‫אחרית דבר‪ :‬המהפכה של אלתוסר‬

‫אייל דותן‬

‫מתוך‪ :‬אלתוסר‪ ,‬לואי‪ .‬על האידיאולוגיה‪ :‬מנגנוני המדינה האידיאולוגיים‬

‫[‪ .]1970‬תרגום‪ :‬אריאלה אזולאי‪ .‬עם הקדמה מאת אטיין בליבר‪ .‬רסלינג‪2008 .‬‬

‫המהפכה שחולל לואי אלתוסר בחשיבה המרקסיסטית שקולה‬

‫למהפכה שחולל לאקאן בחשיבה הפרוידיאנית‪ ,‬ובעלת מבנה‬
‫פעולה זהה‪ .‬שניהם חזרו וקראו באבות השיח שלהם‪ ,‬לעתים‬
‫תוך סלקציה חריפה בכתביהם‪ ,‬במטרה לקרב אותם להווה‬
‫ולפתור כמה מהשאלות היסודיות שעלו מהם‪ .‬שניהם לא‬
‫היססו להטמיע השפעות זרות‪ ,‬מכיוונים שונים‪ ,‬ולייצר‬
‫מושגים חדשים‪ ,‬היברידיים‪ .‬בבתי‪ -‬הספר שהם פתחו דיברו‬
‫בז' רגון אחר‪ ,‬מתוחכם ואפקטיבי יותר‪ .‬הקריאות הנועזות‬
‫שהציעו עוררו עליהם את חמת המימסדים האקדמיים‪,‬‬
‫המפלגתיים והטיפוליים‪ ,‬אך הביאו להם אלפי תומכים‬
‫נלהבים‪ .‬המסה " על האידיאולוגיה " היא המפגש הדרמטי‬
‫ביותר בין שתי המהפיכות הללו‪ ,‬שתוצאותיו מהדהדות עד‬
‫היום‪ .‬מאותו רגע והלאה‪ ,‬מארקסיזם ופסיכואנליזה לא נתפסו‬
‫יותר כשיטות עוינות‪ ,‬חסרות מכנה משותף‪ ,‬אלא להיפך‬
‫כשותפות בזעזוע מחשבתי‪ ,‬בגל של הלם מפרק‪ ,‬שחצה שדות‬
‫וזרמים שלמים‪.‬‬
‫אלא שסיפור המפגש בין הניאו‪ -‬מארקסיזם האלתוסריאני‬
‫לפסיכואנליזה הלאקאניאנית לא מתחיל ולא מסתיים ב"על‬
‫האידיאולוגיה"‪ .‬מסה זו שנכתבה ב‪ 1969 -‬היא אמנם נקודת‪-‬‬
 ‫אייל דותן‬

‫שיא‪ ,‬מעין רגע מכונן‪ ,‬אבל שורשיה מצויים שש‪ ,‬שבע שנים‬
‫קודם לכן‪ ,‬בשנים ‪ .1963-1962‬לואי אלתוסר‪ ,‬פילוסוף‬
‫מרקסיסטי‪ ,‬חווה אז תקופה קריטית המשפיעה מבחינה‬
‫אינטלקטואלית על השתלשלות חייו‪ .‬בשנתיים הללו שב‬
‫להתעני ין בפסיכואנליזה‪ ,‬קרא הרבה בכתבי פרויד ובכתבי‬
‫ממשיכיו‪ ,‬בעיקר התמקד בלאקאן‪ ,‬ובד בבד התעוררה בו‬
‫מהפכה מחשבתית שלמה ביחס למרקס‪ .‬אלתוסר זיהה קרע‬
‫בלתי ניתן לאיחוי המפריד בין כתביו המוקדמים‪ ,‬ההגליאניים‪,‬‬
‫של מרקס ובין כתביו המאוחרים‪ ,‬ובעיקר הקפיטל‪ ,‬שבהם‬
‫מוצעת תפיסה מטריאלית‪ ,‬אנטי‪ -‬הומניסטית של האדם‪.‬‬
‫מאמריו אלו‪ ,‬שאחר כך כונסו בספר בשביל מרקס ( ‪Pour‬‬
‫‪ ,)Marx‬עוררו כצפוי זעם עצום במפלגה‪ ,‬אבל גם ביססו אותו‬
‫‪1‬‬
‫כקול חדש ומפתיע של האינטליגנציה‪.‬‬
‫באותה תקופה לאקאן‪ ,‬המבוגר מאלתוסר ב‪ 17 -‬שנה‪ ,‬ניהל‬
‫את המלחמה הגדולה שלו בארגון הבינלאומי של‬
‫הפסיכואנליזה ( ‪ ,) IPA‬שאיים להוציא אותו משורותיו בשל‬
‫שיטות הטיפול הלא‪ -‬שגרתיות שלו ובשל פרשנותו הרדיקלית‬
‫לפרויד‪ .‬במהלך אותה שנה התחוור ללאקאן כי הקרע בינו לבין‬
‫הממסד הוא בלתי נמנע‪ ,‬ועל כן חיפש תמיכה במקומות‬
‫אחרים‪ .‬למזלו‪ ,‬הוא מצא את אלתוסר‪ .‬הפילוסוף המארק סיסטי‬
‫היה מעוניין בשותף כמו לאקאן למהפכה אינטלקטואלית‬

‫‪ 1‬פרטים ביוגרפיים מאירי עין אפשר למצוא אצל‪:‬‬

‫‪Louis Althusser, Writings on Psychoanalysis: Freud and Lacan. in Olivier‬‬
‫‪Corpet and Francois Matheron (eds.), trans. Jeffrey Mehlman, New York:‬‬
‫‪Columbia University Press, 1996.‬‬
‫‪Louis Althusser, The Future Lasts a Long Time, in Olivier Corpet and Yann‬‬
‫‪Moulier Boutang (eds.), trans. Richard Veasey. London: Vintage, 1993‬‬
‫‪[1992].‬‬
‫‪.E. Roudinesco, Jacques Lacan & Co.: A History of Psychoanalysis in‬‬
‫‪France, 1925-1985, trans. J. Mehlman, Chicago: University of Chicago‬‬
‫‪Press, 1990.‬‬
‫‪E. Roudinesco, Jacques Lacan, trans. Barbara Bray. New York: Columbia‬‬
‫‪University Press, 1997 [1993].‬‬

‫‪2‬‬
 ‫אחרית דבר‬

‫באוניברסיטאות‪ ,‬הבעיה היתה כיצד להכשיר אותו‪ .‬ביולי ‪'63‬‬

‫התפרסם הטקסט הראשון של אלתוסר (" פילוסופיה ומדעי‬
‫האדם") ב‪,Revue de l`enseignement philosophique -‬‬
‫ובו הוא משווה באריכות בין המהפכה של פרויד לזו של‬
‫מרקס‪ .‬פרויד‪ ,‬כתב אלתוסר‪ ,‬גילה את הלא‪ -‬מודע כסטרוקטורה‬
‫אימפרסונלית‪ ,‬ולאקאן הוא היחיד שהבין זאת במלוא מובן‬
‫המילה וידע להסיק ממנה את המסקנות הנכונות‪.‬‬
‫לא היתה זו ההתערבות היחידה לטובת לאקאן‪ .‬בסמינר‬
‫שהעביר אלתוסר בתחילת ‪ " 1964‬על היסודות הפילוסופיים‬
‫של הפסיכואנליזה "‪ ,‬הוקדש רוב הזמן ללאקאן‪ ,‬ועורר רעש‬
‫גדול‪ .‬השתתפו בו רבים וטובים‪ ,‬כמו ז' ק רנסייר‪ ,‬פייר מאשרֶ ה‪,‬‬
‫מישל ֶפ שֶ ה‪ ,‬ז'אן‪ -‬קלוד מילנר ואטיין בליבר ( שהשווה אז בין‬
‫תפיסת הפסיכוזה של פרויד לזו של לאקאן )‪ .‬אלתוסר עצמו‬
‫דיבר על מושג האיווי ועל המעמד של הפסיכולוגיה לאור‬
‫הגילו יים הפרוידיאניים‪ .‬באותו סמינר השתתף גם ז'ק‪ -‬אלן‬
‫מילר‪ ,‬שהציג לראשונה ולתדהמת כולם גרסה שיטתית‪ ,‬סדורה‬
‫וטוטלית של התורה הלאקאניאנית כולה שאותה חילץ בדי‬
‫עמל מתוך כתביו‪.‬‬
‫בדצמבר של אותה שנה‪ ,‬אלתוסר פִ רסם ב‪La Nouvelle -‬‬
‫‪ , Critique‬כתב העת הרשמי של האינטלקטואלים‬
‫המר קסיסטים‪ 2,‬את " פרויד ולאקאן " שהיה למעשה כתב‬
‫הרהביליטציה של הפסיכואנליזה בעיני הקהל המרקסיסטי‪.‬‬
‫במאמר זה הוא מנסה להסביר מדוע פרויד וממשיכו היחיד‬
‫לאקאן חיוניים למרקסיזם‪ " .‬הטקסט הזה הוא פצצה‪ ,‬אבל לא‬
‫כזו המסכנת אותנו"‪ ,‬כותב אלתוסר במכתב לחבר‪" .‬כולם‬
‫מפחדים לפרס ם אותו משום שהם אינם יודעים איך לסתור‬

‫‪ 2‬במין תעלול אירוני של ההיסטוריה‪ ,‬באותו כתב עת ממש ב‪1949-‬‬

‫פִ רסמה המפלגה את הגינוי הרשמי של הפסיכואנליזה כאידיאולוגיה‬
‫ריאקציונרית וכמדע בורגני‪.‬‬

‫‪3‬‬
 ‫אייל דותן‬

‫אותו"‪ .‬לאקאן עצמו הגיב בקרירות מנומסת למאמר‪ .‬התגובה‬

‫תסכלה את אלתוסר‪ ,‬אך לא ריפתה את ידיו‪ .‬הוא הצליח לסדר‬
‫לעמיתו משרה ב‪,École pratique des hautes études -‬‬
‫וחסות אקדמית של ה" אקול נורמל סופרייר "‪ ,‬והמשיך ללמד‬
‫אותו בשיעוריו‪.‬‬
‫הסמינר המפורסם ביותר של אלתוסר ושל תלמידיו התחיל‬
‫ב‪ ,1965 -‬ועבודותיו קובצו ב לקרוא את הקפיטל‪ .‬פרק הפתיחה‬
‫מציג את ה" קריאה הסימפטומטית "‪ ,‬תיאוריית הפרשנות‬
‫המרקסיסטית הראשונה המתבססת על ביקורת הסימן‪ .‬גם‬
‫אלתוסר‪ ,‬כלאקאן‪ ,‬ה בחין בין סימפטומים לסטרוקטורה‬
‫האחראית להם‪ ,‬אלא שאצלו היא מכונה "פרובלמטיקה "‪.‬‬
‫הפרובלמטיקה‪ ,‬בדיוק כמו הנוירוזה‪ ,‬מכוננת על ידי שאלה‬
‫מרכזית מודחקת‪ ,‬שעליה היא עונה בצורה מוצפנת ולעתים אף‬
‫בלתי מורגשת בטקסטים שהיא מייצרת‪ .‬הגדרתו של אלתוסר‬
‫לסימפטום טקסטואלי היא מלאת השראה‪ " :‬סימפטום הוא‬
‫תשובה לשאלה שלא נשאלה"‪ .‬הטונים הפילוסופיים הברורים‬
‫נועדו למעשה להרחיב את הגדרת הסימפטום‪ ,‬כך שתוכל‬
‫להיות מוחלת על כל גילוי טקסטואלי של המציאות‪ .‬אלתוסר‬
‫הסטרוקטורליסט אינו מעוניין להתייחס ל סימפטום טקסטואלי‬
‫כאל תכונה של סובייקט כלשהו‪ ,‬ספציפי או מוכלל‪ .‬פליטת‬
‫הקולמוס שעל הפרשן לא תר בטקסט היא בפירוש של השדה‬
‫כולו‪ ,‬גם אם מחבר כזה או אחר היה הראשון שנתן לה ביטוי‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬כל טקסט מנדב סימנים המעידים על ההדחקות שלו‪ ,‬בין‬
‫אם זו עודפות של אינפורמציה‪ ,‬בין אם זו שתיקה באשר‬
‫לנושא מסוים‪ .‬הסימפטומים של הקפיטל‪ ,‬כותב אלתוסר‪,‬‬
‫נובעים מכך שהוא נקרע בי ן שתי פרובלמטיקות‪ :‬האחת‪,‬‬
‫מטריאלית שאליה הוא נושא עיניו‪ ,‬והאחרת‪ " ,‬אידיאליסטית"‬
‫שממנה הוא מתקשה להיפרד‪ .‬על הפרשן‪ ,‬בתהליך תרפויטי‪,‬‬
‫לעמוד על הקונפליקט ולשחרר את הפוטנציאל הגלום בו‪.‬‬

‫‪4‬‬
 ‫אחרית דבר‬

‫במקרה שלפנינו‪ ,‬עליו להציג מרקסיזם חדש‪ ,‬אנטי‪ -‬הומניסטי‬

‫ואנטי‪ -‬הגליאני‪.‬‬
‫בסמינר פור ץ דרך זה מפותחים גם שאר הרעיונות‬
‫המפורסמים של המרקסיזם הסטרוקטורליסטי המגולמים גם‬
‫ב " על האידיאולוגיה "‪ .‬כזה הוא למשל מבנה החברה‪ .‬בניגוד‬
‫לתפיסה השלטת‪ ,‬המדברת על בסיס חברתי‪ -‬כלכלי ועל מבנה‪-‬‬
‫על הכולל את מערכת החוק‪ ,‬התרבות‪ ,‬האידיאולוגיה וכו'‪,‬‬
‫אלתוסר מדבר על טוטליו ת מובנית מורכבת מאוד של יחסים‬
‫חברתיים המתנהלים סביב ספירות או סביב תחומים נבדלים‬
‫פחות או יותר ( תרבות‪ ,‬תקשורת‪ ,‬פרסום‪ ,‬חינוך וכו' )‪ ,‬שהם‬
‫בעלי אוטונומיה חלקית‪ .‬במלים אחרות‪ ,‬לכל ספירה יש את‬
‫ההיגיון שלה‪ ,‬גם אם היא משתפת פעולה עם אחרות‪ .‬כך‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬כל ספירה משפיעה על ספירות אחרות בדרגות שונות‪:‬‬
‫שינויים בעולם המשפט עשויים לגרום שינויים בעולם‬
‫הכלכלי‪ ,‬או אפילו בעולם האמנותי – ולהפך‪ .‬את עקרון‬
‫(‪over-‬‬ ‫" היקבעות‪ -‬יתר"‬ ‫המכונה‬ ‫זה‬ ‫סיבתיות‬
‫‪ )determination‬שאל אלתוסר במוצהר מפרויד‪ .‬משמעותו‬
‫היא שכל אירוע בהיסטוריה – אם זו מלחמה‪ ,‬הפרט ת חברה‬
‫ציבורית‪ ,‬או אפילו אם אלו בחירותיו הקונקרטיות של פרט זה‬
‫או אחר – הוא בגדר תוצר של כמה וכמה ספירות חברתיות‪,‬‬
‫ו אין שום הכרח המוביל מאירוע אחד לאחר‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬כל‬
‫אירוע משתתף לא רק בספירות שונות של החברה‪ ,‬אלא גם‬
‫בזמנים שונים שלה‪ .‬באותה טוטליות חברתית ממש מצויים‬
‫חלקים שונים של החברה בדרגות שונות של התפתחות‬
‫היסטורית ‪ .‬החוקים יכולים להיות ליברליים (למשל‪ ,‬חוק‬
‫העבודה ושוויון ההזדמנויות )‪ ,‬אבל היישום שלהם בפועל‬
‫ארכאי בהרבה‪ ,‬ומייצג שלבים מוקדמים יותר של התפתחות‬
‫( חשבו על העובדים הזרים)‪ .‬ב" מציאות" שכזאת‪ ,‬אין פלא‬
‫שהיח סים בין הספירות השונות מתוחים וקונפל יקטואליים‪ ,‬וכי‬
‫לטוטליות החברתית אין מרכז‪ ,‬אין ליבה מחוללת כו ל‪ ,‬אין‬

‫‪5‬‬
 ‫אייל דותן‬

‫מהות שריבוא הפנים של המציאות אינו אלא ביטוי שטחי שלה‬

‫כמו אצל הגל והמרקסיזם האורתודוקסי‪ .‬גם לכלכלה‪ ,‬אומר‬
‫אלתוסר‪ ,‬אין קדימות על הספירות האחרות של החברה‪ .‬לכל‬
‫היותר ניתן לומר שהכלכלה משפיעה בחשבון אחרון‪ ,‬אך רגע‬
‫זה לעולם אינו מגיע‪.‬‬
‫התמונה הכללית של הסובייקט ‪ ,‬ש אותה צייר לאקאן‬
‫באמצעות קריאה מחדש של פרויד‪ ,‬דומה מאוד אפוא לתמונה‬
‫הכללית של החברה‪ ,‬ש אותה צייר אלתוסר בעזרת מרקס‬
‫המאוחר‪ .‬כמו הסובייקט גם החברה חסרת מרכז‪ ,‬שסועה‬
‫וחדורה במתחים; כמו מאורעות נפשיים גם מאורעות‬
‫היסטוריים מתרחשים מסיבות רבות‪ ,‬המצויות בעיקרון של‬
‫היקבעות‪ -‬יתר‪ ,‬והסיבה הקובעת (הממשי ‪/‬הכלכלה) לעולם‬
‫אינה יכולה להופיע ככזאת‪.‬‬
‫מאורעות מאי ‪ '68‬שנפלו כרעם ביום בהיר מציבים בפני‬
‫אלתוסר ולאקאן בעיה דומה‪ .‬הסטודנ טים תובעים מהם הסבר‬
‫לדחף המהפכני ובעיקר לסיבות לכ ישלונו‪ .‬לאקאן ה ציג את‬
‫התזה על ארבעת הדיסקורסים – האוניברסיטה‪ ,‬האדון‪,‬‬
‫ההיסטרי והאנליסט – וטען בפניהם שהמורדים חיפשו בסתר‬
‫אדון חדש‪ .‬אלתוסר לעומתו בחר לבחון מחדש מושג אחד‬
‫שטרם זכה לארטיקולציה מפותחת בכתביו‪ " :‬האידיאולוגיה "‪.‬‬
‫אלא שהפעם‪ ,‬העזרה שב י קש מהפסיכואנליזה משמעותית‬
‫בהרבה מזו שביקש כשפיתח את " הקריאה הסימפטומטית"‬
‫ואת ה יקבעות‪ -‬היתר‪ ,‬שכן אלתוסר הבין משהו יסודי מאוד‪,‬‬
‫שעד עכשיו חמק ממנו והתקיים רק בשולי הטקסט שלו‪ :‬כדי‬
‫לחשוב על הכוחות המעצבים את החברה‪ ,‬על החוקר להבין לא‬
‫רק את כללי המשחק‪ ,‬אלא גם את השחקנים‪ .‬בקיצור הוא זקוק‬
‫לתיאוריה של סובייקט‪ ,‬כזו שמרקס מעולם לא טרח לפתח‪,‬‬
‫ו אפילו ממשיכיו הרבים ( למעט אסכולת פרנקפורט ) לא התפנו‬
‫עד כה ל הגות בה ברצינות‪ .‬הפעם ‪ ,‬בניגוד לכל מה שכתב‬
‫בעבר‪ ,‬אין לאלתוסר שום טקסט מרקסיסטי קנוני להסתמך‬

‫‪6‬‬
 ‫אחרית דבר‬

‫עליו‪ ,‬או אפילו לקרוא אותו בצורה סימפטומטית ו לחלץ ממנו‬

‫תיאוריה של סובייקטיביות ( לא מרקס‪ ,‬לא לנין‪ ,‬אפילו לא‬
‫גרמשי )‪ .‬ב מובן הזה‪ ,‬אלתוסר עומד באותו מקום שבו הציב את‬
‫מרקס מ הקפיטל‪ ,‬וכך אולי יש לקרוא אותו‪.‬‬
‫ואכן‪ " ,‬על האידיאולוגיה" הוא הביטוי הנחרץ של תובנה‬
‫זו‪ .‬א יננו צריכים להניח את הביוגרפיה של אלתוסר מאחוריו‪,‬‬
‫את ההזדהות האינטלקטואלית הכפולה שלו (עם מרקס ועם‬
‫פרויד בתיווך לאקאן) כדי לראות כיצד שני איוויים מתרוצצים‬
‫בטקסט ללא הפסק‪ :‬ה ראשון רוצה להבין את הסובייקט; השני‬
‫רוצה להבין את החברה וכיצד הם נפגשים‪ ,‬תוך מתח אדיר בכל‬
‫אחד מהצמתים הרבים הפזורים ב " אידיאולוגיה "‪ .‬אותו מארג‬
‫של תפרים בין שתי פרובלמטיקות זרוע סימפטומים לכל‬
‫אורכו‪ .‬העדויות החותכות ביותר למפגש מצויות במרכאות‬
‫הרבות הפזורות בטקסט‪ .‬בכל הטקסטים של אלתוסר מרכאות‬
‫מייצגות מצד אחד שאילה של מושג – כאשר מקור השאילה‬
‫אי ננו אקספליציטי אף פעם‪ ,‬ומצטייר לכן כשימוש חופשי‪,‬‬
‫מושאל ובלתי מחייב‪ .‬מצד אחר‪ ,‬המרכאות מביעות אירוניה‬
‫מסוימת‪ ,‬אשר לא ברור מהו או מיהו מושא הביקורת שלה‬
‫(אחרי הכו ל‪ ,‬אפילו המושג " קריאה סימפטומטית" הושם בין‬
‫מרכאות ב לקרוא את הקפיטל)‪.‬‬

‫במבט ראשון‪" ,‬על האידיאולוגיה" הוא חיבור תיאורטי יבש‪,‬‬

‫ערוך כטיוטה‪ ,‬לעתים פסקני‪ ,‬לעתים מהורהר‪ ,‬וממרחק של‬
‫שנים נראה תמים מעט בהנחותיו וגס באבחנותיו‪ ,‬מופת של‬
‫פרשנות סטרוקטורליסטית‪ .‬עם זאת‪ ,‬יש לשים לב כי האופק‬
‫של המאמר הוא פוסט‪ -‬סטרוקטורליסטי במובהק; כי הוא‬
‫מחסל ( שוב) את הסובייקט ואת מחברו‪ ,‬אבל גם מחיה אותו‬
‫בנקודות מפתיעות‪ .‬כי שתיקותיו ופעריו חשובים לא פחות‬
‫מאמירותיו הבוטות; ובעיקר‪ ,‬כי מגולמת בו אחת המטריצות‬
‫התיאורטיות הבסיסיות והסוגסטיביות ביותר‪ ,‬שעליה‬

‫‪7‬‬
 ‫אייל דותן‬

‫מתבססים היום זרמים שלמים של מחשבה‪ .‬למטריצה זו‬

‫לפחות שלושה ממדים המצטלבים ומתנגשים זה ע ם זה‪:‬‬
‫סטרוקטורליזם‪ ,‬פסיכואנליזה‪ ,‬מרקסיזם; ויש שיאמרו‪ :‬שפה‪,‬‬
‫סובייקט‪ ,‬חברה‪ .‬היום השילוב הזה נראה מובן מאליו‪ ,‬ב‪'69 -‬‬
‫הוא עדיין היה בגדר מהפכה‪.‬‬
‫בשביל הקהל הבורגני " על האידיאולוגיה" היה התקפה חריפה‬
‫על כל מושג של פרטיות‪ ,‬של אינדיבידואליות ושל אוטונומיה‬
‫עצמית‪ ,‬מע ין מכה מתחת לחגורה‪ ,‬שכן אלתוסר השתמש‬
‫בפסיכואנליזה כדי לבסס טענות מרקסיסטיות רדיקליות‪ .‬כל‬
‫אחד הוא קורבן של האידיאולוגיה התופסת אותו בעיקר‬
‫במנהגים הפרטיים ביותר של היומיום; מה שעובר בראש כלל‬
‫אינו משנה מבחינה מעשית; האמונות‪ ,‬הרעיונות והתשוקות‬
‫אינם שלנו‪ ,‬אלא י וצרו בבתי חרושת מדינתיים; אחד מהם הוא‬
‫התא המשפחתי שתפקידו העיקרי הוא הכשרה של עובדים‬
‫לעתיד‪ .‬הקהל המרקסיסטי הזדעזע לקרוא בחיבור של‬
‫הפילוסוף הבכיר ביותר במחנה‪ ,‬כי האידיאולוגיה היא נצחית‬
‫בדיוק כמו הלא‪ -‬מודע‪ ,‬וכי אין ממנה מפלט; כי יש לוותר‬
‫לחלוטין על סממנים כלש הם של אידיאליזם הגליאני‪ ,‬בייחוד‬
‫ביחס לסובייקט; וכי יש להבין שאת התשובות לכל השאלות‬
‫המרקסיסטיות הבסיסיות אפשר למצוא דווקא בפסיכואנליזה‪.‬‬
‫חלק ניכר מהמסה אכן מוקדש להתנצחות סמויה עם פלגים‬
‫שונים במרקסיזם‪ ,‬תוך שדרוג התזות של לנין ושל גרמשי‪.‬‬
‫אלתוסר שואל מחדש את " שאלת ראש הממשלה"‪" :‬כיצד‬
‫משתכפלים יחסי הייצור? "‪ ,‬ומשיב עליה שביחס לתקופה‬
‫המודרנית יש לעבור ליחידות ניתוח כמו "מדינה " ו "סובייקט "‪.‬‬
‫אם ישנו סדר קיים‪ ,‬ואין זה משנה אם מדובר בקומוניזם או‬
‫בקפיטליזם‪ ,‬אזי המדינה היא זו ה מבטיחה באמצעות שימוש‬
‫בכוח (פיז י או סימבולי) את הישארותו‪ .‬לרשות המדינה‬
‫עומדים אפרטוסים שלמים המבטיחים את הציות באמצעים של‬
‫כפייה‪ ,‬של איום ושל כוח עי רום‪ ,‬וכן – חוקים‪ ,‬כללים‪,‬‬

‫‪8‬‬
 ‫אחרית דבר‬

‫פקודות‪ ,‬תקנונים ונהלים‪ ,‬המלווים במערכות ענישה וגמול‬

‫וב טובות הנאה וצנזורה מסוגים שונים‪ .‬אלו הם ה "אפרטוסים‬
‫המדינתיים הדכאניים "‪ ,‬וביניהם הבולטים‪ :‬הממשל‪ ,‬הצבא‪,‬‬
‫המשטרה‪ ,‬מערכת בתי המשפט‪ ,‬בתי הסוהר וכו'‪ .‬לצדם‬
‫עומדים " אפרטוסים מדינתיים אידיאולוגיים "‪ ,‬ה פועלים‬
‫באמצעים של שכנוע " לא [בלתי] אלים" ( גם אם שכנוע מסוג‬
‫זה הוא נצלני‪ ,‬מניפולטיבי ו דכאני )‪ ,‬של רטוריקה‪ ,‬של‬
‫ריטואלים ושל פרקטיקות שלתוכן גדל האינדיווידואל‬
‫כסובייקט צייתן‪ ,‬כמי שמציית מרצונו ה"חופשי "‪ ,‬כי זה טוב‪,‬‬
‫כי זה ראוי‪ ,‬כי זה צודק‪ ,‬כי זה משתלם‪ ,‬כי זה מובן מאליו‪.‬‬
‫ביניהם מונה אלתוסר את מערכת החינוך‪ ,‬את התא המשפחתי‪,‬‬
‫את איגודי העובדים‪ ,‬את אמצעי התקשורת‪ ,‬את הספרות‬
‫והאמנויות השונות‪ ,‬את הספורט‪ ,‬את ה כנסייה וכו'‪ .‬חיי‬
‫היומיום‪ ,‬אומר אלתוסר‪ ,‬שזורים מערכת מסועפת של‬
‫אפרטוסים מדינתיים‪ ,‬דכאניים ואידיאולוגיים שהאפקט הכולל‬
‫שלהם הוא ייצור שיטתי של סובייקטים מסוגים שונים‪.‬‬
‫תפיסה טוטלית זו של המדינה‪ ,‬כמכונת ענק לייצור נתינים‪,‬‬
‫חייבה גם עדכון של תפיסת האידיאולוגיה‪ .‬ב עיני המרקסיסטים‬
‫שקדמו לאלתוסר ונתונים ברובם להשפעה הגליאנית‬
‫ה אידיאולוגיה הורכבה מאידיאות‪ ,‬מ דימויים ו מאמונות‬
‫מסולפות הנמצאים בתודעה‪ .‬בעיני אלתוסר‪ ,‬האידיאולוגיה‬
‫היא בעלת ממשות חומרית לכל דבר‪ ,‬בשר מבשרה של כל‬
‫פרקטיקה שהיא‪ ,‬פרטית וציבורית כאחד‪ .‬במובן זה‪ ,‬אם מרקס‬
‫המשיל את האידיאולוגיה לצעיף המכסה את הפנים‪ ,‬אלתוסר‬
‫היה ממשיל אותה למחזור הדם‪ .‬כלומר‪ ,‬ל אימננטיות שאי‪-‬‬
‫אפשר להיפטר ממנה לעולם‪.‬‬
‫ניקח למשל את האמונה בדת‪ .‬מרקסיסט מסורתי תופס את‬
‫הדת קודם כל כ מערך של אשליות אודות העולם‪ ,‬המתפקדות‬
‫כ מו אופיום או כמו חלום‪ .‬אם נסל ק את האופיום מהמוח –‬
‫תיעלם ההשפעה ה אידיאולוגית על האדם‪ ,‬והוא יתחיל לראות‬

‫‪9‬‬
 ‫אייל דותן‬

‫את המציאות כמות שהיא‪ ,‬באמת‪ .‬בעיני אלתוסריאני‪ ,‬העסק‬

‫כלל אינו פשוט‪ .‬הדת איננה ממוקמת בראש‪ ,‬בתודעה‪ ,‬בלב או‬
‫ברעיונות‪ ,‬אלא בפרקטיקות המלוות אותה הנראות למתבונן‬
‫מהצד שרירותיות כל כך‪ .‬נהוג ל חשוב‪ ,‬אומר אלתוסר‪ ,‬כי אדם‬
‫דתי הולך לכנסייה‪ ,‬מצטלב‪ ,‬מתוודה וכך הלאה משום שיש לו‬
‫מערך של אמונות בראש ה מדריך אותו לעשות כן‪ .‬אבל‬
‫אלתוסר קורא את פסקל כטוען שהכיוון הוא הפוך‪ :‬המוסדות‬
‫וה טקסים של הכנסייה (הווידוי‪ ,‬התפילה וכו' ) הם שחוללו את‬
‫האמונה מלכתחילה‪.‬‬
‫קשה להב ין את ההיפוך שבין "ידיעה" ל" מעשים " אם‬
‫חושבים על חוזרים בתשובה‪ ,‬אבל אם בוחנים את התפתחותו‬
‫של ילד קטן שנולד למשפחה דתית התמונה מתבהרת‪ .‬האמונה‬
‫הדתית א ינה מ ופיעה כך סתם במוחו של ילד‪ .‬בהתחלה הוא‬
‫אינו מבין מהי דת‪ ,‬ולכן אי‪ -‬אפשר לומר עליו ש "הוא מאמין ";‬
‫הוא מחקה את הוריו‪ ,‬את חבריו ואת מחנכיו; הוא משתתף‬
‫בכל הטקסים ומקיים את כל המצוות בלי לדעת מה משמעותם‬
‫בדיוק; הוא עושה זאת באופן מכאני‪ ,‬כדי לרצות את נותני‬
‫החסות שלו; רק מאוחר יותר מתגבשת במוחו ההכרה הבוגרת‬
‫של "אדם מאמין"‪ ,‬ההכרה שהוא עצמו בחר להאמין‪ .‬אחת‬
‫ה מסקנות העולה מ כאן היא כי את הדת אפשר לקיים באופן‬
‫ציני‪ ,‬בלי להאמין באמונות היסוד שלה כלל‪ .‬ההבדל בין שני‬
‫המשתתפים – לפחות ההבדל האידיאולוגי – הוא מזערי לדעת‬
‫אלתוסר‪ ,‬כי מה שקובע באידיאולוגיה‪ ,‬כלומר מה שמעניין את‬
‫החברה‪ ,‬הם המעשים שלנו ולא מה ש "מסתובב" לסובייקט‬
‫בראש‪ .‬מסקנה נ וספת היא שמאחר שהאידיאולוגיה אינה אלא‬
‫מערך של התנהגויות בעולם או טענות על אודות העולם כפי‬
‫שנוהגים להאמין‪ ,‬אי‪ -‬אפשר לדבר עוד בהקשר שלה על‬

‫‪10‬‬
 ‫אחרית דבר‬

‫קריטריונים של אמת ושקר‪ ,‬אלא רק על ביצוע מוצלח או כושל‬

‫‪3‬‬
‫של הכללים והחוקים המסדירים אותה‪.‬‬
‫***‬
‫אלא שאת סיפור המאמר הזה אפש ר היה להתחיל עוד קודם ב‪-‬‬
‫‪ 19 ,1950‬שנה לפני היכתבו‪ .‬לואי אלתוסר‪ ,‬אז מרצה זוטר‬
‫ב "אקול"‪ ,‬היה נוהג מפעם לפעם לעצור סטודנטים במסדרון‬
‫ולהפצי ר בהם " תגידו לי מי אני‪ ,‬שכחתי מה שמי "‪ .‬היו שחשבו‬
‫שמדובר בתעלול‪ ,‬היו שייחסו את התנהגותו לטראומת‬
‫המלחמה שלו‪ ,‬תוצאה של שהות בת חמש שנים במחנה‬
‫שבויים גרמני – טראומה שהניבה אז התקפי שכחה תכופים‬
‫והתפרצויות שיגעון‪ .‬בדיחה? אמנזיה? או התקף טירוף?‬
‫כנראה שבמקרה של אל תוסר כל האפשרויות נכונות‪ .‬וקיימת‬
‫גם אפשרות רביעית‪ ,‬הפנטסטית מכולן‪ ,‬שעליה מצביע בדיעבד‬
‫המאמר " על האידיאולוגיה "‪ " .‬הגידו לי מי אני" של אלתוסר‬
‫מודל ‪ ,1969‬היא שאלה שכל אחד מפנה לרעהו‪ ,‬ולא רק לואי‬
‫המטורף או חבריו למסדרונות של ה" אקול"‪ .‬כל אחד‪ ,‬ללא‬
‫הבדל דת‪ ,‬גזע ומ ין‪ ,‬ובכל תקופה שהיא בהיסטוריה‪ ,‬זקוק‬
‫שהאחר ( ובאלתוסריאנית‪ " :‬הסובייקט המוחלט") יגיד לו מי‬
‫הוא‪.‬‬
‫כמובן שבצורתה הנורמלית‪ ,‬האידיאולוגית‪ ,‬שאלת הזהות‬
‫איננה מפורשת‪ .‬למעט סיטואציות נבחרות‪ ,‬היא תמיד מסתתרת‬
‫בהיגדים אחרים‪ ,‬בשיחות סלון‪ ,‬בהרצאות באוניברסיטה‪ ,‬בעת‬
‫קריאה ברומן‪ .‬נסתרות הן גם התשובות הניתנות עליה‪ .‬אלתוסר‬
‫מביא את הדוגמה של פגישה ברחוב עם מכר‪ .‬על פני השטח‪,‬‬

‫‪ 3‬ממד הפעולה הקודם לממד ההכרה‪ ,‬לדעת אלתוסר‪ ,‬לא נחשב במאמר‬
‫עד הסוף‪ ,‬ולמעשה עד היום הוא בעיה תיאורטית סבוכה‪ .‬ובכלל‪ ,‬השאלה‬
‫כיצד אפשר לדבר על מטריאליות מתוך עמדה המניחה כי הכול הוא‬
‫בגדר ייצוג וכי הכול מתווך בצורה אימננטית על ידי סימנים‪ ,‬עדיין‬
‫מעסיקה את כל הזרמים הפוסט‪-‬סטרוקטורליסטיים והפוסט‪-‬‬
‫אלתוסריאניים‪.‬‬

‫‪11‬‬
 ‫אייל דותן‬

‫כל אחד מכיר את רעהו‪ ,‬מתחת לפני השטח מתקיים הטקס‬

‫האידיאולוגי‪ ,‬ובו כל אחד מהצדדים מכיר ברעהו‪.‬‬
‫באלתוסריאנית‪ ,‬כשאני אומר "שלום דני‪ ,‬מה שלומך? " אני‬
‫בעצם מתכוון ל "שלום‪ .‬אני מכיר בך כדני‪ ,‬חברי הטוב "‪ ,‬אבל‬
‫באותה נשימה גם מוסיף " ובתור מי אתה מכיר בי?" ודני‪,‬‬
‫מצדו‪ ,‬עובר תהליך זהה כמובן‪ .‬קל לראות כי אין בקריאה‬
‫האלתוסריאנית של פגישה תמימה את מודל הקאמרה‬
‫אובסקורה‪ ,‬אלא מ ודל סילוף שונה במקצת‪ .‬מה שנעלם מעיני‬
‫המשתתפים בפרקטיקה ה תמימה כביכול הוא שאין פה הכרה‬
‫של זהות – אלא כינון של זהות; שאין כאן אישור – אלא‬
‫קביעה; שאין כאן אקט מתאר – אלא אקט פרפורמטיבי‪.‬‬
‫כלומר ש " מה נשמע דני?" הוא פעולת‪ -‬דיבור שתכליתה קודם‬
‫כל לאשרר זהות‪ .‬האם אנחנו באמת זקוקים לדני כדי שיאשרר‬
‫את הזהות שלנו? אלתוסר היה משיב ב"כן " עקרוני‪ .‬אולי דני‬
‫אכן שולי‪ ,‬בלתי מתאים לתפקיד הסובייקט המוחלט שביכולתו‬
‫לתת תשובות זהות‪ ,‬אבל פרט לו קיימים אינספור אחרים‬
‫מועצמים שממלאים את התפקיד האידיאולוגי הזה בדיוק‪.‬‬
‫לכל סובייקט החבורה המיוחדת שלו‪ .‬הפרוידיאנים‬
‫הוולגרים כללו בה רק הורים ובני משפחה‪ .‬אלתוסר לעומתם‬
‫פתח אותה בפני שוטרים‪ ,‬בפני כמרים‪ ,‬בפני מורים‪ ,‬ואפילו‬
‫בפני בן הכפר הנידח שבאלזס‪ ,‬שאותו עוצרים כדי לברר היכן‬
‫נמצא רחוב מסוים‪ .‬בעיניו‪ ,‬יחסי טרנספרנס (העברה )‪ ,‬אפילו‬
‫רגעיים‪ ,‬מתקיימים במשרד‪ ,‬ברחוב ומול העיתון‪ .‬האנליזה‬
‫הנהוגה בחדר הטיפולים וה יחסים הנוצרים בין שני הצדדים‬
‫אינם אלא מקרה פרטי ומוקצן של סיטואציה יומיומית‬
‫לחלוטין‪ .‬אלתוסר האמין שאת סמכותם לכונן זהויות שואבים‬
‫הסובייקטים המוחלטים מהמדינה ; לאקאן‪ ,‬המטפיזי יותר‪,‬‬
‫כינה את מקור הסמכות " האחר הגדול"‪.‬‬
‫למעשה ‪ ,‬בצורתה המקסימלית‪ ,‬התיאוריה האלתוסרי אנית‬
‫גורסת כי הלא‪ -‬מודע של החיים החברתיים מכיל אינספור‬

‫‪12‬‬
 ‫אחרית דבר‬

‫משאים‪ -‬ומתנים בין סובייקטים שונים‪ ,‬שבמסגרתם מוחלפים‬

‫מסמני זהות שונים‪ ,‬בהצלחה לא מעטה‪ .‬ההיגדים המועברים‬
‫בחליפין זה מכונים "הסבות" ( אינטרפלציות )‪ " .‬הסבה" היא‬
‫קריאה או הזמנה להזדהות עם דימוי‪ ,‬עם מסמן או עם פנטזיה‪.‬‬
‫קריאה זו‪ ,‬במופעה הגולמי ביותר‪ ,‬ניתנת להעמדה על ההיגד‬
‫"אתה ‪ " , "X‬את ‪ "Y‬או "אתם ‪ "Z‬שאותו משמיע גורם סמכותי‬
‫כלשהו ( הורה המשדל את ילדו להתנהג כמו "ילד טוב ";‬
‫אלוהים המדבר אל רועה צאן; שוטר העוצר אזרח ברחוב )‪.‬‬
‫הקריאה הזאת מבקשת להציב את הנמען שלה בעמדת סובי יקט‬
‫מסוימת‪ ,‬ומשדלת אותו לקבל על עצמו רכיב זהות מסוים‪.‬‬
‫להסבות יש כוח לגרום לסובייקט להאמין שהן פונות‬
‫בדיוק אליו‪ ,‬מבטאות את האינדיווידואליות שלו ואת‬
‫הייחודיות שלו‪ ,‬גם אם באותו רגע הוא אינו אלא איבר‬
‫בקבוצה של נמענים ( כמו במקרה ההלך ברחוב )‪" .‬כן‪ ,‬זה‬
‫באמת אני "‪ ,‬אומר לעצמו הסובייקט למשמע הקול הקורא‬
‫אליו; " זה ממש נכון‪ ,‬זה פשוט מובן מאליו"‪ .‬באותה מידה‪,‬‬
‫הסבות עשויות לייצר בסובייקט דווקא את ה תגובה ההפוכה‪:‬‬
‫הסובייקט חש‪ ,‬מאמין ו יודע כי הקריאה החמיצה אותו‬
‫לחלוטין‪ ,‬כלל לא נגעה בו‪ .‬עם זאת‪ ,‬לשתי ה הסבות הללו‪,‬‬
‫המוצלחת והמוחמצת‪ ,‬אפקט זהה של אשרור‬
‫האינדיוו ידואליות והסינגולריות של הסובייקט‪ .‬תמיד‪ ,‬בכל‬
‫חל יפין‪ ,‬או הסבה‪ ,‬תהיה רמה מסוימת של התכחשות לעצם‬
‫קיומו של המפגש או להשלכותיו האפשריות‪ .‬סובייקט תקני‬
‫מדחיק או מטשטש את עקבות ייצורו על ידי האחר‪ .‬אלתוסר‬
‫מציע לתפוס את הלא‪ -‬מודע‪ ,‬הפעם ב פונקציה האידיאולוגית‬
‫שלו‪ ,‬כאתר של הכרה הדדית מוכחשת‪ .‬כלומר‪ ,‬גם אם המודע‪,‬‬
‫האגו‪ ,‬העצמי‪ ,‬עשויים לחשוב כי בפגישה לא התרחש שום‬
‫דבר מיוחד‪ ,‬או לחשוב ש היא עסקה בעניינים אחרים‪ ,‬הרי‬
‫למעשה ממד שלם בה כלל חל י פין סמוי של זהויות‪.‬‬

‫‪13‬‬
 ‫אייל דותן‬

‫למרות הכוח הרב שהיה גלום בהצעה הראשונית של‬

‫אלתוסר‪ ,‬הבסיס התיאורטי שעליו נשען מודל ה הסבה שלו‬
‫סובל מפערים‪ ,‬מאי‪ -‬התאמות ומ סתירות‪ .‬כמו כן‪ ,‬המודל מציג‬
‫תפיסה מצומצמת מדי של סובייקטיביות‪ ,‬שאינה מותירה‬
‫לסובייקטים יכולת תמרון משמעותית‪ 4.‬למעשה‪ ,‬ממשיכיו של‬
‫אלתוסר משנות ה‪ 70 -‬ואילך שיפצו כמעט כל מרכיב‬
‫בסיטואציה האידיאולוגית; המפתח היה עיבוי הסצנה‪ ,‬הגדלת‬
‫הרזול ו ציה שלה ו הכללת מנגנונים חברתיים ונפשיים נוספים‬
‫בה‪ .‬הנתין‪ ,‬הסובייקט המוחלט‪ ,‬החלל‪ ,‬הקריאה‪ ,‬המנגנונים‬
‫הנפשיים והאידיאולוגיים המשתתפים בה – כולם עברו‬
‫ארטיקולציה מחודשת‪ .‬כך למשל הסובייקט המוחלט‪ ,‬שאצל‬
‫אלתוסר ה יה נציג האידיאולוגיה והמפעיל המקומי של‬
‫ה הסבה‪ ,‬נעשה עם השנים עוד בורג באפרטוס סימוני שלם‪.‬‬
‫במילים אחרות‪ ,‬זה אינו כוכב הקולנוע‪ ,‬אלא האפרטוס‬
‫הקולנועי; זה אינו גיבור הרומן‪ ,‬אלא האפרטוס הספרותי; זה‬
‫אינו ההורה‪ ,‬אלא "שם האב" – ש למעשה מבצעים מעתה את‬
‫ה הסבה‪ .‬ומה עם הנמען? בעוד שאצל אלתוסר הוא היה לא‬
‫יותר מאגו‪ -‬חברתי מפוצל‪ ,‬הרי אצל התיאורטיקנים הפסיכו‪-‬‬
‫מרקסיסטים הוא צויד בכל הרשויות הנפשיות והחל להשתתף‬
‫בכל שלושת הסדרים הלאקאניאניים‪ :‬בסימבולי‪ ,‬במדומה‬
‫ובממשי‪ .‬למעשה‪ ,‬הוא נעשה מכונה מורכבת מאוד לעיבוד‪,‬‬
‫לייצור ולהפקה של הסבות‪ ,‬המשתנה בהתאם לעמדת‬
‫הסובייקט שבה היא נמצאת‪ ,‬והיכולה גם להתנגד לסמכות‪.‬‬

‫‪ 4‬ביקורות מסוג זה אפשר למצוא אצל וורן מונטאג (‪,)Montag 1991; 1984‬‬
‫דיוויד מאקי (‪ ,)Macey 1994‬פול ריקר (‪ )Ricoeur 1994‬ואולריק קיסטנר‬
‫(‪ .)Kistner 1998‬לסקירה ולהערכה מחדש של מודל ההסבה‬
‫(האינטרפלציה) בקרב כל הזרמים העכשוויים ראו‪ :‬אייל דותן‪" ,‬קול‬
‫קורא במדבר‪ :‬אינטרפלציה‪ ,‬אידיאולוגיה ומקריות"‪ ,‬תיאוריה וביקורת‬
‫‪ ,22‬אביב ‪ ,2003‬עמ' ‪.9-34‬‬

‫‪14‬‬
 ‫אחרית דבר‬

‫***‬

‫הכול השתנה באחת בשביל אלתוסר ביום ראשון‪ 16 ,‬בנובמבר‪,‬‬

‫‪ .1980‬הוא קם בבוקר‪ ,‬התיישב לצד אשתו הישנה והחל לעסות‬
‫את צווארה‪ .‬הזיכרון האחרון שלו מהרגע הזה הוא הלן‬
‫המביטה בו בעיניים מזוגגות‪ .‬אלתוסר המבועת רץ לחצר‬
‫הפנימית של מעונות הסגל של ה" אקול"‪ ,‬עודו בפיז' מה‪,‬‬
‫צורח‪ " :‬אשתי מתה‪ .‬אשתי מתה‪ .‬תקראו למשטרה‪ ,‬אני חנקתי‬
‫אותה "‪ .‬הרופא התורן שהגיע במהירות קבע את מותה ומיד‬
‫אשפז את אלתוסר בבית חולים‪ ,‬שם הוכרז כבלתי אחראי‬
‫למעשיו‪ .‬אף שלאלתוסר הייתה היסטוריה ארוכה של התקפים‬
‫ואשפוזים‪ ,‬של טיפולים תרופתיים ושל נזעי חשמל‪ ,‬שנבעו‬
‫מהמניה‪ -‬דיפרסיה ומהמלנכוליה ששלטו בחייו‪ ,‬העיתונות‬
‫דרשה שתיערך חקירה‪ ,‬והסקנדל נמשך חודשים ארוכים עד‬
‫שגווע‪ .‬הפילוסוף הנערץ שהפך לפרסונה נון‪ -‬גראטה‪ ,‬שהה‬
‫בבית החולים עד ‪ ,1983‬ואז פרש בשקט לבית ב צפון פריז‪,‬‬
‫זוכה לביקורים מעטים של חברים ששמרו לו חסד נעורים‪.‬‬
‫אלתוסר מת מהתקף לב ב‪ 22 -‬באוקטובר‪ ,1990 ,‬כשהוא בן ‪.72‬‬
‫אין ספק כי הפרשה פגעה קשות במורשת של אלתוסר‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬מאז שנות ה‪ 80 -‬ההתעניינות באלתוסר נוסקת ויורדת‬
‫חליפות כל כמה שנים‪ ,‬באזורים שונים של המפה התיאורטית‪.‬‬
‫שוב ושוב פרשנים שונים חוזרים וקוראים בטקסט כדי‬
‫להתווכח‪ ,‬אבל גם כדי להשתמש בו כמנוף לחשיבה מחודשת‬
‫על סובייקטיביות‪ ,‬על מדינה‪ ,‬על מדע‪ ,‬על קפיטליזם‪ ,‬על שיח‬
‫ועל אידיאולוגיה‪ .‬בשנות ה‪ 70 -‬וה‪ ,80 -‬תור הזהב של המאמר‪,‬‬
‫ביקשה קבוצה של חוקרי קולנוע ומבקרי קולנ וע אנגלו‪ -‬סקסים‬
‫וצרפתים לפתח שפה חדשה ו ביקורתית לקולנוע ולספרות‪.‬‬
‫הפלטפורמה התיאורטית של אלתוסר נראתה להם אז ככיוון‬
‫המבטיח ביותר‪ ,‬אבל היה להם ברור כי יש לעבות אותה‬
‫ולשכלל אותה בטרם אפשר יהיה " להשמיש אותה"‪ .‬קבוצה זו‬

‫‪15‬‬
 ‫אייל דותן‬

‫נודעה לימים כחבורת ‪ Screen‬על שם כתב העת שבש נים אלו‬

‫הי ה הבימה העיקרית לפרסומים‪ .‬בין חברי הקבוצה נכלל ו‪:‬‬
‫ז' אן‪ -‬פייר אודאר‪ ,‬דניאל דיין‪ ,‬ז'קלין רוז‪ ,‬קולין מקייב‪ ,‬סטפן‬
‫הית‪ ,‬לורה מאלווי‪ ,‬כריסטיאן מץ‪ ,‬קאיה סילברמן‪ ,‬קתרין בלזי‬
‫ואחרים‪ .‬הקבוצה האמינה שסרטים מבצעים הסבות‪ -‬סובייקט‬
‫חזקות ואפקטיביות במיוחד‪ .‬בני הקב וצה העלו שאלות ביחס‬
‫להסבה הספציפית של קולנוע הוליוודי ושל רומנים צרפתיים‬
‫ואנגליים מהמאה ה‪ ,19 -‬אבל השתמשו בממצאים שלהם כדי‬
‫לגזור מסקנות ( תקפות פחות או יותר) לגבי מנגנוני‬
‫אי דיאולוגיה בכללותם‪ ,‬שאותם הם ראו‪ ,‬לפי הקווים‬
‫‪5‬‬
‫הראשוניים של אלתוסר‪ ,‬כחליפין של הזדהויות‪.‬‬
‫בבדידותו שלאחר הרצח‪ ,‬אלתוסר המשיך לשקוד על גרסה‬
‫קיצונית יותר של מטריאליזם המבוססת על מקריות‪ ,‬על‬
‫אינספור כוחות המצטלבים ביניהם ויוצרים אפקטים כאוטיים‬
‫ועל מקרים סינגולריים וארעיים‪ .‬בראיון שערך לפני מותו ב‪-‬‬
‫‪ 1990‬עם הפילוסוף המקסיקני פרננדה נווארו‪ ,‬הוא אמר‪" :‬אני‬
‫חושב שמטריאליזם 'אמיתי '‪ ,‬כלומר זה שהכי מתאים‬
‫למרקסיזם‪ ,‬הוא מטריאליזם מקרי במסורת של דמוקריטוס‬
‫ואפיקורוס‪ .‬עם זאת‪ ,‬עליי לומר כי המטריאליזם הזה איננו‬
‫פילוסופיה שצריך להפוך לשיטה מסודרת‪ .‬גם אם היה זה‬
‫‪6‬‬
‫אפשרי‪ ,‬לא כדאי לעשות זאת"‪.‬‬
‫בקובץ מאמרים שיצא ב‪ 1996 -‬ק בוצה של חוקרים‪,‬‬
‫ה פועלים בעיקר בארצות הברית ומאוגדים סביב הז'ורנל‬
‫‪ ,Rethinking Marxism‬הציגה את הקווים המנחים לסוג‬
‫חדש של מרקסיזם תיאורטי‪ ,‬המעמיד את אלתוסר כאביו‬

‫‪ 5‬להערכה מחדש של הפרויקט שלהם ראו‪ :‬סילברמן (‪;)Silverman 1983‬‬

‫אנתוני איסטופ (‪ ;)Easthope 1988; 1994‬וסטפן הית' (‪.)Heath 1991‬‬
‫‪6‬‬
‫‪Antonio Callari and David F. Ruccio (eds.), Postmodern Materialism and‬‬
‫‪the Future of Marxist Theory, New England, Hanover: Wesleyan University‬‬
‫‪Press, 1996, p. 25‬‬

‫‪16‬‬
 ‫אחרית דבר‬

‫הרוחני – " מרקסיזם פוסטמודרני" שמו‪ .‬במרכז המהלך עומד‬

‫מושג " היקבעות‪ -‬היתר "‪ ,‬שאותו מאמצים החוקרים בחום‬
‫ומרחיבים את תחולתו ואת הלוגיקה שלו עד כמה שאפשר‪ ,‬עד‬
‫לדרגה ה‪ " 7.n-‬מנקודת מבט אלתוסריאנית "‪ ,‬כותבים העורכים‪,‬‬
‫" כבר איננו יכולים להעניק קדימות סיבתית כלשהי לבסיס‬
‫הכלכלי של החברה… אבל אין זה אומר שעתה הכלכלה‬
‫נקבעת על ידי מבנה העל הפוליטי או התרבותי… אלתוסר‬
‫אִ פשר לנו לבנות תיאוריה שבה אף תהליך – בין אם הוא‬
‫אינדיווידואל י‪ ,‬כלכלי‪ ,‬מדינתי או משקי – לא יכול להיחשב‬
‫‪8‬‬
‫כסיבה בלי להיות מותנה על ידי אחרים"‪.‬‬
‫קבוצה אחרת של תיאורטיקנים‪ ,‬או " החוג הסלובני" כפי‬
‫שהי א מכונה היום‪ ,‬פיתחה במהלך שנות ה‪ 90 -‬מודל אחר של‬
‫הסבה המתבסס על ח ליפין של אניגמות‪ 9.‬בעוד שבגרסה‬
‫האלתוסריאנית ההסבה התבססה על הזדהויות הדדיות‬
‫וספקולריות‪ ,‬בגרסאות של סלבוי ז'יז'ק‪ ,‬של מלאדן דולר ושל‬
‫הנרי קריפס ההסבה קשורה דווקא לפנטזיות האידיאולוגיות‬
‫שבתוכן לכוד הסובייקט‪ .‬סובייקט אבסולוטי אינו מציע‬
‫לנתיניו דימוי אידיאלי ואחדותי‪ ,‬כמו שסבר אלתוסר‪ ,‬אלא‬
‫מציע דבר מה בלתי ניתן לייצוג ‪ ,‬החומק מכל הגדרה‬
‫פוזיטיבית ומבטיח גישה סודית לתענוג‪.‬‬
‫התחייה של אלתוסר בעשרים השנים האחרונות קשורה לא‬
‫רק לחוג הסלובני‪ ,‬או למרקסיזם הפוסטמודרני‪ ,‬אלא גם‬
‫לארנסטו לאקלו ולשנטל מוף (פוסט‪ -‬מרקסיסטים)‪ ,‬לפרדריק‬

‫‪Callari and Ruccio (eds.), Postmodern Materialism and the Future of‬‬ ‫‪ 7‬ראו‪:‬‬
‫‪Marxist Theory‬‬
‫‪ 8‬שם‪ ,‬עמ' ‪.180‬‬
‫‪ 9‬ראשיתו של המודל בספרו פורץ הדרך של זי'ז'ק‪ ,‬האובייקט הנשגב של‬
‫האידיאולוגיה (‪ ,)Žižek 1989‬והמשכו אצל מלאדן דולאר ( ;‪Dolar 1993‬‬
‫‪ )1998‬והנרי קריפס (‪ .)Krips 1999‬לאיפיון הפסיכו‪-‬מרקסיזם שהתפתח‬
‫מאלתוסר ולאקאן‪ ,‬ראו מיקליטשץ (‪.)Miklitsch 1998a; 1998b‬‬

‫‪17‬‬
 ‫אייל דותן‬

,)‫ קולוניאליסט‬-‫ להומי באבא (פוסט‬,) ‫ מרקסיסט‬-‫ג'יימסון (ניאו‬

‫ לפול ריקר (פנומנולוגיה ) ולרבים‬,)‫לג' ודית בטלר ( פוקויאנית‬
‫ קריאה בהתערבויות תיאורטיות אלו ממחישה עד‬10.‫אחרים‬
‫כמה המטריצה שנבנתה ב " על האידיאולוגיה" עדיין רלוונטית‬
.‫לזמננו‬

‫ביבליוגרפיה‬

Michèle Barrett, “Althusser’s Marx, Althusser’s

Lacan,” in Ann Kaplan and Michael Sprinker
(eds.), The Althusserian Legacy, London and
New York: Verso, 1994, pp. 169-182.
Mladen Dolar, “Beyond Interpellation”, Qui Parle
6 (2) (Spring/Summer 1993): 75-96.
Mladen Dolar, “Cogito as the Subject of the
Unconscious,” in Slavoj Zizek (ed.), Cogito and
the Unconscious, Durham and London: Duke
University Press, 1998, pp. 11-40.
Anthony Easthope, British Post-Structuralism
Since 1968, London: Routledge, 1988.
Anthony Easthope, “Text and Subject Position after
Althusser”, Studies in 20th Century Literature
18 (1) (Winter 1994): 83-97.

‫ ג'יימסון‬,)1985( ‫ לאקלו ומוף‬,)1997( ‫ בטלר‬,)1994( ‫ ריקר‬:‫ ראו‬10

‫ שני קבצי מאמרים חשובים הבוחנים מחדש את המורשת‬.)1981(
Kaplan & Sprinker 1993; Elliott ( 90-‫האלתוסריאנית הופיעו בשנות ה‬
.)1994

18
 ‫אחרית דבר‬

Elliott Gregory (ed.), Althusser: A Critical Reader,

Oxford UK and Cambridge USA: Blackwell,
1994.
Stephen Heath, “The Turn of the Subject”, in Ron
Burnett (ed.), Explorations in Film Theory,
Bloomington and Indianapolis: Indiana U.P.,
1991, pp. 26-45.
Fredric Jameson, The Political Unconscious:
Narrative as a Social Symbolic Act. New York:
Cornell University Press, 1981.
Fredric Jameson, Postmodernism, or, The Cultural
Logic of Late Capitalism, Duhram, NC: Duke
University Press, 1991, pp. 260-278.
Ann E. Kaplan and Michael Sprinker, The
Althusserian Legacy, London: Verso, 1993.
Ulrike Kistner, “Freud versus Lacan in Althusser’s
Theory of Ideology”, Pretext: Studies in Writing
and Culture 7 (2) (1998): 172-190.
Henry Krips, Fetish: an Erotic of Culture, Ithaca,
New York: Cornell University Press, 1999.
Ernesto Laclau and Chantal Mouffe, Hegemony
and Socialist Strategy: Towards a Radical
Democratic Politics, London and New York:
Verso, 1985.
David Macey, “Althusser and Lacan”, in Elliott
Gregory (ed.), Althusser: a Critical Reader,
Oxford UK and Cambridge USA: Blackwell,
1994.
Christian Metz, The Imaginery Signifier,
Bloomington: Indiana UP, 1975, pp. 69-79.

19
 ‫אייל דותן‬

Robert Miklitsch, “Introduction”, The South

Atlantic Quarterly 97 (2) (1998a): 227-234.
Robert Miklitsch, “Going through the Fantasy:
Screening Slavoj Žižek”, The South Atlantic
Quarterly 97 (2) (1998b): 475-508.
Warren Montag, “The Emptiness of the Distance
Taken: Freud, Althusser, Lacan”, Rethinking
Marxism 4 (1) (1991): 31-38.
Warren Montag, “Marxism and Psychoanalysis:
The Impossible Encounter”, The Minnesota
Review 24 (fall 1984): 70-83.
Paul Ricoeur, “Althusser's Theory of Ideology,” in
Elliott Gregory (ed.), Althusser: A Critical
Reader, Oxford UK and Cambridge USA:
Blackwell, 1994.
Kaja Silverman, The Subject of Semiotics, New
York and Oxford: Oxford University Press,
1983.
Slavoj Žižek, The Sublime Object of Ideology.
London and New York: Verso, 1989.

20