‫עת כלולות (שבת הגדול)‬

‫‪1‬‬
‫הרב יהודה לאון אשכנזי (מניטו)‬

‫השבת הקודמת לחג הפסח נקראת 'שבת הגדול' ומוצאת מקום מיוחד בלוח השנה העברי‪.‬‬
‫המסורת מסבירה כינוי זה בשתי צורות‪ :‬מחד‪ ,‬יש בה התייחסות לשבת האחרונה אותה חוו‬
‫אבותינו במצרים לפני צאתם מעבדות לחרות‪ .‬מאידך‪ ,‬היא מהווה קדימון לשבת האחרונה של‬
‫ההיסטוריה של בני האדם המבשרת את המעבר לתקופה המשיחית עבור האנושות כולה‪.‬‬

‫משתי נקודות מבט אלו‪' ,‬שבת הגדול' עוזרת לנו לחיות מחדש את החוויה הייחודית לדור מעבר‪.‬‬
‫גדולתה כפולה‪ :‬תוך שהיא מבטאת עבורנו את ההתרגשות לקראת יציאה קרובה לחרות מעולם‬
‫עתיק שלמרות ההתנתקות ממנו מכיל בתוכו עדין משהו מהביטחון הבלתי ניתן להמרה של‬
‫המוכר‪ ,‬אנו חיים אותה תחושה של ציפייה שחווה זה העומד לעזוב את עולמו הישן במסע לעבר‬
‫עתיד חדש ובלתי נודע‪.‬‬

‫אווירה פרדוקסאלית זו‪ ,‬המתוארת גם בשיר השירים‪ ,‬היא זו של האירוסין‪ .‬היא מכילה בתוכה‬
‫בו‪-‬זמנית דיאלקטיקה של אורך רוח וחוסר סבלנות המתארת את מצבו של כל אדם הנמצא במצב‬
‫של תקווה‪ .‬בימים שקדמו לחידוש ברית האבות במעמד סיני חוו אותו בני העברים במצרים‬
‫העתיקה שהתכוננו להפוך לראשונה לעם על מנת להתחיל את מסעם הארוך אל ההיסטוריה‬
‫שתוכנן על ידי ההשגחה‪ ,‬כפי שמתארים זאת התורה וההיסטוריה‪.‬‬

‫לנביא מלאכי‪ ,‬המביא את הטקסט האחרון של הנבואה המקראית אותו קוראים בדרך כלל בשבת‬
‫"הּנֵה ָאנכִ י‬ ‫זו מסר חשוב‪ ,‬מכיוון שהוא מזכיר את האופי הקבוע של מצב אנושי פרדוקסאלי זה‪ִ :‬‬
‫שלֵחַ ָלכֶם אֵ ת אֵ לִ ּיָה הַ ּנָבִ יא לִ פְ נֵי ּבוֹא יוֹם ה' הַ ּגָדוֹל וְ הַ ּנו ָֹרא וְ הֵ ִׁשיב לֵב ָאבוֹת עַ ל ּבָ ִנים‪ ,‬וְ לֵב ּבָ נִ ים עַ ל‬
‫אֲ בוֹתָ ם"‪ 2.‬האדם לעולם כבול על ידי זיכרון עברו‪ ,‬ולעולם שואף להגשמת ההבטחות של עתידו‪.‬‬
‫האדם חי באופק שבין שני עולמות שאף אחד מהם אינו שייך לו בשלמות ושלמרות זאת שניהם‬
‫חיוניים לו באותה מידה‪ :‬עולם הערכים שכבר נרכשו והוגשמו‪ ,‬המוכרים ומופנמים בתודעה‬
‫הקולקטיבית; ואותם ערכים שעדין לא קיבלו צורה והם בלתי ניתנים להגדרה‪ ,‬כפי שהם נחווים‬
‫באופן אישי על ידי כל אדם לפי אופיו ותכונותיו‪ ,‬ושביחס אליהם כל אחד חש עצמו בודד כמו‬
‫במסע בדרך בלתי נודעת‪ .‬את שני העולמות הללו מכנה הנביא מלאכי 'לב אבות' ו'לב בנים'‪.‬‬

‫'שבת הגדול' שלפני חג הפסח נחווה כמסתורין של הזהות העמוקה‪ ,‬למרות החיצוניות המטעה‪ ,‬של‬
‫לב האבות ולב הבנים‪ ,‬תוך שהוא מהווה את המרחב שבין המציאות לאידיאל והמעבר מהעתיק‬
‫ביותר לחדש ביותר‪.‬‬

‫באשר לחברה שלנו‪ ,‬ישראל‪ ,‬אומה זעירה במשפחת העמים שעיקר מעלתה היא הנאמנות‬
‫להיסטוריה הייחודית שלה‪ ,‬ניתן לומר שעבורה‪ ,‬כל ההווה של ההיסטוריה הוא בגדר שבת הגדול‪,‬‬
‫מעבר מתמשך מהעתיק למתחדש‪ .‬הראי"ה קוק‪ ,‬שהיה הרב הראשי הראשון של המדינה היהודית‪,‬‬
‫טבע זאת כפרוייקט הרוחני של עם ישראל בארצו‪" :‬לחדש את הקדוש ולקדש את החדש"‪.‬‬

‫‪ 1‬כי מציון‪ ,‬טקסט כתוב‪ ,‬מתוארך ‪ .5743/1983‬תורגם על ידי ד"ר גבריאלה בן שמואל‬
‫‪ 2‬מלאכי ג‪ ,‬כד‪.‬‬