‫ְל ִז ְכ ָר ם!

‫אברהם )‪(1913-8.1998‬‬ ‫שושנה )‪(1912-12.1997‬‬

‫‪1‬‬
 ‫*‬
‫שתלתם ניגונים בי אמי ואבי‬
‫ניגונים‪ ,‬מזמורים שכוחים‪,‬‬
‫גרעינים‪ ,‬גרעינים נשאם לבבי‪,‬‬
‫עתה הם עולים וצומחים‪.‬‬
‫עתה הם שולחים פארות בדמי‬
‫שורשיהם בעורקי שלובים‪,‬‬
‫ניגוניך אבי ושירייך אמי‬
‫בדפקי נעורים ושבים‪.‬‬

‫הנה אאזין שיר ערשי הרחוק‪,‬‬

‫הביע פי אם אלי בת‪,‬‬
‫הנה לי תזהרנה בדמע וצחוק‬
‫איכה וזמירות של שבת‪.‬‬
‫כל הגה יתם וכל צליל יאלם‬
‫בי קולכם הרחוק כי יהום‪,‬‬
‫עיני אעצום והריני איתכם‬
‫מעל לחשכת התהום‪.‬‬

‫‪2‬‬
 ‫זכרונותיה של סבתא שושנה‬
‫בהיותה ב"בית אחיעזר" בשנות חייה האחרונות‪ ,‬סבתא שושנה כתבה מעין יומן‬
‫המתעד גם את שהותה שם‪ ,‬וגם מביא זכרונות‪,‬מחשבות ושירים שעלו בראשה‪.‬‬
‫מובאים כאן חלקים מיומן זה בהם אפשר להכיר טוב יותר את סבתא שושנה‪,‬‬
‫כשהיא בעצמה כותבת באחד המקומות "הזכרונות מיועדים בעיקר לנכדי הצעירים‬
‫שידעו את תולדות המשפחה"‪:‬‬
‫על הילדות והנעורים בקרקוב‪:‬‬
‫אמי היתה אשה מאמינה‪ ,‬בליל ששי הדליקה נרות‪ ,‬המנורות מכסף היו‪ .‬אמי היתה מאוד מאמינה‪.‬‬
‫מיום ששי לפנות ערב אסור היה לכבות את הנרות עד שבעצמם נגמרו‪.‬‬
‫אבא שלי לא היה אדוק ואצלו עבדו גויים‪ ,‬והרבה פעמים עבדו גם בשבת‪ ,‬ואמי סבלה מזה מאוד‪.‬‬
‫לבשה פאה נכרית‪ ,‬אבל היתה יחד עם זה אשה נאורה וכל השכנים העריצו אותה‪ .‬גם אני הערצתי‬
‫אותה‪ ,‬אם כי אף פעם לא הייתי דתית ובמיוחד כשנכנסתי לתנועה‪ .‬בזמנים ההם אמרו כי הדת‬
‫מסנוורת את העיניים‪ .‬כולנו היינו ב"שומר הצעיר" אבל לא רצינו לפגוע בה בשבת‪...‬‬
‫אבי היה מעיירה קטנה‪-‬בוסק‪ .‬הוא מהר התפקר‪ .‬היה לו טארטק עם הרבה מכונות נגרות‪ .‬היה‬
‫בטוח בעצמו ואמר שיש לו ראש ממתכת‪...‬‬
‫אמי היתה תמיד עסוקה עם חמשת ילדיה‪ .‬כל היום בשלה והכינה‪ .‬אצלנו היה פולחן האוכל‪ .‬עם‬
‫עלייתי החלטנו להעלות אותה והיא גרה אצלנו במרחביה איזה זמן‪ .‬אבי שלא רצה לעזוב את‬
‫רכושו ואחי הקטן משה נספו במלחמה‪.‬‬
‫כל חמשת הילדים‪-‬אחי‪ ,‬למדנו בבית ספר גימנסיה עברית וזה עלה הון כסף כי זה היה בית ספר‬
‫פרטי‪ .‬אבי שהיה ציוני שלח את כולנו אבל בקושי שילם ולא פעם שלחו אותנו הביתה‪ .‬אבל אני‪,‬‬
‫דבורה‪ ,‬שרה וג'ימס גמרנו את הגימנסיה‪ .‬על משה סיפרו שהתגלגל במלחמה והיה פרטיזן עד‬
‫שנשבה בידי הגרמנים‪.‬השתתף במרד עם הפרטיזנים‪ .‬סופו לדאבוני לא ידוע‪ .‬מוזכר בספרי שואה‬
‫בתור מוניק צוקרמן‪ .‬אמי בהיותה כבר בארץ הדליקה נר לזכרו ביום הולדתו‪...‬‬
‫לאבא לא היה לי יחס טוב‪ .‬היו לכך סיבות‪ .‬הוא היה סוחר עצים‪ ,‬אמא אשה צנועה ועל רקע זה‬
‫היו סכסוכים‪ .‬כל הצוקרמנים סחרו במסחר ועיבוד עצים‪ .‬שלושה אחים‪ :‬קופל‪ ,‬חיים ויוסף‪-‬יוסל‬
‫צוקרמן‪ .‬והיו אחיות‪ ,‬הצעירה בהם רייזלה‪ .‬גם לי קראו רייזלה ובבית הספר החברות קראו לי‬
‫רוז'יה‪.‬‬
‫קרקוב – עיר עתיקה‪ ,‬מזכירה את ירושלים‪ .‬יש שם גבעה ואוֵל‪ ,‬ושם ישנם ארמונות המלכים ויש‬
‫קתדרלה עתיקה מאוד ויפה‪ .‬בפתח הקתדרלה היתה תלויה עצם של חיה עתיקה ואמרו שזאת‬
‫עצם של ממותה‪ .‬אהבנו בתור "השומר הצעיר" לבלות בואוֵל ושם היו לנו שיחות קבוצה‪ .‬היתה‬
‫שם אוירה מיוחדת‪ .‬אולי אחד הנכדים יבקר שם‪ .‬אסור להחמיץ את העיר הזאת‪.‬‬
‫ענין אחר‪ .‬אספר לכם איזה הובי היה לי‪ ,‬מה שאהבתי‪-‬לנסוע סתם בחשמלית‪ .‬בתור ילדה‪ ,‬בגיל‬
‫‪ 10-11‬עליתי על חשמלית אחת עד הסוף‪ ,‬אחר כך ירדתי ממנה‪ ,‬חכיתי לשנייה ועליתי עליה וכך‬
‫חזרתי הביתה‪.‬‬
‫אהבתי ללכת לראינוע‪ .‬קולנוע לא היה עדיין וכל המשפחה רצנו לראינוע‪ ,‬כל אחד לחוד ושם‬
‫פתאום כולנו נפגשנו‪ .‬אהבתי תיאטרון ולפעמים כשבאה "הבימה" רצנו לראות הצגות‪ .‬כשלא היו‬

‫‪3‬‬
 ‫כרטיסים התפלחנו בלי כרטיסים‪ ,‬אני וחברותי‪ .‬זה היה בשבילנו ספורט‪ ,‬וכשהתחיל ה‪,kino-‬‬
‫זאת היתה בשבילנו סנסציה‪ .‬הראינוע היה בלי קול ובלי צבעים ואחר כך מאוד השתכלל‪.‬‬
‫כשהייתי בקיבוץ נסעתי במיוחד לתל אביב לראות הצגות‪ .‬נסעתי לסבינה חברתי ויחד בילינו בכל‬
‫מיני מופעים‪...‬‬

‫על העלייה לארץ וההיכרות עם סבא‪:‬‬

‫"‪ ...‬אני שוכבת ושוב אופפים אותי זכרונות‪ ...‬נזכרתי בקן שלנו‪ .‬הייתי בחורה של ניגודים‪ ,‬פעמים‬
‫עליזה ולפעמים שקועה "בסרעפים" )מלה מפוצצת(‪ .‬בכלל בעיר חייתי חיים עשירים‪ ,‬ערבים בקן‪,‬‬
‫טיולים בסביבה‪ ,‬ביערות פולין‪ .‬ב‪ 1935-‬עליתי ארצה‪ ,‬הייתי בקיבוץ מנוף‪ ,‬קרוב לכפר סבא‪ .‬עבדנו‬
‫קשה בפרדסים שבסביבה‪ ,‬בקרבת מושב גן‪-‬חיים‪ .‬העבודה הפיזית הכבידה עלי עד שחישלתי את‬
‫עצמי ובזמן הקטיף כולנו התגייסנו לקטיף תפוזים‪ ,‬בתור פועלים שכירים‪ .‬אז החלטתי שבתור‬
‫פועלת לא אעשה גדולות והחלטתי להיות מורה‪ 12 .‬שנים של לימוד עברית בפולין עזרו לי ונכנסתי‬
‫לסמינר למורים‪ .‬למדתי שם שנתיים‪ .‬עם גומרי את הלימודים נסעתי לקבוץ מרחביה‪...‬‬
‫מרחביה יפה היתה‪ ,‬עתיקה‪ ,‬עם בתי האבן ומגדל מים בחצר הגדולה‪ .‬בתור מורה רצתי פעם‬
‫בשבוע לטיול לגבעת המורה‪ .‬כמובן שהחבר'ה רצו קדימה ואני בקושי השגתי אותם‪ .‬אני זוכרת‬
‫שהגענו פעם עד לפסגת נבי‪-‬דחי‪ .‬אז עבדנו בתור מורים בשיטת הנושאים‪ .‬תמיד השתדלתי‬
‫שהנושא יהיה חווייתי‪...‬‬
‫למרחביה הגעתי בתור אחותו של דזימס‪ ,‬קודם בתור מורה ואחר כך בתור חברת קיבוץ‪ .‬שם‬
‫הכרתי את אברמל'ה וכרתנו ברית עולם‪ .‬אדם אציל נפש מאין כמוהו‪ .‬מאוד הייתי רוצה לגור‬
‫בביתי‪ ,‬אבל זה לא מסתייע בידי‪ .‬חבל‪...‬‬
‫בחוץ סופה יבשה‪ ,‬עננים ורוח וגשם אין‪ .‬אהבתי גשם ראשון‪ ,‬אהבתי שירי גשם ושרתי הרבה‬
‫ולמדתי גם ילדים שירי גשם‪ .‬בכלל אהבתי ללמד בעזרת שירה‪ ,‬השירה שורש נשמתי‪ .‬אבל לא‬ ‫ִ‬
‫הגעתי להשגים‪ ,‬אולי בגלל שאצלנו בבית היה בלגן‪ ,‬אבל על זה אינני רוצה ולא אכתוב‪ ,‬כי היו‬
‫דברים כואבים שאינני רוצה לזכור אותם‪ .‬הייתי מאושרת כשעליתי ארצה‪...‬‬

‫‪4‬‬
 ‫סבא אברהם‪:‬‬
‫הפסקתי‪ ,‬כי אברהם בא לבקרני‪ .‬הוא נאמן לי‪ .‬ישבנו והסתכלנו בספר פרוזה יחידי של יהודה‬
‫עמיחי "מעתה ועד עולם"‪ .‬היה יפה ומרגש‪ ,‬ספר אהבה‪ .‬הוא חולם על אהובתו בלילות והיא‬
‫מתגעגעת אליו‪ ...‬גם לנו היתה רומנטיקה‪ ,‬בעיקר התגעגעתי לילד‪ ,‬זה כנראה טבוע בכל אשה‬
‫ומצאתי בחור חמד שעד היום נאמן לי‪ ,‬בא לבקר אותי ודואג לי ולכל צרכי‪...‬‬
‫נזכרתי במשה שהוביל את היהודים במדבר ואלוהים אמר לו שלא יראה את ארץ ישראל‪ .‬אמרו‬
‫שהוא חטא כשהכה בסלע שיצאו ממנו מים‪ .‬הסיפור על משה נפלא‪ .‬בכלל התנ"ך זה אוצר בלום‬
‫נפלא של סיפורים‪ .‬אני למדתי תורה כמובן וגם למדתי נביאים ראשונים ואחרונים‪ ...‬בחוץ לארץ‬
‫היתה שיטה של בקיאות וידעתי הרבה קטעים בעל פה‪ ,‬זה אולי בגלל המוזיקליות שלי‪ .‬עם‬
‫אברהם אינני יכולה להשתוות‪ ,‬יש לו ראש מיניסטריאלי‪ .‬חבל שלא למד ספרות כללית‪ ,‬אבל‬
‫תנ"ך‪ ,‬אמרו עליו בקיבוץ שהוא יודע אותו בעל פה‪ .‬ואיפה התלמוד? הוא מלומד ומוכשר ועם כל‬
‫המעלות‪ .‬אינני רוצה להשתפך‪ ,‬אבל אני אוהבת אותו מאוד‪ .‬הוא היה אומר במבטא שלו‪ :‬הואבת‪,‬‬
‫אלף זה הא והא זה אלף‪.‬‬

‫על הילדים והמשפחה‪:‬‬

‫אברהם הוא בעלי האמיתי הראשון‪ ,‬אהבת נעורים‪ .‬הבן הבוגר רן‪ ,‬שהיה לו הרבה ממני גם נפשית‬
‫וגם חיצונית‪ .‬מיכאל נולד ג'ינג'י אבל יפהפה‪ .‬גורן עצמו היה יפיפה‪ ,‬עדין ורגיש ועם כל המעלות‪.‬‬
‫אוהב את ילדיו וגם בינינו היתה אהבה‪.‬‬

‫‪5‬‬
 ‫לכל הבנים שלנו היה כשרון משחקי וכשרון לריקוד אבל מיקי הצטיין בו‪ .‬הוא שר נפלא בבס‬
‫ורותי גם שרה וגם רקדה‪...‬‬
‫רניק‪ ,‬אני מתגעגעת אליו בתור ילד‪ .‬בכלל לילדים אני מתגעגעת‪ ,‬בעיקר בצעירותם‪ .‬רן שהיו לו ידי‬
‫זהב‪ ,‬ניסר בדיקט דברים נפלאים‪ ,‬שר‪ ,‬עם כל המעלות‪ .‬מיקי לא היו לו ידיים כל כך טובות‪ ,‬אבל‬
‫היה שחקן וזמר ורותי המחוננת‪ ,‬רקדה ושרה והיתה אהובה על כל המשפחה‪ .‬אני זוכרת אותה‬
‫קטנה עם שיער זהב‪ .‬אני מתגעגעת אליה‪ .‬בכלל אני מתגעגעת למשפחתנו‪ .‬אהבתי את ילדי ואולי‬
‫פינקתי אותם יותר מדי‪ .‬אני עצמי לא פיתחתי בהם חסינות‪ ,‬אבל זה לא הזיק להם‪ .‬כולם לעניין‬
‫ואני גאה בהם‪...‬‬
‫סבא היה מאושר מבנו רן ונשא אותו תמיד "כמו ספר תורל'ה"‪ .‬מיהר מן המרעה והתרחץ עשר‬
‫דקות בשביל להספיק לראות אותו‪ .‬אחר כך נסע להשתלמות‪ .‬גם אני‪ ,‬נדמה לי‪ ,‬הייתי בהשתלמות‬
‫ב"אורנים" ונורא התגעגעתי אל הילדים‪ .‬רצתי לכביש משמר העמק להגיע הביתה‪ .‬ביום שישי‬
‫היינו משפחה מאוחדת‪.‬‬
‫רותי – האחים העריצו אותה‪ .‬אני זוכרת איך הבאתי אותה מבית חולים‪ .‬רן ומיקי ואבא חיכו לי‬
‫בפתח בית החולים והתרפקו עלי‪ .‬רצו לראות אותה‪ .‬יש לי ילדים מענינים‪ .‬היום ביקרה אצלי‬
‫חמוטל‪ .‬אהבתי אותה אהבת נפש כי היא הזכירה לי מאוד את מיכאל‪...‬‬
‫את כל הילדים שלנו אהבנו אחרת‪ ,‬אבל שנינו הערצנו אותם‪...‬‬
‫אני אולי הייתי המוזיקלית ביותר‪ .‬שירה היא תמצית נשמתי‪ .‬קנו בשבילי פסנתר‪ ...‬לרן היה טנור‪,‬‬
‫למיקי בס ולרותי סופרן‪ .‬לשושנה‪-‬אלט ויכולנו להיות ממש מקהלה‪.‬‬
‫בפסח בלי שושנה המנצח לא רצה לשיר‪ .‬למדתי גם פסנתר אבל לא רציתי להתאמץ‪ .‬לא היה לי‬
‫כוח רצון‪ ,‬עצלנית‪ .‬אמי ריככה אותנו‪ .‬כל עבודה שלה‪ ,‬בישול היו מלווים שירה‪ ,‬גם קופל שר‪...‬‬
‫הנכדים שלי‪ ,‬אחד אחד‪ ,‬עדינים ומחוננים‪ .‬כולם מוכשרים כמו )אין לי השואה מתאימה(‪ .‬ירשו‬
‫הרבה מהוריהם וסביהם‪ .‬אברמק מוכשר ויודע יפה לבטא את עצמו‪ .‬הרבה נאם בחגים וגם כותב‬
‫יפה‪ .‬אצלי המוסיקה היא שורש נשמתי‪ .‬אני "פיוטית"‪ ,‬אוהבת פיוט‪ ,‬אבל הדבר היחידי שאני‬
‫יודעת זה שירה ואת זה הורשתי לכל נכדי‪ .‬גורן יודע יפה לכתוב )מיר געזוגט(‪ ,‬בחגים תמיד נאם על‬
‫החג‪ ,‬גם בשיחות היה פעיל‪ .‬בחור כהלכה‪ .‬היו לנו חיים יפים עם ‪ 13‬נכדינו‪ .‬גם עכשיו אני חיה את‬
‫חיי שחלפו‪ ,‬אבל אינני עצובה‪...‬‬

‫‪6‬‬
 ‫על הסבל‪:‬‬
‫שיר שאהבתי‪:‬‬
‫לילה‪ ,‬לילה הרוח גוברת‬
‫לילה לילה הומה הצמרת‬
‫לילה לילה כוכב מזמר‬
‫נומי נומי כבי את הנר‪,‬‬
‫נומי נומי כבי את הנר‪.‬‬

‫לילה לילה עצמי את עיניך‬

‫לילה לילה בדרך אליך‬
‫לילה לילה רכבו חמושים‬
‫נומי נומי שלושה פרשים‬
‫נומי נומי שלושה פרשים‪.‬‬

‫לילה לילה עצמי נא עיניך‬

‫לילה לילה רק את מחכה‬
‫נומי נומי הדרך ריקה‪.‬‬

‫גם הדרך שלי ריקה‪ ...‬שיר פסימי‪ ...‬אני אופטימיסטית פסימית או להפך‪...‬‬
‫"ממעמקים אני קורא"‪ -‬כך אני מרגישה אבל כנראה רוצים לחיות אפילו בתור חרק‪ .‬ספר איוב‬
‫אהוב עלי מכל הספרים‪ .‬הוא מספר על סבל אדם עלי אדמות‪ .‬אני עצמי לא סובלת עכשיו פיזית‪,‬‬
‫אבל היו זמנים שסבלתי גם פיזית גם נפשית‪ .‬עכשיו הרבה יותר טוב‪ .‬אולי יקרה נס ואצא מן‬
‫המחלה המזופתת הזאת‪.‬‬
‫מספיק לקטר‪" :‬אסור לחטוא" כך אמרה תמיד אמי‪ ,‬אשה חכמה ונהדרת מכל הבחינות‪ ,‬אבל היא‬
‫הרבה סבלה ואני השתדלתי להקל עליה במידת יכולתי‪...‬‬
‫אני עצמי באיזה מצב משונה של מתח אבל אין מה לעשות‪ .‬גמרתי את ארוחת הצהרים‪ ,‬היה‬
‫טעים‪ ,‬אבל יש לי בלבול בראש ועוד מעט תהיה "מנוחת צהרים"‪ ,‬שלוש שעות תמימות‪ .‬בחדר‬
‫מחנק‪ .‬אולי זו רק תחושה שלי‪ ,‬או שנדמה לי‪ .‬עכשיו קצת שקט‪ ,‬אבל איך אני אעבור את היום‬
‫אינני יודעת‪" .‬קשים חיים" כמו שמישהו אמר‪.‬‬
‫הייתי מאוד רוצה להיות מסוגלת לקרוא והמנוחות הממושכות‪ ,‬זה "מטרף" את דעתי‪ ,‬אבל "הכל‬
‫עובר חביבי"‪ .‬מה יהיה סופי אינני יודעת‪...‬‬

‫‪7‬‬
 ‫זכרונותיו של סבא אברהם‬

‫בינואר ‪ ,1990‬נערך לסבא אברהם ראיון על ידי שלומית אלומה‪ ,‬במסגרת תיעוד של‬
‫סיפורי וותיקים‪ .‬מתוך ראיון זה הוצאו הקטעים הרלבנטיים לסיפור חייו של סבא‬
‫ונערכו ברצף מסויים‪:‬‬
‫על הילדות בקפרשט‪:‬‬
‫נולדתי בבסרביה‪ ,‬בעיירה קטנה שקוראים לה קפרשט‪ .‬זאת עיירה יהודית שלא היה בה אפילו גוי‬
‫אחד‪ .‬בסך הכל היו שם כ‪ 500-‬משפחות‪ .‬היא היתה מוקפת סביבה בכפרים של גויים והגויים‬
‫האלה היו גם מולדבנים שדיברו שפה קצת דומה לרומנית וכפרים שדיברו אוקראינית‪ .‬העיירה‬
‫עצמה התפרנסה ממסחר עם הגויים שהיו מגיעים מהסביבה‪.‬‬
‫אבי‪ ,‬יעקב גרשטיין היה יהודי תלמיד חכם‪ .‬בבית שלנו היה ש"ס בהוצאת וילנה ושולחן ערוך‪.‬‬
‫אבא בעצמו לא קיבל הסמכה לרבנות‪ ,‬אבל מבחינת השכלה היתה לו השכלה רבנית‪ .‬הוא נולד‬
‫וגדל בקישיניב‪ .‬בגיל ‪ 24‬הוא הגיע לפרקו והתחתן‪ .‬הוא נשא את אמא שהייתה בת כפר ליד‬
‫קפרשט אבל ממשפחה עשירה מאוד מתוך הכפר‪ .‬נתנו להם נדוניה גדולה ואז הם בנו להם בית וזה‬
‫היה הבית היחידי בן שתי קומות בעיירה שלנו‪ .‬עד שנסעתי לארץ ישראל גרתי שם‪ .‬גם הייתי‬
‫בקישינב שבע שנים‪ ,‬אבל גם גרתי בבית הזה‪ .‬אבא היה יהודי שנזקקו אליו מאוד אנשים בשאלות‬
‫כאלה של חכמה‪ .‬וגם היה ידוע כיהודי "בורר"‪ ,‬זאת אומרת ברגע שיש סכסוך בין שניים ולא‬
‫הולכים דוקא לרבנות‪ ,‬הוא היה בורר ומקבלים את חוות דעתו‪ .‬לא היה לו תוקף של בית דין רבני‪.‬‬
‫הוא עסק במסחר של תבואה כל השנים‪ .‬צריך לזכור שהאיזור של בסרביה זה איזור של אדמה‬
‫פוריה‪ .‬זה אסם של תבואה‪ ,‬והיו מגדלים דגנים שונים‪ ,‬למשל חמניות לשמן וכל מיני דברים‬
‫כאלה‪ .‬הוא היה סוחר באיזור‪ ,‬אליו היו באים האכרים‪ .‬זאת היתה סביבה מאוד עשירה‪ .‬שבעה‬
‫ק"מ מהעיירה שלנו היתה תחנת רכבת‪ ,‬שם היו מחסנים אדירים לתבואה שהצטברה לכמות‬
‫בשביל להיכנס לקרון‪ .‬ברגע שהתאספה המיכסה היו מכניסים לקרונות לייצוא‪.‬‬
‫שמה של אמא היה צ'רנה שזה שחורה ברוסית‪ .‬היא היתה בת טובים‪ ,‬מהבחינה הזאת של כסף‬
‫טבין ותקילין‪ ,‬וציידו אותה גם יפה מאוד לחתונה‪ .‬הארונות היו מלאים מחלצות לרוב‪ .‬שמלת‬
‫החתונה שהייתה תלוייה בארון‪ ,‬אפשר היה להלביש בה עשר כלות לפחות‪ ,‬וכך מעיל הפרווה‪ .‬כלי‬
‫בית יפים ומיטות עשויות ניקל מבריק במיוחד‪ .‬השכלה היתה לה‪ ,‬בודאי לא כמו ההשכלה של‬
‫אבא‪ ,‬אבל היות והם יכלו להרשות לעצמם‪ ,‬הקנו לה השכלה יסודית‪ .‬היא קראה ספרים ביידיש‬
‫ובכלל היתה אשה עם השכלה‪...‬‬
‫בבית היה משהו מאוד מעניין‪ .‬היה לנו חדר קטן שקראו לו "קונטורה"‪ ,‬זאת אומרת משרד של‬
‫אבא‪ ,.‬ושם בקונטורה הזאת תמיד אחד הילדים יכול היה לישון‪ .‬ואחר כך היה חדר השינה של‬
‫ההורים‪ ,‬ושם אם היה מישהו שצריך להצטרף לשינה‪ ,‬אם היה צפוף‪ ,‬אז היה מקום‪ .‬ועוד אחרי‬
‫זה‪ ,‬היה אולם שלמעשה לא היה כל כך בשימוש‪ ,‬אבל היה בו הרבה מקום‪.‬למרות שלא השתמשו‬
‫בו אז לפעמים בעיירה כשהיו מציגים איזו הצגת חובבים‪ ,‬היו מבקשים שאנחנו ניתן את האולם‬
‫לכל העיירה שבאים לראות‪ .‬זה היה הבית‪...‬‬
‫העיירה הזאת היתה ציונית‪ .‬אנשים היו אמידים והעיירה התפרנסה מהאיזור בכבוד‪ .‬אז בעיירה‬
‫שלחו את הבנים ללמוד בבתי ספר‪ .‬גם את אחיותי הגדולות שלחו לגימנסיה בקישינב‪ .‬אחרי‬

‫‪8‬‬
‫שגמרו תיכון בקישינב למדו בצ'רנוביץ את גמר הלימודים‪ .‬הרבה שלחו את הילדים ללמוד‪ ,‬אם זה‬
‫רפואה‪ ,‬אם זה רוקחות‪.‬‬
‫אני למדתי בכיתה‪ .‬זה לא היה "חדר" וגם לא בית ספר מסודר‪ ,‬אבל היה כבר מורה מתקדם‬
‫שלימד עברית‪ .‬כבר בגיל חמש היה לי מורה פרטי‪ ,‬איצקוביץ'‪ .‬למדנו קרוא וכתוב ולמדנו כבר‬
‫בספר לימוד‪ ,‬מקראות מתקדמות‪ .‬למורה היתה בדירתו או במקום שהוא שכר‪ ,‬כיתת לימוד‪.‬‬
‫אני זוכר שבעיירה שלנו לא היו כבישים‪ ,‬היא לא היתה מרוצפת‪ .‬בימי גשמים או הפשרת השלגים‬
‫היה מתהווה בוץ עמוק‪ ,‬וכאשר הייתי צריך לעבור את הדרך אל הכיתה‪ ,‬אמא לקחה אותי על‬
‫הכתפיים‪ ,‬שזה היה לי די נעים והביאה אותי לשם‪ .‬היא עצמה היתה נעולה במגפיים ונזהרה לא‬
‫לעבור בבוץ עמוק‪ .‬ולמה הבוץ נאסף‪ ...‬כי שם היו באים ליריד של יומיים עם עגלות וסוסים‬
‫והיריד היה בתוך העיירה‪ .‬והיא אמי היתה נושאת אותי על הידיים מאחורי הבתים‪ ,‬שם לא היה‬
‫בוץ כל כך‪ .‬למדנו עד הצהריים‪ .‬אחר כך קמה יוזמה והוקם בית ספר "תרבות" בעיירה‪ .‬זה היה‬
‫נקרא פרו‪-‬גימנסיה‪ ,‬כך שלמדתי שם עד רביעית גימנסיה‪.‬‬
‫אני כבר לפני שנכנסתי לגימנסיה דברתי עברית‪ ,‬לא בבית‪ ,‬אבל עם המורה דברנו עברית‪ .‬עם אבא‬
‫הייתי הולך לבית הכנסת בחגים‪ .‬אני נזכר שאבא היה מאוד מוזיקלי‪ ,‬אני לא ירשתי ממנו את‬
‫הכשרון‪ ,‬אבל אבא אהב מאוד חזנות ובעצמו היה בר אוריין‪ .‬בבית אין מה לדבר שהיה מזמר‪ ,‬וגם‬
‫אהב לעבור לפני התיבה בבית הכנסת‪ .‬בדרך כלל היו באים חזנים‪ ,‬בעלי תפילה והוא כיהודי‬
‫מכובד היה יושב‪ .‬ובערב ראש השנה היה ידוע שזה שייך לו‪ .‬ובזמן התפילה הוא לא היה מתפלל‬
‫תפילה פשוטה‪ ,‬כמו בעל תפילה‪ .‬רק כאשר הגיע לקטע פרק בתהלים‪ ,‬אז הוא היה מסלסל בקולו‬
‫כמו אחד החזנים הגדולים שהיינו שומעים אותם בתקליטים‪ .‬הוא גם שמע אותם בקישינב והוא‬
‫היה מתחיל לזמר בנוסח חזני ואנחנו הילדים היינו מסתכלים שהנה מישהו מחייך מעצם הסלסול‬
‫שלו ואז היינו מורידים את הראשים‪ ,‬התביישנו קצת‪ .‬ואז בבית שאלנו‪" :‬אבא‪ ,‬למה אתה עושה‬
‫את זה?" והוא לא ענה‪ .‬הוא היה בטוח שאם לתת לציבור מוזיקה‪ ,‬יש לתת אותה טובה‪ .‬ואנחנו‬
‫התביישנו‪.‬‬
‫הבית שלנו היה סמוך למשולש כזה של בתי כנסת‪ ,‬ואני בתור ילד כאשר היו שולחים אותי‬
‫לפעמים לבית המרקחת שהיה מעבר לבתי הכנסת‪ ,‬הייתי פוחד ללכת ביניהם כי אמרו שכל‬
‫המתים‪-‬הלצים היו באים להתפלל בלילה וזה היה מפחיד‪...‬‬
‫על הלימודים בישיבה בקישינב‪:‬‬
‫כשנסגר בית הספר התיכון היה צריך להחליט מה לעשות איתי‪ .‬אבא אמר שעם ראש כמו שלי אני‬
‫צריך להיות רב בישראל ושלח אותי לישיבה בקישינב‪ .‬קישינב היתה עיר ואם בישראל והרבה‬
‫אנשים מפורסמים למדו שם בישיבה‪ .‬אני לא גרתי בישיבה‪ ,‬אלא אצל משפחה‪ .‬מדי פעם היינו‬
‫מקבלים מהבית חבילות ובישיבה עצמה אכלנו שלוש ארוחות‪ .‬בלימוד עצמו הדיבור היה ביידיש‪.‬‬
‫בבית לא הגעתי לתלמוד‪ .‬דברתי עברית בשטף‪ ,‬הייתי בקיא בדקדוק‪ ,‬לא רבים היו כמוני‪ .‬יותר‬
‫מאוחר בגלל ידיעת העברית‪ ,‬היה שם איש שקראו לו המשגיח שניהל את כל העניינים‬
‫האדמיניסטרטיביים‪ ,‬וכשהוא רצה לכתוב מכתבים‪ ,‬אז אני הייתי כותב לו אותם‪ .‬על התלמוד‬
‫עצמו היינו יושבים שעות על שעות‪ ,‬ובימי שישי היינו עובדים על פרשת השבוע עם כל המפרשים‪...‬‬
‫בזכרון של אותן שנים מגיל ‪ 13‬עד גיל ‪ 20‬זו היתה אחת התקופות היפות‪ ,‬בהחלט‪ .‬גם בחיים‬
‫שאחרי כן‪ ,‬נטשתי את הדבר הזה‪ ,‬בכל זאת זה נשאר כתקופה יפה ומענינת‪ ,‬וגם התברר שמאז‬
‫שעליתי לארץ ישראל‪ ,‬כל מה שלמדתי שם הועיל לי גם בארץ‪.‬‬

‫‪9‬‬
 ‫ההווי בישיבה היה נעים מאוד‪ .‬זה התבטא בזה שהלמידה שם היתה מודרנית‪ ,‬למרות שלא ידעו‬
‫את המילה הזאת‪ .‬לא היה שם לחץ להכנת שעורי בית‪ ,‬בחינות וכדו' אלא זאת היתה הלמידה‬
‫עצמה והיא מילאה את כל היום‪ .‬היה רצון פשוט לדעת יותר‪ ,‬וברגע שהתקשיתי במשהו‪-‬זה‬
‫הוסבר‪ .‬שיטת הלימוד היתה גם הסברה של המורה אך בעיקר למידה עצמית בכיתות הגבוהות‬
‫יותר‪ .‬בין התלמידים עצמם היו יחסים חבריים טובים מאוד‪ .‬היה גם הווי‪ .‬אמנם לא היו משחקים‬
‫כמו בימינו אבל היו שובבויות‪ ,‬כמו זריקת מעילים אחד על השני – זה בא כדי קצת להתנער‪.‬‬
‫בנוסף לזה‪ ,‬מכיוון שקישינב היתה עיר יהודית תרבותית מאוד‪ ,‬היינו הולכים גם לאספות‬
‫חשובות‪ .‬אני זוכר דבר אחד‪ ,‬בכדי לשמור על האמונה‪ ,‬אז ספרות של רומנים וספרים כאלה אסור‬
‫היה להכניס לישיבה‪ .‬עוד נשאר הפחד מפני ספרות ההשכלה‪ .‬היות ולי היה נסיון קודם‪ ,‬כשהייתי‬
‫בבית הייתי קורא כל מיני ספרים‪ ,‬אז נרשמתי לספריה‪ .‬אבל הייתי צריך להעלים את הדבר‪ .‬כאשר‬
‫הייתי הולך להחליף ספר הייתי שם את הספר על הבטן בתוך המכנסיים‪ .‬אמנם לא עקבו ולא‬
‫חפשו אחריך‪ ,‬אבל היה ידוע שאם אתה רוצה להיות ירא שמיים תמים‪ ,‬אתה לא צריך לקרוא‬
‫ספרים כאלה‪...‬‬
‫על העלייה לארץ והקליטה בקיבוץ‪:‬‬
‫לגבי העלייה לארץ‪ ,‬המשפחה היתה מעונינת שאני אעלה‪ .‬כשקבלתי את הסרטיפיקט דרך ישיבת‬
‫חברון יצאתי דרך קונסטנצה והגעתי לחיפה‪ .‬עוד באותו לילה נסענו ברכבת לתל אביב לרחוב‬
‫פרישמן אל אחותי‪ .‬הקרובים שלי היו קצת מודאגים כי הייתי רזה וקטן‪ ,‬אבל מיד סודרתי‬
‫לעבודה כי לגיסי היו קשרים‪ .‬עבדתי בבית חרושת שעשה דודי קיטור‪ ,‬שנקרא בשם "המלחים"‪.‬‬
‫עבדתי אחר כך גם בבניין ובמשך שנתיים גרתי אצל אחותי‪.‬‬
‫בתל אביב חייתי חיים תרבותיים מאוד‪ .‬השתלבתי בחוגים של אחותי שהיתה בידידות רבה עם‬
‫אנשי תיאטרון וספרות‪ .‬בקרתי בהצגות‪ ,‬כבר לא הייתי צריך להסתיר שום דבר‪ ,‬קראתי ספרים‬
‫ומהמשכורת שלי שאמנם לא הייתה גדולה פרנסתי את עצמי‪ .‬הייתי הולך בשבתות לשמוע‬
‫הרצאות בספרות ונאומים כמו ברל כצנלסון ב‪ 1-‬במאי שעשה עלי רושם רב‪ .‬אחר כך החלטתי‬
‫שתל אביב איננה בשבילי‪ .‬למעשה זה היה רעיון ראשוני עוד בחו"ל‪-‬אם ללכת לארץ ישראל‪ ,‬אז‬
‫לקבוצה‪ .‬רציתי לומר שכל הרעיון של פנייה לקיבוץ השומר הצעיר‪ ,‬גם מבחינה דתית זה השינוי‬
‫המהפכני‪ .‬ידעתי במה זה כרוך ולמעשה זה התחיל להתבשל כבר במשך השנה האחרונה שלי‬
‫בישיבה‪ .‬וברגע שתפס אותי עניין הרבה יותר גדול ורציני‪ ,‬אז הצד הזה הדתי נחלש ולא היה‬
‫דומיננטי‪.‬‬
‫ידעתי שיש אפשרות לבוא לקיבוץ מרחביה ולעבוד בו ולחכות כאן‪ .‬אני לא ידעתי מה זה קיבוץ‬
‫מרחביה‪ ,‬אבל החלטתי שאני נוסע לקיבוץ‪ .‬לא לקחתי איתי שום דבר‪ .‬באתי במכנסיים קצרים‬
‫ובחולצה כחולה‪ ,‬כמו שהלכו אז הפועלים‪ ...‬אחרי שבוע שבועיים ראיתי את החיים במרחביה‬
‫ומאוד מצא חן בעיני אותם החיים הצנועים האלה‪ ,‬הפשוטים האלה‪ ,‬חיי החלוציות‪ .‬באותו זמן‬
‫עבדתי בעזרה לעגלונים ואז החליטו שיש צורך בעבודה בצאן‪ ...‬הייתי אז כאילו בתוך איזה חלום‪.‬‬
‫זה קשה היום ברגע שהכל כל‪-‬כך מעשי וענייני‪ .‬בזמן שאני באתי כל קיבוץ מרחביה היה בסך הכל‬
‫החצר והבית הגדול וצריפים מסביב‪...‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬עבדתי בצאן והיציאה למרעה על גבעת המורה‪ ,‬זה היה פיוט בלתי רגיל‪ .‬הנה אני יושב‬
‫וצופה על פני הקיבוץ שאני מרגיש את הקשר אליו‪ ,‬אבל תוך כדי הפסטורלה הזאת שהכבשים‬
‫התפזרו ואני עובר בדמיוני את כל השלבים עד לנקודה שהגעתי הנה ואני זוכר את המשפט האחרון‬

‫‪10‬‬
 ‫שהיום נראה לי משונה‪ ,‬כשאני אוסף את הצאן ואומר להם כך‪" :‬שלו כבשי‪ ,‬רועכם ינצורכם"‬
‫)ז"א היו שלווים כבשי רועכם ישמור עליכם(‪.‬‬
‫אהבתי לעבוד בצאן‪ .‬היתה אפשרות הרבה לקרוא‪ .‬בתוך הספריה הקטנה הייתי נכנס ובוחר וגם‬
‫הייתי ספרן‪ .‬הספריה לא היתה קיימת ביום‪ .‬היה חדר קטן בחדר האוכל הישן‪ .‬היתה ספרנות ערב‬
‫וזה היה תפקיד שמישהו נבחר להחליף ספרים‪ .‬לא היו ספרים רבים‪ .‬חברים לא התפנו כל כך‬
‫לקרוא‪ ,‬אבל בכל זאת היו ספרים גם בפולנית וכאלה שהביאו מהבית‪ .‬שש שנים עבדתי בצאן‪.‬‬
‫אני צופה על התקופה מראשית צעדי במרחביה ועד לחברות הנוער כתקופה מהטובות שהיו לי‪.‬‬
‫ברגע שכבר עסקתי בהוראה‪ ,‬שלחו אותי להשתלמות בסמינר הקיבוצים‪.‬‬
‫על המשפחה‪:‬‬
‫אני הקמתי משפחה בראשית שנת ‪ .1941‬שושנה הגיעה הנה כמורה שכירה‪ ,‬וכשהיא הודיעה‬
‫בשיחת קיבוץ שאנחנו באים בברית הנישואין‪ ,‬היו מחיאות כפיים‪ ,‬ואני מתאר לי שהן היו בעיקר‬
‫לזה שהנה יש לנו מורה משלנו ולא שכירה‪ .‬בשנת ‪ 1942‬נולד בננו הבכור רן‪ ...‬ביחסים עם הילדים‪,‬‬
‫שמתחילה אהבתי ילדים בכלל‪ ,‬עוד כשהייתי עצמי ילד‪ ,‬כשנולדו לי ילדים אהבתי אותם‬ ‫מתוך כך ִ‬
‫והתמסרתי להם‪ .‬אמנם כאשר רן נולד עבדתי בצאן ומהמרעה חזרו מאוחר‪ .‬ואחר כך גם ברפת‬
‫שהיתה חליבת צהריים שנגמרה בשש בערב‪ .‬כאשר הייתי עדיין בצאן‪ ,‬כאשר חזרתי רן היה יוצא‬
‫לקראתי‪ .‬כשעבדתי ברפת הצעתי שבמקום להיכנס בארבע ולצאת בשעה שש‪ ,‬שכך אי אפשר בכלל‬
‫לראות את הילדים שהיו תינוקות‪ ,‬הצעתי לרפתנים להיכנס שעה יותר מוקדם‪ ,‬כדי שאוכל לתפוס‬
‫שעה של אפשרות להיות עם הילד‪ .‬הייתי מאוד קשור לילדים ומלווה את גידולם‪ ,‬וכך גם עם‬
‫הנכדים שגם מבחינת העיסוק בהם‪ ,‬לפעמים אינני יכול להתפנות לישיבה מתוך זה שהנכדים‬
‫באים בשעה זאת‪ .‬אבל בקשר לילדים – לבנים הגדולים‪ :‬עם זה שהייתי כל כך קשור אליהם‪ ,‬הם‬
‫הרגישו שאני לא לוחץ עליהם‪ .‬אהבה – כן‪ ,‬אבל לא לחץ עליהם‪ .‬גם בתור ילדים שירגישו את‬
‫האהבה‪ ,‬שהם ירגישו שאינני תובע מהם תמורה‪...‬עד היום הקשרים איתם הם מצויינים והם‬
‫יודעים שאוהבים אותם מבלי שדורשים מהם‪ .‬נקודת המוצא היא שאם אתה אוהב את בנך או את‬
‫בתך מבלי לבקש תמורה‪ ,‬זה לא כמו אהבה רגילה‪ ,‬שאם אתה אוהב אתה מרגיש גם צורך להיות‬
‫נאהב‪ .‬ויש לזה גם ביטויים‪ .‬אהבת בנים‪ ,‬לה לא מתלווים שום ביטויים נוספים חוץ מעצם‬
‫האהבה‪ .‬וברגע שאנחנו חיים בקיבוץ ואתה לא צריך להגיע שבנים יעזרו לך‪ ,‬אז זה מסתדר‪...‬‬

‫‪11‬‬
‫קטעים מתוך ראיון עם סבא בנושא‪ :‬היחס לדת ולמסורת בקיבוץ הארצי עד ‪:1948‬‬
‫על השילוב בין הדת והציונות‪ :‬כשאני עליתי ארצה קיבלתי מישיבת חברון סרטיפיקט‪ ,‬בכדי‬
‫להמשיך ללמוד‪ .‬מי יודע‪ ,‬הייתי לומד עד היום‪ ...‬אבל פשוט מאוד‪ ,‬אצלי בשנה האחרונה התחיל‬
‫משהו להתערער מבחינת האמונה באלוהים ואז ברגע שחיפשתי משהו‪ ,‬זאת אומרת איזה ִבּמקום‪,‬‬
‫איזו אחיזה‪ ,‬לא נעשה בדיוק שאתה מחליט‪ ,‬זה תהליך שהתרחש‪ .‬ברגע שאתה מחפש משהו‬
‫שאתה תרגיש בו שהנה אתה ממצה את עצמך‪ ,‬עם זה שהאמונה עצמה התחילה להתערער‪ .‬אז‬
‫ברגע שעמד לפני העניין הזה של עלייה לארץ ישראל‪ ,‬והגשמת הציונות הטובה ביותר נעשית‬
‫באורח החיים הקיבוצי‪ .‬אז אותם ניצנים‪ ,‬הכפירה שהתחילה להשתלט‪ ,‬מצאתי שזה יתאים‬
‫מבחינה אחרת‪ .‬לא צריך לפצות את הדת‪ .‬הדת בינתיים מתערערת‪ ,‬אבל זה נותן לך את התוכן‬
‫בחיים וככה‪ ,‬אני זוכר‪ ,‬טוב‪ ,‬זה היה עסק אישי‪...‬‬
‫אצלי ההסבר היה זה שפתאום אבדה לי האמונה שיש בורא שמנהיג את העולם בכלל‪ .‬זאת‬
‫אומרת‪ ,‬שאתה מתחיל לכפור ממש באלוהים‪ .‬אבל כל הזמן‪ ,‬זה מעניין‪ ,‬נשארתי בהערכה בלתי‬
‫רגילה ובהערצה‪ ,‬אם זה לתלמוד‪ ,‬לכתבים של הרמב"ם וכל הדברים האלה‪ ,‬יחס עמוק ביותר‪.‬‬
‫מבלי לקבל את הצווים האלה שאתה צריך בחיי יום יום להתנהג ולקיים מצוות כאלה או‬
‫אחרות‪ ...‬ברגע שעברתי את הגשר הזה‪ ,‬נשארה לי הערכה בלתי רגילה לכל נכסי היהדות‪ ,‬אבל בלי‬
‫נקיפות מצפון על עזיבת המצוות המעשיות‪ .‬מתוך כך שראית כאן חבר אנשים שכל מעייניהם‬
‫נתונים להגשים חיים מוסריים וציוניים‪...‬‬
‫על המדינה הציונית‪ :‬כל המציאות הזאת בגולה ועם היהודים‪ ,‬בתוך המהפכה הזאת הדתית‪ ,‬זה‬
‫בא מבתים כאלה‪ .‬זאת אומרת שכל העניין הזה נולד מתחילה בתוך הסביבה הזאת‪ ,‬החממה‬
‫הזאת היהודית‪ ,‬שהיא הייתה גם מסורתית וגם קיימה מצוות‪ .‬בתוך זה‪ ,‬הגעגועים לציון שהם‬
‫כתובים‪" ,‬לשנה הבאה בירושלים"‪ ,‬גם בתפילות וכו'‪ ,‬כל העניין הזה של הציונות היה במקום‬
‫ראשון‪ .‬עכשיו‪ ,‬זה נתן לצעיר‪ ,‬עם כל זה שהוא‪ ,‬שיש לו אבא ויש לו אמא‪ ,‬אז יש לו אבא ואמא‬
‫בשר ודם ויש לו אבא ואמא של מסורת יהודית וארץ ישראל‪ .‬זה היה במקום ראשון‪ .‬גם ברגע‬
‫שעזבת את המצוות המעשיות‪ ,‬הציונות נשארה במקום הראשון‪ ,‬השיבה לארץ ישראל‪ ,‬הכמיהה‬
‫לארץ ישראל‪ .‬גם כיהודי שלא מאמין‪ ,‬אבל מאמין בציונות‪.‬‬

‫‪.‬‬

‫‪12‬‬
 ‫מכתבים‬
‫הסבים היו אנשי ספר ואנשי המילה הכתובה‪ ,‬ואוצר המכתבים שנשאר בבית היה‬
‫אוצר בלום‪ .‬את הישנים ביותר מהם‪ ,‬שנכתבו בעת שסבא אברהם היה בהשתלמות‬
‫בשנת ‪ ,1951-52‬ושבהם אהבתי לעלעל בשנות ילדותי‪ ,‬כבר לא מצאתי‪ ,‬אולם מתוך‬
‫כל המבחר הנוסף הוצאתי ממש מעט‪ ,‬רק כדי לתת את הטעם של אותם דברים‬
‫שבכתובים‪.‬‬

‫‪19.7.56‬‬ ‫מאוחר בערב‬ ‫מרחביה‬

‫לבעלי היקר שלום!‬
‫את מכתבך קבלנו והוא היה בשבילנו כמו משקה מרענן בצחיח ולהט היום‪ .‬הבית ריק‬
‫מאדם‪,‬הילדים מופיעים רק לפנות ערב‪ ,‬למעשה רק רותקל'ה החביבה‪...‬‬
‫בבית אין חדש‪ .‬ימים חמים באו עלינו‪ ,‬שרב כבד כל כך שאין במה לנשום‪ ,‬בכל זאת איכשהו‬
‫מתקיימים‪ .‬הילדים חמודים מאוד ואני כמובן נהנית מהם אחרי שאני נמצאת יום שלם יחידה‬
‫בבית‪.‬‬
‫ובכן אברהמ'ל‪ ,‬אתה יושב לך בירושלים‪ ,‬נהנה מן האוויר הצח ושותה בצמא את התורה בעוד‬
‫שאנו נצלים פה בחומו של העמק‪ .‬כולנו מרגישים במחסורך‪ ,‬ובכל זאת מאחלים לך בלוי טוב‪ ,‬ואל‬
‫תקצר בשום אופן את שהותך בירושלים‪.‬‬
‫את המכתב אני כותבת מאוחר בלילה‪ .‬חזרתי מסרט ואין בכלל רצון ללכת לישון‪ .‬סרט נפלא‬
‫)איטלקי(‪ ,‬שמו "מסע התקווה"‪ ,‬אבל הוא יכול ליטול כל ניצוץ של תקווה מאדם ואמונה שיכול‬
‫להיות טוב‪ ...‬הנך רואה שגם במרחביה אפשר לראות דבר טוב‪ .‬אני לכשעצמי מסתפקת בזה ואין‬
‫לי רצון לזוז מן הבית‪ .‬עברו הזמנים שאחז אותי פתאום בולמוס של נסיעה ורצון לראות וליהנות‪.‬‬
‫מוטב ככה‪.‬‬
‫הפסקתי לעבוד במטבח‪ ,‬על כן החלטתי ללמוד קצת‪ .‬אני קוראת את לודס‪ ,‬מעניין מאוד‪ ,‬שאלה‬
‫רק‪ ,‬מה ישאר מזה בזכרוני כי לרשום אינני מוכנה‪ .‬אני מזכירה לי רק את מלומדותו של בעלי‬
‫ומעמידה מול זה את בורותי ומיד מתעוררים בי רגשי נחיתות‪...‬‬
‫אברהמ'ל‪ ,‬לא ארבה לכתוב ולפאר‪ ,‬תמיד זה יוצא אצלי חיוור וחלש‪ ,‬ולכן מוטב להתראות‬
‫ולהחליף דברים בעל‪-‬פה‪...‬‬
‫היה שלום וכל טוב‪.‬‬
‫ונשיקות רבות‪ ,‬אם זה‬
‫יאה לנו עוד‪.‬‬
‫תמיד שלך!‬
‫שושנה‬

‫‪13‬‬
 ‫יום שלישי ‪26.3.68‬‬
‫רותינקה היקרה!‬
‫קראתי בעניין רב את מכתבך ואני מבינה היטב את התרעומת שלך לגבי היחס של המפקדות‬
‫לחניכותיהן עם כל הפקודות הלא מובנות ולא הגיוניות שלהן‪ .‬מה לעשות‪ ,‬זאת השיטה של הצבא‪.‬‬
‫קודם לשבור את אישיותו של החייל‪ ,‬לדכא אותו ורק אחר כך לאט לאט לבנות את אישיותו‬
‫מחדש‪...‬‬
‫לבת קיבוץ קשה במיוחד להישמע לפקודות באופן עיוור‪ ,‬אבל אין ברירה‪ ,‬ועצתי לך היא ללכת‬
‫בתלם ולא להתמרד אפילו בתוכך ועל ידי זה יהיה לך קל לעבור את התקופה הקשה‪ .‬ואשר‬
‫לתפקיד של מכי"ת‪ .‬בוחרים בכוונה חברות תנועה וקיבוץ להיות מכיו"ת כדי שהיחס אל החניכות‬
‫יהיה אנושי והוגן‪ .‬אבל כנראה לא כל אחד מסוגל ורוצה לפקד על אחר‪ .‬על כל פנים אל תקבעי‬
‫לעצמך כבר עכשיו יחס לכל העניין‪ .‬תעברי ראשית כל את תקופת הטירונות הקשה‪ .‬אני לכשעצמי‬
‫קצת מתרגשת מן המאמצים העל אנושיים שדורשים מכן )הצעידה הבלתי פוסקת( אבל עם כל‬
‫הרצון להקל עליך אין לי שליטה על העניין‪....‬‬
‫הערב מתקיימת החתונה של אילת‪ ...‬הספקתי לראות את חדר האוכל‪ .‬הוא מקושט להפליא‪.‬‬
‫שולחנות קטנים מפוזרים בכל חדר האוכל ערוכים כמו במסעדה המפוארת ביותר‪ .‬בכלל חדר‬
‫האוכל זאת החוויה הגדולה ביותר שחיים אותה עכשו החברים‪ .‬הוא בנוי להפליא ונכנסים לתוכו‬
‫כמו לאיזה מקדש‪ .‬חבל רק שהעובדים בו נופלים מן הרגליים‪ ,‬לא הסתגלו עדיין לתנאים החדשים‬
‫ועובדים קשה‪ .‬אבא מתכונן לכתוב לך אחרי החתונה את כל הפרטים‪ ,‬על כן אני מסיימת ומאחלת‬
‫לך הרבה בריאות וכוח‪ .‬העיקר שמרי על עצמך‪,‬‬
‫תמיד שלך‪ ,‬אמא‪.‬‬

‫‪20.11.60‬‬ ‫יום ראשון‬ ‫ירושלים‬

‫לרעייתי בנַי ובתי היקרים‪,‬‬
‫בשבת אחים גם יחד העליתם גם את‬ ‫חשבתי עליכם הרבה בשבת זאת שבגולת ירושלים‪ ,‬וודאי ֶ‬
‫זכרוני מתוך מנוד ראש על אותו בודד וערירי המבלה בארמונו )תיאור מפורט אצל בנימין‬
‫רשמי‪ :‬אין‬
‫פינקלשטיין בעיבוד הומוריסטי של מיקי( ביום סגריר וגשם טורדני‪ .‬אנסה למסור לכם ַ‬
‫ספק שלא הייתי המאושר בעולם בכל עשרים וארבע השעות אך הנסיעות מירושלים ואליה‬
‫והספק הלימוד כשאינך זז מהבית )זאת עשיתי השבת(‪ ,‬אין ערוך לו‪ .‬כמובן‪ ,‬אינני‬‫הורסות אותי ֵ‬
‫חופשי לנפשי ובשבת זאת בבית נתווה את המשך המדיניות‪.‬‬
‫לא הייתי מתנגד לקבל לפעמים כמה משפטים גם מבני היקרים ו"נוקשי הרגש" אך בלית ברירה‬
‫אני כותב אל המין היפה שאינו בוש לכתוב פה ושם משפט לבבי‪ .‬כמובן שבתמונה הדמיונית שאני‬
‫פה ושם מצייר לעצמי לא חסרים גם שני הראשים הגבריים בשחור וזהב‪...‬‬

‫‪14‬‬
 ‫אני נהנה מאוד מהנוף הלימודי של ה"אלמה מאטר"‪ ,‬פשוט חזרה אלי היכולת לשבת שעות על‬
‫שעות וללמוד‪.‬‬
‫בחלוקה של ירושלים‪-‬מרחביה‪-‬ירושלים אני כבר צופה את סיום ההשתלמות‪ .‬איני נאנח ברגע זה‬
‫לאור מחשבה זו‪ .‬במאזן הסופי איני מעמיד זה מול זה‪ .‬טובה הפסקת הנופש מעסקי היום‪-‬יום‬
‫המטרידים‪-‬אך במידה‪ .‬יש בכל זאת כאן משהו מן הניתוק ממקור החיוּת‪...‬‬
‫היי שלום‬
‫להתראות ביום שישי‪.‬‬
‫לבני היקרים מיטב השלום והמנוחה‬
‫אברהם‪.‬‬

‫‪15‬‬
 ‫קטע ממכתב ללא תאריך )טיוטת מכתב(‬
‫ירומי היקר שלי‪,‬‬
‫מכתבך ריגש אותי מאוד‪ .‬קראתי אותו וחזרתי וקראתי אותו לא פעם אחת‪ .‬בירכתי על ההזדמנות‬
‫לציון יום הולדתי וההחלמה מהמחלה שגרמה לאותה יצירה שלך שיש בה כל כך הרבה אהבה‬
‫ורגש ועם זה גם תמונה בהירה על חייך‪ .‬אתה‪ ,‬והשקפתך על דברים רבים בארץ‪ .‬גם השפה‬
‫העברית חוגגת במכתבך זה‪.‬‬
‫אתה תוהה אם אהבת הנכד הראשון עולה על אהבת בנים‪ .‬כשאני לעצמי נפתח אצלי מעיין אהבה‬
‫ורגשות כבר כלפי הבן הראשון‪ ,‬אחיו ואחותו‪ .‬אך בטבע הדברים כשהאדם צעיר הוא עסוק גם‬
‫במקצועו ובשאיפותיו‪ ,‬באחריותו למשפחה ולגידול הבנים וחינוכם‪ .‬האהבה קיימת אך מתערבים‬
‫בה דברים חשובים נוספים למען הבנים‪ ,‬ולא תמיד יש בה למראית עין רק התלהבות‪ ,‬פינוק‬
‫ושעשוע‪.‬‬
‫לא כן כשמגיע תור הנכדים‪ ,‬ואתה כבר אינך צעיר‪ ,‬הרגישות מתרבה‪ ,‬החינוך כבר אינו מוטל עליך‪,‬‬
‫על כן האהבה מקבלת ביטוי טהור של פינוק והתלהבות‪.‬‬
‫אני קצת מצטער שתמיד מתוך שמחת הפגישה איתך כל אימת שאנחנו נפגשים משתלטת אווירת‬
‫האהבה שלא נס ליחה עד היום ואין אנו מתפנים גם לשיחה רצינית על דברים שבינינו ועל דברים‬
‫שברומו של עולם‪ .‬עדיין לא איחרנו את המועד‪...‬‬

‫‪16‬‬
 ‫מקצוע הספרנות היווה חלק בלתי נפרד מחייהם של הסבים בשנות חייהם הבוגרות‪ .‬אולם‬
‫מסתבר‪ ,‬שכבר בשנת ‪ ,1938‬כשסבא אברהם הגיע לקיבוץ‪ ,‬הוא עבד בספריה )הוא מתאר זאת גם‬
‫בזכרונותיו(‪ .‬מובא כאן קטע שנכתב על ידו בעלון הקיבוץ והמתאר את יחסו לספרים ולקוראיהם‬
‫הקיבוציים‪:‬‬

‫‪17‬‬
 ‫קטעים מהגיגיו של סבא אברהם ביציאתו למרעה עם הצאן‪:‬‬

‫‪18‬‬
 ‫תמונות של הסבים עם נכדיהם‪:‬‬

‫עם חמוטל‬

‫עם לילך ויובל‬

‫‪19‬‬
 ‫עם תמיר‬

‫עם סמדר‪ ,‬אמיר‪ ,‬יובל וזהר‬

‫‪20‬‬
 ‫בחתונה של שיר וסיגל ‪27.9.90‬‬

‫סבא עם אלון‪ ,‬ענת ואמיר‪ ,‬ירום ודפנה ביום הולדת ‪.85‬‬

‫‪21‬‬
 ‫"סבא סיפורים" עם לירן‪ ,‬זהר וסמדר‬

‫עם משפחתו של רן‬

‫עם משפחתו של רן בטקס קבלת דרגת אלוף‬

‫כל הנכדים כולם‪,‬‬

‫במסיבת בר המצווה של שחר – יולי ‪ .1990‬עומדים בשורה עליונה )משמאל(‪ :‬ירום‪ ,‬סיגל‪ ,‬חמוטל‪,‬‬
‫תמיר‪ ,‬לירן‪ ,‬עלית‪ .‬שורה שנייה‪ :‬שחר‪ ,‬יאיר‪ ,‬לילך‪ ,‬אמיר‪ ,‬יובל‪ .‬יושבים‪ :‬זהר‪ ,‬סמדר‪.‬‬

‫‪22‬‬
 ‫לזכרם של שושנה ואברהם גורן‪.‬‬
‫נערך על ידי רותי טבנקין‬
‫אוגוסט ‪.2008‬‬ ‫מרחביה‬

‫‪23‬‬