‫ על מושג האינסוף בעת החדשה‬:‫נושא הקורס‬

,‫הקורס יסקור את מושג האינסוף על מובניו השונים )כמותי ואיכותי( במשנתם של הוגים שונים בעת החדשה )הובס‬
‫ קאנט( תוך דגש על המתח בין תפיסת האל כישות אינסופית לבין הסתירות‬,‫לייבניץ‬,‫ שפינוזה‬,‫ דקארט‬,‫גלילאו‬
.‫המתגלעות במושג האינסוף המתמטי‬

1. Introduction and outline of course

1.1 From a closed universe to infinite one (Koyre). J. Brunu.
1.2 Pascal and the human condition between two infinities.
1.3 Descartes: the anselmian proof for God's existence; infinite vs. indefinite;
1.4 Spinoza and the infinity of God/Nature
1.5 Leibniz and infinity (actual/potential)
1.6 Kant: the antinomies.

2. Aristotle and Zeno Paradoxes

2.1 Zeno Paradoxes: SEP article at
http://plato.stanford.edu/entries/paradox-zeno/#Dic

2.2 Potential and Actual infinity

Readings: Physics, Book III and Book VI.
Article on Aristotle in Ifinity ed. Moore

3. The Middle Ages: Crescas, Aquinas and

3.1 Crescas Critique of Aristotle: Or Hashem:
Wolfson, Harvey, CC to Jewish philsophy in the middle ages

3. Ockham: Categormatic and Syncategormatic infinite

4. Hobbes

5. Galileo

6. Descartes

7. Pascal

8. Spinoza
Letter 12

9. Gasendi

10. Leibniz
Leibniz and Newton on Space and Time

11. Kant
The antinomies section in the Crtique of Pure Reason.

Bibliography

Secondary Literature

Blay Michel, Reasoning with Infinity, Chicago University Press.

Burbage Frank, Chouchan Nathalie, Leibniz et l’infini, Paris, PUF, 1993.

Bouquiaux Laurence, L’Harmonie et le Chaos: Le rationalisme leibnizien et la “nouvelle

science”, Paris, Vrin, 1994.

Brown, G., “Leibniz on Wholes, Unities, and Infinite Number”, Leibniz Review 10, 2000, pp.
21-51

Couturat L., De l'infini mathematique, Paris, Librairie Scientifique et Technique Albert

Blanchard, 1973, p. 476.

Davenport Anne Ashley, Measure of a Different Greatness, The Intensive Infinite, 125-1650,
Leiden, Boston, Koln, Brill, 1999.

Ishiguro H., Leibniz's Philosophy of Logic and Language, Second edition, Cambridge,
Cambridge University Press, 1990.

Gilson E. “L’infinite divin chez saint Augustin” Augustinus Magister (Paris: Etudes
Augustiniennes, 1954) I, p. 569.

Levey, S. “Leibniz's Constructivism and Infinitely Folded Matter”, in R. Gennaro and C.

huenemann (eds.), New Essays on the Rationalists, New York: Oxford University Press,
1999a, pp. 134-162.
Levey, S. "Matter and Two Concepts of Continuity in Leibniz", Philosophical studies 94
(1999b), 81-118.
Levey, S. “Leibniz on Mathematics and the Actually Infinite Division of Matter”, The
Philosophical Review 107 (1998), 49-96.

Koyré A., From the Closed World to the Infinite Universe, Baltimore, John Hopkins Press,
1957.
Kretzman N. Infinity and Continuity in Ancient and Medieval Thought, Ithaca and London,
Cornell University Press, 1985.

Maor E. To Infinity and Beyond, Princeton, Princeton University Press, 1991.

Moore A. W., The Infinite, London and New York, Routledge,1990.

Rescher Nicholas “Leibniz' Conception of Quantity, Number, and Infinity”, The Philosophical
Review, Vol. 64, No. 1 (Jan., 1955), pp. 108-114 [this is a nice short piece]

Russell B., A Critical Exposition of the Philosophy of Leibniz, 2nd ed. London, Allen and
Unwin, 1937. [especially chapter 9]

Zellini Paolo, A Brief History of Infinity, (trans.) Alan Marsh, Penguin, 2004.
Lectures Notes

2. Aristotle and Zeno Paradoxes

Actual vz Potential infinite:

In number there is a limit in the direction of the minimum, and that in the other direction every
amount is always surpassed. In magnitude, on the contrary, every magnitude is surpassed in the
direction of smallness, while in the other direction there is no infinite magnitude. The reason is
that what is one is indivisible whatever it may be, e.g. a man is one man, not many. Number, on
the other hand, is a plurality of 'ones' and a certain quantity of them. Hence numbers must stop at
the indivisible... but in the direction of largeness it is always possible to think of a larger number;
for the number of times a magnitude can be bisected is infinite. Hence this infinite is potential,
never actual: the number of parts that can be taken always surpasses any definite amount. But
this number is not separable, and its infinity does not persist but consist in a process of coming to
be, like time and the number of time. With magnitude the contrary holds. What is continuous is
divided ad infinitum, but there is no infinite in the direction of increase.1

Aquinas

‫ החל מפלוטינוס ואוגוסטינוס הקדוש במאות‬,‫אפלטונית‬-‫האינסוף במסורת הניאו‬

.‫ הטוב והמוחלט שבאלוהים‬,‫ משמש בעיקר לציון המושלם‬,‫השלישית והרביעית לספירה‬
‫ אך הן‬,‫משמעויות אלו מנוגדות להיבטים המתמטיים של האינסוף שחוזקו ע"י אריסטו‬
‫ ומתאימות לחשיבה הדתית‬,‫משתלבות עם תפיסתו של אפלטון בנוגע לאידיאה של האינסוף‬
‫ אקווינס היה מודע‬.‫והמטאפיסית המעמידה חיץ בין המאמין הסופי לבין אלוהיו האינסופי‬
:‫למתח שבין שתי הפנים הללו של האינסוף‬

‫ וכך ייאמר שהאינסופי‬,‫ האופן האחד הוא ההעדרי‬.‫ייאמר כי האינסופי הוא באופן כפול‬
‫ האופן האחר‬.‫ אינסופי כזה לא יבוא אלא בכמויות‬.‫ אך אין לו גבול‬,‫נולד בשביל לקבל גבול‬
‫ הן משום‬,‫ אי אפשר שהאופן הראשון ייאות לאל‬.‫ זה שאין לו גבול‬,‫הוא האינסופי המשולל‬
‫ אולם‬.‫ מה שרחוק מהאל‬,‫ והן משום שכל העדר מציין חסרון‬,‫שהאל רחוק מהכמות‬
...‫ במה שכל הדברים נמצאים בעצמו‬,‫ כי הוא משולל ייאות לאל‬,‫האינסופי שנאמר עליו‬
2
.‫שהרי כל מה שיימצא בו הוא אינסופי‬

Aristotle, Physics, Book III, 207b 2-17 .1

(139 ,‫ תשס"ב‬,‫ )מתורגם אצל יושע‬,Aquinas, Quaestiones Disputatae, De Veritate, q. 1, a. 1 .2
‫אקווינס אימץ את דרך החשיבה הניאו‪-‬אפלטונית ביחס לאלוהים‪ ,‬אך ביקש לעשות זאת‬
‫באמצעות הפרדיגמה האריסטוטלית של חומר וצורה‪ .‬על ידי כך עלה בידי אקווינס ליחס‬
‫לאל אינסופיות מטאפיסית "משוללת גבול" הנובעת מהצורה האריסטוטלית ולנתק אותו‬
‫מהאינסופיות הכמותית החסרה הנובעת מהחומר האריסטוטלי‪.‬‬
‫;‪It seems that God is not infinite. For everything infinite is imperfect, as the Philosopher says‬‬
‫‪because it has parts and matter, as is said in Physics III.3 But God is most perfect; therefore He‬‬
‫‪is not infinite.‬‬
‫‪…I answer that… matter is perfected by the form by which it is made finite; therefore infinite‬‬
‫‪as attributed to matter, has the nature of something imperfect; for it is as it were formless‬‬
‫‪matter. On the other hand, form is not made perfect by matter, but rather is contracted by‬‬
‫‪matter; and hence the infinite, regarded on the part of the form not determined by matter, has‬‬
‫‪the nature of something perfect. 4‬‬

‫אחת הבעיות המפורסמות אצל אריסטו קשורה במושג האל שלו‪ .‬מעבר לשאלה מדוע‬
‫אריסטו אינו מוותר על קיומה של סיבה ראשונה‪ ,‬מניע שאינו מתנועע‪ ,‬בתיאור הסיבתי של‬
‫עולם שמעולם לא נוצר‪ ,‬ישנה שאלה על עצם הגדרת האל בקטגוריות האריסטוטליות 'חומר'‬
‫ו'צורה'‪ .‬מצד אחד האל אצל אריסטו אינו חומרי ולכן הוא צורה שאיננה קשורה בחומר‪ .‬מצד‬
‫שני‪ ,‬האל אינו "כוחני" כלומר האל מצוי במימוש מלא של הפוטנציאל שלו‪ ,‬ולכן הוא‬
‫אקטואלי לחלוטין‪ .5‬הפרשנות המחודשת של אקווינס לאריסטו מאפשרת לו לפתור את‬
‫הבעיה‪ .‬צורה מנותקת מחומר אפשרית רק ביחס לאלוהים משום שמושלמותו שוללת את‬
‫הגבול הכרוך בחומר‪ .‬מנגד‪ ,‬האקטואליות של אלוהים אינה יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות‬
‫חומר דווקא בגלל אינסופיותו‪ :‬ישות אינסופית אינה יכולה להוציא לפועל באופן סופי את‬
‫מלא הפוטנציאל שלה; ניסיון כזה הופך את אלוהים לאינסופית כמותית בעלת חסרון‪ .‬מכיוון‬
‫שאלוהים הוא צורה משוללת חומר המושלמות שלו אינה קשורה בתהליך הדרגתי של יציאה‬
‫מהכוח אל הפועל אלא בקריטריון אחר הטבוע בצורה בלבד‪.‬‬

‫‪Descartes‬‬

‫‪Principles 26, 27:‬‬

‫‪Aristotle, Physics, Book III, 207a 27‬‬ ‫‪.3‬‬

‫)‪Aquinas, Summa Theologicae, First Part, Question 7, art. 1 (1944, pp. 56-57‬‬ ‫‪.4‬‬
‫‪Aristotle, Metaphysics, Book XII, 1072b 22-31; 1074b 25-35‬‬ ‫‪.5‬‬
Our reason for using the term "indefinite" rather than "infinite" in these cases is, in the first
place, so as to reserve the term "infinite" to God alone. (27)

It should be observed that I never use the 'infinite' to signify the mere lack of limits (which is
smoothing negative, for which I have used the term 'indefinite') but to signify a real thing, which
is incomparably greater than all those which are in some way limited.6

I do not say that the world is infinite but only that it is indefinite. There is quite a notable
difference between the two: for we cannot say that something is infinite without a reason to
prove this such as we can give only in the case of God; but we can say that a thing is indefinitely
simple if we have no reason which proves that it has bounds… Having then no argument to
prove, and not even being able to conceive, that the world has bounds, I call it indefinite. But I
cannot deny on that account that there may be some reasons which are known to God though
incomprehensible to me; that is why I do not say outright that it is infinite. 7

By 'infinite substance' I mean a substance which has actually infinite and immense, true and real
perfections.8

Pascal

Pnesée 199; 418

De l'esprit geomerique 1657/ 58

Spinoza

,‫ כאמור‬.9‫שפינוזה בוחר לאפיין את האינסוף המגדיר את אלוהים דווקא כאינסוף אקטואלי‬

‫ לבין‬,'‫ המגדיר את האל שהוא 'הכל‬,‫שפינוזה מתאמץ להבחין בין האינסוף האמיתי‬
‫ אולם כאשר הוא מכנה את האינסוף האמיתי‬.‫אינסופיות המבוססת על קיומם של חלקים‬
‫'אינסוף אקטואלי' הוא מעניק לאחרון פירוש חדש ועוקר ממנו את קיומם האקטואלי של‬
.‫החלקים‬

Descartes to Clerselier, April 23, 1649;AT V 355-356, CSM III 377 .6

Descartes to Chanut, June 6, 1647; AT V 51-52, CSM III 320 .7
,‫ גם לייבניץ מתייחס למושג האל כאינסוף משולל גבול‬,‫ בדומה לדקארט‬.AT V 355-356, CSM III 377 .8
‫ ההגדרה השנייה )אלוהים כ'ישות המשולמת ביותר'( מעסיקה את לייבניץ‬.‫וכאינסוף אקטואלי של שלמויות‬
‫ הגדרה כזו של מושג האל בעייתית משום‬,‫ עם זאת‬.‫כאשר הוא מנסה להצביע על כך שמושג האל אפשרי‬
‫שהגדרות מקבילות המערבות אינסוף אקטואלי )'המספר הגבוה ביותר' או 'המספר האחרון'; 'המהירות‬
‫הגבוהה ביותר' או 'המהירות האחרונה'( נדחות על ידי לייבניץ בטענה שהן בלתי אפשרויות ומכילות סתירות‬
.1 ‫ פרק‬,'‫ ראו חלק ג‬.‫פנימיות‬
‫ מכיוון‬,[‫ את האינסוף הממשי ]האקטואלי‬...‫ "ולפיכך רואים כאן בבהירות מדוע שלו רבים מבין החוקרים‬.9
.(96 ,'‫ 'אגרות‬,12 ‫ איגרת‬,‫שלא עמדו על טבעם האמיתי של הדברים" )שפינוזה‬
I think that this is a very important point. The actuality here is like in Dscartes (i think) in the
sense that it is applicable to the whole being and not (only, primarly) to the actuality of parts or
division. The divisibility being in potentia, the unity capable of thinking such divisions is in act
(actual).