‫מצה ומרור‬

‫‪1‬‬ ‫(מתוך עולת ראי"ה)‬

‫‪2‬‬ ‫והנה בעיקר ההבדל שבין הנהגת ההוה להנהגה העתידה הוא‪ ,‬שכ״ז שהדעת קצרה והחושך גובר בעולם‪,‬‬

‫‪3‬‬ ‫ומצד קוטן הדעת מתעלמת נקודת האמונה‪ ,‬עד שיש ליצה״ר שליטה להעביר את האדם על רצון קונו‪,‬‬

‫‪4‬‬ ‫צריך לגלות כח השגחת השי״ת ע״י ניסים ושינוי המנהגים הטבעיים‪ ,‬אבל לע״ל כשתמלא הארץ דעה את‬
‫‪5‬‬ ‫ד׳ והשי״ת ישפוך רוחו על כל בשר‪ ,‬א״צ שוב לניסים ושינויי המנהג התדירי‪ ,‬כי אדרבא המנהג התדירי‬

‫‪6‬‬ ‫בהשגחה התמידית מספר כבוד אל‪ ,‬וקרבתו ב״ה אל יצוריו‪ .‬אמנם כעת צריך שיהיו ניסים לפרקים כדי‬
‫‪7‬‬ ‫ליתן מקום לבחירה‪ ,‬כי ההנהגה האמתית‪ ,‬שראוי שתהיה קבועה גלוי לעין כל כפי הקירוב והדביקות‬

‫‪8‬‬ ‫שיש להיצור עם היוצר ב״ה‪ ,‬כעת א״א שתתגלה‪ ,‬שא״כ אין שם בחירה‪ ,‬אבל כשיגמר זמן הנסיון שוב‬
‫‪9‬‬ ‫אין הבחירה דרושה לכך‪ ,‬וע״כ אז יהיה גלוי ההבדל שיש בין צדיק לרשע‪ ,‬בין עובד אלהים לאשר לא‬
‫‪10‬‬ ‫עבדו‪ .‬לפי זה כאשר נשים לב להתבונן במה תלויה ישועת נפשנו באמת‪ ,‬נשיב שתקבע האמונה בלבבינו‬
‫‪11‬‬ ‫עד שלא נהיה צריכים לשינוי המנהגים הטבעיים‪ ,‬כי נדע את ד׳ באמת‪ ,‬וקביעות האמונה בלב היא גורמת‬

‫‪12‬‬ ‫לעמוד בכל הנסיונות שבעולם‪ .‬ונמצא שעצם הנסיונות באים לנו להוציא את האמונה מהכח אל הפועל‪,‬‬
‫‪13‬‬ ‫עד שתגיע לכללינו למעלת שלמותה‪ .‬וע״כ נדע שסיפור יצי״מ וקיום המצות התלויות בה הם סגולות לכח‬

‫‪14‬‬ ‫האמונה והדעת האמיתית להתגבר בנו‪ ,‬וא״כ הם המכינים את הגאולה העתידה‪ ,‬וזכרון העבר הוא מצד‬
‫‪15‬‬ ‫שנקבל עלינו עול מלכותו ית׳ כראוי לעבוד להאדון ב״ה שפדה אותנו מבית עבדים‪ .‬ע״כ ההזכרה היא‬

‫‪16‬‬ ‫בכל יום לקבל עלינו עול מלכותו‪ ,‬וסמכוה לקבלת עומ״ש‪ ,‬שבקריאת שמע‪ .‬ועיקרה ביום‪ ,‬אלא שעצם‬
‫‪17‬‬ ‫עומ״ש שאנו מקבלים עלינו ג״כ מכין אותנו לשלמות העתיד‪ ,‬וע״כ יש לה ענף בלילה‪ .‬אבל הסיפור‪ ,‬גם‬

‫‪18‬‬ ‫שאין בידינו כלל כפי יכלתנו למלא כל המעשים והעבודה כפי היוצא לנו מצד הרחבת הסיפור‪ ,‬למה‬
‫‪19‬‬ ‫הוקבע בחובה אלא להכין על העתיד‪ ,‬שאז נהיה מושלמים באמת ויהיה בידינו לעבוד כפי ההכנה של‬

‫‪20‬‬ ‫הזמן הזה‪ ,‬אך אין בכח נפש האדם לקבל הפעולה הגדולה הזו של גילוי אור העליון כ״א בליל שימורים‪,‬‬
‫‪21‬‬ ‫בשעה שיושב כבן־חורין ועוסק בעבודתו ית׳‪ ,‬וע״כ נאמר בזוהר שהגאולה מתעוררת ע״י הסיפור‪ .‬ואילו‬

‫‪22‬‬ ‫הי׳ רק בתורת תכלית לענין קבלת עומ״ש‪ ,‬כענין ההזכרה‪ ,‬אז ל״ה מחוייב בה החכם הנבון היודע את‬
‫‪23‬‬ ‫התורה‪ ,‬כרשב״י וחביריו שהיו פטורים מק״ש‪ ,‬מפני שכבר היה עול מלכות שמים מקובל עליהם באין‬

‫‪24‬‬ ‫מחסור‪ ,‬אבל על ההכנה להבא כבר אמרו חז״ל שכל תורה שאדם למד בעוה״ז הבל היא לפני תורתו של‬

‫‪25‬‬ ‫משיח ‪ ,‬וע״כ אפי׳ חכמים צריכים להכין עצמם ‪.‬‬

‫‪26‬‬ ‫והנה כן י״ל בענין מצה ומרור‪ .‬כי מצה מקבלת נגד מה שהוא התכלית בעצם‪ ,‬שהוא קבלת עומ״ש‪,‬‬
‫‪27‬‬ ‫שהוא צורך חיות האמיתי מדי יום ביומו‪ ,‬והרי מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של‬

‫‪1‬‬
 ‫‪1‬‬ ‫אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם‪ ,‬שאם היו שוהים עוד בטומאת‬

‫‪2‬‬ ‫מצרים לא היו באים ליכולת קבלת עומ״ש והיו מפסידים התכלית ח״ו‪ .‬ומרור ע״ש שמררו וכו' הוא נגד‬
‫‪3‬‬ ‫ההכנה‪ ,‬שההכנה שאנו מוכנים לקדושה העליונה הגדולה שתתגלה עלינו לע״ל היא מצד שנפשותינו‬

‫‪4‬‬ ‫מוכנות לזה‪ ,‬וכפי עוצם קרבת ד׳ שיש בטבע נפשות עם ד׳ ע״כ מרגישים את המרירות הגדולה בעומק‬
‫‪5‬‬ ‫הנפש מריחוק מד׳ ית׳‪ ,‬וזהו המרירות שהנפש מרגשת יותר משיעור דעתה וחכמתה‪ ,‬אלא מצד גודל‬

‫‪6‬‬ ‫ההכנה שיש בה בכח ולא בפועל‪ .‬וכשם שיש תכלית והכנה לקדושה העליונה כן זה לעו״ז נמצא בכח‬
‫‪7‬‬ ‫הסט״א ג״כ תכלית והכנה‪ ,‬כי צופה רשע לצדיק לבטלו מעבודתו התמידית‪ ,‬כדי להדיחו מחיים התמידיים‬

‫‪8‬‬ ‫ההוים‪ ,‬אבל עצם תכליתו מבקש להמיתו שלא יזכה ח״ו אל האור המוכן הזרוע לצדיק‪ .‬וזהו חילוק חמץ‬
‫‪9‬‬ ‫ושאור‪ ,‬כי החמץ הוא חימוץ עצמי והשאור הוא מכין להחמיץ‪ ,‬והנה הכתוב אומר לא יראה לך חמץ ולא‬

‫‪10‬‬ ‫יראה לך שאור וגו׳ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד׳ לי בצאתי וכוי‪ ,‬ודרשו ז״ל בעבור‬
‫‪11‬‬ ‫זה לא אמדתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך‪ ,‬ולכאורה מקרא שלפניו אינו מדבר כ״א באיסור‬

‫‪12‬‬ ‫חמץ ושאור‪ .‬אמנם הוא אשד דברנו‪ ,‬כי חמץ ושאור נתנו להכין שיוכלו מצה ומרור לפעול פעולתם‪,‬‬
‫‪13‬‬ ‫המצה תכונן האמונה ועומ״ש אל התכלית הדרוש תמיד‪ ,‬והמרור אל ההכנה שעוד לא זכינו לה‪ .‬ע״כ מצה‬

‫‪14‬‬ ‫בעי הסיבה ולא מרור‪ ,‬כי בערך קבלת עומ״ש התמידי הרי אנו בני־חורין‪ ,‬אבל לערך ההכנה עוד אנו‬
‫‪15‬‬ ‫עבדים‪ ,‬עד יזרח עלינו כבוד ד׳‪ ,‬ובכריכה צריך לכלול ההכנה עם התכלית‪ ,‬כי התכלית של עומ״ש מביא‬

‫‪16‬‬ ‫אל ההכנה‪ ,‬וההכנה כשיבא פרי׳ יראה שהוא בא מצד התכלית של העבודה הזמנית‪ ,‬והפסח כוללם שהוא‬
‫‪17‬‬ ‫ביטול ע״ז‪ ,‬כדכתיב משכו וקחו לכם ודרשו חז״ל ד‪ ).‬משכו ידיכם מע״ז‪ ,‬והוא מצד קדושת בכורי ישראל‬

‫‪18‬‬ ‫שבפרשת קדש‪ ,‬שבחכמה היא‪ ,‬שהיא ראשית הגילוי מאין לישו)‪ ,‬ואור החכמה יופיע לעתיד שיבא‬
‫‪19‬‬ ‫משרע״ה ויגלה עמקי תורה וסתרי‪ /‬שהוא בחי׳ יסוד אבא ושפע החכמה על ידו בא ז)‪ .‬ע״כ כאשר לא‬

‫‪20‬‬ ‫יראה חמץ ושאור‪ ,‬אז יאיר אור מצה ומרור והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה‪ ,‬דהיינו המצה‬

‫‪21‬‬ ‫ומרור כשהם באגודה‪ ,‬שההבנה מתאחדת עם התכלית ‪.‬‬

‫‪22‬‬ ‫בעצם עוזם וטבעם‪ ,‬ע״כ הרחיצה היא ג״כ נחוצה וטבעית ראויה לשאת עליה שם תכונתה העצמית לא‬

‫‪23‬‬ ‫תכונה של פועל בודה שאנו מצוים אותו בהוראות שעה להזדקק לדבר שהוא למטה מגדרו‪ .‬וכיון שהגענו‬
‫‪24‬‬ ‫עד מדה זו של ההדרכה המעשית לאחדות שני מיני האכילות‪ ,‬המסמנים שני ערכי החיים יפה יפה‪ ,‬והם‬

‫‪25‬‬ ‫יוצאים לפעולה‪ ,‬כיון שהחומר ונטיתו יוצאים בפועל לכבוש להם דרכם‪ ,‬כאן הרחיצה היא שרויה‬
‫‪26‬‬ ‫במקומה וערכה‪ ,‬ולא עוד לה להקרא בשם פעולה בודדת מיוחסת לעושה מיוחד‪ ,‬כ״א היא מסומנת בסימן‬

‫‪27‬‬ ‫של הגדרה עצמית ע״פ מהותה ואמתתה‪ ,‬״רחצה״‪ ,‬כדי שלא יעבור כה החומר את גבולו‪ ,‬להנמיך כ״כ‬

‫‪2‬‬
 ‫‪1‬‬ ‫רגשותיו ולזהמם עד שלא יוכלו להתקשר לאותו הערך של החיים העליונים‪ ,‬שתעודתם היא להתקשר‬

‫‪2‬‬ ‫בהם‪ — ,‬עצם התכונה של רחצה‪.‬‬

‫‪3‬‬ ‫מוציא‪ .‬בכל הברכות של המאכלים‪ ,‬אומרים ״בורא״‪ ,‬ובלחם — ״מוציא״‪ ,‬שאמנם בכלל הארץ צפונים‬
‫‪4‬‬ ‫בה הרבה המרים שבהם תכונות שונות‪ ,‬והם עולים מתחברים ומתפרדים‪ ,‬ע״י כח התנועה התמידית‪ ,‬עד‬

‫‪5‬‬ ‫שמתהוים למאכלים‪ ,‬החלקים הראויים לכך‪ .‬והנה כל מאכל שאינו יסוד המקיים את המין האנושי‪ ,‬לא‬
‫‪6‬‬ ‫נכיר בו‪ ,‬כשהוא בא לידי מצבו‪ ,‬תחת שהיה בתחילה מפוזר בכלל המציאות‪ ,‬שזאת היא תעודה מיוחדת‪,‬‬

‫‪7‬‬ ‫שהרי לבטלה לא הי׳ כל חלק וחלק בכל מקום שהוא‪ ,‬וגם עכשיו אין אנחנו מכירים בו כח מרכזי מיוחד‪,‬‬
‫‪8‬‬ ‫כיון שמציאות החיים הי׳ מתמיד כמו־כן אם לא בא חלק זה לעזרתם‪ .‬אמנם הלחם שעליו יחיה האדם‪,‬‬

‫‪9‬‬ ‫וחלקיו הם הם המכשירים ג״כ את השלמת ההכרה של האדם‪ ,‬״אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד‬
‫‪10‬‬ ‫שיטעום טעם דגן״•‪ ,‬יש בו הפרש גדול בין התעודה של החלקים במצבם הקודם‪ ,‬לפי ערכנו‪ ,‬ובין מצבם‬

‫‪11‬‬ ‫עכשיו‪ .‬והנה הכח שלהם להביאם לתעודתם‪ ,‬להיות מכשירי החיים‪ ,‬הרי כבר היה מובלע בהם ג״כ‬
‫‪12‬‬ ‫בהיותם מעורבים עם יתר חלקי החומרים‪ .‬ובהיותם ג״כ עומדים בצביון אחר לגמרי‪ ,‬אמנם כ״ז שלא‬

‫‪13‬‬ ‫הוצאו בפ״ע‪ ,‬אותם החומרים הראויים להזנה לא היו יכולים לבא לתעודתם‪ ,‬רק כשהוצאו‪ ,‬ונבדלו‪ ,‬אז‬
‫‪14‬‬ ‫התעלו לשימוש החיים‪ .‬והנה אנו מבחינים בהוצאה‪ ,‬שני יחושים‪ :‬היחש האחד‪ .‬הצד של ההתחברות עם‬

‫‪15‬‬ ‫הצביון הקדום‪ ,‬שע״כ יש לו איזה יחש עם ההוה‪ ,‬והיחש השני הוא ההתיחשות של ההוד‪ .‬שבה נעתק מן‬
‫‪16‬‬ ‫הקדום‪ ,‬ואנו מגבירים את החידוש של ההוד‪ ,.‬מפני שההוצאה שיצא מן כלל המציאות להסגנון המיוחד‬

‫‪17‬‬ ‫עשה אותו ללחם המכשיר את כח החיים‪ ,‬ואנו באים להכיר בזה את ערכם של ישראל‪ ,‬אל הכללות של‬
‫‪18‬‬ ‫מין האנושי‪ ,‬שיש בזה כח ההכנה של העירוב הכללי בתחילה‪ ,‬ואח״כ התגברות הצביון הפרטי‪ ,‬שמקור‬

‫‪19‬‬ ‫הכללות יש בו‪ ,‬מצד היחש אל כלל המין האנושי‪ ,‬ומ״מ כה העצמיות מתגברת‪ ,‬והקדושה המתיחדת‬
‫‪20‬‬ ‫מוציאה אל הפועל הצורה האלהית של ישראל‪ ,‬דוקא ע״י הוצאתם מהארץ הכללית‪. .‬וידעתם כי אני ד׳‬

‫‪21‬‬ ‫אלד‪,‬יכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים״‪.‬‬

‫‪22‬‬ ‫מצה‪ .‬לחם עוני‪ ,‬ויציאת חפזון‪ ,‬אלה המה המסמנים את צורת המצה‪ .‬אמנם יציאת החפזון ביסודה היתה‬
‫‪23‬‬ ‫עצת ד' להרים מעלתם של ישראל שלא ע״פ דרך ההתפתחות הסידורית‪ ,‬שכל אומה מתפתחת בסדריה‬

‫‪24‬‬ ‫הטבעיים ותבא למעלתה החמרית והרוחנית לאטה‪ ,‬כ״א שהכחות הגדולים‪ ,‬הנרדמים בנפש האומה כל‬
‫‪25‬‬ ‫זמן היותם במצרים‪ ,‬כבושים בעני ושפלות חמרית ומוסרית‪ ,‬יצאו בפתע פתאום מן הכח אל הפועל‪ ,‬עד‬

‫‪26‬‬ ‫שנהפכו מעבדים שפלים לעם תרבותי בתרבות אלהית רבת ורמת ערך‪ ,‬לעם קדוש הראוי לההדרכה‬
‫‪27‬‬ ‫היותר עליונה‪ ,‬לאור היותר גדול‪ ,‬של תורת אמת‪ .‬והנה כאן נולד גוי פעם אחת‪ ,‬ויד ד׳ עשתה זאת‬
‫‪28‬‬ ‫להעמיד את ישראל לגוי לפניו ע״י ידו החזקה‪ .‬ע״כ היה העיקר בבנין שלא תהיה מעורבת בצורתם‬

‫‪3‬‬
 ‫‪1‬‬ ‫הלאומית שום צורה קולתורית‪ ,‬שכל הקנינים הרוחניים ביחש לאומי שראו במצרים לא נגעו אליהם‬

‫‪2‬‬ ‫מאומה‪ ,‬ואותו המעט שנדבק בידם מע״ז של מצרים משכו ידיהם ממנו‪ ,‬קודם שחיטת הפסח‪ ,‬עד שהיו‬
‫‪3‬‬ ‫משוללים מכל צורה לאומית‪ ,‬והיתה אפשרות שתחול עליהם הטבעת הצורה האלהית‪ ,‬בתור מיסדת הבנין‬

‫‪4‬‬ ‫של האומה בכללה‪ .‬ד׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר‪ .‬והנה לולא היו ישראל עם כזה‪ ,‬שיוכל להתפתח רק‬
‫‪5‬‬ ‫ע״פ הנטיעה האלהית‪ ,‬וששום צורה אחרת אינה יכולה להתרכב בו‪ ,‬אז לא היה צריו כלל לאותו החפזון‪,‬‬

‫‪6‬‬ ‫והיו מתפתחים מעט מעט‪ ,‬ממעלה למעלה‪ ,‬מתוך התרבות המצרית לתרבות יותר טובה עד שהיו באים‬
‫‪7‬‬ ‫להכשר קבלת התורה‪ .‬אבל מתוך ששום תרבות אחרת היא מעכבת את קדושת התורה והצורה האלהית‬

‫‪8‬‬ ‫המיוחדת לישראל לחול עליהם‪ ,‬ע״כ ייעולם לא היו כלל ראויים לפיתוח של הדרגה‪ ,‬והיה משום כך‬
‫‪9‬‬ ‫החפזון מוכרח‪ .‬ע״כ היה דוגמא שלהם למצה המשוללת מכל צורה של איזה טעם‪ ,‬וראוי׳‪-‬ים הטעמים‬

‫‪10‬‬ ‫לחול עליו כשהוא במילואו וטובו‪ .‬עיכ זאת ההוצאה מכלל העמים‪ ,‬שב״מוציא׳‪ ,‬העצמיות המתגברת היא‬

‫‪11‬‬ ‫גרמה למצה‪ ,‬מניעת ההדרגה‪ ,‬ושלילת תערובות כתות זרים‪ .‬ד׳ מלכנו ד׳ מחוקקנו והוא יושיענו ‪.‬‬

‫‪12‬‬ ‫מצה ומרור מכוונים כנגד היד החזקה והזרע הנטויה המצה על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו‬
‫‪13‬‬ ‫להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ״ה הקב״ה וגאלם‪ ,‬והיד החזקה האלהית עשתה עמנו שלא כדרך ההדרגה‪,‬‬
‫‪14‬‬ ‫והוציאה בזה אל הפועל את השלמות שבנו בכח‪ ,‬שאנו ראויים בה לכל הגדולות‪ .‬והמרור בהרגשת‬

‫‪15‬‬ ‫המרירות של העבדות הוא אות החרות הפנימית שלנו‪ ,‬שהיא מוכרחת לצאת אל הפועל לפי עצם טבענו‪,‬‬
‫‪16‬‬ ‫שנטע בנו אדון כל המעשים‪ ,‬בהיות יד האדם מכוונת בבהירות אל היד האלתית‪ ,‬המוכנה בזרעה הנטוי׳‬

‫‪17‬‬ ‫להוציא מן הכה אל הפועל את כל שלמות עליתנו גם בתוך מהלך ההדרגה‪ ,‬להיות עליתנו קנין טבעי‬

‫‪18‬‬ ‫תמידי‪ ,‬״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״‪.‬‬

‫‪4‬‬