‫פרנק פולק‪,‬‬

‫‬‮‬
‫המקראית“‬ ‫‮”לשון‪ ,‬חברה ומקרא‮ ‬‬— ‪‭‬רובדי לשון וסגנון בסיפורת‬
‫‬‬ ‫ומחקרים‬ ‫בקובץ ‮‪‬ :‬ספרות המקרא ‮‪ :‬מבואות‬
‫טלשיר ‬‪,‬‬
‫‮‬ ‫בעריכת ‮צ‘ ‬‬
‫צבי‪‬ ,‬ירושלים‪ ,‬עמ‘ ‪128-105‬‬
‫יד יצחק בן‪ -‬‮‬
 ‫פרנק פולק‬

‫לשון‪ ,‬חברה ומקרא‪ :‬רובדי לשון וסגנון בסיפורת המקראית‬

‫מאמר זה דן בהבחנה בין שני סגנונות בסיפורי המקרא‪ ,‬שאחד מהם קרוב ללשון המדוברת‪ ,‬ולפיכך‬
‫לסיפורת שבעל־פה‪ ,‬והאחר מייצג את סגנון הכתיבה של לשכת הסופרים‪ .‬הסגנון הנוהג למשל‬
‫בספרי דברים ועזרא ובמגילת אסתר מתאפיין בריבוי צירופים שמניים ופסוקיות משועבדות ובריבוי‬
‫יסודות תחביריים במשפט‪ .‬לדוגמה בתיאור ההתייעצות בחצרו של אחשורוש‪:‬‬

‫ַאחַ ר ַה ְּדבָ ִרים ָה ֵא ּ ֶלה ְּכ ׁש ְֹך חֲ ַמת ַה ּ ֶמלֶ ְך אֲ חַ ׁ ְשוֵרו ֹׁש זָכַ ר אֶ ת ו ׁ ְַש ִּתי וְ ֵאת אֲ ׁ ֶשר עָ ָׂש ָתה וְ אֵ ת‬
‫יה (אס' ב ‪.)1‬‬
‫אֲ ׁ ֶשר נִ גְ זַר עָ לֶ ָ‬

‫ֲׁשר ִנגְ זַר ָעל ָ‬

‫ֶיה')‪ ,‬ואף‬ ‫ֲח ְׁשֵורֹוׁש') וזיקה ('א ֶ‬
‫ֲׁשר ָע ָׂש ָתה'‪' ,‬א ֶ‬ ‫ֲמת ַה ֶּמלְֶך א ַ‬‫בכתוב זה פסוקיות זמן ('ּכְ ׁשְֹך ח ַ‬
‫ֲׁשר ִנגְ זַר ָעל ָ‬
‫ֶיה')‪ .‬גם‬ ‫ֲׁשר ָע ָׂש ָתה וְ ֵאת א ֶ‬
‫'את ַו ְׁש ִּתי וְ ֵאת א ֶ‬
‫ֲח ְׁשֵורֹוׁש'‪ֶ ,‬‬‫ֲמת ַה ֶּמלְֶך א ַ‬ ‫צירופים שמניים ('ח ַ‬
‫בהמשך יש צירופים שמניים רבים‪ ,‬בייחוד בהצעה לחפש נערה אשר תחליף את ושתי‪:‬‬

‫ידים ְּבכָ ל ְמ ִדינוֹת ַמ ְלכוּ ת ֹו וְ ִי ְק ְּבצוּ אֶ ת ּ ָכל ַנעֲ רָ ה ְבתוּ לָ ה טוֹבַ ת ַמ ְראֶ ה‬
‫וְ י ְַפקֵ ד ַה ּ ֶמלֶ ְך ְּפ ִק ִ‬
‫אֶ ל ׁשוּ ׁ ַשן ַה ִּבירָ ה אֶ ל ּ ֵבית ַה ּ ָנ ׁ ִשים אֶ ל יַד הֵ גֶא ְס ִריס ַה ּ ֶמלֶ ְך ׁשֹמֵ ר ַה ּ ָנ ׁ ִשים וְ ָנתוֹן ּ ַת ְמרֻ קֵ יהֶ ן‬
‫(שם ‪.)3‬‬

‫ַעָרה בְ תּולָה ַ‬
‫טֹובת‬ ‫'ּכל נֲ‬‫הצעה זו מכילה שורה ארוכה של צירופים שמניים‪ּ' ,‬בְ ָכל ְמ ִדינֹות ַמלְ כּותֹו'‪ָ ,‬‬
‫ָׁשים'‪ .‬אפילו פסוקית פשוטה‬ ‫'אל יַד ֵה ֶגא סְ ִריס ַה ֶּמלְֶך ׁש ֵ‬
‫ֹמר ַהּנ ִ‬ ‫ָׁשים'‪ֶ ,‬‬
‫'ּבית ַהּנ ִ‬
‫'ׁשּוׁשן ַה ִּב ָירה'‪ֵ ,‬‬
‫ַ‬ ‫ַמ ְר ֶאה'‪,‬‬
‫('ה ֶּמלְֶך')‪ ,‬מושא ('ּפְ ִק ִידים')‬
‫לכאורה‪ ,‬כגון 'וְ יַפְ ֵקד ַה ֶּמלְֶך ּפְ ִק ִידים ּבְ ָכל ְמ ִדינֹות ַמלְ כּותֹו'‪ ,‬מכילה נושא ַ‬
‫ותיאור מקום ('ּבְ ָכל ְמ ִדינֹות ַמלְ כּותֹו')‪ .‬בשל מורכבותו וריבוי הצירופים השמניים אכנה סגנון זה‬
‫סגנון שמני־מורכב‪.‬‬
‫כנגד זאת בחטיבות ספרותיות רבות‪ ,‬בעיקר כאלה הנחשבות נציגות מובהקות של הסיפורת‬
‫במקרא‪ ,‬כגון סיפורי אברהם‪ ,‬שאול ודוד‪ ,‬אליהו ואלישע‪ ,‬ניכרת העדפה של פסוקיות קצרות‪,‬‬
‫הכוללות צירופים שמניים מעטים ופסוקיות משועבדות מעטות‪ ,‬ושיש בהן מרכיבים תחביריים‬
‫מעטים מעבר לנשוא ומשלים או נשוא ונושא‪ 1.‬למשל בתיאור העצה שאנשי חצרו של דוד נותנים‬
‫לו‪:‬‬

‫סהוּ ּ ַב ְּבגָ ִדים וְ לֹא ִיחַ ם ל ֹו (מל"א א ‪.)1‬‬

‫וְ ַה ּ ֶמלֶ ְך ּ ָדוִ ד זָקֵ ן ּ ָבא ּ ַב ּי ִָמים ַו ְיכַ ּ ֻ‬

‫תיאור זה בנוי מארבע פסוקיות המכילות רק צירוף שמני אחד ('וְ ַה ֶּמלְֶך ָּדִוד')‪ .‬מלבד הנשוא‬

‫כפי שיוסבר להלן‪ ,‬בהערה ‪ ,40‬כינוי המושא החבור אינו נחשב למושא נפרד‪ ,‬מאחר שהוא נסמך על צורת‬ ‫‪ 1‬‬
‫‪1‬‬ ‫הפועל‪.‬‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫('ּבּבְ ָג ִדים') וציון‬

‫ָמים')‪ ,‬תיאור אמצעי ַ‬ ‫הפסוקיות מכילות נושא ('וְ ַה ֶּמלְֶך ָּדִוד')‪ ,‬משלים של זמן ַ‬
‫('ּבּי ִ‬
‫המוטב ('לֹו')‪ .‬ובהמשך הסגנון דומה‪:‬‬

‫ֹאמרוּ ל ֹו עֲ בָ דָ יו ְיבַ ְק ׁשוּ לַ אדֹנִ י ַה ּ ֶמלֶ ְך ַנעֲ רָ ה ְבתוּ לָ ה וְ עָ ְמדָ ה ִל ְפנֵי ַה ּ ֶמלֶ ְך וּ ְת ִהי ל ֹו סֹכֶ נֶת‬
‫ַו ּי ְ‬
‫ש ְכבָ ה ְבחֵ יקֶ ךָ וְ חַ ם לַ אדֹנִ י ַה ּ ֶמלֶ ְך (שם ‪.)2‬‬
‫וְ ׁ ָ‬

‫ֹני ַה ֶּמלְֶך'‪,‬‬
‫גם פסוק זה בנוי כולו מפסוקיות עצמאיות‪ ,‬ויש בה כמה צירופים שמניים קצרים ('לַאד ִ‬
‫ַעָרה בְ תּולָה' ושוב 'לַאד ִ‬
‫ֹני ַה ֶּמלְֶך')‪ .‬בשל ריבוי הפסוקיות הקצרות והקצובות אכנה סגנון זה סגנון‬ ‫'נֲ‬
‫מהיר־קצוב‪ .‬מסתבר שההבדל בין סגנונות אלה אינו תלוי הקשר‪ ,‬כפי שניתן להסיק בין היתר‬
‫מהדמיון בנושא בין שתי פרשות העצה למלך בעניין הנערה שיש לחפש לו‪ .‬אדרבה‪ ,‬סימנים רבים‬
‫מעידים שהרקע להבדלה בין שני סגנונות אלה חברתי־תרבותי‪.‬‬
‫תחילה אדון אפוא בקשר בין לשון לחברה‪ .‬כדי להדגים ולהסביר קשר זה אעמוד על מעמדן של‬
‫העברית והארמית בימי שיבת ציון והבית השני‪ ,‬ואראה איך הושפעו החטיבות הספרותיות שנתחברו‬
‫בתקופות אלה מהארמית‪ ,‬שהייתה אז לשון הממשל ולפיכך גם לשונם של הסופרים מחברי התעודות‬
‫הרשמיות‪ .‬לאחר מכן אסקור את תרבות הסופרים כפי שהיא באה לידי ביטוי במקרא‪ .‬ובעקבות‬
‫סקירה זו אדון בניגוד שבין הסגנון השמני־המורכב ובין הסגנון המהיר־הקצוב וברקע החברתי‬
‫וההיסטורי של שני סגנונות אלה‪ ,‬ואסיים בציון לשורשיה של הסיפורת המקראית בספרות שבעל־‬
‫פה‪.‬‬

‫א‪ .‬לשון‪ ,‬חברה וסוציו־לינגוויסטיקה‬

‫הלשון קשורה מעצם טבעה בתקשורת בין הבריות‪ ,‬ויש לה היבט חברתי נכבד‪ .‬מכיוון שכך רבה‬
‫השפעתם של מבנים חברתיים על הלשון‪ .‬הענף בבלשנות החוקר את הזיקה שבין לשון לחברה‪,‬‬
‫הסוציולינגוויסטיקה‪ 2,‬עומד למשל על דרכי לשון המיוחדות למסגרות חברתיות שונות‪ ,‬ובהן תחומי‬
‫תרבות ומסגרות מקצועיות של העוסקים בתחומי הבנקאות‪ ,‬הרפואה‪ ,‬המשפט וכדומה‪ .‬דרך הלשון‬
‫המיוחדת לתחום מתחומים אלה מכונה משלב (‪ 3.)register‬המשלב המשפטי כולל את התופעות‬
‫הלשוניות המיוחדות למסגרות המשפטיות‪ ,‬המשלב הדתי הוא הלשון הנוהגת בעולם הדת‪ ,‬וכן ניתן‬
‫לדבר למשל על משלב הממשל‪ ,‬המשלב הצבאי ומשלב השוק‪ .‬הזיקה שבין לשון לחברה משתקפת‬
‫גם במקרא‪ .‬למשל זיהוי הסגנון המיוחד למקור הכוהני נובע מכך שגופי ספרות המתארים בעיקר‬
‫הליכים פולחניים משתמשים ברובד לשוני מיוחד‪ ,‬שמבחינה סוציולינגוויסטית ניתן לתארו בתור‬

‫מבוא מקיף לתחום זה מציגים‪ :‬מלכה מוצ'ניק‪ ,‬לשון חברה ותרבות‪ ,‬כרכים א־ב‪ ,‬ד‪ ,‬רמת אביב תשס"ב;‬ ‫‪ 2‬‬
‫‪R. Fasold, The Sociolinguistics of Society, Oxford 1987; idem, The Sociolinguistics of Language,‬‬
‫‪Oxford 1990‬‬
‫הגדרה כללית מציגות‪ :‬מוצ'ניק‪ ,‬לשון‪ ,‬חברה ותרבות א‪ ,‬עמ' ‪155‬־‪M. Saville‑Troike, The;128‬‬ ‫‪ 3‬‬
‫‪Ethnography of Communication: An Introduction , Oxford 1989, pp. 50–54, 74–82, 87–104‬‬
‫‪2‬‬
‫‪2‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫המשלב הפולחני‪ .‬ובדומה לכך ההטפות בספר דברים (כגון דב' ד; ז–ח) ובספר ירמיהו (כגון יר' ז‬
‫‪ )28–1‬מתאפיינות בניבים מסוימים‪ ,‬ועל כן אפשר לדבר על משלב ההטפה‪.‬‬

‫‪ .1‬דו־לשוניות בימי שיבת ציון והבית השני‬

‫דוגמה מובהקת להשפעת מבנים חברתיים על ההתנהגות הלשונית ניתן למצוא בחברה דו־לשונית‪,‬‬
‫חברה שבה נוהגות שתי שפות זו בצד זו‪ 4.‬למשל בימי הבית השני נהגה ביהודה הארמית בצד‬
‫העברית‪ ,‬ונוסף על כך דיברו יוונית‪ ,‬שהייתה לשון הממשל והערים היווניות שבארץ־ישראל‪ 5.‬מגע‬
‫בין קבוצות אתניות שונות מביא למגע בין לשונותיהן ולהשפעת לשונה של הקבוצה הדומיננטית‬
‫על קבוצות שוליים‪ ,‬בעיקר מבחינה תרבותית ומדינית‪ .‬כפי שהראה בזמנו יחזקאל קוטשר‪ ,‬הדו־‬
‫לשוניות‪ ,‬יחסי הגומלין בין 'שפות שבמגע'‪ ,‬נתנה את אותותיה בלשונה של מגילת ישעיהו השלמה‬
‫מקומראן‪ 6.‬בייחוד ניכרת השפעת הארמית‪ ,‬כגון בצורות הדקדוקיות של הכינוי '־כי'‪ ,‬תמורת '־ְֵֵך'‪:‬‬
‫וגואלכי ('וֹג ֲאלְֵך'; יש' מט ‪ ;)26‬לנפשכי ('לְ נַפְ ֵׁשְך'; שם נא ‪ 23‬ועוד)‪ ,‬ובצורות 'עלוהי' ֵ‬
‫(='אלָיו'; שם‬
‫(='מֲע ֵׂשהּו'; שם י ‪ 7.)12‬כן תצוין למשל חדירת המילית ֶ‬
‫'אּלָא' ללשון חז"ל‪ .‬מנגד‬ ‫ב ‪' ;)2‬מעשוהי' ַ‬
‫הייתה התנגדות לארמית‪ ,‬מתוך מגמה לשמור על לשונם של דורות עברו‪ .‬קוטשר מצא לכך סימן‬
‫‪8‬‬
‫בכתיב 'לוא' למילית השלילה‪ ,‬בניגוד להגייה 'לָא' על דרך הארמית‪.‬‬

‫על דו־לשוניות (‪ )Bilingualism‬ראו‪ :‬מוצ'ניק‪ ,‬לשון‪ ,‬חברה ותרבות ד‪ ,‬עמ' ‪59‬־‪J.M. Hamers & M.H.A. ;44‬‬ ‫‪ 4‬‬
‫‪Blanc, Bilinguality and Bilingualism, Cambridge 1989; F.W. Field, Linguistic Borrowing in Bilingual‬‬
‫‪ .Contact, Amsterdam & Philadelphia 2002‬על הדו־לשוניות ביהודה בתקופה הפרסית ראו‪F.H. Polak, :‬‬
‫‪‘Sociolinguistics and the Judean Speech Community in the Achaemenid Empire’, O. Lipschits & M.‬‬
‫‪Oeming (eds.), Judah and Judaeans in the Achaemenid Period, Winona Lake 2006, pp. 589–628,‬‬
‫‪ ,esp. pp. 591–596‬ושם הפניות לספרות נוספת; וראו גם‪idem, ‘Sociolinguistics, a Key to the Typology :‬‬
‫‪and the Social Background of Biblical Hebrew’, Hebrew Studies, 47 (2006), pp. 115–162, esp. pp.‬‬
‫‪ ,119–125‬וספרות נוספת שם‪.‬‬
‫בהקשר זה ניתן לדבר על קהילת דיבור (‪ .)speech community‬על מגוון ההגדרות למושג זה ראו‪ :‬סאוויל־‬ ‫‪ 5‬‬
‫טרויקה (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)3‬עמ' ‪ ;20–16‬מוצ'ניק‪ ,‬לשון‪ ,‬חברה ותרבות ד‪ ,‬עמ' ‪22‬־‪ .16‬גם רבדים חברתיים‬
‫עשויים להוות קהילת דיבור‪ ,‬כגון אוכלוסיית איכרים מול אוכלוסייה עירונית‪ ,‬או תושביהן של שכונות עוני‬
‫מול תושבי השכונות המבוססות‪.‬‬
‫י"א קוטשר‪ ,‬הלשון והרקע הלשוני של מגילת ישעיהו השלמה ממגילות ים המלח‪ ,‬ירושלים תשי"ט‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ 6‬‬
‫‪U. Weinreich, Languages in Contact: Findings and Problems, New York 1953 ;54–8‬‬
‫קוטשר (שם)‪ ,‬עמ' ‪ .162–157‬על צורות דומות בשירה המקראית (על פי נוסח המסורה) ראו להלן‪ ,‬בהערה ‪.19‬‬ ‫‪ 7‬‬
‫קוטשר (שם)‪ ,‬עמ' ‪ .458 ,17–16‬לעומת זאת סבור קמרון שכתיב זה נובע משאיפה לבהירות בכתיבה‪ ,‬שעליה‬ ‫ ‪8‬‬
‫מעידים גם הכתיבים 'כיא'‪' ,‬מיא' תמורת 'כי'‪' ,‬מי' של נוסח המסורה‪ .‬ראו‪E. Qimron, The Hebrew of the :‬‬
‫‪3‬‬ ‫‪Dead Sea Scrolls, Atlanta 1986, pp. 21-22‬‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫‪ .2‬ארמית‪ ,‬עברית ומנהל מלכותי בימי שיבת ציון‬

‫למרקם היחסים בין קבוצות אתניות ולשוניות שונות היה משקל רב בתיאור מעמדה של הלשון‬
‫העברית בימי שיבת ציון ובתקופה הפרסית‪ .‬בחטיבות המתארות תקופה זו‪ ,‬כגון זיכרונות עזרא‬
‫ונחמיה‪ ,‬אסתר ודניאל (וכן בספר דברי הימים)‪ ,‬בולטת השפעת הארמית – סממן מובהק לתרבות‬
‫דו־לשונית‪ ,‬ובספרי עזרא ודניאל יש יחידות בארמית (עז' ד ‪7‬ב – ו ‪ ;18‬ז ‪ ;26–12‬דנ' ב ‪4‬ב – ז ‪.)28‬‬
‫השפעה זו גורמים שונים לה‪ .‬בראש וראשונה יש להצביע על תרומתם של הגולים השבים מארץ‬
‫בבל‏‪‬,‬אשר גדלו ופעלו שם בתוך סביבה דוברת ארמית מובהקת‪ 9.‬גורם נוסף‏‪‬,‬ואולי אף חשוב יותר‏‪,‬‬
‫‬הוא השפעת השלטון הפרסי (ולפניו‪ ,‬בשנים ‪539‬־‪ 586‬לפני הספירה‪ ,‬השלטון הבבלי)‪ .‬ארמית‬
‫הרשמית (או הממלכתית) הייתה לשון המנהל והממשל בתקופה זו‪ ,‬ובה נכתבו כל התעודות בקדמת‬
‫אסיה (מצרים ונציבות 'עבר הנהר')‪ ,‬כפי שמעידים חוזי המכר משומרון (ואדי דליה)‪ ,‬מסמכי יֵב‬
‫ומסמכים אחרים מהתקופה הפרסית שנתגלו במצרים‪ ,‬לרבות מכתבי ַא ְר ָשם‪ ,‬מושל מצרים‪ ,‬שנשלחו‬
‫מפרס למנהל אחוזתו במצרים‪ 10.‬עדות מסוימת ניתן למצוא בטביעת החותם 'יהד פחוא'‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫'יהוד – הפחה'‪ ,‬עם צורה ארמית למונח 'פחה'‪ 11.‬ספר עזרא נשתמרו מספר כתובים ארמיים המוצגים‬
‫כמסמכים מטעם מלכי פרס‪ ,‬בעניין בניית בית המקדש (עז' ו ‪ )12–1‬ובקשר לתפקידו של עזרא‬
‫(שם ז ‪ .)26–11‬גם כאשר ההיסטוריון תיאר את המהלכים שהביאו להתערבות דריוש בבניית בית‬
‫‪12‬‬
‫המקדש‪ ,‬הוא כתב ארמית (שם ה ‪ – 1‬ו ‪.)18‬‬

‫‪ .3‬לשון הממשל‪ :‬ארמית רשמית‬

‫בתקופה הפרסית זקוקים היו אפוא השלטונות בירושלים‪ ,‬כמו בכל מקום אחר בקדמת אסיה‪,‬‬
‫לסופרים מומחים הבקיאים בארמית‪ ,‬כדי לנסח את המסמכים הרשמיים‪ .‬אין הכוונה רק להתכתבות‬
‫עם הנציבות בדמשק (ראו‪ :‬עז' ד ‪ ;24‬ה ‪ )16–9 ,4–3‬או עם דרגים בכירים יותר‪ ,‬כפי שעולה ממכתבי‬
‫ארשם אל מנהל אחוזתו במצרים‪ ,‬אלא גם למסמכים משפטיים‪ ,‬כמו אלה שנמצאו ביב‪ .‬בנסיבות‬

‫למען הדיוק יש להוסיף שגולי בבל קלטו מן הסתם ניב ארמי מזרחי שהשתלבו בו יסודות בבליים רבים‪.‬‬ ‫ ‪9‬‬
‫‪B. Porten, Archives from Elephantine: The Life of an Ancient Jewish Military Colony, Berkeley & 10‬‬
‫‪ ;Los Angeles 1968‬פולק‪ ,‬סוציולינגוויסטיקה וקהילת הדיבור היהודאית (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)4‬עמ' ‪.596–591‬‬
‫‪ 11‬טביעת חותם מהתקופה הפרסית שנמצאה ברמת רחל; וכן‪ :‬יהוד יהועזר פחוא‪ ,‬כמובא אצל ‬ש' ‬אחיטוב‏‪,‬‬
‫‬אסופת כתובות עבריות‏‪‬,‬ירושלים תשנ"ג‏‪‬,‬עמ' ‪143‬־‪ .142‬אחיטוב מפנה אל דיונו של קוטשר בצורה הארמית‬
‫הייחודית 'פחוא'‪ .‬ועיינו לאחרונה‪ :‬ע' ליפשיץ וד' ס' ואנדרהופט‪' ,‬ירושלים בתקופה הפרסית וההלניסטית‬
‫לאור ממצא טביעות "יהוד"'‪ ,‬ארץ ישראל כח (ספר טדי קולק)‪ ,‬ירושלים תשס"ח‪115 ,‬־‪.106‬‬
‫כן כולל תיאורו של ההיסטוריון מספר טקסטים ארמיים נוספים (עז' ה ‪ ,)17–6‬ובהם מכתב אל‬ ‫‪ 12‬‬
‫ארתחשסתא (שם ד ‪ )16–8‬ותשובה מטעמו (שם ‪ .)22–17‬גם כאן הוסיף ההיסטוריון הערות משלו (שם ‪,7‬‬
‫‪ .)24–23‬עוד תצוין קריאת הגנאי בארמית כנגד עבודה זרה‪ ,‬ביר' י ‪ ,11‬אשר משתקפת גם בתרגום השבעים‪.‬‬ ‫‪4‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫אלה לא יכול היה סופר מקצועי למלא את תפקידו כראוי אם לא למד ארמית היטב וביסודיות‪ .‬הווי‬
‫אומר‪ ,‬בתקופה זו השכלתו של הסופר חייבה בעיקר ידיעת ארמית‪ 13,‬ולאו דווקא עברית‪.‬‬
‫לעובדה שהשלטונות השתמשו במיוחד בארמית הייתה השפעה ניכרת על החברה כולה‪ .‬במצב‬
‫זה התנהלו רוב ענייני המנהל‪ ,‬עסקות הרכוש‪ ,‬המשפט ואפילו המסחר בארמית‪ .‬לפיכך כל מי‬
‫שקיים מגע סדיר עם השלטונות‪ ,‬וכל מי שהיה לו רכוש שעוגן בהסכם כתוב‪ ,‬כלומר בשטר‪ ,‬צריך‬
‫היה לדעת מעט ארמית‪ .‬ידיעת הארמית הייתה דרושה מן הסתם לפקידי המלך‪ ,‬לְ רוב בעלי הרכוש‬
‫וגם לסוחרים‪ .‬מאחר שהכוהנים קיבלו תמלוגים מטעם הממלכה (עז' ו ‪ ,)9–8‬גם הם כלולים בקבוצה‬
‫‪14‬‬
‫זו‪ .‬במצב עניינים זה הארמית הייתה הלשון השלטת בחיים הציבוריים‪ ,‬לשון היוקרה‪.‬‬
‫בתקופה הפרסית הייתה אפוא האוכלוסייה ביהודה בהכרח דו־לשונית‪ .‬מסקנה זו נכונה לא רק‬
‫לגולים ששבו מבבל‪ ,‬ושניהלו את חייהם בגלות לפחות בחלקם בארמית‪ ,‬אלא גם למי שנשארו‬
‫ביהודה ולא יצאו לגלות‪ .‬מרבית בני המדינה‪ ,‬ובייחוד אנשי השכבות הגבוהות‪ ,‬השתמשו תדיר‬
‫בארמית לצד העברית‪ .‬סימנם ברורים לכך יש בספר עזרא‪ ,‬בקטע על המגעים עם אנשי הנציבות‬
‫בדמשק (עז' ד ‪ ;24‬ה ‪ .)16–9 ,4–3‬בספר נחמיה משתקף דיבור עברי המנוסח על דרך הארמית‪,‬‬
‫יטלְ לֶּנּו' (הוא היה בונה [כלומר משקם] אותה ובונה לה תקרה; נחמ' ג ‪' ;)15‬וְ ַעד ֵהם‬
‫כגון 'הּוא ִיבְ נֶּנּו ִו ַ‬
‫ָגיפּו ַה ְּדלָתֹות ֶו ֱאחֹזּו' (לפני שיעזבו את משמרתם יסגרו את דלתות השער וינעלו אותם; שם‬ ‫עְ‬
‫ֹמ ִדים י ִ‬
‫['א ֵגיף‪'/‬הגיף' = 'סגר' בארמית ובלשון חז"ל; 'אחז' = 'נעל' בארמית])‪.‬‬ ‫ז‪ַ 3‬‬

‫‪ .4‬השפעת הארמית על העברית הספרותית‬

‫מה היה מעמדה של הלשון העברית בתקופה זו? העובדה המכריעה בעניין זה היא שבימי השלטון‬
‫הבבלי והפרסי למדו הסופרים כאמור ארמית דווקא‪ 15,‬ועובדה זו השלכותיה מרחיקות לכת‪ .‬קשה‬
‫להניח שהייתה בתקופה הפרסית לשכת סופרים משופעת בסופרים שהיו בקיאים ברזי הלשון‬
‫העברית‪ ,‬וסופרים הבקיאים בעברית הקלסית היו בוודאי מעטים‪ .‬גם אם ידיעת לשון הקודש הייתה‬
‫דרושה לניהול הפולחן בבית המקדש‪ ,‬למשל לצורך תפקודם של המשוררים‪ ,‬אנשי המקהלות‪,‬‬
‫והסופרים‪ ,‬מנסחי החוק‪ ,‬ספק אם ידיעותיהם היו מפותחות דיין לאפשר יצירה ספרותית על טהרת‬
‫הלשון העברית ובלא השפעה ארמית‪ .‬מכיוון שפרנסת הכוהנים הייתה תלויה במידה רבה באוצר‬
‫מלכי פרס (עז' ו ‪ ,)9–8‬הם היו מעורבים במערכת השלטונית‪ ,‬והיו נתונים גם כן להשפעת הלשון‬
‫‪16‬‬
‫הארמית‪.‬‬

‫‪ 1 3‬מסקנה זו הכרחית אם חינוך הסופרים היה בידי השלטון‪ ,‬כלומר הפחה ופקידיו‪ ,‬ולא כל שכן אם היה בידיים‬
‫פרטיות‪ .‬אם איש פרטי הקים בית ספר‪ ,‬הוא צריך היה להתפרנס מהוראה לתלמידים‪ ,‬שחייבים היו בתשלום‪,‬‬
‫ואם כן בוודאי לא התעלמו משאלת הכדאיות הכלכלית‪.‬‬
‫‪ 14‬על מעמדה של לשון היוקרה (‪ )prestige language‬עיינו בייחוד‪C.A. Ferguson, ‘Diglossia’, Word, 15 :‬‬
‫‪(1959), pp. 325–340‬‬
‫‪ 1 5‬ואין זה מעלה או מוריד אם למדו במסגרת פרטית או בבית ספר מטעם לשכת הסופרים‪.‬‬
‫‪5‬‬ ‫‪ 16‬עוד יש להביא בחשבון שבימי נחמיה נמנו הכוהנים עם השכבות החזקות מבחינה כלכלית‪ ,‬כפי שמעידה‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫יתרה מזו‪ ,‬לשם הבחנה בין מאפייני העברית ובין מאפייני הארמית דרוש ניתוח לשוני מדוקדק‬
‫שאינו מובן מאליו כלל‪ ,‬וגם משום כך קשה להניח שבני התקופה היו מסוגלים לנפות מלשונם את‬
‫מאפייני הארמית בעקביות‪ 17.‬סממני לשון ימי הבית השני ניכרים באופן מובהק ביותר בספר בן‬
‫סירא‪ ,‬יצירתו של משורר דגול שבוודאי נתברך בידיעות עמוקות בלשון השירה המקראית‪ ,‬ובמגילת‬
‫המקדש‪ ,‬שמחברה היה בקיא מופלג בחוקי התורה‪ .‬ועוד‪ ,‬בעל ספר דברי הימים העתיק כמה פרשיות‬
‫מספר שמואל ורבות מפרשיות ספר מלכים‪ ,‬ועל כן בוודאי בקיא היה בלשונם‪ .‬אף על פי כן כתיבתו‬
‫שלו בפרשיות שאינן מקבילות לספרי שמואל ומלכים‪ ,‬אינה משקפת את הלשון הקלסית של ממלכת‬
‫יהודה‪ .‬ובעל ספר בן סירא חיקה במודע תבניות סגנוניות מספרי משלי ותהלים והתאים אותן חלקית‬
‫ללשון ימי הבית השני‪ 18.‬לפיכך יש לשער שבימי הבית השני היה החיבור העברי הספרותי מבוסס‬
‫בעיקר על לימוד של דגמים ספרותיים מימי הממלכה‪ .‬הווי אומר‪ ,‬הכתיבה בעברית הפכה לעניינם‬
‫של הסופרים המלומדים ביותר והושפעה מן הנורמות הסגנוניות של הארמית הרשמית‪.‬‬
‫השפעה ארמית זו היבטים רבים לה‪ .‬מבחינה דקדוקית תצוין למשל התופעה של שימוש‬
‫'חּיָיְ ִכי'‪,‬‬
‫ֲלּואיְ ִכי'‪ַ ,‬‬
‫'ּתח ָ‬‫ֵכי'‪ַ ,‬‬ ‫ׁשֹוני לְ ִח ִּכי ִאם ֹלא ֶאזְּכְ ֵר ִכי' (תה' קלז ‪ֲ ;)6‬‬
‫'עו‍ֹנ ִ‬ ‫'ּת ְד ַּבק לְ ִ‬
‫בצורת הכינוי '־כי'‪ִ :‬‬
‫'ה ְמ ַע ְּטֵר ִכי' (שם קג ‪ .)4–3‬השפעת הארמית על אוצר המילים ניכרת בכל מקום‪ ,‬כפי שעולה‬ ‫‪19‬‬
‫ַ‬
‫מדיונים רבים בלשון ימי הבית השני‪ 20.‬יצוין למשל השימוש בפועל 'כנס' במשמע 'קיבץ‪ ,‬אסף'‬
‫('א ָּתה ִצִּו ָ‬
‫יתה‬ ‫ו'ּפקוּדים' במשמע 'הוראות' ַ‬
‫(נחמ' יב ‪ ;44‬דה"א כב ‪ ;2‬אס' ד ‪ ;16‬קה' ב ‪ ;26 ,8‬ג ‪ִ 21,)5‬‬
‫ֹד' [תה' קיט ‪ 22.)]4‬בפסוקית התנאי הקלסית 'אם טוב בעיני' מוחלף הצירוף 'בעיני'‬ ‫ִפ ֻּקֶדיָך ִל ְׁשמֹר ְמא‬

‫מידת השתתפותם בבניין החומות (נחמ' ג ‪ .)29–28 ,22–20 ,4 ,1‬עמדת הכוח הכלכלית הביאה למגעים‬
‫פיננסיים ומסחריים עם גורמים חיצוניים‪ ,‬מגעים שחלקם לפחות היו בארמית‪.‬‬
‫‪ 1 7‬בסוציולינגוויסטיקה נהוג להבחין בין מאבחני לשון (מאפיינים שהדוברים אינם מודעים להם) ובין סממנים‬
‫גלויים הנהירים לדוברי הלשון עצמם‪ ,‬ואשר ניתן לחקותם‪ .‬דוגמאות לסימן גלוי‪ :‬ההבחנה בין הצורה‬
‫האמפטית של הארמית ('מלכא') ובין הצורה המיודעת בעברית ('המלך')‪ ,‬וההבדל בהגיית צורות הפועל‬
‫('ּכ ַתב' מול 'ּכְ ַתב')‪.‬‬
‫ָ‬
‫‪ 18‬על כך ראו‪J. Joosten, ‘Pseudo-Classicisms in Late Biblical Hebrew’, T. Muraoka & J.F. Elwolde :‬‬
‫‪(eds.), Sirach, Scrolls and Sages: Proceedings of a Second International Symposium on the Hebrew‬‬
‫‪of the Dead Sea Scrolls and Ben Sira (STDJ, 33), Leiden 1999, pp. 146–159‬‬
‫לניתוח של תה' קג ראו‪ :‬א' הורביץ‪ ,‬בין לשון ללשון‪ :‬לתולדות לשון המקרא בימי בית שני‪ ,‬ירושלים תשל"ב‪,‬‬ ‫‪ 19‬‬
‫ָמל ָע ָלי ְִכי'‬
‫נוּחי ְִכי [‪ּ ]...‬ג ַ‬
‫'שׁוּבי נַפְ ִׁשי ִל ְמ ָ‬
‫ִ‬ ‫עמ' ‪ .130–107‬צורות דומות יש ביר' יא ‪' ;15‬לכי' (כתיב‪ ,‬מל"ב ד ‪;)2‬‬
‫ְרּוׁש ָליִם' (שם ‪ – )19‬על צורות אלה בתהלים ראו‪ :‬הורביץ‬ ‫תוֹכ ִכי י ָ‬
‫מוּלוֹהי ָע ָלי' (שם ‪ּ' ;)12‬בְ ֵ‬
‫ִ‬ ‫'ּכל ַּתגְ‬
‫(תה' קטז ‪ָ ;)7‬‬
‫(שם)‪ ,‬עמ' ‪ .174‬על תופעות אלה במגילת ישעיהו ממדבר יהודה ראו‪ :‬קוטשר (לעיל‪ ,‬הערה ‪.)7‬‬
‫הורביץ (שם)‪ ,‬עמ' ‪.40–26‬‬ ‫‪2 0‬‬
‫וכן בשני מקומות בספר יחזקאל לפי הנוסח המסורתי אך לא לפי תרגום השבעים (יח' כב ‪ ;21‬לט ‪ ,28‬וייתכן‬ ‫‪ 21‬‬
‫'ּכי‬
‫שמדובר בתוספת מאוחרת‪ ,‬כפי שעולה גם מההקשר)‪ .‬במשמע שונה משמשת לשון 'כנס' ביש' כח ‪ִ :20‬‬
‫ָק ַצר ַה ַּמ ָּצע ֵמ ִה ְׂש ָּת ֵר ַע ו ְַה ַּמ ֵּס ָכה ָצ ָרה ּכְ ִה ְת ַּכּנֵס'‪ .‬לפרטים נוספים ראו‪ :‬פולק‪ ,‬סוציולינגוויסטיקה כמפתח (לעיל‪,‬‬
‫הערה ‪ ,)4‬עמ' ‪ ,122‬הערה ‪.31‬‬
‫וכן‪ :‬תה' יט ‪ ;9‬קג ‪ ;18‬קיא ‪ ;7‬קיט ‪,134 ,128 ,110 ,104 ,100 ,94 ,93 ,87 ,78 ,69 ,63 ,56 ,45 ,40 ,27 ,15‬‬ ‫‪ 22‬‬
‫‪ ;173 ,168 ,141‬והשוו‪ :‬עז' א ‪.2‬‬ ‫‪6‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫'אם ַעל ַה ֶּמלְֶך טֹוב' (נחמ' ב ‪ ;7 ,5‬אס' א ‪ ;19‬ג ‪ ;9‬ה ‪ ;8 ,4‬ז ‪ ;3‬ח ‪ ;5‬ט ‪ ;)13‬וכן בדברי‬
‫במילית 'על'‪ִ :‬‬
‫'אם ֲעל ֶ‬
‫ֵיכם טֹוב' (דה"א יג ‪.)2‬‬ ‫דוד אל קהל ישראל ִ‬
‫השפעת הארמית על אוצר הלשון ניכרת בייחוד בתחום המנהל והממשל‪ ,‬כדוגמת המונחים‬
‫'ּפקוּדים' במשמע 'הוראות'‪ ,‬והמונח 'דת'‪ ,‬שמוצאו בפרסית‪ .‬ויעיד היגד כגון‬ ‫השונים למושל‪ ,‬לשון ִ‬
‫ֲח ְׁש ַּד ְרּפְ נֵי ַה ֶּמלְֶך ַ‬
‫ּופחֲוֹות ֵע ֶבר ַהּנ ָ‬
‫ָהר' (עז' ח ‪ .)36‬גם נוסח הבקשה 'אם על‬ ‫ַ'ו ִּי ְּתנּו ֶאת ָּד ֵתי ַה ֶּמלְֶך ַלא ַ‬
‫המלך טוב'‪ ,‬שבו מבקש הפקיד הבכיר או איש החצר את הסכמת המלך‪ ,‬מוצאו בלשון המנהל‪ .‬ויעיד‬
‫הנוסח הארמי‬

‫וּ ְכעַ ן הֵ ן עַ ל ַמ ְל ּ ָכא טָ ב ִי ְת ּ ַב ּ ַקר ְּבבֵ ית ִּגנְ ַז ּיָא ִּדי ַמ ְל ּ ָכא [‪ ]...‬וּ ְרעוּ ת ַמ ְל ּ ָכא עַ ל ְּד ָנה ִי ׁ ְשלַ ח‬
‫עֲ לֶ י ָנא (ועתה‪ ,‬אם על המלך טוב יבדקו בארכיון המלך [‪ ]...‬והחלטת המלך בזה יישלח‬
‫אלינו; עז' ה ‪.)17‬‬

‫גם תבניות תחביריות שבהן חיברו סופרים את מכתביהם ומסמכיהם מקורן במשלב הממשל‪ .‬מכאן‬
‫‪23‬‬
‫למשל תופעות בולטות בסדר המילים‪ ,‬כמו הבאת המושא הישיר לפני המקור שאליו הוא מחובר‪,‬‬
‫'פ ֻּקֶדיך'); וכן בנאום‬ ‫ֹד' (תה' קיט ‪ ;4‬ועיינו לעיל בעניין ִ‬ ‫יתה ִפ ֻּקֶדיָך ִל ְׁשמֹר ְמא‬
‫'א ָּתה ִצִּו ָ‬
‫כגון בפסוק ַ‬
‫ירּוׁש ִַלם ַא ֶּתם א ְ‬
‫ֹמִרים‬ ‫הנביא אל אנשי שומרון שלקחו משבויי יהודה לעבדים‪' :‬וְ ַע ָּתה ּבְ נֵי יְ ָ‬
‫הּודה ִו ָ‬
‫ֹב ֶאסְ ֵּתר ַה ַּמלְ ָּכה ַבת‬
‫ָכם' (דה"ב כח ‪ ;10‬וכיוצא בזה שם ח ‪ ;)13‬וכן‪'ַ :‬ו ִּתכְ ּת‬ ‫ַע ָב ִדים וְ ִל ְׁש ָפחֹות ל ֶ‬
‫ִלכְ ּבֹׁש לֲ‬
‫ׁ ִנית' (ותכתוב אסתר [‪ ]...‬את‬ ‫ֹקף לְ ַקּיֵם ֵאת ִא ֶּגֶרת ַהּפִֻרים ַהּזֹאת ַה ֵּש‬ ‫ּומ ְרֳּד ַכי ַהּיְ ִ‬
‫הּודי ֶאת ָּכל ּת ֶ‬ ‫יח ִיל ָ‬
‫ֲב ַ‬ ‫אִ‬
‫איגרת הפורים הזאת השנית כדי לאשר ['לקים'] את כל סמכותו ['תקף']; אס' ט ‪ ;)29‬גם 'ּת ֶ‬
‫ֹקף' מילה‬
‫ֹקף' [דנ' יא ‪ ]17‬לעומת‪' :‬וְ ָת ְק ָּפא' [שם ב ‪.)]37‬‬
‫ארמית היא (השוו‪ּ' :‬בְ ת ֶ‬
‫במשלב המנהל קשור כנראה גם השימוש בלשון 'אשר' לסימון פסוקית תוכן בעקבות פעלים‬
‫יֹוד ִעים ִלכְ רֹות‬
‫ֲׁשר ֲע ָבֶדיָך ְ‬
‫ָד ְע ִּתי א ֶ‬
‫ֲני י ַ‬
‫כגון 'ידע'‪' ,‬שמע' ו'אמר'‪ ,‬למשל בדברי שלמה אל מלך צור‪' :‬א ִ‬
‫ֹד ַע ִלכְ ָרת ֵע ִצים ַּכ ִּצד ִ‬
‫ֹנים' [מל"א ה ‪;)]20‬‬ ‫ָד ְע ָּת ִּכי ֵאין ָּבנּו ִאיׁש יֵ‬ ‫ֲע ֵצי לְ ָבנֹון' (דה"ב ב ‪ ;7‬כנגד‪ַ :‬‬
‫'א ָּתה י ַ‬
‫ׁ ָּבת' (נחמ' יג ‪ ;19‬וכיוצא בזה אס' ד ‪ ;11‬קה'‬ ‫ֲׁשר ֹלא ִיפְ ָּתחּום ַעד ַא ַחר ַה ַּש‬ ‫ובהוראת נחמיה‪'ָ :‬וא ְ‬
‫ֹמָרה א ֶ‬
‫ח ‪ ;12‬ו ‪ ;10‬ז ‪ .)29 ,22‬שימוש זה מקביל לשימוש במילית הארמית 'די'‪ ,‬אשר יכולה לפתוח פסוקית‬
‫זיקה ופסוקית תוכן כאחת‪.‬‬
‫דוגמאות אלה מצביעות על עומק השפעתה של הארמית על העברית בימי הבית השני‪ .‬לאור‬
‫התעודות מיב ברור שהשכלתו של סופר מיומן כללה גם את הידע לנסח חוזה כתעודה בעלת מבנה‬
‫פנימי‪ ,‬ובייחוד את הידע לחבר משפטים מורכבים שמהם בנוי חוזה‪ .‬אם כן הסופר המומחה היה לא‬
‫רק בעל ידע לשוני וטכני‪ ,‬אלא היה אמון על מכלול נורמות סגנוניות‪ .‬חינוכו כסופר ארמי הביא עמו‬
‫תרבות לשון ארמית ואורינות ארמית‪.‬‬

‫‪ 23‬הקבילו‪ ,‬למשל‪ ,‬עזרא ה ‪ ;13 ,9 ,3‬דנ' ב ‪;18 ,16 ,10‬ד ‪ ;34 ,15‬ה ‪ ;16 ,15 ,8‬ו ‪ ;5‬וראו‪ :‬פולק‪ ,‬סוציולינגוויסטיקה‬
‫כמפתח (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)4‬עמ' ‪127‬־‪ ;126‬פולק‪ ,‬סוציולינגוויסטיקה וקהילת הדיבור היהודאית (לעיל‪ ,‬הערה‬
‫‪7‬‬ ‫‪ ,)4‬עמ' ‪594‬־‪599 ,593‬־‪.598‬‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫‪ .5‬העברית כלשון עממית‬

‫העברית התקיימה בימי הבית השני כלשון הדיבור במגעים יומיומיים ובלתי פורמליים בין בני הבית‬
‫הרעים‪ 24,‬בייחוד ברבדים הנמוכים יותר בחברה‪ .‬בתלונת נחמיה על אנשי יהודה שנשאו להם‬ ‫ובחוג ֵ‬
‫ּדֹודית וְ ֵאינָם ַמ ִּכ ִירים‬
‫ֲצי ְמ ַד ֵּבר ַא ְׁש ִ‬ ‫נשים מאשדוד‪ ,‬מעמון וממואב מדובר על 'יהודית'‪ּ' :‬ובְ נ ֶ‬
‫ֵיהם ח ִ‬
‫לְ ַד ֵּבר יְ ִ‬
‫הּודית' (נחמ' יג ‪ 25.)24‬אך ראיה זו מדגימה גם מה היה מעמדה של העברית כאשר השתמש‬
‫הממשל בשפה אחרת‪ .‬הלשון שבה דיברו הילדים נקבעה בעיקר על ידי אמם‪ ,‬ואם היא פנתה אליהם‬
‫‪26‬‬
‫בלשון אשדוד‪ ,‬לא הלשון העברית ליוותה אותם בילדותם‪.‬‬
‫בלא זיקה ללשון הרשמית הפכה העברית ללשון עממית‪' ,‬נמוכה'‪ ,‬שהתפתחה באופן טבעי‪,‬‬
‫‪27‬‬

‫ולא הייתה כבולה לנורמות סגנוניות ודקדוקיות כמו הלשון הכתובה שנוצרה בידי הסופר המשכיל‪.‬‬
‫מצב זה גרע מכוחה של הלשון הספרותית‪ .‬לשונות ארכאיות‪ ,‬פיוטיות‪ ,‬נדירות ומורכבות הולכות‬
‫ונעלמות מהאופק‪ .‬וכמובן גם לשון 'נמוכה' זו נתונה הייתה להשפעת הארמית‪ .‬הוכח שבחברה‬
‫דו־לשונית הקווים הייחודיים של שתי השפות הולכים ונעלמים‪ ,‬ונשארות הצורות הפשוטות‬
‫והמשותפות‪ 28.‬תהליכים אלה מסבירים את היעלמותו ההדרגתית של הסביל הפנימי של הקל; וגם‬
‫ָ‬
‫(קֹוהֹורט ִטיב) מתבארת על רקע‬ ‫שחיקתה של צורת ַ'ו ִּי ְקטֹל' (וי"ו הרצף) ושמא אף של לשון המשאלה‬
‫התפתחויות אלה בלשון הדבורה‪.‬‬

‫*‬

‫כללו של דבר‪ ,‬ייחודה של לשון ימי הבית השני בספרות המקראית (והבתר־מקראית) הוא תולדה‬
‫ושש ְע ֵּבד את‬
‫ִ‬ ‫של מצב מדיני וחברתי אשר הביא לשחיקת מעמדה של העברית כלשון ספרות‪,‬‬

‫‪ 24‬למסקנה זו מובילים גם ממצאי הניתוח הבלשני של מגילות מדבר יהודה‪ .‬ראו‪E. Qimron, ‘The Nature :‬‬
‫‪of DSS Hebrew and its Relation to BH and MH’, T. Muraoka & J.F. Elwolde (eds.), Diggers at the‬‬
‫‪Well: Proceedings of a Third International Symposium on the Hebrew of the Dead Sea Scrolls and‬‬
‫‪Ben Sira (STDJ, 36), Leiden 2000, pp. 232–244‬‬
‫ירים לְ ַד ֵּבר' תמורת 'יודעים לדבר' (יר' א ‪ ;6‬וכיוצא בזה איוב‬
‫'מ ִּכ ִ‬
‫‪ 2 5‬קמרון (שם)‪ ,‬עמ' ‪ .236–233‬השימוש בלשון ַ‬
‫לד ‪ )33‬הוא מסממני לשון ימי הבית השני‪ ,‬כפי שמעידה המגילה ממדבר יהודה ‪ ,4Q398‬קטע ‪ ,13–11‬שורה‬
‫‪E. Qimron & J. Strugnell, Qumran Cave 4, V: Miqsat Ma‛ase ha-Torah [DJD, 10], Oxford 1994,( 3‬‬
‫‪.)p. 36‬‬
‫‪ 26‬על ניתוח תהליכים כאלה ראו‪S.G. Thomason & T. Kaufman, Language Contact, Creolization, and :‬‬
‫‪Genetic Linguistics, Berkeley & Los Angeles 1988, pp. 91–119‬‬
‫‪ 27‬ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪ ;14‬וכן‪G. Rendsburg, Diglossia in Ancient Hebrew, New Haven 1990, pp. 41– :‬‬
‫‪ .43, 151–176‬לדעת רבין היתה הקהילייה שביהודה תלת־לשונית‪ .‬ראו‪C. Rabin, ‘The Historical :‬‬
‫‪Background of Qumran Hebrew’, idem & Y. Yadin (eds.), Aspects of the Dead Sea Scrolls (Scripta‬‬
‫‪Hierosolymitana, 4), Jerusalem 1958, pp. 144–161‬‬
‫‪ 28‬ניתוח תהליכים אלה באנגלית העתיקה ראו‪ :‬תומסון וקאופמן (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)26‬עמ' ‪.330–328‬‬ ‫‪8‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫המשתמשים בה במידה רבה לארמית הרשמית ולתרבות הלשונית של הארמית כלשון הממשל‬
‫והמסחר‪ .‬ומנגד הלשון נפתחה להשפעת הלשון הדבורה‪.‬‬

‫ב‪ .‬הלשון העברית וסופריהם של מלכי ישראל ויהודה‬

‫הסופרים זכו למעמד מיוחד גם בימיהם של מלכי ישראל ויהודה‪ .‬שר בכיר בממלכה נקרא 'ס ֵ‬
‫ֹפר'‬
‫(שמ"ב ח ‪ ,17‬כ ‪ ;25‬מל"ב יח ‪ ;37‬יט ‪ .)2‬על בדק הבית שבימי יאשיהו ניצח שפן הסופר (מל"ב‬
‫ּתֹורה' שמצאו הכוהנים וקרא אותו לפני המלך (שם‬ ‫'ס ֶפר ַה ָ‬
‫כב ‪ ,)3‬והוא זה אשר הביא ליאשיהו את ֵ‬
‫'מ ְׁשנֵה ַה ָ‬
‫ּתֹורה ַהּזֹאת' כדי לקרוא‬ ‫‪ .)10–8‬לפי הדין של ספר דברים על המלך לדאוג שיכתבו לו את ִ‬
‫ׁ ֶקר ָע ָׂשה ֵעט‬
‫'א ֵכן ִהּנֵה ַל ֶּש‬
‫בו כל ימי חייו (דב' יז ‪ .)19–18‬ירמיהו ייחס לסופרים השפעה רבה‪ ,‬לאמור ָ‬
‫ֶׁש ֶקר סֹפְ ִרים' (יר' ח ‪ ,)8‬והם מוצגים בתור מי שמחליטים להודיע למלך על המגילה שברוך כתב וקרא‬
‫(יר' לו ‪.)20–16 ,13–11‬‬

‫‪ .1‬אוריינות עברית בממלכות ישראל ויהודה‬

‫לסופרים היה תפקיד חשוב לא רק בניהול הממלכה‪ ,‬אלא גם בעיצוב הנורמות הסגנוניות‬
‫והספרותיות‪ .‬בתקופה שבה שלטו מלכי ישראל ויהודה בשכם‪ ,‬שומרון‪ ,‬יזרעאל‪ ,‬לכיש‪ ,‬ערד‬
‫וירושלים‪ ,‬הייתה העברית לשון הממלכה‪ ,‬ובשפה זו ניהלו הסופרים את ענייניה‪ .‬על הנורמות‬
‫הלשוניות והדקדוקיות שקיימו הסופרים מעידים למשל כתובת השילוח וחרסי שומרון‪ ,‬ערד ולכיש‪,‬‬
‫המאופיינים על ידי צורת כתב מגובשת‪ .‬חרסי ערד ולכיש‪ ,‬שמוצאם בממלכת יהודה‪ ,‬מעידים על‬
‫יציבותו היחסית של הכתיב‪ ,‬גם אם פה ושם יש בהם חריגות מן הכתיב הנורמטיווי‪ 29,‬וכן הדבר‬
‫בחרסי שומרון‪ .‬קשה להניח שניתן לשמור על נורמה אורתוגרפית בלא מעורבותה של מערכת‬
‫חינוך אשר מקנה לסופרים את הנורמות הלשוניות והסגנוניות ואף את המונחים‪ .‬מערכת חינוך זו‬
‫בממלכות ישראל ויהודה הקנתה לסופרים נורמות עבריות‪ ,‬ואילו השלטון הפרסי הקנה לסופרים את‬
‫הנורמות של הארמית הרשמית‪.‬‬
‫חרסי ערד ולכיש מעידים שגם בממלכת יהודה כללה השכלתו של הסופר את הידע לערוך‬
‫מסמך‪ 30.‬בפתיחות המכתבים רווחות מספר נוסחאות מקובלות ומתוחכמות‪ ,‬כגון 'אל אדני‪ .‬אלישב‪.‬‬
‫יהוה‪ .‬ישאל לשלמך‪ .‬ועת ‪( '...‬חרסי ערד ‪ ;18‬אחיטוב‪ ,‬עמ' ‪' ;)109‬אחך‪ .‬חנניהו‪ .‬שלח לשלם‬

‫‪ 2 9‬בחרסי ערד ולכיש יש סימנים להיחלשות נורמות הכתיב‪ .‬למשל המילה 'עיר' כתובה בהם ביו"ד (חרסי ערד‬
‫‪ ,24‬ש' ‪ ;14‬ש' אחיטוב‪ ,‬הכתב והמכתב‪ ,‬ירושלים תשס"ה ‪ ,‬עמ' ‪ ,)119‬ואלו בכתיב החסר הנורמטיווי צפויה‬
‫'ער'‪ .‬בחרסי לכיש וערד מצינו 'איש'‪ ,‬גם כן ביו"ד (חרסי לכיש ‪ ,3‬ש' ‪10‬־‪ ;9‬אחיטוב [שם]‪ ,‬עמ' ‪ ;58‬חרסי‬
‫ערד ‪ ,40‬ש' ‪ ;7‬אחיטוב [שם]‪ ,‬עמ' ‪ ;131‬כנגד 'אש'‪ ,‬מצבת מישע‪ ,‬שורות ‪ ;20 ,13 ,10‬אחיטוב [שם]‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ;360‬כתובת השילוח‪ ,‬שורות ‪ ;4 ,2‬אחיטוב [שם]‪ ,‬עמ' ‪ .)18‬לדיון בחריגות אלה ראו‪ :‬אחיטוב (שם)‪ ,‬עמ'‬
‫‪ .4–2‬ייתכן שהכתיב המלא קשור בכך שאלו מילים בנות הברה אחת בלבד‪ .‬נתונים אלה מבליטים את הצורך‬
‫במידה רבה של ריכוזיות לשם שמירה על נורמות הכתיב‪.‬‬
‫‪9‬‬ ‫‪ 30‬תעודות אלה יובאו לפי אחיטוב‪ ,‬הכתב והמכתב‪.‬‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫אלישב‪ .‬ולשלם ביתך ברכתך ליהוה' (חרסי ערד ‪ ;16‬אחיטוב‪ ,‬עמ' ‪' ;)104‬אל אדני‪ .‬יאוש ישמע יהוה‬
‫את אדני‪ .‬שמעת שלם‪ .‬עת כים עת כים' (חרסי לכיש ‪ ;2‬אחיטוב‪ ,‬עמ' ‪54‬־‪' ;)53‬עבדך‪ .‬הושעיהו‬
‫שלח‪ .‬להגד לאדני יאוש‪ .‬ישמע יהוה את אדנ שמעת‪ .‬שלם ושמעת טב' (חרסי לכיש ‪ ;3‬אחיטוב‪ ,‬עמ'‬
‫‪' ;)58‬אל אדני יאוש‪ .‬ירא יהוה את אדני את העת הזה‪ .‬שלם' (חרסי לכיש ‪ ;6‬אחיטוב‪ ,‬עמ' ‪' ;)72‬אמר‪.‬‬
‫] ‪[ ...‬יהו‪ .‬לך‪] .‬ש[לח‪ .‬לשחת‪ .‬את שלם ביתך ועת ‪( '...‬פפירוס קומראן; אחיטוב‪ ,‬עמ' ‪ .)190‬וכן‬
‫נמצאו בחרסים נוסחאות כגון 'ועת ככל אשר שלח אדני כן עשה עבדך' (חרסי לכיש ‪ ;4‬אחיטוב‪ ,‬עמ'‬
‫‪' ;)63‬ישמע אשני השראת דבר עבדה' (חרס מצד חשביהו; אחיטוב‪ ,‬עמ' ‪ .)146‬השימוש בנוסחאות‬
‫ֹני ַה ֶּמלְֶך ֵאת ִּדבְ ֵרי ַעבְ ּדֹו' [שמ"א‬
‫קבועות כאלה‪ ,‬שחלקן משתקפות גם במקרא ('וְ ַע ָּתה ִי ְׁש ַמע נָא ֲאד ִ‬
‫כו ‪ ,)]19‬מעיד על השכלה מעבר לידיעת קרוא וכתוב‪ ,‬השכלה ספרותית‪ ,‬וליתר דיוק אוריינות‪.‬‬
‫והרי לשם קריאת כתוב בכתיב חסר ובלא ניקוד‪ ,‬דרושה השכלה לשונית רחבה למדי‪ .‬אוריינות זו‬
‫היא פרי של חינוך ורכישת ערכים סגנוניים וספרותיים‪.‬‬

‫‪ .2‬תרבות סופרים וספרות מקראית‬

‫פרשיות רבות במקרא יש לייחס בבירור לסופר מקצועי‪ ,‬כגון ספר דברים‪ 31,‬המועיד תפקיד מרכזי‬
‫לכתיבה וקריאה‪ 32.‬דומה שהעריכה של ספר מלכים תלויה כולה במנהל המלכותי‪ .‬ההיסטוריון רשם‬
‫יהֹוׁש ָפט ֶּבן ָא ָסא‬
‫('ו ָ‬ ‫בו את שנת עלייתו של מלך יהודה לפי שנת מלכותו של מלך ישראל המקביל ִ‬
‫הּודה ִּב ְׁשנַת ַא ְר ַּבע לְ ַאחְ ָאב ֶמלְֶך ִי ְׂשָר ֵאל' [מל"א כב ‪ ,)]41‬את גילו בעת ההמלכה (יְ ָ‬
‫הֹוׁש ָפט‬ ‫ָמלְַך ַעל יְ ָ‬
‫ֹלׁשים וְ ָח ֵמׁש ָׁשנָה ּבְ ָמלְ כֹו')‪ ,‬את משך שלטונו ('וְ ֶע ְׂשִרים וְ ָח ֵמׁש ָׁשנָה ָמלְַך ִּב ָ‬
‫ירּוׁש ִָלם') ואת שם‬ ‫ֶּבן ְׁש ִ‬
‫זּובה ַּבת ִׁשלְ ִחי' [שם ‪ .)]42‬אשר למלכי ישראל‪ ,‬אין מידע על גילם בעת ההמלכה‬ ‫אמו ('וְ ֵׁשם ִאּמֹו ֲע ָ‬
‫ֹלׁשים וְ ַא ַחת ָׁשנָה‬
‫('ּב ְׁשנַת ְׁש ִ‬
‫ולא צוין שם האם‪ ,‬אך בשאר הפרטים נהג ההיסטוריון באותה דרך ִ‬
‫הּודה ָמלְַך ָע ְמִרי ַעל ִי ְׂשָר ֵאל ְׁש ֵּתים ֶע ְׂשֵרה ָׁשנָה ּבְ ִת ְר ָצה ָמלְַך ֵׁשׁש ָׁש ִנים' [מל"א טז ‪;]23‬‬
‫לְ ָא ָסא ֶמלְֶך יְ ָ‬
‫ֹמרֹון ֵׁשׁש ֶע ְׂשֵרה‬
‫הֹוא ָחז ַעל ִי ְׂשָר ֵאל ּבְ ׁש ְ‬
‫הֹואׁש ֶּבן יְ ָ‬
‫הּודה ָמלְַך יְ ָ‬
‫יֹואׁש ֶמלְֶך יְ ָ‬
‫ֹלׁשים ָו ֶׁש ַבע ָׁשנָה לְ ָ‬
‫'ּב ְׁשנַת ְׁש ִ‬
‫ִ‬
‫ָׁשנָה' [מל"ב יג ‪ .)]10‬לפיכך זקוק היה ההיסטוריון לרישומים כתובים בני התקופה‪ ,‬כלומר למנהל‬
‫המלכותי; בלעדי הנתונים הרשומים לא היה בידו לציין את גיל המלך‪ 33.‬והוא אף הצהיר כי נסמך על‬
‫מקור כתוב‪' :‬וְ י ֶֶתר דִּ ְב ֵרי י ָָר ְב ָעם אֲ ׁ ֶשר נִ ְל ַחם וַ אֲ ׁ ֶשר ָמ ָל ְך ִה ּ ָנם ְּכתו ִּבים ַעל ֵספֶ ר דִּ ְב ֵרי ַה ּי ִָמים ְל ַמ ְלכֵ י‬
‫יִ ְ ׂש ָר ֵאל' (מל"א יד ‪.)19‬‬
‫גם בספר קורות ירמיהו יש לכתיבה מקום חשוב‪ ,‬ולו רק בגלל תפקידו של ברוך בן נריה הסופר‬

‫‪M. Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School, Oxford 1972, pp. 158–171 31‬‬
‫‪ 3 2‬כתיבה‪ :‬דב' ה ‪ ;22‬ו ‪ ;9‬ט ‪ ;10‬י ‪ ;4 ,2‬יא ‪ ;20‬יז ‪ ;18‬כז ‪ ;8 ,3‬כח ‪ ;61 ,58‬כט ‪ ;26 ,19‬ל ‪ ;10‬לא ‪( 24 ,9‬התורה)‪,‬‬
‫‪( 22 ,19‬שירת האזינו); קריאה‪ :‬שם יז ‪ ;19‬לא ‪ .11‬לפי הדין בדב' כד ‪ 3 ,1‬הבעל המגרש את אשתו 'ו ְָכ ַתב ָלּה‬
‫ָדּה'‪ .‬פרט זה אינו נזכר במקבילה ביר' ג ‪.1‬‬
‫ָתן ּבְ י ָ‬
‫יתת ְונ ַ‬
‫ֵס ֶפר ּכְ ִר ֻ‬
‫‪ 33‬ואין לומר שהמחבר בדה נתונים אלה מלבו‪ ,‬מאחר שהבחין באופן שיטתי בין דרכו בישראל ובין דרכו‬
‫ביהודה‪ .‬ראו‪Sh. R. Bin-Nun, ‘Formulas from Royal Records of Israel and of Judah’, VT, 18 (1968), :‬‬
‫‪ .pp. 414–432‬נוסף על כך יש לתאריכים שונים במערכת זו אישור חיצוני‪ ,‬כגון תקופת שלטונו של אחאב‬
‫המאוששת על פי התאריך של קרב קרקר‪ ,‬שבו השתתף על פי כתובתו המפורסמת של שלמנאסר השלישי‪.‬‬ ‫‪10‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫(יר' לב ‪ ;13–12‬לו ‪ .)32–4‬בפרשת גאולת שדהו של חנמאל‪ ,‬דודו של ירמיהו‪ ,‬נזכרים מונחים רבים‬
‫('ס ֶפר ַה ִּמ ְקנָה' [שם לב ‪ )]11–10‬ושמירתה‬ ‫מתחום הכתיבה והטיפול במסמכים‪ ,‬כגון חתימת התעודה ֵ‬
‫תּובה ּבְ ֵעט ַּב ְרזֶל ּבְ ִצּפֶ‬
‫ֹרן ָׁש ִמיר‬ ‫הּודה ּכְ ָ‬
‫'ח ַּטאת יְ ָ‬
‫בכלי חרס (שם ‪ .)14‬כן יצוינו הכרזות נבואית כגון ַ‬
‫עז ְֶביָך ֵיבֹׁשּו יסורי [קרי‪ :‬וְ ַ‬
‫סּורי] ָּב ָאֶרץ‬ ‫יכם' (שם יז ‪ָ ;)1‬‬
‫'ּכל ֹ‬ ‫לּוח ִל ָּבם ּולְ ַק ְרנֹות ִמזְּבְ ֵ‬
‫חֹות ֶ‬ ‫ֲרּוׁשה ַעל ַ‬
‫ח ָ‬
‫ָת ִּתי ֶאת ָ‬
‫ּתֹור ִתי‬ ‫ָמיו' (שם כב ‪' ;)30‬נ ַ‬ ‫'ּכ ְתבּו ֶאת ָה ִאיׁש ַהּזֶה ֲעִר ִירי ֶּג ֶבר ֹלא ִיצְ לַח ּבְ י ָ‬
‫ִי ָּכ ֵתבּו' (שם ‪ִ ;)13‬‬
‫ו'מ ִגּלָה' נזכרות תדיר בפרשת הספר שכתב‬ ‫'מ ִגּלַת ֵס ֶפר' ְ‬ ‫ּבְ ִק ְר ָּבם וְ ַעל ִל ָּבם ֶאכְ ְּת ֶבּנָה' (שם לא ‪ְ .)32‬‬
‫'ק ֶסת ַהּס ֵ‬
‫ֹפר' שבמותני האיש‬ ‫ברוך מפי הנביא (שם לו ‪ .)32–28 ,14 ,6 ,4 ,2‬בספר יחזקאל נזכרת ֶ‬
‫לבוש הבדים (יח' ט ‪ 34.)3–2‬ספרי ירמיה ויחזקאל טבועים אפוא בחותם הכתיבה‪ .‬מונחים הקשורים‬
‫‪35‬‬
‫בכתיבה נזכרים פחות אצל ישעיהו בן אמוץ‪.‬‬
‫מלבד התמונה הספרותית יש לתת את הדעת על הנתונים הארכיאולוגיים שמהם עולה כי בשלהי‬
‫ממלכת יהודה‪ ,‬מסוף המאה השמינית לפני הספירה ואילך‪ ,‬הלכה וגברה השפעתה של הביורוקרטיה‬
‫המלכותית‪ .‬תמונה זו מבוססת בעיקר על ריבוי טביעות החותם והחרותות מתקופה זו‪ 36.‬מן הראוי‬
‫לציין שהמשלב הדברימי מעיד על השפעת ספרות החוזים האשורית‪ ,‬ואפשר ללמוד מכך על‬
‫‪37‬‬
‫השכלתם של סופרים שידעו לקרוא גם מסמכים בארמית ואולי אף באשורית‪.‬‬
‫מסתבר אפוא שספרי דברים ומלכים‪ ,‬ובמידה רבה גם ספרי ירמיה ויחזקאל‪ ,‬מעוגנים בתרבות‬
‫לשכת הסופרים‪ .‬גם בספר יהושע תופסים הכתיבה והטקסט הכתוב מקום נכבד‪ .‬חלוקת הארץ‬
‫בשילה מתנהלת על פי רשימת נחלות שהכינו נציגי השבטים בסיור בארץ (יהו' יח ‪ ;)9–4‬יהושע‬
‫האּלָה שבמקדש ליד שכם (שם כד‬ ‫('א ֶבן ּגְ דֹולָה') ליד ֵ‬
‫ֱֹלהים' והניחו אצל המצבה ֶ‬ ‫'ס ֶפר ַ‬
‫ּתֹורת א ִ‬ ‫כתב ֵ‬
‫‪ .)26‬נוסף על כך מדובר שם בספר תורת משה (שם א ‪ ,)8‬שעל פיו הוקם מזבח בהר עיבל (שם ח‬
‫ֲׁשר ָּכ ַתב ִלפְ נֵי ּבְ נֵי ִי ְׂשָר ֵאל' (שם ‪.)32‬‬
‫ֹׁשה א ֶ‬ ‫'מ ְׁשנֵה ַ‬
‫ּתֹורת מ ֶ‬ ‫‪ ,)31–30‬ועל אבני המזבח כתב יהושע את ִ‬

‫‪ .3‬באין כתיבה‬

‫חטיבות ניכרות בספרות המקרא נקשרו אפוא בפעילות הסופרים‪ .‬לעומת זאת בחזונות עמוס והושע‬
‫אין זכר למונחים 'ספר' ו'כתב'‪ ,‬וגם כתיבה נזכרת שם רק בעניין הכתב האלוהי (הו' ח ‪ .)12‬גם‬

‫‪ 3 4‬על הכתיבה ראו‪ :‬יח' ב ‪ ;10‬יג ‪ ;9‬כד ‪ ;2‬לז ‪ ;2 ,16‬וכן בחזון התורה‪ ,‬שם מג ‪ .11‬לאזכור 'ספר' ראו‪ :‬שם ב ‪;9‬‬
‫ול'מגילה' ראו‪ :‬שם ב ‪ ;9‬ג ‪.3–1‬‬
‫‪ 35‬אזכורי כתיבה ראו‪ :‬יש' ד ‪ ;3‬ח ‪ ;1‬י ‪ ;19 ,1‬ל ‪ ;9‬מד ‪ ;5‬סה ‪ .6‬עדויות ללשון 'ספר' ראו‪ :‬שם כט ‪ ; 18 ,12–11‬ל‬
‫‪ ;8‬לד ‪ ;16 ,4‬לו ‪ ;22 ,3‬לז ‪ ;14 ,2‬לט ‪ ;1‬נ ‪.1‬‬
‫‪ 36‬ראו למשל‪A.R. Millard, ‘The Corpus of West-Semitic Stamp Seals’, IEJ, 51 (2001), pp. 76–87; :‬‬
‫‪W.M. Schniedewind, How the Bible Became a Book: The Textualization of Ancient Israel, Cambridge‬‬
‫‪2004, pp. 93–106‬‬
‫‪ 37‬ויינפלד (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)31‬עמ' ‪ ;129–116‬שנידווינד (שם)‪ ,‬עמ' ‪R. Frankena, ‘The Vassal ;136–134‬‬
‫‪Treaties of Esarhaddon and the Dating of Deuteronomy’, Oudtestamentische Studien, 14 (1965),‬‬
‫‪pp. 122–154, esp. pp. 130–131, 148–150; D.M. Carr, Writing on the Tablet of the Heart: Origins of‬‬
‫‪11‬‬ ‫‪Scripture and Literature, Oxford 2005, pp. 134–142, 156–158‬‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫בסיפורי שמואל‪ ,‬שאול‪ ,‬דוד ובסיפורי הגיבורים שבספר שופטים תופסת הכתיבה מקום שולי‪ .‬יתרה‬
‫מזו‪ ,‬בסיפורי האבות אפילו בהסכמים חגיגיים‪ ,‬המייצגים למעשה הסכמים בין־לאומיים‪ ,‬אין זכר‬
‫לכתיבה‪ .‬אפילו המצבות שהקימו יעקב ולבן אינן קשורות בכתיבה (בר' לא ‪ ,)52–48 ,45‬והוא הדין‬
‫בהסכמים שבין אבימלך מלך גרר לאברהם ויצחק (בר' כא ‪ ;32–27‬כו ‪ )31–30‬ובין אברהם לעפרון‬
‫החתי (שם כג)‪ .‬יש שהסיקו מכך שסיפורים אלה מייצגים תרבות שהכתיבה לא תפסה בה מקום‬
‫מרכזי‪ 38.‬אך בטרם נשוב אל סוגיה זו ‪ ,‬יש לעמוד תחילה על ייחודן הלשוני של החטיבות המרבות‬
‫ברמזים לכתיבה ולטקסטים כתובים‪.‬‬

‫ג‪ .‬סגנונות הסיפורת במקרא‬

‫בסיפורי המקרא ניכרים כאמור בעיקר שני סגנונות‪ 39,‬הסגנון השמני־המורכב‪ ,‬המצטיין בין היתר‬
‫בריבוי צירופי שמות ארוכים‪ ,‬והסגנון המהיר־הקצוב‪ ,‬המרבה בפסוקיות קצרות המצורפות זו לזו‬
‫במילית החיבור וי"ו או ללא קישור מפורש‪ .‬ניתוח תחבירי שיטתי של הכתוב מראה עד כמה חלוקה‬
‫זו חיונית להבנת הסגנון הספרותי של סיפורי המקרא‪.‬‬

‫‪ .1‬אמות מידה תחביריות‬

‫היחידה הבסיסית של הניתוח היא הפסוקית‪ ,‬אשר מוגדרת כיחידה תחבירית הכוללת נשוא (פועלי‬
‫או שמני) ואת היסודות הכפופים במישרין לאותו נשוא‪ .‬האיברים הכפופים במישרין לנשוא הם‬
‫הארגומנטים (כגון נושא‪ ,‬מושא‪ ,‬וכן מגדירים כגון תיאורי מקום‪ ,‬זמן ונסיבות)‪ .‬ההיקף המינימלי‬
‫של הפסוקית הוא נשוא‪ ,‬כלומר נשוא והנושא המובלע בו‪ 40.‬אנתח לדוגמה פסוק אחד מסיפורי‬
‫‪41‬‬
‫יעקב‪:‬‬

‫‪S. Gandz, ‘Oral Tradition in the Bible’, S.W. Baron & A. Marx (eds.), Jewish Studies in Memory of 38‬‬
‫‪George A. Kohut, New York 1935, pp. 249–269; M. Haran, ‘The Bĕrīt “Covenant”: Its Nature and‬‬
‫‪Ceremonial Background’, M. Cogan, B.L. Eichler & J.H. Tigay (eds.), Tehillah le-Moshe: Biblical‬‬
‫–‪and Judean Studies in Honor of Moshe Greenberg, Winona Lake 1997, pp. 203–219, esp. pp. 208‬‬
‫‪ ;210‬שנידווינד (שם)‪ ,‬עמ' ‪135. ,122–120‬‬
‫‪ 39‬פירוט של מיון זה ראו‪ :‬פ' פולק‪' ,‬לשון המספר והדו־שיח בסיפורי המקרא‪ :‬ניסיון לאפיון סגנוני'‪ ,‬תעודה‪,‬‬
‫טז–יז (תשס"א)‪ ,‬עמ' ‪F.H. Polak, ‘The Oral and the Written: Syntax, Stylistics and the ;102–47‬‬
‫‪Development of Biblical Prose Narrative’, JANES, 26 (1998), pp. 59–105; idem, ‘The Style of the‬‬
‫‪Dialogue in Biblical Prose Narrative’, ibid., 28 (2001), pp. 55–97‬‬
‫‪ 4 0‬מבחינה זו יש הבחנה בין ארגומנט תחבירי‪ ,‬שעשוי להיות מובלע בקידומת‪/‬סיומת של פועל נטוי או בכינוי‬
‫חבור‪ ,‬ובין ארגומנט פיוטי‪ ,‬שאינו יכול להיות מובלע או חבור‪ .‬למשל כינוי המושא החבור הדבוק לפועל‬
‫ַּת ִׂש ֵמם') אינו נחשב ארגומנט במובן הפיוטי‪ .‬להנמקת גישה זו ראו‪ :‬פולק‪ ,‬סוציולינגוויסטיקה‬ ‫('־ֵם' בפועל 'ו ְ‬
‫'ּת ִב ֵאמוֹ' (שמ' טו יז)‪ ,‬ובין פסוקיות‬
‫כמפתח (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)4‬עמ' ‪ ,130‬הערה ‪ .64‬יש להבחין בין צורות כגון ְ‬
‫שבהן הן הנושא והן המושא באים לידי ביטוי מלא‪.‬‬
‫‪ 41‬בהמשך פרק זה יצוין הגבול בין פסוקיות עצמאיות על ידי קו נטוי (‪ ,)/‬והגבול בין פסוקית עיקרית לפסוקית‬ ‫‪12‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫שמֵ ם ְּבכַ ר ַה ּ ָג ָמל ‪ /‬ו ּ ֵַת ׁ ֶשב עֲ לֵ יהֶ ם ‪ַ /‬ו ְי ַמ ּׁ ֵש ׁש לָ בָ ן אֶ ת ּ ָכל‬

‫וְ רָ חֵ ל לָ ְקחָ ה אֶ ת ַה ְּתרָ ִפים ‪ /‬ו ְַּת ִ ׂ‬
‫ָהאֹהֶ ל ‪ /‬וְ לֹא ָמצָ א (בר' לא ‪.)34‬‬

‫ָק ָחה') עם נושא ('וְ ָר ֵחל') ומושא‬

‫ָק ָחה ֶאת ַה ְּתָר ִפים'‪ ,‬מכילה נשוא ('ל ְ‬
‫(א) הפסוקית הראשונה‪' ,‬וְ ָר ֵחל ל ְ‬
‫'ה ְּתָר ִפים')‪ .‬הפסוקית השנייה‪'ַ ,‬ו ְּת ִׂש ֵמם‬
‫('ה ְּתָר ִפים')‪ .‬פסוקית זו מכילה שני ארגומנטים ('וְ ָר ֵחל'‪ַ ,‬‬
‫ַ‬
‫('ו ְּת ִׂש ֵמם') עם תיאור מקום ('ּבְ ַכר ַה ָּג ָמל'); זאת פסוקית בעלת ארגומנט‬‫ּבְ ַכר ַה ָּג ָמל'‪ ,‬כוללת נשוא ַ‬
‫ֵיהם'‪ ,‬כוללת נשוא ַ(ו ֵּת ֶׁשב') עם ארגומנט בצורת מילית‬ ‫אחד בלבד‪ .‬הפסוקית השלישית‪'ַ ,‬ו ֵּת ֶׁשב ֲעל ֶ‬
‫ָבן ֶאת ָּכל‬ ‫ֵיהם'); גם זאת פסוקית בעלת ארגומנט אחד‪ .‬הפסוקית הרביעית‪'ַ ,‬ויְ ַמ ֵּש‬
‫ׁׁש ל ָ‬ ‫('על ֶ‬
‫וכינוי ֲ‬
‫('את ָּכל ָהא ֶ‬
‫ֹהל')‪ .‬הפסוקית‬ ‫ָבן') ומושא ֶ‬ ‫('ויְ ַמ ֵּש‬
‫ׁׁש') עם שני ארגומנטים‪ ,‬נושא ('ל ָ‬ ‫ֹהל'‪ ,‬כוללת נשוא ַ‬
‫ָהא ֶ‬
‫ָבן')‪' :‬וְ ֹלא ָמ ָצא'‪.‬‬
‫האחרונה בפסוק זה כוללת רק נשוא (עם נושא מובלע‪' ,‬ל ָ‬
‫(הצֶרף)‪ ,‬כלומר איבר תחבירי המורכב משורה של‬
‫(ב) יסוד שני בניתוח הוא הצירוף השמני ֶ‬
‫שמות‪ ,‬למשל תבניות סמיכות‪ ,‬תמורה‪ ,‬שם עם שם תואר (לוואי) או רצף של שמות בצמידות‪.‬‬
‫ֹהל'‪ .‬דוגמה לצרפים‬ ‫'את ָּכל ָהא ֶ‬‫הפסוק שלפנינו כולל שתי דוגמאות לסמיכות פשוטה‪ּ' :‬בְ ַכר ַה ָּג ָמל'‪ֶ ,‬‬
‫ַעקֹב' (דב' לד ‪' ;)4‬לְ ַפ ְרעֹה‬
‫מורכבים יותר ניתן למצוא בצרף השמות בצמידות‪' :‬לְ ַאבְ ָר ָהם לְ ִיצְ ָחק ּולְ יֲ‬
‫'ׂש ְמ ָחה גְ דֹולָה' (יונה ד ‪ּ' ;)6‬ובְ ֵה ָמה ַר ָּבה' (שם ‪ַ ;)11‬‬
‫'רּוח‬ ‫ּולְ ָכל ֲע ָבָדיו ּולְ ָכל ַא ְרצֹו' (שם ‪ ;)11‬ועם לוואי‪ִ :‬‬
‫יׁשית' (שם ‪ ;)8‬ובתבנית תמורה‪'ִ :‬נינְ ֵוה‪ָ ,‬ה ִעיר ַהּגְ דֹולָה' (שם ‪.)11‬‬ ‫ֲר ִ‬ ‫ָק ִדים חִ‬
‫(ג) היסוד השלישי הוא הפסוקית המשועבדת‪ ,‬כלומר פסוקית שאינה עומדת ברשות עצמה אלא‬
‫ממלאת תפקיד תחבירי בתוך פסוקית אחרת‪ .‬הדוגמה הפשוטה ביותר היא פסוקית הזיקה‪ ,‬אשר‬
‫ֹבר ֵאלֶיָך' (יונה‬ ‫ֹכי ּד ֵ‬‫ֲׁשר ָאנ ִ‬
‫יאה – א ֶ‬ ‫ֶיה ֶאת ַה ְּקִר ָ‬ ‫משמשת לוואי לשם שאליו היא שבה‪ ,‬כגון ְ‬
‫'ּוקָרא ֵאל ָ‬
‫ָׁשיָך ַא ְׁשֵרי ֲע ָבֶדיָך ֵאּלֶה –‬
‫'א ְׁשֵרי ֲאנ ֶ‬
‫ֲׁשר ָהיָה ִעם לְ ָב ָבּה' (מל"א י ‪ַ ;)2‬‬
‫ג ‪'ַ ;)2‬ו ְּת ַד ֵּבר ֵאלָיו ֵאת ָּכל – א ֶ‬
‫ֹמ ִעים ֶאת ָחכְ ָמ ֶתָך' (שם ‪ .)8‬ויש שהפסוקית משמשת מושא ישיר לפועל‬ ‫ְׁ‬
‫ֹמ ִדים לְ ָפנֶיָך ָּת ִמיד‪ַ ,‬הּש‬
‫ָהע ְ‬
‫ֲכל' (בר' ג ‪'ַ ;)6‬ו ֵּתֶרא ָר ֵחל‬ ‫ׁה – ִּכי טֹוב ָה ֵעץ לְ ַמא ָ‬ ‫אמירה או תפיסה (פסוקית תוכן)‪ ,‬כגון ַ'ו ֵּתֶרא ָה ִא ָּש‬
‫ַעקֹב' (שם ל ‪'ַ ;)1‬ו ִּי ְׁש ַמע ַאבְ ָרם – ִּכי ִנ ְׁש ָּבה ָא ִחיו' (שם יד ‪'ַ ;)14‬ו ִּי ְׁש ַמע ָּבלָק – ִּכי ָבא‬ ‫– ִּכי ֹלא יָלְ ָדה לְ יֲ‬
‫ָׁשבְ ָּת ִעּמֹו י ִ‬
‫ָמים‬ ‫ִבלְ ָעם' (במ' כב ‪ .)36‬גם תיאורי זמן לובשים צורה של פסוקית משועבדת‪ ,‬כגון 'וְ י ַ‬
‫ֹמ ַעת – ּבְ ַד ֵּבר ִיצְ ָחק ֶאל ֵע ָׂשו ּבְ נֹו' (שם ‪;)5‬‬‫ֲמת ָא ִחיָך' (בר' כז ‪' ;)44‬וְ ִרבְ ָקה ׁש ַ‬ ‫ֲׁשר ָּתׁשּוב ח ַ‬ ‫ֲח ִדים – ַעד א ֶ‬ ‫אָ‬
‫קּומָך' (דב' ו ‪ ;)7‬ואף תיאור‬ ‫יתָך ּובְ לֶכְ ְּתָך ַבֶּדֶרְך ּובְ ָׁשכְ ּבְ ָך ּובְ ֶ‬
‫'וְ ִׁשּנַנְ ָּתם לְ ָבנֶיָך וְ ִד ַּב ְר ָּת ָּבם – ּבְ ִׁשבְ ְּתָך ּבְ ֵב ֶ‬
‫ֲׁשר ָע ָׂשה לְ ַפר ַה ַח ָּטאת' (וי' ד ‪.)20‬‬ ‫אופן עשוי להיות פסוקית משועבדת‪ :‬וְ ָע ָׂשה ל ָ‬
‫ַּפר – ַּכא ֶ‬
‫(ד) במיוחד תצוין פסוקית המשועבדת לפסוקית שהיא עצמה משועבדת (שעבוד מורכב) כגון‬

‫ַה ּיוֹם ַה ּזֶה ָאחֵ ל – ּ ֵתת ּ ַפ ְח ְּדךָ וְ ִי ְר ָא ְתךָ עַ ל ְּפנֵי ָהעַ ִּמים ּ ַתחַ ת ּ ָכל ַה ּׁ ָש ָמ ִים = אֲ ׁ ֶשר ִי ׁ ְש ְמעוּ ן‬
‫ׁ ִש ְמעֲ ךָ וְ רָ גְ זוּ וְ חָ לוּ ִמ ּ ָפנֶיךָ (דב' ב ‪.)25‬‬

‫ׁ ָמ ִים' (צרף שמני ארוך אחד)‬ ‫'ּתת ַּפחְ ְּדָך וְ ִי ְר ָא ְתָך ַעל ּפְ נֵי ָה ַע ִּמים ַּת ַחת ָּכל ַה ָּש‬ ‫בהיגד זה הפסוקית ֵ‬
‫ֲׁשר ִי ְׁש ְמעּון ִׁש ְמֲעָך וְ ָרגְ זּו‬
‫'א ֵחל'‪ .‬בפסוקית המשועבדת תלויה פסוקית המטרה 'א ֶ‬ ‫משועבדת לפועל ָ‬
‫יֹוׁשב ּבְ ֶח ְׁשּבֹון' (שם ג ‪.)2‬‬ ‫ֲׁשר ֵ‬‫ֹרי = א ֶ‬ ‫ית לְ ִסיחֹן ֶמלְֶך ָה ֱאמִ‬ ‫ֲׁשר ָע ִׂש ָ‬
‫ית ּלֹו – ַּכא ֶ‬ ‫וְ ָחלּו ִמ ָּפנֶיָך'‪ .‬וכן‪' :‬וְ ָע ִׂש ָ‬

‫‪13‬‬ ‫משועבדת על ידי קו מפריד ( – ); הגבול בין פסוקיות משועבדות יצוין על ידי סימן השוויון (=)‪.‬‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫יֹוׁשב ּבְ ֶח ְׁשּבֹון' שבה אל הצרף 'לְ ִסיחֹן ֶמלְֶך ָה ֱאמִ‬

‫ֹרי'‪ ,‬הנתון בתוך פסוקית משועבדת‪.‬‬ ‫ֲׁשר ֵ‬
‫הפסוקית 'א ֶ‬
‫שעבוד מורכב יש לראות גם בפסוקית משועבדת המכילה ארגומנטים רבים בצורת שם (שניים או‬
‫ֹתן ל ֶ‬
‫ָכם' (שם ד‬ ‫יכם נ ֵ‬
‫ֹת ֶ‬
‫ֱֹלהי ֲאב ֵ‬ ‫אתם ִו ִיר ְׁש ֶּתם ֶאת ָה ָאֶרץ – א ֶ‬
‫ֲׁשר ה' א ֵ‬ ‫'ּוב ֶ‬
‫יותר) או צרף שמני ארוך‪ ,‬כגון ָ‬
‫ֲד ָמה' (שם)‬
‫ֲׁשר ֵהם ַח ִּיים ַעל ָהאָ‬
‫ָמים – א ֶ‬
‫'ּכל ַהּי ִ‬
‫ֹרב' (שם ‪ָ ;)10‬‬ ‫ֱֹלהיָך ּבְ חֵ‬
‫ֲׁשר ָע ַמ ְד ָּת ִלפְ נֵי ה' א ֶ‬
‫‪' ;)1‬יֹום – א ֶ‬

‫‪ .2‬הסגנון השמני־המורכב‪ :‬דחיסות‬

‫פרשיות לא מעטות מתאפיינות בריבוי פסוקיות ארוכות‪ ,‬בריבוי צרפים שמניים ארוכים ובריבוי‬
‫פסוקיות משועבדות‪ ,‬במיוחד כאלה המשועבדות בשעבוד מורכב‪ .‬דוגמה מובהקת לכך יש בסיפור‬
‫מות משה (דב' לד)‪ .‬שתי הפסוקיות הראשונות ארוכות‪:‬‬

‫ֹאש ַה ִּפ ְס ּ ָגה אֲ ׁ ֶשר עַ ל ְּפנֵי ְירֵ ח ֹו ‪ַ /‬ו ּי ְַר ֵאהוּ ה' אֶ ת‬
‫ֹשה מֵ עַ ְרבֹת מו ָֹאב אֶ ל ַהר נְ ב ֹו ר ׁ‬
‫ַו ּיַעַ ל מ ׁ ֶ‬
‫ּ ָכל ָה ָארֶ ץ אֶ ת ַה ִּג ְלעָ ד עַ ד ּ ָדן [‪ ]...‬וְ אֶ ת ַה ּ ֶנגֶב וְ אֶ ת ַה ִּכ ּ ָכר ִּב ְקעַ ת ְירֵ ח ֹו ִעיר ַה ְּת ָמ ִרים עַ ד‬
‫צֹעַ ר (שם ‪.)3–1‬‬

‫'מ ַע ְרבֹת‬
‫ֹׁשה') עם שני תיאורי מקום‪ֵ ,‬‬
‫הפסוקית הראשונה מכילה שלושה ארגומנטים‪ ,‬נושא ('מ ֶ‬
‫ֲׁשר ַעל ּפְ נֵי יְ ֵרחֹו'‪ ,‬והצרף האחרון מכיל שישה שמות‪ .‬הפסוקית‬
‫'אל ַהר נְ בֹו רֹאׁש ַה ִּפסְ ָּגה א ֶ‬
‫מֹואב'; ֶ‬
‫ָ‬
‫ֹער')‪ .‬המושא‬‫('את ָּכל ָה ָאֶרץ [‪ַ ]...‬עד צ ַ‬ ‫השנייה מכילה רק שני ארגומנטים‪ ,‬נושא ('ה'') ומושא ישיר ֶ‬
‫('את ָּכל ָה ָאֶרץ') ושורה ארוכה של תמורות‪ֶ ,‬‬
‫'את‬ ‫הישיר הוא צרף שמני המורכב מגרעין פשוט יחסית ֶ‬
‫‪42‬‬
‫'ה ִּכ ָּכר ִּב ְק ַעת יְ ֵרחֹו ִעיר ַה ְּת ָמִרים‪ַ ,‬עד צ ַ‬
‫ֹער'‪.‬‬ ‫ַה ִּגלְ ָעד ַעד ָּדן‪ ,‬וְ ֵאת ָּכל נַפְ ָּת ִלי' וכן הלאה‪ ,‬עד ציון ַ‬
‫בהמשך בולט השעבוד המורכב‪ ,‬שכן המספר מביא מדברי האל בתוך פסוקית זיקה‪'ַ :‬וּי ֶ‬
‫ֹאמר ה'‬
‫ַעקֹב = לֵאמֹר לְ ז ְַרֲעָך ֶא ְּת ֶנּנָה' (שם ‪ .)4‬אך ההיגד‬ ‫ֲׁשר ִנ ְׁש ַּב ְע ִּתי לְ ַאבְ ָר ָהם לְ ִיצְ ָחק ּולְ יֲ‬
‫ֵאלָיו‪,‬זֹאת ָה ָאֶרץ – א ֶ‬
‫יתיָך בְ ֵעינֶיָך וְ ָׁש ָּמה ֹלא ַתֲעבֹר' (שם)‪.‬‬
‫'ה ְר ִא ִ‬
‫מסתיים בשתי פסוקיות הכוללות ארגומנט אחד בלבד‪ֶ :‬‬
‫ֲׁשר יְ ָדעֹו ה' ָּפ ִנים‬
‫ֹׁשה – א ֶ‬‫ָביא עֹוד ּבְ ִי ְׂשָר ֵאל ּכְ מ ֶ‬
‫הפרשה נסגרת בשבח גדולתו של משה‪' :‬וְ ֹלא ָקם נ ִ‬
‫ָביא')‪ ,‬תיאורי מקום‬ ‫ֶאל ָּפ ִנים' (שם ‪ .)10‬אף שהפתיחה אינה נראית מורכבת‪ ,‬היא כוללת נושא ('נ ִ‬
‫ֲׁשר יְ ָדעֹו ה' ָּפ ִנים ֶאל‬
‫ֹׁשה') עם פסוקית זיקה מורכבת ('א ֶ‬ ‫וזמן ('עֹוד'‪ּ' ,‬בְ ִי ְׂשָר ֵאל')‪ ,‬והמשך הנושא ('ּכְ מ ֶ‬
‫ָּפ ִנים')‪ .‬בהמשך הסיבוך הסגנוני גובר‪:‬‬

‫שוֹת ְּבאֶ רֶ ץ ִמ ְצרָ ִים ְל ַפ ְרעֹה וּ ְלכָ ל עֲ בָ דָ יו‬

‫אתֹת וְ ַה ּמו ְֹפ ִתים – אֲ ׁ ֶשר ׁ ְשלָ ח ֹו ה' = לַ עֲ ׂ‬
‫ְלכָ ל ָה ֹ‬
‫שרָ אֵ ל‬
‫ֹשה ְלעֵ ינֵי ּ ָכל ִי ְ ׂ‬
‫וּ ְלכָ ל ַא ְרצוֹ; וּ ְלכֹל ַה ּיָד ַהחֲ זָקָ ה וּ ְלכֹל ַה ּמוֹרָ א ַה ּ ָגדוֹל – אֲ ׁ ֶשר עָ ָׂשה מ ׁ ֶ‬
‫(שם ‪.)12–11‬‬

‫‪ 42‬אמנם זאת רשימה‪ ,‬אבל המספר ידע לשלב רשימה כזאת מבחינה תחבירית בלא לפגוע במבנה הרטורי‬
‫המעודן‪ .‬עוד ניתן לטעון שתבנית זו משקפת כאן מגמה מיוחדת‪ ,‬אך היא משרתת מגמות שונות במקומות‬
‫שונים‪ ,‬כגון תיאור יופייה של אסתר (אס' ב ‪ ,)7‬כלי הנגינה שליוו את העלאת ארון הברית לאוהל ליד הגיחון‬
‫(שמ"ב ו ‪ ;5‬דה"א יג ‪ ;8‬טו ‪ )28‬וציון הקרבנות הנהוגים (דב' יב ‪ .)6‬לפיכך מסתבר שסגנון זה אינו תלוי הקשר‬
‫כלל וכלל‪.‬‬ ‫‪14‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫ַעׂשֹות ּבְ ֶאֶרץ ִמצְ ָר ִים לְ ַפ ְרעֹה ּולְ ָכל‬

‫ֲׁשר ְׁשלָחֹו ה'' משולבת פסוקית נוספת‪' ,‬לֲ‬‫בתוך פסוקית הזיקה 'א ֶ‬
‫ֲע ָבָדיו ּולְ ָכל ַא ְרצֹו'‪ .‬פסוקית זו כוללת צירוף שמני בצמידות ('לְ ַפ ְרעֹה ּולְ ָכל ֲע ָבָדיו ּולְ ָכל ַא ְרצֹו')‪.‬‬
‫מניתוח פסוקי הפרשה (שם ‪ )10–1‬עולה שרק מיעוט הפסוקיות הן קצרות (נשוא או נשוא‬
‫עם ארגומנט אחד‪ :‬שמונה מתוך עשרים ושמונה פסוקיות; ‪ 28.57‬אחוז); מרביתן כוללות שני‬
‫ארגומנטים ויותר (שלוש־עשרה מתוך עשרים ושמונה פסוקיות; ‪ 46.43‬אחוז); מידת השעבוד רבה‬
‫(שבע מתוך עשרים ושמונה פסוקיות; ‪ 25‬אחוז; שש מתוכן בשעבוד מורכב)‪ .‬צירופים שמניים‬
‫מצויים בכל פסוקית (בערך שלושים ושניים צרפים‪ 114 ,‬אחוז מהפסוקיות‪ ,‬כלומר מעט יותר מצרף‬
‫‪43‬‬
‫שמני אחד בכל פסוקית)‪ .‬חתך זה אופייני לסגנון זה בכלל‪.‬‬
‫מאחר שסגנון זה מצטיין בריבוי שמות‪ ,‬ארגומנטים וצרפים שמניים‪ ,‬כנגד הפעלים שבנשוא‪,‬‬
‫ראוי לו הכינוי שמני־מורכב‪ .‬פסוקיות בסגנון זה מכילות מילות תוכן רבות יחסית (שמות עצם‬
‫‪44‬‬
‫ותואר ופעלים)‪ ,‬ועל כן הוא בעל דחיסות גבוהה‪.‬‬
‫הסגנון השמני־המורכב ניכר בספרי דברים ויהושע‪ ,‬בספר מלכים (החל בתיאור ממלכת שלמה‪,‬‬
‫במל"א ג–י)‪ ,‬ובספרות של ימי הבית השני (מגילת אסתר‪ ,‬ספר דברי הימים‪ ,‬ספרי עזרא ונחמיה‪,‬‬
‫דנ' א)‪ .‬ייחודו של סגנון זה בולט בהשוואה לספרים אחרים‪ ,‬למשל תיאור מלחמת סיחון מלך חשבון‬
‫המובא בספר במדבר בהשוואה לתיאורה של אותה המלחמה בנאומו של משה שבפתח ספר דברים‪:‬‬

‫דב' ב ‪34–26‬‬ ‫במ' כא ‪2 3–21‬‬

‫ְ‬
‫יחון מֶ לֶ ך חֶ ְ ׁש ּב ֹון‬ ‫ְ‬
‫וַ ִ ּי ְ ׁש ַלח יִ ְ ׂש ָר ֵאל ַמ ְל ָא ִכים ֶאל ִסיחֹן מֶ לֶ ך ָהאֱ מ ִֹרי וָ ֶא ְ ׁש ַלח ַמ ְל ָא ִכים ִמ ִּמ ְד ַּבר ְק ֵד ֹ‬
‫מות ֶאל ִס ֹ‬
‫לום – לֵ אמֹר‬ ‫דִּ ְב ֵרי ָׁש ֹ‬ ‫מר ‬ ‫– לֵ א ֹ‬
‫ֶא ְע ְ ּב ָרה ְב ַא ְרצֶ ָך ‪ַּ /‬בדֶּ ֶר ְך ַּבדֶּ ֶר ְך ֵאלֵ ךְ‬ ‫ָ‬
‫ֶא ְע ְ ּב ָרה ְב ַא ְרצֶ ך ‪ /‬לֹא נִ ּ ֶטה ְ ּב ָ ׂש ֶדה ו ְּבכֶ ֶרם ‬
‫לֹא ָאסוּר י ִָמין ו ְ ׂ‬
‫ּשמֹאול‬ ‫לֹא נִ ְ ׁש ּ ֶתה מֵ י ְב ֵאר ‪ּ ְ /‬ב ֶד ֶר ְך ַה ּ ֶמלֶ ְך ֵנלֵ ְך ‬
‫אֹכֶ ל ַּב ּ ֶכ ֶסף ּ ַת ְ ׁש ִ ּב ֵרנִ י ‪ /‬וְ ָאכַ ְל ִּתי ‪ /‬ו ַּמיִ ם ַּב ּ ֶכ ֶסף ִּת ּ ֶתן ִלי ‪/‬‬ ‫ ‬
‫וְ ָׁש ִת ִ‬
‫יתי ‪ַ /‬רק ֶא ְע ְ ּב ָרה ְב ַרגְ ָלי‬ ‫ ‬
‫– ּ ַכאֲ ׁ ֶשר ָע ׂש ּו ִלי ְ ּב ֵני ֵע ָ ׂשו = ַה ּי ְ ֹׁש ִבים ְ ּב ֵׂש ִעיר וְ ַה ּמ ֹו ָא ִבים‬ ‫ ‬
‫= ַה ּי ְ ֹׁש ִבים ְ ּב ָער‬ ‫ ‬
‫– ַעד אֲ ׁ ֶשר ֶאעֱ בֹר ֶאת ַה ּי ְַרדֵּ ן ֶאל ָה ָא ֶרץ‬ ‫– ַעד אֲ ׁ ֶשר נַ עֲ בֹר ְ ּגבֻ לֶ ָך ‬
‫= אֲ ׁ ֶשר ה' אֱ לֹהֵ ינ ּו נֹ ֵתן ָלנ ּו‬ ‫ ‬
‫וְ לֹא ָאבָ ה ִסיחֹן מֶ לֶ ְך חֶ ְ ׁש ּבֹון – ַהעֲ ִב ֵרנ ּו ּבֹו‬ ‫וְ לֹא נָ ַתן ִסיחֹן ֶאת יִ ְ ׂש ָר ֵאל – עֲ בֹר ִ ּבגְ בֻ לוֹ ‬

‫‪ 4 3‬מאחר שפס' ‪ 12–11‬מרחיבים את התיאור הנבואי של משה על פי האותות והמופתים שעשה‪ ,‬סבורים‬
‫פרשנים רבים שפסוקים אלה הם תוספת מאוחרת‪ .‬המבנה התחבירי עשוי לתמוך בגישה זו‪ ,‬הואיל והשעבוד‬
‫וההרחבות השמניות בפסוקים אלה עולים בהרבה על המצוי בשאר הפרשה‪ .‬עם זאת הבאתם של פסוקים אלה‬
‫בחשבון גורמת לשינוי זעיר בהערכת הסגנון הכוללת בפרשה זו‪ .‬לפי התיקון יש צרפים שמניים ב־‪ 82‬אחוז‬
‫מהפסוקיות‪ ,‬פסוקיות משועבדות ב־‪ 20‬אחוז (ארבע מתוכן בשעבוד מורכב)‪ ,‬פסוקיות ארוכות תופסות ‪48‬‬
‫אחוז מהטקסט‪ ,‬ופסוקיות קצרות – ‪ 32‬אחוז‪.‬‬
‫‪ 44‬הבלשן האנגלי הלידיי הגדיר דחיסות (‪ )density‬בתור מספר מילות התוכן לפסוקית‪ .‬ראו‪M.A.K. Halliday, :‬‬
‫‪15‬‬ ‫‪Spoken and Written Language, Oxford 1985, pp. 61–75, 92–93‬‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫בו‬
‫ּחו וְ ִא ּ ֵמץ ֶאת ְלבָ ֹ‬
‫יך ֶאת רו ֹ‬ ‫ִּכי ִה ְק ָׁשה ה' אֱ לֹהֶ ָ‬ ‫ ‬
‫– ְל ַמ ַען ִּת ּת ֹו ְבי ְָד ָך ּ ַכ ּי ֹום ַה ּזֶה [‪]...‬‬ ‫ ‬
‫וַ ּיֶאֱ סֹף ִסיחֹן ֶאת ּ ָכל ַע ּמ ֹו‬
‫וַ ּיֵצֵ א ִסיחֹן ִל ְק ָר ֵ‬
‫אתנ ּו הוּא וְ כָ ל ַע ּמ ֹו ַל ִּמ ְל ָח ָמה י ְָהצָ ה‬ ‫וַ ּיֵצֵ א ִל ְק ַראת יִ ְ ׂש ָר ֵאל ַה ִּמ ְד ָּב ָרה ‬
‫וַ ָ ּיבֹא י ְָהצָ ה ‪ /‬וַ ִ ּי ָ ּלחֶ ם ְ ּביִ ְ ׂש ָר ֵאל‬

‫שתי הגרסאות פותחות בפסוקית ארוכה‪ ,‬אך הגרסה בדברים מכילה יסוד אחד נוסף על הכתוב‬
‫המקביל‪ ,‬והוא הצרף ִ'ּדבְ ֵרי ָׁשלֹום'‪ .‬בפסוקית זו הגרסה שבדברים מכילה ארגומנט אחד נוסף (סך‬
‫הכול חמישה לעומת ארבעה בגרסת במדבר) ושני צרפים יתרים (סך הכול שלושה לעומת אחד‬
‫בבמדבר)‪ .‬בפתיחת המסר לסיחון שתי הגרסאות דומות זו לזו‪ ,‬אם כי בזו שבדברים פסוקיות רבות‬
‫יותר‪ .‬אבל לאחר ההבטחה ַ'רק ֶא ְעּבְ ָרה בְ ַרגְ לָי' באה בדברים פסוקית משועבדת לשם השוואה‬
‫ֹׁש ִבים ּבְ ָער' –‬
‫ּמֹוא ִבים = ַהּי ְ‬
‫ֹׁש ִבים ּבְ ֵׂש ִעיר‪ ,‬וְ ַה ָ‬
‫ֲׁשר ָעׂשּו ִלי ּבְ נֵי ֵע ָׂשו = ַהּי ְ‬
‫(ּכא ֶ‬
‫למעשי העמים השכנים ַ‬
‫שתי פסוקיות בשעבוד מורכב)‪ .‬הרחבה זו מצטיינת בסגנונה המורכב‪ .‬מורכבותה הסגנונית של‬
‫ַעבֹר ּגְ ֻבלֶָך'‬ ‫'עד א ֶ‬
‫ֲׁשר נֲ‬ ‫גרסת דברים ניכרת גם בתיאור היעד‪ .‬מול פסוקית פשוטה יחסית בבמדבר‪ַ ,‬‬
‫ֲׁשר ֶאֱעבֹר ֶאת ַהּי ְַרֵּדן‬
‫'עד א ֶ‬
‫(פסוקית זמן בעלת ארגומנט אחד)‪ ,‬עומדת בדברים הפסוקית המורכבת ַ‬
‫ֱֹלהינּו נ ֵ‬
‫ֹתן לָנּו'‪ ,‬שבה שני ארגומנטים ופסוקית זיקה בשעבוד מורכב‪.‬‬ ‫ֲׁשר ה' א ֵ‬
‫ֶאל ָה ָאֶרץ = א ֶ‬
‫('עבֹר ִּבגְ בֻלֹו' מול‬‫סירובו של סיחון מובא בשתי הגרסאות בסגנון מורכב שיש בו פסוקית מקור ֲ‬
‫('סיחֹן ֶמלְֶך ֶח ְׁשּבֹון' מול ִ‬
‫'סיחֹן' בבמדבר)‬ ‫'הֲע ִבֵרנּו ּבֹו')‪ ,‬אבל בגרסת דברים נוספו הרחבה שמנית ִ‬
‫ַ‬
‫והסבר מורכב‪ .‬בתיאור היציאה לקרב יש בין הגרסאות הבדלים חשובים למדי‪ .‬בגרסת דברים מתואר‬
‫'ל ְקָר ֵ‬
‫אתנּו'‪,‬‬ ‫('סיחֹן'‪ִ ,‬‬
‫מהלך זה בפסוקית ארוכה אחת‪ ,‬המסכמת את המידע בארבעה ארגומנטים ִ‬
‫ַּמלְ ָח ָמה'‪' ,‬יָהְ ָצה'; ופירוט אחד‪' ,‬הּוא וְ ָכל ַעּמֹו')‪ .‬לעומת זאת בתיאור בבמדבר מתחלק המידע על‬
‫'ל ִ‬
‫שורה של פסוקיות‪ ,‬שכל אחת בעלת שני ארגומנטים או ארגומנט אחד‪:‬‬

‫שרָ אֵ ל‪.‬‬
‫שרָ ֵאל ַה ִּמ ְד ּ ָברָ ה ‪ַ /‬ו ּ ָיבֹא י ְָהצָ ה ‪ַ /‬ו ִּי ּ ָלחֶ ם ְּב ִי ְ ׂ‬
‫ַו ּיֶאֱ סֹף ִסיחֹן אֶ ת ּ ָכל עַ ּמ ֹו ‪ַ /‬ו ּיֵצֵ א ִל ְקרַ את ִי ְ ׂ‬

‫הדחיסות בגרסת דברים עולה אפוא בהרבה על זו שבגרסת במדבר‪ .‬מאחר ששתי הפרשיות מתארות‬
‫אותו נושא בדיוק‪ ,‬אין לומר שההבדל ביניהן נובע מהעניין או מאופי הסיפור‪.‬‬

‫‪ .3‬הסגנון המהיר־הקצוב‪ :‬פיזור המידע‬

‫סגנון שונה לחלוטין ניכר בפרשיות רבות בסיפורי האבות‪ ,‬במספר פרשיות בסיפור יציאת מצרים‬
‫ומעמד הר סיני‪ ,‬בסיפורי שמשון‪ ,‬בסיפורי שאול‪ ,‬דוד ושמואל ובסיפורי אליהו ואלישע‪ .‬סגנון‬
‫זה מצטיין בריבוי פסוקיות קצרות‪ ,‬במיעוט צרפים שמניים ובקיצורם היחסי‪ ,‬במיעוט הפסוקיות‬
‫המשועבדות ובפשטותן היחסית‪ ,‬ואין בו כמעט פסוקיות בשעבוד מורכב‪ .‬דוגמה מובהקת לסגנון זה‬
‫יש בפתיחת סיפור סדום ועמורה (בר' יט ‪ .)3–1‬שתי הפסוקיות הראשונות מכילות שניים או שלושה‬
‫ֹׁשב ּבְ ַׁש ַער סְ דֹם'‪.‬‬
‫ֹמה ָּב ֶעֶרב ‪ /‬וְ לֹוט י ֵ‬
‫ארגומנטים ושני צרפים שמניים קצרים‪'ַ :‬וָּיבֹאּו ְׁשנֵי ַה ַּמלְ ָא ִכים סְ ד ָ‬
‫אך בהמשך בולטות הפסוקיות הקצרות‪:‬‬
‫‪16‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫אתם ‪ַ /‬ו ִּי ׁ ְש ּ ַתחוּ ַא ּ ַפ ִים ָא ְרצָ ה ‪ַ /‬ו ּיֹאמֶ ר ‪ִ /‬ה ּנֶה ּ ָנא אֲ ֹד ַני ‪ /‬סוּ רוּ ָנא אֶ ל‬
‫ַו ּי ְַרא לוֹט ‪ַ /‬ו ּיָקָ ם ִל ְקרָ ָ‬
‫ֹאמרוּ ‪ּ /‬לֹא ‪/‬‬
‫ּ ֵבית עַ ְב ְּדכֶ ם ‪ /‬וְ ִלינוּ ‪ /‬וְ רַ חֲ צוּ רַ גְ לֵ יכֶ ם ‪ /‬וְ ִה ׁ ְש ּ ַכ ְמ ּ ֶתם ‪ /‬וַהֲ לַ ְכ ּ ֶתם ְלדַ ְר ְּככֶ ם ‪ַ /‬ו ּי ְ‬
‫ש לָ הֶ ם ִמ ׁ ְש ּ ֶתה ‪/‬‬
‫ִּכי בָ ְרחוֹב ָנ ִלין ‪ַ /‬ו ִּי ְפצַ ר ּ ָבם ְמאֹד ‪ַ /‬ו ּיָסֻ רוּ ֵאלָ יו ‪ַ /‬ו ּ ָיבֹאוּ אֶ ל ּ ֵבית ֹו ‪ַ /‬ו ּיַעַ ׂ‬
‫וּ ַמ ּצוֹת ָאפָ ה ‪ַ /‬ו ּיֹאכֵ לוּ '‪.‬‬

‫('ו ִּי ְׁש ַּתחּו ַא ַּפ ִים‬

‫ברצף זה‪ ,‬הכולל תשע־עשרה פסוקיות‪ ,‬רק שתי פסוקיות מכילות שני ארגומנטים ַ‬
‫ָהם ִמ ְׁש ֶּתה'; ‪ 11‬אחוז); שש מכילות נשוא בלבד (‪ 28.57‬אחוז);‪ 45‬ועשר – ארגומנט‬ ‫ָא ְר ָצה'‪'ַ ,‬וּי ַ‬
‫ַעׂש ל ֶ‬
‫ֹד')‪ ,‬הרי‬ ‫('ו ִּיפְ ַצר ָּבם ְמא‬
‫אחד (‪ 47.26‬אחוז)‪ .‬מכיוון שפסוקית אחת מכילה כינוי ותואר פועל פשוט ַ‬
‫שש־עשרה פסוקיות כוללות לכל היותר ארגומנט מפורש אחד (‪ 76.19‬אחוז)‪ .‬אין בכל הרצף פסוקית‬
‫'ׁשנֵי ַה ַּמלְ ָא ִכים'‪ּ' ,‬בְ ַׁש ַער סְ דֹם')‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫'ּבית ַעבְ ְּד ֶכם' (ובפסוק ‪ְ :1‬‬
‫משועבדת אחת‪ .‬הצרף השמני היחיד הוא ֵ‬
‫מאחר שסגנון זה ממעט יחסית בשמות (צרפים שמניים‪ ,‬ארגומנטים מפורשים)‪ ,‬ומרבה בפסוקיות‬
‫שיש בהן נשוא או נשוא עם יסוד נוסף‪ ,‬ראוי לו הכינוי סגנון מהיר־קצוב‪ .‬בסגנון זה מתחלק המידע‬
‫‪47‬‬
‫על פסוקיות רבות‪ ,‬והוא מתאפיין בפיזור המידע‪.‬‬
‫פיזור זה בולט למשל בסיפור על העמלקי אשר מביא לדוד את עדיי המלוכה ואת הידיעה על מות‬
‫שאול ויונתן‪:‬‬

‫ַו ְי ִהי ַאחֲ רֵ י מוֹת ׁ ָשאוּ ל ‪ /‬וְ דָ וִ ד ׁ ָשב – מֵ ַה ּכוֹת אֶ ת ָהעֲ ָמלֵ ק ‪ַ /‬ו ּי ׁ ֵֶשב ּ ָדוִ ד ְּב ִצ ְקלָ ג י ִָמים ׁ ְש ָנ ִים ‪/‬‬
‫יש ּ ָבא ִמן ַה ּ ַמחֲ נֶה מֵ ִעם ׁ ָשאוּ ל ‪ /‬וּ ְבגָ דָ יו ְקרֻ ִעים ‪ /‬וַאֲ דָ ָמה עַ ל‬
‫ישי ‪ /‬וְ ִה ּנֵה ִא ׁ‬
‫ַו ְי ִהי ּ ַב ּיוֹם ַה ּׁ ְש ִל ׁ ִ‬
‫ֹאש ֹו ‪ַ /‬ו ְי ִהי ְּבבֹא ֹו אֶ ל ּ ָדוִ ד ‪ַ /‬ו ִּי ּפֹל ַא ְרצָ ה ‪ַ /‬ו ִּי ׁ ְש ּ ָתחוּ ‪ַ /‬ו ּיֹאמֶ ר ל ֹו ּ ָדוִ ד ‪ֵ /‬אי ִמ ּזֶה ּ ָתבוֹא ‪/‬‬
‫ר ׁ‬
‫שרָ ֵאל נִ ְמלָ ְט ִּתי (שמ"ב א ‪.)3–1‬‬
‫ַו ּיֹאמֶ ר ֵאלָ יו ‪ִ /‬מ ּ ַמחֲ נֵה ִי ְ ׂ‬

‫בפסקה זו מרבית הפסוקיות כוללות ארגומנט אחד או נשוא בלבד (למשל ַ'ויְ ִהי ּבְ בֹאֹו ֶאל ָּדִוד‪ַ ,‬ו ִּיּפֹל‬
‫ַא ְר ָצה‪ַ ,‬ו ִּי ְׁש ָּתחּו'; עשר פסוקיות מתוך חמש־עשרה‪ 66.67 ,‬אחוז); רק פסוקיות מעטות מכילות‬
‫ֹאמר לֹו ָּדִוד'; ארבע פסוקיות‪,‬‬ ‫ָמים ְׁשנ ִָים'‪'ַ ,‬וּי ֶ‬
‫ֵׁשב ָּדִוד ּבְ ִצ ְקלָג י ִ‬
‫שניים–שלושה ארגומנטים (למשל ַ'וּי ֶ‬
‫('מ ַהּכֹות ֶאת ָהֲע ָמלֵק'; פסוקית אחת)‪ .‬ואף הצרפים השמניים מועטים ('י ִ‬
‫ָמים‬ ‫‪ 26.67‬אחוז) או שעבוד ֵ‬
‫'מ ַּמ ֲחנֵה ִי ְׂשָר ֵאל'; ארבעה צרפים קצרים‪26.67 ,‬‬
‫'מן ַה ַּמ ֲחנֶה ֵמ ִעם ָׁשאּול'‪ִ ,‬‬
‫יׁשי'‪ִ ,‬‬ ‫'ּבּיֹום ַה ְּש‬
‫ׁ ִל ִ‬ ‫ְׁשנ ִָים'‪ַ ,‬‬
‫אחוז‪ ,‬כלומר צרף שמני אחד בכל ארבע פסוקיות)‪.‬‬
‫בסיפור שבפי הנער מאפייני הסגנון מובהקים יותר‪:‬‬

‫יתי ְּב ַהר ַה ִּג ְל ּבֹעַ ‪ /‬וְ ִה ּנֵה ׁ ָשאוּ ל נִ ׁ ְשעָ ן עַ ל חֲ נִ ית ֹו ‪ /‬וְ ִה ּנֵה ָהרֶ כֶ ב וּ בַ עֲ לֵ י ַה ּ ָפרָ ׁ ִשים‬
‫נִ ְקרֹא נִ ְקרֵ ִ‬
‫ִה ְד ִּבקֻ הוּ ‪ַ /‬ו ִּיפֶ ן ַאחֲ רָ יו ‪ַ /‬ו ִּי ְר ֵאנִ י ‪ַ /‬ו ִּי ְקרָ א ֵאלַ י ‪ָ /‬וא ַֹמר ‪ִ /‬ה ּנֵנִ י ‪ַ /‬ו ּיֹאמֶ ר ִלי ‪ִ /‬מי ָא ּ ָתה ‪/‬‬

‫ֹאכלּו'‪.‬‬
‫ֹאמרּו'‪ֹ' ,‬לא'‪ַ ' ,‬וּי ֵ‬
‫ֹאמר'‪' ,‬ו ְִלינּו'‪' ,‬ו ְִה ְׁש ַּכ ְמ ֶּתם'‪ַ ' ,‬וּי ְ‬
‫‪ 4 5‬פסוקיות אלה הן ' ַוּי ֶ‬
‫‪ 46‬עשרת הפסוקים הראשונים ביחידה זו (חמישים ואחת פסוקיות) כוללים שלושים ושתיים פסוקיות קצרות‬
‫(לכל היותר ארגומנט אחד; ‪ 62.74‬אחוז); חמש־עשרה פסוקיות בעלות שניים או שלושה ארגומנטים (‪29.41‬‬
‫אחוז); וארבע פסוקיות הן משועבדות (‪ 7.84‬אחוז)‪ .‬ביחידה שלושה־עשר צרפים שמניים‪ ,‬המופיעים ברבע‬
‫מהפסוקיות (‪ 25.49‬אחוז)‪ .‬ועיינו‪ :‬פולק‪ ,‬בעל־פה ובכתב (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)39‬עמ' ‪.82–81‬‬
‫‪17‬‬ ‫‪ sparsity 47‬בלשונו של הלידיי (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)46‬עמ' ‪.86–72‬‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫ויאמר [קרי‪ָ :‬וא ַֹמר] ֵאלָ יו ‪ /‬עֲ ָמלֵ ִקי ָאנ ִֹכי ‪ַ /‬ו ּיֹאמֶ ר ֵאלַ י ‪ /‬עֲ ָמד ָנא עָ לַ י ‪ /‬וּ מ ְֹתתֵ נִ י ‪ִּ /‬כי‬
‫אֲ חָ זַנִ י ַה ּׁ ָשבָ ץ ‪ִּ /‬כי כָ ל עוֹד ַנ ְפ ׁ ִשי ִּבי ‪ /‬וָאֶ עֱ מֹד עָ לָ יו ‪ /‬וַאֲ מ ְֹתתֵ הוּ ‪ִּ /‬כי יָדַ ְע ִּתי – ִּכי לֹא ִי ְחיֶה‬
‫יאם אֶ ל אֲ דֹנִ י‬
‫ֹאש ֹו וְ אֶ ְצעָ דָ ה אֲ ׁ ֶשר עַ ל זְ רֹע ֹו ‪ /‬וָאֲ ִב ֵ‬
‫= ַאחֲ רֵ י נִ ְפל ֹו ‪ /‬וָאֶ ּ ַקח ַה ּ ֵנזֶר אֲ ׁ ֶשר עַ ל ר ׁ‬
‫הֵ ּ ָנה' (שם‪.)10–6 ,‬‬

‫יחידה זו כוללת עשרים וארבע פסוקיות‪ ,‬רובן קצרות (ארבע־עשרה בעלות ארגומנט אחד‪ ,‬חמש‬
‫נשוא בלבד; סך הכול ‪ 76‬אחוז)‪ .‬ניכר רצף שלם של פסוקיות קצרות‪' :‬וַ ִ ּיפֶ ן ַאחֲ ָריו‪ ,‬וַ ִ ּי ְר ֵאנִ י‪ ,‬וַ ִ ּי ְק ָרא‬
‫ֵא ַלי‪ ,‬וָ א ַֹמר‪ִ ,‬ה ּנֵנִ י‪ ,‬וַ ּיֹאמֶ ר ִלי‪ִ ,‬מי ָא ָּתה‪ ,‬ויאמר [קרי‪ :‬וָ א ַֹמר] ֵא ָליו‪ ,‬עֲ ָמ ֵל ִקי ָאנֹ ִכי‪ ,‬וַ ּיֹאמֶ ר ֵא ַלי‪ ,‬עֲ ָמד‬
‫נָ א ָע ַלי‪ּ ,‬ומ ְֹת ֵתנִ י‪ִּ ,‬כי אֲ ָחזַנִ י ַה ּ ָׁש ָבץ'‪ .‬פסוקיות ארוכות יותר אינן שכיחות ('וְ ִהּנֵה ָׁשאּול ִנ ְׁש ָען ַעל‬
‫ֹני ֵהּנָה'; שלוש פסוקיות)‪ .‬שעבוד‪ ,‬אמנם מורכב‪ ,‬יש‬ ‫יאם ֶאל ֲאד ִ‬ ‫'ּכי ָכל עֹוד נַפְ ִׁשי ִּבי'‪'ָ ,‬וא ִ‬
‫ֲב ֵ‬ ‫ֲניתֹו'‪ִ ,‬‬
‫חִ‬
‫'הֶר ֶכב‬
‫ֹע'‪ָ ,‬‬ ‫ֲרי ִנפְ לֹו'‪ .‬צירופי שמות גם הם נדירים‪ּ' :‬בְ ַהר ַה ִּגלְ ּב ַ‬
‫ָד ְע ִּתי) ִּכי ֹלא ִיחְ יֶה = ַאחֵ‬‫'(ּכי י ַ‬
‫אחד‪ִ :‬‬
‫ֲׁשר ַעל ְזרֹעֹו'; סך הכול חמישה צרפים‪ 20 ,‬אחוז‪,‬‬
‫ֲׁשר ַעל רֹאׁשֹו וְ ֶאצְ ָעָדה א ֶ‬
‫'ה ֵּנזֶר א ֶ‬
‫ּובֲעלֵי ַה ָּפָר ִׁשים'‪ַ ,‬‬
‫ַ‬
‫כלומר צרף אחד בכל חמש פסוקיות)‪.‬‬

‫‪ .4‬דחיסות ופיזור – רקע חברתי‬

‫האם ההבדל בין הסגנון המהיר־הקצוב ובין הסגנון השמני־המורכב הוא זניח? האם ההעדפה‬
‫הסגנונית מקרית? מתברר כי ההבדל הסגנוני הוא בעל משקל רב‪ ,‬מכיוון שהוא עקבי בחטיבות‬
‫נרחבות ביותר בסיפורת המקראית‪ .‬ואין הוא הבדל מקרי‪ ,‬כי כאשר מספר נוטה לאחד מן הסגנונות‪,‬‬
‫הוא דבק בו גם בסיפורים שכיוצא בהם סופרו במקום אחר ובידי מספר אחר בסגנון האחר‪ 48.‬ניתן‬
‫להדגים זאת על פי מוטיב חיפושי הנערה עבור המלך‪ ,‬מוטיב שמופיע הן בסיפור דוד והן במגילת‬
‫אסתר‪ .‬שתי הפרשיות מציגות את הנסיבות שבהן הוחלט על החיפוש‪ ,‬בשתיהן מופיע נאום היועצים‪,‬‬
‫ובשתיהן מתואר מעמדה של הנערה שנבחרה‪ .‬השפעת סיפורי דוד על מגילת אסתר ידועה‪ ,‬ואינה‬
‫צריכה הסבר בהתחשב בתפקידו של המן האגגי ובייחוס מרדכי‪ ,‬בתור איש ימיני‪ ,‬לביתו של קיש‪.‬‬
‫ואף על פי כן הסיפור על דוד מסופר בעיקרו בסגנון המהיר־הקצוב‪ ,‬כמרבית סיפורי דוד‪ ,‬בעוד‬
‫שבסיפור אסתר ניכר הסגנון השמני־המורכב‪ ,‬האופייני למגילה כולה‪.‬‬

‫אס' ב ‪8–7 ,4–1‬‬ ‫מל"א א ‪ 4–1‬‬

‫ְ‬ ‫ְ‬
‫ַא ַחר ַהדְּ ָב ִרים ָה ֵא ֶּלה – ְּכ ׁשֹך חֲ ַמת ַה ּ ֶמ ֶלך אֲ ַח ְ ׁשוֵ ֹ‬
‫רו ׁש‬ ‫וְ ַה ּ ֶמ ֶל ְך דָּ וִ ד ז ֵָקן ‪ָּ /‬בא ַּב ּי ִָמים ‬

‫‪ 48‬מבחינה של קבוצת נושאים‪ ,‬כגון תיאורי קרב‪ ,‬תיאורי סעודות וחגיגות בציבור ופרשיות על משיחה או‬
‫כיבודים שונים‪ ,‬התברר כי ברובד לשוני אחד הסגנון המהיר־הקצוב שולט בכל הנושאים‪ ,‬בעוד שהסגנון‬
‫השמני־המורכב שולט בכל אותם נושאים ברובד הלשוני האחר‪ .‬ובהשוואה של כל נושא בשני הרבדים נמצא‬
‫ביניהם הבדל מובהק‪ .‬ראו‪ :‬פולק‪ ,‬סוציולינגוויסטיקה כמפתח (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)4‬עמ' ‪.148–141 ,136–133‬‬
‫השוואה בין הסגנון הדברימי של ספרי דברים יהושע ומלכים עם הסגנון המהיר־קצוב של ספר שמואל‬
‫(לרבות מל"א א־ב) מביאה ברוב הגדול של המקרים (‪ 82‬אחוז) למסקנות דומות; ראו ‪F. H. Polak, 'The‬‬
‫‪Book of Samuel and the Deuteronomist: A Syntactic-Stylistic Analysis', C. Schäfer-Lichtenberger‬‬
‫‪Deuteronomists , Stuttgart (in Press) (ed.), The Books of Samuel and the‬‬ ‫‪18‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫זָכַ ר ֶאת וַ ְ ׁש ִּתי וְ ֵאת – אֲ ׁ ֶשר ָע ָ ׂש ָתה‬ ‫ ‬

‫יה‬‫וְ ֵאת – אֲ ׁ ֶשר נִ גְ זַר ָע ֶל ָ‬ ‫וַ יְ כַ ּ ֻסה ּו ַּב ְ ּבגָ ִדים ‪ /‬וְ לֹא יִ ַחם לוֹ ‬
‫ֹאמר ּו נַ עֲ ֵרי ַה ּ ֶמ ֶל ְך ְמ ָׁש ְר ָתיו‬
‫וַ ּי ְ‬ ‫לו עֲ ָב ָדיו ‪ /‬‬ ‫ֹאמר ּו ֹ‬‫וַ ּי ְ‬
‫בות ַמ ְר ֶאה‬
‫טו ֹ‬
‫ּלות ֹ‬ ‫רות ְ ּבתו ֹ‬‫יְ בַ ְק ׁש ּו ַל ּ ֶמ ֶל ְך נְ ָע ֹ‬ ‫ְ‬
‫יְ בַ ְק ׁש ּו ַלאדֹנִ י ַה ּ ֶמ ֶלך נַ עֲ ָרה ְבתו ָּלה ‬
‫ּתו‬ ‫וְ י ְַפ ֵקד ַה ּ ֶמ ֶל ְך ּ ְפ ִק ִידים ְ ּבכָ ל ְמ ִד ֹ‬
‫ינות ַמ ְלכו ֹ‬ ‫ ‬
‫טובַ ת ַמ ְר ֶאה ֶאל‬
‫וְ יִ ְק ְ ּבצ ּו ֶאת ָּכל נַ עֲ ָרה ְבתו ָּלה ֹ‬ ‫לו סֹכֶ ֶנת ‬ ‫ְ‬
‫וְ ָע ְמ ָדה ִל ְפנֵי ַה ּ ֶמ ֶלך ו ְּת ִהי ֹ‬
‫ׁשו ַּׁשן ַה ִ ּב ָירה ֶאל ּ ֵבית ַה ּ ָנ ִ ׁשים ֶאל יַד הֵ גֶ א ְס ִריס‬ ‫יק ָך ‪ /‬וְ ַחם ַלאדֹנִ י ַה ּ ֶמ ֶלך ְ‬ ‫וְ ָׁש ְכ ָבה ְבחֵ ֶ‬
‫ַה ּ ֶמ ֶל ְך – ׁשֹמֵ ר ַה ּ ָנ ִ ׁשים ‪ /‬וְ נָ ֹ‬
‫תון ּ ַת ְמ ֻר ֵקיהֶ ן‬ ‫ ‬
‫וְ ַה ּ ַנעֲ ָרה – אֲ ׁ ֶשר ִּתיטַ ב ְ ּב ֵעי ֵני ַה ּ ֶמ ֶל ְך‬ ‫ ‬
‫ִּת ְמל ְֹך ּ ַת ַחת וַ ְ ׁש ִּתי‬ ‫ ‬
‫וַ ִ ּייטַ ב ַהדָּ ָבר ְ ּב ֵעינֵי ַה ּ ֶמ ֶל ְך ‪ /‬וַ ּי ַַע ׂש ּ ֵכן [‪]...‬‬ ‫ ‬
‫ֹדו‬
‫וַ יְ ִהי אֹמֵ ן ֶאת הֲ ַד ּ ָסה ִהיא ֶא ְס ּ ֵתר ַּבת דּ ֹ‬ ‫וַ יְ בַ ְק ׁש ּו נַ עֲ ָרה י ָָפה ְ ּבכֹל ְ ּגבוּל יִ ְ ׂש ָר ֵאל ‬
‫ִּכי ֵאין ָל ּה ָאב וָ ֵאם‬ ‫ישג ַה ּ ׁשוּנַ ִּמית ‬ ‫וַ ִ ּי ְמ ְצא ּו ֶאת אֲ ִב ַׁ‬
‫טובַ ת ַמ ְר ֶאה‬
‫וְ ַה ּ ַנעֲ ָרה יְ ַפת ּת ַֹאר וְ ֹ‬ ‫וַ ּי ִָבא ּו א ָֹת ּה ַל ּ ֶמ ֶלך ְ‬

‫לו ְלבַ ת‬
‫יה וְ ִא ּ ָמ ּה ְל ָק ָח ּה ָמ ְר ֳ ּדכַ י ֹ‬‫מות ָא ִב ָ‬ ‫– ו ְּב ֹ‬ ‫וְ ַה ּ ַנעֲ ָרה י ָָפה ַעד ְמאֹד וַ ְּת ִהי ַל ּ ֶמ ֶל ְך סֹכֶ ֶנת ‬
‫ְ‬
‫וַ יְ ִהי ְ ּב ִה ּ ָׁש ַמע דְּ בַ ר ַה ּ ֶמ ֶלך וְ ָד ֹ‬
‫תו‬ ‫וַ ְּת ָׁש ְר ֵתה ּו ‪ /‬וְ ַה ּ ֶמ ֶל ְך לֹא יְ ָד ָעהּ ‬
‫רות ַר ּב ֹות ֶאל ׁשו ַּׁשן ַה ִ ּב ָירה ֶאל יַד הֵ גָ י‬ ‫– ו ְּב ִה ָּקבֵ ץ נְ ָע ֹ‬ ‫ ‬
‫ְ‬
‫וַ ִּת ָ ּל ַקח ֶא ְס ּ ֵתר ֶאל ּ ֵבית ַה ּ ֶמ ֶלך ֶאל יַד הֵ גַ י – ׁשֹמֵ ר ַה ּ ָנ ִ ׁשים‪.‬‬ ‫ ‬

‫בסיפור אבישג ניכרים כל סממני הסגנון המהיר־הקצוב‪ :‬ריבוי פסוקיות קצרות (שלוש־עשרה‬
‫מתוך שבע־עשרה פסוקיות; ‪ 76.47‬אחוז)‪ ,‬היעדר שעבוד ומיעוט יחסי של צרפים שמניים וקיצורם‪,‬‬
‫ָפה'‪ּ' ,‬בְ כֹל ּגְ בּול ִי ְׂשָר ֵאל' (שמונה צרפים; ‪ 47.06‬אחוז‪ ,‬כלומר כמעט צרף אחד בכל שתי‬
‫ַעָרה י ָ‬
‫כגון 'נֲ‬
‫פסוקיות)‪.‬‬
‫ֲח ְׁשֵורֹוׁש'‪' ,‬וְ ֵאת א ֶ‬
‫ֲׁשר ָע ָׂש ָתה‬ ‫ֲמת ַה ֶּמלְֶך א ַ‬ ‫לעומת זאת בסיפור אסתר בולט השעבוד‪ ,‬כגון 'ּכְ ׁשְֹך ח ַ‬
‫יה וְ ִא ָּמּה' (תשע פסוקיות משועבדות‬ ‫יטב ּבְ ֵעינֵי ַה ֶּמלְֶך'‪ּ' ,‬ובְ מֹות ָא ִב ָ‬
‫ֲׁשר ִּת ַ‬ ‫ֲׁשר ִנגְ זַר ָעל ָ‬
‫ֶיה'‪' ,‬א ֶ‬ ‫וְ ֵאת א ֶ‬
‫מתוך עשרים ושמונה הפסוקיות בפסוקים ‪ 32.14 ;8–1‬אחוז; שש מתוכן בשעבוד מורכב)‪ .‬מרובים‬
‫'ע ָבָדיו' בסיפור דוד; 'נְ ָערֹות‬
‫ַעֵרי ַה ֶּמלְֶך ְמ ָׁש ְר ָתיו' – כנגד ֲ‬
‫בסיפור זה הצרפים השמניים‪ ,‬כגון 'נֲ‬
‫טֹובת ַמ ְר ֶאה' – לעומת 'נֲ‬
‫ַעָרה‬ ‫ֹאר וְ ַ‬‫טֹובת ַמ ְר ֶאה'‪' ,‬יְ ַפת ּת ַ‬
‫ַעָרה בְ תּולָה ַ‬ ‫ּבְ תּולֹות טֹובֹות ַמ ְר ֶאה'‪ָ ,‬‬
‫'ּכל נֲ‬
‫ׁשּוׁשן ַה ִּב ָירה ֶאל‬
‫ַ‬ ‫ֹד' בסיפור דוד‪ .‬יש בסיפור זה צרפים מורכבים כגון ֶ‬
‫'אל‬ ‫ָפה ַעד ְמא‬ ‫בְ תּולָה'‪' ,‬י ָ‬
‫ָׁשים'‪ .‬מספר‬ ‫ֹמר ַהּנ ִ‬
‫'אל ֵּבית ַה ֶּמלְֶך ֶאל יַד ֵה ַגי ׁש ֵ‬
‫ָׁשים'‪ֶ ,‬‬ ‫ָׁשים ֶאל יַד ֵה ֶגא סְ ִריס ַה ֶּמלְֶך ׁש ֵ‬
‫ֹמר ַהּנ ִ‬ ‫ֵּבית ַהּנ ִ‬
‫הצרפים השמניים ביחידה זו גבוה במיוחד‪ :‬ארבעים ואחד צרפים (שנים־עשר קצרים ושנים־עשר‬
‫מורכבים; ‪ 146.43‬אחוז‪ ,‬כלומר צרף וחצי בכל פסוקית)‪ .‬מספר הפסוקיות הקצרות (אחת־עשרה‬
‫מתוך עשרים ושמונה; ‪ 39.29‬אחוז) גדול מאשר בספר דברים‪ ,‬אך קטן בהרבה מהמצוי בסיפורי דוד‪.‬‬
‫מספר הפסוקיות הארוכות גדול אף הוא (שמונה פסוקיות; ‪ 28.57‬אחוז)‪ .‬ריבוי הצרפים הארוכים‬
‫והפסוקיות המשועבדות בשעבוד מורכב מאפיין את הסגנון השולט בפרוזה מימי הבית השני‪.‬‬
‫‪19‬‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫ממה נובע אפוא ההבדל בין שני הסגנונות? על פי מחקרים רבים בתחום הסוציולינגוויסטיקה‬
‫העוסקים באנגלית (באזורים שונים וברבדים שונים)‪ ,‬ביוונית חדשה‪ ,‬בגרמנית‪ ,‬ברוסית‪ ,‬ביפנית‪,‬‬
‫בקוריאנית‪ ,‬במילנזית‪ ,‬בסומלית‪ ,‬בטמילית (סרי לנקה) ובתורכית‪ 49,‬נראה שהבדל זה משקף את‬
‫ההבדל הטיפולוגי בין לשון כתובה ובין לשון דבורה‪ 50.‬לשון כתובה מצטיינת בתחביר מורכב‪,‬‬
‫בפסוקיות משועבדות (במיוחד שעבוד מורכב) ובריבוי יסודות שמניים‪ .‬ואילו בלשון דבורה בולטות‬
‫העדפה לפסוקיות קצרות ולרמיזה בעזרת מיליות‪ ,‬ונטייה להימנע משעבוד ומצרפים שמניים‬
‫ארוכים‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬בלשון שבכתב בולטת העדפה של דחיסות‪ ,‬בעוד שלשון דבורה נוטה לפיזור‬
‫המידע על פני פסוקיות מרובות‪ .‬מכאן שהטיפולוגיה של הסגנון המהיר־הקצוב מתאימה למאפייני‬
‫לשון דבורה‪ ,‬בעוד שהסגנון השמני־המורכב תואם באופיו את הטיפולוגיה של לשון כתובה‪ 51.‬והרי‬
‫מי שכותב‪ ,‬דעתו פנויה למלאכת המחשבת של בניית משפטים מורכבים‪ ,‬ויש בידו לבדוק את הכתוב‬
‫ולתקנו לפי הצורך‪ .‬לעומת זאת מי שמדבר עם הזולת‪ ,‬אין לו פנאי להרכיב משפטים מתוחכמים‪,‬‬
‫וכאשר הוא מתקן טעות‪ ,‬הוא מגביר את אופיו המקוטע של הדיבור‪.‬‬
‫ממצא זה מתאים באופן עקרוני לאופיין של החטיבות שניכר בהן הסגנון השמני־המורכב נוסף‬
‫על ספרות ימי הבית השני‪ ,‬היינו ספר דברים‪ ,‬רוב החלקים ההיסטוריוגרפיים שבספר מלכים‪ ,‬רוב‬
‫ספר יהושע וחלק ניכר מהביוגרפיה של ירמיהו (כגון הפרקים כו–כט; לב; לו–מג)‪ .‬בחטיבות אלה‬
‫מרובים ביותר הרמזים לכתיבה ולטקסטים כתובים‪ .‬והדיוק שבצרפים השמניים ובשעבוד התחבירי‬
‫משקף את תרבות הסופרים‪ ,‬כפי שמעידים מצד אחד המסמכים הארמיים מיב ומצד אחר כתובת‬
‫השילוח וחרסי ערד‪.‬‬
‫לעומת זאת אפיון כלשון דבורה מתאים לטקסטים ששולט בהם הסגנון המהיר־הקצוב‪ ,‬שכן‬
‫בחטיבות אלה מעטים הרמזים לכתיבה ולטקסטים כתובים‪ ,‬בייחוד בסיפורי האבות‪ 52.‬מסתבר אפוא‬

‫‪ 49‬ראו במיוחד‪ :‬הלידיי (לעיל הערה ‪J. Miller & R. Weinert, Spontaneous Spoken Language: Syntax ;)46‬‬
‫‪and Discourse, Oxford 1998; D. Biber & S. Conrad, ‘Register Variation: A Corpus Approach’, D.‬‬
‫‪Schiffrin, D. Tannen & H.E. Hamilton (eds.), The Handbook of Discourse Analysis, Oxford 2001, pp.‬‬
‫‪175–196; D. Biber, Dimensions of Register Variation: a Cross-Linguistic Comparison, Cambridge‬‬
‫‪1995; W.L. Chafe, Discourse, Consciousness and Time: The Flow and Displacement of Conscious‬‬
‫‪Experience in Speaking and Writing, Chicago 1994, pp. 42–44, 57–70, 82–119, 136–160; W.L.‬‬
‫‪Chafe & J. Danielewicz, ‘Properties of Spoken and Written Language’, R. Horowitz & S.J. Samuels‬‬
‫‪(eds.), Comprehending Oral and Written Language, San Diego 1987, pp. 83–113‬‬
‫‪ 5 0‬על הלשון הדבורה בעברית החדשה עיינו עתה‪ :‬ש' יזרעאל (עורך)‪ ,‬מדברים עברית – לחקר הלשון המדוברת‬
‫והשונוּת הלשונית בישראל (תעודה‪ ,‬יח)‪ ,‬תל־אביב תשס"ב‪.‬‬
‫‪ 51‬על תרבות הכתיבה מול הספרות שבעל־פה – אמנם בלא לשים לב לסממנים הלשוניים – ראו‪S. Niditch, :‬‬
‫‪Oral World and Written Word: Ancient Israelite Literature, Louisville 1996; I.M. Young, ‘Israelite‬‬
‫‪Literacy: Interpreting the Evidence’, VT, 48 (1998), pp. 239–253, 408–422‬‬
‫‪ 52‬ראו במחקרים הנזכרים לעיל‪ ,‬הערה ‪.38‬‬ ‫‪20‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫שהסגנון המהיר־הקצוב משקף את אמנות הסיפור שבעל־פה‪ .‬והרי גם הדו־שיח במקרא מצטיין‬
‫‪53‬‬
‫בסגנון מהיר־קצוב‪.‬‬
‫המסקנה שהסגנון המהיר הקצוב משקף את אמנות הסיפור שבעל־פה מתאימה לאופיים של‬
‫סיפורי האבות‪ .‬הצגת אנשי מופת לאומיים כמי שאינם כותבים ואינם קוראים‪ ,‬אינה עולה בקנה‬
‫אחד עם ההערכה העצמית של חברה הנשלטת על ידי הסופרים‪ ,‬וכידוע בעל ספר יובלים הסביר‬
‫את בחירת יעקב‪ ,‬על ידי אברהם‪ ,‬בכך שיעקב למד ספר‪ 54.‬ראוי לציון שבחברה שבה ידיעת קריאה‬
‫‪55‬‬
‫וכתיבה אינה תנאי למילוי תפקידים מרכזיים בהנהגה‪ ,‬התרבות הגבוהה היא התרבות שבעל־פה‪.‬‬
‫כן מתאימה מסקנה זו לאופיים של סיפורי אלישע ושמשון‪ ,‬שרקעם העממי גלוי לכול‪ .‬נוסף על כך‬
‫יש לציין שרבות מהפרשיות המצטיינות בסגנונן המהיר־הקצוב‪ ,‬מגלמות מוטיבים מאגיים‪ ,‬אמונות‬
‫ארכאיות וטקסים קמאיים‪ ,‬כגון מאבק יעקב על היבוק (בר' לב ‪ ,)32–22‬תקיפת משה במלון (שמ' ד‬
‫‪ )26–24‬והאצלת רוחו של משה על שבעים זקנים (במ' יא ‪.)30–24 ,17–16‬‬

‫ד‪ .‬בעל־פה ובכתב בסיפורי המקרא‬

‫אם מקור הסגנון המהיר־הקצוב באמנות הסיפור שבעל־פה‪ 56,‬הרי הסופרים שרשמו את הסיפורים‬

‫‪ 5 3‬פולק‪ ,‬לשון המספר (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)39‬עמ' ‪ .86–65‬עמדתי שם גם על ייחודם של משלבי הדת‪ ,‬המשפט‬
‫והשררה בשיח‪ .‬ראו‪ :‬שם‪ ,‬עמ' ‪.101–87‬‬
‫‪ 54‬יובלים יט ‪.15–14‬‬
‫‪ 55‬על מעמדה של התרבות הנראית לנו עממית ברבדים הגבוהים בחברה האירופית בימי הביניים ראו‪P. Burke, :‬‬
‫‪ .Popular Culture in Early Modern Europe2, Aldershot Hants 1988, pp. 91–115‬על ספרות בעל־פה‬
‫בחצר המלכות במצרים ראו‪D.B. Redford, ‘Scribe and Speaker’, E. Ben Zvi & M.H. Floyd (eds.), :‬‬
‫–‪Writings and Speech in Israelite and Ancient Near Eastern Prophecy, Atlanta, Ga. 2000, pp. 145‬‬
‫‪218‬‬
‫‪ 56‬אין סתירה בין סברה זו ובין ההנחה שבאותה תקופה ידיעת קרוא וכתוב עדיין לא הייתה נפוצה ביותר‪ .‬בניגוד‬
‫לדעתו של נאמן‪ ,‬יש לומר שקיום חוג רחב של יודעי קרוא וכתוב אינו תנאי להפצת טקסט בציבור רחב‪.‬‬
‫ראו‪ :‬נ' נאמן‪ ,‬העבר המכונן את ההווה‪ :‬עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון‬
‫ולאחר החורבן (יריעות‪ ,‬ג)‪ ,‬ירושלים תשס"ב‪ ,‬עמ' ‪ .19‬אדרבה‪ ,‬לפני המצאת הדפוס (או החזקת מאות עבדים‬
‫כמעתיקים) היו כתבי־יד נדירים‪ ,‬ועל כן תוכנם הופץ בעיקר בקריאה בקול לפני קהל‪ .‬הרי הפצת כתבי־‬
‫היד עצמם תלויה בעיקר בהעתקתם על ידי המחבר או על ידי קורא או תלמיד‪ .‬ובכל מקרה מדובר בהפצה‬
‫של עותקים ספורים בלבד לכל היותר‪ .‬לעומת זאת על קריאת הכתוב בקול רם לפני קהל מעיד הסיפור של‬
‫אוסביוס על הרודוטוס‪ ,‬שקיבל ממועצת אתונה‪ ,‬מרכז התרבות היוונית‪ ,‬באמצע המאה החמישית לפסה"נ‪,‬‬
‫פרס על ספרו‪ ,‬אחרי שקרא את הספר לפני חברי המועצה‪ .‬ראו‪A. Schoene (ed.), Eusebi Chronicorum :‬‬
‫‪ ;Canonum quae supersunt, vol II, Berlin 1866, pp. 106-107, sign 1579g‬על פי‪F. Jacoby, Griechische :‬‬
‫‪ ;Historiker, Stuttgart 1956, pp. 17–18‬וכן‪W.A. Graham, Beyond the Written Word: Oral Aspects :‬‬
‫‪ .of Scripture in the History of Religion, Cambridge 1987, pp. 34–35 and n. 19 on p. 184‬קשה להניח‬
‫שחלק גדול מחברי המועצה‪ ,‬ובעיקר העומדים בראשה‪ ,‬אנשי תרבות כמו פריקלס‪ ,‬לא ידעו לקרוא את‬
‫‪21‬‬ ‫הטקסט בעצמם‪ .‬אבל קשה עוד יותר להניח שהרודוטוס היה מסוגל להכין עשרות כתבי־יד של ספרו גדול‬
 ‫קלופ קנרפ‬

‫בסגנון זה לא רק שהיו מודעים לאמנות זו‪ ,‬אלא כיבדו אותה ואף קיבלו אותה בתור נורמה ספרותית‪.‬‬
‫אין להניח שגישה זו צמחה בביורוקרטיה המלכותית המפותחת‪ ,‬שכן סופר מקצועי אמון על הדיוק‬
‫המנהלתי והמשפטי של הצרף השמני המורכב‪ ,‬ויודע להביע את הגיון הדברים באמצעים שהתחביר‬
‫המפותח מעמיד לרשותו‪ ,‬כגון דרכי השעבוד‪ .‬בכך אמנותו מנוגדת לאמנות הסיפור בעל־פה‪,‬‬
‫המסתפק ברמז רופף ובאיחוי בלתי מחובר (פרטקסיס)‪ .‬הרי המספר עומד מול הקהל‪ ,‬ומבצע את‬
‫אמנותו לעיניהם‪ ,‬ומחווה והטיית הקול עשויות להסביר את מה שהסופר צריך לנסח בכתב‪ .‬יש‬
‫אפוא לשער שמרבית הפרשיות בסגנון המהיר־הקצוב נוצרו על יסוד סיפורים שבעל־פה בתקופה‬
‫שבה גם סופרים רבים אמונים היו על סגנונו וייחודו של הסיפור בעל־פה ואף שלטו באמנות זו‬
‫באופן פעיל‪ .‬הדעת נותנת שסיפורים בסגנון זה נוצרו לפני התרחבותה של המנהלה המלכותית‪,‬‬
‫כלומר לפני אמצע המאה השמינית לפני הספירה לכל המאוחר‪ .‬יצוין שסגנונה של מצבת מישע‪,‬‬
‫המתוארכת לאמצע המאה התשיעית לפני הספירה‪ ,‬קרוב לסגנון זה‪ ,‬מאחר שבכתובת מלכותית זו‬
‫השעבוד התחבירי נדיר ביותר‪.‬‬
‫הסגנון האופייני לסיפור שבעל־פה שולט במרבית סיפורי אברהם ויעקב‪ ,‬בסיפורי שמשון‬
‫ובסיפורי אלישע‪ .‬בסגנון דומה נתחברו סיפורי שמואל‪ ,‬שאול ודוד (ואף סיפורי אליהו)‪ 57.‬זה אפוא‬
‫הסגנון הקלסי של הסיפורת המקראית‪ .‬נטייה קלה למעבר לסגנון שמני ניכרת בפרשיות רבות‬
‫בספר שופטים ובחלק מסיפורי ספר בראשית – הפרשיות על אדם‪ ,‬חוה וקין וסיפור יוסף‪ ,‬וכן בפרשה‬
‫כגון אירוסי רבקה‪ ,‬בר' כד; ובפרשיות כגון שמ' יט ‪ ;19–1‬כ ‪ ;18–15‬כד ‪ ;15–1‬לד ‪ .26–5‬זהו סגנון‬
‫מעבר אל סגנון הסופרים המובהק שבשלהי ממלכת יהודה‪.‬‬
‫הסגנון השמני המורכב‪ ,‬שנבע מקולמוסו של סופר מומחה‪ ,‬בתקופה שהביורוקרטיה המלכותית‬
‫המתרחבת קבעה נורמה ספרותית אחרת‪ ,‬טבע את חותמו על הספרות שנוצרה במאה השביעית‬
‫לפני הספירה כגון ספר דברים ורבות מהפרשיות בספר מלכים‪ .‬יש יסוד לסברה כי בראשית השלטון‬
‫הבבלי הבטיחה השכלתם של הסופרים הוותיקים את יציבותה היחסית של המסורת הספרותית‬
‫(ומעידים על כך למשל סיום ספר מלכים ב ותיאור קורות ירמיהו; ודומה שגם ספר יונה ומגילת‬
‫איכה מתאימים לתקופה זו)‪ .‬רוב הפרשיות המיוחסות למקור הכוהני מתאימות מבחינת הסגנון‬
‫לרובד זה‪ 58.‬בסוף תקופת השלטון הבבלי (תקופת גלות בבל) ובתקופה הפרסית (ימי שיבת ציון‪,‬‬

‫הממדים‪ .‬תנו דעתכם שברוך קרא את מגילת ירמיהו לפני הפקידים‪ ,‬ושפן את ספר התורה לפני יאשיהו‪.‬‬
‫ייתכן אפוא שגם בתקופה שחיי התרבות התנהלו בה בעיקר בעל־פה‪ ,‬חיבר אדם בעל השכלה בכתב‪ ,‬למשל‬
‫צאצא למשפחת כוהנים מכובדת‪ ,‬ספר מקיף שנועד לקריאה לפני קהל‪.‬‬
‫‪ 5 7‬בספרות החוק מתאפיין 'ספר הברית' (שמ' כא ‪ – 1‬כב ‪ )30‬בסגנון דומה‪ ,‬אף שההשלכה מסגנון הסיפור לסגנון‬
‫הספרות המשפטית בעייתית מבחינות רבות‪.‬‬
‫‪ 58‬סגנונם של הכתובים המיוחסים למקור הכוהני מצטיין באורכם ובמורכבותם של הצרפים השמניים ובמיעוט‬
‫בולט של פסוקיות משועבדות‪ .‬לעומת זאת בייחוד בסוף ספר במדבר (כגון בפרקים לה־לו‪ ,‬ואף בפרשיות‬
‫כגון וי' א–ב; ד; יח; במ' ו; טו; יח) ניכרת קרבה לסגנון השמני־המורכב של התקופה הפרסית‪ .‬מנגד יצוין‬
‫שמבחינה סגנונית חלק מהכתובים המיוחסים ל'ספר הקדושה' קרובים לקבוצה המאוחרת ברובד הקלסי‬ ‫‪22‬‬
 ‫תיארקמה תרופיסב ןונגסו ןושל ידבור ‪:‬ארקמו הרבח ‪,‬ןושל‬

‫עזרא ונחמיה) הלך והתחדד הסגנון השמני‪ ,‬בהשפעת הסגנון השולט בלשכת הסופרים הארמית‬
‫הרשמית‪ ,‬כפי שמעידים ספרי עזרא‪ ,‬נחמיה ודברי הימים וכן מגילת אסתר‪.‬‬

‫(בייחוד וי' יט–כב; כה–כז)‪ .‬והוא הדין בכמה מהפרשיות הסיפוריות המיוחסות לרובד זה‪ ,‬כגון פרשת הבריאה‬
‫‪23‬‬ ‫(בר' א ‪ – 1‬ב ‪4‬א)‪.‬‬