‫ה ג ד ת ‪3‬ל ‪ 3‬ר ש י‬

‫הגדה עול פסח‬

‫מבוארת על פי מפרעוי המקרא‬ ‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬
‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫ע״י חיים תשע״ז‬

‫ליקט וסידר בס״ד‬

‫גרוזמן‬ ‫ב״ד מאיר עבי סליט״א‬ ‫אשר‬
 ‫כל הזכויות שמורות‬
‫‪ALL RIGHTS RESERVED‬‬

‫כתובת המחבר‪:‬‬
‫אשר גרוזמן‬
‫רחוב אהרון רב ‪9‬‬
‫בני‪-‬ברק‬
‫‪03-5791151‬‬

‫טדד ועימוך‪:‬‬
‫הכנה‪naif^nran‬לדפוס‬
‫‪0 3 /6 762032‬‬

‫לוחוה והדפסה‪:‬‬
‫דפוס אלון ‪5388938‬־‪02‬‬
 ‫הגדה זו נכתבה לרפואתו דזשלמדז של‬
‫מרן הגאוז הצדיק ראש הישיבה הרה״ג‬
‫רכי חיים פנחס בן יוספא שיינכרג שליט״א‬

‫יאריך ה׳ ימיו ושנותיו מתוך בריות גופא‬

‫וגהורא מעליא‪ ,‬וימשיך להרביץ תורה ולזכות‬
‫את הרבים‪ ,‬אכי״ר‪.‬‬
‫‪r‬‬ ‫לע״נ‬
‫שמואל משה‬ ‫ב״ר‬ ‫דאלא נחמה‬
‫ד במנחם אב תשס״ז‬

‫צפי‬ ‫ב״ר‬ ‫חיה‬

‫ב״ה בתמוז תשס״ז‬

‫פרידלנד‬ ‫)יבל״א(‬ ‫מאיר‬ ‫ב״ר‬ ‫יחזקאל‬

‫ב״ב בשבט תשס״א‬

‫ישראל זאב למברג‬ ‫ב״ר‬ ‫יעקב‬

‫ה׳ בשבט תשמ״ו‬

‫מרדכי מנדל‬ ‫ב״ר‬ ‫שלום‬

‫א׳ בניסץ תש״ה‬

‫ת‪ .‬נ‪ .‬צ‪ .‬ב‪ .‬דז‪.‬‬

‫‪V‬‬
 ‫לעילוי נשמות‬
‫איש נעים הליבות‪ ,‬בעל עצה ותבונה‬
‫‪A‬‬
‫ר׳ מכדום מנדל ב״ר משד! שטייכמץ ז״ל‬
‫נפטר ד׳ בהשון תשס״ה‬

‫ולרעיתו עטרת בעלה וילדיה‬

‫מרת רכקח בת ר׳ נחמן ע״ה‬
‫נפטרה ב״ו במנהם אב תשס״ד‬
‫ת‪.‬נ‪ .‬צ‪ .‬מ‪ .‬ה‬

‫לעילוי נשמת‬
‫ר׳ יצחק ישראל ב״ר דוד גרשון ז״ל נרש‬
‫איש אוהב תורה ומוקיר רבנן‬
‫נלב״ע ביום ל״נ בעומר‪ ,‬י״ה באייר תשנ״ה‬
‫ת‪.‬נ‪ .‬צ‪ .‬פ‪ .‬ח‪.‬‬

‫לעילוי נשמות‬
‫איש תם וישר‬
‫סיני‬ ‫ר׳ אכישלום ז״ל ב״ר שרגא ז״ל‬
‫נלב״ע ה׳ בםיוץ תשס״ב‬

‫ורעיתו אשת היל רבת צדקה והסד‬

‫מרת טופח גימל ע״ה ב״ר אחרן ז״ל‬
‫נלב״ע כ״ו באייר תשס״א‬

‫‪V‬‬ ‫ת‪.‬נ‪ .‬צ‪ .‬פ‪ .‬ח‪.‬‬

 ‫מזכרת חקוקה כספר‬
‫לעילד נש»ות‬
‫ז״ל‬ ‫ר׳ חיים ב״ר דוד גרוזמן‬ ‫סבי‬
‫נפ טר ח׳ בכסלו תשי״א‬
‫ע״ה‬ ‫מר ת חי' שרח ב״ר אחרן‬ ‫ורעייתו‬
‫נפטרה י״ב בת שרי תשס״ה‬

‫לעילוי נשמות‬
‫ז״ל‬ ‫כנינזין אליעזר זכרוכסקי‬ ‫ב״ר‬ ‫אשר‬ ‫סבי ר׳‬
‫נפ טר כ״ח בניםץ תשכ״ט‬
‫ורעייתו מר ת מלכח )מרים(‬
‫ב״ר מרדכי יצחק ע״ה‬
‫נפטרה כ״ח באייר תש״ז‬

‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬כ‪.‬ח‪.‬‬
 ‫הקדמה‬
‫״אפילו כולנו חכמיה‪ ,‬כולנו‬
‫נכונים‪ ,‬כולנו זקנים‪ ,‬כולנו‬
‫יודעים את התורה‪ ,‬מצוה עלינו‬
‫לםפר כיציאת מצרים‪ .‬וכל‬
‫המרכה לספר כיציאת מצרים‬
‫הרי זה משוכח״‪.‬‬

‫ליל הסדר‪ .‬הלילה אשר נשתנה מבל לילות השנה‪ ,‬אפוף בהילת קודש ובהוד קדומים‪,‬‬
‫בשל היותו אבן פינה ויסוד דתנו‪ ,‬ראשית הוויתנו כאומה ותהילת ההתגלות האלוקית‬
‫עלינו‪ ,‬״אנכי ה׳ אלקיך ‪ -‬אשר הוצאתיך מארץ מצרים״‪.‬‬

‫הלילה הזה כולו מעוטר במצוות‪ ,‬בתקנות‪ ,‬במנהגים‪ ,‬בברכות ובהילולים‪ .‬ואם בכל‬
‫השנה אנו מקיימים מצוות שהן זכר ליציאת מצרים‪ ,‬הלילה הזה כולו קודש לזכר ליציאת‬
‫מצרים‪ .‬כי זה יסוד כל התורה כולה‪ ,‬כפי שכתב הרמב״ן בסוף פרשת בא‪ :‬״יצוה אותנו‬
‫שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עיננו ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם‬
‫לדור אהרוץ‪ ...‬והכל להיות לנו בכל הדורות עדות ומופתים שלא ישתכהו‪ ,‬ולא יהיה פתהון‬
‫פה לכופר להכהיש אמונת האלוקים‪...‬וכוונת כל המצוות שנאמץ באלוקינו ונודה אליו‬
‫שהוא בראנו״‪ .‬זוהי מטרתן של המצוות הנוהגות בלילה הזה‪ ,‬ובמרכזן ‪ -‬מצות סיפור‬
‫יציאת מצרים‪ ,‬להזק ולהשריש בנו ובבנינו את כל יסודות האמונה ‪ -‬מציאות ה׳‪ ,‬יכולתו‪,‬‬
‫ההשנהה‪ ,‬שכר ועונש ונבואה‪.‬‬

‫אך לא זו בלבד‪ .‬יש במצות סיפור יציאת מצרים מטרה נוספת מלבד האמונה‪ ,‬וזאת‬
‫מתוך התבוננות בדברי ההגדה עצמה‪:‬‬

‫א ‪ -‬״וכל המרכה לספר כיציאת מצרים הרי זה משוכח״‪ .‬אם המטרה היא ״אמונה״‬
‫גרידא‪ ,‬מה ענין להרבות בסיפור זה‪ ,‬ומדוע ״המרבה הרי זה משובה״‪ ,‬הלא די בסיפור‬
‫העובדות כהוויתן‪ ,‬אשר ידיעתן כבר מביאה לאמונה‪ ,‬ומדוע להרבות?‬
‫ב ‪ -‬״ככל דור ודור חיים אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״‪ .‬אם‬
‫המטרה היא ״אמונה״‪ ,‬למה לו ״לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״‪ ,‬שזה דבר‬
‫התלוי בהרגשת הלב‪ ,‬הרי בידיעת העובדות של יציאת מצרים כבר תתברר האמונה‪ ,‬ומה‬
‫הצורך ״לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״?‬
‫נ ‪ -‬״מהחיל גגנוה ומסיים גשגח״)פםהים קטז‪ ,‬א(‪ .‬אם המטרה היא ״אמונה׳‪ /‬לשם‬
‫מה צריך להתהיל בגנות‪ ,‬ולםפר ש״מתהילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו״ ו״ארמי אובד‬
‫אבי״‪ ,‬הלא כדי לברר את האמונה די בסיפור נימי יציאת מצרים עצמם‪ ,‬נם ללא העובדות‬
‫ההיסטוריות שקדמו להם?‬

‫שאלות אלו מביאות אותנו למסקנה המתבקשת‪ ,‬שיש בסיפור יציאת מצרים מטרה‬
‫נוספת מלבד ״האמונה״‪ ,‬והיא ‪ -‬קבלת עול מצוות ועבדות להשי״ת מתוך הכרת הטוב‪.‬‬
‫ככל שהאדם מרבה לספר בנימי יציאת מצרים‪ ,‬מתרבות בליבו רגשות הכרת הטוב‬
‫להשי״ת‪ .‬כאדם המספר על אירוע שקרה בעבר‪ ,‬הוא מתרגש מהדש עד לדמעות כאילו‬
‫האירוע קורה עכשיו‪ ,‬כך נצטוינו לספר ביציאת מצרים ולהיות מהדש את העבר ״כאילו‬
‫הוא יצא ממצרים״ ‪ -‬להרגיש את הטובות וההסדים שעשה עמנו השי״ת‪ ,‬ולהרגיש את‬
‫נודל היוב העבדות מתוך הכרת הטוב‪.‬‬

‫ולכן בסיפור ההגדה ״מתהיל בגנות ומסיים בשבה״‪ ,‬כי כפי גודל הגנות כך גדולה‬
‫הכרת הטוב על הגאולה וההצלה‪ .‬וכשם שיש להאריך ולהרבות בסיפור ופירוט הנימים‪ ,‬כך‬
‫יש להאריך ולפרט בפרשות העוסקות בגנות‪ ,‬ובתיאור השיעבוד והצרות שהיו במצרים‪.‬‬
‫וכפי שכתב הרמב״ם בהלכה זו)פרק ז׳ מהלכות המץ ומצה ה״ד(‪ :‬״וצריך להתהיל בננות‬
‫ולסיים בשבה‪ .‬כיצד‪ ,‬מתהיל ומספר שבתהלה היו אבותינו בימי תרה ומלפניו כופרים‬
‫וטועיץ אהר ההבל ורודפיץ אהר ע״ז‪ .‬ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן‬
‫התועים וקרבנו ליהודו‪ .‬לכן מתהיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה‬
‫שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובהירותנו‪ .‬והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד‬
‫שיגמור כל הפרשה‪ .‬וכל המוסיך ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משוגח״‪ .‬הוא אשר‬
‫אמרנו ‪ -‬יש להאריך נם בסיפור הגנות ובסיפור השיעבוד והצרות שהיו במצרים‪ .‬ככל‬
‫שנאריך ונפרט בפרשה זו כך יתהזקו בנו רנשי הכרת הטוב להשי״ת‪ ,‬ונבוא לקבל עול‬
‫מלכותו ושמירת מצוותיו‪ .‬שכן גם זו תכלית יציאת מצרים‪ ,‬כפי שנאמר )במדבר טו‪ ,‬מא(‪:‬‬
‫״אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ‪ -‬להיות לכם לאלקים״ ‪ -‬״על מנת‬
‫שתקבלו עליכם נזרותי״)רש״י שם(‪.‬‬

‫>‪<^ <$><$‬‬

‫מצוה זו של סיפור יציאת מצרים‪ ,‬זיכתה את עם ישראל באלפי הנדות‪ ,‬ומידי שנה‬
‫בשנה יוצאות לאור הנדות נוספות ולרוב עם פירושים הדשים‪ ,‬אשר כל אהת מהן היא‬
‫בבהינת ״ונאמר לפניו שירה הדשה״‪.‬‬
‫הגדה זו המוגשת לפניכם ‪ -‬״הגדה מפרשי המקרא״ ‪ -‬אן‪ :‬היא ״קנקז חדש מלא ייז‬
‫ישך‪ /‬הפירושים המובאים בה‪ ,‬אמנם לא באו במקורם לפרש את מילות ההגדה‪ ,‬אך‪ ,‬כפי‬
‫שבתב הרמב״ם‪ :‬״ובל המוסיך ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח״‪ ,‬עיקר המצוה היא‬
‫לדרוש את הפרשיות העוסקות בתיאור גלות מצרים והגאולה ממנה‪ .‬לבן‪ ,‬ליקטתי מתוך‬
‫״מפרשי המקרא״ ‪ -‬אותם מפרשים שהורגלנו בלימוד דבריהם ‪ -‬בדי ללמוד ולהתבונן‬
‫בדבריהם‪ ,‬כיצד הם האירו את אותן פרשיות בתורה העוסקות בסיפור יציאת מצרים‪,‬‬
‫וכיצד נגלה מתוך פירושיהם פרטים נוספים ותובגות חדשות בתיאור חסדי השי״ת עמנו‪.‬‬
‫וכל זאת במטרה לעורר בנו את רגשות הכרת הטוב להשי״ת‪ ,‬ונקבל עלינו עול מלכותו‬
‫וקיום גזירותיו בשמחה‪.‬‬
‫>‪<^ <$><$‬‬

‫דנש מיוחד הושם בעת עריכת ההגדה‪ ,‬על כתיבת הפירושים במקביל לנוסח ההגדה‬
‫באופן שכל פירוש יהיה תחת דברי ההגדה עליו מוסב הפירוש‪.‬‬

‫>‪<^ <$><$‬‬

‫אני מודה להשי״ת על בל הטוב שגמלני מאז ועד היום וסייע בידי בבל מלאבת הספר‪.‬‬
‫תפילתי לפניו שאצליח לסיים חיבורים נוספים שישאו חן וחסד בעיני אלקים ואדם‪.‬‬
‫״בן יכבד אב״ ‪ -‬הנני להביע כבוד והערכה להורי היקרים אצילי הנפש המסייעים לי‬
‫בכל‪ ,‬ובמלאכת הספר בפרט‪ ,‬ר׳ מאיר צבי ושפרה גרוזמן שגדלוני וחינכוני‪ .‬הם‪ ,‬בעשייתם‬
‫למעננו מאפשרים לנו להניע עד הלום‪.‬‬
‫ו״אשת חיל מי ימצא״ ‪ -‬ברכה אחרונה לזוגתי ציפורה שתחי׳‪ ,‬בתם של חמי וחמותי‬
‫ר׳ אפרים גרשון ורבקה נרש‪ ,‬אשר כל מה שלפניכם ‪ -‬שלה הוא‪ .‬הודות להתמסרותה‬
‫לניהול וחינוך ילדינו ברוח ישראל סבא‪ ,‬יכולתי לעשות את מלאכתי בחיבור הספר‪.‬‬
‫יתן לה השי״ת בריאות והצלחה בבל מעשה ידיה‪ ,‬ונובל שנינו לרוות רוב נחת‬
‫מיוצ״ח ‪ -‬נתנאל יעקב‪ ,‬מרדכי שלום יוסף‪ ,‬רננה וחיה שרה‪ ,‬לגדלם יחדיו לתורה‪ ,‬לחופה‬
‫ולמעשים טובים‪ ,‬ולראות מהם דור ישרים מבורך‪.‬‬
‫ואני נושא את עיני לאבינו שבשמים שיחון אותנו בחן‪ ,‬בחסד וברחמים‪ ,‬לטוב לנו בל‬
‫הימים‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫בעזרת החונן לאדם דעת‬
‫אשר נרוזמן‬ ‫טבת‪ ,‬תשס״ט‬
‫הסכמות הרבנים לדרך זו של ליקוט‬
‫אמרות מגדולי פרשנינו ‪ -‬הראשונים‬
‫‪:‬־ ‪T‬‬

‫והאהרונים ‪ -‬פרשנות פסוקים ודברי‬

‫הז״ל ראה בהסכמות שניתנו לספריי‬
‫״אשר על הפרשה״ שהופיעו בתשס״ז‪.‬‬

‫״שניאות מי יבין״‪ .‬אפשר שהמהבר‬

‫טעה באי אלה דברים שנאמרו ע״י‬
‫מפרשי המקרא המובאים כאן והוא‬
‫הביאם בהתאם להבנתו‪.‬‬
‫הקורא יתלה את הטעות במהבר ולא‬
‫הלילה במפרש‪.‬‬
 ‫תוכן‬
‫‪.‬ג‬ ‫סדר בדיקת חמץ‪.‬‬
‫‪.‬ד‬ ‫סדר שריפת חמץ‪.‬‬
‫‪.‬ח‬ ‫סדר אמירת קרבן פסח‪.‬‬
‫‪.‬ט‬ ‫סדר חדלקת חנרות‪.‬‬
‫ו‬ ‫דיני חכנת חסדר‪.‬‬
‫‪,‬יג‬ ‫סימני חסדר‪.‬‬
‫‪.‬יד‬ ‫קדש‪,‬‬
‫‪.‬בא‬ ‫ורחץ‪.‬‬
‫‪.‬בא‬ ‫כרפס‪,‬‬
‫‪.‬כב‬ ‫יחץ ‪,‬‬
‫‪.‬כב‬ ‫מגיד‪.‬‬
‫‪.‬רח‬ ‫רחצח‪.‬‬
‫‪.‬רח‬ ‫מוציא ‪ -‬מצח‪.‬‬
‫‪.‬רח‬ ‫מרור‪.‬‬
‫‪.‬רט‬ ‫כורך‪.‬‬
‫רט‬ ‫שולחן עורך‪.‬‬
‫‪.‬רי‬ ‫צפון‪,‬‬
‫‪.‬ריא‬ ‫ברך‪.‬‬
‫‪.‬רכג‬ ‫חלל‪.‬‬
‫‪.‬רלח‬ ‫נרצח‪.‬‬
‫‪.‬רנא‬ ‫שיר חשירים‪.‬‬
‫ואלד! שמות זזספרים שמזזם נלהטו זזפירושים‬
‫כנסת ישראל‬ ‫אבן עזרא‬
‫כתב סופר‬ ‫אבני שהם‬
‫לקוטי אנשי שם‬ ‫אברבנאל‬
‫מגיד דבריו ליעקב‬ ‫אהלי יעקב‬
‫מהרי״ל דיסקין‬ ‫אוזנים לתורה‬
‫מלבי״ם‬ ‫אור החיים‬
‫משך חכמה‬ ‫איי הים‬
‫משלי יעקב‬ ‫אמרי שפר‬
‫העמק דבר‬ ‫אפריון‬
‫ספורנו‬ ‫גור אריה‬
‫עירין קדישין‬ ‫דברי יהונתן‬
‫עקבי אבירים‬ ‫דברים בעיתם‬
‫פני אריה זוטא‬ ‫דעת זקנים מבעלי התוספות‬
‫צפנת פענח‬ ‫דרוש וחידוש‬
‫רבינו בחיי‬ ‫הגר״א‬
‫רמב״ן‬ ‫הגר״ח‬
‫רשב״ם‬ ‫הגרי״ז‬
‫רש״י‬ ‫הכתב והקבלה‬
‫שואל ומשיב‬ ‫זרע שמשון‬
‫שיח יצחק‬ ‫חזקוני‬
‫שיר מעון‬ ‫חנוכת התורה‬
‫שם משמואל‬ ‫חתם סופר‬
‫שפת אמת‬ ‫טור‬
‫תורה תמימה‬ ‫טעמא דקרא‬
‫תפארת יהונתן‬ ‫כלי יקר‬
‫הגדה של פסח‬
 ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫בתחילת ליל י״ד בניסן בודקין את החמץ לאור הנר‪.‬‬

‫סדר בדיקת חמץ‬

‫ביעור חמץ‪ .‬ל^ם ‪:‬־חוד קוךץ!א בריף הוא‬ ‫הריני מוכן ומזומן לקים מצות עשה ולא תעשה‬
‫ושכינתיה‪ ,‬על ידי ההוא טמיר ונעלם‪ ,‬בשם כל ןשראל‪ .‬ויהי נ'עם אד'ני אלהינו עלינו‪ .‬ומעשה‬
‫ידינו בוננה עלינו‪ .‬ומעשה ןדינו כוננהו‪.‬‬

‫ברור אתה יתרה אלתינו מלזי הע‪1‬לם אשר‬

‫•‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬

‫קד^זנו פמצותיו רצונו על פיעור חמץ‪:‬‬

‫מיד לאחר הבדיקה יבטל את החמץ הלא ידוע‪ ,‬ויאמר ׳כל חמירא‪ /‬וצריך‬
‫להבין מה שאומר‪ ,‬שעיקר הביטול הוא בלב‪ ,‬ואם אינו מבין בלשון תרגום‬
‫יאמר את הבטול בלשון שמבין‪.‬‬

‫כל חמירא וחמיעא דאיכא פרשותי‪ ,‬דלא‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪h‬‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫»‬ ‫‪4‬‬

‫חמתיה ודלא כערתיה ודלא ידענא ליה‪,‬‬

‫לפטל ולהוי הפקר פעפרא דארעא‪ .‬ג״פ‬ ‫^׳׳ ‪^ :‬‬
‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•• • •• ‪f‬‬ ‫• •• •••••‬ ‫^‬ ‫•‬

‫)עבודת הקודש(‬ ‫אחר ׳כל חמירא׳ יאמר‪:‬‬

‫בנ^עי בתי‬ ‫יהי רצוץ מלפניך יהוה אלהינו ואלהי אבותינו׳ ^תזכנו לתור‬
‫הנפלו א^ר נואלנו בעצת יצרנו הרע‪ ,‬ותזכנו ללווב בתלוובה >;טלמה לפניך‪,‬‬
‫ואתה בטובך הגדול תרחם עלינו‪ ,‬ותסיענו ותעזרנו על דבר כבוד ^מך‪,‬‬
‫ותצילנו מאסור חמץ אפלו בבל לוהוא‪ ,‬בלונה זו ובכל לונה ולונה כל ימי חיינו‪,‬‬
‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬־ ״‬ ‫י‬ ‫‪ T‬״*‬ ‫״‬ ‫״*‬ ‫‪.‬‬

‫אמן כץ יהי רצון‪.‬‬

‫חגדח של פסח‬

‫פדר שריפת חמץ‬

‫הךיני מוכן ומזומז לכןים מצות עשה ולא תעשה של ץ‪t‬ךיפת חמץ‪ .‬ל^ם יחוד קוךשא בריף הוא‬
‫ושכינתיה‪ ,‬על ידי ההוא טמיר ונעלם‪ ,‬בשם כל ןשראל‪ .‬ויהי נעם אדני אלהינו עלינו‪ .‬ומעשה‬
‫ידינו בוננה עלינו‪ .‬ומעשה ידינו כוננהו‪.‬‬

‫)סדור רבי שבתי(‬ ‫בשעת השריפה יאמר תפלה זו‪:‬‬

‫יהי ךצ‪1‬ץ מלפניך יהוה אלהי ואלהי אב‪1‬תי‪ ,‬כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי‪ ,‬כך‬
‫תבער את כל החיצונים ואת רוח הטומאה תבער מן האךץ‪ ,‬ואת יצרנו הרע תבערהו‬
‫מאתנו ותתז לנו לב בשר לעבדך באמת‪ ,‬וכל הסטרא אחרא וכל הקלפות וכל הרשעה‬
‫‪• T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫־ ‪ :‬י •‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪TT: T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫־ •‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪V V: V‬‬ ‫^ ‪ : :‬י‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫״•‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫‪V‬‬ ‫״‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬

‫?עשץ ת?לה‪ ,‬ותעביר מ?שלת זדון מן האךץ‪ ,‬וכל המעיקים ליעכעה תבערם ?רוח בער‬
‫ו?רוח מ>?פט‪ ,‬ןשם שבעךת את מערים ןאת אלהיהם בימים ההם בןמץ הזה‪ ,‬אמן‪.‬‬

‫לאחר שריפת חמץ יבטלנו‪:‬‬

‫כל חמירא רחמיעא דאיכא פרשותי‪,‬‬
‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬

‫דחזתיח רדלא חזתיה‪ ,‬דחמתיח ודלא‬

‫‪T‬‬ ‫••‬ ‫• ••‬ ‫•‬ ‫“‬ ‫׳‬ ‫• • ••‬ ‫*^‬ ‫••‬ ‫“ • • ••‬

‫חמתיה‪ ,‬דפערתיח ודלא פערתיח‪ ,‬לפטל‬

‫• •^ ••‬ ‫׳‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫•‪T‬‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫׳‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫•‬

‫ולהוי הפקר פעפרא דארעא‪ .‬ג״פ‬ ‫• ‪T‬‬ ‫•‬ ‫^‬

‫•*‬ ‫•‬
‫•‬ ‫•• • •• ‪f‬‬
‫••‬ ‫• •• •••••‬
‫• •••‬

‫)עבודת הקודש(‬ ‫אחר ׳כל חמירא׳ יאמר‪:‬‬

‫יהי ךצון מלפניך יהוה אלהינו ואלהי אבותינו‪ ,‬שתרחם עלינו ותצילנו מאפור‬
‫חמץ אפלו מכל שהוא‪ ,‬לנו ולכל בני ביתנו ולכל ישראל‪ ,‬בשנה זו ובכל שנה‬
‫‪T T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫••‬ ‫‪T :‬‬ ‫•‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪. . . . . . .‬‬ ‫‪■ .‬ן‬ ‫■ן‬ ‫‪..‬‬ ‫■ן‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪_.‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪..‬‬ ‫■ן‬

‫ושנה כל ימי חיינו‪ ,‬וכשם שבעךנו החמץ מבתינו ושרפנוהו‪ ,‬כך תזכנו לבער‬
‫את היצר הרע מקךבנו תמיד כל ימי חיינו‪ ,‬ותזכנו להדבק ביצר הטוב ובתוךתך‬
‫ויראתך ואהבתך תמיד‪ ,‬אנחנו וזךענו תרע זרענו‪ ,‬כן יהי ךצון‪.‬‬
 ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫סדר אמירת קרסן פסח‬

‫בזמן שבית המקדש קיים היה הפסח נשחט בי״ד בניסן אחר תמיד של בין‬
‫הערבים‪ .‬וע״ב כדי שישלמו פרים שפתינו ראוי לכל הירא וחרד על דבר ה׳‬
‫לעסוק בסדר קרבן פסח אחר תפלת מנחה שהיא נגד תמיד של בין‬
‫הערבים‪ .‬והא לך סחרו‪:‬‬

‫רגוין העולמים אתה צויתנו להקריב קךבץ הפסח במ‪ 1‬עח‪ ,‬בארב;גה‬
‫להוד^ט הרא>^‪t‬וז‪ ,‬ולהיות כהנים בעבודתם ולוים בדובנם ויעוראל במעמדם‬
‫‪T T‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫••‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪• :‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪• •:‬‬ ‫“‬ ‫‪ “2‬״‬ ‫‪:‬‬ ‫״‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫‪ T‬״‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬

‫קוךאים את ההלל‪ .‬ןעתה בעונותינו חרב בית המקך>!ט ובטל קךבץ הפסה‪ .‬ןאיז‬
‫לנו לא כהז בעבודתו ולא לוי בדובנו ולא ייטראל במעמדו‪ ,‬ונ>טלמה פרים‬
‫‪• T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫••‬ ‫‪T :‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•••‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪^.‬‬ ‫־‬ ‫•• י‬ ‫‪T‬‬

‫יטפתינו‪ .‬לכן יהי ךצון מלפניך יהוה אלהינו ואלהי אבותינו‪^ ,‬ויהיה עויח‬
‫שפתותינו ח>טוב לפניך באלו הקרבנו את הפסח במועדו ועמךנו על מעמדו‬
‫ודברו הלוים ביעיר והלל להודות ליהוה‪ .‬ואתה תבונן מקדיעך על מבונו‪ ,‬ונעלה‬
‫ונקריב לפניך את הפסח במועדו כמו ^כתבת עלינו בתוךתך על ידי מ^וה‬
‫עבדך כאמור‪:‬‬

‫ויאמר יהוה אל מ^ה ואל אהריץ בארץ מצרים לאמר‪ :‬החך>צ‪ 5‬הז‪-‬ה‬
‫לכם ראש חדשים רא>צ‪5‬וז הוא לכם לחד>צ‪5‬י ה^‪5‬נה‪ :‬דבת אל‬
‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪: T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V T‬‬ ‫י‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫;‪T T‬‬ ‫‪V T‬‬

‫כל עדת ישראל לאמיר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית‬
‫אבית שה לבית‪ :‬ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו‬
‫הקריב אל ביתו במכסת נפשית איש לפי אכלו תכיסו על השה‪ :‬שה‬
‫תמים זכר בז שנה יהיה לכם מן הכבשים ומז העזים תפחו‪ :‬והיה‬
‫לכם למשמרת עד אךבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו איתו כל קהל‬
‫עדת ישראל בין העןבים‪ :‬ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזית ועל‬
‫המשקוןש על הבתים אשר ייאכלו איתו בהם‪ :‬ואכלו את הבשר בלילה‬
‫חגדח של פסח‬

‫הזה צלי א^צו ומצות על מרירים יאכלהו‪ :‬אל תאכלו ממנו נא וב^ל‬
‫מבו^ל במים כי אם צלי איצו רא^צזו על כרעיו ועל קרבו‪ :‬ולא תותירו‬
‫ממנו עד בקר והניתר ממנו עד בקר באש תשרפו‪ :‬וככה תאכלו איתו‬
‫מתניכם הגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם ביךכם ואכלתם איתו‬
‫בחפזוץ פסה הוא ליהיוה‪:‬‬

‫הגאון מהריעב״ץ הרבה להשיג על אמירת סדר הקרבן פסח שבסדר היום‬
‫והעלה שכך צריך לומר‪:‬‬

‫ןזי היתה עבוךת קךבן פסה בארבעה עשר בניסן‪ .‬אין שוחטיז אותו‬
‫אלא אחר תמיד של בין הערבים‪ ,‬עךב פסה בין בהול בין בשבת‬
‫ואם חל‬
‫‪VT‬‬
‫ומחצה‪.‬‬
‫‪• :‬‬
‫בשמונה‬
‫‪T V: V‬‬
‫ומחצה^ וקרב‬
‫‪T V: V‬י••• ‪:‬‬ ‫‪- V‬‬
‫בשבע‬
‫‪T: :‬‬
‫נשחט‬
‫* ‪ :‬־‬
‫התמיד‬
‫־ ‪* T‬‬
‫היה‬
‫‪TT‬‬

‫עךב פסח להיות עךב שבת‪ ,‬היו שוחטין אותו בשש ומחצה וקרב‬
‫בשבע ומחצה‪ ,‬והפסח אחריו‪:‬‬
‫כל אדם מישראל אחד האיש ואחד האשה‪ ,‬כל שיוכל להגיע‬
‫‪rL‬‬ ‫•‬ ‫‪-‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪J .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪J J‬‬ ‫■ן‬

‫לירושלים בשעת שחיטת הפסח‪ ,‬חייב בקךבן פסח‪ .‬מביאו מן‬

‫מקום‬
‫די‬
‫בכל‬
‫‪ :‬ד‬
‫ושוחטו‬
‫‪:‬־‬ ‫‪:‬‬
‫שנה‪.‬‬
‫ד ד‬ ‫‪•V‬‬
‫העזים‪ • .‬זכר דד תמיםד • בן‬
‫• •‬
‫הכבשיםד * או מן‬
‫־ ‪:‬‬ ‫‪t‬‬

‫בעזךה‪ ,‬אחר גמר עבוךת תמיד העךב ואחר הפזבת הנרות‪ .‬ואין‬
‫שוחפזין הפסח ולא זורקין הדם ולא מקפזיריץ החלב על החמץ‪ :‬שחט‬
‫השוחט וקבל דמו כהן שבראש השוךה בכלי שרת ונותן לחברו‬
‫וחברו לחברו‪ ,‬כהן הקרוב אצל המזבח זוןקו זריקה אחת כנגד‬
‫היסוד‪ .‬וחוזר הכלי ריקן לחברו וחברו לחברו מקבל את המלא‬
‫ומחזיר את הריקן‪ .‬והיו הכהנים עומךים שורות ובידיהם בזיכין‬
‫שכולן כסף או כולן זהב‪ ,‬ולא היו מערבים‪ ,‬ולא היו לבזיכין שוליים‬
‫שלא ‪.‬עיחום ויקרוש הדם‪ :‬אחר כך תולין את הפסח באתקליות‪,‬‬
 ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ומפ^‪5‬יט אות‪ 1‬כול‪ 1‬וק‪ 1‬רעין בטנ‪ 1‬ומ‪ 1‬ציאים אימוךין‪ .‬החלב ^על‬
‫הרךב ויותרת הכבד ו^צותי הכליות וחלב לעליהן והאליה לעומת‬
‫ה;^צה‪ ,‬נותנץ בכלי שרת ומולחץ ומקטיךן הכהז על המערכה חלבי‬
‫כל זבח וזבח לבדו‪ ,‬בחול ביום ולא בלילה שהוא יום טוב‪ .‬אבל אם‬
‫חל ערב פסח בשבת מקטירין והולכין כל הלילה ומוציא קרביו‬
‫וממחה אותן עד שמסיר מהן הפךש‪ .‬שחיטתו וזריקת זימו ומחוי‬
‫רךביו והקפזר חלביו דוחין את השבת‪ ,‬ושאר ענןניו אין דוחין‪:‬‬
‫גשלש כתות הפסח נשחט‪ ,‬ואין כת פחותה משלושים אנשים‪.‬‬
‫נכנסה כת אחת נתמלאה העזךה נועלין אותה‪ .‬ובעוד שהן‬
‫שוחטין ומקריבין וכך»נים תוקעין‪ ,‬החליל מכה לפני המזבח‪ .‬הלוים‬
‫קוךין את ההלל‪ .‬אם נמרו קודם שיקריבו כולם‪ ,‬שנו‪ .‬אם שנו שלשו‪.‬‬
‫על כל קריאה תקעו והריעו ותקעו‪ .‬נמרה כת אחת להקריב‪ ,‬פותחיז‬
‫העזרה‪.‬‬
‫‪TT^; T‬‬
‫דלתות‬
‫־‪:‬‬
‫נעלו‬
‫‪^; T‬‬
‫שניה‪.‬‬
‫‪T•:‬‬
‫נכנסה ־כת‬
‫•‪T::‬‬
‫ראשונה‬
‫‪T‬‬ ‫•‬
‫יצאה ־כת‬
‫‪T:T‬‬
‫העזרה‪,‬‬
‫‪TT^; T‬‬

‫נמרה‪ .‬יצאה שניה נכנסה שלישית‪ .‬כמעשה הראשונה כד מעשה‬

‫‪-‬‬ ‫■ן|‬ ‫ן‬
‫■‬ ‫■ן‪.‬‬ ‫‪. . .‬‬ ‫‪....‬ן‬ ‫’ ‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T I‬‬ ‫‪T‬‬

‫השניה והשלישית‪:‬‬
‫אחר שיצאו כולן רוחצין העזרה מלכלוכי הדם ואפילו בשבת‪ .‬אמת‬
‫־‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬־‬ ‫־‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫••‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫;^‪TT‬‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫•‬ ‫;־‬ ‫‪ T‬י‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t v‬‬ ‫־‬

‫המים היתה עובךת בעזרה‪ ,‬כשחצין להדיח הרצפה סותמין‬

‫מקום יציאת המים והיא מתמלאה על כל נדותיה‪ ,‬עד שהמים עוליז‬
‫וצפין ומקבצין אליהם כל דם ולכלוך שבעזךה‪ .‬אחר כך פותחין‬
‫הסתימה ויוצאין המים עם הלכלוך‪ .‬נמצאת הרצפה מנוקה‪ ,‬זהו‬
‫כבוד הבית‪ :‬ןצאו כל אחד עם פסחו וצלו אותם‪ .‬כיצד צולין אותו‪,‬‬
‫מביאין שפוד של רימון‪ ,‬תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו‪ ,‬ותולהו‬
‫לתוך התנור והאש למטה‪ ,‬ותולה כרעיו ובני מעיו חוצה לו‪ .‬ואין‬
‫ח‪ ---------------------------------------------------------------------------‬חגדח של פסח‬

‫מנקרי! את הפסח כ^צ‪ 1‬אר ב^ר‪ :‬ב^ב ת אינן מוליכי! את הפסח‬

‫לביתם‪ ,‬אלא כת ךא^צ‪11‬נה יוצאי! בפסחיהם ויו^צ‪1‬בי! בהר הבית‪.‬‬
‫השניה יוצאי! עם פסחיה! ויושבי! בחיל‪ .‬השלישית במקומה עומךת‪.‬‬
‫חשכה ןצאו וצלו את פסחיה!‪ :‬כשמקריבי! את הפסח בראשו!‬
‫מקריבי! עמו ביום ארבעה עשר זבח שלמים מ! הבקר או מ! הצא!‬
‫גדולים או קטנים זכרים או נקבות‪ .‬והיא נקראת חנינת ארבעה‬
‫עשר‪ .‬על זה נאמר בתורה וזבחת פסח ליהוה אלהיף צא! ובקר‪ .‬ולא‬
‫מקום •היא ‪:‬כחובה‬
‫‪t‬‬ ‫די‬
‫מכל‬‫•ד‬
‫בלבד‪.‬‬
‫•‪:‬ד‬
‫קבעה ־הכתוב חובה אלא ‪:‬רשות‬
‫‪t v‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬יד^‬ ‫‪t‬‬

‫מדברי סופרים כדי שיהא הפסח נאכל על השובע‪ :‬אימתי מביאי!‬

‫עמו חגיגה‪ ,‬בזמ! שהוא בא בחול‪ ,‬בטהרה‪ ,‬ובמועט‪ ,‬ונאכלת לשני‬
‫סמיכה‬
‫‪T •:‬‬
‫טעונה‬
‫‪ ^ :‬ד‬
‫השלמים‪,‬‬
‫־ ‪ :‬ד •‬
‫תורת זבחי‬
‫־‬
‫ודינה ‪:‬ככל‬
‫‪t‬‬ ‫‪•:‬ד‬
‫ולילה אחד‪.‬‬ ‫‪:‬־‪:‬‬
‫ימים‬
‫‪t v‬‬ ‫•‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬

‫ונסכים ומת! דמים שתים שה! ארבע ושפיכת שידים ליסוד‪ :‬זהו סדר‬
‫עבודת קרב! פסח וחגיגה שעמו‪ ,‬בבית אלהינו שיבנה במהרה‬
‫שיהיוה ;אלהיו‪:‬‬
‫‪t v‬‬ ‫‪T :V‬‬
‫העם‬
‫‪^ T‬‬
‫שבכה לו ־אשרי‬
‫‪T T V‬‬
‫העם‬
‫‪^ T‬‬
‫אמ!‪ :‬אשרי‬
‫‪ ” T‬י‬
‫”‬
‫בימינו‬
‫‪I‬‬ ‫‪” T:‬‬
‫~‬

‫ועדיך האדם הירא וחרד על דבר ה׳ לקרות אותו בזמנו שתעלה קריאתו‬
‫במקום הקרבתו‪ .‬וידאג על חורבן הבית ויתפלל לפני ה׳ בורא עולם שיבנה‬
‫אותו במהרה בימינו אמן‪:‬‬

‫אלךוינו ואלהי אבותינו‪ ,‬מלך ךחט! ךחם עלינו‪ ,‬טוב ומיטיב הדךש לנו‪ .‬שובה‬
‫אלינו בהמו! ךחמיף בנלל אבות שעשו ךצונך‪ .‬בנה ביתך נבתחלה‬
‫ובת! מקדשך על מבונו‪ .‬והךאנו בבנינו ושמחנו בתקונו‪ .‬והשב כהנים לעבודתם‬
‫ולויים לשירם ולזמרם והשב ישראל לנויהם‪ .‬ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך‪,‬‬
‫ונאכל שם מ! הזבחים ומן הפסחים אשר ‪.‬יגיע דמם על קיר מזבחך לרצו!‪:‬‬
‫יהיו לרצו! אמרי פי והגיו! לבי לפניך יהוה צורי וגואלי‪:‬‬
‫■ט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫סדר דודלקת‬
‫גריד אתה ידו׳ודו אלדוינו מלד הע‪1‬לם‪ ,‬אשר‬
‫•••‬ ‫•—‬
‫•‬ ‫“‬ ‫‪T‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫• ‪T‬‬ ‫•• •••‬
‫‪W‬‬ ‫••‬ ‫•••‬
‫•‬ ‫‪#‬‬ ‫‪^T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫—‬ ‫‪W‬‬ ‫‪T‬‬
‫‪T‬‬

‫קדשנו פמצותיו רצונו להדליק נר של‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬

‫)סשסת‪ :‬׳;טסת וי^טל( י‪1‬ם ם‪1‬ב♦‬

‫פריד אתה יהירה אלהינו מלןי העולם‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪^ T‬‬ ‫‪V V‬״‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫ד‬ ‫‪-‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬

‫שההינו וקימנו רהגיענו לזמן הז‪-‬ה‪.‬‬

‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫••••*‬

‫יהי רצוץ מלפניף יהוה אלהינו ואלהי אבותינו‪^ ,‬יבנה בית המקך?צ במהרה‬
‫בימינו ותן חלקנו בתוךתך‪ ,‬ו^ם נעבדף ביךאה כימי עולם וכ^ןנים קדמוניות‪.‬‬
‫וערבה ליהוה מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכי^צנים קדמיניות‪.‬‬
‫•‬ ‫‪-‬י‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪. . .‬‬ ‫‪• T T‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫• ‪ :‬־‬ ‫‪T : -‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫תפלה לאשה אהד הדלקת הכרות‬

‫יהי ךצון מלפניף‪ ,‬יהוה אלהי אלהי ישראל‪ ,‬שתחונן אותי ואת אישי ואת כל קרובי‪,‬‬
‫ותתן לנו ולכל ישראל חיים טובים וארוכים‪ ,‬ותזכרנו בזכרון טובה וברכה‪ ,‬ותפקדנו‬
‫בפקדת ישועה ןרחמים‪ ,‬ותבךכנו ברכות ןדולות‪ ,‬ותבלים בתינו‪ ,‬ןת^כן ^כינתד‬
‫בינינו‪ ,‬וזכנו לנזיל בנים וקני בנים חכמים ונבונים‪ ,‬אוהבי יהוה יךאי אלהים אנשי אמת‬
‫זךע קדש‪ ,‬ביהוה ךבקים׳ ומאירים את העולם בתוךה ובמעשים טובים וקבל מלאכת‬
‫עבוךת הבורא‪ ,‬אנא‪ ,‬שמע את תחנתי בעת הזאת בזכות שרה ורבקה ךחל ולאה‬
‫אמותינו‪ ,‬והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד‪ ,‬והאר פניף ונושעה‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬

‫דיני דוכנת דוסדר‬

‫״יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום כדי שיהיה אפשר לו להתחיל הסדר תיכף‬
‫משתחשך ולא ישתהה״‪ .‬ואם ערב פסח חל בשבת יכין בערב שבת‪.‬‬
‫אע״פ שבכל השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחורבן‪ .‬מ״מ בליל הפסח‬
‫טוב להרבות בכלים נאים כפי יכולתו‪ ,‬ואפילו כלים שאין צריכין לסעודה ‪,‬‬
‫יסודרו יפה על השלחן לנוי‪ ,‬זכר לחירות‪.‬‬
‫יש להכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות‪.‬‬

‫א ר ב ע כ ו ס ו ת יהדר אחר יין יפה למצות ארבע כוסות‪ .‬ואם יש יין אדום‬
‫משובח כמו הלבן‪ ,‬מצוה בו יותר מבלבן‪ ,‬שנאמר ׳אל תרא יין כי יתאדם׳‪,‬‬
‫משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא אדום‪ .‬ועוד‪ ,‬לפי שיש בו זכר לדם‪,‬‬
‫שהיה פרעה משתמש בדמם של ילדי ישראל‪ .‬לדעת רוב הפוסקים יוצאים‬
‫ידי חובת ארבע כוסות במיץ ענבים‪.‬‬
‫הכוסות תהיינה שלימות ללא שום פגימה‪ ,‬ומודחות יפה‪ ,‬ויכילו לכל הפחות‬
‫רביעית‪ .‬ושיעור רביעית ‪ -‬י״א שהוא כ‪ 86-‬גרם)בגי׳ ׳כוס׳(‪ ,‬וי״א ששיעורה‬
‫כ‪ 150-‬גרם )בגי׳ ׳כוס הגון׳(‪ .‬ונכון להכין כוסות נאות כפי אפשרותו משום‬
‫׳זה אלי ואנוהו׳‪.‬‬
‫קטנים שהגיעו לחינוך‪ ,‬דהיינו שהם יודעים מקדושת יו״ט ומבינים מה‬
‫שמספרים ביציאת מצרים )וי״א שהוא כבן ה׳ או ו׳ שנים(‪ ,‬נותנים גם להם‬
‫כוס שישתו ממנה‪.‬‬

‫כ ר פ ס כרפס הוא מין ירק שקוראים אותו כרפס ובחרו לכתחילה במין זה‬
‫שהוא נוטריקון ס׳ ‪ -‬פרך כלומר ס׳ ריבוא עבדו עבודת פרך‪.‬‬
‫ומנהגנו שאין מקפידין על ירק זה בדווקא‪ .‬יש שנהגו בתפוח אדמה ויש‬
‫בצנון ואין בזה קפידא‪ ,‬העיקר שיהיה מין ירק שמברכין עליו ״בורא פרי‬
‫האדמה״‪.‬‬
‫מ ר ו ר אלו ירקות שיוצאים בהם ידי מצות מרור‪ :‬חזרת‪ ,‬עולשין‪ ,‬תמכא‪,‬‬
‫חרחבינא ומרור‪ .‬כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור ואם אכל‬
‫מאחד מהן כזית יצא י״ח‪.‬‬
‫עיקר המצוה בחזרת שהיא החסה של ימינו‪ ,‬משום שכמו שיעבוד מצרים‬
‫היה תחילתו רך וסופו קשה כן הוא טבע החסה שתחילתו מתוק וסופו מר‪.‬‬
‫ולכן טוב לחזר אחריה‪.‬‬
‫יא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ויש הנוהגים לקחת תמכא )חריין(‪ ,‬וכיון שהוא חריף מאוד אפשר לפוררו‬
‫במגרדת אך יש להזהר שלא יפוג לגמרי‪ .‬ויש לפוררו כשבאים מביהכ״נ‪,‬‬
‫וצריכין לפוררו ע״י שינוי‪ .‬בשבת אסור לפוררו ולכן צריכים לפוררו קודם‬
‫הלילה ויכסהו עד הלילה‪.‬‬
‫ח ר ו ס ת עריך שהחרוסת תהיה עבה זכר לטיט‪ .‬וישפוך לתוך החרוסת יין‬
‫או חומץ אדום שיהיה רך‪ ,‬זכר לדם‪ ,‬וגם שיהא ראוי לטבל בו‪.‬‬
‫יש לעשות את החרוסת מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל‪ ,‬כגון תאנים‬
‫שנאמר ׳התאנה חנטה פגיה׳‪ ,‬ואגוזים שנאמר ׳אל גנת אגוז׳‪ ,‬ותמרים‬
‫שנאמר ׳אעלה בתמר׳‪ ,‬ורמונים שנאמר ׳כפלח הרמון׳‪ ,‬ותפוחים זכר למה‬
‫שנאמר ׳תחת התפוח עוררתיך׳‪ ,‬שהיו הנשים יולדות שם בניהן בלא עצב‪,‬‬
‫ושקדים על שם ׳ששקד הקב״ה על הקץ לעשות׳‪ .‬וצריך לתת בתוכה תבלין‬
‫הדומה לתבן‪ ,‬כגון קנמון וזנגביל שאינן נידכין היטב ויש בהן חוטים כמו‬
‫תבן‪ ,‬זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט‪.‬‬
‫אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרככו מע״ש‪ ,‬ואם שכח‪ ,‬ירככו בשבת ע״י‬
‫שינוי ולא ישפוך את היין או את החומץ לתוך החרוסת‪ ,‬אלא יתן את‬
‫החרוסת לתוך היין והחומץ‪.‬‬

‫מ י מ ל ח אם חל פסח בשבת את מי המלח יעשה מערב שבת‪ .‬ואם עושהו‬

‫בשבת‪ ,‬יעשה רק מעט לפי הצורך‪ ,‬וצריך לעשותו בשינוי‪ ,‬שיתן תחלה את‬
‫המים ואח״ב את המלח‪ .‬ויש הסוברים שגם אם פסח לא חל בשבת ג״ב יכין‬
‫מערב יו״ט‪.‬‬

‫ז רו ע‪ ,‬ב י ע ה משחרב ביהמ״ק תקנו חכמים שיהיו על השלחן בשעת‬

‫אמירת ההגדה שני מיני תבשילין‪ ,‬אחד זכר לקרבן פסח‪ ,‬ואחד זכר לקרבן‬
‫חגיגה‪ ,‬שהיו מקריבין בזמן שביהמ״ק היה קיים‪ .‬ונהגו שאחד מן התבשילין‬
‫יהיה בשר‪ ,‬ונהגו שיהיה זרוע‪ ,‬לזכר שגאלם הקב״ה בזרוע נטויה‪ .‬ויהיה נצלה‬
‫על הגחלים‪ ,‬ואפשר על האש שבכיריים‪ ,‬אך העיקר שלא יהיה מבושל‪ ,‬זכר‬
‫לפסח שהיה צלי אש‪ ,‬ואם אפשר יקח הזרוע של טלה שיהיה זכר לפסח וגם‬
‫זכר לזרוע נטויה‪ .‬וכשיאמר ״פסח זה שאנו אוכלים״ אסור להראות על‬
‫הזרוע‪ ,‬שנראה כמקדיש קדשים בחוץ‪ ,‬וכן לא אוכלים צלי בליל הפסח כיון‬
‫שבעוה״ר המקדש חרב ויראה כאילו אוכל שחוטי חוץ‪.‬‬
‫והשני יהיה ביצה‪ ,‬משום דביצה בלשון ארמי ביעא‪ ,‬כלומר דבעי רחמנא‬
‫למיפרק יתנא בדרעא מרממא ]שרצה הקב״ה לפדות אותנו בזרוע נטויה[‪.‬‬
‫ועושין את הביצה בין צלויה בין מבושלת‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬

‫וצריך לצלותן ולבשלן מעיו״ט בעוד יום‪ .‬ואם שכח או שהיה שבת‪ ,‬יצלה‬
‫ויבשל אותם בלילה‪ ,‬אבל צריך לאוכלן ביו״ט ראשון‪ .‬וכן בליל שני‪ ,‬יצלם‬
‫ויבשלם ויאכלם ביו״ט שני‪ ,‬כי אין מבשלין מיו״ט לחבירו‪ ,‬ולא מיו״ט לחול‪.‬‬
‫ולפי שאין אוכלין בשר צלי בשני לילות אלה‪ ,‬שמא יאמרו בשר קרבן פסח‬
‫הוא‪ ,‬שהיה נאכל כשהוא צלוי ונראה כאוכל קדשים בחוץ‪ ,‬ע״ב צריך‬
‫לאכול את הזרוע דוקא ביום‪.‬‬

‫ה ס י ב ה לפי שבכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא‬
‫עתה יוצא משעבוד מצרים‪ ,‬לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה בדרך‬
‫חירות‪ ,‬ולכן יכין מושבו מבעוד יום במצעות נאות כפי יכלתו‪ ,‬כדי שישב‬
‫בהסיבה דרך חירות‪ ,‬ובאופן שיוכל להטות ולהסב בשמאלו‪ .‬ואפילו הוא‬
‫איטר‪ ,‬יסב בשמאל של כל אדם‪.‬‬
‫אופני ההסיבה בדרך ישיבה הן באחד מהאופנים דלהלן‪:‬‬
‫א‪ .‬יושב על המיטה‪ ,‬ומניח לצידו כרים עד לגובה הכתף‪ ,‬ונוטה קצת‪ .‬ולא‬
‫יטה הרבה במידה שלא נוח לישב כך‪.‬‬
‫ב‪ .‬ישב על כסא שיש לו ידיות‪ ,‬ויניח כר על הידית וינטה קצת על שמאלו‪.‬‬
‫ג‪ .‬יכול להניח כסא בצירו וכרים עליו‪ ,‬באופן שיכול לתמוך את גופו ע״י‬
‫הכתף או ע״י היד‪.‬‬
‫ד‪ .‬יכול להניח כר על צד משענת הכסא של היושב לידו‪ ,‬ויסב‪.‬‬
‫ה‪ .‬היושב ומטה את גופן בלי להישען על שום דבר‪ ,‬אין זו הסיבה‪.‬‬
‫בן אצל אביו‪ ,‬חייב בהסיבה‪ .‬אבל תלמיד אצל רבו‪ ,‬אינו צריך‪ .‬הנשים אינן‬
‫חייבות בהסיבה‪ ,‬ויש שנוהגות להסב‪.‬‬
‫ק י ט ל יש נוהגין ללבוש את הקיטל‪ ,‬והטעם משום שהוא בגד מתים‪,‬‬
‫ולובשין אותו כדי שלא תזוח דעתנו מחמת השמחה והחירות ששורדים‬
‫בלילה זה‪.‬‬

‫ס ד ר ה ק ע ר ה יקח שלש מצות שמורות‪ ,‬שלימות ומהודרות‪ ,‬ויניחן על‬

‫הקערה ופורס עליהן מפה נאה‪ .‬ועליהן מניח את הזרוע נגד הימין שלו‪,‬‬
‫הביצה משמאל‪ ,‬המרור לברכה באמצע‪ ,‬חרוסת תחת הזרוע‪ ,‬כרפס תחת‬
‫הביצה‪ ,‬ומרור לכריכה )חזרת( באמצע )לנוהגין על פי האריז״ל‪ ,‬ויש בזה‬
‫עוד מנהגים(‪.‬‬
‫ב ר כ ת ה ב נ י ם יש נוהגין לברך את הבנים בליל פסח אפי׳ כשאינו חל‬
‫בשבת‪ ,‬משום שבליל פסח בירך יצחק את יעקב בכל הברכות‪ ,‬ובליל פסח‬
‫נפתחים אוצרות טללי ברכה‪.‬‬
‫יג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫סימני הסדר‬
‫קדש‪ .‬ורחץ‪ .‬כרפס‪ .‬וליץ‪.‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫מגיד‪ .‬רחצה‪ .‬מ‪1‬ציא‪ .‬מצה‪.‬‬

‫עורך‪ .‬צפון‪.‬‬
‫‪I‬‬ ‫‪y‬‬ ‫מרור‪ .‬כורך‪.‬‬
‫•• ‪I‬‬ ‫‪I Y‬‬ ‫•• ‪V‬‬ ‫‪y‬‬

‫כרך‪ .‬הלל‪ .‬נרצה‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫• ‪:‬‬ ‫־ ••‬ ‫‪ •• T‬״‬

‫)מסידור האריז״ל(‬ ‫קודם הסדר אומר‪:‬‬

‫אלנקינו סעודתא ךמלכא עלאה‪ ,‬דא היא סעודתא ךקוךשא‬
‫כריך הוא וי^זכינתיה‪.‬‬

‫)מסידור בית יעקב(‬ ‫תפלה לפני הסדר‪:‬‬

‫רבונו של עולם אתה יודע כי בשר אנהנו ולא בינת אדם לנו ואין אתנו יודע עד מה‪ ,‬לכן יהי‬
‫רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו‪ ,‬שיעלה ויבוא ויראה וירצה לנהת רוה לפניך‪ ,‬כל‬
‫המצוות הנעשים בלילה הזאת על ידינו‪ ,‬לתקן כל אשר פנמו בעולמות העליונים על ידי‬
‫הטאתינו ועוונותינו ופשעינו‪ ,‬ולתקן כל הנצוצות שנפלו תוך הקליפות‪ ,‬ולנחם שפע וברכה רבה‬
‫בכל העולמות‪ ,‬ואל יעכב שום הטא ועון והרהור רע את מעשה המצות האלה‪ .‬ויהי רצון מלפניך‬
‫ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שתצרף מהשבותינו זאת הפשוטה‪ ,‬עם כוונת בניך ידידיך היודעים‬
‫ומכוונים כל שמותיך הקדושים והנוראים‪ ,‬וכל כוונות וזיווני מידות העליונות הנעשים על ידי‬
‫מצוות האלה‪ .‬ויהי נעם אדני אלהינו עלינו‪ ,‬ומעשה ידינו כוננה עלינו‪ ,‬ומעשה ידינו כוננהו‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬

‫ק ד ^‪ 1‬צ‬
‫אע״פ שבכל שבת ויו״ט יכולין לקדש ולאכול מבעוד יום‪ ,‬ולהוסיף מחול על‬
‫הקודש‪ ,‬בפסח אינו כן‪ ,‬לפי שמצות אכילת מצה היא דוקא בלילה כמו‬
‫קרבן פסח‪ ,‬שבו נאמר ׳ואכלו את הבשר בלילה הזה‪ /‬וכן מצות ארבע‬
‫כוסות היא דוקא בלילה‪ .‬וכיון שגם הכוס של קידוש היא מארבע הכוסות‪,‬‬
‫לכן אין מקדשין עד שהוא ודאי לילה‪.‬‬
‫מצוה לחלק לתינוקות שקדים ואגוזים וכדומה כדי שיראו שינוי וישאלו‪ ,‬ועל‬
‫ידי זה יתעוררו לשאול על מצה ומרור והסבה‪.‬‬
‫מוטב שאחד מבני ביתו‪ ,‬ימזוג את הכוסות‪ .‬וכן בכל פעם שמוזגין‪ ,‬ימזגו הם‬
‫ולא הוא בעצמו‪ ,‬כדי להראות דרך חירות‪ .‬ולא רק בעה״ב אלא לכל‬
‫המסובים טוב שימזגו להם ע״י אחר‪ .‬הכוסות צריכות שטיפה והדחה שכוס‬
‫של ברכה הן‪ .‬וכתב בספר אורחות יושר‪ :‬מצוה לנהוג שררה בליל פסח‪,‬‬
‫ובזה יכופר לו מה שנהג שררה וגאוה כל השנה‪.‬‬
‫צריך לשתות מכל כוס את הרוב בפעם אחת‪ ,‬ומכוס רביעית ישתה רביעית‬
‫בפעם אחת‪ .‬וטוב לעשות כדעת הפוסקים לשתות כוס שלמה בכל ארבע‬
‫הכוסות‪ .‬ואם קשה להם ישתו לכל הפחות רוב רביעית‪.‬‬
‫אם שהה בשתיית הכוס יותר מכדי אכילת פרס לא יצא‪ ,‬וי״א שאפי׳ אם לא‬
‫שהה אלא יותר מכדי שתיית רביעית לא יצא‪ .‬ולגבי שתי הכוסות הראשונות‬
‫צריך לחוש לדבריהם‪ ,‬לחזור ולשתות בלי ברכה‪ .‬ולנוהגים כרמ״א גם כוס‬
‫ראשונה לא יחזור וישתה אא״ב היה בדעתו לשתות בין הכוסות‪.‬‬
‫שותה כוס הקידוש בהסיבה‪ .‬אם שתה בלא הסיבה‪ ,‬לדעת השו״ע לא יצא‪,‬‬
‫וצריך לחזור ולשתות בהסיבה‪ ,‬ולנוהגים כרמ״א אין לחזור ולשתות‪ ,‬מפני‬
‫שיצטרך לברך שוב ׳הגפן׳ וייראה כמוסיף על הכוסות‪ .‬ואם היה בדעתו‬
‫לשתות בין הכוסות‪ ,‬יוכל לשתות כוס אחרת בהסיבה בלא ברכה‪.‬‬
‫בברכת שהחיינו יכוון על כל מצוות הלילה‪ :‬ד׳ כוסות‪ ,‬סיפור יציאת מצרים‪,‬‬
‫מצה‪ ,‬מרור וכרפס‪ .‬וכן ימין על מצות ביעור חמץ‪.‬‬
‫נשים שכבר ברכו שהחיינו בהדלקת הנרות‪ ,‬לא יברכו שהחיינו בקידוש‪ .‬אך‬
‫יכולות לענות אמן על ברכת שהחיינו של המקדש‪.‬‬
‫■ טו‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ארבע כוסות‬
‫אמרו הז״ל )ירושלמי‪ ,‬ערבי פסהים הלכה א( שארבע כוסות הן כנגד ארבע לשונות של‬
‫גאולה‪ :‬והוצאתי‪ ,‬והצלתי‪ ,‬וגאלתי‪ ,‬ולקהתי‪.‬‬
‫כדי להבין את הקשר בין ארבע הכוסות לבין ארבע לשונות הגאולה‪ ,‬עלינו לבאר תחילה כל‬
‫לשון של גאולה בפני עצמו‪:‬‬
‫והוצאתי ‪ -‬כמו שדרשו חז״ל על הפסוק )דברים ד‪ ,‬לד(‪ :‬״לקחת לו גוי מקרב גוי״ ‪ -‬כמו‬
‫להוציא את העובר ממעי אמו)ילקוט תתנ״ח(‪ .‬מפני שעם ישראל היו משוקעים בעבודה זרה‬
‫ובדיעות מושחתות והיה צריך ״להוציא״ אותם ״מתוך״ המצרים‪.‬‬
‫והצלתי ‪ -‬הצלה היא ממיתה‪ .‬הקב״ה הציל את בני ישראל מהעינוי שנועד לכלותם‪.‬‬
‫וגאלתי ‪ -‬״גאולה״ היא שחרור עבד‪ .‬הקב״ה גאל את בני ישראל מעבודתם להיות חופשיים‪.‬‬
‫ולקחתי ‪ -‬״ולקחתי אתכם לי לעם״‪ ,‬כלומר‪ ,‬להיות עם מסודר עם חוקים ומלך עליהם ‪ -‬הקב״ה‪.‬‬
‫עתה נבאר את הקשר בין כל כוס לבין אחת מלשונות הגאולה‪:‬‬
‫כוס ראשונה ‪ -‬קידוש‪ ,‬כנגד ״והוצאתי״‪ .‬מפני שקדושת היום נעשית על ידי עם ישראל שהם‬
‫מקדשים את המועדים‪ .‬והכה שלהם לקדש את המועדים הוא רק על ידי שהם בעצמם‬
‫קדושים‪ .‬ובמה ישראל נעשים קדושים? על ידי שהם מתרחקים מגלוי עריות‪ .‬עם ישראל‬
‫בהיותם במצרים היו גדורים מן העריות‪ ,‬ולא היו בהם נישואי תערובת‪ ,‬ולכן התקיים בהם‬
‫״והוצאתי״‪ .‬שאם היו מתבוללים עם המצרים הבנים שהיו נולדים מהמצריות כבר לא היו‬
‫בכלל בני ישראל‪ .‬ואם כך‪ ,‬הרי הם ״קדושים״ ויש להם את הכה לקדש את המועדים‪.‬‬
‫כוס שניה ‪ -‬חצי הלל הראשון‪ ,‬כנגד ״וגאלתי״‪ .‬חצי הלל הראשון עוסק בניסים שנעשו‬
‫לאבותינו‪ .‬זכרון היחוס של עם ישראל הוא שעמד להם כדי שיקויים בהם ״וגאלתי״‪ .‬מפני‬
‫שעם ישראל למרות שהיו עבדים שפלים‪ ,‬שבדרך כלל גם רוחם שפלה ונוח להם להיות‬
‫עבדים מפני שאין להם יחוס‪ .‬אבל הם לא היו כך אלא זכרו את יחוס אבותם ולא שינו את‬
‫שמם וקראו לילדיהם בשמות כמו ראובן‪ ,‬שמעון וכדומה‪ ,‬לפיכך התקיים בהם ״וגאלתי״‪.‬‬
‫כוס שלישית ‪ -‬ברכת המזון‪ ,‬כנגד ״והצלתי״‪ .‬עם ישראל זכו להנצל מיד אויביהם בזכות‬
‫שלא היו אויבים זה לזה‪ ,‬ולא היתה ביניהם מלשינות‪ .‬ולזה רומזת הכוס של ברכת המזון‪.‬‬
‫מפני שמלשינות נובעת מקנאה‪ ,‬וקנאה נובעת מהעדר אמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות‬
‫במועט‪ ,‬וברכת המזון באה ללמדנו שכל אחד ניזון מה׳ יתברך‪ .‬ותיקנו ברכת המזון על‬
‫אכילת כזית ללמדנו את מדת ההסתפקות במועט וממילא לא נבוא לקנא בחברינו‪.‬‬
‫כוס רביעית ‪ -‬חצי הלל השני‪ ,‬כנגד ״ולקחתי״‪ .‬חצי הלל השני עוסק בגאולה העתידה‪ ,‬שעם‬
‫ישראל יחזור להיות עם מאוחד‪ .‬וזו היתה הזכות של עם ישראל שבגללה הובטח להם‬
‫״ולקחתי אתכם לי לעם״ ‪ -‬שלא שינו את לשונם‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהיו מקוים להגאל ולשוב להיות‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫אומה עצמאית מאוחדת‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫טז■‬

‫הנני מוכן ומזומן לקיים מצות קידוש ומצות כום ךאשוז של ארבע כוסות‪ ,‬לשם יחוד קוךשא‬
‫בךיך הוא ושכינתיה בדחילו וךחימו על ידי ההוא טמיר ונ^;לם בשם כל ןשראל‪ .‬ויהי נועם אדני‬
‫אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ןדינו כוננהו‪.‬‬

‫כשחל בשבת מתחילין כאן‪:‬‬

‫בלחש‪ :‬ויהי עךב ויהי ב'קר‬

‫י‪ 1‬ם ה^^ז^^זי‪ .‬ויכלו השמים והארץ וכל צבאם‪.‬‬

‫‪ :‬ד ד‬ ‫‪T :‬‬ ‫•‬ ‫‪V T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫־•‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫־ ‪••• :‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬

‫ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר‬

‫• •‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫עשה‪ ,‬וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫‪#‬‬ ‫•‬ ‫‪* T‬‬

‫ויקדש‬
‫השביעי — •— ‪••I‬‬
‫את יום — ‪^ # #‬‬
‫•‬ ‫אלהים ‪##‬‬
‫ויברך ••• •‬
‫עשה‪I . • . .‬‬
‫•‬ ‫‪.‬‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫‪* T‬‬

‫א'תו‪ ,‬כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא‬

‫‪TT‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬־‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬

‫אלהים לעשות‪.‬‬
‫כשחל בחול מתחילין כאן‪:‬‬
‫סמוי מרנן ורפנן ורפ‪1‬תי‪.‬‬
‫ד!ע‪T 1‬לם‪,‬‬ ‫אלדוינו מלזי‬
‫‪V V‬״ ‪^ T‬‬ ‫‪••V:‬‬
‫ידויוד!‬
‫‪T :‬‬
‫אמד!‬
‫־ ‪T‬‬
‫רוך‬
‫״‬
‫‪3T‬‬
‫פ‪1‬רא פרי הגפן‪.‬‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬

‫פריך אתה יהירה אלהינו מלך העו׳לם אשר‬

‫‪V‬‬ ‫ד‬ ‫^‬ ‫ד‬ ‫‪V V‬י‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫ד‬ ‫‪-‬‬ ‫י‬ ‫ד‬

‫פהר פנו מפל עם וררממני מפל לשרן‬

‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫* ‪T‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫*‬ ‫‪t‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪t‬‬

‫וקדשנו פמצותיו‪ ,‬ותתן לנו יהרה אלהינו‬

‫••‬ ‫• *‬ ‫*‬ ‫•‬
 ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מויעדים לשמדודו‪,‬‬ ‫)לשבת; ע ב תו ת למנוחה ‪0‬‬ ‫&אד!גר‬

‫)לשבת‪ :‬את יום ה ^ ב ת הזה ו(‬ ‫חגים וזמנים לשש‪1‬ן‬
‫)לשבת‪:‬‬ ‫את יום חג חמצות הזח זמן חריתני‬
‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫מקרא קרש זכר ליציאת מצרים‪ .‬כי‬ ‫באהבה(‬

‫מכל העמים‪.‬‬
‫•‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫* ‪T‬‬
‫ואותנו קרשת‬
‫‪T‬‬ ‫• ״ ‪: -‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫כחרת‬
‫‪T‬‬ ‫‪ T‬־ ‪:‬‬
‫כנו‬‫‪T‬‬

‫וברצון(‬
‫‪T.‬‬
‫באהבה‬
‫‪T .‬‬ ‫‪.‬‬
‫)לשבת‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪; T‬‬
‫ומ‪1‬עךי‬
‫;‬
‫שבת(‬
‫ז‬
‫)לשבת‪. :‬ו‬

‫זכר ליציאת מצרים‬

‫מצוות רבות בתורה נאמר בהן שהן ״זכר ליציאת מצרים״‪ .‬כדי להבין את הטעם והמטרה‬
‫של אותן מצוות‪ ,‬עלינו להקדים‪ :‬מאז שנהיתה עבודה זרה בעולם‪ ,‬בימי אנוש‪ ,‬התהילו בני‬
‫האדם להשתבש באמונה‪ .‬מהם כופרים בעיקר ואומרים שהעולם קדמון‪ .‬מהם כופרים‬
‫בידיעתו של הבורא‪ ,‬ואומרים שהוא לא יודע מה שנעשה בעולם‪ .‬מהם מודים בידיעתו אבל‬
‫כופרים בהשגחה‪ ,‬ואומרים שבני האדם שוים לבעלי החיים שאין ה׳ משגיח עליהם ואינו‬
‫נותן להם שכר או עונש‪ ,‬ואין ה׳ מתעניין במה שנעשה בארץ‪.‬‬
‫וכאשר ה׳ עושה נס גלוי לאדם יחיד או לציבור שלם‪ ,‬על ידי שינוי מנהגו של עולם‪ ,‬מתברר‬
‫לכולם השקר של כל אותן דעות שהזכרנו‪ .‬כי הנס הגלוי מורה שיש לעולם אלו‪-‬ה שברא‬
‫אותו יש מאין‪ ,‬יודע מה שמתרחש בו‪ ,‬משגיח על ברואיו ושהוא כל יכול‪ .‬ואם אותו נס נגזר‬
‫מראש מפי נביא‪ ,‬מתברר ממנו גם שהנבואה היא אמת ושה׳ מדבר אל בני אדם ומגלה את‬
‫סודו לעבדיו הנביאים‪ ,‬ועל ידי זה מתברר שהתורה כולה אמת‪.‬‬
‫ולכן התורה אומרת אצל המופתים שנעשו במצרים‪ :‬״למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״‬
‫)שמות ח‪ ,‬יה(‪ ,‬כלומר‪ ,‬שאני ה׳ משגיח על כל הנעשה בעולם ואינני עוזב אותו להתנהל‬
‫באופן טבעי ללא השגחה‪ .‬עוד אומרת התורה‪ :‬״למען תדע כי לה׳ הארץ״)שם ט‪ ,‬כט(‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬שהעולם חדש וה׳ ברא את הכל יש מאין‪ .‬פסוק נוסף‪ :‬״בעבור תדע כי אין כמוני‬
‫בכל הארץ״)שם‪ ,‬יד(‪ ,‬כלומר‪ ,‬שאני כל‪-‬יכול‪ ,‬שליט בכל ואין מעכב בידי‪ ,‬כי המצרים כפרו‬
‫או היו מסופקים בכל עיקרי האמונה הללו‪ .‬הרי שהאותות והמופתים הגלויים‪ ,‬הם הוכחות‬
‫ברורות על האמונה בבורא ובתורה כולה‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫יח■‬

‫השמחה והששון הנחלתנו‪& .‬רוך אמח יחוד‬

‫‪T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫■ • ‪T : - :‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪: • :‬‬

‫מהדש >לשבת; העבת ‪ 0‬ישראל והזשנים‪.‬‬

‫— •‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫“ ‪T‬‬ ‫“‬ ‫—‪••I‬‬ ‫•‬

‫כשחל פסח במוצאי שבת אומרים כאן את ברכת הנר וברכת המבדיל ורק‬
‫אח״ב שהחיינו‬

‫העוילם‪,‬‬
‫‪T ^ T‬‬
‫מלזי‬
‫‪V V‬״‬
‫אל׳היגו‬
‫‪••V:‬‬
‫יהירה‬
‫‪T :‬‬
‫אתה‬
‫־ ‪T‬‬
‫גריזי‬
‫״‬ ‫‪T‬‬

‫הזה‪.‬‬
‫•‬
‫לז»ן‬
‫•‬
‫והוניענר‬
‫‪T‬‬ ‫•‬
‫ינזההינו והימנו‬
‫••••*‬

‫ומכיון שה׳ לא עושה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר כדי להוכיח את עיקרי‬
‫האמונה‪ ,‬ציוה עלינו שנעשה זכר לניסים שראו עינינו‪ ,‬ונמסור את הדברים לבנינו‪ ,‬והם‬
‫ימסרום לבניהם‪ ,‬ובניהם לדור אחרון‪ .‬והחמיר מאד באותו ענין של זכרון הניסים‪ ,‬שהרי אנו‬
‫רואים שיש חיוב כרת על אכילת חמץ ועל אי עשיית קרבן פסח‪ .‬ועוד ציונו ה׳ לכתוב את כל‬
‫מה שראינו מהאותות והמופתים על היד ובין העינים ‪ -‬בתפילין‪ ,‬ולכתוב את עיקרי האמונה‬
‫הללו גם על פתחי הבתים ‪ -‬במזוזות‪ ,‬ולהזכיר זאת בפינו בבקר ובערב‪ ,‬כמו שאמרו חז״ל‪:‬‬
‫״אמת ויציב דאורייתא״)ברכות כא‪ ,‬א(‪ ,‬ולמדוהו ממה שנאמר‪ :‬״למען תזכר את יום צאתך‬
‫מארץ מצרים כל ימי חייך״)דברים טז‪ ,‬ג(‪ ,‬ולעשות סוכה בכל שנה‪.‬‬
‫ישנן עוד מצוות רבות כאלה שהן זכר ליציאת מצרים‪ ,‬והמטרה של כולן היא‪ :‬שתהיה לנו‬
‫בכל הדורות עדות על האמונה‪ ,‬על ידי שלא נשכח את המופתים‪ ,‬ולא יהיה פתחון פה למי‬
‫שרוצה לכפור ולהכחיש את האמונה בה׳‪ .‬כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקובע אותה בפתחו‬
‫ומכוון לטעמה של מצות מזוזה‪ ,‬הרי הוא מודה בחידוש העולם‪ ,‬בידיעת הבורא‪ ,‬בהשגחתו‪,‬‬
‫בנבואה ומאמין בכל יסודות התורה‪ ,‬חוץ ממה שמודה שה׳ עשה חסד גדול עם עושי רצונו‪,‬‬
‫שהוציאנו מעבדות מצרים לחרות ולכבוד גדול בזכות אבותינו שרצו לעבדו‪.‬‬
‫ולכן אמרו חז״ל‪ :‬״הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה״)אבות ב‪ ,‬א(‪ ,‬כי כולן חשובות וחביבות‬
‫מאד‪ ,‬כי על ידן האדם מודה בכל עת באלוקיו‪ .‬ומטרת כל המצוות היא‪ :‬שנאמין באלוקינו‬
‫ונודה שהוא בראנו‪ ,‬וזוהי המטרה שלשמה ברא ה׳ את העולם‪ ,‬כי אין לנו הסבר אחר מדוע‬
‫ה׳ ברא את העולם‪ .‬כי אין לבורא שום תועלת וצורך בברואיו‪ ,‬אלא רק שידע האדם ויודה‬
‫לאלקיו שבראו‪ .‬וזוהי מטרת הרמת הקול בתפילות‪ ,‬ומטרת בתי הכנסת ותפילה בציבור‪,‬‬
‫שיהיה לבני אדם מקום בו יודו לה׳ שבראם‪ ,‬ויפרסמו זאת‪ ,‬ויאמרו לפניו‪ :‬בריותך אנחנו!‬
‫■ יט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫פריך אתה יהוה אלהינו מלך העולם‪ ,‬בורא‬

‫האלז‪.‬‬
‫מאורי ‪.. T‬‬
‫‪•• :‬‬

‫פרוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם המבדיל בין‬

‫ק;ךש לחל בין אור לה ‪f‬ך בין יעראל לעמים‪,‬‬
‫בין יום העביעי לעעת ימי הטעעה‪ ,‬בין קדעת עבת‬
‫לקדעת יום טוב הבדלת‪ ,‬ואת יום העביעי מעעת‬
‫ימי הטעעה קדעת‪ ,‬הבדלת וקדעת את עטך יעראל‬
‫בקדעתך‪ .‬בחך אתה יהוה המבדיל בין ק;ךע לקרע‪.‬‬
‫פרוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם‪ ,‬עהחינו‬
‫וקימנו והגיענו לזמן הזח‪.‬‬

‫וזוהי כוונת חז״ל שאמרו)ירושלמי‪ ,‬תענית ב‪ ,‬א(‪ :‬״ויקראו אל אלקים בחזקה )יונה ג‪ ,‬ח(‪,‬‬
‫מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול‪ ,‬חציפא נצח לבישא״ ) ‪ -‬בהרמת הקול בתפילה אנו‬
‫מנצחים את דעות הרשעים הכופרים(‪.‬‬
‫ועל ידי זכדון הניסים הגלויים והמפודסמים האדם מודה בניסים הנסתדים‪ .‬ואותם ניסים‬
‫נסתדים הם יסוד התודה כולה‪ ,‬כי אין לאדם חלק בתודת משה דבינו עד שיאמין שכל דבד‬
‫וכל מקדה בין אצל אדם יחיד ובין אצל דבים‪ ,‬כולם ניסים‪ ,‬אין בהם טבע ומנהגו של עולם‪,‬‬
‫אלא אם האדם מקיים את המצוות שכד המצוות מביא לו הצלחה‪ ,‬ואם הוא עובד עליהן‬
‫)ע״פ הרמב״ן(‬ ‫עונש העבידות מכדית אותו‪ ,‬הכל על פי גזידת א‪-‬ל עליון‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬

‫את יום חשכת חזח ואת יום חג המצות חזח‪ ...‬זכר ליציאת מצרים‬
‫בשני מקומות ניתן נימוק לשמירת שבת‪ .‬בלוחות הראשונים )שמות כ‪ ,‬יא( נאמר‪ :‬״כי ששת‬
‫ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם״ וגד‪ .‬ובלוחות השניים‬
‫)דברים ה‪ ,‬טו( נאמר‪ :‬״וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה׳ אלקיך משם ביר חזקה‬
‫ובזרע נטויה״ וגד‪.‬‬
‫ואם ישאל השואל‪ ,‬מדוע ניתנו שני טעמים לשמירת השבת וכי לא די לנו באחד מהטעמים?‬
‫נשיב לו‪ ,‬כי המתבונן בניסי מצרים וביציאת מצרים יראה כי ניתן היה להכניע את פרעה מיד‬
‫לאחר מכה אחת מבלי כל צורך להגיע לעשר מכות שיתמשכו על פני עשרה חודשים! ומה‬
‫גם שניתן היה להוריד מעליהם את עול השעבוד מיד בתחילת השעבוד ללא כל שינוי‬
‫ממהלכי הטבע כפי שקרה במצרים‪ ,‬כמו לדוגמא שהאדמה בלעה את ששת הילדים שנולדו‬
‫זה עתה בלידה אחת והמלאכים גידלום שם באדמה! ואם בכל זאת המים נהפכו לדם‪,‬‬
‫החושך החשיך שישה ימים‪ ,‬אש ומים התערבבו‪ ,‬כל סוגי הבעלי חיים )הנצרכים באופן‬
‫טבעי למזג אוויר שונה‪ ,‬כל אחד כפי טבעו( התחברו כולם לחיות במקום אחד)ובמזג אוויר‬
‫אחיד(‪ ,‬רק בכורי מצרים מתים ולא בכורי ישראל‪ ,‬הים נבקע לזה ונסגר לזה‪ ,‬הרי שיש מנהיג‬
‫ובורא לעולם שהכל בא מכוחו‪ ,‬ואין כל בריח נוקפת אצבע מבלעדיו ית׳‪ ,‬רק הוא יכול‬
‫לעשות את שראינו במצרים ובסדר גודל שכזה‪.‬‬
‫אותם מעשים גדולים ויהודיים שנעשו במצרים מפנימים בהכרתנו שהוא זה שברא את‬
‫העולם בשישה ימים ואין בלתו מישהו שבכוחו לברוא את העולם‪ .‬האותות והמופתים‬
‫שהזינו במצרים הם בבחינת ״המאוחר המעיד על המוקדם״ שהקב״ה מלך מלכי המלכים‬
‫ברא את העולם בששת ימי המעשה‪.‬‬
‫שמירת השבת מטרתה להעיד ״כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ״ )שמות(‪,‬‬
‫שהרי את כוחו ועוצמתו ראינו כאשר ״עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה׳ אלקיך משם״‬
‫)דברים(‪ .‬ואילו לא הקב״ה הוא זה שברא את העולם‪ ,‬מי הוא זה שעשה את כל האותות‬
‫והמופתים במצרים? חיבים לומר כי היד הגדולה שעשתה את שעשתה במצרים היא זו‬
‫שבראה את העולם‪.‬‬
‫לאור הדברים‪ ,‬נבין מדוע בפרשת אמור הקדימה התורה לכל המועדים את מצות שמירת‬
‫השבת‪ ,‬לפי שהיא היסוד לאמונה בכל המופתים שנעשו במצרים‪ ,‬כי אם לא נאמין שהקב״ה‬
‫ברא את העולם גם לא נאמין במופתים שנעשו במצרים‪ .‬ולכן רק אחרי שאמונת בריאת‬
‫העולם חזקה אצלנו על ידי שמירת השבת‪ ,‬שייך לצוותינו על שאר המועדים שהם זכר‬
‫)ע״פ ליקוטי אנשי שם(‬ ‫ליציאת מצרים‪.‬‬
‫■כא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ירחץ‬
‫בעל הבית וכל בני הבית יטלו ידים‪ ,‬ואין מברכין ברכת ״על נטילת ידים״‪.‬‬
‫יש נוהגין שבעל הבית נוטל ידיו על ידי אחר דרך שררה וחירות‪.‬‬
‫הטעם שנוטלין ידים‪ ,‬מפני שטובל הכרפס במשקה )מי מלח(‪ ,‬ודבר‬
‫שאוכלים ע״י טיבול במשקה עריך נטילה‪ .‬ואפי׳ אנשים שאין נוהגין כן כל‬
‫השנה‪ ,‬בלילה זו יטלו כדי שישאלו התינוקות על השינוי‪.‬‬
‫עריך לנהוג בנטילה זו כמו בכל דיני נטילת ידים שלפני אכילת פת‪.‬‬
‫לכתחילה לא ישוחח עד לאחר אכילת הכרפס‪.‬‬

‫לוקח פחות מכזית כרפס‪ ,‬והאוכל כזית יש לו על מי לסמוך‪ .‬וכרפס הוא מין‬
‫ירק שקורין אותו כרפס ובחרו לכתחילה במין זה שהוא נוטריקון ס׳ פרך‬
‫כלומר ס׳ רבוא עבדו עבודת פרך‪ ,‬אך מנהגנו שאין להקפיד על ירק זה‬
‫בדווקא‪ ,‬רק העיקר שיהיה מין ירק שמברכים עליו בורא פרי האדמה‪ .‬יש‬
‫שנהגו בתפו״א‪ ,‬סלרי‪ ,‬ענון או פטרוזיליה‪ .‬וכן נותן לכל בני ביתו‪ ,‬ומטבילו‬
‫במי מלח או בחומץ‪ ,‬ומברך עליו ״בורא פרי האדמה״‪ .‬וממין בברכה זו‬
‫לפטור המרור שיאכל אח״ב‪.‬‬
‫ונוהגין לאבלו בלא הסבה‪ ,‬וי״א לאכלו בהסיבה‪.‬‬
‫אין מברכין ברכה אחרונה אפילו אם אכל כזית‪.‬‬
‫טעם הטיבול במשקה‪ ,‬הוא מתקנת חכמים‪ ,‬להתמיה התינוקות כשרואים‬
‫שינוי שאוכלים ירקות דרך טיבול לפני הסעודה‪.‬‬

‫גריזי אתח יח־וה אל־הינו מלזי‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪#‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫חע‪1‬לם‪13 ,‬רא ‪3‬רי האדמח‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪: T‬־ ‪T‬‬ ‫‪•:‬‬ ‫••‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫כב ■‬

‫וחץ‬
‫לוקח את המצה האמצעית משלש המצות המונחות בקערה‪ ,‬ובוצע לשני‬
‫חלקים שאינם שוים בגדלם‪ ,‬ומצניע את החלק הגדול לאפיקומן‪ ,‬ואת‬
‫החלק הקטן יחזיר למקומו שבין שתי השלימות‪.‬‬
‫נוהגין לכרוך את האפיקומן במפה‪ ,‬זכר למ״ש ״משארותם צרורות בשמלותם‬
‫על שכמם״‪ .‬ויש שמשימים אותו כך על שכמם זכר ליציאת מצרים‪.‬‬
‫יש שנהגו שהילדים הקטנים חוטפים את המצה השמורה לאפיקומן‪ ,‬שעל‬
‫ידי זה לא ישנו‪ ,‬ויתעוררו לשאול‪.‬‬

‫מגיד‬
‫מצות עשה מן התורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים‬
‫בליל ט״ו בניסן‪ ,‬שנאמר‪ :‬״זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים״‪ .‬ונאמר‪:‬‬
‫״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה״‪ ,‬ודרשו חז״ל בשעה שמצה‬
‫ומרור מונחים לפניך‪ .‬וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח‪.‬‬
‫חייב לפרש לבני ביתו דברי ההגדה בלשון שמבינים‪ .‬ואם הוא בעצמו לא‬
‫מבין לשון הקדש‪ ,‬יאמר מתוך הגדה עם פירוש‪ ,‬ולאחר כל פיסקא יאמר‬
‫הפירוש‪ .‬ומכל שכן המאמר ״רבן גמליאל היה אומר״ וכר‪ ,‬שצריכין להבין‬
‫את הטעם של פסח מצה ומרור‪ .‬ועיקר מנתו יהיה להכניס בליבם האמונה‬
‫השלימה באלוקותו ובגודל גבורותיו ונפלאותיו‪ ,‬לכן ראוי להבינם את כל‬
‫סיפור ההגדה בלשון שמבינים‪ .‬צריך לעורר התינוקות שלא יישנו עד אחר‬
‫״עבדים היינו״ שידעו ענין יציאת מצרים כי עיקר המצווה היא התשובה על‬
‫שאלת בנו וכמו שנאמר‪ :‬״והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה״ וגו׳‬
‫ולא כמו שעושין המון העם שאחר אמירת מה נשתנה מניחים לילדים לילך‬
‫לישון ואינם יודעים תשובה על שאלתם‪.‬‬
‫גם הנשים חייבות באמירת ההגדה‪.‬‬
‫בשעת אמירת ההגדה יהיו המצות מגולות‪ ,‬דלכן נקראת המצה ״לחם עוני״‬
‫‪ -‬שעונין עליה דברים הרבה‪ .‬מלבד בעת שמגביהין הכוס‪ ,‬מכסין המצות‪,‬‬
‫שלא תראה הפת את בשתה‪ ,‬שמניחין אותה ונוטלין את הכוס‪ .‬קודם‬
‫ההגדה יאמר או יכוון לצאת ידי מצות עשה של סיפור יציאת מצרים‪.‬‬
‫כתב השל״ה שאין לומר את ההגדה בהסבה אלא באימה וביראה‪.‬‬
‫■ כג‬
‫יש אומרים קודם ההגדה מאמר זה מהזוהר ב׳רעיא מהימנא׳ פר׳ ״בא״‪:‬‬
‫המצדה הבאה לספר בשבח יציאת‬
‫מצרים‪ .‬שחייב בל אדם לספר תמיד‬
‫בשבח זה‪ .‬הרי אמרו‪ ,‬בל אדם‬
‫המספר ביציאת מצרים בשמחה‬
‫ובחרוה‪ ,‬מזומן הוא לשמוח עם‬
‫השכינה בעולם הבא‪ .‬ששמחה זו‬
‫גדולה מכולן‪ ,‬שזוכה האדם‬
‫לשמוח באלקיו‪ .‬אף הקדוש ברוך‬
‫הוא שמח בסיפור זה‪.‬‬
‫ובאותה שעה הקדוש ברוך הוא‬
‫מכנס לכל פמליותיו ואומר להן‪:‬‬
‫לכו ושמעו סיפור שבח גדולתי‬
‫שבני מספרים ושמחים בגאולתי‪.‬‬
‫אז מתכנסים כולם ובאים ומתלוים‬
‫עם ישראל ושומעים סיפור השבח‬
‫שהם שמחים בשמחת הגאולה של‬
‫אלקיהם‪ .‬ואז הם באים ומודים‬
‫לקב״ה על כל הניסים והגבורות‬
‫האלה‪ ,‬ומשבחים אותו בעם קדוש‬
‫שיש לו בארץ‪ ,‬השמחים בחדות‬
‫הגאולה של אלקיהם‪ ,‬ואז יגדל כח‬
‫וגבורה למעלה‪ .‬ואף ישראל נותנים‬
‫כח לאדוניהם בסיפור זה‪ ,‬כמלך‬
‫שגדל כחו וגבורתו בשעה‬
‫שמשבחים אותו על גבורותיו‬
‫ומודים לפניו‪ ,‬והכל יראים מפניו‬
‫וכבודו מתעלה על הכל‪ .‬ומשום כך‬
‫צריך לשבח ולספר ביציאת מצרים‪,‬‬
‫כמו שנאמר‪ :‬כגון זה‪ ,‬חייב אדם‬
‫לספר בגדולתו של הקדוש ברוך‬
‫הוא תמיד ולפרסם הנס בכל‬
‫המעשים שהוא עושה‪.‬‬
‫שמא תאמר‪ ,‬חובה זו למה‪ ,‬והלא‬
‫הקב״ה יודע הבל‪ ,‬מה שהיה בבר‬
‫ומה שעתיד להיות‪ ,‬ולמה הפרסום‬
‫הזה לפניו על מה שעשה לבדו‬
‫ויודע מעשיו? ‪ -‬אף על פי בן צריך‬
‫האדם לפרסם הנס ולספר לפניו‬
‫בכל מעשיו של הקב״ה‪ ,‬משום‬
‫שדברי הסיפור עולים למעלה וכל‬
‫פמליא של מעלה מתכנסים ורואים‬
‫אותם‪ ,‬ונותנים הודיה לקב״ה‬
‫ומתעלה כבודו עליהם למעלה‬
‫ולמטה‪ .‬ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן‪.‬‬
‫דוגרת מפרשי דומקרא‬
‫פקודא פתר דא לספר םשכחא דיציאת מצרים‪ ,‬ךאיהו‬
‫חידכא על פר נש לא?גזתעי פהאי שכחא לעלמין‪ ,‬הכי‬
‫ךא^תעי כיציאת מצרים וכדוהוא‬ ‫א‪1‬ל;ימנא‪ ,‬כל כר‬
‫ספור חדי כדודוה‪ ,‬זמין איהו למחדי כינזכינתא לעולמא‬
‫ךאתי ךהוא חדו מכלא‪ ,‬ךדואי איהו כר נש ךדודי‬
‫כמריה׳ יקיד^טא |דיד חוא חדי כחחוא ספור‪.‬‬
‫כיה ינזעתא כניש קוךינזא כריך הוא לכל פמלייא‬
‫דיליה‪ ,‬ואמר לון זילו וינזמעו ספורא דינזכחא דילי‬
‫ךל;א משתעו כני וחדאן כפוריןני‪ .‬כדין כלהו‬
‫מתכנשין ואתיין‪ ,‬ומתחכרין כהדיהו ךישראל‪ ,‬ושמעו‬
‫ספורא דשכחא ךל!א חדאן כחדוה ךפוריןנא ךמרהון‪,‬‬
‫כדין אתיין ואודן ליה לקוךשא כריך הוא על כל‬
‫אינון נסין וגכורן‪ ,‬וא‪1‬ךאן ליה על עמא יזריינזא ךאית‬
‫ליה כארעוא דחדאן כחדוה ךפורלןנא ךמארה‪1‬ן‪ ,‬כדין‬
‫אתוסך חילא וגכורתא לעילא וישראל כהאי ספורא‬
‫יהכין חילא למאריהון כמלכא ךאתוסך חילא‬
‫וגכורתא כד משכחין גכורתיה ואודן ליה וכלהו‬
‫דחלין מקמיה ואסתלק ילריה על כלהו‪ .‬וכגין כך אית‬
‫לינזכחא ולאשתעי כספורא דא כמה ךאתמר‪ .‬כגונא‬
‫דא חוכא איהו על כר נש לאשתעי תךיר קמי קוךינזא‬
‫כריך הוא ולפרסומי ניסא ככל אינון ניסין ךעכד‪.‬‬
‫ואי תימא אמאי איהו חוכתא והא קוךשא כריך הוא‬
‫ן_דע כ^א כל מה ךהוה דהוי לכתר דנא‪ ,‬אמאי‬
‫פרסומא דא קמיה על מה ךאיהו עכד יאיהי ודע׳ אלא‬
‫ודאי אצטריך כר נש לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה‬
‫ככל מה ךאיהו עכד‪ ,‬כגין ךאינון מלין סלקין וכל‬
‫פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודאן כלהו‬
‫לקוךשא כריך הוא‪ ,‬ואסתלק יקריח עלייהו עילא‬
‫ותתא‪ .‬כרוך יהוה לעולם אמן ואמן‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫כד■‬

‫הנני מוכן ומזומן לכןים המצוה לספר ביציאת מצתם‪ ,‬לשם ןחוד קוך^א בריף הוא ו?‪1‬כינתיה‬
‫בדחילו וךחימו על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם בל ישראל‪ .‬ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה‬
‫ןדינו בוננה עלינו ומעשה ידינו בוננהו‪.‬‬

‫מגלה קצת את המצות‪ ,‬ומגביה את הקערה ואומר ״הא לחמא עניא די‬
‫אכלו״ וכר עד ״לשנה הבאה בני חורין״‪.‬‬

‫לחמא עניא‬
‫‪T:‬‬
‫ד!א‬
‫די אכלו אבדזתנא‬
‫‪T T T‬‬

‫כארעא דמצרים‪.‬‬
‫• ^‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫חא לחמא עניא‬

‫מפני מה נקראת המצה ״להם עוני״?‬
‫אלא‪ ,‬משום שהלכה היא‪ ,‬ששיעור העיסה שלשין למצה צריך להיות כשיעור עיסה לענין‬
‫הפרשת הלה )פסהים מה‪ ,‬א(‪ .‬ושיעור עיסה לצורך הפרשת הלה הוא ״עשירית האיפה״‪.‬‬
‫וזהו גם השיעור של קרבן מנהה המובא על ידי עני‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״ואם לא תשיג ידו לשתי‬
‫תרים או לשני בני יונה והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האפה סלת״ וגר)ויקרא ה‪ ,‬יא(‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬שעיסה של מצה דומה לעיסה של מנחת עני‪ ,‬ועל כן היא נקראת ״לחם עני״‪.‬‬
‫)ע״פ רש״י(‬
‫■ כה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫דוא לחמא עניא‬

‫הפסוק אומר‪ :‬״שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים״‬
‫)רברים טז‪ ,‬ג(‪ .‬בפסוק זה נרמזו שני טעמים לאכילת מצה‪ .‬הטעם הראשון ‪ -‬״לחם עני״‪ ,‬זכר‬
‫לשיעבור במצרים‪ ,‬שהיו אוכלים לחם צר ומים לחץ‪ .‬המצה מזכירה את אותו ״לחם צר״‬
‫שהיו רגילים לתת לעברים‪.‬‬
‫והטעם השני ‪ -‬״כי בחפזון יצאת ממצרים״‪ .‬זכר לחפזון שיצאו ממצרים ולא הספיק בצקם‬
‫להחמיץ‪ .‬התורה ציותה אותנו לזכור בעת אכילת המצה את שני הרברים‪ :‬שיעבור מצרים‪,‬‬
‫והיציאה בחפזון‪.‬‬
‫והיכן הם כתובים בהגרה? הטעם השני מוזכר בהמשך ההגרה‪ :‬״מצה זו שאנו אוכלים על‬
‫שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ״‪ ,‬והטעם הראשון מוזכר כאן‪ ,‬בפתיחת‬
‫ההגרה‪ :‬״הא לחמא עניא״ ‪ -‬זוהי המצה שטעמה מרומז בשמה ״לחם עוני״‪ ,‬להזכיר לנו את‬
‫>ע״פ הרמב״ן(‬ ‫השיעבור ״רי אכלו אבהתנא בארעא רמצרים״‪.‬‬

‫דוא לחמא עניא‬

‫מרוע נקראה המצה בשם ״לחם עוני״? אם בגלל שהיא זכר לעניות‪ ,‬והרי רבן גמליאל ררש‬
‫שהיא זכר לגאולה ‪ -‬״רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר‪ ...‬מצה זו‪ ...‬על שום שלא‬
‫הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ״? ומה גם שהכתוב מעיר על כך באומרו‪ :‬״ויאפו את‬
‫הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה‬
‫וגם צרה לא עשו להם״)שמות יב‪ ,‬לט(?‬
‫אלא‪ ,‬אכן המצה היא זכר לגאולה כרברי רבן גמליאל‪ .‬העוברה שהמצה נקראת בשם זה ‪-‬‬
‫״לחם עוני״‪ ,‬נובעת משתי סיבות טבעיות הקשורות בתכונתה‪.‬‬
‫א‪ .‬בגלל המראה החיצוני‪ .‬בצק שלא החמיץ הוא לא מנופח ועבה כמו זה שהחמיץ‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫הוא נראה כשפל‪ ,‬כנמוך וכמשהו רל ועני‪ ,‬ומכאן שמו של אותו בצק ‪ -‬המצה ‪ -‬״לחם עוני״‪.‬‬
‫ב‪ .‬בצק שלא מחמיץ גורם לעצירות‪ .‬וככזה‪ ,‬האוכלו חש שובע הרבה יותר זמן מאם היה‬
‫אוכל בצק שהחמיץ‪ .‬המצרים כמעבירים רשעים וכשונאי ישראל העריפו לתת לחם שלא‬
‫החמיץ כרי שלא יצטרכו להרבות בנתינת אוכל‪ .‬בהאכילם את עבריהם )בנ״י( בלחם מסוג‬
‫שכזה הם חסכו באוכל ובזמן אכילה‪.‬‬
‫נמצינו למרים שהמצה נקראת ״לחם עוני״ רק בגלל התכונות הטבעיות שבה‪ .‬ואין בזה‬
‫חגדח של פסח‬ ‫כו■‬

‫סתירה לדברי רבן גמליאל האומר שמבחינה סמלית מיצגת המצה את הגאולה וכדברי‬
‫)ע״פ אברבנאל(‬ ‫הפסוק‪.‬‬

‫חא לחמא עניא‬

‫מלשון בעל ההגדה‪ ,‬משמע שהמצות הן זכר ללחם שאכלו בהיותם משועבדים במצרים‪.‬‬
‫וקשה‪ ,‬הרי התורה אומרת בפירוש‪ :‬״שבעת ימים תאכל מצות וכר כי בחפזון יצאת מארץ‬
‫מצרים״)דברים טז‪ ,‬ג(‪ .‬דהיינו‪ ,‬שהמצות הן זכר לעובדה שלא הספיק בצקם להחמיץ?‬
‫אלא‪ ,‬באמת שני הדברים נכונים‪ .‬בני ישראל אכלו מצות במצרים‪ ,‬שכך דרכם של המצרים‬
‫להאכיל את העבדים מצות‪ .‬וגם כשיצאו ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ‪ ,‬אכלו מצות‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬טעם המצוה ושמו של החג ‪ -‬״חג המצות״‪ ,‬הוא משום המצות שאכלו בעת יציאתם‬
‫ממצרים‪ ,‬שלא הספיק בצקם להחמיץ‪.‬‬
‫אבל השם ״לחם עוני״ לא ניתן למצות מטעם זה‪ ,‬שהרי החפזון הוא סימן לגאולה ולא‬
‫לעניות‪ .‬ומדוע נקראת המצה ״לחם עוני״? ‪ -‬זכר למצות שאכלו בעת היותם עבדים‬
‫במצרים‪.‬‬
‫זהו שאמר בעל ההגדה‪ :‬״הא לחמא עניא״ ‪ -‬מדוע המצה נקראת לחם עוני‪ ,‬הרי המצות‬
‫שאכלו בעת יציאתם לחרות היו מסיבות משמחות ולא שייך לקרוא להם ״לחם עוני״‪ ,‬אלא‪,‬‬
‫משום ״די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים״ ‪ -‬שם זה ‪ -‬״לחם עוני״ ‪ -‬ניתן למצה זכר‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫למצות שאכלו במצרים בזמן השיעבוד‪.‬‬

‫חא לחמא עניא‬

‫מובא במסכת פסחים )לו‪ ,‬א(‪ :‬״לחם עוני‪ ,‬שעונין עליו דברים הרבה‪ .‬דבר אחר לחם עוני‪,‬‬
‫מה דרכו של עני בפרוסה‪ .‬דבר אחר לחם עוני‪ ,‬מה דרכו של עני הוא אופה ואשתו לשה‪.‬‬
‫לחם עוני‪ ,‬פרט לנילושה ביין שמן ודבש״‪.‬‬
‫מובא בשם הגאון מווילנא כי יש קשר הדוק בין ארבעת הפירושים‪.‬‬
‫לכל דבר יש חומר‪ ,‬פועל‪ ,‬צורה ותכלית‪ .‬אינם דומים אלו הארבע של עני לאלו של עשיר‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬בעת עשיית שולחן‪ .‬העשיר יעשה את השולחן מהחומר המשובח ביותר‪ ,‬כגון מכסף‬
‫או מעץ יוקרתי‪ .‬לעומתו העני יעשה את השולחן מהחומר הפשוט ביותר‪ .‬העיקר שיהיה‬
‫שולחן‪ .‬כמו״כ יש הבדל מי הוא הפועל‪ ,‬זה שעושה את הפעולה הנדרשת‪ .‬העשיר ןתור אחר‬
‫■ כז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אומן בעל שם‪ ,‬והעני לעומתו‪ ,‬יעשה את השולחן בעצמו‪ ,‬כי זאת הדרך הזולה ביותר‪ .‬הוא‬
‫אשר אמרנו שמבחינתו העיקר שיהיה שולחן‪.‬‬
‫גם בצורה ‪ -‬במוגמר‪ ,‬יש הבדל מהותי בין אלו השנים‪ .‬העשיר יגלף בחומר כדי שהשולחן‬
‫יראה עם פיתוחים ויתן רושם ותחושה של עושר‪ .‬העני יוותר על הנ״ל‪ .‬העיקר שיהיה שולחן‪.‬‬
‫ההבדל ביניהם ניכר בצורה בולטת גם בתכלית העשיה‪ .‬אצל העשיר המטרה היא לסעוד‬
‫עליו כסעודת שלמה המלך‪ .‬העני במקרה הטוב סועד על שולחנו פת הריבה‪ .‬וכשאין גם את‬
‫זה‪ ,‬הרי שהשולחן הוא מקום שהעני יושב סביבו ומספר את צרותיו‪.‬‬
‫ארבעת פירושי הגמרא במהות השם ״לחם עוני״ מבליטים את ההבדל בין עני לעשיר‪ ,‬ובכך‬
‫מסבירים לנו איך ע״פ כל הקריטריונים ‪ -‬חומר‪ ,‬פועל‪ ,‬צורה ותכלית‪ ,‬ניתן לכנות את המצה‬
‫‪ -‬״לחם עוני״‪.‬‬
‫הפירוש הראשון ‪ -‬״שעונין עליו דברים הרבה״‪ ,‬רומז על התכלית ‪ -‬אומרים את צרותינו‪,‬‬
‫היינו‪ ,‬את ״עבדים היינו״ וגר‪ .‬הפירוש השני ‪ -‬״מה דרכו של עני בפרוסה״ ‪ -‬רומז על‬
‫הצורה ‪ -‬הוא אוכל כל מה שאכיל מבלי לתת את הדעת לצורה ולטעם‪ .‬הפירוש השלישי ‪-‬‬
‫״הוא אופה ואשתו לשה״ ‪ -‬רומז על הפ‪1‬על ‪ -‬לא צריך קונדיטור מיוחד לכך‪ .‬כל אחד יוכל‬
‫לאפות אפילו הוא או אשתו‪ ,‬העיקר שיהיה לחם‪ .‬והפירוש הרביעי ‪ -‬״פרט לנילושה ביין‬
‫שמן ודבש״ ‪ -‬רומז על החומר ‪ -‬לחם כזה לא מייצרים בתוספת חומרי גלם יקרים כדוגמת‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫יין שמן ודבש‪.‬‬

‫דוא לחמא עניא‬

‫הלחם נקרא בשם ״לחם״ מחמת שתי אותיות השרש ״חם״‪ ,‬כי כך הדרך לעשיית הלחם מאז‬
‫ומתמיד ‪ -‬על ידי חום‪ .‬הבצק צריך להתחמם‪ ,‬או על ידי שנילוש במים חמים‪ ,‬או על ידי‬
‫שמניחים אותו במקום חם‪ .‬החימום גורם לו להחמיץ ולתפוח‪ ,‬ולאחר אפייתו מתקבל‬
‫המאכל העתיק והנפוץ ששמו מתאים לו ‪ -‬״לחם״‪.‬‬
‫מעתה‪ ,‬יש להקשות‪ ,‬מדוע איפוא נקראת המצה ״לחם״ ‪ -‬״שבעת ימים תאכל עליו מצות‬
‫לחם עני״ )דברים טז‪ ,‬ג(‪ ,‬הלא כל מהותה של המצה‪ ,‬שהיא נעשית בזריזות כדי שלא‬
‫תתחמם ותחמיץ‪ ,‬ואיך יתכן לקרוא לה ״לחם״‪ ,‬שם הסותר את כל מהותה?‬
‫אלא‪ ,‬כדי ללמדינו הלכה יסודית בהלכות מצה‪ :‬״אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו‬
‫בפסח‪ ,‬בחטים בשעורים בכוסמין בשיפון ובשבולת שועל״)פסחים לה‪ ,‬א(‪ .‬המצה צריכה‬
‫חגדח של פסח‬ ‫כח ■‬

‫להיות דווקא מחמשת מיני דגן‪ ,‬מפני שרק בהם ישנו אותו תהליך של התחממות והחמצה‬
‫הגורם לתפיחת העיסה‪ .‬במינים אחרים החום לא ישפיע ולא יגרום להתפחה‪ ,‬אלא רק יקלקל‬
‫ויגרום שלא יהיה ראוי לאכילה‪ .‬לכן קראה התורה למצה בשם ״לחם״‪ ,‬ללמדנו שהמצה‬
‫צריכה להיות ממין כזה שלפי טבעו הוא ״לחם״ ‪ -‬דבר שמתחמם ומחמיץ‪ ,‬אלא שאנו‬
‫צריכים לשמור שלא יחמיץ ולעשותו ״מצה״‪.‬‬
‫זהו פירוש דברי הגמרא בפסחים )שם( המביאה מקור לדין הנ״ל מהפסוק בדברים‪ :‬״לא‬
‫תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות‪ ,‬דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן‬
‫ידי חובתו במצה‪ ,‬יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון״ דהיינו‪ ,‬שרק הם‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫ראויים להקרא ״לחם״‪.‬‬

‫חא לחמא עניא די אכלו אבחתנא בארעא דמצרים‬

‫בפיסקה זו אנו מבארים שאכילת לחם עוני זה‪ ,‬המצה‪ ,‬היא משום שלחם זה אכלו אבותינו‬
‫בהיותם במצרים‪ ,‬ויש באכילתו זכר לאותה עבדות‪.‬‬
‫וקשה‪ ,‬הרי אנו כבר מצווים לאכול מרור זכר ל״וימררו את חייהם״‪ ,‬ומה הצורך באכילת‬
‫לחם עוני זה?‬
‫חז״ל מבארים )מכילתא בשלח י״ז(‪ ,‬שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן‪ .‬רעיון זה יוסבר‬
‫ע״פ דברי רש״י לפסוק ״בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע״)שמות טז‪ ,‬ח(‬
‫האומר‪ ,‬כי לחם שאלו כהוגן שהרי אי אפשר לו לאדם בלי לחם‪ ,‬אבל בשר שאלו שלא‬
‫כהוגן‪ ,‬כי הוא מותרות ואין כל צורך בו‪ ,‬וכך היא דרכה של תורה להסתפק במועט‪ .‬על‬
‫היהודי לסגל לעצמו אורח חיים של ״פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה״‪ .‬לפי זה‪,‬‬
‫״נתנה תורה לאוכלי המן״‪ ,‬פירושו‪ ,‬שהתורה מיועדת ומתקיימת אצל זה שיודע להסתפק‬
‫במועט ולא לרדוף אחר תענוגות מיותרות‪ ,‬כי אם הצורך ההכרחי והבסיסי לקיומו של‬
‫האדם‪.‬‬
‫כשבני ישראל יצאו ממצרים מעבדות לחירות ומעוני לעושר‪ ,‬טבעי הוא שבמצב כזה ירצו‬
‫להצטייד במעדנים ובשאר תענוגות העולם שנמנעו מהם עד עתה‪ .‬אך בני ישראל לא כך‬
‫נהגו‪ .‬הגם שיצאו משיפלות לגדלות‪ ,‬גם צידה לא עשו להם והסתפקו בלחם עוני שלא‬
‫החמיץ כפי שהיו נוהגים לאכול בעת שהיו עבדים מעונים‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬נבין את הנאמר בספר דברים )טז‪ ,‬ג(‪ .‬״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו‬
‫מצות לחם עני״ ‪ -‬במשך שבעה ימים עליך לאכול לחם המורה על עניות‪ ,‬שלא יהא נילוש‬
‫כט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫בשמן או בדבש כי אם במים‪ .‬ומדוע כך? ״כי בחפזון יצאת מארץ מצרים״‪ ,‬היינו‪ ,‬מהטעם‬
‫ומהסיבה שביום יציאתך לא עינגת את עצמך במעדנים ובשאר תענוגות אלא הסתפקת‬
‫באותו לחם עוני‪ ,‬את זה אני רוצה לשמר ״למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי‬
‫חייך״ ‪ -‬כך תנהג תמיד גם כשתבא אל הארץ המובטחת ותושפע‪ ,‬שפע של זבת חלב‬
‫ודבש‪.‬‬
‫ונחזור לדברי בעל ההגדה‪.‬‬
‫אכילת לחם עוני היא לא זכר ל״וימררו את חייהם״‪ ,‬שהרי לזכר זה אנו אוכלים מרור‪.‬‬
‫כשיהודי אוכל בחג החירות את אותו לחם שאכלו בעת היותם עבדים‪ ,‬הגם שבני חורין אנו‪,‬‬
‫יש בזה משום הזכרה לדרכו של היהודי ‪ -‬״פת במלח תאכל״‪ .‬כשאדם מרגיל עצמו בכך‪,‬‬
‫)ע״פ כתב סופר(‬ ‫הוא בבחינת ״לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן״‪.‬‬

‫דוא לחמא עניא‬

‫מה הקשר בין ״הא לחמא עניא״ לבין ״כל דכפין ייתי ויכול״?‬
‫בטרם נענה על שאלתנו‪ ,‬נקדים את הנאמר בפרשת ראה )דברים טז‪ ,‬יא‪-‬יב(‪ :‬״ושמחת לפני‬
‫ה׳ אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר‬
‫בקרבך במקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשכן שמו שם‪ .‬וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת‬
‫ועשית את החקים האלה״‪.‬‬
‫המעיין בפסוקים ישאל‪ ,‬מה הקשר בין ״ושמחת לפני ה׳‪ ...‬הגר היתום והאלמנה״)פסוק‬
‫י״א( לבין ״וזכרת כי עבד היית במצרים״)פסוק י״ב(?‬
‫אלא‪ ,‬טבעו של האדם שאיננו מסתפק במה שיש לו‪ ,‬וגם כשיש לו הרבה יקשה עליו לתת‬
‫משלו לשני‪ .‬לפי רש״י)שם(‪ ,‬אנו מצווים לדאוג לשמחת הלוי‪ ,‬הגר‪ ,‬היתום והאלמנה‪ .‬ואם‬
‫תשאל‪ ,‬מדוע שאני דווקא אעשה זאת? הלא בעמל רב הגעתי למה שהגעתי‪ ,‬הם לא שונים‬
‫ממני‪ ,‬שגם הם יעבדו לפרנסתם ולא יזדקקו לשני?! לכן‪ ,‬כדי להקל מעליך את אותה‬
‫התכחשות לשני‪ ,‬מצוה עליך התורה‪ :‬״וזכרת״ ‪ -‬דע לך וחובה עליך לזכור מאיפה התחלת;‬
‫״כי עבד היית במצרים!״‪ .‬כשנפנים זאת‪ ,‬כשנקבל פורפורציה על מעמדנו האמיתי ייקל‬
‫עלינו לתת משלנו לשני ואפילו בזמנים קשים עבורנו ‪ -‬כשגם לנו לא יהיה‪.‬‬
‫מכיון שנפסק בשו״ע )סי׳ תקכט‪ ,‬ב(‪ :‬״חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו‬
‫ובניו וכל הנלוים אליו‪ ...‬וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים״‪ .‬לכן‪ ,‬כדי‬
‫שיקרא לאותם עניים בשמחה ובטוב לבב ויתן להם משלו‪ ,‬הוא מכריז‪ :‬״הא לחמא עניא די‬
‫ל ‪ ---------------------------------------------------------------------------‬חגדח של פסח‬

‫אכלו אבהתנא במצרים״ ‪ -‬הכרזה זו נותנת לו הסתכלות אמיתית‪ ,‬שונה ממה שהוא חשב על‬
‫עצמו עד היום‪ .‬עכשיו קל לו להזמינם‪ :‬״כל דכפין ייתי ויכול‪ ,‬כל דצריך ייתי ויפסח״‪.‬‬
‫ומכיון שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה‪ ,‬מסיים בעל ההגדה ואומר‪ :‬״השתא הכא לשנה‬
‫)ע״פ כתב סופר(‬ ‫הבאה בארעא דישראל‪ ,‬השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין״‪.‬‬

‫חא לחמא עניא די אכלו אבחתנא בארעא דמצרים‬

‫המצה נקראת ״לחם עוני״‪ .‬אחד הטעמים לשם זה‪ ,‬משום ״שעונים עליו דברים הרבה״‬
‫)פסחים לו‪ ,‬א(‪ ,‬דהיינו‪ ,‬״שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה״)רש״י שם(‪.‬‬
‫ולכאורה קשה‪ ,‬הרי גם על הפסח והמרור אומרים דברים הרבה‪ ,‬שהרי גם הם מונחים לפנינו‬
‫בזמן אמירת ההגדה וההלל‪ ,‬ומדוע דווקא המצה נקראת ״לחם עני״?‬
‫ונראה לפרש‪ ,‬שהלשון ״עונים״ הכוונה שעונים תשובה לשואל‪ .‬ומצאנו בשני דברים‬
‫שהתורה ציותה לענות לבן השואל‪ .‬האחד‪ :‬״מצות יאכל את שבעת הימים‪ ...‬והגדת לבנך‬
‫ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי״ )שמות יג‪ ,‬ז‪-‬ח(‪ .‬הרי לפנינו‪ ,‬ש״והגדת לבנך״‬
‫מתייחס למצות אכילת מצה‪ ,‬שהרי מרור ופסח לא הוזכרו שם‪ .‬ואע״פ שדרשו חז״ל‪:‬‬
‫״בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך״‪ ,‬היינו רק לענין הזמן ‪-‬‬
‫״כשעה שמצה ומרור מונחים לפניך״‪ ,‬אבל ההגדה היא על המצה‪ .‬הדבר השני אליו‬
‫מתייחסת התורה‪ ,‬הוא קרבן פסח‪ :‬״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם‬
‫ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ ״ )שם יב‪ ,‬כו‪-‬כז(‪ .‬הרי לפנינו שאלת הבנים על קרבן פסח‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬אותם בנים הם רשעים האומרים ״לכם״ ומוציאים עצמם מן הכלל‪ .‬הם לא שואלים‬
‫כדי ללמוד‪ ,‬אלא‪ :‬״כי יאמרו״‪ ,‬הם באים ללמד את האבות‪ .‬וממילא לא שייך לומר על קרבן‬
‫הפסח ״שעונים עליו דברים הרבה״‪ ,‬כי ההסברים לא מעניינים אותם‪ .‬התשובה הנכונה להם‪,‬‬
‫כפי שמציע בעל ההגדה‪ :‬״הקהה את שניו״‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬שעיקר מצות ההגדה היא לשואלים על המצה‪ ,‬ומובן מדוע דווקא המצה נקראת‬
‫)ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫״לחם עוני״‪.‬‬
‫לא‬ ‫דוגרת מפרשי ד!מהןרא‬

‫כל‬
‫ו כ פין‬
‫•‬ ‫‪i‬‬

‫ייתי וייכ‪1‬ל‪.‬‬
‫כל‬
‫ייתי ויפסח‪.‬‬ ‫••‬ ‫••‬

‫כל דכפין ייתי ויכול‬

‫שני פסוקים סמוכים נאמרו בפרשת בא‪ :‬״שבעת ימים תאכל מצת״ ו״מצות יאכל את שבעת‬
‫הימים״)שמות יג‪ ,‬ו‪-‬ז(‪.‬‬
‫וקשה‪ :‬א‪ .‬מרוע נכפלה אזהרה זו של אכילת מצה פעמיים?‬
‫ב‪ .‬מרוע בפסוק הראשון כתוב ״תאכל״ בבנין קל‪ ,‬ובפסוק השני כתוב ״יאכל״ בבנין נפעל?‬
‫ג‪ .‬מרוע בפסוק הראשון כתוב ״מצת״ בכתיב הסר‪ ,‬ובפסוק השני כתוב ״מצות״ בכתיב מלא?‬
‫אלא‪ ,‬שיש כאן רמז למנהג המובא בהגהות הרמ״א )או״ח תכט‪ ,‬א(‪ :‬״ומנהג לקנות חטים‬
‫לחלקן לעניים לצורך פסח״‪ .‬הפסוק הראשון הוא ציווי לכל אחר מישראל לאכול מצה‬
‫בפסח‪ ,‬ולכן כתוב ״שבעת ימים תאכל מצות״‪ ,‬כלומר‪ ,‬אתה בעצמך‪ .‬והפסוק השני בא‬
‫לצוות‪ ,‬שמלבר החיוב לאכול בעצמך מצות‪ ,‬אתה מצווה לראוג ש״מצות יאכל את שבעת‬
‫הימים״‪ ,‬כלומר ייאכל על ירי אחרים ‪ -‬העניים‪ .‬לפי זה מובן‪ ,‬מרוע בפסוק הראשון כתוב‬
‫״מצת״ בכתיב חסר‪ ,‬ואילו בפסוק השני כתוב ״מצות״ בכתיב מלא‪ .‬מפני שלגבי החיוב‬
‫לאכול בעצמך‪ ,‬רי לך במעט מצות ‪ -‬כזית ‪ -‬לצאת ירי חובה‪ .‬אבל בנוגע לחיובך לתת‬
‫לעניים‪ ,‬עליך לתת להם מצות בכמות המספיקה להם לאכול לשובע‪ ,‬ככתוב ״ואכלו‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫בשעריך ושבעו״)רברים כו‪ ,‬יב(‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫לב■‬

‫ה^עזמא הכא‬ ‫‪T T‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫לאנונה הגאה גארעא די^צראל‪.‬‬

‫••‬ ‫^‬
‫• •‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫— •‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪T T‬‬

‫ה^צמא עבדי‬ ‫־‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫חי ד ד‬ ‫לאנונה הגאה‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪T T‬‬

‫השתא הבא לשנה הבאה בארעא דישראל‪ ,‬השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין‪.‬‬
‫לכאורה יש כאן כפילות דברים ללא צורך?‬
‫ניתן ליישב את הדברים‪ ,‬על פי המחלוקת המובאת בגמ׳)ר״ה יא‪ ,‬א(‪ ,‬מתי תהיה הגאולה‬
‫העתידה‪ .‬רבי יהושע סובר שבניסן עתידין להגאל‪ ,‬ורבי אליעזר סובר שבתשרי עתידין‬
‫להיגאל‪ .‬ישנם גם מקורות שהגאולה העתידה תהיה דומה בבחינה מסויימת לגאולת מצרים‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬כשם שבגאולת מצרים פסק השיעבוד ששה חדשים קודם הגאולה‪ ,‬אף בגאולה‬
‫העתידה‪ ,‬שיעבוד המלכויות יפסק ששה חדשים קודם הגאולה‪.‬‬
‫לפי זה נפרש את דברי בעל ההגדה‪ ,‬באופן שאין כאן כפילות‪ ,‬אלא משפט אחד נאמר לפי‬
‫דעת רבי יהושע ומשפט אחד לפי דעת רבי אליעזר‪.‬‬
‫״השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל״ ‪ -‬משפט זה אמור לפי שיטת רבי יהושע‬
‫שהגאולה העתידה תהיה בניסן‪ ,‬אם כן‪ ,‬אף שעכשיו‪ ,‬בפסח זה‪ ,‬אנו עדיין בגלות תחת‬
‫שיעבוד מלכויות‪ ,‬תפילתנו‪ ,‬שבתשרי הקרוב יפסק שיעבוד המלכויות‪ ,‬וששה חדשים אחר‬
‫כך‪ ,‬דהיינו בפסח של שנה הבאה תהיה הגאולה ונהיה בארץ ישראל‪ .‬״השתא עבדי לשנה‬
‫הבאה בני חורין״ ‪ -‬משפט זה אמור לפי שיטת רבי אליעזר שהגאולה העתידה תהיה‬
‫בתשרי‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬לא יתכן שבתשרי הקרוב תהיה הגאולה‪ ,‬שכן ששה חדשים קודם צריך‬
‫להיפסק שיעבוד המלכויות‪ ,‬והרי בפסח זה אנו עדיין תחת שיעבוד המלכויות‪ .‬על כן‬
‫תפילתנו היא שבפסח של שנה הבאה נהיה בני חורין ‪ -‬יפסק שיעבוד המלכויות‪ ,‬ואז בתשרי‬
‫>ע״פ הנכת התורה(‬ ‫שאחריו תהיה הגאולה העתידה‪.‬‬
‫■ לג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מסלקים את הקערה לסוף השולחן כדי שישאלו התינוקות‪ .‬ויש נוהגין רק‬
‫לכסות את המעות‪.‬‬
‫מוזגין כוס שני‪ ,‬והבן הקטן שואל מה נשתנה‪.‬‬
‫ואם אין בן קטן‪ ,‬ישאל בן אחר‪ ,‬או בתו‪ ,‬או חברו‪ ,‬או אשתו‪ .‬ואם מסב‬
‫לבדו שואל את עצמו‪.‬‬
‫לאחר שמזגו כוס שני אין לשתות שום משקה‪.‬‬

‫מה נ^וטתנה הלילהד!ז‪-‬ד! מכל הליל‪1‬ת‪.‬‬

‫מה נשתנה‬
‫המעיין בקטע שלפנינו ישים לב כי אנו מזכירים את שינויי הלילה הזה ‪ -‬מצה‪ ,‬מרור‪ ,‬טיבול‬
‫והסיבה‪ .‬ומדוע לא מזכירים את קרבן הפסח ושתיית ארבע הכוסות המיוחדים גם הם ללילה‬
‫זה?‬
‫עוד קשה‪ ,‬הרי אנו עדיין לפני הסעודה‪ ,‬ואיך הבן שואל על מצה ומרור שעדיין לא נאכלו?‬
‫הסיבה וטיבול הוא כבר ראה ‪ -‬ב״קדש״ וב״כרפס״‪ ,‬אבל עדיין לא ״הגענו״ לאכילת מצה‬
‫ומרור שיש באפשרותו לשאול עליהם?‬
‫כתשובה לבן השואל אנו משיבים לו‪ :‬״עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ אלקינו‪...‬״‪.‬‬
‫היינו‪ ,‬שבגלל חפזון יציאתנו אנו אוכלים את המצה המורה על זריזות וחיפזון‪ .‬אבל אין‬
‫בתשובה זו כדי לענות לו על שאר שלוש התמיהות שהוא שאל ‪ -‬מרור‪ ,‬טיבול והסיבה? וכי‬
‫עליהן לא נענה לו?‬
‫תשובה אחת לכל הספיקות שהעלנו‪.‬‬
‫הבן לא שואל בלילה זה על מעשים מסוימים‪ .‬הבן שואל בלילה זה על התנהלות משונה‬
‫ומוזרה הסותרת את עצמה‪ .‬יש ואנו עושים מעשים המיוחדים לבני חורין‪ ,‬ויש ואנו עושים‬
‫מעשים המיוחדים לעבדים‪.‬‬
‫וביתר הרחבה‪.‬‬
‫״שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה״ ‪ -‬כל אדם בוחר לו את מאכלו‪ .‬האפשרות של‬
‫בחירת מזון מורה על חירות‪ .‬״הלילה הזה כלו מצה״ ‪ -‬וכפי שהוסבר בפיסקה של ״הא‬
‫לחמא עניא״ שאחת הסיבות שמצה נקראת גם ״לחם עוני״ כי זהו מאכל של עבדים ושל‬
‫אנשים בזויים‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫לד ■‬

‫שבכל הלילות אנו אוכליז חמץ ומצה‪,‬‬

‫־ ‪T‬‬ ‫‪ •• T‬י‬ ‫‪ • :‬י‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪T : V‬‬

‫חלילח חזח פל‪ 1‬מצח‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪-‬‬ ‫_ ‪■ .‬ך‬ ‫_‬

‫שבכל הלילות אנו אוכליז שאר ירקות‪,‬‬

‫‪:‬די‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ • :‬י‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪T : V‬‬

‫חלילח חזח מר‪1‬ר‪.‬‬

‫״שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות״ ‪ -‬אם אנו רוצים‪ ,‬אנו מוסיפים לפת תבשילים העשויים‬
‫מירקות שונים‪ .‬משא״כ ״הלילה הזה מרור״ ‪ -‬אוכלים ירק הי ללא תוספות כאוות נפשינו‪,‬‬
‫שזה לכשלעצמו סימן של עברות ועניות‪.‬‬
‫אלו שני מעשים המורים על עברות ועניות‪ .‬ומאירך גיסא‪:‬‬
‫״שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת‪ ,‬הלילה הזה שתי פעמים״ ‪ -‬הלילה אנו‬
‫אוכלים כררך העשירים והחשובים‪ ,‬הנוהגים לטבל את מאכלם כרי להשביתו‪.‬‬
‫״שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין‪ ,‬הלילה הזה כלנו מסובין״ ‪ -‬הלילה‬
‫כולנו יושבים כררך שרים ואנשים חשובים‪.‬‬
‫זוהי‪ ,‬איפוא‪ ,‬שאלתו של הבן‪ .‬מרוע אנו עושים בלילה הזה מעשים הנראים כסותרים‪ .‬מצר‬
‫אחר אנו מתנהגים כמו עברים ועניים‪ ,‬ומצר אחר אנו מתנהגים כשרים ועשירים‪.‬‬
‫עכשיו שהבנו כי שאלותיו של הבן הן על שני רברים המסמלים את החירות ‪ -‬טיבול‬
‫והסיבה‪ ,‬וכנגרן‪ ,‬כהופכי להם‪ ,‬שני רברים המסמלים את העברות ‪ -‬מצה ומרור‪ ,‬נבין שני‬
‫רברים נוספים‪.‬‬
‫א‪ .‬הוא לא שואל על קרבן הפסח ושתיית ארבע כוסות כי הם לא ייחוריים לא לבן חורין ולא‬
‫לעבר‪ .‬כי גם עבר וגם בן חורין יש ויאכלו בשר וישתו יין‪.‬‬
‫ב‪ .‬מכיון שכל שאלותיו הן על הקיצוניות בלילה הזה‪ ,‬בהתאם לכך באה תשובתינו אליו‪ .‬גם‬
‫אנו בלילה זה ״עברים היינו לפרעה מלך מצרים״ ובסופה ״ויוציאנו ה׳ אלקינו משם״‪.‬‬
‫בתשובתנו אליו אנו לא עונים על שאלה זו או אחרת משאלותיו‪ .‬בתשובתינו אנו עונים לו‬
‫>ע״פ אברבנאל(‬ ‫בכלליות על הקוטביות שבמעשינו בלילה זה‪.‬‬
‫■ לה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫שבכל הליל‪ 1‬ת אין אנו מטבילין אפילו פעם‬

‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫*‬ ‫«‬ ‫•‬

‫אחת‪,‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬

‫הלילה הזח שתי פעמים‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬

‫שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין‬

‫מסבין‪,‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫הלילה הזה פלגו מספין‪.‬‬

‫י‬ ‫•‬ ‫•••‬ ‫;‬ ‫••• ‪T‬‬ ‫־ ‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫־‬

‫חמץ ומצה‬
‫המצה‪ ,‬היא סימן להכנעה וענוה‪ ,‬כמו עיסת מצה שאינה תופחת ועולה‪ .‬ולכן בחג החרות‬
‫והגאולה אנו אוכלים מצה‪ ,‬מפני שלא חשק ה׳ בישראל אלא מפני שהם ממעטים את עצמם‬
‫כמו שלמדו חז״ל מהפסוק‪ :‬״לא מרבכם מכל העמים חשק ה׳ בכם כי אתם המעט״)דברים‬
‫ז‪ ,‬ז(‪ .‬וזאת היתה המטרה של גלות מצרים‪ ,‬להביא את בני ישראל להכנעה‪ ,‬ואז יוכלו לקבל‬
‫עליהם עול מלכות שמים‪ .‬שכן גאוה‪ ,‬אפילו מועטת‪ ,‬מהוה סתירה לקבלת עול מלכות‬
‫שמים‪.‬‬
‫החמץ‪ ,‬הוא סימן לגאוה‪ ,‬שתופח ועולה למעלה‪ ,‬כדרכו של בעל גאוה שרוצה להתנשא‬
‫ולעלות למעלה‪ .‬ולכן צריך לשרוף את החמץ‪ ,‬כי טבע האש לעלות למעלה‪ ,‬בדומה לטבעו‬
‫של בעל גאוה‪ .‬ומובן לפי זה‪ ,‬מדוע חמץ בפסח איסורו במשהו‪ .‬מפני שבכל המרות אדם‬
‫צריך ללכת בדרך ממוצעת‪ ,‬ולמזג את המרות הרעות עם המרות הטובות כפי הצורך‪ .‬אבל‬
‫ממרת הגאוה צריך להתרחק לגמרי‪ ,‬שלא יהיה בו אפילו שמץ גאוה‪ ,‬והרמז לזה שאפילו‬
‫)ע״פ כלי י ק ס‬ ‫״משהו״ חמץ אסור בפסח‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫לו■‬

‫מחזירים את הקערה למקומה ומגלים את המצות‪.‬‬

‫עבדים היינו לפרעה במצרים‪,‬‬

‫‪• T : • :‬‬ ‫‪•T‬‬ ‫‪^ .‬־ ך•‬

‫ויוציאנו יה׳וה אלהינו מ^‪1‬ם‬ ‫••‬ ‫•‬

‫ביד הזקה ובזרע נטויה‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫^‬ ‫• ‪:‬‬ ‫‪:‬־דדי‬ ‫‪ :‬ד‬

‫ואלו לא הוציא ה?ןדו?צ ברוך הוא‬

‫את אבותינו ממצרים‪,‬‬ ‫•‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫••‬

‫הרי אנו ובנינו ובני בנינו‬

‫ד ••‬ ‫‪:‬‬ ‫ד••‬ ‫ד‬ ‫‪:‬־״״‬

‫מ^צועבדים היינו לפרעה במצרים‪.‬‬

‫•‬ ‫‪ :‬ד‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫^‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫ד•‬ ‫ד •‬ ‫‪:‬‬

‫ואפילו כלנו הכמים‪,‬‬

‫•‬ ‫‪:‬־ ד‬ ‫••• ד‬ ‫•‬ ‫“‬

‫כלנו נבונים‪,‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫••• ד‬

‫כלנו זקנים‪,‬‬
‫כלנו יודעים את התורה‪,‬‬
‫ד‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫••• ד‬
‫לז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מצוד! עלינו‬
‫לספר ביציאת מצרים‪.‬‬
‫‪T:‬‬

‫מצוד! עלינו לספר ביציאת מצרים‬

‫שאלה עתיקת‪-‬יומין היא‪ ,‬מרוע אין מברכים ברכה מיותרת על סיפור יציאת מצרים ‪ -‬״אשר‬
‫קרשנו במצוותיו וצונו לספר ביציאת מצרים״?‬
‫באבוררהם מובא בשם הרי״ף‪ ,‬כי בקירוש הפותח את ההגרה כבר יצאנו ירי הובת הברכה‬
‫באומרנו‪ :‬״ברוך אתה ה׳ ‪ ...‬וקרשנו במצוותיו‪ ...‬זכר ליציאת מצרים״‪.‬‬
‫לאחר שהזכרנו את יציאת מצרים בקירוש‪ ,‬אין טעם להוסיף ברכה חרשה ‪ -‬״אשר קרשנו‬
‫במצוותיו וצונו לספר ביציאת מצרים״‪.‬‬

‫תשובה נוספת מצאנו בשם החתם סופר‪ .‬המצוות שמברכים עליהן הן מצוות מוגררות‬
‫ומוגבלות‪ ,‬כאלה שאני יורע שברכתי לא תהא לשוא כאשר אעשה את המצוה לפרטיה‪,‬‬
‫כרוגמת מזוזה‪ :‬בברכת ״אשר קרשנו במצוותיו וצונו לקבוע מזוזה״ ועובר לעשייתה‪ ,‬אני‬
‫יורע כי הברכה לא היתה לבטלה‪ ,‬קיימתי את המצוה בשלימותה‪.‬‬
‫מצוות שאין להן גבול‪ ,‬מצוות שהן ללא קיצבה‪ ,‬ברומה למצות כיבור אב ואם‪ ,‬מצות צרקה‬
‫ובמקרה שלנו ‪ -‬סיפור יציאת מצרים‪ ,‬אין מציאות בה אני אכריז ואומר‪ :‬״קיימתי את‬
‫המצוה״! כי היא לא מסתיימת‪ ,‬לא ניתן לברך ״אשר קרשנו במצוותיו וצונו על סיפור‬
‫יציאת מצרים״‪ ,‬לומר את ההגרה ולהכריז בסיום הפיוט הר גריא‪ :‬״גמרתי את המצוה!״‪ ,‬כי‬
‫המצוה לא נגמרה‪.‬‬
‫רמז לרעיון זה ניתן למצוא‪ ,‬ברברי בעל ההגרה בצורה של שאלה ותשובה‪ :‬״מצוה עלינו‬
‫לספר ביציאת מצרים״‪ .‬אם כך‪ ,‬אם זו מצוה‪ ,‬מרוע אין מברכים עליה? ‪ -‬כי ״וכל המרבה‬
‫לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח״‪ .‬ומכיון שכך‪ ,‬לא ניתן לברך על רבר שאיננו קצוב‬
‫ואיננו מוגבל‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫לח■‬

‫תשובה נוספת לשאלה מדוע אין אנו מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים‪ ,‬נביא בשמו של‬
‫בעל ה״שפת אמת״‪.‬‬
‫באומרנו ״אשר קדשנו במצוותיו וצונו״‪ ,‬אנו מתכוונים לומר שאם לא היה ציווי מפורש‬
‫בתורה על כך‪ ,‬לא הייתי מקיים את אותה מצוה‪ .‬כמו ברכת ״אשר קדשנו במצוותיו וצונו על‬
‫אכילת מצה״ או ״על אכילת מרור״‪ ,‬שאם לא היה כתוב במפורש ״על מצות ומררים‬
‫יאכלהו״ לא היינו מעלים על דעתינו לאכול מצה זכר לכך שבצקם לא הספיק להחמיץ‪ ,‬או‬
‫לאכול מרור זכר ל״וימררו את חייהם״‪ .‬אבל מצוות כמו צדקה‪ ,‬או כיבוד אב ואם‪ ,‬שהן‬
‫מצוות שכליות הבאות מתוך ההגיון והרגש הטבעי‪ ,‬לא שייך לברך עליהן ״אשר קדשנו‬
‫במצוותיו וצונו על מצות כיבוד אב ואם״‪ ,‬כי באומרו זאת הוא פוגע בהוריו שכן משמעות‬
‫דבריו שאילולא הציווי לא היה מכבד אותם‪ .‬כמו כן‪ ,‬לא שייך לומר ״אשר קדשנו במצוותיו‬
‫וצונו על הצדקה״‪ .‬כי נתינת הצדקה נעשית באופן טבעי מכה שאני יכול לעזור לעני‪.‬‬
‫הוא הדין במצות סיפור יציאת מצרים‪ .‬הרי מדובר פה על הכרת הטוב ההכרחית ביותר כלפי‬
‫הקב״ה שהוציאנו מעבדות לחירות‪ .‬אנו מבינים מעצמנו ללא כל ציווי להודות לו‪ ,‬לכן לא‬
‫שייך לומר ״וצונו על סיפור יציאת מצרים״‪.‬‬

‫>‪<^ <$><$‬‬

‫פנינה נוספת בשרשרת התשובות מובאת בדרשותיו של החתם סופר‪.‬‬

‫חובה על היהודי בלילה זה לחוש כאילו הוא יצא ממצרים‪ .‬בהיכנסו לתוך אותה ״מנהרת‬
‫זמן״‪ ,‬עד לאן עליו להגיע? לאיזה חלק מאותה יציאה עליו ״להתחבר״‪ :‬לנס קריעת ים סוף‪,‬‬
‫או שמא לשעבוד? אבל מכיון שנקוט בידינו הכלל‪ ,‬כמובא במסכת פסחים )קטז‪ ,‬ב(‪:‬‬
‫״מתחיל בגנות ומסיים בשבח״‪ ,‬ולכן אנו מתחילים לספר מ״עבדים היינו״‪ ,‬״מתחילה עובדי‬
‫עבודה זרה היו אבותינו״‪ ,‬הרי שבלילה זה אנו צריכים לחוש מעת היותינו עובדי ע״ז דרך‬
‫השעבוד ועד ליציאה הנכספת עם כל הכרוך בה‪.‬‬
‫אם כך‪ ,‬אם בתחילת הלילה משולים אנו לעובדי ע״ז‪ ,‬אין לנו את היכולת לברך ״אשר‬
‫קדשנו״‪ ,‬וכמו כל הגרים שטובלים ורק אח״כ מברכים ולא קודם לכן‪ ,‬כי בהיותם עדיין גויים‬
‫אינם יכולים לומר ״אשר קדשנו במצותיו וצונו״‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬לא שייך לברך ״אשר קדשנו במצוותיו וצונו על סיפור יציאת מצרים״ בתחילת הלילה‪.‬‬
‫מתי כן? בסוף לאחר תיאור הניסים‪ .‬ואכן‪ ,‬אז נכללת ברכתנו בכלל ברכת ״אשר גאלנו״‪.‬‬
‫לט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וכל המרבה לספר ביציאת מצרים‬‫•‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫‪M‬‬ ‫•‬

‫הרי זה מ^צבה‪.‬‬

‫וכל המרבה להפר ביציאת מצרים הרי זה משובח‬

‫מכילתא )בא‪ ,‬פי״ח(‪ :‬״ר׳ אליעזר אומר‪ ,‬מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים‬
‫שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות? לכך נאמר ׳מה העדות׳ ״‪.‬‬
‫כדי להבין את דברי המכילתא צריך להקדים את דברי המשנה במסכת ראש השנה )פ״ג‬
‫מ״א(‪ :‬״ראוהו שלושה והן בית דין‪ ,‬יעמדו השניים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו‬
‫בפניהם ויאמרו מקודש מקודש״‪ .‬למדנו ממשנה זו‪ ,‬שאף על פי שאותם עדים הם גם דיינים‪,‬‬
‫ויכולים לדון על סמך מה שהם יודעים כבר‪ ,‬בכל זאת מכיוון שצריך ״עדות״ לקידוש‬
‫החדש‪ ,‬עליהם לעמוד בפני דיינים אחרים ולהעיד מה שראו‪ .‬אף כאן‪ ,‬במצות סיפור יציאת‬
‫מצרים צריך ״עדות״‪ ,‬כפי שנלמד מהפסוק ״מה העדות״‪ .‬ולכן גם החכמים שכבר יודעים‬
‫את התורה‪ ,‬מצוה עליהם לעסוק בהלכות הפסח ולהעיד את מה שהם כבר יודעים‪.‬‬
‫דבר נוסף למדנו מדברי המכילתא‪ ,‬שר׳ אליעזר שאמר ״לעסוק בהלכות הפסח עד חצות״‪,‬‬
‫סובר שמצות סיפור יציאת מצרים היא רק עד חצות‪ .‬בדבר זה ר׳ אליעזר בשיטה אחת עם ר׳‬
‫אלעזר בן עזריה )בברכות דף ט׳ ע״א(‪ ,‬הסובר שמצות אכילת פסח היא רק עד חצות‪,‬‬
‫ולפיכך גם מצות סיפור יציאת מצרים היא רק עד חצות‪ ,‬שהרי למדנו מ׳׳בעבור זה״ שמצות‬
‫הסיפור היא דווקא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך‪.‬‬
‫מעתה נבין היטב מה התכווין בעל ההגדה בהביאו את המעשה ברבי אליעזר‪.‬‬
‫כוונתו להביא הוכחה לדבריו הקודמים ש״כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה‬
‫משובח״‪ ,‬והראיה‪ ,‬מרבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזריה‪ ,‬ששניהם סוברים שמצות סיפור‬
‫יציאת מצרים היא רק עד חצות‪ ,‬ולמרות זאת ישבו עם שאר החכמים וסיפרו ביציאת מצרים‬
‫כל הלילה‪ .‬ומכאן‪ ,‬שכל המרבה לספר יותר ממה שהוא חייב‪ ,‬הרי זה משובח‪.‬‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬
‫הגדה של פסה‬ ‫מ­‬

‫וכל המרבה להפר ביציאת מצרים הרי זה משובח‬

‫מובא במסכת שבת)קי״ח ע״ב(‪ :‬״כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף״‬
‫ביאור הדבר‪:‬‬
‫הלל תוקן על ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף ‪ -‬ניסים שלא בדרך הטבע‪ .‬זה שאומר הלל‬
‫בכל יום‪ ,‬פירושו שבכל יום הוא מהלל ומשבח את אותם ניסים שלא בדרך הטבע בו בזמן‬
‫שיש לו להלל ולשבח את הבורא ית׳ על ניסיו שעושה עמנו בכל יום ויום ובכל רגע ורגע‪.‬‬
‫האדם צריך לחוש כי ״כל תגמולוהי עלי״‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬היה מקום לטעות ש״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים״ ‪ -‬אין זה משובח‪ ,‬כי הרי‬
‫הוא כמחרף וכמגדף?! על כך‪ ,‬אמר בעל ההגדה ״הרי זה משובח״ ‪ -‬בלילה זה‪ ,‬אין הוא‬
‫בכלל מחרף ומגדף‪ ,‬והראיה מאותם חכמים ותנאים שהיו מספרים כל הלילה בניסי יציאת‬
‫)ע״ם כתב סופר(‬ ‫מצרים‪.‬‬

‫וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬הרי הלכה פסוקה היא‪ :‬״חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים‬
‫ולספר בנסים ובנפלאות שעשה הקב״ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה״)שו״ע תפ״א(‪ .‬וא״כ‬
‫סיפור יציאת מצרים הוא חובה על כל אדם‪ ,‬ואיך בעל ההגדה קורא לו ״משובח״‪ ,‬שמשמעו‬
‫שאין זה חוב גמור?‬
‫אלא‪ ,‬לפי שחיוב סיפור יציאת מצרים אינו אלא ״בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך״‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫זמן סיפור יציאת מצרים תלוי בזמן אכילת מצה‪ .‬וזמן אכילת מצה תלוי בזמן אכילת קרבן‬
‫פסח‪ ,‬שלדעת ר׳ אלעזר בן עזריה הוא עד חצות ולדעת ר״ע עד עלות השחר)פסחים קב‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬לדעת ר׳ אלעזר בן עזריה החיוב לספר ביציאת מצרים הוא רק עד חצות ולא יותר‪.‬‬
‫ומי שמספר כל הלילה אף על פי שאינו מחויב ‪ -‬הרי זה משובח‪ .‬ומביא בעל ההגדה ראיה‬
‫מהמעשה בתנאים שהיו מספרים כל הלילה‪ ,‬וביניהם היה ר״א בן עזריה‪ ,‬הסובר שאין חיוב‬
‫לספר אחרי חצות‪ ,‬ואע״פ כן סיפר גם הוא כל הלילה‪.‬‬
‫)ע״פ שיר מעון(‬ ‫מכאן‪ ,‬שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח‪.‬‬
‫מא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מעשת פרפי אליעזר ורפי יתו^פע ורפי‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪,‬‬ ‫•‬ ‫;‬

‫אלעזר פן עזריה ורפי עקיפא ורפי‬

‫•‬ ‫*‬ ‫;‬ ‫•‬ ‫‪* • J‬‬ ‫•‬ ‫••‪*T‬‬

‫טרפון‪ ,‬שהיו מספין פפני פרק‪ ,‬והיו‬

‫‪*V‬‬ ‫• • • •‬ ‫‪1‬‬ ‫•‬ ‫^‬ ‫'‬ ‫‪1‬‬ ‫» •‬

‫מפפרים פיציאת מצרים פל אותו הלילה‪,‬‬

‫• *‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫עד שפאו תלמידיהם ואמרו להם‪ :‬רפותינו‪,‬‬

‫‪• T‬‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫• *‬

‫הגיע זמן קריאת ׳טמע של שהרית‪.‬‬

‫רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית‬

‫מה ראו התלמירים לזרז את רבותיהם בקריאת שמע של שחרית‪ ,‬שאל כ״ק עטרת ראשינו‬
‫מרן הארמו״ר מסריגורא שליט״א‪ ,‬והרי רק כעת הגיע זמן קריאת שמע והיו יכולים לשהות‬
‫ולהמשיך בסיפור יציאת מצרים ער סמוך לסוף זמן קריאת שמע?‬
‫ואפשר לומר‪ ,‬שאותם תלמירים היו תלמיריו של רבי אליעזר הסובר שזמן קריאת שמע של‬
‫שחרית הוא משיכיר בין תכלת לכרתי ער הנץ החמה)ע״פ ברכות ט‪ ,‬ב‪ .‬כה‪ ,‬ב(‪ .‬אם כך מכיון‬
‫שפרק הזמן של קריאת שמע קצר כ״כ לא היה רי זמן להמתין ער סוף זמן קריאת שמע ולכן‬
‫מרגע שהגיע הזמן‪ ,‬באו התלמירים ואמרו ״רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית״‪.‬‬
‫העוברה‪ ,‬שהם נקטו לשון של ״רבותינו״‪ ,‬והרי לפי רברינו היו אלו תלמיריו של רבי אליעזר‬
‫ולא של שאר החכמים שישבו שם; רבי יהושע‪ ,‬רבי עקיבא ורבי טרפון‪ ,‬לא קשה‪ ,‬שמפני‬
‫כבורם של שאר החכמים נקטו לשון זו כרי שלא לייחר את ריבורם רק לרבי אליעזר רבם‪.‬‬
‫או מפני שרבי יוחנן בן זכאי העיר על רבי אליעזר שהוא מכריע את כל חכמי ישראל)אבות‬
‫פ״ב מי״ב(‪ ,‬היינו‪ ,‬שכולם כפופים לרעתו ולשיטתו‪ .‬וככזה יכלו התלמירים לזרז את כולם‬
‫מפני שיטתו של רבי אליעזר‪ ,‬ולכך אמרו ״רבותינו״ וגד‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫מב ■‬

‫אמר רגי אלעזר גו עזרידו‪:‬‬

‫־‪T :‬‬ ‫‪ T‬י‬ ‫‪T : V‬״ ‪V‬‬ ‫*‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬

‫הרי אני ככן שפעים שנה ולא זכיתי שתאמר‬

‫‪•• T‬‬ ‫‪•• V‬‬ ‫•‬ ‫‪• T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫‪V‬י‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬

‫יציאת מצרים כלילות‪ ,‬עד שדרשה כן ז‪1‬מא‪,‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫שנאמר‪ :‬למען תזכור את יום צאת!י מארץ‬

‫•• ‪V V‬‬ ‫‪I‬‬ ‫**‬ ‫‪V‬‬ ‫* ‪I‬‬ ‫”‬ ‫‪I‬‬ ‫‪VI V V‬‬

‫מצרים כל ימי חייך )דברים טז‪ ,‬ג(‪.‬‬

‫הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות‬
‫מה הקשר בין העובדה שרבי אלעזר בן עזריה כבן שבעים שנה לבין זה שלא ניצח את‬
‫חבריו‪ ,‬היינו‪ ,‬לא זכה לדעת היכן רמוז בתורה חיוב קריאת פרשת ציצית בלילה?‬
‫הגמרא במסכת ברכות)כה‪ ,‬א( מספרת את המעשה הבא‪ .‬לאחר שהסכימו להעביר את רבן‬
‫גמליאל מן הנשיאות באו לפני רבי אלעזר בן עזריה ושאלוהו‪ :‬האם מוכן אתה להיות נשיא?‬
‫אמר להם‪ :‬אלך ואתייעץ על כך עם אנשי ביתי‪ .‬ואכן הלך רבי אלעזר בן עזריה להיוועץ‬
‫בהם‪ .‬אמרה לו אשתו‪ :‬אולי יעבירו אותך מן הנשיאות כפי שעשו לרבן גמליאל‪ .‬לשמע‬
‫דבריה ענה לה בעלה‪ :‬הואיל ועתה אני יכול לשמש בנשיאות אין לי לדאוג לעתיד‪ ,‬שמא‬
‫יעבירוני מתפקידי‪ .‬המשיכה אשתו להקשות‪ :‬ראוי לו לנשיא הדורש ברבים שיהיה לו זקן‬
‫לבן‪ ,‬והרי לך אין שערות לבנות? מספרת הגמרא‪ :‬״ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה‪,‬‬
‫אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא״‪ .‬פירוש‪ ,‬אותו היום היה רבי אלעזר‬
‫בן עזריה בן שמונה עשרה שנה‪ ,‬התרחש לו נס והקיפו את פניו שמונה עשרה שורות של‬
‫שערות לבנות בזקנו כדי שיהא נראה כזקן‪.‬‬
‫אך קשה‪ ,‬לכאורה‪ ,‬מדוע הוצרך הקב״ה לעשות כזה נס‪ ,‬הרי רבי אלעזר בן עזריה היה יכול‬
‫לענות תשובה ניצחת לאשתו‪ ,‬שחז״ל דרשו את הפסוק ״את ה׳ אלקיך תירא״ ‪ -‬לרבות‬
‫תלמידי חכמים‪ ,‬דא״ב בודאי יכבדוהו למרות גילו הצעיר וזקנו השחור? אלא‪ ,‬ודאי‪ ,‬ראיה‬
‫מכאן שרבי אלעזר בן עזריה לא היה דורש את המילה ״את״ לרבות תלמידי חכמים‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬ידועים דברי הגמרא )פסחים כב‪ ,‬ב(‪ :‬״שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה‪,‬‬
‫כיון שהגיע ל׳את ה׳ אלקיך תירא׳ ‪ -‬פירש‪ ...‬עד שבא רבי עקיבא ודרש ׳את ה׳ אלקיך תירא׳‬
‫מג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫״ימי חייך׳ ‪ -‬הימים‪ .‬״פ'ל ימי חייר״ ‪ -‬הליל‪1‬ת‪.‬‬

‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬

‫וחכמים אוימרים‪ :‬״ימי חייןי״ ‪ -‬העוילם חזה‪ ,‬״כל‬

‫‪V -‬‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪ :‬י ‪T‬‬ ‫‪• :‬‬ ‫‪• T‬‬ ‫‪V -‬‬

‫ימי חייר״ ‪ -‬להכיא לימות המשיח‪.‬‬

‫‪-‬‬ ‫•‬ ‫‪T -‬‬ ‫•‬ ‫‪• T :‬‬ ‫‪ V -‬י‬ ‫‪:‬‬

‫‪ -‬לרבות תלמידי חכמים״‪ .‬אם כך‪ ,‬אם דורשים ״את ה׳ אלקיך תירא״ ‪ -‬דורשים גם את כל‬
‫ה״אתים״ האחרים שבתורה ובכללם אפשר לדרוש את ״למען תזכור את יום צאתך״‪ ,‬כך‪:‬‬
‫״את״ ‪ -‬לרבות את הלילות‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬נבין את שאומר רבי אלעזר בן עזריה‪ :‬״הרי אני כבן שבעים שנה״‪ ,‬פירוש‪ ,‬נעשה לי‬
‫נס וזקני הפך ללבן‪ ,‬ואף שלא הייתי נזקק לכאורה לנס זה כי דברי היו יכולים להישמע בגלל‬
‫ה״את ה׳ אלקיך תירא ‪ -‬לרבות תלמידי חכמים״‪ ,‬אלא ודאי שלא דורשים ״את״‪ .‬ולכן גם‬
‫״את יום צאתך״ לא דורשים‪ ,‬ולכן ״לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות״ אילולא דרשה‬
‫)ע״פ ר׳ יהונתן אייבשיץ(‬ ‫בן זומא‪.‬‬

‫כל ימי חייד דולילות‬

‫במה נחלקו בן זומא וחכמים? מדוע בן זומא דרש את הפסוק‪ :‬״כל ימי חייך הלילות״‪ ,‬ואילו‬
‫חכמים דרשו את אותם המילים‪ :‬״כל ימי חייך להביא לימות המשיח״?‬
‫נוכל להבין את מחלוקתם‪ ,‬אם נתבונן ונראה שיש שתי משמעויות שונות למילים ״כל ימי״‪.‬‬
‫אפשר להבין ש״כל ימי״ משמעו ״כל היום״‪ ,‬כלומר‪ ,‬תדיר בלי הפסקה‪ .‬אם זו המשמעות‪,‬‬
‫אין הכרח שכך יהיה כל הימים‪ ,‬אלא אפילו רק יום אחד אבל באותו יום יהיה ״כל היום״‪.‬‬
‫משמעות אחרת למילים ״כל ימי״‪ ,‬שכך יהיה ״כל הימים״‪ ,‬דהיינו לעולם ועד בלי הפסקה‪.‬‬
‫אם זו המשמעות‪ ,‬אין הכרח שיהיה ״כל היום״‪ ,‬אלא מספיק שיהיה רק חלק מהיום‪ ,‬ובתנאי‬
‫שכך יהיה בכל יום לעולם ועד‪.‬‬
‫זהו שנחלקו בן זומא וחכמים‪ .‬בן זומא מפרש ״כל ימי״ כמו ״כל היום״‪ ,‬ולכן הוא למד‬
‫מכאן שצריך לזכור את יציאת מצרים אף בלילות‪ ,‬כי הלילה הוא בכלל ״כל היום״‪ .‬וחכמים‬
‫מפרשים ״כל ימי״ כמו ״כל הימים״‪ ,‬ולכן למדו מכאן שמצדה זו לא תתבטל לעולם ועד‪,‬‬
‫וגם בימות המשיח יזכירו את יציאת מצרים‪ ,‬ומאידך אין כל מקור לחייב בהזכרת יציאת‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫מצרים בלילות‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫מד ■‬

‫? ר י ד חמק‪1‬ם‪,‬‬

‫ן ר י ד הוא‪.‬‬

‫ג ר ו ד שנתן ת‪1‬רה לעמ‪ 1‬ישראל‪.‬‬

‫• ‪•• T :‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪ TV‬־ ״‬ ‫‪r‬‬ ‫‪j‬‬

‫ן ר י ד חוא‪.‬‬

‫בריד המקום ברוד חוא‬

‫לכאורה צריך להבין‪ ,‬לשם מה הכפילות‪ :‬״ברוך המקום ‪ -‬ברוך הוא״‪ ,‬וכן‪ :‬״ברוך שנתן‬
‫תורה לעמו ישראל״ ושוב‪ :‬״ברוך הוא״?‬
‫אלא‪ ,‬שבעל ההגרה סירר את רבריו כמו במקהלה‪.‬‬
‫״ראש המסובים יאמר‪ :‬׳ברוך המקום׳‪ ,‬והמקהלה משיבה‪ :‬׳ברוך הוא׳‪ ,‬ראש המסובים‬
‫אומר‪ :‬׳ברוך שנתן תורה לעמו ישראל׳ והקהל עונין‪ :‬׳ברוך הוא׳‪.‬‬
‫וכן להלן‪ ,‬ראש המסובים אומר‪ :‬׳ברוך שומר הבטחתו לישראל׳ והמקהלה משיבה ׳ברוך‬
‫)ע״פ המלבי״ם(‬ ‫הוא׳‪ .‬על כל קריאה וקריאה של ׳ברוך׳ עונין יתר המסובים ׳ברוך הוא״׳‪.‬‬
‫■ מה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫פנגד ארפעדו פנים דפרה ת‪1‬רת‪:‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪T:‬‬ ‫•‬ ‫‪• T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪;-‬‬ ‫; ‪VV‬‬

‫בריד המקום‪ ...‬כנגד ארבעה בנים דיפרד! תורד!‬

‫המעיין בפיסקה יתמה‪ :‬מה הקשר בין נתינת התורה ע״י הקב״ה לעמו ישראל למציאותם של‬
‫ארבעה בנים? אלא‪ ,‬ידוע‪ ,‬כי ספרי הלימוד של חכמות הגויים מחולקים לדרגות; לאלו‬
‫הנמצאים בתחילת דרכם בלימוד אותה חכמה‪ ,‬עבורם יש ספר המתאים לרמתם‪ .‬וכשגומרים‬
‫ספר זה לומדים בספר אחר‪ ,‬ברמה גבוהה יותר וכך הלאה‪.‬‬
‫לא כן בתורתינו הקדושה‪ .‬אותו חומש שלומד ילד שהתחיל זה עתה את דרכו במסלול‬
‫הלימודים‪ ,‬ילמד בו גם גדול הדור‪ .‬ההבדל היחיד הוא שכל אחד משיג ומבין לפי דרגתו‬
‫והבנתו‪ .‬אבל הספר נשאר אותו ספר לגדולים ולקטנים‪ .‬וזה מה שאנו משבחים ומקלסים את‬
‫הקב״ה‪ :‬״ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא״‪ .‬ואיזו תורה‬
‫נתן? ‪ -‬ש״כנגד ארבעה בנים דברה תורה״ ‪ -‬התורה מיועדת עבור ארבעה סוגי בנים בין אם‬
‫הוא חכם‪ ,‬רשע‪ ,‬תם ואפילו שאינו יודע לשאול‪ .‬כל ההבדל הוא שכל אחד משיג ומבין לפי‬
‫רמתו‪ .‬אבל ייעודה ועיקרה עבור כולם‪.‬‬
‫)ע״פ הגר״ח(‬

‫כנגד ארבעה בנים דיברה תורד!‬

‫המלה ״אחד״ המופיעה פה ארבע פעמים‪ ,‬נראית כמיותרת לכאורה‪ .‬מספיק היה לומר‪,‬‬
‫״כנגד ארבעה בנים דיברה תורה‪ :‬חכם‪ ,‬רשע‪ ,‬תם‪ ,‬ושאינו יודע לשאול״‪ .‬בשביל מה צריך‬
‫לפרט את ארבעת ה׳אחד׳ים האלה? אני בעצמי יודע לסכם לכלל ארבעה!‬
‫הגאון הרב זלמן סורוצקין זצ״ל‪ ,‬אומר בספרו השיר והשבח‪ ,‬כי הביטוי ״אהד״ האמור כאן‪,‬‬
‫אין משמעו מספר אחד‪ ,‬אלא כמו אחד זה ואחד זה‪ ,‬כלומר‪ ,‬בין זה ובין זה‪ .‬כפי שמצינו‬
‫במשנה בבבא קמא )פ״ד מ״ט(‪ :‬״קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק‪ ,‬אחד‬
‫תם ואחד מועד חייב״‪ ,‬שפירושו‪ ,‬בין אם הוא שור תם ובין אם הוא שור מועד‪ ,‬חייב לשלם‪.‬‬
‫לפי זה יתפרשו דברי בעל ההגדה כך‪ .‬בין אם בנך הוא חכם‪ ,‬ובין אם הוא רשע‪ ,‬בין אם הוא‬
‫תם ובין אם אינו יודע לשאול‪ ,‬אתה חייב לחנכו ולספר לו את סיפור יציאת מצרים‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫מו■‬

‫אחד חכם‪,‬‬ ‫‪T T‬‬

‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫ואחד‬
‫‪T V :‬‬

‫ואחד תם‪,‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪T V :‬‬

‫ואחד ^!צאינוי י‪1‬דע ל^^אזיל‪.‬‬

‫••‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫••‬
‫•‬ ‫^‬
‫‪T‬‬ ‫••‬
‫•‬ ‫•‪,‬‬

‫אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול‬

‫לכאורה‪ ,‬כנגד ה״הכם״ היה ראוי לאמר ״סכל״ או ״טיפש״‪ ,‬וכנגד ה״רשע״ הרי ראוי לאמר‬
‫״צדיק״?! ה״הכם״ הוא לא הופכי ולא מקביל ל״רשע״‪ ,‬וכן ה״תם״ לא הופכי ולא מקביל‬
‫ל״שאינו יודע לשאול״?‬
‫ובכלל‪ ,‬בתורה‪ ,‬ארבעת הבנים מופיעים בסדר שונה‪ .‬כי ה״רשע״ מופיע בחומש שמות‬
‫בפרשת בא)יב‪ ,‬כו(‪ ,‬ה״שאינו יודע לשאול״ מופיע באותה פרשה)יג‪ ,‬ח(‪ ,‬התם מופיע בסוף‬
‫אותה פרשה )יג‪ ,‬יד(‪ ,‬והחכם מופיע בכלל בחומש דברים )ו‪ ,‬כ(‪ .‬מדוע אם כן שינה בעל‬
‫ההגדה את סדרם?‬
‫לפני שנבאר את סיבת מיקומו של כל אחד‪ ,‬נקדים ונאמר כי ה״שאינו יודע לשאול״ הוא‬
‫ההופכי ל״חכם״‪ ,‬וכן ה״תם״ הוא ההופכי ל״רשע״‪.‬‬
‫מז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וביתר הרחבה‪.‬‬
‫המייחר את ה״חכם״ הוא‪ ,‬שיש בכוחו להתבונן ולחקור ולשאול את השאלות הנכונות‬
‫והמתאימות‪ ,‬בניגור ל״שאינו יורע לשאול״ שאינו יורע ואינו מבין את שהוא רואה‪.‬‬
‫המייחר את ״רשע״ הוא‪ ,‬שמטרת אמירותיו להרשיע‪ .‬כל כוונתיו ותאוותיו הן להרע‪ ,‬בניגור‬
‫ל״תם״ שכשמו כן הוא ‪ -‬״תם״‪ .‬תמים‪ ,‬חלק‪ ,‬נקי מכל תאווה ומשולל מכל רוע‪ ,‬ברומה‬
‫לשור שלא הזיק ולא עשה כל רעה שיכונה בשם ״שור תם״‪ ,‬וכפי שכונה יעקב ״איש תם״‬
‫)בראשית כה‪ ,‬כז(‪.‬‬
‫עכשיו שאנו יורעים כי ה״שאינו יורע לשאול״ הוא ההופכי ל״חכם״ וה״תם״ הוא ההופכי‬
‫ל״חכם״‪ ,‬מרוע א״כ לא נכתבו בסרר הזה‪ ,‬ומה גם שבתורה הם כתובים בסרר שונה כפי‬
‫שצויין בתחילה?‬
‫כי פתחו ב״חכם״ לכבורו ולגורל מעלתו ותורתו‪ ,‬ואחריו ה״רשע״ שגם בו יש חכמה הגם‬
‫שחכמתו להרע ולהכעיס‪ .‬אחריהם ה״תם״ בגלל חוסר יריעותיו ותמימותו ררגתו פחותה‬
‫מהשניים שקרמו לו‪ .‬ובסוף ה״שאינו יורע לשאול״ המשולל כל חכמה והבנה‪.‬‬
‫)ע״פ אברבנאל(‬ ‫נמצא איפוא‪ ,‬שבעל ההגרה מנה ורירג את ארבעת הבנים לפי חכמתם‪.‬‬

‫>‪<^ <$><$‬‬

‫גם הגאון מווילנא סובר שההפכי ל״חכם״ הוא ה״שאינו יורע לשאול״ וההפכי ל״רשע״ הוא‬
‫ה״תם״‪ .‬ולפי זה אכן היה צריך לכתוב לפי הסרר הבא‪ :‬״חכם״ ו״שאינו יורע לשאול״‪,‬‬
‫״תם״ ו״רשע״‪ .‬רק שלא רצה לסיים ב״רשע״‪ ,‬על כן קבעו אחר ה״חכם״‪ .‬ואם כבר הזכיר את‬
‫ה״רשע״‪ ,‬כתב מיר אחריו את ה״תם״ שהוא הפוכו‪ ,‬וסיים ב״שאינו יורע לשאול״‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫מח ■‬

‫הכם מה הוא א‪1‬מר‪:‬‬ ‫‪T T‬‬

‫וחמשפטים‬
‫‪ :‬־ • ‪• T :‬‬
‫וחחקים‬
‫‪•••. -:‬״‬
‫חעחת‬
‫‪. T‬זי‬
‫‪T‬מח‬
‫אחכם‪,‬דבריםי‪,‬כ‪.,‬‬ ‫אשר צוה יחוח אליהינר‬

‫חכם מח חוא אומר‬

‫שאלה מפורסמת וידועה היא‪ ,‬מה ההבדל בין שאלת הבן ההכם לשאלתו של הבן הרשע‪.‬‬
‫אם הרשע מצטיין לרעה בכך שהוא מטיה ״לכם״ ומוציא את עצמו מן הכלל‪ ,‬והלא גם‬
‫ההכם אומר בשאלתו ״אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם״‪ ,‬אתכם ולא אותו‪ ,‬א״כ גם הוא לכאורה‪,‬‬
‫הוציא עצמו מן הכלל?‬
‫)שאלתנו זו היא רק אם נפרש שהפסוק‪ :‬״מה העדות וההקים‪ ...‬אתכם״)דברים ו‪ ,‬כ( זהו‬
‫ציטוט מדוייק של שאלת הבן‪ .‬אבל אם אין זה ציטוט מדוייק‪ ,‬אלא התורה אומרת שכך‬
‫נישאל‪ ,‬ו״אתכם״ אינו מלשון הבן ההכם‪ ,‬אלא של משה רבינו המדבר אל כלל ישראל‪ ,‬וכך‬
‫משמע מהגירסא המובאת במכילתא )בא י״ה( ‪ -‬״הכם מה הוא אומר מה העדות ההקים‬
‫והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אותנו״‪ ,‬אין מקום לשאלתנו‪ .‬כי ההכם באומרו ״אותנו״‬
‫כולל את עצמו בכלל ישראל ולא כאותו רשע שאומר ״לכם״(‪.‬‬
‫א‪ .‬אלא‪ ,‬אם נתבונן בפתיהה לשאלת ההכם‪ ,‬נבהין שיש תוספת של מילה אהת‪ :‬״כי ישאלך‬
‫בנך מהר לאמר״‪ .‬מדוע הוסיפה התורה את המילה ״לאמר״? מפני שבכל מקום מתפרשת‬
‫המילה ״לאמר״ ‪ -‬לאמר לאהרים‪ .‬אף כאן‪ ,‬ההכם לא שואל בשביל עצמו‪ ,‬הוא איננו זקוק‬
‫לדרשות והסברים‪ .‬כל שאלתו היא מה לומר לאהרים השואלים‪ ,‬אותם המלעיגים על‬
‫המצוות ותוקפים את שומרי הדת בקושיות‪ .‬ההכם רוצה לדעת מה להשיב להם בבהינת ״דע‬
‫מה שתשיב״‪ .‬ממילא‪ ,‬לא קשה מדוע נאמר ״אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם״‪ ,‬מפני שזו לא‬
‫שאלת ההכם עצמו‪ ,‬אלא ציטוט של שאלת הרשעים‪ ,‬להם ההכם מבקש לענות‪ .‬ואותם‬
‫)ע״ם תפארת יהונתן(‬ ‫רשעים באמרם ״אתכם״‪ ,‬באמת מתכוונים להוציא עצמם מן הכלל‪.‬‬
‫מט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ב‪ .‬ההבדל ביניהם מצוי כבר ברקע לדברים‪ .‬לפני שאלתו של החכם כתוב‪ :‬״והיה כי ישאלך‬
‫בנך״)דברים ו‪ ,‬כ(‪ ,‬״ישאלך״ זה כבר מוכיח שהבן הוא חכם‪ ,‬כמו שאמר בן זומא במסכת‬
‫אבות )פ״ד מ״ב(‪ :‬״איזהו חכם? הלומד מכל אדם‪ ,‬שנאמר מכל מלמדי השכלתי״‪ .‬בן‬
‫שמציג שאלות‪ ,‬בן שרוצה לדעת‪ ,‬בן שיש לו דרך־ארץ לאבא שמבין יותר ממנו ‪ -‬זה עצמו‬
‫מוכיח שהוא חכם‪ .‬לא נוסח השאלה אלא הגישה שלו‪ ,‬היא היא המוכיחה על חכמתו‪ .‬אצל‬
‫הבן הרשע לפני המילים ״מה העבודה הזאת לכם״‪ ,‬כתוב‪ :‬״והיה כי יאמרו אליכם״ )שמות‬
‫יב‪ ,‬כו( בזה נמדדת רשעותו‪ :‬הוא חושב שהוא יודע הכול‪ ,‬הוא יותר חכם מכולם‪ ,‬הוא לא‬
‫צריך לשמוע מאף אחד‪ .‬הוא אומר‪ ,‬מכריז‪ ,‬מטיח ומתריס‪ .‬זהו ההבדל הבסיסי בין החכם‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫השואל לבין הרשע המתריס‪.‬‬

‫ג‪ .‬באמת לא על מה שאמר הרשע ״לכם״ תלונתנו‪ .‬עיקר ההבדל בין שאלת החכם לשאלת‬
‫הרשע הוא‪ ,‬שהחכם בשאלתו מזכיר שם שמים‪ :‬״אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם״‪ ,‬ואילו הרשע‬
‫לא מזכיר שם שמים בשאלתו‪ .‬דבר זה מעיד על הרשע שהוא כופר בעיקר ולכן אף אנו‬
‫נקהה את שיניו‪.‬‬
‫לאור ההסבר הזה צריך להוסיף אות וי״ו בדברי בעל ההגדה‪ :‬״ולפי שהוציא את עצמו מן‬
‫הכלל וכפר בעיקר״‪ .‬שכן ״כפר בעיקר״ הוא לא ממה שאמר ״אתכם״ אלא ממה שלא הזכיר‬
‫שם שמים‪.‬‬
‫רמז נאה יש לכך בדברי קהלת‪ :‬״וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן‬
‫החשך״)קהלת ב‪ ,‬יג(‪ .‬כלומר‪ ,‬בבריאת שמים וארץ נאמר‪ :‬״ויקרא אלקים לאור יום ולחשך‬
‫קרא לילה״ )בראשית א‪ ,‬ה(‪ .‬לגבי האור מוזכר שם ״אלקים״ ולגבי החשך לא נזכר שם‬
‫״אלקים״‪ .‬בדומה להבדל בין החכם לרשע‪ ,‬שהחכם מזכיר שם שמים בשאלתו והרשע לא‬
‫מזכיר שם שמים בשאלתו‪ .‬זהו שאמר שלמה המלך‪ :‬״וראיתי שיש יתרון לחכמה מן‬
‫הסכלות״‪ ,‬כלומר‪ ,‬בין שאלת החכם לשאלת הרשע שנקרא סכל‪ .‬״כיתרון האור מן החשך״‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬כמו ההבדל שבין האור לבין החשך‪ ,‬שלגבי האור הוזכר שם שמים ולגבי החשך לא‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫הוזכר שם שמים‪.‬‬

‫>‪<^ <$><$‬‬

‫מובא במסכת ברכות )יד‪ ,‬ב(‪ :‬״אמר עולא כל הקורא ק״ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות‬
‫נ ‪ ---------------------------------------------------------------------------‬חגדח של פסח‬

‫שקר בעצמו״‪ .‬ופירש רש״י‪ :‬״בעצמו לישנא מעליא״‪ .‬לפי זה ‪ ,‬ש״עצמו״ הוא כינוי לה‪/‬‬
‫אמר האדמו״ר מהוסיאטין‪ ,‬מובנים כפתור ופרח דברי בעל ההגרה‪ .‬״ולפי שהוציא את‬
‫)ע״פ אהלי יעקב(‬ ‫עצמו‪ ,‬היינו‪ ,‬שלא הזכיר את שם ה‪ /‬״כפר בעיקר״‪.‬‬

‫ד‪ .‬כלל יסודי בקיום תורה ומצוות‪ :‬אע״פ שאנו מצווים לחקור ולדעת את שורשי המצוה‬
‫וטעמה‪ ,‬אין הדבר מעכב במעשה המצוה‪ .‬העובדה שאין אנו מבינים את טעמי המצוות אינה‬
‫מתירה לנו להשתהות בקיום המצוה‪ .‬עלינו לעשות מכה ציווי הקב״ה‪ ,‬ולא בגלל שכלנו או‬
‫הבנתנו‪.‬‬
‫שאלת החכם כתובה בתורה כך‪) :‬דברים ו‪ ,‬כ(‪ :‬״כי ישאלך בנך מחר לאמר מה הערת‬
‫והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם״‪ .‬הוא לא שואל היום את שאלתו‪ .‬היום הוא‬
‫מקיים את המצוה כי כך ראה אצל רבותיו‪ .‬הוא עוד יחקור בטעמן של העדות‪ ,‬החוקים‬
‫והמשפטים‪ ,‬אך לא היום בשעת מעשה המצוה‪ .‬אין בחוסר הבנתו להעיב במשהו על מעשה‬
‫המצוה אותה הוא מקיים‪.‬‬
‫הרשע לעומתו‪ ,‬שואל ״מה העבודה הזאת לכם״‪ .‬הוא שואל בשעת מעשה‪ ,‬כשהמצוה‬
‫״הזאת״ ״מונחת״ לפיתחו‪ .‬הוא לא מקיימה אם היא לא בקו אחד עם הבנתו‪ .‬הוא יקיימנה‬
‫רק אם ישרה בעיניו אותה מצוה‪.‬‬
‫״ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל״ ‪ -‬הוציא את עצמו מכלל עשיית המצוות‪ ,‬״כפר בעקר״‪.‬‬
‫)ע״פ חתם סופר(‬

‫ח‪ .‬כאשר מוצג ציור שצוייר בידי צייר‪-‬אמן בעל שם‪ ,‬לא כל המתבוננים בו מבינים‬
‫ומתרשמים מן הציור באותה המידה‪.‬‬
‫יש המתפעלים מכל פרט ופרט ומהרכבת הצבעים בכל חלק מחלקי הציור‪ .‬יש שמתפעלים‬
‫רק באופן כללי מן הציור‪ ,‬אך אינם מבינים את החכמה שבכל פרט‪ .‬ויש אשר לבם אטום עד‬
‫שאינם מבינים כלל ממה יש להתפעל בציור‪.‬‬
‫אם יחקור אדם‪ ,‬מי מבין האנשים שראו את הציור מבין יותר‪ ,‬בודאי יקבע כי מי ששאל‬
‫ותמה‪ :‬ממה יש להתפעל בציור ‪ -‬אין לו חלק ונחלה בחכמה זו‪ .‬אולם מי ששאל על כל‬
‫פרט‪ ,‬אות היא כי מבין הוא את החכמה וההשכלה והערך שיש ביצירה‪ ,‬אלא שהוא רוצה‬
‫לדעת ולהבין כל פרט‪.‬‬
‫נא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וכן הוא ההבדל בין שאלת חכם לשאלת הרשע‪ .‬החכם מפרט בשאלתו את חלקי המצוה‪:‬‬
‫״מה העדות והחוקים והמשפטים״‪ ,‬ומאופי ונוסח שאלתו מוכח שמוקיר ומעריך הוא כי יש‬
‫במצוה זו חכמה וקדושה‪ ,‬אלא שמתקשה הוא בהבנת פרטי המצוה‪ .‬לא כן הרשע‪ ,‬שאינו‬
‫)ע״פ בעל שואל ומשיב(‬ ‫אלא בז לכל‪ :‬״מה העבודה הזאת לכם״‪.‬‬

‫ו‪ .‬הבן החכם שואל את אביו‪ ,‬מדוע מצות עשה שהזמן גרמא נוהגת בשוה גם לאביו וגם‬
‫לאמו‪ ,‬והרי מצוות מסוג זה נשים פטורות‪.‬‬
‫לפיו‪ ,‬המילה ״אתכם״ בשאלתו לא מתייחסת לכלל עם ישראל אלא רק להוריו‪ .‬הרי שלפנינו‬
‫בן השואל את אבא ואמא‪ :‬״מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם״‪,‬‬
‫״אתכם״ ‪ -‬את אבא ואת אמא בשווה‪.‬‬
‫בתשובתנו‪ ,‬נבאר לו את גודל מעלת יציאת מצרים כמובא ברמב״ן)שמות כ‪ ,‬ב(‪ :‬שיציאת‬
‫מצרים מורה על מציאותו של ה׳ ית׳ וזהו יסוד כל האמונה והתורה הקדושה‪ .‬ולכן‪ ,‬״אין‬
‫מפטירין אחר הפסח אפיקומן״‪ ,‬כדי שישאר טעם הפסח בפיו‪ .‬ומכאן תשובה לשאלתו‪ :‬זו‬
‫הסיבה שהקב״ה ציוה במצוות הפסח אף את הנשים‪ ,‬למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא‬
‫)ע״פ כתב סופר(‬ ‫ונשים פטורות מהן‪ ,‬כדי שתעלנה בזכרונן עיקרים ואמונות אלו‪.‬‬

‫תשובה נוספת בשרשרת התשובות ראיתי שמתרצים ע״פ דברי הספרנו‪.‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫נאמר בחומש דברים )כו‪ ,‬ג(‪ :‬״ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי‬
‫היום לה׳ אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתינו לתת לנו״‪ .‬וכתב שם הספורנו‪:‬‬
‫״אע״פ שלא יהיה גדול בחכמה לא תחדל מלדבר עמו בכבוד באמרך ה׳ אלקיך אע״פ שזה‬
‫לא יאמר זולתי לאנשי השם כמו למלכים ולנביאים מכל מקום בהיותך מביא אליו את‬
‫הבכורים כמביא דורון לאל יתעלה שהוא בעל הקרקע ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד״‪.‬‬
‫רעיון זה‪ ,‬שכשהקטן עומד מול הגדול והחשוב ממנו ראוי לו להשתמש ולנהוג כלפיו דרך‬
‫של כבוד תוך כדי ביטולו העצמי‪ ,‬מצינו גם בדברי העם ליהושע‪ :‬״ויענו את יהושע ויאמרו‬
‫כי הגד הגד לעבדיך את אשר צוה ה׳ אלקיך״ וגו׳ )יהושע ט‪ ,‬כד(‪ .‬וגם בדברי העם אל‬
‫שמואל הנביא‪ :‬״ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה׳ אלוקך״ וגו׳‬
‫)שמואל א׳ יב‪ ,‬יט(‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬כשהחכם אומר בשאלתו ״אתכם״ אין הוא מוציא את עצמו מן הכלל כדברי‬
‫חגדח של פסח‬ ‫נב ■‬

‫אותו דשע‪ .‬החכם באומדו ״אתכם״ מחשיב ומכבד את העומד מולו תוך כדי ביטולו‬
‫)ע״פ השמועה(‬ ‫העצמי‪.‬‬

‫ח‪ .‬כדי להבין את לשון הפסוק כפי שמיוחס כאן בהגדה לשאלת החכם‪ ,‬חובה להבין את‬
‫הזמן והמקום שהדבד נאמד‪.‬‬
‫פסוק זה מובא בספד דבדים פדק ר פסוק כ׳‪ .‬קודם לכן‪ ,‬בפסוק י׳ אומד להם משה דבינו‪:‬‬
‫״והיה כי יביאך ה׳ אלקיך אל האדץ״ וגר‪ .‬ביום האחדון לחייו בעומדו עם כלל ישדאל אל‬
‫מול שעד הכניסה לאדץ ישדאל‪ ,‬מצוום כיצד עליהם לנהוג טדם יכנסו לאדץ‪ ,‬והוא לא‬
‫בכללם‪.‬‬
‫וכך הוא מזהיד כל אחד ואחד‪ :‬״כי ישאלך בנך מחד לאמד מה העדת והחקים והמשפטים‬
‫אשד צוה ה׳ אלקינו״‪ .‬מוסיף משה ואומד כי שאלה זו תישאל לכל אחד ואחד מכם ‪-‬‬
‫״אתכם״ ולא אותי‪ ,‬שאני לא בכלל ״והיה כי יביאך״‪.‬‬
‫נמצינו למדים שה״אתכם״ איננה חלק משאלתו של הבן החכם אלא כחלק מדבדיו של משה‬
‫)ע״פ הרד״צ הופמן(‬ ‫דבינו‪.‬‬

‫חכם מח חוא אומר‬

‫כדי לעמוד על טיבו של אדם‪ ,‬אמד הס״ק ד׳ ישדאל מדוז׳ין זי״ע‪ ,‬די להטות אוזן לדבודו‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬״חכם מה הוא ?״ ‪ -‬כדי לדעת מי הוא באמת עליך להקשיב למה שהוא ״אומד״‪ ,‬כי‬
‫)ע״פ כנסת ישראל(‬ ‫הלשון היא קולמוס הלב‪ ,‬ובעזדתה משתקפת מהותו של האדם‪.‬‬
‫נג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ואן? אתד! אמר ל‪ 1‬כתלכ‪ 1‬ת הפסח‪:‬‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬

‫ואן? אתח אמר לו כחלכות הפפח אין מפטירין אחר דופסח אפיקומן‬
‫מדוע מכל הלכות פסח‪ ,‬אומרים לבן החכם דווקא‪ ,‬את ההלכה הזאת‪ ,‬שאין מפטירין אחר‬
‫הפסח אפיקומן?‬
‫א‪ .‬אלא‪ ,‬לפי שעיקר תמיהתו של החכם היא על ההלכה האומרת‪ :‬״חגיגה הבאה עם הפסח‬
‫נאכלת תחילה‪ ,‬כדי שיהא פסח נאכל על השובע״ )פסחים ע‪ ,‬א(‪ .‬כלומר‪ ,‬יש מצוה להביא‬
‫ביחד עם קרבן פסח גם קרבן חגיגה‪ ,‬כדי שיהיה הרבה בשר לאכילה‪ .‬וצריך להקדים את‬
‫אכילת החגיגה לאכילת הפסח‪ .‬ועל כך תמה החכם‪ :‬״מה העדות והחוקים והמשפטים״ ‪-‬‬
‫למה אנו אוכלים קודם את החגיגה‪ ,‬הרי קרבן פסח הוא העיקר‪ ,‬שהרי מביאים אותו בגלל‬
‫הנס‪ ,‬ואותו היה צריך לאכול תחילה? ואנו משיבין לו‪ :‬״אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״‬
‫‪ -‬אי אפשר לאכול שום דבר אחרי אכילת קרבן פסח‪ ,‬כדי שישאר טעמו בפה‪ ,‬לכן‪ ,‬אנו‬
‫)ע״פ רש״י(‬ ‫אוכלים אותו בסוף הסעודה ‪ ,‬אחרי אכילת קרבן חגיגה‪.‬‬

‫ב‪ .‬אחת מתמיהותיו של החכם‪ ,‬היא‪ ,‬שהוא רואה איך לפעמים בבית אחד אוכלות שתי‬
‫חבורות‪ ,‬האחת אוכלת קרבן חגיגה בנוסף לקרבן פסח‪ ,‬והשניה אוכלת רק קרבן פסח‪ .‬ועל‬
‫כך תמה החכם‪ :‬״מה העדות וכר אשר צוה ה׳ אלקינו״‪ .‬הרי ה׳ הוא האלוקים של כולנו‪,‬‬
‫ומדוע צוה ״אתכם״ בקרבן חגיגה ולא אותנו?‬
‫ועל כך באה התשובה ״אף אתה אמור לו‪ :‬כהלכות הפסח״ ‪ -‬קרבן חגיגה הוא חלק מהלכות‬
‫קרבן פסח‪ ,‬משום ש״אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״ ‪ -‬הפסח צריך להאכל על השובע‪,‬‬
‫כדי שלא ישברו בו עצם מתוך הלהיטות לאכול את הבשר‪ .‬ולכן צריך להביא גם קרבן‬
‫חגיגה כדי שיהיה מספיק בשר לכולם‪ .‬ולכן‪ ,‬משפחה שהיא מרובה ואין די בבשר הפסח‬
‫להשביע את כולם‪ ,‬צריכה להביא גם קרבן חגיגה‪ .‬אבל משפחה מועטת שדי להם בבשר‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫הפסח‪ ,‬אינה צריכה להביא קרבן חגיגה)כמפורש בפסחים סט‪ ,‬ב(‪.‬‬

‫ואן? אתח אמר לו כחלכות חפסח אין מפטירין אחר דופפח אפיקומן‬
‫לכאורה קשה‪ ,‬מדוע אומרים לחכם דווקא הלכה זו‪ ,‬שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן?‬
‫עוד קשה‪ ,‬מהו ״כהלכות הפסח״ בכ״ף הדמיון‪ ,‬היה צריך לומר ״ואף אתה אמור לו הלכות‬
‫הפסח״?‬
‫חגדח של פסח‬ ‫נד ■‬

‫אין מפטירין אחר חפסח אפיקומן‪.‬‬

‫^ ‪I‬‬ ‫‪V‬‬ ‫» •‬ ‫»‬ ‫‪I‬‬ ‫» • • •‬ ‫••‪I‬‬

‫א‪ .‬אלא‪ ,‬ש״החכם״ שלנו‪ ,‬אמנם חכם הוא‪ ,‬אך מתוך שאלתו ניכר שגם לו יש קושיות‬
‫וערעורים על עקרי הרת‪ .‬בתוך שאלתו‪ :‬״מה הערות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳‬
‫אלקינו אתכם״‪ ,‬טמונה השקפה קלוקלת‪ ,‬שרצונו לקיים רק את מה ש״צוה ה׳ אלקינו‬
‫אתכם״‪ ,‬כלומר‪ ,‬רק מצוות ראורייתא‪ ,‬אבל מצוות ררבנן הוא לא מעוניין לקיים‪.‬‬
‫ועל כך צריך אביו להשיב‪ :‬״אף אתה אמור לו״ ‪ -‬עלינו לקיים לא רק מצוות ראורייתא אלא‬
‫אף מצוות ררבנן‪ ,‬״כהלכות הפסח״ ‪ -‬כמו אותה הלכה בהלכות פסח‪ ,‬האומרת‪ :‬״אין‬
‫מפטירין אחר הפסח אפיקומן״‪ ,‬שהיא גזירת חכמים‪ ,‬שלא לאכול שום רבר אחרי אכילת‬
‫קרבן הפסח‪ .‬וטעם הגזירה‪ ,‬כרי שיאכל את הפסח בסוף סעורתו כאשר הוא כבר שבע‪ ,‬מפני‬
‫שחששו חכמים שאם יאכל את הפסח כשהוא רעב‪ ,‬הוא עלול להכשל באיסור שבירת עצם‬
‫)תוספות בפסחים קב‪ ,‬א בשם הירושלמי(‪ .‬הלכה זו נאמרת בתשובה לשאלת הבן החכם‪,‬‬
‫כרוגמא לגזירה מררבנן‪ ,‬וללמרו שכמו הלכה זו בהלכות הפסח‪ ,‬שהיא גזירה מררבנן‪ ,‬כך‬
‫)ע״פ שיר מעון(‬ ‫עלינו לקיים את כל המצוות והגזירות מררבנן‪.‬‬

‫ב‪ .‬נקרים ונאמר כי כשארם חווה חויה גשמית המענגת אותו‪ ,‬וראי הוא שאותו תענוג ימשיך‬
‫ללוות אותו מספר ימים לאחר אותה חוויה‪ .‬לרוגמא‪ ,‬ארם שאכל סעורה טעימה ורשנה‪ ,‬אך‬
‫טבעי הוא שזכרון התענוג ילווה אותו גם לאחר שיפוג טעמה הטוב של אותה סעורה‪ .‬ולא זו‬
‫בלבר אלא ירבר ויספר בשבח אותה סעורה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אם יאכל פת הריבה‪ ,‬הגם שסעורה‬
‫זו נתנה לו שובע זמני‪ ,‬אבל לאחר שיפוג טעמה של אותה סעורה הוא ישכח ממנה‪ ,‬ובוראי‬
‫שלא יספר למיורעיו על אותה סעורה‪.‬‬
‫כן הוא במצוות ה׳‪ .‬צריך הארם להיות שמח על כי זכה לקיים את מצות ה׳ על פרטיה‬
‫ורקרוקיה וששמחה זו תלווה אותו זמן רב לאחר עשייתה‪ .‬לא כן זה שמקיים את מצוות ה׳‬
‫שהן עליו כעול‪ ,‬שאין לו שמחה בזמן עשיית המצוה ובוראי שלא אחריה‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬כאשר הבן החכם שואל‪ :‬״מה הערות והחקים והמשפטים״‪ ,‬לא רי לענות לו איך לקיים‬
‫את המצוות‪ .‬מפני שקיום המצוות לבר נראה כעול‪ .‬אלא‪ ,‬״אף אתה אמור לו״‪ ,‬עליך לחנך‬
‫אותו כיצר צריך להיות היחס לכל המצוות ‪ -‬״כהלכות הפסח״ ‪ -‬ברומה להלכה הקשורה‬
‫להלכות הפסח; כשם שחובה עלינו לראוג שישאר בפינו טעמו של קרבן הפסח כך גם תראג‬
‫שטעמן הטוב של המצוות ישאר ויפעם בך גם זמן רב לאחר קיום כל מצוה ומצוה‪.‬‬
‫>ע״פ שיר מעון(‬
‫נה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מה הוא א‪1‬מר‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫)שמות יב‪ ,‬כו(‪.‬‬ ‫מד! דועב‪1‬דה הזואת לכם‬

‫‪V T‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫״לבם״ ‪I -‬ול'א ל‪.1‬‬

‫‪VT‬‬

‫ולפי שת‪1‬ציא את עצמ‪ 1‬מן דוכלל כפר כעקר‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫רשע מת תוא אומר‪ ,‬מת תעבורת תזאת לכם‬

‫אם נתבונן בפסוקים האמורים בשאלת הבנים‪ ,‬נמצא שבשאלת החכם והתם כתוב‪ :‬״כי‬
‫ישאלך בנך לאמר״‪ .‬ואילו בבן הרשע לא כתוב לשון של ״כי ישאלך״ וגם לא ״לאמר״‪ ,‬אלא‬
‫רק‪ :‬״והיה כי יאמרו אליכם בניכם״‪.‬‬
‫הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין כוונת הרשע בשאלתו לבין כוונתם של שאר הבנים‪ .‬החכם‬
‫ששואל ״מה העדות״‪ ,‬והתם ששואל ״מה זאת״‪ ,‬רצונם לדעת ולשמוע תשובה‪ .‬אבל הרשע‬
‫לעומתם‪ ,‬לא מתכוין באמת לשאול‪ ,‬אלא רק ללעוג ולזלזל בקיום המצוות‪ ,‬ולכן לא כתוב‬
‫שהוא שואל‪ .‬מאותה סיבה גם אין ברצונו שיענו לו תשובה‪ ,‬מפני שהתשובה לא מעניינת‬
‫אותו‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬מעדיף הוא ששאלתו תשאר ללא תשובה ובכך יהיה חיזוק וביסוס ללעג‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫ולזלזול שלו ולכן לא כתוב בשאלת הרשע ״לאמר״‪.‬‬

‫רשע מת תוא אומר מת תעבורת תזאת לכם‬

‫נאמר בתורה‪ :‬״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם‪ .‬ואמרתם זבח פסח הוא‬
‫לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל״ וגו׳)שמות‬
‫יב‪ ,‬כו‪-‬כז(‪.‬‬
‫לדברי הספורנו‪ ,‬השאלה‪ :‬״מה העבודה הזאת לכם״ כוללת שלש שאלות‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫נו ■‬

‫ואח אתה הקהה את י^ניו ואמיר ל‪:1‬‬

‫• •‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬

‫פעבור זה עשה יהיוה לי פצאתי‬

‫•‬ ‫*‬ ‫‪,‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬

‫)שמות יג‪ ,‬ח(‪.‬‬ ‫ממצרים‬

‫א‪ .‬מדוע מקריבים קרבן פסח ביום זה)י״ד בניסן(‪ ,‬הרי זהו לא יום חג‪ ,‬ובדרך כלל הקרבנות‬
‫המיוחדים באים בתוך החגים ולא קודם להם?‬
‫ב‪ .‬מה נשתנה קרבן פסח שזמנו אחר תמיד של בין הערבים‪ ,‬משאר הקרבנות שזמנם דווקא‬
‫קודם תמיד של בין הערבים )כמבואר בפסחים נט‪ ,‬א(?‬
‫ג‪ .‬למה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות ציבור?‬
‫התשובה לשלש השאלות‪ :‬״ואמרתם זבח פסח הוא״‪ .‬כלומר‪ ,‬קרבן פסח הוא לא קרבן רגיל‬
‫ככל הקרבנות הבאים בחגים‪ ,‬אלא הוא קרבן מיוחד אשר נעשה זכר למה שפסח הקב״ה על‬
‫בתי בני ישראל בחצות הלילה שאחרי י״ד בניסן‪ .‬ולכן הזמן המתאים ביותר להביא קרבן‬
‫זה‪ ,‬הוא בי״ד בניסן‪ .‬ומפני שהנס היה בלילה‪ ,‬ואי אפשר להביא קרבנות בלילה‪ ,‬לכן הוקבע‬
‫זמן קרבן פסח‪ ,‬סמוך ללילה אחרי תמיד של בין הערבים‪ .‬ובגלל שהנס נעשה לכל יחיד‬
‫ויחיד בפני עצמו‪ ,‬לכן צריך כל אחד להביא קרבן פסח‪ ,‬ולא מספיק שהציבור יביאו קרבן‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫אחד‪.‬‬

‫״הקהה את שיניו״‬
‫מה הקשר בין שאלתו של הרשע לקיהוי שיניו?‬
‫שתי תשובות בדבר‪.‬‬
‫א‪ .‬כשם שקהיית השיניים באה ממה שהאדם אוכל בעצמו‪ ,‬ללא התערבות גורמים אחרים‪,‬‬
‫כך התשובה לבן הרשע היא מתוך דברי עצמו‪ ,‬ללא צורך בהוכחות וטיעונים נוספים‪ .‬הוא‬
‫אמר‪ :‬״מה העבודה הזאת לכם״ והוציא עצמו מן הכלל‪ ,‬אף אתה אמור לו‪ :‬״בעבור זה עשה‬
‫>ע״פ מלבי״ם(‬ ‫ה׳ לי בצאתי ממצרים״ ‪ -‬״לי ולא לו״ כשם שהוא אמר ״לכם ולא לי״‪.‬‬
‫נז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ב‪ .‬בטרם נשיב על שאלתנו‪ ,‬נקדים ונאמר‪.‬‬

‫הגמ׳ במסכת פסחים )סח‪ ,‬ב( מביאה מחלוקת תנאים בישוב סתירת הפסוקים‪ :‬פסוק אחד‬
‫אומר ״עצרת לה׳ אלקיך״)דברים טז‪ ,‬יה(‪ ,‬ופסוק אחד אומר ‪ -‬״עצרת תהיה לכם״)במדבר‬
‫כט‪ ,‬לה(‪ .‬דעת ר׳ אליעזר שהבחירה נתונה ביד האדם‪ ,‬או לעשות את החג כולו לה׳‪ ,‬דהיינו‬
‫לעסוק בתורה ובתפילה בלבד‪ .‬או כולו ״לכם״‪ ,‬דהיינו לשמוח באכילה ושתיה‪ .‬דעת ר׳ יהושע‬
‫שצריך לחלק את החג חציו לה׳ וחציו לכם‪ .‬כיצד? חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש‪.‬‬
‫כל זה אמור בכל החגים‪ ,‬מלבד חג השבועות‪ ,‬עליו אמר ר׳ אלעזר‪ :‬״הכל מודים בעצרת‬
‫דבעינן נמי ׳לכם׳‪ .‬מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא״‪ .‬כלומר‪ ,‬בחג השבועות גם לפי ר׳‬
‫אליעזר עלינו להקדיש מקצת מהיום לאכילה ושתיה‪ ,‬ואין אפשרות לעשותו כולו לה׳‪.‬‬
‫וכאן עולה השאלה מאליה‪ :‬האם נתינת התורה מחייבת לעסוק באכילה ושתיה? אדרבה‪ ,‬ביום‬
‫שכזה‪ ,‬יום שנתנה בו התורה‪ ,‬חייב אדם להרבות בלימוד התורה ולא באכילה ושתיה לכאורה?‬
‫את התשובה נבין ע״פ פירוש המהרש״א על דברי הגמרא במסכת קידושין)ל‪ ,‬ב( הדורשת‬
‫את הפסוק‪ :‬״ושמתם את דברי אלה על לבבכם״)דברים יא‪ ,‬יא( ‪ -‬ושמתם = סם תם‪ ,‬כלומר‬
‫התורה היא כמו סם חיים‪.‬‬
‫משל לאדם שפצע את בנו ושם לו רטיה על פצעו‪ .‬אמר לו‪ :‬בני‪ ,‬כל זמן שהרטיה במקומה‪,‬‬
‫אתה אוכל שותה ורוחץ כפי שהיית רגיל עד לפציעתך שכן הרטיה מגינה עליך‪ .‬ברגע‬
‫שתסיר את אותה רטיה‪ ,‬לא רק שלא תוכל להתנהג ולהתנהל כפי שהיית עד כה‪ ,‬אלא‬
‫שהפצע מעלה אבעבועות ומוגלה‪ .‬הנמשל‪ :‬הקב״ה ברא יצר הרע וכנגדו נתן לנו את התורה‪.‬‬
‫כל זמן שאנו עוסקים בתורה אין אנו נמסרים בידו‪ .‬ואם ח״ו אין אנו עוסקים בתורה הרי‬
‫שהוא שולט בנו‪...‬‬
‫נמצינו למדים שביום זה‪ ,‬יום שנתנה בו התורה יכול האדם לעסוק גם ב״לכם״ ‪ -‬אכילה‬
‫ושתיה‪ ,‬כי התורה מגינה עליו שלא יגיע לכלל עבירה תוך כדי ההתעסקות בגשמיות‪ .‬וזו‬
‫כוונת דברי רבי אלעזר שביום כזה צריך את ה״לכם״‪ .‬כי יום גדול וקדוש כיום שניתנה בו‬
‫תורה אין חשש שיכשל בעבירה בעקבות אכילה ושתיה‪ .‬העובדה שביום זה ניתנה התורה‬
‫מאפשרת לו לאדם לעסוק וליהנות באכילה ושתיה‪.‬‬
‫רעיון זה שהגשמיות לא מזיקה לרוחניות של האדם‪ ,‬היא הדרגה הבינונית לאדם הבינוני‪ .‬אך‬
‫ישנה דרגה ״גבוהה״ יותר‪ .‬כזאת‪ ,‬שמשתמשים בגשמיות לטובת ובשביל הרוחניות‪.‬‬
‫כשהאדם מתעל את הגשמיות ושאר סיפוק צורכי גופו בשביל עבודת הבורא‪ ,‬הרי הוא‬
‫מקדש את הגשמיות והופך אותה לרוחניות‪ ,‬וזוהי המדרגה הגבוהה ביותר‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫נח ■‬

‫״לי״ ‪ -‬ןל'א ל‪.1‬‬

‫אלד חיח שם לא חיה נגאל‪.‬‬
‫רעיון זה מרומז בדברי הגמרא ״הכל מודים בעצרת דבעינן לכם״ ‪ -‬כולם מודים שבאותו‬
‫יום שניתנה התורה צריך האדם לעסוק גם באכילה ושתיה כדי להפוך את הגשמיות‪ ,‬היינו‬
‫את ה״לכם״‪ ,‬שיהיה גם הוא לה׳‪.‬‬
‫ונחזור להגדה‪.‬‬
‫הרשע מסכים‪ ,‬מקבל ומודה שיש לעבוד את ה׳ בתורה‪ ,‬בתפילה ובשאר מצוות‪ .‬אבל הוא‬
‫לא מבין‪ ,‬שניתן לעבוד את ה׳ ע״י אכילה ושתיה‪ ,‬ואפשר להפוך דבר גשמי ובהמי כל כך‬
‫כדוגמת אכילה ושתיה להתדבקות בבורא ית׳‪.‬‬
‫שאלתו היא‪ :‬״מה העבודה הזאת לכם״? ‪ -‬איך אפשר שעבודת ה׳ תתקיים ב״לכם״‪ ,‬בדבר‬
‫גשמי כל כך? אם כך‪ ,‬אם הוא לא מבין שניתן להפוך את האכילה לעבודת ה׳‪ ,‬ז״א שבזמן‬
‫הלעיסה‪ ,‬שיניו הן כשיני בהמה‪ ,‬אזי ״אף אתה הקהה את שיניו״‪ ,‬כי הוא לא מתעל את‬
‫)ע״פ שיח יצחק(‬ ‫האכילה לעבודתו ית׳‪.‬‬

‫לי ולא לו אילו חיח שם לא חיח נגאל‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬הרי זו תשובה לבן הרשע‪ ,‬והיה מן הראוי לענות לו בלשון נוכח‪ :‬״לי ולא לך‬
‫אילו היית שם לא היית נגאל״‪ ,‬ומדוע עונים לו בלשון נסתר?‬
‫אלא‪ ,‬שאם נדייק בפסוקים האמורים לגבי הבנים‪ ,‬נמצא‪ ,‬שבתשובת שאר הבנים נכתב‪:‬‬
‫״והגדת לבנך״‪ ,‬״ואמרת אליו״‪ ,‬ואילו בתשובת הבן הרשע נאמר‪ :‬״והיה כי יאמרו אליכם‬
‫בניכם מה העבודה הזאת לכם‪ ,‬ואמרתם זבח פסח״ וגו׳ )שמות יב‪ ,‬כו(‪ .‬״ואמרתם״ ולא‬
‫״ואמרתם אליו״‪ .‬מפני שהתורה לא מעוניינת שישיבו לרשע ושידברו עמו כלל!‬
‫מהי‪ ,‬אם כן‪ ,‬התשובה שכתב בעל ההגדה לבן הרשע‪ :‬״ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו‬
‫בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״?‬
‫זו תשובה לבן שאינו יודע לשאול! שכן‪ ,‬עם הרשע לא מדברים כלל‪ ,‬ורק לשאר הבנים‬
‫צריכים לענות‪ ,‬כדי שלא יושפעו מחיצי הלעג של הרשע‪ .‬ובתוך התשובה לבנים האחרים‪,‬‬
‫נט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫יש רמז לרשע המקהה את שיניך‪ .‬לכן מתייחסים לרשע בלשון נסתר‪ ,‬שהרי לא מדברים איתו‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫כלל‪.‬‬

‫תתשובד! לבן דורשע‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬אם הפסוק ״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם״‪ ,‬מדבר בבן‬
‫רשע‪ ,‬מדוע לא הביא בעל ההגדה את התשובה לבן הרשע הכתובה בהמשך אותו פסוק ‪-‬‬
‫״ואמרתם זבח פסח הוא לה׳״? ועוד קשה‪ ,‬הרי הפסוק שמביא בעל ההגדה כתשובה לבן‬
‫הרשע ‪ -‬״בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״ ‪ -‬נדרש כבר על הבן שאינו יודע לשאול?‬
‫ועוד קשה‪ ,‬איך מדייק בעל ההגדה מהפסוק ״לי״ ‪ -‬ולא לו‪ ,‬אילו היה שם לא היה נגאל‪ ,‬הרי‬
‫פסוק זה מובא גם כתשובה לבן שאינו יודע לשאול‪ ,‬ועליו אנו לא אומרים‪ :‬״לי״ ‪ -‬ולא לו‪,‬‬
‫אילו היה שם לא היה נגאל?‬
‫אלא‪ ,‬באמת הפסוק ״ואמרתם זבח פסח הוא לה״׳ אין בו תשובה לבן הרשע‪ ,‬ואין קשר בין‬
‫פסוק זה לפסוק שלפניו‪ ,‬ולכן לא כתוב ״ואמרתם אליהם זבח פסח הוא לה״׳ כדרך שכתוב‬
‫בתשובת הבנים האחרים‪ :‬״והגדת לבנך״‪ ,‬״ואמרת אליו״‪ ,‬מפני ש״ואמרתם זבח פסח״ הוא‬
‫ענין חדש‪ .‬וכוונת התורה בפסוקים הקודמים לבאר שצריך חיזוק מיוחד לעשיית קרבן פסח‪,‬‬
‫כמו שכתוב‪ :‬״ושמרתם את העבודה הזאת״ ולא כתוב ״ועבדתם את העבודה הזאת״‪ ,‬מפני‬
‫שקרבן פסח צריך חיזוק מיוחד ושמירה שלא יתרופף קיומו‪ .‬ומתי הדברים אמורים? בזמן‬
‫של‪ :‬״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם״ ‪ -‬בזמן שיקום דור של צעירים‬
‫המלעיגים על המצוות ומנסים לבטל את קיום מצות פסח‪ .‬לא מדובר בתופעה בודדת של‬
‫יחיד פורק עול‪ ,‬שכן לא כתוב בלשון יחיד כדרך שכתוב בבן תם ״כי ישאלך בנך״‪ ,‬אלא‬
‫בתופעה נפוצה של רבים פורקי עול ‪ -‬״כי יאמרו אליכם בניכם״‪ .‬אז‪ ,‬בדור הזה‪ ,‬צריך לחזק‬
‫את מצות פסח ‪ -‬״ושמרתם את העבודה הזאת״‪.‬‬
‫ומהי באמת התשובה לאותו בן רשע פורק עול? אותה התשובה כמו לבן שאינו יודע‬
‫לשאול‪ :‬״בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״‪ .‬וכיצד תשובה אחת משמשת לבן שאינו‬
‫יודע לשאול וגם כהקהיית שיניים לבן הרשע? אלא‪ ,‬שהאב אומר דבר אחד‪ ,‬ואצל כל בן‬
‫הדבר מתפרש באופן אחר‪ .‬האב אומר‪ :‬אני‪ ,‬שהייתי במצרים‪ ,‬נגאלתי בזכות אותה עבודה‬
‫של קרבן פסח‪ .‬הבן שאינו יודע לשאול מסיק מזה‪ ,‬שהלא גם הוא אילו היה במצרים היה‬
‫עובד את אותה עבודה ואף הוא היה נגאל‪ .‬אבל הבן הרשע‪ ,‬שמלעיג על קרבן פסח‪ ,‬ובודאי‬
‫אילו הוא היה במצרים לא היה עובד את אותה עבודה שהוא מלעיג עליה כעת‪ ,‬ולכן הוא‪,‬‬
‫)ע״פ כלי י ק ס‬ ‫הרשע‪ ,‬מסיק שאילו היה שם לא היה נגאל‪ ,‬ושניו קהות‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬

‫תם מה הוא אוימר‪:‬‬

‫)שמות יג‪ ,‬יד(‪.‬‬ ‫מח‬

‫תם מה הוא אומר‪ ,‬מח זאת‪.‬‬

‫בפסוק העוסק בשאלת התם ‪ -‬״והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת״ )שמות יג‪ ,‬יד(‪ ,‬יש‬
‫לכאורה שתי מילים מיותרות‪ :‬״מחר לאמר״‪ .‬וכי לא היה די לכתוב ״והיה כי ישאלך בנך‪:‬‬
‫מה זאת״?‬
‫אלא‪ ,‬שבאמת בדקדוק רב נכתבו מילים אלו‪ .‬״מחר״ בא ללמדנו‪ ,‬שלא מדובר כאן בליל‬
‫פסח‪ ,‬אלא בשאר ימות השנה‪ .‬בליל פסח לא צריך לחכות לשאלת הבן ״והיה כי ישאלך‬
‫בנך״‪ ,‬אלא יש חיוב לספר לו ביציאת מצרים גם אם הוא לא שואל‪ .‬ורק ״מחר״‪ ,‬בשאר ימות‬
‫השנה כשהוא רואה מצוות אחרות שהן קשורות ליציאת מצרים‪ ,‬דוגמת מצות פטר חמור‬
‫האמורה באותה פרשה‪ ,‬אזי‪ ,‬אם הבן שואל ״מה זאת?״ חובה עליך לענות‪ .‬אבל אם הוא לא‬
‫שואל‪ ,‬אינך מצווה לספר לו‪.‬‬
‫״לאמר״ בא ללמדנו‪ ,‬שאם אותו בן שואל בדרך זלזול ״מה זאת?״‪ ,‬אין מצוה לענות לו‪,‬‬
‫מפני שהוא לא מעונין לקבל תשובה אלא רק להשמיע דברי זלזול‪ .‬מתי יש מצוה לענות לו?‬
‫אם שאלתו היא ״לאמר״‪ ,‬כלומר‪ ,‬כשהוא מצפה לתשובה‪ ,‬וכוונתו באמת ובתמים לדעת‬
‫)ע״פ אור החיים(‬ ‫ולהחכים‪.‬‬

‫מח זאת‬
‫לכאורה קשה‪ ,‬מנין לנו שהפסוק‪ :‬״והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת״)שמות יג‪ ,‬יד( מדבר‬
‫בבן תם‪ ,‬אולי הפסוק מדבר בבן רשע‪ ,‬השואל בדרך לעג‪ :‬״מה זאת״?‬
‫•פא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אלא‪ ,‬שאם נתבונן בפסוקים העוסקים בארבעת הבנים‪ ,‬נראה שבשני בנים נאמר בהם‬
‫״מהר״‪ :‬בבן תם ‪ -‬״והיה כי ישאלך בנך מהר לאמר מה זאת״)שמות יג‪ ,‬יד(‪ .‬ובבן הכם ‪-‬‬
‫״כי ישאלך בנך מהר לאמר מה העדות וההקים והמשפטים״)דברים ו‪ ,‬כ(‪ .‬ואילו בבן רשע‬
‫ובשאינו יודע לשאול לא נאמר בהם ״מחר״‪ ,‬אלא‪ ,‬אדרבא‪ ,‬נאמר בהם‪ :‬״והגדת לבנך ביום‬
‫ההוא״)שמות יג‪ ,‬ח(‪.‬‬
‫עוד צריך להתבונן‪ ,‬ששאלת התם ״מה זאת״‪ ,‬באה דווקא בפרשה העוסקת במצות פדיון‬
‫בכורים‪ ,‬ומדוע אותו בן לא הקשה ״מה זאת״ על מצוות פסח‪ ,‬מצה ומרור?‬
‫שאלות אלו מובילות אותנו למסקנה הברורה‪ ,‬שאכן שאלה זו ‪ -‬״מה זאת״ ‪ -‬נשאלת דווקא‬
‫על ידי הבן התם‪ .‬אותו בן תם‪ ,‬אין לו קושיות כאשר המצוה היא לאכול בשר צלוי על מצות‬
‫ומרורים‪ ,‬כי מדוע לא לקיים מצוה זו‪ ,‬ובפרט שהיא עריבה לחיך‪ .‬מתי יש לו קושיות? ‪-‬‬
‫במצות פדיון הבן‪ ,‬שלא זו בלבד שלא נותנים לו כלום‪ ,‬אלא עוד מבקשים ממנו כסף‪ .‬וגם‬
‫אז‪ ,‬הוא לא שואל באותו יום ״מה זאת״‪ ,‬אלא רק למחרת‪ ,‬מפני שהוא ״תם״ ואין רצונו‬
‫להלעיג על המצוות ולהמנע מקיומן‪ ,‬לכן באותו יום הוא נותן את דמי הפדיון‪ ,‬להראות‬
‫שהוא נותן ברצון ורק למחרת הוא שואל‪ :‬״מה זאת״‪ .‬ומכאן ההוכחה שלא מדובר בבן‬
‫רשע‪ .‬מפני שהבן הרשע היה שואל מיד באותו יום ״מה זאת? מדוע שאתן מכספי לכהן?״‬
‫שהרי כוונתו להמנע מקיום המצוה‪ ,‬ולא לדעת את טעמה‪ .‬גם הבן החכם שואל דווקא‬
‫״מחר״‪ ,‬כדי שלא יחשדוהו שכוונתו להלעיג על המצוות‪ ,‬ולהמנע מלקיימן‪.‬‬

‫לאור זאת‪ ,‬מובן מדוע תשובת הבן הרשע היא דווקא ״ביום ההוא״‪ ,‬שכן שאלתו היתה‬
‫באותו יום‪ ,‬בשעת קיום המצוה‪ .‬וכן שאינו יודע לשאול תשובתו תהיה ״ביום ההוא״‪ ,‬שכן‬
‫)ע״פ כלי יקר(‬ ‫הוא בין כך לא ישאל ומדוע לחכות למחר‪.‬‬

‫מה זאת‬
‫התם בשאלתו ״מה זאת״‪ ,‬שואל מה טיבו של קרבן פסח אותו אנו עושים‪ .‬הוא לא מסופק‬
‫אם לעשות את העבודה או לא בדומה לרשע הבא להתווכח ולפקפק בחיוב לקיים את‬
‫מצוות ה׳‪ .‬התם בשאלתו מודה בחיוב וקיום מצוות ה׳‪ ,‬רק שהוא רוצה לדעת ולהבין את‬
‫פשר המצוה‪.‬‬
‫)ע״פ הנצי״ב(‬ ‫ורמז לכך מצינו בשאלתו ״מה זאת״ שהן בחילוף אותיות ״זה אמת״‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫סב ■‬

‫ואמרת אליו‪:‬‬
‫•• ‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫פח־זק יד חוציאנר יח'וה ממצרים מפית‬

‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪.‬‬

‫)שם(‪.‬‬ ‫עבדים‬
‫‪=":‬־ ‪T‬‬

‫ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ח׳ ממצרים מבית עבדים‬

‫הפסוק המובא בהגדה כתשובה לשאלת התם‪ ,‬הוא רק ההקדמה מתוך התשובה המלאה‬
‫הכתובה בסוף פרשת בא )שמות יג‪ ,‬יד‪-‬טז(‪ .‬התשובה מסתיימת בפסוק‪ :‬״והיה לאות על ידך‬
‫ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים״‪ .‬ונשאלת השאלה‪ ,‬מה הקשר בין מצות‬
‫תפילין לבין העובדה שהקב״ה הוציאנו ממצרים בחוזק יד?‬
‫אלא‪ ,‬לפי שהקב״ה מנהיג את העולם בשתי דרכים‪ .‬האחת‪ ,‬בדרך הטבע‪ .‬זו הדרך בה הוא‬
‫מנהיג את כל אומות העולם‪ .‬חוקי הטבע לא משתנים כפי מעשיהם‪ ,‬אלא כפי שקבע הקב״ה‬
‫במעשה בראשית כשברא את העולם‪ .‬ההנהגה השניה‪ ,‬שלא בדרך הטבע‪ ,‬היא ההנהגה‬
‫השמורה לעם ישראל בלבד‪ ,‬ועל ידה נעשו להם הניסים והנפלאות במצרים‪ .‬ההנהגות‬
‫השונות מחייבות גם מערכת מצוות שונה‪ .‬כל האומות‪ ,‬שמונהגים על ידי הקב״ה רק בדרך‬
‫הטבע‪ ,‬מחוייבים במצוות שהם מיוסדות על טבע הבריאה‪ ,‬כלומר‪ ,‬מצוות הגיוניות שמטרתן‬
‫קיום הבריאה‪ .‬ולכן אומות העולם קיבלו את ז׳ מצוות בני נח‪ .‬ואילו עם ישראל‪ ,‬שמונהג‬
‫שלא בדרך הטבע‪ ,‬מחוייב במערכת מצוות המוגדרת כ״חוקים״ ‪ -‬מצות שטעמן נשגב מבני‬
‫אדם‪ .‬דוגמא לכך היא מצות תפילין‪.‬‬
‫זוהי התשובה לשאלת הבן התם‪.‬‬
‫בגלל שהקב״ה עשה לנו ניסים בחוזק יד‪ ,‬שלא בדרך הטבע‪ ,‬לכן אנו מחוייבים לעובדו‬
‫בחקים נשגבים כמו התפילין‪ ,‬אף שאיננו יודעים את טעמן ועומק סודן‪) .‬ע״פ הכתב והקבלה(‬
‫סג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וי;‪12‬אינ‪ 1‬י‪1‬דע ל^;צא‪1‬ל‬

‫•‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫•‬

‫את פתח ל‪.1‬‬

‫ושאינו יודע לשאול את פתח לו‬
‫לכאורה‪ ,‬היה לו לומר ״אתה פתח לו״‪ ,‬בלשון זכר‪ ,‬ומדוע אמר ״את פתח לו״ בלשון נקבה?‬
‫א‪ .‬אם נתבונן בתהליך יצירת הולד‪ ,‬נגלה שהעובר עובר שינויים גדולים במשך חודשי‬
‫העיבור‪ .‬בתחילתו הוא סתום ועמום‪ ,‬לא ידוע אם זכר או נקבה‪ ,‬בריא ושלם או חלילה‬
‫להיפך‪ .‬ואילו בסופו‪ ,‬משנולד‪ ,‬מתגלה תינוק מושלם יפה תואר‪ .‬כל התהליך הזה‪ ,‬מתחולל‬
‫ברחמה של האשה‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬ניתן להגדיר ולומר שהאשה היא בבחינת ״מעבדת נתונים״‪ .‬יש בכוחה להפוך‬
‫דברים סתומים וחתומים למושלמים וברורים‪.‬‬
‫לפי דברינו נבין את שאמרו בני ישראל למשה רבינו בזמן מתן תורה‪.‬‬
‫״קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלקינו״)דברים ה‪ ,‬כב(‪ .‬פירוש‪ ,‬אנחנו רק מתרחקים‬
‫)שנים עשר מיל( מפחד הקולות והברקים‪ ,‬ואין באפשרותינו להבין את הדברים הנאמרים‪,‬‬
‫לכן ״את״ ‪ -‬תהיה אתה בבחינת אשה ‪ -‬״מעבדת נתונים״‪ ,‬ו״תדבר אלינו את כל אשר ידבר‬
‫ה׳ אלקינו אליך ושמענו ועשינו״ ‪ -‬תעביר לנו את תוכן הדברים בצורה כזאת שנבין אותם‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬אומר הרב סורוצקין‪ ,‬נבין את הבן ״שאינו יודע לשאול״‪ .‬מכיון שבן זה מוגבל‬
‫בכישרונותיו‪ ,‬והוא רואה את המעשים המשונים הנעשים בלילה הזה‪ ,‬ואיננו מסוגל אפילו‬
‫לשאול ״מה זאת?״‪ .‬לכן‪ ,‬מה עלי לעשות? ״את״ ‪ -‬תהיה עבורו כאשה המעבדת נתונים‬
‫>ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫)כפי שהוסבר(‪ ,‬תסביר לו את השינויים בלשונו ולפי הבנתו‪.‬‬

‫ב‪ .‬הגמרא במסכת קידושין)מט‪ ,‬ב( אומרת‪ ,‬כי תשעה קבין שיחה נטלו הנשים‪.‬‬
‫מכיון שאנו עוסקים כעת בבן שאינו יודע לשאול‪ ,‬חובה עליך להרבות במילים ובדיבורים‬
‫)כדוגמת האשה( כי רק כך הוא יבין את הקורה סביבו‪.‬‬
‫לכך רומז בעל ההגדה באומרו ״ושאינו יודע לשאול ‪ -‬את פתח לו״ ‪ -‬לאחד כזה שאינו‬
‫חגדח של פסח‬ ‫סד ■‬

‫שנאמר‪ :‬והגדת לכנך ‪3‬י‪1‬ם ההוא לאמ׳ר‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫••••‬

‫סעכור זה עשה יהוה לי פצאתי ממצרים‬ ‫‪T‬״ ‪T‬‬

‫)שמות יג‪ ,‬ח(‪.‬‬

‫יודע לשאול הובה עליך להתנהג אליו באשה המרבה בדיבורים‪ ,‬כדי להטעים לו לפי הבנתו‬
‫)ע״פ שיר מעון(‬ ‫את מצוות הלילה‪.‬‬
‫ג‪ .‬ידוע‪ ,‬כי הרב הלומד עם תלמידו‪ ,‬הרי הוא המשפיע בבחינת ״זכר״ ואילו התלמיד הוא‬
‫המקבל בבחינת ״נקבה״‪ .‬אך הרב השלם יותר‪ ,‬עיקר לימודו עם תלמידו הוא לעוררו‬
‫ולפתוח לו פתח‪ ,‬עד שהתלמיד מעצמו יתעורר וישאל ויגיע למעלת ״ומתלמידי יותר‬
‫מכולם״ )מכות י(‪ ,‬היינו כאשר מתעלה התלמיד‪ ,‬הופך הוא למשפיע לרב‪ ,‬ואזי הרב הוא‬
‫בחינת ״נקבה״‪.‬‬
‫לכן זו החובה כלפי הבן שאינו יודע לשאול‪ ,‬לחנכו ולעוררו עד שיגיע לדרגת הבן החכם‬
‫׳המחכים את רבד ומשפיע לו מתורתו‪ ,‬עד שהרב נעשה בבחינת ״את״ ‪ -‬לשון נקבה ‪-‬‬
‫)ע״פ שם משמואל(‬ ‫״פתח לו״‪.‬‬

‫בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים‬

‫לדברי הרמב״ן‪ ,‬פירוש הפסוק הוא כך‪ :‬והגדת לבנך שהטעם לאכילת מצה והאיסור לאכול‬
‫חמץ הוא בגלל זה שה׳ עשה לנו ניסים בצאתנו ממצרים‪ .‬כלומר‪ ,‬מצות מצה ואיסור חמץ‬
‫הם תוצאה מהניסים של יציאת מצרים‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬האבן עזרא מפרש את הפסוק להפך‪ :‬והגדת לבנך שה׳ הוציאנו ממצרים בעבור זה‬
‫שנקיים את המצוות האלו של אכילת מצה ואיסור חמץ‪ .‬כלומר‪ ,‬מצות מצה ואיסור חמץ הם‬
‫הגורמים לניסים של יציאת מצרים‪ .‬מצוות אלו‪ ,‬חמץ ומצה‪ ,‬הן המצוות הראשונות שציוה‬
‫אותנו ה׳‪ ,‬ותכלית יציאת מצרים היתה שנעבוד את ה׳‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״בהוציאך את העם‬
‫ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה״)שמות ג‪ ,‬יב(‪ ,‬״אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי‬
‫אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים״ )במדבר טו‪ ,‬מא(‪ .‬נמצא‪ ,‬שרק בעבור זה ‪ -‬המצה‬
‫)ע״פ רמב״ן ואבן עזרא(‬ ‫והחמץ ‪ -‬עשה ה׳ לנו ניסים ונפלאות ביציאת מצרים‪.‬‬
‫סה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫והגדת לבנד ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה דו׳ לי בצאתי ממצרים‬
‫רש״י בהומש שמות )יג‪ ,‬ה( כתב‪ ,‬כי בפסוק‪ :‬״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה‬
‫הזאת לכם״ )שם יב‪ ,‬כו(‪ ,‬מדובר על הבן הרשע )כפי שמופיע בהגדה(‪ .‬ובפסוק ״והגדת‬
‫לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״)שם יג‪ ,‬ה(‪ ,‬מדובר על הבן‬
‫שאינו יודע לשאול )כפי שמופיע בהגדה(‪ ,‬ובתוך התשובה לבן התם רמזה התורה תשובה‬
‫לבן הרשע ‪ -‬אתה‪ ,‬אילו היית שם לא היית נגאל‪.‬‬
‫ואם תשאלני‪ ,‬מדוע באמת נכללה תשובת הבן הרשע בתשובת הבן שאינו יודע לשאול? וכי‬
‫מה הקשר בין זה שאינו יודע לשאול לזה הרשע‪ ,‬עד כדי כך שתשובה אהת לשניהם?‬
‫שתי תשובות בדבר‪.‬‬
‫א‪ .‬הבן שאינו יודע לשאול אין לו כל עסק ושייכות עם מצוות ה׳ שהרי אין בו דעת לשאול‪.‬‬
‫העובדה שאינו מגלה כל התעניינות במצוה מוכיהה שאין לו כל עסק עם המצוה ולכן ניתן‬
‫להטיה בו ולומר לו‪ :‬״בעבור זה עשה ה׳ לי״ ‪ -‬ולא לך‪ ,‬בדומה לנאמר לרשע‪ .‬בשונה ממנו‪,‬‬
‫ההכם‪ ,‬ששואל ״מה העדות וההוקים והמשפטים?״ וכן התם ששואל ״מה זאת?״‪ ,‬הרי‬
‫שהוא כלל את עצמו במצוות ומבקש לדעת ולהבין את שהוא מצווה‪ .‬אמנם שונה התם‬
‫מההכם‪ ,‬אבל העובדה שהוא שואל ומתענין מוכיהה על איזה שהוא היבור וקישור למצוה‪.‬‬
‫לכאלו לא נאמר ״בעבור זה עשה ה׳ לי״ ‪ -‬ולא לך‪ ,‬כדברי רש״י‪ ,‬כי מה פתאום לומר ״לי״ ‪-‬‬
‫להבדיל אותי ממנו‪ ,‬אם הוא מוכיח התעניינות במצוות‪.‬‬
‫ב‪ .‬נקדים ונאמר‪ ,‬כי חובה על כל אב המחנך את בנו לא להראות לו אהבה יתירה כאילו הוא‬
‫מחזיק אותו לצדיק גמור‪ ,‬כי הוא עדיין לא יודע באיזה דרך ידבק בנו‪ ,‬ויש והוא יהיה לרשע‬
‫גמור‪ .‬לכן‪ ,‬במצב שהוא מחנך את בנו‪ ,‬שהוא מצב של ספק‪ ,‬אין לו להראות כלפי בנו צד‬
‫חיבה יותר משהוא מראה לו צד של חובה‪.‬‬
‫לפיכך צריך האב לומר לאותו בן‪ :‬בני‪ ,‬אינני יודע אם אתה צדיק או רשע‪ ,‬אבל אם חוסר‬
‫ההתעניינות שלך נובע מזלזול במצוות ה׳ ומרשעות‪ ,‬דע לך‪ ,‬ש״בעבור זה עשה ה׳ לי״ ‪-‬‬
‫ולא לך‪ .‬נמצא‪ ,‬שגם אם אותו בן שאינו יודע לשאול‪ ,‬באמת איננו רשע‪ ,‬וחוסר ההתעניינות‬
‫נובע מסיבה אחרת‪ ,‬אבל הבן הרשע כששמע את הדברים‪ ,‬כבר קיבל את תשובתו‪.‬‬
‫)ע״פ גור אריה(‬
‫חגדח של פסח‬ ‫סו■‬

‫מריאש חחש‪,‬‬
‫‪V‬‬ ‫••‬
‫יכ‪1‬ל‬ ‫■ך‬

‫תלמרד לרמר‪ :‬פירם החרא)שם‪.,‬‬

‫ביום החרא‬
‫לכאורה קשה‪ ,‬מדוע באמת נאמר ״ביום ההוא״‪ ,‬הרי ההובה של ״והגדת לבנך״ היא דווקא‬
‫בלילה‪ ,‬בשעה שמצה ומרור מונהים לפניך?‬
‫אלא‪ ,‬שאמרו הז״ל )זוה״ק פרשת בא( שבאותו לילה של יציאת מצרים‪ ,‬היה אור כמו‬
‫באמצע היום של תקופת תמוז‪ ,‬וכל בני ישראל ראו היטב את הניסים שעשה הקב״ה‪ ,‬ועל זה‬
‫נאמר )תהילים קלט‪ ,‬יב(‪ :‬״ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה״‪ .‬ובל נטעה לחשוב שגם‬
‫המצרים ראו את האור הזה‪ ,‬שהרי כתוב ״ויקם פרעה לילה״ )שמות יב‪ ,‬ל(‪ ,‬כלומר‪ ,‬לפרעה‬
‫היה חשך‪ .‬וא״כ יש כאן נס כפול‪ ,‬שבאותו לילה היה אור לבני ישראל‪ ,‬ובאותה שעה היה‬
‫חשך למצרים‪ .‬ולפי זה אפשר לפרש את הפסוק‪ :‬״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר״ ‪ -‬מצוה‬
‫עליך לספר לבנך גם את הנס הזה של ״ביום ההוא״‪ ,‬שאותו לילה האיר כמו יום‪ .‬ומתי לספר‬
‫)ע״פ אור החיים(‬ ‫זאת? ‪ -‬בלילה‪ ,‬בשעה שמצה ומרור מנחים לפניך‪.‬‬

‫יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום החרא‬

‫מדוע רק בתשובת הבן שאינו יודע לשאול נאמר ״ביום ההוא״ ‪ -‬ולא בראש חדש‪ ,‬ואילו‬
‫בתשובת שאר הבנים לא נאמר שיהיו דווקא ״ביום ההוא״?‬
‫אלא‪ ,‬לפי ששאר הבנים ששואלים מעצמם‪ ,‬ברור לי שהם ישאלו דווקא בשעה שהם יראו‬
‫את השינוי‪ ,‬דהיינו בליל הסדר‪ ,‬ולא בראש חדש‪ .‬אבל בבן שאינו יודע לשאול‪ ,‬שהאב צריך‬
‫לספר לו גם בלי שישאל‪ ,‬היה מקום לטעות שהאב יכול לספר לו כבר מראש חדש‪ ,‬לכן‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫נאמר ״ביום ההוא״ ‪ -‬ולא בראש חדש‪.‬‬
‫סז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אי פיו־פ ךודווא יכו־ל מפעו־ד יו־ם‪,‬‬

‫תלמוד לוימר‪ :‬פעבור זד! )שם(‪,‬‬
‫•‬ ‫‪I‬‬ ‫•‬

‫פשעדו •שיש מצדו‬

‫אלא • * ‪T‬‬
‫• *‬ ‫אמרתי‬
‫פעבור •זדו לא * •‬
‫‪I‬‬

‫ומרור מנחים לפניןד‪.‬‬

‫‪ V T :‬״‬ ‫••• ‪• T‬‬ ‫‪T‬‬

‫בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מנחים לפניד‬

‫הלשון ״זה״‪ ,‬משמעו שמורה באצבע על אותו הדבר‪ .‬כמו שאמרו חז״ל )תענית לא‪ ,‬א(‪:‬‬
‫״הקב״ה יושב בגן עדן בתוך הצדיקים‪ ,‬וכל אחד מראה עליו באצבע‪ .‬שנאמר‪ :‬ואמר ביום‬
‫ההוא הנה אלקינו זה״‪ .‬וכן דרשו)בירושלמי סוטה פ״א ה״י( על הפסוק )בראשית נ‪ ,‬יא(‪:‬‬
‫״ויאמרו אבל כבד זה למצרים ‪ -‬מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב״‪ .‬אף כאן דרשו‬
‫את הפסוק ״בעבור זה״‪ ,‬שצריך להראות באצבע על המצה והמרור‪ .‬וממילא למדנו שמצות‬
‫״והגדת לבנך״ היא דווקא בליל הסדר‪ ,‬שיכולים להצביע על המצה והמרור‪.‬‬
‫זהו גם המקור לדברי השו״ע)או״ח תע״ג ס״ז(‪ :‬״וכשיגיע למצה זו צריך להגביה להראותה‬
‫למסובין שתחבב המצוה עליהם‪ ,‬וכן כשיגיע למרור זה״‪ .‬והיינו‪ ,‬מפני שצריך להראות‬
‫)ע״פ תורה תמימה(‬ ‫באצבע על המצה והמרור‪.‬‬

‫בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מנחים לפניד‬

‫את הדברים נבין בעזרת משל‪.‬‬
‫משל לעשיר שהשיא את בתו לבחור‪ ,‬והתחייב לספק לזוג את כל מחסורם‪ .‬אמה‪ ,‬שמחה שמחה‬
‫גדולה כי בתה מצאה חתן וכי טוב להם יחדיו‪ .‬בעלה ״צינן״ את התלהבותה באומרו כי אושרה‬
‫של הבת יווכח בימים קשים כשלא אספק להם את כל מחסורם‪ .‬אם אז‪ ,‬באותם ימים קשים‬
‫יעמול החתן קשה לפרנסת אשתו וילדיהם‪ ,‬אזי אדע כי לא לשוא עמלתי ושיש מקום לשמחתך‪.‬‬
‫הגם שבנ״י כבר בצאתם ממצרים נצטוו בקרבן פסח ובאכילת מצה‪ ,‬קיומן של אותן מצוות‬
‫לא היה תכלית היציאה‪ ,‬כי הקיום נעשה במצב של ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״‪ ,‬מן ובאר‬
‫זמינים בכל מקום שילכו שם‪ .‬תכלית היציאה היתה קיום ועשיית מצוות הבורא ית׳ בזמנים‬
‫קשים גם בהיותם בגלות‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫סח ■‬

‫״בעבור זה״ ‪ -‬תכלית הניסים והנפלאות שעשיתי בהוציאי אתכם ממצרים‪ ,‬היא בזמן‬
‫״שיש״ רק ״מצה ומרור מנחים לפניך״ ולא את קרבן הפסה‪ .‬היינו‪ ,‬אם גם באותו זמן כשאין‬
‫את בית המקדש ואתם בגלות תקיימו את חוקת החג כהלכתו ותשמרו את משמרת ה׳‪ ,‬אזי‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫אדע כי כדאית וראויה היא אותה יציאה‪.‬‬

‫בעבור זח לא אמרתי אלא בשעח שיש מצח ומרור מנחים לפניד‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬מדוע לא אמר ״בשעה שפסח מצה ומרור מנחים לפניך״?‬
‫אלא‪ ,‬שרבן גמליאל אמר‪ :‬״כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו‪ ,‬ואלו‬
‫הן‪ :‬פסח‪ ,‬מצה ומרור״‪ .‬ומהיכן למד זאת רבן גמליאל? בודאי למד זאת מהפסוק ״ואמרתם‬
‫זבח פסח״‪ ,‬שמלבד מצות עשיית הפסח‪ ,‬יש גם חיוב של אמירה ‪ -‬לספר בפה על ענין קרבן‬
‫פסח‪ .‬ומהיכן למד על מצה ומרור? ‪ -‬מפסוק אחר‪ :‬״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור‬
‫זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״‪ ,‬מכאן שיש לספר על המצוות הנעשות בלילה הזה‪ ,‬והם‪:‬‬
‫פסח‪ ,‬מצה ומרור‪ .‬ומאחר שלספר על קרבן פסח כבר למדנו מהפסוק‪ :‬״ואמרתם זבח פסח״‪,‬‬
‫לא נותר לנו ללמוד אלא על מצה ומרור‪ .‬אמור מעתה‪ :‬מצות הסיפור על קרבן פסח למדנו‬
‫מהפסוק‪ :‬״ואמרתם זבח פסח״‪ ,‬ומצות הסיפור על מצה ומרור למדנו מהפסוק‪ :‬״בעבור זה‬
‫עשה ה׳ לי״‪ .‬לפי זה‪ ,‬מובן מדוע נקט בעל ההגדה ״לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור‬
‫)ע״פ כלי יקר(‬ ‫מנחים לפניך״‪ ,‬שכן רק הם נלמדים מפסוק זה‪.‬‬

‫יבול מבעוד יום‪ ,‬תלמוד לומר‪ :‬בעבור זח‪ ,‬בעבור זח לא אמרתי אלא בשעח‬
‫שיש מצח ומרור מנחים לפניד‪.‬‬
‫לכאורה קשה‪ ,‬מה איכפת לנו אם יספר ביציאת מצרים קודם ליל פסח‪ ,‬ומדוע התורה היתה‬
‫צריכה לכתוב כמה מיעוטים‪ :‬״ביום ההוא״‪ ,‬״בעבור זה״‪ ,‬למנוע מהאב לספר לבנו מראש‬
‫חדש או מבעוד יום?‬
‫אלא‪ ,‬שחששה התורה שאם האב יספר קודם ליל פסח‪ ,‬הוא יסמוך על זה‪ ,‬ושוב לא יספר‬
‫בליל פסח‪ .‬והקפידה התורה לספר ביציאת מצרים דווקא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו‪,‬‬
‫למען יעידו על אמיתות סיפוריו‪ :‬״פסח ‪ ...‬על שום שפסח״‪ ,‬״מצה‪ ...‬על שום שלא הספיק‬
‫בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם״‪ ,‬״מרור‪...‬‬
‫על שום שמרדו המצרים את חיי אבותינו במצרים״‪ .‬הסיפור במעמד ״העדים״ עושה את‬
‫הרושם הכי גדול על השומעים‪ ,‬ועל ‪ ...‬המספר )אפילו כלנו חכמים‪ ...‬מצוה עלינו לספר(‪,‬‬
‫>ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫ומפיח בהם אמונה‪ ,‬אהבה ויראת ה׳‪.‬‬
‫■ סט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מ ת ח ‪T‬ל ה עובדי עפודה זרה היו אפו־תינו‪,‬‬

‫••‬ ‫‪:‬־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪TT‬‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫;‬ ‫•‬

‫ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪j‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T ,‬‬

‫שנאמר‪ :‬וייאמר יהושע אל כל העם‪ ,‬כיה‬

‫^‬ ‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫אמר יהיוה אלהי ישראל‪ ,‬בעבר הנהר ישבו‬

‫‪: T‬‬ ‫־ ‪T T‬‬ ‫‪• :‬זי ‪V‬‬ ‫• ‪•• T :‬‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬

‫אבותיכם מעולם‪ ,‬תרה אבי אברהם ואבי‬

‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫נהור‪ ,‬ויעבדו אלהים אהרים‪ .‬ואקה את‬

‫••‬
‫•‬
‫‪f— •• T‬‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬
‫• — •• •‬ ‫•‬
‫•‬ ‫•••‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬
‫•‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪4‬‬

‫ואולזי‬
‫‪1..‬‬ ‫הנהר‪■ ,‬ך‬
‫מעבר ־ ‪T T‬‬
‫אברהם •• ‪^.‬י‬
‫‪ : -‬ד ד‬
‫אביכם ‪v‬את‬
‫‪:‬־ • ‪v‬‬

‫מתהילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו‬

‫מה ראה בעל ההגדה להזכיר‪ ,‬שאבותינו עבדו עבודה זרה?‬
‫אלא‪ ,‬לפי שנאמר ״כל בן נכר לא יאכל בו״)שמות יב‪ ,‬מג(‪ ,‬ומכיון שזה עתה הזכרנו את‬
‫אותו בן רשע שהוציא עצמו מהכלל‪ ,‬ואי אפשר לשתפו באכילת מצה וקרבן פסח‪ ,‬שהרי‬
‫לימדונו חז״ל שסמיכות הפסוקים‪ :‬״אלהי מסכה לא תעשה לך״‪ ,‬ל״את חג המצות תשמר״‬
‫)שם לד‪ ,‬יז‪-‬יח( מלמדת אותנו שאין להאכיל את קרבן הפסח לעובד עבודה זרה‪ .‬לכן‪,‬‬
‫מזכירים לנו שאף אבותינו היו מתחילה עובדי עבודה זרה‪ ,‬אלא שעכשיו קרבנו המקום‬
‫לעבודתו‪ ,‬לכן אנחנו ראויים לאכול קרבן פסח‪ .‬ומטעם זה‪ ,‬מתו הרשעים שבעם ישראל‪,‬‬
‫עובדי עבודה זרה‪ ,‬בשלשת ימי האפילה‪ ,‬מפני שהם לא היו ראויים לעשות את חוקת הפסח‪.‬‬
‫)ע״פ רש״י(‬

‫ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנדזי יאולד אותו בכל ארץ כנען‪.‬‬
‫חז״ל נתנו לנו כלל יסודי המבאר לנו פרשיות רבות בספר בראשית העוסקות במאורעות‬
‫שעברו על האבות‪ :‬אברהם יצחק ויעקב ‪ -‬״מעשה אבות סימן לבנים״‪ .‬דהיינו‪ ,‬כל מה שקרה‬
‫חגדח של פסח‬

‫א‪ 1‬ת‪ 1‬פסל ארץ פנען‪ ,‬וארפח את זרע‪,1‬‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬

‫ואתן ל‪ 1‬את יצחק‪ .‬ראתן ליצחק את יעיןפ‬

‫;‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬

‫ואת ע^פו‪ ,‬ואתן לע^פו את חר שעיר לר׳פת‬

‫‪V‬‬ ‫‪VT‬‬ ‫•• ‪.‬יי‬ ‫‪-‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪• :‬זי ‪T‬‬ ‫‪ •• V T‬י‬ ‫•זי ‪T‬‬ ‫‪V :‬‬

‫אותו‪ ,‬ויעקפ ופניו יריו מצרים)יהושעבי‪,‬נ‪-‬ד‪.,‬‬

‫•‪• t :‬‬ ‫‪;t‬‬ ‫‪tt‬‬

‫לאבות יש בו רמז למה שעתיר לקרות לבנים‪ .‬ולכן האריכה התורה בסיפור המסעות של‬
‫אברהם והפירת הבארות של יצהק ועור מקרים‪ ,‬ואין אלו סיפורים בלבר ללא תועלת‪ ,‬אלא‬
‫כולם באו ללמר על העתיר‪ .‬לפיכך הוליך הקב״ה את אברהם בכל ארץ כנען‪ ,‬מפני שעתיר‬
‫לעשות כן בזרעו ‪ -‬לכבוש לפניהם את הארץ‪ .‬וכפי הסרר שהלך אברהם בארץ כנען‪ ,‬כך היה‬
‫סרר הכיבוש‪ :‬בתהילה ‪ -‬״ויעבר אברם בארץ ער מקום שכם״)בראשית יב‪ ,‬ו(‪ ,‬לרמז שבני‬
‫יעקב יכבשו את שכם‪ ,‬וזה עור לפני שהגיע זמנם לרשת את הארץ‪ .‬״ויט אהלה בית א‪-‬ל מים‬
‫והעי מקרם״)שם‪ ,‬ה(‪ ,‬לרמז על המקום שכבש יהושע בתהילה‪ .‬״ויסע אברם הלוך ונסוע‬
‫הנגבה״)שם‪ ,‬ט(‪ ,‬הלך בררומה של ארץ ישראל שהיתה בהלק של בני יהורה‪ ,‬לרמז שכך גם‬
‫בעתיר בני יהורה יעלו תהילה למלהמה לכבוש את אותם מקומות שלא נכבשו בימי יהושע‬
‫>ע״פ הרמב״ן(‬ ‫)תהילת ספר שופטים(‪.‬‬

‫ואתן לעשו את חר שעיר לרשת אותו‬

‫בנו השישי של הס״ק מרוז׳ין רבי מררכי שרגא מהוסיאטין זי״ע‪ ,‬נהג לקרא את הפסוק‬
‫שביהושע )כר‪ ,‬ר( כך‪ :‬״ואתן ליצהק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת‪,‬‬
‫אותו ויעקב ובניו יררו למצרים״‪.‬‬
‫עט״ר כ״ק הארמו״ר מסריגורא שליט״א‪ ,‬הטעים בספרו ״עקבי אבירים״‪ ,‬כי המנהג של זקנו‬
‫להפסיק מעט בין ״לרשת״ לבין ״אותו״ מקורו בגמרא במסכת מנחות )מג‪ ,‬עב(‪ :‬״ורשב״י‬
‫אומר‪ ,‬כל הזריז במצוה זו)ציצית( זוכה ומקבל פני שכינה‪ ,‬כתיב הכא )במרבר טו‪ ,‬לט(‬
‫וראיתם אתו‪ ,‬וכתיב התם )רברים ו‪ ,‬יג( את ה׳ אלקיך תירא ואתו תעבר״‪ .‬ופירש רש״י‪ :‬״מה‬
‫להלן שכינה אף כאן שכינה״‪.‬‬
‫•עא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫עכשיו‪ ,‬שנמצינו למדים שהמילה ״אותו״ רומזת לשכינה הק‪ /‬גם ה״אותו״ האמור ביהושע‬
‫רומז לשכינה שירדה עם יעקב ובניו‪ .‬נוסיף לכך את דברי המדרש רבה )צד‪ ,‬ט( האומר‪ ,‬כי‬
‫״אנכי ארד עמך מצרימה״)בראשית מו‪ ,‬ד( פירושו‪ ,‬שאם נמנה את יעקב ובני ביתו בעת‬
‫ירידתם למצרים יהיה מספרם שישים ותשעה‪ ,‬והאחד החסר‪ ,‬לכאורה‪ ,‬למנין שבעים הוא‬
‫הקב״ה שהשלים את המנץ‪.‬‬
‫לפי״ז מובנת כפתור ופרח הנהגתו של הרבי מהוסיאטין זי״ע שקרא את הפסוק כך‪ :‬״אותו‬
‫>ע״פ עקבי אבירים(‬ ‫ויעקב ובניו ירדו למצרים״‪.‬‬

‫ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים‬

‫לכאורה‪ ,‬מדוע הפסוק מזכיר את העובדה ש״ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו״‪ ,‬בתוך‬
‫תיאור תולדות האבות וירושתם את ארץ ישראל?‬
‫אלא‪ ,‬לפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים‪ :‬״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״‬
‫)בראשית טו‪ ,‬יה(‪ ,‬והרי עשו וישמעאל הם בכלל זרעו של אברהם‪ ,‬ומנין לנו שהארץ‬
‫מובטחת דווקא ליעקב ולא לעשו או לישמעאל? אלא‪ ,‬כפי שביאר הרמב״ם בפירוש המשנה‬
‫בנדרים )לא‪ ,‬א( ״שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בעובדי כוכבים״‪ ,‬מפני‬
‫שבברית בין הבתרים נאמר גם‪ :‬״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״)שם‪ ,‬יג(‪ ,‬ומי שהתקיים‬
‫בו ״כי גר יהיה זרעך״‪ ,‬הוא נקרא ״זרע אברהם״‪ ,‬ועליו נאמר‪ :‬״לזרעך נתתי את הארץ‬
‫הזאת״‪ .‬כלומר‪ ,‬הבטחת ארץ ישראל היא דווקא למי שהיה גר בארץ לא לו‪ .‬ומי הוא זה?‬
‫עשו? ‪ -‬הרי הפסוק אומר‪ :‬״אלא אלופי אדום למושבותם בארץ אחוזתם הוא עשו אבי‬
‫אדום‪ .‬וישב יעקב בארץ מגורי אביו״)שם לו‪ ,‬מב ‪ -‬לז‪ ,‬א(‪ .‬כלומר‪ ,‬עשו ישב בארץ אחוזתו‬
‫ויעקב הוא שקיים את הגירות‪ .‬וכן ישמעאל‪ :‬״אלה הם בני ישמעאל ואלה שמותם בחצריהם‬
‫ובטירותם״ וגו׳ )שם כה‪ ,‬טז(‪ .‬כלומר‪ ,‬בני ישמעאל לא סבלו גרות ושיעבוד אלא ישבו‬
‫בחצריהם ובטירותם‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬איפוא‪ ,‬שרק יעקב קיים את גזירת ״כי גר יהיה זרעך״‪ ,‬ולכן רק הוא ראוי להקרא ״זרע‬
‫אברהם״ ולקבל את הבטחת ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״‪.‬‬
‫אף כאן בא הפסוק להסביר זאת‪ ,‬מדוע הארץ שייכת דווקא לנו‪ ,‬בני יעקב‪ ,‬ולא לשאר זרע‬
‫אברהם‪ .‬מפני ש״ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו״ ‪ -‬עשו ישב בארצו ולא היה בגלות‪,‬‬
‫ואילו ״ויעקב ובניו ירדו מצרים״‪ ,‬והתקיים בהם ״כי גר יהיה זרעך״‪ ,‬לכן אף ״לזרעך נתתי‬
‫)ע״פ הגרי״ז הלוי(‬ ‫את הארץ״ התקיים בהם‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫עב■‬

‫‪ 3‬ר ו ך ^צ‪1‬מר חבטחח‪ 1‬לישראל‪3 ,‬רוך חוא‪.‬‬

‫‪I‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪• • t : • :‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫••‬ ‫י‬ ‫‪7‬‬

‫בריד שומר הבטחתו לישראל‬

‫היתכן לשבח את הקב״ה על כי הוא שומר לנו את הבטחתו שהבטיח‪ ,‬והרי הקב״ה אמת‬
‫וחותמו אמת ‪ -‬״לא איש א‪-‬ל ויכזב ובן אדם ויתנחם״)במרבר כג‪ ,‬יט(‪ ,‬ולא שייך שלא‬
‫יקיים הבטחתו?‬
‫א‪ .‬אלא‪ ,‬אין הכוונה שהקב״ה קיים את הבטחתו ולא חילל דבריו שהרי כל משפטיו צדק‬
‫ואמת‪ .‬כוונת הדברים שהברית שעשה עם אברהם והבטחת החסד שייעד ונשבע לאבות לא‬
‫נתנה לא לישמעאל ולזרעו ולא לעשו ולזרעו‪ ,‬אלא שמרה כדי לתתה רק לישראל ולא לאחר‪.‬‬
‫)ע״פ אברבנאל(‬

‫ב‪ .‬בטרם נשיב על השאלה נקדים ונאמר‪.‬‬

‫את הפסוק ״דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי‬
‫זהב״)שמות יא‪ ,‬יב(‪ ,‬דרשו בגמרא )ברכות ט‪ ,‬א( כך‪ :‬אין ״נא״ אלא לשון בקשה‪ ,‬אמר לו‬
‫הקב״ה למשה‪ :‬בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל‪ :‬בבקשה מכם‪ ,‬שאלו ממצרים כלי‬
‫כסף וכלי זהב‪ ,‬שלא יאמר אותו צדיק ״ועבדם וענו אותם״ קיים בהם‪ ,‬״ואחרי כן יצאו‬
‫ברכוש גדול״ לא קיים בהם‪ .‬מקשים העולם‪ :‬וכי חששו של הקב״ה הוא רק מחמת אמירתו‬
‫של אותו צדיק ‪ -‬אברהם‪ ,‬ולא מצד עצם קיום הבטחתו ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״?‬
‫אלא‪ ,‬המושג ״רכוש גדול״ הוא משהו יחסי המשתנה לפי תפישתו והבנתו של המקבל‪ .‬כשם‬
‫שתינוק יעדיף צעצוע זול וגדול על פני מטבע זהב‪ ,‬כן אצל המבוגרים יש שיעדיפו כסף‬
‫וזהב על פני קנין חכמה ודעה‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬גם ללא אמירתו של אותו צדיק‪ ,‬אברהם‪ ,‬היה הקב״ה מקיים את הבטחתו‪ .‬אבל יש‬
‫לשים לב כי הבטחתו של הקב״ה ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ מוסב על קנין האמונה‪,‬‬
‫שהוא הרכוש האמיתי והגדול‪ .‬אבל בנ״י בזמן יציאת מצרים לא הבינו ולא השיגו מעלת‬
‫רכוש זה‪ ,‬כי עם ששקוע במ״ט שערי טומאה וגופם ונשמתם משועבדים למצרים‪ ,‬לא ירצה‬
‫ב״רכוש״ שכזה‪ .‬לכן‪ ,‬רק בגלל הבטחת השי״ת לאברהם אבינו הוצרך לתת ״רכוש״ כזה‬
‫שיתאים למעמדם ולדרגתם הנחות של ישראל ‪ -‬כסף וזהב‪.‬‬
‫•עג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫שהקדו*ש פרוזי תוא ךושב את ההוץ לעש‪ 1‬ת‬

‫וכתנא דמסייע לאלו הדברים‪ ,‬נשים לב‪ ,‬שהז״ל הדגישו בדברי אברהם פעמיים את המילה‬
‫״בהם״‪ .‬באומרו ״ועבדום וענו אותם קיים בהם״‪ ,‬כוונתו שהתקיים בהם‪ ,‬בעצמותם ובגופם‪,‬‬
‫השיעבוד הנראה והמוחש‪ .‬״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם״‪ ,‬כוונתו שיש לקיים‬
‫את ההבטחה בהם‪ ,‬לפי מה שהם‪ ,‬לפי דרגתם‪ ,‬ולפי דברינו כוונת הדברים לריבוי כסף וזהב‪.‬‬
‫ונחזור לדברי בעל ההגדה‪.‬‬
‫״ברוך שומר הבטחתו לישראל״‪ .‬אנו נותנים שבח והודיה לבורא עולם שמן הדין לא היה‬
‫צריך לקיים אלא את הבטחתו‪ ,‬להוציאם ברכוש גדול רוחני ‪ -‬התורה והאמונה‪ ,‬ואעפ״כ נתן‬
‫)ע״פ חתם סופר(‬ ‫להם להם גם כסף וזהב הנחשב אצלם באותה עת לרכוש גדול‪.‬‬

‫שהקדוש בריד הוא חשב את הקץ לעשות‬

‫מובא ברש״י )בראשית מט‪ ,‬א(‪ ,‬ש״ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה״‪.‬‬
‫והקשה הס״ק ר׳ ישראל מרוז׳ין‪ ,‬מפני מה נענש יעקב שנסתלקה ממנו השכינה?‬
‫אלא‪ ,‬יעקב ביקש לגלות את הק״צ שנים שהוריד להם הקב״ה מארבע מאות שנה שנגזר‬
‫עליהם בברית בין הבתרים‪ ,‬בגלל קושי השעבוד שעבדו בפרך במצרים‪ .‬צא וחשוב לו ידעו‬
‫בנ״י שבזכות קושי השעבוד הם ״מרוויחים״ ק״צ שנים‪ ,‬לא היו חשים בקושי השעבוד‪.‬‬
‫אדרבה‪ ,‬היו עובדים את הרד״ו שנים בשמחה‪ ,‬ואז הקב״ה לא היה מפחית את הגלות בק״צ‬
‫שנים כי ברד״ו שנות עבודה לא היה קושי וצער‪.‬‬
‫וזהו שאומר רש״י‪ :‬״בקש יעקב לגלות את הקץ״ ‪ -‬ביקש יעקב לגלות את הפחתת ק״צ‬
‫שנות השעבוד‪ .‬ובכדי למנוע זאת ממנו‪ ,‬מהטעם שביארנו‪ ,‬״נסתלקה ממנו שכינה״‪.‬‬
‫)ע״פ עירץ קדישין(‬

‫שהקב״ה חשב את הקץ‬

‫כלומר‪ ,‬הקב״ה חפץ חסד‪ ,‬ואין רצונו שעם ישראל יסבלו בגלות‪ ,‬ולכן הוא עושה את כל‬
‫החשבונות האם עם ישראל כבר ראוים לגאולה‪ .‬אבל עם ישראל לא נמצא ראוי לגאולה עד‬
‫אותו הלילה‪ .‬וזהו שכתוב‪ :‬״ליל שמרים הוא לה׳ להוציאם מארץ מצרים״)שמות יב‪ ,‬מב( ‪-‬‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫הקב״ה ממתין ומצפה כל השנים מתי יבא הזמן להוציאם ממצרים‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫עד ■‬

‫במח ^זאמר לאברחם אבינר בכרית ביד‬

‫‪I‬‬ ‫‪..‬‬ ‫• ‪•:‬‬ ‫‪• T‬‬ ‫ד‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪- TV‬‬ ‫‪T :‬‬

‫חבתרים‪ ,‬שנאמר‪ :‬ויאמר לאבדם ידע תדע‬

‫—‬ ‫••‬ ‫‪T‬‬
‫‪4‬‬
‫‪T‬‬
‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫•‬
‫•‬ ‫••‬
‫•‬
‫—‬ ‫—‬ ‫•••‬
‫•‬ ‫•‬
‫••‬
‫•‬ ‫•‬
‫••‬ ‫^‬ ‫‪H‬‬
‫‪4‬‬ ‫•‬
‫‪H‬‬

‫בי גר יחיח זרעך בארץ לא לחם ועבדום‬

‫*‬ ‫‪i‬‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫וענו אתם ארבע מאות שנח‪.‬‬

‫‪TT‬‬ ‫‪..‬‬ ‫_ ‪r - _ .‬‬ ‫‪.‬ן‬ ‫;‪P7‬‬

‫ידע תדע‬
‫הקב״ה הוסיף בהבטהתו את הידיעה ‪ -‬״ידע תדע״ כדי להזכיר לו שה״ועבדום וענו אותם‬
‫ארבע מאות שנה״ הוא כנגד שאלתו של אברהם שהסתכמה בארבע מילים ‪ -‬״במה אדע כי‬
‫אירשנה״)בראשית טו‪ ,‬ח(‪ ,‬שבאה לאחר הבטחת הקב״ה ״לתת לך את הארץ הזאת״‪ .‬ומה‬
‫גם שהמילה ״במה״ המופיעה בשאלתו של אברהם‪ ,‬בדרך של א״ת ב״ש היא ״שיצ״ ‪-‬‬
‫)ע״פ דעת זקנים מבעלי התוספות(‬ ‫ארבע מאות בגימטריא‪.‬‬

‫גר יחיה זרעך‬

‫בפסוק זה מבוארים ארבעה שלבים של גלות מצרים‪ ,‬מהקל אל הקשה‪ ,‬וכנגדם ישנם ארבעה‬
‫שלבים בגאולה‪.‬‬
‫״כי גר יהיה זרעך״ ‪ -‬זהו השלב הקל ביותר של הגלות ‪ -‬הגרות בארץ זרה‪ .‬״בארץ לא‬
‫להם״ ‪ -‬זהו השלב השני‪ ,‬הקשה יותר‪ ,‬והוא ‪ -‬סילוק השכינה‪ ,‬מפני שחז״ל אומרים שכל‬
‫עה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫הדר בחוץ לארץ דומה כאילו אין לו אלו‪-‬ה)כתובות קי‪ ,‬ב(‪ ,‬ואף כאן‪ ,‬מלבד מה שהיו גרים‪,‬‬
‫נוסף על זה סילוק השכינה מהם כשהיו בארץ לא להם‪ .‬״ועבדום״ ‪ -‬זהו השלב השלישי‪,‬‬
‫הקשה מקודמיו‪ .‬שנוסף על היותם גרים‪ ,‬הם היו גם עבדים‪ .‬״וענו אתם״ ‪ -‬זהו השלב‬
‫הרביעי‪ ,‬הקשה מכולם‪ .‬שנוסף על היותם עבדים‪ ,‬עינו אותם בעבודות פרך‪.‬‬
‫אף הגאולה היתה בארבעה שלבים‪ ,‬מהקשה אל הקל‪ .‬״והוצאתי אתכם מתחת סבלת‬
‫מצרים״ ‪ -‬זהו השלב הראשון‪ ,‬שהוציאם מהעינוי הקשה שבגלות מצרים‪ .‬״והצלתי אתכם‬
‫מעבדתם״ ‪ -‬זהו השלב הפחות קשה מקודמו‪ ,‬העבדות‪ .‬״וגאלתי אתכם״ ‪ -‬זהו הגאולה‬
‫מהגרות‪ ,‬שלא ייחשבו יותר גרים‪ .‬״ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים״ ‪ -‬זהו‬
‫הגאולה מהמצב של סילוק השכינה‪.‬‬
‫כנגד ארבעה שלבים אלו של הגלות‪ ,‬והשלבים המקבילים של הגאולה‪ ,‬תקנו חז״ל לשתות‬
‫)ע״פ כלי י ק ס‬ ‫ארבע כוסות בליל הסדר‪.‬‬

‫ועבדום וענו אותם‬

‫מובא בתוספות בקידושין)כב‪ ,‬ב ד״ה מה נשתה אזן(‪ :‬״יש במדרש דמרצע בגימטריא ד׳‬
‫מאות ולפי שהיו ישראל עבדים ארבע מאות שנה וגאלם הקב״ה‪ ,‬והלך זה וקנה אדון לעצמו‬
‫‪ -‬לפיכך ירצע במרצע העולה כך״‪.‬‬
‫המעיין בדבר המדרש ישאל‪ :‬״ולפי שהיו ישראל עבדים ארבע מאות שנה״‪ ,‬היתכן? והרי‬
‫בני ישראל השתעבדו ״רק״ רד״ו שנים‪ .‬ה״ארבע מאות שנה״ שבהבטחת הקב״ה לאברהם ‪-‬‬
‫״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה״)בראשית טו‪ ,‬יג(‪,‬‬
‫נמנים‪ ,‬לפי רש״י‪ ,‬מעת לידת יצחק ולא לשנות שעבוד בפועל?!‬
‫בטרם נתרץ את דברי המדרש נקדים ונאמר‪.‬‬
‫אם כפירוש רש״י‪ ,‬ש״ארבע מאות שנה״ מתחילים מעת לידת יצחק‪ ,‬א״ב היה צריך לכתוב‬
‫״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום ועינו אותם״‪ .‬כי מהפסוק‬
‫שלפנינו‪ ,‬שהקדים את ה״ועבדום ועינו אותם״ ל״ארבע מאות שנה״‪ ,‬משמע שהעברות תהיה‬
‫בכל הארבע מאות שנה ולא רק הגירות כדברי רש״י?!‬
‫עוד יש לשאול‪ ,‬הלשון ״ועבדום״ משמעו שישראל יעבדו את המצרים מרצונם‪ ,‬בו בזמן‬
‫שהיה צריך לכתוב ״והעבידום״‪ ,‬״ויעבידום״‪ ,‬שהרי פעולה זו מוסבת‪ ,‬לכאורה‪ ,‬על המצרים‬
‫המעבידים את ישראל בעל כורחם?‬
‫חגדח של פסח‬ ‫עו■‬

‫אלא‪ ,‬גזירת ה״ארבע מאות שנה״ לא היתה מוחלטת‪ ,‬אלא היתה תלויה ועומדת ונתונה‬
‫לבחירת ישראל‪ .‬התנאי לקיום הגזירה נרמז במילה ״ועבדום״‪ .‬וכך ביאור המאמר‪ :‬״ויאמר‬
‫ה׳ אל אברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״‪ .‬וכמה זמן הם יהיו גרים? ‪ -‬אין‬
‫הדבר מוחלט‪ ,‬אלא תלוי בהתנהגותם של ישראל‪ .‬אם ״ועבדום״ ‪ -‬אם הם יתרצו מעצמם‬
‫להיות עבדים לאדוניהם )בדומה לעבד שאומר ״אהבתי את אדוני״(‪ ,‬ויוכיחו בזה כי אינם‬
‫רוצים שאני הבורא ית׳ אהיה להם לאדון‪ ,‬שהרי הם קונים ומעדיפים אדון אחר‪ ,‬אזי יתקיים‬
‫בהם ״ועינו אותם ארבע מאות שנה״‪ .‬אבל אם הם יעדיפו להשאר תחת אדנותו הבלעדית‬
‫של הקב״ה ולא יבחרו במצרים לאדוניהם‪ ,‬אזי גלותם תהיה קצרה ופחותה מארבע מאות‬
‫שנה‪.‬‬
‫וכראיה לאלו הדברים יוכיחו דברי התרגום למילים ״אהיה אשר אהיה״ )שמות ג‪ ,‬יד(‪:‬‬
‫״אהא עם מאן דאהא״)מובא ברמב״ן בשם אונקלוס( ומזה מובן שמי שלא יהיה עם הקב״ה‬
‫‪ -‬גם הקב״ה לא יהיה עמו‪.‬‬
‫זו הגזירה‪ ,‬שעמדה והמתינה להתנהגותם של ישראל באותה ״ארץ לא להם״‪ .‬ואכן בני‬
‫ישראל לא שינו את שמם‪ ,‬את מלבושם ואת לשונם‪ ,‬ובכך העידו על עצמם שאין הם‬
‫מסכימים לקבל עליהם אדון אחר זולת הבורא ית׳‪ ,‬אלא היו מחכים ומצפים מתי יגיע קץ‬
‫גלותם וישובו לעבוד את הקב״ה כבראשונה‪ .‬אם כך‪ ,‬אם בליבם נותר הקב״ה כאדון‬
‫בלעדי‪ ,‬היינו‪ ,‬שלא נתקיים בהם ״ועבדום״ שהרי לא עבדו למצרים בנפש הפיצה‪ ,‬וככאלה‬
‫לא התקיימה בהם גזירת ״ועינו אותם ארבע מאות שנה״ אלא יצאו ״רק״ לאחר רד״ו שנים‪.‬‬
‫ונחזור למדרש בו פתחנו‪.‬‬
‫בתחילה‪ ,‬כאשר עבד עברי נמכר מחמת דוחקו‪ ,‬או שנמכר על ידי בית דין בגניבתו‪ ,‬הוא‬
‫דומה לבני ישראל בגירותם בארץ לא להם; שהרי הוא אינו עובד בנפש הפיצה‪ .‬אבל עם‬
‫תום שש שנות עבודה שכבר סר ההכרח שבגינו הוא החל לעבוד ובכל זאת הוא קם ומכריז‪:‬‬
‫״אהבתי את אדוני״ וגד‪ ,‬אזי רוצעים את אוזנו במרצע‪ .‬העולה בגימטריא ארבע מאות‪,‬‬
‫כאומרים לו‪ :‬אתה האיש שעליו נאמר בברית בין הבתרים ״ועבדם ועינו אותם ארבע מאות‬
‫שנה״‪ ,‬שהרי בך התקיים התנאי של ״ועבדום״ שהרי רוצה אתה לעבוד מרצונך את אדונך‬
‫החומרי במקום לעבוד אך ורק את אדון כל‪ ,‬ואם כן ראוי היית להישאר במצרים ארבע מאות‬
‫)ע״פ איי הים לקידושין כ״ב ע״ב(‬ ‫שנה ולא לצאת קודם לכן‪.‬‬
‫עז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וגם את הגוי אשר יעברו דן אניכי ואחרי‬

‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫)בראשית טו‪ ,‬יג ‪ -‬יד(‪.‬‬ ‫בן יצאו ברכיב גדול‬

‫וגם את הגוי‬
‫לפי פשוטו של מקרא‪ ,‬נראה שהמילים‪ :‬״וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי״ מתייחסות‬
‫למצרים‪ ,‬ובא להבטיח שהם יבואו על עונשם על ששיעבדו את בני ישראל‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬אם כך‪ ,‬יש לנו לשאול‪ :‬א‪ .‬מדוע לא סיים הכתוב תחילה את העתיד להיות לעם‬
‫ישראל‪ ,‬כלומר‪ ,‬״ואחרי כן יצאו ברכש גדול״‪ ,‬ורק אחר כך לעסוק בעונשם של המצרים?‬
‫ב‪ .‬איך שייך לומר ״וגם״ על שני נושאים שאינם קשורים זה לזה‪ ,‬הרי תחילת הפסוק מדבר‬
‫על העינוי של בני ישראל‪ ,‬ולא שייך להמשיך במילת ״וגם״ את השכר והטובה שלהם‬
‫שהקב״ה יענש את המצרים?‬
‫ג‪ .‬מדוע כתוב ״דן אנכי״‪ ,‬הרי דבר פשוט הוא שהקב״ה הוא בעצמו השופט ולא אחר?‬
‫אלא‪ ,‬כוונת המילים‪ :‬״וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי״ איננה כלפי המצרים‪ ,‬אלא כלפי‬
‫בני ישראל‪ .‬כמו שאמרו חז״ל )תנחומא בשלח( על הפסוק ״וחמושים עלו״ ‪ -‬אחד‬
‫מחמישים‪ ,‬ויש אומרים אחד מחמש מאות‪ .‬והשאר‪ ,‬שהיו רשעים ולא היו ראויים לנס של‬
‫יציאת מצרים‪ ,‬מתו במצרים בזמן מכת חשך‪ .‬פורענות זו נאמרה לאברהם בברית בין‬
‫הבתרים‪ .‬״וגם״‪ ,‬כלומר מלבד הפורענות של ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה‪ ,‬נוסף עוד‬
‫פורענות של ״את הגוי אשר יעבדו דן אנכי״‪ ,‬את הגוי הנעבד ‪ -‬בני ישראל ‪ -‬דן אנכי‬
‫בעונש חמור זה להשמיד חלק גדול מהם בזמן מכת חשך‪ .‬ולכן נאמר ״דן אנכי״‪ ,‬לפי‬
‫שבשונה מהפרענות של ״ועבדום וענו אתם״ שנעשתה על ידי המצרים‪ ,‬פורענות זו נעשתה‬
‫על ידי הקב״ה והמצרים לא ידעו ממנה כלל‪ ,‬לפי שזה היה בימי החשך‪ .‬ועם כל זה צמחה‬
‫לישראל טובה מכך‪ ,‬שעל ידי מכת חשך היו יכולים לחפש בחדרי המצרים ואחר כך לשאול‬
‫)ע״פ אור החיים(‬ ‫מהם כלי כסף וכלי זהב‪ ,‬ובכך התקיים ״ואחרי כן יצאו ברכש גדול״‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫עח ■‬

‫דן אנכי‬
‫שאלה עתיקת יומין היא‪ ,‬מדוע נענש פרעה‪ ,‬הרי הקב״ה הקשה את ליבו ושלל ממנו את‬
‫הבחירה?‬
‫א‪ .‬אין הכוונה שהקב״ה פעל באופן ישיר על פרעה והוא זה שהקשה את לב פרעה‪ .‬אלא כך‬
‫פירושם של הדברים‪ :‬ריבוי המכות שהביא ופעל ה׳ בארץ מצרים‪ ,‬ומיד לאחר מכן הסרתן‪,‬‬
‫גרמו לפרעה להקשות את לבו‪ ,‬כי ראה שאין המכות מתמידות לא בזמן ולא בעוצמתן‪ ,‬לכן‬
‫הוא סרב לשלוח את בנ״י מארצו‪ .‬נמצא‪ ,‬שהקב״ה לא פעל באופן ישיר על פרעה‪ ,‬אלא‬
‫באופן עקיף‪ ,‬כך שנוצר אצל פרעה בכל פעם הצורך לתרץ את שקרה והוא תלה זאת‬
‫>ע״פ אברבנאל(‬ ‫בהסברים טבעיים וכך הקשה את לבו‪.‬‬

‫ב‪ .‬הקב״ה רצה שפרעה ישלחם מתוך בחירה חפשית‪ ,‬ולא שיהיה מוכרח לשלחם כדי‬
‫להנצל מהמכות‪ .‬על כן חיזק ה׳ את ליבו‪ ,‬שלא ייכנע מן המכות וחיסורים‪ ,‬אלא ישאר בעל‬
‫בחירה‪ ,‬יתגבר על עצמו וישלחם‪ .‬נמצא אם כן‪ ,‬כי הקשחת ליבו של פרעה באה להעמיד את‬
‫האפשרות לסרב לשלחם כ״שווה״ מול האפשרות לשלחם מחמת המופתים שניראו באותה‬
‫עת‪ .‬הבחירה החופשית של פרעה יכולה לבוא לידי ביטוי רק כשהיא בין שתי אפשרויות‬
‫)ע״פ המלבי״ם(‬ ‫״שוות״‪.‬‬

‫דן אנכי‬
‫הקשה הרמב״ן‪ ,‬מאחר שכבר נגזרה הגזירה על בני ישראל להיות גרים בארץ לא להם‬
‫ועבדום וענו אותם‪ ,‬מדוע נענשו המצרים‪ ,‬הרי הם קיימו את רצון ה׳ וביצעו את שליחותו‬
‫וגזירתו‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬מגיע להם שכר על כך?‬
‫ותירץ הרמב״ן‪ ,‬שאמנם אכן אם הקב״ה גוזר להעניש מישהו‪ ,‬ומודיע זאת על ידי נביא‪ ,‬מי‬
‫שיבצע את העונש מקיים את שליחותו של ה׳ ויקבל שכר על כך‪ .‬אבל שני תנאים עליו‬
‫לקיים‪ .‬האחד‪ ,‬שלא יוסף להעניש יותר ממה שגזר הקב״ה‪ .‬והשני‪ ,‬שכוונתו תהיה למלאות‬
‫את רצון ה׳ בלבד‪ ,‬ולא תהיה לו כוונת נקמנות אישית לאותו אדם מחמת שנאתו‪ ,‬כי אז איננו‬
‫מקיים את רצון ה׳ אלא את רצונו האישי‪.‬‬
‫זו הסיבה שהמצרים נענשו‪ .‬אמנם ה׳ גזר על עם ישראל עינוי ושיעבוד‪ ,‬והמצרים ביצעו את‬
‫גזרתו‪ ,‬אבל מי ביקש מהם להוסיף יותר ממה שנגזר? מדוע השליכו את בניהם ליאור? מדוע‬
‫מיררו את חייהם? ומלבד זאת הרי המצרים לא התכוונו לשם מצוה‪ ,‬אלא הם שנאו את בני‬
‫ישראל‪ .‬לכן ראוי ומגיע להם העונש שקיבלו‪.‬‬
‫■ עט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אולם‪ ,‬עדיין לא נחה דעתינו‪ ,‬מדוע נענשו המצרים בעונש חמור כל כך‪ ,‬על כל מה שעשו‬
‫לבני ישראל‪ .‬אם מחמת שהוסיפו לענות את בני ישראל יותר ממה שנגזר עליהם‪ ,‬אם כן‬
‫שייענשו רק על התוספת‪ ,‬אבל על העינוי שנגזר עליהם מדוע נענשו‪ ,‬הרי סוף סוף קיימו בזה‬
‫מצוה אף שמחשבתם היתה לרעה?‬
‫אלא‪ ,‬הדבר יובן על פי הלכה במסכת מעילה )כ‪ ,‬ב(‪ :‬״שליח שעשה שליחותו בעל הבית‬
‫מעל‪ ,‬לא עשה שליחותו השליח מעל״‪ .‬ובמסכת כתובות)צח‪ ,‬ב( למדנו שאם השליח הוסיף‬
‫על דברי בעל הבית בטלה שליחותו לגמרי‪ ,‬ולא רק כלפי התוספת שהוסיף מדעתו‪ ,‬אלא אף‬
‫כלפי מה ששלחו בעל הבית‪.‬‬
‫לפי זה מובן מדוע נענשו המצרים על כל מה שעוללו לעם ישראל‪ ,‬שהרי הם הוסיפו על מה‬
‫שגזר הקב״ה‪ ,‬ושליח שמוסיף על מה שנשלח‪ ,‬בטלה שליחותו לגמרי‪ .‬אם כן‪ ,‬כל מה שעינו‬
‫את בני ישראל היה מעצמם ולא קיימו בזה את שליחותו של הקב״ה‪.‬‬
‫בדרך זו ניתן לפרש את הפסוק‪ :‬״תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל‬
‫פשעי כי רבות אנחותי ולבי דוי״)איכה א‪ ,‬כב(‪ .‬והיינו‪ ,‬״תבוא כל רעתם לפניך״‪ ,‬כל רעתם ‪-‬‬
‫אפילו שעשו כפי מה שעוללת וגזרת עלי לפי פשעי‪ ,‬גם על זה ייענשו‪ ,‬והטעם ״כי רבות‬
‫אנחותי ולבי דוי״ ‪ -‬יותר ממה שגזרת עלי ודינם כשליח שהוסיף על השליחות שמתבטלת‬
‫)ע״פ חתם סופר(‬ ‫השליחות לגמרי‪.‬‬

‫ניתן לתרץ את שאלת הרמב״ן‪ ,‬מדוע נענשו המצרים הלא הקב״ה גזר על בני ישראל‬
‫שישתעבדו במצרים‪ .‬מכיון שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב)ע״פ שבת לב‪,‬‬
‫א(‪ ,‬נמצא שאם המצרים הם אלו שנבחרו לענות ולשעבד את ישראל ולא שום אומה אחרת‪,‬‬
‫בודאי היו ראויים לכך מחמת רשעותם ואכזריותם‪.‬‬
‫מעתה מובן מדוע נענשו המצרים‪ ,‬שכן הם עצמם גרמו ברשעותם ואכזריותם לכך‬
‫)ע״פ עקבי אבירים(‬ ‫ש״נבחרו״ לענות את בני ישראל‪.‬‬

‫ואחרי כן יצאו‬
‫מקשים העולם‪ :‬מלשון הפסוק ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ משמע שהרכוש הגדול יגיע‬
‫אליהם בכוחות עצמם‪ ,‬ולא שהקב״ה בכבודו ובעצמו יתן להם את הרכוש‪ ,‬שכן לא נאמר‪:‬‬
‫״ואחרי כן אתן להם רכוש גדול״‪ .‬וכך אכן קרה‪ :‬״וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים‬
‫חגדח של פסח‬

‫וישאלום״)שמות יב‪ ,‬לו(‪ ,‬״אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם״)רש״י שם(‪.‬‬
‫ונשאלת השאלה‪ ,‬מדוע באמת לא הבטיח הקב״ה שהוא בעצמו יתן להם את רכוש‬
‫המצרים?‬
‫שאלה בסגנון זה‪ ,‬מובאת בשמו של ר׳ ירוחם דיסקין זצ״ל על דברי הגמרא במסכת ברכות‬
‫)ט‪ ,‬א(‪ :‬״ ׳דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי‬
‫זהב׳)שמות יא‪ ,‬ב(‪ ,‬אין ׳נא׳ אלא לשון בקשה ‪ -‬בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר‬
‫אותו צדיק )אברהם( ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים‬
‫בהם״‪ .‬וקשה‪ ,‬מדוע נצרך לתחבולה שכזו ‪ -‬״דבר נא וגו׳ בבקשה ממך וגו׳ ואחרי כן יצאו‬
‫ברכוש גדול לא קיים״‪ ,‬וכי לא פשוט יותר לו הקב״ה היה מוציא את רכושם של המצרים‬
‫בעל כרחם ונותנו לבני ישראל?‬
‫הוא שואל והוא עונה‪ ,‬על פי דברי תוספות במסכת עירובין)סב‪ ,‬א(‪ ,‬שגם אצל גויים אמרינן‬
‫״קים ליה בדרבה מיניה״‪ .‬כלומר‪ ,‬אם מוטלים על האדם שני עונשים אחד חמור ואחד קל‪,‬‬
‫הוא נידון בעונש החמור ונפטר מהעונש הקל‪ .‬אם כך‪ ,‬כיון שדן הקב״ה את המצרים בעונש‬
‫הגוף ‪ -‬״דן אנכי״‪ ,‬לא ניתן לדונם בעונש נוסף ‪ -‬עונש ממוני‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬ידועה שיטת רש״י במסכת בבא מציעא )צא‪ ,‬א ד״ה ״אמר״( שהגם שאומרים ״קים‬
‫ליה בדרבה מיניה״‪ ,‬והנתבע נפטר מחיוב הממון‪ ,‬אם תפס התובע את הממון הועילה לו‬
‫התפיסה‪ .‬לכן‪ ,‬הגם שהקב״ה דן אותם לאבדון אין הוא יכול לתת את ממונם בעל כורחם‪,‬‬
‫אלא כל מה ששייך לעשות הוא שישראל יתפסו ויעכבו לעצמם את ממונם של המצרים‬
‫בשכר מאתיים ועשר שנות עבודת פרך ביום ובלילה‪ .‬וזהו בכלל ״דבר נא באזני העם‬
‫וישאלו איש מאת רעהו״ ‪ -‬הם בעצמם ידאגו לקבל את המגיע להם ולא שאני בכבודי‬
‫ובעצמי אתן להם‪.‬‬
‫תשובה זאת‪ ,‬נותנת מענה גם לשאלתנו על לשון הפסוק ״ואחרי כן יצאו ברכש גדול״‪ .‬אחרי‬
‫שהקב״ה אמר לאברהם ״וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי״‪ ,‬לא יתכן שהוא זה שיוציא‬
‫מהמצרים בע״כ את ממונם ויעבירם לישראל‪ .‬אלא בני ישראל בעצמם‪ ,‬הם אלו שידאגו‬
‫לכך‪ ,‬על ידי שישאלו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב‪ ,‬ולכן נכתב‪ :‬״ואחרי כן יצאו ברכש‬
‫)ע״פ דרוש וחידוש(‬ ‫גדול״‪ ,‬ולא‪ :‬״אתן להם רכוש גדול״‪.‬‬

‫ברכש גדול‬
‫לכאורה נראה שהפסוק‪ :‬״גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות‬
‫שנה״‪ ,‬הוא תנאי הכרחי לקיום ההבטחה של‪ :‬״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״‪ .‬אם כך הם פני‬
‫■ פא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫הדברים שהממון הוא תמורה לעינוי‪ ,‬נאמר‪ :‬לא מעוקצך ‪-‬״ועבדוס דענו אתם״‪ ,‬ולא‬
‫מדובשך ‪ -‬״יצאו ברכש גדול״‪ .‬כי אם הקב״ה רוצה להיטיב עמנו בנתינת ממון‪ ,‬ניתן‬
‫לעשות זאת בדרכים אחרות ולאו דווקא ע״י שעבוד?!‬
‫אלא‪ ,‬חייבים לומר כי ״ואחרי כן יצאו ברכש גדול״ אין הכוונה לרכוש ממוני אלא לרכוש‬
‫מסוג אחר‪.‬‬
‫הקב״ה הבטיח לאברהם ״הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו‬
‫כה יהיה זרעך״)בראשית טו‪ ,‬ה(‪ .‬ומדוע אברהם זכה לזה? על כי פירסם את האמונה בא‪-‬ל‬
‫אחד לכל באי עולם‪ .‬זו מעלתו ודרגתו של אברהם‪ .‬אבל כיצד גורמים לכך שגם בניו ימשיכו‬
‫בדרכו‪ ,‬והרי הם יושבים לבטח ומבורכים‪ ,‬ומדוע שיקבלו על עצמם תורה ומצוות?‬
‫לכן‪ ,‬החליט הקב״ה להכניע את אותו דור ע״י עול השעבוד כדי לזכך אותם‪ ,‬להסיר מהם כל‬
‫לכלוך וזוהמה‪ ,‬לסלק מהם כל מחשבה זרה‪ ,‬ובתוספת האותות והמופתים שהם יחזו‬
‫במצרים שיפרסמו אצל כל באי עולם כי ״אני ה׳ בקרב הארץ״‪ ,‬ואז יהיו מוכנים וראויים‬
‫לעמוד לרגלי הר סיני ולשמוע ״אנכי ה׳ ״ וגר‪.‬‬
‫נמצינו למדים‪ ,‬כי הרעיון שעומד בדברי הקב״ה לאברהם הוא כפי שביטא זאת משה רבינו‪:‬‬
‫״ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה״)דברים ד‪ ,‬כ(‪.‬‬
‫וכתנא דמסייע לאלו הדברים תוכיח העובדה שבמקומות רבים המילה ״רכוש״ מחוברת‬
‫למלה ״רב״ ‪ -‬״רכוש רב״‪ ,‬והכוונה לכמות‪ ,‬לכסף רב‪ ,‬כפי שמצינו אצל לוט‪ :‬״ולא נשא‬
‫אתם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב״ )בראשית יג‪ ,‬ו(‪ .‬ואילו כאן מילת ״רכוש״‬
‫מחוברת למילה ״גדול״ ‪ -‬״רכוש גדול״‪ ,‬שמשמעו למשהו איכותי שלא ניתן לכמת אותו‬
‫במספרים‪ ,‬כפי שמצינו ״כי גדול ה׳״)ד״ה א׳ טז‪ ,‬כה(‪ ,‬״האיש משה גדול״)שמות יא‪ ,‬ג(‪.‬‬
‫דבר זה מוכיח שהבטחת הקב״ה‪ :‬״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״‪ ,‬לא מתייחסת לרכוש‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫ממוני‪ ,‬אלא לרכוש רוחני ‪ -‬תורה ומצוות‪.‬‬

‫ואחרי כן יצאו ברכש גדול‬

‫הגמרא במס׳ ברכות)ט‪ ,‬א( דורשת את הפסוק‪ :‬״דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו‬
‫ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״)שמות יא‪ ,‬ב(‪ ,‬כך‪ :‬אין ״נא״ אלא לשון בקשה‪ .‬אמר‬
‫לו הקב״ה למשה‪ :‬בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל‪ :‬״בבקשה מכם‪ ,‬שאלו ממצרים‬
‫כלי כסף וכלי זהב‪ ,‬שלא יאמר אותו צדיק‪ :‬״ועבדום וענו אותם״ קיים בהם‪ ,‬״ואחרי כן יצאו‬
‫ברכוש גדול״ לא קיים בהם‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫פב ■‬

‫מקשים העולם‪ :‬וכי בלא אמירתו של אותו צדיק ‪ -‬אברהם‪ ,‬אין הקב״ה צריך לקיים את‬
‫הבטחתו‪ :‬״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״?‬
‫א‪ .‬משל לשני מלכים שנלחמו ביניהם מלחמה ארוכת זמן ועקובת דם‪.‬‬
‫יום אחד סיכמו ביניהם אותם שני המלכים‪ ,‬כי במקום להמשיך את המלחמה במתכונתה‬
‫הנוכחית יבחר כל צד את בחיר לוחמיו ורק אלו השניים ילחמו זה בזה‪ .‬הנצחון יוכרע כאשר‬
‫מי מהלוחמים יצליח להפיל את יריבו לתוך בור שכרו לצורך כך‪.‬‬
‫הגיע זמן ההתגוששות ושני המלכים נעמדו מתוחים ונרגשים בצד ״שדה הקרב״ כדי לחזות‬
‫במו עיניהם בהתגוששות שלתוצאתה השלכות אישיות לכל צד‪ .‬במהלך ההתגוששות תפס‬
‫אחד הלוחמים את יריבו והרימו על כתפו עד שכמעט השליך אותו לבור והכריע את‬
‫המערכה‪ .‬ברגע האחרון‪ ,‬זה שהונף‪ ,‬אזר את כל כוחותיו עד שהצליח להשתחרר מידי התופס‬
‫בו‪ ,‬ואף הצליח להשליכו לבור‪ ,‬וכך תם המאבק בין שני הניצים והוכרז המלך המנצח‪.‬‬
‫לאחר זמן‪ ,‬קרא המלך המנצח לאותו חייל גיבור ש״הביא״ לו את נצחונו‪ ,‬ואמר לו‪ :‬אמנם‬
‫גיבור אתה ומעשיך ראויים לכל תהילה‪ ,‬אך חוטא אתה בעיני‪.‬‬
‫לתדהמתו של אותו חייל אמר לו המלך‪ :‬באותו זמן שנתת ליריבך להחזיק אותך מעל כתפו‬
‫בפתח הבור‪ ,‬ליבי החסיר פעימה וחשבתי לעצמי באותו רגע כי הנה סופי הגיע‪ .‬נכון‬
‫שבמבחן התוצאה נחלת ניצחון והבאת תהילה לי ולעמי‪ ,‬אבל אותו ניצחון לווה בגללך‬
‫ביותר מידי כאב לב‪...‬‬
‫הנמשל‪:‬‬
‫הקב״ה הבטיח לאברהם אבינו ״כי גר יהיה זרעך בארץ וכר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״‪.‬‬
‫הנה ידוע שביזת הים גדולה מביזת מצרים‪ .‬כדי לקיים את הבטחת הקב״ה לא היה צורך‬
‫בביזת מצרים שהרי הם יקבלו רכוש רב מאד בביזת הים‪.‬‬
‫אבל בינתיים‪ ,‬למנוע דאגה מאברהם אבינו שרואה אותם יוצאים בידים ריקות לאחר סבל כה‬
‫ארוך‪ ,‬היה צורך לצוות עליהם‪ :‬״דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת‬
‫רעותה כלי כסף וכלי זהב״‪ .‬היינו‪ ,‬שמיד ביציאתם יקבלו רכוש רב כדי לא להדאיג את אותו‬
‫)ע״פ משלי יעקב(‬ ‫צדיק‪ ,‬שבינתיים חושש שמא הם יצאו ללא רכוש‪.‬‬

‫ב‪ .‬משל לאדם שהחליט להיות מלצר לצורך פרנסתו‪ .‬לשם כך‪ ,‬התענין אצל מביני דבר‬
‫באיזה סדר ראוי להגיש את המאכלים לפני הסועדים‪ .‬מדברי אותם ״מבינים״‪ ,‬למד המלצר‬
‫שמקובל להגיש כמנה ראשונה דגים‪ ,‬וכמנה עיקרית צלי עם חזרת‪.‬‬
‫פג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫והנה‪ ,‬הוזמן אותו מלצר לראשונה‪ ,‬להגיש את המנות בסעודה שהתקיימה בעיר אחת‪.‬‬
‫באותה סעודה היו ערוכים שני שלחנות‪ .‬המלצר פעל כפי ההוראות‪ ,‬למנה ראשונה לקח‬
‫שתי קערות עם דגים‪ ,‬והניח קערה אחת על שלחן אחד וקערה שניה על השלחן השני‪ .‬אולם‬
‫במנה השניה‪ ,‬לקח המלצר שתי קערות‪ ,‬האחת עם צלי והשניה עם חזרת‪ ,‬והניח על שלחן‬
‫אחד את קערת הצלי ועל השלחן השני את קערת החזרת‪ .‬המסובים בשלחן השני פרצו‬
‫בצחוק‪ ,‬ואמרו לו‪ :‬מדוע הנחת לפנינו חזרת אם לא הגשת לנו צלי‪ ,‬הרי אי אפשר לאכול את‬
‫החזרת בפני עצמה‪.‬‬
‫הנמשל הוא‪ ,‬שבודאי הקב״ה התכווין לקיים את הבטחתו שיצאו ברכוש גדול‪ ,‬אולם עדיין‬
‫לא הגיע זמן קיום ההבטחה‪ ,‬לאותם אלו שיצאו ממצרים‪ ,‬אלא רק עם סיום הגלות‪ ,‬כשיגיעו‬
‫לארץ ישראל‪ ,‬אז תושלם הגאולה‪ ,‬ובאותו דור תתקיים ההבטחה‪ .‬אבל‪ ,‬כדי שלא יאמר אותו‬
‫צדיק‪ ,‬״ועבדום וענו אותם קיים בהם״ ‪ -‬באותו דור שיצאו ממצרים‪ ,‬הם אכלו את המרורים‬
‫בשיעבוד‪ .‬ואילו‪ ,‬״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם״ ‪ -‬אלא בדור שאחריהם‪ ,‬הלא‬
‫אין בזה צדק שהרכוש יגיע לדור אחר שלא סבל מרורים בגלות מצרים‪ .‬לכן‪ :‬״דבר נא באזני‬
‫העם״‪ ,‬שכבר באותו דור שהיו במצרים יתקיים ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״‪.‬‬
‫>ע״פ משלי יעקב(‬

‫ג‪ .‬אם יראה אברהם שבנ״י מקבלים דבר מה לא יעשה עליו הדבר רושם‪ ,‬כי עשיר גדול הוא‬
‫ואין בנתינה זו קיום של ההבטחה מבחינתו‪ .‬למרות שמבחינת בנ״י‪ ,‬שהיו מושפלים‬
‫ומעונים זמן כה רב‪ ,‬די להם גם בדבר מועט כדי שיראו בו את קיום ההבטחה של ״ואחרי כן‬
‫יצאו ברכוש גדול״‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬כדי שגם אברהם‪ ,‬העשיר הגדול והמשופע בנכסים‪ ,‬יהיה משוכנע שהתקיים בהם‬
‫״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״‪ ,‬הוצרכו לשאול ״כלי כסף וכלי זהב״‪ ,‬שיחשב כרכוש רב גם‬
‫)ע״פ כתב סופר(‬ ‫ביחס לאברהם‪.‬‬

‫ד‪ .‬עוד יש לפרש על פי משל‪ ,‬לנער עני שהשכיר את עצמו לעבודה במפעל‪ .‬בהגיע זמן‬
‫תשלום המשכורת‪ ,‬נתן לו בעל המפעל את שכרו במטבעות כסף שהיו ישנות ושחוקות‪.‬‬
‫כשראה הנער את המטבעות‪ ,‬לא רצה לקחת אותם‪ ,‬בחשבו כי אינם שוים כלום‪ ,‬ולא הבין כי‬
‫באמת המטבעות הללו‪ ,‬אף שהם שחוקים וישנים‪ ,‬הם שוים ממש כמו מטבעות חדשים‪ .‬לא‬
‫הועילו כל השיכנועים של בעל המפעל ‪ -‬הנער נשאר בדעתו ולא לקחם‪ .‬קרא בעל המפעל‬
‫לאביו של הנער‪ ,‬ואמר לו‪ :‬ראה בעצמך את המטבעות שאני רוצה לשלם לבנך שהינם‬
‫טובים‪ ,‬ומדוע הוא לא מוכן לקבלם? ענה אבי הנער לבעל המפעל‪ :‬גם אני יודע כמוך שאכן‬
‫חגדח של פסח‬ ‫פד ■‬

‫מטבעות אלו טובים‪ ,‬ואם היית הייב לי‪ ,‬הייתי מקבלם‪ ,‬מפני שאני מבין שהם טובים‪ .‬אבל‬
‫מאחר שאתה הייב לבני שעבד אצלך‪ ,‬עליך לתת את שכרו במטבעות כאלו שגם הוא יבין‬
‫שהם טובים‪.‬‬
‫הנמשל‪ .‬כשהקב״ה הבטיח לאברהם‪ :‬״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״‪ ,‬בודאי אברהם לא היה‬
‫מעונין שבניו יהיו עשירים במובן הגשמי‪ ,‬אלא הכוונה של ״רכוש גדול״ היה שיקבלו תורה‬
‫ומצוות‪ .‬אמנם‪ ,‬בני ישראל שהיו באותו זמן משוקעים בעבודת מצרים‪ ,‬לא הבינו לפי דרגתם‬
‫באותה שעה שהבטחת רכוש גדול הכוונה על תורה ומצוות‪ ,‬אלא כמשמעו ‪ -‬כסף וזהב‪.‬‬
‫ולכן אמר הקב״ה למשה‪ :‬״שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה קיים‬
‫בהם‪ ,‬ואחרי כן יצאו ברכש גדול לא קיים בהם״‪ .‬כלומר‪ ,‬מאחר שהעבודה היתה ״בהם״‪,‬‬
‫מהראוי שגם קיום ההבטחה יהיה ״בהם״ ‪ -‬כפי הבנתם‪ ,‬ברכוש של כסף וזהב‪) .‬ע״פ אפריון(‬

‫ה‪ .‬גם לפי ר׳ שמעון סופר בעל ״שיר מעון״ התשובה לאותן תמיהות שהעלנו בראשית‬
‫הדברים טמונה במילה ״בהם״ המוזכרת פעמיים בדברי הקב״ה למשה רבינו‪.‬‬
‫התוספות במסכת פסחים )קטז‪ ,‬ב בד״ה ״ונאמר״( מביא את המדרש האומר‪ ,‬כי הגם שלא‬
‫קויים ביוצאי מצרים ״ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה״ אלא ״רק״ רד״ו שנים‪ ,‬אין בכך‬
‫דבר‪ .‬כי שעבוד המלכויות שיבוא אח״כ ישלים לכדי ארבע מאות שנה כמובטח‪ .‬לפי זה‪ ,‬גם‬
‫סוף ההבטחה ‪ -‬״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ אמור להתקיים לאחר שיושלמו ארבע מאות‬
‫שנות שעבוד מלכויות‪ ,‬ולא באותו דור יוצאי מצרים‪.‬‬
‫על כך יאמר אברהם‪ :‬״ועבדום וענו אותם קיים בהם״ ‪ -‬בבני אותו הדור‪ ,‬ואח״כ יצאו‬
‫>ע״פ שיר מעון(‬ ‫ברכוש גדול לא קיים בהם״ ‪ -‬אלא בדורות שיבואו אח״כ‪ ,‬וזה לא יתכן‪.‬‬

‫ואחרי כן יצאו ברכש גדול‬

‫הגמרא במס׳ ברכות)ט‪ ,‬א( דורשת את הפסוק‪ :‬״דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו‬
‫ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״)שמות יא‪ ,‬ב( ‪ -‬אין ״נא״ אלא לשון בקשה‪ .‬אמר לו‬
‫הקב״ה למשה‪ :‬בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל‪ :‬״בבקשה מכם‪ ,‬שאלו ממצרים כלי‬
‫כסף וכלי זהב‪ ,‬שלא יאמר אותו צדיק‪ :‬״ועבדום וענו אותם״ קיים בהם‪ ,‬״ואחרי כן יצאו‬
‫ברכוש גדול״ לא קיים בהם‪.‬‬
‫המעיין בדברים ישאל שלוש שאלות‪:‬‬
‫א‪ .‬משמע מהדברים‪ ,‬שהם מצידם לא רצו לקחת את רכוש המצרים והיה צריך לכפות‬
‫פה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫עליהם‪ .‬אם כך‪ ,‬גם אם הם לא יקהו אין לאותו צדיק‪ ,‬אברהם‪ ,‬לבא בטענה‪ ,‬שהרי ניתן להם‬
‫והם אלו שסרבו לקחת?‬
‫ב‪ .‬מהי אריכות הלשון‪ :‬״ועבדום וענו אותם קיים בהם״‪ ,‬הרי לא זה הנושא‪ .‬הנושא העיקרי‬
‫הוא ש״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם״?‬
‫ג‪ .‬ובכלל‪ ,‬האם ההבטחה‪ :‬״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ מנחמת את אברהם על ״ועבדם‬
‫וענו אתם ארבע מאות שנה״?‬
‫אלא‪ ,‬אברהם חשש כל הזמן שלאחר ארבע מאות שנות שעבוד הם יגיעו לארץ ישראל‪ ,‬ואז‬
‫‪ -‬״פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת ושכחת את ה׳ אלקיך״)דברים ח‪ ,‬יב(‪ .‬כי‬
‫התעשרות פתאומית גורמת לגאוה אצל מי שלא רגיל לעושר‪ .‬מה עושים כדי למנוע את רום‬
‫הלב בכניסה לארץ ישראל? נעניק להם רכוש רב כבר ביציאת מצרים‪ .‬ואז‪ ,‬כשכבר יהיו‬
‫רגילים לעשירות אין את החשש של ״וישמן ישורון״‪ .‬ולהתעשרות הפתאומית בצאתם‬
‫ממצרים‪ ,‬אין לחשוש‪ ,‬כי הם מצויים תחת עננת הניסים וההשגחה הגלויה לה הם זוכים יום‬
‫יום‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬״שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אתם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא‬
‫קיים בהם״ אין הכוונה שהוא דואג שלא יקבלו ״פיצוי״ הולם על שנות הגלות‪ ,‬אלא הוא‬
‫דואג שלא ירום לבבם חלילה‪ .‬כל מטרתו של אברהם היא להכשירם לקראת כניסתם לארץ‬
‫ישראל‪.‬‬
‫לכן אברהם אבינו מקדים‪ :‬״ועבדום וענו אותם קיים בהם״‪ ,‬ואם כן יש חשש שירום לבבם‬
‫בכניסה לארץ ישראל‪ ,‬ולכן חובה כבר עכשיו לדאוג ל״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ ולא‬
‫)ע״פ כתב סופר(‬ ‫להמתין עם נתינה זאת‪.‬‬
‫הגדה של פסח‬ ‫פו■‬

‫מכסים את המצות‪ ,‬מגביהים את הכוס ואומרים‪:‬‬

‫ודויא^ע‪1‬עמדדו‬
‫‪TV :‬‬ ‫••‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬

‫ולנו‪,‬‬
‫‪T #‬‬
‫לאבותינו‬
‫•‬

‫עלא אחד בלבד‬

‫* ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫עמד עלינו לכלותנו‪,‬‬

‫‪V‬א ‪T‬ל א‬

‫עבבל דור ודור‬

‫‪T‬‬ ‫‪T : V‬‬

‫עוכזדים ^לינו לכלותנו‪,‬‬

‫וח‪9‬ןדו^‪1‬צ בריזי חוא‬
‫מצילנו מידם‪.‬‬
‫• ‪TT‬‬
‫פז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מניחים את הכוס ומגלים את המצות‪.‬‬

‫צ א ולמד מה פהןש לפן הארמי לעשות‬

‫־‬ ‫•‬ ‫‪: T‬־־‬ ‫‪ T T‬י‬ ‫• ••״‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫••‬

‫ליעקפ אפינו‪ .‬שפרעה לא גזר אלא על‬

‫*‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫• •‬ ‫*‬ ‫• ‪:‬‬

‫הזפרים‪ ,‬ולפן פקש לעקור את הפל‪ .‬שנאמר‪:‬‬

‫• • ••‬ ‫•‬ ‫;‬ ‫* ‪T T‬‬ ‫*‪T‬‬

‫צא ולמד‬
‫יש להבין את הלשון ״צא״‪ ,‬וכי רק כך ניתן להבין וללמוד את מהלכיו של לבן הארמי?‬
‫נאמר בחומש בראשית )כה‪ ,‬כז(‪ :‬״ויעקב איש תם ישב אהלים״‪ .‬ופירש רש״י‪ :‬״תם ‪ -‬אינו‬
‫בקי בכל אלח״ וגד‪ .‬חיינו‪ ,‬חגם שיעקב חיח תלמיד חכם יושב ושקוע באהלה של תורה אין‬
‫לו את חפקחות לעניני רמאות‪ .‬כי חוא לא חתנסח בזח ואין לו את חיכולת לחשתמש‬
‫בפקחות וחכמת חתורח ״לטובת״ ניצול ורמאות וסטיח מחדרך חישר‪ .‬חגם שבני ישראל חם‬
‫״עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״)דברים ד‪ ,‬ו(‪ ,‬בכל זאת הם ״שארית ישראל לא יעשו עולה‬
‫ולא ידברו כזב״ )צפניה ג‪ ,‬יב(‪ .‬רק כישצאו ממחיצתם ומקדושתם‪ ,‬רק אז יוכלו לתעל את‬
‫החכמה שקנו לצורכי רמאות‪.‬‬
‫לזה רומז בעל ההגדה באומרו ״צא ולמד״ וגד‪ .‬צא ממדרגתך ומקדושתך כדי שתוכל‬
‫להשכיל ולהבין את שעשה לבן הארמי‪ .‬אילולא כן‪ ,‬אין לך את היכולת להבין את כוונותיו‬
‫>ע״פ שיר מעון(‬ ‫הזדוניות ואת ההצלה שהציל אותנו הקב״ה‪.‬‬

‫צא ולמד מה בקש לבן הארמי‬

‫מה הקשר בין הקטע הקודם ‪ -‬״והיא שעמדה‪ ...‬שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו‬
‫והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם״‪ ,‬ללבן הארמי?‬
‫אלא‪ ,‬הקב״ה עושה לנו ניסים ונפלאות גדולות תמיד‪ ,‬הגם שאין הדבר ניכר ונראה‪ .‬לשם כך‬
‫אומר לך‪ :‬״צא ולמד מלבן הארמי״ ‪ -‬למרות שבהשקפה ראשונית לא היתה נראית לעין הרעה‬
‫שעשה ליעקב‪ ,‬וע״פ התנהגותו לא ניכרת כלל מחשבתו הרעה‪ ,‬ובכל זאת העיד עליו הכתוב‬
‫״ארמי אובד אבי״)דברים כו‪ ,‬ה( ‪ -‬לבן הוא בבחינת עוקר הכל‪ ,‬והקב״ה הפך הכל לטובה‪ .‬כי‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫זו היא דרכו‪ ,‬לעשות עמנו ניסים באופן תמידי אף שאין אנו מרגישים בכך‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫פח ■‬

‫ארמי א־בד אבי‪ ,‬וירד מצרימד!‬

‫‪T‬‬
‫••‬ ‫• —‬
‫•‬ ‫•‬ ‫— ••••‬
‫•‬ ‫׳‬ ‫•‬ ‫‪V‬‬
‫*‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫—‬
‫•‬

‫במתי מעט‪ ,‬ויהי‬

‫‪T‬‬ ‫־‪•:‬‬
‫ויגר‬
‫‪T‬״‬ ‫‪TT‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:-‬‬

‫לגוי ‪5‬ד‪1‬ל עצום ורב‬

‫)דברים כו‪ ,‬ה(‪.‬‬

‫ארמי אבד אבי‬

‫בספר דברים )כו‪ ,‬ה( מלמדת אותנו התורה שבשעת הבאת ביבורים יש לציין את העובדה‬
‫שארמי ‪ -‬לבן ‪ -‬ביקש לעקור ולאבד את אבי יעקב‪.‬‬
‫ומה הקשר בין הבאת ביכורים למקרה של יעקב ולבן?‬
‫אלא‪ ,‬בדרך הטבע לא היה לישראל כל סיכוי ויכולת לרשת את ארץ ישראל‪ .‬עם שמאז‬
‫הוסדו הוא נע ונד‪ ,‬רדוף ומעונה‪ ,‬אך טבעי הוא שאין בו את היכולת לכבוש ארץ זבת חלב‬
‫ודבש המאוכלסת בשבעה עמים היושבים בה לבטח‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬כשאנו מביאים ביכורים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל‪ ,‬זה הזמן‬
‫להודות להקב״ה על כל חסדו וטובו‪ ,‬שנתן לנו את הארץ למרות שמאז היותינו לעם‪ ,‬מימי‬
‫האבות‪ ,‬היינו טרודים בצרות ובנדודים‪ .‬וכאן אנו מפרטים‪ :‬יעקב אבינו )שהוא הקרוב‬
‫לתקופתינו מבין האבות( נרדף על ידי לבן‪ ,‬ואחר כך בניו ירדו למצרים והשתעבדו שם‬
‫בעבודה קשה וכר עד שזכינו לכבוש את ארץ ישראל‪ ,‬שלא בדרך הטבע‪ ,‬אלא רק ע״י חסדיו‬
‫)ע״פ תורה תמימה(‬ ‫וניסיו של הקב״ה‪.‬‬
‫■ פט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וירד מצרימד!‬
‫פסוק זה מעורר תמיהה‪ .‬וכי הירידה של יעקב למצרים היתה כתוצאה מרשעותו של לבן?‬
‫הלא יעקב ירד למצרים כשלשים שנה אחרי שנפרד מלבן והזר לביתו וכיצד ניתן לתלות את‬
‫הירידה למצרים במעשיו של לבן?‬
‫א‪ .‬רש״י בפירושו לפסוק זה )דברים כו‪ ,‬ה(‪ ,‬כותב‪ ,‬שאכן אין קשר בין ״וירד מצרימה״‬
‫ל״ארמי אבד אבי״‪ .‬״וירד מצרימה״ מתייחס לתקופה אחרת בחיי יעקב ולשונאים אחרים‬
‫שעמדו עלינו לכלותינו מלבד לבן הארמי‪.‬‬
‫ב‪ .‬לדעתו של בעל ״הכתב והקבלה״‪ ,‬ניתן למצוא קשר ושייכות בין ״ארמי אבד אבי״‬
‫ל״וירד מצרימה״‪.‬‬
‫אם לבן לא היה נוהג ברמאות עם יעקב והוא היה מתחתן עם רחל תחילה‪ ,‬יוסף בנה של‬
‫רחל היה בנו בכורו של יעקב‪ ,‬וככזה לא היה לאחים כל סיבה לקנא בו על קירבה מיוחדת‬
‫שיש לו אצל אביו‪ .‬רק בגלל שתחילה נשא יעקב את לאה ונולדו שאר האחים לפני שנולד‬
‫יוסף‪ ,‬״הגיעה״ שנאתם אליו עד כדי כך שמכרו אותו‪ ,‬ומאותה מכירה ועד לירידה למצרים‬
‫״קצרה הדרך״‪.‬‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫לפי זה‪ ,‬״ארמי אבד אבי״ ובגלל זה ״וירד מצרימה ויגר שם״ וגר‪.‬‬

‫ג‪ .‬באופן אחר ניתן לפרש‪ ,‬שאכן יש קשר בין הירידה למצרים לבין ״ארמי אבד אבי״‪ .‬שהרי‬
‫בברית בין הבתרים נגזר על זרעו של אברהם‪ :‬״גר יהיה זרעך בארץ לא להם״‪ ,‬וא״כ יכל‬
‫יעקב להשאר בארם אצל לבן‪ ,‬ולקיים בכך את גזירת הגלות‪ ,‬ושוב לא היה צורך לרדת‬
‫למצרים‪ .‬אבל‪ ,‬בגלל ש״ארמי אבד אבי״ ‪ -‬״לבן בקש לעקור את הכל״‪ ,‬אם יעקב היה נשאר‬
‫בארם‪ ,‬לא היה לבן משאיר לו שריד‪ .‬ולכן יעקב היה מוכרח לברוח משם‪ .‬וממילא‪ ,‬״וירד‬
‫>ע״פ אונים לתורה(‬ ‫מצרימה״ ‪ -‬היה צורך לרדת למצרים כדי לקיים את גזירת הגלות‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬

‫וירד מצרימה ‪ -‬אנוס על פי הדיבור‪.‬‬ ‫*‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫ויגר שם ‪ -‬מלמד >טלא ירד יעקב אבינו‬

‫‪• T‬‬ ‫י‬ ‫זי “‬ ‫‪V‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‪T T‬‬

‫להשתקע במצרים אלא לנור שם‪ ,‬שנאמר‪:‬‬

‫••‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫“‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫•‬

‫ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו בי איז‬

‫‪I‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪I‬‬ ‫^ ‪..‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫_‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬

‫מרעה לצאז א^צ‪1‬ר לעבדיך כי כבד הרעב‬

‫^‬ ‫‪TT‬‬ ‫‪•• T‬‬ ‫•‬ ‫י‬ ‫־‪V T ^:‬‬ ‫‪:‬־ ‪V‬‬ ‫י‬ ‫־‬ ‫•‬

‫בארץ כנען‪ ,‬ועתה י^צ‪1‬בו נא עבדיך בארץ‬

‫י‬ ‫‪VV‬‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫‪V T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫^ ‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫^י‬ ‫‪T :‬‬ ‫י‬ ‫‪VV‬‬ ‫‪:‬‬

‫)בראשית מז‪ ,‬ד(‪.‬‬ ‫גשז‬

‫מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים‬

‫על עם ישראל נגזר להיות נע ונד שנים רבות‪ ,‬ולהתגורר בארצות נכר‪ ,‬עד זמן הגאולה שהוא‬
‫כמוס‪ .‬מצב כזה‪ ,‬טומן בחובו סכנה המורה של התבוללות והכהדת עם ישראל ה״ו‪ .‬לכן‬
‫התעוררו גדולי האומה לעשות גדרים וסייגים כדי שעם ישראל יתקיים ולא יתבולל בגויים‪.‬‬
‫הראשון בהם היה יעקב אבינו‪ ,‬שראה שעם ישראל יורד למצרים במתי מעט וחשש‬
‫מהתבוללותם והתבטלותם במצרים‪ ,‬לכן חשב לעשות עצה ותחבולה‪ ,‬שעם ישראל יהיו‬
‫מובדלים מהמצרים בבגדיהם ובשמותיהם‪ .‬וכיצד? צוה עליהם בכל תוקף שלא יקברוהו‬
‫במצרים‪ ,‬אלא בארץ כנען‪ .‬ידע יעקב אבינו‪ ,‬שאם הוא‪ ,‬אבי כל שבט ישראל‪ ,‬יהיה קבור‬
‫במצרים‪ ,‬יתייאשו בניו מארץ כנען‪ ,‬ויחשבו שמצרים היא ארץ מולדתם וייעשו לחלק אחד‬
‫עם המצרים‪ .‬הציווי לקברו בארץ כנען‪ ,‬יזכיר לבניו שהם גרים בארץ מצרים ועליהם‬
‫להשתוקק לחזור לארץ אבותיהם‪ ,‬וממילא הם לא ינסו להדמות למצרים בבגדיהם‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫ובשמותיהם כדי להתבולל בהם‪.‬‬
‫צא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫‪ 3‬מתי מעט ‪ -‬כמה שנאמר‪ :‬בשבעים נפש‬

‫•••‬
‫•• •‬ ‫• ••‬ ‫•‬ ‫•‬
‫•‬ ‫—‬ ‫•••••‬
‫••• ••‬
‫•‬ ‫‪^ .‬‬
‫‪T‬‬ ‫•• ‪T‬‬ ‫••‬ ‫•• •‬

‫יהוה‬ ‫‪T‬‬ ‫;‬ ‫י‬ ‫‪: T‬‬

‫ירדו אבותיך מצרימה‪ ,‬ועתה‬
‫^ ‪T‬‬ ‫;‬ ‫• ; ‪T : T‬‬ ‫‪* V‬‬ ‫‪IT‬‬

‫)דברים י‪ ,‬כב(‪.‬‬ ‫אלהיך ככוכבי השמים ‪T‬לריב‬

‫‪• H‬‬ ‫^‬ ‫״‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪I‬‬ ‫••‬ ‫•••‬

‫ויהי שם לג‪1‬י ‪ -‬מלמד שהיו ישראל מצינים‬

‫••• ‪• T‬‬ ‫••‬ ‫‪H‬‬
‫‪T .‬‬
‫• ‪HT‬‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫‪•H‬‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬
‫‪H‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪H‬‬

‫ועתה שמד די׳ אלקיד ככוכבי השמים לרב‬

‫זהו הנס העקרי הגדול שבכל הניסים שעשה ה׳ לנו במצרים‪ .‬שהרי לפי הילודה הטבעית‪,‬‬
‫משפחה של שבעים נפש‪ ,‬יכולה במשך רד״ו שנים להגיע לכל היותר לכאלפיים נפש‪ .‬ואילו‬
‫למעשה‪ ,‬מספר היוצאים במצרים היה שש מאות אלף רגלי)היינו יוצאי צבא מבן עשרים עד‬
‫בן ששים(‪ .‬ואם נוסיף להם את הזקנים‪ ,‬הטף והנשים‪ ,‬נגיע ליותר משני מליון נפש! אין זה‬
‫אלא נס גלוי שעשה הקב״ה עמנו‪ ,‬שהיו יולדות ששה בכרס אחד‪ ,‬כדי שיוכלו לרשת את‬
‫>ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫ארץ ישראל אחרי גאולתם ממצרים‪ ,‬ולגרש את האומות היושבים שם‪.‬‬

‫מלמד שדויו ישראל מצינים שם‬

‫כיצד דייק בעל ההגדה מהמילה ״לגוי״ לפרש שהיו מצויינים שם‪ ,‬ולמה לא פירש כפשוטו‬
‫שהיו עם רב? ובכלל‪ ,‬מהו ״מצויינים שם״?‬
‫אלא‪ ,‬״ציון״ יאמר על לשון של אסיפה כמו שאוספים אבנים לעשות ציון על הקבר‪ .‬כפי‬
‫שמצינו בדברי הנביא)ירמיה לא‪ ,‬כ( ״הציבי לך ציונים״‪ ,‬שפירושו היו מאוספים במקום אחד‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬נבין את דברי בעל ההגדה‪.‬‬
‫״ויהי שם לגוי״ ‪ -‬עם ישראל היה נראה שם כאומה מאוחדת‪ ,‬וכל זאת מכה זה ״שהיו‬
‫)עפ״י רש״י(‬ ‫ישראל מצינים שם״ ‪ -‬כולם היו במקום אחד‪ ,‬ולא נפרדו זה מזה‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫צב ■‬

‫גדול עצום ‪ -‬כמה שנאמר‪ :‬ובני ישראל‬

‫••‬ ‫^‬
‫‪T.‬‬ ‫•‬ ‫• ••‬
‫•‬ ‫—‬ ‫••••••‬
‫•••• •‬ ‫‪^T .‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*^‬

‫פרו וי^צ^רצו וירבו ויעצמו במאד מאד‬

‫)שמות א‪ ,‬ז(‪.‬‬ ‫ותמלא הארץ אתם‬
‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫‪VT T‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪-‬‬

‫ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד‬

‫אם נתבונן במניני השבטים שבתהילת הרמש במדבר )פרקים ב‪-‬ג(‪ ,‬נגלה ששבט לוי היה‬
‫מנינו הפחות ביותר מבין כל השבטים‪ .‬כל פקודיו שנמנו מבן חדש ומעלה היו ״רק״ ‪-‬‬
‫‪ 22,273‬בעוד שבשאר השבטים שנמנו מבן עשרים‪ ,‬היה מנין השבט הקטן ביותר)מנשה( ‪-‬‬
‫‪ .32,200‬והשאלה הנשאלת היא‪ :‬היתכן? איך שבט לוי‪ ,‬עבדיו וחסידיו של ה׳‪ ,‬לא תחול‬
‫בהם הברכה לפחות כשאר השבטים?‬
‫אלא‪ ,‬מכאן ראיה למה שאמרו חז״ל )תנחומא וארא‪ ,‬ו(‪ ,‬ששבט לוי לא עבד עבודת פרך‬
‫במצרים‪ .‬ולכן‪ ,‬שאר השבטים שהמצרים מררו את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם‪ ,‬הקב״ה‬
‫היה מרבה אותם שלא כדרך הטבע‪ ,‬כמו שנאמר‪ :‬״וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ״‬
‫)שמות א‪ ,‬יב(‪ .‬וכנגד מה שגזר פרעה‪ :‬״אם בן הוא והמתן אתו״)שם‪ ,‬טז(‪ ,‬היו בני ישראל‬
‫מתרבים והולכים‪ ,‬כמו שנאמר‪ :‬״וירב העם ויעצמו מאד״ )שם‪ ,‬כ(‪ .‬כביכול הקב״ה אמר‪:‬‬
‫נראה דבר מי יקום‪ ,‬הגזירה שלהם או הברכה שלי‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬שבט לוי שלא היה בכלל הגזירה‪ ,‬הריבוי שלו היה ריבוי טבעי‪ ,‬ולכן לא הגיע מנינם‬
‫)ע״פ הרמב״ן(‬ ‫אפילו לקטן שבשבטים‪.‬‬
‫צג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד‬

‫פירש רש״י‪ :‬״וישרצו ‪ -‬שהיו יולדות ששה בכרס אחד״‪ .‬ומבואר בבעל הטורים‪ ,‬כי שש‬
‫הלשונות שבפסוק ‪ -‬א‪ .‬״פרו״‪ ,‬ב‪ .‬״וישרצו״‪ ,‬ג‪ .‬״וירבו״‪ ,‬ד‪ .‬״ויעצמו״‪ ,‬ה‪ .‬״במאד״‪ ,‬ו‪.‬‬
‫״מאד״‪ ,‬מרמזים על כך שילדו ששה בכרס אחד‪.‬‬
‫בדעת זקנים מבעלי התוספות מבואר‪ ,‬שהגימטריא של ״פרו וישרצו״ = ‪ ,898‬עולה‬
‫לגימטריא של ״ששה בכרס אחד״‪) .‬הגם שזה האחרון שוה ‪ ,900‬אך שתי התיבות ״במאד‬
‫מאד״ הסמוכות ל״פרו וישרצו״ משלימות את המנין החסר לכאורה(‪.‬‬
‫רבינו בחיי)בפסוק ט״ו( מבאר‪ ,‬שכשאמר פרעה למילדות העבריות‪ :‬״וראיתן על האבנים‬
‫אם בן הוא״ התכוין לומר שתסתכלו על ה״א ‪ -‬בנים‪ ,‬ששה )גימטריא של ה״א( בנים‬
‫הנולדים בפעם אחת‪ ,‬אם יש ביניהם בן‪.‬‬
‫הרב סורוצקין מביא בספרו ״אזנים לתורה״‪ ,‬שמתחכם אחד אמר לחותנו ר׳ אליעזר גורדון‬
‫כי קשה לו לקבל את מאמר חז״ל שהיו יולדות ששה בלידה אחת‪.‬‬
‫ענה לו הגאון‪ :‬בחומש במדבר )א‪ ,‬מו( נאמר‪ :‬״ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת‬
‫אלפים וחמש מאות וחמישים״‪ .‬הפקודים היו מבן עשרים ועד שישים שנה‪ .‬בהנחה כי זה‬
‫היה גם מספרם של כל אלה שלא נמנו ‪ -‬הצעירים שמתחת לגיל עשרים והמבוגרים שמעל‬
‫גיל שישים‪ ,‬ז״א‪ 603,550 ,‬כפול שניים‪ ,‬נקבל שמנין בני ישראל היה ‪ . 1,207,100‬מנין‬
‫הבכורים האמור שם )ד‪ ,‬מג(‪ :‬״ויהי כל בכור זכר במספר שמות מבן חדש ומעלה לפקדיהם‬
‫שנים ועשרים אלף שלשה ושבעים ומאתים״ )‪ (22,273‬אם נחלק את מנין בני ישראל במנין‬
‫הבכורים‪ ,‬נקבל שהיו ‪ 54‬נפשות במשפחה‪ ,‬שכן כל בכור מיצג משפחה אחת‪.‬‬
‫היעלה על הדעת שאשה אחת ילדה ‪ 54‬לידות?! ודאי שלא‪ .‬אם כן‪ ,‬שאל ר׳ אליעזר גורדון‬
‫את אותו מתחכם‪ ,‬כיצד יתכן שיהיו ‪ 54‬ילדים במשפחה?‬
‫יותר מתקבל על הדעת שאשה ילדה תשע לידות‪ ,‬ובכל לידה ששה ילדים‪ .‬הוי אומר ששה‬
‫)ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫בכרס אחד‪.‬‬

‫במאד מאד‬
‫א‪ .‬מובא בילקוט שמעוני‪ ,‬כי ״ותמלא הארץ אתם״ שנאמר על בני ישראל‪ ,‬פירושו שהם‬
‫מילאו את בתי התיאטראות ובתי הקרקסיאות ‪.‬‬
‫ב‪ .‬הכלי יקר שואל מדוע נאמר‪ :‬״ויעצמו ב‪-‬מאד מאד״‪ ,‬היה לו לומר‪ :‬״ויעצמו מאד מאד״?‬
‫חגדח של פסח‬ ‫צד ■‬

‫הוא שואל והוא עונה‪ .‬ה״במאד״ הראשון לא בא לתאר את גודל והיקף ההתרבות‪.‬‬
‫ה״במאד״ פירושו ממון‪ ,‬כפי שמצינו בקריאת שמע‪ :‬״ואהבת את ה׳ אלקיך‪ ...‬ובכל מאדך״‬
‫)דברים ו‪ ,‬ה(‪ ,‬שפירושו כי עלי לתת את ממוני עבור קיום מצוות התורה‪ .‬לפי זה יש בפסוק‬
‫שני חלקים‪ .‬האחד מתאר את מספרם ‪ -‬״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו״‪ .‬החלק השני מתאר‬
‫את ממונם ‪ -‬הם ״ויעצמו במאד״ ‪ -‬בכסף‪ ,‬כפי שהסברנו‪ ,‬״מאד״‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬אומר ר׳ שלמה גנצפריד בעל ה״אפריון״‪ ,‬תובן הסמיכות של ״ותמלא הארץ אתם״‬
‫ל״ויעצמו במאד מאד״‪.‬‬
‫העובדה שהם התעצמו בכסף ובממון רב כל כך איפשרה ל״ותמלא הארץ אותם״‪ ,‬וכפירוש‬
‫)ע״פ אפריון(‬ ‫הילקוט שהם השתתפו בקרקסים ובתאטרונים של המצרים‪.‬‬

‫ותמלא הארץ אתם‬

‫לכאורה‪ ,‬היה צריך לומר ״ותמלא הארץ מהם״?‬
‫אלא‪ ,‬שאמרו חז״ל )סוטה יא‪ ,‬ב( שהיו המצרים מבקשים להרוג את התינוקות שנולדו‬
‫בשדה‪ ,‬ונעשה להם נס שנבלעו בקרקע‪ ,‬והיו המצרים מביאים שוורים וחורשים על גבם‪,‬‬
‫ואחרי שהלכו המצרים היו התינוקות מבצבצים ויוצאים כעשב השדה‪ .‬נמצא לפי מדרש זה‪,‬‬
‫שהאדמה היא זאת שגידלה את התינוקות‪ ,‬ובזכותה התרבו בני ישראל‪ .‬לזה רומז הפסוק‬
‫באומרו‪ :‬״ותמלא הארץ אתם״ ‪ -‬הארץ היא זו שמילאה אותם והיא זאת שגרמה להם‬
‫)ע״פ כלי יקר(‬ ‫להתרבות כל כך‪.‬‬

‫ותמלא הארץ אתם‬

‫בתיאור השתלשלות גלות מצרים‪ ,‬מיד לאחר שהכתוב מציין כי ״ובני ישראל פרו וישרצו‬
‫וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם״)שמות א‪ ,‬ז(‪ ,‬נאמר‪ :‬״ויקם מלך חדש על‬
‫מצרים‪ ...‬ויאמר אל עמו‪ ...‬הבה נתחכמה לו״ וגו׳)שם‪ ,‬ח‪-‬י(‪.‬‬
‫המעיין ברצף הפסוקים חש כי יש קשר בין העובדה ש״ותמלא הארץ אתם״ לבין גזירות‬
‫פרעה‪ .‬הכיצד?‬
‫הקב״ה הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים‪ :‬״ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם‬
‫ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה״)בראשית טו‪ ,‬יג(‪ .‬והקשה שם המהרי״ל דיסקין‪ ,‬האם‬
‫אין כפל באמירת ״גר יהיה זרעך״‪ ,‬״בארץ לא להם״? וכי יש גר בארץ שלו?‬
‫צה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אלא‪ ,‬הוא שואל והוא עונה‪ ,‬מובא ברעת זקנים )בראשית מד‪ ,‬כט( כי פרעה נתן לשרה אמנו‬
‫במתנה את ארץ גושן‪ .‬ומסיבה זאת כששלה יעקב טרם בואו למצרים את יהורה להתקין‬
‫וליסד בתי מדרשות‪ ,‬ציוהו שיעשה זאת בארץ גושן דווקא כי זה מקומם הטבעי והראוי‬
‫להם‪.‬‬
‫ונראה שאילו היו ישראל יושבים בארץ גושן ועוסקים בידיעת ה׳ ותורתו‪ ,‬כהפצו של יעקב‬
‫אבינו שייעד לכך את ארץ גושן‪ ,‬לא היה נופל עליהם קושי השיעבוד והמיסים‪ ,‬כי אחד‬
‫מהחוקים שחוקק יוסף היה‪ ,‬שכהני מצרים )להבדיל( אשר עסקו בעבודתם זכו לחופש‬
‫ואכלו את חוקם מפרעה )בראשית מז‪ ,‬כב(‪ .‬ואכן שבט לוי שהיו עסוקים בעניני ידיעת ה׳‪,‬‬
‫לא נשתעבדו‪.‬‬
‫לפי״ז נבין את דברי הקב״ה לאברהם‪ .‬״ידע תדע כי גר יהיה זרעך״‪ ,‬גרות בלבד ללא עינוי‬
‫ושיעבוד‪ .‬אבל‪ ,‬זה בתנאי שישבו דווקא בארץ גושן ולא יתערבו במצרים‪ .‬אך אם הם ישבו‬
‫״בארץ לא להם״‪ ,‬היינו‪ ,‬יתפשטו ברחבי מצרים אל מחוץ לארץ גושן‪ ,‬אזי יתקיים בהם‬
‫״ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה״‪.‬‬
‫ונחזור לשאלה בה פתחנו‪.‬‬
‫אכן יש קשר בין הפסוקים המובאים בתחילת ספר שמות‪ .‬בגלל ש״ותמלא הארץ אתם״‬
‫היינו שהם יצאו מארץ גושן‪ ,‬מהמקום המיועד להם ונפוצו בכל ארץ מצרים ונתערבו עם‬
‫התושבים המצרים המקומיים בכל העסקים ועניני המדינה‪ ,‬ועברו בכך על רצונו של יעקב‪,‬‬
‫נתקיים בהם גזירת בין הבתרים של ״ועבדום וענו אותם״‪ ,‬ולכן ״ויקם מלך חדש על‬
‫)ע״פ מהרי״ל דיסקין(‬ ‫מצרים‪ ...‬ויאמר אל עמו‪ ...‬הבה נתחכמה לו״‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫צו■‬

‫כצמח ־ה׳^‪VtT‬דה‬
‫‪ V :‬־‬
‫שנאמר‪ :‬רבב ה‬
‫־‬
‫‪:‬ורב ‪V: V -v‬כמה‬
‫ד‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t t‬‬ ‫‪t‬‬

‫עדיים‪,‬‬ ‫ותב־אי בעדי‬

‫‪* 2 2‬‬
‫ותרבי ותגדלי‬
‫• • *‬ ‫•‬
‫•נ ת תי ך‬
‫ועריה‬
‫‪:r. :‬‬
‫‪T‬‬
‫ואת ערם‬ ‫וע^ערך ‪.‬צמח‬
‫‪ : -‬־ ‪:‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪.‬‬
‫דים ■ךנכנו‬ ‫^צ‪1‬‬
‫‪ T‬־•‬

‫תבוסס ת‬
‫‪V V‬‬
‫ואראך מ‬
‫• ‪:‬‬ ‫‪ •• V T 2‬י‬
‫עליך‬
‫^ “• י‬
‫ואעביר‬
‫‪V T‬‬
‫)יחזקאל מז‪.a ,‬‬
‫לך‬
‫די‬
‫ואמר‬
‫־‬ ‫‪T‬‬
‫בדמיך ‪2‬־•חיי‬
‫‪:‬ד־״י‬
‫ואמר דילך‬
‫־‬ ‫ד‬
‫בדמיך‬
‫‪:‬דד״י‬

‫בדמיך •חיי)׳־ם‪,‬י‪,‬‬ ‫*‬ ‫•‬

‫ואת ערס ועריה ואעבד עליך ואראד מתבוססת בדמיד‬

‫את הפסוק הזה דרשו חז״ל )מכילתא פרשת בא פ״ה( כך‪ :‬״ואעבור עליך ואראך והנה עתך‬
‫עת דודים‪ ,‬הגיעה שבועתו שנשבע הקב״ה לאברהם שיגאל את בניו‪ ,‬ולא היה בידם מצוות‬
‫שיעסקו בהם כדי שיגאלו‪ ,‬שנאמר שם ׳שדים נכונו ושערך צמח ואת ערם ועריה׳ וגד ערום‬
‫מכל מצות‪ .‬נתן להם הקב״ה שתי מצוות‪ ,‬דם פסח ודם מילה‪ ,‬שיתעסקו בם כדי שיגאלו״‪.‬‬
‫מה ההבדל בין ״ערום״ ל״עריה״? ‪ -‬״ערום״ פירושו‪ ,‬שאין לו בגדים מכובדים‪ .‬לכן העני‬
‫נקרא ״ערום״ למרות שיש לו בגדים‪ ,‬מפני שהם בגדים ישנים וקרועים‪ .‬״עריה״ פירושו‪,‬‬
‫שאין עליו בגדים כלל‪ .‬יתכן שיש לו בבית בגדים מכובדים מאד‪ ,‬אבל עכשיו שהוא לא‬
‫לבוש כלל‪ ,‬נקרא ״עריה״‪ .‬״ערום ועריה״ מתפרש לפי״ז‪ ,‬שעכשיו אין עליו בגדים כלל‪ ,‬וגם‬
‫בבית אין לו בגדים‪.‬‬
‫הנמשל‪ :‬עם ישראל באותה שעה שהגיע זמן גאולתם‪ ,‬לא היה להם שום מצוה‪ .‬לא מצוה‬
‫חוץ לגופם‪ ,‬ולכן הם נקראו ״ערום״‪ .‬ואף לא מצוה בגופם‪ ,‬ולכן הם נקראו ״עריה״‪ .‬לפיכך‬
‫״ואראך מתבוססת בדמיך״ ‪ -‬נתן להם הקב״ה שתי מצוות אלו‪ :‬דם פסח ודם מילה‪ .‬דם‬
‫פסח זו מצוה שחוץ לגופם‪ ,‬ועל ידה יצאו מכלל ״ערום״‪ .‬ודם מילה זו מצוה בגופם‪ ,‬ועל‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫ידה יצאו מכלל ״עריה״‪.‬‬
‫צז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וירעו א׳תנו המצרים ויענונו‪,‬‬

‫ויתנו עלינו עבירה קיצזה‬
‫)דברים כו‪ ,‬ו(‪.‬‬
‫‪T‬״ ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬״ ••‬ ‫־* ‪:‬‬

‫וירעו אתנו‬
‫לכאורה‪ ,‬היה צריך להיות כתוב ״וירעו לנו״?‬
‫אלא‪ ,‬מצרים ידעו שלא ניתן ״לחסל״ את עם ישראל מפני שה׳ אוהב אותם ובודאי יצילם‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬יזמו תכנית כיצד לגרום שה׳ כבר לא יאהב אותם‪ ,‬וכה היתה תכניתם‪ :‬בתחילה ״וירעו‬
‫אתנו״ ‪ -‬החטיאו אותנו ועשו אותנו רעים וחטאים לה׳‪ ,‬בהנחה שעל ידי זה ה׳ יסיר מאתנו‬
‫את אהבתו‪ ,‬ואז ״ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה״ ‪ -‬כך יהיה ניתן לכלותינו‪.‬‬
‫)ע״ם חתם סופר(‬

‫וירעו אתנו‬
‫לכאורה קשה‪ ,‬מדוע כאן נאמר‪ :‬״וירעו אתנו המצרים״‪ ,‬ואילו בשלוח משה מלאכים למלך‬
‫אדום‪ ,‬נאמר‪ :‬״וירעו לנו מצרים״)במדבר כ‪ ,‬טו(?‬
‫אלא‪ ,‬שכתבו המפרשים‪ ,‬ש״וירעו אתנו״ הכוונה שעשו אותנו ל״רעים״‪ .‬כלומר‪ ,‬המצרים‬
‫היו צריכים להצדיק את מעשיהם בפני העולם‪ ,‬איך הם לקחו את בני ישראל שהיו ״בני‬
‫מלכים״‪ ,‬ואף הצילו את מצרים בשנות הרעב‪ ,‬והפכו אותם לעבדים המעונים בעבודת פרך‪.‬‬
‫ה״תירוץ״ של המצרים היה‪ ,‬שבני ישראל הם ״בוגדים״‪ ,‬הם חושבים מזימות איך לרשת את‬
‫הארץ ולגרש משם את התושבים הקבועים‪ :‬״ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן‬
‫הארץ״‪ .‬לפיכך נאמר‪ :‬״וירעו אתנו״ ‪ -‬עשו אותנו לרעים בעיני העולם כדי להצדיק את‬
‫ה״ויענונו״‪.‬‬
‫אבל כאשר משה שלח מלאכים למלך אדום‪ ,‬כבר לא היה צורך להכחיש את ה״בגידה״‪,‬‬
‫שהרי כל העולם ראה‪ ,‬שגם אחרי שמצרים נחלשה על ידי המכות‪ ,‬וכל חיל פרעה ורכבו‬
‫ופרשיו טבעו בים סוף‪ ,‬בני ישראל לא כבשו את מצרים אלא יצאו למדבר‪ .‬לכן‪ ,‬שם לא‬
‫)ע״ם אזנים לתורה(‬ ‫נאמר ״וירעו אתנו״‪ ,‬אלא ״וירעו לנו״‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫צח ■‬

‫הבה‬
‫‪T T‬‬
‫שנאמר‪:‬‬
‫‪ V: V V‬־‬
‫כמה‬
‫‪T :‬‬
‫המצרים ‪-‬‬
‫־ • ‪•:‬‬
‫א'תנר‬
‫‪T‬‬
‫וירעו‬
‫_ ‪.‬ן‪..‬‬

‫אנ ה‬
‫‪T‬‬
‫תקר‬
‫• ‪:‬י•••‬
‫והיה •כי‬
‫‪TT :‬‬
‫ירבה‬
‫•‪V :‬‬
‫פן‬
‫‪V‬י‬
‫הכ ‪T‬מ ה ל‪,1‬‬
‫־ ‪:‬‬
‫•נ ת‬
‫מלהמה ונ‪1‬םה נם הוא על שנאינו‪ ,‬ונלהם‬
‫‪H‬‬ ‫•‬ ‫• •‬ ‫• ••‬

‫)שמות א‪ ,‬י(‪.‬‬ ‫הארץ‬ ‫ועלה מן‬

‫• י ‪ VT T‬י‬ ‫‪T ^ :‬‬
‫‪T‬בנו‬

‫הבה נתחכמה לו‬

‫מדוע הביא כראיה ל״וירעו״ את הפסוק ״הבה נתחכמה״ העוסק בעצה ובהתחכמות להרע‬
‫לבני ישראל‪ ,‬ולא הביא ראיה מן המעשה הרע עצמו ‪ -‬״כל הבן הילוד היארה תשליכוהו״?‬
‫אלא‪ ,‬ה״וירעו״ משמעו תוספת רעה על רעה)כפי שמצינו ברש״י על הפסוק ״ומאז באתי אל‬
‫פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה״ ]שמות ה‪ ,‬כג[‪ ,‬שכתב‪ :‬״הרע ‪ -‬לשון הפעיל הוא‪ ,‬הרבה‬
‫רעה עליהם״( כלומר‪ ,‬המצרים הרעו לישראל יותר מהאויבים שהיו קודם לכן‪ ,‬שעשו לא‬
‫הרג את יעקב מיד אלא אמר‪ :‬״יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״)בראשית כז‪,‬‬
‫מא(‪ ,‬ובינתיים נולדו ליעקב בנים‪ .‬ואילו המצרים הרגו את הזכרים מיד לאחר לידתם כדי‬
‫לכלות את ישראל‪.‬‬
‫)ע״פ רש״י(‬ ‫וזהו שאמרו ״הבה נתחכמה לו״ ‪ -‬נתחכם יותר מהקודמים לנו‪.‬‬

‫הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונופח נם הוא על שנאינו‬

‫ונלחם בנו ועלה מן הארץ‬
‫לכאורה קשה‪ ,‬אם המטרה האמיתית של פרעה היתה להרוג את בני ישראל‪ ,‬מדוע היה צריך‬
‫להתחכם ולענותם בעבודת פרך‪ ,‬ולא גזר מיד להרוג את כולם?‬
‫שלש סיבות ישנן מדוע לא גזר מיד להורגם‪:‬‬
‫א‪ .‬פרעה ידע שגזירה מרושעת כזאת להרוג עם שלם בלי סיבה מוצדקת‪ ,‬אין לך פשע גדול‬
‫צט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מזה בעיני כל העולם‪ ,‬ובפרט‪ ,‬שאותו עם לא התיישב מעצמו בארץ מצרים‪ ,‬אלא המלך‬
‫פרעה שהיה לפני עשרות שנים‪ ,‬בזמן יוסף‪ ,‬הוא זה שהזמין אותם לגור בארץ מצרים‪ .‬לכן‪,‬‬
‫כדי לשמור על כבודו ושמו הטוב בפני שאר אומות העולם‪ ,‬נמנע פרעה מלגזור עליהם‬
‫הריגה בצורה גלויה‪.‬‬
‫ב‪ .‬על פי הוקי מצרים כל גזירה של פרעה היתה צריכה אישור של העם‪ ,‬ופרעה ידע שגזירה‬
‫להרוג את כל בני ישראל לא תקבל את אישור העם‪ ,‬כי בעיניהם יראה הדבר פשע חמור‪.‬‬
‫ג‪ .‬פרעה חשש‪ ,‬שגזירה כזאת תקומם עליו את בני ישראל‪ ,‬והם יתאגדו למלחמה נגדו‪ ,‬ויש‬
‫להם את הכה להלחם נגדו שהרי בני ישראל היו עם רב ועצום‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬התחכם פרעה לגזור עליהם גזירות כאלו שלא ירגישו מהי מטרתו האמיתית‪ .‬בתחילה‬
‫גזר עליהם לשלם מס‪ .‬זהו דבר לגיטימי ומקובל‪ ,‬שמהגרים זרים משלמים מס‪ .‬אחר כך‪,‬‬
‫ציוה על המילדות להרוג את הזכרים‪ ,‬באופן שאפילו היולדות לא ירגישו בכך‪ .‬אחר כך ציוה‬
‫לכל עמו ‪ -‬לא לצבא או למשטרה‪ ,‬שיראה כאילו הדבר חוקי‪ ,‬אלא לכל עמו ‪ -‬שכל מי‬
‫שימצא ילד יהודי שישליך אותו ליאור‪ ,‬כביכול באופן לא חוקי‪ ,‬ואם אבי הילד יגיש תלונה‪,‬‬
‫תתקבל תלונתו ויעמידו את המשליך לדין‪ .‬כך התקבלה גזירתו של פרעה‪ ,‬בהסוואה‬
‫מושלמת‪ ,‬שאפילו בני ישראל לא הרגישו בסכנה‪ .‬ובינתיים פשטה הגזירה עד שהמצרים היו‬
‫>ע״פ הרמב״ן(‬ ‫חוטפים ילדים מהבתים ולא היתה לבני ישראל אפשרות להתנגד‪.‬‬

‫ועלד! מן דוארץ‬
‫לפי המפרשים במקום‪ ,‬פרעה באמרו ״ועלה מן הארץ״ חשש מפני התרבותם של ישראל‪,‬‬
‫שמא בשעת מלחמה הם ינצלו את שעת הכושר ובקלות הם יצאו ממצרים לארץ כנען‪ ,‬ובכך‬
‫יאבדו עבדים רבים מארצו‪.‬‬
‫שואל רבי יעקב צבי מעקלענבורג בעל ה״כתב והקבלה״‪ ,‬הרי הם עדיין לא היו משועבדים‬
‫לעבדים‪ ,‬שהרי עדיין לא נגזרה גזירת ״ויעבדו מצרים את בני ישראל״?‬
‫אלא‪ ,‬פרעה באומרו ״ועלה מן הארץ״ מתכוין לומר שיהיה להם מעלה ויתרון עלינו כמו‬
‫״הגר אשר בקרבך יעלה עליך״ )דברים כה‪ ,‬מג( שפירושו‪ :‬הגר יהיה יותר חשוב ממך‬
‫וישלוט בך‪ .‬כך גם כאן‪ .‬אם הם יתרבו הם יהיו יותר חשובים מבני הארץ‪ ,‬ויהיה בכוחם‬
‫לשלוט עלינו דבר שיגרום שאנו נהיה משועבדים להם‪ ,‬ואת זה רצה פרעה למנוע‪.‬‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬
‫חגדח של פסח‬

‫‪•• T‬‬
‫עליו‬
‫^ ‪T‬‬
‫שנאמר‪ :‬וישימו‬
‫‪ V: V V‬־‬
‫כמה‬
‫‪T :‬‬
‫‪ -‬ד •‬
‫־ ‪:‬ויענונו ‪-‬‬
‫מסים למעז ענתו בסבלתם‪ ,‬ויבז ערי מסכנות‬
‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫~ * *‪* %‬‬ ‫^‬ ‫‪f‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫)שמות א‪ ,‬יא(‪.‬‬ ‫לפרעה א ת פתם ואת רעמסם‬

‫••‬ ‫•‬ ‫״‬ ‫• ••‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫‪H‬‬ ‫•‬

‫וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בפבלתם‬

‫עצה זו‪ ,‬לענות את עם ישראל‪ ,‬פותחת בפניה של פרעה לעמו ״הבה נתחכמה לו״‪ .‬משמע‪,‬‬
‫שיש כאן איזו ״חכמה״‪ .‬ואנו תמהים‪ ,‬הלזה יקרא ״חכמה״? הלא אין זו כי אם רשעות!‬
‫לקחת עם שלם ולענות אותו בעבודת פרך?!‬
‫ועוד קשה‪ ,‬איך בני ישראל הסכימו לעבוד בחומר ובלבנים ולא התקוממו מיד נגד‬
‫השתעבדות זו? ומה שאמרו חז״ל שבתחילה היה ״בפה רך״ ורק אחר כך ״בפרך״ )תנחומא‬
‫בהעלותך יג(‪ ,‬הלא מסדר הפסוקים נראה שמיד ״וישימו עליו שרי מסים״ וכר?‬
‫ועוד קשה‪ ,‬מדוע היה צריך לומר ״למען ענתו״‪ ,‬הלא דבר פשוט הוא שהיו מתכוונים‬
‫לענותם?‬
‫אלא‪ ,‬באמת היתה כאן ״חכמה״ של פרעה כיצד אפשר לשעבד את בני ישראל בעבודת פרך‪.‬‬
‫תכניתו היתה למנות את בני ישראל ל״שרי מסים״ ‪ -‬שרים ממונים על הפועלים המצרים‬
‫העוסקים בבניה‪ .‬תפקיד זה לכשלעצמו‪ ,‬הוא תפקיד חשוב ובעל שררה‪ ,‬אבל כוונתו הזדונית‬
‫של פרעה היתה ״למען ענתו בסבלתם״‪ ,‬לפי שכמות הבניה שפרעה ציוה לבנות‪ ,‬לא היתה‬
‫יכולה להתבצע על ידי הפועלים לבדם‪ ,‬והשרים‪ ,‬מתוקף תפקידם כאחראים על הבניה‪ ,‬היו‬
‫צריכים להצטרף אליהם ולעזור להם בהשלמת מכסת הבניה‪ .‬וכך לאט לאט עברו השרים גם‬
‫הם לעבוד עבודת פרך בבניה‪ .‬וזוהי כוונת חז״ל‪ :‬בתחילה בפה רך ‪ -‬שרים‪ ,‬ולבסוף בפרך ‪-‬‬
‫)ע״פ אור החיים(‬ ‫עבדים‪.‬‬
‫■קא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וי תנו עלינו עפרה קשה ‪ -‬כמה שנאמר‪:‬‬

‫••••‬ ‫‪T.‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬ ‫ך‬
‫־‬ ‫‪,‬‬

‫)שמות א‪ ,‬יג(‪.‬‬ ‫ויעבדו מצרים א ת בני ישראל בפרך‬

‫‪f‬‬ ‫••‬ ‫•••‬ ‫‪H‬‬ ‫‪^HH‬‬

‫ויעבדו מצרים את פני ישראל פפרד‬

‫באומרו ״עבודה קשה״ כוונתו שהיו מפרישים ומבדילים את בני ישראל מנשותיהם כדי‬
‫שלא יפרו וירבו‪ .‬דבר זה רמוז במילה ״בפרך״ שהוא מלשון ״פרוכת״ המבדילה בין שני‬
‫)ע״פ רש״י(‬ ‫דברים‪ ,‬כפי שמצינו במשכן שהפרוכת הבדילה בין הקדש לקדש הקדשים‪.‬‬

‫ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרף‬

‫לכאורה יש כפילות בפסוקים‪ .‬בתחילה כתוב‪ :‬״ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת‬
‫רעמסס״)שמות א‪ ,‬יא(‪ ,‬אחר כך כתוב‪ :‬״ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך״)שם‪ ,‬יג(‪,‬‬
‫ושוב כתוב‪ :‬״וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל‬
‫עבדתם אשר עבדו בהם בפרך״)שם‪ ,‬יד(‪ .‬אם כן‪ ,‬כמה עבודות היו להם‪ ,‬״ויעבדו‪ ...‬בפרך״‪,‬‬
‫״בעבדה קשה״‪ ,‬״עבדה בשדה״‪ ,‬״כל עבדתם אשר עבדו בהם״?‬
‫אלא‪ ,‬המצרים העבידו את בני ישראל בהדרגתיות‪ ,‬מן הקל אל הקשה‪ .‬ובכל פעם שראו‬
‫שהעבודה לא מזיקה להם‪ ,‬הכבידו עליהם יותר את העבודה‪ .‬בתחילה גזרו עליהם שיעבדו‬
‫רק למלך מצרים‪ .‬וזהו שכתוב‪ :‬״ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס״‪ .‬וכשראו‬
‫שעבודה זו אינה מזיקה להם‪ ,‬גזרו עליהם שכל מצרי כשיצטרך לאיזה עבודה בביתו‪ ,‬יוכל‬
‫לקחת מהם לעבודתו הפרטית‪ .‬וזהו שכתוב‪ :‬״ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך״‪ .‬וכשזה‬
‫לא עזר‪ ,‬הכביד עליהם יותר את העבדות ‪ -‬שיצטרכו להכין בעצמם את הלבנים‪ ,‬ובידיהם‬
‫יערבו את העפר עם התבן‪ .‬וזהו שכתוב‪ :‬״וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים״‪.‬‬
‫וכשזה לא עזר‪ ,‬הוסיפו להם את העבודות הכי קשות ובזויות ‪ -‬חפירת תעלות השפכים‪,‬‬
‫והוצאת הזבל‪ .‬וזהו שכתוב‪ :‬״ובכל עבדה בשדה״‪ .‬וכשגם זה לא עזר‪ ,‬הכבידו עליהם יותר‬
‫את העבודה‪ ,‬בכך שלא נתנו להם מנוחה‪ ,‬והכו וקללו אותם ומנעו מהם לאכול ולשתות‬
‫)ע״פ הרמב״ן(‬ ‫כראוי‪ .‬וזהו שכתוב‪ :‬״את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך״‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קב■‬

‫ונצעק אל יה־ודו אל׳הי אפ׳תיכו‪,‬‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫וייןעמע יה־וה את קלכו‪ ,‬וירא‬

‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫‪m‬‬ ‫‪m‬‬

‫את ענינו ואת עמלנו ואת‬

‫• ••‬
‫• •‬ ‫‪•• V‬‬
‫*‬ ‫‪I‬‬ ‫••‬
‫•• •‬ ‫• ••‬
‫‪•T‬‬ ‫••‬
‫•‬

‫לחצנו‬ ‫)דברים כו‪ ,‬ז(‪.‬‬

‫‪ -‬כמה‬ ‫ונצעק אל יחיוח אלחי אביתינו‬

‫^צ^נאמר‪ :‬ויהי בימים הרבים ההם‪ ,‬וימת‬

‫ויהי בימים הרבים חהם‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬הרי אותם ימים בהם מת פרעה מלך מצרים ובני ישראל נאנחו ותעל שדעתם‬
‫אל ה׳‪ ,‬לא היו ימים רבים אלא מועטים‪ ,‬ומרוע כתוב‪ :‬״בימים הרבים ההם״?‬
‫א‪ .‬תירצו הז״ל במררש‪ ,‬שאמנם אותם ימים היו מועטים‪ ,‬אבל לפי שהיו אלה ימי צער‬
‫ועינוי‪ ,‬נקראו ״ימים רבים״‪ ,‬כי מי שסובל ומצטער‪ ,‬אפילו זמן מועט חשוב בעיניו כזמן רב‪.‬‬
‫ב‪ .‬מי שקורא את הפסוקים‪ ,‬יכול לחשוב‪ ,‬בטעות‪ ,‬שאותם מאורעות המתוארים בתחילת‬
‫חומש שמות‪ ,‬היו תכופים‪ :‬משה גרל ויצא לראות בסבלות אחיו‪ ,‬ואז הוא הרג את המצרי‬
‫וברח מפני פרעה‪ ,‬והגיע למרץ ונשא את צפורה‪ ,‬ואחר כך מת מלך מצרים ויאנחו בני‬
‫ישראל‪ ,‬ומיר התגלה ה׳ למשה‪.‬‬
‫ובאמת התרשמות זו שכל הרברים הללו קרו בזה אחר זה‪ ,‬איננה נכונה‪ .‬שהרי כשמשה ברח‬
‫מפני פרעה היה בן י״ב שנה )שמות רבה ה‪ ,‬א(‪ .‬וכשעמר לפני פרעה היה בן שמונים שנה‪.‬‬
‫■קג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וכל אותם שישים ושמונה שנים אנו לא יודעים מה עבר עליו‪ .‬ולכן התורה מדגישה כאן‬
‫כהקדמה לפרשה העוסקת בשליהותו של משה לדבר אל פרעה‪ :‬״ויהי בימים הרבים ההם״‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬אל תטעה ש״וימת מלך מצרים״ היה באותה שנה שמשה ברה מפניו‪ ,‬אלא זה היה‬
‫>ע״פ הרמב״ן(‬ ‫אחרי שנים רבות מאד‪.‬‬

‫ויהי בימים הרבים רותם וימת מלד מצרים‬

‫״וימת מלך מצרים״‪ .‬כתב רש״י‪ :‬״נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם״‪.‬‬
‫לכאורה קשה‪ ,‬מנין לרש״י שאין פירושו כמשמעו‪ ,‬שמת ממש?‬
‫אלא‪ ,‬לפי שנאמר ״אין שלטון ביום המות״)קהלת ח‪ ,‬ח(‪ ,‬וכתוב במדרש)בראשית רבה צו‪,‬‬
‫ג( שמטעם זה לא כתוב בדוד המלך‪ :‬״ויקרבו ימי דוד המלך למות״‪ ,‬אלא‪ :‬״ויקרבו ימי דוד‬
‫למות״)מלכים א׳ ב‪ ,‬א(‪ .‬אף כאן‪ ,‬אילו היה הפירוש כפשוטו שמת ממש‪ ,‬לא היתה התורה‬
‫כותבת‪ :‬״וימת מלך מצרים״‪ ,‬שכן ביום מותו כבר אינו נקרא ״מלך״‪ ,‬אלא מכאן הוכחה‬
‫>ע״פ חנוכת התורה ודברי יהונתן(‬ ‫שלא מת ממש אלא נצטרע כמו שפירש רש״י‪.‬‬

‫וימת מלד מצרים ויאנהו בני ישראל‬

‫מדוע מות מלך מצרים מהוה סיבה ל״ויאנחו בני ישראל״?‬
‫א‪ .‬המלך הראשון שמת לא היה מעבירן לעבודה זרה בגלל חיבתו ליוסף‪ ,‬בניגוד למלך שקם‬
‫אחריו שהוא חידש עליהם גזירות והכריחם לעבוד עבודה זרה‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬יתפרשו הדברים כך‪ :‬״ויהי בימים הרבים ההם‪ ,‬וימת מלך מצרים״ ‪ -‬מת אותו מלך‬
‫שמחמת הכרותו את יוסף לא הכריחם לעבוד ע״ז‪ .‬״ויאנחו בני ישראל מן העבדה״ הזרה‬
‫)ע״פ רש״י(‬ ‫שהמלך החדש הכריחם לעבוד‪ .‬לכן ״ויזעקו״ וכר‪.‬‬

‫ב‪ .‬לפי רש״י )בשם המדרש(‪ ,‬לא מדובר כאן במיתה רגילה‪ ,‬אלא שנצטרע‪ ,‬והיה שוחט‬
‫תינוקות מישראל ורוחץ בדמם‪ ,‬לכן מובן מדוע ״ויאנחו בני ישראל״‪.‬‬
‫וקשה‪ :‬ניחא‪ ,‬״ויאנחו בני ישראל״‪ .‬אבל מה הקשר ל״מן העבדה״‪ ,‬הרי האנחה היא על‬
‫הגזירה הרעה של שחיטת הילדים וללא כל קשר לעבודה?‬
‫אלא‪ ,‬באמת היו שתי סיבות שגרמו להוצאתם ממצרים‪ .‬האחת‪ ,‬גזירת שחיטת הילדים‪,‬‬
‫עליה כתוב‪ :‬״ויאנחו בני ישראל״‪ .‬והשניה‪ ,‬קושי העבודה‪ ,‬עליו כתוב ״מן העבודה״‪ .‬לולא‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קד ■‬

‫העבידה‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬
‫מן‬
‫• י‬
‫ראל‬ ‫ויאנהו ‪:‬בני יע‪t‬‬
‫• ‪•• T :‬‬ ‫־•• ‪: T‬‬
‫מצרים‪,‬‬
‫־ •‬ ‫•‬

‫מן‬ ‫האלהים‬ ‫אל‬ ‫יבועתם‬ ‫ותעל‬ ‫ויזעקו‪,‬‬

‫)שמות ב‪ ,‬כג(‪.‬‬ ‫העבדה‬

‫שהצטרפו שתי הסיבות הללו יהד‪ ,‬לא היה הקב״ה מוציאם ממצרים‪ .‬מפני שקושי השיעבוד‬
‫לא היה כל כך חמור מצד עצמו‪ ,‬ושחיטת הילדים אמנם היתה גזירה חמורה מאד‪ ,‬אבל די‬
‫היה אם הקב״ה היה מציל אותם מגזירה זו והיו נשארים עבדים במצרים‪ .‬ורק בצירוף שתי‬
‫הסיבות‪ :‬״ויאנחו בני ישראל״ על שחיטת הילדים‪ ,‬ביחד עם ״מן העבודה״ ‪ -‬קושי‬
‫)ע״פ גור אריה(‬ ‫השיעבוד‪ ,‬עלתה שועתם אל האלקים‪ ,‬וזכו להגאל ממצרים‪.‬‬

‫ג‪ .‬עבדים שיש להם אדון רשע וקשה‪ ,‬מצפים ומחכים ליום מותו בתקוה שמי שיקום תחתיו‬
‫ויהיה אדון עליהם‪ ,‬יהיה טוב יותר מקודמו‪ .‬אולם‪ ,‬אם בסוף האדון החדש יותר גרוע‬
‫מקודמו והם נפלו מן הפח אל הפחת‪ ,‬אזי הם ״נשברים״ בראותם שאין להם תקוה‪ ,‬והכעס‬
‫והמרירות של כל אותם השנים שסבלו מתפרץ כעת החוצה‪.‬‬
‫כך גם בני ישראל‪ ,‬קיוו בסתר לבם שפרעה ימות‪ ,‬ויקום תחתיו מלך יותר טוב‪ .‬וכאשר ראו‬
‫)ע״פ הרמב״ן(‬ ‫שהמלך החדש עוד יותר רשע מקודמו‪ ,‬אז ‪ -‬״ויאנחו בני ישראל״‪.‬‬

‫ד‪ .‬מלך‪ ,‬הגם שיהיה אכזרי ביותר ותהיה לו סמכות ושליטה ללא מיגבלות‪ ,‬אין לו אפשרות‬
‫לגזור גזירות אכזריות באופן שרירותי‪ ,‬כי אז יהיה עליו לחשוש שגם קרוביו ונאמניו ימרדו‬
‫בו‪ ,‬כדי לשים קץ לשלטונו העריץ‪ .‬״מלך במשפט יעמיד ארץ״ )משלי כא‪ ,‬ד( ‪ -‬מלך צריך‬
‫שכל גזירותיו יהיו על פי המשפט והחק‪ ,‬כי רק כך תתקיים מלכותו‪.‬‬
‫בזה יובנו דברי חז״ל על הפסוק‪ :‬״וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא‬
‫וחיה״)שמות א‪ ,‬טז(‪ .‬ואמרו חז״ל)שמות רבה א‪ ,‬יד(‪ :‬״סימן מסר למילדות להבחין בין זכר‬
‫לנקבה‪ ,‬זכר פניו למטה ונקבה פניה למעלה״‪ .‬ולכאורה קשה‪ ,‬מדוע היה צריך לתת להן‬
‫סימן‪ ,‬הלא דבר פשוט וברור הוא‪ :‬בן זכר להרוג ובת נקבה להחיות?‬
‫•פה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אלא‪ ,‬פרעה ידע שגזירה להרוג את הזכרים אחרי שיצאו לאדיר העולם לא תתקיים‪ ,‬מפני‬
‫שהיא תקומם עליו אף את בני עמו נגד אותה גזירה אכזרית ובלתי מתקבלת על הדעת‪ .‬לכן‬
‫התחכם פרעה‪ ,‬וציוה על המילדות להרוג את הזכרים בטרם יצאו לאויר העולם‪ ,‬ולשם כך‬
‫מסר להן סימן לידע אם זכר הוא או נקבה בטרם יצאו לאויר העולם‪ .‬באופן זה לא תורגש‬
‫הגזירה כל כך‪ ,‬מפני שהמילדות תוכלנה להתנצל בפני היולדת שבנה נולד מת‪ .‬תשובת‬
‫המילדות לפרעה‪ :‬״בטרם תבא אליהן המילדת וילדו״ )שמות א‪ ,‬יט( פירושה‪ ,‬שאין להן‬
‫אפשרות להמית את הבנים בטרם לידתם‪ ,‬שכן העבריות יולדות בעצמן ללא מילדת‪ .‬ולהמית‬
‫את הבנים אחר כך‪ ,‬גם פרעה מסכים שלא ניתן לצוות עליהן‪ ,‬כאמור‪.‬‬
‫אבל לאחר שמת פרעה ועדיין לא היה במצרים מלך חדש ואיש הישר בעיניו יעשה‪ ,‬לא היה‬
‫כל מונע לגזור כל גזירה ואפילו המשונה ביותר‪ ,‬כי אין את המוגבלות של ״מלך במשפט‬
‫יעמיד ארץ״‪ ,‬שהרי אין מלך!‬
‫לפי זה‪ ,‬כאשר ״וימת מלך מצרים״‪ ,‬אך טבעי הוא שאין כל מגבלה להמית או לשעבד את‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫בני ישראל בעבודות שונות ומשונות‪ ,‬לכן‪ :‬״ויאנחו בני ישראל מן העבדה״‪.‬‬

‫ויאנהו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שרעתם אל האלקים מן העבדה‬

‫מדוע כתוב בפסוק פעמיים ״מן העבודה״‪ :‬״ויאנחו בני ישראל מן העבדה״‪ ,‬״ותעל שועתם‬
‫אל האלקים מן העבדה״?‬
‫א‪ .‬אלא‪ ,‬לפי שבאמת בני ישראל עדיין לא היו ראויים לגאולה‪ ,‬למרות שכבר הגיע הזמן‬
‫שנגזר עליהם‪ ,‬ומדוע אם כן זכו להגאל? ‪ -‬מפני שהתפללו אל ה׳ בכל לבם‪ ,‬וה׳ ברוב‬
‫רחמיו קבל את תפילתם‪ .‬ולכן כתוב פעמיים ״מן העבדה״‪ ,‬ללמדנו‪ ,‬שאין תפילתו של אדם‬
‫שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה‪ ,‬שהיא מקובלת יותר‪ ,‬והיא עולה לפני הקב״ה‬
‫יותר מתפילה אחרת‪ .‬וכך מצאנו גם בתפילתו של יונה הנביא‪ :‬״בהתעטף עלי נפשי את ה׳‬
‫זכרתי‪ ,‬ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך״)יונה ב‪ ,‬ח(‪ .‬כלומר‪ ,‬דווקא אותה תפילה מתוך‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫צער ועטיפת הנפש‪ ,‬היא הנכנסת אל היכל קדשו של הקב״ה‪.‬‬

‫ב‪ .‬מצבם הרוחני של בני ישראל באותו דור היה בשפל המדרגה‪ .‬מאז מות יוסף וכל אחיו‬
‫וכל הדור ההוא‪ ,‬ירדו בני ישראל בדרגתם הרוחנית והתערבו במצרים ולמדו ממעשיהם‪ ,‬עד‬
‫כדי כך שבטלו מצות מילה ואף עבדו עבודה זרה‪ .‬ומאידך‪ ,‬גבר השיעבוד והתחזק יותר‪ ,‬עד‬
‫שהם זעקו מרוב צער וכאב על שיעבודם‪ .‬ועל זעקה זו אומר הפסוק‪ :‬״ויאנחו בני ישראל מן‬
‫העבודה ויזעקו״ ‪ -‬לא שהם זעקו מתוך תשובה ותפילה‪ ,‬אלא ״מן העבודה״‪ ,‬מתוך צער‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קו ■‬

‫וכאב‪ .‬ולמרות זאת‪ :‬״ותעל שדעתם אל האלקים״ ‪ -‬הקב״ה שמע את זעקתם‪ ,‬והחליט‬
‫לגאלם‪ .‬ולא משום שהתפללו וחזרו בתשובה‪ ,‬אלא ״מן העבורה״ ‪ -‬בגלל אכזריותם של‬
‫המצרים שהפריזו בלחצם את בני ישראל‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬היו באותו דור מתי מעט צדיקים שהם התפללו מכל הלב‪ ,‬כמו שכתוב ״ונצעק אל ה׳‬
‫וישמע קולנו״)במדבר כ‪ ,‬טז(‪ .‬עליהם מוסב הפסוק הבא אחרי ״ויזעקו״‪ :‬״וישמע אלקים‬
‫את נאקתם״ ‪ -‬את תפילת הצדיקים שהיתה מכל הלב‪ ,‬״ויזכר אלקים את בריתו״ ‪ -‬בזכות‬
‫אותם צדיקים הקב״ה החליט לגאול את בני ישראל‪ ,‬ולא מחמת שמאס באכזריותם של‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫המצרים‪ ,‬אלא משום חידוש הברית עם בני ישראל‪.‬‬

‫ג‪ .‬כוונת הפסוק‪ ,‬ששועתם של בני ישראל לא היתה בדרך של תפילה לה׳‪ ,‬אלא היו אלו‬
‫צעקות מתוך קושי העבודה כאדם הצועק מתוך כאבו‪ .‬ולמרות זאת‪ ,‬שלא היתה כאן פניה‬
‫לקב״ה‪ ,‬״ותעל שועתם אל האלקים״‪ ,‬הקב״ה קבל את צעקתם כאילו היתה זו תפילה‪,‬‬
‫)ע״פ אור החיים(‬ ‫למרות שהיתה זו זעקה ״מן העבדה״‪ ,‬מצער העבודה‪.‬‬

‫ד‪ .‬ישנם שני סוגי תפילות המקובלות לפני ה׳‪ .‬האחת‪ ,‬תפילה ערוכה ומסודרת בלשון צח‪,‬‬
‫כפי הראוי לדבר לפני מלך בשר ודם וק״ו לפני מלך מלכי המלכים‪ .‬השניה‪ ,‬גם מי שאינו‬
‫יודע להתפלל בלשון צח ומסוגנן‪ ,‬אבל אם הוא צועק מתוך מרירות לבו ומתוך צערו‪,‬‬
‫הקב״ה שומע תפילתו‪ .‬על הסוג השני נאמר‪ :‬״אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני״‬
‫)תהילים קטז‪ ,‬א(‪ ,‬כלומר ״קולי״ לבד‪ ,‬בלי נוסח וסגנון מתאים אלא צעקה לפני ה׳‪ ,‬זהו‬
‫״תחנוני״‪ .‬הרי זה דומה לאדם מר נפש שבא וצועק לפני מלך‪ ,‬אם למלך יש לב טוב‪ ,‬הוא לא‬
‫מקפיד על אותו אדם שמבקש בחוסר דרך ארץ‪ ,‬ומקבל את בקשתו בכל לשון שתאמר‪.‬‬
‫התורה מעידה על התפילה של עם ישראל באותה שעה‪ ,‬שלא היתה זו תפילה שראויה‬
‫להתקבל מצד עצמה‪ ,‬שהרי היה זה ״מן העבודה״‪ ,‬הם היו אנשים פשוטים ומגושמים כמצוי‬
‫באנשים בעלי עבודה קשה‪ ,‬ולא היו מלומדים בתפילה בלשון צח ומסוגנן‪ .‬והקב״ה ברוב‬
‫חסדו קיבל את תפילתם‪.‬‬
‫את הפסוק הזה מביא בעל ההגדה לראיה לכך ש״ונצעק אל ה׳ אלקי אבתינו״‪ ,‬כלומר‪ ,‬רק‬
‫צעקנו בלי לשון ונוסח של תפילה אלא צעקה‪ :‬״אוי ואבוי! ה׳ אלקינו! ״‪) .‬ע״פ העמק דבר(‬
‫■קז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וישמע יהירה א ת קילנו ‪ -‬כמה שנאמר‪:‬‬

‫״‬ ‫•••‬
‫• • •‬
‫•• • • •‬ ‫‪T4‬‬ ‫•‬
‫•‬ ‫‪•• f‬‬ ‫••‬
‫•‬ ‫‪T4‬‬ ‫••‬ ‫״■‬ ‫••‬ ‫— •‬

‫וישמע אליהים א ת נאקתם‪ ,‬ויזכיר אלהים‬

‫•‬ ‫•••‬
‫• •‬
‫•‬
‫•‬
‫‪• H‬‬ ‫‪H‬‬ ‫‪I H‬‬
‫‪4‬‬ ‫• * י‬
‫‪H‬‬ ‫••‬
‫•‬
‫•‬ ‫•••‬
‫^ י • •‬ ‫•‬
‫‪H‬‬

‫א ת בריתו א ת אברהם א ת יצחק ואת‬ ‫•‬ ‫‪T T .‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫)שמות ב‪ ,‬כד(‪.‬‬ ‫‪.‬יעקב‬

‫וישמע ה׳ את קלנו כמה שנאמר וישמע אלקים את נאקתם‬

‫התורה חוזרת פעמים רבות על כך שהקב״ה שמע את תפילת בני ישראל בזמן שיעבודם‪:‬‬
‫״ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה‪ .‬וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את‬
‫אברהם את יצחק ואת יעקב‪ .‬וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים״)שמות ב‪ ,‬כג‪-‬כה(;‬
‫״ויאמר ה׳ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי‬
‫את מכאביו״)שם ג‪ ,‬ז(; ״ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי״)שם ט(; ״וגם אני שמעתי‬
‫את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידם אתם ואזכר את בריתי״)שם ו‪ ,‬ה(‪.‬‬
‫מדוע הדגישה התורה פעמים רבות כל כך את הענין של צעקת בני ישראל?‬
‫אלא‪ ,‬ללמדנו שעם ישראל עדיין לא היה ראוי להגאל באותה שעה‪ ,‬ואף שכבר נשלם הזמן‬
‫שנגזר עליהם‪ ,‬היו ראויים להשאר עוד במצרים‪ ,‬ולהשתעבד בעבודת פרך‪ .‬מפני שהיו בני‬
‫ישראל במצרים רעים וחטאים מאד‪ ,‬ובטלו מצות ברית מילה‪ ,‬וגם עבדו עבודה זרה‪ .‬כמו‬
‫שמפורש בדברי הנביאים‪ :‬״וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא‬
‫השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואמר לשפוך חמתי עליהם לכלת אפי בהם בתוך ארץ‬
‫מצרים״ )יחזקאל כ‪ ,‬ח(‪ .‬״והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים‬
‫ועבדו את ה׳ ״ )יהושע כד‪ ,‬יד(‪ .‬ורק מפני שבני ישראל צעקו והרבו בתפילה‪ ,‬הקב״ה‬
‫ברחמיו קבל את תפילתם וגאלם‪.‬‬
‫על פי זה‪ ,‬אפשר לפרש את הפסוקים‪ :‬״ואמרו לי מה שמו מה אמר אלחם‪ .‬ויאמר אלקים אל‬
‫משה אהי‪-‬ה אשר אהי‪-‬ה״ וגר )שמות ג‪ ,‬יג‪-‬יד(‪ .‬ופירשו חז״ל )ברכות ט‪ ,‬ב(‪ :‬״אהי‪-‬ה עמכם‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קח ■‬

‫בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות״‪ .‬כלומר‪ ,‬משה שאל את הקב״ה‪ :‬״ואמרו לי מה שמו״‬
‫‪ -‬איזה ״שם״ אומר להם שממנו הם ירעו על מציאות ה׳ ועל השגחתו עליהם? והקב״ה‬
‫השיבו‪ ,‬שהם לא צריכים לשום אות או ראיה על מציאות ה׳ והשגחתו‪ ,‬מפני שהם רואים‬
‫בעצמם איך שבשעת צרתם הם מתפללים והקב״ה מקבל תפלתם ומושיעם‪ ,‬וזו הראיה‬
‫>ע״פ הרמב״ן(‬ ‫הגדולה ביותר שיש אלקים בישראל ושהוא משגיח עליהם‪.‬‬

‫וישמע אלקים את נאקתם‬

‫לאחר שמתו יוסף וכל אחיו כל הדור ההוא‪ ,‬התדרדרו בני ישראל מאד מבחינה רוחנית‪,‬‬
‫ובטלו את המצוות שהיו להם )מילה(‪ ,‬התערבו עם המצרים ולמדו ממעשיהם‪ ,‬עד שעבדו‬
‫עבודה זרה את גילולי מצרים‪ .‬וככל שהתדרדרו יותר ונדבקו לטומאת מצרים‪ ,‬כך גבר‬
‫השיעבוד והתחזק יותר‪ .‬עד שהם זעקו מרוב צער וכאב על שיעבודם‪ .‬אבל גם אז עדיין לא‬
‫חזרו בתשובה‪ ,‬ולא התפללו לה׳‪ .‬חוץ מיחידים ‪ -‬צדיקי הדור ‪ -‬שהם התפללו‪ ,‬ועל אותם‬
‫צדיקים כתוב ״ונצעק אל ה׳ וישמע קלנו״)במדבר כ‪ ,‬טז(‪.‬‬
‫והקב״ה שמע את הכל‪ .‬גם את שועתם של רוב העם‪ ,‬שלא היתה מתוך תשובה ותפילה‪ ,‬אלא‬
‫״ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו״ ‪ -‬מתוך כאב לב על עבודתם‪ .‬ולמרות זאת קיבל‬
‫הקב״ה את תפילתם‪ ,‬אבל לא מפני שהיתה זו תפילה ראויה‪ ,‬אלא מפני שהקב״ה ראה צורך‬
‫להפסיק את השיעבוד מחמת שהמצרים הפריזו באכזריותם ולחצו יותר מדי את בני ישראל‪.‬‬
‫מלבד זאת‪ ,‬הקב״ה שמע גם את תפילת הצדיקים שהיתה מכל הלב‪ ,‬והחליט בזכותם לחדש‬
‫את הברית עם בני ישראל‪ ,‬ועליהם כתוב‪ :‬״וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫בריתו״‪.‬‬

‫וישמע אלקים את נאקתם‬

‫אף שכבר נאמר בפסוק שלפניו‪ :‬״ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה״‪ ,‬וא״כ מה‬
‫מוסיף לנו פסוק זה באומרו‪ :‬״וישמע אלקים את נאקתם״?‬
‫אלא‪ ,‬הפסוק הקודם מדבר על אותו יום שמת מלך מצרים‪ :‬״ויהי בימים הרבים ההם וימת‬
‫מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו״‪ .‬באותו יום היה להם מנוחה והתאספו‬
‫כולם יחד לזעוק לה׳ על מצבם‪ .‬אבל הפסוק הזה מדבר על צעקתו הפרטית של כל אחד‬
‫)ע״פ העמק דבר(‬ ‫ואחד בשעת העבודה עצמה‪ ,‬וגם על זה נאמר‪ :‬״וישמע ה׳ את קלנו״‪.‬‬
‫■קט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫וירא את ענינו ‪ -‬ז‪ 1‬פרי^טות דרך ארץ‪.‬‬

‫‪I‬‬ ‫•• ••‬
‫• •‬ ‫‪I‬‬ ‫•• ••‬
‫••‬ ‫• •‬
‫•‬ ‫• ••‬
‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫« « •‬
‫•‬

‫כמה שנאמר‪ :‬וירא אלהים את בני י^עראל‬

‫)שמות ב‪ ,‬כה(‪.‬‬ ‫וידע אלהים‬

‫וירא את ענינו ‪ -‬זו פרישות דיד ארץ‪ ,‬ואת עמלנו ‪ -‬אלו חבנים‪ ,‬ואת לחצנו‬
‫‪ -‬זח תדחק‬
‫הקב״ה אמר לאברהם בברית בין הבתרים‪ :‬״גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם‬
‫ארבע מאות שנה״)בראשית טו‪ ,‬יג(‪ .‬ולכאורה‪ ,‬קשה‪ ,‬הרי בני ישראל התשעבדו במצרים‬
‫״רק״ רד״ו שנים‪ ,‬וכיצד התקיימה הנבואה של ארבע מאות שנה? אלא‪ ,‬השיעבוד באותן‬
‫רד״ו שנים היה שווה בערכו לארבע מאות שנה‪ ,‬משלושה טעמים‪ .‬א‪ .‬מכיון שהם השתעבדו‬
‫לא רק ביום ‪ -‬בשעות העבודה המקובלות‪ ,‬אלא גם בלילה‪ ,‬אותן שעות ליליות השלימו‬
‫לכדי ארבע מאות שנה‪ .‬ב‪ .‬העובדה שהם פרו ורבו יותר מכפי דרך הטבע ״הניבה״ תפוקת‬
‫עבודה של ארבע מאות שנה בתקופה קצרה‪ ,‬יהסית‪ ,‬של רד״ו שנים‪ .‬ג‪ .‬העבודה הפיזית‬
‫המתישה במשך רד״ו שנים היתה שוות ערך לעבודה רגילה ומקובלת במשך ארבע מאות‬
‫שנה‪.‬‬
‫שלשת הטעמים הללו רמוזים בפסוק כפי שביארם בעל ההגדה‪.‬‬
‫״וירא את ענינו ‪ -‬זו פרישות דרך ארץ״‪ .‬באומרו ״פרישות דרך ארץ״ רמז על כי הוצרכו‬
‫לעבוד גם בלילות‪ .‬״ואת עמלנו ‪ -‬אלו הבנים״‪ .‬בהזכירו את הבנים רמז על העובדה שהם‬
‫פרו ורבו יותר מדרך הטבע‪ .‬ובאומרו ״ואת לחצנו ‪ -‬זו הדחק״ רמז על קושי השעבוד‪.‬‬
‫ומובן לפי זה המשך הפסוק‪ :‬״ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדול‬
‫ובאתות ובמפתים״)דברים כו‪ ,‬ח(‪ ,‬אף שהיה זה מאה ותשעים שנה טרם זמנם‪.‬‬
‫)ע״פ חנוכת התורה(‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קי■‬

‫וירא את ענינו ‪ -‬זו פרישות דיד ארץ‬

‫המילים ״את ענינו״ הם חלק מהפסוק בספר דברים )כר‪ ,‬ז(‪ :‬״ונצעק אל ה׳ אלקי אבתינו‬
‫וישמע ה׳ את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו״‪.‬‬
‫המעיין בפסוק ישאל‪ :‬ומנין לבעל ההגדה לדרוש ״את ענינו ‪ -‬זו פרישות דרך ארץ״‪ ,‬הרי‬
‫שאר הפסוק‪ :‬״ואת עמלנו ואת לחצנו״ מדבר על עינוי הגוף‪ ,‬ומסתבר שגם ״את ענינו״‬
‫מדבר על עינוי הגוף?‬
‫אלא‪ ,‬שמשמעות המילים ״וירא את ענינו״ היא שראיית הקושי מיוחסת רק להקב״ה ולא‬
‫לאף אחד אחר‪ .‬לו היה מדובר בעינוי הגוף כפי שחשבנו בשאלתנו‪ ,‬מדוע הראיה מתיחסת‬
‫רק לבורא‪ ,‬והרי כל אחד רואה את ענינו?! מכאן שאין העינוי מתיחס לעינוי פיזי‪ ,‬גופני‪,‬‬
‫אלא לרוחני שרק בוחן כליות ולב יכול לראות ‪ -‬פרישות דרך ארץ‪ .‬ויוכיחו דברי הגמרא‬
‫במסכת יומא)עד‪ ,‬ב( המבארת‪ ,‬שכשיעקב אמר ללבן ‪ -‬״אם תענה את בנתי״ וגו׳)בראשית‬
‫לא‪ ,‬נ( הוא השביע אותו לבל ימנע מהן עונת תשמיש‪ .‬הרי‪ ,‬שניתן לפרש ״עינוי״ במובן‬
‫רוחני‪ .‬אף כאן‪ ,‬אותו ״ענינו״ שרק הקב״ה ראה אותו‪ ,‬מתפרש במובן רוחני‪.‬‬
‫)ע״פ תורה תמימה(‬

‫וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים‬

‫מהו ״וירא אלקים״‪ ,‬ומהו ״וידע אלקים״?‬
‫אלא‪ ,‬מפני שהיו ישראל במצרים משועבדים בעבודת פרך‪ ,‬מעונים בכל מיני צרות משונות‬
‫זו מזו‪ ,‬והמצרים מערימים להצר להם‪ ,‬ומתחכמים איך להרע להם‪ ,‬פעמים בגלוי ופעמים‬
‫בסתר‪ .‬לכן נאמר כאן‪ :‬״וירא אלקים״ ‪ -‬על הצרות שהיו מצרים עושים בגלוי‪ ,‬שהיו נראים‬
‫לעין‪ .‬״וידע אלקים״ ‪ -‬על הצרות שהיו עושים להם בסתר ולא נודעו לשום אדם‪ ,‬כי אם לה׳‬
‫)ע״פ אבן עזרא(‬ ‫לבדו‪.‬‬

‫ומכאן ‪ -‬מהכתוב ״וידע אלקים״ ‪ -‬למדו רבותינו בהגדה של פסח לפרש‪ :‬״וירא את ענינו ‪-‬‬
‫)ע״פ חזקוני(‬ ‫זו פרישות דרך ארץ״‪ ,‬שזהו עינוי שנעשה בסתר ולא נודע אלא לקב״ה בלבד‪.‬‬
‫•קיא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ואת עמלנו ‪ -‬אלו הבנים‪ .‬כמה שנאמר‪ :‬כל‬

‫• • ••‬ ‫»‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫; *‬ ‫••‬

‫הבז הילוד היא׳רה תשליכהו וכל הבת‬

‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪■ .‬ן‬ ‫■ן‬ ‫_ ‪.‬‬ ‫_ ‪.‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪-‬‬

‫)שמות א‪ ,‬כב(‪.‬‬

‫ואת עמלנו ‪ -‬אלו הבנים‬

‫מה ראה בעל ההגדה לחבר בין ״עמלינו״ ל״בנים״?‬
‫אלא‪ ,‬המושג ״עמל״ מתאר אדם שעובד קשה עבור מטרה מסוימת ולא מגיע לתכלית‬
‫שלשמה הוא עבד‪ .‬כפי שמצינו בדברי החכם מכל אדם )קהלת ד‪ ,‬ו(‪ :‬״טוב מלא כף נחת‬
‫ממלא הפנים עמל ורעות רוח״‪ ,‬שפירושו‪ ,‬שעדיף לאדם להסתפק במועט ויחיה במנוחה‬
‫מאשר יעמול הרבה כדי להתעשר ובסוף לא ישיג עושר אלא שברון לב וצער‪ .‬וכפי שמצינו‬
‫בספר איוב )טו‪ ,‬לה(‪ :‬״הרה עמל וילד און״‪ ,‬שפירושו‪ ,‬שהתיגע מאד על מנת להשיג את‬
‫מבוקשו‪ ,‬אולם התוצאה היתה גרועה ולא כפי שחשב‪.‬‬
‫לזה רומז בעל ההגדה‪ .‬״ואת עמלנו ‪ -‬אלו הבנים״ מהסיבה שפרעה ציוה כי ״כל הבן הילוד‬
‫)ע״פ שואל ומשיב(‬ ‫היארה תשליכוהו״‪.‬‬

‫ואת עמלנו ‪ -‬אלו הכנים‪ ,‬כמה שנאמר‪ :‬כל הבן הילוד תיארה תשליכוהו‬
‫הגמרא במסכת סוטה )יב‪ ,‬ד( אומרת על איצטגניני פרעה‪ :‬״ראו שמושיען של ישראל במים‬
‫הוא לוקה‪ ,‬עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכהו‪ .‬כיון דשדיוה למשה אמרו תו לא‬
‫חזינן כי ההוא סימנא‪ ,‬בטלו לגזרתייהו )‪ -‬בשעה שמשה הושלך ליאור הם לא ראו יותר את‬
‫אותו סימן בכוכבים לפיכך הם בטלו את הגזירה(‪ .‬והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא‬
‫לוקה״‪.‬‬
‫נשאלת השאלה‪ ,‬מאחר שהסימן בכוכבים לא היה על השלכתו של משה ליאור כפי טעותם‬
‫של איצטגניני פרעה‪ ,‬אלא על חטאו של משה במי מריבה‪ ,‬מדוע איפוא התבטל אותו סימן‬
‫בשעה שהושלך משה ליאור‪ ,‬ולא נראה יותר?‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קיב■‬

‫אלא‪ ,‬באמת הסימן בכוכבים היה על כל המאורעות שיעברו על משה בהקשר עם מים‪ ,‬והוא‬
‫כולל גם את השלכתו ליאור וגם את חטא מי מריבה‪ .‬כשהושלך משה ליאור‪ ,‬לא התבטל‬
‫אותו סימן לגמרי‪ ,‬אלא היה בו איזה שינוי‪ .‬וזו היתה טעותם של האיצטגנינים‪ ,‬שהם פירשו‬
‫את השינוי כסימן על הסתלקותו של משה ‪ -‬מושיען של ישראל‪ .‬פירוש זה מדוייק בלשון‬
‫הגמרא שהאיצטגננים אמרו‪ :‬״תו לא חזינא כי ההוא סימנא״‪ .‬כלומר‪ ,‬הסימן עדיין קיים ולא‬
‫)ע״פ תורה תמימה(‬ ‫התבטל‪ ,‬אך חל בו שינוי והוא לא נראה כמו שהיה קודם‪.‬‬

‫כל הכן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון‬

‫גזירה זו היתה במקורה גם למצרים‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד‬
‫היארה תשליכהו״)שמות א‪ ,‬כב(‪ .‬ומדוע? כי באותו יום שנולד משה אמרו לו איצטגניניו‪,‬‬
‫שהיום נולד מושיען של ישראל ואין אנו יודעים אם ממצרים או מישראל הוא‪ .‬כל שאנו‬
‫רואים הוא שאותו מושיע עתיד ללקות במים‪ .‬לכן‪ ,‬גזר שבין ישראלי ובין מצרי ‪ -‬״היארה‬
‫תשליכהו״‪ .‬טעותם היתה שהם לא ידעו שה״ללקות במים״ משמעו למי מריבה‪.‬‬
‫מקשה המהר״ל‪ ,‬אם היה בכוחם לראות את העתיד הרחוק ‪ -‬את מושיען של ישראל לוקה‬
‫במים‪ ,‬כל שכן שיוכלו לראות את ההוה אם הוא נולד מישראלית או ממצרית?‬
‫אלא‪ ,‬ביאור הדברים על פי דברי הגמ׳)מגילה יג‪ ,‬א(‪ ,‬האומרת על הפסוק‪ :‬״אלה בני בתיה‬
‫ירד״)דה״א ד‪ ,‬יח(‪ ,‬כי ירד זה משה‪ ,‬ונקרא ״בן בתיה״ כי המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו‬
‫מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו‪ .‬לפי זה‪ ,‬מצד אחד הוא נקרא ״בן בתיה״ שהרי חז״ל קבעו‬
‫שהמגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו‪ ,‬ומצד שני הוא לא ממצרית שהרי יוכבד ילדתו‪ .‬ולכן‬
‫לא היה באפשרותם של האיצטגנינים לקבוע חד משמעית אם הוא מישראלית או ממצרית‪.‬‬
‫)ע״פ גור אריה(‬ ‫אבל לקבוע חד משמעית כי עכשיו נולד מושיען של ישראל‪ ,‬הם יכלו‪.‬‬

‫וכל הכת תחיון‬

‫באמרו ״כל הבן הילוד היארה תשליכהו״ מוכח שאת הבנות לא ממיתים‪ .‬אם כן‪ ,‬מהי אותה‬
‫תוספת לכאורה של ״וכל הבת תחיון״?‬
‫לפי דברי אונקלוס‪ ,‬המתרגם‪ :‬כל הבן הילוד ‪ -‬ליהודים ‪ -‬היאורה תשליכוהו)בניגוד לדעת‬
‫חז״ל במדרש המובא ברש״י(‪ ,‬ניתן לפרש שרשעותו של פרעה פעלה בשני מישורים‬
‫מקבילים; מחד‪ ,‬את הבן להמית‪ ,‬ומאידך לדאוג לחיותה של הבת היהודיה כדי לוודא שהיא‬
‫תגדל ותשאר בהיותה‪ .‬ומשלא תמצא זכרים מבני ישראל להנשא להם‪ ,‬היא תזדקק להטמא‬
‫)ע״פ שיר מעון(‬ ‫למצרי ובכך יתרבה מספרם של המצרים על פני הישראלים‪.‬‬
‫•קיג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ואת לחצנו ‪ -‬זה הדחק‪ .‬כמה שנאמר‪ :‬וגם‬

‫•‬ ‫••••‬ ‫י ‪* .‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫• •‬

‫ראיתי את הלחץ אשר מצרים ליחצים‬

‫)שמות ג‪ ,‬ט(‪.‬‬ ‫אתם‬

‫ואת לחצנו זח הדחק‬

‫פירש רבינו הננאל‪ ,‬שכשיררו בני ישראל למצרים‪ ,‬הושיבם יוסף בארץ גשן‪ ,‬שהיא ארץ‬
‫קטנה‪ .‬ברם‪ ,‬כשהם יררו הם מנו רק שבעים נפש‪ ,‬ומאז התרבו מאר‪ ,‬והיתה ארץ גשן קטנה‬
‫מלהכילם‪ .‬אבל המצרים לא נתנו להם רשות להתרהב מהוץ לגבולות ארץ גשן‪ ,‬לפיכך היתה‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫שם צפיפות נוראה ורוחק רב‪ .‬וזהו ‪ -‬״ואת לחצנו זה הרחק״‪.‬‬

‫וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם‬

‫לכאורה‪ ,‬כיצר למר בעל ההגרה ש״לחצנו״ זה הרחק מפסוק זה‪ ,‬אולי ״לחצנו״ זהו העינוי‬
‫עצמו בעבורת פרך‪ ,‬וכך גם יתפרש הפסוק ״וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים‬
‫אתם״?‬
‫אלא‪ ,‬שאם נתבונן בפסוקים הקורמים‪ ,‬נראה שהקב״ה פונה למשה ואומר לו‪ :‬״ראה ראיתי‬
‫את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ירעתי את מכאביו״)פסוק ז׳(‬
‫ואם כן‪ ,‬מה בא להוסיף באמרו ״וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם״)פסוק ט׳(?‬
‫בוראי שבא להוסיף רבר חרש שלא התפרש קורם‪ .‬לכן‪ ,‬מוכרחים אנחנו לפרש שהרבר‬
‫החרש הוא ״הרחק״‪ .‬כלומר‪ ,‬מלבר העינוי שהיה בעצם השיעבור‪ ,‬נוסף גם העינוי של‬
‫)ע״פ אור החיים(‬ ‫״הרחק״‪ ,‬המהירות והזריזות שבה היו צריכים לעשות את עבורת הפרך‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קיד ■‬

‫ויוצאנו יר־וה ממצרים פיד‬

‫• ‪T‬‬
‫•‬ ‫• _ •‬
‫• • •‬ ‫*—‬ ‫•‬
‫•‬ ‫• ••‬ ‫—‬

‫חזקה ובזריע נטויה וםמירא גדיל‬

‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬־ ‪T T‬״‬

‫ובאתות ובמפתים‪,.on=.‬״‪,‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬

‫וי‪ 1‬צאנו יחוח ממצרים ‪ -‬לא על ידי מלאך‬

‫^ ‪f‬‬ ‫•‬ ‫״‬ ‫• ••‬ ‫‪H‬‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫־־‬

‫ויוצאנו ח׳ ממצרים ביד חזקח‬

‫באומרו ״ויוצאנו ה׳ ממצרים״ רומז למידת הרחמים‪ .‬ובאומרו ״ביד חזקה ובזרע נטויה‬
‫ובמרא גדול ובאתות ובמפתים״ רומז למידת הדין?!‬
‫משל למלך שאהב את בנו ביותר‪ ,‬עד כדי כך שכל מי שניסה להרע לאותו בן העניש אותו‬
‫המלך ביד חזקה‪ .‬כגודל אהבתו לבנו כך גודל גבורתו וידו החזקה למתנקש בבנו‪ .‬ידו‬
‫החזקה וזרועו הקשה והלא מתפשרת של האב מלמדת על אהבתו ורחמיו לבנו‪.‬‬
‫לפי זה נבין את דברי בעל ההגדה‪.‬‬
‫״ויוצאנו ה׳ ממצרים״ ‪ -‬ה׳ מורה על מידת הרחמים‪ .‬ומנין לי שביציאת מצרים הנהגתו‬
‫כלפינו היתה הנהגה של רחמים? מכך שכלפי המצרים נהג בגבורה‪ ,‬במידת הדין ‪ -‬״ביד‬
‫>ע״פ מגיד דבריו ליעקב(‬ ‫חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים״‪.‬‬

‫ביד חזקח ובזרע נטויח‬

‫לדעת הגר״א‪ ,‬״בזרוע נטויה״ פירושו‪ :‬בפרסום‪ ,‬לעיני כל‪ .‬דהיינו‪ ,‬שלא יצאו ממצרים כמו‬
‫גנבים שבורחים בלילה‪ ,‬אלא כמו שכתוב‪ :‬״בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫מצרים״)שמות יב‪ ,‬מא(‪ ,‬״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״)שם יד‪ ,‬ח(‪.‬‬
‫■ הטו‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אלא‬
‫‪TV‬‬
‫שליח‪,‬‬
‫‪ • T‬־‬
‫שרה ‪:‬ולא על ידי‬
‫‪ TT‬י‬
‫‪:‬ולא על ידי‬
‫נאמר‪:‬‬ ‫ובעצמו‪^ .‬צ‪1‬‬
‫‪ V: V V‬־‬ ‫‪:^ :‬‬
‫בכבודו‬
‫• ‪:‬‬
‫ברוך הוא‬
‫ד י‬
‫ההדו^צ‪:‬‬
‫־ די‬

‫״זרוע״ ‪ -‬מסמל את הכה והגבורה כמו שכתוב‪ :‬״היו זרוע לבני לוט סלה״)תהילים סג‪ ,‬ט(‪,‬‬
‫״לך זרוע עם גבורה״)שם פט‪ ,‬יר(‪ .‬״נטויה״ ‪ -‬מסמל את התפשטות הכה ללא גבול‪ ,‬כמו‬
‫״צל נטוי״ שפירושו‪ :‬ארוך ומתמשך‪ .‬כך הזרוע‪ ,‬שהיא כוהו של הקב״ה‪ ,‬נטויה ומתמשכת‬
‫ללא גבול אל מחוץ לגבולות הטבע‪ .‬אמור מעתה‪ :‬״זרוע נטויה״ מסמל את יכולתו של‬
‫הקב״ה לשנות את ההנהגה הטבעית ואת החוק הקבוע בבריאה‪ ,‬ולעשות ניסים בשינוי טבע‪,‬‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫רוגמת הניסים שהיו במצרים‪.‬‬

‫הקדוש ברוד הוא בכבודו ובעצמו‬

‫מרוע‪ ,‬הקב״ה בכבורו ובעצמו עבר במצרים‪ ,‬לא ע״י מלאך‪ ,‬לא ע״י שרף ולא ע״י שליח?‬
‫אלא‪ ,‬אילו היתה מכת בכורות ע״י שליחיו ומשרתיו של הקב״ה היתה באה במירת הרין‬
‫שהיתה מתוחה גם על ישראל שלא היו ראויים להצלה‪ .‬מסיבה זו עשאה הקב״ה בעצמו‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫ונהג במירת הרחמים‪.‬‬
‫עור אפשר לומר שגם עוברי האלילים הורו בעליונותו של הקב״ה‪ ,‬אלא שקראוהו ״אלקי‬
‫האלהים״ כי טעו לומר שמפאת רוממותו וכבורו אין יאה ונאה להשגיח בעולם השפל‪.‬‬
‫אמנם הוא משגיח אבל רק על הצריקים והקרובים אליו ולא על הרחוקים ממנו‪ .‬עליהם‪,‬‬
‫ישגיחו מלאכים או שאר השלוחים מטעמו‪.‬‬
‫כרי להוציא מרעתם של אלו‪ ,‬עבר הקב״ה בכבורו ובעצמו בארץ מצרים ‪ -‬מקום הטומאה‪,‬‬
‫והשגיח באופן אישי עלינו ‪ -‬עברים השקועים במ״ט שערי טומאה‪.‬‬
‫נמצינו למרים‪ ,‬שכרי להוכיח את השגחתו בעליונים ובתחתונים‪ ,‬על כל אחר ואחר‪ ,‬הוצרך‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫שהוא ית׳ בכבורו ובעצמו יעבור בארץ מצרים באותו לילה‪.‬‬
‫עור אפשר לומר‪ ,‬כי העוברה שהקב״ה בעצמו הכה בבכורי מצרים נובעת מהסיבה שהוא‬
‫ית׳ לברו מבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור‪ .‬וזאת ע״פ המבואר ברש״י‬
‫)שמות יב‪ ,‬ל( שבכור ישראל ששהה בבית מצרי לא מת ובכור מצרי ששהה בבית ישראל‬
‫)ע״פ חתם סופר(‬ ‫מת‪ ,‬וגם בזה אין המלאך המשחית יכול להבחין‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קטז ■‬

‫הז־ה •והכיתי‬
‫•‬ ‫בלילה‬
‫‪T.‬‬ ‫מצרים‬
‫•‬ ‫ועברתי‬
‫•‬ ‫• ‪T‬‬

‫ועד בה ‪T‬מה‬
‫‪^ :‬‬
‫מצרים מאדם‬ ‫• • ד ד‬ ‫•‬ ‫‪~ :‬‬ ‫•‬
‫‪T‬כל ‪:‬ניכור‬
‫^צ^פמים •אני‬
‫• *‬
‫אע^^ה‬
‫• ‪• V:‬‬
‫וככל אליהי מצרים‬
‫)שמות יב‪ ,‬יב(‪.‬‬ ‫יהוה‬

‫והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בחמה ובכל אלחי מצרים אעשה‬
‫שפמים‬
‫נאמר במכת דבר‪ :‬״ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת וימת כל מקנה מצרים וממקנה בני‬
‫ישראל לא מת אחד״)שמות ט‪ ,‬ו(‪.‬‬
‫ואמרו חז״ל במדרש רבה )יא‪ ,‬ה(‪ :‬״מהו ׳ולא ימות מכל לבני ישראל דבר׳? אפילו בהמה‬
‫שהיתה ביד מצרי והיה לו לישראל תרעומות עליה שיש לו חלק בה‪ ,‬היתה ניצלת‪ ,‬ובכך‬
‫ידעו דינן של ישראל״‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬שהבהמות שמתו במכת בכורות כאמור‪ :‬׳׳והכיתי כל בכור‪ ...‬ועד בהמה״ )שמות יב‪,‬‬
‫יב(‪ ,‬הן אותן בהמות ששרדו את מכות דבר וברד בזכות השותפות והשייכות של ישראל‪.‬‬
‫וקשה‪ ,‬מדוע לא הועילה אותה שותפות להציל את הבהמות ממכת בכורות‪ ,‬כשם שהועילה‬
‫להן להנצל ממכת דבר וברד?‬
‫אלא‪ ,‬הגם שאין אדם אוסר את שאינו שלו‪ ,‬אבל אם הוא שותף בדבר‪ ,‬יש לו אפשרות לאסור‬
‫גם את החלק של חברו)חולין מא‪ ,‬א(‪ .‬ומכיון שהמצרים היו עובדים לבכורות בהמתם‪ ,‬הם‬
‫היו אוסרים בהנאה גם את חלקם של ישראל באותן בהמות‪ .‬ומעתה‪ ,‬שאין לישראל השותף‬
‫כל הנאה מאותה בהמה שנעבדה לעבודה זרה‪ ,‬ניתן היה להמית את כל בכורי הבהמות‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬יתפרש הפסוק שלפנינו‪ ,‬כך‪ :‬׳׳והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה״‪.‬‬
‫ומדוע‪ ,‬כפי ששאלנו? לפי ש׳׳ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים״ ‪ -‬והבהמות בכלל אותם‬
‫)ע״פ דרוש וחידוש(‬ ‫אלהים שאין לישראל כל שותפות בהן‪.‬‬
‫•קיז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזד‪.‬״ ‪ -‬אני‬

‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫•‬ ‫י‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬

‫ולא מלאך‪.‬‬

‫ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה‬

‫אם ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל‬
‫אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה׳ ״)שמות יב‪ ,‬יב(‪ ,‬מהו שנאמר באותו הפרק )שם‪ ,‬כג(‪:‬‬
‫״ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף״? אלא‪ ,‬באומרו ״ולא יתן המשהית לבא״ אין‬
‫פירושו למלאך המשחית במצרים‪ ,‬שהרי במצרים לא המלאך השחית אלא הקב״ה בעצמו‪.‬‬
‫>ע״פ הרמב״ן(‬ ‫אלא שהוא לא יתן כלל למלאך המשחית שבעולם לבא לשם בעת הנגף‪.‬‬

‫עוד אפשר לומר‪ ,‬שאף אותו אחד שהגיע זמנו למות באותו הלילה‪ ,‬עכב הקב״ה את מיתתו‬
‫ולא הניח למלאך המות להמיתו‪ ,‬כדי שלא לתת פתחון פה למי מהמצרים לומר‪ ,‬שאף‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫בישראל פגעה המכה‪.‬‬

‫ועברתי בארץ מצרים בלילה הזד! אני ולא מלאך וכר‬

‫רש״י בפירושו לחומש מפרש שחז״ל דרשו את המילים ״אני ה׳ ״ שהן לכאורה מיותרות‪,‬‬
‫ללמדנו ש״אני ‪ -‬ולא מלאך‪ ,‬אני ‪ -‬ולא שרף‪ ,‬אני ‪ -‬ולא השליח‪ ,‬אני ה׳ ‪ -‬אני הוא ולא‬
‫אחר״‪.‬‬
‫והקשה עליו הרמב״ן‪ ,‬שמדברי בעל ההגדה נראה שחז״ל דרשו לא רק את המילים ״אני‬
‫ה׳״‪ ,‬אלא את כל הפסוק‪ :‬״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ‪ -‬אני ולא מלאך‪ .‬והכיתי כל‬
‫בכור בארץ מצרים ‪ -‬אני ולא שרף‪ .‬ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ‪ -‬אני ולא השליח״‪.‬‬
‫לכן מפרש הרמב״ן‪ ,‬שאכן הדרשה של חז״ל היא מהמילים ״ועברתי״‪ ,‬״והכיתי״‪ ,‬״אעשה״‪,‬‬
‫שנכתבו בלשון של מדבר על עצמו‪ ,‬והיה צריך להיות כתוב בלשון נסתר‪ :‬״ועבר ה׳ בארץ‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קיח ■‬

‫מצרים והכה כל בכור״ וגד‪ ,‬שינוי זה בא ללמדנו ש״ועברתי ‪ -‬אני ‪ -‬ולא מלאך‪ ,‬והכיתי ‪-‬‬
‫אני ולא שרף״‪.‬‬
‫והקשה עליו המהר״ל‪ ,‬הלא אדרבא‪ ,‬יותר מתאימה הלשון ״ועברתי״‪ ,‬״והכיתי״‪ ,‬מאשר‬
‫״ועבר ה׳ והכה״‪ ,‬שהרי כל הפרשה נכתבה בלשון של מדבר על עצמו‪ ,‬כמו שכתוב‪:‬‬
‫״וראיתי את הדם ופסחתי עליכם״‪ ,‬מפני שאלו דברי ה׳ אל משה‪.‬‬
‫לכן מפרש המהר״ל‪ ,‬שהדרשה של חז״ל היתה ממה שנכתב ״ועברתי בארץ מצרים בלילה‬
‫הזה״ ורק אח״כ כתוב בנפרד ״והכיתי כל בכור בארץ מצרים״‪ .‬והרי להעברה בארץ מצרים‬
‫אין שום משמעות בפני עצמה‪ ,‬וכל מטרתה היתה להכות‪ ,‬וכך היה צריך לכתוב‪ :‬״ועברתי‬
‫בארץ מצרים להכות כל בכור״‪ .‬מכאן דרשו חז״ל שלא נכתב ״ועברתי בארץ מצרים״ בפני‬
‫)גור אריה(‬ ‫עצמו אלא ללמדנו ש״ועברתי ‪ -‬ולא מלאך״ וכר‪.‬‬

‫ועברתי בארץ מצרים‪ ,‬אני ולא מלאו‬

‫על הפסוק )שמות יב‪ ,‬כג(‪ :‬ועבר ה׳ לנגף את מצרים וראה את הדם וכד ולא יתן המשחית‬
‫לבא אל בתיכם לנגוף״‪ ,‬נאמר במדרש רבה )יז‪ ,‬ה(‪ :‬״ועבר ה׳ לנגוף את מצרים‪ ,‬יש אומרים‬
‫על ידי מלאך‪ ,‬ויש אומרים הקב״ה בעצמו‪ ,‬ומהו שאמר לנגוף‪ ,‬מלמד שאף המעוברות שהיו‬
‫ראויות לילד הפילו ומתו האמהות״‪.‬‬
‫וקשה‪ ,‬מדוע הוצרך המדרש לפרש ש״לנגוף״‪ ,‬היינו‪ ,‬שמתו האמהות המעוברות?‬
‫אלא‪ ,‬שהיה קשה למדרש הסתירה בפסוק‪ .‬בתחילתו כתוב‪ :‬״ועבר ה׳ לנגף את מצרים״‪,‬‬
‫משמע שהקב״ה בעצמו הרג את הבכורים ולא המלאך‪ ,‬ואילו סוף הפסוק‪ :‬״ולא יתן‬
‫המשחית לבא אל בתיכם לנגוף״ משמעו שהיה מלאך ״המשחית״ והוא הכה את בכורי‬
‫מצרים? והתירוץ על כך לפי המדרש‪ ,‬שבאמת את הבכורים עצמם הרג הקב״ה בעצמו לא‬
‫על ידי מלאך ולא על ידי שרף‪ .‬ולפי שהגזירה היתה גם על עוברים בכורים‪ ,‬וכל זמן שהוא‬
‫עדיין במעי אמו הרי הוא ״עובר ירך אמו״‪ ,‬מפני שחיותו תלויה באמו‪ ,‬ואי אפשר להורגו‪,‬‬
‫לכן בא המשחית והרג את אמו וברגע שהאם מתה‪ ,‬החיות של העובר כבר לא תלויה באמו‬
‫והוא נחשב כמו ולד‪ ,‬והרי הוא בכור‪ ,‬ומת כמו כל הבכורים על ידי הקב״ה בעצמו‪ .‬לפי זה‬
‫מובן מדוע היה צורך במלאך המשחית ‪ -‬כדי להרוג את האמהות המעוברות‪ ,‬שהן אינן‬
‫בכלל ״ועבר ה׳ לנגוף את מצרים״‪ ,‬מפני שהאמהות עצמן לא היו בכורות‪ ,‬ואז היה אפשר‬
‫להרוג את העוברים ביחד עם שאר הבכורות‪ .‬ולכן פירש המדרש ש״לנגוף״ מתייחס דווקא‬
‫)ע״פ מהרי״ל דיסקין(‬ ‫למעוברות‪ ,‬בהן היה צורך ב״משחית״‪.‬‬
‫■ קיט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫״והכיתי כל בכ‪ 1‬ר בארץ מצרים״ ‪ -‬אני ולא‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫• • •‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬

‫שפטים״ ‪• -‬אני‬
‫‪T.‬‬
‫מצרים אעשה‬
‫•‬
‫״ובכל ••אלהי‬
‫•*‬

‫השליה‪,‬‬
‫־ ‪ • T‬־‬
‫‪:‬ולא‬

‫״אני יהוה״ ‪ -‬אני הוא ולא אהר‪.‬‬

‫אני ה׳ ‪ -‬אני הוא ולא אחר‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬מה אכפת לנו עם הקב״ה היכה את בכורי מצרים בעצמו או על ידי מלאך‪ ,‬וכי‬
‫היתה לנו תועלת בזה שהקב״ה היכה בעצמו ולא על ידי שליה?‬
‫אלא‪ ,‬שכתוב‪ :‬״כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור‬
‫בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה׳ ״)במדבר ג‪ ,‬יג(‪ .‬למדנו מפסוק זה‪ ,‬שעל ידי הכאת‬
‫בכורי מצרים‪ ,‬הוקדשו בכורי ישראל‪ .‬ורצה הקב״ה לקדש בעצמו את בכורי ישראל‪ ,‬לכן‬
‫>ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫הוצרך להכות בעצמו את בכורי מצרים‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קכ■‬

‫‪3‬יד חזקה ‪ -‬זו הזיבר‪ .‬כמה שנאמר‪ :‬הנה‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬

‫יד יהוה הויה במהנד א^צ‪:‬ר בע^דה בםוסים‬

‫•‬ ‫״‬ ‫•‬
‫•‬
‫•‬ ‫‪H‬‬
‫‪4‬‬
‫‪H‬‬ ‫•‬
‫•‬
‫•‬ ‫‪H‬‬
‫•‬
‫•‬ ‫‪I‬‬ ‫•‬ ‫!‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫^‬
‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬
‫״‬

‫כבד‬
‫‪•• T‬‬
‫דבר‬
‫‪V V‬‬
‫ובצאן‬
‫י‬ ‫־‬
‫בבקר‬
‫־ ‪ T‬די‬
‫בנמלים‬
‫־ ‪ :‬־ •‬
‫בחמורים‬
‫•‬ ‫־ ‪:‬־‬

‫)שמות ט‪ ,‬נ(‪.‬‬ ‫מאד‬

‫ביד חזקה זו הדבר‪ ...‬ובזרוע נטויה זו החרב‪ ...‬ובמרא גדול זו גלוי שכינה‬
‫הקב״ה יכול להנקם מאויביו בשני אופנים‪ .‬האחד‪ ,‬על ידי ששולח מישהו שיהרוג את אותו‬
‫אויב‪ .‬והשני‪ ,‬על ידי שיפסיק את חיותו של אותו אויב‪ ,‬שהרי הקב״ה מחיה בכל רגע את כל‬
‫הבריאה על ידי השגחתו‪ ,‬וברגע שמסיר את השגחתו מאותו נברא‪ ,‬מיד מתבטלת חיותו‬
‫והוא מת‪.‬‬
‫ההבדל בין אופן אחד למשנהו‪ ,‬שבאופן הראשון הקב״ה כביכול ״נעזר״ בגורם נוסף כיד‬
‫להמית את אותו אויב‪ ,‬אך מאידך‪ ,‬ניכר על ידי פעולת אותו ״כח עזר״ שהיתה כאן פעולת‬
‫נקמה והמתה של אותו אויב‪ .‬אופן זה נקרא ״חרב״‪ .‬״ובזרוע נטויה ‪ -‬זו החרב״‪ ,‬״זרוע״ זהו‬
‫אותו ״כח עזר״ שהקב״ה נוקם על ידו‪ ,‬ו״נטויה״ מפני שניכר לכל שהיתה כאן נקמה‪ ,‬אותה‬
‫חרב השלוחה להמית את אויב הקב״ה‪ .‬האופן השני שהקב״ה מתנקם מאויביו ‪ -‬על ידי‬
‫הסרת ההשגחה מהם‪ ,‬ומיד הם מתים בלי שום פעולה נוספת‪ .‬אופן זה נקרא ״דבר״‪ .‬אמנם‪,‬‬
‫אופן זה אינו ניכר כל כך‪ ,‬שהרי אין כאן פעולה מסויימת‪ ,‬אלא רק הפסקת ההשגחה‪ ,‬והמיתה‬
‫נעשית כביכול מאליה‪ ,‬אבל מאידך‪ ,‬זהו כח גדול מאד שאין כל בריח בעולם אפילו החזקה‬
‫ביותר‪ ,‬שתוכל לבטל את החיות ברגע אחד בלי שום פעולה‪ .‬ולכן‪ ,‬״ביד חזקה ‪ -‬זו הדבר״‪.‬‬
‫וכאשר שני האופנים הללו של נקמה מתגלים רק באוכלוסיה מסוימת ולא באוכלסיה אחרת‬
‫המעורבת עמה‪ ,‬כמו הדבר והחרב שבאו רק על המצרים ולא על בני ישראל‪ ,‬אזי יש בדבר‬
‫גילוי ופרסום הנהגתו של הקב״ה שהוא משגיח בהשגחה פרטית להעניש את אויביו ולתת‬
‫שכר לעושי רצונו‪ .‬ולכן ״ובמרא גדול״ ‪ -‬אותה יד חזקה וזרוע נטויה ‪ -‬הדבר והחרב‪,‬‬
‫כשהם באים רק על המצרים ולא על בני ישראל‪ ,‬״זה גלוי שכינה״ ‪ -‬זהו גילוי ופרסום‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫השגחתו הפרטית של הקב״ה‪.‬‬
‫קכא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ובזרע נטויה ‪ -‬ז‪ 1‬החרב‪ .‬כמה שנאמר‪ :‬וחרבו‬

‫~•‬
‫•‬ ‫•‬
‫•‬ ‫—‬ ‫•••••••‬
‫•• ••‬ ‫•‪^ .‬‬
‫‪T‬‬ ‫••••‬
‫••‬ ‫—‬ ‫* ^‬ ‫•‬ ‫•‬
‫• •‬

‫)דברי הימים א׳ כא‪ ,‬טז(‪.‬‬ ‫ירושלים‬

‫‪•T T‬‬ ‫;‬
‫נטויה ^על‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫בידו‬
‫‪T:‬‬
‫שלופה‬
‫‪T‬‬ ‫;‬

‫כמה‬
‫‪T :‬‬
‫שכינה‪.‬‬
‫‪T • :‬‬
‫‪ -‬ז‪• 1‬נלוי‬ ‫‪T‬גדול‬ ‫וכ מ ‪T‬ר א‬
‫‪:‬‬

‫שנאמר‪ :‬או הנפה אלהים לביא לקחת לו נוי‬

‫* י‬ ‫‪T‬‬ ‫••‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫• • • •‬

‫ובמופתים‬ ‫•‬ ‫•‬

‫באתת‬ ‫•‬
‫מקרב גוי‪ ,‬ב מ פ ת‬
‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫נטויה‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫ובזרוע‬
‫•‪:‬‬
‫חזקה‬
‫‪*TT-:‬‬
‫וביד‬
‫‪T:‬‬
‫ובמלחמה‪,‬‬
‫‪T T : • :‬‬

‫ובמוראים נדלים‪ ,‬ככיל אשר עשה לכם יהיוה‬

‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪^T‬י‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫)דברים ד‪ ,‬לד(‪.‬‬ ‫אליהיכם במצרים לעי^י^‬

‫•‪I ••• • w‬‬
‫• •‪lm.‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫• • •••‬ ‫•••‬
‫••‬

‫ובזרע נטויה זו החרב‬

‫היבן מצינו שלקו המצרים בחרב? אלא‪ ,‬מובא במדרש)פסיקתא דרב כהנא ד״ה ״ויהי בחצי‬
‫הלילה״(‪ :‬בשעה שאמר משה ״ומת כל בכור״ נתכנסו הבכורות אצל אבותיהם ואמרו להם‪:‬‬
‫מאחר שמשה אמר ״ומת כל בכור״‪ ,‬וכל מה שאמר על העם הזה בא עליהם‪ ,‬בואו ונוציא את‬
‫העברים הללו מתוכנו שאם לא נעשה כן ימות העם הזה‪ .‬אמרו להם‪ :‬״ימותו עשרה בנים‬
‫לאחד מאתנו ולא ימות אחד מכם להגן עליהם״‪ .‬אמרו הבכורות‪ :‬נלך לפרעה שהוא בכור‪,‬‬
‫אולי יחוס על נפשו ויוציא את העברים הללו‪ .‬הלכו לפרעה‪ ,‬אמרו לו ככל הדברים הנ״ל‪.‬‬
‫אמר פרעה לעבדיו‪ :‬צאו וקפחו שוקייהם של אלו אני אמרתי או אני או הם ואתם אומרים‬
‫כך‪ ,‬מיד יצאו הבכורים והרגו באבותיהם ששים רבו‪.‬‬
‫זהו שאנו אומרים בתהילים )קלו‪ ,‬י( ״למכה מצרים בבכוריהם״ ‪ -‬המצרים הוכו ע״י‬
‫בכוריהם שלהם‪ ,‬ולזה התכווין בעל ההגדה באומרו ״ובזרע נטויה ‪ -‬זו החרב״ שפירושו‪,‬‬
‫)ע״פ רשב״ם(‬ ‫שהבכורים המצרים הרגו את אבותיהם ע״י חרב‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קכב■‬

‫ופא'ת‪ 1‬ת ‪ -‬זה המטה‪ .‬כמה שנאמר‪ :‬ואת‬

‫• •‬
‫•‬ ‫•‬
‫•‬ ‫—‬ ‫• • •‬
‫• • • •‬ ‫• •‬ ‫• •‬ ‫^‬
‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫• •‬
‫•‬ ‫‪H‬‬ ‫‪H‬‬ ‫• •‬
‫•‬ ‫•‬
‫•‬

‫המטה הזה תהה בידד אשר תע שה ב‪ 1‬א ת‬

‫••‬
‫•‬ ‫••‬
‫•‬ ‫‪J‬‬ ‫•‬
‫••‬ ‫‪h‬‬ ‫•‬
‫•‬ ‫‪ •T,‬״‬ ‫‪I‬‬
‫‪h‬‬
‫י‬ ‫•‬ ‫• •‬
‫•‬ ‫‪h‬‬ ‫• •‬
‫•‬ ‫‪h‬‬ ‫‪h‬‬

‫)שמות ד‪ ,‬יז(‪.‬‬ ‫האתת‬

‫ונ ת תי‬
‫‪T :‬‬
‫וכמיפתים ‪ -‬זה הדם‪ .‬כמה שנאמר‪:‬‬
‫״‬ ‫•• •• •••‬
‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬
‫^‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬
‫״ ^‬
‫‪4‬‬
‫••‬
‫•‬
‫•‬ ‫•‬
‫•‬ ‫•‬
‫•‬

‫ובארץ‪,‬‬
‫‪• VT T‬‬
‫ב^^^מים‬
‫‪•- T -‬‬
‫מופתים‬
‫‪• :‬‬

‫ואת המטח חזה תקח בייד אשר תעשה בו את האתת‬

‫לכאורה‪ ,‬עד עכשיו נאמר למשה לעשות עם המטה רק אות אחד ‪ -‬להפוך אותו לנחש‪,‬‬
‫ומדוע נאמר‪ :‬״אשר תעשה בו את האותות״ בלשון רבים?‬
‫א‪ .‬כוונתו‪ ,‬שהוא עתיד לתת לו עוד אותות נוספים שיעשה אותם על ידי המטה‪.‬‬
‫ב‪ .‬כבר אז‪ ,‬בהתגלות הראשונה למשה‪ ,‬הודיע לו הקב״ה את כל האותות והמופתים שהוא‬
‫עתיד לעשות במצרים ‪ -‬עשר המכות‪ ,‬ועליהם רמז כאן בקיצור באומרו‪ :‬״אשר תעשה בו‬
‫)ע״פ הרמב״ן(‬ ‫את האתת״‪.‬‬

‫ואת המטה הזה תקח בייד אשר תעשה בו את האתת‬

‫אמרו חז״ל)שמו״ר ח‪ ,‬ג(‪,‬שהמטה של משה רבינו היה של סנפירינון ומשקלו ארבעים סאה‪,‬‬
‫ולא היה בכוחו של שום אדם להזיזו ממקומו מחמת כובדו‪ ,‬מלבד משה רבינו‪ .‬נס זה‪ ,‬שרק‬
‫משה רבינו יכל להזיז את המטה‪ ,‬היה לאות שהמטה מיועד לעשיית מופתים על ידי משה‬
‫רבינו‪ .‬דבר זה רמוז בפסוק‪ .‬״ואת המטה הזה תקח בידך״‪ ,‬ובזה שתצליח לקחתו בידך‬
‫למרות כובד משקלו‪ ,‬יהיה הדבר סימן ליעודו ‪ -‬״אשר תעשה בו את האתת״‪.‬‬
‫)ע״פ אור החיים(‬
‫קכג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫נוהגין להטיף באצבע מעט יין מן הכוס שלוש פעמים כשאומרים‬

‫׳דם׳ ׳ואש׳ ׳ותימרות עשן׳‪ .‬ואין לזלף יין של שביעית‪.‬‬

‫דם‪,‬‬

‫ואש‪,‬‬
‫)יואל ג‪ ,‬ג(‪.‬‬ ‫ותימרות עשן‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫דבר אחר‪:‬‬
‫״ביד חזקח״ ‪ -‬שתים‪.‬‬
‫־ •‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬־ ‪T T‬״‬ ‫‪T :‬‬

‫״ובזריע נטויה״ ‪ -‬שתים‪.‬‬

‫״ובמרא גדל״ ‪ -‬שתים‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫״ובאתות״ ‪ -‬שתים‪.‬‬
‫״ובמפתים״ ‪ -‬שתים‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קכד ■‬

‫שהביא הקדוש ברוך הוא‬

‫‪I‬‬ ‫•‬
‫■ך‬ ‫עשר מכות ••‬
‫••‬ ‫אלו‬‫־ ‪T 1‬‬ ‫••‬ ‫‪-‬‬ ‫••‬

‫על המצרים במצרים‪ ,‬ואלו הן‪:‬‬

‫‪f‬‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫•‬

‫אלו עשר המכות שהכיא הקב״ה על המצרים במצרים‬

‫מדוע הביא הקב״ה כל כך הרבה מכות על המצרים‪ ,‬הלא אפשר היה להביא רק את מכת‬
‫בכורות‪ ,‬ומיד היה פרעה משלה את בני ישראל? ובכלל‪ ,‬מה היתה התועלת באותן מכות‪,‬‬
‫הלא הקב״ה הקשה את לבו?‬
‫אלא‪ ,‬שיש הבדל בין תשע המכות לבין מכת בכורות‪ .‬מכת בכורות באה להעניש את פרעה‬
‫על כל מה שעולל לעם ישראל‪ .‬אולם שאר המכות לא היו עונש לפרעה‪ ,‬אלא באו לעורר את‬
‫פרעה להזור בתשובה‪.‬‬
‫הקב״ה לא מעונין להעניש את הרשעים‪ ,‬אלא שיחזרו בתשובה‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״חי אני נאם‬
‫ה׳ אם אחפוץ במות הרשע‪ ,‬כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה״)יחזקאל לג‪ ,‬יא(‪ .‬ולכן הביא‬
‫הקב״ה את תשע המכות‪ ,‬שהן אותות ומופתים מופלאים‪ ,‬במטרה שפרעה ומצרים יראו את‬
‫גדולת ה׳ ויכנעו מלפניו וכך יחזרו בתשובה‪ .‬אילו היה פרעה חוזר בתשובה‪ ,‬אפילו אם לא‬
‫היתה זו תשובה מאהבה שעליה נאמר שהיא מגעת עד כסא הכבוד וש״עוונות נחשבים לו‬
‫כזכויות״ )יומא פו‪ ,‬ב(‪ ,‬אלא רק תשובה מיראה ‪ -‬יראת העונש‪ ,‬הקב״ה היה מקבל את‬
‫תשובתו‪ ,‬ולא היה מענישו‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬היה מקום לחשוש שאמנם פרעה ישלח את בני ישראל בעקבות המכות שקיבל‪ ,‬אך לא‬
‫תהיה בזה חזרה בתשובה כלל‪ ,‬מפני שהוא עדיין לא מכיר בגדלו של ה׳ ואיננו ירא מפניו‪,‬‬
‫אלא הוא פשוט לא יכול לסבול את המכות ולכן הוא משלח את ישראל‪ .‬לכן‪ ,‬הקשה ה׳ את‬
‫לב פרעה‪ ,‬ונתן לו כה לסבול את המכות‪ ,‬ולא לשלוח את ישראל רק כדי להפטר מהן‪ .‬וכעת‬
‫היתה הבחירה ביד פרעה‪ ,‬האם להתעורר על ידי המכות ולהכנע מפני ה׳ או להמשיך למרוד‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫בו‪.‬‬
‫מדוע הביא הקב״ה על המצרים את אותן עשר מכות דווקא?‬
‫אלא‪ ,‬משום שיש באותן מכות מרה כנגד מרה על שהשתעבדו בבני ישראל‪ ,‬כמו שנפרט‪:‬‬
‫דם ‪ -‬היאור הוא מקור המים העיקרי של מצרים להשקות את שדותיהם‪ ,‬והם היו משעבדים‬
‫■ הכה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫את עם ישראל לשאוב להם מים מן היאור כדי להשקות את השדות‪ ,‬לכן נהפכו מימי היאור‬
‫לדם‪.‬‬
‫צפרדע ‪ -‬המצרים היו מעוררים את ישראל משנתם ומקימים אותם ממטותם בלילה לעבוד‬
‫עבודת פרך‪ ,‬ועם ישראל היו צועקים מתוך סבל וכאב לב‪ ,‬ולכן הביא עליהם צפרדעים שהיו‬
‫נכנסים לחדריהם ועולים על מטותם‪ ,‬ומקרקרים מתוך מעיהם‪.‬‬
‫כנים ‪ -‬המצרים מנעו מישראל להשתמש במרחצאות ולכן היו סובלים מכנים‪ ,‬לכן הביא‬
‫עליהם מכת כנים‪.‬‬
‫ערוב ‪ -‬המצרים היו מכריחים את ישראל לצוד להם חיות כמו דובים ואריות‪ ,‬לכן הביא‬
‫עליהם מכת ערוב‪.‬‬
‫דבר ‪ -‬המצרים היו משעבדים את ישראל לרעות את צאנם‪ ,‬לכן הביא עליהם מכת דבר‪.‬‬
‫שחין ‪ -‬המצרים היו משתעבדים בישראל ומכריחים אותם לחמם להם מים לצורך‬
‫המרחצאות‪ ,‬לפיכך הביא עליהם מכת שחין שלא יכלו להשתמש במרחצאות‪.‬‬
‫ברד ‪ -‬המצרים היו סוקלים את ישראל באבנים‪ ,‬לפיכך הביא עליהם מכת ברד‪.‬‬
‫ארבה ‪ -‬המצרים הכריחו את ישראל לעבוד בכרמים שלהם‪ ,‬לכן הביא עליהם מכת ארבה‬
‫שהשחיתה את פירותיהם‪.‬‬
‫חשך ‪ -‬המצרים היו כולאים את ישראל בבתי סוהר חשוכים‪ ,‬לפיכך הביא עליהם מכת‬
‫חשך‪.‬‬
‫בכורות ‪ -‬המצרים חשבו להרוג את עם ישראל שנקראים בכורו של הקב״ה‪ ,‬שנאמר ״בני‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫בכורי ישראל״‪ ,‬לפיכך הרג את בכוריהם‪.‬‬

‫תשובה נוספת לשאלה מדוע הביא על המצרים אלו עשר מכות דווקא‪:‬‬
‫דם ‪ -‬פרעה התגאה בכך שאמר ״לי יארי ואני עשיתני״ )יחזקאל כט‪ ,‬ג( ומה גם שהוא‬
‫השתמש ביאור להשלכת הבנים‪ .‬אשר ע״כ לקה בהפיכת מי היאור לדם‪ .‬ומיתת הדגים‪ ,‬כמו‬
‫שכתוב‪ :‬״והרגה אשר ביאר תמות״)שמות ז‪ ,‬יח(‪ ,‬היתה גם היא מידה כנגד מידה‪ ,‬על רצונם‬
‫להמעיט את בני ישראל שנאמר בהם ״וידגו לרב בקרב הארץ״)בראשית מח‪ ,‬טז(‪.‬‬
‫צפרדע ‪ -‬פרעה התכחש למציאות הבורא ית׳ בכך שאמר ״לא ידעתי את ה׳ ״ )שמות ה‪ ,‬ב(‪,‬‬
‫אשר על כן לקה בצפרדעים‪ ,‬שידעו את בוראם ומסרו נפשם על קידוש ה׳ בכך שנכנסו‬
‫לתנורים‪ .‬ומשום כך באה המכה מן היאר דווקא‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״ושרץ היאר צרפדעים״‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קכו■‬

‫)שמות ז‪ ,‬כח(‪ ,‬כדי שיבוא היאר שהמצרים עשו אותו לאלהים‪ ,‬והוא עצמו יוציא את‬
‫הצפרדעים המעידים שה׳ הוא האלקים‪.‬‬
‫כינים ‪ -‬אך טבעי הוא שבכל עבודה פיזית קשה‪ ,‬ניגרת הזיעה מהגוף‪ ,‬וזה משמש כור נרחב‬
‫להיווצרות כינים‪ .‬הם עבדו עבודה פיזית ומאומצת בשדותיהם‪ ,‬הזיעו וסבלו מכינים בגללה‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬הביא על המצרים את הכינים‪ ,‬ובעזרת אותו עפר שבו היתה עיקר עבודתם של בני‬
‫ישראל ‪ -‬בשדה‪.‬‬
‫ערוב ‪ -‬עם ישראל נמשלו לחיות כדברי המילדות לפרעה ״כי חיות הנה״)שמות א‪ ,‬יט(‪.‬‬
‫ה״חיות״ סבלו מהמצרים‪ ,‬יבואו המצרים ויסבלו במכה זו מחיות‪.‬‬
‫דבר ‪ -‬בני יעקב‪ ,‬בבואם למצרים אנשי מקנה היו ) ‪ -‬״ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך‬
‫מנעורינו ועד עתה״‪ ,‬בראשית מו‪ ,‬לב(‪ ,‬ועכשיו החליפו את אומנותם לעבודת חומר ולבנים‬
‫וכתוצאה מכך מקניהם ניזוק‪ .‬לכן‪ ,‬יבא הדבר ויפסיד את מקנה מצרים‪.‬‬
‫שחין ‪ -‬מובא במדרש )שמות רבה א‪ ,‬טו( כי היו המצרים מפרישים את נשות ישראל‬
‫מבעליהן כדי להמעיט את מספרם של בני ישראל‪ .‬ולכן הביא עליהם מכת שחין שהיא קשה‬
‫לתשמיש‪ ,‬כמו שאמרו חז״ל )ב״ר מא‪ ,‬ב( על הפסוק‪ :‬״וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים״‬
‫)בראשית יג‪ ,‬יז( ‪ -‬שלקה במין שחין הנקרא ״ראתן״ שהוא קשה לתשמיש‪.‬‬
‫ברד ‪ -‬פרעה מרד בקב״ה ואמר‪ :‬״מי ה׳ אשר אשמע בקלו״)שמות ה‪ ,‬ב(‪ .‬ולכן‪ ,‬השמיע לו‬
‫הברד בעל כרחו את כוחו‪ ,‬עצמתו וידו הגדולה של הבורא ית׳ ‪ -‬״וה׳ נתן קלת וברד ותהלך‬
‫אש ארצה״)שמות ט‪ ,‬כג(‪ ,‬וכפי שתאר זאת נעים זמירות ישראל באמרו‪ :‬״קול ה׳ על המים‪.‬‬
‫קול ה׳ חצב להבות אש״)תהילים כט‪ ,‬ג‪ ,‬ז(‪.‬‬
‫ארבה ‪ -‬מכה זו באה להם על כי רצו להמעיט את ישראל באומרם ״פן ירבה״)שמות א‪ ,‬י(‪.‬‬
‫הם נענשו בארבה על כי הם רצו למנוע את ״והרבה ארבה את זרעך״)בראשית כב‪ ,‬יז(‪ .‬ואם‬
‫תשאלני שהעובדה שארבה נכתב באלף מוכיחה שזה שם עצם ולא שם תואר של כמות ‪-‬‬
‫״הרבה״? אשיב לך‪ ,‬כי מצינו לשון ארבה המשמש כתואר‪ .‬בספר שופטים )ו‪ ,‬ה( נאמר‪:‬‬
‫״ובאו כדי ארבה לרב״‪ ,‬ובירמיה)מו‪ ,‬כג( נאמר‪ :‬״כי רבו מארבה״‪.‬‬
‫חשך ‪ -‬נשות ישראל נאלצו להטמין את ילדיהן במחשכים ‪ -‬במסתרים‪ ,‬כמו משה רבינו‬
‫שהוטמן בתיבה‪ .‬וכמו כן לאחר לידתם נבלעו הילודים במעמקי האדמה והמלאכים הם אלו‬
‫שגידלום‪ .‬לכן נענשו בחושך כנגד חושך‪.‬‬
‫בכורות ‪ -‬מכה זו באה עליהם לפי שהם רצו לאבד את בנו בכורו של הקב״ה ‪ -‬את בני‬
‫)כלי יקר(‬ ‫ישראל‪.‬‬
‫קכז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫נוהגין להטיף מעט יין מן הכוס בעת הזכרת כל מכה ומכה‪.‬‬

‫צפרדע‪ .‬פנים‪.‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t t‬‬ ‫‪t‬‬

‫•‬
‫«‬ ‫‪t‬‬
‫•‬
‫דם‪.‬‬ ‫^‬

‫עזחין‬ ‫דכר‪.‬‬ ‫ער‪ 1‬ם‪.‬‬

‫ארפה‪ .‬ח^«ד‪.‬‬
‫‪f‬‬ ‫‪t‬‬
‫י‬
‫‪t‬‬
‫י‬ ‫•‬
‫פרד‪.‬‬ ‫‪11‬‬

‫מפת פפורות‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קכח■‬

‫דם‬
‫דם‬
‫יש הבדל יסודי בין מכת דם שנעשתה על ידי משה‪ ,‬לבין מה שעשו חרטומי פרעה‪ .‬כוחם‬
‫של החרטומים היה רק לעשות אחיזת עינים על ידי כישוף ולגרום ליאור להראות כמו דם‪,‬‬
‫אבל לא נהפך היאור לדם ממש‪ ,‬ואילו משה רבינו הפך את מי היאור לדם ממש‪ .‬והראיה‬
‫לדבר‪ :‬״והרגה אשר ביאר תמות״)שמות ז‪ ,‬יה(‪ .‬אילו היה ליאור רק מראה דם‪ ,‬ולא היה‬
‫נהפך לדם ממש‪ ,‬לא היו הדגים מתים‪ .‬ופרעה? ‪ -‬״ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם‬
‫לזאת״)שם‪ ,‬כג( ‪ -‬פרעה לא התבונן להבחין בהבדל שבין פעולת החרטומים לפעולת משה‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫רבינו‪.‬‬

‫דם‬
‫נאמר במכת דם‪ :‬״ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם״ )שמות ז‪ ,‬כב(‪ .‬וקשה‪ ,‬מנין היה‬
‫לחרטומים מים להפוך אותם לדם‪ ,‬הרי כל המים שבמצרים כבר נהפכו לדם על ידי משה‬
‫ואהרן?‬
‫א‪ .‬לפי תרגום יונתן בן עוזיאל ‪ -‬״והפיכו מן מיא דגושן״‪ ,‬שפירושו שהחרטומים לקחו‬
‫מים מישראל‪ ,‬מתורצת השאלה‪ ,‬שכן המים שקנו המצרים מבני ישראל לא נהפכו לדם‪ ,‬ואת‬
‫אותם מים הפכו החרטומים לדם‪.‬‬
‫ב‪ .‬לכאורה‪ ,‬ניתן לתרץ שמשה ואהרן הפכו לדם רק את המים שביאר‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״הנה‬
‫אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם״)שם‪ ,‬יז(‪ ,‬״וירם במטה ויך את‬
‫המים אשר ביאר לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם״)שם‪ ,‬כ(‪ ,‬אבל‬
‫שאר המים שהיו במצרים לא נהפכו לדם‪ ,‬ומהם לקחו החרטומים מים כדי להפכם לדם‪ .‬אך‬
‫תירוץ זה איננו נכון‪ ,‬שהרי מפורש בפסוק אחר‪ :‬״על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם‬
‫ועל אגמיהם״)שם‪ ,‬יט(‪ ,‬הרי שמשה ואהרן הפכו את כל המים שבמצרים לדם‪ ,‬ולא רק את‬
‫היאר‪ .‬ומה שהכו את היאר דווקא מפני שהוא מקור המים החשוב ביותר של מצרים‪ ,‬וכל‬
‫האגמים והנהרות נמשכים ממנו‪ .‬ואם כן‪ ,‬מנין היה לחרטומים מים שלא נהפכו לדם?‬
‫אלא‪ ,‬ניתן לתרץ‪ ,‬שהמכה של משה ואהרן היתה דווקא על המים הנמצאים בגלוי כמו‬
‫באגמים ובנהרות ובכל מקום שמים מכונסים שם בגלוי‪ ,‬אבל המים שמתחת לאדמה‪ ,‬כמו‬
‫מי התהום‪ ,‬לא היו בכלל המכה‪ .‬מעתה יתכן‪ ,‬שהחרטומים חפרו באדמה ומשם שאבו מים‬
‫זכים‪ ,‬ואותם הפכו לדם בלטיהם‪.‬‬
‫הכט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫עוד ניתן לתרץ‪ ,‬שכאשר שמעו החרטומים שמשה ואהרן הולכים להפוך את כל מימי מצרים‬
‫לדם‪ ,‬מיהרו גם הם לעשות כמו משה ואהרן ולהכות את המים במקומות אחרים‪ ,‬והודיעו‬
‫לכולם שהנה גם הם הופכים את המים לדם‪ .‬ובאמת היה זה שקר וזיוף‪ ,‬שכן המים נהפכו‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫לדם מכחם של משה ואהרן‪ ,‬והם לא עשו מאומה‪.‬‬

‫ג‪ .‬נקדים ונאמר כי יש הבדל בין ״מי״ ל״מימי״‪ .‬״מימי״ ‪ -‬נאמר על מים הראוים לשתיה‪,‬‬
‫כפי שמצינו במי מריבה )במדבר כ‪ ,‬ח(‪ :‬״קח את המטה ‪ ...‬ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן‬
‫מימיו‪ ...‬והשקית את העדה ואת בעירם״‪ ,‬וכפי שמצינו בפרשת משפטים )שמות כג‪ ,‬כה(‪:‬‬
‫״וברך את לחמך ואת מימיך״ וגר‪ ,‬וכפי שמצינו בדברי הימים ב׳)לב‪ ,‬ל(‪ :‬״והוא יחזקיהו‬
‫סתם את מוצא מימי גיחון העליון״‪ .‬״מי״ ‪ -‬נאמר על מים שאינם ראויים לשתיה‪ ,‬כפי‬
‫שמצינו אצל נח )בראשית ז‪ ,‬ו(‪ :‬״ויבא נח‪ ...‬אל התבה מפני מי המבול״‪ ,‬וכפי שמצינו‬
‫בקריעת ים סוף )שמות טו‪ ,‬יט(‪ :‬״וישב ה׳ עלהם את מי הים״ וגר‪ ,‬וכפי שמצינו בתוכחת‬
‫משה רבינו)דברים יא‪ ,‬ד(‪ :‬״אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריכם״ וגר‪.‬‬
‫העובדה שמצינו מקור מים שמצויין בו גם ״מי״ וגם ״מימי״ כפי שמצינו במעבר נהר‬
‫הירדן‪ :‬״ואמרתם להם אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה׳ בעברו בירדן נכרתו מי‬
‫הירדן״)יהושע ב‪ ,‬ז(‪ ,‬אין בזה לסתור את הרעיון הנ״ל‪ ,‬כי יש‪ ,‬וקצת ממימיו ראויים היו‬
‫לשתיה וקצת שאינם ראויים לשתיה‪.‬‬
‫ונחזור למכת דם‪.‬‬
‫במכת דם נאמר‪ :‬״ויאמר ה׳ אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים״ וגר‬
‫)שמות ז‪ ,‬יט(‪ .‬אהרן חיכה את אותם מים מתוקים והראויים לשתיה‪ .‬ואכן‪ ,‬לאחר שבאה‬
‫עליהם המכה נאמר‪ :‬״ויחפרו כל מצרים סביבת היאר מים לשתות כי לא יכלו לשתת ממימי‬
‫היאר״‪ .‬ואיך בכל זאת הצליחה אומה שלימה לשרוד שבעה ימים ללא שתיה? ‪ -‬״מימי״ ‪-‬‬
‫מים מתוקים לא היו להם‪ ,‬אבל ״מי״ ‪ -‬מים מלוחים שביום יום לא היו מעלים בדעתם‬
‫לשתות‪ ,‬אותם הם כן שתו באותם שבעה ימים‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬כל שעשו החרטומים היה על ״מי״ ‪ -‬על מים שלא ראויים לשתיה‪ ,‬שהם לא נהפכו‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫לדם‪ .‬ואילו משה הפך לדם רק את ״מימי״ ‪ -‬אותם הראויים לשתיה‪.‬‬

‫ד‪ .‬נכדו של החתם סופר התייחס גם הוא לשאלה מנין היה לחרטומים מים להופכם לדם‪ ,‬רק‬
‫שבטרם יענה על שאלתנו זו הוא מוסיף לשאול‪:‬‬
‫הלא הגמ׳ בסנהדרין)סז‪ ,‬ב( אומרת‪ ,‬שכל הכשפים בטלים ונעלמים ברגע שהם באים במגע‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קל■‬

‫עם מים‪ ,‬וא״כ בודאי שאין הכשפים שולטים על המים עצמם‪ ,‬ואיך יכלו החרטומים להפוך‬
‫את המים לדם?‬
‫אלא‪ ,‬באמת החרטומים לא הפכו מים לדם‪ .‬הכישוף שלהם היה שהם לקחו מאותם מים‬
‫שנהפכו על ידי משה לדם‪ ,‬ובכשפיהם הפכו אותם חזרה למים‪ .‬ומאחר שהיאור הפך לדם‬
‫באמת ולא רק למראה דם‪ ,‬והראיה‪ ,‬שהרי הדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור‪ ,‬לכן היה‬
‫להם את הכה להפעיל את כשפיהם בדם‪ ,‬כי רק מים מבטלים את הכשפים ולא דם‪ .‬והפסוק‬
‫שאומר‪ :‬״ויעשו כן חרטמי מצרים בלטיהם״‪ ,‬כוונתו‪ ,‬שרק היה נראה כך שהם הופכים מים‬
‫לדם‪ ,‬אבל באמת לא כך היה‪ .‬אלא הם הפכו את הדם למראה של מים ועם מים אלו באו‬
‫לפני פרעה‪ ,‬ושם‪ ,‬לפני פרעה ביטלו את הכישוף והמים חזרו להיום דם כבתחילה‪ .‬וכך‬
‫>ע״פ שיר מעון(‬ ‫חשבו כולם שהחרטומים הפכו מים לדם‪.‬‬

‫ה‪ .‬כידוע נהר הנילוס מקורותיו הם במדינות קונגו וחבש‪ ,‬שהן דרומית למצרים‪ .‬משם זורם‬
‫הנילוס צפונה ועובר בכל מצרים ובסופו נשפך לים התיכון‪ .‬אין ספק‪ ,‬שכאשר לקה הנילוס‬
‫במכת דם‪ ,‬לא לקו מי הנילוס בקונגו או בחבש‪ ,‬אלא רק המים הנכנסים לגבול מצרים‪ .‬לפי‬
‫זה יש ליישב את שתי המקראות‪ .‬אמנם ״ויהי הדם בכל ארץ מצרים״‪ ,‬היינו שמי הנילוס‬
‫נהפכו לדם בהגיעם לגבול מצרים‪ .‬אבל ״ויעשו כן חרטמי מצרים בלטיהם״‪ ,‬פירושו‪ ,‬שהם‬
‫יצאו אל מחוץ לגבול מצרים‪ ,‬במקום שמי הנילוס עדיין לא הפכו לדם‪ ,‬ושם הם הפכו‬
‫>ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫בלטיהם את המים לדם‪.‬‬

‫דם‬
‫במכת דם נאמר‪ :‬״ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת״)שמות ז‪ ,‬כב(‪ .‬פירוש‪,‬‬
‫ליבו של פרעה לא נתרכך לנוכח האסון שניחת על עמו כתוצאה מסרובו לשלח את בני‬
‫ישראל מארצו‪.‬‬
‫בביאור המילים ״גם לזאת״‪ ,‬נאמרו על ידי מפרשי המקרא פירושים שונים‪ ,‬המעידים על‬
‫אטימות לבו של פרעה‪.‬‬
‫א‪ .‬לפי רש״י‪ ,‬ה״גם״ הוא תוספת למה שקרה קודם‪ .‬היינו‪ ,‬בנוסף לכך שהוא לא שת לבו‬
‫למופת הראשון ‪ -‬מטה שנהפך לתנין‪ ,‬הוא לא שת לבו גם לזה השני ‪ -‬מים שנהפכו לדם‪.‬‬
‫ב‪ .‬מובא בשם המהר״ל בספרו גבורות ה׳‪ :‬״מתחילה היה מיירא אותם‪ ,‬ולכך עשה משה‬
‫לפני פרעה אות מטה שנעשה תנין כדי ליראם ולבהלם שיהיו יראים וישובו‪ .‬אח״כ התחיל‬
‫פלא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫להביא עליהם מכות‪ ,‬ואין זה הפסד גמור עד שבסוף הטביעם בים לגמרי‪ ,‬וזהו הפסד גמור‬
‫וכליון גמור״‪.‬‬
‫נמצינו למדים‪ ,‬שמכה עדיפה על פני מופת כי במכה גנוזה תחילת ההפסד שלהם‪ .‬משא״ב‬
‫מופת יש בו בכדי להבהיל את המצרים אך אין בו כל הפסד‪.‬‬
‫להפוך מטה לתנין זה דבר מפחיד ומבהיל אך אינו גורם לנזק ולהפסד ממשי‪ .‬כאן במכת דם‬
‫קבל פרעה לראשונה מכה שיש בה נזק והפסד ממוני‪ .‬ובכל זאת ‪ -‬״ויפן פרעה ויבא אל‬
‫ביתו ולא שת לבו״‪ ,‬לא השגיח ולא הפנים ״גם לזאת״‪ ,‬גם לעובדה שהוא סובל יותר ממה‬
‫שסבל עד כה‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬זו המכה היחידה בה נאמר לשון של ״גם לזאת״‪ .‬כי ע״פ הדברים שבארנו‪ ,‬בכולן)בכל‬
‫המכות( שיש נזק ממוני אין ״עדיפות״ של האחת ע״פ קודמתה‪.‬‬
‫ג‪ .‬לפי רבי שמעון סופר בעל ה״כתב סופר״‪ ,‬כל ה״התדיינות״ בין משה לפרעה התנהלה‬
‫מחוץ לעיר‪ ,‬מקום בו עין לא תראה אותו עושה צרכיו כאחד האדם‪ .‬מכת דם החלה שם‬
‫מחוץ לעיר‪ .‬ודאי כי כשהגיע למקום מושבו בו נמצאים בני אדם הוא נחשף לראשונה‬
‫לצעקה המגיעה מהמוני העם על האסון שהשתרג עליהם‪.‬‬
‫וזהו שמחדש לנו הפסוק‪ .‬לא די שבהיותו מחוץ למקום יישוב‪ ,‬לא נתן אל ליבו על עצם‬
‫המכה‪ ,‬אלא ״גם לזאת״ ‪ -‬גם כש״ויפן פרעה ויבא אל ביתו״ ‪ -‬כשהגיע למקום יישוב‪ ,‬שמע‬
‫ונחשף לגודל הצעקה על כי אין להם מים‪ ,‬עדיין לא היה בכה עובדה זו לרכך את ליבו‪.‬‬
‫ד‪ .‬כשמשה רבינו התרה בפרעה ואמר לו‪ :‬״בזאת תדע כי אני ה׳ ״ וגר )שמות ז‪ ,‬יז( כוונתו‬
‫כי מלבד הבאת המכה עצמה והנזק הנגרם לסביבה בעקבותה‪ ,‬אתה תראה שידוד מערכות‬
‫במים ‪ -‬הגם שאין הכשפים שולטים במים כי הם מקור טהרה)ע״פ סנהדרין סח‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫זאת אומרת‪ ,‬שכשמשה אומר לפרעה ״בזאת תדע כי אני ה׳ ״ כוונתו שהבאת הדם יותר ממה‬
‫שהיא מזיקה היא מוכיחה את כוחו ושליטתו של הבורא בגרמי הטבע‪.‬‬
‫לפי״ז‪ ,‬נבין כפתור ופרח‪.‬‬
‫״ולא שת לבו גם לזאת״ ‪-‬‬
‫פרעה לא נתן אל ליבו לא רק את ההשלכות הישירות והעקיפות של המכה‪ ,‬אלא גם את‬
‫״זאת״‪ ,‬היינו‪ ,‬את העובדה שאם יש משהו ששולט במקור מים חיים משמע שהוא זה‬
‫)ע״פ דרוש וחידוש(‬ ‫שבראם ובניגוד גמור לאפסיות שלו ושל חרטומיו‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קלב■‬

‫צפרדע‬‫••‬ ‫— •‬ ‫•‬

‫צפרדע‬
‫מי זאת החיה שנקראת צפרדע?‬
‫לפי רוב המפרשים מדובר בבעלי חיים קטנים שצועקים תדיר במקום מושבם ‪ -‬באגמים‪.‬‬
‫ומקור השם הוא מלשון ארמית צפר‪-‬דע‪ ,‬שפירושו יודע את זמן הבוקר‪ .‬הוא צועק כל‬
‫הלילה עד הבוקר ובבוקר הוא יודע לשתוק‪.‬‬
‫האברבנאל‪ ,‬מביא בפירושו את דעת רבינו חננאל‪ ,‬שפירש כי המדובר בבעלי חיים גדולים‬
‫שבנילוס ונקראים בערבית בשם אל תמסאח ובלשון אשכנז קראקאדיל‪ ,‬שפירושו תנין‪.‬‬
‫האברבנאל מוכיח את שיטתו מהפסוקים שבפרשת וארא המדברים מעניני מכת צפרדע‪.‬‬
‫א‪ .‬משה מתרה בפרעה ואומר לו‪ :‬״ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי נגף את כל גבולך‬
‫בצפרדעים״ )שמות ז‪ ,‬כז(‪ ,‬ולשון ״נגף״ פירושו מיתה‪ ,‬כפי שמצינו במכת בכורות‪ :‬״ועבר‬
‫ה׳ לנגף את מצרים‪ ...‬ולא יתן המשחית״ וגו׳ )שם יב‪ ,‬כג(‪ .‬ואמנם רש״י בפירושו כתב‬
‫ש״נגף״ אין פירושו מיתה אלא מכה‪ ,‬אבל את הראיה שהביא רש״י לשיטתו מהפסוק‬
‫שבפרשת משפטים ״ונגפו אשה הרה״)שם כא‪ ,‬כב(‪ ,‬שאותו ״נגף״ פירושו מכה ולא לשון‬
‫של מיתה שכן כתוב ״ולא יהיה אסון״‪ ,‬אפשר לדחות‪ ,‬לדברי האברבנאל‪ ,‬שהרי הפסוק‬
‫שאחריו כן מדבר במיתה ‪ -‬מיתת ילדיה ‪ -‬״ואם אסון יהיה״‪ .‬גם בתהילים )עח‪ ,‬מה( כתוב‪:‬‬
‫״וצפרדע ותשחיתם״‪ ,‬והשחתה האמורה על בני אדם פירושה ‪ -‬מיתה‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״קץ כל‬
‫בשר בא לפני‪ ...‬והנני משחיתם״)בראשית ו‪ ,‬יג(‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם נפרש כשאר המפרשים שהמדובר הוא בדגים קטנים החיים במים‪ ,‬איך אמר משה‬
‫לפרעה‪ :‬״וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאר תשארנה״ ‪ ,‬והרי הם היו‬
‫ונשארו לא רק ביאור אלא בכל מקוה מים שבעולם?‬
‫לכן מוכח‪ ,‬כי הצפרדע המדובר הוא התנין‪ ,‬זה שמניע רק את לסתו העליונה ויש באפשרותו‬
‫לאכול אדם גדול‪ ,‬והוא זה שחי רק בנילוס ולא בשאר המקומות‪ .‬הגם שבנהר שיש בו מים‬
‫מתוקים לא שייך שיהיו בו חיות גדולות וטורפות כדוגמת אותו תנין‪ ,‬לא כן הוא הנילוס‪ ,‬כי‬
‫מקורו של הנילוס בארץ חבש‪ ,‬וחבש נמצאת קרוב לאוקיינוס ‪ -‬וככזה יש בו גם מים‬
‫מלוחים מהאוקיינוס‪ ,‬ומה גם שיש שם אקלים חם‪ .‬צירוף של חום עם מליחות ומתיקות‬
‫מאפשר כר נרחב לחיות גדולות וטורפות להתקיים‪ .‬ומפני גודלם הם לא שבעו מהחי‬
‫פלג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫שבנילוס והיו צריכים לצאת ממקום מרבצם לחפש בני אדם לאוכלם‪ ,‬עד כדי כך שהמצרים‬
‫לא ניסו להלחם בהם מרוב פחד אלא העדיפו להסתגר בבתיהם‪ .‬אך אותם תנינים הצליחו‬
‫להכנס לבתיהם‪ ,‬וכפי שמעיד הפסוק בעת הסרתם‪ :‬״וימתו הצפרדעים מן הבתים מן‬
‫החצרת״ וגו׳)שמות ח‪ ,‬ט(‪.‬‬

‫צפרדע‬
‫בשום מכה לא מוסבר מדוע כבד ליבו של פרעה מלשלח את ישראל‪ .‬רק במכת צפרדע‬
‫התורה מנמקת את קשיות לבו ‪ -‬״וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע‬
‫אלחם״)שמות ח‪ ,‬יא(‪.‬‬
‫מהי אותה ״הרוחה״ שבגללה הוא לא התרצה לשלחם?‬
‫א‪ .‬נקדים ונאמר‪ ,‬כי כל המכות)מלבד צפרדע( לאחר סיומן הן הסתלקו לגמרי‪ .‬ולכן טבעי‬
‫הוא שאחרי הסתלקות המכה תבוא ההכחשה בטענה של ״מקרה הוא״‪ ,‬או כל תירוץ אחר‪.‬‬
‫וזה מה שקרה בכל שאר המכות‪ .‬כשהן הסתלקו‪ ,‬הכביד פרעה את ליבו שהרי הן אינן לפניו‪.‬‬
‫אבל במכת צפרדע שפגריהם נשארו והבאישו את האויר‪ ,‬האדמה והמים‪ ,‬ז״א ששאריות‬
‫מהמכה עדיין מונחות לפניו‪ ,‬היה מקום לחשוב כי פרעה לא יוכל להתכחש לאסון גם לאחר‬
‫סיום המכה‪ ,‬שהרי היא מונחת לפתחו‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬מכיון ש״היתה הרוחה״‪ ,‬היינו‪ ,‬שמצרים‬
‫הוא מקום גדול ומרווח‪ ,‬אפשר היה לסבול את הריח הרע‪ ,‬ולכן על אף שהמכה מוטלת‬
‫)ע״פ כלי יקר(‬ ‫לפניו‪ ,‬בכל זאת הוא הכביד את לבו‪.‬‬

‫ב‪ .‬כשמשה הבטיח לו ש״וסרו הצפרדעים״ הוא חשב שכוונת דבריו שתהיה לו ישועה‬
‫מוחלטת)ולא לכך התכוין משה‪ ,‬כי כוונתו היתה רק שימותו אבל גויותיהם ישארו ויבאישו‬
‫את הארץ(‪ ,‬וכשהוא ראה שיש רק רווחה ‪ -‬קצת ישועה‪ ,‬מיד הכביד את לבו‪ ,‬כי הוכח לו‬
‫)ע״פ המלבי״ם(‬ ‫שמשה לא מקיים את דבריו‪.‬‬

‫צפרדע‬
‫לפי רש״י‪ ,‬העובדה שבמכת צפרדע נקט לשון של מיתה ובמכת ערוב נקט לשון של הסרה‪,‬‬
‫מלמדת אותנו כי הערוב סר כדי שלא יהיה למצרים כל הנאה מפגריהם ‪ -‬ע״י הפשטת העור‪,‬‬
‫אבל בצפרדע שאין להם כל הנאה מעורם לכן היא ״רק״ מתה ונשארה במקומה ולא הוצרך‬
‫להסירה‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קלד■‬

‫לפי בעל ה״כלי יקר״ רצה הקב״ה ללמדנו שהמוסר עצמו על קידוש ה׳ ינצל‪ .‬והראיה‪,‬‬
‫שלשון ״מיתה״ נאמר על אותם שלא היו בתנורים ‪ -‬״וימתו הצפרדעים מן הבתים ומן‬
‫החצרות ומן השרת״‪ ,‬והיכן אלו שהיו בתנורים? הם נשארו בחיותם על כי מסרו נפשם על‬
‫קידוש ה׳‪.‬‬
‫וזה הק״ו שנשאו חנניה מישאל ועזריה‪ .‬אלו שלא מסרו את עצמם למען קדוש ה׳ ‪ -‬מתו‪,‬‬
‫ואלו שנכנסו בתנורים ‪ -‬נשארו בחיותם‪ .‬אנו בשר ודם על אחת כמה וכמה מחוייבים למסור‬
‫נפשינו‪ .‬ואל תקשה‪ ,‬מדוע א״כ לא מתו הערוב והארבה‪ ,‬הרי הם לא מסרו את נפשם‪ ,‬ובמה‬
‫זכו להינצל? מפני שאם היו מתים‪ ,‬היה למצרים הנאה מהעורות של הערוב ומהמלוחים של‬
‫)ע״פ כלי י ק ס‬ ‫הארבה‪ ,‬לכן הקב״ה סילק אותם‪.‬‬

‫צפרדע‬
‫במכת דם‪ ,‬כאשר ״ויעשו חרטמי מצרים בלטיהם״ בדומה לאהרן‪ ,‬אזי ״ויחזק לב פרעה ולא‬
‫שמע אלהם״)שמות ז‪ ,‬כב(‪ .‬ואילו במכת צפרדע‪ ,‬הגם ש״ויעשו כן החרטמים בלטיהם ויעלו‬
‫את הצפרדעים על ארץ מצרים״‪ ,‬בכל זאת ״ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל‬
‫ה׳ ויסר הצפרדעים ממני ומעמי״)שם ח‪ ,‬ג ‪ -‬ד(‪ ,‬משמע‪ ,‬שמעשה החרטומים לא השפיע‬
‫עליו כלל‪ ,‬היינו‪ ,‬לא חיזק את ליבו‪.‬‬
‫מדוע אותו דפוס התנהגות של פרעה במכת דם לא חזר על עצמו גם במכת צפרדע? וכן‬
‫בשאר המכות‪ ,‬מדוע בחלקן נבהל פרעה מעוצמת המכה‪ ,‬ובחלקן פרעה נשאר אדיש ורק‬
‫מקשה את ליבו?‬
‫אלא‪ ,‬כדי לענות על כך חובה עלינו להבין את התנהלותו של פרעה‪ .‬כל דאגותיו הסתכמו‬
‫בדבר אחד‪ :‬חייו‪ .‬כל התגובות שלו)כפי שנוכיח בהמשך( הן נגזרת ישירה של תחושותיו‬
‫ופחדיו האישיים בעקבות עוצמת ומהות המכה אותה חווה‪ .‬הרס עמו ומדינתו כלל לא עמד‬
‫לנגד עיניו‪.‬‬
‫במכת דם‪ ,‬כפי שביארנו כבר‪ ,‬לא היתה כל סכנת מוות לא לו ולא לעמו‪ .‬את המים לשתיה‬
‫הם השיגו בדרכים שונות‪ .‬לפיכך‪ ,‬לא מצינו כל בהלה מצירו בצורה של קריאה למשה‬
‫ולאהרן שיתפללו בעדו‪ ,‬ומה גם שהחרטומים הוכיחו כי כוחם זהה לשל אהרן‪.‬‬
‫במכת צפרדע‪ ,‬שהצפרדעים קרקרו גם בביטנו שלו‪ ,‬הוא חש מאוים ובמצב של סכנה‪ .‬ולכן‬
‫הוא לא נתן דעתו אפילו לחרטומים‪ ,‬אלא‪ :‬״ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל‬
‫ה׳ ויסר הצפרדעים ממני ומעמי״)שם(‪.‬‬
‫הלה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫במכת כינים‪ ,‬עם כל הצער ואי הנעימות בהופעת הכינים‪ ,‬אין כל סכנת מות בעקבותיה‪ .‬לכן‪,‬‬
‫הגם שאמרו לו חרטומיו כי ״אצבע אלוקים הוא״‪ ,‬אע״פ כן ״ויחזק לב פרעה ולא שמע‬
‫אלהם״)שם ח‪ ,‬טו(‪.‬‬
‫לגבי מכת ערוב‪ ,‬מובא בילקוט מעם לועז כי ״בתחילה כשהיו רואים את החיות באות היו‬
‫סוגרים יפה את שערי בתיהם והחלונות‪ ,‬והיו חושבים שבזה יוכלו להמלט‪ ,‬אבל הקב״ה‬
‫הוציא מן הים מיני ברואים הדומות קצת לבני אדם‪ ,‬ולהן זרועות ארוכות עשר אמות והן‬
‫נקראות סירינות הים‪ .‬והיו עולות על הגגות והורסות את הגג‪ ,‬והיו מושיטות ידיהן ופותחות‬
‫הדלתות‪ ,‬והיו חוטפים ילדיהן‪ ,‬ועשו בהן השחתה גדולה״‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬לא פלא שבמכה זו הזדרז פרעה והציע להם בנדיבות ״אנכי אשלח אתכם וזבחתם‬
‫לה׳ אלקיכם‪ ...‬העתירו בעדי״)שם‪ ,‬כד(‪.‬‬
‫במכה החמישית‪ ,‬מכת הדבר‪ ,‬אע״פ שראה בצורה ברורה ש״לא מת ממקנה ישראל עד‬
‫אחד״‪ ,‬אע״פ כן ״ויכבד לב פרעה״‪ ,‬ולא רק שלא ביקש שתסור ממנו המכה אלא ״ולא שלח‬
‫את העם״)שם ט‪ ,‬ז(‪ ,‬וכפי שהדגשנו בתחילת הדברים‪ ,‬הוא לא מרגיש מאויים‪ ,‬ובאופן אישי‬
‫הדבר לא מפריע לו‪.‬‬
‫במכת שחין‪ ,‬הגם שאפשר לסבור שגם הוא סבל מאותן אבעבועות‪ ,‬למרות שהכתוב לא‬
‫מזכיר זאת במפורש כי אם ברמז‪ :‬׳׳והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פרח״ וגו׳)שם‪ ,‬ט(‪,‬‬
‫אע׳׳פ כן אין בזה בכדי לתת לו תחושה של מאויים או כל פחד שיזרז אותו לתת לבנ׳׳י לצאת‬
‫מארצו או שיתפללו בעדו‪ .‬אלא למרות ש׳׳ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני‬
‫השחין״ בכל זאת ״ויחזק ה׳ את לב פרעה ולא שמע אלהם״)שם‪ ,‬יא‪-‬יב(‪.‬‬
‫במכת ברד‪ ,‬שאש מתלקחת ומתעצמת תוך כדי היותה מחוברת למים שלא מכבים אותה‪,‬‬
‫והיא נוחתת בקולות וברקים ובעוצמה כזאת שיש בכוחה לשבר ולהרס כל אשר נקרה‬
‫בדרכה‪ ,‬אך טבעי הוא שירגיש מאויים על חייו כש״מהפכת סדום ועמורה״ משתוללת בחוץ‪.‬‬
‫ומכאן קצרה הדרך עד ״וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אלהם חטאתי הפעם ה׳‬
‫הצדיק ואני ועמי הרשעים העתירו אל ה׳‪ ...‬ואשלחה אתכם״)שם‪ ,‬כז‪-‬כח(‪.‬‬
‫במכת ארבה‪ ,‬מצינו ש׳׳וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה׳ אלקיכם‬
‫ולכם‪ ...‬והעתירו לה׳ אלקיכם״‪ ,‬כי הוא כינה את הארבה בשם מות באומרו‪ :‬״ויסר מעלי רק‬
‫את המות הזה״)שם י‪ ,‬טז‪-‬יז(‪ .‬גם במכה זו כמו בקודמותיה‪ ,‬נשמר האיזון בין תחושת המות‬
‫של פרעה לבין התנצלותו ובקשתו בפני משה ואהרן‪.‬‬
‫במכת חושך‪ ,‬בשלושת הימים הראשונים עוד הצליח להסתדר ע״י שדאג שיאירו לו‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קלו■‬

‫בשלושת הימים הנוספים הגם שלא הצליח לקום ממקומו‪ ,‬בכל זאת לא היתה מולו סכנת‬
‫מות מוחשי‪ .‬ובכל זאת הוא הסכים ל״לכו עבדו את ה׳ רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך‬
‫עמכם״)שם‪ ,‬כד(‪ .‬משה לא הסכים ולא קיבל את תנאו ‪ -‬להשאיר לו ערבון‪ .‬תוך כדי דין‬
‫ודברים שם לב פרעה כי המכה הסתיימה והכל חוזר לקדמותו‪ .‬ומשסר האיום ‪ -‬״ויחזק ה׳‬
‫)ע״פ אור החיים(‬ ‫את לב פרעה ולא אבה לשלחם״)שם‪ ,‬כז(‪.‬‬

‫צפרדע‬
‫מסכת פסחים)נג‪ ,‬ב(‪ :‬״מה ראו חנניה מישאל ועזריה‪ ,‬שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן‬
‫האש‪ ,‬נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים‪ ,‬ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם‪,‬‬
‫כתיב בהו ׳ובאו ועלו בביתך וגו׳ ובתנוריך ובמשארותיך׳ אימתי משארות מצויות אצל תנור‬
‫הוי אומר בשעה שהתנור חם‪ ,‬אנו שמצווין על קדושת ה׳ על אחת כמה וכמה״‪.‬‬
‫כשהגאון מווילנא היה בן שבע‪ ,‬שמע את בעל ה״שאגת אריה״ שואל‪ ,‬הרי הק״ו מופרך‬
‫מיסודו כי גם הם נצטוו ב״ועלו ובאו״‪ ,‬ואיך אפשר לומר עליהם ״ומה צפרדעים שאין‬
‫מצווין על קדושת השם״?‬
‫השיב לו הגר״א‪ :‬אמנם נצטוו הצפרדעים על שריפה‪ ,‬אבל לא על שריפה בלבד נצטוו אלא‬
‫על מכלול של דברים ‪ -‬לבא בביתך‪ ,‬לבא בחדר משכבך‪ ,‬לבא במטתך‪ ,‬לבא בבית עבדיך‬
‫ובבית עמך וגם בתנוריך ובמשארותיך‪ .‬לפי״ז כל צפרדע רשאית היתה לבחור לאן תלך;‬
‫לבית פרעה או לבית עבדיו וכו׳‪ .‬בקלות היתה יכולה כל אחת לחמוק מ״תנוריך״‪ .‬ואם בכל‬
‫זאת מצינו את הצפרדעים בתנוריך‪ ,‬אין לך קידוש ה׳ גדול מזה‪ .‬מכאן למדו חנניה מישאל‬
‫ועזריה קל וחומר‪ ,‬הם שמצווים להיכנס לכבשן האש ואין להם אפשרות אחרת על אחת‬
‫כמה וכמה‪.‬‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫ה״שאגת אריה״ בשמעו זאת מפיו של ילד בן שבע‪ ,‬הגביהו ונשקו על מצחו‪.‬‬

‫>‪<^ <$><$‬‬

‫המהרי״ל דיסקין שמע על תירוץ זה‪ ,‬אך עדיין לא נחה דעתו‪ .‬מפני שאם כל צפרדע תאמר‬
‫שחברתה תלך להשרף בתנור‪ ,‬לא יתקיים ציווי ה׳ ״ובתנוריך ובמשארותיך״‪ ,‬וזה הרי לא‬
‫יתכן‪ ,‬אלא ודאי כולן היו מצוות בכך ללא אפשרות התחמקות‪ ,‬ומהו הקל וחומר‬
‫מהצפרדעים?‬
‫קלז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫לכן אומר המהרי״ל תירוץ אחר‪.‬‬

‫אם נתבונן בפסוקים נבחין‪ ,‬שבפסוק כ״ח כתוב‪ :‬״ושרץ היאר צפררעים ועלו ובאו בביתך‬
‫וכר ובתנוריך ובמשארותיך״‪ .‬ואילו בפסוק כ״ט כתוב‪ :‬״ובכח ובעמך ובכל עבדיך יעלו‬
‫חצפרדעים״‪ .‬ומחו חחבדל בין ״ועלו״ לבין ״יעלו״‪7‬‬
‫״ועלו ובאו בביתך״ אין זח לשון של ציווי‪ ,‬אלא של סיפור דברים‪ ,‬שמודיע לפרעח שכך‬
‫עתיד לחיות‪ ,‬שחיאר ישרוץ צפרדעים שחם עתידים לעלות בכל חמקומות ואף בתנורים‪.‬‬
‫אבל ״יעלו חצפרדעים״ שנכתב בפסוק חשני‪ ,‬איננו חזרח על מח שכבר נכתב בפסוק חקודם‪,‬‬
‫אלא זחו ציווי לצפרדעים וחובח על כל אחת ואחת‪ .‬ולכן‪ ,‬״בכח ובעמך ובכל עבדך״ חיו‬
‫חצפרדעים חייבות לעלות‪ ,‬מפני שחיח זח ציווי‪ :‬״יעלו חצפרדעים״‪ .‬אבל לחכנס‬
‫ל״ובתנוריך ובמשארותיך״ לא חיו חייבות‪ ,‬מפני שלא נאמר לחן ציווי על כך‪ ,‬אלא רק נאמר‬
‫לפרעח ״ועלו ובאו״ ‪ -‬סיפור חעובדח שכך יחיח‪ ,‬ולכן כל אחת חיתח יכולח לחתחמק‬
‫בטענח שחברתח תכנס לתנור ולא חיא‪ .‬ולמרות זאת נכנסו חצפרדעים לתנורים‪ ,‬ומכאן למדו‬
‫)ע״פ מהרי״ל דיסקין(‬ ‫חנניח מישאל ועזריח קל וחומר שעליחם למסור נפשם‪.‬‬

‫צפרדע‬
‫אם באנו למנות את חמכות חכלולות במכת צפרדע‪ ,‬כמו שאמר ר׳ אליעזר שכל מכח חיתח‬
‫של ארבע מכות‪ ,‬או של חמש מכות לדברי ר׳ עקיבא‪ ,‬יש לנו לחוסיך את חמכח של ״קביעת‬
‫חגבולות של מצרים״‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬מצרים בחיותח חמעצמח חחזקח ביותר באזור‪ ,‬חיתח נוחגת מן חסתם‪ ,‬לספח‬
‫לשטחח שטחים משכנותיח חחלשות‪ .‬לא עזרו כל טענות שכנותיח על גזילת שטחים‪ ,‬עד‬
‫שבאו ‪ ...‬חצפרדעים‪ .‬שכן במכת צפרדעים נאמר‪ :‬״חנח אנכי נגף את כל גבולך בצפרדעים״‬
‫)שמות ז‪ ,‬כז(‪ .‬חצפרדעים סימנו באופן ברור את גבולותיח של מצרים‪ ,‬עד שגם מצרים‬
‫עצמח חוכרחח לחודות שאותם שטחים חשנויים במחלוקת‪ ,‬אכן גזולים חם בידח‪ .‬וזו מכח‬
‫)ע״פ אזניים לתורה(‬ ‫נוספת למצרים חכלולח במכת צפרדע‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קלח■‬

‫כינים‬
‫כתב הרמב״ם )בפירוש המשניות אבות פ״ה‪ ,‬מ״ה( וכן רבנו יונה )שם( שקבלה בידינו‬
‫שהכינים היו מצויים גם בישראל אלא שלא צערו אותם‪.‬‬
‫יש שתמהו היכן הדבר מוזכר בחז״ל?‬
‫הגר״ז סורוצקין זצ״ל ביאר‪ ,‬דהנה הז״ל מביאים)בראשית רבה פ׳ צ״ו( על הנאמר)בראשית‬
‫מז‪ ,‬כט( ״אל נא תקברני במצרים״‪ ,‬שהטעם לסרובו של יעקב להיקבר במצרים נבע מכך‬
‫שסופה של ארץ מצרים ללקות בכינים ויהיו מרחשות בתוך גופו‪ .‬ולכאורה היה אפשר‬
‫לקברו בארץ גושן? ‪ -‬אלא מכאן ראיה שמכת כינים שלטה גם במושב בני ישראל בגושן‪,‬‬
‫>ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫אלא שלא צערו אותם‪.‬‬

‫כינים‬
‫מכת כינים היא היחידה שלא כתוב בה שישראל לא לקו בה‪ .‬והטעם לכך‪ ,‬אומר הגר״ח‬
‫קניבסקי שליט״א‪ ,‬כי בכל המכות עיקר המופת היה בכך שישראל לא לקו בהן‪ ,‬שכן ניתן‬
‫היה לעשותן גם ע״י כשפים או ע״י שדים‪ .‬כל ההוכחה שהמכה משמים‪ ,‬היא מכך שלא‬
‫נתפשטה לארץ גושן ‪ -‬דבר שאין בכוחו של השד או המכשף למנוע‪.‬‬
‫אבל מכת כינים שאין השד יכול לעשותה כלל‪ ,‬א״כ עיקר המופת היה המכה עצמה‪ ,‬שבודאי‬
‫היא משמים ולא על ידי כישוף‪ ,‬ולא העובדה שלא נתפשטה בארץ גושן‪ ,‬ולפיכך התורה לא‬
‫)ע״פ טעמא דקרא(‬ ‫ציינה זאת‪.‬‬
‫הלט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ערוב‬
‫השגהת הבורא ית׳ היתה לא רק בהבאת המכה ובהתנהלותה כי אם גם בהסרתה‪ .‬אצל‬
‫הצפרדעים נאמר‪ :‬״ויאמר משה לפרעה‪ .‬התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך‬
‫להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאר תשארנה״)שמות ח׳ ה׳(‪ .‬ובמכת הערוב נאמר‪:‬‬
‫״ויסר הערב מפרעה מעבדיו ומעמו לא נשאר אחד״‪ .‬מדוע אצל הצפרדעים נכרתו ‪ -‬מתו‪,‬‬
‫אך נשארו שם ואילו אצל הערוב כל אותן חיות ממיתות הסתלקו ולא נשאר מהן אף לא‬
‫אחת?‬
‫אלא‪ ,‬בצפרדעים אין כל הנאה בפגריהן‪ .‬גוויתן מסריחה את הארץ‪ ,‬מזהמת את האויר‬
‫ומזרזת הבאת מחלות‪ .‬לכן‪ ,‬כחלק מהמכה‪ ,‬הן נשארו מתות במקומן‪ .‬משא״כ הערוב‪ ,‬שאם‬
‫אותן חיות היו נשארות במקומן המצרים היו מפשיטים את עורן ומרוויחים מכך ולכן לא‬
‫>ע״פ הרמב״ן(‬ ‫נשארה אף לא חיה אחת שם‪.‬‬

‫ועוד ניתן לתרץ‪ ,‬כי הסרת המכה פירושה לחזור שלב אחד אחורה‪ .‬אם במכת צפרדע מהות‬
‫המכה באה לידי ביטוי בכך שהתרבו הצפרדעים הרי שבהסרת המכה הם לא התרבו אבל‬
‫אלה שהתרבו ומונחים מתים לפנינו‪ ,‬את זה לא מסירים‪ .‬אבל בערוב‪ ,‬שמהות המכה באה‬
‫לידי ביטוי בהגעת חיות טורפות שלא היו כאן עד היום‪ ,‬הרי שבהסרת המכה אותו מזיק‬
‫שהגיע להזיק‪ ,‬חזור חזרה למקומו‪ .‬לפי זה מובן כפתור ופרח‪ ,‬מדוע אצל הצפרדעים נקט‬
‫לשון של ״וימתו הצפרדעים״)שמות ח׳ ט׳(‪ .‬המיתה היא ההפך מריבוי שהיה בעת המכה‪.‬‬
‫אבל בערוב נקט לשון של ״ויסר״ כי הסרה פירושו לסלק את שהגיע; אותן חיות שהגיעו‬
‫)ע״פ הטור(‬ ‫לכאן סולקו למקום שבאו ממנו‪.‬‬

‫ערוב‬
‫במכת הערוב נאמר‪ :‬״הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערב ומלאו בתי מצרים‬
‫את הערב וגם האדמה אשר הם עליה״)שמות ח‪ ,‬יז(‪.‬‬
‫מפרשי המקרא התקשו בהסבר המילים‪ :‬״וגם האדמה אשר הם עליה״‪.‬‬
‫לפי הספורנו‪ ,‬גם אותם בע״ח השוכנים קבע במעמקי האדמה יצאו החוצה והזיקו להם‪ .‬כך‪,‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קמ ■‬

‫שמי שישב בבית סגור מחמת ״טרור״ החיות שהשתולל בחוץ‪ ,‬הרי שמתחת לרגליו בביתו‬
‫הסגור והמוגף‪ ,‬צצו‪ ,‬עלו ובאו נחשים עקרבים וכד‪.‬‬
‫לפי בעל ה״כתב והקבלה״‪ ,‬התשובה לשאלתנו טמונה בהבנת המילה ״וגם״‪ .‬לפיו‪ ,‬המילה‬
‫״וגם״ תתפרש כהיתוך וכקטיעה של מה שהיה עד כה‪ .‬וכך יתפרש הפסוק ״וגם האדמה‬
‫אשר הם עליה״‪ :‬הערוב יגמום ‪ -‬יחרוש ויחתוך את האדמה עד שהיא תשחת ולא תהיה‬
‫ראויה לשימוש ולעיבוד‪.‬‬
‫נביא שלושה מקורות המאשרים את משמעות השורש ״גמם״ כהיתוך וכהרס‪.‬‬
‫א‪ .‬דין הוא‪ ,‬שעשר נטיעות צעירות המפוזרות בתוך בית סאה‪ ,‬מותר לחרוש את כל הבית‬
‫סאה בשביל אותן נטיעות עד לראש השנה של שמיטה כיון שאותן נטיעות חלשות הן ואם‬
‫לא יחרשו עבורן עד לראש השנה עלולות הן למות‪ ,‬בשונה משדה אילן שאותו חורשין רק‬
‫עד העצרת‪.‬‬
‫המשנה במסכת שביעית )פ״א מ״ו( מוסיפה ואומרת על כך‪ ,‬כי אילן שנגמם ‪ -‬נקצץ גזעו‪,‬‬
‫והצמיח גידולין חדשים‪ ,‬שעומד האילן לצמח מתוכם מחדש‪ ,‬אם נגמם מטפח ולמטה‪ ,‬היינו‬
‫שלא נשאר בגזע אלא שיעור פחות מטפח עד הקרקע‪ ,‬הרי הוא נידון כנטיעה וחורשים‬
‫בשבילו עד ראש השנה‪.‬‬
‫ב‪ .‬דין הוא‪ ,‬שכל בהמה שאין לה שינים למעלה‪ ,‬בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה‬
‫וטהורה‪ ,‬ואין אנו צריכים להמתין עד שנראה אם מעלת גרה היא אם לא‪.‬‬
‫אמר על כך רב חסדא )חולין נט‪ ,‬א(‪ ,‬מי שהיה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום־חתוך‪,‬‬
‫באופן שאי אפשר לבודקה בפיה אם יש לה שיניים אם לאו‪ ,‬ורוצה לדעת אם היא טהורה‬
‫מבלי להמתין ולראות אם מעלת גרה היא‪ ,‬יבדוק בפרסותיה‪.‬‬
‫ג‪ .‬המשנה במסכת כלאים )פ״ב מ״ד( אומרת‪ :‬היה לו שדה נטועה בגפנים והחליט לזרוע‬
‫שם תבואה‪ ,‬לא יאמר אזרע תחילה את התבואה ורק אח״כ אעקור את שרשי הנטיעות אלא‬
‫עוקר תחילה את הנטיעות ורק אח״כ זורע את התבואה‪ .‬מוסיפה המשנה ואומרת‪ ,‬אם רצה‪,‬‬
‫הרי הוא גומם את הנטיעות ‪ -‬קוצץ את הנטיעות עד פחות מטפח סמוך לקרקע‪ ,‬ומכיון שכל‬
‫הנמוך מטפח כאילו אינו‪ ,‬הרי שאם כך‪ ,‬גמם ‪ -‬קצץ ‪ -‬יכול לזרוע תבואה תחילה ורק אח״כ‬
‫לעקור את שרשי הגפנים‪.‬‬
‫נמצינו למדים שמלבד ההרס שיגרום הערוב לאדם ולסביבתו‪ ,‬הוא ישחית את פני האדמה‬
‫ע״י שיעשה בה גומות וחפירות עד שלא תהיה ראויה לזריעה בפרט ולכל סוג עבודה‬
‫הקשורה לאדמה בכלל‪.‬‬
‫המא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ו״כתנא דמסייע״ לאלו הדברים יוכיח תיאור תהליך המכה‪ :‬״ויבא ערב כבד‪ ...‬ובכל ארץ‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫מצרים תשחת הארץ מפני הערב״)שמות ח‪ ,‬כ(‪.‬‬

‫פנינה נוספת בשרשרת התשובות נפלה בחלקנו בשמו של הרבי ר׳ העשיל‪ .‬המשנה במסכת‬
‫כלאיים )פ״ח מ״ה( מתארת חיה גדולה וטורפת הגדילה בשדות ונקראת בשם ״אדני‬
‫השדה״‪ ,‬וחבל גדול מחובר ממנה אל האדמה‪ .‬קשה מאד לצוד אותה מפני גודלה וחוזקה‪.‬‬
‫ניתן להמיתה רק כאשר מנתקים את החבל המחבר בינה לבין האדמה‪ .‬ניתוק אותו חבל‬
‫פירושו ניתוק חיותה של אותה חיה‪.‬‬
‫לפי זה יובן הפסוק )שמות ח‪ ,‬יז(‪ :‬״הנני משליח בך‪ ...‬את הערב ומלאו בתי מצרים את‬
‫הערב וגם האדמה אשר הם עליה״‪ .‬מהי התוספת של ״וגם האדמה אשר הם עליה״?‬
‫יש בתוספת זו להעצים את גודלה וחוזקה של מכת הערוב‪.‬‬
‫אפילו אותן חיות שלא מסוגלות לחיות בכל מקום‪ ,‬כמו אותה חיה הנקראת ״אדני השדה״‪,‬‬
‫גם הן‪ ,‬למרות המגבלות שלהן לעזב את מקור חיותן‪ ,‬יגיעו הנה ביחד עם ״האדמה אשר הם‬
‫)ע״פ חנוכת התורה(‬ ‫עליה״ ‪ -‬אותה אדמה לה הן מחוברות‪.‬‬

‫פירוש נוסף‪ ,‬על פי הגמרא במסכת סוטה )מז‪ ,‬א(‪ .‬שם נחלקו רב ושמואל בענין אחד‬
‫מהניסים שעשה אלישע‪ ,‬כמתואר במלכים ב׳)ב‪ ,‬כג‪-‬כד(‪ :‬״‪ ...‬ונערים קטנים יצאו מן העיר‬
‫ויתקלסו בו‪ ...‬ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה׳ ותצאנה שתים רבים מן היער ותבקענה‬
‫מהם ארבעים ושני ילדים״‪ .‬ונחלקו רב ושמואל‪ ,‬האם יש כאן שתי ניסים‪ ,‬מפני שלא היו שם‬
‫לא דובים ולא יער ונבראו גם היער וגם הדובים‪ .‬או שמא יש כאן רק נס אחד‪ ,‬מפני שהיה‬
‫שם יער כבר קודם ורק הדובים נבראו בדרך נס‪ .‬ומקשה הגמרא‪ ,‬לדברי האומר שלא היה שם‬
‫יער‪ ,‬מדוע היה צריך לברוא יער ומה הצורך בנס הזה? ומתרצת הגמרא שהדובים מפחדים‬
‫להזיק אם אין יער בקרבתם שיוכלו לנוס לתוכו‪ .‬היער הקרוב‪ ,‬שהוא ביתם הטבעי ומקום‬
‫גידולם‪ ,‬נותן להם תחושת ביטחון ויכולת להזיק ללא פחד‪ .‬לכן ביחד עם הדובים נברא גם‬
‫יער בקרבת מקום‪.‬‬
‫לפי זה יתפרש הפסוק ‪ :‬״ומלאו בתי מצרים את הערב וגם האדמה אשר הם עליה״‪ ,‬כך‪ :‬אם‬
‫הקב״ה היה מביא רק את אותן חיות טורפות למצרים‪ ,‬הן היו מפחדות להזיק‪ ,‬מפני שהן‬
‫מנותקות מסביבתן הטבעית והן לא מרגישות ״בבית״‪ .‬לכן עשה הקב״ה נס והביא ביחד עם‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קמב■‬

‫אותן חיות גם את ״הארמה אשר הם עליה״‪ ,‬את הסביבה הטבעית של אותן חיות‪ ,‬את היער‬
‫)ע״פ מהרי״ל דיסקין(‬ ‫ואת הג׳ונגל‪ ,‬כדי שהחיות ירגישו ״בבית״ ויוכלו להזיק ללא פחד‪.‬‬

‫בספר ״באר יוסף״ מובא מעין זה‪ ,‬בתוספת כי מהמילים ״וגם האדמה אשר הם עליה״ אנו‬
‫למדים שגם האקלים הייחודי למקום גידולם‪ ,‬המאפשר להם מחיה במקומם‪ ,‬יבוא עם אותם‬
‫בע״ח למצרים‪.‬‬

‫ערוב‬
‫ברור הוא‪ ,‬כי כל אותן מכות שבאו על המצרים לא הזיקו ולא הרעו לבני ישראל‪ .‬אולם‪,‬‬
‫המעיין בפסוקי התורה ישים לב כי רק בשתי מכות מציינת התורה את העובדה שאותה‬
‫מכה‪ ,‬פסחה על היושבים בארץ גושן‪.‬‬
‫במכת הערוב נאמר‪ :‬״והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות‬
‫שם ערב״ )שמות ח‪ ,‬יח(‪ .‬במכת ברד נאמר‪ :‬״רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה‬
‫ברד״)שמות ט׳ כ״ו(‪ .‬משמע שרק שתי מכות אלו לא היו כלל בארץ גשן‪ ,‬אפילו באותם‬
‫המצרים שגרו שם ואילו המכות האחרות היו בארץ גשן במצרים שגרו שם‪ .‬וקשה‪ ,‬מה‬
‫ייחודן של שתי מכות אלו‪ ,‬שדווקא הן לא היו במצרים שבארץ גשן? אלא‪ ,‬המייחד את אותן‬
‫שתי מכות ‪ -‬ערוב וברד‪ ,‬הוא לא רק במכה עצמה ובנזק הישיר שהיא עושה אלא במתלווה‬
‫אליה‪.‬‬
‫וביתר הרחבה‪.‬‬
‫ערוב זו מכה שחיות רעות ומזיקות באות כל אחת ממקומה וטורפות את שנקרה בדרכן‪.‬‬
‫מעבר לנזק הישיר שהן עושות יש פחד כבר בעצם הופעתן‪ ,‬שכן הרואה את אותן חיות נתקף‬
‫בפחד נורא גם אם הן לא מזיקות לו‪ .‬כמו״כ בברד‪ ,‬עוד לפני הנזק שנגרם‪ ,‬הקולות וברקים‬
‫שבשרו את בואו הפחידו את כל מי שנמצא בסביבת הברד‪ .‬אילו מכת ערוב וברד היו גם‬
‫בארץ גשן‪ ,‬הגם שרק המצרים הגרים שם היו נפגעים מהמכה‪ ,‬אבל הדבר יפיל פחד על‬
‫היהודים בסביבתם‪ .‬כי רק מלראות את אותן חיות ולשמוע את אותן קולות יש חשש‪ ,‬ואין‬
‫כל סיבה שהיהודים יסבלו מכך‪ .‬אבל בשאר המכות אין כל סבל ליהודי אם המצרי הגר‬
‫בסביבתו נפגע מן המכה‪ .‬לכן‪ ,‬באלו שתי מכות הדגישה התורה את ההפליה בין מצרים‬
‫לארץ גושן‪ ,‬כדי להדגיש ולומר שבערוב ובברד המכות לא קרבו בכלל לאזורם ולמקומם‪.‬‬
‫)ע״פ חתם סופר(‬
‫קמג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫• ד •פ ר‬

‫מכות ערוב ודבר‬

‫מכות ערוב ודבר משלימות זו את זו‪ .‬כיצד? הקב״ה ברא את כל בעלי החיים לצורך האדם‪.‬‬
‫אלא‪ ,‬שהם נחלקים לשני סוגי בעלי חיים‪ ,‬המתאימים לשני סוגי צרכים של האדם‪ .‬הבהמות‬
‫‪ -‬משמשות את האדם בחלב‪ ,‬גיזה ועבודה‪ .‬החיות הטורפות ‪ -‬משמשות להפחיד את‬
‫האדם כדי להטותו אל דרך הישר‪ ,‬או כדי להענישו על חטאיו‪ ,‬כמו שאמרו בפרקי אבות‪:‬‬
‫״חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חילול השם״)פ״ה מי״א(‪ .‬וכן אמרו בגמרא‬
‫)כתובות ל‪ ,‬א(‪ ,‬שבזמן הזה שבי״ד לא מחייבים ארבע מיתות בי״ד‪ ,‬מי שנתחייב בסקילה ‪-‬‬
‫חיה רעה טורפת אותו‪.‬‬
‫אם נתבונן‪ ,‬נבחין שאותם בעלי חיים המביאים תועלת לאדם‪ ,‬כמו הבהמות‪ ,‬הם מצויים‬
‫ברשותו ונוח לגדלם‪ .‬ואילו החיות הטורפות שהתועלת שלהם היא להפחיד ולהעניש את‬
‫האדם‪ ,‬הן מצויות הרחק ממקום יישוב ‪ -‬ביערות ובמדברות‪.‬‬
‫המצרים באכזריותם הפכו את היוצרות‪ .‬במקום להשתמש בבעלי החיים שנבראו לצורך זה‪,‬‬
‫השתמשו בבני אדם שלא כדין‪ ,‬על ידי שכבשו עם שלם שבא לגור בארצם לפי שעה בימי‬
‫הרעב‪ ,‬והעבידו אותם בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה‪ ,‬והחליפו מלאכת אנשים לנשים‪,‬‬
‫ומלאכת נשים לאנשים‪ ,‬כדי לצערם וליגעם‪ .‬לכן מדד להם ה׳ מידה כנגד מידה והחליף להם‬
‫את תפקידי מי שנבראו לשמש את האדם‪ .‬החיות הטורפות באו אליהם מן המדבר‪,‬‬
‫ו״התארחו״ בבתיהם )במכת ערוב(‪ ,‬ואילו הבהמות האמורות לשמש אותם‪ ,‬נלקחו מהם‬
‫)ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫)במכת דבר(‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קמד ■‬

‫»!צךזין‬

‫שחין‬
‫במכת שחין נאמר‪ :‬״ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין כי היה השחין‬
‫בחרטמים ובכל מצרים״)שמות ט‪ ,‬יא(‪.‬‬
‫מהו המיוחד במכת שחין שלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה? השיב הרמב״ן‪ :‬״בושו‬
‫והכלמו וחפו ראשם בהיותם מלאים שחין ולא יכלו מלט נפשם‪ ,‬על כן לא באו בהיכל המלך‬
‫ולא נראו לפני משה בחוצות והיו בבתיהם מסוגרים״‪.‬‬
‫הגמרא במסכת גיטין)מג‪ ,‬א( מביאה את הברייתא האומרת שהעובדה שהתורה הסמיכה‬
‫את ״קנין כספו״ ל״יליד ביתו״‪ ,‬באומרה ״וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד‬
‫ביתו הם יאכלו בלחמו״)ויקרא כב‪ ,‬יא(‪ ,‬מלמדת שכשם שיליד ביתו שאינו שוה דבר‪ ,‬אוכל‬
‫בתרומה‪ ,‬גם עבד שהוא קנין כספו‪ ,‬אע״פ שאינו שוה דבר‪ ,‬אוכל בתרומה‪ .‬שואלת הגמרא‪:‬‬
‫וכי יש עבד שאינו שוה דבר עד כדי כך שאינו ראוי להמכר ולו לענין קנס? עונה הגמרא‪,‬‬
‫אכן תתכן מציאות של עבד שאינו ראוי להימכר לקנס כגון שהוא טריפה‪ .‬ופירש רש״י‪ ,‬כי‬
‫אדם שהוא טריפה אין חיותו שלימה‪ ,‬ולכן אם שור יהרג עבד שהוא טריפה אין בעל השור‬
‫חייב בקנס‪ ,‬שהרי זה כאילו השור הרג אדם שכבר מת‪.‬‬
‫על כך שואלת הגמרא‪ :‬״והא חזי למיקם קמיה ?״‪ .‬פירוש‪ ,‬והרי ראוי הוא לעמוד לפני אדונו‬
‫לשרתו! אם כך‪ ,‬גם עבד טריפה שוה כסף? עונה הגמרא‪ :‬״במנוול ומוכה שחין״‪ .‬פירוש‪,‬‬
‫הברייתא מדברת באחד כזה שבנוסף לטריפתו הוא גם מנוול ומוכה שחין‪ .‬וככזה‪ ,‬מחמת‬
‫הניוול או השחין מאוס העבד ואינו ראוי לשום שירות‪ ,‬ומחמת טריפתו אינו ראוי אפילו‬
‫לקנס‪.‬‬
‫נמצינו למדים כי זהו המיוחד במכת שחין‪ ,‬כדברי הרמב״ן שהובאו בתחילת הדברים‪,‬‬
‫שמצרי שהיה בו שחין לא היה יכול לעמוד בקרבת מאן דהוא ומשה רבינו בכלל‪.‬‬
‫)ע״פ צפנת פענח(‬
‫המה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫&רד‬
‫‪T T‬‬

‫ברד‬
‫כחלק מההתראה המקדימה למכת ברד ציוה הקב״ה את משה להגיד לפרעה ״כי בפעם‬
‫הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך״ וגו׳)שמות ט‪ ,‬יד(‪.‬‬
‫מקשים העולם‪ :‬והרי אחרי ״הפעם הזאת״)כדבריו(‪ ,‬היו עוד מכות ‪ -‬ארבה‪ ,‬חשך ובכורות‪.‬‬
‫אם כך‪ ,‬איך אמר הקב״ה ״כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי״?‬
‫בפשטות ניתן לענות‪ ,‬שלברד קרא בשם ״כל מגפותי״ כי היו בו מגפות רבות‪ :‬קולות‪ ,‬מטר‪,‬‬
‫ברד ואש שגרמו להשחתת הצומח והחי המדבר ושאינו מדבר‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬שהבנו מדוע כינה את הברד בשם ״כל מגפותי״‪ ,‬יש להבין‪ ,‬מדוע במכה זו דווקא‬
‫אמר ״אני שלח‪ ...‬אל לבך״?‬
‫אלא‪ ,‬מכיון שהגמרא במסכת ברכות אומרת)נט‪ ,‬א(‪ :‬אמר רבי אלכסנדרי‪ ,‬לא נבראו רעמים‬
‫אלא לפשוט את עקמומית הלב‪ ,‬שכן כתוצאה מהפחד נכנסת יראת שמים בלב האדם‪ .‬לכן‬
‫נאמר במכה זו ״אל לבך״‪ ,‬שזו מטרתה ‪ -‬להכניע את לבו של פרעה‪ .‬ואכן‪ ,‬עם בואה של‬
‫המכה אמר פרעה למשה ולאהרן‪ :‬״חטאתי הפעם ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״)ט‪ ,‬כז(‪.‬‬
‫)ע״פ אבן עזרא‪ ,‬רשב״ם ורבינו בחיי(‬

‫עוד אפשר לומר‪ ,‬כי אמנם מהמכה השלישית הודו לו חרטומיו ואמרו לו‪ :‬״אצבע אלקים‬
‫הוא״‪ ,‬אך עדיין פרעה עלול לחשוב כי כל שהם אומרים הוא כמתנצלים על כשלונם‪ ,‬ואם‬
‫אחפש חרטומים אחרים ודאי שאלה החדשים יצליחו במקום שנכשלו קודמיהם‪ .‬במכה זו‬
‫כשראה בהתלכדות האש והמים הוברר לו מעל לכל ספק כי אכן כל שהיה עד עכשיו ״אצבע‬
‫אלקים הוא״‪.‬‬
‫נמצינו למדים‪ ,‬ש״אני שלח את כל מגפתי אל לבך״ מכוון על כל המכות שהיו עד כה ולא‬
‫)ע״פ אור החיים(‬ ‫על המכות שיהיו‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קמו■‬

‫ברד‬
‫נאמר במכת ברד‪ :‬״ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה׳ הקלות יחדלון‬
‫והברד לא יהיה עוד למען תדע כי לה׳ הארץ‪ .‬ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה׳‬
‫אלקים‪ .‬והפשתה והשערה נכתה כי השערה אביב והפשתה גבעל‪ .‬וההטה והכסמת לא נכו‬
‫כי אפילת הנה‪ .‬ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרש כפיו אל ה׳ ״ וגו׳)שמות ט‪ ,‬כט‪-‬לג(‪.‬‬
‫לכאורה צריך להבין‪ ,‬מדוע התורה מפסיקה בין‪ :‬״ויאמר אליו משה כצאתי את העיר״‪ ,‬לבין‪:‬‬
‫״ויצא משה מעם פרעה את העיר״‪ ,‬בפסוקים‪ :‬״והפשתה ושערה נכתה״ וגו׳‪ ,‬״והחטה‬
‫והכסמת לא נכו״ וגו׳‪ ,‬הלא תיאור זה של מה הכה הברד ומה לא הכה הברד‪ ,‬לא כאן מקומו‪,‬‬
‫אלא קודם לכן‪ ,‬בפסוק כ״ה‪ :‬״ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה‪ ...‬ואת כל עץ‬
‫השדה שבר״‪ ,‬שם מתאים יותר לכתוב שהפשתה והשערה נכתה והחטה והכסמת לא נכו‪,‬‬
‫ולא בתוך דברי משה לפרעה‪ :‬״כצאתי את העיר״ וגו׳?‬
‫אלא‪ ,‬לפי שפרעה היה כופר בכך שהקב״ה יהיר בעולמו‪ ,‬כמו הפילוסופים הכופרים‪ ,‬שהיו‬
‫אומרים שיש שתי רשויות‪ ,‬האחת שטבעה לרחם ולתת שכר ‪ -‬מדת הרהמים‪ .‬והשניה‬
‫שטבעה להעניש ביד קשה וללא רחמים ‪ -‬מדת הדין‪ .‬אבל לא יתכן‪ ,‬לפי טעותם‪ ,‬שיהיה‬
‫בורא ומנהיג אחד שינהיג את העולם בדין וברחמים בעת ובעונה אחת‪ ,‬מפני שאלו מדות‬
‫והנהגות הסותרות זו את זו‪.‬‬
‫כאן‪ ,‬במכת ברד‪ ,‬הוכח לפרעה שהקב״ה יחיד בעולמו ומנהיג את עולמו בדין וברחמים‬
‫ביחד‪ .‬שהרי הפשתה והשערה נכתה מחמת הברד שזו מדת הדין‪ .‬ובאותה שעה החטה‬
‫והכסמת לא נכו‪ ,‬שזו מדת הרחמים‪ ,‬כמו שכתב רש״י שנעשו להם ניסים ופלאי פלאות שלא‬
‫נוכו‪ .‬הרי שהקב״ה יכול לעשות דבר והפוכו ברגע אחד‪ ,‬להעניש במרת הדין‪ ,‬ובאותו עונש‬
‫להשאיר פתח הצלה במרת הרחמים‪ .‬וזו הוכחה ניצחת לסתור את דעת פרעה והפילוסופים‪,‬‬
‫ובכל זאת פרעה הכביד את לבו‪.‬‬
‫וכך הוא ביאורם של הפסוקים‪ .‬״ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה׳ ‪...‬‬
‫ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה׳ ״ ‪ -‬מדת הרחמים‪ ,‬״אלקים״ ‪ -‬מדת הדין‪.‬‬
‫דהיינו שאתם אינכם מאמינים עדיין שיש מנהיג אחד לעולם שמנהיגו בדין וברחמים ביחד‪,‬‬
‫וזאת למרות ש״והפשתה והשערה נכתה״ ‪ -‬במרת הדין‪ ,‬ובאותה שעה ״והחטה והכסמת לא‬
‫>ע״פ שיר מעון(‬ ‫נכו״ ‪ -‬במרת הרחמים‪.‬‬
‫המז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ארבד!‬
‫לאחר שפרעה מיהר לקרוא למשה שיעתיר אל ה׳ שיסיר מעליו את מכת הארבה‪ ,‬נאמר‪:‬‬
‫״ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה׳‪ .‬ויהפך ה׳ רוח ים חזק מאר וישא את הארבה ויתקעהו ימה‬
‫סוף‪ ,‬לא נשאר ארבה אחר בכל גבול מצרים״)שמות י‪ ,‬יח‪-‬יט(‪.‬‬
‫וכתב רבינו חננאל שתפילתו של משה במכת הארבה היא שעמרה מאז וער היום הזה‪,‬‬
‫שארבה לא מזיק בתחום ארץ מצרים‪ .‬וגם אם יש מכת ארבה בארץ ישראל‪ ,‬והוא נכנס‬
‫לגבול מצרים שכנתה‪ ,‬אין הארבה אוכל כלום מיבול מצרים‪ ,‬וזה רבר ירוע‪ .‬כל זה מכה‬
‫תפילתו של משה‪ ,‬שהיא מועילה לשעה ולרורות‪.‬‬
‫וכך גם במכת צפררע‪ ,‬שמשה אמר‪ :‬״רק ביאר תשארנה״ )שם ח‪ ,‬כה(‪ ,‬ורבריו קיימים ער‬
‫היום הזה‪ ,‬שיש ביאור תנינים מסוכנים שלפעמים הם יוצאים אל שפת היאור ובולעים מה‬
‫שמוצאים שם‪ ,‬והם מסוגלים לבלוע שנים או שלשה בני ארם ביחר‪ .‬ואין אפשרות לרקור‬
‫אותו בגבו‪ ,‬רק בבטנו‪ .‬ולרעת הרופאים יש בגופם ארס המזיק למי שנוגע בהם אפילו אם הם‬
‫כבר מתים‪ .‬וגם חיה זו נמצאת ביאור ער היום מכה תפילתו של משה‪ .‬ועל זה נאמר ״שיחו‬
‫>ע״פ רמב״ן ורבינו בחיי(‬ ‫בכל נפלאותיו״)תהילים קה‪ ,‬כ(‪.‬‬

‫ארבד!‬
‫נקרים ונאמר כי יש הברל בין ״נשאר״ ל ״נותר״‪ .‬״נותר״‪ ,‬מלבר היותו מציין עורף‪ ,‬יש‬
‫במשמעותו עורף כזה שהוא חסר חשיבות ביחס לחלק שנלקח ושהשתמשו בו‪ .‬כפי שמצינו‬
‫במנחה‪ ,‬אחרי שמוציאים ממנה את ה״קומץ״ העומר להקטרה על גבי המזבח‪ ,‬מכונה‬
‫העורף בשם ״הנותרת מן המנחה״)ויקרא ב‪ ,‬ג(‪ .‬מפני שאותו חלק העורף שעומר לאכילת‬
‫הכהנים‪ ,‬הוא טפל ונופל בחשיבתו מן הקומץ העומר להקטרה לגבוה‪ .‬״נשאר״ לעומתו‪,‬‬
‫מציין סוג של עורף בעל חשיבות ואין הוא נופל בחשיבותו מזה שהשתמשנו בו ושנצרכנו‬
‫לו‪ .‬כפי שמצינו אצל נח‪ :‬״וישאר אך נח״ )בראשית ז‪ ,‬כג( שמשמעו יקר וחשיבות לזה‬
‫שנשאר‪ .‬וכפי שמצינו אצל אלרר ומירר‪ :‬״וישארו שני אנשים במחנה״ )במרבר יא‪ ,‬כו(‬
‫ופירש רש״י כי בציינו זאת‪ ,‬כוונת הכתוב לשבח ולומר כי שניים אלו מהנבחרים היו‪.‬‬
‫בציון התואר ״נשאר״ יש ואני רומז על המשך השתמשות ברבר כי הוא עומר בחשיבותו‬
‫הגם שכרגע הוא עומר ביחס של עורף אל מול החלק הראשוני שכבר נצרכתי‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קמח ■‬

‫נדגים ונמחיש ביתר הרחבה בעזרת שתי דוגמאות‪.‬‬

‫א‪ .‬אצל המן נאמר‪ :‬״ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש‬
‫ויקצף עלהם משה״)שמות טז‪ ,‬כ(‪ .‬צא וחשוב‪ ,‬מטרתו של המן היה לאכול ‪ -‬לתת להם‬
‫שובע‪ .‬הם‪ ,‬דתן ואבירם‪ ,‬כל שעשו‪ ,‬עשו כדי לנסות ולאמן את דברי משה רבינו‪ .‬ז״א‪ ,‬שהם‬
‫השתמשו במן שלא למטרתו המקורית לכן נקט הכתוב בלשון ״ויותרו״‪ ,‬כי החלק הזה‬
‫שבאמצעותו בדקו את משה היה מישני ושולי ביחס למטרתו העיקרית של המן ‪ -‬לאכילה‪.‬‬
‫אילו היתה כוונתם להשאיר מן למחר לצורך אכילה‪ ,‬אזי היה נוקט הכתוב לשון של‬
‫״וישארו״‪.‬‬
‫ב‪ .‬בציווי אכילת קרבן פסח ראשון נאמר‪ :‬״ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר‬
‫באש תשרפו״)שמות יב‪ ,‬י(‪ .‬ובציווי אכילת קרבן פסח שני נאמר‪ :‬״לא ישאירו ממנו עד‬
‫בקר״ וגו׳)במדבר ט‪ ,‬יב(‪ .‬כלום זה מקרי שבפסח ראשון נקט הכתוב ״ולא תותירו״ ובפסח‬
‫שני נקט הכתוב ״לא ישאירו״? לא! פסח ראשון קרב ביחד עם קרבן חגיגה הנאכל לפני‬
‫אכילת קרבן פסח‪ .‬לפי״ז בבואו לאכול קרבן פסח‪ ,‬בטנו כבר מלאה ואין הוא חושק בו ובקל‬
‫יבא לזלזל בבשרו‪ ,‬והחשש הוא שלא יצליח לגמור לאוכלו באותו לילה קדוש‪ .‬לכן‪ ,‬מכיון‬
‫שהיחס אל הלא נאכל הוא יחס של בזיון נקט הכתוב לשון של ״ולא תותירו ממנו עד בקר״‪.‬‬
‫אבל קרבן פסח שני‪ ,‬קרב ללא קרבן חגיגה‪ .‬הוא בא לאכלו מבלי שקדמה לו אכילה מקדימה‬
‫ומשביעה‪ ,‬והחשש הוא שמא בגלל תאוותו לאכול את קרבן הפסח הוא ירצה להשאיר‬
‫מאותו מעדן גם למחרת בבוקר‪ .‬לכן‪ ,‬מכיון שהוא מיחס חשיבות וכבוד לא רק לנאכל‬
‫עכשיו אלא גם לזה שלא נאכל אמר הכתוב ״לא ישאירו ממנו עד בקר״‪.‬‬

‫ונחזור להגדה‪ ,‬למכת ארבה‪.‬‬

‫במכת הארבה נאמר‪ :‬״ויעל על ארץ מצרים ויאכל את כל עשב הארץ את כל אשר השאיר‬
‫הברד״)שמות י‪ ,‬יב(‪ .‬ובהמשך‪ :‬״ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב‬
‫הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד״)שם‪ ,‬טו(‪ .‬אין זה מיקרי שפעם נוקט לשון של‬
‫״השאיר״ ופעם לשון של ״הותיר״! בעשב השדה‪ ,‬גם הנשאר‪ ,‬החיטה והכוסמת שנשארו‬
‫מכל העשבים שהכה הברד‪ ,‬הוא חשוב מצד עצמו‪ ,‬ולכן נאמר בו לשון ״השאיר״‪ .‬אבל‬
‫כשהנושא הוא פרי העץ‪ ,‬הרי על הברד נאמר‪ :‬״ואת כל עץ השדה שבר״)שם ט‪ ,‬כה(‪ ,‬א״כ‬
‫כבר נשברו הענפים עם חפירות ולא נשאר כי אם גזע העץ ואותו אכל הארבה‪ ,‬ולכן נאמר‪:‬‬
‫״את כל פרי העץ אשר הותיר הברד״‪ ,‬דהיינו גזע הענף שהוא ״נותר״ ‪ -‬טפל וחסר חשיבות‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫ביחס לעיקר העץ‪.‬‬
‫■ המט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ארבד!‬
‫כדי להבין את עוצמת ההרס שזרע הארבה בהגיעו על אדמת מצרים יש לעיין בפסוקים‬
‫המתארים את הגעתו ובמפרשי המקרא הנלווים להם‪.‬‬
‫נאמר בפרשת בא )שמות י‪ ,‬ה(‪ :‬״וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראת את הארץ״‪ .‬פירוש‪,‬‬
‫משה ואהרן מתריאים בפני פרעה כי עוצמתו של הארבה תהיה כך ש״לא יוכל לראת את‬
‫הארץ״‪ .‬רק שהם לא אמרו לו מי הוא זה שלא יוכל לראות את הארץ‪.‬‬
‫לפי רש״י‪ ,‬״לא יוכל לראת״ מוסב על האדם‪ .‬לפיו‪ ,‬יהיה כל כך הרבה ארבה עד שהאדם‬
‫העומד מעליהם לא יוכל לראות את הקרקע עליו הוא עומד כי הם יהיה רבים‪.‬‬
‫לפי ה״לקוטי אנשי שם״ ההידוש הוא גדול יותר‪ .‬לפיו‪ ,‬יש והאדם העומד מעליהם אכן לא‬
‫יוכל לראות את הארץ כי רבים הם‪ ,‬אבל הארבה עצמו כן יכול לראות את הארץ כי יש בין‬
‫ארבה אחד לשני איזו מחיצה בדמות עשב‪ ,‬דשא‪ ,‬קש וכו׳ ובזכות מחיצה זו יש והוא כן‬
‫יכול לראות את הארץ‪ .‬הארבה המתואר כאן יהיה רב כל כך עד כדי כך שגם הוא עצמו‬
‫מרוב צפיפות ודביקות אחד לשני לא יוכל לראות את הארץ‪ .‬לפיו‪ ,‬יתפרש הפסוק המובא‬
‫לעיל‪ ,‬כך‪ .‬״וכסה את עין הארץ״ ‪ -‬הארבה‪ .‬״ולא יוכל״ ‪ -‬אותו ארבה עצמו‪ ,‬שהוא נושא‬
‫הפסוק ‪ -‬״לראת את הארץ״‪.‬‬

‫פנינה נוספת בשרשרת התשובות נביא בשם הרב פרנקל תאומים בעל ״דרוש וחידוש״‪.‬‬
‫בהתראה של מכת בכורות אמר משה‪ :‬״וירדו כל עבדיך אלה אלי לאמר צא אתה וכל העם‬
‫אשר ברגליך״ וגו׳ )שמות יא‪ ,‬ח(‪ .‬הגם‪ ,‬שבסוף בשעת מעשה‪ ,‬ירד פרעה בעצמו ואמר‬
‫״קומו צאו מתוך עמי״‪ ,‬ולא עבדיו?! על כך אומר רש״י‪ ,‬כי מפאת כבודו של המלך הוא לא‬
‫אמר אליו באופן ישיר את הדברים הקשים והכואבים שעוד יהיו)כפי שאכן קרה(‪ ,‬אלא כדי‬
‫למתן את הדבר הוא ״השתמש״ בעבדיו‪ ,‬אף שברור לכל שכוונתו לפרעה בעצמו‪.‬‬
‫לפי זה נבין את שקרה כאן אצלנו בהתראה המקדימה למכת הארבה‪.‬‬
‫בפסוק ב׳ שבפרק י׳ עומדים משה ואהרן לפני פרעה ואומרים לו באופן ישיר‪ :‬״הנני מביא‬
‫מחר ארבה בגבלך״ עכשיו‪ ,‬כשהם ״עוברים״ לפרט את הקושי והכאב שבמכה‪ ,‬מפאת‬
‫כבודו הם לא מדברים אליו ישירות‪ ,‬אלא פונים כלפי עבדיו ואומרים להם כך‪) :‬פסוק ה׳(‪:‬‬
‫״וכסה את עין הארץ ולא יוכל״ ‪ -‬פרעה מלככם ‪ -‬״לראת את הארץ״‪ ,‬ולא זו בלבד‪ ,‬אלא‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קנ ■‬

‫אותו ארבה ״ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד״ ‪ -‬ה״לכם״ מוכיח כי הם‬
‫מדברים אל עבדי פרעה‪ .‬ולא זו בלבד‪ ,‬עוד אלא ״ואכל את כל העץ הצמח לכם מן השדה״‬
‫)‪ -‬שוב פעם ״לכם״(‪ .‬עכשיו‪ ,‬בסיימו לתאר את ההשחתה שיעשה הארבה‪ ,‬הם מסתובבים‬
‫חזרה לפרעה וממשיכים לדבר אליו באופן ישיר על אותו ארבה‪ :‬״ומלאו בתיך ובתי כל‬
‫עבדיך״ וגו׳)פסוק ו׳(‪.‬‬
‫נמצינו למדים שהמילים‪ :‬״לא יוכל לראת את עין הארץ״ לא מוסבות על האדם או על הארבה‬
‫)ע״פ דרוש וחידוש(‬ ‫כדברי המפרשים‪ ,‬אלא על פרעה‪.‬‬

‫ארבח‬
‫במכת ארבה נאמר‪ :‬״ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינה בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו‬
‫לא היה כן ארבה כמהו ואחריו לא יהיה כן״)שמות י‪ ,‬יד(‪.‬‬
‫שואל רש״י‪ :‬והרי אחריו בזמנו של יואל כן היה ‪ -‬״עם רב ועצום כמהו לא נהיה מן העולם‬
‫ואחריו לא יוסף״ וגו׳ )יואל ב‪ ,‬ב(‪ ,‬משמע שזה שהיה בזמנו של יואל היה קשה יותר‬
‫מהארבה שהופיע במצרים בזמנו של משה?‬
‫שלוש תשובות בדבר‪.‬‬
‫א‪ .‬לפי רש״י‪ ,‬אצל יואל היה קשה יותר כי הגיעו יחדיו כמה מינים של ארבה‪ .‬אצל משה‬
‫הגיע מין אחד של ארבה ואותו מין היה קשה יותר מכל אחד מהמינים שהיה בזמן יואל‪.‬‬
‫ב‪ .‬לפי בעל ה״כלי יקר״‪ ,‬התשובה טמונה בהגעתו של הארבה‪ .‬בפסוקים שקודמים למכה‪,‬‬
‫אלו הפסוקים המתארים את ההתראה‪ ,‬נאמר לו לפרעה‪ :‬״ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך‬
‫ובתי כל מצרים״ וגו׳)שמות י‪ ,‬ו(‪ .‬היתכן שהארבה יגיע קודם לבית המלך‪ ,‬והרי בית המלך‬
‫הוא המקום הבטוח‪ ,‬המאובטח והמוגן ביותר מפני דריסת המזיקים‪ .‬אך טבעי הוא שהוא‬
‫יגיע בדיוק בסדר ההפוך ‪ -‬״בתי כל מצרים‪ ,‬בתי כל עבדיך ובתיך״? אלא‪ ,‬הכל נעשה‬
‫בדרך של נס‪ .‬מכיון שאתה התחלת בקלקול הגדול לכן הארבה )בדרך נס( יזיק אותך‬
‫ראשון‪ ,‬אח״כ את עבדיך‪ ,‬ולבסוף הוא יזיק את אלו שהצטרפו בסוף למשעבדים ‪ -‬בתי כל‬
‫מצרים‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬כשהפסוק אומר ״ואחריו לא יהיה כן״ אין כוונתו למספרית או לאיכותית‪ ,‬שכן בימי‬
‫יואל היה קשה יותר‪ .‬באומרו ״ואחריו לא יהיה כן״ כוונתו לצורה הניסית בה הוא מגיע‪.‬‬
‫לעולם לא הגיע ולא יגיע ארבה בדרך ניסית שכזאת כפי שהופיע במצרים בתקופתו של‬
‫משה‪.‬‬
‫קנא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ג‪ .‬לפי בעל ה״כתב סופר״‪ ,‬קושי ראשוני שלא היה ידוע ולא היה מוכר קשה יותר מאותו‬
‫סוג קושי שיגיע אח״ב ואפילו שיהיה מספרית רב יותר‪.‬‬
‫וביתר הרהבה‪.‬‬
‫הגם שאצל יואל היה יותר ארבה‪ ,‬אבל זה בפן הכמותי מספרי ולא בפן האיכותי‪ .‬אצל משה‬
‫הם לא ידעו ולא הכירו סוג של סבל שכזה‪ ,‬לכן‪ ,‬מכיון ש״לפניו לא היה כן״‪ ,‬ניתן לקבוע‬
‫בוודאות כדברי הפסוק‪ :‬ש״ואחריו לא יהיה כן״ מהפן האיכותי‪ .‬כי הגם שאצל יואל הם היו‬
‫רבים יותר‪ ,‬אבל כבר מכירים סוג של סבל שכזה כך שניתן להתכונן ואולי אף להתגונן מפני‬
‫צרה שכזאת‪ .‬נתון זה לא היה בזמנו של משה ולכן ״ואחריו לא יהיה כן״ כי כל אחד אחר‬
‫שיבא אח״כ כבר ידעו להתכונן ואף להתגונן כראוי מצרה שכזאת על סמך ניסיון העבר‪.‬‬

‫ארבד!‬
‫הגמרא במסכת תענית)ח‪ ,‬ב( מספרת‪ ,‬כי בימי רבי שמואל בר נחמני היה רעב ומגיפה‪ .‬אמרו‬
‫הבריות‪ :‬כיצד ננהג? נתפלל ונבקש על שני הדברים יחדיו ‪ -‬לא שייך‪ ,‬שהרי אין קובעים‬
‫תפילה על שני דברים יחד‪ .‬אלא‪ ,‬נתפלל ונבקש רחמים לבטל את המגיפה ונסבול את הרעב‪.‬‬
‫אמר להם רבי שמואל בר נחמני‪ :‬לא כך! אלא‪ ,‬נתפלל על הרעב‪ ,‬היינו‪ ,‬שיביא הקב״ה‬
‫שובע וממילא תתבטל המגיפה מאליה כי כשהקב״ה נותן שובע זה על מנת שיחיו בו‬
‫הבריות‪.‬‬
‫ומנין לי זאת? מהפסוק‪ :‬״פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״ )תהילים קמה‪ ,‬טז(‪ .‬הרי‬
‫שהקב״ה משביע דווקא ל״חי״‪ .‬לכן‪ ,‬יש להתפלל שיבטל ה׳ את הרעב ויביא שובע‪ ,‬שכן אם‬
‫יתרצה ה׳ לזה‪ ,‬יבטל ממילא גם את המגיפה‪.‬‬
‫ידועים ומפורסמים דברי המדרש )מדרש תהילים מזמור ע״ח( שעם כל מכה ומכה הביא‬
‫הקב״ה גם את הדבר‪.‬‬
‫כשהגיע הארבה פירושו שהגיע רעב למצרים‪ .‬לפי דברי הגמרא שדי לבקש על ביטול הרעב‬
‫וממילא לא נסבול ממגפה‪ ,‬הרי שהיה לו לפרעה לבקש ״רק״ על ביטול הארבה‪ .‬ביטול‬
‫הארבה פירושו ביטול הדבר הנלווה לו ממילא‪ .‬לכן בבקשת פרעה למשה ולאהרן שיסירו‬
‫מעליו מכה זו הוא נוקט בלשון שלא נקט בשום מכה ‪ -‬״והעתירו לה׳ אלקיכם ויסר מעלי‬
‫רק את המות הזה״‪ .‬״רק״ מורה על מיעוט‪ .‬את מה הוא ממעיט? הוא שאמרנו! כאן הוא‬
‫ביקש מעט ‪ -‬רק ביטול הארבה והדבר יתבטל ממילא‪ .‬בניגוד לכל המכות האחרות ששם‬
‫הוא נצרך לבקש את ביטולן של שתיים; המכה עצמה והדבר הנלווה עמה‪.‬‬
‫)ע״פ תורה תמימה(‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קנב■‬

‫ארבח‬
‫במכת ארבה נאמר‪ :‬״ויעל הארבה על כל ארץ מצרים‪ ...‬ואחריו לא יהיה כן״)שמות י‪ ,‬יד(‪.‬‬
‫וכתב רש״י‪ :‬״ואותו שהיה בימי יואל שנאמר כמוהו לא נהיה מן העולם‪ ,‬למדנו שהיה כבד‬
‫משל משה‪ ,‬כי של יואל היה על ידי מינין הרבה‪ ,‬שהיו יחד ארבה‪ ,‬ילק‪ ,‬חסיל‪ ,‬גזם‪ .‬אבל של‬
‫משה לא היה אלא של מין אחד‪ ,‬וכמוהו לא היה ולא יהיה״‪.‬‬
‫מבואר בדברי רש״י שהארבה שהיה בימי משה‪ ,‬היה של מין אחד בלבד‪ .‬והקשה הרמב״ן‬
‫מהפסוקים בתהילים המתארים את הארבה שהיה בימי משה‪ ,‬ובהם כתוב‪ :‬״ויתן לחסיל‬
‫יבולם ויגיעם לארבה״)עח‪ ,‬מו(‪ ,‬״אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר״)קה‪ ,‬לד(‪ .‬הרי שהיו‬
‫בימי משה כמה מינים‪ :‬ארבה‪ ,‬ילק‪ ,‬חסיל?‬
‫אלא‪ ,‬הפסוק שאומר ״ויבא ארבה וילק ואין מספר״‪ ,‬אין כוונתו שהילק אכל והשחית‪ ,‬אלא‬
‫הוא קיים את הפסוק‪ :‬״ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ״ )שמות י‪ ,‬טו(‪ .‬הילק בא‬
‫בהמוניו‪ ,‬אבל לא אכל מאומה‪ .‬תפקידו היה להחשיך את הארץ‪ .‬וזה גרם לחסיל לאכול את‬
‫כל יבולם של המצרים‪ ,‬כמו סומא שאוכל ואינו שבע מפני שאינו רואה את המאכל‪ ,‬אף‬
‫החסיל אכל ואכל ולא שבע‪ ,‬מפני שהילק החשיך את הארץ ולא נתן לחסיל לראות את מה‬
‫שהוא אוכל‪ .‬נמצא שרק מין אחד אכל באותו ארבה שהיה בימי משה‪ .‬אבל בימי יואל‪ ,‬כל‬
‫)ע״פ חתם סופר(‬ ‫המינים שבאו‪ :‬הילק‪ ,‬החסיל והגזם‪ ,‬כולם אכלו והשחיתו‪.‬‬

‫ארבח‬
‫צא וראה‪ ,‬שבמכת ברד ״ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמהו‬
‫בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי״)שמות ט‪ ,‬כד(‪ .‬ובהמשך‪ ,‬בתיאור עוצמת מכת הארבה‬
‫שתבוא נאמר לו לפרעה‪ :‬״ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך‬
‫ואבות אבתיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה״ וגו׳)שם י‪ ,‬ו(‪.‬‬
‫ובסיבת הדבר‪ ,‬מכת הארבה לא היתה מעולם‪ ,‬אף בדורות שקדמו להיווסדה של מצרים‪ .‬לכן‬
‫נקט לשון של ״מיום היותם על האדמה״‪ ,‬כאומר שאבותיך וכל הדורות שקדמו להם לא ראו‬
‫כן•‬
‫אבל ברד כבר היה בזמן המבול‪ ,‬בזמן שקדם להיווסדה של מצרים )כי היא נוסדה רק‬
‫לאחריו כמבואר בפרשת נח ]בראשית י‪ ,‬ו[ שמצרים הוא בנו של חם בן נח ‪ -‬״ובני חם כוש‬
‫ומצרים״ וגו׳(‪ ,‬לכן נקט לשון של ״ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו בכל ארץ מצרים״ רק‬
‫)ע״פ אבני שהם(‬ ‫״מאז״ שמצרים ״היתה לגוי״‪.‬‬
‫קנג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫דיי^ד‬
‫חשד‬
‫ה״חשך״ הוא בריאה בפני עצמה‪ ,‬ולא כמו שסבורים הכמי אומות העולם שה״חשך״ הוא‬
‫רק העדר האור‪ .‬והראיה מהפסוק‪ :‬״יוצר אור ובורא השך״)ישעיה מה‪ ,‬ד(‪ ,‬ואם כדברי הכמי‬
‫אומות העולם שהחושך הוא רק העדר האור‪ ,‬לא שייך לומר ״בורא חשך״‪.‬‬
‫מדוע א״כ כשמדליקים אור בבית חשוך‪ ,‬החושך נעלם‪ ,‬וכשחוזרים ומכבים את האור‪,‬‬
‫החשך חוזר‪ ,‬הלא אם החשך הוא בריאה בפני עצמה‪ ,‬כיצד הוא בא והולך ואפילו בבית‬
‫אטום? התשובה על כך היא שהקב״ה כשברא את החשך‪ ,‬נתן לו את הטבע להיות נדחה‬
‫מפני האור‪ .‬כמו האויר‪ ,‬שכל חפץ המונח באיזה מקום הוא דוחה את האויר מאותו מקום‪,‬‬
‫וכאשר מסירים משם את אותו חפץ‪ ,‬מיד חוזר האויר וממלא את החלל שנוצר‪ .‬כך גם‬
‫החשך‪ ,‬הוא ממלא את כל החלל‪ ,‬עד מקום שיש בו אור‪ .‬האור הוא בריאה יותר מוחשית‬
‫מהחשך‪ ,‬ולכן האור דוחה את החשך‪ .‬וברגע שהאור מסתלק‪ ,‬מיד ממלא החשך את מקומו‪.‬‬
‫לפי זה נבין את הנס שהיה במכת חשך‪ .‬התהפכו היוצרות והשתנה הטבע‪ .‬במקום שהאור‬
‫שהוא בריאה מוחשית יותר ידחה את החשך הפחות מוחשי‪ ,‬ונהפוך הוא‪ ,‬החשך נעשה‬
‫מוחשי יותר מהאור‪ ,‬והחשך דחה את האור‪.‬‬
‫זהו גם פירוש הפסוק‪ :‬״ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך״)שמות י‪ ,‬כא( ‪ -‬החשך ימש‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫)=יסיר( את האור‪ .‬כמו ״לא מש מתוך האהל״‪ ,‬שפירושו לא סר מתוך האהל‪.‬‬

‫חשף‬
‫במכת ערוב נאמר‪ :‬״והפלתי ביום ההוא את ארץ גשן״)שמות ח‪ ,‬יה(‪ .‬וכן במכת ברד נאמר‪:‬‬
‫״רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד״)שם ט‪ ,‬כו(‪ .‬מדוע אם כן‪ ,‬במכת חשך‬
‫נאמר‪ :‬״ולכל בני ישראל היה אור במושבתם״)שם י‪ ,‬כג(‪ ,‬ולא ״היה אור בארץ גשן״?‬
‫אלא‪ ,‬באמת חלוקה מכת חשך ממכת ערוב וברד‪ .‬ערוב וברד היו באמת רק בארץ מצרים‪,‬‬
‫ובארץ גושן לא היו כלל אפילו למצרים שגרים בארץ גושן‪ .‬מפני שאם היו ערוב וברד בארץ‬
‫גושן‪ ,‬אף אם למצרים בלבד‪ ,‬היה הדבר גורם צער לבנ״י הדרים שם‪ .‬וגם לא היה ניכר כל כך‬
‫שהמכה פוגעת רק במצרים ולא בבנ״י‪ .‬אבל מכת חושך היתה למצרים בכל מקום שהם‪ ,‬בין‬
‫בארץ מצרים ובין בארץ גושן‪ .‬אם ישבו מצרי וישראלי על ספסל אחד‪ ,‬למצרי היה חושך‬
‫אפילה ולישראלי היה אורה ושמחה‪ .‬כי לא היה לבנ״י שום צער מכך שיש למצרים חשך‬
‫בעינים‪ .‬וגם היה ניכר לכל ההבדל בין המצרים לבין בנ״י‪ ,‬שהרי אפילו המצרים שישבו‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קנד ■‬

‫תחתיהם בפחד ומורא בלי יכולת לזוז‪ ,‬שמעך את קךלותיהם של בנ״י שהיו מדברים סביבם‬
‫בשמחה ובטוב לבב‪ .‬זהו שאמר הפסוק‪ :‬״ולכל בני ישראל היה אור במושבתם״‪ ,‬במושבתם‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫— של המצרים‪.‬‬

‫חשף‬
‫נאמר במכת חשך‪ :‬״לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים״)שמות י‪,‬‬
‫כג(‪ .‬וכתב רש״י‪ :‬״יושב אין יכול לעמוד‪ ,‬ועומד אין יכול לישב״‪ .‬ונשאלת השאלה‪ ,‬מדוע‬
‫לא יכלו לעמוד או לשבת‪ ,‬וכי החשך קשר את ידיהם ואת רגליהם?‬
‫אלא‪ ,‬שמלבד מה שלא ראו כלום במכת חשך‪ ,‬הם שמעו קולות מפחידים וראו כל מיני‬
‫צורות מפחידות של מלאכים רעים‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה‬
‫משלחת מלאכי רעים״ )תהלים עח‪ ,‬מט(‪ .‬הפחד הנורא והבהלה גרמו להם ״לקפוא״ על‬
‫מקומם‪ ,‬בלא להניע אבר‪ ,‬במשך כמה ימים‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬ניתן לפרש פירוש חדש בדברי הפסוק‪ :‬״ולא קמו איש מתחתיו״‪ .‬כשרחב אמרה‬
‫ליהושע‪ :‬״ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם״ )יהושע ב‪ ,‬יא(‪ ,‬היא‬
‫התכוונה שאחז אותם פחד נורא שנטל מהם את כל הכוחות‪ .‬וכשיוסף אמר לאחיו ״אל‬
‫תיראו כי התחת אלקים אני״ )בראשית נ‪ ,‬יט( מתרגם אונקלוס‪ :‬״ארי דחלא דה׳ אנא״‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬אני ירא מה׳‪ .‬הרי ש״תחת״ מתפרש מלשון מורא ופחד‪ .‬אף אנו נפרש כאן‪ :‬״ולא‬
‫קמו איש״ ‪ -‬לא היה להם את הכוחות להזיז יד או רגל ‪ -‬״מתחתיו״‪ ,‬מחמת הפחד והמורא‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫שהיה להם במכת חשך‪.‬‬
‫חשף‬
‫במכת חושך נאמר‪ :‬״ויאמר ה׳ אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש‬
‫חשך״)שמות י‪ ,‬כא(‪ .‬ומובא במדרש רבה )יד‪ ,‬א(‪ :‬״כמה היה אותו חשך? רבותינו אמרו‪:‬‬
‫עבה כדינר היה‪ ,‬שנאמר ״וימש חשך״ ‪ -‬שהיה בו ממש״‪.‬‬
‫וקשה‪ :‬א‪ .‬וכי יש ממשות לחשך שנוכל לתת מידה לעביר? ב‪ .‬איך יתכן שהחשך שרר יומם‬
‫ולילה‪ ,‬והרי הקב״ה הבטיח לנח לאחר המבול‪ :‬״ויום ולילה לא ישבתו״)בראשית ח‪ ,‬כב(?‬
‫תשובה אחת לאותן שתי תמיהות‪:‬‬
‫באמת לא לקו המאורות וסדרי בראשית לא השתנו‪ .‬החושך שגרם למצרים לשבת ולא לזוז‬
‫ממקומם ואיפשר לבני ישראל להלך בבתי המצרים לא היה כאותו חשך המוכר לנו מהלילה‪,‬‬
‫אלא היה זה כעין מטבע בעובי של דינר על אישוני עיני המצרים‪ ,‬והוא זה שהיה בו ממשות‪,‬‬
‫)ע״פ תורה תמימה(‬ ‫כדברי המדרש‪.‬‬
‫הנה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫‪3‬כ‪1‬ר‪1‬ת‬
‫בכורות‬
‫שלוש פעמים התיחס פרעה אל ישראל בצורה כוללנית ובכל פעם נעזר בשם אחר‪:‬‬
‫״ישראל״‪ ,‬״עם״ ו״בני ישראל״‪ .‬כדי להבין מדוע ומתי השתמש בשם כזה או אחר צריך‬
‫להבין את הקשר הדברים‪.‬‬
‫בפעם הראשונה שבאו משה ואהרן לפני פרעה ואמרו לו ״שלח את עמי״)שמות ה‪ ,‬א(‪ ,‬ענה‬
‫להם פרעה בזלזול‪ :‬״לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח״)שם‪ ,‬ב(‪ .‬״ישראל״ הוא‬
‫שם המורה על גדלות ושררה‪ .‬פרעה בציינו אותם בשם ״ישראל״‪ ,‬רומז להם שעל אף‬
‫גדלותם‪ ,‬הוא מסרב לשלחם‪.‬‬
‫הפעם השניה היתה במכת צפרדעים‪ .‬לאחר שסבל פרעה מהצפרדעים אמר למשה ולאהרן‪:‬‬
‫״העתירו אל ה׳ ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם״ )שם ח‪ ,‬ב(‪ .‬אסטרטגית‬
‫הזלזול ממשיכה‪ .‬כאן באומרו ״העם״‪ ,‬הוא רומז להם‪ ,‬שאם יוסרו הצפרדעים יסכים לשחרר‬
‫את ״העם״ ‪ -‬אלו הבזויים והפחות חשובים‪ ,‬אותם אין לו כל בעיה לשחרר‪ ,‬אבל לא את‬
‫החשובים שבעם‪.‬‬
‫במכת בכורות אמר פרעה‪ :‬״קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל״)שם יב‪ ,‬לב(‪.‬‬
‫פרעה בציינו את השם המכובד והמרומם‪ ,‬המורה על התנשאות ‪ -‬״בני ישראל״‪ ,‬הרי הוא‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫כאומר להם‪ :‬ודאי שאני מסכים לשחרר עם רם ונישא כמותכם‪.‬‬

‫מכת בכורות‬
‫כשם שאמר דם‪ ,‬צפרדע וכר היה לו לומר בכורות‪ ,‬ומדוע הוסיף ואמר ״מכת בכורות״?‬
‫בטרם נענה על שאלתנו נקדים ונשאל‪.‬‬
‫את הפסוק )שמות יב‪ ,‬יב( ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים‬
‫מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה׳ ״‪ ,‬דרשו כך‪ :‬״ועברתי בארץ‬
‫מצרים ‪ -‬אני ולא מלאך‪ .‬והכיתי כל בכור בארץ מצרים ‪ -‬אני ולא שרף‪ .‬ובכל אלהי מצרים‬
‫אעשה שפטים ‪ -‬אני ולא השליח״‪ .‬ובכל זאת באותו פרק )פסוק כג( נאמר‪ :‬״ולא יתן‬
‫המשחית לבא אל בתיכם לנגוף״?!‬
‫אלא‪ ,‬באותו הלילה התרחשו שני דברים‪ :‬בכורי המצרים מתו‪ .‬ואך טבעי הוא שכשיש‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קנו ■‬

‫מגיפה‪ ,‬סרחון ועיפוש האויר יגרום לכך שגם מצרים פשוטים‪ ,‬כאלה שאינם בכורים‪ ,‬ימותו‪.‬‬
‫ולזה רומז הפסוק באומרו‪ :‬״כי אין בית אשר אין שם מת״)שם יב‪ ,‬ל(‪ .‬גם בית שאין שם‬
‫בכור‪ ,‬מת מי מבני הבית בעקבות המגפה שהשתוללה באותה עת‪ .‬וזהו‪ ,‬שנאמר‪ :‬״למכה‬
‫מצרים בבכוריהם״ ‪ -‬המצרים הוכו ע״י עיפוש נבלתם של הבכורים‪ ,‬בדומה למכת צפרדע‬
‫לדוגמא‪.‬‬
‫וכתנא דמסייע לאלו הדברים יוכיח הפסוק‪ :‬״ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי‬
‫בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל״)שם יב‪ ,‬כז(‪ .‬אם ״פסח על בני‬
‫ישראל״ ודאי הוא ש״את בתינו הציל״?! ובכלל‪ ,‬למה בתחילה בהתיחסו לבית דבר בלשון‬
‫נסתר ‪ -‬״בתי בני ישראל״‪ ,‬ואח״כ דיבר על הבית בלשון נוכח ‪ -‬״ואת בתינו הציל״?‬
‫אלא‪ ,‬הפסוק רומז על אותן שתי התרחשויות שקרו באותו לילה למצרים ולא לבני ישראל‪.‬‬
‫האחת‪ :‬״פסח על בתי בני ישראל״‪ .‬לא על כל הבתים כי לא בכולם היה בכור‪ .‬הפסיחה לא‬
‫היתה נחלת כלל בתי ישראל ולכן נקט לשון של נסתר כי זה קרה רק לחלק מבני ישראל‪ .‬וכל‬
‫זאת קרה ״בנגפו את מצרים״‪ .‬אח״כ כתוצאה מאותה מגיפה‪ ,‬אולי היהודי‪ ,‬זה שהיה שכנו‬
‫של המצרי המת‪ ,‬יסבול מנבלתו? ״ואת בתינו״ של כולנו ״הציל״ ממגיפה זו‪.‬‬
‫ונחזור לשאלתנו; הקב״ה יעבור באותו לילה או המשחית? ‪ -‬שניהם‪ .‬הקב״ה ורק הוא יכה‬
‫בבכורי מצרים‪ ,‬ולא יתן למשחית‪ ,‬זה מלאך המות שממית בעקבות הנגף‪ ,‬להרוג מי מבני‬
‫ישראל כי הנגף שיהיה על ידי הכאת הבכורים לא ישלוט בהם‪.‬‬
‫ונחזור להגדה‪.‬‬
‫אם היה בעל ההגדה מציין את המכה העשירית ‪ -‬״בכורות״ כפי שציין את שאר תשע‬
‫המכות שקדמו לה ‪ -‬דם‪ ,‬צפרדע‪ ,‬כינים וכו׳‪ ,‬הייתי מבין שהכוונה שבמכה זו מתו רק‬
‫הבכורות‪ .‬בהוסיפו את המילה ״מכת״ ל״בכורות״ משמע שלא רק הבכורים מתו אלא‬
‫שהיתה כאן מכה שגם שאר המצרים סבלו ממנה והיא; מכה מהבכורות‪ ,‬וכפי שהסברנו‬
‫)ע״פ בית הלוי(‬ ‫שכל המצרים סבלו וניזוקו מעיפוש וסרחון הגופות שהיו מוטלות לפניהם‪.‬‬
‫קנז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫נוהגין להטיף מעט יין מן הכוס בעת הזכרת כל סימן וסימן‪.‬‬

‫םמנים‪:‬‬
‫• ‪• T‬‬
‫בהם‬ ‫היה נותן‬
‫•• י ‪V T‬‬ ‫‪TT‬‬
‫יהודה‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫רבי‬
‫־ •‬

‫זיצ״זי עד״יוט ‪3‬אך!״ב‪.‬‬

‫רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ״ף‪ ,‬עד״ש באח״ב‬
‫לשם מה היה צריך רבי יהודה לתת בהם סימנים?‬
‫א‪ .‬לולא הסימנים הללו הייתי אומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה )ע״ם פסחים ו‪ ,‬ב(‪ ,‬שהרי‬
‫דוד המלך לא מנאם כסדר הזה‪ .‬בתחילה אמר‪ :‬״שלח חושך ויחשיך״)תהילים קה‪ ,‬כח(‪,‬‬
‫ובפסוק שאחר כך אמר‪ :‬״הפך מימיהם לדם״‪ ,‬וסיים)פסוק ל׳(‪ :‬״שרץ ארצם צפרדעים״‪.‬‬
‫רבי יהודה‪ ,‬באומרו דצ״ך עד״ש באח״ב בא לחדש לנו שהמכות באו בסדר הזה דווקא‪.‬‬
‫)ע״פ רש״י(‬

‫ב‪ .‬פרעה והמצרים היו כופרים בשלושת יסודות האמונה‪ ,‬והם‪ :‬מציאות ה׳‪ ,‬השגחתו ‪ -‬שה׳‬
‫משגיח ורואה את כל מעשי ברואיו‪ ,‬היכולת ‪ -‬שה׳ בעל היכולת ובעל הכוחות‪ .‬ולכן באו‬
‫המכות עליהם להוכיח ולאמת להם את יסודות האמונה‪ .‬ולפיכך חילק רבי יהודה את המכות‬
‫לשלש קבוצות‪ ,‬כאשר בכל קבוצה יש שלש מכות הבאות להוכיח יסוד אחד של האמונה‪.‬‬
‫הקבוצה הראשונה‪ :‬דם‪ ,‬צפרדע‪ ,‬כינים‪ ,‬באה להוציא מלבו את הכפירה במציאות ה׳‪ .‬ולכן‬
‫קודם מכת דם נאמר‪ :‬״כה אמר ה׳ בזאת תדע כי אני ה׳ ״ )שמות ז‪ ,‬יז(‪ .‬ובאמת פרעה עדיין‬
‫לא היה מאמין שהמכות הללו הן מאת ה׳‪ ,‬לפיכך קרא לחרטומים שיעשו גם הם כמו משה‪,‬‬
‫ורק אחרי מכת כינים הודו החרטומים ש״אצבע אלקים היא״‪ ,‬כלומר‪ ,‬המכות הן מאת ה׳‪.‬‬
‫הקבוצה השניה‪ :‬ערוב‪ ,‬דבר‪ ,‬שחין‪ ,‬באה להוציא מלבו של פרעה את הכפירה בהשגחה‬
‫הפרטית על כל מה שנעשה בארץ‪ ,‬ולכן בהתראה למכות אלו הודגשה ההפרדה בין ישראל‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קנח■‬

‫למצרים‪ :‬בערוב ‪ -‬״והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן״‪) .‬שם ח‪ ,‬יה(‪ .‬בדבר ‪ -‬״והפלה ה׳ בין‬
‫מקנה ישראל ובין מקנה מצרים״‪) .‬שם ט‪ ,‬ד( ובהקדמה למכות אלו נאמר‪ :‬״למען תדע כי‬
‫אני ה׳ בקרב הארץ״)שם ה‪ ,‬יה(‪ ,‬כלומר‪ ,‬משגיה על הנעשה בארץ בהשגהה פרטית להבדיל‬
‫בין ישראלי למצרי‪.‬‬
‫הקבוצה השלישית‪ :‬ברד‪ ,‬ארבה‪ ,‬חשך ומכת בכורות‪ ,‬באה להוציא מלבו של פרעה את‬
‫הכפירה ביכולתו של הקב״ה ובשליטתו הבלעדית על הכל‪ .‬ולכן באו עליו מכות אלו‬
‫שהמיוחד בהם הוא שינוי הטבע שלא היה כמוהו מעולם‪ .‬ברד ‪ -‬״אשר לא היה כמהו‬
‫במצרים למן היום הוסרה ועד עתה״)שם ט‪ ,‬יה(‪ .‬ארבה ‪ -‬״לפניו לא היה כן ארבה כמהו‬
‫ואחריו לא יהיה כן״ )שם י‪ ,‬יד(‪ .‬חשך ‪ -‬ידוע ומפורסם שלא היתה מכה כזו מעולם‪ .‬מכת‬
‫בכורות ‪ -‬״והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף״)שם‬
‫יא‪ ,‬ו(‪ .‬על ידי מכות אלו הכיר פרעה והכירו כל המצרים שהקב״ה יחיד בעולמו ואין גבול‬
‫ליכלתו‪ .‬ולכן‪ ,‬בהקדמה לקבוצת מכות אלו‪ ,‬נאמר‪ :‬״בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ״‬
‫)ע״פ אברבנאל‪ ,‬גור אריה ומלבי״ם(‬ ‫)שם ט‪ ,‬יד(‪.‬‬

‫ג‪ .‬דצ״ך עד״ש באח״ב עולה בגימטריא ‪ ,501‬כמנין ״אשר״ הכתוב בפסוק )שמות ה‪ ,‬ב(‪:‬‬
‫״ויאמר פרעה מי ה׳ אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל‬
‫לא אשלח״‪ .‬פרעה שואל ״מי ה׳?״‪ .‬אבל אחרי ״אשר״ ‪ -‬דצ״ך עד״ש באח״ב‪ ,‬״אשמע‬
‫)ע״פ האר״י(‬ ‫בקולו״‪.‬‬

‫ד‪ .‬אפשר לפרש ע״פ הנאמר )שמות י‪ ,‬ב( ״למען תספר וגר את אשר התעללתי במצרים״‪,‬‬
‫ופירש רש״י ״התעללתי ‪ -‬שחקתי״‪ .‬ויש להבין מהו אותו שחוק? ונראה שחלוקת המכות‬
‫לשלוש קבוצות‪ ,‬דצ״ך עד״ש באח״ב‪ ,‬מבארת מהו השחוק‪ ,‬כי בכל קבוצה‪ ,‬המכה הראשונה‬
‫היתה רחוקה מהגוף והמכה שאחריה קרובה יותר ואחריה ממש בגוף האדם‪ ,‬וכדלהלן‪:‬‬

‫דצ״ד‪:‬‬
‫מכת דם ‪ -‬היתה ביאור‪ ,‬רחוק מגוף האדם‪ .‬ובעקבותיה חשב פרעה כי אין יכולת לשום אלוה‬
‫לגבור על השר שלהם ולפגוע בגופם‪ ,‬ולפיכך באה המכה השניה קרובה יותר אל הגוף ‪-‬‬
‫מכת צפרדע ‪ -‬היתה בבתים ובמיטות‪ ,‬קרוב לגוף האדם‪ .‬ואחר שלא שת לבו גם לכך‪ ,‬באה‬
‫המכה השלישית קרובה ממש לגוף ‪-‬‬
‫מכת כינים ‪ -‬הכינים היו דבוקים לגוף האדם‪ .‬ובראותו שהמכות הגיעו עד לגוף‪ ,‬נכנסה‬
‫בלבו קצת יראה‪ ,‬שמא המכות הבאות יפגעו בגוף עצמו‪ .‬אולם המציאות היתה הפוכה‪.‬‬
‫קנט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫עד״ש‪:‬‬
‫מכת ערוב ‪ -‬היתה בכל ארץ מצרים‪ .‬הזרה המכה והתרהקה מהגוף‪ ,‬ופרעה שב והקשה את‬
‫לבו‪ ,‬כי השב שאין לקב״ה יכולת לפגוע בגוף עצמו‪ .‬לפיכך באה המכה הבאה ‪-‬‬
‫מכת דבר ‪ -‬היתה במקנה‪ .‬הפעם פגעה המכה בגוף בעלי ההיים‪ .‬אולם פרעה השב כי בגוף‬
‫האדם לא יוכל לפגוע‪ .‬ולפיכך באה לו ‪-‬‬
‫מכת שחין ‪ -‬היתה באדם ובבהמה‪ ,‬בעור ובבשר עצמו‪ ,‬יותר מן הכינים‪ .‬ושוב נכנסה ללבו‬
‫של פרעה יראה גדולה יותר‪ ,‬שמא יפגע הגוף עצמו‪ .‬אולם ממיתה לא חשש‪ ,‬כי סבר שלו‬
‫היתה לקב״ה את היכולת‪ ,‬הרי היה הורגם זה מכבר‪.‬‬

‫באח״ב‪:‬‬
‫מכת ברד ‪ -‬היתה בשדה‪ .‬חזרה המכה והתרחקה מגוף האדם‪ ,‬וחזר פרעה ונתחזק בכפירתו‪,‬‬
‫שאין כה בעולם שיוכל להרגם‪ .‬על כן באה לו ‪-‬‬
‫מכת ארבה ‪ -‬אמנם היא היתה בשדה‪ ,‬אך החשיכה את הארץ‪ ,‬ובזה קרובה היתה לאנשים‬
‫יותר ממכת ברד‪ .‬ולמרות זאת חיזק את לבו‪ ,‬ולפיכך באה לו ‪-‬‬
‫מכת חשך ‪ -‬ולא קמו איש תחתיו‪ ,‬מכה קרובה יותר לגוף מהארבה‪ ,‬ואף כאן חיזק את לבו‪,‬‬
‫עד שבאה המכה האחרונה ‪-‬‬
‫מכת בכורות ‪ -‬היתה בגופם ממש‪ ,‬עד שאמרו כולנו מתים‪.‬‬
‫וא״כ מובן היטב השחוק שהיה‪ ,‬כי בהיות המכות מתקרבות ומתרחקות‪ ,‬היה מכביד את לבו‬
‫)ע״פ הגדת רבי אליעזר אשכנזי(‬ ‫וחוזר חלילה‪.‬‬

‫ה‪ .‬אפשר לבאר על פי דברי המדרש‪ :‬״אמר ר׳ יהודה המטה משקל ארבעים סאה היה‪ ,‬ושל‬
‫סנפרינון היה‪ ,‬ועשר מכות חקוקות עליו נוטריקון דצ״ך עד״ש באח״ב‪ .‬אמר לו הקב״ה‪,‬‬
‫בתכסיס הזה הבא עליו את המכות״)שמות רבה ח‪ ,‬ג(‪.‬‬
‫לפי זה נוכל לפרש‪ ,‬שרבי יהודה לא בא לתת סימן לעשר המכות‪ ,‬אלא הוא נחלק עם חכמים‬
‫מה היה חקוק על המטה‪ .‬חכמים דרשו‪ :‬״ובאתות ‪ -‬זה המטה‪,‬כמה שנאמר ואת המטה הזה‬
‫תקח בידך אשר תעשה בו את האתת״‪ .‬לדבריהם‪ ,‬כל עשר המכות היו חקוקות על גבי המטה‬
‫במפורש ‪ -‬דם‪ ,‬צפרדע‪ ,‬כינים וכר‪ .‬אבל ״רבי יהודה היה נותן בהם סימנים״‪ ,‬כלומר‪ ,‬לא היו‬
‫כל המכות כתובות במפורש‪ ,‬אלא נוטריקון‪ :‬״דצ״ך עד״ש באח״ב״‪ ,‬כמו שמובא במדרש‪.‬‬
‫)ע״פ הגר״א(‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קם■‬

‫דצ״ד עד״ש באח״ב‬

‫סרר המכות וההתראה היו בצורה כזאת‪ :‬רם וצפררע ‪ -‬בהתראה‪ .‬כינים בלא התראה‪ .‬ערוב‬
‫ורבר ‪ -‬בהתראה‪ .‬שהין ‪ -‬בלא התראה‪ .‬ברר וארבה ‪ -‬בהתראה‪ .‬השך ‪ -‬בלא התראה‪.‬‬
‫ומרוע שתיים ראשונות בהתראה ושלישית בלא התראה? נחלקו בכך הראשונים‪.‬‬
‫א‪ .‬ניתן רעתנו לעוברה שהמכה הראשונה מתוך השלוש התראתה היתה ביאור‪ .‬המכה‬
‫השניה מתוך השלוש התראתה היתה בהיכל מלכותו‪.‬‬
‫וסיבת הרבר‪ ,‬כי גאות פרעה היתה כפולה ‪ -‬בשני מקומות‪ . 1 :‬ביאור‪ ,‬וכפי שכתוב‪ :‬״לי‬
‫יאורי ואני עשיתני״)יחזקאל כט‪ ,‬ט(‪ .2 .‬בהיכל מלכותו‪ .‬נוכחתו בהיכלו גרמה לו לגאוה‬
‫ונסכה בו את האפשרות לזלזל ברברי משה‪ ,‬כפי שאנו רואים במכת רם‪ :‬״ויפן פרעה ויבא‬
‫אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת״ )שמות ז‪ ,‬כג(‪ .‬מרוע התורה מסמיכה את ״ויבא אל ביתו״‬
‫אל ״ולא שת לבו״? הם הם הרברים שאמרנו‪ :‬ביתו נתן לו את הכה ואת האפשרות‬
‫להתגאות ולזלזל ברברי משה‪.‬‬
‫בגלל אלו שני הטעמים השפילו הקרוש ברוך הוא במקומות אלו רווקא‪ ,‬וכפי שנוכיח את‬
‫הרברים ע״י ציטוט הפסוקים‪:‬‬

‫דצ״ד‬
‫מכת רם ‪ -‬התראה על היאור‪ :‬״לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה״)ז‪ ,‬טו(‪.‬‬
‫מכת צפררע ‪ -‬התראה בהיכל מלכותו‪ :‬״בא אל פרעה ואמרת אליו״)ז‪ ,‬כו(‪.‬‬
‫מכת כינים ‪ -‬לא הוזכרה כל התראה‪.‬‬

‫עד״ש‬
‫מכת ערב ‪ -‬התראה על היאור‪ :‬״הנה יוצא המימה ואמרת אליו״)ה‪ ,‬טז(‪.‬‬
‫מכת רבר ‪ -‬התראה בהיכל מלכותו‪ :‬״בא אל פרעה ורברת אליו״)ט‪ ,‬א(‬
‫מכת שחין ‪ -‬לא הוזכרה כל התראה‪.‬‬

‫באח״ב‬
‫מכת ברר ‪ -‬התראה על היאור‪ :‬״השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה״)ט‪ ,‬יג(‪.‬‬
‫מכת ארבה ‪ -‬התראה בהיכל מלכותו‪ :‬״בא אל פרעה״ וגר)י‪ ,‬א(‪.‬‬
‫מכת חשך ‪ -‬לא הוזכרה כל התראה‪.‬‬
‫■ קפא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מכת בכורות ‪ -‬היא מכה הכוללת את הכל וחוזר לענין ההתהלתי‪ ,‬לענין ההתראה בביתו ‪-‬‬
‫״ויקרא פרעה אל משה‪ ...‬ויאמר משה גם אתה תתן בירנו זבחים ועלת ועשינו‪ ...‬גם מקננו‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫ילך עמנו‪ ...‬ויאמר לו פרעה לך מעלי״ וגו׳)י‪ ,‬כד‪-‬כח(‪.‬‬

‫ב‪ .‬כפי שאמרנו‪ ,‬למכות כינים‪ ,‬שחין וחשך לא היתה התראה‪.‬‬

‫ומדוע?‬
‫ההתראה היתה רק לגבי המכות ההרסניות שגרמו לקטל אצל האדם‪ ,‬ואילו המכות האחרות‬
‫לא היו זקוקות להתראה‪ ,‬וכפי שנוכיח את הדברים ע״י ציטוט הפסוקים‪:‬‬

‫דצ״ד‬
‫מכת דם‪ :‬יש התראה כי יש בה סכנת מות ‪ -‬״ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאר״)ז‪ ,‬כא(‪.‬‬
‫מכת צפרדע‪ :‬יש התראה כי יש בה סכנת מות ‪ -‬״ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו‬
‫הצפרדעים״)ז‪ ,‬כט(‪ .‬ופירש רש״י‪ :‬״ובכה ובעמך ‪ -‬בתוך מעיהם נכנסין ומקרקרין״‪.‬‬
‫מכת כינים‪ :‬לא היתה התראה כי אין בה סכנת מות‪.‬‬

‫עד״ש‬
‫מכת ערוב‪ :‬יש התראה כי יש בה סכנת מות ‪ -‬״הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את‬
‫הערב״ וגו׳)ח‪ ,‬יז(‪ .‬ופירש רש״י‪ :‬״את הערב ‪ -‬כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים״ וגו׳‪.‬‬
‫מכת דבר‪ :‬יש התראה כי יש בה סכנת מות ‪ -‬״וימת כל מקנה מצרים״ וגו׳)ט‪ ,‬ו(‪ .‬ויש בה‬
‫סכנת מות גם לאדם‪ ,‬אלא שעל מכה זו נאמר לפרעה )ט‪ ,‬טז( ״ואולם בעבור זאת העמדתיך‬
‫בעבור הראותך את כחי״‪.‬‬
‫מכת שחין‪ :‬אין התראה כי היא גרמה ״רק״ לאבעבועות ואין בה משום סכנת מות לא לאדם‬
‫ולא לבהמה‪.‬‬

‫באח״ב‬
‫מכת ברד‪ :‬יש בה התראה כי יש בה סכנת מות ‪ -‬״ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר‬
‫בשדה מאדם ועד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר״)ט‪ ,‬כה(‪.‬‬
‫מכת ארבה‪ :‬יש התראה כי גם בה כמו בקודמתה יש סכנת מות בגלל ההרס והאבדון שהיא‬
‫גורמת ‪ -‬״ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק‬
‫בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים״)י‪ ,‬טו(‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קםב■‬

‫מכת חשך‪ :‬אין חתראח כי אין בח סכנת מות או כל אסון אחר ‪ -‬״לא ראו איש את אחין ולא‬
‫>ע״פ הרמב״ן(‬ ‫קמו איש מתחתיו״ וגר)י‪ ,‬כג(‪.‬‬

‫ג‪ .‬טעם נוסף לאי חחתראח במכות כינים‪ ,‬שחין וחשך‪.‬‬

‫חחתראח נצרכת רק לאותן מכות שלא רגילות לבא‪ ,‬כדוגמת דם‪ ,‬צפרדע‪ ,‬דבר‪ ,‬שחין וכר‪.‬‬
‫אבל מכות שרגילות לבא לבני חאדם אמנם לא בעוצמח שכזאת אך חאדם מכיר כדוגמתן‪,‬‬
‫אין צורך בחתראח‪ .‬לכן‪ ,‬כינים‪ ,‬שחין וחשך שמכיר חאדם בחן לא חיתח חתראח‪.‬‬
‫)ע״פ בעלי התוספות על התורה(‬

‫ד‪ .‬מובא בדעת זקנים מבעלי חתוספות בשם ריב״ש‪ ,‬שכשבאח מכת כינים חתלוו אליח מכת‬
‫חשך ושחין‪ ,‬אלא שעיקר חמכח חיתח אז כינים‪ .‬במכת שחין חתלוו אליח גם כינים וגם‬
‫חשך‪ ,‬אלא שעיקר חמכח חיתח אז שחין‪ .‬וכך גם במכת חשך ‪ -‬עיקר חמכח חיתח חשך‬
‫ונלוו לח גם כינים וגם שחין‪ .‬ולכך סידרם רבי יחודח בסדר זח‪ ,‬באופן שחמכות חשלישיות‬
‫בכל חקבוצות באות תמיד ביחד‪.‬‬
‫וכתנא דמסייע לדבריו‪ ,‬תמצא שאם תכתב את שלוש חמכות אחת מעל חברתח‪ ,‬כך‪:‬‬

‫כ‬ ‫ש‬ ‫ח‬

‫נ‬ ‫ח‬ ‫ש‬
‫מ‬ ‫נ‬ ‫כ‬

‫יחיו חאותיות חראשונות מן חשלש מכות ״חשך״‪ .‬חאותיות חשניות ״שחן״‪ .‬חאותיות‬
‫חשלישיות ״כנם״‪ ,‬וחכל כדי לחורות לך ששלוש חמכות קשורות זו בזו‪.‬‬
‫לפי זח‪ ,‬נבין כפתור ופרח מדוע לא חיתח חתראח באלו שלוש חמכות דווקא‪.‬‬
‫מחטעם שחסברנו אי אפשר חיח לחתרות לא בכינים‪ ,‬לא בשחין ולא בחשך‪ .‬כי כשחאחת‬
‫מופיעח באות איתח עוד שתיים שעליחן משח לא חיתרח‪ ,‬ובחופעתן חיו מחזיקים אותו‬
‫>ע״פ זרע שמשון(‬ ‫לבדאי‪.‬‬
‫■ קסג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫חוזרים וממלאים את הכוסות‬

‫רפי יוסי הגלילי אומר‪:‬‬

‫••‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫~‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫~‬

‫במצרים‬
‫•‬ ‫•‬
‫המצרים‬
‫•‬
‫מנין א ת ה אומר ^זלקו‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫המשים‬
‫‪:‬־ • •‬ ‫לקו‬
‫די‬ ‫הים‬
‫־‪T‬‬ ‫ועל‬
‫־מכ‪ 1‬ת‪^ : ,‬‬ ‫עשר‬
‫‪V‬‬

‫מכות‪ ,‬במצרים מה הוא אומר‪ :‬ויאמרו‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫אצבע ••אליהים היא )שם‪,‬״‬

‫•‬
‫••‬
‫•‬
‫פרעה‬
‫•‬
‫החרטמם •אל‬
‫• • •‬
‫••‬‫—‬ ‫•‬ ‫• •‬ ‫‪B‬‬ ‫• •‬ ‫•‬ ‫‪B‬‬ ‫—‬

‫ישראל‬
‫• ‪ :‬ד ­­‬
‫וירא‬
‫־־‪:‬‬
‫הים דמה הוא א‪•• 1‬מר‪:‬‬
‫־ד‬
‫״‪ ,<«,‬ועל‬
‫במצרים‪,‬‬
‫•‬ ‫•‬
‫יהוה‬
‫‪T .‬‬
‫עשה‬
‫‪* T‬‬
‫אשר‬
‫• •‬
‫הנדולה‬
‫• *‬
‫היד‬
‫*‬
‫•א ת‬
‫ביהוה‬
‫•‬
‫ויאמינו‬
‫•‬
‫יהוה‬ ‫את‬ ‫העם‬
‫*‪T‬‬
‫וייראו‬
‫•‬

‫)שמות יד‪ ,‬לא(‪.‬‬ ‫ובמ ^ה עבדו‬

‫וירא ישראל‪ ...‬וייראו העם‬
‫מדוע‪ ,‬הראיה כתובה בלשון יחיד ‪ -‬״וירא ישראל״‪ ,‬ואילו היראה והאמונה בלשון רבים ‪-‬‬
‫״וייראו העם‪ ...‬ויאמינו?‬
‫אלא‪ ,‬את טביעת המצרים בים ראו כולם‪ .‬מחזה זה היה נראה לכולם בשוה‪ ,‬ולכן בהתיחסו‬
‫לטביעת המצרים נקט לשון יחיד ‪ -‬״וירא ישראל״‪ .‬אבל ענין היראה והאמונה אינם שווים‬
‫אצל כל אחד מישראל‪ ,‬כי יש יראת העונש ויש יראת הרוממות‪ ,‬יש אמונה פשוטה ויש‬
‫אמונה שכלית‪ .‬ה״ויראו העם את ה׳ ״ נכתב בלשון רבים כי היראה לא היתה שווה אצל‬
‫כולם‪ ,‬אלא כל אחד לפי דרגתו‪ .‬ומסיבה זו נכתב ״ויאמינו״ בלשון רבים‪ ,‬כי לא כולם‬
‫)ע״פ דברים בעתם(‬ ‫האמינו במידה שוה‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קםד ■‬

‫‪-‬מכ‪ 1‬ת‪... .‬אמ‪1‬ר‬ ‫‪-‬‬ ‫באצבע‬

‫לקו ‪ : V :‬־ ^‬
‫די‬ ‫כמה‬
‫־‪T‬‬

‫מעתה‪ :‬במצרים לקו עלור מכות‪ ,‬ועל הים‬

‫־‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫די‬ ‫־ •‬ ‫‪:‬‬ ‫^ ד‬

‫המשים מכות‪.‬‬
‫לקוי ‪ :‬־ • •‬
‫ד‬

‫כמה לקו באצבע ‪ -‬עשר מכות‪.‬‬

‫בעל ההגדה מפרש שהמכות במצרים היו על ידי ״אצבע״‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״ויאמרו החרטמים‬
‫אל פרעה אצבע אלקים היא״‪) .‬שמות ח‪ ,‬טו( וקשה‪ ,‬מדוע אם כן‪ ,‬במכת דבר נאמר‪ :‬״הנה יד‬
‫ה׳ הויה במקנך״)שם ט‪ ,‬ג(‪ ,‬שמשמעו שהמכה נעשית על ידי ״יד״‪7‬‬
‫אלא‪ ,‬שבאמת כל מכה היתה על ידי ״אצבע״‪ ,‬אמנם על ידי אצבע אחרת‪ .‬נמצא‪ ,‬שבמפת‬
‫דבר שהיא המכה החמישית‪ ,‬מלאו חמש אצבעות שהם יד אחת‪ ,‬לכן נאמר במכת דבר ״יד״‪.‬‬
‫)ע״פ תורה תמימה(‬

‫ועל הים לקו המשים מכות‬

‫כתוב בפרשת עקב‪ :‬״והסיר ה׳ ממך כל הלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת״)דברים ז‪,‬‬
‫טו(‪ .‬ובפרשת כי תבוא נאמר‪ :‬״והשיב בך את כל מדוח מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו‬
‫בך״)שם כה‪ ,‬ס(‪ .‬ומה הם אותם ״מדוי מצרים״ שעם ישראל כל כך מפחד מהם? שמא עשר‬
‫המכות? לא יתכן! שהרי בכל עשר המכות לא היתה שום מחלה‪ ,‬מלבד מכת שחין‪ ,‬ועליה‬
‫נאמר פסוק בפני עצמו‪ :‬״יככה ה׳ בשחין מצרים״)שם‪ ,‬כז(‪.‬‬
‫אלא‪ ,‬״מדוי מצרים״ הם אותם מחלות שה׳ הכה בהם את המצרים בשעת קריעת ים סוף‪.‬‬
‫״ויהם את מחנה מצרים״ )שמות יד‪ ,‬כד(‪ ,‬פירוש‪ ,‬שה׳ הביא עליהם מחלות משונות‪ .‬על‬
‫מחלות אלו נאמר‪ :‬״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים״‪ ,‬היא היד הגדולה‬
‫שהכתה במצרים במחלות אלו בזמן קריעת ים סוף‪ .‬״וייראו העם את ה׳ ׳׳‪ ,‬מראה מחלות‬
‫אלו גרם להם פחד‪ ,‬שלא יביא ה׳ גם עליהם את אותם ״מדוי מצרים״‪ .‬ולכן בפרשת התוכחה‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫נאמר‪ :‬״מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם״‪.‬‬
‫הסה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫רבי אליעזר א‪»1‬ר‪:‬‬‫••‬ ‫• •••‬ ‫•‬ ‫•••‬

‫••‬ ‫•‬ ‫—‬

‫מנין שכל מכה ומכה ^זהביא הקד‪1‬ש בתך‬

‫י‬ ‫‪7‬‬ ‫־די‬ ‫‪......‬‬ ‫־ ‪7‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫•־•*‬

‫הוא על המצרים במצרים היתה של‬

‫ארבע מכות‪ ,‬שנאמר‪ :‬ישלה בם ה תן אפ‪1‬‬
‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫)תהלים‬ ‫עברה וזעם וצרה משלהת מלאכי רעים‬

‫‪T‬‬ ‫־‪::‬־••‬ ‫־ ־‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫^‬ ‫‪ T‬־‬ ‫‪T :‬‬

‫ע״‪ ,‬ם®‪ .‬״;ןברה״ ‪ -‬אחת‪ ,‬״וזעם״ ‪ -‬שתים‪,‬‬

‫״וצרה״ ‪ -‬שלש‪ ,‬״משלחת מלאכי רעים״ ‪-‬‬
‫‪T‬‬ ‫־ ‪: :‬־ ••‬ ‫־ ־‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬

‫ארבע‪ .‬אמור מעתה‪ :‬במצרים לקו ארבעים‬

‫^‬ ‫‪7‬‬ ‫“•‬ ‫*ד י‬ ‫• — •‬
‫••• •‬ ‫*‪y‬‬ ‫••‬ ‫••‬
‫••‬
‫•‬ ‫^‬ ‫_•‬

‫מכות‪ ,‬ועל הים לקו מאתים מכות‪.‬‬

‫־•‬ ‫ד‬ ‫י‬ ‫ד‬ ‫־ ‪T‬‬

‫מנין שכל מכה שהביא הקב״ה על המצרים היתה של ארבע מכות‬

‫יש למצוא רמז בפסוקים האמורים במכת דם‪ ,‬לכך שכל מכה היתה כוללת ארבע מכות‪:‬‬
‫א‪ .‬״ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם״ ‪ -‬מראה דם‪ ,‬דבר שלעצמו הגורם סבל ומרגיז את‬
‫האדם‪ .‬ב‪ .‬״והרגה אשר ביאר מתה״ ‪ -‬והרגה היתה עיקר מזונם‪ .‬ג‪ ,‬״ויבאש היאר״ ‪ -‬ריה‬
‫רע‪ .‬ד‪ .‬ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאר״ ‪ -‬חסרון המים לשתיה‪ .‬ולדברי רבי עקיבא‪,‬‬
‫האומר שכל מכה היתה של חמש מכות‪ ,‬יש להוסיף מכה חמישית‪ :‬״ויחפרו כל מצרים‬
‫סביבות היאר״ ‪ -‬הטרחה שהיתה להם בחפירה סביב היאור כדי למצוא מים לשתות‪.‬‬
‫)ע״פ אדנים לתורה(‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קםו ■‬

‫רפי עקיגא א‪1‬מר‪:‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫מנין שכל מכה ומכה ^זהביא הקד‪1‬ש בתך‬

‫י‬ ‫‪7‬‬ ‫־די‬ ‫‪......‬‬ ‫־ ‪7‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫•־•*‬

‫הוא על המצרים במצרים היתה של‬

‫המש מכות‪ ,‬שנאמר‪ :‬ישלה בם ה תן אפ‪1‬‬
‫‪H‬‬ ‫‪I‬‬
‫•‬ ‫‪T‬‬
‫^‬ ‫‪H‬‬ ‫‪H‬‬
‫•‬
‫‪H‬‬ ‫• • •‬
‫• • • •‬
‫• •‬ ‫• •‬ ‫‪H‬‬ ‫• •‬ ‫‪H‬‬
‫‪T‬‬

‫)תהלים‬ ‫עברה וזעם וצרה משלהת מלאכי רעים‬

‫‪T‬‬ ‫־‪::‬־••‬ ‫־ ־‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪TT :‬‬ ‫‪T‬־ ^‬ ‫‪T :‬‬

‫עח‪,‬מם(‪ .‬״חרוז אפו״ ‪ -‬אחת‪ ,‬״עברה״ ‪ -‬עתים‪,‬‬

‫•‬ ‫‪,‬ד‬ ‫•‬

‫ארבע‪,‬‬
‫־ ‪ :‬־ ^‬
‫‪-‬‬ ‫״וצרה״‬ ‫‪TT:‬‬
‫שלש‪,‬‬ ‫‪T‬‬
‫‪-‬‬ ‫״וזעם״‬ ‫‪ T‬־ ^‬

‫״משלהת מלאכי רעים״ ‪ -‬המש‪ .‬אמור‬

‫••‬ ‫*‬ ‫*•‬ ‫••‬ ‫•‬

‫מעתה‪ :‬במצרים לקו המשים מכות‪ ,‬ועל‬

‫הים לקו המשים ומאתים מכות‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫מנין שכל מכה ומכה‬

‫יש להבין‪ ,‬מה סיבת ריבוי מנין המכות במצרים ועל הים?‬
‫אלא‪ ,‬הקב״ה הבטיה‪ :‬״אם שמע תשמע לקול ה׳ אלקיך‪ ...‬כל המתלה אשר שמתי במצרים‬
‫לא אשים עליך״)שמות טו‪ ,‬כו(‪ ,‬וגם‪ :‬״והסיר ה׳ ממך כל הלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר‬
‫ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך״)דברים ז‪ ,‬טו(‪ .‬יש לפנינו מעין משוואה ‪ -‬כל מה‬
‫שהיה במצרים לא יהיה לנו‪ .‬מסיבה זו‪ ,‬ככל שירבה מנין המכות כך ננצל מחלאים וממדוים‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫רבים יותר‪.‬‬
‫■ קסז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫פמד! מעל‪ 1‬ת ט‪ 1‬ב‪ 1‬ת למק‪1‬ם ^לינו‪.‬‬

‫אלו ד!‪ 1‬ציאנו ממצרים‪,‬‬
‫•‬ ‫־‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬

‫רינו‪.‬‬ ‫ולא עשה פדום שפטים‬

‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬
‫‪T‬‬
‫‪T‬‬
‫‪T‬‬
‫•‬

‫אלו עשה כהם שפטים‪,‬‬

‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫■די‬

‫רינו‪.‬‬ ‫עשה םאלהיהם‬

‫‪T‬‬
‫ולא‬
‫אלו עשה באלהיהם‪,‬‬‫‪V‬‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫‪T‬‬ ‫י די‬

‫דינו‪.‬‬ ‫ולא הרג את פכוריהם‬

‫דיינו‬
‫המלבי״ם אומר‪ ,‬שהכוונה ב״דיינו״ היא ‪ -‬שאילו היה עושה לנו רק את הנס הזה‪ ,‬כבר די בכך‬
‫שנהיה הייבים להיות עבדים לה׳ ולהכיר לו טובה לנצה נצהים‪ .‬ואין הכוונה לומר שבאמת לא‬
‫צריכים את הנסים הנוספים‪.‬‬
‫אלו עשה בהם שפטים ולא עשה באלהיהם דיינו‬
‫הפסוק אומר‪ :‬״ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים״)שמות יב‪ ,‬יב(‪.‬‬
‫א‪ .‬לפי רש״י )בשם המדרש(‪ ,‬״אלהיהם״ הכוונה לעבודה זרה שלהם‪ .‬״אעשה שפטים״‬
‫פירושו ‪ -‬״של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ״‪ .‬ואף על פי שבשעת מעשה כתוב‬
‫רק ״וה׳ הכה כל בכור‪ ...‬בהמה״ )שם‪ ,‬כט( ולא נזכר שעשה שפטים באלהיהם‪ ,‬מפני שעיקר‬
‫החרדה של המצרים היתה על מיתת בכוריהם‪ ,‬ולא היה אכפת להם כל כך באותה שעה‪ ,‬על‬
‫מה שנעשה לאליליהם‪ .‬וגם‪ ,‬בלילה עדיין לא נודעו השפטים באלהיהם‪ ,‬עד הבקר כשהלכו‬
‫לבית העבודה זרה שלהם וראו מה שקרה בלילה לאליליהם‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫פסח ■‬

‫ב‪ .‬״אלהיהם״‪ ,‬הכוונה לשרי מעלה‪ .‬שהרי לכל אומה ואדמה יש לה מלאך בשמים הממונה‬
‫עליה להשפיע את כל השפע הראוי לה‪ .‬וכאשר הקב״ה מביא פורענות על אומה מסויימת‪,‬‬
‫תחילה הוא משפיל את השר שלה ‪ -‬את המלאך הממונה עליה‪ .‬אף כאן יהיה הפירוש‪ :‬״ובכל‬
‫אלהי מצרים אעשה שפטים״ ‪ -‬הקב״ה ישפיל את השרים‪ ,‬המלאכים הממונים על מצרים‪.‬‬
‫)ע״פ הרמב״ן(‬
‫אלו עשה בהם שפטים‪ ...‬ולא הרג את בכוריהם‬
‫באומרו ״אלו עשה בהם שפטים‪ ...‬ולא הרג את בכוריהם״‪ ,‬משתמע שמכת בכורות איננה‬
‫בכלל השפטים שנעשו בהם‪ .‬ולכאורה‪ ,‬מכת בכורות היא בכלל השפטים שנעשו במצרים?‬
‫אלא‪ ,‬כשהקב״ה אמר לאברהם ״וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי״)בראשית טו‪ ,‬יד(‪ ,‬פירוש‬
‫הדברים )ע״פ רש״י במקום( שהקב״ה דן אותו בעשר מכות‪ .‬כמו כן‪ ,‬כשהקב״ה אמר למשה‬
‫רבינו ״ראה נתתיך אלקים לפרעה״ )שמות ז‪ ,‬א(‪ ,‬פירש רש״י‪ :‬״נתתיך אלקים לפרעה ‪-‬‬
‫שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין״‪.‬‬
‫נמצינו למדים‪ ,‬שהמכות באו לו לפרעה מדין משפט ועונש על כי העביד את בני ישראל‪ .‬לא‬
‫כן מכת בכורות‪ .‬מכת בכורות באה לו כדי להכריחו לשלח את ישראל ממצרים שנאמר‪:‬‬
‫״שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך״)שמות ד‪ ,‬כג(‪.‬‬
‫וזהו שאמר בעל ההגדה‪ :‬״אלו עשה בהם שפטים״ ‪ -‬אלו הביא עליהם את אותן המכות‪ ,‬על כי‬
‫העבידו את ישראל‪ ,‬״ולא הרג את בכוריהם״ ‪ -‬על כי סרב לשלח את ישראל מארצו‪ ,‬״דיינו״‪.‬‬
‫)ע״פ הגרי״ז הלוי(‬
‫אלו עשה באלהיהם ולא הרג את בכוריהם דיינו‬
‫מלשון בעל ההגדה משמע שקודם ״עשה באלהיהם״ ורק אחר כך ״הרג את בכוריהם״‪.‬‬
‫וקשה‪ ,‬הלא מפורש בתורה שהסדר היה הפוך‪ :‬״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל‬
‫בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה׳ ״ )שמות יב‪,‬‬
‫יב( ‪ -‬קודם ״והכיתי כל בכור״ ורק אחר כך ״ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים״?‬
‫אלא‪ ,‬באמת קודם נאבדו אלהי מצרים ואחר כך מתו הבכורים‪ .‬אבל עדיין נשאר אחד מאלהי‬
‫מצרים קיים ‪ -‬״בעל צפון״‪ ,‬אותו אליל שנשאר קיים כדי להטעות את המצרים‪ ,‬שירדפו‬
‫אחרי בני ישראל לתוך ים סוף‪ .‬וכמו שכתב רש״י על הפסוק ״לפני בעל צפן נכחו תחנו על‬
‫הים״)שם יד‪ ,‬ב(‪ :‬״הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן עלי״‪.‬‬
‫בגלל אותו אחד מאלהי מצרים שעדיין היה קיים‪ ,‬נכתב בתורה קודם‪ :‬״והכיתי כל בכור‬
‫בארץ מצרים״‪ ,‬ורק אחר כך‪ ,‬כשהיו בים סוף התקיים סוף הפסוק‪ :‬״ובכל אלהי מצרים‬
‫>ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫אעשה שפטים״‪ .‬אז‪ ,‬אכן‪ ,‬אבדו כל אלהי מצרים‪ ,‬ובעל צפון בכללם‪.‬‬
‫■ קסט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אלו תרג את ‪ 3‬כ‪1‬ךידום‪,‬‬

‫‪V‬‬ ‫••‬ ‫‪I‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬

‫דינו‪.‬‬ ‫ול'א נתן לנו את ממונם‬

‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫אלו נתן לנו את ממונם‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬

‫דינו‪.‬‬ ‫ול'א יןרע לנו את הים‬

‫־ ‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪ T‬״־‬ ‫‪:‬‬

‫אלו נתן לנו את ממונם‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬איך לקהו עם ישראל את ממונם של המצרים‪ ,‬הלא כלי הכסף והזהב ניתנו‬
‫להם רק בהשאלה‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״ושאלה אשה משכנתה״ וכד )שמות ג‪ ,‬כב(‪ ,‬ואם כן היה‬
‫עליהם להחזיר את אותם כלים?‬
‫א‪ .‬אלא‪ ,‬אמנם בתחילה היו הכלים ברשותם רק בהשאלה‪ ,‬אבל מאוחר יותר‪ ,‬כאשר רדפו‬
‫המצרים אחרי בני ישראל‪ ,‬במטרה להלחם עמם ולקחת מהם שלל כמו שכתוב‪ :‬״אמר אויב‬
‫ארדף אשיג אחלק שלל״‪ ,‬באותה שעה זכו בני ישראל באותם כלים בדין‪ .‬מפני שכך המנהג‬
‫בכל מלחמה ‪ -‬הנרדף זוכה בשלל הרודף‪ ,‬מידה כנגד מידה ‪ -‬כשם שהרודף רצה לקחת‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫ממנו שלל‪ ,‬אף הוא יקה שלל כאשר יתגבר על רודפו‪.‬‬

‫ב‪ .‬״ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת״ )שמות ג‪ ,‬כב(‪ .‬חס‬
‫ושלום שיתיר הקב״ה לגנוב דעת הבריות שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא ישיבו להם‪.‬‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫אלא‪ ,‬שפירוש המילה ״ושאלה״ הוא‪ ,‬שתתן לה במתנה‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קע■‬

‫ג‪ .‬הגמרא )סנהדרין דף צא‪ ,‬א( מספרת שאנשי מצרים באו לפני אלכסנדר מוקדון‬
‫בטענה‪:‬״תנו לנו כסף וזהב ששאלתם!״‪ ,‬אבל התשובה שהשיב להם גביהה בן פסיסא‪ :‬״תנו‬
‫לנו שכר עבודה של ששים רבוא שעבדתם עמהם במצרים רד״ו שנה״‪ ,‬אינה מובנת‪ ,‬הרי הם‬
‫עבדו לפרעה מלך מצרים‪ ,‬ואיך יכלו לקהת תשלום על עבודתם משאר העם?‬
‫אלא‪ ,‬שלכך התורה מאריכה בסוף פרשת ויגש לספר לנו איך יוסף קנה את כל המצרים עם‬
‫רכושם ואדמתם לפרעה מלך מצרים‪ ,‬כמו שכתוב‪ :‬״קניתי אתכם היום ואת אדמתכם‬
‫לפרעה״ )בראשית מז‪ ,‬כג(‪ .‬אין זאת אלא שנדע שכל המצרים היו עבדים של פרעה‪ ,‬וכל‬
‫אשר להם שייך לפרעה‪ ,‬ולכן בני ישראל יכלו לקהת את שכר עבודתם לפרעה‪ ,‬מהכלי כסף‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫וכלי זהב ושמלות של המצרים‪.‬‬

‫אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את חים דיינו‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬מה היינו מרויהים אילו יצאנו ממצרים ברכוש גדול‪ ,‬והים לא היה נקרע‬
‫בפנינו‪ ,‬הלא היינו טובעים ביחד עם כל הרכוש?‬
‫אלא‪ ,‬שיש שלש אפשרויות לעבור את הים‪ .‬האחת‪ ,‬שהים יקרוש ויעברו על גביו‪ ,‬אך בזה יש‬
‫טורח גדול לטפס בעליה התלולה לגובהו של הים‪.‬‬
‫האפשרות השניה‪ ,‬שהים יקרע עד קרקעיתו כפי שנבקע הירדן‪ .‬אך גם בזה יש טורח גדול‪,‬‬
‫לרדת למעמקי הים‪.‬‬
‫האפשרות השלישית‪ ,‬הנוחה ביותר‪ ,‬שעד גובה היבשה יקדשו המים‪ ,‬ומה שיותר גבוה‬
‫מהיבשה יקרע‪ .‬וכך עשה הקב״ה ברוב חסדיו‪ :‬״והים בקעת לפניהם״ ‪ -‬המים שמעל גובה‬
‫היבשה נבקעו‪ .‬״ויעברו בתוך הים ביבשה״ ‪ -‬המים שמתחת גובה היבשה נקרשו ועברו‬
‫עליהם‪ .‬וכן אנו מודים לקב״ה על זה‪ :‬״לגזר ים סוף לגזרים״ ‪ -‬גובה המים שנקרע‪ ,‬״והעביר‬
‫ישראל בתוכו״ ‪ -‬המים שנקרשו עד גובה היבשה ועליהם עברו בני ישראל‪.‬‬
‫לפי זה מובנים דברי בעל ההגדה‪.‬‬
‫״אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים״ ‪ -‬לא שהיינו טובעים בים‪ ,‬אלא שהים היה‬
‫נקרש והיינו צריכים לטרוח ולטפס על גובהו כדי להנצל ‪ -‬״דיינו״‪ .‬וכן‪ :‬״אלו קרע לנו את‬
‫הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה״ ‪ -‬אלא היה קורע את הים עד קרקעיתו‪ ,‬והיה עלינו לרדת‬
‫עד לתהומותיו ואחר כך לעלות ‪ -‬״דיינו״‪ .‬״על אחת כמה טובה כפולה ומכפלת למקום‬
‫עלינו״ שגם קרע לנו את גובהו של הים וגם העבירנו בתוכו בחרבה על ידי שקרשו המים‪.‬‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫וכך יכלנו להכנס לים בדרך מישור ללא כל טורח‪.‬‬
‫■קעא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את דוים‬

‫אמרו חז״ל במסכת ברכות)ט‪ ,‬א(‪ :‬״דבר נא באזני העם וגר אין נא אלא לשון בקשה‪ .‬אמר‬
‫לו הקב״ה למשה‪ ,‬בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל‪ ,‬בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי‬
‫כסף וכלי זהב‪ ,‬שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם‪ ,‬ואחרי כן יצאו ברכוש‬
‫גדול לא קיים בהם״‪ .‬וכבר התקשו רבים בהבנת דברי הגמרא‪ ,‬מדוע היה צריך משה להתחנן‬
‫לפני בני ישראל לקחת כלי כסף וכלי זהב מהמצרים‪ ,‬וכי יש סיבה שהם לא ירצו לקחת? וגם‬
‫הטעם ‪ -‬שלא יאמר אותו צדיק ‪ -‬אינו מובן‪ ,‬וכי אין הקב״ה רוצה לקיים הבטחתו‪ ,‬אלא כדי‬
‫שלא יאמר אותו צדיק?‬
‫שאלות אלו באו על פתרונן‪ ,‬בעת שעלתה שאלת השילומים מגרמניה בעד רכוש היהודים‪,‬‬
‫ששדדו ושהחריבו הנאצים הארורים‪ .‬היו בעם שצידדו בעד קבלת אותם פיצויים‪ ,‬בטענה‬
‫שלא די במה שהם רצחו ששה מליון יהודים‪ ,‬האם גם ניתן להם לרשת את כספם? ולעומתם‬
‫היו בעם שצידדו שאין לנו לבוא בשום משא ומתן עם אותם רוצחים‪ ,‬שלא יאמרו הגויים‬
‫שלקחנו כופר לנפשות אחינו מאת שופכי דמם כמים‪.‬‬
‫מסתבר‪ ,‬שויכוח דומה היה גם בשאלת רכוש מצרים‪ .‬היו בוודאי רבים מהעם שטענו שראוי‬
‫לקחת מהמצרים כסף וזהב‪ ,‬כפיצוי על עבודתם בחמר ובלבנים ועל שחיטת ילדיהם‪ .‬והיו‬
‫לעומתם רבים‪ ,‬ובפרט אותם אבות ששכלו את ילדיהם‪ ,‬שטענו שאין לקחת מהמצרים כופר‬
‫על הנפשות שזרקו ליאור וששחטום כדי לרחוץ בדמם‪ .‬קבלת כסף וזהב כפיצוי על נפשות‪,‬‬
‫התפרש אצל רבים כזלזול בכבודם של הנספים‪ .‬כנגד אותם אנשים הוצרך הקב״ה לומר‬
‫למשה‪ :‬׳דבר נא באזני העם׳‪ ,‬כלומר‪ ,‬אף שהם מוותרים ומואסים בכספם וזהבם של‬
‫המצרים‪ ,‬בבקשה ממך‪ ,‬תבקש מהם שישאלו כלי כסף וכלי זהב‪ ,‬כדי שלא יאמר אותו צדיק‬
‫׳ועבדום וענו אותם׳ קיים בהם‪ ,‬׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול׳ לא קיים בהם‪.‬‬
‫)ע״פ אזנים לתורה(‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קעב■‬

‫אלו קרע לנו את חים‪,‬‬

‫־‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬״־‬

‫דינו‪.‬‬ ‫ולא חעכירנו בתוכו פחרבח‬

‫‪T‬‬ ‫‪TT V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪• V: V‬‬ ‫‪:‬‬

‫אלו חעכירנו כתובו בחרבח‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪TT V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪• V: V‬‬

‫דינו‪.‬‬ ‫ולא שקע צרינו כתובו‬

‫אלו שקע צרינו כתובו‪,‬‬

‫ולא ספק צרפנו כמדבר ארבעים שנח‬
‫‪T T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪: -‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪: • -‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ך‬ ‫‪.‬‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫דינו‪.‬‬

‫אלו קרע לנו את חים‬

‫נאמר בפסוק‪ :‬״ואתה הרם את מטך ונטה ידך על הים ובקעהו״)שמות יד‪ ,‬טז(‪ .‬לכאורה‬
‫צריך להבין‪ ,‬מדוע נאמר ״ובקעהו״‪ ,‬הלא ״ביקוע״ מתאים לומר כאשר חוצים עצם אחד‬
‫לשני חלקים‪ .‬אבל ״מים״‪ ,‬גם אם נחלקים לשני חלקים‪ ,‬אין זה ״ביקוע״‪ ,‬שהרי המים נשארו‬
‫בשלמותם כמו שהיו קודם‪ ,‬אלא שמקצתם בצד זה ומקצתם בצד אחר‪ ,‬ומדוע נאמר ״על‬
‫הים ובקעהו״?‬
‫אלא‪ ,‬שבאמת היה כאן ״ביקוע״ של ״יסוד המים״‪ .‬שהרי העולם מורכב מארבע יסודות‪:‬‬
‫אויר‪ ,‬מים‪ ,‬אש ועפר‪ .‬טבעם של שלשת היסודות הראשונים הוא להתרומם ולעלות למעלה‪,‬‬
‫ורק העפר טבעו לרדת למטה ולשקוע מפני כבדותו‪ .‬גם המים‪ ,‬טבעם לעלות למעלה‪ ,‬כמו‬
‫המים העליונים שנמצאים ברקיע‪ ,‬וכמו העננים שהם אדי מים‪ ,‬שטבעם לעלות למעלה‪ .‬ומה‬
‫שאנו רואים שטבע המים לרדת למטה‪ ,‬זה מפני שבכל מים מעורב גם עפר‪ ,‬והעפר מחמת‬
‫■קעג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫כבדותו גורם גם למים להיות כבדים ולרדת למטה‪ .‬נס קריעת ים סוף היה ‪ -‬״בקיעת הים״‪,‬‬
‫כלומר הפרדת העפר מן המים‪ .‬וברגע שהמים היו ללא עפר‪ ,‬הם התרוממו וניצבו כמו חומה‬
‫מימינם ומשמאלם‪ ,‬כפי טבע המים להתרומם‪ ,‬ובני ישראל הלכו על העפר שהתקבץ מתוך‬
‫המים ונעשה ליבשה‪ .‬זהו שנאמר‪ :‬״ובקעהו״ ‪ -‬תבקע את יסוד המים לשני גורמים שונים‪.‬‬
‫)ע״פ תפארת יהונתן(‬

‫אלו תעבירנו בתוכו בחרבד! ולא שקע צרינו בתוכו דיינו‬

‫מה ראו המצרים לרדוף אחר בני ישראל לתוך הים‪,‬וכי לא נתנו דעתם שקריעת הים נעשתה‬
‫לבנ״י ולא להם? אלא‪ ,‬חשבו המצרים שאין כאן נס קריעת ים סוף ולא יד ה׳ היתה כאן‪ .‬מה‬
‫כן? חשבו המצרים שכשיש רוח מזרחית שכזו אך טבעי הוא שהים יתיבש‪ ,‬כפי שאנו אכן‬
‫רואים שפעמים כתוצאה משידור מערכות טבעיות נוצרים בים איים וזהו שקורה כאן‪.‬‬
‫העובדה שהם טבעו בים ולא הצליחו לחצות אותו כמו בני ישראל‪ ,‬נוצרה בגלל שהם אחרו‬
‫לבא אחריהם ולא ידעו לנצל בצורה חכמה את זמנו של אותו שפל‪.‬‬
‫כדי להוציא מליבם של אותם רשעים מחשבה מוטעית זו‪ ,‬עשה הקב״ה שבנ״י יחצו את הים‬
‫״בחרבה״ ‪ -‬ביובש והמצרים שבאו אחריהם שקעו וטבעו ברפש ובטיט באותו מקום שעד‬
‫עכשיו היה יובש וכל זאת עוד לפני שהים נסגר עליהם‪.‬‬
‫ונחזור לדברי בעל ההגדה‪.‬‬
‫״אלו העבירנו בתוכו בחרבה ולא שקע צרינו בתוכו״ ‪ -‬ולא הטביע את המצרים ברפש‬
‫ובטיט טרם יסגר עליהם הים והכל כדי להוציא מליבם של הרשעים את שאמרנו לעיל‪,‬‬
‫״דיינו״‪ .‬עכשיו‪ ,‬שגם העבירנו בחרבה בו בזמן שאת המצרים העביר בטיט וברפש ובזה‬
‫מוכח לכל שרק יד ה׳ היתה זאת ולא שום תופעה טבעית‪ ,‬מקרית ומזדמנת‪ ,‬כפולה ומכופלת‬
‫)ע״פ חתם סופר(‬ ‫הטובה שאנו חייבים להודות לבורא ית׳ על שעשה‪.‬‬

‫אלו שקע צרינו בתוכו‬

‫אפילו שבני ישראל כבר יצאו ממצרים‪ ,‬וכבר עברו את ים סוף‪ ,‬וניצלו מיד המצרים‪ ,‬עדיין‬
‫לא היתה הצלתם מושלמת‪ .‬מפני שעדיין הם היו נקראים ״עבדים בורחים״‪ .‬וממתי נקראו‬
‫״בני חורין״? מאותו רגע שכל משעבדיהם שקעו במצולות ומתו‪ .‬אז היו ״בני חורין״‬
‫אמיתיים ולא ״עבדים בורחים״‪ .‬ועל אותה שעה נאמר‪ :‬״ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל״‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫)שמות יד‪ ,‬ל(‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קעד ■‬

‫אלו ספק צרכנו סמדבר ארפעים שנח‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪: -‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪: • -‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ך‬ ‫‪.‬‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫דינו‪.‬‬ ‫ולא חאכילנו את חמן‬

‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫• ••‬ ‫•‬

‫אלו חאכילנו את חמן‪,‬‬

‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫‪4‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫דינו‪.‬‬ ‫־‬
‫ולא נתן לנו את חשכת‬
‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫אלו ספק צרכינו במדבר ארבעים שנח ולא חאכילנו את חמן דיינו‬
‫המעיין במשפט ״אילו ספק צרכינו במדבר ולא האכילני את המן דיינו״‪ ,‬יתמה על כי הרישא‬
‫סותרת את הסיפא של הדברים לכאורה‪.‬‬
‫״אילו ספק צרכינו במדבר״ ובכלל ״צרכינו״ כלול האוכל שקיבלו מאת ה׳‪ ,‬איך אפשר‬
‫להמשיך ולומר ״ולא האכילני את המן״? אלא‪ ,‬במן היה כל הטעמים וכל אחד חש את‬
‫הטעם לו התאווה באותו רגע )ע״פ יומא ע״ה ע״ב(‪ .‬מעבר למזון ולאוכל שיש במן היה‬
‫לחוש בו גם טעם ייחודי כל אחד לפי טעמו ורצונו הוא‪ ,‬ללא כל טירחה מיוחדת בהכנת‬
‫מעדן זה אלא במחשבה בלבד‪.‬‬
‫לפי״ז‪ ,‬״אילו ספק צרכינו במדבר״ ‪ -‬אילו נתן לנו הבורא ית׳ מזון ואוכל הנצרך לקיומנו‬
‫ההכרחי בעת לכתנו במדבר‪ ,‬״ולא האכילני את המן״ ‪ -‬ולא נתן בו טעמים ומעדנים ייחודים‬
‫)ע״פ כתב סופר(‬ ‫כל אחד לפי רצונו הבא לו במחשבה‪ ,‬גם אז ״דיינו״‪.‬‬
‫•קעה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫דומן‬

‫מה מקור ומשמעות השם ״מן״?‬

‫א‪ .‬״מן״ הוא מלשון מתנה כפי שמצינו)שמואל א׳ א‪ ,‬ד(‪ :‬״ולכל בניה ובנותיה מנות״‪ .‬בני‬
‫ישראל אמרו אחד לשני‪ ,‬כי מתנה טובה נתן לנו הקב״ה רק שהם עדיין לא ידעו מה טיבה‪,‬‬
‫היינו‪ ,‬האם מתנה זו היא הלחם המובטח להם‪ .‬עד שבא משה ואמר להם‪ ,‬כי אכן הדבר הזה‬
‫שעליו אתם דנים הוא הלחם המובטח‪.‬‬
‫ב‪ .‬אותיות ״מן״ הן אותיות האף‪ .‬כי כשיסגור אדם את אפו אין באפשרותו להגות בצורה‬
‫ברורה אותיות מ״ם ונו״ן‪.‬‬
‫במן היו מעלות וסגולות רבות‪ ,‬אך כלפי חוץ הן לא היו נראות‪ .‬המראה החד גווני שלו לא‬
‫העיד על מעלותיו‪ ,‬כמו שבני ישראל אמרו‪ :‬״בלתי אל המן עינינו״)במדבר יא‪ ,‬ו(‪ .‬אף כאן‪,‬‬
‫כאשר ראו אותו לראשונה‪ ,‬בטרם טעמו ממנו‪ ,‬חשבו שהמעלה היחידה שלו היא ‪ -‬ריחו‪,‬‬
‫שכן למן היה ריח של כל המאכלים‪ .‬לכן קראו לו ״מן״‪ ,‬כאומרים‪ :‬המעלה היחידה שלו היא‬
‫)ע״פ כלי יקר(‬ ‫הריח‪ ,‬ואם תסתום את האף כבר לא תהיה לו שום מעלה‪.‬‬

‫ג‪ .‬הגמרא במסכת יומא )עה‪ ,‬ב( שואלת‪ :‬בחומש שמות)טז‪ ,‬ד( מכונה המן בשם ״לחם״ ‪-‬‬
‫״הנני ממטיר לכם לחם״‪ ,‬בחומש במדבר )יא‪ ,‬ח( מכונה המן בשם ״שמן״ ‪ -‬״והיה טעמו‬
‫כטעם לשד השמן״‪ ,‬ובמקור שלישי )שמות טז‪ ,‬א( אנו מוצאים שהמן מכונה ״דבש״ ‪-‬‬
‫״וטעמו כצפיחית בדבש״?! מתרצת הגמרא‪ ,‬כי לנערים היה טעם המן כשל לחם‪ ,‬לזקנים‬
‫היה טעמו כשל שמן‪ ,‬לתינוקות היה טעמו כשל דבש‪ ,‬שהלחם יפה לבחורים והשמן לזקנים‬
‫והדבש לתינוקות‪ ,‬וכל אחד טעם את הטעם הראוי לו‪.‬‬
‫ומסביר שם המהרש״א‪ ,‬שלפי זה‪ ,‬מה שהגמרא אמרה )שם‪ ,‬א( שכל המינים היו טועמים‬
‫במן‪ ,‬אין הכוונה שבאותה אכילה עצמה היו טועמים בו כל הטעמים‪ ,‬אלא כל אדם היה‬
‫טועם בו טעם שונה כפי המין שהוא רצה לטעום‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬שאנו יודעים כי כל אחד חש בטעם שונה לפי רצונו‪ ,‬נבין באר היטב מדוע נקרא‬
‫שמו ״מן״‪.‬‬
‫כשירד המן וכל אחד ניגש לטעום את אותו דבר דק ומחוספס‪ ,‬וכשהוא טועם ועולה במוחו‬
‫באותו רגע מחשבה על אוכל מסוים‪ ,‬אותה מחשבה באה לידי ביטוי בטעם שערב לחיכו‪.‬‬
‫וראה זה פלא‪ ,‬זה חש טעם של דג וחבירו הנמצא בסביבתו שאוכל כמוהו מאותו דבר חש‬
‫בטעם של דבש! ואם לא די בכך הרי שכל אחד משבח את מאכלו הוא; זה מצביע על המן‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קעו■‬

‫ואומר ״מה טעים דג זה!״ וחבירו ששומע את דבריו מצביע על אותו מן ואומר ״מה טעים‬
‫דבש זה!״‬
‫לכן‪ ,‬תמהו איש אל אחיו באומרם זה לזה ״מן הוא?״)שמות טז‪ ,‬טו(‪ ,‬כלומר‪ ,‬מהו הדבר‬
‫המשונה הזה‪ ,‬כי לא הבינו את פשר הדבר‪ ,‬שבדבר מסוים יהיו טעמים שונים ומשונים‪,‬‬
‫)ע״פ כתב סופר(‬ ‫ומכאן שמו ‪ -‬״מן״‪.‬‬

‫ד‪ .‬ניתן לפרש בדרך נוספת‪ ,‬ש״מן״ הוא מלשון ״מינוי״‪,‬דהיינו‪ ,‬חשיבות ושררה‪ .‬״ויאמרו‬
‫איש אל אחיו מן הוא״ ‪ -‬דבר חשוב ונכבד הוא‪ ,‬״כי לא ידעו מה הוא״ ‪ -‬לא עלה על דעתם‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫שהוא נועד לאכילה‪.‬‬

‫אלו האכלנו את המן ולא נתן לנו את השבת‬

‫א‪ .‬מדוע הקדים את אכילת המן לנתינת השבת‪ ,‬בו בזמן ששבת ניתנה להם קודם למן ‪-‬‬
‫השבת ניתנה במרה והמן ניתן בתחנה הבאה ‪ -‬באילים?‬
‫ב‪ .‬מדוע בעל ההגדה בחר להזכיר את מצות השבת יותר מכל מצוה אחרת?‬
‫תשובה אחת לאותן שתי תמיהות‪.‬‬
‫במצוות השבת ישנם שני דברים‪ .‬א‪ .‬הדינים והציווים של השבת וזהו שניתן להם במרה‪ .‬ב‪.‬‬
‫השבת ניתנה במתנה לישראל כדברי הגמרא במסכת שבת)י‪ ,‬ב(‪ :‬״אמר הקב״ה למשה מתנה‬
‫טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל״‪ .‬וכפי שאנו אומרים בתפילת‬
‫שחרית של שבת‪ :‬״ולא נתתו ה׳ אלקינו לגוי הארצות‪ ...‬כי לישראל עמך נתתו באהבה״ וגד‪.‬‬
‫וזהו שניתן להם באילים עם ירידת המן‪ .‬כמפורש‪ :‬״ראו כי ה׳ נתן לכם את השבת״)שמות‬
‫טז‪ ,‬כט(‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬״אלו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת״ ‪ -‬את אותה המתנה שיש בשבת‪ ,‬כפי‬
‫שניתן לנו מיד לאחר שהמן התחיל לרדת‪ ,‬מתנה שאין כדוגמתה במצוה אחרת ‪ -‬״דיינו״‪.‬‬
‫)ע״פ הגרי״ז(‬
‫■קעז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אלד נתן לנר את ה^^זפת‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪.‬ן‬ ‫‪I‬‬ ‫‪.‬ן _‬

‫רינו‪.‬‬ ‫• •‬ ‫—‬
‫ולא קרפנר לפני הר סיני‬
‫—‬ ‫•‬ ‫—‬ ‫• •‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫^‬ ‫• • ‪• V‬‬ ‫•‬

‫אלו קרפנו לפני הר סיני‪,‬‬

‫—‬ ‫• • • •‬
‫•‬ ‫^‬
‫*‬ ‫•• ‪•f‬‬
‫•‬ ‫•‬

‫דינו‪.‬‬ ‫־‬
‫ול'א נתן לנו את התורה‬
‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪ T‬־ י‬ ‫‪:‬‬

‫אלו נתן לנו את התורה‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪ T‬־ י‬

‫דינו‪.‬‬ ‫ול'א הכניסנו לארץ י^פראל‬

‫•*‬ ‫•••‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬

‫אלו הכניסנו לארץ ישראל‪,‬‬

‫•*‬ ‫• ••‬ ‫*‬ ‫•‬

‫דינו‪.‬‬ ‫ול'א פנה לנו את פית הפהירה‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T T‬‬

‫אלו נתן לנו את השבת‬

‫כתוב בפרשת המן‪ :‬״ראו כי ה׳ נתן לכם השבת״‪) ,‬שמות טז‪ ,‬כט( כלומר‪ ,‬התבוננו בדבר‬
‫ששבת היא לא רק מצוה ככל המצוות‪ ,‬אלא היא מתנה שניתנה רק לעם ישראל ולא לשאר‬
‫האומות‪ .‬וכמו שאמרו הז״ל)ביצה טז‪ ,‬א(‪ :‬״מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה‪ ,‬ואני‬
‫מבקש ליתנה לישראל״‪ .‬ומכיון שזו מתנה אישית לעם ישראל‪ ,‬לכן אין לגויים חלק בה )גוי‬
‫ששבת חייב מיתה(‪ .‬וכך אנו אומרים בתפילת שבת‪ :‬״ולא נתתו לגוי הארצות‪ ...‬וגם‬
‫במנוחתו לא ישכנו ערלים״‪ .‬ומדוע השבת היא מתנה טובה כל כך? מפני שעל ידה אפשר‬
‫לזכות לעולם הבא‪ .‬כמו שכתוב‪ :‬״ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם״‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קעח■‬

‫)שם לא‪ ,‬טז(‪ .‬כלומר‪ ,‬אם בני ישראל ישמרו את השבת כהלכתה‪ ,‬יזכו לעשות את השבת‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫הנמשכת לדורות עולם‪ ,‬דהיינו העולם הבא הנקרא ״יום שכולו שבת״‪.‬‬

‫אלו נתן לנו את חשבת‬

‫לכאורה‪ ,‬הרי שבת היא אחת ממצוות התורה‪ ,‬ואנו אומרים‪ :‬״אלו נתן לנו את התורה‪...‬‬
‫דיינו״ והשבת בכללה‪ ,‬ומדוע יצאה השבת מכלל כל התורה‪ ,‬להודות עליה בנפרד?‬
‫אלא‪ ,‬לפי שהשבת היא עדות שהקב״ה ברא את העולם‪ ,‬כמו שכתוב בדברות הראשונות‪ :‬״כי‬
‫ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינה ביום השביעי‪ ,‬על כן‬
‫ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״)שמות כ‪ ,‬יא(‪ .‬ולפי זה‪ ,‬היה מן הראוי שכל באי עולם ישמרו‬
‫את השבת‪ ,‬שהרי בריאת העולם איננה שייכת לעם ישראל דווקא אלא לכל האומות‪ .‬ומדוע‬
‫מצאנו להיפך‪ ,‬שרק עם ישראל מצווה על שמירת שבת‪ ,‬ואילו בן נח ששבת חייב מיתה?‬
‫אלא‪ ,‬שהשבת היא מתנה לעם ישראל כמו שאמרו חז״ל )ביצה טז‪ ,‬א( ״מתנה טובה יש לי‬
‫בבית גנזי ושבת שמה״‪ .‬השבת איננה כשאר המועדים השייכים דווקא לעם ישראל‪ ,‬השבת‬
‫שייכת לכל ברואי עולם‪ ,‬ואף על פי כן ניתנה במתנה לעם ישראל‪ ,‬מפני שהם יצאו ממצרים‬
‫וראו את כל הניסים והנפלאות שעשה ה׳ והם מעידים על כך שהקב״ה ברא את העולם ולכן‬
‫הוא יכול להפוך את הטבע כרצונו‪ ,‬להם נאה לקבל מתנה טובה זו ‪ -‬השבת‪ .‬לכן נתייחדה כאן‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫הודאה נפרדת על השבת ‪ -‬״אילו נתן לנו את השבת ‪ ...‬״דיינו״‪.‬‬

‫חר פיני‬
‫שאלו את רבי לוי יצחק מברדיטשוב‪ ,‬על כי מצינו בתורה שמשה רבינו ע״ה מתוך ענותנותו‬
‫לא ראה עצמו ראוי להיות שליחו של ה׳ אל פרעה על אודות ישראל‪ ,‬ובמעמד הר סיני‬
‫כשנקרא לקבל את התורה ולהיות רבן של ישראל‪ ,‬לא מצינו שסרב? השיב הצדיק‪ ,‬כי כיון‬
‫שראה משה רבינו ע״ה שהניח הקב״ה את ההרים הגבוהים ובחר בהר הקטן ‪ -‬הר סיני ‪-‬‬
‫לתת עליו את התורה‪ ,‬סימן הוא‪ ,‬שהקטנים והשפלים ראויים הם לקבלת התורה‪ ,‬והוא‬
‫בכללם‪ ,‬ולכן לא סירב‪.‬‬
‫נאמר בריש מסכת אבות)א‪ ,‬א(‪ :‬״משה קבל תורה מסיני״‪ .‬וכי אין אנו יודעים שבסיני נתנה‬
‫התורה? אלא‪ ,‬באומרו‪ ,‬שהתורה נתנה לנו בסיני‪ ,‬רמז לנו התנא בזה על הקשר שבין הר סיני‬
‫למשה רבינו שעליו נאמר‪ :‬״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״‬
‫)במדבר יב‪ ,‬ג(‪ ,‬והגם שכך‪ ,‬בכל זאת לא סרב לתפקיד נעלה שכזה; מהר סיני למדנו שדווקא‬
‫)ע״פ שיח יצחק(‬ ‫הקטן הוא זה שראוי לקבל את התורה ולהעבירה מדור לדור‪.‬‬
‫■קעט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אלו קרבנו לפני הר פיני ולא נתן לנו את דזתורה ‪ -‬דיינו‬

‫הייתכן להורות על ההתקרבות להר סיני גם לולא קבלת התורה?‬
‫שבע תשובות לשאלתנו זו‪.‬‬
‫א‪ .‬עצם ההתקרבות אל ההר יש בה הישג של ממש‪ .‬ומהו אותו הישג? ״ויחץ שם ישראל נגד‬
‫ההר״)שמות יט‪ ,‬ב(‪ .‬פירוש‪ ,‬בכל החניות כתוב ״ויחנו״ בלשון רבים והפעם היחידה שכתוב‬
‫בלשון יחיד היה בחניה שלמול הר סיני‪ .‬חז״ל למדונו כי משמעות ה״ויחן״ מלמדת אותנו‬
‫ששם התאחדו כל ישראל בלב אחד כאיש אחד‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬״אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו״‪ .‬פירוש‪ ,‬חובה עלינו‬
‫להודות להקב״ה על עצם הקירבה זה לזה עוד לפני קבלת התורה‪ .‬ודאי וודאי שחובה עלינו‬
‫להודות על העובדה שגם קירבנו וגם נתן לנו את התורה‪.‬‬

‫ב‪ .‬מובא ברש״י )שמות כ‪ ,‬א( כי הגם ש״אנכי״ ו״לא יהיה״ מפי הגבורה שמעום ושאר‬
‫שמונה הדברות מפי משה שמעום‪ ,‬הדברים אמורים רק על החזרה‪ ,‬שפירש כל דיבור בפני‬
‫עצמו‪ ,‬אבל בתחילה שמעו בני ישראל את כל עשרת הדברות מפי הקב״ה בדיבור אחד‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬אילו נתן לנו ״רק״ את שתי הדברות בבחינת חזרה ולא אמר לנו את כל העשרת‬
‫הדברות קודם לכן ‪ -‬״דיינו״‪ .‬עכשיו‪ ,‬שיש בידנו גם את עשרת הדברות מפי הבורא ית׳‬
‫ובנוסף לזה זכינו גם לחזרה על אותם עשרת הדברות‪ ,‬ודאי שחייבים אנו להודות ולהלל על‬
‫)ע״פ המיוחס לרשב״ם(‬ ‫כך‪.‬‬

‫ג‪ .‬לשמע טענת בני ישראל למשה רבינו‪ :‬״דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים‬
‫פן נמות״‪ ,‬השיבם משה רבינו‪ :‬״אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה‬
‫יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״)שמות כ‪ ,‬טז‪-‬יז(‪.‬‬
‫נמצינו למדים‪ ,‬שדיינו במעמד הר סיני‪ ,‬כי מעמד זה לכשעצמו ״תרם״ ליראתם‪ .‬על אחת‬
‫כמה וכמה חייבים אנו להודות על כי זכינו לא רק ליראתו ית׳ אלא גם לקבלת התורה‪.‬‬
‫)בית הלוי(‬

‫ד‪ .‬דין הוא בגמרא במסכת סנהדרין)נט‪ ,‬א(‪ :‬עכו״ם העוסק בתורה חייב מיתה‪ ,‬שנאמר‪:‬‬
‫״תורה צוה לנו משה מורשה״ ‪ -‬התורה מורשה לנו דווקא ולא להם‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬״אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה״‪ ,‬פירוש‪ ,‬אם הקב״ה היה נותן את‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קפ ■‬

‫התודה אבל לא מודשה ״לנו״‪ ,‬דווקא ‪ -‬״דיינו״‪ .‬על אחת כמה וכמה שמחוייבים אנו‬
‫)בית הלוי(‬ ‫להודות שהתודה מודשה דק לנו ולא לעכו״ם‪.‬‬

‫ה‪ .‬כתב הדמב״ם בהלכות יסודי התודה‪) .‬פ״ח ה״א(‪ :‬״משה דבינו לא האמינו בו ישדאל‬
‫מפני האותות שעשה וכד‪ .‬ובמה האמינו בו במעמד הד סיני שעיננו דאו ולא זד ואזנינו‬
‫שמעו ולא אחד האש והקולות והלפידים והוא נגש אל העדפל והקול מדבד אליו ואנו‬
‫שומעים״‪.‬‬
‫נמצינו למדים‪ ,‬שבמעמד הד סיני הובדד והוכח להם אמיתת נבואתו של משה דבינו‪.‬‬
‫העובדה ש״משה ידבד והאלקים יעננו בקול״ הוכיחה להם את ייחודו של משה דבינו‪ ,‬גם‬
‫לולא נתינת התודה‪ .‬״דיינו״‪ ,‬שזכינו לאחד מעיקדי האמונה‪ ,‬שנבואת משה אמת‪ .‬ודאי וודאי‬
‫)ע״פ הגרי״ז(‬ ‫שחובה עלינו להודות ולהלל על כי זכינו גם בתודה הקדושה‪.‬‬

‫ו‪ .‬מובא בשם הדב מפוניבז׳ זצ״ל כי ידוע שהמלאכים התווכחו עם ה׳ שלא יתן את התודה‬
‫לבני אדם‪ .‬ומדוע שלא לתת את התודה גם לישדאל? הלא יש ספד תודה בכל בית כנסת‪,‬‬
‫ואפשד שיהיה גם אצל המלאכים וגם אצל ישדאל‪ ,‬למי איכפת?‬
‫אלא הויכוח היה מי יחליט מה התודה אומדת‪ .‬למי הכה לפסוק פסקים ולקבוע מה האמת‬
‫לפי התודה‪ .‬המלאכים דצו את הכה הזה לעצמם‪ ,‬וה׳ נתן את ההחלטה לעמלי התודה‪ .‬כפי‬
‫שמסביד בעל ה״קצות החושן״)בהקדמה לספדו( את הבדכה ״אשד נתן לנו תודת אמת״‪,‬‬
‫שד׳ נתן לנו להחליט מהי האמת‪.‬‬
‫לפי זה אומד הדב מפוניבז׳ זצ״ל‪ ,‬שאילו קדבנו לפני הד סיני ולא היה נותן לנו את התודה‪,‬‬
‫כלומד היה נותן לנו דק את המצוות ולא את הכה להחליט מהי האמת גם אז היינו אומדים ‪-‬‬
‫דיינו‪ .‬על אחת כמה וכמה שגם נתן לנו את המצוות וגם את הכה להכדיע ולפסוק מהי תודת‬
‫אמת‪ ,‬שחייבים להכיד לו טובה לנצח נצחים‪.‬‬

‫ז‪ .‬אילולא קבלת התודה היינו מקיימים מצוות ומעשים טובים כפי שהאבות קיימום‪ ,‬דק‬
‫שהיינו בבחינת ״אינו מצווה ועושה״‪ ,‬וככאלו לא היה לנו יצד הדע שיסיתנו שלא לקיימם‪.‬‬
‫ובזה ״דיינו״ גם ללא קבלת התודה‪ .‬עכשיו‪ ,‬שאנו בבחינת ״מצווה ועושה״ ויש לנו יצד הדע‬
‫)הרבי מסדיגורא שליט״א(‬ ‫ואנו בעלי בחידה‪ ,‬ודאי וודאי שחייבים אנו להודות על כך‪.‬‬
‫■ הפא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫על אחת כמדו וכמד! טויבד! כפולד!‬

‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T -‬‬

‫ומכפלת למק‪1‬ם עלינוי ‪-‬‬

‫‪•*X‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪V‬‬ ‫••‬ ‫•‬

‫שהוציאנו ממצרים‪ ,‬ועשת בהם שפטים‪,‬‬

‫•*‬ ‫*•‬ ‫• ‪* T‬‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬

‫את‬ ‫•‬
‫והרג‬ ‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬
‫פאלהיהם‪,‬‬
‫•‬
‫ועשה‬‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬

‫םכוריהם‪ ,‬ונתן לנו את ממונם‪ ,‬וי]רע לנו‬

‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬״־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪ T :‬־ י‬ ‫‪V‬‬

‫את הים‪ ,‬והעכירנו פתוכו פהרפה‪ ,‬ושקע‬

‫• ־״ ^‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪TT V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‪• V: V :‬‬

‫פמרפר‬ ‫•‬
‫צרפנו‬ ‫*•‬
‫וספק‬ ‫•‬
‫פתוכו‪,‬‬ ‫•‬
‫צרינו‬ ‫*‬

‫ארפעים שנה‪ ,‬והאכילנו את המן‪ ,‬ונתן לנו‬

‫‪T‬‬ ‫‪ - T :‬י‬ ‫־ ‪ T‬י‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪• V: V :‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‪:‬‬

‫את השפת‪ ,‬וקרפנו לפני הר סיני‪ ,‬ונתן‬

‫•*‬ ‫•‬ ‫•‬

‫לנו את התורה‪ ,‬והכניסנו לארץ ישראל‪,‬‬

‫•*‬ ‫• • •‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫*‬

‫ופנה לנו את פית הפהירה לכפר על פל‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T T‬‬

‫עונותינו‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קפב■‬

‫רפן נמליאל היה א‪1‬מר‪:‬‬

‫**‬ ‫‪TT‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪.‬ן‬ ‫‪-‬‬

‫שלישה‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫אמר‬
‫‪ T‬־‬
‫‪T‬כל ‪V‬שלא‬

‫בפסח‬
‫‪V‬‬
‫ךברים ••אלו‬
‫‪•T I‬‬

‫יצא ידי ח‪ 1‬ב ת‪,1‬‬

‫‪T T‬‬
‫ליא‬

‫ואלו הן‪:‬‬

‫פסח‪.‬‬
‫מצח‬
‫ומר‪1‬ר‪.‬‬
‫■ הפג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫כשאומר ״פסח שהיו אבותינו אוכלים״ וכר‪ ,‬לא יגביה את הזרוע שהיא זכר‬
‫לפסח‪ ,‬שלא יהא נראה כאילו הקדישה לכך‪.‬‬

‫פסח‬‫•• ~‬

‫שפית‬ ‫•‬
‫פזמן‬ ‫•‬
‫א‪1‬כלים‬ ‫•‬
‫אב‪ 1‬תינו‬ ‫•‬
‫שהיו‬
‫‪T‬‬ ‫•‬

‫המקדש היה קים על שום מה‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫־״‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־ • ‪ :‬״‪T T‬‬

‫על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על ב תי‬

‫אבותינו במצרים‪.‬‬

‫על שום שפבה הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים‬

‫נאמר בפסוק‪ :‬״וראיתי את הדם ופסחתי עליכם״)שמות יב‪ ,‬יג(‪ .‬לא שהדם על המשקוף‬
‫מונע את המשחית מלנגוף‪ ,‬ואם אין דם על המשקוף הדבר מביא את המשחית לאותו בית‪.‬‬
‫אלא‪ ,‬שמי שהאמין בקב״ה באמונה שלמה‪ ,‬ותלה בו בטחונו‪ ,‬ולא חשש מפרעה‪ ,‬ושחט את‬
‫הפסח בפרהסיא למרות שהצאן היה עבודה זרה של מצרים‪ ,‬ולא פחד לתת מן הדם על‬
‫המשקוף ועל שתי המזוזות מבחוץ‪ ,‬הרי זה צדיק גמור ובעל בטחון וראוי הוא שהקב״ה יגין‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫עליו מהנגף ומהמשחית‪.‬‬

‫על שום שפמה הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים‬

‫כתוב בתורה‪ :‬״והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם‬
‫ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים״)שמות יב‪ ,‬יג(‪.‬‬
‫המעיין בפסוק ישאל‪ :‬וכי הקב״ה צריך ״סימן״ לדעת היכן גר ישראל והיכן גר מצרי?‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קפד ■‬

‫אלא‪ ,‬ידוע הוא שמידת אהבת האחד לשני יכולה להימדד עד כמה האוהב מוכן לסבול‬
‫ולסכן את עצמו למען הנאהב‪ .‬משימה שיש בה סכנה ממשית למען הנאהב‪ ,‬יש בה כדי‬
‫להוכיח את מידת הקשר והחיבור של האוהב לנאהב‪.‬‬
‫בני ישראל נמצאים כעת בשער המ״ט של טומאה‪ ,‬שקועים בעבודה זרה ובכל שיקוצי‬
‫מצרים‪ .‬כדי להוכיח את אהבתם לבורא עולם‪ ,‬הם חייבים לעשות פעולות שיסכנו אותם עד‬
‫כדי כך שיעיד עליהם בוחן כליות ולב כי חזרו בתשובה וכל מגמתם היא לעשות רצון קונם‪.‬‬
‫הטיל עליהם הבורא ית׳ שרשרת של פעולות)שלוש במספר( שאם יעשו אותן‪ ,‬יוכח לכל על‬
‫שלימות התשובה ועל היותם כופרים בעבודה זרה‪.‬‬
‫משימה ראשונה‪ :‬לקיחת שה‪ .‬זה שמשמש למצרים לאלוה‪ ,‬לקחת אותו למטרת שחיטה‪ .‬אם‬
‫בנ״י אוהבים את ה׳ הרי שיוכיחו את אהבתם אליו בכך שלא יפחדו מאימת המצרים‬
‫יסתובבו בשווקים‪ ,‬יקהו לעיני כל שה‪ ,‬יביאוהו לביתם וישמרו עליו ארבעה ימים טרם‬
‫ישחטו אותו‪ ,‬ויוכיחו‪ ,‬שפחדו של משה באומרו לפרעה‪ :‬״הן נזבח את תועבת מצרים‬
‫לעיניהם ולא יסקלנו״)שם ח‪ ,‬כב( היה לשוא‪.‬‬
‫משימה שניה‪ :‬לא שכל אחד ילך לשחוט לבדו לעצמו את אותה עבודה זרה של המצרים‪.‬‬
‫השחיטה תהיה רק לאחר שיהיו מנויים עליה מספר משפחות‪ .‬״ואם ימעט הבית מהיות משה‬
‫ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת איש לפי אכלו תכסו על השה״)שם יב‪ ,‬ד(‪.‬‬
‫באופן זה‪ ,‬תהיה לפעולת השחיטה פרסום ודיבור בכל ארץ מצרים‪ .‬כן‪ ,‬הדבר נעשה‪ ,‬ועוד‬
‫בארץ שאסור לעשות זאת‪ ,‬וזו הוכחה נוספת שעם ישראל אוהבים את הקב״ה עד כדי כך‬
‫שמוכנים להכניס את עצמם לסכנה גדולה כדי למלאות רצונו‪.‬‬
‫משימה שלישית‪ :‬״והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם״)שם יב‪ ,‬יג(‪ .‬דם על‬
‫המשקוף ושתי המזוזות משמעו שכעת יושבת משפחה ואוכלת לתיאבון את השה ‪ -‬את‬
‫העבודה זרה של מצרים‪ .‬אין לך בזיון גדול יותר עבור המצרי‪ .‬מצרי שעובר ברחוב ורואה‬
‫זאת אך טבעי שיפרוץ פנימה ינקום בישראל ולא יתן לבזיון להמשיך‪.‬‬
‫עם ישראל‪ ,‬על ידי אותן ג׳ פעולות מוכיח קבל עם ועולם על נאמנות ודביקות בבורא ית׳‪,‬‬
‫על אהבתם אליו ועל כפירה גמורה ומוחלטת בעבודה זרה‪ .‬וככאלה‪ ,‬אך טבעי שיעוררו‬
‫עליהם רחמי שמים ויתקיים בהם הסיפא של הפסוק )שם( ״ולא יהיה בכם נגף למשחית‬
‫בהכתי בארץ מצרים״‪.‬‬
‫נמצינו למדים‪ ,‬שנתינת הדם על המזוזות היא לא מטרה לציון מקום גאוגרפי‪ ,‬אלא חלק‬
‫)ע״פ הכתב והקבלה(‬ ‫ממטרה סימלית ‪ -‬הוכחת אהבתנו לבורא ית׳‪.‬‬
‫■ קפה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫שנאמר‪ :‬ואמרתם זבה פסה הוא ליהוד‪.‬‬

‫^‬
‫‪4‬‬ ‫•‬
‫~‬ ‫‪H‬‬ ‫••‬ ‫•‬
‫•• ‪H‬‬‫•‬
‫••‬
‫•‬ ‫•‬
‫‪• H‬‬ ‫•‬
‫‪H‬‬ ‫‪H‬‬ ‫•• •• •••‬
‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫במצרים‪,‬‬
‫•‬ ‫•‬
‫ישראל‬
‫•‬
‫•*‬
‫אשר *פסה על *ב תי •בני‬
‫‪H‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫••‬
‫• •‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫^‬ ‫״‬ ‫‪V‬‬ ‫••‬

‫בננ פ‪ 1‬א ת מצרים ואת בתינו הציל‪ ,‬ויקד‬

‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬

‫)שמות יב‪ ,‬כז(‪.‬‬ ‫וישתהוו‬

‫•‬ ‫•‬
‫העם‬
‫* ‪T‬‬

‫ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את‬
‫מצרים ואת בתינו חציל‪ ,‬ויקד העם וישתחוו‬
‫קידה והשתהויה הן פעולות המסמלות הודאה על בשורה טובה או על מתנה טובה‪ .‬אם כן‪,‬‬
‫צריך להבין מה מקום כאן לקידה והשתהויה כתגובה לשאלת הבן הרשע‪ :‬״מה העבודה‬
‫הזאת לכם״ והתשובה שבצידה ״ואמרתם זבח פסח״ וגר?‬
‫]עיין רש״י)שמות יב‪ ,‬כז(‪ ,‬שמפרש שהקידה וההשתחויה לא מתייחסים לפסוקים הסמוכים‬
‫לפניהם בענין שאלת הבן הרשע והתשובה‪ ,‬אלא לבשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת‬
‫הבנים שיהיו להם[‪.‬‬
‫אלא‪ ,‬באמת ישנה בשורה מאד משמחת באותה תשובה‪ .‬מפני שהבן הרשע שאל ״מה‬
‫העבודה הזאת לכם״‪ ,‬״מה״ משמעו דבר קטן וחסר חשיבות‪ ,‬כמו שאמרו משה ואהרן‪:‬‬
‫״ונחנו מה״)שמות טז‪ ,‬ז(‪ .‬הרשע שואל ״מה״ העבודה הזאת לכם‪ ,‬כלומר המצוה היא דבר‬
‫קטן‪ ,‬בזוי וחסר חשיבות‪ .‬והקב״ה אומר להשיב לו‪ :‬״ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ ״‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫המצוה היא דבר גדול וחשוב מפני שהיא ״לה׳ ״‪ .‬כששמעו זאת בני ישראל‪ ,‬איזו מתנה הם‬
‫קיבלו ‪ -‬מצוה גדולה וחשובה כל כך שהיא ״לה׳ ׳׳‪ ,‬מיד‪ :‬״ויקד העם וישתחוו״‪.‬‬
‫)ע״פ שיר מעון(‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קפו■‬

‫אשר פבח על בתי בני ישראל במצרים‬

‫אנו מהללים ומשבהים את הקב״ה על כי הציל את בכורינו בשעה שהרג את בכורי מצרים‪,‬‬
‫על ירי שפסה על מקום מושבם של בכורי ישראל‪ .‬אם כך‪ ,‬היה צריך לומר ״אשר פסה על‬
‫בכורי בני ישראל בנגפו את בכורי מצרים״‪ ,‬כי מה הקשר לבית רווקא?‬
‫המשנה בקירושין)סו‪ ,‬ב( אומרת‪ :‬״וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אהרים קירושין הולר‬
‫כמותה‪ .‬ואיזה זה‪ ,‬זה ולר שפחה ונכרית״‪ .‬מכאן למרנו שכל נישואין עם מי שאין בו תפיסת‬
‫קירושין‪ ,‬כמו בין יהורי לגויה‪ ,‬או בין גוי ליהוריה ‪ -‬הולר הולך אחר האם‪ .‬וכן בן חורין‬
‫הבא על השפחה ‪ -‬הולר כמותה‪ .‬לפי״ז‪ ,‬אם מצרי בא על שפחה מאומה אחרת הולר איננו‬
‫מצרי‪ ,‬ואע״פ כן‪ ,‬נאמר במכת בכורות שגם בכור השפחה מת‪ ,‬אפילו שהוא מאומה אחרת‪.‬‬
‫אמור מעתה‪ ,‬שכל בכור שהיה לו איזה צר של ״מצריות״‪ ,‬אפילו אם על פי ההלכה הוא‬
‫איננו מוגרר כמצרי‪ ,‬מת במכת בכורות‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬המצרים היו מלעיזים על בני ישראל ואומרים אם יש לנו את הכה לשלוט בגופם ע״י‬
‫עבורה קשה‪ ,‬וראי הוא שיש לנו את היכולת לשלוט בנשותיהם‪.‬‬
‫העוברה שלא מת אף בכור מישראל בלילה זה‪ ,‬מעירה קבל עם ועולם כי אף מצרי לא בא‬
‫על הישראלית‪ .‬כי אם כן‪ ,‬היה צריך להמצא בן בכור לאמא יהוריה שבא מאבא מצרי‪ ,‬שרינו‬
‫למות במכת בכורות עם בכורי מצרים‪ ,‬למרות שהוא יהורי לכל רבר אחר‪ .‬בלילה זו הוכח‬
‫לכל כי בתי בני ישראל זרע טהור הוא‪.‬‬
‫הקטע המצוטט כאן ‪ -‬״ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים‬
‫בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקר העם וישתחוו״‪ ,‬לקוח מספר שמות פרק י״ב פסוק‬
‫כ״ז‪ ,‬כשקורם לו בפסוק כ״ו נאמר‪ :‬״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העברה הזאת לכם״‬
‫)וכפי שמובא אצלנו בהגרה שזו היא שאלתו של הבן הרשע(‪ .‬הבן שואל‪ :‬מרוע כולם‬
‫עוברים עבורה זו והרי הנס התרחש רק לבכורים ולהם לבר ראויה עבורה זו של קרבן‬
‫פסח?! על אלו הרברים משיבים לו‪ ,‬כי אנחנו לא משבחים אותו ית׳ רק על כך שהציל את‬
‫הבכורים‪ .‬אנו מהללים ומשבחים על כי ״בנגפו את מצרים״ ‪ -‬הכה כל מי שהיה לו קשר‬
‫למצרי‪ ,‬בשעה ש״ואת בתינו הציל״ מלעז ופגם‪ .‬בלילה ההוא הוכחה לכל טהרתם וקרושתם‬
‫)ע״פ דרוש וחידוש(‬ ‫של בתי בני ישראל‪.‬‬
‫דוגרת מפרשי דומקרא ‪ ■ --------------------------------------------------------------‬הפז‬

‫כשמגיע ל״מצה זו״‪ ,‬נוטל את מחצית המצה שבקערה‪ ,‬מראה לבני ביתו‬
‫כדי שתתחבב המצוה עליהם‪ ,‬ואומר‪:‬‬

‫מצה‬ ‫־ ‪T‬‬
‫זו שאנו אוכלים על שום מה‪,‬‬

‫מצה זו‬
‫רמב״ם הלכות חמץ ומצה )פ״ה ה״ב(‪ :‬״חמשת מיני דגן אלו )חטה‪ ,‬שעורה‪ ,‬כוסמת‪,‬‬
‫שיבולת שועל ושיפון( אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים‪ ,‬לעולם אינם באין לידי‬
‫חמוץ‪ ,‬אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק הרי זה מותר באכילה שאין מי פירות‬
‫מחמיצין אלא מסריחין״‪.‬‬
‫לפי דברי הרמב״ם הללו‪ ,‬יקשה‪ ,‬מדוע לשים את המצות בקמח ומים ונכנסים בכך לחשש‬
‫חימוץ‪ ,‬היה ״בטוח״ יותר ללוש אותם ע״י קמח ומי פירות‪ ,‬שכך בטוחים אנו שלא תחמיץ‬
‫העיסה?‬
‫אלא‪ ,‬מכיון שאנו מחוייבים לעשות זכרון לעובדה שלא הספיק בצקם להחמיץ ‪ -‬״ויאפו את‬
‫הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה״‬
‫)שמות יב‪ ,‬לט(‪ ,‬לכן לשים במים דווקא ולא במי פירות‪ ,‬כי לא שייך לעשות זכר לעובדה‬
‫שלא הספיק בצקם להחמיץ במי פירות שאף פעם לא מחמיצים‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬מובנים דברי בעל ההגדה‪ :‬״מצה זו שאנו אוכלים על שום מה״‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא לא‬
‫שואל על אכילת מצה בכלל‪ .‬שאלתו היא‪ ,‬למה אוכלים מצה ״זו״ דווקא שנילושה עם מים‪,‬‬
‫והרי יפה יותר היה לאכול מצה שנילושה במי פירות? תשובה‪ :‬״על שום שלא הספיק בצקם‬
‫של אבותינו להחמיץ״ וגר‪ - .‬אנו נדרשים לעשות זכרון לעובדה שהחיפזון מנע חימוץ‪,‬‬
‫וזכרון זה יכול לבא רק אם אנו נלוש את המצה במים המזרזים חימוץ‪ ,‬ולמרות זאת העיסה‬
‫)ע״פ אפריון(‬ ‫לא החמיצה‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קפח■‬

‫על שום של'א הספיק בצקם של אבותינו‬

‫••‬
‫•‬ ‫••‬
‫•‬ ‫י‬ ‫‪I H‬‬
‫*‬ ‫••‬
‫•‪.‬‬ ‫‪I‬‬
‫י‬ ‫•‬
‫‪.‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫••‬
‫•‬ ‫־־‬

‫לההמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי‬

‫•‬ ‫• •‬ ‫•‬ ‫‪J‬‬ ‫• ‪T ,‬‬ ‫•‬ ‫• •‬

‫המלכים הקדוש ברוך הוא ונאלם‪.‬‬

‫ד‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫ד‬ ‫־ די‬ ‫־ ‪ :‬ד•‬

‫על שום שלא הםפיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלד מלכי‬
‫המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם‬
‫יש להקשות‪ ,‬מדוע לא מספיק לומר‪ :‬״על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ״‪,‬‬
‫ומדוע הוסיף בעל ההגדה את המילים ״עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם״?‬
‫אלא‪ ,‬שכבר התקשו הראשונים‪ ,‬איך התורה אומרת שהטעם לאכילת מצות בפסח הוא בגלל‬
‫שבזמן הגירוש ממצרים לא הספיק בצקם להחמיץ ‪ -‬״שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם‬
‫עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים״)דברים טז‪ ,‬ג(‪ ,‬הרי בני ישראל נצטוו לאכול מצות עוד‬
‫לפני שיצאו ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ‪ ,‬כמו שכתוב בפרשת בא‪ :‬״שבעת ימים‬
‫תאכל מצות״)שמות יב‪ ,‬טו(?‬
‫תירץ הרמב״ן‪ ,‬שהקב״ה ציוה את בני ישראל במצרים לאכול מצות‪ ,‬מפני שהיה גלוי לפניו‬
‫שיצאו בחפזון ולא יספיק בצקם להחמיץ‪ .‬כלומר‪ ,‬לקב״ה היתה כוונה להוציאם ממצרים‬
‫בחפזון‪ ,‬באופן שלא יספיק בצקם להחמיץ‪ ,‬ולפיכך ציוה עליהם כבר במצרים לאכול מצות‪.‬‬
‫ונשאלת השאלה‪ ,‬מדוע באמת רצה הקב״ה שהיציאה ממצרים תהיה דווקא באופן כזה שלא‬
‫יספיק בצקם להחמיץ?‬
‫משיב על כך המהר״ל‪ ,‬שהקב״ה רצה שהיציאה ממצרים תהיה באופן שלא יהיה שום ספק‬
‫שהקב״ה הוציא אותם נגד רצונם של המצרים‪ ,‬ולא יוכלו המצרים לומר אנחנו הוצאנו את‬
‫ישראל מרצונינו ולהכחיש בזה את היד החזקה של הקב״ה‪ .‬אילו היה בצקם של ישראל‬
‫מספיק להחמיץ‪ ,‬היתה למצרים אפשרות לומר שהם אלו שהוציאו את ישראל מרצונם‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬שלא הספיק בצקם להחמיץ‪ ,‬זה מוכיח שבני ישראל גורשו בחפזון ממצרים‪ .‬ומדוע‬
‫מיהרו כל כך המצרים לגרשם אם זה היה מרצונם? ‪ -‬אלא ודאי לא היתה היציאה מרצונם‬
‫של המצרים‪ ,‬אלא הקב״ה הוציאם בכה גדול וביד חזקה‪.‬‬
‫קפט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫לזה התכוין בעל ההגדה באומרו‪ :‬״משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד‬
‫שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם״ ‪ -‬הקב״ה סובב את היציאה ממצרים באופן שלא‬
‫יספיק בצקם להחמיץ‪ ,‬כדי שיתגלה לכל שהקב״ה הוא זה שגאלם בכה גדול וביד חזקה נגד‬
‫)ע״פ גור אריה(‬ ‫רצונם של המצרים‪.‬‬

‫שלא חהפיק בצקם של אבותינו לתחמיץ‬

‫היתכן לומר שאותו בצק שהוציאו ממצרים לא הספיק להחמיץ?! והרי עם אותו בצק הלכו‬
‫מרעמסס לסוכות ‪ -‬מרחק מאה ועשרים מיל‪ .‬והגם שהליכתם היתה בדרך נס‪ ,‬בבחינת‬
‫״ואשא אתכם על כנפי נשרים״‪ ,‬מ״מ הם שהו עם אותו בצק זמן הליכת מיל אחד לפחות‬
‫שהוא זמן חימוץ הבצק לדעת חכמים?!‬
‫בטרם נענה על שאלה זו‪ ,‬נקדים לשאול עוד שאלה על אותם פסוקים המתארים את יציאת‬
‫מצרים‪.‬‬
‫נאמר בפרשת בא )שמות יב‪ ,‬לד(‪ :‬״וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת‬
‫בשמלתם על שכמם״‪ .‬רש״י במקום מביא את המכילתא‪ ,‬כי הגם שהיה באפשרותם להניח‬
‫את אותם שיירי מצה ומרור על הבהמות הרבות שהוליכו עימם‪ ,‬בכל זאת נשאו את אותם‬
‫שיריים על שכמם דווקא מפני שהם חיבבו את המצוה‪.‬‬
‫מדרש זה מבאר את הסיפא ‪ -‬״על שכמם״‪ ,‬אך מדוע נכתב שהם היו ״צררת בשמלתם״‬
‫דווקא‪ ,‬וכי מה אכפת לי אם הם היו מונחים בכלי או בידם?‬
‫גם על שאלה זו‪ ,‬בטרם נענה עליה‪ ,‬נקדים את המובא במסכת ב״מ פרק המפקיד דף מ׳ ע״א‪.‬‬
‫המשנה שם אומרת כי נפקד שעירב את פירותיו שלו עם פירות הפקדון שהופקדו אצלו‬
‫לשמירה‪ ,‬אם הופקדו אצלו כור חיטים לשנה‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬הרי זה יוציא לו חסרונות‪ .‬היינו‪ ,‬הוא‬
‫ימסור לו כור בניקוי הכמות שרגילים העכברים לאכול מכור חיטים במשך שנה אחת ‪-‬‬
‫ארבע וחצי קבין‪ .‬ובהתאמה לכך אם הופקדו אצלו כור כוסמין לשנה‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬בתום תקופת‬
‫הפקדון החסרונות יהיו כור בניקוי הכמות שרגילים העכברים לאכול מכור כוסמין במשך‬
‫שנה אחת ‪ -‬שמונה עשר קבין‪.‬‬
‫בהמשך העמוד שם‪ ,‬מסייגת הגמרא את הדברים ומבארת כי אם אותם פירות הופקדו בימות‬
‫הגורן ‪ -‬בימי הדישה בסוף הקיץ‪ ,‬בעת שהתבואה יבשה לאחר שנתייבשה בחמה משעת‬
‫הקצירה‪ ,‬והחזיר למפקיד את התבואה בימות הגשמים‪ ,‬אזי אין מוציא לו חסרונות‪ ,‬כי באופן‬
‫שכזה הפירות מתווספות יתר על המידה הראשונה כנגד מה שחסר מאכילת העכברים‪ ,‬על‬
‫ידי שחזרו ונתפחו מלחלוחית הגשמים והקור‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קצ ■‬

‫שנאמר‪ :‬ויאפו את הבצק א>טר הוציאו‬

‫ממצרים עגת מצות כי לא המץ כי גירשו‬
‫•‬ ‫‪• I‬‬ ‫^ ••‬ ‫‪H‬‬ ‫‪H‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא‬

‫•• ‪T‬‬

‫)שמות יב‪ ,‬לט(‪.‬‬ ‫;ןשיו להם‬

‫אביי מקשה על הנחה זאת באומרו שאם כך היא דרכה של התבואה לתפוח בימי הגשמים‪,‬‬
‫אזי כשממלאים כד בתבואה בימות הגורן וסותמים אותו‪ ,‬יפקע הכד בימות הגשמים מחמת‬
‫תפיחת התבואה שבו?! עונה על כך הגמרא‪ ,‬כי בגלל הדוחק הכד אינו פוקע‪ .‬בגלל‬
‫שהגרגרים דחוסים במקום צר הם נדחקים יחדיו ואינם תופחים‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬יובן באר היטב מדוע הדגישה התורה שאותה שיירי מצה היו צרורות בשמלותם‪.‬‬
‫אילו היה כתוב רק ״משארתם על שכמם״ היה מקום לחשוש כי הם מונחים בידים או בכלי‬
‫או בכל דבר בעל נפח שיש אפשרות לבצק לתפוח ולהחמיץ בזמן הליכתם מרעמסס‬
‫לסוכות‪ ,‬הגם שהיתה להם קפיצת הדרך‪ .‬העובדה שהתורה ציינה שמשארותם ״צררת‬
‫בשמלתם״‪ ,‬״מבטיחה״ לי שאין לבצק כל אפשרות להחמיץ כשהכל דחוס יחדיו במקום צר‪.‬‬
‫ונחזור לדברי בעל ההגדה‪.‬‬
‫אכן כן‪ ,‬ניתן לקבוע בוודאות ״שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ״ בגלל שאותו בצק‬
‫היה ״צרור בשמלתם״ ‪ -‬דבר המבטיח את אי חימוצו בגלל שאין לו אפשרות לתפוח‬
‫)ע״פ פני אריה זוטא(‬ ‫ולהחמיץ‪.‬‬

‫עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך חוא וגאלם‬
‫כלומר‪ ,‬המצה היא זכר לכך שהגאולה היתה במהירות גדולה כל כך‪ ,‬שכל עם ישראל שמנו‬
‫באותה עת כמה מליון נפש‪ ,‬נסעו מרעמסס שבתוך גבול מצרים‪ ,‬ועברו דרך ארוכה מאד עד‬
‫לסוכות שמחוץ לגבול מצרים‪ ,‬במהירות רבה כל כך‪ ,‬שהבצק שהוציאו עמם ממצרים לא‬
‫הספיק להחמיץ‪ .‬״עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים״ זהו ציון מקום‪ ,‬דהיינו‪ ,‬עד שהגיעו‬
‫לסוכות ששם נאמר‪ :‬״וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש‬
‫)ע״פ ספורנו(‬ ‫להאיר להם״)שמות יג‪ ,‬כא(‪.‬‬
‫הצא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫כשמגיע ל״מרור זה״‪ ,‬נוטל את המרור שבקערה‪ ,‬מראה לבני ביתו‪ ,‬ואומר‪:‬‬

‫מר‪1‬ר‬ ‫‪T‬‬
‫זה שאנו ארפלים על שרם מה‪,‬‬
‫^‬ ‫‪4‬‬
‫• •‬
‫•‬
‫•• ‪T‬‬
‫‪4‬‬ ‫•‬
‫••‬
‫•‬

‫המצרים •א ת חיי •אב‪ 1‬תינו‬

‫••‬ ‫~‬
‫•‬
‫שמררו‬
‫•‬ ‫••‬
‫•‬
‫על שום‬ ‫• •‬ ‫•‬ ‫‪H‬‬ ‫•• •‬ ‫••‬

‫במצרים‪.‬‬
‫•‬ ‫• ^‬
‫• •‬ ‫•‬ ‫•‬
‫•‬

‫מרור זה שאנו אוכלים על שום מה‪ ,‬על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו‬
‫במצרים‬
‫הרמיון בין ה״מרור״ לקושי השיעבור במצרים מופיע בחז״ל בשתי צורות שונות‪.‬‬
‫הגמ׳ בפסחים )לט‪ ,‬א( אומרת‪ :‬״למה נמשלו מצריים כמרור‪ ,‬לומר לך מה מרור זה‬
‫שתחילתו רך וסופו קשה אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה״‪ .‬לפי רברי רש״י‪ ,‬הקלח של‬
‫המרור)חסה( בתחילתו הוא רך ולבסוף הוא מתקשה‪ .‬אף השיעבור בתחילתו היה רך‪ ,‬מפני‬
‫שהיו עוברים בשכר‪ .‬ולבסוף כשהעבירו אותם בפרך ובחנם‪ ,‬היה השיעבור קשה‪.‬‬
‫אולם בירושלמי)פסחים פ״ב ה״ה( הרמיון בין מרור לשיעבור‪ ,‬מוצג באופן שונה‪ :‬״למה‬
‫אוכלין חזרת)‪-‬חסה( בפסח‪ ,‬לומר לך מה חזרת תחלתה מתוק וסופה מר‪ ,‬כך עשו המצרים‬
‫לאבותינו במצרים‪ ,‬בתחילה אמר פרעה ליוסף במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך‪,‬‬
‫ולבסוף וימררו את חייהם בעבורה קשה בחומר ובלבנים״‪.‬‬
‫לפי הבבלי מרובר על ‪ -‬״תחילתו רך וסופו קשה״‪ ,‬ואילו לפי הירושלמי מרובר על ‪-‬‬
‫״תחילתו מתוק וסופו מר״‪ .‬לא ניתן לפרש את רברי הירושלמי כררך שפירש רש״י את‬
‫הבבלי ‪ -‬שבתחילה היו עוברים בשכר‪ ,‬מפני שאמנם העבורה בשכר איננה רבר ״מר״ כל‬
‫כך‪ ,‬אך עריין רחוקה מלהקרא ״מתוק״‪ ...‬לפי הירושלמי ״תחילתה מתוק״ מתייחס לזמן‬
‫אחר לגמרי‪ ,‬לזמן שהמצרים חלקו כבור לבני ישראל‪ ,‬כפי שמביא הירושלמי מרברי פרעה‬
‫ליוסף‪ :‬״במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך״‪ .‬אז אכן היה יחסם של המצרים לבני‬
‫)ע״פ תורה תמימה(‬ ‫ישראל ‪ -‬מתוק‪ ,‬כמו המרור בתחילתו‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קצב■‬

‫שנאמר‪ :‬וימררו א ת חייהם בעבדה ק^טה‬

‫‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪^ :‬‬ ‫־‬ ‫‪-‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪V‬‬

‫בח׳מר ובלבנים ובכל עבדה בשדה‪ ,‬א ת ‪T‬כל‬

‫••‬ ‫••‬
‫•‬ ‫^‬
‫‪T‬‬ ‫‪H‬‬ ‫^‬
‫‪T‬‬ ‫^״‬ ‫;^‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬
‫‪,‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫•‬
‫•‬ ‫•‬ ‫••‬
‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫)שמות א‪ ,‬יד(‪.‬‬ ‫עבדת ם א^צ‪ 1‬ר עבדו בהם בפרך‬

‫י‬ ‫‪V T‬‬ ‫;‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫^‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫וימררו את חייהם‬
‫הקב״ה גזר ש״ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה״‪ .‬ואעפ״כ הם שועבדו ״רק״ מאתיים‬
‫ועשר שנים?! אהת הדרכים ליישב את אותה סתירה היא‪ ,‬שקושי השעבוד ששעבדו אותם‬
‫המצרים במשך מאתיים ועשר שנים היה שווה ערך ל״ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה״‬
‫שאמר הקב״ה‪.‬‬
‫יש למצוא רמז לכך בטעמים על המילים ״וימררו את חייהם״ ‪ -‬״קדמא ואזלא״‪ .‬הם קדמו‬
‫ואזלו קודם הזמן המיועד משום ש״וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים״ וכר‪.‬‬
‫>ע״פ הגר״א(‬

‫וימררו את חייהם בעבדה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל‬
‫עבודתם אשר עבדו בהם כפרד‬
‫ידוע‪ ,‬כי העבודות הקשות‪ ,‬קשות רק בתחילתן אך כשמתרגלים לעבודה מסוימת היא נעשית‬
‫עם הזמן קלה יותר‪ .‬את זאת ידעו המצרים ורצו למנוע‪ .‬המצרים עשו כך שלאחר שבני‬
‫ישראל הורגלו בחומר ובלבנים‪ ,‬מיד החליפו להם את העבודה לעבודת שדה‪ .‬וכשהתרגלו‬
‫לכך‪ ,‬מיד החליפו לעבודה אחרת וחוזר חלילה‪.‬‬
‫לכן‪ :‬״וימררו את חייהם״‪ .‬איך? ״בעבדה קשה בחמר ובלבנים״ ‪ -‬מי שהורגל במלאכת‬
‫החומר הוחלפה עבודתו למלאכת הלבנים‪ .‬וכן ״ובכל עבדה בשדה״ ‪ -‬החליפו לעובדים את‬
‫המלאכות בשדה כדי שלא יתרגלו לשום מלאכה‪ .‬הם דאגו שכל מלאכה תהיה בשביל‬
‫ישראל בבחינת עבודה חדשה‪ .‬לכן ״את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך״ ‪ -‬כל עבודה‬
‫)ע״פ כתב סופר(‬ ‫היתה נחשבת עבורם כעבודת פרך‪.‬‬
‫הצג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫בכל ד‪1‬ר וד‪1‬ר חים אדם לרא‪ 1‬ת את‬

‫‪V‬‬ ‫•‪:‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫־‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬

‫עצמו כאלו ד!וא יצא ממצרים‪,‬‬ ‫‪T T‬‬

‫^נאמר‪ :‬והגדת לבנף ביום ההוא‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫••••‬

‫יהיוה לי‬
‫•‬ ‫‪T‬‬
‫לאמ׳ר‪ ,‬בעבור זה‬
‫‪:‬‬ ‫^ ‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫־‬

‫בצאתי ממצרים )שמות יג‪ ,‬ח(‪.‬‬

‫‪T:‬‬

‫לא את אבותינו כלבד גאל ההןדו^ז‬

‫־ ‪T‬״‬ ‫‪ T‬־‬ ‫• ‪T :‬‬ ‫••‬ ‫‪:‬־‬

‫ברוד ד!יא‪ ,‬אלא אד אותנו גאל‬

‫‪ T‬־‬ ‫‪T‬‬ ‫־י‬ ‫‪TV‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬

‫עמהם‪,‬‬
‫^ ‪V T‬‬

‫^צנאמר‪ :‬ואותנו הוציא מ^ום‪ ,‬למעז‬

‫“‬ ‫‪#‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪#‬‬ ‫• • • •‬

‫הביא אתנו‪ ,‬לתת לנו את הארץ אל‪1‬ר‬

‫‪:‬־ ‪V‬‬ ‫י‬ ‫‪VT T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪ T‬״‬

‫נץזבע לאבתינו )דברים ו‪ ,‬כג(‪.‬‬

‫חגדח של פסח‬ ‫קצד ■‬

‫מכסה את המצות‪ ,‬ונוטל כל אחד את הכוס בידו ומגביה עד אחר ׳גאל‬

‫ישראל׳ ואומרים בשמחה רבה‪.‬‬

‫לפיכך אנחנו חיבים‬

‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬

‫לה‪1‬ד‪ 1‬ת‪ ,‬להלל‪ ,‬ל^^זפח‪ ,‬לפאר‪ ,‬לר‪1‬מם‪,‬‬

‫• ‪* T‬‬
‫להדר‪ ,‬לברך‪ ,‬לעלה ולקלס למי‬
‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•*‬ ‫•‬

‫לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו‪,‬‬

‫‪•• T‬‬ ‫‪. . -‬‬ ‫■ך‬ ‫‪V‬‬ ‫‪■ .‬ך‬ ‫‪..‬‬ ‫‪-‬‬

‫הוציאנו מעבדות לחרות‪,‬‬

‫• ••‬
‫•‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫^‬
‫•‬ ‫•‬

‫מיגון לשמחה‪,‬‬
‫ומאבל •ליום ט‪ 1‬ב‪,‬‬
‫•‬

‫ומאפלה לאור גדול‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬

‫לגאלה‪,‬‬
‫• ‪T ••• :‬‬
‫ומשעבוד‬
‫* * ‪,‬‬

‫ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪T-:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T T :‬‬

‫מתחילים באמירת ההלל‪ ,‬ואומרים קודם אכילת מצה ומרור רק את שני‬

‫המזמורים הראשונים שהם מדברים ומספרים ענין יציאת מצרים‪ ,‬והמזמורים‬
‫האחרים המדברים על גלות השכינה ועל כלל ישראל ועל הקשר עם קוב״ה‬
‫נאמרים לאחר הסעודה‪.‬‬
‫קצה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫הללויה הללו עבדי ידויוה‪,‬‬

‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬

‫יהוה‪.‬‬ ‫הללו את‬

‫‪T‬‬ ‫‪2‬‬ ‫••‬ ‫‪V‬‬ ‫;‬

‫מבורך‪,‬‬
‫‪I t‬‬ ‫יהוה •‬
‫•‪T‬‬ ‫••‬ ‫יהי‬
‫••‬

‫עולם‪.‬‬
‫‪T‬‬
‫ועד‬
‫» “‬
‫מ “ע ‪T‬ת ה‬
‫ממזרה ^מיב עד מבואו‪,‬‬
‫•‬ ‫“‬ ‫• •‬ ‫•‬

‫מהלל שם יהיוה‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫••‬ ‫‪T ••• :‬‬

‫יהוה‪,‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫גוים‬
‫•‬
‫‪T‬רם ^על ‪T‬כל‬
‫מים ‪:‬כבודו‪.‬‬ ‫^על ה^^‪1‬‬
‫־ ‪ T‬־•‬

‫מי כיהוה אלהינו‪ ,‬המגביהי לשבת‪.‬‬

‫•••‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫• ••••‬ ‫^‬
‫‪T‬‬ ‫‪M‬‬ ‫•‬

‫המשפילי לראות‪ ,‬ביזמים ובארץ‪.‬‬

‫״‬ ‫‪V T T‬‬ ‫‪ T‬־•‬ ‫־‬ ‫•‪:‬‬ ‫‪. . .‬‬ ‫‪- -‬‬

‫מעפר ‪T‬דל‪,‬‬
‫^ ‪T‬‬
‫מקימי‬
‫‪• :‬י •‬

‫מא שפת ןרים אביון‪.‬‬

‫להושיכי עם נךיכים‪,‬‬
‫עם נדיבי עמו‪.‬‬
‫מושיבי עקרת הבי ת‬
‫אם הבנים שמחה‪ ,‬הללויה‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קצו■‬

‫‪ 3‬צאת י^מראל ממצרים‪,‬‬

‫•*‬ ‫•*‬ ‫•‬

‫‪3‬ית _יעק'כ מעם ליעז‪.‬‬

‫לקדש‪,1‬‬
‫יהודה ‪ :‬די‪:‬‬
‫היתה ‪T :‬‬
‫‪T:T‬‬

‫י^&ראל ממ>טלותיו‪.‬‬
‫ויניס‪,‬‬
‫ראה ־‪T‬‬
‫חים ‪T T‬‬
‫־‪T‬‬

‫חיררן יפים לאחור‪.‬‬

‫• •‬ ‫•‬

‫בצאת ישראל ממצרים‬

‫אמרו חז״ל )בתוספתא ברכות פ״ד משנה י״ז(‪ :‬מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני ששבטו‬
‫ירד לים תחילה‪ .‬וזהו שכתוב‪ :‬״בצאת ישראל ממצרים‪ ...‬היתה יהודה לקדשו‪ ...‬הים ראה‬
‫וינס״‪ .‬על דרך דרשה זו‪ ,‬נוכל אף אנו לדרוש כך‪ :‬מפני מה זכו עם ישראל למלכות? כלומר‪,‬‬
‫להמליך את השכל על כל האיברים ועל כל הרצונות‪ ,‬שהרי עם ישראל מוכן למסור נפשו על‬
‫קיום המצוות ועל האמונה בבורא‪ ,‬שזה דבר שניתן להשיגו רק בשכל ולא בציור מוחשי‪.‬‬
‫ומהיכן זכו עם ישראל למלכות זו? התשובה על כך היא‪ :‬״בצאת ישראל ממצרים‪ ...‬ישראל‬
‫ממשלותיו‪ ...‬הים ראה וינס״‪ .‬כלומר‪ ,‬באותה שעה שירדו ישראל לים‪ ,‬ומסרו עצמם על קיום‬
‫האמונה בקב״ה‪ ,‬ולא הסכימו להכנע למצרים ולחזור ולהשתעבד להם ולאמונתם‪ ,‬וכל זאת‬
‫למרות שהאמונה בקב״ה היא דבר הנתפס רק בשכל ולא במציאות מורגשת‪ ,‬באותה שעה‬
‫יצאו מהתפיסה האלילית של המצרים‪ ,‬ושבו לאמונת אבותם אברהם יצחק ויעקב‪ .‬ומאז‬
‫נעשו למלכים המושלים על הרגשות‪ ,‬ומשקיעים את כל עולמם בלימוד התורה וקיום‬
‫המצוות‪ ,‬ולא מתפתים להעדיף את הטבע ואת הרצונות הגשמיים‪ .‬״מלכות״ זו היא המלכות‬
‫האמיתית ולא יבטלו אותה כל השיעבודים והגלויות אשר עברו ועוברים על עם ישראל‪ .‬ולכן‬
‫בחג הפסח בו זכו עם ישראל למלכות‪ ,‬מחוייב כל אחד מישראל להתנהג כבן מלכים‪ ,‬לפיכך‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫שנו חכמים)פסחים צט‪ ,‬ב(‪ :‬״אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב״‪.‬‬
‫הצז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫הים ראה וינס‬

‫מובא במררש )ילקוט שמעוני לתהילים רמז תתע״ג( שכאשר ראה ים־סוף את ארונו של‬
‫יוסף יורר לתוכו ‪ -‬נס מפניו וקרע את עצמו לפני בני ישראל‪ .‬ומרוע עשה כך? כי אצל יוסף‬
‫נאמר‪ :‬״ויעזב בגרו בירה וינס ויצא החוצה״ )בראשית לט‪ ,‬יב(‪ ,‬ובים סוף נאמר‪ :‬״הים ראה‬
‫וינס״)תהילים קיר‪ ,‬ג(‪ .‬לפיכך אמר הקב״ה‪ :‬״ינוס הים מפני זה שנס מעבירה״‪.‬‬
‫יש להבין‪ ,‬מה כוחה של מנוסת יוסף זו‪ ,‬שהיא מטילה את מוראה על ים־סוף‪ ,‬ומרוע היא‬
‫מהווה אמצעי לישועה יותר מצעקתו של משה ומסירות נפשו של נחשון בן עמינרב?‬
‫בטרם נענה על שאלתנו זו נקרים ונאמר‪.‬‬
‫בני ישראל מנו עם יציאתם ממצרים ששים ריבוא גברים בגילאי עשרים ער ששים‪ .‬בהנחה‬
‫שכנגרם יש מספר רומה של נשים ובהנחה שכמספר הזה יש ער גיל עשרים ומגיל ששים‬
‫ומעלה‪ ,‬הרי שבנ״י מונים קצת פחות משניים וחצי מליון גולגלות‪.‬‬
‫מרוע אם כן‪ ,‬נצרך משה לומר לבני ישראל‪ :‬״אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳ אשר‬
‫יעשה לכם היום״ )שמות יר‪ ,‬יג(‪ .‬והרי הכה המלחמתי של עם רב כל כך‪ ,‬יהיו הגרועים‬
‫שבלוחמים‪ ,‬משוללי כלי מלחמה‪ ,‬יש בכוחם לעמור בעוז כנגר הרורפים אחריהם?! שאלה‬
‫זו שואל האבן עזרא‪.‬‬
‫הוא שואל והוא עונה‪.‬‬
‫לפיו‪ ,‬הם באופים לא היו מלומרי מלחמה כלל‪ ,‬כי עם שהיה שפל ולמור סבל לא יכול כעת‬
‫לקום ולהלחם כנגר המצרים ארוניהם‪ .‬מאתיים ועשר שנות העברות יצרו אצלם תחושת‬
‫נחיתות שלא מאפשרת להם לעמור במלחמה אל מול מעביריהם‪.‬‬
‫עור נראה לומר‪ ,‬אומר בעל ה״כתב סופר״‪ ,‬כי הקב״ה הרי ציונו)רברים כג‪ ,‬ח( ״לא תתעב‬
‫מצרי כי גר היית בארצו״‪ ,‬ופירש״י‪ ,‬כי הגם שענו אותך והשליכו את זכורך ליאור‪ ,‬מכל‬
‫מקום הם היוו עבורך אכסניה בשעת הרחק‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬למרות שהיה בכוחם של בני‬
‫ישראל לעמור נגר רורפיהם ולהורגם בחרב הם לא רצו להיות כפויי טובה ולכן נסוגו אחור‬
‫כרי לא לעשות עמם כל רעה‪.‬‬
‫הנהגתם של ישראל עם המצרים היא בבחינת ״בור ששתית ממנו מים אל תשלך לתוכו‬
‫אבן״‪ .‬לכן‪ ,‬הם לא ראו לנכון להילחם עם המצרים אף שיכלו לעשות זאת אלא חיכו לישועת‬
‫ה׳‪ .‬ואכן‪ ,‬יר ה׳ היתה בם שהוליכה אותם לטבוע בים סוף‪.‬‬
‫ראש וראשון להנהגה שכזאת היה יוסף הצריק‪ ,‬כרברי הרמב״ן‪ ,‬האומר כי העוברה שהוא נס‬
‫מפני גבירתו בו בזמן שיכול היה לעמור נגרה וליטול את ביגרו מירה ולא להשאירו אצלה‪,‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫קצח ■‬

‫נבעה מההכדה שלא מן הדאוי שיעמוד בחוזקה נגד אשת אדוניו שהיטיב עמו בשעת דחקו‪.‬‬
‫יוסף הצדיק נס החוצה וסיכן את עצמו דק משום הכדת הטוב שהיתה לו לאדוניו‪.‬‬
‫מעתה יובנו באד היטב את דבדי המדדש שהבאנו בתחילת הדבדים‪.‬‬
‫אותה הסיבה שלא עמד יוסף אל מול אשת אדוניו היא גם הסיבה שהים דאה וינוס‪ .‬אילולא‬
‫כן‪ ,‬אם הוא לא היה נס אזי היו בנ״י צדיכים להלחם במצדים ‪ -‬דעיון המשולל להנהגה‬
‫שלימדם ושהטביע בהם יוסף הצדיק‪ ,‬ולכן הוצדך הים לנוס כדי שלא יעמדו נגד המצדים‪.‬‬
‫ה״וינס״ של יוסף אל מול ה״וינס״ של הים איננו משחק מילים גדידא‪ .‬ה״וינס״ של יוסף‬
‫לימד את הים שהגם שהיה יכול להציל את עצמו בכה מפני אויביו‪ ,‬מידת הכדת הטוב‬
‫גובדת על זה עם כל המשתמע מכך‪.‬‬
‫)לפי זה‪ ,‬יובנו דבדי המדדש המובאים בדש״י לפסוק ״וישמע יתדו כהן מדין״)שמות יה‪,‬‬
‫א(‪ :‬״מה שמועה שמע ובא? קדיעת ים סוף ומלחמת עמלק״‪ .‬מדוע בחד יתדו לשמוע דק‬
‫את אלו השניים ‪ -‬קדיעת ים סוף ומלחמת עמלק‪ ,‬היתכן כי באד‪ ,‬מן‪ ,‬ענני כבוד ושאד ניסי‬
‫יציאת מצדים לא הגיעו לאזניו? מה יש באלו השניים ולא באחדים שגדמו לו לבא ולהדבק‬
‫בישדאל? אלא‪ ,‬יתדו הכיד וידע כי הקב״ה גדול מכל האלהים‪ ,‬דק שלא היה בדוד לו אם‬
‫יאותו לקבלו בסבד פנים יפות וידצו שאחד כמוהו יחיה ביניהם‪ ,‬למדות שעל פי סבדתו הם‬
‫מחויבים לכבדו ולקבלו בשמחה על כי היטיב למשה בשעת דחקו ‪ -‬עת בדה מפני חדב‬
‫פדעה‪ ,‬ועוד נתן לו את צפודה בתו לאשה‪.‬‬
‫ההתבוננות בקדיעת ים סוף ובמלחמת עמלק הוכיחו לו כי מכידי טובה הם בני ישדאל וודאי‬
‫שיקבלוהו בכבוד הדאוי לו‪.‬‬
‫וביתד הדחבה‪.‬‬
‫מלחמת עמלק הוכיחה שיש בכוחם וביכולתם של ישדאל להלחם ולנצח‪ .‬ואם בעת קדיעת‬
‫ים סוף הם לא עשו זאת למדות שהיה באפשדותם‪ ,‬נדאה שזה בגלל הכדת הטוב שהיה להם‬
‫למצדים ולא מסיבה אהדת‪ ,‬כמובא באבן עזדא‪.‬‬
‫המדדש‪ ,‬בשאלתו ״מה שמועה שמע ובא?״ מתכוין לשאול מה מכלל השמועות ששמע‬
‫יתדו‪ ,‬הפנים בו את ההכדה שבעלי מידות טובות הם בני ישדאל‪ ,‬ושהם יקדמו את פניו‬
‫בשמחה ובטוב לבב מכה הכדת הטוב שיש בהם? על כך עונה המדדש‪ ,‬שמלחמת עמלק‬
‫היא בבחינת ״מאוחד המעיד על המוקדם״ ‪ -‬היא מעידה כי העובדה שלא לחמו בעת‬
‫עומדם על הים‪ ,‬הגם שיכלו לעשות זאת‪ ,‬נבעה מכה הכדת הטוב שיש בעם ישדאל(‪.‬‬
‫)ע״פ כתב סופר(‬
‫■ הצט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ההרים רקדו כאילים‪,‬‬

‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬

‫גבעות כבני צאן‪.‬‬

‫‪I‬‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫‪W‬‬ ‫•‪T‬‬ ‫••‬

‫מה לך הים פי תנוס‪,‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪T -‬‬ ‫‪’:‬‬

‫הירדן תפים לאה‪1‬ר‪.‬‬ ‫• •‬ ‫•‬

‫ההרים תרקדו כאילים‪,‬‬

‫גבעות כבני צאן‪.‬‬
‫‪I‬‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫^‬ ‫•‪T‬‬ ‫••‬

‫מלפני אד‪1‬ן הולי ארץ‪,‬‬

‫‪W‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫מלפני אל‪1‬ה יעקם‪.‬‬

‫‪f‬‬
‫•‬ ‫—‬ ‫—‬ ‫•••‬
‫••‬ ‫••‬ ‫•‬
‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫ההפכי הצור אגם מים‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫מים‪.‬‬
‫למעינו ‪• T‬‬
‫הלמיש ‪ :‬־‬
‫‪ -‬ד•‬

‫ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים‬

‫פסוק זה מתייהס לנס המתואר בפרשת הקת)במדבר כ‪ ,‬ז‪-‬יא( ״וידבר ה׳ אל משה לאמר‪ .‬קח‬
‫את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו‪ ...‬וירם‬
‫משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם״‪.‬‬
‫בל נטעה לחשוב‪ ,‬שמשה הכה על הסלע‪ ,‬והמים יצאו מן האדמה שתחת הסלע‪ ,‬כדרך‬
‫המעיינות הבוקעים מן האדמה‪ .‬לא כך היה‪ .‬אלא‪ ,‬״ההופכי הצור אגם מים‪ ,‬חלמיש למעינו‬
‫מים״ ‪ -‬המים יצאו מגופו של הסלע‪ ,‬המעין בקע מהחלמיש עצמו ולא מן האדמה שמתחתיו‪.‬‬
‫הוא אשר אמר ה׳ למשה‪ :‬״ונתן מימיו״‪ .‬לא ״ונתן מים״‪ ,‬אלא ״מימיו״ של הסלע עצמו‪.‬‬
‫)ע״פ הרמב״ן(‬
‫חגדח של פסח‬

‫‪3‬רוך אמד! ידז׳וד! אלדויני מלזי דוע‪1‬לם‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪^ T‬‬ ‫‪V V‬״‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬

‫א^טר גאלנו וגאל את אב‪1‬תינו‬

‫••‬
‫•‬
‫••‬
‫•‬
‫‪H‬‬ ‫‪H‬‬
‫‪T #‬‬
‫‪H‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬
‫‪H‬‬
‫‪#‬‬
‫•‬ ‫••‬
‫•‬ ‫•‬

‫ממצרים‪ ,‬ודוגיענו הלילד! ד!ז‪-‬ד! לאכל‬

‫•••‬ ‫•‬ ‫•*‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫פו מצה ומרור‪ .‬פן יהוה אלתינו‬

‫••‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•• י‬ ‫‪T‬‬ ‫־ ‪T‬‬

‫ואלהי אפותינו‪. ,‬יגיענו למועדים‬

‫ולרגלים אחרים הפאים לקראתנו‬
‫לינזלום‪^ ,‬פמחים פפנין עירך‪ ,‬ו^פ^פים‬

‫אשר גאלנו וגאל את אבתינו‬

‫לכאורה סדר ההודאות בברכה צריך היה להיות הפוך ‪ -‬לפי סדר התדחשותם‪ :‬קודם להודות‬
‫על גאולת אבותינו ורק אח״כ להודות על גאולתנו?!‬
‫אלא‪ ,‬אין משמעות לגאולת האבות ללא גאולת הבנים‪ .‬אם היתה חלילה רק גאולה לאבות‬
‫ולא לבנים‪ ,‬היה ניתוק בשרשרת ההמשכיות ויתברר למפרע כי לשוא היתה גאולת מצרים‪.‬‬
‫לכן כאשר גאלנו אנו יכולים להלל ולהודות על העובדה שגאל את אבתינו ממצרים וכד‪.‬‬
‫)ע״פ דברים בעתם(‬
‫רא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אשר גאלנו וגאל את אבותינו‬

‫לכאורה‪ ,‬גאולת אבותינו קודמת לגאולתנו‪ ,‬וכך היה צריך לומר‪ :‬״אשר גאל את אבותינו‬
‫וגאלנו״?‬
‫אלא‪ ,‬לפי שכבר נאמר בהגדה‪ :‬״בכל דור ודור הייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא‬
‫ממצרים״‪ ,‬שפירושו‪ ,‬שכל אדם בכל דור צריך להשוב כאילו בשבילו היתה גאולת מצרים‪,‬‬
‫וכמו שאמרו חז״ל )סנהדרין לז‪ ,‬א(‪ :‬״כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״‪.‬‬
‫והתועלת בכך‪ ,‬שאם יחשוב שכל יציאת מצרים לא היתה אלא בשבילו בודאי יתחזק בקיום‬
‫התורה והמצוות שהם תכלית יציאת מצרים‪.‬‬
‫ומאחר שכך צריכה להיות ההסתכלות של האדם‪ ,‬שכל גאולת מצרים היתה בשבילו‪ ,‬נמצא‬
‫שכל מה שנגאלו אבותינו‪ ,‬לא היה אלא בזכותו‪ .‬לפיכך אנו אומרים‪ :‬״אשר גאלנו״ ‪-‬שזה‬
‫)ע״פ אמרי שפר(‬ ‫העיקר‪ ,‬ובזכות זה ‪ -‬״וגאל את אבותינו״‪.‬‬

‫והגיענו הלילה ד!זה לאכול בו מצד! ומרור‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬מאחר שהמצה זכר לגאולה והמרור זכר לשיעבוד‪ ,‬היה צריך להקדים ולאכול‬
‫את המרור לפני המצה‪ ,‬שהרי השיעבוד קדם לגאולה?‬
‫אלא‪ ,‬יש הבדל גדול בין אדם פשוט שנעשה עבד‪ ,‬לבין אדם נכבד ממשפחה חשובה‬
‫שנעשה עבד‪ .‬לאדם הפשוט אין העבדות מרה כל כך כמו לאותו אדם נכבד‪ .‬כי כפי גודל‬
‫המעלה כך מרירות ההשפלה‪.‬‬
‫עם ישראל כשהיו במצרים עדיין לא ידעו את מעלתם הגדולה שהם בני מלכים‪ .‬הם חשבו‬
‫שהם אומה פשוטה שלרוע מזלה נהייתה לעם של עבדים‪ .‬לפיכך השיעבוד לא היה מר כל‬
‫כך‪ .‬ורק אחרי שיצאו ממצרים ונגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם בכבודו‬
‫ובעצמו‪ ,‬אז ידעו את ערכם הרב‪ ,‬שהם עם סגולה‪ ,‬והתברר להם למפרע כמה מר היה‬
‫השיעבוד‪.‬‬
‫דווקא אחרי המצה ‪ -‬הגאולה‪ ,‬ידענו כמה היה לנו מרור ‪ -‬השיעבוד‪ .‬לפיכך אנו אוכלים‬
‫קודם את המצה ואחר כך את המרור‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רב■‬

‫מן ךוזבחים ומן‬ ‫*‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫מעבודתןי‪ ,‬ונ׳אכל‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫^‬ ‫‪”1‬‬

‫אשר‬ ‫•‬ ‫•‬

‫)במוצ״ש‪ :‬מן הפסחים ומז הזבחים(‬ ‫הפסחים‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬

‫יגיע דמם על ה!יר מזפחל לרצון‪ ,‬וגולה‬

‫•*‬ ‫‪I‬‬ ‫‪TJ‬‬ ‫* ‪I I‬‬ ‫*‬ ‫“‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫“‬ ‫*‬

‫לל שיר חדש על גאלתנו ועל פדות‬

‫‪:‬‬ ‫‪ :‬־‬ ‫‪•• T ••• :‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬״‬

‫נפשנו‪ .‬פרוד אתה יחוה גאל ישראל‪.‬‬

‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬ ‫‪.‬‬ ‫;‬ ‫‪.‬‬ ‫■ ן ‪-‬‬ ‫ן‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬ ‫‪.‬‬ ‫_‬ ‫»‬ ‫■ן‬

‫הנני מוכן ומזומז לכבלים מצות בום שני של אךבע בוטות‪ .‬לשם יחוד קוד^א בריף הוא ו^כינתיה‬
‫על לדי ההוא טמיר ונעלם בשם בל לשראל‪ .‬ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה לדינו כוננה‬
‫עלינו ומעשה לדינו כוננהו‪.‬‬

‫מברכין על הכוס ״בורא פרי הגפן״‪ ,‬ושותין בהסיבה‪ ,‬ואם לא שתה בהסיבה‬
‫חוזר ושותה‪ .‬לכתחילה ישתה את כל הכוס ובשעת הדחק יכול לשתות את‬
‫רובו‪.‬‬
‫לאחר כוס זו הרשות בידו לשתות כמה כוסות‪ .‬ואין מברכין ברכה אחרונה‪.‬‬

‫מלך‬ ‫••‬
‫פריך אתה יתוה אלהינוי‬
‫••‬ ‫*‬ ‫*‬

‫העוילם‪ ,‬פ‪1‬רא פרי הגפן‪.‬‬

‫‪V T -‬י‬ ‫‪*:‬‬ ‫••‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬

‫יגיענו למועדים ולרגלים‬

‫מועדי השנה‪ ,‬המשובצים בלוח השנה דומים לפנסי רחוב‪ ,‬המאירים‪ ,‬העומדים בצידי הדרך‪.‬‬
‫ככל שמתקרבים לפנס המקום מואר יותר‪ ,‬וככזה אנו משתוקקים לקירבתו‪ .‬ככל שמתרחקים‬
‫ממנו‪ ,‬מתמעט האור והצל שלנו משפיע יותר ויותר על דרכינו‪ ,‬עד שנגיע לפנס הבא‪...‬‬
‫)ע״פ שיח יצחק(‬
‫■ רג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫כן ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו‬

‫לשלום‪ ,‬שמחים כבניו עירד‬
‫נאמר בפסוק‪ :‬״לכן אמור לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי‬
‫אתכם מעברתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גרלים‪ ,‬ולקחתי אתכם לי לעם״ וגו׳‬
‫)שמות ו‪ ,‬ו‪-‬ז(‪.‬‬
‫אמרו חז״ל במררש)שמות רבה ו‪ ,‬ר(‪ :‬״לכן אמור לבני ישראל‪ ,‬אין ׳לכן׳ אלא לשון שבועה‬
‫שנאמר‪ :‬׳ולכן נשבעתי לבית עלי׳‪ .‬נשבע הקב״ה שיגאלם‪ .‬והוצאתי אתכם‪ ,‬ר׳ גאולות‪ ,‬יש‬
‫כאן‪ :‬והוצאתי‪ ,‬והצלתי‪ ,‬וגאלתי‪ ,‬ולקחתי‪ .‬כנגר ר׳ גזירות שגזר עליהן פרעה‪ ,‬וכנגרן תקנו‬
‫חכמים ר׳ כוסות בליל הפסח‪ ,‬לקיים מה שנאמר‪ :‬׳כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא׳ ״‪.‬‬
‫וצריך להבין‪ ,‬מרוע ההבטחה על הגאולה היתה צריכה להתחלק לארבע לשונות של גאולה?‬
‫ומרוע היה צריך להקרים הבטחה על הגאולה בלשון שבועה ‪ -‬״לכן אמור לבני ישראל״?‬
‫להבנת רברי המררש‪ ,‬נקרים משל‪.‬‬
‫משל לחולה מסוכן שקיננה בו מחלה קשה‪ ,‬שגרמה לתופעות לואי‪ :‬כאבי ראש‪ ,‬חוסר‬
‫תאבון ונרורי שינה‪ .‬כאשר אותו חולה בא לרופא‪ ,‬ישנן שתי אפשרויות לתגובתו של הרופא‪.‬‬
‫האחת‪ ,‬אם הרופא יורע שיש תרופה למחלתו‪ ,‬אזי יאמר לו הרופא‪ :‬עליך ליטול את התרופה‬
‫אשר תרפא אותך לגמרי מהמחלה‪ .‬והרופא לא צריך לפרט לו שהתרופה תועיל גם לכל אותן‬
‫תופעות לואי שהחולה סבל מהן‪ .‬האפשרות השניה‪ ,‬אם הרופא רואה שאין להשיג כעת‬
‫תרופה למחלה‪ ,‬רק בעור זמן רב‪ ,‬אזי יאמר לו הרופא‪ :‬אתן לך תרופה אחת להקל מעליך את‬
‫כאב הראש‪ ,‬ותרופה נוספת לעורר בך את התאבון‪ ,‬וגם כרורי שינה נגר נרורי השינה‪...‬‬
‫החולה‪ ,‬בשמעו רברים אלו‪ ,‬יתעצב מאר ויפחר‪ ,‬מפני שיבין שאם מטפלים בתופעות הלואי‬
‫סימן הוא שאין תרופה לשורש המחלה‪ ,‬ולא תנוח רעתו אלא א״כ הרופא יבטיח לו‬
‫שהמרענים שוקרים כעת על פיתוח תרופה למחלתו‪ ,‬ובעור מספר חרשים כבר ניתן יהיה‬
‫להשתמש בה ולרפאותו בשלמות‪.‬‬
‫הנמשל הוא‪ ,‬שהקב״ה מפרט את כל לשונות הגאולה‪ ,‬מפני שבאמת לא היתה זו גאולה‬
‫מושלמת‪ ,‬רק הצלה זמנית מגלות מצרים‪ ,‬ולכן יש צורך לפרט את כל פרטי ההצלה מגלות‬
‫מצרים‪ ,‬כפי הפרטים שהשתעברו בהם‪ .‬וכרי שלא יפלו בני ישראל ביאוש‪ ,‬שלעולם לא‬
‫תהיה גאולה שלימה‪ ,‬לכן הקרים הקב״ה להבטיח להם בשבועה‪ :‬״לכן אמור לבני ישראל‬
‫אני ה׳ ״‪ ,‬אני נשבע שלעתיר לבוא‪ ,‬אני גואל אותם גאולת עולם‪ ,‬אך לעת עתה אמור לבני‬
‫ישראל‪ ,‬שהוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי משיעבור מצרים‪.‬‬
‫פסח‬ ‫של‬ ‫חגדח‬ ‫רד ■‬

‫ארבע הכוסות שאנו שותים בליל פסח‪ ,‬מזכירות לנו‪ ,‬שהגאולה הזאת‪ ,‬גאולת מצרים‪ ,‬היתה‬
‫בעלת פרטים רבים‪ ,‬ולא גאולה אחת מושלמת‪ ,‬ולכן עלינו להתפלל שתבוא הגאולה‬
‫המושלמת‪ ,‬כמו שאנו אומרים בברכת סיום ההגדה‪ :‬״אשר גאלנו״‪ .‬כן ה׳ אלוקינו ואלקי‬
‫אבותינו יגיענו‪ ...‬שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך״‪.‬‬
‫זהו ביאור הפסוק המובא במדרש‪ :‬״כוס ישועות אשא״ ‪ -‬ממה שתקנו לנו ד׳ כוסות לזכור‬
‫את ד׳ חלקי הגאולה‪ ,‬מזה אנו יודעים שעדיין לא היתה הגאולה שלמה‪ .‬לכן ‪ -‬״ובשם ה׳‬
‫)ע״פ משלי יעקב(‬ ‫אקרא״‪ ,‬כלומר אתפלל לה׳ שיגאלנו במהרה‪.‬‬

‫ונודד! לד שיר חדש על גאלתנו ועל פדות נפשנו‬

‫מקובל אצל הגויים לעשות חג ‪ -‬״יום הנצחון״ ביום מפלת אויביהם‪ .‬לא כן עם ישראל‪ .‬הם‬
‫לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יקבעו חג על זה‪ .‬וכמו שאמר שלמה המלך‪ :‬״בנפול‬
‫אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך‪ .‬פן יראה ה׳ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו״)משלי‬
‫כד‪ ,‬יז‪-‬יח(‪ .‬הרי שאדם בר מעלה אינו שמח בנפול אויבו‪ ,‬משום שהשמחה הזאת רעה בעיני‬
‫ה׳‪ .‬ולכן לא נזכר בפסח ‪ -‬״חג המצות‪ ,‬כי בו עשה ה׳ שפטים במצרים״‪ ,‬אלא רק ‪ -‬״כי‬
‫הוציא ה׳ את בני ישראל ממצרים״‪ .‬אבל על מפלת האויבים אין חג ואין יום טוב לישראל‪.‬‬
‫מטעם זה חג חנוכה נקבע על נס הדלקת המנורה ולא על נס הנצחון במלחמה‪ .‬וכן חג‬
‫פורים‪ ,‬לא נקבע ביום שנתלה המן‪ ,‬או ביום שהרגו בשונאיהם‪ ,‬כי עם ישראל לא שמח‬
‫במפלת אויביהם‪ .‬החג נקבע ״בימים אשר נחו מאויביהם״ ‪ -‬השמחה על המנוחה! גם חג‬
‫הפסח לא נקבע על מפלת מצרים ועל טביעתם בים‪ ,‬שהרי אף הקב״ה לא שמח כשמעשי‬
‫ידיו טובעים בים‪ ,‬ולכן המלאכים לא אמרו שירה בזמן קריעת ים סוף‪ .‬וגם אנו לא אומרים‬
‫מטעם זה הלל שלם בחול המועד ובשביעי של פסח‪ .‬על מה אנו חוגגים בפסח? ‪ -‬״על‬
‫גאולתנו ופדות נפשנו״‪.‬‬
‫לאור הדברים האמורים תתורץ לנו שאלה אחרת‪ :‬מדוע הקב״ה הזהיר עוד בהיותם‬
‫במצרים‪ :‬״וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש״‪) ,‬שמות יב‪ ,‬טז( והרי‬
‫באותה שנה שיצאו ממצרים‪ ,‬לא נהג יום טוב כלל‪ ,‬ופסוק זה הוא אזהרה לדורות‪ ,‬ומדוע‬
‫נאמר להם אז? אלא‪ ,‬כדי שלא יעלה על דעת מישהו‪ ,‬שהחג ביום השביעי הוא על מפלתם‬
‫של מצרים‪ ,‬לכן צוה הקב״ה לחוג ביום השביעי עוד בהיותם במצרים ועדיין לא טבעו‬
‫המצרים בים‪ ,‬שידעו כולם שלא מפלתם של מצרים היא סיבת החג‪ ,‬אלא גאולתם של‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫ישראל‪.‬‬
‫• רה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫רחצה‬‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬

‫נוטלים ידיים לסעודה ומברכים ״על נטילת ידיים״‪ .‬אם ברור לו ששמר ידיו‬
‫היטב ולא נגע בדבר המעריך נטילה‪ ,‬ראוי לכתחילה לטמא את ידיו קודם‬
‫הנטילה כדי שיוכל לברך‪.‬‬

‫י״א שאמירת הסימנים ״מועיא מעה״ וכן ״לשם יחוד״ שלפני אכילת מעה‪,‬‬
‫עריכה להיות קודם נטילת ידיים‪ ,‬כדי שלא להפסיק בין נטילת ידיים‬
‫ל״המועיא״‪ ,‬וי״א שאין זה הפסק‪ ,‬משום שאמירות אלו נחשבות לעורך‬
‫הסעודה‪.‬‬

‫שאו יךיכם ר]ךש וברכו את ידז;רדז‪.‬‬

‫ןאשא כבי אל מצותיך אשר אהבתי ןאשיחד! בד‪1‬יויןי‪.‬‬

‫ברוך אתה יהוה אלהיגו מלזי העולם‬

‫‪T‬‬ ‫‪^ T‬‬ ‫‪V V‬״‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬

‫אשר קדשגו במצותיו וצוגו על‬

‫*‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫נטילת ידים‪.‬‬ ‫‪TT‬‬

‫מ‪ 1‬ציא ‪ -‬מצה‬

‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬

‫מעות עשה מן התורה לאכול מעה בליל ט״ו בניסן‪ ,‬שנאמר ״בערב תאכלו‬
‫מעות״‪.‬‬
‫עריך לברך שתי ברכות‪ :‬״המועיא לחם מן הארץ״ ו״אשר קדשנו במעוותיו‬
‫ועיונו על אכילת מעה״‪ .‬ונחלקו הפוסקים על איזה מעה מברכים‪ .‬י״א‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רו■‬

‫ש״המוציא״ מברכים על המצה השלימה ו״על אכילת מצה״ על המצה‬

‫הפרוסה‪ ,‬וי״א להיפך ש״המוציא״ מברכים על הפרוסה‪ ,‬ועל השלימה‬
‫מברכים ״על אכילת מצה״‪ .‬לכן‪ ,‬כדי לצאת ידי כל הדעות‪ ,‬יאחז בידו‬
‫בשעת ברכת ״המוציא״ את כל שלשת המצות שבקערה ‪ -‬את העליונה‬
‫השלימה כפי הדעה הראשונה‪ ,‬ואת האמצעית הפרוסה כפי הדעה השניה‪,‬‬
‫ואת התחתונה השלימה לצורך לחם משנה‪.‬‬
‫לאחר ברכת ״המוציא״ שומט את המצה התחתונה מידו‪ ,‬ומברך ״על‬
‫אכילת מצה״ ‪ -‬לפי הדעה הראשונה על הפרוסה‪ ,‬ולפי הדעה השניה על‬
‫השלימה‪.‬‬
‫יש לכוין בברכת ״על אכילת מצה״ גם על המצה שבכורך‪ .‬ונכון לכוין גם‬
‫על המצה שבאפיקומן שיאכל אח״ב‪.‬‬
‫בוצע כזית מהמצה העליונה וכזית מהמצה הפרוסה‪ ,‬ואוכל את שני הכזיתים‬
‫ביחד‪ ,‬בהסבה‪ ,‬ולא ישהה באכילה יותר מכדי אכילת פרס‪ ,‬שהוא כ ‪4 -‬‬
‫דקות‪ ,‬ויש מחמירים כ ‪ 2 -‬דקות‪ ,‬ולחולה וזקן אפשר להקל עד כ ‪ 9 -‬דקות‪.‬‬
‫לכתחילה צריך לאכול את שני הכזיתים ביחד‪ ,‬והיינו שצריך להכניס לפיו‬
‫את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת‬
‫אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח״כ יבלע את השאר‪.‬‬
‫אם אינו יכול לאכול את שני הכזיתים בבת אחת‪ ,‬יאכל תחילה כזית‬
‫מהמצה העליונה‪ ,‬ואח״כ כזית מהמצה הפרוסה‪ .‬ובדיעבד‪ ,‬אף אם לא אכל‬
‫אלא כזית אחד בלבד בין מהשלימה ובין מהפרוסה‪ ,‬אם לא שהה מתחילת‬
‫האכילה ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס‪ ,‬יצא ידי חובתו‪.‬‬
‫יתן גם לכל בני ביתו כזית מהשלימה וכזית מהפרוסה‪ .‬אם אין המצות‬
‫מספיקות‪ ,‬יכול להוסיף ממצות אחרות שהיו על השלחן בשעת הברכה‪.‬‬
‫המנהג שלא לטבול את המצות במלח‪.‬‬
‫אם לא הסב אפילו בכזית אחד‪ ,‬צריך לחזור ולאכול כזית מצה בהסיבה‬
‫בלא ברכה‪.‬‬
‫בעת אכילת המצות יכוון שאוכל את המצה לקיים מצות יוצרינו‪ ,‬שציונו‬
‫בתורה לאכול מצה בלילה הזה‪ ,‬כמו שכתוב ״בערב תאכלו מצות״‪.‬‬
‫שיעור כזית‪ :‬נחלקו הראשונים אם כזית הוא שיעור של חצי ביצה או שליש‬
‫ביצה‪ .‬ונחלקו האחרונים ‪ -‬החזו״א והגר״ח נאה ‪ -‬אם נתקטנו הביצים בימינו‬
‫רז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ממה שהיו בזמן חז״ל‪ .‬וע״כ לשיטת החזו״א‪ ,‬כזית למחמירים הוא ‪ 50‬סמ״ק‬
‫= ‪ 25 - 27‬גרם מצה)כ ‪ 3/4 -‬מצת מכונה‪ 1/3 ,‬מצת יד בינונית(‪ .‬ולמקילים‬
‫‪ 30‬סמ״ק = ‪ 17‬גרם מצה )כ ‪ 1/2 -‬מצת מכונה‪ 1/4 ,‬מצת יד בינונית(‪.‬‬
‫ולשיטת הגר״ח נאה‪ ,‬כזית למחמירים הוא ‪ 27‬סמ״ק = ‪ 15‬גרם מצה)פחות‬
‫מ ‪ 1/2 -‬מצת מכונה‪ ,‬פחות מ ‪ 1/6 -‬מצת יד בינונית(‪ .‬ולמקילים ‪ 17‬סמ״ק‬
‫= ‪ 9‬גרם מצה )כ ‪ 1/3 -‬מצת מכונה‪ ,‬חלק קטן ממצת יד בינונית(‪ .‬די‬
‫להקפיד בכזית אחד שיהיה כפי השיעור הגדול‪ ,‬והכזית השני יכול להיות‬
‫כפי השיעור הקטן‪.‬‬
‫אין להסיח בדיבור שאינו מצורך הסעודה עד אחר אכילת הכורך‪ ,‬שלפי‬
‫דעת הלל אינו יוצא ידי חובת המצוה אלא בכריכה‪ .‬אמנם בדיעבד אף אם‬
‫סח אינו צריך לחזור ולברך על הכריכה‪.‬‬
‫כתב השל״ה הק׳‪ :‬יש נוהגים לנשק את המצה בשעת קיום מצות האכילה‪,‬‬
‫בשל חביבות המצוה‪.‬‬
‫אין להסב בשעת הברכות‬

‫הנני מוכן ומזומן לכןןם מצות אכילת מצה לשם ןחוד קוךשא בריך הוא ולזכינתיה בךחילו‬
‫וךחימו על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל‪ .‬ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ןדינו‬
‫כוננה עלינו ומעשה ןדינו כוננהו‪.‬‬

‫גרוך אתה ידווה אל־הינו מלך דועו׳לם‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V V‬״‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬

‫המוציא להם מן הארץ‪.‬‬

‫‪9‬‬ ‫‪*•* T T‬‬ ‫* ^‬ ‫*•* *•*‬ ‫*‬ ‫“‬

‫מרוך אתה יהוה אלהיגו מלך העולם‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V V‬״‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬

‫א^םר קד^צנו םמצותיו וצונו על‬

‫• ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫• ‪T‬‬ ‫• •‬

‫אכילת מצה‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רח■‬

‫מר‪ 1‬ר‬ ‫‪T‬‬

‫יקח כזית מרור ויטבלנו בחרוסת‪ ,‬וינער את החרוסת מעליו כדי שלא‬
‫יתבטל טעם המרור‪.‬‬
‫עיקר מצות אכילת מרור היא ב״חזרת״ ‪ -‬חסה‪ ,‬והטעם הוא שכמו שעבוד‬
‫מערים תחילתו היה רך וסופו קשה כך החסה תחילתה מתוק וסופה מר‪.‬‬
‫אולם יש נוהגים לאכול ״תמכא״ הנקרא בלשונינו חזרת)חריין(‪ .‬אפשר לצרף‬
‫לשיעור כזית משני מינים‪.‬‬
‫שיעור כזית מרור‪ :‬לחזו״א כ ‪ 50 -‬סמ״ק‪ ,‬ולגר״ח נאה כ ‪ 27 -‬סמ״ק‪ .‬ומכיון‬
‫שמצות מרור היא מדרבנן לכן מי שקשה לו יכול להקל כפי שיעור כזית‬
‫הקטן)לחזו״א ‪ 30 -‬סמ״ק ולגר״ח נאה ‪ 17 -‬סמ״ק(‪.‬‬
‫טוב לקחת מהמחר שעל הקערה משום שאמרנו עליו ״מרור זה שאנו‬
‫אוכלים״‪ ,‬ועוד משום שברכת ״בורא פרי האדמה״ היתה עליו‪.‬‬
‫בברכת ״על אכילת מרור״ יש למין לפטור גם את המרור שב״כורך״‪.‬‬
‫אוכלים את המרור בתוך כדי אכילת פרס בלא הסיבה‪.‬‬
‫יש ללעוס את המרור היטב כדי שירגיש את טעם המרירות בפיו‪ .‬ואם בלע‬
‫את המרור בלא לעיסה לא יצא ידי חובתו‪.‬‬
‫נכון למין בעת אכילת המרור‪ ,‬שבזה הוא מקיים מצוה דרבנן של אכילת‬
‫מרור‪1‬כי י״א שגם מצוות דרבנן צריכות כוונה[‪.‬‬

‫הנני מוכן ומזומן לכןים מצות אכילת מר‪1‬ר לשם יחוד קוךשא בךיך הוא ושכינתיה בךחילו‬
‫וךחימו על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל‪ .‬ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ןדינו‬
‫כוננה עלינו ומעשה ןדינו כוננהו‪.‬‬

‫פרויזי אמד! יהיוד! אלדוינוי מלזי‬

‫•• ‪f‬‬
‫••• •‬ ‫••‬ ‫•••‬
‫••‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫*‪-‬‬
‫‪p‬‬ ‫—‬ ‫‪F‬‬ ‫*‪t‬‬

‫העולם‪ ,‬אינזר קד^נזנו פמצומיו רצונו‬

‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪#‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫על אכילמ מרור‪.‬‬

‫רט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫בוצע כזית מהמצה השלישית וכורך אותה עם כזית מרור‪ ,‬וטובל בחרוסת‬
‫ומנער החרוסת מהמחר ]ויש נוהגים שאין טובלים בחרוסת[‪ .‬ואומר ״זכר‬
‫למקדש כהלל״ וכר‪.‬‬
‫צריך לאכול את ה״כורך׳ בהסיבה‪ .‬שכח ואכל בלא הסיבה‪ ,‬אין צריך‬
‫לחזור ולאכול שנית‪.‬‬

‫זכר למקדעז כהלל‪.‬‬

‫• ••‬ ‫•‬
‫•‬ ‫*‬
‫• • •‬
‫•‬ ‫•‬
‫•• ••‬
‫•‬

‫פן עשה הלל׳ ?ז»ז שפית המרןזיש ח ד י‪j‬ים‪,‬‬

‫היה פורר פסה מצה ומחר ואויכל פיחד‪ ,‬לקים‬
‫מה שנאמר‪ :‬על מצות ומררים יאכלהו‪.‬‬

‫שלחו עורר‬
‫אוכל ושותה כל צרכו לכבוד יו״ט‪ .‬לכתחילה יסב כל הסעודה‪ ,‬ויש שכתבו‬
‫שכיום שאין אנו רגילים להסב בסעודות אין צריך לנהוג כך‪.‬‬
‫ראוי לכל אדם לענג את נפשו וגופו בלילה הזה‪ ,‬ולהראות חירות בעצמו‪,‬‬
‫ולהרחיק מעליו צער ודאגה‪ ,‬ויאכל הסעודה בשמחה‪ .‬וימין לקיים מצות‬
‫שמחת יו״ט שנאמר ״ושמחת בחגך״‪ ,‬ויאריך על שלחנו כדרכם של שרים‬
‫ובני חורין‪ .‬החכם עיניו בראשו שלא למלאות כרסו יותר מדי‪ ,‬כדי שיאכל‬
‫את האפיקומן לשובע‪ ,‬ולא כאכילה גסה שאינה נקראת אכילה‪ .‬וכן לא‬
‫ישתה יין יותר מדי כדי שלא ישתכר וירדם‪.‬‬
‫נוהגים לאכול ביצים בסעודה זו‪ ,‬משום שביצה היא מאכל אבלים‪ ,‬זכר לחרבן‬
‫ביהמ״ק שהיו מקריבים קרבן פסח‪ ,‬או מטעם שהביצה היא זכר לקרבן חגיגה‪.‬‬
‫יש נוהגים שלא לטבול שום טיבול במי מלח או בשאר דברים‪ ,‬נוסף על שני‬
‫הטיבולים של כרפס ומרור‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬

‫אין אוכלים בשר צלי בליל הסדר ואפילו של עוף‪ ,‬שמא יאמרו שהוא בשר‬
‫קרבן פסח‪ ,‬ונראה כאוכל קדשים בחוץ‪ .‬ואף בשר שנתבשל ואח״ב צלוהו‬
‫אין לאכול‪ .‬ומטעם זה אין לאכול את הזרוע הצלויה המונחת בקערה‪,‬‬
‫ומצוה לאוכלה למחר ביום‪.‬‬

‫צפוד‬
‫בסוף הסעודה אוכלים כזית מצה הנקראת ״אפיקומן״‪ ,‬זכר לקרבן פסח‬
‫שהיה נאכל בסוף הסעודה‪ .‬יש מהדרין לאכול כזית מצה נוסף‪ ,‬זכר לחגיגה‬
‫שהיתה נאכלת עם הפסח‪.‬‬
‫צריך לאוכלו תוך כדי אכילת פרס‪ ,‬ובהסיבה‪ .‬שכח ולא הסב‪ ,‬אם לא קשה‬
‫עליו האכילה ועדיין לא ברך ברכת המזון‪ ,‬יחזור ויאכל בהסיבה‪.‬‬
‫צריך להזהר מאד לאכול את האפיקומן קודם חצות‪ ,‬משום שהוא זכר‬
‫לפסח שהיה נאכל עד חצות‪ .‬מובא ב״אבני נזר״‪ ,‬שאם רואה בתוך הסעודה‬
‫שזמן חצות מתקרב‪ ,‬יאכל כזית מצה בהסיבה על תנאי‪ .‬ויאמר‪ :‬״אם הלכה‬
‫כר׳ אלעזר בן עזריה שאמר שזמן אכילת קרבן פסח עד חצות‪ ,‬יהיה זה‬
‫כזית לשם אפיקומן‪ ,‬ואם הלכה כר׳ עקיבא שאמר שזמן אכילתו כל‬
‫הלילה‪ ,‬אין זה אלא אכילה גרידא״‪ ,‬ויאכל‪ ,‬וימתין עד שיעבור חצות‬
‫ואח״כ ימשיך בסעודתו‪ .‬מפני שגם לר׳ אלעזר בן עזריה האיסור לאכול‬
‫אחר אפיקומן הוא רק עד חצות‪ .‬וכשיסיים סעודתו יאכל שוב אפיקומן וכך‬
‫יוצא ידי חובה ממה נפשך‪.‬‬
‫אחר אכילת אפיקומן אין לאכול שום דבר מאכל‪ ,‬כדי שלא יעבור מפיו‬
‫טעם המצה של האפיקומן‪ .‬נכון להזהר שלא לשתות שום משקה אחר‬
‫האפיקומן חוץ ממים‪.‬‬
‫בדיעבד אם אכל איזה דבר אחר האפיקומן קודם ברכת המזון‪ ,‬יחזור ויאכל‬
‫כזית מצה לשם אפיקומן‪.‬‬

‫הנני מוכן ומזומן לקים מצות אכילת אפיקוכיז לשם ‪:‬־חוד קוךשא בדיך הוא ושכינתיה בדחילו‬
‫וךחימו על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל‪ .‬ויהי נ‪1‬עם אדני אלהינו עלינו ומעשה ןדינו‬
‫כ‪1‬ננה עלינו ומעשה ןדינו כוננהו‪.‬‬
‫•ריא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מוזגים כוס שלישי ומברכים עליו ברכת המזון‪.‬‬

‫אם הכוס אינה נקיה עריך הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ‪.‬‬
‫נוהגים שבעל הבית הוא המזמן‪ ,‬מפני שנאמר ״טוב עין הוא יברך‪ /‬ובלילה‬
‫זה הוא הנקרא ״טוב עין״ בגלל שאמר בתחילת הסדר ״כל דכפין ייתי ויכול״‪.‬‬
‫אין להסב בברכת המזון‪.‬‬
‫^זיר המבלות‪;^3 ,‬טוכ יזזוד! את ^;טיגת ציון‪ ,‬היינו כחכמים‪ .‬אז‬
‫ימלא ^נזהוק פינו ול^;טוננו רנה‪ ,‬אז יאמרו גגוים הגדיל‬
‫‪. : .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■ן‬ ‫■ן‬ ‫‪.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫•• ‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫• ‪1‬‬

‫יהוה לעשות עם אלה‪ .‬ה^דיל יהוה לעשות עמנו‪ ,‬היינו ^זמחים‪.‬‬

‫שובה יהוה את שביתנו‪ ,‬כאפיקים פנגם‪ .‬הזרעים םדכןעה‬
‫ברנה יקצרו‪ .‬הלוך ילך ובכה נשא משך הזהע‪ ,‬בא יבא ברנה‪,‬‬
‫נשא אלמתיו )תהלים קכו(‪.‬‬
‫הנני מוכן ומזומן לכן‪.‬ים מצות עעה על בךכת המזון‪ ,‬עןאמר‪ :‬״ואכלת ו^בעת וברכת את יהוה אלהיר על‬
‫האךץ הטובה ^שר נתן לך״‪ .‬לשם יהוד קוךשא ?ריר הוא ועכץתיה בךחילו וךחימו על ידי ההוא טמיר‬
‫^ץעלם ?שם כל ישראל‪ .‬ויהי נועם ?^דני אלהינו עלינו ומעשה לדינו כולנה עלינו‪ ,‬ומעשה ןדינו כץנהו‪.‬‬

‫נוטלים מים אחרונים ולמרות שנטילת מים אחרונים עיקר טעמה משום מלח‬
‫סדומית ובלילה זה אין טובלין את המעה במלח אך משום הטעם הנוסף‬
‫שנוטלים מים אחרונים והוא משום ״והתקדשתם״‪ ,‬גם בליל הסדר עריך‬
‫ליטול מים אחרונים‪.‬‬
‫המזמן‪ :‬רפו׳תי‪? ,‬ברך‪.‬‬
‫יתרה ?גפו׳רך מעתה ועד עו׳לס‪:‬‬ ‫המסובים‪ :‬יהי‬
‫יהרה ?זפו׳רך מעתה ועד עו׳לם‪:‬‬ ‫המזמן‪ :‬יהי‬
‫פרעזות )אורה‪ :‬בעל הבית הזה( מרנן רךפנן ורבויתי‪,‬‬
‫נגדך )בעשרה‪ :‬אלהינו( לאפיונו מ^לו*‪.‬‬
‫המסובים‪ :‬פרוך )בעשרה‪ :‬אלהינו( לאפיונו מ^לו ו^טופו חיינו‪.‬‬
‫המזמן‪ :‬פרוך )בעשרה‪ :‬אלהינו( לאפיונו מ^לו ו?טופו חיינו‪.‬‬
‫גרוך דווא וברוך‬ ‫י״א שהמזמן אומר‪:‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫ריב ■‬

‫‪3‬רוך אתח יחוח אלחינו מלך חע‪1‬לם‪ ,‬חזן‬

‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪ V‬״‬ ‫‪V‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬

‫את חעוילם פל‪ 1‬פטופו*‪3 ,‬חן‪3 ,‬חסד‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬

‫וכרחמים‪ ,‬חוא נ‪ 1‬תן לחם לכל כע{ר כי‬

‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫לעולם חסדו‪ .‬וכטרכ‪ 1‬חגד‪1‬ל‪ ,‬תמיד לא‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪:‬‬

‫חסר לנו‪ ,‬ואל‪.‬יחסר לנו מזון לעולם ועד‪,‬‬

‫כעכור ^גזמו חנדול‪ ,‬כי חוא אל זן ומפרנס‬
‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬

‫לכל ומיטיכ לכל‪ ,‬ומכין מזון לכל כריותיו‬

‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫־‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫אשר כרא‪ .‬כאמור‪ :‬פותח את ידך‬

‫י‬ ‫‪V T‬‬ ‫‪.‬ך‬ ‫‪.‬ך‬ ‫‪.‬ך‬ ‫‪.‬ך‬

‫ומשכיע לכל חי רצון‪ .‬כרוך אתח יחוח‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬ ‫•‬

‫חזן את חכל‪.‬‬ ‫‪V‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬

‫פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון‬

‫משה רבינו ברך את נפתלי‪ :‬״נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה״)דברים לג‪,‬‬
‫כג(‪ .‬פירוש הברכה הוא‪ ,‬שיש אדם עני המסתפק במועט‪ ,‬וגם מהמעט שיש לו הוא שבע‪.‬‬
‫ולעומתו יש אדם עשיר שלא חסר לו כלום ואף על פי כן לעולם איננו שבע‪ ,‬מפני שהוא‬
‫מתאווה שיהיה לו יותר‪ ,‬וכל מה שיש לו נחשב מעט בעיניו‪ .‬ברכתו של נפתלי כוללת‬
‫בתוכה שתי ברכות‪ .‬האחת‪ ,‬שיהיה לו עושר רב ‪ -‬״מלא ברכת ה׳״‪ .‬והשנית‪ ,‬שהוא יהיה‬
‫שבע באותה ברכה וירגיש שאכן לא חסר לו מאומה ‪ -‬״נפתלי שבע רצון״‪.‬‬
‫זהו גם פירוש הפסוק‪ :‬״פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״ ‪ -‬״פותח את ידך״ ‪ -‬הקב״ה‬
‫משפיע גודש של ברכה‪ .‬״ומשביע לכל חי רצון״ ‪ -‬שיהיו שבעי רצון מהברכה‪ ,‬ולא יתאוו‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫ליותר‪ .‬וזו הברכה המושלמת‪.‬‬
‫•ריג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫נוידה לד יחרה אלחינו על שהנחלת לאגו־תינו‪,‬‬

‫׳‬ ‫••‬ ‫~•‬ ‫*‬ ‫•• •• •• ‪• H‬‬ ‫••‬ ‫••‬
‫••‬
‫•‬ ‫‪V‬‬ ‫•‬ ‫•‪r‬‬ ‫••‬
‫•‬

‫ארץ חמדה טופה ויהגה‪ ,‬ועל שהוצאתנו‬

‫‪T‬‬ ‫••‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T : V‬‬ ‫י‬ ‫‪V V‬‬

‫יהוה אלהינו מארץ מצרים‪ ,‬ופדיתנו מפית‬

‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫‪,‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬

‫עפדים‪ ,‬ועל פריתר שחתמת פפשרנו‪ ,‬ועל‬

‫•‬ ‫‪T ,‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T j‬‬

‫תורתך שלמךתנו‪ ,‬ועל ח?‪1‬יך שהודעתנו‪ ,‬ועל חיים‬

‫• “‬ ‫‪Tj‬‬ ‫•‬ ‫•••‬ ‫‪— ,‬‬ ‫‪T ,‬‬ ‫•‬ ‫‪, T‬‬

‫חן וחסד שהננתנו‪ ,‬ועל אכילת מזון שאתה זן‬

‫‪T - T‬י‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T :-‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪V V T‬‬ ‫•• י‬

‫ומפרנס אותנו תמיד‪ ,‬פכל יום ופכל עת ופכל‬

‫‪T :‬‬ ‫•זי‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫‪T T‬‬

‫פותח את ייד ומשביע לכל חי רצון‬

‫לכאורה‪ ,‬יש סתירה בין הפסוקים בתהילים‪ .‬פסוק אחד אומר‪ :‬״פותח את ידך ומשביע לכל‬
‫חי רצון״)קמה‪ ,‬טז(‪ ,‬משמע שהקב״ה מכין מזונות לכל בני האדם‪ .‬ואילו בפסוק אחר כתוב‪:‬‬
‫״טרף נתן ליראיו יזכר לעולם בריתו״)קיא‪ ,‬ה(‪ ,‬משמע שהקב״ה מכין מזונות רק ל״יראיו״?‬
‫אפשר ליישב את הסתירה על פי הגמרא במסכת יומא )עה‪ ,‬א(‪ :‬לגבי מקום ירידת המן‪:‬‬
‫״כתיב ׳וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו׳ )אלמא בתוך המחנה יורד‪ .‬רש״י(‪,‬‬
‫וכתיב ׳ויצא העם ולקטו׳)יציאה מחוץ למחנה משמע‪ .‬רש״י(‪ ,‬וכתיב ׳שטו העם ולקטו׳‬
‫)שטו משמע למקום רחוק‪ .‬רש״י(‪ ,‬הא כיצד? ‪ -‬צדיקים ירד על פתח בתיהם‪ ,‬בינונים יצאו‬
‫ולקטו‪ ,‬רשעים שטו ולקטו״‪ .‬למדנו מדברי הגמרא‪ ,‬שאף שהמן הגיע לכל אחד מישראל‪,‬‬
‫אבל הטורח והמאמץ בלקיטתו היה לפי דרגתו הרוחנית של כל אחד‪ .‬אף אנו ניישב לפי זה‬
‫את סתירת הפסוקים בתהילים‪ :‬הקב״ה באמת מכין מזונות לכל ברואיו כמו שכתוב‪:‬‬
‫״ומשביע לכל חי רצון״‪ ,‬אך יהיה עליהם להתאמץ ולטרוח כדי להשיגם‪ .‬אבל לצדיקים‬
‫הקב״ה מזמין את מזונותיהם ללא כל טורח ומאמץ‪ ,‬כאילו נותן להם את האוכל לתוך הפה‪.‬‬
‫ועליהם מדבר הפסוק השני‪ :‬״טרף נתן ליראיו״‪ .‬טרף‪ ,‬הוא מזון בתוך הפה כמו שכתוב אצל‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫היונה ״עלה זית טרף בפיה״‪ .‬וזה ניתן רק ליראיו‪.‬‬
‫פסח‬ ‫של‬ ‫חגדח‬ ‫ריד ■‬

‫אנחנו מ‪1‬דים לזי‪,‬‬

‫‪^ fT‬‬
‫*‬ ‫• •‬
‫•ועל חסל יחוח אלחינו‬
‫״‬ ‫••‬ ‫•••‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫״‬ ‫•‬

‫ומפרכים אותך‪ ,‬יתפרזי שמך פפי פל‬

‫•‬ ‫•‬ ‫• *‬ ‫*‬

‫חי תמיד לעולם ועד‪ .‬פפתופ‪ :‬ואפלת‬

‫‪ T:‬־ ‪T :‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫‪A*T‬‬ ‫‪T ^ :‬‬ ‫‪• T‬‬

‫ושפעת‪ ,‬ופרפת את יחוח אלחיך על חארץ‬

‫״‬ ‫‪V T T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪ V‬״‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫־‬ ‫‪: T T‬י ‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫הטפח א^ר נתן לך‪ .‬פרוך אתח יחוח‪ ,‬על‬

‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫«‬ ‫»‬ ‫‪T‬‬

‫הארץ ועל המזון‪.‬‬

‫רחם נא לחוד אלדינו‪ ,‬על לשראל עמך‪ ,‬ועל‬
‫ירושלים עירך‪ ,‬ועל ציון משפן כבודך‪ ,‬ועל‬
‫ואכלת ושבעת וברכת את ח׳ אלקיד‬
‫נאמר בספר דברים )ה‪ ,‬י(‪ :‬״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן‬
‫לך״‪ .‬ומדוע אנו צריכים לברך את ה׳ על המזון? כי כשאוכל והוא שבע יש יותר חשש שהוא‬
‫יהיה בבחינת ״מלי כריסיה זני בשי״‪ ,‬שפירושו‪ ,‬שכאשר כרסו של אדם מלאה הדבר יגרור‬
‫אותו לחטוא‪ .‬ומה גם שהפסוקים הבאים מוכיחים זאת שכאשר הוא שבע‪ ,‬עלול הוא‬
‫להכשל ב״ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלקיך״)שם פסוק י״ד(‪.‬‬
‫ואם ישאל השואל‪ ,‬מה כוחה של הברכה? מה יש בברכה שהיא המונעת מלשכוח את ה׳‬
‫ולחטוא בעקבות אותה שכחה? נשיב לו‪ ,‬כי כאשר היהודי מברך ומזכיר בברכתו את שם ה׳‪,‬‬
‫הדבר מגביר אצלו את הידיעה כי הכל מאת הבורא והוא זה שנתן לו את הכה לעשות את‬
‫החיל הזה‪ .‬כל מה שיש לו‪ ,‬השובע והטוב שקיים‪ ,‬הכל מאיתו ית׳‪.‬‬
‫נמצינו למדים‪ ,‬כי מטרתה של הברכה איננה הבעת תודה על כל הטוב שגמלנו בלבד‪ ,‬אלא‬
‫בכחה של הברכה למנוע מלבעוט ומלמרוד בה׳‪ ,‬ולהביא אותנו להכרה האמיתית בדבר‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫מקור חיותינו ופרנסתינו‪.‬‬
‫■ רטו‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מלכות ‪3‬ית דוד משידור‪ ,‬ועל ה‪3‬ית הגד‪1‬ל‬

‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪— I‬‬ ‫‪V‬‬ ‫•‬ ‫;‬ ‫‪• T‬‬ ‫••‬ ‫‪I‬‬

‫ןד!‪19‬דוש שניזךא ש?זד ^ליו‪ .‬אלדוינו‪ ,‬אפיני׳ רענו‪,‬‬

‫זוננו‪ ,‬פרנפנו ופלפלנו‪ ,‬וררויחנו‪ ,‬וררוח לנו יתור‬
‫^‬ ‫^‬ ‫••‬ ‫• _ • • • •‬ ‫' _ • • • •‬ ‫••‬

‫אלהינו מהרה מכל צרותינו‪ .‬ונא‪ ,‬אל תצריפנו‬

‫••‬ ‫‪•: -‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫••‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪••V:‬‬

‫אלהינו‪ ,‬לא לידי מתנת כשר ודם ולא לידי‬

‫‪...‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫ן‪.‬‬‫‪.‬‬ ‫‪..‬‬
‫ן‬ ‫יהוה ‪,‬‬
‫ן ‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫_ ‪_ .‬‬ ‫‪...‬‬ ‫ן‬
‫■‬ ‫‪.‬‬

‫הלואתם‪ ,‬פי אם לידד המלאה‪ ,‬הפתוהה‪ ,‬הקדושה‬

‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T ••:-‬‬ ‫•‪:‬״‬ ‫•‬ ‫‪T T T‬‬ ‫‪t‬‬

‫והרהכה‪ ,‬שלא נכוש ולא נפלם לעולם ועד‪.‬‬

‫‪W‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫• ‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:T :‬‬

‫בשבת מוסיפים‪:‬‬

‫רצד! והחליצנו יהוה אלהינו ב מצותיף וב מצות יום ה ט בי עי‪,‬‬

‫ה ^ ב ת הגדול והכןדו^צ‪ 1‬הזה‪ .‬כי יום זה גדול וכןדו^צ הוא‬
‫לפניך‪ ,‬ל^צ‪ 1‬ב ת בו ולנוח ב‪ 1‬ב א ה ב ה כ מ צו ת ךצונך‪ ,‬וברצונך‬
‫ואנחה ‪:‬ביום‬ ‫אלהינו‪^ ,‬צ‪ 1‬לא‪ V‬ת ה ‪:‬א צ ר ה‪ T T‬ויגון‬
‫־ ‪:‬־ ‪T T‬‬ ‫י‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬
‫יהוה‬
‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬
‫הניח לנו‬
‫מנו חתנו‪ .‬ו הר אנו יהוה אלהינו בנ ח מ ת ציון עיךך‪ ,‬ובבנין‬
‫ירושלים עיר כןך^ך‪ ,‬כי א ת ה הוא בעל הי^צ‪ 1‬ו עו ת ובעל‬
‫הנ ‪T‬ח מות‪.‬‬
‫־ ‪V‬‬

‫אלהינו ואלהי אבותינו‪ ,‬יעלה ויב־א ויניע‪ ,‬ויראה וירצה‬

‫וי^זמע‪ ,‬ויפלןד ויזכר זפרוננו ופלןדוננו‪ ,‬וזפרון‬
‫אפותינו‪ ,‬וזכרון מעזיח פן דוד עפדך‪ ,‬וזכרון ירושלים עיר‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רטז■‬

‫י!ךעזך‪ ,‬ןזכר‪1‬ן כל עמך פית י^!ןךאל לפניך‪ ,‬לפליטדו‪ ,‬לט‪1‬בדו‪,‬‬

‫לחן ולחסד ולרחמים‪ ,‬לחיים ול^ל‪1‬ם כי‪1‬ם חג המצ‪ 1‬ת הזדו‪.‬‬
‫זכרנו יח־וח אלחינו פו לטופח‪ ,‬ופקדנו פו לפרכח‪,‬‬
‫‪T‬‬ ‫• ‪T :‬‬ ‫‪ : T‬״••‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪: T‬‬

‫וחועזיענו פו לחיים טופים‪ .‬ופרפר יעזועח ורחמים‪ ,‬חוס‬

‫וחננו ורחם עלינו ךחויטיענו‪ ,‬פי אליך עינינו‪ ,‬פי אל מלך‬
‫חנון ורחום אתח‪.‬‬

‫וכנח ירושלים עיר ה>דש כמחרה כימיני‪.‬‬

‫כרוזי אמח יחוח‪ ,‬כונח כרחמיו ירושלים‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫‪ •• T‬י‬ ‫‪•T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T -‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬

‫ברכות לשוכח ׳רצח׳ או ׳יעלח ויבא׳‬

‫שכח לומר ׳יעלה ויבא׳ או ׳רצה׳ ונזכר קודם שאמר ה׳ מברכת ׳בונה‬
‫ירושלים׳ אומרו שם‪ .‬אבל אם אמר ה׳‪ ,‬אם נזכר קודם שהתחיל ׳הטוב‬
‫והמטיב׳‪ ,‬אומר את הברכה דלמטה‪ .‬ואם נזכר רק אחרי שכבר אמר ה׳‬
‫בברכת ׳הטוב והמטיב׳‪ ,‬חוזר לראש ברכת המזון‪.‬‬

‫אם שכח ׳יעלה ויבא׳‪:‬‬

‫ברוך אתה יהוה אלהינו מלך הע‪1‬לם‪ ,‬אשר נתץ ימים טובים לעמ‪ 1‬ישראל לשש‪1‬ץ‬
‫ולשמחה‪ ,‬את יום חג המצות הזה‪ .‬ברוך אתה יהוה מקדש ישראל והזמנים‪.‬‬
‫בשבת אם שכח ׳רצה׳‪:‬‬
‫ברוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם‪ ,‬אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל‬
‫באהבה לאות ולברית‪ .‬ברוך אתה יהוה מקדש השבת‪.‬‬
‫בשבת אם שכח ׳רצה׳ ו׳יעלה ויבא׳‪:‬‬
‫ברוך אתה יהגה אלהינו מלך העולם‪ ,‬אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל‬
‫באהבה לאות ולברית‪ ,‬וןמים טובים לששון ולשמחה‪ ,‬את יום חג המצות הזה‪.‬‬
‫ברוך אתה יהוה מקדש השבת וישראל והזמנים‪.‬‬
‫•ריז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫פרור אתה ןרוה אלדוינו מלך דועוילפ‪ ,‬דואל‪,‬‬

‫אפינו‪ ,‬מלכנו‪ ,‬אדירנו‪ ,‬פוראנו‪ ,‬גואלנו‪,‬‬
‫^‬ ‫•— ••‬ ‫^‬ ‫• • •‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫_‬ ‫'‬ ‫_ • • •‬ ‫^‬ ‫‪• y‬‬

‫יוצרנו‪ ,‬קדושנו קדוש יעקפ‪ ,‬רוענו רועה ישראל‪.‬‬

‫‪T ,‬‬ ‫••‬ ‫;‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬

‫המלר הטופ‪ ,‬ןהמיטיפ לפל‪ ,‬שפכל יום ויום הוא‬

‫;‬ ‫‪T I V‬‬ ‫*‬ ‫**‬ ‫‪I‬‬ ‫‪V V‬‬

‫הטיפ‪ ,‬הוא מיטיפ‪ ,‬הוא ייטיפ לנו‪ .‬הוא גמלנו‪,‬‬

‫‪T T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫‪...‬‬ ‫‪...‬‬

‫הוא גומלנו‪ ,‬הוא ןגמלנו לעד לחן ולחסד‬

‫‪...‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪“ T‬‬ ‫‪,,‬‬ ‫‪,‬‬

‫ולרחמים ולרוח‪ ,‬הצלה והצלחה‪ ,‬פרכה וישועה‪,‬‬

‫‪T‬י‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪7 :‬‬ ‫‪ : - :‬ד ד‬ ‫‪-:‬דד‬ ‫‪ v:‬־‬ ‫‪:‬־ •‬ ‫‪:‬־‬

‫נחמה‪ ,‬פרנסה וכלכלה‪ ,‬ורחמים וחיים ושלום וכל‬

‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:-:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:-‬‬ ‫‪t t v‬‬

‫טופ‪ .‬ומפל טום לעולם אל יחפרנו‪.‬‬ ‫;‬ ‫‪-‬‬ ‫ן‬

‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫‪. .‬‬

‫ד!רדומן‪ ,‬הוא ימלך עלינו לעולם ועד‪.‬‬

‫דןרחמן‪ ,‬הוא יתברך ב^ מי ם ובארץ‪.‬‬
‫דןרחמן‪ ,‬הוא יץותבה לדור דורים‪ ,‬ויתפאר בנו לעד ולנצה‬
‫נצחים‪ ,‬ויתהדר בנו לעד ולעולמי עולמים‪.‬‬
‫ד!רךומן‪ ,‬הוא יפרנםנו בכבוד‪.‬‬
‫ד!רחמן‪ ,‬הוא י>|ןבר עלנו מעל צוארנו‪ ,‬והוא יוליכנו קוממיות‬
‫לאךצנו ♦‬
‫הרהמז‪ ,‬הוא יץ‪1‬לח לנו ברכה מרבה בבית הזה‪ ,‬ועל ^לחץ זה‬
‫^אכלנו עליו‪.‬‬
‫הנביא ‪T‬זכור ‪-‬לטוב ‪.‬ויב^^ר ‪T‬לנו‬
‫‪•T-‬‬
‫אליהו‬
‫•••‪T‬‬
‫י^צלח ‪T‬לנו ‪V‬את‬
‫• ‪ :‬־‬
‫דורחמן‪ ,‬הוא‬
‫‪ T‬־ ‪*T :‬‬

‫בינ‪ t‬ורות טובות י^צ‪ 1‬ועות ונחמות‪.‬‬

‫חגדח של פסח‬ ‫ריח■‬

‫ברכת האורח לבעל הבית‪) :‬סידור יעב״ץ‪ ,‬ומקורו במס׳ ברכות מו‪(.‬‬
‫יהי ךצ‪1‬ץ‪ ,‬שלא יבוש בעל הבית בע‪1‬לם הזה‪ ,‬ולא יכלם לע‪1‬לם הבא‪ ,‬ויצלח מאד‬
‫בכל נכםיו‪ ,‬ויהיו נכםיו ונכםינו מצלהים וקרובים לעיר‪ ,‬ואל ישלט שטז לא במעשי‬
‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ T T‬י‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪ :‬־‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬י‬ ‫‪• T‬‬ ‫••• ‪:‬‬ ‫‪•• T :‬‬ ‫‪T T :‬‬ ‫‪I‬״ ‪I‬‬ ‫‪T T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫ידיו ולא במעשי ידינו‪ ,‬ואל יזדקק לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור‬
‫• ‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪•• •• J‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T :‬‬ ‫••‪II••-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫•‬ ‫־ ‪•• ^.‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪77‬‬

‫חטא ועברה ועוץ מעתה ועד עולם‪.‬‬

‫בעל הבית הזה‪ ,‬ואת‬ ‫)אבי מורי(‬ ‫הרדומן הוא יברך את‬ ‫אורח אומר‪:‬‬

‫בעלת הבית הזה‪ ,‬אותם ואת ביתם ואת זרעם ואת‬ ‫)אמי מוךתי(‬

‫להם‪.‬‬
‫‪V T‬‬
‫א^צר‬
‫‪V‬‬
‫‪T‬כל‬
‫)את אבי מורי ואת אמי מורתי‪ ,‬אותם ואת זרעם ואת ביתם ואת‬ ‫ד‪ 1‬ךחמן הוא יברך‬
‫ואת ‪T‬כל‬
‫‪V :‬‬
‫אותנו‬
‫‪T‬‬
‫ואת ‪T‬כל א^צ‪ 1V‬ר •לי‪,‬‬
‫‪V :‬‬
‫ראת •אשתי ואת זרעי(‬
‫‪••• :‬‬
‫אותי‬
‫•‬
‫להם(‬
‫‪•••T‬‬
‫אשר‬
‫‪V‬‬
‫‪T‬כל‬

‫א ^ ר לנו‪ ,‬כמו ^נ ת ב ר כו אבותינו אברד»ם יצחק ויעקב‪ ,‬בכל מכל‪,‬‬

‫אמן‪.‬‬
‫‪I .. T‬‬
‫ונאמר‬
‫־‬ ‫‪:‬‬
‫למה‪,‬‬
‫‪T‬‬
‫בברכה ^‪:‬צ‪1‬‬
‫• ‪T T:‬‬
‫יחד‪,‬‬
‫־ ־‬
‫כלנו‬
‫••• ‪T‬‬
‫אותנו‬
‫‪T‬‬
‫יברך‬
‫‪I .‬‬
‫ן‪.‬‬
‫כל‪. ,‬כן‬
‫‪.. I .‬‬

‫כמרום ילמדו עליהם ועלינו זכות‪ ,‬שתהא‬

‫למשמרת שלום‪ ,‬ונשא כרכה מאת‬
‫•• ••‬ ‫•^ * *^‬ ‫*^‬ ‫•‬ ‫*^‬ ‫••‬
‫•• ••• •‬ ‫•‬
‫• •‬

‫יהוה‪ ,‬וצדקה מאלהי ישענו‪ .‬ונמצא הן ושכל‬

‫• ••• •••‬ ‫•• ‪I‬‬ ‫^‬ ‫•‬
‫•‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫••••‬
‫•• •‬ ‫^‬ ‫• *‬

‫טוכ כעיני אלהים ואדם‪.‬‬

‫• ‪T T‬‬ ‫•‬ ‫•••‬ ‫••‬ ‫•‬

‫בשבת‪ :‬הרחמן הוא ינחילנו יום ^צכלו יעובת ומנוחה לחיי העולמים‪.‬‬
‫‪• T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪. V‬־•‬ ‫‪. . . .‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪.‬ן ‪I‬‬ ‫‪.‬ן ‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬

‫הרהמז הוא ‪.‬ינחילנו יום ^כלו טוב‪ ,‬יום ^כלו א ת ך‪ ,‬יום‬

‫לצדיקים יוגבים ועטרותיך»ם ברא^יך»ם ונהנים מזיו המכינה‪,‬‬
‫ויהי חלקנו עמך»ם‪.‬‬
‫■ ריט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫הבא‪:• .‬מגדול‬
‫‪T-‬‬
‫העולם‬
‫‪T ^ T‬‬
‫ולהיי‬
‫‪:‬־••‬
‫המיצ‪-1‬יה‬
‫‪• T -‬‬
‫יזכנו •לימות‬
‫‪:‬־••‬
‫דורחמן הוא‬
‫‪T‬־‪:‬־ ‪*T‬‬

‫י^צועות מלכו‪ ,‬וע^|ה חסד למ^ציהו‪ ,‬לדוד ולזרעו עד עולם‪.‬‬

‫^וטל‪1‬ם פמרו־מיו‪ ,‬תוא יעע^ת ^וטלו׳ם‬

‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫^‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫^‬

‫עלינו ועל כל י^מראל ואמרו אמן‪.‬‬

‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•*‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫*‬

‫יראו את ירוה קרעיו‪ ,‬פי אין מחם‪1‬ר ליראיו‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪.. .‬‬ ‫‪. -‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬

‫פפירים רשו ורעכו‪ ,‬ודרעי ירוה לא יחסרו‬

‫‪ :‬־ ‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪^• T :‬י‬ ‫‪T‬‬ ‫‪* * :‬‬

‫בל טוב‪ .‬חודו ליחוח פי טוב‪ ,‬פי לעולם חסרו‪ .‬פותח‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫_‬ ‫‪.‬ן‬

‫את ן‪,‬ךד‪ ,‬ומשביע לכל חי רצון‪ .‬ברוד חגבר אשר‬

‫יבטח בירוח‪ ,‬וחיח ירוח מבטחו‪ .‬נער חייתי גם‬
‫‪• • T‬‬ ‫־ ‪-‬‬ ‫• ‪T :‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪TT:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‪:‬‬ ‫•‪:‬־‬

‫זקנתי‪ ,‬ולא ראיתי צדיק ןן‪$‬זב‪ ,‬וזרעו נןב‪5‬ןש לחם‪.‬‬

‫יחוח עז לעמו יתן‪ ,‬ירוח יגרד את עמו כשלום‪.‬‬
‫יראו את ה׳ קרשיו כי אין מחסור ליראיו‬
‫בפשטות‪ ,‬יתפרש הפסוק כך‪ .‬יש כאן הבטחה לירא את ה׳ שלא יהיה לו כל מחסור‪.‬‬
‫פנינה נפלאה בפידוש הפסוק מצאנו בכתבי המגיד הגדול ממעזריטש‪.‬‬
‫לפיו‪ ,‬הפסוק שלפנינו הוא לא הבטחה אלא שאיפה שאליה צדיך לשאוף וליחל כל יהודי‪.‬‬
‫ה״מפתח״ להבנת הפסוק הוא במילה ״כי״ שנתפדש כאף על פי‪ .‬כפי שמצינו בספד תהילים‬
‫)מה‪ ,‬ה( ״דפאה נפשי כי חטאתי לך״‪ ,‬שדוד המלך מבקש שיזכה לדפואה אף על פי שחטא‪.‬‬
‫זהו שאנו אומדים‪ ,‬״ידאו את ה׳ קדשיו״‪ ,‬אף על פי שאתם במצב של ״אין מחסד לידאיו״‪.‬‬
‫תדאגו שלא תהיו בבחינת ״שבעו וידם לבם על כן שכחוני״)הושע יג‪ ,‬ו(‪ .‬גם כשתזכו לשפע‬
‫)ע״ם מגיד דבריו ליעקב(‬ ‫ולא תראו מחסור‪ ,‬המשיכו להחזיק ביראת ה׳‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רכ■‬

‫הנני מוכן ומזומן לכ]ים מצות כום לולישי מאךבע כוסות‪ .‬לשם ןחוד קוד^א בךיך הוא ו?‪1‬כינתיה‬
‫בדחילו וךחימו על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל‪ .‬ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה‬
‫ןדינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו‪.‬‬

‫מברכין על הבוס ושותין בהסבה‪.‬‬

‫שכח ושתה בלא הסבה‪ ,‬אין לחזור ולשתות בהסיבה דיש בו חשש שנראה‬
‫כמוסיף על הכוסות‪.‬‬
‫אסור לשתות יין בין כוס זו לכוס רביעית‪.‬‬
‫ישתה את כל הכוס‪ ,‬ובדיעבד ישתה את רובו‪.‬‬

‫‪3‬רוך אמד! ידויוד! אלדוינו מלזי ד!ע‪1‬לם‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V V‬״‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬

‫פ‪1‬רא פרי הוגפו‪.‬‬

‫— ^ • • ‪1‬‬
‫•‬ ‫*‬
‫••‬ ‫•‬
‫••‬

‫מוזגין כוס רביעית ]ויש נוהגין למזוג כוס רביעית אחר ׳שפוך חמתך׳[‪.‬‬
‫נוהגין למזוג כוס אחת הנקראת ׳כוסו של אליהו הנביא׳‪ .‬והטעם הוא לרמז‬
‫שכשם שגאלנו הש״י ממצרים‪ ,‬הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את אליהו‬
‫לבשרנו‪.‬‬

‫כוה של אליהו‬
‫״כוסו של אליהו״ ‪ -‬על שום מה?‬
‫ידוע שחז״ל תקנו ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה‪ .‬ונשאלת השאלה‪ ,‬וכי בשביל‬
‫״לשונות״ שונים על גאולה אחת‪ ,‬צריך לתקן ארבע כוסות‪ ,‬הרי העיקר זו הגאולה‪ ,‬ומה לי‬
‫אם נאמרה בלשון זו או אחרת?‬
‫אלא‪ ,‬באמת אין אלו ״ארבע לשונות״ גרידא‪ ,‬אלא ״ארבע גאולות״ שונות‪ ,‬וכלשון‬
‫הירושלמי)פסחים פ״י ה״א(‪ :‬״מניין לארבע כוסות בפסח‪ ,‬אמר ר׳ יוחנן כנגד ארבע גאולות‬
‫‪ -‬והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי״‪ .‬״ארבע גאולות״‪ ,‬פירושו‪ ,‬ארבעה שלבים של‬
‫הגאולה‪ ,‬כשבכל שלב יש תוספת של יציאה מעבדות לחרות‪ ,‬ולכן כל אחד מהם מחייב‬
‫הודאה בפני עצמו ‪ -‬כוס להודות עליו לה׳‪.‬‬
‫רכא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫״והוצאתי״ ‪ -‬הקב״ה יוציא מסבלות מצרים‪ ,‬מעבודת הפרך‪ ,‬אבל עדיין אין זה אומר שיהיו‬
‫משוחררים לגמרי מעבודתם‪ .‬״והצלתי״ ‪ -‬הקב״ה יגאלם שלא יעבדו כלל‪ ,‬אבל עדיין הם‬
‫נקראים ״עבדי פרעה״ ואין זו גאולה שלמה‪ .‬״וגאלתי״ ‪ -‬הקב״ה יוציאם לגמרי משיעבוד‬
‫פרעה‪ ,‬אבל עדיין לא יהיו לעם מיוחד וקנינו של הקב״ה‪ .‬״ולקחתי אתכם לי לעם״ ‪ -‬זו‬
‫הגאולה הרביעית להיות לעם של הקב״ה‪.‬‬
‫ומדוע לא תקנו כוס חמישית להודות לקב״ה על ״והבאתי אתכם אל הארץ״‪ ,‬כשם שתקנו‬
‫על ״ולקחתי אתכם לי לעם״‪ ,‬הלא גם הבטחה זו נאמרה בסמוך לגאולה ממצרים? התשובה‬
‫פשוטה ‪ -‬הרי אנחנו נמצאים עתה בגלות‪ ,‬והארץ מסורה בידי זרים‪ ,‬ואיך נישא כוס יין על‬
‫ביאתנו לארץ בשעה שאנחנו רחוקים ממנה‪.‬‬
‫לזכר זה תקנו חז״ל כוס מיוחדת ‪ -‬כוסו של אליהו הנביא‪ ,‬לרמז שאנו מקווים ומצפים‬
‫לביאתו של אליהו הנביא במהרה בימינו שאז תהיה גם גאולת הארץ‪ ,‬ונוכל להודות לקב״ה‬
‫)ע״פ תורה תמימה(‬ ‫על הגאולה החמישית ‪ -‬״והבאתי אתכם אל הארץ״‪.‬‬

‫מנחג פתיחת דודלת ב״שפיד חמתד׳‬

‫מקורו של המנהג לפתוח את הדלת קודם ״שפוך חמתך״‪ ,‬הוא מדברי הרמ״א )או״ח סימן‬
‫ת״פ( שכתב‪ :‬״וי״א שיש לומר שפוך חמתך וכר קודם לא לנו‪ ,‬ולפתוח הפתח כדי לזכור‬
‫שהוא ליל שמורים״ וכר‪.‬‬
‫לכאורה‪ ,‬יש לתמוה על מנהג זה‪ .‬משום שאם רצוננו לסמל בפתיחת הדלת‪ ,‬שלילה זה הוא‬
‫ליל שמורים‪ ,‬הלא מוטב היה לפתוח את הדלת לאחר שתיית הכוס הרביעית וברכת ״על‬
‫הגפן״‪ .‬שהרי מבואר במסכת פסחים)קט‪ p ,‬שבשתיית מספר זוגי של כוסות יין יש לחשוש‬
‫מפני המזיקים‪ .‬ומקשה שם הגמרא‪ ,‬מדוע א״כ תקנו חז״ל ארבע כוסות בליל הסדר‪ ,‬ולא‬
‫חששו מפני המזיקים? ומתרץ רב נחמן‪ ,‬שאין לחשוש בליל הסדר מפני המזיקים שהרי‬
‫כתוב‪ :‬״ליל שמורים הוא לה׳ ״)שמות יב‪ ,‬מב( ‪ -‬לילה המשומר מן המזיקים‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬מוטב היה לפתוח את הדלת ולומר שפוך חמתך דווקא בסיום שתיית ארבע הכוסות‬
‫וברכה אחרונה עליהם‪ ,‬שאז ניכר שאנו לא חוששים מפני המזיקים למרות שאנו נשארים עם‬
‫מספר זוגי של כוסות‪ .‬אבל בשעת מזיגת הכוס הרביעית‪ ,‬עדיין לא ניכר שאיננו חוששים‬
‫)תורה תמימה(‬ ‫מהמזיקים‪ ,‬שכן עדיין יש באפשרותינו לשתות אחריה כוס חמישית‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רכב ■‬

‫נוהגין לפתוח את הדלת לזכר שהוא ליל שמורים‪ ,‬ואין מתייראין מדבר‪.‬‬
‫ובזכות האמונה יבוא משיח צדקנו‪ ,‬והקב״ה ישפוך חמתו על הגוים‪ ,‬ולכן‬
‫אומרים ׳שפוך חמתך וכו״‪.‬‬

‫ל׳א‬ ‫ימפויך חמתך אל ה‪1‬נ‪1‬ים‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪.‬‬

‫ידעוך‪ ,‬ועל ממלכ‪1‬ת א^ר‬

‫•‬ ‫•‬ ‫*‪T‬‬ ‫* “‬ ‫*‪T‬‬

‫בקזמך לא קראו‪ .‬כי אכל את ועקיב‬

‫‪“J‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪TT‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫ואת נוחו דועמו )תהלים עט ו ‪ -‬ז(‪ .‬קזפך עליחם‬

‫‪V‬‬ ‫! “ **‬ ‫‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫**‬ ‫‪**T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪I‬‬

‫תרדך‬ ‫)שם סט‪ ,‬כה(‪.‬‬ ‫זעמך וחרון אפך‬

‫)איכה ג‪ ,‬סו(‪.‬‬ ‫באך ותיבמידם מתחת עזמי יחוח‬
‫^‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫‪H‬‬ ‫‪H‬‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪H‬‬ ‫•‬ ‫‪I H‬‬ ‫•‬

‫סוגרים את הדלת‬

‫שפוך חמתך אל חגוים אשר לא ידעוך‬

‫תקנו רבותינו ז״ל לפתוח את פרקי ההלל הנאמרים על הכוס הרביעית‪ ,‬בפסוקים אלו‪ :‬שפוך‬
‫חמתך וכו׳‪ ,‬כדי לרמוז‪ ,‬שכנגד ארבע הכוסות שאנו שותים בליל הסדר‪ ,‬ישקה הקב״ה את‬
‫האומות הרשעות בארבע כוסות של פורענות‪ ,‬כמו שכתוב בדברי הנביאים‪ :‬״קח את כוס‬
‫היין החמה״)ירמיה כה‪ ,‬טו(‪ ,‬״כוס זהב בבל ביד ה׳ ״)שם נא‪ ,‬ז(‪ ,‬״ורוח זלעפות מנת כוסם״‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫)תהילים יא‪ ,‬ו(‪ ,‬״כי כוס ביד ה׳ ויין חמר מלא מסך״)שם עה‪ ,‬ט(‪.‬‬
‫רכג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫הלל‬
‫ממשיכים לומר את ההלל‪ .‬ויש לאומרו בקול רם ובמתינות ועיקר המצוה‬
‫לאמרו בנעימה‪.‬‬
‫כשמגיע ל״הודו״‪ ,‬אם הם שלשה אפילו עם אשתו ובניו שהגיעו לחינוך‪,‬‬
‫יאמר ״הודו לה״׳‪ ,‬והשנים יענו ״הודו לה׳״ והם ממשיכים בפסוק הב׳ ״יאמר‬
‫נא״‪ ,‬ובעה״ב חוזר ״יאמר נא״‪ ,‬והשנים עונים ״הודו לה״׳ וממשיכים בפסוק‬
‫הג׳ ״יאמרו נא״‪ ,‬וכן הלאה‪.‬‬
‫ואומרים אח״ב ״הלל הגדול״ ו״נשמת כל חי״ ו״ישתבח״‪ ,‬ואח״ב אומרים‬
‫״יהללוך״ וחותמים ״מלך מהולל בתשבחות״‪ .‬ולנוסח אשכנז אומרים‬
‫״יהללוך״ בסוף ההלל קודם ההלל הגדול בלא חתימה ובישתבח חותמים‪:‬‬
‫״ברוך אתה ה׳ מלך מהלל בתשבחות״‪ .‬ולדעת הגר״א חותמים את‬
‫החתימה הרגילה של ישתבח כבכל יום‪.‬‬
‫נכון לכתחילה להזדרז לגמור את ההלל קודם חצות הלילה‪ ,‬כיון שבזמן‬
‫שביהמ״ק היה קיים‪ ,‬היו אומרים את ההלל בעת אכילת קרבן הפסח‪ ,‬שהוא‬
‫לפני חצות‪.‬‬

‫תן פכו׳ד‪ ,‬על דוסךןי על‬ ‫לא לנו ןד!‪1‬דו‪ ,‬לא לנו‪ ,‬פי‬
‫אמתך‪ .‬למה יאמרו דונוים‪ ,‬אןה נא אלהיהם‪.‬‬
‫ואלהינו כשמים‪ ,‬פל אשר חפץ עעה‪ .‬עצפיהם פסן?‬
‫וזהם‪ ,‬מעשה ידי אדם‪ .‬פה להם ולא ידכרו‪ ,‬עינים להם‬
‫‪V T‬‬ ‫‪;.‬י ‪•-‬‬ ‫‪:‬־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ‪** -:‬‬ ‫‪T T :‬‬

‫ולא יראו‪ .‬אזנים להם ולא ישמעו‪ ,‬אף להם ולא יריחון‪.‬‬
‫למה יאמרו הגרים איה נא אלדויהם‬
‫עם ישראל‪ ,‬כשעבדו עבודה זרה‪ ,‬נמשלו לאשה שהתגרשה מבעלה הראשון ונישאה לאיש‬
‫אחר‪ ,‬שאסור לה לשוב ולהינשא לבעלה הראשון‪ .‬וכמו שאמר הנביא‪ :‬״הן ישלח איש את‬
‫אשתו וחלכח מאתו וחיתח לאיש אחר חישוב אליח עוד״)ירמיח ג‪ ,‬א(‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רכד ■‬

‫ידהם ולא ימיעון‪ ,‬רגליהם ולא יהלכו‪ ,‬ל'א יהגו‬

‫כגרונם‪ .‬כמוהם יהיו עעיהם‪ ,‬כל אער כטח כהם‪.‬‬
‫יעראל כמה כיהוה‪^ ,‬זרם ומגנם הוא‪ .‬כית אהרן‬
‫כמהו כיהוה‪ ,‬עזרם ומגנם הוא‪ .‬יראי יהוה‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫* ‪** :‬‬ ‫‪T * T‬‬ ‫‪T :*V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬ ‫* ‪:‬‬

‫םטחו םיהוד׳‪ /‬עזרם ומננם הוא‪.‬‬

‫לפי זה אפשר לפרש את הפסוקים‪ :‬״למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם״ ‪ -‬אומות העולם‬
‫אומרים שהקב״ה לעולם לא יחזור לעם ישראל‪ ,‬אחרי שהם עבדו עבודה זרה‪ ,‬כמו שלא‬
‫יתכן להחזיר אשה שגירשה ונישאה לאדם אחר‪ .‬ועם ישראל משיבים שתי תשובות לאומות‬
‫העולם‪ :‬״וא‪-‬לקינו בשמים כל אשר חפץ עשה״ ‪ -‬הקב״ה יכול לעשות כל מה שהוא חפץ‪,‬‬
‫והאיסור להחזיר גרושתו לא תקף לגביו‪ .‬ותשובה נוספת‪ :‬״עצביהם כסף וזהב מעשה ידי‬
‫אדם‪ ,‬פה להם ולא ידברו‪ ...‬אזנים להם ולא ישמעו״ ‪ -‬ההלכה היא שדווקא אם נישאה‬
‫לאדם בר דעת שקידושיו קידושין גמורים‪ ,‬אז היא נאסרת לשוב לבעלה הראשון‪ .‬אבל אם‬
‫נישאה לחרש שאינו בר דעת‪ ,‬מותרת לשוב לבעלה הראשון‪ ,‬מפני שקידושי החרש אינם‬
‫חלים‪ .‬ולכן‪ ,‬גם אם הקב״ה עזב את עם ישראל וגירשם‪ ,‬יכול הוא לשוב אליהם‪ ,‬מפני‬
‫שהעבודה זרה שעבדו אינה נחשבת לנישואין עם אחר‪ ,‬שהרי ״אזנים להם ולא ישמעו״‪...‬‬
‫)ע״פ הנוכת התורה(‬

‫ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו‬

‫לכאורה‪ ,‬כשם שכתוב בתחילת הפסוק‪ :‬״פה להם ולא ידברו‪ ,‬עינים להם ולא יראו‪ ,‬אזנים‬
‫להם ולא ישמעו״ וכד אף כאן היה צריך להיות כתוב‪ :‬״ידים להם ולא ימישון‪ ,‬רגלים להם‬
‫ולא יהלכו״‪ ,‬ומדוע נכתב ידיהם‪ ,‬רגליהם?‬
‫ואפשר לפרש על פי ההלכה במסכת עבודה זרה )מא‪ ,‬א(‪ :‬״המוצא שברי צלמים הרי אלו‬
‫מותרין‪ ,‬מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד״‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫ישנה עבודה זרה של יד או רגל בפני עצמם‪ .‬לפי זה מובן מדוע לגבי פה‪ ,‬עינים‪ ,‬אזנים‪,‬‬
‫נאמר ״להם״‪ ,‬מפני שאותם חלקים אינם אסורים ואינם נחשבים עבודה זרה כשהם בפני‬
‫עצמם אלא אם כן הם מחוברים לצלם של העבודה זרה‪ .‬אבל יד או רגל של עבודה זרה‬
‫רכה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אסור גם אם הם לא מחוברים לצלם של העבודה זרה‪ ,‬ולכן לא נאמר בהם ״להם״‪ ,‬אלא‬
‫)ע״פ הנוכת התורה(‬ ‫״ידיהם״‪ ,‬״רגליהם״‪.‬‬

‫ישראל כטה כה׳ עזרם ומגנם הוא‬

‫יש להבין מדוע פתח הפסוק בלשון נוכח ‪ -‬״ישראל בטח בה׳ ״ וסיים בלשון נסתר ‪ -‬״עזרם‬
‫ומגנם הוא״‪ ,‬היה לו לסיים בלשון נוכח ‪ -‬״עזרך ומגנך הוא״?‬
‫הגמ׳ במסכת מכות )כד‪ ,‬א( מספרת‪ :‬״וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי‬
‫יהושע ודבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה )בית של דומי(‬
‫ברחוק מאה ועשרים מיל‪ ,‬והתחילו בוכין‪ ,‬ורבי עקיבא משחק‪ .‬אמדו לו‪ :‬מפני מה אתה‬
‫משחק? אמר להם‪ :‬ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו‪ :‬הללו כושיים שמשתחוים‬
‫לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט‪ ,‬ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף‬
‫באש‪ ,‬ולא נבכה?! אמר להם‪ :‬לכך אני משחק! ומה לעוברי רצונו כך)שמשתחוים לעבודת‬
‫כוכבים שלהם‪ ,‬יושבים בהשקט ושלוה(‪ ,‬לעושי רצונו)ישראל שעושים רצונו( על אחת‬
‫כמה וכמה)שישלם להם שכר טוב(״‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬אפשר לפרש את הפסוק‪ :‬״ישראל בטח בה׳ עזרם ומגנם הוא״‪ ,‬האמור לאחר תיאור‬
‫ארוך של אפסיות האלילים‪ .‬״ישראל״ ‪ -‬אתה‪ ,‬עם ישראל‪ .‬״בטח בה׳ ״ ‪ -‬שישלם לך שכר‬
‫טוב על שמירת המצוות‪ .‬שהרי אתה רואה כי ״עזרם ומגנם הוא״ ‪ -‬של העובדים לאותם‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫אלילים‪ ,‬ואם לעוברי רצונו כך‪ ,‬לעושי רצונו על אחת כמה וכמה‪.‬‬

‫ישראל בטח בה׳ עזרם ומגנם הוא‬

‫ישנם שלשה סוגי בטחון‪ .‬האחד ‪ -‬בטחון העם במלך שהוא ידאג לכל מחסורם‪ .‬אין זה דבר‬
‫טבעי אלא רק מחמת שכך מקובל שהמלך דואג לכל מחסורי העם‪ .‬השני ‪ -‬בטחון האשה‬
‫בבעלה‪ .‬זהו בטחון טבעי‪ ,‬שהבעל מטבעו דואג לכל מחסורי האשה‪ .‬השלישי ‪ -‬בטחון הבן‬
‫באביו‪ .‬זהו הבטחון החזק ביותר‪ ,‬מפני שלא זו בלבד שהאב דואג לכל מחסורי בנו‪ ,‬אלא‬
‫הוא אף יודע מה חסר לבנו יותר טוב מהבן עצמו‪.‬‬
‫אצל הקב״ה התקבצו כל סוגי הבטחון‪ .‬כי אנו מאמינים שה׳ דואג לנבראיו להכין להם מזון‬
‫וכל צרכם‪ ,‬ומגן עליהם ממחלות‪ ,‬ומרגיש בצערם יותר ממה שהם מרגישים‪ .‬והוא גם יודע‬
‫את כל מצפוני בני האדם‪ ,‬וחושש לטובתם יותר מהם עצמם‪ .‬ואם כן‪ ,‬האדם צריך להיות‬
‫שליו ושקט ולבטוח בה׳‪ ,‬לא לדאוג לעניניו ולא לעשות יותר ממה שגזר ה׳ שהוא בגדר‬
‫)ע״פ משך חכמה(‬ ‫חובת ההשתדלות‪ ,‬ורק יהיה דבוק בה׳ ויקיים בזה מצות ״ובו תדבק״‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רכו■‬

‫יחידח זכרנו יברןי‪ ,‬יגרןי את &ית ישראל‪ ,‬יגרזי‬

‫; ‪F .. T‬‬ ‫••‬ ‫‪T :‬‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫‪V‬‬ ‫״‬ ‫‪T :‬‬ ‫״‬ ‫‪TT :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪:‬‬

‫את פית אדור׳ן‪ .‬יפרך יראי ידן־וד!‪ ,‬דןקטנים‬

‫•‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫‪i‬‬ ‫— •—‬ ‫••‬

‫עם חגדלים‪ .‬ייסן* יחרה עליכם‪ ,‬עליכם ועל‬

‫•‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫^‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫••‪I‬‬ ‫•‬ ‫— •‬

‫כניכם‪ .‬כרוכים אתם ליחדה‪ ,‬עשה שמים וארץ‪.‬‬

‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫השמים שמים ליחוה‪ ,‬והארץ נתן לכני אדם‪.‬‬

‫‪TT‬‬ ‫‪ - T‬י‬ ‫״‬ ‫‪V T T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬ ‫‪ T‬־ •‬ ‫‪ T‬־ •‬ ‫־‬

‫לא המתים יהללו יה‪ ,‬ולא כל ירדי דומה‪.‬‬

‫^‬ ‫• ••‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫— •• •‬

‫ואנהנו נכרןי יה‪ ,‬מעתה ועד עולם‪ ,‬הללויה‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪:‬‬ ‫••‪T-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :‬״*״‬ ‫‪: --‬‬

‫אהפתי פי ישמע יהוה‪ ,‬את קולי תהנוני‪ .‬פי הטה אזנו‬

‫‪: T‬‬ ‫*‪7‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫״•‬ ‫‪V‬‬ ‫״‬ ‫‪ T‬־ ‪* :‬‬

‫לי‪ ,‬ובימי אקרא‪ .‬אפפוני חבלי מות‪ ,‬ומצרי‬

‫‪.. V T‬‬ ‫; ‪T‬‬ ‫‪ : V‬״״‬ ‫״‬ ‫;־ ‪T‬‬ ‫‪■T : V‬‬ ‫‪ T:‬־‬

‫שאול מצאוני‪ ,‬צרה ויגון אמצא‪ .‬וכשם יהיוה אקרא‪,‬‬

‫‪■T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪** :‬‬ ‫‪T : V‬‬ ‫‪T:V‬‬ ‫י‬ ‫‪T:‬‬ ‫‪TT‬‬ ‫״‬ ‫‪T :‬‬

‫אנה יהוה מלטה נפשי‪ .‬הנון יהוה וצדיק‪ ,‬ואלהינו‬

‫‪..‬‬ ‫_ | ‪ . .‬ן‬ ‫‪T:-‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪TT‬‬

‫?לרחם‪ .‬שמר פתאים יהוה‪ ,‬דלתי ולי יהושיע‪ .‬שובי‬

‫נפשי למנוחיפי‪ ,‬פי יהוה גמל עליפי‪ .‬פי חלצת נפשי‬
‫״‬ ‫״‪T :-‬‬ ‫״‬ ‫‪*:T t‬‬ ‫‪“ T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫״‬ ‫‪*:T‬‬ ‫״‪:‬‬ ‫־‪:‬״‬

‫ממות‪ ,‬את ןןתי מן דמעח‪ ,‬את רנלי מדחי‪ .‬אתדןלך לפני‬

‫יחוח‪ ,‬כאןצות חחיים‪ .‬חאמנתי כי אדפר‪ ,‬אני נןניתי‬
‫מאד‪ .‬אני אמרתי כחפזי‪ ,‬כל חאדם כ'זכ‪.‬‬ ‫‪TT T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪*: T :‬‬
‫רכז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מה אשיפ לירוה‪ ,‬פל תגמולו־רי עלי‪ .‬פ‪1‬ם ישוע‪ 1‬ת‬

‫^‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬״ ‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T : -‬‬ ‫‪• T‬‬ ‫‪T‬‬

‫אשא‪ ,‬וכשם יהירה אירא‪ .‬נדרי ליהיוה אשלם‪,‬‬

‫‪- T T‬‬ ‫‪:- :‬‬ ‫‪ : T‬״ד‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T V‬‬ ‫‪V‬‬

‫נגדה נא לפל עמר‪ .‬יקר פעיני יהירה‪ ,‬המרתה‬

‫‪T :T -‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫; ‪T.‬״ ‪..‬‬ ‫‪T T‬״‬ ‫!י‬ ‫; ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T IV‬‬

‫לחסידיו‪ .‬אנה יהרה פי אני עכדזי‪ ,‬אני עפרך פד‬

‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬

‫אמתך פתחת למוסרי‪ .‬לזי אזפח זכה תרדה‪ ,‬וכשם‬

‫•‬ ‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫‪• 4‬‬ ‫•‬

‫יהירה אקרא‪ .‬נדרי ליהוה אשלם‪ ,‬נגדה נא לפל עמר‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬ ‫‪ : T‬״‪- T :‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪V‬‬

‫פחצרות פית יהירה‪ ,‬פתרפפי ירושלים‪ ,‬הללויה‪.‬‬

‫‪•T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•• •‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪: -‬‬ ‫‪:‬‬ ‫••‬

‫ראמים‪ .‬״ כי ‪- T‬גבר‬

‫‪•• T‬״ ״‬
‫זכחוד!ו ‪T‬כל‬‫גזיים‪21^ ,‬‬
‫־ ‪:‬‬ ‫״‬
‫ירוד! ‪T‬כל‬
‫‪T :‬‬
‫רללו ‪V‬את‬
‫‪: -‬‬

‫עלינו רסדו‪ ,‬ואמת ירור לעולם‪ ,‬רללויר‪.‬‬

‫דוללו את דו׳ כל גוים שכחודוו כל האמים כי גבר עלינו חהדו‬

‫לכאורה קשה‪ ,‬וכי משום שגבר עלינו הסדו יהללוהו כל הגוים? וכי איזו הנאה יש להם אם‬
‫הקב״ה מגביר את הסדו על עם ישראל?‬
‫אלא‪ ,‬ביאור הפסוק הוא על פי האמור במדרש )ב״ר לט‪ ,‬יט( על הפסוק‪ :‬״ונברכו בך כל‬
‫משפחות האדמה״)בראשית יב‪ ,‬ג(‪ .‬״ונברכו בך ‪ -‬הגשמים והטללים בזכותך״‪ .‬ועוד דרשו‬
‫חז״ל‪ :‬״ונברכו בך ‪-‬שתהא ברכתם עוברת בך״‪ .‬כלומר אברהם מקבל את הברכה‪ ,‬וממנו‬
‫מתפשטת הברכה בכל העולם‪ .‬הגשמים יורדים לעולם בזכות אברהם‪ ,‬וממנו נהנים כל‬
‫העולם‪ .‬כך הם הדברים גם בעם ישראל‪ .‬כל השפע והברכה שיש בעולם‪ ,‬מגיע לעם ישראל‪,‬‬
‫ואומות העולם מקבלים בזכותם את אותו שפע וברכה‪ .‬נמצא‪ ,‬שאומות העולם נהנות‬
‫כשלעם ישראל יש שפע וברכה‪ ,‬שהרי אין להן זכות לקבל שפע וברכה באופן ישיר לעצמן‪,‬‬
‫רק על ידי מה שמושפע לעם ישראל‪ .‬כאשר ״גבר עלינו חסדו״‪ ,‬גם הגויים זוכים לקבל‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫מאותו חסד‪ ,‬ולכן ״הללו את ה׳ כל גוים״‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רכח ■‬

‫פי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫חוידו ליחוה פי ט‪ 1‬ב‪,‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬

‫פי לעולם חסזיו‪.‬‬ ‫יאמר נא ישראל‪,‬‬

‫••‬ ‫‪T :‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬

‫פי לעולם חסזיו‪.‬‬ ‫אךור׳ן‪,‬‬

‫יאמרו ‪T‬נא בית •‬
‫‪,‬‬
‫פי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫יאמרו נא יראי יחוח‪,‬‬

‫ענני״ כ מרחב יה‪ .‬יהיוה לי ל'א‬

‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫■‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫■‬ ‫‪T T‬‬
‫ן‬
‫‪. ..‬‬
‫יה‪,‬‬
‫_‪.‬‬‫‪T‬‬ ‫קראתי‬
‫״‬ ‫‪-‬״‪T‬‬ ‫המצר‪-‬‬
‫‪I‬‬ ‫מד‬ ‫‪T .‬‬

‫אירא‪ ,‬מה ועעה לי אדם‪ .‬יהוה לי בעזרי‪ ,‬ואני‬

‫ח׳ לי בעזרי ואני אראח בשנאי‬

‫נאמר בפרשת בראשית)בראשית ד‪ ,‬ח(‪ :‬״ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ריקם‬
‫קין אל הבל אחיו ויהרגהו״‪ .‬ולכאורה צריך להבין את תחילת הפסוק ״ויאמר קין אל הבל‬
‫אחיו״ ‪ -‬מה הוא אמר לו‪ ,‬ומדוע הדבר לא פורש בתורה?‬
‫אלא‪ ,‬לפי שמצינו במדרש )ב״ר כב‪ ,‬יז( שהבל היה גיבור וחזק יותר מקין‪ .‬וכיצד זה הצליח‬
‫קין לגבור על הבל ולהורגו? ‪ -‬מכיון שקין הקפיד תמיד לפנות לאחיו בלשון חיבה‪ :‬״הבל‬
‫אחי״‪ ,‬והיה מראה לו סימני אהבה ואחווה‪ ,‬ובכך היה הבל משוכנע שאכן קין אוהבו‪ ,‬ולא‬
‫נשמר ממנו‪ .‬לפיכך כאשר קם קין אל הבל אחיו‪ ,‬בפתאומיות‪ ,‬לא הצליח הבל להתגונן‬
‫כראוי‪ ,‬ויהרגהו‪.‬‬
‫לפי״ז מתפרש הפסוק כך‪ :‬״ויאמר קין אל הבל״ באופן תמידי ״אחיו״ ‪ -‬אנו אחים האוהבים‬
‫זה את זה‪ ,‬ודבר זה איפשר לו בקלות ״ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו״‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬נבין את דברי הקב״ה לקין)פסוק ט׳(‪ :‬״ויאמר ה׳ אל קין אי הבל אחיך״ ‪ -‬איפה‬
‫האחווה שהפגנת כל הזמן בריש גלי כלפי הבל?‬
‫זהו שאנו מבקשים ״ה׳ לי בעזרי״‪ .‬כאשר אני מתעסק עם ״עזרי״‪ ,‬אלו הנראים כאוהבים‬
‫אותי‪ ,‬אני נזקק לה׳ שישמרני ויצלני מאוהבים שכאלה‪ .‬אבל כשאני עומד אל מול שונאי‪,‬‬
‫״ואני אראה בשנאי״ ‪ -‬אזי אני אראה ואכיר אותם בכוחות עצמי ואדע להינצל מהם‪.‬‬
‫)ע״פ הגר״א(‬
‫רכט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫אראה פענאי‪ .‬ט‪1‬כ לחס‪1‬ת טירוה‪ ,‬מטטח טאדם‪ .‬טוב‬

‫‪TT T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫״ ‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬ ‫‪; -‬־‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:V‬‬

‫לחסות ביחוה מבטח בנדיבים‪ .‬בל נוים סבבוני‪3 ,‬׳טם‬

‫;‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫‪■ .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫■‬ ‫‪. . . . . . .‬‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬ ‫_‪.‬‬ ‫_‬

‫יחוה פי אמילם‪ .‬סבוני נם סבבוני‪ ,‬פטם יחוח פי‬

‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫■‬ ‫‪.‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫‪■ .‬‬ ‫_‬ ‫‪.‬‬ ‫_‬ ‫_‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫אמילם‪ .‬סבוני בךפורים יו‪$‬בו ?אט קוצים‪ ,‬טטם יחוח‬

‫בי אמילם‪ .‬דחח דחיתני לנפל ויחוח עזרני‪ .‬עזי וזמרת‬
‫‪T‬‬ ‫; ‪; .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪ TT‬״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬ ‫״‪:‬‬ ‫־ *‬ ‫‪* :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫;־ ״‬

‫יח‪ ,‬ויהי לי ליטוע‪1‬ח‪ .‬קול רנח ויטוקיח ?אחלי צדיקים‪,‬‬

‫ימין יהוה עטה חיל‪ .‬ימין יחוה רוממה‪ ,‬ימין יהוה עטה‬
‫חיל‪ .‬לא אמות בי אחיה ואספר מעטי יה‪ .‬יסר יסרני יה‪,‬‬
‫‪-‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪V: V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪; .‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬

‫ולמות לא נתנני‪ .‬פוקחו לי טערי צדק‪ ,‬אבא בם אודה‬

‫יה‪ .‬זה הטער ליחוה צדיקים ןבאו בו‪ .‬אוך‪1‬י בי עניתני‪,‬‬
‫ותהי לי ליטועה‪ .‬אוךף כי עניתני‪ ,‬ותהי לי לישו;;ה‪ .‬אפן מאסו‬
‫הפונים‪ ,‬היתה לראט פנה‪ .‬אבן מאסו הבונים‪ ,‬היתה לראש‬
‫‪:‬‬ ‫‪T :T‬‬ ‫•‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V V‬י‬ ‫״ ‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T :T‬‬

‫טוב לחסות בח׳ מבטוח באדם‬

‫יש שני סוגים של ״בטחון״‪ .‬א‪ .‬כשהקב״ה מבטיח לאדם איזו הבטחה‪ ,‬כמו שהבטיח הקב״ה‬
‫לאברהם אבינו שיעשירנו‪ .‬זה נקרא ״בטחון״‪ .‬ב‪ .‬כשהקב״ה לא מבטיח לאדם כלום‪ ,‬רק‬
‫האדם שם מבטחו בה׳ שימלא את משאלותיו זה נקרא ״חסיון״‪ .‬זהו שאמר דוד המלך‪:‬‬
‫״טוב לחסות בה׳ ״ ‪ -‬עדיף לבטוח בה׳ שיעשה רצונו‪ ,‬אף שלא הבטיח לו כלום‪ ,‬״מבטוח‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫באדם״ ‪ -‬אפילו אם אותו אדם הבטיח לו שיעשה רצונו‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רל ■‬

‫מאת‬
‫‪....‬‬
‫פנה‪ .‬מאת יהרה היתה זאת‪ ,‬היא נפלאת פעינינו‪.‬‬
‫‪.. r; J‬‬ ‫״ ‪T :‬‬ ‫״‬ ‫‪T :T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫״״ ״״‬ ‫• ‪T‬‬

‫יהוה היתה זאת‪ ,‬היא נפלאת בעינינו‪ .‬זה הי‪1‬ם ^ן‪ty‬ה יהוה‪,‬‬
‫זה היום ‪ n ^ v‬יהוה‪ ,‬ננילה ונ>צ‪ t‬מהה ב‪.1‬‬
‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬
‫ננילה ונ^^מהה‬
‫‪-‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪ :‬״ ‪: :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬״‬

‫ת‪^^1‬נויעה נא‪.‬‬
‫‪T‬‬ ‫•‬
‫אנא ית׳וה‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T‬‬

‫ת‪^^1‬נויעה נא‪.‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬י‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T‬‬
‫אנא ית׳וה‬ ‫•‬ ‫‪7‬‬

‫חצליחח ‪ 3‬א‪.‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪• : -‬‬
‫אנא יהירה‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T T‬‬

‫הצליהה נא‪.‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬
‫אנא יהירה‬
‫מרוזי המא מ ^ ם יה׳וה‪ ,‬מ רכני כ ם מ מי ת יה׳וה‪ .‬ברוך‬
‫ויאר‬
‫‪V T-‬‬
‫יהיוה‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫ברכנוכם מבית ‪:‬יהוה‪•• .‬אל‬
‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬
‫‪-‬הבא ב&ט יהוה‪,‬‬
‫• ••‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬

‫לנו‪ ,‬אסרו חנ מעמתים‪ ,‬עד ל‪ 1‬ךנ‪ 1‬ת המזמח‪ .‬אל יהוה‬

‫‪;.‬יאר לנו‪ ,‬אסרו חג בעבתים‪ ,‬עד קךנות המןבח‪ .‬אלי אתה‬
‫וא‪1‬ךןן‪ ,‬אליהי אר‪ 1‬ממןן‪ .‬אלי אתה ואודך‪ ,‬אלהי ארוממך‪.‬‬
‫הודו ליהוד מי טומ‪ ,‬מי לעולם חסדו‪ .‬הודו ליהוה כי‬
‫טוב‪ ,‬כי לעולם חסדו‪.‬‬
‫מאת ח׳ היתה זאת חיא נפלאת בעינינו‬
‫פסרק זה מרבר על התררה שנקראת ״זאת״‪ ,‬כמר שארמרת הגמרא)ע״ז ב‪ ,‬ב(‪ :‬״אין זאת אלא‬
‫תררה שנאמר‪ :‬רזאת התררה אשר שם משה לפני בני ישראל״)רברים ר‪ ,‬מר(‪ .‬״מאת ה׳ היתה‬
‫זאת״ ‪ -‬עלינו להאמן שהתררה היא מאת ה׳‪ ,‬רכל פרטיה ורקרוקיה הם למעלה מהשגתנר‪,‬‬
‫ולפיכך עלינו לעשות את כל החקים הגם שאין אנו מבינים את טעמיהם‪ .‬״היא נפלאת‬
‫בעינינו״ ‪ -‬העוסק בתורה צריך שיהיו בעיניו כחרשים בכל יום‪ ,‬כמו רבר פלא שלא ראה‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫מעולם‪ ,‬ועל ירי כן ילמר בשמהה ובהשק רב‪.‬‬
‫רלא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫הלל הגדול‬

‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫הודו ליהוה פי ט‪1‬ב‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬

‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫ד!‪1‬דו לאלידוי דואלדוים‬

‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬

‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫הודו לאדני האדנים‬

‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫_‬

‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫לעעה נפלאות ונדלות לבדו‬

‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫לעעה ה׳נומים בתבונה‬
‫‪T‬‬ ‫״ ‪:‬‬ ‫‪- T -‬״‬ ‫**‬ ‫‪:‬‬

‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫לדיןע הארץ על המים‬

‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫לעעה אורים וןדלים‬
‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫את השמע לממעלת ביום‬
‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫את דוירח ופ‪1‬פפים לממ^צל‪1‬ת פלילד!‬
‫־ ‪T :T‬‬ ‫‪:‬״•*‪::‬‬ ‫‪ T‬״‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫־ ‪T‬״״‬

‫פי לע‪1‬לם חסד‪1‬‬ ‫למפה מ^רים ב^בוריהם‬

‫לרקע חארץ על חמים כי לעולם חסדו‬

‫את הפסוק‪ :‬״ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה״ וגו׳‬
‫)בראשית א‪ ,‬ט( פירש רבינו בחיי כך‪:‬‬
‫בתחילה היה התהום מים מעורבים עם עפר‪ ,‬כעין מים עכורים‪ ,‬וגזר הקב״ה שיקוו המים‬
‫למטח אל מקום אחד ושיעלח חעפר עד שתראח חיבשח ותחיח ראויח ליישוב‪.‬‬
‫חגם שטבע חעפר לשקוע וטבע חמים לעלות מעלח‪ ,‬כאן גזר חקב״ח שתי גזירות מנוגדות;‬
‫שחמים ירדו למטח כטבעו של עפר וגזר על חעפר שיעלח מעלח כטבע חמים‪.‬‬
‫ועל כך אנו מודים לחקב״ח באומרינו‪ :‬״לרוקע חארץ על חמים כי לעולם חסדו״‪ .‬חיינו‪ ,‬חסד‬
‫עשח עמנו חבורא ית׳‪ ,‬שכדי לקיים את חיישוב וחנבראים שבו עשח כך שחארץ תחיח מעל‬
‫)ע״פ רבינו בחיי(‬ ‫חמים דבר חמנוגד לטבעם של חעפר וחמים‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רלב■‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫וי‪1‬צא י׳טראל מת‪1‬כם‬

‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫״ ‪ T :‬״״‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫טיד חזקד! רטזררע נטריד!‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫לגזר ום סין! לגזרים‬
‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫ןהזןביר ל^ראל ןתו־כו־‬
‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫לנ^ר פןעה לחילל ?לם סיח‬
‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫למלליף עמל פמךםר‬
‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫למכה מלכים גדלים‬
‫*‬ ‫‪:‬‬ ‫‪*T :‬‬ ‫‪ :‬־ **‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫‪.‬ללהרג ?זלכים אדירים‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫לסיחלן מלזי האמרי‬
‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫ולעלג מלך הפעל‬
‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫לנתן ארצם לנחלה‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬ ‫‪ T :‬־ י‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫נחלה ליעזראל עכדל‬

‫‪: -‬‬ ‫‪ :‬״ ‪** T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫עכעפלנו זכר לנד‬

‫‪T‬‬ ‫‪- T‬‬ ‫‪** : * : V‬‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫ויפרקנו מצרינו‬ ‫״ ‪T‬״״‬ ‫־ *‪**::‬״‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫נתן לחם לכל פעוור‬

‫‪T T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪V V‬‬ ‫״״ י‬

‫כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫חרדו לאל ח^זמים‬

‫נ^טמת כל חי תכרך את ^טמך יחוח אלחינו‪ ,‬ורוח כל‬

‫כ^טר תפאר ותרומם זכןך מלכנו תמיד‪ .‬מן‬
‫רלג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫העולם ועד דועולם אתדו אל‪ ,‬ומ‪3‬לעךיןי אין לנו מלזי‬

‫גואל ומועזיע‪ ,‬פודה ומציל ו?פרנס ועונה ו?רחם ?כל‬
‫עת צרה וצויןה‪ .‬אין לנו מלזי עוזר וסומזי אלא אתה‪,‬‬
‫אלהי הראעזונים והאהרונים‪ ,‬אלוה פל כריות‪ ,‬אדון כל‬
‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫‪..‬‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬ ‫_‬ ‫ן _‬
‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■ן‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪.‬‬‫‪.‬‬

‫ר‪11‬לד‪1‬ת‪ ,‬דומדולל גר! ד!ת^‪121‬גח‪1‬ת‪ ,‬ד!מנד!נ ע‪1‬למ‪ 1‬פחסד‬

‫ונום ולא ייען‪,‬‬ ‫ו?ףיותיו ?רחמים‪ .‬ויהוה ער׳‬
‫ה?עורר יענים‪ ,‬ולומקיץ נרדמים‪ ,‬ולומעיה אלמים‪,‬‬
‫והמתיר אפורים‪ ,‬והפומןי נועלים‪ ,‬והזויו!! ?פופים‪,‬‬
‫והמפענח נעלמים‪ .‬ולך לפדןי אנלונו מודים‪ .‬ואלו פינו‬
‫מלא עירה פים‪ ,‬ולעוננו רנה כהמון גליו‪ ,‬ועפתותינו‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪...‬‬ ‫ן‬
‫_‪.‬‬ ‫‪I‬‬ ‫_‬ ‫ן‬
‫‪. .‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫_‪.‬‬ ‫ן‬
‫‪. .‬‬ ‫‪.‬ן‪..‬‬

‫עפה ?מרחפי ךקיע‪ ,‬ועיננו ?אירות פעמע ופורח‪,‬‬

‫וידינו פרועות פנערי עמים‪ ,‬ורגלינו קלות פאילות‪.‬‬
‫‪T- T‬‬ ‫‪-‬״‬ ‫‪ :‬־ ‪** :‬‬ ‫‪T T‬״‬ ‫‪** : * :‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪**T :‬‬

‫אין אנחנו מפפיקים להודות לך יהוה אלהינו ואלהי‬

‫אכותינו‪ ,‬ול?רך את עמך מלכנו על אחת מאלך אלך‬
‫אלפי אלפים ורפי רככות פעמים‪ ,‬המוכות נסים‬‫‪• T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫״״‬ ‫‪:‬״‬ ‫‪T‬״‬ ‫‪ : -‬״״‬

‫ןנפלאות עעעית עם אגי״יגי ועמנו‪ .‬מלפנים ממצרים‬

‫גאלתנו יהוה אלהינו‪ ,‬ומפית עפדים פדיתנו‪ ,‬פרעם‬
‫‪T T:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬״‬ ‫‪*T‬‬ ‫״ ״״‬ ‫‪ V:‬״ ״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T : - :‬‬

‫זנתנו ופעפע כלכלתנו‪ ,‬מחרפ הצלתנו ומדפר‬

‫״ ‪V V‬‬ ‫״ ‪T : -‬‬ ‫״״ ‪VV‬‬ ‫״ ‪T : - :‬‬ ‫‪^ T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T :-‬‬

‫מלטתנו‪ ,‬ומחליים רעים ורכים ונאמנים דליתנו‪ .‬עד‬

‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫״ ״‬ ‫‪ T V: V :‬״‬ ‫*‬ ‫‪:‬־‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫״״ ‪T T‬״‬ ‫״ ‪T :-‬‬

‫הנה עזרוני רחמיך ולא עזפונו חפךיך יהוה אלהינו‪,‬‬

‫חגדח של פסח‬ ‫רלד■‬

‫ואל תט^ענו יחוח אלחינו לנצח‪ .‬על בד אברים ?עפלגת‬

‫‪ V‬״ ‪T :-‬‬ ‫ן‪.‬‬
‫‪■ .‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪I.‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪- VT‬‬ ‫‪ V:‬״ ״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫* ‪** :‬‬ ‫‪ :‬־‬

‫בנו‪ ,‬ורוח ונ׳טמה ^זנפחת באפנו‪ ,‬ול׳טון אער ‪miff‬‬

‫‪T : -‬‬ ‫‪V‬‬ ‫י‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪ :‬־ **‬ ‫‪T : - T V‬‬ ‫‪T T :‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬

‫פפינו‪ ,‬דון דום יודו ויפרכו וי^^זפחו ויפארו וי^ע‪11‬ררו‬

‫‪:‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫*‬ ‫‪:T‬‬ ‫״‬ ‫‪..‬‬ ‫‪I ..‬‬ ‫‪. .‬‬

‫וירו?!מו חעריצו גיקיי^זו ן_י?!ליבו את ׳ט?ן‪1‬י מלבנו‬

‫תמיד‪ .‬בי בל פח ל‪1‬י יודח‪ ,‬ן־כל לעון ל‪1‬י תעבע‪ ,‬ובל‬
‫עין לף תצפח‪ ,‬ופל ברזי לן? תהרע‪ ,‬ובל קומח לפניזי‬
‫ת^תחוח‪ ,‬ובל חלבבות ייךאו‪1‬י‪ ,‬ובל לךב ובליות יז?רו‬
‫ל^זמד‪ .‬בדבר ׳טבתוב‪ :‬בל עצמותי תאמרנח יחיוח מי‬
‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‪T :‬‬ ‫־‬ ‫‪: -‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪TV‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‪T‬‬ ‫״ ‪V :‬״‬

‫במ‪1‬ןי‪ ,‬מציל ^ני מחזק ממנו ן^ני ^^ביון מניזלו‪ .‬עועת‬

‫ענןים אתח תעזמע‪ ,‬צעקת חדל תק׳טיב ןתועיע‪ .‬מי‬
‫יךמח לך ומי יעוח לך ומי ן^רך לך‪ ^ ,‬ל חנדול חגבור‬
‫ןחנורא‪ ,‬אל עליון‪ ,‬קונח עמןם וארץ‪ .‬ןךוללך וןעבחך‬
‫ונפארך ונברך את עם קךעך‪ .‬באמור‪ :‬לדוד בךבי‬
‫נפעי את יחיוח ובל קרבי את עם קדעו‪.‬‬
‫‪T‬״‪:‬‬ ‫״״‬ ‫‪V‬‬ ‫־‬ ‫‪■T :‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫־‪* :‬‬

‫עד הנח עזרונו רחמיד ולא עזבונו חסדיד ואל תטשנו ח׳ אלקינו לנצח‬
‫כלומר‪ ,‬מה ש״עד הנה עזרונו״‪ ,‬מה שעד עכשיו הקב״ה עזר לנו‪ ,‬היה זה מצד ״רחמיך״ ולא‬
‫למעננו‪ .‬ומה ש״ולא עזבונו״‪ ,‬שהקב״ה לא עזב אותנו‪ ,‬היה זה מצד ״חסדיך״‪ .‬ולכן אנחנו‬
‫בוטחים ש״אל תטשנו ה׳ אלקינו לנצח״‪ ,‬כי אילו היה כל זאת בשבילנו היינו מתיראים פן‬
‫יגרום החטא‪ ,‬אבל באשר הוא למען חסדיך‪ ,‬אין אנו מתיראים כלל‪ ,‬כי רחמיך וחסדיך המה‬
‫)ע״פ הגר״א(‬ ‫קיימים לעולם‪.‬‬
‫רלה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫פתן‪$‬צמ‪1‬ת ?|‪1‬י‪ ,‬חןד‪1‬ל פ?פ‪1‬ד ע»‪1‬י‪ ,‬דונפויר לנצח‬

‫ןהנ‪1‬ךא ?נז־ךא‪1‬תיך‪ ,‬ה»לןי היז־שכ ע‪1‬ל כפא ךם ונשא‪.‬‬
‫ש‪1‬כן ע‪1‬ד מר‪1‬ם ול‪1‬ד‪1‬ש ‪isf‬־‪ .‬ןכונוכ‪ :‬רןנו צזייקים‬
‫פיחוח‪ ,‬לישרים נאוח תחלה‪.‬‬ ‫‪:‬״ ‪T‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪*T:-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬

‫‪3‬פי י^‪2‬ורים תתרוימם‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫״ ‪:‬‬ ‫‪*T :‬‬ ‫‪ :‬״‬

‫וכעסתי צזייקים תתפרזי‪.‬‬

‫וםלש‪1‬ן חסידים תןניןדש‪.‬‬
‫ובלרם יןד‪1‬שים תתהלל‪.‬‬
‫ופמקהלוית ר?פ‪1‬ת ?!?!י פית ישראל׳ ?רנה יך;פאר‬
‫שנ)ןי מלפני פפל דור ודור‪ ,‬שפן חופת פל‬
‫היצורים‪ ,‬לפניןי יחיה אליחיני‪^.‬להי אפותיני‪ ,‬להודות‪,‬‬
‫לחלל‪ ,‬לשפח‪ ,‬לפאר‪ ,‬לרומם‪ ,‬לחזיר ולנצח‪ ,‬לפרך לןןלה‬
‫ולי‪1‬לס‪ ,‬של כל ושרי שירות ותשןחות דוד פן לשי‬
‫שפדך משידוך‪.‬‬
‫וכפן ישתפר שמך לעד מלפני‪ ,‬ראל‪ ,‬רמלזי‬
‫רגדול ורקדוש כשמים וכארץ‪ .‬פי לד‬
‫;‪I‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪.‬ך‪.‬ך ‪..‬‬ ‫_ ‪ .‬ך _ ‪.‬‬ ‫‪._.‬ך|‬ ‫_‪.‬ך‬

‫נאה ירור אלהינו ואלרי אכותינו‪ ,‬שיר‬

‫•‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫•••‬
‫••‬ ‫* ^‪T‬‬ ‫—‬
‫‪• T‬‬

‫ושכהה‪ ,‬הלל וזמרה‪ ,‬עז וממשלה‪ ,‬נצה‪ ,‬גדלה‬

‫•••‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬

‫וגכורה‪ ,‬תהלה ותפארת‪ ,‬קדשה ומלכות‪,‬‬

‫•‬ ‫* • • ‪T‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רלו■‬

‫פרכו־ח וה‪1‬דא‪ 1‬ח לשמף ה‪3‬ד‪1‬ל וחל‪1‬ד‪1‬ש‪ ,‬ומעו׳לם‬

‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬״‬ ‫‪ : • :‬״ ־‪T-:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T :‬‬

‫ועד ערלם אתה אל‪ .‬יהללוף יהירה אלהינוי פל‬ ‫• •‬ ‫*‬ ‫*‬ ‫•‬

‫מעשיו‪ ,‬וחסידיו צדירןים עושי רצונןי‪ ,‬וכל‬

‫‪T‬‬ ‫‪,‬‬ ‫•‬ ‫‪,‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫; •‬

‫עמו כית ישראל‪ ,‬כרנה יודו ויכרכו וישכחו‬

‫ויפארו וי^ט‪1‬ררד ויר‪1‬ממד ויעריצד ויקדי^וטד‬
‫וימליכו את שמו מלכנו תמיד‪ .‬כי לו טוכ‬
‫• ‪W‬‬ ‫•‬ ‫_•••‬ ‫‪W‬‬ ‫•‬ ‫•‬

‫להודות ולשמו נאה לזמר‪ ,‬כי מעולם ועד עולם‬

‫אתה אל‪ .‬כ רוו אתה יהיוה‪ ,‬מלו מהלל‬
‫‪T‬‬ ‫;‬ ‫‪V V‬י‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T -‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫••‬ ‫‪T -‬‬

‫כת שכחות‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪• -‬‬

‫הנני מוכז ומזוכיז לכ]ים מצות ב‪1‬ם ‪.‬רביעי של ארבע כום‪1‬ת‪ ,‬לשם יחוד קוךשא בריו הוא‬
‫ושכינתיה‪ ,‬בדחילו וךחימו‪ ,‬על ;ידי ההוא טמיר ונ^;לם בשם כל ןשראל‪ ,‬ןיך‪.‬י נועם אדני אלהינו‬
‫עלינו ומעשה ןדינו כוננה עלינו ומעשה ןדינו כוננהו‪.‬‬

‫כוס הרביעי ישתה כולו ולפחות רביעית בפעם אחת כדי שיוכל לברך ברכה‬
‫אחרונה לכו״ע‪.‬‬
‫שותה בהסבה‪ .‬שתה בלא הסבה‪ ,‬אין לחזור ולשתות כי יש חשש שנראה‬
‫כמוסיף על הכוסות‪.‬‬
‫מברכין אחריה ברכה אחרונה‪ .‬ואם שכח להזכיר מעין המאורע אין צריך‬
‫לחזור ולברך‪.‬‬

‫מרוך אתה יח־וה אל־הינו מלך הע‪1‬לם‪,‬‬

‫‪T‬‬ ‫^‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V V‬״‬ ‫‪••V:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬

‫פ‪1‬רא פרי הוגפו‪.‬‬ ‫— ^‪1 •• • T‬‬ ‫•••‬ ‫••‬

‫רלז‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫פרור אתה יהירה אלדוינו מלר דועו׳לם‪ ,‬על דוגפן‬

‫ועל פרי הגפן ועל תנופת השדה‪ ,‬ועל‬
‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫ארץ המרה טופה ורהפה‪ ,‬שרצית והנהלת‬

‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T : V‬‬ ‫‪T : - : • :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪TV‬‬ ‫י‬ ‫‪V V‬‬

‫לאפותינו‪ ,‬לאפל מפריה ולשפע מטרפה‪ .‬רהם‬

‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫•••‬ ‫•‬

‫נא יהירה אלהינו על ישראל עמך‪ ,‬ועל ירושלים‬

‫*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•*‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫עירך‪ ,‬ועל ציון משפן פפודך‪ ,‬ועל מזפחך ועל‬

‫היפלך‪ .‬ופנה ירושלים עיר הקרש פמהרה‬
‫פפנינה‪,‬‬ ‫ושמהנו‬ ‫•‬ ‫•‬
‫לתופה‪,‬‬‫•‬ ‫•‬
‫פימינו‪ ,‬והעלנו‬
‫• •‬

‫וניאפל מפריה‪ ,‬ונשפע מטרפה‪ ,‬ונפרפך עליה‬ ‫*‬ ‫• •‬ ‫•*‬ ‫•‬

‫בקדשה ובטהרה‪.‬‬
‫‪TT: T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬

‫)בשבת‪ :‬וןצה והחליצני פי‪1‬ס השןת הזה(‬

‫ושמחנו פיום חג המצות הזה‪.‬‬
‫פי אתה יהירה טופ ומיטיפ לפיל‪ ,‬ונודה לך על‬
‫••"‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫—‬ ‫• • •‬ ‫^‬
‫‪T‬‬
‫•‬
‫‪.‬‬
‫— ^י‬
‫‪T‬‬
‫•‬

‫הארץ ועל פרי הגפן‪ .‬פרוך אתה יהירה על‬

‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T -‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V T -‬י‬ ‫‪•:‬‬ ‫‪- :‬‬ ‫י‬ ‫‪V T T‬‬

‫הארץ ועל פרי גפנה‪) .‬על ייץ חיל‪ :‬ה‪]1‬פן(‪.‬‬

‫•‬ ‫*‬ ‫‪T ,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫אחר ארבע כוסות אסור לשתות כל משקה פרט למים‪.‬‬

‫חגדח של פסח‬ ‫רלח■‬

‫נרצה‬
‫אחר שערך את כל הסדר‪ ,‬בקיום המצוות מדאורייתא‪ :‬סיפור יציאת מצרים‬
‫ואכילת מצה‪ ,‬ומצוות דרבנן של אכילת מרור וד׳ כוסות והסבה‪ ,‬בודאי יהיו‬
‫מעשיו רצויים לפני הקב״ה‪ ,‬ויתברך מן השמים‪.‬‬

‫חסל סדור פסח ?ךולכת‪,1‬‬

‫פכל משפטו וח‪5‬וח‪.1‬‬
‫‪T •*. :‬״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪T :‬‬

‫כאשר זכינו לסדר אותו‪,‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪• T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪-‬‬

‫כן נזכח לעשותו‪.‬‬

‫זך שוכן ?!עונח‪,‬‬
‫קומם קחל עדת מי מנח‪.‬‬
‫כקרוס נחל נטעי כנח‪,‬‬
‫פדוים לציון פרנח‪.‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪•:‬‬ ‫י‬ ‫‪• :‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬

‫ג״פ‬ ‫ל^^טנה הצאה צירו^!צלים‪.‬‬

‫‪•T T‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪T T‬‬
‫רלט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ובכן‪ ,‬ויתי פחצי הלילת‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫גלילדו‪.‬‬
‫‪T :- -‬‬
‫דופלאת‬
‫‪T‬‬ ‫•‬
‫נסים‬
‫••‬
‫‪T‬אז ר‪ 1‬פ‬
‫פרא^וגז א^וגזמ‪ 1‬ר ת זדו ד!לילד!‪.‬‬
‫ויהי בהצי הלילה‪.‬‬ ‫צדק נצךות‪ 1‬כנחלק ל‪ 1‬לילדו‪.‬‬

‫ובכן ויהי בהצי הלילה‬

‫כתוב במכילתא‪ ,‬שהקב״ה בעצמו הילק את הלילה‪ ,‬כך שמכת בכורות היתה בדיוק באמצע‬
‫הלילה‪ .‬ומה שאמר משה ״כהצות הלילה״‪ ,‬מפני שמשה פהד שיטעו איצטגניני פרעה‬
‫ויאמרו משה בדאי הוא‪ .‬דייקנות נפלאה זו באה ללמדנו‪ ,‬שיש קצב ושיעור ליסורין ולגלות‪,‬‬
‫וכשבאה שעת הגאולה‪ ,‬היא נשמרת לרגעים‪ ,‬ולא יתמהמה גואלנו להחזיק אותנו בגלות אף‬
‫)ע״פ אזנים לתורה(‬ ‫רגע אחד יותר מהצורך‪.‬‬
‫אז רוב ניפים הפלאת בלילה‬
‫לחמישה מהנסים שנעשו בלילה זה‪ ,‬יש רמז בפסוק‪ :‬״ליל שמרים הוא לה׳ להוציאם מארץ‬
‫מצרים הוא הלילה הזה לה׳ שמרים לכל בני ישראל לדרתם״)שמות יב‪ ,‬מב(‪.‬‬
‫א‪ .‬״ליל שמרים הוא לה׳ ״ ‪ -‬כנגד נס אברהם שהכה את ארבעת המלכים ״ויחלק עליהם‬
‫לילה״‪ ,‬ונקרא נס זה ״לה׳ ״‪ ,‬כי נס זה גרם לאמונה בה׳‪ ,‬שכל אותם שהכחישו את נס הצלתו‬
‫של אברהם מאור כשדים‪ ,‬האמינו עתה כשראו את נס הכאת ארבעת המלכים‪.‬‬
‫ב‪ .‬״להוציאם מארץ מצרים״ ‪ -‬כנגד נס יציאת מצרים‪ ,‬שכתוב בו ״ויהי בחצי הלילה״‪.‬‬
‫ג‪ .‬״הוא הלילה״ ‪ -‬כנגד נס חזקיהו כשהכה המלאך גבריאל את מחנה סנחריב‪ ,‬שכתוב בו‪:‬‬
‫״ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך״ וגו׳)מלכים ב׳ יט‪ ,‬לה(‪.‬‬
‫ד‪ .‬״הזה לה׳ ״ ‪ -‬כנגד נס מרדכי ואסתר‪ ,‬שכתוב בו ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״)אסתר‬
‫ו‪ ,‬א(‪.‬‬
‫ה‪ .‬״שמרים לכל בני ישראל לדרתם״ ‪ -‬כנגד הגאולה העתידה שתהיה לסוף הדורות‪ ,‬בעגלא‬
‫)ע״פ אור החיים(‬ ‫ובזמן קריב‪.‬‬

‫אז רוב נסים הפלאת בלילד‬

‫בתחילת פיוט זה מונה הפייטן את כל הניסים שנעשו לאבותינו בליל פסח‪ ,‬עוד לפני יציאת‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רמ ■‬

‫דולילה‪.‬‬
‫‪T‬‬
‫ונרד ‪ 3-‬חל‪1‬ם‬ ‫דנ ‪T‬ת מלזי‬
‫‪V V‬״ ‪T :‬‬ ‫‪: -‬‬

‫דופחדת ארמי &אמש לילדו‪.‬‬

‫ויהי בהצי הלילה‪.‬‬ ‫ויוכל ל‪ 1‬לילדו‪.‬‬
‫‪T;-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬
‫לאל‬
‫‪••T‬‬
‫י^&ר‬
‫‪-T‬‬
‫וי^&ראל‬
‫‪••T:•:‬‬

‫זרע ככו רי פתרוס מ ח צ ת כ ח צי הלילה‪.‬‬

‫כלילה‪.‬‬
‫‪T:--‬‬
‫כקומם‬
‫‪:‬״ ‪T‬‬
‫חילם לא ‪T‬מ ‪:‬צ או‬
‫•• ‪T‬‬

‫ויהי בהצי הלילה‪.‬‬ ‫טי ס ת נני ד חרו^וגזת סלית כ כו כ כי לילה‪.‬‬

‫יעץ נזחיח לנוכח אווי‪ ,‬הוכינזת כגריו כלילה‪.‬‬

‫כרע כל ו מ צ כו כאי^וגזון לילה‪.‬‬
‫ויהי בהצי הלילה‪.‬‬ ‫לאי^ט ח מודו ת ננלה רז חז‪ 1‬ת לילה‪.‬‬

‫מצדים‪ .‬ובסוף הפיוט מזכיד את הגאולה העתידה שתהיה בליל פסה‪ ,‬כפי הדעה ש״בניסן‬
‫נגאלו ובניסן עתידים להגאל״‪.‬‬
‫דבדים אלו מיוסדים על הפסוק‪ :‬״ליל שמודים הוא לה׳ להוציאם מאדץ מצדים‪ ,‬הוא הלילה‬
‫הזה לה׳ שמדים לכל בני ישדאל לדדתם״ )שמות יב‪ ,‬מב(‪ .‬ופידושו‪ :‬״ליל שמדים״ ‪ -‬בלשון‬
‫דבים‪ ,‬היינו‪ ,‬שהקב״ה ״שמד״ את ליל פסח‪ ,‬ויעד אותו לעשות בו נפלאות לאבותינו ולנו‪,‬‬
‫ככל המאודעות המנוים בפיוט‪ ,‬והכל היה כדי להכין את הלילה הזה‪ :‬״להוציאם מאדץ‬
‫מצדים״‪ .‬״הוא הלילה הזה לה׳ שמדים לכל בני ישדאל לדדתם״ ‪ -‬הלילה הזה מיועד לכל‬
‫הדודות‪ ,‬גם לעתיד לבא‪ ,‬לעשות ניסים ונפלאות בעת הגאולה שתהיה במהדה בימינו‪.‬‬
‫)ע״פ אזנים לתורה(‬
‫גר צדק נצחתו כנחלק לו לילח‬
‫אמדו חז״ל בפסוק‪ :‬״ויחלק עליהם לילה״‪ ,‬כי היה זה ליל ט״ו בניסן)ב״ד מב‪ ,‬ח(‪ .‬עוד אמדו‬
‫חז״ל שהדיגת אדבעת המלכים היה נס גדול‪ ,‬וגדמה לחיזוק האמונה בה׳‪ .‬מפני שהמלכים‬
‫הללו היו תקיפים ושלטו על חמישה מלכים גדולים ותקיפים‪ ,‬ואדם אחד ביחד עם עבדי‬
‫ביתו ניצח אותם‪ .‬דבד זה התפדסם בכל העולם והיה לפלא‪.‬‬
‫לפי זה אפשד לפדש את הפסוק‪ :‬״ויאמד משה כה אמד ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך‬
‫מצדים״ )שמות יא‪ ,‬ד(‪ ,‬מדוע נאמד ״כחצות״? אלא‪) ,‬מלבד מה שפידשו חז״ל בבדכות ד׳(‬
‫ה׳ אמד למשה באיזה זמן בדיוק תהיה הגאולה‪ .‬״כחצות הלילה״ ‪ -‬כמו אותו לילה הידוע‬
‫בעולם שעשיתי נס לאבדהם‪ ,‬כך גם עתה‪ ,‬באותו זמן‪ ,‬אני יוצא בתוך מצדים‪) .‬ע״פ אור החיים(‬
‫רמא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫מ^;גזתפר גכלי ‪ ii^ip‬נהרג ‪ 1S‬גלילדו‪.‬‬

‫נ‪1‬שע מפ‪1‬ר ארי‪ 1‬ת פ‪ 1‬תר פעתותי לילה‪.‬‬
‫ויהי בהצי הלילה‪.‬‬ ‫פלילה‪.‬‬
‫‪t‬‬‫‪:--‬‬
‫ספרים‬
‫‪• :‬‬
‫וכתם‬
‫־‬
‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬
‫אגגי‬
‫‪:‬־ •‬‫‪t‬‬
‫נטר‬
‫‪-‬‬
‫^טנאה‬
‫‪t‬‬ ‫•‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬

‫עורךת נצחזל עליו כנדה ^נת לילה‪.‬‬

‫פורד! תךרו׳זי ל^טומר מה מלילה‪.‬‬
‫ויהי בהצי הלילה‪.‬‬ ‫צרה כ^טומר וע‪1‬וח אתא כקר וגם לילה‪.‬‬
‫‪T •-‬‬ ‫•‪-‬‬ ‫••י‬ ‫‪T T‬‬ ‫• ‪T‬‬ ‫••‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-T‬‬

‫לילה‪.‬‬
‫‪T‬‬
‫א^טר הוא לא יום ‪:‬ולא‬
‫‪V‬‬
‫קרם יום‬
‫‪T‬״••‬

‫רם הודע כי לף היום אף לןי הלילה‪.‬‬

‫שומרים הפרןד לעירף כל היום וכל הלילה‪.‬‬
‫ויהי בהצי הלילה‪.‬‬ ‫תאיר כאור יום השכת לילה‪.‬‬

‫ובכן‪ ,‬ואמרתם זבח פסח‪.‬‬

‫בפסח‬ ‫אומץ גכורותיך הפלאת‬
‫פסח‬ ‫כראש כל מועדות נשאת‬
‫פסח‬ ‫גלית לאזרחי חצות ליל‬
‫ואמרתם זכה פסח‬

‫בפסח‬ ‫דפקת ‪:‬כהים היום‬

‫‪ - T‬״‪T‬‬
‫דלתיו‬
‫‪T T :‬‬

‫בפסח‬ ‫הסעיד נוצצים עוגות מצות‬

‫פסח‬ ‫ואל הכקר רץ זכר לשור ערך‬
‫ואמרתם זכה פסח‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רמב■‬

‫בפסח‬ ‫ז‪1‬ןנמו סד‪1‬מים ול‪1‬ך!טו‬

‫פסח‬ ‫חלץ ל‪ 1‬ט מהם ומצ‪ 1‬ת אפד! ‪3‬רןץ‬
‫ם&סח‬ ‫טאטאת אדמת מ‪1‬ח רנ‪1‬ח םעגלזי‬
‫ואמרתם זבח פסח‬

‫פסח‬
‫‪ V‬־‬
‫^טמור‬
‫•‬
‫בליל‬
‫‪•• :‬‬
‫מחצת‬
‫‪T : - T‬‬‫י‬
‫‪T‬יח ראש ‪T‬בל און‬
‫פסח‬ ‫בביר על בן בבור פסחת בדם‬
‫בפסח‬ ‫לבלתי תת משחית לבוא בפתחי‬
‫ואמרתם זבח פסח‬

‫פסח‬
‫‪- V‬‬
‫בעתותי‬
‫••‬ ‫; •‬
‫סונרח‬
‫••• ‪TT‬‬
‫מפונרת‬
‫‪VV ••• :‬‬

‫פסח‬ ‫נשמדח מדין בצליל שעורי עומר‬

‫פסח‬ ‫שורפו מעזמני פול ולוד ביקד יקוד‬
‫ואמרתם זבח פסח‬
‫פסח‬ ‫עוד חיום בנוב לעמוד עד נעח עונת‬
‫בפסח‬ ‫פס ןד בתבח לקעקע צול‬
‫בפסח‬ ‫צפח חצפית ערול חשלחן‬
‫ואמרתם זבח פסח‬
‫בפסח‬
‫‪- V -‬‬
‫לשלש‬
‫‪ :‬־‬
‫חדפח‪ ,‬צום‬
‫‪T‬‬
‫בנסח‬
‫•‪T :‬‬
‫קחל‬
‫‪T‬״ ‪T‬‬

‫בפסח‬ ‫ראש מבית רשע מחצת בעץ חמשים‬

‫בפסח‬ ‫שתי אלח רגע תביא לעוצית‬
‫חג פסח‬ ‫תעוז ירך תרום ימינןל בליל חתקזיש‬
‫ואמרתם זבח פסח‬
‫רמג‬ ‫דוגרת מפרשי ד!מהןרא‬

‫כי ל‪ 1‬נאת כי ל‪ 1‬יאת‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬

‫כהור כהלכה גדודיו ייאמרו לוי‪:‬‬

‫;‬ ‫‪T‬‬ ‫;‬ ‫־‪:‬־ ‪T T‬‬
‫אדיר כמלוכה‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•;‬ ‫־•‬

‫לך ולך‪ ,‬לך כי לך‪ ,‬לך אך לך‪ ,‬לך יד!‪1‬ד! דוממלכדו‪.‬‬

‫יאה‪.‬‬
‫‪V T‬‬
‫נאה •כי לו‬
‫‪V T‬‬
‫כי לו‬

‫ותיקיו יאמרו לו‪:‬‬

‫;‬ ‫‪T T‬״‬
‫התר כהלכה‬
‫־‪:‬־ ‪T * T‬‬
‫דגול כמלוכה‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫;‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬

‫לך ולך‪ ,‬לך כי לך‪ ,‬לך אך לך‪ ,‬לך ידווד! דוממלכדו‪.‬‬

‫כי לו נאה כי לו יאה‪.‬‬

‫חסין כדולכה טפסריו יאמרו לו‪:‬‬

‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪: : -‬‬
‫זכאי כמלוכח‬ ‫‪T‬‬ ‫•‪:‬‬ ‫‪--‬‬

‫לך ולך‪ ,‬לך כי לך‪ ,‬לך אך לך‪ ,‬לך יחוח חממלכח‪.‬‬

‫יאה‪.‬‬
‫‪V T‬‬
‫נאה •כי לו‬
‫‪V T‬‬
‫כי לו‬

‫ככיר כהלכח למוריו יאמרולו‪:‬‬

‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫־‪:‬־ ‪T T‬‬
‫יחיד כמלוכח‬
‫‪•-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪•T‬‬

‫לך ולך‪ ,‬לך כי לך‪ ,‬לך אך לך‪ ,‬לך יחוח חמכזלכח‪.‬‬

‫יאה‪.‬‬
‫‪V T‬‬
‫נאה •כי לו‬
‫‪V T‬‬
‫כי לו‬

‫נורא כחלכח סכיכיו יאמרולו‪:‬‬

‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪• :‬‬ ‫‪: -‬־ ‪T T‬‬
‫מלך כמלוכח‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫* ‪:‬‬ ‫‪V V‬״‬

‫לך ולך‪ ,‬לך כי לך‪ ,‬לך אך לך‪ ,‬לך יחוח חמכזלכח‪.‬‬

‫יאה‪.‬‬
‫‪V T‬‬
‫נאה •כי לו‬
‫‪V T‬‬
‫כי לו‬

‫פודח כחלכח צדיקיו יאמרולו‪:‬‬

‫‪:‬‬ ‫‪T‬״‬ ‫‪•-‬‬ ‫‪: -‬־ ‪T T‬‬
‫עניו כמלוכח‬
‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫* ‪:‬‬ ‫‪T T‬‬

‫לך ולך‪ ,‬לך כי לך‪ ,‬לך אך לך‪ ,‬לך יחוח חמכזלכח‪.‬‬

‫כי לו נאה כי לו יאה‪.‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רמד■‬

‫רחום כהלכד! ^נזנאניו ייאמרול‪:1‬‬

‫;‬ ‫•;־ ‪T‬‬
‫קדוש םמלוכח‬
‫־‪:‬־ ‪T T‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫•;‬ ‫‪T‬״‬

‫לך ולך‪ ,‬לך כי לך‪ ,‬לך אך לך‪ ,‬לך יחוח חממלכח‪.‬‬

‫יאה‪.‬‬
‫‪V T‬‬
‫נאה •כי לו‬
‫‪V T‬‬
‫כי לו‬

‫מומך כחלכח ממימיו ייאמרולו‪:‬‬ ‫מקיך כמלוכח‬

‫לך ולך‪ ,‬לך כי לך‪ ,‬לך אך לך‪ ,‬לך יחוח חממלכח‪.‬‬
‫יאה‪.‬‬
‫‪V T‬‬
‫נאה •כי לו‬
‫‪V T‬‬
‫כי לו‬
‫>‪<^ <$><$‬‬

‫אדיר הוא‪,‬‬
‫יבנה ביתו בקרוב‬
‫במהרה‪ ,‬במהרה‪ ,‬בימינו בקרוב‬
‫; ‪** T‬י‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫; ‪T‬‬ ‫*‬

‫אל כנח‪ ,‬אל כנח‪ ,‬כנח כימך כקרום‬

‫כהור הוא‬ ‫‪T‬‬

‫ן)דול הוא‬ ‫‪T‬‬

‫דגול הוא‬ ‫‪T‬‬

‫במהרה‪ ,‬במהרה‪ ,‬בימינו בקרוב‬

‫; ‪T‬י‬ ‫; ‪** T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬
‫י^ ה ביתו בקרוב‬
‫אל כנח‪ ,‬אל כנח‪ ,‬כנח כימך כקרום‬
‫חדור הוא‬ ‫‪T‬‬

‫ותיק הוא‬
‫זכאי הוא‬
‫במהרה‪ ,‬במהרה‪ ,‬בימינו בקרוב‬
‫‪•• T :‬י‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬
‫יבנה ביתו בקרוב‬
‫*‬

‫אל כנח‪ ,‬אל כנח‪ ,‬כנח כימך כקרום‬

‫רמה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫חסיד הוא‬‫‪• T‬‬

‫טהור הוא‬ ‫‪T‬‬

‫יהיד הוא‬
‫‪• T‬‬

‫במהרה‪ ,‬במהרה‪ ,‬בימינו בקרוב‬

‫‪T :‬י‬ ‫‪•• T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬
‫יבנה ביתו בכןרוב‬
‫אל בנה‪ ,‬אל בנה‪ ,‬בנה ביתך כקר‪ 1‬ב‬
‫כביר הוא‬
‫למוד הוא‬ ‫‪T‬‬

‫מלך הוא‬
‫במהרה‪ ,‬במהרה‪ ,‬בימינו בקרוב‬
‫‪T :‬י‬ ‫‪•• T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬
‫יבנה ביתו בכןרוב‬
‫אל בנה‪ ,‬אל בנה‪ ,‬בנה ביתך בקר‪ 1‬ב‬
‫נורא הוא‬‫‪T‬‬

‫סניב הוא‬
‫עזוז הוא‬
‫במהרה‪ ,‬במהרה‪ ,‬בימינו בקרוב‬
‫‪T :‬י‬ ‫‪•• T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬
‫יבנה ביתו בכןרוב‬
‫אל בנה‪ ,‬אל בנה‪ ,‬בנה ביךנך בקר‪ 1‬ב‬
‫כוךה הוא‬
‫צדיק הוא‬
‫ל!ד‪1‬ש הוא‬
‫במהרה‪ ,‬במהרה‪ ,‬בימינו בקרוב‬
‫; ‪T‬י‬ ‫; ‪** T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬
‫יבנה ביתו בקרוב‬
‫אל בנה‪ ,‬אל בנה‪ ,‬בנה ביךנך בקר‪ 1‬ב‬
‫רהום הוא‬
‫שדי הוא‬
‫תקיף הוא‬
‫במהרה‪ ,‬במהרה‪ ,‬בימינו בקרוב‬
‫‪T :‬י‬ ‫‪•• T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬
‫יבנה ביתו בקרוב‬
‫אל בנה‪ ,‬אל בנה‪ ,‬בנה ביתך בקר‪ 1‬ב‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רמו■‬

‫מי י‪1‬ךע‪ .‬אחד אני יודע‪:‬‬ ‫אחד‬

‫• ^ אחד אלחינו ^בב^במים ובארץ‪.‬‬
‫י‬ ‫‪V T T‬‬ ‫‪•- T‬‬ ‫‪ V‬־‬ ‫••‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪T V‬‬

‫^צנים מי יודע‪# .‬י ם אני יודע‪:‬‬

‫• ״‘ ^בני לוחות חברית‪ .‬אחד אלחינו ׳;טב^במים‬
‫‪.- T‬‬ ‫‪- V‬‬ ‫••‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪T V‬‬ ‫־ ‪*:‬‬ ‫‪:‬‬

‫י?א‪.‬ח•‬
‫מי יודע‪ .‬שלעה ?^ני יודע‪:‬‬
‫• ^ ^בל׳^בח אבות‪^ .‬בני לוחות חברית‪ .‬אחד אלחינו‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫^ב^זמים ובארץ‪.‬‬

‫ארבע אמחות‪ .‬׳;טל^בח אבות‪^ .‬בני לוחות חברית‪.‬‬

‫‪...‬‬
‫מי יודע‪ .‬ארבע ‪#‬י יודע‪:‬‬
‫ן‬
‫‪.‬‬ ‫‪..‬ן‬
‫‪m‬‬
‫אחד אל־חינו ^בביןצזמים ובארץ‪.‬‬ ‫י‬ ‫‪V T T‬‬ ‫‪•- T‬‬ ‫‪- V‬‬ ‫••‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪T V‬‬

‫ח מ^ז ח מי י‪1‬ךע‪ .‬חמ^ה אני יודע‪:‬‬

‫חמ^זח חומי^טי תורח‪ .‬ארבע אמחות‪^ .‬צל‪^-‬ח‬
‫‪J‬‬ ‫‪,‬‬ ‫^‬ ‫‪J‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪;7‬‬ ‫‪:‬־•‬
‫•“ ׳ ^‬
‫אחד אליהינו‬
‫‪..‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪T V‬‬
‫חפרית‪.‬‬ ‫־ ‪*:‬‬
‫אכ‪ 1‬ת‪ .‬עני לוח‪ 1‬ת‬ ‫‪** :‬‬ ‫‪T‬‬

‫^ב^זמים ובארץ‪.‬‬

‫‪#‬י יודע‪:‬‬ ‫מי יודע‪.‬‬

‫סדרי מ^בנח‪ .‬חמ^זח חומ^בי תורח‪ .‬ארבע‬
‫־‬ ‫־;‬ ‫‪T‬‬ ‫**‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬־ *‬ ‫; ‪T‬‬ ‫*‬ ‫* ‪** :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬
‫^‬
‫אבות‪ .‬׳;עני לוחות חברית‪ .‬אחד‬
‫‪T V‬‬ ‫־ ‪*:‬‬
‫אמחות‪.‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬

‫אל־חינו ^ביןעמים ובארץ‪.‬‬

‫רמז‬ ‫דוגרת מפרשי ד!מהןרא‬

‫?זגעזז מי י‪1‬ךע‪^ .‬צ‪1‬בעה אני יודע‪:‬‬

‫שבעה ימי שסמא‪ .‬ששה סדרי משנה‪ .‬חמ^נזד!‬
‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪..‬‬
‫ן‬ ‫‪.‬‬
‫^‬ ‫* ‪** :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫־ ־ ‪T‬‬ ‫;‬ ‫* ‪T :‬‬

‫חומשי ת‪1‬רה‪ .‬ארבע אמה‪ 1‬ת‪ .‬שלשה אב‪ 1‬ת‪ .‬שני‬

‫‪...‬‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬ ‫‪..‬ן‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬

‫לוחות הברית‪ .‬אחד אלהינו שבשמים ובארץ‪.‬‬

‫י‬ ‫‪V T T‬‬ ‫‪•- T‬‬ ‫‪- V‬‬ ‫••‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪T V‬‬ ‫־ ‪*:‬‬

‫מי יודע‪ .‬שמונה אני יודע‪:‬‬

‫שמונה ימי מילה‪ .‬שבעה ימי שבתא‪ .‬ששה‬
‫* ‪T‬‬ ‫‪T - -‬‬
‫‪^ :‬‬ ‫‪t‬‬ ‫*‪I‬‬ ‫* ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫סדרי משנה‪ .‬חמשה חומשי תורה‪ .‬ארבע‬

‫‪-‬‬ ‫‪:-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬־ *‬ ‫‪T :‬‬ ‫*‬ ‫*‬

‫אמהות‪ .‬שלשה אבות‪ .‬שני לוחות הברית‪ .‬אחד אלהינו‬

‫••‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪T V‬‬ ‫־ ‪*:‬‬ ‫‪** :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫;‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬

‫שבשמים ובארץ‪.‬‬

‫מי יודע‪ .‬תשעה אני יודע‪:‬‬

‫תשעה ירחי לידה‪ .‬שמונה ימי מילה‪ .‬שבעה ימי‬
‫; ‪..‬‬ ‫• ‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•• ‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫*‬

‫שבתא‪ .‬ששה סדרי משנה‪ .‬חמשה חומשי תורה‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬־ *‬ ‫‪T :‬‬ ‫*‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T - -‬‬

‫ארבע אמהות‪ .‬שלשה אבות‪ .‬שני לוחות הברית‪ .‬אחד‬

‫‪T V‬‬ ‫־ ‪*:‬‬ ‫‪** :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫;‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫־‬ ‫־;‬

‫אלהינו שבשמים ובארץ‪.‬‬

‫מי יודע‪ .‬עשרה אני יודע‪:‬‬

‫עשרה דבריא‪ .‬תשעה ירחי לידה‪ .‬שמונה ימי‬
‫‪...‬‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫‪. .‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫*‬ ‫‪T - :‬‬ ‫*‬ ‫‪TT‬‬

‫מילה‪ .‬שבעה ימי שבתא‪ .‬ששה סדרי משנה‪.‬‬

‫‪T ; .‬‬ ‫* ‪T‬‬ ‫‪T - -‬‬ ‫‪t‬‬ ‫*‪:‬‬ ‫* ‪T‬‬

‫חמשה חומשי תורה‪ .‬ארבע אמהות‪ .‬שלשה אבות‪ .‬שני‬

‫‪...‬‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬ ‫ן‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪J‬‬ ‫^‬ ‫‪-‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬־ *‬

‫לוחות חברית‪ .‬אחד אלרינו ^‪1‬בץ‪ 1‬מיפ ובארץ‪.‬‬

‫״‬ ‫‪V T T‬‬ ‫‪•- T‬‬ ‫‪ V‬־‬ ‫••‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪T V‬‬ ‫־ ‪*:‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רמח■‬

‫מי יודע‪ .‬אחד ע^ר אני יודע‪.‬‬ ‫אחד‬

‫‪t‬‬
‫כדכביא‪ .‬ע^^רד! דגריא‪.‬‬
‫* ‪:‬‬
‫אחד‬ ‫^^‬ ‫• ‪:‬־ ‪T‬‬ ‫‪TT-:‬‬ ‫‪T-:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪t‬‬ ‫־ ־‬

‫ירחי לידח‪^ .‬נזמדנח ימי מילח‪^ .‬נזבעח ימי‬

‫;‬ ‫‪T‬י‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•• ‪• : 7‬‬ ‫‪-‬‬

‫סדרי מ^^נח‪ .‬חמ^זח חומי^טי חדרח‪ .‬ארמע‬ ‫^^סחא‪.‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬־•‬ ‫• ‪T :‬‬ ‫* ‪T‬‬ ‫‪T - -‬‬

‫אמחדח‪^^ .‬ליי^סח אסדת‪ .‬׳;סני לוחדת חסרית‪ .‬אחד אל־חינו‬

‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫״‬ ‫;‬ ‫‪t v‬‬ ‫־ ‪•:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬

‫^ס^זמים וסארץ‪.‬‬

‫מי יודע‪ # .‬י ם ע^ר אני יודע‪:‬‬ ‫^‪ 15‬נ י מ‬

‫פז־כפיא‪.‬‬
‫‪T-:‬‬ ‫ע׳פר‬
‫אחד ^י ‪7‬‬
‫עבטיא‪ .‬־ ־‬
‫ע׳טר • ‪T- :‬‬
‫^!‪1‬ניט לי ‪7‬‬ ‫ז^‬ ‫‪••:‬‬
‫עע^רח דסריא‪ .‬חיןסעח ירחי לידח‪ .‬׳;סמדנח‬
‫‪7‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫••‬ ‫־‬ ‫*‪7 :‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫*‬ ‫‪7 7‬‬ ‫‪-:‬‬

‫ימי מילח‪^ .‬סבעח ימי ^;טסחא‪^ .‬ס^^זח סדרי מ^סנח‪ .‬חמ^סח‬

‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫*‬ ‫‪7‬‬ ‫*‬ ‫‪7‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫;‬ ‫‪T‬‬ ‫‪*1‬‬ ‫‪7‬‬ ‫*‬ ‫;‬

‫חומ^נזי חדרח‪ .‬ארסע אמחדח‪;^ .‬טל־^נזח אבדח‪;^ .‬טני לוחדת‬

‫‪. . .‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪7‬‬ ‫;‬ ‫‪7‬‬ ‫*‬ ‫־‬ ‫;‬ ‫־‬ ‫‪7‬‬ ‫‪* * :‬‬

‫חבריח‪ .‬אחד אלחינו ^;טב^במים ובארץ‪.‬‬ ‫י‬ ‫‪V 7‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪• -‬‬ ‫‪7‬‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫••‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪* :‬‬ ‫־‬

‫מי יודע‪ .‬שלושה עשר אני יודע‪:‬‬ ‫של‪1‬שה טשו‬

‫עשר‬ ‫‪7 7‬‬
‫שנים‬ ‫שלושחעשר מדיא‪.‬‬ ‫• ‪7 -‬‬ ‫‪7 7‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫ז ל ל‬ ‫‪:‬‬
‫עשרח‬ ‫‪7‬‬
‫שבמיא‪ .‬אחד עשר כוכביא‪.‬‬
‫‪7‬‬ ‫‪-:‬‬ ‫; ־ ‪7‬‬ ‫‪7 7‬‬ ‫־‬ ‫• ; ־ ‪7‬‬

‫דבריא‪ .‬תשעח ירחי לידח‪ .‬שמונח ימי מילח‪ .‬שבעח ימי‬

‫‪..‬‬ ‫;‬ ‫‪V‬״‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪7‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫••‬ ‫‪-‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪:‬‬ ‫*‬ ‫‪7‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬

‫שבחא‪ .‬ששח סדרי משנח‪ .‬חמשח חומשי חורח‪ .‬ארבע‬ ‫‪7‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪:‬־•‬ ‫‪7‬‬ ‫• ‪:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫•‬ ‫‪7‬‬ ‫־ ־‬

‫אמחות‪ .‬שלשח אבות‪ .‬שני לוחות חברית‪ .‬אחד אל־חינו‬

‫••‬ ‫‪V:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪* :‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫*‬

‫שבשמים ובארץ‪.‬‬

‫>‪<^ <$><$‬‬
‫■ רמט‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫חד גדיא‬
‫‪T‬‬ ‫־ ‪:‬‬

‫חד נדיא חד נדיא‬

‫‪T ;-‬‬ ‫־; ‪T‬‬
‫חד ןךיא ךזבין אבא בתרי זוזי‬
‫ואתא ^;טונרא ואכלה לגדיא‬
‫‪t‬‬ ‫; ־;‬ ‫‪t‬‬ ‫; ‪; t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬

‫חד נדיא חד נדיא‬

‫‪T ;-‬‬ ‫־; ‪T‬‬
‫ךזבין אבא בתרי זוזי‬
‫ואתא כלבא ונ^צוך ל^צוונרא דאכק לנדיא‬
‫; ־; ‪T‬‬ ‫; ‪r ; T‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬ ‫;‬ ‫; ־ י ‪7‬‬ ‫‪t‬‬ ‫־ ;‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬

‫חד נדיא חד נדיא‬

‫‪T ;-‬‬
‫ךזבין אבא בתרי זוזי‬
‫־; ‪T‬‬

‫;ואתא חטרא והבה לכלבא דנ^צ ל^צוונרא דאכלה ’"גדיא‬

‫; ־; ‪T‬‬ ‫‪T ; T‬‬ ‫;‬ ‫;‪T‬‬ ‫;‬ ‫; ‪“ t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫; ־ ;‬ ‫‪t‬‬ ‫;•‬ ‫‪t‬‬ ‫•••;‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬

‫חד נדיא חד נדיא‬ ‫דזבין אבא בתרי זוזי‬

‫ל^צוונרא‬
‫‪t‬‬ ‫;‬
‫דאתא נורא וע‪t‬רןז להטרא דהבה לכלבא‬
‫;‬ ‫; ‪ t‬־*‬ ‫‪t‬‬ ‫; ־ ;‬ ‫‪t‬‬ ‫;•‬ ‫‪t‬‬ ‫;•••;‬ ‫‪t‬־ •‬ ‫;‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬

‫דאכלה לגדיא‬
‫חד נדיא חד נדיא‬ ‫ךזבין אבא בתרי זוזי‬
‫דאתא מיא וכבה לנורא דע‪t‬רה להטרא דהבה לכלבא דנע‪t‬ןד‬
‫; ‪ t‬־ ״‬ ‫‪t‬‬ ‫; ־ ;‬ ‫‪t‬‬ ‫;•‬ ‫‪t‬‬ ‫;•••;‬ ‫‪t‬־ •‬ ‫;‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬ ‫‪t t‬‬ ‫;‬ ‫‪T-‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬

‫ל^צוונרא דאכלה לגדיא‬

‫חד נדיא חד נדיא‬
‫‪T ;-‬‬ ‫‪-‬‬
‫ךזבין אבא בתרי זוזי‬
‫‪T ;-‬‬

‫ואתא תורא ו^צותה למיא דכבה לנורא דע‪t‬רה להטרא‬

‫‪t‬‬ ‫;•••;‬ ‫‪t‬־ •‬ ‫;‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬ ‫‪t‬‬ ‫; ־‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬

‫דהכה לכלבא דנ^צוך ל^צוונרא דאכלה לנדיא‬

‫‪t‬‬ ‫; ־;‬ ‫‪t‬‬ ‫‪; t‬‬ ‫;‬ ‫‪t‬‬ ‫;‬ ‫;‬ ‫; ‪ t‬־•‬ ‫‪t‬‬ ‫; ־ ;‬ ‫‪t‬‬ ‫;*‬

‫חד נדיא חד נדיא‬ ‫ךזבין אבא בתרי זוזי‬

‫חגדח של פסח‬ ‫רב■‬

‫ואתא ה^‪112‬חט ו^צחט לתורא ד^צתה למיא דכבה לנורא‬

‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪ :‬־‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪“ t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫••‬ ‫‪-‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬

‫ד^^רוז לחטרא דהכה לכלבא דנ^^ך ל^צונרא דאכלה‬

‫‪t‬‬ ‫‪: t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ t :‬־*‬ ‫‪t‬‬ ‫‪ :‬־ ‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪•:‬‬ ‫‪t‬־ •‬ ‫‪:‬‬

‫חד זנדיא חד ונדיא‬

‫‪7;-‬‬
‫לגדיא דזביז אבא בתרי זוזי‬
‫‪-‬‬ ‫־ ; ‪T‬‬ ‫־‬ ‫••‬ ‫*‪**:‬‬ ‫; ־ • ״ ־ ‪T‬‬ ‫־; ; ‪T‬‬

‫ואתא מלאך המות ו^;צחט ל^!צוחט ד^!צחט לתורא ד^!צתא‬

‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪“ T :‬‬ ‫••‬ ‫‪:‬‬ ‫‪“ T:‬‬ ‫־‪:‬־״ ‪V T‬‬ ‫־‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬

‫למיא דכבה לנורא ד^^רה לחטרא דהבה לכלבא‬

‫‪ :‬־ ‪T :‬‬ ‫‪T • :‬‬ ‫‪T:•••:‬‬ ‫‪T :‬־ •‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‪T :‬‬

‫דנ^^ך ל>טונרא דאכלה לנדיא‬ ‫‪t‬‬ ‫‪ :‬־‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪: t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ t :‬־*‬

‫חד גדיא חד גדיא‬ ‫ךזביץ אבא בתרי זוזי‬

‫ואתא חקדוש פרוך חוא ושחט למלאך המות דשחט‬
‫‪“ T :‬‬ ‫־ ‪V T‬‬ ‫‪ :‬־ ‪ :‬־ י‬ ‫‪“ T:‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T -‬״‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬

‫לשוחט דשחט לתורא דשתא למיא דכבה לנורא‬

‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪ :‬־‬ ‫‪t‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪“ t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫••‬ ‫‪:‬‬

‫דשרה לחטרא דהבה לכלבא דנשך לשונרא דאכלה‬

‫‪t‬‬ ‫‪: t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ t :‬־*‬ ‫‪t‬‬ ‫‪ :‬־ ‪:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪•:‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:•••:‬‬ ‫‪t‬־ •‬ ‫‪:‬‬

‫חד גדיא חד גדיא‬

‫‪T:-‬‬
‫לנדיא דזביז אבא בתרי זוזי‬
‫‪-‬‬ ‫־ ‪T :‬‬ ‫־‬ ‫••‬ ‫*‪**:‬‬ ‫‪ :‬־ • ״ ־ ‪T‬‬ ‫‪ :‬־‪T:‬‬

‫חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מערים ולספר בניסים ובנפלאות‬
‫שעשה הקב״ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה‪.‬‬

‫יש הקורין אחר הסדר שיר השירים שמפורש בו יציאת מצרים‪.‬‬

‫נוהגין שאין קורין ״קריאת שמע״ שעל המטה‪ ,‬פרט לפרשת ״שמע״ וברכת‬
‫״המפיל״‪ ,‬להורות שהוא ״ליל שמורים״ מן המזיקין‪ ,‬ואין עריך בשמירה‪.‬‬
‫רנא‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫שיר דושירים‬
‫א‪ .‬שיר דושירים אשר לבולמה‪ :‬ישלןני מנ^‪1‬יק‪ 1‬ת פיהו כי ט‪1‬בים ד;ךיזי‬
‫^ל כן ז‪5‬למ‪ 1‬ת‬ ‫מיןן‪ :‬לריח עמגיך טוכים ^מן מורק‬
‫אחכוך‪ :‬משכני אחריך נרוצח חכיאני חמלך חדריו נגילח ונ^טמחח כך‬
‫נזכירח דדיך מיין מייטרים אחכוך‪^ :‬צחורח אני ונאוח כנות ירו^טלם‬
‫כאחלי קדר כיריעומ ^ולמח‪ :‬אל מראני שאני ^חךח;ךמ ^^וזפמני‬
‫ח^זמ^ט כני אמי נחרו כי ^מני נטרח אמ חכרמים כרמי ^לי לא‬
‫נטרמי‪ :‬חנידח לי שאחכח נפשי איכח מרעח איכח מרכיץ כצחרים‬
‫^למח אחיח כע־טיח ^ל ^ךדי חכריך‪ :‬אם ליא מך^י לך חיפח כן^צים צאי‬
‫לך כעקכי חצאן ורעי אמ נךיומיך על משכנומ חריעים‪ :‬לססמי כרככי‬
‫פרעח דמימיך רעימי‪ :‬נאוו ^חייך כמורים צוארך כחרוזים‪ :‬מ‪1‬ךי זחכ‬
‫נעשח לך עם נקדומ חכסך‪ :‬עד שחמלך כמסכו נרדי נמן ריחו‪ :‬צרור‬
‫חמר דוךי לי כין ^די ילין‪ :‬א^‪5‬זכל חכ׳פר דודי לי ככןמי עין ןךי‪ :‬חןך‬
‫יפח ‪^.‬ימי חןך יפח עיניך יונים‪ :‬חנך יפח דודי אך נעים אך ערשנו‬
‫רעננח‪ :‬קחומ כמינו ארזים רחיטנו כדומים‪:‬‬

‫ב* אני חכצלמ חשרון שושנמ חעמקים‪ :‬כשושנח כין חחוחים כן‬
‫רעימי כין חכנומ‪ :‬כמפוח כעצי חיער כן דודי כין חכנים כצלו‬
‫חמךמי וישכמי ופריו ממוק לחכי‪ :‬חכיאני אל כימ חיין וךגלו עלי‬
‫אחכח‪ :‬פעזכוני כא^צי^טומ רפדוני כמפוחים כי חולמ אחכח אני‪^ :‬טמאלו‬
‫מך‪1‬מ לרא^טי וימינו מחכקני‪ :‬חשכעמי אמכם כנומ ירושלים כצכאומ‬
‫או כאילומ ח^דח אם מעירו ואם !תעוןרו אמ חאחכח עד ^מדזפץ‪ :‬קול‬
‫דודי חנח זח כא מדלג על חחרים מקפץ על חנכעומ‪ :‬דומח דודי לצכי‬
‫או ^ע־פר חאילים חנח זח עומד אחר כ‪1‬תלנו מיצזגיח מן חחלנומ מציץ מן‬
‫חחרכים‪ :‬ענח דודי ואמר לי קומי לך רעימי יפמי ולכי לך‪ :‬כי חנח‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רנב‪-‬‬

‫ה&תיו עבר הג^ם חלח הלזי לו‪ :‬הנצנים נראו בארץ עת דוז»יר הגיע‬
‫וקול התור ניטמע בארצנו‪ :‬התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח‬
‫קומי לזי רעיתי יפתי ולכי לזי‪ :‬יונתי בחגוי הסלע בסתר המךרגה הראיני‬
‫את מןאיןי ה^טמיעני את קולר כי קולזי ערב ומןאיזי נאוה‪ :‬אחזו לנו‬
‫ץזעלים ץזעלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר‪ :‬דודי לי ואני לו‬
‫דודי לצבי‬ ‫הרעה ביטוץזנים‪ :‬עד טיפולו היום ונסו הצללים סב דמה‬
‫או לעפר האילים על הרי בתר‪:‬‬

‫נ‪ .‬על מ^כבי בלילות בק^זתי את ^טאהבה נפעזי בקינזתיו ולא מצאתיו‪:‬‬
‫אקומה נא ואסובבה בעיר ב^זוקים וברחבות אבק^טה את‬
‫••‬ ‫‪T‬‬ ‫; ־ ־ ‪ :‬״‬ ‫ד‪:‬‬ ‫־ ‪ • t :‬״‬ ‫ד •‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־;־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬

‫^טאהבה נפ^טי בק^טתיו ולא מצאתיו‪ :‬מצאוני ה^טמרים הסבבים בעיר‬

‫את ^אהבה נפץזי ןאיתם‪ :‬ככןעט בעברתי מהם עד המצאתי את‬
‫^טאהבה נפץזי אחזתיו ולא ארפנו עד ^טהביאתיו אל בית אמי ואל הדר‬
‫הורתי‪ :‬ה^טבעתי אתכם בנות ירויטלם בצבאות או באילות ה^טדה אם‬
‫•‬ ‫‪V T‬‬ ‫־‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫•‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬

‫תעירו ואם תעוררו את האהבה עד ^טתחפץ‪ :‬מי זאת עולה מן ך!מךבר‬

‫כתימרות ע^ן מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל‪ :‬הנה מטתו‬
‫^טל^זלמה עזעזים גברים סביב לה מגבורי י^טראל‪ :‬כלם אחזי חרב מלמדי‬
‫מלחמה אייט חרבו על ירכו מפחד בלילות‪ :‬אפריון ע^ה לו המלר ץזלמה‬
‫מעצי הלבנון‪ :‬עמודיו עע^ה כסר ןפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו ךצוק‬
‫אהבה מבנות ירו^טלם‪ :‬צאינה וראינה בנות ציון במלזי ^טלמה בעטרה‬
‫^טעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום ^טמחת לבו‪:‬‬

‫ד‪ .‬הןזי יפה רעיתי הןזי יפה עיניןי יונים מבעד ^צמרנזי ^טערןי כעדר‬
‫העזיים ^טגל^טו מהר גלעד‪ :‬ץזניזי כעדר הקצובות ^עלו מן‬
‫הרחצה ^טכלם מתאימות ו^טכלה אין בהם‪ :‬כחוט ה^טני ^טפתותיזי‬
‫ומדברו נאוה כפלח הרמון רקתזי מבעד לצמתזי‪ :‬כמגדל דויד צוארזי‬
‫רנג‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫פנוי לתלפיות אלח דומגן תלוי ^!ליו פל ^ולטי דוגפ‪1‬רים‪^ :‬פני ^דיזי פ^זני‬
‫עפרים ונאומי צפידז דור־עים פ^זו^טנים‪ :‬עד ^יפוח דויום ונסו הצלליס אלזי‬
‫לי אל הר המור ואל נפ ע ת הלפונה‪ :‬פלזי יפה _^ןתי ומום אין פזי‪ :‬אתי‬
‫מלפנון פלה אתי מלפנון תפואי תיטורי מרא^ט אמנה מרא^ט ^טניר‬
‫והרמוז ממעונות אריות מהררי נמרים‪ :‬לפפתני אהותי כלה לפפתני‬
‫פאחת מעיניזי פאחד ענק מצור־ניו‪ :‬מה יפו דדיך אהתי כלה מה טפו‬
‫דדיזי מיין וריח ^נזמניזי מפל פטמים‪ :‬נפ ת תטפנה ט פ תו תיו פלה ד פ ט‬
‫וחלפ תחת ^טונזי וריח ^למו*מוזי פריה ^פנון‪ :‬נן נעול אחותי כלה נל‬
‫נעול מעןן חתום‪ :‬טלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים‪:‬‬
‫נרד וכרפם קנה וקןמון עם פל עצי ^פונה מר ואהלות עם פל ראטי‬
‫פטמים‪ :‬מע‪.‬ין גנים פאר מים חיים ונזלים מן לפנון‪ :‬עורי צפון ופואי‬
‫תימן הפיחי גני יזלו פטמיו יפא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו‪:‬‬
‫‪T T :‬‬ ‫‪•:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫• ‪:‬‬ ‫•‬ ‫־‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪t‬‬ ‫‪' t‬‬ ‫••‬

‫ד‪ . 1‬פאתי לגני אחתי פלה אריתי מורי עם פטמי אכלתי יערי עם דפטי‬
‫‪.‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫די‬ ‫־‪•:‬‬ ‫‪ T‬־ ‪• :‬‬ ‫‪• T :‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪•T‬‬ ‫‪T-‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬

‫טתיתי ייני עם חלפי אכלו רעים טתו וטכרו דודים‪ :‬אני‬

‫יטנה ולפי ער קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי‬
‫טראטי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה‪ :‬פטטתי את פתנתי איפפה‬
‫אלפטנה רחצתי את רגלי איפפה אטנפם‪ :‬דודי טלה ידו מן החור ומעי‬
‫המו עליו‪ :‬קכזתי אני לפתח ^דודי וידי נטפו מור ואצטע׳תי מור עפר על‬
‫כפות המנעול‪ :‬פתחתי אני לדודי ודודי חמק עפר נפטי יצאה פדפרו‬
‫פקטתיהו וליא טצאתיהו ה‪j‬ראתיו ולא ענני‪ :‬טצאני הטטרים הספפים‬
‫פעיר הפוני פצעוני נטאו את ךדידי מעלי טמרי החמות‪ :‬הטפעתי‬
‫אךנכם פנות ירוטלם אם תטצאו את דודי מה תגידו לו טחולת אחפה‬
‫אני‪ :‬מה דודזי מדוד היפה פנטים מה דודזי מדוד טפפה הטפעתנו‪ :‬דודי‬
‫צח ואדום דגול מרפפה‪ :‬ראטו כתם פז קוצותיו תלתלים טהורות‬
‫פעורפ‪ :‬עיניו פיונים על אפיקי מים ר־חצות פחלפ יטפות על מלאת‪:‬‬
‫חגדח של פסח‬ ‫רנד‪-‬‬

‫לחיו פז^רזיגת דופ־^ם מגךלוית מךר[ךוים ^טפתויתיו ^ט‪^1‬נים נ־טפוית מ‪1‬ר‬

‫כזג^לפת ספירים‪:‬‬ ‫ע׳פר‪ :‬ידיו גלילי זחג כזמלאים סתן^י^ם מ^יו‬
‫מיפדים על אדני פז מראחו כלכנון כחור כארזים‪:‬‬ ‫^נזוקיו עמודי‬
‫חכו מכזתהןים וכלו מחמדים זח דודי וזח רעי כנות ירו^לם‪:‬‬

‫ו‪ .‬אנח חלך דודך חיפח כנ^‪5‬זים אנח פנח דודך ונכק^כנו עמך‪ :‬דודי ירד‬
‫לגנו לערוגות חכי^ם לרעות כגנים וללקט ^כו^נים‪ :‬אני לדודי‬
‫ודודי לי חרועח כ^זועזנים‪ :‬יפח את רעיתי כתרצח נאוח כירועזלם אימח‬
‫כנךגלות‪ :‬חסכי עיניך מנגדי ^חם חרחיכני ^ערך כעדר חעזים ^גלעזו‬
‫מן חגלעד‪ :‬עזניך כעדר חרחלים ^עלו מן חרחצד׳ ^כלם מתאימות‬
‫ו^טכלח אין כחם‪ :‬כפלח חרמון רקתך מכעד לצמתך‪ :‬עזעזים חמח מלכות‬
‫ועזמנים פילגעזים ועלמות אין מספר‪ :‬אחת חיא יונתי תמתי אחת חיא‬
‫לאמח כרח חיא ליולדתח ראוח כנות ויאעזרוח מלכות ופילגעזים‬
‫•‬ ‫• ־ ‪:‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־ ‪ :‬־ ‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪TT‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪*:‬‬

‫ויחללוח‪ :‬מי זאת חנעזקפח כמו עזחר יפח כלכנח כרח כחמח אימח‬
‫כנךגלות‪ :‬אל גנת אגוז ירךתי לראות כאכי חנחל לראות חפרחח חגפן‬
‫חנצו חרמנים‪ :‬לא ידעתי נפעזי ^טמתני מרככות עמי נדים‪:‬‬
‫‪•T‬‬ ‫־ •‬ ‫־ ‪: :‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫־ ‪• :‬‬ ‫ד ־ ‪• :‬‬ ‫•‬ ‫ד•‬ ‫••••‬

‫ז‪ .‬עזוכי עזוכי חעזולמית עזוכי עזוכי ונחזח כך מח תחזו כעזולמית‬

‫כמחלת חמחנןם‪ :‬מח ןפו פעמןך כנעלים כת ןךיכ חמוקי‬
‫ירכיך כמו חלאים מע^ח ידי אמן‪ :‬עזררך אגן חפחר אל ‪.‬יחסר חמזג‬
‫כטנך ערמת חטים סוגח כעזועזנים‪ :‬עזני ^דיך כעזני עפרים תאמי צכיח‪:‬‬
‫צוארך כמגדל ח^ן עיניך כרכות כחעזכון על ^טער כת רכים אפך‬
‫כמגדל ח^כנון צופח פני דמ^ק‪ :‬רא^ך עליך ככרמל ודלת רא^ך‬
‫כארגמן מלך אסור כרחטים‪ :‬מח יפית ומח נעמת אחכח כתענוגים‪ :‬זאת‬
‫קומתך דמתח לתמר ועזדיך לאעזכלות‪ :‬אמרתי אעלח כתמר איחזח‬
‫כסנסניו ויחיו נא עזדיך כאעזכלות חגפן וריח אפך כתפוחים‪ :‬וחכך כ‪.‬יין‬
‫רנה‬ ‫דוגרת מפרשי דומקרא‬

‫ליוידי ו?לי‬ ‫י^נים♦‬ ‫ך!ט‪ 1‬ב ד!‪1‬לזי לד‪ 1‬ךי למי^רים זי‪ 1‬ב ב‬
‫מ^םוקת‪ :1‬לכה ד‪ 1‬די נצא ה^‪^5‬דה נלינה ככפרים‪ :‬נ^מכימה לכרמים נראה‬
‫אם פרהה הנפן פתה הממהר הנצו הרמ‪1‬נים ^כם אתן את הוידי לזי‪:‬‬
‫‪ T‬׳‬ ‫‪-‬‬ ‫‪V‬‬ ‫י‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪• T‬‬ ‫•• ••‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫•‬ ‫‪ V V -‬י‬ ‫‪T‬‬ ‫‪: T‬‬

‫הדודאים נתנו ריה ועל פתהינו כל מגדים הד^צים נם י^צנים הודי צפנתי‬
‫‪ T‬־ ‪• :‬‬ ‫•‬ ‫‪• T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫•‬ ‫;־ ‪T‬‬ ‫‪•T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪• • T :‬‬ ‫‪!-.-..‬י‬ ‫‪• T‬‬ ‫‪• T‬‬

‫לזי‪:‬‬

‫ח‪ .‬מי יתנך כאה לי יונק ^ודי אמי אמצאך כהוץ א^קך גם לא יכזו לי‪:‬‬
‫אנהגך אכיאך אל כית אמי !תלכזדני איצזקך מיין הרקה מעסיס‬
‫רמיני‪ :‬ע^מאלו תחת רא^זי וימינו תחכקני‪ :‬ה^נזכעתי אתכם כנות‬
‫ירו^צלם מה תעירו ומה ‪1‬תעוןרו את האהכה עד ^!תדזפץ‪ :‬מי זאת עלה‬
‫מן המךכר מתרפקת על דודה תחת התפוח עורןתיך ^זמה חכלתך אמך‬
‫^מה הכלה ילדתך‪ :‬לסימני כחותם על לכך כחותם על זרועך כי עזה‬
‫כמות אהכה ק^סה כ^נזאול קנאה ר^ספיה ר^ספי א^ם ^נזלהכתיה‪ :‬מים רכים‬
‫לא יוכלו לככות את האהכה ונהרות לא י^סטפוה אם יתן אי^‪5‬ז את כל‬
‫‪T‬‬ ‫‪V ........................T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫;־‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬

‫הון כיתו כאהכה כוז יכוזו לו‪ :‬אחות לנו קטנה וחסדים אין לה מה‬
‫ןע^טה לאחותנו כיום עידכר כה‪ :‬אם חומה היא נכנה עליה טירת כסך‬
‫ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז‪ :‬אני חומה ו^טדי כמגדלות אז הייתי‬
‫•‬ ‫‪• T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫•‬ ‫‪-‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪V T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪V‬‬ ‫‪V‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬

‫כעיניו כמוצאת יטלום‪ :‬כרם ך!ןה למצלמה ככעל המון נתן את הכרם‬
‫לנטרים אי^ט יכא כפריו אלך כסך‪ :‬כרמי ^לי לפני האלך לך ^נזלמה‬
‫ומאתים קנטרים את פריו‪ :‬היו^כת כגנים הכרים מקיטיכים ^קולך‬
‫השמיעני‪ :‬כרה דודי וךמה לך לצכי או לעפר האילים על הרי כ^מים‪:‬‬

‫>‪<^ <$><$‬‬