‫‪.

‬דרישות הקורס‪ :‬לקרוא את מקורות המידע לקראת השיעורים‬

‫‪ ‬‬
‫?מדוע אנו לומדים יצירות עתיקות‬
‫‪.‬להבין את המסר האוניברסאלי מתוך הסיפור הקונקרטי‪ ,‬הייחודי ‪1.   ‬‬
‫להבין את התקופה בה נכתבה היצירה כדי להבין את שאר היצירות שנכתבו באותה תקופה‪ .‬כל תקופה ‪2.   ‬‬
‫‪.‬של יצירה בנויה על התקופה הקודמת וחשוב להכיר את העבר‬
‫חרדת ההשפעה – הפחד לא להיות חדשני‪ ,‬משום שמסורת בנויה על ניגוד בין המסורת לרצון לשנות ‪3.   ‬‬
‫‪.‬ולחדש‪ .‬יש טקסטים שנכתבים בדיאלוג עם המסורת‪ ,‬במודע‬
‫אינטר טקסטואליות – דיאלוגים בין טקסטים‪ .‬אלוזיה = הפנייה ספרותית של טקסט אחד לטקסט אחר‪4.    ,‬‬
‫‪.‬ארמז‬
‫‪ ‬‬
‫אודיסאה‪ /‬הומרוס‬
‫האם הסיפור היסטורי או לא? מצד אחד כן – משקף את האווירה התרבותית והחוויה הדתית של התקופה‪ .‬מצד שני לא‬
‫‪ –.‬אין מדובר על עובדות הגיוניות והיסטוריות‬
‫הדמות הנשית המרכזית בפרק ‪ 10‬היא האלה קירקי‪ ,‬מדובר על מפגש בין אדם בשר ודם לאלה‪ ,‬גם אם אלה משנית‬
‫יחסית‪ .‬אודיסאוס מגיע לאי בודד יחסית ומגלה שחבריו הפכו בידי האלה לחזירים‪ ,‬ומתמודד עם האלה‪ .‬להומרוס‬
‫מיוחסים האיליאדה והאודיסאה‪ ,‬טקסטים מכוננים בתרבות יוון‪ .‬השאלה שאנו עוסקים בה היא מה יש בטקסט זה שהפך‬
‫אותו לכה מרכזי ומשפיע על כל הטקסטים שנכתבו אחריו? זוהי גישה היסטורית שאומרת שתפקידו של ההיסטוריון‬
‫הוא לא לקבוע רק מהי עובדה היסטורית אלא להבין איך בני האדם בתקופה מסוימת חשבו‪ ,‬פעלו וקיבלו החלטות‪ .‬גם‬
‫אלו הן עובדות היסטוריות‪ ,‬אפילו חשובות יותר מעובדות היסטוריות יבשות כמו באיזו שנה פרצה מלחמה מסוימת‪.‬‬
‫תפקידו של ההיסטוריון בגישה המודרנית הוא לשחזר את העולם של התקופה אותה הוא חוקר‪ .‬לכן אנו לא מנסים‬
‫לבדוק האם האודיסאה מבוססת על סיפור אמיתי (כנראה שלא‪ )..‬אלא השפעתה על התרבות‪ ,‬והאופן שבו היא משקפת‬
‫את ערכי אותה תרבות‪ .‬גם טקסט מדומיין יכול להיות היסטורי אם הוא מאפשר לנו להבין את רוח העבר ותהליכים‬
‫‪.‬נרחבים יותר של התקופה‬
‫בתרבות היוונית‪ ,‬האלים קרובים לבני האדם והאינטראקציה ביניהם חופשית יותר מאשר בתרבות המונותאיסטית‪.‬‬
‫אודיסאוס חי עם קירקי האלה במשך שנה‪ ,‬מקיים איתה יחסי מין – כמו בני אדם‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬המרחק בין האל לאדם‬
‫‪.‬בתרבות המונותאיסטית הוא אינסופי‬
‫‪ ‬‬
‫‪.‬עקידת יצחק‬
‫הדמיון בין צורת המילה למשמעותה‪ ,‬לדוגמא באונומטופיאה שבה הצליל משקף את ‪ (icon):‬הנושא‪ :‬צלמית ספרותית‬
‫משמעות המילה‪ .‬סימיוטיקה (תורת הסימנים בספרות)‪ .‬אנחנו חיים בתוך עולם של סימנים אותם אנו מפענחים וחיים‬
‫לפיהם‪ .‬המפתח של תחום הסימיוטיקה הוא פירס‪ .‬בתנ"ך המשפטים קצרים‪ ,‬מעט תיאורים ותארים‪ ,‬מה שמעביר מסר‬
‫תיאולוגי הקשור ליחסי אדם‪-‬אלוהים‪ ,‬לא דרך הסברים ונימוקים פסיכולוגיים‪ .‬כלומר‪ :‬לא נוכל לדעת איך הרגישו‬
‫הדמויות בעקידה או מה הן חשבו‪ .‬אנו יכולים רק לנחש ממילים מעטות שנכתבו‪ .‬הנוף החיצוני והפנימי בסיפור כמעט‬
‫ולא מתואר‪ .‬אם נרצה לדעת מדוע אלוהים דרש מאברהם לעקוד את בנו נוכל רק לנחש זאת ע"פ פילוסופיה של התנ"ך‬
‫באופן כללי‪ .‬הלקוניות הזו היא סוגסטיבית‪ ,‬יכול להיות לנו מושג מה האמירה על יחסי אדם‪-‬אלוהים אבל הטקסט דורש‬
‫‪.‬מאיתנו להבין זאת מבלי לתת לנו פתרון‪ .‬אנו לא יודעים מהי מטרת המעשה‪ ,‬הקורא צריך להבין בעצמו‬
‫מושג לטיני נוסף הוא הרמנויטיקה = תורת הפרשנות‪ .‬ככל שהטקסט משמעותי יותר עבור הקורא ועמום כן ינסה‬
‫הקורא לפרש אותו‪ .‬המילה באה מהמיתולוגיה היוונית – הרמס‪ ,‬אל משנה שמעביר מסרים מהאלים אל האדם‪ .‬הוא אל‬
‫הסוחרים‪ ,‬האמנים והגנבים‪ .‬האל הזה לא יושב על פסגת הר האולימפוס אלא יורד לאדמה לעיתים קרובות כדי להעביר‬
‫את המסרים‪ .‬כפי שהרמס הגיע אל האנשים להביא ולפרש את המסר‪ ,‬כך אנו מנסים לפרש את היצירות‪ .‬למרות זאת‪,‬‬
‫‪".‬אין לנו את היכולת או את הסיבה להבין "למה התכוון המשורר‬
‫בקורס ננסה לעמוד על ההבדלים בין שני הסיפורים המהווים עמודי תווך בתרבות והאופן שבו הכלים הספרותיים‬
‫משקפים הבדלים אלו‪ ,‬למשל דרך הבדלים בצורת הכתיבה‪ :‬צורה ספרותית איננה אקראית‪ .‬היא משקפת את התוכן וכך‬
‫מאפשרת לנו להבין יותר לעומק את משמעות היצירה‪ .‬לכן כדאי תמיד לנתח טקסט לא באופן מבודד אלא להעמיד מולו‬
‫טקסט דומה ולבדוק האם יש מבנה משמעותי ביניהם‪ ,‬כי אם כן – אז ההבדל הזה אמור לשקף שוני ברמת התוכן וברמה‬
‫‪.‬התרבותית‪ .‬מסיבה זו קראנו גם את עקידת יצחק וגם את האודיסאה‬
‫תחביר בתנ"ך‪ :‬פשוט‪ ,‬קצר‪ ,‬כמעט ואין שום פרטים המתארים את הזמן והמקום‪ .‬ה' אמר לאברהם‪ ,‬אך לא מתואר לנו‬
‫מה אברהם חווה‪ ,‬מה הוא לבש‪ ,‬מה אכל וכו'‪ .‬הדיבור אינו ישיר אלא נמסר לנו מצד שלישי (נראה לי)‪ .‬הייצוג הדרמטי‬
‫שונה‪ ,‬גם הייצוג של הקיום האנושי והחוויה הדתית שונה באודיסאה‪ ,‬שם מתארים לנו הרבה יותר בפירוט את הדברים‬
‫האלו‪ .‬אנו רוצים להבין עד כמה הם שונים וכיצד שניהם מתארים חוויות עמוקות ודרמטיות אך בצורות שונות‪ .‬מה‬
‫שהוזכר בעקידה הוא עבדים‪ ,‬חמורים‪ ,‬סכין‪ .‬כל מה שלא קשור לדרמה העיקרית‪ ,‬האוניברסאלית‪ ,‬בין האדם לאלוהים‬
‫לא מופיע‪ .‬הומרוס כן מתאר את הפרטים הקטנים בתיאורי טבע‪ ,‬התנהגות וזירת ההתרחשות‪ .‬בעקידה הכל סובב סביב‬
‫המטרה המרכזית‪ .‬באודיסאה להומרוס יש נטייה להדגיש את הקסם של העולם החומרי והויזואלי‪ ,‬היופי והמשמעות‬
‫הגלומה במשהו הנראה לעין ולא בקשר הטרגי‪ ,‬הארכיטיפי שבין האדם לאל אחד‪ .‬עולם הקיום‪ ,‬הרגש‪ ,‬הדיבור‬
‫והתעתועים מועבר דרך הסטיות מ"השביל הראשי"‪ ,‬הסיפור מתפצל וכל פיצול מהסיפור הוא חלק מרתק‪ ,‬לפי המספר‪,‬‬
‫‪.‬של העולם הגלוי של הקיום האנושי בעולם הזה‪ .‬בתנ"ך עוסקים במופשט‬
‫‪.‬לסמן בטקסטים את נקודות הדמיון והשוני‬
‫סיפור העקידה מתנהל בקו לינארי‪ ,‬יש דבקות בנושא המרכזי‪ .‬סיפור האודיסאה מתפרס לעלילות משנה‪ .‬זה גורם‬
‫לריכוז של תשומת לב הקורא במעשה האחד באותו עומק של הסיפור שכאמור אינו שקוף‪ .‬איך אנו יודעים שהסיפור‬
‫הזה הוא כה חשוב ומכונן? לפי המיקום שלו‪ ,‬משום שהוא מיוצג כאחד מן האלמנטים המרכזיים של ההיסטוריה‬
‫‪.‬העולמית ולא כסיפור בודד של אדם פרטי‬
‫‪ ‬‬
‫המספר באודיסאה מספר על כל אתר שמוזכר בסיפור בהתלהבות (נהדר) ומתלהב גם מהדיגרסיות‪ .‬ברגע שהוא סוטה‬
‫‪.‬מהנושא המרכזי כל תשומת לבו מוסטת לכיוון החדש‬
‫הסיפור לא מסופר מנקודת המבט של אודיסאוס אלא במבט אובייקטיבי של מספר‪-‬על‪ .‬לפעמים ניתן להבין את המסופר‬
‫רק אם מכירים את עברו של אודיסאוס ואז יש הצדקה לפלאשבק‪ .‬במקרה זה הטקסט מספר את מה שהיה בעבר דרך‬
‫המציאות ולא דרך עיניו של אודיסאוס‪ .‬הטקסט משלים את המידע החסר כסיפור בתוך סיפור‪ ,‬חזרה לאפיזודה שהיתה‬
‫‪.‬בעבר‬
‫אותו פירוט שאינו מקדם את העלילה אבל מוסיף קסם לסיפור נשמר גם כאשר המשורר מדבר וגם כשאחת הדמויות‬
‫מדברת‪  .‬גם תיאורי המקום והזמן מפורטים‪ .‬בסיפור העקידה‪ ,‬למרות שהוא אמור להיות היסטורי הוא לא נותן לנו‬
‫פרטים מדויקים על המקום והזמן‪ .‬האודיסאה מפרטת לנו את השנים‪ ,‬הזמנים‪ .‬אנו יכולים לעשות לדעת מתי עבר‬
‫אודיסאוס ואיפה במהלך המסע שלו‪ .‬מבחינת התנהגות הדמויות‪ ,‬אנו יכולים ממש לצייר אותן בראשנו‪ ,‬לדעת מה‬
‫הרגישו וחשבו‪ .‬שקיפות פסיכולוגית‪ :‬ברגע שאודיסאוס רב עם חבריו או מקבל החלטות אנו יודעים מהם נימוקיו‪ ,‬מהן‬
‫‪.‬הסיבות להחלטות אלו‬
‫אי אפשר להגיד שאודיסאוס הוא אלגוריה של אדם כלשהו‪ ,‬זהו סיפור על אדם ספציפי‪ .‬בניגוד לסיפור התנכי שמתחיל‬
‫מבריאת העולם כאן מדובר על סיפור שמדבר על אדם בנדודיו‪ .‬הפרשנות הדתית שניתנה לאודיסאוס הגיעה בתקופה‬
‫של שקיעת התרבות הקלאסית‪ .‬בפועל‪ ,‬מעשה של האדם מושך את תשומת הלב‪ ,‬לא מעשה שמשרת את הסכימה‬
‫האלוהית האוניברסאלית אלא מעשה ספציפי שמשרת אדם פרטי‪ .‬לכן מדובר על הקסם שבחומר‪ ,‬בקיום הפיזי‪ .‬הסיפור‬
‫מביא בפנינו יצורים דמיוניים‪ ,‬כנראה שגם בזמן כתיבת הסיפור הן לא היו חלק מהקיום האנושי‪ .‬במובן הזה‪ ,‬בנוסף‬
‫לקסם של הקיומי המוחשי‪ ,‬אצל הומרוס יש גם את הקסם של הבדיוני‪ .‬בטקסט התנכי כמעט כל הסיפור בנוי סביב‬
‫הנושא של הערכים‪ ,‬של עשרת הדיברות‪ .‬כלומר‪ ,‬רוב הטקסט שלאחר בריאת העולם מסביר את הטוב והרע‬
‫וההתנהגות הנדרשת מהאדם‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬מהקטעים שקראנו בהומרוס לא ניתן להבין איך אדם באשר הוא אדם צריך‬
‫להתנהג בעולם‪ .‬העמדה הערכית היא לב לבו של הטקסט התנכי‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הטקסט של האודיסאה לא מטיף לערכים‬
‫‪.‬או לדרך מוסרית שנדרשת מהאדם‪ .‬אפילו האלים מתנהגים באופן מפוקפק מבחינה‪  ‬ערכית‬
‫הדמויות אצל הומרוס מוסברות ע"י הטקסט‪ ,‬מה שגורם לכך שמימד הסוגסטיביות יורד והדמויות עוברות השטחה –‬
‫‪.‬הקורא יודע בדיוק כיצד הן מרגישות‪ ,‬חושבות ופועלות‬
‫אפוס – סגנון שירה שמתאר סיפורים מיתיים‪ ,‬נשגבים‪ ,‬חשובים‪ ,‬מעל המציאות היומיומית‪ .‬שייך לז'אנר השירה‬
‫הדרמטית (בניגוד ללירית‪ ,‬שמדברת על רגשותיו של המחבר)‪ .‬האודיסאה מדברת על מלך איתקה שחוזר אחרי שנות‬
‫נדודים‪ .‬הפך להיות אתוס על להיות בבית ולהיות בחוץ‪ ,‬על כוח וחוכמה‪ ,‬מעשה תחמנות ונאמנותה של פנלופי‬
‫לאודיסאוס כנגד כל הסיכויים‪ .‬מהי התנהגות נדרשת ומהי התנהגות בזויה‪ .‬מאחר שזהו סיפור אפי‪ ,‬נשגב‪ ,‬אף אחת‬
‫מהדמויות לא פועלת מתוך אינטרסים אישיים כמו רדיפת בצע קטנונית משום שלכל הדמויות בשירה האפית יש מטרות‬
‫מספיק גבוהות כדי להתאים לסיפור המרומם‪ .‬יש פה שגיאות וטעויות של הדמויות‪ ,‬מעשי רשע של הדמויות ברמה של‬
‫לרצות לכבוש ממלכה ולא ברמה של לרצות לגנוב כסף ממישהו‪ .‬גם מעשי הרשע אינם קשורים ליומיום אלא למעשים‬
‫גדולים ולעיתים גם טרגיים‪ .‬כתוצאה מכל המעשים והטכניקות הללו‪ ,‬הטקסט של האודיסאה נשאר ברובו שקוף‪ ,‬שלם‪,‬‬
‫מסביר את עצמו ברובו ועם דגש על משמעות לא פילוסופית אלא על הגלוי‪ ,‬הקיים‪ ,‬על הזמן והמקום‪ ,‬הנימוקים‬
‫הפסיכולוגיים הגלויים של אנשים כבני אדם – גם דגש על הרגש‪ .‬חשיבות של הפרט בכל התחומים‪ .‬אודיסאוס עצמו‬
‫אומר לנו מה הוא רוצה‪ ,‬מה הוא חושב‪ .‬אלמנט פנטסטי – האלמנטים הפנטסטיים משקפים את הלך המחשבה של‬
‫‪.‬התקופה‬
‫אקפרסיס – משמעות צרה‪ :‬כאשר בטקסט ישנו פירוט מילולי מפורט של איזושהי יצירת אמנות‪ ,‬למשל‪ :‬הציור שעל‬
‫המגן של אכילס (איליאדה) מפורט באופן מילולי‪ ,‬כמו‪" :‬המגן עגול בצבע זהב בלה בלה בלה"‪ .‬במובן הרחב‪ :‬אקפרסיס‬
‫‪ =.‬במקרה של כל נסיון לצייר בעזרת המילים‬
‫‪.‬הפירוט הזה אופייני לחלק גדול מהכתיבה האפית‬
‫‪ ‬‬
‫הקדמה לשעורי הבית‪ :‬המשתה‪ /‬אפלטון‬
‫דיאלוג שכולו מוקדש לבעיית האהבה‪ ,‬באופן חריג למדי מדובר על מסיבה שבה הדמויות המרכזיות נואמות בתורן על‬
‫אהבה‪ ,‬כולל סוקרטס שמציע גרסה של הבנת האהבה‪ .‬יש לשאול מדוע אנו קוראים את זה ומה סוקרטס מניח באופן‬
‫כללי על רגש האדם ומקום האדם בעולם‪ ,‬מהו אותו עולם תרבותי‪-‬פילוסופי‪-‬רגשי שבו דיאלוג זה מתרחש‪ .‬מהבחינה‬
‫‪.‬הזו‪ ,‬יש להסתכל על הטקסט כמסמך היסטורי‬
‫‪ ‬‬
‫אפלטון‬
‫‪.‬אין להסתכל על התרבות היוונית כמקשה אחת‪ ,‬משום שהיא נמשכה כ‪ 1000-‬שנה וחלו בה שינויים רבים‬
‫שנות החיים של אפלטון היו ‪ 427‬לפנה"ס עד ‪ 347‬לפנה"ס (לא צריך לזכור למבחן)‪ .‬זוהי תקופה הרבה יותר מודרנית‪,‬‬
‫מדויקת מאשר התקופה של הומרוס‪ .‬אנו יודעים מתי אפלטון חי‪ ,‬מה היה מוצאו המשפחתי‪ .‬מדוע אנו לומדים על‬
‫אפלטון בקורס זה? משום שהספרות המערבית יושבת על ‪ 2‬עמודי תווך שאחד מהם הוא התרבות הקלאסית‪ ,‬אשר‬
‫מורכב גם מאפלטון‪ .‬אפשר לראות את השפעתו הנרחבת על התרבות גם מאוחר יותר‪ .‬למשל‪ :‬תקופת הרנסנס‪ ,‬החזרה‬
‫למקורות הקלאסיים‪ .‬כל מי שעוסק בשאלות של הקיום האנושי חוזר לאפלטון‪ .‬יש יותר מ‪ 20-‬דיאלוגים שלא רק‬
‫מיוחסים לאפלטון‪ ,‬הוא כנראה גם כתב אותם‪ .‬ישנם גם כתבים מאוחרים יותר שהמסורת היוונית ניסתה לייחס‬
‫‪.‬לאפלטון‬
‫אחד מהמאפיינים של הכתיבה האפלטונית היא כתיבה פתוחה‪ ,‬הוא לא תמיד עונה על כל השאלות ולא תמיד הקורא‬
‫יכול לפתור את כל הסתירות שעולות בכתביו‪ .‬ניתן לגשת אל הדיאלוגים בכלים ספרותיים משום שכתיבתו היא‬
‫ספרותית‪ ,‬למרות שמדובר בדיאלוג‪ .‬המסר הוא פילוסופי‪ ,‬הכתיבה ספרותית והיא אומרת הרבה מאוד על דרך המחשבה‬
‫של אפלטון‪ .‬בניגוד לאריסטו‪ ,‬שמציג רק את דעתו‪ ,‬אפלטון מציג עוד כמה דעות בדיאלוג שלו‪ .‬מי שמדבר הוא כמעט‬
‫תמיד סוקרטס‪ ,‬מורו של אפלטון שהוצא להורג באשמת השחתה אינטלקטואלית של הנוער‪ :‬מנסה לשכנע את הנוער‬
‫באי קיומם של האלים בכך שהוא מערער את דעותיהם של אנשים דתיים לגבי קיום האלים‪ .‬אפלטון היה תלמידו של‬
‫סוקרטס במשך ‪ 8-9‬שנים‪ ,‬עד שהוצא להורג‪ .‬ניתן להניח מהכתבים שסוקרטס היה ההפך מאפלטון‪ ,‬למרות הקרבה‬
‫הרבה בינהם‪ .‬הוצאתו להורג הייתה הטראומה המרכזית בחיי אפלטון‪ .‬כנראה שהכתבים הראשונים של אפלטון כן‬
‫משקפים את דעותיו של סוקרטס‪ ,‬לא המאוחרים יותר ששקפו דעה אחרת‪ .‬בשלב מסוים אפלטון מתחיל להכניס לפיו‬
‫של סוקרטס את דעותיו הוא‪ .‬סוקרטס ראה את תפקידו כשואל שאלות‪ ,‬לא ממש נותן תשובות ולכן לא ניתן לדעת האם‬
‫סוקרטס באמת אמר מה שאמר או שאפלטון רק משתמש בדמותו כדי להוקיר את זכרו‪ .‬הפוליטיקה‪ ,‬כתיבה מאוחרת של‬
‫‪.‬אפלטון‪ ,‬בעת שדעותיו היו כבר מוצקות‪ ,‬מציגה את סוקרטס כבעל דעותיו של אפלטון‬
‫אפלטון מעמיד את הקורא כשותף לדיאלוג‪ ,‬כאשר הוא מדבר עם בן שיח דמיוני‪ .‬כך הוא גורם לנו להגיע אל‬
‫‪.‬המשמעות‪ ,‬אנו קובעים האם סוקרטס משכנע או לא‪ ,‬האם הוא צודק או לא‬
‫אפלטון קיבל השכלה נרחבת (בניגוד לסוקרטס) ולכן אין פלא שהעולם המחשבתי שהוא יצר היו כה שונות משאלותיו‬
‫של מורו‪ .‬אחרי מותו של סוקרטס‪ ,‬אפלטון ברח מיוון והסתבך בפוליטיקה מקומית בסיציליה (דרום איטליה)‪.‬‬
‫הקבוצה‪/‬מפלגה אליה השתייך הובסה ואז הוא נמכר לעבדות‪ .‬תלמידיו‪/‬מעריציו קנו אותו בחזרה והחזירו אותו ליוון‪.‬‬
‫כדי להפוך את בית המדרש של אפלטון למשהו ממוסד יותר‪ ,‬הם קנו אדמה ובנו בית ספר לפילוסופיה של אפלטון‪,‬‬
‫שנקרא ע"ש גיבור מקומי בשם אקדם‪ ,‬ולכן ביה"ס נקרא אקדמיה‪ .‬כיום אנו הסטודנטים‪ /‬סגל האוניברסיטה מגדירים‬
‫עצמנו באופן בלתי מודע כחלק מהמורשת של אפלטון‪ .‬הדבר החשוב ביותר שאפלטון ירש מסוקרטס הוא הצורך‬
‫לשאול שאלות נוקבות בנוגע לכל מה שאנו יודעים על העולם‪ .‬לא להסתפק בידע מוכן‪ ,‬מהמסורת או מהילדות אלא‬
‫לשאול שאלות‪ ,‬להטיל ספק בכך‪ .‬דבר נוסף הוא המשפט "דע את עצמך"‪ ,‬משפט שסוקרטס הפך לציווי‬
‫מחשבתי‪/‬פילוסופי‪/‬ספרותי‪ ,‬האדם חייב לדעת את עצמו‪ .‬מה שונה מסוקרטס? המבנה הכללי של הידע‪ ,‬אפלטון ניסה‬
‫לשבץ את כל השאלות בתוך מבנה אחד‪ ,‬משהו שיסביר לנו את העולם במלואו ואת מקומנו כבני אדם‪ .‬החידוש הוא‬
‫בכך שנהיה כיוון כללי ולא רק שאלות ספציפיות‪ .‬במה אפלטון שונה משאר הדתות שמנסות להסביר את העולם כולו?‬
‫אפלטון האמין ביכולת של האדם להסביר את העולם על בסיס ההגיון האנושי‪ ,‬שיש כלים לעשות זאת אשר משתייכים‬
‫להגיון‪ .‬לאו דווקא בדרך של חקר העובדות היבשות‪ ,‬אלא בדרך של התבוננות פנימה‪ ,‬אינטרוספקציה‪ ,‬חיפוש‬
‫המשמעות וההגיון בתוך האדם ולא בחוץ‪ .‬אריסטו פעל בדרך של חקר העובדות‪ .‬אפלטון לא עושה ניסויים עובדתיים‬
‫‪.‬אלא מנסה קודם כל להסיק מסקנות בעצמו ואז "להלביש" אותן על קיומנו‬
‫אידיאה – לא נמצאת בעולם הפיזי והגשמי שלנו‪ ,‬אנחנו יכולים רק לקרוא‪ ,‬פיזית‪ ,‬את המימוש שלה‪ .‬אפלטון ישאל‬
‫מדוע אנו מזהים משהו אחד כמשתייך לקבוצה כללית יותר‪ ,‬כלומר‪ ,‬מה המהות המשותפת בין הפרט האחד לקבוצתו?‬
‫מדוע אנו מזהים סוס כסוס? מה משותף בין הסוס הספציפי הזה לסוסים באופן כללי? את הדמיון ביניהם הוא יסביר‬
‫כמהות משותפת‪ ,‬לא כל דבר הוא ייחודי בפני עצמו בלבד‪ .‬העובדה שהדברים בעולם שלנו מחולקים לקטגוריות כה‬
‫ברורות מצביעה על מהויות משותפות שמפרידות קבוצה אחת מהאחרת‪ .‬האידיאה היא מהות שאינה "מתקלקלת" ע"י‬
‫העולם החומרי‪ ,‬משום שהעולם החומרי מתארגן בהתאם לאידיאה‪ .‬זהו הבסיס להבנת הדברים וליצירתם‪ .‬מי שמייצר‬
‫שולחן לא סתם מייצר חפץ אלא בונה אותו בהתאם לרעיון הקיים אצלו בראש‪ .‬הרעיון כן יכול להיות קצת שונה‬
‫מהאידיאה משום שהוא רק מייצג את האידיאה‪ ,‬הוא לא האידיאה עצמה‪ .‬דרך הרעיונות שיש לי‪ ,‬אשר משקפים את‬
‫האידיאה‪ ,‬אני יכולה לשים אצבע על משהו משותף בין הדברים החומריים‪ .‬מעל העולם הפיזי‪ ,‬ההיסטורי‪ ,‬הקיומי‪ ,‬בר‬
‫החלוף‪ ,‬יש את עולם האידיאות אשר אינן משתנות ולכן קיומן אמיתי יותר מהעולם החומרי‪ .‬כיצד הוא מוכיח זאת?‬
‫מכיוון שהדברים מסביבנו נראים פחות או יותר אותו הדבר למרות השנים הרבות שעברו‪ ,‬כלומר‪ ,‬דברים אינם‬
‫‪.‬משתנים לחלוטין‪ ,‬משמע שיש אידיאה שאינה ברת חלוף אשר מכתיבה את הדברים‬
‫ניגוד בסיסי בין העולם של האידאות לבין העולם הקיומי‪ .‬לאידיאות של אפלטון יש כמה משמעויות – מלבד מה שנאמר‬
‫בשיעור הקודם‪ ,‬אפלטון טוען כי נפש האדם שייכת קודם כל לעולם האידיאות‪ ,‬לעולם הנצח‪ ,‬המהויות ובין היתר גם‬
‫מסיבה זו‪ ,‬חלק גדול מאוד מהפילוסופים של הדתות המונותאיסטיות פנו לאפלטון‪ .‬הוכחה‪ :‬אנו בודקים מה המכנה‬
‫המשותף בין הדברים ששייכים לאותה קבוצה‪ .‬איך מוכיחים קיום של אידיאה? המשותף לכל האידיאות‪ :‬הן כולן‬
‫מהויות שאינן משתנות‪ ,‬הן נצחיות ולא נהרסות עם הזמן‪ .‬הטענה של אפלטון שאידיאות אינן משתנות – לכל המהויות‬
‫יש מהות אחת משותפת‪" ,‬הצורה של כל הצורות" כדברי אפלטון‪ ,‬והיא הנצחיות‪ .‬הנצחיות עצמה היא המהות של‬
‫האידיאות‪ .‬אפלטון יוכיח שיש ל"טוב" מהות משותפת אחת והיא שהוא לא נעשה עבור עצמנו אלא עבור אחרים‪ ,‬לא‬
‫‪.‬תלויה באינטרסים שלנו‪ .‬לא משנה מהו המעשה‪/‬עצם שטוב אלא זה שהוא לא עבורנו‬
‫אפלטון טבע את המונח "המהות של כל המהויות" והוא מקביל לאלוהים של המונותאיזם‪" .‬האחד" של אפלטון לא‬
‫בורא עולמות ולא דורש מהאדם לעשות משהו‪ ,‬אלא מוגדר בתור המהות של טוב ונצחיות‪ .‬הוא מופשט בהרבה‬
‫מהאלוהים של המונותאיזם‪ ,‬כיצד יכול אדם להתקרב אל המהות הזו? ישנן מספר דרכים – התבונה של האדם‪ ,‬חשיבה‬
‫עצמאית‪ ,‬יכולה להביא אותו לאמת‪ .‬מי שיחשוב בצורה רציונלית‪ ,‬עצמאית‪ ,‬פילוסופית‪ ,‬יכולה להביא אדם אל "האחד"‪,‬‬
‫הדומה לאלוהים‪ .‬זוהי דרך מורכבת‪ ,‬של חשיבה‪ ,‬והדרך הפשוטה יותר היא לחיות בדרך מוסרית‪ ,‬ואז האדם מתקרב‬
‫למקור של הטוב‪ ,‬שהוא אותו המקור של האמת‪ .‬את זה כל אחד יכול לעשות‪ .‬פילוסופיה דתית הוכיחה את קיומו של‬
‫אלוהים בשימוש במושג "המהות של כל המהויות" היא אלוהים‪" ,‬האחד"‪ .‬השפעתו הגדולה ביותר של אפלטון הייתה‬
‫על עולם המיסטיקה‪ .‬מה מחפש המיסטיקן? קשר פנימי‪-‬חווייתי בין עצמו לאלוהים‪ ,‬לא דרך כללי המוסר‪ ,‬לא מנסה‬
‫להיות צדיק אלא מחפש את החוויה עצמה‪ .‬הוא מחפש את האלוהים בתוכו‪ ,‬התקרבות מסוימת לאלוהים‪ ,‬לא בחוץ ולא‬
‫במעשים אלא בעומק הנפש‪ .‬לכן המיסטיקנים אוהבים את התורות האפלטוניות‪ ,‬בגלל היכולת לחוות את אלוהים‪ ,‬לדבר‬
‫איתו‪ .‬אפלטון יגיד מה טוב‪ ,‬מה אמת ומה יפה‪ :‬האדם נמשך לדברים יפים ונרתע מדברים מפחידים‪ ,‬מכוערים‪ ,‬דוחים‪.‬‬
‫מה משותף לכל הדברים היפים? שהם יפים! האם המהות של היופי שונה מהמהות של האמת או מן המהות של הטוב?‬
‫לא‪ ,‬משום שכל הדרכים מובילות לאותו מקום‪ ,‬של האמת‪ ,‬הטוב‪ .‬בסופו של דבר הוא טוען כי מהות האהבה היא חיפוש‬
‫אחר היופי המושל וזו המשמעות האולטימטיבית של אהבה‪ .‬לא תאוות הבשר או הרצון להתחתן אלא השאיפה אל‬
‫היפה‪ ,‬המושלם‪ .‬המשמעות של היכולת של האדם להתבונן במשהו מושלם היא ההגעה אל המהות‪ ,‬אל "האחד"‪.‬אהבה‬
‫היא עוד דרך להגיע למקור של האמת‪ ,‬הטוב‪ .‬המהות של כל הדברים היפים היא המהות של כל הדברים הטובים ושל‬
‫‪.‬האמת‬
‫בתחילת הנאום של סוקרטס הוא שואל האם אהבה זו שאיפה של משהו שאין או יש לך‪ .‬הוא עונה שהחיפוש אחר‬
‫אהבה בא כתגובה לחוסר הקיים ולא מתוך משהו שיש לך כבר‪ .‬מה עדיף‪ ,‬מצב של שביעות רצון או כמיהה למשהו‬
‫שאין לאדם‪ .‬החוסר הוא מה שמניע אותנו כי מי שנמצא במצב של שביעות רצון מוחלטת נמצא רק בעולם החומרי‪.‬‬
‫חווית האהבה היא הכמיהה למשהו יפה שאין לי‪ .‬משמעות החוויה הזו היא שהכמיהה של האלים לארוס היא זו‬
‫שמושכת אותנו החוצה‪ .‬כדי להתקדם לעבר האמת אנו צריכים להרגיש בחוסר שימשוך אותנו למעלה במובן הרוחני‪.‬‬
‫פילוסוף לא רק מרגיש חסר אלא גם מצליח להתעלות מעל הערכים של העולם הקיומי‪ ,‬הפיזי ולהגיע לאמת‪ .‬גם‬
‫כשמגיעים לאידיאה של החומר לא מסיימים את הדרך משום שאז צריך לנסות להגיע למהות האידיאות‪ ,‬ל"אחד"‪.‬‬
‫אפלטון אומר שגם כמיהה מינית קשורה לאהבה‪ ,‬אבל זוהי האהבה הנמוכה ביותר משום שזוהי כמיהה למשהו שהוא‬
‫גשמי לגמרי‪ .‬כמיהה זו חושפת את החוסר אבל החוסר הוא פיזי‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אהבה במובן הרוחני יותר היא זו שמפנה‬
‫את הנפש לא אל הגוף אלא למה שנמצא מעל עולם החומר‪ .‬מה נעלה יותר – אהבה לאובייקט אחד יפה או לכל‬
‫האובייקטים היפים? תשובתו היא שאהבה לכל האובייקטים היפים עדיפה‪ ,‬משום שזה פחות קושר את הנפש למחוז‬
‫חפץ‪ ,‬אובייקט אחד‪ ,‬שעדיין נמצא בתוך העולם הפיזי‪ .‬כך האדם מסוגל לעלות מאהבה חומרית‪ ,‬גופנית‪ ,‬ליופי מופשט‬
‫יותר‪ ,‬כללי יותר‪ ,‬שמאחד את כל הדברים היפים‪ .‬גם בחוית היופי יש מקום להפשטה‪ ,‬הכללה‪ ,‬בנסיון להגיע מעבר‬
‫לדברים יפים ספציפיים‪ .‬אהבה בין אנשים שמתבססת על דברים נצחיים כמו טוב‪ ,‬ולא יופי פיזי‪ ,‬היא אהבה נעלה יותר‬
‫מאהבה לתכונות השייכות לעולם החומרי כמו יופי פיזי‪ .‬רוב הדוגמאות של אהבה המופיעות בנאום של המשתה‪,‬‬
‫מדברות על תחושת האהבה באופן כללי‪ ,‬לכן לא ברור לאיזה סוג של אהבה הוא התכוון – בין גברים‪ ,‬בין גבר לאישה?‬
‫לא ברור‪ .‬מה שברור הוא שהכמיהה הגבוהה יותר היא לתכונות נצחיות‪ ,‬לנצח עצמו‪ ,‬לאידיאה של היופי ולא לדברים‬
‫היפים החומריים‪ .‬כמיהה למולדת אבודה של כל אדם ואדם‪ ,‬כלומר‪ ,‬לעולם הרוחני‪ ,‬לאידיאות‪ .‬לכן ככל שאובייקט‬
‫‪.‬הכמיהה שייך יותר לעולם האידיאות כך הוא מקרב אותנו לעולם הרוחני‬
‫מדוע מכל ‪ 23‬דיאלוגים מקוריים של סוקרטס אנו קוראים דווקא במשתה? משום שבכל קורס ידונו כך או אחרת‬
‫בנושא האהבה‪ ,‬בין היתר משום שאהבה רוחנית מקבלת בנצרות משמעות מאוד חזקה‪ .‬הנצרות אומרת שאלוהים הוא‬
‫אהבה ולכן הרבה מאוד מהטקסטים שנקרא ידונו באותה שאלה בסיסית מאוד – מהי אהבה‪ ,‬מה משמעות האהבה‪ ,‬מה‬
‫משמעותה הרוחנית‪ .‬הרבה מהתשובות בהן נעסוק מתבססות על תורת האהבה הרוחנית של אפלטון‪ .‬סיבה נוספת‬
‫קשורה לתפיסה של יצירת האמנות‪ ,‬אשר נובעת בעקיפין מהתורה של אפלטון‪ .‬מה יש ביצירת האמנות שאין בעולם‬
‫סביבנו? ביצירות האמנות יש את מאפיין היופי‪ ,‬המונה ליזה יפה יותר מציור בעיתון‪ ,‬שיר של ביאליק יפה יותר ממאמר‬
‫אקדמאי‪ .‬כלומר – יצירות אמנות מסוגלות לבטא את היפה בצורה הרבה יותר מרוכזת ונצחית מאשר רוב הדברים‬
‫סביבנו‪ .‬בנאדם מסוגל לזהות משהו יפה‪ ,‬וחויה של היופי מקרבת את האדם לאלוהות‪ .‬תורת היופי של אפלטון טוענת כי‬
‫היפה מסוגל לגשר בין האדם לעולם הנצח‪ ,‬ואם נלך לפי הטענה הזו‪ ,‬גם היפה שיש באמנות נותן את ההזדמנות לעלות‬
‫מעל עולם החומר‪ ,‬זה מה שנובע די במישרין מנאומו‪ .‬אם יופי יכול לגשר בין העולם החומרי לעולם הנצח‪ ,‬אז לאמנות‬
‫יש תפקיד דתי‪ .‬ניתן לראות שהכנסיות הגדולות מקושטות ביצירות אמנות שנחשבו ליפות ביותר‪ ,‬משום שאמנות‬
‫נתפסת כמשהו שיכול לגשר בין האדם לאלוהות‪ .‬אמנות קיבלה משמעות רוחנית עמוקה בנצרות הקתולית‪ ,‬אשר‬
‫קשורה לתורתו של אפלטון‪ .‬המשתה הוא כנראה הטקסט הראשון שמנתח את חווית היופי כמשהו שיכול לקשר את‬
‫‪.‬האדם לעולם הנצח‪ ,‬וזה נותן פרשנות נוספת לאמנות כגורם מקשר בין האדם לעולם הנצחי עליו מדבר אפלטון‬
‫‪ ‬‬
‫אריסטו – היה תלמיד של אפלטון באקדמיה‪ ,‬תלמיד אהוב על אפלטון למרות שבסופו של דבר הוא הגה פילוסופיה‬
‫מאוד שונה‪ ,‬הרבה יותר מבוססת על גישה אמפירית (מחקר שדה או אמצעים הנמצאים בשטח)‪ .‬הוא מבסס את‬
‫התיאורים של הטרגדיה על התיאוריות הקודמות‪ .‬גישתו של אפלטון היא ההפך מגישה אמפירית‪ ,‬משום שרעיונותיו‬
‫כלליים ומופשטים יותר‪ .‬ישנם דברים שידוע כי הם הגיוניים גם ללא מחקר אמפירי (לוגיקה)‪ ,‬ויש דברים שכן צריך‬
‫לבדוק‪ .‬אריסטו לוקח טרגדיות קיימות ומפרק אותם לחלקים‪ ,‬בוחן כל חלק ומגדיר מטרות‪ ,‬מנסה להבין את האלמנטים‬
‫‪.‬שלה ע"פ המטרות שהגדיר‪ .‬גישתו חצי אמפירית וחצי שכלתנית כמו של אפלטון‬
‫קתרזיס – זיכוך תוך כדי הזדהות עם הגיבור‪ .‬טיהור של הנפש ע"י יצירת המצב שבו הצופה מזדהה עם הגיבור‪*,‬‬
‫האירוע‪ ,‬התוכן‪ .‬פירוש‪ .1 :‬פורקן‪ ,‬שחרור היצר האגרסיבי שהצטבר אצלנו‪ ,‬שקיים אצלנו באופן טבעי‪ ,‬ללא הרס‬
‫סביבתי‪ .‬לפי פירוש זה‪ ,‬מהות הטרגדיה היא טיהור הנפש מהרגשות הלא רצויים‪ ,‬במיוחד כאשר מדובר ברגשות שאי‬
‫‪.‬אפשר להפטר מהם משום שהם חלק מהקיום האנושי‪ .‬תפקיד טיפולי‬
‫זיכוך של הרגשות עצמם‪ .‬למשל‪ :‬לפי אפלטון‪ ,‬אהבה נאותה מובילה את הנפש של האדם לעולם הקרוב יותר לעולם ‪2.‬‬
‫של "האחד"‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אהבה שקושרת אותנו ליצר‪ ,‬לעולם הפיזי‪ ,‬גוררת אותנו יותר עמוק לעולם החושך‪ ,‬הפיזי‪.‬‬
‫לא ניתן לשחרר את האדם באופן מוחלט מפחד או מהיכולת להרגיש חמלה כלפי אחרים‪ ,‬אבל כן אפשר לגרום לו‬
‫לחוות את הרגשות בצורה אצילית יותר‪ ,‬נאותה יותר ופחות הרסנית‪ .‬רעיון פסיכולוגי למדי – איך להתמודד נכון עם‬
‫הרגש‪ .‬ככל שאנחנו מזדהים יותר עם הגיבור כך אנו כצופים לומדים יותר מבחינה רגשית‪ .‬מתוך ההזדהות נוצר הזיכוך‬
‫‪.‬ומתוך הזיכוך אנחנו לומדים‬
‫הכוונה באמירה "פעולה רצינית" – הוא אומר שהדמיוני הוא אכן דרמטי‪ ,‬אותם אירועים החשובים לטווח ארוך‪ ,‬משהו‬
‫בעל חשיבות‪ .‬משהו שמערער את היציבות של הסדר החברתי‪ ,‬משהו שמסכן חיי אדם – אלו הם דברים חשובים‪.‬‬
‫המטרה של כל זה נמצאת במישור הפסיכולוגי‪ ,‬זה חיקוי של פעולה האמור להביא את הצופה לחוויה עמוקה של משהו‬
‫‪.‬רציני עבור הדמויות ועבור הצופה‬
‫תפנית דרמטית‪ ,‬שינוי של מהלך העניינים‪ .‬שינוי עולמן הקיומי של הדמויות‪ ,‬היפוך דרמטי שגם הצופה – ‪Peripeteia‬‬
‫מרגיש‪ ,‬כאילו זה קורה לו‪ .‬כך הוא חש רגשות של פחד וחמלה‪ .‬ההיפוך הזה הוא פתאומי‪ ,‬המחזאי לא מרגיל את הצופה‬
‫לפחד לאט לאט אלא בבת אחת‪ ,‬לאחר שמצטבר המתח בקרב הצופים‪ .‬אריסטו דן בכלים אשר מביאים את הדמויות‬
‫אדיפוס מגלה את האמת לאחר שניתנות לו הוכחות ‪ – anagnorisis:‬לאותו רגע של היפוך דרמטי‪ .‬אפשרות אחת‬
‫חותכות‪ .‬עד הרגע הזה הוא מתנהג בגאוות יתר‪ ,‬לא מסכים להקשיב לאף אחד‪ ,‬מאשים את הנביאים‪ .‬רגע ההיוודעות‪,‬‬
‫כאשר הוא לומד את האמת הנוראית‪ ,‬מביא את הצופה לחוות גם הוא את התפנית‪ ,‬ללמוד על עצמו את הידע החדש‪,‬‬
‫כשאדיפוס מבין שכל מה שהוא חשב על עצמו אינו נכון‪ .‬סבל על הבמה שמוצג בצורה אמנותית מוצלחת יגרום לצופים‬
‫להשתתף בו ולהרגיש את הפחד‪ .‬חלק מהדברים שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים אנחנו לא באמת מבינים‪ ,‬והדימוי‬
‫העצמי שלנו לא תמיד מבוסס על המציאות‪ .‬גם לנו הדברים האלו (אשליה וניפוצה) יכולים לקרות‪ .‬הפחד עליו מדבר‬
‫אריסטו הוא פחד כלפי הגיבור ומה הולך לקרות לו‪ ,‬לאחר שרכשנו כלפיו חמלה והזדהות‪ ,‬וגם פחד כלפי עצמנו מתוך‬
‫‪.‬השלכת העלילה על עצמנו‬
‫שגיאה טרגית של הדמות‪" ,‬משגה"‪ .‬למה חשוב שכל מה שקורה לדמות יקרה כתוצאה משגיאה של – ‪Hamartia‬‬
‫הגיבור ולא מתוך כוונה תחילה? משום שבאפשרות השניה‪ ,‬לא נוכל לחוש חמלה כלפי הגיבור משום שהוא רשע‬
‫(למשל‪ ,‬רצח בכוונה את אביו ולא בטעות)‪ .‬אדיפוס סובל באופן נוראי מתוך שגיאה שעשה‪ ,‬לא משהו שנעשה בזדון‪.‬‬
‫לכן הצופה יכול לחוש רחמים כלפיו מכיוון שהוא לא עשה את מה שעשה מתוך רוע‪ .‬לכן השגיאה הזו היא שגיאה‬
‫‪.‬מכוננת‪ ,‬היא מכוונת את המחזה‬
‫העלילה‪ :‬הגיבור מגלה בהדרגה כי הוא חטא בחטא נורא – שכב עם אמו‪ ,‬רצח את אביו‪ .‬הוא מגלה כי העונש הוא‬
‫מהאלים ומקבל את זה באופן זה‪ .‬הוא מקבל את גזר הדין של האלים ויוצא לגלות‪ ,‬מנקר את עיניו‪ .‬על מה הוא נענש?‬
‫על מה הוא מעניש את עצמו? לפי המיתוס‪ ,‬מי שאשם אינו אדיפוס אלא אביו‪ ,‬שאנס או רצח את בנו של מלך אחר‪:‬‬
‫מרמה‪ ,‬הפרת אמונים‪ ,‬זדון‪ .‬אותו מלך נבגד שבנו נאנס‪/‬נהרג‪ ,‬קילל את לאיוס‪ ,‬הקללה היא שלאיוס יירצח ע"י בנו‬
‫העתידי‪ .‬מדוע אדיפוס נענש על משהו שנעשה ע"י אדם אחר‪ ,‬לפני שבכלל נולד‪ .‬מועלית פה השאלה‪ ,‬האם בנים‬
‫צריכים להענש על חטאיהם של אבותיהם? האם ענישה בין דורית מוצדקת? לעומת המיתוס‪ ,‬במחזה עצמו אין‬
‫התייחסות לפשע של האב‪ ,‬אך הצופה היווני של אותה תקופה יודע את המיתוסים הרבים שהנם חלק מהמסורת שעליה‬
‫‪.‬חונך‬
‫הספרות מסוגלת לדבר מעבר לאופק הבסיסי של הזמן‪ .‬אנחנו מסוגלים להזדהות עם התכנים מתקופות מוקדמות למרות‬
‫הזמן הרב שעבר‪ ,‬משום שהנושאים בהם עוסקים הטקסטים הם אוניברסאליים ולא פוליטיים‪-‬מקומיים‪ .‬אם הסיפור כ"כ‬
‫לא דומה למה שיכול לקרות לנו ביומיום‪ ,‬מהו התוכן האוניברסאלי שבזכותו הטקסט הזה שרד במשך שנים כה רבות?‬
‫כדי לדבר במישור האוניברסאלי עלינו לחשוב באופן מופשט‪ ,‬למצוא את האלמנט האוניברסאלי‪ .‬מדובר על ביצוע חטא‬
‫שלא בזדון שבגינו הגיבור נענש‪ .‬מדובר על הכוח של הגורל כפי שהיוונים ראו אותו‪ :‬אנו עושים מעשים שלא משקפים‬
‫‪.‬את כוונותינו‪ ,‬שכוונותינו מנוגדות להם‪ .‬זוהי המשמעות שהיוונים הכניסו למושג גורל‬
‫החטא של אדיפוס הוא החטא של אביו‪ ,‬ואדיפוס מנסה לברוח מהגורל הצפוי לו אך ככל שהוא מנסה להתחמק מהגורל‬
‫כך הוא מקרב אותו אליו‪ ,‬עד כדי כך שניתן להגיד שאילו הוא לא היה מנסה לברוח מהגורל (לא היה בורח מביתו‬
‫‪.‬המאמץ) הוא לא היה מגיע למצב אליו הגיע בסוף‬
‫אירוניה = פער בין הכוונה לביטוי מילולי‪/‬מעשה‪/‬פער בין ידע למעשה‪ .‬אירוניה דרמטית = הטרגדיה של האדם המנסה‬
‫להתנגד ליקום‪ ,‬לכללי היקום‪ ,‬לאלים‪ ,‬ובסופו של דבר מובס ע"י משהו גדול ממנו‪ ,‬גם שלא במודע וגם למרות מאמציו‪.‬‬
‫‪.‬תיאור של מצב האדם בעולם כמצב טרגי‪ ,‬משום שהוא לא שולט במעשיו ולא בתוצאותיהם‬
‫‪.‬לפי התפיסה הקלאסית‪ ,‬מי שעשה מעשה שלא יעשה חייב להיענש עליו גם אם לא התכוון לעשות זאת‬
‫אדיפוס לא סובל רק בגלל הגורל אלא גם בגלל האופי שלו‪ .‬גאוות יתר = חטא ההיבריס‪ ,‬הוא לא מקבל על עצמו את‬
‫הגורל‪ ,‬שהאדם תלוי ביקום במידה רבה‪ .‬הוא מנסה לקבוע לעצמו את גורלו מלכתחילה‪ ,‬ולכן מקרב אליו את גורלו‪.‬‬
‫ברגע שאנו מתעלים קצת מעל העלילה כפי שהיא ורואים את המסר שלה באופן מופשט‪ ,‬אנו מבינים שטבעו של האדם‬
‫הוא לא לקבל את חולשתו באופן מיידי אלא לנסות לקבוע לעצמו את הגורל‪ .‬אדיפוס עושה כך והורס הכל‪ .‬הוא לא רק‬
‫מנסה לברוח מהגורל‪ ,‬אלא גם מחליט לחקור לעומק את המקרה ומבטיח להציל את העיר פעם שניה‪ .‬הוא כבר הציל את‬
‫העיר פעם אחת‪ ,‬ועכשיו הוא יציל אותה בוודאות בשנית‪ .‬חטא נוסף שקשור לגאווה הוא האשמתו של קראון בכך שהוא‬
‫מעליל עליו עלילת שקר‪ ,‬הוא כ"כ בטוח בעצמו שהוא מאשים אותו אוטומטית‪ .‬לפני כן הוא מאשים את תרזיוס‪ ,‬נביא‬
‫שמעמדו בעם גבוה והוא כבר הוכיח בעבר את יכולתו‪ ,‬ולא מקשיב לדברי הנביא‪  .‬האירוניה היא שדווקא הנביא העיוור‬
‫רואה את העתיד ואדיפוס‪ ,‬הרואה‪ ,‬מסונוור ע"י אותו בטחון עצמי מופרז ומתעלם מדבריו‪ .‬ברגע שהוא מתעלם מדברי‬
‫הנביא הוא יכול ללכת לכיוון של תיאוריית הקונספירציה‪ .‬מבחינתו‪ ,‬הנביא הוא סוכן של כוחות עוינים‪ .‬הגאווה היא‬
‫‪.‬העובדה שהוא שם את עצמו מעל דברי הנביא‬
‫הפגם באופי הופך למקור הסבל‪ ,‬אך פגם באופי הוא עניין אנושי‪ ,‬אוניברסאלי‪ ,‬שכל אדם יכול ללקות בו‪ .‬ככל שאנחנו‬
‫‪.‬יותר עיוורים כך יותר קל להביא על עצמנו את ההרס‬
‫היבריס ביחס לגורל‪ ,‬לתפקידו כמשיח‪ ,‬לעצמו כמושיע‪ ,‬לתרזיאס ומוסד הנבואה‪ ,‬בנוגע לתחקיר האמת (הסקת מסקנות‬
‫‪.‬לפני שיש את כל הראיות‪ ,‬הסקת מסקנות על בסיס האינטואיציה)‪ ,‬לקריאון‬
‫יש קשר הדוק בין היבריס לאירוניה דרמטית‪ ,‬למשל כשאדיפוס לועג לנביא העיוור בעיוורון מוחלט‪ ,‬כשהוא לא מודע‬
‫לכך שבעצם הוא לועג לעצמו‪ .‬כל מה שאדיפוס חשב על עצמו מתגלה כאשליה‪ .‬כל העולם מתואר כעולם של סבל‬
‫‪.‬שאין אפשרות להתחמק ממנו‪ ,‬שרודף אחרי האדם בתור גורל‪ ,‬שאינו הגיוני‪ ,‬אינו ניתן לשליטה‬
‫‪ ‬‬
‫בעמ' ‪ 51-57‬יש סצנה שנותנת ביטוי לנושא הגאווה‪ ,‬השחצנות כפגם באופי שמהווה מקור להתפתחות המעשה‬
‫‪.‬הטראגי‬
‫פרויד טוען שיש מבנה אוניברסאלי של נפש האדם והמחזה אדיפוס נותן ביטוי למבנה הזה‪ .‬פרויד טען שהמבנה‬
‫הפסיכולוגי של האדם הוא הקובע את הגורל‪ .‬נשאלת השאלה האם סופוקלס התכוון לכתוב את המחזה למטרה זו?‬
‫כמובן שלא‪ ,‬פרויד טען כי המבנה מתאים ללא קשר לכוונות המחבר‪ .‬זוהי טרגדיה של המבנה של נפש האדם‪ ,‬האופי‬
‫הוא הגורל במובנים של העולם המודרני‪ .‬במידה רבה הגורל של כל אחד מאיתנו הוא האופי שלנו‪ ,‬והוא המעצב את‬
‫‪.‬עתידנו‪ .‬טרגדיה של האופי‬
‫שאלה – נסו לחשוב על הצדקת המעשה‪ ,‬תפיסת הצדק של המעשה‪ .‬אדיפוס נענש על משהו שלא עשה בכוונה‪ ,‬וגם‬
‫כשעשה את המעשים שעשה‪ ,‬חטאים שהאלים רצו שיעשו‪ ,‬העונש היה עבור מה שאביו עשה‪ .‬האם מוצדק להיענש על‬
‫דברים שהאלים וההורים החליטו ועשו‪ .‬האם זה משקף את הדין והצדק? מחזה המשך הוא "אדיפוס בפולון" מאת‬
‫סופוקלס‪ ,‬שם האלים מתחרטים על העונש שנגזר עליו שלא בצדק‪ ,‬והוא מועלה לשמיים ככפרה על העונש שלו‪ .‬זה‬
‫יוצר מצב שבו המעשה‪ ,‬העונש והכפרה כולם מתבצעים באופן אבסורדי‪ ,‬שבו הגיבור הוא הצדיק המעונה‪ .‬גם בעולם‬
‫‪.‬היווני תפיסת הצדק הייתה דומה לזו המודרנית אם כך‬
‫‪ ‬‬
‫הברית החדשה‬
‫מדוע נלמד הטקסט כטקסט ספרותי? משום שהוא מספר סיפור – מלידתו ועד מותו‪ .‬הטקסט מתכתב עם התנ"ך‪ ,‬מצטט‬
‫‪.‬אותו‪ ,‬אך עדיין אחראי בעצמו לשינוי תפיסות עולם וכונן ציוויליזציה חדשה‬
‫התנ"ך הוא סיפור קולקטיבי‪ ,‬מבריאת העולם מצטמצם בהדרגה לעם היהודי‪ .‬למרות הקולקטיביות‪ ,‬יש השלכות רבות‬
‫על חיי הפרט‪ .‬הבשורה ממתי מתמקדת באדם אחד‪ ,‬בניגוד לתנ"ך שלא מתמקד בדמות אחת אינדיבידואלית‪ .‬בברית‬
‫החדשה‪ ,‬או שאין חשיבות לקהילה או שחשיבות הקהילה היא שלילית‪ .‬הממסד מתואר כשלילי‪ ,‬דבר שהפרט חייב‬
‫‪.‬להתנגד לו‬
‫האינדיבידואל הוא זה שלוקח על עצמו את ההתנגדות לממסד הדתי‪ ,‬לפרקטיקה הדתית‪ ,‬משום שהוא מרגיש שהיא‬
‫מבוססת על צביעות‪ .‬האנשים מרגישים שיש לפרט את הכוח להתנגד למוסד הדתי‪ ,‬הפוליטי‪ .‬הבשורה ע"פ מתי הוא‬
‫אחד מיסודות האינדיבידואליזם המערבי‪ .‬יש מקום לתפיסה מוסרית יותר אינדיבידואליסטית מאשר בתנ"ך‪ .‬בבשורות‬
‫יש דרישה חד משמעית לקיום המצוות במלואן‪ .‬הברית החדשה לא מנסה לבטל את החוקים המוסריים של התנ"ך‪ ,‬אך‬
‫‪.‬בכל זאת יש יותר מקום להחליט החלטות באופן עצמאי‬
‫בנצרות מודגש עניין החסד והאהבה‪ .‬למרות שגם בתנ"ך יש מקום לחסד אלוהי ואהבת הזולת‪ .‬אצל אריסטו‪ ,‬חמלה‬
‫‪.‬נתפסת כמשהו שצריך להתנער ממנה‪ .‬יש לו יחס אמביוולנטי לרחמים וחמלה‬
‫פאולוס בא מרקע רבני חשוב ותפקידו הממסדי היה למגר את הנצרות‪ .‬הוא הכיר את היהדות מתקופת בית שני וגם את‬
‫הנצרות המוקדמת‪ .‬הוא טען שאם המצוות נתפסות כחקיקה שהאדם צריך לקיים והוא יישפט ע"פ החקיקה הזו‪ ,‬כל אחד‬
‫יימצא אשם‪ .‬קחו את כל המצוות ותראו שאם אחד מבני האדם לא קיים את כולן‪ .‬הדרישות מחמירות מדי‪ .‬לפי פאולוס‪,‬‬
‫הדרישות מחמירות והאדם חלש מן הרוע‪ ,‬לכן אלוהים יסלח לאדם שכן אהב אותו וגזר הדין של אהבה גובר על זה של‬
‫הצדק‪ ,‬וגזר דין של חסד גובר על זה של קיום המצוות‪ .‬מידת האמונה והחסד‪ ,‬הקשר לאלוהים‪ ,‬חזקים מקיום או אי‬
‫‪.‬קיום של מצוות ספציפיות‪ .‬המצוות החשובות ביותר כן נשמרו‪ ,‬אבל לא המצוות השוליות יותר‬
‫סבל בנצרות‬
‫במיתוסים הקודמים שקראנו‪ ,‬סבל הוא אבסורדי‪ ,‬החלטה שלא תלויה באדם‪ .‬בתנ"ך‪ ,‬סבל הוא עונש על חטא שהאדם‬
‫חטא‪ .‬בנצרות‪ ,‬לסבל יש תפקיד חיובי כי הוא מתואר לא כעונש‪ ,‬אלא כגורם המטהר את הנפש‪ ,‬והוא מקרב את האדם‬
‫‪.‬לאלוהים יותר משביעות הרצון‬
‫החוליה המקשרת בין האלוהות לאדם היא ישו‪ ,‬אם האדם רוצה להיות קרוב יותר לאלוהים‪ ,‬הוא צריך להתמודד עם‬
‫חיקוי חייו של ישו‪ ,‬והסבל הוא אחד מהמרכיבים של חייו‪ ,‬לכן – ‪. Imitatio Christi‬הרוע ע"י חיקוי של חייו של ישו‬
‫‪.‬הסבל מקרב את האדם אל אלוהים דרך חיקוי חייו של ישו‪ ,‬אשר מהווה גורם מקשר לאלוהים‬
‫‪ ‬‬
‫פטררקה נמצא בקצה היפה של ימי הרנסנס ובוקצ'יו בצד המכוער והיומיומי יותר‪ .‬פטררקה כתב במאה ה‪ ,14-‬אחרי‬
‫דנטה‪ .‬הוא נקרא "האב של ההומניזם"‪ ,‬לעומת דנטה שהתמקד בתמונה הכללית יותר של האדם‪ ,‬פטררקה התמקד‬
‫בעולם הפנימי‪ ,‬רגש ומחשבת האדם הפרטי‪ .‬הסונטות של פטררקה כבר לא מתארות את העולם כולו‪ ,‬כולל גן העדן‪,‬‬
‫התופת‪ ,‬הקדושה והחטא אלא בסה"כ דנות באהבה אנושית‪ .‬לא רק אהבה נוצרית‪ ,‬אלוהית‪ ,‬אלא קודם כל אהבה שאדם‬
‫יכול לרכוש לאדם אחר‪ .‬הדובר בסונטות חש אהבה כלפי דמות אישה בשם לאורה‪ ,‬שאינה דמות בדיונית לגמרי‪ ,‬בניגוד‬
‫למה שחשבו בעבר‪ .‬כיום חושבים שהיא אישה אמיתית‪ ,‬אך בתוך דמותה של לאורה הוא איחד דמויות נשים רבות‪.‬‬
‫לאורה האמיתית הופכת למושא אהבה אפלטונית‪ .‬יש כאן משמעות פסיכולוגית ופילוסופית נשגבת יותר מאהבה שאינה‬
‫אפלטונית‪ .‬פטררקה כותב את כל הסונטות למישהי נשואה‪ ,‬אך רגש האהבה מאפשר להתעלות מעל האופק הקיומי כך‬
‫שהוא לא חושש להשלח לגיהנום‪ .‬פטררקה תפס עצמו כהוגה דעות נוצרי לכל דבר וגם כתב כתבים בלטינית‪ ,‬שעדיין‬
‫נתפסה אז כשפה רצינית יותר משפות ורמקולריות‪ .‬פטררקה כותב יצירות ספרותיות בשפה ורמקולרית פירנצי מתוך‬
‫מטרה לעצב שפה ספרותית מהניב המקומי‪ ,‬אבל כתבים פילוסופיים נוצריים הוא כותב בלטינית‪ .‬פטררקה ניסה לשלב‬
‫בין התרבות הקלאסית‪ ,‬העתיקה לבין מחשבה נוצרית של אותה תקופה‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא לא ניסה לחזור לתרבות הקלאסית‬
‫הפגאנית באופן מוחלט אלא ניסה לשלב את התרבות ההיא עם התרבות הנוצרית של תקופתו‪ .‬בניגוד לאפלטון‪,‬‬
‫פטררקה מדבר על אהבה אפלטונית בין גבר לאישה ולא בין גבר לגבר‪ ,‬כך שהוא מתמקד במה שמותר ולא במה שהולך‬
‫על הקו הדק בין חוקי ללא חוקי‪ .‬הוא החליט שיותר אנשים יוכלו להזדהות עם אהבה בין גבר לאישה מאשר אהבה בין‬
‫גברים‪ .‬יותר קל לעשות את אותו עידון שמנסה לתאר את חווית האהבה כשלעצמה‪ .‬העובדה שמושא האהבה אינה ברת‬
‫הישג (הם בקושי מכירים והיא גם נשואה) תורמת ליכולת שלו להפוך אותה לאובייקט‪ .‬יש מעט מאוד ריאליזם‬
‫בסונטות‪ ,‬הן לא בדיוק מתארות רגש של מישהו שמנסה לחזר אחרי בחורה‪ .‬אין בזה גם הרבה ריאליזם פסיכולוגי‪ .‬זהו‬
‫‪.‬יותר נסיון להפוך אהבה לאישה לסמל של אהבה באופן כללי‪ .‬אין פה רצון ללכת ולהכיר אותה או רצון פיזי לגעת בה‬
‫מוסד הנישואין של אותה תקופה אינו מוסד של אהבה אלא מוסד כלכלי לכל דבר‪ .‬מאחדים את הרכוש‪ ,‬מביאים‬
‫צאצאים והמקום של האהבה הוא די שולי בכל זה‪ .‬עובדה זו גרמה לכך שנוצרו הרבה פעמים קשרים רומנטיים מחוץ‬
‫לנישואין ושירי אהבה נכתבו במצבים מחוץ לנישואין‪ .‬בניגוד לבוקצ'יו‪ ,‬פטררקה לא עוסק בקשרים מחוץ לנישואין‬
‫אלא עוסק באהבה לאישה אחת לעיסוק באהבה באופן כללי‪ .‬אהבה היא קודם כל אהבה של אלוהים‪ ,‬וגם אהבה של‬
‫האלוהים לאדם‪ ,‬אהבה שבשמה אלוהים הקריב את עצמו בשביל האדם‪ ,‬בגילומו של ישו‪ .‬לפי הנצרות‪ ,‬אלוהים הקריב‬
‫את עצמו בשם האהבה שהוא רחש לאדם אותו הוא יצר‪ .‬אהבה מקבלת כאן משמעות דתית‪ ,‬רוחנית ומיסטית‪ .‬פטררקה‬
‫קרוע בין מאהב שמתאר מאהב שמתאר את אהבתו ללאורה לבין מיסטיקן נוצרי שדרך תיאורי אהבה מנסה לדבר על‬
‫הכוח שמאחד את האדם ואלוהים‪ .‬כלומר‪ ,‬אהבה‪ ,‬אך לא במובן הרגיל אלא במובן אחר‪ .‬שיר השירים נחשב לטקסט‬
‫‪.‬חשוב מאוד משום שהוא עוסק לאהבה בין גבר לאישה‪ ,‬אותה מפרשים בנצרות כאהבה לאלוהים‬
‫פטררקה לא שואל את עצמו מהם התהליכים הפסיכולוגיים שגרמו לכך שהוא יתאהב בלאורה‪ ,‬כי גם האהבה נתפסת‬
‫כמובנת מאליה‪ .‬הוא רק רוצה לתת ביטוי חזק ככל הניתן לאהבה רוחנית ולתת את הביטוי הזה בכלים ספרותיים‬
‫ופואטיים בשפה הגבוהה ביותר שעמדה לרשותו‪ ,‬ולכן הוא נתפס כאב הרוחני של האיטלקית‪ .‬הוא העלה את השפה‬
‫היומיומית לרמה של היכולת לדבר על אהבה רוחנית‪ ,‬בעולם שמקביל לעולמו של אפלטון‪ .‬היכולת לחוש אהבה לא‬
‫‪.‬אגואיסטית‪ ,‬רוחנית‪ ,‬באה לביטוי באהבה מציאותית‬
‫הספר של דנטה‪ ,‬ככל שהוא אלגורי‪ ,‬מעוגן מאוד במציאות ההיסטורית של אותה תקופה‪ ,‬במאבקים הפוליטיים‬
‫ובביוגרפיה האישית של דנטה‪ .‬בהתאם‪ ,‬דנטה משתמש בכל הרבדים של השפה – הכנסייתית‪ ,‬הפואטית הגבוהה‪,‬‬
‫המדוברת והיומיומית‪ .‬לפעמים‪ ,‬בעיקר בחלקים של הגיהנום‪ ,‬הוא משתמש גם בשפה שנחשבה לגסה יחסית‪ .‬בהתאם‬
‫לאותן מטרות אפלטוניות של פטררקה‪ ,‬הוא מנסה לתאר אידיאה של האהבה מיסטית‪ ,‬כללית‪ ,‬ולא רק אירוטית‪.‬‬
‫פטררקה יצר שפה הרבה יותר מעודנת‪ ,‬צורות ספרותיות הרבה יותר עדינות‪ .‬סונטה היא ז'אנר קבוע‪ ,‬מסוגנן‪ ,‬לא‬
‫גמיש‪ ,‬בו הוא השתמש משום שניסה לתת ביטוי מאוד מסוגנן ומרוכז לרגש האהבה‪ ,‬מתוך נסיון להפוך תיאורי אהבה‬
‫לסוג של אידיאה אפלטונית‪ ,‬קבוצתית‪ ,‬של תבנית (אוניברסאלית)‪ .‬דרך תיאור זה‪ ,‬רצה להדגיש אהבה כאהבה ולא רק‬
‫‪.‬בין גברים או בין גבר לאישה אלא כללית יותר‪ .‬סונטה צורת חריזה קבועה ולא משתנה‬
‫הכנסיה בתקופת הרנסנס הייתה מאוד מושחתת ונוצר תהליך הדרגתי של אובדן האמונה בכנסיה‪ ,‬שבסופו של דבר‬
‫יהפוך לתהליך החילון באופן כללי‪ .‬תקופת הרנסנס מהווה חוליה די מרכזית באותו תהליך של חילון‪ .‬אחת הסיבות‬
‫לשחיתות היא מעורבותו של האפיפיור בפוליטיקה‪ .‬החל מתקופה מסוימת האפיפיור החל לפעול כמפלגה‪ ,‬כוח פוליטי‬
‫שניסה לנכס לעצמו שטחים באיטליה‪ ,‬ומנסה להתחרות בקיסר‪ .‬ברגע שהאפיפיור הופך מסמכות דתית לכוח פוליטי‬
‫מושחת‪ ,‬זה מאוד מחליש את הכוח של האפיפיור כסמכות דתית‪ .‬אם מישהו שהיה אמור להיות הסמכות הדתית הופך‬
‫לעוד גורם בביצה הפוליטית‪ ,‬זה גורם להתרחקות של אנשים ממנו‪ ,‬ברמה של הציבור הרחב‪ .‬אותם סיפורים של‬
‫בוקצ'יו על שחיתות מוסרית בכנסיה משקפים את אובדן האמון הזה‪ .‬סיפורים כאלו לא יכלו להכתב בתקופה מוקדמת‬
‫‪.‬יותר‬
‫‪ ‬‬
‫‪.‬הרצאה הבאה בדפים מצולמים‬
‫‪ ‬‬
‫‪.‬דון קיחוטה‬
‫חלק מהדמויות המיתולוגיות של הספרות‪ ,‬המופיעות גם ‪ 400‬שנה אחרי כתיבת היצירה‪ .‬אנו נברר מהטקסטים שלנו מה‬
‫‪.‬הפך את הדמויות האלו לכל כך מדוברות בספרות‪ ,‬מה גרם להן לחיות גם מעבר ליצירה הספציפית שלהן‬
‫ההקשר ההיסטורי‪ :‬מבחינה היסטורית‪ ,‬ספרד של אותה התקופה שייכת לתקופת הבארוק (מאה ‪ – )16-17‬התקופה‬
‫שהחליפה בספרד את תקופת הרנסאנס‪ ,‬והכתבים והתמונות של תקופה זו מדגישים את הסבל והאופל של הקיום‬
‫האנושי (פנים עם מבט של כאב‪ ,‬גופים מעוותים)‪ ,‬בניגוד לרנסאנס שדן בצד הנשגב של הקיום האנושי‪ .‬כאן האובדן‪,‬‬
‫השכול‪ ,‬שפיכות הדמים מודגשים‪ .‬הצייר איברה מראה זאת‪ .‬דון קיחוטה והמלט נמצאים על קו התפר בין הרנסאנס‬
‫המאוחר לבארוק‪ .‬שייקספיר התפתח עם התקופות האלו – בקומדיות המוקדמות שלו המסרים אופטימיים‪ ,‬הומאניים‬
‫(אהבה לא אגואיסטית למשל) אך המחזות המאוחרים שלו דנים בעוול שנעשה לאדם (המלך ליר)‪ ,‬עיסוק אובססיבי‬
‫‪).‬ברצח‪ ,‬פחד ואובדן (מקבת‬
‫מבחינה פוליטית‪ ,‬אנו נמצאים בסוף המאה ה‪ 16-‬ולקראת המאה ה‪( 17-‬בערך ‪ 100‬שנה אחרי גילוי אמריקה) ותוך כדי‬
‫איבוד כוחה של ספרד‪ .‬עדיין היה לה כוח רב‪ ,‬אך האימפריה הספרדית שמעליה השמש לעולם אינה שוקעת‪ ,‬החלה‬
‫לשקוע‪ .‬המאמץ לכבוש ולשלוט והתרבות האשלייתית של חיי הפאר והעושר החלו לגבות את המחיר‪ .‬המקור העיקרי‬
‫של הכסף היה בכיבוש ושדידת הרכוש של המגורשים‪ .‬מבחינת כיבוש גיאוגרפי היא הייתה בשיא‪ ,‬אך מבחינת הכוח‬
‫שלה היא החלה להדרדר ונמצאה על סף פשיטת רגל‪ .‬החקלאות לא תפקדה והתעשיות לא היו מפותחות כמו בצפון‬
‫אירופה‪ ,‬והעם היה במשבר כלכלי עקב המלחמות בהן הייתה ספרד מעורבת במשך ‪ 200‬שנה‪ .‬גם מעמד האצולה‬
‫הספרדית החל יורד מנכסיו‪ ,‬ולכן נוצרת שכבה ענקית של אצולה ללא רכוש‪ ,‬של אנשים שיודעים שאמנם הם צאצאים‬
‫לשושלת מפוארת של אצילים בעלי גאווה ספרדית‪ ,‬אך עניים למדי וחסרי נכסים משמעותיים‪ .‬מעמד זה נקרא "אידנגו"‬
‫‪ =.‬אצולה ללא רכוש‬
‫‪ ‬‬
‫‪:‬דמותו של דון קיחוטה‬
‫במבט ראשון נראה כי זוהי דמות של אדם מופרע‪ ,‬מגוחך‪ ,‬נלעג‪ .‬איך הפכה דמות כזו לדמות מופתית? יש בדון קיחוטה‬
‫הרבה יותר מעבר לגרוטסקיות שבו‪ .‬מאיפה דון קיחוטה שואב את הדמויות שהוא ממציא? הוא קורא סיפורי אבירים‬
‫ומנסה לחקות את התנהגותם של האבירים‪ ,‬ויוצא למסע אבירים כפי שהם מתוארים באגדות‪ .‬בחברה הספרדית של אז‬
‫‪.‬לא היה מקום להתנהגות אמיתית או מדומיינת של אבירים‬
‫סרוונטס לועג לאותם אידיאלים של חיי האבירים‪ ,‬האידיאלים ודפוסי ההתנהגות של ימי הביניים‪ .‬יש לו מטרה‬
‫מוצהרת‪ ,‬להפרד מהעולם שנתפס כאידיאלי של העבר‪ .‬הוא לעג לספרד של ימי הביניים‪ ,‬למלחמות החורמה שאפיינו‬
‫אותה‪ .‬הוא רצה להפסיק את האידיאליזציה‪ .‬הספר מראה עד כמה אותו עולם תרבותי של ספרות בימי הביניים אינו‬
‫מתאים לתרבות האמיתית של התקופה בה נכתב – בתי בושת ובתי מרזח‪ ,‬אליהם הוא מגיע בפועל‪ .‬זוהי אחת הסיבות‬
‫לפופולאריות של הספר‪ ,‬כי הוא מסמל מעבר בין תקופות‪ ,‬הוא מסתכל לעבר מהצד השני‪ ,‬של התקופה הבאה‪ .‬יש בדון‬
‫קיחוטה ראיה כפולה של שני עולמות מוקצנים עד גרוטסקיות – מצד אחד‪ ,‬אותו עולם של אגדות האבירים של ימי‬
‫הביניים‪ ,‬עולם הגיבורים של העבר‪ ,‬שמובא פה לקיצוניות עד כדי לעג‪ .‬מצד שני תיאורי המציאות החברתית שסובבת‬
‫את קיחוטהה‪ ,‬תיאורים פרטניים מאוד של עולם מנוון ומעוות‪ ,‬לעיתים מוזר ומנוכר‪ ,‬ולעיתים מלוכלך ואכזרי מאוד‪ .‬כל‬
‫‪.‬האנשים שחושבים שהוא משוגע מרביצים לו‪ ,‬מתנהגים אליו באכזריות‬
‫ספרות האבירים ממנה דון קיחוטה שואב את השראתו אינה ספרות טובה במיוחד אלא עממית‪ .‬סרוונטס יצר ספרות‬
‫‪.‬ריאליסטית שתיארה את האמיתי יותר ולא את האשלייתי‬
‫קוראי הספר התלהבו לא רק מהסיפור עצמו אלא גם מהדמות עצמה‪ ,‬ולכן בספר השני הוא כבר מתואר כאצילי יותר‪,‬‬
‫אם כי עדיין מגוחך – אולי כדי להעלות עוד יותר את קרנו בקרב הקוראים‪ .‬מה הפך אותו מלכתחילה לאטרקטיבי? הוא‬
‫תמים בצורה כזו שהוא אינו מודע לעובדה שיש רוע באנשים שסביבו‪ ,‬אלא רק בדמויות מרושעות מהמיתולוגיה‪ .‬הוא‬
‫לוקח במלוא הרצינות את השאלות של המוסר של טוב ורע‪ ,‬שאלות ספרותיות‪ :‬האביר צריך להגן על החלשים‬
‫והנדכאים‪ ,‬בניגוד לרוב האנשים שמתעלמים מהאנשים האלו‪ .‬הוא לוקח אחריות מוסרית מלאה לכך והוא גם בעל‬
‫כושר עמידה גבוה‪ ,‬מרביצים לו ומדכאים אותו אבל הוא ממשיך לשאת באחריות המוסרית הנגזרת מהציווי הפנימי של‬
‫אביר מדומיין‪ .‬היכולת לקבל אחריות לרמת הרוע והטוב בעולם וההתעקשות ללכת בדרך זו למרות כל הכשלונות הופך‬
‫את המוסרי המופשט למוסרי קיומי‪ ,‬מעשי‪ .‬הבעיות של הרוע בעולם אינן בעיות מופשטות אלא מיידיות וקיימות‪ .‬הוא‬
‫לוקח את זה ברצינות עד כדי היותו מגוחך ופתטי‪ .‬הוא הפך לסמל לאדם הנצמד לאורח החיים הראוי כפי שהוא רואה‬
‫‪.‬אותו‪ ,‬בכל מחיר‪ ,‬גם אם זה מנוגד באופן טוטאלי לסביבה‬
‫סרוונטס עצמו היה אדם מפוכח מאוד ומודע למציאות‪ ,‬הוא היה חייל ונלחם במלחמות הגרועות ביותר של ספרד‪ .‬יש‬
‫פה גם ראייה מפוכחת של המציאות וגם כמיהה לאידיאל האבירי‪ ,‬שקיחוטה מנסה להצמד אליו בכל מחיר‪ .‬יש כאן‬
‫אמביוולנטיות שמראה לנו תמונה מורכבת של העולם‪ .‬יש לעג להתנהגות שלא תואמת את המציאות אך גם הערצה‬
‫ליכולת של האדם שמסוגל לחיות בהתאם לבחירה ערכית ולקחת אחריות על העולם סביבו‪ .‬גם דנטה ראה את האדישים‬
‫כחוטאים גרועים ביותר‪ ,‬וגם דון קיחוטה לא סבל את האדישות בעולם‪ .‬יש כאן גם ניסיון להפרד מהעבר וגם כמיהה‬
‫‪.‬לאותו עולם ערכי פנטאסטי המיוחס לעבר‬
‫דמותו של סנצ'ו פנצ'ו ממשיכה לככב עד היום בספרות‪ ,‬דרך דמויות משניות אחרות המתלוות לגיבור היצירה‪ .‬אפילו‬
‫בשר הטבעות רואים את דמותו של המלווה – סם‪ .‬בהתאם לכוונותיו המקוריות של סרוונטס‪ ,‬דמותו של דון קיחוטה‬
‫מתגלה כקונפליקט עמוק ביותר בין האדם המנסה לחיות לפי הערכים הגבוהים והאידיאלים שבהם הוא מאמין‪ ,‬לבין‬
‫המציאות החברתית באימפריה המתפרקת‪ ,‬החברה הבורגנית בראשיתה‪ .‬חשוב שהיחס אליו גם בתוך הספר משתנה‬
‫מיחס של יותר לעג ופחות אהדה ליחס של כמעט הערצה‪ .‬דון קיחוטה הוא האדם המורד‪ ,‬שאינו מוכן לקבל את הקיים‬
‫כעובדה‪ .‬הדמויות של בוקאצ'יו רודפות אחר האינטרסים והעונג שלהן‪ ,‬לעיתים על חשבון האחר‪ ,‬אך לעומת זאת דון‬
‫קיחוטה אינו מנסה לחיות על חשבון הזולת‪ ,‬אלא לוקח את הזולת כציווי‪ -  ‬מישהו שדורש ממנו לא להגיע לעונג אישי‬
‫על חשבון האחר‪ ,‬אלא להקריב את שלוות הנפש כדי להגן עליו‪ .‬בכך דון קיחוטה אינו רק דמות גרוטסקית אלא גם‬
‫דמות טרגית באופן מאוד עמוק‪ .‬מצד אחד הוא מביא את הסבל על עצמו אך מצד שני הוא עושה זאת מתוך האמונה‬
‫בערכים נשגבים‪ .‬הצד ההפוך של המטבע הוא העובדה שהערכים האלו יוצרים עבורו תמונת מציאות מעוותת מאוד‪.‬‬
‫ההשפעה של אותו העולם הערכי שבו דון קיחוטה חי‪ ,‬היא בכך שתפיסת העולם שלו נהיית יותר ויותר מעוותת‪ .‬הוא‬
‫רואה ענקים‪ ,‬דרקונים‪ ,‬נסיכות וטירות – התפאורה של ספרות האבירים‪ .‬הוא רואה אותם באותו מקום שבו היה אמור‬
‫‪.‬לראות מנוולים‪ ,‬רשעים‪ ,‬זונות בבתי הבושת‬
‫‪ ‬‬
‫‪:‬אפיזודת האסירים‬
‫מה שמעניין באפיזודה הזו הוא שככל שמעשיו ראויים לשבח‪ ,‬בפועל הם גורמים לעוול של ממש‪ .‬באפיזודה זו הוא‬
‫משחרר פושעים שפגעו בחפים מפשע‪ ,‬מה שגורם לסביבה הרבה מאוד נזק‪ .‬חלק מהכוונות של הגיבורים הטרגיים‬
‫מביאות לתוצאות הרסניות‪ ,‬ולכן דון קיחוטה‪ ,‬הנלחם למען אידיאל החופש – אידיאל חיובי לכאורה – ומשחרר פושעים‬
‫כבדים אשר גם יגרמו עוד נזק בעולם וגם מרביצים לו‪ ,‬מהווה גיבור טרגי‪ .‬זהו ההיפוך הטרגי‪ ,‬ההיפוך שקורה כמעט‬
‫‪.‬בכל פרק בדון קיחוטה‪ ,‬כאשר העולם האידיאלי שבו הוא חי מתהפך‬
‫לפני שהוא מתנפל על השומרים כדי לשחרר את הפושעים‪ ,‬הוא עובר מפושע לפושע ומנסה לאמת את גרסתם עם‬
‫אידיאל החופש שלו‪ .‬הוא לא טוען שהאסירים חפים מפשע‪ ,‬אלא בודק מדוע לוקחים את האנשים האלו בשלשלאות‬
‫ומדוע הם לא חיים לפי האידיאל שלו – אידיאל החופש‪ .‬הוא שומע את פשעיהם החמורים ובכל זאת מחליט לשחררם‪.‬‬
‫הוא מאמין לניסוחים שלהם כשהם מספרים על הפשעים שביצעו‪ ,‬הוא נאיבי משום שהוא מאמין שהאדם הוא טוב‬
‫מיסודו‪ .‬הפושעים טוענים שמה שהם עשו נעשה מתוך חוסר הצדק הקיים בעולם והעוני‪ ,‬ומשום מה מחליטים להאשים‬
‫אותם במקום את שאר העולם שמנסה להעניש אותם במקום את עצמו (האנשים האחרים)‪ .‬דון קיחוטה מרגיש שזה אינו‬
‫חוסר צדק‪ ,‬ויש כאן מחשבה הגיונית‪ ,‬אך בסופו של דבר ראיית הצדק שלו מעוותת למדי וגורמת לו לשחרר את‬
‫‪.‬האסירים‪ ,‬כי הוא משתכנע שהם אינם שונים מאנשים אחרים‬
‫‪:‬לסיכום‬
‫ממבט ראשון‪ ,‬הגיבור נראה לנו קומי וגרוטסקי‪ ,‬אך לקראת סוף הספר יש כאן מימד טרגי‪ ,‬גבוה יותר‪ ,‬שקשור לאדם‬
‫ששואף לעולם ערכי אפלטוני בתוך עולם של תחילתה העת החדשה – מעוות ערכי וגרוטסקי‪ .‬כל הספר בנוי כהתנגשות‬
‫בין שני הקטבים של הרנסנס‪ ,‬העולם הרוחני הגבוה של נורמות מוסריות גבוהות (כמו אצל פטררקה)‪ ,‬אידיאליזם גבוה‪,‬‬
‫לבין המציאות החברתית המכוערת‪ ,‬הצבועה‪ ,‬המנוכרת שאותה ראינו יותר בסיפורים של בוקצ'יו‪ .‬המימד הנוסף של‬
‫דון קיחוטה הוא המימד המתאר את הקונפליקט בין העולם המדומיין של הספרות לבין העולם החברתי מסביב‪ .‬הוא‬
‫מנסה לקחת את הקונפליקט הזה ברצינות‪ ,‬להתמודד איתו עד הסוף‪ .‬בהתמודדות הזו מתגלה אמביוולנטיות מאוד גבוהה‬
‫‪ –.‬הערצה ולעג כלפי הדמות והריאליזם של סרוונטס מול האידיאליזם של סיפורי ימי הביניים‬
‫‪ ‬‬
‫‪.‬המלט‬
‫‪.‬אנו רואים עד כמה עולמן של הדמויות קרוב יותר לשלנו‪ ,‬לעומת אדיפוס ואודיסאוס למשל‬
‫‪:‬זוהי טרגדיה מהעת החדשה‬
‫אין כוח עליון שפועל באופן אקטיבי ומעורב במעשים‪ ,‬אשר גוזר את גורלו של האדם‪ .‬האם יש כאן ‪·      ‬‬
‫בכלל אלמנט של גורל? האם יש גורל שבגללו קורים הדברים כפי שקורים? לא‪ ,‬אין פה עניין של גורל נצחי‪,‬‬
‫אוניברסאלי גם כשלא צריך שנקבע לגבי האדם‪ ,‬עוד לפני שהוא נולד‪.‬להיפך – כל מה שקורה נגזר כפועל‬
‫יוצא מהתלבטויות‪ ,‬היסוסים‪ ,‬אשליות‪ ,‬כוונות של האדם‪ .‬אין מעורבות חיצונית של האלים שפועלים מתוך‬
‫‪.‬רצונותיהם ומבלי שהאדם יהיה חלק מההחלטה‪ .‬כאן האדם גוזר את גורלו שלא במודע או בכוונה‬
‫במחזות כמו אדיפוס‪ ,‬אומרים שגורל האדם הוא בעצם אופיו‪ ,‬ומכיוון שלאדיפוס יש פגמים מסוימים ‪·      ‬‬
‫באופי שהמרכזי בהם היא גאוות היתר‪ ,‬ההיבריס‪ .‬האופי יוצר את גורלו של האדם‪ .‬אך ב"המלט" אין לדמות‬
‫הראשית אופי עקבי וברור שבגללו מתקבלות החלטות טרגיות ‪ -‬אלא הידע‪ ,‬האשליות‪ ,‬התובנות‪ ,‬השגיאות‪,‬‬
‫ההחלטות וההתלבטויות הם אלו שהמלט יוצר באמצעותן את גורלו‪ .‬כשהמלט דוקר את פולוניוס מאחורי‬
‫הפרגוד‪ ,‬הוא יודע שיש שם מלך ולא פולוניוס אך מכיוון שהוא הרג אותו מתקיים פה מפנה‪ ,‬נקודת אל חזור‪.‬‬
‫הוא רצח מישהו וכעת אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה‪ .‬כל זה קורה מתוך טעות שלו‪ .‬גם עבור אופליה‬
‫‪.‬זוהי נקודת אל חזור‪ ,‬מכיוון שהבחור שהיא אוהבת רצח את אביה‬
‫הטרגדיה של אדיפוס היא טרגדיה של גיבור אחד‪ ,‬מעגל פנימי של הקיום שלו‪ .‬בהמלט‪ ,‬הדמויות ‪·      ‬‬
‫‪.‬מעורבות בכל והקשרים שלו עמן מביאות לטרגדיה שלהן‪ .‬זוהי טרגדיה בינאישית‪ ,‬אינטר סובייקטיבית‬
 ‫יש יותר דגש על המרחב הפנימי‪ ,‬יש פן פסיכולוגי (למרות שלא כך שייקספיר היה מנסח זאת בעצמו)‪·       :‬‬
‫אודיסאוס מיוצג ע"י המרחב החיצוני‪ ,‬ההתנהגותי‪ ,‬מעשים‪ ,‬פעולות‪ .‬בהמלט המחבר שם דגש על העולם‬
‫‪.‬הפנימי‪ ,‬על המחשבות‬
‫הקתרזיס של הטרגדיה היוונית מתמקד ברגשות של פחד וחמלה‪ ,‬פחד קיומי שהקהל משליך על עצמו‪·       .‬‬
‫המחזה בונה את המתח והפחד עד לנקודת השיא שהכל מתפוצץ‪ .‬בהמלט אין נקודת שיא‪ ,‬אין נסיון לבנות פחד‬
‫בקרב הקהל‪ .‬גם כאן יש מקום לפחד וחמלה אך הם אינם המוקד‪ ,‬אלא העולם הפנימי של ההיסוסים של המלט‬
‫‪.‬לגבי צדק עולמי והחלטות שאותן הוא צריך לקבל‬
‫‪.‬הדמויות באדיפוס הן דמויות שטוחות ובהמלט הן הרבה יותר מורכבות ‪·      ‬‬
‫אין אחדות של זמן בהמלט – הוא יוצא להפלגה‪ ,‬חוזר‪ ,‬ימים עוברים‪ .‬אין אחדות עלילה – סיפורה של ‪·      ‬‬
‫אופליה‪ ,‬סיפורו של המלך‪ ,‬סיפורו של המלט‪ .‬נושאים רבים‪ ,‬עלילות רבות‪ ,‬שנפגשות ומתפצלות והולכות‬
‫‪.‬לכיוונים שונים‬
‫מסקנה‪ :‬המלט הינה טרגדיה מנוגדת לאדיפוס‪ ,‬יש כאן שני סוגים שונים בתכלית של טרגדיה‪ ,‬שהסכמה של אריסטו לא‬
‫יכולה לתאר אותה‪ .‬יש לזכור שבתקופה הזו‪ ,‬לכתיבה של אריסטו יש מעמד נחות רק מכתבי הקודש‪ .‬כולם הכירו את‬
‫כתביו של אריסטו וכללי כתיבת המחזה אשר הופיעו ב"פואטיקה"‪ .‬אך המאה ה‪ 16-‬נוצרה מרידה גדולה באריסטו‬
‫בתחומי התרבות‪ ,‬האמנות‪ ,‬הפילוסופיה והמדע‪ .‬אמנם הירושה האריסטוטלית קיימת עד היום‪ ,‬אך הרבה‬
‫אינטלקטואליים של התקופה הנ"ל רצו לשנות את פני הדברים‪ .‬שייקספיר הכיר את כללי הכתיבה של אריסטו‪ ,‬היה‬
‫‪.‬מודע להם וכתב באופן המנוגד להם‬
‫מדוע הטרגדיות של שייקספיר‪ ,‬שלא נכתבו ע"פ ה"מתכון" של אריסטו‪ ,‬הצליחו הרבה יותר מאלו שנכתבו ע"פ‬
‫?אריסטו‪ ,‬ונקראות הרבה יותר עד היום‬
‫בתקופה שתבוא אחרי שייקספיר‪" ,‬ניאו קלאסיקה" כשיהיה נסיון מאסיבי לחזור למקורות הקלאסיים‪ ,‬יכתבו דרמות‬
‫וטרגדיות ע"פ המתכון של אריסטו וכללי הכתיבה של שייקספיר נחשבו לגרועים‪ .‬אך כל אלו שפעלו ע"פ אריסטו‬
‫וזלזלו בשייקספיר כמעט ולא נקראים היום‪ ,‬ומחזותיו של שייקספיר חיים ונושמים עד היום‪ .‬אין בהם את אותו טעם‬
‫ארכאי שהורגש באדיפוס‪ ,‬אודיסאוס‪ ,‬אפילו דנטה‪ .‬האדם המודרני יכול להזדהות עם הדמויות ועולמן כפי שהן‬
‫‪.‬מתקיימות אצל שייקספיר‬
‫זוהי לא טרגדיה של האופי משום שאין כאן תכונה אחת ששולטת‪ ,‬מלבד חוסר היכולת של המלט לפעול גם כאשר הוא‬
‫משוכנע שקיבל את ההחלטה ונשאר רק לבצעה‪ .‬מההתחלה הוא רוצה לנקום במות אביו‪ ,‬אך הוא לא עושה זאת עד סוף‬
‫?המחזה‪ .‬אך האם זוהי הססנות או משהו אחר‬
‫בתחילת המחזה מופיעה רוח שמוכיחה לו כי אביו נרצח בידי המלך הנוכחי‪ ,‬והוא מחליט שהוא ינקום‪ .‬אך הוא לא מיד‬
‫‪.‬נוקם‪ ,‬אלא קודם כל בודק האם יש לכך הצדקה‬
‫בשביל המלט‪ ,‬רוח רפאים אינה סמכות מוחלטת והוא מפקפק בה‪ .‬הוא אדם מודרני‪ ,‬אשר מטיל ספקות ואין בחייו‬
‫ודאות‪ ,‬בניגוד לדמויות מהעולם העתיק‪ .‬הוא אינו פאסיבי מתוך חוסר החלטיות אלא פשוט לא לגמרי בוטח ברוח‪ :‬אולי‬
‫זו רוח אחרת שמתחזה לאביו? אולי זהו פתיון שמנסה להביא אותו לבצע רצח ולהפיל אותו בפח? להמלט מאוד חשוב‬
‫לפעול בצורה צודקת ורציונלית‪ ,‬מתוך שכנוע עמוק בצדקת דרכו‪ ,‬בצדקת מעשיו‪ .‬לכן פעם אחרי פעם הוא מנסה לוודא‬
‫שהדוד אכן אשם ורוצח וראוי לגזר דין מוות‪ .‬ברגע שהוא יודע שצריך לפעול‪ ,‬הוא פועל‪ .‬רוזנקרנץ וגילדשטרן‬
‫מקבלים מכתב שיש להוציא אותו להורג‪ ,‬הוא גונב בלילה את המכתב‪ ,‬שובר את החותמת‪ ,‬מחליף את המכתב שבו‬
‫כתוב שאלו שהיו צריכים להוציא אותו להורג אמורים להיות מוצאות להורג בעצמם‪ .‬יש עוד מספר אפיזודות שמראות‬
‫את כוחו לפעול‪ .‬יש בו דווקא הרבה החלטיות‪ ,‬מעשים די נמהרים שנגזרים מתחושת צדק אפילו מעט מוגזמת‪ .‬לא‬
‫‪.‬מדובר כאן באופי כ"כ אלא בעולם פנימי מורכב מאוד‬
‫דבר נוסף הנוגע לאופי‪ ,‬הוא האם יש כאן התפתחות באופיו של המלט או שאולי אי אפשר בכלל לדבר על התפתחות‬
‫של אופיו? אצל אריסטו לא ייתכן אופי המתפתח משום שיש אחדות זמן‪ .‬המלט נזהר בהתחלה מלפגוע באחרים‪ ,‬והוא‬
‫גם בודק לגבי הרוח וכו'‪ .‬בסוף הוא כבר פועל בפזיזות‪ ,‬נחישות‪ ,‬חום מזג‪ :‬הוא כבר לא בודק האם כולם אשמים או לא‪,‬‬
‫ברגע שאומרים לו שהיה רעל בכוס הוא הורג אנשים אחד אחרי השני בדו קרב‪ .‬אם כך‪ ,‬אופיו של המלט נמצא בתהליך‬
‫של גיבוש‪ ,‬היווצרות‪ .‬אדיפוס‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬אינו משתנה אלא רק ידיעותיו לגבי עצמו‪ .‬הוא עדיין מאוד החלטי ומוחלט‬
‫לגבי דרך הפעולה שלו (מנקר את עיניו‪ ,‬מצווה על סביבתו)‪ .‬המלט גם מאבד מתחושת הצדק שלו ומשנה את ידיעותיו‪,‬‬
‫‪.‬אבל גם אופיו – תגובות בסיסיות למה שקורה סביבו – משתנים‬
‫‪ ‬‬
‫?אז מה הופך את המלט לטרגדיה כה מופתית‬
‫זו אינה טרגדיה של הגורל או האופי אלא של נפש האדם‪ .‬יש כאן פסיכולוגיזם עמוק‪ ,‬דגש על הצד הפסיכולוגי ולא רק‬
‫על הפסיכולוגיה של משהו סטטי אלא על הפסיכולוגיה של ההתפתחות של האישיות‪ .‬פסיכולוגיה מאוד דינאמית‪,‬‬
‫מתפתחת‪ ,‬ולכן בשונה מאדיפוס‪ ,‬השאלות הפסיכולוגיות של המלט לא נמצאות בין השורות‪ ,‬לא ניתן לגזור אותן‪.‬‬
‫באדיפוס יש מקום לשאלות פסיכולוגיות על הצדק הקיומי‪ ,‬הצדק של האלים‪ ,‬מקום האדם בעולם‪ .‬אדיפוס כדמות לא דן‬
‫בשאלות של צדק באופן ישיר‪ .‬בהמלט‪ ,‬שאלות כאלו ופילוסופיות הן אלו שנמצאות במרכז‪ .‬המלט עצמו שואל כל הזמן‬
‫על מקומו של האדם ביקום‪ ,‬על צדק‪ .‬יש לו קונפליקט בין האתי לקיומי‪ .‬בין קיומו בתוך העולם (אובדן האב‪ ,‬חתונת‬
‫‪).‬האם) לבין האתיקה (התנגשות בין חיים לציווי מוסרי‬
‫אם כן‪ ,‬אחת הסיבות שהמחזה הזה ואחרים של שייקספיר שרד‪ ,‬היא שהוא בוחר להתמודד באופן ישיר עם שאלות‬
‫פילוסופיות ופסיכולוגיות ולא בעקיפין‪ .‬חלק ממעשיו של המלט נגזרים מתפישת העולם שלו‪ ,‬מהרעיונות על העולם‬
‫‪.‬בהם הוא מאמין‪ .‬זוהי טרגדיה של האדם החושב בתוך עולמו ולא על אופיו של האדם‬
‫ככל שהשאלות של הגורל והכוח העליון נדחפות לשוליים‪ ,‬האדם עצמו ועולמו תופסים את מרכז הבמה ולכן גם בשונה‬
‫מאדיפוס‪ ,‬גם מבחינה טכנית יש בהמלט מונולוג אחר = סולילוקווי (דיבור לבד) – הגיבור מצוי לבדו על הבמה והוא‬
‫מדבר‪ ,‬אך המוסכמה התיאטרלית היא שכשהוא מדבר‪ ,‬אין זה דיבור אלא שמיעת מחשבותיו בלבד‪ .‬מונולוג זהו דיבור‬
‫פיזי של הדמות‪ ,‬לא מחשבתי‪ .‬הדיבור מייצג את מחשבותיו הכמוסות של הגיבור‪ .‬זוהי המצאה של שייקספיר‪ ,‬למרות‬
‫שהיו לכך תקדימים‪ .‬המצאת סולילוקווי כטכניקה מעידה על הצורך המודגש להציב את המחשבות במרכז‪ ,‬דגש על הצד‬
‫‪.‬הפנימי‪ ,‬על מה שאנחנו לא אומרים לאדם אחר‪ .‬כך אנו שומעים על הקונפליקט בין הקיומי לאתי‬
‫ת‪.‬ס אליוט תבע את המונח‪ :‬הקורלאט האובייקטיבי = הרגש של הדמויות חייב להיות מתואם עם המעשה‪ .‬המעשה חייב‬
‫להיות מתואם עם הרגשות‪ ,‬אחרת זה הופך למגוחך‪ .‬התאמה פנימית בין חלקים שונים של יצירת אמנות‪ .‬אם אדיפוס לא‬
‫היה מזדעזע אחרי הגילויים בסוף המחזה אלא היה נשאר אדיש‪ ,‬הייתה כאן חוסר היענות לקורלאט האובייקטיבי‪ .‬ואם‬
‫הוא בעל אופי פעלתני‪ ,‬מוחצן‪ ,‬נמהר אז גם מה שהוא יעשה אחרי המידע שמגיע אליו יהיה בהתאם ולא כשל אדם‬
‫מופנם שאינו מפגין את רגשותיו‪ .‬המלט גם כמחזה וגם כדמות הואשם רבות בחוסר הקורלציה בין רגש למעשה‪ .‬מצד‬
‫אחד‪ ,‬אם הוא לומד על כך שמסתובב לידו רוצח אביו איך ייתכן שהוא מהסס‪ ,‬מתעסק בשאלות טפלות‪ ,‬מעמיד פני‬
‫משוגע ולא פשוט הורג אותו? גם האשימו אותו בתגובת יתר כשהוא דוקר את פולוניוס‪ ,‬תגובה שלא תואמת לא את‬
‫האופי ולא את המצב‪ .‬לפי ההגיון של התאמה בין רגש‪/‬אופי למעשה‪ ,‬המלט הואשם בחוסר עקביות של האופי‪ .‬אך ברגע‬
‫שאנחנו מבינים יותר לעומק כי אין מדובר פה בטרגדיה של האופי אלא טרגדיה שמנסה לייצג את המורכבות‬
‫הפסיכולוגית של נפש האדם‪ ,‬דווקא הסתירות האלו מקבלות משמעות מאוד עמוקה‪ .‬ראיית האדם של שייקספיר תופסת‬
‫את האדם לא כדמות שטחית בעל תכונת אופי אחת ולא כגורם בעל אופי עקבי‪ .‬הוא מראה דווקא את הסתירות הרבות‬
‫והמתחים שבונים את האישיות של האדם‪ ,‬את המרחב הפנימי של הנפש‪ .‬זוהי הטרגדיה של המורכבות הפסיכולוגית של‬
‫האדם‪ ,‬ושבמקום להסתיר את הסתירות הפנימיות‪ ,‬המורכבות המחשבתית וחוסר העקביות שיש בכל אחד מאיתנו היא‬
‫מבליטה אותן‪ .‬עולמנו הפנימי חסר הגיון‪ ,‬בנפש של כל אחד מאיתנו יש כוחות רבים שפועלים בו זמנית ומבנים גם את‬
‫‪.‬האישיות‪ ,‬האופי והמרחב הפנימי ובסופו של דבר קובעים בשבילנו את גורלנו בתוך העולם‬
‫‪.‬מה שיכול להראות לנו כחוסר קורלציה מתגלה כמורכבות של נפש האדם‬
‫מהו מקור הקסם של המחזות השייקספיריאנים אם הם מנוגדים לתורתו של אריסטו? הטרגדיה החדשה נתנה ביטוי‬
‫‪.‬לעיסוק חדש בדמות האדם של העת ההיא‬
‫העיסוק בשאלות האמנות והתיאטרון מלווה חלק גדול מהמחזות של שייקספיר‪ ,‬לעומת המחזות הישנים בהם הייצוג‬
‫הדרמטי נשאר מחוץ לתמונה‪ .‬הדמויות לא שואלות את עצמן איך דמותן צריכה להיות מיוצגת בהמשך‪ .‬הדמויות של‬
‫שייקספיר כן‪ .‬הדבר האחרון שהמלט עושה הוא לצווה על חברו הנאמן ביותר לספר את סיפורו‪ .‬בנוסף‪ ,‬החקירה שהוא‪ ‬‬
‫עורך בנוגע למותו של אביו נעשית באמצעות התיאטרון‪ :‬מציגים את סיפורו מול המלך והמלכה‪ ,‬והוא צופה מן הצד‬
‫במלך ובמלכה הצופים במחזה‪ .‬המחזה אינו בסגנון של שייקספיר אלא ארכאי‪ ,‬סוג של קומדיה עם הגזמה מאוד גדולה‪,‬‬
‫והמלט מאשים את השחקנים באי נאמנות לטבע‪ .‬הוא גם מדריך את השחקנים ומציג תורה אמנותית שלמה על איך‬
‫‪.‬התיאטרון צריך להיות‪ ,‬מה האמנות צריכה לעשות‪ :‬לשקף את המציאות‪ ,‬להיות מראה שאותה מקרבים מול הטבע‬
‫התיאטרון שהיה בתקופה של שייקספיר לא היה התיאטרון היווני הקלאסי‪ ,‬אין מקהלה או דרמה יוונית גדולה‪ ,‬וגם לא‬
‫דומה לתיאטרון של שייקספיר‪ .‬התיאטרון שהיה נפוץ אז הגיע מימי הביניים‪ ,‬והיה מורכב מקבוצות בידור נודדות‪.‬‬
‫האווירה התרבותית השתנתה באופן יסודי ועמוק מאז ימי אריסטו‪ .‬זו לא הייתה אמנות גרידא‪ ,‬והאזורים בהם הם היו‬
‫מצויים היו מאוד בעייתיים‪ :‬הסביבה של התאטרון של שייקספיר‪ ,‬דרום לונדון‪ ,‬הייתה של בתי מרזח ובתי בושת‪,‬‬
‫והתיאטראות פנו אז ליצרים הנמוכים ביותר ולא לאמנות גבוהה ומעודנת‪ .‬הקהל התייחס לשחקנים עם תערובת של‬
‫האדרת הכשרון ביחד עם חששות וחוסר סימפטיה‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬הפרוטסטנטים יסגרו את התיאטראות משום שהם היו‬
‫מזוהים עם חוסר מוסר‪ .‬בנוסף‪ ,‬התיאטרון המוקדם ששייקספיר לועג לו אך גם מנסה לעשות בו שימוש למטרות‬
‫אמנותיות‪ ,‬היה נודד בדרכים‪ ,‬סוג של הומלסים וכך גם התייחסו אליהם – הומלסים חשודים ומשוגעים‪ ,‬למרות העובדה‬
‫שלקראת סוף ימי הביניים הם כבר משלבים מוסר השכל נוצרי מובהק ולא רק הופיעו למטרות בידור‪ .‬על רקע המצוי‬
‫שייקספיר ניסה לנסח תיאוריה אמנותית חדשה של התיאטרון ונושא זה דומיננטי מאוד במחזות עצמם – מה זה להיות‬
‫שחקן‪ .‬יש שם רפלקסיה (הרהור) מתמדת על תפקידה של האמנות בחברה‪ ,‬תפקידה הפסיכולוגי‪ ,‬גבולותיה‪ .‬המסר הוא‬
‫‪.‬שתיאטרון צריך להיות סוג של מראה של הטבע‪ ,‬של החיים‪ ,‬והמשחק צריך להיות מדויק וטבעי‬
‫האם שייקספיר פועל ע"פ התורה האמנותית של דיוק ונאמנות לעולם הקיומי? או שיש עדיין פער מסויים בן התיאוריה‬
‫האמנותית לבין איך שהוא מדבר וכותב את המחזות? לא‪ ,‬כי יש כאן אמביוולנטיות; מצד אחד‪ ,‬התיאטרון שלו משקף‬
‫את המרחב הקיומי והתהליכים הפסיכולוגיים שעוברים על הדמות‪ ,‬באופן שונה מאוד מהתיאטרון הקלאסי‪ .‬הוא כן‬
‫מתקרב למציאות‪ .‬מצד שני‪ ,‬הצורה האמנותית עדיין לא נאמנה למציאות – הדמויות מדברות בחריזה‪ ,‬בסגנון דקדוקי‬
‫לא יומיומי‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬התיאטרון כן ישתמש בשפה יומיומית‪ .‬במקבת'‪ ,‬יש רוחות ומכשפות וזהו לא בדיוק עולם‬
‫ריאליסטי‪ .‬לכן שייקספיר עומד בתיאוריה שלו רק בצורה חלקית‪ ,‬עם שילוב של אלמנטים פנטסטיים וכאלה שהיו‬
‫מקובלים אז‪ .‬ההקצנה באלמנט הפנטסטי‪ ,‬גם לעומת מחזות מאותה תקופה‪ ,‬קיימת על מנת להביע רגשות‪ .‬הקהל ידע‬
‫‪.‬שהיצורים האלו לא קיימים ברובם‬
‫במאה ה‪ 19-‬ייווצר תיאטרון ריאליסטי שיגיע לקיצוניות בתחילת המאה ה‪ ,20-‬בשם נטורליזם‪ ,‬זוהי הקצנה של התורה‬
‫הריאליסטית שמחקה באופן מדויק לחלוטין את ההתנהגות האנושית‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬במהלך המאה ה‪ 20-‬תהיה חזרה‬
‫‪.‬לתיאטרון שלפני שייקספיר‪ ,‬מופשט יותר‪ .‬זהו סוג התיאטרון ששייקספיר מנסה להתכחש לו‬
‫העיסוק האובססיבי לייצוג התיאטרלי‪ :‬כל העולם של הקיום האנושי מתחיל להתפרש כתיאטרון‪ ,‬המושג "תיאטרון‬
‫‪.‬עולמי" = העולם הוא תיאטרון‪ .‬שייקספיר מפתח את המטאפורה הזו‪ ,‬העולם הוא תיאטרון וכולנו שחקנים בו‬
‫יש מסכות בתיאטרון שלו – מה שהדמויות שלו חושבות בסתר נפשן מאוד שונה ממה שהן ‪Theatrum muudi.‬‬
‫מראות או עושות‪ .‬גם המלט מתנהג באופן השונה ממטרותיו הסמויות‪ .‬זה תואם את מעמדו המפוקפק של התיאטרון‬
‫מבחינה מוסרית‪ .‬כששייקספיר אומר שכל העולם הוא תיאטרון וגם מציג צביעות ומניעת היכולת להגיע לאמת יש כאן‬
‫גם האדרת התיאטרון וגם חוסר מוסר ולכן אפשר להבין מדוע התנגדו לתיאטרון כזה‪ .‬אותו יחס שלילי כלפי משחק על‬
‫הבמה ותיאטרון כבר באה לידי ביטוי אצל אפלטון‪ ,‬אך אצלנו המצב מורכב יותר מזה משום ששחקנים דאז לא היו‬
‫סלבריטאים בחברה אלא אנשי שוליים‪ ,‬הם יכולים להיות סמל כמעט לכל דבר שלא תואם את הנורמות של החברה‬
‫והקהילה‪ ,‬עם הצדקנות שלה‪ .‬אבל ברגע שאנחנו אומרים אנשי שוליים זה לא רק שלילי במונחים של אותה תקופה‪,‬‬
‫אלא גם חיובי‪ ,‬לאור הירושה של הברית החדשה שבה הדייגים היו אנשי השוליים והמסדרים של הנזירים בהם הנזירים‬
‫‪.‬היו נודדים ולא שייכים למנגנון השולט‪ ,‬קיימת גם סימפטיה כלפי אותם שחקנים‬
‫‪ ‬‬
‫לסיכום‪ :‬אותו תיאטרון ששייקספיר מנסה להפוך לראי של העולם‪ ,‬למראה של הקיום האנושי באופן כללי כבר אינו‬
‫התיאטרון שהכרנו מקודם‪ .‬גם המבנה של הטרגדיה אינו תואם את הדרישה של אריסטו‪ ,‬אין את האחדויות שאריסטו‬
‫דורש ואין את האופי העקבי של הדמות של תכונה אחת מרכזית וגם אין עלילה כמו אצל סופוקלס‪ ,‬שבונה פחד וחמלה‬
‫ופונה רגש של הזדהות‪ .‬בניגוד לתיאטרון הקלאסי‪ ,‬בתחום הפסיכולוגי חסרה קורלציה בין סיבות להתנהגות‪ ,‬בין עלילה‬
‫לרגשותיו‪ .‬התיאורטיקנים מהתיאוריה הקלאסית חשבו שזוהי מוזרות ות‪.‬ס אליוט אמר על המלט שהוא עץ אלון השתול‬
‫בפארק הפרחים‪ ,‬הוא לא שייך ולא מתאים להקשר‪ .‬אין בו שום מסר אוניברסאלי אלא רק מוזרות‪ .‬התומכים‬
‫בשייקספיר אומרים שמדובר על המורכבות של נפש האדם‪ .‬זה קורה משום שהמטרה התיאטרלית של שייקספיר שונה‬
‫מהתיאטרון המוקדם יותר‪ .‬כשהוא אומר שכל העולם הוא תיאטרון הוא מדבר על סוג התיאטרון שלו בלבד‪ .‬דבר נוסף‬
‫הנובע מהעיסוק של שייקספיר בתיאטרון זו הבעיה של המציאות – אין תפיסה עקבית‪ ,‬אין סיבה ותוצאה ברורות‪.‬‬
‫באדיפוס אביו עושה משהו והוא נענש על חטאי אביו‪ ,‬יש גורל ברור בתוך העולם‪ ,‬יש הגיון מסוים ועקביות‪ ,‬אם כי‬
‫מבחינת הצדק כן קיים אבסורד מסוים‪ .‬כששייקספיר אומר שכל העולם הוא תיאטרון‪ ,‬זה כן מסבך את עניין המציאות‪.‬‬
‫באדיפוס מציאות מורכבת ממעשיו של אדיפוס ומעשי הדמויות סביבו‪ ,‬אך מעשיהן של הדמויות של שייקספיר הן‬
‫‪.‬שקריות ואז מהו העולם המציאותי? הגבול שנראה לנו חד משמעי בין מציאותי ללא מציאותי‪ ,‬מתערער אצל שייקספיר‬
‫לדוגמא‪ :‬כשהמלט מתנהג כמשוגע‪ ,‬האם הוא משוגע או שהוא מעמיד פני משוגע? אי אפשר להסביר זאת רק בכך שהוא‬
‫מעמיד פנים‪ ,‬הרי הוא צועק "עכבר!" ודוקר מישהו מאחורי הפרגוד‪ ,‬מבלי שבדק מי זה‪ .‬והשיגעון של אופליה אינו‬
‫סתם שיגעון‪ ,‬כי המונולוגים שלה מאוד פואטיים‪ ,‬מלאים בתוכן ובמסר עמוק‪ .‬יש כאן מצב של שגעונות גבוליים‪.‬‬
‫באותה תקופה של המאה ה‪ 16-‬שגעון התפרש גם כחריגה מן הנורמות של ההתנהגות‪ ,‬הגדירו את המושג "נורמאלי"‬
‫ע"י הגדרת הלא‪-‬נורמאלי וכך הוגדר השיגעון‪ .‬שגעון היווה שלילה של הנורמה‪ ,‬והמשוגעים הרשו לעצמם להגיד הרבה‬
‫יותר ממה שהנורמאלים יכלו להרשות לעצמם להגיד‪ .‬השגעון כשובר נורמה מהווה מטרה חשובה עבור המלט‪ ,‬הוא‬
‫אומר דברים שלא היה אומר בעבר ומנסה לחיות בצורה אחרת‪ .‬הוא מתכחש לכל מה שנחשב נורמלי ולאנשים‬
‫שמסביבו‪ .‬הנושא של הפרת הנורמה והחוק הוא כה מרכזי בהתנהגותו ובהרהוריו של המלט‪ ,‬והשגעון הוא האמצעי‬
‫לכך‪ .‬אם הוא לא היה "משוגע" הוא לא היה יכול לחקור את האמת ולא להגיד את האמת‪ .‬כך הוא יכול להגיד לחבריו‬
‫רוזנקרנץ וגילדנשטיין שהם רוצים להלשין עליו למלך‪ ,‬כאשר המלך שולח אותם לבדוק מה קורה איתו‪ .‬כשהם מנסים‬
‫להוציא ממנו את האמת במרמה‪ ,‬הוא מבקש מהם לנגן על חליל פשוט וכשהם לא מצליחים הוא שואל אותם מדוע הם‬
‫חושבים שהם יכולים לנגן על נפשו שלו שהיא הרבה יותר מורכבת מהחליל‪ .‬הוא משתמש במטאפורה למורכבות הנפש‬
‫‪.‬שלו‬
‫הוא יכול להגיד לאופליה דברים מסויימים‪ ,‬לדבר עם שאר הדמויות על צביעות‪ ,‬שקר‪ ,‬כאב וכעס רק מאחורי מסיכת‬
‫השגעון‪ .‬אך השאלה היא מדוע לשאוף לאמירת האמת לאנשים הצבועים שמסביבו‪ .‬אם המטרה היחידה של המלט היא‬
‫לגלות את האמת ולנקום במלך‪ ,‬מדוע קיימת שאיפה כ"כ חזקה להגיד לעולם את האמת? יש כאן ערפול של הדמות בין‬
‫מה שמציאותי למה שמסיכה בלבד‪ .‬השגעון הוא הרבה מעבר למסכה‪ ,‬ולה יש מטרות מאוד פרקטיות‪ .‬כך הגבול בין‬
‫שקר למציאות‪ ,‬בין עולם מדומיין לעולם מציאותי הוא גבול מעורפל ובעייתי מאוד‪ ,‬ולעיתים גם הדמויות עצמן מודעות‬
‫לזה‪ .‬כשהמלט רואה את הרוח של אביו הוא שואל האם היא מציאותית‪ ,‬אמיתית וכאן אנו רואים את הגבול הדק בין‬
‫המציאותי ללא מציאותי‪ .‬כל הנסיון של שייקספיר להטיל ספק במציאות מגיע לשיאו באפיזודה של תיאטרון בתוך‬
‫תיאטרון‪ ,‬כשהמלט רואה על הבמה‪  ‬את הסיפור של המלט‪ ,‬כמו שהקהל רואה על הבמה את ההיסטוריה והסיפור של‬
‫המלט שעושה המחזה של הסיפור של המלט כדי לחשוף את אמת חייו‪ .‬אך אם המלט שרואה את עצמו על הבמה הוא‬
‫דמות מדומיינת‪ ,‬אז גם הצופה מבחוץ מוצא את עצמו במקום של מישהו שהוא דמות מדומיינת שחושבת שהיא רואה‬
‫?‪...‬מבחוץ את העולם המציאותי‪ .‬כך הצופה צריך לשאול האם הוא חי בתוך המציאות או בתוך המחזה‬
‫זה לא אופייני רק לשייקספיר אלא בא לידי ביטוי גם בספרים אחרים‪ .‬מחזאי גדול ספרדי מאותה תקופה‪ ,‬קלדרון‪ ,‬כתב‬
‫מחזה "חיים בתוך חלום"‪ .‬גם בדון קיחוטה יש אפיזודה שבה דון קיחוטה עצמו קורא את הכרך הראשון של סיפורו‪.‬‬
‫‪.‬המציאות משתכפלת פעם אחרי פעם אחרי פעם וזה מעלה את השאלות של היחס למציאות‬
‫‪).‬פדרה‪ /‬ז'אן רסין ‪ -‬ספרות ניאו קלאסית (קלסיציזם‬
‫ספרות שמגדירה כמטרה עיקרית לחזור למקורות קלאסיים‪ ,‬יווניים ורומיים באופן חלקי תוך ויתור חלקי על המסורת‬
‫של ימי הביניים וגם של הרנסאנס והברוק (שייקספיר ודון קיחוטה)‪ .‬הקלסיציזם (למשל בפדרה) מאוד שונה‬
‫מהטקסטים היווניים אודיסיאה‪ ,‬אדיפוס‪ ,‬אריסטו‪ .‬הרצון לחזור הדגיש משהו מהרוח של התקופה הקלאסית –‬
‫ההתמקדות באדם‪ ,‬הומניזם שאנשי הקלסיציזם ניסו לייחס לתקופה הקלאסית‪ .‬הנ"ל ניסו לצעוד צעד אחד קדימה‪ ,‬פחות‬
‫להדגיש את הרוח של התקופה הקלאסית ויותר לשכפל את עקרונות הכתיבה ומבנה היצירה של אז‪ ,‬לציית את‬
‫העקרונות של כתיבה יוונית ורומית כפי שהם הבינו אותה‪ .‬בתחום הדרמה התגבש אז התיאטרון החדש‪ ,‬התיאטרון‬
‫הניאו קלאסי‪ ,‬שפדרה נחשבת ליצירה הגדולה ביותר שלה‪ ,‬יצירת המופת‪ .‬טרגדיה כזו חייבת להיות בעלת ‪ 5‬מערכות‪,‬‬
‫‪ 3‬אחדויות וכו'‪ .‬מה שהיה בתקופה הקלאסית בגדר המלצה הפך לדרישת חובה בתקופה הניאו קלאסית‪ ,‬בטענה שכך‬
‫‪.‬המחזאים הקלאסיים כתבו וכך אריסטו שהוא גדול המחזאים דרש‬
‫דואלו – התיאורטיקן החשוב ביותר של הפואטיקה הניאו קלאסית‪ .‬הוא רצה להיות ממשיך דרכו של אריסטו ולציית‬
‫באופן מודע לכל הדרישות האריסטוטריות‪ ,‬אך אם אצל אריסטו הן נגזרו מהפן הפסיכולוגי‪ ,‬אצל דואלו הן נגזרו מכך‬
‫ש"אריסטו אמר"‪ .‬הנסיונות ללכת אחורה בתקופה כה שונה לא יצרו שכפול מוחלט של הספרות היוונית‪ ,‬ואנו זוכרים‬
‫‪.‬את אלו שיצרו משהו חדש ולא את אלו שחיקו בצורה טכנית לגמרי את הספרות היוונית‬
‫התקופה ההיסטורית היא של לואי ה‪ ,14-‬שקרא לעצמו "מלך השמש"‪ ,‬והיה שליט משכיל יחסית שניסה לפעול ע‪,‬פ‬
‫עקרונות הצדק‪ .‬היסטוריונים מכנים את התקופה הזו "אבסולוטיזם צרפתי"‪ .‬לואי ה‪ 14-‬הצליח לרכז בידיו את מירב‬
‫הכוח הפוליטי ושלל בכך את הכוח מהשלטונות המקומיים ומהאצולה‪ .‬אותה שאיפה לכוח פוליטי כמעט אבסולוטי‬
‫הביאה לפואטיקה כמעט אבסולוטית‪ ,‬מאוד שיפוטית ומבוססת על הגדרת נורמות ברורות ודרישה מהסופרים לכתוב‬
‫‪.‬בהתאם להן‪ ,‬במקרה זה – הנורמות היו לפי המקורות הקלאסיים‬
‫תקופה זו‪ ,‬של המאה ה‪ 16-17-‬אופיינה בעליה של זרמים אחרים בנצרות ואובדן הכוח של הכנסיה הקתולית ברחבי‬
‫אירופה‪ .‬הכנסייה הקתולית נשענת על כתבי הקודש ועל מסורת הקדושה‪ ,‬הכוללת כתבים של אבות הכנסיה כמו מעשי‬
‫הקדושים ואת כל הנסיון ההיסטורי שהכנסיה צברה‪ .‬זהו מקור ההשראה שחשוב מאוד לפרקטיקות של הכנסיה הזו‪.‬‬
‫הקתולים יגידו שבזכות מעשי הקדושים‪ ,‬אשר הקריבו עצמם למען הטוב והרחמים‪ ,‬גם לאדם מן השורה מגיע החסד‬
‫האלוהי‪ .‬כל המעשים הטובים מצטברים כהון רוחני בתוך הכנסיה‪ ,‬ולכן יש חשיבות רבה למסורת הכנסייתית – החסד‬
‫מגיע משם‪ .‬כנגד זה קמים הפרוטסטנטים ומוחים‪ ,‬שכל זה לא כתוב בשום מקום‪ ,‬אין לכך שום אסמכתא לא בתנ"ך ולא‬
‫בברית החדשה‪ .‬הם כותבים בתקופה של ניוון מוסרי חמור בכנסיה הקתולית‪ ,‬הם שואלים האם זהו ההון הרוחני שלהם‬
‫והאם מכאן יגיע החסד‪ .‬הפרוטסטנטים הקיצוניים אמרו שהשטן‪ ,‬האנטי‪-‬כריסטוס נמצא בכנסיה הקתולית‪.‬‬
‫הפרוטסטנטים דחו את כל מה שקשור לקתוליות ומייחסים את כל זה לרוע‪ ,‬וכל מה שנשאר מהמסורת הקדושה היא‬
‫כתבי הקודש‪ ,‬ולכן התנ"ך והברית החדשה מקבלים משמעות עמוקה בהרבה מאצל הקתולים כי אין עוד גוף המתווך בין‬
‫האדם לבין האלוהים ואין משהו אחר שאומר מה האמת‪ .‬אלו הם המקורות היחידים‪ .‬ההתנגשות החמורה ביותר בין שני‬
‫‪.‬הזרמים הייתה מלחמת ‪ 30‬השנה שבה נהרגו במרכז אירופה שליש עד חצי מכל מדינה‬
‫בחלק מהמדינות הקתוליות התרחשה חזרה מסוימת למקורות למען האיזון‪ .‬מבחינת תרגום‪ ,‬הפרוטסטנטים רצו לתרגם‬
‫את כתבי הקודש לשפות הוורמקולריות כדי שלכולם תהיה גישה לטקסטים וכדי שלא תהיה חציצה של גוף אחר‬
‫(הכנסיה) בין האדם לאלוהים‪ ,‬והקתולים לא רצו כדי שלא כל אחד יוכל לפרש אותם על דעת עצמו‪ .‬אצל‬
‫הפרוטסטנטים נוצרו פילוגים רבים מאוד על רקע הרצון להבין לבד את הטקסטים‪ ,‬ולהגיד לכולם מה נכון‪ .‬מכיוון שכל‬
‫אחד מפרש את הטקסטים בצורה שונה‪ ,‬ומבחינתו השאר טועים לחלוטין‪ ,‬ולכן הוא מתנגד לשאר ומקים כנסיה משלו‪.‬‬
‫הפרוטסטנטים הקיצוניים לא הסכימו אפילו ללבוש בגדים מכיוון שלישו לא היה רכוש‪ ,‬והסתובבו ערומים באמסטרדם‪.‬‬
‫הייתה קומונה אחת שאמרה שמכיוון שאין רכוש שלך אז כל הרכוש משותף‪ ,‬כולל הנשים‪ ,‬והן צריכות להסכים לחלוק‬
‫את גופן עם כולם ואם הן לא מסכימות אז הורגים אותן‪ .‬כך רעיונות הגיוניים למדי הפכו לרעיונות קיצוניים ומסוכנים‪,‬‬
‫גם ברגע שיש התנגדות לרעיון מסויים אז נוצרת התנגשות בין הפלגים‪ .‬בתקופה ההיא נוצרו קומונות מאוד מוזרות‪,‬‬
‫ואנשים לקחו את החוק לידיים עד כדי אובדן אמונה והכל בגלל הרעיון היפה לפרש בעצמך את הטקסט‪ .‬הפילוגים‬
‫הגיעו לידי שנאה וטבח נוראי‪ .‬ישנן ציורים מאותה תקופה של דרכים מכוסות בגופות‪ ,‬צבאות עם שני דגלים מנוגדים‬
‫‪.‬שמוכנים להתגייס למי שישלם להם יותר ועוד‬
‫האבסולוטיזם הצרפתי הגיע כתגובה לתוהו ובוהו שאפיין את התקופה‪ ,‬ולכן גם הפוליטיקה הגיעה מתוך הרצון לארגון‬
‫מסודר יותר וגם האמנות הוכנסה לתבניות אסתטיות‪ .‬צרפת הייתה קתולית וכן נסתה להשאר בתוך המסגרת של‬
‫‪.‬הכנסיה הקתולית‪ ,‬ויחד עם זאת לחזור למקורות הקלאסיים כדי לכונן את הסדר התרבותי והפוליטי החדש‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬מה שנוצר זה משהו מאוד שונה מהתרבות היוונית‪ .‬חוץ מהמבנה הזהה‪ ,‬קיים גם מוסר השכל‪ ,‬זוהי אחת‬
‫מן הדרישות של התרבות החדשה‪ .‬כתיבה ספרותית אינה מתקיימת בפני עצמה אלא צריכה להשתתף בחינוך האדם‬
‫למוסר‪ ,‬להקנות לו ערכים‪ .‬לכן צריך להיות מוסר השכל‪ ,‬לשם כך המחזה נכתב‪ .‬החינוך הזה צריך להתבצע דרך עונג‬
‫משהו שגם מחמיא לרגשותינו וגם מועיל לנו מבחינה ‪ dolce et utile,‬אמנותי‪ ,‬לכן הסיסמא מהרנסאנס המאוחר היא‬
‫חינוכית‪ .‬מכאן נגזרות דרישות לגבי הכתיבה האמנותית שאת חלקן ניתן לראות בפדרה‪ ,‬אך לא כל המחזות היווניים‬
‫מקיימים זאת‪ .‬דבר נוסף‪ ,‬השונה גם הוא מהפואטיקה הקלאסית‪ ,‬אם המטרה היא לחנך‪ ,‬אז דפוסי החיים והחינוך‬
‫בספרות כבר לא צריכים להיות מהחיים (למשל בוקצ'יו)‪ ,‬לא צריכים לשקף את איך שאנשים מתנהגים ביום יום‪.‬‬
‫התוכן האמנותי צריך להיות הרבה יותר נשגב‪ ,‬דפוסי חיים אידיאליים‪ .‬בפדרה‪ ,‬כל הדמויות מתנהגות ומדברות בצורה‬
‫ראויה ונשגבת‪ ,‬חד משמעית וגבוהה‪ .‬הנחת היסוד‪ ,‬בין היתר‪ ,‬היא שהטבע האנושי לא משתנה‪ ,‬מאוויים ואיסורים של‬
‫האדם אינם משתנים גם הם וניתן לתאר דפוסי התנהגות מהתקופה הקלאסית ועד תקופתם כי אנשים לא השתנו‪ .‬כיום‬
‫מחקרים מראים עד כמה קשה למצוא מכנה משותף בין כל בני אדם בתקופות ונורמות שונות‪ ,‬אך הניאו קלאסיקאים‬
‫רצו לתאר את טבע האדם הנצחי‪ .‬מכיוון שצריך לתאר התנהגות הולמת בלבד‪ ,‬אלימות חייבת להיות מחוץ לבמה‪,‬‬
‫ולאדם הקלאסיציסט שבא לראות את המחזה לא יתחנך ע"י אלימות‪ .‬אמנות טובה צריכה להשאיר את האלימות בחוץ‪.‬‬
‫‪.‬בפדרה באמת לא רואים אלימות אלא רק שומעים עליה בצורה מעודנת‬
‫צריך להיות עקרון המארגן את היצירה‪ ,‬ומכיוון שזה לא העקרון המימטי‪ ,‬כלומר אין אספקלריה של הקיום‪ ,‬אז המטרה‬
‫היא חינוכית – לדפוסי חיים אידיאלים ולמשהו נוסף‪ ,‬אשר יודגש אף יותר במאה ה‪ 18-‬ומשותף לניאו קלסיציזם‬
‫וההשכלה‪ ,‬והיא התבונה‪ ,‬הראציו‪ ,‬אשר תופסת את המקום המרכזי בתרבות ומהווה ערך עליון עבור רוב המחברים של‬
‫אותה תקופה‪ .‬אמונה בתבונה = אמונה ביכולתה של התבונה להסביר את קיומנו בעולם ולכונן סדר ציבורי ותרבותי‬
‫טוב יותר‪ :‬התבונה יכולה לשלוט בהתנהגותנו‪ ,‬ולכן מי שפועל לפי היצרים הוא עבד ליצריו ואדם חופשי הוא אדם‬
‫שפועל בהתאם לעקרון התבונה‪ ,‬מנסה להבין את קיומו ולפעול בהתאם למחשבה‪ .‬המחשבה משחררת והיצר כובל‬
‫ומשעבד‪ .‬גם ברמה הקולקטיבית‪ ,‬ניתן ליצור חברה שמתבססת על התבונה ולא על דיכוי ומאבקי כוח‪ .‬אלו הם עקרונות‬
‫שונים מהעקרונות שהיו קיימים בתקופה הקלאסית – חוסר האלימות במחזות‪ ,‬המטרה לחנך‪ .‬אריסטו רצה להעביר את‬
‫הפנים הפסיכולוגי‪ ,‬הפילוסופי ופחות לחינוכי‪ ,‬ולכן היה אפשר להראות את רוע האדם על הבמה‪ .‬הקלאסיציסטים רצו‬
‫אמנות אבל לא אלימה ומושחתת‪ .‬הקתרזיס כן גורם לקהל לחוש פחד וחמלה בדרך שתחנך אותם לחוש זאת בצורה‬
‫‪.‬נאותה‪ ,‬אך בכך מתמצה הפן החינוכי‬
‫לסיכום‪ ,‬הקלסיציזם גם מחקה‪ ,‬גם מתעמת וגם מפר כללים רבים של התרבות הקלאסית‪ .‬בפדרה העקרונות של‬
‫הקלסיציזם מועמדים במקום בעייתי‪ .‬התגובות של הקהל היו מורכבות ובסופו של דבר לא קיבלו את המחזה‪ ,‬ורסין‬
‫הדרדר לדכאון בעקבות כך והפסיק לכתוב אחרי זה‪ .‬פדרה הוא המחזה האחרון שכתב‪ .‬רסין יגיד שהוא שם את נושא‬
‫התבונה במרכז‪ ,‬אך האמנם זה נכון‪ .‬האם פדרה היא טרגדיה של התבונה? בכלל לא‪ ,‬זו טרגדיה של אהבה ויצר‪,‬‬
‫התנהגות של דמות אטרקטיבית ביסודה‪ ,‬המתנהגת באופן לא רציונלי‪ ,‬יצרי והרסני‪ ,‬גם כלפי עצמה וגם כלפי אחרים‪.‬‬
‫האם זהו דפוס ניאו קלאסי? לא נביא לבמה את האנשים השליליים שיראו מה לא לעשות‪ ,‬אלא נראה את ההתנהגות‬
‫הנאותה‪ .‬פדרה מתנהגת באופן מנוגד לרציו ולתבונה‪ ,‬אז עד כמה זה מחנך? אולי על דרך השלילה‪ ,‬אך פדרה מהווה‬
‫‪.‬דוגמא להתנהגות שלילית אך היא דמות חיובית ומושכת ולא דמות שלילית‬
‫לגבי מוסר ותוכן חינוכי‪ ,‬מוסר גבוה שמנסים להקנות לקהל – גם בנושא זה קיימת תמונה מורכבת‪ .‬מצד אחד‪ ,‬פדרה‬
‫שופטת את עצמה לפי קנה מידה מאוד גבוה‪ .‬היא לא שופטת את המעשים אלא את הרצונות וגם מענישה את עצמה על‬
‫משהו שהיא הבינה שהיא רוצה לעשות ולא משהו שכבר ביצעה‪ .‬זהו שיפוט עצמי חסר רחמים‪ .‬עד נקודה זו‬
‫הקלאסיציסט יכול היה להגיד שהיא דמות ראויה ונערצת‪ .‬אך מאמצע המחזה‪ ,‬אותה פדרה מתוארת כמי שעוברת‬
‫תהליך של הדרדרות מוסרית ובסופו של דבר גם נפשית‪ .‬אחרי שהיא חושבת בטעות שבעלה מת‪ ,‬היא אינה מתאבלת‬
‫אלא חשה אלמנה ומשוחררת‪ ,‬היא מדברת על אהבה עם אפוליטס וזו לא התנהגות שמצפים מאלמנה‪ .‬השלב הבא של‬
‫ההדרדרות‪ ,‬היא גם נותנת את הסכמתה להכפשתו של אפוליטס ע"י המשרתת כדי לנקות את שמה‪ .‬האם זהו המוסר‬
‫‪.‬הגבוה שממנו המחזה מתחיל? לא‪ .‬בשני המובנים האלו‪ ,‬הרציו (תבונה) והמוסר‪ ,‬המחזה נכשל‬
‫הזרמים שבאים לידי ביטוי בפדרה‪ :‬ראציואנליזם‪ ,‬יאנציניזם‪ ,‬קלסיציזם‪ .‬היאנציניזם משתקף במחזה אך המחזה אינו ‪3‬‬
‫יאנציניסטי‪ ,‬משום שדווקא הדבר העיקרי‪ ,‬החסר‪ ,‬אינו מתממש משום שכל הדמויות מתות במוות טרגי‪ ,‬לא משנה באיזו‬
‫דרך בחרו (גם הדרך היאנציניסטית לא מצליחה)‪ .‬הדגש על הצורך לברוח מהעולם‪ ,‬להמלט‪ ,‬לא להיות חלק מהעולם‬
‫החברתי המושחת‪ ,‬הרע‪ ,‬בא לידי ביטוי גם בנסיונותיו של היפוליטס לברוח מעולם זה‪ .‬אז לא רק שהמסר אינו‬
‫יאנציניסטי‪ ,‬גם היפוליטוס אינו גיבור יאנציניסטי‪ .‬הוא אינו בורח מהרוע של העולם אלא מפדרה‪ ,‬משום שאינה תואמת‬
‫את הנורמות וההתנהגות של הסדר העולמי והערכי כפי שהוא הבין אותו‪ .‬דווקא עם שאר הדמויות יש לו תקשורת‬
‫מצוינת‪ .‬פעמים רבות‪ ,‬הגדולה הספרותית של יצירות מופת היא שלא ניתן לשייך אותן באופן מוחלט לזרם אחד‪ .‬הוא‬
‫לא יודע איך להתמודד עם מה שפדרה עושה אז הוא בורח מזה‪ ,‬כך שהוא לא בורח מרוע ושחיתות אלא מחריגה‬
‫מהנורמות הציבוריות‪ ,‬מהקודים ההתנהגותיים שהוא מכיר‪ .‬פדרה לא הולכת בתלם‪ >--‬חורגת מהשגרה‪ >---‬היפוליטס‬
‫חושב שאם זה לא נורמלי אז זה רע‪ >---‬בורח‪ .‬כאשר פדרה מדברת איתו בגלוי על אהבה אליו‪ ,‬הוא מזכיר לה שהיא‬
‫נשואה ולכן יש לה חובות והתחייבויות כלפי בעלה‪ .‬פדרה עונה לו שהיא לא שכחה את עובדת היותה נשואה אפילו‬
‫לשניה‪ ,‬ואז הוא מתנצל‪ .‬הסכמה שלו ברורה מאוד‪ :‬או שהיא שכחה שהיא נשואה והוא צריך להזכיר לה את זה‪ ,‬או‬
‫שהיא מודעת לכך ואז הוא צריך להתנצל על כך שאמר לה את זה‪ .‬פדרה לא חושבת שהאהבה שלה חשובה פחות‬
‫מהנורמה הציבורית‪ .‬היפוליטוס הולך בתלם‪ ,‬הפרה של הנורמה הציבורית במודע אינה באה בחשבון מבחינתו‪ ,‬הוא לא‬
‫חושב שזה קיים‪ .‬הוא מקבל את הנורמה החברתית באופן כה מוחלט‪ ,‬שהוא לא מבין שיש כאלה שלא מתחשבים‬
‫בנורמות החברה באופן מודע‪ .‬היפוליטוס ואריקיה מאוד רציונאליים‪ ,‬אריקיה היא ההפך מפדרה‪ .‬היא לא נשלטת ע"י‬
‫הרגש‪ ,‬אלא רוצה לקבל בחזרה את המעמד המשפחתי שהיא איבדה וגם להתחתן‪ .‬מטרותיה פרקטיות‪ ,‬אגואיסטיות‬
‫למדי‪ .‬היא לא גורמת נזק לאף אחד‪ ,‬והיא לא עושה מעשים רעים‪ ,‬לעומת פדרה שמדרדרת לניוון מוסרי‪ .‬היא דמות‬
‫שטוחה למדי‪ ,‬ללא עומק ומורכבות כמו של פדרה‪ .‬יש סצנה רומנטית בין אריקיה להיפוליטס‪ ,‬בשיא הרגשי של‬
‫הטרגדיה‪ ,‬בו הדמויות הטרגיות אמורות לשכוח מהכל‪ .‬בשיא הזה היא עוד שואלת איפה ומתי הם מתחתנים‪ ,‬וזה מוריד‬
‫את רמת הטרגיות באופן חד‪ .‬הקהל מרגיש שמישהי שאמורה להוות דמות טרגית מדברת פתאום כמו בורגנית קטנה‬
‫שמדברת על ארגון החתונה‪ .‬בסופו של דבר היא מסכימה לחתונה מבודדת אך כן מתגלה כאן כפילות של סגולות טובות‬
‫יחד עם השטחה של הדמות לכדי אגואיזם אישי וחוסר יכולת להיות שקועה בתשוקה וברגש‪ .‬פדרה מנסה להתמודד עם‬
‫חוסר התאום בין רגשותיה לבין העולם סביב וזהו נסיון טרגי שהורס אותה בסופו של דבר‪ .‬העומק של פדרה מתבטא‬
‫בנסיון שלה לא להיות יאנציניסטית‪ ,‬כלומר לחיות עם הרגש שלה בתוך העולם‪ ,‬והנסיון לעשות זאת הוא טרגי‪ ,‬מסתיים‬
‫‪.‬בתוצאות רעות‬
‫כשפדרה פונה אל האלים לקבלת עזרה ותשובה מהם‪ ,‬הם לא עושים דבר ולא נענים לה‪ .‬זוהי תחושה שהיתה למחבר‪,‬‬
‫‪: dues‬שאלוהים מחביא את עצמו‪ ,‬נעדר‪ ,‬שותק‪ ,‬לא מסביר את עצמו‪ ,‬מסרב לענות לתפילה אל מול האדם הזקוק לו‬
‫אלוהים שותק‪ .‬פדרה פונה אל האלים והם שומרים על השתיקה‪ ,‬ואז היא פונה להיפוליטס והוא בורח = ‪absconditus‬‬
‫ממנה‪ ,‬גם ממנו היא לא מקבלת חסד‪ .‬האומנת כן מחפשת דרך יעילה בשביל פדרה כדי לפעול‪ ,‬אך רק בהתאם לאותן‬
‫מטרות הנראות ברורות למשרתת‪ ,‬היא חושבת שפדרה צריכה לשמור על זכותו של הבן לקבל את הכתר ובשביל זה‬
‫היא צריכה להכפיש את היפוליטס‪ ,‬אז היא מתחילה לפעול בכיוון זה‪ .‬כל עולמה של פדרה מתפרש ע"י המשרתת כזה‬
‫השייך לעולם כמו של אריקיה‪ ,‬שהוא פעולה שתקדם את האינטרסים האישיים שלה‪ .‬זוהי הטרגדיה של פדרה‪ ,‬המוצאת‬
‫עצמה מול אלים שותקים‪ ,‬בעל שלא אוהב אותה וגם נמצא רחוק‪ ,‬וגם בעל פגמים מוסריים‪ .‬גם מול היפוליטס שבורח‬
‫‪.‬ממנה ומפרש את אהבתה כרצון מיני בלבד‪ ,‬ומשרתת שמנסה להציל אותה אך ע"י מעשה זדון נגד אהובה‬
‫עקב כל הסיבות הללו‪ ,‬פדרה היא טרגדיה של הגורל‪ ,‬אך לא כזה חיצוני הנגזר עליה מראש כמו באדיפוס למשל‪ ,‬אלא‬
‫טרגדיה של מה שקורה בתוכה‪ .‬היא מנסה להגיע לפיוס מסוים בין דרישות העולם‪ ,‬המצפון‪ ,‬שלפיהן היא שופטת את‬
‫עצמה‪ ,‬לבין דרישותיו של הרגש‪ .‬היא לא מצליחה לחיות בעולם בדרך נאותה מבלי לוותר על המצפון והרגש‪ .‬המסר‬
‫הוא שלא ניתן לחיות ללא פשרות בין הרגש למצפון‪ .‬אדם יכול לבחור אפשרות לחיות בדרך נאותה או בדרך הרגש‪,‬‬
‫אך לא בשתיהן‪ .‬אפשר היה לפרש את המחזה כיאנציניסטי אך סופו של היפוליטס‪ ,‬בעל הנפש אצילה מאוד ומנסה‬
‫לברוח ממה שנראה לו רע‪ ,‬אך גורלו של היפוליטס עוד יותר מזעזע מזה של פדרה‪ .‬לכן יש כאן אמירה קיצונית יותר‬
‫מזו של היאנציניסטים‪ :‬גם המתכון של בחינת הנפש והתרחקות מהרוע מוביל לסוף טרגי‪ .‬יש פה שלילה רדיקלית של‬
‫היכולת של האדם לחיות בעולם בדרך נאותה‪ ,‬גם אם בדרך ההמלטות והבריחה וגם אם בדרך של התמודדות עם הרגש‬
‫‪.‬והמצפון‬
‫הטרגדיה מעבירה מסר שאין מתכון קסם למצב האדם‪ ,‬אלא שכל אדם הוא בעל גורל בפני עצמו‪ ,‬ומדגישה שאין לנו‬
‫יכולת לחיות בתוך העולם רק בצורה בה אנו רוצים לחיות‪ .‬אנו צריכים לחיות בעולם שאת הנורמות שלו אנו מתקשים‬
‫לקבל‪ .‬יש העדפה במחזה לגבי פדרה‪ ,‬שיש בה משהו הירואי ומושך אך גם מזעזע‪ ,‬ברצון שלה לקחת את הקיום שלה‬
‫‪.‬ברצינות ולהתמודד עד הסוף עם מה שכרוך בו‬
‫‪ ‬‬
‫‪:‬המבחן‬
‫שאלה ראשונה תהיה רחבה מאוד ותבדוק את ההיכרות עם החומר מההרצאות ושל הטקסטים עצמם‪ .‬ניתן לקחת את‬
‫הנושא לכיוונים שונים‪ ,‬העיקר שנראה את רמת ועומק ההיכרות עם הטקסטים‪ .‬זוהי שאלה על הייצוג של אחד‬
‫מהנושאים ביחס לחלק מהיצירות עליהן דיברנו‪" .‬דונו בייצוג של יחסי הכוח בין הפרט לחברה בספרות המערבית‬
‫לדורותיה"‪ .‬לא ניתן לתת תשובה שתכיל את כל החומר הרלוונטי‪ ,‬אך כן צריך להתייחס לכל היצירות שקשורות לכך‪.‬‬
‫המשתה של אפלטון‪ ,‬פטררקה וכו' לא קשורים לנושא הפרט מול החברה‪ .‬גם אם ניתן תשובה על סמך כמה יצירות‬
‫‪.‬מרכזיות זה בסדר‪ ,‬אך עדיף להשתמש בכל היצירות‪ .‬שאלה זו עוסקת ביצירות כמכלול‬
‫שאלה שניה תהיה יותר ממוקדת ותסתמך באופן הרבה יותר ספציפי על הדברים הספציפיים שעסקנו בהם בקורס‪.‬‬
‫שאלה זו בודקת היכרות עם היצירות הספציפיות‪" :‬נא לערוך השוואה בין מאפייני הטרגדיה‪ /‬מאפייני הייצוג הטרגי‬
‫באדיפוס מול פדרה‪ ".‬מה דומה? מה שונה? דיברנו על זה בכיתה‪ .‬או‪ :‬במה המלט שונה באדיפוס‪ .‬התשובה מתחלקת‬
‫ל‪-‬א‪,‬ב‪,‬ג דומה‪ .‬א‪,‬ב‪,‬ג שונה‪ .‬את זה הופכים לניתוח השוואתי המצביע על נקודות הדמיון ונקודות השוני‪ .‬יש פה אפשרות‬
‫‪.‬בחירה בין יצירות‬
‫‪.‬לא תהיינה שאלות על יצירות דתיות (הברית החדשה‪ ,‬התנ"ך) אך הטקסטים מסתמכים על יצירות אלו‬
‫‪. ‬צריך לקרוא את כל היצירות לקראת המבחן‬
‫‪ ‬‬
‫‪.‬תקופת ההשכלה – ‪13.6.10‬‬
‫דניס במשרד ‪ ,048288184‬אפשר להתקשר ביום א' הבא ב‪12:00-14:00‬‬
‫‪.‬הרנסאנס התחיל מתקוות גדולות לגבי האדם והתרבות‪ ,‬וסיים בראייה מפוכחת וריאליסטית יותר‬
‫ההמשך הכמעט ישיר של התקופה הניאו‪-‬קלאסית‪ ,‬אם כי סופרים מתקופת ההשכלה יקצינו וגם ישנו חלק מהנושאים‬
‫‪.‬שדיברנו עליהם‪ ,‬גם ביחס לפדרה וגם ביחס לקלסיציזם באופן כללי‬
‫מבחינת מסגרת הזמנים‪ ,‬התקופה היא בעיקר המאה ה‪ .18-‬ההשכלה לא הייתה רק אופנה ספרותית או פילוסופית‪ ,‬כפי‬
‫שהספרות הניאו קלאסית הייתה‪ ,‬אלא היוותה ראיה לעתיד וספרות ההשכלה הייתה חלק בפרויקט רחב יותר של שינוי‬
‫‪".‬האדם והחברה‪ ,‬ולפרויקט זה אנו קוראים "ההשכלה‬
‫תרבות ההשכלה מבחינה גיאוגרפית‪ ,‬התפתחה בצרפת וכמעט במקביל באנגליה‪ ,‬לאחר מכן בגרמניה ומשם התפשטה‬
‫‪.‬על שאר אירופה‬
‫המושג החשוב ביותר של תרבות ההשכלה שהוא הקצנה של הקלסיציסטית‪ ,‬הוא מוסד התבונה ושכל האדם‪ ,‬אשר‬
‫נתפסו ככוח העליון מכל כוחות הנפש של האדם‪ ,‬ככוח שעליו יש להשען בבניית הסדר התרבותי והפוליטי החדש‪ ,‬וזה‬
‫מה שיביא למהפכה הצרפתית‪ .‬התבונה נתפסת כאותו כוח של נפש האדם‪ ,‬שבעזרתו האדם יכול לשנות‪ ,‬לעצב ולשדרג‬
‫את עצמו‪ .‬בהתאם לאותו פולחן התבונה‪ ,‬עולים כמה נושאים הנגזרים מכך‪ :‬דת‪ ,‬כעולם אמונות ובעיקר כמערכת של‬
‫מוסדות‪ ,‬החלה להתפס כמשהו שלא עולה בקנה אחד עם הגיון התבונה ודרישותיה‪ .‬סופרים ופילוסופים של התקופה‬
‫תוקפים את הצביעות והשקרים של המוסדות הדתיים‪ .‬המטרה העיקרית היא הכנסיה הקתולית וככל שיש לה יותר כוח‬
‫כך היא מותקפת יותר‪ .‬הכנסיות הפרוטסטנטיות גמישות יותר והיה להן פחות עושר וכוח‪ ,‬הן גם השתלבו במידה‬
‫מסוימת בפרויקט ההשכלה‪ .‬נושא נוסף הנגזר מהאמונה באדם ובתבונתו הוא הלחימה למען זכויות האזרח‪ .‬הרי אם כל‬
‫אחד נולד עם היכולת לחשוב ולמתוח ביקורת‪ ,‬אז לפרט יש יותר חשיבות מאשר לסדר הפוליטי‪ .‬היה נסיון להעביר‬
‫רעיונות לעובדות בשטח‪ ,‬מה שהביא למהפכות‪ .‬המהפכה הצרפתית יצרה תופת והרג רב‪ ,‬והסתיימה במלחמות נפוליון‬
‫‪.‬שמטרתן הייתה כיבוש העולם‪ ,‬ולכן תוצאותיו של פרויקט ההשכלה לא היו כמטרותיו‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬בניגוד התרבות הניאו‪-‬קלסיציסטית‪ ,‬הטבע האידיאלי של האדם מודגש פחות לעומת המצב החברתי‬
‫בשטח‪ .‬המחשבה של ההשכלה פחות שואפת לדפוסים אידיאליים אלא מתמקדת יותר בביקורת על הדפוסים השליליים‬
‫של האדם והחברה‪ .‬בין היתר‪ ,‬פרויקט ההשכלה כלל גם שאיפה לסובלנות דתית ופוליטית‪ ,‬כי אם מה שמודגש הוא‬
‫האדם באשר הוא והמוסדות הפוליטיים מותקפים כמוסדות כוזבים‪ ,‬לשום סוג של משטר אין איזשהו מעמד אולטימטיבי‬
‫ואין דת אחת שלמענו צריכים להקריב את שאר הדתות‪ .‬היו ויכוחים לגבי איזה שלטון יגן בצורה טובה יותר על חופש‬
‫‪.‬הפרט‬
‫אחד המחזאים החשובים של התקופה‪ ,‬לסינג‪ ,‬מתאר את שלושת הדתות המונותאיסטיות כשלוש טבעות שאלוהים נותן‬
‫לשלושת בניו‪ ,‬כך שהוא טוען בעצם ששלושת הדתות באות ממקור של אמת‪ .‬למרות ששלושת הטבעות‪/‬דתות שונות זה‬
‫מזה‪ ,‬כולן באות ממקור לגיטימי ותקף אחד‪ .‬הרעיון הזה שיקף את האידיאולוגיה של ההשכלה – אין העדפה לשלטון או‬
‫דת אחת‪ ,‬ולכן אפשר לכונן דתות שונות וסוגי משטר שונים‪ .‬שימוש ביקורתי בתבונה דורש מידה גבוהה של סובלנות‬
‫‪.‬כלפי דתות‪ ,‬תרבויות ומנהגים שונים‬
‫באותה תקופה היה רצון לרכז את כל התובנות החשובות‪ ,‬המבוססות‪ ,‬הנובעות מההתפתחות של התבונה האנושית‪,‬‬
‫במקום אחד‪ .‬אותה תבונה תביא אותנו לאותן מסקנות בתחום אליו היא מתקשרת‪ ,‬ולכן צריך לרכז את התבונה במקום‬
‫אחד‪ .‬פרויקט זה שהיה בצרפת‪ ,‬הביא ליצירת האינציקלופדיה הראשונה‪ ,‬והיא הייתה כלי מרכזי בהשכלה ובחינוך‪.‬‬
‫האנשים שכתבו את האינציקלופדיה היו האינציקלופדיסטים‪ .‬במאמר שנקרא "האדם" הם מתארים אדם חופשי‪ ,‬שהולך‬
‫בהיסטוריה לפי קידמה‪ ,‬וקובע מאה אחר מאה את הכללים והחוקים‪ .‬הוא שולט בעצמו ונשלט ע"י תבונה‪ ,‬ובהתאם לה‬
‫הוא קובע לעצמו את המתווה לקיומו ואת החוקים לקיום‪ .‬גם בזה יש את האלמנט בצורך של מפעל הביקורת‪ .‬אם האדם‬
‫חייב לצעוד קדימה ולכונן חברה חופשית וצודקת יותר‪ ,‬אז הוא גם צריך להתנתק מהעבר מהחברה הלא שוויונית‪,‬‬
‫‪.‬הכוזבת‪ ,‬שמשלה את עצמה‪ ,‬ולכן הוא צריך את המחשבה הביקורתית‪ .‬ללא ביקורת האדם לא יוכל להתקדם‬
‫‪ ‬‬
‫‪.‬מסעי גוליבר‬
‫חלק גדול מהפרויקט של תקופת ההשכלה היה ביקורתי‪ ,‬וספרות השתתפה יותר בחלק הביקורתי מאשר בחלק‬
‫האוטופי‪ .‬היא התגייסה כדי לתקוף את החברה הקיימת‪ .‬כשגוליבר מגיע לארץ הגמדים כענק‪ ,‬זוהי זווית ראיה של אדם‬
‫משכיל‪ ,‬ביקורתי‪ ,‬המסתכל על החברה הקיימת‪ .‬החברה הקיימת של הגמדים‪ ,‬זו חברה של שקרים‪ ,‬מלחמות ושחיתויות‪,‬‬
‫של אינטריגות ותחמנות‪ ,‬וכאשר כל זה מתואר מזווית הראיה של גוליבר‪ ,‬הרצון של סוויפט הוא להראות לנו עד כמה‬
‫החברה שלנו מעוותת ומגוחכת מזווית הראיה של התבונה האידיאלית של האדם מתקופת ההשכלה‪ .‬כך למשל‪ ,‬מוצגות‬
‫‪ 2‬מדינות של גמדים שנלחמות זו בזו עד חורמה ובמשך שנים רבות‪ ,‬למרות שהן מאוד דומות זו לזו‪ .‬הן נלחמות על‬
‫"מאיזה צד יש להתחיל לאכול את הביצה"‪ .‬כך נראות למחבר המלחמות האנושיות המיותרות‪ .‬הטכניקה הסיפורית בה‬
‫סוויפט משתמש נקראת טכניקת ההזרה‪ ,‬שבה לוקחים משהו שנראה לנו טבעי ולהראות לקורא עד כמה הדבר הזה אינו‬
‫טבעי‪ ,‬מוזר‪ ,‬מעוות ואלים‪ .‬טכניקת ההזרה היא הטכניקה המרכזית בה סוויפט משתמש לאורך כל ספרו‪ .‬זווית הראיה‬
‫היא של אדם ענק מבחינה השכלתית‪ ,‬שכלית‪ .‬מה שמשתנה מסיפור לסיפור ומארץ לארץ במסעי גוליבר היא זוית‬
‫אדם רגיל‪ ,‬אך בסוף הוא זוית הראיה שלו היא אידיאלית יותר‪ .‬הסוסים ‪ everyman,‬הראיה‪ .‬בהתחלה גוליבר הוא‬
‫מראים לגוליבר מהי חברה אוטופית‪ ,‬חברה שהיא אחרי המימוש של פרויקט ההשכלה‪ .‬באותם הדיאלוגים גוליבר אומר‬
‫לסוסים שדברים מסוימים שקיימים בחברתם שונים בחברה שלו‪ ,‬והם אומרים לו שמה שיש אצל בני האדם שגוי‪,‬‬
‫וגוליבר לא מבין למה‪ .‬בהתחלה הוא חושב כמו קוראיו‪ ,‬שמה שקורה אצל בני האדם הוא הגיוני ונכון וטבעי‪ ,‬אך בסוף‬
‫‪.‬הוא מבין שזה לא כך‬
‫נושאים נוספים שעולים במפגש עם הסוסים‪ :‬נושא הכוח והאלימות‪ :‬גוליבר אומר שבחברה שלו יש מלחמות ללא סוף‬
‫וגיבורי מלחמה גדולים‪ ,‬אך הסוסים ששומעים את סיפוריו אינם חושבים שמלחמות הן מקור לגאווה וגבורה‪ ,‬אלא רק‬
‫טבח אינסופי של אנשים חפים מפשע‪ .‬כאשר גוליבר מדבר על שימוש באמצעים טכנולוגיים במלחמה‪ ,‬הסוסים אומרים‬
‫שזה מעיד ביתר שאת על הטבע המעוות של האדם‪ ,‬שאפילו הישגים אנושיים חשובים מנותבים להרג המוני‪ .‬יש כאן‬
‫שינוי מוחלט מתקופת יוון העתיקה‪ ,‬שבה מי שיש לו כוח מקבל את השלטון לידיו באופן טבעי‪ .‬כאן‪ ,‬מי שיש לו הרבה‬
‫כוח נתפס כמעוות יותר‪ .‬אז כוח ואלימות מפסיקים להיות טבעיים‪ ,‬מלחמה נתפסת לא כמעשה גבורה אלא כטבח המוני‪,‬‬
‫ושלישית‪ ,‬יש דה‪-‬מיתולוגיזציה של עליונותו של השליט‪ .‬בארץ הגמדים‪ ,‬לגמד השליט אין יתרון מבחינה מוסרית או‬
‫אנושית על נתיניו‪ ,‬אלא הוא מושחת יותר ורשע יותר מהשאר‪ .‬זו האמירה של סוויפט על השליטים האנושיים‪ ,‬שהם רק‬
‫יותר מושחתים מנתיניהם‪ .‬הוא הסיר את ההילה מעל המעמד העליון‪ ,‬וזוהי מטרה של פרויקט ההשכלה שרצו להדגיש‬
‫‪.‬את הפרט והאדם החושב‪ ,‬התבונה האישית‪ ,‬ולא את הכוח והשליטה‬
‫נושא נוסף שבא לידי ביטוי כמעט בכל הכתבים של התקופה‪ ,‬והוא צרכים כוזבים‪ :‬לסוסים של סוויפט יש צרכים‬
‫מינימאליים‪ ,‬ואצילות הנפש שלהם אינה מתבטאת בשאיפה לצבור יותר כוח והון בידיהם‪ ,‬אלא בכך שאין להם תאוות‬
‫בצע ורכוש‪ ,‬אין להם את הרצון להשיג סימנים של כוח ושלטון‪ .‬צרכים אלו נתפסו אצל הכותב כצרכים מושחתים‬
‫‪.‬וכוזבים‪ ,‬והסוסים אציליים בזכות חוסר הרצון שלהם לקחת לעצמם את הדברים האלו‬
‫נושא חמישי‪ :‬המאפיינים של הקיום החברתי‪ ,‬כמו שקר‪ ,‬תחמנות ויכולת לתמרן מבחינה פוליטית‪ .‬הסוס אצלו גוליבר‬
‫מתארח אומר שיכולת הדיבור של האדם היא להעביר את המחשבות‪ ,‬אז מדוע האדם משתמש ביכולת הזו למטרה‬
‫ההפוכה – השקר‪ .‬הסוסים הם יצורים נאיביים‪ ,‬והאדם האידיאלי אותו הם מייצגים הוא האדם אותו מבקשת ההשכלה‬
‫ליצור‪ .‬הנאיביות היא נאיביות ביקורתית‪ ,‬הסוסים נאיביים בתקשורת המיידית‪ ,‬אך לא בצורה של עוורון אידיאולוגי‬
‫‪.‬אלא משום שהם באמת מאמינים שיש דרך אחרת לתקשורת בין פרטים‪ ,‬ללא תחמנות ושקר‬
‫נושא שישי הוא מערכת המשפט‪ :‬כאשר גוליבר מספר לסוסים שבחברה האנושית היחסים בין הפרטים מנוהלים בידי‬
‫בעלי מקצוע‪ ,‬המדברים בשפה משפטית ומקצועית שאותה הנשפט לא מבין‪ .‬כלומר‪ ,‬הנשפט לא מבין את השפה של אלו‬
‫הקובעים את גורלו‪ .‬הסוסים לא מבינים כיצד יכול להיות שמערכת מושחתת (גוליבר אמר להם זאת) מנהלת את‬
‫‪.‬החברה‬
‫גוליבר מתאר את מה שהוא תופס כטבעי והגיוני‪ ,‬והסוסים תופסים את מה שהוא אומר בצורה ביקורתית ומשוחררת‬
‫‪.‬יותר‪ ,‬ומראים לגוליבר שמה שהוא תופס כטבעי אינו באמת כך מזוית הראייה של חברת ההשכלה‬