‫גרינברג‬

‫]אתי הקוסמת תמרי[

‬

‫פגישה ‪
1#‬‬
‫נתקעתי‪
.‬‬

‫ליטרלי‪
 ,‬‬
‫נתקעתי
‪.‬‬

‫אדם‪ ,‬בשגרה דיומא‪ .‬חי‪ .‬ואם חי אז כנראה נושם?

‬

‫במה התבטאה הזעקה שלי‪

.‬‬

‫התקיעות‪ .‬מכניסה אויר… והופס‪ .‬הוא נקלע לו לגבול שמסרב להיפרץ‪
.‬‬

‫נכנס כדי להחדיר מעט חמצן ]מבין שלל החיות שיש בתרכובת האויר[
‬
‫אבל‪
,‬‬
‫הופס‪/‬אופס או איך שתרצו‪
.‬‬
‫לא פורץ‪
.‬‬
‫
‬
‫לא יכולה להסביר‪
.‬‬
‫אבל זה מייצר את מילת הקסם
‬
‫מילה מילתית… כזו שנהייתה לשקולה ל“אם‪/‬עם‪/‬ו‪/‬מממ‪/‬אולי“ בשכיחותה‪
.‬‬
‫ההרגשה הזו‪ ..‬שבמהלך היום ]ממש לא פעמים בודדות[ מגיחה לה נשימה ]גם בעת הכתיבה ברגע זה ממש[ שמסרבת להיכנס‬
‫עד הסוף‪
 .‬‬
‫ומה זה בכלל עד הסוף? 
‬
‫לא יודעת‪ .‬אבל זה פשוט לא מרגיש שנחנקת באמצע כמו בליעה של מים בצינור הלא נכון בגרון ואז אתה מרגיש שמישהו צריך‬
‫לדחוף לך קש לגרון כדי לתת פומפה כקונטרה שהמים בכל זאת יחלחלו‪
.‬‬
‫
‬
‫טוב חפרתי‪
.‬‬
‫מפה לשם‪
.‬‬
‫לא רק זה הגיע‪
.‬‬
‫כיאה למילת הקסם ]תכף‪ ,‬תכף היא תגיע[
‬
‫הגיחו להן גם פלאי עולם
‬
‫בצורת מבערי עוצמה
‬
‫בלהבות יום העצמאות שנסכם על כל ימי העצמאות שחוויתי ]ואללה‪ ..‬אלו לא מעט…‪
[.‬‬
‫על זה נכתב השיר ”אלף כבאיות לא יצליחו לכבות אותי“…‪ .‬כן
‬
‫כן‪
.‬‬
‫מתכוונת לצרבת‪ .‬חברת המילה הקסומה ‪ -‬או שהיא פשוט שם נרדף שלה‪
.‬‬
‫ולא טרם הגעתי לגיל ‪ .200‬וממש לא קרובה להריון‪
 .‬‬
‫הצרבת היא חברה נהדרת שמגיחה בתקופות שמבשרות לי 
‬
‫”מיכל‪ ,‬את סתית מהזון… ובהרבה“‪
.‬‬

‫היי‪
.‬‬
‫שלום 
‪.‬‬
‫לעולם
‬

‫ה סטרס‪
.‬‬
‫
‬
‫כן‪
.‬‬
‫כן‪ .‬כן‪
 ..‬‬
‫חוויתי כמה כאלו‪ .‬קטנים‪ ,‬בינוניים‪ ,‬ארוכים‪ ,‬התקפיים…
‬
‫אבל משהו בפעם הזו ‪ -‬סירב להרפות ולהשתחרר כדי שאוכל לחזור ל“‪
.“zone‬‬
‫הגעתי לאיזו חסימות‪ ..‬שלא ידעתי איך לפתור את זה הפעם‪
.‬‬
‫והסטרס הלחיץ אותי )מה שנקרא חיה שמזינה את עצמה‪ ,‬רק שהיא לא מסיימת לאכול כי היא כל הזמן מייצרת עוד ועוד מזון‪..‬‬
‫== היי רקורסיה נהדרת ללא תנאי עצירה(‪
.‬‬

‫הגעתי לפיק‪
 .‬‬

‫ואולי החלטתי שזה לא משהו שאצליח להכיל כנראה ולא מרגישה שיש חבר בצד שיבין או ידע לתת מרפק שיעיף חזרה לזון…
‬
‫והקשבתי לאיזה מטורלל אחד‪ ,‬שאני קצת ]הרבה[ מעריצה‪
.‬‬
‫ומההקשבה הבלתי פוסקת אליו ולהכרות המיוחדת שהוא חשף ‪ -‬הבנתי שיש המון מהמשותף ‪
-‬‬
 ‫שונאת טיפולים ]בתור אחת שמייעצת ומפסלכגת‪ ..‬מילה משלי להליכי ייעוץ ופסיכולוגיה תבונתית לחברים וזוגות ואנשים‬
‫יקרים[ ויס‪ .‬אף ניסיון לא פעם של איזו הכרחה של ישיבה על קורסה בתיכון כדי שיאפשרו לי ליסוע למסע ]החשוב[ לפולין כי היה‬
‫חשש מהתת משקל שלי ]מה הקשר? בירה נשר[‪
.‬‬

‫לא מאמינת טיפול‪ .‬מאמינה שיש לי קצת מודעות ]שקר כנראה[ אבל איזשהי הבנה שלשבת מול מישהו שלא מכיר אותי ‪ -‬לא יוכל‬
‫להכיר אותי וליעץ לי ממקום שאין לו מושג עלי‪ ..‬ולא בא לי על הישיבת תחת הזו למה מעדיפה לשלם לכמה שיעורי מכון‪..‬‬
‫הרגשה יותר מספקת‪ .‬לא משנה… הבהרתי‪
:‬‬
‫לא מתחברת לעולם הטיפול ]מאוד אוהבת לעזור ולטפל אבל לא מהצד של החופר[
‬

‫נחזור‪ ..‬זה שאני מעריצה את שנינותו ודרכו‪ ..‬גם הוא לא התחבר לעולם הזה‪
.‬‬
‫ובפרט אומר שמשהו בי מאוד שמרן ולא רוצה לומר שהולך לסצנה הזו‪ ..‬כן ”ממש חולשה של ממש“‪
.‬‬
‫אבל הוא אמר‪
.‬‬
‫שזה אחר‪
.‬‬
‫זה פיסי‪
,‬‬
‫וזה לא ה“דמות הטלויזיונית של ספות וידיים משולבות עם הנהון“
‬
‫
‬
‫אז החלטתי‪
.‬‬
‫שלפני שהאויר נגמר לגמרי‪ .‬ולא מוצא שום פתח איוורור להיכנס ממנו…
‬
‫אנסה‪
.‬‬
‫אשכרה‪ .‬אני‪ ,‬מיוזמתי‪ ,‬פונה במייל ]חופר כי כמובן‪ ..‬אני[ ‪ -‬להסביר… לאתי שאני לא מתחברת לז‘אנר‪ .‬לא אוהבת ספות‪ .‬ובטח‬
‫לא שיחות ודיונים שאני במוקדם‪
.‬‬
‫אבל‪ ,‬שפשוט כואב לי ושורף מבפנים‪
 .‬‬
‫ונו…
‬
‫אולי זה משהו שיוכל מעט לעזור לכבאים בזרנוק כיבוי השרפות צרבות‪
.‬‬
‫
‬
‫אז‪
.‬‬
‫מה?
‬
‫כן?
‬
‫לא?
‬
‫אולי אבטל… לפני שאכיר ואז בטוח לא יהיה לי נעים‪ .‬ולפני שאתחיל ואז אחייב את עצמי לנסות כדי לסמן לפחות וי שניסיתי…‬
‫ואוכל להעלות את זה כתירוץ בהתפרקות הבאה שלי…
‬
‫אז?
‬
‫נו?
‬
‫
‬
‫כן‪
.‬‬
‫מפוחדת‪
.‬‬
‫והאמת‪ .‬לא‪ .‬לא מפוחדת‪ .‬אלא‪ ,‬יותר מלאת תקווה‪ ,‬לקבל איזו בעיטה שתשחרר את הסתימה‪
.‬‬
‫אתי או לא‪ .‬זו ששמעתי עליה‪ ,‬שמעתי את סיפורה‪ .‬וכל הטיפול הזה נשמע כמו איזו זממה גדולה‪ ..‬לא ברורה והזויה‪
..‬‬
‫אבל זה נשמע קצת תפור עלי הערפול הזה‪
.‬‬
‫והאמת היא‪
.‬‬
‫שאני כבר בלי ברירה‪
.‬‬
‫אני תקועה‪
.‬‬

‫קבענו‪
.‬‬
‫ואז היה צורך להזיז… זה אומר שאני תכף מבטלת
‬
‫כן‪
.‬‬
‫ממש קרוב…
‬
‫לא רק שזה מלחיץ היא גם מבקשת שאשאר בחזיה ותחתונים )במקרה הטוב( ‪
?WHAT -‬‬
‫אני לא מתפשטת בחושך ליד האקס שלי‪ ..‬ולא נחשפת בשום סיטואציה פומבית אז מה הקשר עכשיו בלי בגדים?
‬
‫נו…
‬
‫ברור…‪
.‬‬
‫זה לא בשבילי‪
.‬‬
‫לא‪
.‬‬
‫
‬
‫הצרבת‪ .‬מגיע לרגעי שיא‪ .‬שגדולי הדורות לא ידעו מעולם ]סתם לא באמת בדקתי[
‬
‫אבל‪ ,‬ההרגשה קשה וכנראה שהלחץ והתקיעות אויר התעצמו מהרצון לפתור את זה ומההרפתקאה החדשה הזו שקבעתי לי
‬
‫…‬

‫אין ברירה‪
.‬‬
‫אני מנסה‪
.‬‬

‫הגעתי לאתי‪
.‬‬
‫שקטה חבויה‪
.‬‬
‫הלומה‪
.‬‬
‫מה בכלל זה אומר ומה זו המיטה הזו? לא הבנתי‪ .‬וגם לא עולה לי שום סצנה מיוחדת חיובית בראש‪
..‬‬
 ‫היא מבקשת להוריד תכשיטים…‪ .‬כן הכל הכל…
‬
‫ואז מבינה שצריכה לחלוץ את הרגליים הלא חינניות שלי וגם להישאר עם גוזייה‪
..‬‬
‫וולשבת מולה ככה במרכז‪
.‬‬
‫עם משענת הזויה‪ ,‬מוזרה שמציבה אותה הכי במרכז‪
.‬‬
‫ויאללה‪ .‬למה לא בעירומיות שכזו בואי ספרי על עצמך שנכיר ונאבחן את השיגעון ]לא את לא מיוחדת סתם קיצונית כזו‬
‫בקטנה[…
‬
‫
‬
‫ומדברות
‬
‫מנסה לפחות‪ ..‬אני קצת בהלם כאמור
‬
‫אתי‪” :‬ספרי לי על עצמך“
‬
‫אני‪” :‬אמ… מאיפה להתחיל…“
‬
‫אתי‪” :‬בת כמה את?“ 
‬
‫אני‪” :‬או‪-‬הו… בואי נתחיל בנושא הנושאים הרגישים שאולי התחיל את כל מלחמת הכרמל של הצרבות‪
“.‬‬
‫אתי‪” :‬אני מבינה‪
“..‬‬

‫אז השתדלתי לשתף ולהציג אותי‪
 .‬‬

‫ככה היום‪ .‬הכי מיכל שיכולה לראות בעצמ 
י‬
‫ובעיקר את הבעירה ]והפעם לא הצרבת[ של הרצון שלי …
‬
‫הרצון לעשות את הדרך שכל כך מרגשת וממלאת את הניצוץ שלי‪
.‬‬

‫כן‪ .‬הייתי צריכה לענות על השאלה שלה ‪
 -‬‬

‫אתי‪” :‬מיכל למה באת אלי?“
‬
‫אני‪” :‬אני לא מצליחה לנשום‪
“.‬‬
‫”אה‪ ..‬ויש לי ברנר בבטן‪ .‬והוא לא מכין קרם בורלה“
‬

‫אתי קישקשה לעצמה כמה דברים‪ ..‬ובגדול‪ .‬אוקיי חשבתי לעצמי ”היא דיברה איתי קצת בסטיייל המטפל שמכיר מטופל“ ומהיכן‬
‫ממשיכים מכאן? אני ערומונת כזו על מיטה והיא יושבת על כיסא מולי? מה "לעזאזאל וישחרר לי את האויר מהגרון? ]סליחה זו‬
‫הנואשות[
‬

‫נשכבתי על הגב והיא מתחילה‪

.‬‬

‫לחיצה על המקומות שאני מסמנת לה שאני תקועה‪

.‬‬

‫עושה כל מיני דברים‪ ..‬וגם מעין עיסוי במקום הזוי בעורף ‪ -‬שכואב במדד הצרחות ‪ .12.5 <— 1-10 -‬ולגמרי יודעת לסבול כאב‪
.‬‬
‫אני שואלת מה זה? למה זה כזה חזק‪ .‬ואתי‪” :‬זה כל המתח שלך מתנקז לכאן“‪
.‬‬
‫ואני חח עם חיוך של המחשבה‪” :‬אני? לחוצה? מתי זה קרה?“
‬

‫וזה ממשיך‪ .‬כל מיני מקומות מעט כואב וכמה שממש כואב‪ .‬ומנסה להבין… היא אומרת לי לשחרר כי אני מכווצת וחוזר חלילה‪
..‬‬
‫והיא רוצה שאנסה לשחרר את העצירות שלי 
‬
‫אבל‪
 .‬‬
‫אני צוחקת עם חיוך‪ ,‬וממש אומרת‪” :‬אני ממש לא שם‪ ..‬אין לי מה לשחרר“…
‬
‫ואתי‪ ,‬ממשיכה‪
.‬‬
‫במגע מחושב‪ .‬לא ברור ברגליים בבטן ובצואר‪
.‬‬
‫ובאיזשהו רגע היא מחזיקה לי את הראש ומנערת ואומרת לי ”מיכל שחררי‪ ,‬תרפי‪ ,‬אני כאן ממה את מפחדת“
‬
‫וזה מודה‪ .‬פרץ לי משהו במחשבה‪
.‬‬
‫והיא ממשיכה ועוברת למשהו 
‬
‫שהביא 
‬
‫רגע
‬

‫רגע של
‬
‫הסדק‪
..‬‬
‫
‬
‫אתי באה וממש אוחזת לי ביד‪ .‬כמו שמחזיקים ידיים ילד ואב‪ ,‬בני זוג‪ ,‬חברות‪ ,‬חברים 
‬
‫…‬
‫היא פשוט
‬
‫מחזיקה לי את היד‪
.‬‬

‫והעיניים העצומות ‪
 -‬‬

‫שמנסות לנטרל את מה שקורה‪
.‬‬
‫מתחילות להוליך החוצה
‬
‫אגד של רגשות
‬

‫והרטיבות שהשתדלתי לאחוז בפנים‪ ,‬מתחילה להיתפרץ קצת‪

.‬‬

‫אני באתי לפה כדי שמישהו יחזיק לי את היד
‬

‫ויגיד לי שרגע הכל בטוח
‬
‫מותר לשחרר
‬
‫ושהיא פה איתי‪
.‬‬
 ‫מאפשרת לי להיות רגע בשכיבה‪ ,‬שחרור ואיבוד שליטה
‬
‫כמו שלא זוכרת שאי פעם יצא לי ]טוב אולי בשחרור בפילאטיס של דפנה בטכניןן שהייתי כל כך עייפה שנרדמתי פשוט[
‬

‫הגוף הגיב בצורה
‬

‫שפשוט קשה לי לתאר‪.
 .‬‬
‫הרגלים החלו להירדם אבל לא מנמלים רגילים אלא ממשהו שהוא יותר מוזר‪ .‬והידיים‪ .‬נימול נימול‪ ..‬ולא משנה שמייצרת‬
‫אגרופים ההירדמות מתעצמת‪
..‬‬
‫ואני בשחרור והבכי 
‬
‫והאמירה הבודדה של אתי ]שהיא לא מדברת הרבה רק בהדרכה של שאלות והבנת הסבל והרגשתי הפיזזית[
‬
‫
‬
‫מיכל אני פה
‬
‫את בטוחה
‬
‫את יכולה לשחרר‪
.‬‬

‫כמה שלא משנה כמה רוצה להסתדר בעצמי

‬

‫להיות ”חזקה“
‬

‫להראות שיכולה ולא צריכה שום דבר ושום עזרה

‬

‫הרגשתי שאני צריכה את המגע הזה‪ .‬את אחיזת היד הזו בדרך שלי‪
.‬‬
‫ושלא משנה כמה דווקא קשה לקבל מגע מיוחד במשפחה……… כל אחד מאיתנו צריך מישהו שיחזיק לו את היד לרגע בדרך‪
.‬‬

‫היא יוצאת ומשאירה אותך להתפרק קצת
‬

‫‪ 10‬דקות שהגוף קצת בויברציות‪
.‬‬
‫מה היה פה עכשיו ואיך לעזזל היא הורידה לי כמה לבנין בחומות‪
.‬‬
‫שבכנות‪
 ,‬‬
‫ממש בא לי להיות אמיצה ולפרק יותר…
‬
‫
‬
‫חוזרת ומנסה לעזור לי לחזור לציויליזציה ‪ -‬ואני‪ ..‬סחרחורות מרגישה שהגוף עבד בפול פאוור למרות שהוא לגמרי שכב סטטי‬
‫ללא תזוזה‪
.‬‬
‫
‬
‫אתי אמרה ששרפתי מלא קלוריות אז לפחות זה זהיה שווה…
‬
‫
‬
‫ואני הולכת משם‪
.‬‬
‫לא יודעת מי אני ומה שמי‪
.‬‬
‫אמור הלחזור לעבודה ]חחח מה חשבתי לעצמי בכלל שקבעתי את זה באמצע היום? כנראה נואשות[
‬
‫הגעתי עם עיניים מרוחות ושחורות‪
.‬‬
‫כצלם אנוש בתוך העבודה‪ ..‬לא ממש הבנתי מה עברתי‪
.‬‬
‫וזה נמשך גם בלמחרת‪
.‬‬
‫
‬
‫נשארתי בסופ“ש במרכז‪ .‬להתרכז קצת סביב המטרות הקשוחות שלי‪ ..‬אבל קמתי קצת עם בוקס בבטן‪ .‬הלחץ‪ ,‬הבהלה‪,‬‬
‫וההרגשה הזו שנתנה לי הצצה למה זה שמישהו החזיק לי את היד‪ .‬ומישהי שאני בכלל לא מכירה והיא לא אותי‪
.‬‬

‫ואיך בכלל זה הצליח ככה לגעת בי? איך נתתי לה? 
‬

‫לא יודעת אבל אתי קוסמת‪ .‬והיא נתנה לי להרגיש בטוחה‪ ,‬ולסמוך עליה היה קל‪
.‬‬

‫ובלי לשים לב קבענו כבר אחד נוסף‪
.‬‬

‫אני‪” :‬מה את מטורללת? 
‬
‫ככה בלי היסוס עוד אחד?“
‬

‫כן‪
.‬‬

‫פגישה ‪
2#‬‬
‫השבוע נמשך‪
.‬‬
‫קצת בערפל ממה זה היה‪ ..‬ולמ 
‬
‫ה‬
‫לא חושבת שבאף אחת משנותיי ומזכרוני הבוגר ‪ -‬חוויתי רגע של שחרור שליטה כזה‪
.‬‬

‫היה לי קשה ביום למחרת‪ .‬ולמזלי‪ ,‬היה אפשר לשוחח עם חברה שהזכירה לי שיש עולם בחוץ ו“צאי מההלם“ הכל בסדר‬
‫תתעשתי‪
.‬‬

‫המשכתי לפעול כאדם שמנסה להיאחז במשימות המציאות שקבע לעצמו
‬

‫כדי להרגיש שאני לא סרה ”מהתלם שהגדרתי בראשי“ מעשייה שיש בה לא מעט ]הסחה של הדעת[
‬
‫אבל
‬
 ‫לצערי…
‬
‫הקוצר נשימה המשיך לו‪
.‬‬
‫עוד ועוד גיהוקי אויר
‬

‫שמנסים לבעוט החוצה ולהיכנס חזרה פנימה 
‬

‫אולם
‬
‫הם לא מצליחים לחדור במרביתם…
‬

‫הפאניקה של ”אני לא מצליחה‪
 ,‬‬

‫תפתרי את זה‪
,‬‬
‫למה את לא מצליחה?“
‬

‫”כבר הצלחת כבר פעם לצאת מזה אחרי יום למה עכשיו זה כבר שבועיים‪ ..‬צאי מזה!“
‬

‫כן…
‬

‫כמו עכבר שרץ בקרוסלה ולא מבין שהוא מזין את עצמו במרדף שווא‪
.‬‬

‫ואני?
‬
‫בלי להתבלבל ‪
-‬‬

‫חיכיתי שוב‪
,‬‬
‫לזמן
‬
‫אתי‪
.‬‬

‫”אתי‪ .‬אני לא מצליחה לסדר את זה“

‬

‫”אני לא נושמת ’עד הסוף‘"

‬

‫”הצרבות בלונה פארק משלהם מייצרות לי חומציות של הלונה גל ]שנסגר אגב‪ ,‬לא יודעת אם זה בגללי… כל הגלים לחודים‬
‫בושת שלי[“
‬

‫דיברנו קצת‪
.‬‬
‫כי בעיקר‪ ,‬הייתי בפאניקה‪” :‬אני לא מצליחה לפתור את זה“
‬
‫הגעתי מאוד אבודה ממשך הזמן של התתקיעות הזו‪
.‬‬
‫ורק רציתי שתלחץ‪ ,‬תכאיב‪ ,‬תבעט ותשחרר משהו…
‬
‫
‬
‫שוב‪
..‬‬
‫לא כל כך יודעת מה קרה‪
.‬‬
‫והנקודותה כואבות ‪ -‬הן‪ .‬כואבות‪
..‬‬
‫כנראה שאכן יש מדי פעם ]בקטנה[ איזה מתח ‪ -‬או למעשה זו מילת הקסם סטרסוש ]ככה הוא חמוד יותר[‪
.‬‬

‫זה הגיע שוב‪
.‬‬

‫והפעם התוודתי ושיתפתי 
‪.‬‬
‫”אתי ‪ -‬שאת מחזיקה לי את היד‪
 .‬‬
‫זה מה ששובר אותי‪
“.‬‬

‫לא ראיתי את הבעת הפנים שלה‪
.‬‬

‫כי העיניים עצומות‪ .‬ועכשיו הן שוב החלו להיזלג 
‪.‬‬
‫הגוף השתחרר שוב‪ .‬ואיפשרתי לו משום מה כי ניהלתי דיון פנימי אינסופי
‬
‫”תשחררי מיכל“‪” ,‬תשחררי“‪
.‬‬
‫לאתי יש איזה גלאי לא ברור למה לעשות בצורה שקוראת אדם‪
.‬‬
‫וזה היה כבר ברגע הראשון
‬
‫אין לי מושג מה
‬
‫וזה ברור שהיא גאונה בצורה שהמילה אינטיליגנציה לא תצליח באמת לתאר בצורה ראויה‪
.‬‬

‫אבל רק רציתי להיות בתוך התא הזה שהיא שניה שומרת עלי
‬

‫ואני איכשהו מסכימה לשחרר‪

.‬‬

‫ואולי‪ ..‬אולי היום הנשימה תסתדר‪

.‬‬

‫אז הרגע של ה‪ 10-‬דקות‪
.‬‬

‫הפינאלה‪ ..‬היא יוצאת ומהמעט דמעות שהיו קודם
‬
‫אני מרגישה את מה שאתי אמרה לי הפעם
‬
‫”יש לך פה מלא כאב‪ ,‬כאן‪
.‬‬
‫תשחחרי את זה“
‬
 ‫”זה לא מעכשיו‪ .‬את ממש עם כאב בלב“
‬

‫וזה לא משהו שמסכימה לעצמי להגיד‪
 .‬‬

‫”שכואב לי הלב“ או משהו כזה‪
.‬‬
‫אין סיבה לכאב ואין סיבה להתהדר בו‪ .‬יש מקרים וחוויות והם הותירו ועשו את שלהם אבל אין מה ”להתבכיין על זה“
‬

‫אבל
‬
‫אתי‪ .‬צודקת ]לגמרי אקסיומה לקיר‪ .‬אתי צודקת[
‬

‫כואב לי‪
.‬‬

‫מאוד‪
.‬‬

‫והתחלתי לבכות‪ ,‬ואפשרתי לזה לצאת בלי שליטה‪
.‬‬

‫הכאב שם חדר כמה וכמה קליפות עטופות היטב והוא פשוט היה צריך לסדוק עוד קליפה חיצונית… ונתתי לו‪
.‬‬

‫קמתי‪
 ,‬‬
‫שוב‪
.‬‬
‫מעורפלת ומסוחררת‪ .‬מהרגשת אובדן השליטה שהזרות שלה הייתה מטלטלת‪
.‬‬
‫ונפער בי הפחד‪
.‬‬
‫ששוב כשאצא מהחדר ‪
-‬‬

‫לעוד שבוע ]כן‪ .‬כן‪ .‬אין שאלה המפגש הבא כבר נקבע[‪
.‬‬

‫שלא אצליח לנשום

‬

‫שאעמוד בעבודה מול הבוס שלי‪ ,‬אנסה להקשיב‪ ,‬להבין את ההסבר‪ ,‬את הכיוון מחשבה ‪ -‬ומבפנים
‬
‫שריפת הכרמל ‪ ,2‬של צרבת‪ ,‬לחץ ופאניקת אי יכולת הנשימה‪
..‬‬

‫שיתפתי‪
.‬‬
‫שאני מפחדת 
‬
‫מפחדת לצאת ושוב להיתקע‪
.‬‬

‫וכן‪
.‬‬
‫הנשימה המשיכה להיתקע…
‬

‫פגישה ‪
3#‬‬
‫אז הגיע הסופ“ש‪
.‬‬

‫היה רגע של סערה
‬

‫בסיום הפגישה ה‪
.2-‬‬
‫ההתעוררות מה‪ 10-‬דקות הייתה רגשית‪
 .‬‬
‫מבולגנת‪
,‬‬
‫ומפוחדת‪
.‬‬
‫
‬
‫כי מהרגשת השחרור 
‬
‫או
‬
‫יותר מדויק ‪
-‬‬
‫הרגשת הביטחון בקרבת אתי ”שיש מישהו שמשגיח לרגע ודואג 
“‬
‫לא רציתי לחזור למציאות התקועה שלי
‬

‫לחוסר אויר
‬

‫לנשימות תקועות שחונקות אותי מלחץ גובר ועולה‪

.‬‬

‫אז‪ ,‬את הפגישה השלישית קבענו יותר 
‬

‫סמוך‪ .‬מרביעי לשני‪
.‬‬
‫משהו בראש‪ ,‬הוקל‪” ..‬עוד כמה ימים את כאן שוב‪ ,‬עד אז תסתדרי‪ .‬תרגיעי“
‬

‫ואז‪
.‬‬
‫חמישי ‪
 -‬‬
‫במקום להיות מעט בספיגה מהסשן של רביעי ‪
 -‬‬
‫היה לי דדליין בעבודה
‬

‫למשהו שממש התחייבתי שיהיה תוך גג ‪ 4-5‬ימים

‬
 ‫והנה אנחנו ביום החמישי‪
,‬‬

‫עם צח על בדיקה‪ ,‬והבנה שזה קצת לא מוכן ]כי בהחלט ישבתי איתו עד הרגע האחרון על הקוד ממש לפני הסשן של רביעי עם‬
‫אתי‪ ..‬שינוי ועוד שינוי והקוד‪ -‬נותר שבור‪ .‬מה שלהידחף הלאה לפרוד פחות יקרה בחמישי…[
‬

‫אז היו עוד שיחות בבוקר שהגיע וניסיון לסדר ולעצב‪
.‬‬

‫ומבפנים ‪
 -‬‬
‫בערת על חלל מהשמיים‪
.‬‬
‫טונות של צרבות ‪ -‬בשיא תפארתן‪
 .‬‬
‫וגיהוקי אויר שהולכים וגוברים בתדירותם‪
.‬‬
‫ואני בלב מנסה אפילו לאפיין 
‬
‫”האם אלו הן ‪ 2‬נשימות מלאות?“
‬
‫”אולי אני מצליחה ‪ ?3‬ואז מגיעה התקועה“
‬
‫… ובהמשך היום
‬
‫”טוב זה אחת תקועה ואחת לא‪
“..‬‬
‫”טוב תעיפי את הפוקוס מזה‪
“..‬‬

‫לא הלך‪
.‬‬
‫יום פשוט כואב
‬
‫שהבטן נפוחה‪
.‬‬
‫האויר נחנק
‬
‫והצרבת חוגגת בעיר במסיבה‪
.‬‬

‫”רק אתמול היית אצלה‪ .‬את אמורה להעזר בדבר הזה ולא להתעלם ממה שהיה שם…“
‬
‫אבל
‬
‫”מה היה שם?“
‬
‫”איך זה בכלל עוזר? חוץ מלהרגיש תלויה בזה פתאום כמקום בריחה?“
‬
‫”אני שונאת להיות תלויה במישהו“
‬
‫”אם הוא יעלם ולא יוכל?“
‬

‫”סתם נחשפתי‪ ,‬סתם הנעתי תהליך ונתתי‪ .‬נפתחתי‪
“.‬‬

‫בום
‬
‫”שוב תהיה עם הכל לבד“
‬
‫”אולי תתמודדי כבר עכשיו ותחליטי על אופציות התמודדות ‪ -‬האויר בסוף יכנס אין לו שום אופציה!
‬
‫את עם חלומות גדולים והוא לא יכול להפריע לך! אין לו צ‘אנס"
‬

‫והנה חמישי‪
.‬‬
‫יום של השמחות הפנימיים רווי כאב‪
.‬‬
‫מחכה להגיע הביתה ויהי מה‪
.‬‬
‫אבל קטעתי את היום כי נקבע מראש לשבת עם זוג חברים יקרים שרצו לחגוג לי יומולדת‪
..‬‬
‫ואני איך לומרה חשבתי‪” :‬אולי אלכוהול יצליח לתת קצת מענה“
‬
‫אז זרמתי‪
.‬‬
‫להיות מוקפת‪ ,‬עסוקה באחרים‪
,‬‬
‫בשיח בלצאת מהמשרד לאנשהו‪
..‬‬
‫קצת הפיג את הריכוז מהבטן ומהסלט הצרבתי החומצי‪
.‬‬
‫הרגשה של מעט הקלה לשעתיים‪
..‬‬
‫ואז שבה לדירה
‬
‫להתחיל לנוע לצפון לטיפה אוירת משפחה‪
.‬‬

‫חוזרת נרגעת מעט‪

,‬‬

‫הרגשה של אמוש בסביבה‪
,‬‬

‫אוכל חם ]מכינה בעצמי כל יום‪ ,‬אבל כזה של אמא הוא בטעם אחר‪
,[..‬‬
‫שיש לי את פינת היצירה והמשימות שלי לסופ“ש ]שוב ”ויהיה מה את עושה…“[
‬
‫ואז בשיח בלילה של אחרי הגעה ופריקה את כל האוטו ‪
-‬‬

‫מבינה 
‬
‫שיש כמה חדשות
‬

‫שלא ממש סיפרו לי‪
.‬‬

‫אחותי
‬

‫הגדולה‪
,‬‬
‫זו שיודעת הכל
‬
‫מבינה הכל
‬
‫מתפעלת הכל
‬
‫מתמרנת
‬
 ‫מכינה לכולם
‬
‫מבשלת טירו 
‬
‫ף‬
‫מרימה הפקות
‬
‫מתכננת בתים בכל מובן ומשמעו
‬
‫ת‬

‫פתאום
‬

‫מאבדת
‬

‫קצת שליטה‪
.‬‬
‫הירדמות לא נשלטת‪
,‬‬
‫בחלקים בגוף
‬
‫חוסר תחושה
‬

‫חוסר
‬
‫בהבנ 
‬
‫ה‬
‫איך מישהו פעיל‪
,‬‬
‫בריא
‬
‫איתן
‬
‫עוצמתי
‬
‫עם ‪ 4‬ילדים משוגעים ומבריקים
‬
‫בעל ‘הורס’
‬
‫וחיים מלאי עשייה
‬
‫מישהי שעובדת מהידיים
‬
‫מהיצירה
‬
‫מתכננת ומאגדת
‬

‫פתאום
‬

‫מאבדת תחושה‪
.‬‬

‫”מה זה אומר?“
‬

‫”מה זה התסימינים האלו ‪
“? #)ERT)_W+_%+‬‬

‫”אין סיכוי שאגלגל את זה ואראה אפשרויות‪] “.‬מרגישה מספיק יצירתית גם ללא התשובות המגוונות והמרגיעות שיהיו שם[‪
.‬‬
‫ואז הסרט‪
.‬‬
‫הסלט החומצי‪ ,‬האויר החנוק‪ ,‬הדמעות והבטן הנפוחה ‪ -‬רוצות להעיף לי סטירה —< ”מה את פא**נג חושבת ומתבכיינת על‬
‫אויר תקוע? מה? על כאב בטן? הוא יעבור?! על מעט לחץ? תתמודדי! זה החיים ואת צריכה להיות ולתת מה שאת בוחרת להיות‬
‫בו! מה על ומה את בוכה ונלחצת!!!! תראי את האדם הנדיר הזה לידך חווה את הסיוט והחרדה המתבקשת ואת?? במה את‬
‫פא**נג מתעסקת במה!?“…
‬

‫יופי עכשיו
‬

‫אחרי יום מ‪ 4.5-‬וקוקטייל וסלט רגשות‪

,‬‬

‫אה…
‬

‫ובשורה שאחותך לא ”משהו“

‬

‫לכי לישון‪
.‬‬

‫חח‪ .‬ממש לישון‪
.‬‬

‫שיהיה סופ“ש נעים מה שנקרא‪

.‬‬

‫לבסוף‪
,‬‬
‫קרסתי 
‪.‬‬
‫ואפילו הצלחתי ]נראה לי‪ ,‬כבר לא ממש זוכרת‪ [..‬לקום בשעת הבוקר‪
..‬‬
‫לשתות קפה‪ ,‬אפירמציות‪ ,‬ולקום‪
.‬‬
‫ניסיתי לעשות סדר במה אני עושה באותו היום ‪ -‬מה מתי ומה נדחס‪
.‬‬
‫כי גם יש להרים הפקה לצוות אצלי בבית בחמישי 
‬
‫למה?
‬
‫כדי שלא יחסר לרגע חברינו הקוסם‪ ,‬סטרסוש‪
.‬‬

‫קוצר הנשימה היה מהרגע הראשון‪
.‬‬

‫נשימות
‬
‫הנחה ‪ -‬שבום‪ .‬נתקעות היטב היטב‪
.‬‬
‫ועצבים שממשיכים להצטבר בגוף ]‪+‬תקיעות נחמדה של הבטן[‪
.‬‬
 ‫והמחשבות‪
,‬‬
‫מה לעזאזל אמא אמרה לך אתמול‪
.‬‬
‫”מה זה אומר?“
‬
‫”ואולי תצאי מהשיט הזה שלך‪ .‬באיזה קטע את ככה“
‬
‫”תפסיקי להתרכז באחרים“
‬
‫”תהיה רגע איתנה ותכיני משהו לאחותך“
‬
‫אמא הולכת עם מיטלי ל‪ MRI-‬בהול ובינתיים רציתי להתפקס ולהספיק להכניס ללוז גם דברים שאחותי אוהבת ושיהיה לה‬
‫שמח בסוף היום‪
..‬‬
‫מנסה להקשיב לאגדה שמצחיקה אותי בפודקאסט אבל כבר סיימתי את כל הפרקים של כל אלו שמדויקים לי
‬
‫והנה עוברת למוזיקה
‬
‫והנה לא בא לי מוזיקה
‬
‫וממשיכה לתמרן במטבח
‬
‫מפה לשם
‬
‫מבצק
‬

‫להכנת קרם
‬
‫להכנת תחתי 
‬
‫ת‬
‫להכנת הקריספי לתחתית
‬
‫לחמאת אגוזים
‬
‫להכנת גלידה לילדים‪
..‬‬
‫ועוד איזה מאפה ומשהו ליאנה לתת לה משלוח שיעזור לה בימים הפחות מוצלחים‪
 ,‬‬
‫ועוד משהו לאחי 
‬
‫ולהורים‪ ..‬ובקיצור‪ ..‬בתנועה‪
.‬‬

‫לאורך היום‪ .‬האויר נתקע‪
.‬‬

‫המון גניחות עצורות‪ ..‬כנראה מהרבות שהיו‪
.‬‬
‫הישענות על השיש בכל פעם שנתקעת
‬
‫ומחשבה על אחותי ומה אני בכלל עושה ככה ולשחרר את החולשה הזו מיד‪
.‬‬

‫אמא מהצד רואה שאני לא ‪
100‬‬

‫וגם לא יודעת מה לעשות עם ההתפרקות המשפחתית הזו 
‪.‬‬
‫ולמה הילדה ש“הכל טוב אצלה“ לא לוקחת את החיים ”בסבבה“ וביותר קלות‪
..‬‬
‫אולי
‬
‫כי קצת לא טוב לה עכשיו‪
..‬‬
‫אבל למה“?“
‬
‫הרי הכל ב“מקום“
‬

‫שאלה טובה‪
.‬‬
‫אחותי‪
.‬‬

‫תדאגי לאחותך
‬
‫זהו
‬

‫הבנתי
‬

‫את כרגע תקועה

‬

‫את מתפקדת‪
,‬‬
‫רצה
‬
‫מקרססת )עושה קרוס כדי לא להפריע לשכנה[
‬
‫מכינה
‬
‫מתפקדת ‪
 -‬‬
‫כרגע
‬
‫הנשימה תקועה
‬
‫וזהו‪
.‬‬
‫היא שם כדי לסמן לך משהו
‬
‫ותעבדי עליו
‬
‫זה לאט לאט יתאזן או פחות יורגש
‬

‫אין
‬
‫לך
‬
‫זכות
‬
‫להיות
‬
‫במרמור‪/‬דכדוך או התבכיינות על הדבר הזה‪ .‬אין!
‬
‫המחשבות המרגיעות‪
:‬‬
‫”מחר שבת“
‬
 ‫ואז
‬
‫”ראשון“
‬
‫”והנה‪ ..‬יהיה רגע של שקט ‪ -‬יהיה אתי“
‬
‫ובכל כולי נאחזת חזקה‪” :‬אני באה ומספרת לה שהבנתי‪
.‬‬
‫שהבנתי שכרגע זה קיים‪
.‬‬
‫אני לא אלחם בזה כי זה רק מגביר
‬
‫ומבינה שאני לא מאה וזה סבבה
‬
‫ויאללה בואי נתחיל את הסשן שאני לא חלשה ובכיינית“
‬
‫”אני חזקה“
‬
‫”אני מתמודדת“
‬

‫יופי טופי‪
.‬‬
‫וואלה יופי‪
.‬‬

‫קלאסי‪
.‬‬
‫שצריך משהו מטלטל של העולמות‪
,‬‬
‫כדי לקבל פרופורציות
‬
‫ולהבין שאני בכיינית שמחפשת סתם צרות תקועות…
‬
‫”עכשיו תתמודדי ותהיה עם חיוך ולא משנה מה קורה בבפנים“
‬

‫יום ראשון‪
,‬‬
‫”מחר אתי 
“‬
‫”מחר אתי“‪
..‬‬
‫עובדת עם חיוך‪
.‬‬
‫”תראו אותה זו שהבינה שהיא חייבת להתמודד ולא לחשוב על ’מה אם‘ ו‘מה זה אומר מה שיש לאחותי‘ 
"‬
‫יאללה קצת אין אויר‪ .‬סאק‪-‬איט‪-‬אפ‪
.‬‬

‫היידה‪
.‬‬
‫שני הגיע פסח ב 
‬
‫א‬
‫ניקיון אוירה של חדש
‬
‫כל היום ממתינה ל‪ 5-‬להתחיל להתכוונן לאתי ]ומבפנים‪ ,‬רק מתפללת לא לקבל איזו הודעה ”שומעת מיכל אני ממש מתנצלת ‪-‬‬
‫לא אצליח היום“ ‪ -‬פחד![
‬

‫ו‪
-‬‬
‫ואללה‪.
 .‬‬
‫הגיע חמש‪ ..‬וחמש ורבע‪ ..‬ואין הודעה… 
‬
‫רק שאני מתארגנת‪ .‬יש עיכוב של ‪ 10‬דק‘‪ ...‬יאללה בקטנה ‪-‬גם שעתיים אמתין‪
.‬‬
‫המתנתתי כל הסופ“ש
‬
‫”?‪
“how cares for 2 min late‬‬

‫הנה
‬
‫אתי איתי‪.
 .‬‬
‫אתי‪” :‬יאללה מיכל בואי“
‬
‫אני‪” :‬באה באה“
‬
‫אתי‪” :‬אז מה נשמע?“
‬
‫אני‪ ,‬בלי שום נימוס‪ ,‬ורצון מתוכנן להתעניין בשלומה קודם כל ולדעת איך היו הימים שלה‪
..‬‬
‫מתחילה בנאום המוכן והחוצב להבות שלי‪
:‬‬
‫”אתי‪ ,‬הבנתי משהו‪
.‬‬
‫זה כאן כדי להישאר‪
.‬‬
‫אני מבינה
‬
‫ויש דברים יותר אמיתיים מהחיים האלו חחוץ מקצת לחץ‪ ,‬יאללה אני מפסיקה להתבכיין‪
 .‬‬
‫באיזו זכות בכלל אני מקטרת ובוכה?“
‬

‫”אתי יאללה אני חזקה‪
 .‬‬

‫חדש
‬
‫נושמת תקועה‪ ,‬אלמד להחזיר את זה מחדש“
‬

‫וזו הנימה שנכנסתי איתה לסשן

‬

‫”אני ’גיבורה‘ חזקה ויאללה צריך להיות איתנים ולהמשיך במסע“
‬

‫אתי מתחילה
‬
‫רואה שאני יותר מחויכת וסבבה‪
.‬‬

‫לוחצת‪
.‬‬
‫מתחילה הפוך קצת עם הגב אחרי שהסברתי שיש תקיעות בטנית‪.
 .‬‬
‫נוגעת במקום שרק מומין אבא מבין מה יש שם‪ ..‬כנראה עוד מקומות סופגים את הבררה של המחשבו 
‬
‫ת‬
‫אתי‪” :‬כואב לך“
‬
 ‫אני‪” :‬חח ‪ -‬בלי אויר של מענה‪’ .‬לא מה פתאום‘"
‬
‫אתי‪” :‬ארכך“
‬
‫אני‪” :‬לא לא‪ ,‬אתי תני בראש אני עמידה“
‬

‫ממשיכות‪
..‬‬

‫מתהפכת לגב‪ ..‬ושוב הצוואר מרגיש שיש לו את סטרס המלחמה של פוטין על הראש‪
.‬‬
‫ואני מבפנים
‬
‫”ואללה היום אני לא בוכה‪ ,‬לא קרובה לשם‪
.‬‬
‫אתי היום לא תצליח‪
..‬‬
‫חזקה‪ ,‬מרגישה פלדת אל חלד“
‬

‫ממשיכות במגע‪
.‬‬
‫ואני נעה במחשבות
‬
‫בין
‬
‫”את לא משחררת את לומדת להבין את הנשימה"
‬
‫”רגע את רוצה לשחרר‪ ,‬על זה את מקבלת את הציון מאתי של ’מיכל היית מממש טובה‘"
‬
‫”אבל קבעת משהו מיכל‪ .‬את לא משחררת רק מנסה להבין מאתי איך לפתור את הנשימה“
‬

‫אתי ממשיכה‪
,‬‬
‫מבקשת להרפות‪
:‬‬
‫”מיכל שחררי את הלסת את נועלת“
‬

‫”שחררי את הראש אני מחזיקה“
‬

‫נוגעת‪..‬מעסה ומנסה ללחוץ במקביל על הגב במקום של המלחמה של פוטין‪
.‬‬

‫ומבפנים‪” :‬אני לא שם‪
 .‬‬

‫בכי לא ישתחרר היום‪
 .‬‬
‫אני חזקה זהו‪
.‬‬
‫עברתי את המשבר‪
.‬‬
‫עכשיו מתמודדים חזרה למסלול“
‬

‫אתי‪” :‬תנסי להרפות ממה את מפחדת“
‬

‫אני‪” :‬אני לא שם אתי‪ ..‬זה רחוק היום“
‬

‫וכבר עכשיו מרגישה את התסכול האישי‪
,‬‬

‫הנה את ב‪ 2-‬סשנים טובים וכבר בשלישי את על הפרצוף‪” .‬היום אין מדבקה מאתי“
‬
‫לא מצליחה להרגיש
‬
‫הגוף לא בויברציה
‬
‫הוא נעול‪
.‬‬
‫והרגל
‬

‫הפעם רוטטת מעצבים שאני לא מצליחה להתמסר לאתי כמו פעם שעברה להרגיש מיסטול של שחרור‪
.‬‬
‫בראש‪
.‬‬
‫את על הפנים‪ ..‬תני לה‪
.‬‬
‫ואני
‬

‫מחכה שהיא תגיע למפתח שעבד בפעמים קודמות‪
:‬‬

‫”החזקת היד“
‬
‫הפעם היא מחזיקה אבל לרגע כזה שלא נוגע מספיק‪
.‬‬
‫ואללה לא שבר לא סדק ולא בטיח
‬
‫סגורה כמו בצל ממולא בבצל שלוט‪
.‬‬

‫אני‪” :‬מיכל תכף נגמר את מגיעה ל‪ 10-‬דקות בלי כלום‪ .‬יאללה תתפקסי‪
,‬‬
‫או שלא תתפקסי‪ .‬תתפזרי רגע
‬
‫נו בחייאת את רוצה לנצל את הסשן שחיכית לו שחררי אתי כאן עדיין עוד לא ברחה לך“
‬

‫אתי הולכת‪
.‬‬

‫ה‪ 10-‬דקות בגן הלא נודע‪
.‬‬

‫”אמא שכחו אותי בגן“
‬
‫התחיל
‬
‫אני‪” :‬אכזבה"
‬
‫”לא הצלחת אה?!“
‬

‫היה איזה רגע באמצע הסשן שאתי אמרה לי‪
:‬‬

‫”מיכל‪ ,‬זה ישן‪ .‬זה לא מעכשיו“
‬

‫מה ישן מה?

‬
 ‫אני המשכתי‪ .‬שמים בצד והלאה‪
 .‬‬
‫יאללה בלאגן‪
.‬‬

‫ה‪ 10-‬דקות האלו
‬

‫עכשיו יותר ברור לי את מה הגאון תיאר‪
.‬‬
‫לא יודעת מה קורה שם
‬
‫אבל הבנתי משהו קטן
‬

‫וניחוש?
‬
‫כן…
‬
‫יצאו כמה גיהוקי בכי שהוחזקו היטב בתא הצינוק של פוטין‪
.‬‬

‫שוכבת שם… ומתחילה מעט להבין‪
.‬‬

‫אולי בלי מילים‪
.‬‬
‫או
‬
‫שבאופן מפתיע‪
,‬‬
‫לא מצאתי אותם כי משהו הפיל אסימון לא ברור ‪ -‬לא ברור באיזו מכונה הכנסתי את המטבע‪
.‬‬

‫”אתי‪
.‬‬
‫אני אולי מפחדת 
“‬
‫”מפחדת לאבד אנשים“‪
.‬‬

‫”מפחדת מהלבד‪ ,‬מלהיקשר‪
.‬‬

‫מההורים שכרגע ישנם אבל מי יודע מה יהיה“
‬

‫אמרתי כדי מיד להפעיל את המודעות הרציונאלית‪” :‬כן כן יודעת שלא צריכה לחיות מתוף פחד למה שעתיד לבוא ]ולצער כולנו זו‬
‫עובדה עתידית[‪
.‬‬
‫אני יודעת שלא צריכה להתעסק בזה‪ .‬אבל זה מפחיד אותי“‪
.‬‬

‫הסשן נגמר‪
.‬‬
‫לשמחתי כשקמתי מהמיטה עדיין הייתה
‬

‫סחרחורת‪
.‬‬
‫כנראה הגוף כן עבד באיזשהי עוצמה‪ .‬גם אם בלי הרבה בכי‪
.‬‬
‫קמה‪
.‬‬
‫מבינה שניה משהו שאתי אמרה לי לפני ש“שכחה אותי בגן לחשוב“‪
.‬‬
‫”מיכל הפחד קיים‪ ,‬את צריכה ללמוד לתת לו מקום ולא להחביא אותו“ ]פחות או יותר לא לתפוס בניסוח[‪
.‬‬

‫אוקיי‪
.So Be .‬‬
‫בכיתי קצת‪ ..‬והייתה קצת סחרחורת 
‪.‬‬
‫הציון להיום‪” :‬לא היית עם אתי‪ .‬באת חסומה‪ .‬נו נו נו“‪
.‬‬
‫”אבל גם בסוף היה לך איזה מומנט“‪
.‬‬

‫חוזרת לדרך ארוכה הביתה ]לדירה[‪

.‬‬

‫מחשבות‪
.‬‬
‫אולי לא ברורות‪
.‬‬
‫והאמת שהפעם לא הרגשתי כל כך מנותקת מהציויליזציה‪ ..‬הרגשתי שהרגליים עדיין מחוברות ואני בפוקוס על המציאות‪
.‬‬

‫הגעתי לדירה מפוזרת
‬

‫עייפה
‬
‫רוצה לאכול
‬
‫אבל צריך לקרוא! ”מה עכשיו לקרוא?“
‬
‫”מיכל התחייבת לשמור על הרגלים יומיים בפני שלומי ובעצם בפנייך ‪ -‬קראי דף יאללה 
“‬
‫בסוף‪
,‬‬
‫קראתי‪ .‬התקלחתי עם הקרח ויאללה חדש‪
.‬‬
‫מנסה לסיים משימה או שתיים
‬
‫אבל עייפה
‬
‫מותשת
‬

‫והעבודה עם הדדליין עומדת איתנה‪
.‬‬

‫נכנסת כדי לישון כדי לקום עם השעה שרוצה כדי שלפחות שם לא אתאכזב או אתחיל יום עצבני‪
.‬‬
‫ואללה הצלחתי לקום‪
 .4:35 .‬‬
‫שבורה עם עייפות של השמחות‪
.‬‬
‫”היום אולי תוותרי“
‬
‫”לכי למיטה להתכרבל"
‬
‫”תמיד מותר יום אחד בלי“
‬
 ‫”לכולם צריכים ’רגע מנוחה‘"
‬
‫חפרתי לעצמי את כל התירוצים של ’מותר פעם אחת‘‪’ ,‬את רואה את עצמך‘ והשיט הידוע של דחיינות ”מיופה“
‬

‫אל דאגה‪
.‬‬

‫שמתי טייצ
‬
‫ועליתי להזיז ידיים וקצת רגליים‪
.‬‬

‫אבל‪
.‬‬

‫הבטן והכבדות‪
.‬‬
‫כבדות מנטלית של חוסר יכולת להתניע את היום
‬
‫היו תקועים‪
.‬‬

‫המחשבות שהחלו אתמול ב‪ 10-‬דקות
‬

‫לפתע
‬

‫בלי להסביר יותר מדי

‬

‫פשוט 
‬
‫הגיע רגע
‬
‫של פחד
‬
‫ששאל אותי
‬
‫”את מפחדת שיעזבו אותך“
‬
‫”את מפחדת מהלבד שאת כל כך בונה לעצמך“
‬
‫”את מפחדת לתת לאחרים להתקרב כי אחרי הפתיחות וההיקשרות‪ ,‬הם הולכים“
‬
‫”הם בסוף תמיד הולכים“
‬
‫”למה אז איפשרת להם?“
‬
‫”למה לתת את האופציה הזו בכלל?“
‬
‫”אחותך‪ ,‬מה היא עושה שם עכשיו‪ .‬מה לעזאזל זה הדבר הזה??“
‬
‫”מה קורה בעולם הזה?“
‬
‫”אמא בואי לקחת אותי מהגן הזה“
‬
‫”את נעזבת‪ ,‬בידי הבן זוג שאהב‪ ,‬בידי החברות שטיפחת‪ ,‬בידי הילדים בגן‪ ,‬בבי“ס‪ ,‬בעבודה“…
‬
‫”את מפחדת‪ ,‬מהעזיבה“
‬
‫”את מפחדת מהלבד‪ .‬ולכן את לומדת לחיות אותו“
‬
‫אבל
‬

‫לא רוצה לההיות לבד‬

‫לא רוצה להצליח לבד‬

‫לא רוצה לתמוך בעצמי ולתת לעצמי את היד‬

‫רוצה להיות אהובה‬

‫רוצה להישען‬

‫רוצה לשמוח‬

‫רוצה להיות עם הפחד אבל לא לתת לו לבלום אותי‬

‫רוצה לחיות‬

‫רוצה לנשום‪.‬‬

‫אז נכון שהוקל לי כשהתפרקתי אתמול‪
.‬‬

‫אך
‬
‫היום
‬
‫החלטתי ]שוב‪ .‬כן‪ .‬שוב‪
[.‬‬
‫שצריכה לחזור‪
.‬‬
‫צריכה להיות חזקה‪ ,‬י
‬
‫ש משימות לפני‪
 .‬‬
‫הצוות מגיע מחר לסדנא
‬
‫צריכה לקדם את המשימות שלי‪ ,‬ללכת לקניות‪ ,‬לקפוץ להביא שוקולד מרונן‪
,‬‬
‫לבשל‪
,‬‬
‫לכדרר סניידרס‪
,‬‬
‫להכין בראוניז
‬
‫ולסיים כמה משימות מהשגרה שלי‪
.‬‬
‫בנוסף
‬
 ‫גם שיחה עם מתן
‬
‫שאיכשהו לאחרונה ממש עושה לי כיווץ בבטן‪
.‬‬

‫ההתכווצויות חזרו
‬
‫והתקיעות הבטנית גברה 
‪.‬‬
‫שחרור קטנטן פה ושם אבל כמו פתיתי אוכל בודדים ללהקת דגים‪
.‬‬
‫הנשימות שבו
‬
‫שבו להיתקע
‬
‫והמחשבות…
‬
‫”מתי זה ייגמר“
‬
‫”למה הפעם זה כל כך שונה‪ ,‬כל כך ארוך ולא מהיר“
‬
‫”למדתי לקח ומבטיחה להקליל‪ .‬להרפות‪
“.‬‬
‫”אני לא שם עוד‪ ..‬אבל ממש קרוב‪
.‬‬
‫
‬
‫אתי‪
.‬‬
‫חושבת עליה הרבה‪ .‬כאילו היא היחידה כרגע שאני יכולה לשהות במחיצתה ולחוות הקלה‪
.‬‬
‫עד שני הבא…
‬
‫מבטיחה לבוא יותר איתנה…
‬
‫אבל רכה…
‬

‫
‬
‫זה לא קשור באף אחד בדרך… זה עלי
‬

‫לגמרי
‬
‫עלי‪
.‬‬

‫ \
‬ ‫זו הפרשנות שהענקתי ומעניקה לאירועים‪ ,‬לסיטואציות‪ ,‬לכאב שחוויתי ונצרתי כמשהו שלא רוצה לחוות שוב‬

‫אני נאחזת בדרך שלי‪
.‬‬

‫ואם פתאום יש בה מן הערפול‪ ..‬אי בהירו 
‬
‫ת‬
‫”אולי זה לא מסתדר? מה אני בכלל עושה?“
‬
‫פתאום אין את ההר הזה לטפס עליו
‬
‫את הבעירה
‬
‫את המשמעות
‬
‫הרצון מקבל ׳לאטמה׳‪
.‬‬
‫כשהדרך מתעקמת ‪
-‬‬

‫הגוף
‬
‫חנו 
‬
‫ק‬
‫לא יודע לחיות בכיבוי הזה של לחיות תחת ׳הסטנדרט׳ והעבודה הזו בלבדה‪
.‬‬

‫מפחדת‪
.‬‬
‫מפחדת לפתח תלו 
‬
‫ת‬
‫מפחדת לצאת ורק לחכות לפעם הבאה שארגיש מוגנת פה בחדר
‬
‫מפחדת שאזדקק וזה לא יתאפשר
‬
‫מפחדת מהלבד ושזה ישתלט על התפקוד ובגלל זה חוזרת להגן על עצמי ו“להמשיך הלאה“ בלי לתת מקום לכאב הז 
‬
‫ה‬
‫ככה תמיד עבדתי‪
.‬‬
‫התפרקתי‪
,‬‬
‫התנפחתי מעט מבכי
‬
‫המשכתי‪
.‬‬

‫מוצאת עצמי מדברת עם אתי הרבה‪

.‬‬
‫מתהלכת בבית מוקפת באנשים שאני מרגישה בטוחה‪
,‬‬
‫נינוחה‪ ,‬עצמי )חלקית( בקרבתם
‬
‫ופתאום מרגישה שפתחתי משהו לא ברור‪ ,‬מעורפל‪
-‬‬
‫שקצת בא לי ל״סגור״ ותמשיכי הלאה‪ .‬״את יודעת לבנות הדברים נהדרים ועוד דברים מאתגרים לפניך ותוכלי להתמודד גם‬
‫איתם‪.‬״
‬

‫אבל‪
,‬‬
‫האמת היא
‪.‬‬
‫שזה מעט מפעפע מבין הסדקים‪
.‬‬
‫מרגישה אגואיסטית‪
.‬‬

‫שיש את אחותי שמרגישה בחוסר אונים משווע‪

,‬‬
‫ללא ידיעה מה המצב‪
,‬‬
‫למה היא מרגישה בלי היכולת לעמוד ‪ -‬היכולת הבסיסית שלכל אחד מאיתנו יש בו‪
.‬‬
‫ולפעמים‪
.‬‬
 ‫הנה הקלישאות מתיישרות בשורה
‬
‫״צרות באות…״
‬
‫״לא מעריכים‪..‬״
‬
‫״לוקחים כמובן‪..‬״
‬

‫וזה נכון‪
.‬‬
‫ואולי ‪
-‬‬
‫מה שהתברר לי פתאום ‪
-‬‬
‫הוא שדווקא הערכה הרבה שלי לאחרים
‬
‫גורמת לי לחשוב הרבה על ההשתקפות שלי‪ .‬ולמה לא מצליחה לייצר בקרבם אהדה‪/‬קרבה‪/‬רצון —< בי
‬
‫כזה אמיתי וטהור‪
 .‬‬
‫למה? מהצד שלי אני מעריצה ומעריכה כל אדם ואדם‪ ,‬ובייחוד כאלו שטיפה הבחינו בי
‬
‫הפחד שאחותי נפגעה ‪ -‬כי אני‪ ,‬שוב אגואיסטית‪ ,‬צריכה אותה בחיי‪ ,‬רוצה אותה בחיי
‬
‫מעריכה את דמותה‪ ,‬פועלה‪ ,‬ותפקודה ומי שהיא‪
.‬‬
‫הביטחון שהיא מקנה לי והרגיעה שתהיה שם‪
.‬‬

‫אני אולי בורחת אל השקט במרכז ‪ -‬שהוא הפינה שלי האישית

‬
‫זו שיכולה לבנות בה‪
,‬‬
‫להתפתח‪
,‬‬
‫להיות במיינד קצת יותר חדשני ומאותגר
‬
‫אך מצד שני מפוחדת מהקרבה
‬
‫מהערכה הרבה שבא לי מיידית להביע ולומר כמה אני מעריכה אנשים
‬
‫החברותיים‪
,‬‬
‫העליזים‪
,‬‬
‫המתפקדים‪
,‬‬
‫אלו עם המיליון חברים
‬
‫אלו החזקים בעבודה ואלו שיש סביבם משפחה‪
.‬‬

‫ופחד פתאום צף מהסדק שנפער בסשן האחרון‪

.‬‬
‫אני מפחדת‪
.‬‬
‫וזה מתעתע בי
‬
‫גורם לי ל״סהרוריות״
‬
‫״חיוך שלא מתוח על לחיי״
‬
‫אבל אני מצליחה לנשום‪
.‬‬
‫קשה לי להסביר
‬
‫אבל פשוט מפחדת להישאר לבד
‬

‫הכאב של אנשים שכל כך אהבתי ונתתי להם להתקרב‪

.‬‬
‫והלכו
‬
‫גורם לי להבין או להרגיש את החסר שבי
‬
‫אנשים שמוכנה ואעשה למענם המון‪ .‬הרבה הרבה יותר משעבורי‪
.‬‬
‫בגלל שמעריכה את דמותם‪
,‬‬
‫את זה שראו אותי‪
.‬‬
‫שחיבבו אותי )גם אם לפרק זמן קטנטן(
‬
‫גם היום הם עדיין שוכנים עמוק עמוק בליבי‪
.‬‬
‫אתייצב מול כל אחד מהם ואתן מידיי בכל שאוכל כי הם ישארו תמיד יקרים בליבי‪
.‬‬

‫ואני לא שונה‪
.‬‬
‫לא מיוחדת‪
.‬‬
‫לא יחודית ולא ׳לא׳‪-‬ים אחרים‪
.‬‬
‫אך‪ ,‬כן מעריכה אנשים
‬
‫מאוד‪
.‬‬
‫רואה אותם ומצליחה להזדהות עם כל אחד ואחד ‪ -‬ומהם מנסה לחשוב איך לומדת מהם לספוג עוד זווית מיוחדת כזו או אחרת‪.‬‬
‫איך אהיה קצת יותר טוב בעוד ״אזורים״‪
.‬‬

‫חמישי‪
,‬‬

‫הלחץ גבר‪ ..‬הסדנא אצלי‪ ,‬האירוח אצלי ‪
 -‬‬

‫לארגן ]כן‪ .‬קצת מעבר לרגיל‪…,‬כל המסמכייה‪ ,‬הקלסרים‪ ,‬ודברים במקלחת ופילוש של החלקים ודברים ש“היי את אשכרה‬
‫מכניסה אותם לביתך“[
‬
‫המחשבה על החדר של הספורט ‪” -‬מה יחשבו עלי בזמן הפנוי“
‬
‫החדר עם הלוח מוטיבציה ‪” -‬אולי לא אכניס אותם בכלל‪” ,“..‬אבל מה אם יבקשו סיור?“
‬
 ‫”מיכל יש לך דדליין למחר! זוכרת התחייבת לצח! ואת בדילאי!“
‬
‫”מה יהיה עם ההתחייבויות שלך בעבודה?“
‬
‫”את מסוגלת?“
‬
‫”ומה עם הסניידרסבולס?“
‬
‫”הרשימה של כל הדברים שהכנת? ‪ -‬תכיני אותה כבר שלא תשכחי כלום“
‬
‫”מה עם ההדפסה של המתכונים?‪ ,‬אולי תכיני כבר את העמדות שלהם עם הכל שיהי רגוע? 
“‬
‫אבל‪
,‬‬

‫לא מספיקה‪
.‬‬
‫ולא רוצה לוותר על טיפוס או שקרים אחרים שהם ה‪ MUST-‬שלי‪
.‬‬
‫ומנסה לסגור עם צח בלייב את המשימות‪ ..‬והשעות זזות בטיל‪
 .‬‬
‫והנה הצהריים ”את חייבת לטוס מכאן חזרה לדירה הם תכף אצלך“
‬
‫‪ -‬חייבת לארגן את העמדות‪ ,‬מערוכים‪ ,‬מתכונים‪ ,‬סינרים
‬
‫‪ -‬חייבת לחמם את המאפי גבינות‪ ,‬תפו“א‪ ,‬סוכריות בטטה ודלורית‪ ,‬לאפות עוגיות‪ ,‬חיתוכיות מקורמלות וחיתוכיות שוקולד‪-‬קפה‪,‬‬
‫מה עם הג‘נגה ולהעמיד אולי פוקאצ‘ה זריזה?
‬
‫‪ -‬רגע ומה עם להכין ‪ 2‬מסות בצקים כדי שישר יוכלו להתעסק בעיצוב והתפחה )שלא יימשך לנצח(…
‬
‫
‬
‫בקיצור לחץ ’קליל‘‪
,‬‬
‫רעבה אך‪ ,‬יש מלא להספיק‪
,‬‬
‫דוחפת משהו ואז מחשבה ”את יודעת שהבטן תשאיר את זה שם ויכאב מחר נכון?“
‬
‫אבל מה לעשות‪ ,‬דוחפת נשנוש לפני שבאים כי אז בטוח לא אכניס כלום‪
..‬‬

‫הם פה למטה‪
,‬‬
‫והדברים לא מוכנים 
‬
‫…‬
‫אמאא… ”נו זדרזי ‪ -‬תוציאי מהתנור‪ ,‬תעבירי לקרש‪ ,‬סדרי את העוגיות‪ ,‬תפזרי את המתכונים‪ ,‬תוציאי כוסות‪
 “..‬‬
‫"תנקייי רגע סביבך‪ ,‬הרצפה יש בה פירורים ‪ -‬תאספי“
‬
‫”מה עם סכום צלחות?“
‬
‫”חםם לי‪ ,‬קר לי‪ ,‬איך את לבושה?“
‬
‫
‬
‫נכנסים…
‬
‫ויאללה זורם‪
.‬‬
‫נכנסים
‬
‫כן‪
.‬‬
‫גם‪
.‬‬
‫לחדר של קרי…‪
.‬‬
‫עם כל הלוח המג‘נוני שלי שבקושי מביטה בו והוא הופך ומחזק את המשוגעת‪
.‬‬
‫”מה הם חושבים עלי עכשיו?‪ ..‬בוא נשאיר רגע בצד“
‬
‫‪
It’s Done.‬‬

‫זורם‪
.‬‬
‫מצחיק… התפעלות קצת מהטעמים‪
.‬‬
‫בולסים
‬
‫מעט דוחקת בהם ”היי באתם לעבוד‪ .‬מי בא לשקול ולשמוע הסבר ]בשביל הפרוטוקול שזו סדנא כן‪“
 [..‬‬
‫מכינים‪
 ,‬‬
‫מעבדים‪
 ,‬‬
‫מצחקקים על היכולות אלו של אלו‪
.‬‬
‫מדי פעם‪ ,‬ניגשת להציל עיצובי עניינים‪
.‬‬
‫מתפיחים‪ ,‬אוכלים‪ ,‬תופחים‪
..‬‬
‫בראש‪
:‬‬
‫”זה עובר‪ ,‬טוב‪ ,‬הצלחת‪ ,‬סימנת וי‪
“..‬‬
‫נחשפת קצת‪ ..‬היה מגבש ומאחד‪
..‬‬

‫שיט‪
.‬‬

‫אינסטוש ‪
.requests -‬‬

‫הגענו ל‪
.dead-end-‬‬
‫”יגלו אותי“
‬
‫”יראו מה אני עושה בסופ“שים“
‬
‫”ולמה אני לא בקוד שאני חייבת לדחוף??“
‬
‫”צח יראה שאני לא עובדת על דברים שהייתי חייבת לסגור‪“
 .‬‬
‫”אולי יבין שטעה?“
‬

‫הוא לא טעה‪
.‬‬
‫באמת י כ ו ל ה 
‪.‬‬
‫ועושה את זה כעת‪ .‬ומגבירה קצב‪.‬‬
 ‫וסלט ברגשות
‬

‫
‬
‫נגמר באיך לא 
‬
‫?‬
‫ניקיון ופיזור כלור במעמקי ופינות הדירה…
‬
‫”יאללה מיכל קרצפי וסעי הביתה להפוגה‪ ,‬לעכל“
‬

‫וכך קרה‪
..‬‬
‫נסעתי באדרנלין‪.
 .‬‬
‫התקשרתי לפולי שהייתה במצוקה ועזרתי לנסות לשקף לה שהכל בסדר‪
.‬‬
‫ושהיא מדהימה ושהיא צריכה לשים לרגע בצד את הדרישות מאבוש ומהחברה‪ .‬היא נדירה 
‬
‫…‬
‫מקווה שהצלחתי מעט להיות עבורה אחרי שלא הייתי זמינה במהלך הסדנא‪
.‬‬

‫הולכת לישון ]סבבה קורסת‪ ..‬למיטה[
‬

‫קמה‪ .‬מאוחר! ‪ 6‬וקצת אבל… לא סימנתי כאדום‪ .‬הרגשתי שהשעה הזו הייתה קריטית
‬
‫נימוק עצלני‪” :‬גם אצל הגאון וגם שלומי מחזקים שינה חשובה“… ]יאללה‪ ,‬יאללה‪ ..‬נו נגיד ש‪ .‬הייתי זקוקה קצת[
‬

‫קמה ומנסה לעשות סדר

‬

‫רגע‪ .‬מה עם האפירמציות?
‬

‫או מה עם המשימות להיום 
‬
‫?‬
‫”בכלל לא תכננת את המתכונים כמו שצריך במהלך השבוע לסופ“ש“
‬
‫”את מכינה למיטלי דברים היום לעודד אותה!“
‬
‫”אבל את רוצה את הפטל! ויש לך גם את הזירו… את מתה לסיים עם זה‪
“..‬‬

‫מגזגזת ביניהם ומנסה לעשות את הסדר של ההרגלים

‬

‫קופצת מהמיטה 
‬
‫ו…
‬

‫אה!
‬

‫שכחת שפרקת אתמול ‪ 2‬בצקים ואוכלים ואת חיייבת לטפל בהם!
‬

‫”יש לך להכין חלות למשפחה!“
‬
‫”אולי קראנצ‘ אגוזים וקרם שקדים למיטלי"
‬
‫אז‪
..‬‬
‫כן‪
.‬‬
‫שעות הבוקר הראשונות הוקדשו לטיפול סזיפי וארוך בכל הבצקים )שתי חלות פרעצל ]כמובן למה שתהיינה סתם חלות?![‪ ,‬שני‬
‫קראנצ‘ים ]למיטל ושיהיה כבר תגבורת בבית למרות שהבאתי אחד מהסדנא[‪
 ,‬‬
‫ועוד טונות סינרולים… )אחד למארז ליאנה שיהיה לה משהו מנחם(
‬

‫וטוב‪
.‬‬
‫רוצה הפוגה‪
..‬‬

‫שנייה מיקוד?!
‬
‫את מתעדת מה קורה מבפנים?
‬
‫מה עם הנשימות?
‬

‫שישי‪ ,‬כמתבקש ‪
-‬‬

‫עלו‪ ,‬נתקעו ‪ -‬ואמרו ”היי שלום לך 
“‬
‫הצרבת שבה גם היא לפנק אותי ]האומפרדקס שפונקתי בתחילת השבוע נגמר ושכחתי לבקש נוסף מאמא…[
‬
‫”טוב קבעי שבוע הבא בדיקה לגסטרו ‪ -‬את לא יכולה לגמור לאבא ולאחיך את הכדורים“
‬
‫”למרות‪ ,‬שאת יודעת שהסיבה היא נטו אשמתך‪ ,‬זו תולדה של הדברים בראשך בלבד…“
‬

‫מדי פעם מדברת ומחשבת את הימים עד לאתי‪

.‬‬

‫אבל
‬

‫איכשהו חזרתי לשוב לפסל את פטלי‪ ..‬ולסגור את הזירו ]כחלק מהפרויקטים שבחרתי לי השנה להתקדם וגם לתת לאנשים שיש‬
‫להם השפעה כזו או אחרת מדמותם עבורי[
‬
‫אך‪
,‬‬

‫חוסר הביטחון בידיים שלי שב‪
..‬‬

‫התוצר נראה לי מזעזע‪
..‬‬
‫מחשבות‪” :‬העיקר את רוצה למשכן כילייה כדי ליסוע לאמאורי?“
‬
‫”איך הוא בדיוק בשבוע יתן לך כלים להתרומם מהדבר הנוכחי הזה למה שאת מפנטזת? 
“‬
‫”אולי תתאפסי לעבודה שלך?“
‬
 ‫אולם‪ ,‬לא באמת אסכים לוותר באמצע‪
.‬‬
‫לא משנה הבנוניות )או הרבה מתחתיה(
‬
‫אעדיף לסיים משהו
‬
‫ולדעת שלהבא בתור למדתי עוד דבר
‬
‫ואיישם בשיפור ]גם אם בקלים שבקלים[
‬

‫”את חייבת לסגור את זה לא משנה כמה ממוצע זה יהיה"
‬

‫”לא משנה כמה נמוך ‪ -‬תתני לרחלי ותסבירי לה בערך“
‬
‫”את תצליחי ליפות את השוקולד הזה ולייצר ממנו את הפרויקט ששרטטת‪
“.‬‬
‫”זן הדרך‪ .‬אף אחד לא מתחיל מאמאורי! תמשיכי ותסגרי“
‬
‫”מה שיצא יצא…נסי לדייק את עצמך תוך כדי!“
‬

‫וזה מתקדם‪
..‬‬
‫נשבר
‬
‫נופל‪
.‬‬
‫נשבר‪
,‬‬
‫מאחדת‪
,‬‬
‫מטמפררת את השוקולד שהתקשה בפעם ה‪
6-‬‬
‫מורחת‪
,‬‬
‫משייפת‪
,‬‬
‫משפצרת‪
,‬‬
‫פוצעת‪
,‬‬
‫שוב מתייכת בטימפרור‪
.‬‬
‫משייפת…
‬
‫והופ‪
..‬‬
‫לאט לאט זה מתגבש לצורה…‪
..‬‬

‫זה מתחיל להיראות‪ ,‬כמו‪ ..‬כמו הפחית!
‬

‫אני‪” :‬אמוש מה זה?“
‬
‫אמא‪ ..” :‬אמ‪ ..‬לא יודעת זה יכול להיות הרבה דברים‪ ,‬צינור? 
“‬
‫אני‪” :‬אוף אמא זה עוד לא מספיק ברור…“
‬

‫”טוב מיכל תמשיכי‪
".‬‬

‫יש את התחתיות לפחית‪ ,‬תעשי להן חיתוך‪ ,‬שיוף והדבקה‪
.‬‬

‫ולחזור לפטל…‪
.‬‬
‫את הפטל‪ ,‬אגב‪ ,‬אמוש זיהתה 
!‬
‫ובחנתי גם את אחי ואת האחיינים שמתרוצצים סביבי בשאלות‪” :‬מיכל מה את עושה? מה את עושה?“‪” ,‬מתי תעשי את קראש?‬
‫“‪” ,‬את מוסיפה גם ילד שמתגלש במגלשת שוקולד?“
‬

‫ממשיכה‪
..‬‬
‫זה מתחיל ומגבש צורה‪
 ..‬‬
‫ומבלי להביט במראה ‪ -‬בטוחה שהעיניים שלי בורקות וטורקיזיות של ניצוץ קל מהקלה בדרך‪
..‬‬

‫התרפיה בשוקולד‪
.‬‬
‫הבחירה
‬
‫בלתת פוש לפרויקטים האלו‪ .‬שמתפרשים יותר מדי ]והאמת‪ ,‬שחזרתי לצפון בעיקר כדי לעבוד עליהם‪
 .‬‬
‫הרצון אליהם היה הכי חזק שיש‪
[..‬‬
‫הסיחו את האויר התקועה
‬

‫קמתי בשבת יותר טוב‪
.‬‬

‫מרוגשת מהשוקולד
‬
‫ומזה שהוא רוקם עור וגידים‪
..‬‬
‫ותכף אוכל להעביר אותו לנמענים ]כן‪ .‬ממש ”“תכף“““‪ ,‬אילו רק יכולתי להסביר כמה כל פרויקט כזה אורך ומצריך‪
.[..‬‬

‫והאויר נכנס יותר‪ .‬ונתקע גם כן‪
.‬‬

‫אבל פתאום ראשון‪
,‬‬
‫ושבת
‬
‫היו משוחררים יותר
‬
‫מעט פחות תקיעות
‬
‫הבטן נתנה אוטוטויה ותקיעותה בשישי ‪ -‬ושב 
‬
‫ת‬

‫מנסה לא לאכול בבולמוס
‬

‫”מיכל זה יתקע‪ .‬יש לך אתי ואת רוצה לשבת שם בנוחות“
‬

‫רגע
‬
 ‫אני יותר טוב?
‬

‫למה להמשיך לחפור?
‬

‫אולי נינעל רגע ונמשיך להיות בתנופה…
‬

‫את חוזרת לעצמך לאט מהרגיל ]שאי פעם חווית[
‬

‫”אבל זה בטח יחד עם המספר של קרי‪ ..‬והעבודה והחשיפה 
"‬
‫”ואת בוחרת להתמקד עכשיו אז שימי פוקוס על העבודה ועצרי את הנבירה המסהררת]סהרוריות[ הזו 
“‬
‫”נתת לעצמך מספיק הצצה“
‬

‫לכי לאתי היום‪
.‬‬

‫גם אם את לא מצליחה שם כמו שאת יכולה‪
..‬‬

‫כן?
‬

‫]זו לא באמת שאלה‪ ..‬שבוע שעבר היד מלשלוח הודעה ”אתי‪ ,‬מה עושים עם הפחד?“ הייתה כל ‪ 5‬דקות בערוץ מחשבה פעיל[
‬
‫כמו גם‪ ,‬אתמול חילצת מהיאוש זמן ללכת לחפש עוד מרכיבים ללא גלוטן כדי לסגור את העוגה שתהיה עם כל הטוב‪
..‬‬
‫את חייבת ללכת אין פה שאלה‪
.‬‬

‫אבל איך את מגיעה?

‬

‫סגורה?
‬

‫מה עושים?
‬

‫את תתבאסי על ההשקעה הזו ושלא תנצלי את זה!

‬

‫ויום שני‪
.‬‬
‫איכשהו הגיע 
‪.‬‬
‫אחרי לחץ ]כן נו‪ ,‬אוציא את המילה הזו מתישהו מהלקסיקון[ מהסופ“ש‪ ,‬הסדנא‪ ,‬הפרויקטים שממתינים למימוש משבוע לשבוע‬
‫וכל פעם מתחילה קצת מהם‪
 .‬‬
‫הרצון להביא ולהביע את הערכה לאנשים שממלאים בהשראה‪ ,‬בראש מלא רצונות בזכותם‪
..‬‬
‫לפנק אנשיים שנכנסו לחיי ונגעו בי בלי קשר לאם זה מקצועי או לא‪
.‬‬

‫לא אם כל אחד יש לנו חיבור‪
.‬‬

‫ושום דבר ]אבל שום דבר[ אינו מובן מאליו‪
..‬‬

‫יום ראשון‪ ,‬׳סלט׳ של מטבח אחורי ]שבתקווה אהיה חזקה ואסרב לפרוטות האלו שדופקות את העבודה‪ ,‬מייצרות לחץ‪ ,‬ידיים‬
‫כואבות וחוסר הערכה במקום שבו אני נמצאת… רוצה להיות בקדמה ולא במאחור‪ .‬מתישהו[
‬
‫כתוצאה מכך‪
,‬‬
‫תמרון עם הקידום על המשימות מול שלומי במהלך היום צילום‪ ,‬שלא צלחו בטוב ״והיו על הדרך״ ויקרות מאוד‪
..‬‬
‫עליה לפגישות‪
,‬‬
‫דחיפת קוד‪
,‬‬
‫כידרור בצק‪
,‬‬
‫העפת בצק באויר ]ליטרלי[ ‪ -‬מעיפה את הפיצות למתיחת הבצק‪ ,‬מייצרת פיצה לתנור ומתיישבת בין לבין על המחשב‪
.‬‬
‫עולה לפגישה מאמצע יום צילום כדי לפתור את הפלונטר‪
.‬‬
‫צח מתעצבן שלא בדקתי את זה שוב על הסביבת פיתוח לפני ה‪ PR-‬והכל 
‬
‫פשוט נכון‪
.‬‬
‫אני שם‪
,‬‬
‫ושם
‬
‫ושם
‬
‫אבל לא באף מקום שהוא פה‪
.‬‬

‫איכשהו עדין יש אויר אבל הוא מתחיל לגהק בתקיעות‪

..‬‬

‫שבה לדירה וממשיכה לעבוד אבל גם העייפות גועה ועולה‪
..‬‬

‫לוחמה על ההרגלים ‪ +‬איזון מהיום של הצום והרצון לרגע של שקט מול המשימות והפיקוס לשבוע שהתחיל‪
..‬‬
‫לצאת להביא עוד כמה חומרי גלם לעוגה‪ ..‬ולסגור את הגינוש‪ ,‬והדקורציה הקטנטנה וההפתעות של המרכז‪
.‬‬
‫”בא לי שלא יורגש שום חוסר בגלוטן או דומיו‪
“..‬‬
 ‫פגישה ‪
4#‬‬
‫והופס‪
.‬‬
‫הגיע שני‪
..‬‬
‫אתי‪
.‬‬

‫קמה מוקדם יותר כדי לתפור את הפיניש לעוגה‪
..‬‬

‫ותמיד כמו תמיד זה אורך יותר זמן ממה שחושבים‪.
 .‬‬
‫אדלג על הטיפוס למחר‪ .‬כדי לא להיות בכאוס בעבודה‪ ,‬בקושי והדיליי שנוצר‪
.‬‬

‫מגיע לעבודה
‬
‫כמה מביטה בשעון?
‬

‫כנראה שהמון‪
..‬‬
‫לרגע מתרכזת בשצף העבודה ובזרימה‪
.‬‬
‫בדיבוג
‬
‫ובדחיפה ”מיכל את חייבת לפתור את זה עכשיו עד ה‪ 1:1‬עם צח 
“‬
‫”אין צ‘אנס אחר“
‬

‫צח מאחר קצת‪
..‬‬

‫יושבים מעט לאכול לפני‪ .‬אני בלי המון תאבון )גם ככה אסור לי היום המון(
‬
‫מחכה לשבת איתו‪
..‬‬
‫יושבים
‬
‫עוברים על דברים‪
.‬‬

‫מתדירות נמוכה של תקיעות
‬

‫עברתי לאחת מהירה וקופצנית‪.
 .‬‬
‫בראש עובר‪” :‬חשבת שזה נעלם אה?!"
‬
‫”מזל שיש אתי היום“
‬

‫והנה חוזרת‪ ..‬מסיימת להריץ עוד כמה דברים
‬

‫באג נוסף‪
.‬‬
‫תיקון מהיר ועוד סבב בדיקות‪
..‬‬
‫והזמן היי היי הנה הוא טס וחייבת לצאת כדי לא לאחר בשום צורה‪
..‬‬

‫ואיזה כיף שאביא איתי גם את העוגה…
‬

‫]גם אם לא יתחברו‪ .‬בטוחה שזה מעט ימתיק את היום‪ ..‬וזה כל המטרה[‪
.‬‬

‫עוברת מעט על מה שכתבתי לפני‪
.‬‬

‫לנסות להיכנס מוכנה יותר וגם ‪
-‬‬
‫היה לי כל כך הרבה לשאול‪
.‬‬

‫ספציפית על מה אתי רואה… שתגלה לי אם יש לה איזו זווית שאני לא מבינה‪
.‬‬

‫נכון שאחווה את זה ]אם לא אוותר[
‬
‫אבל 
‬
‫מעבר לזה‪
,‬‬
‫כל השאלות שעלו לי‪
.‬‬
‫רגעי הפחד שביצבצו…
‬
‫שגרמו לי לרגע להרגיש מעט בחוסר פוקוס‪ .‬חוסר שליטה‪
..‬‬
‫החיוך לא מרוח
‬
‫מעט בלי המצב רוח השמח‪
..‬‬

‫וכמו שאמרתי
‬
‫חייבת להישאר על המטרות‪
.‬‬
‫הפוקוס
‬
‫העשייה‪
..‬‬
‫אין מקום לכל כך הרבה תקיעות
‬
‫כל כך הרבה חולשה‬

‫שמחתי להגיע‪
.‬‬
‫לשגע קצת את אתי ]בסוף היא גם תתגעגע‪
[..‬‬
‫הפעם התחלנו ביותר שיח‪
.‬‬
‫כנראה שניסיתי לתמלל בע“פ את כל מה שכתבתי וחוויתי אבל פתאום נתקעתי ]אהמ אהמ[
‬

‫אולי פחד קהל‪
.‬‬

‫פחד להביע את באמת מה שיש‪
..‬‬
 ‫הרגשתי יותר חזקה היום ואתמול
‬
‫]כנראה שזו הטעייה כי ‪ -‬הגוף רק רוצה לעטות בחזרה את המסכה[
‬
‫אבל יש כמה סדקים שעדיין יש להם פרצה‪
.‬‬

‫עברנו לשלב המגע‪

.‬‬

‫נעה ונדה בין ‪ 2‬ערוצי מחשבות מתנגחים

‬

‫”מיכל תרפי‪ ,‬תני לך לרגע להוציא את באמת רוצה את זה‪
“..‬‬

‫לבין
‬
‫”את חזקה‪ ,‬רק תביני‪ ,‬תשמרי‪ ,‬תדאגי לחוסן שלך“
‬
‫”תפסי חזק“
‬

‫וככה שוב ושוב
‬

‫”היי את משחררת‪ ..‬תתאפסי 
“‬
‫”נו אבל את רוצה לשחרר לתת שניה לגוף לייצר קצת ברזים‪
“.‬‬

‫אבל אולי‪
,‬‬
‫באמת‪
,‬‬
‫רק רוצה לתת למה שלא מסכימה להגיד בע“פ 
‬
‫לצאת‪
.‬‬

‫המגע התחיל באזור הראש‪
.‬‬

‫אולי פחות תפוס מפעם אבל שוב היו נקודות כמו הלסת שהיו בהיתפסות‪/‬עבודה מסיבית של אגירה‪
.‬‬
‫כל לחיצה חזקה‪ ,‬עושה לי טוב‪
.‬‬
‫באמת‪
.‬‬
‫באמת רוצה שמשהו יצא‪
 .‬‬
‫להבין איפה הכל מתרכז
‬

‫או
‬

‫שלהבין רגע ש‪
-‬‬

‫כנראה
‬
‫מעט 
‬
‫נצבר
‬
‫איזה כאב‪
.‬‬

‫ולרגע‪
 ,‬‬
‫אאפשר לעצמי לא להשוות ולומר ”אין לך מה להתלונן‪ ,‬יש אנשים במצבים הזויים וקשים‪ ,‬באיזו זכות את מקטרת על משהו 
‬
‫או מתבכיינת‪
 .‬‬
‫יש לך רגליים‪ ,‬ידיים‪ ,‬משפחה‪ ,‬רצון‪ ,‬ומוטיבציה ואת יכולה לעשות המון ועוד הרבה עבור אחרים‪ .‬תפסיקי לבכות כי אין לך שום‬
‫סיבה‪.‬״ 
‬
‫״אין‪.‬״
‬
‫”אין לך זכות להתבכיין‪ ..‬על מה?!“
‬

‫המחשבות מקפצות‪
.‬‬
‫ובאמת תוהה מה אתי רואה מהצד שלה 
‪.‬‬
‫היא רואה שלפעמים מתחילה להרגיש דגדוג של הכאב
‬
‫והריפלקס שלי כולא אותו היטב ]שוב‪” ,‬אין לו זכות“‪ ..‬ויותר מהזכות ‪ -‬הוא לא מאפשר להיות ’חסינה‘[‪
.‬‬

‫המשכתי‪
.‬‬
‫לנסות מעט לרכ 
‬
‫ך‬
‫הרגשתי את הזרמים שעוזרים מעט לרגליים ולידיים להתחיל להירדם ]הפעם קלות‪ ,‬אבל זה גם עוזר[
‬
‫למרות‪ ,‬שגם הפעם הגעתי במוד ”אני חסינה"
‬
‫רציתי עזרה‪
.‬‬
‫לתת לדבר הזה ששיחרר אותי בפעם הקודמת עוד קצת מקום )כנראה מהרגשת הביטחון שיש לי עם אתי הקוסמת(
‬
‫לא חושבת שהצלחתי לתת לגוף לנוח לרגע‪
.‬‬

‫לחוות‪
.‬‬

‫כמו שהקוסמת הצליחה לתת לי‪

.‬‬

‫”ה‪ 10-‬דקות עוד רגע מגיעים מיכל‪

“.‬‬

‫”נו נסי להוציא משהו‪ ..‬להבין משהו‪ ..‬מה קשה לך?“
‬

‫”אתי תעזרי לי‪ ..‬אני שוב חסומה“
‬

‫ואז יש רגע של מגע עדין‪
..‬‬

‫ליטוף של ”הכל בסדר“‪
 ,‬‬
 ‫מעין הרגשה שאתי אומרת לי ”את טובה“‪
.‬‬
‫תחושת דמה של ”חיבוק‪ “..‬שמעלה קצת הרגשה של הצפה‪
 .‬‬
‫ואני‪
.‬‬

‫קולעת בפנים‪
.‬‬

‫אתוש לוחצת באזור העייניים המוחזקות והמכווצות‪
.‬‬

‫אזור מפעל ׳סטרימר הערוצי מחשבה׳‪
.‬‬
‫”שחררי“ 
‬
‫”אל תשחררי מי יגן עליך“‪
..‬‬
‫”מי אוהב אותך“
‬
‫”למה את ככה?“
‬

‫ואז שוב מחזיקה לי את הראש‪
.‬‬

‫ןמנסה להישען בכבדות‪
.‬‬
‫]תחושה של‪’ ,‬רגע מישהו מחזיק אותך‪ ,‬תתני לו‘ ‪ -‬מה שמהדהד לי חזק את המשפט מהסשן הראשון ”אני פה איתך ממה את‬
‫מפחדת‪ ,‬שחררי“[
‬

‫ומרפה‪ ..‬קצת‪
.‬‬
‫והאמת‪ .‬רוצה עוד 
‬
‫…‬
‫״מיכל את ממש כמעט שם‪ ..‬עוד דקה‪..‬״
‬

‫הרגלים פסוקות‪
,‬‬
‫שמוטות יחסית וכבדות 
‪.‬‬
‫הקוסמת עוזבת את המופע ומכסה אותי‪
.‬‬

‫ו… המחשבות בהתקפת סערה שנותת פייט נהדר לזו שבחוץ 
‬

‫”נו‪ .‬מה‪ .‬גם היום לא קיבלת מדבקה…“
‬
‫”את היית עם ההצפה במקום‪ ..‬כבר ממש שם“
‬

‫מנסה להבין‪ .‬מה הרגשתי‪
.‬‬

‫מה נגע בי הפעם‪
..‬‬
‫מה היה חסר לי כדי להגיע לרגע‪
.‬‬
‫אולי לא היה חסר‪ ,‬וכנראה שבאתי מוכנה ל“חזור חזרה למסלול המכשולים“‪
.‬‬
‫
‬
‫המחשבות מדברות
‬
‫”את מפחדת שיעזבו אותך בהפתעה הזו כמו שליאור הגיע עם החפצים משום מקום שיום לפני דיברתם על חתונה‪
“..‬‬
‫”מפחדת שאנשים פשוט בשלהם‪ ,‬מושפעים ומבטיחים הבטחות ‪ -‬אבל אין להם באמת משמעות והן משתנות בתקיפות“
‬
‫”צריכה להתמודד ולעשות משהו משמעותי“
‬
‫”את יכולה לתת הרבה לאחרים“
‬
‫”יש כל כך הרבה תרומות ששמת לך לדרך‪ ,‬ותאירי עוד להרבה“
‬
‫אבל
‬
‫”מה איתי…“
‬
‫”תהני רגע מהמנוחה הזו“
‬

‫מחשבה כנה שעברה והודיתי לרגע של ה‪ 10-‬דקות חסד‪
:‬‬

‫״אני עייפה״‪
.‬‬
‫״עייפה מהלרדוף״
‬
‫מהמוחזק
‬
‫מהלהוכיח שכיף‪ ,‬מצחיק‪ ,‬מגניב ונעים איתי…‪] .‬ובאמת‪ ,‬כל כך כיף‪ ..‬ומגניב‪
[.‬‬
‫יודעת את זה‪
.‬‬
‫וגם יודעת שעוד אשפר ואתקן כל כך הרבה‪
.‬‬
‫אבל גם שעכשיו יש טוב ואייצר ואעשה איתו לאחרים…
‬
‫ועצם זה שמעניקה את הרגעים האלו עבורי‪
.‬‬
‫
‬
‫ומקווה שלא יפסק ושאעמוד בכל אלו‪
.‬‬

‫לא יודעת עם מה יצאתי‪
.‬‬

‫אבל מקווה שאדע עוד יותר בהמשך‪
.‬‬

‫קמתי עם נשימה‪
..‬‬
‫הרגשה של שיפור מעט ממה שהיה בשבוע הזה 
‪.‬‬
‫אבל חוזרת מעט התקיעות‪ .‬אפילו הרבה יותר מראשון שני‪
..‬‬
‫כאילו רגרסיה‪ ,‬שאתמול ממש הייתי קרובה אבל לא השתחררה לי איזו הבנה מהירה‪
.‬‬
 ‫מתחילה את היום
‬
‫תוך כדי תנועה ]כי קצת בפיגור עם הזמנים‪
[..‬‬

‫שואלת‪” :‬מה היה החסום הזה?“
‬

‫”מה מיכל את לא רגישה?“
‬
‫כי הרי‪ ,‬שמדובר באחרים אני רואה עם משקפי קילומטראז‘ 
‬
‫מה קשה לאחרים‪ ,‬מה הם חווים ]צח עם מעבר דירה‪ ,‬תאונות‪ ,‬ילדים‪ ,‬שני עם הזוגיות‪ ,‬דניאל שמנסה לצחקק ולדובב אותו כדי‬
‫לקרב לצוות‪ ,‬אחים של עם הקשיים והאתגרים‪ ,‬אמא שקשה לה‪ ,‬המחלות של אבא‪ ,‬אחרים שמביעים בהודעות יום מבאס אז‬
‫שולחת משהו שיעודד וישמח‪ ..‬מכינה ומביאה‪ ,‬מייצרת ומגיעה‪
[..‬‬

‫אבל‪
,‬‬

‫כלפי עצמי?
‬
‫הבנתי ]נראה לי 
[‬
‫שאני פשוט אטומה
‬

‫שוכבת על המיטה‪
..‬‬
‫וצריכה מאמצים של זמן מאוד מוגדר‪
,‬‬
‫כדי להרפות‪
,‬‬
‫לשחרר‪
,‬‬
‫לתת ביטחון בקוסמת‪
..‬‬
‫שתעזור לי להרגיש בטוחה לרגע‪
,‬‬
‫שיכולה להישען
‬
‫ולפרוץ את הפחית שימורים עם הואקום של הביוקר‪
.‬‬

‫וזה לא שאני לא רוצה לזכות בסימפטיה

‬

‫רוצה )גם רוצה(‪

.‬‬

‫באהבה‪] ..‬שלי לעצמי‪ ,‬גם אם לא אומר אותה בריש גלי[

‬

‫וכן‪ .‬גם של אחרים‪

..‬‬

‫אך‪
,‬‬
‫באמ 
‬
‫ת‬
‫שלא פועלת מתוך זה‪
.‬‬
‫אחרים ‪ -‬משפחה‪ ,‬מכרים‪ ,‬אנשים חדשים‪ ,‬ואלו משכבר ימים… הם חשובים לי באמת‪
.‬‬
‫מהערכה למה שהיו וחלקו ונתנו מעצמם עבורי‪ .‬שראו אותי אי שם‪
.‬‬

‫מה ששנייה משאירה בצד מאתמול‪
,‬‬

‫שוב‪
.‬‬
‫מהמקום של ”אל תתבכייני‪ .‬לא קרה לך שום דבר מזיק ושום דבר לבכות!“
‬
‫
‬
‫הוא הרגע עם ליאור‪
.‬‬
‫כמה הייתי אסרטיבית‪
.‬‬
‫ברגע שבא אליך הבן זוג עם שקית וגומייה ששכחת אצל ההורים ועוד איזה שטות של בגד ואומר משהו כמו ”הלחץ מהלימודים‪,‬‬
‫זמן למנוחה והפוגה‪..‬״ 
‬
‫וסוג של שקט‪
 .‬‬
‫לא היו לו טיעונים מעבר לזה‪
..‬‬
‫]כשהכל מתעטף בתקופת לימודים אינסטנסיבית בטכניון שכולם לא יוצאים מהכוך שלהם‪
.‬‬
‫במקסימום לאיזו בירה‪) ,‬מהבנים האלו שלא זקוקים לכוח הנחישות ואקסטרה למידה ‪ -‬אלו שדורשים איזו מכת קונגפו ‪
[…1-2-3‬‬
‫והקטע שהוא דרש מעצמו סטנדרט גבוהה הרבה מעבר לכל פדנטיות אוסטרית קשוחה וקפדנית‪
.‬‬
‫
‬
‫הקושי
‬
‫לעבור מרגע אחד שבו דיברנו יום לפני כמה הזוי החיבור‪
.‬‬
‫שמשהו לא הגיוני‪ ,‬בכמה השפה וההומור והגישה שלנו דומה‪ .‬רואה דבר בדבר‪
..‬‬
‫ויום למחרת
‬
‫פשוט 
‬
‫מהפך‪
.‬‬
‫
‬
‫לא הייתי מוכנה‪
.‬‬

‫אבל ממש באותו הרגע מצאתי עצמי מוכת הלם‪
.‬‬

‫זה הזיז לי?
‬
‫לא‪
.‬‬
‫איכשהו הייתי הבחור האחראי‪
.‬‬
‫הסברתי רגע כמו כל הטיפולי המנטליות לחברים‪ — ..‬שזו תקופת לימודי 
‬
‫ם‬
 ‫היא משקפת תקופת לימודים‪
,‬‬
‫כזו שבחרנו במסלול שלנו… בזמנו זה היה ה“מסלול“
‬
‫ואין הוא משקף את הראיה שלנו כאנשים
‬
‫למה שאנחנו רוצים בהמשך ובעיקר‪
,‬‬
‫שנבנה את זה כמו שנכון לנו‪
.‬‬

‫הוא נרגע
‬
‫לקח את עצמו אחרי השיחה המנטורית ‪
 -‬‬
‫שמנסה לשכנע אותו בטוב ובעוצמה שיש לנו‪
.‬‬
‫]צריכה לשכנע כן?![
‬

‫זה היה יום חמישי ואני… קצת בהלם נוסעת הביתה‪ .‬קרה‪
.‬‬

‫אטומה‪
.‬‬

‫הוא דיבר איתי מהדרך‪
.‬‬

‫שהאסימון נפל לו‪
.‬‬
‫שהוא קצת נכנס לפאניקה של מציאות שטיפה ”היי אני צריך להתמודד פה עם משהו שמפחיד אותי“‪
.‬‬
‫]מבדר‪ ,‬שעוזרת לאחרים להתמודד עם הפחד אה?[‪
.‬‬

‫ברור לי שהוא לא מנוסה‪ ,‬והחיים נהיו קצת יותר ”רציניים“ ]למרות שמשתדלת לתבל במלא הומור ושטותניקיות[
‬
‫כי פתאום הבין שיש פה משהו יותר לטווח הארוך —< ”האם זה מתאים?“ ”האם הלחץ הזה בשבילי?“
‬
‫”רוצה להיות בצ‘ילים בסופ“ש‪ ,‬לנוח ולא להיות מוטבע בפרויקטים‪ ,‬או ליסוע לצפון מלא כי היא קשורה למשפחה שלה“‪
..‬‬

‫]אין לי באמת מושג מה היו הסיבות שרצו אבל מההיכרות הכי חזקה שמישהו הכיר אותו )שאמר לא פעם אחת( כולל‬
‫המורכבויות בבית‪ ,‬עם אביו והמשפחה‪ ..‬שאהבו אותי ואני אותם עד רגע זה ועד מחר ומחרתיים…[
‬

‫יודעת שהרצון הקולינרי שלי בוער ובועט בי מתמיד‪ .‬ואולי העשייה מבהילה אחרים‪
.‬‬
‫היא לא מהיום‪
.‬‬

‫לא‪
.‬‬

‫היא חלק ממני‪
,‬‬

‫היא חייה ומנחה ומובילה אותי 
‪.‬‬
‫ותמונן באופן כזה או אחר לכשייכנסו עוד דברים לחיי ]ייכנסו‪
[.‬‬
‫זהו מנגנון שיצרתי ]לרע? אולי‪ .‬אולם‪ ,‬משתדלת גם להפיץ ממנו הרבה טוב[‪
.‬‬

‫מבינה מהסשן הזה‪

.‬‬

‫שאם זה צץ לי… אחרי שכבר השלמתי ועברתי מזמן

‬

‫זה מששהו שכאב לי‪

.‬‬

‫סטירה שהפתיעה‪
 .‬‬

‫כי לא הייתי מוכנה 
‪.‬‬
‫חברות נטשו בהדרגה כי לא הייתי מושא העניין או מוקד ה“גיא פינס“ של השכבה ]כי היו לי עוד מסלולי הישג להסתפק מהם[
‬
‫אבל פה‪
,‬‬
‫זה היה בבום‪
.‬‬
‫כי קצת הכרתי לראשונה הישענות‪ ,‬שמתי ראש‪
.‬‬
‫התחברתי‪
.‬‬
‫התמסרתי
‬
‫וגם שלרוב‪ ,‬הייתי צריכה להסביר ולהצטדק ‪
-‬‬
‫למה אני ככה ולמה אהיה אחרת‪
 .‬‬
‫]ולמה שאהיה אחרת?‪
 ,‬‬
‫כדי שלא ייבהל?
‬
‫על אף שידעתי כי כן רוצה לבנות משהו‪ ..‬שאז ‪ -‬עדין לא היה לי מושג מה הוא‪
[.‬‬

‫בקיצור
‬

‫נקסט‪
.‬‬

‫והנה‪ ,‬הבוקר שאחרי
‬

‫ושוב קושי בנשימות‪
.‬‬
‫]למרות שאחרי השינה אני קמה שהראש יותר מניח ורגוע ומאפשר סירקולציה תקינה[
‬
‫כנראה מציק לי‪
.‬‬
‫שלא הספקתי בזמן אתמול להגיע לעוד סדק קטן שיתן יותר חופש‪
,‬‬
‫הבנה‪
.‬‬

‫בנוסף‪
ֿ,‬‬
 ‫מחשבות החשש מהיכולת שלי לעמוד בהענקת זמני התמיכה הזו‪
,‬‬
‫והסטרס החבוי מהדברים שיכולים להזדמן ולשנות את מה שיכולה או לא יכולה לממן 
‬
‫כשבסוף‪ ,‬הכל עלי‪
.‬‬
‫בידיי‪
.‬‬
‫]כן‪ .‬כן‪ .‬משתדלת לא לחיות מפחד שמחר בבוקר אין לי איך וצריכה לחזור לכבות עצמי למוות בצפון[
‬
‫אבל זה שם בעוד ‪ thread‬שמנצל את ה‪
.CPU-‬‬
‫
‬
‫אתי עוד לא בורחת‪ .‬וגם לא שלומי‪
..‬‬
‫ונכון שאם בוחרת לשחרר‪
.‬‬
‫זה לשים את כל הביצים על זה
‬
‫אך כרגע‪ ,‬זקוקה למשהו שהוא קצתי ותר בטוח כי הוא מעוגן‪
..‬‬

‫מה שנקרא‪
.‬‬
‫נתחיל 
‬
‫ספירה עד רביעי‪
..‬‬
‫
‬