‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫סיפור אהבה פשוט‬

‫מאת לאנה וולקוב‬

‫‪-1-‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 1‬כמה מילים על אהבה‬

‫אצבעותיי נעות באיטיות על קלידים‪ ,‬עיני סורקות לרגע קט את התווים‪.‬‬

‫המנגינה הבוקעת מהפסנתר מגבירה את מהירותה ואז מאיטה כמו גלגל שנע‬

‫מצד אחד לאחר‪.‬‬

‫אצבעותיי מרקדות בגמישות כמו מתוך משחק יוצרות תחושת הרמוניה נפלאה‬

‫שסובבת את כל החדר‪.‬‬

‫אני יכולה לנגן כך שעות‪ .‬שעות של חזרות‪.‬‬

‫שעות של התמסרות לכריות שבקצות אצבעותיי‪.‬‬

‫שעות של מוזיקה חייה ונושמת בעורקיי‪.‬‬

‫איש לא מטריד אותי‪ .‬איש לא מעז להסית את תשומת ליבי מהמלאכה שלי‪.‬‬

‫אפילו אחותי הקטנה בת השלוש‪ ,‬יושבת בסלון ומאזינה לצלילים בשקיקה בלי‬

‫להוציא הגה‪ .‬זו השעה היחידה בה היא לא מתפרעת או בוכה או מבקשת שישחקו‬

‫איתה‪.‬‬

‫גם היא כמוני‪ ,‬נלכדת בקסם התווים‪ .‬גם היא כמוני‪ ,‬מוקסמת מן המנגינה‪.‬‬

‫כשאני הופכת דף בספר התווים שלי היא עוצרת את נשימתה‪ .‬אני מרגישה בעיניה‬

‫הקטנות והחומות מביטות בי בציפייה‪.‬‬

‫תמשיכי‪ ,‬נדיה‪ ,‬תמשיכי לנגן‪ .‬היא רוצה לומר לי‪.‬‬

‫אני ממשיכה לנגן ונותנת למחשבותיי לנדוד‪.‬‬

‫אימי בעבודה עכשיו‪ .‬היא תבוא בעוד שעתיים‪ ,‬תיכנס הישר למטבח‪ ,‬תאכל דבר‬

‫מה ואז תשאל אם מישהו אחר רעב‪.‬‬

‫היא תאמר לי 'יופי נדיה‪ ,‬הכנת עוף היום‪ .‬תודה‪ ,‬מחר תכיני קציצות‪'...‬‬

‫‪-2-‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אבי נמצא כעת ביפן בפגישות עסקים מטעם עבודתו‪ .‬זו נסיעה הראשונה שלו‬

‫לחו"ל‪.‬‬

‫נוגה‪ ,‬אחותי הגדולה‪ ,‬נמצאת בעבודתה החדשה‪ ,‬כמזכירה אצל רופא שיניים‪.‬‬

‫רק קארין הקטנה ואני בבית‪.‬‬

‫בחלוף שעה אני עוזבת את הקלידים‪ ,‬קמה מהכיסא ומסדרת נחרצות את ספרי‬

‫התווים במקומם‪.‬‬

‫אני מסובבת את ראשי לאחור ומגלה – מופתעת כביכול – את אחותי הקטנה‬

‫והמצחקקת‪ ,‬יושבת על כורסא בקצה הסלון‪.‬‬

‫"מה את עושה פה‪ ,‬מתפרעת קטנה?" אני שואלת ומתקרבת אליה‪.‬‬

‫"אני מתחבאת לך‪ ".‬היא משיבה לי‪.‬‬

‫זה המשחק היומי שלנו‪ .‬היא מתגנבת עם תפיפות רגליה הקטנות אל הסלון מספר‬

‫דקות לאחר שאני מתחילה לנגן ויושבת מאחוריי בלי להוציא הגה על מנת שאני‬

‫לא 'אגלה' שהיא שם‪.‬‬

‫אני מחבקת אותה‪ .‬ילדה קטנה וחמודה שכמותה‪.‬‬

‫"אני צריכה לעשות שיעורי בית‪ ,‬קארין" אני אומרת לה ומוסיפה‪" ,‬את יכולה‬

‫לשחק בחדר שלי כדי שלא תרגישי לבד‪".‬‬

‫קארין יורדת מהכורסא ואנחנו הולכות למסדרון‪ .‬היא חוטפת מהר מספר צעצועים‬

‫מחדר השינה הקטן והורוד שלה ומתיישבת על השטיח הקטן בחדרי‪.‬‬

‫אני מתיישבת ליד השולחן כתיבה שלי ובלית ברירה פותחת את המחברות‬

‫והקלסרים‪.‬‬

‫שוב שיעורי הבית הללו‪ .‬זאת השנה האחרונה שלי בתיכון והיא סוחטת ממני את‬

‫כל המיץ‪.‬‬

‫כעבור כמה זמן אימא מגיעה הביתה מהעבודה‪ ,‬מותשת‪.‬‬

‫קארין רצה לקראתה ואני שומעת רעש של צלחות וסכו"ם מן המטבח‪.‬‬

‫‪-3-‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אני יוצאת מחדרי כדי להגיד לה שלום‪.‬‬

‫"הכנת לנו עוף? ילדה טובה‪ "...‬אימא מכניסה את העוף למיקרוגל ומחממת את‬

‫האוכל‪.‬‬

‫"איך היה בעבודה?" אני שואלת‪.‬‬

‫היא לא עונה‪.‬‬

‫"אבא התקשר?" היא מעדיפה לשאול במקום זאת‪.‬‬

‫"לא‪ ".‬אני אומרת בקול שקט‪.‬‬

‫אבא נסע לפני שבוע‪ .‬מאז הוא התקשר רק פעם אחת‪ ,‬ביום שני‪ .‬הם דיברו‬

‫בטלפון עשר דקות שלמות‪ .‬אבא לא ביקש לדבר עם אף אחת מבנותיו‪ ,‬אפילו לא‬

‫עם קארין‪.‬‬

‫היום היה יום חמישי‪.‬‬

‫כל השבוע אימא ישבה על קוצים‪ .‬בכל פעם שחייגה את מספר הטלפון שלו היא‬

‫הגיעה למשיבון האוטומטי שענה במקום אבא‪.‬‬

‫אני בטוחה שהיא השאירה לו עשרות הודעות‪ .‬תיבת הדואר הקולי שלו התמלאה‬

‫על גדותיה‪.‬‬

‫אולי הוא לא שם לב‪ .‬אולי הוא עסוק‪ .‬לא ידעתי מה לחשוב‪.‬‬

‫בדיוק כמוה הרגשתי אבודה במחשבותיי‪.‬‬

‫העוף התחמם ואימא התיישבה לאכול‪.‬‬

‫שמתי לב למבטה הרעב של קארין ומיד הוצאתי לה צלחת מהמדף כדי שגם היא‬

‫תאכל‪.‬‬

‫אני מושיבה אותה על הכיסא ומחממת לה רגל של עוף עם קצת פירה תפוחי‬

‫אדמה‪.‬‬

‫מבטה של אימא ריק מרגש‪ .‬היא לא מסתכלת עלינו בזמן שהיא אוכלת‪.‬‬

‫‪-4-‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"יהיה בסדר‪ ,‬אימא‪ .‬אבא בטח נורא עסוק‪ ".‬אני מנסה לנחם אותה ומגישה לקארין‬

‫את הצלחת שלה‪.‬‬

‫אימא מביטה ישירות אל תוך עיניי‪ .‬יש לה עיניים שחורות קטנות‪ .‬מרחוק הן נראות‬

‫לי חלולות‪ .‬שיערה צבוע בצבע חום – אדמדם‪.‬‬

‫היא רזה‪ .‬תמיד הייתה רזה‪ .‬דאגות ולחצים סבבו סביבה בחיי היום יום‪ .‬כעת‬

‫נוספה לה דאגה נוספת בשם אבא‪ ,‬שרק מכבידה עליה ושורפת את משקלה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬לכי לעשות שיעורי בית‪ ".‬היא אומרת לי וחוזרת לצלחת שלה‪.‬‬

‫היא לא במצב רוח לדבר איתי עכשיו‪.‬‬

‫אני חוזרת לחדרי‪ ,‬נשכבת על המיטה ובוהה מבעד לחלון הגדול שממול למיטתי‪.‬‬

‫כבר התחיל להחשיך בחוץ והפנסים מאירים באור עמום את הרחוב‪.‬‬

‫יכולתי לראות את העננים שטים כספינות מרוחקות גבוה מעל‪.‬‬

‫תמיד הייתי נערה שלווה‪ .‬תמיד נהניתי מהדברים הקטנים‪.‬‬

‫מזריחות בבקרים‪ ,‬משקיעות בערבים‪ ,‬ממוזיקה קלאסית‪ ,‬מרגעים בודדים‬

‫הנתפסים במצלמה שלי‪.‬‬

‫וכמובן נהניתי מנגינה על פסנתר‪.‬‬

‫הנגינה השכיחה ממני את כל הרגשות השליליים שפקדו את נשמתי‪.‬‬

‫אומנם נהניתי מן הדברים הפשוטים שהחיים הציעו לי אך הייתי נוחה להיעלב‬

‫מכל דבר קטן‪ .‬לפעמים מילה בודדה הספיקה כדי לגרום לי לבכות כמו קארין‪.‬‬

‫אבא הוא אדם נוקשה וקשוח‪ .‬הוא בז לרגשות‪.‬‬

‫הוא תמיד אמר שיהיה לי קשה מאוד להסתדר בעולם האמיתי בגלל שאני כל כך‬

‫אמוציונאלית‪.‬‬

‫לפעמים תהיתי ביני לבין עצמי איך הוא ואימא התאהבו‪ .‬האם כבר אז היה כל כך‬

‫נוקשה וקשוח? האם כבר אז הוא בז להפגנת רגשות?!‬

‫‪-5-‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אימא אף פעם לא סיפרה לי על סיפור האהבה שלהם ואבא רק דיבר על‬

‫העבודה שלו כל הזמן‪.‬‬

‫פעם אחת נוגה סיפרה לי שאימא ואבא הכירו בצבא‪ .‬היא אמרה היה להם קשה‬

‫להיות ביחד בגלל ההורים שלהם שהתנגדו לקשר‪.‬‬

‫כאשר שמעתי על כך לא יכולתי שלא לקנא בנוגה‪ .‬אימא סיפרה לנוגה יותר ממה‬

‫שהיא סיפרה לי‪ .‬מאז נהייתה לי תחושה שאימא לא אוהבת לשתף אותי ברגשות‬

‫שלה‪.‬‬

‫עצמתי את עיניי ונשמתי לרווחה‪.‬‬

‫צללים עטפו את חדר השינה שלי והשתלטו בהדרגה על הארון‪ ,‬על שולחן‬

‫הכתיבה ועל מיטתי‪.‬‬

‫כאשר פקחתי את עיניי פגשתי בעלטה‪.‬‬

‫שמעתי את קולה הרועש של אחותי מבעד לקיר‪ .‬נוגה חזרה מהעבודה‪.‬‬

‫היא שוב התעסקה בפטפוטים בטלפון עם החברות שלה‪.‬‬

‫תמיד היו לה כל כך הרבה דברים לומר‪ .‬תהיתי איך לא מתייבש לה הגרון מכל‬

‫כך הרבה ברבורים‪.‬‬

‫ביני לבין אחותי היה הפרש של ארבע שנים‪.‬‬

‫היא הייתה בת עשרים ואחת ואני הייתי בת שבע עשרה‪.‬‬

‫למעשה קארין‪ ,‬אחותנו הקטנה בת השלוש‪ ,‬אף פעם לא הייתה ב'תכנון'‪ .‬אימא‬

‫חזרה הביתה בערב אחד גשום והודיעה שהיא בהיריון‪.‬‬

‫כולנו הימרנו על תינוק זכר‪ .‬איך התרגשתי שסוף כל סוף יהיה לי אח קטן לטפל‬

‫בו‪ .‬אח שאוכל להחזיק אותו וללמד אותו כשיגדל איך להתייחס יפה לבנות‪.‬‬

‫גם אבא רצה שיהיה לו בן‪ .‬בן שיגדל להיות חזק וקשוח כמוהו‪ .‬בן שבחיים לא‬

‫יבכה כמו שאני בוכה ובכיתי‪.‬‬

‫‪-6-‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אימא מצידה הודיעה שהמין של התינוק לא משנה‪ .‬היא תהיה מאושרת בכל‬

‫מקרה‪.‬‬

‫בסופו של דבר נולדה בת‪ .‬אימא החליטה לקרוא לה קארין‪ .‬היא נהייתה הקרן‬

‫אור של המשפחה שלנו‪ .‬אף אחד לא יכול להגיד שהוא מצטער על כך שלא נולד‬

‫בן‪.‬‬

‫הדיבורים מבעד לקיר נפסקו‪.‬‬

‫כעבור מספר שניות אחותי הופיעה בחדר ומיהרה להדליק את האור‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬למה את שוכבת בחושך?! בשביל מה המציאו את החשמל?" היא צחקקה‪.‬‬

‫נוגה הייתה בחורה מאוד עליזה‪ .‬הייתה בה מן שמחת חיים שדבקה בכל מי‬

‫שהכיר אותה‪ .‬כולם אהבו אנשים שמחים ונוגה הייתה הכוכב בכל אירוע שנכחה‬

‫בו‪.‬‬

‫חייכתי אליה‪.‬‬

‫"ד"ר יעקב אמר שהוא אף פעם לא ראה מזכירה חיננית כמוני‪ "...‬התחילה לספר‬

‫לי על עבודתה החדשה בהתלהבות‪.‬‬

‫"באמת? איזה מזכירות היו לו קודם?"‬

‫"אני מניחה שהן היו דיכאוניות‪ ".‬השיבה נוגה ועיוותה את פרצופה‪" .‬איזה בזבוז של‬

‫זמן‪ .‬למה להיות פסימיים?!"‬

‫"את צודקת‪ ".‬אמרתי לה והמשכתי‪" .‬העבודה קשה?"‬

‫נוגה מחתה בידה‪.‬‬

‫"שטויות‪ .‬את יודעת עד כמה אני אוהבת לדבר בטלפון‪ .‬זה מה שאני עושה כל‬

‫היום‪".‬‬

‫"אני שמחה שקיבלת את העבודה שרצית‪ ".‬אמרתי וחייכתי‪.‬‬

‫"ראית באיזה מצב רוח אימא נמצאת?" אמרה נוגה ושינתה את הנושא‪.‬‬

‫"כן‪ .‬אבא לא התקשר‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫‪-7-‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הוא מענה את אימא במרחק יבשה שלמה ממנו ואפילו לא מודע לכך‪.‬‬

‫נוגה הנמיכה את קולה ללחישה‪.‬‬

‫"את חושבת שהוא בוגד בה?"‬

‫"מה?" שאלתי בהפתעה‪ .‬לא הצלחתי ללחוש אפילו‪" .‬למה את חושבת ככה?"‬

‫"נו באמת‪ ,‬נדיה‪ ,‬את כל כך תמימה‪ "...‬נוגה גלגלה את עיניה‪" .‬אם הוא היה רוצה‪,‬‬

‫הוא היה מתקשר‪ .‬הוא פשוט לא רוצה‪".‬‬

‫"הוא התקשר ביום שני‪ ".‬מיהרתי להגן על אבא‪.‬‬

‫בחיים לא עלתה בראשי המחשבה שאבא מסוגל לבגוד באימא עם אישה אחרת‪.‬‬

‫לא הצלחתי לדמיין אותו עם אישה אחרת חוץ מאימא‪.‬‬

‫"יכול להיות שהוא בכלל לא ביפן‪ "...‬שמעתי את אחותי ממלמלת לעצמה יותר‬

‫מאשר לי‪.‬‬

‫"למה שאבא ישקר ככה?" שאלתי‪ ,‬נפגעת מהמחשבה שאולי נוגה צודקת‪.‬‬

‫אבא לא היה משקר ככה לאימא‪ .‬אבא לא היה משקר ככה לבנות שלו‪.‬‬

‫או שכן?‬

‫"לא יודעת‪ .‬משהו מוזר מתרחש ביניהם‪ .‬אפשר להתקשר למשרד שלו ולברר אם‬

‫הוא באמת נסע לפגישת עסקים ביפן‪ ".‬נוגה אמרה‪.‬‬

‫"את מטורפת! ברור שאבא ביפן‪ ".‬אמרתי והמשכתי‪" .‬תפסיקי עם החקירות‬

‫האלו‪".‬‬

‫"את רוצה להמשיך לראות את אימא במצב הזה? אימא חייבת לדעת את האמת‪".‬‬

‫אמרה‪.‬‬

‫היא צודקת‪ ,‬חשבתי לעצמי בסוף‪ .‬העדפתי שאימא תדע את האמת ולא תסבול‪.‬‬

‫"בסדר‪ .‬תתקשרי למשרד שלו מחר ותבדקי אם הוא ביפן‪ ".‬אמרתי לה לבסוף‪.‬‬

‫התיישבתי במיטה‪.‬‬

‫‪-8-‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מרוב כל הפטפוטים שכחתי לספר לך את החדשות המעניינות באמת!" היא‬

‫קיפצה לפתע‪.‬‬

‫חיוך נוצץ הפציע על שפתיה‪.‬‬

‫"מה קרה?" שאלתי‪.‬‬

‫"אני יוצאת עם מישהו!" היא התרגשה‪" .‬קוראים לו איתי והוא בן עשרים ושלוש!‬

‫הוא עובד בחברה של אבא שלו!"‬

‫"איזה יופי! איך הכרת אותו?"‬

‫"במסיבה ביום שישי שעבר‪ .‬הוא נראה טוב‪ ,‬טוב יותר מגיא‪ ".‬אמרה וקולה רטט‪.‬‬

‫גיא היה החבר הקודם של אחותי‪ .‬הם היו חברים במשך שנה ואז גיא הודיע לה‬

‫שהוא לא חושב שהוא 'בנוי לקשר רציני' ועזב אותה‪.‬‬

‫ידעתי שגיא שבר לה את הלב‪ .‬הוא הרס אותה‪ .‬לאחר הפרידה היא הסתגרה‬

‫בחדר במשך שבוע ימים‪ .‬היא סירבה לאכול‪ ,‬סירבה לצאת ואפילו ניתקה את‬

‫הטלפון הנייד שלה!‬

‫היא לא דיברה על כך עם אף אחד‪ .‬היא נתנה לרגשותיה להסתתר מאחורי‬

‫הקליפות וסגרה את הדלת כלפינו‪.‬‬

‫כעבור שבוע היא יצאה עם חברות שלה למסיבה והעמידה פנים שהכול בסדר‪.‬‬

‫כבר עברה חצי שנה מאז‪ .‬חצי שנה שבה אחותי לא יצאה עם אף אחד‪ .‬ולא שלא‬

‫היו לה הזדמנויות‪ ,‬היא פשוט לא רצתה לצאת עם אף אחד שלא דמה לגיא‪.‬‬

‫כנראה שאיתי היה באמת משהו מיוחד אם אחותי הסכימה לצאת איתו‪.‬‬

‫"אני מאוד שמחה בשבילך! באמת הגיע הזמן שתצאי עם מישהו!" אמרתי‪.‬‬

‫"תראי מי מדברת! גברת 'אף פעם לא היה לי חבר'! הגיע הזמן שיהיה לך חבר‪,‬‬

‫נדיה!" נוגה צחקקה‪.‬‬

‫בתוך תוכי חשבתי כמוה‪ .‬באמת הגיע הזמן שיהיה לי חבר‪.‬‬

‫‪-9-‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אבל איפה הוא? איפה אותו חבר שמחכה כדי לכבוש את ליבי ולהיות שותף‬

‫למחשבותיי?‬

‫אף פעם לא חיכיתי שיהיה לי חבר עד שהגעתי לגיל שבע עשרה‪ .‬בגיל שבע‬

‫עשרה נדמה שלכולן כבר היה חבר‪ .‬נדמה שכולן כבר התנשקו את הנשיקה‬

‫הראשונה שלהן ואפילו עברו את הפרידה הראשונה שלהן‪.‬‬

‫ורק אני הרגשתי שונה במובן הזה‪ .‬מאחרת‪ .‬הנשיקה הראשונה שלי עדיין לא‬

‫התרחשה וגם האהבה הראשונה שלי לא הראתה שום סימנים לקראת בואה‪.‬‬

‫בשבילי כל הבנים תמיד היו אותו הדבר‪ .‬אף אחד לא היה מיוחד בעיני‪ ,‬אפילו לא‬

‫גיא‪ ,‬החבר הקודם של אחותי‪.‬‬

‫התחלתי לחשוב האם הכול בסדר איתי ולא ידעתי מה הסיבה למחסור שהרגשתי‬

‫באהבה‪.‬‬

‫הדבר היחיד שידעתי היה שעוד לא חוויתי אהבה כזאת שקוראים עליה בספרים‪.‬‬

‫עוד לא חוויתי את קסם הפרפרים בבטן שכולם מדברים עליהם‪.‬‬

‫הייתי בת שבע עשרה והרגשתי שעדיין לא חוויתי דבר‪.‬‬

‫‪- 10 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 2‬על חוף הים‬

‫ישבתי בחדר שלי וניסיתי להתרכז בכתיבת סיכום למבחן באזרחות‪.‬‬

‫"התקשרתי למשרדו של אבא‪ ".‬הודיעה לי נוגה ביום למחרת‪.‬‬

‫סובבתי אליה את ראשי כשהיא התיישבה על מיטתי‪.‬‬

‫"מה אמרו לך במשרד שלו?"‬

‫"הוא ביפן‪ ".‬נוגה הודיעה בלי שמחה מיוחדת‪.‬‬

‫"מה לא בסדר בזה? הוא אמר שהוא יהיה ביפן והוא באמת שם‪".‬‬

‫לא הבנתי למה היא לא מרוצה‪.‬‬

‫"למה הוא לא מתקשר לאימא?"‬

‫לא ידעתי מה לענות‪ .‬לא ידעתי מה לחשוב‪.‬‬

‫"את לא שומעת אותה מנסה להסתיר את הדמעות שלה בכל לילה‪ ".‬נוגה לחשה‪.‬‬

‫המחשבה על כך שאימא בכתה וניסתה להסתיר את דמעותיה גרמה לי לחוש אי‬

‫נוחות מסוימת‪.‬‬

‫היא העדיפה לבכות לבד‪ ,‬בלי שאף אחד ירגיע אותה‪ ,‬בלי שאף אחד ילטף את‬

‫גבה ויאמר לה מילים מרגיעות‪ .‬אולי היא מנסה להעמיד פנים שהיא קשוחה כמו‬

‫אבא‪ .‬לא מחצינה רגשות‪ .‬אך אימא זאת אימא‪ .‬היא אף פעם לא הייתה טובה‬

‫בהסתרת רגשות‪.‬‬

‫"לא אמרתי לך את כל מה שביררתי‪ .‬אני יודעת את המיקום המדויק של המלון בו‬

‫אבא אמור להימצא‪ .‬יש לי את הטלפון שלו‪ .‬עכשיו רק אצטרך להתקשר לשם‬

‫ולבקש את משה רובין ו‪-‬ואלה" חיוך ערמומי דילג אל שפתיה‪.‬‬

‫"כל הכבוד לך‪ ".‬מלמלתי‪" .‬עכשיו תני לי לחזור לסיכום שלי‪".‬‬

‫"שום סיכום‪ ,‬תפסיקי! היום יום שישי! תצאי עם חברות‪ ,‬תעשי משהו אחר מלבד‬

‫ללמוד כל הזמן!"‬

‫‪- 11 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נוגה סגרה את המחברת שלי והקימה אותי על רגליי‪" .‬נדיה! את לא אסירה בבית‬

‫כלא‪ .‬תצאי לבלות!"‬

‫הבטתי בפניה הקורנות והמחייכות‪.‬‬

‫אם רק הייתה לי חברה שהייתה מוכנה להקריב יום שישי אחד כדי לצאת לבלות‬

‫איתי‪ .‬כולן היו חברות נפלאות בבית הספר אך החברות הזאת נגמרה ברגע‬

‫שעלינו לאוטובוס בחזרה הביתה‪.‬‬

‫נוגה אף פעם לא הרגישה בודדה‪ .‬היא לא ידעה מה זה לשבת ביום שישי בבית‬

‫ולכתוב סיכום באזרחות‪ .‬אני אפילו לא אהבתי אזרחות!‬

‫המבט שעל פניי הסגיר את המציאות העגומה שבה אני חייתי‪.‬‬

‫"או‪ ,‬אחותי היקרה‪ .‬אל תהיי עצובה‪ ".‬נוגה העניקה לי חיבוק קטן ולא יכולתי שלא‬

‫לחייך‪" .‬את יכולה לבוא איתי ועם איתי לחוף הים‪ ,‬אנחנו עושים 'על האש'!"‬

‫"לא‪ ,‬תודה‪ .‬זה בסדר‪ ".‬ניסיתי להתחמק‪ .‬חבריה וחברותיה של נוגה היו גדולים‬

‫ממני בארבע שנים והראש שלהם היה במקום אחר לגמרי‪.‬‬

‫"תפסיקי להתחמק! אלה החברים של איתי! את לא מכירה אותם עדיין! בואי‬

‫איתנו‪ .‬יהיה לנו כייף ביחד‪ ".‬עיניה השחורות התכווצו מעט בחוריהן כשניסתה‬

‫לשדל אותי להסכים‪.‬‬

‫"נוגה‪ ,‬את תצליחי להסתדר פשוט נפלא עם החברים של איתי גם בלעדיי!"‬

‫התיישבתי בחזרה על הכסא‪ ,‬אך לא פתחתי את מחברת הסיכומים שלי באזרחות‪.‬‬

‫אולי היה חלק קטן שבי שכן רצה ללכת איתה‪ .‬חלק קטן שרצה לבלות‪ ,‬לצחוק‬

‫ולנסות להשתלב‪.‬‬

‫נוגה הבחינה מיד בחלק הקטן הזה שבצבץ מעל פני השטח ובאותו רגע כבר‬

‫ידעתי שאין לי מנוס ממנה ומהחברים של איתי‪ .‬ידעתי שאני אבוא לעשות 'על‬

‫האש' בחוף הים ביחד איתה‪.‬‬

‫‪- 12 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לקראת תשע וחצי בערב עמדתי מול המראה בחדרי ובחנתי את השתקפותי‪.‬‬

‫קארין ישבה על מיטתי ובחנה אותי בעיניה החומות‪.‬‬

‫עיניי היו חומות עם גוון ירוק‪ .‬שיערי חום בהיר נפוח מעט ומסורק בקפידה‪ .‬לבשתי‬

‫שמלת קיץ צהובה עם כתפיות שנוגה השאילה לי‪ .‬לשמלה היה מחשוף קטן שלא‬

‫הייתי מרוצה ממנו והיא הגיעה לי רק עד הברכיים‪.‬‬

‫לא הצלחתי להפסיק להרגיש חשופה‪ .‬הרגשתי שאני מסתכלת על מישהי אחרת‪.‬‬

‫הפעם האחרונה שלבשתי שמלה הייתה בבת מצווה שלי‪ .‬זאת הייתה שמלה‬

‫שאימא שידלה אותי ללבוש בצבע טורקיז‪ .‬שנאתי את הבת מצווה שלי רק בגלל‬

‫שכולם כל הזמן שאלו אותי מי בחר גוון כל כך 'מעניין' לשמלה שלי‪.‬‬

‫נוגה נכנסה לחדר והריעה‪.‬‬

‫"השמלה מתאימה לך כמו כפפה! אני נותנת לך אותה במתנה‪ ,‬נדיה‪ .‬תראי איזה‬

‫יפה את! עכשיו רואים שאת אחותי‪ "...‬היא צחקקה‪.‬‬

‫"נוגה‪ ,‬למה נדיה לובשת שמלה?" שאלה קארין‪.‬‬

‫"כי נדיה סוף כל סוף יוצאת לבלות ביום שישי!" השיבה נוגה והמשיכה‪" .‬בואי אני‬

‫אאפר אותך כדי שלא תיראי כל כך חיוורת‪".‬‬

‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ .‬טוב לי ככה‪ ".‬אמרתי בקול קטן‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬למה את הולכת?" שאלה קארין‪" .‬מי יקרא לי סיפור?"‬

‫היא הייתה על סף דמעות‪.‬‬

‫"בואי‪ ,‬אני אקרא לך סיפור עכשיו‪ ,‬קטנטונת‪ ,‬בסדר?" אמרתי ובכך מנעתי את‬

‫סכר הדמעות שעתיד היה לפרוץ מעיניה של קארין לולא דיברתי‪.‬‬

‫קראתי לה את 'כיפה אדומה'‪.‬‬

‫קארין תמיד התפלאה מהזאב שהיה כל כך 'מרושע' ותמיד נבהלה מחדש כאשר‬

‫הוא פגש בכיפה אדומה‪.‬‬

‫‪- 13 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אימא אף פעם לא הקריאה לה סיפורים‪.‬‬

‫"לילה טוב‪ ,‬קארינוש‪".‬‬

‫נישקתי את מצחה הקטן‪ .‬התרוממתי מישיבתי על ברכיי וכיביתי את האור‪.‬‬

‫"לילה טוב‪ ,‬נדיה‪ .‬תחזרי הביתה‪ ,‬טוב?" שמעתי את קולה הרך של אחותי הקטנה‬

‫מאחורי‪.‬‬

‫"בוודאי שאני אחזור‪ ",‬חייכתי לעצמי‪" .‬אל תדאגי‪ ,‬מחר בבוקר נתראה‪".‬‬

‫כעבור מספר דקות נשמעה דפיקה בדלת‪.‬‬

‫הלכתי לחדרה של נוגה וגיליתי שהיא לא נמצאת שם‪ .‬קראתי בשמה בקול רם ואז‬

‫התברר שהיא באמבטיה‪.‬‬

‫"תפתחי את הדלת‪ .‬זה איתי‪ .‬תגידי לו שאני תכף באה‪ ".‬קולה העמום דיבר מבעד‬

‫לדלת‪.‬‬

‫"טוב‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫אף פעם לא הייתי טובה בהיכרויות עם אנשים חדשים‪ .‬תמיד הרגשתי מובכת‪.‬‬

‫פתחתי את הדלת ולעיניי נגלה בחור צעיר‪ ,‬גבוה ממני בראש עם עיניים ירוקות‬

‫ושיער חום‪.‬‬

‫"היי‪ ".‬אמרתי בשקט‪.‬‬

‫"שלום‪ ",‬הוא חייך‪" .‬את בטח נדיה‪ ,‬אחותה של נוגה‪".‬‬

‫הנהנתי‪.‬‬

‫"אני איתי‪ .‬אני מבין שגם את באה איתנו לים‪ ,‬נכון?"‬

‫"כן‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫הנה שוב אותה מבוכה בלתי מוסברת וחסרת תכלית‪ .‬הוא נעמד בסלון ואני‬

‫עמדתי במרחק מנומס ממנו ליד המטבח‪.‬‬

‫"אתה יכול לשבת‪ ".‬הצלחתי להגיד‪" .‬נוגה תבוא בעוד מספר דקות‪ .‬היא‬

‫מתארגנת‪".‬‬

‫‪- 14 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫איתי התיישב על הספה וסקר את החדר במבט מתעניין‪.‬‬

‫קפאתי על מקומי כשהרגשתי את עיניו מטיילות לאורך שמלת הקיץ הצהובה‬

‫שלבשתי‪ .‬ייחלתי לעצמי להיבלע בתוך האדמה‪.‬‬

‫"אתה רוצה לשתות?" מיהרתי לשאול ובלי לחכות לתשובה צללתי אל תוך‬

‫המטבח והוצאתי בידיים רועדות כוס מהמדף‪.‬‬

‫מזגתי לו כוס מים וכאשר חזרתי לסלון ראיתי את אחותי עומדת ליד הספה‬

‫ומתלחששת עם איתו‪.‬‬

‫היא לבשה שמלה בצבע תכלת עם מחשוף הרבה יותר עמוק מהמחשוף שלי‬

‫ולרגליה נעלי עקב גבוהות ומעודנות‪.‬‬

‫חזרתי בחזרה עם כוס המים למטבח ושפכתי אותה לכיור‪.‬‬

‫כעבור מספר דקות מצאתי את עצמי במושב האחורי של מכונית כחולה‪.‬‬

‫הרחובות שחלפנו על פניהם היו מלאים באנשים‪ .‬הנסיעה לחוף הים לא לקחה‬

‫זמן רב‪.‬‬

‫הלכנו על החול הקר ברגליים יחפות מחזיקים את הנעליים בידינו‪ .‬רוח קרירה‬

‫בידרה את שערי שסירקתי כל כך בקפידה בבית‪.‬‬

‫איתי ונוגה החזיקו ידיים‪.‬‬

‫אף פעם לא הייתי בים בחושך‪ .‬הים נראה מסתורי ומצפין סודות כאחד‪.‬‬

‫הגענו לאזור מואר במנורות חירום ופנסים מרוחקים של הטיילת‪.‬‬

‫איתי מיהר להציג את נוגה‪ ,‬חברתו הטרייה ואז נוגה משכה אותי קדימה והציגה‬

‫אותי בתור 'אחותה של חברה של איתי'‪.‬‬

‫היו שם כמה בחורים ושתי בחורות‪ .‬כולם חייכו וחזרו לעיסוקיהם‪.‬‬

‫עמדתי באותו מקום שבו הציגו אותי עד שבחורה עם שיער מתולתל קראה לי‬

‫לעזור לה‪ .‬סידרנו את הצלחות על שני השולחנות המתקפלים והיא נתנה לי קרש‬

‫חיתוך לחתוך ירקות לסלט‪.‬‬

‫‪- 15 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אחותי נעלמה ביחד עם איתי והבחורה עם השיער המתולתל צחקקה ואמרה‬

‫שזוגות חדשים תמיד רוצים להיות לבדם‪.‬‬

‫"אני אורלי ואת נדיה‪ ,‬נכון?" אמרה‪.‬‬

‫"כן‪ ".‬השבתי והושטתי לה את הירקות החתוכים‪.‬‬

‫"בת כמה את?"‬

‫"שבע עשרה‪ ".‬אמרתי‪ ,‬מרגישה לפתע קטנה מגילי האמיתי‪.‬‬

‫אורלי הנהנה וחייכה‪.‬‬

‫"את לא יוצאת הרבה‪ ,‬נכון?" שאלה והושיטה לי כמה מלפפונים כדי שאחתוך‬

‫אותם‪.‬‬

‫הרגשתי שאפשר לקרוא אותי כמו ספר פתוח‪.‬‬

‫"לא הרבה‪ ".‬השבתי והעדפתי לשתוק מאשר לנהל את השיחה הזאת‪.‬‬

‫בחלוף מספר דקות בא בחור בשם תומר וביקש שאמזוג לו בירה‪.‬‬

‫הוצאתי כוס מחבילת הכוסות ואורלי עצרה אותי‪.‬‬

‫"מה את עושה?! יש לו ידיים משלו‪ .‬שימזוג בירה לעצמו‪ .‬נו באמת‪ ,‬תומר!" היא‬

‫הביטה בו במבט חצי משועשע‪" .‬אל תתעלל בילדה‪".‬‬

‫"לא התעללתי בה‪ .‬בסך הכול ביקשתי בירה‪ ".‬אמר תומר ולקח מידי את הכוס‪.‬‬

‫"אל תשימי לב לאורלי‪ ",‬הוא לחש לי‪" .‬אורלי מאמינה גדולה בתיאוריות של‬

‫פמיניזם‪ .‬כל השטויות האלה שאומרות שבחורות צריכות לעשות קריירה קודם ורק‬

‫אחר כך משפחה!"‬

‫ניסיתי לחייך‪.‬‬

‫אורלי דחקה במרפק שלו‪.‬‬

‫"הוא מספר לך על זה שאני פמיניסטית?! האם הוא סיפר לך איזה שוביניסט הוא‬

‫בעצמו? נכון שלא?!" היא צחקקה‪.‬‬

‫‪- 16 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הבחורה השנייה‪ ,‬ליטל‪ ,‬בעלת שיער בלונדיני קצר באה לעזור לנו לערוך את‬

‫השולחן‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אל תתביישי מאף אחד‪ .‬כולם פה נחמדים‪ .‬ואל תשימי לב לשני המפגרים‬

‫האלה שמתווכחים על גברים ונשים –" ליטל הצביעה בחיוך על תומר ועל אורלי –‬

‫"זאת שיגרה אצלם‪ .‬אז תרגישי בנוח‪".‬‬

‫"תודה‪ "..‬מלמלתי ולא הרגשתי בנוח‪.‬‬

‫כעבור כמה זמן נוגה חזרה יד ביד עם איתי כולה קורנת מחיוכים‪ .‬היא לא טרחה‬

‫להעסיק את עצמה בעריכת השולחן או בעזרה עם הבשר‪ .‬היא רק קיפצה בין‬

‫כולם וסיפרה בדיחות‪ .‬כולם צחקו ואף אחד לא כעס על כך היא לא עוזרת עם‬

‫ההכנות‪.‬‬

‫ריח של בשר מבושל עלה באוויר והרגשתי את הבטן שלי מקרקרת בניגוד‬

‫לרצוני‪.‬‬

‫בחור נוסף בשם אביב‪ ,‬גבוה עם שיער בהיר‪ ,‬התיישב לידי וביקש שאני אמזוג לו‬

‫לשתות‪.‬‬

‫מזגתי לשנינו שתייה‪.‬‬

‫"אז מה‪ ,‬נדיה‪ ,‬איך החיים?" הוא שאל‪.‬‬

‫"בסדר‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"את לומדת בתיכון?" שאל‪.‬‬

‫"בכיתה יב'‪ .‬רק התחלתי‪".‬‬

‫"יפה‪ ,‬אני את כיתה יב' סיימתי מזמן ובכל זאת חייב להשלים את הבגרות בתנ"ך‪".‬‬

‫הוא אמר‪.‬‬

‫"נכשלת?"‬

‫"כן‪ ",‬הוא צחקק‪" .‬את מאמינה שלא למדתי בכלל וקיבלתי חמישים?!"‬

‫כנראה שהוא חשב שזה הישג גדול‪.‬‬

‫‪- 17 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"כמה את קיבלת בתנ"ך?" הוא שאל‪.‬‬

‫"תשעים וארבע‪ "...‬אמרתי בקול מתנצל‪.‬‬

‫"את ממש כמו תום!" – הוא הצביע אל עבר בחור גבוה שעמד עם איתי ונוגה על‬

‫יד המנגל – "בוא לפה‪ ,‬תום! יש כאן מישהי שעברה אותך בבגרות בתנ"ך!"‬

‫הרגשתי בולטת במיוחד כשכל זוגות העיניים הופנו אליי‪.‬‬

‫אותו תום שאביב ביקש ממנו לבוא הנהן מרחוק והסתובב עם גבו אלינו‪.‬‬

‫הרגשתי הקלה כאשר כל אחד חזר לעסוק בענייניו‪.‬‬

‫"תום הוא תותח בכל המקצועות‪ .‬הוא לומד לתואר ראשון‪ ,‬הוא כמעט מסיים אותו‪.‬‬

‫בחיים לא ראיתי מישהו כל כך חכם‪ ".‬אמר אביב בגאווה‪.‬‬

‫הנהנתי‪.‬‬

‫"טוב‪ ,‬היה נחמד לדבר איתך‪ .‬אני הולך לבדוק אם השישליק כבר מוכן‪ ".‬אמר‬

‫אביב וקם מהכיסא‪.‬‬

‫ראיתי את אחותי הגדולה מסתכלת עליי ומחייכת‪.‬‬

‫חייכתי אליה בחזרה‪.‬‬

‫השישליקים היו מוכנים‪ .‬כולם התיישבו מסביב לשולחנות‪ .‬אני התיישבתי ליד‬

‫אורלי ואביב‪ .‬אחותי ישבה מולי ולידה ישב איתי‪.‬‬

‫הבשר היה טעים ובעיקר מחמם מפני הרוח הקרה שנשבה מהים‪.‬‬

‫הבנים שתו וודקה והבנות שתו יין לכבוד הבילוי‪.‬‬

‫אכלתי את השישליק‪ ,‬היין בכוסית הפלסטיק שלי נותר כמעט ולא נגוע‪.‬‬

‫כולם התפזרו שוב‪.‬‬

‫מצאתי את דרכי אל הקו של החוף‪ .‬בעודי מתרחקת מעט מההמולה של החבורה‬

‫אני נשמתי נשימה עמוקה‪ .‬הריח של הים היה כל כך טרי שהוא נתן לי שלווה‪.‬‬

‫המים הקרים נגעים בכפות רגליי היחפות ואני נסוגה אחורנית‪.‬‬

‫‪- 18 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הבילוי עם חבורה של איתי לא רע כמו שחשבתי‪.‬‬

‫בערבים הבודדים במספר שבהם ביליתי עם חברים של אחותי התעלמו ממני‬

‫והתייחסו אליי כאל ילדה קטנה‪ .‬הרגשתי כל כך רע כך כשהייתי חוזרת הביתה‬

‫תמיד נשבעתי שיותר לא אחזור לצאת עם אחותי‪ .‬כנראה שזאת הפעם הראשונה‬

‫שבה לא אצטרך להבטיח הבטחות שכאלה‪.‬‬

‫הפעם היה משהו שונה באוויר‪.‬‬

‫אולי הריח הזה של הים‪ ,‬אולי המספר העצום של הכוכבים המנצנצים בשמיים‪.‬‬

‫משהו השתנה‪.‬‬

‫"קר לך?" שמעתי קול קורא מאחורי‪.‬‬

‫זה היה אביב‪.‬‬

‫הוא החזיק בידיו ז'קט‪.‬‬

‫הנדתי בראשי לשלילה‪.‬‬

‫"העור שעל הידיים שלך סומר‪ ".‬הוא אמר בהבחנה והניח את הז'קט על כתפיי‪.‬‬

‫לשנייה בודדה הרגשתי את אצבעותיו דרך הבגד ואז הוא התרחק במספר צעדים‬

‫והביט בים השחור‪.‬‬

‫"תודה‪ ".‬אמרתי לו והרגשתי משונה‪.‬‬

‫אולי זה היה טיפשי מצידי להתייחס למחווה כה קטנה מאדם זר אבל זה נגע‬

‫לליבי‪.‬‬

‫"איזה מוזיקה את אוהבת לשמוע?" אביב שאל‪.‬‬

‫מוזיקה קלאסית‪ ,‬רציתי להגיד‪.‬‬

‫"אני אוהבת את כל סוגי המוזיקה‪ .‬חוץ ממזרחית אולי‪ ".‬אמרתי לבסוף‪.‬‬

‫"אני אוהב דאנס‪ .‬ורוק‪ ".‬אמר‪" .‬מכירה את ‪"? hammerfall‬‬

‫"לא‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"‪"?slipknot‬‬

‫‪- 19 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"לא‪".‬‬

‫הרגשתי בורה יותר בכל רגע ורגע‪ .‬לא אהבתי רועשת‪.‬‬

‫אביב שאל אותי על עוד מספר שמות של להקות שלא הכרתי אף אחת מהן ואז‬

‫הוא חדל מלשאול אותי על מוזיקה‪.‬‬

‫עמדנו בשקט בוהים בים ואז שמעתי את קולה הקופצני של אחותי מתקרב‪ ,‬הפעם‬

‫בלי איתי לצידה‪.‬‬

‫"תשאיר אותי לבד עם אחותי?" היא שאלה את אביב‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬בטח‪ ".‬הוא אמר וחזר בחזרה אל החבורה‪.‬‬

‫"איך את מסתדרת?" נוגה בקול שקט יותר‪.‬‬

‫"בסדר‪ ".‬השבתי‪.‬‬

‫"אני רוצה שהשאילו לך ז'קט‪ ".‬נוגה צחקקה בשובבות‪" .‬אני בטוחה שמצאת חן‬

‫בעיניי כולם‪".‬‬

‫אני לא הייתי כל כך בטוחה בזה‪ .‬איך היא יכולה להיות בטוחה בזה אם אני לא‬

‫בטוחה?!‬

‫"הם בסדר‪ .‬נחמדים‪ .‬מתי נלך הביתה?" שאלתי‪ .‬התחלתי להרגיש את העייפות‬

‫מטפסת באיטיות אל עיניי‪ .‬לא התרגלתי להישאר ערה מאוחר בלילה‪ .‬תמיד‬

‫הלכתי לישון לפני חצות‪.‬‬

‫"אני לא יודעת‪ ,‬נדיה‪ ,‬מתי שכולם יתפזרו‪ ".‬אמרה‪" .‬אם את ממש רוצה אני יכולה‬

‫לבקש מאיתי שיסיע אותך הביתה עכשיו‪".‬‬

‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ ".‬אמרתי‪ .‬לא רציתי להטריח אף אחד רק בגלל הגחמות שלי‪.‬‬

‫אכלנו שישליק פעם נוספת‪ .‬כולם שתו וצחקו‪.‬‬

‫העמדתי פנים שאני צוחקת ונהנית אבל כל מה שבאמת רציתי היה ללכת לישון‪.‬‬

‫העיניים התחילו לשרוף מעייפות‪.‬‬

‫‪- 20 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בשתיים וחצי לפנות בוקר‪ ,‬כולם התחילו להראות סימנים של עזיבת המקום‪.‬‬

‫עזרתי לכולם לנקות ולסדר את הדברים‪ ,‬קיפלתי את השמיכה וצעדתי חצי ערה‬

‫חצי ישנה אל המכונית של איתי‪.‬‬

‫איתי פתח לנו את הדלתות למכונית שלו‪ ,‬נבלעתי לתוכה כמו אל תוך חלום‪.‬‬

‫כאשר הגענו הביתה‪ ,‬יצאתי מהמכונית כדי שאיתי ונוגה יתנשקו וחיכיתי לה ליד‬

‫דלת הכניסה לבניין כדי שנעלה ביחד במדרגות‪.‬‬

‫עלינו במדרגות הביתה ונוגה חיטטה בתיק שלה כדי למצוא את המפתח‪.‬‬

‫"תדליקי את האור‪ ,‬נדיה‪ ".‬היא ביקשה‪.‬‬

‫לחצתי על הכפתור והיא מצאה את המפתח והוציאה אותו מהתיק‪.‬‬

‫חייכתי אליה בישנוניות אך היא נעצרה והביטה בי‪.‬‬

‫"מה קרה?"‬

‫"שכחת להחזיר לתום את הז'קט‪ ".‬נוגה אמרה בחיוך‪.‬‬

‫נכון! איך שכחתי!‬

‫אבל על איזה תום היא מדברת?!‬

‫"איזה תום? זה הז'קט של אביב‪ ".‬אמרתי לה וחשבתי שגם היא לבטח כבר‬

‫חולמת‪.‬‬

‫"לאביב לא היה ז'קט‪ ".‬היא אמרה בביטחון ופתחה את דלת הדירה שלנו בסיבוב‬

‫מפתח‪" .‬זה הז'קט של תום‪".‬‬

‫‪- 21 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 3‬מנגינה עצובה‬
‫הז'קט המדובר שכב על הכיסא שלי ביום למחרת לא נגוע‪ .‬עיניי בהו בו בריקנות‬

‫מהמיטה‪.‬‬

‫השעה הייתה אחת עשרה וחצי בבוקר ועדיין לא קמתי כדי להכין ארוחת בוקר‪.‬‬

‫עדיין לא התחלתי ללמוד למחרת באזרחות ביום למחרת‪.‬‬

‫השמש כבר התמקמה לה במרכז השמיים וקרניה דגדגו את עיניי‪ .‬אף פעם לא‬

‫נשארתי במיטה עד לשעת הצהריים‪ .‬אפילו לא בימי החופשה מבית הספר‪.‬‬

‫נשמעה דפיקה קלילה על הדלת‪.‬‬

‫"כן?"‬

‫נוגה קיפצה פנימה בבגדי הבית שלה‪.‬‬

‫"ממתי את אוהבת לקום מאוחר?!" היא התיישבה על קצה המיטה‪ ,‬כולה זוהרת‬

‫מחיוכים‪.‬‬

‫משכתי בכתפיי‪.‬‬

‫"אף אחד עוד לא אכל‪ .‬את מתכוונת להכין ארוחת בוקר?" שאלה כבדרך אגב‪.‬‬

‫"הבטן שלי כבר מקרקרת כמה שעות‪".‬‬

‫"אני עוד מעט אקום ואכין אוכל‪ ".‬הבטחתי‪" .‬מה שלום אימא?"‬

‫"מעשנת‪".‬‬

‫"מעשנת? אימא אף פעם לא מעשנת‪ ".‬אמרתי בפליאה‪.‬‬

‫"כנראה שעכשיו היא התחילה‪ ".‬נוגה משכה בכתפיה‪" .‬הדיכאון עושה את שלו‪".‬‬

‫"אמרת לה להפסיק?" שאלתי בזעזוע‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬תנסי להגיד לה להפסיק‪ .‬כל הסלון מלא עשן! אפילו השיער שלי מריח‬

‫כמו סיגריות!"‬

‫השיער של נוגה לא כל כך עניין אותי‪ .‬עניינה אותי יותר הבריאות של קארין‬

‫שנשמה את כל העשן הרעיל אל תוך ריאותיה‪.‬‬

‫"אז מה הולך איתך ועם תום?" שאלה נוגה בקריצה‪.‬‬

‫‪- 22 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"כלום‪ .‬למה שיקרה בינינו משהו?" שאלתי ועיניי נחו על הז'קט‪.‬‬

‫"אז מה הז'קט שלו עושה אצלך?! הייתי מצפה שלאחותך הגדולה כן תספרי מה‬

‫קורה ביניכם‪ ".‬נוגה השיבה בערמומיות‪.‬‬

‫"אבל לא קורה שום דבר‪ ".‬נימה עצבנית התגנבה לקולי‪.‬‬

‫לפעמים הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לסבול את העקשנות של נוגה‪ .‬אני יודעת‬

‫שהיא הרגישה את אותו הדבר כלפיי‪ .‬כשהיינו קטנות יותר‪ ,‬לא חדלנו מלריב על‬

‫כל דבר‪ .‬מי מקבלת את הכוס הורודה ומי מקבלת את הכוס הכחולה‪ ,‬מי הולכת‬

‫להתקלח קודם‪ ,‬מי זוכה לראות את הטלוויזיה בסלון ואפילו מי זוכה לדבר עם‬

‫אימא קודם‪.‬‬

‫אימא סבלה את הריבים השטותיים שלנו כל שעות הצהריים במשך המון שנים‪.‬‬

‫אבא‪ ,‬לעומתה‪ ,‬לא סבל אף וויכוח קטן שפרץ בינינו‪ .‬הוא העמיד אותנו בפינות‬

‫שונות ברחבי הבית והכריח אותנו לשתוק במשך חצי שעה‪ .‬הוא חשב שככה הוא‬

‫ילמד אותנו לא להתווכח‪ .‬הוא לא ידע שהחינוך הקפדני שלו לא הצליח‪ ,‬כי רבנו‬

‫באותה מתכונת כמעט בכל יום‪.‬‬

‫"טוב‪ ,‬אז אני לא אספר לך מה הוא שאל עלייך‪ ".‬נוגה שילבה את ידיה על חזה‪.‬‬

‫חזרתי למציאות וגירשתי את מחשבות העבר מראשי‪.‬‬

‫"מה מי שאל עליי?" שאלתי בבלבול‪.‬‬

‫"תום‪ .‬הוא שאל אותי עלייך‪ ".‬נוגה אמרה‪" .‬עמדנו יחד ליד המנגל‪ .‬אני‪ ,‬איתי ותום‪.‬‬

‫לא שמת לב?"‬

‫ניסיתי לחזור לערב הקודם על חוף הים‪.‬‬

‫דיברתי עם אביב על הבגרות בתנ"ך‪ .‬כן‪.‬‬

‫עכשיו נזכרתי במה שקרה‪.‬‬

‫"מה הוא שאל?" הרגשתי מבולבלת מהמידע החדש והמוזר הזה שאחותי נידבה‬

‫לי‪.‬‬

‫‪- 23 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"שום דבר‪ .‬לא רוצה לספר לך"‬

‫"נו באמת‪ ,‬נוגה!" הייתי חסרת סבלנות‪.‬‬

‫"הוא שאל דברים ממש פשוטים‪ ".‬היא מלמלה כבדרך אגב‪" .‬בת כמה את‪ ,‬איפה‬

‫את לומדת‪ ,‬אם יש לך חבר‪".‬‬

‫אוזניי האדימו למשמע המילים האחרונות‪.‬‬

‫"ולמה שהוא ירצה לדעת את זה?" הרגשתי מבולבלת עוד יותר‪.‬‬

‫נוגה פרצה בצחוק אילם‪.‬‬

‫"מישהי פה לא מבינה רמזים מקדימים‪ ".‬אחותי הגדולה ציינה בעוקצנות‪.‬‬

‫"על מה את רומזת?" שאלתי‪.‬‬

‫"את מוצאת חן בעיניו‪ ,‬טיפשונת! האם זה מסביר לך את העניין של הז'קט?!"‬

‫אם נוגה חשבה שההסבר שלה יבהיר לי את תמונת המצב אז היא טעתה לגמרי‪.‬‬

‫אני‪ ,‬נדיה‪ ,‬מוצאת חן בעיני תום?‬

‫האם מצב כזה בכלל אפשרי? הרי לא החלפנו בינינו ולו מילה אחת‪.‬‬

‫ומצד שני‪ ,‬הנה הז'קט שלו שוכב על המיטה‪.‬‬

‫ולמה אביב הוא זה שנתן לי אותו?‬

‫הרגשתי שהדבר האחרון שאני אצליח לעשות כרגע זה להתרכז כדי ללמוד‬

‫למבחן באזרחות‪ .‬הסיכומים פרחו ממוחי ופינו את מקומם למחשבות בלתי‬

‫פוסקות‪.‬‬

‫אף פעם לא מצאתי חן בעיניי אף אחד‪ .‬לא ידעתי איך להתנהג בפעם הבאה‬

‫שאגיע לחבורה‪ .‬או מה להגיד‪.‬‬

‫ולעזאזל עם הז'קט הזה! אני חייבת ללמוד למבחן!‬

‫‪- 24 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫איתי קבע עם נוגה לצאת בערב לבילוי במסעדה‪ .‬בשעות הערב נוגה החלה‬

‫בממלכת ההתגנדרות לקראת את בואו‪ .‬אחותי היפיופה בדיוק סידרה לעצמה את‬

‫המסקרה כשאיתי דפק בדלת‪.‬‬

‫פתחתי לו את הדלת והרגשתי את עיניו של החבר של אחותי אוכלות אותי‬

‫במבטן‪ .‬הן היו בכל מקום בגופי‪ ,‬כמו אתמול בערב‪.‬‬

‫למה הוא עושה את זה?‬

‫הרגשתי מגוחכת בטרנינג המוזנח והחולצה הרחבה שלבשתי בצבע אפור ולא‬

‫הצלחתי להרים את עיניי מהרצפה‪.‬‬

‫"מה קורה?" שאלתי‪.‬‬

‫"תום נמצא למטה במכונית שלו‪ .‬הוא רוצה שתחזירי לו את הז'קט שלו‪ ".‬הוא‬

‫מלמל‪.‬‬

‫"תום פה למטה?" שאלתי שוב‪ .‬נדמה שלא שמעתי נכון‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬הוא יושב במכונית שלו‪ .‬הוא אמר שהז'קט שלו אצלך‪ ".‬אמר איתי בקול‬

‫משועמם וסוף סוף הביט לכיוון אחר‪.‬‬

‫נוגה יצאה מהחדר שינה שלה מאופרת‪ ,‬מקושטת ומגונדרת‪ .‬היא לבשה שמלת‬

‫פייטים זהובה ועמדה על עקבים גבוהים בצבע שחור עם תיק תואם‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬למה את מחכה? תביאי לתום את הז'קט שלו!" היא סיננה לעברי‪.‬‬

‫"אני?" נרתעתי פתאום‪.‬‬

‫"ברור שאת! אני לא לקחתי לו את הז'קט‪ .‬אני אמזוג לאיתי לשתות בינתיים‪ .‬אתה‬

‫צמא?"‬

‫"כן‪ ".‬הוא מלמל לה‪.‬‬

‫נהדר‪ .‬הרגשתי את הדם עולה לי לראש‪.‬‬

‫איזו מבוכה!‬

‫הלכתי כנידונה למוות אל חדר השינה שלי כדי להביא את הז'קט לתום‪.‬‬

‫‪- 25 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫איך בגד אחד יכול להוביל לשורה של תקריות כל כך משונות ומצערות?!‬

‫ומה אביב חשב לעצמו כשהביא לי ז'קט של מישהו אחר?!‬

‫בלעתי את רוקי כאשר יצאתי החוצה‪.‬‬

‫מכונית כסופה עמדה מאחורי המכונית הכחולה של איתי‪ .‬שתי הפנסים הקדמיים‬

‫שלה דלקו והאירו על ערפילים קטנים של אבק שהסתובבו באוויר‪.‬‬

‫תום ישב על יד ההגה‪.‬‬

‫לא היטבתי לבחון אותו אתמול בערב כך שלא יכולתי לזהות את הבעת פניו‪.‬‬

‫ז'קט מקולל‪ ,‬חשבתי בליבי והתקדמתי אל המכונית שלו‪.‬‬

‫הוא פתח את החלון של המושב הקדמי והושטתי לו את הז'קט בלי לומר מילה‪.‬‬

‫עינינו נפגשו לרגע בודד‪.‬‬

‫עיניו היו בצבע חום‪ .‬השיער שלו היה שחור גלי‪.‬‬

‫"תודה‪ ".‬הוא שב להסתכל קדימה‪ .‬בידו השנייה הוא מיהר להתניע את המכונית‪.‬‬

‫עמדתי כמאובנת לצד המכונית שלו‪.‬‬

‫הרגשתי שמוחי נשלל מכל הגיון בריא כאשר דפקתי בידי על הזכוכית בעדינות‪.‬‬

‫הוא פתח את החלון ועיניו נפגשו עם שלי בשנית‪.‬‬

‫מה אני עושה? חשבתי‪.‬‬

‫"למה נתת לאביב את הז'קט?" מלמלתי והאדמתי‪.‬‬

‫"בטעות‪ .‬זאת הייתה אי הבנה‪ ".‬תום הביט אחורנית וסובב את ההגה כדי לצאת‬

‫מהחנייה‪.‬‬

‫הייתה זו פעם נוספת מפעמים רבות אחרות שהרגשתי לא קיימת בעיניי מישהו‪.‬‬

‫לא הבנתי למה הפעם זה הפריע לי ופגע בי כל כך‪.‬‬

‫תום מיהר לצאת מהחנייה עם מכוניתו והמשיך לנסוע עד שנעלם משדה ראייתי‪.‬‬

‫הוא אפילו לא טרח להישאר כדי להגיד לנוגה ואיתי שלום‪.‬‬

‫הסתובבתי במהירות והלכתי אל עבר הדלת כניסה של בניין‪.‬‬

‫‪- 26 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי נסערת‪ .‬רציתי להסתגר בחדרי ולבכות‪ .‬טיפחתי את התקווה הקטנטנה‬

‫הזאת בליבי שמישהו מחבב אותי בפעם הראשונה בחיי‪ .‬התקווה שהפכה‬

‫לאשליה‪.‬‬

‫עליתי במדרגות‪ .‬שמעתי את איתי ונוגה מצחקקים להם בקומה השנייה‪.‬‬

‫"נדיה! דיברתם?" היא קרצה אליי כשנפגשנו באמצע המדרגות של הקומה‬

‫הראשונה‪.‬‬

‫"כן‪ ".‬מלמלתי ולא הרחבתי‪ .‬ניסיתי לחייך את החיוך הכי רחב שהצלחתי לגייס אך‬

‫בתוכי הרגשתי כאב בלתי מוסבר‪.‬‬

‫"יופי‪ ,‬אנחנו הולכים לבלות‪ .‬תגידי לאימא שאחזור מאוחר‪ ".‬היא אמרה והם‬

‫המשיכו לרדת במדרגות‪.‬‬

‫הלוואי והיה לי קל כמו שזה קל בשבילך‪ ,‬אחות גדולה‪.‬‬

‫את צוחקת‪ ,‬את נהנית‪ ,‬את מאוהבת‪.‬‬

‫משום מה‪ ,‬אצלי הכול הרבה יותר מסובך ממה שזה אצלך‪ .‬אצלי הכול יותר מדי‬

‫מסובך ממה שזה אמור להיות‪.‬‬

‫בבית ניסיתי להכריח את עצמי ללמוד עוד קצת למבחן באזרחות‪.‬‬

‫הבנתי שאיני מצליחה להתרכז וויתרתי על הלמידה‪ .‬במקום זאת הלכתי לנגן על‬

‫הפסנתר‪.‬‬

‫קארין ישבה והקשיבה למנגינה העצובה שלי‪ ,‬אך במקום להתחבא לי היא‬

‫התקרבה אליי‪ ,‬ליטפה את גבי בידה הקטנה ומלמלה‪:‬‬

‫"אל תהיי עצובה‪ ,‬נדיה‪ .‬אני אוהבת אותך‪".‬‬

‫‪- 27 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 4‬לא גיבורת על‬

‫הכול התחיל בשיחת הטלפון אחת‪ .‬ביום ראשון בערב‪ ,‬אחרי המבחן באזרחות‬

‫שהיה בבוקר‪.‬‬

‫אימא ישבה בחלוק הסאטן הלבן שלה בסלון ועישנה‪.‬‬

‫כאשר אמרתי לה להפסיק היא הביטה בי בלי לומר מילה כך שהרגשתי שהיא לא‬

‫מביטה בי אלא דרכי‪.‬‬

‫הטלפון צלצל וצלצל ואימא לא הרימה את השפופרת‪ .‬באתי לסלון וצפיתי בה‬

‫מביטה בצג הטלפון במבט קפוא‪.‬‬

‫הרגשה לא נעימה הזדחלה לבטני‪ ,‬כאילו אני צופה במחזה שאסור לי לראות‪.‬‬

‫"את רוצה שאני אענה לטלפון?" שאלתי אותה בקול חלש‪.‬‬

‫ערפל של עשן הפריד בינינו אך עדיין יכולתי לראות את הבעת פניה הרוטטת‪.‬‬

‫"לא‪".‬‬

‫היא הרימה את השפופרת ושתקה‪ .‬לא היה לי מושג אם אבא אמר לה משהו‬

‫מאחורי הקו או שגם הוא שתק בהזדהות‪.‬‬

‫היא הניחה את הסיגריה במאפרה החדשה שלה מזכוכית וסימנה לי ללכת לחדרי‪.‬‬

‫סחבתי את רגלי משם‪ ,‬מקווה לשמוע לפחות בדל מהשיחה שלהם‪.‬‬

‫עבר שבוע מאז שהם דיברו‪ .‬אבא שוב נזכר שיש לו משפחה‪.‬‬

‫נראה שקארין החלה לשכוח את אבא וחדלה לשאול אותי שאלות עליו‪ .‬היא‬

‫החלה לדבר על הגן‪ ,‬על הבובות שלה‪ ,‬אך על אבא היא לא דיברה‪.‬‬

‫תהיתי האם גם היא פגועה כמוני או שהיא לא מבינה כי היא קטנה‪.‬‬

‫השיחה נותקה‪.‬‬

‫עמדתי במסדרון‪ .‬לא יכולתי ללכת בחזרה לחדר‪ .‬הייתי חייבת לדעת מה קורה עם‬

‫ההורים שלי‪ .‬מה קורה לזוגיות שלהם‪ .‬מה קורה למשפחה שלנו‪.‬‬

‫‪- 28 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"את יכולה להיכנס לחדר‪ ,‬נדיה‪ .‬אני יודעת שאת עומדת שם‪ ".‬אימא אמרה בקול‬

‫קר‪.‬‬

‫חזרתי לסלון‪ ,‬נבוכה מהחוצפה שלי לצותת לאימא בטלפון‪ .‬אימא לקחה את‬

‫הסיגריה בידיה ולקחה ממנה נשיפה ארוכה‪ .‬הבעת פניה לא הסגירה את הסטרס‬

‫הרב שהיא הייתה בו‪ .‬היו אלה הידיים הרועדות שהסגירו אותה‪.‬‬

‫לא העזתי לשאול אותה מה אבא אמר לה‪.‬‬

‫הסתובבתי ממנה והתיישבתי ליד הפסנתר‪ .‬התחלתי לנגן מזיכרון את הסימפוניה‬

‫השישית של בטהובן‪.‬‬

‫קארין מיהרה לסלון ונעצרה בסוף המסדרון בוהה בי ובאימא באי הבנה‪.‬‬

‫"קארין‪ .‬תחזרי לחדר‪ .‬אימא מעשנת עכשיו‪ ".‬אמרתי לה ברכות‪.‬‬

‫היא הביטה בי ואז פנתה חזרה למסדרון‪.‬‬

‫המשכתי לנגן‪.‬‬

‫המוזיקה התגברה‪ .‬התווים משכו אותי פנימה מהדהדים באוזניי‪.‬‬

‫"דיי כבר‪ ,‬תפסיקי!" אימא צעקה לפתע‪" .‬תפסיקי לנגן על הפסנתר המחורבן!‬

‫הוא אמר שהוא מבולבל! הוא לא יודע אם הוא יחזור! זה מה שרצית לשמוע?!‬

‫עכשיו לכי מפה! עופי לי מעיניים!"‬

‫ליבי נמחץ‪.‬‬

‫קמתי ורציתי לחבק אותה ולנחם אותה‪ ,‬דמעות נקוו בעיניי‪ .‬אך היא דחפה אותי‬

‫מעליה בעוצמה‪.‬‬

‫"לכי מפה!" היא צעקה‪" .‬עזבי אותי בשקט! לכי כבר!"‬

‫עזבתי את הסלון ומיהרתי לחדרי‪ .‬נשכבתי על המיטה ובכיתי‪ .‬הדמעות הרטיבו‬

‫את הכרית וסירבו להיעצר‪.‬‬

‫המצב רוח בבית נהפך לקודר‪ ,‬כאילו כל המשפחה שלנו ישבה מתחת לענן גשם‪.‬‬

‫‪- 29 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כעסתי‪.‬‬

‫לאבא יש אישה‪ .‬שלוש בנות‪ .‬בית‪ .‬האם יש לו סיבה להיות מבולבל?!‬

‫מבחינתו המילה 'מבולבל' אמורה להיות מחוץ לתחום‪.‬‬

‫אפילו נוגה העליזה והקופצנית נהייתה פחות רועשת מהרגיל‪ .‬היא יצאה עם‬

‫חברות שלה ועם איתי ועשתה כל דבר כדי לא להימצא בבית‪ .‬היא טענה שהבית‬

‫מלא באנרגיות שליליות‪.‬‬

‫באמצע הלילה קארין הייתה קוראת בשמי‪ .‬הייתי הולכת אליה ומתיישבת לצידה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אל תלכי‪ .‬תשני פה איתי‪ ".‬הייתה קארין ממלמלת‪" .‬יש לי חלומות רעים‪"..‬‬

‫הייתי מחייכת בחולשה‪.‬‬

‫"אבל קארין‪ ,‬המיטה שלך כל כך קטנה! קטנה כמוך‪ .‬אני לא אכנס לתוכה‪ ,‬יש לי‬

‫רגליים ארוכות מדי‪".‬‬

‫קארין צחקקה‪.‬‬

‫"טוב‪ .‬בכל זאת אל תלכי‪".‬‬

‫"בסדר‪".‬‬

‫בבקרים קארין לא זכרה שהתעוררה בכלל‪.‬‬

‫יום רביעי היה יום עמוס מכל הבחינות‪.‬‬

‫לקחתי את קארין מהגן הישר מבית הספר והלכנו לסופרמרקט‪ .‬כל עוד הייתה‬

‫קטנה יכולתי להחזיק אותה על ידיי בלי בעיה‪ ,‬אך בזמן האחרון היא התחילה‬

‫להכביד וסירבה ללכת ברגל בטענה שכואבות לה הרגליים‪.‬‬

‫הגענו לסופרמרקט והתחלתי להעמיס מצרכים בשקיות‪.‬‬

‫אף אחד אחר במשפחה הזאת לא עשה קניות חוץ מאבא‪ .‬עכשיו התפקיד הוטל‬

‫עליי‪ .‬האחות האמצעית‪ .‬לא כל כך חזקה ולא כל כך מתמצאת במחירים ומוצרים‪.‬‬

‫‪- 30 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫המקרר התחיל להתרוקן כבר ביום שני‪ ,‬אך אפשר היה עדיין להוציא כמה‬

‫מצרכים אקראיים ולארגן ארוחה ספונטאנית‪ .‬ביום שלישי זה כבר היה סיפור אחר‬

‫לגמרי‪ .‬היו שם רק ביצים‪ ,‬קרטון של חלב והרבה לחם‪.‬‬

‫כך מצאתי את עצמי היום מהלכת בסופר עם הסל ביד אחת וקארין בידי השנייה‪.‬‬

‫שילמתי בקופה ולקח לי דיי הרבה זמן להכניס את כל המצרכים לשקיות‪.‬‬

‫קארין התעקשה שאקח אותה בידיה‪.‬‬

‫"אני לא יכולה‪ ,‬קארינוש‪ ,‬יש לנו כל כך הרבה שקיות!" אמרתי לה‪.‬‬

‫"נדיה‪ .‬אני רוצה את הידיים שלך‪ ".‬היא מלמלה בעקשנות‪.‬‬

‫חסמנו לאנשים את היציאה מהסופרמרקט עם השקיות שלנו‪.‬‬

‫"קארינוש‪ ,‬בבקשה‪ ,‬אני לא יכולה לקחת אותך על הידיים! את כבדה‪ ".‬מלמלתי‬

‫בתחינה‪.‬‬

‫"לא! אני רוצה את ידיים שלך‪ ".‬מעיניה נקוו דמעות והיא החלה לבכות בקול רם‪.‬‬

‫השומר החל להביט בי בדרך מוזרה‪.‬‬

‫רציתי להגיד לו שאני לא גיבורת על ואיני יכולה לסחוב גם את אחותי על ידיי וגם‬

‫את כל השקיות מהסופרמרקט‪.‬‬

‫לקחתי את אחותי על ידיי וניסיתי להתכופף ולקחת את השקיות‪.‬‬

‫במאמץ עליון הרמתי את כל השקיות בידי עם אחותי והלכתי באיטיות קדימה אל‬

‫עבר הרחוב הצדדי שהוביל הביתה‪.‬‬

‫עם כל צעד הרגשתי שאני הולכת להתמוטט‪ .‬פחדתי שאני הולכת להפיל את‬

‫המצרכים מהסופר‪ ,‬או את קארין!‬

‫קארין המשיכה לייבב בקול רם‪.‬‬

‫הלב שלי ייבב מבפנים‪ .‬אלוהים‪ ,‬תעזור לי‪ .‬בבקשה‪.‬‬

‫"נדיה?" קול לא מוכר קרא לי מאחוריי‪.‬‬

‫אפילו לא הצלחתי להסתובב‪.‬‬

‫‪- 31 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫להפתעתי הרבה זה היה תום‪ .‬חשבתי שאני הוזה‪.‬‬

‫ניסיתי להעמיד פנים שהכל בסדר איתי‪ .‬ניסיתי להעמיד פנים שהכל בסדר איתו‬

‫ואיתי‪.‬‬

‫הפנים שלי שידרו את המצוקה שהרגשתי מבפנים‪ .‬התביישתי להיראות כל כך‬

‫חלשה לידו‪ .‬הרי אבא תמיד אמר לי להיות חזקה ואני תמיד נכשלתי במשימה‬

‫הזאת‪.‬‬

‫"אני אעזור לך‪ ".‬תום אמר בלי לשאול שום דבר ולקח בשתי ידיו את כל השקיות‪.‬‬

‫אני נשארתי להחזיק את קארין‪.‬‬

‫הלכנו בשתיקה וקארין כבר לא יבבה‪.‬‬

‫הייתי אסירת תודה אך לא יכולתי להביט בעיניו‪ .‬משהו מנע ממני לעשות זאת‪.‬‬

‫גם הוא לא הצליח להביט בעיניי‪ .‬הבטנו כל אחד קדימה על המדרכה‪ ,‬על‬

‫העוברים והשבים‪.‬‬

‫הלכנו בלי להחליף מילה‪.‬‬

‫לא היה לי מושג איך הוא הגיע לסופרמרקט‪.‬‬

‫האם הוא גר קרוב?‬

‫רבבות של שאלות מחוסרות תשובה הסתובבו בראשי המבולבל‪.‬‬

‫קארין לעומתי הייתה עסוקה בלצחוק כמה 'האיש הזה גבוה' בקול רם‪.‬‬

‫כאשר הגענו לביתי‪ ,‬תום לא הראה סימנים להתחלה של שיחה כלשהי‪ ,‬אפילו‬

‫שיחת חולין‪.‬‬

‫הוא הניח את השקיות ליד דלת הכניסה של הדירה ועמד שם לרגע‪.‬‬

‫הנחתי את קארין על רגליה‪.‬‬

‫"תודה‪ ".‬מלמלתי‪ .‬בחנתי את הנעליים שלו‪ .‬הן היו שחורות עם שרוכים ארוכים‬

‫שכנראה נקשרו בפזיזות‪.‬‬

‫הוא הביט באחותי הקטנה שחייכה אליו‪.‬‬

‫‪- 32 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אין בעד מה‪ .‬ביי‪ ".‬הוא אמר והתחיל לרדת במדרגות במהירות‪.‬‬

‫"איש גדול!" קארין הצטעקה וקולה הדהד בחדר המדרגות‪.‬‬

‫תום הסתובב אחורנית ושמץ של חיוך הפציע על שפתיו לחלקיק שנייה‪.‬‬

‫"קוראים לי תום‪ ".‬הוא אמר לקטנה‪.‬‬

‫קארין צחקה‪.‬‬

‫"אתה תבוא שוב?" היא שאלה‪.‬‬

‫לא יכולתי להאמין שזה באמת קורה‪ .‬קארין הייתה כל כך חכמה‪.‬‬

‫אני‪ ,‬לעומתה‪ ,‬לא יכולתי להודות אפילו בפני עצמי שרציתי לדעת את התשובה‬

‫לשאלה הזאת‪.‬‬

‫"בטח‪ ".‬תום אמר לאחר היסוס קל‪.‬‬

‫מבטינו לא נפגשו‪.‬‬

‫הוא הסתובב וירד במדרגות‪.‬‬

‫"קארין‪ ,‬בואי ניכנס הביתה‪ ".‬לחשתי בקול רועד והמשכתי‪" ,‬אני צריכה להכניס‬

‫את כל השקיות הביתה‪".‬‬

‫‪- 33 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 5‬אני לא באמת כזאת‬

‫ביום שישי בבוקר ביקשתי מאחותי שתיקח אותי עם החבורה של איתי לבילוי‬

‫בבר בתל אביב‪.‬‬

‫נוגה הביטה בי בהלם‪.‬‬

‫היא ישבה על המיטה בחדרה וקישטה את הציפורניים שברגליה בלק אדום בוהק‪.‬‬

‫החדר של נוגה היה גדול יותר וצעקני יותר מהחדר שלי‪ .‬הקירות היו צבועים בצבע‬

‫טורקיז‪ ,‬שולחן הכתיבה שלה היה ביתם של עשרות של קרמים‪ ,‬לקים ושאר מוצרי‬

‫טיפוח שנוגה אף פעם לא טרחה לסדר‪ .‬היה לה ארון מעץ שדלתו האחת הייתה‬

‫תמיד פתוחה ומתוכו נפלו בגדים על הרצפה‪.‬‬

‫לא ידעתי איך היא הצליחה לחיות בחדר מטונף כל כך‪.‬‬

‫"נדיה? יש לך חום?" היא שאלה אותי וחזרה לקשט את הציפורניים שלה‪.‬‬

‫"לא‪ ".‬מלמלתי‪ .‬השתדלתי לא להביט בעיניה‪.‬‬

‫בפעם הראשונה בחיי רציתי להעז לעשות משהו‪ .‬לא רציתי להתבייש‪ .‬לא רציתי‬

‫לפחד‪ .‬רציתי לגרום לדברים לקרות‪ ,‬להזיז אירועים בכוחות עצמי ולא לשבת‬

‫בבית ולחכות שמשהו יקרה לי‪.‬‬

‫ידעתי היטב מה אני רוצה‪ :‬רציתי לדבר עם תום‪ .‬רציתי להכיר אותו‪ ,‬להבין איזה‬

‫מן בן אדם הוא‪ .‬רציתי לגלות מה מסתתר מאחורי המסכה שלו‪.‬‬

‫"את רוצה ללכת לבר? איפה ששותים אלכוהול?" נוגה עדיין סירבה להאמין‪" .‬אני‬

‫אשמח אם תלכי איתנו‪ ,‬אבל ממתי את שותה אלכוהול?"‬

‫"אני לא שותה‪ ".‬מלמלתי‪" .‬אבל אני רוצה ללכת‪ .‬בסדר?"‬

‫"כן‪ ,‬בטח‪ .‬בתשע בערב איתי יבוא לאסוף אותנו‪ ".‬היא אמרה‪.‬‬

‫שמחתי שהיא לא שאלה אותי שאלות נוספות כי לא רציתי לתת לה הסברים‬

‫נוספים‪.‬‬

‫לקראת הצהריים הגיעה סבתא אמה מאשקלון‪.‬‬

‫‪- 34 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫סבתא הייתה אישה נמוכה‪ ,‬עגלגלה עם שיער מאפיר ועיניים שחורות קטנות‪ .‬היא‬

‫תמיד לבשה חצאיות ארוכות וחולצות עם הדפסים של פרחים‪ .‬מבחינתי היא‬

‫הייתה דמות 'סבתא' אולטימטיבית‪.‬‬

‫בשנים האחרונות סבתא אמה ביקרה בביתנו לבדה‪ ,‬בלי סבא שנשאר באשקלון‪.‬‬

‫היא תמיד הגיעה כדי לנחם את אימא בזמנים קשים‪.‬‬

‫הערצתי אותה‪ .‬למרות גילה המבוגר‪ ,‬היא הייתה מוכנה לנסוע בשלושה‬

‫אוטובוסים בשביל לנחם את הבת שלה‪.‬‬

‫"נדינקה! שלום!" היא חיבקה אותי כשנכנסה הביתה‪.‬‬

‫קארין מיהרה אל המסדרון וסבתא חיבקה גם אותה‪.‬‬

‫"מה שלומכן בנות? איפה מזל? איפה נוגה?" היא שאלה והניחה את המזוודה שלה‬

‫ליד הדלת‪.‬‬

‫"בחדרים שלהן‪ ".‬אמרתי‪" .‬את רוצה לשתות משהו‪ ,‬סבתא?"‬

‫היא הנהנה‪.‬‬

‫"כן‪ .‬כבר מתחיל להיות קר בחוץ‪ ,‬שמת לב?" היא דיברה אליי כשהלכתי למטבח‬

‫והרתחתי מים בקומקום בשביל סבתא‪.‬‬

‫סבתא נהגה לשתות רק תה‪ .‬היא לא 'סמכה' על המשקאות המוגזים ועל‬

‫המשקאות האלכוהוליים‪ .‬רק תה בשבילה‪ ,‬ואם אפשר עם כמה שיותר קוביות‬

‫סוכר בתוכו‪.‬‬

‫כאשר התה היה מוכן‪ ,‬סבתא כבר התמקמה על הספה בסלון ואימא ונוגה באו‬

‫לקדם את פניה‪.‬‬

‫"סבתא תישן בסלון על הספה הנפתחת‪ ".‬אימא אמרה‪ .‬היא כבר נראתה קצת‬

‫יותר מעודדת‪.‬‬

‫סבתא עזרה לי להכין ארוחת ערב למשפחה‪ ,‬במקום שאני אכין את הארוחה‬

‫לבדי‪ ,‬כרגיל‪.‬‬

‫‪- 35 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"את ילדה טובה‪ ,‬נדינקה‪ "...‬סבתא אמרה לי כשטיגנתי את דג הסול שקניתי ביום‬

‫רביעי בסופרמרקט‪.‬‬

‫סבתא הכינה ספגטי וסלט ואני הלכתי לערוך את השולחן‪.‬‬

‫"איך הלימודים שלך‪ ,‬נדיה?" היא שאלה כאשר חזרתי למטבח לקחת צלחות‪.‬‬

‫"בסדר‪ .‬הכל טוב‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫לא סיפרתי לה שחשבתי שפישלתי במבחן באזרחות‪ .‬לא סיפרתי לה שלא ידעתי‬

‫לענות על שלוש שאלות מתוך שש‪ .‬במקרה הכי טוב אני אקבל שישים במבחן‬

‫הזה‪.‬‬

‫"ומה עם חבר‪ ,‬נדינקה? יש לך כבר או שעדיין לא?" היא התעניינה‪.‬‬

‫"עדיין אין‪ ".‬אמרתי וטיפת מרירות התגנבה לקולי‪.‬‬

‫"את כבר בת שבע עשרה‪ .‬אף אחד לא מוצא חן בעינייך?"‬

‫שנאתי שאלות נוקבות‪.‬‬

‫"לא יודעת‪ ".‬מלמלתי והלכתי לסלון‪.‬‬

‫חשבתי על היום בערב‪ .‬על הבר‪ .‬הרגשתי עצבנית יותר ויותר ככל שהשעה תשע‬

‫בערב התקרבה‪.‬‬

‫ישבתי עצבנית בחדרי‪ .‬מצד אחד חיכיתי שאיתי יגיע וניסע לתל אביב‪ ,‬מצד שני‬

‫חששתי מכך שאיתי יגיע וניסע לתל אביב‪.‬‬

‫ניסיתי לארגן בראשי את המחשבות שאי אפשר היה לארגן‪.‬‬

‫אמרת שתלכי‪ .‬זהו זה‪ ,‬נדיה‪ ,‬את לא יכולה להתחרט עכשיו‪.‬‬

‫תתמודדי‪.‬‬

‫אני אתמודד‪ ,‬חשבתי לעצמי‪.‬‬

‫הערב לא לבשתי שמלה‪ .‬לבשתי ג'ינס בהיר וחולצה לבנה פשוטה‪ .‬הרגשתי‬

‫בטוחה ולא חשופה‪ .‬זה מצא חן בעיניי‪.‬‬

‫‪- 36 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נוגה נכנסה לחדר בחצאית מיני מג'ינס וגופיה שחורה והזדעזעה מהמראה שלי‪.‬‬

‫"תורידי מיד את הבגדים האלו! אמרתי שאני אקח אותך איתנו אבל לא כשאת‬

‫לבושה כאילו את הולכת לאולם התעמלות!" עיניה המאופרות הביטו בי בתוכחה‪.‬‬

‫"כשהולכים לאולם התעמלות לא לובשים ג'ינס‪ ".‬ציינתי התחכמות‪.‬‬

‫זה רק הרגיז אותה יותר‪.‬‬

‫"את יכולה ללכת ככה לבית הספר‪ ,‬לא לבר!" היא חזרה לחדר שלה ואני חששתי‬

‫מהבגד השערורייתי שהיא תביא לי ללבוש‪.‬‬

‫היא חזרה עם חולצה אדומה עם כתפיות דקות וזרקה לי אותה על המיטה‪.‬‬

‫"אני רוצה לראות אותך לובשת חצאית‪ ".‬אמרה לי‪.‬‬

‫"אין לי חצאיות‪ ".‬אמרתי ובהיתי בה‪.‬‬

‫עיניה כמעט נקבו חורים בגולגולת שלי‪.‬‬

‫"יש לך! יש לך חצאית אחת שנתתי לך ליומולדת שש עשרה שאף פעם לא‬

‫לבשת!" היא כעסה‪.‬‬

‫"לא לבשתי אותה כי היא קצרה מדי‪ ".‬אמרתי בקול דק‪.‬‬

‫איתי היה אמור להגיע בכל רגע‪.‬‬

‫"תחליפי בגדים‪ ,‬נדיה‪ .‬בבקשה אל תעשי מעצמך צחוק‪ ".‬נוגה אמרה ויצאה‬

‫מהחדר‪.‬‬

‫נשמעה דפיקה בדלת הכניסה‪.‬‬

‫ידעתי שאין לי ברירה אחרת ומיהרתי להחליף בגדים‪.‬‬

‫"וואו‪ ,‬בנות‪ ,‬אתן נראות פשוט נהדר!" זה היה איתי‪.‬‬

‫לחיי האדימו כאשר עיניו סקרו אותי ואת נוגה מלמטה למעלה‪.‬‬

‫"תודה‪ ,‬חמודי‪ ".‬קראה לו נוגה וחיבקה אותו‪ .‬העיניים שלו היו נעוצות בי אפילו‬

‫כאשר חיבק את אחותי‪.‬‬

‫‪- 37 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הסטתי את מבטי באי נוחות‪.‬‬

‫נסענו במהירות גבוהה לבר בתל אביב כשאני ממקדת את מבטי בחלון ומתעלמת‬

‫מהמבטים שאיתי שלח לי דרך המראה הקדמית שלו‪.‬‬

‫תפסיק לבהות בי‪ ,‬מפגר!‬

‫איך נוגה לא שמה לב לכך? תהיתי‪.‬‬

‫הגענו לבר גדול ואפלולי למראה‪ .‬המוזיקה הרועשת הרעידה את הקירות‪.‬‬

‫ליטל‪ ,‬תומר‪ ,‬אורלי‪ ,‬אביב ותום חיכו לנו ליד הכניסה‪.‬‬

‫הרגשתי את פניי שורפות מאודם כאשר מלמלתי "היי" לכולם‪ .‬הם בהו בתגובה‬

‫בחצאית הקצרה שלי ומיהרו להגיד שלום לנוגה ולאיתי‪.‬‬

‫אביב מיהר לתת לי נשיקה בלחי וכרך את זרועו מסביב למותניי‪ .‬ניסיתי להתחמק‬

‫ממנו באלגנטיות כדי שאוכל לדבר קצת עם תום‪ ,‬אבל הוא כבר הלך קדימה‬

‫ונכנס לבר בלי להביט בי‪.‬‬

‫בתוך המקום היה דלפק משקאות חריפים מנצנץ עם כסאות מוגבהים ושולחנות‬

‫עגולים‪ .‬שורות של כורסאות עמדו מסביב לשולחנות עגולים‪ .‬הייתה מצד שמאל‬

‫רחבת ריקודים קטנה וחשוכה שעליה רקדו מספר אנשים‪.‬‬

‫"מה שלומך‪ ,‬נדיה?" שאל אביב כאשר התיישבנו בקבוצת כורסאות מבודדת‬

‫יחסים משאר הנוכחים בבר‪.‬‬

‫"בסדר‪ ".‬מלמלתי וייחלתי לכך שהוא ייקח את היד שלו ממני וייגע במישהי אחרת‪.‬‬

‫"אני יכול לציין שאת נראית ממש יפה היום?" הוא לחש יותר קרוב לאוזני‪.‬‬

‫התרחקתי ממנו מעט וחייכתי באי נוחות‪.‬‬

‫אלוהים אדירים‪ ,‬ידעתי שהייתי צריכה להגיע עם ג'ינס‪.‬‬

‫הסתכלתי על תום‪ .‬הוא לבש מכנס שחור וחולצה אלגנטית בצבע תכלת‪ .‬כרגע‬

‫הוא דיבר בשקט עם ליטל ולא הבחין בכך שהסתכלתי עליו‪.‬‬

‫תהיתי אם הוא לא מתכוון לדבר איתי בכלל‪.‬‬

‫‪- 38 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נוגה ואיתי הלכו להזמין משקאות לכולם‪ .‬כולם הזמינו וודקה חוץ ממני‪ .‬נוגה‬

‫צחקקה ואמרה שתביא לי קוקטייל חלש‪.‬‬

‫אביב צחק ואמר‪" :‬אל תשכרו לי אותה יותר מדיי‪ ,‬כי אני רוצה לרקוד איתה מאוחר‬

‫יותר‪".‬‬

‫הרגשתי מצוברחת מעט מהתנהלותם של הדברים‪.‬‬

‫תום כבר לא דיבר עם ליטל‪ .‬אורלי ותומר החלו לנהל את השיחה הקבועה שלהם‬

‫על המגדר ואף אחד לא רצה להפריע להם‪ .‬בינתיים אביב דיבר ודיבר ודיבר ואני‬

‫הקשבתי רק למחצית מהדברים‪ ,‬עדיין מקווה לתפוס את מבטו של תום‪.‬‬

‫כאשר הביאו לנו את המשקאות‪ ,‬השתדלתי לשתות את ה'קוסמופוליטן' שלי כמה‬

‫שיותר זמן כדי שלא אצטרך להגיב לפטפוטים חסרי התועלת של אביב‪.‬‬

‫"את נהנית מהערב‪ ,‬נדיה?" שאל אביב אחרי שכולם שתו את סבב המשקאות‬

‫הראשון ונוגה קראה לליטל ואורלי ללכת לרקוד‪.‬‬

‫חששתי שאביב ירצה להזמין אותי לרקוד‪ .‬ולא רציתי לרקוד‪.‬‬

‫הרגשתי קצת בחילה בגרון מהאלכוהול ששתיתי‪ .‬זה היה משקה דוחה‪.‬‬

‫"כן‪ .‬אני נהנית‪ ".‬שיקרתי‪.‬‬

‫תום קם מהמקום שלו והלך לרקוד ביחד עם כולם‪.‬‬

‫נשארתי לבדי עם אביב מסביב לשולחן‪.‬‬

‫"אני מאוד נהנה‪ .‬את יודעת שאת נערה מאוד מיוחדת?" הוא אמר וקירב את‬

‫הכורסא שלו אליי‪.‬‬

‫העמדתי פנים שלא שמעתי את מה שהוא אמר‪ .‬הסתכלתי הישר אל רחבת‬

‫הריקודים בבהייה‪ .‬השירים היו קצביים והקפיצו לי את עור התוף‪.‬‬

‫איתי ונוגה רקדו ביחד צמודים מתמיד‪ .‬תום רקד עם ליטל‪ .‬אורלי רקדה עם תומר‪.‬‬

‫"את יודעת‪ ,‬מזמן לא פגשתי מישהי כמוך‪ .‬את כל כך תמימה‪ ".‬אביב אמר בקול‬

‫רם‪.‬‬

‫‪- 39 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הסכמתי איתו בליבי‪.‬‬

‫מה חשבתי לעצמי כשהלכתי למקום כזה? מה עבר לי בראש?‬

‫"אני מזמין לנו עוד משקאות‪ .‬אבל אני חושב ש'קוסמופוליטן' חלש בשבילך‪ .‬צריך‬

‫לעורר אותך קצת‪ ,‬את כל כך מאובנת" הוא אמר ובלי לחכות לתשובה הלך לבר‪.‬‬

‫רציתי לברוח משם אך לא היה לי לאן‪ .‬תל אביב הייתה עיר גדולה ולא מוכרת‪.‬‬

‫הרגשתי קטנה ומפוחדת בתוכה‪ ,‬מוקפת בזרים‪.‬‬

‫"אני בסדר‪ .‬אני לא רוצה‪ .‬תודה‪ ".‬סירבתי בעדינות‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬נו באמת! בזבזתי עליהם כסף! זה במיוחד בשבילך‪ ,‬תשתי‪ .‬זה לא חזק‪ ,‬רק‬

‫התבדחתי‪ .‬זה יותר חלש מהקוקטייל הקודם ששתית‪ ".‬הוא אמר ונתן לי את הכוס‪.‬‬

‫"לא תודה‪ ".‬אמרתי והנחתי את הכוס על השולחן הקטן‪.‬‬

‫אביב נראה נרגז‪.‬‬

‫"אל תהיי תינוקת‪ .‬תשתי את הקוקטייל‪ .‬את חייבת ללמוד להשתחרר‪ .‬ליהנות‬

‫קצת‪".‬‬

‫"אני לא אוהבת אלכוהול‪ ".‬אמרתי לבסוף‪.‬‬

‫"את לא טעמת את מה שאני הבאתי לך‪ .‬קודם תטעמי ואחר כך אל תאהבי‪ ".‬אמר‬

‫בתוקף‪.‬‬

‫הוא הושיט לי את הכוס ולגמתי ממנה בלית ברירה‪.‬‬

‫כן‪ ,‬זה באמת הרגיש חלש יותר מהקוקטייל ההוא‪ .‬שתיתי את כולו ואביב חייך‪.‬‬

‫המוזיקה נהייתה פחות רועשת‪ .‬הכל נראה יותר שמח‪ ,‬אפילו נדמה לי שתום חייך‬

‫אליי מרחבת הריקודים‪.‬‬

‫כולם חזרו לכורסאות שלהם ותומר הלך להזמין עוד משקאות‪ .‬נוגה ואיתי נראו‬

‫מיוזעים ומצחקקים‪ .‬גם אני צחקתי איתם‪.‬‬

‫‪- 40 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי הקלה מוזרה בליבי‪ .‬כאילו המחשבות שלי התחילו לשקול פחות‪ .‬עדיין‬

‫יכולתי להרגיש את ידו של אביב על ידי אבל משום מה כבר לא היה לי את הדחף‬

‫להזיז את ידי מידו‪.‬‬

‫"בואי לרקוד‪ ,‬נדיה‪ ".‬אמר אביב‪" .‬כולם רקדו‪ ,‬עכשיו תורינו‪".‬‬

‫נדתי בראשי לשלילה וצחקתי‪.‬‬

‫תומר חזר עם המשקאות‪.‬‬

‫כולם שתו שוב‪.‬‬

‫אני לא שתיתי יותר‪.‬‬

‫התחלתי להרגיש בכאב ראש שהתגנב אליי באיטיות אך בבטחה‪.‬‬

‫אורלי סיפרה איזה סיפור וכולם הקשיבו‪ .‬ליטל צחקקה ונהייתה אדומה‪.‬‬

‫אביב משך אותי לרקוד ולא יכולתי להתנגד‪.‬‬

‫השיר היה שיר איטי והוא מיקם את ידיי על כתפיו ואחז במותניי‪.‬‬

‫הרגשתי כאילו אנחנו רוקדים במהירות יתר‪.‬‬

‫גוש של בחילה עמד לי בגרון‪.‬‬

‫אביב רקד ורקד‪ .‬הוא סובב אותי בסיבובים ואני חייכתי וצחקתי והסתובבתי‪.‬‬

‫סחרחורת קלה עטפה אותי והרגשתי שאני עומדת להקיא‪.‬‬

‫"אני חייבת ללכת‪ ,‬אביב!" מלמלתי לפתע ורצתי הכי מהר שיכולתי לדלת היציאה‪.‬‬

‫בדרך נקרה כיסא בדרכי‪ ,‬חלפתי על פניו בלי להרגיש כאב‪ .‬יצאתי מהבר‬

‫כשראשי הולם מכאב והקאתי אל תוך הפח שעמד סמוך לדלת כניסה‪.‬‬

‫ריח של הקיא עמד בנחיריי‪.‬‬

‫מהר מאוד התפכחתי והבנתי מה קרה לי ומה לא בסדר איתי‪.‬‬

‫דמעות אילמות חלפו על פניי‪.‬‬

‫לא רציתי לחזור לשם‪.‬‬

‫‪- 41 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כבר לא הרגשתי שמחה ומצחקקת‪ .‬הרגשתי מסריחה וטיפשה‪ ,‬טיפשה עם כאב‬

‫ראש נוראי‪.‬‬

‫התיישבתי ליד קיר המועדון ודמעות המשיכו ליפול מעיניי‪.‬‬

‫הרגשתי כל כך בודדה‪ ,‬אפילו המוח שלי היה בבודד ממחשבות‪.‬‬

‫והריח הזה‪ ...‬הריח הזה של הקיא דבק בי‪.‬‬

‫הרגשתי אומללה‪ .‬העולם שלי התהפך במאה ושמונים מעלות בערב אחד‪.‬‬

‫דלת הבר נפתחה ותום יצא החוצה מחזיק בידיו בקבוק מים‪ .‬הוא הבחין בי ובפנים‬

‫הבוכיות שלי מיד והקים אותי על רגליי‪.‬‬

‫"את תהיי בסדר‪ .‬אל תדאגי‪ .‬אני מבין שהקאת‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫הוא אפילו הרשה לעצמו להביט בי סוף סוף!‬

‫אני לא יכולתי להוציא מילה מפי‪.‬‬

‫איזו בושה!‬

‫זאת לא הייתה הדרך שבה רציתי שהוא ידבר איתי‪ .‬לא ככה רציתי שדברים יקרו‪.‬‬

‫הוא הוביל אותי אל המכונית הכסופה שלו והושיב אותי במושב הקדמי‪.‬‬

‫התיישבתי והנחתי את ראשי על משענת של המושב‪ ,‬מנגבת את הדמעות שעדיין‬

‫זלגו מעיניי‪.‬‬

‫"הכול יהיה בסדר‪ ".‬תום מלמל‪.‬‬

‫הוא הוציא מתא הכפפות כמה טבליות ונתן לי אותם בצירוף בקבוק המים‪.‬‬

‫"תשתי את זה‪ .‬זה יקל על הכאב ראש‪".‬‬

‫עשיתי כדבריו‪ .‬הראש עדיין כאב‪.‬‬

‫החזרתי לו את הבקבוק מים‪.‬‬

‫הוא שפך מים על ידו והתיז לי אותם על הפנים‪ .‬הרגשתי מובכת מאיי פעם‪.‬‬

‫עיניו החומות צפו בי במה שנראה כמו חמלה‪.‬‬

‫"בחיים לא השתכרת קודם‪ ,‬נכון?" הוא שאל בשקט‪.‬‬

‫‪- 42 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הייתי אסירת תודה על קולו השקט‪ .‬הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ אם הוא ידבר‬

‫בקול רם‪.‬‬

‫"לא‪ ".‬מלמלתי‪" .‬אני לא אוהבת לשתות‪".‬‬

‫"אני יודע‪ ".‬הוא אמר‪" .‬חכי לי פה‪ .‬אני תכף אחזור‪".‬‬

‫הוא סגר את דלתות המכונית והלך לכיוון הבר‪.‬‬

‫איך נתתי לאביב לשכנע אותי לשתות? חשבתי בעגמומיות‪.‬‬

‫כיסיתי את עיניי בידיי ורציתי להאמין שכל זה רק סיוט‪.‬‬

‫פקחתי אותם כעבור מספר דקות‪.‬‬

‫תום חזר והתיישב במושב הנהג‪ .‬הוא התניע את המכונית והתחיל לנסוע בהילוך‬

‫אחורי כדי לצאת מהחנייה‪.‬‬

‫"מה אתה עושה?" שאלתי אותו בבלבול‪" .‬מה עם אחותי?"‬

‫"הכול בסדר איתה‪ .‬אני מסיע אותך הביתה‪ .‬בילית מספיק לערב אחד‪ ".‬הוא אמר‬

‫והביט בכביש‪.‬‬

‫ניסיתי לחייך חיוך קלוש‪ .‬הוא נראה כל כך רציני כשהוא נהג‪ .‬עיניו החומות‬

‫ממוקדות בכבישים החשוכים‪.‬‬

‫ייחלתי שכאב הראש יעבור לי כדי שאוכל לדבר עם תום באופן נורמלי‪.‬‬

‫כאשר פקחתי את עיניי נכחתי לדעת שאני עדיין נמצאת במכוניתו‪ .‬עיניו החומות‬

‫חזרו להביט בכביש כאשר הוא שם לב שהתעוררתי‪.‬‬

‫"מה השעה?" מלמלתי בלי לחשוב‪.‬‬

‫עדיין חושך בחוץ‪ .‬היינו ליד הבית שלי‪.‬‬

‫כאב הראש שלי עבר‪.‬‬

‫"אחת בלילה‪ ".‬תום מלמל‪.‬‬

‫בהיתי בפרופיל שלו באי הבנה‪.‬‬

‫‪- 43 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מתי עזבנו את הבר?" שאלתי בקול חלש‪.‬‬

‫"באחת עשרה וחצי‪ .‬ישנת ולא רציתי להעיר אותך‪ ".‬קולו נשמע רך יותר‪.‬‬

‫לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי‪.‬‬

‫שתקתי והבטתי מחוץ לחלון אל עבר הבית שלי‪.‬‬

‫הרגשתי שבעיניי נקוות דמעות‪ .‬אף אחד אף פעם לא דאג לי ככה‪ .‬אפילו לא‬

‫נוגה‪.‬‬

‫למה? למה הוא חייב היה להתנהג ככה ולדאוג לי ועכשיו הוא לא מסוגל להביט‬

‫לי בעיניים?!‬

‫רציתי לראות את המבט שלו‪ .‬הרגשתי שאם אני אביט בהם עכשיו אולי אצליח‬

‫לראות את האמת‪ ,‬כמו שנוגה תמיד מצליחה לראות אותה‪.‬‬

‫רציתי להגיד כל כך הרבה דברים לבן אדם הזה‪ .‬המילים הנכונות לא מצאו את‬

‫דרכם החוצה‪.‬‬

‫"לא רצית לחזור לבר?" שאלתי לבסוף‪.‬‬

‫"לא ממש‪ ".‬הוא אמר‪" .‬את ראית באיזה מצב היית? בחיים לא ראיתי מישהו‬

‫משתכר ככה משני קוקטיילים‪".‬‬

‫הרגשתי נבוכה לפתע‪ .‬הנה עוד בן אדם שהרגיש כמה אני חסרת ניסיון בחיים‪.‬‬

‫"את לא צריכה לשתות כדי לרצות אנשים אחרים‪ .‬ואת לא צריכה להתלבש חשוף‬

‫כדי לרצות אחרים‪ ".‬הוא אמר בפשטות‪.‬‬

‫הרגשתי את אוזניי מוורידות‪ .‬רציתי להגיד לו שאני יודעת את כל זה‪ .‬שאני לא‬

‫כזאת‪ .‬שאני מתלבשת צנוע ואיני נוהגת לשתות ולהשתכר‪.‬‬

‫"אני‪"-‬‬

‫"את צריכה ללכת לישון‪ .‬מחר בבוקר הכול יעבור‪ ".‬תום קטע אותי‪" .‬ללוות אותך‬

‫עד הדלת?"‬

‫"לא‪ .‬זה בסדר‪ ,‬תום‪ ".‬אמרתי ופתחתי את דלת המכונית‪.‬‬

‫‪- 44 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ברגע שנעמדתי על רגליי הרגשתי מסוחררת‪.‬‬

‫"עדיף שאלווה אותך‪ ".‬שמעתי את קולו מתקרב אליי‪.‬‬

‫הוא לקח את ידי בעדינות והניח אותה על צווארו‪ .‬מגע עורו החמים התחכך קלות‬

‫בעורי‪.‬‬

‫עלינו במדרגות באיטיות והרגשתי שמחה פתאומית ולא מובנת לנוכח הקרבה‬

‫בינינו‪.‬‬

‫כאשר הגענו עד לדלת הבית שלי‪ ,‬נזכרתי לפתע ביום רביעי‪ ,‬כשתום סחב את‬

‫המצרכים עד לבית שלי‪ .‬נזכרתי בהבטחה שלו לקארין לבוא לבקר‪.‬‬

‫אז הנה הוא בא לבקר‪ .‬מחר בבוקר אגיד לקארין שהוא מילא את ההבטחה שלו‪.‬‬

‫"תודה‪ ,‬תום‪ ".‬רציתי להיכנס הביתה וגיליתי שאין לי מפתח‪.‬‬

‫ראיתי אותו מחטט בכיס ומוציא את המפתחות שלי מהכיס שלו‪.‬‬

‫"שכחת משהו‪ ",‬הוא הושיט לי את צרור המפתחות‪.‬‬

‫"נכון‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת‪ .‬כאשר הסתובבתי להודות לו ולאחל לו‬

‫לילה טוב הוא כבר לא היה שם‪.‬‬

‫רק צליל תפיפות רגליו המהירות נשמע מרחוק בחדר המדרגות‪.‬‬

‫‪- 45 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 6‬לב שבור זאת מחלה‬

‫"אני כועסת עלייך‪ ".‬הודעתי לאחותי הגדולה בבוקר יום שבת קריר‪.‬‬

‫שמחתי על כך שהקיץ פינה את מקומו לחורף‪ .‬אהבתי יותר את החורף‪ .‬הוא עורר‬

‫בי זיכרונות ילדות מתוקים וחשק לנגן על פסנתר בלדות עצובות‪.‬‬

‫סבתא אמה התנדבה להכין את ארוחת הבוקר כי היה לי כאב ראש בלתי נסבל‪.‬‬

‫"למה את כועסת עליי?" שאלה נוגה באי הבנה‪.‬‬

‫"למה לא יכולת ללוות אותי הביתה מהמועדון? למה לא באת לראות איך אני‬

‫מרגישה? את יודעת שאני לא שותה‪ ".‬השבתי בכעס‪.‬‬

‫"אני לא הבייביסיטר שלך‪ ,‬נדיה‪ ".‬נוגה הפטירה בטון פחות עליז‪" .‬את ביקשת‬

‫ממני ללכת לבר‪ ,‬לא הכרחתי אותך‪".‬‬

‫"אבל את אחותי הגדולה!"‬

‫"רצית שכולם ייסעו הביתה רק בגלל שאחותי הקטנה השתכרה משתיית‬

‫קוקטייל?! תפסיקי להיות כזאת תינוקת!" נוגה קמה מהמיטה ויצאה מהחדר‬

‫בסערה‪.‬‬

‫את ארוחת בוקר אכלנו בשתיקה רועמת‪.‬‬

‫ביום ראשון אחר הצהריים אביב חיכה לי על יד השער כניסה לבית הספר‪.‬‬

‫"מה נשמע‪ ,‬נדיה?" הוא שאל בחיוך‪" .‬רוצה לתת לי את התיק שלך? הוא כבד‬

‫לך?"‬

‫"לא‪ .‬זה בסדר‪ .‬תודה‪ ".‬מלמלתי‪" .‬מה אתה עושה פה?"‬

‫"רציתי שנדבר קצת‪ ".‬הוא השיב‪" .‬בואי נדבר בזמן שאני מלווה אותך הביתה‪ .‬לא‬

‫אכפת לך ללכת ברגל‪ ,‬נכון?"‬

‫"לא אכפת לי‪ ".‬מלמלתי‪" .‬חיכית הרבה זמן? ואיך ידעת היכן אני לומדת?"‬

‫"הכל תודות לנוגה‪ .‬היא אמרה לי שהיום את מסיימת ללמוד בשלוש‪ ".‬אמר אביב‬

‫בקול מלא גאווה‪.‬‬

‫‪- 46 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הלכנו בשקט את השביל הארוך לכיוון הבית שלי‪.‬‬

‫מדיי פעם הרגשתי את עיניו ננעצות בי בלי בושה אך שפתיו נותרו חתומות‪.‬‬

‫"אני יכול לדבר איתך בכנות?" הוא נעצר ושאל לפתע‪.‬‬

‫נעצרתי גם אני‪ .‬עיניו השחורות בהו בי‪.‬‬

‫"זה בקשר לתום‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫הרגשתי את ליבי מתכווץ לרגע‪.‬‬

‫"אני רק רוצה להזהיר אותך מפניו‪ .‬הוא לא מי שאת חושבת שהוא‪ .‬הוא יפגע בך‪".‬‬

‫הוא אמר‪.‬‬

‫"למה אתה מזהיר אותי?" שאלתי והמשכתי ללכת‪ .‬לא רציתי שהוא יראה את‬

‫המצוקה שבעיניי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬תום הוא לא בשבילך‪ .‬אני החבר הכי טוב שלו‪ .‬אני יודע יותר טוב מכולם מי‬

‫זה תום‪ ".‬קולו היה תקיף וקצת מבהיל‪.‬‬

‫"אם אתה החבר הכי טוב שלו‪ ,‬למה אתה מלכלך עליו מאחורי גבו?" שאלתי‬

‫בחוסר הבנה‪.‬‬

‫"כי את נערה טובה‪ .‬נערה טובה ותמימה ולא הייתי רוצה שתפלי בפח שהוא טומן‬

‫לך‪ ".‬הוא אמר‪" .‬תסמכי עליי‪ .‬אל תתקרבי אליו‪ .‬הוא רק יפגע בך‪".‬‬

‫לא אמרתי דבר והמשכתי ללכת עם ראש מלא במחשבות‪.‬‬

‫"הוא עסוק בעצמו ובלימודים שלו‪ .‬את לא מעניינת אותו‪ ".‬אביב המשיך‪" .‬אפילו‬

‫הייתה לו חברה במשך שנה וחצי וביום אחד הוא זרק אותה לטובת מישהי אחרת‪,‬‬

‫בלי הסברים‪ .‬ככה סתם הוא שבר לה את הלב‪".‬‬

‫הזדעזעתי‪ .‬לא יכולתי לעקל את מה שאביב סיפר לי‪.‬‬

‫שמחתי כשהגענו לדלת כניסה של הבניין שלי‪.‬‬

‫"תשמרי על קשר‪ ,‬נדיה‪ .‬אל תיעלמי‪ ".‬הוא אמר ונשק לי על הלחי‪ ,‬קצת יותר קרוב‬

‫לשפתיים‪.‬‬

‫‪- 47 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫החמצתי את פניי והנהנתי‪ .‬רציתי להגיע הביתה ולהיכנס למקלחת כדי למחוק את‬

‫עקבות שפתיו הגסות על פניי‪.‬‬

‫אימא לקחה חופש מהעבודה‪ .‬היא בילתה ימים שלמים במיטה כשסבתא אמה‬

‫מביאה לה מגשים של אוכל‪ ,‬סיגריות וכתבי עת לחדרה‪.‬‬

‫אימא לא התאמצה לעשות דבר‪ .‬הכול נעשה בשבילה‪.‬‬

‫בערב יום חמישי נכנסתי לחדרה של אימא שהיה מלא בעשן סמיך והתיישבתי‬

‫על קצה מיטתה‪.‬‬

‫"את רוצה לדבר איתי‪ ,‬אימא?" שאלתי בקול רך‪.‬‬

‫אימא הביטה בי בעיניה הריקות‪.‬‬

‫"מה נשאר עוד לומר? אבא שלך בגד באמון שלי‪ .‬בגד באהבה שלי‪ ".‬קולה נשמע‬

‫קר כמו התווים הנמוכים של הפסנתר‪.‬‬

‫"אני יכולה לנחם אותך בדרך כלשהי?" שאלתי בשקט‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬ילדה שלי‪ " .‬היא מלמלה בחמימות מפתיעה‪" .‬את ילדה נפלאה‪".‬‬

‫"אני משתדלת להיות הכי טובה בשביל המשפחה שלנו‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫אימא חייכה חיוך דק‪.‬‬

‫"את חושבת שהוא יחזור? האבא הזה שלך?" היא שאלה בחלוף מספר דקות של‬

‫דומיה‪.‬‬

‫לא ידעתי מה לענות לה‪.‬‬

‫"הכול לטובה‪ ,‬אימא‪ .‬הכול לטובה‪ ".‬מלמלתי לבסוף וקמתי מהמיטה שלה‪.‬‬

‫כשיצאתי מהחדר אימא הדליקה סיגריה נוספת ושאפה את העשן הרעיל אל תוך‬

‫ריאותיה‪.‬‬

‫התפללתי שהדיכאון שלה ייפסק‪ .‬התפללתי שהעצב שאחז בה ייחלש‪ .‬התפללתי‬

‫שהכבלים שקשרו אותה לאבא יפרמו והיא תבריא ממנו ומבגידתו‪.‬‬

‫‪- 48 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הטלפון צלצל‪.‬‬

‫מיהרתי להרים את השפופרת‪.‬‬

‫"נדיה קול נשי ולא מוכר ?" פנה אליי מאחורי הקו‪.‬‬

‫"כן‪ .‬מי זאת?" שאלתי‪.‬‬

‫"זאת ליאת מהכיתה‪ ".‬מלמלה ליאת‪.‬‬

‫כעת הצלחתי לזהות את קולה‪.‬‬

‫למדנו באותה כיתה כבר שנה וחצי‪ .‬היא עברה לגור בעיר באמצע כיתה יא' ומיד‬

‫התחברנו‪ .‬תמיד ישבנו אחת ליד השנייה והתכתבנו בשיעורים המשעממים‪ .‬היה‬

‫לנו טעם דומה במוזיקה וגם היא ניגנה פעם על פסנתר‪.‬‬

‫למרות שחלקנו הרבה במשותף‪ ,‬אף פעם לא יצא לנו לדבר בטלפון‪ .‬ליאת תמיד‬

‫הייתה עסוקה עם בן‪ ,‬החבר שלה מזה שנתיים וחצי ואת כל הזמן הפנוי שלה היא‬

‫הקדישה לו‪.‬‬

‫בהתחלה היה לי קשה להסתגל לעובדה שליאת כל כך מסורה לחבר שלה‪ .‬כל‬

‫כך מסורה שהיא אינה יכולה לפנות אפילו יום אחד בשבוע כדי שנצא ביחד לקניון‬

‫או לבית קפה‪ .‬אחר כך התרגלתי לקבל אותה כמו שהיא‪ .‬ידעתי שאם אגיד לה‬

‫את אשר על ליבי‪ ,‬היא תעבור לשבת ליד מישהי אחרת ואני אאבד חברה טובה‪.‬‬

‫עכשיו‪ ,‬כשליאת הייתה מצידו השני של הקו הרגשתי מופתעת‪.‬‬

‫"הכול בסדר?" שאלתי אותה‪.‬‬

‫"לא‪ .‬את יכולה לבוא אליי בבקשה? אני ובן נפרדנו‪ ".‬קולה היה צרוד‪.‬‬

‫לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי‪.‬‬

‫"תגידי לי איך מגיעים אלייך‪ ".‬אמרתי לה בלי להסס‪.‬‬

‫"תיקחי באוטובוס את קו מספר שמונה ומשם תלכי ברגל עד לרחוב ההגנה‪ .‬בניין‬

‫שלושים וארבע‪ ,‬דירה מספר שבע‪ .‬בסדר?"‬

‫"בסדר‪ .‬אני כבר מסתדרת ובאה אלייך‪".‬‬

‫‪- 49 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בחוץ היה חשוך וקר‪ .‬עמדתי בתחנה הנטושה וחיכיתי לאוטובוס‪.‬‬

‫לא התכוונתי לאכזב את חברה שלי‪ .‬רציתי להיות שם בשבילה כשהיא הייתה‬

‫צריכה אותי‪.‬‬

‫חיכיתי עוד מספר דקות ואז הגיע האוטובוס‪.‬‬

‫ירדתי ממנו ברחוב השלום והמשכתי ללכת ברגל בדיוק כמו שליאת הורתה לי‪.‬‬

‫הגעתי עד לבית שלה בהליכה מהירה ועליתי במדרגות‪.‬‬

‫ליאת הבוכייה פתחה לי את הדלת‪ ,‬לבושה בטרנינג וגופיה כחולה‪ .‬היא מיהרה‬

‫להפיל את עצמה על כתפיי ואני חיבקתי אותה‪.‬‬

‫אף פעם לא הייתי בבית של ליאת קודם לכן‪ .‬היה זה בית רחב ידיים‪ .‬מימין היה‬

‫סלון מרוהט בצבעים רכים ופסטורליים‪ ,‬משמאל הייתה כניסה למטבח עם שיש‬

‫לבן ומדפים תואמים‪ .‬הלכנו ישר אל עבר המסדרון‪ ,‬שם היו שאר החדרים‪.‬‬

‫החדר של ליאת היה מוצף במתנות‪ .‬החל מדובי פרווה‪ ,‬נרות‪ ,‬בשמים‪ ,‬כריות‬

‫בצורת לב עד לפוסטרים עם הקדשות אישיות שנתלו בכל מקום אפשרי‪.‬‬

‫בין כל ההמולה הייתה לה מיטה זוגית עם מצעים לבנים ושולחן כתיבה שחור‬

‫שעליו הונחו באדישות ספרים ומחברות מבית הספר‪.‬‬

‫"תספרי לי מה קרה‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫בכייה התגבר עוד יותר‪ .‬הלוואי ולא הייתי שואלת‪.‬‬

‫ליאת התייפחה‪.‬‬

‫"הוא אמר ש‪-‬ש‪ ...‬הוא רוצה פסק זמן‪ ...‬לחשוב‪ ...‬על מה יש לו לחשוב? הוא אמר‬

‫ש‪-‬שהוא לא יודע אם הוא באמת אוהב אותי או שזה רק הרגל‪ ...‬את מ‪-‬מבינה?‬

‫הוא קורא לאהבה שלנו ה‪-‬הרגל!"‬

‫לא ידעתי איך לנחם אותה‪ .‬אף פעם לא הייתה לי זוגיות משלי ולא הצלחתי‬

‫לדמיין מצב שכזה במוחי‪.‬‬

‫‪- 50 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"ליאת‪ ,.‬תשתי משהו‪.‬את לא יכולה להמשיך ככה‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫היא הנידה בראשה לשלילה‪.‬‬

‫"למה הוא עשה לי את זה? ל‪-‬למה הוא זרק אותי ככה?" עיניה הפכו לאדומות‬

‫וקולה צרוד‪.‬‬

‫"הוא ביקש פסק זמן‪ .‬אולי קרה לו משהו?" ניסיתי לעזור‪.‬‬

‫"מה יכול היה לקרות לו? אנחנו ב‪-‬ביחד כל הזמן!" היא ניסתה לנגב את עיניה‪.‬‬

‫"הוא החיים שלי‪ ,‬נדיה‪ .‬אני לא יכולה בלעדיו! אני אוהבת אותו כל כך‪ ...‬לא מזמן‬

‫חגגנו את השנתיים וחצי שלנו ביחד‪ .‬למה הוא חייב להרוס?"‬

‫היא הניחה את ראשה על ברכיי וליטפתי את שיערה‪..‬‬

‫למה כל הדברים הטובים בעולם הזה חייבים להתערער? להיהרס? להיפגע?‬

‫ליאת ובן היו זוג מושלם בעיניי‪ .‬מאוהבים‪ ,‬מאושרים ושמחים‪.‬‬

‫איך יכול להיות שצד אחד מפקפק פתאום באהבה? מפקפק בבן הזוג?‬

‫איך אבא התחיל לפקפק פתאום ביחס שלו כלפי אימא?‬

‫האם גם אותי יזרקו ללא רחמים בטענה של התרחקות מוחלטת?!‬

‫לא רציתי לראות את הצד האכזר של האהבה טרם התנסיתי בה‪.‬‬

‫זה רק גרם לי לא לרצות להרגיש‪ .‬ולא לרצות לנסות‪.‬‬

‫להישאר בבועה הקטנה שלי‪.‬‬

‫להעמיד פנים שאין לי רגשות‪.‬‬

‫להעמיד פנים שהלב שלי לא מרגיש דבר‪.‬‬

‫אפילו לא עקצוץ קטן של התרגשות‪.‬‬

‫"תני לו את הזמן שלו‪ ,‬ליאתי‪ ".‬אמרתי‪ " .‬אולי הוא יבין שהוא מתגעגע אלייך וירצה‬

‫שתחזרו להיות ביחד‪".‬‬

‫"ואם לא‪ ,‬נדיה?" היא מלמלה‪.‬‬

‫"אז תצטרכי להמשיך הלאה‪".‬‬

‫‪- 51 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אבל אין לי חיים בלעדיו! מה את לא מבינה?!" היא התחילה להתייפח שוב‪" .‬אני‬

‫אוהבת אותו בכל הנשמה שלי! אני לא יכולה לשרוד בלעדיו! אני לא רואה את‬

‫עצמי עם מישהו אחר!"‬

‫היה לי כל כך עצוב בשבילה‪.‬‬

‫עצוב שלא יכולתי לעשות דבר כדי להחזיר לה את האהוב שלה‪ .‬עצוב שנגרם לה‬

‫כל כך הרבה צער‪.‬‬

‫הרגשתי שגם אני מתחילה לבכות‪.‬‬

‫בערב יום שישי למחרת‪ ,‬מצאתי את עצמי יושבת בחדרה של ליאת‪.‬‬

‫הפעם הבאתי איתי כמה סרטים מצחיקים‪ ,‬קופסת גלידה שקניתי בדרכי אליה‬

‫מהסופרמרקט והרבה הרבה טישו‪ ,‬ליתר ביטחון‪.‬‬

‫כשהיא באה לפגוש אותי עיניה היו אדומות מבכי כמו בליל אמש‪.‬‬

‫"לב שבור זאת מחלה בניגוד למה שאחרים חושבים‪ ".‬ליאת אמרה לי בלי שמץ‬

‫של חיוך על פניה‪.‬‬

‫אני אפילו לא חשבתי לתקן אותה‪ .‬חשבתי כמוה‪ ,‬למרות שהלב שלי עדיין לא‬

‫חלה במחלה הזאת‪.‬‬

‫ראינו כמה קומדיות אל תוך הלילה‪.‬‬

‫צחקנו המון ואכלנו גלידה הישר מהקופסא‪ .‬ריכלנו על בנים ובנות מהשכבה‬

‫ועשינו הכול חוץ מלדבר על בן‪.‬‬

‫לא רציתי להודות בפניה שבאתי אליה גם כדי לנסות לעודד את עצמי‪.‬‬

‫ויתרתי על הרעיון לצאת נוגה והחבורה של איתי בערבי שישי‪ .‬ויתרתי על הרעיון‬

‫שאראה את תום שוב‪ .‬ויתרתי על החברות הבלתי רצויה של אביב והכול חזר‬

‫לקדמותו כמעט‪.‬‬

‫כאילו אף פעם לא הכרתי את אביב‪ .‬כאילו אף פעם לא הכרתי את תום‪.‬‬

‫‪- 52 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫רק באמצע הלילה כשהלכתי הביתה לבדי מביתה של ליאת‪ ,‬הרגשתי את הכאב‪.‬‬

‫הכאב הזה של המחסור בזרועי הנתמכת על ידי כתפו כשעלינו יחדיו במדרגות‬

‫לביתי בערב יום שישי אחד‪.‬‬

‫‪- 53 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 7‬האחות האבודה‬
‫ביום חמישי‪ ,‬השישי באוקטובר‪ ,‬עשיתי מבחן חוזר באזרחות ומבחן באנגלית‪ .‬ליאת‬

‫הרגישה קצת יותר טוב אך בן לא הראה שום סימנים של חרטה לגבי הפרידה‪.‬‬

‫באתי אליה בערבי חמישי ושישי והיינו מדברות וצופות בסרטים‪ .‬לפעמים היא‬

‫הייתה מראה לי את המתנות שהוא הביא לה פעם‪ ,‬מסרבת לאחסן אותם בקופסא‬

‫עמוק בתוך הארון‪.‬‬

‫אני עצמי הרגשתי בודדה והלב שלי היה ריק מתמיד‪.‬‬

‫אצל נוגה‪ ,‬לעומתי‪ ,‬העניינים רק הלכו והתחממו‪ .‬היא ואיתי המשיכו להיפגש‪.‬‬

‫ראיתי אותם בעיקר מתמזמזים בסלון‪ ,‬מצחקקים ומאוהבים כרגיל‪ .‬החיים שלהם‬

‫המשיכו‪.‬‬

‫החיים של אימא נעצרו מלפני חודש‪ .‬כשאבא נסע ליפן‪ .‬מה שנראה אז כמו נסיעה‬

‫תמימה‪ ,‬התברר כנסיעה גורלית והורסת משפחות‪.‬‬

‫היום כאשר חזרתי הביתה עייפה ומותשת גיליתי אותו יושב על הספה‪.‬‬

‫התאבנתי על מקומי ולא הצלחתי לומר מילה‪.‬‬

‫"את לא הולכת להגיד שלום לאבא שלך?" שאל אבא‪.‬‬

‫היה לו שיער חום ועיניים חומות ירוקות‪ .‬העיניים שהוא הוריש לי‪ .‬הצבע שיער‬

‫שהוא הוריש לי‪ .‬הוא ישב בנינוחות על הספה‪ ,‬כאילו זה רק עוד יום רגיל‪.‬‬

‫הוא חייך‪ .‬לא חייכתי בחזרה‪.‬‬

‫"מה אתה עושה פה?" שאלתי בקול קר שלא השתמשתי קודם לכן כלפי אבי‪.‬‬

‫הנחתי את התיק באיטיות ליד דלת הכניסה ומיהרתי לחדר שינה של אימא‪.‬‬

‫"אימא מה אב‪"-‬‬

‫התחלתי לומר אך מיד נעצרתי‪.‬‬

‫בחדר השינה אימא פיזזה בין ארון הבגדים למזוודה שנחה על המיטה ודחפה‬

‫בפרעות את הבגדים של אבא לתוכה‪.‬‬

‫‪- 54 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫זעם נגלה מעיניה אך לא דמעות‪ .‬היא אפילו לא שמה לב שעמדתי בכניסה לחדר‬

‫בדממה‪.‬‬

‫חזרתי אל הסלון בפנים חיוורות‪.‬‬

‫"למה אתה עושה את זה?" שאלתי בקול פגוע‪" ..‬למה אתה עושה לנו את זה‪,‬‬

‫אבא?"‬

‫"דברים משתנים בחיים‪ ,‬נדיה‪ .‬בואי שבי לידי‪ .‬אני רוצה לדבר איתך‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫מצאתי את עצמי מתיישבת ליד אבא בניגוד לרצוני‪ .‬האבא שלפני חודש לא הייתי‬

‫מהססת לשבת לצידו‪ .‬האבא שלימד אותי להיות חזקה ולא להפגין רגשות‪ .‬כעת‬

‫הוא רצה שאיישם את מה שהוא לימד אותי כשהוא עזב סופית את המשפחה שלו‪.‬‬

‫"אני ואימא כבר לא אוהבים אחד את השני‪ .‬זה לא משהו שקרה בזמן הנסיעה‬

‫ליפן‪ .‬זה קרה הרבה קודם לכן‪ .‬הנסיעה ליפן פשוט חידדה לי את החושים‪ ,‬זה‬

‫הכול‪ .‬וזה לא אומר שאני מפסיק לאהוב את הבנות שלי‪ .‬אני תמיד אוהב אתכן‬

‫ואני תמיד יכול לבוא ולראות אתכן!" הוא החזיק את ידי בידו‪.‬‬

‫"אימא כן אוהבת אותך‪ .‬זה אתה שלא אוהב אותה יותר‪ ".‬אמרתי בקור‪ .‬הרחקתי‬

‫את ידי מאחיזתו‪.‬‬

‫אבא נאנח‪.‬‬

‫"למה לא נפרדתם קודם?" שאלתי בכאב‪" .‬למה לא הלכת קודם?"‬

‫"את חייבת להבין אותי‪ .‬חלק ממני עדיין רצה להיות עם אימא שלך‪ .‬אבל עכשיו‬

‫הוא נעלם‪ ,‬בנסיעה הזאת‪ .‬עכשיו אני מרגיש אחרת‪ ".‬הוא ניסה לעודד אותי‬

‫במילים לא מעודדות‪.‬‬

‫ניסיתי להבין אותו‪ .‬באמת שניסיתי‪ .‬אך ללא כל הצלחה‪ .‬כל מה ששמעתי ממנו‬

‫פצע אותי ופגע בי ולא הצלחתי לראות את הצד שלו בעיניים עמומות מכאב‪ .‬כאב‬

‫לי יותר מדי בשביל אימא מכדי שאוכל להזדהות איתו‪.‬‬

‫תמיד אהבתי אותה יותר‪.‬‬

‫‪- 55 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫קמתי מהכורסא והלכתי לכיוון החדר שינה שלי‪ .‬מבולבלת וחלושה התיישבתי על‬

‫המיטה שלי בלי לעשות דבר‪.‬‬

‫אפילו לא התחשק לי לנגן על פסנתר‪.‬‬

‫כעבור כמה דקות שמעתי צלילים של מזוודה‪ .‬צעדים‪ .‬הזזה של שולחנות וכסאות‪.‬‬

‫שוב צעדים‪ .‬פתיחה של הדלת כניסה‪ .‬טריקה של הדלת כניסה‪.‬‬

‫עצמתי את עיניי‪.‬‬

‫"בוגד! איך יכולת לעשות לי את זה?" שמעתי את צעקותיה של אימא מהסלון‪.‬‬

‫"אמרתי לך! לא עשיתי שום דבר! פשוט הבנתי שזה כבר לא ילך בינינו‪ ".‬היה זה‬

‫קולו של אבא‪.‬‬

‫לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי לחסום מעצמי את הגסויות שהם הטיחו זה‬

‫בזו‪.‬‬

‫"בן זונה אחד! אל תספר לי את השקרים הללו!" היא צרחה‪.‬‬

‫"מזל‪ ,‬באמת שלא עשיתי דבר! לא בגדתי!" קולו היה חזק עוד יותר‪.‬‬

‫"יש לך שלושה בנות! מה חשבת לעצמך?" קולה נהפך להיסטרי‪.‬‬

‫"מזל! תפסיקי! נדיה בבית!" אבא ניסה להרגיע אותה‪.‬‬

‫"ומה זה משנה לך? יא בוגד אחד?! לך כבר לסוניה שלך! לך אליה! שהיא תאכיל‬

‫אותך! שהיא תלביש אותך! שהיא תישן איתך ותשכב איתך! אל תחזור לפה יותר!"‬

‫נשמע צליל של דלת נפתחת‪.‬‬

‫"אמרתי לך! אין שום סוניה! את מדמיינת!" הוא הצטעק‪.‬‬

‫נשמעה סדרת צלילים עמומים יותר מבעד לקיר – כנראה של המזוודה הנדחפת‬

‫למטה במורד המדרגות ואז צעדים מהירים וטריקת דלת‪.‬‬

‫אני החזקתי את עצמי מלבכות ונשכתי את שפתי התחתונה כדי לא להישבר‪.‬‬

‫גוש של כאב עמד לי בגרון‪.‬‬

‫עיניי נחו על השעון‪.‬‬

‫‪- 56 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫השעה הייתה ארבע וחצי‪.‬‬

‫ארבע וחצי?‬

‫רק עכשיו נזכרתי ששכחתי לקחת את קארין מהגן!‬

‫הרגשתי את הטיפות הגשם הכבדות מתפרצות על עורי החשוף‪ .‬בבהלה חסרת‬

‫מעצורים רצתי אל הגן של הקטנה‪ .‬בזמן הזה הוא בטח כבר אמור להיות סגור‪.‬‬

‫אולי היא יושבת לבד בחוץ קופאת על המדרגות?‬

‫רוצי מהר יותר!‬

‫תתפללי שהיא עדיין שם! תתפללי שאף אחד לא לקח לך אותה!‬

‫חסרת אחריות אחת‪.‬‬

‫איזו מן אחות אני ששוכחת מאחותה הקטנה?!‬

‫הגעתי מתנשפת ומתנשמת אל השער של הגן‪ ,‬רטובה עד לשד עצמותיי‪ ,‬שיערי‬

‫נדבק ללחיי‪.‬‬

‫השער היה סגור‪ .‬נענעתי אותו בעוצמה אבל שום דבר לא קרה‪.‬‬

‫"קארין!" צעקתי מבעד לגשם‪" .‬קארין!"‬

‫האורות בגן היו כבויים‪ .‬קארין לא נראתה בשום מקום‪.‬‬

‫ליבי פעם כמאתיים פעימות לדקה‪.‬‬

‫הרגשתי שאני הולכת להתמוטט!‬

‫"קארין!!!" צעקתי‪ ,‬נותנת לדמעות לזלוג מעיניי‪ .‬היה לי קר ורעדתי בכל גופי אך‬

‫לא יכולתי לחשוב על כך‪ .‬הדבר הכי חשוב היה למצוא את אחותי הקטנה‪.‬‬

‫עקפתי את הגן ולא היה זכר לילדה קטנה עם שיער חום במעיל סגול ומגפיים‬

‫לבנות קטנות‪.‬‬

‫מה אעשה? היכן אחפש?‬

‫איבדתי את אחותי הקטנה!‬

‫‪- 57 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לא טרחתי לנגב את דמעות הפחד שלי שהתערבבו עם הגשם‪ .‬הרגשתי כל כך‬

‫רע‪ .‬כל כך מפוחדת‪.‬‬

‫מה עשיתי?!‬

‫התחלתי ללכת בלי לדעת בדיוק לאן אני הולכת או מה אני עושה‪.‬‬

‫"קארין!" צעקתי לרחוב הנטוש אל תוך הגשם‪" .‬קארין! איפה את?"‬

‫לפתע ראיתי דמות כהה עם מטריה מתקרבת אליי‪ .‬לא הצלחתי לראות מי זה‬

‫היה‪ ,‬אך כשאשר הוא התקרב זיהיתי אותו מיד‪.‬‬

‫זה היה תום‪ .‬הוא החזיק בידו מטרייה שחורה והניח על כתפיי הקופאות מעיל‬

‫שחור‪.‬‬

‫"תום! איבדתי את אחותי!" בכיתי‪ .‬לא יכולתי לעצור את עצמי‪.‬‬

‫"ששש‪ ...‬הבאתי אותה הביתה‪ .‬היא בסדר‪ .‬בואי למכונית שלי‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫לא יכולתי לזוז‪ .‬רעדתי בכל הגוף‪.‬‬

‫"אני כמעט איבדתי אותה! תראה איזה אחות רעה אני‪ "...‬התייפחתי‪.‬‬

‫"את קפואה מרוב קור‪ .‬בואי למכונית‪ ,‬נדיה‪ " .‬הוא אמר בתקיפות והוביל אותי‬

‫למכונית שלו‪.‬‬

‫הוא עזר לי להתיישב במושב שליד הנהג ואז התיישב בכיסא הנהג והדליק חימום‪.‬‬

‫"אני מרטיבה לך את כל הכיסא‪ ".‬מלמלתי‪ .‬רק עכשיו כשקארין בבית והיא בסדר‬

‫יכולתי להרגיש את ידיי נאטמות באדישות מקור‪.‬‬

‫"הכול בסדר עכשיו‪ ,‬נדיה‪ .‬את תהיי בסדר‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫עינינו נפגשו‪.‬‬

‫ראיתי בהן חמלה‪.‬‬

‫"אבל מה קרה לאחותי?" שאלתי בחוסר הבנה‪" .‬מה אתה עושה פה?"‬

‫"באתי לפה כדי לראות אותך‪ .‬האמת שרציתי לדבר איתך‪ .‬חיכיתי מחוץ לגן של‬

‫אחותך כי ידעתי שתבואי לקחת אותה‪ .‬חשבתי שזה הגן של אחותך כי זה הגן הכי‬

‫‪- 58 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫קרוב לסופרמרקט‪ .‬כל הילדים התחילו לצאת והיה קר‪ .‬ואת לא באת‪ .‬אז לקחתי‬

‫את אחותך הקטנה הביתה במכונית וחזרתי לפה כדי שלא תדאגי כשתבואי‪ ,‬כי‬

‫סבתא שלך אמרה לי שיצאת כשהבאתי את קארין הביתה‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫הבטתי בו‪.‬‬

‫לפתע נהייתי מודעת לחלוטין לצורה הלא מחמיאה ששיערי הרטוב נח על ראשי‪.‬‬

‫ייחלתי לעצמי שהוא לא היה רואה אותי ספוגה במים כמו סמרטוט‪.‬‬

‫"למה רצית לדבר איתי?" הצלחתי למלמל והאדמתי‪.‬‬

‫הוא שתק ובהה קדימה בטיפות הגשם שהתנפצו על שמשות הקדמיות‪.‬‬

‫הרגשתי שיש בינינו הרבה דברים שלא נאמרו‪ ,‬למרות שהיינו כמעט זרים אחד‬

‫לשני‪.‬‬

‫הרגשתי בטוחה בחברתו‪ .‬מוגנת‪.‬‬

‫חייכתי לעצמי חיוך קטן והיטבתי להתכרבל במעיל השחור שלו‪ ,‬שהיה מחמם‬

‫מאוד מבפנים‪.‬‬

‫ישבנו עוד מספר דקות בשתיקה במכונית‪ ,‬כשטיפות הגשם מרעישות מסביבנו‬

‫והחלונות במכונית התכסו באדים מהחימום שתום הדליק‪.‬‬

‫חשבתי בתמימותי שהוא לא שמע את מה ששאלתי אותו‪ ,‬אך כשאר הוא פנה‬

‫להביט בי‪ ,‬ראיתי בעיניו תערובת של פחד והיסוס‪.‬‬

‫ידעתי שהוא חשב על השאלה הזאת כל הזמן ששתקנו‪.‬‬

‫הרגשתי שמשהו מתרחש‪ ,‬רק לא יכולתי להצביע על מה בדיוק‪.‬‬

‫מה קורה לו? מה קורה לי?‬

‫השפלתי את מבטי כי לא יכולתי לסבול את אותה עוצמת מבט שעיניו העניקו לי‪.‬‬

‫"לא התראינו הרבה זמן מאז הבר‪ " .‬הוא אמר לבסוף‪" .‬מה עשית מאז?"‬

‫"הייתי אצל חברה בערבי חמישי ושישי וניסיתי לעודד אותה‪ .‬חבר שלה נפרד‬

‫ממנה‪ ".‬אמרתי בשקט ותהיתי למה הוא רוצה לדעת מה עשיתי‪.‬‬

‫‪- 59 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫האם זה אומר שהוא הרגיש בחסרוני בערבי הבילוי עם החבורה של איתי?‬

‫"אה‪ .‬ולחברה הזאת יש מכונית?" הוא שאל‪.‬‬

‫"לא‪ .‬למה?" ניסיתי לחייך אליו‪ .‬לא הבנתי למה הוא שואל את השאלות האלו‪.‬‬

‫"לא כדאי שתסתובבי לבדך בלילות‪ ,‬במיוחד אם את נמצאת אצל חברה שלך‬

‫אחרי חצות‪ .‬האוטובוסים מפסיקים לנסוע‪ ".‬הוא אמר והביט בי‪" .‬אני רוצה‬

‫שתקראי לי כשתיסעי אליה‪ .‬אני אקח אותך‪".‬‬

‫"מה?" האדמתי מרוב הפתעה‪" .‬למה?"‬

‫הרגשתי מבולבלת ומחויכת בו זמנית‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬זה מסוכן שתסתובבי לבד בלילות‪ .‬תתקשרי אליי כשתלכי ממנה הביתה‪.‬‬

‫אני אקח אותך‪ ".‬הוא אמר‪ .‬עיניו החומות הביטו בי‪ .‬הן היו פשוטות וכנות‪ .‬וחומות‬

‫מאוד‪.‬‬

‫"אני לא רוצה להטריד אותך‪ ,‬תום‪ .‬זה בסדר‪ ,‬אני לא מפחדת ללכת לבד בלילה‪".‬‬

‫מלמלתי‪ .‬האמת שכן פחדתי ללכת לבד בלילות‪ .‬היו כמה וכמה פעמים שבהם‬

‫בחורים הסתכלו לי בצורה לא נאותה ואני התפללתי שלא יעשו דבר מלבד‬

‫להסתכל ויניחו לי לנפשי‪.‬‬

‫משהו חימם לי את הלב בדאגה הכנה שלו‪ .‬בדאגה שהייתה נטולת אינטרסים‪.‬‬

‫"עדיף שתטרידי אותי מאשר שיטרידו אותך‪ ".‬תום מלמל‪" .‬בכל מקרה את לא‬

‫מטרידה אותי‪ .‬זאת לא טרחה‪ .‬אני לא הולך לישון עד שתיים בלילה בכל יום‪".‬‬

‫"מה אתה עושה כל לילה?" שאלתי והרגשתי חטטנית לפתע‪.‬‬

‫"לומד‪ ,‬עושה שיעורי בית‪ .‬כמעט כמוך רק שאני לומד לתואר בפיזיקה‬

‫באוניברסיטה‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬

‫"אני גרועה בפיזיקה‪ ".‬מלמלתי לפתע‪.‬‬

‫הרגשתי את לחיי בוערות כשהוא צחק ומבטו שוב חלף על פניי‪.‬‬

‫הוא חזר להביט בכביש‪ .‬הגשם לא נפסק‪.‬‬

‫‪- 60 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫השיער שלי התחיל להתייבש מעט‪.‬‬

‫"מה אתם לומדים בפיזיקה?" תום שאל‪.‬‬

‫"אופטיקה‪ .‬אני כל פעם לוקחת מורה פרטי לפני מבחן‪ .‬זה פשוט בלתי אפשרי!‬

‫הזוויות האלה! קרני אור‪ "...‬אמרתי בקול רם‪.‬‬

‫"זה כל כך פשוט‪ .‬אני יכול להסביר לך יום אחד אם תרצי‪ .‬פשוט המורה שלכם‬

‫לא באמת אוהב את המקצוע‪ .‬אני בטוח שאת מסתדרת היטב בשאר המקצועות‬

‫באופן מושלם‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫האדמתי‪.‬‬

‫"ברובם‪ .‬לאחרונה עשיתי מבחן חוזר באזרחות‪ .‬אף פעם בחיי לא עשיתי מבחן‬

‫חוזר בשום דבר קודם לכן‪ .‬אתה מתאר לעצמך?" אמרתי והרגשתי את עצמי‬

‫נסחפת בדיבורים‪.‬‬

‫"אזרחות‪ ".‬תום קימט את מצחו‪" .‬בהחלט לא אחד מהמקצועות האהובים עליי‪.‬‬

‫מקצוע יבש ומשעמם‪".‬‬

‫"גם פיזיקה היא מקצוע דיי יבש‪ ".‬ציינתי בחיוך‪.‬‬

‫"פיזיקה היא מרתקת! היא ממש לא יבשה! את חייבת לבוא לקורס שלנו‪ ,‬למרצה‬

‫שלי‪ .‬את תהיי מוקסמת מפיזיקה בדיוק כמוני!" קולו נמלא בלהט פתאומי שלא‬

‫הכרתי בו‪.‬‬

‫שנינו צחקנו לפתע‪ .‬היה לו צחוק נעים‪ .‬לא פולשני מדי‪ .‬לא שקט מדי‪ .‬צחוק בריא‬

‫ואמיתי‪.‬‬

‫"הכול בסדר חוץ מפיזיקה?" הוא שאל‪ .‬עיניו נחו על עיניי הלא שקטות‪.‬‬

‫נזכרתי במה שקרה בבית‪.‬‬

‫"ההורים שלי מתגרשים‪ ".‬מלמלתי‪ .‬זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את‬

‫המילה 'הזאת' בהקשר להורים שלי‪ .‬עדיין לא יכולתי להאמין שזה באמת קורה‪.‬‬

‫‪- 61 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני מצטער‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬ההורים שלי גרים בארצות הברית‪ .‬אני כמעט ולא‬

‫רואה אותם‪".‬‬

‫לפחות אתה לא שומע אותם מעליבים וצורחים אחד על השני‪ .‬חשבתי בעגמומיות‬

‫והבטתי בכביש‪.‬‬

‫הגשם פסק‪.‬‬

‫תום הביט בשעונו‪.‬‬

‫"השעה חמש ועשרים‪ .‬שאני אסיע אותך הביתה?" שאל‪.‬‬

‫"כן‪ .‬בבקשה‪ ".‬אמרתי באי נוחות‪.‬‬

‫תוך מספר דקות היינו ליד הבית שלי‪.‬‬

‫הצטערתי שהגענו כל כך מהר‪ .‬לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלמלמל תודה‪.‬‬

‫"אין בעד מה‪ ,‬נדיה‪ ".‬תום אמר וחייך חיוך רחב‪.‬‬

‫"אני כמעט השתגעתי כשלא מצאתי את אחותי‪ .‬אני באמת מודה לך שלקחת‬

‫אותה הביתה אליי‪ .‬לא רציתי שהיא תקפא מקור‪ ".‬אמרתי ופניתי לצאת מהמכונית‪.‬‬

‫פתחתי את הדלת ויצאתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ".‬תום קרא מאחורי‪.‬‬

‫הסתובבתי‪.‬‬

‫"שכחת לקחת את מספר הטלפון נייד שלי‪ .‬אמרתי לך שתתקשרי כשתרצי ללכת‬

‫לחברה שלך‪ .‬בסדר?"‬

‫הוא הוציא מתא הכפפות דף ועט ורשם את המספר‪.‬‬

‫"אתה בטוח? לא נעים לי להטריד אותך‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫הוא מסר לי את הדף‪.‬‬

‫"תפסיקי‪ .‬אמרתי לך שזה בסדר גמור‪ ".‬אמר‪.‬‬

‫"תודה‪ ,‬להתראות‪ ".‬מלמלתי והתחלתי ללכת אל כיוון דלת הכניסה עם הדף‬

‫הקטן בידי‪.‬‬

‫‪- 62 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כל כך הרבה דברים קרו‪ .‬כל כך הרבה על מה לחשוב ולעכל‪.‬‬

‫"נדיה!"‬

‫הסתובבתי אחורנית והוא עדיין היה שם‪ ,‬יושב במכונית הכסופה שלו‪.‬‬

‫התקרבתי שוב‪ ,‬מחייכת‪.‬‬

‫"אתה צוחק עליי?" שאלתי‪.‬‬

‫"לא‪ .‬אבל אני עוד אזדקק למעיל שלי‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫הורדתי את המעיל שלו בלחיים אדומות והרגשתי טיפשה ומעופפת‪.‬‬

‫הושטתי לו אותו דרך החלון‪.‬‬

‫"תודה‪ ".‬מלמלתי שוב‪.‬‬

‫"אין בעד מה‪ .‬להתראות‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫הסתובבתי שוב כדי ללכת לכיוון הבית‪.‬‬

‫נכנסתי לחדר המדרגות ונאחזתי בליבי שפעם נמרצות‪.‬‬

‫חייכתי לעצמי ועליתי במדרגות הביתה‪.‬‬

‫‪- 63 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 8‬פיג'מה לבנה עם לבבות אדומים‬

‫קארין חלתה בשפעת‪.‬‬

‫הכול בגלל אותו יום חמישי שבו עמדה בגשם וחיכתה שאבוא לקחת אותה‪ .‬בסופו‬

‫של דבר תום היה זה שלקח את אחותי הביתה ואני הלכתי לחפש אותה כמטורפת‬

‫בגשם השוטף‪.‬‬

‫ביום שישי לא הלכתי לליאת‪ .‬העדפתי לטפל באחותי הקטנה‪ .‬הקראתי לה‬

‫סיפורים מספרי האגדות שלה‪ ,‬מדדתי לה חום והכנתי לה אוכל‪.‬‬

‫"הבחור שהביא את קארין הביתה הוא פשוט ברכה‪ ".‬מלמלה סבתא כששתינו‬

‫עמדנו במטבח והכנו מרק עוף לארוחת צהריים ועוגת תפוחים לקינוח‪.‬‬

‫קארין אהבה עוגות תפוחים‪ ,‬שטרודלים של תפוחים‪ ,‬פאי תפוחים‪ ,‬וכל מה‬

‫שקשור בתפוחים‪ .‬החלטתי לפנק אותה‪.‬‬

‫לא יכולתי שלא להסכים עם סבתא לגבי תום‪ .‬אך לא הוצאתי מילה מפי‪.‬‬

‫הרגשתי שאם רק אעז לדבר על מה שמתחיל לקרות לי מבפנים אני אתפכח‬

‫ואבין שזאת רק אשליה‪.‬‬

‫"איך קוראים לו?" סבתא שאלה‪ .‬היא לא הניחה לי להתחמק ממנה אף פעם‪.‬‬

‫"תום‪ ".‬מלמלתי ואפילו באזכור שמו על שפתיי הרגשתי עקצוץ מוזר בבטן‪.‬‬

‫"ומאיפה את מכירה אותו? הוא בחור נחמד‪ ".‬היא המשיכה‪.‬‬

‫"הוא חבר של איתי‪ ,‬החבר של נוגה‪ ".‬אמרתי לבסוף‪ .‬הכנסתי את העוגה לתנור‬

‫וכיוונתי את מחוג המעלות‪.‬‬

‫"את חבר של נוגה אני דווקא לא מחבבת‪ ".‬היא מלמלה לי‪ ,‬כלוחשת סוד‪.‬‬

‫נוגה הייתה בבית‪ ,‬בחדרה‪.‬‬

‫הסכמתי בשתיקה עם סבתא‪.‬‬

‫" תום הוא בחור טוב‪ ,‬בסוף תהיו חברים‪ .‬תשמעי מה שסבתא שלך אומרת‪ ".‬היא‬

‫אמרה‪.‬‬

‫צחקקתי באי נוחות‪.‬‬

‫‪- 64 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מה פתאום‪ .‬הוא נחמד אבל זה הכול‪ ".‬אמרתי ולא הבטתי בה‪ .‬בדקתי אם התנור‬

‫מתחיל להתחמם‪.‬‬

‫לא אמרתי לה שאת המספר הטלפון נייד שלו מיד העתקתי לנייד שלי ואת הפתק‬

‫שהוא רשם שמתי במגירה של הבגדים הלבנים שלי‪.‬‬

‫"בסדר‪ ,‬נדינקה‪ ,‬מה שתגידי‪ .‬את חושבת שאימא תאכל איתנו בסלון היום?"‬

‫שאלה סבתא‪.‬‬

‫"אפשר לנסות לשכנע אותה‪ ".‬אמרתי‪" .‬אני הולכת לבדוק מה שלום קארין‪".‬‬

‫קארין שכבה במיטה שלה וחייכה אליי ברגע שנכנסתי‪ .‬עיניה החומות הבהבו‬

‫והיא ניסתה לצחקק חלושות כשהתיישבתי על הרצפה ליד המיטה שלה‪.‬‬

‫"איך את מרגישה קארינוש?" שאלתי ונגעתי קלות במצחה‪.‬‬

‫היה לה קצת חום‪.‬‬

‫הרגשתי רע עם עצמי‪ .‬הכול קרה בגללי‪ .‬אם רק הייתי אחראית יותר כל זה לא‬

‫היה קורה‪.‬‬

‫"אני ככה ככה‪ ".‬היא סובבה את ידיה בתנועה מצחיקה וחייכתי‪" .‬חם‪".‬‬

‫"כן‪ ,‬אני יודעת‪ .‬אבל את עוד מעט תבריאי ותהיי בסדר‪ .‬את ילדה חזקה‪ ".‬אמרתי‬

‫וליטפתי את שערה בעדינות‪.‬‬

‫"נדיה?"‬

‫"כן?"‬

‫"אפשר לישון במיטה שלך?" היא שאלה‪" .‬בבקשה!‪"...‬‬

‫"היא גבוהה‪ .‬את יכולה ליפול מתוכה‪ ".‬אמרתי לה‪.‬‬

‫"בבקשה! אני לא אפול!" היא התחננה‪.‬‬

‫היא ידעה מהי נקודת התורפה שלי‪ .‬אף פעם לא יכולתי לסרב לה‪.‬‬

‫"בסדר‪ .‬אני אוריד ממך את השמיכה ואקח אותך לחדר שלי‪".‬‬

‫‪- 65 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לקחתי אותה על ידיי והלכתי לחדרי‪.‬‬

‫הנחתי אותה על המיטה שלי בעדינות וכיסיתי אותה עם השמיכה‪ .‬כבר התחיל‬

‫להיות קר בבית אך עדיין לא הדלקתי את מאוורר החימום בחדר‪.‬‬

‫ישבתי על המיטה‪ ,‬מסדרת לקארין את הכרית והבטתי בה באהבה רבה‪.‬‬

‫כל כך אהבתי את אחותי הקטנה‪ .‬היא הייתה כמו אוצר קטן‪ .‬לפעמים הרגשתי‬

‫שהיא הבת שלי ולא אחותי‪.‬‬

‫"נדיה?" היא מלמלה‪.‬‬

‫"מה‪ ,‬חמודה?"‬

‫"איש גדול אמר לי סוד‪ ".‬היא מלמלה‪.‬‬

‫"איזה סוד?" ידעתי ישר למי היא מתכוונת כשאמרה 'איש גדול'‪.‬‬

‫"סוד שלא מספרים לאף אחד‪ ".‬היא חייכה‪.‬‬

‫"תגידי לי מה הסוד?" שאלתי מסתקרנת מעט‪.‬‬

‫"אני אגיד רק לך‪ .‬אבל אל תספרי‪ ".‬היא אמרה בעיניים גדולות‪.‬‬

‫"מבטיחה לא לספר‪".‬‬

‫"איש גדול אמר שנדיה יפה וקארין יפה‪ ".‬היא חייכה‪.‬‬

‫חייכתי גם אני‪.‬‬

‫"למה הוא אמר לך את זה‪ ,‬קטנה?" שאלתי‪.‬‬

‫קארין משכה בכתפיה‪.‬‬

‫"אבל אל תגלי‪ .‬נדיה‪ ".‬היא מיהרה לומר‪" .‬זה סוד‪".‬‬

‫בערב השכבתי את קארין לישון והלכתי לבקר את ליאת‪.‬‬

‫הפעם לא ראינו קומדיות מצחיקות ולא אכלנו גלידה מתוך קופסא‪ .‬ליאת הציעה‬

‫לי משהו אחר לגמרי‪.‬‬

‫"את רוצה מה?" שאלתי כאשר היא סיפרה לי‪.‬‬

‫‪- 66 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אוי‪ ,‬נדיה‪ .‬זה יהיה כייף! אני אקרא לך בקלפים וככה נגלה מתי יהיה לך חבר!"‬

‫בגלל שלליאת לא היה חבר כעת‪ ,‬היא הרבתה להשתעשע ברעיונות לשדך לי כל‬

‫מיני נערים מבית הספר‪.‬‬

‫"אני לא חושבת שהקלפים יכולים לנבא עתידות‪ ".‬אמרתי לה‪.‬‬

‫היא מחתה בידיה‪.‬‬

‫"בואי נקרא לך בקלפים ואת תגידי לי אם זה התגשם או לא בעתיד‪ .‬עשינו עסק?"‬

‫היא קרצה לי‪.‬‬

‫"בסדר‪ ".‬מלמלתי‪ ,‬מניחה ששום רעה לא יכולה לצאת מקלפי טארוט‪.‬‬

‫ליאת מיהרה להדליק נרות לבנים שהוציאה מהמגירה של השולחן‪ .‬היא כיבתה‬

‫את האור והתיישבה מולי על המיטה‪.‬‬

‫היא נתנה לי את החפיסה של הקלפים כדי שאערבב אותה‪.‬‬

‫ערבבתי את החפיסה והיא פרסה את החפיסה על המיטה מלפנינו בצורה של‬

‫כוכב‪ .‬ליאת החלה לחשוף את הקלפים‪.‬‬

‫ליאת נראתה מבולבלת מעט‪.‬‬

‫"מה את רואה שם‪ ,‬ליאת? אל תלחיצי אותי!" אמרתי לה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬נראה לי שכבר הכרת את חברך לעתיד" ליאת אמרה‪.‬‬

‫חייכתי לעצמי‪.‬‬

‫אולי בכל זאת היה משהו בקלפים הללו?!‬

‫"אני רואה פה עוד משהו‪ ".‬ליאת מיהרה להוסיף‪.‬‬

‫"מה את רואה?"‬

‫"צד שלישי‪ ...‬מישהי אחרת‪ .‬תקשורת‪ ...‬אני רואה אכזבה גדולה‪ .‬אולי חברה‬

‫שמפריעה בדרך‪ .‬הרבה כאב‪ .‬אבל איך כל זה ייתכן?" קולה נשמע עמום ולא‬

‫ברור‪.‬‬

‫‪- 67 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני כן הכרתי מישהו‪ "...‬לחשתי‪ ,‬שמחה שהאור שהפיץ הנר לא אפשר לה לראות‬

‫אותי מסמיקה כשדיברתי עליו‪.‬‬

‫"ואת יודעת אם יש לו חברה?" שאלה ליאת וחשפה את הקלף האחרון‪.‬‬

‫"לא נראה לי שיש לו מישהי‪ ".‬אמרתי בלי לחשוב‪.‬‬

‫האם לתום יש חברה?‬

‫אם הייתה לו חברה‪ ,‬הוא בטח היה מביא אותה יחד איתו לבילויים עם איתי‪ .‬אז‬

‫יכול להיות שאין לו חברה?!‬

‫אם הייתה לו חברה הוא לא היה שואל את נוגה ביום שישי הראשון בחוף הים אם‬

‫אני פנויה‪.‬‬

‫"לא‪ .‬אין לו חברה‪ .‬את בטוחה שזה מה שאת רואה?"‬

‫"הקלף האחרון זה אושר אבל יש גם אכזבה ויש כאב‪ .‬זה מישהו שהכרת ופגשת‪.‬‬

‫את מכירה אותו‪ ,‬נדיה‪ .‬כנראה שזה לא הולך להיות סיפור קצר ביניכם‪ "...‬היא‬

‫אמרה‪.‬‬

‫כיביתי את הנר הקרוב ביותר אליי בנשיפה‪.‬‬

‫"זה מספיק‪ ".‬מלמלתי לה‪.‬‬

‫לא יכולתי לחשוב על שום אדם שפגשתי שיכול להיות חבר שלי מלבד תום‪.‬‬

‫האמת שלא רציתי שמישהו יהיה חבר שלי מלבדו‪.‬‬

‫ליאת קמה מהר והדליקה את האור‪.‬‬

‫"בואי נעזוב את הקלפים האלה‪ ,‬ליאתי‪ .‬הם עושים לי צמרמורת‪ ".‬מלמלתי לה‪.‬‬

‫היא הנהנה וחייכה‪.‬‬

‫"זה בסדר‪ ,‬לא כולם מבינים את הטארוט‪ .‬בן תמיד היה נבהל כשהסתכלתי‬

‫בעתיד שלו‪ ".‬היא מלמלה‪ .‬עיניה נצצו כשהיא דיברה על בן‪.‬‬

‫"ומה ראית בעתיד שלו? האם ראית את הפרידה שלכם?" שאלתי בקול הכי עדין‬

‫שהצלחתי לגייס‪.‬‬

‫‪- 68 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"ראיתי החלטות וקונפליקטים‪ ,‬אבל לא חשבתי שהקונפליקטים יהיו אם להישאר‬

‫איתי או לא‪".‬‬

‫כשהלכתי הביתה שוב הלכתי ברגל‪ .‬לא התקשרתי לתום כמו שאמרתי לו‬

‫שאעשה‪ .‬הרגשתי שאם אתקשר אליו אני אטריד אותו‪ ,‬לא משנה מה הוא אמר‪.‬‬

‫המשכתי ללכת לבדי על האספלט האפרפר‪ .‬הגעתי הביתה שעה אחת וחצי‬

‫לפנות בוקר‪.‬‬

‫ראיתי את המכונית האדומה של איתי חונה מול הכניסה לבניין ככה שהנחתי‬

‫שהוא נשאר לישון אצלנו‪.‬‬

‫עליתי הביתה‪ ,‬החלפתי בגדים לפיג'מה ונשכבתי מתחת לשמיכה‪.‬‬

‫הבטתי בעננים השחורים שכיסו את השמיים והסתירו את הכוכבים והירח‪ .‬לא‬

‫הצלחתי להירדם עד שהבטחתי לעצמי לשאול את נוגה אם יש לתום חברה‪.‬‬

‫כשהתעוררתי בבוקר יום שבת‪ ,‬מוקדם מהצפוי‪ .‬השעה הייתה שמונה ורבע‬

‫בבוקר‪.‬‬

‫למה התעוררתי כל כך מוקדם אם הלכתי לישון מאוחר אתמול?!‬

‫הסרתי מעיניי את קורי השינה ופקחתי את עייני‪.‬‬

‫איתי ישב בשקט בכיסא שלי על יד השולחן והביט בי בשמץ של חיוך‪.‬‬

‫"היי! מה אתה עושה פה?" הצטעקתי בבלבול‪.‬‬

‫"אל תצעקי‪ .‬נוגה עדיין ישנה‪ ".‬הוא אמר בשקט‪.‬‬

‫"מה אתה עושה בחדר שלי?! מי הרשה לך להיכנס?"‬

‫מה הוא חשב שהוא עושה בחדר שלי?!‬

‫"תירגעי‪ ,‬נדיה‪ .‬אני לא עושה שום דבר‪ .‬כולם אצלכם עדיין ישנים לא היה לי איפה‬

‫לשבת‪ ".‬הוא אמר‪ ,‬עיניו הירוקות נעוצות בפיג'מת הסאטן לבנה שלי עם הלבבות‬

‫האדומים‪.‬‬

‫‪- 69 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אלוהים אדירים! לך לחדר של נוגה! לך לסלון!" הרגשתי את עצמי אדומה‬

‫ומובכת‪.‬‬

‫"סבתא שלך ישנה בסלון ונוגה ישנה באלכסון! היא כמעט דחפה אותי מהמיטה‬

‫החוצה כשהתעוררתי‪ .‬כנראה זה בגלל שהיא כבר הרבה זמן לא ישנה עם‬

‫מישהו‪ ".‬שמתי לב לשמץ של לעג במילותיו האחרונות‪.‬‬

‫"תצא מהחדר בבקשה‪ .‬אני בפיג'מה‪ "...‬אמרתי ולא העזתי לזוז בעצמי מהמיטה‪.‬‬

‫פחדתי‪ .‬הבית היה שקט‪ .‬כולם ישנו מלבדנו‪.‬‬

‫עיניו נחו על הפיג'מה‪.‬‬

‫"פיג'מה מצחיקה יש לך‪".‬‬

‫"תפסיק להעיר הערות על הפיג'מה שלי‪ .‬או שאתה הולך‪ ,‬או שאני צועקת לאחותי‬

‫ומעירה את כל הבית‪ ".‬אמרתי בקול עצבני ומפוחד‪.‬‬

‫איתי שם לב לטון המפוחד שבי וקם מהכיסא‪.‬‬

‫נרתעתי אחורנית וראשי נגע בקיר‪.‬‬

‫הוא צחק‪.‬‬

‫"תירגעי‪ ,‬אחות קטנה‪ .‬אני נמצא פה בשביל אחותך‪ ,‬לא בשבילך‪ .‬אל תחזיקי‬

‫מעצמך‪ ,‬טוב?" הוא אמר בחיוך עקלקל‪.‬‬

‫"אז לך לאחותי הגדולה‪ ,‬איתי!" אמרתי בקול הכי אמיץ שלי‪.‬‬

‫"להתראות‪".‬‬

‫איתי יצא מהחדר וטרק את הדלת מאחוריו‪.‬‬

‫ניסיתי להירגע‪.‬‬

‫הוצאתי את ידיי הרועדות מתחת לשמיכה ביחד עם הטלפון נייד שהחזקתי מתחת‬

‫הכרית‪ .‬החיוג המהיר של הספרה שתיים היה שייך לתום‪ .‬ידעתי שאם איתי היה‬

‫מעז להתקרב אליי ולו בעוד סנטימטר אחד הייתי לוחצת על הלחצן "חייג"‪.‬‬

‫‪- 70 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫קארין הרגישה הרבה יותר טוב בבוקר‪ ,‬אך היא עדיין סירבה לשבת ליד השולחן‬

‫ולאכול מהכיסא שלה‪.‬‬

‫אימא גם היא סירבה לאכול ליד השולחן‪ .‬היא שכבה במיטה שלה וטענה שהיא‬

‫לא רעבה וסבתא ישבה ודיברה איתה בקול שקט בחדרה‪.‬‬

‫נוגה הצוהלת קידמה את פניי בחיוך רחב ובברכת בוקר טוב ואני ניסיתי לחייך‬

‫אליה באותה דרך ולא ממש הצלחתי‪.‬‬

‫"נוגוש‪ ,‬אולי תעזרי לי לערוך את השולחן?"‬

‫"מה איתך‪ ,‬נדיה? אני אף פעם לא עורכת את השולחן‪ .‬נכון‪ ,‬איתי?" היא צחקקה‬

‫ופנתה לאיתי שיצא בדיוק מהחדר שלה‪.‬‬

‫לא יכולתי להביט בעיניו‪.‬‬

‫"מה קורה‪ ,‬נדיה?" איתי שאל‪" .‬ישנת טוב הבוקר?"‬

‫"מעולה‪ ".‬השבתי בקור ופניתי למטבח‪.‬‬

‫"מה יש לה?" נוגה לחשה לאיתי‪.‬‬

‫הוא משך בכתפיו‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬את רוצה שאני אעזור לך לערוך את השולחן?" נשמע קולו של איתי‬

‫מהסלון‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬תודה‪ .‬אני מסתדרת‪ ".‬אמרתי בקול חלול‪.‬‬

‫הכנתי לנו חביתה וסלט פירות והשארתי קצת חביתה לסבתא‪ ,‬שלא באה לאכול‪.‬‬

‫ערכתי את השולחן בעוד איתי ונוגה מצחקקים להם על הספה‪.‬‬

‫התיישבנו לאכול בשקט ונוגה קרנה מאושר‪.‬‬

‫"איזה כייף שאיתי פה איתנו‪ ,‬נכון‪ ,‬נדיה?" היא חייכה אליי‪.‬‬

‫אני חייכתי באי נעימות אל תוך הצלחת שלי‪.‬‬

‫"אצל נדיה אף פעם לא ישן אף אחד‪ ".‬היא מלמלה לאיתי בשובבות‪.‬‬

‫‪- 71 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר‪ ".‬אמר איתי‪" .‬דרך אגב‪ .‬סלט הפירות טעים‬

‫מאוד‪".‬‬

‫לא הגבתי‪.‬‬

‫שכחתי לגמרי ממה שרציתי לשאול את נוגה בערב הקודם‪ .‬החבר המטריד שלה‬

‫הוציא אותי מהכלים והשכיח ממני את השאלה החשובה שלי‪.‬‬

‫השאלה שלי תחכה עד שאיתי ילך‪ .‬חשבתי לעצמי והתחלתי לפנות את השולחן‪.‬‬

‫התחלתי לשטוף כלים‪.‬‬

‫לא עבר זמן רב עד ששמעתי צלילים מחרידים מהסלון‪ .‬מרוב כעס הצלחת‬

‫הרטובה ששטפתי נפלה מידי אל תוך הכיור ונשברה‪.‬‬

‫יצאתי אל הסלון כידיי מלאות בקצף של סבון כלים‪.‬‬

‫איתי ישב ליד הפסנתר שלי ולחץ על הקלידים בכפות ידיו‪.‬‬

‫"לעולם אל תיגע – בפסנתר – שלי!" צעקתי‪ .‬זו הייתה יותר זעקה חסרת אונים‬

‫מאשר צעקה כועסת‪ .‬הרגשתי כל כך רע לפתע‪.‬‬

‫איתי פלש לכל מקום פרטי שלי‪ .‬העיניים שלו טיילו על גופי‪ ,‬הוא טייל בחדר שינה‬

‫שלי וצפה בי ישנה וכעת הוא נגע בפסנתר שלי‪.‬‬

‫רציתי לבכות‪.‬‬

‫"אנחנו רק משתעשעים קצת" נוגה חייכה קלות‪.‬‬

‫"לכו להשתעשע בחדר שלכם! אל תיגעו לי בפסנתר!" הקצף שעל ידיי נטף על‬

‫הרצפה‪.‬‬

‫איתי קם וסגר את המכסה של הפסנתר‪.‬‬

‫הם פנו לצאת מהסלון ושמעתי את אותו ממלמל לאחותי הגדולה‪.‬‬

‫"נדיה כזאת עצבנית היום‪ .‬יש לה מחזור אולי?"‬

‫ונוגה צחקקה‪.‬‬

‫התפלאתי איך לא שברתי את כל הכלים ששטפתי לאחר מכן‪.‬‬

‫‪- 72 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫איתי פשוט התעלל בי‪.‬‬

‫כשסיימתי לשטוף את הכלים‪ ,‬הלכתי לסלון כדי לנקות את הקצף שנטף מידי על‬

‫הרצפה‪.‬‬

‫חזרתי למטבח במהירות‪ ,‬הוצאתי מטלית וחומר ניקוי והלכתי לנקות את הקלידים‬

‫היקרים שלי מהזוהמה שנגעה בהם‪.‬‬

‫‪- 73 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 9‬דיבורים בחשכה‬
‫אימא חזרה לעבודה‪ .‬בלי חשק‪ ,‬בלי רצון אך היא חזרה‪ .‬סבתא אמה אילצה‬

‫אותה להתלבש‪ ,‬הכינה לה קפה שחור וחזק על הבוקר ואפילו בחרה לה בגדים‬

‫צבעוניים ועליזים ללבוש‪.‬‬

‫למשך שנייה אחת הרגשתי שאימא היא הילדה בבית הזה‪ .‬שמחתי שסבתא‬

‫דוחפת אותה לחזור לעמוד על הרגליים‪.‬‬

‫עברו ארבעה ימים מאז שאבא סולק מהבית‪ .‬אף אחד לא טרח לשאול אותי איך‬

‫אני מרגישה לגבי עניין הגירושים‪ .‬אף אחד לא שאל אותי אם אני מרגישה עצובה‬

‫או שרע לי ואני רוצה שיביאו לי אוכל במיטה‪.‬‬

‫אף אחד לא טיפל בי ופינק אותי כמו שסבתא פינקה את אימא‪.‬‬

‫היה זה ברור שזה התפקיד של אימא לסבול מכל הסיפור הזה‪.‬‬

‫אבל מה עם הבנות שלה? מה איתי?‬

‫קארין הבריאה מהשפעת שלה וחזרה לגן‪.‬‬

‫ביום שני ליאת הגיעה זורחת לבית הספר‪.‬‬

‫"אני ובן חזרנו להיות ביחד!" היא קפצה‪.‬‬

‫חיבקתי אותה ושמחתי בשבילה אך לא יכולתי לשמוח בשביל עצמי‪ .‬ידעתי‬

‫שההשלמה של ליאת ובן יביאו לי עוד ימים בודדים של בדידות‪ .‬ידעתי‬

‫שההשלמה שלהם תחזיר את החברות החדשה שנוצרה בינינו למצבה הקודם‪.‬‬

‫ושוב נהיינו לחברות בבית הספר בלבד‪ .‬הבילויים המשותפים בערבי חמישי ושישי‬

‫נפסקו כליל‪.‬‬

‫בערב יום שישי נוגה ניסתה לשכנע אותי לצאת עם החבורה של איתי לבר אבל‬

‫לא הסכמתי‪ .‬גשם ירד בחוץ‪ .‬מאוורר חימום שלי דלק‪ .‬לא היה לי שום חשק לקום‬

‫מתחת לשמיכה החמימה שעטפה אותי‪.‬‬

‫"למה את לא רוצה לצאת איתנו יותר‪ ,‬נדיה?" שאלה נוגה‪.‬‬

‫‪- 74 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בגלל החבר המגעיל שלך‪ .‬רציתי להגיד לה ולא אמרתי דבר‪.‬‬

‫"עשיתי משהו שפגע בך?"‬

‫לא‪ ,‬אבל חבר שלך עשה‪.‬‬

‫"תגידי לי‪ ,‬נדיה‪ ".‬היא ביקשה‪.‬‬

‫"הכול בסדר‪ ".‬אמרתי לה וחייכתי‪.‬‬

‫"את חסרה לנו בחבורה‪ .‬כולם שואלים לאן נעלמת‪ ".‬היא אמרה בחיוך‪.‬‬

‫"מי שואל?"‬

‫"אורלי‪ ,‬אביב ותום‪ ".‬היא מלמלה‪.‬‬

‫השם האחרון משך את תשומת ליבי‪.‬‬

‫"אם את רוצה לדעת‪ ,‬תום שאל אותי ממש שאלות מוזרות לגבייך‪ ".‬נוגה קימטה‬

‫את מצחה‪.‬‬

‫"מה הוא שאל?" מלמלתי בקול שקט‪.‬‬

‫הרגשתי שעברו ימים ארוכים – אם לא חודשים – מאז הפעם האחרונה שראיתי‬

‫אותו‪ .‬מאז אותה פעם שהוא חיבק אותי‪ ,‬רטובה וספוגה במים‪ ,‬מתחת למטריה‬

‫שלו‪.‬‬

‫האם המגע הזה היה מקרי? לא יכולתי לדעת‪.‬‬

‫תום היה תעלומה מבחינתי‪ .‬תעלומה קשה שלא הצלחתי לפענח גם לו רציתי‪.‬‬

‫"הוא שאל אם את הולכת לחברות בסופי שבוע‪ ".‬נוגה אמרה‪.‬‬

‫"מה ענית לו?"‬

‫"אמרתי לו שאת כן יוצאת לפעמים אבל אני לא יודעת לאן‪ .‬באמת נדיה‪ ,‬לאן‬

‫הלכת בזמן האחרון?"‬

‫"לחברה שלי‪ ,‬ליאת‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"לא ידעתי שיש לך חברות‪".‬‬

‫"כבר אין‪ ".‬מלמלתי בקול קריר‪.‬‬

‫‪- 75 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נוגה משכה בכתפיה‪.‬‬

‫"אני לא רואה סיבה לכך שתישארי בבית ותשבי לבד מתחת לשמיכה‪ .‬בואי‬

‫איתנו‪ ".‬היא שוב לבשה את החיוך הנוצץ והמשכנע שלה‪ ,‬רק שהפעם לא‬

‫השתכנעתי‪.‬‬

‫"תודה על ההצעה‪ ,‬נוגה‪ .‬אולי בפעם אחרת‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫נוגה קמה מהמיטה שלי ופנתה לצאת מהחדר‪.‬‬

‫לפתע נזכרתי בשאלה שרציתי לשאול אותה עוד ביום שבת שעבר שלגמרי פרחה‬

‫מראשי‪.‬‬

‫"נוגה?"‬

‫"כן?"‬

‫"את יודעת אם לתום יש חברה?"‬

‫"לא נראה לי‪ .‬איתי אמר שהוא לא ראה אותו יוצא עם בנות במשך כל זמן‬

‫ההיכרות ביניהם‪ ".‬נוגה אמרה בפיזור נפש‪.‬‬

‫"מוזר שאין לו חברה‪ ".‬מלמלתי ובתוכי הרגשתי שמחה בלתי מוסברת‪.‬‬

‫"עליי את לא תצליחי לעבוד‪ ,‬אחות קטנה‪ .‬אני יודעת מה מתחיל להתרחש איי שם‬

‫בלב הקטן והאדום שלך‪ .‬רק תהיי זהירה בבקשה‪ ".‬נוגה אמרה ויצאה מהחדר‪.‬‬

‫כן‪ ,‬אני אהיה זהירה‪ ,‬נוגה‪ .‬אך לא כמו שאת זהירה עם איתי‪.‬‬

‫אני אהיה זהירה באמת‪.‬‬

‫בשעה רבע לעשר בערב הייתי עסוקה בקריאת 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב‪,‬‬

‫לקראת הבגרות שתבוא בספרות בסוף השנה‪ .‬הגשם המשיך להלום מחוץ לחלון‪,‬‬

‫רוח קרה נשבה והדי קריאותיה נשפו לאוזניי‪.‬‬

‫קארין כבר נרדמה בחדרה ואימא וסבתא ראו סרט בסלון‪.‬‬

‫‪- 76 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫מצאתי את עצמי חושבת על תום ברגעים בלתי צפויים לחלוטין‪ .‬וגם אז זה היה‬

‫מוזר לגמרי‪ .‬אנחנו בקושי מכירים אחד את השני ובכל זאת הוא חשוב מספיק כדי‬

‫להיכנס למחשבותיי‪.‬‬

‫אל תשלי את עצמך‪ .‬תיזהרי‪ .‬ציינתי לעצמי‪.‬‬

‫לפתע הטלפון נייד שלי צלצל‪.‬‬

‫הרמתי אותו וראיתי את השם של תום על הצג‪.‬‬

‫חשבתי ששקעתי בשינה‪.‬‬

‫"הלו?" עניתי לשיחה‪ .‬ליבי נפעם‪.‬‬

‫"נדיה? זה תום‪ .‬מה נשמע?" קולו היה ערני‪.‬‬

‫התפללתי שהוא לא ישמע את דפיקות הלב שלי מאחורי הקו‪ ,‬כי אני שמעתי‬

‫אותם כל הדרך עד לאוזניים שלי‪.‬‬

‫"הכול בסדר‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"את עסוקה?" הוא שאל‪.‬‬

‫"לא‪ .‬למה?"‬

‫"חשבתי שאפשר להיפגש‪ .‬בא לך?" שמעתי את ההיסוס הקל שבקולו‪.‬‬

‫הבטתי בחלון בחוץ‪.‬‬

‫מזג האוויר היה חשוך ואפרורי‪.‬‬

‫"בטח‪ ".‬מלמלתי‪" .‬לאן אתה רוצה ללכת?"‬

‫"סתם‪ ,‬לטייל‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬הייתי רוצה שנדבר קצת‪".‬‬

‫גם אני הייתי רוצה‪ .‬הידקתי את אחיזתי בטלפון נייד‪.‬‬

‫"בסדר‪ ".‬מלמלתי והרגשתי חסרת נשימה‪.‬‬

‫"נוח לך בעשר וחצי?" הוא שאל‪.‬‬

‫אפילו אם הוא היה בא תוך חמש דקות זה היה בסדר מבחינתי‪.‬‬

‫"כן‪ .‬אני אהיה מוכנה‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫‪- 77 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אה‪ ,‬נדיה?"‬

‫"מה?"‬

‫"זה‪ ...‬לא דייט ‪ -‬אני מתכוון שסתם נדבר‪ ...‬בסדר?"‬

‫חייכתי לעצמי‪.‬‬

‫"בסדר‪ .‬נתראה עוד מעט‪ .‬ביי‪".‬‬

‫לא הייתי אף פעם בדייט ולא ידעתי איך אמורים להתנהג בדייט‪ .‬לשבת ולדבר‬

‫היה מספיק טוב עבורי‪.‬‬

‫סבתא ואימא הרימו גבות כשהודעתי שאני יוצאת עוד מעט‪.‬‬

‫"לבד?" אימא שאלה בבעתה‪.‬‬

‫"בגשם?" סבתא התפעלה‪.‬‬

‫"כן‪ ".‬הודעתי בחיוך מאושר וקיפצתי בחזרה אל תוך חדרי‪.‬‬

‫למשך חצי שעה הרגשתי כמו נוגה‪ .‬מאושרת‪ ,‬שמחה וקופצנית‪ .‬כל איבר בגופי‬

‫רצה לקפוץ מהתרגשות!‬

‫לבשתי מעיל השחור וארוך מעל לסוודר לבן וג'ינס שחור‪ .‬נעלית זוג מגפיים‬

‫חומות כהות‪.‬‬

‫כשישבתי על אחת הכורסאות בסלון רוטטת מעצבנות‪ ,‬מחזיקה בידי מטרייה‪,‬‬

‫נשמעה דפיקה בדלת‪.‬‬

‫ליבי המריא ביחד עם רגליי קדימה‪ .‬פתחתי את הדלת‪.‬‬

‫זה היה תום‪ .‬הוא לבש את הז'קט השחור והמחמם שלו וג'ינס כחול כהה‪ .‬בידו‬

‫האחת הוא החזיק את המטרייה השחורה שלו ובידו השנייה את המפתחות‬

‫למכונית שלו‪.‬‬

‫"תיכנס‪ "...‬מלמלתי והאדמתי‪.‬‬

‫הוא הביט בי והרגשתי את עיניו מחייכות לקראתי בחשאי‪.‬‬

‫‪- 78 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫סבתא ואימא פנו להביט בבחור שכרגע נכנס הביתה‪.‬‬

‫"זה שוב אתה‪ ,‬תום?" סבתא חייכה בהבנה וקרצה לי באי חשאיות גמורה‪" .‬אמרתי‬

‫לך או לא אמרתי לך משהו‪ ,‬נדיה?"‬

‫אפילו האוזניים שלי האדימו‪.‬‬

‫"אל תחזיר אותה מאוחר מדי‪ ".‬אמרה אימא לפתע וחייכה‪" .‬תבלו‪".‬‬

‫"את לא צריכה את המטרייה שלך‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא אמר לי בשקט כאשר התכוננו‬

‫לצאת‪" .‬המטרייה שלי מספיק גדולה עבור שתינו‪".‬‬

‫זרקתי את המטרייה על הכורסא ויצאנו מהבית‪ .‬הרגשתי שאני מהלכת על קוצים‬

‫ולא על המדרגות‪.‬‬

‫תום פתח את המטרייה שלו כשיצאנו מהבניין והוביל אותי למכונית שלו‪ .‬מצאתי‬

‫את עצמי שוב במושב הקדמי והמוכר של המכונית שלו‪.‬‬

‫התפללתי לאלוהים שירגיע את העצבים הרופפים שלי‪.‬‬

‫ממתי אני כל כך מתרגשת מתום?!‬

‫תום התיישב במושב לידי והתניע את המכונית‪ .‬הגשם המשיך להכות בשמשות‬

‫וזה לא מנע ממנו לנסוע בכבישים החשוכים והעמומים קדימה‪ ,‬אל יעד לא נודע‪.‬‬

‫"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי בלי לנשום‪.‬‬

‫לא העזתי לנשום‪.‬‬

‫"לשום מקום‪ .‬אני לא באמת יודע‪ ".‬הוא הביט בי לרגע וחייכתי בחוסר הבנה‪.‬‬

‫"אל תדאגי‪ ".‬הוא הוסיף לאחר שהציץ בהבעה המבולבלת על פניי‪.‬‬

‫רציתי להגיד לו שלא דאגתי‪ .‬כשהייתי איתו הרגשתי מוגנת‪.‬‬

‫נסענו בשתיקה בכבישים כשעיגולי ברד קטנים הכו להכות בשמשות‪.‬‬

‫לא יכולתי להאמין שלפני שעה ישבתי מתחת לשמיכה עם ה'אמן ומרגריטה'‪,‬‬

‫מתבוננת בגשם הזלעפות שירד בחוץ ועכשיו הייתי עם תום‪ ,‬כשגשם הזלעפות‬

‫מכה על ראשנו בעוצמה‪.‬‬

‫‪- 79 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נסענו ונסענו ותום עדיין לא דיבר‪ .‬ברגע כלשהו חשבתי שהוא לגמרי שכח שאני‬

‫יושבת לידו באוטו‪ ,‬אבל אז הוא עצר את המכונית במקום לא מוכר למראה והביט‬

‫בי בהיסוס‪.‬‬

‫"הגענו‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫"לאן?" הצלחתי להגיד‪.‬‬

‫הוא משך בכתפיו‪.‬‬

‫"אין פה אף אחד‪ .‬זה בטח מספיק טוב כדי שנוכל לדבר‪ ".‬הוא אמר‪" .‬זה בסדר‬

‫מבחינתך?"‬

‫רציתי להגיד לו שזה היה בסדר מבחינתי אם היינו עומדים מתחת לגשם הקר בלי‬

‫המטריה ומדברים‪.‬‬

‫חייכתי בביישנות‪.‬‬

‫תום הוריד את המעיל שלו והגביר את החימום‪ .‬גם אני הורדתי את המעיל שלי‬

‫ונשארתי בסוודר הלבן שלי‪.‬‬

‫"מה העניינים אצלך?" הוא שאל והביט קדימה בבתים החשוכים והלא ממוקדים‬

‫שנראו מבעד לגשם‪.‬‬

‫"אימא ואבא מתגרשים‪ .‬איתי ישן אצלנו‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"באמת?" הוא קימט את מצחו‪" .‬וזה בסדר מבחינתך?"‬

‫לא‪ .‬ממש לא‪.‬‬

‫"הייתי רוצה שהוא יישן בבית שלו‪ ".‬אמרתי‪" .‬אני מרגישה לא נעים בקרבתו‪".‬‬

‫"הוא אומר לך משהו לא בסדר?" תום שאל‪.‬‬

‫כן‪ .‬הרבה דברים‪ .‬כמו לדוגמא הערות על הפיג'מה שלי‪ .‬או על המחזור שלי‪.‬‬

‫"לא‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫האורות במכונית נכבו וראיתי את עיניו החומות והחשוכות מביטות בעיניי‪.‬‬

‫"את יכולה לספר לי כל מה שתרצי‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫‪- 80 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫השפלתי את מבטי‪.‬‬

‫"יש לו את המבטים האלה‪ .‬אני לא יודעת אם זה בסדר לספר לך את זה‪ .‬אתה‬

‫חבר שלו‪ ...‬אבל הוא מסתכל עליי באופן לא נעים‪".‬‬

‫תום הסתובב על צדו עם הפנים אליי‪.‬‬

‫"אמרת לנוגה?"‬

‫"אני לא יכולה להגיד לה‪ .‬היא משוכנעת שהוא מושלם‪ ".‬אמרתי במרירות מה‪.‬‬

‫קרוב לוודאי שתום שם לב לכך‪.‬‬

‫"אף אחד לא מושלם‪ ".‬תום מלמל‪" .‬הוא עשה לך עוד משהו חוץ מזה?"‬

‫"לא נעים לי‪ .‬אתה חבר שלו‪ ".‬מלמלתי‪ .‬הרגשתי שאם תום ואיתי יריבו בגללי‬

‫אהרוס להם את החברות‪.‬‬

‫"הוא לא יהיה חבר שלי אם הוא ימשיך להציק לך‪ ".‬אמר תום‪" .‬תספרי לי‬

‫בבקשה‪ ,‬נדיה‪".‬‬

‫נכנעתי‪.‬‬

‫לספר לו הכול היה כמו לפוצץ בלון עם מים תוססים‪ .‬הרגשתי הקלה גדולה‬

‫לאחר שסיפרתי על מעלליו של איתי‪.‬‬

‫תום שתק לרגע ועצם את עיניו‪.‬‬

‫הדבר הגרוע מכל היה שלא הרגשתי אשמה על כך שסיפרתי לו‪ .‬ההפך‪ ,‬הרגשתי‬

‫טוב עם עצמי שיכולתי לספר לו זאת‪.‬‬

‫תום היה האדם היחיד שדיברתי איתו על איתי‪ .‬הרגשתי מובכת מכדי לספר‬

‫לליאת דבר ממה שאיתי עשה או אמר‪ .‬הרגשתי שהיא לא תבין אותי ואת המצוקה‬

‫שלי‪.‬‬

‫"אני לא רוצה שתריבו בגללי‪ ".‬אמרתי לבסוף‪.‬‬

‫הוא פקח את עיניו‪.‬‬

‫‪- 81 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אל תדאגי‪ .‬אני אעמיד אותו במקום בדרכי‪ ".‬הוא הבטיח‪" .‬מה שמטריד אותי זה‬

‫למה לא התקשרת אליי בפעמים הללו או באותם פעמים שהלכת לחברה שלך?"‬

‫"לא רציתי להטריד אותך‪".‬‬

‫"זאת לא הטרדה‪ .‬אני מבקש ממך להתקשר אליי‪ .‬בסדר?" הוא התיישב שוב עם‬

‫הפנים קדימה ושתק‪.‬‬

‫"תום?" שאלתי בכל קטן‪.‬‬

‫"מה?"‬

‫"אפשר לדעת למה אתה עושה את זה? למה אתה מבקש ממני להתקשר אלייך‬

‫ולהגיד לך אם משהו קורה?"‬

‫הרגשתי שאני לא יכולה לנשום‪ .‬כל כך רציתי לדעת את התשובה לשאלה הזאת‪.‬‬

‫"אני דואג לך‪ ".‬הוא אמר בלי להסס‪" .‬שום דבר מעבר לכך‪ .‬אני לא כמו איתי‪ .‬אני‬

‫לא כמו אביב‪ .‬אני לא מעוניין בשום דבר ממך מלבד ביטחונך‪".‬‬

‫"שמתי לב שאתה שונה‪ ".‬אמרתי בשקט‪" .‬אף פעם לא פגשתי מישהו שדאג לי‬

‫בלי לבקש שום דבר בתמורה‪ .‬אפילו אבא שלי‪ ,‬תמיד דאג לי בתמורה שאנקה את‬

‫הבית או אבשל‪".‬‬

‫"את מבשלת?"‬

‫"כן‪ .‬אני יכולה לבשל כל מאכל שתרצה‪ .‬נוגה אומרת שאני כמו ספר מתכונים‬

‫מהלך‪ ".‬אמרתי‪ .‬הלחיים שלי בערו מחום‪.‬‬

‫תום צחק‪.‬‬

‫"את יודעת לעשות ספגטי בולונז ועוף ברוטב לימון?"‬

‫"זה פשוט‪ .‬תשאל אותי משהו יותר קשה‪".‬‬

‫"מה לגבי מרק ירקות?" הוא חייך קדימה ולא הביט בי‪.‬‬

‫גם אני הבטתי קדימה‪.‬‬

‫"קלי קלות‪ ".‬חייכתי‪.‬‬

‫‪- 82 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מה לגבי‪ ...‬עוגות‪ ,‬את יודעת לאפות?"‬

‫"כן‪ .‬מה העוגה האהובה עליך?"‬

‫"עוגת שוקולד עם שכבות של ריבת חלב ווניל‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫"ואו‪ .‬יש לי מתכון ממש פשוט של העוגה הזאת‪ .‬אני אוהבת להכין עוגיות צ'יפס‪.‬‬

‫אתה אוהב אותם?" הרגשתי שהשיחה בינינו קלילה וזורמת‪.‬‬

‫"בטח‪ .‬אבל אני לא יודע לאפות דבר‪ .‬עוגיות צ'יפס אני קונה בסופר‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬

‫"כמה חבל‪ ...‬עוגיות ביתיות יותר טעימות‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"את צודקת‪ ,‬אבל אני כל כך עסוק שאני כמעט ולא מוצא זמן לבשל לעצמי שום‬

‫דבר‪ .‬לרוב אני קונה אוכל מוכן ופשוט מחמם במיקרוגל‪ .‬כשאימא שלי הייתה גרה‬

‫בישראל היא הייתה מבשלת ארוחות בשבילי‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫שמתי לב שהגשם בחוץ נחלש‪.‬‬

‫"אז מה עוד את עושה חוץ לבשל‪ ,‬לנקות‪ ,‬לקחת את אחותך מהגן וללכת‬

‫לסופרמרקט?" הוא שאל‪.‬‬

‫"אני מנגנת על פסנתר‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫ידעתי בליבי שאם חלקתי את הפרט הזה איתו אז כנראה שהתחלתי לבטוח בו‪.‬‬

‫"וואו‪ .‬אני מעריץ נשים שמנגנות על פסנתר‪ .‬זה מתאים לך נדיה‪ ,‬כי את ילדה כל‬

‫כך עדינה‪ ".‬הוא חייך והפעם עינינו נפגשו‪.‬‬

‫הרגשתי צמרמורת קלה מטפסת במורד גבי‪.‬‬

‫זה מה שאתה רואה בי? ילדה?‬

‫כאילו מנחש את מה שעבר בראשי הוא אמר‪:‬‬

‫"את ילדה תמימה‪ ,‬נדיה‪ .‬זה מה שכל כך מקסים בך‪".‬‬

‫השעה הייתה כמעט חצות‪ .‬התחלתי להרגיש מנומנמת במושב שלי‪ .‬עיניו של תום‬

‫נשארו פתוחות והביטו קדימה בחשיכה‪.‬‬

‫‪- 83 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אז תום‪ ",‬אזרתי אומץ לאחר שתיקה ארוכה‪" .‬סיפרתי לך המון דברים עליי אבל‬

‫כמעט ולא סיפרת לי שום דבר עליך‪".‬‬

‫"אין הרבה מה לספר‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬אני לומד באוניברסיטה‪ .‬אני גר לבד‪ ,‬אני לא‬

‫בשלן נהדר‪ ,‬אני עובד כגרפיקאי של אתרי אינטרנט כדי לממן את עצמי‪".‬‬

‫"מה אתה אוהב לעשות בזמן הפנוי?" שאלתי‪.‬‬

‫"בזמן הפנוי המועט שיש לי אני אוהב לשחות‪ .‬אני אוהב לישון‪ .‬האם זה טיפשי?‬

‫כמעט ולא יוצא לי לישון מספיק במהלך השבוע‪ .‬אני אוהב לראות סרטים טובים‪".‬‬

‫באחת וארבעים כבר הרגשתי שעיניי מתחילות להיעצם בניגוד לרצוני‪.‬‬

‫"אני מצטער אם עייפתי אותך‪ .‬ממש שכחתי מהזמן‪ .‬בואי ניסע הביתה‪ ".‬הוא אמר‬

‫כשעיניו נחו לפתע על הצג של השעון‪.‬‬

‫"טוב‪ ".‬מלמלתי בפיהוק‪.‬‬

‫לא רציתי לנסוע הביתה‪ .‬ידעתי שלנסוע הביתה פירושו לחזור לחיים הרגילים‬

‫והמשעממים שלי‪ .‬כשהייתי עם תום הכול הרגיש אחרת‪.‬‬

‫הנחתי את ראשי על המושב והבטתי בחלון‪ .‬בלי ששמתי לב השינה גנבה אותי‪.‬‬

‫"נרדמתי‪ .‬אני מצטערת‪ "...‬מלמלתי‪..‬‬

‫"זה בסדר‪ ,‬נדיה‪ ".‬המנורה הקטנה דלקה בתוך המכונית‪ .‬נראה שהוא לא ישן כבר‬

‫ימים שלמים‪.‬‬

‫"אתה בסדר‪ ,‬תום?" שאלתי לפתע בדאגה‪" .‬יש לך עיגולים שחורים מתחת‬

‫לעיניים‪ .‬הכול בסדר אצלך?" שאלתי‪.‬‬

‫"אני בסדר‪ ,‬נדיה‪ .‬אני צריך לישון קצת יותר‪ ".‬מלמל‪.‬‬

‫הרגשתי רע על כך שדיברנו עד מאוחר‪.‬‬

‫"אל תרגישי רע‪ .‬אני שמח שדיברנו‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫יצאנו מהמכונית והוא ליווה אותי בשתיקה עד לדלת הדירה שלי‪.‬‬

‫עמדנו ליד במסדרון החצי חשוך במבוכת מה‪.‬‬

‫‪- 84 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"לילה טוב‪ ,‬תום‪ ".‬מלמלתי ושידרתי לו את החיוך הכי אמיץ שלי‪.‬‬

‫"לילה טוב‪ ,‬נדיה‪ .‬תחלמי חלומות מתוקים‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬תזכרי את ההבטחה שלך‬

‫להתקשר אליי אם משהו קורה‪"...‬‬

‫סובבתי את המפתח והבטתי לאחור‪.‬‬

‫תום עדיין עמד שם‪ .‬לא כמו בפעם שעברה‪.‬‬

‫הוא חייך‪.‬‬

‫רציתי לחבק אותו אך לא העזתי‪ .‬במקום זאת נופפתי לו בידי והוא נופף לי בחזרה‪.‬‬

‫נכנסתי הביתה‪ ,‬ליבי נפעם כאילו רצתי ריצה ארוכה‪.‬‬

‫‪- 85 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 10‬סרט אימה‬
‫סבתא אמה חזרה לאשקלון‪ .‬כולנו הצטערנו על כך אך אימא הצטערה במיוחד‪.‬‬

‫סבתא הייתה לה לחברה נפלאה שתמיד הקשיבה ותמכה בה‪ .‬כעת הגיע הזמן‬

‫שאימא תעמוד על הרגליים שלה‪.‬‬

‫תקופת המבחנים בבית הספר החלה ואני התחלתי ללמוד שעות ארוכות אחרי‬

‫המטלות שלי בבית‪.‬‬

‫היה לי קשה לפנות קצת זמן לעצמי כדי לנגן על פסנתר‪ .‬שעת הנגינה שלי‬

‫התקצרה לחצי שעה ביום‪ .‬העיניים שלי רכשו עיגולים שחורים מתחתיהן והרגשתי‬

‫עייפה ומותשת‪ .‬העייפות לא עזבה אותי במשך היום‪.‬‬

‫באופן בלתי מוסבר תום מצא את עצמו משתחל לכל מקצוע ומקצוע‪ ,‬לכל פעולה‬

‫יומיומית שביצעתי‪ .‬תמיד נזכרתי בו‪.‬‬

‫לקראת יום שלישי‪ ,‬ארבעה ימים לאחר שהתראינו‪ ,‬התחלתי להרגיש כאב בלתי‬

‫מוסבר בבית חזי‪ .‬הרגשתי כאילו דקרו אותי בחוזקה בלי רחמים‪ .‬אף פעם בחיי לא‬

‫הרגשתי דקירות עזות כאלה בחזה‪.‬‬

‫לא נשברתי ולא חייגתי למספר של תום‪.‬‬

‫ביום רביעי נוגה חזרה מצוברחת מהעבודה‪ .‬בשביל נוגה היה זה אירוע יוצא דופן‪.‬‬

‫הפסקתי לנגן על הפסנתר וקארין לא ידעה אם לשמוח או להיות עצובה‪ .‬אף פעם‬

‫לא נהגתי להפסיק לנגן באמצע יצירה‪ .‬במיוחד כשהייתה זו יצירה של שופן‪.‬‬

‫פניה של נוגה היו נפולות ועיניה כבויות‪.‬‬

‫מיד קמתי מהכיסא והתקרבתי אליה‪.‬‬

‫"את בסדר‪ ,‬נוגה?" מלמלתי‪.‬‬

‫ידעתי שזאת שאלה מיותרת‪ .‬בלי מילים ידעתי שמשהו מאוד לא בסדר‪.‬‬

‫"אני ואיתי רבנו‪ ".‬היא מלמלה ועיניה חיפשו דרך להימנע ממבטי‪.‬‬

‫‪- 86 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫חיבקתי אותה חזק‪.‬‬

‫"בואי תספרי לי‪ ".‬מלמלתי‪ .‬רציתי כל כך לעזור לה‪ .‬לא רציתי להישאר תמיד‬

‫האחרונה שיודעת הכול‪ .‬האחת שאף אחד לא רוצה לשתף אותה בשום בעיה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬אני רוצה להתקלח ולהחליף בגדים ולאכול‪ "-‬היא מלמלה‪.‬‬

‫"אני אכין לך לאכול‪ ".‬אמרתי בקול רם וחייכתי בתקווה להדביק אותה בחיוך שלי‪.‬‬

‫אבל החיוכים שלי לא היו מדבקים כמו החיוכים שלה‪.‬‬

‫היא הנהנה והלכה לחדרה‪.‬‬

‫כעבור חצי שעה הבאתי לנוגה מגש אישי עם פיצה הישר מהתנור‪.‬‬

‫היא חייכה בהכרת תודה‪.‬‬

‫התיישבתי לידה על המיטה הגדולה שלה והבטתי באחותי הגדולה ברחמים‪.‬‬

‫קינאתי בה‪ .‬וקינאה היא יצור ירוק ושפל‪ .‬אך אלוהים עדי שלעולם לא איחלתי לה‬

‫שום סבל‪.‬‬

‫"תספרי לי מה בדיוק קרה‪ ".‬אמרתי בקול שקט‪.‬‬

‫נוגה משכה בכתפיה‪.‬‬

‫"איתי רב איתי על משהו ממש מטומטם‪ .‬הוא אמר שבגלל שלקחתי את כל‬

‫המיטה בלילה שהוא ישן אצלי הוא לא משוכנע שאני פנויה רגשית להיות בקשר‪.‬‬

‫הוא לא רוצה לישון איתי יותר ובכלל לא רוצה להגיע לפה‪ ".‬היא מלמלה‪.‬‬

‫לפתע הרגשתי את האשמה מוטלת עליי‪.‬‬

‫ידעתי זאת מיד‪ .‬תום דיבר עם איתי‪.‬‬

‫הכול היה באשמתי!‬

‫מה הוא אמר לו שגרם לו לדחות את נוגה בצורה כזאת?!‬

‫לא רציתי שהם יריבו‪ .‬לא רציתי לסכסך ביניהם‪ .‬ידעתי שהייתי צריכה לסתום את‬

‫הפה שלי‪.‬‬

‫‪- 87 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נדיה? את בסדר?" שאלה נוגה לפתע‪" .‬אני מדברת אלייך ואת לא עונה‪".‬‬

‫"סליחה‪ ...‬אז עכשיו את ואיתי לא מדברים?" שאלתי‪.‬‬

‫"הוא אמר שהוא צריך לחשוב‪ .‬על מה יש לו לחשוב? אנחנו יוצאים בסך הכול‬

‫חודש וחצי! הקשר רק התחיל להתפתח!" היא הייתה כל כך מאוכזבת‪.‬‬

‫והיא הייתה כל כך מאוהבת בו‪.‬‬

‫"אל תדאגי‪ ,‬נוגוש‪ .‬זה בטח יעבור לו והוא יבוא אלייך‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להחזיר אותו אלייך‪ ,‬נוגה‪.‬‬

‫"קל לך להגיד‪ .‬בחיים לא היה לך חבר ולא הרגשת שום דבר‪ ".‬מלמלה נוגה‬

‫בעוקצנות‪.‬‬

‫דבריה פגעו בי אבל ידעתי שזה הגיע לי‪ .‬איזו זכות הייתה לי להלשין על איתי‬

‫לתום?‬

‫"את צודקת‪ ,‬נוגה‪ ".‬אמרתי לבסוף‪" .‬בחיים לא היה לי חבר‪ ,‬ואולי באמת עדיין לא‬

‫הרגשתי דבר‪ .‬אבל הקשר שלך עם איתי יצליח‪ .‬אני יודעת שכן‪".‬‬

‫במשך עשרים דקות הילכתי בחדרי במעגלים עם הטלפון נייד בידי‪.‬‬

‫ידעתי מה אני צריכה לעשות אבל הלב שלי נפעם יותר ויותר בכל פעם שלחצתי‬

‫על שמו על הצג‪.‬‬

‫כל כך רציתי לדבר עם תום בלי קשר למה שקרה לאחותי‪ .‬רציתי שיהיו לנו עוד‬

‫שיחות כמו שהיו לנו ביום שישי שעבר‪ .‬הייתי צמאה לשיחות כאלה‪ ,‬הייתי צמאה‬

‫לתשומת לב כלשהי‪.‬‬

‫חייגתי את המספר‪.‬‬

‫"תום?" הרגשתי את ליבי מתרומם כשהוא ענה‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬נדיה‪ .‬משהו קרה? את בסדר? למה את נשמעת עצובה?" הוא אמר‪.‬‬

‫הרגשתי שאני נמסה מהדאגה שלו אליי ולא יכולתי לכעוס עליו‪.‬‬

‫‪- 88 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"הכול בסדר‪ .‬דיברת עם איתי?" שאלתי בקול שקט יותר‪.‬‬

‫סגרתי את דלת החדר כדי שנוגה לא תשמע את השיחה‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬דיברנו‪ .‬אני מקווה שהכול בסדר עכשיו‪ ".‬תום אמר‪.‬‬

‫"הבעיה היא שאיתי רב עם אחותי ומסרב לחזור לפה והכול באשמתי‪ ,‬תום!"‬

‫"זאת לא אשמתך‪ ,‬נדיה‪ .‬אני מצטער שהם רבו אבל כנראה זה לטובה‪ .‬את לא‬

‫רוצה שאחותך תהיה עם בחור שמטריד אותך‪ ,‬נכון?" הוא אמר‪.‬‬

‫"אבל היא אוהבת אותו והיא צודקת‪ .‬איך אני יכולה להרוס לה את הקשר כשאני‬

‫בחיים שלי לא אהבתי אף אחד ולא הרגשתי ככה?" מלמלתי וכשקלטתי את מה‬

‫שאמרתי האדמתי‪ .‬לא התכוונתי לומר את כל זה על עצמי‪.‬‬

‫נשמעה שתיקה קצרה מאחורי הקו‪.‬‬

‫"נדיה‪ "...‬הוא אמר בלחש‪" .‬אל תדברי איתי על אהבה בטלפון‪ .‬זאת לא שיחה‬

‫לדיבורים בטלפון‪ .‬ובקשר לאחותך‪ ...‬אני לא יכול לעשות דבר‪ .‬אמרתי לו לא‬

‫להתעסק איתך והוא בחר לריב עם נוגה‪ .‬אני מצטער‪ .‬זאת לא אשמתך וזאת לא‬

‫אשמתי‪ .‬הוא פשוט לא מרגיש כלפי אחותך אותו הדבר כמו שהיא מרגישה‬

‫כלפיו‪".‬‬

‫התקשיתי לבלוע את רוקי‪.‬‬

‫"מה ‪ -‬מה זאת אומרת לא מרגיש כמו אחותי? אבל אתה ראית אותם מאוהבים‪...‬‬

‫מצחקקים‪ ".‬הרגשתי מבולבלת‪.‬‬

‫"אוי‪ ,‬נדיה‪ ...‬זאת לא אהבה‪ .‬אהבה היא משהו אחר לגמרי‪ .‬את כל כך תמימה‪.‬‬

‫אל תדאגי‪ ,‬מה שנועד להסתדר יסתדר בכל מקרה‪ .‬אני זה שצריך להצטער‬

‫שגרמתי לך לעוגמת נפש כזאת‪".‬‬

‫"אתה לא אשם ‪ "-‬מלמלתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬אני מקווה שתסלחי לי‪ .‬עכשיו אני ממש חייב לחזור לחיבור שלי‪ ".‬הוא‬

‫אמר‪.‬‬

‫‪- 89 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"קטעתי אותך באמצע חיבור?" הרגשתי בושה איומה באותו רגע‪.‬‬

‫" באמצע מבחן‪ ".‬קולו נשמע משועשע מאחורי הקו‪.‬‬

‫"תום! אני כל כך מצטע‪"-‬‬

‫"תפסיקי להצטער‪ .‬נדבר מאוחר יותר‪ ,‬נדיה‪".‬‬

‫"בהצלחה‪ "...‬מלמלתי וניתקתי‪.‬‬

‫נאנחתי‪.‬‬

‫עדיין לא הבנתי דבר באהבה‪ .‬ואהבה עצמה לא התכוונה להקל עליי ולהסביר לי‬

‫את עצמה לפני שאתנסה בה בעצמי‪.‬‬

‫ביום שישי בערב איתי הועיל בטובו לבוא אלינו‪.‬‬

‫נוגה סירבה לפתוח לו את הדלת‪ .‬במקום זאת היא ישבה בחדר וביקשה ממני‬

‫לפתוח לו את הדלת‪.‬‬

‫בלית ברירה פתחתי לו את הדלת והוא הביט בי במבט מאשים‪ .‬בידיו הוא החזיק‬

‫זר של ורדים אדומים ובלי לומר אפילו מילה אחת הוא צעד לחדרה של נוגה‪.‬‬

‫כעבור כמה רגעים שמעתי את הצווחות השמחות של אחותי‪.‬‬

‫נוגה אהבה לקבל מתנות‪ .‬נוגה אהבה לקבל פרחים‪ .‬ובמיוחד וורדים‪.‬‬

‫ידעתי שבאותו רגע שהיא ראתה את הוורדים שהוא הביא לה‪ ,‬היא כבר סלחה לו‬

‫על הכול‪.‬‬

‫היא נעלה את דלת חדרה ומאותו רגע לא שמעתי מהם לאורך כל הערב‪.‬‬

‫הלכתי חזרה לחדרי והתיישבתי באי שקט על המיטה‪.‬‬

‫הנה הגיע לו ערב יום שישי‪.‬‬

‫ביום שישי שעבר נפגשתי עם תום‪.‬‬

‫היום ציפיתי להיפגש עם תום שוב אך הוא עדיין לא התקשר‪.‬‬

‫האם הוא עסוק?‬

‫‪- 90 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ניסיתי להעסיק את עצמי בקריאת 'האמן והמרגריטה'‪ .‬הגעתי לחלק שבו פונטיוס‬

‫פילאטוס מאשים את ישו בכפירה‪ .‬לא יכולתי להמשיך לקרוא‪ .‬הרגשתי שאני‬

‫חייבת לחזור על כל משפט שלוש פעמים כדי להבין מה בדיוק קרה שם‪.‬‬

‫נאנחתי‪.‬‬

‫השעה תשע הגיעה והלכה‪.‬‬

‫שמעתי צעדים עמומים מהסלון‪.‬‬

‫האור שבסלון נכבה‪.‬‬

‫אימא התכוננה ללכת לישון מוקדם‪ .‬היא הייתה בודדה עכשיו‪ .‬אף אחד לא אירח‬

‫לה חברה‪.‬‬

‫קארין נכנסה לחדרי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬את יכולה להקריא לי סיפור?" היא שאלה‪.‬‬

‫"כמובן!"‬

‫איך יכולתי לשכוח להקריא לקטנה סיפור?‬

‫קראתי לקארין את כיפה אדומה‪ .‬באמצע הסיפור עיניה נעצמו והיא נרדמה‪.‬‬

‫נשקתי לה קלות על המצח וכיסיתי אותה בשמיכה‪.‬‬

‫היה ממש קר בבית‪.‬‬

‫הדלקתי את מאוורר החימום בחדרה‪.‬‬

‫הלכתי לחדר שלי והדלקתי את מאוורר החימום שלי אבל לא נכנסתי מתחת‬

‫לפוך‪.‬‬

‫חיכיתי‪ .‬וחיכיתי‪ .‬וחיכיתי‪.‬‬

‫השעה הייתה עשר וחצי כשהטלפון נייד שלי צלצל‪.‬‬

‫להפתעתי זה לא היה שמו של תום על הצג אלא מספר בלתי מוכר‪.‬‬

‫"הלו?"‬

‫"נדיה‪ ,‬היי‪ ,‬זה אביב‪ .‬את עסוקה?"‬

‫‪- 91 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לא יכולתי לדבר‪ .‬הרגשתי מאוכזבת‪.‬‬

‫האם תום שכח ממני? האם הוא שכח משיחת הטלפון שלנו ביום רביעי? היה רמז‬

‫ברור בשיחה שלו שניפגש ונדבר‪.‬‬

‫"ל‪ -‬לא" אמרתי לבסוף‪.‬‬

‫"יופי‪ .‬את רוצה לבוא אליי לראות סרט‪ "?,‬אביב שאל בקול שמח‪.‬‬

‫לא היה לי שום חשק ללכת לאביב כדי לראות סרט‪ .‬אולי קיוויתי בפינה נסתרת‬

‫בליבי שתום עדיין יתקשר ואז ניפגש‪.‬‬

‫"האמת אני לא במצב רוח‪"-‬‬

‫"נדיה! תפסיקי! מה יותר טוב מלראות סרט ולהתכרבל בתוך הפוך בתחילת‬

‫החורף?" הוא אמר בטון שניסה להיות מאוד משכנע‪.‬‬

‫הבעיה הייתה שלא היה לי שום חשק להתכרבל איתו מתחת לפוך‪.‬‬

‫"לא יודעת‪"-‬‬

‫ניסיתי להתחמק אך הוא קטע את דבריי‪.‬‬

‫"אני יודע שאת יושבת לבד בבית ולא עושה כלום‪ .‬למה את מחכה?! אני מזמין‬

‫אותך אליי!"‬

‫"אביב‪ ,‬לא נעים לי כל כך‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫תעזוב אותי כבר‪.‬‬

‫"נדיה‪ .‬בואי‪ .‬אני אבוא לקחת אותך מהתחנה ליד הבית שלך‪ .‬בסדר?"‬

‫נכנעתי לבסוף‪.‬‬

‫"טוב‪ .‬אבל לא להרבה זמן‪".‬‬

‫"יופי! עוד רבע שעה אני שם‪ ".‬הוא אמר וסגר את הטלפון‪.‬‬

‫קמתי מהמיטה והחלפתי בגדים‪.‬‬

‫כשלבשתי את המעיל השחור והארוך שלי ליד דלת הכניסה חשבתי לעצמי‬

‫בייאוש‪ :‬למה‪ ...‬למה לא התקשרת‪ ,‬תום?!‬

‫‪- 92 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כשבאתי לתחנה אביב עדיין לא היה שם‪.‬‬

‫התיישבתי על הספסל הריק ובהיתי בחשכה מסביבי‪.‬‬

‫אביב עדיין לא הגיע‬

‫היה קר מאוד‪ .‬הרגשתי את הקור חודר אפילו מבעד למעיל שלי‪.‬‬

‫עברו עשר דקות נוספות‪.‬‬

‫כעבור עשר דקות נוספות שבהם קפאתי על הספסל ראיתי את דמותו העמומה‬

‫מתקרבת מהצד השני של הרחוב‪.‬‬

‫הלכתי לקראתו‪.‬‬

‫הלכנו בשקט ברחובות כשידי בידו‪.‬‬

‫הוא אפילו לא התנצל על האיחור שלו‪ .‬הוא דיבר על העבודה שלו‪ .‬על‬

‫המלצרים‪ ,‬על המלצריות ועל לקוחות‪.‬‬

‫אני הקשבתי בשקט וכמעט לא הגבתי‪ .‬לא היה לי מה להגיד לו‪.‬‬

‫כשהגענו לבניין תלת קומתי חשוך עם כמה מרפסות לא מטופחות למראה‪ ,‬הוא‬

‫אמר לי שזה הבית שלו‪ .‬עלינו עד לקומה שלישית ברגל והוא פתח את הדלת עם‬

‫המפתח שלו‪.‬‬

‫לעיני נגלה סלון קטן עם מסך פלזמה ענקי‪ ,‬שלקח מקום נכבד מהקיר‪ ,‬ספה‬

‫אדומה ולצידה שתי כורסאות תואמות ושולחן זכוכית קטן שעליו הונחה צלחת‬

‫ריקה‪.‬‬

‫מימיני היה מטבח מבולגן למראה‪ .‬הארונות שפעם היו צבועים בצבע לבן‬

‫התקלפו וחשפו את העץ עד העצם‪ .‬השיש היה בצבע לבן ושולחן לבן מעץ נדחס‬

‫לפינה הרחוקה של המטבח‪.‬‬

‫"אל תשימי לב לבלגאן‪ .‬עכשיו כשאיתי לא נמצא אני יכול לנקות קצת‪ ".‬אמר‬

‫אביב‪.‬‬

‫‪- 93 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"איתי?" מלמלתי בחוסר הבנה‪.‬‬

‫אביב סימן לי לתת לו את המעיל שלו‪ .‬הוא הדליק את המזגן על חימום‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬לא ידעת שאני ואיתי גרים באותה דירה?" הוא צחק‪.‬‬

‫הנדתי בראשי לשלילה‪.‬‬

‫עמדתי באי נוחות ליד דלת הכניסה ולא ידעתי מה עליי לעשות‪.‬‬

‫אף פעם קודם לכן לא ביקרתי בבית של בנים‪ .‬לפתע הרגשתי שאני לא מזהה את‬

‫עצמי‪.‬‬

‫"שבי‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא צחק‪" .‬אני הולך לחמם את הפופקורן‪".‬‬

‫הוא הלך למטבח ואני התיישבתי על הספה האדומה וסרקתי את הסביבה שלי‪.‬‬

‫היה משהו מוזר בבית הזה‪.‬‬

‫הכול הרגיש לא מתאים‪ .‬הרהיטים נמצאו במקום לא שלהם ובמיוחד המסך‬

‫הענקי שנראה שהגיע משום מקום‪.‬‬

‫הספות האדומות והוילונות האפורים העידו שלאף אחד מהבנים‪ ,‬איתי ואביב‪ ,‬לא‬

‫היה ממש אכפת איך הבית נראה‪.‬‬

‫האם נוגה כבר ביקרה פה? תהיתי לעצמי‪.‬‬

‫אביב חזר עם הפופקורן ושפך אותו לצלחת הריקה‪.‬‬

‫"איזה סרט את רוצה לראות?"‬

‫משכתי בכתפיי‪.‬‬

‫לא הייתי בקיאה בקולנוע ובסרטים שהציגו עכשיו‪ .‬אפילו לא זכרתי מתי הייתה‬

‫הפעם האחרונה שביקרתי בקולנוע‪.‬‬

‫"בא לך לראות סרט אקשן? אימה? פרודיה?" הוא שאל ושלף מספר קופסאות של‬

‫דיסקים עם מאחת המגירות שמתחת לפלזמה שלו‪.‬‬

‫"איך שבא לך‪ ".‬מלמלתי באדישות מה‪.‬‬

‫התחלתי להתחרט על כך שהסכמתי לבוא אליו‪.‬‬

‫‪- 94 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫היינו רק אני והוא בבית‪.‬‬

‫ורק עכשיו הגיעה אליי המחשבה שאולי זה קצת מסוכן‪ .‬מיד דחיתי את המחשבה‬

‫הזאת‪.‬‬

‫"אימה‪ ".‬מלמלתי לבסוף‪.‬‬

‫אביב חייך‪.‬‬

‫"זה מוצא חן בעיניי שאת לא מפחדת מסרטי אימה‪ ".‬הוא חייך והכניס את הדיסק‬

‫אל תוך הדי‪.‬וי‪.‬די‪.‬‬

‫רציתי להגיד לו שאני כן מפחדת מסרטי אימה‪ .‬אבל זאת הייתה הברירה היחידה‬

‫שלי מתוך הקטלוג סרטים שלו‪.‬‬

‫אביב הדליק את הסרט‪.‬‬

‫הוא התיישב קרוב על ידי על הספה והרגשתי דחף עז לזוז ממנו‪.‬‬

‫אביב צפה בסרט במבט מהופנט‪ .‬שמחתי על כך‪.‬‬

‫כנראה הוא לא באמת שם לב שאני שם‪.‬‬

‫ברגע שהתחילו הקטעים המפחידים נאבקתי עם עצמי כדי לא לצעוק‪.‬‬

‫הייתי פחדנית מטבעי וכל הקטעים הללו – שבליבי ידעתי שהם מבוימים לחלוטין‬

‫– גרמו לי לחוש טרור מוחלט ואימה‪.‬‬

‫אביב צחקק בלעג לכל קטע מפחיד בו אני השתדלתי לעצום את עיניי‪.‬‬

‫הסרט הזה בכלל לא הפחיד אותו‪ .‬ההפך‪ ,‬הוא היה מאוד משועשע‪.‬‬

‫"את אוהבת את הסרט‪ ,‬נדיה?" הוא שאל לפתע‪.‬‬

‫הנהנתי בלי לומר דבר‪.‬‬

‫"למה את לא אוכלת את הפופקורן?" שאל‪.‬‬

‫"אין לי חשק‪ ,‬תודה‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫לפתע הוא כרך את זרועו סביבי והמשיך לצפות בסרט‪.‬‬

‫התחלחלתי מעט מהתפנית הזאת של האירועים ולא אמרתי דבר‪.‬‬

‫‪- 95 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"את מפחדת?" הוא שאל אותי לקראת סיום הסרט‪.‬‬

‫"לא‪ ".‬שיקרתי‪ .‬האמת שלא הסתכלתי בכלל על המסך אלא על המגירות‬

‫שמתחתיו ברבע שעה האחרונה של הסרט‪.‬‬

‫הסרט נגמר‪.‬‬

‫הוא לא קם לכבות את הטלוויזיה‪.‬‬

‫במקום זאת הוא פנה אליי ועיניו הבהירות לא משו מעיניי‪.‬‬

‫"טוב אז אני אלך‪ "-‬מלמלתי‪.‬‬

‫אך הוא אחז בברכי לפתע‪.‬‬

‫"למה את כבר רוצה ללכת?" שאל בחוסר הבנה‪.‬‬

‫"מה זאת אומרת?" מלמלתי בביישנות‪" .‬רצית שנראה סרט ביחד‪ .‬סיימנו לראות‬

‫את הסרט ועכשיו אני רוצה ללכת הביתה‪".‬‬

‫אביב צחקק‪.‬‬

‫"אבל למה כל כך מוקדם?"‬

‫"כבר כמעט אחת בלילה‪ ,‬אביב‪ .‬אני רוצה לישון‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"אז תישארי אצלי! הבית ריק! את לא צריכה ללכת לשום מקום‪ ".‬הוא אמר בלי‬

‫בושה‪.‬‬

‫החוורתי‪.‬‬

‫"לא‪ .‬תודה‪".‬‬

‫היד שלו לא זזה מהברך שלי‪.‬‬

‫"אני מבקש שתישארי‪".‬‬

‫הטון שלו בהחלט לא נשמע כאילו הוא מבקש משהו‪ .‬זאת הייתה יותר דרישה‬

‫מאשר בקשה‪.‬‬

‫קמתי מהספה והתקרבתי אל הדלת במהירות‪.‬‬

‫הוא הלך אחריי ולקח את ידי באלימות‪.‬‬

‫‪- 96 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נדיה! אפילו לא הספקנו לדבר‪"-‬‬

‫"אתה בחרת לראות סרט‪ ...‬יכולנו לדבר במקום זאת‪ .‬עכשיו אני עייפה‪ .‬בבקשה‬

‫תן לי ללכת!"‬

‫"לא!" הוא צעק‪" .‬נדיה‪ .‬את נשארת פה וזהו!"‬

‫‪- 97 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 11‬כמו סינדרלה והנסיך שלה‬

‫באותו הרגע הדם עלה לי לראש‪ .‬יכולתי להישבע שראיתי זיק מסוכן נדלק בעיניו‪.‬‬

‫עכשיו הייתי בטוחה שהיה זה רעיון גרוע לבוא אליו לראות סרט‪.‬‬

‫ידו עדיין החזיקה בכוח בידי‪.‬‬

‫"עזוב אותי!" צעקתי‪ ,‬קולי הדהד ברחבי הבית‪.‬‬

‫"מה חשבת? חשבת שתוכלי לבוא אליי לראות סרט וללכת ככה סתם?" אביב‬

‫אמר בנימה חצי צוחקת וחצי מפחידה‪.‬‬

‫"אביב‪ ,‬די!"‬

‫בידי הפנויה לקחתי את המעיל שלי ופשפשתי אחר הטלפון הסלולארי שלי‪.‬‬

‫גיליתי שהוא היה בכיס השני‪ .‬בכיס המרוחק ממני‪.‬‬

‫לעזאזל‪.‬‬

‫"את לא יודעת מה קורה כשמזמינים בחורה הביתה לראות סרט‪ ,‬אה?" הוא צחקק‪.‬‬

‫הוא גרר אותי אל הספה‪.‬‬

‫נרעדתי‪.‬‬

‫אם רק יכולתי למצוא את הטלפון הנייד הארור הזה‪.‬‬

‫"את לא יודעת שכשאומרים שרואים סרט ביחד אחר כך ממשיכים הלאה?"‬

‫לא אמרתי כלום מרוב זעזוע‪.‬‬

‫"אבל אני מכיר אותך‪ ,‬נדיה‪ .‬את לא תשכבי איתי ככה סתם! את בחורה עדינה‪".‬‬

‫רציתי לבכות‪.‬‬

‫"אולי תתני לי לפחות נשיקה? משהו‪ .‬נדיה‪ .‬תני לי משהו שלך‪ .‬את לא יכולה‬

‫ללכת ככה סתם!"‬

‫לא יכולתי להפסיק לרעוד‪.‬‬

‫"עזוב אותי!" אמרתי וקמתי במהירות‪.‬‬

‫רצתי אל הדלת והוא לא רדף אחרי‪ .‬הוא נשאר לשבת על הספה והביט בי‪.‬‬

‫‪- 98 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נדיה‪ ,‬תחזרי לפה‪".‬‬

‫פתחתי את הדלת בלי להסס ופצחתי בריצה מטורפת במורד המדרגות‪ .‬רצתי בלי‬

‫נשימה בריאותיי כל הדרך הביתה‪.‬‬

‫רועדת‪ ,‬מפוחדת ודמעות מרירות בעיניי‪.‬‬

‫כשהגעתי הביתה‪ ,‬עדיין לא הצלחתי להתנער ממה שקרה‪ .‬גיליתי שהחדר של‬

‫נוגה עדיין סגור‪.‬‬

‫דפקתי על הדלת של חדרה‪.‬‬

‫בבקשה תפתחי‪ .‬אני זקוקה לך‪ .‬אני חייבת לדבר איתך‪.‬‬

‫שום דבר לא קרה‪.‬‬

‫דפקתי שוב על הדלת‪ ,‬הפעם קצת יותר בקול‪.‬‬

‫אין תשובה‪.‬‬

‫הלכתי למקלחת ומילאתי לעצמי אמבטיה מלאה במים חמים‪.‬‬

‫הסרתי את בגדיי ונשכבתי בתוכה עם עיניים דומעות‪.‬‬

‫מה חשבתי לעצמי?‬

‫בחלוף חצי שעה יצאתי מחדר האמבטיה והלכתי לחדר שלי‪.‬‬

‫הרגשתי בודדה ולא חשובה לאף אחד‪.‬‬

‫לבשתי את הפיג'מה שלי ונכנסתי במהירות מתחת לשמיכה‪.‬‬

‫לא יכולתי להירדם במשך הרבה זמן‪.‬‬

‫גשם התחיל לרדת בחוץ ואני הקשבתי בשקט לטפטוף שמאחורי התריסים‪.‬‬

‫הכול היה באשמתי‪.‬‬

‫הייתי טיפשה כל כך‪ .‬תמימה כל כך‪.‬‬

‫מישהי אחרת הייתה מבינה הכול כבר מההתחלה‪.‬‬

‫‪- 99 -‬‬
 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אם רק הייתי מפסיקה להיות כל כך‪ ...‬אני‪.‬‬

‫בתשע בבוקר ביום שבת כבר עמדתי על רגליי והכנתי לכולם דייסת שיבולת‬

‫שועל‪.‬‬

‫כשדייסת שיבולת השועל הייתה מוכנה ואף אחד עדיין לא טרח לקום מהמיטה‬

‫התיישבתי ליד השולחן במטבח ולגמתי מהקפה המר שהכנתי לעצמי‪.‬‬

‫הייתי לבד בעולם‪.‬‬

‫אף אחד לא נמצא שם בשבילי כשאני צריכה אותו‪.‬‬

‫ערכתי את השולחן בשקט וכול שאר דיירי הבית המשיכו לישון‪.‬‬

‫עטפתי במגבת את הסיר עם השיבולת שועל כדי לשמור על החום שלו וחזרתי‬

‫לחדר‪.‬‬

‫פתחתי את המחברות שלי והתחלתי להכין שיעורי בית ולהתכונן למבחנים של‬

‫שבוע הבא‪ .‬לאחר שכתבתי סיכום בספרות שמעתי את צליל המפתח המסתובב‬

‫של דלתה של נוגה‪.‬‬

‫היא ואיתי צחקקו ושמעתי את קולותיהם הנדהמים כאשר גילו שהשולחן כבר‬

‫ערוך לכבודם‪.‬‬

‫נוגה באה לחדר שלי עם חיוך על פניה‪.‬‬

‫"בוקר טוב‪ ,‬נדיה! כבר הכנת אוכל! וואו‪ .‬כל הכבוד!" היא צחקקה‪.‬‬

‫"נוגה‪ ,‬למה לא פתחת את הדלת אתמול בלילה?" שאלתי בקול שקט‪.‬‬

‫"אה‪ .‬שמעתי אותך אבל אני ואיתי היינו עסוקים‪ ".‬לחייה הוורידו מעט‪" .‬את לא‬

‫כועסת‪ ,‬נכון?"‬

‫"לא‪ ".‬מלמלתי וחזרתי לשיעורי בית שלי‪.‬‬

‫"את לא באה לאכול‪ ,‬נדיוש?" שאלה נוגה‪.‬‬

‫"אני לא רעבה‪ .‬תודה‪".‬‬

‫‪- 100 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בחמש בערב הטלפון נייד שלי צלצל‪ .‬בדיוק התחלתי לנמנם על המיטה ועצמתי‬

‫את עיניי‪.‬‬

‫זה היה תום‪.‬‬

‫ליבי נפעם בניגוד לרצוני ועניתי לשיחה‪ ,‬לא יודעת למה לצפות‪.‬‬

‫"היי‪ ,‬תום‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"היי נדיה‪ .‬רציתי לשאול אותך אם את בסדר‪ ".‬זה מה שהוא אמר‪.‬‬

‫אני לא בסדר‪ .‬אני ממש לא בסדר‪.‬‬

‫"אני בסדר‪ ".‬מלמלתי‪" .‬למה אתה שואל?"‬

‫"אני יודע על הפגישה שלך עם אביב אתמול‪".‬‬

‫"אה‪".‬‬

‫"כן‪ ,‬נדיה‪ .‬בבקשה אל תשקרי לי‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫האדמתי‪ .‬מזל שהוא לא ראה את לחיי מאחורי הקו‪.‬‬

‫"אני לא בסדר‪ ".‬מלמלתי לבסוף‪.‬‬

‫"את רוצה להיפגש ולדבר?" הוא שאל‪.‬‬

‫לא עניתי‪.‬‬

‫לא רציתי להתאכזב שוב‪ .‬לצפות לפגישה ואז‪ ...‬כלום‪.‬‬

‫"את כועסת עליי‪ ,‬נדיה?" קולו נשמע קצת יותר מודאג‪.‬‬

‫"לא‪ .‬מה פתאום‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"למה יש לי תחושה שכן? אם זה בגלל אתמול אז אנא ממך אל תכעסי‪ .‬הייתי‬

‫באמת עסוק‪ .‬לכן התקשרתי מוקדם יותר היום‪ .‬כדי שנוכל להיות ביחד יותר זמן‪".‬‬

‫הלב שלי נזעק‪.‬‬

‫"אמרתי לך שאני לא כועסת‪ .‬בוא ניפגש‪".‬‬

‫‪- 101 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"בסדר‪ ".‬יכולתי לדמיין את החיוך שחצה את שפתיו באותו רגע‪" .‬אני אבוא לאסוף‬

‫אותך בעוד חצי שעה‪ .‬בסדר?"‬

‫"בסדר‪".‬‬

‫כעבור חצי שעה בדיוק נשמעה דפיקה בדלת‪.‬‬

‫נוגה הקופצנית פתחה אותה והיא נורא הופתעה כשתום עמד שם‪.‬‬

‫"וואו תום‪ .‬איזו הפתעה‪ .‬מה אתה עושה פה?" שמעתי את קולה הצווחני עד לחדר‬

‫שלי‪.‬‬

‫הרגשתי את הלב שלי פועם מהר יותר וחזק יותר‪.‬‬

‫"באתי לראות את נדיה‪ ".‬הוא אמר בקול שקט יותר‪.‬‬

‫לא יכולתי לנשום כאשר שמעתי את הצעדים שלו מתקרבים לחדר שלי‪.‬‬

‫כעבור כמה שניות הוא עמד בפתח החדר שלי‪.‬‬

‫אני‪ ,‬שבחנתי את הסוודר הכחול שלי ואת המכנס השחור שלי מול המראה‬

‫האדמתי‪.‬‬

‫הוא לבש ג'ינס כהה וסוודר אפור עם צווארון גבוה‪.‬‬

‫הוא סקר את החדר שלי‪.‬‬

‫"יש לך חדר ממש נחמד‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫רציתי להעלים משם את כל הבגדים המבולגנים ששכבו על המיטה באותו רגע‪.‬‬

‫הבגדים הללו היו ההוכחה הברורה לכך שנברתי בארון שלי במשך רבע שעה כדי‬

‫לבחור מה ללבוש‪.‬‬

‫"בוא נלך?" שאלתי‪ .‬רציתי כבר לצאת מהחדר שלי כדי לא לתת לו זמן נוסף‬

‫לחשוב על הבגדים המבולגנים על המיטה‪.‬‬

‫נוגה חיכתה ליד הדלת ומשכה אותי אליה‪.‬‬

‫"תגידי לי אתם חברים?" היא שאלה בקול שקט‪.‬‬

‫‪- 102 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כנראה שהיא לא אמרה זאת בקול שקט מספיק כי תום חייך‪.‬‬

‫"לא‪ .‬אנחנו סתם ידידים‪ ".‬השבתי במלמול‪.‬‬

‫נוגה צחקקה‪.‬‬

‫"אני לא מאמינה לכם! בכל אופן‪ ,‬תבלו‪ ".‬היא הושיטה לי את המעיל שלי ולבשתי‬

‫אותו‪.‬‬

‫יצאנו מהבית החמים אל הקור שבחוץ והלכנו למכונית הכסופה שלו‪.‬‬

‫"אז לאן נוסעים‪ ,‬תום?" שאלתי‪.‬‬

‫"לאן שבא לך‪ .‬רק תגידי לי את המקום‪ ".‬הוא חייך אל תוך עיניי ואז חזר להביט‬

‫בכביש במבט ממוקד‪.‬‬

‫"אני רוצה לנסוע לפריז‪ ,‬תום‪ .‬תיקח אותי לשם?"‬

‫צחקנו‪.‬‬

‫"אולי פעם אחרת‪ .‬נדיה‪ ,‬הדרכון שלי לא בתוקף‪".‬‬

‫"ניסע לאן שבא לך תום‪ .‬לא ממש אכפת לי‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"מה דעתך לנסוע להחליק על הקרח?" הוא שאל לפתע‪.‬‬

‫"מה?" זה היה הדבר האחרון שציפיתי ממנו להגיד‪.‬‬

‫"נפתח לא מזמן מקום חדש ברמת גן‪ .‬מתחשק לך?" הוא שאל‪.‬‬

‫"אף פעם לא החלקתי על הקרח‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"זה בסדר‪ .‬את נמצאת כאן עם המורה הכי טוב‪ ".‬הוא צחק‪.‬‬

‫תום התניע את המכונית ונסענו בכבישים רטובים מגשם‪ .‬מזג האוויר היה אפרורי‬

‫ומדכא אבל שום דבר מהרגשות השליליים הללו לא חדר אל תוך תודעתי‪.‬‬

‫הרגשתי שמחה וחייכנית כשהייתי עם תום‪.‬‬

‫"אני ואביב כבר לא מדברים‪ ".‬הוא אמר לפתע לאחר שתיקה דיי ארוכה‪.‬‬

‫"למה?" שאלתי‪.‬‬

‫"בגלל מה שהוא עשה לך‪ .‬הוא בן אדם דוחה‪ ".‬אמר תום‪.‬‬

‫‪- 103 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"ל‪-‬לא‪ .‬זאת אני אשמה‪ ".‬אמרתי בחיפזון‪ .‬לא רציתי לסכסך בין שני חברים‪ .‬הם‬

‫הכירו הרבה לפני שאני הכרתי אותם‪ .‬זאת הייתה אשמתי‪ .‬לא הייתי צריכה‬

‫להסכים לראות סרט אצלו בבית מההתחלה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬את לא אשמה בכלום‪ .‬יש בחורים שיש להם רק דבר אחד בראש‪ ".‬הוא‬

‫אמר והביט בי רק לרגע‪" .‬והוא יותר מדי מבוגר בשבילך גם ככה‪".‬‬

‫אבל גם אתה מבוגר ממני‪ .‬חשבתי לעצמי‪ .‬אתה גדול ממני כמעט בשש שנים‪.‬‬

‫וזה לא מפריע לך לטייל איתי ולדבר על כל נושא שבעולם‪.‬‬

‫"תום‪ ...‬לפני כמה זמן אביב אמר לי משהו עליך‪ ".‬אמרתי בקול שקט‪.‬‬

‫"מה הוא אמר?" הוא שאל בלי להסית את מבטו מהכביש‪.‬‬

‫"הוא אמר שהייתה לך חברה במשך שנה וחצי ואז זרקת אותה בלי סיבה לטובת‬

‫מישהי אחרת‪ ".‬מלמלתי והאדמתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬אביב סיפר לך דברים מסולפים לחלוטין‪ .‬עדיף שלא תקשיבי למה שהוא‬

‫אומר אם את רוצה לדעת את האמת‪ .‬מה שהיה לי עם שרית נגמר כי רבנו נורא‬

‫ולא הסכמנו על שום דבר‪ .‬את החברה הבאה שלי הכרתי כמעט מיד לאחר מכן‬

‫בבר בנתניה‪ .‬זאת ממש לא הייתה הסיבה שהכול נגמר עם שרית‪ .‬איתה הכול‬

‫היה אחרת‪ .‬לכן התחלנו לצאת כמעט ישר‪ ".‬הרגשתי את קולו מתרחק ממני‬

‫בכמה מטרים כשדיבר על החברות שלו‪.‬‬

‫לא קסם לי לגלות שלתום היו חברות אחרות ואהבות אחרות‪.‬‬

‫"אתה לא חייב לספר לי שום דבר‪ ,‬תום‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"אבל אני רוצה לספר לך‪ "...‬הוא אמר והוסיף‪" ,‬עכשיו אני אספר לך משהו לא‬

‫נעים לגבי בנים‪ .‬כשבן מזמין אותך לראות סרט אצלו בבית בערב יום שישי‪ ,‬בדרך‬

‫כלל יש לכך משמעויות נסתרות וכדאי להיזהר‪".‬‬

‫"כבר הבנתי את זה‪ ".‬מלמלתי יותר לעצמי מאשר לו‪" .‬חשבתי שהוא בסך הכול‬

‫רוצה לראות סרט‪ .‬לא חשבתי שהוא רוצה‪"-‬‬

‫‪- 104 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נדיה‪ .‬אף פעם לא יצאת עם בחורים?"‬

‫"לא‪ ".‬מלמלתי והאדמתי‪.‬‬

‫הרגשתי כאילו אני לא בת שבע עשרה אלא רק תינוקת בת שלוש‪.‬‬

‫"יותר טוב‪ ".‬הוא אמר בחיוך‪" .‬בחורים אחרים היו סתם מקלקלים אותך‪ .‬וזה היה‬

‫חבל לגמרי‪".‬‬

‫הבטתי מבעד לחלון‪ .‬הרגשתי עצובה לפתע‪.‬‬

‫היה בינינו הפרש כה גדול של שנים‪ .‬היה בינינו הפרש כה גדול של ניסיון‪.‬‬

‫"העצבתי אותך?" נשמע קולו המודאג של תום‪" .‬אני מצטער‪ .‬לא התכוונתי‬

‫להעליב אותך‪ .‬אני מפגר‪".‬‬

‫"אתה לא מפגר‪ "-‬נחפזתי לומר‪.‬‬

‫"לא הייתי צריך לדבר איתך על חברות שלי ולהגיד לך דברים על בחורים‪ .‬אני‬

‫מצטער‪ ".‬הוא עצר את המכונית ליד אולם גדול בצבע כחול כהה והביט בי‪.‬‬

‫"הרגשתי מוזר כשדיברת על חברות שלך ועל בחורים שרוצים דברים‪ "...‬מלמלתי‬

‫והסמקתי‪.‬‬

‫"אני מצטער שוב‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא לקח את ידי‪.‬‬

‫"זה גורם לי לחשוב מה אתה עושה איתי‪ .‬אתה בן עשרים ושלוש‪ .‬אני בת שבע‬

‫עשרה‪ .‬אני לא צעירה מדי גם בשבילך?" מלמלתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ "...‬הוא מלמל אך לא אמר דבר נוסף‪.‬‬

‫"עזוב את זה‪ ,‬תום‪ .‬בוא נלך להחליק על הקרח‪ ".‬אמרתי וחייכתי‪.‬‬

‫היד שלו עדיין לא עזבה את ידי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ",‬קולו רעד‪" .‬אני לא כמו הבחורים האחרים‪ .‬אני בחיים לא אעשה לך שום‬

‫דבר רע‪ .‬את לא צריכה לחשוש ממני‪ .‬את לא צריכה לפחד‪ .‬תסתכלי על הצד‬

‫החיובי‪ .‬תראי כמה נושאים משותפים יש לנו לדברם עליהם‪ .‬תיראי איך אנחנו‬

‫‪- 105 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫מבינים טוב אחד את השני‪ .‬זה מה שחשוב ולא בני כמה אנחנו‪ .‬הגיל שלנו זה רק‬

‫מספר‪".‬‬

‫חייכתי‪.‬‬

‫הרגשתי הרבה יותר טוב לאחר שהוא אמר לי את זה‪.‬‬

‫הוא עזב את ידי ויצא מהמכונית כדי לפתוח לי את הדלת‪.‬‬

‫"עכשיו‪ ,‬האם את מוכנה להחליק על הקרח?" הוא שאל בנימה חייכנית יותר‪.‬‬

‫"אם תלמד אותי אז אני מוכנה‪ ".‬צחקתי‪" .‬מקווה שאני לא אביך אותך בפני כולם‪".‬‬

‫"שטויות‪ ",‬הוא מחא בידו‪" .‬אני לא מפחד מאף אחד‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אין שום סיכוי‬

‫בעולם שאת תביכי אותי‪".‬‬

‫נכנסנו אל תוך האולם ותום שילם בכניסה‪.‬‬

‫לעיניי נגלה אולם ספורט ענק שבתוכו עמד משטח החלקה גדול ומגודר בצורת‬

‫אליפסה‪ .‬בצד ימין של האולם עמד דוכן גדול עם נעלי החלקה למחליקים‪.‬‬

‫התרגשות אחזה בי‪.‬‬

‫"נדיה‪ .‬פשוט תראי את עצמך‪ .‬הפנים שלך זורחות‪ "...‬הוא חייך אליי‪" .‬רק חכי לי‬

‫רגע על הספסל אני אביא לנו נעליים‪ .‬איזה מידה את?"‬

‫"שלושים ושבע‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫הוא הנהן והלך להביא לנו נעליים‪.‬‬

‫הרגשתי לחוצה מעט‪.‬‬

‫תום חזר עם הנעליים שלנו והתיישב לידי על הספסל‪.‬‬

‫תום נעל מהר מאוד את המחליקיים שלו וקשר אותם במיומנות‪.‬‬

‫"ככה זה בסדר?" שאלתי אותו והראיתי לו את הקשירה שלי‪.‬‬

‫"לא‪ .‬ככה את תיפלי בטוח‪ .‬הנעליים צריכות להיות מהודקות לרגל שלך במאה‬

‫אחוזים‪ .‬אחרת לא יהיה לך שיווי משקל‪ ".‬הוא אמר וירד על ברך אחד כדי להדק‬

‫את הקשירה שלי‪.‬‬

‫‪- 106 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫למשך שנייה אחת הרגשתי כמו סינדרלה בסיפורים של קארין‪ .‬הנסיך קורע ברך‬

‫לסינדרלה שלו כדי לנעול לרגלה את נעל הזכוכית‪ .‬תום קורע ברך כדי להדק לי‬

‫את נעלי ההחלקה‪.‬‬

‫"על מה את חושבת?" תום שאל מחויך כשסיים לקשור את הנעליים שלי והקים‬

‫אותי בעדינות על שתי רגליי‪.‬‬

‫"שום דבר‪".‬‬

‫דידינו אל משטח ההחלקה וכעבור כמה שניות הרגשתי את הקרח מתחת לרגליי‪.‬‬

‫נצמדתי אל המעקה‪.‬‬

‫רק עכשיו שמתי לב שתום היה גבוה ממני בהרבה‪ .‬כמעט בשלושה ראשים‪.‬‬

‫בטח נראיתי קטנה כמו גמדה לידו‪.‬‬

‫"אני אראה לך את התנועות‪ .‬את יודעת איך לרכב על רולר‪-‬בליידס?" הוא זז על‬

‫הקרח בתנועות רגליים מהירות‪.‬‬

‫"כשהייתי בת שש היו לי רולר‪-‬בליידס" מלמלתי‪.‬‬

‫"את זוכרת את התנועות?"‬

‫"כן‪".‬‬

‫"אוקי‪ .‬תנסי לחקות אותן על הקרח‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬

‫"מה? לעזוב את המעקה?"‬

‫תום צחקק‪.‬‬

‫"ומה אם אני אפול?"‬

‫"בשביל זה אני פה‪ .‬כדי לתפוס אותך‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬

‫זזתי כמה צעדים אליו והרגשתי את רגלי מחליקות‪ .‬ברגע שיכולתי לפתי בזרועו‬

‫חזק וסירבתי להרפות‪.‬‬

‫כעת המעקה היה רחוק מדיי‪.‬‬

‫"זה היה טוב‪ .‬תנסי שוב‪ ".‬תום חיזק אותי‪.‬‬

‫‪- 107 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הסתובבתי אליו עם גבי‪ .‬כנראה דחפתי את עצמי חזק מדיי וכתוצאה מכך‬

‫התנגשתי במעקה בצליל של "באנג"‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬לא לימדת אותי איך לעצור‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫אחרי מספר ניסיונות הרגשתי שאני יכולה להחליק על הקרח אם לא אבצע‬

‫תנועות מהירות שיגרמו לי לאבד משיווי משקלי‪.‬‬

‫"את מוכנה להחליק על הקרח?" תום שאל בחיוך‪.‬‬

‫הנהנתי קלות‪.‬‬

‫הוא החזיק בידי והחלקנו כשתנועותינו מתואמות קדימה‪ .‬היד שלו החזיקה בי כה‬

‫בבטחה שהרגשתי ששום דבר לא יכול היה לקרות לי כשהייתי איתו‪.‬‬

‫הוא פשוט היה שם בשבילי‪.‬‬

‫כשנעצרנו ליד המעקה כעבור שלושה סיבובים ביקשתי ממנו לנוח קצת‪.‬‬

‫"אתה תחליק‪ ,‬אני אעמוד פה קצת‪ ,‬טוב?" מלמלתי‪.‬‬

‫"את בטוחה‪ ,‬נדיה?" הוא שאל‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬תום‪ ".‬מלמלתי ונורא רציתי לתת לו שם חיבה חמוד‪ .‬התחשק לי לכנות אותו‬

‫בדרך שבה אף אחד לא קרא לו חוץ ממני‪.‬‬

‫"טוב‪ ,‬אני אחליק כמה סיבובים ואחזור‪".‬‬

‫הנהנתי‪.‬‬

‫הסתכלתי עליו כאשר הוא החליק במהירות וחלף על פניי‪.‬‬

‫כל כך‪ ...‬גבוה‪ .‬בטוח בעצמו‪.‬‬

‫ניסיתי להחליק קצת לבדי קרוב יותר אל המעקה והצלחתי באיטיות‪.‬‬

‫"ילדה! היזהרי!" מישהו צעק‪.‬‬

‫הרמתי את עיניי וראיתי מישהו מחליק הישר לכיווני‪.‬‬

‫"לא‪ ...‬בבקשה!" ניסיתי למלמל‪.‬‬

‫ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת וכך גם הצעקה שלי‪.‬‬

‫‪- 108 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי שאני שוכבת על גבי על הקרח המקפיא‪.‬‬

‫התיישבתי באיטיות‪ ,‬הידיים שלי מכחילות מהקור‪.‬‬

‫כשניסיתי להקים את עצמי על הרגליים הקרח המחליק הכשיל אותי‪.‬‬

‫הבחור הקירח שהתנגש בי גם הוא נאבק כדי לקום על רגליו והוא נראה לא‬

‫מרוצה‪.‬‬

‫"את מרוצה? למה לא יכולת לזוז הצידה‪ ,‬ילדה?" הוא כעס‪.‬‬

‫"סליחה‪"-‬‬

‫"למה עמדת ובהית בי כמו סתומה? תעזרי לי לקום עכשיו‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫תום התקרב אלינו והקים אותי על רגליי במהירות‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אל תזוזי‪ ".‬הוא אמר בקול תקיף‪.‬‬

‫הוא התקרב אל הבחור ולא עזר לו לקום‪.‬‬

‫"איך אתה מדבר? תשמור על הפה שלך‪ ,‬הבנת?! למה כולם צריכים להפנות לך‬

‫מקום?"‬

‫אף פעם לא ראיתי את תום כועס על מישהו‪.‬‬

‫הבחור הקירח לא אהב את זה שתום כעס‪ .‬הוא ניסה להפיל אותו על הקרח‪.‬‬

‫"תשמע‪ ,‬תיקח את החברה הקטנה שלך מפה ותתחפף לי מהפרצוף!" הוא קרא‬

‫בקול‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬תפסיק‪ .‬בוא נלך‪ ".‬ניסיתי למלמל לו בשקט‪.‬‬

‫נראה שהוא לא שמע אותי‪.‬‬

‫"אתה תתייחס אליה בכבוד! עכשיו אני אתן לך את ידי‪ .‬אתה תקום ותתנצל‪ ".‬הוא‬

‫אמר‪.‬‬

‫לא היה מקום לערעורים בטון דיבורו התקיף‪.‬‬

‫תום נתן את ידו לבחור הקירח שעד לאותו רגע לא הצליח לקום על רגליו‪ .‬הבחור‬

‫לקח את ידו ותום הקים אותו על רגליו‪.‬‬

‫‪- 109 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫התכווצתי מעט במקומי כשהבחור התקרב והתנצל באילוץ‪.‬‬

‫כעבור כמה דקות הוא כבר החליק משם הלאה‪.‬‬

‫תום התקרב אליי ועל פניו מבט מתנצל‪.‬‬

‫"נדיה אני מצטער‪ .‬חבל שראית את זה‪ .‬הטיפש הזה לא היה צריך להתנגש בך‬

‫ככה‪"-‬‬

‫"תום‪ ,‬בבקשה אל תכעס‪ .‬בוא נשכח מזה‪ ,‬טוב?" מלמלתי‪.‬‬

‫"אני מצטער שראית אותי מאבד שליטה‪ ".‬הוא אמר וראיתי בפעם הראשונה את‬

‫הניצוץ המתבייש מופיע על פניו‪.‬‬

‫"אני לא כועסת‪ .‬תודה שהגנת עליי‪".‬‬

‫זה היה מאוד יפה ואצילי מצידך‪ .‬זה גרם לי להרגיש כמו בחורה בסרט רומנטי‪.‬‬

‫"זה היה המועט שיכולתי לעשות‪ .‬בואי נחליק על הקרח‪ .‬אבל הפעם אני לא עוזב‬

‫אותך‪ .‬מסכימה?"‬

‫"מסכימה‪".‬‬

‫החלקנו על הקרח וכמעט שכחתי את התקרית ההתנגשות עם הבחור הקירח‪.‬‬

‫הייתי עסוקה בלחשוב עד כמה ברת מזל אני שאני נמצאת עם תום עכשיו וכמה‬

‫אני נהנית‪.‬‬

‫כעבור מספר סיבובים נעצרנו ליד הכניסה למשטח החלקה ליד המעקה‪.‬‬

‫"למה עצרנו?" שאלתי בחיוך‪.‬‬

‫"אני חושב שזה מספיק להיום‪ .‬נכון?" הוא מלמל‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬הקצה של האף שלך‬

‫אדום כל כך!"‬

‫"האף שלי?" מלמלתי ונגעתי קלות באפי‪.‬‬

‫"זה בגלל הקור‪ .‬את נראית כמו מיני מאוס ככה‪ ".‬הוא צחק‪.‬‬

‫אני חייכתי בעודי מסמיקה מעט‪.‬‬

‫יצאנו ממשטח ההחלקה והורדנו את הנעליים‪.‬‬

‫‪- 110 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כשנכנסנו למכונית והוא הדליק את החימום הרגשתי שסוף סוף הידיים והאף שלי‬

‫יקבלו את התחושה בחזרה‪.‬‬

‫"היה שם ממש קר‪ ,‬אה?" הוא מלמל‪.‬‬

‫"כן‪ .‬איבדתי את התחושה בידיים שלי‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"תקרבי אותם לפתח האוורור‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫עשיתי את מה שהוא אמר‪.‬‬

‫הבטתי בשעון‪.‬‬

‫השעה הייתה שמונה וחצי בערב‪.‬‬

‫התחלנו לדבר‪ .‬הדיבורים שלנו זרמו כמו מים שזורמים בתוך נחל‪.‬‬

‫והזמן טס לו‪.‬‬

‫הוא לא הפסיק להביט לי בעיניים‪ .‬לא מפחד יותר‪ .‬לא מהסס יותר‪.‬‬

‫אני לא התביישתי להביט לו בעיניים‪ .‬עדיין מפחדת‪ ,‬עדיין מהססת ומבולבלת‬

‫ממה שיהיה‪ ,‬אבל דבר אחד בטוח‪ :‬מאושרת‪.‬‬

‫‪- 111 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 12‬רגע בחשיכה‬
‫לקראת השעה עשר בערב‪ ,‬כשהבנתי פחות או יותר את החומר הנלמד בפיזיקה‪,‬‬

‫כשתום הבין פחות או יותר מיהם שופן‪ ,‬באך וליסט‪ ,‬המכונית שלו התקרבה אל‬

‫הבניין שלי בצליל חרישי‪.‬‬

‫הרגשתי שאני יכולה לדבר איתו עד הבוקר ולא אתעייף‪.‬‬

‫האם גם הוא הרגיש ככה?‬

‫שנינו צחקנו הרבה‪.‬‬

‫לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה לפני שהכרתי את תום שצחקתי כל כך‪.‬‬

‫אולי כשהייתי קטנה וקארין עדיין לא נולדה‪ .‬אולי כשהמשפחה שלי הייתה עדיין‬

‫שלמה ולא מפורקת‪ .‬אולי אז‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬מאוד נהניתי היום‪ ".‬הוא אמר בשקט‪.‬‬

‫"גם אני‪ ".‬מלמלתי‪" .‬יש לנו הרבה על מה לדבר‪".‬‬

‫"בואי אני אלווה אותך עד הבית‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫עלינו במדרגות עד שהגענו לדלת הדירה שלי‪.‬‬

‫רציתי כל כך שהערב הזה לא ייגמר לעולם‪ .‬הערב היה מושלם כל כך‪.‬‬

‫כמו קטע מתוך חלום‪ .‬לא האמנתי שאני יכולה לחיות בתוך חלומות כאלה‪.‬‬

‫נעמדנו במסדרון החשוך והאור נכבה‪.‬‬

‫"אז‪ ...‬לילה טוב לך תום‪ ".‬מלמלתי בשקט‪ ,‬נבוכה מהחשיכה שנוצרה בינינו‪.‬‬

‫"לילה טוב‪ ,‬נדיה‪ ".‬יכולתי לשמוע את הקול שלו קרוב יותר אליי‪.‬‬

‫ידו נגעה בידי‪.‬‬

‫חייכתי לעצמי בשקט‪.‬‬

‫"נדיה?"‬

‫"מה‪ ,‬תום?"‬

‫"את מאוד מיוחדת‪ ".‬שמעתי אותו אומר‪.‬‬

‫‪- 112 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נדמה לי שמלמלתי משהו דומה ל"תודה" אך לא יכולתי להיות בטוחה‪ .‬הרגשתי‬

‫מעט מטושטשת‪.‬‬

‫"אני מקווה שתוכלי אי פעם לסלוח לי‪"-‬‬

‫"על מה?"‬

‫לפתע הרגשתי את השפתיים שלו נצמדות לשפתיים שלי‪.‬‬

‫תחילה בעדינות ואז בעוצמה‪.‬‬

‫היו לו שפתיים רכות שכאלה‪ .‬כמו כריות‪ .‬משהו קיפץ לו בבטני התחתונה ‪.‬‬

‫לא יכולתי לחשוב על שום דבר הגיוני באותו רגע‪ .‬לא הייתי לי אפילו מילה לתאר‬

‫את זה‪.‬‬

‫הלב שלי פעם במהירות מטורפת‪ .‬היה זה ללא ספק הרגע הכי רומנטי בכל ימי‬

‫חיי‪ .‬זה היה משהו מעולם אחרי לגמרי‪.‬‬

‫עכשיו כשהיינו קרובים כל כך יכולתי להרגיש את הריח שלו‪.‬‬

‫ליבי עדיין סירב לעקל את מה שהתרחש‪.‬‬

‫לאט לאט הרגשתי את ידיו של תום מרפות מידיי‪ .‬השפתיים שלנו נפרדו ואני‬

‫נרעדתי בכל גופי‪.‬‬

‫שתקנו שנינו ואז הוא הדליק את האור‪.‬‬

‫ניסיתי לחייך אליו והרגשתי מטופשת וחלושה‪ .‬לא ידעתי מה בדיוק הרגשתי‪ ,‬אבל‬

‫הייתי חסרת נשימה‪.‬‬

‫תום נישק אותי!‬

‫לא ידעתי מה לחשוב‪ .‬חייכתי אליו בביישנות‪.‬‬

‫מה עכשיו?!‬

‫אבל תום לא חייך לפתע‪.‬‬

‫הוא התרחק ממני באיטיות‪.‬‬

‫‪- 113 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני‪ ...‬אני מצטער‪ ,‬נדיה‪ ...‬אני לא יכול‪ ...‬לא הייתי צריך לעשות את זה‪ ...‬תסלחי‬

‫לי‪ ,‬נדיה‪"-‬‬

‫"מה?" הרגשתי את הגרון שלי מתייבש במהירות‪.‬‬

‫"נדיה אני מצטער‪ ...‬זאת הייתה טעות‪ ...‬אני לא יכול‪ ...‬זה לא היה‪ ...‬זאת הייתה‬

‫טעות‪"-‬‬

‫הרגשתי בחילה לפתע‪.‬‬

‫"לא! חכה!" צעקתי וקולי הדהד בחדר המדרגות‪.‬‬

‫הרגשתי את ייאוש והתחינה בוקעים מקולי כמו מעיין‪.‬‬

‫"אני מצטער כל כך‪ ,‬נדיה‪ ...‬זה לא היה צריך לקרות‪ "...‬הוא התרחק ממני ואז‬

‫הסתובב וירד במדרגות במהירות‪.‬‬

‫"לא! תום! עשיתי משהו לא בסדר? תגיד לי‪ ,‬אל תלך! תום‪ ,‬בבקשה!" צעקתי‬

‫למטה אל חדר המדרגות‪.‬‬

‫הוא אפילו לא נעצר כשקראתי לו‪.‬‬

‫כעבור כמה שניות שמעתי את דלת הכניסה של הבניין נטרקת בעוצמה‪.‬‬

‫רעדתי ליד המעקה של המדרגות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי‪.‬‬

‫הרגשתי שהוא סטר על פניי בשיא העוצמה‪.‬‬

‫רגע אחד הוא היה שם‪ ,‬הוא והשפתיים שלו‪ .‬אף פעם לא הרגשתי משהו דומה‬

‫לזה‪ .‬וברגע אחרי זה הוא התחרט על הכול וברח במורד המדרגות‪.‬‬

‫נחתי על המדרגות וכבשתי את פניי בידיי‪.‬‬

‫התחלתי לבכות‪ ,‬עדיין לא מסוגלת להפסיק לרעוד‪.‬‬

‫אלוהים‪...‬‬

‫לא יודעת איך רגליי סחבו אותי עד לחדר שינה שלי‪ ,‬אך הן סחבו אותי מבעד‬

‫למפל דמעות שהציף את פניי‪.‬‬

‫‪- 114 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הדמעות לא הפסיקו לזלוג‪.‬‬

‫מוחי לקה בערפל ולא הצלחתי להבין דבר מלבד זה שאני פגועה ועצובה‪ .‬והוא‬

‫ברח‪ .‬תום ברח‪.‬‬

‫רגע אחד חשבתי על אותה הנשיקה‪ .‬הרגשות שהציפו אותי‪ .‬התחושות המוזרות‬

‫שהקיפו אותי‪.‬‬

‫וברגע הבא הוא כינה את הכול טעות והתרחק ממני במהירות כשבעיניו מבט‬

‫מנוכר ואדיש‪.‬‬

‫נשיקה מיותרת‪ .‬נשיקה אחת ויותר מדי‪.‬‬

‫הלוואי ויכולתי לסובב את הגלגל אחורנית‪ .‬היו לי כל כך הרבה שאלות שנותרו‬

‫ללא מענה‪ .‬כל כך הרבה תסכול שהצטבר בקרקעית בטני ולא יצא החוצה‪.‬‬

‫למה הוא נישק אותי אם הוא חשב שכל זה טעות?‬

‫למה הוא ברח ככה?‬

‫מה הוא חשב לעצמו?!‬

‫נשמעה דפיקה על דלתי הסגורה‪.‬‬

‫"עזבו אותי!" צעקתי בלי להכיר את הקול שבקע מפי‪.‬‬

‫הדפיקות בדלת לא נפסקו‪.‬‬

‫"אמרתי שתעזבו אותי בשקט!" צעקתי‪.‬‬

‫אף אחד לא דפק בדלת יותר‪.‬‬

‫בבוקר למחרת לא הלכתי לבית הספר‪ .‬לא הכנתי את קארין לגן‪ ,‬לא הכנתי‬

‫ארוחות ולא ניקיתי את הבית‪.‬‬

‫שכבתי במיטה‪ ,‬הטלפון נייד לצידי על הכרית ובהיתי בו מבעד למסך של דמעות‪.‬‬

‫נרדמתי לעיתים קרובות כשעיניי רטובות מדמעות והתעוררתי שוב נזכרת באירועי‬

‫ליל אמש‪ .‬שוב בוכה‪.‬‬

‫‪- 115 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לא יכולתי להגדיר איזה בדיוק אזור כאב לי‪ .‬זה הרגיש כאילו הכול כאב לי‪.‬‬

‫לא הייתי רעבה‪ .‬לא הייתי צמאה‪ .‬לא רציתי שום דבר‪.‬‬

‫מתי ובאיזה שלב התחלתי להרגיש כלפי תום משהו?‬

‫מתי זה קרה?‬

‫לא נראה ששמתי לב לכך וכשכבר שמתי לב לכך היה מאוחר מדיי‪.‬‬

‫תום לא התקשר במשך כל היום‪ .‬הוא לא הגיע אליי הביתה במפתיע‪ .‬הוא לא‬

‫שלח לי הודעת טקסט בטלפון נייד‪.‬‬

‫הוא פשוט נעלם מהחיים שלי‪.‬‬

‫בדיוק באותה דרך שהוא הופיע בהם‪ .‬הוא פשוט התאדה‪.‬‬

‫כאילו שום דבר ממה שחווינו ביחד לא קרה‪ .‬כאילו שום דבר ממה שחווינו ביחד‬

‫לא היה משנה‪.‬‬

‫אני הייתי הטעות שלו‪ ,‬בדיוק כפי שהוא אמר‪.‬‬

‫"מה הבעיה איתך‪ ,‬נדיה? למה אין ארוחת צהריים? למה אין ארוחת ערב? למה‬

‫אימא הייתה צריכה לסדר את קארין לגן? מה לעזאזל עובר עלייך?" היה זה קולה‬

‫החמור של נוגה מבעד לדלת חדרי‪" .‬אולי תפתחי את הדלת כבר?!"‬

‫"עזבי אותי בשקט‪ ,‬נוגה!" צעקתי לה‪" .‬תניחו לי להיות לבד!"‬

‫ביום שני עדיין שכבתי במיטה בלי הרצון לזוז לשום מקום‪.‬‬

‫שוב לא הלכתי לבית הספר‪ .‬שוב לא הכנתי את קארין לגן‪ .‬לא לקחתי אותה‬

‫מהגן‪ .‬לא הכנתי אוכל ולא ניגנתי על פסנתר‪.‬‬

‫בלי רעב‪ .‬בלי צמא‪ .‬בלי תום‪.‬‬

‫הרגשתי מגוחכת‪ ,‬הרי אביב הזהיר אותי מפני תום‪ .‬הוא אמר שתום היה שובר‬

‫לבבות‪.‬‬

‫‪- 116 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫קארין דפקה על דלת החדר ולא הנחתי לה להיכנס‪.‬‬

‫היא בכתה וזעמה בסלון על כך שלא קראתי לה סיפור ולא לקחתי אותה לגן‪.‬‬

‫הייתי צריכה את הזמן הזה בשביל עצמי‪.‬‬

‫בשביל לבכות‪.‬‬

‫בשביל להתאבל על משהו שאני הרגשתי ותום כנראה לא הרגיש‪ .‬על הרגש‬

‫המשונה הזה שסחף אותי בעת הנשיקה‪.‬‬

‫הייתי צריכה להסתגר בתוך עצמי כמו שנוגה הסתגרה כאשר גיא נפרד ממנה‪.‬‬

‫כעת הרגשתי את הצורך שלה להיות לבד באותה תקופה‪.‬‬

‫אך איך יכולתי להשוות נשיקה אחת לחברות של שנה שלמה?!‬

‫בתוך ליבי הרגשתי שהכרתי את תום מאז ומתמיד‪.‬‬

‫השיחות שלנו‪ ,‬הצחוקים שלנו‪ ,‬הדאגה שהוא פעם הרגיש כלפיי‪.‬‬

‫הרגשתי שהסיפור שלי הסתיים רק רגע אחד לפני ההתחלה האמיתית שלו‪.‬‬

‫האם ככה זה קרה בסרטים?‬

‫כשהגיבור מנשק את הגיבורה הוא מיד מתחרט ובורח?!‬

‫לא‪.‬‬

‫ככה זה לא היה בסרטים‪ .‬ואני חייתי בסרט אימה שונה מהסרטים שהוקרנו‬

‫בטלוויזיה או בקולנוע‪.‬‬

‫כי הסרט אימה שחייתי בו היה המציאות שלי‪.‬‬

‫ביום שלישי אימא הגיעה לדלת החדר שלי ודפקה בעוצמה‪.‬‬

‫הם כבר התחילו לחשוש‪.‬‬

‫למה נדיה לא פותחת את הדלת? אולי היא עושה לעצמה משהו?‬

‫אולי היא רוצה לתלות את עצמה?‬

‫מה קרה? מה לא בסדר איתה? מתי זה קרה לה?‬

‫‪- 117 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫מתי שלא שמת לב‪ ,‬אימא‪.‬‬

‫כשהיית עסוקה מדי בעצמך‪.‬‬

‫כשלא הגבתי ולא פתחתי את הדלת אימא הלכה על הפיתרון החלופי‪.‬‬

‫בחלוף מספר דקות שמעתי את המפתח הנוסף של דלת חדרי מסתובב במנעול‬

‫ואימא‪ ,‬נוגה וקארין שתיהן נעמדו חיוורות בפתח‪.‬‬

‫שכבתי על המיטה בלי לזוז ובהיתי בהן בריקנות‪.‬‬

‫"אלוהים‪ ,‬נדיה! מה את עושה לעצמך?" אימא מיד ניגשה אליי והושיבה אותי על‬

‫המיטה‪" .‬דאגנו כל כך! שלא תעזי לחזור על זה שוב‪ .‬לא אוכלת! לא יוצאת‬

‫מהחדר! לא מבשלת!"‬

‫שתקתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬מה קרה לך?" מלמלה נוגה בחשש‪.‬‬

‫בהיתי בהם בעיניים דומעות‪.‬‬

‫הן לא יבינו שום דבר‪.‬‬

‫שאני אפתח רגשות כלפי מישהו בזמן כה קצר‪ .‬שאני בכלל ארגיש משהו כלפי‬

‫מישהו אחר‪.‬‬

‫"נדיה?" אימא הביטה בי‪" .‬אל תשתקי! למה היא לא מגיבה?"‬

‫"נדיה?" מלמלה קארין בפחד‪.‬‬

‫אימא התקרבה אליי וסטרה לי על הלחי הימנית בעוצמה‪ .‬הרגשתי את הלחי‬

‫בוערת וצעקתי‪.‬‬

‫קארין התחילה לבכות‪.‬‬

‫"אל תכי את נדיה‪ ,‬אימא! אל תכי את נדיה!"‬

‫בכיתי‪ .‬גם אימא בכתה לפתע‪.‬‬

‫נוגה לקחה את קארין בידיה והוציאה אותה מהחדר כשהיא ממלמלת לה משהו‬

‫לא ברור‪.‬‬

‫‪- 118 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"תגידי לי‪ ,‬בת שלי‪ ...‬מה קרה לך? מה עשו לך?" אימא יבבה‪.‬‬

‫הנדתי בראשי לשלילה‪.‬‬

‫אף פעם קודם לכן לא ראיתי את אימא בוכה‪.‬‬

‫כל גופי דאב‪ .‬הרגשתי את העצמות שלי מכבידות עליי ואת נשימותיי רדודות‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬תגידי לי מי עשה לך רע‪ .‬בבקשה בת שלי‪ "...‬אימא בכתה‪" .‬מי גרם לך‬

‫לסבול ככה‪ ,‬בת שלי? אני לא יכולה לראות אותך בוכה ככה!"‬

‫"אימא‪ "...‬מלמלתי בחולשה‪" .‬תום עזב אותי‪ ...‬ואני‪ ...‬אני אוהבת אותו‪"...‬‬

‫‪- 119 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 13‬שיהיו לך חיים נפלאים‪ ,‬תום‪...‬‬

‫בבוקר יום רביעי אימא הגיעה לחדרי והוציאה אותי מהמיטה בכוח‪ .‬היא לקחה‬

‫את השמיכה בידיה וזרקה אותה על הרצפה‪ .‬אני נשארתי לשכב בפיג'מה שלי על‬

‫המיטה‪ ,‬מתחילה לקפוא מהקור שהציף את הבוקר‪.‬‬

‫"לא רוצה לשמוע מילה‪ ,‬נדיה‪ .‬קומי‪ .‬יש לך בית ספר‪ ".‬אמרה אימא בקול נוקשה‪.‬‬

‫הרגשתי את העולם מתאכזר אליי‪.‬‬

‫למה דווקא אני חייבת לקום? למה דווקא אני חייבת ללכת לבית הספר?‬

‫"אל תשכחי לקחת את קארין מהגן‪ .‬נדמה ששכחת את עצמך בשלושה ימים‬

‫האחרונים‪ .‬אותו הדבר לגבי ארוחת צהריים וערב – מישהו צריך להכין אותם‪ ".‬היא‬

‫אמרה בקרירות ויצאה מהחדר‪.‬‬

‫באותו הרגע לא חיבבתי את אימי במיוחד‪.‬‬

‫ידעתי שהיא לא הבינה שום דבר ממה שהרגשתי‪ ,‬אחרת היא לא הייתה מתייחסת‬

‫באדישות שכזאת לרגשות שלי‪.‬‬

‫קמתי בלית ברירה מהמיטה‪ ,‬מביטה במבט עצוב בטלפון נייד שלי‪ ,‬ששכב ליד‬

‫הכרית‪.‬‬

‫תום לא התקשר‪ .‬תום לא שלח הודעה‪ .‬לא התראינו מאז יום שבת‪ .‬מאז הנשיקה‪.‬‬

‫הכנתי את קארין לגן‪ .‬היא שמחה מאוד על כך שחזרתי לטפל בה‪ ,‬שחזרתי לטפל‬

‫בבית‪ ,‬שחזרתי להכין ארוחות‪.‬‬

‫הרגשתי מתה מבפנים‪ .‬הרגשתי שהלב שלי רוסק לפני זמנו‪ .‬הוא רוסק ברגע‬

‫שהתחלתי להרגיש משהו טוב‪.‬‬

‫האוויר הקר הכה בפניי ולא ייחסתי לו שום חשיבות‪.‬‬

‫בשבילי כל הבקרים נראו אותו הדבר‪ ,‬הערבים נראו לי אותו דבר‪ .‬הכול נראה לי‬

‫אותו דבר‪.‬‬

‫לא יכולתי להסביר למה לפני שהכרתי את תום יכולתי לחיות בדרך חיים הזאת‪.‬‬

‫‪- 120 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫למה לא יכולתי פשוט לחזור ולחיות את החיים שלי בלעדיו? להעמיד פנים שהוא‬

‫לא היה קיים? להעמיד פנים שהוא היה רק חלום בהקיץ‪...‬‬

‫חלום של ילדה טיפשה בת שבע עשרה‪.‬‬

‫לא יכולתי למחוק את תום מהתודעה שלי‪ .‬כבר לא היו חיים לפניו‪ .‬הרגשתי‬

‫שהחיים שלי התחילו רק לאחר שפגשתי אותו‪.‬‬

‫התחילו המבחנים‪.‬‬

‫שמחתי על כך שהיה לי תירוץ להעסיק את מוחי ולמלא אותו בתרגילים‬

‫במתמטיקה במקום להקשיב ללב ולהתעצב‪.‬‬

‫מבחוץ הייתי אותה נדיה ישנה שהכינה לכולם ארוחות‪ ,‬שהכינה את קארין לגן‪,‬‬

‫שניקתה את הבית בכל שבוע וקרצפה את הרצפות עד יסוד‪ .‬מבפנים הייתי קרה‬

‫כלפי עצמי‪ .‬משתדלת לא לחשוב עליו‪.‬משתדלת לא לחשוב על הלב שלי‪ ,‬על כל‬

‫זמן שחלקנו יחד‪.‬‬

‫לא ישבתי לנגן על הפסנתר‪.‬‬

‫ידעתי שאם אעז להתקרב אל הקלידים ואנגן אני אפרוץ בבכי‪.‬‬

‫ממתי חיי נראו כל כך ריקים בלי אדם אחר?‬

‫הייתי מישהי שונה כעת‪ .‬עוד לפני שזכיתי לטעום מהאהבה‪ ,‬כבר התאכזבתי‪.‬‬

‫הרגשתי את טעמם המריר‪ -‬חמוץ של חיי בכל יום שגרתי‪.‬‬

‫לא הייתה כל התרגשות‪ .‬לא היו את ההתכווצויות בבטן שהרגשתי כאשר ראיתי‬

‫את תום מתקרב‪ .‬לא היו את פעימות הלב הנמרצות שבאות פתאום ולא לחיים‬

‫מוורידות‪.‬‬

‫זאת הייתה טעות של אלוהים בדפי הגורל של חייך‪ .‬אלוהים טעה והכניס אותו‬

‫לחייך‪ .‬את לא היית בתכנון שלו‪ .‬את היית רק טעות‪.‬‬

‫‪- 121 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בחודש נובמבר הגשמים החלו לרדת ללא הפסקה‪ .‬הייתה זו ללא ספק העונה‬

‫הקרה ביותר מאז חורף ‪ .1992‬הרגשתי את אפי ואוזניי קופאות מקור כאשר הלכנו‬

‫אני וקארין לגן‪..‬‬

‫דאגתי לשלומה של קארין‪ .‬הדאגה העיקרית שלי הייתה לשמור אותה בריאה‬

‫בחודשים הקרים הללו‪ .‬ידעתי שילדים קטנים נוחים לחלות באופן קשה בחורף‬

‫והשתדלתי לשמור עליה מפני כל וירוס שתקף את הסובבים אותנו‪.‬‬

‫אימא המשיכה לחיות בשגרת חייה העגומה‪ .‬אף פעם לא שיתפה אותי במה‬

‫שהיא הרגישה‪ .‬לא נתנה לעצמה לבכות בפניי שוב‪.‬‬

‫אבא הגיע מספר פעמים כדי לראות אותנו ואימא לא פתחה לו את הדלת‪.‬‬

‫הדבר היחיד שנודע לי שהוא גר עם "סוניה"‪ .‬האישה שאבא טען שהיא לא הייתה‬

‫קיימת והוא לא בגד באימא איתה‪ .‬כעת התברר שסוניה הייתה קיימת ועוד איך‪.‬‬

‫נוגה המשיכה לצאת עם איתי ונראה שהאושר שלהם נמשך ללא גבולות‪ .‬ואני‬

‫השתכנעתי יותר ויותר שפשוט לא הגיע לי להיות מאושרת‪.‬‬

‫לא רציתי להודות בכך אבל חיפשתי אותו‪.‬‬

‫חיפשתי את תום בכל מקום שהלכתי אליו‪ .‬בסופרמרקט‪ ,‬ליד הגן של קארין‪,‬‬

‫בדרך הביתה מבית הספר‪ .‬תמיד קיוויתי שאראה לפתע את מכוניתו הכסופה‬

‫חונה בכביש ליד והוא רק מחכה לי כמו פעם‪.‬‬

‫לעיתים דמיינתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי מתקשרת אליו‪ .‬האם הוא היה‬

‫עונה? האם היה מדבר איתי?‬

‫זה בטח היה מוזר‪ .‬לשמוע את הקול שלו שוב‪.‬‬

‫יכולתי לשקר לכל העולם ולהגיד שאני בסדר‪ .‬הרי זאת לא הייתה אהבה ביני‬

‫לבין תום‪ .‬אך הכי קשה היה לי לשקר לעצמי ואף פעם לא הצלחתי בכך‪.‬והלב‬

‫‪- 122 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫שלי נקרע מרוב געגועים לאותו אדם שפעם הייתי הדאגה העיקרית שלו וכעת‬

‫נשכחתי מליבו לחלוטין‪.‬‬

‫בשניים עשר בנובמבר נסענו להרצאה עם הכיתה לאוניברסיטת תל אביב‪ .‬הגשם‬

‫לא הפסיק לרדת‪ ,‬כל המדרכות היו רטובות וחלקות והקור חדר עד לעצמות‪.‬‬

‫לבשתי את המעיל שלי ואת הכפפות שלי אך זה לא מנע מהאוזניים שלי והאף‬

‫שלי לכאוב מהכפור‪.‬‬

‫ליאת‪ ,‬שישבה לידי באוטובוס הייתה מאובזרת במיטב האביזרים מחממים מפרווה‪.‬‬

‫"סוף כל סוף אנחנו נוסעים לאן‪-‬שהו עם הבית ספר שלנו‪ .‬שמת לב שהטיולים‬

‫שלנו תמיד לימודיים? זה לא מבאס?!" ליאת אמרה‪.‬‬

‫ברקים פילחו את השמיים והבטתי מבעד לחלון באדישות מה‪.‬‬

‫גם הוא נמצא באוניברסיטה‪ .‬לגמרי אינו מודע לכך שגם אני אהיה עוד מעט‬

‫באוניברסיטה‪.‬‬

‫"נדיה? את מקשיבה?" שאלה ליאת בקול רם יותר‪.‬‬

‫"סליחה‪ ..‬מה אמרת?" מלמלתי‪.‬‬

‫ליאת מחתה בידיה‪.‬‬

‫"לא משנה‪ .‬על מה את חושבת?" שאלה‪.‬‬

‫עליו‪.‬‬

‫"על כלום‪ ".‬מלמלתי והבטתי בה‪ .‬ניסיתי להוציא מעצמי בדל של חיוך‪.‬‬

‫"מה קורה איתך? אני כבר מודאגת‪ .‬הכול בסדר אצלך בבית? זה בגלל הגירושין‬

‫של ההורים שלך?" היא שאלה באדיבות‪.‬‬

‫ידעתי שליאת מנסה לעזור‪ .‬היא הרבתה לשאול את השאלות הללו בזמן האחרון‬

‫אך אף פעם לא סיפרתי לה‪.‬‬

‫"לא‪ .‬אני בסדר‪ ,‬ליאת‪ .‬תפסיקי לדאוג‪".‬‬

‫‪- 123 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"רזית‪ .‬רזית מאוד‪ .‬את מקיאה את האוכל שאת אוכלת?" היא שאלה בדאגה‪.‬‬

‫פלטתי צחקוק מופתע‪.‬‬

‫"על מה את מדברת? אני אוכלת כרגיל‪".‬‬

‫"לא את לא‪".‬‬

‫"כן אני כן!"‬

‫"כמה שקלת קודם?"‬

‫"ארבעים ותשעה‪".‬‬

‫"ועכשיו?"‬

‫"אממ‪".‬‬

‫"נדיה‪ ,‬כמה את שוקלת?!"‬

‫"ארבעים וארבע‪".‬‬

‫ליאת החווירה‪.‬‬

‫"למה את עושה את זה לגוף שלך? למה את הורסת אותו?" היא מלמלה בזעזוע‪.‬‬

‫אם רק היית יודעת‪ ,‬ליאתי‪.‬‬

‫זאת לא אני שהורסת את הגוף שלי‪ ,‬זה הגוף שלי שהורס אותי‪.‬‬

‫הצטערתי מאוד כאשר יצאנו מהאוטובוס והלכנו בשבילים הקפואים בין הבניינים‬

‫של האוניברסיטה‪.‬‬

‫הגענו ביחד עם המורה שלנו‪ ,‬גברת קוזאק‪ ,‬לבניין דו קומתי שקירותיו עשויים‬

‫משיש‪ .‬בחלוף מספר דקות נפתחו דלתותיו החומות וצעדנו אל תוך אולם הרצאות‬

‫בעל עשרות כסאות בודדים עם משענת צד בכל כיסא‪ .‬בקצה השני של האולם‬

‫עמדה במה מוגבהת שעליה עמד אדם מבוגר יחסית בעל שיער מאפיר ועיניים‬

‫כחולות וסידר את המסמכים שלו‪.‬‬

‫‪- 124 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"תכירו את פרופסור רופרט‪ .‬יש לו שלושה תארים בפיזיקה מולקולארית‪ ,‬תואר‬

‫ראשון באסטרונומיה ותואר שני בביוכימיה‪ ".‬אמרה המורה שלנו בהערכה‪.‬‬

‫הפרופסור חייך‪ .‬היה לו חיוך נדיב למראה‪ .‬הוא נראה שלוו ורגוע‪ ,‬כאילו כיתה של‬

‫ארבעים מתבגרים משועממים שאף פעם לא התלהבו מהרצאות לא הפחידה אותו‬

‫בכלל‪.‬‬

‫הפרופסור החל לספר לנו על גלקסיות ומערכת השמש שלנו ושקעתי במילים‬

‫שלו‪ .‬תמיד התעניינתי באסטרונומיה וגם השקופיות שהוא הראה לנו על הבד‬

‫הלבן היו מרתקות‪.‬‬

‫לקראת אמצע ההרצאה דלתות הכניסה נפתחו בעוצמה מהצד השני של האולם‬

‫שקפצתי בכיסא שלי מרוב הפתעה‪ .‬בחור צעיר נכנס לאולם והלך במהירות לכיוון‬

‫הפרופסור‪ .‬הוא נתן לו דפדפת ומלמל מספר מילים‪.‬‬

‫מישהו הדליק את האור‪.‬‬

‫הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת בקרבי‪ .‬המישהו הזה היה תום‪.‬‬

‫הרגשתי את הנשימה שלי נעתקת‪ .‬כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו‪.‬‬

‫ניסיתי להנמיך את עצמי במושב שלי כדי שהוא יראה אותי שם והוא גם ככה לא‬

‫שם לב‪ .‬הוא לא הביט בתלמידים‪.‬‬

‫ליאת דווקא הביטה בתום בסקרנות מה‪.‬‬

‫"איזה בחור חתיך‪ "...‬היא מלמלה לי‪.‬‬

‫"ששש‪ ...‬ליאת‪ ".‬לחשתי לה‪.‬‬

‫שלא ישמע אותך‪ .‬שלא יראה אותי‪.‬‬

‫"תסלחו לי רגע‪ ,‬תלמידים יקרים‪ ...‬התלמיד שלי בדיוק מוסר לי את עבודת גמר‬

‫של הקורס‪ .‬זה משהו דחוף‪ ".‬אמר הפרופסור‪.‬‬

‫רעש של דיבורים ופטפוטים עלה באולם‪ .‬כל כיתה יב'‪ 5‬התחילה לדבר בו זמנית‪.‬‬

‫נראה שתום סיים לדבר עם הפרופסור‪.‬‬

‫‪- 125 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הוא התכוון ללכת‪.‬‬

‫בדיוק ברגע הוא הסתובב לכיוון היציאה מהאולם עיניו ננעצו בי‪ .‬הרגשתי את כל‬

‫העולם קופא מסביבנו‪.‬‬

‫האדמתי כולי ולחיי בערו‪.‬‬

‫הוא קפא על מקומו ועיניו גמעו אותי‪ .‬עיניי לא יכלו להסית ממנו את המבט‪.‬‬

‫מישהו תכנן מלמעלה שייצא לנו לראות אחד את השנייה‪.‬‬

‫רק עוד רגע אחד‪ .‬רגע שבו שאני אוכל לראות אותו בעיניי‪ .‬רגע שבו ליבי יוכל‬

‫לפעום מהר יותר למשך שנייה אחת נוספת‪ .‬אוכל להרגיש חייה‪.‬‬

‫"מה קרה לך‪ ,‬נדיה?" ליאת צחקקה‪" .‬את בסדר? את אדומה כולך‪".‬‬

‫הרגע עבר‪.‬‬

‫תום התקדם לכיוון היציאה ומישהו סגר את האור‪.‬‬

‫ההרצאה המשיכה‪.‬‬

‫לא יכולתי להתרכז יותר בדבריו של הפרופסור ולא בשקופיות המרתקות שלו‪.‬‬

‫הייתי עסוקה בניסיון לנשום את הנשימות שכל כך חסרו לי בכל פעם שלא הייתי‬

‫עם תום‪.‬‬

‫"מה קרה לך עם הבחור הזה?" ליאת לחששה לי‪.‬‬

‫"ששש‪ ...‬יש הרצאה‪ ".‬ניסיתי להשקיט אותה‪.‬‬

‫ליאת לא נכנעה בקלות‪ .‬היא לא התעניינה בכוכבים ובמערכת השמש‪.‬‬

‫"נו באמת‪ ,‬ראיתי איך האדמת‪ ...‬ראיתי איך הסתכלתם אחד על השני‪".‬‬

‫"בטח דמיינת את זה‪ ...‬זה הכול‪ ".‬לחשתי בחיפזון‪.‬‬

‫"לשניכם היה משהו משותף‪".‬‬

‫לא עניתי‪.‬‬

‫הפרופסור הסתובב עם גבו אליו כדי להצביע על שקופית מסוימת של פלוטו על‬

‫הבד הלבן‪.‬‬

‫‪- 126 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נדיה‪ ...‬זה ה‪-‬בחור!" ליאת כמעט זעקה את זה‪.‬‬

‫המורה שלנו מיהרה להשקיט אותה במבט זועף מהצד השני של האולם‪.‬‬

‫סירבתי לענות להפצרותיה‪.‬‬

‫"ידעתי! זה ה‪ -‬בחור מהקלפים‪ ,‬נדיה! קוראים לו?"‬

‫"ליאת‪"-‬‬

‫"איך קוראים לו?" היא התעקשה‪.‬‬

‫"תום‪".‬‬

‫"אהה‪".‬‬

‫"ואת עוד אמרת שהוא חמוד‪ .‬יש לך חבר‪ ,‬לא?" מלמלתי בערמומיות‪ .‬מנסה‬

‫להעביר נושא‪.‬‬

‫"נכון‪ ,‬יש לי‪ .‬אבל תום הזה באמת נראה טוב‪ .‬גבוה‪ .‬רזה וגם דיי חכם אם הוא‬

‫לומד באוניברסיטת‪"-‬‬

‫"דיי‪ ,‬תפסיקי!" מלמלתי לה‪.‬‬

‫"ידעתי שזה ה‪-‬בחור‪ .‬פשוט ידעתי‪ ".‬היא אמרה‪ ,‬מרוצה מהתגלית שלה‪ ,‬מותירה‬

‫אותי חשופה לחלוטין‪.‬‬

‫"בנות‪ ,‬אם אתן לא רוצות לבלות את שארית ההרצאה בחוץ בגשם עדיף‬

‫שתשתקו!" אמרה גברת קוזאק בזעם‪.‬‬

‫הצצנו זו בזו במבטים חשאיים והשתתקנו‪.‬‬

‫כאשר ההרצאה נגמרה כולם מחאו כפיים‪ .‬התקדמנו אל עבר היציאה‪ .‬כולם‬

‫מיהרו לפתוח את המטריות שלהם ברשרוש והמולה‪ .‬הרגשתי את הקור מכה‬

‫בפניי באכזריות‪ .‬בתוך האולם היה חמים ואפילו הורדתי את המעיל‪.‬‬

‫"נדיה! למה לא סיפרת לי שום דבר עליו? על תום?" שאלה ליאת באכזבת מה‪.‬‬

‫"אני מספרת לך הכול‪".‬‬

‫‪- 127 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני לא יודעת‪ ...‬אני‪ "-‬ניסיתי להתחמק כשקול אחר קרא בשמי‪.‬‬

‫כל הכיתה הסתובבה למשמע הקריאה המרוחקת‪.‬‬

‫הסתובבתי אחורנית וראיתי את תום עומד בגשם מתחת למטרייה השחורה שלו‬

‫וקורא לי‪.‬‬

‫ליבי נפעם מכאב והתרגשות בו זמנית‪.‬‬

‫לא רציתי להרגיש אליו שום דבר‪ .‬לא רציתי שהלב שלי יפעם מהר יותר‪ .‬לא‬

‫רציתי שיפגע בי שוב‪.‬‬

‫אך רציתי לדבר איתו‪ ,‬להתקרב אליו‪ ,‬לראות אותו מקרוב‪.‬‬

‫זה היה בלתי נמנע‪ .‬המשיכה הזאת והדחייה הזאת שחשתי בו זמנית‪.‬‬

‫"לכי אליו!" ליאת דחפה אותי ואת המטרייה שלי קדימה וכמעט נפלתי אל תוך‬

‫שלולית‪.‬‬

‫"אני לא‪ ...‬אני לא רוצ‪ "-‬התחלתי להגיד והיא קטעה אותי‪.‬‬

‫"בטח שכן!" היא נתנה לי דחיפה לכיוונו כששאר הכיתה הלכה למקום מחסה כדי‬

‫לאכול בהפסקת צהריים‪.‬‬

‫לכי אליו‪ ,‬נדיה‪ .‬אמרתי לעצמי‪ .‬את לא תפסידי שום דבר‪ .‬תראי מה יש לו להגיד‪.‬‬

‫צעדתי אליו וכשהתקרבתי יכולתי לראות את עיניו החומות נוצצות‪ .‬לחייו היו‬

‫ורודות מהקור אבל זה לא נראה שהפריע לו‪ .‬הוא רק הביט בי‪ ,‬באותה דרך שבה‬

‫הוא הביט בי באולם הרצאות‪.‬‬

‫הרגשתי את לחיי בוערות שוב‪.‬‬

‫"היי‪ "...‬מלמלתי ולא העזתי להרים את מבטי‪ .‬הבטתי בטיפות הגשם שטפטפו‬

‫מסביב למטריות שלנו על האספלט הקר‪.‬‬

‫"נדיה‪ "...‬הוא מלמל‪.‬‬

‫רעדתי‪.‬‬

‫‪- 128 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי כל כך טוב וכל כך רע בו זמנית‪ ,‬כאילו טלטלו את גופי באופן חוסר‬

‫רחמים‪.‬‬

‫"את כל כך רזית‪ "...‬הוא מלמל‪.‬‬

‫עדיין לא יכולתי לדבר‪.‬‬

‫במוחי עברו כל אותם ימים שבהם לא התראינו‪ .‬כל הימים שעיניי חיפשו אחריו‬

‫נואשות בכל מקום אפשרי‪.‬‬

‫"אני רוצה להסביר לך את הכול‪ ...‬אני רוצה להגיד לך האמת‪"-‬‬

‫"לא תום‪"...‬‬

‫"נדיה‪ ,‬בבקשה‪"-‬‬

‫"לא‪".‬‬

‫"אני כל כך מצטער‪ .‬אני יודע שלא מגיע לי אפילו שתקשיבי לי‪".‬‬

‫"נכון‪ ".‬סיננתי מבעד לשפתיי ושום צליל לא בקע מהן‪.‬‬

‫המשכתי לרעוד ולא רק בגלל הקור‪ .‬הידקתי את אחיזתי במטרייה ובהיתי‬

‫באספלט‪.‬‬

‫"אני מתגעגע אלייך‪ ,‬נדיה‪ ...‬אני מבקש שלפחות נוכל לדבר כמו פעם‪ ...‬זה חסר‬

‫לי‪ ".‬הוא אמר‪ .‬הקול שלו היה מלא דאגה‪ .‬בדיוק כמו פעם‪.‬‬

‫"ידעתי שאתה שובר לבבות‪ ,‬תום‪ ".‬אמרתי והבטתי בו בעיניים מלאות בדמעות‪.‬‬

‫"אבל בחיים שלי לא חשבתי שתשבור גם את הלב שלי‪".‬‬

‫לפתע הוא נראה עצוב ופגיע‪.‬‬

‫אם לא הייתי מתביישת כל כך הייתי ממצמצת והדמעות היו מתפרצות על לחיי‬

‫והוא היה רואה אותי בוכה בנוכחותו‪ .‬במקום זאת החנקתי אותן במורד גרוני‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אני כל כך מצטער‪"-‬‬

‫"תום‪"-‬‬

‫"אני לא רציתי להכאיב לך‪ .‬זה היה הדבר האחרון שרציתי‪".‬‬

‫‪- 129 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אז מה רצית?" מלמלתי והבטתי בנעליים השחורות שלו‪.‬‬

‫"רציתי שנדבר‪ ,‬שנצחק ביחד‪ ...‬הרי את ואני הבנו כל כך טוב אחד את השנייה‪".‬‬

‫הקול שלו היה כמעט רך מדיי‪.‬‬

‫לא יכולתי אפילו להעלות על שפתיי את עניין אותה נשיקה‪ .‬הרגשתי חלושה‬

‫וסחוטה‪.‬‬

‫"אל תצטער‪ ,‬תום‪ .‬תחייה את החיים שלך‪ .‬אני אחיה את שלי‪ ".‬מלמלתי‪ .‬הרגשתי‬

‫שנדרש לי אומץ רב רק כדי להגיד את המילים הללו וכאשר הוצאתי אותם מפי‬

‫הרגשתי עצובה אף יותר‪.‬‬

‫"אם זה מה שאת רוצה‪ ,‬נדיה‪ .‬אם את לא חושבת שהיה בינינו חיבור שכזה‪...‬‬

‫שהייתה בינינו הבנה‪ ".‬הוא אמר בקול מר‪.‬‬

‫"אני לא יכולה להרשות לך להתקרב אליי שוב באותה דרך כמו שבאותו ערב‪".‬‬

‫אמרתי בקול צרוד‪.‬‬

‫"בסדר גמור‪ .‬נדיה‪ .‬את לא סולחת לי‪ .‬אני מבין‪ ".‬לפתע קולו נהפך להיות הרבה‬

‫יותר קר ואדיש‪" .‬זה מגיע לי‪ .‬אני לא יכול לבוא אלייך בטענות‪ .‬תמשיכי עם‬

‫הכיתה שלך‪ .‬נראה שהם ממשיכים לאולם הרצאות הבא‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫הבטתי בעיניו‪.‬‬

‫הוא השתדל לשמור על חזות קרירה‪.‬‬

‫הסתובבתי ממנו‪ ,‬לא מסוגלת להפסיק לרעוד הלכתי אל עבר הכיתה שלי‪.‬‬

‫מחניקה את הדמעות‪ .‬מחניקה את הרגשות‪.‬‬

‫הסתובבתי בפעם האחרונה כדי לראות את הדמות שלו מתרחקת ממני יותר ויותר‬

‫בתוך בגשם‪.‬‬

‫להתראות תום‪ .‬מקווה שיהיו לך חיים נפלאים‪ .‬מקווה שלא תשבור עוד לבבות כמו‬

‫ששברת את שלי‪.‬‬

‫‪- 130 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ - 14‬בחזרה אל התווים‪...‬‬
‫"נדיה‪ ,‬את עדיין אומללה בגלל תום?" שאלה נוגה‪ ,‬בערב גשום בסוף חודש‬

‫נובמבר‪.‬‬

‫לא עניתי‪ .‬העמדתי פנים שאני עסוקה בלמידה למבחן במתמטיקה אך האמת‬

‫שהייתי עסוקה יותר בהמצאת תשובה הגיונית לשאלה שלה‪.‬‬

‫נוגה התיישבה על המיטה שלי וחייכה אליי‪.‬‬

‫"יהיו בנים אחרים‪ .‬את צעירה‪ ,‬יפה וחכמה‪ .‬מי לא ירצה שתהיי חברה שלו?"‬

‫"תום‪ ".‬מלמלתי בלי להביט בה‪ .‬ידעתי שעיניה נעוצות בגבי המופנה אליה‪.‬‬

‫"תפסיקי לחשוב עליו! הוא גם ככה מבוגר מדיי בשבילך!" נוגה הייתה קצת‬

‫נסערת‪.‬‬

‫הסתובבתי כדי להביט בה‪.‬‬

‫ידעתי שהיא רק רצתה לעודד אותי‪ .‬לנחם אותי‪ .‬להסיח את תשומת ליבי מהלב‬

‫השבור שלי‪.‬‬

‫"נוגה‪ ,‬אני מצטערת שאני לא מתעודדת‪ ".‬מלמלתי‪" .‬זה פשוט‪"-‬‬

‫"בלתי אפשרי להתעודד במצב כזה?!" היא השלימה את המשפט שלי‪" .‬מי כמוני‬

‫יודעת‪ ...‬עם כל מה שקרה עם גיא‪"...‬‬

‫נוגה השתתקה‪.‬‬

‫למרות שהיא הייתה חברה של איתי כבר חודשיים וחצי‪ ,‬היא עדיין נזכרה לעיתים‬

‫קרובות בחבר הקודם שלה‪ .‬הוא הותיר צלקת על ליבה‪.‬‬

‫"אני מנסה להתעודד‪ ".‬מלמלתי וחזרתי להביט בדפי המשבצות שבהו בי מתוך‬

‫המחברת‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬את הפסקת להיות עצמך‪ .‬למה הפסקת לנגן על פסנתר?! את כל כך‬

‫טובה בזה!" אמרה נוגה‪" .‬אפילו קארין מתלוננת על זה שאת לא מנגנת יותר!"‬

‫משכתי בכתפיי‪.‬‬

‫‪- 131 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני יודעת מה באמת יעודד אותך!" נוגה קיפצה לפתע‪" .‬כרגע נזכרתי שראיתי‬

‫מודעה בעיתון! מלגת מוזיקה לקונסרבטוריון בפראג‪ .‬הם מחלקים שתיים עשרה‬

‫מלגות לתלמידים שיעברו את בחינות הקבלה!"‬

‫"ממתי את קוראת מודעות מהסוג הזה בעיתון?" שאלתי אותה ודעתי מוסחת‪.‬‬

‫"נדיה! זאת ההזדמנות שלך!" קיפצה נוגה‪ ,‬מתעלמת מהשאלה שלי‪" .‬את מנגנת‬

‫על פסנתר! יש לך הזדמנות ללמוד בחו"ל! נכון שזה יהיה נפלא אם תתקבלי‬

‫לשם?!"‬

‫"יש הרבה אנשים מוכשרים שמנגנים על פסנתר‪ ".‬ציינתי ביובש‪" .‬אני לא היחידה‪,‬‬

‫ובטח שלא הכי טובה ביניהם‪".‬‬

‫נוגה רקעה ברגלה‪.‬‬

‫"אני שונאת את התכונה הזאת שלך‪ ,‬נדיה‪".‬‬

‫"איזו תכונה?"‬

‫"שאת תמיד פוסלת את עצמך לפני שאת מנסה משהו!"‬

‫"אבל נוגה‪"-‬‬

‫"לא יזיק לך לנסות‪ .‬מחר אני אביא לך את המודעה מהעבודה שלי‪ .‬לדעתי כדאי‬

‫לך להתחיל לנגן שוב על פסנתר‪ ,‬אם את באמת רוצה להצליח‪ ".‬היא חייכה וקמה‬

‫מהמיטה שלי‪.‬‬

‫הרגשתי נעים שאחותי הגדולה חשבה עליי ודאגה לי‪ .‬הייתה זו הרגשה טובה‪.‬‬

‫"את מנגנת ממש טוב‪ ,‬נדיה‪ .‬את פשוט צריכה להתחיל להאמין בעצמך‪ ".‬אמרה‬

‫נוגה ויצאה מהחדר‪.‬‬

‫חייכתי לעצמי בשקט וחזרתי למחברת מתמטיקה‪.‬‬

‫בארבעה בדצמבר אבא רצה לבוא לבקר את הבנות שלו‪ .‬זה לא כל כך הצליח לו‬

‫כי אימא לא הרשתה לו להיכנס הביתה וצעקה עליו מבעד לדלת ש"יחזור לסוניה‬

‫‪- 132 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫שלו"‪ .‬אבא ניסה לצעוק בחזרה וכולנו עמדנו בשקט ליד הדלת כשגבה הצועק‬

‫של אימא מופנה אלינו‪.‬‬

‫אף אחת לא העזה להפציע את פיה‪ .‬אני ונוגה חלפנו מבטים מהירים וכל אחת‬

‫חזרה לענייניה‪.‬‬

‫אימא חזרה לחדר שלה וטרקה את הדלת בעוצמה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬למה לא פתחתן לאבא את הדלת?" שאלה קארין כשישבתי בחדרי ועשיתי‬

‫שיעורי בית באזרחות‪" .‬למה אימא אומרת שאבא רע?"‬

‫הושבתי את הקטנה על ברכיי וליטפתי את שיערה הרך‪.‬‬

‫"אבא לא רע‪ ".‬אמרתי לה בקול שקט‪" .‬אבא עשה טעות‪ .‬זה קורה‪ .‬לפעמים‬

‫מבוגרים טועים‪".‬‬

‫"איזה טעות אבא עשה?" היא שאלה‪ ,‬עיניה גדולות מנצנצות‪.‬‬

‫"אבא נסע רחוק מאוד ואז הוא התאהב באישה אחרת‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"למה?"‬

‫"זה קורה‪ ,‬קארין‪"...‬‬

‫"נדיה?"‬

‫"מה?"‬

‫"גם את תיסעי רחוק ולא תאהבי אותי יותר?!"‬

‫חיבקתי אותה חזק‪.‬‬

‫"זה בחיים לא יקרה‪ ,‬קארינוש‪".‬‬

‫היא צחקה‪.‬‬

‫הורדתי אותה מברכיי וקמתי‪.‬‬

‫"לאן את הולכת‪ ,‬נדיה?"‬

‫"לעשות משהו שלא עשיתי הרבה זמן‪ .‬לנגן על פסנתר‪".‬‬

‫‪- 133 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לא שכחתי מעניין התחרות שעליה סיפרה לי נוגה‪ .‬היא הביאה לי את המודעה‬

‫שגזרה מהעיתון ובה מספר פרטים על המבחנים שאצטרך לעבור בכדי לזכות‬

‫במלגה ללימודים בקונסרבטוריון בפראג‪.‬‬

‫קודם אבחן במבחן התחלתי בראשון לציון‪ ,‬אחר כך אבחן במבחן לסיווג רמה‬

‫בתל אביב ואז אבחן במבחן הקובע באמת‪ ,‬בחיפה‪ ,‬בהנחה שאעבור את כל‬

‫השלבים בהצלחה‪.‬‬

‫היום‪ ,‬הרגשתי‪ ,‬זה היה היום המושלם לחזור לנגן‪.‬‬

‫התיישבתי על הכיסא ליד הפסנתר והנחתי את התווים לפני‪ .‬בחנתי אותם במשך‬

‫מספר שניות וחשבתי שעבר יותר מדיי זמן מאז שניגנתי בפעם האחרונה‪.‬‬

‫האצבעות נגעו באיטיות בקלידים‪ .‬הרגשתי שנגעתי בחפץ יקר ערך שנשכח‬

‫מליבי‪ .‬התחרטתי על המחסור בנגינה שלי‪.‬‬

‫התחלתי לנגן מנגינה איטית‪ .‬סונטת "אור ירח" של בטהובן‪ .‬הרגשתי את המנגינה‬

‫חודרת דרך אצבעותיי מכלי הדם שלי הישר אל תוך ליבי הפועם‪.‬‬

‫חזרתי לנשום‪ .‬הרגשתי שחזרתי להיות אני‪.‬‬

‫יכולתי להרגיש את מבטה המרוצה של קארין מאחורי גבי‪ .‬ושוב הכול הרגיש כמו‬

‫פעם‪.‬‬

‫החיים שלפני תום‪ ,‬החיים שלפני הנשיקה הראשונה שלי‪ ,‬החיים לפני האהבה‬

‫הראשונה שלי‪ ,‬שהייתה גם האכזבה הכי גדולה שלי‪ .‬הכול השתקף בנגינה שלי‪.‬‬

‫הרגשתי את המשקעים שצברתי בחודשים האחרונים מתיישבים על קרקעית ליבי‬

‫מניחים לי לנפשי‪.‬‬

‫'נדיה‪ ,‬את יכולה להמשיך לחיות בלעדיו‪ .‬תשאירי אותו בעבר‪'...‬‬

‫הנהנתי בליבי‪ .‬ידעתי מה עליי לעשות כעת‪.‬‬

‫אני משאירה אותך בעבר‪ ,‬תום‪ .‬החלטתי שאני כן יכולה לחיות בלעדיך‪.‬‬

‫‪- 134 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בשלושה עשר בדצמבר מצאתי את עצמי יושבת באוטובוס בינעירוני לראשון לציון‬

‫כדי להיבחן לאודישנים לקונסרבטוריון בפראג‪.‬‬

‫הבטתי דרך חלון האוטובוס במכוניות הנוסעות בכבישים‪ ,‬בחיים התוססים‬

‫שעוברים מול פניי והרגשתי בוגרת לגילי‪ .‬הרגשתי שאני עושה משהו שלא עשיתי‬

‫קודם‪.‬‬

‫נהייתי עצמאית‪.‬‬

‫הימים והלילות שקדמו ליום הזה כללו נגינה רבה מאוד על פסנתר‪ .‬אף אחד‬

‫בבית לא התלונן‪ ,‬אך שמתי לב שנוגה החלה לבלות יותר זמן בביתו של איתי‬

‫וקארין שיחקה עם הבובות שלה בחדרה במקום להקשיב לפסנתר בסלון כמו‬

‫שתמיד נהגה לעשות זאת‪.‬‬

‫החיים עברו מהר ולחצו עליי להתקדם‪ ,‬לפעול‪ ,‬לחיות‪.‬‬

‫הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי מאז שחזרתי לנגן על הפסנתר‪ .‬הרגשתי‬

‫שהפסנתר הוא מן תרופה שמרפאה את הנשמה שלי‪ ,‬את הלב שלי‪ ,‬את הנפש‬

‫שלי‪.‬‬

‫מצאתי את עצמי חושבת פחות ופחות על תום ועל החבורה של איתי‪ .‬הנחתי‬

‫לחלק הקצרצר הזה בחיי לחלוף כלא היה כמעט‪.‬‬

‫עם המחשבות מסתדרות בתוך מוחי כמו מסמכים על מדפים‪ ,‬האוטובוס נעצר‬

‫ליד "היכל התרבות" של ראשון לציון וירדתי בתחנה‪.‬‬

‫לעיניי נגלה מבנה תלת קומתי לבן עם מדרגות רחבות משיש לבן ודלתות כניסה‬

‫מרובות‪ .‬צעדתי פנימה כשהרגשת עצבנות מלווה אותי עד לדלפק הקבלה‬

‫שבכניסה‪.‬‬

‫"שלום‪ .‬איפה המבחנים לקונסרבטוריון?" שאלתי בחורה גבוהה עם שיער חום‬

‫כהה‪.‬‬

‫‪- 135 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"את צריכה למלא את הטפסים הללו קודם כל‪ ".‬אמרה הבחורה והושיטה לי‬

‫מספר דפים‪" .‬אחר כך תחתמי למטה בכל דף ותלכי ימינה ושוב ימינה בהמשך‬

‫המסדרון‪".‬‬

‫עמדתי על יד הדלפק ומילאתי את הפרטים שלי‪ .‬בהתחלה עניתי על שאלות‪.‬‬

‫חתמתי בכל דף והלכתי לפי הוראותיה של הבחורה מהקבלה עד שהגעתי‬

‫לאולם שדלתותיו סגורות ועליהם שלט ‪:‬‬

‫"בחינות לקונסרבטוריון‪ .‬הבחינות מתחילות בעשר בבוקר בדיוק‪ .‬כניסה לאולם‬

‫לאחר שעה זו לא תתאפשר כדי לא להפריע למתמודדים‪".‬‬

‫השעה הייתה תשע וחצי‪.‬‬

‫כאשר צעדתי פנימה אל תוך האולם הופתעתי לגלות מספר רב של האנשים‬

‫שישבו בתוכו‪ .‬קבוצות של אנשים עם חלילים‪ ,‬גיטרות ומקלות של תופים בידיהם‪.‬‬

‫אף אחד לא סקר אותי ולא הפנה אליי את מבטו כשצעדתי בין שורות המושבים‪.‬‬

‫שמחתי על כך‪.‬‬

‫התיישבתי באחת השורות הראשונות על יד המדרגות‪.‬‬

‫אל מול עיני עמדה במת עץ גבוהה ועליה מספר רב של כלי נגינה‪ .‬מצד ימין עמד‬

‫הפסנתר הלבן שעליו עמדתי לנגן היום‪ .‬מצד שמאל עמדה מערכת תופים ושולחן‬

‫ארוך עם כיסאות – כנראה מקומם של הבוחנים‪.‬‬

‫הרגשתי את ההתרגשות חונקת את גרוני‪.‬‬

‫זאת תהיה הפעם הראשונה שלי על במה‪ .‬זאת תהיה הפעם הראשונה שאחשוף‬

‫את הנגינה שלי לעולם‪.‬‬

‫ניסיתי לחזור על המנגינה על פסנתר דמיוני על המושב שלפניי‪.‬‬

‫"גם את מנסה להתאמן ב'כאילו' על הפסנתר?" שאלה מישהי מאחורי גבי‪.‬‬

‫הסתובבתי אליה‪.‬‬

‫הייתה זו נערה גבוהה ורזה עם שיער שחור ומשקפיים בעלי מסגרת בורדו דקה‪.‬‬

‫‪- 136 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫היא חייכה בנועם‪.‬‬

‫החזרתי אליה חיוך לחוץ מעט‪.‬‬

‫"אני מפחדת לשכוח את התווים‪ ".‬מלמלתי‪ .‬חושבת לעצמי שזה נשמע מאוד לא‬

‫מקצועי להגיד דבר כזה למתמודדים אחרים‪.‬‬

‫"גם אני! נכון שזה מטורף?! התאמנתי על היצירה שבועות! ועכשיו פתאום אני‬

‫מפחדת לשכוח את הכול!" היא אמרה בהתלהבות מהולה בהתרגשות‪.‬‬

‫"אני נדיה‪ .‬ואת?"‬

‫"רחלי‪".‬‬

‫"אם את רוצה‪ ,‬בואי נפחד לשכוח את התווים ביחד‪ ".‬אמרתי לה‪.‬‬

‫היא חייכה אליי ועברה לשבת במושב לידי‪.‬‬

‫"מה תנגני?" רחלי שאלה בהתלהבות‪.‬‬

‫"בטהובן‪ .‬ואת?"‬

‫"צ'ייקובסקי‪ .‬אגם הברבורים‪".‬‬

‫"בחירה טובה‪ .‬אני העדפתי את הסימפוניה השישית‪".‬‬

‫המשכנו לפטפט על כמה נושאים חסרי חשיבות כשאני נותנת לעצמי להסיח את‬

‫דעתי מהרגע הגדול שעומד להגיע‪.‬‬

‫בשעה עשר וחמישה נכנסו שלושה שופטים לאולם ומיד הלחשושים שליוו את‬

‫האווירה הקלילה שלפני התחלת הבחינה נפסקו כלא היו‪ .‬כולם יכלו להרגיש את‬

‫המתח באוויר‪.‬‬

‫בלעתי את רוקי והחלפתי מבטים מהירים עם רחלי‪ .‬עיניה הראו לי שגם היא‬

‫חששה‪.‬‬

‫השופטים התיישבו מאחורי השולחן שלהם על הבמה‪.‬‬

‫שתי נשים וגבר‪ .‬אישה אחת נראתה באמצע שנות העשרים לחייה‪ ,‬היא לבשה‬

‫מכנס חום ארוך ומתחתיו נעלי עקב גבוהות ומרעישות‪ .‬לא ידעתי מי מינה אותה‬

‫‪- 137 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫להיות שופטת בתחרות‪ ,‬היא נראתה כמו סטודנטית באוניברסיטה‪ .‬האישה‬

‫השנייה הייתה מבוגרת יותר‪ ,‬שיערה אפרפר ועיניה שקועות עמוק בתוך פניה‪,‬‬

‫והיא דמתה יותר למורה לנגינה‪ .‬הגבר‪ ,‬כבן ארבעים‪ ,‬עיניו בהירות ושיערו דליל‬

‫על ראשו נראה נוקשה‪.‬‬

‫שלושת השופטים שמרו על הבעה קרירה ולא מעודדת במיוחד‪ .‬האישה‬

‫המבוגרת יותר סידרה את הדפים שלה וחילקה לשופטים לצידיה עטים ודפי‬

‫משבצות‪.‬‬

‫הגבר דיבר‪.‬‬

‫"שלום לכולם‪ ,‬נערים ונערות יקרים‪ .‬שמי חיים‪ .‬אני מנהל הקונסרבטוריון של רמת‬

‫גן וגם מורה לגיטרה ופסנתר‪ .‬נמצאות פה איתי גברת קופרשטיין‪ ,‬מורה לכינור‪,‬‬

‫והעלמה כהן‪ ,‬סטודנטית בשנתה האחרונה בקונסרבטוריון בפראג‪ ,‬שהועילה‬

‫ברוב טובה לבוא לכאן כדי לשפוט ביחד איתנו‪ .‬באתם לכאן כדי להיבחן למלגה‬

‫של הקונסרבטוריון‪ .‬יש כאן כישרונות רבים ומגוונים והעבודה שלכם היום‪ ,‬היא‬

‫להראות לנו את הכישרונות הללו‪ .‬כשאקרא בשמכם‪ ,‬תעלו אל הבמה‪ ,‬הציגו את‬

‫עצמכם ואת היצירה שאותה תנגנו ותנו לנו את הטפסים שלכם‪ .‬אני מבקש לשמור‬

‫על שקט באולם בזמן בחינה‪".‬‬

‫קולו היה מחוספס ולא היה בו ולו רמז אחד של סימפתיה‪.‬‬

‫"מיכאל נרודוב‪ ".‬קראה בקול האישה הצעירה שישבה מימין‪.‬‬

‫נער גבוה עלה אל הבמה והציג את עצמו‪ .‬הוא נשא איתו גיטרה קלאסית‪ .‬לא‬

‫יכולתי להתרכז בנגינה שלו כי הרגשתי לחוצה‪.‬‬

‫רחלי נקראה לבמה לפניי‪.‬‬

‫"בהצלחה!" לחשתי לה‪.‬‬

‫היא עלתה אל הבמה כשעיניה שמוטות לקרקע‪ .‬היא הציגה את עצמה וכשידיה‬

‫רועדות היא התיישבה ליד הפסנתר והחלה לנגן‪.‬‬

‫‪- 138 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לאט לאט הפחד הזה שדבק בה החל לשחרר את הצבתות‪ .‬לקראת הסוף של‬

‫היצירה הביצוע שלה היה פשוט מעולה‪ .‬כולנו מחאנו כפיים בעוד שהשופטים‪,‬‬

‫שלא אמרו מילה לאף מתמודד רשמו הערות בדפים המשובצים שלהם‪.‬‬

‫"נדיה רובין‪".‬‬

‫הרגשתי שהמוח שלי מתנתק לחלוטין מהגוף שלי‪ .‬צעדתי לבמה כשליבי פועם‬

‫במהירות מופרזת בבית חזי והצגתי את עצמי‪.‬‬

‫לא באמת שמעתי את מה שאמרתי‪ .‬הרגשתי משותקת וחירשת לצלילים‪.‬‬

‫התיישבתי על יד הפסנתר ואצבעותיי מיששו את הקלידים‪.‬‬

‫קדימה נדיה‪ ,‬את יכולה לעשות את זה‪.‬‬

‫התאמנת כל כך הרבה בבית! עשית כל כך הרבה חזרות! את יכולה לנגן את‬

‫הסימפוניה השישית של בטהובן מתוך שינה!‬

‫קדימה‪.‬‬

‫הרגשתי את הדממה חותכת את נשמותיי הרדומות‪.‬‬

‫הנה הם יושבים‪ ,‬הנערים והנערות‪ ,‬צופים בי בעיניהם הבוחנות‪ .‬אולי שואלים את‬

‫עצמם האם זאת האחת שתעבור לשלב הבא? האם היא תפשל? האם היא בכלל‬

‫יודעת לנגן?‬

‫התחלתי לנגן‪.‬‬

‫המוזיקה הלכה והתגברה‪.‬‬

‫הרגשתי את עצמי שוקעת אל תוך התווים פנימה בלי היכולת לעצור את עצמי‪.‬‬

‫בתוך הצלילים הללו ראיתי את תום‪ .‬בתוך הצלילים הללו ראיתי את הנשיקה‬

‫הראשונה שלנו מתרחשת אל מול עיניי‪ .‬בתוך הצלילים הללו ראיתי אותו הולך‬

‫ממני בחדר המדרגות החשוך‪.‬‬

‫המוזיקה התגברה‪.‬‬

‫הו‪ ,‬תום‪.‬‬

‫‪- 139 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אם רק היית רואה אותי עכשיו‪ .‬יושבת ומנגנת אל מול בוחנים‪ ,‬אל מול עיניים‬

‫שופטות וחסרות רחמים‪.‬‬

‫היית מתגאה בי‪ .‬אני יודעת שכן‪.‬‬

‫המחשבות נקטעו כהרף עין‪ .‬הצלילים נדמו‪ .‬הרמתי את עיניי מהקלידים‪.‬‬

‫נשמעו מחיאות כפיים מצד יושבי האולם‪.‬‬

‫ירדתי בשקט מהבמה‪ ,‬מהרהרת במה שקרה‪ .‬מבולבלת‪ .‬חלשה‪.‬‬

‫"וואו! זה היה פשוט נהדר! את היית נהדרת!" אמרה לי רחלי כאשר יצאנו מהאולם‪.‬‬

‫הלב שלי פעם כמו קטר של רכבת‪ .‬לפתע הטלפון נייד שלי צלצל‪.‬‬

‫הוצאתי את הטלפון נייד מהכיס שבמכנסיי וראיתי את שמו של אביב על הצג‪.‬‬

‫"הלו‪ ".‬עניתי באי חשק‪ .‬אביב עורר בי זיכרונות לא נעימים במיוחד‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬זה אביב‪ ,‬מה קורה?"‬

‫"הכול בסדר‪ .‬אתה צריך משהו‪ ,‬אביב?" אמרתי בבוטות מה‪.‬‬

‫"האמת שלא‪ .‬אבל מישהו אחר צריך אותך‪ ".‬הוא אמר וליבי נפל‪.‬‬

‫"מה קרה לתום?" מלמלתי‪.‬‬

‫"ישר ידעת על מי אני מדבר‪ .‬הוא חולה‪ .‬יש לו דלקת ריאות‪ .‬הוא רוצה לראות רק‬

‫אותך‪ .‬הוא מסרב לדבר עם מישהו אחר‪ ".‬אמר אביב‪" .‬נדיה‪ ,‬אני יודע שאתם לא‬

‫מדברים אבל‪"-‬‬

‫"תגיד לי את הכתובת שלו‪ ".‬קטעתי אותו בחיפזון‪.‬‬

‫ליבי נמלא דאגה כלפי תום‪ .‬אותה דאגה שלא הרגשתי זמן רב כל כך‪.‬‬

‫האם הכול עתיד היה לחזור אליי? האם כשאראה אותו עדיין ארגיש כלפיו את מה‬

‫שהרגשתי פעם?!‬

‫"רחוב הארבל מספר שמונה עשרה‪ ,‬דירה מספר שלוש‪ ".‬אמר אביב‪.‬‬

‫נפרדתי בחיפזון מרחלי והלכתי לכיוון מוניות הספיישל שחנו ליד תחנת‬

‫האוטובוס‪.‬‬

‫‪- 140 -‬‬

‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫היה לי מזל רב שלקחתי כסף מזומן בארנק שלי לבחינות‪.‬‬

‫ידעתי שהדרך תהיה יקרה‪ .‬ידעתי שאסור לי לבזבז זמן‪.‬‬

‫תום היה חולה‪ .‬הוא רוצה לראות אותי‪.‬‬

‫לא התכוונתי להתעכב בשום אופן‪.‬‬

‫תום זקוק לי‪.‬‬

‫‪- 141 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 15‬לטפל בתום‬
‫המונית נעצרה בחריקת בלמים ברחוב "הארבל‪ ".‬היה זה רחוב צר יחסית שהזכיר‬

‫לי מבוי סתום‪ .‬היו שם מספר מועט בניינים בעלי ארבע קומות שעמדו זה לצד זה‬

‫על עמודים מבטון‪ .‬כמה מכוניות חונות‪ ,‬כמה ספסלים ריקים‪ ,‬תחנת אוטובוס‬

‫נטושה‪.‬‬

‫מיהרתי לאתר את הבניין המבוקש ובלי מחשבות מיותרות עליתי במדרגות‬

‫לקומה שלישית‪.‬‬

‫לא חשבתי מה אגיד לו כשנתראה‪ .‬לא חשבתי מה יקרה כאשר עינינו יפגשו שוב‬

‫במבטיהם‪ .‬לא חשבתי על דבר מלבד זה שתום חולה‪ .‬תום זקוק לי‪ .‬ואני אהיה שם‬

‫בשבילו‪.‬‬

‫בשנייה שהגעתי לדלת הדירה שלו הספקות הציצו מעל פני השטח‪.‬‬

‫מה אם הוא לא ירצה לראות אותי?‬

‫מה אם לא יהיה לו מה להגיד לי?‬

‫מה אני עושה פה בכלל?!‬

‫די‪.‬‬

‫תשלטי בעצמך‪.‬‬

‫דפקתי בדלת‪ .‬הלב שלי נפעם באותו קצב‪.‬‬

‫אף אחד לא בא לפתוח את הדלת‪ .‬לא היה שם זמזם‪ .‬דפקתי שוב בדלת‪.‬‬

‫שום דבר‪.‬‬

‫נאנחתי והסתובבתי באיטיות במסדרון בתחושת החמצה‪.‬‬

‫איזו טיפשה אני‪ .‬מה חשבתי לעצמי‪-‬‬

‫"נדיה?" נשמע קול צרוד מאחורי‪.‬‬

‫הסתובבתי מהר מכפי שציפיתי‪.‬‬

‫‪- 142 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫תום עמד נתמך בקורה של הדלת‪ .‬הוא לבש סוודר אפור ומכנס כחול כהה ולחייו‬

‫היו אדומות‪.‬‬

‫הסמקתי והתקרבתי בחשש‪.‬‬

‫"אביב אמר‪"-‬‬

‫"ששש‪ "...‬הוא לחש‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬תום‪ .‬אתה לא מבין‪ ...‬אביב אמר‪"-‬‬

‫"בואי‪ ,‬היכנסי‪ ".‬הוא זז מהדלת כדי לתת לי להיכנס פנימה‪.‬‬

‫הבית של תום היה קטן וחמים‪ .‬בדיוק איך שבית אמור להיראות‪ .‬בדיוק איך שבית‬

‫אמור להרגיש‪.‬‬

‫הסלון היה קטן יחסית לסלון שלנו‪ .‬בצידו האחד של החדר עמדו כורסאות‬

‫הלבנות וספה לבנה שנראתה נוחה‪ .‬ממול ניצב שולחן זכוכית עגול ועליו הונחו‬

‫כמה כוסות ומד חום וטלוויזיה שהוצמדה לקיר הנגדי‪ .‬המטבח היה גדול יותר‪ ,‬עם‬

‫שיש לבן ושולחן אוכל מעץ עם שישה כיסאות תואמים‪.‬‬

‫חדרו של תום כלל מיטה זוגית ענקית שהשתלטה כמעט על כל החדר‪ ,‬לא ברור‬

‫לי איך הצליח לדחוס לשם גם שולחן כתיבה עם כיסא וארון צדדי‪.‬‬

‫תום נשכב על הספה והביט בי בדממה‪.‬‬

‫אני שמרתי מרחק בעודי יושבת על אחת הכורסאות‪.‬‬

‫הבטתי בו‪ ,‬לא מסוגלת להסיר ממנו את עיניו ולא מסוגלת להמשיך להביט בו בלי‬

‫לומר מילה‪.‬‬

‫"אתה מרגיש רע?" מלמלתי‪.‬‬

‫"חם לי‪ ...‬אבל מה איתך?" הוא שאל‪.‬‬

‫כמעט שכחתי איך הקול שלו נשמע‪.‬‬

‫"אני בסדר‪ .‬נבחנתי באודישנים לקונסרבטוריון‪ ".‬אמרתי בקול שקט‪.‬‬

‫‪- 143 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"כל הכבוד! בטח היית הפסנתרנית הכי טובה שם‪ ".‬הוא מלמל‪ ,‬מסיר שכבת זיעה‬

‫ממצחו ומחייך בחולשה‪.‬‬

‫כאב לי לראות אותו כל כך פגיע וכל כך חולה‪ .‬הפעימות של ליבי צרבו לי בבית‬

‫החזה‪.‬‬

‫"את יכולה בבקשה להביא את התרופות שלי? הן נמצאות במטבח על השולחן‪".‬‬

‫הוא מלמל‪.‬‬

‫"בטח‪ ".‬אמרתי והלכתי למטבח‪.‬‬

‫הבאתי לו את הטבליות שלו ביחד עם כוס מים שמילאתי מהכיור והושטתי לו את‬

‫כוס המים ביד רועדת‪.‬‬

‫הוא שתה את המים ולקח את התרופה והניח אותם על שולחן הזכוכית‪.‬‬

‫"בואי לפה‪ ,‬נדיה‪ "...‬הוא מלמל‪" .‬בבקשה‪"...‬‬

‫לא יכולתי לסרב אפילו אם רציתי‪ .‬שכחתי מהכול‪ .‬שכחתי מעצמי‪ .‬הלב שלי זעק‬

‫את שמו של תום בכל מערכת הכריזה שלו‪ .‬לא הייתה דרך הימלטות מהתוכניות‬

‫שהוכנו בשבילי מלמעלה‪.‬‬

‫התקרבתי אליו והתיישבתי בעדינות על קצה הספה‪ ,‬על השמיכות שלו‪ ,‬לוקחת‬

‫את ידו החמה ומלטפת אותה‪.‬‬

‫"אתה תהיה בסדר‪ ,‬תום‪ .‬הכול יעבור‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬אני רוצה לספר לך הכול‪ .‬אני רוצה לדבר איתך‪ "..‬הוא מלמל‪ ,‬עיניו הביטו‬

‫בעיניי‪.‬‬

‫השפלתי את מבטי‪.‬‬

‫"אתה לא צריך להסביר לי שום דבר‪ .‬אנחנו ידידים‪ .‬אני באתי לשמור עליך ולדאוג‬

‫לך כשאתה חולה‪ .‬זה לא מה שידידים עושים?" לחשתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אני פגעתי בך‪ "...‬הוא אמר‪" .‬אני לא מסוגל לסלוח לעצמי על מה שעשיתי‬

‫לך‪".‬‬

‫‪- 144 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"שש‪ ...‬תן לי לטפל בך‪ .‬אחר כך תגיד לי מה שבא לך‪ ".‬אמרתי ניסיתי לחייך‪.‬‬

‫היד שלו אחזה חזק בידי‪.‬‬

‫לא הרפיתי מאחיזתו‪.‬‬

‫רציתי ללטף את ראשו החמים‪ .‬רציתי לנשק למצח שלו‪ .‬רציתי להיות שם בשבילו‪.‬‬

‫שכחתי מהדמעות ששפכתי על הכרית‪ .‬שכחתי מהעיניים שלי שחיפשו אותו בכל‬

‫מקום אפשרי‪.‬שכחתי מהבריחה שלו אחרי הנשיקה‪.‬‬

‫"תספרי לי‪ ,‬נדיה‪ .‬תספרי לי מה עשית בכל הזמן הזה שלא התראינו‪ ".‬הוא מלמל‬

‫ועצם את עיניו‪" .‬אני לא הולך לישון‪ .‬אני מקשיב לך‪".‬‬

‫"בוא אני אעשה לך תה‪ ...‬אתה רוצה לאכול משהו?" שאלתי לפתע‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬בבקשה‪ .‬תספרי לי מה קרה בזמן ההוא‪ .‬אני לא רעב‪ .‬אני לא צמא‪ ".‬הוא‬

‫פקח את עיניו‪" .‬אני רק רוצה להקשיב לקול שלך‪"...‬‬

‫"טוב‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫התחלתי לספר לו על הביקורים של אבא ואימא‪ ,‬על קארין ועל נוגה ועל‬

‫הבחינות בבית הספר‪ .‬אך דבר אחד לא יכולתי לחלוק איתו‪ :‬את המחשבות שלי‬

‫עליו‪.‬‬

‫לא יכולתי לספר לו שהתגעגעתי‪ .‬לא יכולתי לספר לו שכאב לי‪ .‬שבכיתי‪.‬‬

‫שנהרסתי מבפנים‪ .‬לא יכולתי לספר לו שהייתי מאוהבת בו לחלוטין‪ ,‬ועודני‬

‫מאוהבת בו‪.‬‬

‫זה היה הדבר היחיד שבאמת הייתי צריכה לספר לו מבין כל הדברים שאמרתי‬

‫לו‪.‬‬

‫תום נרדם‪ .‬הוא נראה כה שלוו בשנתו‪ .‬הרשיתי לעצמי להתקרב אליו ולהביט בו‬

‫מקרוב‪ .‬הריסים השחורים שלו סגורים ומצחו אדום מרוב החום‪.‬‬

‫אצבעותיי נגעו קלות במצחו‪.‬‬

‫‪- 145 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫'תום המסכן‪ '...‬חשבתי לעצמי והרחקתי את ידי‪.‬‬

‫לא יכולתי שלא להרגיש את הקרבה העזה שהייתה בינינו‪ ,‬אך מצד שני נורות‬

‫האזהרה הבהבו במוחי ולא נתנו לליבי אישור מעבר‪ .‬אישור להרגיש את מה‬

‫שהרגשתי‪.‬‬

‫הייתי חייבת לעצור את עצמי‪ .‬אסור היה לי להיסחף‪.‬‬

‫הוא כבר כינה אותי פעם אחת כ"טעות"‪.‬לא רציתי להיות הטעות שלו פעם שנייה‪.‬‬

‫לא רציתי להיפגע‪ .‬לא רציתי לכאוב שוב‪.‬‬

‫הוא היה כל כך חשוב לי‪ .‬אך האם אני הייתי חשובה מספיק בשבילו?!‬

‫הוא לא יצר איתי לאחר הפרידה שלנו באוניברסיטה‪ .‬הוא עזב אותי עד לרגע שבו‬

‫הוא היה זקוק לי‪.‬‬

‫קמתי מהספה והלכתי למטבח‪.‬‬

‫הייתי חייבת להיפטר מהמחשבות שעלו בראשי‪.‬‬

‫לאחר פשפוש במקרר שלו מצאתי את המצרכים להכנת מרק‪ .‬עמלתי זמן מה על‬

‫הכנתו ואחר כך קילפתי תפוחי אדמה והכנתי לו פירה אוורירי‪.‬‬

‫תום התעורר‪.‬‬

‫"נדיה?" קולו היה חלוש‪.‬‬

‫באתי אליו מהמטבח‪.‬‬

‫"חשבתי שהלכת לי‪ ".‬הוא מלמל בשמץ של הקלה‪.‬‬

‫השעה הייתה שש בערב‪.‬‬

‫היה לי מזל שנוגה הסכימה לקחת את קארין מהגן‪ .‬האמת שאחותי הקטנה פרחה‬

‫לגמרי מראשי‪.‬‬

‫"הכנתי לך מרק ופירה‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫עיניו חייכו אליי‪.‬‬

‫‪- 146 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"תודה‪ ...‬אני יודע שזה לא מגיע לי‪ ,‬האופן שבו את מטפלת בי‪ ".‬קולו היה צרוד‬

‫והוא השתעל‪.‬‬

‫"תפסיק‪ .‬אני ידידה שלך‪ .‬זה מה שידידים עושים‪ ".‬מלמלתי ונשארתי לעמוד באותו‬

‫מקום‪" .‬אני אביא לך את המרק שלך‪".‬‬

‫הבאתי לו את המרק והוא לגם ממנו ועל פניו הכרת תודה‪.‬‬

‫"עברו שנים מאז שאכלתי מרק טוב כל כך‪ ".‬הוא לחש‪.‬‬

‫"אני לא מתפלאת‪ .‬רוב המוצרים במקרר שלך הם מוצרי מזון מהיר‪ ".‬מלמלתי‬

‫והתיישבתי על הכורסא‪.‬‬

‫"בא לך לראות סרט?" הוא שאל‪" .‬יש לי כמה קומדיות נחמדות‪ .‬אני בטוח אירדם‬

‫באמצע‪ ,‬אבל את לפחות לא תשתעממי כל כך‪".‬‬

‫ראינו סרט‪.‬‬

‫אני על הכורסא‪ ,‬תום על המיטה כשעיניו נעוצות בי לאורך כל הסרט ואני‬

‫מעמידה פנים שאני לא מרגישה את מבטו‪ .‬איני יודעת כיצד להתמודד עם העיניים‬

‫הללו‪ .‬איני יודעת כיצד להתמודד עם הלב הזה שלו‪.‬‬

‫השעה הייתה שמונה וחצי‪ .‬גשם ירד בחוץ‪ .‬הסרט נגמר כבר מזמן‪ .‬לפתע נזכרתי‬

‫שאני צריכה לחזור הביתה‪ .‬לא הכנתי ארוחת ערב! מה אימה ונוגה יגידו? איך אתן‬

‫לקארין הקטנה לרעוב?!‬

‫עיניו של תום היו עצומות‪ .‬אני יודעת שהוא ניסה להחזיק את עצמו ער במהלך‬

‫רוב הסרט‪ ,‬אך לקראת הסוף העייפות הכריעה אותו ועיניו נעצמו‪.‬‬

‫קמתי מהכורסא והרשיתי לעצמי לקחת כמה צעדים מהוססים לכיוונו‪.‬‬

‫עדיין היה לו חום‪ .‬כאב לי לחשוב שלא היה לו אף אחד מלבדי‪.‬‬

‫לא יכולתי להאמין לזה‪ .‬גם הוא הרגיש בודד לבטח‪ .‬גם הוא הרגיש רע בכל הזמן‬

‫הזה שעבר‪.‬‬

‫‪- 147 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נגעתי קלות בידו החמה ומיד נרתעתי לאחור‪.‬‬

‫הוא פקח את עיניו וניסה לחייך‪.‬‬

‫"אני צריכה ללכת‪ ".‬לחשתי‪ .‬הרגשתי מבולבלת ומוצפת ברגשות‪.‬‬

‫"אני מבין‪ ".‬הוא השתעל‪" .‬סליחה שעיכבתי אותך כל כך‪ .‬אל תכעסי‪".‬‬

‫"אני לא כועסת‪ ".‬מלמלתי והתרחקתי ממנו‪" .‬זה פשוט‪"...‬‬

‫פשוט מה?‬

‫היה לי כל כך הרבה מה להגיד‪.‬‬

‫כל כך התביישתי ופחדתי‪.‬‬

‫ותום‪...‬‬

‫הוא ראה את כל הרגשות הללו בעיניים שלי‪ .‬הוא ראה אותם וידע הכול אפילו בלי‬

‫לבקש ממני לסיים את המשפט‪.‬‬

‫"תודה רבה שבאת‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא נאבק להתיישב על הספה‪" .‬בואי אני אלווה אותך‬

‫לדלת‪".‬‬

‫"לא! אין צורך‪ .‬אתה גם ככה חולה‪ .‬אני אמצא את הדרך‪ ".‬אמרתי והלכתי אל‬

‫הדלת‪.‬‬

‫כשעמדתי לצאת מביתו שמעתי את קולו קרא לי‪.‬‬

‫"נדיה?"‬

‫"מה?" הסתובבתי‪.‬‬

‫"את תבואי אליי מחר?"‬

‫כששבתי הביתה חיכו לי אימא ונוגה רותחות מזעם‪.‬‬

‫"איפה היית?" שאלה אימא‪.‬‬

‫"מה עשית?" שאלה נוגה שנראתה ממש לא מאושרת באותו רגע‪.‬‬

‫תהיתי מה עשיתי אם הצלחתי להרגיז כל כך את נוגה‪.‬‬

‫‪- 148 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"כ‪-‬כלום‪ ...‬הייתי אצל תום‪ ".‬אמרתי בקול הכי קטן שהצלחתי לגייס‪.‬‬

‫"ומה עשית שם?" חקרה אימא בקול המשטרתי שלה‪.‬‬

‫הרגשתי שאני חשודה עיקרית בפשע בלתי נסלח‪.‬‬

‫"כ‪-‬כלום‪ ...‬הוא היה חולה אז טיפלתי בו‪ ".‬מלמלתי והתקדמתי לכיוון החדר שלי‪.‬‬

‫"לאן את הולכת?" אמרה אימא בזעזוע‪" .‬כשתום קורא לך את שוכחת מהמשפחה‬

‫שלך?!"‬

‫"מה שכחתי?"‬

‫"אני חושבת ששכחת שהמטבח קורא לך‪ ".‬אמרה אימא‪.‬‬

‫הסתובבתי על עקבותיי ואימא מיהרה לכיוון החדר שלה וטרקה את הדלת‪.‬‬

‫נוגה נשארה להביט בי באותה הבעת פנים חמוצה‪.‬‬

‫"מה קרה לך?" העזתי לשאול‪.‬‬

‫"שום דבר‪ .‬למה את שואלת?" היא מלמלה בקול לא שמח‪" .‬בזמן האחרון את‬

‫ממש מתחצפת לכולם‪ .‬זה לא מתאים לך‪".‬‬

‫"מה?"‬

‫"מה ששמעת‪ .‬קודם הפסנתר שלך‪ ,‬הנגינה הבלתי פוסקת ועכשיו פתאום‬

‫הפסקת להכין ארוחות‪ ".‬ידיה היו משולבות בזרועותיה‪" .‬זה שהפסקת לאכול לא‬

‫אומר שכולנו צריכים לגווע ברעב‪".‬‬

‫הרגשתי את טיפות הכעס נצרבות על עורי‪.‬‬

‫מה עשיתי?‬

‫אף פעם לא רציתי שום דבר לעצמי‪ .‬אף פעם לא ביקשתי שום דבר לעצמי‪.‬‬

‫בסך הכול רציתי לטפל בו‪ .‬להיות שם בשבילו‪.‬‬

‫הלכתי לכיוון המטבח מרירה ועצובה‪.‬‬

‫ואם זה לא הספיק‪ ,‬נוגה קראה מאחורי גבי‪:‬‬

‫"ואל תעשי שוב את הקציצות הללו‪ .‬בא לי כבר להקיא מהן‪".‬‬

‫‪- 149 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 16‬בית חדש לקארין‬

‫ביום למחרת כבר לא שכחתי את עצמי‪.‬‬

‫לקחתי את קארין לגן‪ .‬הלכתי לבית הספר‪ .‬לא סיפרתי לליאת על הפגישה שלי‬

‫עם תום‪ .‬העמדתי פנים שאני מקשיבה לשיעור פיזיקה ולשיעור מתמטיקה‪ .‬לקחתי‬

‫את קארין מהגן‪ .‬הלכתי לסופרמרקט‪ .‬קניתי את כל המצרכים שיכולתי לסחוב‬

‫והגעתי לדלתו של תום אחרי נסיעה קצרה באוטובוס‪.‬‬

‫הוא מאוד הופתע לראות אותי מתנשפת ומתנשמת בפתח דירתו‪ ,‬מחזיקה עשרות‬

‫שקיות בידיי וכמעט קורסת תחת העומס‪.‬‬

‫"נדיה! מה את עושה?! תביאי לי את השקיות הללו‪ ".‬הוא אמר‪ .‬ראיתי שהוא‬

‫הרגיש קצת יותר טוב אך עיניו נותרו נפוחות ולחייו ורודות‪.‬‬

‫הוא לקח את השקיות עם המצרכים למטבח ואני סגרתי את הדלת כשנכנסתי‬

‫לדירה‪.‬‬

‫"את לא היית צריכה לקנות כל כך‪"-‬‬

‫"אתה לא חושב שאני אתן לך לאכול את האוכל המשומר הזה שיש לך במקרר‬

‫כשאתה חולה‪ ,‬נכון?" אמרתי בעיניים מושפלות‪.‬‬

‫הוא לא ידע אם לחייך או לבכות‪ .‬יכולתי לראות שהוא נרגש‪.‬‬

‫"את עשית את כל זה בשבילי?" הוא מלמל‪.‬‬

‫"אממ‪ ...‬כ‪-‬כן‪ ".‬אמרתי והכרחתי את עצמי להסתובב כדי שהוא לא יראה את פניי‪.‬‬

‫כאשר הסתובבתי נתקלתי בארגז קרטון בודד שעמד ליד דלת הכניסה‪.‬‬

‫"מה זה הארגז הזה?" שאלתי‪ ,‬ממהרת לשנות נושא‪.‬‬

‫"אה‪ ...‬זה סתם‪ .‬זבל‪ ".‬אמר והתחיל להוציא את המצרכים מהשקיות‪" .‬אני לא‬

‫מאמין‪ ...‬תגידי לי כמה כל זה עלה ואני אחזיר לך‪ .‬אני לא רוצה שתשלמי עליי‪.‬‬

‫אני לא אוהב את זה‪".‬‬

‫"תפסיק‪ .‬זה לא עלה הרבה‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫‪- 150 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני לא אפסיק‪ .‬בבקשה אל תקני לי דברים יקרים‪ .‬אני לא יכול לסבול את זה‪ .‬זה‬

‫אמור להיות הפוך‪".‬‬

‫הבטתי בו‪.‬‬

‫"למה שתקנה לי דברים?" שאלתי באי הבנה‪.‬‬

‫"כי‪ ...‬עזבי את זה‪ .‬תשבי על הספה‪ .‬אני אסדר פה ואכין לך משהו לשתות‪ ".‬אמר‬

‫בהרהור‪.‬‬

‫"אבל אתה חולה!" מלמלתי בזעזוע‪" .‬אל תהיה עקשן‪ .‬תן לי לעזור לך‪".‬‬

‫התקדמתי לעבר המטבח וידו עצרה אותי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬בבקשה‪ ,‬שבי על הספה‪ ".‬הוא אמר בקול נוקשה אך המבט שבעיניו היה‬

‫רך‪.‬‬

‫לא יכולתי להתווכח יותר‪ .‬הלכתי והתיישבתי על הספה בצייתנות‪ ,‬מגניבה אליו‬

‫מבטים חשאיים כשהוא לא הסתכל עליי‪.‬‬

‫"אני שמחה שאתה מרגיש יותר טוב‪ ,‬תום‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"גם אני‪ .‬עכשיו לא תצטרכי לראות אותי כזה חלש‪ ".‬הוא סיים לשים את המצרכים‬

‫במקרר‪.‬‬

‫"לא אכפת לי לראות אותך חלש‪ .".‬משכתי בכתפיי‪" .‬מה‪ ,‬אתה מתבייש ממני?"‬

‫"זה לא גברי במיוחד שבחור יתנהג בחולשה ליד בחורה‪ ".‬אמר והתיישב על‬

‫הכורסא‪.‬‬

‫פרצתי בצחוק‪.‬‬

‫"גברי?"‬

‫"זה לא נאה שתראי אותי לא במיטבי‪ ".‬אמר בשיא הרצינות‪.‬‬

‫"תפסיק עם זה‪ .‬מי אמר לך את הדברים הללו?"‬

‫"אימא שלי‪ .‬היא לימדה אותי לא לחשוף רגשות חולשה ליד אף אחד‪ .‬ככה אף‬

‫אחד לא יודע מה מתרחש לי בלב‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫‪- 151 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אבל תום‪ "...‬מלמלתי והאדמתי מהמחשבה‪" .‬למה אתה חייב להעמיד פנים‬

‫איתי?"‬

‫"נכון‪ ,‬שכחתי‪ ,‬את הרי רק ילדה‪ "...‬הוא חייך חיוך מתנצל‪.‬‬

‫אני לא חייכתי‪ .‬הנה אני שוב ילדה בעיניו‪ .‬לא ידעתי למה זה העציב אות כל כך‪.‬‬

‫איך העדפתי להיראות בפניו? בחורה? אישה?‬

‫"עכשיו‪ ,‬ילדתי הצעירה‪ ...‬מה דעתך ללמד אותי לבשל משהו טעים ובריא?" הוא‬

‫שאל‪.‬‬

‫"אין לי שום בעיה ללמד אותך לבשל‪ ".‬אמרתי‪" .‬אבל אתה בטוח שאתה מרגיש‬

‫טוב?"‬

‫"אני מרגיש טוב מאיי פעם‪".‬‬

‫אספתי את קארין מהגן‪ .‬היא דילגה מעל השלוליות בדרך הביתה וסיפרה לי על‬

‫החברות שלה מהגן‪ .‬מדי פעם הגבתי לה אף מחשבותיי היו במקום אחר לגמרי‪.‬‬

‫תום כבר ידע כיצד להכין מרק עוף‪ .‬הוא רשם את המצרכים ואת אופן ההכנה‬

‫בפנקס קטן‪ .‬כתב ידו היה נטוי וחפוז‪.‬‬

‫הוא התפעל מהניסיון הרב שהיה לי בבישול‪ .‬ניסיתי להסביר לו שהחיים הם אלה‬

‫שהכריחו אותי ללמוד לבשל מגיל ארבע עשרה‪ .‬ההורים שלי פשוט היו עסוקים‬

‫מדיי מכדי לבשל‪ ,‬אך הוא לא הצליח להבין את זה שילדה בת ארבע עשרה‬

‫מכינה ארוחות שלמות להורים שלה‪ .‬הוא חשב שזה לא טבעי‪.‬‬

‫בבית מצאתי את נוגה שוב מעוצבנת‪.‬‬

‫לא ידעתי מה עובר עליה‪ .‬נראה ששום דבר לא מצא חן בעיניה‪ .‬כעת היא מחתה‬

‫על כך שאימא ביקשה ממנה לעזור לה בתשלומי החשמל והארנונה‪ .‬נוגה רצתה‬

‫לשמור את המשכורת שלה לעצמה‪ .‬אימא העדיפה שנוגה תתרום למשפחה‪.‬‬

‫נוגה צעקה שכדאי שאני אלך לעבוד במקום לנגן על פסנתר ואעזור לאימא‪.‬‬

‫‪- 152 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אני העדפתי ללכת להכין ארוחת ערב וארוחת צהריים ליום למחרת כדי לא‬

‫להקשיב לצעקות החדות שנשמעו משני הקצוות השונים של הבית‪.‬‬

‫קארין כנראה חשבה כמוני‪ .‬היא התיישבה על אחד הכיסאות במטבח והמשיכה‬

‫לספר לי על החברה שלה מהגן‪.‬‬

‫ואני בישלתי‪ .‬והכנתי‪ .‬והזעתי‪.‬‬

‫תום לא יצא לי מהראש כמו פעם‪ .‬ותום לא יצא לי מהראש אפילו לרגע לאחד‪.‬‬

‫לפני שהלכתי לישון נשמע צליל צפצוף קטן שבא מהטלפון נייד שלי‪.‬‬

‫כבר הייתי לבושה בפיג'מה שלי‪ ,‬כשמגבת אדומה עוטפת את שיערי אחרי‬

‫המקלחת‪.‬‬

‫בכלל לא ציפיתי לקבל מאף אחד הודעה‪ .‬הלב שלי דילג על פעימה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬מחר אני אלך ללמוד‪ .‬תודה רבה על כל מה שעשית בשבילי‪ .‬אני מעריך‬

‫את זה‪ .‬תום‪".‬‬

‫הבטתי בצג‪.‬‬

‫האם זאת פרידה? האם זה אומר שלא ניפגש שוב? שלא נדבר? שלא נתראה?‬

‫לא ידעתי מה לחשוב‪.‬‬

‫הרגשתי מבולבלת וסחוטה רגשית‪.‬‬

‫לא הצלחתי להירדם במשך רוב הלילה וכשנרדמתי ישנתי שינה טרופה חסרת‬

‫חלומות‪.‬‬

‫ביום שישי אחר הצהריים כאשר חזרתי מבית הספר קארין חיכתה לי בדמעות‬

‫בפתח הבית‪.‬‬

‫‪- 153 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מה קרה?" נבהלתי והרמתי אותה על ידיי‪.‬‬

‫"א‪-‬אבא אמר שאני באה‪ ...‬איתו‪ ".‬היא התייפחה‪.‬‬

‫הרגשתי שהלב שלי נופל לתחתונים שלי‪.‬‬

‫מה?!‬

‫הנחתי את קארין על רגליה ומיהרתי לחדרה של אימא‪ .‬היא לא הייתה שם‪.‬‬

‫הלכתי כסהרורית בין החדרים עד שבסופו של דבר מצאתי את אימא יושבת‬

‫בחדרה של קארין עם רגליים מפוסקות על הרצפה ולידה מזוודה קטנה ובגדים‬

‫מקופלים היטב‪.‬‬

‫עיניה היו רטובות מדמעות אילמות והרגשתי שעצביה רופפים וליבה שבור ורמוס‬

‫לכל אורכו‪.‬‬

‫"מה את עומדת שם ככה?" היא מלמלה בלי להביט בי‪" .‬אבא שלך הגיע עם צו‬

‫זמני של בית משפט‪ .‬הוא לוקח לנו את קארין‪".‬‬

‫הייתי מזועזעת‪.‬‬

‫התקרבתי אליה והתיישבתי על יד אימא‪.‬‬

‫ראשה של קארין הציץ מפתח הדלת אבל היא לא העזה להיכנס‪.‬‬

‫"אימא אנחנו נחזיר אותה‪ "...‬מלמלתי בפחד‪.‬‬

‫רק המחשבה על כך שקארין לא תהיה איתנו קרעה את ליבי‪ .‬מה אעשה‬

‫בלעדיה? מי ייקח אותה לגן? מי ילביש אותה? מי יבשל לה? מי יקרא לה סיפור‬

‫לפני השינה?‬

‫זה בלתי אפשרי‪.‬‬

‫למה אבא חייב להרוס את המשפחה?‬

‫"אימא‪ .‬אנחנו נחזיר אותה אלינו‪ ".‬מלמלתי ברעד‪" .‬אני אקפל את הבגדים‪".‬‬

‫אימא הפסיקה לקפל את הבגדים הקטנים ומחתה את דמעותיה בידיה‪.‬‬

‫‪- 154 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"תהיי מציאותית נדיה‪ .‬את כנראה לא יודעת מי זאת סוניה‪ ".‬קולה היה קר ופגוע‪.‬‬

‫"לסוניה יש הרים של כסף‪ .‬לאנשים שיש להם הרבה כסף יש גם הרבה כוח‪ .‬ככה‬

‫זה‪".‬‬

‫לא יכולתי לומר מילה ואימא המשיכה‪.‬‬

‫"לסוניה אין ילדים‪ .‬היא תמיד רצתה ילדים‪ .‬אז היא רצתה קצת לטעום מקארין‪".‬‬

‫היא התרוממה על ברכיה וקמה על רגליה‪.‬‬

‫נשארתי לקפל את הבגדים של אחותי הקטנה בידיים רועדות‪ .‬סגרתי את הרוכסן‬

‫של המזוודה הקטנה ובהיתי בחדר של קארין מבעד לעיניים ממוזגות‪ .‬הרגשתי‬

‫שכל עולמי נלקח ממני‪.‬‬

‫כעבור כשעה‪ ,‬כשעמדתי במטבח וניסיתי להכין מרק אטריות ובשר נוגה הגיעה‬

‫הביתה‪ .‬מצב רוחה היה קרבי ורק החריף כאשר שמעה על המתרחש‪.‬‬

‫"מה? הוא לוקח את קארין? הוא השתגע?" שמעתי את קולה מהדהד ברחבי‬

‫הבית‪" .‬דיברת איתו?!"‬

‫ניסיתי להעמיד פנים שהכול בסדר‪.‬‬

‫אבא אף פעם לא התעניין בקארין‪ .‬הוא לא ידע איזה צעצועים יש לה‪ ,‬מהם‬

‫הבגדים האהובים עליה‪ ,‬מהם הסיפורים האהובים עליה שאני קוראת לה לפני‬

‫השינה‪ .‬הוא לא ידע מתי קארין בוכה‪ ,‬מתי קארין צוחקת‪.‬‬

‫הוא תמיד היה בבית אבל הוא אף פעם לא באמת היה שם‪ .‬הוא לא התעניין בנו‪.‬‬

‫למה לפתע קפצה למוחו המחשבה לקחת את אחותנו הקטנה?!‬

‫"נדיה‪ ,‬תכיני לי קפה חזק וכמה טוסטים קלויים‪ ".‬אמרה נוגה כשראשה הציץ‬

‫למטבח‪.‬‬

‫"את גם יכולה להכין לעצמך‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"אני מרגישה רע‪ .‬תכיני לי את‪ ".‬אמרה והלכה לכיוון השירותים‪.‬‬

‫‪- 155 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫משכתי בכתפיי והדלקתי את הקומקום‪.‬‬

‫כעבור כמה שניות שמעתי את צליל של הקאה במסדרון‪ .‬מיהרתי אל המסדרון‪.‬‬

‫קארין רצה בעקבותיי‪ .‬דפקתי על דלת השירותים בחוזקה כשליבי נפעם‪.‬‬

‫"נוגה‪ ,‬את בסדר?" שאלתי בדאגה‪.‬‬

‫אין תשובה‪.‬‬

‫"נוגה?"‬

‫"אני‪ ...‬בסדר‪ ".‬ענתה בקול מעומעם מבעד לדלת‪.‬‬

‫"אל תדאגי‪ .‬לכי תשכבי במיטה‪ .‬אני אביא לך את הקפה שביקשת ואת הטוסטים‬

‫למיטה‪ ".‬מלמלתי והלכתי במהירות למטבח‪.‬‬

‫למה שום דבר במשפחה הזאת לא מסתדר כמו שצריך?!‬

‫הרגשתי שאני הולכת להתמוטט תחת העומס של משפחת רובין‪.‬‬

‫ידי טיפסה אל הכיס האחורי שבמכנסיי‪ .‬הוצאתי את הטלפון נייד שלי וחייגתי בלי‬

‫לחשוב‪.‬‬

‫"הלו?" נשמע קולו של תום מאחורי הקו‪ .‬הוא נשמע שמח‪.‬‬

‫"תום?" מלמלתי מתאפקת שלא לבכות‪.‬‬

‫"מה קרה לך‪ ,‬נדיה?" הוא אמר בחיפזון‪.‬‬

‫"אבא לוקח לנו את קארין‪"...‬‬

‫גשם ירד בחוץ‪.‬‬

‫הלבשתי את קארין בלי לומר מילה‪ .‬ידיי רעדו‪ .‬עיניי ממוזגות מדמעות‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אל תבכי‪ ".‬היא בכתה‪" .‬נדיה‪ ,‬אל תבכי‪".‬‬

‫הנדתי בראשי לשלילה במבט אילם‪ .‬הלב שלי קפא בחזי‪ .‬לא יכולתי לנשום‪.‬‬

‫הרגשתי שאני מאבדת את אחותי הקטנה והיקרה לתמיד‪.‬‬

‫מי יודע מתי אראה אותה שוב? מי יודע לאן אבא ייקח אותה?‬

‫‪- 156 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לא יכולתי לסבול את המחשבות הללו לרגע נוסף‪ .‬לקחתי אותה על ידיי וירדנו‬

‫ביחד עם המזוודה שלה במדרגות‪.‬‬

‫אימא ננעלה בחדרה‪ .‬נוגה עדיין הרגישה רע והקיאה בשירותים‪.‬‬

‫זה היה התפקיד שלי למסור את הבת של אימא לאבא‪ .‬זה היה התפקיד שלי‬

‫למסור את אחותי האהובה עליי ביותר למישהו שלא ייתכן שאהב אותה כמוני‪.‬‬

‫הרגשתי זעם עצור כלפי אבא‪.‬‬

‫לא אהבתי אותו יותר‪ .‬הכאב העצום שהוא גרם למשפחה שלו‪ .‬הנטישה שלו‪ .‬אי‬

‫אפשר היה לסלוח לו על כך‪.‬‬

‫למטה הוא חיכה לקארין במכונית כסופה ויקרה למראה‪ .‬הוא פתח את הדלת‬

‫ואני בעיניים דומעות נישקתי את קארין על שתי לחייה‪.‬‬

‫הורדתי אותה על האספלט הרטוב‪ ,‬כשאני מחזיקה את המטרייה מעלינו‪.‬‬

‫"קארינוש‪ .‬אני מאוד אוהבת אותך‪ .‬אימא אוהבת אותך‪ .‬נוגה אוהבת אותך‪".‬‬

‫התייפחתי‪.‬‬

‫"לא! נדיה!" היא זעקה‪" .‬אני רוצה להיות איתך!"‬

‫"תכניסי אותה פנימה‪ ,‬נדיה‪ .‬היא תתקרר‪ ".‬אבא אמר כביכול בדאגה‪.‬‬

‫לא יכולתי להביט בו אפילו‪.‬‬

‫קארין אחזה ברגל שלי ולא הרפתה‪.‬‬

‫"נדיה!" היא זעקה בבכי‪.‬‬

‫"קארין‪ ,‬בבקשה‪ ,‬אני מבטיחה לך שנתראה ממש עוד מעט!" מלמלתי וניסיתי‬

‫להאמין בכך בעצמי‪" .‬תהיי ילדה טובה לאבא‪ .‬אני תמיד אחשוב עלייך!"‬

‫"היכנסי למכונית‪ ,‬ילדונת‪ ".‬אמר אבא‪" .‬נדיה ונוגה יבקרו אותך עוד מעט‪".‬‬

‫קארין נופפה לי בידה לשלום וטיפסה אל תוך המכונית‪.‬‬

‫אבא סגר את הדלת ובקץ מספר שניות המכונית נסעה בכבישים הרטובים במורד‬

‫הרחוב‪.‬‬

‫‪- 157 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נשארתי לעמוד מתחת למטריה שלי בגשם‪ .‬בוכה‪ ,‬קפואה מקור‪ ,‬שבורת לב‬

‫ועצובה‪.‬‬

‫איך הוא העז לקחת את קארין מאיתנו? איך הוא העז לקחת את הקטנה?‬

‫בחלוף מספר דקות ראיתי את המכונית הכסופה של תום מתקרבת אל הבניין‬

‫שלנו‪.‬‬

‫תום קפץ מתוך המכונית שלו וזינק אליי בלי לחשוב על כך שהוא נרטב בגשם‪.‬‬

‫ליבי המריא ונפל חזרה לאספלט כאשר הוא חיבק אותי בעוצמה וליטף את‬

‫שיערי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אני כל כך מצטער‪ .‬אני כל כך מצטער שלא באתי קודם‪ "...‬הוא לחש‪.‬‬

‫בכיתי‪.‬‬

‫הוא לא ראה את הדמעות שלי‪ .‬המעיל שלו ספג את כולן‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬נדיה שלי‪ ...‬הכול יהיה בסדר‪ .‬אני מבטיח לך‪ ".‬הוא לחש באוזני‪.‬‬

‫נשימותיו חמות באוזני‪.‬‬

‫ליבי הפועם צרב בכל פעימה‪.‬‬

‫"בואי‪ ,‬בואי נדיה שלי‪ ...‬בואי נלך אליי הביתה‪ .‬קארין תהיה בסדר‪ .‬את תהיי‬

‫בסדר‪ .‬העיקר שלא תתקררי עכשיו‪".‬‬

‫הלכנו אל עבר המכונית שלו‪ .‬לא יכולתי לומר מילה‪.‬התיישבנו במושב האחורי של‬

‫המכונית ותום לא הפסיק לחבק אותי‪.‬‬

‫לא התנגדתי לחיבוק שלו‪ .‬לא התנגדתי לכך שהוא קרא לי "נדיה שלי"‪ .‬לא‬

‫התנגדתי לנשימות החמות שלו על לחיי‪.‬‬

‫אפילו כששפתיו החמות נשקו על מצחי הדבר היחיד שעלה בדעתי לעשות‬

‫להשפיל את עיניי ולראות את הדמעות זולגות מעיניי‪.‬‬

‫‪- 158 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ -17‬הפתעות מרובות‬
‫בית בלי קארין היה בית בלי נשמה‪ .‬כולם נראו עסוקים מאוד לפתע בעניינים‬

‫שלהם‪ .‬אף אחד לא טרח לדבר יותר מדי אחד עם השני‪ ,‬אף אחד לא טרח‬

‫להזכיר את השם של הקטנה‪.‬‬

‫כולנו שתקנו‪ .‬כולנו כאבנו ואימא החליטה להילחם בחזרה‪ .‬אימא החליטה לערב‬

‫עורכי דין‪ .‬ובתי משפט‪ .‬ועשרות אלפי שקלים שלא היו לה כדי להחזיר את הבת‬

‫שלה‪.‬‬

‫התחלתי להעריך את אימא יותר‪ .‬השתדלתי לבשל ארוחות טעימות יותר‪ .‬לקרצף‬

‫את הרצפות בבית ביתר מהירות ויסודיות‪.‬‬

‫כאשר הייתי חולפת על פני חדרה של קארין הרגשתי שאני לא יכולה להיכנס‬

‫פנימה‪ .‬האוויר בחדרה הרגיש דחוס מדיי‪.‬‬

‫עדיין לא קיבלתי את תוצאות המבחנים הראשונים לקונסרבטוריון‪ .‬הנחתי שלא‬

‫עברתי את הבחינה הראשונית‪ .‬הנחתי ששכחו אותי‪ ,‬שלא ניגנתי מספיק טוב‪.‬‬

‫איתי בא לבקר את נוגה לעיתים קרובות מאוד‪ .‬בערב אחד שבו הוא שהה אצלנו‪,‬‬

‫אחרי ארוחת ערב שאני הכנתי‪ ,‬נוגה הלכה לשירותים‪ .‬היא שוב לא הרגישה טוב‪.‬‬

‫אני ואיתי נשארנו לשבת מול השאריות של ארוחת הערב לבדנו‪.‬‬

‫אימא עדיין לא חזרה מהעבודה‪ .‬היא החלה לחזור הביתה בשעות מאוחרות מאוד‬

‫מאז שקארין איננה‪.‬‬

‫"אז מה‪ ,‬נדיה‪ ,‬תראי איזה רזה נהיית‪ ".‬הוא אמר‪ .‬עיניו נחות על גופי הדקיק ולא‬

‫מרפות‪.‬‬

‫האדמתי וקמתי כדי לפנות את הצלחות מהשולחן‪.‬‬

‫למה הוא לא מרפה ממני? האם מה שתום אמר לו לא עזר?!‬

‫"לאן את ממהרת? את לא יכולה לדבר איתי קצת?" שאל‪ .‬עיניו הבהבו לנגד עיניי‪.‬‬

‫"מה אתה רוצה?"‬

‫‪- 159 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בכל שנייה נוגה עמדה לחזור לסלון ולא רציתי להיות זאת שתסביר לה מה‬

‫פירוש הסיטואציה המביכה הזאת‪ .‬מה פירוש העיניים המטיילות של החבר שלה‬

‫על גופה של אחותה הקטנה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬תהיי קצת יותר חברותית אליי‪ .‬אני ואת מבינים אחד את השני‪ .‬נוגה עכשיו‬

‫בשלב של מצבי רוח מחורפנים‪ .‬גם אני זקוק להבנה‪ .‬גם אני זקוק למישהו לפרוק‬

‫עליו את העצבים שלי‪".‬‬

‫לא האמנתי למה שיצא מפיו‪ .‬המילים שלו עמדו באוויר‪.‬‬

‫"תפסיק‪ ".‬מלמלתי ומיהרתי עם הצלחות למטבח‪ .‬הצלחות התרסקו ולא נשברו‬

‫רק במזל בכיור‪.‬‬

‫עוד שנייה אחת אני אשבר ואספר הכול לנוגה‪ .‬עוד שנייה אחת‪-‬‬

‫"מה קרה?" שאלה נוגה כאשר חזרה לסלון‪ .‬היא נראתה ירקרקה מעט‪.‬‬

‫"שום כלום‪ .‬יש לך אחות כזאת מצחיקה‪ .‬הכול נופל לה מהידיים!" איתי צחקק‪.‬‬

‫סובבתי את ראשי בזעם ושטפתי כלים‪.‬‬

‫ביום שבת בערב הרגשתי עצובה במיוחד‪ .‬בימי שבת קארין ואני היינו מבלות חלק‬

‫נכבד מהזמן שלנו ביחד‪.‬‬

‫עכשיו כשהיא לא פה השקט הזה ששורר בבית הורס אותי מבפנים‪ .‬זהו שקט של‬

‫דממת מוות‪ .‬של משפחה מפורקת ולא מאושרת‪.‬‬

‫התגעגעתי לצחוק שלה‪ ,‬לעיניים הבוהקות שלה‪ .‬התגעגעתי אפילו לצליל תפיפות‬

‫הרגליים שלה במסדרון כשהיא רצה לקראתי‪.‬‬

‫בשעה שש וחצי בערב הופתעתי במיוחד לראות תום עומד בדלת‪.‬‬

‫הסמקתי וחייכתי בפיזור נפש‪.‬‬

‫הרגשתי טיפשית במיוחד לאור העובדה שתום ראה אותי בטרנינג אדום ביתי‬

‫וסוודר שחור רחב שהיה שייך פעם לאבא‪.‬‬

‫‪- 160 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הוא לא אמר לי שיבוא‪ .‬ליבי קיפץ בתוך חזי‪.‬‬

‫הובלתי אותו במסדרון לחדר שלי‪ .‬באמצע המסדרון נוגה ואיתי הגיחו מפתח‬

‫החדר‪.‬‬

‫"מה אתה עושה פה‪ ,‬תום?" איתי שאל ולא התאפק‪.‬‬

‫"באתי לראות את נדיה‪ ".‬הוא אמר בשלווה בלי לחייך‪.‬‬

‫נוגה הביטה בשני הבחורים ואז בי במבט לא חביב‪ .‬לא הבנתי מה עובר עליה‬

‫בכלל‪ .‬העדפתי להביט בתום‪ .‬הוא היה כל כך גבוה‪ .‬כל כך בטוח בעצמו‪.‬‬

‫"אה‪ .‬לא ידעתי שנדיה מארחת אותך אצלה‪ ".‬המשיך איתי‪.‬‬

‫"ואני לא ידעתי שזה עניינך‪ ,‬איתי‪ .‬תחזור לנוגה ותפסיק להתעסק בעניינים שהם‬

‫לא שלך‪ ".‬אמר תום והובלתי אותו לחדר שלי‪.‬‬

‫"מה אמרת?" איתי הצטעק ותום הסתובב אליו‪.‬‬

‫"כדאי שתירגע‪ ,‬איתי‪ .‬אנחנו נמצאים בבית של נדיה ונוגה‪ .‬תפסיק לעשות לעצמך‬

‫בושות‪ .‬אם יש לך משהו להגיד לי‪ ,‬תגיד לי את זה בחוץ‪".‬‬

‫איתי חזר לחדר של נוגה עם הזנב מקופל בין רגליו‪.‬‬

‫הרגשתי הקלה‪ .‬כל כך שמחתי שתום היה שם‪ .‬איתי הזה פשוט היה בלתי נסבל!‬

‫הוא כל כך הטריד אותי!‬

‫"את בסדר‪ ,‬נדיה?" שאל תום‪.‬‬

‫הוא התיישב על המיטה שלי ואני נשארתי לעמוד באי נוחות ליד הדלת‪.‬‬

‫"אה כן‪ .‬מה איתך?" מלמלתי והבטתי בנעליים השחורות שלו שהיו נקיות ללא‬

‫רבב‪.‬‬

‫"הכול טוב‪ ,‬תודה לאל שאני כבר לא חולה‪ .‬עכשיו סוף סוף הכול יקרה כמו‬

‫שצריך‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬

‫"על מה אתה מדבר?" שאלתי בחוסר הבנה‪.‬‬

‫‪- 161 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני רוצה להזמין אותך לצאת איתי‪ ".‬אמר והקול שלו רטט‪" .‬אני רוצה לעשות‬

‫הכול כמו שצריך‪".‬‬

‫הרגשתי את הלב שלי מחמיץ פעימה אחר פעימה‪.‬‬

‫מה?!‬

‫קפאתי במקומי‪ .‬הדם אזל מפניי‪.‬‬

‫"נדיה?" הוא מלמל‪.‬‬

‫לא הגבתי‪.‬‬

‫"בבקשה תגידי משהו‪ ".‬שמעתי את הפחד הדקיק שהסתנן לקולו‪.‬‬

‫"אז אתה לא רוצה להיות ידידים?" מלמלתי ולא יכולתי להפסיק להיות אדומה‪.‬‬

‫"אני לא יכול להיות ידיד שלך‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫"אבל תום‪ ,‬אני לא מבינה‪"-‬‬

‫"אל תחפשי את הסיבות‪ .‬אל תפחדי‪ .‬בבקשה‪ ".‬קולו היה רך‪.‬‬

‫פחדתי‪.‬‬

‫המחשבה על הבריחה שלו באותו לילה הבהבה במוחי כמו לפיד בוער‪ .‬באותו‬

‫רגע הוא הלך‪ .‬הוא כינה את הכול טעות ואז נעלם‪ .‬האם יעשה זאת שוב?‬

‫"אני העצבתי אותך?" הוא שאל‪ .‬ידיו אחזו בידי‪ .‬כפות ידיו היו גדולות בהרבה‬

‫מכפות ידיי‪ .‬הרגשתי קטנה ולא מבינה שום דבר‪.‬‬

‫"אני צריכה שתסביר לי על הלילה ההוא‪ ".‬אמרתי בסופו של דבר ונחתי על‬

‫המיטה לצידו‪.‬‬

‫הבטתי קדימה‪ .‬בחנתי את הכיסא שליד שולחן הכתיבה שלי בקפידות בלי לראות‬

‫אותו בכלל‪ .‬חושי השמיעה שלי התחדדו‪.‬‬

‫"נדיה‪ "...‬שמעתי את ההיסוס בקולו‪" .‬אני מצטער‪ .‬אין לי הסבר‪ .‬אני הייתי טיפש‪".‬‬

‫שתקתי‪.‬‬

‫ההסבר הזה לא סיפק אותי‪.‬‬

‫‪- 162 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"למה אתה חושב שזאת לא תהיה טעות עכשיו?" מלמלתי‪ .‬מצאתי שהטון שבקולי‬

‫נשמע מריר מכפי שהוא היה באמת‪.‬‬

‫"אני פחדתי‪ .‬בבקשה תביני אותי‪ .‬את צעירה‪ .‬את בסך הכול בת שבע עשרה! אני‬

‫בן עשרים ושלוש! אני לא רוצה לפגוע בך‪ .‬זה הדבר האחרון שאני רוצה! אף פעם‬

‫לא היה לך חבר ואני לא רוצה שתיפגעי ממני אם אעשה משהו שלא כרצונך‪ .‬אני‬

‫מפחד להרוס אותך‪".‬‬

‫"באיזה אופן תהרוס אותי?"‬

‫"את יותר מדיי רכה‪ .‬יותר מדיי טובה בשבילי‪ ".‬הוא מלמל והביט מבעד לחלון‪.‬‬

‫טיפות של גשם נדבקו לזגוגית החלון‪.‬‬

‫"אל תגיד את זה‪ .‬אני לא כזאת טובה‪ ".‬מלמלתי והבטתי מבעד לחלון גם אני‪.‬‬

‫כיצד הגענו לשיחה הזאת בכלל?‬

‫"אני מפחד‪ ,‬נדיה‪ .‬אני לא מושלם‪ .‬את מושלמת בעיניי‪ ".‬הוא מלמל והעיניים‬

‫החומות שלו הביטו בי כעת‪" .‬רק הזדמנות אחת‪ .‬אני לא אכריח אותך להיות איתי‬

‫אם לא תרצי‪".‬‬

‫להיות איתך זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם‪.‬‬

‫המבט שבעיניו היה אינטימי וקרוב מאיי פעם‪.‬‬

‫אם רק היה לי את האומץ הייתי מנשקת אותו ושמה קץ לפחדים ולחששות שלי‪.‬‬

‫שמה קץ להיסוסים שלי‪ .‬הייתי מתחילה לחיות את סיפור האהבה שלנו‪ .‬נותנת לנו‬

‫אישור להיות מאושרים‪.‬‬

‫אך לא העזתי לנשק אותו למרות שהפנים שלו היו כל כך קרובות לפנים שלי‪.‬‬

‫תום‪ ,‬העיניים שלי אומרות לך 'כן'‪.‬‬

‫אל תאכזב אותן‪ .‬אל תאכזב אותי שוב‪ .‬החיוך התפשט על פניו והוא חיבק אותי‬

‫בחוזקה ובחום‪.‬‬

‫‪- 163 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי שאנחנו על גג העולם‪ .‬רק החיבוק המחמם שלו כבר נתן לי את ההרגשה‬

‫שהעולם הוא מקום בטוח יותר לחיות בו‪.‬‬

‫הלכנו לשבת בבית קפה בתל אביב‪ .‬הבית קפה עצמו היה קטן וקירותיו מכוסים‬

‫בטפטים בצבע קרם עם דוגמא של פרחים‪ .‬לא הרבה אנשים פקדו אותו בחורף‪,‬‬

‫אני ותום היינו בין היחידים שאכלסו אותו באותו ערב‪.‬‬

‫תום הזמין לו כוס קפה ואת עוגת השוקולד האהובה עליו‪ ,‬אני הזמנתי תה בטעם‬

‫פטל ועוגת לימון קטנה‪.‬‬

‫"אני יודע שאת רזה מאוד‪ ,‬נדיה‪ ,‬אבל אני לא רוצה שתרעיבי את עצמך‪ ".‬אמר‬

‫ולקח את הכפית שלו וקירב אותה לפה שלי‪.‬‬

‫פתחתי את פי ואכלתי קצת מהעוגה שלו בביישנות‪.‬‬

‫"אז תטעם גם מהעוגה שלי‪ ".‬אמרתי באומץ ולקחתי את הכפית שלי עם חתיכה‬

‫מהעוגה וקירבתי אותה לפה שלו‪.‬‬

‫תום נראה מרוצה‪.‬‬

‫"טעים לך?" שאלתי ברוך‪.‬‬

‫"נעים לי‪ ".‬הוא תיקן אותי וחייך‪.‬‬

‫דיברנו על קארין‪ ,‬על הגעגועים אליה‪ ,‬תום דיבר על העבודה‪ ,‬על הלימודים‪ ,‬על‬

‫השכר דירה שהוא אמור לשלם‪ .‬אחר כך הנחנו את כל הבעיות הצידה לכמה‬

‫שעות ודיברנו על נושאים קלילים ומצחיקים‪.‬‬

‫לקראת סוף הערב כשהרגשתי מנומנמת מעט‪ ,‬תום אחז בידי בחוזקה כשעמדנו‬

‫מתחת לגגון ליד בית הקפה שכיסה אותנו מפני הגשם‪ .‬מזג האוויר הקפוא הקפיא‬

‫את כל מה שהיה מסביב‪ ,‬אבל את מה שהיה בלבבות שלנו לא היה בכוחו של‬

‫החורף לכבות‪.‬‬

‫‪- 164 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫תום חיבק אותי ברכות ובאינטימיות שלא חשתי בה אף פעם קודם לכן והרגשתי‬

‫שאני נמצאת ברקיע השביעי‪.‬‬

‫אף פעם לא חיבקו אותי בדרך הזאת‪ .‬אף פעם לא נגעו בי בדרך הזאת‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬אני אפילו לא יכול למצוא את המילים כדי לומר לך כמה אני שמח‬

‫שהסכמת להיות איתי‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫רעש טיפות הגשם שנחתו על הגגון לא הפריע לי לשמוע את הקול העדין שלו‪.‬‬

‫"תום‪"?..‬‬

‫חלפה בתוכי הרגשה של עונג כשהוא חייך‪.‬‬

‫"אז מה אנחנו עכשיו בעצם?" שאלתי בקול הכי קטן‪.‬‬

‫"אני מקווה שאת מנחשת‪ ,‬נדיה‪ "...‬הוא חייך ונראה מאושר‪.‬‬

‫"חברים?" שאלתי‪.‬‬

‫הוא רכן אליי ונישק אותי‪ .‬הרגשתי את השפתיים שלו נפגשות ברכות מושלמת עם‬

‫השפתיים שלי‪ .‬הרגשתי דקירה של עונג בבטני‪ .‬לא רציתי שהוא יפסיק‪ .‬אחרי‬

‫כמה דקות הוא הפסיק‪.‬‬

‫"זה עונה לך על השאלה‪ ,‬ילדה מתוקה שכמותך?" הוא שאל ונשק לי שוב קלות‪.‬‬

‫לא יכולתי לדבר מרוב שהייתי אדומה‪ .‬זה בהחלט ענה לי על כל השאלות שצצו‬

‫במוחי באותם רגעים‪.‬‬

‫אני ותום לא רצינו להיפרד במדרגות ליד דלת הבית שלי‪ .‬שנינו ידענו שלא‬

‫נתראה במשך כמעט שבוע שלם‪ .‬כשעמדנו ליד הדלת כבר הרגשתי את הניצנים‬

‫הראשונים של הגעגועים כלפיו צצים על פני השטח‪ .‬ידעתי שמיום ראשון יתחיל‬

‫שבוע קשה‪ .‬שבוע של געגועים‪.‬‬

‫גם תום חשב על כך אך הוא לא אמר שום דבר‪.‬‬

‫במקום זה הוא נישק אותי‪.‬‬

‫‪- 165 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אהבתי את הדרך שבה הוא החזיק אותי כשהוא נישק אותי‪ ,‬כשהתחבקנו‪ .‬אהבתי‬

‫את הדרך שבה הו החזיק את ידי‪ .‬בבטחה‪.‬‬

‫"נדיה ‪ -‬אני‪ "...‬הוא מלמל ועיניו נצצו‪" .‬אני לא יודע איך להגיד לך את זה‪"...‬‬

‫תום העמיד אותי מספר מדרגות מעליו וכעת הייתי איתו בגובה עיניים‪.‬‬

‫"גם אני מרגישה את זה‪ ".‬מלמלתי בחולשה‪" .‬אתה לא חייב להגיד שום דבר‪".‬‬

‫הוא חיבק אותי‪.‬‬

‫"אני לא רוצה להרוס‪"-‬‬

‫"ששש‪ "-‬מצאתי את עצמי מנחמת את תום‪" .‬חבר שלי‪ ,‬מעכשיו הכול יהיה בסדר‪".‬‬

‫"חברה מתוקה שלי‪ ,‬את כל כך מבינה‪ ".‬הוא אמר באושר‪" .‬את לא יודעת כמה את‬

‫עושה אותי מאושר‪"...‬‬

‫חייכתי בביישנות‪.‬‬

‫"לילה טוב לך‪ ,‬תום‪ ".‬מלמלתי והעזתי לנשק אותו על הלחי שלו‪.‬‬

‫הוא חייך ונישק אותי על השפתיים בעדינות‪.‬‬

‫התרגשתי‪.‬‬

‫"לילה טוב‪ ,‬חברה מתוקה שלי‪ .‬חלומות מתוקים שיהיו לך‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫נכנסתי הביתה בתחושה שאני מרחפת על ענן‪.‬‬

‫תום חבר שלי! התנשקנו! אנחנו ביחד!‬

‫אני עדיין לא מאמינה איך הכול הסתדר ככה באופן מושלם!‬

‫אני לא מאמינה‪.‬‬

‫תום ואני ביחד‪.‬‬

‫בחלוף מספר דקות החלפתי בגדים לפיג'מה‪ .‬ידעתי שהלילה הזה אין סיכוי‬

‫שאירדם‪ .‬הלילה אחשוב על תום על כל מה שקרה בינינו‪.‬‬

‫בדיוק ברגע שבאתי לכבות את האור שמעתי צליל חלוש קורא בשמי‪.‬‬

‫‪- 166 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נוגה?" מלמלתי‪.‬‬

‫דידיתי לחדר החשוך שלה‪ .‬היה לי קר והרגשתי את עורי סומר‪.‬‬

‫מנורה קטנה דלקה בחדרה של נוגה‪ .‬היא ישבה על המיטה ועיניה רטובות‬

‫מדמעות ומסקרה שחורה נמרחה על לחייה‪.‬‬

‫"מה קרה?" נבהלתי‪.‬‬

‫עיניה היו חסרות אונים לחלוטין‪ .‬התקרבתי אליה והיא אחזה בידי והחלה לרעוד‪.‬‬

‫"נוגה! אל תפחידי אותי‪ ".‬נרעדתי גם אני‪" .‬מה קרה?"‬

‫"נדיה‪ ,‬אני חושבת שאני בהיריון‪".‬‬

‫‪- 167 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫‪ – 18‬אהבות ישנות ותהיות‬

‫"את מה?" שאלתי בבהלה‪.‬‬

‫"בהיריון! נדיה!" היא הצטעקה‪.‬‬

‫הרגשתי לגמרי לא ממוקדת‪ .‬הגעתי הביתה אחרי פגישה חלומית עם תום‪,‬‬

‫התכוננתי ללכת לישון והנה זה בא‪ .‬נוגה עם המחשבות שלה על תינוקות ועל‬

‫היריון!‬

‫"עשית בדיקה?" שאלתי כשבמוחי חולפות עשרות מחשבות על קארין כתינוקת‪.‬‬

‫כשקארין נולדה אני הרביתי לטפל בה‪ ,‬ביקשתי מאימא לשחק איתה‪ ,‬לשיר לה‪,‬‬

‫להחזיק אותה בידיים שלי עד שנרדמה ולהעמיד פנים שהיא התינוקת שלי‪ .‬נוגה‪,‬‬

‫לעומת זאת‪ ,‬התייחסה בקרירות וריחוק מסוים לקארין כשנולדה‪ ,‬כאילו קארין היא‬

‫לא יצור קטן ואנושי אלא מן בובה קטנה ומצווחת‪ ...‬תהיתי אם גם לגבי היא‬

‫הרגישה אותו הדבר כשרק נולדתי‪.‬‬

‫נוגה אף פעם לא הייתה טיפוס אימהי במיוחד‪.‬‬

‫"לא עשיתי בדיקה‪ .‬אני מפחדת‪ ".‬היא רעדה‪" .‬מה אם זה נכון?!"‬

‫"מתי פעם אחרונה היה לך מחזור?" שאלתי‪ .‬ניסיתי להיות הגיונית ככל האפשר‬

‫במצב לא הגיוני שכזה‪.‬‬

‫היא ניסתה להיזכר מבעד לדמעות שנורו מעיניה‪ .‬עיניה נראו מעורפלות ולא‬

‫ממוקדות‪.‬‬

‫"נוגה?" מלמלתי‪.‬‬

‫"אני לא זוכרת!" היא התייפחה‪" .‬לא זוכרת! אני לא מתעדת את זה כמוך בלוח‬

‫שנה!"‬

‫"נדיה‪ ...‬אני אבודה!"‬

‫ניסיתי לחבק אותה והיא דחפה אותי קלות מעליה‪.‬‬

‫"שום דבר לא אבוד‪ ...‬שום דבר עוד לא בטוח‪ "...‬אמרתי וניסיתי לשכנע גם את‬

‫עצמי שהכול עדיין לא אבוד‪.‬‬

‫‪- 168 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני צריכה לקנות בדיקה‪ "...‬היא מלמלה ועדיין רעדה‪.‬‬

‫אף פעם לא ראיתי את אחותי הגדולה במצב מעורער כזה‪ ,‬במצב מפחיד ומבהיל‬

‫שבו היא שהתה עכשיו‪ .‬התרגלתי לראות אותה שמחה וקופצנית‪...‬‬

‫ועכשיו היא רעדה כמו עלה נידף ברוח‪.‬‬

‫הרגשתי שכל העולם מתהפך‪.‬‬

‫איך ייתכן שנוגה תהיה בהיריון?!‬

‫זה לא אמור לקרות‪...‬‬

‫"נוגה‪ ...‬מחר על הבוקר אני אלך איתך לקנות את הבדיקה‪ .‬הכול יהיה בסדר‪".‬‬

‫מלמלתי‪.‬‬

‫היא הנידה בראשה לשלילה‪.‬‬

‫"הכול לא יהיה בסדר‪ ...‬הכול לא יהיה בסדר‪ ,‬נדיה‪ ".‬היא נראתה מזועזעת‬

‫מעצמה‪" .‬שום דבר לא יהיה בסדר‪".‬‬

‫"בואי אני אכין לך משהו חם לשתות כדי שתירגעי‪ "...‬מלמלתי לה‪.‬‬

‫היא שוב התנגדה‪.‬‬

‫"תעזבי אותי לבדי‪ ,‬נדיה‪ .‬מחר בבוקר נלך לעשות את הבדיקה‪ ".‬היא נשכבה על‬

‫המיטה ועיניו ממוזגות‪" .‬עד אז אני רוצה להיות לבד‪".‬‬

‫קמתי מהמיטה בזהירות וחזרתי לחדר שלי מבולבלת ומפוחדת כמעט כמו אחותי‬

‫הגדולה‪.‬‬

‫נוגה לא השמיעה ולו צליל אחד מאז שהתעוררנו‪.‬‬

‫שום "בוקר טוב"‪ ,‬שום "מתי נלך כבר?"‪ ,‬שום "מה אני אעשה?"‪.‬‬

‫כאילו היא נעשתה אילמת לפתע‪.‬‬

‫אימא שהתארגנה במהירות על הבוקר כמעט ולא שמה לב שמשהו לא בסדר‪.‬‬

‫‪- 169 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אימא‪ ,‬אני אלך היום עם נוגה לקופת חולים‪ .‬היא לא מרגישה טוב‪ .‬אז אני לא‬

‫אלך לבית הספר‪ ".‬אמרתי כשאימא לגמה במהירות מהקפה שלה במטבח‪.‬‬

‫אימא נראתה עייפה ומרוחקת במחשבותיה‪.‬‬

‫"בסדר‪ ".‬היא מלמלה‪ .‬הנחתי שהיא אפילו לא שמעה את מה שאמרתי לה הרגע‪.‬‬

‫"הכול בסדר‪ ,‬אימא?"‬

‫"הולכת להיות פגישה אחר הצהריים עם עורך הדין לגבי קארין‪ .‬עוד מעט ייקחו‬

‫עדויות לבית משפט‪ ".‬היא מלמלה במהירות וסיימה את הקפה שלה‪" .‬תשטפי את‬

‫הכוס שלי‪ ,‬טוב?"‬

‫היא יצאה מהמטבח וכעבור שניות בודדות שמעתי את דלת הכניסה נפתחת‬

‫ונסגרת‪.‬‬

‫שטפתי את הכוס שלה ושאלתי את נוגה אם היא רוצה לשתות משהו‪ .‬או לאכול‪.‬‬

‫היא אפילו לא ענתה‪.‬‬

‫אני אכלתי שלושה וופלים עם לימון ולגמתי מהתה שלי‪.‬‬

‫נוגה ישבה על אחת הכורסאות בסלון‪ ,‬לבושה שחורים ובהתה בטלוויזיה המכובה‪.‬‬

‫"בואי נלך‪ ,‬נוגוש‪ ".‬מלמלתי לה בחיבה‪.‬‬

‫היא הנהנה וקמה מהכורסא בלי להביט בי‪.‬‬

‫הלכנו בשתיקה עד לבית המרקחת הקרוב שהיה במרחק כמה רחובות מהבית‬

‫שלנו‪.‬‬

‫האוויר שבחוץ היה קר אך לא היה גשום‪ .‬השמיים היו נקיים מענני גשם ושמש‬

‫חורפית בצבצה מעל לראשינו‪.‬‬

‫הגענו לבית המרקחת‪.‬‬

‫צעדנו בין המדפים השונים עד שזיהיתי את המדף של הערכות לבדיקת היריון‬

‫ממש מול הפרצוף שלי‪.‬‬

‫"זה פה‪ ".‬אמרתי לה‪.‬‬

‫‪- 170 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נוגה שלחה מבט בודד בקופסאות על המדפים ומלמלה‪:‬‬

‫"את תבחרי אותם ותגידי לי כשיגיע הזמן לשלם בקופה‪".‬‬

‫עם המילים הללו היא צעדה אל המדפים של השמפו והקרמים והשאירה אותי‬

‫לבדי מול כל הערכות הללו‪.‬‬

‫מאיפה היה עליי לדעת איזו ערכה היא טובה? איזו ערכה היא הכי בטוחה? הכי‬

‫נכונה?‬

‫הרגשתי שאני יותר בהיריון מנוגה בשלב הזה‪.‬‬

‫לקחתי כמה קופסאות בידיי וקראתי את ההוראות שלהן‪.‬‬

‫בסופו של דבר לקחתי שלושה ערכות ליתר בטחון‪ .‬אחת מהן בטוח תגיד אם נוגה‬

‫בהיריון או לא‪.‬‬

‫נוגה הצטרפה אליי כשעמדתי בקופה‪ .‬היא החזיקה בידיה כמה קרמים ושמפו‪.‬‬

‫כאילו היא באה להדגיש שהיא קונה את השמפו ולא את הערכה לבדיקת‬

‫ההיריון‪ .‬שערכת ההיריון שייכת למישהי אחרת‪.‬‬

‫לא לה‪.‬‬

‫"בשביל מה כל הקרמים הללו?" שאלתי כאשר היא שילמה למוכרת‪.‬‬

‫"שיהיה לי עם מה להתנחם לא משנה מה יקרה‪ ".‬מלמלה‪.‬‬

‫גלגלתי את עיניי‪.‬‬

‫יצאנו מבית המרקחת‪.‬‬

‫הלכנו בחזרה הביתה‪.‬‬

‫עם כל צעד שלנו הרגשתי עצבנית יותר ויותר‪ .‬נוגה נראתה שלווה יותר מאשר‬

‫אתמול בלילה‪ .‬היא הקדישה תשומת לב יתרה לקרמים שלה ונתנה לי לקחת את‬

‫השקית עם הערכות להיריון‪.‬‬

‫‪- 171 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫עד כמה שלא התאמצתי‪ ,‬לא הצלחתי לדמיין את נוגה הרה‪ .‬לא הצלחתי לדמיין‬

‫אותה הולכת לבדיקות שונות שנשים בהיריון הולכות אליהן‪ .‬לא הצלחתי לדמיין‬

‫אותה מחזיקה בתינוק או בתינוקת החדשה ומנענעת אותם בידיה‪.‬‬

‫ומה יגיד איתי?‬

‫האם איתי יסכים עם כל הרעיון הזה?‬

‫האם הוא לא יתחרפן מהרעיון שלו ולנוגה יהיה תינוק ביחד?‬

‫ומה אם נוגה תחליט לבצע הפלה?‬

‫מה אם היא תפיל את התינוק? תהרוג יצור קטן‪?...‬‬

‫הגענו עד לפתח הבית ועד למהרה התיישבנו בסלון כשהערכות מביטות בנוגה‬

‫בתוכחה‪.‬‬

‫"נוגה‪".‬‬

‫"מה?"‬

‫"תבצעי את הבדיקה‪".‬‬

‫"אני מפחדת‪".‬‬

‫"אני יודעת‪".‬‬

‫"מה איתי יגיד?"‬

‫"לא יודעת‪".‬‬

‫"מה אימא תגיד?"‬

‫"לא יודעת‪".‬‬

‫"אוף‪ ...‬נדיה‪"...‬‬

‫"מה?"‬

‫"מה אני אעשה?!"‬

‫"תבצעי את הבדיקה כבר!"‬

‫‪- 172 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫סבלנותי החלה פוקעת‪.‬‬

‫נוגה נכנסה לשירותים עם בדיקות ההיריון לפני רבע שעה‪ .‬מאז היא לא השמיעה‬

‫ולו צליל אחד שהעיד על חיים‪.‬‬

‫התקרבתי אל דלת השירותים‪.‬‬

‫"נוגה?"‬

‫"מה?"‬

‫"מה התשובה?"‬

‫נוגה פתחה את הדלת ויצאה מהשירותים‪.‬‬

‫"שלושתן יצאו חיובי‪ .‬אני בהיריון‪ ".‬עיניה מבוהלות‪ .‬נראה שהיא עומדת לחטוף‬

‫התקף חרדה‪.‬‬

‫"מה?" הרגשתי את הצבע אוזל מפניי‪ .‬לא ציפיתי לתשובה הזאת‪ .‬ציפיתי לתשובה‬

‫שלילית‪ .‬שהכול היה רק בדיחה‪ ...‬שהכול היה לא אמיתי‪.‬‬

‫נוגה בהיריון!‬

‫"אלוהים! נוגה! מה תעשי?!"‬

‫"אני אגיד לאיתי‪ ".‬אמרה בקול החלטי‪" .‬זה לא משהו שחשבנו עליו‪ .‬אבל הוא‬

‫חייב לדעת‪".‬‬

‫ישבתי בחדרי וחייגתי את המספר של תום‪ .‬קיוויתי שיש לו הפסקה בלימודים‬

‫ושאני לא מפריעה לו במשהו חשוב‪.‬‬

‫"תום?" מלמלתי והרגשתי את הלב שלי ממריא מאושר כשהוא ענה‪.‬‬

‫"מה קרה‪ ,‬חברה מתוקה שלי?" הוא שאל‪.‬‬

‫"לא קרה לי שום דבר אבל נוגה בהיריון‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫תום לא ענה לרגע‪.‬‬

‫‪- 173 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"וואו‪ ...‬זה היה בלתי צפוי‪ ...‬תגידי לה שתלך לרופא נשים ושתבדוק באיזה חודש‬

‫היא‪ .‬איתי יודע?" הוא נשמע מופתע‪.‬‬

‫"היא אמורה לספר לו‪ .‬אבל אני לא חושבת שהוא ישמח‪ ".‬מלמלתי עוד יותר‬

‫בשקט‪ .‬נוגה לא תאהב לשמוע את מה שיש לי להגיד על חבר שלה‪.‬‬

‫"אני מכיר את איתי‪ .‬הוא לא ממש ישמח לשמוע את הידיעות האלה‪ ".‬אמר תום‪.‬‬

‫"אבל אין לה ברירה‪ ...‬ומה איתך?"‬

‫"אני בסדר‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫מתגעגעת כבר‪...‬‬

‫"מה את עושה?" הוא שאל‪.‬‬

‫"יושבת בבית‪ .‬הלכתי עם נוגה לבית המרקחת לקנות את ההערכות להיריון‪ .‬מה‬

‫אתה עושה?"‬

‫"חושב עלייך‪ .‬כל הזמן‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫האדמתי כולי מעונג‪.‬‬

‫"אוי תום‪ "...‬הרגשתי שנגמר לי החמצן לפתע‪.‬‬

‫"מה אני אעשה? אני לא יכול לחשוב על משהו אחר חוץ ממך‪".‬‬

‫"אתה צריך ללמוד! לעבוד!" אמרתי‪" .‬אני לא רוצה להפריע לך‪"...‬‬

‫"את בחיים לא מפריעה לי‪ "...‬הוא מלמל‪" .‬אני שמח שהתקשרת‪".‬‬

‫"גם אני‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"אני אמשיך לעבוד בינתיים‪ .‬אם יקרה משהו חדש תתקשרי אליי‪ ,‬מתוקה שלי‪".‬‬

‫הוא אמר‪.‬‬

‫הרגשתי שאני נמסה‪.‬‬

‫איך העולם יכול להשתגע ולהתהפך על צידו כשתום אומר לי דברים מדהימים‬

‫שכאלה?!‬

‫‪- 174 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נוגה סיפרה לאימא על ההיריון שלה‪ .‬נוגה סיפרה לאיתי על ההיריון שלה‪.‬‬

‫כולם אמרו בפה אחד שהיא צריכה לעשות הפלה ללא היסוסים‪.‬‬

‫"אין לנו מקום בבית לתינוק‪ ".‬אמרה אימא‪.‬‬

‫"אנחנו צעירים מדיי בשביל תינוק‪ ".‬אמר איתי‪.‬‬

‫"אין לכם כסף לממן תינוק!" המשיכה אימא‪.‬‬

‫"אף אחד לא אמר שהוא רוצה עכשיו תינוק!" אמר איתי‪.‬‬

‫נוגה ישבה ביניהם על הספה‪.‬‬

‫השעה הייתה שמונה וחצי בערב‪.‬‬

‫אני הייתי עסוקה בהכנת ארוחת ערב‪ .‬הפעם רק לפי בקשתה של נוגה‪.‬‬

‫היא רצתה לאכול אטריות ושניצלים‪ .‬הרבה שניצלים‪.‬‬

‫שמעתי את קולותיהם המתווכחים והנדהמים של אימא ואיתי‪.‬‬

‫נוגה לא הרבתה לדבר‪.‬‬

‫היא רק מלמלה פה ושם דברים לא ברורים והחזיקה בבטן השטוחה שלה‪ ,‬כאילו‬

‫היא לבד לא מאמינה שגודל בתוכה יצור חיי‪.‬‬

‫כאשר הארוחה הייתה מוכנה וערכתי לבדי את השולחן‪ ,‬כולם עשו לי טובה גדולה‬

‫כשהתיישבו מסביב לשולחן והחלו לאכול‪.‬‬

‫"אז מה החלטת‪ ,‬נוגה?" שאלתי בעדינות‪.‬‬

‫כולם הביטו בה בדקת דומיה‪.‬‬

‫"אני אפיל את התינוק‪ ".‬אמרה‪.‬‬

‫אבד לי התיאבון‪.‬‬

‫יום שישי לא מיהר להגיע‪ .‬הרגשתי שאני משתגעת בלי תום‪ .‬הרגשתי שאני‬

‫משתגעת בבית הזה‪.‬‬

‫כל יום ויום בלי קארין‪ ...‬כל יום ויום עם המחשבה שאחותי תפיל את התינוק‪...‬‬

‫‪- 175 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כל יום ויום של לימודים מבאסים‪...‬‬

‫הרגשתי שאני קורסת‪.‬‬

‫נופלת מרגליי‪.‬‬

‫היה לי יותר מדיי על הראש‪.‬‬

‫והלב שלי דאב מגעגועים לתום‪.‬‬

‫ביום שישי היינו אמורים ללכת לבית של תום‪ .‬בשעה שמונה הוא היה אמור‬

‫לאסוף אותי מהבית שלי כדי שניסע אליו‪.‬‬

‫הרגשתי שאני לא מסוגלת לחכות עד שהשעה שמונה בערב תגיע‪.‬‬

‫מאז שהתעוררתי בבוקר הרגשתי את הפרפרים המוזרים הללו מקפצים בבטן שלי‬

‫כמו חבורה של סוכריות קופצות‪.‬‬

‫היום את תיראי אותו‪ ...‬נדיה‪.‬‬

‫היום את תהיי איתו‪...‬‬

‫הרגשתי שהלב שלי דומה לבלון נפוח במרכז חזי ששום דבר לא יכול לפוצץ אותו‪.‬‬

‫"ולמה את כזאת שמחה?" התפרצה נוגה בזמן ששטפתי את הרצפות והיא שכבה‬

‫על הספה בסלון ובהתה בי‪.‬‬

‫"סתם‪ ".‬מלמלתי‪" .‬למה את כזאת כועסת?"‬

‫"אני לא כועסת‪ .‬אני בהיריון‪ ".‬היא מלמלה‪.‬‬

‫צחקתי‪.‬‬

‫"את בהיריון בסך הכול ארבעה שבועות‪ .‬הבטן שלך עדיין שטוחה‪ ".‬אמרתי לה‪.‬‬

‫נוגה ביקרה אצל רופא הנשים שלה ביחד עם איתי אתמול‪.‬‬

‫נוגה משכה בכתפיה‪.‬‬

‫"את יכולה לזוז‪ ,‬לקום‪ ,‬ללכת‪ ...‬את יודעת‪ ...‬את יכולה לעזור לי למשל לשטוף את‬

‫הרצפה ולנקות את הבית‪ ".‬מלמלתי בנחמדות‪.‬‬

‫‪- 176 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני בהיריון‪ ,‬נדיה‪ .‬אסור לי לעשות תנועות מסוכנות‪ ".‬נוגה דיברה ברצינות‬

‫תהומית‪.‬‬

‫אפילו לא ניסיתי להסביר לה שבשלב הזה של ההיריון היא יכולה לתפקד כרגיל‪.‬‬

‫וויתרתי על זה מראש‪ .‬נוגה הייתה עקשנית כל כך! הנחתי שהורמוני ההיריון יוציאו‬

‫ממנה שיאים חדשים של עקשנות‪.‬‬

‫"ובכל מקרה‪ .‬את לא רוצה את התינוק הזה‪ .‬את רוצה להרוג אותו וזהו‪ .‬אז מה‬

‫אכפת לך אם את עושה תנועות מסוכנות?" שאלתי בנימה מרירה מעט‪.‬‬

‫אף פעם לא הייתי בעד אותם אנשים שביצעו הפלות‪ .‬זה היה רצח לדעתי‪ .‬רצח‬

‫שיישב על המצפון של אותה אישה במשך כל חייה‪.‬‬

‫נוגה לא הביטה בי‪.‬‬

‫"אין לי ברירה אחרת‪ ,‬נדיה‪ ...‬האם אני נראית לך כבן אדם אחראי‪ ,‬כבן אדם‬

‫שיכול לטפל בתינוק?!" היא אמרה בשקט‪.‬‬

‫לא הצלחתי לענות לה‪.‬‬

‫בליבי תהיתי אם נוגה היא באמת בן אדם כזה‪...‬‬

‫תום הגיע אליי הביתה בדיוק בשמונה‪ .‬הוא היה לבוש פשוט והחיוך שלו היה‬

‫מדבק‪.‬‬

‫לפני שהספקתי לעצור את עצמי קפצתי לזרועותיו ונבלעתי בתוך החיבוק שלו‪.‬‬

‫"התגעגעתי אלייך כל כך!" הוא מלמל לתוך אוזניי‪.‬‬

‫"גם אני!" לחשתי‪.‬‬

‫"את מוכנה? בואי נלך‪".‬‬

‫כשתום אוחז בידי ואני – עם חיוך בלתי נמחק מפניי – אוחזת בידו הגענו עד‬

‫למכונית שלו ונסענו לביתו‪.‬‬

‫‪- 177 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בדרך דיברנו על נושאים חסרי חשיבות ועל מה שקרה בימים האחרונים‪ .‬תום‬

‫דיבר על הלימודים ועל העבודה שלו‪ ,‬אני סיפרתי לו על נוגה ועל הגעגועים‬

‫הרבים לקארין הקטנה‪.‬‬

‫בבית תום הפעיל את המזגן עם חימום ואמר שאשב על הספה‪.‬‬

‫"אני אכין לנו משהו חם לשתות‪ .‬מה בא לך?" הוא שאל בחיוך‪.‬‬

‫"בוא אני אעזור לך להכין‪ "...‬מלמלתי והרגשתי לא נעים‪ .‬אף פעם אף אחד לא‬

‫הכין משהו בשבילי‪ .‬תמיד אני הכנתי את הכול בשבילם‪.‬‬

‫"שטויות‪ .‬את אורחת הכבוד שלי‪ .‬תישבי ותיהני‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬שוקו?"‬

‫הנהנתי בחיוך מתבייש‪.‬‬

‫לא הייתי רגילה לכל כך הרבה תשומת לב‪.‬‬

‫כעבור כמה דקות תום חזר ובידיו שתי כוסות עם שוקו‪ ,‬והתיישב על ידי‪.‬‬

‫"אז מה העניינים‪ ,‬נדיה?" הוא שאל ולגם מהשוקו‪.‬‬

‫"נוגה תעשה הפלה‪ .‬היית מאמין?" מלמלתי‪.‬‬

‫"אני מניח שאיתי נגד כל העניין וגם אימא שלך‪ .‬יש עליה הרבה לחץ‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫"כנראה‪ ...‬אני בחיים לא הייתי הורגת בן אדם‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"אני יודע‪ ,‬נדיה‪ ...‬את לא כזאת‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬

‫ואני הסמקתי‪.‬‬

‫"תספר לי משהו עליך תום‪ ...‬תספר לי על הילדות שלך‪ "...‬אמרתי‪.‬‬

‫"אממ‪ ...‬האמת שהייתי ילד שובב‪ .‬תמיד משכתי לבנות בצמות‪ ,‬תמיד אהבתי הייתי‬

‫הכי גדול והכי גבוה מבין הילדים שבשכונה‪ .‬וכולם פחדו ממני‪ .‬אני חושב שזה‬

‫שעשע אותי שכולם נרתעו ממני‪ .‬הייתי ה"בריון"‪ ".‬הוא צחק‪.‬‬

‫"מה באמת? בחיים לא הייתי מדמיינת אותך ככה‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫‪- 178 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"כן‪ ...‬אבל התבגרתי‪ .‬ועכשיו אני שונה‪ .‬את רוב החטיבה ביליתי עם קבוצת‬

‫חברים אחת שהרבתה להשתולל ולעשות בלגן‪ .‬בתיכון כבר נהייתי שקט יותר‬

‫ויותר רציני‪".‬‬

‫"אז באמת התחלת לרצות ללמוד?"‬

‫"אז התאהבתי במישהי‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫ישר הרגשתי לא נעים‪.‬‬

‫אולי עדיף שהוא לא היה מספר לי על הילדות שלו ועל העבר שלו‪ .‬צרב לי‬

‫לשמוע על בנות אחרות ועל אהבות אחרות‪ ,‬למרות שהיינו ביחד בסך הכול קצת‬

‫יותר משבוע‪.‬‬

‫"אה‪ ".‬פלטתי לבסוף‪.‬‬

‫"אני מצטער‪ ...‬נדיה‪ .‬אני יודע שזה לא נעים לשמוע‪ ...‬אני אפסיק‪ ".‬הוא נשק ללחי‬

‫שלי ונראה מצטער‪.‬‬

‫"לא‪ ...‬אני חושבת שאני מעדיפה לשמוע את זה עכשיו מאשר בעתיד‪ .‬תספר לי‬

‫הכול בפעם אחת ואני לא אצטרך לשמוע את זה יותר‪ ".‬מלמלתי והנחתי את‬

‫השוקו שלי על שולחן הזכוכית‪.‬‬

‫תום נראה מהסס‪.‬‬

‫"אני לא רוצה לפגוע בך‪ ,‬מתוקה שלי‪ ...‬כל זה כבר עבר‪ .‬זה הרבה מאחורי‪ .‬את‬

‫הכי חשובה לי עכשיו‪ .‬את חייבת לדעת את זה‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫חיבקתי אותו‪.‬‬

‫"אני יודעת‪ ",‬מלמלתי בקול הכי קטן‪" .‬אבל בבקשה תספר לי‪"...‬‬

‫"טוב‪ ...‬אבל אם תרצי שאני אפסיק אז רק תגידי‪".‬‬

‫הנהנתי‪.‬‬

‫"אז בתיכון התאהבתי באנה‪ .‬היא הייתה שקטה יותר‪ .‬כל הזמן למדה‪ .‬והיא הייתה‬

‫חכמה‪ .‬מאוד‪ .‬אז ככל שהיא מצאה חן בעיניי יותר‪ ,‬כך התחלתי להשקיע יותר‬

‫‪- 179 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בלימודים‪ .‬בהתחלה זה היה כדי להראות לה שאני לומד‪ .‬אחר כך זה כבר היה‬

‫בשביל עצמי‪".‬‬

‫"לא הייתם ביחד?"‬

‫"לא‪ ...‬התקרבנו מספיק כדי שאוכל לגלות שיש לה חבר שהוא בצבא והיא מחכה‬

‫לו בכל סופשבוע שיחזור‪ .‬שם החלטתי להפסיק לחשוב עליה והתמקדתי‬

‫בלימודים‪ .‬זה היה לא נעים‪ ,‬לגלות את מה שגיליתי‪ ...‬אבל באותה תקופה הגיע‬

‫אלינו מורה חדש לפיזיקה שפשוט סחף אותי עם הידע שלו‪ .‬אני אומר לך‪ ,‬יש רק‬

‫מורה אחד כזה בכל פרק זמן‪ ,‬שפשוט סוחף אותך למקום אחר‪ .‬ומאז אני אוהב‬

‫פיזיקה‪".‬‬

‫"וואו‪ ...‬אז אני מניחה שהכול קרה לך לטובה‪ ".‬אמרתי והוא הביט בי‪.‬‬

‫"הכול היה שווה רק כדי שאוכל להגיע לרגע הזה איתך‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫נישקתי אותו על השפתיים‪.‬‬

‫הרגשתי את הפרפרים בבטני רוקדים סלסה‪.‬‬

‫השפתיים שלו היו כל כך‪...‬‬

‫כל כך‪...‬‬

‫"תפסיק‪ "...‬מלמלתי בחולשה‪.‬‬

‫הרגשתי שאם הוא ימשיך ככה אני לא אוכל לתפקד‪.‬‬

‫הוא הפסיק‪.‬‬

‫העיניים שלו נצצו‪.‬‬

‫"בבקשה‪ ...‬תמשיך לספר‪ ".‬לחשתי‪.‬‬

‫"טוב‪ ...‬סליחה‪ .‬אני נסחף‪ ".‬הוא נאבק כדי לשמור על ארשת רצינית וסיים לשתות‬

‫את השוקו שלו‪.‬‬

‫"החברה הראשונה שהייתה לי קראו לה שימרית‪ .‬היינו חברים במשך חצי שנה‪.‬‬

‫מאז שסיימתי את התיכון ועד לגיוס שלי לצבא‪".‬‬

‫‪- 180 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"למה נפרדתם?" שאלתי‪.‬‬

‫"היא לא רצתה לחכות לי כשהלכתי לצבא‪ .‬היא לא אהבה את זה שהיא תראה‬

‫אותי רק פעם בשבוע או שבועיים‪ .‬היא טענה שזה לא מספיק לה‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫הרגשתי שהוא אהב אותה‪ .‬הרי תום לא באמת רצה להיפרד ממנה‪.‬‬

‫משהו בליבי נמחץ‪.‬‬

‫תום ראה זאת ישר בעיניי‪.‬‬

‫"נדיה שלי‪ ...‬אני לא רציתי לספר לך את זה רק מהסיבה שתרגישי לא נוח‪ .‬כל‬

‫הבנות האלה‪ ...‬אין לי טיפת רגש אליהן! בואי נפסיק את זה‪ "...‬הוא נישק את‬

‫מצחי‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬תום בבקשה‪ .‬אמרתי לך‪ .‬אני מעדיפה לשמוע הכול בפעם אחת מאשר‬

‫בהמשכים‪ ".‬אמרתי בעקשנות‪.‬‬

‫"טוב‪ "...‬הוא מלמל בלית ברירה‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬נפרדנו והלכתי לצבא‪ .‬בצבא הייתי‬

‫בחייל המודיעין‪ .‬שם הכרתי את שרית‪ ,‬שכבר סיפרתי לך שנפרדנו‪ .‬בהתחלה‬

‫הכול היה ממש יפה‪ .‬אני הייתי דיי בודד בצבא ושמחתי בחברתה‪ .‬אבל אז התחילו‬

‫הריבים‪ ,‬הצעקות‪ ,‬והמערכת יחסים שלנו חשפה את הצד המכוער שלה‪ .‬למרות‬

‫הכול סחבנו את מערכת היחסים הזאת עד שהשתחררתי מהצבא‪ .‬ואז כבר אמרתי‬

‫לך‪ ..‬פגשתי את החברה הבאה שלי כמה ימים לאחר שנפרדתי משרית‪".‬‬

‫הנהנתי‪.‬‬

‫"ומה איתה עכשיו?"‬

‫"עם מי?"‬

‫"עם החברה האחרונה שלך?"‬

‫"ליאת?‪ ...‬היא בחו"ל‪ .‬באמריקה‪.‬אנחנו כבר לא בקשר‪ ".‬הוא אמר ואז חייך‪" .‬והנה‬

‫אני מגיע לחלק הכי מעניין בסיפור שלי‪ ...‬החלק שבו הכרתי מישהי ממש צעירה‬

‫‪- 181 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫וממש מתוקה בשם נדיה‪ ...‬שפשוט כבשה אותי ללא היסוס מהרגע הראשון‬

‫שראיתי אותה בשמלה הצהובה שלה בחוף הים‪".‬‬

‫האדמתי כולי‪.‬‬

‫"אל תגיד לי ששמת לב אליי כשהיינו בים‪ .‬בכלל לא הסתכלת לכיוון שלי‪".‬‬

‫אמרתי וחייכתי‪.‬‬

‫"זה שאת לא ראית שהסתכלתי לא אומר שלא הסתכלתי‪ ".‬הוא חייך‪" .‬כל כך‬

‫קטנה ומתוקה‪ ...‬חשבתי שזה זה‪".‬‬

‫"וואו‪ ...‬אז למה לא אמרת לי שנתת לאביב את הז'קט בכוונה? למה ברחת?"‬

‫שאלתי בחוסר הבנה‪.‬‬

‫תום משך בכתפיו‪.‬‬

‫"פחדתי‪ .‬לא רציתי לפגוע בך‪ .‬חשבתי שאם זה יעבור לי ואני לא אתקרב אלייך אז‬

‫לא תיפגעי‪ .‬אבל זה היה בלתי אפשרי לא להתקרב אלייך‪".‬‬

‫נעלמתי בזרועותיו כשהתחבקנו‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬אחרי ששמעתי את כל האהבות שלך אני מרגישה כל כך חסרת‪ ...‬ניסיון‬

‫בדברים האלה‪ ...‬האם מה שאני עושה זה בסדר? אני אמורה להתנהג בדרך‬

‫אחרת? תגיד לי‪".‬‬

‫"את עושה הכול נפלא‪ .‬תפסיקי לדאוג‪ ,‬מתוקה שלי‪ .‬בבקשה‪ ".‬הוא אמר ונשק לי‪.‬‬

‫הפעם לא ביקשתי ממנו שיפסיק‪.‬‬

‫זה היה פשוט מדהים‪...‬‬

‫הלב שלי כמעט התפוצץ מרוב‪ ...‬מה זה היה?‬

‫תשוקה‪...‬‬

‫כן‪ ...‬כנראה שסוף סוף הבנתי מה היה פירושן של הדקירות בבטן או הפרפרים‪...‬‬

‫הייתה זו התשוקה לתום שבערה בעצמותיי‪.‬‬

‫‪- 182 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 19‬ממלכת הבובות של קארין‬

‫ביום שבת בבוקר ירד גשם כבד על העיר‪ .‬היה זה הזמן הלא מוצלח ביותר ליום‬

‫מנוחה זה‪ .‬ובדיוק באותו יום ישבתי במכוניתו של תום – חבר שלי! – ונסענו לפי‬

‫ההוראות המדויקות שנכתבו על פיסת הנייר הקטנה לכתובת המסומנת‪.‬‬

‫הרחובות היו ריקים מאנשים‪ .‬ומי יכול היה להאשים אותם?!‬

‫אף אחד לא אהב לצאת החוצה כשמזג האוויר השתולל בחוץ‪.‬‬

‫וזאת בדיוק הסיבה שאבא בחר ביום הזה כיום ביקור שלנו אצל קארין‪.‬‬

‫כמובן שמזג האוויר לא התכוון לעצור אותי מלפגוש את קארין‪ .‬ותום ידע זאת‪ .‬לכן‬

‫הוא ניווט בין השלוליות הרבות שנוצרו על הכביש בעקשנות ואפילו לא התלונן‬

‫על תנאי הראות הקשים‪.‬‬

‫הבטתי בו בחיוך נסתר‪.‬‬

‫הוא היה כל כך נהדר!!!‬

‫פשוט אין כמוהו‪...‬‬

‫לפתע הוא תפס אותי בוהה בו וחייך אליי‪.‬‬

‫"את בסדר‪ ,‬נדיה?" שאל והחזיר את מבטו לכביש‪.‬‬

‫"ממש תודה על זה שאתה עושה את זה‪ .‬מסיע אותי שנפגוש את קארין‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"אני יודע כמה היא חשובה לך‪ .‬כמה התגעגעת‪ .‬ואת לא צריכה להודות לי על‬

‫זה‪".‬‬

‫"אני מודה לך בכל מקרה‪ ".‬מלמלתי בעקשנות‪.‬‬

‫הוא צחק‪.‬‬

‫רציתי לנשק את הלחיים החמודות שלו באותו רגע!‬

‫אבל לא יכולתי כי הוא היה עסוק מדיי עם הנהיגה שלו‪.‬‬

‫כנראה שזה יצטרך לחכות קצת‪...‬‬

‫‪- 183 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כעבור כמה דקות הגענו לרחוב ארוך ורחב ידיים‪ ,‬שמבעד לחלונות שטופי הגשם‬

‫ניתן היה לראות שורות של וילות מפוארות ומגודרות‪.‬‬

‫אז פה גרה סוניה‪ .‬וגם אבא‪.‬‬

‫תום החנה את המכונית שלו ליד וילה מספר ארבעים ואחת ודומם את המנוע‪.‬‬

‫"את מפחדת‪ ,‬חברה שלי?" הוא מלמל‪.‬‬

‫הוא הרגיש את הפחד שלי ואת העצבנות שלי זורמת דרך הוורידים שלי‪.‬‬

‫"אולי קצת‪ ".‬לחשתי‪.‬‬

‫"הכול יהיה בסדר‪ .‬אני איתך‪ .‬את הולכת לראות אותה סוף סוף!" הוא חייך וניסה‬

‫לעודד אותי‪.‬‬

‫התקרבתי אליו ונישקתי אותו על שפתיו‪.‬‬

‫אפילו בעיניים עצומות יכולתי להרגיש את החיוך שנפרס עליהן‪...‬‬

‫אלוהים‪...‬‬

‫אילו שפתיים היו אלה‪...‬‬

‫לא פלא שרציתי לנשק אותו כל כך הרבה‪...‬‬

‫עמדנו מחובקים מתחת למטרייה של תום ליד דלת הכניסה של הווילה המפוארת‪.‬‬

‫תום לחץ על הזמזם ואני עצרתי את נשמתי‪.‬‬

‫עכשיו זה יקרה‪.‬‬

‫אני אראה אותה!!!‬

‫הדלת נפתחה‪.‬‬

‫משרתת תפוחת מימדים עם שיער אסוף בזנב סוס הביטה בנו בתוכחה‪.‬‬

‫"באנו לראות את קארין‪ ".‬אמר תום‪.‬‬

‫שמחתי על כך שהוא דיבר כי הרגשתי שאבד לי הקול לפתע‪.‬‬

‫‪- 184 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫המשרתת הנהנה והובילה אותנו דרך הסלון המרווח והמנצנץ לקומה השנייה‪.‬‬

‫אחרי שהלכנו במסדרון ארוך עם דלתות סגורות הגענו לחדר לפני האחרון‬

‫והמשרתת פתחה את הדלת בשתיקה‪.‬‬

‫"נדיה!" נשמעה צווחה‪.‬‬

‫קארין רצה אליי וחיבקה את רגליי עוד לפני שהספקתי להגיב‪.‬‬

‫הרגשתי שכל גופי רועד‪.‬‬

‫מזל שתום החזיק אותי אחרת הייתי נופלת‪.‬‬

‫"קארינוש! כל כך התגעגעתי! איך מתייחסים אלייך פה? את בסדר? איך אבא?‬

‫ואיך סוניה הזאת? ואת מתגעגעת גם? ואת עצובה? ומי קורא לך סיפור?!"‬

‫ליטפתי את שיערה‪.‬‬

‫נדמה לי שהוא התארך מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה‪.‬‬

‫הרגשתי שאני מחבקת בובה קטנה ורכה ולא את אחותי‪ .‬היא הייתה כל כך‬

‫שבירה וכל כך מתוקה‪.‬‬

‫פחדתי למחוץ אותה בחיבוק הנואש שלי‪.‬‬

‫המשרתת עזבה עם נחרה מתחת לאפה ותום סגר את הדלת מאחוריה‪.‬‬

‫ניסיתי לנגב את הדמעות שעמדו בעיניי ולא הצלחתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬ואיש גדול פה‪ ...‬נדיה‪ ...‬יש לי כל כך הרבה בובות!" היא צחקה‪.‬‬

‫עיניה נצנצו‪.‬‬

‫החדר של קארין היה גדול מאוד‪ .‬נראה לי שהחדר הישן שלה היה נכנס לחדר‬

‫הזה פעמיים‪.‬‬

‫הייתה לה מיטת אפריון וורודה עם כילות וורודות ובובות חרסינה רבות שסודרו‬

‫לפי הגובה שלהן‪ ,‬ושולחן קטן עם מערכת של תה לבובות‪.‬‬

‫ממש עולם קטן ומלואו‪.‬‬

‫באמת היו לה הרבה צעצועים‪.‬‬

‫‪- 185 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי את ליבי נמחץ‪.‬‬

‫היה לה פה את מה שאנחנו‪ ,‬אימא‪ ,‬אני ונוגה אף פעם לא הצלחנו לתת לה‪ .‬המון‬

‫צעצועים והרגשה של נסיכה קטנה‪.‬‬

‫תום התיישב על המיטה והביט בנו‪ .‬שום דבר לא נעלם מעיניו‪ .‬הוא ידע ישר מה‬

‫עובר בראשי‪ .‬מה עובר בליבי‪.‬‬

‫מבטו ניסה לנחם אותי בלי מילים‪.‬‬

‫התיישבתי גם אני על המיטה הקטנה שלה והושבתי אותה על ברכיי‪.‬‬

‫"מי קורא לך סיפורים‪ ,‬קארינוש?" שאלתי בקול חנוק‪.‬‬

‫העיניים שלי אדומות‪.‬‬

‫הלב שלי פגוע‪.‬‬

‫היא רק ילדה קטנה‪ ,‬נדיה‪ ...‬היא עדיין לא מבינה עם מי היא רוצה להיות‪ ...‬ברור‬

‫שהיא תאהב בובות ומתנות‪...‬‬

‫אל תיעלבי‪...‬‬

‫אבל איך היא יכלה לשכוח?!‬

‫איך היא יכלה לשכוח את כל מה שאני נתתי לה? את כל האהבה ששפכתי‬

‫לתוכה ומזגתי לתוך הלב הקטן שלה?!‬

‫האם היא באמת שכחה?!‬

‫"סוניה קוראת לי סיפורים‪ .‬היא אוהבת את הסיפור של "עמי ותמי"‪ .‬היא קוראת לי‬

‫אותו כל הזמן‪ .‬היא גם משחקת איתי ועם גילי‪ ".‬סיפרה קארין‪.‬‬

‫"מי זאת גילי?" שאל תום‪.‬‬

‫קארין הצביעה על הבובה הגדולה ביותר מחרסינה‪ .‬העיניים שלה היו ירוקות ונראו‬

‫כמו עיניים אמיתיות ממש‪ ,‬היא לבשה שמלה בצבע סגול כהה מסאטן שנראה‬

‫יקר‪.‬‬

‫"היא הבובה הכי יפה‪ ,‬איש גדול‪ ".‬אמרה קארין‪.‬‬

‫‪- 186 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ניסיתי להחניק צחקוק בודד‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬קוראים לו תום‪ .‬והוא חבר שלי‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"באמת?" היא מחאה כפיים בידיה‪" .‬עכשיו אתם תתחתנו וגם לכם יהיו ילדים?"‬

‫"אממ‪ "...‬הסמקתי‪.‬‬

‫"כנראה‪ ".‬אמר תום ומבטינו לא נפגשנו‪.‬‬

‫"חשבתי שזה מה שקורה כשאוהבים‪ ".‬אמרה קארין וירדה מהברכיים שלי‪ .‬היא‬

‫לקחה את הבובה שקראה לה "גילי" וחיבקה אותה‪.‬‬

‫"נכון‪ ,‬כשאוהבים‪ ,‬אז מתחתנים‪ ,‬ולפעמים נולדים ילדים‪ .‬כמו שאת נולדת לאימא‬

‫ואבא‪ ".‬אמרתי וייחלתי ללחיי להפסיק לבעור מבושה‪.‬‬

‫"לא נכון‪ ,‬נדיה‪ ".‬קארין צחקה‪" .‬אימא ואבא לא אוהבים! אבא אוהב את סוניה!‬

‫ומנשק את סוניה!"‬

‫"אבל פעם הוא אהב את אימא‪ ".‬אמרתי והרגשתי שזהו הסבר חסר תועלת‪.‬‬

‫קארין הייתה עקשנית מאוד‪.‬‬

‫"אבל אתם אוהבים אחד את השני?" היא צחקקה‪.‬‬

‫לא ידעתי היכן לקבור את עצמי‪.‬‬

‫"קארין מה זה השאלות האלה?!" מלמלתי‪.‬‬

‫אפילו אני לא שאלתי תום את השאלה הזאת‪.‬‬

‫ואיך יכולתי?!‬

‫התביישתי כל כך אפילו להעלות את הנושא‪...‬‬

‫אהבה הייתה מילה גדולה כל כך‪ .‬עם הרבה משמעות‪ .‬עם הרבה מחויבות‪.‬‬

‫ובלי שום דרך חזרה‪.‬‬

‫תום נגע קלות בידי‪.‬‬

‫"למה שלא נענה לה‪ ,‬נדיה?" הוא לחש ועיניו היו נעוצות עמוק בעיניי‪.‬‬

‫"טוב‪ "...‬מלמלתי והרגשתי שאני נאבדת בין כל החום הזה שעטף אותי‪.‬‬

‫‪- 187 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אנחנו מאוד מאוהבים‪ ,‬קארין‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫הרגשתי את ליבי מקפץ בין פעימה לפעימה‪.‬‬

‫קארין צחקה‪.‬‬

‫"אני אספר לאבא‪ ...‬אני אספר לאבא!" היא התלהבה ויצאה מהחדר‪ ,‬משאירה‬

‫אותי ואת תום לבדינו ביחד עם הוידוי שלו‪.‬‬

‫לא הצלחתי להרים אליו את עיניי שוב‪.‬‬

‫האם אמר זאת רק כדי לספק את קארין?‪...‬‬

‫לי הוא לא אמר עדיין אפילו מילה אחת על אהבה‪.‬‬

‫היה ברור לי לגמרי שאני מאוהבת בו‪...‬‬

‫אבל הוא‪...‬‬

‫"נדיה‪ ...‬אני יודע על מה את חושבת‪ ...‬בבקשה תסתכלי עליי‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫הרמתי אליו את עיניי ספק בפחד ספק בהתרגשות‪.‬‬

‫"אני מאוד אוהב אותך‪ ,‬נדיה!"‬

‫"אני אוהבת אותך‪ "..‬אמרתי והרגשתי אושר עילאי כשאמרתי את המילים הללו‪.‬‬

‫היה זה כל כך מוזר ועם זאת כל כך נכון להגיד לו את זה‪ .‬הרי זאת הייתה האמת‬

‫במלואה‪ .‬וגם לא ידעתי איך לשקר יותר‪.‬‬

‫זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את המילים הללו למישהו‪ .‬זאת הייתה‬

‫הפעם הראשונה שהרגשתי את המילים הללו פועמת דרך כל נקבובית עור בעורי‬

‫הלבנבן‪.‬‬

‫תום נישק אותי‪.‬‬

‫הרגשתי פיצוצים קטנים בליבי כזיקוקי דינור מתפרצים לפתע‪.‬‬

‫האושר‪ ...‬התשוקה‪ ...‬האהבה‪ ...‬הכול ביחד במערבולת ייחודית של רגשות‬

‫ותחושות‪.‬‬

‫"שלום‪ ".‬נשמע קולו של אבא ליד הדלת‪.‬‬

‫‪- 188 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הפסקנו להתנשק וראיתי אותו עומד מחזיק בידה של קארין‪.‬‬

‫"אבא! הם התנשקו! כמו שאתה מנשק את סוניה!" היא קיפצה מהתרגשות‪.‬‬

‫"כן אני רואה‪ ,‬קארין‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫לחיי היו אדומות‪.‬‬

‫לא היה אכפת לי ממה שאבא יאמר‪ .‬או ממה שאבא חשב‪.‬‬

‫הרגע תום אמר לי‪...‬‬

‫הוא אמר לי שהוא‪...‬‬

‫אוהב אותי‪.‬‬

‫ושום דבר אחר כבר לא משנה ממש‪.‬‬

‫בילינו את כל היום ביחד עם קארין‪ .‬היא הראתה לנו את הצעצועים שלה‪ ,‬את‬

‫הבית‪ ,‬היא סיפרה לנו על מה שקרה לה בגן‪ ,‬ועל אבא‪.‬‬

‫לא ראינו את סוניה ולו פעם אחת‪ .‬רציתי לראות איך היא נראית‪ .‬רציתי לגלות איזו‬

‫אישה לכדה את תשומת ליבו של אבא‪ .‬איזו אישה לכדה את תשומת ליבה של‬

‫קארין‪.‬‬

‫אבל סוניה לא נראתה ברחבי הבית‪ .‬ואבא לא הזכיר את שמה במשך כל הביקור‬

‫שלנו‪.‬‬

‫לקראת הערב כבר היינו חייבים לחזור הביתה‪ .‬לחזור למציאות‪.‬‬

‫חיבקתי אותה בחוזקה‪ ,‬כל כך רוצה לקחת אותה יחד איתי הביתה ולא יכולה‪ ,‬כל‬

‫כך רוצה להגיד לה שאת הגעגועים שלי אליה אי אפשר לבטא במילים‪ ...‬כל כך‬

‫רוצה לבלות איתה עוד קצת ולא יכולה‪.‬‬

‫הלב שלי נקרע אליה‪.‬‬

‫"נדיה‪ "...‬היא לחשה באוזן שלי כשעמדנו ליד דלת הכניסה ואבא הביט בנו‬

‫מהקצה השני של הסלון‪.‬‬

‫‪- 189 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"תגידי לי‪"...‬‬

‫"נכון שהבטחת לי פעם משהו?" מלמלה קארין באוזן שלי‪.‬‬

‫"מה הבטחתי לך?" שאלתי בחוסר הבנה‪.‬‬

‫"את הפרת את ההבטחה‪ ".‬היא מלמלה באכזבה‪.‬‬

‫"איזו הבטחה? קארינוש?" מלמלתי בכאב הולך וגובר‪.‬‬

‫"את אמרת שלעולם לא תעזבי אותי‪ .‬ואת עזבת אותי עם אבא‪".‬‬

‫כאב לי להיפרד מתום לשבוע נוסף‪ .‬הרגשתי שכל הזמן שאנחנו לא ביחד הוא‬

‫ארוך ולא משמעותי‪ ...‬זה היה בסך הכול הזמן שספרתי את הרגעים עד שנהיה‬

‫שוב ביחד‪...‬‬

‫"אני אוהב אותך נדיה שלי!" הוא אמר ונישק אותי‪ .‬הידיים שלו אחזו בחוזקה בפניי‪.‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪ ,‬תום שלי‪ "...‬מלמלתי בחולשה‪.‬‬

‫אם הוא רק היה יודע מה הוא עשה לי עם המילים שלו‪ ...‬עם הנשיקות שלו‪ .‬עם‬

‫הרגשות שלו‪.‬‬

‫כאשר נכנסתי הביתה אימא‪ ,‬נוגה ואיתי ישבו בסלון כשעל פניהם הבעה קודרת‪.‬‬

‫החיוך הדק שעל שפתיי נמחק מיד‪.‬‬

‫"מה קרה?" שאלתי‪.‬‬

‫"נוגה תעשה מחר הפלה‪ ".‬אמר איתי בקור‪" .‬זאת הדרך היחידה‪".‬‬

‫"כן‪ ",‬הסכימה אימא‪" .‬אין לנו מקום בבית לתינוק‪ .‬מחרתיים מתחילות העדויות‬

‫במשפט של קארין‪ .‬אין לנו זמן לבדיקות ורופאים ולדאגות אחרות חוץ מאשר‬

‫התינוקת הקטנה שכבר יש לנו‪".‬‬

‫"אף אחד גם לא רוצה את התינוק הזה‪ ".‬אמר איתי‪.‬‬

‫הרגשתי מזועזעת‪.‬‬

‫הרצפה רעדה מתחת לרגליי‪.‬‬

‫‪- 190 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"ומה את חושבת על זה‪ ,‬נוגה?" מלמלתי‪.‬‬

‫נוגה הרימה אליי עיניים אפורות ולא מאושרות‪.‬‬

‫"אין דרך אחרת‪ ,‬נדיה‪ .‬התינוק הזה לא יהיה מאושר עם אימא כמוני‪ ".‬אמרה‪.‬‬

‫איתי הנהן הסכמה‪.‬‬

‫רציתי לחנוק אותו‪.‬‬

‫"על מה את מדברת?! נוגה! את תהיי אימא טובה! אל תגידי שטויות!" הצטעקתי‪.‬‬

‫הקול שלי הדהד ברחבי הבית‪.‬‬

‫שמעתי את צליל המנוע של המכונית של תום בחוץ‪.‬‬

‫והנה הוא נסע‪...‬‬

‫"אל תעשי את ההפלה הזאת! את תתחרטי כל החיים שלך! זה תינוק! את יוצרת‬

‫חיים חדשים! את תהיי אימא נפלאה! תמיד יש דרך להסתדר‪"...‬‬

‫"נדיה! תפסיקי להחדיר לאחותך הגדולה שטויות לראש‪ .‬אנחנו כבר החלטנו‪".‬‬

‫אמרה אימא בקול רם‪.‬‬

‫"למה החלטתם בשבילה?!" הרגשתי מזועזעת‪" .‬אימא‪ ,‬תני לנוגה לבד להחליט!"‬

‫"נדיה‪ ,‬חומד‪ ,‬אל תתערבי בעניינים של מבוגרים‪ .‬לכי לחדר שלך‪ ".‬אמר איתי‬

‫בארסיות‪.‬‬

‫לא זזתי מהמקום שלי באמצע הסלון‪.‬‬

‫רציתי לטלטל את אימא ואת איתי‪ .‬ואת נוגה בגלל הפסיביות וחוסר התגובה‬

‫שלה‪.‬‬

‫מה היא חושבת לעצמה?!‬

‫"כן‪ ,‬נדיה‪ .‬לכי לחדר שלך‪ .‬כבר מאוחר‪ ".‬אמרה אימא‪" .‬כן‪ ,‬לכי‪".‬‬

‫בלית ברירה הלכתי לחדר שלי ושמעתי את הקולות המצטדקים של אימא ואיתי‬

‫רועשים מאחורי גבי‪.‬‬

‫‪- 191 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫תמשיכו לנסות להצטדק כמה שתרצו‪ ...‬אף פעם לא תמצאו צידוק מספק לרצח‬

‫שאתם הולכים לבצע‪.‬‬

‫‪- 192 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 20‬הסיפור של נוגה‬

‫למחרת בבוקר כשהתעוררתי כדי ללכת לבית הספר‪ ,‬גיליתי שכל הבית כבר ער‬

‫וטעון במתח רב‪.‬‬

‫אימא ישבה על הספה בסלון ועישנה סיגריה אחר סיגריה בלי לומר מילה‪.‬‬

‫עצבנית ומתוחה ממש כמו פקעת עצבים‪ .‬היה זה היום הראשון לעדויות במשפט‪.‬‬

‫סבתא אמה הייתה אמורה להגיע כדי להעיד בעדנו ובעד זה שנחזיר את‬

‫המשמורת על קארין‪.‬‬

‫נוגה ישבה בכורסא המרוחקת ביותר מאימא והחזיקה בבטן שלה בשתיקה‪ .‬היום‬

‫נקבע התור שלה לעשות הפלה במרפאה‪.‬‬

‫לא יכולתי לדבר עם שתיהן‪ .‬הרגשתי בזעם העצור שיושב בתוכי והתקדמתי הישר‬

‫לכיוון המטבח‪.‬‬

‫הכי הרבה כעסתי על נוגה‪ ,‬על הבורות שלה‪ ,‬על הטיפשות שלה! איך היא‬

‫מסוגלת לרצוח ככה תינוק?!‬

‫הכנתי לעצמי כוס של שוקו חם ופרוסת לחם עם גבינה ואפילו לא שאלתי אותן‬

‫אם הן רוצות לאכול משהו או לשתות‪ .‬הרגשתי מזועזעת משתיהן‪.‬‬

‫"נדיה‪ ",‬אמרה אימא בסוף‪ ,‬מבעד לעשן‪.‬‬

‫"מה?" הבטתי בה מהמטבח‪.‬‬

‫"תפסיקי להסתובב פה עם פרצוף חמוץ‪ .‬את יותר מדי קטנה ותמימה מכדי להבין‬

‫משהו בחיים האלה‪ ".‬אמרה אימא בקול שהיה קר יותר ממזג האוויר החורפי בחוץ‪.‬‬

‫לא אמרתי אפילו מילה אחת‪ ,‬במקום זאת הסתובבתי חזרה למטבח‪ ,‬שטפתי את‬

‫הכוס והלכתי לקחת את התיק בית ספר שלי כדי ללכת לבית הספר‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬אחותי עושה הפלה‪ ".‬מלמלתי בהפסקה בין השיעורים‪.‬‬

‫התרחקתי מעט מהמולת הכיתה כדי לדבר איתו בפרטיות‪.‬‬

‫‪- 193 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נדיוש‪ ...‬אני כל כך מצטער‪ ...‬אני רק יכול להגיד לך שזאת החלטה של אחותך‬

‫הגדולה‪ .‬ואם היא מרגישה שהיא לא יכולה לטפל בתינוק הזה‪ ...‬ואין לה שום‬

‫בסיס כלכלי אז כנראה שזאת החלטה נבונה בשבילה‪ ".‬הוא מלמל בקול מודאג‪.‬‬

‫"מה שלא מוצא חן בעיניי שאת תדאגי ותחלי מרוב דאגה בגלל הדברים שאחותך‬

‫עושה‪".‬‬

‫"אבל תום‪ ...‬אימא זאת שלחצה עליה‪ ...‬זה רצח!" מלמלתי‪ ,‬נסערת‪ .‬שכחתי לגמרי‬

‫שאני בתוך בית ספר‪ ,‬עם ארבעים תלמידים נוספים מסתובבים ברחבי הכיתה‬

‫ומצחקקים ונהנים מחיים חסרי דאגות‪.‬‬

‫"נדיוש‪ ...‬על זה בדיוק אני מדבר‪ .‬את יותר מדיי נסערת‪ .‬אני דואג לך!" הוא מלמל‪.‬‬

‫"אני לא אומר שזה בסדר לעשות הפלה‪ .‬אני רק אומר שאת לא יכולת למנוע את‬

‫זה‪ .‬ואני יודע שאת בחיים לא תעשי דבר כזה‪ ...‬לא משנה מה‪".‬‬

‫"נכון‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫כל כך רציתי לחבק אותו באותו רגע‪ .‬שהוא ילטף את ראשי‪....‬‬

‫רק הצליל של קולו הרגיע את ליבי ולו במעט והרגשתי טוב כל כך שיש לי אותו‪...‬‬

‫"מה איתך‪ ,‬אתה בסדר?" שאלתי‪.‬‬

‫"באחת עשרה יש לי הרצאה על פיזיקה תיאורטית‪ .‬עד אז אני יושב עם המחשב‬

‫הנייד פה ומשתדל לעבוד קצת‪ ...‬וכמובן מתגעגע אלייך‪ .‬ודואג‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫"גם אני מתגעגעת אליך‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫זה כל כך קשה לא להתראות כל השבוע‪...‬‬

‫"אני אוהב אותך! חברה קטנה וחמודה שלי! אם משהו קורה את יכולה להתקשר‬

‫אליי באמצע ההרצאה אפילו‪".‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪ "...‬מלמלתי וחיוך התרחב על שפתיי‪" .‬בהצלחה‪"...‬‬

‫כאשר סיימנו את השיחה חזרתי להתיישב ליד ליאת שהבחינה בשמחה המידבקת‬

‫שלי‪.‬‬

‫‪- 194 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מה קרה? לפני כמה דקות היית מבואסת ועכשיו את כל כך שמחה‪ "...‬היא ציינה‪.‬‬

‫"זה הכול הוא‪ "...‬אמרתי בקול חולמני‪" .‬הוא גורם לעולם הזה להיראות יותר טוב‪...‬‬

‫הוא גורם לי לרצות להיות טובה יותר‪"...‬‬

‫"אוי נדיה‪ ...‬את כל כך מאוהבת‪ "...‬אמרה ליאת‪ ,‬ונדמה לי ששמץ של קנאה דלף‬

‫מקולה‪.‬‬

‫חייכתי בביישנות‪.‬‬

‫"אם רק בן היה גורם לי להרגיש חצי ממה שאת מרגישה כשאת מדברת עם חבר‬

‫שלך‪ ...‬גם אצלי העולם היה נראה וורוד‪ ".‬היא אמרה‪.‬‬

‫הצלצול נשמע וכולם החלו להתיישב במקומותיהם‪.‬‬

‫"אבל ליאת‪ ,‬אני לא מבינה‪ ...‬את עם בן כבר הרבה זמן‪ ...‬את לא אוהבת אותו?‬

‫הוא מתייחס אלייך רע?"‬

‫"לא‪ ,‬לא‪ ".‬היא מיהרה לבטל את דברי‪" .‬אבל לא כולם זוכים לסיפור סינדרלה‬

‫שאת זוכה לו‪ .‬זה הכול‪".‬‬

‫עכשיו ידעתי שהיא מקנאה בי‪.‬‬

‫זה לא גרם לי להרגיש שמחה‪ ,‬אני לא בן אדם ששמח לאיד‪ .‬אבל זה כן גרם לי‬

‫לחשוב כמה בכנות ובאמת החבר שלי נפלא‪...‬‬

‫לאחר סיום הלימודים הגענו הביתה והופתעתי לראות את נוגה מבשלת!‬

‫התקרבתי אליה רק כדי לראות אם מה שאני רואה זה אמיתי או שאני סתם‬

‫חולמת‪.‬‬

‫"מה את עושה?" מלמלתי בחשש‪.‬‬

‫נוגה אף פעם לא התנדבה לבשל! נוגה לא ידעה שום מתכון! היא שנאה לבשל!‬

‫"מבשלת‪ ".‬היא חייכה מבעד לעיניים אדומות אך מרוצות‪.‬‬

‫‪- 195 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נזכרתי במה שבטח עבר עליה בבוקר הזה‪ ...‬המרפאה‪ ...‬ההפלה‪ ...‬זה בטח לא‬

‫היה קל בשבילה‪.‬‬

‫"מה את מבשלת?" שאלתי בעדינות וחיבקתי אותה קלות‪.‬‬

‫"מרק עוף‪ .‬תטעמי ותגידי אם זה טעים‪ .‬את פה המומחית‪ ".‬היא מלמלה ונתנה לי‬

‫לטעום כפית מהנוזל המהביל‪.‬‬

‫הייתי מופתעת עד כמה שזה היה טעים!‬

‫"וואו! נוגה! זה ממש טעים‪ .‬לא ציפיתי ממך!" אמרתי בהפתעה כנה‪.‬‬

‫היא צחקקה‪.‬‬

‫"כנראה שירשתי ממך את הכישרון בבישול‪ ".‬אמרה‪" .‬אני גם לא אצעק עלייך‬

‫היום להכין לי קציצות‪ .‬אני אכין אותם לבד‪".‬‬

‫התיישבתי על הכיסא ליד השולחן מופתעת ולא מאופסת‪.‬‬

‫"נוגה‪ ...‬את בסדר?" מלמלתי‪.‬‬

‫לא רציתי להיות זאת שתתחיל את השיחה לגבי ההפלה‪ .‬אבל משהו פה היה‬

‫לגמרי לא נכון! ממתי נוגה בישלה? ממתי נוגה הייתה כל כך נחמדה?!‬

‫"אני בסדר‪ ".‬היא חייכה אליי שוב והמשיכה בשלה‪.‬‬

‫לא ידעתי אפילו מה להגיד לה‪.‬‬

‫נשארתי דוממת‪.‬‬

‫"אימא דיברה איתי בטלפון‪ .‬סבתא הגיעה ישר לבית משפט‪ .‬היא כבר העידה‪".‬‬

‫אמרה נוגה‪.‬‬

‫"אהה‪ "....‬מלמלתי ולבסוף אזרתי אומץ לשאול‪":‬ואיך היה הבוקר שלך?"‬

‫לקח לנוגה כמה שניות עד שהסתובבה עם הפנים אליי ובעיניה מבט לא מוכר‬

‫שלא הצלחתי לפענח‪.‬‬

‫"תגידי לי מה קרה‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ "...‬היא מלמלה ולא המשיכה‪.‬‬

‫‪- 196 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"דיי! תפסיקי למתוח אותי‪ ...‬את עשית את ההפלה או לא עשית?!"‬

‫"את לא מבינה‪ ...‬איתי היה אמור לבוא איתי‪ ...‬הוא הבטיח לבוא‪ .‬אני אמרתי לו‬

‫בסדר‪ ,‬תבוא ותלווה אותי כי אני מפחדת לבד‪ .‬וחיכיתי לו בבית קפה ליד הבית‬

‫שלנו ושתיתי תה‪ .‬הייתי כל כך עצבנית‪ .‬והתקשרתי אליו כל הזמן אבל איתי לא‬

‫ענה‪"-‬‬

‫"‪-‬נוגה‪ ...‬תגיעי לעיקר‪"-‬‬

‫"לא! תקשיבי! – אני ישבתי ואני חיכיתי והוא לא בא ואז מישהו נכנס לבית קפה‬

‫ואני חשבתי שזה איתי‪ ,‬כי אין הרבה אנשים בבית קפה הזה בבוקר‪ ,‬כמו שאת‬

‫יודעת‪..‬אבל זה לא היה הוא! תנחשי מי זה היה?! זה היה גיא! ואת לא מבינה איך‬

‫אני‪ ...‬נלחצתי ישר‪ .‬הוא התיישב לידי ושאל מה קורה‪ ...‬ובאמת ניסיתי לדבר איתו‬

‫כאילו הכול בסדר אבל בפנים היה לי רע מאוד‪"-‬‬

‫"נוגה‪ ...‬מה עשית?" לחשתי‪.‬‬

‫"אני‪ -‬אני סיפרתי לגיא על התינוק‪ ...‬את לא יודעת איזה הבעה הייתה לו על‬

‫הפנים‪ ,‬נדיה! והוא לא האמין שאני הולכת להפיל אותו‪ .‬והוא שאל אם אני אוהבת‬

‫באמת את איתי יותר מאשר אהבתי אותו‪".‬‬

‫הייתי קצרת נשימה מרוב שטף דיבורה המהיר‪.‬‬

‫"מה ענית לו?"‬

‫נוגה השפילה את מבטה ולא המשיכה לדבר‪.‬‬

‫הרגשתי את כל התוכן שבתוך הבטן שלי מתערבל באלפי חתיכות‪...‬‬

‫"נוגה?"‬

‫היא הרימה את מבטה עיניי וראיתי שהיא בוכה‪.‬‬

‫"א‪-‬אמרתי לו שבחיים לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי או‪-‬אותו‪".‬‬

‫נשמתי נעתקה‪.‬‬

‫‪- 197 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫קמתי לנחם אותה ולחבק אותה בחוזקה‪ .‬ונוגה המשיכה לבכות ולרעוד בידיי‪ .‬היא‬

‫הייתה יותר גבוהה ממני ומימדיה היו קצת יותר גדולים‪ ,‬אך כאשר חיבקתי אותה‬

‫הרגשתי שהיא הצטמקה לגודל של ילדה קטנה שצריכה חיבוק חם ואוהב‪.‬‬

‫"‪-‬ואני‪ ...‬אמרתי לאיתי שלא הלכתי לעשות הפלה‪ .‬ו‪ ...‬ואת‪ ...‬את יודעת מה הוא‬

‫אמר?"‬

‫"מה?"‬

‫"שהוא‪ ...‬שהוא‪ ...‬גמר איתי‪ ".‬היא נרעדה שוב והתייפחה‪.‬‬

‫"אוי לא‪ ...‬נוגה‪ ...‬מה תעשי?! לתינוק לא יהיה אבא! כל המצב הזה כל כך‬

‫קשה‪ "...‬רציתי לבכות גם אני‪.‬‬

‫"אני לא הפלתי את התינוק‪ ".‬אמרה נוגה ונפרדה מהחיבוק‪ .‬היא ניגבה את‬

‫הדמעות שלה והתיישבה בכיסא על ידי‪" .‬אני‪...‬אני וגיא תמיד דיברנו על ילדים‪...‬‬

‫רצינו שיהיו לנו ילדים ביחד‪"...‬‬

‫"אבל נוגוש‪ ...‬את וגיא כבר הרבה זמן לא ביחד‪ ".‬מלמלתי בקול חלוש‪ .‬לא רציתי‬

‫לטלטל אותה עוד יותר במצבה‪.‬‬

‫"אני יודעת‪".‬‬

‫"ואת גם בהיריון‪ ...‬ואסור לך להילחץ ככה‪".‬‬

‫"אני יודעת‪".‬‬

‫"ואימא ממש לא תאהב את זה‪".‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אולי תספרי לי משהו שאני לא יודעת?!"‬

‫ניסיתי לחייך‪.‬‬

‫"תום אמר לי שהוא אוהב אותי‪".‬‬

‫"באמת?" היא חייכה מבעד לעצב שלה‪.‬‬

‫"כן‪ "...‬הרגשתי את לחיי מאדימות‪.‬‬

‫‪- 198 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"זה נהדר! סוף סוף יש לך חבר‪ ...‬אבל תיזהרי מאוד‪ ".‬היא מלמלה‪" .‬שלא תיגמרי‬

‫בסוף כמוני‪".‬‬

‫"נו באמת‪ ...‬נוגוש‪ ...‬תפסיקי‪ .‬לא סיפרת לי מה היה עם גיא בסוף‪".‬‬

‫"יש לו חברה‪ ".‬היא מלמלה בפחות אושר‪" .‬הם מתכננים חתונה‪ .‬וילדים‪ .‬וקריירה‪".‬‬

‫לא ידעתי מה לומר‪ .‬כאב לי עליה‪.‬‬

‫זה היה הרגע שבו הבנתי שאחותי אף פעם לא באמת התגברה על גיא‪ .‬זה היה‬

‫הרגע שבו הבנתי שרק אותו היא באמת אהבה‪.‬‬

‫מאחורי כל המסכות‪ ,‬מאחורי כל האגואיזם שנטף ממנה‪ ,‬והאהבה שלה‬

‫למותרות‪ ,‬פרחים והתחנפויות‪ ...‬האהבה הכנה היחידה שהייתה לה‪ ,‬הייתה‬

‫האהבה לגיא‪.‬‬

‫והוא כבר עבר הלאה‪ .‬המשיך בחיים שלו והשאיר אותה מאחור‪ .‬שבורה ובודדה‪.‬‬

‫הוא השאיר אותה לאסוף את הרסיסים שנותרו כדי לנסות ולאחות אותם מחדש‬

‫על ידי מישהו אחר‪.‬‬

‫"אני חושבת שאת תהיי אימא נפלאה‪ .‬ואם איתי הלך‪ ...‬אז לא מגיע לו להיות‬

‫איתך‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫נוגה אפילו לא מיהרה לתקן אותי בכך שאיתי נפלא‪ ,‬ואיתי טוב‪ ,‬ואיתי מושלם‬

‫וכמה היא אוהבת אותו‪.‬‬

‫אני חושבת שבאותו רגע היא באמת הבינה את פרצופו האמיתי של איתי וראתה‬

‫אותו בעיניים פקוחות לראשונה בחייה‪.‬‬

‫אימא וסבתא הגיעו הביתה באחר הצהריים המאוחרות‪ .‬ירד גשם חזק בחוץ ואני‬

‫עשיתי שיעורי בית במתמטיקה‪ .‬נוגה ערכה את השולחן )!( לכבודם וחיכתה להם‬

‫בחיוך מהול בעצבנות ליד דלת הכניסה‪.‬‬

‫עוד מעט היא תספר להן‪...‬‬

‫‪- 199 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫עוד מעט אני אשמע את קריאות הכעס של אימא ואת קריאות ההפתעה של‬

‫סבתא‪.‬‬

‫מסכנה נוגה‪ .‬כל כך הרבה דברים עברו עליה בזמן האחרון‪ .‬כל כך הרבה דברים‬

‫להתמודד איתם‪ .‬כל כך הרבה מכשולים שיחשלו אותה‪...‬‬

‫ורק אני‪ ...‬קיבלתי את החבר הכי מושלם שאפשר והייתי שמחה‪ ,‬מאושרת‬

‫ומאוהבת עד מעל הראש‪...‬‬

‫למעשה הכול היה יותר מדי מושלם‪.‬‬

‫לפעמים כאשר פקחתי את העיניים שלי בבוקר וחיכתה לי הודעה בטלפון נייד‪:‬‬

‫"בוקר טוב‪ ,‬נסיכה שלי!"‬

‫לא יכולתי להאמין למזל הטוב שלי‪ .‬לא יכולתי להאמין שכל זה לא באמת חלום!‬

‫שמשהו כזה מגיע לי!‬

‫"עשית מה???" שמעתי את צעקותיה של אימא ואת בכייה הגובר של נוגה‪" .‬את‬

‫איבדת את דעתך??? ואיתי מה??? את מטורללת לחלוטין!!!"‬

‫הנחתי שנוגה כבר סיפרה להן על מה שעבר עליה בבוקר‪.‬‬

‫לא יכולתי להזיז את רגליי לכיוון הסלון‪.‬‬

‫זה היה משהו שנוגה הייתה צריכה להתמודד איתו‪ .‬זאת הייתה ההחלטה שלה‪.‬‬

‫החיים שלה‪ .‬וידעתי שיסלקו אותי משם ברגע שאראה את פרצופי‪.‬‬

‫נשמעה דפיקה קלה על דלת חדרי‪.‬‬

‫"מי זה?"‬

‫"זאת אני‪ ,‬נדיה‪ ".‬נשמע קולה של סבתא מבעד לדלת‪.‬‬

‫"תיכנסי‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫היא נכנסה לחדר ואני מיהרתי לנשק אותה בלחי‪.‬‬

‫‪- 200 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"בואי‪ ,‬שבי‪ ,‬סבתא על המיטה או על הספה‪ .‬איפה שנוח לך‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ ...‬אני צריכה לחזור לסלון‪ ...‬לסדר את הבלגאן של הבת שלי ושל‬

‫הנכדה הנוספת שלי‪ ".‬היא מחתה בידה וחייכה‪ ,‬כאילו מה שקרה בסלון לא היה‬

‫באמת כל כך מסובך וקשה‪" .‬אני רציתי לתת לך את זה‪".‬‬

‫היא הושיטה לי מכתב לבן‪.‬‬

‫התרגשתי כאשר ראיתי את המוען של המכתב‪.‬‬

‫"זה היה בתיבת דואר עם השם שלך‪ ".‬אמרה סבתא‪" .‬קדימה‪ ,‬תפתחי אותו‪ .‬זה‬

‫משהו חשוב?!"‬

‫כן‪...‬‬

‫כן!‬

‫זה משהו חשוב!‬

‫זה המכתב מהקונסרבטוריון‪ ...‬לגבי המשך הבחינות‪...‬‬

‫הרגשתי את ידיי נרעדות כאשר פתחתי את המעטפה‪.‬‬

‫סבתא הביטה בי‪.‬‬

‫"מה רשום שם?"‬

‫עיניי סקרו מהר את תוכן המכתב‪.‬‬

‫"כתוב פה‪' ...‬נדיה רובין‪ ,‬אנחנו שמחים להודיעך שעברת את השלב הראשון‬

‫בתחרות למלגה והינך מוזמנת לשלב השני של מבחני הסיווג בתל אביב'"‪.‬‬

‫ליבי נפעם‪.‬‬

‫עברתי את השלב הראשון!!!‬

‫זינקתי את עבר הטלפון נייד שלי כאחוזת טירוף‪.‬‬

‫"מה קרה?" שאלה סבתא בבלבול‪.‬‬

‫"אני חייבת להודיע לתום!"‬

‫‪- 201 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 21‬ג'ניה ‪ -‬הבחורה מהמסיבה‬

‫האצבעות על הידיים שלי כאבו מרוב נגינה על פסנתר‪ .‬זה הגיע למצב כזה שבו‬

‫הרגשתי שאין לי בכלל אצבעות והתחושה נעלמה מאצבעותיי לחלוטין‪.‬‬

‫ניגנתי כי רציתי לעבור את השלב השני בתחרות‪ .‬ניגנתי כי רציתי להשקיט את‬

‫הדאגות שצפו על פני הבית הזה כמו ענן שחור לפני סערה‪ .‬ניגנתי כי התגעגעתי‬

‫לתום ולא הייתה שום דרך לראות אותו במהלך השבוע‪.‬‬

‫ניגנתי‪.‬‬

‫אצבעותיי רקדו כקסם על התווים‪ ,‬מהירות‪ ,‬מיומנות‪ ,‬על התווים הגבוהים ועל‬

‫הנמוכים‪...‬‬

‫וכשניגנתי הן לא רבו פתאום‪ .‬אימא לא עסקה בהמשך הצקותיה לנוגה‪ .‬סבתא‬

‫לא עסקה בניסיונות נואשים להרגיע את אימא‪.‬‬

‫ואני חייכתי‪.‬‬

‫כי הרגשתי את השלווה‪.‬‬

‫אפילו אם היה זה רק לרגע בודד‪.‬‬

‫וקארין לא הייתה שם כדי לשבת מאחוריי ולהקשיב בדומייה‪ .‬היא לא הייתה שם‬

‫מאחורי כדי לצחקק בחשאיות כשומרת סוד‪ .‬היא הייתה אצל אבא‪ ,‬בארמון‬

‫הבובות שלה‪ ,‬שוכחת את האחיות שלה‪ ,‬שוכחת את אימא שלה‪ ...‬את החיים‬

‫הקודמים שלה‪.‬‬

‫כשחשבתי על קארין ליבי נמחץ‪.‬‬

‫אם אימא תקבל את המשמורת‪ ,‬האם קארין תרצה לחזור הביתה? האם היא‬

‫תרצה לחזור אחרי כל השפע שהיא ראתה בבית של סוניה ואבא?‬

‫לא הייתי כל כך בטוחה בכך‪.‬‬

‫הורדתי את ידיי מהקלידים‪.‬‬

‫הספיק לי להיום‪.‬‬

‫סידרתי בחזרה את התווים שכשידעתי בעל פה וסגרתי את המכסה של הפסנתר‪.‬‬

‫‪- 202 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הלכתי בחזרה לחדר שלי והרגשתי כבלתי נראית‪.‬‬

‫כל אחד היה עסוק בעניינים שלו‪ .‬בבועה שלו‪.‬‬

‫בדיוק כשנכנסתי לחדר הטלפון נייד שלי צלצל‪ .‬זה היה תום‪.‬‬

‫הלב שלי המריא‪.‬‬

‫סוף סוף קול של בחור שכן מתעניין במה שקורה לי!‬

‫"נדיה‪ ...‬אני מתגעגע‪ "...‬הוא לחש‪.‬‬

‫"גם אני מתגעגעת אליך‪ ...‬תום‪ ".‬מלמלתי‪" .‬כבר איבדתי את התחושה באצבעו‬

‫מרוב נגינה בפסנתר‪".‬‬

‫"את מאוד חרוצה‪ ,‬חברה קטנה שלי‪ ".‬הוא אמר ואני צחקקתי‪.‬‬

‫"מתי אני אשמע אותך מנגנת?" הוא שאל‪.‬‬

‫"כשתבוא לבקר‪ ".‬צחקקתי‪.‬‬

‫"אז אני אבוא ברגע זה‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫"אתה לא יכול! יש לך לימודים‪".‬‬

‫"עזבי אותך מלימודים‪ .‬אני רוצה לראות אותך‪ ".‬הוא נשמע רציני לגמרי‪.‬‬

‫"תום‪ ...‬בבקשה אל תזניח את הלימודים בגללי‪ ".‬מלמלתי והרגשתי לא נעים‪.‬‬

‫"אני לא רוצה להזניח אותך! מה אכפת לי מלימודים?" הוא התעקש‪.‬‬

‫"אתה לא מזניח אותי‪ ".‬מלמלתי‪" .‬אבל בבקשה תלמד‪ .‬אני גם רוצה לראות אותך‪.‬‬

‫אבל אתה צריך ללמוד‪".‬‬

‫"טוב‪ ...‬זה נשמע כאילו את כבר לא כל כך רוצה לראות אותי כשאת מדברת‬

‫ככה‪ ".‬הוא אמר לפתע ונשמע נעלב‪.‬‬

‫נאנחתי קלות‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬מה פתאום!"‬

‫"אבל ככה זה נשמע‪ ,‬נדיה‪ ".‬לפתע הוא לא נשמע כל כך שמח בכלל‪.‬‬

‫"תפסיק‪".‬‬

‫‪- 203 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני לא אפסיק‪ .‬אני לא יכול לראות אותך רק בסופשבוע‪ .‬זה קצת מדיי בשבילי‪".‬‬

‫עכשיו הוא נשמע עצוב‪.‬‬

‫גם אני לא יכולה לראות אותך רק בסופשבוע‪ ...‬אבל זה טוב בשביל העתיד‬

‫שלך‪ ...‬ואני לא אתן לך לוותר על הלימודים ועל קריירה רק בגלל שאני רוצה‬

‫לראות אותך יותר‪.‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪ "...‬מלמלתי בתקווה שזה ישפר את הרגשתו‪.‬‬

‫"אני אוהב אותך‪ "...‬הוא אמר וקיוויתי שהוא לפחות חייך כששמע את המילים‬

‫ההלו בוקעות מפי‪.‬‬

‫"אז ניפגש ביום שישי‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"את יודעת שיום שישי זה הסילבסטר‪ ,‬נכון?" הוא שאל‪.‬‬

‫"כן‪ .‬מה נעשה? לאן נלך?" שאלתי ביותר התלהבות‪.‬‬

‫"האמת שליטל הזמינה את כולנו לבית שלה‪ ...‬אבל אם את לא רוצה ללכת לשם‬

‫כי איתי יהיה שם אפשר לחגוג לבד בבית שלי‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬בטח שנלך עם החברים שלך‪ ".‬אמרתי‪" .‬אני לא רוצה שתשכח את החברים‬

‫שלך בגללי!"‬

‫"נדיה?"‬

‫"מה?"‬

‫"סליחה שאני מעציב אותך עם הצרות שלי‪ .‬אני יודע שלא חסר לך צרות על‬

‫הראש בבית‪".‬‬

‫"תום‪ ,‬אני רוצה להיות שם בשבילך ולתמוך בך‪ .‬לא משנה מה תגיד‪ .‬לא משנה‬

‫מה תעשה‪ .‬אתה לא מעמיס עליי את הצרות שלך‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"אני באמת אוהב אותך‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬את כמו מלאך‪ .‬אני לא יודע מה הייתי עושה‬

‫בלעדיך‪"...‬‬

‫"אני באמת אוהבת אותך‪".‬‬

‫‪- 204 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אתה מלאך‪ .‬ואלוהים יודע שלא היו לי חיים בלעדיך‪.‬‬

‫יום שישי לא מיהר להגיע‪ ,‬אך כאשר הוא הגיע סוף סוף מצאתי את עצמי עצבנית‬

‫ומתוחה‪ ,‬עומדת ליד הררי בגדים שהוצאו מהארון שלי על המיטה ולא מוצאת מה‬

‫ללבוש‪.‬‬

‫רציתי ללבוש משהו אחר‪ ,‬משהו מיוחד‪ ,‬לא סתם סוודר וג'ינס כרגיל‪ .‬רציתי שתום‬

‫יתפעל ממני!‬

‫בלית ברירה מצאתי את עצמי עוזבת את החדר המבולגן שלי ואת המיטה העוד‬

‫יותר מבולגנת והולכת לחדרה של נוגה‪.‬‬

‫נוגה לא התכוונה ללכת לשום מסיבת סילבסטר השנה‪ .‬היא ישבה מתחת‬

‫לשמיכה שלה עם סוודר אפור ורחב וקראה מגזין אופנה‪.‬‬

‫בחנתי אותה‪.‬‬

‫היא לא נראתה כל כך טוב כל ימי השבוע‪ .‬ליד המיטה שלה עמד דלי עם מים‬

‫שבינתיים היו נקיים‪ .‬היא הרבתה להקיא ונהייתה הרבה יותר שקטה ופחות‬

‫קופצנית מהרגיל‪.‬‬

‫"נוגה‪ ...‬איך את מרגישה?" מלמלתי‪.‬‬

‫הרגשתי כה מוזר שאני יוצאת למסיבה ואחותי הגדולה בת העשרים ואחת שאף‬

‫פעם לא פספסה מסיבה בחייה יושבת בבית עם מגזין מתחת לשמיכות‪.‬‬

‫"בסדר‪ ".‬היא הרימה את עיניה מהמגזין‪" .‬באת לבקש משהו ללבוש?"‬

‫"איך ידעת?" שאלתי ולחיי הוורידו מעט‪ .‬הרגשתי כזאת שקופה‪.‬‬

‫נוגה גלגלה את עיניה‪.‬‬

‫"נו באמת‪ ,‬נדיה‪ .‬זה הסילבסטר‪ .‬ברור שאין לך בגדים מתאימים לסילבסטר! אף‬

‫פעם לא יצאת לשום מקום‪ ".‬היא ציינה‪.‬‬

‫"למה את לא הולכת לשום מקום?" שאלתי והתקרבתי אליה‪.‬‬

‫‪- 205 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫היא משכה בכתפיה‪.‬‬

‫"אני בהיריון עכשיו‪".‬‬

‫"אבל את לא בבית כלא‪ ".‬מיהרתי לומר‪" .‬את יכולה לצאת אבל עדיף שלא תשתי‬

‫אלכוהול‪".‬‬

‫"אין לי חשק לצאת היום‪ ".‬אמרה‪" .‬טוב לי בבית‪".‬‬

‫"אוקיי‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫אם נוגה לא רוצה לצאת למסיבה‪ -‬שזה אירוע נדיר בהחלט ‪ -‬אני גם לא אכריח‬

‫אותה‪.‬‬

‫"טוב‪ ,‬נדיוש‪ ,‬בואי אני אקום מהמיטה ואראה מה הכי מתאים לך הערב הזה‪ ".‬היא‬

‫אמרה‪.‬‬

‫"תודה‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"זה שטויות‪ .‬והבגדים זה לא הדבר הכי חשוב‪".‬‬

‫"אז מה הכי חשוב?"‬

‫"השיער‪".‬‬

‫לקראת השעה תשע בערב הרגשתי לחוצה ממה שתום יראה כשאפגוש אותי‪ .‬גם‬

‫אני בקושי הצלחתי לזהות את עצמי אחרי הטרחה הרבה שנוגה השקיעה כדי‬

‫לגרום לי להיראות איך שנראיתי עכשיו‪.‬‬

‫"את נראית כל כך שונה‪ ".‬ציינה אימא וסבתא הנהנה‪.‬‬

‫הבטתי במראה וידעתי שהן צודקות‪.‬‬

‫שיערי הורם בקוקו גבוה כשהקצוות שלו מתולתלות וחלקן יוצאות בעקשנות נחות‬

‫לצידי פניי‪ .‬עיניי אופרו בעדינות בצבע כסוף ולחיי כוסו בסומק ורדרד‪ -‬למרות‬

‫שהתעקשתי שבשנייה שאראה את תום אני לא אצטרך את הסומק הזה כי אני‬

‫‪- 206 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אסמיק בכל מקרה‪ -‬נוגה התעקשה שאלבש שמלה שחורה עם מחשוף קטן‬

‫וגרביונים שחורים עם מגף שחור ואבזמי כסף‪.‬‬

‫הגיעה השעה‪ .‬התרגשתי כל כך‪.‬‬

‫החזקתי בידי שקית קטנה ובה מתנה שקניתי לתום לקראת סוף השבוע‪ .‬זאת‬

‫הייתה הפעם הראשונה שקניתי מתנה לבן‪ .‬הסתובבתי שעות בין החנויות עד‬

‫שהחלטתי לקנות לו דיסק של שירים באנגלית לאוטו‪ .‬לא ידעתי אם הוא יאהב‬

‫את המתנה או את השירים בדיסק אז צירפתי כרטיס ברכה קטן לידו‪ ,‬כדי‬

‫שלפחות חלק מהמתנה תמצא חן בעיניו‪.‬‬

‫נשמעה דפיקה בדלת‪.‬‬

‫מיהרתי לפתוח את הדלת ותום עמד שם ונראה טוב מאיי פעם‪ ,‬נקי‪ ,‬חתיך‪ ,‬נפלא‬

‫פשוט עם הג'ינס שלו והסוודר האפור האלגנטי‪.‬‬

‫"תיכנס‪ ".‬מלמלתי מאדימה כהרגלי‪.‬‬

‫אבל הוא לא נכנס אלא רק עמד בדלת והביט בי‪.‬‬

‫"מה קרה?" מלמלתי והשפלתי את מבטי‪" .‬אתה לא אוהב איך שאני נראית? זה‬

‫יותר מדי?"‬

‫כבר התחלתי להתחרט על השמלה ועל העיצוב של השיער‪-‬‬

‫"נדיה‪ "...‬הוא מלמל ונכנס הביתה‪" .‬את יפיפייה! את יותר מדיי בשבילי‪ ..‬את טובה‬

‫מדיי‪".‬‬

‫"אני לא טובה מדי‪ "...‬מלמלתי ואחרי שנייה השפתיים שלו נחו על השפתיים שלי‪.‬‬

‫זה הרגיש כל כך‪...‬‬

‫וואו‪.‬‬

‫כל כך התגעגעתי אליו‪.‬‬

‫"את מוכנה?" הוא שאל‪.‬‬

‫"כן‪ ...‬ויש לי מתנה בשבילך‪ ".‬הושטתי לו את השקית‪.‬‬

‫‪- 207 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"לא היית צריכה‪ ...‬נדיה‪ .‬בואי נלך‪".‬‬

‫הבית של ליטל התברר במקום קטן מדיי עבור כמות האנשים שהוכנסו לתוכו‪.‬‬

‫היו שם כל כך הרבה אנשים שהרהיטים שבמקום נבלעו ביניהם ונעלמו מעיני‪.‬‬

‫מוזיקה דלקה ממערכת הסטריאו והרעש שבמקום היה בעוצמות שלא הכרתי‪.‬‬

‫"וואו‪ ...‬לא ידעתי שיהיו פה כל כך הרבה אנשים‪ ".‬אמרתי והידקתי את אחיזתי‬

‫בזרועו של תום‪.‬‬

‫"אל תתביישי‪ .‬אני פה‪ ".‬הוא חייך אליי ונכנסנו אל תוך ההמולה‪.‬‬

‫"היי! הגעתם!" קיפצה אלינו ליטל מתוך ההמון ומיהרה לחבק אותנו חיבוק ספק‬

‫נוגע ספק באוויר‪.‬‬

‫"וואו כל כך הרבה אנשים בבית אחד‪ .‬אם ההורים שלך היו יודעים‪"-‬‬

‫"הם לא‪ ".‬ליטל מיהרה לחייך חיוך ערמומי‪" .‬הם בצימר בצפון‪ .‬רחוקים מאוד‪.‬‬

‫והבית לרשותנו!"‬

‫חייכתי וחשבתי לעצמי שזה משהו שאני לעולם לא אוכל לעשות‪ .‬גם לשקר‬

‫לאימא בפרצוף וגם להזמין כמות כזאת של אנשים הביתה‪.‬‬

‫"בסוף החדר יש שולחן עם חטיפים ושתייה! ואני עוזבת אתכם בינתיים כדי שרני‬

‫לא ישבור לי את הכד הזה! לא!‪-‬רני!"‬

‫ובמילים הללו היא פילסה את דרכה בין האנשים והשאירה אותנו באמצע הסלון‬

‫העמוס‪.‬‬

‫כשמצאנו את עצמנו ליד שולחן הכיבודים ראיתי בעיניו של תום שהוא מתחרט על‬

‫כך שהגענו למסיבה הזאת‪ .‬הוא היה מעדיף בילוי שקט בהרבה‪ ...‬אולי אפילו רק‬

‫אני והוא‪.‬‬

‫שתינו מיץ תפוזים וניסינו לדבר קצת בינינו עד שהמוזיקה התגברה ואורלי ותומר‬

‫משכו אותנו לרקוד‪.‬‬

‫‪- 208 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫רקדנו כמה זמן‪ ,‬אני מתביישת מכך שתום רואה את הצעדים המגושמים שלי ותום‪,‬‬

‫מתבייש שאני רואה את הצעדים המגושמים שלו‪.‬‬

‫אחרי כמה ריקודים כושלים משכתי את תום אל ספה צדדית ולא עמוסה‪.‬‬

‫התיישבנו וחייכנו אחד לשני‪.‬‬

‫"לא רקדתי ממש טוב‪ ".‬הודיתי‪.‬‬

‫"גם אני‪".‬‬

‫"האמת שאני לא יודעת לרקוד‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"גם אני‪ ".‬הוא הודה‪.‬‬

‫הבטנו זה בזו והתחלנו לצחוק‪.‬‬

‫זה היה כייף לפתוח את הפה ובגרון מלא לצחוק מאושר‪ ,‬משמחה‪ ,‬מזה שתום ואני‬

‫ביחד‪ ,‬מאוהבים!‬

‫"מה כל כך מצחיק?" שאלה בחורה שהתקרבה אלינו עם כוס יין בידיה‪ .‬בלי‬

‫לשאול אותי ואת תום ולו מילה אחת היא התיישבה מצידו של תום והביטה בנו‬

‫בחיוך רחב בעיניה השחורות‪.‬‬

‫"מה את רוצה‪ ,‬ג'ניה?" שאל תום בקול לא הכי סימפטי‪.‬‬

‫הופתעתי מכך שהוא הכיר אותה‪ .‬זה עשה לי לא נעים איפשהו בתוך הבטן‪,‬‬

‫פנימה‪.‬‬

‫"שום כלום‪ ...‬שום כלום‪ .‬אתה מצחקק לך עם אחותך הקטנה?" היה זה תורה‬

‫לצחקק בארסיות‪.‬‬

‫הלחיים שלי שינו את צבעם לוורוד בהיר – מה שרק גרם לג'ניה לצחקק עוד יותר‪.‬‬

‫"היא לא אחותי הקטנה‪ .‬היא חברה שלי‪ ".‬אמר תום בקול שנשמע כועס יותר‬

‫ויותר‪" .‬ואני לא רוצה להיות גס‪ ,‬אבל אף אחד לא הזמין אותך לשבת פה‪".‬‬

‫ג'ניה נעלבה קלות אך לא נתנה למילים של תום לפגוע בה‪.‬‬

‫‪- 209 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני לא חושבת שמישהו הזמין אותה לפה‪ ".‬היא מלמלה והביטה בי בעיניים לא‬

‫נחמדות‪.‬‬

‫העדפתי להביט באנשים הרוקדים מאשר לפגוש שוב את עיניה של הבחורה‬

‫הזאת‪ .‬משהו בה היה מפחיד‪ .‬לא נעים שכזה שגרם לעור שעל הידיים שלי‬

‫לסמור‪.‬‬

‫"נדיה באה איתי‪ ".‬אמר תום בקול בוטח שאין לערער עליו‪ ,‬מה שהעניק לי מעט‬

‫בטחון‪.‬‬

‫"מה שתגיד‪ ...‬בכל מקרה‪ ...‬איך הלימודים שלך?" היא החליפה נושא במהירות‪.‬‬

‫"בסדר‪ .‬לומד‪ ".‬הוא אמר בקצרה‪.‬‬

‫"ומה עם הנסיעה לארצות הברית אחרי התואר בפיזיקה?" היא שאלה‪.‬‬

‫הבטתי חדות בתום שלא מיהר להחזיר לי מבט מיד‪.‬‬

‫איזה נסיעה לארצות הברית?!‬

‫הוא אף פעם לא הזכיר שום כוונה לנסוע לשום מקום!‬

‫העיניים השואלות שלי נשארו מקובעות על החבר שלי‪ ,‬על האהוב שלי‪ ,‬אך‬

‫יכולתי לראות מצדודית העין את מבטה המרוצה של ג'ניה‪.‬‬

‫הנה‪ .‬היא עלתה סוף סוף על נקודה כואבת‪.‬‬

‫היא הצליחה בשלה‪.‬‬

‫"איזה נסיעה?" מלמלתי בחולשה‪.‬‬

‫התחלתי להרגיש רע‪.‬‬

‫"את לא ידעת? הנסיעה שתום מתכוון לבצע בסיום התואר שלו‪ ...‬לארצות הברית!‬

‫כדי שהוא סוף סוף יוכל להתיי‪"-‬‬

‫"ג'ניה!"‬

‫תום קם כל כך בפתאומיות מהמקום שהיד שלו אחזה את האחיזה שלי‪.‬‬

‫גם אני וגם ג'ניה הופתענו מתגובתו‪.‬‬

‫‪- 210 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הבטתי בו בעיניים מפוחדות‪.‬‬

‫הוא נראה כל כך גבוה ומאיים כשהביט בי מלמעלה‪.‬‬

‫"אתה רואה? תום‪ ...‬אתם לא כל כך מושלמים ביחד כמו שחשבת‪ "...‬היא מלמלה‬

‫ונמלטה ביחד עם כוס היין שלה אל תוך הרוקדים‪.‬‬

‫תום נשאר לעמוד לידי ולהביט בי מלמעלה ואני ניסיתי להסתיר את הלחיים‬

‫האדומות שלי ממנו ולהביט ברצפה‪.‬‬

‫הוא‪...‬‬

‫לא סיפר לי‪.‬‬

‫איך מישהי כמו ג'ניה ידעה על התוכניות של תום כשלי לא היה ולו שמץ של מושג‬

‫לגבי העתיד שלו?!‬

‫למה היא ידעה ואני לא?!‬

‫"נדיה‪ "...‬הוא מלמל בקול תחינה‪ .‬אותו הקול שבישר שהוא מבין שהוא עשה‬

‫משהו לא בסדר‪.‬‬

‫"למה לא סיפרת לי?" שאלתי מנסה להחזיק את הדמעות שלי בתוך עיניי‪ .‬לא‬

‫מסוגלת להביט בעיניים השקרניות שלו‪.‬‬

‫"נדיה בבקשה‪ "...‬הוא מלמל‪.‬‬

‫הוא התקרב אליי והתיישב על הברכיים שלו כדי לנסות להביט בעיניים שלי‪ .‬לא‬

‫אפשרתי למבטים שלנו להיפגש‪.‬‬

‫"מה תגיד לי? שזה שקר? שאתה לא יודע איך היא יודעת על התוכניות שלך ואני‬

‫לא?" אמרתי בקול פגוע וקריר‪.‬‬

‫הרגשתי מובכת ונבגדת‪.‬‬

‫למה הוא היה חייב להסתיר ממני את זה? למה הוא לא יכול היה פשוט לחלוק‬

‫איתי את אותה פיסת מידע לגבי העתיד שלו?‬

‫האם זה היה בגלל שאני לא נכחתי באותו עתיד?‬

‫‪- 211 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫האם זה היה בגלל שאני משהו זמני ולא חשוב בעיניו?‬

‫"אני אוהב אותך כל כך‪ .‬בבקשה‪ .‬תפסיקי‪ .‬תסתכלי עליי‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫הנדתי בראשי לשלילה‪.‬‬

‫המוזיקה שמסביב כבר לא רעשה כל כך‪ .‬הרגשתי שהכול מסביב נהיה שקט‬

‫ומעומעם ורק הקולות שלי ושל תום נשמעים עד הנשימה האחרונה שבגופנו‪.‬‬

‫יכולתי לשמוע את צליל הדמעות שלי נופלות על ברכיי ואת העיניים העצובות שלו‬

‫מוחאות בעפעפיים באי אמון‪.‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪ .‬למה שיקרת לי? למה לא סיפרת לי? למה לא בטחת בי?"‬

‫הרמתי אליו את עיניי וראיתי את המבט האשם בעיניו‪ .‬המבט המתחרט‪ .‬המבט‬

‫הכול כך לא מוכר בעיניים שלמדתי לבטוח בהן ולסמוך‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬אני‪ ...‬לא יודע למה לא אמרתי לך את זה‪ .‬אני‪ ...‬פשוט‪ ...‬לא חשבתי על‬

‫זה‪ .‬חשבתי על כמה שטוב לי איתך עכשיו‪ ".‬הוא מלמל והידיים שלו ביקשו‬

‫נואשות לאחוז בידיי הקרות‪.‬‬

‫המגע החמים שלו שרף על אצבעותיי‪.‬‬

‫"בבקשה תיקח אותי הביתה‪ ,‬תום‪ .‬אני רוצה הביתה‪".‬‬

‫"לא! נדיה! בבקשה תקשיבי! אני רוצה להיות איתך! אני מצטער!" הוא הצטעק‪.‬‬

‫"בבקשה! נדיה!"‬

‫ידיו רעדו‪.‬‬

‫אף פעם לא ראיתי אותו במצוקה כזאת קודם לכן‪.‬‬

‫"אני מצטער! אני הייתי טיפש! הייתי צריך לספר לך הכול‪ ...‬על הכול‪ .‬אבל‬

‫פחדתי‪ .‬אני מפחד‪ .‬אני בן עשרים ושלוש! ואני מפחד‪ .‬את כל כך קטנה! נדיה! את‬

‫בת שבע עשרה!"‬

‫"אתה אמרת שגיל הוא רק מספר!" מצאתי את עצמי מתקיפה אותו בחזרה בקול‬

‫שלא היה מוכר לי עד כה‪.‬‬

‫‪- 212 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ממתי אני תקפתי את תום? בבית של זרים? באמצע מסיבה? באמצע הערב של‬

‫הסילבסטר?‬

‫רציתי למחוק את היום הזה‪ .‬את היום הסיוטי הזה שהתרחש‪ .‬לא יכולתי להאמין‬

‫שאני צועקת עליו‪ .‬לא יכולתי להאמין שהידיים שלו רעדו כל כך חזק שהוא לא‬

‫הצליח לשלוט בעצמו‪.‬‬

‫"אני‪ -‬אני יודע! ואני אוהב אותך! אבל אני מפחד מדיי! אני לא יכול לפגוע בך! ואני‬

‫מפחד שזה מה שאני אעשה! התוכניות האלה‪ ...‬הן נעשו לפני שהכרתי אותך‪ .‬אני‬

‫גם הייתי שונה! לא חשבתי שתבוא מישהי כמוך ותסיט אותי לגמרי מעצמי!‬

‫מהחיים שלי! מהריקנות שלי!"‬

‫לא החנקתי את הדמעות שזלגו מעיניי יותר‪ .‬הן הרסו את המסקרה‪ .‬את הסומק‬

‫שעל לחיי‪ .‬הן הרסו את המראה המושלם שנוגה כל כך טרחה לבנות לי לכבוד‬

‫הערב הזה‪.‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪ ...‬אבל למה אני צריכה לגלות מבחורות אחרות על התוכניות‬

‫שלך? למה מי זאת הג'ניה הזאת בכלל?"‬

‫"היא‪ ...‬מכירה אותי‪ .‬הרבה זמן‪ ".‬הוא מלמל והשפיל את מבטו‪.‬‬

‫"למה לא סיפרת לי על התוכניות שלך?" אמרתי בקול צרוד‪.‬‬

‫"כי פחדתי‪ ...‬פחדתי להרוס‪ .‬פחדתי לאבד אותך‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬בואי נלך מפה‪.‬‬

‫בואי נלך למקום אחר שנהיה בו לבד‪".‬‬

‫הוא משך את ידי ובלי להגיד שלום לאף אחד מצאנו את עצמנו הולכים לכיוון‬

‫המכונית שלו‪.‬‬

‫מטולטלת‪ ,‬כמו אחרי רעידת אדמה שעברה בתוך איברי הפנימיים התיישבתי‬

‫במושב הקדמי‪ ,‬מנסה להתאפס‪ ,‬מנסה לחשוב בהגיון ולא מצליחה‪.‬‬

‫הוא שיקר‪.‬‬

‫הוא הסתיר‪.‬‬

‫‪- 213 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הוא לא אמר‪.‬‬

‫וכל החששות האלה שהוא שמר בתוכו‪ ...‬כל החששות שעטפו אותו כמו צמר‬

‫החלו לחנוק את שנינו‪.‬‬

‫לפני שהוא התניע את המכונית ידו אחזה בידי בניסיון נואשות לכפר על מה‬

‫שנעשה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬מתוקה שלי‪ ...‬בבקשה‪"...‬‬

‫"קח אותי הביתה‪ ,‬תום‪ .‬בבקשה‪ ".‬אמרתי בטון הכי קר שהצלחתי לגייס‪" .‬אני‬

‫רוצה להיות לבד‪ .‬אני רוצה לחשוב‪".‬‬

‫‪- 214 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 22‬האמת של תום‬

‫תום התניע את המכונית בידיים רועדות ולא יציבות ואחז בהגה‪.‬‬

‫מבעד למפל הדמעות שלי ראיתי אותו נסער מאיי פעם‪ ,‬כאילו שד אחז בו וסירב‬

‫להרפות‪ .‬כאילו תום השקט‪ ,‬הרגוע והנחמד עזב את גופו ובמקומו השתכן בו תום‬

‫כעוס‪ ,‬מפוחד ומבולבל‪.‬‬

‫לא יכולתי להוציא הגה מפי‪ .‬השיניים שלי רעדו‪ ,‬הרגשתי שטף של גלי קור‬

‫שוטפים את גופי כאילו נעמדתי מתחת לברז של מים קפואים באמצע החורף‪.‬‬

‫מה קורה לנו?‬

‫מה קורה לתום?‬

‫מה קורה לי?‬

‫נסענו‪.‬‬

‫עברנו על פני רחובות לא מוכרים ועל פני כיכרות ואספלט רטוב ושתקנו‪.‬‬

‫בחיים לא הרגשתי רע כל כך‪.‬‬

‫רציתי להקיא את נשמתי החוצה‪ .‬רציתי לעשות הכול רק בכדי לא להרגיש את‬

‫המועקה הנוראית הזאת בבית החזה שלי‪ .‬רציתי לשחרר את השד של תום החוצה‬

‫ולהחזיר את התום ההוא‪ ,‬התום שאני אוהבת‪ ,‬את התום שאני מעריצה ומעריכה‬

‫בכל ליבי!‬

‫הדמעות המשיכו לרדת מעיניי ולא יכולתי להאמין שהוא שיקר‪.‬‬

‫לא יכולתי להאמין שהוא הסתיר ממני דברים‪.‬‬

‫איך הוא יכול היה?!‬

‫ועוד הוא סיפר את זה לה‪ ...‬לג'ניה הזאת‪...‬‬

‫"תום‪ ".‬מלמלתי‪" .‬תן לי לרדת מהמכונית‪ ,‬אתה נוסע בסיבובים‪".‬‬

‫בהתחלה הוא לא הביט בי‪.‬‬

‫‪- 215 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לא יכולתי לראות את עיניו אבל כאשר הוא סובב את ראשו לכיווני ראיתי שהן‬

‫מלאות בדמעות ולא פלא שהוא לא יודע לאן הוא נוהג‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬תעצור את המכונית‪ ".‬אמרתי ושום קול לא בקע משפתיי אבל ידעתי שהוא‬

‫שמע אותי‪.‬‬

‫ניגבתי את הדמעות בנחישות כדי להראות לו ב"כאילו" שהכול בסדר‪ .‬שאני‬

‫בסדר‪ .‬שאני לא הרוסה לגמרי‪ .‬ולא מאוכזבת‪.‬‬

‫אבל תום לא עצר את המכונית‪.‬‬

‫הוא המשיך לנסוע‪.‬‬

‫לא משנה לאן‪ .‬לא משנה עד מתי‪ .‬העיקר לא לעצור‪.‬‬

‫לא ידעתי איפה היינו‪ .‬לא ידעתי מה הייתה השעה‪ .‬אך ידעתי שהלב שלי החסיר‬

‫כל כך הרבה פעימות באותה נסיעה לשום מקום שאפילו ייחלתי ברגע מסוים‬

‫שהוא פשוט יפסיק לפעום‪ ,‬הלב שלי‪.‬‬

‫לא רציתי לחיות חיים שבהם תום הסתיר ממני דברים‪ .‬לא רציתי לחיות חיים‬

‫שבהם לא הייתי ביחד עם תום‪...‬‬

‫אלוהים‪ ...‬איזה סיוט‪.‬‬

‫"תום בבקשה תעצור את המכונית‪ ".‬מלמלתי‪" .‬אני לא יכולה להמשיך לנסוע‬

‫איתך לשום מקום‪ .‬אתה נסער‪ .‬אתה כועס‪ .‬תפסיק בבקשה‪ .‬אני לא רוצה שיקרה‬

‫משהו רע‪".‬‬

‫הוא החנה את המכונית בקושי רב בתחנת האוטובוס הקרובה ודומם את המנוע‪.‬‬

‫"מה את לא רוצה שיקרה? משהו רע?" הוא הצטעק לפתע‪" .‬האם יש משהו רע‬

‫יותר ממה שקרה לנו עכשיו?"‬

‫העור שעל ידיי סמר‪.‬‬

‫היה לו כל כך רע! היה לי כל כך רע!‬

‫‪- 216 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אם רק הייתי יכולה הייתי מחבקת אותו‪ ...‬הייתי מנחמת אותו ומחזיקה את הראש‬

‫שלו בידיים שלי‪...‬‬

‫אבל לא יכולתי‪.‬‬

‫כי תום פגע בי‪.‬‬

‫הוא שיקר לי‪.‬‬

‫ועכשיו הוא נסער!‬

‫"זה הכול היה באשמתך‪ ".‬המילים הללו בקעו מפי מבלי שהתכוונתי‪ .‬לא יכולתי‬

‫להביט בו‪.‬‬

‫ידעתי שהוא לא ציפה לשמוע אותי אומרת את המילים הללו אבל הוא התעשת‬

‫במהרה‪.‬‬

‫"את צודקת‪ .‬אני הייתי טיפש‪ .‬בבקשה‪ ,‬נדיה‪ .‬אני עושה מעצמי טיפש גם עכשיו!‬

‫תפסיקי לכעוס עליי כל כך ותני לי לדבר איתך!" הוא לא ניסה לאחוז בידי אבל‬

‫היה משהו נואש בקול שלו‪" .‬אלוהים‪ ,‬אני כבר לא יודע מה לעשות איתך!"‬

‫התחלתי לבכות וכיסיתי את עיניי בידיים שלי על ברכיי‪.‬‬

‫"בבקשה אל תבכי! נדיה! בבקשה‪ ...‬אני מצטער‪ ...‬אני פשוט מפגר! אני‪ ...‬נדיה‪"...‬‬

‫בשלב ההוא כבר לא יכולתי לשמוע דבר‪.‬‬

‫תום יצא מהמכונית בטריקת דלת חדה‪.‬‬

‫הרמתי את מבטי וראיתי אותו הולך לכיוון תחנת האוטובוס ובועט בספסלים‬

‫בעוצמה שלא הכרתי‪.‬‬

‫הבטתי בו מבעד לעיניים עצובות ומלאות בפחד פתאומי‪.‬‬

‫זה היה צד אחר של תום‪ ...‬צד שלא הכרתי בו‪.‬‬

‫צפיתי בו בנשימה עצורה‪ ,‬מהופנטת ומפוחדת בו זמנית‪ ,‬לא יודעת למה לצפות‪.‬‬

‫הוא אפילו לא הביט לכיוון של המכונית אלא הילך בסיבובים כאחוז טירוף‪.‬‬

‫בסופו של דבר הוא נחת על הספסל וכבש את פניו בידיו ונראה שהוא נרגע‪.‬‬

‫‪- 217 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בהיתי בו בעיניים גדולות ומבוהלות כמו ילדה קטנה שאיבדה את הצפון‪.‬‬

‫לא ידעתי מה עליי לעשות‪.‬‬

‫לא ידעתי איך עליי לנהוג‪.‬‬

‫האם אני צריכה ללכת לדבר איתו? האם אני צריכה לצאת מהמכונית ולנסות‬

‫למצוא את הדרך הביתה לבדי? האם אני צריכה להגיד לו שהכול נגמר בינינו?‬

‫נגמר‪.‬‬

‫עצם המילה הזאת גרם לי לצמרמורת עזה ומחרידה‪.‬‬

‫לא יכולתי להאמין שהכול פשוט יגמר באופן הזה‪...‬‬

‫שהאהבה שחשנו יכולה להיגמר משקר אחד קטן‪...‬‬

‫ואיך בכלל יכולתי לדעת מה לעשות? אף פעם לא היה לי חבר קודם לכן‪ .‬אף‬

‫פעם לא הצטרכתי לבחון את היחסים שלי ולדון בשקרים ואמיתות‪.‬‬

‫"את רק בת שבע עשרה‪ "...‬הקול המיוסר של תום הדהד במוחי‪" .‬אני מפחד‪ ...‬את‬

‫כל כך קטנה‪.‬‬

‫באמת הרגשתי מאוד קטנה‪ .‬בת עשר אולי אם לא פחות‪.‬‬

‫מה נוגה הייתה עושה במצב כזה?‬

‫מה אימא הייתה עושה?‬

‫איזה עצות הן היו נותנות לי?!‬

‫הרגשתי משותקת מרוב פחד מהול בכעס אבל הכרחתי את עצמי לצאת‬

‫מהמכונית אל הקור ולהתקרב אל הספסל שבו הוא ישב באיטיות‪.‬‬

‫הידיים שלי רעדו כל כך כשעמדתי לידו שחשבתי שאני הולכת להתעלף מרוב‬

‫עצבנות‪.‬‬

‫הוא הרים את עיניו המיוסרות אליי ולא אמר דבר‪.‬‬

‫‪- 218 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הבטתי בו וחשבתי כמה עצוב זה יהיה להפסיק את הקשר בינינו‪ ...‬כמה קורע לב‬

‫זה יהיה לא לראות אותו שוב‪ ...‬לא לדבר איתו שוב‪ ...‬לא לנשק את השפתיים‬

‫האלה לו שוב‪...‬‬

‫התיישבתי בזהירות על הספסל לידו ולא העזתי לגעת בו‪.‬‬

‫נזכרתי באותן הפעמים הראשונות שאני והוא נפגשנו ואני פחדתי להגיד את‬

‫המילה הלא נכונה או לגעת בטעות בידו‪.‬‬

‫באותו רגע הרגשתי שאין מישהי יותר מטופשת וקטנה ממני‪.‬‬

‫איך הוא היה מסוגל להיות איתי בכלל? עם מישהי שאין לה לא ניסיון ולא חוכמה‬

‫בענייניים הללו?!‬

‫"תספר לי‪ ,‬תום‪ .‬תספר לי את מה שהסתרת ממני כל כך הרבה זמן‪ ".‬מצאתי את‬

‫הקול שלי סוף סוף‪.‬‬

‫"את בטוחה?" הוא מלמל‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬זה הזמן שתגיד לי את כל האמת‪".‬‬

‫חזרנו למכונית והוא הדליק את החימום‪.‬‬

‫ישבתי מתוחה במושב שלי והרגשתי לחוצה ממה שתום יגיד‪.‬‬

‫ראיתי שגם הוא מרגיש לא נוח ונורא לחוץ‪.‬‬

‫מצאתי את הדרך ליד שלו ולחצתי אותה כדי שירגיש ביטחון‪.‬‬

‫ידעתי שהוא מעריך את זה שנגעתי בו ועודדתי אותו אפילו ברגע שכזה‪.‬‬

‫"טוב‪ ...‬אז אחרי שנפרדתי משרית פגשתי את רחלי‪ ".‬קולו נשמע עצוב ומרוחק‬

‫כאילו הוא פחד לשבור אותי עם המילים שהוא הלך להגיד בהמשך‪.‬‬

‫"תמשיך‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫"רחלי התחילה ללמוד אומנות באוניברסיטה וגם אני התחלתי לעשות את התואר‬

‫שלי באותה תקופה‪ .‬אני חושב שהיה לנו 'קליק' מיידי‪ ,‬לי ולה‪ .‬לפני היה לה שני‬

‫‪- 219 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫חברים רציניים והיא הייתה כבר זמן מה לבדה וכמובן רצתה שיהיה לה חבר‪ .‬אני‬

‫עוד הייתי שבור מהפרידה שלי ושל שרית אז והיא פשוט ניחמה אותי והייתה שם‬

‫בשבילי‪".‬‬

‫הרגשתי כל כך לא נעים לשמוע אותו מדבר על בנות אחרות‪ .‬על אהבות אחרות‪.‬‬

‫הרי בסופו של דבר הוא משווה אותי אליהן‪...‬‬

‫רציתי לצאת מהאוטו ולא להמשיך לשמוע את מה שהיה לו לומר‪ .‬אבל הכרחתי‬

‫את עצמי להישאר‪.‬‬

‫אני חייבת לדעת את האמת‪.‬‬

‫"התחלנו לצאת עם רחלי והמשפחה שלה כל כך אהבה אותי ואני אהבתי אותם‪.‬‬

‫הם היו פשוט כאלה אנשים נחמדים‪ ...‬כל השנה הראשונה של התארים שלנו‬

‫היינו ביחד‪ .‬לקראת השנה השנייה של הלימודים רחלי התחילה לדבר על מעבר‬

‫לארצות הברית ביחד המשפחה שלה וכמובן מאוד רצתה שאני אעבור ביחד‬

‫איתם‪ .‬היינו באמצע השנה וההורים שלה לחצו עליה לעזוב ביחד איתם כדי‬

‫להמשיך ללמוד בארצות הברית‪".‬‬

‫הרגשתי חלחלה ממה שהוא עתיד לומר‪.‬‬

‫העיניים שלו לא הביטו בי‪.‬‬

‫הרגשתי שאנחנו נמצאים במרחק אלפי שנות אור זה מזה‪.‬‬

‫"ההורים שלי עזבו לארצות הברית גם הם‪ .‬הם עברו לגור באותה עיר עם‬

‫המשפחה של רחלי ונורא כעסו על ההחלטה שלי לסיים את התואר פה ואז‬

‫לעבור לארצות הברית‪ .‬הם כל הזמן לחצו עלינו להתחתן‪".‬‬

‫רציתי לבכות ממה שאוזניי שמעו‪.‬‬

‫זה היה לא הגיוני! זה הרי היה התום שלי! תום שאהב אותי‪...‬‬

‫מה שהוא סיפר לי השתייך לתום אחר לגמרי‪ .‬תום שליבו היה שייך לרחלי‪ .‬תום‬

‫שהתחרט שלא עזב לארצות הברית‪ .‬תום שהיה אמור להתחתן!‬

‫‪- 220 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נדיה‪ ...‬זה כל כך קשה‪ ...‬אני כל כך מצטער‪ "...‬הוא לחש‪.‬‬

‫"תמשיך לספר‪ ".‬לחשתי ולא הבטתי בו‪.‬‬

‫התחיל לרדת גשם בחוץ והטיפות שלו פגעו בשמשות בעוצמה‪.‬‬

‫"טוב‪ ...‬אז רחלי עזבה והבטחנו לשמור על הקשר שלנו אפילו מרחוק‪ .‬היו דיבורים‬

‫על‪ ...‬חתונה‪ .‬אנחנו‪ ...‬סיכמנו שנתחתן כשאסיים את התואר ואעבור לארצות‬

‫הברית‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫"אתה מאורס לה?" שאלתי בזעזוע‪.‬‬

‫"לא‪ ".‬הוא אמר‪" .‬במשך חצי שנה שמרנו על קשר מרחוק לגמרי בקלות‪ .‬לא‬

‫הסתכלתי על אף אחד אחרת‪ ,‬גם היא אמרה שהיא נאמנה לי ודיברנו הרבה‬

‫בטלפון ודרך המחשב וכל מה שרציתי היה רק לראות אותה שוב באמת ולהרגיש‬

‫אותה באמת‪ ...‬ולא דרך המחשב‪".‬‬

‫בכיתי‪.‬‬

‫הוא לא ראה את הדמעות שלי ואת הצער שלי ואת כאב הלב שלי‪.‬‬

‫אבל כל כך כאב לי לשמוע את מה שהוא אמר‪ .‬זה כאב לי הרבה יותר מאשר‬

‫ששיערתי שיכאב לי‪.‬‬

‫המילים שלו חוררו את הלב שלי כמו מסמרים‪.‬‬

‫"באותה חצי שנה הכרתי את איתי ואת אביב והתחלנו לבלות יחדיו‪ .‬הם ניסו‬

‫לשדך לי מלא בנות אבל אני לא הסכמתי‪ ,‬רחלי הייתה הרבה יותר חשובה מסתם‬

‫בנות שאיתי ואביב מצאו בברים למיניהם‪ .‬ככה הסתיימה שנת הלימודים השנייה‬

‫וכל הזמן חשבתי על השנה האחרונה של התואר‪ ...‬השנה שאחריה אסע לארצות‬

‫הברית‪ .‬רחלי דיברה הרבה על חתונה‪ .‬היא כבר בחרה את השמלה למרות‬

‫שעדיין לא הצעתי את ההצעה‪ ...‬היא כל הזמן ניסתה ללחוץ עליי לוותר על‬

‫התואר ולוותר על השנה הזאת וללמוד שם אבל לא הסכמתי‪ .‬אבל אז הכול‬

‫השתנה לגמרי בשבילי‪".‬‬

‫‪- 221 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מה השתנה?"‬

‫תום ניסה לחייך אליי וראיתי שגם הוא בוכה‪.‬‬

‫בכינו שנינו והדחף לחבק אותו היה עז!‬

‫רציתי לחבק אותו למרות כל מה שהוא אמר‪ ...‬למרות כל הרגשות האלה שהוא‬

‫הרגיש‪ ..‬רציתי לחבק אותו כי הרגשתי שאני כל כך אוהבת אותו ולא מוכנה לתת‬

‫לו ללכת‪ .‬לא מוכנה לתת לאיזו רחלי לקחת לי אותו!‬

‫הרי תום היה הדבר היחיד בחיים האלה שבגללו קמתי בבוקר‪ .‬האדם היחיד‬

‫שתמיד עודד אותי‪ ,‬הקשיב לי‪ ,‬עזר לי ותמך בי‪ .‬הוא היה הכוח שהניע אותי‬

‫לתפקד‪ .‬הוא היה הכוח שבזכותו מצאתי את הדרך לתמוך ולהעמיד על הרגליים‬

‫את המשפחה המתפרקת שלי‪.‬‬

‫מה הייתי עושה בלעדיו?!‬

‫"נדיה‪ ...‬זה היה פשוט בלתי נמנע‪ "...‬הוא לחש וניגב את הדמעות שלו במהירות‪,‬‬

‫כאילו פחד שאראה אותו חלש‪" .‬את הופעת בחבורה‪ ...‬כל כך קטנה ותמימה‪...‬‬

‫וכל כך‪ ...‬טובת לב‪ .‬את לא חיפשת אותי‪ ,‬ולא ניסית למצוא חן בעיניי ולא רדפת‬

‫אותי‪ ...‬היית פשוט את וזה פשוט ריתק אותי‪".‬‬

‫ליבי נמחץ‪.‬‬

‫"אני ניסיתי להימנע ממך‪ .‬ניסיתי להדוף את המחשבות שהיו לי עלייך! את הרי כל‬

‫כך קטנה‪ ...‬כל כך בת שבע עשרה‪ ...‬ולי הייתה חברה‪ .‬אני הייתי צריך לנסוע‬

‫לרחלי‪ ...‬וכל פעם שניסיתי להדוף את המחשבות שלי עלייך יותר ככה חשבתי‬

‫עלייך יותר ופחות על רחלי‪ .‬ככל שניסיתי יותר להתרחק מצאתי את עצמי מתקרב‬

‫אלייך יותר‪"...‬‬

‫הרגשתי את אותה טלטלה שוב שאחזה בי כאשר אמרתי לו שייקח אותי הביתה‬

‫מוקדם יותר באותו ערב‪.‬‬

‫הרגשתי המומה ונסערת‪.‬‬

‫‪- 222 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫והלחיים שלי בערו בצבע אדום בוער ללא הפסקה‪.‬‬

‫"חשבתי שאם אני אדבר איתך קצת אני אראה שאת פשוט אשליה‪ .‬אשליה שלי‬

‫של רצון לקרבה‪ ,‬לחום‪ ,‬למילים אמיתיות‪ ...‬למגע אמיתי‪ .‬ידעתי שאת כל כך‬

‫קטנה‪ .‬ולא מבינה‪ ...‬חשבתי שאם אני אדבר איתך אז הקסם מסביבך יתפוגג ואני‬

‫אוכל להמשיך בחיים הריקים שלי ובציפייה שלי לשנה הבאה‪ .‬אבל ככל שהייתי‬

‫איתך יותר הייתי צמא אליך יותר‪ .‬ובמקום לחכות לשיחות טלפון עם רחלי חיכיתי‬

‫רק לראות אותך! ולמרות שניסיתי להכחיש ולמרות שניסיתי להימנע מכך פשוט‬

‫התאהבתי בך‪ ,‬נדיה‪".‬‬

‫"תום‪ "...‬בקושי מצאתי אוויר כדי לבטא את שמו‪.‬‬

‫ידו אחזה ברכות בידי‪.‬‬

‫"אני אוהב רק אותך נדיה קטנה שלי! רק אותך‪ "...‬העיניים שלו היו כנות‪.‬‬

‫אני אוהבת רק אותך רציתי להגיד לו‪...‬‬

‫"נדיה‪ ...‬כל פעם שאני ואת ביחד זה כמו משהו לא מהעולם הזה‪ ...‬אני כל כך‬

‫מאושר! אני לא זוכר מתי הייתי כל כך שמח ומאושר‪ ...‬ואת כל כך‪ ...‬מדהימה‪...‬‬

‫ואז‪ ...‬כשנישקתי אותך במדרגות‪ ...‬והלכתי‪ ...‬אני חושב שרק אז הבנתי שאני‬

‫מאוהב בך ובאמת אוהב אותך ולא מישהי אחרת‪ .‬רציתי שזה יהיה אחרת‪ ...‬הרי‬

‫איתך זה יהיה מסובך יותר‪ ,‬קשה יותר‪ ,‬את קטנה ולא התנסית במערכות יחסים‬

‫ועם רחלי זה היה כל כך פשוט‪ ...‬לבוא ולהתחתן‪ ...‬הרי הכרתי אותה כל כך‬

‫הרבה זמן‪ .‬אבל אני פשוט הפסקתי לאהוב אותה‪ .‬אני הרגשתי כל כך רע עם‬

‫עצמי בחודש הזה שלא דיברנו‪ .‬רציתי להעניש את עצמי על הבגידה שלי‪ ...‬רציתי‬

‫לחשוב מה לעזאזל לא בסדר איתי ולמה אני לא נאמן אבל לא יכולתי להכחיש‬

‫את הרגשות שלי אלייך‪ .‬כשהתחלנו להיות ביחד הרגשתי שלם עם עצמי‪ .‬הרגשתי‬

‫שלם עם הרגשות שלי‪".‬‬

‫‪- 223 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"תום‪ "...‬אמרתי שוב חסרת נשימה‪.‬‬

‫הוא רכן מעליי ונישק אותי בעדינות מדהימה‪ .‬כל איברי הפנימיים געשו מרוב‬

‫תשוקה ואהבה ורצון לקרבה אליו‪...‬‬

‫הנשיקה הפכה להרבה יותר עזה וידיו שירטטו קווים דמיוניים על גבי‪...‬‬

‫באותה עת הוא עצר את עצמו כשעיניו שיכורות מאיי פעם‪ .‬גם אני הרגשתי‬

‫שיכורה ומרוצה‪...‬‬

‫"בואי נפסיק עכשיו‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬אני רוצה לבקש ממך סליחה‪ .‬על זה‬

‫שלא סיפרתי לך את כל זה‪ ...‬אני מצטער שג'ניה הייתה זאת שסיפרה לך את זה‪".‬‬

‫"למה באמת לא סיפרת לי את זה? ומאיפה אתה מכיר את ג'ניה?" אמרתי בקול‬

‫הרבה יותר רם וצוהל‪.‬‬

‫"ג'ניה למדה עם רחלי באותו תואר לאומנות‪ .‬לא ראיתי אותה מאז שרחלי נסעה‬

‫לארצות הברית‪ .‬ולא סיפרתי לך את זה כי‪ ...‬פחדתי לאבד אותך‪ .‬פחדתי שברגע‬

‫שתשמעי את מה שעשיתי‪ .‬איזה טיפוס הייתי ועל חוסר הנאמנות שלי את לא‬

‫תרצי להיות איתי‪ "...‬הוא אמר‪.‬‬

‫"אבל אתה לא יכול להאשים את עצמך שהתאהבת בי‪ .‬אתה לא אשם‪ ".‬אמרתי‬

‫בחיוך קטן‪.‬‬

‫"אני השליתי אותה לשווא וזה לא נעים‪ ".‬הוא אמר והביט בגשם שהמשיך להלום‬

‫בחוזקה על השמשות‪.‬‬

‫"אתה עדיין‪ ...‬אוהב אותה?" לחשתי וקיוויתי שהוא לא שמע את השאלה שלי כי‬

‫כל כך לא רציתי לשמוע תשובה חיובית‪.‬‬

‫הוא הביט בי במהירות‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬נדיה‪ .‬אני לא אוהב את רחלי יותר ואין לי יותר רגשות אליה‪ .‬אפילו את‬

‫הדברים שלה ארזתי בקופסא ושמתי ליד הדלת‪".‬‬

‫"אה! אז זה מה שהיה לך בקופסא הזאת!" אמרתי בהבנה‪.‬‬

‫‪- 224 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"לא מגיע לך מישהי שיפגע בך‪ ...‬נדיה‪ .‬ואני כל כך לא רוצה לפגוע בך‪...‬אבל אני‬

‫כל כך מפחד‪ .‬אני בן עשרים ושלוש‪ ...‬ואת בת שבע עשרה ואין לי שום זכות‬

‫ללחוץ עלייך ואני גם לא מתכוון בשום אופן כי אני לא יכול לשאת את המחשבה‬

‫לפגוע בך‪"...‬‬

‫הייתה לי תחושה לא נעימה לגבי מה הוא התכוון‪.‬‬

‫"אתה מתכוון ל‪...‬יחסים יותר‪ ...‬אינטימיים?" שאלתי והאדמתי‪.‬‬

‫"אני מתכוון להכול‪ ,‬נדיה‪ .‬אני פשוט לא יכול לפגוע בך‪ ".‬הוא אחז בידי‪.‬‬

‫"אל תשקר לי בבקשה יותר‪ .‬תגיד לי את האמת‪ .‬תשתף אותי בפחדים שלך‬

‫וברצונות שלך כי אני רוצה לשמוע אותם‪ .‬אני רוצה להיות שם בשבילך‪"...‬‬

‫"אני לא אשקר לך יותר‪ ...‬נדיה‪ .‬אני מבטיח‪ ".‬הוא אמר‪" .‬אני באמת מצטער‪".‬‬

‫נשמתי לרווחה וניסיתי לחייך‪.‬‬

‫"בואי נעבור למושב האחורי לקצת‪ "...‬הוא אמר‪" .‬אני רוצה להחזיק אותך קצת על‬

‫הברכיים שלי ולנסות לתקן את הערב של השנה החדשה לפחות באיזשהו‬

‫אופן‪"...‬‬

‫ישבנו במושב האחורי של המכונית שלו והבטנו בגשם שהצליף בחלונות‪ .‬תום‬

‫נישק את שיערי ברכות ולחש לי כמה הוא אוהב אותי ואני לחשתי לו בחזרה כמה‬

‫אני אוהבת אותו‪...‬‬

‫ולא התחרטתי על האופן שבו קידמנו את פניה של השנה החדשה‪ ...‬לא‬

‫התחרטתי על כך שרבנו וצעקנו‪ ...‬לא התחרטתי על הכאב ששנינו הרגשנו‪.‬‬

‫ידעתי שהתחלנו את השנה החדשה בדף חלק‪ ,‬בלי שקרים ובלי סודות‪ ,‬והפעם‬

‫רק עם האמת לאמיתה‪.‬‬

‫‪- 225 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 23‬שאלות ומנגינות‬

‫ביום חמישי אחר הצהריים חיכתה לי הפתעה נעימה בבית‪ .‬היה זה יום עמוס‬

‫ומעייף שכלל בתוכו שני מבחנים‪ ,‬אחד בפיזיקה ושני בספרות והרגשתי תשושה‬

‫מאוד כאשר צעדתי לבדי הביתה בין השלוליות‪ .‬אך כאשר פתחתי את דלת‬

‫הכניסה כל התשישות והעייפות שהחזיקו בי הרפו לגמרי כש‪-‬‬

‫"קארין!" רצתי אל אחותי הקטנה וחיבקתי אותה חזק‪.‬‬

‫אני לא מאמינה שהיא פה! בבית שלי! בבית שלנו!‬

‫כל כך התגעגעתי לבובה הקטנה והיפה שלנו‪ .‬נדמה שעברו שנים מאז שראיתי‬

‫אותה בפעם האחרונה ביחד עם תום בביתו של אבא וסוניה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬באתי לישון פה קצת‪ .‬ככה אבא אמר‪ ".‬היא מלמלה אל תוך אוזניי‪.‬‬

‫עדיין לא יכולתי לתת לה ללכת והמשכתי לחבק אותה בנואשות‪.‬‬

‫היא הייתה כל כך חסרה לי‪ ...‬יצור קטן שכזה‪ ...‬כל כך חסרה‪.‬‬

‫השמחה שלה‪ ,‬הצהלה שלה‪ ,‬התמימות של קארין היו כל כך חסרות בזמן האחרון‬

‫בבית הזה‪.‬‬

‫נוגה יצאה מחדרה בחיוך וכשראתה שעיני כמעט דומעות היא צחקה‪.‬‬

‫"אוי‪ ,‬נדיה‪ .‬את כזאת רגשנית‪ .‬ולחשוב שאני זאת שבהיריון‪ ".‬נוגה צחקקה‪.‬‬

‫עזבתי את הקטנה והרמתי אותה על ידי‪.‬‬

‫נוגה הרשתה לעצמה להעיר הערות "מחוכמות" לגבי ההיריון שלה ולגבי התינוק‬

‫שלה רק כאשר אימא וסבתא לא נמצאו בסביבה‪ .‬כשהן היו לידה‪ ,‬היא לא יכלה‬

‫להרשות לעצמה ולו חיוך אחד או רמיזה קטנה בקשר לתינוק‪.‬‬

‫הן כל כך כעסו עליה ועל חוסר האחריות שלה שהן סירבו לדבר איתה במשך‬

‫שבוע שלהם‪ .‬בסופו של אותו שבוע הן התחילו לדבר איתה – אבל רק כדי לנבוח‬

‫עליה כמה טיפשה וחסרת אחריות היא‪.‬‬

‫‪- 226 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בערבים לפעמים שמעתי את נוגה בוכה בחדר שלה – כשהיא חושבת שאני לא‬

‫שומעת – וממש ריחמתי עליה ועל המצב שלה והלוואי והייתי יכולה לעזור לה‬

‫באיזושהי דרך‪.‬‬

‫אבל היחיד שיכול היה לעזור זה איתי‪ .‬הוא לא ענה לטלפון נייד שלו‪ ,‬וגם לא‬

‫לטלפון בבית‪ ,‬הוא לא בא לבקר יותר‪ .‬כאילו הוא נעלם מעל פני האדמה‪ .‬הסיר‬

‫את האחריות מכתפיו והמשיך הלאה‪.‬‬

‫זנח את האימא לעתיד של התינוק שלו‪.‬‬

‫נמלאתי גועל רק מהמחשבה על כך‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אני רעבה‪ ".‬קארין מלמלה כאשר הנחתי אותה שוב על הרצפה‪.‬‬

‫"מה את רוצה לאכול?" שאלתי בקול מאושר‪ ,‬נותנת למחשבות השליליות‬

‫להתאדות כלא היו במוחי‪.‬‬

‫"שניצל! כן‪ ...‬שניצלים! נוגה את רוצה גם? התינוק גם רוצה?" שאלה קארין‬

‫בתמימותה‪.‬‬

‫נוגה החזיקה את בטנה השטוחה בינתיים – עדיין לא הייתה בליטה – והנהנה‪.‬‬

‫"נדיה?" היא שאלה‪.‬‬

‫"כן? מה קרה?"‬

‫"אני אלך בינתיים לסדר את החדר של קארין‪ .‬מזמן לא ניקו שם‪".‬‬

‫"טוב‪ .‬תודה‪ ".‬מלמלתי והלכתי למטבח‪.‬‬

‫הייתי כל כך שמחה! רציתי כל כך לספר לתום על בואה של קארין אבל לא‬

‫רציתי להפריע לו בלימודים‪.‬‬

‫קארין התיישבה על הכיסא בכוחות עצמה והביטה בי בעיניים גדולות שהסבו לי‬

‫אושר רב‪.‬‬

‫"ספרי לי משהו‪ ,‬קטנה‪ ".‬ביקשתי כשהוצאתי את הבשר הקפוא מהפריזר‪.‬‬

‫"אבא אומר שאני אישן איתכם עד יום ראשון‪ ".‬היא שיתפה והנהנה‪.‬‬

‫‪- 227 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"יופי! אני אוכל לקרוא לך את הסיפורים האהובים עלייך‪ ...‬על כיפה אדומה‪ ...‬על‬

‫היפיפייה הנרדמת‪ "...‬אמרתי בחולמנות ושמחה של פעם‪.‬‬

‫נראה שהזמנים ההם שהכול היה שקט ובסדר חלפו כתמונות ישנות של תקליט‬

‫נשכח‪.‬‬

‫"אבל נדיה! אני כבר לא אוהבת כיפה א‪-‬דומה! אני אוהבת עכשיו את עמי ותמי‪".‬‬

‫הצטעקה הקטנה‪.‬‬

‫"בסדר‪ ,‬קארינוש‪ ,‬איזה סיפור שתרצי‪ ,‬אני אקרא לך אותו‪ ".‬הבטחתי לה‪.‬‬

‫"אני לא רוצה סיפור‪ ,‬נדיה!"‬

‫"אז מה את רוצה?"‬

‫"שתנגני לי‪".‬‬

‫אחרי האוכל התיישבתי על יד הפסנתר והנחתי את אצבעותיי על הקלידים‪ .‬הפעם‬

‫הזמנתי את קארין להתיישב לידי ולא "להתחבא" מאחורי בסתר‪.‬‬

‫היא מאוד התלהבה כשראתה אותי "נוגעת בקלידים" מקרוב‪.‬‬

‫ניגנתי את הסימפוניה השישית של בטהובן מזיכרון בלבד‪ .‬הבית כולו נמצא‬

‫בצלילים חיים והדים של צלילים‪ .‬הבית נמלא רוחות ואווירה קסומה ומהפנטת‪...‬‬

‫מאותן אווירות שפוקדות את הבית כשמשהו נפלא באמת קורה‪ ,‬כמו נס‪.‬‬

‫הרגשתי את העור שעל ידי סומר מהמנגינה היפה‪ .‬אהבתי כל כך לנגן‪ .‬אהבתי‬

‫להביע את רגשותיי דרך הנגינה‪.‬‬

‫גם נוגה הצטרפה לשבת על ידי והביטה בגבי כמהופנטת‪.‬‬

‫היא לא יכלה להרשות לעצמה לומר לי שניגנתי יפה או להחמיא לי שבאיזושהי‬

‫דרך‪ ,‬אבל עצם ישיבתה לידי סימנה לי את התמיכה שלה בי‪.‬‬

‫‪- 228 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לפתע הרגשתי קרובה אל האחיות שלי מאיי פעם‪ .‬היה בינינו קשר חזק ובלתי‬

‫מוסבר‪ .‬זה היה הרבה יותר מסתם קשר דם‪ ,‬זה היה קשר של אהבה‪ ,‬אהבת‬

‫אחיות‪.‬‬

‫ושום דבר לא יכול לעמוד נגד החוזק של שלשתינו ביחד‪.‬‬

‫כשסיימתי לנגן השתרר שקט מופתי בבית‪ ,‬כאילו הקירות עדיין עיקלו את העונג‬

‫של הצלילים שבקעו מהפסנתר‪.‬‬

‫לא דיברנו במשך כמה דקות ואז קמתי מהכיסא וגם הן קמו מהכיסאות שלהן‬

‫וחייכנו אחת לשנייה בהבנה‪.‬‬

‫ביום שישי קמתי במצב רוח מרומם במיוחד‪ .‬נשקתי לקארין הישנה במיטתה‬

‫והחלפתי בגדים במהירות‪ .‬זה עמד להיות יום נפלא מבחינתי‪ .‬יום שלו חיכיתי‪ ,‬יום‬

‫שלו ציפיתי‪.‬‬

‫החודש שלי ביחד עם תום!‬

‫תום‪...‬‬

‫רק המחשבה על תום גרמה לדגדוגים בלתי נראים לדגדג את בטני מבפנים‪ .‬הייתי‬

‫כל כך שמחה ונרגשת‪ .‬לא יודעת למה לצפות‪.‬‬

‫בטלפון תום נשמע נרגש כמעט כמוני‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬חמודה שלי‪ ,‬מזל טוב לנו! זה חודש כל כך כייף ומאושר בשבילי ואני מאחל‬

‫לנו עוד הרבה כאלה‪ .‬אני אבוא בערב לקחת אותך אליי‪ ".‬אמר באושר שיכולתי‬

‫לחוש מאחורי הקו‪.‬‬

‫"מה אתה מתכנן‪ ,‬חמוד שלי?" שאלתי והאדמתי‪.‬‬

‫טוב שהוא לא ראה‪.‬‬

‫הרי קראתי לו "חמוד שלי"‪ .‬לא קראתי לו ככה קודם לכן‪ .‬יותר מדי התביישתי‪.‬‬

‫‪- 229 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"את חמודה שלי! אני לא מתכנן שום דבר מיוחד‪ .‬פשוט נבוא אליי ותיראי‪ ".‬הוא‬

‫לא מיהר לגלות שום דבר‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬אני מכירה את הנימה המסתורית שלך‪ ...‬תספר לי‪ .‬אני לא אוהבת‬

‫הפתעות!" אמרתי וקיוויתי שהוא ישבר‪.‬‬

‫והוא לא נשבר‪.‬‬

‫"אם אספר לך איך זאת תהיה הפתעה?" הוא צחק‪" .‬אל תפחדי משום דבר‪ ...‬הכול‬

‫יהיה בסדר‪ ,‬נדיה קטנה שלי‪".‬‬

‫"טוב‪ ...‬אתה רוצה שאני אכין ארוחת ערב ואביא אותה?" שאלתי‪ .‬לא רציתי להיות‬

‫זאת שלא תנקוף אצבע למען החבר שלה‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬נדיוש‪ ,‬תנוחי קצת‪ .‬תישני טוב טוב ובואי‪ .‬את לא צריכה להכין כלום!" אמר‪.‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫"אני אוהב אותך מתוקה!" אמר וסגר את הטלפון‪.‬‬

‫חייכתי לעצמי ואז הבטתי בסבתא אמה שצפתה בי בחיוך‪.‬‬

‫"או‪ ,‬הפלאים של האהבה הראשונה‪ ...‬אני זוכרת את עצמי בגיל הזה‪ ".‬היא אמרה‬

‫בחולמנות מה‪" .‬רק מה אז? לא היו טלפונים למיניהם‪ .‬זה היה הרבה יותר רומנטי‪".‬‬

‫משכתי בכתפי‪.‬‬

‫תום מספיק רומנטי בשבילי‪ .‬אני לא יודעת אם יש לי את המקום להכיל את כל‬

‫כולו‪ .‬יש לו כל כך הרבה לתת לי‪ .‬ולי יש לב כל כך קטן וחסר ניסיון‪.‬‬

‫"אני רק רוצה להעניק לו שלווה‪ ,‬סבתא‪ ".‬מלמלתי‪" .‬אני רוצה להעניק לו ביטחון‪".‬‬

‫סבתא צחקה‪.‬‬

‫"יקירה שלי‪ ,‬את לא צריכה להעניק לו שלווה‪ .‬את צריכה להעניק לו את עצמך‬

‫ואת האהבה שלך‪ ".‬היא הסתובבה והלכה לבדוק מה שלום אימא שהייתה בחדר‬

‫השינה שלה‪.‬‬

‫‪- 230 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫התעלמתי מהמילים האחרונות שלו – שהעבירו בי חששות ופחד מסוים – אך‬

‫מיהרתי לסלק אותם מליבי‪.‬‬

‫תום לעולם לא יבקש ממני לעשות משהו שאני לא רוצה‪ .‬ידעתי זאת בביטחון‪.‬‬

‫תום הגיע ברבע לתשע לאסוף אותי‪ .‬ניסיתי ללבוש משהו חגיגי לכבוד החודש‬

‫שלנו ביחד‪ ,‬אך בסופו של דבר מצאתי את עצמי לבושה בג'ינס פשוט וסוודר כחול‬

‫כהה‪ .‬רק לאחרונה התחלתי לשים לב שלא היו לי אף פעם בגדים יפים ליציאה‬

‫והחלטתי לבקש מנוגה לצאת איתי לקניון יום אחד ולקנות לי כמה חולצות יפות‬

‫ומכנסיים‪.‬‬

‫תום לבש סריג אפור וג'ינס כחול ובידיו זר של ורדים אדומים שאותם הושיט לי‬

‫במחווה רומנטית לעיני כל בנות המשפחה שהתמוגגו‪ ,‬במיוחד נוגה‪ ,‬שאהבתי‬

‫וורדים אדומים‪.‬‬

‫"זה כל כך לא פייר!" היא מצאה את עצמה אומרת בכל‪" .‬נדיה היא כל כך קטנה‬

‫ועדיין מביאים לה פרחים! למה לי לא מביאים פרחים? לא מגיע לי?"‬

‫קארין התערבה ברגע האינטימי שלנו גם היא‪ .‬היא קיפצה אל תום‪ ,‬שלהפתעתי‬

‫הרבה הרים אותה בקלות על ידיו וחיבק אותה כאילו היא הייתה אחותו הקטנה‪.‬‬

‫סבתא כל כך התרגשה מהמחווה הזאת שהיא באה וחיבקה את תום גם היא‪.‬‬

‫אימא מלמלה בציניות שעם כל כך הרבה חיבוקים אני ותום לא נלך אף פעם‪.‬‬

‫אחרי ששמתי את הוורדים הריחניים והנפלאים הללו באגרטל לקחתי את ידו של‬

‫אהובי והלכנו למכונית שלו‪ ,‬ובדרך הייתה לנו קצת יותר פרטיות לנשיקה לוהטת‬

‫מעין כמוה‪.‬‬

‫"אני מרגישה רע שלא הבאתי לך שום דבר‪ ...‬הפרחים כל כך יפים‪ "...‬התרגשתי‪.‬‬

‫הוא נשק לידי בעדינות‪.‬‬

‫‪- 231 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מי אמר לך שאת צריכה להביא לי מתנה? ומי אמר לך שהפרחים זאת המתנה‬

‫שלי אלייך?"‬

‫העיניים שלו נצנצו בשובבות ורציתי לנשק אותו שוב‪ .‬רציתי לנשק את כולו‪.‬‬

‫המשכנו לנסוע עם רדיו שתום הדליק בקולי קולות במכונית שלו עד שהגענו‬

‫לביתו‪.‬‬

‫כאשר הגענו לדלת הכניסה לבית שלו הוא נשק לי בעדינות על הלחי ושאל‪:‬‬

‫"את מוכנה?"‬

‫בתשובה עניתי לו "מה? למה?"‬

‫ואז הוא פתח את הדלת‪.‬‬

‫לעיניי נגלה שובל של נרות שעמדו על כל מדף בסלון‪ ,‬על הרצפה‪ ,‬על השולחן‬

‫זכוכית ואפילו על הטלוויזיה‪.‬‬

‫הבטתי בו כמהופנטת‪.‬‬

‫"וואו זה כל כך יפה!" מלמלתי כשהלב שלי מפרפר בחזי‪ .‬יכולתי להתעלף‬

‫מהתרגשות עד כמה שהכול היה חלומי מדיי בשבילי‪.‬‬

‫הרגשתי כמו בתוך חלום שלא רציתי להתעורר ממנו אף פעם‪.‬‬

‫תום מיהר לחדר שינה שלו ואז חזר עם דובי בצבע בז' מפרווה והושיט לי אותו‪.‬‬

‫"אני יודע שזה לא הרבה‪ ,‬נדיה‪ ,‬אבל‪"-‬‬

‫"זה מושלם!" קטעתי אותו ונעמדתי על קצות אצבעותיי כדי לנשק אותו‪.‬‬

‫"זה דובי ונרות והכנתי עוד משהו לאכול וזהו ומגיע לך הרבה יותר‪"-‬‬

‫"תום‪ ...‬בבקשה‪ .‬זה מושלם!" חיבקתי אותו והנחתי את הדובי על הספה‪.‬‬

‫התחבקנו כמה דקות שנראו לי כמו נצח קטן ופרטי משלנו ולא רציתי לעזוב‪.‬‬

‫‪- 232 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אם רק הוא היה יודע איזה רגשות הוא העיר בתוכי‪ .‬אם רק הוא היה יודע שילדה‬

‫קטנה וטיפשה כמוני לא הבינה שום דבר במחוות רומנטיות והייתה מוכנה לעשות‬

‫הכול בשבילי‪ .‬פשוט הכול‪.‬‬

‫אפילו למות בשבילו‪ .‬וזאת הייתה המחווה היחידה שהבנתי‪.‬‬

‫הייתי מסורה מאוד לתום‪ .‬הוא היה כל עולמי‪.‬‬

‫אכלנו את הפסטה שהוא הכין כל אחר הצהריים ביחד עם עוף שהוא הכין מתוך‬

‫מתכון שמצא באינטרנט ב"עשר שלבים של עוף בקלי קלות"‪.‬‬

‫צחקנו‪ ,‬דיברנו כמתוך קסם ואחר כך כשסיימנו לאכול הוא לקח את ידי והלכנו‬

‫לחדר השינה שלו‪ ,‬שגם הוא היה מוער בעשרות נרות שהעניקו לחדר מראה‬

‫מסתורי ואפל מעט‪.‬‬

‫נשכבנו על המיטה והתנשקנו והרגשתי כל כך שמחה ומאוהבת וגם תום הרגיש‬

‫ככה‪.‬‬

‫הוא לא הפסיק ללטף את שיערי וללחוש כמה אני מקסימה ומדהימה אך ראיתי‬

‫את ניצוץ הפחד ההוא שכל כך פחד וכל כך רצה ולא יכול היה להמשיך הלאה‪...‬‬

‫ידעתי היטב מה הוא רצה‪ ,‬ידעתי היטב שפחדתי לאפשר לו‪.‬‬

‫חששתי שזה ירחיק אותו ממני‪.‬‬

‫ידעתי מה בחורים רוצים‪ .‬אך יותר מכך לא ידעתי דבר‪ .‬ופחדתי‪.‬‬

‫פחדתי לא מהעובדה שתום יעשה משהו בניגוד לרצוני‪ ,‬כי הוא לא היה עושה שום‬

‫דבר שכזה אף פעם‪.‬‬

‫פחדתי מהעובדה שאאכזב אותו בכך שלא ידעתי מספיק‪ ,‬בכך שפחדתי לתת‬

‫לידיים שלו לטייל על גופי בלי פחד‪ ,‬פחדתי לתת לו את עצמי באופן פיזי‪.‬‬

‫פחדתי ממה שהוא עולל לי להרגיש ומהרצון העז להרגיש אותו‪...‬‬

‫‪- 233 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"תום‪ ,‬אני יכולה לשאול אותך משהו ממש אישי?" שאלתי כששכבנו מחובקים‬

‫מתחת לשמיכה‪ .‬היינו מחובקים אך עדיין שמרנו על מרחק מסוים‪.‬‬

‫"בטח‪ ,‬מה שבא לך‪ ".‬הוא נשק לשיערי והביט בי‪.‬‬

‫"זה משהו ממש אישי‪ ".‬אמרתי והאדמתי מעט‪.‬‬

‫הוא הבחין בצבע הבוהק שבער על לחיי והבין מייד‪.‬‬

‫"את יכולה לדבר איתי גם על דברים כאלה‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫"טוב‪ ",‬התנשמתי‪" .‬אז‪ ...‬זה נכון ש‪ ...‬אתה רוצי אותי?"‬

‫הוא צחקק ואז חיבק אותי ונשק ללחיים האדומות שלי‪.‬‬

‫"זה נכון?" שאלתי‪ .‬לגמרי מבולבלת מהתשובה‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬ברור שזה נכון‪ ,‬מה חשבת‪ ,‬חמודה שלי?" הוא נשק לשיערי שוב‪" .‬זה נקרא‬

‫כימיה‪ .‬אבל אין לך צורך לחשוש ממני אני לא אלחץ עלייך בקשר לשום דבר‪ .‬אני‬

‫לא כזה‪".‬‬

‫"אני יודעת‪ "...‬מלמלתי ורציתי להחביא את הראש שלי מתחת לכרית‪.‬‬

‫זה היה נושא כל כך מביך!‬

‫והנה אני והוא שוכבים מתחת לשמיכה‪ ...‬כל כך קרובים בלבבות שלנו וכל כך‬

‫רחוקים פיזית שזה כואב‪.‬‬

‫"אני יודעת שאתה לא לוחץ‪ .‬אבל הבעיה היא אחרת‪ .‬הבעיה היא שאני לא מבינה‬

‫בזה שום דבר‪ .‬כלום‪ .‬ולך כבר יש ניסיון הרבה יותר גדו‪"-‬‬

‫"ששש‪ "...‬הוא קטע אותי‪" .‬אני לא רוצה שדברים כאלה יטרידו אותך‪ ,‬נדיה‪.‬‬

‫בבקשה תפסיקי‪ .‬זה הכול בא עם הזמן‪ .‬זה הכול יבוא כשאת תרצי‪".‬‬

‫"אבל מה איתך?" הצטעקתי לפתע‪" .‬אתה לא כועס? אתה לא סובל מזה שאין לי‬

‫ידע?"‬

‫‪- 234 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"איך אני יכול לסבול כשיש לי אותך?! נדיה‪ ...‬את קטנה אבל אני מוכן לחכות!‬

‫ואת שווה את זה! זה שווה את זה! ותפסיקי להמציא לך דאגות כדי לדאוג‪ .‬הכול‬

‫פשוט נפלא! אנחנו מאושרים ביחד וטוב לי איתך!"‬

‫נישקתי אותו וחיבקתי אותו קצת יותר קרוב‪.‬‬

‫"תודה‪ ".‬מלמלתי בלחש‪ .‬תודה לך‪...‬‬

‫ביום שלישי התקיימה הבחינה השנייה לקונסרבטוריון שבפראג‪ .‬הפעם נסענו‬

‫ביחד עם תום – שלקח בוקר חופשי מהעבודה שלו – לתל אביב‪.‬‬

‫ישבנו במכונית והרגשתי עצבנית מאיי פעם‪.‬‬

‫"הכול יהיה בסדר‪ ,‬נדיה‪ ,‬הכול יהיה נפלא‪ .‬ואני סוף סוף אשמע אותך מנגנת!"‬

‫"אני אפשל בטוח‪ .‬והכי גרוע שאתה תהיה שם ותשמע את זה‪ ".‬מלמלתי והייתי‬

‫אדומה רק מהמחשבה שתום יראה אותי נפסלת בבחינה ומגורשת בבושת פנים‬

‫מהבמה‪.‬‬

‫"תפסיקי‪ ,‬מתוקה שלי‪ .‬אני בטוח שתצליחי‪ .‬וגם אם לא‪ .‬אני אוהב אותך בכל‬

‫מקרה‪".‬‬

‫הגענו למרכז האומנויות בתל אביב‪ .‬היה זה מרכז גדול והרבה אנשים נהרו לתוכו‬

‫בכמויות ויצרו רעש והמולה מסביב‪.‬‬

‫היה זה יום יפה בחוץ‪ ,‬השמש בצבצה מאחורי העננים ולא היה שום סימן לגשם‬

‫מתקרב‪.‬‬

‫אחזתי בזרועו של תום וזה העניק לי קצת יותר בטחון לקראת הבחינה הקרובה‪.‬‬

‫כל כך לא רציתי להיכשל‪ .‬כל כך לא רציתי למעוד‪.‬‬

‫המלגה הזאת נהייתה חשובה לי!‬

‫פתאום הרגשתי שלנגינה שלי על פסנתר יש מטרה כלשהי‪.‬שזה לא רק תחביב‪.‬‬

‫שזה משהו שאני רוצה לעסוק בו!‬

‫‪- 235 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אני רוצה לנגן על פסנתר‪.‬‬

‫ויש הרבה כמוני‪.‬‬

‫ומי אמר שאני הכי טובה מביניהם?!‬

‫התקרבנו ונכנסנו למרכז‪.‬‬

‫תום שאל לגבי האודישנים ושאל איך מגיעים לשם אישה נחמדה שישבה בדלפק‪.‬‬

‫אני לא יכולתי להוציא הגה מפי‪ .‬הרגשתי כל כך לחוצה!‬

‫הלכנו במסדרון ארוך ימינה ומשם הגענו לאולם קטן שהיו בו קומץ של אנשים עם‬

‫כלי הנגינה שלהם‪.‬‬

‫התיישבנו קרוב יחסית לבמה ותום ניסה להסיח את דעתי בנושא שולי – כדי שלא‬

‫אחשוב על הפסנתר ההוא שעמד על הבמה והביט בי במבט מאיים‪.‬‬

‫תום ניסה להצחיק אותי בבדיחות קרש קטנות כדי שאני לא אחשוב על הרגע שבו‬

‫אצטרך לעלות לבמה‪ ,‬ואגיד בשם רועד את היצירה שאנגן ואז אתיישב על הכיסא‬

‫ואביט בקלידים הלבנים שיבהו בי בריקנות ויצפו שאנגן להם יצירת אומנות‪.‬‬

‫אבל לא הצלחתי‪.‬‬

‫הרגשתי מתוחה כמו חבל קפיצי‪ .‬אמרתי לתום שאני מצטערת שאני לא ממוקדת‬

‫ולא ממש מרוכזת והוא אמר שזה בסדר‪ .‬הוא כבר שם לב לכך‪.‬‬

‫נישקתי אותו בשפתיי והרגשתי את ידיי נהיות קרות מהפחד‪.‬‬

‫מה יקרה אם לא אוכל להזיז אותן מספיק מהר על הקלידים? אם הן יתקעו? מה‬

‫אעשה אז?‬

‫צמד של שופטים נכנסו לאולם שצעדים שקטים‪ .‬הייתה שם אישה עם שיער שחור‬

‫שאסוף בקוקו וגבר בשנות החמישים לחייו שנראה עייף ולא ממש מרוצה משום‬

‫מה‪ .‬הם התיישבו בקדמת הבמה והחלו מסתכלים בטפסים שלהם‪.‬‬

‫‪- 236 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"כאשר אקרא בשמותיכם תעלו לבמה‪ ,‬תציגו את היצירה שלכם ותנגנו‪ ".‬אמרה‬

‫האישה בקול אחיד ומשועמם – כאילו האווירה של ההתרגשות והמתח פסחה‬

‫עליה והיא לא באמת מעוניינת לשמוע אף אחד‪.‬‬

‫תום לחץ בחוזקה את ידי לעת עידוד‪.‬‬

‫לא רציתי לאכזב את עצמי בנגינה‪ ,‬אך הכי הרבה לא רציתי לאכזב אותו‪ .‬לא‬

‫רציתי שהוא יראה את החולשה שלי ואת הכישלונות שלי‪.‬‬

‫"נדיה רובין‪ ,‬את הראשונה לעלות על הבמה‪ ".‬אמרה שוב האישה‪.‬‬

‫נאלמתי דום למשמע השם שלי‪.‬‬

‫הרגשתי מבולבלת ונשקתי לתום בחופזה והוא מלמל לי כמה מילים שלא הצלחתי‬

‫לפענח‪.‬‬

‫הלכתי בצעדים רועדים לכיוון הבמה והרגשתי גרוע יותר מאשר בפעם‬

‫הקודמת‪,‬כשנבחנתי בבחינה הראשונה‪.‬‬

‫"היצירה שאני הולכת ל‪-‬לנגן היא הסימפוניה השישית של מוצרט‪ ".‬מלמלתי‬

‫וראיתי את עיניו האוהבות של תום בקהל‪.‬‬

‫הוא חייך אליי‪.‬‬

‫ניסיתי לחייך בחזרה‪.‬‬

‫הלכתי אל הפסנתר והתיישבתי על הכיסא‪.‬‬

‫הנחתי את האצבעות שלי על הקלידים‪.‬‬

‫הקלידים הלבנים בהו בי בתוכחה‪.‬‬

‫והתחלתי‪.‬‬

‫‪- 237 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 24‬הכול חייב להיות מושלם‬

‫בטנה של נוגה החלה לטפוח בהדרגה לקראת חודש פברואר‪ .‬היא עמדה מול‬

‫המראה בחדר שלה ובחנה את הצדודית שלה‪ ,‬בעיקר היא בחנה את אזור הבטן‪,‬‬

‫שם התחיל להיווצר תא חיים שיתפתח לתינוק בעוד כשבעה חודשים בערך‪.‬‬

‫הבטתי בה מהכניסה לחדר וראיתי את ההתרגשות בבועה שלה במראה‪.‬‬

‫כמה חבל לי עליה‪ ,‬חשבתי‪ .‬כמה חבל שאין לה בן זוג לחלוק איתו את‬

‫ההתרגשות הזאת של התינוק הראשון‪ ,‬של היצירה המופלאה הזאת של החיים‪.‬‬

‫היא תיאלץ ללדת לבד‪ .‬בלי אבא לתינוק‪.‬‬

‫בלי אבא שיראה את הצעדים הראשונים של התינוק או ישמע את המילים‬

‫הראשונות‪...‬‬

‫"תיראי‪ ,‬נדיה‪ ,‬אני רואה את הבליטה‪ ".‬היא סימנה לי להתקרב‪.‬‬

‫נכנסתי לחדר וחייכתי‪.‬‬

‫נתתי למחשבות העצובות לחלוף‪ ,‬כך שלפחות נוגה לא תרגיש בהן‪ .‬היא הייתה‬

‫כל כך רגישה בזמן האחרון‪ ,‬נעלבת מכל דבר קטן‪ ,‬מרבה לבכות‪ ,‬מרבה לצעוק‪,‬‬

‫מרבה להשתולל משמחה לפתע‪.‬‬

‫רק לאחרונה חלפו ההקאות והבחילות הבוקר‪ .‬נוגה נראתה הרבה יותר בריאה‬

‫בצבע פניה מאז‪.‬‬

‫"הרופא אומר שעומד להסתיים הטרימסטר הראשון‪ .‬התקופה של ההקאות‬

‫מאחורינו‪ ".‬אמרה והחזיקה בבטנה בגאווה‪.‬‬

‫אף פעם לא ראיתי את נוגה גאה כל כך במשהו שהיא עשתה כמו שהיא הייתה‬

‫גאה בהיריון שלה‪.‬‬

‫גם אני הייתי מאוד גאה בה‪ .‬היא החלה ללמוד והתקדמה בקצב מטורף בקורסים‬

‫שלה‪ .‬היא התחילה ללמוד לבשל‪ .‬היא לא שתתה אלכוהול ולא הרבתה ללכת‬

‫למועדונים‪.‬‬

‫‪- 238 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נראה שנוגה החלה סוף סוף להתבגר‪.‬‬

‫"מה את כזאת חולמנית?" היא שאלה אותי וחדלה להביט בעצמה במראה‪.‬‬

‫"לאימא אין ברירה‪ ,‬אני חושבת שהיא כבר השלימה עם הרעיון של התינוק‪ .‬או‬

‫התינוקת‪".‬‬

‫באמת אין לה ברירה אחרת‪.‬‬

‫היא יכלה להמשיך להזעיף פנים בכל מפגש עם נוגה‪ ,‬אבל העצבים שלה גם ככה‬

‫התרופפו יתר על המידה עם כל האי סדר והבלגאן במשפט של קארין‪.‬‬

‫קארין עדיין הוחזקה במשמרת מלאה על ידי אבא וסוניה‪ ,‬והגיעה אלינו לגיחות‬

‫קצרות רק בסופי שבוע‪.‬‬

‫"את חושבת שזה יהיה בן? או בת?" שאלה נוגה בהתלהבות והתיישבה על המיטה‬

‫לידי‪.‬‬

‫משכתי בכתפי‪.‬‬

‫"אני רוצה שזאת תהיה בת! כמו בובה קטנה! תחשבי איזה כייף זה יכול להיות‪,‬‬

‫נדיה!"‬

‫עד מהרה נדבקתי בהתלהבות שלה והתחלנו לפנטז על שמות לבנות‪ ,‬וגם קצת‬

‫שמות לבנים – במקרה וייצא בן בסופו של דבר‪ .‬דיברנו על בגדים לתינוקות‪,‬‬

‫ונעלים קטנות‪ ,‬ועל "מטרנה"‪ .‬הייתה זו אחת הפעמים הראשונות בחיי שהרגשתי‬

‫כה קרובה לאחותי הגדולה‪.‬‬

‫מי יודע‪ ,‬אולי התינוק או התינוקת שיבואו יגרמו לנו להתאחד ולהתחבר יותר –‬

‫משהו שאף פעם לא קרה קודם לכן במשפחה שלנו‪.‬‬

‫ביום שישי בערב החלטנו אני ותום לצאת ביחד עם ליאת ובן‪ .‬דיי התרגשתי‬

‫לקראת היציאה שלנו ברביעייה‪ ,‬בעיקר משום שחששתי שתום לא יאהב את ליאת‬

‫או בן ואז ייהרס לנו הבילוי‪ -‬משהו שלא רציתי שיקרה‪.‬‬

‫‪- 239 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נדיה‪ ,‬תעשי צמה‪ ".‬אמרה קארין שישבה על המיטה שלי ובחנה אותי בעודי‬

‫מסתדרת לקראת הערב‪.‬‬

‫"צמה?"‬

‫"כן‪ ,‬צמה זה יפה‪ .‬את אף פעם לא עושה צמה‪ ".‬אמרה קארין ומחאה כפיים‪.‬‬

‫החלטתי להקשיב לעצתה של אחותי הקטנה והנבונה ועשיתי צמה‪.‬‬

‫צבעתי אל לחיי בסומק קל ואיפרתי את עיניי בקצת נצנצים זהובים‪ .‬ידעתי שליאת‬

‫תתאפר לקראת היציאה שלנו ולא רציתי להיראות כמו כתם אפרפר ליד מישהי‬

‫שתבלוט כמו כוכב לידי‪.‬‬

‫לקראת תשע וחצי תום דפק בדלת‪.‬‬

‫מיהרתי לפתוח לו ונשקתי אותו בתשוקה‪.‬‬

‫כל כך הרבה זמן אנחנו לא מתראים במהלך השבוע‪ ...‬נראה שאני חייה רק בימים‬

‫האלה שאנחנו ביחד וסופרת לאחור עד לסופשבוע בימים שאנחנו לא ביחד‪.‬‬

‫תום התרחק ממני כדי לבחון אותי‪ ,‬אך להפתעתי הוא לא חייך‪.‬‬

‫ראיתי מיד שמשהו לא בסדר‪ ,‬אבל הוא לא אמר שום דבר וסימן לי לקחת את‬

‫המעיל שלי‪.‬‬

‫לקחתי את המעיל בדממה‪ ,‬חוששת קצת בליבי שמשהו לא בסדר אבל מפחדת‬

‫מכדי לומר משהו שיהרוס את הבילוי‪.‬‬

‫נכנסנו במכונית והנחתי אותו בקול שקט עד שהגיע לרחוב שבו גרה ליאת‪.‬‬

‫היא ובן עדיין לא יצאו החוצה וישבנו במכונית שלו והבטנו קדימה‪.‬‬

‫תהיתי מה לעזאזל השתבש‪...‬‬

‫למה הוא לא מדבר איתי?‬

‫"מה קרה?" העזתי לשאול בקול חלוש‪.‬‬

‫הרגשתי חלושה ופגועה‪.‬‬

‫מה עשיתי לו?!‬

‫‪- 240 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הוא לא השיב תחילה‪.‬‬

‫אחר כך הביט בי ואמר‪" :‬למה את עושה את זה לעצמך? זה מכער אותך‪".‬‬

‫הוא לקח בידו ומחק את הסומק שעל לחיי טיפה חזק יותר מבדרך כלל‪ ,‬כשהוא‬

‫ליטף את הלחיים שלי‪.‬‬

‫רציתי לבכות ונרעדתי‪.‬‬

‫"אתה כועס כי התאפרתי?"‬

‫"זה לא יפה לך‪ ,‬נדיה‪ .‬תפסיקי‪ .‬את לא צריכה את זה‪ .‬היופי שלך הוא טבעי‪ .‬אני‬

‫לא אוהב את זה שאת מתגנדרת רק כי חברה שלך יותר מדיי מגונדרת‪ ".‬אמר‬

‫בקול נוקשה יותר מבדרך כלל‪.‬‬

‫"איך אתה יודע שליאת מגונדרת?" מלמלתי במרירות מה‪.‬‬

‫לא ציפיתי שהוא יגיב ככה לקצת סומק וצבע!‬

‫והוא אפילו לא שם לב לצמה שקלעתי‪...‬‬

‫תום הצביע לכיוון הבניין‪ .‬ליאת ובן התקדמו לעברינו בחיוך מרוחק‪ .‬אפילו מרחוק‬

‫הצלחתי לראות את העיפרון השחור המודגש בעיניה של ליאת ואת הסומק‬

‫המופרז שבו קישטה את לחייה‪.‬‬

‫מיהרתי לטשטש את האיפור שבעיניי ואחזתי בידו כדי לנסות לפייס אותו‪.‬‬

‫"סליחה שהתפרצתי‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא מלמל וליטף את ידי‪.‬‬

‫ליאת ובן התיישבנו במושבים האחוריים של המכונית וחייכו אליי ואל תום‪.‬‬

‫בן נראה שונה לגמרי מתום‪ .‬ממה שראיתי הוא היה בגובה של ליאת‪ ,‬בעוד שתום‬

‫גבוה ממני בהרבה‪ ,‬והיה לו שיער בלונדיני דהוי ועיניים כחולות כמו מים צלולים‪,‬‬

‫כשלתום שלי עיניים חומות כהות‪.‬‬

‫"אני בן‪ ,‬ליאת סיפרה לי הרבה עליכם‪ ".‬הוא אמר בקול שנשמע מרוחק מעט מן‬

‫האמת‪.‬‬

‫ליאת נראתה קורנת כמו יהלום מלוטש‪.‬‬

‫‪- 241 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי שהיא מגניבה אליי מבטים חשאיים כביכול‪ ,‬בעיניים שואלות‪" ,‬נו‪ ...‬את‬

‫אוהבת את בן?"‬

‫"נדיה‪ ...‬מה את חושבת על בן?"‬

‫ומה יכולתי לחשוב?‬

‫חייכתי באי נוחות‪ ,‬עדיין עסוקה במחשבות על כך שתום כעס על האיפור שלי‪,‬‬

‫ואמרתי‪:‬‬

‫"קדימה‪ ,‬בואו ניסע‪".‬‬

‫הגענו אל אולם הבאולינג ברמת גן בשעה עשר ורבע‪ .‬האולם‪ ,‬שכלל כתריסר‬

‫מסלולים היה עמוס בצעירים וילדים שגלגלו את כדורי הבאולינג על המשטחים‬

‫בצליל "בום" עמום‪.‬‬

‫תום ובן הלכו אל הקבלה כדי להזמין לנו מסלול כשיתפנה וגם נעליים‪.‬‬

‫ליאת מיד ניצלה את ההזדמנות שהבחורים הלכו כדי לסחוב אותי הצידה‬

‫ולמלמל‪:‬‬

‫"תום כל כך חתיך‪ ...‬וראית את בן?! נכון שהוא יפה?! אבל כמובן שהוא לא יפה‬

‫כמו תום‪ ".‬היא צייצה‪.‬‬

‫לא הכי אהבתי את מה שהיא אמרה אבל הנהנתי והבטתי בתום שלי שהגניב לי‬

‫חיוך מפויס‪.‬‬

‫היה ברור לי לגמרי שהכעס הרגעי שלו כלפי חלף ברגע שטשטשתי את האיפור‬

‫בעיניי והורדתי את הסומק‪.‬‬

‫"בן נראה נחמד‪ ",‬מלמלתי‪" .‬הכול בסדר ביניכם?"‬

‫עננה קלה של היסוס עלתה על פניה של ליאת וחלפה באותה מהירות שבה‬

‫באה‪.‬‬

‫‪- 242 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ליאת הייתה נחושה בדעתה להראות שהיא ובן זוג מושלם‪ .‬אבל לא סתם זוג‬

‫מושלם‪ ,‬אלא זוג מושלם יותר ממני ומתום‪.‬‬

‫בתחילה לא שמתי לב לכך‪ ,‬אך כאשר היא משכה את בן כדי לעזור לה לכוון טוב‬

‫יותר את הכדור ולטשה בנו מבטים וראתה שאני ותום חולקים נשיקה‪ ,‬היא זרקה‬

‫את הכדור על הרצפה ברעש והתנפלה על בן בנשיקות‪.‬‬

‫אחר כך כאשר אכלנו צ'יפס שתום הזמין ביחד עם כוסות שתייה‪ ,‬היא ראתה‬

‫שתום הניח בפי חתיכת צ'יפס ומיד היא עשתה זאת עם בן‪.‬‬

‫החלפתי מבטים רבי משמעות עם תום והוא ניסה לנחם אותי במבטו‪.‬‬

‫מה לעשות שהם כאלה?! עיניו אמרו לי ופיו דמם‪ .‬הניחי להם לעשות את מה שהם‬

‫רוצים‪ .‬ואם מה שהם רוצים זה לחכות אותנו‪ ...‬אז שיהיה‪.‬‬

‫סיימנו את המשחק הראשון בניצחון של תום‪ .‬במקום השני היה בן‪ ,‬אחר כך אני‬

‫ואז ליאת‪ ,‬שהתאכזבה להפסיד ובן מלמל‪:‬‬

‫"זה רק משחק‪ ,‬ליאת‪ ,‬מה זה כבר משנה?"‬

‫"אני רציתי לנצח‪ ".‬היא מלמלה לו בחזרה‪.‬‬

‫"אני הולכת לשירותים‪ ".‬אמרתי לליאת בכוונה להתחמק מהלחישות העצבניות‬

‫שלה ושל בן‪.‬‬

‫תום הנהן בהבנה‪.‬‬

‫"אני באה גם‪ ,‬נדיה!" מלמלה ליאת ועזבה את בן לעמוד ביחד עם תום ליד‬

‫המסלול‪.‬‬

‫לא דיברנו עד שהגענו לתאים של השירותים והתקרבנו אל המראה כדי לבחון את‬

‫ההשתקפות שלנו‪.‬‬

‫כאשר ראיתי את עיניה של ליאת מקרוב‪ ,‬שמתי לב שהן עייפות‪.‬‬

‫"את עייפה?" שאלתי‪.‬‬

‫ליאת ניסתה לתקן את האיפור שלה ואת השיער שלה‪.‬‬

‫‪- 243 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"למה את שואלת?" עיניה הביטו בי‪.‬‬

‫את עייפה מהעמדת פנים שהכול מושלם אצלך‪.‬‬

‫"למה את עושה את זה?" שאלתי לפני שהספקתי לעצור את עצמי‪.‬‬

‫ליאת סיימה לתקן את האיפור שלה והביטה בי בחיוך נוצץ‪.‬‬

‫"עושה מה?"‬

‫לא יכולתי למצוא את המילים הנכונות‪ .‬המילים שלא יפגעו בחברה שלי‪ ,‬למרות‬

‫ההתנהגות המביכה שלה‪.‬‬

‫"את‪ ...‬מתאמצת‪ ...‬כל כך להראות שהכול‪ ...‬בסדר‪ ...‬ולכל זוג יש בעיות‪ "...‬לא‬

‫יכולתי להביט בה‪.‬‬

‫ידעתי שהבעיות בזוגיות שלה היו הרבה יותר עמוקות וכואבות מאשר כל בעיה‬

‫שהייתה לי ולתום איי פעם‪.‬‬

‫"אתם גם הרבה זמן ביחד! עברתם לא מעט! וזה בסדר שלא הכול בסדר‪"...‬‬

‫מצאתי את עצמי אומרת‪.‬‬

‫ליאת המשיכה לחייך כאילו שום מילה ממה שאמרתי לה לא הגיעה לאוזניה‪.‬‬

‫"אני לא יודעת על מה את מדברת‪ ,‬נדיה‪ ".‬היא סיננה בין שפתיה‪" .‬בואי‪ ,‬הבנים‬

‫שלנו מחכים כדי שנשחק סיבוב שני‪".‬‬

‫"היא התנהגה כמו העתק שלנו‪ ".‬מלמל תום בזעזוע אחרי שהורדנו לקראת חצות‬

‫את בן וליאת ליד הבית של ליאת‪ ,‬וסוף סוף הייתה לנו קצת פרטיות משלנו‪.‬‬

‫"יש להם הרבה בעיות בזוגיות‪ ".‬מלמלתי וקיוויתי שזה יסתדר להם בסוף‪.‬‬

‫ידעתי שליאת סובלת‪ ,‬הייתה זו תחושת בטן פנימית שהרגשתי‪.‬‬

‫ותחושות הבטן שלי אף פעם לא הכזיבו אותי‪.‬‬

‫"ושמת לב איך היא לטשה בי מבטים?" הוא המשיך‪.‬‬

‫"תום!" קראתי בקול‪" .‬אני לא רוצה לשמוע את זה‪".‬‬

‫‪- 244 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הוא צחקק‪.‬‬

‫"את יודעת שזה לא משנה לי‪ ,‬נדיה‪ .‬אבל זה בהחלט היה משעשע לראות את‬

‫התגובה שלך!" הוא חייך בחמימות‪" .‬וסליחה שכעסתי קודם‪ .‬אבל אני לא אוהב‬

‫כשאת מתאפרת‪".‬‬

‫"זה בסדר‪ .‬אני לא אתאפר יותר אם אתה לא רוצה‪ ".‬מלמלתי‪" .‬פשוט ליד ליאת‬

‫נראיתי אפורה ומשעממת‪".‬‬

‫"ליד ליאת נראית נורמאלית ומקסימה כמו תמיד‪ ".‬אמר תום בחיפזון ונשק לי‬

‫ארוכות‪.‬‬

‫הרגשתי שליבי פועם כמו מנוע קיטור של רכבת‪...‬‬

‫או‪ ,‬תום שלי‪...‬‬

‫"נדיה‪ ...‬יש לי הצעה בשבילך‪ ".‬הוא אמר בקול שקט‪" .‬אבל את לא חייבת‬

‫להסכים אם את לא רוצה‪".‬‬

‫"מה ההצעה?" שאלתי‪ ,‬מסוקרנת ומפוחדת בו זמנית‪.‬‬

‫"את רוצה לישון אצלי? לישון איתי? רק לישון‪ ...‬מבטיח‪ "...‬עיניו נצצו‪" .‬את רוצה‪,‬‬

‫נדיוש?"‬

‫חייכתי אליו‪.‬‬

‫האמת שהיו לי את החששות שלי‪.‬‬

‫ראשית כל‪ ,‬אף פעם קודם לכן לא ישנתי בבית של בחור‪.‬‬

‫שנית‪ ,‬פחדתי ממה שאימא שלי ונוגה יחשבו כשיגלו שלא חזרתי הביתה במשך‬

‫הלילה‪.‬‬

‫הן בטח יחשבו על הדברים הגרועים ביותר‪...‬‬

‫"בסדר‪ ".‬הסכמתי‪" .‬אבל רק לישון‪ ,‬תום‪".‬‬

‫"מבטיח‪ .‬אני כל כך רוצה לחבק אותך ולהתעורר מחובקים‪ .‬נדיה שלי‪ ".‬הוא נראה‬

‫מאושר‪" .‬לא חשבתי שתסכימי‪"...‬‬

‫‪- 245 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אבל הסכמתי‪ ,‬אז בוא ניסע‪ ".‬מלמלתי בחיוך‪.‬‬

‫הגענו לביתו של תום‪ .‬הוא כל כך שמח שישר הלכנו לחדר שינה‪.‬‬

‫הוא הדליק את המזגן על חימום ופשט את הסוודר והחולצה שלו ולא יכולתי‬

‫להסיר ממנו את עיניי אפילו אם רציתי‪.‬‬

‫ולא‪ ,‬לא רציתי‪.‬‬

‫אחר כך הוא פשט את מכנסיו וגיליתי מתחתיהם בוקסר שחורים רופפים כמו‬

‫מכנס קצר‪.‬‬

‫בלי שהבחנתי בכך‪ ,‬לחיי האדימו עד למצב רתיחה ורציתי להסתיר את המבוכה‬

‫שלי בווילונות בחדרו ולא יכולתי‪.‬‬

‫"מתוקה שלי‪ ,‬אין מה להיבהל‪ ".‬הוא לחש בטון נעים‪" .‬אני לא רוצה שתפחדי‬

‫ממני‪ .‬האם אני נראה מפחיד ככה?"‬

‫"ל‪-‬לא‪ "...‬מלמלתי‪ ,‬מקווה שהאודם שכיסה את פניי יעלם בקרוב‪.‬‬

‫זה בטח נראה מצחיק מהצד‪ ,‬אני‪ ,‬לבושה כולי בסוודר ומכנס ומגפיים‪ ,‬מביטה‬

‫בתום שהיה לבוש בתחתונים בלבד‪.‬‬

‫"מה אני אלבש?" שאלתי בחשש‪ .‬זה משהו שלא חשבתי עליו קודם‪.‬‬

‫תום חשב לרגע‪.‬‬

‫"טוב‪ ,‬לא חשבתי שתרצי לא ללבוש כלום‪ "-‬הבטתי בו בזעזוע –"אז אני אביא לך‬

‫חולצה ארוכה שלי ומכנס קצר עם שרוכים ככה שתוכלי לקשור אותו למרות‬

‫שהוא גדול עלייך‪".‬‬

‫הוא הושיט לי את הבגדים והלכתי להתלבש בשירותים‪.‬‬

‫כשחזרתי האור בחדר שינה היה מכובה ותום שכב מתחת לשמיכות‪.‬‬

‫יותר טוב‪...‬‬

‫ככה לפחות הוא לא יראה את העיניים החוששות שלי והלחיים המובכות שלי‪.‬‬

‫‪- 246 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫השתחלתי בין השמיכות בהרגשה הכי מוזרה שהרגשתי בחיים‪.‬‬

‫זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי למיטתו של גבר‪ ,‬בחולצה של גבר‪ ,‬ומכנס‬

‫של גבר‪.‬‬

‫תום מצא את בטני וליטף אותה‪.‬‬

‫"ששש‪ ...‬אל תחששי ממני‪ .‬נדיה‪ ,‬תינוקת קטנה שלי‪ "...‬הוא לחש ברוך ונשק‬

‫לשיערי‪.‬‬

‫"אל תקרא לי תינוקת‪ "...‬לחשתי בחיוך‪.‬‬

‫"את תינוקת קטנה שלי‪ ,‬אבל זה בסדר‪ ,‬אני אוהב אותך בכל מקרה‪"...‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪".‬‬

‫התקרבתי אליו קצת יותר כדי להרגיש את חום גופו והתנשקנו‪.‬‬

‫הרגשתי כל גופי גועש ונרעדתי מהמרחק המצומצם בינינו‪...‬‬

‫"נדיה‪ ,‬למה את רועדת?"‬

‫"אני‪ "...‬לא נותרה בי נשימה‪.‬‬

‫הוא ליטף את שיערי‪.‬‬

‫"אני לא אפגע בך‪ ,‬מתוקה שלי‪"...‬‬

‫"אני יודעת‪ ,‬אבל זה לא זה‪ ...‬פשוט הבנתי סוף סוף שגם אני רוצה אותך‪".‬‬

‫‪- 247 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 25‬יד הגודל?!‬

‫לקראת אמצע פברואר הגיע המכתב שאישר את כניסתי לשלב האודישנים‬

‫הסופי על המלגה לקונסרבטוריון בפראג‪.‬‬

‫אחזתי בפיסת נייר שבה הודיעו לי שהתקבלתי בידיים רועדות ולא ידעתי מה‬

‫לעשות עם עצמי עם כל ההתרגשות הזאת שאחזה בי לפתע‪.‬‬

‫"התקבלת?"שאלה אימא בשוויון נפש‪ .‬היא החזיקה בידה סיגריה ועישנה לה‪ .‬הנה‬

‫עוד הרגל מגונה שהיא רכשה לה בעקבות הלחצים שעברו עליה מאז שאבא עזב‪.‬‬

‫ההרגל השני שהיא רכשה היה אדישות יתר לבני המשפחה שלה‪.‬‬

‫"כן!" הצטעקתי‪.‬‬

‫היינו רק אני ואימא בבית‪.‬‬

‫נוגה למדה בקורסים שלה‪ ,‬קארין הייתה בבית הספר ובכלל בחזקה של אבא עד‬

‫סוף השבוע‪ ,‬סבתא אמה כבר מזמן חזרה לאשקלון‪.‬‬

‫"יופי לך‪ ".‬אמרה אימא בלי טיפת התלהבות‪" .‬את תעזבי אותי כשתיסעי לפראג‪,‬‬

‫ואני אשאר פה עם כל הבית על הכתפיים שלי‪".‬‬

‫החיוך החל לרדת משפתיי‪.‬‬

‫"אבל אימא‪ "...‬ניסיתי למלמל‪.‬‬

‫אני תמיד עשיתי את הכול בשביל המשפחה‪ ,‬בשביל הבית הזאת‪.‬‬

‫הנסיעה הזאת לפראג‪ ,‬ההזדמנות הזאת ללמוד להיות פסנתרנית היא הדבר‬

‫הבודד והיחיד שאני רוצה לעשות בשבילי עצמי‪.‬‬

‫למה כל כך קשה לך לקבל את זה?!‬

‫"את תשאירי אותי לבד‪ .‬אז בטוח לא יתנו לי את המשמרת על קארין‪ ".‬קולה של‬

‫אימא היה קריר‪ ,‬אך לי הוא נדמה קר כקרח‪ ,‬כמעט חסר רגשות‪.‬‬

‫"אימא‪ ...‬זאת הפעם היחידה שאני מבקשת משהו לעצמי‪ "-‬לחשתי בקול של‬

‫תחינה כשדמעות עולות בעיניי‪" .‬ולא בטוח אם התקבלתי או לא‪ .‬אני יכולה‬

‫להיכשל בשלב האחרון ואז אני אשאר פה‪".‬‬

‫‪- 248 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫עיניה של אימא הבהבו‪ .‬היא החלה קורסת תחת העומס‪ .‬היא החלה קורסת תחת‬

‫המסכה ששמרה על פניה מפני כולנו‪ .‬מסכת האדישות‪ ,‬הקור‪ ,‬והאומץ‪.‬‬

‫אך אם להסיר מפניה את המסכה‪ ,‬מגלים שאימא חלשה כעלה נידף ברוח‪ .‬היא‬

‫איננה מסוגלת לעמוד בבית משפט‪ ,‬היא איננה מסוגלת להחזיק על הרגליים‬

‫משפחה‪ ,‬והיא איננה מסוגלת לדבר ולהתמודד עם הבנות שלה‪ ,‬בנות הדם שלה‪.‬‬

‫"אם המשפחה הזאת חשובה ל‪-‬לך‪ "...‬קולה של אימא נרעד והיא שאפה‬

‫מהסיגריה שלה ממושכות‪" .‬אז את לא תעזבי אותנו ותיסעי לחו"ל‪".‬‬

‫"אימא‪ ,‬זה הדבר היחיד שאני מבקשת ממך‪"-‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אני אמרתי את שלי‪ .‬עכשיו תחליטי‪ ,‬מה יותר חשוב לך‪ ,‬המשפחה שלך או‬

‫הצורך האנוכי שלך לנגן על פסנתר?!"‬

‫הייתי כל כך נסערת אחרי מילותיה של אימא שלא הצלחתי להתרכז בשיעורי‬

‫הבית שלי‪ .‬אפילו לא הצלחתי להתקשר לתום ולבשר לו שעברתי לשלב האחרון‬

‫של האודישנים‪.‬‬

‫פחדתי שכאשר אשמע את קולו אני אפרוץ בדמעות ואדאיג אותו יתר על המידה‪.‬‬

‫ואולי אימא צודקת?‬

‫אולי זה אנוכי מצידי לנסוע לפראג – אם יקבלו אותי – ולעזוב את המשפחה שלי‬

‫לחוסר אונים‪ .‬להתפוררות‪.‬‬

‫אימא בודדה‪ ,‬אין לה אף אחד שיתמוך בה‪ ,‬ולמרות שהיא לא מבקשת עזרה מאף‬

‫אחד ולא מתלוננת‪ ,‬לכולם ידוע שרע לה מאוד מבחינה נפשית‪.‬‬

‫נשכבתי על המיטה ובהיתי במזג האוויר הנעים שהיה בחוץ‪.‬‬

‫שמיים בלי עננים‪ ,‬שמש זורחת במלוא הדרה וקרניה נופלות על עיניי‪ .‬היה זה יום‬

‫כל כך מושלם לקבל בשורות טובות‪ ,‬לשמוח‪ ,‬להיות מאושרים‪...‬‬

‫‪- 249 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אך הלב שלי היה מלא בעננים אפורים משלו‪ .‬ובלב שלי לא זרחה השמש ולא‬

‫פיזרה את קרניה לכל עבר‪.‬‬

‫הייתי בדילמה‪.‬‬

‫לא ידעתי אם כדאי לי לגשת להיבחן לשלב הסופי‪.‬‬

‫למה שאעשה זאת אם אחליט להישאר בבית עם המשפחה? למה שאבחן ואציף‬

‫את עצמי בציפיות ואשליות לקראת התוצאות אם ידוע לי מראש שאשאר בבית?‬

‫והאם בכלל אני רוצה לעמוד מול התוצאות?‬

‫אם אכשל? איך אביט במראה בכל בוקר מחדש‪...‬‬

‫איך אגע שוב בקלידים של הפסנתר?‬

‫הרי אחוש נבגדת מכל כיוון אפשרי‪.‬‬

‫התהפכתי על הבטן ועצמתי את עיניי למחשבות‪.‬‬

‫ביום חמישי בערב נוגה חזרה מהעבודה במצב רוח קופצני במיוחד‪ ,‬שהזכיר לי‬

‫זיכרונות מרוחקים מהימים ההם‪ ,‬הימים שבהם לא הייתה בהיריון בחודש הרביעי‪,‬‬

‫הימים שבהם היא הרשתה לעצמה לקפוץ ממסיבה למסיבה‪ ,‬מחבר לחבר מבוקר‬

‫עד הלילה‪.‬‬

‫בדיוק סיימתי להכין ארוחת ערב – אורז עם קציצות בשר – כשהיא קיפצה‬

‫בהתלהבות מחזיקה בבטנה אל תוך המטבח‪.‬‬

‫"מה את מחזיקה בבטן שלך? היא לא תיפול‪ ".‬אמרתי לפני שהצלחתי להתאפק‪.‬‬

‫בימים אחרים נוגה הייתה יכולה להתחיל לבכות באותו רגע‪ ,‬אך היום היא פשוט‬

‫צחקקה בצחוק המשוחרר והמאושר שלה‪ ,‬של פעם והתיישבה על הכיסא‪.‬‬

‫מתחת לעיניה היו סימנים שחורים מתשישות ופניה היו מעט חיוורות‪ ,‬אך באותו‬

‫רגע היא הייתה נמרצת כאילו שוב עייפות שבעולם לא תכריע אותה‪.‬‬

‫"מה קרה‪ ,‬נוגוש?" שאלתי‪.‬‬

‫‪- 250 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫התגעגעתי לנימה המאושרת שלה‪.‬‬

‫היא הזינה את הבית במעט אנרגיה חיובית כשצחקה‪.‬‬

‫"אני החלטתי‪ ,‬נדיה‪ .‬אני ואת‪ .‬את באה איתי‪".‬‬

‫"לאן?" מלמלתי בבלבול‪" .‬בדיוק סיימתי להכין קציצות‪ ...‬ואורז‪"-‬‬

‫"זה לא משנה‪ .‬כבר הרבה זמן היינו צריכות לעשות את זה‪ .‬אני ואת הולכות‬

‫לקניות!"‬

‫בהיתי בה‪.‬‬

‫"עכשיו? כבר ערב‪ .‬עדיין לא עשיתי שיעורי בי‪"-‬‬

‫"למי אכפת?" אמרה נוגה בקלילות‪" .‬את צריכה בגדים חדשים דחוף‪ .‬ואני צריכה‬

‫בגדי היריון לחודשים שיבואו‪".‬‬

‫"את עדיין רזה מאוד כמו מקל‪ ".‬ציינתי‪" .‬רק הבטן הקטנה בולטת‪ ,‬אבל את נראית‬

‫מושלם‪ .‬כל הבגדים יעלו עלייך אפילו בחודש השמיני‪".‬‬

‫נוגה צחקקה‪.‬‬

‫"איזה מצחיקה את‪ ,‬נדיה‪ .‬הבטן שלי רק תמשיך להתנפח וכל עוד אני מסוגלת‬

‫לזוז וללכת בכוחות עצמי אני הולכת לקניון‪ .‬וגם את‪ ".‬היא ציינה‪.‬‬

‫"אז ללכת להתלבש?" שאלתי‪.‬‬

‫"עדיין לא‪".‬‬

‫"אמרת שאת רוצה ללכת לקניון‪ ,‬נוגה‪".‬‬

‫"נכון‪ ,‬אני רוצה‪ ".‬היא חייכה‪ ,‬מבטה נודד אל הצלחות‪" .‬אבל קודם תני לי לאכול‪.‬‬

‫הקציצות האלה נראות ממש ממש טעימות‪".‬‬

‫צחקקתי‪.‬‬

‫‪- 251 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫תמיד הייתי מעודכנת באופנה‪ ,‬תודות לנוגה‪ .‬היא דאגה לקנות לעצמה את כל‬

‫הפריטים הכי יפים‪ ,‬אופנתיים ושווים בסביבה‪ .‬הודות לגזרתה הנשית והרזה‪ ,‬לא‬

‫היה בגד שישב רע על נוגה‪ .‬היא נראתה נפלא בכל דבר שלבשה‪.‬‬

‫אני‪ ,‬אחותה הצעירה‪ ,‬לא נתתי לחיידק האופנה להדביק אותי‪ ,‬ויכולתי ללבוש את‬

‫אותם ג'ינסים מספר שנים בלי להניד עפעף‪ ,‬לעטוף את עצמי באותם סוודרים‬

‫ישנים ולחיות טוב עם זה‪ .‬נוגה במקומי הייתה מזמן משתגעת‪.‬‬

‫כששוטטנו בין החנויות בקניון – כשכל חנות הגדילה את מספר השקיות של‬

‫הקניות שאחזנו בידינו – החלטנו ללכת לשבת בבית קפה בקומה הרביעית ולנוח‬

‫קצת‪.‬‬

‫או‪ ,‬אני כבר רוצה להראות לתום את מה שקניתי!‬

‫סוף סוף בגדים חדשים שאוכל לצאת בהם בשמחה ולא להתבייש בתאריך‬

‫הקנייה שלהם‪.‬‬

‫"את תשתי לך קפה‪ .‬אני אשתה תה פטל‪ ".‬אמרה נוגה והתיישבה על כיסא‬

‫והניחה סביבה את השקיות הרבות שרכשנו‪.‬‬

‫רכשנו דיי הרבה בגדים‪ ,‬חלקם בשבילי‪ ,‬וחלקם בגדי היריון מנופחי מידה בשביל‬

‫נוגה‪.‬‬

‫"בסדר‪ ".‬מלמלתי והלכתי להזמין‪.‬‬

‫"נדיה?"‬

‫הסתובבתי על עכבותיי‪.‬‬

‫"מה?"‬

‫"יש להם איזושהי עוגה? עוגייה? משהו מתוק? אני קצת רעבה‪"...‬‬

‫חייכתי והנהנתי‪.‬‬

‫עמדתי בתור להזמנת המשקאות שלנו והרהרתי איזה ערב נפלא זה‪ .‬אני ואחותי‬

‫הגדולה מסתובבות ביחד בחנויות‪ ,‬קונות בגדים‪ ,‬צוחקות‪ ,‬חולקות משהו במשותף‪.‬‬

‫‪- 252 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫איך קודם לכן לא התחברתי לנוגה?‬

‫הרי היא תמיד הייתה שם‪.‬‬

‫כנראה שכל אחת הייתה עסוקה בעולמה הפרטי‪ .‬בבועה מרסיסי זכוכית שלא‬

‫נתנה לאף אחד להיכנס‪.‬‬

‫אולי בכל זאת כולנו היינו דומות לאימא‪ ,‬באדישות שלה‪ ,‬בהסתגרות שלה‪ ...‬הרי‬

‫בכל זאת‪ ,‬היא אימא שלנו‪ .‬כנראה שתכונות האופי שלה הועברו אלינו גם בניגוד‬

‫לרצוננו‪.‬‬

‫"מה את מזמינה?" שאלה מלצרית וקטעה את גל מחשבותיי‪.‬‬

‫"אה‪ ...‬תה פטל ונס קפה‪ ".‬אמרתי כשהתעשתי‪" .‬אה‪ ...‬ואיזה עוגיות יש לכם?"‬

‫"יש לנו קרואסונים‪ ,‬בורקסים‪ ,‬עוגות שוקולד‪ "...‬אמרה המלצרית בשעמום‪.‬‬

‫"תביאי לי גם עוגת שוקולד‪ ,‬בבקשה‪ ".‬אמרתי וחייכתי אליה‪.‬‬

‫היא לא חייכה בחזרה והלכה להביא את העוגה‪.‬‬

‫מישהו נגע בכתפי‪.‬‬

‫נבהלתי‪.‬‬

‫הסתובבתי כבמעין רפלקס ומי שראיתי הפתיע אותי‪.‬‬

‫"אתה?" לא הצלחתי להסוות את ההפתעה שבקולי‪.‬‬

‫הסתכלתי על נוגה שישבה ליד השולחנות ובחנה חולצה בצבע תכלת כהה‬

‫שקנתה לעצמה בחנות לבגדי היריון‪ .‬היא לא שמה לב‪.‬‬

‫"למה את כל כך מופתעת?" שאל גיא בחיוך‪" .‬אני רואה שאת פה עם אחותך‪"...‬‬

‫"כן‪ "...‬מלמלתי בחשש‪.‬‬

‫אם רק אפשר היה להסתיר את גיא מנוגה כדי שלא תראה אותו‪ .‬היא הייתה כל‬

‫כך רגישה בזמן האחרון! לא ידעתי מה זה יעולל לה לראות אותו עכשיו‪.‬‬

‫"מה אתה עושה פה?" שאלתי‪.‬‬

‫‪- 253 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בליבי הרהרתי שגיא השתנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו‪ .‬הוא נראה בוגר‬

‫יותר‪ .‬רציני יותר‪.‬‬

‫שיערו היה חום בהיר ועיניו אפורות‪ .‬החיוך שלו היה אמיתי‪.‬‬

‫"מזמין קפה‪ .‬בדיוק כמוך‪ .‬האמת שאני צריך לקנות מתנה לאפרת‪ ,‬חברה שלי‪".‬‬

‫אמר ואז הזמין את הקפה‪.‬‬

‫חברה שלו‪.‬‬

‫אז החתונה עדיין לא התממשה‪...‬‬

‫הרהרתי‪.‬‬

‫ואין טבעת על האצבע שלו‪...‬‬

‫"טוב‪ ,‬אני הולכת לשבת עם נוגה‪ ".‬אמרתי‪" .‬היה נחמד לראות אותך‪".‬‬

‫הלכתי במהירות לכיוון השולחן של נוגה וניסיתי לחייך למרות שהרגשתי לחוצה‬

‫משום מה‪.‬‬

‫האם ניסיתי למנוע את יד הגורל?‬

‫האם ניסיתי למנוע משהו שהיה חייב לקרות?‬

‫לא ידעתי‪.‬‬

‫"זה לקח הרבה זמן‪ ".‬מלמלה נוגה באי שביעות רצון‪" .‬מה נגמר להם הקפה‬

‫פתאום?"‬

‫"לא‪ ...‬תטעמי את העוגה‪ ".‬הבאתי לה את הצלחת עם עוגת השוקולד‪".‬הכול‬

‫כרגיל‪ .‬הכול טוב‪"...‬‬

‫"את‪ ...‬מוזרה‪ ...‬קרה משהו?" נוגה יכלה לראות דרכי כמו רנטגן‪.‬‬

‫היא זיהתה את המצוקה שלי מיד‪.‬‬

‫"לא קרה כלום‪ ".‬מלמלתי ובהיתי בכוס קפה שלי‪.‬‬

‫"שקרנית‪ .‬תגידי לי‪".‬‬

‫"כלום‪ ,‬אני אומרת לך‪"-‬‬

‫‪- 254 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"זה‪ ...‬גיא‪ "...‬היא מלמלה‪ .‬היא כבר ראתה אותו‪.‬‬

‫ואיך היא יכלה לא לראות אותו?‬

‫הוא התקרב אל השולחן שלנו עם הקפה שלו‪.‬‬

‫יכולתי לראות מיד את השינוי שחל בנוגה מהרגע שראתה אותו‪.‬‬

‫הרגשתי שעיניה אורו‪ .‬אך זה היה הדבר היחיד שהסגיר את הרגשות שלה‪ .‬כלפי‬

‫חוץ היא נשארה קרירה ועניינית כרגיל‪.‬‬

‫"היי‪ ,‬מה נשמע?" שאלה‪ ,‬כאילו רק חיכינו לבואו של גיא‪ ,‬והכול היה טבעי‬

‫ומתוכנן‪.‬‬

‫"בסדר‪ ,‬אפשר להצטרף אליכן?" שאל‪.‬‬

‫נוגה הנהנה‪.‬‬

‫אוי לא‪ .‬זה הולך להיות מעניין‪...‬‬

‫"אז מה נוגה‪ ,‬איך את מסתדרת עם ההיריון?" שאל גיא‪.‬‬

‫אפילו עכשיו‪ ,‬כשישבו משני צידי השולחן‪ ,‬ואני ביניהם יכולתי להרגיש את רמת‬

‫האינטימיות שעולה מהשיחה שלהם‪.‬‬

‫הם תמיד היו קרובים‪.‬‬

‫אבל מי חשב‪ ...‬שיהיה לו אכפת מה קורה לנוגה אחרי שנפרדו?‬

‫הוא לא הניח אותה מאחוריו‪.‬‬

‫זה היה יפה בעיניי‪.‬‬

‫"דיי בסדר‪ .‬אני אוכלת כמו שצריך‪ .‬לא הולכת למועדונים יותר‪ .‬עובדת‪ .‬לומדת‪".‬‬

‫היא חייכה‪.‬‬

‫"כל הכבוד‪ ,‬פשוט אימא לעתיד למופת‪ ".‬הוא צחק‪" .‬ואפילו על מועדונים וויתרת‪.‬‬

‫את באמת השתנית‪".‬‬

‫‪- 255 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"יותר חשוב לי התינוק‪ ".‬מלמלה נוגה ואכלה עוד פיסה מהעוגה שלה‪" .‬ולך‬

‫ולאפרת יש תינוקות בתכנון?"‬

‫עיניהם של גיא ונוגה נפגשנו לחלקיק שנייה‪.‬‬

‫ואז המבט נשבר‪.‬‬

‫רציתי להיעלם משם‪.‬‬

‫הרגשתי כל כך לא שייכת ומיותרת‪ .‬הלוואי ויכולתי לקום וללכת משם‪.‬‬

‫"אממ‪ ...‬לא כרגע בכל אופן‪ .‬אפרת רוצה לסיים את התואר שלה ואולי אז‪ "...‬הוא‬

‫מלמל‪.‬‬

‫הבטתי בנוגה בתחינה שתבין שאני מרגישה לא נוח‪.‬‬

‫אבל נוגה כבר לא ראתה אותי‪.‬‬

‫לא הייתי שם בשבילה‪.‬‬

‫"מוזר‪ ,‬חשבתי שאתם כבר הולכים לעמוד מתחת לחופה בקרוב‪ "...‬היא עקצה‬

‫אותו קלות‪" .‬מה היא התחרטה?"‬

‫והוא קיבל את זה ולא עקץ אותה בחזרה‪.‬‬

‫"זה לא הזמן‪ ...‬אבל ברור שזה יקרה‪ .‬אפרת היא האחת‪".‬‬

‫"נפלא‪ ".‬ירתה נוגה חיוך שנראה כה כעוס שהיה דומה יותר לעוויתות‪" .‬כל הכבוד‬

‫לכם‪".‬‬

‫"ומה איתך? יש חבר?" שאל גיא‪.‬‬

‫ומה איתי?‬

‫אני יושבת פה גם‪.‬‬

‫חשבתי‪ ...‬בעודי יושבת ביניהם וזוכה להתעלמות מוחלטת משני הצדדים‪.‬‬

‫"החבר שלי זה התינוק שלי‪ .‬אני אישה בהיריון‪ ,‬גיא‪ ,‬מי ירצה להיות איתי עכשיו?"‬

‫אמרה‪ .‬ומיד הוסיפה‪" :‬אבל לא שזה מפריע לי כל כך‪ .‬אני יותר מדי עסוקה‬

‫בשביל חבר‪".‬‬

‫‪- 256 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"את תמיד היית מדהימה בעיניי‪ ,‬נוגה‪ .‬אל תדאגי‪ .‬הכול יסתדר לך‪ ".‬הוא חייך‬

‫ולגם מהקפה שלו‪ ,‬שבטח התקרר כבר‪.‬‬

‫היא חייכה בחזרה‪.‬‬

‫"הכול תמיד חייב להסתדר‪ .‬כל הדברים הרעים חולפים‪ .‬והטוב נשאר‪ ".‬אמרה‪.‬‬

‫"אממ‪ ...‬נוגה‪ ...‬כבר מאוחר‪ ...‬בואי נחזור הביתה‪ ".‬הצלחתי להשחיל את המשפט‬

‫אל השיחה הטעונה שלהם‪.‬‬

‫"בסדר‪ ".‬אמרה נוגה בשלווה וסיימה לשתות את התה שלה‪.‬‬

‫כעבור כמה דקות קמנו‪ ,‬אספנו את כל השקיות שלנו ועמדנו ללכת‪.‬‬

‫גיא נעמד גם הוא‪.‬‬

‫"להסיע אתכן הביתה?" שאל‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬ממש אל תטרח‪ .‬אתה צריך לדאוג לאפרת‪ ,‬לא לי‪ ".‬אמרה נוגה והסתובבה‬

‫אליו עם גבה‪" .‬ביי ביי‪".‬‬

‫"רגע! חכו!" הוא קרא‪.‬‬

‫נוגה הסתובבה אוטומטית כמתוך רפלקס‪.‬‬

‫היא מכירה את גיא כל כך טוב ויודעת את החולשות שלו ומנצלת אותן לטובתה‪.‬‬

‫הערכתי אותה על חוכמתה הנשית‪ ,‬אך בו בזמן ריחמתי עליה‪ ,‬כי היא ניסתה‬

‫לאחוז בדג שכבר היה תפוס וחמק מבין אצבעותיה לפני זמן רב‪...‬‬

‫"לפחות יש לך מי שמלווה אותך לבדיקות שלך? או שאת הולכת לבד?" שאל‪,‬‬

‫מובך מעט‪.‬‬

‫"אני הולכת לבד‪ ".‬היא אמרה‪.‬‬

‫"אני רוצה ללוות אותך‪ ,‬אז‪ ".‬הוא אמר במהירות לפני שהוא עצמו יתחרט‪.‬‬

‫אך נוגה סירבה‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬גיא‪ .‬אני מצטערת‪ .‬תהנה בקניית המתנה לאפרת‪ .‬ביי‪".‬‬

‫הלכנו‪.‬‬

‫‪- 257 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫היא לא דיברה איתי כל הנסיעה באוטובוס‪.‬‬

‫פניה היו עצובות ונפולות מעט‪ .‬אפילו הקניות שקנינו לא עודדו אותה כעת‪.‬‬

‫ידעתי שאסור לה לראות אותו! הוא רק יהרוס לה את המצב רוח הטוב שאחז בה‪.‬‬

‫"אל תהיי עצובה‪ ,‬נוגוש‪ ".‬ניסיתי למלמל וחיבקתי אותה‪.‬‬

‫"אני לא עצובה‪ ,‬נדיה‪ .‬זה רק שברון לב ישן‪ ...‬לא יותר מזה‪".‬‬

‫"את נראית לי מוטרדת‪ ,‬נדיה‪ ".‬אמר לי תום כשנפגשנו ביום למחרת‪.‬‬

‫שכבנו מתחת לפוך אצלו בבית ופטפטנו על נושאים חסרי חשיבות‪.‬‬

‫כל כך שמחתי לראותו‪ ,‬אך לא הצלחתי להסוות את הלחצים והדאגות שאפפו‬

‫אותי אפילו ממנו‪.‬‬

‫"כל כך הרבה דברים קורים‪ .‬אימא שלי לא רוצה שאבחן‪ ...‬כי היא לא רוצה‬

‫שאעזוב את המשפחה ואטוס לפראג‪".‬‬

‫"אבל מה את רוצה נדיה? עזבי את אימא שלך‪ ".‬אמר תום ונשק ללחי שלי‪.‬‬

‫חייכתי חיוך קלוש‪.‬‬

‫"אני רוצה לנסוע‪ .‬זה החלום שלי! הנגינה היא כל כך‪ ...‬מלאה בעוצמה‪ ...‬יש בה‬

‫משהו נפלא‪ "...‬ניסיתי לתאר לו את אחת התחושות שבלתי ניתנות לתיאור‪.‬‬

‫"זה כמו שיגידו לי שאני לא יכול ללמוד פיזיקה יותר‪ .‬אני אהיה הרוס‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫"אתה גאון קטן‪ ",‬צחקקתי‪.‬‬

‫"ואת פסנתרנית מדהימה‪ ,‬נדיה‪ ".‬תום אמר ונשק לי‪" .‬אל תוותרי על החלום שלך‬

‫למען אחרים‪ .‬לאחר מכן את תתחרטי לנצח‪".‬‬

‫האדמתי מהמחמאה‪.‬‬

‫"אבל אם אכשל? אם אכשל בבחינה הסופית? האכזבה‪ ...‬הכישלון‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫"אני לא רוצה להרגיש את כל אלו‪".‬‬

‫‪- 258 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"ואת גם לעולם לא תדעי אם יכולת לנצח אם לא תנסי‪ .‬הספק יכרסם בך‪ .‬ואת‬

‫תצטערי על כך‪ ,‬מתוקה שלי‪ ".‬הבטיח לי תום‪" .‬אל תהרסי לעצמך את התקוות‬

‫והאשליות‪"...‬‬

‫"אבל מה יהיה על אימא שלי? ונוגה? וקארין?" שאלתי בעצב‪" .‬זה כל כך עצוב‪...‬‬

‫להשאיר אותן לבד‪ ...‬ורגע‪ ...‬תום‪ ...‬מה יהיה איתנו? איתי ואיתך?"‬

‫לא חשבתי על כך קודם לכן‪..‬‬

‫אבל אם אתקבל לקונסרבטוריון זה אומר שאעזוב את הארץ‪ ...‬ואת תום‪...‬‬

‫ליבי נחמץ‪.‬‬

‫לא יכולתי להרשות לעצמי לעזוב את תום‪.‬‬

‫לא רציתי לשבור את הלב שלי‪.‬‬

‫תום היה חשוב יותר מהחלום שלי‪.‬‬

‫הרבה יותר חשוב‪.‬‬

‫"הכול יהיה בסדר‪ ,‬נדיה‪ .‬כנראה אצטרך להישאר פה‪ ".‬אמר בהרהור‪.‬‬

‫התעצבתי מיד‪.‬‬

‫איך ייתכן שלא חשבתי על האפשרות שאצטרך להיות בלי אהובי?!‬

‫"אל תהיי עצובה‪ ,‬נדיה קטנה שלי‪ "...‬הוא ליטף את פניי בעדינות‪.‬‬

‫"איך לא? אני לא רוצה לעזוב אותך‪ .‬ואני לא רוצה לנטוש את החלום שלי‪".‬‬

‫תום הביט בתקרה במחשבה‪.‬‬

‫"אולי לא תצטרכי לנטוש אף אחד מאיתנו‪ ".‬הוא אמר לבסוף‪.‬‬

‫"איך?"‬

‫"אני אבוא איתך לחו"ל אם תתקבלי‪".‬‬

‫קפצתי עליו בחיבוק ונשיקה‪.‬‬

‫"או‪...‬תום‪"...‬‬

‫איזה מדהים אתה!!!‬

‫‪- 259 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"בואי נפסיק פה‪ ,‬נדיוש‪ ...‬שלא ניסחף‪ ".‬הוא מלמל וצחקקתי‪.‬‬

‫"אני פשוט שמחה! אתה כל כך‪ ...‬כל מה שאני חלמתי עליו‪ ...‬או ליתר דיוק‪ ,‬אפילו‬

‫לא חלמתי שיש מישהו כמוך!" אמרתי בהתרגשות‪.‬‬

‫הרגשתי רגישה כמעט כמו נוגה באותו רגע‪.‬‬

‫תום ממש נגע בליבי קודם‪.‬‬

‫אבל עכשיו הוא אחז בליבי וסירב להרפות‪.‬‬

‫אוי‪...‬‬

‫כמה אני אוהבת אותו‪...‬‬

‫כשחזרתי הביתה באותו ערב שמעתי צליל בכי חרישי ליד דלת חדרה של נוגה‪.‬‬

‫לא העזתי להיכנס פנימה ולראות אותה במצב כזה‪.‬‬

‫ידעתי בדיוק למה היא בכתה‪ .‬ידעתי בכאב רב על מי היא בכתה‪.‬‬

‫חלפתי על פני הדלת שלה לכיוון החדר שלי והרגשתי את ליבי נדקר עבור אחותי‬

‫הגדולה‪.‬‬

‫למה זה מגיע לה?!‬

‫‪- 260 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 26‬התרגשות‬
‫למרות הפצרותיה הרבות של אימי לעזוב את האודישנים לקונסרבטוריון בפראג‪,‬‬

‫ביום רביעי בסוף חודש פברואר‪ ,‬מצאתי את עצמי מלטפת את הקלידים האהובים‬

‫והנשכחים‪ ,‬מחוזקת יותר בהחלטה שלי לגשת לאודישנים ולפחות לנסות לנגן הכי‬

‫טוב שאני יכולה‪.‬‬

‫אימא לא ראתה באופן יפה את הנגינה שלי למרות שהיא הייתה חייבת להודות‬

‫שהמנגינות המתוקות והסוחפות שהופקו מהפסנתר הרגיעו אותה מלחצי היום יום‬

‫ושחררו את נפשה מעט מהמועקה‪.‬‬

‫היא נהגה בי כמו שנהגה בנוגה כשרק גילתה שהיא בהיריון‪ .‬תחילה צעקה‪ ,‬אחר‬

‫כך זעפה‪ ,‬ואז בלית ברירה השלימה עם העובדה שאולי הבת שלה‪ ,‬תעזוב את‬

‫הקן מוקדם מן הצפוי‪.‬‬

‫בטנה של נוגה המשיכה להתנפח ועכשיו באמת ראו שהיא בהיריון‪ .‬הייתה זו‬

‫בטן עגלגלה וחמודה שנוגה התגאתה בצדודית שלה כל אימת שראתה מראה‪.‬‬

‫היא גם החלה ללבוש את בגדי ההיריון המוקדמים שלה‪ ,‬בגדים רפויים ולא‬

‫לוחצים‪ ,‬קנתה תוספי מזון של ברזל ומינרלים ובילתה את רוב זמנה בבית או‬

‫בשתיית מים או בשירותים‪ ,‬עושה 'פיפי'‪.‬‬

‫תהיתי לעצמי מהיכן נובע הידע הרב הזה על ההיריון‪ .‬הרי נוגה לא אוהבת‬

‫לקרוא‪ ,‬ואני בספק אם היא התייעצה ברופא יותר מפעמיים‪.‬‬

‫התשובה התבררה כשמצאתי לא ספר אחד על היריון‪ ,‬אלא מגדל ספרי היריון‬

‫מתחבאים בצידה המרוחק של המיטה‪.‬‬

‫לא להאמין!‬

‫נוגה קוראת ספרים!‬

‫היה נדמה לי שאני מגלה את אחותי מחדש‪ ,‬או ליתר דיוק מגלה באחותי פן חדש‬

‫ושונה שלא ראיתי בה קודם‪ .‬פן אחראי‪ ,‬פן בוגר יותר‪...‬‬

‫‪- 261 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נוגוש‪ ,‬את יכולה לעשות לי טובה?" שאלה נוגה כשסיימתי לנגן את 'אדם‬

‫הברבורים' של צ'ייקובסקי‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬בטח‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"העניין הוא‪ ...‬שיש לי היום תור לרופא‪ ...‬לבדיקה של סקירת מערכות של‬

‫התינוק‪ ...‬ורציתי שתבואי איתי‪ ".‬היא חייכה וליטפה את בטנה העגלגלה שבלטה‬

‫מעט מבעד לסוודר הרחב‪.‬‬

‫"בטח! ברור‪ ...‬אני אשמח!" חיבקתי אותה חיוך קטן‪" .‬אנחנו נראה את התינוק?"‬

‫"כן‪ ,‬נראה את האיברים שלו! את הדופק שלו! או הדופק שלה‪ ...‬אם זאת בת‪".‬‬

‫אמרה נוגה‪.‬‬

‫"וואו איזה יופי‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫אף פעם לא זכיתי להיות נוכחת בבדיקות של היריון‪ .‬כשאימא הייתה בהיריון עם‬

‫קארין אבא תמיד הלך איתה לבדיקות ואני נשארתי בבית‪ ,‬מחכה לבואם‪ ,‬מחכה‬

‫לשמע לפחות חלקי מילים וחוויות ממה שהם ראו‪ .‬ואז‪ ,‬לפני ששמתי לב‪ ,‬היא כבר‬

‫נולדה‪ ,‬קארין הקטנה‪.‬‬

‫היא הייתה פלא קטן בשמיכה לבנה‪ .‬עיניה כה מקסימות‪ .‬יצור כה קטן וחסר‬

‫אונים‪.‬‬

‫ידיי רעדו כשאימי נתנה לי להחזיר בה בפעם הראשונה‪.‬‬

‫עיניי דומעות כאשר אני נזכרת בזיכרון הזה עד היום‪ ,‬במיוחד כשהקטנה שלי היא‬

‫כל כך רחוקה ממני רוב הזמן‪...‬‬

‫"ומה עם אימא‪ ,‬נוגה? היא לא תבוא?"‬

‫מבטה של נוגה התעצב בבת אחת‪.‬‬

‫"אימא‪ ...‬עסוקה‪ ...‬היא גם ככה לא הכי מרוצה ממני בזמן האחרון‪ ".‬אמרה ואז‬

‫התעשתה‪" .‬אבל אני אנסה להביא את איתי‪ .‬לראות את התינוק שלו מתפתח‪".‬‬

‫"את איתי?" הזדעזעתי‪.‬‬

‫‪- 262 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫איתי ה‪-‬אבא של התינוק ששכח מקיומו ובכלל לא טרח להתקשר ולברר מה קורה‬

‫עם נוגה והבן שלו?‪...‬‬

‫חשבתי שאחותי איבדה את דעתה‪.‬‬

‫הציפייה שאיתי ילווה אותה לבדיקה נראתה מופרכת כמו הציפייה שיגידו לנוגה‬

‫שזאת הייתה טעות‪ ,‬והיא לא באמת בהיריון‪.‬‬

‫"טוב‪ ...‬תנסי‪ "...‬מלמלתי‪ ,‬מסרבת להיות זו שתגרום לאחותי הגדולה לפרוץ‬

‫בהתקף עצבים הורמונאלי לפני הבדיקה שלה‪.‬‬

‫אסור להדאיג את התינוק‪.‬‬

‫"אני אתקשר אליו עכשיו‪ ".‬היא אמרה והלכה לחדר שלה‪.‬‬

‫אלוהים שבשמיים‪ ...‬תעשה נס שהוא יסכים‪ .‬חשבתי‪ ,‬בלי שמץ של תקווה‪.‬‬

‫אחרי כמה דקות נוגה חזרה לסלון וחיוך רחב היה מרוח על פניה‪.‬‬

‫"אני לא מאמינה‪ "...‬סיננתי מבעד לשפתיי‪.‬‬

‫האם יכול להיות שאיתי‪ ?...‬הואיל בטובו לקבל את האחריות על הכתפיים?‬

‫"כן! הוא הסכים!" נוגה צחקקה‪.‬‬

‫"באמת?"‬

‫"כן! הוא אפילו יסיע אותנו לשם ובחזרה‪ ...‬איזה חמוד!"‬

‫"מה אמרת לו? איך שכנעת אותו?"‬

‫"זה היה פשוט‪ ,‬נדיוש‪".‬‬

‫"אבל איתי לא רצה שום קשר לתינוק‪ "...‬אמרתי בבלבול‪.‬‬

‫פספסתי משהו?‬

‫נוגה התחילה לגחך‪.‬‬

‫"איתי לא ענה לי לטלפון‪ .‬ואני בכלל מדברת על גיא‪ ...‬הוא הסכים לבוא איתנו‪...‬‬

‫נכון שהוא ממש ממש מאמי?"‬

‫‪- 263 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הגענו שלושתנו למרפאה כשגשם כבד יורד בחוץ‪.‬‬

‫להפתעתנו לא היינו היחידים שחיכו לגניקולוג‪ .‬היו כמה וכמה נשים עם בטן‬

‫"מתקדמת" יותר שישבו על הכיסאות וחיכו בסבלנות – או לא כל כך בסבלנות‬

‫כמו שהספקתי לשים לב מכמה נשים שצרחו על בעליהם – במקום‪.‬‬

‫גיא נתן לנוגה להתיישב בכיסא הבודד שנשאר פנוי ואני והוא עמדנו לידה‬

‫וחיכינו‪.‬‬

‫"כמה אנשים‪ ...‬כמה התרגשות‪ "...‬הוא אמר בחיוך‪.‬‬

‫נוגה חייכה חיוך מתוק‪.‬‬

‫"תודה שהסכמת לבוא איתנו ולאסוף אותנו‪ "...‬אמרה‪.‬‬

‫"ממש אל תודי לי‪ ,‬אני רוצה ללוות אותך‪ "...‬הוא אמר בשקט‪.‬‬

‫שוב רציתי להיעלם משם‪.‬‬

‫התחושה הזאת ששררה ביניהם לא הייתה כל כך נעימה‪ .‬הרגשתי כאילו הלבבות‬

‫שלהם נקטפו לפני זמנם והם מנסים לחבר את השאריות שנשארו ללא כל‬

‫הצלחה‪ ,‬נאחזים בכל שביב של תקווה לפחות למשהו שהיה פעם‪.‬‬

‫אפילו ריחמתי על שניהם לפתע‪.‬‬

‫על המצב המוזר הזה‪ ,‬המצב הביזארי הזה שבו כולנו נמצאים כרגע‪.‬‬

‫נוגה‪ ,‬בחורה צעירה בת עשרים ואחת‪ ,‬בהיריון עם תינוק מאב שלא רוצה אותו או‬

‫מזהה אותו בכלל‪.‬‬

‫גיא‪ ,‬מבוגר מנוגה בשלוש שנים‪ ,‬החבר לשעבר של נוגה‪ ,‬האהבה הראשונה‬

‫והיחידה שלה‪ ,‬מותיר את חברתו אפרת מאחור‪ -‬אותה חברה שהוא רוצה להתחתן‬

‫איתה‪ -‬כדי ללכת עם נוגה לבדיקת היריון שהוא לא האב של התינוק‪.‬‬

‫הרגשתי מסוחררת‪.‬‬

‫ממתי הסרט העגום הזה הפך למציאות של חיינו?‬

‫‪- 264 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ואני מרגישה כל כך לא קשורה אליהם‪ .‬חלק עודף‪ .‬פיסה מיותרת של פאזל שאין‬

‫לה מקום בתמונה‪.‬‬

‫הרי הם צריכים להיות שם רק הם‪ ,‬נוגה וגיא‪ ,‬רק שניהם‪...‬‬

‫אז למה הם לא ביחד?‬

‫למה המשאלות הכי כמוסות שלנו לאיתנו אף פעם לא מתגשמות אלא רק‬

‫חולפות על פנינו בכאב?‬

‫והנה שוב זוג יצא מחדר הרופא ונכנס זוג אחר‪ .‬כל זוג שנכנס קירב אותנו לראות‬

‫את התינוק בפעם הראשונה‪.‬‬

‫ידו של גיא נחה ברכות על כתפה של נוגה‪.‬‬

‫התפנה מקום והתיישבתי גם אני‪.‬‬

‫"נו‪ ,‬אז מה איתך‪ ,‬קטנטונת‪ ,‬יש חבר?" שאל גיא‪.‬‬

‫"בטח‪ ,‬יש לך חבר בן עשרים ואחד!" התלהבה נוגה‪ .‬כל שאר הזוגות בחדר הופנו‬

‫אלינו‪.‬‬

‫האדמתי‪.‬‬

‫"איזה יופי‪ ...‬כל הכבוד‪ .‬ואני עדיין רואה אותך כמו אותה בת ארבע עשרה שהיית‪.‬‬

‫לא השתנית בכלל‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬

‫או‪ ,‬יופי‪ ,‬נהדר‪...‬‬

‫האדמתי עוד יותר‪.‬‬

‫נוגה צחקקה‪.‬‬

‫"איך אתה אומר לה את זה?" סיננה לו בחיוך בתנועת שפתיים‪" .‬גיא‪ ...‬תתנצל‪"...‬‬

‫"אוי סליחה‪ ...‬אל תהיי אדומה‪"-‬‬

‫מאוחר מדיי‪ ,‬חשבתי בעוגמה ורציתי שכבר ניכנס לרופא ונסיים עם העניין מהר‪.‬‬

‫‪"-‬לא התכוונתי‪ ...‬האמת שהתכוונתי לזה שאת נראית צעירה‪ ...‬זה הכול‪".‬‬

‫אחרי המילים הללו שלשתינו השתתקנו לכמה דקות‪.‬‬

‫‪- 265 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אוי! יש לי פיפי‪ .‬חכו לי‪ ".‬אמרה נוגה וקמה ממקומה‪.‬‬

‫גיא חייך‪.‬‬

‫"אם לא לך אנחנו מחכים‪ ,‬אז למי?" הוא סינן מאחוריה כשהיא הלכה לכיוון של‬

‫השירותים‪.‬‬

‫נשארנו לשבת רק אני וגיא בין כל הנשים בהיריון ובעלים שלהם‪.‬‬

‫האם הוא מרגיש קשור?‬

‫היה לי דחף חזק לשאול אותו "ומה עם אפרת?"‬

‫"היא לא כועסת על זה שאתה מלווה את האקסית שלה ואת אחותה לבדיקת‬

‫היריון של מישהו אחר?"‬

‫המילים עמדו על קצות שפתיי ובהיתי ברצפה‪.‬‬

‫אסור לי להתערב‪.‬‬

‫זה לא ענייני‪.‬‬

‫אבל בכל זאת‪ ,‬זה הרגיש כל כך רע! כל כך לא במקום!‬

‫"אני יודע מה את חושבת‪ "...‬הוא סינן בקול שקט ולא חייך‪" .‬אל תחשבי את זה‪,‬‬

‫נדיה‪".‬‬

‫הבטתי בו והיו לו עיניים כנות‪.‬‬

‫"מה אתה עושה פה?" העזתי לשאול ומיד השתתקתי‪.‬‬

‫נוגה תכעס אם תגלה שאני חטטנית בקשר לעניינים שלה‪.‬‬

‫"אני‪ ...‬בסך הכול רוצה לעזור לנוגה‪ "...‬הוא מלמל ולא הביט בי‪ .‬גם הוא בהה‬

‫ברצפה באטימות‪.‬‬

‫"אבל למה? אתם נפרדתם‪ ...‬יש לך חברה אחרת כבר דיי הרבה זמן‪ "...‬אמרתי‬

‫בשקט‪.‬‬

‫הזוג שעמד מלפנינו בתור נכנס לרופא‪.‬‬

‫התור הבא שלנו‪.‬‬

‫‪- 266 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"זה מסובך‪ ,‬נדיה‪ ...‬אבל אני רוצה לעזור לאחותך‪ "...‬הוא אמר‪.‬‬

‫נוגה חזרה כעבור מספר דקות ובידיה מיץ תפוזים‪.‬‬

‫"האחות אמרה לי לשתות את זה‪ .‬אבל האמת‪ ...‬משום מה למיץ תפוזים יש טעם‬

‫שונה‪ ...‬לא טעים‪ .‬ממש לא בא לי‪ .‬את רוצה אותו‪ ,‬נדיה?"‬

‫הנדתי בראשי לשלילה‪.‬‬

‫כעבור כמה דקות נכנסנו לרופא‪.‬‬

‫שלושתנו היינו עצבניים אך הרופא עם השיער המאפיר חייך בהבנה‪.‬‬

‫"תינוק ראשון?" שאל בחיוך כשנוגה וגיא התיישבו על הכיסאות ממולו ואני‬

‫נעמדתי מאחור כמו כבשה שטעתה בדרך‪.‬‬

‫"כן‪ ...‬אמרו לי שאני בשבוע ה‪-‬חמישה עשר‪ ...‬וצריך לעשות סקירת‪"-‬‬

‫"נוגה‪ ,‬תני לרופא להגיד‪ "-‬אמר גיא בחיוך‪.‬‬

‫נוגה השתתקה אך ההתרגשות שלה לא פסקה‪.‬‬

‫"אתם ההורים של התינוק ומי את?" הוא שאל אותי‪.‬‬

‫"אחותה‪".‬‬

‫"לא‪ ,‬דוקטור אנחנו לא הו‪"-‬‬

‫"אממ‪"-‬‬

‫"דוקטור‪"-‬‬

‫"בסדר‪ ,‬בסדר‪ ,‬בואי‪ ,‬גברת‪"-‬‬

‫"נוגה‪ ,‬רובין‪ ",‬אמרה נוגה ברעדה‪.‬‬

‫"נוגה רובין‪ ,‬את צריך לבוא מאחורי המחיצה ואז לשכב על הכיסא בחדר ההוא‪.‬‬

‫תגידי לנו להיכנס כשתהיי מוכנה‪ ".‬אמר הדוקטור‪.‬‬

‫כעבור מספר דקות נכנסנו אני וגיא לחדר המוחשך וראינו את נוגה מאחורי מחיצה‬

‫שגובהה בינינו שהסתירה את פלג גופה התחתון וצג גדול שהופנה לכיוון כולנו‬

‫כדי שגם אנחנו נוכל לראות‪.‬‬

‫‪- 267 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אנחנו נעבור על האיברים של התינוק‪ ...‬קודם כל אני מדליק את הרמקולים כדי‬

‫שתוכלו לשמוע את דפיקות הלב של התינוק‪ "...‬אמר הרופא‪.‬‬

‫צלילים באותו מקצב כמו הקשת תוף עלו מבטנה של נוגה‪.‬‬

‫על פניה הייתה התרגשות עצומה‪.‬‬

‫גיא גם הוא התרגש‪.‬‬

‫הרופא החל לעבור על האיברים של התינוק כשהוא מסביר איפה הראש‪ ,‬ואיפה‬

‫הידיים‪ ,‬והרגליים‪ ,‬והגב‪...‬‬

‫"העיניים של התינוק עדיין עצומות אך הוא מסוגל להגיב לאור ממש חזק‪...‬‬

‫ובשלב הזה הוא מסוגל למצוץ אצבע‪ "...‬אמר הרופא‪.‬‬

‫נוגה החזיקה אך ורק בקושי את דמעותיה‪.‬‬

‫"לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך עוצמתי‪ ...‬נכון גיא? זה התינוק‪ ...‬הוא‬

‫בתוכי‪ ...‬כל כך קטן כמו כדור‪ ...‬אבל יש לו פעימות לב‪"...‬‬

‫גם הנהן‪.‬‬

‫הוא לא היה מסוגל להוציא מילה מפיו‪.‬‬

‫אני הרגשתי משהו דומה למה שהוא הרגיש‪.‬‬

‫נותרתי אילמת‪.‬‬

‫כל הטכנולוגיה הזאת‪ ..‬שאפשרה לראות את התינוק בשלב כל כך מוקדם‪ ...‬הם‬

‫כל כך גאונים מי שהמציא את האולטרא סאונד‪...‬‬

‫"ממה שאני רואה האיברים תקינים בגודלם‪ .‬וכן‪ ,‬נוגה רובין‪ ,‬את נמצאת בשבוע‬

‫מספר חמש‪-‬עשרה להריונך‪ .‬זאת אומרת שאת נכנסת לחודש רביעי‪ .‬טרימסטר‬

‫חדש‪ .‬יש לך עוד כמה וכמה בדיקות חשובות לעבור בשבילך ובשבילך בריאות‬

‫התינוק‪ ".‬אמר הרופא כשסיים את הבדיקה‪.‬‬

‫נוגה הייתה בסערת רגשות ונשארה על הכיסא‪.‬‬

‫‪- 268 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"עכשיו למה שבאמת מעניין אתכם‪ ..‬מופתע מאוד שלא שאלתם‪ ,‬שניכם‪ "..‬הוא‬

‫אמר והדליק את האור‪" .‬אתם לא רוצים לדעת את מין התינוק? בשלב הזה כבר‬

‫אפשר לראות‪".‬‬

‫נוגה וגיא החליפו מבטים‪.‬‬

‫שמתי לב שידו של גיא אוחזת את ידה של נוגה בחוזקה כבר זמן מה‪ .‬כנראה הם‬

‫החזיקו ידיים במשך כל הבדיקה‪.‬‬

‫"תגיד‪ ,‬כבר‪ ,‬דוקטור!" התפרצה נוגה בבוטות בלי להתנצל‪" .‬זה בן או בת?"‬

‫"יש לכם‪ ,‬זוג יקר‪ ...‬בן קטן בדרך‪".‬‬

‫"לנוגה יהיה בן‪ "..‬סיפרתי לתום בהתרגשות בטלפון‪.‬‬

‫למרות שלא באמת לקחתי חלק חשוב בבדיקה‪ ,‬הרגשתי צורך לספר עליה לתום‪.‬‬

‫"ואו‪ ,‬תמסרי לה מזל טוב‪ ,‬נדיוש שלי‪ ...‬אני מתאר לעצמי שהתרגשת נורא‪ ".‬אמר‬

‫תום ונשמע עצוב מעט‪.‬‬

‫"כן‪ ...‬אבל נוגה התרגשה הרבה יותר‪ .‬וגם גיא‪ .‬הוא הלך איתה לבדיקה‪ .‬גיא זה‬

‫החבר הקודם שלה מפעם‪ ".‬אמרתי‪" .‬ולמה אתה נשמע עצוב?"‬

‫"לא יודע‪ ...‬לא חשוב‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫"תגיד לי‪ ,‬תום‪ ,‬בבקשה‪ ".‬ביקשתי‪.‬‬

‫האם משהו קרה לו? ומה עובר עליו?‬

‫האם הייתי עסוקה מדי עם הבדיקה וההמולה מסביב לאחותי ששכחתי ממה‬

‫שעבר על חבר שלי?!‬

‫כעסתי על האגואיסטיות שלי‪.‬‬

‫"פשוט כל החוויות האלה‪ ...‬והרגשות האלה שאת עוברת בלעדי‪ ...‬גורמות לי‬

‫לחשוב שאני מפספס‪ ...‬ואני באמת מפספס כמעט את כל החיים שלי איתך‪...‬‬

‫ואני כל כך רוצה לראות אותך ולא יכול‪ ...‬והמבחנים האלה‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫‪- 269 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ליבי נקרע אליו‪.‬‬

‫"גם אני ממש מתגעגעת אליך‪ ,‬תום שלי‪ ,‬אני גם רוצה לראות אותך יותר‪ ...‬אבל‬

‫המבחנים האלה יעברו ונהיה ביחד הרבה יותר זמן‪ .‬בבקשה תחייך בשבילי לפחות‬

‫חיוך אחד‪ "...‬מלמלתי בדאגה‪" .‬אני ממש מודאגת לגביך‪ ...‬בבקשה תפסיק‪".‬‬

‫"אל תדאגי‪ ,‬אהובה שלי‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬פשוט אני כל כך אוהב אותך ואת רחוקה‪...‬‬

‫ועסוקה בתינוקות והריונות ודברים כאלה‪"...‬‬

‫"אבל תום‪ ,‬זה לא ההיריון שלי‪ ",‬צחקקתי‪" .‬זאת נוגה שהיא בהיריון ולא אני‪ ...‬אני‬

‫רק רוצה לתמוך בה כאחות‪".‬‬

‫"תהיי בטוחה שכשאת תהיי בהיריון אני לא עוזב אותך לשנייה‪ ,‬נדיוש שלי‪ .‬אני לא‬

‫מוכן שיהיה בינינו מרחק כזה גם אז‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫בלי ששמתי לב חייכתי חיוך רחב ולא אמרתי מילה‪.‬‬

‫"נדיה?" הוא מלמל‪" .‬את פה?"‬

‫"אתה‪ -‬אתה כרגע דיברת על ילדים שיהיו לנו?" מלמלתי‪ ,‬בהרגשה שאני אומרת‬

‫את ה'מילה האסורה'‪ .‬אנחנו כל כך קצת זמן ביחד‪ ,‬האם מותר לנו לדבר בכלל‬

‫על העתיד?‬

‫תום צחקק‪.‬‬

‫"בוודאי שיהיו לנו ילדים יום אחד‪ .‬כשתסיימי את בית הספר‪ ,‬ואת הקונסרבטוריון‪.‬‬

‫מה את מטילה בכך ספק? אם את לא יודעת‪ ,‬נדיוש שלי‪ ,‬אני פשוט אוהב ילדים‪".‬‬

‫הוא אמר‪.‬‬

‫"גם אני אוהבת ילדים‪ ,‬תום‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"אבל את יודעת מה? שאני לא אפחיד אותך בינתיים‪ "...‬הוא אמר והרגשתי את‬

‫מצב רוחו משתפר מאחורי הקו‪" .‬אני הכי אוהב אותך מבין כולם!!! וזה הכי‬

‫חשוב‪".‬‬

‫"אני הכי אוהבת אותך!! ואתה עושה אותי מאושרת!" חייכתי‪.‬‬

‫‪- 270 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"בואי‪ ,‬נדיוש‪ ...‬תשימי את השפופרת ותנגני לי משהו בפסנתר‪ ...‬אני רוצה לפחות‬

‫לשמוע את הנגינה שלך‪ ".‬הוא אמר והרגשתי שוב את העצב מתקרב אלינו ועוטף‬

‫אותנו בשמיכות של חנק‪.‬‬

‫"מה אתה רוצה לשמוע‪ ,‬תום?" שאלתי בחיבה‪" .‬משהו עצוב? מהיר? איטי?"‬

‫"משהו מהיר‪".‬‬

‫"אז אני אנגן לך את צ'ארדש‪ ...‬אתה רוצה?"‬

‫"תנגני לי מה שתרצי‪ ,‬מתוקה‪ .‬אני תמיד אשמע‪".‬‬

‫הנחתי את השפופרת ליד הפסנתר והתחלתי לנגן‪.‬‬

‫השקעתי בנגינה שלי את כל ליבי‪ .‬שכפתי את כל תוכנו ביצירה‪...‬‬

‫וכעבור דקות רבות במספר הרמתי את השפופרת בחזרה‪ ,‬ושם הוא היה‪ ...‬אהוב‬

‫ליבי‪ ,‬חבר שלי‪ ,‬זה שרוצה שאלד לו ילדים בעתיד‪ ...‬שומע אותי‪ ,‬מקשיב לי‪ ,‬וגורם‬

‫לי להאמין שאני חשובה‪ ,‬והכי חשוב‪ ,‬שאני חשובה לו‪.‬‬

‫‪- 271 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 27‬שיחה ללא מענה‬

‫"נדיה‪ ,‬איך התינוק של נוגה יצא מהבטן?" שאלה אותי קארין כשהייתי עסוקה‬

‫בניסיון לפתור מספר תרגילים בלתי הגיוניים ‪ -‬לדעתי ‪ -‬במתמטיקה‪.‬‬

‫הקטנה ישבה על המיטה שלי‪ ,‬מחזיקה בובה ומסרקת את שיערה השחור במסרק‬

‫בגודל מיניאטורי‪.‬‬

‫סובבתי אליה את ראשי בחיוך נבוך‪.‬‬

‫"מה זאת אומרת איך‪ ,‬קארינוש? הבטן של נוגה תתנפח ואז התינוק ייצא החוצה‪"...‬‬

‫מלמלתי‪ ,‬חושבת לעצמי‪ ,‬מהיכן בין נבכי מוחה צצה שאלה כה מסובכת לענות‬

‫עליה בגיל שכזה‪.‬‬

‫אפילו אני לא שאלתי את אימא בגיל ארבע לגבי המיקום שממנו יוצאים התינוקות‪.‬‬

‫פשוט הנחתי שהורים "מביאים" התינוקת מבית החולים‪.‬‬

‫כשקארין נולדה הייתי כמעט בת ארבע עשרה‪ .‬מיותר לומר‪ ,‬שבגיל הזה כבר לא‬

‫היה לי צורך להסביר מהיכן באים התינוקות‪ .‬המדריכה הנחמדה מכיתה ו'‬

‫שהדריכה אותנו בחינוך מיני עשתה זאת מצוין בעזרת שקופיות מפורטות של‬

‫ציורים‪ ,‬למבוכת כל התלמידים‪.‬‬

‫"אז איך יוצא משם התינוק‪ ,‬נדיה?" התעקשה הקטנה‪.‬‬

‫"אממ‪ ...‬קארין‪ ,‬אני עושה שיעורי בית‪ ".‬אמרתי וסובבתי את ראשי לכיוון מחברת‬

‫המשבצות שלי‪.‬‬

‫קארין לא הייתה מי יודע מה מרוצה מהתשובה שלי והחליטה שזה הזמן להתחיל‬

‫לבכות‪.‬‬

‫כשהסתובבתי אליה ראיתי שהיא זרקה את הבובה הצידה‪ ,‬כמתוך אכזבה‪,‬‬

‫והושבתי אותה על ברכיי‪.‬‬

‫היא כבר נעשתה כבדה‪.‬‬

‫‪- 272 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"קאריני‪ ,‬יש דברים שילדה קטנה כמוך לא יכולה להבין‪ .‬פשוט אני לא מצליחה‬

‫להסביר לך‪ ".‬מלמלתי ונשקתי לשיערה הרך‪.‬‬

‫"אבל נדיה‪ ...‬אני כבר ילדה גדולה‪ .‬ואני רוצה לדעת‪ ".‬היא הייתה כה עקשנית‪.‬‬

‫"תשאלי אחרי זה את נוגה‪ ,‬אולי היא תסביר לך יותר טוב‪ ".‬ניסיתי להימלט‬

‫מהאחריות‪" .‬ולמה את כל כך מתעניינת בנושא?"‬

‫"אבא וסוניה תמיד מדברים על תינוקות‪ ".‬סיפרה קארין כאשת סוד קטנה‪ .‬פיה‬

‫התעוות לחיוך‪.‬‬

‫"באמת?" מלמלתי‪ .‬לא הכי אהבתי לשמוע את הבשורות הללו‪.‬‬

‫אבא לא טרח לבקר או לדאוג לשלום הבנות שלו‪ ,‬שכבר קיימות ונושמות‪ ,‬אז הוא‬

‫רוצה להוליד עוד ילד או ילדה?‬

‫"כן‪ ...‬סוניה אומרת שהם רוצים בייבי‪ ".‬קארין צחקקה‪" .‬איזה מילה מצחיקה‪,‬‬

‫בייבי‪ ,‬נדיה‪".‬‬

‫חייכתי‪.‬‬

‫"את בייבי שלי‪ ,‬קארינוש‪ ".‬אמרתי ונשקתי ללחייה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אני לא בייבי! אני ילדה גדולה!"‬

‫בימים שבהם קארין הייתה בבית אימא הייתה נשכבת על הספה בסלון וצופה‬

‫בטלוויזיה ברוגע‪ .‬היו אלה הימים שבהם סגרה את הדלת ללחצים ולא נתנה להם‬

‫להיכנס לליבה‪.‬‬

‫ביום שישי בצהריים היא אפילו קמה למטבח והחלה להכין לכולנו ארוחת שבת‪.‬‬

‫נוגה שוב הרגישה לא טוב‪ .‬הייתה לה צרבת‪ ,‬ונדמה שהבחילות וההקאות חזרו‬

‫למתקפה שנייה‪ .‬היה לה מצב רוח זועף והיא לא רצתה לשמוע שום דבר מאף‬

‫אחד‪.‬‬

‫‪- 273 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נדמה שבעבודה שלה לא אהבו את הידיעה שהיא בהיריון ונזפו בה קשות‪ .‬לאחר‬

‫שהיא חזרה הביתה עם עיניים אדומות מבכי ונשכבה בחדרי ידעתי שמשהו לא‬

‫בסדר‪.‬‬

‫"זבלים‪ ,‬כולם זבלים‪ ".‬היא בכתה אל תוך הכרית שלי‪" .‬זאת אשמתי שיש לי‬

‫תינוק? מה זה מפריע להם? מה הם רוצים? אני רק רוצה להרוויח כסף בשביל הבן‬

‫שלי שיבוא‪"...‬‬

‫לא ידעתי איך לנחם אותה ומה להגיד‪.‬‬

‫נותרתי אילמת וליבי כבד‪.‬‬

‫"ומה בכלל חשבתי? שיהיה לי קל? אני הרי לבד‪ .‬בלי אבא לתינוק‪ .‬איתי הזבל‬

‫הזה מסנן את המספר שלי ולא עונה‪ .‬האם יש מישהו יותר מרושע ממנו?"‬

‫יש‪ .‬יש הרבה יותר גרועים ממנו‪ .‬חשבתי‪ .‬אבל למזלי לא נתקלת בהם‪ ,‬אחותי‬

‫היקרה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬אני כל כך אומללה‪ ".‬היא בכתה‪" .‬אפילו אימא לא אוהבת אותי יותר‪ .‬היא‬

‫שונאת אותי מאז שאני בהיריון‪".‬‬

‫ניגשתי אליה והתיישבתי לצידה על המיטה שלי‪.‬‬

‫ליטפתי את בטנה הנפוחה בעדינות‪ .‬הבטן שבה גדל התינוק‪.‬‬

‫כשידי עברה על בטנה נוגה נרגעה מעט‪.‬‬

‫"אימא אוהבת אותך‪ ,‬נוגה‪ .‬תפסיקי‪ .‬היא פשוט לחוצה‪ ,‬ובודדה‪ ,‬וגם לה קשה‪".‬‬

‫אמרתי וניסיתי להעלים את המרירות בקולי‪.‬‬

‫לכולנו קשה‪ ,‬אבל אימא פשוט מפנה את גבה אלינו‪.‬‬

‫"אימא היא חסרת לב‪ ".‬אמרה נוגה ברצינות‪" .‬היא לא אוהבת את הנכד שיהיה‬

‫לה‪".‬‬

‫עיניה הבהירו לי שגם היא מרגישה כמוני‪ ,‬אם לא יותר גרוע‪ .‬נטושה וחסרת‬

‫תשומת לב‪ ,‬דווקא בתקופה שהיא הכי זקוקה לאימא שתייעץ לה‪.‬‬

‫‪- 274 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"היא פשוט כל כך קרה‪ ...‬נדיה‪ .‬אני לא יכולה להתקרב אליה‪ .‬היא לא רוצה‬

‫לדבר איתי ואני לא יכולה לשתף אותה בכלום‪ ".‬לחשה נוגה‪" .‬לא ככה דמיינתי‬

‫את ההיריון הראשון שלי‪"...‬‬

‫היא הייתה כה עצובה‪ .‬ולא היו לי מילים לנחם אותה‪.‬‬

‫"יהיה לך תינוק חמוד‪ ...‬תשמחי מזה‪ .‬ותנסי להיות אימא טובה יותר ממה שאימא‬

‫שלנו עכשיו‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"אני אעשה כל דבר כדי להיות אימא טובה יותר‪ .‬רק חבל שלא יהיה לו אבא‪".‬‬

‫אמרה נוגה בעצב‪.‬‬

‫"אני בטוחה שתמצאי מישהו שירצה להיות איתך‪ ,‬נוגוש‪ ,‬פשוט אל תתייאשי‪".‬‬

‫אמרתי בלחש‪.‬‬

‫"את פשוט כל כך תמימה‪ ,‬אחותי הצעירה‪ .‬מי ירצה אותי עם היריון? או עם תינוק‬

‫קטן?‪ ...‬ההזדמנות שלי חלפה‪ .‬וזה כואב‪ .‬הדבר הטוב הוא שאת יכולה ללמוד‬

‫ממני ולא לעשות את אותם טעויות‪".‬‬

‫הנהנתי בדממה ובהיתי בחלון‪.‬‬

‫מזג האוויר היה כמעט אביבי בחוץ‪ .‬החורף החל לחלוף באיטיות מה על פנינו‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬את ותום‪"?...‬‬

‫"לא‪ ,‬ממש לא‪ ".‬אמרתי במבוכת מה‪ .‬ידעתי למה היא מתכוונת‪" .‬אנחנו אפילו לא‬

‫מתקרבים לזה‪".‬‬

‫"טוב מאוד‪ ,‬אחות קטנה‪ .‬שמרי על עצמך‪".‬‬

‫ליטפתי את הבטן של נוגה והיא חייכה‪.‬‬

‫ראשה של אימא הציץ לחדר‪.‬‬

‫אני ונוגה היינו מבועתות‪.‬‬

‫"כבר סיימתן את השיחה שלכן?" שאלה‪.‬‬

‫‪- 275 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫האם אימא הקשיבה לכל מה שאמרנו עליה? האם היא שמעה שחשבנו שהיא‬

‫קרה ואדישה?‬

‫דממה בלתי נעימה שררה בחדר‪.‬‬

‫אימא הייתה זאת שהפרה אותה‪ ,‬בקולה המחוספס מסיגריות‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬כי זה בסדר‪ ,‬שמעתי הכול על הטעויות שלי בתור אם‪ .‬ואני אגיד לכם מה אני‬

‫חושבת שהטעות הכי גדולה שלי‪ ".‬קולה של אימא נרעד‪.‬‬

‫הרגשתי צמרמורת לא נעימה בכל גופי‪.‬‬

‫הרגשתי שנוגה עוצרת את נשמתה בבעתה‪.‬‬

‫"הטעות הכי גדולה שלי הייתה ללדת מפלצות שכאלה בתור בנות‪ ".‬היא‬

‫הסתובבה וטרקה את הדלת מאחוריה‪.‬‬

‫הבטתי בנוגה בעיניים דומעות‪.‬‬

‫מה עשינו?!‬

‫אימא לא נמצאה בשום מקום ברחבי הבית‪ .‬נדמה היה שבלעה אותה האדמה‪.‬‬

‫לא ידעתי לאן היא יכלה ללכת בצהרי יום שישי‪ ,‬ומאוד חששתי לשלומה‪.‬‬

‫הרגשתי רע כל כך בגלל מה שאני ונוגה אמרנו עליה‪ .‬אולי זה היה נכון שהיא‬

‫באמת הייתה קרה ואדישה‪ ,‬אך לאף אחד לא מגיע לשמוע מהבנות שלו מאחורי‬

‫גבו בוטות וחוצפנות שכזו‪.‬‬

‫נוגה הקיאה בשירותים וקארין ישנה שנת צהריים‪ .‬רק אני לא הצלחתי למצוא‬

‫לעצמי מנוחה‪.‬‬

‫ניסיתי לחייג את המספר שלה שוב ושוב‪ ,‬אך הטלפון נייד שלה היה מכובה‪.‬‬

‫לא היה אפילו צליל של חיוג‪.‬‬

‫התקשרתי לתום וגם הוא לא ענה‪ .‬רק שלטלפון נייד שלו כן היה צליל של חיוג‪.‬‬

‫‪- 276 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כעבור שעה התקשרתי לתום שוב‪ ,‬וכשהוא לא ענה השארתי לו הודעה "בבקשה‬

‫תחזור אליי כשתוכל‪ ,‬זאת נדיה‪".‬‬

‫אחרי שלוש שעות לקראת ערב‪ ,‬כבר התחלתי להשתגע מרוב דאגה‪.‬‬

‫אף אחד לא היה זמין‪.‬‬

‫לא אימא‪ ,‬שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה‪ ,‬ולא תום‪ ,‬שתמיד היה זמין‬

‫בשבילי‪ ,‬ולפתע הוא נעלם לו גם הוא‪.‬‬

‫טוב‪ ,‬הירגעי‪ ,‬נדיה‪ .‬הכול יהיה בסדר‪.‬‬

‫הכול חייב להיות בסדר‪.‬‬

‫אימא בסדר‪ .‬היא מבוגרת‪ .‬היא יודעת לשמור על עצמה‪.‬‬

‫ותום‪..‬‬

‫אולי הוא עסוק? או הטלפון נייד שלו על 'שקט'? או שהוא יישן?‬

‫לא יכולתי להחזיק את עצמי עוד‪.‬‬

‫חייגתי למספר טלפון שלו בבית וחיכיתי שייענה‪.‬‬

‫הגעתי עד למענה הקולי האוטומטי‪.‬‬

‫"אוף‪ ,‬תום‪ ,‬אני ממש דואגת‪ ,‬תחזור אליי בבקשה‪ ,‬אוהבת‪ ,‬נדיה!"‬

‫אמרתי לשפופרת והרגשתי מטופשת ולחוצה בו זמנית‪.‬‬

‫האם באמת יש לי סיבה לדאגה?‬

‫תחשבי‪ ...‬תחשבי‪...‬‬

‫הכרחתי את עצמי לנסות להתרכז‪.‬‬

‫אני ותום דיברנו רק היום בבוקר‪ .‬היו לנו תוכניות להיפגש בתשע כדי ללכת‬

‫לקולנוע‪.‬‬

‫מה השעה?‬

‫מה השעה עכשיו?‬

‫‪- 277 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הבטתי בשעון שעל הקיר בסלון‪.‬‬

‫השעה הייתה שמונה ורבע‪.‬‬

‫אוקיי‪.‬‬

‫תנשמי עמוק‪.‬‬

‫אל תיכנסי ללחץ‪ .‬אולי את מכניסה לעצמך סרטים לראש?‬

‫מרוב לחץ לא הצלחתי להתרכז בשום דבר‪.‬‬

‫יכולתי רק לחשוב על תום ועל אימא‪.‬‬

‫היכן שניהם נעלמו?‬

‫למה אף אחד מהם לא עונה לי כבר שעות לטלפון?‬

‫איזה מן סיוט זה?‬

‫ישבתי על יד הפסנתר אך לא הצלחתי להביא את ידיי לנגן אפילו תו אחד‪.‬‬

‫הרגשתי שקפאתי בזמן‪ ,‬ממש כמו בתוך תצלום ישן בשחור לבן שאין בו הרגשה‬

‫רגש או פעילות‪.‬‬

‫הריק השתלט עליי‪.‬‬

‫הטלפון נייד שלי והטלפון בבית עמדו ליד הפסנתר בדממה‪.‬‬

‫מבחוץ כבר החשיך מזמן והרגשתי שאני יושבת בחשיכה של עצמי‪.‬‬

‫הצללית הישובה שלי ליד הפסנתר טיפסה מערבה אל הקירות והשאירה אותו‬

‫בעלטה‪.‬‬

‫פתאום הטלפון נייד שלי צלצל‪.‬‬

‫ראיתי את שמו של תום על הצג‪.‬‬

‫או! סוף כל סוף! הוא מתקשר! תודה לאל!!!‬

‫"הלו!" עניתי במהירות‪" .‬התחלתי כבר לדאוג‪"-‬‬

‫"את נדיה‪ ,‬נכון?" נשמע קול נשי מאחורי הקו‪.‬‬

‫‪- 278 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי את ליבי נופל וידיי נרעדות‪.‬‬

‫"כן‪ ...‬איפה תום?" הצלחתי למלמל בחצי קול‪.‬‬

‫"תום איתי עכשיו‪ ,‬אין לו אומץ להתקשר אלייך ולהגיד לך שהכול נגמר‪ .‬תום הוא‬

‫שלי עכשיו! אל תתקשרי לפה שוב!‪ ".‬הבחורה מאחורי הקו דיברה ברצינות כה‬

‫רבה שהצטמררתי‪.‬‬

‫"לא! תגידי לי איפה תום! מי זאת???" הרגשתי את הקול שלי צרוד ומפוחד‪" .‬מי‬

‫מדברת? למה יש לך את הטלפון נייד של תום?"‬

‫"זה נגמר ביניכם! תום איתי ואין לו שום חשק לדבר איתך!" הקול הנשי צעק‪.‬‬

‫"לא נכון!" הרגשתי את הדמעות מטפסות על לחיי‪.‬‬

‫זה היה לא הגיוני‪...‬‬

‫איך זה יכול היה לקרות?‪...‬‬

‫מי זאת? למה יש לה את הטלפון נייד של תום?‬

‫ואיפה הוא?‬

‫למה הוא לא התקשר?‬

‫למה הוא לא חזר אליי אחרי כל אחר הצהריים שחיכיתי לשיחה ממנו?‬

‫הכול היה כל כך לא הגיוני וכל כך מפחיד!‬

‫הרגשתי שיורים בי באקדח קרוב ללב‪ ,‬אך לא מספיק קרוב כדי שאוכל לסבול‬

‫ולדמם על הפצעים שלי ועל הכאב שלי‪...‬‬

‫"הוא התעייף ממך‪ ,‬יא בתולה חסודה ולא נותנת! שלא תעזי להתקשר לפה שוב!‬

‫הבנת אותי מפגרת?!"‬

‫"לא! דיי! זה לא מצחיק! מי זאת? איפה תום?!" צעקתי בייאוש‪.‬‬

‫ישבתי עם הטלפון נייד בידיי הרועדות ליד הפסנתר ודמעות של פחד זלגו מעיניי‪.‬‬

‫כל גופי רעד והמוח שלי סירב לתפקד‪.‬‬

‫השיחה התנתקה‪.‬‬

‫‪- 279 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 28‬השקרים של תום‬

‫"מה קורה לך?" נוגה נזעקה אליי מחדרה‪.‬‬

‫היא הביטה בי בעודי רועדת ובוכה‪ .‬שבורה לרסיסים‪.‬‬

‫עיניה של נוגה הביעו זעזוע רב‪.‬‬

‫"מה לעזאזל לא בסדר איתך?" היא צעקה‪ .‬המצב שבו שהיתי היה בלתי רגיל לה‪.‬‬

‫היא לא התרגלה לראות אותי במצבי חולשה‪.‬‬

‫אך זה‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬היה שיא חדש של רגעי חולשה בשבילי‪.‬‬

‫"ששש‪ "...‬הצלחתי למלמל‪" ,‬קארין י‪-‬ישנה‪."...‬‬

‫"נדיה?! מה קרה?! למה את בוכה?!"‬

‫הצבעתי לכיוון הטלפון הנייד שבידי ולא הצלחתי לדבר‪.‬‬

‫הרגשתי כל כך מפוחדת ומבוהלת כאילו ראיתי את השד עצמו מדבר אליי‪.‬‬

‫במובנים מסוימים‪ ,‬זה היה השד שדיבר אליי מהטלפון הנייד של תום‪.‬‬

‫"התקשרה‪ ...‬מישהי‪ ...‬מהטלפון שלו‪ "...‬התייפחתי והרגשתי מובכת וחשופה‪.‬‬

‫אף פעם קודם לכן לא הותרתי לאחותי לראות אותי כשאני בוכה‪.‬‬

‫"ומה קרה? נדיה‪ ...‬אל תלחיצי אותי‪ ,‬אני בהיריון‪ ,‬שכחת?! זה לא טוב לבן‪"-‬‬

‫"היא אמרה‪ ...‬שתום‪ ...‬שהוא איתה עכשיו‪ ...‬ושאני‪ "..‬קטעתי את מילותיה בפרץ‬

‫של היסטריה וכאב‪.‬‬

‫הרגשתי שאני הולכת להשתגע מרוב ערבוב הרגשות שהרגשתי‪.‬‬

‫"מה היא אמרה? תדברי ברור‪ ".‬אמרה נוגה‪.‬‬

‫"היא אמרה ש‪ -‬שאני בתולה חסודה ו‪-‬ולא נותנת‪ ...‬ובגלל זה תום‪ ...‬הוא לא‪...‬‬

‫איתי‪"-‬‬

‫"מה??" נוגה התפרצה‪" .‬מי זאת המניאקית הזאת שהעזה לדבר אלייך ככה?"‬

‫משכתי בכתפיי והמשכתי לרעוד בלי יכולת להפסיק‪.‬‬

‫הרגשתי שכל גופי עובר תהליך של רעידת אדמה פנימית‪ ,‬כשהלבה היא הלב‬

‫שלי‪ ,‬שעומד לפרוץ לכל הכיוונים החוצה בעוד מספר רגעים‪.‬‬

‫‪- 280 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"את לא נורמאלית! למה מי היא שתדבר אלייך ככה?!" נוגה התעצבנה גם היא‪.‬‬

‫"ועוד מהטלפון הנייד של תום! איזו חוצפה! איזה גועל!"‬

‫ניסיתי לנשום נשימות עמוקות ולחשוב בהיגיון‪.‬‬

‫תום היה אמור לבוא אליי בעוד עשרים דקות‪ .‬מה בחורה אחרת עושה עם‬

‫הטלפון הנייד שלו? איך הטלפון הנייד שלו נמצא ברשותה? ואיך היא יודעת עליי‪,‬‬

‫הבחורה הזאת?‬

‫מה תום עשה?‬

‫אלוהים אדירים‪...‬‬

‫מה הוא עשה?‬

‫נוגה לקחה את הטלפון הנייד מידי וחייגה במהירות לתום‪ .‬יכולתי לשמוע את‬

‫פעימות ליבי הרועשות מרוב מועקה באותה מידה שבה שמעתי את התווים‬

‫בטלפון הנייד‪.‬‬

‫"הלו? תום? זאת נוגה‪ ".‬היא דיברה בטון זועף להפליא‪" .‬אתה מוכן להסביר לי‬

‫למה אתה כזה חתיכת בן זונה ומתנהג ככה לאחותי?! אתה בוגד בה?"‬

‫הרגשתי שאני חייבת לאטום את אוזניי כדי לא לשמוע את התשובה‪.‬‬

‫כל כך פחדתי לשמוע שהוא בוגד בי ונמאס לו ממני‪ .‬אפילו המחשבה על המילים‬

‫הללו ניסרה את ליבי לחלקים‪.‬‬

‫"אה‪ ,‬לא?! אז מי זאת הבחורה הזאת שהתקשרה קודם? מי זאת המטורפת הזאת‬

‫שהעזה לדבר לא יפה ולצעוק על אחותי הקטנה?!"‬

‫נוגה הייתה במצב רוח קרבי‪.‬‬

‫רציתי להגיד לה שתפסיק‪ ,‬היא הרי בהיריון‪ ,‬ועצבים לא עושים טוב לתינוק‪ ,‬אך‬

‫ידעתי שאין טעם לנסות להפסיק אותה עכשיו‪.‬‬

‫‪- 281 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לעצור את נוגה באמצע התקף עצבים יהיה כמו לנסות לעצור רכבת שסטתה‬

‫מהמסילה שלה‪ .‬זה יהיה חסר טעם‪.‬‬

‫"תגיד לידידה המטומטמת שלך שלא תרים את הקול שלה על אחותי! ואתה‬

‫פשוט מפגר!"‬

‫התחלתי להירגע בהדרגה‪ ,‬מפנימה את המצב שאליו נקלעתי‪.‬‬

‫מצב שכלל בתוכו שקרים‪ ,‬מרמה‪ ,‬בגידה ואת תום‪ .‬תום שלי‪.‬‬

‫"לא! אל תבוא! מי אמר לך שאחותי תסכים לראות אותך?! מי אמר לך שהיא‬

‫בכלל תסכים לראות אותך אחרי שהתנהגת כמו בהמה?!"‬

‫"נוגה!" לחשתי‪" .‬אולי הוא לא אשם‪"-‬‬

‫"ששש!" השתיקה אותי נוגה בחיפזון‪" .‬אל תתערבי‪ .‬אני אדבר עם המניאק הזה‪.‬‬

‫לכי לחדר‪ ,‬נדיוש‪ .‬תנוחי קצת‪ .‬תשתי כוס מים‪".‬‬

‫לא זזתי במילימטר מהכיסא‪.‬‬

‫"נוגה‪ ,‬אני מעריכה את העזרה שלך‪ ".‬אמרתי בטון יציב ורגוע יחסית והמשכתי‪,‬‬

‫"אבל אני מסוגלת לדבר עם תום‪ .‬תני לי את הטלפון‪".‬‬

‫נוגה מסרה לי את המכשיר באי רצון והביטה בי בעצבנות‪.‬‬

‫"תום?"‬

‫ליבי נפל לרגליי‪.‬‬

‫בבקשה‪ ,‬אהוב שלי‪ ...‬בבקשה תסביר לי שזאת טעות לא מהעולם הזה ולא‬

‫נפגשת עם אף אחד‪ ...‬בבקשה‪...‬‬

‫"כן! נדיה שלי! בבקשה תני לי להסביר! חכי! אל תנתקי את השיחה בבקשה!"‬

‫שמעתי את התחינה שבקולו וקיבלתי צמרמורת‪.‬‬

‫למה הוא מתחנן כל כך אם הוא לא עשה שום דבר רע?‬

‫"מה עשית‪ ,‬תום?!" הצלחתי לומר לפני שעיניי נמלאו שוב דמעות‪" .‬מה עשית?!"‬

‫‪- 282 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"לא! נדיה! אני לא בגדתי בך‪ ...‬זאת סתם ידידה מפגרת שלקחה את הטלפון שלי‬

‫כשהלכתי לשירותים‪ ...‬תקשיבי לי! בבקשה‪ ...‬אני לא בגדתי בך! אני עוזר לה‬

‫בעבודת מחקר‪ ...‬אבל אני לא אעזור לה יותר אחרי מה שהיא עשתה!"‬

‫"אתה בכלל קבעת שנלך לסרט! שכחת?" מצאתי את הטון המאשים בנבכי‬

‫נשמתי והתפרצתי עליו‪.‬‬

‫הפעם‪ ,‬מגיע לך תום!‬

‫שתיקה נשמעה מאחורי הקו‪.‬‬

‫"אתה שכחת! אתה התרכזת בידידה הזאת שלך! אולי אתה מאוהב גם בה?!"‬

‫צעקתי‪.‬‬

‫נוגה התיישבה על הספה בדממה והביטה בי ארוכות‪.‬‬

‫קארין התעוררה לבטח במיטתה מרוב הצעקות שעוררתי‪ ,‬אך לא יכולתי לעצור‪.‬‬

‫לא יכולתי להפסיק לכאוב‪.‬‬

‫הייתי פגועה מדיי‪.‬‬

‫"לא! מה את מדברת? השתגעת לגמרי?!" תום צעק‪.‬‬

‫"אתה השתגעת! מי זאת? למה אני לא יודעת עליה? למה יש לך סודות ממני?!"‬

‫נאבקתי כדי לנשום‪" .‬ולמה אתה מספר לה על הפרטים הכי אינטימיים ביני‬

‫לבינך?!"‬

‫"נדיה‪ "...‬קולו של תום נחלש לכדי לחישה של ייאוש‪" .‬נדינקה‪ ...‬בבקשה‪ ...‬אל‬

‫תשתגעי‪ ...‬לא רציתי להדאיג אותך‪"...‬‬

‫"תום! אתה שכחת מהפגישה שלנו! אתה לא סיפרת לי על ידידה חדשה שיש לך!‬

‫בטח היית אצלה בבית‪ ,‬כי התקשרתי אליך ואף אחד לא ענה‪ .‬ובנוסף לכל‪ ,‬אתה‬

‫מספר לה שאני בתולה ולא נותנת!"‬

‫הרגשתי שריאותיי ריקות מחמצן‪.‬‬

‫מה קורה פה?‬

‫‪- 283 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫למה אנחנו רבים?‬

‫למה אנחנו צועקים אחד על השני?‬

‫איך זה קרה כמו רעם ביום בהיר?!‬

‫"בבקשה תקשיבי לי‪ ...‬התכוונתי לספר לך‪ ...‬שכחתי‪ .‬את צודקת‪ ...‬אני מפגר! ואת‬

‫צודקת‪ ...‬אסור היה לי להגיד לקטיה על מה שקורה אצלנו במיטה‪ "...‬אמר‬

‫בלחישה‪.‬‬

‫שתקתי ונתתי לדמעות לזלוג על לחיי בדממה אילמת‪.‬‬

‫"איך יכולת‪ ,‬תום?!"‬

‫אכזבת אותי כל כך‪.‬‬

‫"סליחה! נדיה‪ ...‬תגידי לי מה לעשות כדי לכפר על הנזק שגרמתי לך‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬

‫שתקתי ולא יכולתי לומר ולו מילה‪.‬‬

‫איך הוא יכול היה לשקר לי ככה? להונות אותי ככה? לספר עליי דברים למישהי‬

‫אחרת?!‬

‫הוא לא אמר שהוא יחכה רק לי?‬

‫שזה יכול לקרות בזמן שמתאים לי?‬

‫פתאום הוא לא מתאפק! פתאום הוא אינו מסוגל לשמור את הלשון בין השיניים!‬

‫"אני‪ ..‬לא מאמינה שעשית לי את הדברים הללו‪ ,‬תום‪ ".‬אמרתי בקול מובס‪.‬‬

‫המרחק בינינו היה עצום כמו שני עולמות נפרדים‪ .‬שתי גלקסיות מרוחקות‪.‬‬

‫נמאס לי לריב‪.‬‬

‫הרגשתי ריקה וסחוטה מבפנים‪ .‬התעייפתי‪.‬‬

‫"נדינקה שלי‪ ,‬אני אוהב רק אותך! אני מצטער! אני הייתי כזה אידיוט! זה לא‬

‫יקרה שוב! באמת!" הוא קרא‪" .‬אני מבטיח לך‪ ,‬אהובה שלי!"‬

‫"זה בטוח לא יקרה שוב‪ ".‬אמרתי ברעד‪" .‬כי אני כבר לא אהובה שלך תום‪ .‬איך‬

‫אוכל לבטוח בך שוב?! איך אוכל להאמין לך?!"‬

‫‪- 284 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי את לחיי רטובות ומלוחות ועיניי מביטות במבט לא ממוקד בקלידים של‬

‫הפסנתר‪.‬‬

‫"זה כנראה נגמר בינינו‪"-‬‬

‫"לא!!! נדיה! על מה את מדברת? זאת טעות קטנה! אני לא יכול לאבד אותך!‬

‫בבקשה! תפסיקי עם המחשבות האלה! אני בדרך אלייך!"‬

‫בלחיצת כפתור קטנה סיימתי את השיחה וזרקתי את הטלפון הנייד על הרצפה‪.‬‬

‫הוא התרסק ברעש ליד הספה אך לא טרחתי להרימו‪.‬‬

‫בלי להישיר את מבטי לנוגה רצתי לחדרי טורקת את הדלת מאחורי‪ ,‬מרגישה‬

‫בכאב כה גדול שלא האמנתי שאוכל להרגיש‪ .‬הלב שלי התרסק לרסיסים של‬

‫דמעות‪.‬‬

‫והכול היה בגלל תום‪.‬‬

‫הוא הגיע כעבור רבע שעה כולו מתנשם ומתנשף ומיד נוגה החלה להתקיף אותו‬

‫במטר שאלות לגבי וסירבה לתת לו לעבור לחדר שלי‪.‬‬

‫כשנשמעו צעקות רמות משני הצדדים‪ ,‬הבנתי שלא אוכל לתת להם לצעוק זה על‬

‫זה לנצח ויצאתי בצעדים רועדים מהחדר וראיתי אותו‪.‬‬

‫תום שלי‪ ...‬עמד שם כל כך קרוב אך כל כך רחוק ממני‪ .‬בעיניים שלו פחד‬

‫ואהבה‪ ...‬הרבה אהבה‪.‬‬

‫כיצד הוא היה מסוגל לשקר לי ככה?‬

‫לספר עליי דברים למישהי אחרת?‬

‫לשכוח מהפגישה שלנו?‬

‫זה לא כמו תום‪.‬‬

‫הוא לא כזה‪ .‬אני לא מכירה אותו כבן אדם כזה‪.‬‬

‫‪- 285 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"נוגה‪ ...‬אני אצא עם תום החוצה‪ .‬אני לא רוצה להעציב את קארין‪ .‬אני אחזור‬

‫בקרוב‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫לבשתי את המעיל שלי וסימנתי לתום לרדת למטה כדי לשבת במכונית שלו‪.‬‬

‫הלכתי מעט לפניו‪ ,‬לא נותנת לו לגעת בי‪ ,‬לא נותנת ליד שלי להתחכך בשלו‪.‬‬

‫הוא פתח לי את הדלת של המושב בלי מילים ונראה עצבני ומפוחד כמו באותו‬

‫ליל חג מולד שבו השקרים שלו התפוצצו לי מול הפרצוף‪.‬‬

‫"נדיה‪ "...‬הוא מלמל בשנייה שהתיישב במושב שלו והתיישב עם כל פלג גופו‬

‫העליון כלפי‪" .‬נדינקה‪ ...‬אהובה שלי‪ ...‬אני מצטער כל כך‪ ...‬תקשיבי לי‬

‫בבקשה‪"...‬‬

‫לא אמרתי דבר‬

‫לא הצלחתי להביט בו‪.‬‬

‫הרגשתי את ליבי הולם כמו מגדל פעמונים‪.‬‬

‫הייתי כל כך מאוכזבת‪ ...‬כל כך פגועה‪ ...‬כל כך נטושה‪.‬‬

‫כשתום ראה שאיני מביטה בו הוא נאבק כדי לא לאבד את עשתונותיו‪.‬‬

‫כבר הכרתי אותו‪ .‬והיה לו פתיל קצר בנוגע לריבים וויכוחים‪.‬‬

‫"נדינקה‪ ...‬בשבוע שעבר קטיה ביקשה שאעזור לה עם עבודת מחקר‬

‫באוניברסיטה‪ ...‬את לא צריכה לקנא‪ ...‬אין לך במה לקנא‪ .‬הבהרתי לה טוב מאוד‬

‫שיש לי חברה‪ ,‬שאני אוהב אותך‪ ...‬ורק אותך‪ .‬והיא ביקשה שאעזור לה בצהריים‬

‫היום‪ .‬לעולם לא חשבתי שזה מה שהיא תעשה‪ ...‬נדיוש‪ ...‬תסתכלי עליי בבקשה‪...‬‬

‫את הכי יקרה לי‪".‬‬

‫האם זו הפעם האחרונה שאני יושבת במכונית שלו? מצאתי את עצמי‬

‫חושבת‪ ,‬נותנת למילים שלו לחלוף כמים הזולגים מבין האצבעות‪.‬‬

‫כן‪ ...‬הוא יכול להמשיך לדבר‪ ...‬ולהסביר‪ ...‬ולנסות לתרץ את השקרים שלו‬

‫ואת החוצפה שלו‪ ...‬אבל האם זה יעזור?!‬

‫‪- 286 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי כאב וזעם בלתי נסבל כאגרוף בתוך בית החזה שלי‪.‬‬

‫כמה עוד שקרים שלו אוכל להכיל?!‬

‫כמה עוד שקרים שלו אני אמשיך לבלוע כילדה קטנה ותמימה?!‬

‫הבטתי בו בעיניים קרות ופגועות‪.‬‬

‫"חתיכת שקרן‪ ".‬הצלחתי למלמל בשפתיים שהרגשתי שלא שייכות לי‪.‬‬

‫תום אחז בפניו בידיו ונשען על ההגה באובדן חושים‪.‬‬

‫אם אקום עכשיו‪ ...‬אני אעזוב אותו לנצח‪ .‬אני יודעת זאת‪ .‬אני מרגישה זאת‬

‫בעצמות שלי‪.‬‬

‫אם אקום עכשיו ואלך‪ ...‬הוא לא ירדוף אחרי‪ ...‬הרי גם הוא מכיר אותי‪.‬‬

‫הרגשתי שהלב שלי והגוף שלי הם שתי ישויות נפרדות הנלחמות זו בזו‪ ...‬לא‬

‫מצליחות להגיע לעמק השווה‪ .‬לא מצליחות למצוא פשרה‪.‬‬

‫"למה אתה משקר לי כל הזמן?" אמרתי מבעד לשפתיים הזרות שלי‪.‬‬

‫הוא הביט בי והשפה התחתונה שלו רטטה‪.‬‬

‫"בבקשה אל תעשי לי את זה‪ ,‬נדיה! אני מטומטם! אני פחדתי שתקנאי! פחדתי‬

‫שלא תביני אותי אם אגיד לך שהלכתי לעזור למישהי אחרת‪ "...‬הוא קרא‪.‬‬

‫הקול שלו הדהד במוחי וגרם לבלוטות הדמעות שלי לפעול‪.‬‬

‫בכיתי‪.‬‬

‫בכיתי ובמוחי מהדהדת המחשבה‪ ,‬האם זה הסוף?!‬

‫"אני לא יודעת איך אוכל לבטוח בך שוב‪ ,‬תום‪ ".‬אמרתי כשליבי נקרע מתוכי‪" .‬כל‬

‫השקרים האלה הם‪ ...‬לא בשבילי‪ ...‬כי מגיע לי לדעת את האמת‪".‬‬

‫תום הנהן בלי מילים‪.‬‬

‫הרגשתי שהוא עומד לאבד את הכרתו בכל מילה נוספת שיצאה מפי‪.‬‬

‫לא יכולתי להיפרד ממנו‪.‬‬

‫‪- 287 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לא יכולתי ללחוש לו אפילו "אני אוהבת אותך" קטן‪...‬‬

‫מילים קטנות שיש להן משמעות כל כך גדולה‪...‬‬

‫אהבה‪...‬‬

‫כיצד אוכל לגרום לה להסתיים?‬

‫כיצד אוכל לומר לליבי לא לאהוב אותו יותר?‬

‫לא יכולתי לגרום לעצמי להביט בו בפעם האחרונה‪.‬‬

‫הכול כאב לי‪ .‬כל שריר‪ ,‬כל עצם‪ ,‬כל חתיכה ממני‪...‬‬

‫הרגשתי שאני נמצאת בתוך תיבת פנדורה שנפתחה והקיאה את תכולתה את תוך‬

‫חיי‪.‬‬

‫הרגשתי שחיי הם סיוט מוחלט‪.‬‬

‫פתחתי את דלת המכונית שלו והתחלתי ללכת לכיוון הבניין‪.‬‬

‫אל תישברי נדיה‪ ...‬אל תישברי‪...‬‬

‫תנשמי‪.‬‬

‫הרגשתי שהוציאו לי את הריאות מהמקום‪.‬‬

‫נחנקתי‪.‬‬

‫"לא!!! נדיה! חכי!"‬

‫שמעתי את הקול המיואש של תום מאחורי‪.‬‬

‫בבקשה אל תלך אחרי‪ ,‬תום‪...‬‬

‫בבקשה תן לי ללכת בשקט‪ ,‬כל עוד נשארו לי כוחות‪...‬‬

‫הוא הגיע אליי במהירות ואחז בידי בחוזקה‪.‬‬

‫"אתה לא הולכת ממני לשום מקום‪ .‬שמעת?!" קולו היה עיקש וסמכותי‪.‬‬

‫"אתה עושה לי כואב‪ "...‬החוורתי‪" .‬תעזוב את היד שלי‪ ,‬תום‪ .‬פה זה נגמר‪".‬‬

‫"מי החליט שזה נגמר? את?! כי אני לא החלטתי ככה‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא בכה‪ .‬היד שלו‬

‫עדיין החזיקה את ידי בחוזקה‪.‬‬

‫‪- 288 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הרגשתי שאני עומדת לקרוס בכל רגע‪.‬‬

‫אני לא עומדת בזה‪.‬‬

‫"את לא אוהבת אותי יותר?" הוא בכה וצעק והצמיד אותי אליו‪.‬‬

‫רעדתי בחוזקה ולא יכולתי לומר דבר‪.‬‬

‫הדמעות השפריצו מעיניי כמו גשם‪.‬‬

‫"תעני לי‪ ,‬נדיה! תגידי לי אם את אוהבת אותי או לא!" הוא טלטל אותי בחוזקה‪.‬‬

‫"איך את מסוגלת להרוס לנו?!"‬

‫"אתה זה שהרסת‪ ,‬תום‪ ...‬עם השקרים שלך‪ "...‬מלמלתי‪" .‬תן לי ללכת‪ ...‬זה נגמר‬

‫בינינו‪".‬‬

‫לעולם לא חשבתי שאוכל להגיד לו את המשפט הזה‪.‬‬

‫זה נגמר‪ ,‬הרי זה פירושו שהעולם שלי הסתיים‪...‬‬

‫העולם שלי חרב‪...‬‬

‫"אני נשבע לך שלא אשקר לך יותר‪ ,‬נדיה! בבקשה תקשיבי! אני עומד להשתגע!"‬

‫הוא עזב את ידי והתקפלתי על הרצפה בניגוד לרצוני ובכיתי כשידיי על ברכיי‪.‬‬

‫מה אתה עושה לי‪ ,‬תום?‬

‫למה אתה גורם?‬

‫תום התיישב לידי וחיבק אותי בחוזקה‪.‬‬

‫נדמה שעבר נצח מאז שהתחבקנו בפעם האחרונה‪...‬‬

‫"אני אידיוט‪ ...‬סליחה שהכאבתי לך‪ "...‬הוא מלמל וניגב את הדמעות בעיניים שלי‪.‬‬

‫גם הוא בכה‪.‬‬

‫"לא משנה‪ "...‬הצלחתי למלמל בקול צרוד‪.‬‬

‫הוא נגע בלחי שלי וליטף אותה קלות‪.‬‬

‫הצטמררתי‪.‬‬

‫איך אוכל לתת לו ללכת?‬

‫‪- 289 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לא אוכל‪.‬‬

‫אך איך אוכל לסלוח לו?‬

‫גם את זה אני לא אוכל לעשות‪...‬‬

‫"נדינקה‪ ...‬בקשר עושים טעויות‪ ...‬רבים‪ ...‬לא צריך להיפרד מכל דבר שאנחנו‬

‫רבים עליו‪ .‬הריבים מחשלים אותנו‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫"השקרים שלך גם מכשלים?" שאלתי בקור‪.‬‬

‫הוא הרים אותי העדינות מהרצפה וכרך את זרועותיו סביבי‪.‬‬

‫לא הראיתי ולו טיפת התנגדות‪.‬‬

‫ידעתי שאני רוצה אותו‪.‬‬

‫ידעתי שהוא רוצה אותי‪.‬‬

‫הכאב שבין שנינו היה כמעט בלתי נסבל‪ ...‬כמו מתח בין שני מגנטים חיוביים‬

‫שנמשכים אך לא יכולים להיפגש‪.‬‬

‫"אני אוהב אותך יותר מאשר אהבתי אף אחת בחיי‪ ...‬והייתי לא צודק וטעיתי‪...‬‬

‫ואיני מתכוון לשקר לך שוב‪ .‬אני לא מסוגל לוותר עלייך‪ ...‬לא מסוגל לאבד‬

‫אותך‪ ...‬נדיה‪ ...‬את האחת שלי‪ "...‬במילה האחרונה שלו הוא נשק לשיערי ברוח‪.‬‬

‫ואני בכיתי אל תוך הזרועות שלו‪.‬‬

‫תום‪ ...‬תום‪...‬‬

‫איך יכולת?‬

‫התנשקנו בעודי בוכה‪ ,‬לא ברור ממה‪ ,‬מאהבה או מכאב‪ ,‬מאושר או מאכזבה‪...‬‬

‫התנשקנו כמו מתוך סרט‪ ...‬באופן פראי‪ ...‬מלא תשוקה‪ ...‬כאילו לא התראינו‬

‫שנים‪ ...‬כאילו הייתה זו הנשיקה האחרונה לפני היציאה למלחמה‪.‬‬

‫אך זאת לא הייתה הנשיקה האחרונה‪.‬‬

‫ידעתי זאת עכשיו‪.‬‬

‫אני לא יכולה לעזוב אותו אפילו אם אני ממש רוצה‪.‬‬

‫‪- 290 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אני והוא קשורים לנצח‪.‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪ ,‬תום‪ "...‬מלמלתי לאחר שהתנשקנו והתחבקנו ארוכות מול‬

‫הבניין שלי בלילה אחד לקראת סוף החורף‪" .‬אל תעשה זאת שוב‪".‬‬

‫כשליבי החל להפשיר לאט לאט מהמצוקה הקשה שתקפה וחלפה החלטתי שאני‬

‫הולכת לישון אצל תום‪.‬‬

‫"אני רוצה שנישן מחובקים‪ ,‬אהוב שלי‪ ...‬אני ואתה‪ .‬בלי מילים‪ .‬רק מחובקים‪ .‬ככה‬

‫הלב שלי יוכל להתרפא מהר יותר‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫תום הנהן ולא חדל לנשק אותי‪.‬‬

‫"כל מה שתרצי‪ ,‬נסיכה שלי‪ ...‬אני אפצה אותך על הכול‪ .‬אני אשכיח ממך את מה‬

‫שקרה‪ ...‬אני באמת כל כך מצטער‪ "...‬הוא מלמל‪.‬‬

‫התיישבנו בחזרה במכונית שלו‪.‬‬

‫שלחתי לנוגה הודעה שהכול בסדר‪ ,‬ושאני הולכת לישון אצל תום ונסענו אליו‬

‫בכבישים החשוכים‪.‬‬

‫תום הדליק מוזיקה שקטה ובחרנו לנסוע בדרך הארוכה עד הבית שלו‪ ,‬כדי שנוכל‬

‫לשמוע את המוזיקה עוד קצת ולא לדבר אחד עם השני‪...‬‬

‫כדי שנוכל כל כך להרהר עם עצמו ולהירגע ממה שקרה ממש לא מזמן‪.‬‬

‫כשהגענו לדירתו של תום והוא כיבה את הנגן שמעתי את הטלפון הנייד שלי‬

‫מצלצל‪.‬‬

‫זאת הייתה נוגה‪.‬‬

‫היא בטח כעסה על זה שלא חזרתי הביתה לישון‪ ,‬ושהלכתי לתום‪ ,‬ששיקר לי‬

‫ככה וגרם לי להתעצב כל כך‪.‬‬

‫"אני בסדר‪ ,‬נוגוש‪"-‬‬

‫"זה לא זה‪ ,‬נדיה!" קולה היה היסטרי ומודאג‪.‬‬

‫‪- 291 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מה קרה??" שאלתי בדאגה‪.‬‬

‫"נדיה‪ "...‬היא בכתה‪" .‬אני חושבת שאני מאבדת את התינוק שלי‪ ...‬אני מדממת!"‬

‫‪- 292 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 29‬פחות נערה ויותר אישה‬

‫הכול קרה כמתוך סרט‪.‬‬

‫הרגשתי שללא מילים אנחנו חוזרים למכונית‪ ,‬תום מתניע ואנחנו טסים בחזרה אל‬

‫עבר הבית שלי‪.‬‬

‫מבין סלט הרגשות ואורות הפנסים אני מרגישה את הלב שלי הולם מפחד‬

‫ומדאגה‪.‬‬

‫המוח שלי עדיין לא מעכל את מה שעלול להתרחש‪...‬‬

‫"אני רוצה להגיע אליה מהר יותר‪ "...‬אני ממלמלת‪ .‬אני מרגישה שאני רועדת‪.‬‬

‫אך אין זה כלום לעומת מה שנוגה בטח מרגישה‪ ,‬כמעט לבדה בבית‪ ,‬בלי אימא‬

‫שתתמוך בה‪ ,‬מדממת‪.‬‬

‫"אני נוסע הכי מהר שאני יכול‪ ,‬נדיוש‪ "...‬מלמל תום‪ ,‬מודאג גם הוא‪.‬‬

‫הוא עבר מספר פעמים בצמתים שהרמזור התחלף מצהוב לאדום אך לי נראה‬

‫שהוא לא נוסע מהר מספיק‪.‬‬

‫המציאות החלה להאט את עצמה כמו תקליט שרוט‪.‬‬

‫המקומות‪ ,‬התחושות‪ ,‬הרגשות החלו להתערבל כמו קצפת בבלנדר‪.‬‬

‫האם נגיע מאוחר מדיי?!‬

‫פחדתי‪.‬‬

‫כשהמכונית עצרה בחריקת בלמים ליד הבניין שלי ראיתי את נוגה הבוכייה‬

‫נשענת על דלת הכניסה חיוורת כסיד‪.‬‬

‫רצתי אליה כשקרביי מתהפכים בתוכי‪.‬‬

‫היא נפלה עליי בחיבוק ותום הגיע בדיוק ברגע המתאים כדי לחלץ אותה ממני‬

‫ולקחת אותה בעדינות למכונית‪.‬‬

‫נוגה התייפחה ברעד כל הדרך לבית החולים‪.‬‬

‫‪- 293 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כשהגענו אל בית יולדות בתל השומר נראה שהיא איבדה את כל הצבע מפניה‬

‫ושפתיה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬תישארי איתה פה‪ ,‬אני אביא כיסא גלגלים‪ ".‬אמר תום ורץ אל תוך הבניין‪.‬‬

‫"תנסי להירגע‪ ,‬נוגוש‪ "...‬מלמלתי בלחש‪.‬‬

‫"איפה אימא?" היא שאלה בחולשה והמשיכה‪" ,‬אני רוצה את אימא שלי‪ ...‬אני‬

‫צריכה אותה‪"...‬‬

‫תום הגיח מהבניין עם אחות במדים לבנים וכיסא גלגלים‪.‬‬

‫אחרי מאמץ מסוים הושיבו את נוגה על הכיסא והאחות השתלטה על העניינים‪.‬‬

‫"באיזה חודש את?" האחות שאלה בענייניות ללא טיפת רגש כשעברנו מול‬

‫המודיעין של מיון יולדות‪.‬‬

‫"רביעי‪ "...‬מלמל נוגה‪.‬‬

‫ניסיתי ללטף את ראשה של נוגה אך לא היה לי מושג מה יש ביכולתי לעשות כדי‬

‫לנחם אותה‪.‬‬

‫קיוויתי בליבי שלא הכול אבוד‪.‬‬

‫שנוגה בסדר‪.‬‬

‫שהתינוק בסדר‪.‬‬

‫תום לחץ את ידי בחוזקה‪.‬‬

‫יהיה בסדר‪ ,‬נדיה‪ ...‬יהיה בסדר‪ ...‬חייב להיות בסדר‪.‬‬

‫הוא אמר לי ללא מילים בלחיצתו‪.‬‬

‫"מתי התחיל הדימום? והאם זה דימום חלש או חזק?" אמרה האחות בקור רוח‬

‫והסיטה את כיסא הגלגלים לחדר בדיקות‪.‬‬

‫לפני שנוגה הספיקה לענות האחות חסמה לי ולתום את הכניסה לחדר‪.‬‬

‫"אנא הישארו בחוץ עד לסוף הבדיקה‪ ".‬אמרה ולא הסבירה‪.‬‬

‫הדלת הלבנה נסגרה לנו בפרצוף והשאירה אותנו מודאגים ולחוצים‪.‬‬

‫‪- 294 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"היא תהיה בסדר‪ ,‬נדיוש‪ ".‬מלמל תום וחיבק אותי בחוזקה‪.‬‬

‫"אבל מה יהיה עם התינוק?" מלמלתי והרגשתי כילדה קטנה‪.‬‬

‫זה היה כה מטופש מצידנו לריב קודם כשדברים שהם רציניים באמת קורים‬

‫לאנשים‪ .‬אבל מי חשב שזה מה שיקרה לנוגה?‬

‫פחדתי לדמיין את הפנים של נוגה אם יבשרו לה שהתינוק‪ ...‬כבר לא‪...‬‬

‫"התינוק‪ ...‬נקווה שהוא יהיה בסדר‪ .‬תפסיקי לדאוג ככה‪ ,‬את עוד תחלי‪ ".‬תום‬

‫מלמל אל תוך אוזני‪.‬‬

‫"נוגה כל כך רצתה את התינוק הזה‪ .‬הוא עשה אותה מאושרת‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬

‫תום ליטף את ראשי‪.‬‬

‫"תנסי לחייג את המספר של אימא שלך‪ ".‬הוא ייעץ לי כעבור כמה דקות‪.‬‬

‫הוצאתי את הטלפון הנייד מהכיס וחייגתי את המספר‪.‬‬

‫"הלו?" נשמע קולה של אימא שמח במיוחד מאחורי הקו‪.‬‬

‫"אימא! נוגה בבית חולים! בואי מהר!" אמרתי במהירות‪ ,‬קוטעת את פרץ השמחה‬

‫של אימי‪.‬‬

‫סוף סוף היא ענתה לטלפון‪.‬‬

‫"מה? נדיה? את אומרת את זה בכוונה כדי שאחזור הביתה?" אימא צחקקה‪.‬‬

‫שמעתי מוזיקה רועשת ברקע‪.‬‬

‫היכן היא? בפאב? במסיבה?‬

‫"לא! אימא! אני דואגת‪ ...‬בודקים אותה כעת‪ .‬התחיל לה דימום‪ ".‬אמרתי והרגשתי‬

‫חסרת אונים‪.‬‬

‫"את רצינית?"‬

‫"אימא! אוף! בואי כבר! נוגה זקוקה לך!" כמעט צעקתי אל תוך המסדרון‪.‬‬

‫"טוב‪ .‬מיון יולדות תל השומר?"‬

‫"כן‪ .‬בואי מהר‪".‬‬

‫‪- 295 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הבדיקה הסתיימה והדלת נפתחה‪.‬‬

‫"הגברת נבדקה‪ .‬הדימום נפסק‪ .‬אנחנו ניקח אותה לחדר מנוחה באלונקה‪ ".‬היא‬

‫הודיעה‪" .‬איזה קשר יש ביניכם?"‬

‫"אני אחותה‪ ".‬מלמלתי כשפי יבש‪.‬‬

‫"ואתה?" האחות שאלה בחשדנות את תום‪.‬‬

‫"אני הבעל שלה‪ ".‬אמר תום ולא הניד עפעף‪.‬‬

‫כמעט נחנקתי מהאוויר שנשמתי‪.‬‬

‫הבעל?!‬

‫אה?!‬

‫האחות נראתה ספקנית גם היא‪ ,‬אך הותירה לנו ללכת אחריה כשהיא ואח נוסף‬

‫לוקחים את נוגה על האלונקה‪.‬‬

‫הבטתי בו בבלבול‪.‬‬

‫"איזה בעל?" סיננתי מבעד לשפתיי‪.‬‬

‫"ששש‪ "...‬הוא לחש והחזיק בידי‪.‬‬

‫כשהגענו אל החדר הלבן שבו שוכנו עוד שתי נשים בהיריון תום שאל את מה‬

‫ששכחתי ממנו מרוב רפיון נפש‪.‬‬

‫"מה עם העובר?"‬

‫"העובר בסדר גמור‪ .‬לעיתים קורה שיש דימומים בזמן ההיריון אך הדימום הזה‬

‫נפסק בזמן וההפלה נמנעה‪ ".‬אמרה האחות בזמן שהיא מחדירה עירוי לזרועה של‬

‫נוגה‪.‬‬

‫נוגה נשמה לרווחה‪.‬‬

‫"אנחנו נשאיר אותה פה עד הבוקר‪ ,‬ואם הכול בסדר‪ ,‬נשחרר אותה עם תרופות‬

‫לשמירת היריון שיש לקחת‪ .‬וכמובן‪ ,‬מנוחה‪ ".‬האחות אמרה ועזבה את החדר‪.‬‬

‫‪- 296 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הסטנו הווילון שהפריד בינינו לבין שתי נשים נוספות והבטנו בנוגה‪.‬‬

‫היא נראתה סחוטה מעייפות ומנטל הרגשות שנפל עלייה‪.‬‬

‫ניגשתי לחבק אותה וללטף את ראשה‪.‬‬

‫"אתן רוצות שאחכה בחוץ?" שאל תום באי נוחות‪.‬‬

‫"לא‪ ..‬תישאר‪ ".‬אמרה נוגה‪" .‬אני שמחה שהתינוק בסדר‪ .‬אני שמחה שהכול‬

‫בסדר‪ .‬נבהלתי כל כך‪".‬‬

‫"מסכנה‪ ...‬גם אנחנו נבהלנו‪ ".‬אמרתי והחזקתי בידה הקרה‪.‬‬

‫"איפה אימא?" שאלה נוגה‪.‬‬

‫"היא אמרה שהיא כבר מגיעה‪ .‬דיברתי איתה בטלפון הנייד‪ ".‬אמרתי‪ .‬לא ציינתי‬

‫שדיברתי עם אימא כבר לפני חצי שעה‪ .‬בהתחשב בזה שזה מצב חירום‪ ,‬אימא‬

‫אחרת כבר הייתה מגיעה לעזור לילדה שלה‪.‬‬

‫נוגה עצמה את עיניה‪.‬‬

‫"חשבתי שאיבדתי את התינוק‪ "...‬היא מלמלה ואחזה בבטן שלה‪" .‬כל כך‬

‫פחדתי‪".‬‬

‫"עכשיו הכול עבר‪ ,‬נוגוש‪ "..‬ניסיתי לנחם אותה‪ .‬היא עדיין הייתה נסערת מעט‪.‬‬

‫מישהו הסיט את הווילון של התא‪.‬‬

‫חשבתי שזאת אימא אך מאוד הופתעתי לגלות שזה היה גיא‪.‬‬

‫"את בסדר? נוגה?" הוא שאל והתקרב כדי ללחוץ את ידה‪.‬‬

‫הוא נראה מבוהל ולגמרי לא מסודר במחשבותיו‪ .‬הוא לבש מה שנראה כמו בגדי‬

‫בית אפורים ונעלי ספורט כחולים‪.‬‬

‫מתי נוגה הספיקה להודיע לגיא מה קרה?‬

‫התרחקתי מהם כדי לתת להם קצת פרטיות ונחתי על המושב שהיה שם ליד‬

‫תום‪.‬‬

‫‪- 297 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני בסדר‪ ...‬התינוק בסדר‪ ".‬אמרה נוגה בעייפות‪" .‬אבל ממש נבהלתי‪ ...‬ולא היית‬

‫צריך להגיע עד לפה‪ ,‬גיא‪".‬‬

‫"גם אני נבהלתי! הקפצת אותי מהמיטה לגמרי לא מוכן!" הוא התפרץ‪.‬‬

‫"ששש‪ ...‬ומה עם אפרת? היא לא שאלה שאלות?" התעניינה נוגה מבעד לחריציה‬

‫עיניה שבחנו אותו כמו תריסים חצי פתוחים‪.‬‬

‫"לא הסברתי לה‪ .‬היא ישנה‪ ".‬הוא מלמל מעט באשמה‪" .‬רשמתי לה פתק‪ ,‬שזה‬

‫מצב חירום‪ ,‬ובאתי‪".‬‬

‫ידו ליטפה קלות את ידה‪.‬‬

‫"הם הסיעו אותך?" שאל גיא והצביע עלי ועל תום‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬הם באו ממש מהר‪ ".‬אמרה נוגה‪" .‬הכול היה אבוד אם נדיה ותום לא היו באים‬

‫בזמן‪".‬‬

‫גיא התקרב כדי ללחוץ לתום את היד‪.‬‬

‫בדיוק באותו רגע הגיחה אימא‪ ,‬פזורת השיער‪ ,‬משום מקום ביחד עם גבר בשנות‬

‫הארבעים המתקדמות לחייו שאחז בידה‪.‬‬

‫מי זה הגבר הזה שבא עם אימא? חשבתי לי‪.‬‬

‫הרי עד הצהריים בכלל לא היה לה חבר‪...‬‬

‫"את בסדר? נוגה?" היא התנשפה‪" .‬איבדת את התינוק?"‬

‫"לא‪ .‬לא איבדתי אותו" אמרה נוגה בנימה עצבנית ועצמה את עיניה‪" .‬אני עייפה‬

‫מכדי לדבר‪ ,‬אימא‪ .‬אבל תודה שבאת‪".‬‬

‫אימא נראתה כאילו סטרו לה על הלחי‪.‬‬

‫היא מיהרה להוציא עליי את כעסה‪.‬‬

‫"ומה את עושה פה‪ ,‬נדיה? לכי הביתה‪ ".‬אמרה מיד‪.‬‬

‫"אני נשארת כדי לשמור על נוגה‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫הגבר שאחז בידה של אימא התרחק מעט‪.‬‬

‫‪- 298 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"יש פה מספיק אנשים‪ ...‬תום וגיא‪ ...‬גיא? מה אתה עושה פה?" אמרה אימא בקול‬

‫מופתע‪.‬‬

‫"מי זה הגבר הזה שאת איתו?" שאלה נוגה כשאף אחד לא טרח לענות על‬

‫השאלות של אימא‪.‬‬

‫"זה בועז‪ .‬נפגשנו בבר‪ "...‬היא הביטה בו ושניהם צחקקו קלות‪.‬‬

‫נראה שאימא שכחה את הכעס שהפגינה קודם לכן כשעזבה את הבית‬

‫בדרמטיות‪ .‬היא הייתה עסוקה לגמרי בגבר הזר הזה שהיא הכירה‪.‬‬

‫האחות הגיעה אל החדר ונדהמה מכמות האנשים שנכחו בו‪.‬‬

‫"זאת לא שעת ביקור! תצאו החוצה!" היא נשמעה נרגזת‪" .‬הבעל והאישה‪ ,‬הזוג‪,‬‬

‫החבר‪ ...‬כולם החוצה‪ "-‬היא הובילה אותנו החוצה‪" .‬המטופלת צריכה לנוח‪".‬‬

‫יצאנו החוצה ונעמדנו באי נוחות זה מול זה במסדרון‪.‬‬

‫במשך מספר דקות פשוט שתקנו‪.‬‬

‫"איזה מוזר‪ ...‬היא אמרה בעל ואישה עלינו‪ ".‬אימא צחקקה והביטה בבועז‪.‬‬

‫הסטתי את מבטי הצידה כדי לא להסתכל עליהם‪.‬‬

‫נגעלתי מהם‪.‬‬

‫אימא לא נראתה אפילו טיפה מוטרדת ממה שעבר על הבת שלה! מהאסון‬

‫שכמעט התרחש!‬

‫היא הייתה עסוקה יותר בצחקוקים עם הבועז החדש שלה‪...‬‬

‫"אני אשאר עם נוגה‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫"לא‪ -‬אני אשאר איתה‪ .‬כולכם יכולים ללכת לנוח‪ ".‬אמר גיא‪" .‬זה בסדר‪ ,‬אני‬

‫אשאר איתה‪".‬‬

‫"כן‪ ,‬נדיה‪ ,‬גיא יישאר עם נוגה‪ .‬את‪ ,‬לכי הביתה‪ ".‬אמרה אימא‪.‬‬

‫"אני הולכת לתום‪ ".‬אמרתי‪" .‬ואת צריכה ללכת הביתה‪ ,‬אימא‪ .‬קארין לבד‪ .‬היא‬

‫בטח בוכה‪".‬‬

‫‪- 299 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אימא לא נראתה נרגשת מהעובדה שבתה הצעירה בת הארבע לבדה בבית‬

‫בלילה‪ .‬היא הביטה בבועז וחייכה‪.‬‬

‫כעסתי‪.‬‬

‫"בוא ניסע‪ ,‬תום‪ ".‬מלמלתי ומשכתי בידו‪ .‬לא טרחתי להיפרד מאף אחד מהם‪.‬‬

‫"בואי‪ ,‬מתוקה שלי‪ ...‬אני חושב ששנינו זקוקים לשינה עכשיו‪ ".‬אמר תום והוביל‬

‫אותי במורד המסדרון‪.‬‬

‫הלכנו מחובקים במסדרון ואז נזכרתי‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬למה אמרת שאני אשתך?"‬

‫הוא צחקק‪.‬‬

‫"את כועסת עליי בגלל זה?"‬

‫"לא‪ .‬אבל למה אמרת את זה?"‬

‫"אולי אם אני אגיד את זה‪ ...‬זה יתגשם‪ "...‬הוא מלמל במסתוריות‪.‬‬

‫צחקתי‪.‬‬

‫"אני עדיין צעירה‪ ,‬תום!" צחקקתי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬מי אמר שאסור לי לחלום?!"‬

‫חודש מרץ מיהר להגיע ולגרד עמו את שאריות החורף‪ .‬האביב נפתח בפנינו‬

‫ושמש צלולה זהרה במלוא הדרה בשמיים‪.‬‬

‫לפני שהספקתי לשים לב לכך‪ ,‬הגיע יום ההולדת שלי‪ .‬הגיע הזמן שבו אהיה בת‬

‫שמונה עשרה‪.‬‬

‫התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לנגן את "אל אליז" להנאתי‪ .‬האצבעות רקדו‬

‫על הקלידים‪ ,‬הנפש שלי שמחה וצחקקה מבפנים‪ .‬קיוויתי וייחלתי בליבי שהכול‬

‫החל להסתדר בבית שלנו‪.‬‬

‫‪- 300 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אימא החלה לצאת באופן קבוע עם בועז והוא הרבה לבלות בבית שלנו‪ .‬לא‬

‫ממש אהבתי את נוכחותו בסלון אך העדפתי לראות אימא מאושרת ומאוהבת‬

‫מאשר אימא לחוצה ודיכאונית‪.‬‬

‫נוגה החלה את החודש החמישי להיריון שלה והבטן שלה טפחה למימדים‪ .‬היא‬

‫החלה לובשת את בגדי ההיריון היפים שקנינו יחדיו‪ .‬החולצות הצמודות הבליטו‬

‫את הפיגורה היפה שלה והיא נראתה קורנת כמו קרן שמש כשחייכה‪.‬‬

‫גיא המשיך ללוות אותה לבדיקות ולדאוג לשלומה אך לא יותר מזה‪ .‬הוא היה‬

‫הבן זוג של אפרת ולא נראה שנוגה דאגה בקשר למצב‪.‬‬

‫אולי מה שהיה ביניהם היה הרבה מעבר לאהבת בני זוג? האם מה שהם הרגישו‬

‫זה לזה הייתה חיבה עמוקה ואינטימיות שהיא מעבר למגע?‬

‫אינטימיות שהיא מעבר למילים‪.‬‬

‫ותום‪...‬‬

‫תום המשיך להיות נפלא‪ ...‬אוהב‪ ...‬אדיב‪...‬‬

‫המשכנו לרקום את היחסים בינינו כמו חוטי סאטן‪ ,‬בעדינות‪ ,‬בזהירות אך בחוזקה‪.‬‬

‫מצאנו את עצמנו מתקדמים מעבר לנשיקות התמימות על הפה‪.‬‬

‫אהבתי להרגיש את שפתיו על גבי ועל בטני ועל חזי‪ .‬היה משהו נורא עדין ונורא‬

‫נחשק בנשיקות מסוג זה‪ .‬אהבתי לקרוא להן 'הנשיקות המתגרות'‪ ...‬מנשקות אבל‬

‫לא מעיזות להמשיך הלאה‪ ...‬נוגעות אבל לא נוגעות‪.‬‬

‫אני עדיין התביישתי "להתפלש" אל גופו של תום אך הרשיתי לעצמי לבחון את‬

‫פלג גופו העליון לכל תווי פניו‪ .‬הרגשתי כמה קטנה וחסרת ניסיון כשליטפתי את‬

‫גבו‪.‬‬

‫הוא סירב לומר לי מה אני עושה לא בסדר‪ ,‬או מה לשפר‪ .‬הוא אמר שהוא גאה‬

‫במה שהשגנו עד כה‪ .‬הוא קרה לזה "האינטימיות המיוחדת שלנו"‪.‬‬

‫‪- 301 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אך למרות ההתקרבות הנפשית והגופנית שחווינו זה כלפי זה נותרתי סגורה כלפי‬

‫התקרבות כלשהי לבתולים שלי או לאזור ההוא באופן כללי‪.‬‬

‫התיישבתי‪ .‬פחדתי‪ .‬נרעדתי‪.‬‬

‫לא הייתי מוכנה‪.‬‬

‫ותום אמר שיחכה‪.‬‬

‫עכשיו‪ ,‬ביום הולדתי השמונה עשרה‪ ,‬יום ההולדת בו אהפוך להיות חוקית לגמרי‪.‬‬

‫יום ההולדת שיקנה לי עצמאות‪ ,‬הרגשתי עדיין קטנה במידה מסוימת‪.‬‬

‫האם הרבה השתנה מאז אתמול? מאז גיל שבע עשרה?‬

‫"גיל שמונה עשרה עוד ייתן בך את אותותיו‪ ".‬אמרה לי נוגה‪.‬‬

‫משעות הבוקר המוקדמות היא שקדה על מאכלים ומאפים במטבח וסירבה‬

‫שאתקרב לשם‪.‬‬

‫"אסור לך להתקרב לשם‪ ,‬נדיה‪ .‬זה היום הולדת שלך‪ .‬תנוחי‪ .‬אני אבשל‪ .‬אני‬

‫אאפה‪ ".‬היא צחקקה‪.‬‬

‫לחייה של נוגה היו אדמדמים מהחום של התנור‪ .‬שיערה שופע כמו מתוך פרסומת‬

‫לשמפו‪.‬‬

‫"אבל מה אני אעשה? אני התרגלתי לבשל‪ ".‬מלמלתי‪ .‬לא התכוונתי בשום פנים‬

‫ואופן ללמוד היום‪.‬‬

‫התוכניות ללכת לבית הספר התבטלו ואבא הודיע שהוא יביא את קארין לקראת‬

‫הערב כדי שתוכל לחגוג איתי את יום ההולדת‪.‬‬

‫"תנגני על פסנתר‪ .‬תלכי לישון‪ .‬תקראי ספר‪ ".‬אמרה נוגה‪" .‬אבל בשום פנים ואופן‬

‫אל תיכנסי למטבח‪".‬‬

‫אימא לא חשבה שיום ההולדת שלי זו סיבה מספקת להפסיד יום עבודה‪ ,‬לכן‬

‫מוקדם בבוקר היא ניגשה אל מיטתי בחדרי ונשקה למצחי‪.‬‬

‫"מזל טוב‪ ,‬נדיה‪ .‬המתנה על השולחן שלך‪ ".‬היא מלמלה ויצאה מהחדר‪.‬‬

‫‪- 302 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הבטתי במבט מטושטש אל השולחן‪.‬‬

‫שטר של מאה שקלים‪.‬‬

‫תודה אימא‪...‬‬

‫הלוואי והיית נותנת לי משהו שבא מהלב ולא מהכיס שלך‪.‬‬

‫אבל אני לא מתלוננת‪.‬‬

‫הרי יכולת פשוט לשכוח את יום הולדתי ולהמשיך להתמקד בבועז שלך‪.‬‬

‫אחרי שניגנתי בפסנתר עד שאצבעות ידיי התנפחו פי שתיים מגודלם זכיתי‬

‫למספר טלפונים שבירכו אותי ליום הולדתי‪ .‬ליאת‪ ,‬סבתא ואפילו אבא‪.‬‬

‫חיכיתי שיגיע כבר הערב‪.‬‬

‫ורציתי כבר לראות את תום‪.‬‬

‫אני כל כך מתגעגעת אליו כבר‪...‬‬

‫הערב הגיע ועמו שולחן ערוך ומלא מטעמים מכל הסוגים‪ .‬נרות וקטורת דולקים‬

‫ומפיצים ריחות מעורבים של משהו טעים‪.‬‬

‫קארין בשמלה לבנה כמו ילדה כלה ביום חתונתה‪ .‬נוגה מאופרת ומחייכת מאוזן‬

‫לאוזן‪ .‬אימא ובועז שמדברים ביניהם על הספה ולא מקדישים לי ולו מבט אחד‪.‬‬

‫ואני‪.‬‬

‫נדיה‪.‬‬

‫בת שמונה כעת‪.‬‬

‫לא עוד אותה נערה בת שבע עשרה‪.‬‬

‫לא עוד אותה ילדה קטנה שלא הכירה אהבה‪ ...‬שלא הכירה נשיקה‪ ...‬שלא‬

‫הכירה מגע יד אינטימי‪...‬‬

‫‪- 303 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫חלק מהתמימות שאחז בי שקע לנצח כמו שקיעתה של הטיטאניק‪ .‬וחלק אחר של‬

‫התמימות סירב להרפות‪.‬‬

‫אז מה‪ ,‬אם את כבר בת שמונה עשרה‪ ,‬בליבך את עדיין ילדה קטנה ונאיבית‪...‬‬

‫אני בוחנת את הבבואה שלי במראה‪.‬‬

‫אני נראית גבוהה יותר עם נעלי העקב הללו שנוגה השאילה לי‪.‬‬

‫אני לבושה בשמלת קיץ צהובה‪.‬‬

‫אותה שמלה שלבשתי לראשונה כשראיתי את תום בחוף הים‪ .‬אותה שמלה‬

‫ששינתה את מסלול חיי בשלוש מאות שישים מעלות‪.‬‬

‫הידיים נרעדות מעט מן הקור‪ ,‬כי עדיין קריר‪ ,‬לכן אני לובשת מתחת גרביונים‬

‫שקופים‪.‬‬

‫עיניי הירוקות חומות מאופרות מעט – לא יותר מדיי כדי שתום לא יכעס – ועל‬

‫לחיי סומק טבעי ששום איפור לא ישתווה לו‪.‬‬

‫את אישה‪ ,‬נדיה‪.‬‬

‫הנשיות מתפרצת מתוכך‪.‬‬

‫נשמעת דפיקה בדלת ואני ממהרת לרוץ לפתוח אותה‪.‬‬

‫אני יודעת שזהו תום‪ ,‬האהוב שלי‪ ,‬שמחכה כדי לראותי‪.‬‬

‫אני יודעת שאנשק אותו ברגע שהדלת תיפתח!‬

‫והוא יגלה נדיה חדשה‪ ...‬אישה יותר מאשר נערה‪ ...‬בוגרת יותר מאשר צעירה‪...‬‬

‫מקושטת יותר מאיי פעם‪.‬‬

‫אך עדיין אותה אחת‪.‬‬

‫פשוטה ומנצנצת כמו יהלום שלא נחצב מהסלע‪.‬‬

‫‪- 304 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 30‬יום הולדת בלתי נשכח‬

‫כשפתחתי את הדלת כניסה חיכתה לי הפתעה לא נעימה‪.‬‬

‫ישר הרגשתי את המבט החודר שהילך לכל אורך גופי וגל של צמרמורת לא‬

‫נעימה‪.‬‬

‫"איתי!" כמעט אמרתי בהתרסה‪.‬‬

‫ב‬
‫כמעט שכחתי איך הוא נראה‪ ,‬כמה חבל שהוא הופיע שו ֱ‬

‫"מה אתה עושה פה?" שאלתי בכעס‪.‬‬

‫מי הזמין אותו בכלל?‬

‫"באתי לראות את נוגה‪ "...‬הוא אמר‪" .‬אבל אני רואה שהיה שווה לבוא גם בשביל‬

‫לראות אותך‪".‬‬

‫צעדתי אחורנית בעקבים שלי וכמעט נפלתי מרגליי‪.‬‬

‫כעבור שנייה כולם ראו את האורח הלא צפוי‪.‬‬

‫נוגה נראתה כאילו יש לה צירים מוקדמים‪.‬‬

‫"מה אתה עושה פה?" היא שאלה כשעל פניה הבעה כעוסה‪.‬‬

‫"באתי לראות את התינוק שלי‪ .‬ואותך‪ .‬סתם‪ ,‬כרגיל‪ ,‬את יודעת‪ "...‬הוא אמר‬

‫והתקרב אל השולחן‪.‬‬

‫חשבתי שאין שום דבר "סתם" או "רגיל" בביקור הפתאומי שלו‪.‬‬

‫הוא נעלם כמעט לפני חצי שנה‪ .‬נוגה הודיעה לו שהיא בהיריון ממנו ומאז הוא‬

‫התאדה מעל פני השטח ולא ענה לטלפונים‪.‬‬

‫למה הוא מופיע כעת?!‬

‫אימא ובועז המשיכו לדבר ביניהם ורק אני ונוגה החלפנו בינינו מבטים קפואים ולא‬

‫מרוצים‪.‬‬

‫זה היום הולדת שלי‪ ,‬אידיוט! אני בת שמונה עשרה! עוף מפה!‬

‫"זה לא התינוק שלך‪ .‬איתי‪ ".‬אמרה נוגה וניסתה לשמור על קרירות‪" .‬אתה לא רצוי‬

‫פה‪ .‬וזה היום הולדת של נדיה‪ .‬תלך‪".‬‬

‫‪- 305 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫איתי התנהג כאילו הוא לא שמע מילה מדבריה של נוגה‪.‬‬

‫"זה התינוק שלי‪ ,‬נוגוש‪ .‬אני יודע את זה‪ ".‬הוא התקרב עוד יותר כדי לנסות לגעת‬

‫בבטנה של נוגה‪.‬‬

‫היא העיפה את ידו ממנה והתרחקה‪.‬‬

‫"תעוף ממני‪ .‬ואל תקרא לי נוגוש!" היא הצטעקה‪.‬‬

‫אימא הביטה בשניהם ושאלה‪:‬‬

‫"מתי באת‪ ,‬יקירי? נוגה הזמינה אותך?"‬

‫איתי צחק‪.‬‬

‫"איתי‪ ,‬תעשה טובה ותלך‪ ".‬מלמלתי מאחוריו‪.‬‬

‫"יש לי זכות להיות פה! התינוק הזה הוא שלי!" הוא הצטעק‪.‬‬

‫"איבדת את הזכות עליו כשנעלמת כשהודעתי לך שאני בהיריון!" צעקה נוגה‪.‬‬

‫"עכשיו תתחפף מפה!"‬

‫היא נראתה נסערת‪.‬‬

‫שפתה התחתונה רטטה‪.‬‬

‫איתי נראה מרוצה‪.‬‬

‫נראה שהוא אהב להוציא מדעתם את האנשים מסביבו‪ .‬הוא אהב את ההרגשה‬

‫שהם חסרי אונים לעומתו‪ .‬הוא אהב את הכוח שהוא הרגיש‪.‬‬

‫אך אני ידעתי מה הוא היה באמת‪.‬‬

‫חתיכת נבלה בלי עמוד שדרה‪.‬‬

‫וכשהוא עמד באמצע הסלון‪ ,‬ביני לבין נוגה וצעק והתווכח הוא הרגיש שכולנו‬

‫נחותים ממנו‪ .‬הוא היה העיקר ואנחנו הטפל‪.‬‬

‫התינוק לא באמת עניין אותו‪ .‬הוא רצה לעורר תגרה‪ .‬לעורר מהומה‪.‬‬

‫נשמעה דפיקה נוספת בדלת‪.‬‬

‫הלכתי לפתוח את הדלת‪ ,‬מקווה בליבי שזה אכן תום ולא עוד אורח בלתי קרוי‪.‬‬

‫‪- 306 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ואכן זה היה תום‪ ,‬ואיתי יחד הגיע גיא‪.‬‬

‫תום החזיק בידו זר פרחים ושקית מנייר‪.‬‬

‫נפלתי אל תוך זרועותיו של תום והתנשקנו‪.‬‬

‫"תודה לאל שהגעת‪ "...‬מלמלתי אל תוך אוזניו‪.‬‬

‫"נדיוש! יום הולדת שמח! את בת שמונה עשרה! מתוקה שלי!" הוא לחש לי‬

‫בחזרה‪.‬‬

‫כשנפרדנו מהחיבוק גיא לחץ את ידי ברשמיות והביא לי את המתנה שלו‪ ,‬בקבוק‬

‫שמפניה‪.‬‬

‫"אתה רוצה שאני אסתכל עכשיו מה המתנה?" שאלתי את תום כשעדיין עמדנו‬

‫בכניסה‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬נדיוש‪ ,‬תפתחי אותה כשנהיה לבדנו‪ .‬אחר כך‪ ".‬הוא אמר בחיוך‪".‬את בסדר?‬

‫את נראית חיוורת‪"...‬‬

‫הנהנתי ונכנסנו לסלון‪.‬‬

‫היה זה המצב הכי מוזר שבו נתקלתי בחיים שלי‪.‬‬

‫ובטח שלא דמיינתי את יום ההולדת שלי מתרחש באופן שהכול התרחש‪.‬‬

‫קארין ישבה על הכורסא ושיחקה עם בובה‪ .‬אימא ובועז פטפטו ביניהם בלי לשים‬

‫לב למאורעות‪ .‬איתי עדיין עמד באמצע הסלון‪ ,‬נוגה צמודה לקיר מחזיקה בבטן‬

‫ההריונית שלה‪ ,‬תום שהחזיק בידי וגיא שנראה מופתע ומזועזע בו זמנית‪.‬‬

‫לשנייה אחת אף אחד לא דיבר‪.‬‬

‫המתח שבחדר היה עצום‪ .‬דמיינתי שגיצים בלתי נראים מתעופפים בין גיא‪ ,‬לאיתי‬

‫ולנוגה‪.‬‬

‫"יופי‪ ,‬יופי!" גיא מחא כפיים בעצבנות כאילו זה מופע קרקס ואימא הרימה את‬

‫מבטה ונראתה מופתעת מכמות הנוכחים בסלון‪.‬‬

‫‪- 307 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"מה הוא עושה פה? מה האפס הזה עושה פה?" שאל גיא בהתרסה‪" .‬את הזמנת‬

‫אותו‪ ,‬נוגה?"‬

‫"לא‪ "...‬נוגה מלמלה באובדן חושים‪.‬‬

‫"למי קראת אפס?" התרתח איתי‪.‬‬

‫הוא התקרב אל גיא וראיתי את השנאה בעיניים שלהם שהייתה מחודדת כמו להב‬

‫של סכין‪.‬‬

‫"סתום את הפה! לך מפה! אף אחד לא הזמין אותך‪ ".‬אמר גיא בעצבים‪.‬‬

‫תום ניסה להחזיק בידו של גיא כדי למנוע ממנו להתפרץ על איתי‪.‬‬

‫"אף אחד לא הזמין אותך‪ ,‬אתה בכלל היית לפני! אתה היסטוריה!" איתי סינן‬

‫לעברו‪.‬‬

‫הם התקרבו זה לזה ותום ניסה לתווך ביניהם‪.‬‬

‫"דיי‪ ,‬גיא‪ ,‬איתי‪ .‬תירגעו‪ .‬זה היום הולדת של נדיה‪ .‬תפסיקו את זה‪ ".‬תום אמר בקול‪.‬‬

‫קארין צעקה‪.‬‬

‫נוגה התיישבה על הכיסא ודמעות בעיניה‪.‬‬

‫היא הייתה כל כך רגישה כעת‪ .‬ריחמתי עליה‪.‬‬

‫למה זה מגיע לה?‬

‫"אתה אל תתערב ותחזור לחברה הקטנה שלך‪ ".‬סינן איתי לתום‪.‬‬

‫תום שלא אהב את התשובה שלו נראה מעוצבן לפתע‪.‬‬

‫"תפסיקו כולכם‪ ".‬אמרתי בתחינה‪" .‬בבקשה‪ ,‬דיי‪".‬‬

‫תום הביט בי ועל פניו מבט של התנצלות‪.‬‬

‫סליחה נדיה‪ ...‬אבל אני לא אתן למטומטם הזה לדבר אלייך בחוסר כבוד‪ ...‬הוא‬

‫אמר לי במבטו‪.‬‬

‫"איתי‪ .‬תפנים את זה‪ ,‬נוגה לא רוצה לראות אותך‪ ,‬ומבחינתה אתה לא האבא של‬

‫התינוק‪ ".‬אמר גיא בקול‪.‬‬

‫‪- 308 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"למה מי אתה שתגיד לי מה לעשות?" צעק איתי‪.‬‬

‫"שתוק‪ ,‬איתי!" אמר תום בעצבנות‪" .‬אתה לא מבין שנוגה רגישה עכשיו?"‬

‫"למי אכפת מהשרמוטה הזאת?! אני פה בגלל התינוק!" צעק איתי‪.‬‬

‫אימא צעקה‪.‬‬

‫קארין התלוותה אליה בקולות רקע‪.‬‬

‫וכעבור שנייה איתי נהדף אחורנית אל הכורסא של קארין‪ ,‬שברחה בפתאומיות‪.‬‬

‫"תפסיקו!" צעקתי בזעזוע ובפחד‪.‬‬

‫הרגליים שלי רעדו תחתיי‪.‬‬

‫איתי התרומם כעבור כמה שניות כאפו מדמם‪.‬‬

‫"בן זונה אחד! אתה וכל המשפחה הזאת! זונות!" הוא ניסה לתת לגיא אגרוף‬

‫לפנים אך החטיא‪ ,‬במקום זאת תום בעט בו ואיתי התקפל על הרצפה בכאבים‪.‬‬

‫"תום! לא!" צעקתי כולי מצומררת‪.‬‬

‫נוגה בכתה‪.‬‬

‫בועז התרומם מהכיסא וניגש אלינו כדי לנסות להקים את איתי על רגליו‪.‬‬

‫אך לפני שהוא הספיק להגיע אליו איתי קם ודחף את תום אל הטלוויזיה שנפלה‬

‫מהמדף והתרסקה ברעש ליד הכורסא שמאחוריה הסתתרה קארין‪.‬‬

‫תום נפל על הזכוכיות הרבות שנפלו מהמסך והתקשה לקום‪.‬‬

‫הרגשתי את הפחד גדל בתוכי‪.‬‬

‫באותה שנייה שתום נחת אל השולחן איתי בעט בו בדיוק באותה דרך שבה תום‬

‫בעט בו קודם לכן‪.‬‬

‫התקדמתי לעברם וחשבתי שאני אתן לאיתי את מה שמגיע לו‪.‬‬

‫"אתה זבל של בן אדם!" צעקתי על איתי‪.‬‬

‫"את תסתמי את הפה זונה קטנה!" ציווה איתי‪.‬‬

‫תום ניסה להתרומם לשווא‪.‬‬

‫‪- 309 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"לא!!! תפסיקו מיד!" קולה הצווחני של אימא נשמע בין ההמולה‪ .‬בקושי הצלחתי‬

‫להבין מה מתרחש‪.‬‬

‫גיא סובב אליו את איתי שאפו דימם בצורה מחפירה וחבט בו‪.‬‬

‫בועז העז סוף סוף להתקרב אל הבחורים ודחף את איתי לכיוון היציאה‪.‬‬

‫"אל תחזור לפה‪ .‬אם אני אראה אותך בסביבה אני אקרא למשטרה!" הוא נהם‪.‬‬

‫"אני אחזור ועוד איך! לנקום בכולכם! זונות!" אמר איתי ובועז פתח את הדלת‬

‫ודחף אותו החוצה‪.‬‬

‫מצאתי את דרכי אל תום‪.‬‬

‫"אתה בסדר? אהובי? אתה בסדר אהוב שלי?" מצאתי את עצמי ממררת בבכי‪.‬‬

‫הרגשתי שאני עומדת להתמוטט‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬אני בסדר‪ ...‬מתוקה‪ ".‬הוא התיישב וסילק את שאר הזכוכיות מעצמו במעט‬

‫כאב‪ .‬הרגשתי שהן ננעצו עמוק יותר מאשר סתם בחולצה שלו‪ .‬הם חדרו אל תוך‬

‫העור שלו‪.‬‬

‫"כל כך נבהלתי! תום!"‬

‫גיא הלך אל נוגה שרעדה בכיסא שלה ואחזה בבטנה‪.‬‬

‫אימא הלכה להביא מטאטא ובועז הלך אחריה‪.‬‬

‫קארין עמדה מאחורי מפל של זכוכיות והביטה מבועתת במה שהתרחש לפני‬

‫מספר דקות‪.‬‬

‫"נדיה! תום הולך למות?" היא שאלה‪.‬‬

‫"מה פתאום!" ניסיתי להרגיע אותה וגיליתי שהקול שלי רועד‪" .‬הכול בסדר‪"...‬‬

‫"אבל יורד לו דם!" קארין הצטעקה‪.‬‬

‫הרמתי את החולצה וראיתי דם סמיך ניגר באיטיות אל הרצפה‪.‬‬

‫"אלוהים אדירים! תום! אתה יכול לקום? אני חייבת לטפל בך!"‬

‫הוא התרומם מהרצפה ונשק לי קלות‪.‬‬

‫‪- 310 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"את כל כך מקסימה כשאת דואגת לי‪ "...‬הוא חייך חיוך שלווה בעוויתות של כאב‪.‬‬

‫הלכנו אל החדר שלי והוא התיישב על המיטה‪.‬‬

‫כשהוא הרים את החולצה גיליתי מספר זכוכיות שננעצו בעורו כמו דבורים‬

‫שננעצות בפרחים‪.‬‬

‫ניסיתי להסתיר את הרעדה שלי ממנו כשהוא שאל אם "יש שם הרבה זכוכיות?"‬

‫"ל‪-‬לא הרבה‪ "...‬לחשתי‪" .‬אני תיכף חוזרת‪ .‬אל תזוז‪".‬‬

‫חזרתי אליו עם חומר חיטוי‪ ,‬תחבושות ופינצטה‪.‬‬

‫בידיים רועשות אחזתי בחלקיקי הזכוכיות שנצמדו אל עורו והוא לא השמיע הגה‪.‬‬

‫הייתה זו פרוצדורה כואבת ללא ספק אך תום לא אמר דבר‪.‬‬

‫ניקיתי את הפצעים ששוטטו דם וחיבקתי אותו‪.‬‬

‫"אני כל כך מצטערת שזה קרה‪ ...‬תום‪ ".‬לחשתי‪" .‬אני מצטערת שאיתי היה צריך‬

‫לבוא‪ ...‬מצטערת שאתה הייתה צריך לחטוף‪"...‬‬

‫"תפסיקי‪ ".‬הוא אמר בזעם‪" .‬תפסיקי להצטער על דברים שאת לא אשמה‪".‬‬

‫נבהלתי מהטון של הדיבור שלו לרגע‪.‬‬

‫"זה הולך לשרוף לך עכשיו‪ ...‬תום‪ ".‬אמרתי והצמדתי בעדינות המרבית את החומר‬

‫חיטוי אל הפצעים‪.‬‬

‫הרגשתי את גופו מתעוות מכאב‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬נהרס לך היום הולדת בגלל הבן זונה הזה‪ .‬הוא הרס לכולנו את הערב‪.‬‬

‫הוא הרס את הטלוויזיה!" תומר אמר בעצבים‪" .‬אני אומר לך‪ ,‬כשאני אראה אותו‬

‫בפעם הבאה יהיה לו הרבה יותר מאף שבור!"‬

‫"ששש‪ ...‬תום‪ "...‬ליטפתי את פניו ונישקתי אותו‪" .‬העיקר שהכול בסדר‪ ...‬אנחנו‬

‫ביחד‪ ...‬אנחנו אוהבים‪"...‬‬

‫מבטו התרכך מעט‪.‬‬

‫"תסתכלי מה הבאתי לך במתנה‪ ,‬חוץ מהפרחים‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫‪- 311 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫קמתי מהמיטה והלכתי לדלת כניסה כדי לקחת את השקית שהוא הביא מקודם‪.‬‬

‫כשחזרתי לחדר פתחתי את השקית וראיתי שם שתי קופסאות קטנות בצבע כחול‬

‫כהה וכרטיס ברכה‪.‬‬

‫פתחתי את הכרטיס ברכה ראשון וקראתי בקול רם‪:‬‬

‫"לנדיה האהובה שלי‪,‬‬

‫מזל טוב! את בת ‪!18‬‬

‫שיהיה לך יום הולדת נפלא ושנה נפלאה!‬

‫לעולם אל תפסיקי להיות מי שאת‪ ,‬כי את שונה ומיוחדת!‬

‫אוהב אותך מאוד‪,‬‬

‫שלך‪ ,‬תום‪".‬‬

‫נשקתי לו קלות והנחתי את הברכה לידי‪.‬‬

‫פתחתי את הקופסא הכחולה הראשונה ומצאתי שם מפתח‪.‬‬

‫הרגשתי מבולבלת לחלוטין‪.‬‬

‫"מה זה המפתח הזה?" שאלתי נבוכה מעט‪.‬‬

‫תום חייך‪.‬‬

‫"זה המפתח לבית שלי‪ .‬מעכשיו את יכולה לבוא מתי שאת רוצה! ואת גם לא‬

‫צריכה לבקש ממני רשות‪".‬‬

‫חייכתי‪.‬‬

‫"אל תפחד אם תמצא את הבית שלך מלא במטעמים כשתחזור מהלימודים‪".‬‬

‫"אין לי שום בעיה עם זה‪ .‬אבל יותר הייתי רוצה לראות אותך שם ולא את‬

‫המטעמים‪".‬‬

‫צחקנו‪.‬‬

‫‪- 312 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫רציתי לחבק אותו ולא לעזוב‪.‬‬

‫הרגשתי שהתגרה שפרצה בסלון הייתה מן תזכורת לכך שתום היה חשוב לי יותר‬

‫מן החיים עצמם‪ .‬הייתה זו תזכורת לכך שיכולתי לאבד אותו בכל רגע‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬אתה יודע שאני אוהבת אותך?" מלמלתי‪.‬‬

‫"כן‪ ...‬ואני אוהב אותך‪ .‬מתוקה שלי‪ ,‬כל כך נבהלת שם!" הוא אמר‪.‬‬

‫"זה היה מפחיד! לראות אותך שוכב בין הרסיסים‪ "...‬אמרתי ואותה תמונה‬

‫מצמררת שבה הופיע אל מול עיניי‪.‬‬

‫"זה כבר עבר‪ ...‬נדיוש‪ "...‬הוא מלמל והוסיף‪" ,‬תפתחי את המתנה השנייה‪".‬‬

‫הכנסתי את ידי לשקית והוצאתי משם את הקופסא הכחולה השנייה‪.‬‬

‫כשפתחתי אותה גיליתי תליון כסף יפיפה עם אבן סגולה בצורת לב שנתלית‬

‫ממנו‪.‬‬

‫"וואו! תודה רבה!" אמרתי והחזקתי את התליון המנצנץ בידי‪.‬‬

‫הרמתי את שיערי וענדתי את התליון על צווארי‪.‬‬

‫"איך אני נראית?" שאלתי אותו‪.‬‬

‫"יפיפה‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬

‫"בוא‪ ,‬אני אחבוש לך את הפצעים‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬עזבי‪ .‬אלה רק שריטות‪ ".‬אמר תום‪.‬‬

‫"אל תתעקש‪ ,‬תן לי לחבוש אותך!" אמרתי בעצבנות‪" .‬אתה רוצה לזהם את‬

‫הפצעים האלה?"‬

‫"לא‪ ...‬טוב‪ .‬תחבשי אותי‪ .‬אבל תפסיקי לכעוס‪ ".‬הוא מלמל‪.‬‬

‫"אני לא כועסת‪ .‬פשוט דואגת לך‪ ".‬אמרתי בקול רגוע יותר‪.‬‬

‫"ואני לא רוצה שתיראי אותי כמו ילדה קטנה ובכיינית‪ .‬אלה פצעים שטחיים‪".‬‬

‫"אתה לא מתווכח איתי יותר‪ ,‬אדוני‪ .‬שום ילדה קטנה ושום מילה‪ ".‬אמרתי בקול‪.‬‬

‫הוא צחק‪.‬‬

‫‪- 313 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כשסיימתי לחבוש את גבו ותום לבש מחדש את החולצה נשמעה דפיקה בדלת‪.‬‬

‫"כן?"‬

‫"נדיה‪ ,‬אימא אומרת שתבואו לאכול‪ .‬הם כבר ניקו בסלון‪ ".‬אמרה הקטנה‪.‬‬

‫"אוקיי‪ .‬תכף נבוא‪ ".‬אמרתי לה‪.‬‬

‫תום אחז בפניי ונשק ללחיי‪ ,‬שפתיי ולעיניי‪.‬‬

‫"את המלאך שלי‪ ,‬נדיה‪ "...‬הוא מלמל‪.‬‬

‫"או‪ ...‬תום אתה המל‪"--‬‬

‫"ששש‪ "...‬הוא קטע אותי כשהצמיד את פיו לפה שלי ונישק אותי בעוצמה‪.‬‬

‫כעבור מספר דקות ישבנו מסביב לשולחן ובדממת מה אכלנו מהמאכלים שנוגה‬

‫כה טרחה עליהם במשך כל היום‪.‬‬

‫האווירה הייתה דיי עכורה וכולם חששו לעלות את מה שהתרחש הערב לא מזמן‬

‫אל השיחה‪.‬‬

‫גיא אחז בידה של נוגה מתחת לשולחן ותום אחז בידי‪.‬‬

‫קארין שתתה קולה בקולי קולות‪.‬‬

‫אימא ובועז הביטו במקום שעד לא מזמן עמדה שם הטלוויזיה וכעת היה ריק‪.‬‬

‫זה אכן יום הולדת בלתי נשכח‪ ...‬חשבתי לעצמי בעגמומיות‪ .‬כזה אסון לא‬

‫פקד אותנו כבר מזמן‪...‬‬

‫המשכנו לאכול בדממה יחסית והשמפניה שגיא הביא נותרה סגורה על השולחן‪.‬‬

‫כולם כבר שכחו שזה היה היום הולדת שלי‪ .‬מבחינתם היה זה יום האסון שבו‬

‫התפתחה תגרה בסלון‪ .‬היום שבו נשברה הטלוויזיה והתרסקה על הרצפה‪ .‬ותום‬

‫מיד התרסק על הרצפה גם הוא‪.‬‬

‫לא אמרו לי שום "מזל טוב" או בירכו אותי עם ההגעה לגיל ה"חוקיות"‪.‬‬

‫כולם נראו מכונסים בתוך עצמם – בבועות שלהם‪.‬‬

‫‪- 314 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אחרי ששתינו תה עם עוגת הווניל הנפלאה שנוגה הכינה כולם החלו להתפזר בין‬

‫החדרים‪.‬‬

‫נראה שאימא משאירה את בועז לישון פה‪.‬‬

‫נוגה ליוותה את קארין אל חדרה והשכיבה אותה לישון‪.‬‬

‫גיא נותר לשבת לבדו ליד השולחן כשאני ותום נעמדו והלכנו לכיוון הדלת‪.‬‬

‫"טוב‪ ,‬אז אני אלך‪ ,‬חמודה שלי‪ "...‬הוא מלמל‪.‬‬

‫כל כך לא רציתי להיפרד ממנו‪.‬‬

‫היה זה כל כך לא פייר!‬

‫הרגשתי שכמעט לא היה לנו זמן משלנו להיות בפרטיות‪.‬‬

‫"לא‪ ,‬חכה‪ .‬תישאר‪ ".‬אמרתי לפתע‪ .‬ובכן‪ ,‬למה לא?‬

‫"לא‪ ,‬זה בסדר נדיה‪ ...‬לא נעים לי‪ ".‬הוא מלמל ונשק למצחי‪.‬‬

‫"אני רוצה שתישאר!" אמר בקול‪" .‬אף פעם לא נשארת לישון אצלי!"‬

‫"אבל מחר יש לך בית ספר ולי יש לימודים‪ "...‬הוא מלמל‪.‬‬

‫"תום‪ ,‬אני לא רוצה לשמוע תירוצים‪ .‬תלך לחדר שלי ותחכה לי שם‪ .‬אני אנקה את‬

‫השולחן‪".‬‬

‫תום הנהן והלך לכיוון חדרי‪.‬‬

‫מיהרתי לאסוף את הצלחות הריקות והמלוכלכות מהשולחן ולהניח אותם בכיור‬

‫שבמטבח‪.‬‬

‫כאשר סיימתי להביא את הדברים מהסלון פתחתי את הכיור והחלטתי לשטוף‬

‫כלים במהירות‪.‬‬

‫ידעתי שאימא לא תשטוף אותם‪ ,‬וגם לא נוגה או בועז‪ .‬ידעתי שהם יחכו לי שם עד‬

‫מחר אם לא אשטוף אותם היום‪.‬‬

‫אז שטפתי את הכלים‪.‬‬

‫‪- 315 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כשסיימתי לשטוף אותם ניגבתי את הצלחות והכוסות הכי מהר שיכולתי כדי‬

‫להגיע כבר לחדר ולהיות עם תום שלי‪.‬‬

‫אך כשפניתי לצאת מהמטבח נעצרתי‪.‬‬

‫נוגה וגיא עמדו ליד הדלת ושוחחו בקולות נמוכים‪.‬‬

‫הם לא ראו אותי והמשיכו לדבר ביניהם‪.‬‬

‫אני לא יודעת למה המשכתי להסתכל עליהם בדממה כמו גנבת המתחבאת‬

‫מאחורי פחי זבל מהשוטרים‪ .‬אך משהו בעמידה שלהם‪ ...‬או בקרבה שלהם סקרן‬

‫אותי‪.‬‬

‫הבטתי בהם כמהופנטת‪.‬‬

‫נוגה אמרה משהו בשקט וגיא צחק‪.‬‬

‫הם המשיכו לדבר ביניהם וחשבתי לעצמי לחזור בשקט אל תוך המטבח‪.‬‬

‫הבטתי בשעון שעל הקיר‪ .‬השעה הייתה כמעט חצות‪.‬‬

‫אוף‪ ...‬מתי הוא כבר הולך? אני כבר רוצה לראות את תום‪...‬‬

‫ידעתי שלצאת ככה מהמטבח באמצע השיחה שלהם זה לא בא בחשבון‪ .‬הם יבינו‬

‫שהצצתי להם ונוגה לא תאהב את זה‪...‬‬

‫הבטתי לעברם‪.‬‬

‫לפני הספקתי למצמץ ראיתי את גיא רוכן מעל פניה של אחותי ומנשק אותה‬

‫ארוכות‪.‬‬

‫פרק ‪ -31‬סיום חלק א‬

‫כשניסיתי לדלות מנוגה פרטים על ההתפתחויות המסעירות עם גיא נתקלתי‬

‫בחומה‪ .‬ולא בסתם חומה‪ ,‬אלא חומת סין‪.‬‬

‫‪- 316 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נראה שזיכרונה של נוגה נפגע מאז אירועי שלשום והיא לא הצליחה לקשר בין‬

‫השאלות שלי לתשובות שלה‪.‬‬

‫"לא קרה כלום עם גיא‪ ,‬הכול כרגיל‪ ".‬היא אמרה בקול חלול‪.‬‬

‫היא אפילו לא טרחה להסיר את העיניים מהספר שהיא קראה בשביל הלימודים‬

‫שלה‪.‬‬

‫השעה הייתה מאוחרת ואימא כבר פרשה לישון ביחד עם בועז לצידה‪.‬‬

‫"לא קרה שום דבר חדש?" ניסיתי ללחוץ עליה עוד קצת‪.‬‬

‫"ממש שום דבר‪ .‬גיא עם אפרת ואני עם בני‪ ".‬היא אמרה וחייכה‪.‬‬

‫"מי זה בני?"‬

‫"הבן שלי‪ ,‬נדיה!" נוגה גלגלה את עיניה וצחקקה‪" .‬ככה אני אקרא לבן שלי‪".‬‬

‫"למה דווקא בני?" שאלתי באי הבנה‪.‬‬

‫"כי זה שם נחמד‪ .‬חשבתי גם על רון וליאור‪ ".‬היא ענתה‪.‬‬

‫"ליאור זה נחמד‪ "...‬אמרתי בשקט‪.‬‬

‫"אני אחשוב על זה‪ .‬תודה לך נדיה‪ .‬ולילה טוב‪".‬‬

‫היא חזרה אל הספר שלה‪.‬‬

‫"אממ‪ ...‬לילה טוב‪ ".‬מלמלתי בעודי יוצאת מהחדר‪.‬‬

‫לא הצלחתי לחלץ ממנה ולו פיסת מידע אחת לגבי גיא‪ .‬כנראה שאחותי ממש לא‬

‫רצתה לשתף אותי במה שקרה לה‪.‬‬

‫כמה חבל‪.‬‬

‫תאריך הבחינה לקונסרבטוריון התקרב‪ .‬עם כל יום שעבר הרגשתי את רגע האמת‬

‫מתגנב אליי מתוך האפלה כמו חיית טרף שלא שובעת אף פעם‪.‬‬

‫עכשיו את תדעי‪ ,‬עד כמה את באמת כשרונית‪.‬‬

‫חשבתי לעצמי‪.‬‬

‫‪- 317 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫עכשיו את תדעי‪ ,‬עד כמה את באמת יודעת לנגן בפסנתר‪.‬‬

‫זאת לא תהיה רמה של חובבנים‪.‬‬

‫זו תהיה רמה של מקצוענים‪.‬‬

‫העתיד שלך תלוי בבחינה הזאת‪.‬‬

‫במנגינה הזאת‪.‬‬

‫תנגני‪.‬‬

‫תנגני עד שאצבעותייך יתנפחו ותוכלי להרקיד אותן על הקלידים בלי להסתכל‬

‫בתווים‪.‬‬

‫תנגני עד שתוכלי לזמזם כל תו ותו מהמנגינה מתוך שינה‪.‬‬

‫תנגני כל עוד יש נשימה בריאותייך‪.‬‬

‫אל תבזבזי זמן‪.‬‬

‫המבחן הזה הוא מה שקובע‪.‬‬

‫תנגני‪.‬‬

‫המבחן התקיים ביום רביעי‪ ,‬ה‪ 14-‬במרץ בתיאטרון "הבימה" בתל אביב‪ .‬היה זה‬

‫יום אביבי נחמד עם שמש שבצבצה גבוה בשמיים‪.‬‬

‫תום הסיע אותי במכוניתו ואני הרגשתי כאילו פצצת לחץ מתקתקת בתוכי ועומדת‬

‫להתפוצץ בכל רגע‪.‬‬

‫הירגעי‪.‬‬

‫הירגעי‪.‬‬

‫הירגעי‪.‬‬

‫"את בסדר?" תום מלמל בחשש כשנסענו בכביש המהיר‪.‬‬

‫האמת שהייתי קצת ירקרקה‪.‬‬

‫"שכחתי את התווים‪ .‬שכחתי הכול‪ ".‬אמרתי בקול מבשר רעות‪.‬‬

‫‪- 318 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ניסיתי לשחזר את התווים בקלידים דמיוניים מוי ולא הצלחתי להיזכר מה הלך‬

‫אחרי רה מז'ור‪..‬‬

‫מה זה היה?‬

‫איזה אקורד זה היה?‬

‫"אל תילחצי‪ ,‬מתוקה‪ .‬את תהיי נפלאה!" הבטיח לי תום‪.‬‬

‫קצת התקשיתי להאמין לו‪.‬‬

‫"אני לא אהיה נפלאה! אתה לא יודע על מה אתה מדבר!" כעסתי‪" .‬אתה בכלל‬

‫לא מבין כמה לחץ יש לי על הכתפיים עכשיו!"‬

‫תום ספג את ההתפרצות שלי בהבנה יתרה לא הגיב‪.‬‬

‫הבטתי במכוניות שנסעו מלפנינו בכביש המהיר והרגשתי שהן לא נוסעות מהר‬

‫מספיק‪.‬‬

‫מה יקרה אם אני אאחר?‬

‫האם יתנו לי להיכנס להיבחן?‬

‫האם יגידו לי שהזמן עבר ושהם מצטערים והבחינה הסתיימה?!‬

‫"הצלחת לישון בלילה‪ ,‬מתוקה?" שאל תום‪.‬‬

‫"לא הצלחתי לישון בכלל‪ ".‬אמרתי‪" .‬ישבתי ליד הפסנתר כל הלילה‪".‬‬

‫"אימא שלך לא כעסה שניגנת במשך כל הלילה?"‬

‫"לא ניגנתי בקול רם‪ ,‬ניגנתי בדמיון‪ ".‬אמרתי והרגשתי את מבטו הרחמני של תום‬

‫עליי‪.‬‬

‫"מסכנה שלי‪ ,‬לא ישנת כל הלילה! אחרי המבחן תבואי אליי ונתכרבל במיטה‬

‫ותשלימי את כל שעות השינה שחסרות לך‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬

‫חייכתי חיוך קלוש‪.‬‬

‫אחרי המבחן‪.‬‬

‫‪- 319 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫לא יכולתי לחשוב על מה שיקרה "אחרי המבחן"‪ .‬במוחי הסתובבו המחשבות רק‬

‫על המבחן עצמו‪ .‬מה שיקרה אחריו נראה לי באותו רגע כמו עולם מרוחק באלפי‬

‫שנות אור‪ .‬אפילו פלנטה אחרת‪.‬‬

‫אחרי המבחן‪...‬‬

‫אני ארגיש חופשייה‪.‬‬

‫אני ארגיש שמחה או עצובה‪ .‬תלוי בנגינה שלי‪.‬‬

‫תלוי אם יקבלו אותי‪...‬‬

‫אלוהים‪...‬‬

‫הבטתי בשעון שעל ידי‪.‬‬

‫יש לנו עוד עשרים דקות ואנחנו עדיין לא בתל אביב!‬

‫"נדיה‪ ,‬אני הכי אוהב אותך שבעולם!" אמר תום ועינינו נפגשו לרגע‪.‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪ ...‬וסליחה שאני עצבנית‪ .‬אני פשוט כל כך מתוחה!" אמרתי‬

‫בעצבנות‪.‬‬

‫הרגשתי חסרת מנוחה ותשושה בו זמנית‪.‬‬

‫"אל תדאגי‪ .‬לא משנה אם תעברי או לא‪ ,‬אני תמיד אתמוך בך‪ .‬אני תמיד אהיה‬

‫שם בשבילך‪ ".‬תום הבטיח‪.‬‬

‫נכנסנו לתל אביב עם המכונית ונסענו בין הרחובות‪.‬‬

‫בין הלחץ שלי לדאגה העצומה שחשתי לא יכולתי שלא להודות לאלוהים על‬

‫הגבר הזה שהוא נתן לי במתנה‪ ,‬על הגבר הזה שתמך בי והיה לי לחבר ולאהוב‬

‫בתקופות הטובות והפחות טובות בחיים שלי‪.‬‬

‫בתוך ה"בימה" חיכו כשלושים אנשים נוספים ביחד איתי ועם תום כדי להיכנס‬

‫לבחינה‪.‬‬

‫‪- 320 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כולם לחששו בהתרגשות עם האנשים מסביבם ורק אני לא הצלחתי להוציא מפי‬

‫הגה‪.‬‬

‫הכול נראה לי כחלום‪.‬‬

‫לא האמנתי שהיום הזה הגיע‪ .‬היום של הבחינה הסופית לקונסרבטוריון בפראג‪.‬‬

‫פראג נראתה לי כה קרובה וכה רחוקה בו זמנית כאשליה‪.‬‬

‫האם אצליח?‬

‫לא ידעתי‪.‬‬

‫הנערים והנערות מסביבי נראו מודאגים כמוני‪ .‬חלקם נשאו איתם כלי נגינה כמו‬

‫סקסופון‪ ,‬קלרינט‪ ,‬כינור וגיטרה‪ .‬אחרים‪ ,‬כמוני‪ ,‬לא הביאו איתם כלי נגינה מהבית‪.‬‬

‫ניחשתי שגם הם ינגנו בפסנתר‪.‬‬

‫תום החזיק בידי ונשק למצחי קלות‪.‬‬

‫הוא ידע שלא משנה מה הוא יגיד לי‪ ,‬שום דבר לא יצליח להרגיע או לעודד אותי‬

‫ברגע זה‪.‬‬

‫בחלוף חצי שעה ניגשה אלינו גברת בשנות הארבעים לחיה ואמרה‪:‬‬

‫"כל הנבחנים‪ ,‬לכו אחריי לאולם הבחינות‪".‬‬

‫היה משהו צרוד וחסר כל התרגשות בקול שלה‪.‬‬

‫הבטתי בתום‪.‬‬

‫"זה הרגע‪ ,‬נדיוש‪ ".‬הוא מלמל בחיבה‪.‬‬

‫הנהנתי והרגשתי שכל גופי נאטם לרגשות מכל סוג שהם‪ .‬הרגשתי קפואה כמו‬

‫קרחון באנטרקטיקה‪.‬‬

‫בתפיפות צעדים שקטות צעדנו כמו נידונים אל המוות אחרי האישה אל אולם‬

‫הבחינות‪.‬‬

‫כשנכנסנו אל אולם הבחינות נדהמתי לגלות שאנחנו נמצאים באולם המרכזי של‬

‫ה"בימה"‪.‬‬

‫‪- 321 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫זה היה האולם שבבית הספר הביאו אותנו אליו כדי לצפות בהצגות‪ .‬זה היה‬

‫האולם שבו עמדו גדולי הכוכבים של ארצנו ולעיתים גם כוכבים לחו"ל‪.‬‬

‫על הבמה הזאת אני אנגן בפסנתר‪.‬‬

‫רק מהמחשבה על כך קיבלתי פיק ברכיים‪.‬‬

‫שקלתי ברצינות להגיד לתום שאני לא יכולה‪ .‬פשוט לא יכולה לנגן‪.‬‬

‫"את תהיי בסדר גמור‪ ".‬הוא אמר בשקט‪" .‬רק אל תתחרטי לי עכשיו‪ ,‬תהיי‬

‫אמיצה!"‬

‫אני מנסה להיות אמיצה וזה לא מצליח! רציתי להגיד לו‪.‬‬

‫לא אמרתי דבר והנהנתי‪.‬‬

‫הרגשתי לגמרי לא ממוקדת‪.‬‬

‫התיישבנו לאורך השורה הראשונה של האולם והגברת עלתה לבמה‪.‬‬

‫"עוד מספר דקות יצטרפו אלינו השופטים שלכם‪ .‬אני מבקשת מכם לשמור על‬

‫שקט במהלך הבחינה‪ .‬תכבדו את חבריכם‪".‬‬

‫כולם צפו בה בפיות סגורים ותום ליטף את ידי בעידוד‪.‬‬

‫הדלת נפתחה ושבע שופטים נכנסו לחדר ועלו על הבמה‪.‬‬

‫היו שם ארבעה נשים ושלושה גברים‪ ,‬כולם שידרו רצינות תהומית וארשת פנים‬

‫חתומה‪.‬‬

‫הם התיישבו מאחורי מספר שולחנות שחוברו יחדיו וצפו בנו מלמעלה‪.‬‬

‫"אני אקרא בשמותיכם ואחד אחד תעלו לבמה ותבצעו את היצירה‪ .‬אנחנו נעריך‬

‫את היצירה שלכם ואולי נבקש מכם לנגן משהו נוסף להערכתנו‪ ".‬אמר הגבר‬

‫שישב הכי קרוב אל קצה הבמה‪.‬‬

‫"ליטל בן חיים‪ .‬בואי לבמה‪ ".‬הוא קרא‪.‬‬

‫נערה גבוהה שחורת שיער עלתה לבמה עם הקלרינט שלה‪.‬‬

‫היא הביטה בשורות מושבים הריקות במבט לא ממוקד והחלה לנגן‪.‬‬

‫‪- 322 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫העור שעל ידיי הצטמרר‪.‬‬

‫וואו!‬

‫היא הייתה טובה!‬

‫הנגינה קלחה מהקלרינט כמו פסקול של סרט מופתי‪.‬‬

‫החלפתי מבט עם תום‪.‬‬

‫'מה אעשה?' אמרתי לו במבט אילם ולחוץ‪.‬‬

‫'תפסיקי להסתכל מה אחרים עושים‪ ,‬נדיה‪ '.‬אמר לי תום במבטו החמור מעט‪' .‬את‬

‫טובה בנגינה על פסנתר'‪.‬‬

‫ידו לחצה את ידי‪.‬‬

‫ליטל סיימה לנגן וירדה בצעד מדוד מהבמה‪.‬‬

‫אף אחד לא מחא כפיים‪.‬‬

‫השופט הקריא את השם הבא‪:‬‬

‫"משה לוי‪".‬‬

‫נער נמוך קומה עם שיער חום אחז בגיטרה שלו ועלה לבמה‪ .‬בניגוד לאחרים הוא‬

‫נראה רגוע ולגמרי לא לחוץ מהסיטואציה שאליה הוא נקלע‪.‬‬

‫"אני משה‪ ,‬אני אנגן לכם יצירה שאני בעצמי הלחנתי‪ .‬קוראים לשיר 'רוח פרצים‬

‫מערבית'‪ ".‬הוא פנה אל השופטים ואל הנבחנים כאחד‪.‬‬

‫הוא החל לנגן‪.‬‬

‫הגיטרה השמיעה את צליליה הנוגים ויכולתי להישבע שמספר בנות עצרו את‬

‫נשימתן בעת נגינתו‪ .‬תום הציץ בי כדי לראות אם גם אני עשיתי כמוהן‪.‬‬

‫"אל תהיה מגוחך‪ ,‬תום‪ "...‬סיננתי מבעד לשיניי‪" .‬אתה יודע שאני רק שלך‪"...‬‬

‫"ברור שאני יודע‪ ".‬הוא מלמל בחזרה‪" .‬מישהו אמר שלא?!"‬

‫"נדיה רובין‪ ".‬קולי נשמע לבסוף‪.‬‬

‫‪- 323 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫עליתי לבמה והתיישבתי ליד הפסנתר‪.‬‬

‫זהו הרגע‪.‬‬

‫תתאפסי‪.‬‬

‫תתרכזי‪.‬‬

‫תנשמי‪.‬‬

‫תנגני‪.‬‬

‫הנחתי את אצבעותיי על הקלידים‪.‬‬

‫לפני שהתחלתי לנגן הגנבתי מבט בודד אל תום שנעמד כדי לראות אותי יותר‬

‫טוב‪.‬‬

‫ידיי נרעדו‪.‬‬

‫"קדימה‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא לחש מבעד לשפתיו‪.‬‬

‫הנהנתי קלות והרגשתי שזה לא באמת קורה‪.‬‬

‫אני בתוך סרט‪.‬‬

‫אני מדמיינת את הכול‪.‬‬

‫איך הגעתי למצב הזה?‬

‫למקום הזה?‬

‫לפסנתר הזה?‬

‫"נדיה רובין‪ ,‬תתחילי לנגן‪ ".‬נשמע הקול הגברי מאחורי‪.‬‬

‫מיד נגעתי בקלידים הקרים והתחלתי לנגן‪.‬‬

‫ניגנתי את כל מה שידעתי‪.‬‬

‫ניגנתי את כל מה שזכרתי‪.‬‬

‫אולי טעיתי בתו או שתיים אך לא הייתה לי הזדמנות לחזור אחורנית‪.‬‬

‫ברגע שהתחלתי לנגן לא יכולתי להפסיק‪ .‬המנגינה בקעה מתוכי כמו מים‬

‫הבוקעים מהמעיין‪ .‬בעוצמה‪ ,‬ברגש‪ ,‬המנגינה הקיאה את עצמה מתוכי‪.‬‬

‫‪- 324 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הבטתי בקלידים בעודי מנגנת אך לא ראיתי שום דבר‪.‬‬

‫עיניי ראו רק שחורות וכשהמנגינה הסתיימה הרגשתי שהתעוררתי מחלום‪.‬‬

‫קמתי ללכת אך האישה שישבה משמאל עצרה אותי‪.‬‬

‫"חכי רק רגע‪ ,‬נדיה‪ .‬תנגני לנו משהו של באך בבקשה‪ ".‬היא אמרה בקולה‬

‫הענייני‪.‬‬

‫הרגשתי שאני חוזרת אל הפסנתר ועיניי בוהות במצוקה בתום‪.‬‬

‫באך?‬

‫לא התכוננתי בכלל על שום יצירה של באך!‬

‫כבר מזמן שלא ניגנתי שום יצירה שלך באך‪...‬‬

‫זה הולך להיות אסון!‬

‫התיישבתי בחזרה ליד הקלידים וניגנתי מנגינה שזכרתי עד לאמצע שלה‪.‬‬

‫ברגע שהגעתי לאמצע פשוט נתקעתי‪.‬‬

‫"מה קרה?" שאל השופט השמאלי‪.‬‬

‫"אני‪ ...‬אני לא זוכרת את ההמשך‪ ".‬אמרתי באימה‪.‬‬

‫לא ציפיתי שזה מה שיקרה לי! לא ביקשו מאף אחד אחר לנגן שום יצירה נוספת!‬

‫"אוקי‪ ,‬אוקי‪ "!this in enough ,‬אמרה שופטת שישבה מצד ימין‪"let the girl go. .‬‬

‫"‪Go, dear. Its ok.‬‬

‫ירדתי מהבמה בתחושת כשלון ופספוס הישר אל תוך זרועותיו של תום‪.‬‬

‫"נכשלתי בבחינה‪ ".‬מצאתי את עצמי דומעות כשהתיישבנו במכונית‪.‬‬

‫רק אז הצלחתי לשחרר את סכר הדמעות שנאגר בתוכי מהרגע שיצאנו‬

‫מה"בימה‪".‬‬

‫"נדיה שלי‪ "...‬תום מלמל וחיבק אותי‪" .‬הכול יהיה בסדר‪ ...‬אני מבטיח לך‪"...‬‬

‫"הכול יהיה בסדר‪ ,‬תום‪ ".‬אמרתי בקול צרוד‪" .‬אבל אני את הבחינה הזאת לא‬

‫עברתי‪".‬‬

‫‪- 325 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫למרות תחושת האכזבה הכללית שהרגשתי מהבחינה‪ ,‬הרגשתי את ההקלה‬

‫שהגיעה אחריה‪.‬‬

‫יותר לא אצטרך לדאוג למנגינה שאנגן‪ ,‬או להתאמן שעות על גבי שעות על נגינה‬

‫על יצירה אחת‪.‬‬

‫לא אצטרך להכריח את עצמי לשחזר את כל התווים במוחי עד שייצאו מהחורים‬

‫באוזניי‪.‬‬

‫הרגשתי חופשייה כמו שציפיתי שארגיש‪.‬‬

‫ידעתי שבקרוב יתחילו מבחני הבגרות שלי ותום יתחיל לעשות את המבחנים‬

‫לקראת התואר‪.‬‬

‫זאת הולכת להיות תקופה מלחיצה מכל הבחינות‪.‬‬

‫גם אני ותום נתראה פחות בגלל לחץ המבחנים וגם כמות החומר שיש לנו ללמוד‬

‫עולה על גדותיה‪.‬‬

‫ימי חודש מרץ חלפו במהירות‪ .‬נוגה התקדמה אל החודש השישי בהריונה‪ .‬בועז‬

‫העביר את כל המזוודות שלו אל הבית שלנו‪ .‬אימא המשיכה להילחם על‬

‫המשמרת הבלעדית על קארין ללא הצלחה‪.‬‬

‫אפריל הגיע ועמו הכנות לחג הפסח‪ ,‬שטיפת רצפות וניקיון כולל של כל החדרים‬

‫בבית‪.‬‬

‫אני ותום חגגנו חצי שנה לחברות שלנו במסעדה רומנטית‪ ,‬אליה הוא הזמין‬

‫מקומות מראש‪ .‬אכלנו מכל טוב ובסופה של הארוחה הוא היא מכתב במעטפה‪.‬‬

‫זה היה המכתב הראשון שקיבלתי ממנו‪.‬‬

‫כל כך התרגשתי שלא יכולתי לפתוח את המכתב ורק הבטתי בו בפליאה‪.‬‬

‫‪- 326 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"תפתחי אותו‪ ,‬חמודה‪ ".‬אמר תום‪" .‬אל תדאגי‪ ,‬לא כתוב בו שום דבר נורא‪".‬‬

‫כשסוף סוף פתחתי את המכתב עיניי דמעו כשקראתי בין שורותיו‪.‬‬

‫"נדיה היקרה שלי‪,‬‬

‫אני כל כך אוהב אותך!‬

‫עברנו ביחד חצי שנה של אהבה‪ ,‬שמחה והתקרבות!‬

‫את עושה אותי בן אדם מאושר!‬

‫אני כל כך שמח שיש לי אותך!‬

‫את כל כך מיוחדת ושונה‪ .‬לא הכרתי אף אחת אחרת כמוך‪ ,‬וכמובן שאני לא רוצה‬

‫להכיר!‬

‫חשבתי איזו מתנה לקנות לך לחצי שנה שלנו והגעתי למסקנה שהמתנה היחידה‬

‫שאני יכול לתת לך במלואה היא הלב שלי‪.‬‬

‫זאת המתנה הכי חשובה‪.‬‬

‫אני מאחל לנו עוד המון שנים של אהבה ואושר ביחד!‬

‫אוהב אותך מאוד‪,‬‬

‫תום‪".‬‬

‫"למה את בוכה?" תום מיהר לנגב את דמעותיי‪" .‬לא אהבת את זה שלא קניתי לך‬

‫מתנה?"‬

‫"לא‪ ,‬טיפשון‪ "...‬מלמלתי‪" .‬זה כל כך מרגש‪"...‬‬

‫"נדיה‪ ,‬בבקשה אל תבכי‪ ".‬תום מלמל באי נוחות‪" .‬עוד יחשבו שעשיתי לך משהו‬

‫רע‪"...‬‬

‫"טוב אני אפסיק‪ ",‬מלמלתי וניסיתי לנגב את דמעותיי‪.‬‬

‫זה באמת היה מאוד מרגש‪.‬‬

‫‪- 327 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫בחודש מאי נוגה נכנסה לחודש השמיני של ההיריון‪ .‬אימא ובועז התארסו‪.‬‬

‫בחודש מאי החלו מבחני הבגרות שלי והמבחנים של תום‪.‬‬

‫הלחץ היה עצום‪.‬‬

‫המרחק ביני לבין תום היה רב‪.‬‬

‫הזמן המועט שבו יכולנו להתראות ניצלנו כדי להיות לבדנו‪ .‬התכרבלנו במיטה‬

‫וישנו יחדיו כל עת שיכולנו‪.‬‬

‫זה הגיע למצב כזה שבו אימא השתכנעה שעברתי דירה‪ .‬היא לא הייתה מאוד‬

‫מרוצה מכך‪ .‬היא כעסה על כך שהזנחתי את חובותיי כבת ולא עשיתי את כל מה‬

‫שנדרש ממני לעשות בבית שלי‪.‬‬

‫ובאמת הרגשתי שעברתי דירה‪.‬‬

‫תום פינה לי מדף בארון שלו בחדר שינה בו נשמרו הדברים שלי ופיג'מה‪ ,‬למקרה‬

‫שנשארתי לישון‪ .‬היו שם גם כמה ספרים ומחברות שלי‪ ,‬למקרה שאשאר אצלו‬

‫ללמוד‪.‬‬

‫תום היה משאיר לי כסף והייתי הולכת לסופרמרקט לקנות לנו מצרכים כדי‬

‫לבשל לנו ארוחות וקינוחים‪.‬‬

‫ידעתי שבין הלימודים והמבחנים לא יהיה לו פנאי לבשל ולנוח‪ ,‬אז לקחתי חלק‬

‫מהנטל שהיה על כתפיו וניסיתי לפנק אותו הכי הרבה שיכולתי‪.‬‬

‫למרות שכמעט גרתי בבית שלו‪ ,‬אני ותום לא התראינו כל כך הרבה זמן‪.‬‬

‫רוב היום הוא היה בלימודים או בעבודה ואני בין מבחן בגרות לאחר הייתי בבית‬

‫וגם שם ניקיתי ובישלתי‪ ,‬כי נוגה כבר לא יכלה לבשל במצבה‪ .‬הלידה התקרבה‬

‫אליה בצעדי ענק‪.‬‬

‫בתחילת חודש יוני תום היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה‪.24 -‬‬

‫‪- 328 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כולו עמוס ולחוץ במבחנים ועבודות להגשה‪ ,‬הוא הניח שנחגוג לו את יום ההולדת‬

‫אחרי שיגמרו המבחנים‪ ,‬בתחילת יולי‪.‬‬

‫אני לא רציתי שידחה לעצמו את היום הולדת בחודש שלם רק בגלל הלימודים‬

‫שכמעט חנקו אותו מרוב לחץ‪.‬‬

‫לכן בבוקר יום ההולדת שלו כשהוא עזב מוקדם בבוקר למבחן בפיזיקה סידרתי‬

‫את הבית‪ ,‬שטפתי את הרצפות‪ ,‬ניקיתי את האבק והברקתי את המראות‪.‬‬

‫הלכתי לסופרמרקט וקניתי כל מה שהצלחתי להניח עליו את ידיי‪.‬‬

‫אתה לא הולך לסבול ביום ההולדת שלך אם זה תלוי בי‪ ,‬אהוב שלי‪ .‬חשבתי‪.‬‬

‫כבר תכננתי בראשי את העוף במרינאדה שאאכין ואת התפוחי אדמה שאשים‬

‫בצלחת מסביב‪ .‬ועוגיות הווניל שאכין במיוחד בשבילו‪...‬‬

‫היום הזה הולך להיות פשוט מושלם‪...‬‬

‫הדלקתי את הרדיו ובישלתי בהנאה ושרתי‪.‬‬

‫אתה הולך להתפנק היום‪ ,‬אהובי‪...‬‬

‫אוי‪ ...‬כמה אני אוהבת אותך‪...‬‬

‫אהוב שלי‪...‬‬

‫תום שלי‪.‬‬

‫אולי הפעם‪ ...‬אולי היום אוכל לתת לך את עצמי כמו שאתה כל כך רוצה‪ ...‬אולי‬

‫היום אוכל להתמסר אלייך כמו שאתה כל כך רוצה ואיני מסוגלת עדיין‪.‬‬

‫חשבתי עם עצמי לפעמים מדוע לא יכולתי לתת את עצמי לתום‪.‬‬

‫הרי הכול היה בסדר בינינו‪ ,‬היינו החברים הכי טובים‪ ,‬חלקנו הכול ביחד‪ ,‬הרגשתי‬

‫את התשוקה אליו אך הפחד הזה בער בי‪.‬‬

‫הפחד של החוסר ניסיון‪.‬‬

‫הפחד של הכישלון‪.‬‬

‫הביישנות‪.‬‬

‫‪- 329 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הוא לא לחץ עליי אך הרגשתי את התסכול שלו מתבטא בדברים אחרים‪ ...‬הוא‬

‫היה נוח להתרגז על כל שטות‪ ,‬הוא היה עסוק במבחנים וכמעט לא היה לו זמן‬

‫לשום דבר‪.‬‬

‫אולי הפעם‪ ...‬אולי היום זה יקרה‪.‬‬

‫המחשבה על כך עוררה דגדוגים בבטני התחתונה‪.‬‬

‫'אל תחשבי על זה אחרת תשרפי את העוף' אמרתי לעצמי בגערת מה‪.‬‬

‫הכנסתי את עוף לתנור ביחד עם תפוחי האדמה וסגרתי את הרדיו‪.‬‬

‫נשכבתי לנוח מספר דקות על הספה‪.‬‬

‫מעניין איך הולך לו במבחן‪...‬‬

‫כל כך רציתי שהוא יצליח בתואר שלו!‬

‫כל כך הגיע לו לקבל אותו!‬

‫הוא למד כל כך קשה ועבד כל כך קשה‪...‬‬

‫ידעתי שלא היה לו אף אחד מלבדי פה‪ ,‬בישראל‪ .‬ידעתי שהוא הרגיש בודד לפני‬

‫שהיינו ביחד‪ .‬ידעתי שהייתי לו למשפחה היחידה פה‪.‬‬

‫היה לי חשוב לתמוך בו‪ .‬ידעתי שאילו היה לבד הוא היה נופל‪.‬‬

‫הטלפון הנייד שלי צלצל‪.‬‬

‫זאת הייתה נוגה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬מה נשמע?"‬

‫"בסדר‪ ,‬איך את מרגישה?" שאלתי בחיוך‪.‬‬

‫"כמו אווזה גדולה‪ ".‬אמרה נוגה‪ .‬היא באמת גדלה והתנפחה בזמן האחרון‪ .‬פעם‬

‫אחת שאלתי אותי בבדיחה אם היא בטוחה שיש לה רק בן אחד בבטן ולא‬

‫שלישיה‪ .‬בתגובה לכך נוגה פרצה בדמעות וסירבה לדבר איתי כל אותו היום‪ .‬מאז‬

‫השתדלתי לא להגיד לה שום דבר שעשוי להעליב אותה אפילו בצחוק‪.‬‬

‫‪- 330 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני הולכת עם גיא לקורס לידה עוד מעט‪ ".‬היא סיפרה לי‪" .‬איזה חמוד הוא‬

‫שהוא הסכים ללכת איתי‪ ,‬נכון?!"‬

‫נאנחתי‪.‬‬

‫או שנוגה הייתה ממש טיפשה או שהיא שיקרה לי היטב‪.‬‬

‫לא ידעתי אם היא יוצאת עם גיא או לא‪ .‬לא ידעתי אם היא מבינה שיש ביניהם‬

‫רגשות בלתי פתורים‪ .‬הדבר היחיד שידעתי הוא שהם נפגשו‪ ,‬וגיא המשיך להיות‬

‫ביחד עם אפרת‪.‬‬

‫"את בטוחה שאת וגיא לא ביחד?" שאלתי בפעם האלף‪.‬‬

‫נוגה צחקה‪.‬‬

‫"ממש לא‪ .‬למה את תמיד שואלת?"‬

‫כי ראיתי אתכם מתנשקים פעם‪ ...‬ביום ההולדת שלי‪.‬‬

‫"סתם‪ ".‬מלמלתי‪" .‬אבל אם לא מכירים אתכם חושבים שאתם זוג‪".‬‬

‫נוגה המשיכה לצחוק‪.‬‬

‫"איזו הנחה טיפשית‪ .‬גיא הוא הבן זוג של אפרת‪ .‬הוא סתם מלווה אותי בקורס כדי‬

‫שלא אהיה לבד‪ ".‬היא אמרה‪.‬‬

‫"הוא גם ילווה אותך בלידה? ובגידול של התינוק? נו באמת‪ ...‬נוגה‪ .‬למה את כזאת‬

‫עיוורת?" התעצבנתי מעט‪.‬‬

‫"אני לא עיוורת!" נוגה נהייתה עצבנית גם היא‪" .‬את לא מבינה כלום‪ ,‬נדיה!‬

‫תפסיקי להתערב‪".‬‬

‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ...‬בסדר‪ ".‬אמרתי בניסיון לפייס אותה‪" .‬אני מצטערת‪".‬‬

‫נשמעה דפיקה בדלת‪.‬‬

‫"קודם את מעליבה אותי ואז את מצטערת?" נוגה כעסה מאחורי הקו‪.‬‬

‫"חכי רק רגע‪ ,‬אני אפתח את הדלת‪ ,‬נוגוש‪ ".‬אמרתי והלכתי לכיוון של הדלת‪.‬‬

‫"‪-‬לא‪ ,‬נדיה‪"-‬‬

‫‪- 331 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"חכי רק רגע!" מלמלתי ופתחתי את הדלת‪.‬‬

‫אל מול עיניי נגלתה בחורה צעירה שחורת שיער שהביטה בי בתוכחה‪ .‬בידיה היו‬

‫מספר מזוודות והיא נראתה ממש לא מרוצה כשראתה אותי בפתח‪.‬‬

‫"נדיה?" נשמע קולה של נוגה מאחורי הקו‪.‬‬

‫"זה הבית של תום?" שאלה הבחורה בקול מתנשא מעט‪.‬‬

‫קיוויתי שהיא טעתה בכתובת‪.‬‬

‫לא ידעתי מי זאת ויכולתי להישבע שאף פעם לא ראיתי אותה בחיי‪ .‬היא לא‬

‫נראתה מפה‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬זה הבית שלו‪ ".‬מלמלתי כשצינה מלטפת את גבי‪.‬‬

‫"ומי את?" שאלה הבחורה‪.‬‬

‫"אני חברה שלו‪ ".‬מלמלתי והטלפון הנייד שלי נרעד בידי‪.‬‬

‫נראה שהתשובה לא מצאה חן בעיניה‪.‬‬

‫היא התפרצה אל הבית בלי שיכולתי לעצור אותה והניחה את המזוודות שלה‬

‫בסלון‪.‬‬

‫"רגע! חכי! מה את עושה?" שאלתי בזעזוע ובבלבול‪.‬‬

‫"מה את עושה פה?!" היא החזירה לי באותו מטבע‪.‬‬

‫"אני חברה של תום ומי את?"‬

‫"אני רחלי‪ ,‬הארוסה של תום! באתי במיוחד ליום הולדת שלו מארצות הברית!"‬

‫היא הצטעקה‪.‬‬

‫הטלפון הנייד שלי נפל מידי‪.‬‬

‫הארוסה של תום?‬

‫‪- 332 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫פרק ‪ – 32‬רק ההתחלה חלק ב'‬

‫צמרמורת חלפה במורד גבי כשצפיתי ברחלי מתיישבת על הספה של תום באותה‬

‫קלילות כאילו היא בבית שלה‪ .‬אותה ספה שאני לפני מספר דקות שכבתי עליה‬

‫ודיברתי עם אחותי‪.‬‬

‫הרגשתי מבולבלת כמו בתוך חלום עמום שאני צופה בו מהצד ואיני מצליחה‬

‫להבין מה בדיוק קורה בו‪.‬‬

‫"מה לא הבנת?" רחלי צחקקה‪" .‬תום שיקר לך‪ ,‬הוא הונה אותך!"‬

‫הבטתי בצדודית שלה ביראה‪.‬‬

‫היא הייתה יפה‪.‬‬

‫היה בה מן יופי פראי שכזה‪ .‬שיערה שחור גלי ונפוח‪ ,‬עיניים חומות וגדולות‪ .‬היא‬

‫הייתה רזה וגבוהה ממני בעשרה סנטימטרים לפחות‪.‬‬

‫עמדתי באי נוחות ליד הספה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי‪ .‬אך רחלי הייתה‬

‫מהירה ואגרסיבית יותר ממני‪ .‬היא הרגישה שכל העולם בשליטתה‪.‬‬

‫"מותק‪ ",‬היא קראה לי‪" .‬אני חושבת שזמנך פה עבר‪ .‬אז תיקחי את הדברים שלך‪.‬‬

‫ועופי מפה‪".‬‬

‫כולי המומה ורועדת כאילו אחזה בי טלטלה לא הצלחתי אפילו להתנגד‪.‬‬

‫"אבל תום הוא‪"-‬‬

‫"אני הארוסה שלו! את קטנה מדיי בשבילו גם ככה! הוא צריך מישהי כמוני‪ ",‬היא‬

‫הצטעקה‪" .‬מישהי חזקה ועצמאית! את נראית כמו אחותו הקטנה‪".‬‬

‫"תום נפרד ממך כבר מזמן‪ ".‬מצאתי את עצמי אומרת ברעד‪.‬‬

‫רחלי צחקקה וקמה מהספה‪.‬‬

‫"אני חושבת שאת צריכה ללכת לפני שאני אתרגז באמת!"‬

‫היא הייתה חזקה ממני‪.‬‬

‫בעודי שומרת את דמעותיי לעצמי מצאתי את עצמי נסוגה לאחור ומסתובבת אל‬

‫הדלת‪.‬‬

‫‪- 333 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫כשפתחתי את הדלת ליאת אמרה‪:‬‬

‫"אל תשכחי את הטלפון הנייד שלך‪ .‬זה יהיה חבל אם לא תיקחי אותו‪ ,‬כי כבר לא‬

‫תחזרי לפה שוב‪".‬‬

‫התכופפתי להרים את הטלפון וראיתי אותה מחייכת אליי בארסיות‪.‬‬

‫רק כאשר עברתי את מחצית הדרך הביתה בלי נשימה בריאותיי‪ ,‬התחלתי לבכות‪.‬‬

‫הדמעות נורו מעיניי ושטפו את לחיי כמו מפלים‪ .‬לא יכולתי להפסיק ועוברי אורח‬

‫תמימים צפו בי בהשתאות כשניסיתי לשווא לכסות את פניי‪.‬‬

‫הייתי כל כך אבודה ומבולבלת‪.‬‬

‫כמו ילדה קטנה‪.‬‬

‫רגע אחד הייתי בבית שלו‪ ,‬מתכננת לו את ההפתעה של חייו וברגע שני היא‬

‫הגיעה‪.‬‬

‫עם המזוודות שלה וההתנשאות שלה‪ .‬משוכנעת שתום שלה‪ .‬משוכנעת שאני רק‬

‫קטע חולף‪.‬‬

‫האם תום באמת הזמין אותה לבוא ביום ההולדת שלו? ואם כן‪ ,‬למה הוא לא סיפר‬

‫לי על כך?‬

‫איך אפשר לשכוח דבר כזה?!‬

‫לא‪.‬‬

‫הוא לא שכח‪.‬‬

‫הוא פשוט שיקר לך‪.‬‬

‫כמו שהוא שיקר לך פעם‪.‬‬

‫הוא לא סיפר לך את האמת על רחלי‪.‬‬

‫הוא באף פעם לא נפרד ממנה באמת‪ .‬הוא הבטיח לה להתחתן ברגע‬

‫שתבוא לארץ‪ .‬וזה מה שהיא עשתה‪ .‬היא באה לארץ‪.‬‬

‫‪- 334 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הקול הנבזי בראשי גבר על ההיגיון‪.‬‬

‫התיישבתי על ספסל ובכיתי ללא הפסקה‪.‬‬

‫אני לא יכולה להאמין שזה קורה לי!‬

‫איזה סיוט!‬

‫לרגע אחד רציתי להתקשר לתום כדי לבדוק אם הוא שיקר או לא‪ .‬אם הוא‬

‫הסתיר ממני את האמת או לא‪ .‬אם הוא ביקש מרחלי לבוא‪.‬‬

‫אני‪ .‬לא‪ .‬יכולה‪.‬‬

‫הרגשתי שליבי מתרסק בקרביי‪.‬‬

‫ידעתי שזהו הסוף‪.‬‬

‫הסוף שלי ושל תום‪.‬‬

‫המועקה שבליבי הייתה גדולה‪ .‬הרגשתי שאני מתקשה לנשום באופן סדיר‪.‬‬

‫זה היה כל כך כואב‪...‬‬

‫נראה שביום אביבי זה שהשמש זרחה במלואה בשמיים התכסו העננים עבורי‬

‫והפכו לאפורים וכבדים‪ .‬גשם כבד ירד על ליבי‪ .‬סערה כבשה אותי ואת רגשותיי‪.‬‬

‫"נדיה?" שמעתי קול מאחוריי‪.‬‬

‫הסתובבתי אחורנית‪.‬‬

‫אביב עמד שם עם מספר שקיות מהסופרמרקט וחייך אלי‪.‬‬

‫יופי!‬

‫האדם האחרון שאני רוצה לראות עכשיו זה הוא!‬

‫"מה אתה רוצה?" שאלתי בשקט‪ .‬וויתרתי על הנימוסים כשהיה מדובר באביב‪.‬‬

‫הוא התיישב על הספסל בלי שביקשתי ממנו והניח את השקיות לצידו‪.‬‬

‫"מה אתה רוצה‪ ,‬אביב?" התעצבנתי ומחיתי את דמעותיי‪.‬‬

‫שנאתי את המחשבה שהוא רואה אותי כל כך חלשה‪ .‬שנאתי את המחשבה שהוא‬

‫רואה אותי בוכה‪.‬‬

‫‪- 335 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"זה הכול בגלל תום‪ ,‬נכון?" הוא אמר‪" .‬אני הזהרתי אותך פעם‪ .‬את זוכרת?"‬

‫לא עניתי ובהיתי בכביש‪.‬‬

‫מספר מכוניות חלפו אל מול עיניי במהירות‪ .‬החיים חלפו להם כאילו שום דבר לא‬

‫השתנה‪ .‬החיים חלפו להם כאילו עולמי הפנימי לא קרס פנימה אל תוך הרס‬

‫עצמי בתוך גופי‪.‬‬

‫"אני אמרתי לך להתרחק ממנו‪ ...‬אמרתי לך שהוא מסובך‪ ...‬שזה יסתבך לכם‪".‬‬

‫אמר אביב ונגע קלות ברגלי‪.‬‬

‫הצטמררתי ממגעו וזזתי הצידה על הספסל‪.‬‬

‫"תעזוב אותי בשקט‪ ".‬מלמלתי‪" .‬לא ראיתי אותך הרבה זמן והיה לי ממש נחמד‬

‫בלעדיך‪ .‬אתה יכול ללכת‪".‬‬

‫"איזו גסת רוח!" אביב נהם‪" .‬אני היחיד שניסיתי לעזור לך איי פעם! וככה את‬

‫מגרשת אותי?!"‬

‫"לעזור לי?" נחרתי לו בבוז ובהיתי בו בעיניים אדומות ובוכיות‪" .‬אתה מתכוון לפעם‬

‫ההיא שניסית לשדל אותי לשכב איתך בבית שלך?"‬

‫לחייו של אביב הוורידו‪.‬‬

‫"לא‪ ...‬אני מתכוון לזה שתמיד ידעתי על הארוסה של תום‪ .‬ידעתי שהוא הסתיר‬

‫זאת ממך ישר מההתחלה‪ ".‬אמר אביב ונשען על הספסל מחייך‪.‬‬

‫הגילוי של החטאים והטעויות של אחרים כנראה הסב לו הנאה‪ .‬הוא נראה‬

‫מאושר‪.‬‬

‫"ידעת על הארוסה שלך תום?" שאלתי והשפלתי את מבטי‪.‬‬

‫"בוודאי‪ .‬ידעתי על ההתכתבויות הארוכות שלו איתה במשך הלילות‪ ...‬ידעתי מתי‬

‫הוא שמר לרחלי אמונים ומתי לא‪ .‬וידעתי מתי הוא התאהב בך‪ ".‬אמר אביב‪.‬‬

‫המילים האחרונות שלו נאמרו ביריקת מה‪.‬‬

‫הייתי מזועזעת‪.‬‬

‫‪- 336 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"הוא סיפר לך הכול?"‬

‫אביב צחק‪.‬‬

‫"ידעתי לבד‪ .‬לא היה לו צורך לומר דבר‪ .‬ידעתי לקרוא את תום כמו ספר פתוח‪".‬‬

‫הוא התרברב‪" .‬אפילו עכשיו כשסוף סוף הוא מקבל את מה שמגיע לו‪".‬‬

‫רציתי לקום וללכת אך משהו עצר בעדי‪.‬‬

‫יכול להיות שאביב דבר אמת?‬

‫הוא באמת הזהיר אותי מההתחלה לא להתעסק עם תום‪ .‬אך גם אביב היה בן‬

‫אדם מסוכן לא פחות‪.‬‬

‫"אני כל כך שמח שתום נתפס‪ ".‬אמר אביב וחייך לעצמו‪" .‬הוא יקבל את העונש‬

‫שמגיע לו על זה שהוא בגד ברחלי איתך‪ ,‬ועל זה שהוא כמובן שיקר לך‪".‬‬

‫"בסדר‪ .‬מה שתגיד‪ ".‬אמרתי בפיזור נפש וקמתי מהספסל‪.‬‬

‫זה הספיק לי‪.‬‬

‫לא יכולתי לשמוע ולו מילה אחת נוספת שיצאה מפיו‪.‬‬

‫"לאן את הולכת‪ ,‬נדיה? חכי!" הוא קרא אחריי אך אני לא נעצרתי‪" .‬נדיה!"‬

‫המשכתי ללכת בלי להסתובב אחורנית‪.‬‬

‫במוחי עברו הזיכרונות שלי ושל תום ביחד כמו קטעי שחור לבן של סרט ישן‪...‬‬

‫הפעם ההיא שהכרנו על חוף הים‪ ...‬כשהחזרתי לו את המעיל שלו‪ ...‬השיחות‬

‫שלנו במכונית שלו‪ ...‬ההחלקה על הקרח‪ ...‬הנשיקה החטופה והבריחה שלו‪...‬‬

‫הנשיקה השנייה שסימלה את תחילת החברות בינינו‪ ...‬הבילויים שלנו‪ ...‬השקרים‬

‫שלו‪ ...‬הקרבה בינינו‪ ...‬החצי שנה שלנו‪ ...‬ובואה של רחלי‪.‬‬

‫הצטמררתי‪.‬‬

‫ליבי הפך כגוש בחזה שלי והדבר היחיד שרציתי היה לסיים את חיי במהירות‪.‬‬

‫תום בגד בי‪.‬‬

‫הוא בגד באמון שלי‪.‬‬

‫‪- 337 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הוא בגד ברחלי‪.‬‬

‫הוא בגד באמון שלה‪.‬‬

‫בסופו של דבר הוא בן אדם בוגדני ושקרן‪.‬‬

‫ואני‪...‬‬

‫התאהבתי בו‪.‬‬

‫התאהבתי בפנים המלאכיות שלו‪.‬‬

‫הפנים התמימות והחכמות שלו‪.‬‬

‫הפנים המבינות‪...‬‬

‫הכול היה רק מסיכה‪.‬‬

‫מסיכה שהוא הצליח להסתתר טוב טוב מאחוריה‪.‬‬

‫איך יכול היה לשחק ברגשות שלי? איך יכול היה לשחק בלב שלי ובמה‬

‫שהרגשתי?‬

‫לא בכיתי‪.‬‬

‫אך הרגשתי קור בלתי נסבל בכל חלקי גופי‪.‬‬

‫ידעתי מה אני הולכת לעשות‪.‬‬

‫אני הולכת לכתוב מכתב‪.‬‬

‫מכתב אחרון‪.‬‬

‫אז אתמסר לרוח‪ ...‬אתמסר לים שסחף את הגלים מחוף אל חוף‪ ...‬אתמסר ללב‬

‫שלי שנשבר בפעם האחרונה‪...‬‬

‫ידעתי שלא נותר הרבה מה לעשות‪.‬‬

‫רק לכתוב‪.‬‬

‫מכתב אחרון ודיי‪.‬‬

‫תום עצר את המכונית שלו ליד הבית וכיבה את המנוע‪.‬‬

‫‪- 338 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫עבר עליו יום ארוך עם מבחן ארוך באמצעו והדבר היחיד שהוא רצה זה כבר‬

‫לראות אותה‪.‬‬

‫הוא כל כך התגעגע‪...‬‬

‫הוא יצא מהמכונית בטריקת דלת‪ ,‬מודע לעובדה שכנראה היא תכין ארוחת ערב‬

‫טעימה עבורו ומיד חיוך עלה על שפתיו‪.‬‬

‫למרות שהייתה כל כך קטנה בכל המובנים‪ ,‬היא הייתה פשוט מושלמת בשבילו!‬

‫גם טובת לב וגם ידעה לבשל בשבילו כמו שאימא שלו אף פעם לא טרחה לבשל‪.‬‬

‫כשעלה לדירה הוא נזכר שכנראה תרצה להפתיע אותו היום‪ .‬הרי זה היום הולדת‬

‫שלו‪.‬‬

‫'אוי מתוקה שלי‪ '...‬הוא חשב בחיבה‪.‬‬

‫הוא דפק בדלת וכעבור כמה שניות היא נפתחה‪.‬‬

‫"ציפית לראות אותי?" היא אמרה לו‪.‬‬

‫הוא מיד החוויר‪.‬‬

‫זאת הייתה רחלי‪ .‬היא עמדה בדלת וחיוך רחב פרוס על פניה‪.‬‬

‫"מה את עושה פה‪ ,‬רחלי? איפה נדיה?" הוא נכנס אל תוך הבית שלו ונתקל‬

‫במזוודות שלה שעמדו ליד הדלת כמו זוג מצבות‪.‬‬

‫"נדיה הלכה‪ .‬מה‪ ,‬אתה לא מרוצה שטסתי עד לכאן כדי לאחל לך יום הולדת‬

‫שמח?" היא צחקקה‪.‬‬

‫תום חשב שזהו סיוט מרושע במיוחד‪.‬‬

‫איפה היא?‬

‫איפה נדיה?‬

‫ומה רחלי עושה פה?‬

‫הוא לא דיבר איתה כבר חודשים‪ ...‬הוא לא דיבר איתה מאז שאמר לה בטלפון‬

‫שהכול נגמר ביניהם‪.‬‬

‫‪- 339 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫היא בכתה אז‪ .‬היא התחננה‪ .‬היא לא האמינה‪.‬‬

‫וכמה שכאב לו הלב וגם הוא בכה הוא פשוט לא יכול להמשיך להיות איתה‪.‬‬

‫נדיה כבר כבשה את ליבו‪.‬‬

‫והוא לא היה מוכן לשקר לה בנושא שכזה‪.‬‬

‫למה היא הופיעה בביתו ומה קרה לנדיה?‬

‫תום מיהר לחייג את המספר של אהובתו אבל הגיע מיד לתא הקולי‪.‬‬

‫"נדיה‪ ,‬בבקשה תחזרי אליי כשתשמעי את ההודעה! קרתה פה טעות! בבקשה‬

‫תחזרי אלי!" הוא קרא‪.‬‬

‫"אתה נשמע היסטרי‪ ".‬רחלי ציינה והתיישבה על הספה‪" .‬וחבל‪ .‬חשבתי שתשמח‬

‫לראות אותי‪".‬‬

‫"אני לא חבר שלך‪ ,‬רחל‪ .‬אני לא חייב לך שום דבר‪ ".‬אמר תום בעצבנות מתגברת‬

‫והילך בין החדרים כסהרורי‪.‬‬

‫"אתה לא חבר שלי‪ .‬אבל אתה הארוס שלי‪ .‬ואנחנו הולכים להתחתן‪".‬‬

‫אמרה רחלי ברצינות‪.‬‬

‫תום בהה בה‪.‬‬

‫"את התחרפנת לגמרי? אני לא הולך להתחתן איתך!" תום הצטעק‪" .‬למה טסת‬

‫עד לפה? לא הבנת שזה נגמר בינינו?"‬

‫הוא כמעט לקח אותה בידיה וזרק אותה מהחלון כמו חפץ‪.‬‬

‫איזו בלתי נסבלת!‬

‫היא הוציאה אותו מכליה!‬

‫"בטח שאתה הולך להתחתן איתי‪ "...‬אמרה רחלי ברוגע ואחזה בידיו‪" .‬זה מה‬

‫שהבטחת לי‪ .‬והבטחות לא מפרים‪"...‬‬

‫תום נרעד‪.‬‬

‫‪- 340 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אתה רואה? אתה עדיין מתרגש כשאני לידך‪ ...‬למרות שעבר כל כך הרבה זמן‪".‬‬

‫היא שרטטה קווים דמיוניים על חולצתו והוא הרגיש את המגע שלה על גופו‪.‬‬

‫"תפסיקי‪ ".‬הוא מלמל אם כי לא בתוקף‪.‬‬

‫"אני מכירה אותך‪ ,‬תום‪ ".‬רחלי אמרה בהנאה וליטפה את גבו‪" .‬אני יודעת שאתה‬

‫נכנע לתשוקה‪ ...‬אתה הרי רוצה אותי‪ ...‬או לא?"‬

‫מהר מאוד ידיה נכרכו סביבו‪.‬‬

‫"תפסיקי‪ ".‬הוא חזר‪.‬‬

‫היא נישקה אותו‪.‬‬

‫זה היה הרגע שהוא פחד ממנו‪.‬‬

‫שפתיה נגעו בשפתיו לנשיקה קצרה‪.‬‬

‫הוא התנתק ממנה כמעט מיד‪.‬‬

‫בליבו הרגיש אנחת רווחה‪.‬‬

‫זה עבר‪.‬‬

‫הוא לא הרגיש כלפיה דבר‪.‬‬

‫לא תשוקה ולא אהבה ולא כמיהה‪.‬‬

‫הכול נמחק כלא היה‪.‬‬

‫הוא נזכר לפתע בכל אותם הערבים שהדבר היחידי שרצה היה לגעת ברחלי שוב‪.‬‬

‫לגעת בה‪ ,‬לחוש אותה‪ ,‬לטעום אותה‪...‬‬

‫ועכשיו‪...‬‬

‫הוא הרגיש שאין לה טעם‪ .‬כאילו הוא טועם פיסת נייר‪.‬‬

‫"את השתגעת‪ .‬אני לא מרגיש אלייך דבר! לכי מפה‪ .‬לא אכפת לי לאן‪ ".‬הוא קרא‬

‫בקול‪" .‬פשוט לכי מפה!"‬

‫רחלי מיענה להקשיב‪.‬‬

‫"מה אתה חושב‪ ,‬שנסעתי עד לפה כדי שתסרב לי?" קולה נשמע לא מרוצה‪.‬‬

‫‪- 341 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני לא יודע – ולא אכפת לי מה חשבת!" תום צעק‪" .‬פשוט לכי מפה!"‬

‫"תפסיק לצעוק עליי! אתה הרי אוהב אותי!" היא צעקה ובעיניה דמעות‪.‬‬

‫הוא שנא כשהיא בכתה‪.‬‬

‫הוא תמיד היה חייב לנחם אותה והוא לא אהב לעשות זאת‪.‬‬

‫הפעם הוא הרגיש כלפיה גועל מוחלט‪ .‬אפילו לא טיפת רחמים אחת‪.‬‬

‫היא עמדה להרוס לו את הסיכוי להיות מאושר‪ .‬היא עמדה להרוס לו את החיים!‬

‫הוא היה משוכנע‪ ,‬מההיכרות שלו איתה‪ ,‬שהיא עושה זאת בכוונה‪ .‬היא תמיד‬

‫הייתה טיפוס נקמני‪ ,‬אך זה התבטא רק בדברים קטנים ולא חשובים‪.‬‬

‫הפעם הנקמה שלה בו הייתה גדולה מנשוא‪ .‬הוא לא הצליח לחשוב על מה‬

‫שיקרה כשיצטרך להתמודד עם נדיה‪.‬‬

‫"אני הגעתי מארצות הברית! בזבזתי כל כך הרבה כסף על כרטיס!" היא‬

‫התייפחה‪" .‬הכול כדי לגלות שגמרת איתי‪ .‬אתה כזה חסר לב!"‬

‫"אני סיימתי איתך לפני יותר מחצי שנה! מה לא הבנת מאז?" תום לא הצליח‬

‫להירגע‪ .‬העצבים שלו רופפים‪.‬‬

‫המחשבה שהיא‪ ...‬הבחורה שהייתה חברה שלו ואפילו ארוסה שלו כל כך ארסית‬

‫ונקמנית הייתה לא מתקבלת על הדעת‪.‬‬

‫הנחשה הזאת הרסה לו את הסיכוי עם נדיה! היא פשוט אכלה אותו מבפנים כמו‬

‫תולעים רקובות‪.‬‬

‫"אבל אתה אוהב אותי! אמרנו שנתחתן!" היא התקרבה אליו בסערת רגשות‬

‫וניסתה לגעת בידו‪.‬‬

‫תום היה קר וזז הצידה כמעט מיד‪.‬‬

‫הוא רק רצה להתקשר לנדיה ולהגיד לה שבואה של ליאת היה טעות‪ .‬היא בטח‬

‫סיפרה לה שקרים ופגעה בה‪...‬‬

‫מסכנה נדיה‪...‬‬

‫‪- 342 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫זה לא מגיע לה!‬

‫"אני אוהב את נדיה! אני לא אוהב אותך!" הוא אמר בקול מדוד‪ .‬הוא ידע שהוא‬

‫יתפרץ עליה בקרוב אם לא תלך‪.‬‬

‫הוא לא רצה להיות תוקפני‪ .‬אך היא לא השאירה לו ברירה‪.‬‬

‫"אתה משקר! היא סתם ילדה קטנה!" רחלי צעקה מזועזעת‪" .‬איך אתה יכול‬

‫לאהוב אותה?"‬

‫תום התקרב אל הדלת ופתח אותה‪.‬‬

‫כעבור כמה דקות הוא דחף את המזוודות של רחלי החוצה ברעש והם נחתו‬

‫במסדרון מחוץ לדלת‪.‬‬

‫"מה? אתה נותן לי ללכת בגלל ילדה קטנה?" המחשבה על כך שתום אהב יותר‬

‫את נדיה מאשר אותה שיגעה אותה‪.‬‬

‫היא הייתה יותר מדיי גאה בעצמה מכדי שתוכל להשלים עם כך‪.‬‬

‫"אני אוהב אותה‪ .‬אני מעריך אותה‪ .‬אני שמח שיש לי אותה‪ .‬והיא באמת אוהבת‬

‫אותי‪ ".‬הוא אמר והביט לה הישר אל תוך עיניה השחורות‪.‬‬

‫רחלי צחקה במרירות‪.‬‬

‫"היא תזרוק אותך כמו סמרטוט ותעבור לחבר הבא ברגע שתתבגר!" היא צווחה‬

‫והתעמתה מולו‪.‬‬

‫הם עמדו פנים מול פנים‪.‬‬

‫"כמו שאת עשית לי כשעזבת לארצות הברית ועזבת אותי פה? הרי יכולת להישאר‬

‫אם רק רצית מספיק להיות איתי!" הוא כמעט ירק על פניה‪ .‬אך הוא התאפק‪.‬‬

‫הכעס בעבע בעורקיו‪.‬‬

‫רחלי נראתה מופתעת יותר מאשר פגועה‪ .‬היא לא ציפתה לזה ממנו‪.‬‬

‫"זה כבר עבר‪ .‬זה לא משנה‪ .‬את עזבת אותי למרות שהיית משוכנעת שלא‪ .‬נדיה‬

‫לא תעשה זאת‪ ".‬הוא אמר בתקיפות‪.‬‬

‫‪- 343 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"לך תדע‪ .‬אולי אחרי מה שאמרתי לה היא לא תחזור אליך יותר‪ ".‬היא סיננה‬

‫ויצאה מביתו‪" .‬ואז תרצה להיות איתי‪ .‬ואני אחכה לרגע הזה בזרועות פתוחות‪".‬‬

‫קולה הדהד במסדרון‪.‬‬

‫בלי לחשוב פעמיים הוא טרק את הדלת בפניה וזינק את הטלפון הנייד שלו‪.‬‬

‫הוא חייג את המספר שלה‪.‬‬

‫שוב לא היה מענה‪.‬‬

‫בחייך‪ ,‬נדיה!‬

‫תעני בבקשה!‬

‫בבקשה תעני לי‪.‬‬

‫אך היא לא ענתה‪ .‬נראה שהיא כיבתה את הטלפון הנייד שלה‪.‬‬

‫כשהוא יצא מביתו לכיוון החנייה רחלי כבר לא הייתה שם עם המזוודות שלה‪.‬‬

‫הוא שמח על כך‪.‬‬

‫הלוואי והכול היה פשוט חלום רע‪ .‬סיוט‪ .‬חלום בלהות‪ .‬רק לא המציאות‪.‬‬

‫אך זו הייתה המציאות‪.‬‬

‫הוא נכנס לאוטו שלו והתניע במהירות‪.‬‬

‫'תנשום עמוק'‪ .‬אמר לעצמו‪' .‬תירגע‪ .‬אני אלך לבית שלה‪ .‬אני אסביר לה הכול‬

‫בקול רגוע‪ .‬היא תבין‪ .‬היא תראה שאני לא משקר‪ .‬הכול יהיה בסדר‪ .‬הכול יהיה‬

‫בסדר‪'.‬‬

‫הוא יצא מהחנייה ונסע קדימה‪.‬‬

‫הכול יהיה בסדר‪...‬‬

‫הכול חייב להיות בסדר‪...‬‬

‫אך למה הוא חשש כל כך אם הכול היה פשוט כל כך?!‬

‫‪- 344 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫נשמתי את האוויר הצלול של הים והרגשתי אותו חודר לריאותיי‪.‬‬

‫אם משהו נשאר טהור בעולם הזה‪ ,‬זה היה האוויר הזה‪.‬‬

‫הרגשתי שכל השאר פשוט התקלקל‪.‬‬

‫הלכתי בדממה על החוף כשרגליי היחפות מתחפרות בחול ומחשבותיי מארחות לי‬

‫חברה‪.‬‬

‫הייתי לבדי‪ ,‬בחוף הים של תל אביב‪ ,‬מהרהרת בכל האירועים שקרו בשנה‬

‫האחרונה‪.‬‬

‫החל מהרגע שבו אב נסע לחופשה מהעבודה עד לרגע הזה שבו נשבר לי הלב‪.‬‬

‫רק תחשבי על זה נדיה‪ ,‬חשבתי במרירות מה‪ .‬כל מה שרצית אז‪ ,‬היה להתאהב‪,‬‬

‫שיהיה לך חבר‪ ,‬לשמוח‪...‬‬

‫ומה קבלת כתוצאה מכך?‬

‫שברון לב‪.‬‬

‫הייתכן שהייתי תמימה כל כך וחשבתי שזה בחיים לא יקרה?‬

‫איך יכולתי לחשוב שאהבה מביאה איתה רק שמחה?‬

‫הרי עכשיו זה ברור לי שאהבה ודמעות שזורות זו בזו‪.‬‬

‫וסיפור האהבה שלי ושל תום היה כל דבר‪ ,‬אך לא פשוט‪.‬‬

‫הכול הסתבך לנו מול העיניים‪ .‬השקרים‪ ,‬האמיתות‪ ,‬הרגשות‪...‬‬

‫אם ככה נראתה כל מערכת יחסים לא רציתי להיות מאוהבת‪ .‬לא רציתי שיהיה לי‬

‫חבר‪ ,‬בן זוג‪.‬‬

‫רציתי להיות לבד‪ .‬שלווה‪ .‬כמו פעם‪.‬‬

‫אך לא הצלחתי‪.‬‬

‫לאחר שחוויתי את ה"ביחד" הזה עם תום ‪ -‬לבד נראה לי בלתי אפשרי‪ .‬לבד נראה‬

‫לי כמו תהום אפלה‪.‬‬

‫כל כך אהבתי אותו שלא יכולתי לנשום כמו שצריך‪ .‬נשרפתי מבפנים‪.‬‬

‫‪- 345 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫התקרבתי אל המים והרשתי לאצבעות רגליי להירטב‪.‬‬

‫הסתכלתי על כל השחור הזה של המים וייחלו לכך שהם יבלעו אותי חייה‪.‬‬

‫החוף היה שקט‪.‬‬

‫לא היו שם הרבה אנשים היום‪ .‬המים היו קרים מדי לרחצה ורוב האנשים בטח‬

‫חיכו לקיץ‪.‬‬

‫הקיץ שעבר‪...‬‬

‫הכול קרה אז‪.‬‬

‫נוגה סחבה אותי ביחד איתה ועם איתי לחוף הים עם החברים של איתי ואני‬

‫הסכמתי‪.‬‬

‫אם הייתי מסרבת אז‪ ...‬שום דבר ממה שקרה בשנה האחרונה לא היה קורה‪.‬‬

‫ואיזה מחשבה מוזרה ובלתי אפשרית זאת‪.‬‬

‫הרי אי אפשר לשנות את כל מה שקרה?‬

‫האם הייתי מעדיפה לא להכיר את תום בכלל ולא להתאהב ולא להיפגע?‬

‫בעטתי במים הקרים והם השפריצו עליי בתורם‪.‬‬

‫הלב שלי ידע שהדבר היחיד בחיי שהיה לו ערך היה ההיכרות עם תום‪ .‬צחקתי‬

‫כמתוך עוויתות של כאב‪.‬‬

‫איזו טיפשה‪.‬‬

‫איזו פתטית‪.‬‬

‫התאהבת באופן נואש בבחור שהוא מבוגר ממך בשש שנים‪.‬‬

‫התאהבת וחשבת שאת יכולה לצאת מזה שלמה ולא להיפגע‪.‬‬

‫טיפשה‪.‬‬

‫דמעות ירדו מעיניי ונתתי להן לזלוג בלי הפרעה‪.‬‬

‫‪- 346 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫אני חייבת להוציא את המועקה הזאת מתוכי‪ .‬אני חייבת להוציא את תום מתוכי‪,‬‬

‫מהלב שלי‪ ,‬מהגוף שלי‪ ,‬מהנשמה שלי‪...‬‬

‫תום הגיע אל הבית שלה ודפק בדלת בעוצמה‪.‬‬

‫נוגה פתחה לו את הדלת עם חיוך‪.‬‬

‫'למה היא מחייכת?' תום תהה לעצמו ואז התעשת‪.‬‬

‫"מה נשמע‪ ,‬תום?" היא חייכה‪.‬‬

‫הבטן שלה הייתה ממש גדולה‪ .‬היא ממש הלכה מלפניה כמו בן אדם משל עצמו‪.‬‬

‫"בסדר‪ ,‬נדיה פה?" הוא אמר בחיפזון‪.‬‬

‫נוגה משכה בכתפיה‪.‬‬

‫"האמת שאני לא יודעת איפה היא‪ .‬היא לא עונה לי לטלפון‪ .‬אבל יש לי חדשות‬

‫טובות בשבילה!" היא חייכה‪.‬‬

‫"איזה חדשות?" הוא מלמל בהיסח דעת‪.‬‬

‫"דבר ראשון‪ ,‬הגיע מכתב מקונסרבטוריון בפראג‪ ".‬היא הושיטה לו את המעטפה‬

‫החתומה ששמה של נדיה היה כתוב עליה באותיות דפוס‪.‬‬

‫תום הנהן‪.‬‬

‫"ודבר שני‪ ,‬אימא קיבלה את המשמרת על קארין!"‬

‫"באמת? וואו‪ ".‬אמר תום בהשתאות‪" .‬סוף סוף‪ ...‬אבל נדיה הייתה בבית היום?"‬

‫נוגה חשבה לרגע‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬אני יודעת שהיא הייתה פה כי מישהו הכין מרק עוף ואורז‪ ...‬וזאת בטח היא‪".‬‬

‫תום הנהן בעצבנות‪.‬‬

‫'היא לא סיפרה לאחותה הגדולה שום דבר‪ ...‬היא נעלמה ואף אחד לא ידע איפה‬

‫היא!' חשב‪.‬‬

‫‪- 347 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"כן‪ "...‬נוגה הסתכלה על המכתבים על השולחן הקטן ונעצרה לפתע‪" .‬תום‪...‬‬

‫נראה לי שיש פה משהו ששייך לך‪".‬‬

‫עיניו בהו בה‪.‬‬

‫"כתוב פה 'לתום'‪ "...‬אמרה נוגה ומספרה לו את המכתב‪" .‬זה לא היה פה‬

‫אתמול‪ ...‬אז זה בשבילך‪".‬‬

‫"תודה‪ ".‬אמר תום ולקח את המכתב‪" .‬אני אלך עכשיו‪".‬‬

‫"בסדר‪ ".‬אמרה נוגה בשוויון נפש‪" .‬ואל תשכח לספר לנדיה שקארין חוזרת‬

‫הביתה!"‬

‫'אני אנסה לספר לה‪ '...‬הוא חשב בפחד‪.‬‬

‫כשהוא ישב במכונית שלו וידיו הרועדות פתחו את המכתב הוא חשש מהגרוע‬

‫מכל‪.‬‬

‫נדיה הייתה מאוד רגשנית וסנטימנטלית‪.‬‬

‫מי יודע מה ליאת אמרה לה?‬

‫ליבו נבעת אפילו מהמחשבה שזה המכתב האחרון שהיא שולחת לו‪.‬‬

‫הוא הביט בכתב ידה היפה והמסודר והחל לקרוא‪:‬‬

‫"תום היקר‪...‬‬

‫אני מניחה שעכשיו אני יודעת את האמת על הכול‪.‬‬

‫אין יותר שקרים בינינו‪ .‬אין יותר חוסר וודאות‪ .‬רק אמת‪.‬‬

‫וכבר אין 'אנחנו'‪...‬‬

‫מיותר לומר שפגעת בי בדרך שלא חשבתי שתפגע‪ .‬אתה שברת אותי‪ .‬שיחקת‬

‫ברגשות שלי‪ .‬היית צבוע ושקרן‪.‬‬

‫‪- 348 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ניצלת את הרגשות שלי כלפייך כדי לבלות איתי עד שליאת תחזור מארצות‬

‫הברית‪.‬‬

‫הכאבת לי‪ .‬באמת שהכאבת בדרך שלא ציפיתי‪.‬‬

‫אבל אם היית מסוגל לעשות את כל מה שעשית גם לי וגם לרחלי אני מבינה שאין‬

‫לך רגשות אליי ואף פעם לא היו‪.‬‬

‫יש לך רגשות בכלל?!‬

‫אין לי מספיק מקום בדף לתאר את האכזבה שלי ממך‪.‬‬

‫אני אוהבת אותך‪ .‬מאוד‪.‬‬

‫אולי יותר מדיי אפילו‪.‬‬

‫אבל איני מסוגלת להיות איתך‪.‬‬

‫איני מסוגלת להסתכל לך בעיניים‪.‬‬

‫במכתב הזה אני נפרדת ממך‪.‬‬

‫אני פשוט לא מסוגלת לראות אותך שוב‪.‬‬

‫אל תחפש אותי‪ .‬אל תתקשר אליי‪.‬‬

‫תחוס על מה שנשאר מהלב שלי‪.‬‬

‫מי שהייתה פעם שלך‪ ,‬נדיה‪".‬‬

‫תום בהה במכתב כלא מאמין‪.‬‬

‫"נדיה! לא! מה עשית?" הוא קרא בקול ודחף את ההגה בזעם ופחד כאחד‪.‬‬

‫הוא חייג את המספר שלה בעצבנות ושוב לא היה מענה‪.‬‬

‫"אלוהים! נדיה!" הוא קרא והתניע את המכונית‪" .‬איפה אני אחפש אותך? איפה?"‬

‫בסופו של דבר הוא מצא אותי‪.‬‬

‫‪- 349 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫עמדתי על השובר גלים ונתתי לגלים להשפריץ על מכנסיי ולהרטיב אותם עד‬

‫ברכיי‪.‬‬

‫לא היה שם אף אחד מלבדי על השובר גלים‪ .‬יכול להיות שבגלל זה הוא חשב‬

‫שזאת אני ורץ לפה במהירות‪.‬‬

‫מכאן לא יהיה לי לאן לברוח‪...‬‬

‫כשהוא התקרב ואחז בידי הצטמררתי מעונג וכאב בו זמנית‪.‬‬

‫לא הבטתי בו‪.‬‬

‫בחנתי את הנעליים שלו‪.‬‬

‫"נדיה!" הוא טלטל אותי‪" .‬משוגעת שכמותך! אהובה שלי! מה עשית? למה‬

‫השתגעת?! למה חשבת שאני משקר לך?!"‬

‫לא הצלחתי לענות‪.‬‬

‫רעדתי בתוך ידיו וכמעט התפוררתי כאבקה אל מול לעיניו‪.‬‬

‫בבקשה אל תפגע בי‪ ...‬חשבתי בכאב‪.‬‬

‫בבקשה לך מפה‪...‬‬

‫"תדברי איתי! נדיוש! בבקשה!" הוא ניסה לחבק אותי אך התנגדתי‪.‬‬

‫התרחקתי ממנו והגל שבא שטף את הרגליים של שנינו‪.‬‬

‫תום צחק כמטורף וחזק לאחוז בידיי‪.‬‬

‫"את הילדה הכי קטנה והכי מטורפת שאיי פעם הכרתי!" הוא קרא בקול‪" .‬לבוא‬

‫עד לפה! להירטב לחלוטין מהשובר גלים! למכתב לי מכתבים על פרידה‪"...‬‬

‫"אני ואתה לא ביחד‪ ".‬הצלחתי למלמל והבטתי בגלים‪.‬‬

‫הוא קירב אותי אליו וחשבתי שאני מתעלפת‪.‬‬

‫"בבקשה תפסיק‪ .‬אתה הכאבת לי מספיק עם השקרים שלך‪ ".‬לחשתי לתוך‬

‫החולצה שלו‪.‬‬

‫‪- 350 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"על מה את מדברת?" תום הזדעק‪" .‬אני לא שיקרתי! אני לא הארוס של רחלי ולא‬

‫חבר שלה! אני חבר שלך ורק שלך ואוהב רק אותך!"‬

‫"תפסיק לשקר!" התפרצתי עליו והלמתי באגרופי על חזהו‪.‬‬

‫הוא לא זז ממני במילימטר‪.‬‬

‫"אתה הבן אדם ‪ -‬שקרן ‪ -‬שאני ‪ -‬מכירה!" צעקתי‪.‬‬

‫המשכתי להכות אותו הכי חזק שהצלחתי עד שוויתרתי‪.‬‬

‫"תפסיקי‪ .‬תנשמי עמוק‪ ".‬הוא אמר כמעט ברוגע‪.‬‬

‫גל נוסף שטף את רגלינו והצטמררתי‪.‬‬

‫הרגשתי את מבטו נעוץ בי ולא מרפה‪.‬‬

‫"אני לא שיקרתי לך‪ ,‬נדיה‪ .‬את מקשיבה?"‬

‫הנהנתי בראשי קלות לנעליים שלו‪.‬‬

‫"אני לא עם רחלי‪ .‬אני גמרתי איתה ממזמן! מאז שהתחלנו להיות ביחד!" הוא קרא‬

‫בקול וניסה ללטף את פניי‪.‬‬

‫הסטתי את ידו לפני שהספקתי לעצור את עצמי‪.‬‬

‫יכולתי פשוט להיכנע לו‪ ...‬אך הפעם התעקשתי‪.‬‬

‫"ואתה אומר שלא קרה ביניכם כלום היום?" שאלתי והבטתי בפעם הראשונה אל‬

‫תוך עיניו‪.‬‬

‫תום הפנה את מבטו‪.‬‬

‫שקרן‪.‬‬

‫ניסיתי להיחלץ מאחיזתו שנותרה כנה והתייפחתי בידיו‪.‬‬

‫ראיתי שהוא נקלע בין הדחף לחבק אותי ובין הדחף לספר לי את האמת‪.‬‬

‫"פשוט תגיד לי‪ ,‬תום‪ ...‬תגיד לי שהיא הארוסה שלך‪ ".‬מלמלתי מבעד למסך‬

‫הדמעות‪.‬‬

‫"היא לא!‪"...‬‬

‫‪- 351 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אז מה קרה ביניכם היום?"‬

‫"היא ניסתה לנשק אותי‪ ".‬הוא מלמל בחשש‪.‬‬

‫הבטתי בו כלא מאמינה‪.‬‬

‫רחלי נישקה את תום‪...‬‬

‫נגעלתי‪.‬‬

‫"לא הרגשתי כלום‪ "-‬הוא ניסה לומר וקטעתי אותו‪.‬‬

‫כולי מזועזעת והמומה‪.‬‬

‫"אבל נישקת אותה!"‬

‫"זאת היא נישקה אותי ולא רציתי‪ "-‬הוא ניסה להיחלץ‪.‬‬

‫"לא אכפת לי! התנשקתם!" רתחתי מזעם‪.‬‬

‫לחיי היו אדומים ורגליי רטובות והייתי מבולבלת ולא מרוצה‪.‬‬

‫תום שחרר את אחיזתו מידי והלכתי לצד‪.‬‬

‫בהיתי במים השחורים המתנפצים על האבנים כשידי שלובות בחכי‪.‬‬

‫"אני הפסקתי את הנשיקה‪ .‬אבל הכי חשוב שלא הרגשתי דבר‪ ".‬הוא אמר וניסה‬

‫לגעת בכתפי‪.‬‬

‫התנערתי ממנו‪.‬‬

‫"לא אכפת לי‪ ,‬תום‪ ".‬מלמל מבעד לשפתיים קפוצות‪.‬‬

‫"את מתנהגת כמו ילדה קטנה!" הוא התפרץ לפתע והילך בעצבים לידי על‬

‫השובר גלים‪.‬‬

‫"אני ילדה קטנה!" החזרתי לו צעקה‪.‬‬

‫"אה! ממש קל בשבילך להסתתר מתחת לטענה הזאת! מתי תתבגרי כבר?" הוא‬

‫צעק‪.‬‬

‫הרגשתי שהוא סטר לי על הלחיים שגם ככה שרפו מחום‪.‬‬

‫כל גופי בער מכעס ורגש‪ .‬ותשוקה‪ .‬ואהבה‪ .‬ואכזבה‪.‬‬

‫‪- 352 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫תום‪...‬‬

‫"מתי תפסיק לשקר?" החזרתי לו שאלה כשהגלים שטפו את רגלינו‪.‬‬

‫"אני לא שיקרתי! סיפרתי לך את האמת‪ ".‬אמר תום בעצבים‪" .‬את ממש תינוקת!"‬

‫"ואתה מגעיל!" החזרתי לו באותה שנייה לפני ביכולתי לחשוב על משהו אחר‬

‫לומר‪" .‬אתה נישקת אותה‪"...‬‬

‫"תפסיקי לעשות מזה עניין!" הוא סובב את פלג גופי העליון אליו‪" .‬למה את כל‬

‫כך קשה?"‬

‫"תפסיק לצעוק עליי‪ ".‬אמרתי בקול שקט ועיניי דמעו‪" .‬אתה מפחיד אותי ככה‪".‬‬

‫תום עצם את עיניו לרגע וניסה להירגע‪.‬‬

‫"סליחה‪ ...‬אני מצטער‪ ...‬איבדתי את זה‪ ".‬הוא מלמל ונשק לי קלות על שפתיי‬

‫לפני שהצלחתי לזוז‪.‬‬

‫"מה‪"-‬‬

‫"אני אוהב אותך‪ ,‬נדיה! אני מזמן לא איתה‪ .‬אין לי רגשות אליה‪ .‬אני מצטער‬

‫שקרתה נשיקה‪ .‬תפסיקי‪ ".‬הוא אמר בלהט‪" .‬ותפסיקי לכתוב לי מכתבים כאלה‪.‬‬

‫אני אוהב אותך! את האחת שלי‪ ...‬האחת והיחידה‪".‬‬

‫קפאתי והבטתי בעיניו‪.‬‬

‫בכיתי‪.‬‬

‫"אל תבכי‪ ,‬נדיוש שלי‪ "...‬הוא ליטף את ראשי כשגל נוסף של מים הרטיב את‬

‫רגלינו‪.‬‬

‫חיבקתי אותו חזק ולא יכולתי לתאר בפניו את ההקלה שפשטה בכל חלקי גופי‬

‫למשמע המילים שלו‪ .‬הנחתי ללב שלי להקשיב לו‪.‬‬

‫ידעתי עכשיו שהוא לא שיקר לי‪.‬‬

‫ידעתי שהוא דבר אמת‪.‬‬

‫"אני אוהבת אותך‪ ...‬אתה האחד שלי‪ ,‬תום‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫‪- 353 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫תום צחק בקול רם ובהקלה‪.‬‬

‫"הפחדת אותי לאללה‪ ".‬הוא ציין‪" .‬משוגעת קטנה שכמותך‪".‬‬

‫"רחלי הפחידה אותי באמת‪ ".‬אמרתי כשאני עדיין מחובקת בתוך זרועותיו‪.‬‬

‫לא האמנתי לעצמי שהתכוונתי באמת להיפרד ממנו באותו לילה‪.‬‬

‫איך יכולתי?‬

‫ההיסטריה שלי גברה עליי‪ .‬החוסר אמון שלי נפלט החוצה כמו לבה מתוך הר‬

‫געש‪ .‬הלב שלי הבהב סימני אזהרה‪.‬‬

‫ובום‪.‬‬

‫נדלקתי‪.‬‬

‫נפגעתי‪.‬‬

‫לא טרחתי לבדוק את העובדות‪.‬‬

‫אם רק הייתי שואלת את תום קודם לכן כל זה לא היה קורה‪.‬‬

‫"נדיה‪ ",‬תום הביט בי וכרך את זרועותיו סביבי‪.‬‬

‫כבר לא הרגשתי רע‪.‬‬

‫"מה?" שאלתי‪.‬‬

‫חשבתי שהוא ישאל אם הוא יכול לנשק אותי אבל הוא רק שאל‪:‬‬

‫"אנחנו יכולים ללכת מפה? כבר ממש קר לי ברגליים‪".‬‬

‫הנהנתי וצחקתי‪.‬‬

‫הלכנו מחובקים לכל אורך שובר הגלים וכמעט לא דיברנו‪.‬‬

‫כל אחד היה עסוק בלהרגיע את העצבים הרופפים שלו מהדרמה‪.‬‬

‫התיישבנו במכונית ונסענו אליו‪.‬‬

‫לפתע נזכרתי שזה עדיין היום הולדת של תום‪ .‬והוא נהרס לגמרי בגלל כל מה‬

‫שקרה‪.‬‬

‫‪- 354 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫ישבנו על הספה של תום בסלון והתנשקנו‪.‬‬

‫התנשקנו כאילו אחז בנו שד‪ .‬התנשקנו בתשוקה כאילו לא התנשקנו כבר‬

‫חודשים‪.‬‬

‫מצאתי את עצמי מורידה את החולצה שלו והוא הוריד את החולצה שלי‪.‬‬

‫המשכנו להתנשק ולגעת אחד בשני עד לשלב שבו תום נעצר והתרחק מעט‪.‬‬

‫"למה התרחקת?" שאלתי כולי מבולבלת ולחיי לוהטות מתשוקה‪.‬‬

‫"עד כאן‪ ,‬נדיה‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬אל תתגרי בי יותר מזה או שלא אוכל להתאפק‬

‫עוד‪".‬‬

‫הוא הושיט לי את החולצה שלי אבל לא לבשתי אותה‪.‬‬

‫חשבתי על כך רגע אחד לפני שהתגבשה במוחי החלטה‪.‬‬

‫משהו שרציתי לעשות כבר מזמן‪.‬‬

‫לבשתי את החולצה בחזרה וחייכתי אליו‪.‬‬

‫זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא התבאס מכך שהפסקנו באמצע‪ .‬זאת לא‬

‫הייתה הפעם הראשונה שהוא נאלץ להדחיק את התשוקה שלו‪.‬‬

‫הוא תמיד כיבד את רצוני להפסיק אך לא הצליח להסתיר את האכזבה שלו כל‬

‫פעם מחדש‪.‬‬

‫"אני חושבת שהגיע הזמן‪ ".‬אמרתי לו בשקט‪.‬‬

‫"הגיע הזמן למה?" הוא שאל מבולבל‪.‬‬

‫חייכתי במבוכה‪.‬‬

‫תמיד הייתי נבוכה לדבר על דברים כאלה‪.‬‬

‫"החלטתי שאני רוצה אותך‪ .‬כאן ועכשיו‪ .‬אני לא רוצה לחכות עוד‪".‬‬

‫תום נראה מבולבל ונרגש‪.‬‬

‫"מה? את בטוחה? אני לא רוצה ללחוץ עלייך‪"-‬‬

‫"אני בטוחה‪ ".‬קטעתי אותו מהר‪.‬‬

‫‪- 355 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"זה בגלל היום הולדת שלי והריב?" תום שאל במהירות‪.‬‬

‫"ממש לא‪ ...‬אני לא רוצה לחכות עוד‪ ".‬אמרתי והצלחתי לחייך‪.‬‬

‫"אל תתביישי הכול יהיה בסדר‪ "...‬תום מלמל‪.‬‬

‫הוא נעמד ואז אסף אותי בידיו ונשא אותי אל חדר השינה‪.‬‬

‫כשנשכבתי על המיטה נתקפתי בהתרגשות מהולה בעצבים כשחשבתי על זה‪.‬‬

‫זהו זה‪.‬‬

‫זה הולך לקרות‪.‬‬

‫הפעם הראשונה שלך‪.‬‬

‫עם תום‪.‬‬

‫עם הבחור שאת אוהבת‪.‬‬

‫עם האחד שלך‪.‬‬

‫וואו‪.‬‬

‫"נדיה‪ ...‬לא חייבים לעשות שום דבר אם את לא בטוחה במאה אחוז‪ ".‬אמר תום‬

‫והביט בי‪.‬‬

‫העיניים שלו אמרו משהו אחר לגמרי‪ .‬יכולתי לראות את עיניו מפשיטות אותי‬

‫בדמיון בהנאה‪.‬‬

‫"תספיק‪ .‬אני רוצה‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫אך הוא לא האמין‪.‬‬

‫הוא התקשה להאמין בכך‪.‬‬

‫"אני לא רוצה ללחוץ עלייך בשום אופן אם את לא מוכנה‪ ".‬הוא מלמל והתקרב‬

‫אליי‪.‬‬

‫"אבל אני רוצה‪ .‬תום!" כמעט צעקתי‪" .‬כל כך קשה לך להאמין בזה?"‬

‫"כן!"‬

‫‪- 356 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הכול קרה לאט‪ .‬ומהר‪.‬‬

‫כמו מתוך סרט‪ .‬עדיין לא הצלחתי להפנים שבתוך הסרט הזה היינו אני ותום‪.‬‬

‫אחרי שהוא קילף ממני את בגדי כעלי כותרת של פרח ידיו שרטטו קווים דמיוניים‬

‫לכל אורך גופי‪.‬‬

‫ידיו היו בכל מקום וגם שפתיו‪.‬‬

‫הייתי בערפול חושים מוחלט‪.‬‬

‫אף פעם לא דמיינתי שאפשר להרגיש עוצמות כאלו של תשוקה שזורמת כמו‬

‫חשמל סטטי בכל הגוף‪.‬‬

‫התמסרתי לו לחלוטין‪.‬‬

‫וזה היה שונה מכל חלום שאיי פעם היה לי על עשיית אהבה‪.‬‬

‫הכול היה כה מרגש‪ .‬ומבלבל‪ .‬ומרטיט‪.‬‬

‫בכלל לא יכולתי לתאר לעצמי שככה קורים הדברים‪.‬‬

‫ניסיתי לשמור על קור רוח אך מאוד התרגשתי ולא ממש ידעתי למה לצפות‪.‬‬

‫תום היה הכי עדין שהוא הצליח להיות וכשסוף סוף היינו מחוברים הייתה זו‬

‫הרגשה אחרת‪.‬‬

‫לא מהעולם הזה‪.‬‬

‫עשינו אהבה‪.‬‬

‫עדיין לא יכולתי להאמין בכך‪.‬‬

‫הילדה הקטנה שבתוכי החלה לפנות את מקומה לבחורה צעירה‪ .‬מישהי שהיא‬

‫לא כל כך תמימה‪ .‬מישהי שמבינה בדברים כאלה‪.‬‬

‫אחרי שהכול נגמר שכבנו מחובקים ותהיתי אם תום מרוצה‪ .‬אם אני מרוצה‪.‬‬

‫הלב שלי עדיין פעם במהירות כפולה מהרגיל‪.‬‬

‫"את בסדר‪ ,‬אהובה שלי?" תום שאל כששכבנו בחשיכה מתחת לשמיכה‪.‬‬

‫‪- 357 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫"אני עדיין‪ ...‬וואו‪ "...‬הצלחתי לפלוט והאדמתי‪" .‬איך זה‪ ...‬היה בשבילך?"‬

‫"משהו לא מהעולם הזה‪ "...‬תום חייך אליי ונשק לי‪.‬‬

‫"הוצאת לי את המילים מהפה‪ ".‬צחקתי‪.‬‬

‫"את כל כך תמימה‪ ...‬קוסמת קטנה שלי‪ ".‬הוא ליטף את פניי‪" .‬אבל לא פגעתי‬

‫בך? את בטוחה שאת לא מתחרטת?"‬

‫"לא מתחרטת בכלל‪ ...‬אבל זה היה דיי כואב בהתחלה‪ ".‬מלמלתי‪.‬‬

‫"ככה זה בפעם הראשונה‪ ".‬הוא מלמל‪" .‬היית אמיצה מאוד‪".‬‬

‫צחקתי וגם הוא צחק‪.‬‬

‫"תום?"‬

‫"אתה עדיין מרגיש שאני ילדה קטנה ולא מבינה?"‬

‫"אממ‪ ..‬נראה לי שהילדה הקטנה מתחילה להיעלם בתוכך‪".‬‬

‫הוא אמר ונשק לשיערי‪.‬‬

‫כל כך אהבתי את הנשיקות שלו‪...‬‬

‫כל כך אהבתי אותו!‬

‫מבחני הבגרות עברו בהצלחה ותום קיבל תואר ראשון בפיזיקה‪.‬‬

‫ב‪ 3-‬ליולי נוגה ילדה תינוק בריא במשקל ‪ 3‬ק"ג בשם ליאור‪ .‬גיא היה שם כל הזמן‬

‫וליווה אותה בזמן הלידה‪.‬‬

‫כשנוגה נתנה לו להחזיק את התינוק בידיו והוא הביט בו בפליאה והשתאות היא‬

‫הסכימה לספר לנו שהיא וגיא חזרו להיות ביחד והם מאורסים‪ .‬היא רצתה לשמור‬

‫את כל העניין בסוד עד שתהיה בטוחה בכך‪ .‬התברר לי שגיא עזב את אפרת זמן‬

‫קצר לאחר שנוגה נכנסה לחודשה השביעי‪ .‬עכשיו נוגה והתינוק החדש עברו לגור‬

‫ביחד בבית שלו כתור משפחה חדשה‪.‬‬

‫‪- 358 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫קארין חזרה לביתנו ואימא קיבלה עליה משמרת מלאה‪ .‬התברר שכל אותו הזמן‬

‫שסוניה ואבא היו ביחד הם ניסו להיכנס להיריון‪ .‬כשסוניה הצליחה להיכנס‬

‫להיריון היא החליטה שהיא לא רוצה לטפל בתינוקת שלא שלה והחזיקה אלינו‬

‫את קארין ביחד עם סכום כספי נכבד עקב הטרחה והעצבים שבזבזה למשפחה‬

‫שלנו עם עורכי הדין‪.‬‬

‫אימא‪ ,‬בועז וקארין טסו לסופשבוע לפריז בו הם התחתנו בחתונה אזרחית וחזרו‬

‫לארץ בתור בעל ואישה‪.‬‬

‫באותו רגע הודעתי לאימא שתפקידי בבית הסתיים‪ .‬ועברתי לגור אצל תום‪.‬‬

‫"מה זאת אומרת תפקידך הסתיים?" היא מחתה‪.‬‬

‫"זאת אומרת שאני לא מבשלת יותר‪ .‬לא מנקה יותר‪ .‬לא מטפלת בקארין‪ .‬אני‬

‫מתחילה לחיות בשביל עצמי ובשביל תום‪ ".‬הודעתי לה בשמחה כשרכנתי מול‬

‫המזוודה שלי‪.‬‬

‫אימא נראתה כאילו היא בלעה לימון‪.‬‬

‫"מי ישמור על קארין? מי ינקה? מי יסדר?" היא אמרה בזעזוע‪.‬‬

‫"את‪ ".‬צחקקתי‪.‬‬

‫היא החמיצה את פניה ועזבה את החדר‪.‬‬

‫לא שמענו מאיתי ואביב כבר דיי הרבה זמן‪ .‬הם נעלמו מפני השטח‪ .‬וכמוהם‬

‫גם רחלי שכנראה טסה בחזרה לארצות הברית‪ .‬כשכל אלו היו רחוקים מאיתנו‪,‬‬

‫לא הייתה שום סיבה לכך שאני ותום לא נהיה מאושרים ביחד‪.‬‬

‫ובאמת היינו‪.‬‬

‫מאושרים ומאוהבים!‬

‫‪- 359 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫הגיוס שלי לצבא התקרב‪ .‬עדיין לא ידעתי לאן יגייסו אותי אך הנחתי שכשהרגע‬

‫יבוא אני כבר אדע‪.‬‬

‫בינתיים הלכתי לעבוד בחנות בגדים כדי להרוויח קצת כסף וגם לעזור לתום‪.‬‬

‫הוא היה קורא לי בצחוק "עקרת הבית קטנה שלי‪ ".‬הוא לא היה רגיל שהבית שלו‬

‫היה כה נקי‪ ,‬מצוחצח ומבריק‪ .‬המקרר תמיד היה מלא ותמיד היה מה לאכול‪.‬‬

‫ואם אתם שואלים אותי לגבי הקונסרבטוריון בפראג‪.‬‬

‫אז‪...‬‬

‫לא התקבלתי‪.‬‬

‫המכתב בישר לי שהם שמחו שהשתתפתי בתחרות אך לצערם הם קיבלו‬

‫משתתפים אחרים לבית הספר שלהם‪ .‬למרות שחשבתי שזה יפיל אותי‪ ,‬הכישלון‬

‫הזה שלי‪ ,‬דווקא קיבלתי אותו בצורה מדודה‪.‬‬

‫אחרי כמה זמן תום עשה לי הפתעה והזמין צוות של מובילים כדי שיביאו את‬

‫הפסנתר מהדירה הקודמת שלי לדירה שלו‪.‬‬

‫כשהגעתי ממשמרת ערב בעבודה ערב אחד הפסנתר שלי חיכה לי‪ .‬רק לי‪.‬‬

‫שמחתי כל כך‪.‬‬

‫אפילו הספקתי לסלוח לו‪ ,‬לפסנתר‪ ,‬על הכישלון שלי במבחן‪.‬‬

‫יהיו לי עוד מבחנים בעתיד‪...‬‬

‫זהו‪ .‬לא נותר לי הרבה מה לספר‪ .‬אז אני מניחה שזהו הסיפור של הסיפור שלי‪.‬‬

‫סיפור אהבה שהיה הכול חוץ מפשוט‪ .‬סיפור אהבה שסחף אותי למקומות שלא‬

‫ידעתי על קיומם‪ .‬סיפור אהבה שעורר בי רגשות שלא ידעתי על קיומם‪ .‬סיפור‬

‫אהבה שממנו למדתי והתבגרתי‪ .‬והכי חשוב‪ :‬התאהבתי‪.‬‬

‫‪- 360 -‬‬

 ‫סיפור אהבה פשוט – סבטלנה מקייב‬

‫'אז זהו‪ ,‬שזה עוד לא הסוף‪ '...‬חשב לעצמו תום בחיוך כשהוא הביט בדלפק‪,‬‬

‫מרוצה‪.‬‬

‫"אז איזה אתה בוחר? זאת או זאת?" שאל אותו המוכר בעניבה‪ ,‬מציג בפניו שתי‬

‫קופסאות קטנות בידו‪.‬‬

‫"זאת‪ ".‬תום אמר והצביע על הימנית‪" .‬את זאת היא תאהב יותר‪".‬‬

‫המוכר חייך‪.‬‬

‫"יש לך טעם יקר‪ ,‬בחור‪ ".‬הוא צקצק בלשונו‪.‬‬

‫"היא בחורה יקרה‪ ".‬אמר תום‪.‬‬

‫"יפה מאוד‪ ,‬אם כן‪ ".‬אמר המוכר והם התקדמו אל הקופה‪.‬‬

‫תום שילם למוכר ויצא מהחנות עם הקופסא הקטנה בידו‪.‬‬

‫הוא יצא החוצה אל השמש ומיהר לבחון שוב את הקופסא הקטנה שהכניס‬

‫לכיסו‪.‬‬

‫הוא פתח אותה‪.‬‬

‫אל מול עיניו נצצה טבעת זהב מיהלום‪.‬‬

‫'זה בהחלט עוד לא הסוף‪ '...‬הוא חייך לעצמו והחזיר אותה לכיסו‪' .‬זאת רק‬

‫ההתחלה‪'...‬‬

‫סוף‪.‬‬

‫כל הזכויות שמורות‪:‬‬

‫שם‪ :‬סבטלנה מקייב‬

‫גיל‪18 :‬‬

‫כתובת‪ :‬רח' עזרא ונחמיה ‪ ,5‬דירה ‪ ,1‬עמישב‪ ,‬פתח תקווה‪.‬‬

‫מיקוד‪49302 :‬‬

‫‪svetama@gmail.com‬‬

‫‪- 361 -‬‬