‫בע"ה‬

‫מוצאי ח' תמוז ע"ט – אהל יצחק ואסתר‪ ,‬גבעת שמואל‬

‫סוד הסינתזה (‪)3‬‬
‫השיעור השבועי – פרשת בלק‬
‫א‬
‫תקציר שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א‬
‫סינתזת הרבי מול סינתזה הבינוני‬
‫הסברנו בפעם קודמת שנשיאי החסידות רצו שהיא תהיה תזה חדשה (שמעוררת התנגדות‪ ,‬אנטיתזה)‪ ,‬ולא תהיה‬
‫אנטיתזה למה שקדם לה‪ .‬לכאורה‪ ,‬יש פתגם הפוך של רבי הלל מפאריטש – מתנגד הוא גבול (תזה)‪ ,‬חסיד הוא‬
‫בלי‪-‬גבול (אנטיתזה‪ ,‬שהרי לכאורה לא נולדים מחוץ לגבול‪ ,‬אלא פורצים מתוכו החוצה) ורבי הוא בלי גבול בגבול‬
‫(סינתזה)‪.‬‬
‫אלו שני סדרים בדרך לסינתזה‪ :‬אם מתחילים מהגבול ויוצאים לבלי‪-‬גבול התכלית היא סינתזה של רבי – בלי‬
‫גבול בגבול (אורות דתהו בכלים דתיקון)‪ .‬אם מתחילים מהבלי גבול – ה"בראת צדיקים" שבשרש כל נשמות ישראל –‬
‫ועוברים להכרה בגבול (הכרה שבמציאות נולדתי עם טבע של "בראת רשעים") התכלית היא סינתזת הבינוני‪ .‬בניגוד‬
‫לחבריו תלמידי המגיד‪ ,‬שרצו שכולם יהיו רביים‪ ,‬אדמו"ר הזקן בחר באופציה הריאלית – סינתזת הבינוני‪ ,‬ש"היא מדת‬
‫כל אדם"‪.‬‬
‫הבדלי חינוך משפיעים על סדר העבודה‬
‫ההבדל בין אדמו"ר הזקן לרוב תלמידי המגיד נבע מהחינוך הראשוני שלהם – רוב גדולי תלמידי המגיד התחנכו‬
‫לאור התזה של ההתנגדות והגעתם לחסידות היתה אנטיתזה‪ ,‬ואילו אדמו"ר הזקן היה בן ותלמיד של חסידי הבעש"ט‪,‬‬
‫והתחנך לאור התזה של החסידות‪.‬‬
‫בפרט‪ ,‬אדמו"ר הזקן היה קודם כל איש‪-‬תורה והגיע למעזריטש כדי ללמוד להתפלל – הוא מתקדם מתורה‬
‫לתפלה‪ .‬לעומתו‪ ,‬הבעש"ט התחיל בתפלה וממנה הגיע לתורה (וכך נהג בקירוב היהודים הפשוטים)‪.‬‬
‫תפלה‪-‬תורה‪-‬תשובה הם הכנעה‪-‬הבדלה‪-‬המתקה (תזה‪-‬אנטיתזה‪-‬סינטתזה) – הבעש"ט הלך בדרך הפשוטה ואצלו‬
‫התשובה היא המתקה‪-‬אתהפכא (כולל העבודה של העלאת המחשבות)‪ ,‬ואילו אדה"ז הקדים הבדלה להכנעה והתשובה‬
‫אצלו היא דבקות פשוטה (ורק בזכות העובדה שאדה"ז לא היה תלמיד הבעש"ט – בהוראת הבעש"ט עצמו – הוא‬
‫הצליח לחדש את דרך חב"ד על גבי דרך החסידות הכללית)‪.‬‬
‫החשך בכל המיקומים‬
‫החידוש העיקרי הערב הוא שב"מעשה מרכבה" של תזה‪-‬אנטיתזה‪-‬סינתזה התפקידים יכולים להתחלף‪ .‬לדוגמה‪:‬‬
‫ב"יום אחד" של מעשה בראשית החשך הוא התזה ("ברישא חשוכא")‪ ,‬אחריו בא האור כאנטיתזה ("והדר נהורא")‬
‫והסינתזה היא חבורם ל"יום אחד"‪ .‬אכן‪ ,‬במבט גבוה יותר‪ ,‬חשך הצמצום הוא אנטיתזה לאור אין סוף שקדם לו‬
‫(והסינתזה היא קו האור שבוקע לתוך החלל הפנוי והגילוי שהצמצום אינו כפשוטו)‪ .‬ובמבט גבוה עוד יותר‪ ,‬גילוי אור‬
‫אין סוף אינו אלא אנטיתזה לתזה שקדמה לו – "העלם העצמי של האור בעצמות המאור" – והסינתזה היא חשך‬
‫הצמצום עצמו (הנפעל על ידי כניסת המאור במקום האור – דבר הממתיק את דיני הצמצום בהרגשת נוכחות עצמות ה'‪,‬‬
‫לית אתר פנוי מיניה ממש)‪.‬‬
‫"אוי מי יחיה משמואל"‬
‫ׂשמו אל" ודורש האריז"ל – "אוי מי יחיה משמואל"‪ .‬לפירושו‬
‫בפרשת השבוע אומר בלעם "אוי מי יחיה מ ֻ‬
‫הראשון‪ ,‬בלעם מקונן על כך שקרח – האנטיתזה היהודי של משה רבינו – עתיד להתקן בשמואל היוצא ממנו (והוא‬

‫א נרשם על ידי איתיאל גלעדי‪.‬‬

 ‫‪2‬‬
‫ה"צדיק כתמר יפרח ")‪ ,‬בעוד לבלעם עצמו‪ ,‬האנטתיזה הגוי של משה רבינו‪ ,‬אינו רואה תיקון‪ .‬לפירוש השני‪ ,‬בלעם‬
‫צופה את הריגת אגג (מלך עמלק‪ ,‬עליו התנבא בלעם בסמוך) בידי שמואל‪ .‬אכן‪ ,‬בסופו של דבר יש לומר שמשה עתיד‬
‫לתקן גם את בלעם – תיקון המתחיל בכך שמשה הוא הכותב (בין שלשת ספריו) את "פרשת בלעם"‪.‬‬
‫רבי פינחס מקוריץ דורש את "מי יחיה משמואל" על כל ישראל‪ :‬שמואל (החבר של רב בדור הראשון לאמוראי‬
‫בבל) פוסק ש"מודה בקנס פטור" הוא רק כאשר לא באו עדים‪ ,‬אך כאשר באו עדים לאחר מכן גם המודה חייב‪.‬‬
‫לשיטתו‪ ,‬הוידוי של בעל תשובה לא מועיל לפטור אותו (כפי שמסביר הרמ"ע מפאנו את טעם הוידוי)‪ ,‬שהרי בסופו של‬
‫דבר יעידו בבית דין של מעלה על מעשיו‪ ,‬ואם כן – "אוי מי יחיה מ[דעתו של ]שמואל"‪.‬‬
‫ההלכה – "מודה בקנס פטור" גם כשבאו עדים‬
‫על אף ש"הלכה כשמואל בדיני"‪ ,‬ההלכה נפסקה כדעת רב‪ ,‬ש"מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור" משום שגם‬
‫רבי יוחנן פוסק כמותו (רב‪-‬שמואל‪-‬רבי יוחנן הם שלישית חכמים מובהקת של תזה‪-‬אנטיתזה‪-‬סינתזה)‪ .‬אכן‪ ,‬רבי יוחנן‬
‫פוסק שהדין כך רק כאשר הוידוי גם מחייב את האדם בקרן‪ .‬מכאן נלמד שבעוד התשובה שבלב פוטרת מהקרן‪ ,‬הוידוי‬
‫כולל הכרה בכך שעל האדם להענש במשהו על כל פנים על מעשיו‪.‬‬
‫בלומדות יש שתי סברות לכך ש"מודה בקנס ואחר כך באו פטור" – או שמרגע שהאדם מודה הוא נפטר מהחוב‬
‫לגמרי ולא ניתן לחייבו יותר‪ ,‬או שאף על פי שהחוב עצמו אינו מתבטל אי אפשר לחייבו מפני שההודאה גורמת לכך‬
‫שהחיוב אינו "'המצא' בעדים" בלבד ולכן אינו מחייב בקנס (כלומר שההודאה לא פוטרת אלא שהיא מחסירה את אחד‬
‫מתנאי החיוב) – ויש להקבילן לדעת רב (באם נאמר ש"מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור" גם כשאינו מחייב עצמו‬
‫במאומה בהודאתו שהרי בעצם ההודאה‪ ,‬גם כשהיא חלשה‪ ,‬נפטר) ולדעת רבי יוחנן (שהודאה שאינה מחייבת אינה‬
‫הודאה גמורה כדי להצטרף לחיוב של "'המצא' בעדים" ולכן גם אינה פוטרת ממנו)‪ ,‬ודוק‪.‬‬
‫שלש אמות אמ"ש – אהרן‪-‬משה‪-‬שמואל‬
‫שמואל (תיקון קרח) השקול כנגד משה וא הרן הוא צלע השלישית המשלימה אותם – הם שלישיה יסודית (בסוד‬
‫שלש אמות אמ"ש )‪ ,‬דרכה אפשר לראות את חילופי המקומות של תזה‪-‬אנטיתזה‪-‬סינתזה כנ"ל‪:‬‬
‫בשלשת הראשים שבכתר הסדר הוא אהרן (כתר כהונה)‪ ,‬משה (כתר תורה) ושמואל (כתר מלכות‪ ,‬המולך את‬
‫שאול ודוד‪ ,‬שהם עצמם תזה ואנטיתזה‪ ,‬המתאחדים בסינתזת המשיח)‪.‬‬
‫זהו גם הסדר של כח"ב‪ ,‬הסדר הפשוט של אויר‪-‬מים‪-‬אש ואור‪-‬מים‪-‬רקיע – אהרן ("באורך נראה אור")‪ ,‬משה‬
‫("מן המים משיתהו")‪ ,‬שמואל (שהלכה כמותו בדיני‪ ,‬בינה ש"מינה דינין מתערין"‪ ,‬וכמבואר שקרח הוא סוד הרקיע)‪.‬‬
‫בחב"ד משה ואהרן‪" ,‬שבת אחים גם יחד"‪ ,‬הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – לפעמים משה חכמה‪-‬אבא‬
‫ואהרן (לשון הריון‪ ,‬גלגול הרן כמבואר באר"י) בינה‪-‬אמא ולפעמים הפוך (בסוד השמות הקדושים המרכיבים את‬
‫חשבון שמם) – ושמואל (שבשירה על לידתו נאמר "אל דעות הוי'") הוא סוד הדעת (המתקשרת לבינה‪-‬שמאל‪" ,‬אם אין‬
‫דעת אין בינה‪ ,‬אם אין בינה אין דעת"‪ ,‬כשהיחס ביניהם הוא הבחנה בבינה והבדלה בדעת)‪.‬‬
‫בחג"ת בפשט הסדר הוא אהרן (חסד) שמואל (תיקון קרח‪ ,‬הגבורה‪ ,‬שמאל‪ ,‬החולקת על הכהונה‪ ,‬חסד‪ ,‬ימין)‬
‫משה (תפארת ודעת שהיא נשמת התפארת)‪ ,‬אך לעתים כתוב שמשה ואהרן הם חסד וגבורה (המתחלפים ביניהם‪,‬‬
‫בדומה למבואר על חכמה ובינה) ואזי שמואל הוא התפארת‪.‬‬
‫בנה"י משה ואהרן הם בנצח והוד – כסדרם באושפיזין – ושמואל הוא היסוד (ה"צדיק יסוד עולם" היוצא מקרח‪,‬‬
‫"צדיק כתמר יפרח")‪ ,‬המושח את המלכים במלכות (וגם תיקונו לנצח הוא בסוד "איהו [יסוד] בנצח"‪ ,‬בהמשכת האמת‬
‫שבפנימיות היסוד לנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם")‪.‬‬
‫את השלישיות המתחלפות הללו בכל הספירות חותם "דוד מלך ישראל חי וקים" בספירת המלכות‪.‬‬