‫כבש לטבח מאת רואלד דאל (‪)1916-1990‬‬

‫החדר היה חם ונקי‪ ,‬הווילונות סגורים‪ ,‬שתי מנורות השולחן נדלקו ‪-‬‬
‫שלה וזה ליד הכיסא הריק ממול‪ .‬על המזנון מאחוריה‪ ,‬שניים‬
‫כוסות גבוהות‪ ,‬מי סודה‪ ,‬וויסקי‪ .‬קוביות קרח טריות בדלי התרמוס‪.‬‬
‫מרי מלוני חיכתה לבעלה שיגיע אליו מהעבודה‪.‬‬
‫מדי פעם היא הייתה מעלה מבט אל השעון‪ ,‬אבל בלי חרדה‪,‬‬
‫רק כדי לרצות את עצמה במחשבה שכל דקה שחלפה עשתה את זה‬
‫קרוב יותר לזמן שבו הוא יבוא‪ .‬היה סביבה אוויר חיוך איטי‪,‬‬
‫ועל כל מה שהיא עשתה‪ .‬טיפת הראש כשהיא התכופפה מעל התפירה שלה‬
‫היה רגוע באופן מוזר‪ .‬עורה ‪ -‬שכן זה היה החודש השישי שלה עם ילדה ‪ -‬היה‬
‫רכש איכות שקוף נפלא‪ ,‬הפה היה רך‪ ,‬והעיניים‪ ,‬עם‬
‫המראה הרגוע החדש שלהם‪ ,‬נראה גדול יותר כהה מבעבר‪ .‬כשהשעון אמר‬
‫עשר דקות לחמש‪ ,‬היא התחילה להקשיב‪ ,‬וכמה רגעים לאחר מכן‪ ,‬בדיוק כמו‬
‫תמיד‪ ,‬היא שמעה את הצמיגים על החצץ בחוץ‪ ,‬ואת דלת המכונית נטרקת‪ ,‬את‬
‫צעדים עוברים את החלון‪ ,‬המפתח מסתובב במנעול‪ .‬היא הניחה אותה בצד‬
‫תפר‪ ,‬קם והלך קדימה לנשק אותו כשהוא נכנס‪.‬‬
‫"שלום יקירי‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"שלום יקירי‪ ",‬הוא ענה‪.‬‬
‫היא לקחה את המעיל שלו ותלתה אותו בארון‪ .‬ואז היא הלכה‬
‫עברו והכין את המשקאות‪ ,‬חזק בשבילו‪ ,‬חלש בשבילו‬
‫ַע צָמ ה; ועד מהרה היא חזרה שוב בכיסאה עם התפירה‪,‬‬
‫והוא בשנייה‪ ,‬ממול‪ ,‬אוחז בכוס הגבוהה עם שניהם‬
‫ידיים‪ ,‬מנענעות אותו כך שקוביות הקרח צלצלו לצדדים‪.‬‬
‫עבורה‪ ,‬זה תמיד היה זמן מבורך ביום‪ .‬היא הכירה אותו‬
‫לא רצה לדבר הרבה עד שהמשקה הראשון יסתיים‪ ,‬והיא‪ ,‬עליה‬
‫צד‪ ,‬הסתפק בלשבת בשקט‪ ,‬ליהנות מחברתו לאחר השעות הארוכות לבד‬
‫בבית‪ .‬היא אהבה להתפנק בנוכחותו של האיש הזה‪ ,‬ולהרגיש ‪-‬‬
‫כמעט כמו שמשתזף מרגיש את השמש ‪ -‬הזוהר הגברי החם הזה שיצא ממנו‬
‫אליה כשהיו לבד ביחד‪ .‬היא אהבה אותו על הדרך שבה הוא ישב רפויה‬
‫בכיסא‪ ,‬על הדרך שבה הוא נכנס לדלת‪ ,‬או נע לאט על פני החדר איתו‬
 ‫צעדים ארוכים‪ .‬היא אהבה את הכוונה‪ ,‬המבט הרחוק בעיניו כשהן נחו בה‪,‬‬
‫הצורה המצחיקה של הפה‪ ,‬ובמיוחד הדרך שבה הוא שתק לגביו‬
‫עייפותו‪ ,‬יושב דומם עם עצמו עד שהוויסקי לקח חלק ממנו‬
‫ָר חֹוק‪.‬‬
‫‪ .1‬איך היית מתאר את האישה עד כה?‬
‫‪ .2‬באופן כללי‪ ,‬איך האישה מרגישה כלפי בעלה?‬
‫"עייף יקירי?"‬
‫"כן‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אני עייף‪ ",‬ובעודו דיבר‪ ,‬הוא עשה דבר יוצא דופן‪ .‬הוא‬
‫הרים את הכוס שלו ורוקן אותה בבליעה אחת למרות שעדיין היה חצי ממנה‪,‬‬
‫לפחות חצי ממנו נשאר‪ .‬היא לא ממש התבוננה בו‪ ,‬אבל היא ידעה מה הוא‬
‫עשתה כי היא שמעה את קוביות הקרח נופלות לאחור על קרקעית העץ‬
‫כוס ריקה כשהוריד את זרועו‪ .‬הוא עצר לרגע‪ ,‬רוכן קדימה פנימה‬
‫את הכיסא‪ ,‬ואז הוא קם וניגש לאט להביא לעצמו עוד אחד‪.‬‬
‫"אשיג את זה!" היא בכתה וקפצה‪.‬‬
‫"שב‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫כשהוא חזר‪ ,‬היא שמה לב שהמשקה החדש היה ענבר כהה עם‬
‫כמות הוויסקי שבו‪.‬‬
‫"יקירי‪ ,‬אני אביא את נעלי הבית שלך?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫היא התבוננה בו כשהחל ללגום מהמשקה הצהוב הכהה‪ ,‬והיא יכלה‬
‫לראות מערבולות שמנוניות קטנות בנוזל כי הוא היה כל כך חזק‪.‬‬
‫"אני חושבת שחבל"‪ ,‬היא אמרה‪" ,‬שכששוטר מגיע להיות בכיר‬
‫כמוך‪ ,‬הם משאירים אותו להסתובב על רגליו כל היום‪".‬‬
‫הוא לא ענה‪ ,‬אז היא כופפה את ראשה שוב והמשיכה איתה‬
‫ְת ִפיָר ה; אבל בכל פעם שהרים את המשקה אל שפתיו‪ ,‬היא שמעה את הקרח‬
‫קוביות מצלצלות על דופן הכוס‪.‬‬
‫"יקירי‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אתה רוצה שאביא לך גבינה? אני‬
‫לא הכנתי שום ארוחת ערב כי זה יום חמישי‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫"אם אתה עייף מכדי לאכול בחוץ‪ ",‬היא המשיכה‪" ,‬עדיין לא מאוחר מדי‪.‬‬
 ‫יש הרבה בשר ודברים במקפיא‪ ,‬ואתה יכול לקבל את זה כמו שצריך‬
‫כאן ואפילו לא לזוז מהכיסא"‪.‬‬
‫עיניה חיכו בו לתשובה‪ ,‬חיוך‪ ,‬הנהון קטן‪ ,‬אבל הוא לא‬
‫ִס יָמ ן‪.‬‬
‫"בכל מקרה‪ ",‬היא המשיכה‪" ,‬אני אביא לך קודם גבינה וקרקרים‪".‬‬
‫"אני לא רוצה את זה‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫היא נעה בחוסר נוחות בכיסאה‪ ,‬העיניים הגדולות עדיין מתבוננות בפניו‪" .‬אבל‬
‫אתה חייב לאכול! אני אתקן את זה בכל מקרה‪ ,‬ואז אתה יכול לקבל את זה או לא‪ ,‬איך‬
‫שאתה רוצה‪".‬‬
‫היא קמה והניחה את התפירה שלה על השולחן ליד המנורה‪.‬‬
‫‪ .3‬איך מרי מלוני מתייחסת לבעלה?‬
‫‪ .4‬איך הוא מתייחס אליה? למה אתה חושב שהוא מתנהג ככה?‬
‫"שב‪ ",‬הוא אמר‪" .‬רק לרגע‪ ,‬שב‪".‬‬
‫רק אז היא התחילה להיבהל‪.‬‬
‫"המשך‪ ",‬הוא אמר‪" .‬לשבת‪".‬‬
‫היא השפילה את עצמה לאחור בכיסא‪ ,‬מתבוננת בו כל הזמן‬
‫עם העיניים הגדולות והמבולבלות האלה‪ .‬הוא סיים את המשקה השני והיה‬
‫בוהה מטה לתוך הכוס‪ ,‬מזעיף את מצחו‪.‬‬
‫"תקשיב‪ ",‬הוא אמר‪" .‬יש לי משהו להגיד לך‪".‬‬
‫"מה זה‪ ,‬יקירי? מה הבעיה?"‬
‫כעת הוא נעשה חסר תנועה לחלוטין‪ ,‬והוא שמר על שלו‬
‫ראש למטה כך שהאור מהמנורה שלצדו נפל על פניו‬
‫החלק העליון של פניו‪ ,‬מותיר את הסנטר והפה בצל‪.‬‬
‫היא הבחינה ששריר קטן נע ליד הפינה של‬
‫עינו השמאלית‪.‬‬
‫"זה הולך להיות קצת הלם עבורך‪ ,‬אני חושש‪ ",‬הוא‬
‫אמר‪" .‬אבל חשבתי על זה עסקה טובה והחלטתי את זה‬
‫הדבר היחיד לעשות הוא לומר לך מיד‪ .‬אני מקווה שלא תאשימו אותי יותר מדי‪".‬‬
‫והוא אמר לה‪ .‬זה לא לקח הרבה זמן‪ ,‬ארבע או חמש דקות לכל היותר‪ ,‬והיא‬
‫נשאר דומם מאוד לאורך כל זה‪ ,‬צופה בו בסוג של אימה מטומטמת בזמן שהוא‬
‫התרחק ממנה יותר ויותר עם כל מילה‪.‬‬
 ‫"אז הנה‪ ",‬הוא הוסיף‪" .‬ואני יודע שזה די זמן רע להיות‬
‫אומר לך‪ ,‬אבל פשוט לא הייתה דרך אחרת‪ .‬כמובן שאתן לך‬
‫כסף ולראות שדואגים לך‪ .‬אבל לא באמת צריך להיות מהומה‪ .‬אני מקווה‬
‫לא בכל מקרה‪ .‬זה לא יהיה טוב מאוד עבור העבודה שלי"‪.‬‬
‫‪ .5‬מה אתה חושב שהוא אמר לה? למה?‬
‫‪ .6‬למה זה "די זמן רע לספר" לה את החדשות האלה?‬
‫‪ .7‬איך לדעתך היא תגיב? למה?‬
‫האינסטינקט הראשון שלה היה לא להאמין לכל זה‪ ,‬לדחות הכל‪ .‬זה עלה על דעתו‬
‫אותה שאולי הוא אפילו לא דיבר‪ ,‬שהיא עצמה דמיינה את המכלול‬
‫ָד ָב ר‪ .‬אולי‪ ,‬אם היא תמשיך בעניינים שלה ותתנהג כאילו לא‬
‫מאזינה‪ ,‬ואז מאוחר יותר‪ ,‬כשהיא התעוררה שוב‪ ,‬היא עלולה לא למצוא‬
‫מזה קרה אי פעם‪.‬‬
‫"אני אביא את הארוחה‪ ",‬היא הצליחה ללחוש‪ ,‬והפעם הוא לא הפסיק‬
‫ֶׁש ָלה‪.‬‬
‫כשהיא עברה את החדר היא לא יכלה להרגיש את רגליה נוגעות בחדר‬
‫קֹוָמ ה‪ .‬היא לא יכלה להרגיש כלום ‪ -‬מלבד בחילה קלה ורצון‬
‫ְלַה ִק יא‪ .‬הכל היה אוטומטי עכשיו ‪ -‬במורד המדרגות למרתף‪ ,‬האור‬
‫מתג‪ ,‬ההקפאה העמוקה‪ ,‬היד בתוך הארון אוחזת בראשון‬
‫חפץ שפגש‪ .‬היא הרימה אותו החוצה והסתכלה עליו‪ .‬זה היה עטוף בנייר‪ ,‬אז היא‬
‫הוריד את הנייר והסתכל בו שוב‪.‬‬
‫רגל כבש‪.‬‬
‫בסדר‪ ,‬אז הם יאכלו כבש לארוחת ערב‪ .‬היא נשאה אותו למעלה‪,‬‬
‫מחזיקה את העצם הדקה ‪ -‬קצהו בשתי ידיה‪ ,‬ובזמן שהיא עברה‬
‫בחדר המגורים‪ ,‬היא ראתה אותו עומד ליד החלון כשגבו אליו‬
‫אותה‪ ,‬והיא הפסיקה‪.‬‬
‫"למען השם‪ ",‬הוא אמר‪ ,‬שומע אותה‪ ,‬אבל לא הסתובב‪.‬‬
‫"אל תכין לי ארוחת ערב‪ .‬אני יוצא‪".‬‬
‫בשלב זה‪ ,‬מרי מלוני פשוט ניגשה מאחוריו ו‬
‫בלי שום הפסקה הניפה את רגל הטלה הגדולה והקפואה גבוה באוויר‬
‫והורידה אותו הכי חזק שהיא יכולה על העורף שלו‪.‬‬
 ‫באותה מידה יכלה להרביץ לו באלופת פלדה‪.‬‬
‫היא פסעה צעד אחורה‪ ,‬מחכה‪ ,‬והדבר המצחיק היה שהוא‬
‫נשאר לעמוד שם לפחות ארבע או חמש שניות‪ ,‬בעדינות‬
‫ִה תַנדְנדּות‪ .‬ואז הוא התרסק אל השטיח‪.‬‬
‫אלימות ההתרסקות‪ ,‬הרעש‪ ,‬השולחן הקטן שהתהפך‪ ,‬עזרו‬
‫להוציא אותה מההלם שלה‪ .‬היא יצאה לאט‪ ,‬מרגישה קרה ומופתעת‪ ,‬ו‬
‫היא עמדה זמן מה וממצמצת אל הגופה‪ ,‬עדיין מחזיקה את החתיכה המגוחכת של‬
‫בשר חזק בשתי ידיים‪.‬‬
‫בסדר‪ ,‬אמרה לעצמה‪ .‬אז הרגתי אותו‪.‬‬
‫זה היה יוצא דופן‪ ,‬עכשיו‪ ,‬עד כמה מוחה הפך להיות ברור פתאום‪ .‬היא‬
‫התחיל לחשוב מהר מאוד‪ .‬כאשתו של בלש‪ ,‬היא ידעה היטב מה‬
‫העונש יהיה‪ .‬זה היה בסדר‪ .‬זה לא שינה לה‪ .‬למעשה‪ ,‬זה‬
‫תהיה הקלה‪ .‬מצד שני‪ ,‬מה עם הילד? מה היו החוקים‬
‫על רוצחים עם ילדים שטרם נולדו? האם הרגו את שניהם ‪ -‬אמא ו‬
‫ֶיֶלד? או שחיכו עד החודש העשירי? מה הם עשו?‬
‫‪ .8‬מה מרי מלוני הולכת לעשות עכשיו?‬
‫‪ .9‬למה ההריון שלה חשוב בחלק הזה של הסיפור?‬
‫מרי מלוני לא ידעה‪ .‬והיא בהחלט לא הייתה מוכנה לקחת א‬
‫ִה זַד ְמ נּות‪.‬‬
‫היא נשאה את הבשר למטבח‪ ,‬הניחה אותו בתבנית‪ ,‬הדליקה את התנור‬
‫גבוה‪ ,‬ודחף לא פנימה‪ .‬אחר כך היא רחצה את ידיה ורצה למעלה אל הקומה‬
‫חדר שינה‪ .‬היא התיישבה מול המראה‪ ,‬סידרה את שערה‪ ,‬נגעה בשפתיה‬
‫ופנים‪ .‬היא ניסתה לחייך‪ .‬זה יצא די מוזר‪ .‬היא ניסתה שוב‪.‬‬
‫"שלום סם‪ ",‬היא אמרה בבהירות‪ ,‬בקול‪.‬‬
‫גם הקול נשמע מוזר‪.‬‬
‫"אני רוצה קצת תפוחי אדמה בבקשה‪ ,‬סם‪ .‬כן‪ ,‬ואני חושב שפחית אפונה‪".‬‬
‫זה היה יותר טוב‪ .‬גם החיוך וגם הקול יצאו טוב יותר עכשיו‪.‬‬
‫היא התאמנה על זה עוד כמה פעמים‪ .‬ואז היא רצה למטה‪ ,‬לקחה את המעיל שלה‪,‬‬
‫יצא מהדלת האחורית‪ ,‬במורד הגן‪ ,‬אל הרחוב‪.‬‬
‫השעה עדיין לא הייתה שש והאורות עדיין דלקו במכולת‪.‬‬
 ‫"שלום סם‪ ",‬היא אמרה בבהירות וחייכה אל האיש שמאחורי הדלפק‪.‬‬
‫"למה‪ ,‬ערב טוב‪ ,‬גברת מלוני‪ .‬מה שלומך?"‬
‫"אני רוצה קצת תפוחי אדמה בבקשה‪ ,‬סם‪ .‬כן‪ ,‬ואני חושב שפחית אפונה‪".‬‬
‫האיש הסתובב והושיט את ידו מאחוריו על המדף לחפש את האפונה‪.‬‬
‫"פטריק החליט שהוא עייף ולא רוצה לאכול בחוץ הלילה"‪ ,‬אמרה‬
‫אֹותֹו‪" .‬אנחנו בדרך כלל יוצאים בימי חמישי‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬ועכשיו הוא תפס אותי‬
‫בלי ירקות בבית‪".‬‬
‫"אז מה עם בשר‪ ,‬גברת מלוני?"‬
‫"לא‪ ,‬יש לי בשר‪ ,‬תודה‪ .‬קיבלתי שוק טלה נחמד מהמקפיא"‪.‬‬
‫"אוי‪".‬‬
‫"אני לא כל כך אוהב לבשל את זה קפוא‪ ,‬סם‪ ,‬אבל אני לוקח סיכון‬
‫זה הפעם‪ .‬אתה חושב שזה יהיה בסדר?"‬
‫"באופן אישי‪ ",‬אמר המכולת‪" ,‬אני לא מאמין שזה משנה‪ .‬אתה‬
‫רוצה את תפוחי האדמה האלה באיידהו?"‬
‫"אה כן‪ ,‬זה יהיה בסדר‪ .‬שניים כאלה‪".‬‬
‫"עוד משהו?" המכולת הטה את ראשו לצד אחד‪ ,‬מביט בה‬
‫בנעימות‪" .‬מה דעתך אחר כך? בשביל מה אתה הולך לתת לו‬
‫לאחר מכן?"‬
‫"ובכן ‪ -‬מה היית מציע‪ ,‬סם?"‬
‫האיש הציץ סביב החנות שלו‪" .‬מה דעתך על פרוסה גדולה ויפה של‬
‫עוגת גבינה? אני יודע שהוא אוהב את זה‪".‬‬
‫"מושלם‪ ",‬היא אמרה‪" .‬הוא אוהב את זה‪".‬‬
‫וכשהכל היה עטוף והיא שילמה‪ ,‬היא לבשה את המבריק שלה‬
‫חייך ואמר‪" ,‬תודה לך‪ ,‬סם‪ .‬לילה טוב‪".‬‬
‫"לילה טוב‪ ,‬גברת מלוני‪ .‬ותודה לך‪".‬‬
‫‪ .10‬מה דעתך על התנהגותה של גברת מלוני בחנות המכולת? האם זה‬
‫ְמ ִציאּוִת י?‬
‫‪ .11‬האם אתה חושב שהיא משחקת‪ ,‬או שהיא בהלם? למה?‬
‫ועכשיו‪ ,‬אמרה לעצמה כשמיהרה לחזור‪ ,‬כל מה שהיא עושה עכשיו‪ ,‬היא‬
‫חזרה הביתה אל בעלה והוא חיכה לארוחת הערב שלו; והיא‬
 ‫חייב לבשל את זה טוב‪ ,‬ולעשות את זה טעים ככל האפשר כי העני היה‬
‫עייף; ואם‪ ,‬כשנכנסה לבית‪ ,‬מצאה במקרה משהו‬
‫יוצא דופן‪ ,‬או טרגי‪ ,‬או נורא‪ ,‬אז כמובן שזה יהיה הלם והיא הייתה עושה זאת‬
‫להיות מטורף מצער ואימה‪ .‬שימו לב‪ ,‬היא לא ציפתה למצוא‬
‫כל דבר‪ .‬היא בדיוק הלכה הביתה עם הירקות‪ .‬גברת פטריק מלוני‬
‫הולכת הביתה עם הירקות ביום חמישי בערב לבשל לה ארוחת ערב‬
‫ַּבַע ל‪.‬‬
‫זו הדרך‪ ,‬אמרה לעצמה‪ .‬תעשה הכל נכון וטבעי‪ִ .‬לְׁש מֹור‬
‫דברים טבעיים לחלוטין ולא יהיה צורך בשום משחק‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬כשהיא נכנסה למטבח דרך הדלת האחורית‪ ,‬היא הייתה‬
‫מזמזמת לעצמה מנגינה קטנה ומחייכת‪.‬‬
‫"פטריק!" היא התקשרה‪" .‬מה שלומך‪ ,‬יקירי?"‬
‫היא הניחה את החבילה על השולחן ועברה אל הסלון;‬
‫וכאשר ראתה אותו שוכב שם על הרצפה עם רגליו כפולות למעלה ואחת‬
‫זרוע מעוותת לאחור מתחת לגופו‪ ,‬זה באמת היה די הלם‪ .‬כל הישן‬
‫אהבה וגעגועים אליו עלו בתוכה‪ ,‬והיא רצה אליו‪ ,‬כרעה ברך‬
‫למטה לידו‪ ,‬והחלה לבכות את לבה‪ .‬זה היה קל‪ .‬שום משחק לא היה‬
‫נחוץ‪.‬‬
‫כעבור כמה דקות היא קמה וניגשה לטלפון‪ .‬היא הכירה את‬
‫מספר תחנת המשטרה‪ ,‬וכשהאיש בקצה השני ענה‪ ,‬היא‬
‫קרא לו‪" ,‬מהר! בוא מהר! פטריק מת!"‬
‫"מי מדבר?"‬
‫"גברת‪ .‬מלוני‪ .‬גברת פטריק מלוני‪".‬‬
‫"אתה מתכוון שפטריק מלוני מת?"‬
‫"אני חושבת שכן‪ ",‬היא התייפחה‪" .‬הוא שוכב על הרצפה ואני חושב שהוא מת"‪.‬‬
‫"תגיע מיד‪ ",‬אמר האיש‪.‬‬
‫המכונית הגיעה מהר מאוד‪ ,‬וכשהיא פתחה את דלת הכניסה‪ ,‬שתיים‬
‫שוטר נכנס פנימה‪ .‬היא הכירה את שניהם ‪ -‬היא הכירה כמעט את כל הגברים‬
‫מתחם ‪ -‬והיא נפלה ישר על כיסא‪ ,‬ואז ניגשה להצטרף לשנייה‪,‬‬
‫שנקרא או'מאלי‪ ,‬כורע ליד הגוף‪.‬‬
 ‫"האם הוא מת?" היא בכתה‪.‬‬
‫"אני חושש שכן‪ .‬מה קרה?"‬
‫בקצרה‪ ,‬היא סיפרה את סיפורה על יציאה למכולת וחזרה‬
‫למצוא אותו על הרצפה‪ .‬בזמן שהיא דיברה‪ ,‬בכתה ודיברה‪ ,‬נונן‬
‫גילה כתם קטן של דם קרוש על ראשו של המת‪ .‬הוא‬
‫הראה את זה לאומאלי שקם מיד ומיהר לטלפון‪.‬‬
‫עד מהרה החלו גברים אחרים להיכנס לבית‪ .‬קודם רופא‪ ,‬אחר כך שניים‬
‫בלשים‪ ,‬שאחד מהם הכירה בשמו‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬צלם משטרה‬
‫הגיע וצילם‪ ,‬ואדם שידע על טביעות אצבע‪ .‬היה‬
‫הרבה לחישות ומלמלים ליד הגופה‪ ,‬והבלשים‬
‫המשיך לשאול אותה הרבה שאלות‪ .‬אבל הם תמיד התייחסו אליה באדיבות‪ .‬היא אמרה‬
‫הסיפור שלה שוב‪ ,‬הפעם ממש מההתחלה‪ ,‬כשפטריק נכנס‪,‬‬
‫והיא תפרה‪ ,‬והוא היה עייף‪ ,‬כל כך עייף שהוא לא רצה לצאת בשבילו‬
‫ֲא רּוַח ת ֶע ֶר ב‪ .‬היא סיפרה איך היא הכניסה את הבשר לתנור ‪-‬‬
‫"זה שם עכשיו‪ ,‬מבשל" ‪ -‬ואיך היא חמקה החוצה‬
‫המכולת של ירקות‪ ,‬וחזור למצוא אותו‬
‫שוכב על הרצפה‪.‬‬
‫איזה מכולת?" שאל אחד הבלשים‪.‬‬
‫היא אמרה לו‪ ,‬והוא הסתובב ולחש‬
‫משהו לבלש השני שהלך מיד‬
‫בחוץ לרחוב‪.‬‬
‫תוך חמש עשרה דקות הוא חזר עם דף הערות‪,‬‬
‫והיה עוד לחישה‪ ,‬ובאמצעותה התייפחות‬
‫היא שמעה כמה מהמשפטים הלוחשים ‪ ..." -‬פעלה די‬
‫נורמלי‪...‬עליז מאוד‪...‬רצה לתת לו טוב‬
‫ארוחת ערב‪ ...‬אפונה‪ ...‬עוגת גבינה‪ ...‬בלתי אפשרי שהיא‪"...‬‬
‫‪ .12‬על מה הבלשים מדברים?‬
‫‪ .13‬אתה חושב שהם חושדים בגברת מלוני בכלל? להסביר‪.‬‬
‫לאחר זמן מה‪ ,‬הצלם והרופא עזבו ושני גברים נוספים‬
‫נכנס ולקח את הגופה על אלונקה‪ .‬ואז הלך איש טביעות האצבע‬
 ‫ָר חֹוק‪ .‬שני הבלשים נשארו‪ ,‬וכך גם שני השוטרים‪ .‬הם היו‬
‫נחמד אליה במיוחד‪ ,‬וג'ק נונן שאל אם היא לא מעדיפה ללכת‬
‫במקום אחר‪ ,‬אולי לבית אחותה‪ ,‬או לאשתו שלו מי תרצה‬
‫לטפל בה ולהעמיד אותה ללילה‪.‬‬
‫לא‪ ,‬היא אמרה‪ .‬היא לא הרגישה שהיא יכולה לזוז אפילו חצר כרגע‪.‬‬
‫האם נורא אכפת להם שהיא נשארה בדיוק איפה שהייתה עד שתרגיש טוב יותר‪.‬‬
‫היא לא הרגישה טוב מדי כרגע‪ ,‬היא ממש לא הרגישה‪.‬‬
‫אז לא עדיף לה לשכב על המיטה? שאל ג'ק נונן‪.‬‬
‫לא‪ ,‬היא אמרה‪ .‬היא הייתה רוצה להישאר בדיוק איפה שהייתה‪ ,‬בכיסא הזה‪ .‬קצת‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬אולי‪ ,‬כשהיא תרגיש טוב יותר‪ ,‬היא תזוז‪.‬‬
‫אז הם השאירו אותה שם בזמן שהם עסקו בעסקיהם‪ ,‬חיפשו את‬
‫ַּבִית‪ .‬מדי פעם שאל אותה אחד הבלשים שאלה נוספת‪.‬‬
‫לפעמים ג'ק נונן דיבר אליה בעדינות כשהוא עבר ליד‪ .‬בעלה‪ ,‬הוא‬
‫אמר לה‪ ,‬נהרג ממכה על עורף הראש שניתנה עם א‬
‫כלי קהה כבד‪ ,‬כמעט בוודאות חתיכת מתכת גדולה‪ .‬הם היו‬
‫מחפש את הנשק‪ .‬יכול להיות שהרוצח לקח אותו איתו‪ ,‬אבל על‬
‫מצד שני‪ ,‬ייתכן שהוא זרק אותו או החביא אותו איפשהו במקום‪.‬‬
‫"זה הסיפור הישן‪ ",‬הוא אמר‪" .‬תביא את הנשק‪ ,‬ויש לך את האיש‪".‬‬
‫מאוחר יותר ניגש אחד הבלשים והתיישב לידה‪ .‬האם היא ידעה‪ ,‬הוא‬
‫שאלו‪ ,‬על כל דבר בבית שיכול היה לשמש כנשק? היה‬
‫אכפת לה להסתכל מסביב כדי לראות אם משהו חסר ‪-‬‬
‫מפתח מפתח גדול מאוד‪ ,‬למשל‪ ,‬או אגרטל מתכת כבדה‪.‬‬
‫לא היו להם אגרטלים ממתכת כבדה‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫"או מפתח גדול?"‬
‫היא לא חשבה שיש להם מפתח גדול‪ .‬אבל יכול להיות שיש‬
‫כמה דברים כאלה במוסך‪.‬‬
‫החיפוש נמשך‪ .‬היא ידעה שיש אחרים‬
‫שוטרים בגינה מסביב לבית‪ .‬היא יכלה לשמוע‬
‫צעדיהם על החצץ שבחוץ‪ ,‬ולפעמים ראתה א‬
‫הבזק של לפיד דרך חריץ בווילונות‪ .‬זה התחיל להגיע‬
 ‫מאוחר‪ ,‬כמעט תשע היא הבחינה לפי השעון על המעטפת‪ .‬ה‬
‫נראה שארבעה גברים שחיפשו בחדרים התעייפו‪ ,‬א‬
‫זוטת עצבנית‪.‬‬
‫"ג'ק‪ ",‬היא אמרה‪ ,‬בפעם הבאה שסמל נונן עבר‪" .‬היית‬
‫אכפת לך לתת לי משקה?"‬
‫"בטח שאתן לך משקה‪ .‬אתה מתכוון לוויסקי הזה?"‬
‫"כן בבקשה‪ .‬אבל רק אחד קטן‪ .‬זה עלול לגרום לי להרגיש טוב יותר"‪.‬‬
‫הוא הושיט לה את הכוס‪.‬‬
‫"למה אין לך אחד בעצמך‪ ",‬היא אמרה‪" .‬בטח אתה נורא עייף‪.‬‬
‫בבקשה תעשה‪ .‬היית מאוד טוב אלי‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬הוא ענה‪" .‬זה אסור בהחלט‪ ,‬אבל אני יכול לקחת רק טיפה‬
‫כדי להמשיך הלאה‪".‬‬
‫‪ .14‬איך מתנהלת חקירת המשטרה?‬
‫‪ .15‬מה לדעתך יקרה אחר כך?‬
‫בזה אחר זה נכנסו האחרים והשתכנעו ללגום קצת‬
‫וויסקי‪ .‬הם עמדו מסביב במבוכה למדי עם המשקאות בידיים‪,‬‬
‫לא נוח בנוכחותה‪ ,‬מנסה לומר לה דברים מנחמים‪ .‬סמל‬
‫נונן שוטט למטבח‪ ,‬יצא במהירות ואמר‪" ,‬תראי‪ ,‬גברת‪.‬‬
‫מלוני‪ .‬אתה יודע שהתנור שלך עדיין דולק‪ ,‬והבשר עדיין בפנים‪".‬‬
‫"אוי יקירי!" היא בכתה‪" .‬ככה זה!"‬
‫"כדאי לי לכבות את זה בשבילך‪ ,‬לא?"‬
‫"האם תעשה את זה‪ ,‬ג'ק‪ .‬תודה רבה לך‪".‬‬
‫כשהסמל חזר בפעם השנייה‪ ,‬היא הביטה בו יחד איתה‬
‫עיניים גדולות וכהות דומעות‪" .‬ג'ק נונן‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"כן?"‬
‫"האם תעשה לי טובה קטנה ‪ -‬אתה והאחרים האלה?"‬
‫"אנחנו יכולים לנסות‪ ,‬גברת מלוני‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬היא אמרה‪" .‬הנה כולכם‪ ,‬וגם חברים טובים של פטריק היקר‪,‬‬
‫ועוזר לתפוס את האיש שהרג אותו‪ .‬אתה בטח נורא רעב עד‬
‫עכשיו כי עבר זמן ארוחת הערב שלך‪ ,‬ואני יודע שפטריק לעולם לא יעשה זאת‬
 ‫סלח לי‪ ,‬אלוהים יברך את נפשו‪ ,‬אם הרשתי לך להישאר בביתו בחוץ‬
‫מציע לך אירוח הגון‪ .‬למה שלא תאכל את הטלה הזה שנמצא ב‬
‫תנור? זה יהיה מבושל בדיוק עכשיו‪".‬‬
‫"לא היה חולם על זה‪ ",‬אמר סמל נונן‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ",‬היא התחננה‪" .‬בבקשה תאכל את זה‪ .‬אישית לא יכולתי לגעת בדבר‪,‬‬
‫בטח לא מה שהיה בבית כשהוא היה כאן‪ .‬אבל זה בסדר בשביל‬
‫אתה‪ .‬זו תהיה טובה עבורי אם תאכל את זה‪ .‬אז אתה יכול להמשיך בעבודה שלך‬
‫שוב לאחר מכן‪".‬‬
‫בין ארבעת השוטרים היו היסוסים רבים‪ ,‬אבל הם‬
‫היו רעבים בעליל‪ ,‬ובסוף הם שוכנעו להיכנס למטבח‬
‫ולעזור לעצמם‪ .‬האישה נשארה במקום שהייתה והקשיבה להם‬
‫מדברים בינם לבין עצמם‪ ,‬קולם עבה ומרושל בגלל פיהם‬
‫היו מלאים בבשר‪.‬‬
‫"קח עוד קצת‪ ,‬צ'רלי?"‬
‫"לא‪ .‬עדיף לא לסיים את זה‪".‬‬
‫"היא רוצה שנסיים את זה‪ .‬היא אמרה כך‪ .‬תעשה לה טובה‪".‬‬
‫"אוקיי אז‪ .‬תן לי עוד קצת‪".‬‬
‫"זה מועדון גדול שהבחור בטח השתמש בו כדי להכות את פטריק המסכן"‪ ,‬אחד‬
‫מהם אמר‪" .‬הרופא אומר שהגולגולת שלו נופצה לרסיסים בדיוק כמו‬
‫מפטיש"‪.‬‬
‫"בגלל זה זה אמור להיות קל‬
‫למצוא‪".‬‬
‫"בדיוק מה שאני אומר‪".‬‬
‫"מי שעשה את זה‪ ,‬הוא לא יעשה את זה‬
‫לסחוב איתו דבר כזה‬
‫אותם יותר זמן ממה שהם צריכים‪".‬‬
‫אחד מהם גיהק‪.‬‬
‫"באופן אישי‪ ,‬אני חושב שזה ממש כאן‬
‫המקום‪".‬‬
‫"כנראה ממש מתחת לאף שלנו‪.‬‬
 ‫מה אתה חושב‪ ,‬ג'ק?"‬
‫ובחדר השני‪ ,‬מרי מלוני‬
‫התחיל לצחקק‪.‬‬
‫‪ .16‬מה אומר הצחקוק של מרי מלוני?‬
‫‪ .17‬מה אירוני בסיום הזה?‬
‫שאלות‬
‫‪ .1‬איך הכותרת מתייחסת לסיפור? מי הקורבן?‬
‫‪ .2‬מתי בסיפור הבנת שמדובר בסיפור רצח? למה?‬
‫‪ .3‬האם אתה מזדהה עם הרוצח בסיפור הזה? למה או למה לא?‬
‫‪ .4‬איך אופן הקריינות של הסיפור משפיע על דעתך?‬
‫‪ .5‬למה מתייחס פטריק מלוני כשהוא אומר "אני יודע שזה די רע‬
‫הגיע הזמן לספר לך"?‬
‫‪ .6‬מדוע לא מספרים לנו בדיוק מה הוא אמר למרי? מה אתה חושב שהוא‬
‫אמר?‬
‫‪ .7‬מדוע מופיע המשפט "רגל כבש" בשורה נפרדת?‬
‫‪ .8‬אילו מילים מצביעות על כך שמרי לא חושבת לפני שהיא מכה אותה‬
‫ַּבַע ל?‬
‫‪ .9‬מהן הסיבות של מרי מלוני לטיוח על הפשע?‬
‫‪ .10‬האם אתה חושב שמרי תצליח להתחמק מהפשע? אתה חושב שהיא צריכה?‬
 ‫הדרך לגן עדן‬
‫הדרך למעלה לגן עדן ‪1‬‬
‫מאת רואלד דאל‬
‫כל חייה היה לגברת פוסטר פחד כמעט פתולוגי להחמיץ רכבת‪ ,‬א‬
‫מטוס‪ ,‬סירה או אפילו וילון תיאטרון‪ .‬מבחינות אחרות‪ ,‬היא לא הייתה עצבנית במיוחד‬
‫אישה‪ ,‬אבל עצם המחשבה על איחור בהזדמנויות כאלה תזרוק אותה‬
‫מצב עצבים כזה שהיא תתחיל להתעוות‪ .‬זה לא היה הרבה ‪ -‬רק קטנטן‬
‫שריר עוטף בזווית העין השמאלית‪ ,‬כמו קריצה סודית ‪ -‬אבל הדבר המעצבן‬
‫זה סירב להיעלם עד שעה בערך אחרי הרכבת או המטוס או מה שזה לא יהיה‬
‫נתפס בשלום‪.‬‬
‫זה היה באמת יוצא דופן איך אצל אנשים מסוימים חשש פשוט לגבי א‬
‫דבר כמו לתפוס רכבת יכול לגדול לאובססיה רצינית‪ .‬לפחות חצי שעה לפני זה‬
‫הגיע הזמן לצאת מהבית לתחנה‪ ,‬גברת פוסטר הייתה יוצאת כולה מהמעלית‬
‫מוכנה ללכת‪ ,‬עם כובע ומעיל וכפפות‪ ,‬ואז‪ ,‬כשהיא ממש לא מסוגלת לשבת‪ ,‬היא‬
‫הייתה מפרפרת ומסתובבת מחדר לחדר עד בעלה‪ ,‬שבוודאי היה‬
‫מודע היטב למצבה‪ ,‬יצא לבסוף מפרטיותו והציע בקול יבש וקריר‬
‫שאולי עדיף שילכו עכשיו‪ ,‬לא?‬
‫ייתכן שלמר פוסטר הייתה הזכות להתעצבן מהטיפשות הזו שלו‬
‫של אשתו‪ ,‬אבל לא יכול היה להיות לו שום תירוץ להגביר את האומללות שלה בכך שהחזיק‬
‫אותה בהמתנה‬
‫שלא לצורך‪ .‬שימו לב‪ ,‬זה לא בטוח שזה מה שהוא עשה‪ ,‬אבל בכל פעם‬
‫הם היו אמורים ללכת לאנשהו‪ ,‬התזמון שלו היה כל כך מדויק ‪ -‬רק באיחור של דקה או‬
‫שתיים‪ ,‬אתה‬
‫להבין ‪ -‬וההתנהגות שלו כל כך תפלה שקשה היה להאמין שהוא לא היה בכוונה‬
‫להטיל עינוי פרטי ומגעיל משלו לגברת האומללה‪ .‬ודבר אחד הוא‬
‫ודאי ידעה ‪ -‬שהיא לעולם לא תעז לקרוא ולומר לו למהר‪ .‬היה לו‬
‫משמע אותה טוב מדי בשביל זה‪ .‬הוא ודאי ידע זאת גם אם היה מוכן לחכות‬
‫אפילו מעבר לרגע האחרון של ביטחון‪ ,‬הוא יכול היה להכניס אותה כמעט להיסטריה‪ .‬על‬
‫אחד או‬
‫שני אירועים מיוחדים בשנים המאוחרות יותר של חיי הנישואים שלהם‪ ,‬זה נראה כמעט כאילו‬
‫הוא‬
‫רצתה להחמיץ את הרכבת רק כדי להעצים את סבלה של האישה המסכנה‪.‬‬
 ‫בהנחה (אם כי אי אפשר להיות בטוח) שהבעל היה אשם‪ ,‬מה עשה את שלו‬
‫יחס בלתי הגיוני שבעתיים היה העובדה‪ ,‬למעט זה קטן‬
‫גברת פוסטר הייתה ותמיד הייתה רעיה טובה ואוהבת‪ .‬ל‬
‫במשך שלושים שנה‪ ,‬היא שירתה אותו בנאמנות ובטוב‪ .‬לא היה ספק בעניין הזה‪ֲ .‬א ִפילּו‬
‫היא‪ ,‬אישה צנועה מאוד‪ ,‬הייתה מודעת לכך‪ ,‬ולמרות שבמשך שנים סירבה לתת‬
‫היא עצמה מאמינה שמר פוסטר אי פעם יענה אותה במודע‪ ,‬היו זמנים‬
‫לאחרונה כשהיא תפסה את עצמה מתחילה לתהות‪.‬‬
‫מר יוג'ין פוסטר‪ ,‬שהיה כמעט בן שבעים‪ ,‬גר עם אשתו ברחבה‬
‫בית בן שש קומות בניו יורק‪ ,‬ברחוב שישים ושתיים מזרח‪ ,‬והיו להם ארבע‬
‫משרתים‪ .‬זה היה מקום קודר‪ ,‬ומעטים האנשים שבאו לבקר אותם‪ .‬אבל על הפרט הזה‬
‫בבוקר של ינואר‪ ,‬הבית קם לתחייה והייתה הומה רבה‬
‫על אודות‪ .‬משרתת אחת חילקה צרורות של יריעות אבק לכל חדר‪ ,‬בעוד אחרת‬
‫לכסות אותם על הרהיטים‪ .‬המשרת הוריד מזוודות והניח אותן‬
‫במסדרון‪ .‬הטבח כל הזמן צץ מהמטבח כדי לדבר עם המשרת‪ ,‬ו‬

‫‪1‬‬
‫שלושה רמזים לסיפור הזה הם העווית‪ ,‬המפתח והמעלית (כינוי נוסף למעלית)‪ .‬שימו‬
‫לב במיוחד ל‬
‫כל אחד‪.‬‬
‫ֶא ִת יָק ה‬
‫‪2‬‬
‫גברת פוסטר בעצמה‪ ,‬במעיל פרווה מיושן ועם כובע שחור על ראשה‪,‬‬
‫טס מחדר לחדר והעמיד פנים שהוא מפקח על הפעולות הללו‪ .‬בעצם‪ ,‬היא‬
‫לא חשבה על כלום חוץ מזה שהיא הולכת להחמיץ את המטוס שלה אם בעלה‬
‫לא יצא מחדר העבודה שלו בקרוב והתכונן‪.‬‬
‫"מה השעה‪ ,‬ווקר?" אמרה למשרת כשחלפה על פניו‪.‬‬
‫"השעה עשר דקות ותשע‪ ,‬גברתי‪".‬‬
‫"והאם המכונית הגיעה?"‬
‫"כן‪ ,‬גברתי‪ ,‬זה מחכה‪ .‬אני רק הולך להכניס את המזוודות עכשיו‪".‬‬
‫"לוקח שעה להגיע לאידלווילד‪ ",‬היא אמרה‪" .‬המטוס שלי יוצא באחת עשרה‪ .‬אני חייב‬
‫להיות שם חצי שעה לפני הרשמיות‪ .‬אני אאחר‪ .‬אני פשוט יודע שאני הולך‬
 ‫לאחר‪".‬‬
‫"אני חושב שיש לך מספיק זמן‪ ,‬גברתי‪ ",‬אמר המשרת בחביבות‪" .‬הזהרתי את מר‪.‬‬
‫אומנה שאתה חייב לעזוב בתשע וחמש עשרה‪ .‬יש עוד חמש דקות"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ווקר‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אני יודע‪ .‬אבל תכניס את המזוודות מהר‪ ,‬בבקשה?"‬
‫היא התחילה ללכת במעלה המסדרון‪ ,‬ובכל פעם שהמשרת עבר‪ ,‬היא‬
‫שאל אותו את השעה‪ .‬זה‪ ,‬היא כל הזמן אמרה לעצמה‪ ,‬היה המטוס היחיד שאסור לה‬
‫לפספס‪ .‬זה‬
‫לקח חודשים לשכנע את בעלה לאפשר לה ללכת‪ .‬אם היא החמיצה את זה‪ ,‬הוא עלול‬
‫להחליט בקלות שהיא צריכה לבטל את כל העניין‪ .‬והצרה הייתה שהוא התעקש‬
‫כשבאתי לשדה התעופה כדי לראות אותה‪.‬‬
‫"אלוהים יקר‪ ",‬היא אמרה בקול‪" ,‬אני אתגעגע לזה‪ .‬אני יודע‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אני יודע שאני הולך‬
‫להתגעגע לזה‪ ".‬השריר הקטן ליד העין השמאלית התעוות בטירוף עכשיו‪ .‬העיניים‬
‫עצמם היו קרובים מאוד לדמעות‪.‬‬
‫"מה השעה‪ ,‬ווקר?"‬
‫"כבר שמונה עשרה דקות‪ ,‬גברתי‪".‬‬
‫"עכשיו אני באמת אתגעגע לזה!" היא בכתה‪" .‬הו‪ ,‬הלוואי שהוא יבוא!"‬
‫זה היה מסע חשוב עבור גברת פוסטר‪ .‬היא נסעה לבדה לפריז כדי‬
‫לבקר את בתה‪ ,‬בתה היחידה‪ ,‬שהיתה נשואה לצרפתי‪ .‬לגברת פוסטר לא היה אכפת‬
‫הרבה בשביל הצרפתי‪ ,‬אבל היא חיבבה את בתה‪ ,‬ויותר מזה‪ ,‬היה לה‬
‫פיתחה כמיהה גדולה להביט בשלושת נכדיה‪ .‬היא הכירה רק אותם‬
‫מהתמונות הרבות שקיבלה ושהיא המשיכה להעלות בכל רחבי הארץ‬
‫ַּבִית‪ .‬הם היו יפים‪ ,‬הילדים האלה‪ .‬היא התלהבה מהם‪ ,‬ובכל פעם חדש‬
‫הגיעה תמונה‪ ,‬היא תסחב אותה ותשב איתה זמן רב‪ ,‬בוהה בה באהבה‬
‫ומחפש בפנים הקטנות סימנים לאותו דמות דם מספקת ישנה שמשמעה זאת‬
‫ַה רֵּבה‪ .‬ועכשיו‪ ,‬לאחרונה‪ ,‬היא חשה יותר ויותר שהיא לא באמת רוצה‬
‫לחיות את ימיה במקום שבו היא לא יכלה להיות ליד הילדים האלה‪ ,‬ולבקש מהם לבקר‬
‫לה‪ ,‬ולהוציא אותם לטיולים‪ ,‬ולקנות להם מתנות ולראות אותם גדלים‪ .‬היא ידעה‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬שזה היה שגוי ובצורה לא נאמנה לעלות מחשבות כאלה בזמן שהיא‬
‫הבעל עדיין היה בחיים‪ .‬היא גם ידעה שלמרות שהוא כבר לא היה פעיל ברבים שלו‬
‫מפעלים‪ ,‬הוא לעולם לא יסכים לעזוב את ניו יורק ולגור בפריז‪ .‬זה היה נס‬
‫שהוא אי פעם הסכים לתת לה לטוס לשם לבד במשך שישה שבועות כדי לבקר אותם‪ .‬אבל‪,‬‬
‫הו‪,‬‬
‫כמה רצתה שתוכל לחיות שם תמיד‪ ,‬ולהיות קרובה אליהם!‬
‫"ווקר‪ ,‬מה השעה?"‬
‫"עשרים ושתיים דקות אחרי‪ ,‬גברתי‪".‬‬
‫בזמן שדיבר‪ ,‬נפתחה דלת ומר פוסטר נכנס למסדרון‪ .‬הוא עמד על א‬
‫רגע‪ ,‬מביט בתשומת לב באשתו‪ ,‬והיא הביטה בו בחזרה ‪ -‬באבל הזעיר הזה‬
‫ֶא ִת יָק ה‬
‫‪3‬‬
‫עדיין זקן מטופח למדי עם הפנים המזוקנות הענקיות שנשאו כזה‬
‫דמיון מדהים לתצלומים הישנים האלה של אנדרו קרנגי‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬הוא אמר‪" ,‬אני מניח שאולי מוטב שנצא לדרך די בקרוב אם‬
‫אתה רוצה ל‬
‫לתפוס את המטוס הזה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬יקירי ‪ -‬כן! הכל מוכן‪ .‬המכונית ממתינה‪".‬‬
‫"זה טוב‪ ",‬הוא אמר‪ .‬עם ראשו בצד אחד‪ ,‬הוא התבונן בה מקרוב‪.‬‬
‫הייתה לו דרך מוזרה להרים את הראש ואז להזיז אותו בסדרה של קטנים ומהירים‬
‫טמבל‪ .‬בגלל זה ובגלל שהוא חיבק את ידיו גבוה לפניו‪ ,‬ליד‬
‫החזה‪ ,‬הוא היה איכשהו כמו סנאי שעומד שם ‪ -‬סנאי זקן וחכם מהיר מ‬
‫הפארק‪.‬‬
‫"הנה ווקר עם המעיל שלך‪ ,‬יקירי‪ .‬שים את זה‪".‬‬
‫"אני אהיה איתך עוד רגע‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אני רק הולך לשטוף את שלי‬
‫ידיים‪".‬‬
‫היא חיכתה לו‪ ,‬והמשרת הגבוה עמד לידה‪ ,‬מחזיק את המעיל‬
‫ואת הכובע‪.‬‬
‫"ווקר‪ ,‬האם אתגעגע לזה?"‬
‫"לא‪ ,‬גברתי‪ ",‬אמר המשרת‪" .‬אני חושב שתסדר את הכל‪".‬‬
‫ואז מר פוסטר הופיע שוב‪ ,‬והמשרת עזר לו להמשיך עם שלו‬
‫מעיל‪ .‬גברת פוסטר מיהרה החוצה ונכנסה לקאדילק השכורה‪ .‬בעלה רץ אחריה‪ ,‬אבל‬
‫הוא ירד במדרגות הבית באיטיות‪ ,‬עוצר באמצע הדרך להתבונן בשמיים ולרחרח‬
‫אוויר הבוקר הקר‪.‬‬
 ‫"זה נראה קצת מעורפל‪ ",‬הוא אמר כשהתיישב לידה במכונית‪" .‬וזה תמיד‬
‫יותר גרוע שם בשדה התעופה‪ .‬אני לא אתפלא אם הטיסה כבר מבוטלת"‪.‬‬
‫"אל תגיד את זה‪ ,‬יקירי ‪ -‬בבקשה‪".‬‬
‫הם לא דיברו שוב עד שהמכונית חצתה את הנהר ללונג איילנד‪.‬‬
‫סידרתי הכל עם המשרתים‪ ",‬אמר מר פוסטר‪ .‬כולם יוצאים לדרך‬
‫היום‪ .‬נתתי להם חצי שכר במשך שישה שבועות ואמרתי לווקר לשלוח לו מברק כשאנחנו‬
‫רצה אותם בחזרה‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬היא אמרה‪ .‬הוא אמר לי‪".‬‬
‫"אני אעבור למועדון הערב‪ .‬זה יהיה שינוי נחמד להישאר במועדון"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬יקירי‪ .‬אני אכתוב לך‪".‬‬
‫"אני אתקשר לבית מדי פעם לראות שהכל בסדר ולאסוף‬
‫הדואר‪".‬‬
‫"אבל אתה לא באמת חושב שווקר צריך להישאר שם כל הזמן כדי לטפל‬
‫דברים?" שאלה בענווה‪.‬‬
‫"ְׁש טּויֹות‪ .‬זה די מיותר‪ .‬ובכל מקרה‪ ,‬אצטרך לשלם לו שכר מלא"‪.‬‬
‫"אה כן‪ ",‬היא אמרה‪" .‬כמובן‪".‬‬
‫"יתרה מכך‪ ,‬אתה אף פעם לא יודע מה אנשים עושים כשהם נשארים לבד בתוך א‬
‫בית‪ ",‬הודיע מר פוסטר‪ ,‬ועם זה הוא הוציא סיגר ולאחר שחטף את‬
‫סוף עם חותך כסף‪ ,‬הדליק אותו עם מצית זהב‪.‬‬
‫היא ישבה בשקט במכונית כשידיה שלובות זו בזו בחוזקה מתחת לשטיח‪.‬‬
‫"אתה מוכן לכתוב לי?" היא שאלה‪.‬‬
‫"אני אראה‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אבל אני בספק‪ .‬אתה יודע שאני לא מתעסק בכתיבת מכתבים אלא‬
‫אם כן‬
‫יש משהו ספציפי להגיד‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬יקירי‪ ,‬אני יודע‪ .‬אז אל תטרח‪".‬‬
‫ֶא ִת יָק ה‬
‫‪4‬‬
‫הם נסעו הלאה‪ ,‬לאורך שדרות קווין‪ ,‬וכאשר התקרבו לדירה‬
‫אדמת ביצות עליה בנויה ‪ ,Idlewild‬הערפל החל להתעבות והמכונית נאלצה להאט‬
‫מטה‪.‬‬
‫"אוי לא!" קראה גברת פוסטר‪" .‬אני בטוח שאני אתגעגע לזה עכשיו! מה השעה?"‬
 ‫"תפסיק להתעסק‪ ",‬אמר הזקן‪" .‬זה לא משנה בכל מקרה‪ .‬זה חייב להיות‬
‫בוטלה כעת‪ .‬הם אף פעם לא טסים במזג אוויר כזה‪ .‬אני לא יודע למה טרחת‬
‫צא‪".‬‬
‫היא לא יכלה להיות בטוחה‪ ,‬אבל נראה לה שלפתע יש פתק חדש בשלו‬
‫קול‪ ,‬והיא הסתובבה להביט בו‪ .‬קשה היה להבחין בשינוי כלשהו אצלו‬
‫הבעה מתחת לכל השיער הזה‪ .‬הפה היה מה שנחשב‪ .‬היא רצתה‪ ,‬כפי שהיה לה‬
‫לעתים קרובות בעבר‪ ,‬שהיא יכלה לראות את הפה בבירור‪ .‬העיניים מעולם לא הראו דבר‬
‫מלבד‬
‫כשהיה בזעם‪.‬‬
‫"כמובן‪ ",‬הוא המשיך‪" ,‬אם במקרה זה ילך‪ ,‬אז אני מסכים איתך ‪ -‬אתה תצליח‬
‫בטוח שתחמיץ את זה עכשיו‪ .‬למה אתה לא משלים על זה?"‬
‫היא הסתובבה והציצה דרך החלון אל הערפל‪.‬‬
‫נדמה היה שזה נעשה עבה יותר ככל שהם הלכו‪ ,‬ועכשיו היא יכלה רק עכשיו‬
‫להבחין בשולי הדרך ובשוליים של שטחי העשב שמעבר לו‪ .‬היא ידעה את זה‬
‫הבעל עדיין הסתכל עליה‪ .‬היא הציצה בו שוב‪ ,‬והפעם הבחינה בא‬
‫סוג של אימה שהוא בוהה בריכוז במקום הקטן בזווית עינה השמאלית‬
‫שבו היא יכלה להרגיש את השריר מתעוות‪.‬‬
‫"לא תרצה?" הוא אמר‪.‬‬
‫"אני לא מה?"‬
‫"הקפד לפספס את זה עכשיו אם זה יעבור‪ .‬אנחנו לא יכולים לנהוג מהר בבוץ הזה"‪.‬‬
‫הוא לא דיבר איתה יותר לאחר מכן‪ .‬המכונית זחלה עוד ועוד‪ .‬הנהג‬
‫מנורה צהובה מכוונת אל קצה הכביש‪ ,‬וזה עזר לו להמשיך‪.‬‬
‫אורות אחרים‪ ,‬חלקם לבנים וחלקם צהובים‪ ,‬המשיכו לצאת מהערפל לעברם‪ ,‬ו‬
‫היה אחד מבריק במיוחד שהלך קרוב מאחוריהם כל הזמן‪.‬‬
‫לפתע עצר הנהג את המכונית‪.‬‬
‫"שם!" מר פוסטר בכה‪" .‬אנחנו תקועים‪ .‬ידעתי‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אדוני‪ ",‬אמר הנהג והסתובב‪" .‬הצלחתי‪ .‬זה שדה התעופה"‪.‬‬
‫בלי מילה‪ ,‬גברת פוסטר קפצה החוצה ומיהרה דרך הכניסה הראשית‬
‫הבניין‪ .‬בפנים הייתה המוני אנשים‪ ,‬רובם נוסעים מנחמים עומדים‬
‫מסביב לדלפקי הכרטיסים‪ .‬היא דחפה את דרכה ודיברה עם הפקידה‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬הוא אמר‪" .‬הטיסה שלך נדחתה זמנית‪ .‬אבל בבקשה אל תסתלק‪.‬‬
 ‫אנו מצפים שמזג האוויר יתבהר בכל רגע"‪.‬‬
‫היא חזרה אל בעלה שעדיין ישב במכונית וסיפרה לו את החדשות‪.‬‬
‫"אבל אל תחכי‪ ,‬יקירי‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אין בזה שום היגיון"‪.‬‬
‫"אני לא‪ ",‬הוא ענה‪" .‬כל עוד הנהג יכול להחזיר אותי‪ .‬אתה יכול להשיג אותי‬
‫בחזרה‪ ,‬נהג?"‬
‫"אני חושב שכן‪ ",‬אמר האיש‪.‬‬
‫"המזוודות יצאו?"‬
‫"כן אדוני‪".‬‬
‫"להתראות‪ ,‬יקירי‪ ",‬אמרה גברת פוסטר‪ ,‬נשענת אל המכונית ונתנה לבעלה‬
‫נשיקה קטנה על הפרווה האפורה הגסה של לחיו‪.‬‬
‫"להתראות‪ ",‬הוא ענה‪" .‬נסיעה טובה‪".‬‬
‫המכונית נסעה‪ ,‬וגברת פוסטר נותרה לבדה‪.‬‬
‫ֶא ִת יָק ה‬
‫‪5‬‬
‫שאר היום היה עבורה סוג של סיוט‪ .‬היא ישבה שעה אחר שעה על א‬
‫ספסל‪ ,‬קרוב ככל האפשר לדלפק חברת התעופה‪ ,‬וכל שלושים דקות בערך היא הייתה עושה‬
‫זאת‬
‫קום ושאל את הפקיד אם המצב השתנה‪ .‬היא תמיד קיבלה את אותה תשובה ‪-‬‬
‫שהיא חייבת להמשיך לחכות‪ ,‬כי הערפל עלול להתפוצץ בכל רגע‪ .‬זה לא היה‬
‫עד אחרי שש בערב שהרמקולים הודיעו סוף סוף שהטיסה הייתה‬
‫נדחה לשעה אחת עשרה למחרת בבוקר‪.‬‬
‫גברת פוסטר לא ממש ידעה מה לעשות כששמעה את החדשות האלה‪ .‬היא נשארה‬
‫יושבת על הספסל שלה לפחות עוד חצי שעה‪ ,‬תוהה‪ ,‬בצורה עייפה ומעורפלת‪,‬‬
‫לאן היא עשויה ללכת לבלות את הלילה‪ .‬היא שנאה לעזוב את שדה התעופה‪ .‬היא לא רצתה‬
‫לראות את בעלה‪ .‬היא הייתה מבועתת שבדרך זו או אחרת הוא יסתדר בסופו של דבר‬
‫למנוע ממנה להגיע לצרפת‪ .‬היא הייתה רוצה להישאר בדיוק איפה שהייתה‪,‬‬
‫יושב על הספסל כל הלילה‪ .‬זה יהיה הכי בטוח‪ .‬אבל היא כבר הייתה‬
‫מותשת‪ ,‬ולא לקח לה הרבה זמן להבין שזה דבר מגוחך עבור א‬
‫גברת מבוגרת לעשות‪ .‬אז בסוף היא ניגשה לטלפון והתקשרה לבית‪.‬‬
‫בעלה‪ ,‬שעמד לקראת יציאה למועדון‪ ,‬ענה על כך בעצמו‪ .‬היא‬
‫סיפר לו את החדשות ושאל אם המשרתים עדיין שם‪.‬‬
 ‫"כולם הלכו‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫"במקרה כזה‪ ,‬יקירי‪ ,‬אני פשוט אשיג לעצמי חדר איפשהו ללילה‪ .‬ואל תעשה‬
‫אתה בכלל מטריד את עצמך לגבי זה‪".‬‬
‫"זה יהיה טיפשי‪ ",‬אמר‪" .‬יש לך כאן בית גדול לרשותך‪.‬‬
‫תשתמש בזה‪".‬‬
‫"אבל‪ ,‬יקירי‪ ,‬זה ריק‪".‬‬
‫"אז אני אשאר איתך בעצמי‪".‬‬
‫"אין אוכל בבית‪ .‬אין כלום‪".‬‬
‫"אז תאכלי לפני שאת נכנסת‪ .‬אל תהיי כל כך טיפשה‪ ,‬אישה‪ .‬כל מה שאתה עושה‪ ,‬אתה‬
‫נראה שאני רוצה לעשות מזה מהומה‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אני מצטער‪ .‬אני אביא לעצמי כאן סנדוויץ'‪ ,‬ואז אכנס"‪.‬‬
‫בחוץ‪ ,‬הערפל התפזר מעט‪ ,‬אבל זו עדיין הייתה נסיעה ארוכה ואיטית במונית‪,‬‬
‫והיא לא חזרה לבית ברחוב שישים ושניים עד מאוחר למדי‪.‬‬
‫בעלה יצא מחדר העבודה שלו כששמע אותה נכנסת‪" .‬טוב‪ ",‬אמר‪,‬‬
‫עומד ליד דלת חדר העבודה‪" ,‬איך היה בפריז?"‬
‫"אנחנו יוצאים באחת עשרה בבוקר‪ ",‬היא ענתה‪" .‬זה ברור‪".‬‬
‫"אתה מתכוון אם הערפל יתפוגג‪".‬‬
‫"זה מתבהר עכשיו‪ .‬יש רוח שעולה‪".‬‬
‫"את נראית עייפה‪ ",‬הוא אמר‪" .‬בטח היה לך יום חרד‪".‬‬
‫"זה לא היה מאוד נוח‪ .‬אני חושב שאני אלך ישר למיטה‪".‬‬
‫"הזמנתי מכונית לבוקר‪ ".‬הוא אמר‪".09:00" .‬‬
‫"הו‪ ,‬תודה לך‪ ,‬יקירי‪ .‬ואני בהחלט מקווה שלא תטרחו לבוא כולם‬
‫הדרך לשחרר אותי‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬הוא אמר לאט‪" .‬אני לא חושב שאעשה זאת‪ .‬אבל אין סיבה למה לא‬
‫זרוק אותי למועדון בדרכך‪".‬‬
‫היא הביטה בו‪ ,‬ובאותו רגע נראה היה שהוא עומד רחוק‬
‫ממנה‪ ,‬מעבר לאיזה גבול‪ .‬הוא היה פתאום כל כך קטן ורחוק שהיא‬
‫לא יכול היה להיות בטוח מה הוא עושה‪ ,‬או מה הוא חושב‪ ,‬או אפילו מה הוא‪.‬‬
‫"המועדון נמצא במרכז העיר"‪ ,‬היא אמרה‪" .‬זה לא בדרך לשדה התעופה‪".‬‬
‫"אבל יהיה לך הרבה זמן‪ ,‬יקירתי‪ .‬אתה לא רוצה לשחרר אותי למועדון?‬
 ‫ֶא ִת יָק ה‬
‫‪6‬‬
‫"הו כן כמובן‪".‬‬
‫"זה טוב‪ .‬אז אני אראה אותך בבוקר בתשע‪".‬‬
‫היא עלתה לחדר השינה שלה בקומה השנייה‪ ,‬והיא הייתה כל כך מותשת‬
‫היום שלה שהיא נרדמה זמן קצר לאחר ששכבה‪.‬‬
‫למחרת בבוקר‪ ,‬גברת פוסטר קמה מוקדם‪ ,‬ובשמונה וחצי היא הייתה למטה‬
‫מוכן לעזוב‪.‬‬
‫קצת אחרי תשע הופיע בעלה‪" .‬הכנת קפה?" הוא שאל‪.‬‬
‫"לא יקירי‪ .‬חשבתי שתקבלי ארוחת בוקר נחמדה במועדון‪ .‬המכונית כאן‪ .‬זה היה‬
‫ַה מָת ָנה‪ .‬אני מוכן ללכת‪".‬‬
‫הם עמדו באולם ‪ -‬נראה היה שהם תמיד נפגשים באולם‬
‫כיום ‪ -‬היא עם הכובע והמעיל והארנק שלה‪ ,‬הוא בז'קט אדוארדיאני בגזרה מוזרה‬
‫עם דשים גבוהים‪.‬‬
‫"המזוודות שלך?"‬
‫"זה בשדה התעופה‪".‬‬
‫"אה כן‪ ",‬הוא אמר‪" .‬כמובן‪ .‬ואם אתה מתכוון לקחת אותי קודם למועדון‪ ,‬אני‬
‫נניח שמוטב שנצא לדרך די מהר‪ ,‬לא?"‬
‫"כן!" היא בכתה‪" .‬הו‪ ,‬כן ‪ -‬בבקשה!"‬
‫"אני רק הולך להביא כמה סיגרים‪ .‬אני אהיה איתך עוד רגע‪ .‬אתה נכנס למכונית‪".‬‬
‫היא הסתובבה ויצאה למקום בו עמד הנהג‪ ,‬והוא פתח את המכונית‬
‫דלת עבורה כשהיא התקרבה‪.‬‬
‫"מה השעה?" היא שאלה אותו‪.‬‬
‫"בערך תשע וחמש עשרה‪".‬‬
‫מר פוסטר יצא חמש דקות מאוחר יותר‪ ,‬והתבונן בו כשהוא הולך לאט למטה‬
‫הצעדים‪ ,‬היא שמה לב שרגליו היו כמו רגלי עז במכנסי הצינור הצרים האלה‬
‫שהוא לבש‪ .‬כמו ביום הקודם‪ ,‬הוא עצר באמצע הדרך למטה כדי לרחרח את האוויר ולעבור‬
‫לבחון את השמיים‪ .‬מזג האוויר עדיין לא היה ברור לגמרי‪ ,‬אבל היה א‬
‫חוט שמש מגיע‬
‫דרך הערפל‪.‬‬
 ‫"אולי יהיה לך מזל הפעם‪ ",‬הוא אמר כשהתיישב‬
‫עצמו לצידה ב‬
‫אוטו‪.‬‬
‫"מהר‪ ,‬בבקשה‪ ",‬היא אמרה לנהג‪ .‬אל תטרחו על‬
‫השטיח‪ .‬אני אסדר את‬
‫ָׁש ִט יַח ‪ .‬בבקשה צאו לדרך‪ .‬אני מאחר‪".‬‬
‫האיש חזר למושב מאחורי ההגה והתניע את‬
‫מנוע‪.‬‬
‫"רק רגע!" אמר מר פוסטר פתאום‪" .‬תחזיק רגע‪ ,‬נהג‪ ,‬נכון?"‬
‫"מה זה‪ ,‬יקירי?" היא ראתה אותו מחפש בכיסי מעילו‪.‬‬
‫"היתה לי מתנה קטנה שרציתי שתקחי לאלן‪ ",‬הוא אמר‪" .‬עכשיו‪ ,‬איפה לעזאזל‬
‫האם זה? אני בטוח שהיה לי את זה ביד כשירדתי"‪.‬‬
‫"מעולם לא ראיתי אותך נושא משהו‪ .‬איזו מתנה?"‬
‫"קופסה קטנה עטופה בנייר לבן‪ .‬שכחתי לתת לך את זה אתמול‪ .‬אני לא‬
‫רוצה לשכוח את זה היום‪".‬‬
‫"קופסה קטנה!" גברת פוסטר בכתה‪" .‬מעולם לא ראיתי שום קופסה קטנה!" היא התחילה‬
‫לצוד‬
‫בטירוף בחלק האחורי של המכונית‪.‬‬
‫בעלה המשיך לחפש בכיסי מעילו‪ .‬אז הוא‬
‫ֶא ִת יָק ה‬
‫‪7‬‬
‫פתח את כפתורי המעיל והרגיש מסביב בז'קט שלו‪" .‬תבלבל את זה‪ ",‬הוא אמר‪ ,‬כנראה‬
‫עזבתי את זה‬
‫בחדר השינה שלי‪ .‬אני לא אהיה רגע‪".‬‬
‫"נו באמת!" היא בכתה‪" .‬אין לנו זמן! אנא השאר את זה! אתה יכול לשלוח את זה בדואר‪.‬‬
‫ֶׁש ָלה‬
‫רק אחד מהמסרקים המטופשים האלה בכל מקרה‪ .‬אתה תמיד נותן לה מסרקים‪".‬‬
‫"ומה רע במסרקים‪ ,‬אפשר לשאול?" הוא אמר‪ ,‬כועס על כך שהיא הייתה צריכה‬
‫שכחה את עצמה פעם אחת‪.‬‬
‫"כלום‪ ,‬יקירי‪ ,‬אני בטוח‪ .‬אבל ‪" . . .‬‬
‫"הישאר כאן!" הוא ציווה‪" .‬אני הולך לקבל את זה‪".‬‬
 ‫"מהר‪ ,‬יקירי! הו‪ ,‬בבקשה מהר!"‬
‫היא ישבה בשקט‪ ,‬חיכתה וחיכתה‪.‬‬
‫"נהג‪ ,‬מה השעה?"‬
‫לאיש היה שעון יד‪ ,‬שבו התייעץ‪" .‬אני עושה את זה כמעט תשע וחצי‪".‬‬
‫"נוכל להגיע לשדה התעופה בעוד שעה?"‬
‫"רק על‪".‬‬
‫בשלב זה‪ ,‬גברת פוסטר הבחינה לפתע בפינה של משהו לבן תלושה‬
‫למטה בסדק המושב בצד שבו ישב בעלה‪ .‬היא הגיעה‬
‫ניגשה ושלפה קופסה קטנה עטופה בנייר‪ ,‬ובו בזמן היא לא יכלה לעזור‬
‫שם לב שהוא נדחס מוצק ועמוק‪ ,‬כאילו בעזרת דחיפה‬
‫יד‪.‬‬
‫"הנה זה!" היא בכתה‪" .‬מצאתי את זה! הו יקירי‪ ,‬ועכשיו הוא יהיה שם למעלה לנצח‬
‫מחפש את זה! נהג‪ ,‬מהר ‪ -‬רוץ פנימה והתקשר אליו‪ ,‬בבקשה?"‬
‫לנהג‪ ,‬אדם עם פה אירי קטן ומרדן‪ ,‬לא היה אכפת ממנו במיוחד‬
‫כל זה‪ ,‬אבל הוא יצא מהמכונית ועלה במדרגות אל הדלת הקדמית של ה‪-‬‬
‫ַּבִית‪ .‬ואז הוא הסתובב וחזר‪" .‬הדלת נעולה‪ ",‬הוא הכריז‪" .‬יש לך מפתח?"‬
‫"כן ‪ -‬חכה רגע‪ ".‬היא התחילה לצוד בטירוף בארנקה‪ .‬הפנים הקטנות היו‬
‫דפוק חזק מרוב חרדה‪ ,‬השפתיים נדחפו החוצה כמו זרבובית‪.‬‬
‫"הנה זה! לא ‪ -‬אני אלך בעצמי‪ .‬זה יהיה מהיר יותר‪ .‬אני יודע איפה הוא יהיה"‪.‬‬
‫היא מיהרה לצאת מהמכונית ועלתה במדרגות אל דלת הכניסה‪,‬‬
‫מחזיק את המפתח ביד אחת‪ .‬היא החליקה את המפתח לתוך חור המנעול והייתה‬
‫עומדת להפוך אותו ‪ -‬ואז היא עצרה‪ .‬ראשה עלה‪ ,‬והיא‬
‫עמדה שם ללא ניע לחלוטין‪ ,‬כל גופה נעצר ממש פנימה‬
‫באמצע כל זה למהר לסובב את המפתח ולהיכנס לבית‪ ,‬ו‬
‫היא חיכתה ‪ -‬חמש‪ ,‬שש‪ ,‬שבע‪ ,‬שמונה‪ ,‬תשע‪ ,‬עשר שניות‪ ,‬היא חיכתה‪ .‬ה‬
‫איך שהיא עמדה שם‪ ,‬עם ראשה באוויר והגוף כך‬
‫מתוחה‪ ,‬זה נראה כאילו היא מאזינה לחזרה על צליל כלשהו ששמעה‬
‫רגע לפני ממקום רחוק בתוך הבית‪.‬‬
‫כן ‪ -‬די ברור שהיא הקשיבה‪ .‬כל היחס שלה היה מקשיב‪ .‬היא‬
‫נראה למעשה שהיא מקרבת את אחת מאוזניה קרוב יותר ויותר אל הדלת‪ .‬עכשיו זה היה‬
 ‫ממש מול הדלת‪ ,‬ועוד כמה שניות היא נשארה במצב הזה‪,‬‬
‫ראש למעלה‪ ,‬מאוזן לדלת‪ ,‬יד על מפתח‪ ,‬עומד להיכנס אבל לא להיכנס‪ ,‬מנסה במקום‪ ,‬או‬
‫ככה‬
‫נראה‪ ,‬לשמוע ולנתח את הקולות האלה שבאו קלוש מהמקום הזה עמוק‬
‫בתוך הבית‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬בבת אחת‪ ,‬היא התעוררה שוב לחיים‪ .‬היא משכה את המפתח מהדלת ו‬
‫קרנה רץ חזרה במורד המדרגות‪.‬‬
‫"זה מאוחר מדי!" היא בכתה לנהג‪" .‬אני לא יכול לחכות לו‪ ,‬אני פשוט לא יכול‪ .‬חולה‬
‫לפספס את המטוס‪ .‬מהר עכשיו‪ ,‬נהג‪ ,‬מהר! לשדה התעופה!"‬
‫ֶא ִת יָק ה‬
‫‪8‬‬
‫הנהג‪ ,‬לו היה מתבונן בה מקרוב‪ ,‬אולי היה מבחין בפניה‬
‫הפך ללבן לחלוטין ושההבעה כולה השתנתה לפתע‪ .‬היה‬
‫כבר לא המראה הרך והמטופש הזה‪ .‬קשיות מוזרה התיישבה על‬
‫תכונות‪ .‬הפה הקטן‪ ,‬בדרך כלל כל כך רפוי‪ ,‬היה עכשיו צמוד ודק‪ ,‬העיניים היו בהירות‪,‬‬
‫והקול‪ ,‬כשדיברה‪ ,‬נשא נימה חדשה של סמכות‪.‬‬
‫"מהר‪ ,‬נהג‪ ,‬מהר!"‬
‫"בעלך לא נוסע איתך?" שאל האיש נדהם‪.‬‬
‫"בוודאי שלא! התכוונתי להפיל אותו רק במועדון‪ .‬זה לא ישנה‪ֵ .‬גיִה נֹום‬
‫מבינה‪ .‬הוא יביא מונית‪ .‬אל תשב שם ודיבר‪ ,‬בנאדם‪ .‬להתחיל! יש לי מטוס לתפוס‬
‫לפריז!"‬
‫כשגברת פוסטר דוחקת בו מהמושב האחורי‪ ,‬האיש נסע במהירות כל הדרך‪ ,‬ו‬
‫היא תפסה את המטוס שלה עם כמה דקות פנויות‪ .‬עד מהרה היא הייתה גבוה מעל‬
‫האוקיינוס האטלנטי‪,‬‬
‫שוכבת בנוחות בכיסא המטוס שלה‪ ,‬מקשיבה לזמזום המנועים‪ ,‬הולכת‬
‫לפריז סוף סוף‪ .‬מצב הרוח החדש עדיין היה איתה‪ .‬היא הרגישה חזקה להפליא‪ ,‬ובתוך א‬
‫בצורה מוזרה‪ ,‬נפלאה‪ .‬היא הייתה קצת חסרת נשימה עם הכל‪ ,‬אבל זה היה יותר‬
‫מרוב תדהמה ממה שעשתה מכל דבר אחר‪ ,‬ובזמן שהמטוס טס‬
‫רחוק יותר ויותר מניו יורק ורחוב שישים ושניים מזרח‪ ,‬תחושה נהדרת של‬
‫השלווה החלה לשקוע בה‪ .‬כשהגיעה לפריז‪ ,‬היא הייתה חזקה באותה מידה‬
‫וקרירה ורגועה ככל שתרצה‪.‬‬
 ‫היא פגשה את נכדיה‪ ,‬והם היו אפילו יותר יפים על בשרם מאשר בפנים‬
‫התמונות שלהם‪ .‬הם היו כמו מלאכים‪ ,‬אמרה לעצמה‪ ,‬כל כך יפים שהם היו‪ .‬ו‬
‫כל יום היא לקחה אותם לטיולים‪ ,‬האכילה אותם בעוגות‪ ,‬וקנתה להם מתנות‪ ,‬וסיפרה‬
‫הם סיפורים מקסימים‪.‬‬
‫פעם בשבוע‪ ,‬בימי שלישי‪ ,‬היא כתבה מכתב לבעלה מכתב נחמד ופטפטני ‪-‬‬
‫מלא בחדשות ורכילות‪ ,‬שהסתיימו תמיד במילים "עכשיו הקפד לקחת את שלך‬
‫ארוחות באופן קבוע‪ ,‬יקירי‪ ,‬למרות שזה משהו שאני חושש שאולי לא תעשה כשאני‬
‫לא איתך‪".‬‬
‫כששת השבועות הסתיימו‪ ,‬כולם היו עצובים שהיא צריכה לחזור לאמריקה‪,‬‬
‫לבעלה‪ .‬כולם‪ ,‬כלומר‪ ,‬חוץ ממנה‪ .‬למרבה ההפתעה‪ ,‬נראה שלא אכפת לה‬
‫הרבה כפי שניתן היה לצפות‪ ,‬וכשהיא נישקה את כולם לשלום‪ ,‬היה‬
‫משהו בהתנהלותה ובדברים שאמרה שנראה היה כרמז על האפשרות‬
‫של תמורה בעתיד הלא רחוק‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬כמו האישה הנאמנה שהייתה‪ ,‬היא לא הקדימה את זמנה‪ .‬שש בדיוק‬
‫שבועות לאחר שהגיעה‪ ,‬היא שלחה כבל לבעלה ותפסה את המטוס חזרה‬
‫ניו יורק‪.‬‬
‫כשהגיעה לאידלווילד‪ ,‬גברת פוסטר התעניינה לראות שאין מכונית‬
‫לפגוש אותה‪ .‬ייתכן שאולי היא אפילו הייתה קצת משועשעת‪ .‬אבל היא הייתה‬
‫רגוע ביותר ולא הקפיץ את השוער שעזר לה להיכנס איתה למונית‬
‫כבודה‪.‬‬
‫ניו יורק הייתה קרה יותר מפריז‪ ,‬והיו גושים של שלג מלוכלך מונחים באזור‬
‫מרזבי הרחובות‪ .‬המונית עצרה לפני הבית ברחוב שישים ושניים‪ ,‬וגברת‪.‬‬
‫פוסטר שכנע את הנהג לשאת את שני התיקים הגדולים שלה לראש המדרגות‪ .‬אז היא‬
‫שילם לו וצלצל בפעמון‪ .‬היא חיכתה‪ ,‬אבל לא הייתה תשובה‪ .‬רק כדי לוודא‪ ,‬היא‬
‫צלצל שוב‪ ,‬והיא יכלה לשמוע את זה מצלצל בצווחני הרחק במזווה‪ ,‬בחלק האחורי של‬
‫המזווה‬
‫ַּבִית‪ .‬אבל עדיין אף אחד לא הגיע‪.‬‬
‫אז היא הוציאה את המפתח שלה ופתחה את הדלת בעצמה‪.‬‬
‫ֶא ִת יָק ה‬
‫‪9‬‬
‫הדבר הראשון שראתה כשנכנסה היה ערימה גדולה של דואר מונחת על הרצפה‬
 ‫היכן שנפל לאחר שהחליקו דרך תיבת המכתבים‪ .‬המקום היה חשוך וקר‪.‬‬
‫סדין אבק עדיין היה עטוף על שעון הסבא‪ .‬למרות הקור‪ ,‬ה‬
‫האווירה הייתה מעיקה במיוחד‪ ,‬והיה ריח קלוש ומוזר באוויר‬
‫שהיא מעולם לא הריחה לפני כן‪.‬‬
‫היא עברה במהירות את המסדרון ונעלמה לרגע מעבר לפינה‬
‫משמאל‪ ,‬מאחור‪ .‬היה משהו מכוון ותכליתי בפעולה הזו;‬
‫היה לה אווירה של אישה שיוצאת לחקור שמועה או לאשש חשד‪.‬‬
‫וכשהיא חזרה כמה שניות לאחר מכן‪ ,‬היה עליה זיק קטן של סיפוק‬
‫ָּפ ִנים‪.‬‬
‫היא עצרה במרכז המסדרון‪ ,‬כאילו תוהה מה לעשות הלאה‪ .‬לאחר מכן‪,‬‬
‫לפתע‪ ,‬היא הסתובבה וניגשה לחדר העבודה של בעלה‪ .‬על השולחן היא מצאה את שלו‬
‫ספר הכתובות‪ ,‬ולאחר שחיפשה בו זמן מה היא הרימה את הטלפון וחייגה א‬
‫מספר‪.‬‬
‫"שלום‪ ",‬היא אמרה‪" .‬תקשיבי ‪ -‬זה רחוב ניין איסט שישים ושתיים‪ . . . .‬כן זה‬
‫ימין‪ .‬אתה יכול לשלוח מישהו בהקדם האפשרי‪ ,‬אתה חושב? כן‪ ,‬נראה שכן‬
‫להיות תקועים בין הקומה השנייה לשלישית‪ .‬לפחות‪ ,‬לשם מצביע המחוון‪.‬‬
‫‪ . . .‬מיד? הו‪ ,‬זה מאוד אדיב מצידך‪ .‬אתה מבין‪ ,‬הרגליים שלי לא טובות מדי‬
‫לעלות הרבה מדרגות‪ .‬תודה רבה לך‪ֱ .‬ה יה שלום‪".‬‬
‫היא החזירה למקומה את השפופרת וישבה שם ליד שולחנו של בעלה‪ ,‬וחיכתה בסבלנות‬
‫האיש שיבוא בקרוב לתקן את המעלית‪.‬‬