‫קובץ תורני‬

‫דעת משה‬
‫חידושי תורה במסכתות סוכה ‪ -‬ביצה‬
‫שנאמרו ונתלבנו בדיבוק חברים‬
‫בכולל האברכים ״דעת משה״‬

‫ע״ש הגד‪,‬״ק ציס״ע הרה״צ אדמו״ר‬

‫רבי משה פרידמן הי״ד זצוק״ל‬
‫מבויאז—קראקא‬

‫בנשיאות כ״ל‪ ,‬האדמו״ר מסדיגורה שליט״א‬

‫הועתק והוכנס לאעט־רנט‬

‫‪www.11ebrewbooks.org‬‬
‫ע״י חיים תשס״ט‬

‫ירושלים ת״ו‬

‫אליל תש״מ‬
 ‫יו״ל על ידי כולל ״דעת משה״‬
‫שע״י מוסדות חסידי סדיגורה‬
‫רח׳ יחזקאל ‪ ,21‬ת״ד ‪5210‬‬
‫בעיה״ק ירושלים ת״ו‬

‫העורך ‪ :‬דוד אויערכאד‬

‫דפוס חורב—יד עזרה‪ ,‬טל' ‪ ,287687‬ירושלים‬

 ‫ואלה יעמדו על תברכה‬
‫האחים הנכבדים והנעלים‪ ,‬נדיבי לב‪,‬‬
‫רבי מעש ופעלים לתורה ולתעודה‬
‫הר״ר מאיר הלוי לנדאו הי״ו — לונדון‬
‫הר״ר אהרן הלוי לנדאו הי״ו — ניו יורק‬

‫ל;ני״נ הוריהם היקרים‬

‫מוהר״ר צבי במוהר״ר ישראל יצחק הלוי ז ״ל‬
‫נלב״ע כ״א שבט תשכ״ג‬

‫וזוגתו מרת בלומה בת ר׳ יהודה לייב הכהו ע״ה‬

‫נפטרה כ״ח תמוז תשל״ט‬

‫ת‪ .‬נ‪ .‬צ‪ .‬ב‪ .‬ח‪.‬‬

‫על הטוב יזכר‬

‫ידידט ומכובדנו הדגול והנערץ‬
‫רב הפעלים לתורה ולתעודה‪ ,‬הנגיד המפואר‪ ,‬הרה״ח בנש״ק‬
‫הרבני מוהר״ר אברהס יוסן* שפירא שליט״א‬

‫לעי״ג אביו הדגול‬

‫הרה״ח מוהר״ר פנחס בן הגה״צ מוהר״ר אלתר שפירא זצ״ל‬
‫אבד״ק ויקנא וראב״ד ק״ק טשערנוביץ‬
‫נלב״ע ביום י״ג אדר ב׳ תשי״ז‬

‫ת‪ .‬נ‪ .‬צ‪ .‬ב‪ .‬ה‪.‬‬

 ‫דעת משה‬
‫אלול תש״מ‬ ‫ל‪,‬וכץ ד‬ ‫‪a‬״‪n‬‬

‫תוכן הענינים‬
‫בשער‬
‫שנה להסתלקות ב״ק מרך האדנלו״ר מסדיגורה זצוק״ל — הרב חיים יצחק כהו‬
‫חילופי מכתבים בין הגה״ק האדמו״ר מבויאן־קראקא רבי משהציו פרידמן זצוק״ל הי״ד‪,‬‬
‫לבן אחותו הגה״צ רבי מרדכי שלום יוסח זצוק״ל האדמו׳׳ר מסדיגורה‬
‫מכתב מהגה״ק רבי משה׳ניו זצוק״ל — בדין מצות צריבות כוונה‬
‫בדין אין מערבין שמחת בשמחה — הרב ישראל משה‪ :‬פרידמן‬
‫בן כ״ק האדמו״ר מסדיגורה שליט״א‬

‫סובה ןביצה‬ ‫במס‬ ‫חי ד ו״ ת‬

‫זלמן נחמיה גולדברג‬ ‫הרב‬ ‫געניו סוגה גזולה‬
‫יעקב אשר פלדמו‬ ‫הרב‬ ‫בעניו גיצה סגולדה ביו״ט‬
‫דוד אויערבאן‬ ‫חוב‬ ‫בהיתר סל אנ ה אובל נגט וסגטיריו ביו״ט‬
‫נפתל• אייזנשטייו‬ ‫הרב‬ ‫בעניו גריעת תנור וכידייס‬
‫משה אוי׳ בורזיקובסקי‬ ‫הרב‬ ‫בדיו טבילת כלים ביו׳ט לשיטת חרמב״ם‬
‫חיים בנימיו גולדברג‬ ‫הרב‬ ‫בעניו דבר שבטניו לא בטל‬
‫יחיאל גרוסקופף‬ ‫הרב‬ ‫בדיו בכדי שיעשו‬
‫יעקב הוכברגר‬ ‫הרב‬ ‫בעניו פסול יבש דלולב‬
‫בריד וייס‬ ‫הרב‬ ‫בשיעור לולב הדס וערבה‬
‫מרדני לוריא‬ ‫הרב‬ ‫ראיה והוראת חכם במומי בכור ביו״ט‬
‫מרדכי קוט‬ ‫הרב‬ ‫בעניו אהל ארעי‬
‫שמעוו קרויזר‬ ‫הרב‬ ‫בדין היסום ביו״ט‬
‫ישעי' רוזנברג‬ ‫הרב‬ ‫בעניו הדר וזה א׳ ואנוהו‬
‫שמחה שורץ‬ ‫הרב‬ ‫בדיו מוקצה בטעות‬
‫יחיאל מיכל שטרן‬ ‫הרב‬ ‫חיטוי שגעשה באתרוגים‬
‫אליקים שלזינגר‬ ‫הרב‬ ‫בגדרי לכם והיתר אכילה באתרוג‬
 ‫וזאת הברכה‬

‫המוגשת בזה בכבוד וביקר למעלת כבוד‬

‫קדושת עטרת ראשנו ותפארתנו הגה״ע‬

‫מרן אדמו״ר מסדיגורה שליט״א‬

‫נשיא מ ו ס ד ו ת י נ ו‬

‫יזבה להנחותנו במעגלי זנדק‬

‫מחור בריאות גופא ונהורא מעליא‬
‫עדי יתגלה אור פני מלר משיח עדקנו‬
‫במהרה בימינו אמן‬
 ‫בשער‬

‫ברגשי גיל ותודה לנותן התורה‪ ,‬מגישים אנו שוב לפני מע״ב רבנן‬
‫ותלמי^הון‪ ,‬שוחרי תורה ולומ^ה‪ ,‬קובץ דנא אשר בו לובנו ׳נ״י אברכי‬
‫כולל ״דעת משה״ ענינים שונים במסכתות סוכה וביצה‪.‬‬
‫קובץ זה — הרביעי במספר — אין בו עוד משום חידוש בעצם‬
‫הופעתו‪ ,‬לאחר שכבר הוחזק בו והקובצים הקודמים קנו להם שביתה‬
‫בחידושים ובפנינים הנאמרים בהם המתבדרין בין לומדי התורה‪ ,‬ומתוך‬
‫עידודם וברכתם של גדולי התורה רואה קובץ הנוכחי אור‪.‬‬
‫זכה הכולל‪ ,‬ששמו מתנוסס לתפארה בארץ ובתפוצות‪ ,‬הודות‬
‫לאברכים מובחרים גדולים בתורה וביראה המסתופפים בצלו‪ ,‬וכבר במשך‬
‫שנות קיומו הכשיר בתוכו ת״ח מובהקים בכל מקצועות התורה‪ ,‬ורבים‬
‫מהם נתקבלו בברבה והערצה לשמש בהוראה ובישיבות הקדושות‪.‬‬
‫מודים אנו להשי״ת שהביאנו עד הלום‪ ,‬ותפלתנו‪ ,‬שלא ימוש חסדו‬
‫מאתנו עד עולם ונזכה להגדיל תורה ולהאדירה‪.‬‬

‫פה מקום אתנו‪ ,‬להביע את רחשי לבנו ושלמי תודתנו העמוקה‪,‬‬

‫למכובדנו הנעלה רב פעלים לתורה וחסד‪ ,‬איש היזמה והמעש‪ ,‬הרב חיים‬
‫יצחק בהן ־הי״ ו מנהל מוסדות חסידי סדיגורה ירושלים‪ ,‬המשקיע מלוא‬
‫כוחו ומרצו לטובת הכולל ביסוסו ושגשוגו‪ ,‬וזכה לראות פרי בעמלו‬
‫המבורך בהתפתחות ובהסתעפות רשת המוסדות — ביניהם ה״חלמוד‬
‫תורה״ המפואר ששמו נישא לתהילה ואשר מכיל כבר למעלה ממאתיים‬
‫תלמידים כ״י‪ ,‬והגמ״ח המרכזי עם הקרנות המיוחדות שבו הזוכה להערכה‬
‫רבה מפי רבים המביעים את אהדתם והוקרתם למפעל גדול וחשוב זה‪.‬‬
‫בן מובעת בזה הערכתנו והוקרתנו לאיש חי ורב פעלים‪ ,‬מזכיר‬
‫המוסדות הרב יהושע רבינוביץ הי״ו‪ ,‬השוקד ללא ליאות בעבודתו הפוריה‬
‫ומסירותו הנאמנה למען המוסדות‪ ,‬ואשר הודות לפעילותו הברוכה הופיעו‬
‫הקובצים לאור‪.‬‬
‫ידזי רצון שתשרה הברכה במעשיהם הכבירים לתורה ולתעודה ובכל‬
‫אשר יפנו יצליחו‪.‬‬
‫המערכת‬
 ‫ד עת משה‬

‫י״ז כסלו תרנ״ז ־‪ -‬כ״ט ניסז תשל״ט‬

‫שנה להסתלקות כ״ק מרו האדמו״ר מסדיגורה זצוק״ל‬

‫סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השניימה‬

‫אדמרד חק׳ רבי מרדכי שלוט יוסף מסדיגורה זצוק׳ל היה בהינוג ״סולם מוצב ארצה וראשו‬
‫מגיע וושמימה־• בדורנו זה שראה לעיניו את הנורא בחורבנות ושכל את האריות שבחבורת מנהיגי‬
‫התורה והחסידות בשואה‪ :‬הנוראה — התהלך רבינו כחד־מקמאי‪ ,‬זכינו שיהיה בתוכנו‪ ,‬כשהוא‬
‫ממשיך שלשלת גדולה וקדושה מאותו זיו פנימי עמוק שמקורו ברוז־ין‪ ,‬המלכות החסידית שהאירה‬
‫את שמי היהדות במשך רבות בשנים• והיה הוא כ״סולם מוצב ארצה״‪ ,‬בדורנו דור השפל‪ ,‬״וראשו‬
‫מניע השמימה־‪ ,‬אל שלושה דורות שלפנינו‪ ,‬שהרי לא רק בזיקנה נתברך‪ ,‬אלא ששימש בכהונת‬
‫האדמו״רות ששים ושש שנים‪ ,‬כשהתחלתו היא בתקופה בה היו גדולים וענקים והוא בחבורתם נתקבל‬
‫והיה כ<‪ 1‬חד מהם בלי שים־לב להיותו כה רך בשנים אז•‬

‫הוא הפליא תמיד עין כל רואיו ושמו נתפרסם חיש־מהר כבר אז‪ ,‬כאשר יהדות רוסיה עוד‬
‫שימשה משרופולין ליהדות ולחסידות‪ ,‬ופולין היתה בית היוצר הגדול לנשמת החסידות‪ ,‬ובגליציה‬
‫מלאו בתי־כנסיות ובתי־מדרשות וחצרות חסידות‪ ,‬ועוד היתה מלכות רוז׳ין בתוקף גדולתה‪ ,‬ונכדיו‬
‫של הסבא שדישא יושבים על כסאות־מלכותם‪ ,‬והוא בן־הניו מתעטר בכתרה של אדמו״רות בהיותו‬
‫ט‬ ‫ד עת משה‬

‫בגיל שש־עשרה שנה ותופס מיד את מקומו הראוי‪ ,‬כאשר גם חסידים ישישים שעוד נסעו לזקנו‬
‫מרוד ין מקבלים אותו עליהם להיות רבם• אכן‪ ,‬״וראשו מגיע השמיטה״‪ ,‬הוא הביא לנו בדורנו את‬
‫ה״סולס״ הקדוש הנושק בשמיה של מלכות רודין הגדולה ומציבו אצלנו ״ארצה״‪ ,‬למען נקבל מושג־‬
‫מה מאותה גדלות עליונה להיות דבקים בה גם‪ ,‬ואולי דוקא בימים אלה‪ ,‬כאשר כל יהודי ויהודי‬
‫זקוק לחיזוק כה גדול למען יוכל להמשיך הלאה את השרשרת עד לגאולתנו השלטה בביאת המשיה•‬

‫אביו הק'‪ ,‬בעל ״קדושת אהרן״‪ ,‬היה לפלא מדהים בגאונותו וברוממותו• אף הוא בגיל צעיר‬
‫הספיק‬ ‫הוכתר לאדמו״ר והגם ששנות חייו מעטות היו‪ ,‬ולכן גם כאדמו״ר היה רק כשש שנים‬
‫להיות נכלל בין גדולי האדטו״רים וספרו ״קדושת אהרן״‪ ,‬המכיל חלק מתורותיו‪ ,‬הוא כנכס צאן‬
‫ברזל בספרות החסידית ואפשר לעמוד מתוכו על היקפו הגאוני ועומק הגדלות החסידית שצפן‬
‫בחובו• ומאביו הק' שרק שנים מעטות זכה לעמוד במחיצתו למד וספג הרבה לקרבו• וכאמור‪ ,‬הוכתר‬
‫לממלא מקום אביו בהיותו בגיל שש־עשרה שנה וכבר אז הפליא את בולם• בהסכמה להוציא ספרו‬
‫של אביו ״קדושת אהרן״‪ ,‬שיצא לאור בשנת הסתלקותו‪ ,‬תרע״ג‪ ,‬כותב הוא‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כי הרבה‬
‫מדברי התורה ״זכיתי בעצמי לשמוע מפיו הקדוש והטהור ושפרה מילתא באנפאי ונעתרתי לבקשתו‬
‫למען לזכות את הרבים הצמאים ומיחלים לרוות נפשם השוקקת לשבוע מנעימות קדושת אמריו לעורר‬
‫לבם ליראת ד' ואהבתו ואמרתי מה טוב ויאושר חילו ומן השמים יסכימו על ידו להוציא לאור‬
‫במהרה ופי יקבנו בשם ׳קדושת אהרן'״•‬

‫בספרו ״קדושת אהרן״ מתעלה הוא לגבהי־גבהים של משנת החסידות הצרופה‪ ,‬ופשוט קשה‬
‫לתאר כיצד בהיותו כה צעיר לימים הפליג לדרוש בפרד״ס החסידות העמוק מני עמוק• בתורתו לפרשת‬
‫צו אומר הוא‪ ,‬בין השאר ! ״זאת תורת העולה‪ ,‬היינו רק זאת התורה היא העולה לעילא• על מוקדה•‬
‫בהי׳ אש אהבה• על המזבח• בחי׳ יראה ע״ד שאמרו חז״ל אעפ״י שאש גבוה רבוץ כארי על המזבח‬
‫מצוה להביא מן ההדיוט‪ ,‬היינו ע״י אהבה ויראה‪ ,‬בבחי׳ אתערותא דלתתא‪ ,‬בחי׳ מן ההדיוט‪ ,‬התורה‬
‫פרחת לעילא‪ ,‬בהי׳ אתערותא דלעילא‪ ,‬כי אורייתא בלא דהילו לא פרחת לעילא‪ ,‬ועי״ז כל הלילה‪,‬‬
‫כל עניני עוה״ז המכונים בשם לילה‪ ,‬מעלין עד הבוקר‪ ,‬בחינת שממתיקין בשורשם״•‬
‫רוז׳ין‪ ,‬ששמרה על האש הפנימית‬ ‫בבחינת אש אהבה על המזבח היתה עבודתו הקדושה‪ ,‬כדרן‬
‫ומביני דבר מזקני החסידים ידעו‬ ‫היוקדת ומעטה של הסתרה מסתיר הכל מבחוץ‪ ,‬אך יודעי ח״ן‬
‫הגם שרק שנים מעטות היה על‬ ‫להבחין בזאת ונתדבקו אליו בעבותות של אהבה וזה‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫העבודה בעוה״ז הוא להפך חומר‬ ‫מעמדו‪ ,‬כי בגיל צעיר נסתלק לשמי״רום‪ ,‬ובוודאי כהסברו שעיקר‬
‫הוא מתעלה גבוה יותר•‬ ‫לצורה‪ ,‬וכאשר הצדיק מגיע למדריגה זו שהפן כל ההומר לצורה‬
‫ובמחיצת אביו הק׳ עשה האדמו״ר הק' רבי מרדכי שלום יוסף זצ״ל את שנות־חורפו וכמידת‬
‫גדלותו של אביו כן גם הוא בגיל צעיר ביותר נתכשר ונתעטר בעטרות הרבה‪ ,‬כי מופלג היה בלמדנותו‬
‫וכל רז לא אניס ליה‪ ,‬יומם ולילה שקד על דלתי התורה וההסידות וצפה בעבודת הקודש של אביו‬
‫שהיה שקוע תמיד במחשבות מופלגות ועמוקות ומחדש חידושים גאוניים•‬
‫על תפיסתו את גדלות האדם אליה הוא יכול להגיע‪ ,‬תעיד העובדה דלהלן‪ ,‬המסופרת בספר‬
‫״קדושת אהרן״• פעם בלכתו בלילה לשאוף אויר צח‪ ,‬הלך והעמיק במחשבתו‪ ,‬ובתוך כך שאל ‪ :‬הלא‬
‫כוכב זה גדול כמה וכמה מכל העולם‪ ,‬וכן כוכב אחר‪ ,‬ויותר מהם החמה‪ ,‬והנה‪ ,‬דרך האדם שבונה‬
‫לעצמו בית‪ ,‬ובתוכו אולם‪ ,‬ותולה בו מנורה להאיר את התדר‪ ,‬והמנורה תמיד קטנה מאד ביהס‬
‫לאולם‪ ,‬וכאן נאמר בכתוב ! "והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ״‪ ,‬כלומר החמה והלבנה‬
‫והכוכבים שתם גדולים כמה וכמה מכל העולם‪ ,‬והם מיועדים להאיר לעולם שהוא קטן ביחס אליהם‪,‬‬
 ‫ד ע ת מש ה‬ ‫י‬

‫בלומר ההיפך ממעשה בני אדם ז והשיב על זה ־ התירוץ הוא בפשטות‪ ,‬תלא ■‪1‬ראשית״‪ ,‬ב' ראשית‪,‬‬
‫בשביל התורה ובשביל ישראל‪ ,‬ואיש ישראל גדול כל כן עד שהחמה והלבנה וכל הכוכבים נחשבים‬
‫נגדו כמנורה קטנה בחדר גדול מאד ! • • •‬
‫ואכן‪ ,‬לא ייפלא כי במחיצה כזו של אב כה גדול מסוגל היה להתגדל וכאשר נסתלק אביו בשנת‬
‫תרע״ג‪ ,‬והוא אז רק בן שש־עשרה שנה‪ ,‬כבר הוכתר לממלא־מקומו וציבור גדול של חסידים נהר‬
‫אחריו‪ ,‬בתוכם‪ ,‬כאמור‪ ,‬חסידים ישישים שעוד ראו פני אור קדשו של חס״ק מרוז־יו זיע״א•‬
‫עד מחרה תפס מקומו בשורות אדמו״רי חדור ההוא‪ ,‬ובמיוחד הפליא כולם בגאונותו ובמוחו‬
‫החריף והמעמיק• תורותיו היו צירוף של חגות חסידית מקורית‪ ,‬מלאים וגדושים אהבת ישראל‪,‬‬
‫צער גלות השכינה וצער כנסת ישראל הנמצאת בגולה ובשביה• חרבה נכתב על חלקו הגדול בעניני‬
‫כלל ישראל‪ ,‬באגודת ישראל‪ ,‬בעניני החינון התורני‪ ,‬וחברותו במשן חמישים שנה במועצת גדולי‬
‫התורה העולמית• תמיד‪ ,‬בכל הופעה ובכל אירוע בכל תחנות־חייו ! בסדיגורא‪ ,‬בווינה ‪ ,‬בפשמישל־‬
‫גליציה‪ ,‬בארץ ישראל ובביקוריו באמריקה — סימל את מלכות רוז׳ין ובלט בצורתו ובקלסתר פני‬
‫מלכות שלו‪ ,‬בדבריו העמוקים והמחודדים‪ ,‬באחריותו הכלל־ישראלית‪ ,‬בשיעור קומתו כמנחיג גדול‬
‫ודגול‪ ,‬שממשין יניקתו הישירה מדורות קדומים•‬
‫אשר על כן לא ייפלא שפטירתו של האדמו״ר הגאון והצדיק רבי מרדכי שלום יוסף זיע״א‪ ,‬שהיה‬
‫זקן אדמו״רי בית רוז׳ין‪ ,‬מעוררת בנו לא רק אבל עמוק על האבידה הגדולה‪ ,‬אלא מעוררת אותנו‬
‫גם להתעמק במהותה של חסידות רוז׳ין והדרה ההיסטורי•‬
‫אישיותו של הרבי מסדיגורה סימלה את חסידות רוזיין• עדינותו‪ ,‬מתינותו‪ ,‬עיטרו בעטרה את‬
‫ראשו שהיה מלא וגדוש בגדלות התורה• מדותיו המופלגות פיארו את יראת השמים אשר זהרה מתוכו•‬
‫ומה שאפיין אותו ביותר היתה השלימות‪ ,‬בדיבורו לאנשים תמיד רצה ושאף לעורר את הלב‬
‫לאהבת ה׳ ותורתו ולא לחפש אחר המלים הנאות שנועדו לפאר את האומר‪ ,‬כי התכלית היא לעורר‬
‫לב השומעים• והדבר חיה אופייני לפעולתו הגדולה‪ ,‬בכל פרשת ימי חייו‪ ,‬כאשר נדד לכמה‬
‫מקומות כשמטרתו להפיץ אור החסידות ולחזק לבם של יהודים‪ ,‬ובמיוחד היה הדבר בחלק האחרון‬
‫לחייו כאשר החליט להשתקע בעיר תל־אביב ולא במקומות שבהם ריכוזים חרדיים‪ ,‬ולד איווה לו‬
‫למושב את בית מדרשו בצפון תל־אביב כדי להחדיר למקום ההוא את אור התורה והחסידות‪ ,‬ואכן‬
‫רבים קירב והשיב מעוון בדיד זו•‬

‫זכינו וזכה דורנו להתענג על אור מופלא זה שהשאיר לנר הקב״ה ברחמיו‬
‫המרובים בדורנו דור יתום‪ ,‬בהמשיכו נאמנה את דרך חסידות רוז׳ין המעטירה‬
‫ובהסתלקותו אבד כלי חמדה‪ ,‬שריר משנים־שלושה רורות קורמים‪ .‬נתעורר ונתחזק‬
‫בהמשך המלוכה‪ ,‬חסידות סדיגורה בנשיאות בנו וממלא מקומו כ״ק מרן האדמו״ר‬
‫שליט״א עדי התנחנץ אורו של משיח בב״א‪.‬‬
‫חיים יצחק כהן‬
‫יא‬ ‫משה‬ ‫דעת‬

‫העתי! מכתב כי״י‪ ,‬של הגה״צ מוהר״ד משה זצו‪!5‬״ל הי׳׳ד האדמו״ר מבויאו־‬
‫ר!ראקא‪ ,‬שכתב בחודש ניסן תרצ״ד לבן אחותו כבו׳׳ר‪ ,‬הגה״צ מוהר״ר רבי‬
‫מרדכי שלום יוסר זצוק״ל חאדמו״ר מסדיגורה‬

‫ב״ה‪ ,‬יום ר״ח ניסן דפור״ת קראקא‬

‫בין גאולה לגאולה שיאו יעלה מעלה כבוד ב״א הה״צ המפורסם מוכתר בנימוסין וקילוסין‬
‫רחימא דנפשאי כקש״ת מו״ה מרדכי שלום יוסף שליט״א מסאדיגורה‬
‫אחדשה״ט באהבה רבה ‪. . .‬‬
‫‪...‬ו ע ל דבר דרישתך לחוות דעתי בענין שהקשית בדברי הגאון מהרש״א ז״ל )בחידושי‬
‫— דסנהדרין ז׳( על מאמר רז״ל )שם( ״וירא אהרן ויבן מזבח לפניו״ וגו׳ )שמות ל״ב ה׳( מה‬
‫ראה א״ר בנימין ב״ר יפת א״ר אלעזר ראה חור שזבוח לפניו ויבן והבין מזה כי אם לא ישמע‬
‫להם יהרגוהו כמו שעשו לחור ותשש שאז לא תהיה להם תקנה לעולם כי יקויים הכתוב )איכה‬
‫ב׳( ״אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא״ וגו׳‪ ,‬מה שאין כןאם ישמע להם וכו׳ עכ״פ תהיה להם‬
‫תקנה‪ .‬ודקאמר ויקוייםבי אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא אף שאז עדיין לא ניתנה עוד הכהונה‬
‫לאהרן ולא היה עוד משכן אעפי״כ אהרן בכור היה ועד שלא הוקם המשכן היתה העבודה‬
‫בבכורות )משנה זבחים קי״ב( והבמות מותרות והו״ל שפיר ככהן במקדש עכ״ל המהרש״א‪.‬‬
‫והקשית על זה וכי אהרן בכור היה‪ ,‬והלא מפורש בתוס׳ )בכורות ד׳( בד״ה דאהרן שלא היה‬
‫באותו מנין מדברי מדרש חו״ל )שמות רבה פ״א פיסקא י״ג( שלא היה למרים אז אלא ה׳ שנים‬
‫כי אהרן גדול ממשה ג׳ שנים ומרים גדולה מאהרן ג׳ )או ב׳( שנים‪ .‬ובאמת היטבת להקשות‬
‫וצריך עיון גדול‪ .‬ועל אתר נוכל אולי לומר‪ ,‬דכוונת המהרש״א היתה לומר אהרן )כמו( בכור‬
‫היה‪ ,‬היינו כי במה שהקשה המהרש״א שהלא אהרן לא היה עוד כהן אז כוונתו היא‪ :‬אעפ״י‬
‫שמצינו שאמר רשב״י )זבחים ק״ב( על הכתוב )שמות ד׳ י״ד( ״ויחר אף ה׳ במשה ויאמר הלא‬
‫אהרן אחיך הלוי״ וכי לוי הוא והלא כהן הוא הכי קאמר אני אמרתי אתה כהן והוא לוי עכשו‬
‫הוא כהן ואתה לוי)היינו בזכות ידעתי כי דבר ידבר הוא( וכן מביא רש״י ז״ל בחומש מאמר זה‬
‫בשם ר׳ יוסי בתוספת לשון עיי״ש‪.‬‬
‫נמצינו למדין כי כבר נתבשר אהרן במצרים כי יהיה מוכתר בכתר הכהונה בעתיד ויכולים‬
‫איפוא להגיד תואר כהן על אהרן על שם העתיד להיות כמו שכל ענין תשובתו של אהרן בשעה‬
‫שבנה את המזבח אז‪ ,‬מבארים חז״ל במאמרם הנ״ל )סנהדרין ז׳( ע״ש העתיד )וכמו שמפרש רש״י‬
‫בגמ׳ סנהדרין שם דלא הוי להו תקנתא לעולם דהא סופן לעשות כן לזכריה בן יהוידע ויחרב‬
‫על כך בית המקדש עכ״ל רש״י ז״ל(‪ .‬אלא שעם כל זה היה קשה למהרש״א האיד יכולין לקרותו‬
‫בשם כהן טרם לבש בגדי כהונה‪ ,‬ולזה תירץ המהרש״א‪ :‬שעכ״פ אהרן )כמו( בכור היה שלא‬
‫נרע ענין בשורת כהונתו לעתיד אעפ״י שלא נתלבש עוד בבגדי כהונה ולא נכנס עוד לעבודתו‬
‫מבכור‪ ,‬שהעבודה היתה בהם בבמות גם כן בלי בגדי כהונה‪ .‬ועיין בספר הק׳ ״פנים־יפות״‬
‫)עה״ת( להגאון הק׳ בעל ההפלאה זצ״ל עה״כ )שמות ד‪ .‬כב( ״ואמרת אל פרעה כה אמר ה׳‬
‫בני בכורי ישראל״ זה לשונו באמצע הדיבור שם‪ :‬ועל זה השיב משה )לפרעה( אשר כולם‬
‫ראדים הם לעבודה כמו שמצינו באמת בקרבן פסח שהוכשרו כולם לעבודה בהזאת הדם על‬
 ‫ד ע ת מ שה‬ ‫יב‬

‫המשקוף שהוא במקום מזבח כמ״ש חז״ל )פסחים צ״ו( ג׳ מזבחות היו לישראל במצרים וכר‬
‫אעפ״י שאז היתה העבודה בבכורות )במשנה דזבחים קי״ב( והיינו דאמר בני בכורי ישראל‬
‫שכולם הם נקראים בכורים‪ ,‬ולכז אומר אני אליך )פרעה( שלח את בני ויעבדוני כי כולם ראויים‬
‫הם לעבודה‪ ,‬עכלה״ק‪ .‬ועפ״י סברא זו נוכל גם לומר דזה כוונת המהרש״א הנ״ל‪ ,‬דאהרן )כמו(‬
‫בכור היה דעכ״פ לא גרע מבכור‪ ,‬את זה הנראה לי כותב אני לך‪.‬‬
‫נפש תדרשנו לטובה מאחל לתשועת ה׳‬
‫משה במוהר״ר שלום יוסף זללה״ה‬

‫וזה לשוו התשובה שהשיב חגח״צ מוהר״ר רכי מרדכי שלום יוסף זצוק״ל‬
‫האדמו״ד מסדיגורה לדודו הגה״צ מוהר״ר רבי משה זצוק״ל הי״ד האדמה׳ר‬
‫מבויאו—קראקא‪.‬‬

‫בין גילה לגאולה‪ ,‬ישפות יושב תחלה‪ ,‬לבן שלום חיים סלה‪,‬‬
‫ותופע נהרה‪ ,‬מדעמיה שרי נהורא‪ ,‬לשר התורה‪ ,‬מאנשי צורה‪,‬‬
‫כקש״ת דודי הה״צ ר׳ משהני׳ שליט״א היושב בשבת תחכמוני בכרכא המעוטרה‪.‬‬
‫‪...‬גליכ״ת הרמה קבלתי‪ ,‬וע״ד המענה על מה שבקשתי לחוו״ד בענין המהרש״א ובנדון‬
‫בכור וגדול מאחיו‪ ,‬הנה נראה להשיב תשובה לתשובה‪.‬‬
‫דלי נראה בזה לומר לבאר כוונת המהרש״א הנ״ל דאולי נוכל לומר דכוונת המהרש״א‬
‫היתה כמו שמפרש הקרבן העדה על הירושלמי )מגילה פ״א ריש הלכה י״א( שאמר ר׳ יוחנן‬
‫מהיכן דרש הדורש שתהא העבודה בבכורות מן הכתוב )במדבר ח׳( ״כי לי כל בכור בבני‬
‫ישראל באדם ובבהמה ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אתם לי״ וגר‪ ,‬בפסוק שלאחריו‪,‬‬
‫ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל‪ ,‬דכתיב )שמות יב‪ ,‬יב( ובכל אלהי מצרים אעשה‬
‫שפטים וגר‪ .‬וקודם לכן מה היו עושין )בראשית כ״ז( ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול‬
‫החמדת‪ ,‬מהו החמדת‪ ,‬שהי׳ משמש בכהונה גדולה‪ ,‬ואומר שם הקרבן העדה‪ ,‬בד״ה שהי׳ משמש‬
‫בכהונה גדולה‪ ,‬שלא הי׳ אלא כהן אחד והוא הי׳ ממנה כהן אחר תחתיו‪ ,‬אי נמי הגדול שבבניו‬
‫אפילו אינו בכור הוא הי׳ משמש תחתיו‪ ,‬עכ״ד‪ ,‬דהיינו אפילו אינו בכור פטר רחם ואפילו אינו‬
‫בכור לאביו‪ ,‬אלא הגדול שבאחים‪ ,‬ועי׳ במ״ר )פרשה ד׳‪ ,‬ח׳( וכי שם הי׳ בכור וד‪,‬לא יפת היה‬
‫בכור שנא׳ אחי יפת הגדול ומפני מה מסרן לשם מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו‪,‬‬
‫ע״ש‪ .‬כמו כן יעז לפרש דכוונת המהרש״א אהרן בכור הי׳ גדול שבאחים‪ ,‬ומצאתי ראיה לדברי‬
‫מאמר חז״ל )פסיקתא רבתי פי״ז( ויהיה בחצי הלילה‪ ,‬כי אין בית אשר אין שם מת )שמות‬
‫יב‪ ,‬ל( וכי לא היו בתים שאין שם בכורות‪ ,‬א״ר אבא בר חמא בית שלא היה בו בכור הקב״ה‬
‫נוגף גדול שבאחין או גדול הבית כענין שנא׳ )דברי הימים א‪ ,‬כ״ו י׳( שומרי הראש כי לא היה‬
‫בכור‪ ,‬והבן‪ .‬ועפי״ז יובן גם ענין )שמות כ״ד ה׳( וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות‪.‬‬
‫ואומר שם ה״פנים יפות״ הנ״ל בת״ד; די״ל לפי מה דאיתא בריש פ׳ בן סורר‪ ,‬שלשה חדשים‬
‫הראשונים אחרי שבא לכלל גדלות )בר עונשין( נקרא בן‪ ,‬וכיון שכולם היו שקועים בע״ז והיו‬
‫הגדולים בכלל כהן ששימש לע״ז פסול לעבודה‪ ,‬הוכרחו לקחת אותם שנתבגרו אחרי יציאתם‬
‫ממצרים למען לא יהיו בכלל כהן ששימש ע״ז‪ ,‬כי בהיותם במצרים קטנים עוד היו ולאו בני‬
 ‫דע ת משה‬

‫עונשין נינהו‪ ,‬ולכד כתיב נערי בני ישראל ומשום שלא היו יותר מג׳ חדשים לאחר שנגאלו‬
‫ומשנתבגרו קראם הכתוב בני ישראל‪ ,‬עכת״ד‪ .‬והנה לכאורה יש להבין בדברי ה״פנים יפות״‬
‫בפסוק ״ואמרת וגו׳ בני בכורי ישראל״ שאומר שם ח״ל‪ :‬וע״ז השיב משה שכולם ראוים‬
‫לעכודה כמו שמצינו באמת בקרבן פסח שהוכשרו כולם לעבודה בהזאת הדם על המשקוף שהוא‬
‫במקום מזבח‪ ,‬וכו׳ עי״ש‪ .‬ובפ׳ משפטים עה״פ ״וישלח את נערי בני ישראל״ כותב‪ :‬ואין ראיה‬
‫מפסח מפני שהיה כעין קרבן במות יחיד שהרי כל ישראל כשרים לעבודתן מה שאין כן הכא‬
‫שהיה קרבן ציבור של כל ישראל לא הוכשר לעכודה‪ ,‬עכ״ד‪ .‬וצריך לומר שלעיל בפ׳ שמות‬
‫נאמר שהשיב משה לפרעה להצלתן של ישראל שכולם כשרים לעבודה וכאן בפ׳ משפטים לעצם‬
‫הדין הבדיל בין קרבן יחיד לשל ציבור‪ .‬ונערי בני ישראל אומר הרמב״ן שם‪ ,‬נקראו משום שלא‬
‫טעמו טעם חטא עוד‪ ,‬ונמצא שפיר שיכול להיות שאפילו רק נערי בני ישראל הגדולים מאחיהם‬
‫הקטנים מהם עשו את העבודה‪ ,‬והבן‪ .‬ולא היו צריכים אז עוד בכור ממש‪ ,‬ואכמ״ל‪ .‬והנראה לי‬
‫כתבתי‪ ,‬ויש עוד ראיות לנ״ל ומפאת המוכ״ז המחכה ויוצא בחפזון וממהר הנני לקצר ואסיים‬
‫הפעם במהרה‪.‬‬
‫וימהר לגאלנו המוציאנו בכושרות‬
‫וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות‬
‫™ ה טובה מרובה לעת הישועה‬
‫כנפש הדושה״ט‬
‫מרדכי שלום יוסף במוהר״ר אהרן‬
 ‫דע ת משה‬ ‫יד‬

‫מגתב )כי׳׳?( מאת הגוז״ק האדמו״ר רבי משהשיו פריד^ מקראקא‬

‫כדיו מצות צריכות כונד לעניו מצי יכום‬

‫ב״ה‪ ,‬ה׳ דעשי״ת אור ליום עש״ק פ׳ וילך תרצ״ה‪.‬‬

‫התולה ארץ על בלימה הוא ייטיב הגמ״ה לכבוד ידידי החסיד התורני המופלא יקר הערך‬
‫כש״ת מו״ה דוד זי ‪T‬מאן נ״י ויופיע‪.‬‬
‫אחדשד‪,‬״ט‪ ...‬בדבר מה שהביא כ״ת במכתבו דברי המנ״ח מצוד‪ .‬תקצ״ח‪ ,‬לד ‪T‬י פשוט‬
‫דדברי המנ״ח ברודים כשמש‪ .‬ומד‪ .‬שכ״ת רוצה לחלק בין השווים ולדבריו מצות יבום הוא‬
‫מצוה שהתוד‪.‬״ק רצתה שיהא נעשה הפעולה וא״כ אף בלא כונת העושה עכ״פ הפעולה נעשית‪,‬‬
‫דבריו דחוים מגט׳ ר״ה כ״ח דלדברי הסובר מצוה אצ״כ כפאו ואכל מצד‪ .‬יצא וכר זאת אומרת‬
‫התוקע לשיר יצא‪ ,‬ומקשה הגמ׳ פשיטא היינו הך ומשני מהו דתימא התם אמר רחמנא אכול‬
‫מצד‪ .‬וד‪.‬א קאכיל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק קמ״ל‪ .‬מוכח מדברי ד‪.‬גמ׳ דלולא‬
‫דאשמועינן התוקע לשיר יצא הוד‪ .‬אמינא דד‪.‬גמ׳ קמ״ל למאן דסובר מצוה אצ״כ אם כפאו לעשות‬
‫המצור‪ .‬יצא רק במידי דאכילד‪ ,.‬אבל למאן דסובר מצוד‪ .‬צריכד‪ .‬כונד‪ .‬אף בכפאו לאכל מצה לא‬
‫יצא אף שד‪.‬וא מצוה שד‪.‬תוד‪.‬״ק הקפידד‪ .‬על הפעולה כסברת ד‪.‬גמ׳ שם עכ״ז לא יצא וצריך‬
‫לאכול כזית מצד‪ .‬בכונת מצוד‪ ,.‬וכן לעניו יבום האמנם שהתוד‪.‬״ק רצתד‪ .‬שיהא נעשד‪ .‬מעשה‬
‫היבום אבל רק כשעושה בכונת מצוד‪ .‬או עכ״פ בלי היפוך כונה אבל אם עושה בלי כונד‪ .‬לכל‬
‫מ״ד כדאית לי׳ הוד‪ .‬כיבום שלא במקום מצוה ועובר בח״ל על ביאה ראשונה וצריך לבוא ביאה‬
‫שניד‪ .‬בדי לקיים המצוד‪ ..‬והשער המלך פ״ו מה׳ יבום מביא פלוגתת הראשונים היכי דמדאורייתא‬
‫לא רמי׳ ליבום אי הוד‪ .‬דינו באשת אח דבכרת או לא‪ ,‬ואם נימא כן א״כ לא תפסי הקידושין‪,‬‬
‫ועיין ערוך לנר יבמות כ׳ על פירכת ד‪.‬גמ׳ מואם בעלו קנו‪ ,‬אולם יש לחלק בין הנושאים‪ ,‬שם‬
‫איירי דבעצם לא רמיא ליבום אבל בנדון דמיירי המנ״ח תליא רק בכוונתו‪ ,‬ולכן בודאי קונה‬
‫אותה אבל עובר על ביאה ראשונה‪ .‬ועיין בחת״ס אבה״ע ח״ב סי׳ צ׳ דמפלפל שם בדברי החכ״צ‬
‫סי׳ א׳ מדין החליצד‪ .‬אם בעי רק כונת הקנאה או כונת המצוה דוקא‪ ,‬וד‪.‬חת״ס מרחיב שם הדבור‬
‫ודבריו קלורין לעינים יעוי״ש‪ ,‬ולדברי החת״ס שם סברת כ״ת לחלק בין המצות יתכנו רק‬
‫בטבילת נדד‪ ,‬דפסקינן כרב נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתר‪ .‬וכן בטבילת כלים ובכיסוי הדם‬
‫דמצות אלו המה רק הכשר ואין חיובם בעצם‪ — .‬ומה שמביא לעיין אם מל בשבת שלא בכונת‬
‫מצוד‪ .‬בודאי חילל בזד‪ ,‬השבת אף דהתינוק מד‪,‬ול — אבל שלא לשם מצוד‪ .‬לא ניתן השבת‬
‫לדחות כי מל בתוך ח׳ ימים ג״כ התינוק מד‪,‬ול אבל לא קיים המצוד‪ ,‬כלל כמבואר בש״ך סי׳‬
‫רס״ב‪ ,‬ומבלעדי זאת יש חקירה בתשובת מהר״ח או״ז לענין מילד‪ .‬אם כונת התורה שימולו‬
‫התינוק או שהתינוק יהא מהול‪ .‬ועיין בב״י או״ח סי׳ תע״ד‪ ,‬דמביא דברי הר״ן ר״ה לתרץ דברי‬
‫הרמב״ם דסתרי אד‪.‬דדי דהרמב״ם פסק במידי דאכילה כיון שהגוף נד‪,‬נד‪ ,‬מצות אצ״כ ובשאר‬
‫מצות פוסק דצריכות בונה אבל אם עושד‪ ,‬היפוך הכונד‪ ,‬אף במידי דאכילה וכן ביבום דמתעסק‬
‫בדברים האלו חייב עכ״ז לא קיים המצוה‪.‬‬
‫ואנקוט בקצרה לפי מסת הפנאי‬
‫משה במו״ה שלום יוסף זצ״ל‬

‫)המכתב נמסר לדפוס ע״י ידידינו הנכבד הר״ר ברוך צבי פעדער ברוקלין נ‪.‬י‪(.‬‬
‫טו‬

‫הרב ישראל משה פרידמן‬

‫בן כ״ק האדמו״ר מסדיגורה שליט״א‬

‫כדין אין מערבין שמחה בשמחה‬

‫באותה שעה מן המלאכה‪ .‬ב‪ .‬אי נמי אע״ג דאמר‬ ‫יש לחקור בגדר דין שמחה אם שמחה היא‬
‫בהחולץ )יבמות מג ‪ (:‬דנשואין בלא סעודה איכא‬ ‫דבר מצוה רוחנית בלבד והשירה והסעודה אינה‬
‫שמחה לא חשיבא שמחה כולי האי שיהא אסור‬ ‫אלא תוספת‪ ,‬או שישנה פעולה שע״י באה‬
‫לישא ביו״ט‪ .‬מטעם זה מוכח בתוס׳ דמתי אין‬ ‫השמחה לידי ביטוי והיא העושה את השמחה‪,‬‬
‫מערבין בזמן שד‪.‬שמהה שקולה ואין היכר בין‬ ‫דהיינו דישנם שני סוגי שמחה‪ ,‬שמחה רוחנית‬
‫שמתח לשמחה אבל אם יש היכר דהיינו שמחה‬ ‫בלא מעשה שמחה ושמחה עם מעשה ופעולה‬
‫מרובה ושמחד‪ .‬פחותד‪ .‬משמחד‪ .‬ראשונד‪ .‬מותר‪,‬‬ ‫מיוחדת הבאים להראות ולהביע את השמחה‪,‬‬
‫ואין אומרים אז דאין מערבין ובזה דד‪.‬גמ׳ יבמות‬ ‫ונ״מ בדין אין מערבין שמחה בשמחה‪.‬‬
‫אסרה נשואין מטעם שמחה מדובר באופן שאין‬
‫הגמ׳ )סוכר‪ ,‬נא‪ (.‬מגדירה ומחלקת בין שמחד‪.‬‬
‫שמחה מותרת כלל‪ ,‬דהיינו שבוע שחל בו תשעה‬
‫לשמחה יתירה ובין שיר של קרבן דעבודה רבי‬
‫באב‪ .‬משא״כ כאן דשמחה מותרת אלא דאסור‬
‫ירמי׳ בר אבא אמר מחלוקת בשיר של שואבה‬
‫לערב שמחד‪ .‬בשמחר‪ ,.‬ואיזו שמתה אסור לערב‬
‫דרבי יוסי בר יהודא סבר שמחד‪ .‬יתירה נמי‬
‫בשמחה‪ ,‬באופן שקול‪ ,‬אבל אם יש היכר ביניד‪.‬ם‬
‫דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה‬
‫דהיינו שמחה מרובה ושמחח מועטת מותר‪.‬‬
‫דוחה את השבת‪ ,‬רש״י )שם( ד״ה הכי גרסינן‬
‫וראיה מפורשת לזה מגמ׳ )מועד קטן ט‪ (.‬וז״ל ‪:‬‬
‫דר׳ יוסי סבר שמחד‪ .‬יתירה נמי דוחה שבת‬
‫מיתיבי‪ ,‬כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד‬
‫הואיל ושמחת מצוד‪ .‬היא ובחליל אין איסור‬
‫מותרין לישא ערב הרגל‪ ,‬קשיא דהרי שבעת ימי‬
‫מלאכה אלא שבות בעלמא‪ ,‬וד‪.‬גמ׳ שם מסיימת‬
‫המשתה יהיה ברגל וא״כ הרי מערבין שמהד‪.‬‬
‫תיובתא דר׳ יוסף תיובתא עי״ש‪ .‬ועיין במהרי״ל‬
‫כשמחד‪ ?,‬ועל זה תרצו בגמ׳ דעיקר שמחד‪ .‬חד‬
‫ה׳ סוכה וז״ל נשאל מהר״י סג״ל מ״ש סוכות‬
‫יומא ופירש״י דנשואין חד יומא ובשאר ימי‬
‫דאומר שמחתנו יותר משאר רגלים ? ואמר דד‪.‬יתד‪.‬‬
‫המשתה לא חשיב כולי האי שמחה‪ ,‬דהיינו דאינו‬
‫בה שמחה יתירה שמדליקין ד׳ מנורות שהיו‬
‫חשוב כמו שמחת הרגל לפיכך מותר לישא ערב‬
‫מאירין בכל ירושלים‪.‬‬
‫יום טוב‪ ,‬ולערב ביו״ט את שבעת ימי המשתה‪,‬‬
‫וגט׳ מפורשת בשיטת תוס׳ )כתובות מז‪ (.‬והנה‬ ‫מובא )כתובות מו ‪ (:‬במשנה ‪ :‬האב זכאי בבתו‬
‫איתא בתוס׳ )מוע״ק ח‪ (:‬בסוגיא דאין מערביז‬ ‫וכו׳ ובמעשה ידיה‪ .‬שואלת הגמ׳ )שם מז‪ (.‬איד‬
‫ד״ה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה דמוכח‬ ‫יכול האב למסור את בתו נערה לקדושין משום‬
‫דהסיבד‪ .‬דאין מערבין שמחד‪ .‬בשמחה משום דהוי‬ ‫דד‪.‬א לא מצי מזבן לה )דד‪.‬יינו בתור אמד‪ (.‬משום‬
‫כעין גדר שאין עושין מצוות חבילות חבילות‬ ‫דמעשה ידיד‪ .‬דידה ואיד יכול למסור אותר‪ .‬הא‬
‫דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה‬ ‫מבטל לה ממעשה ידיה ן ופריק רב אחאי דיהיב‬
‫עצמו למצוה אחרת‪ ,‬לפיכך ג״כ מטעם הנ״ל אין‬ ‫לה שכר פקעתה דד‪.‬יינו שכר בטלותד‪ ,,‬אי נמי‬
‫מערבין שמחד‪ .‬בשמחה כדי שיהא לבו פנוי‬ ‫דמסר לה שבתות וימים טובים‪ .‬ועיין שם תוס׳‬
‫בשמחה אחת וא״כ לפי זה יוצא לכאורה סתירה‬ ‫ד״ה דמסר לה שבתות וימים טובים‪ ,‬דד‪.‬קשה הא‬
‫מתום׳ מוע״ק לתום׳ כתובות‪ ,‬דבתוס׳ כתובות‬ ‫אין מערבין שמחה בשמחה‪ ,‬שני תרוצים‪,‬‬
‫מוכח דהטעם דאין מערבין שמחה בשמחה בזמן‬ ‫א‪ .‬דד‪.‬כא איירי שעה אחת לפני יום טוב שהוא‬
‫שהשמחות שקולות אבל נשואין בלא סעודה‬ ‫כיו״ט לענין מלאכד‪ .‬דתוספת דאורייתא ובטילה‬
 ‫ד ע ת מ שה‬ ‫טז‬

‫תשובה בשם הרשב״א )שאין התוס׳ רי״ד‬
‫מביא( שכתב שאלה מי שנשא אשה ערב יו״ט‬
‫ובאו פנים חדשות אם צריך לחזור ולברך ז׳‬
‫ברכות תשובה אסור לעשות סעודת נישואין‬
‫כדאיתא בפרק אלו מגלחין עכ״ל‪ .‬ולכאורה פליאה‬
‫היא בעיני דאם נאמר דהרשב״א עצמו לשיטתו‬
‫שהסעודה רק טפל ור‪,‬עיקר הוא הנישואין למד‪,‬‬
‫פוסק שאסור לעשות סעודת נישואין ביו״ט הרי‬
‫הוא רק טפל ואינו נחשב למערבין‪.‬‬
‫איתא כשדי חמד כללים א׳ ס׳ פ״ב בשם‬
‫המהר״ש יפר‪ ,‬דמותר לערב שמחה בשמחה‪ ,‬ורק‬
‫אם יש היכר דהיינו חופה בלא סעודד‪ ,‬ביו״ט‬
‫ומביא ראיה לדבריו ממדרש תנחומא )פקודי ו׳(‬
‫״ויביאו את המשכן אל משד‪,‬״ וגו׳ )שמות לט‪,‬‬
‫לג(‪ ,‬שהמשכן נשמר להקימו ביום לידת יצחק‬
‫כדי לערב שמחה בשמחה‪ ,‬וד‪,‬קשד‪ ,‬המהר״ש יפה‬
‫הרי אין מערבין שמחה בשמחה ן ותירץ דשמחה‬
‫דאית ביר‪ ,‬אכילה ושתיד‪ ,‬בשניד‪,‬ן אין מערבין‪,‬‬
‫דאחרי שישבע במשתד‪ ,‬באחת לא יד‪,‬נד‪ ,‬מאחרת‪,‬‬
‫משא״כ שמחד‪ ,‬דמצוה שאפשר לשתיהן שאין‬
‫קצבה מוטב לערב זו בוו ומוטב לעשות כן‬
‫כדי להגדיל כח השמחה עכ״ל‪.‬‬
‫בתשובותיו כתב‪ ,‬ישאלת‪ ,‬הא דאמרינן איו נושאיו‬
‫ולכאורה תמוד‪ ,‬על המהר״ש יפה דמביא ראיה‬
‫לדבריו מד‪,‬מדרש דאם יש היכר מותר וד‪,‬רי‬
‫מהמדרש אי אפשר להביא ראיה לדבריו כיון‬
‫ששם משמע דמותר לערב שמחת הקמת המשכן‬
‫עם לידת יצחק היות ולא נאמר שהי׳ בכלל סעודה‬
‫בשניד‪,‬ן‪ ,‬ומשום דהוי שמחת מצוד‪ ,‬רוחנית לפיכך‬
‫מותר לערב‪ .‬ולפי זה בוודאי אי אפשר להביא‬
‫ראיר‪ ,‬שאפשר לערב שמחת מצוד‪ ,‬בשמחת סעודת‬
‫מצוד‪,‬ד אבל אליבא שיטת הרמב״ם‪ ,‬הרשב׳׳א‬
‫ועוד ראשונים דמתירין לערב ובלבד שיהא היכר‬
‫ביניהן שלא ישתכח שמחת יום טוב בוודאי יהא‬
‫מותר לערב כי הם לא למדו היקש ממדרש‬
‫תנחומא ומשם אין ראיה לדבריד‪,‬ם אלא דמשמע‬
‫דאסור כפי שהסברנו‪.‬‬
‫ונראה לומר דהנכון הוא דנשמר המשכן‬
‫לד‪,‬קימו ביום לידת יצחק ולא שייך להגיד‬
‫שיהא אסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה‪.‬‬
‫שזו שמחה פחותה משמחת החג יהי׳ מותר לערב‬
‫שמחה בשמחה‪ ,‬והיינו דלא כתום׳ במועד קטן‬
‫דמשמע דאסור משום דאין עושין מצות חבילות‬
‫חבילות וצריך שיהא לבו פנוי למצוה אחת‬
‫ובנישואין אפילו בלא סעודה כיון דעוסק במצור‪,‬‬
‫אחת אינו פנוי למצוד‪ ,‬אחרת‪ ,‬ואפשר לתרץ על‬
‫פי פשטות דאין כלל סתירה דמתי אומרים‬
‫שבעוסק במצוה אחת אין לבו פנוי במצוד‪ ,‬אחרת‬
‫בזמן שאין היכר בין השמחות‪ ,‬כגון שערשה‬
‫סעודת החג ביחד עם סעודת הנישואין אבל‬
‫כשעושה את שמחת הנישואין בלא סעודה אז‬
‫בודאי נגיד שלבו פנוי למצוה אחרת דהרי יש‬
‫היכר בין השמחות‪.‬‬
‫וראיה לשיטת תוספ׳ מהרמב״ם הלכות יו״ט‬
‫פרק ז׳ הלכה ט״ז אין נושאין נשים במועד כדי‬
‫שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין‪,‬‬
‫משמע מדבריו דאם השמחת נישואין פחותה‬
‫דד‪,‬יינו בלא סעודה‪ ,‬ושמחת החג עם סעודה‬
‫באופן שלא ישתכח החג אז יד‪,‬י׳ מותר‪.‬‬
‫אמנם הב״י בטאו״ח סי׳ תקמ״ו בד‪,‬ל׳ חוד‪,‬״מ‬
‫דב״ה כתב הרמב״ם אין נושאיו‪ ,‬מביא דהרשב״א‬
‫נשים במועד‪ ,‬ומותר לישא ערב הרגל משום‬
‫דעיקר שמחר‪ ,‬חד יומא‪ ,‬או דוקא בשאכלו סעודד‪,‬‬
‫ראשונר‪ ,‬מסעודת נישואיו ערב הרגל משום דאין‬
‫שמחה אלא במקום סעודד‪ ,‬או אפילו לא אכל‬
‫אלא בנישואין לחוד‪ .‬תשובה‪ ,‬נראיו הדברים‬
‫בין עשה סעודד‪ ,‬בין לא עשה סעודה שעיקר‬
‫השמחד‪ ,‬הן הנישואין ואין מערבין אותה שמחד‪,‬‬
‫עם שמחת הרגל אבל הסעודה טפילה היא לעיקר‬
‫השמחה‪ .‬עכ״ד‪ .‬וזהו שאין עיקר השמחה אלא‬
‫יום אחד שד‪,‬וא תחילת הנישואין ואף על פי‬
‫ששמחין בסעודת הנישואין כל שבעד‪ ,‬ומצור‪,‬‬
‫נמי הוו שעליהם פטרו את החתן ואת השושבינים‬
‫מן הסוכה‪ .‬משמע מהרשב״א דעיקר השמחה‬
‫הנישואין‪ ,‬והסעודד‪ ,‬טפילה לעיקר השמחה ועיין‬
‫תוס׳ הרי״ד על הירושלמי מו״ק שמביא הב״י‬
‫ומסיק דהסעודד‪ ,‬טפל והעיקר הוא תחילת‬
‫הנישואין‪ .‬והנה לפי מה שהב״י מביא עוד‬
 ‫בשמחה‬ ‫שמחה‬ ‫מערבין‬ ‫בדין אין‬

‫אותו יום רק זבחו שלמים( מתרצת ד‪,‬גמ׳ אין‬ ‫א‪ .‬מכירן דיום שמחת הקמת המשכן היה כיום‬
‫שמחה בלא אכילה ושתיה‪ ,‬דהיינו דגוף ועצם‬ ‫לידת יצחק ולא משמע דיום לידת יצחק היה‬
‫השמחה הוא באכילה ושתיד‪ ,,‬וזה שכתוב ״וילכו‬ ‫יום שנהגו בו סעודה ונקבע לשמחה אלא יום‬
‫לאהליהם שמחים וטובי לב״ )שם סו( מוכח משם‬ ‫סמלי לקבוע בו את הקמת המשכן‪ ,‬ועוד כי זה‬
‫דאין שמחד‪ ,‬אלא בבשר ויין‪ .‬א״כ לפי זה צריד‬ ‫נאמר על יום הגמל את יצחק דאז עשו את‬
‫להבין ולהסביר סברת התוס׳ )כתובות מ״ז‪(.‬‬ ‫הסעודה וגם לא משמע לדורות אלא הגמ׳‬
‫שאומר דחופה אע״פ דהוא בלא סעודה שמחה‬ ‫)פסחים קיט‪ (:‬מביאה על ״ויגמל״ שעתיד‬
‫מיהא איכא‪ ,‬הרי יש ראיה מפורשת להיפר‪ ,‬ועוד‬ ‫הקב״ה לעשות סעודה ביום שיגמל חסדו לזרעו‬
‫קשה דאם אכלו ושתו ביום כפור הרי ערבו‬ ‫של יצחק‪ .‬ב‪ .‬אפילו נאמר שכן היו שתי שמחות‪,‬‬
‫שמחה בשמחה‪ ,‬שמחת חנוכת המקדש‪ ,‬ויום כפור‬ ‫היה מותר לערב‪ ,‬דמתי אסור לערב היכן שישנן‬
‫שלפי מה שמפרשים הוא בכלל שמחה‪ .‬ואין‬ ‫שתי פעולות מעשה שמחה כגון חופה בפורים‬
‫לומר דיום כפור לא איקרי מועד ולפיכך אין‬ ‫דהיינו שמחת החופה ושמחת פורים וסעודתו‬
‫בו דין שמחד‪ ,‬דד‪,‬רי ד‪,‬גמ׳ )ערכין י‪ (:‬אומרת‬ ‫שיש פעולות שמחה בשניהם‪ ,‬משא״כ בהקמת‬
‫ראש השנה ויום הכפורים איקרו מועד‪ ,‬ועיין‬ ‫המשכן שלא היתד‪ .‬פעולת מעשה שמחה בשניהם‬
‫ברא״ש )ר״ה( פרק ד׳ סימן י״ד בשם תשובת‬ ‫דרק היתד‪ .‬שמחה רוחנית ובלי פעולה אחידה‬
‫מר שר שלום גאון דבראש השנה היו אומרים‬ ‫של מעשה הסעודד‪ ,‬ולפיכך היד‪ ,‬מותר לערב‬
‫בין בתפלה בין בקדושה מועדים לשמחה חגים‬ ‫שמחה בשמחה‪.‬‬
‫וזמנים לששון את יום הזכרון דכתיב ״אלד‪,‬‬
‫מועדי ה״׳ בריש ענינא‪ ,‬ובסוף ענינא ״וידבר‬ ‫איברא דעל יסוד זה שאמרנו קודם דאם יש‬
‫משד‪ ,‬את מועדי ה׳״ וקאי אכל ענינא פסח‪,‬‬ ‫היכר ביניד‪,‬ן מותר לערב שמחה בשמחה ויהא‬
‫מותר לעשות חופה ביום‪ ,‬ובלילה לעשות סעורר‪,.‬‬
‫עצרת‪ ,‬ר״ד‪ ,,‬יום בפורים‪ ,‬סוכות ושמיני עצרת‪,‬‬
‫ביום טוב‪ .‬או בלא סעודה כלל כרמובא בתוס׳‬
‫וכולהו איתקש להדדי לקראתם מועדי ה׳‪ ,‬ומנין‬
‫)כתובות מז‪ (.‬לפי זה קשד‪ ,‬דמובא )מלכים א׳‪,‬‬
‫שנקרא שמחה שנאמר ״וביום שמחתכם‬
‫ח‪ ,‬סה( ״ויעש שלמד‪ ,‬את ההג״ וגו׳ ״שבעת‬
‫ומועדיכם״ וכן כתב ר׳ פלטוי גאון ותתן לנו‬
‫ימים ושבעת ימים״ דהיינו ז׳ לפני סוכות וז׳‬
‫באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון‪.‬‬
‫ימים דסוכות כמו שדרשה ד‪,‬גמ׳ )מוע״ק ט‪(.‬‬
‫ועיין בקרבן נתנאל‪ ,‬דהלשון הנ״ל משמע דראש‬
‫השנד‪ ,‬ויום הכפורים נתנו לשמחה ולששון‪.‬‬ ‫משום דאין מערבין‪.‬‬
‫עכ״פ מוכח דז׳ ימים לפני החג היה נכלל‬
‫ולפי תשובת מר שר שלום גאון שמביאו‬ ‫בד‪.‬ם גם יום כיפור כאחד מימי שמחתם‪ ,‬שואלים‬
‫הרא״ש דר״ה ויוד‪,‬כ״פ איקרי מועד‪ ,‬איך עירב‬ ‫בגט׳ על המימרא של ר׳ פרנך אמר ר׳ יוחנן‪,‬‬
‫שלמד‪ ,‬שמחת יום הכפורים עם שמחת הקמת בית‬ ‫מאי דריש ו — איר זבחו ואכלו שלמים באותו‬
‫הבחירה‪ ,‬ועוד דבשו״ע או״ח )ס׳ תקצ״ז( מובא‬ ‫יום הרי איסור כרת הוא וממר‪ ,‬ררשו את ההיתר ?‬
‫דאוכלים ושותים ואין מתענין בראש השנד‪,,‬‬ ‫ותירצו דודאי אכלו באותו יום כפורים כי בכלל‬
‫ובטור או״ח )סימן תקפ״א( כתוב‪ ,‬רוחצין‬ ‫ימי שמחה היה ולמה אכלו דממה נפשך מה‬
‫ומסתפרין ערב ראש השנה‪ ,‬על פי המדרש‪ ,‬אמר‬ ‫משכן דאין קדושתו קרושת עולם וקרבן יחיד‬
‫ר׳ סימון כתיב ״כי מי גוי גדול״ וגו׳‪ ,‬רבי חנינא‬ ‫דוחה שבת דאיסור סקילה‪ ,‬מקדש דקדושתו‬
‫ורבי יד‪,‬ושע אומרים איזה אומד‪ ,‬כאומד‪ ,‬זו‬ ‫קדושת עולם וקרבן ציבור ויום הכפורים דעונש‬
‫דישראל ביום דינם עושים להיפר מעכו״ם‪,‬‬ ‫כרת לא כש״כ דידחה‪ .‬ודוחה שם בגט׳ שמא‬
‫דלובשין לבנים ומתעטפין לבנים ומחתכין‬ ‫מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו ‪1‬‬
‫צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה‪,‬‬ ‫)ורד״ק במלכים א׳‪ ,‬ח׳ ס״ה‪ ,‬אומר דלא אכלו‬
 ‫ד ע ת מ שה‬ ‫יח‬

‫יוצא דהיה היכר ביניהם ומשום הכי מותר לערב‬ ‫לפי שיודעיז שהקב״ה יעשה להם נס וכדמובא‬
‫שתי השמחות‪.‬‬ ‫ברא״ש דראש השנה ויום הכפורים חד לגבי‬
‫ואפשר ליישב באופן אחר‪ ,‬דמובא בשדי חמד‬ ‫שמחה‪ .‬ובט״ז סימן תקפ״א איתא וז״ל‪ ,‬כדי‬
‫לגבי תענית חלום בשבת האם מותר להתענות‬ ‫להראות שאנו בטוחים שיוציא לצדק דינינו‪.‬‬
‫או לא‪ .‬ופוסק דמותר משום דכתיב וקראת לשבת‬ ‫ונאמר סברה זו ג״ב ביוהכ״פ דהשמחה בתענית‬
‫עונג אבל ביום טוב אסור משום דכתיב ״וזבחת‬ ‫שיוציא לצדק דינינו דאי האכילה הוא כאן עצם‬
‫שלמים ויין ישמח לבב אנוש״ ולפיכך אם צם‬ ‫השמחה בשלמותה דהיינו כפרת עוונות וסליחה‪.‬‬
‫הרי הוא אינו מקיים מצות שמחת יו״ט אבל‬
‫בשבת מותר שזה הוא גופא עונג דידיה שמבטל‬ ‫עוד ראיה מצינו ברמב״ם הלכות מגילה פ״ ג‬
‫החלום‪ ,‬ומוכח דתענית יכול ליחשב ונכנס בגדר‬ ‫ה״ו‪ ,‬וז״ל ‪ :‬אבל ר״ה ויום הכפורים אין בהן הלל‬
‫עונג א״כ יום כפור דהוי צום והוי עונג‬ ‫לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ישי שמחה‬
‫שמתכפרים עוונותיו ולא בגדר שמחה‪ ,‬ולפי זה‬ ‫יתירה‪ .‬ומדבריו משמע דדין שמחה ישנו בר״ה‬
‫כבר מיושב איך אכלו ביום כפור שלמים ולא‬ ‫ויום כפור‪ ,‬אלא דלא שמחה יתירה‪ .‬וא״כ חוזרת‬
‫הקושיא איד עירב שלמה המלך ע״ה שתי‬
‫היה נחשב באיסור אין מערבין שמחה בשמחה‬
‫דהרי יום כפור אם כי הוא עינוי הוא גם עונג‬ ‫שמחות ן ואפשר ליישב כמו שביארנו לעיל‬
‫לאדם המתכפר‪ ,‬וחנוכת המקדש היה שמחה‪,‬‬ ‫דהיכא דישנו היכר בין השמחות‪ ,‬דהיינו בגדר‬
‫ומשום הכי היה מותר לשלמה המלך לערב דלא‬ ‫השמחה בין בגוף מעשה שמחה ולהרבותה‬
‫היה נחשב בגדר ערבוב‪ ,‬דכל ערבוב שייך רק‬ ‫בסעודה וזביחת בשר‪ ,‬ויין‪ ,‬שהם לשמח לבב‬
‫לגבי אותו גדר כגון שמחה בשמחה אבל בוודאי‬ ‫ולקרב הבריות דהיינו הבעת השמחה במעשה‪,‬‬
‫לגבי שמחד‪ ,‬ועונג לא שייך לומר ערבוב‪.‬‬ ‫ובין דוחניות השמחה‪ ,‬ולפיכך לא קשה איד‬
‫עירב שלמה המלך שתי שמחות כי היה היכר‬
‫והנה הרמב״ם בהלכות אישות פרק י׳ הלכה‬ ‫בין שמחת חנוכת המקדש שהיה בזביחה ואכילת‬
‫שלמים ובין יוה״כ כשלעצמו שהיה בלא אכילה י״ג וז״ל ‪ :‬יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת‬
‫— רק שמחה רוחנית — ומשום הכי היה מותר ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולם כאחת‬
‫לערב שמחה בשמחה‪ .‬ואין לתמוה על הרמב״ם אבל לשמחד‪ ,‬צריך לשמוח עם כל אחת הראויה‬
‫הלכות מגילה מהרמב״ם הלכות שבת פ׳ כ״ט לה‪ .‬משום דאין מערבין שמחה בשמחה‪ .‬ומקשה‬
‫הלכה י״ט—כ׳ שאומר דבנוסח קידוש ביו״ט המקנד‪ ,‬בקונטרס אחרון ס׳ ס״ב ס׳ ב׳ בשם‬
‫אומרים ותתן לנו מועדים לשמחה וגו׳‪ ,‬ובר״ה החלקת מחוקק על הרמב״ם הלכה י״ג דד‪,‬רי‬
‫לא אומרים כן רק אומרים יום תרועה או זכרון מובא במוע״ק ח‪ .‬משנה דאין נושאין נשים‬
‫תרועה ולא מוזכר כלל מועדים לשמחה‪ ,‬ויש במועד משום דאין מערבין שמחד‪ ,‬בשמחד‪ ,‬משמע‬
‫ליישב דלא קשה מידי דכשהשמחה היא דאסור לישא נשים במועד אף אם ירצה לעשות‬
‫בשלמותה דהיינו ביו״ט אומרים מועדים לשמחה ז׳ ימי משתה אחד המועד‪ ,‬וממשיך המקנה וכ״כ‬
‫חגים וזמנים לששון‪ .‬אבל בר״ה ויו״כ דאין הרמב״ם בהלכד‪ ,‬י״ד דאין נושאין נשים במועד‪.‬‬
‫שמחה יתירה לא אומרים מועדים לשמחה אבל וד‪,‬נד‪ ,‬לענ״ד תמוהה קושית המקנד‪ ,‬בשם החלקת‬
‫שמחה מיהא איכא‪ ,‬כחילוק התוס׳ לגבי נשואין מחוקק מד‪,‬גמ׳ מוע״ק‪ ,‬וקושיתו מהרמב״ם מד‪,‬ל׳‬
‫עם סעודה ובלי סעודה‪ ,‬אם כן יוצא דלא קשה י״ג על הלכד‪ ,‬י״ד‪ ,‬דהרי הרמב״ם בהל׳ י״ג‬
‫מידי ג״כ לפי שיטת הרמב״ם איך עירב שלמה אומר במפורש ״כיום אחד״ ולא מזכיר כלל‬
‫המלך חנוכת המקדש עם יוה״כ‪ ,‬דחנוכת המקדש כמועד וכמובן שכוונתו ביום חול‪ ,‬ולפיכך מותר‬
‫עם יוה״כ‪ ,‬דחנוכת המקדש הוי שמחה בשלמותה‪ ,‬לישא נשים רבות כאחת ביום אחד דאל״כ‬
‫ויו״כ הוי שמחה‪ ,‬אבל לא שמחה יתירה‪ ,‬א״כ הרמב״ם היד‪ ,‬צריך להדגיש כמועד שזה יותר‬
‫יט‬ ‫בשמחה‬ ‫שמחה‬
‫על הלב׳ י״ג והכונה שגם שם מה שאמר ״יש‬
‫לו לאדם לישא נשים רבות ביום אחד״ הבונה‬
‫למועד‪ ,‬אלא שה״כמו שבארנו״ מוסב על הסיפא‬
‫של חל׳ י״ג שאין מערבין שמחה בשמחה ותו‬
‫לא ולפיכך אסור‪ .‬וגם אם נלד לפי שיטת‬
‫המקנה שהל׳ י״ג מיירי במועד תו אפשר לישב‬
‫קושיית המקנה דהמשנה במועד קטן דאין‬
‫נושאין נשים במועד מיירי בנשואין עם סעודה‬
‫דאז אסור ולפי זה אם יעשה נשואין בלי סעודה‬
‫דהיינו עם היכר במועד ושמחת נשואין יהא‬
‫מותר‪ ,‬והרמב״ם לשיטתו בהל׳ יום טוב פ׳ ז׳‬
‫הל׳ ט״ז שהזכרנו לעיל וז״ל‪ :‬אין נושאין נשים‬
‫ולא מייבמין במועד שלא תשתכח שמחת החג‬
‫בשמחת הנשואין‪ ,‬ובוודאי אם היה היכר לא‬
‫ישתכח שמחת החג בשמחת הנשואין ולפיכך‬
‫אין חשש מערבין שמחה בשמחה‪.‬‬
‫מערבין‬ ‫בדין אין‬
‫רבותא‪ ,‬ומה שהרמב״ם כותב בהלכה י״ד דאין‬
‫נושאין נשים במועד‪ ,‬אין נושאין משום דהוי‬
‫מועד דאין מערבין שמחה בשמחה‪ .‬ואין לתמוה‬
‫מהרמב״ם הלכה י״ג שאומר דיש לישא נשים‬
‫רבות כאחת ביום אחד ‪ . . .‬ומסיים דאין מערבין‬
‫שמחה בשמחה ולפיכך צריך לשמוח עם כל‬
‫אחת שמחה הראויה לה אבל נשואין מיהא איכא‪.‬‬
‫ומוכח מדבריו דנשואין והסעודה הם שני דינים‬
‫נפרדים חיוב נשואין וחיוב שמחה‪ ,‬אם כן למה‬
‫אוסר הרמב״ם לינשא במועד דלפי שיטתו מהל׳‬
‫י״ג היה צריך להיות מותר‪ ,‬ומלשונו בהל׳ י״ד‬
‫עוד יותר תמוה שאומר אפילו בחולו של מועד‬
‫אין נושאין נשים ״כמו שכארגו״ לפי שאין‬
‫מערבין שמחה בשמחה דהיינו נשואין לבד ג״כ‬
‫אסור ובהל׳ י״ג כתב דמותר ? ויש לישב דאין‬
‫לומר בהל׳ י״ד שאומר ״כמו שבארנו״ מוסב‬
 ‫ד ע ת מ שה‬
‫בענין סוכה גזולה‬
‫גוים גזלי ארעתא היינו ארעא דעכו״ם גזלי‬
‫ולא קרקע ישראל ולכן אין בו משום מצוד‪,‬‬
‫הבאה בעבירה ע״כ‪ .‬ולפי״ז מתרץ השג״א‬
‫קושיית התוס' שלכן צריד קרא למעט סוכד‪,‬‬
‫גזולה ולא מתמעיט משום מצוה הבאה בעבירה‬
‫בגזל סוכד‪ ,‬מגוי שאין בו משום מצוד‪ ,‬הבאה‬
‫בעבירד‪ ,‬ופסול משום סוכה גזולה שנתמעט‬
‫מסוכות תעשה לד ע״כ‪.‬‬
‫בסוכות מלכד שכל ישראל יוצאין בסוכה אחת‬
‫אכן לא נתבאר ברמב״ן טעם הדבר למה אין‬
‫בגוזל מעכו״ם משום מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה‪,‬‬
‫ומדברי המג״א סימן תרל״ז סק״ג נראה שב׳‬
‫טעמים בדבר‪ ,‬האחד על פי מד‪ ,‬שכתב היראים‬
‫שגם למ״ד גזל עכו״ם מותר מ״מ לא מיקרי‬
‫לכם‪ ,‬ולפי״ז הסוגיא אזלא כמ״ד גזל עכו״ם‬
‫מותר‪ ,‬ואעפי״כ אין יוצאין בגזל שאין לכם‪,‬‬
‫טעם שני שגם למ״ד גזל עכו״ם אסור‪ ,‬מ״מ‬
‫אינו אסור אלא מדרבנן וכמו שביאר המחצית‬
‫השקל שם שכך דעת רש״י בסנד‪,‬דרין דף נ״ז‬
‫ד״ד‪ ,‬ישראל וז״ל‪ :‬ומדרבנן איכא למאן דאסר‬
‫משום הילול השם )בב״ק דף קי״ג( ובאיסור‬
‫דרבנן אין משום מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה‪ ,‬וביאר‬
‫המחצה״ש שם שקליש איסורי ולא מיקרי מצוה‬
‫הבאה בעבירה עכ״ל‪ .‬אכן יש להקשות על טעם‬
‫השני מגמ׳ מפורשת פסחים דף ל״ה ע״ב שאין‬
‫אדם יוצא חובתו בטבל דרבנן כגון שצמח‬
‫בעציץ שאינו נקוב‪ ,‬והטעם שאין יוצאין במאכל‬
‫אסור יש בו ב׳ טעמים‪ ,‬טעם אחד המבואר‬
‫בגמ׳ שם שנלמד מקרא שלא תאכל עליו חמץ‬
‫שבעת ימים תאכל עליו מצות שאיסורו משום‬
‫בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל‬
‫תאכל חמץ מאחר שאסור משום איסור אחר‬
‫אין איסור חמץ חל על איסור טבל לר״ש‬
‫הסובר שאין איסור חל על איסור אף באיסור‬
‫כולל‪ .‬טעם ב׳ מבואר ברש״י שם ד״ה דמאי‬
‫הרב זלמן נחמיה גולדברג‬
‫ראש הכולל‬
‫בגמ׳ סוכה דף כ״ז ע״ב נחלקו ר״א וחכמים‬
‫שר״א סובר כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו‬
‫ביו״ט הראשון של חג בלולבו של חברו דכתיב‬
‫ולקחתם לכם וכו׳ משלכם כך אין אדם יוצא‬
‫ידי חובתו בסוכתו של חברו דכתיב חג הסוכות‬
‫תעשה לך וכו׳ משלד וחכמים אומרים אעפ״י‬
‫שאין יוצאין בלולב של חברו אבל יוצאין בסוכה‬
‫של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו‬
‫והאי לך למעוטי גזולה ע״כ‪ .‬ובתום׳ דף ט׳‬
‫ד״ה ההוא הקשו למה צריך קרא למעוטי סוכה‬
‫גזולה תיפוק לי׳ שפסול משום מצוה הבאה‬
‫בעבירה‪ ,‬ותירצו שמטעם מצוד! הבאה בעבירה‬
‫אינה פסולה אלא מדרבנן‪ ,‬ועל שיטת ר״ ת‬
‫שמצוה הבאה בעבירה הוא מהתורה נשארו‬
‫בקושיא עיי״ש‪.‬‬
‫והנה בשאג״א סימן צ״ט כתב לדחות ראיית‬
‫התוס׳ שמצוה הבאה בעבירה לא פסול אלא‬
‫מדרבנן ממה שצריכין קרא למעט סוכה גזולה‬
‫תיפוק לי׳ משום מצוד‪ ,‬הכאה בעבירה‪ ,‬ותירץ‬
‫לפי מד‪ ,‬שכתב הרמב״ן במלחמות פ״ג דסוכה‬
‫על מה שהוכיה הרז״ה במאור שקיימל״ן להלכה‬
‫כשמואל שלא חייש למצוד‪ ,‬הבאה בעבירה‬
‫בסוכד‪ ,‬דף ל׳ מד‪,‬א דאיתא שם אמר להו רב‬
‫הונא להני אוונכרי כי זבניתו אסא מעכו״ם לא‬
‫תגזזו אתון אלא ליגזזוד‪ ,‬אינהו ויד‪,‬בי לכו מאי‬
‫טעמא סתם עכו״ם גזלני ארעתא נינהו וקרקע‬
‫אינה נגזלת הלכך לגזזוה אינד‪,‬ו כי היכי דליד‪,‬וו‬
‫יאוש בעלים בידייהו דידד‪,‬ו ושינוי הרשות‬
‫בידייכו‪ ,‬וד‪,‬קשו בגמ׳ וגיקנינהו בשינוי השם‪,‬‬
‫ומקשה הרז״ד‪ ,‬אפילו בקונה בשינוי השם עדיין‬
‫פסול מחמת מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬ומזה הוכיח‬
‫שלהלכד‪ ,‬קיימל״ן כשמואל שלא חש למצוד‪,‬‬
‫הבאה בעבירה‪ ,‬וד‪,‬רמב״ן במלחמות תירץ שסתם‬
‫כא‬ ‫גזולה‬ ‫בעני! סוכה‬
‫מאחר לא תצא מהשני בלא גט מ״מ לחומרא‬
‫אנו תופסין שלא תפסו קידושי שני באשה זו‪,‬‬
‫ונ״מ כשימות בעלה הראשון אחר שקידשה שני‬
‫ואח״כ יקדעזנה שלישי צריכה גט גם מהשלישי‬
‫מדרבנן‪ ,‬שמדרבנן אנו רואים כאילו לא חלו‬
‫קידושי שני שהרי היתד‪ .‬א״א מדרבנן וממילא‬
‫חלו קידושי שלישי‪ .‬ובזה מיושב קושית הד״מ‬
‫על הטור אהע״ז סימן ט״ו‪ ,‬שכתב הטור שם‬
‫וז״ל; אלו שאינן בני קידושין מחמת ערוד‪.‬‬
‫מהן מן התורה ומד‪.‬ן מדרבנן אותן שהם מן‬
‫התורה לא תפסי בהו קידושין כלל ואותן שהן‬
‫דרבנן או שד‪.‬ן ספק ערוד‪ .‬צריכות גט עכ״ל‪.‬‬
‫והקשר‪ .‬הב״י שם שאין דברי רבינו מדוקדקים‬
‫ראותן שד‪.‬ן מדרבנן בני קידושין הם וכו׳ עכ״ל‪,‬‬
‫והד״מ שם בסק״א תירץ וז״ל‪ :‬ול״נ דרבינו‬
‫דיקדק בלשונו לומר שאינן בני קידושין ר״ל‬
‫שאין קידושין תופסים בד‪.‬ן כמו באחרים ואף‬
‫בדבר שהוא מדרבנן אם בא אחר וקידשה‬
‫צריכה ממנו גט וכו׳‪ ,‬אבל צ״ע על עיקר הדין‬
‫אם אמת הוא ראם קידש אסור מדרבנן ובא‬
‫אחר וקידש אם צריכד‪ .‬גט מד‪.‬שני אחר דאינם‬
‫קידושין מדאורייתא כלל אפשר דלא החמירו‬
‫ביד‪ .‬רבנן וצ״ע דד‪.‬א אפילו בחייבי לאוין‬
‫קדושין תופסין ולא מצינו דאם קידשה אחר‬
‫דצריכה גט מהשני ולכן הדבר צ״ע עכ״ל‪.‬‬
‫אכן לסברא שנתבאר מיושב בפשטות שחמיר‬
‫איסור שניה אף שאינה אלא מדרבנן מ״מ מאחר‬
‫שחכמים אסרוד‪ .‬בגדר של ערוה של חייבי‬
‫כריתות ולכן מדרבנן אין קידושין תופסין בה‬
‫משא״ב חייבי לאוין שקידושין תופסין בה‪.‬‬
‫וד‪.‬נד‪ .‬בחלקת מחוקק שם בסימן ט״ו סק״א‬
‫הקשה על זה למד‪ .‬הדין בחייבי לאוין ובאיסור‬
‫שניות שנפלו ליבום ובא עליהם קנה ופטורות‬
‫מהחליצה ויוצאת בגט וכן פוטרת צרתד‪ ,.‬הא‬
‫מדרבנן אין היבום קונה בהם ויצטרכו חליצה‪,‬‬
‫ונראה לייעזב שטעם הדבר כך הוא שביאת‬
‫שניות קנד‪ ,‬ופוטרות צרתד‪ .‬מן החליצה ממ״נ‬
‫שאם הולכין אחר דין תורה הרי נקנית השניד‪.‬‬
‫לגמרי בביאתד‪ .‬ואם אזלת אחר דרבנן שאמרו‬
‫שאיסורי שניר‪ .‬כערוד‪ .‬א״כ מטעם ערוד‪ .‬פוטרת‬
‫וז״ל‪ :‬אי נמי הוי ליה מצרה הבאה בעבירה‪.‬‬
‫ועיין בשאג״א סימן צ׳׳ו שהאריך שלהלכה‬
‫שלא קיימל״ן כר׳ שמעון ובאיסור כולל או‬
‫מוסיף אמרינן איסור חל על איסור הטעם שאין‬
‫יוצאין בטבל הוא משום מצוה הבאה בעבירה‪,‬‬
‫ועיין שם מה שכתב שהמשנה מיתוקמא גם‬
‫אליבא ררבנן ואפילו באין לו מצה אחרת‬
‫אינו יוצא בטבל ואין אומרים שיבא עשה‬
‫וידחי לא תעשה מטעמים שכתב שם‪ ,‬שטבל‬
‫יש בו חיוב מיתה בירי שמים ואין עשה רוחה‬
‫לאו כזה‪ ,‬ומאחר שאין עשה רוחה לא תעשה‬
‫של טבל שוב יש בזה משום מצוה הבאה‬
‫בעבירה ואינו יוצא‪ ,‬ומה שאינו יוצא בטבל‬
‫דרבנן שכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון‬
‫וכמו שבטבל דאורייתא אין יוצאין כך אין‬
‫יוצאין בטבל דרבנן עיי״ש‪ .‬והנה עדיין אינו‬
‫מובן‪ ,‬הא מ״מ עשה דוחה לא תעשה באין בו‬
‫כרת או מיתה בידי שמים‪ ,‬ובטבל דרבנו הא‬
‫אין בו מיתה בידי שמים‪ ,‬וצ״ל שמדרבנן יש‬
‫לטבל דרבנן חומר של טבל דאורייתא ואינו‬
‫נדחה משום עשה‪ ,‬וכסברא זו כתב הרע״א‬
‫בדו״ח יבמות דף ז׳ ד״ה גמרא‪ ,‬מוטב יבא עשה‬
‫דפסח וידחה לעשה שאין בו כרת‪ ,‬ואין זה דומה‬
‫לערל הזאה ואיזמל דהעמידו דבריהם במקום‬
‫כרת דהתם אילו היה דאורייתא לא היה מותר‬
‫דמכשירים אינם דוחים את השבת ואמרו חכמים‬
‫ששבות דדבריהם יהי׳ כוחו כאילו היה‬
‫דאורייתא משא״כ הכא דאף בטמא דאורייתא‬
‫היה נדחה מחמת מצות עשית פסח שהוא בכרת‬
‫ולכן כ״ש אם טמא אסור רק מדרבנן שנדחה‬
‫מחמת מצות עשית פסח ע״כ‪ .‬והכא נמי נאמר‬
‫שטבל אף מדרבנן מ״מ החמירו חכמים וכאילו‬
‫יש בו חומר חיוב מיתה בידי שמים ואינו נדחה‬
‫מחמת עשה דאורייתא‪.‬‬
‫והנה סברא זו שכל שתיקנו חכמים יש לו‬
‫תוקף כאילו היה מדאורייתא אזי במקום שיוצא‬
‫קולא מתוך החומרא דרבנן בודאי לא הקילו‬
‫חכמים כגון במקום שחכמים מחמירים על אשה‬
‫שהיא אשת איש אם תפשוט ידה ותקבל קידושין‬
 ‫דעת משה‬ ‫כב‬

‫לגזול ובמקום שגוף הדבר אינו חפץ האיסור‬ ‫צרתה אף בלא בא עליה וכ״ש בבא עליה ואין‬
‫אף שבא על ידי איסור אין בזד‪ .‬משום מצוד‪.‬‬ ‫הכי נמי אם יקדשנה אדם אחר את השניה אחר‬
‫הבאה בעבירה‪ ,‬וכמו שאמרו בירושלמי הקורע‬ ‫שבא עליה יבם תצטרך גט ממנו‪ ,‬שמדרבנן‬
‫בשבת על מתו יצא ידי קריעה ואין בזה משום‬ ‫היא בערוה ואין היבום חל עליה‪ ,‬ואינו דומה‬
‫מצוד‪ .‬הבאה בעבירה ואינו דומר‪ .‬לאוכל מצה‬ ‫למה שמבואר בגמ׳ יבמות דף כ׳ ע״ב שאם‬
‫גזולה‪ ,‬דתמן גופה עבירה‪ ,‬ברם הכא הוא עבר‬ ‫היה הדין שחייבי לאוין מן התורה חולצת‬
‫עבירד‪ .‬ע״כ‪ ,‬הביאו השג״א בסימן צ״ט‪ ,‬וד‪.‬כא‬ ‫ולא מתיבמת לא היה ביאתה פוטרת ששם אין‬
‫נמי אם גוף ממון גוי אינו אסור אלא שאסור‬ ‫הממ״נ אלא שכד הדין שחולצת‪ ,‬ודו״ק‪.‬‬
‫לגרום לחילול השם נמצא שאין הסוכד‪ .‬עצמד‪,‬‬
‫עבירד‪ ,‬ואף לפירוש השג״א שם שאפשר לקיים‬ ‫והשתא לפי״ז מובן למה אין יוצאין חובת‬
‫המצוד‪ .‬באופן אחר ואין המצוה באה מחמת‬ ‫אכילת מצה בטבל דרבנן ולא אמרינן עשה‬
‫העבירה נראה שגם בגזל עכו״ם נאמר כך‬ ‫דוחה לא תעשה‪ ,‬שמדרבנן חמור כאילו חייבין‬
‫שבגוף הממון יכול לעשות בהיתר באם יקנה‬ ‫עליו מיתה בידי שמים ואין העשה דוחה‬
‫מהגוי ולכן אין בזה משום מצוה הבאה‬ ‫וכשאכלו אינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה‪,‬‬
‫בעבירה‪ ,‬ודו״ ק‪.‬‬ ‫אכן לטעם הראשון שנתבאר בגמ׳ שלא יוצאין‬
‫בטבל משום הפסוק שכל שאין חייבין משום‬
‫אמנם לפי פירוש הזה לא נתיישב קושית‬ ‫טבל אין יוצאין בו ידי מצה ולמ״ד אין איסור‬
‫התום׳ למאי צריך קרא למעט סוכה גזולה‬ ‫חל על איסור אין חייבין על טבל משום חמץ‬
‫תיפוק לי׳ משום מצוד‪ .‬הבאה בעבירה‪ ,‬ותירץ‬ ‫קשה‪ ,‬חא תינח בטבל דאורייתא אבל בטבל‬
‫השג״א שבא למעט סוכה גזולה מעכו״ם שאין‬ ‫דרבנן הא בודאי איסור חמץ חל עליו‪ ,‬וא״כ‬
‫בזה משום מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה ולכן צריך‬ ‫יצא גם משום מצה‪ ,‬וע״כ שהדין שאין יוצאין‬
‫קרא‪ ,‬ולפירוש זה שגזל עכו״ם אסור מדרבנן‬ ‫בטבל דרבנן הוא מחמת הטעם השני‪ ,‬והשתא‬
‫אי אפשר לומר שהפסוק בא למעט גזל גוי‬ ‫לפי כל זה מבואר בפירוש שגם בעבירה דרבנן‬
‫שהרי מן התורה היתר גמור הוא וע״כ שהשג״א‬ ‫אומרים מצוד‪ .‬הבאה בעבירה אין קיום מצוה‪,‬‬
‫ביאר ברמב״ן כטעם השני שכתב המג״א שאף‬ ‫וקשה למד‪ .‬בגזל עכו״ם אין בו משום מצוד‪.‬‬
‫למ״ד שגזל עכו״ם מותר מ״מ אין יוצאין בגזל‬ ‫הבאה בעבירה‪ ,‬אכן יש לדחות ולומר שמדרבנן‬
‫סוכה מגוי שאינו לכם‪ .‬וחנה בחת״ס בחידושיו‬ ‫האוכל טבל שד‪.‬חמיץ אינו חייב משום חמץ‬
‫על השו״ע ובחידושין לפרק לולב הגזול דף‬ ‫שאין איסור חל על איסור ומדרבנן כאילו אין‬
‫ל״א ד״ה ועיין מג״א כתב שאין לזה שחר לומר‬ ‫בו איסור חמץ ולכן אין יוצאין בו ידי מצד‪.‬‬
‫שאף שגזל עכו״ם מותר מ״מ לא חשיב לכם‬ ‫מדרבנן‪ ,‬וא״כ נוכל לומר שמטעם מצוה הבאה‬
‫אם מותר מ״ט לא מיקרי לכם דרחמנא אפקרי׳‬ ‫בעבירה באמת אין בעבירה דרבנן‪ ,‬אכן ממד‪.‬‬
‫עכ״ל‪) .‬ולכן מסיק פירוש אחר ביראים עיי״ש(‪.‬‬ ‫שפסק הרמב״ם בפ״ו מחמץ ה״ז שגם בטבל‬
‫דרבנן אין יוצאין ידי מצד‪ .‬ולהלכה חא קיימל״ן‬
‫והנה כסברת החת״ס שבמקום שהתורד‪.‬‬ ‫דלא כר׳ שמעון ואיסור כולל ומוסיף חל על‬
‫מתירה לאיסור גזל ממילא הרי הוא שלו‪ ,‬כתב‬ ‫איסור ובע״כ שד‪.‬וא מטעם השני משום מצוד‪.‬‬
‫ג״כ בספר עמודי אור שבמקום חולד‪ .‬שיש בו‬ ‫הבאה בעבירה וכמעז״ב השאג״א בסימן צ״ו‪,‬‬
‫סכנד‪ ,‬שיכול ליקח מאכלים של השני שלא‬ ‫לכן נראד‪ .‬שגזל עכו״ם אם אינו אסור אלא‬
‫מדעתו שפיקוח נפש דוחה לאיסור גזל גם‬ ‫מדרבנן טעם האיסור שאסרו חכמים הוא משום‬
‫הרי הם שלו ויוכל לעשר עיי״ש‪ .‬ונראה לחביא‬ ‫חילול השם וכמש״כ רש״י םנד‪.‬דרין נ״ז הובא‬
‫ראיה לסברת המג״א דהנה מבואר בגמ׳ ב״ק‬ ‫לעיל‪ ,‬נמצא שאין גוף הדבר אסור אלא שאסור‬
‫כג‬ ‫גזולה‬ ‫ב ע נ י ן סוכה‬

‫ואף שעדיין יש להקשות לשיטת הרמב״ם‬
‫החולק על סברת התוס׳ וסובר שחמסן עובר‬
‫בלא תחמוד א״כ נמצא שד‪,‬חומס סוכה ונותן‬
‫דמיד‪ ,‬עובר בלא תחמוד ואכתי יש בו פסול‬
‫משום מצוה הבאה בעבירד‪ ,‬וד‪,‬דרד‪ ,‬קושיא למאי‬
‫צריך למעט סוכר‪ ,‬גזולה‪ ,‬ונראה לתרץ דס״ל‬
‫להרמב״ם שמחמת איסור לא תחמוד אין פסול‬
‫של מצוד‪ ,‬הבאה בעבירד‪ ,,‬וטעם הדבר הוא כך‪,‬‬
‫שדעת הרמב״ם בפ״א מגזילה ה״ט שאיסור לא‬
‫תחמוד עוברים גם בקנה החפץ וז״ל ‪ :‬כל החומד‬
‫עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו או‬
‫דבר שאפשר לו שיקנדוו ממנו וד‪,‬כביד עליו‬
‫ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אעפ״י שנתן‬
‫לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשר‪ ,‬שנאמר‬
‫לא תחמוד עכ״ל‪ .‬ואם כן אין האיסור מחמת‬
‫שהוא ממון חברו שהרי כבר קנהו ואין העבירה‬
‫אלא עבור חמדתו נמצא שאין בחפץ עצמו‬
‫עבירד‪ ,‬ולכן אין בזה משום מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה‬
‫ודומה לקורע בשבת שיצא וכמו שנתבאר לעיל‪,‬‬
‫אכן לדעת הראב״ד שם שעובר בלא תחמוד‬
‫רק בכפד‪ ,‬לחבירו ולקח ממנו חפץ ונתן דמים‬
‫ולא אמר רוצד‪ ,‬אני בזה מסתבר שיש משום‬
‫מצור‪ ,‬הבאה בעבירה שד‪,‬רי גוף החפץ הוא‬
‫האסור‪ ,‬ולשיטתו נדחה התירוץ‪ ,‬ואולי נאמר‬
‫שהראב״ד יסבור שמצור‪ ,‬הבאה בעבירה אינד‪,‬‬
‫אלא מדרבנן או שנאמר שיסבור כדעת המג״א‬
‫בפירושו השני בדעת היראים שגזל עכו״ם אסור‬
‫מדרבנן משום חילול השם‪ ,‬ולכן אין בזה משום‬
‫מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה וכמו שנתבאר לעיל‪ .‬אכן‬
‫תירוץ זה אינו נראה‪ ,‬מאחר שלא השיג הראב״ד‬
‫על דברי הרמב״ם שגזל עכו״ם אסור ושגנבת‬
‫גוי אסורה מהתורד‪ ,,‬נראה שהסכים לדברי‬
‫הרמב״ם‪.‬‬
‫כהלכד‪ ,,‬אכן לפי דרכנו אפשר לאוקמי בצורד‪,‬‬
‫ונראה עוד דרך ליישב‪ ,‬שאיירי שהיד‪ ,‬חולה‬
‫שיש בו סכנה והיה צריך לישב בסוכר‪ ,‬ולאכול‬
‫מחמת פיקוח נפש ונכנס לסוכת חבירו שלא‬
‫מדעתו )בסוכר‪ ,‬העשויה בעגלה וכמו שנתבאר‬
‫בסימן תרל״ז( שמשום מצוה הבאה בעבירד‪,‬‬
‫אין כאן שהרי התורה התירה לו‪ ,‬ואילו משום‬
‫דף ס״ב‪ ,‬מה בין גזלן לחמס! אמר ליה חמסן‬
‫יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א״ל אי לא יהיב‬
‫דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תליוה‬
‫וזבין זביניה ובינא לא קשיא הא דאמר רוצה‬
‫אני הא דלא אמר רוצה אני ע״כ‪ .‬והנה חמסן‬
‫גם בלא אמר רוצה אני אינו עובר בלא תגזול‬
‫וכמבואר בריש ב״מ דף ה׳ ע״ב ושיטת התוס׳‬
‫שם ד״ה בלא דמי שגם בלא תחמוד אינו עובר‬
‫חמסן הנותן דמים ואינו אסור אלא מדרבנן‪,‬‬
‫וא״כ למה אינו קונה גם בלא אמר רוצה אני‬
‫ובודאי לא מסתבר לומר שמהתורה קני ורק‬
‫מדרבנן אינו קונה אלא ע״כ שגם במקום שאין‬
‫איסור גזל מ״מ אינו קונה עד שיתרצה בעל‬
‫החפץ‪ ,‬ושפיר קאמר היראים וכפירוש המג״א‬
‫שגם גזל עכו״ם כך שאף שאין איסור לא תגזול‬
‫מ״מ לא קני עד שיאמר רוצה אני‪ .‬והשתא‬
‫דאתינן להכי מובן תירוצו של השג״א שכתב‬
‫ליישב קושיית התוס׳ שהקשו למה צריך קרא‬
‫למעט סוכה גזולה תיפוק ליה מטעם מצוה‬
‫הבאה בעבירה‪ ,‬ותירץ שנ״מ בגזל סוכה מעכו״ם‬
‫שאין בזה משום מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה וכמו‬
‫שנתבאר‪ ,‬אכן עדיין תירוצו דחוק לאוקמי כל‬
‫סתמא דגמ׳ שהולכין בשיטת הסוברים שגזל‬
‫עכו״ם מותר ובפרט לדעת הרמב״ם והשו״ע‬
‫שפוסקים שגזל עכו״ם אסור מהתורה‪ ,‬וכפי‬
‫שנראה מפסק הרמב״ם בפ״א מגנבה ה״א כל‬
‫הגונב וכר עובר בלא תעשה וכו׳ ואחד הגונב‬
‫ממון ישראל או הגונב ממון גוי ואחד הגונב‬
‫את הגדול או את הקטן עכ״ל‪ .‬אכן דעת הכס״מ‬
‫בפ״א מגזילה ה״א שבגוזל עכו״ם אין איסור‬
‫תורה ובע״כ שמחלק בין גזל לגנבד‪ ,‬וכמו‬
‫שכתבו כמד‪ ,‬אחרונים חילוק זה‪ ,‬ונמצא שכל‬
‫הסוגיא וד‪,‬מחלוקת של ר״א וחכמים שלא‬
‫פשוטד‪ ,‬שגזל סוכר‪ ,‬מחברו ונתן לו דמיד‪ ,‬שאינו‬
‫עובר בלא תגזול ולא בלא תחמוד לשיטת התוס׳‬
‫ואין כאן איסור אלא מדרבנן‪ ,‬ונמצא שמשום‬
‫מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה כשרה הסוכה עכ״פ מן‬
‫התורד‪ ,‬ולכן צריד פסוק למעט סוכה גוולד‪,‬‬
‫שגם בנותן דמים פסול מהתורה‪.‬‬
 ‫דע ת מ שה‬
‫אכן יש לומר טעם אחר בזה‪ ,‬עפ״מ שכתבו‬
‫הראשונים בטעם הדין המבואר בגמ׳ שהגוזל‬
‫סוכה מחוברת לקרקע שלמ״ד קרקע אינה‬
‫נגזלת אינה סוכר‪ .‬גזולה אלא שאולד‪ ,.‬וזד‪ .‬לשון‬
‫החמדת שלמה סימן ל׳‪ ,‬עיין בריטב״א שד‪.‬קשד‪.‬‬
‫למד‪ .‬סוכד‪ .‬גזולה בגזל קרקע כשר ולא הוי‬
‫מצוה הבאה בעבירה ותירץ כיון דקרקע אינה‬
‫נגזלת לא נקרא גזילה וד‪.‬וי כאילו יש לו שדד‪.‬‬
‫גזולה אחרת ברשותו‪ ,‬ועל זה מקשה החמד״ש‬
‫וקשה לי מ״מ כיון שאין הלה רוצה שישב‬
‫בסוכה א״כ ישיבתו היא בעבירה ולמה לא הוי‬
‫מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬וצריך לומר דעיקר מצוד‪,‬‬
‫הבאה בעבירד‪ ,‬הוא שעושר‪ ,‬פסול בדבר הניקח‬
‫למצוד‪ ,‬ואינו ראוי למצותו אבל היכא שאין‬
‫עבירה על החפץ ליכא למיפסלי למצוד‪ ,‬ואף‬
‫שד‪,‬וא עושה איסור לית לן בר‪ ,‬לענין מצוד‪,‬‬
‫הבאה בעבירה כיון שאין הפסול בגופי׳ של‬
‫דבר‪ ,‬וראיה מירושלמי מקורע בשבת וכו׳ ותמן‬
‫היא גופי׳ עבירה ברם הכא הוא עשה עבירה‬
‫עכ״ל‪ .‬ולפי״ז אפשר שגם להיפך היינו שהעושה‬
‫אינו עובר עבירה אבל מ״מ החפץ בגופי׳ הוא‬
‫עבירה פוסל החפץ למצוד‪ ,‬וממילא גם כשלא‬
‫ידע מעבירד‪ ,‬ואפילו במקום שהותר לו לתלות‬
‫שאין עבירד‪ ,‬כגון שדדה ספק והותר על סמך‬
‫חזקה או רוב מ״מ בחפץ עצמו על הצד שהוא‬
‫עבירה פסול למצוד‪ ,,‬ולפי״ז אפשר שגם במקום‬
‫שד‪,‬ותר לעבור עבירה משום פיקוח נפש שאין‬
‫זה אלא היתר לעושד‪ ,‬עבירד‪ ,‬אבל מ״מ החפץ‬
‫נשאר עבירה ועדיין פסול משום מצוד‪ ,‬הבאה‬
‫בעבירה‪ ,‬ולפי״ז נדחד‪ ,‬תירוצינו שלכן צריך‬
‫קרא למעט סוכה גזולד‪ ,‬שאפילו במקום שהותר‬
‫מחמת פיקוח נפש מ״מ פסול משום לכם שהרי‬
‫גם משום מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה פסול‪.‬‬
‫איסור בזה נוטה שם שאין בזה משום מצוה‬
‫והנה לפי״ט שנתבאר יש לומר שגם במקום‬
‫שאין לאדם אפשרות לקיים מצוה אלא על ידי‬
‫עבירה ובאופן שעשד‪ ,‬דותד‪ ,‬לא תעשה מ״מ לא‬
‫יצא ‪T‬י חובתו מחמת מצוד‪ ,‬הבאה בעבירד‪,‬‬
‫אף שהותר לו מ״מ החפץ עצמו אסור ופסול‬
‫למצוד‪ ,,‬ובזה יתיישב קושית השג״א למד‪ ,‬אינו‬
‫כד‬
‫סוכה גזולה פסול שהיא סוכה גזולה‪ ,‬וכבר‬
‫הבאנו לעיל סברת עמודי אור שבמקום שהותר‬
‫מחמת פיקוח נפש נעשית שלו‪ ,‬אכן כבר‬
‫נתקשינו בדבר ממה שבחמסן איז החפץ שלו‬
‫אף במקום שאינו עובר כלום‪ ,‬ואם כן יש נ״מ‬
‫באם אכל בסוכת חבירו שלא מדעתו בהיה‬
‫חולה ואח״כ נזדמן לו סוכה אחרת שלו או‬
‫שנתן לו בעל הסוכה אח״כ רשות לאכול‪,‬‬
‫שמחמת דין סוכה גזולה צריך לאכול כזית אחר‬
‫בלילה הראשון ולא יצא ידי חובתו בכזית‬
‫הראשון שאכל‪ ,‬אף שיש מקום לומר שאף‬
‫שהותר לעבור איסור משום פיקוח נפש מ״מ‬
‫עדיין החפץ שמקיימין בו המצוה שם עבירה‬
‫עליו ופסול משום מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬ודומה‬
‫הדבר למה שנסתפק בספר חמדת שלמה או״ח‬
‫סימן כ״ט באם עשה עבירד‪ .‬בשוגג ועשה מצוד‪.‬‬
‫אם יצא ידי חובתו ואין בזה משום מצור‪ .‬הבאה‬
‫בעבירד‪ .‬שאין כאן אלא עבירת שוגג או שלא‬
‫יצא ועיי״ש שהוכיח מר״ה דף כ״ח דאמרינן‬
‫שם התוקע בשופר של עולה יצא בשופר של‬
‫שלמים לא יצא ששופר של עולה מאחר שיש‬
‫בו מעילד‪ .‬יצא לחולין אבל בשופר של שלמים‬
‫שאין מעילד‪ .‬לא יצא לחולין ולכן לא יצא‪,‬‬
‫ובפשטות הטעם משום מצוד‪ .‬הבאה בעבירה‬
‫וכמש״ב השג״א בסימן צ״ח‪ ,‬והתם בשוגג תקע‬
‫שהרי בשופר של עולה תקע יצא מאחר שמעל‬
‫ואין מעילה אלא בשוגג‪ ,‬ואעפ״כ לא יצא‬
‫בשופר של שלמים הרי שגם בעשה עבירה‬
‫בשוגג יש בזה משום מצוד‪ .‬הבאה בעבירה‪.‬‬
‫וד‪.‬נד‪ ,‬בחמדת שלמה נראה שטעם הדבר הוא‬
‫שגס עבירד‪ .‬בשוגג חשיב עבירה‪ ,‬ולכן כתב‬
‫שם שבאם היד‪ .‬מותר לגמרי כגון ספק עבירה‬
‫וד‪.‬ולכין אחר חזקה לד‪.‬יתר ואחר כך נודע שהיה‬
‫הבאה בעבירה‪ ,‬שבזה אין איסור כלל אפילו‬
‫עבירת שוגג‪) .‬אמנם אין הדבר מוכרח שבאופן‬
‫זה אין עבירה ואפשר שחייב גם באופן זה‬
‫בחטאת אחר שנודע שעבר עבירה וראיה‬
‫מנשאת על פי עדים ובא בעלה שחייבת בחטאת‬
‫ואכמ״ל‪(.‬‬
‫כה‬ ‫גזולה‬ ‫סוכה‬
‫קשה‪ ,‬דנימא בזה מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה לא‬
‫יתקיים מצות יבום‪ ,‬ונראה ליישב לפי מד‪ ,‬שכתב‬
‫האבני מילואים לתרץ קושית התוס׳ יבמות‬
‫דף ט' ד״ה והרי‪ ,‬שד‪,‬קשו למה אין חייבי לאוין‬
‫מתיבמים אליבא דר״ע שאין קידושין תופסין‬
‫בחייבי לאוין והולד ממזר מ״מ תתייבם שיבא‬
‫עשר‪ ,‬וידחי לא תעשה‪ ,‬ותירץ ד‪,‬אב״מ שמצות‬
‫יבום הוא הקנין שקנד‪ ,‬יבמתו ולכן לר״ע שאין‬
‫קידושין תופסין בחייבי לאוין יפקע הקנין שקנד‪,‬‬
‫ביבמתו לאחר ביאה ראשונד‪ ,‬שכעת אסורה לו‬
‫וממילא נמצא שמתחילה לא חל קנין אלא‬
‫לזמן ואינו קנין כלל‪ .‬ובקובץ הערות אות קל״ד‬
‫)בהוצאה חדשד‪ (,‬הקשה עליו א״כ למה צריך‬
‫קרא דעליד‪ ,‬שלא יבא עשה דיבום וידחה לא‬
‫תעשה של אחות אשד‪ ,‬תיפוק לי׳ משום סברא‬
‫זו שאין אפשרות לקיים מצות יבום מאחר‬
‫שאין כאן קנין עולמי‪ ,‬ועוד הקשה עליו שאין‬
‫זה קנין לזמן מאחר שחל הקנין לעולם אלא‬
‫שאח״כ בא האיסור ומפקיע ודומה ליובל‬
‫שמפקיע מכירת שדה ומ״מ נחשב לקנין עולם‬
‫שהסיבד‪ ,‬בא אה״כ עיי״ש‪ ,‬ויש ליישב קושיא‬
‫ראשונה שנאמר שכל סברא זו שבמצור‪ ,‬של‬
‫יבום אינה מתקיימת אלא בקנה ליבמה קנין‬
‫עולם נלמד מקרא זה שעל ‪ ,T‬שגזרה תורה שלא‬
‫לייבם אחות אשתו וזד‪ ,‬עצמו טעמא דקרא‬
‫משום שלא יד‪,‬י׳ לו קנין עולם‪ ,‬ולמסקנת הגמ׳‬
‫ביבמות דף ח׳ דסד״א שנילף אחות אשד‪ ,‬מאשת‬
‫אח מד‪,‬קישא דר׳ יונד‪ ,‬או מטעם שהותרד‪,‬‬
‫הותרד‪ ,,‬אפשר שבלי פסוק דעליד‪ ,‬היינו אומרים‬
‫שגם אחות אשד‪ ,‬תתייבם ותהיד‪ ,‬כאשתו לכל‬
‫דבר ולא רק ביאה ראשונד‪ ,‬נתיר‪ ,‬לכן צריך‬
‫עליר‪ ,,‬אבל חייבי לאוין לר״ע שאין סיבה‬
‫להתירן לעולם שד‪,‬ם לא הוקשו לאשת אחיו‬
‫נמצא שאין להן קנין עולמי ולכן לא מתיבמות‪,‬‬
‫וכן מד‪ ,‬שהקשה בקושיא השניה ודימד‪,‬ו ליובל‪,‬‬
‫אינו מוכרח‪ ,‬שהרי ביובל עדיין אין סיבד‪ ,‬לבטל‬
‫המכירה עד שיבא יובל‪ ,‬ומסתבר שאם מכר‬
‫בזמן שד‪,‬יובל נוהג ונתבטל היובל שאין השדות‬
‫חוזרות עכ״פ ביובל ראשון שדעתו למכור‬
‫לעולם ]ומתוס׳ גיטין דף ל״ו ד״ד‪ ,‬בזמן יש‬
‫בענין‬
‫מבואר שאם אין לאדם אלא מצה של טבל‬
‫שיכול לקיים בזה מצות אכילת מצה משום‬
‫שעשה דוחה לא תעשה וממילא אין בזה משום‬
‫מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬אכן לפי מה שנתבאר‬
‫יתכן שגם בדחה העבירד‪ ,‬מ״מ עדיין יש בזד‪,‬‬
‫משום מצור‪ ,‬הבאה בעבירה‪ .‬אכן לפי סברא זו‬
‫קשה איך משכחת לה עשה דוחה לא תעשה‪,‬‬
‫הא לא יתקיים המצוה כלל משום שהוא בא‬
‫בעבידדו‪ ,‬אמנם יש ליישב‪ ,‬שמד‪ ,‬שמותר ללבוש‬
‫כלאים בציצית בזה אין לד‪,‬קשות שלא יתקיים‬
‫המצוד‪ ,‬משום שבא בעבירד‪ ,‬שהרי כלאים‬
‫בציצית התורה התירה לגמרי ואף בזמן שאין‬
‫חיוב מצות ציצית וכמו שכתבו חתוס׳ במנחות‬
‫דף מ׳ ע״ב ד״ד‪ ,‬תכלת שגם בטלית שאולה‬
‫וטלית נשים מותר בשעטנז וכן מותר ללבוש‬
‫טלית שיש בו כלאים בלילה שלגמרי התיר‬
‫הכתוב כלאים בציצית בבגד ששייך בו מצוד‪,‬‬
‫עיי״ש‪ ,‬ולפי״ז ממילא לא שייך להקשות שלא‬
‫יקיים המצוד‪ ,‬משום עבירה שבו ךך‪,‬א אין בחפץ‬
‫עצמו עבירה שהרי הותר גם בזמן שאינו מקיים‬
‫מצוד‪ ,‬כלל‪ ,‬וכן כתבו התוס׳ שם בדף מ׳ ע״א‬
‫ד״ד‪ ,‬כיון שאפילו באפשר לקיים שניהם מותר‬
‫לד‪,‬ניח לבן בבגד פשתן שלא משום דחיה‬
‫התיר הכתוב עיי״ש‪ ,‬וצ״ל שמה שהגמ׳ בריש‬
‫יבמות לומדת שעשד‪ ,‬דוחה לא תעשה מכלאים‬
‫בציצית אף שאינו מטעם דחיה‪ ,‬מ״מ סוברת‬
‫ד‪,‬גמ׳ שאם לא היה דין עשה דוחה לא תעשה‬
‫לא היתה התורה מתירה מצות ציצית באופן‬
‫שיש עבירה אלא ע״כ שבכל התורד‪ ,‬יש דין‬
‫שעשד‪ ,‬דוחה לא תעשה אלא שבציצית התורה‬
‫אמרד‪ ,‬שבזמן שהבגד חייב בציצית מותר לגמרי‬
‫אף שאין כבר דחיד‪ ,‬של עשה‪ ,‬וכעין סברא זו‬
‫כתב בקובץ הערות )בד‪,‬וצאד‪ ,‬ראשונה( סימן ט׳‬
‫אות ג׳‪ ,‬וכן מה שד‪,‬גמ׳ מביאה מנזיר ומצורע‬
‫שמגלחין פאת ראשם אין בזה משום מצוד‪,‬‬
‫הבאה בעבירה שד‪,‬רי אין כאן חפצא דעבירה‬
‫ודומד‪ ,‬לקורע בשבת שנתבאר לעיל מד‪,‬ירושלמי‬
‫שאין בזה משום מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה‪.‬‬
‫אכן ממה שחייבי לאוין מתיבמים מהתורה‬
 ‫דע ת משה‬
‫כדיתות אסור להכניס עצמו לאונס‪ ,‬אכן מגמי‬
‫כתובות דף ג׳ גבי ולידרוש להו דאונס שרי‬
‫מבואר שמותר להכניס עצמו גם לאיסור עריות‪,‬‬
‫אולם אין ראיה משם שע״כ איירי באופן שאין‬
‫בו משום עריות שעליהם נאמר יהרג ואל‬
‫יעבור וכמש״ב תום׳‪ ,‬או מטעם שאין חייבין‬
‫מיתה על ביאת עכו״ם או מטעם שאשה קרקע‬
‫עולם וממילא אין ראיה שמותר להכניס עצמו‬
‫באונס עריות(‪.‬‬
‫בגמ׳ שבועות דף י״ז שלמ״ד משמש מת‬
‫עכ״פ בין לדברי האבנ״מ ובין לדברי הקובץ‬
‫הערות לדברי שניהם אין מצות יבום אלא‬
‫הקנין שקונה‪ ,‬וא״כ נוכל לתרץ שלכן שייך בזה‬
‫דין של עשה דוחה לא תעשה ואין בזה משום‬
‫מצוה הבאה בעבירה מאחר שהמצוה היא הקנין‬
‫והקנין עצמו שהיא קנויה לו אין בזה עבירה‬
‫אלא דרך הקנין בא בעבירה ואין גוף החפץ‬
‫עבירה וממילא אין בזה משום מצוה הבאה‬
‫בעבירה‪) ,‬אלא שיש מקום עיון לב״ש הסוברים‬
‫שמאמר ביבמה קונה מהתורה נאמר שמתקיים‬
‫מצות יבום על ידי מאמר וא״כ לב״ש חייבי‬
‫לאוין לא יתייבמו שהרי אפשר לקיים המצוה‬
‫ולקיים שניהם ואם כן יהי׳ מוכח שגם היבום‬
‫עצמו הוא המצוד‪ ,‬אלא שצריך גם קנין וצ״ע(‪.‬‬
‫וממה שמצינו בידושלמי הביאו התוס׳ קידושין‬
‫דף ל״ד שהקשה למד‪ ,‬לא אכלו ישראל מצה‬
‫מן החדש כשבאו לארץ ויבא עשה וידחה לא‬
‫תעשה וא״כ נאמר ג״כ שד‪,‬וא מצוה הבאה‬
‫בעבירה לפי דרכנו‪ ,‬ויש ליישב עפ״מ שכתב‬
‫האור שמח הלכות חו״מ שדעת הירושלמי שאין‬
‫חדש חפצא דאיסורא ואינו אלא איסור על‬
‫הגברא שלא יאכל עד קדמו פני אלוקיו‬
‫בביכורים‪ ,‬וממילא מיושב גם לפי דרכנו‪ ,‬מאחר‬
‫שאין החדש גופא אסור אין בו משום מצור‪,‬‬
‫הבאה בעבירה )ועיין באור שמח שם שהוא‬
‫סובר שאין אומרים עשד‪ ,‬דוחה לא תעשה‬
‫בדבר שגופו אסור אבל מטעם אחר ולא כפי‬
‫דרכנו(‪ ,‬וכן בלוקח האם על הבנים וטיד‪,‬ר בו‬
‫המצורע אין בזה משום מצוד‪ .‬הבאה בעבירה‬
‫שד‪,‬רי אין האם גופא חפצא דעבירה‪ .‬ובזה‬
‫כו‬
‫קצת ראיה שאין הדין כן‪ ,‬עיי״ש[‪ .‬אבל במייבם‬
‫חייבי לאוין אין סיבת ההפקעה צריכה לבוא‬
‫שכבר נמצאת תיכף בשעת הקנין ובאין כאחת‬
‫הקנין וההפקעה שהרי המצוה מתקיימת ברגע‬
‫שקנה ואז כבר קיים המצוה ואין עוד מצוה‬
‫וממילא אסורה ופקע תיכף‪) .‬ויש לעיין איך‬
‫נתירו לייבם חייבי לאוין משום עשה דוחה לא‬
‫תעשה‪ ,‬איד יפרוש הא יציאה אסורה כביאתו‬
‫ואף באבר מת אסור לפרוש וכמו שמבואר‬
‫בעריות גם פרישה אסור באבר מת‪ ,‬ואולי‬
‫בהערה אין איסור פרישה‪ ,‬ומאחר שמצות יבום‬
‫מתקיים בהערה לחוד ואסור לגמור ביאתו‬
‫בחייבי לאוין וכמו שכתבו התום׳ יבמות דף‬
‫כ׳ ע״ב ד״ה אטו וצ״ע‪ .‬ועוד יש לייעזב שמותר‬
‫לייבם‪ ,‬שכעת דוחה המצוה לאיסור ואף שאחר‬
‫כך יצטרך לפרוש באיסור אז הוא אנוס ואונם‬
‫רחמנא פטריה‪ ,‬ואף שברצונו הכניס עצמו‬
‫לאונס‪ ,‬מ״מ מותר‪ ,‬וכמו שהתירו הפוסקים‬
‫להכניס עצמו לאונס חילול שבת ומותר להיכנס‬
‫לספינה אף בערב שבת כשנוסע לדבר מצוה‪,‬‬
‫וכמש״כ הבעה״מ פ״ק דשבת ונפסק בשו״ע‬
‫אור״ח‪ ,‬וא״כ גם ביבום מותר‪ ,‬ואף שיש לומר‬
‫שלא בכל האיסורים מותר להכניס עצמו ורק‬
‫באיסורים שלא נאמר יהרג ואל יעבור שהתורה‬
‫התירה במקום פיקוח נפש נמצא שבהיכנסו‬
‫לספינה אינו גורם איסור‪ ,‬אבל בעריות שאמרה‬
‫תורה יהרג ואל יעבור גם באונס אסור להכניס‬
‫עצמו שבמקום שפיקוח נפש אסור גם אונם‬
‫אסור וא״כ איך מתירים ביבום‪ ,‬אכן בחייבי‬
‫לאוין פשוט שאין בזה גילוי עריות ובמקום‬
‫פיקוח נפש מותר וכמו שכתב הרמב״ם‬
‫במלחמות בפרק בן סורר ומורה‪ ,‬אכן בהוה‬
‫אמינא שרצתה הגמ׳ להתיר לייבם גם חייבי‬
‫כריתות ומטעם עשה דוחה לא תעשה קשה הא‬
‫שבעריות יהרג ואל יעבור ויאסר באונם ג״כ‪,‬‬
‫וכן נדאד‪ .‬שזהו דעת הנוב״י שאסר לבוא על‬
‫אשתו סמוך לוסתה שמא תראה בשעת תשמיש‬
‫ועל העתיד אין לה חזקת טהורה אף שאחר‬
‫כך יהי׳ אנוס ע״כ דס״ל שבעריות של חייבי‬
‫כז‬ ‫גזולה‬ ‫סוכה‬
‫יאוש מועיל שאין יאוש מועיל רק בדבר שאינו‬
‫ברשות בעלים וכמו שכתב המלחמות בפ״ב‬
‫דב״מ שאין יאוש מועיל למה שברשות בעלים‪,‬‬
‫אכן כל זה בגזל ויכולים הבעלים להוציאו‬
‫בדיינים אבל בגזל ואין הבעלים יכולים להוציאו‬
‫בדיינים כגון שאין לו עדים שבזה גם קרקעות‬
‫יצאו מרשות בעלים וכמבואר בב״מ דף ז'‬
‫וטעם הדבר שאם אינו יכול להוציא בדיינים‬
‫הרי זה כאבוד ואבדה ג״כ אינה ברשותו של‬
‫אדם‪ ,‬ובאופן זה מועיל יאוש בקרקע ע״כ‬
‫עיי״ש‪,‬‬
‫שהתוקף חבירו וד‪,‬וציאו מתוך סוכתו למ״ד‬
‫וד‪,‬נה זה מבואר שכל מד‪ ,‬שיש לאדם קניני‬
‫גזילה שזה הסיבה שמוציא החפץ הגזול מרשות‬
‫בעלים הוא בא מעונש התורה שחייבד‪ ,‬תורד‪,‬‬
‫לגזלן במצות השבת הגזילה וזד‪,‬ו הגורם שיהי׳‬
‫לו קניני גזילד‪ ,‬שהמצוה להחזיר הוא על דבר‬
‫שקנה כבר או שחייב בתשלומים מאחר שכבר‬
‫קנח‪ ,‬אבל במקום שאין בגזילתו משום חיוב‬
‫גם לא נתנה לו תורה קניני גזילד‪ ,,‬וסברא זו‬
‫מבואר בדו״ח רע״א כתובות דף ל״ד ד״ה‬
‫הואיל ואמר ר״פ שאף שקיימל״ן שהגונב מן‬
‫הגנב פטור מ״מ אם גנב באופן שהיה קם ליה‬
‫בדרבד‪ ,‬מיניה כגון שגנב בשבת אז הגונב ממנו‬
‫חייב‪ ,‬וד‪,‬נה טעם שהגונב מהגנב פטור מבואר‬
‫בב״ק בסוגיא דצנועין שהוא מטעם אינו‬
‫ברשותו שלכן לצנועין הסוברים שיכול אדם‬
‫למכור ולהקדיש דבר שאינו ברשותו חולקין על‬
‫דין גונב מן הגנב וסוברים שגונב מן הגנב‬
‫חייב עיי״ש‪.‬‬
‫שכתב הנתיבות בסימן שס״ג סק״א שד‪,‬ד‪,‬בדל‬
‫ויש להביא רא ‪ ,T‬לסברת רע״א שבגנב‬
‫בקלב״מ אין לו קניני גנבד‪ ,‬מגמ׳ סנהדרין דף‬
‫ע״ב דרב סובר שהגונב במחתרת פטור מלשלם‬
‫שקלבדר״מ ואפילו ישנו הגזל בעין פטור‬
‫מלשלם ורבא סובר רק בששיבר פטור אבל‬
‫בישנו בעין הייב להחזיר‪ ,‬וצריך להבין מד‪,‬‬
‫טעמא דרב איך יקנה חפץ של אחר וכמו‬
‫שאמר רבא מסתבר מילתא דרב בשיבר‪ ,‬ונראה‬
‫שסברת רב היא כך‪ ,‬מאחר שכל גזלן יש לו‬
‫בעניז‬
‫מיושב כל מה שפילפל הנוב״י בסוף הספר‬
‫להקשות על דעת הריב״א בחולין שהלוקח אם‬
‫על הבנים ואף שיש בשילוח הקן גם עשה ואין‬
‫עשה דוחה עשה ולא תעשה מ״מ הלאו נדחה‬
‫ולא נשאר רק העשה ואין לוקין על עשה‪,‬‬
‫והקשה הנוב״י הא הוד‪ ,‬מצוה הבאה בעבירה‬
‫ולא עשה מצוה וילקי גם על הלאו‪ ,‬ולמאי‬
‫שנתבאר מיושב וכמש״נ‪.‬‬
‫אכן עם כל מד‪ ,‬שנתבאר יש לפקפק בכל‬
‫התירוצים‪ ,‬דד‪,‬נה בגמ׳ סוכד‪ ,‬דף ל״א מבואר‬
‫קרקע אינה נגזלת יוצא בה ידי חובתו ובע״כ‬
‫שלא פסלה תורה סוכר‪ ,‬גזולה מקרא דלכם רק‬
‫כשהסוכד‪ ,‬עצמה חפץ הגזול אבל באם רק‬
‫גזל אבל החפץ אינו חפץ הגזול לא נתמעט‬
‫מקרא דלכם שלא מיעט שאול אלא גזול וכסברא‬
‫שכתבו הראשונים לגבי מצוד‪ ,‬הבאה בעבירה‬
‫כך גם לגבי המיעוט של לכם‪ .‬והנה בטעם‬
‫הדבר שאם קרקע אינה נגזלת שחשוב רק‬
‫כשיאולה‪ ,‬נראה שכדי שיקרא שם גזול על‬
‫החפץ עצמו הוא רק ביצא החפץ מרשות‬
‫הבעלים אז נחשב החפץ עצמו כגזול ונתמעט‬
‫מקרא דלכם אבל קרקע שאינה נגזלת וממילא‬
‫לא יצאתה מרשות בעלים נמצא שאין על‬
‫החפץ שם גזולה‪ ,‬וד‪,‬נה בכל הציורים שהבאנו‬
‫לעיל שאינו עובר איסור לא תגזול כגון גזל‬
‫עכו״ם וחמסן הנותן דמים והולד‪ ,‬שהותר לו‬
‫לגזול משום פיקוח נפש‪ ,‬יש לחקור אם באופן‬
‫זה יצאו מרשות בעלים‪ ,‬וצדדי הספק עפ״מ‬
‫שיש בין קרקע למטלטלים שבקרקע אין יאוש‬
‫מועיל ואילו במטלטלים יאוש מועיל‪ ,‬הטעם‬
‫שבקרקע הגזולה יכולים בעלים להקדישו ואילו‬
‫מטלטלים הגזולים שניהם אינם יכולים להקדיש‬
‫זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו‬
‫שבמטלטלים תיכף בשעת הגזילד‪ ,‬יוצאין מרשות‬
‫בעלים לכן מועיל יאוש בהם מאחר שיצאו כבר‬
‫מרשות בעלים אבל קרקעות שאינם יוצאין‬
‫מרשות בעלים שקרקע אינה נגזלת ולכן אין‬
 ‫ד ע ת מ שה‬
‫שבהם פסול גם שאול וממילא גזל עכו״ס אף‬
‫למ״ד שמותר אינו לכם‪ ,‬אבל בסוכה שרק גזול‬
‫פסול קשה כנ״ל‪.‬‬
‫כעין שגזל ולכן סובר רב שקלבד״מ שפוטרו‬
‫אכן כל מה שנתבאר הוא לפי סברת הנתיבות‪,‬‬
‫אמנם לפי מה שכתב בספר ר״ח הלוי פ״ט‬
‫מגזילה הל״א לבאר רעת הראב״ד דסובר‬
‫שהגוזל קרקע ונתיאשו בעליו אין יאוש קונה‬
‫לגזלן אבל הגוזל עבדים ונתיאשו בעליו קנהו‬
‫הגזלן‪ ,‬וכתב שיש הבדל בין עברים לקרקע אף‬
‫שהוקשו עברים לקרקעות מ״מ אין ההיקש אלא‬
‫לדברים שנתחדשו מהלכה בקרקעות בזה הקישו‬
‫הכתוב שכך הדין גם בעבדים‪ ,‬אבל דברים‬
‫הנוהגים בקרקע מבח הסברא בזה לא הוקשו‪,‬‬
‫והנה הדין שאין קרקעות נגזלים נלמר מסברא‬
‫שלא שייך בהם מעשה גזילה שהרי היא עומדת‬
‫ברשות בעליר‪ ,‬כמו שהיתר‪ ,‬רק אם לא היה‬
‫מתמעט מהדין של גזילה היה שייך בו גזילה‬
‫על ידי קנין גזילה שהיה עושה ועכשיו שנתמעט‬
‫שאינו נגזל היינו שלא חל בו דין קניני גזילה‬
‫ממילא אין הקרקע נגזלת כלל אבל עבדים‬
‫שהוקשו לקרקעות ולכן אין בהם רין קניני‬
‫גזילר‪ ,‬אבל מ״מ מעשה גזילר‪ ,‬יש בהם ולכן‬
‫יאוש שמועיל גם באבידר‪ ,,‬ועיקר דין יאוש‬
‫בגזילה נלמד מאבידה‪ ,‬ולכן שייך גם בעבדים‪,‬‬
‫משא״כ בקרקע שאין בו מעשה גזילד‪ ,‬ועדיין‬
‫ברשות בעלים עומדת וממילא לא מועיל בו‬
‫יאוש‪ ,‬ועור כתב לבאר גם הרין שכתב הראב״ר‬
‫שד‪,‬גוזל עבדים ומתו חייב לשלם אבל אם רק‬
‫נשתנו אומר לו הרי שלך לפניך שחייב‬
‫תשלומים מחמת הגזילה‪ ,‬וכתב שכך ביאורו‪,‬‬
‫מאחר שאין בעבדים קניני גזילה שלזה הוקשו‬
‫לקרקעות ממילא אינם ניקנים בשינוי שר‪,‬רי‬
‫שינוי שקונה מרין קניני גזילה‪ ,‬וכמו שכבר‬
‫נתבאר לעיל‪ ,‬אבל אם מתו העבדים בזה חייב‬
‫גם כשאין קניני גזילה וכמו שכל גזלן כשאין‬
‫הגזילה קיימת חייב לשלם ואינו מחיוב השבת‬
‫גזילר‪ ,‬שנאמר ור‪,‬שיב את הגזילר‪ ,,‬שפסוק זה‬
‫לא נאמר אלא כשהגזילה בעין אבל חיוב‬
‫תשלומים כשאין הגזילה בעין נלמד מפסוק‬
‫כח‬
‫קניני גזילה ומה שצריך להחזיר אינו אלא‬
‫משום מצות השבת הנזילה ולכן כשעשה שינוי‬
‫קונה שהמצוה להחזיר גוף החפץ רק שהוא‬
‫ממצות השבת אבידה ממילא החפץ שלו שקנהו‬
‫בקניני גזילה ודומה לחפץ גזול שנשתנה‪,‬‬
‫וסברת רבא שאדרבה במקום שקלבד״מ לא‬
‫נתנה לו תורה קניני גזילה ולכן בישנו בעין‬
‫צריך להחזיר‪ ,‬ונתברר הדין שבקלבד״מ אין‬
‫קניני גזילה ולפי״ז בחמסן שאינו עובר באיסור‬
‫מסתבר שאין לו קניני גזילה שהרי למאי נ״מ‬
‫יהי׳ לו דין קניני גזילה הא כבר שילם וממילא‬
‫לא יצא החפץ מרשות בעלים ויכולים הבעלים‬
‫להקדישו ודומה לקרקע שלא נחשב כסובה‬
‫גזולה ולא נתמעט מלכם וכמו שנתבאר‪ ,‬וכן‬
‫גם בגזל עכו״ם בודאי מאחר שהתורה התירה‬
‫למ״ד גזל עכו״ם מותר לא שייך שיהי׳ לו‬
‫קניני גזילח‪ ,‬ולא יצאת מרשות עכו״ם‪ ,‬שוב‬
‫אין כאן סוכה גזולה‪ .‬אכן במקום שמותר ליקה‬
‫סוכח של אדם אחר מחמת סכנה והוא פיקוח‬
‫נפש בזה יש להסתפק אם לקח ונאנס הדבר‬
‫בידו אם חייב לשלם שהרי קיימל״ן שהמציל‬
‫עצמו בממון חבירו חייב לשלם וכמו שכתבו‬
‫התוס׳ ב״ק דף ס׳ ע״ב ר״ה אסור ובשו״ע סימן‬
‫שפ״ח ס״ב‪ ,‬א״כ אפשר שחייב לשלם ודינו‬
‫כגזלן שאם הדבר בעין חייב להחזיר הדבר‬
‫ואם אינו בעין או שנשתנה חייב לשלם דמים‬
‫וממילא יש לו ג״כ קניני גזילה‪ ,‬או נאמר שרק‬
‫חייב לשלם אם אכל הדבר או הזיקו אבל אם‬
‫רק נשתמש בחפץ ונאנס אח״כ אינו חייב אלא‬
‫דמי שימוש אבל אינו חייב לשלם עבור כל‬
‫החפץ מאחר שנכנס בהיתר‪ ,‬ואם נאמר בדרך‬
‫הראשון יתכן שגם הדבר כבר אינו ברשות‬
‫הבעלים ואז משכחת לה ציור של סוכה גזולה‬
‫שהחפץ הוא גזול ונתמעט מקרא דלכם ואילו‬
‫משום מצור! הבאה בעבירה אין בזה שהרי‬
‫בהיתר נעשה הדבר וצ״ע‪ .‬ולפי״ז נדחה תירוצו‬
‫של השאג״א שצריך קרא למעט סובה גזולה‬
‫במקום שאין מצור! הבאה בעבירה‪ ,‬אבן לסברת‬
‫הרמב״ן ל״ק‪ ,‬שהרמב״ן איירי בלולב והדסים‬
‫כט‬ ‫גזולה‬ ‫סוכה‬
‫שאף בדבר שאין קניני גזילה מ״מ נחשב‬
‫לסוכה גזולה‪ ,‬ומה שהקשה רע״א הנה דעת‬
‫הראב״ד באמת שגם בעבדים חייב לשלם אם‬
‫שטפם נהר ומדין מזיק שנתחדש שחייב בגזלן‬
‫ונלמד מקרא דושלם‪ ,‬וא״כ אפשר שתוס'‬
‫סוברים כדעת הראב״ד‪ .‬אכן נראה שאפילו‬
‫לדעת הראשונים החולקין על הראב״ד וסוברים‬
‫שגוזל עבדים שפטור לגמרי והוא דעת המ״מ‬
‫שכתב שם שטעות סופר ברמב״ם ובעבדים‬
‫פטור לגמרי ]ור״ח לא סיים מה דעתו בדעת‬
‫הרמב״ם אף שהביא ראיה מהרמב״ם שבגנב‬
‫וגזלן יש דין מזיק[ אפשר שחולקין על סברא‬
‫זו שחייב על מעשה גזל אף שלא עשה קניני‬
‫גזילה‪ ,‬אבל מ״מ יש על הסוכה שם גזולה‬
‫מאחר שיצאת מרשות בעלים מחמת המעשה‬
‫גזל שהפכו לכעין אבידה‪ ,‬ומטעם זה יש על‬
‫הסוכה שם גזול‪.‬‬
‫של אדם די שיעשה מעשה גזילה גם בלי קניני‬
‫עוד יש לפרש את דברי התוס׳ ולתרץ קושית‬
‫הרע״א על פי מה שכתב המג״א בסימן תרל״ז‬
‫סק״ז שהקשה על הדין המבואר שאם גזל סוכה‬
‫שכשרה מאחר שקרקע אינה נגזלת‪ ,‬וז״ל;‬
‫וקשה דהא אעפ״י שאין קרקע נגזלת מ״מ‬
‫העצים נגזלים וא״כ כשהוציא חבירו מסוכתו‬
‫היא פסולה וכר וצ״ל שמחובר לקרקע כקרקע‬
‫דמי וקשה למ״ד בח״מ סימן צ״ה דבית לאו‬
‫כמחובר לקרקע הוא ע״ש בהג״ה ועיין בש״ך‬
‫שם שהרבה להשיב עליו ]שהקשה אם מחובר‬
‫לקרקע לאו כקרקע איך קונים בכסף בשטר‬
‫וחזקה הא דינו כמטלטל ומטלטלים אינם נקנים‬
‫בכסף ועזטר וחזקה[‪ .‬ויש לדחות קושיתו די״ל‬
‫כיון שהקרקע ניקנית בכסף ושטר וחזקה נקנית‬
‫הבית עמו דמטלטלים נקנים אגב קרקע אבל‬
‫מכאן שכשר סוכה גזולה קשה וי״ל כיון דלא‬
‫קנה קרקע ]שהרי קרקע אינה נגזלת[ גם העצים‬
‫לא קנה דהא לא משך בהם וכן איתא בגמ׳‬
‫ב״ק דף קי״ז וכו׳ עיי״ש‪ ,‬ובזה מובן כוונת‬
‫התוס׳ שאם בנה ראובן סוכה בקרקע שמעון‬
‫ובא שמעון וגזל הסוכה מראובן אז קנה הסוכה‬
‫שהיא מטלטלים וקנהו על ידי חצרו וגנב על‬
‫בענין‬
‫אחר ״ושילם״ ומחיוב זה לא נתמעטו קרקעות‬
‫אלא פטור בקרקעות מטעם שאין בהם מעשה‬
‫גזילה כלל וכאילו לא גזלן‪ ,‬אבל עבדים שיש‬
‫בהם מעשח גזילה חייב לשלם וחיוב זה עבור‬
‫מעשה גזילה היובו מדין מדין מזיק‪ ,‬ושייך‬
‫גם בעבדים‪ ,‬עד כאן תוכן דברי ר״ח בקיצור‪.‬‬
‫והנה לענין סוכה גזולה שפסלה תורה הוא‬
‫רק כשיש על הסוכה שם גזל אבל בקרקע‬
‫שאינה נגזלת אינה נקראת סוכה גזולה אלא‬
‫שאולה וכמר שנתבאר‪ ,‬ויש לחקור באופן שהיה‬
‫סוכה גזולה לא בקניני גזילה אלא רק במעשה‬
‫גזל אם ג״כ נכלל בסוכה גזולה שפסלה תורה‬
‫או שרק סוכה גזולה שיש בו קניני גזילד‪,‬‬
‫פסלה תורה‪ ,‬ומסתבר כצד הראשון שסוכה שרק‬
‫נעשה בה מעשה גזילה נכללת בשם סוכה גזולה‬
‫שהרי לדברי ר״ח כדי שיחשב אינה ברשותו‬
‫גזילה שהרי כתב שמועיל יאוש בעבדים מהאי‬
‫טעמא שנעשה בהם מעשה גזילה ואז נחשבים‬
‫כאינם ברשותו של אדם וממילא הם נחשבים‬
‫סוכה גזולה שפסולה‪ ,‬ונראה להביא ראיה לזה‬
‫ממה שכתבו התוס׳ בסוכה דף ל״א ד״ה אבל‬
‫שכתבו שם שמשכחת לה אופן של סוכה גזולה‬
‫בגזל סוכה העשוייה בראש העגלה ובראש‬
‫הספינה וסיימו וז״ל ‪ :‬ואפילו בלא עגלה וספינה‬
‫איכא לאוקמי קרא בראובן שבנה סוכה בחצירו‬
‫של שמעון מדעתו ובא שמעון ותקף את ראובן‬
‫והוציאו מסוכתו דאין עליה תורת שאולה כיון‬
‫דלא קיימא ברשותו של ראובן ולא דמיא‬
‫לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת ולכן אין קרקע‬
‫נגזלת עכ״ל‪ .‬ובגליון הש״ס שם וז״ל‪ :‬תמוה‬
‫לי הא אמרינן יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות‬
‫אם כן אם גזל עבדים והכניסן לביתו אין נגזלים‬
‫ושטפום נהר אין חייבים באחריותו הרי אף דאין‬
‫קיימין ברשות בעלים והם ברשות גזלן אינם‬
‫נגזלים וצע״ג‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והנה סברת ר״ח שהבאנו‬
‫זהו סברת דברי התוס׳ שבאופן כזה שהסוכה‬
‫נמצאת בקרקע הגזלן שייך בזה מעשה גזילה‬
‫וממילא נחשבת לסוכה גזולה‪ ,‬הנה מפורש‬
 ‫דעת מ שה‬
‫צריך קנין כשאר גזלן ואם יהי׳ שואל שלא‬
‫מדעת בלי קנין יהי׳ דינו כשואל שאף שאינו‬
‫כגזלן מ״מ לא גרע משואל ואם דינו כשואל אם‬
‫כן בגזל סוכה של חבירו אף שמשתמש בעצי‬
‫הסוכה כשהוא יושב בה אינה סוכה גזולה אלא‬
‫שאולה וסוכה שאולה כשרה‪ ,‬אכן לפי״ז אם‬
‫ישרף הסוכה חייב לשלם מדין שואל‪ ,‬והשתא‬
‫מה שפסק בשו״ע חו״מ סימן צ״ה ס״א בהג״ה‬
‫אם שאל בית ונשרף פטור מלשלם היינו למ״ד‬
‫שתלוש ולבסוף חיברו דינו כקרקע אבל למאן‬
‫דאית לי׳ שדינו כמטלטלים חייב לשלם‪ ,‬דהנה‬
‫להמג״א בסימן תרל״ז סק״ז שהבאנו לעיל‬
‫משמע שטעם הדבר שפטור לשלם השואל בית‬
‫ונשרף הוא לא מטעם שתלוש ולבסוף חיברו‬
‫הוה כמחובר אלא מטעם שלא עשה קנין בבית‬
‫עצמו ואף שעשה קנין חזקה אינו מועיל לבית‬
‫עצמו שהוא כמטלטלים‪ ,‬ומה שבית נקנה בכסף‬
‫ובשטר וחזקה היינו טעמא שקונה קרקע הבית‬
‫בזה והבית עצמו קונה באגב או בחצר וכמו‬
‫שנתבאר במג״א ובקצה״ח סימן צ״ה סק״ב‪,‬‬
‫א״כ לענין שמירה מאחר שהקרקע עצמו אין לו‬
‫דין שמירה ממילא אינו קונה גם הבית לענין‬
‫שמירה שאין כאן אגב‪ ,‬וכמו שכתב המג״א‬
‫לענין גזילה‪ ,‬וסברא זו מבוארת בקצה״ח צ״ה‬
‫סק״ג לענין ענבים העומדות ליבצר‪ ,‬שאף‬
‫שדינם כתלוש מ״מ לענין שמירה אין להם‬
‫שאין כאן קנין מאחר שלא קנה הקרקע ממילא‬
‫אין אגב עיי״ש‪ ,‬וגם הנתיבות שחולק עליו שם‬
‫בסק״א היינו רק לשיטת הרמב״ם שגם בקרקע‬
‫יש שמירה לענין חיוב פשיעה עיי״ש‪ ,‬אכן מה‬
‫שלא כתב הקצה״ח סברא זו לענין שאל בית‬
‫ונשרף אפשר שלדעת הרמ״א בסימן ש״מ‬
‫הסובר שכל שומר אינו צריך קנין לא יתכן‬
‫סברא זו ורק בסק״ג גבי ענבים העומדות ליבצר‬
‫דאזיל בשי׳ הרמב״ם שכל שומר צריך קנין כתב‬
‫לסברא זו שלא עשה קנין בענבים‪ ,‬אבל בסק״ב‬
‫דאזיל בשיטת הרמ״א לא אמר לתירוץ‪.‬‬
‫הוה וא״כ יהי׳ ראיה שאין צריך קנין לשואל‬
‫אמנם נראה שעד כאן לא מיפלגי הפוסקים‬
‫אם שומר צריך קנין אלא בשאל כלי ונסתלק‬
‫ל‬
‫ידי חצר חשיב גנב כמבואר בב״מ דף י׳‬
‫שנתרבה חצר לגנבה ואף שכתב שם רש״י‬
‫שגנב על ידי חצר צריך ג״כ מעשה וכמו‬
‫שדייק הקצוה״ח מדברי רש״י ב״מ י׳ ע״ב ד״ה‬
‫גגו שכתב שם שאם נכנסה הבהמה לחצרו ונעל‬
‫בפניה לגונבה עכ״ל‪ ,‬מ״מ גם כאן בגירש‬
‫חבירו מסוכתו היינו מעשה הגניבה‪ ,‬ועוד יתכן‬
‫שסגר הדלת שלא יכנס חבירו‪ .‬ואפשר לפרש‬
‫שזהו גופא סברת התום׳ שכתבו דאין עליה‬
‫תורת שאולה כיון דלא קיימי ברשותו של‬
‫ראובן היינו שלכן קנה עצי הסוכה וממילא‬
‫לא קשה קושית רע״א‪.‬‬
‫אכן עדיין יש לעיין בדברי המג׳׳א שהבאנו‬
‫שלכן הגוזל סוכה מחבירו אינה סוכה גזולה‬
‫אף שהעצים אין דינם כקרקע משום שהקרקע‬
‫אינה נגזלת וממילא לא הועיל קנין גזילה‬
‫שעשה בקרקע שיקנה העצים מדין אגב‪ ,‬ובעצי‬
‫סוכה לא עשה קנין וממילא אין הסוכה גזולה‪.‬‬
‫והנה יש לשאול שייחשב על עצי סוכה גזלן גם‬
‫בלא קנין כדין שואל שלא מדעת שקיימל״ז‬
‫שואל שלא מדעת גזלן הוה וכמו שנפסק בשו״ע‬
‫חו״מ סימן שס״ו ס״ג‪ ,‬ויש לעיין אם שואל‬
‫שלא מדעת בלי קנין נחשב כגזלן‪ ,‬והנה בשואל‬
‫מדעת ולא עשה קנין נחלקו הראשונים אם‬
‫שואל צריך קנין או שחייב גם בלא עשה קנין‬
‫והובאו ב׳ הדעות בסימן ש״מ ס״ד‪ ,‬והנה בגמ׳‬
‫ב״ב דף פ״ח שנחלקו תנאים אם שואל שלא‬
‫מדעת גזלן הוה או שואל ולדעת כולם חייב‬
‫באונסיס כל זמן שמשתמש שלא גרע משואל‬
‫מדעת וא״כ לכאורה אם שואל הוה שדינו‬
‫כשואל מדעת לשיטה הסוברת ששואל מדעת‬
‫אין צריך קנין א״כ גם בשואל שלא מדעת אין‬
‫צריך קנין‪ ,‬ולשיטה הסוברת ששואל צריך קנין‬
‫נאמר שגם שלא מדעת צריך קנין א ״כ למ״ד‬
‫גזלן הוה לכאורה ג״כ תלוי במחלוקת זו שהרי‬
‫מי שסובר שגזלן הוה מחמיר יותר ממ״ד שואל‬
‫שלא מדעת שיחשב כגזלן‪ ,‬אמנם אין זה מוכרח‬
‫שאפשר שסובר שואל שלא מדעת גזלן הוה‬
‫לא‬ ‫גזולה‬ ‫בעגין סוכה‬
‫שבזמן שמבקע עצים הרי מושך הקרדום‬
‫ומגביהו‪ ,‬ואף שרב הונא סובר שאין משיכה‬
‫קונה בחפץ שאול לענין שלא יוכל לחזור בו‬
‫ורק בקע בו קנה ואם בקע ג״כ משום משיכה‬
‫והגבהה מאי אולמא ביקע ממשיכה‪ ,‬ונראה‬
‫שטעמו של ר׳ הונא שאין משיכה קונה בשאלה‬
‫שאין קנין משיכה אלא כשמושך את הדבר‬
‫שקונה אבל כשמושך חפץ לא כדי לקנות כולו‬
‫אלא לקנות זכות שימוש בחפץ אין משיכת גוף‬
‫הדבר מורה ומועיל קנין זכות בחפץ‪ ,‬אכן אם‬
‫ביקע בו שאז מושך ומגביה וניכר שמגביה‬
‫זכות השתמשות שיש בחפץ אז שפיר קונה‬
‫במשיכה או בהגבהה‪ ,‬ונ״מ בין ב׳ הפירושים‬
‫אם ישתמש בחפץ המושאל ולא יגביה החפץ‬
‫שלטעם הראשון קנה ולטעם השני לא קנה‪,‬‬
‫וכמו שיש לנו ספק בשואל מדעת והשתמש‬
‫השואל ונאנס הכלי אם חייב‪ ,‬כך יש אותו ספק‬
‫בשואל שלא מדעת בנשתמש בכלי של אחר‬
‫שלא מדעתו ולא עשה קנין אם דינו כגזלן‬
‫וחייב עד שישיב הגזילה לבעלים או שאינו‬
‫לא גזלן ולא שואל‪.‬‬
‫גם במטלטלים‪ ,‬ונראה להטעים סברא זו על‬
‫והנה אין להביא ראיה מגמ׳ ב״מ דף מ״א‬
‫ברועה שהניח מקלו על השה ובא זאב וטרף‬
‫שחייב והקשו בגמ׳ שם והא לא משך‪ ,‬ונוכיח‬
‫ששואל שלא מדעת צריך משיכה‪ ,‬אין זה ראיה‪,‬‬
‫שחיובו של רועה מחמת שליחות יד הוא ולא‬
‫משום שואל שלא מדעת וכדכתב רש״י והרמב״ן‬
‫שם‪ ,‬ואה״נ אילו היה חייב מדין שואל שלא‬
‫מדעת גם בלי משיכה היה מתחייב ]ומלשון‬
‫רש״י ב״מ דף מ״א ד״ה והא לא חסרה שהקשה‬
‫שם למה צריך חסרון שיתחייב מדין שואל שלא‬
‫מדעת ולא הקשה שיתחייב מדין שואל שלא‬
‫מדעת ולא יצטרך משיכה‪ ,‬נראה קצת ששואל‬
‫שלא מדעת צריך משיכה אכן אין זה הכרח[‪,‬‬
‫אכן לפירוש בעה״מ בסוגיא שם נראה שאפשר‬
‫להוכיח ששואל שלא מדעת צריך משיכה עיי״ש‪.‬‬
‫וכן אין להוכיח ממה שכתבו התוס׳ בב״ק דף‬
‫י׳ ע״א ד״ה כגון פפא בר אבא גבי חמשה‬
‫שישבו על ספסל אחד שסתם ספסל שאול הוא‬
‫המשאיל שהמחייבים סוברים מאחר שנסתלק‬
‫המשאיל מתחיל חיוב שמירה לשואל גם בלא‬
‫קנין והפוטרים סוברים שבלי קנין איבו מתחייב‪,‬‬
‫אבל באם נשתמש השואל בחפץ ששאל‪ ,‬בזה‬
‫נראה שחייב בחיובי שמירה לכו״ע‪ ,‬ומקור לזה‬
‫מגמ׳ ב״מ דף צ״ט‪ ,‬אמר רב הונא השואל‬
‫קרדום מחבירו ביקע בו קנה לא ביקע בו לא‬
‫קנה ולמאי אילימא לאונסי! מ״ש פרה דמשעת‬
‫שאילה אלא לחזרה ביקע לא מצי הדר בו לא‬
‫בקע בו מצי הדר ע״כ‪ .‬הנה מצינו שהשתמשות‬
‫בחפץ המושאל קונה‪ ,‬ואף שחלקו על רב הונא‬
‫בגמ׳ שם היינו שהחולקים סוברים שגם במשיכה‬
‫)או בשאילה בלי משיכה עיין בתוס׳ שם ד״ה‬
‫כך( קנה גם לעינן שלא יוכל לחזור בו אבל‬
‫לא מצינו שחולקים על סברא זו שבקע בקרדום‬
‫קונה‪ ,‬וצריך ביאור איזה כה קנין יש בבקע‬
‫בקרדום‪ ,‬ואפשר לפרשו בב׳ פנים‪ ,‬הפן האחד‬
‫שביקוע בקרדום היינו קנין חזקה ואף שאין‬
‫קני! חזקה במטלטלי! אפשר שרק לקנות את‬
‫גוף החפץ אין חזקה מועלת אבל לקנות את‬
‫החפץ רק לקנין שאלה בזה מועיל קני! חזקה‬
‫פי דקימל״ן לרוב הפוסקים שאכילת פירות‬
‫אינה חזקה וכדנפסק בשו״ע חו״מ סימן קצ״ב‬
‫סי״א‪ ,‬ואעפי״כ לענין לקנות בקרקע זכות‬
‫לתשמיש כתבו הקצה״ח בסימן קנ״ג סק״ג‬
‫והנתיבות בסימן קצ״ה סק״ו שעל ידי שימוש‬
‫בקרקע קונה הדבר לשימוש עיי״ש‪ ,‬וא״כ נוכל‬
‫לומר שמה ששימוש קונה לשימוש אינה כחזקה‬
‫רגילה שאינה קונה במטלטלים אלא דין אחר‬
‫שקונה לשימוש על ידי התחלת השימוש‪ ,‬וקצת‬
‫ראיה לזה שהנה הקצה״ח כתב סברא זו ליישב‬
‫למה אין חזקת תשמישים צריך טענה סוף סוף‬
‫במה קנה‪ ,‬ועל זה תירץ שלקנות תשמישים‬
‫מועיל תשמיש‪ ,‬וא״כ אף אנו נאמר שהדין של‬
‫חזקת תשמישים נאמר גם בחזקת תשמיש בחפץ‬
‫שכנו גם חפץ המטלטל כגון שהחזיק לעלות‬
‫בסולם חבירו וכדומה שנראה שגם בזה נאמרו‬
‫דיני חזקת תשמישים‪ ,‬הפן הב׳ בטעם קנין ביקע‬
‫בקרדום אפשר שהוא משום משיכה והגבהה‬
 ‫ד עת משה‬
‫וטעם הדבר שאינו מתכווין לגוזלו שיחי׳ שלו‬
‫ורק רצונו לגזול הד‪,‬שתמשות שבחפץ ובמקום‬
‫שאינו חפץ לקנות הגזילה לעצמו לא נתנה לו‬
‫תורה קניני גזילה וסברא זו אפשר ללמוד ממה‬
‫שנתבאר בשו״ע חו״מ סימן שצ״ו ס״ג הוציאה‬
‫לסטים הם חייבים משעת משיכה ]בנזקים‬
‫שהזיקה הבהמד‪ [,‬ודוקא שהוציאוה כדי לגוזלה‬
‫אבל הוציאוה כדי לאבדה פטורים ע״כ‪ ,‬והוא‬
‫מד‪,‬ירושלמי הביאו התוס׳ דיש הכונס ובש״ך‬
‫שם סק״א וז״ל ‪ :‬כדי לאבדד‪ ,‬פטורים על הנזק‬
‫אבל על הבהמה עצמה חייבים אף שלא היד‪,‬‬
‫דעתם אלא לאבדם וכדלעיל סימן שפ״ו גבי‬
‫הזורק מטבע לים וכו׳ עכ״ל‪ ,‬וכוונתו ששם‬
‫מבואר שד‪,‬חוטף מטבע מחבירו כדי לזורקו לים‬
‫וזרקו חייב אף שיכולים להוציאו שאין חיוב‬
‫משום מזיק אלא מדין גזלן הרי שד‪,‬גוזל ע״מ‬
‫לאבד חייב כגזלן ועל זה מחלק היש״ך שרק‬
‫לגבי היזק החפץ חייבים אבל אינם חייבים על‬
‫חיזק שעשתה הבהמה‪ ,‬וטעם הדבר לחלק בזה‬
‫הוא‪ ,‬שבמקום שאין כוונתו שיהי׳ הגזילה לעצמו‬
‫אין לו קניני גזילד‪ ,‬אף שחייב מדין גזלן‪ ,‬וכמו‬
‫שביאר בר״ח שד‪,‬באנו לעיל‪ ,‬שגם במקום שאין‬
‫קניני גזילד‪ ,‬חייב גזלן אבל מ״מ לחייב גזלן‬
‫בהיזק שעשתה הבהמה בזה כתבו התוס' ריש‬
‫הכונס דף נ״ו ע״ב ד״ה פשיטא בתירוצם השני‬
‫שטעם הדבר שחייב הגזלן בד‪,‬יזק שעועזד‪,‬‬
‫הבד‪,‬מד‪ ,‬אף שאין הגזלן חייב בחיוב שמירד‪ ,‬משום‬
‫שקנה לה הגזלן בקניני גזילה ולכן גם הוא‬
‫ברשותו לענין חיובי מזיק עיי״ש‪ .‬הנד‪ ,‬מוכח‬
‫מכאן שאין גזלן קונד‪ ,‬קניני גזילה אלא‬
‫כשמתכוין שיהי׳ החפץ שלו‪ ,‬והשתא גם אנו‬
‫נאמר ששואל שלא מדעת שאינו מכוין שיד‪,‬י׳‬
‫החפץ שלו לגמרי אפשר שאינו קונד‪ ,‬בקניני‬
‫גזילה‪ ,‬ולפי״ז אפשר ליישב שנאמר שכדי‬
‫שיקרא סוכה גזולה אינד‪ ,‬אלא כשיצאת הסוכד‪,‬‬
‫מרשות בעלים אבל בשואל שלא מדעת שלא‬
‫יצאת מרשות בעלים אינד‪ ,‬סוכד‪ ,‬גזולה ויוצא‬
‫בד‪.,‬‬
‫ובסברא זו יש ליישב קושית הקצוד‪,‬״ח בסימן‬
‫שפ״ג שהקשה על פירוש הרמב״ם והשו״ע‬
‫לב‬
‫לכל אדם חוץ מלפפא בר אבא שהיה שמן‬
‫וכבד ולכן פטרו לאנשים שישבו על ספסל‬
‫של אלמנה ונשבר משום מתה מחמת מלאכה‬
‫ור״ת חולק עיין שם‪ ,‬והרי התם לא עשו קנין‬
‫שישיבה על ספסל אינו קונה‪ ,‬ונוכיח שחשיב‬
‫שואל גם בהשתמשות‪ ,‬אכן אין כאן ראיה‬
‫שכאן הרי נשבר מחמת ישיבתן וחייבין מדין‬
‫מזיק‪ ,‬אלא שאם היה ספסל שאול לסתם אדם‬
‫ושואל פטור על מתה מחמת מלאכה וטעם הפטור‬
‫נתבאר בראשונים פרק השואל שהוא מחמת‬
‫פשיעת המשאיל וכאילו נתנו הבעלים רשות‬
‫לישב עליו ולשוברו ובאופן זה גם בלא עשו‬
‫קנין פטור‪ ,‬ואדרבה אפשר להוכיח להיפך מכאן‬
‫שצריך קגין ולא סגי בהשתמשות לבד‪ ,‬מהא‬
‫דאם נשבר על ידי פפא בר אבא כולם פטורים‬
‫והוא חייב שהם יושבים ברשות‪ ,‬והשתא נחייב‬
‫אותם מדין שואל ומאחר שנשבר על ידי פפא‬
‫בר אבא אין בזה פטור של מתה מחמת מלאכה‬
‫וכמו שאר אונס דמי ונחייב כולם‪ ,‬אכן יש‬
‫לדחות שאין הכי נמי שיכול הבעלים לתבוע‬
‫מכל היושבים שישלמו מדין שואל וכן יכול‬
‫לתבוע מהמזיק הכל וכשאר שואל שבא אחד‬
‫והזיק לחפץ שרצה הבעלים מזה גובה רצה‬
‫מזה גובה אבל כשיגבה מהשואל יכול השואל‬
‫לגבות המהזיק ‪,‬וכדתנן ריש המפקיד‪ ,‬וכן בגזל‬
‫ובא אחר ואכלו וגבו הבעלים מהגזלן יכול‬
‫הגזלן לתבוע ולגבות מהאוכל‪ ,‬נמצא שלמעשה‬
‫משלם המזיק‪ ,‬וזה כוונת ד‪,‬גמ׳ שפפא בר אבא‬
‫משלם‪.‬‬
‫והשתא לפי מה שנתבאר יש לעיין כשגוזל‬
‫סוכה של חבירו יחשב כגזלן על עצי הסוכה‬
‫שהם מטלטלים לדעת חמג״א הסובר שתלוש‬
‫ולבסוף חיברו חשיב כתלוש‪ ,‬ומה שהסביר‬
‫המג״א שלא עשה קנין בעצי הסוכה אכן אם‬
‫נאמר ששואל שלא מדעת חייב גם בשלא עשה‬
‫קנין אלא רק בהשתמשות לבד נעשה גזלן א״כ‬
‫קשה איך יוצא בסוכד‪ ,‬זו הא הוד‪ ,‬סוכה גזולה‪,‬‬
‫ונראה לתרץ שאף שקיימל״ן ששואל שלא‬
‫מדעת גזלן הוא מ״מ אין לגזלן זה קניני גזילה‪,‬‬
‫לג‬ ‫גזולה‬ ‫ב ע נ י ן סוכה‬
‫גובה שואל הראשון משואל שני ואולי מדין‬
‫נהנה‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫ולפי״ז גם בסוכה הבנויה בראש העגלה‬
‫ושאלו אחד שלא מדעת יצא בה ואף שכתבנו‬
‫שגם באין לו קניני גזילה אם רק נעשה‬
‫בה מעשה גזילה נחשב כסוכה גזולה וממילא‬
‫בסוכה שאולה שלא מדעת לכאורה מסתבר‬
‫שנעשה בה מעשה גזילה גם בלא עשה קנין‬
‫ועל דרך שנתבאר שחייב באופן זה לשלם‪,‬‬
‫ואמנם בסוכה מחוברת יש להסתפק אם נאמר‬
‫שנעשה בד■ מעשה גזילה במה שמשתמש שלא‬
‫מדעת כיון שסוף סוף הסוכה במקומה עומדת‬
‫או מאחר שחשיב גזלן להתחייב באונסין של‬
‫החפץ מיקרי מעשה גזילה ואף שהסוכה‬
‫מחוברת‪ ,‬אכן להשיטות שתלוש ולבסוף חיברו‬
‫מיחשב כמחוברת אם ישתמש בה שלא מדעת‬
‫אף שחשיב כשואל שלא מדעת ועובר בלא‬
‫תגזול מ״מ מאחר שקרקע אינד■ נגזלת ממילא‬
‫אין גם מעשה גזילד■ שדורי במציאות לא גזלה‬
‫וגם בדין קרקע אינד‪ .‬נגזלת ולכן אין כאן מעשה‬
‫גזילה‪ ,‬אכן לדרך זה נדחד׳ תירוצו של השג״א‬
‫שלכך צריך פסוק למעט סוכה גזולה ולא‬
‫נתמעט משום מצוד■ הבאה בעבירה שאיירי‬
‫בסוכה גזולה מגוי‪ ,‬ולסברא זו כל שאין לו‬
‫קניני גזילה אינד‪ ,‬נחשבת לסוכד■ גזולה ממילא‬
‫גזילת גוי למ״ד שמותר יוצאין בה וכמש״נ‬
‫לעיל‪.‬‬
‫בחמשה אנשים שהניחו כל אחד חבילה על‬
‫הבהמה חייב זה שמחמהה הפסיקה הבהמה‬
‫ללכת ואם אין יווע כולם משלמים ע ב‪ ,‬והקשה‬
‫הקצה״ח למה משלמים בולם אדרבה יפטרו‬
‫כולם שמספק כל אחד פטור שהמוציא מחברו‬
‫עליו הראיה עיי״ש‪ ,‬ולפי דרכנו אפשר ליישב‬
‫שכולם חייבין מדין שואל שלא מדעת ואפשר‬
‫שבאן בשמו החבילה על הבהמה יש נוסף‬
‫לשימזש בבהמה גם משיכה אם אזלא קצת‬
‫מחמת החבילה ומאחר שיכול הבעלים לגבות‬
‫מכולם מדין שואל אלא שאם אנו יודעים מחמת‬
‫מי הפסיקה ללכת היו כולם גובין ממנו מדין‬
‫מזיק אבל עכשיו שאין יודעין הם חייבים ואינם‬
‫יכולים לגבות מהמזיק ודו״ק‪ .‬ומה שאין מחייבין‬
‫למניח החבילה הראשון מדין שואל שלא מדעת‬
‫שנעשה כגזלן והשני פטור מדין גזלן שגונב‬
‫מן הגנב פטור‪ ,‬אכן למה שנתבאר שבשואל‬
‫שלא מדעת אינה יוצאת מרשות בעלים ניחא‬
‫שממילא גונב מהגנב חייב וכמבואר בגמ׳ ב״ק‬
‫שלצנועין הסוברים שאינו ברשותו יכול אדם‬
‫להקדיש סוברים שגונב מן הגנב ג״כ חייב‬
‫וממילא שואל שלא מדעת שנעשה גזלן אבל‬
‫לא יצאת מרשות בעלים אם יבוא אחר ויגנוב‬
‫או ישאל שלא ברשות נעשה ג״כ גזלן ורצה‬
‫הבעלים מזה גובה רצו מזה גובה‪ ,‬ולכן בחמשה‬
‫שהניחו על החבילה גובה מכולם‪ .‬ויש לעיין אם‬
‫גבה כל הסכום משואל שלא מדעת מאיזה כח‬
 ‫משה‬ ‫דעת‬ ‫לד‬

‫הרב יעקב אשר פלדמן‬

‫ראש הכולל‬

‫בענין ביצה שנולדה ביו״ט‬

‫ביצה ב׳ א׳‪ ,‬במתניתין‪ .‬ביצה שנולדה ביום הר״ב‪ ,‬כן לשונו בריש פרק ד׳ דעדיות[‪ .‬ואע״ג‬
‫טוב‪ ,‬בית שמאי אומרים תאכל‪ ,‬ובית הלל אומרים דמסקינן דיו״ט דעלמא נמי אסורה‪ ,‬אפ״ה מוקמינן‬
‫לא תאכל‪ ,‬ע״כ‪ .‬ובפרש״י שם וז״ל‪ ,‬לא תאכל‪ .‬למתניתין בעיקר הדין‪] .‬וע״ע מש״כ בזה בספר‬
‫בו ביום ובגמרא מפרש טעמא ‪ :‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בחי׳ ראשון לציון מבעל האוד‪,‬״ח הקדוש[‪ .‬וד‪,‬א דנקט‬
‫חת״ס מש״כ בביאור דברי רש״י‪ ,‬במה שהוצרך יום טוב ולא שבת‪ ,‬ויהי׳ פירושו שבת שאחר יום‬
‫לפרש דאסורה דוקא בו ביום והוא לטעמא דהכנה טוב‪ ,‬דד‪,‬״א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין‬
‫יום טוב מכין לשבת‪ ,‬אבל יום טוב שלאחר שבת‬ ‫יעו״ש‪.‬‬
‫ובגם׳ שם בע״ב‪ ,‬אלא אמר רבה לעולם אימא לא ליתסר‪ ,‬דכחול שויור‪,‬ו שאין סעודתו‬
‫בתרנגולת העומדת לאכילה‪ ,‬וכיום טוב שחל בעיא הכנר‪ ,‬וכו׳ יעו״ש‪ ,‬ובתוס׳ רע״א מש״כ בזה‪.‬‬
‫גם בר‪,‬א דפריך שם‪ ,‬שבת דעלמא תשתרי‪ ,‬עי׳‬ ‫להיות אחר השבת עסקינז‪ ,‬ומשום הכנה‪ ,‬וקסבר‬
‫רבד‪ ,‬כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה בחי׳ חת״ס שהקשר‪ ,‬וז״ל‪ ,‬יל״ד מה עלה על דעתו‬
‫לה‪ ,‬ורבה לטעמי׳‪ ,‬דאמר רבה מאי דכתיב‪) ,‬שמות להקשות על שבת דעלמא‪ ,‬כיון שכבר תירץ לו‬
‫ט״ז( וד‪,‬יה ביום הששי‪ ,‬והכינו את אשר יביאו איו״ט דעלמא ]סי׳ דגזרינן יו״ט דעלמא אטו‬
‫חול מכין לשבת‪ ,‬וחול מכין ליום טוב‪ ,‬ואין יום יו״ט אחר שבת[‪ ,‬ה״ה שבת דעלמא וכו׳ יעו״ש‬
‫טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ומש״כ בזה‪.‬‬
‫וברמב״ם בפ״א מהל׳ יום טוב הי״ט וז״ל‪ ,‬חול‬ ‫]ובפירש״י שם וז״ל‪ ,‬ומשום הכנר‪ .,‬הוא דאסרי‬
‫לה ב״ה כדמפרש ואזיל‪ :‬דכל ביצר‪ ,‬דמתילדא מכין לשבת‪ ,‬וחול מכין ליום טוב‪ ,‬אבל אין יום‬
‫האידנא מאתמול גמרה לה‪ .‬ואע״ג דבידי שמים טוב מכין לשבת‪ ,‬ואין שבת מכינד‪ ,‬ליום טוב‪.‬‬
‫הוא‪ ,‬אסור דבעינן כל סעודות שבת וסעודות יו״ט‪ ,‬לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת‬
‫אסורה‪ ,‬ואע״פ שד‪,‬תרנגולת עומדת לאכילה‪ ,‬הואיל‬ ‫שיד‪,‬יו מזומנות ומוכנות מבעו״י של חול עכ״ל!‪.‬‬
‫א״ל אביי אלא מעתה יו״ט בעלמא תשתרי‪ ,‬ומאמש נגמרד‪ ,‬הביצד‪ ,‬נמצא שבת מכין אותה‬
‫]ועי׳ בשי״מ שם‪ ,‬דאף דמתניתין ביו״ט לאתר ליום טוב‪ ,‬ואסרוה בכל יום טוב‪ ,‬גזירה משום‬
‫שבת עסקינן‪ ,‬מ״מ פריך ממעשים בכל יום‪ ,‬יו״ט שאחר שבת‪ ,‬וכן ביצר‪ ,‬שנולדה בכל שבת‪,‬‬
‫דאסרינן ביצה שנולדד‪ ,‬ביום טוב גרידא‪ ,‬וע״ע אסורה גזירה משום שבת שאחר יום טוב עכ״ל‪.‬‬
‫ובמ״מ שם וז״ל‪ ,‬לפיכך ביצה וכו׳ )דף ב‪(.‬‬ ‫בחי׳ הרשב״א ואזיל לשי׳ בשבת קמ״ט עי׳‬
‫גלד‪,‬״ש[‪ ,‬גזירה משום יו״ט לאחר שבת‪ .‬שבת משנר‪ ,‬ביצה שנולדר‪ ,‬ביום טוב‪ ,‬בית שמאי אומרים‬
‫דעלמא תשתרי‪ ,‬גזירה משום שבת שאחר יום טוב תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל‪ ,‬ובגמרא יש‬
‫]ובפרש״י שם ה״ל‪ ,‬יום טוב דעלמא‪ .‬שאינו אחר הרבה אוקימתות‪ ,‬ובהלכות‪ ,‬ואוקמה רבה )דף‬
‫שבת‪ :‬שבת דעלמא‪ .‬שאינו אחר יום טוב‪ :‬ב‪ (:‬אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה‪ ,‬וביום‬
‫תשתרי‪ .‬לגמוע ביצר‪ ,‬חיה שנולדר‪ ,‬בו‪ :‬עכ״ל‪ .‬טוב שחל להיות אחר השבת‪ ,‬ומשום הכנה‪ ,‬דכל‬
‫גם י״ל‪ ,‬דפריך מיו״ט דעלמא דד‪,‬וא מברייתא ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה‪ ,‬ואמרו‬
‫לקמן ג׳ ב׳ עי׳ מד‪,‬רשי״ף ובביאור אות ז׳ וע״ע שם‪ ,‬דכל יו״ט אסורה גזירה משום יו״ט אחר שבת‬
‫וכן בכל שבת גזירד‪ .‬משום שבת אחר יו״ט‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫שם במהרש״א ובדו״ח לרע״א שם‪.‬‬
‫וד‪,‬נה אף שהרמב״ם העתיק האי דינא דמתניתין‬ ‫ובתוספת יו״ט בריש מכילתין וז״ל‪ ,‬ביצר‪,‬‬
‫שנולדה ביום טוב‪ ,‬כתב הר״ב ביום טוב שאחר וכסוגיין‪ ,‬דביו״ט אחר שבת עסקינן‪ ,‬מ״מ עדיין‬
‫שבת עסקינן‪ ,‬בגמרא‪] .‬וכאשר הגהתי בלשון צ״ב דלפי״מ שהעתיק בתהילת דבריו שם‪ ,‬שאין‬
 ‫לה‬ ‫ש נ ו ל ד ה ב י ו״ ט‬
‫דמכיון דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן‪,‬‬
‫אבל בשוחט ביום טוב גרידא גם בלאו הטעם‬
‫דהוי מילתא דלא שכיחא מותרת משום דהוי‬
‫גזירה לגזירה וצ״ע שי׳ רבינו אפרים‪ ,‬דמוקים‬
‫לה ביום טוב גרידא א״כ מאי מקשי דנגזור אטו‬
‫הנך דמתילדן ביומיהן והא הוי גזירה לגזירה‬
‫וכקושיית רש״י ותוס׳ וע״ע בר״ן וברא״ש‪,‬‬
‫ומש״ב ברע״א בזה‪.‬‬
‫ועל קושי׳ הראשונה עי׳ במאירי‪ ,‬וכ״ה בחי׳‬
‫חת״ס סוד״ה ואם איתא משיטה כת״י‪ ,‬דבאמת‬
‫קפי׳ רבינו אפרים יתפרש קושיית ד‪.‬גמ׳‪ ,‬דנגזור‬
‫אמו נולדו ביומיהן היינו כי היכא דגזרינן בנולדו‬
‫ביו״ט‪ ,‬אטו נולדו ביו״ט אחר שבת‪ ,‬הכ״נ נגזור‬
‫בשוחט ביום טוב דעלמא אטו שוחט ביום טוב‬
‫אחר שבת וע״ע בשעה״מ פ״ד מהל׳ יו״ט הי״ח‪.‬‬
‫גם י״ל‪ ,‬דהא עיקר קושייתם היתה‪ ,‬דנגזור‬
‫אטו שוחט ביום טוב אחר שבת‪ ,‬פי׳ דאם נתיר‬
‫בשוחט ביום טוב גרידא נבוא להתיר גם בשוחט‬
‫ביו״ט אחר שבת וימצא בה ביצים גמורות והם‬
‫הרי אסורות מה״ת מספק שמא בשבת גמרי לשי׳‬
‫רא״פ‪ ,‬וי״ל דזה הי׳ פשוט להגמ' דלא צריך‬
‫לעשות תקנה ולחוש לשוחט ביו״ט אחר שבת‬
‫וימצא ביצים גמורות דבודאי הוי מילתא דלא‬
‫שכיחא ולא בעינא למיחש לה‪ ,‬אלא דעיקר‬
‫הקושיא היתה דנגזרו שמא נבוא להתיר גם‬
‫בנולדו ביו״ט דהא זהו הוי שפיר מילתא דשכיח‬
‫שיולדו ביצים ביום טוב‪ .‬וע״ז משני דסו״ס עצם‬
‫הדבר ששוחט תרנגולת וימצא בה ביצים גמורות‬
‫הוי מילתא דלא שכיח ולא ראו חכמים לגזור‬
‫ולאסור מילתא דלא שכיח‪ ,‬אבל לגזור אטו שוחט‬
‫ביו״ט אחר שבת גם בס״ד הי׳ פשוט להגמ׳ דלא‬
‫בעינן לעשות תקנה לזה‪ ,‬וע״ע בשער המלך שם‬
‫ובהג׳ גליון מהרש״א מש״כ בזה‪.‬‬
‫אמנם מה שנתקשו דלפי׳ רבינו אפרים דמיירי‬
‫בשוחט ביו״ט גרידא‪ ,‬ומ״מ הקשו דנגזור אטו‬
‫נולדו ביו״ט גרידא עדיין צ״ב דהא הוי גזירה‬
‫לגזירה דהא נולדו ביום טוב הוי ג״כ אסור רק‬
‫מדרבנן משום יום טוב אחר שבת‪ .‬ועי׳ מש״כ‬
‫ברע״א שם בשי׳ אביי וצ״ב ממש״כ הרשב״א‬
‫בחי׳ בד״ה ואם‪.‬‬
‫ב ע נ י ן ביצה‬
‫יו״ט מכין לשבת אמאי לא סיים ג״כ האי דינא‬
‫רביצה שנולדה בשבת שאחר יו״ט אסורה‪ ,‬הואיל‬
‫ומאמש נגמרה‪ ,‬וכן בסיום לשונו שכתב‪ ,‬וכן ביצה‬
‫שנולדה בכל שבת וכו׳‪ ,‬אמאי לא כללן כאחת‬
‫ולכתוב וכן אסרוה בכל שבת וכר‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫שם‪ .‬ומי גזרינן‪ ,‬והא תניא השוחט את‬
‫התרנגולת‪ ,‬ומצא בה ביצים גמורות מותרות‬
‫לאכלן ביום טוב‪ .‬ואם איתא ליגזר משום הנך‬
‫דמתילדין ביומיהן‪ .‬א״ל ביצים גמורות במעי‬
‫אמן מילתא דלא שכיחא‪ ,‬ומילתא דלא שכיחא‬
‫לא גזרו בה רבנן‪] .‬ובפרש״י שם ח״ל‪ ,‬ומי גזרינן‪.‬‬
‫ומי אחמור רבנן בביצה למגזר היתרא משום‬
‫אסורא‪ :‬וא״ת הויא לה גזירה לגזירה דהנד‬
‫דמתילדן ביומיהם נמי אינו אסורות‪ ,‬אלא משום‬
‫גזירה דיום טוב אחר שבת‪ ,‬תריץ הא מצי לאוקמי‬
‫ביום טוב אחר השבת דהשתא איכא למגזר אטו‬
‫הנך דמתילדן ביומיהם וכר‪ ,‬יעו״ש[‪ .‬וכ״כ התוס׳‬
‫שם בר״ה נגזר משום הנך דמתילדן ביומיהן‪ ,‬ואין‬
‫זה גזירה לגזירה רמותר לאכלן ביום טוב משמע‬
‫אפילו ביום טוב דאלאחר שבת‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫והנה בבעל המאור לקמן ג׳ ב׳ וז״ל‪ ,‬ומצאתי‬
‫לרב ר׳ אפרים ז״ל דהיכא דשחט תרנגולת ביום‬
‫טוב שאהר השבת ומצא בה ביצים גמורות‬
‫אסורות דאיכא למימר דלמא מאתמול גמרי‪ .‬ואין‬
‫שבת מכינה ליום טוב‪ ,‬וכשם שאסור ספק יום‬
‫טוב ספק חול‪ ,‬כ ך ספק בשבת גמרו ספק בו ביום‬
‫גמרו אסורות עי״ש ובר״ן וברא״ש דלרבינו‬
‫אפרים מתוקמא ברייתא דהשוחט תרנגולת ומצא‬
‫ביצים גמורות דמותרות דהיינו ביום גרידא‪.‬‬
‫וברמב״ן במלחמות שם‪ ,‬הקשה דלשי׳ רא״פ‬
‫דהשוחט תרנגולת ביום טוב אחר שבת ומצא בה‬
‫ביצים גמורות אסור מה״ת ומספק דלמא בשבת‬
‫גמרו לה‪ ,‬א״כ אמאי הקשו בגמרא דנגזור משום‬
‫הנך דמתילדן ביומיהן ולא אמר דנגזור אטו שוחט‬
‫ביום טוב אחר שבת דאז אסור מה״ת‪ .‬עוד הקשו‬
‫עליו דבגמ׳ ע״כ הכוונה בשוחט ביום טוב אחר‬
‫שבת‪ ,‬דאל״כ‪ ,‬מאי פריך לגזור משום הנך‬
‫דמתילדן ביומיהן והא הוי גזירה לגזירה‪ ,‬אלא‬
‫ע״כ דמיירי ביום טוב אחר שבת‪ ,‬ושמעינן מינה‬
‫דגם ביום טוב אחר שבת מותרת‪ ,‬והיינו משום‬
 ‫דע ת משה‬ ‫לו‬
‫דהא גם ה נ ך דמתילדן ביומיהן לא אסרו אלא‬ ‫וברמב״ם שם‪ ,‬בה״כ וז״ל‪ ,‬השוחט תרנגולת‬
‫משום הנד דמתילדן ביום טוב אחר שבת‪.‬‬ ‫ביום טוב‪ ,‬ומצא בה ביצים גמורות‪ ,‬הרי אלו‬
‫והנראה בכל זה בהקדם ביאור מש״כ התום׳‬ ‫מותרות שאין זה דבר מצוי תמיד‪ ,‬ודבר שאינו‬
‫שם בע״ב‪ ,‬בד״ר‪ ,‬מלתא דלא שכיחא היא‪ ,‬וז״ל‪,‬‬ ‫מצוי‪ ,‬אלא אקראי בעלמא‪ ,‬לא גזרו בו‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ובמ״מ שם וז״ל‪ ,‬ברייתא שם )דף ב‪ (:‬כלשונה‪ ,‬וקשיא דלמא אם לא שחטה היתד‪ ,‬נולדת היום‪,‬‬
‫ושם נזכר שהטעם משום דמילתא דלא שכיחא וא״כ מאתמול גמרד‪ ,‬לה‪ ,‬ותאסר בלא גזרד‪,‬‬
‫היא‪ .‬ופי׳ שאפילו ביום טוב שלאחר שבת מותרת‪ ,‬מספק‪] ,‬וכוונתם למ״ש בדבור הקודם בסמוד שם‬
‫דכל שלא יצאה מחוץ אין זה הכנה גמורה‪ ,‬וכן דמיירי אפילו בשוחט תדנגולת ביום טוב לאהר‬
‫הכריחו ז״ל‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ולכאורה נראה כוונתו למש״כ שבת[ וי״ל דמאחר שלא נולדד‪ ,‬ע״י כד לא חשיב‬
‫רש״י ובתום׳ שם‪ ,‬דע״כ דמיירי ביום טוב אחר גמר‪ ,‬ובירושלמי פליג בהא עכ״ל‪ .‬וע״ע ברא״ש‬
‫שבת‪ ,‬דאי ביום טוב גרידא מאי פריד דלגזר משום שם‪ ,‬ובר״ן הביא מש״כ בירושלמי שאינו דומה‬
‫הנך דמתילדן ביומיהן והא הוי גזירה לגזירה‪ ,‬טעם אכילתד‪ ,‬מבפנים לטעם אכילתד‪ ,‬מבחוץ‬
‫אלא ע״כ דמיירי אפילו ביום טוב אחר שבת ולא ועי״ש בקרבן נתנאל אות ב׳‪ ,‬גם יש לפרש‬
‫אסרינן לה מטעם הכנר‪ ,‬משום דכל שלא יצאה כמש״כ ברא״ש לקמן סי׳ ז׳‪ ,‬דע״י לידת הביצה‬
‫לחוץ ע״י לידה אין הגמר של אתמול חשוב גמר טעמה משובח יותר‪ ,‬וגם חוכנה לקבל אפרוחים‬
‫יעו״ש‪ ,‬וא״כ ע״י הגמר של אתמול ה ו כ נ ה להיום‬ ‫ע״ש בתום׳ בד״ה מילתא דלא שכיחא‪.‬‬
‫אמנם מסתימת לשון הרמב״ם דהעתיק לשון שיהי׳ טעמד‪ ,‬מושבח‪ ,‬או שתהי׳ ראוי׳ לקבל‬
‫הגמרא השוחט תרנגולת ביום טוב וכו׳ בסתמא‪ ,‬אפרוחים‪ ,‬אמנם כל שלא נולדה אלא שנמצאו‬
‫לכאורה מיירי ביום טוב גרידא‪ ,‬ובכ״ז בעי בה ע״י ששחטר‪ ,,‬א״כ אין כאן השיבות לגמר של‬
‫אתמול ולכן לא הוי הגמר של אתמול ה כ נ ה‬ ‫לטעמא דמשום דד‪,‬וי דבר שאינו מצוי אלא‬
‫להיום‪ ,‬וכ״ה בחי׳ הרשב״א בד״ה ואם אי׳ וז״ל‪,‬‬ ‫וגם‬ ‫אקראי ולכן לא גזרו בו וכשי׳ רבינו אפרים‪,‬‬
‫ממד‪ ,‬שכתב דדבר שאינו מצוי אלא אקראי בעלמא וי״ל‪ ,‬דכל שלא נולדד‪ ,‬אין גמר של אמש הכנר‪,‬‬
‫לא גזרו בו ע״כ דקאי על יו״ט לבד דד‪,‬א ביו״ט גמורה לפי שלא נגמרה לגדל אפרוחים אלא‬
‫אחר שבת לא הוזכר כלל ברמב״ם בהי״ט שם‪ ,‬בלידה‪ ,‬ואף לאכילה נמי אינה חשובה לגמרי כי‬
‫שום גזירה‪ ,‬וכל הגזירה שם קאי רק על יו״ט אם בלידד‪ ,‬כדאי׳ בהדיא בירושלמי פ״ק ה״א‬
‫לבד‪ ,‬וא״כ גם מש״כ כאן בסתמא לא גזרו בו וכו׳ יעו״ש ובד‪,‬״ג יפ״ע עד‪,‬״ת שם‪] .‬הנד‪ ,‬מש״כ‬
‫ברא״ש ובחי׳ הרשב״א דהכנת הלידד‪ ,‬היינו‬ ‫כוונתו למש״ב קודם וד‪,‬יינו ביום טוב בעלמא‪.‬‬
‫ונראה די״ל‪ ,‬דגם המ״מ הבין כן בכוונת דראוי׳ עי״ז לגדל אפרוחים צ״ב דבשלמא מד‪,‬‬
‫הרמב״ם דמיירי גם ביום טוב גרידא‪ ,‬אלא דכתב שטעמה מושבח שייד הכנה לסעודה משא״כ בהא‬
‫דאפילו ביום טוב אחר שבת ג״כ מותרת‪ ,‬משום שראוי׳ לגדל אפדוחין מד‪ ,‬שייד לסעודה וגם הא‬
‫שאין זה הכנה‪ ,‬משום שלא יצא לחוץ‪ ,‬אלא דצ״ב בשבת אין שייד גידול אפרוחים וצ״ע[‪.‬‬
‫לפי״ז‪ ,‬מאי ההכרח לפרש כן בהרמב״ם להתיר‬
‫ומתבאר בדברי התום׳ ובביאור בחי׳ הרשב״א‪,‬‬ ‫גם ביו״ט אחר שבת אם באמת ביום טוב גרידא‪,‬‬
‫ג״כ בעי לטעמא דלא שכיח‪ ,‬ושפיר מתפרשת דהא דקאמר בגמ׳ וקסבר רבה דכל ביצד‪ ,‬דמתילדא‬
‫סוגי׳ ד‪,‬גמ׳ ביו״ט דעלמא‪ ,‬וא״ב י״ל‪ ,‬דשי׳ האידנא מאתמול גמרד‪ ,‬לה אין הכוונה דד‪,‬וי גמר‬
‫הרמב״ם כרבינו אפרים לאסור ביו״ט אחר שבת‪ ,‬וחשיבות בהוויות הביצה ובאיכותה‪ ,‬אלא דד‪,‬וי‬
‫דאין הכרה מסוגי׳ ד‪,‬גמ׳ להיפד‪ ,‬ולפי״ז צ״ע גם רק כעין גמר והכנד‪ ,‬להלידה דע״י הגמר של‬
‫על הרמב״ם מד‪ ,‬שנתקשו בשי׳ רבינו אפרים‪ ,‬תמול מקבלת בהלידד‪ ,‬טעם מושבח ולכן כל שלא‬
‫דמאי פריך על השוחט ביו״ט גרידא‪ ,‬נגזור אטו נולדה במציאות‪ ,‬אלא שמצא בה ביצים גמורות‬
‫הנד דמתילדן ביומיד‪,‬ן וד‪,‬א הוי גזירה לגזירה ע״י ששחטר‪ ,‬ביו״ט אחר שבת‪ ,‬ונמצא שאין כאן‬
‫לז‬ ‫ביו״ט‬ ‫שנולדה‬
‫כל ביצה שנולדה בשבת אחר יו״ט מדין הכנה‪,‬‬
‫וע״ע בתשובות החדשות להרע״א ובקובץ וזאת‬
‫ליהודה‪ .‬והנה לסברת התוס׳ דס״ל דמה שאמרו‬
‫דמאתמול גמרה לה הוי הכנה היינו רק בנולדה‬
‫למחר א״כ אין להקשות לכאורה דלעצמה הכינה‬
‫משום דהא אם ישחטו היום אין כאן תועלת גמר‬
‫להביצה ורק אם תלד למחר אז הוי הגמר של‬
‫אתמול כהכנה‪ ,‬אבל לסברת הרמב״ם ורבינו‬
‫אפרים דנתבאר דגמר בריית והוית הביצה כבר‬
‫מאתמול גמרה א״כ קושיית הרע״א במקומה‬
‫עומדת דהא גמר בריית והוית הביצה לאו דוקא‬
‫למחר הוא אלא דגם להיום עצמה הכינה שהרי‬
‫יכול לשחוט היום את התרנגולת ולאכול ביצתה‪.‬‬
‫יעו״ש מש״כ בזה‪.‬‬
‫ונראה דיש לומר‪ ,‬דבאמת כל שהתרנגולת‬
‫עומדת לאכילה‪ ,‬שייך שפיר לומר דלעצמה הכינה‪,‬‬
‫דהרי יכול לשחטה ולאכול גם הביצה‪ ,‬אבל כל‬
‫שאין התרנגולת עומדת לאכילה אלא לגדל ביצים‪,‬‬
‫שוב אין כאן הסברא דלעצמה הכינה‪ ,‬דהא אין‬
‫התרנגולת עומדת לשחיטה ולאכילה‪ ,‬ואין תועלת‬
‫מן הגמר רק עד למחר לכיטתלד‪ ,‬ושפיר הוי כל‬
‫הגמר של היום רק כהכנה למחר לשכתיולד‬
‫הביצה‪ .‬ולפי״ז צ״ל דכל שהתרנגולת עומדת‬
‫לאכילה אף בשבת שאחר יו״ט אין כאן איסור‬
‫הכנה משום האי טעמא דלעצמה הכינה ורק‬
‫די״ל דאסורה מדרבנן אטו תרנגולת העומדת‬
‫לגדל ביצים‪ ,‬דאז הוי שפיר עיקר ההכנה למחר‬
‫מה״ת‪ ,‬משום דאין כאן הסברא דלעצמה הכינה‬
‫וכמשנ״ת‪.‬‬
‫ודאתינן להכא‪ ,‬מיושב שפיר מה שנתקשה‬
‫בתויו״ט‪ ,‬דאמאי נקיט המשנה בביצה שנולדה‬
‫ביו״ט אחר שבת‪ ,‬ולא בשבת שאחר יום טוב‬
‫דהא עיקר הקרא דהכנה בשבת אחר יום טוב‬
‫קאי‪ ,‬והיינו משום דמכיון דמתניתין בתרנגולת‬
‫העומדת לאכילה עסקינן‪ ,‬וכדאוקמה רבה‪ ,‬א״כ‬
‫אז בנולדה הביצח בשבת שאתר יום טוב‪ ,‬הוי‬
‫באמת רק איסור מדרבנן וכמש״ב‪ ,‬ולכן נקיט‬
‫המשנה ביו״ט אחר שבת דאז אף בתרנגולת‬
‫העומדת לאכילה ג״כ הוי איסור מה״ת‪ ,‬דהא לא‬
‫שייך לומר לעצמה הכינה ]והא דאוקי רבה‬
‫בענין ביצה‬
‫גמר והבנה להיות טעמה מושבה מותרת שפיר‬
‫באכילה ביו״ט לאחר שבת‪.‬‬
‫והנה ברמב״ם בפיה״מ בעדיות פ״ד מ״א וז״ל‪,‬‬
‫וטעם איסור בית הלל‪ ,‬לפי שביצה שנולדה היום‬
‫נגמרה ברייתה ביום שלפניו‪ ,‬וכשיהיה יום טוב‬
‫אחר שבת‪ ,‬תהי׳ ביצה זו שנולדה ביום טוב‬
‫נגמרה הויתה בשבת‪ ,‬וב״ה אומרים חול מכין‬
‫לשבת‪ ,‬וחול מכין ליום טוב‪ ,‬ואין יו״ ט מכין‬
‫לשבת‪ ,‬ואין שבת מכין ליו״ט‪ ,‬ונאסרה ביצה‬
‫שנולדה בכל יום טוב‪ ,‬גזירה יו״ט אחר שבת‬
‫עכ״ל‪ ,‬ונראה מדברי הרמב״ם אלו דהא דקאמר‬
‫וקסבר רבה וכר מאתמול גמרה לה אין הפי׳‬
‫כמש״ב בדברי התוס׳ דהוי רק כגמר והכנה לאחר‬
‫שתלד שתהי׳ טעמה מושבח‪ ,‬אלא דפשוטו דהויות‬
‫ובריית הביצה נגמרה ביום קודם לידתה וזהו‬
‫דקאמר דקסבר רבה דכל ביצה דמתילדה האידנא‬
‫מאתמול גמרה לה‪ ,‬היינו כפשוטו דעוד מאתמול‬
‫נגמר בריית הביצה‪ ,‬ולכן הוי עי״ז כהכנה למחר‬
‫ונמצא דשבת הכינה ליום טוב‪ .‬וכ״ה ברמב״ם‬
‫בריש ביצה‪.‬‬
‫ולהמתבאר בדברי הרמב״ם שפיר י״ל‪ ,‬דהשוחט‬
‫תרנגולת ביו״ט שלאחר שבת שאסורה מספק‬
‫מה״ת‪ ,‬דדילמא אתמול נגמר בריית והוית הביצה‪,‬‬
‫ונמצא דשבת הכינה ליו״ט‪ ,‬דהא להרמב״ם הגמר‬
‫היינו באיכות ובריית הביצה‪ ,‬ומובן לפי״ז שפיר‬
‫סברת רבינו אפרים‪ ,‬דס״ל דסוגי׳ הגמ׳ דהשוחט‬
‫תרנגולת ומצא ביצים גמורות דמותרות בשוחט‬
‫ביום טוב דעלמא קאי‪ ,‬אבל ביום טוב אחר שבת‬
‫אסורה מספק‪ ,‬משום דמפרש מאתמול גמרה לה‬
‫כמש״ב לשי׳ הרמב״ם דגמר בריית הביצה היא‬
‫מאתמול‪ ,‬וא״ש דאף שלא נולדה ג״כ עיקר הוית‬
‫ובריית הביצה נגמר בשבת לפני יום טוב‪ .‬ונמצא‬
‫דשבת הכינה ליום טוב‪ ,‬אף בשחט ומצא בה‬
‫ביצים גמורות‪.‬‬
‫ובדרועז וחדוש לרע״א‪ ,‬בביצה‪ .‬הקשה‪ ,‬דכל‬
‫ביצה שנולדה בשבת שאחר יו״ט‪ ,‬אמאי אסורה‬
‫נימא דיו״ט לעצמה הכינה דהא כל האיסור משום‬
‫דמאתמול גמרה לה וא״כ ממנ״פ אם כבר גמרה‬
‫מיו״ט‪ ,‬נמצא דלעצמה הכינה שהרי יכול לשחוט‬
‫את התרנגולת ולאכול את הביצה ואמאי אסרינן‬
 ‫דע ת מ שה‬
‫גם מה שנתקשו‪ ,‬לפי׳ רבינו אפרים דמפרש‬
‫דהשוחט ביום טוב היינו ביום טוב דעלמא‪ ,‬א״כ‬
‫הוי ליה גזירה לגזירה ומאי פריך דנגזור אטו‬
‫נולדו ביומיהן‪ ,‬ולפמש״כ גם לדעת הרמב״ם‬
‫מתפרשת סוגי׳ הגמרא כן‪ ,‬וצ״ע גם לפי״ד‬
‫קושייתם‪ ,‬ולמשנ״ת א״ש בפשיטות‪ ,‬והוא דלפי״ט‬
‫שכתבנו דגם שבת דעלמא הוי גזירה לגזירה‬
‫ובכ״ז גזרינן גזירה לגזירה והיינו ע״כ דבביצה‬
‫חששו גם לגזירה דגזירה‪ ,‬משום דאתי למטעי‬
‫טפי והוי כולי חרא גזירה‪ ,‬ולכן פריך שפיר דא״כ‬
‫גם בשוחט תרנגולת ומצא בד‪ ,‬ביצים גמורות‬
‫נגזור אטו נולדו ביומיהן ואף דהוי גזירה לגזירה‪,‬‬
‫ומשני דביצים גמורות במעי אמן מילתא דלא‬
‫שכיחא וכו׳‪ ,‬ולכן לא גזרינן בו‪ ,‬וכמש״כ ברמב״ם‬
‫שם‪ ,‬משום שאין זה דבר מצוי תמיד‪ ,‬ודבר שאינו‬
‫מצוי‪ ,‬אלא אקראי בעלמא‪ ,‬לא גזרו בו‪ ,‬פי׳‬
‫דבכה״ג לא גזרינן‪ ,‬ויתכן גם לפרש דר‪,‬וי רק טעם‬
‫להא דלא גזרינן גם כאן גזירה לגזירד‪ ,‬משום דלא‬
‫הוי כעין הגזירה ששכיח ומצוי יותר משא״כ‬
‫ביצים גמורות במעי אמן לא שכיחא‪.‬‬
‫ולפמשנ״ת בדעת הרמב״ם דדוקא בשבת אחר‬
‫יו״ ט אין איסור הכנה‪ ,‬משום דיו״ט לעצמד‪,‬‬
‫הכינד‪ ,,‬וד‪.‬יינו בעומדת לאכילה‪ ,‬וגם מותר לשחוט‬
‫ביום טוב‪ ,‬נמצא דיכול לאכול הביצד‪ ,‬שנגמרה‬
‫ביו״ט עצמר‪ ,,‬אבל ביו״ט שאחר שבת אף בעומדת‬
‫לאכילה‪ ,‬מ״מ מכיון שאין היתר שחיטד‪ ,‬ל״ש‬
‫לומר דשבת לעצמה הכינה‪ .‬ולפי״ז גם בעגל‬
‫שנולד בשבת שקודם יום טוב יהי׳ אסור לאכול‬
‫ביום טוב לשי׳ הרמב״ם משום דלא שייך לומר‬
‫דשבת לעצמה הכינה דהא אסור לשחוט בשבת‬
‫ואף דאם שחט לחולה מותר לבריא מ״מ אין נחשב‬
‫כנגמר בשבת בגלל זה‪ .‬ועי׳ במ״מ בפ״ב יו״ט‬
‫ה״א בסוה״ד שם דמסיק להיתר ומה״ט משום‬
‫דהותר לחולה אפילו ביומו וא״כ נחשב דלעצמו‬
‫הכינד‪ ,‬וע״ע שם במל״מ ובמפרשי הרמב״ם מש״כ‬
‫בדברי ד‪,‬מ״מ ולמש״ב לשי׳ הרמב״ם ל״ל האי‬
‫סברא דד‪,‬וכן לבו ביום לחולה וע״ע בטור בשם‬
‫רבינו אפרים בסי׳ תצ״ח לאסור ואזיל לשי׳‬
‫וכמשנ״ת וע״ע מש״כ בזה בדו״ח לרע״א‪.‬‬
‫לח‬
‫בתדנגולת העומדת לאכילה‪ ,‬ולא בתרנגולת‬
‫העומדת לגדל ביצים‪ ,‬עי׳ בראש יוסף שכתב‬
‫משום דאז לכו״ע אסור משום מוקצה‪ ,‬וכ״ב‬
‫להדיא בפיה״מ להרמב״ם דמכילתין ובפ״ד‬
‫דעדיות מ״א[‪.‬‬
‫גם מיושב היטב‪ ,‬מה שנתקשה בחי׳ חת״ס‪,‬‬
‫דלאהר שתירץ לו רבה דגזרינן יו״ט דעלמא‪,‬‬
‫אטו יו״ט אחר שבת‪ ,‬א״ב פשוט נמי דנגזור שבת‬
‫דעלמא אטו שבת אחר יו״ט‪ ,‬ואמאי פריד לי׳‬
‫אביי עוד שבת דעלמא תשתרי‪ ,‬ולמשנ״ת א״ש‪.‬‬
‫והיינו משום דלפי״מ שנתבאר דמיירי בתרנגולת‬
‫העומדת לאכילה‪ ,‬א״ב כל שבת אחר יו״ט‪ ,‬ג״ב‬
‫אסור רק מדרבנן‪ ,‬אטו תרנגולת העומדת לגדל‬
‫ביצים‪ ,‬וא״ב לפי״ז שבת דעלמא בעומדת לאכילה‬
‫הוי גזירה לגזירה‪ ,‬פי׳ אטו שבת אחר יו״ט‬
‫בעומדת לאכילה‪ ,‬והתם אסרו אטו שבת אחר‬
‫יום טוב בעומדת לגדל ביצים‪ ,‬ושפיר פריך אביי‬
‫לרבה דאף דגזרו ביום טוב דעלמא אטו יו״ט‬
‫אחר שבת משום דהוי איסור מה״ת‪ ,‬מ״מ בשבת‬
‫דעלמא דמיירי בעומדת לאכילה דהוי גזירה‬
‫לגזירה‪ ,‬פי׳ משום דגם שבת אחר יו״ט הוי רק‬
‫דרבנן‪ ,‬תשתרי‪] ,‬והקושי׳ היא מסתמא דברייתא‬
‫ג׳ ב׳ וכמש״ב[‪ .‬ומשני לי׳ דמ״מ גזרו אטו שבת‬
‫אחר יו״ט אף דהוי גזירה לגזירה‪ ,‬והטעם יש‬
‫לומר משום דביצה מחלפא בין עומדת לאכילה‬
‫לבין עומדת לגדל ביצים וכולי חדא גזירה הוי‪.‬‬
‫ומדויק לפי״ז ג״כ לשון הרמב״ם בהי״ט שם‪,‬‬
‫מה שלא סיים שם‪ ,‬ג״כ הא דאסרו בנולדה בשבת‬
‫אחר יום טוב‪ ,‬אף שהעתיק בתחילה גם הא דאין‬
‫יו״ט מכין לשבת‪ ,‬והוא משום דמכיון דמיירי‬
‫שם הרמב״ם בתרנגולת העומדת לאכילה‪ ,‬ובאופן‬
‫זה לא הוי מה״ת אלא מדרבנן ולכן לא כתבה‬
‫הרמב״ם ביחד עם הא דאסרו יו״ט אחד שבת דהוא‬
‫מעיקר דיני הכנה‪ .‬גם א״ש‪ ,‬מה שב׳ וכן ביצה‬
‫שנולדה בכל שבת וכו׳‪ ,‬ולא כללה עם מש״כ‬
‫קודם ואסרוה בכל יו״ט וכו׳‪ ,‬משום דאין גזירתם‬
‫שזה דביו״ט דעלמא הוי מחדא גזירה‪ ,‬אטו יו״ט‬
‫אחר שבת‪ ,‬ובשבת דעלמא הוי מגזירה לגזירה‬
‫וכמשנ״ת‪ ,‬ולכן כתב וכן ביצה וכו׳‪ ,‬פי׳ דגם‬
‫בכה״ג גזרינן‪.‬‬
‫לט‬

‫הרב דוד אויערבאר‬

‫מח״ס ״פתחי מגדים״ על סרמ״ג הל־ שבת‬

‫בהיתר מלאכת אוכל נפש ומכשיריו ביום טוב‬

‫לעשותן מערב יו״ט וכמש״כ דלא מציגו הילוק‬ ‫ביצה דף י״ב א‪ /‬תני תנא קמיה דרבי יצחק‬
‫בין אפשר לאי אפשר אלא במכשירין אלא‬ ‫בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו״ט לוקה‬
‫שבאותם המלאכות שאפשר לעשותן מבעו״י‬ ‫א״ל דאמר לד מני בית שמאי היא דאמרי לא‬
‫אסור מדרבנן כמו גיבון טחינה והרקדה וכו׳‪,‬‬ ‫אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה‬
‫וכ״ה שיטת היראים בסי׳ ש״ד יעוי״ש‪ .‬ב‪ .‬שיטת‬ ‫נמי שלא לצורך דאי בית הלל הא אמרי מתור‬
‫הרמב״ם בפ״א מה׳ יו״ט ה״ה כשיטת תוס׳‬ ‫שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורר‬
‫הנ״ל‪ ,‬אלא שבטעם האיסור ביכול לעשותן‬ ‫ה״נ מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי‬
‫מערב יו״ט כתב דמשום גזירה הוא ע״ש במ״מ‪.‬‬ ‫שלא לצורך‪.‬‬
‫ג‪ .‬שיטת התוס׳ והראשונים ריש פרק אין צדין‪,‬‬
‫דמלאכות שהם קודם לישה אסור מה״ת וכדרשת‬ ‫ונחלקו הראשונים בביאור האי דינא דמתוך‪,‬‬
‫הירושלמי‪ ,‬וכ״ה שיטת הרמב״ן במלחמות שם‬ ‫שיטת רש״י והרמב״ם דמדאורייתא אמרינו‬
‫ורק מטעם אחר ע״ש )והרא״ש שם כתב‬ ‫מתוך שהותרה לצורך אובל נפש הותרה נמי‬
‫דאסמכתא הוא(‪ .‬ד‪ .‬שיטת רש״י שם לפי מה‬ ‫שלא לצורך כלל ורק מדרבנן גזרו בדבר שאינו‬
‫שהבינו הראשונים מדבריו דגם באו״ג עצמו‬ ‫לצורך יו״ ט כלל‪ .‬אולם התוס׳ ושאר ראשונים‬
‫מחלקינן בין אפשר לא״א‪ ,‬והקשו עליו דרק‬ ‫סברי דמדאורייתא בעינן עכ״פ שיהא לצורך‬
‫לגבי מכשירין מצינו חילוק זה של אפשר וא״א‬ ‫יו״ט קצת כגון הוצאת קטן למולו דמצותו ביום‬
‫אבל מסברא לא היינו מחלקין בהכי‪ ,‬והרמב״ן‬ ‫השמיני נקראת לצורך יו״ט וכן שרי לצורך‬
‫במלחמות הוסיף להקשות‪ ,‬ומה יאמר רבינו ז״ל‬ ‫טיול וכדו׳‪ ,‬וצ״ב סברת מחלקותם‪.‬‬
‫למי שעלתה מצודתו ריקם בערב יו״ט ונזדמנו‬
‫עוד צ״ב לשיטת רש״י והרמב״ם‪ ,‬דבדין‬
‫לו ביו״ט שיהא מותר לצודם ביו״ט ע״ש‪,‬‬
‫מכשירין פליגי רבנן ור״י בדף כ״ב ב׳‪ ,‬וסברי‬
‫ובראש־יוסף תירץ דדווקא אליבא דר״י דמחלק‬
‫רבנן דאפילו מכשירי או״נ שאי אפשר לעשותן‬
‫במכיטירין בין אפשר לא״א מוכח דבאוכל נפש‬
‫מערב יו״ט אסור לעשותן ביו״ט‪ ,‬וא״כ מי‬
‫גופא לא מחלקינן בכך אבל לרבנן אין לנו‬
‫עדיף דינא ד״מתוך״ שהותרה אפילו שלא לצורך‬
‫ראיה שלא לחלק בהכי אף לגבי או״נ גופא‬
‫כלל מהא ד״מכשירין״ דאסור אפילו לצורך‬
‫ורש״י הנ״ל קאי אליבא דרבנן יעוי״ש‪ .‬ודבריו‬
‫או״נ וא״א לעשותן מערב יו״ט‪ ,‬ומסתימת דברי‬
‫צ״ב‪ ,‬דנהי דמדברי רבנן אינו מוכח שאין‬
‫התום׳ בדף כ״ב א׳ ד״ה ההוא משמע דמכשירין‬
‫סברא לחלק בכך‪ ,‬מ״מ שפיר אית לן למילף‬
‫בדבר שאינו או״נ ממש איסורו מה״ת ]ודלא‬
‫מדר״י שמצד הסברא אין לחלק רק בדאיכא‬
‫כהרמב״ן‪ ,‬עי׳ באחרונים[‪.‬‬
‫קרא לזה כמו במכשירין‪ ,‬ועוד דלפ״ד נמצא‬
‫דרבנן דר״י בתרתי פליגי‪ ,‬וצ״ע דלגבי מכשירין‬ ‫והגה‪ ,‬בגדר סוגי המלאכות שהותרו ביו״ט‬
‫מחמירין רבנן ואסרי אפילו בא״א לעשותן‬ ‫מצינו בזה ד׳ שיטות‪ :‬א‪ .‬שיטת התוס׳ בשבת‬
‫מעיו״ט ולגבי או״נ מחמיר ר״י‪ ,‬וצ״ב שיטת‬ ‫דף צ״ה א׳ ד״ה והרודה‪ ,‬דכל המלאכות שהם‬
‫רש״י‪.‬‬ ‫לצורך או״נ הותרו ביו״ט ואפילו אותם שאפשר‬
 ‫דעת משה‬
‫באופן שמלאכת הבישול וכדו׳ אפשר לעשותה‬
‫מעיו״ט והאוכל לא יתקיים ]או שצריך לתבשיל‬
‫מיד בתחילת הלילה[ מ״מ שרי מעיקר הדין כיון‬
‫דהותרה לגמרי ורק מדרבנן סברי האו״ז‬
‫והמהרי״ל דאפילו באו״נ עצמו אסור כל שאינו‬
‫מפיג טעמו אם יעשהו מערב יו״ט כמש״כ‬
‫הרמ״א בסי׳ תצ״ה סעי׳ א׳ וע״ש במ״ב‬
‫ובשעה״צ )ולפ״ד מש״כ השעה״צ דהתוס׳‬
‫במגילה הנ״ל סברי דכה״ג אסור מה״ת‪ ,‬אינו‬
‫מוכרח(‪ ,‬משא״ב דינא דמכשירין שבעצם ראוי‬
‫הכל להיעשות מעיו״ט על כרחך שהתורה הקילה‬
‫במכשירין טפי מבאו״נ‪ ,‬דלולי שמיעטה תורה‬
‫הוי מרבינן ג״כ מכשירין שאפשר לעשותן‬
‫מערב יו״ט וכדברי הסמ״ג הנ״ל‪ ,‬ובהכרח דעיקר‬
‫החילוק שבין אפשר לא״א גבי מכשירין תליא‬
‫אך ורק באפשרות האדם לעשותו וע״ז בעינן‬
‫קרא‪ ,‬דאילו מצד הסברא אין לנו לחלק בהכי‬
‫לאחר שכבר הותרו מכשירין‪.‬‬
‫באפשרות האדם לעשותן מערב יו״ט או לא‪,‬‬
‫וכל זה נלמד מקראי דאו״נ ומכשירין‪,‬‬
‫והביאור‪ ,‬דבאמת הא דהותדו מלאכות ביו״ט‬
‫לצורך או״נ דביסודן הוי מצד ״צורך האו״נ״‬
‫שהוא המתירן‪ ,‬אמנם לאחר שר״י דריש מקרא‬
‫להתיר גם מכשירין ורבנן דרשי קרא למעטן‬
‫ע״כ דהיתר או״נ ומכשירין חלוקים הם ביסודם‬
‫אף אליבא דר״י דמתיר מכשירין‪ ,‬והוא‪ ,‬דהא‬
‫דמלאכה לצורר או״נ הותרה פירושו דסוג‬
‫המלאכות השייכות באו״נ הותרו בעצמותן ]ועי׳‬
‫בלשון הראב״ד שהובא בשיטמ״ק כתובות דף‬
‫ז׳ א׳ שכתב דקרא דאו״נ ״לסימנא בעלמא הוא״‪,‬‬
‫אך זה קאי לפי הס״ד דר׳ פפי שהקשה אבל‬
‫למסקנא הפי׳ כמו שכתב הראב״ד דנלמד‬
‫ממכשירין‪ ,‬ויבואר להלן[ ולרש״י והרמב״ם‬
‫הותרו אף שלא לצורך כלל ולתוס׳ וסייע׳ בעינן‬
‫צורך היום וכדו׳‪ ,‬משא״כ היתר דמכשירין עיקר‬
‫המתירן הוא צורך האו״נ ואין היתירן מצד‬
‫עצמן‪ ,‬שהרי מכשירין שייכים בכל המלאכות‬
‫ולרש״י והרמב״ם נמצא שכל המלאכות הותרו‬
‫ביו״ט וזה א״א וכמש״כ הפנ״י בסוגיין‪ ,‬וע״כ‬
‫דב׳ הפסוקים של או״נ ומכשירין תרי ענינים‬
‫ואשר נראה לבאר ובהקדם דברי התום׳‬
‫במגילה דף ז׳ ב׳ ד״ה כאז‪ ,‬דמבואר מדבריהם‬
‫דאזלי בשיטת רש״י הנ״ל ]וכ״ב בשעה״צ סי׳‬
‫תצ״ה ס״ק י״ג[ וכ״ה דעת הסמ״ג‪ ,‬אולם‬
‫דבריהם שם בתירוצם צ״ב‪ ,‬דמרהיטת לשונם‬
‫משמע דדין אפשר וא״א גבי או״נ אינו דומה‬
‫לאפשר וא״א הנאמר לגבי מכשירין‪ ,‬וצ״ב דהא‬
‫למעשה ביסודם דין אחד להם אלא דבמכשיריז‬
‫עפ״ר אינם מתקלקלים ובאו״נ מצוי יותר‬
‫שמתקלקלים‪ ,‬וגם לכאורה באו״נ שאינו‬
‫מתקלקל אם לא היה באפשרותו לעשותו מערב‬
‫יו״ט שרי לעשותו ביו״ט דלא גרע ממכשירין‬
‫]לר״י[ דשרי בדאי אפשר‪ ,‬ועי׳ במהרש״א שם‬
‫ובביאורי מהרש״ל שעל הסמ״ג‪.‬‬
‫וצ״ל דתרי סוגי אפשר וא״א נאמרו הכא‪,‬‬
‫דכשאנו דנים לענין מלאכת או״נ גופא איזו‬
‫הן המלאכות שהותרו אזי אין הדבר תלוי‬
‫אלא שהדבר נמדד אצל כל מלאכה ומלאכה אם‬
‫היא מאותן סוג המלאכות שאפשר לעשותה‬
‫מבעוד יום ושלא יתקלקל האוכל‪ ,‬והיינו שמצד‬
‫הסברא פשוט לן דלא התירה תורה כל המלאכות‬
‫הנעשות לצורך או״נ אלא דווקא הני שא״א‬
‫לעשותן מעיו״ט מחמת שהאוכל יתקלקל‪ ,‬וזהו‬
‫ביאור דברי הסמ״ג שכתב וז״ל‪ ,‬אומר רבינו‬
‫יצחק ב״ר שמואל דמכשירין דין הוא שיהו‬
‫מותרין מן חתורה בכל ענין אם לא מיעט‬
‫רחמנא הוא שהרי כך יהיו טובים אם נעשו‬
‫כאילו נעשו היום אבל או״נ ודאי אסור מה״ת‬
‫אלא בדבר המתקלקל אם נעשה אתמול‪ ,‬עכ״ל‪,‬‬
‫והיינו שבמלאכות או״נ סברא היא דאין להתיר‬
‫כל המלאכות מלבד אלו שיתקלקלו אם נעשים‬
‫מאתמול‪.‬‬
‫ונמצא לפי״ז דבאמת אותה מלאכה שמצד‬
‫עצמה אפשר לעשותה מבעו״י ורק שהאדם נאנס‬
‫ולא עשאו‪ ,‬אזי אסור לעשותה ביו״ט מטעם‬
‫דאין מלאכה זו נכללת בסוג אותן המלאכות‬
‫שהותרו ביו״ט‪ ,‬וה״ה לא ‪T‬ד גיסא דאפילו‬
‫מא‬ ‫טוב‬ ‫ו מכ שי ר יו ביום‬
‫אין לחלק בין אפשר לא״א דומיא דמכשירין‬
‫דהיינו אפשר וא״א התלוי באפשרות האדם‬
‫לעשותו או לאו‪ ,‬משא״כ פי׳ רש״י הוא דאפשר‬
‫וא״א גבי או״נ מתייחס לאיזה סוג מלאכה‬
‫משתייך ובהכי שפיר מחלקינן מסברא כדכתבו‬
‫התוס׳ במגילה והסמ״ג הנ״ל‪ .‬ונמצא דמלאכה‬
‫שאפשר לעשותה מבעו״י איגה שייכת לסוג‬
‫המלאכות שהותרו לצורך או״נ‪ ,‬והסברא בזה‪,‬‬
‫ד״אוכל נפש״ פי׳ דהוי לצורכי היום ולכן אם‬
‫אפשר להכינו מאתמול אי״ז בגדר צורך היום‪,‬‬
‫וכן משמע מדברי החינוך מצור! רצ״ח שכתב‬
‫בשיטת רש״י ‪ :‬אבל המלאכות שאפשר לעשותן‬
‫מעיו״ט וכו׳ אסור ביו״ט ״ואינם בכלל צרכי‬
‫אוכל נפש כלל״ יעוי״ש‪.‬‬
‫דמלאכת או״נ הותרה משום דהוי ״לצורך או״נ״‬
‫והנה‪ ,‬הראב״ד )ה״ד בשיטמ״ק שם( כתב‬
‫דדין מתוך ילפינן ״מדכ׳ לכם ומשמע לכל‬
‫צרכיכם״‪ ,‬ותמוה‪ ,‬דהא בגמ׳ דף כ״ח ב׳ דרשינן‬
‫מזה לדין מכשידין אליבא דר״י דשרי ביו״ט‬
‫וגם לרבנן דרשינן למעוטי עכו״ם ואמאי לא‬
‫דר׳ ליה לדינא מתוך‪ ,‬ולהנ״ל אפ״ל בכוונתו‬
‫דמהא דאיצטריך לקרא מיוחד לרבות מכשירין‬
‫ש״מ דהיתר מלאכות או״נ ביו״ט אינם מחמת‬
‫״צורך האו״נ״ גרידא דא״כ מאי נפמ״נ בין אם‬
‫המלאכה נעשית באו״נ גופא או במכשיריו‪ ,‬אלא‬
‫וודאי דהיתירן משום דהוי מסוג המלאכות‬
‫שהותרו ביו״ט כיון ששייכים באו״נ‪ ,‬ומשו״כ‬
‫בעינן קרא מיוחד לרבות אף מכשירין שהם‬
‫לצורך או״נ‪ ,‬ושפיר שייך למילף מינייהו דין‬
‫״מתוך״ מאחר שמלאכות אלו הותרו בעצמותם‬
‫דשייכים באו״נ ה״ה לשאר צרכים‪ ,‬ואפילו‬
‫לרבנן דממעטין מכשירין מ״מ מזה גופא‬
‫דאימעטו ש״מ דאין או״נ יסודו משום דהוי‬
‫ל״צורך או״נ״ דא״כ ה״ה מכשירין וע״כ‬
‫דבעצמותן הותרו ושפיר שייך לומר בהו מתוך‪.‬‬
‫אבל אכתי צ״ע סיום דברי הראב״ד שם‬
‫שכתב‪ ,‬דדין מתוך תליא אם אפשר וא״א דומיא‬
‫דמכשירין יעוי״ש‪ ,‬וכבר תמה עליו השיטמ״ק‬
‫שם דלא מצינו האי חילוקא אלא במכשירין‪,‬‬
‫נפש‬ ‫מלאכת אוכל‬ ‫בהיתר‬
‫הם‪ ,‬דבלאו קרא דמכשירין הו״א דמלאכת או״ב‬
‫הותרה רק ״לצורך או״נ״ ותו לא ואפילו אם‬
‫המלאכה היא מסוג המלאכות השייכות לאו״נ‬
‫כמו לישה מ״מ היה אסור שלא לצורד או״נ‪,‬‬
‫אולם מאידך גיסא הוי ס״ד דכל שהוא לצורך‬
‫או״נ מותר אף מכשירין דמה נפמ״נ בזה בין‬
‫עצם המלאכה בגוף האו״ג לבין מכשיריו כיון‬
‫דהכל תלוי אם הוא נעשה לצורך האוכל‪ ,‬ולהכי‬
‫איצטריך קראי לחלק דבאו״נ יסוד ההיתר‬
‫משום דהוי בכלל סוגי המלאכות השייכות לאו״נ‬
‫ובמכשירין ההיתר הוא משום דהוי לצורך או״נ‬
‫ורק משו״ב התירוהו‪ .‬ולפ״ז המיעוט אליבא‬
‫דרבנן לאו משום דר״י קדריש למכשירין אלא‬
‫דגם מעצמנו היינו מרבים זאת דהוי ס״ד‬
‫וא״כ ה״ה מכשיריו‪.‬‬
‫ולפ״ז מיושב היטב קושית הרמב״ן הנ״ל‪,‬‬
‫דמלאכת צידה כיון שאינה נכללת בסוג‬
‫המלאכות שהם לצורך או״נ איה״נ דאסור‬
‫לעשותה אפילו אם לא היה באפשרות האדם‬
‫לצוד מבעו״י דאין זה תלוי באפשרותו כלל‪.‬‬
‫ובאמת שמדיוק לשון הר״ן משמע כדברינו‪,‬‬
‫שהר״ן הקשה נמי כקושית הרמב״ן‪ ,‬ואולם‬
‫העמיד קושיתו באופן אם נפרש בדברי רש״י‬
‫שכוונתו לאיסור מדרבנן ולזה הק׳ שא״כ אם‬
‫עלתה מצודתו מעיו״ט ריקנית יהא מותר לצוד‬
‫ביו״ט‪ ,‬ומדלא הק׳ כן גם אם נפרש שכוונת‬
‫רש״י לאסור מה״ת משמע דזה פשוט לו דלגבי‬
‫דאורייתא ע״כ תליא אפשר וא״א כמלאכה‬
‫עצמה ולא באפשרות האדם‪ ,‬אלא שאם כוונת‬
‫רש״י דמה״ת הכל שרי ורק מדרבנן אסרוהו‬
‫בזה מסתבר ליה להר״ן דרבנן אסרוהו בגוונא‬
‫שהאדם היה יכול לעשותה מבעו״י ולא תלוהו‬
‫בעצמותה של מלאכה אם היא יכולה להיעשות‬
‫מבעו״י או לא‪.‬‬
‫וניחא לפ״ז גם קושית התוס׳ בדף ג׳ א׳‬
‫ובריש פרק ג׳‪ ,‬דבאמת מהא דפליגי רבנן ור״י‬
‫גבי מכשירין איכא ראיה דלגבי או״נ עצמו‬
 ‫ד ע ת מ שה‬ ‫מב‬

‫דין מתוך הנאמר בדבר מצוד‪ ,‬אמרינן שפיר‬ ‫וכן לפימש״כ הרי כוונת הראב״ד רק להוכיח‬
‫דדינו במכשירין לגבי אפשר וא״א כיון שאינו‬ ‫דין מתוך מהא דמרבינן מכשירין‪ ,‬אבל מנ״ל‬
‫באוכל נפש או בדומה לו דהיינו הנאת הגוף‪,‬‬ ‫שיהא דינו שוה לגמרי כמכשירין‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫אך לגבי עצם ההיתר שרי אפילו לרבנן דפליגי‬
‫אמכשירין משום דהמלאכה נעשית בעצם‬ ‫ויש ליישב‪ ,‬דהנה השעה״מ בפ״א מה׳ יו״ט‬
‫החפצא כמו בעילת מצוה או הוצאת קטן‪.‬‬ ‫ה״ד ד״ה ולכאורה‪ ,‬בהעתיקו דברי הראב״ד כתב‬
‫״בעילת מצוה״‪ ,‬והיינו דמש״כ הראב״ד דבאי‬
‫ומכ״ז יבואר לן שיטת רש״י וד‪,‬רמב״ם גבי‬
‫אפשר אסור זהו דווקא לענין דינא מתוך שהוא‬
‫דין מתוך דסברי דמד‪,‬״ת שרי לגמרי אפילו שלא‬
‫לצורך מצוה‪ ,‬אבל במתוך שהוא להנאת הגוף‬
‫לצורך כלל )מלבד משבת לחול כמש״כ הר״ן(‪,‬‬
‫וכדו׳ איה״נ דאף להראב״ד שרי‪ ,‬ותרי דינא‬
‫דלפמעזנ״ת ביסוד ההיתר דמלאכות יו״ט הוא‬
‫מתוך איכא ; א‪ .‬לגבי הנאת הגוף שהוא דומה‬
‫מפני שהם שייכים לאו״נ וא״א בעצמותו‬
‫לאו״נ דלא תליא באפשר וא״א וזהו נלמד ממה‬
‫להיעשות מעיו״ט‪ ,‬ובדין מתוך דאיתרבו הני‬
‫דהותרה מלאכה זו לצורך או״נ ע״כ דהותרה‬
‫מלאכות דאפילר כשד‪,‬ם נעשים שלא לצורך‬
‫לגמרי ולכה״פ לצורך הנאת הגוף דדמי לאו״נ‬
‫כלל נמי שרי כיון דכבר הותרו בעצמותן‪ ,‬ולא‬
‫לשיטת הראב״ד )ולרש״י שרי לגמרי בכל ענין(‪,‬‬
‫איכללו כלל בלאו דכל מלאכה לא תעשו‪,‬‬
‫ב‪ .‬מתוך לצורך דבר מצוה‪ ,‬דאי״ז דומה כלל‬
‫משא״כ מכשירין שאין היתירן מצד עצם‬
‫לאו״נ כיון דאין הנאת המצוה מסוג ההנאה‬
‫המלאכה אלא מהמת שנעשים לצורך האו״נ‬
‫דדמיא לאו״נ וע״כ שהוא נלמד ממכשירין‬
‫שפיר מחלקינן בהו בין אפשר לא״א דתלוי‬
‫וכנ״ל‪ .‬והסברא‪ ,‬דכמו שהותרו המלאכות לצורך‬
‫באפשרות האדם לעשותן מעיו״ט או לא‪.‬‬
‫מכשירי או״נ אף שאינם בגוף האו״נ ה״נ‬
‫וכ״ז ביארנו לפי שיטת רש״י והרמב״ם‪ ,‬אולם‬ ‫הותרו לצורך דבר מצוד‪ ,‬שזה נמי נכלל‬
‫בדעת שאר הראשונים שהצריכו בדין מתוך‬ ‫ב״צרכיכם״ דהיינו שצריכים לכך וזהו מכשירי‬
‫שיהא לאיזה צורך‪ ,‬נראה לומר דהנה נתבאר‬ ‫או״נ או צרכי מצוד‪ ,,‬ורק לגבי דבר מצוד‪ ,‬תליא‬
‫לעיל דיסוד היתר דמכשירין הוא מטעם דמלאכת‬ ‫באפשר וא״א כמו במכשירין‪ .‬ולפ״ז הא דהוצרך‬
‫האו״נ מתיר גם מכשירי מלאכד‪ ,‬כביקוע עצים‬ ‫הראב״ד למילף דין מתוך ממכשירין‪ ,‬היינו רק‬
‫וכו׳‪ ,‬אך זהו באופן שהדבר נעשה לצורך או״נ‬ ‫לגבי מתוך שהוא לדבר מצוד‪ ,‬דבזה איירי התם‪,‬‬
‫גופא או לצורך הדבר שבו תיעשה המלאכד‪,‬‬ ‫אבל לגבי צרכי הנאת הגוף הוי דומד‪ ,‬ממש‬
‫לאו״נ‪ ,‬אמנם מצינו דלר״י שרי נמי כיבוי‬ ‫לאו״נ גופא וזהו באמת נלמד כמבואר לעיל‬
‫בקעת לצורך דבר אחר או לצורך עישון הקדרד‪,‬‬ ‫מהא דאיצטריך קרא גבי מכשירין ואפילו‬
‫וד‪,‬בית ואף לצורך ממונו וכדו׳ שאין המכשירין‬ ‫לרבנן‪.‬‬
‫בגדר שימוש להאוכלין‪ ,‬וצ״ב מנ״ל הא‪,‬‬
‫דלכאורה קרא איירי רק במכשירי או״נ גופא‬ ‫ודברי הראב״ד דילפינן מתוך ממכשירין אזיל‬
‫ולא במכשירי דבר אחר‪ ,‬וצ״ל דכל הני בכללים‬ ‫נמי אליבא דרבנן‪ ,‬והכוונה דעכ״פ לדידן יש‬
‫בקרא ד״לכם״ לכל צרכיכם‪ ,‬והדברים מבוארים‬ ‫להתיר מדין מתוך גבי מצוד‪ ,,‬דנחזי גבי‬
‫ברש״י דף כ״ג א׳ ד״ה ר׳ יהודד‪ ,‬ע״ש‪ ,‬ולפי״ז‬ ‫מכשירין דיש בזד‪ ,‬מעליותא וגריעותא לעומת‬
‫י״ל שלזה נתכוונו התום׳ שם בד״ה ההיא‪,‬‬ ‫דינא דמתוך‪ ,‬ד״מכשירין״ הוי לצורך אוכל נפש‬
‫דמשמע מסתימת דבריד‪,‬ם דבדבר שאינו או״נ‬ ‫משא״כ ״מתוך״ אינו באו״נ ממש אלא אף‬
‫ממש איסורו מד‪,‬״ת‪ ,‬והיינו דבמכשירין מסוג זה‬ ‫בד‪,‬נאת גופו או לדבר מצוה‪ ,‬אולם מאידך גיסא‬
‫שאינו בגוף האו״נ לא דרשינן רבנן וקאי‬ ‫מלאכת מכשירין הוי במכשיר גרידא דמזה‬
‫איסורו מד‪,‬״ת‪.‬‬ ‫עצמו לית ביה שום הנאה ממשית‪ ,‬ולכן לגבי‬
‫מג‬ ‫טוב‬ ‫ו מכ שי ר יו ביום‬
‫באפשר שרי דאין דברי ר״י אלא לראיה דשייך‬
‫דין מתוך‪ .‬אבל להראב״ד אינו כן‪ ,‬אלא דעיקר‬
‫דין מתוך בדבר מצוד‪ .‬נלמד מעצם ההיתר דהוי‬
‫במכשירין אליבא דר״י ואף לדידן וכנ״ל‪ ,‬ומ״מ‬
‫תליא באפשר ואי אפשר‪.‬‬
‫ואפשר דמקור פלוגתת רש״י והרמב״ם לשאר‬
‫ראשונים בדין מתוך אי שרי שלא לצורך כלל‪,‬‬
‫תליא במקור הלימוד‪ ,‬דלרש״י והרמב״ם ״מתוך״‬
‫פי׳ שאותה מלאכה הותרה לגמרי וכנ״ל ולכן‬
‫אף שלא לצורך כלל התירו‪ ,‬ולד‪.‬ראב״ד בדין‬
‫מתוך שלא בדבר מצוד‪ .‬בעינן עכ״פ צורך דלא‬
‫גרע מאו״נ עצמו דהמלאכה נעשית לצורך‬
‫אכילה‪ ,‬ובמצוה נלמד ממכשירין ואסור באפשר‬
‫לעשותה מבעו״י‪ ,‬והא דשרי לר״י גם מכשירין‬
‫לצורך ד״א היינו משום דג״ז נכלל בקרא דלכם‪,‬‬
‫אולם להאו״ז דמתוך נלמד מדר״י והרי לדידיה‬
‫דין מתוך גבי מכשירין וודאי איירי רק כשיש‬
‫לו צורך הנאת הגוף וכדו׳ וא״כ ה״ד‪ ,‬גבי מתוך‬
‫בעצם המלאכה דבעינן עכ״פ לצורך קצת כיון‬
‫דבעצם מלאכת או״ נ איכא ביה צורך אכילה‬
‫ומ״מ באפשר וא״א אין נפמ״ג‬
‫נפש‬ ‫מלאכת אוכל‬ ‫בהיתר‬
‫אולם האו״ז בשו״ת סי׳ תשנ״ד )עמוד ק״י(‬
‫כתב בביאור די‪ 1‬מתוך וז״ל‪ :‬ונראה לי שזהו‬
‫טעם הדבר לא מתוך שהותר זה אלא כלומר‬
‫כמו שהותר זה הותר זה‪ ,‬וטעם הדבר הוא כר״י‬
‫דדריש לכם לכל צורכיכם ומתיר גם מכשירי‬
‫או״נ וכו׳ ומשום טעם זה היה מתיר ר״י בכל‬
‫צרכי גופו של אדם וכו׳ דבכולהו שרי ר״י‬
‫משום דקסבר לכם לכל צורכיכם ובפ׳ א״צ פסק‬
‫ר׳ הסדא ורבא הלכה כר״י ומטעם זה אנו‬
‫מתירין כל המלאכות שלא לצורך או״נ אך אם‬
‫הם לצורך גופו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬מבואר מדבריו דדיו‬
‫מכשירין לצורך דבר אחר וכו׳ ילפיג! להו מדיו‬
‫מתוך גבי מכשירין דכמו שהותרו מכשירין‬
‫או״ג גופא ה״ה דהותרו לצורך דבר אחר‪ .‬ולפ״ז‬
‫שפיר כתב בתחי״ד דדינא מתוך נלמד מהא‬
‫דר״י גבי מכשירין דהתם נאמר האי דינא‬
‫דמתוך כהנ״ל‪ ,‬ואף דאנן לא ס״ל כוותיה גבי‬
‫מכשירין מ״מ עצם דינא דמתוך שפיר נקטינן‬
‫לגבי אותם המלאכות שהותרו ביו״ט לצורך‬
‫או״נ דמה״ט הותרו נמי לצורך דבר אחר‪,‬‬
‫ואפשר וא״א דין מיוחד הוא במכשירין ולא‬
‫במלאכות או״נ‪ ,‬ולפ״ד בבעילת מצוה אפילו‬
 ‫דע ת משה‬ ‫מד‬

‫הרב נפתלי אייזנשטיין‬

‫בענין גריפת תנור וכיריים‬

‫שלהם והיינו משום שאינו עושה מעשה בגוף‬ ‫ביצה ל״ב ע״ב‪ ,‬מתני׳‪ ,‬אין שוברין את‬
‫האוכל אלא בדברי המכשיר את האוכל‪ ,‬אמאי‬ ‫החרס‪ ,‬ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח‪,‬‬
‫תנורים שלנו שאי אפשר בלא גריפה חשיב‬ ‫ואין גורפין תנור וכירים אבל מנכשין‪ ,‬ופרש״י‬
‫או״נ ממש ושרי אף לרבנן‪ ,‬מה לן אם אפשר‬ ‫ואין גורפין‪ ,‬אם נפל לתוכו מן הטפל והטיח אין‬
‫בלא גריפה או אי אפשר וכי כל מכשירי או״נ‬ ‫גורפין אותו דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן‬
‫שאינו יכול לאכול בלעדיהם הותרו משום‬ ‫דאמרי מכשירי או״נ אסירי‪ .‬ובגמרא ואין‬
‫שתשיב או״נ‪ ,‬ועיין בשו״ע הגרש״ז סימן תצ״ה‬ ‫גורפין וכו׳‪ ,‬תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב‬
‫ס״ה שכתב דלר״י מכשירין שאפשר לעשותו‬ ‫נחמן ואם אי אפשר לאפות אא״ב גורפו מותר‪,‬‬
‫מעיו״ט אסור לעשותו ביו״ט אפילו לא יהיה‬ ‫ופרש״י כר׳ יהודה‪.‬‬
‫לו מה לאכול ויצטרך לישב בתענית‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ופשוט שה״ה נמי לרבנן דלא הותרו מכשירין‬ ‫ובדף כ״ח ע״ב‪ ,‬דרש רב חסדא ואיתימא‬
‫כלל ואפילו א״א לעשותו מעיו״ט דאסור אפילו‬ ‫רב יוסף אחד סכין שנפגמה ואחר שפוד שנרצם‬
‫אם לא יהיה לו מה לאכול‪.‬‬ ‫ואחד תנור וכירים ביו״ט באנו למחלוקת ר״י‬
‫ורבנן דתניא אין בין יו״ט לשבת אלא או״נ‬
‫איתא בגמרא לעיל כ״ב ע״א‪ ,‬בעא מיניה‬ ‫בלבד ר״י מתיר אף מכשירי או״נ‪ ,‬ופרש״י‬
‫אביי מרבה בר מרתא וכו׳ מהו לכבות את‬ ‫באנו למחלוקת‪ ,‬שממחלוקתן אנו יכולים ללמוד‬
‫הדליקה ביו״ט‪ ,‬היכא דאיכא סכנת נפשות לא‬ ‫שאף אלו ממכשירי אוכל הן‪ .‬ובתוס׳ שם ד״ה‬
‫קא מיבעיא דאפילו בשבת שרי‪ ,‬כי קא מיבעיא‬ ‫גריפת‪ ,‬פירשו דאיסור גריפה היינו משום‬
‫לי משום איבוד ממון מאי‪ ,‬א״ל אסור‪ ,‬איתביה‬ ‫שמיירי בתנור חדש ועדיין יש שם אבנים ועפר‬
‫אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם‬ ‫שלא פינו וכשיסיר אותם הוה כמו גמר מלאכה‬
‫בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר‪,‬‬ ‫וחייב משום מכה בפטיש‪ ,‬והוא דלא כפרש״י‬
‫ההיא רבי יהודה היא‪ ,‬כי קאמינא אנא לרבנן‪.‬‬ ‫שפירש דאיסור גריפה הוא משום מתקן מנא‪.‬‬
‫ופרש״י ד״ה איתביה‪ ,‬ואין לך עשון בית גדול‬ ‫וברא״ש פרק המביא סימן ח׳ כתב וז״ל‪:‬‬
‫מן הדליקה וצורך יו״ט הוא לכבותה שילא‬ ‫הן גריפה דשמעתין מיירי שנפל לתוך התנור‬
‫יצטרך לישב בשרב ובג׳טמים‪ .‬ובתוס׳ ד״ה‬ ‫מן הטפילה והטיח של תנור ואין צריך כל כך‬
‫ההיא רבי יהודה כתבו‪ ,‬וא״ת והא אנן פסקינן‬ ‫בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע‬
‫לקמן הלכה כר״י )ומאי קאמר כי קאמינא‬ ‫בפת ושלא יגע בצלי ויחרך ואפילו הכי‬
‫אנא לרבנן( וי״ל דמסיק עליה ואין מורין כן‪,‬‬ ‫התירוהו דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא‪,‬‬
‫אי נמי י״ל דהא דשרינן מדרשה דלבם היינו‬ ‫אבל גריפה שלנו שמכבין את הגחלים אפשר‬
‫דוקא בדבר שהוא אוכל נפש ממש אבל בדבר‬ ‫שלא היו מתירין הני אמוראין בשביל פת‪ ,‬אבל‬
‫שאינו אלא לתשמיש בעלמא וכן שלא תתעשן‬ ‫בתנורים שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא‬
‫הקדירה אסור‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫גריפה הלכך מותר ואפילו לרבנן דכיבוי לצורך‬
‫אוכל נפש מותר אף לרבנן‪.‬‬
‫וכתב הרא״ש‪ ,‬והאי דאסור לכבות כדי שלא‬
‫תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון‬ ‫ובדברי הרא״ש צ״ע‪ ,‬דאם מעשה גריפת תנור‬
‫כלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה לבשלה על‬ ‫כדי להועיל לפת חשיב מכשירי או״נ בתנורים‬
‫מה‬ ‫וכיריים‬ ‫תנור‬ ‫גריפת‬ ‫בעניז‬

‫לו אש אחר או אם לא יהיה לו מקום לאכול‬ ‫אש אחר‪ ,‬ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו‬
‫עי״ש‪ ,‬וסיים ולענין הלכה כיון דד^רי״ף והרמב״ם‬ ‫באש זד■ ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר‬
‫מסכימים לדעת אחת הכא נקיט ]ולכן אסור‬ ‫לכבות לצורך או״נ כמו שמותר לבשל ולאפות‪,‬‬
‫לכבות בקעת בכל גוונא[‪ ,‬וד‪,‬יינו שהרמב״ם‬ ‫עכ״ל‪.‬‬
‫כתב בפ״ד ה״ו ואין מכבין את האש שלא‬
‫וד‪.‬ר״ן כתב יותר‪ ,‬דאפילו אם יתעשן הבית‬
‫תתעשן הקדירה או הבית‪ ,‬וכן הרי״ף כתב על‬
‫שהוא יושב שם מותר לכבות ואין לך או״נ‬
‫הא דאמר ליה ההיא ר״י כי קאמינא אנא לרבנן‬
‫גדול מזה‪ .‬והנר■ כיבוי בקעת שלא יתעשן‬
‫וכן רבד■ וכן אמימר כולהו דחי להו מתניתא‬
‫קדירתו או ביתו חשיב בגמרא מכשירין‪ ,‬והיינו‬
‫ואוקמוהו כר״י למימרא דלאו הלכתא היא‪,‬‬
‫משום שאינו מועיל בזה שמכבה להא וכל אלא‬
‫ושמעינן מד^א דלית הלכתא כי הא מתניתא‬
‫מציל את קדירתו או ביתו מעישון‪ ,‬ומאי נפקא‬
‫אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליד■‬
‫מינה אם יש לו אש אחר או אין לו אש אחר‪.‬‬
‫בין שלא תתעשן הבית או הקדירה הכל אסור‪,‬‬
‫עכ״ל‪ ,‬וצ״ע מהיכן משמע ליה להב״י שדעת‬ ‫ונראה לומר בדעת הרא״ש‪ ,‬דכיבוי בקעת‬
‫הרי״ף היא דלא כד^רא״ש הלא גם הרא״ש‬ ‫שלא יתעשן קדירתו חשיב בכל מונא מכשירי‬
‫העתיק את דברי הרי״ף ומ״מ כתב שאם אין‬ ‫אוכל נפש ואפילו אם אין לו אש אחר ובאמת‬
‫לו אש אחר מותר לכבות ומשמע התם דלא‬ ‫לרבנן אסור‪ ,‬והא דהתיר הרא״ש לכבות באין‬
‫פליג על הרי״ף וכמש״כ טעמא לעיל‪.‬‬ ‫לו אש אחר הוא משום דפסקינן כר״י וכמש״כ‬
‫הרא״ש להלן אלא דאין מורין כן‪ ,‬או משום‬
‫ומיד‪.‬ו להרמב״ם ודאי שאסור לכבות בכל‬ ‫דמידי דלאו או״נ ממש אלא תשמיש החמירו‬
‫גוונא‪ ,‬שד‪.‬רי כתב בפ״ד מה׳ יו״ט ה״ב וז״ל‪:‬‬ ‫טפי‪ ,‬וא״כ באופן שלא יוכל לבשל קדירתו‬
‫אעפ״י שהותרד■ הבערה ביו״ט שלא לצורך‬ ‫התירו לכבות‪ .‬מיהו גריפת תנורים שלנו שא״א‬
‫אסור לכבות את האש אפילו הובערר■ לצורך‬ ‫לאפות בלא גריפד■ לא חשיב מכשירין כלל‬
‫אכילה‪ ,‬שד‪.‬כיבוי מלאכד■ שאין בו צורך אכילד‪,‬‬ ‫שד!רי הרא״ש כתב ושרי אף לרבנן ויתבאר‬
‫כלל וכשם שאין מכבין את האש כך אין‬ ‫לדולן‪ .‬אבל הר״ן פליג על הרא״ש וס״ל דגם‬
‫מכבין את הנר ואם כבד■ לוקה כמו שארג או‬ ‫כיבוי בקעת שלא יתעשן קדירתו או ביתו‬
‫בנד■‪ .‬ועיין במ״מ פ״א ה״ד‪ ,‬דלהרמב״ם כל‬ ‫שיושב שם שרי אף לרבנן וכמש״כ בד‪,‬דיא‬
‫מלאכה שאינה מעיקרה לצורך או״נ אסור‬ ‫ואין לך או״נ גדול מזה ושרי אף לרבנן‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫לעשותד■ מדאורייתא אפילו לצורך אוכל נפש‪,‬‬
‫בש״ע סימן תקי״ד ס״א כתב וז״ל‪ :‬אסור‬
‫ועיין בלח״מ שם ובפ״ג הי״ב‪ ,‬וא״כ כיבוי‬
‫לכבות דליקה ביו״ט ואפילו אם רואה ביתו‬
‫בקעת אסור אפילו אם אין לו אש אחר‬
‫מדאורייתא‪ ,‬ועיין בפמ״ג בפתיחד■ להלכות יו״ט‬ ‫שנשרף אם אין שם סכנת נפשות‪ ,‬ואין מכבין‬
‫פ״ב שכתב שזהו כוונת הרמב״ם במש״כ אסור‬ ‫הבקעת אפי׳ כדי שלא יתעשן הבית או הקדירד‪,.‬‬
‫וכתב הרמ״א‪ ,‬וי״א דוקא אם אפשר להציל‬
‫לכבות את האש אפילו הובערד■ לצורך אכילה‪.‬‬
‫הקדירד‪ ,‬בלא כיבוי אבל אם אי אפשר להציל‬
‫מיהו להרי״ף ליכא למימר הכי‪ ,‬דהא ס״ל‬
‫או לבשל הקדירר■ בענין אחר רק שיכבד■ מותר‬
‫שד^ותר כיבוי לצורך או״נ וכמו שיתבאר להלן‪.‬‬
‫לכבות וכן נ״ל עיקר וכן בבית אם ישרף‬
‫הבית לא י™■ לו מקום לאכול שם ויפסיד‬
‫עוד קשה‪ ,‬שד‪.‬רי בסימן תק״ז ס״ד כתב‬
‫סעודתו מותר לכבות ע״כ‪.‬‬
‫המחבר בגריפת תנור כדעת הרא״ש וז״ל ‪ :‬אבל‬
‫בתנורים שלנו כיון שאי אפשר לאפות בהם‬ ‫והנד■ הב״י בסימן הנ״ל הביא דעת הר״ן‬
‫בלא גריפה מותר לגרפו מר^אפר והגחלים‬ ‫והרא״ש וד^מרדכי דמותר לכבות בקעת אם אין‬
 ‫ד ע ת משה‬
‫אפשר לצלותו בלא כיבוי והמובחר שבצלי‬
‫אינו על הגחלים ממש אלא בסמוך להם או‬
‫בתנור גרוף‪ ,‬וע״ז משני התם ליכא כיבוי הכא‬
‫איכא כיבוי‪ ,‬והא דבישרא אגומרא אינו מכבה‬
‫ממש משום שסופו מבעיר ולכך מותר אף אם‬
‫אינו צורך או״נ ממש עי״ש‪ .‬עור כתב שם‬
‫הרמב״ן רלמאן דגריס התם לא אפשר הכא‬
‫אפשר‪ ,‬הכי פירושו‪ ,‬שמיתוק חרדל תשיב אפשר‬
‫משום שדרכו לעשותו לימים רבים והוה כטחינת‬
‫חיטים שאסור אבל בשר ע״ג גחלים לא אפשר‬
‫לצלות מעיו״ט וכיון שאי אפשר אלא בו ביום‬
‫אין מדקדקים בדבר לומר אפשר בענין אחר‬
‫אלא באיזה ענין שיזדמן או שהוא רוצה בו‬
‫התירוהו משום שמחת יו״ט‪ .‬משמע מהרמב״ן‬
‫דלדעת הרי״ף מותר לכבות לצורך או״נ היכא‬
‫שאי אפשר בענין אחר‪ ,‬שהרי כתב טעמא‬
‫דכישרא אגומרי דלא שרינן רק משום דליכא‬
‫כיבוי היינו כי אינו המובחר שבצלי ואדרבא‬
‫המובחר הוא אינו על האש‪.‬‬
‫ופרש״י גחלת של עץ שייך בה כיבוי לפי‬
‫בביאור הלכה סימן תק״ז בד״ה כן מותר‬
‫לכבות‪ ,‬הביא את דברי הגר״א הנ״ל‪ ,‬והקשה‬
‫דהא הרא״ש העתיק גם כן גירסא זו בפ״ב‬
‫דביצה סימן כ״ג התם ליכא כיבוי הכא איכא‬
‫כיבוי‪ ,‬ואפ״ה כתב הרא״ש בפ״ד סימן ח׳‬
‫דכיבוי לצורך או״נ מותר אף לרבנן והיינו‬
‫בגריפת תנורים שלנו והניח בצ״ע‪ .‬ולמה‬
‫שהבאנו לעיל דברי הרמב״ן בדעת הרי״ף לא‬
‫קשה כלל‪ ,‬דהרא״ש נמי ס״ל הכי דהא דבישרא‬
‫אגומרי היה אסור אם היה צריך לכבות היינו‬
‫משום שאינו המובחר שבצלי והשיב אפשר‬
‫בענין אחר‪ ,‬משא״ב גריפת תנורים שלנו שא״א‬
‫לאפות רק אם יכבה מותר לכבות לצורך או״נ‪.‬‬
‫אמנם הרמב״ן שם במלחמות מבאר דעת‬
‫אמנם המחבר שכתב מותר לגרוף תנורים‬
‫שלנו ואף שמכבה כמו שמותר בישרא אגומרא‪,‬‬
‫היינו ודאי דלא כגירסת הרי״ף‪ ,‬שהרי להרי״ף‬
‫התם לא הוד‪ .‬מכבה משום שסופו מבעיר‪ ,‬אבל‬
‫לדינא אפשר שהרי״ף נמי יודד‪ ,.‬ואולי שזה‬
‫כוונת הגר״א במש״כ וזהו שלא כגירסת הרי״ף‪,‬‬
‫מו‬
‫ואע״ם שהוא מכבה אי אפשר בלא כן‪ ,‬וכשם‬
‫שמותר להבעיר לצורך או״נ כך מותר לכבות‬
‫לצורך או״ג‪ ,‬והרי זה כמניח בשר על הגחלים‬
‫וכן נהגו‪ .‬הרי דדעת המחבר הכיבוי הותר היכא‬
‫שאי אפשר לאפות בלא כן‪ ,‬וכאן בב״י לא כתב‬
‫שהרי״ף והרמב״ם חולקים על דין זה‪ ,‬ומ״ש‬
‫מכיבוי בקעת שלא יתעשן קדירתו דאסור‬
‫ואפילו אין לו אש אחר‪.‬‬
‫כתב בביאור הגר״א על הא דכתב המחבר‬
‫שהותר כיבוי לצורך או״ג והרי זה כמניח בשר‬
‫ע״ג גחלים‪ ,‬וז״ל‪ :‬וזהו לגירסת רש״י וש״פ‬
‫אבל הרי״ף שם רגרס התם ליכא כיבוי ואסור‬
‫כיבוי לצורך או״נ‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫איתא בשבת קל״ד א׳‪ ,‬ת״ר אין מסננין את‬
‫החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת‬
‫וכר‪ .‬והתניא ממתקין אותו בגחלת‪ ,‬לא קשיא‬
‫באן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ‪,‬‬
‫שעושה פחם גחלת של מתכת לא שייך בה‬
‫כיבוי דאינו נעשה פחם‪ .‬א״ל אביי לרב יוסף‬
‫מאי שנא מבישרא אגומרא א״ל התם לא אפשר‬
‫הכא אפשר‪ .‬פרש״י מ״ש מבשרא אגומרא‬
‫שצולין ביו״ט ואע״ג דמכבה‪ ,‬לא אפשר‪ ,‬לצלות‬
‫מאתמול דביומא שביחא טפי אבל חרדל אפשר‬
‫מאתמול ע״כ‪ .‬אבל הרי״ף גרים בפ״ב דביצה‬
‫מאי שנא מבישרא אגומרא א״ל התם ליכא‬
‫כיבוי הכא איכא כיבוי‪ ,‬ומשמע מינה לכאורה‬
‫דלגירסת הרי״ף מלאכת כיבוי לא הותרה‬
‫ואפילו לצורך או״נ ממש‪ ,‬והיינו שכתב הגר״א‬
‫רהמהבר הוא רלא כהרי״ף‪.‬‬
‫הרי״ף‪ ,‬והיינו דהמקשן שהקשה מ״ש מבישרא‬
‫אגומרא קס״ד שמתוק חרדל אסור משום שאין‬
‫כיבוי זה צורך מלאכת אוכל נפש משום שדומה‬
‫לטחינת חיטים שדרכו לעשותו לימים רבים‪,‬‬
‫וקא מקשה מ״ש מבישרא אגומרא שהותר‬
‫כיבוי‪ ,‬אעפ״י שאין צורך או״נ ממש בזה שהרי‬
 ‫מז‬ ‫וכיריים‬ ‫תנור‬ ‫גריפת‬ ‫בעניז‬

‫מאתמול אפ״ה שרי משום דההוצאה באוכל‬
‫נפש כתיקון אוכל נפש עצמו היא ולא‬
‫כמכשירין ותיקון אוכל נפש שרי אפילו אפשר‬
‫לעשותו מעיו״ט עכ״ל‪ .‬ונראה דטעמו הוא כיון‬
‫שדרכו בכך תמיד כשרוצה לשחוט מוליך את‬
‫הסכין לבהמה חשיב ההוצאה נמי כתיקון אוכל‬
‫נפש גופא‪ ,‬וכן נמי גריפת תנור שלנו‪ ,‬ויתיישב‬
‫בזה נמי הא דד‪,‬קשינו לעיל אמאי חשיב תנור‬
‫שלנו או״נ עצמו הא אמרינן בגמרא גריפת‬
‫תנור באנו למחלוקת ר״י ורבנן אם הותר‬
‫מכשירין‪ ,‬הרי דמעשה הגריפה חשיב מכשיר‬
‫או״נ‪ ,‬ולמד‪ ,‬תנור שלנו מותר כיון שא״א בענין‬
‫אחר‪ ,‬ולמש״כ ניחא דההיתר אינו משום שאין‬
‫לו מה לאכול אלא משום שדרכו בכך‪ ,‬ולפי״ז‬
‫אם יש לו תנור שאין צורך תמיד בגריפד‪ ,‬אם‬
‫מאיזה סיבה יצטרך לגרפו ביו״ט יד‪,‬יד‪ ,‬אסור‬
‫לד‪,‬מחבר גם אם לא יד‪,‬יד‪ ,‬לו מה לאכול‪.‬‬
‫ובזה יתיישב נמי דעת רש״י‪ ,‬דלכאורה קשה‬
‫לרש״י דגריס בשבת דף קל״ד התם לא אפשר‬
‫הכא אפשר‪ ,‬אלמא שהותר כיבוי לצורך או״נ‪,‬‬
‫וכמו שד‪,‬באנו לעיל דברי הרמב״ן דלרש״י‬
‫אפילו היכא שאפשר לצלות בענין אחר כיון‬
‫שרצונו לצלותו ע״ג גחלים ממש חשיב אוכל‬
‫נפש ומותר אעפ״י שמכבה‪ .‬ולענין כיבוי בקעת‬
‫דאיתא בברייתא אין מכבין את הבקעת כדי‬
‫לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או‬
‫הקדירה מותר‪ ,‬פרש״י ואין לך עישון בית גדול‬
‫מן הדליקה וצורך יו״ט הוא לכבותד‪ ,‬שלא‬
‫יצטרך לישב בשרב ובגשמים ע״כ‪] .‬וד‪,‬יינו‬
‫לר״י דהותר מכשירין כדאמרינן בגמרא ההיא‬
‫ר״י!‪ ,‬וכתב הר״ן ואחרים פירשו דבשביל שלא‬
‫יתעשן הבית היינו מפני הפסד ממונו ואין צורך‬
‫יו״ט כלל שלא כדברי רש״י ז״ל דאי מפני‬
‫שלא יתעשן הבית שהוא יושב שם אין לך אוכל‬
‫נפש גדול מזה ואפילו לרבנן שרי עכ״ל‪ ,‬אלמא‬
‫דלרש״י מה שלא יוכל לאכול בביתו לא חשיב‬
‫או״נ אלא מכשירין ואסור לרבנן‪ ,‬ומ״ש‬
‫מבישרא אגומרא דהותר לכו״ע‪.‬‬
‫ובד‪,‬״א מוליכין זה אצל זד‪ ,,‬וכתב הר״ן וז״ל‪:‬‬
‫ולדברינו יתבאר שפיר‪ ,‬דבישרא אגומרא‬
‫שאינו ר״ל דלהרי״ף יהא אסור אלא שלשון‬
‫זה הוא דלא כגירסת הרי״ף‪ ,‬ובמג״א ס״ק ט׳‬
‫כתב נמי שהמחבר אזיל בשיטת רש״י דכיבוי‬
‫גמור הוא ושרי משום דחשיב א״א בעניו אחר‬
‫כיון שרצונו לאכלם כך‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ולפי מה‬
‫שנתבאר לפי דעת רמב״ן לכו״ע מלאכת כיבוי‬
‫הותרה לצורך או״נ‪ ,‬וכל מחלוקת רש״י והרי״ף‬
‫לענין בישרא אגומרא הוא אם התירו מלאכת‬
‫כיבוי גם אם אפשר לצלות בענין אחר או לא‪,‬‬
‫ולהרמב״ם אסור לכבות בכל גוונא וכנ״ל‪.‬‬
‫מיהו גם אם מותר לכבות לצורך או״נ‪ ,‬אינו‬
‫דומה למלאכת הבערה ובישול שהותרו לגמרי‬
‫ולכן לא שרי לכבות רק אם א״א בענין אחר‪,‬‬
‫והטעם הוא כמו שכתבו תוס׳ דף כ״ג ד״ה‬
‫ע״ג חרס‪ ,‬שבכיבוי לא אמרינן מתוך דלעולם‬
‫אינו לצורך תיקון אוכל נפש‪ ,‬ע״כ‪ ,‬והיינו שלא‬
‫מצינו היתר בכיבוי שהוא להועיל להתבשיל‬
‫אלא בהסרת המניעה ולפיכך לא חשיב מלאכה‬
‫שהותרה לאו״נ ולא שייך לומר מתוך שהותרה‬
‫לצורך‪ ,‬ועיין בב״ח סימן תקי״ד‪.‬‬
‫והנראה לבאר דעת המחבר הא דבגריפת‬
‫תנורים שלנו פסק שהותר אעפ״י שמכבה משום‬
‫שאי אפשר בענין אחר‪ ,‬וכיבוי בקעת שלא‬
‫יתעשן קדירתו פסק שאסור אעפ״י שאין לו‬
‫מה לאכול‪ ,‬היינו משום דגריפת תנורים שלנו‬
‫כיון שדרכו בכך תמיד שכשרוצה לאפות צריך‬
‫לגרפו מן הגחלים חשיב פעולת הגריפה צורך‬
‫אוכל נפש והוה כבישול והבערה שהותרו‪,‬‬
‫משא״כ כיבוי בקעת שלא יתעשן הקדרה אין‬
‫דרכו בכך אלא בדרך אקראי ולכן לא חשיב‬
‫או״נ אלא מכשירין‪ .‬ולא כל המכשירין הותרו‬
‫לצורך או״נ אלא שחכמים חלקו בדבר כמו‬
‫שכתב הר״ן בסוגין ולכן כיבוי בקעת לא הותר‬
‫בכל גוונא אפילו אין לו לאכול‪.‬‬
‫וכעין זד‪ ,‬כתב הר״ן בפ״ק‪ ,‬גבי הא דתנן‬
‫בש״א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה‬
‫ואפילו דרך רה״ר ואע״ג דאפשר דעביד לה‬
 ‫ד ע ת משה‬ ‫מח‬

‫ארקתא דפרת סמכינן‪ ,‬ופרש״י שאין אנו‬ ‫כיון שדרכו בכד תמיד חשיב או״נ‪ ,‬משא״ב‬
‫צריכים לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא‪.‬‬ ‫כיבוי בקעת אפילו שלא יוכל לאכול בביתו‬
‫כיון שאינו אלא מקרה חשיב מכשירין‪ .‬עוד‬
‫וכתב הר״ ן‪ ,‬ואע״ג דאכתי איכא משום ממרח‬
‫אפשר לומר דלרש״י לא קשה כלל‪ ,‬דכיבוי‬
‫כשטח אותו בתנור‪ ,‬היינו טעמא משום דמדינא‬
‫שלא יתעשן קדירתו ולא יהיה לו מה לאכול‬
‫בין גיבולו ובין טיחתו מותרת דצורד או״נ הוא‬
‫חשיב אוכל נפש גופא ושרי לכו״ע וכדעת‬
‫והרי הוא כהבערה גופה‪ ,‬לפי שבטיחה זו‬
‫הרא״ש‪ ,‬מיהו כיבוי שלא יתעשן ביתו ולא‬
‫משתמר החום אלא דגיבול אסור משום שנראה‬
‫יהיה לו מקום לאכול לא חשיב או״נ אלא‬
‫כמגבל לצורד בנין ע״כ‪ .‬והנה מירוח פי התנור‬
‫מכשירין‪ ,‬ועיין בשעה״צ סימן תקי״ד ס״ק י״א‬
‫אינו צורד תמידי‪ ,‬עיין מ״ב סימן תק״ז ס״ק‬
‫שחילק חילוק זה‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ל״ו‪ ,‬ואפ״ה הותר למרח שהוא אב מלאכה‪,‬‬
‫וכן להר״ן הותר נמי לגבל מעיקר הדין אלא‬
‫שאסור משום דנראה מגבל לצורך בנין‪ ,‬ואפשר‬ ‫אמנם מצינו בכמה מקומות שחותר מלאכח‬
‫ביו״ט חיכא שא״א בענין אחר אעפ״י שאין‬
‫דמירוח פי התנור כיון שעושה מעשה חיובי‬
‫דרכו בכר תמיד‪ ,‬חמחבר בסימן תק״ז סעיף ה׳‬
‫להועיל להתבשיל שאני‪ ,‬וחשיב או״נ גופא ולא‬
‫כתב וז״ל ‪ :‬תנור וכירים חדשים אין סכין אותם‬
‫מכשירין‪ ,‬ולא דמי לגריפת תנור שאינו אלא‬
‫בשמן ולא טשין אותן במטלית‪ ,‬אבל מותר‬
‫סילוק מונע‪.‬‬
‫להסיקן אפילו חיסק ראשון ובלבד שלא יפיגם‬
‫והא דהותר לצנן את התנור שלא ישרף פתו‬ ‫בצונן כדי לחסמן ואם הוסקו יותר מדאי‬
‫אף שע״י זה ודאי מחסם והוד! תיקון מנא‪,‬‬ ‫והוצרכו להפיגן בצונן כדי לאפות בהם מותר‪,‬‬
‫אפשר דהיינו טעמא משום שעושה מעשה זה‬ ‫לפיכר מותר לשרות במים המכבדות שמכבדין‬
‫בשעת אפיית הפת‪ ,‬וכעין זה מצינו להמג״א‬ ‫בהם התנור אע״פ שמכבה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והנה היסום‬
‫סימן תק״א ס״ק י״ג‪ ,‬אחא דשרי להסיק בכלים‬ ‫התנור אסור משום מתקן מנא ואעפי״כ מותר‬
‫שלמים‪ ,‬ודייק היראים מזה דאפילו סתירה‬ ‫לצנן את התנור היכא שחושש שישרף פתו גם‬
‫גמורה מותר בכלים שהרי כשמסיק בהם סותרן‪,‬‬ ‫אם ע״י כד ודאי יחסם‪ ,‬ואף שאין זה רגיל‬
‫וכתב ע״ז המג״א דאין מכאן ראיה משום‬ ‫תמיד שיתחמם יותר מדאי‪ .‬וברשב״א בעבוה״ק‬
‫שאפילו איכא איסור סתירה אם סותר לגמרי‬ ‫כתב שמותר לגרוף תנור אעפ״י שמכבה כמו‬
‫את הכלי הכא שרי משום דהבערה גופא אב‬ ‫שהותר להפיג תנור בצונן אעפ״י שמחסם‪,‬‬
‫מלאכה היא והותרה לצורך או״נ ה״ה סתירה‬ ‫ומשמע דחיסום ע״י הפגת צונן דומה לגריפת‬
‫נמי הותר‪ ,‬ונהי דאסור לבקע כלי לצורך או״נ‬ ‫תנור‪.‬‬
‫היינו משום דמלאכה בפני עצמה היא‪ ,‬וכוונתו‪,‬‬
‫דאם מבקע קודם לא נחשב עדיין מלאכת או״נ‬ ‫שהותר מלאכת ממרח‪ ,‬דאיתא‬ ‫תו מצינו‬
‫אלא מכשירין‪ ,‬משא״ב כשהסתירה היא בשעת‬ ‫ע״ב‪ :‬א״ל רבינא לרב אשי אמר‬ ‫בגמרא ל״ב‬
‫האפיה שאז זה גופא מועיל לפת חשיב או״נ‬ ‫מהוצל דמר שרקין ליה תנורא‬ ‫לן רב אחא‬
‫ודמי להבערה‪ ,‬עיין במחצית השקל‪ ,‬וכן נמי‬ ‫פרש״י ותימה לן מילתיה משום‬ ‫ביומא טבא‪,‬‬
‫גבי צינון כיון שהפת בתנור חשיב או״נ ושרי‪.‬‬ ‫תולדה דלישה הוא‪ .‬א״ל אנן‬ ‫דגיבול טיח‬
‫מט‬
‫בדין טבילת כלים ביום טוב לשיטת הרמב״ם‬
‫לעשותו מעיו״ט‪ ,‬הרי מוכח שהבדל גדול יש‬
‫בדבר‪ ,‬באם אפשר הי׳ לעשותו מעיו״ט אם לא‪,‬‬
‫וזהו טעמו של רבא שמחלק לפי טעמו הוא‪,‬‬
‫בין עיו״ט ליו״ט שא״א הי׳ להטבילו מבעו״י‪,‬‬
‫אבל כל זה ביו״ט שיש היתר באוכ״נ‪ ,‬אבל‬
‫בשבת שאין בו ההיתר יהי׳ אסור לרבא וכן‬
‫לשאר הטעמים חוץ מרב ביבי דלא שייך בשבת‬
‫עצמו החשש שמא ישהה )וכן ביו״ט עצמו(‪,‬‬
‫אשר על כן בהל׳ שכת פסק הר״מ בסתמא‬
‫ולא חילק בין ערב שכת לשבת‪ ,‬דבשבת לעולם‬
‫אסור להטביל )שהוא כמתקן(‪ ,‬אבל ביו״ט‬
‫דליכא נפק״מ בין רבא לרב ביבי‪ ,‬לדינא‪,‬‬
‫ולכו״ע מותר ביו״ט עצמו לכן בקט טעמו דר״ב‬
‫דתנא כוותי׳ בגמ׳‪ .‬ובדרך זו תירצו כמה‬
‫אחרונים וכן עי׳ ברלב״ח סי׳ ט״ז‪ ,‬שבשבת‬
‫כל תיקון אסור אפי׳ נטמא בשבת עצמו‪ ,‬אבל‬
‫נטמא ביו״ט מותר משום מכשירי אוכ״נ‪ ,‬אלא‬
‫א״כ נטמא בעיו״ט דאז לא הותר משום דאפשר‬
‫הי׳ מעיו״ט‪.‬‬
‫ומבואר בדבריהם‪ ,‬שלכן לא הביא הרמב״ם‬
‫ביו״ט הטעם של מתקן‪ ,‬כי הוקשה לו הלא אין‬
‫איסור תיקון ביו״ט כי הותר משום מכשירין‬
‫ולכן פי׳ הטעם של שמא ישהה‪ .‬אמנם לפי״ז‬
‫יקשה הקושי׳ על רבא עצמו‪ ,‬האיך פי׳ טעמו‬
‫על שבת ויו״ט‪ ,‬והרי אין מתקן‪ ,‬וע״כ צריך‬
‫לומר שגם רבא סובר סברת ר״י במכשירין‬
‫)כדברי השאג״א( ולכן אע״פ שסובר שיש‬
‫בו משום מתקן מ״מ ביר׳ט עצמו שרי‪ ,‬ואין‬
‫לומר דרבא לית ליה החילוק בין נטמא ביו״ט‬
‫לעיו״ט‪ ,‬אמנם כ״ז דחוק הוא וגם שעדיין צ״ע‬
‫למה זיכה הר״מ שטרא לבי תרי ולא נקט‬
‫ביו״ט טעמא דרבא כמו בשבת הלא סוף כל‬
‫סוף רבא אמר טעמו לגבי שבת ויו״ט‪ ,‬ואם‬
‫סובר הר״מ דטעמא דמתקן הוא הטעם העיקרי‬
‫לאסור טבילת כלים כמו שפסק לגבי שבת‪,‬‬
‫א״כ למה שינה הטעם ביו״ט‪ ,‬הלא מתקן שייך‬
‫הרב משה ארי׳ בורזיקובסקי‬
‫בש״ס ביצה י״ז ב׳ גרסינן דכו״ע מיד‪,‬א כלי‬
‫בשבת לא )פ׳ להטביל(‪ ,‬מ״ט אמר רבה גזירה‬
‫שמא יעבירנו ד״א ברה״ר וכו׳ גזירה בור‬
‫בחצירו אטו ברה״ר וכו׳‪ ,‬תינה שבת ביו״ ט‬
‫מאכ״ל‪ ,‬גזרו יו״ט אטו שבת‪ ,‬איתביה מדלין‬
‫בדלי טמא והוא טהור וכו׳‪ ,‬ופרש״י באמצע‬
‫ד״ה בדלי ״וטעמא דטבילה אסורה משום דנראה‬
‫כמתקן כלי״‪ .‬איתי׳ כלי שנטמא מעיו״ט אין‬
‫מטבילין אותו ביו״ט‪ ,‬ביו״ט‪ ,‬מטבילין אותו‬
‫ביו״ט וכו׳ וברש״י כלי שנטמא ‪ :‬ובאב הטומאה‬
‫כדלקמן אין מטבילין‪ :‬הואיל והי׳ לו להטביל‬
‫מבעוד יום‪ .‬איתי׳ כלי שנטמא באב הטומאה‬
‫אין מטבילין אותו ביו״ט‪ ,‬בולד הטומאה‬
‫מטבילין אותו ביו״ט וכו׳ רב יוסף אמר גזירה‬
‫משום סחיטה וכו׳ רב ביבי אמר גזירה שמא‬
‫ישהה‪ ,‬תני כוותי׳ דרב ביבי כלי שנטמא מעיו״ט‬
‫אין מטבילין ובו׳ גזירה שמא ישהה‪ ,‬וברש״י‬
‫אי שרית ליה לאטבולינהו ביו״ט משהי להו‬
‫עד יו״ט שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כד לידי‬
‫תקלה להשתמש בהן תרומה‪ .‬רבא אמר מפני‬
‫שנראה כמתקן כלי‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫והנה הרמב״ם בהל׳ שבת פכ״ג הל׳ ח׳ כתב ‪:‬‬
‫אסור להטביל כלים טמאים בשבת מפני שהוא‬
‫כמתקן כלי‪ .‬מבואר דפסק כטעם רבא‪ ,‬אמנם‬
‫בפ״ד מהל׳ יו״ט הל׳ י״ז פסק וז״ל‪ :‬כלי‬
‫שנטמא מערב יו״ט אין מטבילין אותו ביו״ט‬
‫גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו‪ ,‬וזה טעמו‬
‫של רב ביבי‪ .‬והקשו האחרונים למה שינה את‬
‫טעמו‪ ,‬ועוד שהרי הוא כמזכה שטרא לבי תרי‪,‬‬
‫ובאמת יקשה לרבא עצמו‪ ,‬דלדבריו האיסור‬
‫הוא משום דנראה כמתקן‪ ,‬וצריך ביאור מה‬
‫הטעם לחלק בין אם הכלי נטמא מעיו״ט דאסור‬
‫לבין נטמאת ביו״ט עצמו דשרי‪ ,‬ובשאג״א בסי׳‬
‫נ״ו מבאר‪ ,‬דלפי ר' יהודא שמתיר מכשירי‬
‫אוכל נפש הוא רק באופן שאי אפשר הי׳‬
 ‫דע ת משה‬
‫סופרים מותר להטביל ביו״ט‪ ,‬וכמו״כ בפי״ז‬
‫מהל׳ מאכ״א כתב דטבילת כלים מד״ס הוא‪,‬‬
‫לפי״ז יהא מותר לטבול‪ ,‬ומ״מ כתב שם שאפילו‬
‫למאן דלא ס״ל טעמא דמיחזי כמתקן כלי‪,‬‬
‫ה״מ גבי טבילת כלים שאפילו קודם טבילה‬
‫ראוי הי׳ להשתמש בהכלי לטומאה בטמא‪ ,‬ולמי‬
‫שאינו אוכל חולין בטהרה‪ ,‬ולכן אין זה תיקון‬
‫וכמו״ב כטומאה מד״ס‪ ,‬משא״כ בכלים הניקחין‬
‫מן הנכרי שלפני הטבילה לא חזו מחזיא כמתקן‬
‫ואסור לכו״ע‪ ,‬ע״ב‪ .‬ולפי דבריו לכאורה אפשר‬
‫לתרץ‪ ,‬למה לא נקט הרמב״ם בהלכות יו״ט‬
‫בטבילת כלים הטעם של מתקן‪ ,‬שהרי אין זה‬
‫חשוב כ״כ מתקן כדבריו‪ ,‬וביו״ט הקילו משא״כ‬
‫בשבת‪ ,‬אבל זה אינו‪ ,‬דאין לחלק בין שבת‬
‫דחמירא ליו״ט בדברי רבא עצמו דממ״נ‪ ,‬אס‬
‫אין בזה מתקן כ״כ גדול‪ ,‬ומשום שמחת יו״ס‬
‫במכשירין התירו‪ ,‬הרי הר״מ כרבנן ם״ל‪ ,‬ואם‬
‫אי״ז בכלל תיקון אמאי אסור בשבת‪.‬‬
‫הן אמת דהרלב״ח עצמו שם בסי׳ ט״ז עמד‬
‫בקושי׳‪ ,‬ותירץ שנראה לחלק‪ ,‬כי ״כשעושה‬
‫מעשה בגוף הכלי״ אסור ״משום מתקן״ אפילו‬
‫במכשירין‪ ,‬אמנם‪ ,‬בטבילת הכלי כיון ״שאינו‬
‫עושה מעשה בגוף הכלי״ אם הכלי ממכשירי‬
‫אוכ״ג אינו ראוי לגזור עליו משום מתקן‪,‬‬
‫ומותר‪ ,‬ולכן ביו״ט עצמו מותר‪ ,‬ובשבת אסור‪,‬‬
‫אפי׳ בבו ביום‪ ,‬וראי׳ מהרמב״ם עצמו‪ ,‬שכתב‬
‫בפכ״ג מהל׳ שבת הל׳ ט׳‪ ,‬אין מגביהין תרומות‬
‫ומעשרות בשבת דנראה כמתקן‪ ,‬ובהל׳ י״ד‬
‫כתב שוב שאסור להגבי׳ תרו״מ מפני שזה‬
‫דומה למקדש‪ ,‬ועוד שהוא כמתקן אותם בשבת‪,‬‬
‫וקשה כפל הלשון‪,‬וגם במה שהוסיף טעם אחר‪,‬‬
‫אלא ודאי כדברינו‪ ,‬שבשבת סגי בטעם של‬
‫הר״מ בטבילת כלים כהאחרונים שתירצו שלפי‬
‫מתקן אבל לאסור ביו״ט אינו מספיק‪ ,‬כי כל‬
‫דבר אוכ״נ אנו מתקנים ביו״ט‪ ,‬ואם בטבילת‬
‫כלים אין האיסור משום מתקן כ״ש להגביה‬
‫תרו״מ‪ ,‬ולכן הוצרך הר״מ בכותבו שם דיני‬
‫גזרות מקח וממכר‪ ,‬להכפיל ולומר‪ ,‬שביו״ט‬
‫אסור שדומה למקדיש והוא ״מפני איסור‬
‫הכתיבה״ )עי׳ שם במ״מ(‪ .‬ומדוייק כן בלשון‬
‫הרמב״ם שכתב כמתקן אותם ״בשבת״‪ ,‬ותיבת‬
‫ג״כ ביו״ט ולא רק משום גזירה כדברי רבא‬
‫עצמו‪ ,‬כגון שנטמא מעיו״ט וכדברינו לעיל‪,‬‬
‫וכן הקשה באבנ״ז ח״ב סי׳ תי״ח‪.‬‬
‫ונראה לתרץ‪ ,‬בהקדם ביאור שיטת הרמב״ם‬
‫בענין מכשירין‪ ,‬דהנה ידוע מחלוקת המפרשים‬
‫בשיטת הרמב״ם אם פוסק כר׳ יהודא או כרבנן‬
‫דאסרי מכשירי אוכ״נ ביו״ט‪ ,‬והרב המגיד‬
‫בהל׳ יו״ט פ״ד ה״ט מביא בפירוש שדעת‬
‫הרמב״ם כרבנן דאסרו מכשירי אוכ״נ ביו״ט‪,‬‬
‫וכן ביאר המ״מ בהל׳ ח׳ גבי שפוד שנרצף‬
‫דשיטת הרמב״ם הוא דאין הלכה כר״י‬
‫במכשירין‪ ,‬וכן מה שפסק הר״מ שם פ״ג הל׳ י׳‬
‫אין גורפין תנור וכיריים וכו׳ ואם א״א לאפות‬
‫בו או לצלות אא״כ גרף מותר‪ .‬דלכאורה הוא‬
‫כר׳ יהודא דמתיר‪ ,‬כבר פירש שם בכסף משנה‬
‫בפ״ד הל׳ מ׳ דאם א״א לאפות בו כלל לרבנן‬
‫נמי שרי דגריפת התנור לאו מלאכה גמורה היא‬
‫ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין‬
‫שהם מלאכה גמורה‪ ,‬והיכא דא״א לאפות אא״כ‬
‫גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע‬
‫משמחת יו״ט‪.‬‬
‫]ובזה צ״ע דברי הלח״מ בפ״ג הל׳ י׳ בענין‬
‫גריפת תנור שהקשה על המ״מ שכתב שם‪,‬‬
‫שהרמב״ם לא חילק בין נפל ביו״ט לעיו״ט‬
‫עיי״ש‪ ,‬והקשה עליו הרי נפל מעיו״ט הוי‬
‫מכשירין שאפשר מעיו״ט ואסור עי״ש מה‬
‫שתירץ‪ ,‬וצ״ע שהרי דעת ד‪.‬מ״מ דהרמב״ם פוסק‬
‫כרבנן דאסרי מכשירין‪ ,‬ומכל מקום מותר‬
‫מטעמא דלעיל[‪.‬‬
‫היוצא לנו מכ״ז שלפי שיטת המ״מ בהר״מ‬
‫שפוסק כרבנן במכשירין‪ ,‬א״א לתרץ שיטת‬
‫ר״י דמתיר מכשירי אוכ״נ מותר להטביל ביו״ט‬
‫עצמו ואין בו משום תיקון‪ ,‬שהרי הר״מ כרבנן‬
‫ס״ל דאסור‪.‬‬
‫ולכאורה הי׳ נראה לתרץ לפי דברי המ״מ‬
‫עצמו בפ״ד הל׳ י״ח‪ ,‬שנסתפק בשיטת הר״מ‬
‫לגבי טבילת כלים הניקחים מן הנכרים ביו״ט‪,‬‬
‫דלכאורה לפי שיטתו שם שדבר טמא מדברי‬
‫נא‬ ‫הרמב״ם‬ ‫לשיטת‬ ‫טוב‬
‫שמא ישהה‪ ,‬ועיין בשו״ת בית אפרים סי׳ נ״ב‬
‫בזה‪.‬‬
‫וראיתי לזקיני מהור״ר רבי ר׳ יהונתן‬
‫אייבשיץ זי״ע בספרו בינה לעיתים על הרמב״ם‬
‫הל׳ יו״ט‪ ,‬שתירץ בדברי הרמב״ם הנ״ל‪ ,‬דתיקון‬
‫שייד בשבת‪ ,‬אך לא ביו״ט‪ ,‬ולעומת זה שמא‬
‫ישהה אפשר דלא שייד רק ביו״ט שהוא מזמן‬
‫לזמן‪ ,‬אד לא בשבת שהוא שכיח לזמן קצר‪,‬‬
‫ולכן פסק בשבת הטעם מפני שהוא מתקן‪,‬‬
‫וביו״ט משום שמא ישתה‪ ,‬ודברי נכונים הן עד‬
‫שאין בו פקפוק כלל‪ ,‬עכלה״ק‪.‬‬
‫שמא ישהה אבל בשבת אסור משום מתקן‪,‬‬
‫והנה אפי׳ לסברת הפנים מאירות הנ״ל‬
‫דביו״ט שרי להטביל כלי מטומאתה משום דהוי‬
‫תיקון באיכות הכלי‪ ,‬זהו רק משום טומאה‪,‬‬
‫אבל כשלוקח כלים חדשים מהנכרים דחייבים‬
‫בטבילה וא״א להשתמש בהבלי בלי שיטביל‬
‫אותם‪ ,‬ודאי דטבילתם מיחזי כמתקן כלי ואסור‪,‬‬
‫כשיטת הי״א במחבר או״ח שכ״ג סע׳ ז׳ עיי״ש‬
‫ובמשנה ברורה‪ ,‬ואפי׳ לשיטת האומרים דחיוב‬
‫טבילה דאורייתא‪ ,‬אבל השתמשות בכלים אינו‬
‫אלא דרבנן‪ ,‬עיין ביו״ד סי׳ ק״כ ו׳ ובישועות‬
‫יעקב שם‪ ,‬אבל לכתחילה אסור לטבול‪ ,‬משא״כ‬
‫בעבר וטבל יש להקל להשתמש‪ .‬וכן שיטת‬
‫הרש״ל ביש״ש ביצה דף י״ט‪ ,‬דשיטת הרמב״ם‬
‫בפ׳ כ״ג מהל׳ שבת מדהזכיר רק טבילת כלים‬
‫טמאים אבל כלים חדשים אסור‪.‬‬
‫ובאבני נזר בסי׳ תי״ח מבאר דכל איסור‬
‫במתקן כלי היא משום מכה בפטיש‪ ,‬דהא אין‬
‫בנין וסתירה בכלים‪ ,‬ומסיק דלפי״ז אין איסור‬
‫בתיקון כלי רק בגמר תיקון דבזה דומה למכה‬
‫בפטיש‪ ,‬ובזה מתרץ דברי הרמב״ם דחילק בין‬
‫שבת ויו״ט‪ ,‬דבהל׳ שבת דמיירי בשבת סתם‬
‫שלא בתיד הרגל אסור לכל האמוראים מדין‬
‫מתקן כלי‪ ,‬אבל ביו״ט דשרי להטביל לצורד‬
‫מחר‪ ,‬דהחיוב מוטל עליו להיות הכלים טהורים‬
‫דאם לא יטבלו היום יהי׳ למחר טבולי יום‪,‬‬
‫ושרי להטביל לצורך מחר‪ ,‬כיון דמצות היום‬
‫היא‪ ,‬ומתקן כלי ליכא דאין גמר טהרתן היום‪,‬‬
‫עייש״ה‪.‬‬
‫כלים ביום‬ ‫טבילת‬ ‫בדין‬
‫בשבת לכאורה מיותרת‪ ,‬אלא כנ״ל שרק בשבת‬
‫אסור משום מתקן‪ ,‬משא״כ ביו״ט אם התיקון‬
‫הוא באוכ״ג או במכשירין‪ ,‬יעוי״ש‪ .‬עכ״פ מכ״ז‬
‫נראה דהר״מ ס״ל שאין משום תיקון בטבילת‬
‫כלים ביו״ט‪ ,‬אשר ע״כ בהל׳ יו״ט לא הזכיר‬
‫טעם זה‪ ,‬ובאמת אפי׳ לפי רבא עצמו אפ״ל‬
‫דלא בא לחלוק על רב ביבי‪ ,‬דאיך יחלוק על‬
‫ברייתא דתנא כוותי׳ אלא הפלוגת׳ היא דר״ב‬
‫תני טעמו הן בשבת והן ביו״ט ואף שבברייתא‬
‫הוזכר רק יו״ט‪ ,‬סובר הוא דה״ה בשבת‪ ,‬אבל‬
‫רבא ס״ל כלשון הברייתא‪ ,‬ודוקא ביו״ט גזירה‬
‫וא״ש‪.‬‬
‫ועפ״י דברינו אלו יתבארו דברי הר״מ בפ״ג‬
‫מהל׳ יו״ט ה״ח שהתיר ללוש עיסה ביו״ט‬
‫ולהפריש ממנו ביו״ט‪ ,‬ואם לשה בערב יו״ט‬
‫אסור להפריש‪ ,‬והעיר ע״ו הראב״ד ואנו מחלקין‬
‫בין עיסת הארץ שזה תיקון‪ ,‬לבין חלת חו״ל‬
‫שאוכל והולד ואח״כ מפריש שאין כאן תיקון‪,‬‬
‫ועי״ש במפרשים‪ ,‬ולפי דברינו לעיל מבוארים‬
‫דברי הר״מ‪ ,‬שהרי הוא ס״ל בפכ״ג מהל׳ שבת‬
‫שרק בשבת יש בזה משום תיקון‪ ,‬אבל ביו״ט‬
‫אין תיקון באוכ״נ‪ ,‬אשר ע״כ שפיר לא חילק‬
‫הר״מ חילוקו של הראב״ד‪ ,‬שהרי לדעתו ביו״ט‬
‫אין בכלל תיקון אפילו בחלת א״י‪ ,‬אלא האיסור‬
‫הוא משום נראה כמקדיש‪ ,‬ולכן ביו״ט עצמו‬
‫שהתירו לו לכתחילה ללוש התירו לו גם‬
‫להפריש חלה דה״ל כמקדיש חגיגתו ביו״ט‬
‫דשרי )עיין במרכה״מ פ״ד הכ״ו שהביא כעין‬
‫דברינו(‪ ,‬אבל להתיר לו גם כשאפשר הי׳ לו‬
‫מאתמול להפריש‪ ,‬כגון שלש בעיו״ט זה לא‬
‫התירו‪ ,‬ע״כ שיטת הר״מ לפי המ״מ דהל׳‬
‫כרבנן דאסרו במכשירי אוכ״נ‪.‬‬
‫וכן ראיתי בשו״ת פנים מאירות )ח״א סי׳‬
‫ל״ג( שעמד בסתירת דברי הרמב״ם ותירץ‬
‫ג״כ‪ ,‬דהואיל שהתיקון ע״י טבילה זו היא‬
‫״באיכות״ שהרי האדם לא עשה שום שינוי‬
‫בכלי רק שהטבילה הוציאה מטומאתה‪ ,‬א״כ‬
‫התיקון הוא רק באיכות הכלי‪ ,‬לכן ביו״ט לא‬
‫גזרו‪ ,‬משא״כ בשבת‪ ,‬וטעמא דיו״ט רק גזירה‬
 ‫דעת משה‬
‫כלי שנטמא מעיו״ט אין מטבילין‪ ,‬כתב הואיל‬
‫והי׳ לו להטבילו מבעו״י עיי״ש‪ .‬והקשו‬
‫המפרשים‪ ,‬הלא רק בסוף הסוגי׳ מובא הטעם‬
‫של רבא‪ ,‬וכל הסוגי׳‪ ,‬לפי טעמים אחרים‬
‫עסקינן‪ ,‬ולפי דברינו יובן‪ ,‬דהרי הוא פוסק כר״י‬
‫וכרבא )ורבא עצמו כר״י סובר עי׳ בדף כ״ח‬
‫א׳ ודף ל״ב ב׳ עיי״ש(‪ .‬ולכן מלאכת אוכ״נ‬
‫מותר ביו״ט‪ ,‬אבל בתנאי שאי אפשר הי׳‬
‫לעשותו מעיו״ט ולכן באמת פי׳ בטעמא‬
‫דנטמא מעיו״ט אין מטבילין אותו ביו״ט‪ ,‬דהי׳‬
‫לו להטבילו מבעו״י‪ ,‬ונקרא אפשר‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫אמנם הרבה ראשונים )ר״ן‪ ,‬הגה״מ ועוד(‬
‫סברי בדעת הר״מ שפוסק כרבי יהודא וכדאמ׳‬
‫בדף כ״ח הלכה כר״י ואין מורין כן‪ .‬ולכאורה‬
‫יש לעיין מדף כ״ב לענין כיבוי נר‪ ,‬עיי״ש‪,‬‬
‫דמשמע מהסוגי׳ דלא כר״י‪ ,‬אמנם התוס׳ שם‬
‫כבד עמדו בזה ותירצו עיי״ש‪ ,‬אבל על הרי״ף‬
‫יקשה שבסוגי׳ כיבוי הנר מביא שדברי ר״י‬
‫לאו הלבתא היא‪ ,‬ובדף כ״ח מביא דהלכה כר״י‪,‬‬
‫ועיין בר״ן בשם הרמב״ן ז״ל שמחלק דנהי‬
‫דקיי״ל כר״י במכשירין היינו שמותרין מה״ת‬
‫ולא דרשינן הוא ולא מכשירין‪ ,‬ומיהו מדבריהם‬
‫לא רצו להתירם אלא כפי משהם קרובים לאו״נ‬
‫כגון גריפת תנור‪ ,‬התירו לגמרי מפני שמיוחד‬
‫היא לאוכ״נ‪ ,‬אבל כיבוי הנר‪ ,‬אין חשוב כ״כ‬
‫להתיר המכשירין ״כללו של דבר קי״ל כר״י‬
‫דמכשירין מדאו׳ שרי‪ ,‬אלא שחכמים חילקו‬
‫בהן לפי משהן עכ״ל״‪.‬‬
‫ולפי״ז יש לומר דזהו גם סברת הר״מ שאע״פ‬
‫שהלכה כר״י אבל חכמים חילקו והתירו בכ״מ‬
‫כפי שהוא קרוב לאוכ״נ ולכן‪ ,‬בטבילת כלים‬
‫שקרוב כ״כ לאוכ״נ התירו לגמרי כמו בגריפת‬
‫תנור ואין בזה משום תיקון דהלא כר״י נקטינן‬
‫אלא שחכמים גזרו משום שמא ישהה‪ ,‬אבל‬
‫בסכין שאפשר בהשאלה מותר רק ע״י שינוי‬
‫אבל אין מורין כן לרבים‪ ,‬ובכיבוי נר שאין‬
‫צורך כ״כ פסק שאסור‪ ,‬כי לא התירו חכמים‬
‫בכגון דא‪.‬‬
‫ורש״י ז״ל נראה דשיטתו כלשון הג׳ דהלכה‬
‫כר״י ואין מורין כן‪ ,‬פי׳ דהלכה כר״י בכ״מ‬
‫נב‬
‫ולפי סברא זו מתרץ שם האבנ״ז קושית‬
‫הרשב״א‪ ,‬דלכל אמוראי לבד מרבא קשה‬
‫מטבילת גר דאסור בשבת משום מתקן גברא‪,‬‬
‫כמפורש ביבמות מ״ו ע״ב אבל לפי הנ״ל‬
‫חילוק בין טבילת שאר אדם דצריד הערב שמש‬
‫לטומאתו ולא גמר התיקון ל״ח מכה בפטיש‪,‬‬
‫אבל בגר דל״צ הערב שמש אסור משום מ״ב‬
‫ובאדם שייד בנין‪ ,‬כדמוכח מרש״י כתובות‬
‫דף ו׳ דאשכחן בנין בבע״ח דכתיב ויבן את‬
‫הצלע‪.‬‬
‫ולפענ״ד נראה לתרץ קושית הרשב״א‪ ,‬דשם‬
‫בדף מ״ו בתום׳ ד״ה תקוני גברא חלקו הילוק‪,‬‬
‫דאע״ג דלענין טומאה שרי לטבול משום דנראה‬
‫כמיקר שאני הכא גבי גר דבעי שני ת״ח לעמוד‬
‫שם בשעת טבילה‪ .‬ומשמע דלאו מכת דתיקוני‬
‫גברא אסור שזהו מיחזי כמיקר אלא עיקר‬
‫טעמא משום דנדאה כדין ול״ד להכי‪.‬‬
‫ובאמת דברים אלו מבוארין יותר ברמב״ם‬
‫פ׳ י״ג מהל׳ איסורי ביאה ה״ו שכתב הואיל‬
‫והדבר צריך בי״ד אין מטבילין אותו לא בשבת‬
‫ולא ביו״ט עכ״ל‪ ,‬ומשמע דעיקר הטעם הוא‬
‫משום דאין דנין בשבת וגר משפט כתיב בי׳‪.‬‬
‫אכן ראיתי באור שמח על הרמב״ם הל׳ יו״ט‬
‫הל׳ י״ז דמפרש‪ ,‬דבאמת אצל גר דבלא טבילה‬
‫הוא עכו״ם גמור ה״ה כמתקן גברא וכקונה‬
‫כלים חדשים דאסורים להשתמש‪ ,‬ואע״ג‬
‫דהרמב״ם הביא הסברא דאסור משום בי״ד‬
‫וכדן את הדין‪ ,‬נראה דבעיקר הסברא סובר דהוי‬
‫מתקן גמור אבל על מי יחול האיסוד דבשעה‬
‫שטובל הלא עדיין גוי הוא ואינו מוזהר על‬
‫השבת ומותר לתקן וצ״ל דהאיסור הוא על‬
‫הבי״ד דמטבילין עיי״ש בלשונו‪.‬‬
‫ובשיטת רש״י נקטינן דפוסק כר״י במכשירין‬
‫עיי׳ בדף כ״ח בד״ה הלכה כתב כר׳ יהודא‪,‬‬
‫ומותר כל איש לעשות כן עי״ש‪ ,‬וכן בדף ל״ב ‪:‬‬
‫לענין גריפת תנור בא״א לו שמותר כתב ‪ :‬כרבי‬
‫יהודא‪ ,‬עיי״ש‪ .‬הרי דפוסק כמתי׳‪ .‬ועפ״ז יובן‬
‫שבדף י״ח ב׳ בטבילת כלים פי׳ רש״י בסוגיא‬
‫הטעם של איסור הטבילה כטעם רבא משום‬
‫תיקון עי׳ ברש״י ד״ה בדלי טמא וכן בד״ה‬
 ‫נג‬ ‫הרמב״ם‬ ‫לשיטת‬ ‫טוב‬
‫כר״י אבל אין מורין לרבים‪ .‬וכ״ה ברמ״א סי׳‬
‫תק״ט סעיף א׳ לענין שפוד שנרצף שמותר‬
‫לתקנו בא״א אחרת ואין מורין כן לרבים וכו׳‬
‫והוא הדין לכל מכשירין שא״א לעשותן מערב‬
‫יו״ט עיי״ש‪,‬‬
‫בענין דבר שבמנין לא בטל‬
‫חבית דרסה על פי כוורת ואינו יודע באיזו כוורת‬
‫דרסה ר״מ אומר וכו׳ ר׳ יהודה אומר ר׳ אליעזר‬
‫אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו‬
‫הפומין אסורין והשוליים מותרין ר׳ יהושע‬
‫אומר אפילו יש שם שלש מאות פומין לא יעלו‪.‬‬
‫דרסה בעגול ואינו יודע באיזה עגול דרסה ד״ה‬
‫יעלו‪ ,‬דברי הכל היינו פלוגתייהו אמר רב פפא‬
‫הכי קאמר דרסה בעגול ואינו יודע באיזה מקום‬
‫עגול דרסה אי לצפונה אי לדרומה ד״ה יעלו‪.‬‬
‫וברש״י ד״ה ר׳ יהושע אומר ‪ :‬וכולן בכלל הספק‬
‫אין מעלין את היחיד הואיל ופומי הכלי דבר‬
‫שיש בו מנין הוא לא בטלי ואפי׳ בדרבנן‪ ,‬אבל‬
‫דרסה בעגול וכו׳‪ ,‬הכי קאמר דרסה בתוך העגול‪,‬‬
‫דעכשיו אינן נכרות שהרי מדובקות ואינו‬
‫יודע היכן היא אם בצפונו של עגול או בדרומו‬
‫הואיל והשתא לאו בת מנין היא ולא מינכרא‬
‫ד״ה יעלו וכו׳ עכ״ל‪ .‬ומסתבר דאין הליטרא‬
‫נחשבת יותר אם מונחת בפומי הכלי או בתוכו‬
‫מ״מ כיון דפומי הכלי הוי דבר שבמנין אינו‬
‫בטל הרי חזינן דדבר שבמנין אע״פ דאינו‬
‫מחמת חשיבות אינו בטל‪.‬‬
‫אולם בזבחים דף ע״ג‪ .‬מפרש רש״י ברייתא‬
‫זו בדרך אחרת ולפי פירושו שם יש לדחות‬
‫דאין ראיה מהברייתא‪ ,‬דשם פירש בד״ה כל‬
‫דבר שיש בו מנין ‪ :‬כל שדרכו לימנות כלל כגון‬
‫ליטראות של קציעות שרוב בני אדם אין‬
‫מוכרין במנין אלא דורסין אותו בעיגול ומוכר‬
‫כל העיגול ביחד הואיל ופעמים שמונין‬
‫טבילת כלים ביום‬ ‫בדין‬
‫אבל גם אין מוריו כן לרבים‪ ,‬ולכן בעני! גריפת‬
‫תנור שמותר כתב הטעם כרבי יהודא )ולא‬
‫כפי׳ הרמב״ן שחכמים התירו מפני שקרוב הוא‬
‫לאוכ״נ אלא פשוט דהלכה כר״י(‪ ,‬אולם בנר‬
‫ששאלו שאלה השיב שאסור‪ ,‬שהרי אפי׳ דהלכה‬
‫הרב חיים בנימין גולדברג‬
‫אמרינן בביצה דף ג ‪ :‬וכי תימא ביצה חשובה‬
‫ולא בטלה‪ ,‬הניחא למ״ד כל שדרכו לימנות‬
‫שנינו‪ ,‬אלא למ״ד את שדרכו לימנות שנינו מאי‬
‫איכא למימר וכו׳‪ ,‬וברש״י כל שדרכו לימנות‬
‫שנינו במשנת ערלה כדלקמן דלא בטיל‪ ,‬משמע‬
‫כל דבר שיש בני אדם המקפידים עליו מפני‬
‫חשיבותן למכורו במנין‪ ,‬ביצה נמי הרבה מוכרין‬
‫אותה במנין עכ״ל‪ .‬מזה נראה שהדין שדבר‬
‫שבמנין אינו בטל הוא מחמת חשיבות‪ .‬ויש‬
‫להסתפק מה הדין בדבר שבמנין שמונין אותו‬
‫לא מחמת חשיבות אלא שכך נוחים במכירתן‬
‫או מאיזה טעם אחר האם בטל או לא‪ ,‬וצדדי‬
‫הספק הם אם תקנת חכמים היתה שדבר חשוב‬
‫אינו בטל כמו חתיכה הראוי׳ להתכבד וכו׳‬
‫ורק הגדירו את מדת חשיבותו בדבר שבמנין‬
‫ולפ״ז דבר שבמנין ואינו חשוב בטל‪ ,‬או‬
‫דתקנת חכמים היתה דדבר שבמנין אינו בטל‪,‬‬
‫רק הטעם הוא מחנ?ת חשיבות ולכן אפילו‬
‫במקום דלא שייך הטעם מ״מ נשאר הדין דאינו‬
‫בטל‪) .‬ולדוגמא‪ ,‬מצינו לעיל בדף ב‪ :‬דרבנן‬
‫גזרו דפירות הנושרין אסורים מטעם שמא יעלה‬
‫ויתלוש‪ ,‬וביצה שנולדה ביו״ט גם נכללת באותה‬
‫הגזירה אע״פ דלא שייך התם הטעם שמא יעלה‬
‫ויתלוש מכיון דאף הוא פרי הנושר(‪.‬‬
‫ויש להביא ראיה מברייתא דליטרא קציעות‬
‫המובא להלן כפי פירוש רש״י שם‪ ,‬דשם איתא ‪:‬‬
‫ליטרא קציעות שדרסה על פי עגול ואינו יודע‬
‫באיזה עגול דרסה על פי חבית ואינו יודע באיזו‬
 ‫ד ע ת מ שה‬
‫אפילו חתיכה דעלמא חשיבה את שדרכו לימנות‬
‫משום דחשובה להתכבד בפני האורחים‬
‫כדאמרינן בפ׳ גיד הנשה )חולין ק׳‪ ,(.‬וכל‬
‫הנך י׳ דברים דתשיבי את שדרכו לכאורד‪,‬‬
‫בכולהו לא חשיב כשוד הגדול‪ ,‬ועוד דבפרק‬
‫בתרא דע״ז )דף ע״ד‪ (.‬חשיב שור הנסקל‬
‫ואמרינן שם האי תנא תרתי אית ליה דבר‬
‫שבמנין ואיסור הנאה ע״כ‪ ,‬הרי חזינן דתוס׳‬
‫הקשו בקושיתם הראשונה דשור לא יתבטל‬
‫אפילו לא הוי דבר שבמנין אלא דחשוב כמו‬
‫דבר שבמנין‪ ,‬כי רק בקושיתם השני׳ הקשו‬
‫דהוי דבר שבמנין‪ ,‬ואם נימא דכל התקנה‬
‫היתה רק על דבר שבמנין לא קשה כלל‬
‫קושייתם‪ ,‬אלא ע״כ דתוס׳ מפרש׳ דהתקנה‬
‫היתד‪ ,‬על דבר חשוב דלא יתבטל ודבר שבמנין‬
‫הוא רק סימן לחשיבותו‪ ,‬ולכן הקשו שפיר‬
‫דשור הגדול חשיב יותר מאת שדרכו לימנות‪.‬‬
‫ולכאו׳ הי׳ נראה דבזה פליגי הרמ״א והרש״ל‬
‫בד‪,‬ל׳ חנוכד‪ ,‬בסי׳ תרע״ג סעיף א׳ דאיתא שם‬
‫ברמ״א‪ ,‬אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה‬
‫בשאר נרות אפי׳ אחר באלף לא בטיל דהוי‬
‫דבר של מנין )ת״ה ס׳ ק״נ(‪ ,‬ובמ״ב שם ס״ק‬
‫כ״א‪ ,‬אם נתערב וכו׳ ר״ל לאתר שהודלק‬
‫שנעשה בו מעשר‪ ,‬נתערב ]דמקודם לכן לא‬
‫נאסר דד‪,‬זמנד‪ ,‬לנר חנוכד‪ .‬לאו מילתא היא[‬
‫ואח״כ כבד‪ ,‬בתוך זמן שיעורו ופסק בחה״ד‬
‫דלא בטל אפילו באלף דר‪,‬יינו ליטול אחת מתוכן‬
‫להדליקו ולהשתמש בו וד‪,‬״ה בעודן דולקין לא‬
‫יטול אחד מתוכן להשתמש בו לאורו והכל‬
‫מטעם דד‪,‬וא דבר של מנין‪ .‬ור״ל דאפילו במקום‬
‫שרגילין למכור הנרות במשקל מ״מ נרות של‬
‫מצוד‪ ,‬הכל מונין אותו בכל לילה ודבר שבמנין‬
‫חשוב הוא ולא בטיל‪ ,‬ובס״ק כ״ב ורש״ל חולק‬
‫ופוסק דחד בתרי בטל‪ .‬ובשער הציון ס״ק כ״ה‬
‫מפרש‪ ,‬וטעמו של הרש״ל נראה דס״ל הואיל‬
‫ונמכרות במשקל אינם נחשבות דבר שבמנין‬
‫מעוום שמדליקין אותן במנין דהמנין לא משום‬
‫חשיבות היא אלא המצוה כך היא עכ״ל‪.‬‬
‫ולהרמ״א ות״ה דסבירי דאינו בטל סברי דאפילו‬
‫דד‪,‬וי דבר שבמנין לא מחמת חשיבות אינו‬
‫נד‬
‫הליטראות לבד למוכרן במנין‪ .‬נראה מדברי‬
‫רש״י דהליטראות הוי דבר שבמנין ולא הפומיז‬
‫כדפירש בביצה‪ ,‬ויתכן דהליטראות מהמת‬
‫חשיבותן מוכרין אותן לפעמים במנין ואין‬
‫מהברייתא שום ראי׳ לספיקתנו הנ״ל‪ .‬ועל הדין‬
‫דבדרסה בעיגול ואינו יודע באיזה מקום דבטל‬
‫)אע״ג דלפי פירושו שם הליטראות חשוכות(‬
‫מפרש שם וז״ל ‪ :‬דברי הכל יעלו‪ ,‬הואיל וליתיר‪,‬‬
‫לאיסורה בעיניה שנדרס ונדבק באחרות מלמעלה‬
‫ומלמטה ומן הצד אין כאן דבר שבמנין כלל‬
‫עכ״ל‪.‬‬
‫ונראה דרש״י הוכרח לפרש שם דדבר‬
‫שבמנין קאי על הליטראות ומטעם דהוי דבר‬
‫תשוב ולא כדפירש כאן דדבר שבמנין קאי על‬
‫הפומין‪ ,‬דשם פירש בדף ע״ב‪ .‬ד״ה כל שדרכו‬
‫לימנות‪ ,‬שיש בני אדם המקפידים ומוכרים‬
‫במניינם שנינו דלא בטלי ]כדמשמע[ בסמוך‬
‫בהד משנה דחבילי תילתן שפיר‪ ,‬דד‪,‬א בהמות‬
‫נמי הרבה בני אדם המקפידין עליהן ומוכרין‬
‫אותן במנין ואע״פ שיש בני אדם שאין מקפידין‬
‫כל כך ומוסיפין יתירה או מוכרין כל העדר יחד‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי חזינן דשיטת רש״י שם דכדי שיהי׳‬
‫נחשב דבר שבמנין צריך ב׳ תנאים שמוכרין‬
‫במנין‪ ,‬ומקפידים על מנינם שלא יוסיפו יתירה‬
‫בשעת מכירה‪ ,‬והתנאי השני ע״כ הוא מטעם‬
‫חשיבות ‪,‬לכן הוכרח רש״י שם לפרש ברייתא‬
‫דליטרא קציעות דהליטראות הוי דבר שבמנין‬
‫דאילו לפירוש רש״י בביצה דהפומין הוא דבר‬
‫שבמנין אין סברא לומר דמחמת שמונח בפומין‬
‫יחשב יותר שיקפידו על מנינם ולא יוסיפו‬
‫יתירה‪ ,‬אבל בביצד‪ ,‬מפרש שם רש״י דבר‬
‫שבמנין שמוכרים אותו מחמת חשיבותו במנין‬
‫ואינו מוסיף את התנאי השני ומקפידים על‬
‫מנינם‪ ,‬לכך יש לפרש דגם פומין הוי דבר‬
‫שבמנין‪.‬‬
‫וכן מתוס׳ שם ד״ה אלא משמע דדבר שבמנין‬
‫הוא רק מחמת חשיבות ומאי דבעינן דבר‬
‫שבמנין רק לסימן לחשיבותן‪ ,‬דשם הקשו תימא‬
‫מי גרע שור הגדול מאת שדרכו לימנות הא‬
‫נה‬ ‫בטל‬ ‫ש ב מ נ י ן לא‬
‫דבר שבמנין למאי מהני ממ״נ אי ראוי׳ להתכבד‬
‫אפי׳ לא הוי דבר שבמנין אינה בטלה ואם‬
‫אינה ראוי׳ להתכבד א״כ אינה חשובה ובטלה‪.‬‬
‫ועוד הלא כתב בסמ״ג גבי קורקבן והבאתי‬
‫לקמן דאין לאסור משום דבר שבמנין לר״י בן‬
‫אברהם דסבר בעינן את שדרכו לימנות לעולם‬
‫דאינה בטלה ומ״ה הקורקבן בטלה‪ ,‬וגם אין‬
‫לאסור משום חתיכה הראוי׳ להתכבד כו׳ משמע‬
‫להדיא לאותן דסבירי כל שדרכו לימנות‬
‫הקורקבן אינה בטלה אף שאינה ראוי׳ להתכבד‪,‬‬
‫ולק״מ דודאי כל דבר שבמנין אינה בטלה כלל‬
‫אפי׳ אינה ראוי׳ להתכבד מצד עצמו רק אינה‬
‫מאוס עתה וראוי׳ לאכול כמות שהיא בלי‬
‫חסור מעשה ותיקון גדול‪ ,‬ואינה דומה לרגלים‬
‫שלא נטלו טלפיד‪,‬ם דלקמן דמשמע אי הוד‪,‬‬
‫דבר שבמנין לא הוי בטלה אף שאינד‪ ,‬ראוי׳‬
‫לאכול מחמת מיאוס‪ ,‬שאני התם שאין מחוסר‬
‫תיקון גדול וכו׳ אבל תרנגולת שאינה ראוי׳‬
‫לאכול כלל שאינד‪ ,‬מתוקן א״כ נתקלקל חשיבות‬
‫לגמרי ובטל עכ״ל‪ .‬הרי חזינן דכתב להדיא‬
‫דדבר שאינו חשוב רק שלא יהי׳ מאוס נקרא‬
‫דבר שבמנין וכן מביאו הש״ך בס׳ ק״א ס״ק ז׳‪.‬‬
‫לדבר שבמנין‪ ,‬ובשיטת הת״ד‪ ,‬והרמ״א אפשר‬
‫ולכאורד‪ ,‬צ״ע בדבריו דמשמע דעיקר דין‬
‫דבר שבמנין אינו על דבר חשוב כדד‪,‬סברנו‬
‫לעיל‪ ,‬כי קושיתו הוא על עיקר דין למה תקנו‬
‫דדבר שבמנין אינו בטל וד‪,‬תירוץ דתיקנו משום‬
‫דבר שאינו חשוב‪ ,‬וכן משמע לכאורה בלשון‬
‫הרש״ל על חולין דכתב שהמנין מחשבו וכו׳‬
‫ולא משמע כן בגמרא בביצה דף ג׳‪ :‬וכי תימא‬
‫ביצד‪ ,‬חשובה ולא בטלה הניחא למ״ד כל‬
‫שדרכו וכו׳ וכן ברש״י שם‪ ,‬וכן קשד‪ ,‬מתחילת‬
‫דבריו דכתב דבר שבמנין חוא מחמת חשיבות‬
‫ואינו מזכיר בסוף דבריו דחזר מזח‪ ,‬ועוד דאם‬
‫נימא דדבר שבמנין הוא הקובע דאינו בטל ולא‬
‫משום חשיבות א״כ אפילו למ״ד כל שדרכו‬
‫לימנות הי׳ צריך עכ״פ לד‪,‬יות שרוב בני אדם‬
‫מונין וברש״י בביצה ג׳‪ :‬ובחולין ק׳‪ .‬משמע‬
‫דאפי׳ מיעוט מונין גם אינו בטל בשלמא אי‬
‫הוי משום חשיבות י״ל דאפי׳ מיעוט בני אדם‬
‫ב ע נ י ן דבר‬
‫בטל‪ ,‬הרי משמע לכאורה דפליגי בספיקתינו‬
‫הנ״ל )וצריד לומר דרש״ל סובר דנרות אין‬
‫נמכרים כלל במנין כי אם לפעמים היו מוכריז‬
‫אותו במנין לא הי׳ צריך להתבטל‪ ,‬כי הט״ז‬
‫והש״ך ביו״ד ס׳ ק״י מביאין בשמו דפוסק‬
‫כל שדרכו לימנות אינו בטל‪ ,‬וזה לא כמו‬
‫שמבואר בת״ה שם דהוי כל שדרכו לימנות‬
‫אפילו בלא הטעם של נרות הנוכה‪ ,‬וכן כתב‬
‫בד״מ בס׳ ק״י דהביא ראיה מת״ה הנ״ל דסובר‬
‫את שדרכו לימנות ומשום כך הי׳ צריך לומר‬
‫דהוי דבר שבמנין מטעם נרות חנוכה‪ ,‬ואולי‬
‫בזמנו נשתנה המנהג ומכרו אותו רק במשקל‬
‫כי דבר שבמנין הולך לפי הזמן(‪.‬‬
‫ואולם אפשר לדחות דבאמת שיטת המהרש״ל‬
‫דדבר שבמנין אפילו שלא מחמת חשיבות נמי‬
‫אינו בטל אבל רק באופן שמוכרין אותו במנין‬
‫דאז נכלל בכלל שאר דבר שמוכרים במנין‬
‫אבל נרות חנוכה דאינן נמכרים במנין אלא‬
‫דנימא דהמנין דמונין אותו לנרות חנוכה יחשבו‬
‫לדבר שבמנין בזה סובר המהרש״ל דמכיון‬
‫דהמנין אינו מחמת חשיבות אינו יכול לחושבו‬
‫לומר דסברי דמצותו מחשבו ולכן הוי דבר‬
‫שיש בו מנין ואינו בטל‪.‬‬
‫ולכאורה אפשר להביא ראיה לדברינו בשיטת‬
‫מהרש״ל דדבר שבמנין אפילו אינו חשוב אינו‬
‫בטל‪ ,‬דבשערי דורא איתא דתרנגולת שלא‬
‫ניטלה נוצתה בטל וכתב שם רש״ל וז״ל‪ ,‬ויש‬
‫להקשות אמאי מתירין התרנגולת מטעם‬
‫הנוצתה לפי שאינה ראוי׳ להתכבד ת״ל משום‬
‫דהוי דבר שבמנין‪ ,‬ומה דכתב הסמ״ג‬
‫שהתרנגולת אין דדכה לימנות לעולם כמו ביצה‬
‫וכו׳ הלא אנו נוהגים בביצה לאיסור כמ״ש‬
‫השערים לקמן בס׳ מ״ב ושם אבאר יותר‪ ,‬ונ״ל‬
‫מאחר שהטעם דדבר שבמנין אינה בטלה היינו‬
‫משום השיבות והוי כמו דבר הראויה להתכבד‬
‫כאשד משמע בהדי׳ באשרי פג״ה א״כ‬
‫תרנגולת והיא בנוצתה לא חשיבה ובטל‪ ,‬וא״ל‬
‫א״כ מאחר דתלוי הכל בחשיבות החתיכה א״כ‬
 ‫ד ע ת מ שה‬ ‫נו‬
‫צריך שד‪.‬חתיכד‪ .‬עצמד‪ ,‬יהא חשוב כמו בחתיכר‪,‬‬ ‫או מיעוט פעמים מונין אותו הוא גם סימן שיש‬
‫הראוי׳ להתכבד אלא מכיון דר‪.‬מין חשוב דמונין‬ ‫בו השיבות ולכן אינו בטל אבל אי אמרינו‬
‫אותן אינו בטל רק שלא יד‪,‬י׳ דבר מאום דאז‬ ‫דהמנין מחשבו הי׳ צריך לילך אחר הרוב‬
‫בטלה חשיבותד‪ ,‬ובטלה אבל על חשיבות המין‬ ‫והמיעוט בטלה דעתם‪.‬‬
‫רמפני כך מונין אותם לא כתב המהרש״ל מידי‪,‬‬ ‫והנראה דיש לפרש דברי הרש״ל באופן אחר‬
‫ואפשר לומר דגם לרבדיו צריך שימנו אותם‬ ‫ולפי זד‪ .‬יש לומר דגם למהרש״ל דבר שבמנין‬
‫מחמת השיבותם ‪ -‬ולפ״ז אין שום ראיה‬ ‫הוא מטעם חשיבות‪ ,‬דד‪.‬נד‪ .‬כידוע יש חילוק‬
‫מד‪,‬מד‪.‬רש״ל לספיקתנו הנ״ל‪.‬‬ ‫בין הדין שחתיכד‪ ,‬הראוי׳ להתכבד דאינה בטלה‬
‫והנראד‪ ,‬דאפשר להביא ראיה לספיקתנו‬ ‫ובין שאר דברים שאינם מתבטלים‪ ,‬שחתיכה‬
‫מהפרי תואר ומטר‪ ,‬יד‪.‬ונתן דר‪.‬קשו על הא דפסק‬ ‫הראוי׳ להתכבד אנו דנים על החתיכת האיסור‬
‫הרמב״ם דד‪,‬מחבר כר״ע דרק ז׳ דברים אינם‬ ‫עצמד‪ ,‬אם יכולה להתכבד לאחר הביטול ולא‬
‫בטלים‪ ,‬מהא דפליגי ר׳ יוחנן ור״ל בדבר‬ ‫על חתיכות שכמותד‪ ,‬מכבדים‪ ,‬וכן איתא בתום׳‬
‫שבמנין אי את שדרכו לימנות או כל שדרכו‬ ‫חולן דף ק‪ .‬דלכך חתיכה של חטאת טמאה‬
‫לימנות שנינו א״כ ש״מ דסברי דהלכתא דדבר‬ ‫שנתערב בין חטאות טד‪,‬ורות בטלד‪ ,‬משום‬
‫שבמנין אינו בטל כר׳ מאיר ואיך פסק הרמב״ם‬ ‫דאפילו לאחר הביטול יהי׳ מותר רק לכהנים‬
‫דלא כוותייד‪,‬ו‪ .‬ותירצו דמחלוקת ד״י ור״ל הוא‬ ‫ולא חשיבא דכהנים אין מחזיקים טובד‪ ,‬זה‬
‫גם לר׳ עקיבא ורבנן‪ ,‬כי גם הז׳ דברים אינם‬ ‫לזד‪ .‬שכולן שוין דלכל בני אהרן תהי׳ איש‬
‫בטלים רק אם הם דבר שבמנין ועי״ש בסוף‬ ‫כאחיו כתיב‪ ,‬אבל של חטאת בשל חולין אינה‬
‫דברי הפרי תואר וז״ל‪ :‬ודע כי טעמא דהני‬ ‫בטלה כי לאחר הביטול יהי׳ חולין וראוי׳‬
‫ו׳ דברים הוי משום דבר שבמנין ואין ללמוד‬ ‫להתכבד‪ ,‬ולפ״ז יש לפרש קושית המהרש״ל‬
‫ממנו לכל דבר שבמנין כי הרבה דברים אינם‬ ‫דכיון דחזינן דתרנגולת בנוצתה בטלה ולא הוי‬
‫חשובים ודרכם לימנות ת ™ לצד שכך נוחים‬ ‫דבר שבמנין מכיון דד‪,‬תרנגולת עצמד‪ ,‬אינד‪.‬‬
‫במכירתם או מאיזה טעם שיד‪,‬י׳ אלא דבר‬ ‫חשובד‪ .‬אע״ג דתרנגולות בכללות הוי דבר‬
‫שבמנין הוי אם יש במינם שנמכרים שלא במנין‬ ‫שבמנין א״כ חזינן דגם בדבר שבמנין אנו‬
‫ובאותו המין עצמו כשיחיו חשוב כהא דרמוגי‬ ‫דנים על הדבר המתבטל עצמו כמו חתיכד‪.‬‬
‫בדן דאפי׳ נמכרים שאר הרמונים בליטרא‬ ‫הדאוי׳ להתכבד א״כ דבר שבמנין למאי מד‪.‬ני‬
‫וד‪,‬ללו נמכרים במנין זה יורה על החשיבות‬ ‫ממ״נ אי ראוי להתכבד אפי׳ לא הוי דבר‬
‫כן פי׳ רמב״ם בפי׳ המשנה עכ״ל‪ .‬וכן במטה‬ ‫שבמנין אינו בטל ואם אינו ראוי להתכבר א״כ‬
‫יונתן מתרץ על דרך זה‪ .‬ולפי זה לר״מ דסובר‬ ‫אינד‪ .‬חשובה ובטלה )בשלמא אי אמרינן דאין‬
‫דכל דבר שבמנין אינו בטל הוא אפילו כשמונים‬ ‫דנין על החתיכד‪ .‬עצמד‪ ,‬אפ״ל דצריך דבר‬
‫אותו לא מצד חשיבות‪ ,‬ולהלכה דהרמ״א פוסק‬ ‫שבמנין באופן דמאוס ואינו ראוי לד‪,‬תכבד אלא‬
‫כר׳ מאיר דכל דבר שבמנין אינו בטל הוא‬ ‫מכיון דבכללות המין הוי דבר שבמניז לכר‬
‫אפילו אם אינו חשוב‪.‬‬ ‫אינו בטל(‪ ,‬וזד‪ .‬גם מדויק בלשונו דכתב מאחר‬
‫דתלוי הכל בחשיבות ההתיכד‪ ,,‬ולעיל כתב‬
‫אולם מדברי התוס׳ בזבחים דף ע״ג‪ .‬משמע‬ ‫מטעם חשיבות ולא הזכיר החתיכד‪ .‬ועל זה‬
‫דאין מפרש׳ כן מחלקותן‪ ,‬דד‪,‬ט פירשו דגם‬ ‫תירץ וז״ל‪ :‬ולק״מ דודאי כל דבר שבמנין‬
‫לד״מ הטעם משום חשיבות כדביארנו לעיל‪,‬‬ ‫אינה בטלה כלל אפי׳ אינה ראוי׳ לד‪.‬תכבד מצד‬
‫ולפ״ז אין הוכחה מכאן לספיקתינו הנ״ל‪.‬‬ ‫עצמו רק שאינד‪ .‬מאוס וכו׳ ע״כ‪ ,‬פירוש דאין‬
 ‫הרב יחיאל גרוםקופן!‬

‫בדין בכדי שיעשו‬

‫צדדית‪ ,‬דהרי כלפי שמיא גליא‪ ,‬דבאמת היום‬
‫אינו יו״ט‪ ,‬ומותר לו לעשות המלאכה‪ ,‬ורק‬
‫מחמת הספק שלו‪ ,‬אינו יכול לעשות המלאכה‪,‬‬
‫והוא דומה לא׳ שבמוצאי יו״ט קרהו לו אונס‬
‫ואינו יכול לעשות המלאכה‪ ,‬דבודאי לא אומרים‬
‫שאסור לו לעשות המלאכה עד שיהי׳ ביכולתו‬
‫לעשותו‪ ,‬אלא דצריד להיות זמן של היתר‪,‬‬
‫דכיון דבאמת מותר לו לעשות המלאכה עפ״י‬
‫דין‪ ,‬הרי״ז נחשב כהמתנת בכדי שיעשו‪ ,‬ומה‬
‫שהרויח כאן יום א׳‪ ,‬אין זה הנאה ממלאכת‬
‫יו״ט‪ ,‬אלא דע״י שהגוי עשה בשבילו המלאכה‪,‬‬
‫הרי כאילו נתברר לו הספק‪ ,‬ויודע שרק יום‬
‫א׳ הוא יו״ט‪ ,‬ולכן ס״ל לרש״י דמותר לערב‬
‫ראשון‪.‬‬
‫שיעשו ומותר‪ ,‬ורש״י שם מביא שיטת בה״ג‬
‫אבל בתוד״ה ולערב חולקים ארש״י מטעם‬
‫אחר‪ ,‬והיא בסיבת תקנת חכמים שצריך להמתין‬
‫בכדי שיעשו‪ ,‬רש״י ס״ל דהתקנה היא בכדי‬
‫שלא יהנה ממלאכת יו״ט‪ ,‬וכיון שממתין עד‬
‫מוצאי יו״ט א׳‪ ,‬הרי דאינו נהנה ממלאכת יו״ט‪,‬‬
‫כמו שביארנו לעיל‪ ,‬אבל תוס׳ חולקים וס״ל‬
‫דהתקנה הי׳ גזירה שלא יבוא לומר לעכו״ם לד‬
‫ולקוט‪ ,‬ואם מותר ליהנות במוצאי יו״ט א׳‪,‬‬
‫אזי יש לחשוש שיאמר לגוי לעשות המלאכה‪,‬‬
‫כדי שירויח בזה יו״ט ב׳ ולכן אסרו עד מוצאי‬
‫יו״ט ב׳‪.‬‬
‫בעצמו יכול לעשות המלאכה‪ ,‬וא״כ הרי הוא‬
‫איברא דצריכין להבין מהו המחלוקת רש״י‬
‫ותוס׳ בזה‪ .‬דלמה רש״י באמת לא חייש בכלל‬
‫שמא יבוא לומר לעכו״ם‪ ,‬דהרי ע״י הגוי הוא‬
‫באמת מרויח יום א׳‪ ,‬וגם צ״ב מהו האיסור‬
‫ליהנות ממלאכת יו״ט‪ ,‬ולמה תוס׳ חולקים ע״ז‪,‬‬
‫דהרי תוס׳ ס״ל דלא מצינו בכל הש״ס איסור‬
‫ליהנות ממלאכת יו״ט‪ ,‬ובכל מקום שיש המתנת‬
‫בכדי שיעשו‪ ,‬הוא רק כדי שלא יאמר לעכו״ם‪,‬‬
‫ומביאים ראי׳ לדבריהם מהמבשל בשבת בשוגג‬
‫ביצה כ״ד‪ :‬אר״ם הלכתא נכרי שהביא דורן‬
‫לישראל ביו״ט‪ ,‬אם יש מאותו המין במחובר‬
‫אסור‪ ,‬ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו‪ ,‬ואם‬
‫אין מאותו המין במחובר‪ ,‬תוך התחום מותר‬
‫חוץ לתהום אסור‪ ,‬ובבא בשביל ישראל זה‬
‫מותר לישראל אתר‪.‬‬
‫הנה יש כאן מחלוקות הראשונים אם המתנת‬
‫בכדי שיעשו הוא עד למוצאי יו״ט ראשון או‬
‫עד למוצאי יו״ט ב׳‪ ,‬רש״י בד״ה ולערב‪ ,‬ס״ל‬
‫דצריד להמתין רק עד מוצאי יו״ט ראשון‬
‫בכדי שיעשו‪ ,‬דהרי ממ״נ א׳ מהם הוא חול‪,‬‬
‫ואם הראשון חול‪ ,‬אז הרי אין כאן עשיית איסור‬
‫בכלל‪ ,‬ואם הי׳ קודש אז הרי המתין בכדי‬
‫ור״י הלוי‪ ,‬דס״ל דאסורין עד מוצאי יו״ט כ׳‬
‫״וכל טעמם אינו אלא מדנקט בבדי שיעשו‪,‬‬
‫בלילה הראוי לעשייה קאמר״‪.‬‬
‫ונראה להסביר מחלוקותם‪ ,‬דבעצם כו״ע‬
‫מודים‪ ,‬דממ״נ א׳ מהם הוא חול‪ ,‬אלא דלר״י‬
‫הלוי ובה״ג הי׳ קשה‪ ,‬דאם נתיר מאותה‬
‫מלאכה במוצאי יו״ט א׳‪ ,‬ה״ה באמת נהנה‬
‫מהמלאכה שנעעזית ביו״ט‪ ,‬דהרי במציאות אם‬
‫הגוי לא הי׳ עושה המלאכה ביו״ט א׳‪ ,‬הי׳‬
‫צריד להמתין עד מוצאי יו״ט ב׳‪ ,‬לפני שהוא‬
‫ממש נהנה מהמלאכה שנעשית ביו״ט‪ ,‬ולכן‬
‫ס״ל דלילה הראוי לעשייה קאמר‪ ,‬דהיינו שהוא‬
‫בעצמו יכול לעשות המלאכה‪ ,‬וזה רק במוצאי‬
‫יו״ט ב׳‪ ,‬ולכאורה זהו תימה לשיטת רש״י‪ ,‬דהרי‬
‫רש״י ס״ל דכל הטעם של כדי שיעשו הוא רק‬
‫כדי שלא יהנה ממלאכת יו״ט‪ ,‬וכאן הרי נהנה‬
‫ונהנה‪ .‬וי״ל דרש״י ס״ל דהרי כל הסיבה שא״א‬
‫לעשות המלאכה ביו״ט ב׳‪ ,‬הוא משום חוסר‬
‫הידיעה אימתי הוא יו״ט‪ ,‬וא״כ הרי הוא כסיבה‬
 ‫דע ת מ שה‬
‫ישראל ואפי׳ ע״י עכו״ם‪ ,‬ויוצא שהנ׳־מ בין‬
‫הב׳ דיעות הוא‪ ,‬כשהעכו״ם עושה המלאכה‬
‫מדעת עצמו‪ ,‬דלשיטת הרהמ״ג והג׳ מיי׳‪ ,‬הרי‬
‫הישראל לא צוה לו לעשות המלאכה‪ ,‬וא״כ אין‬
‫זה נוגע בכלל לשליחות‪ ,‬ומותר‪ ,‬משא״כ לשיטת‬
‫הסמ״ג דיש איסור בכל מלאכה שנעשית בשביל‬
‫יישראל‪ ,‬באיזה צורה שהיא‪ ,‬ואפי׳ ע״י גוי מדעת‬
‫עצמו‪ ,‬וא״״כ אסור ליהנות ממלאכה כזו‪ .‬ובזה‬
‫יש להסביר המחלוקות רש״י ותוס׳‪ ,‬רש״י ס״ל‬
‫כשיטת הסמ״ג‪ ,‬ולכן אסור ליהנות מחפירות‬
‫שהגוי הביא‪ ,‬אע״פ שהוא עשה המלאכה ע״ד‬
‫עצמו‪ ,‬דכתיב כל מלאכה לא יעשה‪ ,‬ותוס׳ ס״ל‬
‫כשיטת המ״מ דהאיסור אמירה לעכו״ם הוא‬
‫משום שליחות‪ ,‬ולפי״ז כאן בסוגיין מדובר‬
‫כשעשה ע״ד עצמו‪ ,‬ובזה אין איסור בכלל‪,‬‬
‫לולי הגזירה שמא יאמר לעכו״ם‪ ,‬דאז הרי‬
‫אסור מטעם דיש שליחות לעכו״ם לחומרא‪.‬‬
‫ועדיין יש עוד חילוקים בין רש״י לתוס׳‪,‬‬
‫דלפי רש״י יוצא שכמו שאסור לאותו ישראל‬
‫שהביא בשבילו‪ ,‬ה״נ אסור לשאר ישראל‪ ,‬דאם‬
‫יש איסור ליהנות ממלאכת יו״ט‪ ,‬אין סברא‬
‫לחלק בין אותו ישראל לישראל אחר‪ ,‬אבל‬
‫לשיטת תוס׳ דהאיסור הוא רק משום גזירה‬
‫שלא יאמר לעכו״ם לעשות מלאכה‪ ,‬א״כ אסור‬
‫רק לאותו ישראל שהביאו בישבילו‪ ,‬דאצלו‬
‫שייך למיגזר‪ ,‬אבל לישראל אחר אין איסור דלא‬
‫שייך למיגזר דהרי אין אדם חוטא ולא לו‪,‬‬
‫ואין חשש שאותו ישראל יאמר לעכו״ם להביא‬
‫בשביל השני‪,‬‬
‫הגזירה‪ ,‬י״ל בהשאלה הידועה‪ ,‬מהו האיסור‬
‫ובזה נבאר שיטת הרמב״ם‪ ,‬בפ״ב מהל׳ יו״ט‬
‫הל׳ י׳ פוסק הרמב״ם כותי שהביא תשורה‬
‫לישראל ביו״ט אם יש מאותו המין במחובר‬
‫לקרקע וכו׳ הרי אלו אסורין עד לערב וימתין‬
‫בכדי שיעשו‪ ,‬ואם אין מאותו המין במחובר‬
‫לקרקע וכו׳ מתוך התחום מותר ואם הביאו‬
‫מחוץ לתחום הרי״ז אסור‪ ,‬והבא בשביל ישראל‬
‫זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר‪ .‬ולכאורה‬
‫כיון דהרמב״ם לא חילק ברישא בין אותו‬
‫ישראל לישראל אחר‪ ,‬הרי דלכולם אסור עד‬
‫נח‬
‫דמותר לו לאכול מיד‪ ,‬הרי דכיון דאין כאן‬
‫חשש שמא יאמר לעכו״ם‪ ,‬אז לא אסרינן בכדי‬
‫שיעשו‪ ,‬וחזינן שאין איסור ליחנות ממלאכת‬
‫יו״ט‪ ,‬ועי׳ ברא״ש שמתרץ שיטת רש״י‪ ,‬דיש‬
‫הבדל בין כשהגוי עושה המלאכה‪ ,‬לכשישראל‬
‫עושהו‪ ,‬דבישראל חוה מילתא דלא שכיחא ולא‬
‫גזרו בה רבנן וכ״ה בתום׳ בעירוביו ל״ט‪:‬‬
‫ד״ה אי‪.‬‬
‫והנה בהא דרש״י לא ס״ל דיש לחשוש שמא‬
‫יאמר לגוי לעשות לו המלאכה‪ ,‬י״ל דכיון‬
‫דאסור באותו יום אפי׳ כשהגוי מביא מדעת‬
‫עצמו‪ ,‬דהרי בסוגיא דידן מדובר כשהישראל‬
‫לא צוה להעכו״ם אלא דהוא עשה מדעת עצמו‪,‬‬
‫וצריכין להמתין בכדי שיעשו‪ ,‬כ״ש שיותר חמור‬
‫לומר לגוי לעשות המלאכה‪ ,‬ובודאי לא יבוא‬
‫לומר לעכו״ם דהוא איסור גמור‪ ,‬דאטו ברשיעי‬
‫עסקינן שיעבור על איסור אמירה לעכו״ם‪,‬‬
‫משא״ב לתוס׳ דס״ל שאין בכלל איסור ליהנות‬
‫ממלאכת עכו״ם כשעשה מדעת עצמו‪ ,‬א״כ‬
‫באמת יש לחשוש שהישראל יחשוב שכל‬
‫מלאכה שנעשית ע״י עכו״ם ביו״ט מותר‬
‫ליהנות ממנו ולא יחלק בין כשהגוי עשה מדעת‬
‫עצמו לכשעשה עפ״י ציווי ישראל‪ ,‬ולכן גזרו‬
‫לאסור אפי׳ כשהגוי עשה מדעת עצמו‪.‬‬
‫ובמה שרש״י ותום׳ מחולקים אם יש איסור‬
‫ליהנות ממלאכת יו״ט‪ ,‬דהיינו כשהגוי עושה‬
‫מדעת עצמו‪ ,‬דלתוס׳ אין איסור בכלל לולי‬
‫אמירה לעכו״ם‪ ,‬אם הוא כמו שהאחרונים פירשו‬
‫בהמ״מ פ״ו מהל׳ שבת הל׳ כ״ג והגה׳ מיי׳ שם‬
‫בהגה׳ ב׳‪ ,‬דהאיסור הוא משום שיש שליחות‬
‫לנכרי לחומרא‪ ,‬דהיינו דכשהישראל אומר להגוי‬
‫לעשות המלאכה‪ ,‬ה״ה שלוחו‪ ,‬והוה כמו‬
‫שהישראל בעצמו עשה המלאכה‪ ,‬או כשיטת‬
‫הסמ״ג מובא בב״י סימן רמ״ד דילפינן‬
‫מהמכילתא‪ ,‬דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם‪,‬‬
‫ולא כתיב כל מלאכה לא תעשה בהם‪ ,‬הרי שיש‬
‫איסור בכל אופן שהמלאכה נעשית בשביל‬
‫נט‬ ‫בבדי שיעשו‬ ‫בדיו‬

‫בכל מקום שימתין בכדי שיעשו‪ ,‬אלא מפני‬ ‫בכדי שיעשו‪ ,‬וכן דייק הגר״א בסי׳ ת?ןט״ו‪,‬‬
‫דבר זה‪ ,‬שא״ת יהא מותר מיד שמא יאמר‬ ‫הרי דהרמב״ם ס״ל כשיטת רש״י דאסור לכל‬
‫לנכרי לעשות לו‪ ,‬וימצא הדבר מוכן מיר‪,‬‬ ‫ישראל‪.‬‬
‫וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא‬ ‫וכן משמע מהרמב״ם שט בפ״א הל׳ כ״ד‬
‫יאמר לנכרי לעשות לו שהרי אינו משתכר‬ ‫וז״ל; ב׳ ימים טובים של גליות שתי קדושות‬
‫כלום מפני שהוא מתעכב לערב בכרי שיעשה‬ ‫הן ואינן כיום אחד‪ ,‬לפיכד דבר שהי׳ מוקצה‬
‫דבר זה שנעשה בשבת‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי מפורש‬ ‫ביו״ט ראשון או שנולד בראשון אם הכין אותו‬
‫ברמב״ם כשיטת תום׳ דכל התקנה הי׳ גזירה‬ ‫לשני הרי״ז מותר‪ ,‬כיצד ביצה שנולדה בראשון‬
‫עימא יאמר לעכו״ם‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬ ‫תאכל בשני‪ ,‬דבר המחובר לקרקע שנעקר‬
‫ונ״ל לומר ביאור אחר ברש״י‪ ,‬וראשית כל‬ ‫בראשון יאכל בשני וכן מותר לכחול את העין‬
‫נבאר מה שהאחרונים מקשים על כל הדין של‬ ‫וכו׳ ועי׳ במ״מ שם דמביא שיטת תוס׳ דמחובר‬
‫המתנת בכדי שיעשו דלא מצינו בכל התורה‬ ‫שנתלש ביו״ט ראשון אינו מותר ער מוצאי‬
‫שיהי׳ איסור ליהנות מחפץ אחרי הזמן איסור‬ ‫יו״ט שני בכדי שיעשו‪ ,‬ומסיק דהעיקר כדברי‬
‫שלו‪ ,‬דאו שיש איסור על החפץ ואסור לעולם‪,‬‬ ‫הרמב״ם‪ ,‬דהיינו שמותר במוצאי יו״ט ראשון‪,‬‬
‫כמו ע״ז וחמץ וכו׳‪ ,‬או שיש איסור על הגברא‪,‬‬ ‫הרי דהרמב״ם למד כשיטת רש״י‪ ,‬אבל מסתימת‬
‫ואתרי הזמן איסור ה״ה מותר‪ ,‬אבל כאן הרי‬ ‫לשון הרמב״ם הי׳ אפשר ללמוד גם כשיטת‬
‫האיסור הוא על הגברא והוא רק לזמן דהיינו‬ ‫תוס׳‪ ,‬דהרי מלשונו משמע דמיירי בדברים‬
‫לשבת‪ ,‬אבל אחרי שבת אין כאן איסור‪ ,‬ומנ״ל‬ ‫שנעשו מאליהם‪ ,‬כגון ביצה שנולדה‪ ,‬או חי׳‬
‫לאסור אחרי הזמן‪.‬‬ ‫ועוף שניצודו‪ ,‬או דבר המחובר שנעקר‪ ,‬ובכגון‬
‫אלא דנראה לומר‪ ,‬דבגמ׳ גיטין דף נ״ג‪:‬‬ ‫זה‪ ,‬דבאו ע״י עצמן או ע״י שמים‪ ,‬גם לתום׳‬
‫מק׳ מר״מ אדר״מ‪ ,‬דתנן הנוטע בשבת בשוגג‬ ‫שם בר״ה ולערב‪ ,‬מותר למוצאי יו״ט ראשון‪,‬‬
‫יקיים במזיד יעקור‪ ,‬ובשביעית בין בשוגג בין‬ ‫ועי׳ בלח״מ דכבר הרגיש בזה‪.‬‬
‫במזיד יעקור דברי ר״מ‪ ,‬וד‪.‬גמ׳ מקש׳ מכדי הא‬
‫וה״נ יש להביא ראי׳ מהל׳ שבת פ״ו ה״ב‬
‫דאורייתא והא דאורייתא‪ ,‬מ״ש שבת ומ״ש‬
‫דנכרי שעשה מלאכה מעצמו בשבת אם בשביל‬
‫שביעית‪ ,‬והגם׳ מביא תי׳ א׳ דנחשדו ישראל‬
‫ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה‬
‫‪ 1‬על השביעית ולא נחשדו על השבתות‪ .‬וזה גם‬
‫עד מוצ״ש וימתין בכרי שתעשה‪ .‬ובמ״מ שם ‪1‬‬
‫‪ :‬תי׳ למה מבשל בשבת בשוגג יאכל מיד עיי״ש‪.‬‬
‫למד דפשטות הסוגיא בפ׳ א״צ משמע כדברי!‬
‫‪ 1‬חזינן מכאן שכל הסיבה שאסרינן הוא רק‬
‫רבינו שאפי׳ אחר צריו להמתין בכדי שיעשו*‬
‫כשנחשדו ויש חשש שיבואו להקל באותו עניו‪,‬‬
‫ע״ש‪ ,‬הרי עוד ראי׳ דהרמב״ם למד כרש״י‪ ,‬וכן‬
‫וא״כ י״ל שגם רש״י ס״ל דהטעם דאסרינן‬
‫משמע שם בהל׳ ה׳ מת שעשו לו נכרים ארון‬
‫בכדי שיעשו הוא משום שיש חשש שיבואו‬
‫וחפרו קבר בשבת וכו׳ ואם הי׳ הקבר בסרטיא‬
‫להקל בעכו״ם‪ ,‬דבלי זה לא הי׳ סברא לאסור‬
‫גדולה‪ ,‬וכו׳ הרי״ז לא יקבר בו אותו ישראל‬
‫מלאכת שבת ע״י עכו״ם כשעושה המלאכה‬
‫עולמית‪ ,‬מפני שהוא בפרהסיא‪ ,‬ומותר לקבור‬
‫ע״י עצמו‪ ,‬אלא דרש״י חלוק מתוס׳ בזה‪,‬‬
‫בו ישראל אחר והוא שימתין בכרי שיעשה‪.‬‬
‫שרש״י ס״ל דחכמים אסרו בכדי שיעשו‪ ,‬בגדר‬
‫הרי דאסור לכל ישראל עד מוצ״ש בכדי‬
‫תקנה כללית דהיינו שבזה עשו סייג לכל‬
‫שיעשו‪ .‬וזהו כרש״י‪.‬‬
‫האיסור שבת דעי״ז לא יבואו להקל וכמו״ב‬
‫לא יאמרו לעכו״ם לעשות מלאכה כמו שביארנו‬ ‫לומד‬ ‫שהרמב״ם‬ ‫ראיות‬ ‫כמה‬ ‫הרי דיש לנו‬
‫לעיל‪ ,‬דכיון שיראו חומרת הדבר ע״י האיסור‬ ‫שכת‬ ‫מהל׳‬ ‫כפ״ו‬ ‫מהרמב״ם‬ ‫והנה‬ ‫כשיטת רש״י‪,‬‬
‫בכדי שיעשו‪ ,‬שוב אין חשש שיגידו להעכו״ם‪,‬‬ ‫ה״ת מבואר לכאורה כתום׳‪ ,‬וז״ל‪ :‬ולא אסרו‬
 ‫דעת משה‬
‫ולפי״ז יש לתרץ מה שהאחרונים מקשים על‬
‫תוס׳ בעירובין דף ל״ט‪ :‬והרא״ש כאן בביצה‪,‬‬
‫דחוס׳ כאן מקשה אשיטת רש״י ממבשל בשבת‬
‫בשוגג דיאכל‪ ,‬הרי דאין איסור ליהנות ממלאכת‬
‫יו״ט‪ ,‬וע״ז תירצו הרא״ש ותוס׳ דישראל‬
‫המבשל בשבת הוא מילתא דלא שכיח‪ ,‬ולכן‬
‫לא גזרו רבנן‪ ,‬ומקשים היש״ש והקרבן נתנאל‬
‫דהרי רש״י לא ס״ל בכלל שהוא משום גזירה‬
‫אלא דהוא איסור ליהנות ממלאכת יו״ט‪ ,‬וא״כ‬
‫מ״ש אם היא מילתא דשכיח או לא‪ ,‬הרי רמי‬
‫עלייהו איסורא ואע״פ שהוא לא שכיח‪ ,‬אבל‬
‫לפי מה שביארנו דגם רש״י ס״ל שהוא כדי‬
‫לא להקל באיסורא שבת ויו״ט א״ש‪ .‬ודו״ק‪.‬‬
‫בענין פסול יבש דלולב‬
‫והראב״ד מה הדין ביבש השדרה לדעת‬
‫הריטב״א יבש השדרה כשר ורק ביבשו העלין‬
‫הוא פסול ולדעת הראב״ד הוי איפכא דיבש‬
‫השדרה פסול ויבשו העלין כשר‪.‬‬
‫יבשים אע״פ ששדרו לח אינו הדר ופסול‪ .‬ואית‬
‫אבל כתב הראב״ד‪ ,‬ומסתברא ובלבד שיהא‬
‫התיומת העליונה לחה וכן אמרו בהדס יבשו‬
‫עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר‬
‫ואמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד‪ .‬והנה‬
‫המ״ב בסי׳ תרמ״ה הביא את דברי הראב״ד‬
‫ומוכח שפירש את דברי הראב״ד שאם יבשה‬
‫התיומת העליונה אע״פ ששאר העלין הם לחין‬
‫אעפ״ב פוסל הראב״ד‪ .‬והדברים תמוהים‪ ,‬שהרי‬
‫לפי הגי׳ הראשונה שהביא הראב״ד בירושלמי‬
‫יבשה ציציתו והכונה ליבש התיומת העליונה‬
‫ושאל מה בין זה לקטום והשיב לו זה הדור וזה‬
‫אינו הדור שנקטם אינו הדור אבל יבשה‬
‫התיומת העליונה הוי הדור‪ ,‬א״כ לפי גי׳ זו‬
‫מבואר להדיא שיבשה התיומת אינו פסול א״כ‬
‫כש״כ לפי הגי׳ השני׳ של הראב״ד ששאלת‬
‫וה״נ סגי בזה שאסרו עד למוצאי יו״ט ראשון‪,‬‬
‫וגם מה שאסרו לישראל אחר‪ ,‬י״ל דזהו בכלל‬
‫התקנה‪ ,‬להראות חומרת הדבר‪ ,‬ותוס׳ ס״ל‬
‫דעיקר הגזירה הי׳ רק בשביל שלא יאמר‬
‫לעכו״ם לך ולקוט‪ ,‬ולכן אסרו עד למוצאי יו״ט‬
‫ב׳‪ ,‬ורק לאותו ישראל ולא לישראל אחר‪ ,‬וא״ב‬
‫י״ל שהרמב״ם אזיל כשיטת רש״י כמו שהבין‬
‫המ״מ‪ ,‬ומה שפסק בשבת פ״ו ה״ח דהוא משום‬
‫גזירה י״ל כמו שביארנו‪ ,‬וכן מצאתי מפור׳ט‬
‫בהמאירי בעירובין דף ל״ט‪ :‬דמתחיל דנכרי‬
‫שהביא מתנה לישראל אסור עד למוצאי יו״ט‬
‫ראשון כשיטת רש״י‪ ,‬ומסיק והוא כדי שלא‬
‫יבוא לומר לעכו״ם לד ולקוט ודו״ק‪.‬‬
‫הרב יעקב הוכברגר‬
‫סוכה דף כ״ט ב׳‪ ,‬לולב היבש פסול‪ .‬וכתב‬
‫הריטב״א דהיבש הוא כל שיבשו רוב עליו‬
‫ורוב כל עלה ועלה ואם עליו הם לחים אע״פ‬
‫שאין שדרו לח הרי הוא הדר אבל אם העלים‬
‫דאמרי דלא מיפסל עד שתיבש השדרה ברובה‬
‫ורוב העלין והראשון נראה עיקר אע״פ שאינו‬
‫מצוי שיהי׳ שדרו יבש והעלין לחין‪.‬‬
‫אבל הרא״ש הביא בשם הראב״ד שכתב‬
‫יבשות העלין אינו מוזכר לא במשניות ולא‬
‫בגמ׳ ויש ללמד מן הירושלמי ממה ששאלו‬
‫מרבי אבין יבשו הוצין והיו סבורים לדמותו‬
‫לקטומה והשיב להם שאין דומה לקטום‬
‫שהקטום אינו הדור והיבש הדור‪ .‬ולדעת‬
‫הראב״ד מה דהוזכר במתני׳ לולב היבש הכוונה‬
‫ליבש שדרתו כמו שכתב לעיל בפירוש הירוש׳‬
‫וז״ל לפי ששנינו במשנתינו לולב היבש פסול‬
‫והיינו שיבש שדרה של לולב אבל יבשו עליו‬
‫לא שמענו ע״כ‪ .‬הרי מבואר דפליגי הריטב״א‬
‫סא‬ ‫יבש ד ל ו ל ב‬
‫והנה בשו״ע סי׳ תרמ״ה סעיף ה׳ כתב‪ ,‬לולב‬
‫שיבשו רוב עליו פסול‪ ,‬והוסיף הרמ״א או‬
‫שדרתו‪ .‬וכתב ע״ז במ״א ס״ק ה׳ מיהו הרב״י‬
‫כתב שאין מצוי שיהא שדרתו יבש והעלין‬
‫להין וליכא לספוקי בזה‪ .‬וכוונתו דהרמ״א לא‬
‫הי׳ צריך להביא דין זה שהוא דבר שאין מצוי‬
‫שתהי׳ השדרה יבשה והעלין לחין ואם גם‬
‫העלין יבשין כבר כתב המחבר שהוא פסול מצד‬
‫העלין‪ .‬ומבואר מדבריו שכל הפסול ביבש‬
‫השדרה הוא דוקא ברוב השדרה ולכן כתבו‬
‫שאין הדבר מצוי שתהי׳ השדרה יבשה והעלין‬
‫לחין אבל אי נימא דביבש השדרה פסול אפילו‬
‫במשהו א״כ הדבר מצוי כמבואר בשעה״צ ס״ק‬
‫כ״ד‪ .‬אמנם מצינו שהראב״ד להדיא דן בהד‬
‫שאלה ב״תמים דעים״ סי׳ רל״ב שבתחילה כתב‬
‫וז״ל‪ ,‬אבל יבש בראש השדרה ודאי בין בלולב‬
‫בין בהדס וערבה מסתברא דפסול משום דדמו‬
‫לחוטמו של אתרוג דפסול במשהו‪ .‬אבל אח״כ‬
‫חזר בו וכתב גם בזה טעיתי כי נקטם ראשו‬
‫אינו מלמד על חסרון השדרה למשהו לא‬
‫מראשו ולא משאד מקומות לפי שאין דומין זו‬
‫לזו וכללו של דבר כי החסרון אינו פוסל‬
‫בשדרו של לולב כלל אא״כ חסר רוב עביו ורוב‬
‫היקפו דהוד‪ ,‬ליה כמו שנשבר‪ .‬וכ״כ הרמב״ן‬
‫בתשובה ב״תשובות ופסקים״ להראב״ד שהשיג‬
‫על דברי הראב״ד מה שכתב בתחילת דבריו‬
‫דביבש שדרתו פסול אפילו במשהו‪ .‬וז״ל‪ ,‬ולפי‬
‫דעתי שהוא כשר שאין היבש פסול עד שיהא‬
‫יבש גופו שהיא רוב השדרה שלו‪ .‬ולמד זר‪,‬‬
‫מדברי הירושלמי שהכשיר ביבש ציציתו אע״פ‬
‫שפסל נקטם ציציתו והיא התיומת העליונה‬
‫וכתב הרמב״ן דד‪,‬טעם שרוב העלין הלחין‬
‫נותנין עליה שם הדור וכמו ששנינו בד‪,‬דס שאם‬
‫יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין‬
‫לחין שד‪,‬וא כשר אלמא אין היובש נידון כקטימה‬
‫וד‪,‬מיעוט מציל על הרוב וכ״ש שהוא הרוב מציל‬
‫על המיעוט ע״כ‪ .‬אמנם בנקטם ראשו משמע‬
‫דס״ל להרמב״ן דמודד‪ ,‬דפסול במשהו ולא‬
‫כדברי הראב״ד לאחר שחזר בו שכתב דבלולב‬
‫לא עשו ראשו כחוטמו של אתרוג דפסול‬
‫בענין פסול‬
‫הירושלמי היתה לא על יבשה התיומת אלא‬
‫ביבשו הוצין אבל על התיומת לא שאל וס״ל‬
‫להראב״ד שאפילו נקטם התיומת כשר הלולב‬
‫א״כ כש״כ שיש להכשיר ביבש התיומת‪ .‬ועוד‬
‫שהרי כתב הראב״ד ב״תמים דעים״ סי׳ רל״ב‬
‫מה הדין בהדס ביבשו העלין העליונין וכתב‬
‫שם וז״ל‪ ,‬אבל אם נקטמו העלין העליונים לבדם‬
‫אינו נפסל‪ ,‬וכיון דכי נקטמו לא פסלי כ״ש‬
‫יבשו דלא פסלי דד‪,‬א אי בעי שקיל להו‪ .‬הדי‬
‫מבואר להדיא דס״ל להראב״ד דאין סברא‬
‫לפסול יבש יותר מנקטם וכיון דס״ל להראב״ד‬
‫דנקטם התיומת כשר הלולב כ״ש ביבש‬
‫התיומת‪ .‬א״כ ע״כ צ״ל דמה שכתב הראב״ד‬
‫ומסתברא ובלבד שתהא התיומת העליונה לחה‬
‫כוונתו דמתי כשר ביבשו רוב עלין אם התיומת‬
‫נשארה לחה כמו ששנינו בהדר ביבשו רוב‬
‫עליו ונשארו העלין העליונים לחין שהם קצילין‬
‫והוי עדיין ההדס הדר וכשר וה״ה בלולב‬
‫שאם נשארה התיומת לחה מצילה התיומת על‬
‫כל הלולב והוי הלולב הדר‪] .‬וכ״כ בחזו״א‬
‫או״ח סי׳ קמ״ה בביאור דברי הראב״ד[‪ ,‬לפי״ז‬
‫נראה דזהו סברת הראב״ד שמחלק בין יבשו‬
‫העלין ליבשה השדרה‪ ,‬דביבשו העלין ס״ל‬
‫להראב״ד שהתיומת מצילה על שאר העליז‬
‫והוי הדר אבל ביבשה השדרה לא מהני מה‬
‫שהתיומת תשאר לחה שאין שייכות התיומת‬
‫לשדרה שתוכל להציל‪ .‬אמנם סברת הריטב״א‬
‫היא דבלולב אין מצילה התיומת על יבשות‬
‫העלין כמו בהדס ולכן ביבשו רוב העלין אין‬
‫זה הדר אבל ביבשה השדרה ס״ל דהוי הדר‪.‬‬
‫]ועדיין צ״ע במאי פליגי ביבש השדרה מדוע‬
‫להריטב״א הוי הדר ולדעת הראב״ד אינו הדר[‪.‬‬
‫ויש לעיין לדעת הראב״ד דס״ל דמה דאיתא‬
‫במתני׳ נקטם ראשו הכונה לשדרה וכן לולב‬
‫היבש הכונה ליבש השדרה כמה בעינן שיקטם‬
‫ויהי׳ יבש האם סגי במשהו כמו דס״ל‬
‫להריטב״א לשיטתו דס״ל דנקטם ראשו הכוונה‬
‫לתיומת דסגי בנקטם משהו וכן ביבש התיומת‬
‫דפוסל הריטב״א אפילו במשהו‪.‬‬
 ‫דעת משה‬
‫גם יש להכשיר בנשרו‪ ,‬אבל ביבש יש עוד‬
‫פסול שאינו הדר מצד עצמותו שהוא יבש‬
‫ולכן בעינן שישאר קן אחד לח בראשו כדי‬
‫שיהא הדר אבל מצד דין עבות לא בעינן‬
‫שישאר הקן ההוא דוקא בראשו‪ .‬אמנם הב״י‬
‫הביא תשובת הרא״ש שכתב דבעינן שישאר‬
‫רובו עבות ואם נשרו רוב עלי ההדס פסול‬
‫דלא דמי ליבשו דיבשו איתניהו אע״פ שאינו‬
‫כל כך הדר אבל נשרו בצר להו שיעורייהו‬
‫אם לא נשאר הרוב‪ .‬א״כ לפי מה שפסק השו״ע‬
‫כדעת הרא״ש דבנשרו בעינן שישאר הרוב ולא‬
‫הוי כמו יבש דמכשרינן בנשאר קן אחד בראשו‬
‫לח חזינן דפסול דיבש אינו מטעם דהוי כמי‬
‫שאינו דאע״פ שיבש הוא נמצא כמש״כ הרא״ש‬
‫אלא דפסולו בעצמותו שאינו הדר מכיון דהוי‬
‫יבש‪ .‬וכן מוכח מהא דכתב השו״ע בסי׳ תרמ״ה‬
‫דנקטם ראשו היינו דנקטמו רוב העלין‬
‫העליונים‪ ,‬וביבש כתב דפסול דוקא עד שיבשו‬
‫רוב עליו‪ .‬אמנם בריטב״א בדף כ״ט ב׳ אחרי‬
‫שכתב שנקטם ראשו היינו שנקטם העלה העליון‬
‫דהיינו התיומת ופסולו אפילו במשהו דעשו‬
‫ראש הלולב כחוטמו של אתרוג‪ ,‬כתב עוד דכל‬
‫שיבש לגמרי חוששין לו כאילו נקטם ומשמע‬
‫מדבריו שלכן פסול יבש מכיון דהוי נקטם‬
‫וכמי שאינו‪ .‬אמנם צ״ע שהרי הריטב״א דעתו‬
‫שנשרו רוב עלי הלולב פסול שאין שמו עליו‬
‫והוי אופתא ואפילו לדעת המכשירים הדר‬
‫בשאר הימים אפ״ה בנשרו רוב עליו פסול‬
‫שאין שמו עליו‪ ,‬וביבש כתב הריטב״א דהיינו‬
‫שיבשו רוב עליו ומבואר בגמ׳ דהפסול הוא‬
‫מטעם שאינו הדר ואי נימא דיבש הוי כמי‬
‫שאינו הוה לן לפוסלו מטעם שאין שמו עליו‬
‫כמו שנשרו וצ״ע‪.‬‬
‫רוב עליו בעינן שישאר קן אחד בראשו ובנשרו‬
‫לפי מה שנתבאר שדעת השו״ע דפסול דיבש‬
‫לא הוי כמי שאינו‪ ,‬צ״ע דברי המ״ב ב״שער‬
‫הציון״ סי׳ תרמ״ה ס״ק כ״ד שכתב על מה‬
‫שכתב המ״א דאין הדבר מצוי שיהא שדרתו‬
‫יבש והעלין לחין א״כ ליכא נפ״מ במה שכתב‬
‫הרמ״א שיבש שדרתו‪ ,‬וכתב ע״ז בשעה״צ בשם‬
‫סב‬
‫במשהו‪ ,‬וכן קיי״ל דגם בלולב עשו ראשו בחוטמו‬
‫של אתרוג ולא כדעת הראב״ד שהרי לדעת‬
‫הרמ״א בסעיף ו׳ דנקטם ראשו היינו התיומת‬
‫כתבו הריטב״א והר״ן והמ״מ דפסול אפילו‬
‫כמשהו שעשו ראשו של לולב כחוטמו של‬
‫אתרוג‪ ,‬נמצינו למדין דכין לדעת הראכ״ד וכין‬
‫לדעת הרמכ״ן אין פוסל כיבש שדרתו עד‬
‫שיהא רוב שדרתו‪ ,‬אכל יבואר להלן דיש לפסול‬
‫אפילו כיבש ראש השדרה במיעוטה‪.‬‬
‫והנה הפסול דנקטם ראשו כתב במ״א סי׳‬
‫תרמ״ה ס״ק ו׳ דהפסול הוא מטעם שאינו הדר‬
‫ופסול כל ז׳ וכן כנשרו רוב עלי הלולב כתב‬
‫רש״י במתני׳ דהפסול הוא מטעם שאינו הדר‪.‬‬
‫וכן ביבש מבואר בגמ׳ להדיא דהפסול ביבש‬
‫הוא מטעם שאינו הדר‪ .‬אבל יש לעיין מה‬
‫הפסול ביבש אם הפסול הוא בעצמותו שמכיון‬
‫שהוא יבש אינו הדר‪ ,‬או שע״י שהוא יבש‬
‫נחשב היבש כמו שנקטם וכמו שפסול נקטם‬
‫גם פסול יבש‪ .‬ומדברי הירושלמי שהביא‬
‫הראב״ד לכל הפירושים מבואר דיבש אינו‬
‫נחשב כמי שאינו ואע״פ שהוא יבש הוא נחשב‬
‫שהוא נמצא וכל פסולו הוא בעצמותו שהוא‬
‫יבש ואינו הדר ולכן כתב הירושלמי שיש לחלק‬
‫בין נקטם ובין יבש‪.‬‬
‫אמנם נראה שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים‪.‬‬
‫דהטור בסי׳ תרמ״ו הביא דעת בעל העיטור‬
‫דבהדס שנשרו רוב עליו ונשאר רק פ״א ג׳ בחד‬
‫קינא כשר‪ .‬וכתב הב״ח דראיית בעל העיטור‬
‫היא‪ ,‬מהא דאיתא בגמ׳ ביבשו רוב עלי ההדס‬
‫ונשאר קן אחד בראשו כשר א״כ חזינן דאפילו‬
‫אין בו רק פ״א ג׳ בחד קינא כשר‪ ,‬ואף דביבשו‬
‫מכשיר בה״ע אפילו אם נשאר קן אחד שאינו‬
‫בראשו כתב הב״ח דביבש משום הדר בעינן‬
‫שישאר בראשו שאם אין הלח בראשו לא הוי‬
‫הדר אבל הכא עבות הוא דבעינן ואע״ג שאינו‬
‫בראשו קיים מצות עבות‪ .‬מבואר מדבריו דביבש‬
‫הוי העלין כמאן דליתניהו ואי מכשרינן ביבש‬
‫סג‬ ‫דלולב‬ ‫יבש‬
‫וכסברת הריטב״א שהבאנו לעיל דכל שיבש‬
‫חוששין לו כאילו נקטם וכמו דבנקטם התיומת‬
‫פסול אפילו במשהו ה״ה ביבש התיומת דפסול‬
‫אפילו במשהו‪.‬‬
‫פסול עד שיבש רוב שדרתו כמש״כ לעיל בשם‬
‫ובאמת סברת המ״ב שכתב דלדעת הפוסלין‬
‫נקטם ראשו דהדס ה״ה ביבש ראשו‪ ,‬וכתב זה‬
‫בשם הלבוש‪ ,‬הדבר מבואר להדיא בב״י‪ ,‬שכתב‬
‫על מה דהכשיר הטור ביבש ראשו‪ ,‬כתב הב״י‬
‫דהר״ן כתב לפסול ביבש ראשו משום דכשם‬
‫שדאשו של הדס כשהוא לח מציל על הכל‬
‫כך שהוא יבש פוסל ונראה דלטעמיה אזיל‬
‫דפסל בנקטם ראשו‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫למבואר לעיל דסברת המ״ב דהיכא דפסלינן‬
‫נקטם פסלינן יבש ולכן כתב דביבש השדרה‬
‫במיעוטה עד שנחסר השיעור פסול דהוי כמי‬
‫שנקטם‪ ,‬מבואר דס״ל לדעת הדאב״ד דפסול‬
‫בנקטם השדרה אינו פוסל עד שתקטם ברובה‬
‫דהרי אם הלולב ארוך ונתיבש מיעוט השדרה‬
‫מבואר מדברי המ״ב שאינו פסול ואי נימא דנקטם‬
‫פסול אפילו במשהו מדוע לא פסול יבש במשהו‬
‫אפילו שלא נחסר השיעור‪ ,‬וס״ל כסברת הראב״ד‬
‫לאתר חזרתו דאינו פסול עד שתקטם ברובה‪,‬‬
‫ולא כדמשמע מדברי הרמב״ן שהובא לעיל‬
‫דמודה דבנקטם השדרה פסול במשהו ורק‬
‫ביבש ס״ל דבעינן ברובה‪ .‬ואף שהמ״ב ס״ל‬
‫דבנקטם התיומת לדעת הפוסלין פסול אפילו‬
‫במיעוטה כמש״ב בס״ק כ״ח‪ ,‬יש לחלק בין‬
‫התיומת שהוא ראש הלולב ועשו אותו כחוטמו‬
‫של אתרוג לבין השדרה שהיא אינה ראש‬
‫הלולב שהרי התיומת עולה עליה ולכן אינו‬
‫נחשב שאינו הדר עד שתקטם ברובה‪.‬‬
‫וכמש״כ הירושלמי דזה הדור וזה אינו הדור‪.‬‬
‫והנה אף לפי הסברא שכתבנו דפסול דיבש‬
‫שהוא פסול בעצמותו שהוא יבש ואינו הדר‬
‫אפ״ה לא מצינו דיבש יהי׳ פסול ונקטם יהי׳‬
‫כשר וכמו שכתב הטור להכשיר ביבש ראש‬
‫ההדס דאם כשר נקטם לא גרע יבש מנקטם‪.‬‬
‫אמנם הב״ח כתב דפסול דיבש גרע מנקטם‪.‬‬
‫וחיליה מהא דכתב הר״ן ומסתברא דכשם‬
‫בענין פסול‬
‫הפמ״ג דלפעמים יש נ״מ מזה כגון שנתיבש‬
‫מהשדרה מעט עד שנחסר השיעור המבואר‬
‫בסימן תר״נ והעלין לחין פסול עכ״ל‪ .‬וכוונתו‬
‫שאם הלולב ארוך ונתיבש מעט מהשדרה אינו‬
‫הראב״ד והרמב״ן אמנם אם הלולב הי׳ שיעורו‬
‫מצומצם ד׳ טפחים ונתיבש מעט מהשדרה ולא‬
‫נשאד השדרה לחה בשיעור ד׳ טפחים פסול‬
‫הלולב אף שהעלין נשארו עדיין להין ורק היכא‬
‫שנתיבש רוב השדרה אינו מצוי שישארו העלין‬
‫לחין אבל ביבש מיעוט השדרה אפשר להיות‬
‫שישארו העלין לחין‪ .‬ומבואר מדבריו עכ״פ‬
‫דביבש הוי כמי שאינו והוי כמו שנחסר‬
‫מהשדרה משיעור ד׳ טפחים שאם הפסול הוא‬
‫מטעם שאינו הדר ולא אמרינן כמי שאינו מה‬
‫שייך לחלק בין אם נחסר מהשיעור או שעדיין‬
‫נשאר השיעור שאם לא פסלינן ביבש שדרתו‬
‫עד שיבש רוב השדרה‪ ,‬ואז לא הוי הדר‪ ,‬ה״ה‬
‫בלולב ששיעורו מצומצם אינו פסול עד‬
‫שתתיבש רוב השדרה דאז הוי אינו הדר‪.‬‬
‫וכן יש לעיין מה שכתב המ״ב בסי׳ תרמ״ו‬
‫ס״ק ל״א על מה שכתב השו״ע דיש פוסלין‬
‫בנקטם ראש ההדס‪ ,‬וכתב במ״ב דה״ה ליבש‬
‫לדעה זו‪ ,‬וכתב בשעה״צ ס״ק ל״ג דהטעם דכל‬
‫סברתו של הטור להכשיר ביבש דלא גרע‬
‫מנקטם וכיון דנקטם פסול ה״ה ליבש‪ .‬ולפי‬
‫המתבאר לעיל מאי ראי׳ מייתי דמכיון דפסול‬
‫נקטם ה״ה ליבש‪ ,‬דהטור כתב להיפד דאם‬
‫מכשרינן נקטם כ׳׳ש דמכשרינן יבש דלא גרע‬
‫מנקטם אבל אי פסלינן נקטם מאי ראי׳ לפסול‬
‫יבש דאיתיה אלא שנתיבש ואפשר דהוי הדר‬
‫ולפי דברי המ״ב דלדעת הפוסלין בנקטם ראשו‬
‫ה״ה ביבש‪ ,‬וב״ביאור הלכה״ סי׳ תרמ״ה סעיף‬
‫ו׳ ד״ה פסול כתב דנקטם העץ בהדס דפסלינן‬
‫מסתברא דסיעורו בכל שהוא וכמו שכתב הר״ן‬
‫לענין נקטם ראש הלולב‪ ,‬א״כ ה״ה ביבש‬
‫דפסול אפילו במשהו דפסול דיבש ילפינן‬
‫מנקטם וכיון דנקטם פסול במשהו ה״ה ביבש‬
 ‫ד ע ת משה‬
‫שם הטעם משום הדר אבל כאן משום עבות‪.‬‬
‫ודבריו צ״ב מאי קשיא ליה מס״ח הרי שם‬
‫מיירי ביבשו רוב עליו ובעינן שהעלין לחין‬
‫יצילו על כל ההדס ולכן בעינן דוקא בראשו‬
‫אבל הכא מיירי דאיתא רוב ולא בעינן דוקא‬
‫בראשו‪ .‬אלא נראה כוונתו למש״ב הר״ן דביבשו‬
‫העלין העליונים פוסל את הכל אפילו שכל‬
‫העלין נשארו לחין וע״ז הקשה הגר״א ומדוע‬
‫בנשרו ונשאר הרוב קיים ל״ב שישאר בראשו‪,‬‬
‫ותירץ דשם הטעם משום הדר דהפסול ביבש‬
‫הוא מטעם הדר ולכן אם יבש ראשו אינו הדר‬
‫אבל כאן משום עבות דאם נשרו רוב העליז‬
‫אין הפסול מטעם הדר אלא מטעם שאינו עבות‬
‫ולכן בעינן שיהי׳ רוב אורך ההדס עבות אע״פ‬
‫שאינו בראשו‪.‬‬
‫במחלוקת אם נקטם ראשו כשר או פסול דאפילו‬
‫עכ״פ חזינן מדברי הגר״א דס״ל דביבשו‬
‫הפסול הוא מטעם שאינו הדר ולכן אפילו אם‬
‫יבש הקן העליון פסול אבל בנשרו אין הפסול‬
‫מטעם הדר אלא מכיון שאינו עבות ולכן אפילו‬
‫שנשר הקן העליון גם כשר דבדיעבד סגי ברוב‬
‫עבות‪ .‬אבל לפי דברי הגר״א יוצא לדינא‬
‫דבנשרו רוב העלין בהדס פסול מכיון שאינו‬
‫עבות ופסול כל ז׳ אף לדעת הרמב״ם דס״ל‬
‫דהדר פסול דוקא ביום א׳‪ .‬ובמ״ב סי׳ תרמ״ז‬
‫בשעה״צ ס״ק י״א הביא בזה מחלוקת אם‬
‫פסולו מטעם שאינו הדר‪ ,‬או מטעם שאין שמו‬
‫עליו‪ ,‬ומשמע מדבריו דגם בהדס בנשרו רוב‬
‫עליו איכא דס״ל דפסולו מטעם שאינו הדר‪,‬‬
‫וצ״ע‪.‬‬
‫סד‬
‫שראשו של הדס כשהוא לה מציל על הכל‬
‫כך כשהוא יבש פוסל את הכל‪ ,‬והרי מה דאיתא‬
‫בגט׳ כשהוא לח מציל על הכל הכוונה על‬
‫העלין העליונים ולא על העץ א״כ מה שכתב‬
‫הר״ן כך כשהוא יבש פוסל את הכל גם הכוונה‬
‫לעלין העליונים‪ ,‬והר״ן בעצמו כתב במתני׳‬
‫נקטם ראשו דפסול בהדס דהיינו ראש העץ‬
‫ולא העלין דאם העלין נקטמו לא הוי בכלל‬
‫נקטם ראשו וכשר א״כ חזינן דיש לפסול ביבש‬
‫יותר מנקטם ולכן השיג הב״ח על דברי הב״י‬
‫שכתב שדעת הר״ן שכתב כך שהוא יבש‬
‫פוסל את הכל אזיל לשיטתו דפוסל נקטם‬
‫ראשו‪ ,‬והרי הר״ן דפוסל נקטם ראשו היינו‬
‫ראש העץ ולא העלין וכאן הוא פוסל בלבשו‬
‫העלין‪ ,‬ולכן כתב דביבשו העליז לא תלי‬
‫לדעת המכשירין בנקטם ראש העץ פסלי ביבשו‬
‫העלין‪ .‬ובאמת הך סברא דיבש גרע מנקטם‬
‫מצינו דסבר הכי בעל העיטור דמכשיר בנשרו‬
‫רוב עליו ובלבד שישאר קן אחד שלם אפילו‬
‫לא בראשו וביבשו רוב עליו בעינן דוקא‬
‫שישאר קן אחד לה בראשו‪ ,‬מכיון דיבש גרע‬
‫מנקטם ואם לא נשאר קן אחד לח בראשו אינו‬
‫הדר‪ .‬ואמנם טעמא בעי מדוע בנשרו העליז‬
‫העליונים מכשרינן וביבשו פסלינן‪.‬‬
‫והנה בסי׳ תרמ״ו ס״ה כ׳ השו״ע למצוד! בעי׳נן‬
‫כל שיעור אורך ההדס שיהא עבות ולעיכובא‬
‫ברובו‪ .‬וכתב ע״ז הרמ״א ואפילו אינו בראשו‪.‬‬
‫וכתב בביאור הגר״א על דברי הרמ״א ר״ל‬
‫אע״ג דביבש דוקא בראשו בעינן כמ״ש בס״ח‬
 ‫סה‬
‫בשיעור לולב הדס וערבה‬
‫לו אלא לולב בשיעור ג׳ טפחים דמצי נוטלו‬
‫בברכה דבכה״ג אוקמוה אדאורייתא כמו שהביא‬
‫בהגהות מהרש״ק על פתיחת הפמ״ג לחלק או״ח‬
‫בשם הריטב״א דכך הדין בכל פסולי דרבנן‬
‫שלא העמידו דבריהם במקום תורה כשא״א‬
‫ומצי נמי מברך‪ ,‬וכ״כ הע״ל בנדה כ״ו א׳ בשם‬
‫ברכ״י בשם ר״י דטראני‪.‬‬
‫מיהו לענין הלכה יל״ע אי נוטלו בכה״ג‬
‫בברכה כי להלן נביא דעת תוס׳ בסוכה ז׳ ב׳‬
‫דס״ל דטפח הנוסף שבלולב דאורייתא הוא‬
‫דלפי״ז אף כשאי אפשר בענין אחר נוטל ואינו‬
‫מברך‪ .‬ולולב שיש בו ד׳ טפחים אך אינו גבוה‬
‫מההדס וערבה טפח פסק השו״ע בסי׳ תר״נ‬
‫ס״ב דאינו יוצא בו‪ ,‬ומש״כ בס׳ מט״י דהלכה‬
‫כדעה ראשונה שהביא השו״ע דכל שיש בלולב‬
‫ד׳ טפחים א ״צ שיהא יוצא מן ההדס וערבה‬
‫טפח כיון שכתבה בסתמא כבר השיגו בטו״ט‬
‫בספר ערך השולחן דאין בשו״ע ב׳ דעות‬
‫וכדמשמע בב״י‪ ,‬ומה דנקט לשון יש מי שאומר‬
‫הוא משום שלא מצא דין זה מפורש אלא בר״ן‬
‫וכך היא דרכו שכשמוצא דין בפוסק יחיד‬
‫מביאו בלשון יש מי שאומר‪ ,‬ומשמע שאף‬
‫בשעה״ד אין להקל בזה‪ ,‬ובמקום שא״א בענין‬
‫אחר אי נוטלו בברכה יל״ע בזה כמש״ב לעיל‬
‫כי לדעת תוס׳ לעולם בעינן טפח יוצא מן ההדס‬
‫וערבה ד״ת וכמש״נ להלן‪.‬‬
‫בעינן לנענועים ואותו טפח שאוחז בידו איננו‬
‫והא דנקט תנא לשון דיעבד‪ ,‬י״ל משום‬
‫דלכתחילד‪ ,‬אין ליקח לולב בשיעור מצומצם‬
‫משום הידור מצוד‪ ,‬כמבואר בשו״ע סי׳ תרנ״ו‬
‫ס״א‪ ,‬ומש״כ המ״ב בסק״א ]והוא מספר מטה‬
‫יד‪,‬ודה[ דהא דאתרוג בשיעור מצומצם אינו‬
‫מד‪,‬ודר משום דחיישינן שמא יתמעט משיעורו‪,‬‬
‫דלפי״ז בלולב שאין דךכו להתמעט אין שייך‬
‫הידור זה‪ ,‬תמוד‪ ,‬מאך ממש״ב הוא עצמו בס״ק‬
‫ב׳ בשם המג״א דדינא דעד שליש בד‪T ,‬ור מצוד‪,‬‬
‫הרב ברור וייס‬
‫סוכה כ״ט ב׳‪ ,‬מתני׳‪ ,‬לולב שיש בו ג׳‬ ‫א(‬
‫טפחים כדי לנענע בו כשר‪ ,‬בגמ׳ לקמן ל״ב ב׳‬
‫אמרינן דשיעורא דלולב ד׳ טפחים והא דתנן‬
‫כדי לנענע בו היינו וכדי לנענע בו‪ ,‬ועי׳ בר״ן‬
‫שכתב דהא דאמד ר״י לקמן ל״ב ב׳ דשיעור‬
‫לולב ד׳ טפחים כדי שיהא יוצא מן ההדס טפח‬
‫ולא קאמר סתם שיעור לולב ד׳ טפחים‪ ,‬לאורויי‬
‫אתיא דאפילו הוסיף באורך ההדס וערבה כמה‪,‬‬
‫צריך שיצא יסידרו של לולב למעלה מהן טפח‪,‬‬
‫והכ״נ צריך לפרש לישנא דמתניתין דנקט ג׳‬
‫טפחים וכדי לנענע בו ולא קאמר סתם שיעור‬
‫לולב ד׳ טפחים וכ״כ הגר״א בביאורו לסי׳‬
‫תר״ן ס״ב‪.‬‬
‫ועי׳ בפוסקים ביטם הא״ח שהביא דעת י״א‬
‫דס״ל דאפילו הוסיף באורך ההדס וערבה כמה‬
‫א״צ שיהא הלולב גבוה מהם אלא כל שיש בו‬
‫ד׳ טפחים כשר‪ ,‬ונראה דכוונתו לרמב״ם בהל׳‬
‫לולב פ״ז ה״ח דמשמע מיניה דאם לא אגד‬
‫הלולב א״צ שיהא יוצא מן ההדס וערבה טפח‪,‬‬
‫אלא דכשאגדו עם הערבה וההדס צריך שיהא‬
‫יוצא למעלה מהם טפח לקיום מצות זה אלי‬
‫ואנוהו וכמו שנבאר בע״ה באות ג׳‪ ,‬ולדעתו‬
‫הא דתנן לולב שיש בו ג׳ טפחים וכדי לנענע‬
‫בו דמשמע דבעינן טפח נוסף לנענועים וזה‬
‫אין תלוי באגד‪ ,‬צ״ל כדפי׳ בפיה״מ דהטפח‬
‫הנוסף הוא זה שאוחז בידו למטה דג׳ טפחים‬
‫מתנועע ולעולם סגי בד׳ טפחים ורק אם אוגדו‬
‫צריך שיהא יוצא טפח מן ההדס וערבה וכמש״נ‪,‬‬
‫והא דנקט תנא האי לישנא ולא קאמר סתם‬
‫שיעור לולב ד׳ טפחים י״ל דאשמועינן נמי אגב‬
‫אורחיה דשיעור הדס וערבה ג׳ טפחים‪ ,‬א״נ‬
‫אשמועינן דטפח הד׳ שבלולב אינו אלא מדרבנן‬
‫מאחר דלנענועים הוא בא וכל עיקר מצות‬
‫נענועים איננה אלא מדרבנן וכמש״ב הלבוש‬
‫בסי׳ תרנ״א‪ ,‬ויהיה בזה נפק״מ לשעה״ד שאין‬
 ‫דע ת משה‬
‫ושלישית אפי׳ טפח דאורייתא ]דלא תימא‬
‫דמדאורייתא סגי בכל שהוא למחיצה הג׳ ורק‬
‫מדרבנן בעינן טפח[‪ ,‬ולדבריהם יהיה מוכח נמי‬
‫דטפח דשדרה היוצא למעלה מן ההדס וערבה‬
‫הוי דאורייתא ]וכן דייק הבה״ל בסי׳ תקפ״ו‬
‫ד״ה ד׳ גודלים לענין טפח דשופר דהוי לדעתם‬
‫דאורייתא[‪ ,‬וזה צ״ע ממתני׳ ריש לולב הגזול‬
‫דמשמע דטפח הנוסף שבלולב אינו אלא משום‬
‫נענועים וכיון דכל עיקר מצות נענועים אינה‬
‫אלא מדרבנן הכ״נ טפח הנוסף שבלולב אינו‬
‫אלא מדרבנן‪ ,‬ועל דברי הגמ׳ דקאמרה דר׳‬
‫אושעיא מיירי בדכתיבן אין להקשות‪ ,‬דיש‬
‫לפרשם כדפי׳ רש״י לשם בד״ה מדרבנן‬
‫דבדכתיבן היינו אפי׳ אם רק עיקר מצותן ד״ת‬
‫ושעור טפח שלהם אינו אלא מדרבנן וכן צריך‬
‫לפרש לדעת הרא״ש דדייק הבה״ל שם דס״ל‬
‫דטפח דשופר אינו אלא מדרבנן כדי שלא יאמרו‬
‫לתוך ידו הוא תוקע[ אך דברי התוס׳ צ״ע‪.‬‬
‫ביכורים סי׳ תרמ״ח ס״ק מ״ט‪ ,‬ע״כ נראה דהא‬
‫והנה בסוכה ל״ב ב׳ אמר רב יהודה אמר‬
‫שמואל שעור הדס וערבה ג׳ ולולב ד׳ כדי שיהא‬
‫לולב יוצא מן ההדס טפח‪ ,‬וכ׳ רש״י שיהא הלולב‬
‫יוצא מן ההדס כשם שהוא גבוה במינו מכולן‪,‬‬
‫וטעם זה ודאי מסתברא דהוי ד״ת ולפ״ז נתיישבו‬
‫דברי התוס׳‪ ,‬גם נתיישבה קועזית המהרש״ל‬
‫בח״ש שתמה למה הוצרך רש״י לטעם זה ולא‬
‫פי׳ כפשוטו דצריך שיצא הלולב מן ההדס טפח‬
‫לנענועים וכדמשמע בריש פירקין‪ ,‬אלא שקצ״ע‬
‫דרש״י לפרושי בנדה שם לא היה צריך לזה‪,‬‬
‫וי״ל דס״ל דאי טפח דשדרה אינו אלא מדרבנן‬
‫דלנענועים הוא בא‪ ,‬חשיב כל עיקרו מדרבנן‬
‫כטפח דמבוי‪ ,‬דאף דאחר שתיקנו חכמים טפח‬
‫נוסף ללולב משום נענועים ודאי אף עיקר מצות‬
‫נטילה אינו יוצא בלולב בן ג׳ טפחים מ״מ אין‬
‫טפח זה נוסף לעצם שעורא דלולב לומר‬
‫דמדרבנן שעורו ד׳ טפחים‪ ,‬דלעולם שעורו אף‬
‫מדרבנן ג׳ טפחים רק זאת אמרו ז״ל דאין יוצאין‬
‫עיקר מצות הנטילה אלא בלולב הראוי נמי‬
‫למצות נענועים‪ ,‬ונמצא דטפח הנוסף שבלולב‬
‫חשיב כעיקרו מדרבנן‪ .‬והא דהוקשה להו לתוס׳‬
‫סו‬
‫הוא ל״ד כאתרוג אלא ה״ה כשופר וס״ת וכיו״ב‬
‫אע״ג דכהנך לא שייך לחוש שמא יתמעטו‪,‬‬
‫וגם מסברא אינו מובן מה בכד אם יתמעט‬
‫משיעורו ויפסל מ״מ בשעה שנוטלו יש בו‬
‫שיעור‪ ,‬מיהו בזה י״ל דס״ל למט״י דבעינן‬
‫אתרוג הראוי לכל ז׳ כדבעינן סוכה הראויה‬
‫לכל ז׳ וכמו שהביא השע״ת בסי׳ תרמ״ח בשם‬
‫ברכ״י להסתפק בזה‪ ,‬והיינו דוקא בגונא דודאי‬
‫יתמעט כגון שכבר החל להתמעט מכפי שהיה‬
‫והוא הולד ומצטמק‪ ,‬אך אתרוג שמתחילה לא‬
‫היה בו אלא שיעור מצומצם והוא עומד בלחותו‬
‫שפיר מקרי ראוי לכל ז׳ רק מהודר ל״ה כיון‬
‫דעכ״פ יש מקום לחוש שיתמעט — אך קושיא‬
‫קמייתא במקומה קיימא‪ ,‬גם לא נתפרש הדין‬
‫למאן דס״ל דבאתרוג לא בעינן ראוי לכל ז׳‪,‬‬
‫עי׳ בשע״ת שם ובתוספת ביכורים‪ ,‬ותו דעצם‬
‫הדין דאתרוג שהיה בו שיעור ונתמעט דפסול‬
‫אינו מוסכם אצל כל הפוסקים עי׳ בתוספת‬
‫דאתרוג בשיעור מצומצם לאו מהודר הוא הטעם‬
‫הדי משום דשמא אין המדידה עולה יפה דקשה‬
‫לצמצם‪ ,‬ואע״ג דמדינא כשר הוא דאין לנו אלא‬
‫כפי ראות עיני המודד דאדעתיה דהכי נמסרו‬
‫השיעורים מ״מ מהודר ל״ה ודמי להא דאמרינן‬
‫בחולין מ״ד ב׳ ולא בא בשר פיגול לפי שלא‬
‫אכלתי מבהמה שהורה בה חכם מילתא דתליא‬
‫בסברה עיי״ש ברש״י‪ ,‬מיהו מה שהפריז בשע״ת‬
‫שם לומר דאין לברך על אתרוג בשיעור‬
‫מצומצם‪ ,‬משו״ע סי׳ תרנ״ו ודאי משמע דלא‬
‫כדבריו דלדבריו אין ליטול אתרוג מצומצם‬
‫משום דעי״ז גורם לבטל הברכה‪ ,‬ושמא כונתו‬
‫לזמנינו שנתמעטו הלבבות ואין אנו יודעים‬
‫לשער היטב‪.‬‬
‫נדה כ״ו‪ ,‬א׳‪ ,‬תני ר׳ אושעיא זעירא דמן‬ ‫ב(‬
‫חבריא חמשה שיעורן טפח ואלו הן שליא שופר‬
‫שדרה דופן סוכה והאזוב‪ ,‬בגט׳ שם ע״ב אמרינן‬
‫דלא מיירי ר׳ אושעיא אלא בדכתיבן ולא מפרשי‬
‫שיעורייהו‪ ,‬ומזה דייקו תוס׳ בסוכה ז׳ ב׳ ד״ה‬
‫דדופן סוכה טפח כדקיי״ל שתיים כהלכתן‬
‫סז‬ ‫וערבה‬ ‫לולב הדם‬
‫)ואע״ג דטעמא דהאי שיעורא דכשם שגבוד‪,‬‬
‫במינו מכולן כך צריך שיהא גבוד‪ ,‬מד‪,‬הדס‬
‫וערבד‪ ,‬טפח מ״מ אחר שנתן שעור ד׳ טפחים‬
‫אין שייך לקרוא לטפח הד׳ טפח בפני עצמו[‬
‫ומדנקט ר׳ אושעיא טפח שבלולב משמע דלעולם‬
‫בעינן שיהא הלולב יוצא טפח מן ההדס וערבה‬
‫]וכמש״כ הגר״א בסי׳ תר״נ ס״ב להוכיח מגמ׳‬
‫זו עיי״ש[‪ ,‬ולדעתם ז״ל הוא ד״ת‪ ,‬וכן משמע‬
‫מלישניה דשמואל בסוכד‪ ,‬ל״ב ב׳ דקאמר כדי‬
‫שיד‪,‬א לולב יוצא מן ההדס טפח ולא קאמר סתם‬
‫שעור לולב ד׳ טפחים וכדדאיק שם הר״ן‪.‬‬
‫ולהאמור בזה יל״ע בד‪,‬א דתנא במתני׳ לולב‬
‫שיש בו ג׳ טפחים וכדי לנענע בו כשר‪ ,‬דבפשוטו‬
‫קמ״ל דלעולם בעינן טפח נוסף משום נענועים‬
‫ולהתוס׳ א״צ לטעם זה וכנ״ל‪ ,‬וי״ל דקמ״ל‬
‫תנא דד‪,‬טפח הנוסף בו מתקימת מצות נענועים‬
‫ללמדנו דצורת הנענועים ע״י כסכוס כשמוליך‬
‫ומביא וכמש״כ באמת הר״ן להוכיח מכאן‪ ,‬ויש‬
‫בזה נפק״מ נמי לצורת הלולב כמש״כ בתוס׳‬
‫ביכורים סי׳ תרמ״ד‪ ,‬סי׳ א׳ דכיון דצריך לכסכס‬
‫לקיום מצות נענועים צריך להפריד העלין‬
‫שבטפח זה אם הם מדובקים‪.‬‬
‫טפחים ישתערו בטפח קטן ור‪,‬וא ישתער בטפח‬
‫סוכה ל״ב ב׳‪ ,‬רש״י ד״ה שיד‪,‬א כשם‬ ‫ג(‬
‫שהוא גבוה במינו בכולן‪ ,‬צ״ל דס״ל לרש״י‬
‫כדעת ר״ת שהביאו תוס׳ לקמן ל״ד ב׳ ד״ד‪,‬‬
‫שתהא דכיון דתנן במנחות כ״ז א׳ דד' מינין‬
‫שבלולב מעכבין זא״ז דמצוה אחת הן לא יצא‬
‫יד״ח עד דמגבה לחו בהדי הדדי‪ ,‬דאז בעינן‬
‫שיהא הלולב יוצא מן ההדס והערבה טפח כשם‬
‫שגבוה במינו מכולן‪ ,‬אך לדעת בה״ג וסיעתיד‪.‬‬
‫דאף אי מגבר‪ ,‬לד‪,‬ו כל חד לחודיד‪ ,‬ש״ד ואז‬
‫אין שייך לומר שיד‪,‬א הלולב יוצא מן ההדס‬
‫וערבה טפח ודאי לא יגרע בזה שלוקחם יחד‪,‬‬
‫אלא דצ״ע כי אף לר״ת הא דצריך ליטול הד׳‬
‫מינין בהדי הדדי הוא משום דמצוה אחת הן‬
‫וא״א שיועילו בזא״ז אך לא מצינו דלדעתו הא‬
‫דצריך ליטול הג׳ מיניו לולב הדס וערבה ביד‬
‫אחת יד‪,‬יה זה דין בעצם מעשה הלקיחה שצריך‬
‫בשיעור‬
‫להלן ל״ז ב׳ ד״ה וליגבהה דהו״ל למימר הואיל‬
‫ובשעוריה גבוה מכולן‪ ,‬אע״ג דלמש״ב רש״י‬
‫בטעם הא דשיעורו גדול משל כולן הן הן‬
‫הדברים דאמרה ד‪.‬גמ׳‪ ,‬י״ל דס״ל דלולא שהיה‬
‫הלולב גבוה בשיעורו מכולן אע״ג דבמינו‬
‫גבוה מכולן לא היתד‪ ,‬זו סברה לברך דוקא עליו‬
‫דכיון דבשעת הברכה אין ניכר יחודו ]וכדמשמע‬
‫מדברי ד‪,‬גמ׳ דקאמרה ולגכהיד‪ ,‬לאתרוג ולבריך‬
‫דמשמע דיש לברך על המיוחד וניכר בשעת‬
‫הברכד‪ ,[,‬נמצא דעיקר מד‪ ,‬דמברכין על הלולב‬
‫משום דגבוד‪ ,‬בשעת הברכד‪ ,‬בשיעורו והו״ל‬
‫לגמ׳ לומר טעם זה‪.‬‬
‫והנה בהא דאמר ר״ט ל״ב ב׳ דג׳ טפחים בהדס‬
‫וערבד‪ ,‬באמה בת ה׳ טפחים משערינן‪ ,‬כ׳ רש״י‬
‫וכן הסכימו תוס׳ דטפח הנוסף שבלולב יד‪,‬יד‪,‬‬
‫אף הוא קטן כשאר ג׳ טפחים‪ ,‬וד‪,‬ר״ן הביא דעת‬
‫הרמב״ן דאף ר״ט לא קאי אלא אג׳ טפחים‬
‫אך מודד‪ ,‬הוא דטפח הנוסף משערינן באמה בת‬
‫ו׳ טפחים‪ ,‬ולחאמור לעיל נתפרשה היטב‬
‫פלוגתתן‪ ,‬דלרש״י ותוס׳ דטפח הנוסף דאורייתא‬
‫משום דגבוד‪ ,‬במינו מכולן ודאי הוי מעצם‬
‫שעורא דלולב ואין שייך לחלק ולאמר דשאר‬
‫גדול‪ ,‬אך הרמב״ן י״ל דמפרש דברי שמואל‬
‫כפשוטו דטפח הנוסף שבלולב מדרבנן ומשום‬
‫נענועים‪ ,‬וכדמשמע במתני׳ וא״כ אף דמעכב‬
‫הוא גם עיקר מצות הנטילד‪ ,‬מ״מ אינו מעצם‬
‫שעורא דלולב וכמש״ג לעיל ושפיר יש לומר‬
‫דעיקר שעור לולב משערינן בטפחים קטנים‬
‫משא״ב טפח דנענועים משערינן בטפח הבא‬
‫מאמה בת ו׳ טפחים‪ ,‬וכדמשמע שכן הוא מהא‬
‫דתני ר׳ אושעיא בנדה שם טפח דשדרד‪ ,‬דומיא‬
‫דשאר טפחים שד‪,‬ם טפחים רגילים מאמד‪ ,‬בת‬
‫ו' טפחים וכמש״כ הר״ן‪ .‬וד‪,‬נר‪ ,‬לפימש״נ דדעת‬
‫תוס׳ בסוכה ז׳ ב׳ דטפח דשדרה הוי דאורייתא‬
‫נראה דל״ד טפח הד׳ אלא כל שהוסיף בהדס‬
‫וערבד‪ ,‬לעולם בעינן טפח נוסף בלולב ד״ת דאי‬
‫תימא דדוקא טפח הד׳ ד״ת נמצא דאין בזה כלל‬
‫דין טפח אלא זהו שיעורא דלולב ד׳ טפחים‬
 ‫דע ת מ שה‬
‫עמהם באגודה אחת וכו׳ משמע דאתיא אפי׳‬
‫כרבנן דס״ל דלולב א״צ אגד ]וכן מוכח מדעת‬
‫הפוסקים בסי׳ תרנ״א מ״ב ס״ק ט״ו שלמדו‬
‫מכאן דאם נטל האתרוג ביד אחת עם שאר‬
‫המינין לא יצא‪ ,‬וא״ל דמדברי ר״י נלמד לדידן‬
‫די״ל דלר״י ה״פ יכול יהא האתרוג עמהם בתוך‬
‫האגר — וכפי שהיה צריך להיות הדין לפי‬
‫דרשת הגמ׳ במנחות עי״ש ברש״ש — קמ״ל‬
‫דאינו נאגד עמהם‪ ,‬אך לעולם י״ל דאם נוטלו‬
‫ביד אחת עם האגד יצא אלא ע״כ אתיא אף‬
‫כרבנן[ ועכ״ז נקט ר״א לשון אגודה אחת‬
‫דמשמע דאף לרבנן בעינן אגד ואגידתו היינו‬
‫לקיחתו עם ההדס וערבה ביד אחת ]ולפי״ז‬
‫היה נראה דאם נטל ב׳ מינין ביד אחת וביד הב׳‬
‫האתרוג והמין הג׳ לא יצא דל״ה לקיחה אחת‪,‬‬
‫מיהו למעשה אין נפק״מ בזה דאנן קיי״ל כבה״ג‬
‫דאף אם נטלן בזא״ז יצא כמבואר בשו״ע סי׳‬
‫תרנ״א סי״ב‪ ,‬מיהו שמא אף לדעת בה״ג לא יצא‬
‫בכה״ג די״ל דהא דאין ליטול האתרוג עם שאר‬
‫מינין ל״ד עם הג׳ מינין אלא ה״ד■ עם מין אחד‬
‫וצ״ע[‪.‬‬
‫ומעתה מיושבות קושיותינו דלעיל‪ ,‬דכיון דאף‬
‫לרבנן בעינן לקיחה אחת דהג׳ מינין‪ ,‬שפיר י״ל‬
‫דבעינן שיהא הלולב יוצא מן ההדס וערבד■ טפח‬
‫דצורת מעשה הלקיחה היא כדרך גדילתן‬
‫שהלולב גבוה במינו מכולן‪ ,‬וכן א״ש הא דדווו‬
‫עלי ההדס וערבה חציצה בין מין למין דאז לא‬
‫מקרי לקיחה אחת וכמש״כ רש״י‪] ,‬ולפי דרכנו‬
‫בדעת רש״י יתפרש היטב גם מד■ שד׳ביא הטור‬
‫בשמו בסי׳ תרנ״א דהא דאף לרבנן צריך לאוגדו‬
‫ללולב משום זה קלי ואנוהו אינו מצוד■ בלבד‬
‫אלא לכתחילה חובה לאוגדו‪ ,‬דצ״ב מ״ש ממצות‬
‫זה אלי ואנוהו דעלמא דאינו אלא למצוד■ בעלמא‬
‫אך לא מקרי חובד■‪ ,‬ולהאמור לעיל א״ש דד^כא‬
‫אף לרבנן איכא דין אגד ולקיתד■ אחת אלא‬
‫דמדינא חשיב אגד ולקיחה אחת ע״י שלוקח‬
‫חג׳ מינין ביד האחת‪ ,‬ומשום התנאה לפניו‬
‫במצות חובה לכתחילד■ לאוגדו כי היכי דתהוי‬
‫לקיחה אחת טפי‪ ,‬דנמצא שמקיים עצם המצוד■‬
‫באופן מהודר יותר ול״ד לנוי מצוד■ בעלמא‬
‫סח‬
‫ליקחן יהד כי היכי דנימא דצריד שיצא הלולב‬
‫טפה מן ההדס וערבה וצ״ע‪ .‬גם בהא דאמר‬
‫רבה לקמן ל״ז ב׳ לא לידוץ איניש לולבא‬
‫בהושענא דדילמא נתרי טרפי והוי הציצה וכי‬
‫רש״י דהלולב משיר עלי ההדס וערבה‬
‫ומשתיירין באגד וחוצצין בין מין למין ואינם‬
‫אגודים יחד להיות לקיחה אחת‪ ,‬וזה צ״ע דהא‬
‫קיי״ל כרבנן דלולב א״צ אגד וא״כ אף אי ס״ל‬
‫לרש״י כר״ת דצריד ליטול הד׳ מינין ביחד‬
‫היינו משום דהוי מצוה אחת וא״א שיועילו‬
‫בזא״ז אך מה חציצה שייך בין מין למין‪ ,‬וכבר‬
‫הקשה כן הרש״ש שם‪.‬‬
‫והנה בתוס׳ ל״ד ב׳ ד״ה שתהא כתבו דלר״י‬
‫דדריש לקיחה משמע ליה דל״ה תמה אא״כ אגדו‬
‫ולגירסת ר״ת במנחות שם הוי ד״ז מבואר בגמ׳‬
‫דמדאמר רחב״ר ל״ש אלא דאין לו אבל יש לו‬
‫אין מעכבין אע״פ שלא אגדן משמע דלר״י אם‬
‫לא אגדן מעכבין זא״ז מדין לקיחה תמה‬
‫]ובחזו״א או״ח סי׳ קמ״ט ס״ק א׳ כ' לפרש‬
‫דבריהם בדרך אחרת‪ ,‬דמשמע ליה דדבריהם אלו‬
‫קאי אף לבה״ג‪ ,‬אך בפשוטו נראה דהם סיום‬
‫דברי ר״ת ולגירסתו הדברים מבוארים בגט׳‬
‫וכמש״ב[‪ ,‬ונראה דלדעת ר״ת אף לרבנן מתפרש‬
‫דינא דלקיחה תמה כדמפרשו ר״י דבעינן לקיחה‬
‫תמה‪ ,‬אלא דר״י יליף קיחה מקיחה דמצרים‬
‫דע״י אגד מקרי לקיחה אחת טפי וס״ל דכל‬
‫שלא אגדו לא מקרי לקיחה תמה ואינו יוצא‬
‫יד״ח‪ ,‬משא״ב לרבנן דלא ילפי מקיחה דמצרים‬
‫ס״ל דשפיר מקרי לקיחה אחת ע״י שלוקח‬
‫הלולב הדס וערבה ביד אחת‪ ,‬וזהו שהוצרך‬
‫רחב״ר לאשמועינן דלרבנן אע״ג דאף הם דרשו‬
‫לקיחה תמה להצריך לקיחה אחת מ״מ א״צ‬
‫לאוגדן יחד ע״י קשר אלא שפיר מקרי לקיחה‬
‫אחת ע״י שנוטלן ביד אחת ]ומש״כ תוס׳ דסברת‬
‫ר״ת משום דכיון דד׳ מינין מצוד! אחת היאך‬
‫יועילו בזא״ז אינו אלא לדחות דברי בה״ג‬
‫ולקיים גירסת ר״ת אך אחר דנתקיימה גירסתו‬
‫שפיר יתפרשו דבריו כמש״ כ[ וכן משמע מההיא‬
‫דתניא בסוכה ל״ד ב׳ אר״א יכול יהא אתרוג‬
 ‫סט‬ ‫וערבה‬ ‫לולב הדס‬
‫דצריד לאגוד הלולב משום זה אלי ואנוד‪,‬ו אינו‬
‫מצוד‪ ,‬בעלמא אלא חובה‪ ,‬ובזה נתיישבה קושיית‬
‫הב״י והב״ח‪ ,‬גם מדוקדק היטב סדר דברי הטור‬
‫שהביא דברי רש״י אחר שהביא דינא דרבה‪,‬‬
‫כי מפירושו לשם הוכיח דעתו בזה‪ ,‬גם מדוקדק‬
‫לפי״ז היטב מש״כ הטור ״וכן מין במינו אינו‬
‫חוצץ״ דלפי מה שפירשנו בדעתו מיידי בזה‬
‫באותו הציצה דמיירי בקשר המפסיק בין ידו‬
‫ללולב‪ ,‬ומעתה מיושבת נמי קושיותינו מרש״י‬
‫זה אב״י שפי׳ דדעתו כבה״ג‪ ,‬דס״ל לרש״י דהכא‬
‫מיירי לענין הא דאף לרבנן חובה לכתחילה‬
‫לאוגדו משום התנאה לפניו במצוות‪ ,‬ובקושיא‬
‫קמייתא י״ל דהא דבעינן שיצא הלולב מן ההדס‬
‫טפח אינו אלא כשאוגדו ולמצור‪ ,‬בעלמא משום‬
‫זה אלי ואנוהו‪ ,‬וכ״מ דפי׳ לה הרמב״ם בפ״ז‬
‫מד‪,‬ל׳ לולב ה״ח‪.‬‬
‫הלכך אם נשרו מעלי הלולב או מעלי ההדס‬
‫]והנה משמע מדברי הרמב״ם שם דכל שלא‬
‫אגדו א״צ להגביר‪ ,‬הלולב מן ההדס וכל שיש‬
‫בשיעורו ד׳ טפחים כשר‪ ,‬ולדבריו הא דתנן‬
‫במתני׳ לולב שיש בו ג׳ טפחים כדי לנענע בו‬
‫כשר‪ ,‬דמשמע דטפח הנוסף משום נענועים הוא‬
‫בא וזה אין תלוי באגד צ״ל כדפי׳ בפיה״מ לשם‬
‫דטפח הד׳ הוא זה שאוחז בידו דצריך שיהיו‬
‫הנענועים בג׳ טפחים ומה שאוחז בידו איננו‬
‫מתנועע‪ ,‬ולעולם די בד׳ טפחים וא״צ שיצא מן‬
‫ההדס וערבה כלום‪ ,‬ורק כשאוגדו לנוי מצוד‪,‬‬
‫צריך שיצא מן ההדס וערבה טפח כשם שגבוד‪,‬‬
‫במינו מכולן וכדפי׳ רש״י ]ואף דלפי״ז טפח‬
‫דשדרה דתני ר׳ אושעיא בנדר‪ ,‬כ״ו א׳ ל״ה‬
‫דומיא דשאר טפחים שהם לעיכובא והוא אינו‬
‫אלא למצוד‪ ,‬מ״מ דין טפח לו ושייך לשנותו‬
‫בהדי שאר טפחים[‪ ,‬ואין מובן מש״כ השפ״א‬
‫בסוכה ל״ב ב׳ דמדברי הרמב״ם בד‪,‬״ח נראה‬
‫דחזר בו מפירושו למשנד‪ ,‬דאדרבא הדברים‬
‫מתפרשים היטב דוקא לפירוש זה‪ ,‬דלדעת‬
‫המפרש דטפח היוצא מן ההדס וערבד‪ ,‬לנענועים‬
‫הוא בא לא מצינו חילוק בין אם אגדו ללולב‬
‫בין אם לא אגדו‪ ,‬ומד‪ ,‬שד‪,‬קשד‪ ,‬שם ארמב״ם מהא‬
‫דנחלקו שמואל ור״י ל״ב ב׳ בשעור ד׳ טפחים‬
‫בשיעור‬
‫דאינו אלא יפוי חיצוני לחפצא דהמצוה כגון‬
‫טלית נאה ס״ת נאה וע״ב ס״ל לרש״י דכה״ג‬
‫חובה הוא לכתחילה לעשות באופן המהודר יותר‬
‫ולא מצוה גרידא[‪ .‬והנה כל מש״כ בדעת רש״י‬
‫דס״ל כר״ת כבה״ג כדמשמע מפרושו בהקומץ‬
‫]ולא נודע לאיזה רש״י כונתו ז״ל ואדרבא‬
‫לענ״ד נראה דמרש״י שם בד״ה אבל משמע‬
‫כר״ת[ ולדעתו ז״ל קמו וגם ניצבו קושיותינו‬
‫דלעיל‪.‬‬
‫והנה בטור סי׳ תרנ״א כ׳ בזה״ל‪ ,‬ויעשה מהדם‬
‫וערבה והלולב אגודה אחת‪ ,‬אע״ג דקיי״ל לולב‬
‫א״צ אגד מצוד‪ ,‬לאוגדו משום נוי וכו‪ /‬אפי׳‬
‫אגדו במין אחר ש״ד ומשום חציצה ליכא אע״ג‬
‫דהקשר מפסיק בין ידו ללולב דכיון דד‪,‬וא‬
‫לנאותו אינו חוצץ‪ ,‬וכן מין במינו אינו חוצץ‪,‬‬
‫ונשארו בתוך האגודד‪ ,‬בענין שמפסיק אין לחוש‪,‬‬
‫ורש״י פי׳ אע״ג דא״צ אגד מ״מ לכתחילה חובה‬
‫לאוגדו משום זה אלי ואנוד‪,‬ו וכו׳ עכ״ל‪ .‬ועי׳‬
‫בב״י וב״ח שכ׳ לתמוה על הטור מאין לקח‬
‫דרש״י ס״ל דלכתחילה חובה לאוגדו ולא מצוה‬
‫בעלמא‪ ,‬עוד יש לדקדק בסדור דבריו דלכאורד‪,‬‬
‫היה לו להביא דעת רש״י מיד אחר שכ׳ דמצוד‪,‬‬
‫לאגוד הלולב עם ההדס וערבד‪ ,‬דהא הדינים שב׳‬
‫שם לא יחלוק עליהם רש״י אחר שהם מבוארים‬
‫במשנה ובגמ׳‪ .‬ונראה דהנד‪ ,‬בהא דאמר רבה לא‬
‫לידוץ איניש לולבא וכו׳‪ ,‬כ׳ הרש״ש דה״פ‪,‬‬
‫דבעלמא אע״ג דאין ידו אוחזת במין אחד אלא‬
‫ע״י המין הב׳ ל״ה הציצה דכך היא מצותו‪,‬‬
‫משא״כ כשיש ביניהם עלין הוו העלין חציצד‪,‬‬
‫בין ידו למין בו אין ידו נוגעת‪ ,‬ונראה דכך פי׳‬
‫נמי הטור הא דרבה‪ ,‬ולפי שראה לרש״י שלא‬
‫פי׳ כן אלא דכיון דד‪,‬וי חציצד‪ ,‬לא מקרי אגד‬
‫ולקיחה אחת וד‪,‬וקשד‪ ,‬לו הא קיי״ל כרבנן דלולב‬
‫א״צ אגד‪ ,‬ע״כ פי׳ דכונת רש״י דהא דלא הוי‬
‫אגד ולקיחה אחת מחמת החציצה הוא לענין הא‬
‫דלא מקיים מצות זד‪ ,‬אלי ואנוהו‪ ,‬אלא דלא‬
‫הונח לו כיון דלא משמע ליה שיהא לשון חציצה‬
‫קאי אמצוד‪ ,‬בעלמא ע״כ פי׳ דס״ל לרש״י דהא‬
 ‫משה‬
‫הרא״ש בסוגין דאע״ג דטפח הנוסף שבלולב‬
‫ל״ה דומיא דשאר טפחים דתני ר׳ אושעיא‬
‫בנדה כ״ו א׳ אין בכך כלום דמ״מ שם טפח‬
‫עליו דמבואר דמקרי טפח‪ ,‬וא״כ צ״ע שלא‬
‫מצינו טפח כזה בשום מקום‪.‬‬
‫והנה שם בגמ׳ קס״ד דכוונת ר״ט באומרו‬
‫באמה בת ה׳ טפחים היינו דשעור הדס וערבה‬
‫ה׳ טפחים וע״ז אמר רבא שרא ליה מריח לר״ט‬
‫השתא עבות שלשה לא משכחינן בת חמשה‬
‫מבעיא‪ ,‬ואינו מובן דכי משום שלא משכחינן‬
‫עבות לשלשה וכ״ש עבות חמשה יסתור ר״ט‬
‫קבלתו שקבל דשעור הדס ה׳ טפחים‪ ,‬ומה שנראה‬
‫מכ״ז דשעורי לולב הדס וערבה מסר הכתוב‬
‫לחכמים לקובען עפ״י אומד דעתם שתהא‬
‫מינכרא לקיהתייהו כדאמרינן לענין אתרוג‬
‫ל״ה א׳‪ ,‬וס״ל לר״ט דכך אמדו חכמים לשער‬
‫באמה בת ה׳ טפחים וע״ז קאמר רבא שרא ליה‬
‫מריה לר״ט דכיון שמסר הכתוב לחכמים לקבוע‬
‫השיעור יש בכוחם להקל בשעה״ד וכמש״כ‬
‫הרא״ש לענין הדר בסי׳ י״ד ]ואף להראב״ד‬
‫שפליג התם יודה הכא דשאני התם דס״ל‬
‫לראב״ד דאתרוג דלאו הדר הוא כלאו מינא‬
‫דאתרוג הוא דזוהי צורת הפרי והוי כפריש‬
‫ורימון משא״כ הכא‪ .‬ומש״כ שם הק״נ באות ו׳‬
‫שלא כ׳ הרא״ש דהקילו חכמים בשעה״ד אלא‬
‫ביו״ט שני שהוא מדבריהם תמוה מאד כי לשון‬
‫הרא״ש מורה היפך הדברים שכ׳ מסרן הכתוב‬
‫לחכמים[ וכיון דעבות תלתא לא משכחינן היאך‬
‫יתכן שיקבעו חכמים עיכובא שיעור ה׳ טפחים‪.‬‬
‫ובזה נתישבה נמי קושיא קמייתא דודאי כל טפח‬
‫שנאמר לשעוריה ביה הינו בן ד׳ אצבעות‪ ,‬או‬
‫טפח שוחק בן ד׳ אצבעות וחצי האצבע‪ ,‬אך‬
‫שעורי לולב הדס וערבה לא נמסרו לחכמים אלא‬
‫נמסר להם לקובעם לפי דעתם וא״כ הם קבעו‬
‫דשעורייהו דהדס וערבה ג׳ טפחים ושל לולב‬
‫ד׳ טפחים וכ״ז באמה בת ה׳ טפחים וכיון שכן‬
‫שפיר שייך לקרות הטפח הנוסף של הלולב‬
‫בשם טפח שכך קראוהו חכמים בקובעם לשערו‬
‫באמה בת ה׳ טפחים‪.‬‬
‫דעת‬
‫דלולב נמי ל״ק לפי״ז‪ ,‬דודאי טפח היוצא מן‬
‫הלולב דקאמרו שמואל ור״י היינו מעל ההדס‬
‫וערבה כשם שגבוה במינו מכולן וכמש״ב לעיל‬
‫שכן משמע מדברי הרמב״ם[ ושמואל ור״י תרתי‬
‫אמרו‪ ,‬חדא דד׳ טפחים הוא עיקר שעורא דלולב‬
‫ובפחות מזה לא יצא‪ ,‬ועוד דאז אם אוגד הלולב‬
‫מקיים מצות זה אלי ואנוהו באופן זה דיוצא‬
‫הלולב טפח מן ההדס וערבה כשם שגבוה במינו‬
‫מכולן‪ ,‬וקמ״ל בזה לקיום מצות זה אלי ואנוהו‬
‫ע״י אגד צריך לעולם שיהא הלולב יוצא טפח‬
‫מן ההדס וערבה וכמש״כ הרמב״ם‪ .‬ולדרכנו‬
‫בדעת הרמב״ם א״ש מה שלא הביא הב״י בסי׳‬
‫תרנ״ו הא דלעולם צריך שיהיה הלולב יוצא‬
‫טפח מן ההדס והערבה אלא בשם הר״ן ולא‬
‫הזכיר שהוא גם דעת הרמב״ם‪ ,‬משום דלהרמב״ם‬
‫אינו לעיכובא אלא דאם אגד הלולב צריך שיצא‬
‫מעל ההדס וערבה טפח לקיים מצות זה אלי‬
‫ואנוהו וכמש״נ[‪.‬‬
‫סוכה ל״ב ב׳‪ ,‬גופא שיעור הדס וערבה‬ ‫ד(‬
‫ג׳ טפהים ולולב ד׳ ר״ט אומר באמה בת ה׳‬
‫טפחים‪ ,‬בגמ׳ שם מפרשינן דר״ט ה״ק אמה בת‬
‫ה׳ טפחים עשה אותה ו׳ צא מהם ג׳ להדס‬
‫והשאר ללולב דהוי ליה תרי ופלגא להדס וערבה‬
‫ועוד טפח ללולב‪ ,‬ונמצא לפי״ז דכל טפח מג׳‬
‫טפחי ההדס וערבה הינו בן ג׳ אצבעות ושליש‬
‫האצבע‪ ,‬וצ״ע דלא מצינו טפח כזה בשום מקום‬
‫כי טפח בכל מקום הינו בן ד׳ אצבעות וטפח‬
‫שוחק בן ד׳ אצבעות וחצי האצבע כמש״כ‬
‫הפוסקים בשם הרשב״א בעה״ק‪ ,‬אך טפח כזה‬
‫לא מצינו‪ ,‬וא״ל דלדעת ר״ש לא נתקבל שיעור‬
‫המינין בטפחים כי אם באמות — דהיינו חצי‬
‫אמה‪ ,‬ואע״ג דאמה דכל אמות באמה בת ו׳‬
‫טפחים כדאמר רבא משמיה דר״נ ערובין ג׳ ב׳‪,‬‬
‫קבלה היא ביד ר״ט דהמינין יש לשער באמה‬
‫בת ה׳ טפחים‪ ,‬דזה אינו דהא דעת כמה ראישונים‬
‫דלר״ט טפח הנוסף שבלולב הוא בן ג׳ אצבעות‬
‫ושליש האצבע דמשמע מזה דשעור הדס וערבה‬
‫בטפחים נתקבל ולא באמה‪ ,‬וכ״ש למש״כ‬
 ‫עא‬

‫הרב מרדכי לוריא‬

‫ראיה והוראת חכם במומי בכור בידט‬

‫מומין ביו״ט אפילו ע״מ לשתוק‪ ,‬דד‪,‬רי כתב‬ ‫במתני׳ ביצה דף כ״ו‪ ,‬בכור שנפל לבור‪ ,‬ר׳‬
‫טעם האיסור שמא יבא לטלטל מוקצה‪ ,‬ורק אם‬ ‫יהודה אומר ירד חכם ויראה אם יש בו מום‬
‫האיסור משום מתקן ודן דין כהר״ן וסיעתיה‪,‬‬ ‫יעלה וישחוט‪ .‬ר׳ שמעון אומר כל שאין מומו‬
‫י״ל דאם שותק מותר‪ ,‬כיון דעדיין לא נחשב‬ ‫ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן‪ .‬ובגמ׳ מבואר‬
‫למתוקן וד‪,‬וי דברים שבלב‪ ,‬ומשא״כ אם עיקר‬ ‫דנחלקו בראיית מומין ביו״ט‪ .‬וברש״י כתב‬
‫האיסור הוא הטלטול שבשעת הראיד‪ ,‬ולא‬ ‫הטעם דאין רואין לר״ש משום דה״ל כמתקן‬
‫התיקון ופסק הדין‪ ,‬ליכא נפק״מ אם מורר‪,‬‬ ‫ודן את הדין ולנר אין התרתו היתר ולאו משום‬
‫להתיר או שותק ואסור‪.‬‬ ‫מוקצה דהא ר״ש לית ליה מוקצה‪ .‬והראב״ד‬
‫בהשגות פ״ב ה״ו דיו״ט כתב דאין רואין אותו‬
‫עוד יש להוכיח דלדעת היש״ש אין לאסור‬ ‫שמא לא יהיה בו מום קבוע ונמצא מטלטל מה‬
‫ראיית בכור משום טלטול‪ ,‬וכמו שכתב רש״י‬ ‫שאין ראוי‪ .‬ויש להבין לשיטת רש״י דאף‬
‫דהאיסור הוא רק משום מתקן ודן דין‪ ,‬דאל״ה‬ ‫אמנם אם יתברר שיש בו מום ס״ל לר״ש דלא‬
‫הרי אף דלא חשיב כמתקן כשרואה ע״מ‬ ‫הוי מוקצה‪ ,‬אך שמא לא יהיה בו מום והוי‬
‫לשתוק‪ ,‬הרי מ״מ יש לאסור משום טלטול‪ ,‬וי״ל‬ ‫מוקצה אף לר״ש דלא גרע מטלטול אבנים‬
‫דמוכחת שיטתו ממתני׳ בסוגיין דלר׳ יד‪,‬ודד‪,‬‬ ‫שאינם ראויין לכלום‪.‬‬
‫אסור לר‪,‬עלותו בר‪,‬ערמת שחיטה‪ ,‬אלא מבקרין‬
‫אותו בבור‪ ,‬והנד‪ ,‬הרי טעם האיסור להעלותו‬ ‫ובים של שלמה הביא דברי הר״ן שכ׳ דראייה‬
‫הוא משום דשמא אין בו מום ויבא לטלטל‬ ‫לחוד היא דחשיבא כמתקן ודן דין‪ ,‬אבל היתר‬
‫מוקצה‪ ,‬דהא ר״י אית ליד‪ ,‬מוקצה‪ ,‬וליכא למימר‬ ‫הכם שראהו מערב יו״ט‪ ,‬כיון דהתירו הוא‬
‫דאסור להעלותו משום טרחא שלא לצודך יו״ט‬ ‫מחמת ראייתו וראייתו מאתמול הוד‪ .‬אין כאן‬
‫דהא חזינן באותו ואת בנו דמעלה את שניהם‬ ‫תיקון כלל‪ ,‬וכתב היש״ש משמע מדברי הר״ן‬
‫אע״ג דאינו שוחט אלא אחד‪ ,‬הרי דאין טרחא‬ ‫דראיית חכם בלא התרה הו״ל כמתקן‪ ,‬ולפי״ז‬
‫זו אסורד‪ ,,‬משום צב״ח‪ ,‬וכיון שאינו מוקצד‪,‬‬ ‫לכאורה יהיר‪ ,‬אסור לראות מומין ביו״ט‬
‫מותר להעלותו‪ ,‬ומעתר‪ ,‬הרי מוכח דאף שר״י‬ ‫ולשתוק‪ ,‬ואין זה נראה לאסור דדברים שבלב‬
‫אסר לטלטל בכור זה שספק לנו אם יש בו‬ ‫אינם דברים‪ ,‬ומבואר דדוקא אם לבסוף הורה‬
‫מום‪ ,‬לא אסר לבקרו בבור‪ ,‬וחזינן דאין לאסור‬ ‫החכם לד‪,‬תיר אמרינן דר‪,‬ד‪,‬יתר מתיחס לזמן‬
‫ראיית מומין משום טלטול‪ ,‬וטעמא דמילתא‬ ‫הראיה שעל פיה הוא מתיר והשיב כמתוקן‬
‫י״ל דאין הכרח שיטלטל בעת הראיר‪ ,‬אלא רק‬ ‫מעיו״ט‪ .‬אכן אם ראה ביו״ט ולא הורה להתיר‪,‬‬
‫שמא יבא לטלטל‪ ,‬ויתכן לראותו בלא טלטול‪,‬‬ ‫עדיין לא נחשב כמתוקן בשעת הראיר‪ ,‬בלא‬
‫ולא כר‪,‬ראב״ד שב׳ דאי אפשר לראותו בלא‬ ‫התרת פיו‪ .‬ואע״ג דאח״כ במוציו״ט יורר‪ ,‬להתיר‬
‫טלטול‪ .‬ולשיטת הראב״ד י״ל דמה שהתירו‬ ‫ע״פ ראיית יו״ט‪ ,‬וד‪,‬רי יתברר שתיקן הבכור‬
‫לטלטל לר׳ יהודד‪ ,‬בספק הוא רק מה שמוכרח‬ ‫משעת הראיה דד‪,‬יינו ביו״ט‪ .‬וע״ז כתב דדברים‬
‫מחמת הביקור לד‪,‬תירו לצורך יו״ט‪ ,‬אבל‬ ‫שבלב אינם דברים‪ ,‬היינו דביו״ט עצמו היה‬
‫להעלותו קודם ביקור שאין בזה צורך יו״ט‬ ‫מחוסר דיבור לתיקון ואף שלבסוף התיר ע״פ‬
‫אסור מספק מוקצה‪ ,‬וכמו דאיתא בתוס׳ בשם‬ ‫ראיית יו״ט‪ ,‬כיון שנעשד‪ ,‬במוציו״ט הרי מותר‪.‬‬
‫ריצב״א דף כ״ח ע״ב ד״ה גריפת תנור‪ ,‬דטלטול‬ ‫וי״ל דלדעת הראב״ד יהיר‪ ,‬אסור לראות‬
 ‫מש ה‬
‫דהיכא שהאיסור נעשד‪ ,‬בעיקר חלות המכירה‬
‫כמו בשומרת יבם שחז״ל אסרו עיקר חלות‬
‫המכירה משום איבה‪ ,‬אמרינן דלא מהני מעשיו‬
‫באיסור‪ ,‬ומשא״כ במקח או בקידושין בשבת‬
‫וכן בדן דין‪ ,‬שעצם חלות המכירה והקידושין‬
‫וכן פסק הדין הרי מותרין‪ ,‬ורק שעשד‪ ,‬אותם‬
‫באופן האסור‪ ,‬דאז הוי רק איסור צדדי‪ ,‬ואשר‬
‫על כן מהני מעשיו בדיעבד‪ ,‬ומשום הכי ס״ל‬
‫נמי לרבא במקח הנעשד‪ ,‬בחוב של דיבית מד‪,‬ני‬
‫המקח מעיקר הדין‪ ,‬ומחזיר לו דמי הריבית‪,‬‬
‫אע״ג דקעבר אמימרא דרחמנא‪ ,‬כהמבואר‬
‫באיזהו נשך ס׳׳ה ע״א‪ ,‬האי מאן דמסיק ארבעה‬
‫זוזי דריביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגוייד‪,‬ו‪,‬‬
‫אמר רבא גלימא מפקינן מיניה מאי טעמא כי‬
‫היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא‬
‫דריביתא הוא‪ ,‬ומבואר דמעיקר הדין חייל‬
‫המכירה ורק משום לעז מחייבין אותו להחזיר‬
‫הגלימא‪ ,‬והרי רבא הוא מרא דשמעתא דס״ל‬
‫כל מילתא דא״ר ל״ת אי עביד לא מהני‪ ,‬ועפ״ד‬
‫מבואר משום דעיקר חלות המכירה דגלימא‬
‫הרי מותר ורק שנעשה ע״י איסור ריבית וד‪,‬וי‬
‫איסור צדדי ולהכי אמרינן דמהני‪.‬‬
‫ולפי״ז י״ל הא דאיתא בפסחים ע״ב יבמתו‬
‫נדה בעל פטור‪ ,‬ופריך עלה מאי שנא יבמתו‬
‫דקעביד מצוה וכר‪ ,‬ומהא דקאמר דקעב ‪ T‬מצוד‪,‬‬
‫כתבו התוס׳ בריש יבמות משמע דאם בא עליה‬
‫בנדתד‪ ,‬קנאה‪ ,‬והקשו האחרונים מהא דקיימ״ל‬
‫דאעל״מ ומאי מצוד‪ ,‬קעביד ואמאי קנאה‪ ,‬והרי‬
‫עבר על איסור כרת ואין עשה דוחה ל״ת שיש‬
‫בו כרת‪ ,‬ולדברינו מבואר כיון דעיקר הביאה‬
‫ביבמד‪ ,‬מצוה‪ ,‬שהרי יכול לבא עליה לאחר‬
‫שתטבול ותטהר‪ ,‬וא״כ חלות הקנין מותר הוא‬
‫אלא שנעשה באופן האסור ור‪,‬וי רק איסור‬
‫צדדי ומהני מעשיו בדיעבד‪ .‬ויש להבין א״כ‬
‫אמאי לא מהני ראיית חכם מומין ביו״ט להתיר‬
‫בדיעבד ולא מד‪,‬ני מעשיו‪ ,‬דהרי בודאי עצם‬
‫הראיה וההוראה אינד‪ ,‬אסורה ורק משום יו״ט‬
‫דהוי איסור צדדי ולא שייכא להאי כללא דאי‬
‫עביד לא מהני כמו במקח ודין שנתבאר‪.‬‬
‫דעת‬ ‫עב‬
‫מוקצה התירו לצורך אוכל נפש‪ ,‬ובספק מום‬
‫י״ל דנחלקו ר״ש ור״י אם התירו בספק צורך‬
‫אוכל נפש‪.‬‬
‫והנה בשיטת רש״י והר״ן יש להבין מאי שנא‬
‫ראיית בכור מראיית טרפה דלא הוי מתקן ודן‪,‬‬
‫דהרי אינו פועל כלום בראיתו אלא רק מברר‬
‫את דין התורה ומאי תיקון איכא בזה‪ ,‬ואף‬
‫משום דין לא אסרו אלא לדון בין אדם לחבירו‬
‫ולא באיסור והיתר‪ .‬עוד תמהו האחרונים‬
‫שבהפרשת תרו״מ ביו״ט נקטינן דאם עבר‬
‫ותקנו מתוקן אע״ג דנחשב ממש לתיקון מחודש‬
‫שמתירם באכילה‪ ,‬ותמוה א״כ מה שב׳ רש״י‬
‫בראיית מומין דאין התרתו היתר ולא מד‪,‬ני‬
‫מעשיו‪ .‬ובתוס׳ יו״ט הקשה הגע עצמך‪ ,‬אם‬
‫עבר ותיקן ודן מי לא הוי דינו דין וכר‪ .‬וכן‬
‫הביאו הרא״ש והרי״ף אמתניתין דף ל״ו ע״ב‪,‬‬
‫דאיירי במתקן ודן דין‪ ,‬וכולן שעשו בין אנוסים‬
‫בין שוגגין בין מזידין‪ ,‬מד‪ ,‬שעשה עשוי בשבת‬
‫וק״ו ביו״ט‪ ,‬וכ״כ הירושלמי‪ ,‬וא״כ היאך כ׳‬
‫רש״י דאין התרתו היתר משום דד‪,‬וי כמתקן‬
‫ודן דין והרי במתקן ודן עצמו מהני מעשיו‬
‫בדיעבד‪.‬‬
‫ובד‪,‬אי דינא דמקח הנעשה באיסור חל‬
‫בדיעבד וכמו״כ קידושין וחליצה בשבת שר‪,‬ביאו‬
‫הרי״ף והרא״ש מהירושלמי‪ ,‬יעויין בקרבן‬
‫נתנאל קושית הש״ג‪ ,‬דהא רבא ס״ל כל מילתא‬
‫דא״ר לא תעביד‪ ,‬אי עביד לא מד‪,‬ני‪ ,‬וכן הוא‬
‫הילכתא‪ ,‬וא״כ אמאי מד‪,‬ני מעשיו‪ ,‬ויש להוכיח‬
‫דאף באיסור דרבנן נקטינן דלא מהני‪ ,‬מהא‬
‫דאיתא בכתובות פ״א‪ ,‬בשומרת יבם שד‪,‬ניח‬
‫אחיו נכסים לא ימכור היבם נכסי המת שירש‪,‬‬
‫כיון שהן משועבדין לכתובת היבמה‪ ,‬ואמרו‬
‫שם בגמ׳ דאף הנכסים העודפין על הכתובד‪,‬‬
‫אסרו רבנן למכור אף בהסכמת היבמה‪ ,‬משום‬
‫איבד‪ ,,‬וא״ר יוסף כיון דאמרו רבנן דלא לזבון‬
‫לא הוי זביניה וביני‪ ,‬וחזינן דאף באיסור דרבנן‬
‫לא מהני מעשיו אי עבר על דבריהן‪ ,‬ומאי שנא‬
‫ממקח הנעשה באיסור דמהני‪ ,‬ותירץ לחלק‬
‫עג‬ ‫ב מו מי בכור ביו״ ט‬
‫איירי בנולד ומומו עמו בערב יו״ט‪ .‬ויש להבין‬
‫א״כ מאי טעמא דהתירא השייך דוקא בנולד‬
‫ביו״ט ומומו עמו ולא בנולך בעיו״ט ומומו עמו‪.‬‬
‫בו מום ביו״ט ר״ש אומר אין זה מן המוכן‪.‬‬
‫והנה מקור הסברא דאיסור ראיית מומין הוי‬
‫משום מתקן ודן דין‪ ,‬בגמ׳ בסוגייאן א״ר יוסף‬
‫הלכה כר׳ שמעון ותליא באשלי רברבי דאר״ש‬
‫בן פזי אמר ר״י בן לוי אמר ר׳ יוסי בר שאול‬
‫וכו׳ משום קהלא קדישא בירושלים‪ ,‬ר״ש‬
‫וחבריו אמרו הלכה כר״מ‪ ,‬אמרו והא אינהו‬
‫קשישי מניה טובא‪ ,‬אלא בשיטת ר״מ אמרוה‪,‬‬
‫דתנן השוחט את הבכור ואח״כ הראה את מומו‪,‬‬
‫ר׳ יהודה מתיר‪ ,‬ור׳ מאיר אומר הואיל ונשחט‬
‫שלא ע״פ מומחה אסור‪ ,‬אלמא קסבר ר״מ‬
‫ראיית בכור לאו כראיית טרפה‪ ,‬ראיית בכור‬
‫מחיים ראיית טרפה לאחר שחיטה‪ ,‬ומינה ראיית‬
‫טרפה אפילו ביו״ט‪ ,‬ראיית בכור מערב יו״ט‪,‬‬
‫וכתב רש״י‪ ,‬ראיית בכור אינה קלה כראיית‬
‫טרפה דאחשבוה רבנן וכל עצמה של התרת‬
‫בכור תלויה בה‪ ,‬שאף שחיטתו אסורה קודם‬
‫שיראנו ע״כ‪ ,‬ומבואר טעמא דראיית בכור‬
‫חשיבא כמתקן ודן את הדין‪ ,‬כיון דאע״פ שודאי‬
‫היה לו מום אינו מותר אלא ע״י ראיית חכם‬
‫והיתר זה פועל החכם בהוראתו‪ ,‬וכיון שמחדש‬
‫דין ואינו רק מברר אחשבוהו למתקן ודן‪.‬‬
‫דהוא מוכן אגב אמו ולא הוי מוקצה כשעבר‬
‫אכן במסקנת הגמ׳ דחאה אביי לסברא זו‬
‫מהלכתא וס״ל דר״מ ור״י בקנסא פליגי ולא‬
‫בראיית מומין‪ ,‬דר״מ סבר גזרינן מומין שבגוף‬
‫אטו דוקין שבעין ור״י ס״ל דלא גזרינן‪ ,‬וא״ר‬
‫נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא וכו׳‪ ,‬וכן‬
‫מבואר בסוגיית הגמ׳ בכורות כ״ח‪ ,‬דטעמא‬
‫דר״מ משום גזירה אטו דוקין שבעין וקנסא‬
‫הוי‪ ,‬וא״כ דלמסקנא בין ר״מ ובין ר״י‪ ,‬ס״ל‬
‫דראיית בכור כראיית טרפה‪ ,‬צ״ב סברת ר״ש‬
‫דחשיב כמתקן ומ״ש מראיית טרפה‪.‬‬
‫חזקת איסור‪ ,‬א״כ אותו הדין ואותו הטעם‬
‫ובתוס׳ כתבו דלמסקנת הגט׳ דאינו אלא קנס‬
‫י״ל דהלכתא כר׳ יהודה‪ ,‬דקיימא לן הלכתא‬
‫כר״מ בגזרותיו ולא בקנסותיו‪ .‬ומשמע בהדיא‬
‫ו ה ו ר א ת ח כם‬ ‫ראיה‬
‫עוד איתא בגמ׳ א״ל ר״ש ב! מנסיא הרי‬
‫אמרו אין רואין מומין ביו״ט כיצד‪ ,‬נולד בו‬
‫מום בעיו״ט אין מבקרין אותו ביו״ט‪ ,‬נולד‬
‫ומבואר ברש״י דנולד בו מום מעיו״ט בדיעבד‬
‫מותר לפי שאין זה מתקן כל כך שקרוב הדבר‬
‫בין השמשות להיות מתוקן שלא היה מחוסר‬
‫אלא ראיית חכם‪ ,‬ומשא״כ נולד בו מום ביו״ט‬
‫הרי הוא כמתקנו לגמרי ועבר ובקרו אינו‬
‫מבוקר‪ ,‬ויש לתמוה דהרי בין נולד המום בערב‬
‫יו״ט או ביו״ט‪ ,‬כל תפקיד החכם הוא לראות‬
‫המום ולהורות התירו‪ ,‬והמום עצמו מאליו הוא‬
‫בא‪ ,‬ואמאי הוי מתקן יותר כשנולד בו מום‬
‫ביו״ט והרי הוא לא עשה המום ולאחר שבא‬
‫המום שוב קרוב הדבר להיות מתוקן ואינו‬
‫מחוסר אלא ראיית חכם כמו בנולד המום‬
‫מערב יו״ט‪.‬‬
‫עוצ״ב לשיטת ר׳ אושעיא כסוגייאן‪ ,‬דבין‬
‫שנולד המום בעיו״ט או ביו״ט אין זה מן‬
‫המוכן‪ ,‬ובנולד הוא ומומו עמו אסור לבקרו‬
‫ובדיעבד מותר‪ ,‬ואי נימא דטעם האיסור משום‬
‫מתקן ודן‪ ,‬מאי נפק״מ איכא ביניהו והרי אף‬
‫בנולד ומומו עמו איכא איסור בלא ראיית חכם‪,‬‬
‫ומשא״כ אי מטעם מוקצה אתינן עלה אתי שפיר‬
‫ובקרו‪ .‬והנה ברש״י מבואר הטעם דמותר‬
‫בדיעבד מאותו הטעם שלא היתה לו חזקת‬
‫איסור‪ ,‬אכן יש להוכיח דהאי דינא קאי דוקא‬
‫ביו״ט‪ ,‬דאיתא בחולין נ״א אר״נ בית הרחם‬
‫אין בו משום ריסוק איברים‪ ,‬ומסייעה לו מהא‬
‫דתניא ועזוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן‬
‫המוכן‪ ,‬ומכאן שמותר לשוחטו ביום שנולד ולא‬
‫תיישינן לריסוק אברים‪ ,‬וכן מבואר בסוגית‬
‫הגמ׳ שבת קל״ו יעו״ש‪ ,‬והנה אי נימא דטעם‬
‫ההיתר בנולד ומומו עמו‪ ,‬משום שלא היתה לו‬
‫שייכא נמי בנולד בעיו״ט ומומו עמו‪ ,‬ונדחית‬
‫הוכחת הגמ׳ דלא חיישינן לריסוק אברים‪,‬‬
‫דעזפיר איכא למימר דחיישינן‪ ,‬וברייתא דושוין‬
 ‫ד ע ת מ שה‬ ‫עד‬

‫באם היה איסור מבורר‪ ,‬כגון שנפל איסור לח‬
‫בלח בפחות מס׳‪ ,‬או יבש בהיתר יבש ואין רוב‬
‫בהיתר‪ ,‬ואח״כ נתוסף ההיתר ונתבטל האיסור‬
‫דבר זה אסור להורות ביו״ט דהוא ממש כבכור‬
‫ואסור לחכם להורות בזה‪ ,‬כן נראה לענ״ד‪.‬‬
‫דלא הוי הלכתא כר״מ אלא כר׳ יהודה אף‬
‫וי״ל דלשיטת שו״ע הרב יש לדחות דברי‬
‫הט״ז‪ ,‬דהרי הא דחשיב ראיית בכור כמתקן‪,‬‬
‫משום דהתרתו של בכור תלויה בו‪ ,‬אף אם‬
‫יש בו מום‪ ,‬משא״כ באיסור שנתערב בהיתר‪,‬‬
‫לא בעינן להתרת חכם ורק צריך לשער ולברר‬
‫אם יש רוב או ס׳ דהתירא‪ ,‬ומאליו הוא מותר‬
‫אף בלא חכם אם יודע הוא שיש רוב או ס׳‪,‬‬
‫ולא דמיא לבכור‪ ,‬והנה ליכא למימר דדעת‬
‫הט״ז לדמות לבכור הוי רק לשיטת הסוברים‬
‫שראיה אסורה משום טלטול‪ ,‬זה אינו‪ ,‬דהא‬
‫בטרפה ליכא איסור טלטול דהוי מוכן לכלבים‬
‫ומוכן לאדם‪ ,‬וכן באיסור שנתערב ואין בו ס׳‪,‬‬
‫ועוד שהט״ז כ׳ להלכה כהיש״ש דראיה ע״מ‬
‫לשתוק מותר‪ ,‬הרי דאין האיסור משום טלטול‬
‫לשיטתו אלא משום מתקן‪ ,‬וכן מדויק מלשונו‬
‫של הט״ז שכ׳ שיש איסור הוראה ולא כ׳ אסור‬
‫ראיה ודו״ק‪ .‬וצ״ע א״כ מהו טעם האיסור‬
‫בהוראה זו שחידש הט״ז שהוא דומה ממש‬
‫לבכור ולפי איזה שיטה א״כ‪.‬‬
‫כאביי שדחאה לשיטת ר׳ יוסף דר״ש בשיטת‬
‫ואשר יראה לבאר בזה‪ ,‬דהנה בפלוגתא‬
‫דאביי ור׳ יוסף י״ל הא דפליג אביי על הא‬
‫דבשיטת ר״מ אמרוה‪ ,‬והרי ר׳ יוסף תלה דבריו‬
‫באשלי רברבי בכל הני תנאי וקהלא קדישא‬
‫דירושלים‪ .‬והנראה דאביי לא פליג עלייהו‬
‫ודוקא אר׳ יוסף קא פליג‪ ,‬והמשך הגמ׳ והא‬
‫אינהו קשישי מיניה טובא‪ ,‬אלא ר״ש וחבריו‬
‫בשיטת ר״מ אמרוה‪ ,‬כל זה הוא מדברי ר׳ יוסף‬
‫עצמו ולא מדברי אשלי רברבי שתלה בהם‪,‬‬
‫דהנה הם אמרו בשם קהלא קדישא דר״ש‬
‫והבריו אמרו הלכת כר״מ‪ ,‬ומתוך שהוקשה‬
‫לר׳ יוסף והא אינהו קשישי מיניה ולא יתכן‬
‫שמעידים הזקנים על ר״ש שאמר עוד דין‬
‫דהלכה כר״מ ועבדינן כותיה‪ .‬ואשר על כן‬
‫דאין לזה קשר לדינא דר״מ דלא הוי הלכתא‬
‫כותיה ואעפ״כ נקטינן להלכה כר״ש לאסור‬
‫ראיית בכור ביו״ט‪ ,‬ואף שר׳ יוסף דס״ל דטעם‬
‫האיסור משום מתקן הרי דבריו נאמרו דוקא‬
‫משום דבשיטת ר״מ אמרוה‪ ,‬וא״כ למסקנא‬
‫הוא מודה דאין לזה קשר למתקן ושוב צ״ב‬
‫בטעם האיסור‪ ,‬ומכאן איכא מקור לשיטת‬
‫הרמב״ם והראב״ד שלא למדו מעם האיסור‬
‫משום מתקן אלא מטעמים אחרים‪ ,‬משום‬
‫דלמסקנת הגמ׳ חזינן דנדחית סברא זו‬
‫מהלכתא‪ ,‬ולכן נקטו מטעם אחר אי משום‬
‫מטלטל אי משום שמא יבא לשחוט‪.‬‬
‫והנה יעויין בשו״ע הרב סימן תצ״ח ס״ק‬
‫י״ז כ׳ וז״ל‪ ,‬ביון שאפילו יש בו מום ולא הראהו‬
‫לחכם הרי זה אסור‪ ,‬וא״כ ראיית חכם או ג׳‬
‫הדיוטות היא המתרת את הבכור‪ ,‬ע״כ‪ .‬ומבואר‬
‫בהדיא פסק ההלכה דר״ש בשיטת ר״מ אמרה‪,‬‬
‫וצ״ע דהרי אביי דחה סברא זו ובודאי כן‬
‫הלכתא מדסתמה ד‪.‬גמ׳ כן בבכורות‪ ,‬ובתוס׳ אף‬
‫כ׳ דלמסקנת הגמ׳ הלכה כר״י‪ ,‬אכן יש‬
‫מהראשונים דפליגי אתוס׳‪ ,‬וס״ל דהלכה כר״מ‬
‫והא דקרי ליה אביי קנסא לאו דוקא וכוונתו‬
‫לגזירה‪ ,‬ומכל מקום חזינן דאף הם נקטו הלכתא‬
‫ר״מ אמרה וצ״ע‪ ,‬וכן יש להבין בשיטת התום׳‬
‫דס״ל בריש סוגייאן דאיסור ראיית מומין משום‬
‫מתקן ואף שבמסקנא כ׳ דהלכה כר״י‪ ,‬וא״כ‬
‫צ״ב מנא לן הא מילתא דראיית בכור הרי היא‬
‫כמתקן ולא כראיית טרפה‪.‬‬
‫ויעויין בט״ז סק״ט כתב לחדש דין מופלא‬
‫וז״ל‪ ,‬נראה לכאורה דלפעמים יש איסור הוראה‬
‫בענין שהיח אסור מתחילתו‪ ,‬ואין לו חזקת‬
‫היתר‪ ,‬כגון יתרת אבר אם מראה אותו לחכם‬
‫אם הוא אסור או לא‪ ,‬אלא נראה שגם זה אינו‬
‫דומה לבכור‪ ,‬דבבכור הרי האיסור מבורר קודם‬
‫הולדת המום‪ ,‬משא״כ בזה שלא היה האיסור‬
‫ברור אלא ספק‪ ,‬אלא דבר זה יש ללמוד מבכור‬
‫עה‬ ‫ביו״ט‬ ‫במומי בכור‬
‫אכן שיטת התום׳ דהלכתא כר׳ יהודה וליכא‬
‫קנס‪ ,‬ובגמ׳ הרי איתא דמסתברא הלכתא כר״ש‬
‫ובתוס׳ מבואר בריש סוגיין דטעמא דר״ש‬
‫משום מתקן‪ ,‬וחזינן דאף לר׳ יהודה דהשוחט‬
‫ואח״כ הראהו לחכם הוא מותר‪ ,‬אסור לבקר‬
‫מומין ביו״ט משום מתקן ודן דין‪ ,‬ואין לאיסור‬
‫זה קשר לקנסא דר״מ‪ ,‬וטעון ביאור א״כ מאי‬
‫שנא מראיית טרפה‪ ,‬ומעתה י״ל ע״פ דברי‬
‫הט״ז דגם בראיית טרפה ואיסור והיתר אסור‬
‫לחכם להורות בגונא דאיכא הזקת איסור מטעם‬
‫שהיה ודאי איסור כגון בנתערב וכהמבואר‬
‫לעיל‪ .‬ונמצא א״כ שראיית בכור באמת דומה‬
‫לראית טרפה‪ ,‬אלא שבראיית בכור באופן הרגיל‬
‫איכא חזקת איסור ובראיית טרפה באופן הרגיל‬
‫ליכא חזקת איסור‪ ,‬ובאמת לו יצוייר בראיית‬
‫טרפה לאחר חזקת איסור‪ ,‬אסור להורות כבכור‪.‬‬
‫שהלכה כר״מ‪ ,‬ואיכא קנס אם ישחוט בלא‬
‫אמנם יש להבין אמאי נחשב למתקן עי״כ‪,‬‬
‫והרי אינו אלא מברר הספק‪ ,‬וממילא אזלה‬
‫חזקה דאיסורא שאינו אלא במצב המסופק‪.‬‬
‫וי״ל ע״פ המבואר דחזקת איסור לא הוי חומרא‬
‫בעלמא כהא דאמרינן ספיקא דאורייתא‬
‫לחומרא‪ ,‬ואסור לאכול ספק חלב שמא הוא‬
‫באמת חלב‪ ,‬אבל חזקת איסור הוי דין הנהגה‬
‫דהעמד דבר על חזקתו הקודמת‪ ,‬כאילו הוא‬
‫ודאי אסור‪ ,‬ודין זה הוא דין שנאמר בודאי‬
‫על המצב המסופק‪ ,‬וכדאמרינן במקוה שנמדד‬
‫ונמצא חסר‪ ,‬העמד מקוד‪ .‬על חזקתו אע״ג‬
‫דאינו מברר הספק‪ ,‬וכשאיכא חוקת טמא לפניך‬
‫איתא בריש נדה דמצטרפין תרתי לריעותא ולא‬
‫מד‪.‬ני חזקת כשרות דד‪.‬מקוה‪ ,‬ומשא״כ בגונא‬
‫דליכא תרתי כגון ספק טמא בספק רשויות‬
‫מד‪,‬ני חזקת המקוד‪ .‬לטר‪.‬רו בודאי‪ .‬ומבואר דאין‬
‫החזקה בירור אלא פסק דין ואותו המקור‪ .‬יתכן‬
‫שיטהר את האחד משום שלגביו שייך ענין‬
‫החזקד‪ .‬ולא יטד‪,‬ר את השני שיש עליו חזקת‬
‫טמא‪.‬‬
‫שיטת הראשונים דס״ל להלכתא דראיה אסורה‬
‫ולפי״ז מבואר דינא דד‪,‬ט״ז לאסור הוראת‬
‫חכם באיסור שנתערב בדאיכא חזקת איסור‪,‬‬
‫ו ה ו ר א ת ח כם‬ ‫ראיה‬
‫פירש דבריהם‪ ,‬שאמרו ר״ש בשיטת ר״מ אמרה‬
‫והיינו דלא אמרו דבר בשם ר״ש אלא מעצמם‬
‫אמרו‪ ,‬שדברי ר״ש נוטין אחר דברי ר״מ‬
‫ותרויהו בחדא מחתא ס״ל דראיית בכור הוי‬
‫ראיה חשובה המתרת כהמבואר ברש״י‪ ,‬ואשר‬
‫על כן ר״מ בשמעתיח ס״ל דוקא מחיים משום‬
‫דקודם ראיית חכם לא פקע מניה שם בכור‬
‫ור״ש בשמעתיה ס״ל דוקא מעיו״ט כיון דמתיר‬
‫ע״י ראיתי חשיב כמתקן ודן ואסור ביו״ט‪,‬‬
‫ואביי הקשה אטו חתם בראיית מומין פליגי‪,‬‬
‫ולא ס״ל לר״מ דהוי ראיה חשובה המתרת‪,‬‬
‫ולכאורה א״כ קשיא לאביי והא אינהו קשישי‬
‫מיניה ואיו יתרץ דבריהן‪ ,‬וי״ל דאף לאביי‬
‫ס״ל לר״ש דהלכה כר״מ‪ ,‬ומשום הכי אסור‬
‫לבקר מומי בכור‪ ,‬אלא שלדבריו לא אמרינן‬
‫שר״ש בשיטת ר״מ אמרה‪ ,‬רק שר״ש אמר‬
‫להראות לחכם‪ ,‬וכיון שע״י שיורה החכם להתיר‬
‫יפקע הקנס ויהיה מותר ע״כ הוא נחשב למתקן‬
‫ודן דין‪ ,‬כיון שלולי ביקור החכם היה אסור‪,‬‬
‫ומבואר שכתוצאה מהקנס שקניס ר״מ אז‬
‫שייכא דינא דר״ש‪ .‬אך אינו בשיטת ר״מ‬
‫ואפשר דר״מ מתיר ראיית בכור ביו״ט כיון‬
‫שמעיקר הדין אין הראיה מתרת ורק מבררת‬
‫בעלמא‪ ,‬אך ר״ש בהכרח ס״ל כר״מ ומשום‬
‫הקנס דקניס ר״מ ס״ל לר״ש דראיית חכם הוי‬
‫כמתקן‪ ,‬ולפי״ז י״ל דקהלא קדישא באמת העידו‬
‫על ר״ש שאמר הלכה כי״מ אד אין עדות זו‬
‫כדי לחדש הלכתא כר״מ דהא אינהו קשישי‬
‫מיניה‪ ,‬אלא לבאר שכל דברי ר״ש הם מאחר‬
‫שס״ל הלכה כר״מ ושפיר מתורצת הקושיא‬
‫דהא אינהו קשישי אף לפי אביי‪.‬‬
‫ומעתה הרי ניחא דאף לאביי קיימא המסקנא‬
‫דר״ש אסר ראיית מומין משום דה״ל כמתקן‬
‫ודן את הדין‪ ,‬ומשום דס״ל כר״מ דקנסוהו רבנן‬
‫ואם לא יראה להכם יהיה אסור באכילה‪ ,‬וניחא‬
‫משום מתקן ודן‪ ,‬ומדוייקין דברי שו״ע הרב‬
‫דר״ש כר״מ ס״ל אף למסקנת הגמ׳ ולהלכתא‪.‬‬
 ‫משה‬
‫והמום מתיר‪ ,‬הרי כיון שהמום נולד ביו״ט‪,‬‬
‫נמצא שהחכם פועל שיהיה מתוקן משעת המום‬
‫דהיינו מתוקן מיו״ט ואשר על כן חשיב כמתקן‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫שנאמר לשעת הספק‪ ,‬ומעתה ניחא דאסור‬
‫ובביאור שיטת ר׳ אושעיא בסוגיין‪ ,‬דבנולד‬
‫הוא ומומו עמו מותר בדיעבד ודוקא בנולר‬
‫ביו״ט ולא כן הדין בנולד ומומו עמו בעיו״ט‬
‫יש לבאר ע״פ מה שכ׳ רש״י דאיירי דוקא‬
‫בדיתבי דייני התם ובים של שלמה הוסיף‬
‫דמיד בפוטרו את הרחם ראו המום קודם שנולד‪,‬‬
‫והנה הקשו אחרונים דהא דאוקמי אביי בגמ׳‬
‫כגון דיישבי דייני התם הוא רוקא אי אמרינן‬
‫יש מוקצה לחצי שבת אכן ללישנא בתרא‬
‫ולהלכתא דאין מוקצה לחצי שבת לא בעינן‬
‫להאי אוקימתא‪ .‬וי״ל לשיטת רש״י‪ ,‬דאביי ס״ל‬
‫דהאי דינא קיימא דוקא בדייתבי דייני התם‬
‫ואף דבגמ׳ לא אמר דבריו אלא משום מוקצה‬
‫לחצי שבת מ״מ ס״ל הכי אף בלא זה‪ .‬והדברים‬
‫מוכחין מהוכחת ד!גמ׳ בחולין נ״א ובשבת קל״ו‬
‫דלא היישינן לריסוק אברים מהאי ברייתא‪,‬‬
‫ומשמע דבנולד ומומו עמו מעיו״ם יהיה אסור‬
‫בדיעבד לר׳ אושעיא‪ .‬ומעתה מבואר רכיון‬
‫דאיירי דוקא בדייתבי דייני התם לא שייך כל‬
‫הדין בנולד בעיו״ט דממה נפשך אי יתבי דייני‬
‫בשעה שנולד בערב יו״ט‪ ,‬הרי לא בעינן שוב‬
‫להתרתו ביו״ט ואי לא יתבי הרי אף ביו״ט‬
‫לא מהני התרתו‪ ,‬ומכאן מקור לדברי רש״י‪,‬‬
‫ובטעם הדבר נראה פשוט דכיון דמש בפוטרו‬
‫את הרחם ראו מום קודם שנולד וחייל קדושת‬
‫בכור הרי עדיין לא חייל עליו קנסא דר״מ‬
‫דאסור לשחוט בלא להראותו לחכם ועל כן‬
‫מותר בדיעבד ומשא״כ בנולד כבר בלא יתבי‬
‫דייני התם כיון שכבר חייל דינא דר״מ‬
‫דהשוחט ואח״כ הראהו לחכם אסור‪ ,‬חשיב שפיר‬
‫כמתקן ודן ע״י שמתיר איסור זה לאחר שחייל‬
‫ומבוארין הדברים‪.‬‬
‫לגמרי ביו״ט‪ ,‬כיון שע״י התרתו נמצא מתוקן‬
‫ומעתה יש לבאר הדין ראין התרתו היתר‬
‫לשיטת רש״י דלא הוי מטעם מוקצה‪ ,‬והצל״ח‬
‫דעת‬ ‫עו‬
‫לפי שע״י שהחכם משער ומורה להתיר לא‬
‫הוי רק בירור בעלמא‪ ,‬אלא שע״י הבירור הרי‬
‫הוא משנה את דין ההנהגה הקודם דהעמד דבר‬
‫על חזקתו‪ ,‬וע״י הבירור פקע דינא דחזקה‬
‫להורות משום מתקן ודן דין אף לשיטת התום׳‬
‫דס״ל הלכתא כר׳ יהודה‪ ,‬ומשא״ב לדעת הרב‬
‫דדוקא משום הלכתא כר״מ דאיכא קנס אם לא‬
‫יראהו לחכם חשיב כמתקן‪ ,‬אכן לר״י דס״ל‬
‫דליכא קנסא לא הוי עדיין בגדר מתקן ודן‬
‫אע״ג דאיכא חזקת איסור‪.‬‬
‫ומעתח מבואר מח שכ׳ רש״י בדברי ר״ש‬
‫בן מנסיא דנולד בו מוס מעיו״ט אין מבקרין‬
‫לכתחילה דאין זה מתקן כל כך רקרוב להיות‬
‫מתוקן ונולד מום ביו״ט הוי מתקן לגמרי‪,‬‬
‫דהנה אביי בגמ׳ הביא ברייתא זו וסמיך עליה‪.‬‬
‫וי״ל דאביי לשיטתו‪ ,‬דאי נימא כר׳ יוסף דר״ש‬
‫בשיטת ר״מ אמרה דהוי ראיה חשובה המתרת‬
‫את הבכור‪ ,‬הרי ליכא נפק״מ וגם אם נולד‬
‫המום בעיו״ט אמרינן דכל עצמה של התרת‬
‫בכור תלויה בו‪ ,‬אכן אביי לשיטתו דר״מ קנסא‬
‫קא קנים‪ ,‬ומשום דע״י התרת החכם גורם שלא‬
‫יחול הקנס ויותר‪ ,‬אשר על כן חשיב כמתקן‪,‬‬
‫ונמצא דאם שחט הבכור לאחר שהראהו לחכם‬
‫לא קנסוהו רבנן ואז הרי אמרינן שהמום הוא‬
‫מתיר הבכור‪ ,‬ורק אם שחט ולא הראהו לחכם‬
‫קנסוהו שאין המום מתיר שחיטה זו‪ ,‬וניחא‬
‫מעתה דבנולר המום בעריו״ט אינו מתקן בל‬
‫כך משום דלאחר שיראה אותו לחכם ויתירו‬
‫הרי לא יקנסוהו רבנן דאין סיבה לקונסו ואז‬
‫הרי אמרינן דהמום מתיר הבכור‪ ,‬וכיון שהמום‬
‫הרי כבר נעשה בעיו״ט הרי המום התיר משעת‬
‫קבלת המום ונמצא דהוי מוכן כבר בעיו״ט‬
‫ואשר על כן מותר בדיעבד‪ .‬ומכל מקום‬
‫לכתחילה אסור משום שע״י התרתו ביו״ט גורם‬
‫הוא לזה שהמום יתיר אבל לא חשיב כמתקן‬
‫מעיו״ט‪ .‬אמנם בנולד בו מום ביו״ט הרי אף‬
‫דאמרינן דע״י התרתו הוא מותר משעת המום‬
‫עז‬ ‫ביו״ט‬ ‫ב מו מי בכור‬ ‫ו ה ו ר א ת חכם‬ ‫ראיה‬

‫לא קנסו למי שעבר על דבריהן כגון במתקן‬
‫טבל וקידושין כיון שעיקר הדין חייל‪ ,‬ומשא״כ‬
‫בראיית בכור דאיכא סיבה מיוחדת לקונסו‬
‫בהשוחט ולא הראהו לחכם שאין המום מתיר‬
‫משום אטו דוקין שבעין‪ ,‬וכיון שכבר קנסוהו‬
‫ס״ל לר״ש דלא בטל הקנס אלא אם הראהו‬
‫בהיתר‪ ,‬וכשהראהו ביו״ט באיסור לא בטל עיקר‬
‫קנסא דר״מ דאין המום מתיר‪ ,‬אכן קנס חדש‬
‫להעובר על דבריהן לא עבדו רבנן‪ .‬אמנם מה‬
‫שב׳ הצל״ה דלאחר יו״ט בעינן ראיה חדשה‬
‫יש לדחות ע״פ המבואר ביש״ש דהראיה עצמה‬
‫ע״מ לשתוק מותר ביו״ט‪ ,‬ורק ההוראה אסורה‪.‬‬
‫ונמצא א״כ דבראייתו לא עבר על דבריהן‪,‬‬
‫ומותר לכתחילה לראות ביו״ט ולהורות לאחר‬
‫יו״ט‪ ,‬ובודאי לשיטתו לא בעינן לראיית חכם‬
‫חדשה‪ ,‬אמנם הוראה חדשה ודאי דבעינן דהא‬
‫מה שהורה ביו״ט אין התרתו היתר וצריך‬
‫להורות היתר פעם נוספת לאחר יו״ט‪.‬‬
‫שאין המום מתיר ומבואר שפיר הגדר דחכמים‬
‫הוסיף דלאחר יו״ט בעיב! ראיה חדשה וכבר‬
‫נתבאר דלא שייכא לדינא דאי עביד לא מהני‬
‫כיון דלא הוי איסור בעצם המעשה‪ ,‬אלא‬
‫משמע שקנסוהו רבנן כיון דעבר על דבריהן‬
‫והקשינו ממתקן טבל בשבת וכל הנהו דלעיל‬
‫דלא קנסוהו‪ ,‬וי״ל לפי מסקנת אביי דר״מ‬
‫קנסא קא קניס דאינו דומה ראיית בכור למתקן‬
‫טבל או קידושין בשבת דהתם הרי נעשה חלות‬
‫מחודש בטבל וקידושין ואף שביד חכמים‬
‫להפקיע החלות כמו שמצינו בכמה גווני מכל‬
‫מקום לא קנסוהו‪ ,‬רק משום שעבר על דבריהן‬
‫ולא אחמור כולי האי‪ ,‬ומשא״ב בראיית בכור‬
‫הרי אף לאהר קנסא דר״מ דהשוחט ולא הראהו‬
‫אסור כבר נתבאר דאם יראהו לחכם ואת״כ‬
‫ישחוט הרי המום מתיר ולא החכם רק שבלא‬
‫חכם קנסוהו שאין המום מתיר ונמצא דבהראהו‬
‫לחכם ביו״ט לא קנסוהו רבנן בקנס חדש שלא‬
‫מהני מעשיו‪ ,‬אלא השאירו את הקנס הקודם‬

‫הרב מרדכי קוט‬

‫בענין אהל ארעי‬

‫להעמידם בלי השינוי של מלמעלה למטה‪,‬‬
‫ובתום׳ שם בד״ה מלמטה פליג ארש״י וס״ל‬
‫דאפי׳ לר״ש אסור‪ ,‬והא דא״ר שמעון דבר‬
‫שאין מתכוין מותר היינו כגון שעושה דבר‬
‫שאין מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות‬
‫מר‪ ,‬שעושה‪ ,‬וכן כתב כאן הרא״ש ונפסק כן‬
‫בשו״ע או״ח תק״ב‪ ,‬א׳‪.‬‬
‫תחילד‪ ,‬ולעשות עליהם הגג‪ ,‬משום דהוי דרך‬
‫בתוס׳ ד״ה מלמטה למעלד‪ ,‬וכן תוס׳ בשבת‬
‫קל״ח ע״א ד״ה כסא‪ ,‬פירשו דכל הנ״ל דביצה‬
‫דאסורים מיירי דאית להם מחיצות ומתקן‬
‫המחיצות וד‪,‬גג בשיבת או ביו״ט אבל אם עשה‬
‫האד‪,‬ל בלא מחיצות שרי‪ ,‬או אם המחיצות‬
‫עשויות מע״ש‪ ,‬ולכן מותר לד‪,‬חזיר הקדירה‬
‫ביצה ל״ב ע״ב‪ ,‬אמר רב יהודא האי מדורתא‬
‫מלמעלה למטה שרי‪ ,‬מלמטה למעלה אסור‪ ,‬וכן‬
‫ביעתא וכן קדרה וכן פוריא וכן חביתא‪ ,‬ומבואר‬
‫ברש״י דמדורתא הוא שעושין היסק‪ ,‬מסדרין‬
‫עצים כעין כתלים‪ ,‬וגם שמים עצים מלמעלה‬
‫והוי כעין אהל ואסרוהו לעשות בדרך שעושין‪,‬‬
‫והוא מלמטה למעלה לסדר העצים של כתלים‬
‫בנין‪ ,‬אלא מלמעלד‪ ,‬להתחיל תחילה מן הגג‬
‫ואח״כ יסדרו תחתיו עצי הכתלים שרי‪ ,‬וכן‬
‫ביעתא וכד הוי כעין מדורתא‪ ,‬ולקמן ברש״י‬
‫ד״ה והלכתא‪ ,‬פירש״י דרב יהודא דהכא ס״ל‬
‫כר״ש ודבר שאין מתכוין מותר‪ ,‬וא״כ יהי'‬
‫מותר במדורתא וביעתא וקדרה ופוריא וחביתא‬
 ‫דעת משה‬ ‫עת‬

‫והרשב״א ע״ש ותוכן הדברים הוא דיסוד‬ ‫ע״ג הכירה בשבת משום דהמחיצות עשויות‬
‫איסור אהל הוא יצירת אפשרות לד‪,‬שתמשות‬ ‫כבר‪ ,‬וכן מותר גם לסדר השולחן ע״ג ספסלים‬
‫במקום מסוים ע״י שמכסהו בדבר המאהיל‬ ‫כדרך שעושהו בחול‪ ,‬משום דאין להם מחיצות‪,‬‬
‫עליו מלמעלד‪ ,,‬ושבלא הכיסוי כאד‪,‬ל לא היתד‪,‬‬ ‫וכן פירש בפוריא דלא מיירי במיטות שלנו‬
‫האפשרות להשתמשות זו באותו המקום‪ ,‬וכגון‬ ‫שאין להם מחיצות אלא דמיירי שיש להם‬
‫המניח הכיסוי על קונדסין להגן מפני החמה‬ ‫מחיצות‪ ,‬ואמנם בכמה מחיצות יהיה אסור‪,‬‬
‫וד‪,‬גשמיס‪ ,‬דא״א היה להשתמש במקום הזה‬ ‫מצאנו שיש בזד‪ ,‬מחלוקת בשלטי גיבורים כאן‬
‫לפני הכיסוי‪ ,‬וע״י הכיסוי נוצרד‪ ,‬האפשרות‬ ‫כתב דהא דאסור שולחן ומטות‪ ,‬היינו דוקא‬
‫להשתמשות במקום שמניח הכיסוי‪ ,‬ובזה אסור‬ ‫ביש להם ר׳ מחיצות‪ ,‬אבל מיטד‪ ,‬כעין שלנו אם‬
‫אפי׳ בלא שום מחיצות אלא על קונדסין לבד‬ ‫היתד‪ ,‬זקופד‪ ,‬או מוטה על צידד‪ ,‬מותר להושיב‬
‫לכו״ע הן לתוס׳ והן לרשב״א‪ ,‬כן נפסק בסי׳‬ ‫על גבי רגליה דלאו מידי עביר‪ ,‬וכן כסא העשוי‬
‫שט״ו סעי׳ ב׳ בדין מחצלת וע״ש במשנר‪ ,‬ברורה‬ ‫פרקים וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו‬
‫ס״ק י״ב שכן אסור בעריסת תינוק שיש לו‬ ‫וד‪,‬עור נפתח וכשמסירין אותו סוגרין אותו‬
‫חישוקים‪ ,‬ופורסים עליהם סדין לד‪,‬גן מפני‬ ‫והעור נכפל‪ ,‬מותר לפתוח לכתחילה‪ ,‬עבת״ד‪,‬‬
‫הזבובים אסור אלא א״כ שיר‪,‬יד‪ ,‬פרוס טפח‬ ‫היוצא מזה ששולחן ומיטה המובא כאן בביצה‬
‫מע״ש כמו דין של מחצלת שם וע״ש בס״ק י״ז‬ ‫וד‪,‬דין של כסא טרסקל המובא בשבת קל״ח ע״כ‬
‫במ״ב וכן בס״ק כ׳ דכדי להגן מפני החמה‬ ‫מיירי שיש לד‪,‬ם ד׳ מחיצות ולכן אסור בלא‬
‫וד‪,‬גשמים או כדי שיהיה ראוי להשתמש תחתיו‬ ‫שינוי מלמעלד‪ ,‬למטה‪ ,‬או שהמחיצות עשויות‬
‫באיזד‪ ,‬דבר אסרו אף בלא מחיצות וכהד‪,‬יא‬ ‫מבעו״י‪ ,‬אבל בלא ד׳ מחיצות יהיר‪ ,‬מותר בכל‬
‫דסעי׳ ב׳ בדין של מחצלת‪.‬‬ ‫אלו להניחם כסדרם וכן מוכח בתוס׳ דמיירי‬
‫בד׳ מחיצות מד‪,‬א דד‪,‬קשו מכובא המובא בשבת‬
‫אולם כשמניח כיסוי ע״מ להשתמש במקום‬ ‫קל״ט ע״ב ושם מיירי שיש ד׳ מחיצות וכן כתב‬
‫שלמעלד‪ ,‬הימנו ולא נוספה ע״י פעולתו‬ ‫הטור בסימן שט״ו שבמיטות בלי ד׳ מחיצות‬
‫האפשרות להשתמשות במקום שמתחתיו‪ ,‬דגם‬ ‫אין איסור כלל‪.‬‬
‫בלא הכיסוי אפשר להשתמש במקום שמתחתיו‪,‬‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬יעויין ברשב״א שם בשבת‪ ,‬דתולק על‬
‫לא אסרי׳ בזה משום אחל‪ ,‬וכגון חמניח שולחן‬
‫דברי תוס׳ וסובר הא דאין איסור בשולחן הוא‬
‫או מטד‪ ,‬על רגלים באופן דאין משתמש להנחת‬
‫משום דלא משתמש באויר שלמטד‪ ,‬והקשה על‬
‫הנעלים תחתיו‪ ,‬דבד‪,‬נחת הכיסוי הוא לצורך‬
‫תוס׳ דסובר שהאיסור הוא משום שיש לו‬
‫ה׳שתמשות מעליו ולא נוספה להשתמשות‬
‫מחיצות אבל אם אין לו מחיצות יהיר‪ ,‬מותר‪,‬‬
‫מתחתיו‪ ,‬ע״כ לא אסרי׳ בזה משום אהל ולא‬
‫דמ״ש מגור )ד‪,‬וא עור של בד‪,‬מד‪ ,‬וממלאין אותו‬
‫צריך שינוי מלמעלה למטר‪ ,,‬אכן בדאיכא ד׳‬
‫ביין או חלב ושוטחין אותו ע״ג יתדות ומצטגן‬
‫דפנות דע״י הנחת הכיסוי מעליד‪,‬ן נעשד‪ ,‬כמין‬
‫שלא יתקלקל היין( דתני שם הגור והמשמרת‬
‫תבד‪ ,‬סגורה שאפשר להצניע בר‪ ,‬באופן זה‬
‫וכר לא יעשה‪ ,‬ואם עשה פטור אבל אסור‬
‫מפרש הט״ז בס״ק ד׳ בסי׳ שט״ו דמשום‬
‫אעפ״י שאין שם מחיצות‪ ,‬ומוכיח מזה שהעיקר‬
‫חשיבות ד‪,‬ד‪,‬שתמשות כתיבר‪ ,‬שנוצרה ע״י הנחת‬
‫אם משתמש באויר למטה והא דאסור בפוריא‬
‫הכיסוי אסרי׳ משום אהל‪ ,‬ולא יד‪,‬יה מותר רק‬
‫במיטות הוא משום שמשתמשים באויר לד‪,‬שים‬
‫בשינוי מלמעלה למטה או אם המחיצות עשויות‬
‫הנעלים ע״ש ועיין בט״ז סי׳ שט״ו סק״ד‪.‬‬
‫מבעו״י‪ ,‬וזהו הדין בסעי׳ ג׳ וסעי׳ ד׳ בסי׳ שט״ו‬
‫בדין מטד‪ ,,‬וע״ש במ״ב בס״ק כ״ב דיש לחוש‬ ‫בקובץ תורני ״דעת משד‪,‬״ חלק ב'‪ ,‬בארנו‬
‫לט״ז ולעשות ע״י השינוי מלמעלד‪ ,‬למטר‪,,‬‬ ‫את גדרי אד‪,‬ל ארעי ואופן מחלוקתן של התוס׳‬
‫עט‬ ‫ב ע ני ן אהל ארעי‬
‫וכדכתב במ״ב ס״ק י״ז וס״ק כ׳ כגון להגן‬
‫מפני החמה והגשמים וכיו״ב שעושה שיהיה‬
‫להשתמש מתחתיו אסור אף בלא מחיצות‪ ,‬וע״ו‬
‫לא מהני אם מחיצות עשויות מע״ש או הקונדסין‬
‫עשויין מע״ש כי העיקר הוא הגג‪ ,‬כן משמע‬
‫בתום׳ בשבת ל״ו ע״ב ד״ה וב״ה בסוף הדיבור‪,‬‬
‫וכן הוא בתוס׳ בשבת מ״ג ע״ב ד״ה ופורסין‬
‫דמפרשי שם גבי דיכרי דרב הונא )המובא בגמ׳‬
‫עירובין ק״ב ע״א( דאמר זיל כריך בודיא‪,‬‬
‫והאיסור שם הוא אפי׳ בגוונא דהמחיצות‬
‫עשויות מע״ש‪ ,‬משום דדמי לאהל אפי׳ בלא‬
‫עשיית הדפנות דהתט בהנחת הכיסוי גרם‬
‫ההשתמשות למטה דנעשה להגן מפני ההמה‬
‫כדמפרש רש״י שם בעירובין‪ ,‬וכן השינוי‬
‫מלמעלה למטה לא מהני משום דהעיקר הוא‬
‫הגג‪ ,‬וכן כתב בביאור הגר״א בסי׳ תק״ב סעי׳‬
‫א׳ בהגה שם דמובא דין שולחן במקום שיש‬
‫לו דפנות צריך לעשות השינוי ויש חולקין‬
‫ואומרין דאפי׳ במחיצות מותר כ״ז שא״צ לאויר‬
‫)עיין בשעה״צ שט״ו ס״ק ל׳ שממ״נ קשה כאן‬
‫שני הדעות באיזה מחיצות מיירי בד׳ או בשנים‬
‫ע״ש‪ ,‬שנשאר בצ״ע( אבל בשולחנות שלנו‬
‫שאין מחיצות מותר להושיב השולחן על רגליו‪,‬‬
‫וכתב ע״ז הביאור הגר״א שם דאהל בלא דפנות‬
‫ע״כ מותר דאל״כ אפילו מלמעלה למטה יהא‬
‫אסור עכ״ל והוא כדברינו דבאם העיקר הוא‬
‫הגג לא מועיל מלמעלה למטה ופשוט‪.‬‬
‫יש לעיין בדברי המ״ב בסעי׳ ה׳ בסי׳ שט״ו‬
‫בדין כסא העשוי פרקים וכשרוצים לישב עליו‬
‫פותחין אותו והעור נפתח וכשמסירין אותו‬
‫סוגרין אותו והעור נכפל‪ ,‬מותר לפתחו‬
‫לכתחילה‪ ,‬ומפרש שם המג״א ומביאו המ״ב‬
‫בס״ק כ״ו‪ ,‬דהא וקאי מבעו״י אלא שפושטו‬
‫ומישבו כדי לישב עליו ומה״ט שרי להעמיד‬
‫החופה ולסלקה‪ ,‬עיין בשעה״צ ל״ד היינו‬
‫כשהיתה החופה קשורה בהכלונסאות מע״ש‪,‬‬
‫וה״ה הדף שקבוע בכתל שבביהכ״נ שמניחים‬
‫עליו ספרים‪ ,‬מיהו בדף אומר המ״ב דבלאו‬
‫הכי שרי דהא אין כוונתו במה שפושט את‬
‫יבס״ק י״ח מביא דאם עשויות מע״ש יכול‬
‫להשים הכיסוי‪ ,‬ועיין גם בשעה״צ ל״א‪) .‬עיין‬
‫בפמ״ג דמעיין בדין זה של הט׳׳ז האם הוא‬
‫דוקא רק שעושה במקום שיוכל להשתמש‬
‫כתיבה או אפי' אם יעשה בספרים המובא שם‬
‫בסעי׳ ז׳ ד׳ מחיצות אם אסור ומצרד להיתר(‪.‬‬
‫ופלוגתת התוס׳ והרשב״א היא באופן‬
‫שכוונתו גם להשתמשות שמתחת לכיסוי‪ ,‬אלא‬
‫שאין כוונתו ליצירת חאפשרות להשתמשות‬
‫במקום שמתחת לכיסוי לצורך שימוש עצמי‪,‬‬
‫רהיינו שיהיה המקום ראוי לשימושים שונים‪,‬‬
‫אלא כוונתו להשתמשות מתחת הכיסוי רק‬
‫לצורך ההשתמשות שמעל הכיסוי וכגון בהני‬
‫המובא בביצה מדורתא וכו׳‪ ,‬דבהנחת הכיסוי‬
‫אינו יוצר בהנחתו השתמשות באויר שלמטה‬
‫דגם קודם הנחת הכיסוי היו יכולים להשתמש‬
‫באויר שלמטה ולא גרם כלום בהנחת הכיסוי‬
‫להרבות את היכולת להשתמשות באויר‬
‫שלמטה‪ ,‬אלא בהנחת הכיסוי משתמש באויר‬
‫שלמטה לצורך הכיסוי או מעל הכיסוי כגון‬
‫מדורתא שצריך אויר למטה לאש לתועלת‬
‫האוכל שלמעלה וכן בביעתא‪ ,‬וכן בקדרה וכן‬
‫בגוד המובא בשבת השתמשות למטה באויר‬
‫הוא לצורך היין למעלה‪ ,‬בזה פליגי התוס׳‬
‫והרשב״א דלתוס׳ צריך בכה״ג דפנות ורי לנו‬
‫רק בב׳ מחיצות כ״כ הט״ז שם בסק״ד‪.‬‬
‫והרשב״א סובר כיון דכוונתו לאויר שלמטה‬
‫אפילו לצורך למעלה אסור אף בלא מחיצות‪,‬‬
‫וראייתו מגוד דדומה לאילו הדברים בביצה‪,‬‬
‫וא״כ הא דאמרינן כאן שאסור לעשותה משום‬
‫אהל ולא מותר אלא אם השינוי מלמעלה למטה‬
‫או המחיצות עשויות מע״ש מיירי בשתי‬
‫מחיצות ולא בד׳ מחיצות‪ ,‬משום שיש‬
‫השתמשות באויר שלמטה‪ ,‬חוץ מפוריא המובא‬
‫שם והוא מטה מיידי בד׳ מחיצות וכשלטי‬
‫גיבורים‪ ,‬וע״ש באריכות הביאור בשיטת‬
‫הרשב״א וכן דברי הט״ז בסק״ד ודברי המ״ב‬
‫בשם המג״א שם בס״ק כ׳ בדין קויימן ע״ש‪.‬‬
‫עכ״פ אם הכיסוי יוצר השתמשות למטה‬
 ‫ד ע ת מ שה‬
‫המג״א הנ״ל מה הדמיון בין חופה לדין כסא‬
‫דהלא בכסא אין מתכוין לאהל‪ ,‬ובחופה מתכוין‬
‫לאוהל והוי כמו להגן מפני החמה‪ ,‬ומפרש שם‬
‫דחופה לא הוי מתכוין לאהל מכיון שלא נעשה‬
‫להגן אלא לכבוד חתן וכלה ע״ש‪.‬‬
‫דין של אהל להגן מפני החמה והגשמים‪ ,‬וא״כ‬
‫אולם החזו״א שם כתב שדברי הנו״ב אינם‬
‫מתישבים‪ ,‬ומפרש דהמג״א למד כך‪ ,‬כשם שכסא‬
‫טרסקל ע״כ מיידי במחיצות לדעת התוס׳ ובכ״ז‬
‫מותר לפתחו‪ ,‬כן הדין בחופה דאפי׳ שמתכוין‬
‫לאוהל מותר לפתחו‪ ,‬וקשה דאפי׳ אם נפרש‬
‫כדברי הט״ז הנ״ל שלדעת התוס׳ הן שולחן והן‬
‫מטה וכן כסא‪ ,‬אם יעשה דפנות וגג יהיה אסור‬
‫אפי׳ שלא מתכוין להשתמש‪ ,‬מכיון שנוצר‬
‫מקום להשתמשות‪ ,‬ובאם המחיצות עשויות‬
‫מע״ש מותר גם בזה להשים המכסה על הדפנות‬
‫בשבת‪ ,‬אבל כ״ז בארנו לעיל שזה מותר רק‬
‫אם השתמשותו מעל לגג כמו בכסא אבל אם‬
‫הגג עשוי להשתמשות למטה לא מועיל‬
‫שעשויות מע״ש המחיצות אלא רק באם יהיה‬
‫חגג פרוס טפח מע״ש אבל אם קשור המחיצות‬
‫והגג מע״ש וזה עתה בשבת מותחו אסור דיוצר‬
‫עכשיו מקום להשתמשות למטה‪.‬‬
‫אכן נראה דבאמת חופה אין לו דין של‬
‫מתכוין לאהל שלא יצטרכו מחיצות‪ ,‬אלא‬
‫בודאי אין איסור למתוח חופה בלא מחיצות‬
‫עכ״פ לדעת התום׳‪ ,‬אולם אפשר דאסור כבר‬
‫בשתי מחיצות כדין גוד‪ ,‬והטעם הוא כמו‬
‫שפירש הנו״ב דבחופה לא מתכוין להגן ודין‬
‫חופה הוי כמו דין הדף‪ ,‬שהביא המ״ב בשם‬
‫התו״ש דאסור רק אם עושה גם מחיצות‪.‬‬
‫אם היה קשור‪ ,‬וע״ש בדין הפערסאל שהאיסור‬
‫ובשו״ע הרב סי׳ שט״ו סעי׳ י״ג כתב במפורש‬
‫כן‪ ,‬וז״ל כל גג ארעי שאינו מתכוין בו לעשיית‬
‫אהל לא אסרו לפרסו על המחיצות שמעמיד‬
‫תחתיו בשבת אלא כשלא היה הגג קבוע‬
‫במחיצות מבעו״י אבל אם היה קבוע מבעו״י‬
‫אלא שהיו נכפלים ומונחים מותר לפשטן‬
‫ולהעמידן בשבת‪ ,‬כסא העשוי פרקים וכשרוצים‬
‫הדף לשם אהל‪ ,‬וא״כ אין עליו שם אהל ארעי‬
‫כיון שהוא בלי מחיצות‪ ,‬ע״ש בשעה״צ ל״ה‬
‫לאפוקי בחופה שכוונתו בהגג לשם אהל אפי'‬
‫בלא מחיצות שם אהל ארעי עליו וכג״ל במ״ב‬
‫סק״כ ע״כ‪ ,‬משמע דלמד שדין חופה הוא כמו‬
‫זכינו לדין שגם בלהגן מפני החמה והגשמים‬
‫יהיה מותר אם היה קשור בע״ש בהכלונסאות‬
‫ויהיה מותר לפותחו בשבת‪ ,‬והוא שלא כדבריו‬
‫בס״ק כ׳‪ ,‬בסתימת העשן דאסור אף שמחיצות‬
‫עשויות מע״ש ע״ש בשעה״צ כ״ז‪ ,‬וכן הוא לא‬
‫כתום׳ בשבת ל״ו ע״ב ד״ה וב״ה ומ״ג ע״ב‬
‫בדין דוכרא‪ ,‬ועוד קשה איד למד ההלכה של‬
‫חופה מדין כסא הלא בכסא אין צריך לאויר‬
‫שתחתיו אלא דווקא עם מחיצות וא״כ כל הדין‬
‫שאסור ע״כ מיירי בארבע מחיצות‪ ,‬כמו בדין‬
‫מטה ושולחן המובא שם וע״ש במ״ב בס״ק‬
‫כ״ד‪ .‬ולכן מהני שקשור מע״ש דהוי כמו‬
‫שהמחיצות עשויות מע״ש‪ ,‬והחידוש בזה הוא‬
‫שיכול למותחד משום דליתובא בעלמא ועמיד‬
‫וקאי מבעו״י וכדכתב המ״ב בזה אבל בהופה‬
‫דהוי כדין להגן מפני החמה שהעיקר הוא הגג‬
‫בלי המחיצות‪ ,‬ושאסור לעשותה בכל אופן‪,‬‬
‫ואיך נלמד דמותר בקשור‪.‬‬
‫ויעוין בחזו״א סי׳ נ״ב ס״ק ו׳ שלמד כן‬
‫בדברי המג״א דמותר להעמיד חופה אפילו‬
‫שמתכוין לאהל באם היה קשור מע״ש‪ ,‬ומביא‬
‫ראיה לזה‪ ,‬מחא דמתירין לפתוח דלת הגג‬
‫שעל הסוכה‪ ,‬ולסתום בעת הגשם )המובא‬
‫ברמ״א בסי׳ תרכ״ו סעי׳ ג׳( ומשמע מדבריו‬
‫דאפי׳ להגן מפני החמה והגשמים ג״כ מותר‬
‫הוא משום תיקון מנא‪ ,‬וכן מתיר שם בעגלת‬
‫תינוק שיש עליהן סוכה הנמתחת ונקפלת‬
‫שמותר למותחה ומותר לקופלה‪ ,‬אע״ג‬
‫דכשמותחה עושה גג ומחיצות וגם כוונתו לצל‬
‫ויש בגג טפח כיון שיש לה דין של דלת‬
‫הסובבת על ציריה וככסא טרסקל ע״ש‪.‬‬
‫ובנודע ביהודה ת׳ סי׳ ל׳ הקשה על דברי‬
‫פא‬ ‫ב ע נין אהל ארעי‬
‫מידי עביד‪ ,‬היינו משום תיקון כלי כמ״ש‬
‫הנוב״ת סי׳ ל׳ הנ״ל אבל לענין אהל סגי‬
‫בטעמא שאינו מתכוין לאהל אלא ליתובא‬
‫בעלמא‪ ,‬אבל לדידן דפסקינן כתוס׳ החולק‬
‫על רש״י דגם באינו מתכוין לעשות אוהל אסור‬
‫אלא בשינוי מלמעלה למטה‪ ,‬ע״כ הכא בכסא‬
‫הטעם בעיקר הוא דלאו מידי עביד‪ ,‬והיינו כיון‬
‫שהאהל כבר נעשה הגג והמחיצות מבעו״י ואינו‬
‫אלא מרחיק הרגלים זה מזה וכמ״ש הנו״ב‪,‬‬
‫וא״כ למה פירש המג״א חטעם של סוף דברי‬
‫רש״י‪ ,‬אלא ליתובא בעלמא משמע להדיא דאינו‬
‫מותד אלא באין מתכוין לאוהל‪ ,‬ולכן לומד‬
‫שבחופה ג״כ מותר משום דאין מתכוין לאוהל‪,‬‬
‫וכל האיסור הוא רק עם המחיצות‪ ,‬ולכן נשאר‬
‫רק השאלה של המחיצות וגג‪ ,‬וע״ז בא הטעם‬
‫שכיון שעשוי מבעו״י ולא מידי ע ^ וכמו‬
‫שכתב השו״ע הרב עכת״ד עי״ש‪.‬‬
‫ובספד תהלה לדוד סי׳ שט״ו סק״ח הוכיח‬
‫וא״כ זכינו לדין שבחופה אין איסור להעמידם‬
‫על קונדסין עכ״פ לתוספות אלא ביש מחיצות‪,‬‬
‫וגם בזה מותר בקשור מע״ש‪ ,‬החופה למחיצות‬
‫והוי כמו כסא טרסקל‪ .‬אבל בכיסוי שהוא להגן‬
‫מפני החמה והגשמים לא יועיל שהיה קשור‬
‫מבעו״י לקונדסין או למחיצות ויהיה אסור‪,‬‬
‫אלא רק אם חיה פרוס טפח מע״ש דאז מותר‬
‫להוסיף משום דהוי תוספת לאוהל ארעי כדין‬
‫מחצלת‪ ,‬וא״כ בעגלת תינוק יהיה אסור לפשוט‬
‫ולמתוח הכיסוי אפי׳ שהוא קשור מערב שבת‬
‫למחיצות של העגלה דלא דמי לחופה ומותר‬
‫רק אם מתוח הכיסוי טפח מע״ש‪.‬‬
‫לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח ונמתח‬
‫וכשמסירי! אותו סוגרין אותו והעור נכפל מותר‬
‫לפתחו לכתחילה בשבת‪ ,‬אף אם יש לו מחיצות‬
‫תחתיו מפני שאינו דומה לעשיית אהל כיון‬
‫שאינו עושה כלום שחרי עשויים ועומדים חן‬
‫כבר הגג עם המחיצות מבעו״י אלא שמותחן‬
‫בשבת לישב עליהם‪ ,‬ומטעם זה מותר להעמיד‬
‫החופה ולסלקה וכן הדף הקבוע בכותל שמניחים‬
‫עליו ספרים אף אם יש להן מחיצות עכ״ל‪ ,‬הרי‬
‫כתוב מפורש דדין כסא ודין חופה לא מתכוין‬
‫לאהל ולכן מותר לפתחו בלא מחיצות ורק‬
‫ביש מחיצות היה אסור ובאם המחיצות עשויות‬
‫מע״ש וכן הגג עשוי וקשור לדפנות החופה‪,‬‬
‫מותר לפתחו ולמתחו כדין כסא העשוי פרקים‪,‬‬
‫ועתה א״ש הדמיון של המג״א דין חופה לדין‬
‫כסא‪.‬‬
‫מלשונו של המג״א שחופה לא הוי מתכוין‬
‫לאהל‪ ,‬דהמג״א שמפרש הטעם בהא דכסא מותר‬
‫מדברי רש״י שבת קל״ח ע״א דלאו מידי עביד‬
‫אלא ליתובא בעלמא‪ ,‬וע״ז כתב המג״א שמה״ט‬
‫שרי להעמיד החופה ולסלקה‪ ,‬ולכאורה בשלמא‬
‫לדעת רש״י כאן בביצה דכל שאינו מתכוין‬
‫לעשות אוהל‪ ,‬דדידן דקי״ל כר״ש דדבר שא״מ‬
‫מותר ולא צריכין השנוי מלמעלה למטה‪ ,‬ולכן‬
‫לא פירש הא דכסא גלין המובא שם דאסור‬
‫כפי׳ התוס׳ שם שאסור בעושה מלמטה למעלה‬
‫דלית הלכתא הכי‪ ,‬וע״כ מ״ש רש״י במטה‬
‫וכסא טרסקל דמותר לנסותן לכתחילה דלאו‬
 ‫ד ע ת משה‬ ‫סב‬

‫הרב שמעון קרויזר‬

‫בדין חיסום ביו״ט‬

‫עד שיפיגו בצונן‪ .‬ומכאן יש ללמוד שאין לבשל‬ ‫איתא במשנה ביצה ל״ג‪ .‬ואין מלבנין את‬
‫בקדירה חדשה ביו״ט דחסומי קמחסם להו וכו׳‬ ‫הרעפים לצלות בהן‪ .‬ובגמ׳ מאי קעביד‪ ,‬הכא‬
‫עכ״ל‪ .‬ואף הרשב״א בעבודת הקודש שער ב׳‬ ‫ברעפים חדשים עסקינן‪ ,‬מפני שצריך לבדקן‪,‬‬
‫פרק ו׳ סעיף י׳ כתב וז״ל אין מלבנין את‬ ‫ואמרי לה מפני שצריך לחסמן וכר‪ .‬ח״ר תנור‬
‫הרעפים החדשים ביו״ט לצלות עליהן‪ ,‬אא״כ‬ ‫וכיריים חדשים‪ ,‬הרי הן ככל הכלים וכר‪ ,‬ואין‬
‫נתחסמה קודם יו״ט‪ ,‬לפי שעכשיו מתחסמין וה״ז‬ ‫מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן‪ ,‬ואם בשביל‬
‫עושה כלי‪ ,‬וכן אין מבשלין בקדירה חדשה‪,‬‬ ‫לאפות הרי זה מותר‪ ,‬ובתוס׳ ד״ה ואין מפיגין‪.‬‬
‫אא״כ נתחסמד‪ .‬בתנור קודם לכן‪ ,‬תנור וכיריים‬ ‫ותימה דאמר לעיל אסור לחסמן אע״פ שהוא‬
‫חדשים הרי הן ככל הכלים ואופין בהן שאין‬ ‫עושה נמי כדי לצלות עליהם‪ .‬וי״ל דשאני‬
‫מתחסמין בהיסק לבד‪ ,‬וכו׳‪ ,‬ואין מפיגיו אותן‬ ‫בין רעפים לתנור‪ ,‬דתנור כיון דהוא עדשה‬
‫בצונן לאחר הסקה כדי לחסמן ולחזקן מפני‬ ‫על ידי משקין שאני דאינו ודאי חוסמן‪ ,‬וכמו‬
‫שמתקנן ועושה אותן כלי‪ ,‬נתחסמו מעיו״ט‬ ‫כן כתבו בתוס׳ לעיל ד״ה הכא בקדירה חדשה‪.‬‬
‫והוחמו ביו״ט הרבה‪ ,‬וחושש שמא תשרף פיתו‪,‬‬ ‫אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון‪.‬‬
‫מותר להפיג חומן בצונן‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫ובר״ן נמי הקשה כן‪ ,‬וז״ל‪ ,‬ולא דמי לליבון‬
‫רעפים דאסורין לעיל‪ ,‬דהתם תיקונו של כלי‬
‫וד!נה קושייתם‪ ,‬אינה כקושיית התוס׳ והר״ן‪,‬‬
‫קודם לתשמיש שמשתמש בו‪ ,‬אבל כאן בשעת‬
‫דר‪,‬ם הקשו על ההפגה בצונן‪ ,‬ואילו הרא״ש‬
‫תשמישו הוא שמתקן לתשמישו‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫והרשב״א הקשו על ההיסק הראשון‪ ,‬ולכן תירצו‬
‫תי׳ אחר שאין ההיסק נקרא חיסום גמור‪.‬‬ ‫ולכאורה קשה‪ ,‬הא גם בתנור הוא מצנן‬
‫ולכאורה קשה לפי״ז‪ ,‬אמאי התירו בהפגת צונן‪,‬‬ ‫ואח״כ אופה‪ ,‬וא״כ הכא נמי תיקונו של כלי‬
‫לדעת הרא״ש והרשב״א‪ ,‬דהא אינם יכולים‬ ‫קודם לתשמישו‪ ,‬והדרא קושיא לדוכתא‪ ,‬ואפשר‬
‫לתרץ את תי׳ התוס׳‪ ,‬כיון דסבירי להו דאסור‬ ‫לומר‪ ,‬דברעפים הוא צריך ללבנן קודם‪ ,‬דהיינו‪,‬‬
‫לבשל בקדירד■ חדשה‪ ,‬אע״ג דבישול הוי‬ ‫שהוא עושה אותה כלי‪ ,‬ורק אח״כ יוכל לצלות‬
‫במשקין‪ ,‬ולדעת תוס׳ אין שייך בה ליבון‪ .‬וכתי׳‬ ‫בו‪ ,‬אבל הכא בתנור הוא יכול לאפות בו‪ ,‬דהא‬
‫הר״ן נמי אין יכולים לתרץ‪ ,‬דהא קדירה חדשד■‬ ‫אילו לא הוסק יותר מדאי‪ ,‬היד■ אופה בו ללא‬
‫ודאי אין תיקון הכלי קודם לתשמיש‪ ,‬ואפי׳‬ ‫ההיסוס של הד‪,‬פגד‪ ,‬בצונן‪ ,‬אלא משום שבמקרד‪,‬‬
‫הכי סבירי להו דאסור‪ ,‬וא״כ קשה אמאי התירו‬ ‫הוסק יותר מדאי‪ ,‬והוא צריך לצנן‪ ,‬ולכן אין זה‬
‫הפגת התנור בצונן‪.‬‬ ‫אלא כאילו מצנן כדי לאפות ולא מתקו את‬
‫התנור כדי לאפות‪.‬‬
‫והנה בשו״ע סי׳ תק״ז סעי׳ ה׳ כתב וז״ל‪,‬‬
‫תנור וכיריים חדשים אין סכין אותן וכו׳‪ ,‬אבל‬ ‫והנה הרא״ש מקשה‪ ,‬וא״ת כיון דבחדשים‬
‫מותר להסיקן אפי' היסק ראשון‪ ,‬ובלבד שלא‬ ‫הן מדצריכי עדיין היסום )ופלא‪ ,‬אמאי צריך‬
‫יפיגם בצונן‪ ,‬ואם הוסקו יותר מדאי‪ ,‬ור‪.‬וצרכו‬ ‫הוכחה דאיידי בחדשים הא כתוב בפירוש תנור‬
‫להפיגן בצונן כדי לאפות בהן מותר‪ ,‬לפיכך‬ ‫וכיריים חדשים‪ ,‬ואף הוא הביא הברייתא בלשון‬
‫מותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בה את‬ ‫זה( א״כ בלא הפגת צונן‪ ,‬אפי׳ היסק ראשון‬
‫התנור‪ ,‬ואע״פ שמכבה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ובמשנה ברורה‬ ‫אסור‪ ,‬כדאמר לעיל ברעפים חדשים מפני‬
‫שם ס״ק כ״ז כתב וז״ל ול״ד למלבן את הרעפים‬ ‫שצריך לחסמן‪ .‬וי״ל דתנור אינו נגמר בהסקה‬
 ‫פג‬ ‫ביו״ט‬ ‫חיסום‬ ‫בדין‬

‫והנה לעיל בסעיף ד׳ כתב בעבוה״ק וז״ל‪,‬‬ ‫כדי לצלות עליהן‪ ,‬וכמו כן למבשל בקדירה‬
‫וכשם שמותר להבעיר לצורך או״נ כן מותר‬ ‫חדשה‪ ,‬שאסור לכמה פוסקים‪ ,‬וכר‪ ,‬צ״ל דתנור‬
‫לכבות לצורך או״נ והרי זה כמניח בשר על‬ ‫אינו נחסם בהיסק שמסיקין בו בפנים וכר‪,‬‬
‫הגחלים‪ ,‬והרי אמרו שאין מפיגין את התנור‬ ‫ובס״ק ל׳ אע״פ שממילא מתחסם לית לן בה‪,‬‬
‫בצונן ואם בשביל לאפות מותר עכ״ל‪ .‬ולכאורה‬ ‫ואע״ג דגבי רעפים לא משגחינן במה שכוונתו‬
‫קשה מאי ראי׳ מהפגת התנור דהוה משום תיקון‬ ‫לצלות בו‪ ,‬שאני התם שתיקונו של רעפים הם‬
‫מנא וכמו שכתב לקמן בסעי׳ י׳ ואין מפיגין‬ ‫קודם לתשמיש שישתמש בהם‪ ,‬לצורך יו״ט‬
‫אותן בצונן לאחר הסקה כדי לחסמן ולחזקן‬ ‫וכר‪ ,‬ובישעה״צ כתב וז״ל ול״ד לקדירות חדשים‬
‫מפני שמתקנן ועושה אותן כלי‪ ,‬לגבי כיבוי‪.‬‬ ‫שאסור לכמה פוסקים דהתם הוא ליבון גמור‬
‫ואפשר לומר דאה״נ אין כוונתו אלא להוכיח‬ ‫באש כרעפיט עכ״ל‪ .‬ולכאורה הא בהפגת הצונן‬
‫דמשום או״נ מתירין מלאכות אסורות‪.‬‬ ‫נגמר החיסום של התנור והוי בזה היסום גמור‪,‬‬
‫ומ״ש מרעפים וקדירה‪ .‬ואפשר לומר‪ ,‬דכמו‬
‫אמנם לפי משכ״ל דההיתר של הפגת התנור‬ ‫שהתירו להסיק ולאפות בו אע״פ שקצת היסום‬
‫אינו אלא משום דלא הוי היסום גמור‪ ,‬וא״כ‬ ‫נעשה בו ע״י היסק זה‪ ,‬דהיינו היסום למידה‬
‫מאי ראי׳ מהפגת הצונן לגבי כיבוי דהוי מלאכה‬ ‫מסויימת של אפי׳‪ ,‬נעשה בו ע״י ההיסק‪ ,‬אלא‬
‫גמורה‪ .‬והנראה בזה‪ ,‬דאינו בא להוכיח מהפגת‬ ‫שעדיין אין זה היסום גמור עד שיפיגנו בצונן‪,‬‬
‫התנור אלא שהחשש של שמא תשרף פתו נכלל‬ ‫ואפ״ה התירו להסיק‪ ,‬מכיון שאין זה היסום גמור‪.‬‬
‫בגדר או״נ‪ ,‬ובזה יובן נמי הא דכתב בשו״ע‬ ‫ה״נ נימא לגבי החיסום שנעשה ע״י ההפגה בצונן‬
‫סי׳ תק״ז סעי׳ ה׳‪ ,‬לאחר שכתב שמותר להפיג‬ ‫דכיון שאין הפגת הצונן עושה היסום גמור‪,‬‬
‫בצונן כדי לאפות בו‪ ,‬לפיכך מותר לשרות‬ ‫דהא חלק מהחיסום נעשה כבר ע״י ההיסק‪,‬‬
‫במים המכבדת שמכבדין בה את התנור‪ ,‬אע״פ‬ ‫ולכן התירו‪ ,‬ואפשר דלזה כיוון בשעה״צ שכתב‬
‫שמכבה‪ .‬דלכאורה הכא נמי קשה דמה ענין‬ ‫דל״ד לקדירות חדשות כיון דהוי ליבון גמור‬
‫הפגת התנור דאינו אלא משום תיקון מנא‬ ‫כרעפים‪.‬‬
‫וכמש״ב לגבי כיבוי דמכבדת‪ ,‬אולם לפי משכ״ל‬
‫ובזה נוכל לתרץ את קושיית האליה רבא‬
‫יובן שפיר דהפגת התנור מוכיח שהחשש של‬
‫שהקשה על העבוה״ק דאמאי כתב נתחסמו‬
‫שמא תשרף פיתו נמי נכלל בגדר או״נ‪ ,‬ולכן‬
‫מערב יום טוב וכר מותר להפיגן בצונן‪ ,‬דמשמע‬
‫מותר לכבות היכא דאיתא חששא שמא תשרף‬
‫דההיסק אסור ביו״ט והא לעיל כתב ואופין‬
‫פיתו‪ .‬ועי׳ ב״י שתי׳ כעין זה בסעיף הקודם‪.‬‬
‫בהן דהיינו היסק והניח בצ״ע‪ .‬אולם‪ ,‬לפי מש״כ‬
‫לעיל אתי שפיר דהא דכתב נתחסמו מעיו״ט‬
‫והנה בעצם הדבר דסברי דחיסום גמור אסור‬
‫אין כוונתו שההיסק אסור ביו״ט‪ ,‬אלא דכיון‬
‫אף לצורך או״נ קשה אמאי לא התירו היסום‬
‫דהיתר ההיסק וההפגה‪ ,‬נובע מהא דאינו היסום‬
‫משום או״נ‪ ,‬מאי שנא מממרח על פי התנור‬
‫גמור וכמשכ״ל‪ ,‬א״כ אם יעשה ההיסק וההפגה‬
‫דכתב בעבוה״ק סעיף ה׳ ואע״ם שזה ממרח‬
‫בבת אחת ממילא יהיה חיסום גמור ולכן כתב‬
‫ומלאכה גמורה היא וכו׳ מלאכת או״נ היא‬
‫דנתחסמו מעיו״ט‪.‬‬
‫ומותר‪ ,‬וכן מאי שנא משאר מלאכות שהתירו‬
‫משום או״נ‪ .‬ולכאורה נראה‪ ,‬דהנה בסעי׳ ה׳‬ ‫ובמ״א כתב לתרץ לדעת הרא״ש‪ ,‬שבתנור‬
‫כתב וז״ל אין מגבלין את העפר לסתום פי‬ ‫יודה הרא״ש דכיון דההפגה נעשית ע״י משקין‬
‫התנור ואע״פ שצריך לכך מפני שהגיבול‬ ‫אינו ודאי חוסמן וכדברי התום׳‪ ,‬אע״ג דלגבי‬
‫מלאכה גמורה היא ואפשר לגבלו מערב יו״ט‪.‬‬ ‫קדירה אע״פ שמבשל במשקין סבר הרא״ש‬
‫היה שם טיט שעל שפת הנהר מותר לסתום‬ ‫דאסור‪.‬‬
 ‫ד ע ת מ שה‬ ‫פד‬

‫אסרו מלאכת או״נ‪ .‬ועוד הרמ״א רסבר נמי‬ ‫בו פי התנור‪ ,‬ואע״פ שזה ממרח ומלאכה גמורה‬
‫רחיסום אסרו אף באו״נ‪ ,‬ולכן אסור לבשל‬ ‫היא אי אפשר לעשות כן מערב יו״ט ומלאכת‬
‫בקדירה חדשה ביו״ט‪ ,‬כתב בפירוש בסי׳ תצ״ה‬ ‫אוכל נפש היא ומותר עכ״ל‪ .‬חזינן מהכא‬
‫סעי׳ א׳ וז״ל ויש מחמירין אפי׳ באו״ נ עצמו‪,‬‬ ‫דמלאכות או״נ תלויים בדאפשר ובאי אפשר‪,‬‬
‫כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאן מעיו״ט‪,‬‬ ‫דהיכא דאפשר לעשותם מערב יו״ט אע״ג‬
‫ומיהו אם לא עשאו מערב יו״ט ויש בו צורך‬ ‫דמלאכות או״נ הם‪ ,‬אסורים‪ ,‬ורק היכא דאי‬
‫יו׳׳ט מותר לעשותו ע״י שינוי‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬וא״כ‬ ‫אפשר לעשותם מעיו״ט מותרים‪ .‬ועוד בסוף‬
‫אמאי לא כתב הכא לגבי רעפים דמותר בשינוי‪,‬‬ ‫סעיף זה לגבי גיבול באפר כתב וז״ל‪ ,‬וכזה‬
‫ואף לגבי בישול בקדירה לא כתב אלא דע״י‬ ‫יראה לי שאפר אי אפשר לגבלו ולהכינו מבערב‬
‫הרחק מותר ועי׳ מ״א שם שכתב דע״י הדחק‬ ‫כעפר‪ ,‬שהרי מתייבש הוא לשעתו‪ ,‬וכל שאי‬
‫פי׳ שאין לו מה לאכול ואמאי אסור אף ע״י‬ ‫אפשר לו מערב יו״ ט מותר עכ״ל‪ .‬משמע נמי‬
‫׳שינוי‪ ,‬אם רק יש בו צורך יו״ט אע״ג דיש לו‬ ‫דבאי אפשר התירו ובאפשר אסרו במלאכות‬
‫מה לאכול‪.‬‬ ‫או״נ‪ .‬ואין לומר דהני מילי לגבי מכשירין‪,‬‬
‫ואמנם לא נוכל להתעלם ממד‪ ,‬שכתב לגבי‬ ‫וגיבול וממרח הוי מכשירין‪ ,‬דהא כתב בפירוש‬
‫גיבול וממרח דתלוי באפשר ואי אפשר כנ״ל‪,‬‬ ‫לגבי ממרה רמלאכת אוכל נפש היא ולא כתב‬
‫והנראה בזה‪ ,‬דאר‪,‬״נ מלאכת או״נ כבישול ואפי׳‬ ‫דמכשירי או״נ היא‪ ,‬וכן בר״ן כתב וז״ל‪ ,‬ואע״ג‬
‫וראי אינר‪ ,‬תלויר‪ ,‬בדאפשר ואי אפשר‪ ,‬אלא‬ ‫ראכתי איכא משום ממרה כשטח אותו בתנור‪,‬‬
‫במלאכת גיבול וממרח שאינם לכאורד‪ ,‬ודאי‬ ‫היינו טעמא‪ ,‬משום דמדינא בין גיבולו ובין‬
‫מלאכת או״נ‪ ,‬בזר‪ ,‬תלוי אם אפשר או לאו‪ ,‬דאם‬ ‫טיהתו מותרת דצורך או״נ הוא והרי הוא‬
‫אפשר לעשותם מערב יום טוב אפשר לומר‬ ‫כהבערה גופה וכר‪ .‬וא״כ משמע דמלאכות או״נ‬
‫דאינם מלאכות או״נ‪ ,‬דמד‪ ,‬שייך זד‪ ,‬לאפי׳ דר‪,‬א‬ ‫תלויים בדאפשר ואי אפשר‪ ,‬ואם כן לכאורה‬
‫אין זה חלק מאפיית הפת‪ ,‬דהא אפשר לעשותם‬ ‫היינו יכולים לומר שזוהי סברתו בהיסום‪ ,‬רהא‬
‫מערב יו״ט‪ ,‬אבל היכא דאי אפשר לעשותם‬ ‫ההיסום עצמו היה אפשר לעשותו מערב יו״ט‪,‬‬
‫מערב יו״ט הרי זה נכלל בסדר האפי׳‪ ,‬ואז הוי‬ ‫ולכן אסור לבשל בקדירה חדשה וללבן רעפים‬
‫בכלל מלאכת או״נ‪ ,‬כיון שסרר האפי׳ כך הוא‪,‬‬ ‫ואע״ג דהוו לצורך או״נ‪ ,‬אלא דבתנור הקילו‬
‫וכמו שמותר מליגר‪ ,‬ומריטת הנוצות וכיוצא‬ ‫משום דלא הוי מלאכה גמורה‪ ,‬ומה שכתב‬
‫בר‪,‬ן‪.‬‬ ‫הרמ״א בסי׳ תק״ב סעי׳ ד׳ וז״ל ויש אוסרין‪,‬‬
‫וכן המנהג אם לא ע״י הדחק עכ״ל‪ .‬ולכאורה‬
‫ועוד י״ל אמאי דאקשינן מעיקרא דאמאי‬ ‫מה יועיל ע״י הדחק בזה‪ ,‬אולם לפי מש״כ בט״ז‬
‫אסרו חיסום אף באו״נ‪ ,‬דאפשר דהאו״נ צריכד‪,‬‬ ‫שם דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירין‪ ,‬לא‬
‫להיות תוצאה שיל האיסור כהבערר‪ ,‬ובישול‬ ‫קשה מידי‪ ,‬כיון דבאמת למאן דאסר‪ ,‬לא התירו‬
‫ואפי׳ וכיוצא בהן דעצם האיסור הוי או״נ‪ ,‬אבל‬ ‫אף ע״י הדחק‪ ,‬אלא משום דאנו סומכין בשעת‬
‫חיסום‪ ,‬הא אינו שייך לאוכל נפש עצמו דהא‬ ‫הדחק על המתירין‪.‬‬
‫אותו תבשיל יוכל להתקיים אף בקדירה ישגר‪,‬‬
‫שאין בה חיסום‪ ,‬ולכן אסור אע״פ דד‪,‬וי לכאורד‪,‬‬ ‫אולם לפי״ז קשה דאם סבר הרשב״א דאפי׳‬
‫לצורך או״נ ומה שהתירו בתנור חדש להסיק‬ ‫מלאכות או״נ עצמם‪ ,‬לא הותרו אלא היכא ראי‬
‫ולצנן‪ ,‬היינו משום דאין זה היסום גמור ולכן‬ ‫אפשר לעשותם מערב יו״ט‪ ,‬א״כ אמאי לא‬
‫הקילו‪ ,‬וכמש״כ לעיל‪.‬‬ ‫הביא זה בשער א׳ פרק א׳ דמפרט שם אימתי‬
 ‫פה‬

‫הרב ישעי׳ רוזנברג‬

‫בענין הדר וזה אלי ואנוהו‬

‫והר״י דטראני סוברים כרש״י דאין דין הדר‬ ‫סוכה דף כ״ט ע״ב במשנה‪ ,‬לולב הגזול‬
‫הלכה מחודשת בארבעה מינים אלא ממצות‬ ‫והיבש פסול‪ ,‬וברש״י ד״ה יבש‪ ,‬כתב דהא‬
‫זה אלי ואנוהו‪ ,‬וכשם שבעלמא כמו בציצית‬ ‫דיבש פסול משום דבעינן מצוה מהודרת דכתיב‬
‫וס״ת שאינם מהודרים אמרינן דשם ס״ת ושם‬ ‫זה אלי ואגוהו‪ ,‬ובתוס׳ ד״ה לולב‪ ,‬הקשו על‬
‫ציצית עליד‪,‬ם אע״פ שאינם מד‪,‬ודרים ה״ד‪,‬‬ ‫פירוש רש״י וז״ל ומפרש בגמרא משום דאיתקש‬
‫בלולב אע״פ שהוא יבש מ״מ שם לולב דמצוד‪,‬‬ ‫לולב לאתרוג משום דכתיב ביה הדר ולא כמו‬
‫יש עליו אף אם אינו מד‪,‬ודר‪ ,‬ושלא בשעת הדחק‬ ‫שפירש בקונטרס משום דכתיב זה אלי ואנוהו‬
‫אמרו חכמים דהידורו מעכב אך בשעת הדחק‬ ‫דאין ואנוהו אלא לכתחילה ולא מיפסל בהכא‬
‫נמסר הכוח לחכמים לומר שד‪,‬ד‪,‬ידור לא יעכב‪,‬‬ ‫כדמוכח )לעיל דף י״א( דאמרי רבנן לולב מצוד‪.‬‬
‫דסברא היא דלא יעכב אלא דוקא כשיש לו‬ ‫לאגדו משום שנאמר זה אלי ואנוהו לא אגדו‬
‫לולב מהודר ואינו נוטלו משא״כ כשא״א בענין‬ ‫כשר עכ״ל‪ .‬ונראה לומר דאף רש״י מודה‬
‫אחר‪ ,‬וע״כ יוצא בלולב יבש‪ ,‬כיון ששם לולב‬ ‫דפסולו של לולב היבש משום הדר הוא‪ ,‬דלא‬
‫דמצוה עליו מקיים המצור‪ ,‬בנטילתו אע״פ‬ ‫יחלוק על המפורש בגמרא‪ ,‬וכל כוונתו היתד‪.‬‬
‫שאינו מד‪,‬ודר‪ ,‬אך הראב״ד סובר כתוס׳ דהדר‬ ‫לומר דהדר שנאמר בארבעה מינים אינו דיו‬
‫שנאמר בארבעה מינים הוא הלכה מיוחדת‬ ‫מחודש ומיוחד להם‪ ,‬אלא הוי בכלל הא דקיי״ל‬
‫לארבעה מינים ופירושה דזוהי הגדרת המין‪,‬‬ ‫בעלמא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות‪,‬‬
‫ואתרוג או לולב שאינם מד‪.‬ודדים בדינים‬ ‫אלא דבעלמא אינו לעיכובא‪ ,‬ובארבעד‪ .‬מינים‬
‫שנאמרו בהם אין שם אתרוג ולולב דמצור‪,‬‬ ‫שנד‪ ,‬עליו הכתוב לעכב‪ ,‬אלא שעדיין אינו מובן‬
‫עליהם דלא זה המין שרצתה התורד‪ ,,‬והרי זה‬ ‫א״כ למד‪ ,‬הוצרך רש״י לכתוב דהפסול הוא‬
‫כנוטל פריש או רמון‪ ,‬וע״כ אף בשעת הדחק‬ ‫משום זה אלי ואנוהו ולא הסתפק בהא דנזכר‬
‫אין קיום מצוה בנטילתו כשם שאין קיום מצוה‬ ‫בגמרא שפסולו הוא משום הדר‪.‬‬
‫בנטילת פריש או רמון‪ ,‬והא דכתבו התוס׳‬
‫לקמן דף ל״א ע״א ד״ה לא‪ ,‬וז״ל יש לדקדק‬ ‫ומד‪ ,‬שנראה לומר בזה הוא דהנה מצינו‬
‫מכאן דאם לא מצא כשר מברך בפסול מדנקט‬ ‫מחלוקת הראשונים בלולב היבש בשעת הדחק‬
‫פריש או רמון ויש לדחות אבל יש לדקדק‬ ‫כשאין לו לולב אחר‪ ,‬דדעת הרא״ש בסימן‬
‫דשרי כמו לולב פסול לרבנן בשעת הדחק‬ ‫י״ד‪ ,‬וכן מביא בשם הר״י דטראני שיש בנטילתו‬
‫עכ״ל‪ ,‬וזה לכאורה לא כד‪,‬מבואר בדעת תוס׳‬ ‫קיום מצוה ואף מברך עליו‪ ,‬וכן היד‪ ,‬דעת‬
‫דס״ל דהדר הוי הגדרת המין ואם אינו מד‪,‬ודר‬ ‫הראב״ד לכתחילה‪ ,‬אלא דד‪,‬ראב״ד חזר בו‬
‫אין זה אתרוג שרצתד‪ ,‬התורד‪.,‬‬ ‫וכתב ״דבין בשעת הדחק ובין שלא בשעת‬
‫הדחק אין יוצאין ביבש כלל דכל היכא דקתני‬
‫ואשר נראה בזה לבאר דד‪,‬נד‪ ,‬על מד‪ ,‬שכתב‬ ‫פסול דמשמע אפילו דיעבד אפילו במקום הדחק‬
‫הרא״ש שבשעת הדחק מותר לברך על לולב‬ ‫לא יצא בו דד‪,‬איך יתכן זה להיות דבמקום‬
‫יבש כי מסדו הכתוב לחכמים‪ ,‬כתב בשו״ת‬ ‫הדחק יוצאין בו ומברכין עליו לכתחילד‪ ,‬ושלא‬
‫חכם צבי או״ח סימן ט׳ וז״ל‪ ,‬והרא״ש‬ ‫במקום הדחק אפילו דיעבד לא יצא״‪ .‬ובביאור‬
‫מד‪,‬סוברים שמברכין עליו בשעת הדחק וכתב‬ ‫מחלוקתן יש לומר דתליא בפלוגתא דרש״י‬
‫לתרץ תמיהת הראב״ד דהיאך יתכן דשלא‬ ‫ותוס׳ הנ״ל בביאור דין הדר כר‪,‬מבואר‪ ,‬דד‪,‬רא״ש‬
 ‫דעת משה‬ ‫פו‬

‫לחכמים משמע שעיקרו דאורייתא רק פרטיו‬ ‫בשעת הדחק הוא פסול ובשעת הדחק יוצאין‬
‫נמסרו לחכמים מ״מ בדעת התוס׳ נוכל לומר‬ ‫בו ומברכין עליו‪ ,‬דהכתוב מסרו לחכמים‪ ,‬ובעיני‬
‫כדבריו(‪ ,‬אלא שעדיין צ״ע מתוס׳ דף כ״ט‬ ‫יפלא דלא אמרינן הכא אלא בשני כתובים‬
‫ע״ב ד״ה בעינן‪ ,‬שכתבו וז״ל‪ ,‬לכך נראה דד‪.‬יינו‬ ‫המכחישין זה את זה כאותה דפרק אין דורשיו‪,‬‬
‫טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין‬ ‫באיסור מלאכה בחול המועד דההכרעה מסורה‬
‫ושאר יומי דרבנן זכר למקדש כדאיתא בריש‬ ‫לחכמים‪ ,‬אבל כשאין גילוי בפסוק להכשיר את‬
‫לולב וערבה )לקמן דף מ״ד( הלכך בעיקר‬ ‫הפסולין מסירה זו מניין‪ ,‬ולא דמי למ״ש הר״ן‬
‫הלקיחה כגון ד׳ מינים ולקיחד‪ ,‬לכל אחד תקון‬ ‫ריש לולב הגזול וז״ל‪ ,‬אבל הכתוב לא פרט‬
‫בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בד‪.‬דר משום‬ ‫כלום בהדר אלא סתם ואמר שתהא מצוד‪ .‬זו‬
‫הדור מצוד‪ .‬עכ״ל‪ ,‬דמשמע דד‪.‬דר הוא לא מעיקר‬ ‫מד‪.‬ודרת ומסרד‪ ,‬לחכז״ל‪ ,‬דהתם שאני דעכ״פ‬
‫הלקיחה‪ ,‬וזה לא כדברינו דלפי מד‪ .‬שכתבנו‬ ‫איכא הדר באותו מקצת שנשאר ממנו אבל‬
‫דבלא הדר הרי זה כרמון ופריש אין לך חסרון‬ ‫להכשיר מה שאינו הדר לגמרי זהו ודאי סותר‬
‫בעיקר הלקיחה כמו זה‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬ ‫הכתוב לגמרי‪ ,‬ע״כ לשון החכם צבי‪ ,‬ובקרבן‬
‫נתנאל סימן י״ד אות ד‪,‬־ו‪ ,‬כתב ליישב דברי‬
‫וד‪.‬נד‪ .‬לפי מה שבארנו דעת הרא״ש דס״ל‬ ‫חרא״ש וז״ל‪ ,‬דד‪.‬א כתיב ולקחתם לכם ביום‬
‫כרש״י בגדר הדר יהיד‪ .‬מוכח דסובר דזה אלי‬ ‫הראשון ולא בשאר ימים‪ ,‬וכתיב ציון דורש‬
‫ואנוד‪.‬ו הוי דאורייתא‪ ,‬וזה צ״ע ממה שכתב‬ ‫אין לה מכלל דבעי דרישד‪ .‬כדאמר לקמן דף‬
‫הב״י בסימן תרנ״ו על מה שכתב הרא״ש‬ ‫מ״א ועבדינן זכר למקדש כל שבעד‪ ,.‬ובגין דא‬
‫דכיון דלא נפשטה הבעיה בב״ק דף ט׳ ע״ב‪,‬‬ ‫פסלינן איזה פסולין כל שבעד‪ .‬וקצת פסולין‬
‫הידור מצוד‪ .‬עד שליש‪ ,‬מלבר או מלגו‪ ,‬אינו‬ ‫מכשרינן כמ״ש רבינו לעיל סימן ג׳‪ ,‬וזה נמסרו‬
‫חייב אלא עד שליש מלגו‪ ,‬דסובר הרא״ש‬ ‫לחכמים כגון בהדר משום הדור מצוה אמרו‬
‫דד‪,‬ידור מצוד‪ ,‬דרבנן וספיקא דרבנן לקולא‬ ‫חכמים שיפסול כל שבעה‪ ,‬וזה לא אמרו אלא‬
‫וצ״ע‪ ,‬ובאמת מצינו בדבר מחלוקת דברש״י‬ ‫שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק הם אמרו‬
‫ותוס׳ כאן משמע שהוא דאורייתא ובמנחות‬ ‫שיברך על יבש כי בענין זד‪ .‬כיוון דלא אפשר‬
‫דף מ״א ע״ב כתבו התוס׳ דאינו אלא מדרבנן‬ ‫לא עשאו זכר למקדש לענין אותו פסול עכ״ל‪.‬‬
‫וכן דעת הריטב״א בסוכד‪ ,‬עיין בזה באורך‬
‫וסיים שם באות ו׳ וז״ל‪ ,‬וא״ת תינח כל‬
‫בשדי חמד‪ ,‬אך מ״מ ברא״ש י״ל דאע״ג דהידור‬
‫שבעה שהמה מדרבנן‪ ,‬יו״ט ראשון מאי איכא‬
‫מצוה מדאורייתא היינו ביש לו או יכול למצוא‬
‫למימר שהוא מדאורייתא‪ ,‬י״ל דאה׳׳נ ביום‬
‫בלי הוצאה דאז צריך ליקה המהודר‪ ,‬אך מה‬
‫ראשון אין מברכין‪ ,‬ובני כרכים מורישין לולבים‬
‫דחייב לד‪,‬וציא כסף על מצות הידור‪ ,‬זה אינו‬
‫על יו״ט שני על שעת הדחק‪ ,‬ור׳ יד‪.‬ודה נמי‬
‫אלא דרבנן וע״כ פסק בזה לקולא‪ ,‬גם י״ל כפי‬
‫לא מייתי ראי׳ אלא מיו״ט שני דלרבנן הדר‬
‫שכתב הים של שלמד‪ ,‬בב״ק סימן כ״ד דאע״ג‬
‫פסול כל שבעה‪ ,‬א״נ כיון דביו״ט שני מברבין‬
‫דזה אלי ואנוהו דאורייתא מ״מ כיון שאינו‬
‫ה״נ מברכין ביו״ט ראשון נמי מדרבנן אף‬
‫מצות עשה אלא מצוד‪ ,‬בעלמא אין בו הכלל‬
‫שמדאורייתא פסול כמו שכתב בשו״ת חכם‬
‫דספיקא דאורייתא לחומרא‪ ,‬עוי״ל בדרך אחר‬
‫צבי סימן ט׳ הנ״ל‪.‬‬
‫דהא דאיתא בגמרא שיעור עד שליש בהידור‬
‫מצוה בודאי שיעור זה הוי מדרבנן והיינו‬ ‫חתוס׳ דאף‬ ‫ולפי זה י״ל דזהו נמי כוונת‬
‫דמעיקר דינו דאורייתא אין בזה שיעור וזד‪,‬‬ ‫מ״מ יש לו‬ ‫שמצור‪ .‬דאורייתא אין כאן כנ״ל‬
‫נמסר לשיפוטו של כל אחד על עצמו עד כמה‬ ‫דברי הקרבן‬ ‫קיום מצוד‪ .‬דרבנן‪) ,‬ואף דלכאורה‬
‫שרוצה להדר לפי מעלתו ודרגתו וחכמים נתנו‬ ‫דלשון נמסר‬ ‫נתנאל בביאור דברי הרא״ש צ״ע‬
 ‫פז‬ ‫ואנוה ו‬ ‫ב ע נ י ן הדר וזה אלי‬
‫ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל י״ג מדות שהתורד‪,‬‬
‫נדרשת בהם אלא ק״ו״‪ ,‬והקשו ע״ז בתוס׳‬
‫וז״ל‪ ,‬ותימה גדולה פירושו דאפילו סמוכין‬
‫דהיינו שני מקראות הסמוכין זה לזד‪ ,‬ניתנו‬
‫לידרש מן התורה‪ ,‬וסיימו וז״ל‪ ,‬והכא בסברא‬
‫פליגי דיש דברים שאין להקישם לאותו דבר‬
‫ושמא קסבר לא שייך לשון הדר אלא בסירות‬
‫עכ״ל‪ ,‬ולפי הנ״ל דלתוס׳ הדר הוא לא דין‬
‫חיצוני לאתרוג אלא תואר עצם הפרי ובלא‬
‫הדר הרי זה כפריש ורמון‪ ,‬מובן היטב הא‬
‫דכתבו התוס׳ דלר׳ יד‪,‬ודה לא שייך לשון הדר‬
‫אלא בפירות ולא בלולב‪ ,‬אבל רש״י דסבירי‬
‫ליד‪ ,‬דד‪,‬דר אינו תואר לעצם הפרי אלא דין‬
‫הידור ונוי מצוך‪ ,‬כתוב בו ס״ל דזה שייך אף‬
‫בלולב‪ .‬וע״כ פירש דלא נתקבל לר׳ יהודד‪,‬‬
‫היקש לולב דאתרוג ואין אדם דן היקש מעצמו‪.‬‬
‫ואח״כ מצא גדול ממנו דמצוד‪ ,‬להחליפו עד‬
‫והנד‪ ,‬אף שלפי דברינו דלעיל נתבארו היטב‬
‫דברי רש״י מ״מ נראה דכוונתו פשוטה יותר‪,‬‬
‫וכפי מה דמשמע מדבריו להלן דף ל״ו ע״ב‬
‫בד״ה אלא‪ ,‬וז״ל‪ ,‬אלא לרב דאמר אין זה הדר‬
‫קשיא לר׳ הנינא דד‪,‬א אפילו בשני נמי לרב לא‬
‫נפיק דהא מצוד‪ ,‬הדורד‪ ,‬בעינן הואיל ומזכיר‬
‫שם שמים עליו כדאמר בריש פירקין יבש פסול‬
‫ל״ש ביו״ט ראשון ל״ש ביו״ט שני ואוקימנא‬
‫דבעינן הדר וליכא‪ ,‬עכ״ל‪ .‬דד‪,‬נה תוס׳ דף כ״ט‬
‫ע״ב ד״ד‪ ,‬בעינן‪ ,‬כתבו דהא דתיקנו הדר לכל‬
‫ז׳ ימים אף שאינו בעיקר הלקיחה הוא משום‬
‫הידור מצוד‪ ,,‬דד‪,‬יינו כיון דממילא צריך הידור‬
‫מצוד‪ ,‬משום זה אלי ואנוהו תקנו שיהיה זה‬
‫לעיכובא כביום ראשון‪ ,‬ונראד‪ ,‬דזהו גם כוונת‬
‫רש״י בד״ד‪ ,‬בשלמא יבש‪ ,‬שכתב שם וז״ל‪,‬‬
‫בשלמא יבש בדרבנן נמי כיון דמצוה היא משום‬
‫זכר למקדש בעינן הידור מצוד‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬וא״כ‬
‫זוד‪,‬י גם כוונת רש״י במשנד‪ ,‬שכתב דלולב היבש‬
‫פסול משום זה אלי ואנוהו דרצד‪ ,‬לתת טעם‬
‫לדין הדר שבשאר ימים כיון דמסתימת התנא‬
‫משמע שפוסל אף ביום ב׳ כמבואר בגמרא‪ ,‬ולפי‬
‫זד‪ ,‬לא תהיה ראי׳ דדעת רש״י דדין זה אלי‬
‫ואנוהו הוי דאורייתא‪ ,‬וכן לכאורד‪ ,‬משמע‬
‫לזה שיעור קבוע שחייב מדרבנן וא״כ בספק‬
‫שיעור כזה אמרינן דספיקא דרבנן לקולא‪.‬‬
‫והנה בסוגיא הנ״ל כתב היש״ש דדין זה דעד‬
‫שליש בר‪,‬ידור מצור‪ ,‬אינו אלא בארבעה מינים‬
‫שנאמר בהם הדר‪ ,‬משא״כ בשאר מצות שאין‬
‫בהם אלא משום זה אלי ואנוד‪,‬ו אינו מחוייב‬
‫להוציא שליש על הידורן‪ ,‬והמג״א בסימן תרנ״ו‬
‫ס״ק ב׳ הביא דבריו וחלק עליו כיון ״דבגמרא‬
‫סתמא קאמר בהידור מצוד‪ ,‬וגם רש״י פי׳ על ב׳‬
‫ס״ת ע״ש‪ ,‬אלא שהוא פסק כר״ת״ ופירש שם‬
‫במחצית השקל ואף דר״ת חלק על רש״י‬
‫בפירוש הסוגיא שם )דרש״י מפרש דמיירי‬
‫שמוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור יותר‬
‫מהשני יקח ההדר עד שליש‪ ,‬ור״ת מפרש‬
‫דמיירי דקנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום‬
‫שליש(‪ ,‬מ״מ בדבר זד‪ ,‬לא מצינו שנחלקו״‪,‬‬
‫ונראה דלפי מה שבארנו במחלוקת רש״י ותום׳‬
‫כאן‪ ,‬יש להצדיק דברי היש״ש‪ ,‬די״ל דרש״י‬
‫לשיטתיד‪ ,‬קאי שסובר דדין הדר שבאתרוג‬
‫ממצות זה אלי ואנוהו הוא אלא שהוא לעיכובא‬
‫א״כ בהידור שאינו לעיכובא שהוא הנידון‬
‫בסוגיא דעד שליש בהידור‪ ,‬ה״ז ממש כדין זר‪,‬‬
‫אלי ואנוד‪,‬ו דבעלמא וממילא אין לחלק בין ד׳‬
‫מינים לשאר מצות‪ ,‬משא״כ לתום׳ שסוברים‬
‫דד‪,‬דר הוא הלכד‪ ,‬מיוחדת ומחודשת בד׳ מינים‬
‫ואינו שייך לדין זד‪ ,‬אלי ואנוד‪,‬ו דבעלמא‪ ,‬סובר‬
‫המהרש״ל דאף הידור שאינו מעכב בד׳ מינים‬
‫הוא מדין הדר ולא מדין זה אלי ואנוהו ודוקא‬
‫בו חייב להוציא שליש ולא בהידור דזה אלי‬
‫ואנוד׳ו‪.‬‬
‫וע״פ מד‪ ,‬שבארנו פלוגתא דרש״י ותוס׳ הנ״ל‬
‫יש לבאר דבפלוגתא זו תליא נמי מה שנחלקו‬
‫בדף ל״א ע״א‪ ,‬דד‪,‬נר‪ ,‬בגמרא שם מצינו מחלוקת‬
‫בדין לולב יבש בין רבנן לר׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬דרבנן‬
‫פוסלים ור׳ יהודה מכיסיר‪ ,‬ומבואר שם בגמרא‬
‫דחולקין אם מקשינן לולב לאתרוג או לא‬
‫דלרבנן מקשינן ולר׳ יהודה לא מקשינן ופירש‬
‫שם רש״י בד״ה לא מקשינן‪ ,‬״לא הוקשו זה מזד‪,‬‬
 ‫דע ת מ שה‬
‫בברכה יש לו החיוב של ואנוהו ובמצור‪ ,‬בלא‬
‫ברכה אין עליו החיוב של ואנוד‪,‬ו וצ״ע‪ .‬עכ״פ‬
‫משמע ברש״י דזה אלי ואנוד‪,‬ו אינו אלא דרבנן‬
‫כדעת כמה ראשונים דהא תלה דין זה בהזכרת‬
‫שם שמים דהיינו ברכה וברכת המצות אינה‬
‫אלא ררבנן‪ ,‬ולפי זה צריך לפרש לשון רש״י‬
‫בדף כ״ט ע״ב בד״ה בשלמא יבש‪ ,‬דכיון דמצוה‬
‫הוא משום זכר למקדש ותיקנו ברכה עליה ככל‬
‫שאר מצות דרבנן בעינן מצוד‪ ,‬מד‪,‬ודרת משום‬
‫הזכרת שם שמים עליד‪.,‬‬
‫בדין מוקצה בטעות‬
‫כד‪,‬נא בין יושב ומצפד‪ ,‬לאינו יושב ומצפה‪.‬‬
‫דבסוף סי׳ מ״ז כתב שם וז״ל‪ ,‬ברם צריך אילו‬
‫גרוגרות וצימוקים דאסקינן ליבושינהו ויבשו‬
‫בין השמשות ולא הוד‪ ,‬ידיע בד‪,‬ון דיבישו והוד‪,‬‬
‫מקצאן וקיימין מדעתיד‪ ,,‬למחר כי ידע בד‪,‬ון‬
‫דיבישו מי שרי לאכילה אי לא‪ ,‬מי אמרינן‬
‫בתר דעתיה אזלינן וגברא הוד‪ ,‬מקצן מדעתיד‪,,‬‬
‫או דילמא בתר אוכלא אזלינן ואוכלא הא‬
‫איתחזי‪ .‬ת״ש‪ ,‬דאמר רב כר‪,‬נא מוקצד‪ ,‬שיבש‬
‫ואין הבעלים מכירין בו מותר‪ ,‬אלמא בתר‬
‫אוכלא אזלינן וכן הלכתא‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הא חזינן‬
‫דהשאלתות הבין סברת רב כהנא לא משום‬
‫דהבעלים עומד ומצפה‪ ,‬אלא משום דאוכלא‬
‫בעצמותו הי׳ חזי לאכילה ביה״ש‪ ,‬א״כ אין‬
‫הדבר תלוי לדעתו במחשבת הבעלים כלל‪ ,‬וא״כ‬
‫נראה מלשון השאלתות כדברי הלבוש הנ״ל‬
‫דמוקצה בטעות מותר אפילו באינו עומד‬
‫ומצפד‪.,‬‬
‫וכדברי הלבוש הנ״ל מינזמע לכאורה גם‬
‫מדברי הראשונים אירושלמי ריש ביצה‪ ,‬דאיתא‬
‫התם אדינא דבית הלל דאומרים ביצה שנולדד‪,‬‬
‫ביו״ט לא תיאכל‪ ,‬מה טעמון דבית הלל‪ ,‬נעשית‬
‫פח‬
‫מדבריו בדף ל״ו ע״ב שהזכרנו לעיל‪ ,‬דמשמע‬
‫דבר מחודש בגדר זה אלי ואנוהו‪ ,‬שכל מה‬
‫דבעינן מצוה מהודרת הוא משום שמזכיר שם‬
‫שמים עליו דהיינו ברכה‪ ,‬וכפי הנראה למד זאת‬
‫רש״י ממשמעות הדרשה‪ ,‬דזה אלי ואנוהו אין‬
‫שייך לומר על הס״ת או על הציצית אלא קאי‬
‫על הזכרת השם שבברכה וע״ז נדרש כשזה אלי‬
‫כלומר כשמווכר שם שמים על המצוה בעינן‬
‫ואנוד‪,‬ו‪ ,‬ולפי זה יד‪,‬יה נ״מ בין מקיים מצוד‪.‬‬
‫בברכה לבין מקיים מצוד‪ ,‬בלא ברכה דבמצוה‬
‫הרב שמחה שורץ‬
‫ביצה כ״ו ע״ב‪ ,‬אמר רב כהנא מוקצה שיבש‬
‫ואין הבעלים מכירין בו מותר‪ .‬ופרש״י דמיירי‬
‫ביבש מבעוד יום וד‪,‬בעלים לא בדקוהו מבעו״י‬
‫ולמהר מצאוד‪,‬ו שיבש היה מאתמול‪ ,‬מותר —‬
‫דכי אסקי׳ מעיקרא לא אקצייד‪ ,‬אלא לייבש והרי‬
‫יבש והוכן מבעוד יום‪ .‬כך פירש רב אחאי‬
‫בשאלתות שלו‪ ,‬ע״כ לשון רש״י‪ .‬והבין הפרמ״ג‬
‫בסי׳ ש״י במב״ז ס״ק ד׳‪ ,‬דכל ההיתר דרב כהנא‬
‫הוא דווקא בכה״ג דהבעלים העלום לגרוגרות‬
‫וצימוקין לגג כדי שיתייבשו וכל שעה עומד‬
‫ומצפה לכך שייבשו‪ ,‬לכך כל שיבש בביד‪.‬״ש‬
‫ולא ידעו הבעלים שרו‪ ,‬אבל איסור שנפל‬
‫להיתר לח ולא הי׳ בו ששים ונתוסף אח״כ‬
‫קודם שבת ע״י חש״ו וכו׳ ולא ידעו הבעלים‬
‫י״ל דבכה״ג הואיל ולא שייך עומד ומצפה‬
‫— אסור‪ .‬ובסוף דבריו שם מביא דהלבוש כתב‬
‫בסתמא דמוקצד‪ ,‬בטעות לא הוד‪ .‬מוקצה‪ ,‬משמע‬
‫דסבר דאף באינו עומד ומצפה מותר‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫ולכאורד‪ ,‬דברי הפמ״ג קשים להולמם‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫כל דבריו מיוסדים על דיוק לשון רש״י בשם‬
‫השאלתות‪ ,‬וכד נדייק שפיר בלשון השאלתות‬
‫עצמו נראה לכאורה דלא חילק בדינו של רב‬
‫פט‬ ‫בטעות‬ ‫בדיו מוקצה‬
‫ביו״ט ולכן קאמר מוקצה בטעות דהא חסרה‬
‫הכנה‪ .‬ועפ״י דבריו אפשר דיש לישב הא דלא‬
‫מייתי הרמב״ם דינא דרב כהנא דמוקצה בטעות‬
‫מותר‪ ,‬די״ל דהרמב״ם כייל לי׳ בהלכה הנ״ל‬
‫דמחלק בדין הכנה בין שבת ליו״ ט‪ ,‬והרי גם‬
‫מוקצה בטעות איסורו הוא מצד חסרון בהכנה‪,‬‬
‫וא״כ מובן דבהא דכתב הרמב״ם דהכל מוכן‬
‫אצל שבת‪ ,‬נכלל גם דין מוקצה בטעות דמותר‬
‫ואמנם ביו״ט דצריד בו הכנה יהי׳ אסור בו‬
‫גם מוקצה בטעות‪ ,‬וצ״ע עדיין‪.‬‬
‫הר״ן דהבבלי פליג אירושלמי בדין מוקצה‬
‫ובעצם חידושו של מראה הפנים לחלק בין‬
‫יו״ט לשבת בדין מוקצה בטעות‪ ,‬יש לדון לכאו׳‬
‫מהירושלמי פ״ג דשבת הלכה ו׳‪ ,‬דבעי תמן‪,‬‬
‫נר שכבה מבעוד יום ונודע לו בשבת אי הוה‬
‫מוקצה‪ ,‬ומדמה לי׳ הירושלמי למוקצה שיבש‬
‫ואין הבעלים מכירין בו דלדעת הירושלמי‬
‫אסור‪ ,‬והא התם איבעי לירושלמי בדין מוקצה‬
‫בשבת ומדמה למוקצה בטעות‪ ,‬הא חזינן דפשיט‬
‫לי׳ לירושלמי דמוקצה בטעות אסור אף בשבת‬
‫ודלא כמרה״פ בריש ביצה‪ .‬וע״ש במרה״פ‬
‫שכתב ג״כ דלתלמודא דידן יהי׳ מותר בנר‬
‫שכבה מבעו״י ונודע לו בשבת כמוקצה בטעות‪,‬‬
‫מוכח מדבריו דהבין ג״כ כלבוש דלעיל דדינא‬
‫דרב כהנא הוא בכל גווני גם באינו עומד‬
‫ומצפה‪ ,‬דאי נימא כפמ״ג‪ ,‬הא י״ל דאף‬
‫לתלמודא דידן דהתיר מוקצה בטעות ייאסר‬
‫הנר שכבה מבעו״י‪ ,‬דהא שם ודאי אינו עומד‬
‫ומצפה שיכבה נרו‪ ,‬דהרי כל כוונתו מתחילה‬
‫היתד‪ ,‬שידלק ביה״ש‪ .‬ונראה דגם שיטת הט״ז‬
‫כן‪ ,‬דכתב בסי׳ תקי״ת סוף ס״ק ה׳ )מובא‬
‫בכנס״י ס״ב בשם הגר״ד לנדו שליט״א וע״ש‬
‫עוד דהאריד בזה( דאוצר תבן שאינו עומד‬
‫להסקה‪ ,‬נפלו בו קוצים מבעו״י ועי״ז נעשה‬
‫עומד להסקה‪ ,‬אף שהבעלים לא ידעו בו עד‬
‫שחשכה מותר‪ .‬ופשוט דהתבן לא עמד שיפלו‬
‫בו קוצים ובכ״ז מתיר‪ ,‬א ״כ בכל מוקצה בטעות‬
‫י״ל דמותר לט״ז אף באינו עומד ומצפה‪ .‬וע״ע‬
‫בחזו״א או״ח סי׳ מ״ט ס״ק י״ג דכתב שם‬
‫דבסבור ביה״ש שהוא איסור ואח״כ נתגלה‬
‫כמוקצה שיבש ולא ידע בו‪ ,‬אילו מוקצה שיבש‬
‫ולא ידע בו שמא אינו אסור‪ ,‬עי׳ב‪ .‬דהיינו‪,‬‬
‫דהירושלמי רוצה לדמות דין ביצה שנולדה‬
‫ביו״ט מתרנגולת העומדת לאכילה לדין מוקצה‬
‫בטעות ושיטת הירושלמי היא דלא כש״ס דילן‪,‬‬
‫דמוקצה בטעות — אסור‪ ,‬דהרי גם בביצה‬
‫אף דלא אסח דעתי׳ מהתרנגולת‪ ,‬מ״מ לא‬
‫ידע דהביצה תיוולד‪ ,‬וכתבו שם הרידב״ז ומראה‬
‫הפנים דלש״ס דילן א״א לאסור הביצה מטעם‬
‫מוקצה בטעות‪ ,‬וכ״ב גם הב״י בסימן ש״י בשם‬
‫בטעות ובשו״ע פסק כבבלי בזה‪ ,‬ואי נימא‬
‫כפמ״ג דכל דינו דרב כהנא הוא רק בעומד‬
‫ומצפה‪ ,‬א״כ אף לבבלי י״ל דאע״ג דמוקצה‬
‫בטעות מותר היינו דוקא בעומד ומצפה‪ ,‬אבל‬
‫בתרנגולת דליכא שם עומד ומצפה שתלד ביצה‬
‫אפשר דאסור‪.‬‬
‫וע״ש במראה הפנים דרוצה לומר דלא מוכרה‬
‫כלל דהירושלמי פליג אבבלי בזה‪ ,‬דהא כתב‬
‫הרמב״ם בפ״א מהל׳ יו״ט הי״ז וז״ל‪ ,‬ויש ביום‬
‫טוב מה שאין בשבת איסור מוקצה‪ ,‬שהמוקצה‬
‫אסור ביום טוב ומותר בשבת מפני שיום טוב‬
‫קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל‬
‫בו‪ ,‬כיצד‪ ,‬תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור‬
‫העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין‬
‫לסחורה‪ ,‬כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן ואסור‬
‫לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם מבערב‬
‫ויחשוב עליהם לאכילה‪ .‬אבל בשבת הכל מוכן‬
‫אצל שבת ואינו צריד הכנה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ור״ל אלו‬
‫שהן ראויין בלא מלאכה כמו הפירות והדומה‬
‫להם מותרין הן בשבת אע״פ שלא השב עליהן‬
‫מבערב לאכלן‪ ,‬וא״כ הוא הדין והוא הטעם ג״כ‬
‫במוקצה שיבש ולא ידע בו שבשבת מותר‬
‫לאכלו אע״פ שלא ידע בו ולא חשב עליו‬
‫לאכלו‪ ,‬וביו״ט אסור שהרי לא חישב עליו‬
‫לאכילה שלא ידע שיבש וראוי לאכילה‪ ,‬א״כ‪,‬‬
‫מסיק במרה״פ עפי״ז דאפשר לומר דהבבלי‬
‫מיירי רק בשבת ולכן מותר מוקצה בטעות דהא‬
‫הכל מוכן אצל שבת‪ ,‬אבל הירושלמי מיידי‬
 ‫ד ע ת מ שה‬
‫שלא יבוא בערבי שבתות וממילא איתקצאי‬
‫לביה״ש ואף שיבוא למחר אסורין משום מוקצה‬
‫דאינהו סברי כר׳ יהודה דאית לי׳ מוקצה‪,‬‬
‫ולכאו׳ דבריו קשים‪ ,‬דהא רב כהנא התיר‬
‫במוקצה בטעות אף דלא ידע ביה״ש‪ ,‬והא גם‬
‫הכא אם יבוא משיח למחר יתברר למפרע‬
‫דהתרומה התלוי׳ מעולם לא היתה אסורה‪ ,‬וא״כ‬
‫ליכא מוקצה כלל ו ועי׳ בשו״ת שואל ומשיב‬
‫מהדו״ק ח״ב ס״ס קמ״ז דהקשה כן והשאיר‬
‫בצ״ע‪.‬‬
‫ונראה להוכיח מדבריו דסובר כהפרמ״ג דדינו‬
‫של רב כהנא הוא רק ביושב ומצפה שיתייבשו‬
‫הגרוגרות והצימוקין‪ ,‬אבל בנידון דגמ׳ דפסחים‬
‫הא אין אדם חושב שמא יבוא משיח למחר‪,‬‬
‫וכדברי הצל״ח עצמו דהיות ואין משיח בא אלא‬
‫בהיסח הדעת אקציגהו מדעתי׳ ולא מקרי יושב‬
‫ומצפה‪ ,‬משו״כ בהא יודה רב כהנא דהוי‬
‫מוקצה‪ ,‬אך אפשר לדחות דבאמת סובר כלבוש‬
‫דאין חילוק בין יושב ומצפה לאינו יושב‬
‫ומצפה‪ ,‬אלא דהצל״ח הבין דכל היתרא דרב‬
‫כהנא הוא דוקא בגרוגרות וצמוקין דבמציאות‬
‫היו כבר יבשין ביה״ש אלא הוא לא ידע‪ ,‬וא״כ‬
‫היות ובשבת נתברר לו שחוסר ידיעתו גרם‬
‫שיקצם מדעתו הוי מוקצה בטעות ומותר‪ .‬אבל‬
‫בסוגי׳ דפסחים לא היתה לו ביה״ש שום טעות‬
‫במציאות‪ ,‬כי ידע דהתרומה היא ספק אסורה‬
‫ספק מותרת וידע דיתכן שיבוא אליהו ויגלה‬
‫שהיא מותרת‪ ,‬אבל ס״ס ביה״ש לא היה יכול‬
‫לנהוג בה היתר מצד הספק שעדיין היה לו‬
‫ביה״ש‪ ,‬וא״כ אף אם יבוא אליהו למחר ויגלה‬
‫דהתרומה מותרת‪ ,‬לא ישנה היתרו מאומה‬
‫במצבה של התרומה אתמול ביה״ש‪ ,‬אלא רק‬
‫מכאן ולהבא נדע שגם אתמול היתד‪ .‬מותרת‪,‬‬
‫אבל ברור שאדם זה הי׳ צריך לנהוג בה ביה״ש‬
‫כבחתיכד‪ .‬של איסור‪ ,‬ממילא בכה״ג ההקצאד‪.‬‬
‫מד‪.‬תרומה היתד‪ .‬ודאית ולא בטעות וגם לרב‬
‫כהנא איכא עלה שם מוקצד‪..‬‬
‫וד‪.‬נר‪ .‬בשו״ת בשמים ראש סי׳ רכ״ט דן‬
‫במאכל שנפל בו שומן בע״ש סמוך לחשיכה‪,‬‬
‫וטעו וסברו דחלב הוא והניחוהו בחוץ‪ ,‬ואחר‬
‫שהוא טעות אין כאן מוקצה‪ ,‬מוכח להדיא‬
‫מדבריו דאף באינו עומד ומצפה הותר מוקצה‬
‫בטעות‪.‬‬
‫וכדברי הפרמ״ג נראה דסבר גם הצל״ח‬
‫בפסהים‪ ,‬דתניא שם בדף י״ג ע״א‪ ,‬ארבעה‬
‫עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל‬
‫מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות‪ ,‬תלויות‬
‫וטהורות‪ ,‬ומשיירין מן הטהורות מזון שתי‬
‫סעודות כדי לאכול עד ד׳ שעות‪ ,‬דברי ר׳ אלעזר‬
‫בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר׳ יהושע‪,‬‬
‫אמרו לו‪ ,‬טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן‬
‫אוכלין? אמר להם‪ ,‬כבר בקשו ולא מצאו‪,‬‬
‫ופירש״י‪ ,‬כלומר‪ ,‬כל מה שיש לו לבקש כבר‬
‫ביקש דהא בשבת לא יבואו אורחים וכבר יודע‬
‫ובקי הוא באותן שבעיר מי יבוא אצלו‪ .‬אמרו‬
‫לו שמא חוץ לחומה לנו? אמר להם‪ ,‬לדבריכם‬
‫אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם‪.‬‬
‫אמרו לו‪ ,‬כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו‬
‫בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים‬
‫מפני הטורח‪ ,‬ע״כ‪ .‬ומקשים המפרשים‪ ,‬הא‬
‫בערב יו״ט שחל בשבת ליכא טורח וא״כ אכתי‬
‫שמא יבוא אליהו למחר? ועי׳ במהרש״א‬
‫שכתב‪ ,‬ובירושלמי ראיתי שאין אליהו בא‬
‫בשבתות‪ .‬וע״ש בצל״ח שמקשה על המהרש״א‬
‫מכמה מקומות וגם בגמ׳ גופא גרסינן ע״ש‬
‫ועיו״ט ולא נזכר שבת‪ .‬לכן מסיק הצל״ח‬
‫דהפשט בגמרא הוא‪ ,‬דר׳ אלעזר הקשה‪,‬‬
‫לדבריכם שאתם חוששים לשמא‪ ,‬אף תלויות‬
‫לא ישרפו שמא יבוא אליהו למחר‪ ,‬דהרי בשבת‬
‫אפשר דיבוא דליכא טורח‪ ,‬ויתירם‪ .‬אלא דאכתי‬
‫יש לאוסרם משום מוקצה דאטו דאסיק אדעתיה‬
‫לביאת אליהו והלא אינו בא אלא בהיסח הדעת‬
‫ואתמול ביה״ש אקצינהו מדעתי׳ ומיגו‬
‫דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא‪.‬‬
‫אלא דר׳ אלעזר סובר כרבי שמעון דלית לי׳‬
‫מוקצה‪ ,‬וחכמים השיבו לו דסברי כרבי יהודה‪,‬‬
‫וכך השיבו לו‪ ,‬בשלמא אם הי׳ אליהו יכול לבוא‬
‫בער״ש לא הי׳ יכול לשורפם שמא יבוא בער״ש‬
‫עם חשיכה ויטהרם‪ ,‬אבל כיון שמובטח לישראל‬
‫צא‬ ‫בטעות‬
‫הלבוש דרב כהנא מתיר בכל גווני יש לחלק‬
‫שפיר‪ .‬דהא איתא ברא״ש פרק ו׳ דנדרים סוף‬
‫סי׳ ג׳ דהירושלמי כתב דאף דחכם עוקר הנדר‬
‫מעיקרו‪ ,‬אינו עוקרו אלא מכאן ולד‪,‬בא‪ ,‬דד‪,‬יינו‪,‬‬
‫דבמציאות היה הנדר אסור עד שהתירו החכם‪,‬‬
‫ורק לאחר התרת החכם דיינינן לי׳ לגבי מאי‬
‫דנ״מ מכאן ולהבא כאילו מעולם לא הי׳ נדר‪,‬‬
‫וא״כ עפי״ז י״ל שפיר דאף דלאחר הד‪,‬תרד‪,‬‬
‫דיינינן לי׳ כנעקר למפרע וכאילו ביד‪,‬״ש הי׳‬
‫נדר בטעות‪ ,‬כל זד‪ ,‬הוא רק לגבי הזמן שאתר‬
‫ההתרה‪ ,‬אבל כשנדון מד‪ ,‬היה מצבן האמיתי‬
‫של הפירות ביה״ש‪ ,‬ברור דנאמר דביד‪,‬״ש היו‬
‫הפירות ודאי אסורין באכילה‪ ,‬א״כ ודאי דבכה״ג‬
‫לא התיר רב כד‪,‬נא מוקצה בטעות‪ ,‬דהא גם‬
‫השתא‪ ,‬אחר התרת החכם מודינן דהפירות‬
‫היו ביד‪,‬״ש חפצא דאיסורא א״כ הכא ודאי‬
‫דאקצינהו מדעתי׳ הקצאה גמורה אף לרב‬
‫כר‪,‬נא‪.‬‬
‫חיטוי שנעשה באתרוגים‬
‫שאוכל מאתרוגים אלו‪ ,‬ועשה מהן ג״כ מיני‬
‫מרקחת וחילק לכמר‪ ,‬אנשים‪ ,‬וב״ה לא הזיק לאף‬
‫אחד‪ ,‬וכמו״ב הוברר לי שאותן אפרסקים‬
‫הגדולים הנמצא בשוק משתמשים בו ג״כ בחומר‬
‫הנ״ל וד‪,‬וא בר אכילד‪ ,,‬אך מאחר שחומר זה‬
‫נמצא עכשיו בתהליך יצירה‪ ,‬ומתוך זה יכול‬
‫לבוא ג״כ מצב שבאמת אי אפשר יהא לאכול‬
‫אותן האתרוגים לכן נבאר אי״ד‪ ,‬שאלה זו‪ ,‬אף‬
‫שלמעשה כרגע לא קיים שאלה זו‪.‬‬
‫ובתחילה נבאר מד‪ ,‬הטעם שאם אין בה‬
‫היתר אכילה פסול האתרוג‪ ,‬ומתוך זה נבוא‬
‫לבאר אי״ד‪ ,‬מד‪ ,‬דינו של אתרוגים אלו בשאר‬
‫ימים‪ .‬וכמו״כ באופן שרק מיעוט אתרוגים יהא‬
‫כן‪ ,‬אם ניתן לקנות בשוק אתרוגים אלו‪.‬‬
‫בדין מוקצה‬
‫שחשיבה נודע להם דשומן היה‪ ,‬ומסתפק שם‬
‫לאסרו מכה סוגי׳ דשבת מ״ו ע״ב‪ ,‬דאיתא התם‪,‬‬
‫ת״ש‪ ,‬נשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת‪.‬‬
‫ואמאי‪ ,‬לימא מי יימר דמזדקק ליה חכם‪ ,‬ומפרש‬
‫רש״י דד‪,‬קושי׳ היא אמאי מותר לו לאכול‬
‫מהפירות שהדיר‪ ,‬הא אסח דעתי׳ מינייהו דאמר‬
‫מי יימר דמזדקק לי חכם‪ ,‬וא״כ אפילו שרי‬
‫ליר‪ ,‬חכם ליתסר לי׳ משום מוקצה‪ ,‬ע״כ‪ .‬ומאי‬
‫קושי׳‪ ,‬הא כשנשאל על נדרו והחכם מתיר לו‬
‫הנדר‪ ,‬הרי החכם עוקר הנדר מעיקרו‪ ,‬ושווי׳‬
‫כנדר טעות‪ ,‬וא״כ מתברר עתה דמאי דאקצי׳‬
‫דעתי׳ מיני׳ ביה״ש הוה מוקצה בטעות‪ .‬ומשמע‬
‫דמוקצה בטעות אסור ‪ 1‬ואמנם לסברת הפרמ״ג‬
‫המובא לעיל פשוט דאין סתירה מד‪,‬כא לרב‬
‫כהנא‪ ,‬דהא אמר דדינא דרב כהנא הוא רק‬
‫ביושב ומצפה והכא הא אין יושב ומצפה‪ ,‬דהא‬
‫אפשר דהחכם לא יתיר לו‪ ,‬ומשו״ה בכה״ג גם‬
‫מוקצר‪ ,‬בטעות אסור‪ .‬אך נראה דגם לשיטת‬
‫הרב יחיאל מיכל שטרן‬
‫מח״ס ״שערי טהרה״‪ ,‬״שערי טבילה״‬
‫אשתקד התעורר בירושלים עיד‪,‬״ק הבעי׳‬
‫בקשר לחיטוי הנעשה באתרוגים‪ ,‬וכמו״כ באותן‬
‫אתרוגים אשר מערבבים במים המשקים את העץ‬
‫בסוג חומר מסויים אשר בהשפעתו מגדיל את‬
‫האתרוג‪ ,‬וכמה אינשי ריננו אחרי בית מסחר‬
‫מסויים‪ ,‬שד‪,‬וא משתמש בתומר זה‪ ,‬וחומר זה‬
‫מרעיל את האתרוג‪ ,‬שעי״כ אי אפשר לאכלו‬
‫מחמת סכנה‪ ,‬ומתוך זה באו לומר שמאחר‬
‫שהתנאי של אתרוג הוא שיהא בו היתר אכילה‪,‬‬
‫ובלא״ה פסול האתרוג‪ ,‬וממילא רצו לפסול‬
‫אתרוגים אלו‪.‬‬
‫ויש לד‪,‬עיר כאן‪ ,‬שלאחר בירור עם אותו בעל‬
‫בית מסחר הוברר‪ ,‬שאפשר לאכול אתרוגים‬
‫אלו ללא חישש‪ ,‬וכמו״כ הוא עצמו הראה לי‬
 ‫משה‬ ‫דעת‬ ‫צב‬

‫דלא הוי שלכם‪ ,‬ומשמע שבשאר ימים כשר‪,‬‬ ‫במשנה סוכה ל״ד‪ :‬אתרוג של ערלה‬ ‫א‪.‬‬
‫ולכאורה ה״ה אתרוג שנאסר באכילה מסיבה‬ ‫פסול‪ ,‬ובדף ל־׳ה פליגי בה ר׳ חייא בר אבין‬
‫אחרת ג״כ הוי כנ״ל שבשאר ימים כשר‪ .‬אמנם‬ ‫ורב אסי‪ ,‬חד אמר מפני שאין בה היתר אכילה‪,‬‬
‫בשו״ת בנין עולם סי׳ ל״ג מפרש שהרשב״א לא‬ ‫והד אמר מפני שאין בה דין ממון‪ ,‬ולמסקנה‬
‫כתב כן אלא בסוג אתרוג שרק לעצמו אסור‬ ‫לכו״ע בעינן היתר אכילה‪ ,‬אלא פליגי אם‬
‫וכמו מודר הנאה‪ ,‬משא״כ לאחרים עצם האתרוג‬ ‫צריכים בו ג״כ דין ממון‪ .‬וברש״י ביאר שם‬
‫הוי בר אכילה בזה פסולו משום לכם ובשאר‬ ‫הטעם שמצריכין היתר אכילה דכיון שלא חזיא‬
‫הימים כשר‪ ,‬אך באתרוג שגם לאחרים לא הוי‬ ‫לכל דרכי ההנאה לאו לכם הוא״‪ ,‬נמצא שס״ל‬
‫בר אכילה אין ראי׳ שפסולו משום לכם‪ ,‬וה״ה‬ ‫דהפסול הוא מדין ״לכם״ וכן מבואר בתוס׳ ד״ה‬
‫בשאר הימים פסול‪ .‬ואף דלכאורה הרי הרשב״א‬ ‫לפי שפסולו מצד דין לכם‪.‬‬
‫הוכיח דינו מאתרוג של תרומה טמאה‪ ,‬וזה‬ ‫אך ברמב״ם בפיהמ״ש כתב ״ערלה ותרומה‬
‫אסור לאחרים ג״כ ומשמע דלא כחילוק הבנין‬ ‫טמאה הם מכלל הדברים הטעונים שריפה כמו‬
‫עולם‪ ,‬מ״מ אפשר שהרשב״א הוכיח מאתרוג של‬ ‫שנתבאר בזרעים‪ ,‬ולפיכך הוא פסול שמאמר‬
‫תרומה רק שלא אמרינן ביה הסברא הואיל ואי‬ ‫הש״י פרי דאלו אינן ראויין לאכילה בשום‬
‫בעי מיתשיל וממילא נתיר בזה אתרוג של‬ ‫פנים״ ומבואר שס״ל דפסולו משום שלא נחשב‬
‫מודר הנאה‪ ,‬אבל למעשה בסברא יש חילוק‬ ‫״פרי״ ולא משום דין לכם‪ ,‬ועיין ג״כ ברבנו‬
‫ביניהם‪ ,‬שאתרוג האסור באכילה מחמת עצמו‬ ‫מנוח פ״ח מלולב ה״א וכנראה שצריך לגרום‬
‫וגם לאחרים אסור‪ ,‬בזה גם בשאר ימים פסול‪.‬‬ ‫בדבריו ״והאי לאו פרי הוא״ וכמוש״ב הרמב״ם‪.‬‬
‫ומ״מ נראה שאין להקשות לשיטת התוס׳‬ ‫ב‪.‬‬ ‫וצ״ע בדברי הרמב״ם הרי ממשמעות הסוגי׳‬
‫שהיתר אכילה נלמד מדין לכם ולפי״ז בשאר‬ ‫מוכח שפסולו מצד לכם‪ ,‬ואיך חידש הרמב״ם‬
‫ימים כשר‪ ,‬ומ״מ משמע מדברי התוס׳ שאתרוג‬ ‫פסול אחר כדבר‪.‬‬
‫של ערלה פסול ג״כ בשאר ימים‪ ,‬וכדמשמע‬
‫ובאמת נ״מ מה יהא בשאר ימים‪ ,‬שאם‬
‫בתום׳ ד״ה לפי שהקשו למה הוצרכו טעמים‬
‫פסולו מצד דין לכם‪ ,‬הרי כשר בשאר ימים‪,‬‬
‫מיוחדים לאתרוג של ערלה‪ ,‬ולא פירשו משום‬
‫משא״כ אם פסולו מצד שלא נחשב ״פרי״‬
‫דכתותי מיכתת שיעורא‪ ,‬ותירצו התוס׳ שאה״נ‬
‫ממילא פוסל ג״כ בשאר ימים‪ .‬ומובן לפי״ז‬
‫שהיה יכול למינקט טעם זה מ״מ נקט נ״מ‬
‫מש״כ הרמב״ם בפ״ח מלולב ה״ט ״והפסלנות‬
‫ששייך ג״כ גבי מעשר שני‪ ,‬עכ״פ מבואר‬
‫שהוא משום ע״ז או מפני שאותו אתרוג אסור‬
‫שלדינא לשיטת התוס׳ אתרוג של ערלה פסול‬
‫באכילה בין ביו״ט ראשון בין ביו״ט שני פסול״‬
‫כל הימים‪ ,‬מ״מ אינו אלא בסוג הדברים אשר‬
‫והיינו לשיטתו שפסולו משום שלא נחשב פרי‬
‫מלבד שאין בו היתר אכילה‪ ,‬יש בו ג״כ פסול‬
‫ממילא פסול ג״כ בשאר ימים‪ ,‬משא״ב לרש״י‬
‫של כתותי מיכתת שיעורא מאחר שעומד‬
‫ותוס׳ שהוא מצד ״לכם״ כשר בשאר ימים‪ ,‬וכן‬
‫לשריפה‪ ,‬אבל שאר הדברים אין לנו ראי׳ לפסול‬
‫מפורש בכלבו והובא בדרכי משה שאתרוג של‬
‫בשאר הימים‪,‬‬
‫ערלה כשר ביו׳׳ט שני וכ״ה בשלטי הגבורים‬
‫בשם ריא״ז שמה שאינו ראוי לאכילה אין יוצא‬
‫)ובאמת צע״ק מש״כ המג״א בסי׳ תרמ׳׳ט‬
‫בו ביום ראשון של חג‪ ,‬ומשמע שבשאר ימים‬
‫ס״ק ד׳ שדעת התוס׳ דאתרוג של ערלה כשר‬
‫כשר‪.‬‬
‫בשאר הימים‪ ,‬הא מפורש בתוס׳ הנ״ל שפסול‬
‫בשאר הימים‪ .‬וכבר עמד בזה בספר חמד משה‪,‬‬ ‫והמעיין בלשון הרשב״א בתשובה סי׳ תשמ״ו‬
‫אמנם נראה עזכוונת המג״א לומר שבאמת תוס׳‬ ‫ותשמ״ז שכתב גבי מי שהוא מודר הנאה מלולב‬
‫נקטו לפסול ערלה כל ז׳ ימים מ״מ זהו רק מצד‬ ‫של חבירו או של עצמו אינו יוצא ביום הראשון‬
‫צג‬ ‫באתרוגים‬ ‫שנעשה‬ ‫חיטוי‬

‫אך עכ״פ לדברי המג״א מובן מש״ב הרמב״ם‬ ‫שבתותי מיכתת שיעורא מאחר שעומד לשריפה‪,‬‬
‫לפסול אתרוג שאינו ראוי לאכילה מצד שלא‬ ‫משא״ב אם לא היה עומד לשריפה‪ ,‬אלא הוא‬
‫מיקרי ״פרי״ הרי לכאורה מגוף הסוגי׳ מוכח‬ ‫נאסר באכילה מחמת דבר אחר‪ ,‬בזה אינו אסור‬
‫שפסולו משום שלא מיקרי לכם‪ ,‬ולדברי המג״א‬ ‫אלא ביום א׳ וכן מוכח מקושית התוס׳ למה‬
‫מיושב ומשום דמחלוקת רחב״א ור״ח הוא‬ ‫למינקט מטעם שאין בו היתר אכילה ויאסר‬
‫דפליגי ביסוד הדבר למה מיפסל האתרוג‪ ,‬שר״ח‬ ‫מצד כתותי מיכתת שיעורא ונ״מ לגבי שאר‬
‫לומד מדין לכם שצריך שיהא לכל דרכי‬ ‫ימים‪ ,‬ועפי״ז כתב המג״א שבאופן שיש רק‬
‫הנאתכם‪ ,‬ובאם חסר פרט אחד מזה‪ ,‬חסר כבר‬ ‫בליעת איסור יש להקל שהרי לרש״י ותום׳‬
‫בדין ״לכם״ ולכך אתרוג של ערלה פסול משום‬ ‫דס״ל שאם נאסר כולו מ״מ אינו אלא ביום א׳‬
‫שחסר כפרט של לכם‪ .‬ורב אסי לומד ’שהתורה‬ ‫באופן שהוא לא מיכתת שיעורא‪ ,‬א״כ במקום‬
‫הצריכה שיהא בו דין ממון‪ ,‬ושיהא שלו‪ ,‬ולכך‬ ‫שאינו נאסר אלא מחמת בליעת איסור שיש‬
‫של ערלה פסול מאחר שאין לו בה דין ממון‪,‬‬ ‫להקל ג״כ ביום א׳‪ ,‬מאחר שהוא קיל טפי(‪.‬‬
‫ועכ״פ באופן שחסר קצת בבעלות הבעלים‬
‫עכ״פ יוצא שאתרוג הנאסר באכילה‬ ‫ג‪.‬‬
‫חסר בגוף האתרוג התנאים שהכשירה תורה‪,‬‬
‫מחמת בליעת רעל בתוכו‪ ,‬או שכולו רעל מ״מ‬
‫ולפי״ז פסול כל שבעה‪ ,‬ולא דמי לשאול שכשר‬
‫בשאר הימים לכו״ע כשר‪ ,‬מלבד לשיטת הרמב״ם‬
‫בשאר ימים‪ ,‬מפני ששם מצד האתרוג אין כאן‬
‫שפסולו מאחר שלא מקרי ״פרי״ ולפי״ז אסור‬
‫שום חסרון אלא שלא הוי שלו ובזה בשאר‬
‫גם בשאר הימים‪ .‬ולפי״ז תמוה קצת מאחר‬
‫ימים כשר‪ ,‬משא״כ בדבר שחסר בעצם האתרוג‬
‫שהמחבר הביא בסי׳ תרמ״ט ס״ה כדעת הרמב״ם‬
‫או מצד היתר אכילה או מצד דין ממון בזה‬
‫שהפסול שנאסר מחמת איסור אכילה אסור גם‬
‫פסול כל שבעה‪ ,‬וזהו שאמרו בגמ׳ שאין ״בה״‬
‫בשאר ימים‪ ,‬אשר לכאורה הוא כשיטת הרמב״ם‪,‬‬
‫היתר אכילה ואין ״בה״ דין ממון‪ ,‬והיינו‬
‫ומ״מ לא הביא המחבר כלל האי הילכתא לעיל‬
‫שהחסרון הוא באתרוג גופיה‪ ,‬ובכה״ג שהחסרון‬
‫של אתרוג שנאסר באכילה‪ ,‬וכמו״ב צ״ע מאחר‬
‫הוא באתרוג גופיה פסול כל שבעה‪ ,‬נמצא‬
‫שהרמ״א הביא לעיל דברי הכלבו שערלה מותר‬
‫שמיש״כ הרמב״ם שפסולו מאחר שלא נחשב‬
‫בשאר ימים‪ ,‬וא״כ למה לא הגיה כלל על דברי‬
‫״פרי״ לא הוי לימוד חדש אלא שזה נכלל‬
‫המחבר דהכא‪.‬‬
‫בפסול של לכם שלא הוי לכל דרכי הנאתכם‪,‬‬
‫ומ״מ גם בכה״ג פסול כל שבעה‪ ,‬עפ״ד המג״א‬ ‫והנה המג״א בס״ק כ׳ כתב לפרש דהא‬
‫בשייטת התום׳ שדבר שהוא פסול בגוף האתרוג‬ ‫דאמרינן שפסול כל ז׳ אע״פ שמצד לכם לכאורה‬
‫פסול מצד לכם ג״כ בשאר ימים‪.‬‬ ‫אינו אלא ביום א׳ מ״מ כתב וז״ל ומה שפסול‬
‫כל ז׳ היינו שראו הז״ל לאוסרו כיון שהפסול‬
‫ולפי״ז יוצא שלהלכה יש לנו לחוש לשיטות‬ ‫בגוף האתרוג כמ״ש התוס׳ ריש פירקין עכ״ל‬
‫אלו‪ ,‬ולפסול אתרוג שאינו ראוי לאכילה ג״כ‬ ‫והיינו שבדבר שהוא פסול בגוף האתרוג פסול‬
‫בשאר ימים‪ .‬אך במרחשת ח״א סי׳ כ׳ העלה‬ ‫כל ז׳ ודלא כשיטות הראשונים שגס זה אינו‬
‫באריכות שדבר שאסור מחמת סכנה נחשב‬ ‫פסול כל ז׳ אע״פ שפסולו בגוף האתרוג‪ .‬וצ״ע‬
‫לראוי לאכול לכל דבר שבתורה‪ ,‬ומשום שאף‬ ‫בדבריו א״כ יוצא שתוס׳ סתר עצמו‪ ,‬שהרי‬
‫אם נאמר שדבר שיש בו סכנה אסור מן התורה‬ ‫תוס׳ ס״ל שאתרוג שלא נאסר מחמת כתותי‬
‫לאכלו‪ ,‬מ״מ לא דמי לשאר איסורין שבתורה‪,‬‬ ‫מיכתת שיעורא אינו אסור בשאר ימים‪ ,‬וכמו‬
‫שרק היכא שיש איסור פרטי ומיוחד שפרשה‬ ‫שנקט המג״א עצמו בס״ק ד׳‪ ,‬וא״כ איך אפשר‬
‫התורה שדבר זה אסור באכילה וכדומה זה‬ ‫לפרש בדעת התוס' שדבר שאסור באכילה אסור‬
‫חשוב אינו ראוי לאכילה‪ ,‬אבל דבר האסור‬ ‫כל הימים‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
 ‫ד ע ת מ שה‬
‫נחשב שהוא מותר בפיך‪ ,‬שהרי יתכן מצב שיוכל‬
‫לאכלו‪ ,‬ולכך פירש״י שמנסך פחות מהשיעור‪,‬‬
‫אמנם באתרוג שנאסר מחמת רוח רעה וכיו״ב‬
‫שבזה כמה שיבטל ליה באיסורו עומד לא נחשב‬
‫שיש בו היתר אכילה‪.‬‬
‫ועכ״פ לפי״ז יוצא שבאותן האתרוגים‬
‫המעורב בו חומר רעיל‪ ,‬אשר באם יבטלו אותו‬
‫ויוסיפו מיני מתיקה שלא יהא סכנה באכילה‬
‫ממילא יוכל לצאת בו בחג‪ ,‬אע״פ שבמצב הקיים‬
‫אי אפשר לאכלו‪ ,‬מ״מ מאחר שיתכן מצב שיוכל‬
‫לאכלו בזה כבר מיכשר האתרוג‪) .‬והגאון ר׳‬
‫יצחק אלחנן לא דן אלא באתרוג שלא יהא‬
‫מצב שיוכשר לאכילה(‪.‬‬
‫הקיים אי אפשר לאכלן‪ ,‬אד באם יעשו ממנו‬
‫ומ״מ מצינו בירושלמי סוכה סוף פ״ד ה״ז‬
‫שמפורש טעם שיין ומים מגולין פסולין למזבח‬
‫מכיון שצריך ממשקה ישראל מן המותר בפיך‪,‬‬
‫ומשמע שהרי אף אם יוסיף בו מים ויין הרי‬
‫יבוטל האיסור מ״מ לא נחשב עכשיו שהוא‬
‫מותר בפיך ולא נחשב ביה היתר אכילה‪ ,‬וא״כ‬
‫ה״ה באותן אתרוגים אשר ע״י תערובות ובישול‬
‫יוכשרו לאכילה‪ ,‬דמ״מ עכשיו לא נחשב שיש‬
‫בו היתר אכילה‪ ,‬וא״כ אין להכשיר אתרוגים‬
‫אלו מטעם זה‪.‬‬
‫מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעור‪ ,‬ולכאו׳‬
‫והנה באותן האתרוגים הנקנים בשוק‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫שברוב האתרוגים לא נעשו בחומרים אלו‪ ,‬אם‬
‫יש לחוש מאהר שיש מיעוט אתרוגים כאלו‪ ,‬או‬
‫שאזלינן ביה בתר רוב‪ ,‬ורובן כשרים‪ ,‬לכאורה‬
‫באנו לשאלה אם בדבר האסור מחמת סכנה‬
‫אמרינן ביה הלך אחר הרוב אי לאו‪ ,‬ובאמת‬
‫ביומא דף פ״ד ‪ :‬פליגי רב ושמואל אם סמכינן‬
‫על רוב במקום סכנה‪ ,‬ורב ס״ל שאזלינן ביה‬
‫בתר רוב‪ ,‬וכתב הר״ן ביומא שם שהרמב״ם‬
‫פסק להלכה כרב וכן משמע קצת באבן העזר‬
‫סי׳ ד׳ סל״ד שאסופי הנמצא ברוב עכו״ם אין‬
‫מחללין עליו השבת‪ ,‬אמנם הרמ״א מסיק שם‬
‫שמחללין עליו השבת‪ ,‬נמצא שלהלכה פליגי‬
‫בזה המחבר והרמ״א‪ ,‬ומ״מ יש לומר שבאופן‬
‫שאין כאן דין קבוע בזה לכו״ע אזלינן בתר‬
‫צד‬
‫משום סכנה‪ ,‬הלא לא יתדה תורה על כל אחד‬
‫איסור‪ ,‬אלא שאמרה תורה בדרך כלל שאסור‬
‫להביא עצמו לידי סכנה באיזה אופן שיהי'‪,‬‬
‫אם באכילה אם באופן אחר‪ ,‬משום זה לא השיב‬
‫איסור כדי שיהא נחשב מטעם וה אינו ראוי‬
‫לאכילה‪.‬‬
‫אך עכ״פ מדברי הירושלמי שנביא לקמן‬
‫מבואר ישס״ל שדבר האסור מחמת סכנה נחשב‬
‫לאין בו היתר אכילה ולא נחשב מן המותר‬
‫בפיך‪ ,‬א״כ מדברי הירושלמי מבואר שלא‬
‫כחידושו של המרחשת‪.‬‬
‫ויש לדון באותן האתרוגים‪ ,‬אשר במצב‬ ‫ד‪.‬‬
‫מיני מרקחת ובצירוף דברי מתיקה יהא אפשר‬
‫לאכלו‪ ,‬אם כבר נחשב שיש בו היתר אכילה‪,‬‬
‫והנה באתרוג שנאסר מחמת שרוח רעה שורה‬
‫עליו‪ ,‬וכגון שהיה תחת המטה אם מותר לצאת‬
‫בו בחג‪ ,‬בתחלה רצה הגאון ר' יצחק אלחנן‬
‫בשו״ת עין יצחק או״ח סי׳ כ״ד לומר שעפ״ד‬
‫רש״י מותר לצאת בו ידי חובת חג‪ ,‬שהרי בסוכה‬
‫דף מ״ח ‪ :‬אמרו שיין ומים המגולין פסולין לגבי‬
‫מזבח‪ ,‬ורש״י פירש שם דחיישינן שמא שתה‬
‫מהן נחש דהארס מעורב בהן נמצא שאינו מנסך‬
‫מדוע לא פירש רש״י מאחר שצריך ״מן המותר‬
‫בפיך״ וכל דבר שאסור באכילה ובשתייה מיפסל‬
‫לגבי מזבח כמבואר במנחות דף ו׳‪ .‬ומוכח מזה‬
‫שכל דבר שאינו אסור בעצמותו אלא מחמת‬
‫סכנה נחשב מן המותר בפיך ונחשב כהיתר‬
‫אכילה ולפי״ז ה״ה אתרוג שנאסר מחמת רעל‬
‫המונח בתוכו שיש סכנה לא כלו‪ ,‬שעכ״פ נחשב‬
‫מן המותר בפיך ויוצא בו חובתו בפסח‪.‬‬
‫אך יש לדחות ולומר שהרי ביין ומים מאחר‬
‫שאפשר לבטל תערובות ארס הנחש ע״י הוספת‬
‫מים ויין כמבואר ברמב״ם פי״א מרוצח הלכה‬
‫י״ב וברע״ב פ״א דתרומות משנה ה׳ ובזה אין‬
‫דין ביטול איסור לכתחילה א״כ לכך לא מיפסל‬
‫משום ״מן המותר בפיך״ מאחר שבעצמותו‬
‫צה‬ ‫באתרוגים‬
‫לאכלן‪ ,‬וא״כ כשר לצאת בו לכל הדיעות גם‬
‫ביום א׳ של חג‪ .‬ב( מ״מ באם יהא מציאות‬
‫שאי אפשיר לאכלו בזה דעת המרחשת להכשירן‪,‬‬
‫ומ״מ למש״כ לעיל יוצא שלא מיבעי שיביום א׳‬
‫אין כשר לצאת בו‪ ,‬אלא גם בשאר הימים אין‬
‫כשר לצאת בו‪ ,‬אף לשיטת רש״י ותוס׳ שפסולו‬
‫מצד לכם )עפ״ד המג״א(‪ ,‬ג( אך מ״מ באם נעשה‬
‫רק ע״י חיטוי‪ ,‬שע״י רחיצת האתרוג היטב ניתן‬
‫לאכלו כשר לצאת בו כנ״ל‪ .‬וכמו״כ נראה‬
‫עיבאופנים שאי אפשר לאכלו במצב זה‪ ,‬אך‬
‫באם יעשו ממנו מרקחת בצירוף דברי מתיקה‬
‫יוצא הרעל שבתוכו ויוכלו לאכלו דמ״מ לשיטת‬
‫הירושלמי גם בכה״ג אין לצאת בו‪ .‬ד( וביארנו‬
‫לעיל שאע״פ שרוב האתרוגים יהיו כשרים‪,‬‬
‫מ״מ באם לא מכירין סוג אתרוגים אשר נעש־ו‬
‫בחומר הנ״ל לכאורה לא אזלינן בזה בתר רוב‪.‬‬
‫ה( אתרוג הנאסר מחמת בליעת איסור‪ ,‬בשלטי‬
‫הגבורים מבואר לאסור לצאת בו חובת חג‪,‬‬
‫אך במג״א תרמ״ט סק״כ מבואר להכשירו‪ ,‬וכן‬
‫משמע מדברי הגהות רע״א ותשובת שיבת ציון‬
‫סי׳ ט״ו ובבכורי יעקב )ונ״מ רק שמדברי‬
‫המג״א מוכח שאינו כשר אלא בשאר ימים‪,‬‬
‫ואילו מדבריהם מעזמע שכשר אף ביום א׳‪.‬‬
‫ו( אתרוג הנאסר מחמת שהיה מונח תחת המטה‪,‬‬
‫בש־ו״ת בנין עולם מבואר לאסרו‪ ,‬אך מ״מ‬
‫בהפסד מרובה יש להסתמך על דברי העין‬
‫יצחק ועוד שמתירין אותו עפ״ד השבות יעקב‬
‫ח״ב סי׳ ק״ה שאוכלין תחת המטה לא נאסרים‬
‫בדיעבד‪ ,‬ואע״פ שיש תולקין על יסוד השבות‬
‫יעקב מ״מ יש לצרף כאן דברי החכמת אדם‬
‫בבינת אדם כלל ס״ח אות ס״ג שבאוכלין היין‬
‫אין רוח רעה שורה עליהן‪.‬‬
‫חיטוי שנעשה‬
‫רוב בדמשמע בשו״ת שאול ומשיב מהדו״ק סי׳‬
‫רכ״ד והבא אין כאן דין קבוע א״כ גילך בתר‬
‫רוב‪.‬‬
‫ובאמת מצינו בשו״ת נודע ביהודא מהדו״ק‬
‫אבהע״ז סי׳ י׳ שהוכיח מדברי רש״י חולין דף‬
‫י׳ שבמקום סכנה לא אזלינן בתר רוב שרש״י‬
‫כתב שם גבי הניח צלוחית מכוסה ובא ומצאיר‬
‫מגולה שאסורה שתלינן בנחשים אע״ם שהוא‬
‫מיעוט עיי״ש ומוכח דלא אזלינן בסכנה בתר‬
‫רוב‪) ,‬אמנם בשו״ת תורת חסד אבהע״ז סי׳ ה׳‬
‫דחה ראי׳ זו עיי״ש(‪ ,‬וכ״כ מפורש• בפרי מגדים‬
‫או״ח סי׳ ד׳ במשבצות זהב ס״ק י׳ שאף אם‬
‫נאמר שספק ספיקא הוי מדין רוב מ״מ לא‬
‫נתיר ס״ס במקום סכנה‪ ,‬אע״פ שלכאורה מצינו‬
‫בפרי מגדים או״ח סי׳ קע״ג שאילו ספק ספיקא‬
‫הוי מדין רוב משמע עזם בדבריו שהיה אפשר‬
‫להקל בספק ספיקא במקום סכנה‪ ,‬מ״מ כנראה‬
‫לא הכריע בדבר‪ ,‬ובפרט שיש להוסיף שאם רוב‬
‫לא הוי מדין בירור א״כ מה שייך להקל במקום‬
‫סכנה בו בומן שהמציאות הרי אם יאכלנו יאכל‬
‫למות‪ ,‬ובשלמא אם רוב היה דין בירור היה‬
‫מקום לדבר זה‪ ,‬ולא ניכנס לפרט זה מאחר‬
‫שמצינו מחלוקת גדולה בפוסקים ביסוד דין רוב‬
‫אם הוא בירור או הנהגה‪ .‬וראה גם בשו״ת‬
‫מהרש״ם ח״ו סי׳ פ״א שלא מועיל ס״ס במקום‬
‫סכנה‪ ,‬ומה שהאריך בזה כיביע אומר ח״א יו״ד‬
‫סי׳ ט׳‪.‬‬
‫היוצא מכל הנ״ל‪ :‬א( אותן אתרוגים‬ ‫ו‪.‬‬
‫המצויים כיום בשוק‪ ,‬אע״פ שמשקים אותם‬
‫בחומר רעיל מ״מ המציאות הוכיח שאפשר‬
 ‫דעת משה‬ ‫צו‬

‫הרב אליקים שלזינגר‬

‫בגדרי ״לכם״ והיתר אכילה באתרוג‬

‫נאכלים בכל מושבות‪ ,‬ומרבה התם מעשר שני‬ ‫א‪ .‬סוכה ל״ד ע״ב תנן‪ ,‬של מעשר שני‬
‫בירושלים הנאכל בכל מושבות משום שיש לו‬ ‫בירושלים לא יטול ואם נטל כשר‪ ,‬ופרש״י‬
‫היתר ע״י פדיון ע״ש‪ ,‬ולכאורה מבואר מזה‬ ‫שהרי יש בה היתר אכילה‪ ,‬אבל חוץ לירושלים‬
‫כדעת תוספות שכל היכא שע״י פדיון יש לו‬ ‫לא דלכם כתיב הראוי לכם‪ .‬ולקמן ל״ה ע״א‬
‫היתר אכילה מיקרי יש לו היתר אכילה אף‬ ‫פרש״י ד״ה ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר‬
‫שעכשיו אינו נאכל וכמו דלענין נאכל בכל‬ ‫אכילה וז״ל ומכשיר אתרוג של טבל שאסור‬
‫מושבות סגי מה שיכול לפדותו ומיקרי נאכל‬ ‫באכילה ומותר בהנאה‪ ,‬ומוכח דלמסקנא דקימא‬
‫בכל מושבות וצריך עיון לישיב דעת רש״י‬ ‫לן דלכולי עלמא בעי היתר אכילה אתרוג‬
‫דס״ל דמעשר שני חוץ לירושלים מיקרי אין‬ ‫של טבל פסול דלא מיקרי היתר אכילה‪ ,‬ומבואר‬
‫בו היתר אכילה וי״ל ע״ש בסוגיא‪.‬‬ ‫שיטת רש״י דלא מהני במעשר שני מה שיכול‬
‫לפדותו או להביאו לירושלים‪ ,‬וכן בטבל לא‬
‫ג‪ .‬והנראה בזה שהנה יש לחקור בהא דבעינן‬
‫מהני מה שיכול לתקנו שיהי׳ בו דין היתר‬
‫באתרוג שיהא בו היתר אכילה וכתבו רש״י וכן‬
‫אכילה‪ ,‬אלא כיון שעכשיו אסור באכילה פסול‬
‫התוספות משום דבעינן ״לכם״ בכל דרכי‬
‫לצאת בו‪ ,‬אמנם דעת תוספות בסוגין אינו כן‪,‬‬
‫הנאתכם אם יסודו מדין פסול ״שאול״ שפסול‬
‫שהרי כתבו בסד״ה לפי דהוי מצי למימר דאיכא‬
‫משום דבעינן שיהא האתרוג שלו ועל זה נאמר‬
‫בינייהו מעשר שני בגבולין ואליבא דכולי‬
‫דין היתר אכילה שיהא של בעליו לאכילתו‬
‫עלמא כדמוכח בסוף חלק שהוא ממון גבוה‬
‫ואם אסור באכילה אינו נשלם להיות שלו לכל‬
‫עכ״ל‪ ,‬ומבואר דמשום דאין בו היתר אכילה‬
‫דרכי הנאה ופסול‪ .‬או דנימא דילפינן מ״לכם״‬
‫לא מיפסיל‪ ,‬וכן באתרוג של טבל מוכח דדעתם‬
‫דין נוסף דבעינן בחפצא של האתרוג היתר‬
‫דלא מיפסיל מטעם דבעינן היתר אכילה‪ ,‬שהרי‬
‫אכילה ואין זה חסרון בבעלות הפרטית של‬
‫כתבו בד״ה אתיא דהא דאתרוג של טבל פסול‬
‫האתרוג ולפי״ז סגי אם האתרוג מותר לאחר אף‬
‫משום דלא חשוב לכם מפני חלק הכהן עי״ש‪,‬‬
‫שלבעליו הוא אסור‪.‬‬
‫ומשמע דמשום דבעי היתר אכילה לא מיפסיל‬
‫ד‪ .‬ולפי״ז י״ל דדעת רש״י כצד א׳ שכתבנו‬ ‫דשפיר מיקרי יש בו היתר אכילה‪ ,‬ולכאורה‬
‫דענין היתר אכילה היינו מדין בעלות שיהי׳‬ ‫היינו טעמא משום דסבירא להו דכיון שיכול‬
‫שלו גם לענין אכילה‪ ,‬ולפ״ז שפיר יש לומר‬ ‫לתקנו מיקרי יש בו היתר אכילה‪ ,‬וכן גבי‬
‫דלזה לא מהני מה שיכול לפדותו כמו דלא‬ ‫מעשר שני בגבולים ס״ל דכיון שיכול לפדותו‬
‫מהני באתרוג שאינו שלו אף ביכול ללוקחו‬ ‫או להוליכו לירושלים מיקרי דיש בו היתר‬
‫כיון ישעתה אינה שלו וה״ה באין בו היתר‬ ‫אכילה‪ ,‬וצ״ב במאי פליגי רש״י ותוספות‬
‫אכילה לא מהני מה שיכול להתירו באכילה כיון‬ ‫בסוגין‪.‬‬
‫דעתה אין בו היתר אכילה וד‪,‬וי כאינו שלו לכל‬
‫הנאותיו‪ ,‬ולא דמי לדין נאכל בכל מושבותיכם‬ ‫ב‪ .‬והנה לכאורה יש להביא ראי׳ לסברת‬
‫דמהני מה שנאכל ע״י פדיון‪ ,‬דשם זה תנאי‬ ‫התוספות דהיכא שהוא נאכל ע״י פדיון מיקרי‬
‫בחפצא של מצה שיהי׳ ראוי להיאכל בכל‬ ‫היתר אכילה‪ ,‬והוא דאיתא בפסחים ל״ו ע״ב‬
‫מושבות ובזה מהני מה שנאכל בכל מושבות‬ ‫דדריש בכל מושבותיכם תאכלו מצות‪ ,‬מצה‬
‫על ידי פדיון‪ ,‬ודעת התוס׳ דטבל וכן מע״ש‬ ‫הנאכלת בכל מושבות יצאו ביכורים שאינם‬
 ‫צז‬ ‫באתרוגים‬ ‫אכילה‬
‫לכם‪ ,‬דלפ״ז מ׳׳ט דב״ש דפסלי אתרוג של‬
‫דמאי‪ ,‬וצ״ל דסבירא להו כדעת הרמב״ם שכתב‬
‫בפ״ט מד‪,‬לכות מעשר ה״ה דצריך ליתן תרומת‬
‫מעשר לכד‪,‬ן )ולא כדעת הטור שכתב ס״ס‬
‫של״א שמוכרה לכד‪,‬ן( ולכן פסלי ב״ש משום‬
‫חלק הכהן‪ ,‬ולפ״ז לב״ה מהני האי טעמא דאי‬
‫בעי מפקיר לניכסי׳ דלא ליד‪,‬וי שלו אף דעתה‬
‫שלא הפקיר נכסיו אינו ראוי לו וע״כ לאו משום‬
‫שיכול לסלק ד‪,‬כד‪,‬ן ולזכות בכל האתרוג ובכך‬
‫הוי שלו‪ ,‬דא״כ גם באתרוג של טבל ודאי נמי‬
‫הרי יכול להפריש עליו ממק״א ולא מהני האי‬
‫טעמא דליד‪,‬וי שלו כנ״ל בדעת התוספות‪ ,‬אלא‬
‫משום שכיון שיכול להפקירו ולהיפטר מחיוב‬
‫מעשרות אין בזכות ד‪,‬כר‪,‬ן במתנות לגרע בכח‬
‫בעלותו על כל האתרוג‪ ,‬ולכן סברי התוספות‬
‫דבלאו האי טעמא אלא במה שראוי ליתנו לעני‬
‫נמי סגי‪ ,‬שהרי פטור ממעשר ואין בזכות הכד‪,‬ן‬
‫במתנות לגרע בכח בעלותו כנ״ל‪ ,‬ולפ״ז אין‬
‫כאן ראי׳ דלענין היתר אכילר‪ ,‬סגי במה שיש‬
‫היתר אכילד‪ ,‬לאחר דהתו׳ כאן לשיטתם אזלי‪.‬‬
‫דין ממון והנה דברי התוספות בלא״ה צל׳׳ע‬
‫אמנם בדעת רש״י נראה להוכיח עוד‬ ‫ז‪,‬‬
‫כמוש״כ דס״ל דענין היתר אכילה הוא תנאי‬
‫באתרוג שיהא שלו אף לענין אכילד‪ ,,‬ובדוקא‬
‫נקטד‪ ,‬הגמרא גבי דמאי הא דאי בעי מפקיר‬
‫לניכסי׳ וחזי לי׳ דבלא״ה לא מהני‪ ,‬וד‪,‬א‬
‫דראוי לעני דעלמא אינו מספיק לקרותו יש‬
‫בו היתר אכילה‪ ,‬שהרי אד‪,‬א דאיתא שם דשל‬
‫תרומה טהורה אם נטל כשר לפי שיש בד‪ ,‬היתר‬
‫אכילה פרש״י בד״ה הרי יש בה היתר אכילה‬
‫וז״ל‪ ,‬לכד‪,‬ן‪ ,‬וישראל נמי נפיק בה אם לקחה‬
‫מ כ ה ן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כ ה ן עכ״ל‬
‫ולא נקיט רש״י בפשיטות שישראל שלקחה‬
‫מכד‪,‬ן יוצא בד‪ ,‬הואיל וד‪,‬וא ראוי לכד‪,‬ן‪ ,‬ומשמע‬
‫דלא סגי בד‪,‬כי והיינו משום דבעינן שהוא יהי׳‬
‫בעלים על חאכילה וכמוש״ב‪ ,‬אלא דרש״י חידש‬
‫בזה שמה שיכול לד‪,‬אכילו לבן בתו כד‪,‬ן נמי‬
‫מחני לזה משום שד‪,‬וא אוכל מכח בעלותו וסגי‬
‫בזה משא״כ בהא דדמאי לא מהני מה שמותר‬
‫לעני שהרי אין לו הנאה מאכילת העני ולא‬
‫והיתר‬ ‫״לכם״‬ ‫בגדרי‬
‫חוץ לירושלים הוו יש בו היתר אכילה ולכאורה‬
‫היינו משום שיכול להביאם להיתר כנ״ל י״ל‬
‫דסבירא להו דדין היתר אכילה הוא תנאי‬
‫בעלמא באתרוג של מצוד‪ ,‬שיהי׳ בו היתר‬
‫אכילה ולפי״ז שפיר יש להוכיח מסוגיא דפסהים‬
‫הנ״ל דלזה מהני מה שיכול לפדותו והוי שפיר‬
‫יש בו היתד אכילה וה״ה גבי טבל מד‪,‬ני לזה‬
‫מד‪ ,‬שיכול לתקנו ולהפריש עליו ממק״א אבל‬
‫לפי דעתם דאתרוג של טבל פסול משום חלק‬
‫ד‪,‬כד‪,‬ן ולא הוי לכם‪ ,‬ל״ק מר‪ ,‬יכול להפריש עליו‬
‫ממק״א )ועיין לקמן( שי״ל דעתם דלגבי חסרון‬
‫מטעם בעלות לא מהני האי טעמא דמה שיכול‬
‫להיות בעליו להיות השוב בזה ״לכם״ וכמוש״ב‬
‫לבאר דעת רש״י‪.‬‬
‫ה‪ .‬ונראה עוד להוכיח דדעת תוספות דענין‬
‫היתר אכילה הוא חידוש נוסף בדין האתרוג‬
‫שיד‪,‬י׳ ראוי לכם‪ ,‬ואינו ענין לפסול שאול שד‪,‬וא‬
‫משום חסרון בבעלות‪ ,‬שד‪,‬רי כתבו בד״ה לפי‬
‫דבלולב דלית בי׳ אכילה‪ ,‬כתיב בי׳ לכם לענין‬
‫דמד‪,‬״ת לחדש דלכם מידריש לגבי כל מין‬
‫בפנ״ע ואכמ״ל בזד‪ ,,‬מ״מ שמעינן מדברי התוס׳‬
‫שענין היתר אכילה היא ילפותא בפנ״ע ואינה‬
‫תנאי בדין בעלות שצריך שיהי׳ האתרוג שלו‬
‫דלפ״ז לכאורד‪ ,‬לא הי׳ מקום לסברת התוס׳‬
‫דגבי לולב דלית בי׳ אכילה כתיב בי׳ לענין‬
‫אחר ודו״ק‪.‬‬
‫ו‪ .‬ור‪,‬נד‪ ,‬לקמן ל״ה ע״ב בהא דמכשרי ב״ה‬
‫אתרוג של דמאי קאמר בגמרא דטעמייהו משום‬
‫דאי בעי מפקיר לנכסי‪ .‬וד‪,‬וי עני וחזי לי׳ השתא‬
‫נמי חזי לי׳‪ ,‬וע״ש בתוספות ד״ה דאי שמבואר‬
‫בדבריד‪,‬ם שלא הי׳ צריך לכך אלא כיון שהוא‬
‫ראוי לעני סגי‪ ,‬ומבואר לכאורד‪ ,‬כמו שכתבנו‬
‫בדעתם שדין היתר אכילה הוא דין בחפצא של‬
‫האתרוג שיד‪,‬א ראוי לאכילה אף שלבעלים אין‬
‫היתר אכילה אפ״ה מיקרי יש בו היתר אכילה‪,‬‬
‫וד‪,‬אמנם שראי׳ זו אינה נכונד‪ ,‬בשיטת התוספות‪,‬‬
‫דד‪,‬נד‪ ,‬יש לעיין בדעת התוספות שכתבו בד״ה‬
‫אתיא‪ ,‬דפסול טבל משום חלק ד‪,‬כד‪,‬ן ולא הוי‬
 ‫ד ע ת מ שה‬ ‫צח‬

‫עליו ממקום אחר א״א לומר דליד‪,‬וי דידי׳ ע״כ‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬הר״ן סובר דהא דיוצא באתרוג של תפוסת‬
‫הבית‪ ,‬משום שבזה שנטלו לצאת בו מברר‬
‫חלקו באתרוגי תפוסת הבית והוא שלו‪ ,‬ולכן‬
‫יוצא בו כיון שכך דעתם שיזכד‪ ,‬כשירצה‪ ,‬ולכן‬
‫כתב שאין מכאן ראי׳ לענין אתדוג טבל שד‪,‬רי‬
‫עכשיו עדיין יש לכד‪,‬ן וללוי חלק בו‪ ,‬אמנם דעת‬
‫הרמב״ן נראה דסבידא לי׳ דבאמת אף שיוצא‬
‫באתרוג מכל מקום אין כאן חלוקה כלל משום‬
‫שאין דעתו כלל לחלק ולברר חלקו‪ ,‬אלא כיון‬
‫שיש לו כח לברר חלקו ולזכות באתרוג סגי‬
‫בכך ומיקרי ״לכם״‪ ,‬ולפי זד‪ ,‬שפיר מייתי ראי׳‬
‫לאתרוג של טבל שכיון שיש לו כח לסלק‬
‫הכהן והלוי מאתרוג זה ולהפריש תרומות‬
‫ומעשרות ממקום אחר סגי בזה ומיקרי ״לכם״‪.‬‬
‫ולפי דעת הרמב״ן מבואר יפה החילוק בין‬
‫איכא אתרוג לכל חד דמד‪,‬ני ואיכא אתרוג‬
‫ופריש לא מהני‪ ,‬שהרשב״ם נתקשה בזה שכיון‬
‫דד‪,‬כא איירי ביכול לאוכלו ואין האחים מקפידים‬
‫מ״ש איכא אתרוג לכל חד דמהני והוי שלו‪,‬‬
‫ומדוע באתרוג ופריש לא מד‪,‬ני דליהוי שלו‬
‫ע״ש ובתוספות מד‪ ,‬שתירצו וכתבו שהוא דוחק‪,‬‬
‫אמנם לפי מד‪ ,‬שביארנו בדעת הרמב״ן גיחא‪,‬‬
‫דבדאיכא אתרוג לכל חד‪ ,‬הדי יכול כל אחד‬
‫מן האחים לכוף לחלק האתרוגים ויפול לכל‬
‫אחד אתרוג‪ ,‬ולפי ביאורנו בדעת הרמב״ן הרי‬
‫סגי בזה דליהוי לכם‪ ,‬אלא דמכל מקום בעינן‬
‫שד‪,‬אחים לא יקפידו שהרי אף דעצם החלוקה‬
‫הוא יכול לכוף מ״מ יכולים לסלקו מא‪.‬תרוג זה‪,‬‬
‫ולזה סגי מה שאין מקפידים איזה אתרוג יטול‬
‫ומסלקים עצמם מטענה זו‪ ,‬וכיון שבעצם‬
‫החלוקה יש לו זכות וכח באתרוג סגי וד‪,‬וי‬
‫״לכם״‪ ,‬משא״כ באיכא פריש או רימון לא מהני‬
‫מד‪ ,‬שאין מקפידים‪ ,‬שהרי אין לו כלל כח ליקה‬
‫אתרוג לעצמו‪ ,‬ודין חלוקתו גוד או אגוד ולכן‬
‫אינו יוצא בו ולא מחני מה שאין מקפידים‬
‫כיון שאין לו זכות באתרוג לזכותו לעצמו מכח‬
‫חלקו בשותפות‪ ,‬ולפי מה שביארנו בדעת‬
‫הרמב״ן נראה דא״א לומר דרש״י ס״ל בביאור‬
‫סוגיא דאחים כרמב״ן‪ ,‬שד‪,‬רי לדעת הדמב״ן אף‬
‫מיקרי יש לו היתר אכילה‪) ,‬ויש לעיין אם‬
‫כוונת רש״י דוקא בן בתו כהן אבל מה שיכול‬
‫למוכרה לא מהני או״ד מה שיכול למוכרה‬
‫לאכילה נמי מיקרי יש לו בה היתר אכילה‬
‫ומ״מ בדמאי הנ״ל לא הוי מהני מה שיכול‬
‫למוכרה לעני דמסתברא שא״א למוכרה לעני‬
‫ע״מ לאוכלה טבל ולא הוי בעלים על האכילה‪,‬‬
‫ונראה דאין להקשות בדעת רש״י‪ ,‬אמאי מהני‬
‫בדמאי מה שיכול להפקירו ויהא ראוי לו‪ ,‬מאי‬
‫שנא מטבל ומעשר שני חוץ לירושלים‪ ,‬דלא‬
‫מהני האי טעמא שיכול להביאו להיתר אכילה‪,‬‬
‫כיון דעתה אסור באכילה‪ ,‬ולמה מחני בדמאי‬
‫האי טעמא דאי בעי מפקר לניכסי׳ סוף סוף‬
‫עתה הוא אסור באבילה‪ ,‬ונראה דיש לחלק‪,‬‬
‫ונבאר לפי דרכנו‪ ,‬דהא דבטבל לא מהני מה‬
‫שיכול להפריש תרומות ומעשרות ויהי׳ מותר‬
‫באכילה‪ ,‬משום דכיון דבפועל אסור באכילה‬
‫לא שייך להחשיב מה שיכול לתקנו דליהוי‬
‫״לכם״‪ ,‬כיון שסוף סוף עתה אינו בעלים על‬
‫האכילה וחסר בגדר ״לכם״ כמו שביארנו‪ ,‬אמנם‬
‫לענין דמאי שהתיקון להתירו באכילה אינו‬
‫בתיקון האתרוג‪ ,‬אלא במה שעני מותר לאכול‬
‫דמאי ואם יפקיר נכסיו יהי׳ מותר לו‪ ,‬אף עתה‬
‫שהוא עשיר שייך לקרותו יש בו היתד אכילה‬
‫והוי שפיר ״לכם״‪.‬‬
‫דעת הר״ן בטעם פסול טבל כדעת התוס׳‪,‬‬ ‫ח‪.‬‬
‫שהוא משום חלק הכהן ולא קרינן בי׳ לכם‬
‫כנ״ל‪ ,‬וכתב שם דהרמב״ן חולק על טעם זה‪,‬‬
‫וסבירא לי׳ דשל טבל מיקרי לכם כיון שיכול‬
‫לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש על‬
‫זה‪ ,‬והביא הרמב״ן ראי׳ מהא דאיתא בבבא‬
‫בתרא דף קל״ז‪ ,‬האחים שקנו אתרוג מתפוסת‬
‫הבית ונטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאוכלו‬
‫יצא ואם לאו לא יצא‪ ,‬ודוקא דאיכא אתרוג לכל‬
‫חד וחד‪ ,‬אבל פריש או אתרוג לא ע״כ‪ .‬וכתב‬
‫ה ריין על זה‪ ,‬ואין דינו בדור אצלי‪ ,‬דאתרוג‬
‫של אחים שאני‪ ,‬דכיון דדעתייהו שכל אחד יטול‬
‫איזה מן האתדוגים שירצד‪ ,‬לעצמו הוד‪ ,‬לי׳‬
‫כד ‪T‬י׳‪ ,‬אבל טבל כיון דאסור בז עד שיפדיש‬
‫צט‬ ‫באתרוגים‬ ‫אכילה‬
‫וקצת משמע בדברי הרמב״ם חידוש‪ ,‬שאם‬
‫בתחלה היו האחים מקפידים לא סגי מה שעתה‬
‫לא יקפידו שהרי כתב ז״ל שאם היו מקפידים‬
‫לא יצא עד שיתנו לו במתנה‪ ,‬ומשמע שכיון‬
‫שהיו מקפידים אינו יוצא עד שיקנו לו ולא‬
‫סגי במה שלא יקפידו עתה‪ ,‬ונראה דטעמא‬
‫דמילתא משום דדוקא אם מתחלה לא הקפידו‬
‫כיון שיכול ליקח אתרוג לעצמו מדין חלוקת‬
‫שותפות‪ ,‬והאחים אינם מקפידים איזה אתרוג‬
‫יקח‪ ,‬שפיר מיקרי ״לכם״ שהרי יש לו זכות‬
‫באתרוג זה ליטלו לעצמו‪ ,‬אבל אם בתחלה‬
‫הקפידו עליו ויכולים לסלקו מאתרוג זה הרי‬
‫נתינת רשות שלהם אינה מספקת ואינה כסילוק‬
‫גר ‪T‬א והוי כאתרוג ופריש דלא מהני אין‬
‫מקפידים וכנ״ל וצע״ב(‪ ,‬ונראה בס״ד דלדברינו‬
‫שדעת הרמב״ם כרמב״ן ניחא נמי מה שהעתיק‬
‫הרמב״ם דין זה בהלכות לולב ולא כתבו‬
‫בהלכות נחלות‪ ,‬דלפי דברינו אין זה שייד‬
‫לחלוקת הירושה‪ ,‬והאתרוג עדיין בתפוסת הבית‬
‫וכל הנידון רק אם הוי ״לכם״ לענין לצאת בו‬
‫ידי חובתו‪.‬‬
‫ובאתרוג ופריש דלא מהני אין מקפידים‪ ,‬משום‬
‫י‪ .‬והנה לפי דברינו צריך ביאור דעת‬
‫הרמב״ם שכתב בפ״ח ה״ב וז״ל אתרוג של‬
‫ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול וכו׳‬
‫ושל מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל‬
‫כשר ע״כ‪ ,‬ומשמע דמעיסר שני חוץ לירושלים‬
‫פסול‪ ,‬כדעת רש״י‪ ,‬וכן מה שכתב דשל טבל‬
‫הוא כדעת רש״י‪ ,‬וצ״ע דבדעת הרמב״ם א״א‬
‫לומר מה שכתבנו לבאר שיטת רש״י‪ ,‬שהרי‬
‫בדעת רש״י ביארנו מה שפסול טבל ומע״ש‬
‫חוץ לירושלים משום דאין בו היתר אכילה ולא‬
‫מהני מה שיכול לתקנו ולפדותו משום דהיתר‬
‫אכילה לדעת רש״י היינו שהוא צריד להיות‬
‫בעלים על האכילה‪ ,‬ולזה לא מהני מה שיכול‬
‫להביאו לרשותו ולהתירו באכילה וכמו דלא‬
‫מהני מה שיש לו כה לזכות באתרוג דליהוי‬
‫בזה ״לכם״ כיון שעתה אינה שלו‪ ,‬אמנם‬
‫הרמב״ן‪ ,‬וכן הרמב״ם דאזיל בשיטתי׳ לפי מה‬
‫שביארנו‪ ,‬לא סבירא להו כן שהרי דעתם דלענין‬
‫והיתר‬ ‫״לכם״‬ ‫בגדרי‬
‫אי נימא דדין היתר אכילה היינו שצריך שיהי׳‬
‫בעלים על האכילה וכמו שביארנו בדעת רש״י‪,‬‬
‫מ״מ הא מהני מה שיכול לתקנו או לפדותו והוי‬
‫״לכם״ כיוז שבכחו לזכות בהיתר אכילתו‪ ,‬שהרי‬
‫אף באתרוג של תפוסת הבית אינו שלו אלא‬
‫דסגי במה שיש לו זכות וכה לזכות בו לעצמו‬
‫כנ״ל‪.‬‬
‫ונראה שדעת הרמב״ם בסוגיא דאחים‬ ‫ט‪.‬‬
‫כדעת הרמב״ן‪ ,‬וז״ל בפ״ח מהלכות לולב הי״א‪,‬‬
‫האחין שקנו אתרוגיז מתפיסת הבית ונטל אהד‬
‫מהם אתרוג ויצא בו אם יכול לאוכלו ואין האהין‬
‫מקפידים בכד יצא‪ ,‬ואם היו מקפידים לא יצא‬
‫עד שיתנו לו חלקם במתנה‪ ,‬ואם קנה זה אתרוג‬
‫וזה פריש או שקנו כאהד אתרוג ורמוז ופריש‬
‫מתפיסת הבית אינו יוצא באתרוג עד שיתן לו‬
‫חלקו במתנה ואע״פ שאם אכלו אין מקפידים‬
‫עליו עכ״ל‪ ,‬והנה אי נימא דדעתו כמו שביארנו‬
‫בדעת הר״ן והרשב״ם ישבזה שנוטלו לצאת בו‬
‫זכה בו והוא שילו ומהני באיכא אתרוג לכל‬
‫חד מה שאין האחים מקפידים שיוכל לזכות בו‪,‬‬
‫דבזה אין להם דעת גמורה להקנות לו ע״ש‬
‫בתר‪ .‬לכאורה בקנה זה אתרוג וזה פריש ממעות‬
‫תפוסת הבית ואין האחים מקפידים למה לא‬
‫נאמר דקנה כל אחד לעצמו דלכאורה מעות לכל‬
‫אחד הוא כאתרוג לכל אחד‪ ,‬ומזה שכתב‬
‫הרמב״ם גם בקנה זה אתרוג וזה פריש דלא‬
‫מחני מה שאין האחים מקפידים ולא יצא‪ ,‬מוכח‬
‫דדעתו כדעת הרמב״ן בביאור הסוגיא‪ ,‬דאין‬
‫מתכוין לברר ולזכות באתרוג לעצמו אלא‬
‫דיוצא י״ח באתרוג כיון שיש לו זכות וכח‬
‫באתרוג לזכות בו לעצמו כשירצה ובזה סגי‬
‫דליחוי ״לכם״ ודוקא כשיש אתרוג לכל אחד‬
‫וכמשנ״ת‪ ,‬ולפ״ז ניחא מה שכתב הרמב״ם‬
‫בקנה זה אתרוג וזה פרייש לא יצא שהרי לפי‬
‫דרכו לא איירי ברוצה לזכות לעצמו וכשקנה‬
‫זה אתרוג קנו כל האחים והוי אתרוג השותפין‪,‬‬
‫וכיון שכעת ליכא אתרוג לכל חר אינו יוצא‬
‫בו‪ ,‬ולא מהני מה שאין האחים מקפידים ופשוט‪.‬‬
 ‫דעת משה‬
‫משום דהוא נאכל בכל מושבות ע״י פדיון‪ ,‬וא״כ‬
‫מ״ט גבי אתרוג של מע״ש חוץ לירושלים לא‬
‫מהני האי טעמא שיכול לפדותו והוי היתר‬
‫אכילה‪ ,‬אמנם למש״כ דהרמב״ם פוסל אתרוג‬
‫דאסור באכילה משום שאינו פרי‪ ,‬ובזה ס״ל‬
‫דלא מהני מה שיכול לפדותו דליהוי בי׳ שם‬
‫פרי‪ ,‬וכן בטבל פסול משום שאינו פרי אף שיכול‬
‫לתקנו‪ ,‬משא״כ לענין מצה של מע״ש בירושלים‬
‫דכשר‪ ,‬אף דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות‬
‫זהו תנאי גרידא בחפצא של מצה המותרת‬
‫באכילה שתהי׳ ראוי׳ להיאכל בכל מקום‪ ,‬לזה‬
‫מהני מה שיכולה להיאכל בכל מקום ע״י פדיון‪.‬‬
‫יב‪ .‬ונראה דדין זה שאין בו היתר אכילה לא‬
‫חשוב פרי‪ ,‬שייך נמי גבי חלה שהרי כתב‬
‫הרמב״ם בהלכות בכורים פ״ו ה״ג עיסה של‬
‫מעשר שני בירושלים חייבת בחלה‪ ,‬ומשמע‬
‫דחוץ לירושלים פטורה‪ ,‬והכי איתא להדיא‬
‫סנהדרין קי״ב ע״ב וע״ש ברש״י‪ ,‬והנה כתב‬
‫הכ״מ שם דהרמב״ם ס״ל דלא בעינן בחלה דין‬
‫ממון‪ ,‬ולכן מעשר שני בירושלים חייב בחלה‬
‫אף שפסק במע״ש ממון גבוה‪ ,‬ומ״מ חוץ‬
‫לירושלים פטורה‪ ,‬וע״כ היינו טעמא משום‬
‫שאין בה היתר אכילה‪ ,‬והיינו משום דגם לגבי‬
‫חלה לא חשיב עריסה‪ ,‬והנה שם בהלכה ז׳‬
‫כתב דהעושה עיסה מן חטבל חייבת בחלה‬
‫וע״ש בכ״מ שכן מבואר בירושלמי‪ ,‬ולכאורה‬
‫צ״ע מ״ש ממעשר שני חוץ לירושלים דפטורה‬
‫מן החלה משום דאין בה היתר אכילה כנ״ל‪,‬‬
‫ועי׳ דש״ש סוכה ל״ה שהקשה כן בשיטת רש״י‬
‫וע״ש מה שיישב‪ ,‬ולדברינו בדעת הרמב״ם ניחא‬
‫טפי‪ ,‬דגבי טבל לא שייך לפטור מחלה משום‬
‫דאין בו היתר אכילה ולא מיקרי עריסה‪ ,‬שהרי‬
‫כל חלה היא טבל וחייבתו תורה וע״ב דמיקרי‬
‫עריסה‪ ,‬ולא מיפטר משום אין בו היתר אכילה‬
‫אלא באסורה משם אחר‪ ,‬ולכן במעשר שני חוץ‬
‫לירושלים יש לומר שפיר בדעת הרמב״ם דלא‬
‫הוי עריסה ופטורה מחלה‪.‬‬
‫דין ״לכם״ נמי מהני מה שיש לו זכות וכח‬
‫ליטלו לעצמו ואין צריך שבפועל יהי׳ שלו‪,‬‬
‫ומשו״כ ס״ל דבאחים שלקחו אתרוגים מתפוסת‬
‫הבית שיכול כל אחד לצאת בו באיכא אתרוג‬
‫לכל חד אף באינו מתכוין לזכות בו וכמו‬
‫שביארנו‪ ,‬וא״כ צ״ע מחו טעם הרמב״ם דפסיל‬
‫אתרוג של טבל והרי יכול לתקנו וכן במע״ש‬
‫חוץ לירושלים דמשמע ברמב״ם דפסול וצ״ע‬
‫הרי יכול לפדותו ולמה לא מחני כמו גבי מצת‬
‫מע״ש בירושלים דיוצא בו כמבואר בפ״ו‬
‫מהלכות חנ?ץ ומצה אף דבעינן נאכל בכל‬
‫מושבות והיינו משום שיכול לפדותו‪.‬‬
‫יא‪ .‬עוד יש לעיין במה שכתב הרמב״ם‬
‫בפ״ח ה״ט דהפסלנות מפני שאותו אתרוג אסוד‬
‫באכילה פסול בין ביום ראשון בין בשאר ימים‪,‬‬
‫והנה הרמב״ם מכשיר בשאר ימים פסולי הדר‬
‫וגזול‪ ,‬וצ״ע במה גדע פסולא דאין בו היתר‬
‫אכילה דפסול בכל הימים‪ ,‬ועי׳ בסי׳ תרמ״ט‬
‫במג״א סק״כ‪ ,‬ובחידושי רע״א שם שנתקשה‬
‫בזה‪ ,‬והנראה בזה לענ״ד דהרמב״ם לא ס״ל‬
‫כרש״י והתוספות דפסול דאין בו היתר אכילה‬
‫ילפינן מ״לכם״ בכל דרכי הנאתכם‪ ,‬אלא דס״ל‬
‫דפסול אין בו היתר אכילה משום שאינו פרי‪,‬‬
‫וז״ל בפירוש המשנה ולפיכך הוא פסול למאמר‬
‫הש״י פרי דאלו אינם ראוים לאכילה בשום פנים‬
‫עכ״ל‪ ,‬ולפי זה ניחא הא דפסול בכל הימים‬
‫דאינו דומה לשאר פסולים שכשר בשאר ימים‬
‫משום דהו״ל כפסול שאינו מינו דפסול בכל‬
‫הימים‪) ,‬אלא דצל״ע מש״כ הדמב״ם בתחלת‬
‫דבריו שם שטעונים שריפה ועוד צ״ע דטעם זה‬
‫הרי אינו מספיק לפסול טבל ומע״ש חוץ‬
‫לירושלים א״כ למה הזכירו הרמב״ם שם(‪,‬‬
‫ולמש״כ ניחא נמי מה שהקשינו למה פסול‬
‫מעשר שני חוץ לירועזלים משום דאין בו היתר‬
‫אכילה‪ ,‬ולא מהני בזה מה שיש לו היתר ע״י‬
‫פדיון והרי מצה של מעשר שני בירושלים יוצא‬
‫בו י״ח אף דבעינן נאכל בכל מושבות‪ ,‬והיינו‬