‫שו"ת יביע אומר חלק ט ‪ -‬אורח חיים סימן לה‬

‫א) הנה בימים אלו הציבו אנשי הבטחון מצלמות בעיר העתיקה בירושלים‪ ,‬ברחובות המובילים אל‬
‫הכותל המערבי‪ ,‬שמצויים שם גוים רבים‪ ,‬בכדי שיוכלו לזהות את העוברים ושבים‪ ,‬על מנת לאבטח את‬
‫הבאים להתפלל בכותל המערבי‪ ,‬והמצלמה פועלת באופן אוטומטי במשך כל שעות היום‪ ,‬לצלם את מה‬
‫שנראה ברחוב‪ ,‬ונשאלתי אם מותר ללכת בשבת ברחובות אלה‪ ,‬שאע"פ שההולך לתומו אינו מתכוין‬
‫להצטלם כלל‪ ,‬מכל מקום הוא בגדר פסיק רישיה‪ ,‬וא"כ אולי ההולך בשבת אל הכותל המערבי דרך‬
‫רחובות אלה‪ ,‬יצא שכרו בהפסדו?‬

‫ב) והשבתי להתיר‪ ,‬כי העובר לפני המצלמה‪ ,‬אפילו אם היה מתכוין להצטלם במצלמה ההיא‪ ,‬אינו עושה‬
‫שום איסור דאורייתא‪ ,‬וגרע ממאי דקי"ל (שבת צג א) מסייע אין בו ממש‪ ,‬שהרי אפילו אם לא היה עובר‬
‫שם‪ ,‬מכונת הצילום עושה את פעולתה באופן אוטומטי‪ ,‬ומצלמת את כל המתרחש ברחוב ההוא‪ .‬וכן‬
‫מצאתי להדיא בשו"ת קרן לדוד (חאו"ח סי' קב דף קכב סע"ד)‪ ,‬שנשאל‪ ,‬במי שהיה חייב להגיש תמונתו‬
‫לשלטונות בשבת‪ ,‬לפני גיוסו לצבא‪ ,‬אם רשאי לעמוד בשבת נגד מכונת הצילום שמפעיל אותה עכו"ם‪,‬‬
‫להצטלם‪ .‬וכתב‪ ,‬שהאיש העומד מול מכונת הצילום להצטלם פשוט שאינו עושה שום איסור מן התורה‪,‬‬
‫וגרע ממסייע שאין בו ממש‪ .‬ומכיון שכן אין איסור בנ"ד משום פסיק רישיה‪ ,‬דהא הוי פסיק רישיה דלא‬
‫ניחא ליה‪[ .‬דאף היכא דלא איכפת ליה חשיב פסיק רישיה דלא ניחא ליה‪ .‬שכל שאינו נהנה כלל בפעולה‬
‫הנעשית על ידו‪ ,‬הוי בכלל פסיק רישיה דלא ניחא ליה‪ ,‬וכמ"ש התוס' (שבת קג א) בההיא דסוכה (לג ב)‬
‫דאית ליה הושענא אחריתי‪ .‬וכ"כ המשנ"ב בביאור הלכה (ס"ס שכ) בד"ה דלא ניחא ליה‪ .‬וכ"כ בחידושי‬
‫הרש"ש (כתובות ו א)]‪ .‬ואף על גב דאנן לא קי"ל כהערוך דס"ל פסיק רישיה דלא ניח"ל מותר לגמרי‪,‬‬
‫אלא קי"ל כהתוס' והרא"ש (שבת קג א) דס"ל דאיסורא דרבנן מיהא איכא‪ ,‬וכן דעת הרמב"ן והרשב"א‬
‫והריטב"א והר"ן‪ .‬וכן מוכח להדיא מדברי מרן בש"ע (ס"ס שכ)‪ .‬וכמ"ש הרב מטה יהודה והרב משנה‬
‫ברורה שם‪ .‬מ"מ זהו רק כשעיקר האיסור הוא מן התורה‪ ,‬אבל באיסור דרבנן פסיק רישיה דלא ניחא ליה‬
‫מותר לגמרי‪ .‬כי הנה בתוספות שבת (קג א) הביאו סברת בעל הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה‬
‫מותר לכתחלה בשבת‪ ,‬ודחו כל ראיותיו שי"ל דאיסורא מדרבנן מיהא איכא‪ ,‬וסיימו‪ :‬ובפרק לולב הגזול‬
‫(לג ב) גבי הא דתניא אין ממעטין ביום טוב‪ ,‬משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין‪ ,‬ופריך והא קא מתקן מנא‪,‬‬
‫ומשני‪ ,‬הב"ע כגון שליקטן לאכילה‪ ,‬וס"ל כר"ש אבוה דדבר שאינו מתכוין מותר‪ .‬והא אביי ורבא דאמרי‬
‫תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות‪ .‬לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי‪ .‬ולכאורה משמע כפי' הערוך‬
‫דכשאינו נהנה מותר אף על גב דהוי פ"ר‪ .‬וליכא למימר דכיון דאית ליה הושענא אחריתי אינו מתקן‬
‫כלום‪ ,‬דא"כ אמאי קאמר התם דס"ל כאבוה דדשא"מ מותר‪ ,‬מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעוט‬
‫ענבים דלא אסור אלא מדרבנן לא גזרו בו חכמים כשאינו נהנה‪ .‬עכ"ל‪ .‬מוכח להדיא מד' התוס' שאפילו‬
‫אם לא נסבור כדעת הערוך‪ ,‬מ"מ באיסור דרבנן מיהא יש להתיר פ"ר דלא ניח"ל‪ .‬ואף דבלא"ה יש‬
‫לדחות ראית התוס' הנ"ל‪ ,‬דמצוה שאני‪( .‬וכמ"ש התוס' כתובות ו‪ .‬והרא"ש ר"פ הבונה הנ"ל‪ .‬וכ"כ בס'‬
‫ההשלמה (שבת עה א)‪ .‬ע"ש א) מ"מ תסגי לן שמפורש בתוס' שבת (קג א) הנ"ל דבדרבנן פ"ר דלא‬
‫ניח"ל מותר‪ .‬וכן פסק בפשיטות הגאון מהר"י הכהן בשו"ת בתי כהונה (חלק בית דין‪ ,‬ס"ס יח‪ ,‬דפ"ג‬
‫סע"ג)‪ ,‬שאפילו לדעת החולקים על הערוך‪ ,‬וס"ל דפ"ר דלא ניח"ל אסור לכתחלה‪ ,‬היינו דוקא במלאכה‬
‫האסורה מן התורה‪ ,‬ולכך החמירו לאסור מדבריהם פ"ר דלא ניח"ל‪ ,‬אבל באיסורא דרבנן נראה דכ"ע‬
‫מודו דמותר לכתחלה וכו'‪ .‬ע"ש‪( .‬וק"ק שלא נסתייע מד' התוס' הנ"ל שדעת שפתיהם ברור מללו להתיר‬
‫בפ"ר דלא ניח"ל באיסור דרבנן א) וכן מצאתי להגאון מהר"י טייב בעל ערך השלחן בספרו ווי העמודים‬
‫(דף ע ע"א)‪ ,‬שהוכיח דפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן שרי‪ ,‬מדברי התוס' שבת (קג א) הנ"ל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וכן הוכיח במישור בשו"ת צור יעקב (ס"ס קעב)‪ .‬גם בשו"ת אגורה באהלך (דף כט רע"א) כתב כן‪,‬‬
‫והסתמך על דברי התוס' שבת (קג א) הנ"ל‪ .‬וכן הוכיח גם הגאון מהר"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן‬
‫מהדורא ב (סי' קעח) מדברי התוס' שבת (קג א) הנ"ל‪ .‬וכן ראיתי בס' תורת שבת (סי' שיד סק"ג‪ ,‬וסי'‬
‫שכו סוף ס"ק ד) שפסק ג"כ להלכה דפ"ר דלא ניח"ל בדרבנן מותר‪ .‬והוכיח במישור כאמור מד' התוס'‬
‫(שבת קג א) הנ"ל‪ .‬ע"ש‪ .‬וכן פסק הגאון שואל ומשיב קמא (ח"א סי' רי)‪ .‬וכ"כ עוד ביתר ביאור בשואל‬
‫ומשיב תליתאה (ח"ג סי' ג‪ ,‬ד"ב סע"ב)‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בס' מתא דירושלם על הירוש' ריש מ"ק (דף לא רע"א‬
‫מהספר)‪ ,‬דפ"ר דלא ניח"ל בדרבנן לכ"ע שרי‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (חיו"ד סי' מב אות‬
‫לא)‪ .‬ע"ש‪ .‬וכן פסקו הגאון מהרש"ם בתשובה חלק ה' (ס"ס מח)‪ .‬והגאון ר' יצחק אלחנן בשו"ת באר‬
 ‫יצחק (חאו"ח סי' טו ענף ה)‪ .‬ובמילואים שבסוף הספר‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"פ בשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' נט)‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכ"כ הגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל חלק ז (חאו"ח סי' כב) להתיר פסיק רישיה‬
‫דלא ניחא ליה בדרבנן‪ ,‬והסתמך על דברי התוס' שבת (קג א) הנ"ל‪ .‬וכן פסק עוד בתשובתו שבספר‬
‫וישב מרדכי (חאו"ח ס"ס יא)‪ .‬ושכן דעת מרן להתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן‪ .‬ע"ש‪.‬‬

‫ג) אולם ראיתי להגאון מופת הדור החזון איש (בסי' נ סק"ה) שכ'‪ ,‬דמלשון התוס' (שבת קג א) משמע‬
‫דשאני תיקון ענביו שהוא תיקון קל‪ ,‬ולהכי שרי בפ"ר דלא ניח"ל‪ ,‬אבל בשאר שבות לא התירו בפ"ר אף‬
‫על פי שאינו נהנה‪ .‬ע"ש‪ .‬ובמחכ"ת אין זה מחוור‪ ,‬דהא אשכחן להמרדכי (רפ"ג דסוכה)‪ ,‬והרא"ש (ר"פ‬
‫הבונה)‪ ,‬וההשלמה (שבת עה א)‪ ,‬והמאירי (שבת כט א)‪ ,‬דכולהו ס"ל דתיקון ענביו חשיב תיקון מנא‬
‫מדאורייתא‪ .‬וא"כ למה נעשה מחלוקת מן הקצה אל הקצה‪ ,‬דלהתוס' תיקון ענביו קל יותר אפילו משאר‬
‫שבות‪ ,‬בעוד שלד' המרדכי והרא"ש וסיעתם חשיב מתקן מנא דאורייתא‪ ,‬וידוע דאפושי פלוגתא לא‬
‫מפשינן‪ ,‬וכל טצדקי דאית לן למעבד לקרב סברות הפוסקים עבדינן‪ .‬ומ"ש התוס' דאותו תיקון מועט וכו'‪,‬‬
‫באו להמעיט חשיבות התיקון של מיעוט ענביו לעשותו שבות דרבנן‪ ,‬והוא תיקון מועט באופן יחסי לגבי‬
‫תיקון מנא ממש דהוי מדאו'‪ .‬ולא באו אלא לשלול הסברא של הפו' הנ"ל דס"ל דחשיב מתקן גמור‬
‫דאורייתא‪ .‬וכ"מ מלשון התוס' (יומא לה ב) וי" ל שמאחר שאותו תיקון אפילו במתכוין אינו אסור אלא‬
‫מדרבנן‪ ,‬דמיעוט ענביו אינו נראה תיקון כ"כ שיחשב תיקון מה"ת‪ ,‬ל"ג ביה רבנן כיון שאינו נהנה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ומוכח כמש"כ‪ .‬ולכן צדקו כל האחרונים הנ"ל שהסכימו להתיר פ"ר דלא ניח"ל בכל שבות דרבנן‪ .‬והוכיחו‬
‫כן מהתוס' שבת (קג א)‪ .‬ושוב ראיתי שהגאון חזון איש עצמו (באו"ח סי' נו אות ה) הדר תבריה לגזיזיה‬
‫ופסק להתיר פסיק רישיה בדרבנן דלא ניחא ליה‪ ,‬על פי דברי התוס' שבת (קג א)‪[ .‬וכן העיר בסתירת‬
‫דבריו בספר משנת יעקב רוזנטל (ח"ב עמוד ט)‪ .‬ע"ש]‪.‬‬

‫ד) ולא אכחד כי עדיין יש להעיר בזה מדברי הטור (סי' שטז) בשם בעל התרומה‪ ,‬שאסור לנעול בשבת‬
‫תיבה שיש בה זבובים‪ ,‬משום צידה‪ ,‬אלא יתן איזה דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם‪.‬‬
‫אלא שהטור חלק ע"ז‪ ,‬שהואיל ואינו מתכוין מותר‪ .‬וכדקתני (בשבת מג ב) גבי כוורת דבורים‪ ,‬ובלבד‬
‫שלא יתכוין לצוד‪ ,‬ומרן הב"י העיר ע"ז מד' התוס' (ביצה לו ב) ד"ה אלא‪ ,‬דבעינן שיהיה באופן דלא הוי‬
‫פ"ר‪ .‬וסיים‪ :‬אלא שיש לדחות ד' בעל התרומה בזה‪ ,‬דשאני דבורים שבמינן ניצוד‪ ,‬אבל זבובים שאין‬
‫במינן ניצוד כל שאינו מתכוין שרי‪ ,‬אף על גב דפ"ר הוא‪ .‬ומ"מ כיון דנפיק מפומיה דבעה"ת‪ ,‬והובא‬
‫במרדכי‪ ,‬ולא חזינן מאן דפליג עלייהו‪ ,‬מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם‪ .‬ע"כ‪ .‬נמצא שלד' הבעה"ת‬
‫והמרדכי אף על גב דצידת זבובים אינה אסורה אלא מדרבנן‪ ,‬כיון שאין במינן ניצוד‪ ,‬אפ"ה אסור היכא‬
‫דהוי פ"ר‪ ,‬ואף על גב דלא ניח"ל בצידתם‪ ,‬והו"ל פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן‪ .‬אלמא דפליגי ע"ד התוס' (שבת‬
‫קג א) הנ"ל‪ .‬וק"ק על מרן הב"י שלא זכר שר מדברי התוס' דקמן דפליגי על בעל התרומה והמרדכי‪.‬‬
‫(וכ"ש שיש להק' ע"ד האגור סי' תעא‪ ,‬שכ'‪ ,‬שהתוס' פ"ג דשבת אסרו לסגור התיבה‪ ,‬וכדברי בעל‬
‫התרומה‪ .‬שא"כ יהיו ד' התוס' סותרים זא"ז‪ ,‬שהרי הם עצמם העלו דפ"ר דלא ניח"ל בדרבנן שרי‪ .‬וע"כ‬
‫שיש לחלק כד' מרן הב"י בין דבורים שבמינן ניצוד לזבובים שאין במינן ניצוד‪ .‬ודו"ק א) והגאון יעב"ץ בס'‬
‫מור וקציעה (סי' שטז) הסביר ד' הטור‪ ,‬שכוונתו לחלק ג"כ בין צידת דבורים דניחא ליה‪ ,‬להכא דלא‬
‫ניח"ל בצידת זבובים‪ ,‬ולהכי אף על גב דהוי פ"ר מותר‪ .‬ע"ש‪ .‬והנה אף שמרן הב"י סיים שיש לחוש‬
‫להבעה"ת והמרדכי‪ ,‬בשלחנו הטהור השמיט ד"ז מהלכה‪ .‬וכ' בס' עולת שבת (סי' שטז סק"ה)‪ ,‬שטעמו‬
‫של מרן המחבר שהשמיטו מהש"ע‪ ,‬משום דס"ל כד' התרומת הדשן דפ"ר בדרבנן שרי‪ .‬וכמו שפסק‬
‫בש"ע (סי' שיד ס"א)‪ .‬הילכך הני זבובים שאין במינן ניצוד ואין איסורן אלא מדרבנן כל שאינו מתכוין‬
‫לצידה אף על גב דהוי פ"ר מותר‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' פו דקכ"ח סע"א)‪ ,‬דנראה‬
‫דמרן הש"ע הדר הוא לכל חסידיו ממ"ש בב"י לחוש לבעה"ת והמרדכי‪ ,‬ולכן השמיט ד"ז מהש"ע דס"ל‬
‫דפ"ר בדרבנן מותר‪ ,‬וכדעת התה"ד‪ ,‬שהובא להלכה בש"ע (ר"ס שיד)‪ .‬ע"ש‪ .‬ויותר היה להם להעו"ש‬
‫והזכל"י להעיר דה"ט דמרן שהשמיט דינו של בעל התרומה מהש"ע משום דהו"ל פ"ר דלא ניח"ל‬
‫בדרבנן‪ .‬ומש"ה אין לאסור לסגור בשבת התיבה שיש בה זבובים‪( .‬ובארחות חיים אות קנב כתב ע"ד‬
‫בעל התרומה‪ ,‬שלפ"ד בעל הערוך א"צ להזהר בזה דהו"ל פ"ר דלא ניח"ל)‪ .‬וכבר כתב מרן החיד"א‬
‫במחזיק ברכה יורה דעה (סי' מז סק"ד)‪ ,‬דזימנין דמרן הבית יוסף רוח על פניו יהלוך בחיבור השלחן‬
‫ערוך‪ ,‬וחזר בו ממ"ש בבית יוסף בראותו כמה פוסקים שכתבו להיפך‪ ,‬והדר הוא לכל חסידיו‪ .‬ע"כ‪ .‬ואף‬
‫כאן בראות מרן דברי התוס' שבת (קג א) דס"ל שאפילו למאן דלא ס"ל כסברת הערוך‪ ,‬מ"מ פסיק רישיה‬
 ‫דלא ניח"ל בדרבנן‪ ,‬שפיר יש להקל‪ ,‬וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג בתוס' יומא (לה א)‪ ,‬והרשב"א בחידושיו‬
‫לכתובות (ו א)‪ ,‬לכן השמיט דינו של בעל התרומה מהש"ע‪ .‬משום דס"ל להתיר‪ .‬וע"ע להגאון רבי אפרים‬
‫לניאדו בשו"ת רועי ישראל (סי' ג דף יד ע"ב) שכתב‪ ,‬ואודיעך קושט דברי אמת‪ ,‬וכלל גדול זה נקוט‬
‫בידך‪ ,‬שבכל מקום שאנו יכולים למצוא איזו סיבה כל שהוא‪ ,‬ואפילו קצת עילא‪ ,‬לתת טעם להשמטת‬
‫איזה דין שכתוב בבית יוסף‪ ,‬ולא הובא בדברי מרן בשלחן ערוך‪ ,‬ולומר שטעמו משום דס"ל שהוא שלא‬
‫כהלכה‪ ,‬אז בודאי אמרינן הכי בפה מלא‪ ,‬דה"ט משום שראה אח"כ שאין דין זה כהלכה לדעת כמה‬
‫פוסקים‪ ,‬ולכן השמיטו מן הספר של פסקי הלכותיו‪ ,‬הוא השלחן ערוך‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ בשו"ת ויוסף אברהם‬
‫(סי' כג דף קלט ע"ב)‪ ,‬שאם השמיט מרן השלחן ערוך דין שהביא בבית יוסף בשם איזה פוסקים בלי‬
‫חולק‪ ,‬ואנו מצאנו ראינו פוסקים אחרים שחולקים על מ"ש בבית יוסף‪ ,‬ולא הובאו בבית יוסף‪ ,‬אמרינן‬
‫שבודאי מרן הש"ע שוב ראה אח"כ דברי הפוסקים החולקים‪ ,‬ולכן חזר בו ממה שכתב בבית יוסף‪,‬‬
‫ומשום כך השמיטו מהשלחן ערוך‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע בשו"ת חקות החיים פלאג'י (חלק חו"מ סי' נא דף סז‬
‫ע"ב)‪ ,‬ובשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' מג) ד"ה והגם‪ ,‬ובשו"ת שערי רחמים פרנקו ח"א (חאה"ע סי'‬
‫יג דכ"ב ע"א)‪ .‬ע"ש‪( .‬והיא תשובת הגאון מהר"ם פארדו)‪ ,‬וא"כ אף אנו נאמר שבודאי שאחר שכתב מרן‬
‫בבית יוסף (סי' שטז) דברי בעל התרומה‪ ,‬אח"כ ראו עיני קדשו‪ ,‬דברי התוס' ומהר"ם והרשב"א‬
‫שחולקים עליו‪ ,‬לכן השמיט מהש"ע דינו של בעל התרומה‪ .‬ולפ"ז אצטמיד חצבא של האחרונים הנ"ל‬
‫דס"ל דפ"ר דלא ניח"ל בדרבנן שרי‪.‬‬

‫ה) והלום ראיתי בס' טל אורות (דף ס ע"א) בד"ה והוצרכתי‪ ,‬שהביא מ"ש הבתי כהונה דפ"ר דלא ניח"ל‬
‫בדרבנן לכ"ע שרי‪ .‬והשיג עליו מד' בעל התרומה וסיעתו‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפי האמור אדרבה ממה שהשמיט מרן‬
‫מהש"ע דינו של בעל התרומה אלמא דלא ס"ל לאסור‪ ,‬ומשום שמכיון דהוי פ"ר דלא ניחא ליה בדרבנן‬
‫מותר‪ ,‬ולק"מ‪ .‬וע"ע במשנה ברורה (סי' שכא ס"ק נז) שכתב‪ ,‬המג"א כתב‪ ,‬שאסור להשתין על טיט‬
‫משום גיבול‪ ,‬וכוונתו לומר‪ ,‬שאפילו לרוב הפוסקים דס" ל שבדבר שהוא בר גיבול אינו חייב עד שיגבל‪,‬‬
‫מ"מ איסורא מיהא איכא מדרבנן‪ .‬והוא הדין בעפר תיחוח ובחול‪ .‬ואף על פי שאינו מכוין ללישה מ"מ פ"ר‬
‫הוא‪ .‬ויש לעיין לפ"ז אם יש חול בכלי שרוקק בו בשבת אם הוא אסור‪ ,‬כגון המוהל שאחר שמוצץ רוקק‬
‫בתוך כלי שיש בו חול‪ .‬ומצאתי להגאון בית מאיר שכתב להתיר‪ ,‬משום שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה‬
‫באיסור דרבנן‪ .‬עכת"ד‪ .‬וכן דעת הגאון מליסא בספר חוות דעת (יו"ד סי' צא סק"ח) וכמו שהסביר כוונתו‬
‫רב אחאי גאון בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז (סי' מ אות ד)‪ .‬ע"ש‪ .‬וכן פסק הגאון רבי משה חברוני (פסחים‪,‬‬
‫ס"ס טז)‪ .‬ע"ש‪ .‬ולהלכה נקטינן להקל כד' מרן הש"ע‪ .‬ואפילו לדבריו שבב"י שהחמיר‪ ,‬נראה דדוקא בנידון‬
‫בעה"ת החמיר הואיל ונפיק מפומיה דמר‪ ,‬כיון שאפשר בנקל לגרש הזבובים במחי יד‪ ,‬הלא"ה משרא‬
‫שרי‪.‬‬

‫ו) ויש להוסיף לסניף להתיר בנ"ד ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת (קז א)‪ ,‬שלמד מהירושלמי‪,‬‬
‫שמותר לנעול לכתחלה את ביתו לשומרו‪ ,‬ולשמור גם הצבי אשר בתוכו‪ ,‬שכיון שהוא עושה לצורך ביתו‬
‫לשומרו‪ ,‬אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא‪ ,‬מותר‪ .‬ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד‪.‬‬
‫והר"ן (סוף פרק האורג) תמה מאד ע"ז‪ ,‬דאטו מפני שהוא צריך לשמור את ביתו‪ ,‬נתיר לו לעשות מלאכה‬
‫בשבת‪ ,‬ולא עוד אלא שאפילו אם אינו מתכוין לנעול בעד הצבי‪ ,‬כל שיודע שהצבי בתוכו‪ ,‬ושאי אפשר‬
‫שלא יהיה ניצוד בתוכו‪ ,‬אסור‪ ,‬דהיינו דאמרינן (שבת קג א) מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות‪ .‬ע"ש‪ .‬גם‬
‫הרב המגיד (פ"י מהל' שבת הכ"ג) הביא דברי הרשב"א‪ ,‬וכתב ע"ז‪ ,‬ואין להקל כל כך‪ .‬ע"כ‪ .‬וראיתי‬
‫להגאון ישועות יעקב (סי' שטז סק"ה) שכתב ליישב דעת הרשב"א הנ"ל‪ ,‬דעד כאן לא אמרינן מודה ר"ש‬
‫בפסיק רישיה ולא ימות שאסור‪ ,‬אלא בדבר שאין בו אלא ענין אחד‪ ,‬כמו החותך ראש העוף ודעתו שלא‬
‫ימות‪ ,‬והרי הדבר בלתי אפשרי‪ ,‬ואותו ענין עצמו דהיינו חיתוך הראש הוא עצמו מיתת העוף‪ ,‬ולכן נאסר‪,‬‬
‫אף על פי שאינו מכוין להמית את העוף‪ ,‬שכיון שמתכוין לחתוך ראש העוף‪ ,‬הרי הוא כמכוין להורגו‪ ,‬אבל‬
‫הנועל ביתו לשמירת הבית שגוף העשייה תמיד היא פעולת היתר‪ ,‬אלא שנזדמן שצבי היה בתוך הבית‬
‫והוא ניצוד ממילא ע"י נעילת הבית‪ ,‬ואין האיסור בגוף העשייה‪ ,‬זה לא מקרי פסיק רישיה‪ ,‬כיון שיש כאן‬
‫שני ענינים נפרדים‪ .‬ע"כ‪ .‬וכעין זה מתבאר בשו"ת שואל ומשיב (קמא‪ ,‬ח"ב סי' סא‪ ,‬דכ"ו ע"ב‪ ,‬ותליתאה‪,‬‬
‫ח"ב סי' קסט‪ ,‬דף נז ע"ב)‪ .‬ולפ"ז כאן ג"כ שההולך ברחוב ההוא על מנת להתפלל‪ ,‬וכיו"ב‪ ,‬אין בהליכה‬
‫עצמה שום איסור‪ ,‬והיא בודאי פעולת היתר‪ ,‬אלא שנזדמן שיש שם מצלמה המצלמת כל עובר ושב‪ ,‬ואלו‬
‫הם שני ענינים נפרדים‪ ,‬ולא שייך כאן דין פסיק רישיה‪ ,‬אליבא דהרשב"א‪ ,‬וכיון דלא ניחא ליה‪ ,‬לכ"ע יש‬
 ‫להתיר‪ .‬ולחיזוק הדברים יש להביא גם מ"ש הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח סי' כג)‪ ,‬דה"ט‬
‫דהרשב"א‪ ,‬משום דמיירי בנועל ביתו לשומרו והצבי בתוכו‪ ,‬דלא מינכרא מילתא כלל שהוא נועל בשביל‬
‫הצבי‪ ,‬ואדרבה נראה יותר שנועל לשמור הבית‪ ,‬וכדרכו תמיד‪ ,‬שהרואהו נועל‪ ,‬אינו רואה כלל את הצבי‬
‫שבבית‪ ,‬ומש"ה ס"ל שאע"פ שמתכוין גם לצידת הצבי‪ ,‬כיון שעיקר הפתח נעשה לשמירת הבית‪ ,‬ואין‬
‫צידת הצבי ניכרת מגוף המעשה של נעילת הדלת‪ ,‬מותר‪ .‬ולא שייך דין פסיק רישיה אלא כשהאיסור ניכר‬
‫להדיא במעשיו‪ .‬ע"ש‪ .‬וגם לפ"ז כיון שההליכה עצמה אין ניכר בה שום מעשה איסור‪ ,‬אלא שנזדמן שיש‬
‫שם מצלמה‪ ,‬אין לאסור בזה משום פסיק רישיה‪ ,‬לדעת הרשב"א‪ ,‬ובנ"ד דהוי פ"ר דלא ניחא ליה ובדרבנן‬
‫יש לסמוך בודאי על הרשב"א להתיר‪ .‬וגדולה מזו ראיתי בשו"ת חשב האפוד ח"ג (סי' פג) בנידון שלו‪,‬‬
‫שהשלטונות התקינו שבכל בית אשר ברחובות העיר‪ ,‬כשמתקרב אליו בלילה מי שהוא‪ ,‬נדלק אור חזק‪,‬‬
‫והכוונה כדי להפריע לגנבים לשלול שלל ולבוז בז‪ ,‬ונשאל אם מותר לעבור בליל שבת על יד הבתים‬
‫ההם‪ ,‬וגם כשהוא ממשיך בדרכו האור נכבה‪ ,‬וכמובן שהאיש העובר לתומו הוא אינו מתכוין להדליק או‬
‫לכבות‪ ,‬אלא שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה‪ ,‬מכיון שיש תאורה מספיקה ברחובות העיר‪ ,‬וכתב לצרף‬
‫דעת הרשב"א הנ"ל להקל בזה‪ .‬וע"פ מה שהסביר בשלטי הגבורים כוונת הרשב"א‪ ,‬דאף דקי"ל פסיק‬
‫רישיה ולא ימות אסור‪ ,‬זהו דוקא שבאותו מעשה שיש בו פסיק רישיה‪ ,‬אינו עושה עמו דבר היתר‪ ,‬אבל‬
‫אם באותו מעשה שיש בו פסיק רישיה‪ ,‬עושה עמו מעשה היתר‪ ,‬ומתכוין לדבר ההיתר‪ ,‬אז אפילו בפסיק‬
‫רישיה מותר‪ .‬ומעתה כיון שההליכה ברחוב אין לה שום קשר עם ההדלקה או הכיבוי‪ ,‬ואינו מתכוין כלל‬
‫לכך‪ ,‬וגם הוא פסיק רישיה דלא ניח"ל שאין בו איסור תורה‪ ,‬יש לסמוך על הרשב"א להתיר‪ .‬ע"ש‪ .‬גם‬
‫בשו"ת שרגא המאיר חלק ח (סי' קלז) התיר בנידון זה‪ ,‬וצירף דעת הרשב"א הנ"ל ע"פ דברי הישועות‬
‫יעקב הנ"ל ביישוב דברי הרשב"א‪ ,‬ולמד מזה לנידונו‪ ,‬שכיון שההליכה עצמה אין בה איסור‪ ,‬אלא שנזדמן‬
‫על ידי הליכתו ברחוב הדלקת האור וכיבויו‪ ,‬לא שייך בזה האיסור דפסיק רישיה‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"ש בנ"ד שיש‬
‫להתיר‪ .‬וזה ברור‪.‬‬

‫מסקנא דדינא להתיר בנ"ד לעבור בשבת דרך רחובות אלו אל הכותל המערבי‪ ,‬וכן שמעתי מפי מגידי‬
‫אמת שכן פסק הגרש"ז אוירבך‪ .‬וכן עיקר‪.‬‬

‫‪/‬הוספות ומילואים‪ /‬בדין העובר בשבת ברחוב המוביל אל הכותל המערבי‪ ,‬ושם מוצבות מצלמות אשר‬
‫מצלמות כל עובר ושב באופן אוטומטי‪ ,‬שהעלה המחבר להתיר לעבור שם בשבת‪ ,‬והביא דוגמא לזה‬
‫משו"ת חשב האפוד‪ .‬שו"ר כעת בשו"ת שבט הלוי חלק ט (חאו"ח סי' סט) שנשאל כיו"ב שהעובר ברחוב‬
‫בשבת לפי תומו‪ ,‬ובעוברו ברשות הרבים‪ ,‬נדלק אור חשמל באופן אוטומטי‪ ,‬ופסק שאין בכך כלום‪ ,‬כיון‬
‫שהולך לתומו‪ ,‬ואין לו שום כוונה למטרת מלאכה‪ ,‬ואינו עושה שום תנועה למטרה זו‪ ,‬אף על פי‬
‫שבגרמתו נדלק אור‪ ,‬או כל דבר כיו"ב‪ ,‬אין בזה שום איסור‪ ,‬ודמי למ"ש הרב המגיד (פרק יב מהל' שבת‬
‫הי"ב)‪ ,‬בדין מכה בפטיש‪ ,‬שכל שאינו מתכוין למלאכה כלל‪ ,‬אין ראוי לומר בו דהוי פסיק רישיה ולא ימות‪,‬‬
‫מפני שכשאינו מתכוין‪ ,‬אין כאן מלאכה כלל‪ .‬ע"ש‪[ .‬וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' לב אות ה‪,‬‬
‫שכן כתבו כמה מגדולי האחרונים לגבי שאר מלאכות‪ .‬ומהם בשו"ת הרדב"ז ח"ב (בלשונות הרמב"ם סי'‬
‫קמט) לגבי מלאכת גוזז‪ .‬ובש"ע הגר"ז (בקונטרס אחרון סי' שב) בדין מלבן‪ .‬והתוספת שבת (סי' שטו)‬
‫לענין אהל‪ .‬ובספר נזירות שמשון (סי' תרנח)‪ .‬וכ"כ הגאון מהר"ח אבולעפייא הביאו מהר"י עייאש בלחם‬
‫יהודה ח"א (דף כו סע"א)‪ .‬וכיו"ב כתב בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' סא)‪ .‬והחתם סופר על סוגיות (סוגיא‬
‫דמצרף עמוד יא)‪ .‬והשואל ומשיב תליתאה (ח"ג סי' ג)‪ .‬ע"ש]‪.‬‬