‫עבודה שלא על פי כללים | ישראל קורן‬

‫משנתם של האדמו"ר מאיזביצא ומרטין בובר נוגעת בחיפוש אחר רצון ה' האמיתי‪,‬‬
‫הדינמי והמשתנה‪ .‬על המתח שבין החוק להתגלות ועל הספק שמלווה כל ודאות‬

‫בקבלה ובחסידות ישנו יחס של השלמה וגם של מתח בין התגלות כללית – ההתגלות‬
‫הקולקטיבית לעם ישראל במעמד הר סיני – ובין התגלות אישית המדריכה את האדם‬
‫לפעולה או להימנעות ממנה על פי הנחיה א־לוהית ישירה‪ .‬המתח בין שתי הקטגוריות‬
‫נחשף בשעה שניתנת עדיפות להתגלות האישית על פני ההתגלות הקולקטיבית‪ ,‬וכן‬
‫במצבים שבהם סותרת ההתגלות האישית דברי תורה מפורשים‪.‬‬

‫אידיאל ההתגלות האישית כפסגת חיי הרוח של היחיד תופס מקום חשוב במחשבתם של‬
‫רבי מרדכי יוסף ליינר‪ ,‬הרבי מאיזביצא‪ ,‬בעל "מי השילוח" )‪1854‬־‪ ,(1800‬והוגה הדעות‬
‫היהודי מרדכי מרטין בובר )‪1965‬־‪ .(1878‬להלן אתייחס לעמדתם של שני ההוגים בסוגיה‬
‫זו‪.‬‬

‫הרבי מאיזביצא נמנה על זרם אליטיסטי בחסידות פולין שמייסדו היה רבי יעקב יצחק‬
‫מפשיסחא )‪1813‬־‪ ,(1766‬שכונה בפי חסידיו "היהודי הקדוש"‪ .‬חסידות זו התאפיינה‬
‫בשאיפה למצוינות בתחום הלימוד השכלי ובשאיפה להכרה עצמית נוקבת‪ ,‬שהתבטאה‬
‫בין השאר בקילוף המסכות שעל פני האדם‪ ,‬כלומר בחשיפת שקריו העצמיים‪.‬‬

‫מורו של הרבי מאיזביצא היה תלמידו של "היהודי"‪ ,‬רבי שמחה בונם מפשיסחא )‪1827‬־‬
‫‪ .(1765‬בהמשך‪ ,‬עם מותו של רבי שמחה‪ ,‬קיבל עליו הרבי מאיזביצא את מנהיגותו של‬
‫רבי מנחם מנדל מקוצק )‪1859‬־‪ .(1787‬הרבי מקוצק נודע כאדם תקיף‪ ,‬ביקורתי ותובעני‬
‫בדרישותיו כלפי עצמו וכלפי זולתו‪ .‬לכן הוא כונה בפי חסידיו "השחור"‪ .‬הרבי מאיזביצא‬
‫פרש מחצרו של הרבי מקוצק בעקבות חילוקי דעות‪.‬‬

‫הרבי מאיזביצא נודע בקרב חסידיו ומתנגדיו בעיקר בשל אמירתו ה"פרובוקטיבית"‬
‫ש"הכול בידי שמים וגם יראת שמים"‪ .‬כלומר‪ ,‬בהשקפתו לאדם כמעט אין חופש בחירה‪.‬‬
‫בנוסף על כך נודע הרבי מאיזביצא בעדיפות שהקנה לעבודה רוחנית ש"לא על פי‬
‫כללים"‪" :‬שאף שאדם נזהר לקיים כל השולחן ערוך עדיין הוא בספק אם כיוון לעומק רצון‬
‫ה' יתברך‪ ,‬כי רצון ה' יתברך הוא עמוק עמוק מי ימצאנו" )פרשת בחקתי(‪ .‬תורה נוספת‬
‫של בעל "מי השילוח" הקשורה לאידיאל ההתגלות האישית היא "עבודת הבירורים"‪.‬‬
‫עבודה זו מהווה הכשרה ותנאי מקדים לקראת התגלות אישית‪ ,‬היות שעל מנת שיזכה‬
‫האדם להנחיה א־לוהית אמיתית עליו להתגבר על נגיעות ונטיות אישיות – חיוביות או‬
 ‫שליליות – המונעות ממנו לעמוד על רצונו של א־לוהים ממנו‪.‬‬

‫אפשר אולי להצביע על מקור לאידיאל ההתגלות האישית אצל הרבי מאיזביצא בדברי‬
‫מורה מורו‪" ,‬היהודי הקדוש"‪ ,‬שאמר כי "כל הכללים שאדם עושה לעצמו בעבודת השי"ת‬
‫אינם כלל‪ ,‬וגם זה הכלל עצמו אינו כלל" )"תפארת היהודי" אות צג‪ ,‬עמ' קעו(‪ .‬תורתו של‬
‫הרבי מאיזביצא מצביעה על עומק הנהגת הבורא את עולמו‪ ,‬על ריבוי פניה ובתוך כך גם‬
‫על נתיביה והנחיותיה הלא צפויים העשויים לסתור דברי תורה המפורשים במקום אחר‪.‬‬
‫לאורה של השקפה זו חותרת‪ ,‬כאמור‪ ,‬תורת בעל "מי השילוח" להתגלות אישית שיש בה‬
‫הנחיה א־לוהית פרטית‪" ,‬מה שהשי"ת חפץ עתה" )"מי השילוח"‪ ,‬פרשת בלק(‪ ,‬כתכלית‬
‫עבודתו הרוחנית־הדתית של היחיד‪ .‬רק ידיעת רצונו של א־לוהים בסיטואציית חיים‬
‫נתונה מאפשרת חיים מדויקים‪ ,‬והשאיפה לדיוק בתחומה של הרוח אף היא עיקר חשוב‬
‫בחסידות זו‪.‬‬

‫אידיאל ההתגלות האישית יוצג כאן באמצעות כמה דרשות של הרבי מאיזביצא וכמה‬
‫קטעים הלקוחים מכתבי בובר‪ .‬בתוך כך אגע בקצרה בסוגיה חשובה נלווית‪ ,‬העולה אצל‬
‫הרבי מאיזביצא ואצל בובר והמקבלת משנה תוקף בסוגיית ההתגלות האישית‪ :‬הוודאות‬
‫והספק שבעשייה הדתית‪.‬‬

‫התגלות פנימית‬

‫את השקפתו על עדיפותה של עבודת א־לוהים שלא לפי כללים ביטא הרבי מאיזביצא‬
‫בדרשותיו בכמה מקומות ובכללם בפירושו לאיסור לעשות אלוהי מסכה‪:‬‬

‫אלהי מסכה לא תעשה לך )שמות לד‪ ,‬יז(‪ .‬מסכה היינו כללים וע"ז ]=ועל זה[ אמר הכתוב‬
‫בעת שיהיה לך בינת הלב מפורשת אז לא תביט על הכללים להתנהג על פיהם רק בבינת‬
‫לבך תדע בכל פרט דבר איך להתנהג כמו שמצינו באליהו בהר הכרמל… )פרשת כי‬
‫תשא(‪.‬‬

‫בעקבות פרשנים קודמים‪ ,‬הבין הרבי מאזיביצא ש"אלהי מסכה" הם אלוהות שנעשית על‬
‫ידי הרכבה של מתכות באמצעות התכתן והפיכתן למוצק )"מי השילוח"‪ ,‬פרשת קדושים(‪.‬‬
‫אלוהות כזו היא תוצר מוגמר‪ ,‬נוקשה וסטטי המנוגד לטבעה הדינמי של האלוהות‪ ,‬הכולל‬
‫אצל הרבי מאיזביצא כללים‪ ,‬עבודה שלא על פי כללים ושבירת כללים‪.‬‬

‫באופן דומה הבין הרבי מאיזביצא את דברי בלעם לישראל "כּ ִי ל ֹא נַחַשׁ בְּיַﬠֲקֹב וְל ֹא ֶקסֶם‬
‫בְּיִשְׂרָ אֵל כָּﬠ ֵת יֵאָמֵר לְיַﬠֲקֹב וּלְיִשְׂרָ אֵל מַה פָּﬠ ַל אֵל" )במדבר כו‪ ,‬כג(‪ ,‬בראותו בהם דברי‬
‫ברכה לישראל המתארים את מימוש האידיאל הרוחני הגבוה ביותר‪" :‬היינו בכל רגע ורגע‬
‫יודע כל נפש מישראל מקטון ועד גדול מה שהש"י חפץ עתה ויבינו על פי בינת לבבם‬
 ‫שעתה רצון הש"י כך‪ ,‬ולא על פי כללים" )פרשת בלק(‪.‬‬

‫דברי בלעם לישראל "כי לא נחש ביעקב…" הובנו על ידי בעל "מי השילוח" לא רק‬
‫כברכה האמורה להתגשם‪ ,‬כתיאור מצבם של ישראל בעתיד כלשהו‪ ,‬אלא כמטרה שיש‬
‫לפעול למימושה בהווה; כהנחיה רוחנית‪ .‬להנחיה זו יש שני מוקדים‪ :‬האחד מכוון‬
‫להתגברות על נטיות )נגיעות( אישיות שאינן במקומן הראוי‪ ,‬בבחינת "סור מרע"; השני‬
‫מצביע על התגלות אישית בשתי דרכים‪ :‬התגלות א־לוהית פנימית בנפש והתגלות דרך‬
‫סימן בעולם‪ ,‬בבחינת "עשה טוב"‪ .‬התגלות א־לוהית פנימית היא ידיעה "על פי בינת‬
‫לבבם שעתה רצון השי"ת כך"‪ ,‬והתגלות דרך קבלת סימן מהעולם המוחשי היא המתנה‬
‫"לראות כפי שיתנהג מעצמו"‪:‬‬

‫כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל"‪ ,‬הנה עניין‬
‫"נחש" הוא התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו‪ ,‬ו"קסם" הוא להיפך‪ ,‬דהיינו‬
‫אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא‪ ,‬רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה ואם לאו‬
‫לא יעשה‪ ,‬וזהו קסם היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו‪ ,‬ושניהם אסורים שלא במקומם‬
‫הראוי להם… )פרשת בלק(‪.‬‬

‫בפירושו למילים "נחש" ו"קסם" לא הסתפק הרב במשמעותן המקובלת בפרשנות של‬
‫המילים כשתי צורות של התנבאות אלילית וטען ששתי המילים מציינות מגמות הנטועות‬
‫בנפש האדם‪ ,‬המניעות אותו לפעולה או גורמות לו להימנע ממנה‪ .‬האחת היא התעקשות‬
‫שנובעת מתחושה של ודאות והשנייה היא השהיית פעולה הנובעת מספק‪" .‬נחש" הוא‬
‫"התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו"‪ ,‬כלומר נקיטת עמדה או פעולה במצב‬
‫שנראה לאדם ודאי; ו"קסם" קשור להימנעות מפעולה או להשהייתה כשלאדם יש ספק‬
‫לגביה‪ .‬שתי העמדות – של הוודאות ושל הספק – אסורות "שלא במקומם הראוי להם";‬
‫כלומר‪ ,‬במקום של ודאי אין לנהוג בהיסוס ובספק אלא בעיקשות‪ ,‬ולהיפך‪ ,‬במקום של‬
‫ספק אין לנהוג בביטחון כוודאי‪.‬‬

‫התגלות א־לוהית פנימית היא אמת המידה לוודאות ולהתעקשות בדבר כלשהו‪" :‬באם‬
‫ידע האדם בברור את רצון השי"ת‪ ,‬אסור לו לחשות בדבר ולעזוב הדבר כפי שיתנהג‬
‫מעצמו רק צריך להתגבר כארי ולעשות בתקופות ]=בעוצמה או בחוזק["‪ .‬לגבי מצב של‬
‫ספק‪ ,‬מפתיע שבמקום זה‪ ,‬ובשונה ממקומות אחרים‪ ,‬הרב לא מפנה לכללי התורה‪,‬‬
‫לעבודת השם על פי כללים‪ ,‬אלא מציע להשהות את הפעולה ולצפות להתגלות בעולם‬
‫המוחשי‪" :‬אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא‪ ,‬רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה‬
‫ואם לאו לא יעשה‪ ,‬וזהו 'קסם' היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו"‪.‬‬

‫יוצא שבדרשה זו‪ ,‬בשני המצבים – של "נחש" ושל "קסם" – העדיף הרבי מאיזביצא‬
 ‫התגלות אישית על פני עבודת הכללים‪ .‬מצב של ודאי קשור אצלו להתגלות באמצעות‬
‫האינטואיציה של בינת הלב‪ ,‬ובמצב של ספק הוא המליץ להמתין לסימן מא־לוהים בתוך‬
‫העולם המוחשי‪.‬‬

‫כפי שציינתי‪ ,‬ישנם קווי דמיון בין אידיאל ההתגלות האישית אצל הרבי מאיזביצא ואצל‬
‫מרטין בובר‪ .‬בובר היה מחשובי הוגי הדעות במאה העשרים והושפע רבות מהחסידות‪.‬‬
‫בובר ובעל "מי השילוח" נבדלו ביניהם ביחס להלכה‪ .‬בעוד שבעל "מי השילוח" הכיר‬
‫בחשיבותה של ההלכה "בשעה שאין בינת האדם מפורשת לנוכח האדם" )פרשת חקת(‪,‬‬
‫בובר לא ראה בהלכה אמת מידה המחייבת אותו ולא ראה בה את לִבתם של חיים‬
‫יהודיים‪.‬‬
 ‫הדת כמסתירה את פני הא־לוהים‪ .‬בובר‬

‫ספק תמידי‬

‫את עמדתו על עדיפותה של התגלות אישית על פני ההתגלות הקולקטיבית ביטא בובר‬
 ‫בדבריו על "הלכה בת רגע"‪ ,‬על ה"כאן ועכשיו"‪ ,‬ובמה שהעיד על עצמו "שעליי להבדיל‬
‫במעמקי הווייתי בין מה שמצֻווה עליי למה שאינו מצווה עליי" )"חסידות והאדם המודרני"‪,‬‬
‫עמ' ‪ ,16‬בתרגום לעברית(‪ .‬דבריו של בובר‪" ,‬הרי אין לך כמותה של הדת שיש בידה‬
‫להסתיר מאיתנו את פני הא־לוהים" )"בסוד שיח"‪ ,‬עמ' ‪ ,(127‬מזכירים את פירושו של‬
‫הרבי מאיזביצא לאיסור לעשות אלוהי מסכה‪.‬‬

‫בדומה לדרשתו הנזכרת של הרבי מאיזביצא על דברי בלעם‪ ,‬ניתן להבחין גם אצל בובר‬
‫בשני אופני התגלות של א־לוהים ליחיד‪ :‬התגלות ישירה והתגלות באמצעות שפת‬
‫הסימנים שבעולם‪ .‬השקפתו של בובר על ההתגלות באמצעות שפת סימנים נשענת אצלו‬
‫על היותו של העולם הטבעי מבע של א־לוהים; אמצעי שדרכו פונה א־לוהים לאדם‪ .‬את‬
‫השקפתו זו הציג בובר במסתו המוקדמת "המיתוס היהודי" )‪ ,(1914‬שבה כתב כי "משעה‬
‫שא־לוהים לא התגלה עוד בטבע באמצעות ניסים‪ ,‬עדיין ניתנות לתפיסה כל הבעותיו‬
‫בטבע ובהיסטוריה" )עמ' ‪ .(87‬כלומר‪ ,‬בובר הכיר במעבר היסטורי ממציאות ניסית גלויה‪,‬‬
‫שבה התגלות א־לוהית נתפסת במוחש בוודאות גמורה‪ ,‬ובין התגלות סמויה יותר‪ ,‬שבה‬
‫מתקבלים רמזים דרך הטבע והאירועים ההיסטוריים‪.‬‬

‫באשר להתגלות אישית ישירה‪ ,‬הצביע בובר על חשיבותה ועל יתרונה על פני כללים‬
‫במסתו "נביאי שקר" )‪ .(1940‬במסה זו דן בובר במחלוקת פוליטית חשובה שהתקיימה‬
‫בזמנו של הנביא ירמיה‪ ,‬וניכרת‪ ,‬לדעתי‪ ,‬בדבריו דחיפות אקטואלית‪ .‬מדובר בעימות בין‬
‫ירמיה וחנניה בן עזור "הנביא אשר מגבעון" )ירמיה כח‪ ,‬א(‪ .‬שתי הדמויות מגלמות‪ ,‬לפי‬
‫בובר‪ ,‬יחס שונה למציאות‪ .‬ביניהן מפרידה תהום‪ ,‬ומעמדתן הנבדלת נובעת גם פעילותן‬
‫הפוליטית‪ .‬על ירמיה ציווה א־לוהים שישים על צווארו מוסרות ומוטות כדי לציין בפני עם‬
‫ישראל ועמי האזור שא־לוהים נתן אותם בידי עבדו נבוכדנצר מלך בבל ושלכן אל להם‬
‫למרוד במלכותו )ירמיה כז‪ ,‬א־ח(‪ .‬בניגוד לציווי א־לוהים לירמיה שבר חנניה בן עזור את‬
‫המוטות שעל צוואר ירמיה בהכריזו על סיום השעבוד לבבל בעוד שנתיים ימים‪.‬‬

‫על חנניה כתב בובר‪]" :‬חנניה[ אינו אומר שא־לוהים אמר כך אליו‪ .‬נביא השקר אינו‬
‫משקר‪ .‬חנניה אינו שקרן‪ .‬הוא אומר את האמת שהוא יודעה‪ ,‬הצרה היא רק שאינו יודע‬
‫שום אמת ואינו יכול לדעתה‪ ,‬מפני שלא הבין מעולם מה פירוש ללכת ולהטות אוזן"‬
‫)"תעודה ויעוד"‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .(142‬חנניה‪ ,‬לפי בובר‪" ,‬יודע פשר דבר"‪ .‬הוא יודע את‬
‫ההיסטוריה ומבינה‪ .‬ירמיה‪ ,‬בשונה ממנו‪ ,‬אינו יודע פשר דבר‪:‬‬

‫אמנם דיבר אליו א־להים לפני שעה‪ .‬אולם עתה שעה אחרת היא‪ .‬היסטוריה הולכת‬
‫ומתרחשת‪ ,‬והיסטוריה פירושה שאין שעה דומה לחברתה‪ .‬א־להים פועל בהיסטוריה‬
‫וא־להים אינו מנגנון… א־להים חיים הוא‪ .‬א־להים יש לו אמת אבל אין לו שיטה‪ ,‬אמיתו‬
‫מתבטאת ברצונו אבל רצונו אינו תכנית… ]הוא[ יכול כשישתנה העולם האנושי לשנות‬
 ‫את רצונו הוא כלפיו )שם‪ ,‬עמ‘ ‪.(141‬‬

‫אחרי שחנניה שבר את המוטות מעל צווארו של ירמיה הלך ירמיה לדרכו‪ ,‬לפני ששב‬
‫לחנניה עם דבר א־לוהים‪ ,‬שלפיו חנניה דיבר שקר ולכן ימות בקרוב‪ .‬על הליכתו זו של‬
‫ירמיה כתב בובר בפתח מסתו‪" :‬בכל פעם שמגיע אני לפסוק זה אני מזדעזע מחדש‬
‫ולומד מחדש" )שם(‪ ,‬ובהמשך‪" :‬יתכן שהמציאות ההיסטורית נשתנתה‪ .‬אין לסמוך על‬
‫ידיעתנו‪ .‬צריך ללכת ולהטות אוזן מחדש"‪.‬‬

‫חנניה‪ ,‬ציין בובר‪ ,‬למד מההיסטוריה‪ .‬הוא פעל על פי הכלל של ניסיון היסטורי‪ .‬הוא‬
‫השמיע את קולו של ישעיהו‪ ,‬שא־לוהים אמר לו שישבור את עולו של מלך אשור מעל‬
‫צוואר יהודה‪ .‬מכך הסיק חנניה שכן הדבר גם לגבי בבל‪ .‬אבל חנניה לא ידע שמאז השתנו‬
‫הנסיבות‪ .‬הוא "אינו מכיר את ההיסטוריה המתרחשת"‪ .‬חנניה‪ ,‬לפי בובר‪ ,‬הוא פטריוט‬
‫ישר‪ ,‬אך יש פטריוטיות ישרה שאינה במקומה‪ .‬פוליטיקה הנחשבת לריאלית אינה בהכרח‬
‫כזו באמת‪:‬‬

‫חנניה הוא בעיני עצמו מדינאי גדול‪ ,‬כי מצליח הוא‪ ,‬לפי דעתו המוצקת‪ ,‬לשמור בשעת‬
‫הסכנה על כוחות ההתנגדות שבעם‪ ,‬אבל באמת הוא מצליח רק לשמור על השליה‪ ,‬שﬠ ִם‬
‫כישלונה ייכשל כל כוח העם… נביאי האמת הם בעצמם בעלי הפוליטיקה הריאלית‪ ,‬כי‬
‫משמיעים הם את שליחותם המדינית מתוך ראיית כל המציאות ההיסטורית‪ ,‬שניתן להם‬
‫לראותה‪ .‬נביאי השקר‪ ,‬בעלי פוליטיקת ההשליה‪ ,‬קורעים בכוח משאלתם מטלית מן‬
‫המציאות ההיסטורית ותופרים אותה בתוך השלייתם המגוונת‪ .‬כשרוצים הם לפעול בכוח‬
‫הסוגסטיה‪ ,‬מראים הם את תפארת הצבעים; ואם שואלים אותם לאמיתו של דבר‪,‬‬
‫מבליטים הם את המטלית )עמ' ‪.(143‬‬

‫הן ירמיה הן חנניה ביטאו את עמדותיהם בבחינת ודאי‪ .‬ירמיה‪ ,‬בשמעו את דבר א־לוהים‬
‫מפורש )התגלות ישירה(‪ ,‬וחנניה‪ ,‬בהסתמכו על תקדים היסטורי ובהישענו על רגש‬
‫הפטריוטיות הלאומית‪ .‬ירמיה‪ ,‬בשונה מחנניה‪ ,‬הכניס עצמו בספק אחרי ששמע את דברי‬
‫חנניה‪ ,‬בהלכו "לשמוע" אם השתנו השעה ההיסטורית וייעודה‪ .‬נראה‪ ,‬אפוא‪ ,‬מדברי בובר‬
‫שגם כשמדובר בוודאות הנובעת מהתגלות א־לוהית יש מקום לספק‪.‬‬

‫שאלת הוודאות‬

‫הן בובר הן הרבי מאיזביצא הכירו באי הדיוק שבעבודת הכללים‪ ,‬אך גם הכירו באפשרות‬
‫של טעות בתחום ההתגלות האישית‪ .‬מדברי בובר האמורים עולה שהתגלות אישית‬
‫עשויה להיות בעלת תוקף זמני בלבד‪ .‬לכך יש להוסיף כמה ספקות שבובר התייחס‬
‫אליהם במקום אחר‪ :‬כיצד יודע אדם בוודאות אם הוא שומע את קולו של א־לוהים‪ ,‬את‬
‫קול עצמו או את קולו של מאן דהוא המבקש להדיחו? לכן‪ ,‬במקום שבו הפעולה מצדו של‬
‫אדם נוגדת את “המוסרי היסודי“‪ ,‬הציע בובר לדבוק בעיקרון של “רק ‘עשות משפט‬
‫ואהבת חסד‘‪ ,‬וכן ‘הצנע לכת‘ עמו‪ ,‬עם א־לוהים“ )שם(‪ ,‬כלומר לדבוק בנורמטיבי הכללי‪.‬‬
‫מכאן שאין לבטל את ערכה של הדוׂגמה הדתית‪“ :‬מחשיב ומכבד אני את מִקשתה‬
‫ה‘אובייקטיבית‘ של הדוׂגמה‪ ,‬אבל מאחורי שתיהן ]=הדוגמה הדתית והמוסר הכללי‪ ,‬י“ק[‬
‫אורבת מלחמה… נגד כוחה הדיאלוגי של הסיטואציה‪ ,‬אורבת הסכנה של ‘אחת ולתמיד‘‪,‬‬
‫המנוגד לרגע הבלתי־צפוי“ )“בסוד שיח“‪ ,‬עמ‘ ‪.(127‬‬

‫סיפור העקדה נושא באופן נצחי את המורכבות הקשורה להתגלות אישית‪ .‬כיצד ידע‬
‫אברהם בניסיון העקדה שא־לוהים הוא שדיבר אליו ושזה אכן היה דברו? לפי בובר‪,‬‬
‫בשונה מאיתנו‪ ,‬אברהם “לא היה מסוגל עוד לעולם להחליף בקול אחר את אותו הקול‬
‫אשר אמר אליו ‘לך לך מארצך וממולדתך‘“ )“פני אדם“‪ ,‬עמ‘ ‪ ;(313‬אך אפשר להקשות‪:‬‬
‫האם אברהם ידע זאת בעצמו וכיצד ידע זאת בוודאות? האם ישנה קטגוריה נבואית‬
‫אובייקטיבית של ודאי שבוודאי שמעפילה מעבר לקטגוריה של ספק שבוודאי?‬

‫הרבי מאיזביצא היה מודע אף הוא לאפשרות של טעות ושל סילוף בתחום ההתגלות‬
‫האישית‪“ :‬כי גם בנבואה צריך בירור גדול אם הוא אמתיות מאת הש“י“ )“מי השילוח“‪,‬‬
‫פרשת קדושים(‪ .‬במצב כזה של ספק בהתגלות הפנה הרב לעיקר מרכזי במחשבתו‬
‫הדתית – עבודת הבירורים כתריס בפני התגלות שגויה או כוזבת‪ .‬מאלפת הדוגמה‬
‫שהביא‪:‬‬

‫כמו שמצינו בירמיה עצמו בשעה שהיה חבוש בבית האסורים והיה לו נבואה שיקנה‬
‫השדה מאת חנמאל בן שלום דודו ואחר כך כאשר בא חנמאל בן שלום דודו ואמר לו‬
‫שיקנה מאתו השדה אז אמר "ואדע כי דבר ה' היא" )ירמיה לב‪ ,‬ח(‪ ,‬משמע שעד עתה‬
‫היה מסופק בדבר אם היא מאת ה' פן היא ביען כי רצונו לקנות השדה‪ ,‬לכן ידמה לו שגם‬
‫רצון ה' היא לזה‪ ,‬וזה נקרא מסכה היינו עיקשות ברצון אחד‪ .‬לכן צריך האדם לברר את‬
‫עצמו בכל ענייניו ולהסיר מאתו כל נגיעותיו" )שם(‪.‬‬

‫ירמיה חשד בעצמו שמא הציווי שקיבל מא־לוהים לגאול את שדהו של דודו היה מוטה‬
‫בידי נגיעתו האישית בדבר )רצונו לקנות את השדה(‪ .‬לכן הוא נהג בספק והמתין עד‬
‫שדודו הגיע אליו בפועל וביקש ממנו שיקנה ממנו את שדהו‪ .‬בהגעת דודו אליו ראה ירמיה‬
‫סימן בעולם המאשר את ההתגלות שהייתה לו והסיק שהציווי הנבואי שקיבל היה אמת‪.‬‬

‫עם זאת‪ ,‬גם התגלות ישירה בצירוף שפת הסימנים בעולם אינה מתירה לגמרי את‬
‫הספק‪ ,‬ובוודאי שאינה מחייבת את הבנת ההנחיה הא־לוהית לאשורה‪ .‬כך ניתן ללמוד‬
‫מהאונייה שזימן הקב"ה ליונה כדי שיברח לתרשיש‪:‬‬
 ‫והאונייה שירד בה יונה הייתה רחוקה מיפו מהלך ב' ימים לנסות את יונה‪ .‬מה עשה‬
‫הב"ה הביא עליה סערה גדולה והחזירה אל יפו וראה יונה ושמח לבו ואמר עכשיו אני‬
‫יודע שדרכי מיושרת לפני" )פרקי דרבי אליעזר‪ ,‬ט(‪.‬‬

‫אפשר לראות בהגעתה המיידית של האונייה לנמל יפו מקרה או סימן כוזב‪ ,‬אך אפשר גם‬
‫לראות בה סימן כוזב־מדויק‪ .‬יונה סבר שהגעתה של האונייה היא סימן לכך ש"דרכו‬
‫מיושרת לפניו"‪ ,‬אך למעשה היה זה סימן שלא התפרש על ידו נכון; סימן שנועד להפנותו‬
‫לקראת לימוד חדש‪ .‬הדרך המיושרת באמת פונה מזרחה לנינווה‪ ,‬ולא מערבה לתרשיש‪,‬‬
‫אלא שהישר צריך לעבור תחילה דרך העקום‪.‬‬

‫פתח לתקווה‬

‫מדרש אגדה זה מצביע שוב על בעיית הוודאות ובעיית הדיוק בתחומה של הרוח‪ ,‬שמקורן‬
‫כאן בפער שבין הבנת בן אנוש ובין עומק כוונותיו של הבורא; פער שהרבי מאיזביצא‬
‫הצביע עליו פעמים מספר‪ .‬פער זה יכול להביא לתסכול משום שנראה שכל ודאות‬
‫מצריכה ספק או לפחות מידה של ספק בהיותה תופסת רק חלק מהאמת לאמיתה‬
‫ובהיותה חשופה לשגיאות; אולם בגישתו של בעל "מי השילוח" ניתן למצוא גם מרחב‬
‫מלא לתקווה‪ .‬כפי שעולה מדרושיו של הרבי מאיזביצא‪ ,‬בעולם שבו שולט רצונו המוחלט‬
‫והעמוק של א־לוהים‪ ,‬נמצאנו למדים בדיעבד שגם שגיאותינו היו מדויקות‪ ,‬ו"גבוה מעל‬
‫גבוה שומר" )קהלת ה‪ ,‬ז(‪.‬‬

‫כך‪ ,‬במשנתו המורכבת והדיאלקטית של הרבי מאיזביצא יש מקום לא רק לשגיאות‬

‫מדויקות )למשל‪ ,‬כפירתה ההכרחית של שרה באפשרות שתלד בן; "מי השילוח"‪ ,‬פרשת‬
‫וירא‪ ,‬ד"ה "ותכחש שרה"(‪ ,‬אלא אף למעשי שטות העשויים להתברר כמדויקים ומועילים‪.‬‬
‫מﬠ ָט" )קהלת י‪ ,‬א( פירש הרב כמצב שבו‬
‫סכ ְלוּת ְ‬
‫מכּ ָבוֹד ִ‬
‫חכְמָה ִ‬
‫מ ָ‬
‫את דברי קהלת "יָקָר ֵ‬
‫"סכלות מעט" עשויה להיות עדיפה על פני חכמה וכבוד בהרחיבה את השלמות האישית‪.‬‬

‫*‬

‫נמצאנו למדים שהן אצל הרבי מאיזיביצא והן אצל בובר‪ ,‬עבודת הכללים אף שהיא נחוצה‬
‫מציינת שלב נמוך יותר של עשייה רוחנית־דתית בהשוואה להתגלות אישית‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫נראה ששניהם היו מודעים לכך שעבודה על פי התגלות אישית אינה פותרת לגמרי את‬
‫אפשרות האשליה שבוודאות‪ ,‬והיא מצריכה לכן בירור על בירור‪ ,‬ו‪/‬או הסתמכות ברקע על‬
‫כללים‪.‬‬

‫סוגית הוודאות והספק הינה משמעותית הן לתיאוריה הן לחיי המעשה‪ ,‬הן עבור איש‬
‫הדת הן עבור איש המדע והפילוסופיה‪ .‬הכלי העיקרי שהציע הרבי מאיזביצא כדי לוודא‬
 ‫שהוודאי הוא אכן ודאי הוא עבודת הזיכוך האישי באמצעות עבודת בירורים קפדנית‪.‬‬
‫בנקודה זו מסופקני אם עבודת הבירורים יכולה למנוע באופן הרמטי את אפשרות השקר‬
‫והכזב‪ .‬לכן האפשרות שציין הרבי מאיזביצא של בחינת “ישראל“‪“ ,‬היינו מי שלבו נמשך‬
‫אחר רצון הש“י בשלמות וכשייפול במחשבתו שום דבר היא רק מרצון הש“י שהשפיע לו“‬
‫)פרשת בלק(‪ ,‬מצביעה אולי על קטגוריה נבואית )עתידית( שבה קיימת חפיפה גמורה בין‬
‫תחושת הוודאות ובין האמת‪.‬‬

‫עוד אציין שאצל הרבי מאיזביצא‪ ,‬להוציא את עבודת הבירורים אין הנחיות כלשהן כיצד‬
‫ניתן להגיע להתגלות אישית‪ .‬חסר זה מועצם על רקע דברי הרב שיש ועבודת הבירורים‬
‫צריכה אף היא לעזר א־לוהי )פרשת לך לך‪ ,‬ד“ה “ומבית אביך“(‪ .‬חסר כזה בהכוונה‬
‫לקראת התגלות אישית בולט גם במשנתו של בובר‪.‬‬

‫פורסם במוסף 'שבת'‪' ,‬מקור ראשון'‪ ,‬י"ג תמוז תשע"ג‪21.6.2013 ,‬‬

‫מודעות פרסומת‬

‫קשור‬

‫ויחנו בחרדה | שלום רוזנברגב‪"-‬גיליון מטות מסעי תשע"ה ‪"936 -‬‬

‫התגלות כמפגש ‪ /‬משה מאירב‪"-‬גיליון במדבר ‪ -‬שבועות תשע"ג ‪"822 -‬‬
‫הציונות הדתית של בובר | חנוך בן–פזיב‪"-‬ביוגרפיה"‬