‬ ‫העוף‬
‫שחיטה ללעת לש״י ולחוס׳ כהקלש‪ ,‬לאיכא‬
‫ת מ ו ה ל מ ש מ ע מ ה ג מ ׳ לכל מ ה‬ ‫ולכאורה‬
‫ק ל י מ ה לחטאת משום לשם ח ט א ת ק ו ל מ ת‬
‫העוף‬ ‫לחטאת‬ ‫היינו‬ ‫אב‬ ‫הבנין‬ ‫לבעינן‬
‫לשם עולה‪.‬‬
‫ל ק ו ל מ ת לעולת ב ה מ ה ‪ ,‬מ ש א ״ כ לאותו המין‬
‫אכ‬ ‫להכנין‬ ‫להכי חזינן להלין‬ ‫ובאמת‬ ‫לא בעינן הבנין אב‪ ,‬ו ח מ ו ה הוא לעיין לעיל‬
‫ל ח ט א ת ק ו ל מ ת לעולה לא שייך‬ ‫להבאנו ל ע ת רש״י ל ג ס לאותו המין בעינן‬
‫כלל ללין ל ח ט א ח מקולש ורק לשם ח ט א ת‬ ‫הבנין אב ללפני שחיטה‪ ,‬וכן לחוס׳ לגבי‬
‫רמג‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״ג ע״א‬ ‫קרבן‬
‫מזונות ואשה ק ו ל מ ס רק לכסות‪ ,‬ולכאורה‬ ‫ק ו ל ס לשם עולה‪ ,‬לאימא ה ח ם בזבחים ל ף‬
‫‪3‬גמ׳ מ ש מ ע כלעת ה ל מ ב ״ ס ‪ ,‬לאיתא בגמ׳‬ ‫העוף‬ ‫לחטאת‬ ‫קולם‬ ‫למעשר‬ ‫ע״ב‬ ‫צ״א‬
‫חכם קולם למלך ישראל מכם שמת אין לנו‬ ‫ח ט א ת ה ע ו ף ק ו ל מ ת לעולת ב ה מ ה‬ ‫אס״ה‬
‫לאויין‬ ‫ישראל‬ ‫כל‬ ‫שמח‬ ‫מלך‬ ‫בו‬ ‫טוצא‬ ‫ק ו ר מ ת למעשר‪ ,‬הרי לרק‬ ‫לעולה‬ ‫אפילו‬
‫להך‬ ‫הגמ׳‬ ‫בהמשך‬ ‫ע ״ כ ‪ .‬ועיין‬ ‫למלכות‪,‬‬ ‫משום לשם ח ט א ת ק ו ל מ ת לעולה‪ ,‬מ ש א ״ כ‬
‫ולכאורה‬ ‫להחיותו‪,‬‬ ‫לענין‬ ‫איירי‬ ‫ברייתא‬ ‫למעשר לאיכא הרין למעשר קולס לחטאת‬
‫ראיתא בברייתא לחכם שמת וכו׳‬ ‫הטעם‬ ‫בתוס׳‬ ‫עיין‬ ‫וכן‬ ‫זבח‪,‬‬ ‫מין‬ ‫להוה‬ ‫העוף‬
‫מ ש מ ע לאיירי לק לענין מיחה‪) ,‬עיין עול‬ ‫לף כ ״ ט לאיכא ליון אם מ ע כ ב‬ ‫בססחים‬
‫לקמן מ ש ״ כ בזה‪ (.‬מ ש מ ע ללהחיותו היינו‬ ‫הלין ק ל י מ ה ‪ ,‬וכן עיין בתוס׳ זבחים ל ף ה ׳‬
‫לענין מ י מ ה כמו לכמב הב״י והיינו להחיומ‬ ‫ע ״ א לרן בזה לגבי מ ח ו ס ר זמן לבו ביום‪,‬‬
‫לאימא במשנה‪.‬‬ ‫ולכאורה זה לא שייך אי ה ו ה לין למקולש‬
‫ולק אי ה ו ה לין ה ק ר מ ה ‪) .‬ונראה‬ ‫קולם‬
‫ובטוש״ע‬ ‫בלמב״ס‬ ‫עיין‬ ‫במשנה‪.‬‬ ‫עוד‬
‫או‬ ‫עיכוב‬ ‫לאיכא‬ ‫ללון‬ ‫לשייך‬ ‫מה‬ ‫לכל‬
‫קולם‬ ‫להאיש‬ ‫לין‬ ‫הך‬ ‫להשמיטו‬
‫הלין‬ ‫מצל‬ ‫להוה‬ ‫ואפילו‬ ‫זמן‬ ‫מחוסר‬
‫להחיוח ולהשב אבירה‪ ,‬ורק ב ה ג ״ ה בשו״ע‬
‫עם‬ ‫הבאה‬ ‫בעולה‬ ‫רק‬ ‫היינו‬ ‫קלימה‪,‬‬
‫מ ״ ב ס ׳ ח׳ הובא בלין לפולין אמ‬ ‫סימן‬
‫ה ח ט א ח לכיון לאיכא לין ה ק ל מ ה לחטאח‬
‫רוצים‬ ‫שניהם‬ ‫לאם‬ ‫לאיש‪,‬‬ ‫קולם‬ ‫האשה‬
‫לעולה כל ללא הקליב‬ ‫הקרבה‬ ‫לין‬ ‫אין‬
‫לטבוע האיש קולס מהמשנה הכא להאיש‬
‫מ ש א ״ כ בששני בנ״א מביאים או‬ ‫החטאח‪,‬‬
‫קולם לאשה הלחיוס‪ ,‬עיי״ש‪ .‬וממוה אמאי‬
‫שלא בא על אומו חיוב לכאורה לא שייך‬
‫השמיטו הך לינא ללא מצינו חולק ע ״ ז ‪,‬‬
‫בראשונים‬ ‫עור‬ ‫ועיין‬ ‫מחו״ז‪.‬‬ ‫או‬ ‫עיכוב‬
‫להביא‬ ‫ומוספין‬ ‫תמילין‬ ‫ברמב״ס‬ ‫ועיין‬
‫קילושין ל ף י״ג‪(.‬‬
‫לגבי‬ ‫בפ״ט‬ ‫לאשה‬ ‫קולס‬ ‫לאיש‬ ‫להליא‬
‫מנחה‪ ,‬ל מ מ נ ס איש קולס למנמס אשה‪ ,‬הרי‬
‫האיש קולם לאשה להחיות ולהשב‬ ‫משנה‬
‫לס״ל לאיכא לין ק ל י מ ה איש לאשה‪ ,‬ו א פ ״ ה‬
‫לאיש‬ ‫קולמת‬ ‫והאשה‬ ‫אבילה‬
‫לגבי השבת אבליה ולהחיות להוה משנה‬
‫לכסות ולהוציא מבית השבי‪ ,‬ע ״ כ ‪ .‬ה נ ה בלין‬
‫השמיט‪ ,‬וכן עיין המשנה לקמן‬ ‫מפולשת‬
‫ק ל י מ ה לאיש איכא סלוגמא‪ ,‬עיין בלמב״ם‬
‫הובא ־־בלמב״ם‬ ‫וכר‪,‬‬ ‫ללוי‬ ‫קולם‬ ‫לכהן‬
‫פ ״ ח לכמב לאשה ק ו ל מ ס להאכיל‪,‬‬ ‫מת״ע‬
‫ובטוש״ע רק לגבי פדיון שבויים ולא לגבי‬
‫וכן הוא בטוש״ע או״ח סימן ת ״ א ס ׳ ח ‪/‬‬
‫השבת אבירה ולהחיות‪.‬‬
‫ועיין ה מ ם בב״י לצ״ל ל ה א לאיתא במשנה‬
‫איתא במשנה כריתות לף כ ״ ח ע ״ א‬ ‫והנה‬ ‫אס‬ ‫היינו להצילם‬ ‫להמיוס‬ ‫קולם‬ ‫להאיש‬
‫וז״ל‪ ,‬האב קולס לאם בכל מ ק ו ם‬ ‫טובעים בנהל וכיוצא בזה‪ ,‬אבל להאכיל לינו‬
‫יכול מ פ נ י שטבול האב קולם על ט ב ו ל‬ ‫כסוס‬ ‫ומנא‬ ‫קולמת‬ ‫לאשה‬ ‫הכסות‬ ‫כדין‬
‫מ ״ ל איש אמו ואביו תילאו מלמל‬ ‫האס‬ ‫ו ה ״ ה לאטלה‪ ,‬עיי״ש‪ .‬אך עיין בתוס׳ ל י ״ ל‬
‫ששניהם שקולים אבל אמרו חכמים האב‬ ‫בשם הלשב״א כחובות לף ס״ז‪,‬‬ ‫ושטמ״ק‬
‫קולס לאס בכל מ ק ו ם מ פ נ י שהוא ואמו‬ ‫ל ס ״ ל להאיש מולם לאשה להחיות היינו נמי‬

‫‪k‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫גס לאב וגם לאם ליכא דין ק ד י מ ה דאין‬ ‫הונא‬ ‫ע ״ כ ‪ .‬ולין זה‬ ‫בכבול אביו‪,‬‬ ‫חייבין‬
‫ק ד י מ ה בשני המצוומ‪.‬‬ ‫בגמ׳ בקידושין ל ף ל״א ע ״ א ואימא ה מ ם‬
‫שניהם שוים‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ולכאורה‬ ‫לבנמגלשה‬
‫הדן‬ ‫להלכה‬ ‫דהשמיטו‬ ‫הא‬ ‫לפי״ז‬ ‫א״כ‬ ‫צריך להבין אמאי צ ד ך ל ט ע מ א להוא ואמו‬
‫לאשה‬ ‫קודם‬ ‫דהאיש‬ ‫דמשנתינו‬ ‫חייבין בכבול אביו תיפוק ליה מצל הלין‬
‫להחיות ולהשב אבירה‪ ,‬היינו משוס ד פ ס ק ו‬ ‫איש לאשה‪ ,‬ו ה מ ס מ ש מ ע להיכא‬ ‫קלימה‬
‫דבאמת‬ ‫עיי״ש‬ ‫וכן‬ ‫דכריתות‪,‬‬ ‫כהמשנה‬ ‫קלימה‬ ‫לין‬ ‫ליכא‬ ‫טעמא‬ ‫הך‬ ‫דליכא‬
‫הביאו להלכה ה מ ש נ ה דכריתות‪ ,‬ולכך לגבי‬ ‫אין ק ל י מ ה לאב מכיון דליכא‬ ‫דבנמגרשה‬
‫קודם ללוי וכו׳ דהיינו דין המשנה‬ ‫כהן‬ ‫ט ע מ א להוא ואמו חייבין בכבול אביו‪ ,‬וכן‬
‫לקמן הביאו להלכה לק לגבי פדיון שבוים‪,‬‬ ‫עיין ברמב״ם פ ״ ו מ מ ר י ם ה י ״ ל ובטוש״ע‬
‫דחלוק מצוות פדיון שבוים מהשבת אבילה‪,‬‬ ‫י ו ״ ל סימן רמי ובנושאי כלים שם‪ ,‬וממוה‬
‫דהלכות‬ ‫ובשו״ע‬ ‫ברמב״ם‬ ‫באמת‬ ‫דעיין‬ ‫אמאי ליכא לין ק ד י מ ה מצל ק ל י מ ת איש‬
‫פדיון שבוים הובא בהלכות צדקה‬ ‫מצוות‬ ‫לאשה להובא במשנה הכא‪.‬‬
‫והוה מצווח צדקה‪ ,‬וכן עיין ב ר מ ב ״ ס שם‬
‫פ ״ ח ה ״ י דכתב ל ה ד א דמצוות פדיון שבוים‬ ‫בכרימומ‬ ‫למשנה‬ ‫ס״ל‬ ‫לבאממ‬ ‫ונראה‬
‫ה ו ה מצות צדקה‪ ,‬ולכאורה מצוות צדקה לא‬ ‫להיכא לאיכא שני מצוות גס אב‬
‫ה ו ה מצוה לכל א׳ ב פ נ ״ ע ‪ ,‬אלא ה ו ה כמו‬ ‫וגס אס וכשמקיים אחת לא מקיים השניה‬
‫מצוות מעשר עני דמחיוב להפריש מעשר‬ ‫ליכא לין קלימה‪ ,‬לאין לין ק ל י מ ה בשני‬
‫עני שיתן יקיים‬ ‫ולתת לעני ולאיזה‬ ‫עני‬ ‫ופליגא על משנתינו ללגבי השבת‬ ‫מצוות‪,‬‬
‫ו ה ״ נ מצוות פדיון שבוים ד ה ו ה‬ ‫המצווה‪,‬‬ ‫אבילה איכא לין ק ד מ ה אפילו ל ה ו ה שני‬
‫מצוות צדקה וליכא מצווה מיוחדת לעני זה‬ ‫לאיכא מצוות השבת אבילה להך‬ ‫מצוות‪,‬‬
‫או לשבוי זה או לעני ושבוי אחר‪ ,‬אלא‬ ‫ומצוות השבת אבילה להך וכשמקיים א׳ לא‬
‫דאיכא מצוות צדקה לעניים ולפרוח שבוים‪,‬‬ ‫מקיים השניה‪ ,‬ו ה ״ ה להחיות נמי לליכא ל ץ‬
‫וא״כ היכא דאיכא מ ע ו ת רק לעני א׳ או‬ ‫לומיא‬ ‫להוה‬ ‫לכריתות‪,‬‬ ‫למשנה‬ ‫קדמה‬
‫שבוי א׳ ואיכא ס פ ק במי לקיים המצווה‪,‬‬ ‫להשבת אבילה ל ה ו ה מצווה לכל א׳ בפנ״ע‪,‬‬
‫שיקיים‬ ‫דבין‬ ‫קדימה‬ ‫שייך‬ ‫שפיר‬ ‫בזה‬ ‫הי״ל‬ ‫לוצח‬ ‫הלכות‬ ‫פ״א‬ ‫בלמב״ם‬ ‫לעיין‬
‫יקיים‬ ‫באחר‪,‬‬ ‫שיקיים‬ ‫בהך ובין‬ ‫המצווה‬ ‫ד ל פ י נ ן לה מלא ת ע מ ו ל על לם רעך והוה‬
‫אותה מצווה‪ ,‬וכל השאלה במי יקיים אותה‬ ‫ב פ נ ״ ע לכל א׳ וא׳‪ ,‬וכן עיין בגמ׳‬ ‫מצוה‬
‫דיקיים‬ ‫קדימה‬ ‫דין‬ ‫איכא‬ ‫ובזה‬ ‫המצווה‪,‬‬ ‫בסנהלרץ ל ף ע ״ ג ע ״ א ל ה ו ה ק ״ ו מהשבת‬
‫המצווה במקודש יותר‪ ,‬ולכך להלכה הביאו‬ ‫מ מ ו נ ו כ״ש השבת גופו‪ ,‬ועיי״ש בגמ׳ למאי‬
‫ה ד ן דכהן קודם ללוי ר ק לגבי פדיון שבוים‬ ‫צ ד ך ררשא רלא ת ע מ ו ד על רם רעך‪ ,‬ולכך‬
‫ולא לגבי להחיות ולהשב אבירה‪ ,‬ולכך לגבי‬ ‫קדימה‬ ‫דכריתות רכל הדין‬ ‫למשנה‬ ‫ס״ל‬
‫לגמד‬ ‫לאשה השמיטו‬ ‫ק ד י מ ה איש‬ ‫הדן‬ ‫בכיבוד אב ואם הוא ר ק משום להוא ואמו‬
‫המשנה‪ ,‬דלגבי פדיון שבוים אשה ק ו ד מ ח‬ ‫חייבים בכבוד אביו‪ ,‬והדין ט ב ו ר במקום אס‬
‫לאיש כדאיתא במשנה וכן הביאו להלכה‪,‬‬ ‫הוא לאב‪ ,‬מ ש א ״ כ בנחגרשה דהמצווח ט ב ו ד‬
‫רמה‬ ‫מלכים‬ ‫דף י״ג ע״א‬ ‫קרבן‬
‫שוץ אבילת האיש ואבילת האשה אבילת‬ ‫אכן לכאולה עצם הלין לאיש קולם לאשה‬
‫האיש קולמת לאבילת האשה‪ ,‬ע ״ כ ‪ .‬לכאורה‬ ‫מנחה‬ ‫לגבי‬ ‫בלמב״ס‬ ‫לאיתא‬ ‫כמו‬ ‫ס״ל‪,‬‬
‫הוה סתירה למש״כ למצל א׳‬ ‫התוספתא‬ ‫לאיש קולם לאשה‪.‬‬
‫הלין לאבילת אביו ק ו ל מ ת לאבילת‬ ‫כתב‬
‫מבואר היטב ה א להביא ב ה ג ״ ה‬ ‫ולפי״ז‬
‫אמו והיכא לנתגלשה ליכא ק ל י מ ה להיינו‬
‫לק‬ ‫להחיות‬ ‫קולס‬ ‫לאיש‬ ‫הלין‬
‫המשנה לכריתות ומצל שני כתב גס הלין‬
‫בפדיון שבוים‪ ,‬לבאמת מצל ל ץ להחיות אין‬
‫בהשבת‬ ‫לאשה‬ ‫קולם‬ ‫לאיש‬ ‫למשנתינו‬
‫לין ק ל י מ ה איש לאשה‪ ,‬ולק בפדיון שבוים‬
‫בתוספתא לא כתוב‬ ‫והנה באמת‬ ‫אבילה‪,‬‬
‫קולמת‪ ,‬כתב‬ ‫ה ל ץ הוא לאשה‬ ‫מסתמא‬
‫לאביו קולם לאמו משום להוא ואמו חייכץ‬
‫לזהו רק היכא לאין חשש מ י ת ה‬ ‫בהג״ה‬
‫בכבול אביו כהמשנה לכריתות‪ ,‬וא״כ יכול‬
‫אבל היכא לשניהם רוצים לטבוע בנהר לאז‬
‫קולם‬ ‫לאיש‬ ‫מטעם‬ ‫הוה‬ ‫מאמת‬ ‫להיות‬
‫לאיתא‬ ‫לאשה‪,‬‬ ‫קלימה‬ ‫הלין‬ ‫נאמר‬ ‫לא‬
‫לאשה‪ ,‬אך א ״ כ צריך להבין אמאי בנתגרשה‬
‫וא״כ בזה‬ ‫קולם‪,‬‬ ‫איש‬ ‫ללהחיוס‬ ‫במשנה‬
‫אין ל ץ ק ל י מ ה ואמאי ליכא ה ל ץ ק ל י מ ה‬
‫ה ל ר א הלין לאיש קולם לאשה לגבי מצוות‬
‫לאיש קולם לאשה‪ ,‬אכן באמת ל ה ו ה קושיא‬
‫פדיון שבוים‪ ,‬להיינו לבמצוות פליון שבוים‬
‫ובה ולא שייך לדברינו‪,‬‬ ‫מינה‬ ‫בתוספתא‬
‫דאיכא חשש מ י ת ה לא נאמר הדין‬ ‫היכא‬
‫לין‬ ‫לאיכא‬ ‫בתוספתא‬ ‫איתא‬ ‫א׳‬ ‫למצל‬
‫דאיש‬ ‫הדין‬ ‫איכא‬ ‫והתם‬ ‫קודמת‪,‬‬ ‫דאשה‬
‫שני‬ ‫ומצל‬ ‫באכילה‪,‬‬ ‫לאשה‬ ‫איש‬ ‫קלימה‬
‫כמו בכהן קולם ללוי‪ ,‬אכן באמת‬ ‫קולם‬
‫כנתגרשה ליכא קלימה‪ ,‬ומאי שנא נתגרשה‬
‫שבוים‬ ‫פליון‬ ‫מצוות‬ ‫מצל‬ ‫קלימה‬ ‫להוה‬
‫מכל איש ואשה‪.‬‬
‫למצל הלין להחיות ליכא לין קלימה‪ ,‬אלא‬
‫היכא לאיכא חשש‬ ‫פדיון שבוים‬ ‫דמצוות‬
‫הלין‬ ‫להנה‬ ‫התוספתא‬ ‫ככיאור‬ ‫ונראה‬
‫מ י ת ה הדין ק ד י מ ה הוא לאיש מדין המשנה‬
‫עיין‬ ‫שוין‪,‬‬ ‫שניהם‬ ‫דכנתגרשה‬
‫דאיש ק ו ד ם לאשה להחיות‪ ,‬והיכא דאיכא‬
‫ככ״י סימן רמי דכתכ ד מ ה ר י ״ ף ו מ ה ר ״ מ‬
‫חשש מ י ת ה לא נאמר לין ק ד י מ ה במצוות‬
‫ומרש״י מ ש מ ע דאיזה שירצה יקדים‪ ,‬אכן‬
‫פליון שבוים לאשה‪) .‬והנה עיין ברמב״ס‬
‫הכיא כשם הרכינו ירוחם דלא יקדים א׳‬
‫ה ת ם פ ״ ח ה ״ י לכתב לבפליון שבוים איכא‬
‫לשני‪ ,‬והיינו רס״ל לרכינו ירוחם‪.‬דכשאינה‬
‫לא ת ע מ ו ל על לם רעך‪ ,‬וא״כ לכאורה הוה‬
‫אץ‬ ‫אכיו‬ ‫כככוד‬ ‫חייכת‬ ‫ואינה‬ ‫תחתיו‬
‫כהשבת אכילה ל ה ו ה מצווה לכ״א בפנ״ע‪,‬‬
‫להקדים אכ לאם משוס זלזול כככוד אמו‪,‬‬
‫אכן עיי״ש לאיכא נמי מצוות צלקה‪ ,‬וא״כ‬
‫וא״כ לפי ה ר ״ י אפשר לומר דהיינו הדין‬
‫שפיר שייך לין ק ל י מ ה מצל המצוות צלקה‪,‬‬
‫דכנתגרשה שניהם שרן ואפילו‬ ‫דתוספחא‬
‫כמ״ש‪(.‬‬
‫דין ק ד י מ ה דאיש לאשה ליכא‪ ,‬ו א ״ כ יכול‬
‫להיות דכאמת הדין כתוספתא דאכיו קודם‬ ‫מ ב א מציעא‬ ‫פ״ב‬ ‫בתוספתא‬ ‫עיין‬ ‫אכן‬
‫לאמו היינו מהדין ק ד י מ ה איש לאשה‪ ,‬ולכך‬ ‫אמו‬ ‫ואבדת‬ ‫אביו‬ ‫אבילת‬ ‫וז״ל‪,‬‬
‫ה ת ו ס פ ת א הדין דאכיו קודם לאמו‬ ‫כחכה‬ ‫אביו ק ו ל מ ת לאבילת אמו אימתי‬ ‫אבילת‬
‫והדין דאיש קודם לאשה כשתי ככוח‪ ,‬אפילו‬ ‫בזמן שהיא חחתיו אבל אינה תחתיו שניהם‬

‫‪1‬‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫קורס לאביו ואביו לאמו ואמו לרבו ולאו‬ ‫ל ה ו ה חל ד נ א ‪ ,‬לומר לכאב ואם כל הלין‬
‫קולם לאשה להחיות‬ ‫הוא האיש‬ ‫מתניתא‬ ‫ק ל י מ ה רק כשהיא תחתיו וננחגרשה ליכא‬
‫להדא‬ ‫ה ד לכתוב‬ ‫ע״כ‪.‬‬ ‫אבילה‪,‬‬ ‫ולהשב‬ ‫שמואל‬ ‫במצפה‬ ‫באמת‬ ‫ק ד מ ה ‪ ,‬ועיין‬ ‫דן‬
‫בילושלמי ללגבי ד ב ו ל אב ואם שיך הלין‬ ‫לציין בתוספתא את הרבינו ירוחם‪.‬‬
‫אבילה‬ ‫השבת‬ ‫להא‬ ‫לאשה‪,‬‬ ‫איש‬ ‫קדמה‬
‫כמ״ש‬ ‫משמעוס‬ ‫קצת‬ ‫לאיכא‬ ‫ובאמת‬
‫מ ה מ ו ס ס ת א לעיל לשייך בזה ענין‬ ‫משמע‬
‫ס ״ ל לכאביו ואמו‬ ‫להתוססמא‬
‫כיבול אב ואם‪ ,‬ראל״כ ליכא שום סברא‬
‫מ ט ע ם הלין ק ד מ ה איש לאשה ולא‬ ‫הוה‬
‫וכמוב‬ ‫לאם‪,‬‬ ‫אב‬ ‫יקלום‬ ‫לא‬ ‫לנמגרשה‬
‫רק מ ט ע ם להוא ואמו חייכין כככול אכיו‪,‬‬
‫בילושלמי להשבמ אבילה לאב קולם לאם‬
‫ולמשנה לכריתות ס ״ ל לאין לין ק ד מ ה כלל‬
‫מצל משנתינו מלין ק ד מ ה איש לאשה‪ ,‬ה ד‬
‫כככול אכיו ואמו‪ ,‬לעיין כרילכ״ז וכן ככ״י‬
‫ס״ל‬ ‫לא‬ ‫לילן‬ ‫למשנה‬ ‫בילושלמי‬ ‫להליא‬
‫והרי״ף‬ ‫להרמכ״ס‬ ‫הטעם‬ ‫לכתכו‬ ‫התם‬
‫ב כ ד ת ו ת לכל ה ט ע ם לאב ק ו ל ס‬ ‫כהמשנה‬
‫השמיטו הלין לנתגרשה שניהם שוין‪ ,‬משום‬
‫משוס להוא ואמו וכר‪ ,‬ולא משום ק ד מ ה ‪,‬‬
‫ל נ ש מ ע מ ד ש א ל ה ט ע ם משום שהוא ואמו‬
‫ולמשנה הכא לא בעינן לטעמים ליקלום אב‬
‫חייכין כככול אכיו וכלאו ה ד ליכא ק ד מ ה ‪,‬‬
‫לאם ותיסוק ליה משום הלין ק ד מ ה איש‬
‫ס ״ ל לכל‬ ‫להתוספתא‬ ‫אי נימא‬ ‫ולכאורה‬
‫לאשה‪.‬‬
‫הלין לאכ קולם לאם הוא רק מ ט ע ם להוא‬
‫לעיין‬ ‫להבין‪,‬‬ ‫צדך‬ ‫עליין‬ ‫לכאורה‬ ‫אך‬ ‫הלין‬ ‫כמכה‬ ‫אמאי‬ ‫וכר‪,‬‬ ‫מייכין‬ ‫ואמו‬
‫בב״מ ל ף ל״ג ע ״ א לאיכא‬ ‫במשנה‬ ‫מ ש מ ע כמו‬ ‫שרן‪ ,‬אלא‬ ‫שניהם‬ ‫לנמגרשה‬
‫לין ק ד מ ה בהשבס אבילה לגני אביו ולבו‬ ‫שכתבנו ל ה ר ״ מ ו ה ש ו ״ ע פ ס ק ו לליכא לין‬
‫והכי נ פ ס ק להלכה‪ ,‬ולכאורה קשה ל ל ב ד נ ו‬ ‫ק ד מ ה בשני מצוות כמו המשנה בכריתות‪,‬‬
‫ק ד מ ה בשני מצוות‪ ,‬אכן נראה‬ ‫לאין לין‬ ‫לק משוס להוא‬ ‫קולס‬ ‫ה ט ע ם לאב‬ ‫וכל‬
‫ק ד מ ה משום לחייב בכבולו‬ ‫הלין‬ ‫להתם‬ ‫ואמו וכר‪ ,‬ולכך נמי ה מ ש נ ה ב כ ד ת ו ת לא‬
‫המצווה‬ ‫מצל‬ ‫אי‬ ‫ואסילו‬ ‫מאביו‪,‬‬ ‫יותל‬ ‫דן קדמה‬ ‫הלין לבנתגלשה ליכא‬ ‫הביאה‬
‫להשבת אבילה אין ל ה ק ד ס א׳ לשני‪ ,‬מצל‬ ‫ה ק ד מ ה משוס‬ ‫מעצם הלין לכל‬ ‫לנשמע‬
‫ה ד ב ו ל מייב להשיב ללבו לסני אביו‪ ,‬עיין‬ ‫בכבול אביו‪ ,‬מ ש א ״ כ‬ ‫ואמו חייבים‬ ‫להוא‬
‫בלמב״ם מהלכות ת ״ ת ס ״ ה ה ״ א ‪ ,‬מ ש א ״ כ‬ ‫להביאה הלין לנתגלשה שניהם‬ ‫התוססתא‬
‫ב ד ן ק ד מ ה למשנתינו ללא שייך כלל ל ד נ י‬ ‫שרן ס ״ ל כמו ה מ ש נ ה הכא בהוליות‪ ,‬לאיכא‬
‫כיכול אלא לאיש מעלתו יותל מאשה ואיכא‬ ‫אב לאם גם מצל לין ק ל י מ ה איש‬ ‫קדמה‬
‫לו ק ל י מ ה ככל ליני ה מ ו ל ה ‪ ,‬וכלין ק ד מ ה‬ ‫לומר‬ ‫המוססמא‬ ‫הוצרכה‬ ‫ולכך‬ ‫לאשה‪,‬‬

‫אין לין ק ד מ ה כשני מצוות מלוקים‪.‬‬ ‫לבנמגלשה אין הלין ק ד מ ה לאיש לאשה‪,‬‬
‫ק ד מ ה איש לאשה גם‬ ‫ולכך ה ״ ה לאיכא‬
‫כמשנה‪ .‬עיין כסיהמ״ש הכא ל ה ד ן‬ ‫עוד‬ ‫בהשבת אבילה אפילו ל ה ו ה שני מצווח‪.‬‬
‫משום‬ ‫הוא‬ ‫לאשה‬ ‫קולם‬ ‫להאיש‬
‫להאיש מקולש יותר מאשה‪ ,‬ויש לעיין אם‬ ‫ו ע י י ן כירושלמי ה כ א ח״ל‪ ,‬אכילתו ואכילת‬
‫המקולש‬ ‫לכל‬ ‫לעיל‬ ‫המשנה‬ ‫מלין‬ ‫הוה‬ ‫אמו ואכילת אכיו ואכילת רכו שלו‬
‫קצז‬ ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬
‫סימן ר פ ״ ח ‪ ,‬דכמב דכיון דחייב לפדות את‬ ‫קולם את מכירו כמו הלין ד ד ם‬ ‫מחכירו‬
‫אמו לכן ק ו ד מ ת גם לעצמו מהדין ראשה‬ ‫ח מ א ת קולם ללם עולה‪ ,‬או להוה לין משום‬
‫ק ו ד מ ת לאיש‪ ,‬עיי״ש‪ .‬יוצא לפי״ז רכל הדין‬ ‫כמו הלין לישראל‬ ‫מאשה‬ ‫יותר‬ ‫למעלתו‬
‫דהמשנה דאשה ק ו ד מ ת לאיש להוציא מבית‬ ‫ק ו ל ס לממזל משום למיוחס ט פ י ‪ ,‬והוה לק‬
‫השבי היינו היכא דליכא חיוב לפדות חד‬ ‫כלהחיות ולהשכת אכילה וליכא ס ת ם‬ ‫לין‬
‫מ ה נ ן ‪ ,‬מ ש א ״ כ אי איכא חיוב לפלות אחל‬ ‫לין ק ל י מ ה כלין ל ס ח מ א ת ק ו ל ס לעולה‪,‬‬
‫באמו‬ ‫ולכן רק‬ ‫קודמת‪,‬‬ ‫דין דאשה‬ ‫אין‬ ‫אלא ה ו ה לק חיוב להחיותו ולהשיב אכילתו‬
‫דחייב לפדותה איכא הדין דאשה ק ו ד מ ת‬ ‫יותר מאשה משוס מעלתו על האשה‪ ,‬ועיין‬
‫לאיש‪ ,‬ובלא זה הוא קודם דהוא קודם לכל‬ ‫כ א מ ת לקמן כמשנה לכהן קולם ללוי ולוי‬
‫אדם‪ ,‬ו ה ״ ה נמי דאביו ורבו קודמים לסתם‬ ‫מלין‬ ‫הוה‬ ‫אי‬ ‫להסתסקנו‬ ‫וכו׳‬ ‫לישראל‬
‫אשה‪ ,‬ולכך רק באמו דחייב לפדותה ק ו ד מ ת‬ ‫מקודש והוה ק ר י מ ה ככל הרכריס כמו ר ץ‬
‫לכולם‪.‬‬ ‫ל ס ח ט א ת קורס לרם עולה‪ ,‬או רהוה רק‬
‫חיוב לפלות או להחיות משום מעלת א׳‬

‫ג ט ׳ מכם קודם למלך ישראל חכם שמת אין‬ ‫לשני ולא שיין לרין למקולש‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ו ה ״ נ‬

‫לנו כיוצא בו מלך ישראל שמת כל‬ ‫יש ל ה ס ת פ ק הכא‪ ,‬אכן ג ר ע ת ה ר מ ב ״ ם עיין‬

‫שיראל ראויין למלכות וכו׳‪ ,‬עיין בגמי על‬ ‫לעיל שהבאנו ל מ נ ח ת האיש קודם למנחת‬

‫להחיותו‪,‬‬ ‫לענין‬ ‫למייד‬ ‫הברייתא‬ ‫המשך‬ ‫האשה‪ ,‬מ ש מ ע ל ה ו ה כמו הלין ללם ח מ א ת‬

‫הברייתא‬ ‫מעצם‬ ‫מוכרח‬ ‫הכי‬ ‫ולכאורה‬ ‫קולס ללם עולה‪ ,‬ולא לק לפלות או להחיות‬

‫דכמבה דחכם שמח אץ לנו כיוצא בו וכן‬ ‫דחייב לפדותו משום ל ה ו ה במעלה יותר‪,‬‬

‫מלך ישראל שמח וכו׳‪ ,‬ואי נימא דלא מ י י ד‬ ‫אלא גם ס ת ם דין ק ד י מ ה א׳ לפני השני‪,‬‬

‫לענץ להחיוחו‪ ,‬אמאי צריך לומר חכם שמח‬ ‫מקודש‬ ‫דהאיש‬ ‫בפיהמ״ש‬ ‫הכא‬ ‫וכלשונו‬

‫ומלך שמת‪ ,‬והיה צריך לומר חכם א ץ לנו‬ ‫מהאשה‪.‬‬

‫כיוצא בו ומלך ישראל כל ישראל ראויין‬

‫השמיט‬ ‫אמאי‬ ‫מובן‬ ‫ולפי״ז‬ ‫למלכות‪,‬‬ ‫ח ״ ר היה הוא ואביו ורבו בשבי הוא‬ ‫גט׳‬
‫ה ר מ ב ״ ס דין זה‪ ,‬כמו דכתבנו לעיל דאין‬ ‫אמו‬ ‫קודם לאביו‬ ‫לרגו ורבו‬ ‫קודם‬
‫דין ק ד י מ ה להחיות אליבא ד ה ר מ ב ״ ם ‪ ,‬אכן‬ ‫ק ו ד מ ת לכולם‪ ,‬ע ״ כ ‪ .‬צ ד ן להנין הדין דאמו‬
‫רז״ל‬ ‫שאמת‬ ‫דע‬ ‫וז״ל‪,‬‬ ‫בפיהמ״ש‬ ‫עיין‬ ‫לכולם‪ ,‬דלכאורה מצד כיבוד אמו‬ ‫קודמת‬
‫החכם קודם למלך וזה יש בו תנאים הרבה‬ ‫רבו ואביו קודמים לה‪ ,‬דרבו קודם לאביו‪,‬‬
‫שטעם ק ד י מ ח חכם למלך אינו אלא באמונה‬ ‫ב ב ״ מ ד ף ל״ג‪ ,‬ואביו קודם לאמו‪,‬‬ ‫עיין‬
‫בלבד לפי שהחכם הועלמו לאומה גדולה‬ ‫וא״כ לכאורה כל מ ה ד א מ ו ק ו ד מ ת לכולם‬
‫מ א ד אבל במעשה אין להקדים על המלך‬ ‫ראשה ק ו ד מ ת לאיש להוציא מבית‬ ‫מהדין‬
‫שוס דבר ו א ע ״ פ שהוא ע ״ ה שנאמר שוס‬ ‫במשנה‪ ,‬ו א ״ כ אמאי מ י י ד‬ ‫דאיתא‬ ‫השבי‬
‫חשים עליך מלך ו כ ו ‪ /‬ע ״ כ ‪ .‬מ ש מ ע דלא‬ ‫דלכאורה מצד הדין ראשה ק ו ד מ ת‬ ‫באמו‬
‫לשון‬ ‫חמוה‬ ‫אך‬ ‫להחיותו‬ ‫לענין‬ ‫אייד‬ ‫לאיש להוציא מבית השבי הוה בכל אשה‬
‫הברייתא חכם שמת ומלך שמת‪ ,‬אכן עיין‬ ‫אפילו לא אמו‪ ,‬אכן עיין במדרכי בכתובות‬
 ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬ ‫קצר‬
‫לא הכיאה הללשא לוקלשמו‪ ,‬כמו להכיאה‬ ‫כ א מ ת נ ל ש ״ י ל מ ש מ ע ללא ג י י ס חכם שמח‬
‫מחכילו‬ ‫המקולש‬ ‫לכל‬ ‫המשנה‬ ‫על‬ ‫לעיל‬ ‫ומלך שמת‪.‬‬
‫קולם אמ חכילו‪.‬‬
‫ו ה נ ה המשך הכרייתא לכל מעלות הכהונה‬
‫הוכא כ ר מ כ ״ ס ס ״ ל כ ל ה מ ״ ק הי״נו‪,‬‬
‫כ א מ ס יש לעיין הלין ק ד מ ה הכא‬ ‫והנה‬
‫אך לא כמכ לגכי מ ה איכא הלין ק ד י מ ה ‪,‬‬
‫אי שייך לדין ק ד מ ה להמשנה לעיל‬
‫ואס נ א מ ל ל ה כ ד י ת א מ י י ד לענין להחיותו‪,‬‬
‫לכל המקולש מחכילו קורס א מ מכירו כ ד ן‬
‫מוכן אמאי לא הכיא הלין ק ד מ ה ללא ס ״ ל‬
‫לין‬ ‫והוה‬ ‫עולה‪,‬‬ ‫ללס‬ ‫קולם‬ ‫חטאח‬ ‫לס‬
‫המעלות‬ ‫הכיא‬ ‫ולק‬ ‫כלהחיותו‪,‬‬ ‫קדמה‬
‫הך‬ ‫להקדם‬ ‫לצריך‬ ‫לכל‪,‬‬ ‫ככל‬ ‫קדמה‬
‫לגכי‬ ‫להנסק״מ‬ ‫להיות‬ ‫ויכול‬ ‫להכהונה‪,‬‬
‫יומר מהשני כ ס ל ל המשנה‪ ,‬או‬ ‫למעלמו‬
‫מעלין כקולש ואין מ ו ל י ד ן להוכא כהמשך‬
‫והיינו‬ ‫ולהחיומו‬ ‫לפדותו‬ ‫חיוכ‬ ‫לק‬ ‫להוה‬
‫פדיון‬ ‫ל ג ם לגכי‬ ‫להיוס‬ ‫והנה יכול‬ ‫שם‪,‬‬
‫משום למעלחו יומל או מיוחס יותל איכא‬
‫והא‬ ‫מעלות‪,‬‬ ‫כהך‬ ‫נסק״מ‬ ‫איכא‬ ‫שכוים‬
‫מ ה ך להוא‬ ‫ולהחיותו יומר‬ ‫לפדותו‬ ‫חיוב‬
‫כפליון‬ ‫קדמה‬ ‫הכיא‬ ‫כממנ״ע‬ ‫להל״מ‬
‫קדימה‬ ‫לין‬ ‫אכן‬ ‫ממנו‪,‬‬ ‫מעלה‬ ‫בפחות‬
‫להיינו‬ ‫וכו׳‬ ‫ק ו ל ס ללוי‬ ‫כהן‬ ‫לק‬ ‫שכויס‬
‫בשאר ל ב ד ם יכול להיות דליכא‬ ‫להקדמו‬
‫ה מ ש נ ה לקמן‪ ,‬משום ללגכי הנך לא כמוכ‬
‫ב ד ן מעלות להמשנה‪ ,‬והכא באמת‬ ‫הכא‬
‫אי‬ ‫ובפרט‬ ‫להך‪,‬‬ ‫קלימה‬ ‫הלין‬ ‫כהליה‬
‫מ ק ד מקורש יותר‬ ‫להמשנה לא‬ ‫במעלות‬
‫משא״כ‬ ‫להחיותו‪,‬‬ ‫לענין‬ ‫אייד‬ ‫הכלייתא‬
‫חטאת‬ ‫ללם‬ ‫לעיל‬ ‫להמשנה‬ ‫הלין‬ ‫וליכא‬
‫לקמן איילי על כל ליני המשנה‬ ‫המשנה‬
‫ק ו ל ס ללם עולה‪ ,‬והנה לא מיבעיא אי לין‬
‫דהכא להחיוס ולהשב אכידה ופדיון שכוים‪,‬‬
‫או‬ ‫לפדותו‬ ‫לענין‬ ‫לק‬ ‫איירי‬ ‫המשנה‬
‫ולכך הכיא כסדיון שכויס המשנה לקמן‪,‬‬
‫להחיותו‪ ,‬לכאורה לא בעינן כלל לרשא לעצם‬
‫כהנך‬ ‫דגס‬ ‫הדין יכול להיות‬ ‫לעצם‬ ‫אכן‬
‫ה ק ד מ ה ‪ ,‬והוה מסברא כמו לישראל קורם‬
‫לפדיון‬ ‫קדימה‬ ‫איכא‬ ‫דהכהונה‬ ‫מעלות‬
‫לממזר להוה מ ס ב ל א לזה מיוחס וזה אינו‬
‫נשא‬ ‫פרשת‬ ‫לכה‬ ‫כמללש‬ ‫ועיין‬ ‫שכויס‪,‬‬
‫מיוחס‪ ,‬אכן אסילו אי נ א מ ל להכא לגבי כהן‬
‫סלשה ו׳ א׳ שמשמע רהך כריימא איירי‬
‫קולם הוה כן מלין לוקלשמו לכל המקולש‬
‫נמי לפלות ולכסות‪.‬‬
‫מחבילו קולם את חבירו‪ ,‬מ ה ל ה ג מ ׳ מביאה‬
‫לרשא לכהן קולם ללוי‪ ,‬ה ג מ ׳ לא מביאה‬ ‫ק ו ל ס ללוי שנאמר כני ע מ ל ם‬ ‫כהן‬ ‫גט׳‬
‫ולאיכא לין‬ ‫לוקלשתו‬ ‫לעצם הלין‬ ‫לרשא‬ ‫להקדשו‬ ‫אהרן‬ ‫ויכרל‬ ‫ומשה‬ ‫אהרן‬
‫קלימה‪ ,‬לעל זה ה ג מ ׳ כבל הביאה ללשא‬ ‫קולש קלשים‪ ,‬ע״כ‪_.‬והנה עיין כגמי כגינוין‬
‫לעיל‪ ,‬וכל מ ה ל ה ג מ ׳ מביאה ללשא‪ ,‬היינו‬ ‫ל ף כ ״ ט ע ״ כ לגכי הלין לכהן קולא כתולה‬
‫לכהן באמס מקולש מלוי‪ ,‬וכמו ה ג מ ׳ לגבי‬ ‫מהיכא‬ ‫מ״ל‬ ‫כמה‬ ‫התם‬ ‫לאיתא‬ ‫ראשון‪,‬‬
‫ישראל קולס לממזר ל מ ס ב ר א ה ו ה במעלה‬ ‫להכא‬ ‫מללשא‬ ‫מ״ל‬ ‫לאיכא‬ ‫לה‪,‬‬ ‫ילסינן‬
‫מ מ נ ו לזה מיוחס וזה אינו מיוחס‪,‬‬ ‫יותל‬
‫לכל‬ ‫לכל‬ ‫מוקלשמו‬ ‫דליף‬ ‫מ״ל‬ ‫ואיכא‬
‫ו ה ״ נ לגבי כהן קולם ללוי היכא חזינן ל ה ו ה‬
‫י״כ‬ ‫לעיל‬ ‫לגמי‬ ‫הלרשא‬ ‫כמו‬ ‫שכקלושה‬
‫וע״ז‬ ‫מלוי‪,‬‬ ‫יומר‬ ‫ומקודש‬ ‫יומר‬ ‫במעלה‬
‫ע ״ כ ‪ ,‬ולכאורה צ ד ך להכין אמאי הכא ה ג מ ׳‬
‫קצז‬ ‫מלכים‬ ‫דףי״אע״א‬ ‫קרבן‬
‫׳‬
‫לגכי הדין‬ ‫משא״כ‬ ‫יוחר‪,‬‬ ‫כמעלה‬ ‫דהוא‬ ‫הלרשא דויבדל אהרן‪,‬‬ ‫אשיא שפיר ה ג מ‬
‫דוקדשתו משום דמקודש אי הכהן לא ע ״ ה‬ ‫ולא ררשא רוקרשפו‪ ,‬דכוקדשתו לא חזינן‬
‫איכא הדין דוקדשתו להקדים כהן המקודש‪,‬‬ ‫רהוה כמעלה יומר‪ ,‬ורק מויכרל אהרן חזינן‬
‫ורק ככהן ע ״ ה אין דין ק ד י מ ה אפילו מדין‬ ‫כמעלה יותר מכולם‪ ,‬ו נ מ ו הררשא‬ ‫רהוא‬
‫דוקדשתו‪ ,‬דאיתא כגמ׳ כמגילה ה ת ם דכהן‬ ‫כ ע ת ה ה י א הכריל ה ׳ את‬ ‫ללוי לישראל‪,‬‬
‫ע ״ ה אשור להקדים‪ ,‬משום כל משנאי אהכו‬ ‫שכמ לוי‪.‬‬
‫מות‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫השאלה אי הכא ה ו ה מלין לכל‬ ‫ולעצם‬
‫עיין כרש״י שומה דף ד׳ ע ״ כ על‬ ‫אכן‬ ‫ה מ ק ו ל ש מתכילו ק ו ל ס א ת הכילו‬
‫ד״ה‬ ‫מפנינים‪,‬‬ ‫היא‬ ‫דיקרה‬ ‫דרשא‬ ‫או לא‪ ,‬לכאורה איכא לאיה מ ה מ ש ך ה מ ש נ ה‬
‫קודם לכהן‬ ‫ח״ח‬ ‫דאפילו ממזר‬ ‫מכה״ג‪,‬‬ ‫אימתי כזמן שכולם שוין אכל אס היה ממזר‬
‫ע ״ ה לפתוח ראשון ולכרך ראשון‪ ,‬ע ״ כ ‪ .‬הרי‬ ‫ו כ ה ״ ג ע ״ ה מ מ ז ר ת ״ ח קורס לכהן‬ ‫ת״ח‬
‫כמו‬ ‫קדימה‬ ‫דהוה‬ ‫להדיא‬ ‫רש״י‬ ‫דכתכ‬ ‫גדול ע ״ ה ‪ ,‬ועיין ככאר שכע לרייק כלשון‬
‫דוקדשתו לענין כיכוד‪ ,‬אכן אפילו‬ ‫קדימה‬ ‫אי‬ ‫אפילו‬ ‫אכל‬ ‫כשוין‪,‬‬ ‫ללווקא‬ ‫המשנה‬
‫ח ד דינא‬ ‫דהוה‬ ‫ה ת ם אין הכרח‬ ‫לרש״י‬ ‫שניהם ת ״ ח ו ל ק ל מ מ ז ל ת ״ ת יוחל‪ ,‬ליכא‬
‫ה ק ד י מ ה לגכי להחיות ולפדות לדין ק ד י מ ה‬ ‫והקשה‬ ‫לממזל‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫לכהן‬ ‫קלימה‬ ‫לין‬
‫לענין כיכוד‪ ,‬דעיין כירושלמי הכא דכתכ‬ ‫מ ה ת ו ס ׳ גינוין נ״נו ע ״ כ וכמגילה לף כ ״ ח‬
‫כדעת רש״י וז״ל‪ ,‬אפילו ממזר ח ״ ח ו כ ה ״ ג‬ ‫ע ״ א ל ״ ה כי‪ ,‬ל מ ש מ ע מהתוש׳ לאי שניהם‬
‫ע ״ ה ממזר ח ״ ח קודם לכה״ג ע ״ ה סכרין‬ ‫אפילו אי הישראל חשוכ יוחל איכא‬ ‫ח״ח‬
‫מימר לפדות ולכסות ולהחיות ה א לישיכה‬ ‫ק ל י מ ה לכהן‪ ,‬אכן אי נ א מ ל ל ה כ א לא הוה‬
‫לא אמר רכי אכון אף לישיכה מ ה מ ע מ א‬ ‫כלל מלין למקולש אלא מצל מ ע ל ת א׳‬
‫להדיא‬ ‫הרי‬ ‫וכו׳‪,‬‬ ‫מפנינים‬ ‫היא‬ ‫יקרה‬ ‫ולהחיות‬ ‫ררק לגכי לפדות‬ ‫וכאמת‬ ‫לשני‪,‬‬
‫א״כ‬ ‫הוה יותר פשומ מלישיכה‪,‬‬ ‫דלפדות‬ ‫ד מ י שהוא כמעלה יותר איכא רץ‬ ‫וכו׳‪,‬‬
‫יכול להיות דרק כ ת ״ ח איכא הדין ד ג ם‬ ‫למקולש‬ ‫משום‬ ‫ולא‬ ‫קולם לשני‬ ‫לפדותו‬
‫לישיכה משוס מעלת התורה‪ ,‬מ ש א ״ כ שאר‬ ‫הכא‬ ‫המשנה‬ ‫דלגכי‬ ‫לחלק‬ ‫אפשר‬ ‫יותר‪,‬‬
‫המעלות דאיכא כמשנה יכול להיות ד ה ו ה‬ ‫׳‬
‫דתורה יקרה היא מפנינים‬ ‫כגמ‬ ‫דאיחא‬
‫רק לפדוח ולהחיות ולא ה ו ה מדין מקודש‬ ‫ואין לך מ ע ל ה כמעלת התורה‪ ,‬לכך אי ת ״ ח‬
‫מדרשא דוקדשתו לענין כיכוד‪.‬‬ ‫יוחר הדין ק ד י מ ה דלהחיות ולפדות היא לו‪,‬‬

‫ת ‪ ,‬ו‪ ,‬ל ב ‪ ,‬ע ‪,‬‬