‫ביקור בית‬

‫הנשף‬
‫עמ' ‪1‬‬ ‫‪I‬‬
‫עמ' ‪15‬‬ ‫‪II‬‬
‫עמ' ‪28‬‬ ‫‪III‬‬
‫עמ' ‪36‬‬ ‫‪IV‬‬
‫עמ' ‪41‬‬ ‫‪V‬‬
‫עמ' ‪42‬‬ ‫‪VI‬‬

‫דו קרב‬
‫עמ' ‪43‬‬ ‫‪I‬‬
‫עמ' ‪53‬‬ ‫‪II‬‬
‫עמ' ‪65‬‬ ‫‪III‬‬
‫עמ' ‪67‬‬ ‫‪IV‬‬
‫עמ' ‪76‬‬ ‫‪V‬‬
 ‫הנשף‬

‫'עיניי ראו את שידי עשתה'‬

‫רוברט לואל‪ ,‬דולפין‬

‫‪I‬‬

‫ואולי לא כך‪ ,‬אולי… אבל כן‪ ,‬דווקא כן‪ ,‬כי זאת האמת וצריך להודות שזה‬
‫מה שיש‪ ,‬צריך להשיב את הראש מן החלון המשקיף אל הים ולחזור אל‬
‫המטבח הסגור שהתריס שלו מקולקל כבר כל כך הרבה זמן ולומר‪ ,‬להביט‬
‫מסביב ולומר‪ ,‬להתבונן בכל השאריות‪ ,‬בעקבות של הזמן שהיה וחלף צריך‬
‫להביט ולומר‪ ,‬לומר זאת גם אם לא יהיה אחר כך טוב יותר‪ ,‬גם אם זה לא‬
‫יועיל‪ ,‬צריך לומר את האמת על מה שתכופות כל כך מתעוות‪ ,‬מתפתל כמו‬
‫נחש עקלתון הסוגר על מרוץ הגופים שהיו פעם אחד והנה‪ ,‬למרות שנדמה‬
‫היה שהם מתרחקים זה מזה‪ ,‬מתברר שלא התנתקו‪ ,‬דווקא לא‪ ,‬התהום‬
‫שנפערה בין נתיבי החיים השונים לכאורה שבהם רצו‪ ,‬שבויים‪ ,‬לוכדת‬
‫בתוכה את שניהם‪ ,‬החיים מתכנסים כעיגול‪ ,‬עוד מעט נקודת הסיום שאינה‬
‫אלא נקודת הראשית‪ ,‬הם הולכים ומתקרבים ומתברר שאין כלל מרחק‪,‬‬
‫מעולם לא היה‪ ,‬החיים ציירו לכאורה אופק אחר‪ ,‬נדמה היה שמעבר לים‬
‫מחכה משהו וצריך רק להשקיף מבעד לחלון הגדול ולהמתין לשעה הנכונה‬
‫ובסוף זה יבוא אבל זה לא כך‪ ,‬לא‪ ,‬זה לא כך‪ ,‬החיים שהפליגו לרגע סובבים‬
‫לאחור‪ ,‬כל הדרכים שבות אל נקודת המוצא‪ ,‬נקודת הראשית‪ ,‬הוא עומד‬
‫במטבח המלוכלך בין הערמות והדלתות השבורות‪ ,‬שאריות משנים ארוכות‪,‬‬
‫פלסטיקים‪ ,‬ערמות פלסטיקים‪ ,‬צנצנות‪ ,‬אריזות‪ ,‬קבלות מהסופר‪ ,‬ספלים‬

‫‪1‬‬
‫שבורים עם כתמים שלא יורדים‪ ,‬איך אפשר לשתות מזה? אי אפשר לנקות‬
‫אותם יותר ובכל זאת בכל פעם שהוא בא הוא שותק ושותה‪ ,‬היא מוציאה‬
‫בשבילו בקבוק מהמקרר‪ ,‬אל תקום היא אומרת‪ ,‬אל תקום‪ ,‬תשב‪ ,‬אני כבר‬
‫אביא לך‪ ,‬והוא יושב‪ ,‬הוא מוותר‪ ,‬הוא יושב והיא מגישה לו והוא אוכל‪,‬‬
‫שותה ואוכל סלט שהיא מכינה בשבילו ובורקס שהיא קונה בשבילו ובמקרר‬
‫יש עוגה בשבילו ואם הוא אומר לא‪ ,‬תודה‪ ,‬אין לי מקום היא מציעה להפשיר‬
‫בשבילו עוגיות שהקפיאה כדי שתוכל לחמם בשבילו‪ ,‬אולי אתה רוצה‬
‫קרואסון היא שואלת ופותחת את המקפיא‪ ,‬שקיות נופלות‪ ,‬אין מקום‪ ,‬הכול‬
‫דחוס בתוך עטיפות ישנות‪ ,‬מי יודע מה יש שם בפנים‪ ,‬ממתי כל זה שוכב‬
‫שם‪ ,‬כמה זמן דחוסים שאריות אוכל במקפיא‪ ,‬במקרר? סירים ישנים‪ ,‬חסרי‬
‫ידיות‪ ,‬ממלאים ארונות צהובים‪ ,‬חסרי דלתות‪ ,‬ועל המדף הארוך והצר יש‬
‫דברים ששם שם כילד‪ ,‬הוא רואה את זה שוב בכל ביקור ובכל פעם הוא לא‬
‫מאמין‪ ,‬אתה רוצה עוד פרוסת עוגה היא שואלת והוא לא עונה‪ ,‬אין לו מקום‬
‫לכל זה‪ ,‬הוא חושב‪ ,‬אבל לא אומר‪ ,‬היא פורסת לו עוד חתיכה לצלחת קטנה‪,‬‬
‫ירוקה‪ ,‬שאותה הוא מכיר מן התמונה הישנה באלבום שבה ילד אחד‪ ,‬שהיה‬
‫הוא כנראה‪ ,‬מצולם ביום ההולדת אוכל עוגה מצלחת כזאת‪ ,‬הוא מסתכל על‬
‫צבעה הירוק וחושב שהזמן נעצר כי הנה הוא אוכל על אותו שולחן מאותה‬
‫צלחת ומביט בידיו הזרות לו כמו שזר לו הילד ההוא בתמונה‪ ,‬משהו שקשור‬
‫לזמן דורש ברור הוא חושב לעצמו‪ ,‬למה אתה לא אוכל היא מביטה בו‪,‬‬
‫קניתי את זה בשבילך‪ ,‬זה יישאר‪ ,‬אם לא תאכל קח את זה איתך מחר‬
‫כשתיסע‪ ,‬שלא אזרוק‪ ,‬הוא מביט בעוגה‪ ,‬בשולחן‪ ,‬בידיו הזרות‪ ,‬הוא אוסף‬
‫את פרורי העוגה‪ ,‬הוא מנסה לאכול אבל אין לו מקום‪ ,‬הוא לא יכול‪ ,‬כמה‬
‫פעמים אפשר לשמוע את זה? היא קנתה את זה בשבילו‪ ,‬היא מחכה לו‪ ,‬היא‬
‫מצלצלת אליו‪ ,‬היא זוכרת כל מלה שאמר ואת מה שלא אמר לא תשכח‪ ,‬כמה‬
‫אפשר‪ ,‬זה ידוע‪ ,‬זה כל כך מוכר‪ ,‬דפוסים מוכרים עד זרא אלא שכאן במטבח‬
‫הנורא המלים מתעוותות ומשנות את פניהן‪ ,‬כאן הדפוסים הידועים חרוטים‬
‫על פתקים‪ ,‬קעריות פלסטיק כהות‪ ,‬שקיות ניילון‪ ,‬מכתבי הזמנה עתיקים‪,‬‬
‫פירורים עבשים‪ ,‬מתלים שבורים‪ ,‬סכו"ם חלוד וקהה‪ ,‬המלים עצמן קפאו‬
‫ואיבדו את כוחן‪ ,‬גם הן עתה שיירים של משהו אחר‪ ,‬כמו כל מה שכאן‪ ,‬כל‬
‫אלה‪ ,‬חפצים ומלים‪ ,‬הם סימנים של זמן קפוא‪ ,‬זמן שעצר וכל מה שנשאר זה‬
‫הוא‪ ,‬הוא הקשר שלה לחיים שמזמן נגמרו אבל הוא מתפורר‪ ,‬הוא עבש כמו‬

‫‪2‬‬
‫המטבח‪ ,‬הוא זקן כמוה‪ ,‬הוא מזדקן יחד אתה‪ ,‬הוא מתקמט כמו שקיות‬
‫הניילון התחובות זו בזו עשרות ומאות‪ ,‬הוא לא יכול לשאת את זה עוד‪,‬‬
‫למה? למה זה כך? למה לא יכול להיות אחרת? למה אין לה חיים‪ ,‬אין לה‬
‫חברים‪ ,‬אחיה לא מצלצל אליה יותר‪ ,‬המשפחה הגדולה שאותה כל כך אהבה‬
‫לא זוכרת אותה ונותרו רק הילדים? למה זה כך? מי הפך את חייה לקרב?‬
‫דיכאון‪ ,‬הזיות‪ ,‬פאניקה‪ ,‬רעידות‪ ,‬היסטריה‪ ,‬קוצר נשימה‪ ,‬כל מיני ‪ -‬אלוהים‬
‫יודע מה‪ ,‬איך קוראים לכאב של החיים עצמם? איך עוצמים עין בתוך‬
‫הבדידות? אם ואימה וכל כך הרבה פסיכיאטרים שהיא עברה ונתנו לה‬
‫כדורים שונים ומשונים‪ ,‬כל מיני תרשימים‪ ,‬כל מיני שמות‪ ,‬כל מיני אבחנות‬
‫שהמציאו לנפש אחת‪ ,‬אמא אחת שנותרה ילדה בודדה‪ ,‬האם זה עזר? האם‬
‫היה רע יותר בלי כל הגלולות? האם אז לא היו רעידות‪ ,‬התקפות‪ ,‬הזיות‪,‬‬
‫חלומות לעלות לגג הבניין הגבוה ולעוף למחוזות שלווים‪ ,‬אחרונים? מה‬
‫אמור בן לעשות כשהוא שומע את זה מאמו? היא ממלמלת בטלפון‪ ,‬אם היה‬
‫לי אומץ‪ ,‬היא אומרת‪ ,‬אם היה לי אומץ לגמור עם הכול‪ ,‬איך עליו לדעת מה‬
‫לעשות? הוא לא יודע והיא‪ ,‬בטח לא היא‪ ,‬היא כל כך מבולבלת‪ ,‬מטושטשת‪,‬‬
‫ערה בלילות‪ ,‬ישנה בימים‪ ,‬בוכה כשהשמש שוקעת‪ ,‬נרדמת תמיד בסלון‪,‬‬
‫מחפשת מה לעשות שעות ארוכות ארוכות בבית‪ ,‬לבד‪ ,‬ובקיץ‪ ,‬כשמזיזים את‬
‫השעון ושעות האור מתארכות‪ ,‬ואחר כך‪ ,‬כשהשמש שוקעת ובאות השעות‬
‫הקשות כשהצל מתארך ונופל על הקיר של הסלון ואט אט מאפיל על‬
‫הספרים הישנים והבית ריק‪ ,‬אך מלא בפחדים‪ ,‬בחושך לא רואים איך הבית‬
‫קורס‪ ,‬איך דפי הספרים‪ ,‬שהיו של הוריה‪ ,‬מתפוררים והופכים לאבק‪ ,‬בחושך‬
‫לא רואים איך העובש שולח ידיו ופושט על הכול‪ ,‬בחושך לא רואים אבל‬
‫הדמיון מתחיל שוב לפעול והיא לא מיטיבה ממילא להבחין בין מה שכן‬
‫ומה שלא‪ ,‬גם ככה היא נוטה לערבב בין מציאות וחלום‪ ,‬הפחדים‪ ,‬כמו‬
‫העובש‪ ,‬פורצים לכל עבר‪ ,‬מה רואה בחושך אדם שגם באור רואה חושך?‬
‫היא מתחבאת במטה הגדולה‪ ,‬העמוסה עיתונים ישנים‪ ,‬בגדים ישנים‪ ,‬מצעים‬
‫ישנים‪ ,‬עקבות של עולם ישן המציעים לה עוד לילה של מרדף אל תום‬
‫הילדות שאבדה‪ ,‬כשסוף סוף תירדם ותפליג תטבע בים שחור שלרגע אחד‪,‬‬
‫בתוך שינה מתנשמת‪ ,‬נדמה צבעוני‪ :‬אבא ואמא אליה שבים‪ ,‬היא חולמת‬
‫המון חלומות‪ ,‬המון אבא ואמא‪ ,‬המון ילדות שהיא הייתה פעם יובילו אותה‬
‫כשסוף סוף תישן אבל כשהלילה יחלוף? כשתשכים? ילדה אבודה משוטטת‬

‫‪3‬‬
‫בתוך גופּה ללא מוצא ובלילה יוצאת להשקיף על הנוף היחיד שהיא מכירה‪,‬‬
‫אחר כך שוב היא לבד בבית הריק‪ ,‬שוב יום ארוך‪ ,‬שוב שעות של קשיי‬
‫נשימה‪ ,‬מי יודע בכלל על כל השעות הדקות השניות הימים שלא נגמרים‬
‫שבהם אין יותר חברים‪ ,‬משפחה‪ ,‬סתם אנשים‪ ,‬מה שנהוג לכנות 'חברה'? אין‬
‫אף אחד‪ ,‬נשארו רק הילדים‪ ,‬היא מצלצלת אליהם פעם ועוד פעם ועוד פעם‬
‫ועוד הרבה פעמים‪ ,‬היא מצלצלת ואומרת שהיא חייבת פשוט לדבר עם‬
‫מישהו‪ ,‬היא לא יכולה להיות יותר לבד‪ ,‬היא לא מרגישה טוב‪ ,‬היא‬
‫מתנשמת בטלפון והיא כבר לקחה היום שני כדורים אבל זה לא עוזר‪ ,‬שתיקח‬
‫עוד אחד? היא מתנשפת כשהיא שואלת את זה והקול שלה רועד והנשימה‬
‫שלה חורקת‪ ,‬היא בהתקף של חרדה‪ ,‬או אולי פאניקה? או היסטריה? אלוהים‬
‫יודע מה בדיוק ומה זה חשוב‪ ,‬היא מתנשמת אל תוך האוזן שלו כי היא‬
‫מחזיקה את השפופרת כל כך קרוב‪ ,‬אבל כשהיא מצלצלת הוא רחוק‪ ,‬הוא‬
‫עייף מכל זה‪ ,‬אין לו כוח יותר‪ ,‬הוא דיבר אתה כבר שלוש או ארבע פעמים‬
‫באותו יום והוא מחפש דרך לסגור‪ ,‬אבל כשהוא סוגר היא מיד מצלצלת שוב‪,‬‬
‫תמיד יש איזה סיבה שוב לצלצל‪ ,‬היא חייבת פשוט לדבר ואין מישהו אחר‪,‬‬
‫אין לו יותר סבלנות‪ ,‬אין לו‪ ,‬אין לו למרות שהוא יודע שהיא לבד‪ ,‬למרות‬
‫שהוא יודע שהיא אבודה לגמרי‪ ,‬למרות שהוא יודע‪ ,‬הוא יודע כבר את כל זה‬
‫אבל אין לו יותר‪ ,‬נגמר לו‪ ,‬הוא לא יכול לשמוע יותר את קולה מתנשם ואת‬
‫המשפט 'נמאס לי'‪ ,‬או 'רע לי'‪ ,‬או 'אתה לא אוהב אותי יותר?' או 'אני לא‬
‫רוצה יותר לחיות'‪ ,‬הוא יודע שהיא סובלת אבל הוא לא יכול לשאת זאת עוד‬
‫והוא מנתק‪ ,‬אבל כשסוף סוף הוא עושה זאת מיד הוא שואל את עצמו למה‬
‫הוא לא משתדל קצת יותר‪ ,‬למה הוא לא מכריח את עצמו להישאר רגוע‪,‬‬
‫למה הוא לא מדבר אִ תה כי אולי זה היה עוזר‪ ,‬אם היה מספר לה איזה דבר‪,‬‬
‫משהו ממה שהוא עושה‪ ,‬תספר לי על מה אתה עובד עכשיו היא אומרת‪,‬‬
‫תספר לי מה אתה קורא‪ ,‬תגיד לי מלה טובה‪ ,‬תגיד לי שאתה עוד אוהב אותי‪,‬‬
‫אל תשאיר אותי לבד‪ ,‬אתה לא תעזוב אותי‪ ,‬נכון? אם אהיה לבד‪ ...‬כשאמות‪,‬‬
‫היא שואלת‪ ,‬אתה תהיה אתי ותיתן לי יד? היא פוחדת‪ ,‬היא לא רוצה למות‬
‫כמו אמּה‪ ,‬שנפטרה בבית האבות לבדה‪ ,‬בלי אף אחד‪ ,‬לעולם לא תסלח‬
‫לעצמה שהלכה כשאמה‪ ...‬אתה לא תעזוב אותי‪ ,‬היא מתנשמת אל תוך‬
‫השפופרת והוא מרחיק את הקול הרועד מן האוזן ולא יודע מה להשיב‪ ,‬הוא‬
‫לא יכול לשמוע את זה יותר וחושב על אמּה‪ ,‬אישה נמוכה ויפה וטובת לב‬

‫‪4‬‬
‫שידעה לאפות כל דבר ואהבה אותו מאוד והוא‪ ,‬לפעמים‪ ,‬אחרי בית הספר‪,‬‬
‫היה הולך אליה במקום ללכת הביתה‪ ,‬היא הייתה אופה ומבשלת ונותנת לו‬
‫לאכול‪ ,‬הוא אהב אותה מאד בעצם אבל בסוף היא מתה לבד‪ ,‬אל בית האבות‬
‫הנורא ההוא כמעט לא הלך‪ ,‬תגיד לי שלא תשאיר אותי לבד‪ ,‬היא אומרת לו‬
‫שוב‪ ,‬אל תשאיר אותי לגמרי לבד רק אתה עוד תגיד כמה מלים תגיד משהו‬
‫תדבר‪ ,‬לא‪ ,‬הוא לא אומר כלום‪ ,‬מה להגיד? הכול כל כך רע ויהיה עוד יותר‬
‫והוא מתקשה לשקר אז איך אפשר להגיד? הוא לא יודע‪ ,‬הוא כמעט לא‬
‫מדבר רק שומע אותה מתנשפת ומדברת ללא הפסק‪ ,‬יום אחר יום הוא שומע‬
‫אותה אומרת שאין לה עם מי לדבר היא לבד מתי שוב יבוא נמאס לה לחיות‪,‬‬
‫לחיות כמו כלב‪ ,‬ככה לבד‪ ,‬היא מתנשמת במהירות ובחוסר שליטה ואומרת‬
‫שהיא לא מרגישה טוב שיבוא מהר‪ ,‬הוא עייף מכל זה אבל מה זה משנה? כך‬
‫זה נמשך‪ ,‬כך זה נמתח ונמתח ולא יכול להיות אחרת כי זאת האמת‪ ,‬חלומות‬
‫הם דבר מזיק‪ ,‬זה ברור‪ ,‬הוא היה חולם כל מיני ארצות רחוקות אבל כל זה‬
‫מזמן מת‪ ,‬הים שם למטה רחוק‪ ,‬האופק נשאר בלתי אפשרי‪ ,‬מה שנראה כמו‬
‫קווים נפרדים מתברר עתה כעיגול מתכנס ותהום אחת‪ ,‬החיים חוזרים אל‬
‫מוצאם‪ ,‬הוא ניסה להתיר את הקשר‪ ,‬להביט רחוק‪ ,‬לחשוב על גבולות‬
‫אחרים‪ ,‬אבל איך אפשר להשקיף אל הים כשמצלצלים בלילה מחדר המיון?‬
‫אמא שלך כאן‪ ,‬היא לא מרגישה טוב‪ ,‬היא אומרת שהיא לא מוכנה לחזור‬
‫הביתה הלילה‪ ,‬היא מתעקשת להישאר כאן אבל אנחנו לא יכולים להשאיר‬
‫אותה כאן‪ ,‬מה השעה? הוא מתעורר‪ ,‬מסתכל על השעון‪ ,‬מנסה להרגיע‬
‫אותה‪ ,‬הוא מתפלל שהלילה הזה כבר יעבור‪ ,‬עוד כמה שעות ואולי אחר כך‪,‬‬
‫באור‪ ,‬היא תסכים לחזור הביתה והוא לא יצטרך לבוא‪ ,‬מרחק של שעתיים‬
‫בלילה כזה נדמה כמרחק בין עולמות נפרדים‪ ,‬אבל זה רק נדמה‪ ,‬הוא יודע‬
‫את זה עכשיו מול החלון‪ ,‬מסלולי החיים השונים לכאורה בעצם בכלל לא‬
‫ניתקו‪ ,‬מעולם לא ניתק החבל למרות שחתך את סיביו למרות שצעק ונסע‬
‫למקום אחר‪ ,‬נקודת הסיום היא נקודת המוצא‪ ,‬אין משהו אחר‪ ,‬אין מישהו‬
‫אחר שיענה כשהיא מצלצלת שיקשיב לה שיבוא לבקר‪ ,‬הים הרחוק שעליו‬
‫הוא משקיף הוא חלום יפה‪ ,‬לא יותר‪ ,‬וחלומות‪ ,‬כמו שאביו שב ואמר‪ ,‬הם‬
‫דבר מזיק‪ ,‬אדם צריך להכיר במגבלות ולפעול בהתאם‪ ,‬אדם צריך שתהיה לו‬
‫תוכנית‪ ,‬אדם צריך להודות באמת‪ ,‬לראות את הכול באור מפוכח‪ ,‬לא לצפות‬
‫לדברים לא ריאליים כי נסים לא קורים‪ ,‬זה נכון‪ ,‬הוא יודע‪ ,‬הכינו אותו היטב‬

‫‪5‬‬
‫לחיים‪ ,‬הכול כבר סגור‪ ,‬הכול כבר גמור‪ ,‬מוטב שיסגור את החלון הפונה אל‬
‫הים וייגש אל האמת שבפנים‪ ,‬שם במטבח מחכים לו הסירים הישנים‪ ,‬שקיות‬
‫הפלסטיק‪ ,‬מגבות שחורות שלא זורקים‪ ,‬לשם צריך להביט‪ ,‬לשם עליו ללכת‬
‫עכשיו‪ ,‬להפנות את הגב אל הים‪ ,‬להרפות מן המעקה השחור‪ ,‬החלוד‪ ,‬לסובב‬
‫את המבט ולהיכנס פנימה‪ ,‬אל הבית המלא חפצים מתים המחכים לו מאז‬
‫שניסה לעזוב‪ ,‬לכאן יחזור תמיד‪ ,‬כאן זה הבית‪ ,‬הבית שלו‪ ,‬אין לו בית אחר‪,‬‬
‫כאן מחכים לו כל הדברים שהשאיר כשרצה להיות מישהו אחר וניסה‬
‫לברוח‪ ,‬חפצים שהיו פעם עדות לחיים אבל עכשיו הם אפילו לא זיכרון‪ ,‬הוא‬
‫מביט ויודע שהם סימן למשהו אחר שאליו הוא הולך‪ ,‬עוד מעט יכנס למטבח‬
‫לראות את הזמן שעצר‪ ,‬עליו לעזוב את האופק הבלתי מושג‪ ,‬הבלתי אפשרי‪,‬‬
‫האמת נמצאת מאחור‪ ,‬במטבח‪ ,‬בתוך ניירות עטיפה דביקים‪ ,‬היא צועדת בין‬
‫המקרר המכוסה חשבונות דהויים ותנור שבור‪ ,‬הוא מנסה לחמוק ממנה אבל‬
‫היא עמוק עמוק בתוכו‪ ,‬עמוק בפנים‪ ,‬בין אם הוא עונה לה ובין אם הוא‬
‫שותק היא כבשה את תוכו מזמן‪ ,‬תדבר אתי קצת יותר היא מבקשת והוא‬
‫מנסה ופולט כמה מלים‪ ,‬על מה לדבר כשהכול ידוע וברור לאן הולכים?‬
‫הכול ברור וזה רק עניין של זמן‪ ,‬שום דבר לא ישתנה‪ ,‬ובכל פעם שהוא‬
‫מצלצל ואין תשובה הוא חושב שזה כבר קרה‪ ,‬אחר כך היא מתקשרת‬
‫ואומרת שהיא ישנה‪ ,‬לא שמעה‪ ,‬הטלפון מקולקל‪ ,‬צריך להחליף מכשיר‪ ,‬יש‬
‫מבצע כשיבוא היא תראה לו את הפרטים‪ ,‬היא מדברת למה הוא לא עונה?‬
‫הוא מרחיק את השפופרת אבל מה זה משנה? עליו להסתובב ולהיכנס אל‬
‫המטבח ולדבר עמה קצת ואחר כך ילך לישון ובבוקר‪ ,‬מוקדם‪ ,‬ימהר לצאת‪,‬‬
‫אבל בבוקר‪ ,‬תמיד אחרי שהוא יוצא‪ ,‬עוד במכונית‪ ,‬הטלפון כבר מצלצל‪,‬‬
‫כמעט לא דיברנו היא אומרת לו‪ ,‬אני כבר מתגעגעת אליך‪ ,‬רציתי שתיקח את‬
‫העוגה‪ ,‬היא תתקלקל‪ ,‬אולי עוד תחזור לקחת אותה? לא‪ ,‬הוא ממהר‪ ,‬הוא‬
‫מצטער‪ ,‬הוא לא יכול‪ ,‬הוא יבוא בשבוע הבא‪ ,‬הוא סוגר את הטלפון ומביט‬
‫אל הנוף‪ ,‬כביש החוף‪ ,‬הצבע הטוב של הים‪ ,‬אם היה יכול לקפוץ אל תוך‬
‫הכחול הזה ולהיעלם בתוכו לכמה דקות‪ ,‬לא‪ ,‬אי אפשר‪ ,‬הוא חייב לסגור את‬
‫החלון‪ ,‬הוא חייב להסתובב אל המטבח‪ ,‬בשביל זה בא‪ ,‬היא חכתה לו כל כך‪,‬‬
‫ידיו על המעקה השחור‪ ,‬הוא מנסה למשוך אותן כדי לצאת לדרכו‪ ,‬אל‬
‫המטבח‪ ,‬אבל הן לפותות בברזל‪ ,‬הן לא מרפות‪ ,‬הוא עדיין עומד באותו‬
‫המקום מאז שנכנס‪ ,‬אתה רוצה משהו קטן עד שהאוכל מוכן‪ ,‬אמו מתקרבת‬

‫‪6‬‬
‫אליו עם כוס השתייה‪ ,‬הוא מתבונן בה ויודע שעליו להושיט את היד אבל‬
‫הוא לא מצליח‪ ,‬הוא לא מצליח להזיז את היד מן המעקה השחור של החלון‪,‬‬
‫זה בסדר‪ ,‬הוא אומר‪ ,‬תניחי את זה פה‪ ,‬תכף אקח‪ ,‬אני לא רעב‪ ,‬היא חוזרת אל‬
‫המטבח והוא אל הים הרחוק‪ ,‬נדמה לו שמשהו זוחל מסביבו ומתחיל לטפס‬
‫עליו‪ ,‬לרגע נדמה לו שהוא לא כאן‪ ,‬שהוא בבית הרחוק ששכר‪ ,‬שזה חוט‬
‫הטלפון הלבן מתפתל ונכרך על הגוף כמו נחש‪ ,‬הוא לוחש‪ ,‬לוחש לשפופרת‪,‬‬
‫כן אמא‪ ,‬איך את מרגישה‪ ,‬היא שואלת מתי יבוא שוב והוא עונה בשתיקה‪,‬‬
‫עליו לנתק‪ ,‬עליו לסגור‪ ,‬עליו לא לוותר‪ ,‬הוא מנסה להזיז את גופו אך גופו‬
‫לא נע‪ ,‬הוא קשור בחוט הלבן‪ ,‬הוא אסור בחוט הטלפון שלא מפסיק לצלצל‪,‬‬
‫הוא לא יענה‪ ,‬הוא לא יכול יותר‪ ,‬הוא לא יכול לחתוך את החוט הזה‪ ,‬איך‬
‫אפשר? הוא לא יכול אפילו להסתובב אל המטבח‪ ,‬לסובב את הראש‬
‫ולהיכנס למטבח‪ ,‬זה הכול‪ ,‬צריך לעשות את זה‪ ,‬הוא עומד ומשקיף אל הים‬
‫הכחול ועדיין חושב איך‪ ,‬איך לנתק את הידיים מהמעקה השחור‪ ,‬היה לו‬
‫נדמה שכבר נסע מכאן אבל הנה מתברר שהוא שוב‪ ,‬או עדיין‪ ,‬באותו המקום‪,‬‬
‫רכון אל הכחול הרחוק‪ ,‬גוף חסר גבולות עם אין סוף הבטחות‪ ,‬ומאחור‬
‫עומדת אישה אחת‪ ,‬אפורה‪ ,‬היא שואלת אותו אם הוא רוצה לשתות‪ ,‬הוא‬
‫צמא‪ ,‬היא תמזוג לו‪ ,‬היא תביא לו לכאן‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬היא תביא לו‪ ,‬היא הולכת‬
‫אל המטבח והוא בחלון מסובב את ראשו ומביט איך היא נכנסת אל המטבח‬
‫ושומע אותה מתנשמת‪ ,‬כל זה כבר קרה‪ ,‬זה קורה כל הזמן‪ ,‬האם זה יגמר?‬
‫שום דבר לא השתנה‪ ,‬הזמן עומד‪ ,‬עיגולו חתום באותן המחוות‪ ,‬היא חוזרת‬
‫ומציעה לו לשתות‪ ,‬היא מתנשמת ואומרת שלקחה כבר כדור‪ ,‬טוב שבא‪,‬‬
‫עכשיו אולי תירגע‪ ,‬אולי הוא רוצה משהו עד שהאוכל מוכן‪ ,‬ידיו כבולות אל‬
‫המעקה השחור‪ ,‬הוא שומע אותה ויודע שהיא שוב לפני‪ ,‬או אחרי‪ ,‬התקפה‪,‬‬
‫היא שוב‪ ,‬כרגיל‪ ,‬מפוחדת‪ ,‬רק שהיא תירגע וזה לא יתחיל שוב עכשיו‪ :‬קוצר‬
‫נשימה‪ ,‬רעידות‪ ,‬בכי‪ ,‬פאניקה‪ ,‬היא נחנקת‪ ,‬היא אומרת שהיא לא יכולה‬
‫לנשום‪ ,‬שהיא כמו כלב‪ ,‬שזה מה שקורה‪ ,‬שזה מה שנשאר‪ ,‬כשזה קורה הוא‬
‫מנסה להרגיע אותה בטלפון‪ ,‬הוא אומר לה שתצלצל לרופא‪ ,‬על המקרר יש‬
‫מספר‪ ,‬זה דרך הביטוח זה לא עולה כמעט שום דבר‪ ,‬היא מתנשמת‪ ,‬היא לא‬
‫שומעת מה שאומרים‪ ,‬היא נוסעת אל המיון‪ ,‬היא בטוחה שהיא הולכת למות‪,‬‬
‫איך תהיה כאן לילה שלם לבדה? היא לוקחת אוטובוס ונוסעת אל המיון‬
‫ואחר כך הם מצלצלים אליו‪ ,‬ארבע בבוקר‪ ,‬הוא לא יודע מה להגיד‪ ,‬הוא‬

‫‪7‬‬
‫מודה להם מאוד‪ ,‬הוא רחוק‪ ,‬זה כבר קרה כמה וכמה פעמים‪ ,‬מה לעשות‪,‬‬
‫הוא חושב לעצמו‪ ,‬אם יהיה סבלני אולי היא תירגע‪ ,‬היא שומע אותה‬
‫מתנשמת בתוך המטבח‪ ,‬הוא יודע שהיא אבודה‪ ,‬הוא יודע שהיא מאבדת את‬
‫דעתה‪ ,‬הבית הזה‪ ,‬הבית הקר הזה שהיא לא מוכנה לעזוב‪ ,‬מקום עלוב ונורא‪,‬‬
‫למה אי אפשר שיהיה קצת‪ ,‬לא הרבה‪ ,‬קצת יותר טוב? למה אי אפשר‬
‫שבאמת יפתחו השמיים וירדו אליה קצת רחמים? היא הולכת לבית הכנסת‬
‫לשמוע את 'כל נדרי' אבל זה לא עוזר‪ ,‬שם למעלה בכלל לא שומעים‪ ,‬לא‬
‫מרפים‪ ,‬הרוחות הקרות של החורף לא עוזבות את הבית‪ ,‬הן רודפות אותו גם‬
‫בקיץ‪ ,‬הוא מרגיש אותן גם עכשיו‪ ,‬הוא רועד וחולם שוב את הים הכחול‪,‬‬
‫הבית הקר הזה‪ ,‬הבית שלו‪ ,‬צריך היה להשמיד אותו‪ ,‬למחוק אותו עם העבר‬
‫המת שהוא שומר בתוכו‪ ,‬היא לעולם לא תרצה לעזוב והוא יצטרך להמשיך‬
‫לבוא לסלון העמוס לקירות הכעורים אל המטבח השבור‪ ,‬הוא מביט מן‬
‫החלון אל הים הקיצי אך מרגיש את הקור של החורף שלא עוזב לעולם ועוד‬
‫מעט שוב יתקיף‪ ,‬אז ישב בסלון‪ ,‬ליד תנור גז שאינו יכול לחמם את חדר‬
‫האורחים הגדול ואל חדר השינה הוא בכלל לא מגיע‪ ,‬שאר הבית הוא חושך‬
‫קפוא‪ ,‬מוקף ברוחות שעולות מן הים‪ ,‬הן חודרות אל הדירה בין לוחות העץ‪,‬‬
‫מן הסדקים הרבים‪ ,‬שריקות ויללות פורצות מכל מקום‪ ,‬מתחת לדלת נכנסים‬
‫משבי קור‪ ,‬בכל מקום כל כך קר‪ ,‬הוא בא ותמיד כל כך קר ויללות נוראות של‬
‫הרוח‪ ,‬היא עולה דרך הוואדי‪ ,‬צוברת עוצמה וכשהיא מגיעה אל הבית היא‬
‫מכה בו בכוח כזה עד שתמיד נדמה שהפעם באמת הכול ייפול‪ ,‬הפעם באמת‬
‫הכול יתמוטט‪ ,‬הכול כל כך מוזנח‪ ,‬בסוף הכול יתפרק‪ ,‬בסוף באמת משהו‬
‫יקרה‪ ,‬זאת אשמתו‪ ,‬הוא לא מטפל‪ ,‬הוא לא דואג‪ ,‬היה צריך לעשות בכל‬
‫פעם שהוא בא משהו אחר‪ ,‬בכל פעם משהו קטן‪ ,‬וככה לאט לאט לשפר‪,‬‬
‫אבל הוא לא עושה‪ ,‬הוא לא יכול‪ ,‬הוא אפילו כבר לא מנסה‪ ,‬איך אפשר‪,‬‬
‫אסור להזיז ואסור לזרוק ואסור להחליף ואין לו יותר כוח לזרוק דברים‬
‫ולראות אותה אחר כך מחטטת בפח האשפה ומיישרת את הניירות הספוגים‪,‬‬
‫למי יש כוח לזה? הוא לא נוגע במה שלא צריך ובכל פעם שהוא בא הוא‬
‫מתפלל ששום דבר לא יקרה והבית לא יתפרק דווקא עכשיו כשהוא פה‪ ,‬הוא‬
‫גם לא אומר לה יותר דבר על מה שצריך לזרוק כי היא משתמשת בחשבונות‬
‫לכתוב שירים‪ ,‬והבגדים היא שומרת בשביל הנכדים‪ ,‬והיא בכלל לא מריחה‬
‫שום דבר רע מן הארון‪ ,‬והצעצועים עוד כל כך חמודים‪ ,‬הם מזכירים לה איך‬

‫‪8‬‬
‫הוא היה כשהיה קטן‪ ,‬היא ניגשת אליו ומחבקת אותו‪ ,‬היא ניגשת ורוצה שוב‬
‫לנשק אותו אבל הוא נרתע‪ ,‬הוא עומד בסלון ומביט אל החלון הגדול וחושב‬
‫כמה הוא שונא את הבית הזה וכמה היה רוצה לא לבוא אליו יותר‪ ,‬לעולם‪,‬‬
‫אבל זה הבית שלו‪ ,‬הוא שונא את עצמו‪ ,‬הוא חלק מזה‪ ,‬אי אפשר לשנות את‬
‫מה שאתה‪ ,‬חלומות‪ ,‬זה ברור‪ ,‬הם דבר טיפשי שגורם צער וצריך להימנע‬
‫מלחלום דברים שלא יתגשמו‪ ,‬הוא יודע את זה‪ ,‬אביו הסביר לו את זה פעם‬
‫אחר פעם אחר פעם ועכשיו סוף סוף הבין‪ ,‬זה נכון‪ ,‬היא אמו‪ ,‬זה הבית שלו‪,‬‬
‫באופק ההוא הכחול לא מחכות שום הבטחות‪ ,‬הכול כאן‪ ,‬במטבח‪ ,‬בין‬
‫שקיות ניילון וסירים ללא ידיות‪ ,‬העובש הזה‪ ,‬הריח הזה בקירות‪ ,‬זה הוא‪ ,‬זה‬
‫מה שיש‪ ,‬עשרות מברשות שינים בחדר האמבטיה‪ ,‬שאריות סבון‪ ,‬חתיכות‬
‫ספוג חומות ישנות‪ ,‬ערמות של בגדים שלבשה סבתו ולא יזרקו לעולם‪ ,‬היא‬
‫מתה לבד‪ ,‬בבית האבות‪ ,‬בלי יד מלטפת‪ ,‬הייתי צריכה להיות שם‪ ,‬היא בוכה‬
‫בטלפון‪ ,‬אם זה היה הפוך היא לעולם לא הייתה עוזבת אותי ככה לבד‪ ,‬רציתי‬
‫ללכת הביתה‪ ,‬לעשות לה מרק וכשבאתי היא כבר לא הייתה‪ ,‬אתה לא תעזוב‬
‫אותי נכון? למרות שזה מגיע לי‪ ,‬לא תשאיר אותי לבד? הוא לא עונה‪ ,‬מה‬
‫אפשר לענות? הוא היה מוכן לשרוף את הבית הזה אבל היא לא תעזוב אותו‬
‫לעולם‪ ,‬היא רוצה למות בו‪ ,‬היא מפחדת מבית אבות‪ ,‬זה אבוד‪ ,‬הוא עומד‬
‫בסלון ומביט בחלון הגדול ורואה את הים הענק ויודע שזה אבוד וקר לו‪,‬‬
‫כמו תמיד כשהוא בא‪ ,‬קר לו‪ ,‬והיא מלטפת את כתפו ונשענת עליו ואומרת לו‬
‫קר לך אתה לא לבוש טוב‪ ,‬אתה מזיע‪ ,‬אתה תתקרר‪ ,‬הוא רוצה להגיד שקר‬
‫בבית אבל היא תשאל אם הוא חולה‪ ,‬ככה זה‪ ,‬ככה זה תמיד‪ ,‬הדברים ידועים‪,‬‬
‫זאת קלישאה‪ ,‬הקשר הזה הוא לולאה עלובה ומי שלא מתכונן‪ ,‬למרות שהוא‬
‫יודע‪ ,‬כורה לעצמו את הבור‪ ,‬זה בנאלי כל כך‪ ,‬זה דפוס מעוות שצריך לחתוך‬
‫ומיד‪ ,‬אבל הרוחות האלה בחורף‪ ,‬והיא שם לבד‪ ,‬היא מתעקשת שלא קר לה‬
‫ומציעה לו חולצה מעופשת שלה‪ ,‬היא לבושה בבגדים ישנים‪ ,‬הם קרועים‪,‬‬
‫הם לא נקיים‪ ,‬למה היא לא זורקת אותם? היא מציעה לו סוודר ישן‪ ,‬היא‬
‫אומרת לו שיוציא מן הארון למעלה משהו חם‪ ,‬שילבש משהו‪ ,‬הוא לא לבוש‬
‫כמו שצריך‪ ,‬אבל שם למעלה יש עובש‪ ,‬יש ריח שאי אפשר להסיר‪ ,‬בתוך‬
‫הארון יש בגדים שאי אפשר אפילו למסור‪ ,‬שאריות של מישהו שהיה פעם‬
‫דייר בבית הזה אבל עזב כבר מזמן והלך לדרכו‪ ,‬הוא חיכה שהבנים יתבגרו‬
‫ואז קם והלך ונשארו בארון הבגדים ובארון הספרים ובמזווה ובחדר הכביסה‬

‫‪9‬‬
‫‪ -‬בכל מקום נשארו שאריות שהשאיר אחריו‪ ,‬כל כך הרבה דברים שעכשיו‬
‫קבורים מסביב‪ ,‬שנדבקו אל המדף‪ ,‬אל הקיר‪ ,‬אל הרצפה עצמה כמו מלונה‬
‫שזרוק בה הגוף שנבגד‪ ,‬כלב שאיבד את דעתו ונאחז במה? הוא עזב והיא‬
‫עזבה את הכול כמו שהיה‪ ,‬היא הקיפה עצמה בעוד ועוד ערמות‪ ,‬הכול‬
‫התמלא עיתונים‪ ,‬שקיות‪ ,‬בגדים‪ ,‬קופסאות‪ ,‬חפצים‪ ,‬רהיטים‪ ,‬דקות ימים‬
‫ושנים‪ ,‬המון שנים‪ ,‬הן עוברות‪ ,‬עוד מעט הן נגמרות‪ ,‬אבל כלום לא משתנה‪,‬‬
‫אין עוד דבר מלבד ערמות הזמן שקפא והפך לחומר עבש‪ ,‬תלי תלים של זמן‬
‫שעבר‪ ,‬שכאילו היה למרות שלא היה באמת‪ :‬אם אין לזמן שהיה המשך מה‬
‫שהיה מאבד את קיומו גם אם היה באמת‪ ,‬אבל היא עוד כאן‪ ,‬באמצע‪ ,‬בתוך‬
‫המוות הזה‪ ,‬היא עוד כאן‪ ,‬היא עוד נושמת‪ ,‬היא נאבקת על כל רגע‪ ,‬הוא יודע‬
‫את זה‪ ,‬היא נלחמת נגד עצמה והוא צריך לעזור לה אבל אינו יודע איך ואינו‬
‫יכול יותר והוא כבר עייף מן התביעה לעזרה שלא נפסקת אף פעם‪ ,‬שתמיד‬
‫מתחדשת‪ ,‬כבר כל כך הרבה זמן היא נמשכת‪ ,‬כל כך הרבה זמן היא לבד‪ ,‬כל‬
‫כך הרבה זמן אין לה אף אחד והיא מצלצלת אליו שוב ושוב‪ ,‬היא שואלת‬
‫אותו מתי שוב יבוא‪ ,‬היא מבקשת שיצלצל אליה ולא ינתק‪ ,‬היא מתחננת‬
‫שידבר אתה קצת‪ ,‬שיספר לה מה הוא עושה‪ ,‬למה הוא לא אומר שום דבר‪,‬‬
‫למה הוא שותק כל הזמן‪ ,‬למה הוא לא מבין? אין תשובה‪ ,‬היא מדברת אבל‬
‫הוא איננו משיב‪ ,‬הוא מרחיק את השפופרת וממלמל לקירות שסביב די די די‬
‫די מספיק אבל היא עדיין שם‪ ,‬מדברת‪ ,‬דבר לא עוזר‪ ,‬אין תרופה‪ ,‬אין לה עם‬
‫מי לדבר והיא מצלצלת והוא יודע שאסור לו להרים כי אחרת אי אפשר אחר‬
‫כך לחזור אל מה שהיה‪ ,‬והיום כבר אבוד‪ ,‬אבל הוא מרים ועונה והיא‬
‫מתנשמת אתה שם? אתה שומע אותי? תגיד לי משהו‪ ,‬תגיד לי מה לעשות‪,‬‬
‫מה לעשות‪ ,‬מה לעשות‪ ,‬יש לי עוד כל כך הרבה שעות‪ ,‬היום עוד כל כך‬
‫ארוך‪ ,‬אני לא יכולה להיות יותר‪ ,‬כבר לקחתי כדור‪ ,‬לקחת עוד אחד? הוא לא‬
‫יודע‪ ,‬הוא לא עונה‪ ,‬הוא לא מקשיב אבל הוא שומע את זה מבפנים‪ :‬הגופים‬
‫שהיו אחד פעם לא נפרדו‪ ,‬נקודת הסיום היא נקודת הראשית‪ ,‬זה בפנים‪ ,‬הוא‬
‫יודע שזה בפנים ואי אפשר לנקות את זה ולהקיא את זה מחוץ לחלון בשעה‬
‫שמביטים אל הים‪ ,‬על הכול מונח מין אובך אפור‪ ,‬שמקשה על הנשימה‪ ,‬ואת‬
‫המחנק הזה הוא מבין‪ ,‬לא צריך לראות שום דבר‪ ,‬זה בפנים‪ ,‬מתי זה יקרה‬
‫לו? הרי גם לה זה קרה פתאום‪ ,‬זה חכה עד הרגע הנוח ואז זה פרץ‪ ,‬זה‬
‫התחיל בבת אחת כשנשארה לבד‪ ,‬האם גם אותו תעזוב מישהי כשיודה שהוא‬

‫‪10‬‬
‫מפחד להיות לבד ואז מה שכבר חונק אותו שם בפנים יתפרץ ויצא? זה‬
‫מתחיל מבפנים אבל אחר כך משהו קורה ואז העסק הזה שנקרא גוף מתחיל‬
‫להתקמט והמרכז שקוראים לו 'אני' מתפורר‪ ,‬וזה יכול להתחיל בבת אחת אם‬
‫פתאום משהו קורה‪ ,‬כמו אצלה‪ ,‬כשהלך ההוא‪ ,‬הדייר‪ ,‬שהיה במקרה גם אבא‬
‫שלו‪ ,‬ובאו ימים ארוכים במיטה‪ ,‬והיא חלמה‪ :‬כל מיני אנשים הקיפו אותה‪,‬‬
‫חברים‪ ,‬חברות‪ ,‬מימי הלימודים‪ ,‬הסמינר למורים‪ ,‬ימים של התחלה‪,‬‬
‫כשהבנים היו רכים‪ ,‬והם‪ ,‬היא וההוא‪ ,‬הדייר‪ ,‬היו צעירים והיו מטיילים עם‬
‫העגלה‪ ,‬משקפי שמש שחורים של שנות הששים‪ ,‬כמה חברים יחד בשכונות‬
‫החדשות של ירושלים ההולכת ונבנית‪ ,‬יש תמונות‪ ,‬הוא מכיר את התמונות‬
‫הללו‪ ,‬אבל אלה תמונות של עבר מת‪ ,‬יש עבר חי ויש עבר מת ובבית הזה‪,‬‬
‫כמו כל היתר‪ ,‬העבר בעצמו התפרק‪ ,‬נשחק והפך לחלק מן הרוחות הרעות‬
‫שמרחפות בתוכו‪ ,‬העבר ההוא שמראות התמונות מת ובעצם בכלל לא היה‪:‬‬
‫גם אם היה לכאורה הוא לא היה באמת כי מה שאין לו המשך מתברר כסתם‬
‫רמייה‪ ,‬ואפילו עינוי‪ ,‬התמונות הממלאות את האלבומים ואת דמיונה הן עינוי‬
‫כי האמת היא שכל זה לא היה‪ ,‬הכול היה דמיונות‪ ,‬כאשר היו הימים ההם‬
‫הארוכים במטה לא היו שום חברות‪ ,‬חברים‪ ,‬היו רק דמיונות שווא‪ ,‬הזיות‬
‫שראתה לבדה במיטה‪ ,‬לא היה שם איתה אף אחד‪ ,‬אף אחד לא היה‪ ,‬ואיך‬
‫אפשר להגיד שיש עבר אם הוא מתממש כדמיון שווא? הדייר שהיה עזב‪,‬‬
‫לקח עמו את חבריו‪ ,‬שהיו פעם‪ ,‬כשהכול נראה כשורה‪ ,‬מה שנקרא 'חברים‬
‫משותפים'‪ ,‬הם עזבו עמו והותירו אותה לבדה במטה‪ ,‬הוזה על ימי הראשית‪,‬‬
‫ככה זה‪ ,‬אי אפשר להאשים אף אחד‪ ,‬הוא‪ ,‬הדייר שהיה גם אבא שלו‪ ,‬רצה‬
‫לחיות‪ ,‬לחברים היה קשה לידה‪ ,‬היא נשארה לבד ובבית היו רק הבנים‪ ,‬הבית‬
‫היה ריק ומלא הזיות‪ ,‬והיו הקאות‪ ,‬הוא היה צריך לנקות‪ ,‬הדייר ההוא הלך‪,‬‬
‫החברים נעלמו‪ ,‬לא היה מי שיעשה את מה שצריך לעשות‪ ,‬הייתה היא והיו‬
‫הבנים והיו הקאות‪ ,‬היא הקיאה על בעלה‪ ,‬הדייר‪ ,‬שהלך‪ ,‬ועל חבריה שהיו‬
‫חבריו‪ ,‬ועל העבר שהציג את עצמו כממש ולא היה אלא בדיה‪ ,‬היא הזתה‬
‫והקיאה ולא נותר איש לנגב את הרצפה‪ ,‬רק הבנים‪ ,‬והוא היה בן‪ ,‬והוא אסף‬
‫את הכול וניקה וחכה שתחלים אבל אז הכול רק התחיל‪ ,‬דיכאונות‪,‬‬
‫והפאניקה‪ ,‬והפחדים‪ ,‬ואימת הבדידות‪ ,‬והלבד‪ ,‬כל מיני‪ -‬אלוהים יודע מה‪,‬‬
‫אלוהים נותן ואלוהים בורח‪ ,‬וההקאות היו רק ברכת הדרך ואחרי שנתן אותן‬
‫לקח אחד אחד את כל הדברים הטובים‪ ,‬והוא‪ ,‬הבן שהיה ועודנו‪ ,‬שתמיד‬

‫‪11‬‬
‫יהיה בן‪ ,‬חושב לעצמו‪ ,‬הוא מסתכל על הים וחושב לעצמו אם הוא עדיין‬
‫דבר טוב‪ ,‬כי אם הוא‪ ,‬בשבילה‪ ,‬עדיין דבר ששווה בשבילו לחיות אז אולי יש‬
‫איזה ערך לקשר הזה‪ ,‬המעוות‪ ,‬אולי בכל זאת יש ערך לכל האימה הזאת‪,‬‬
‫הוא מסתכל על הים הכחול הגדול העצום‪ ,‬גוף יפה ואדיש הממשיך לרדוף‬
‫את החוף בגליו‪ ,‬הוא יודע שעליו לעזוב כבר את המעקה השחור‪ ,‬להסיר את‬
‫העיניים מקו האופק‪ ,‬להסתובב‪ ,‬לקחת ממנה את השתייה וללכת עמה אל‬
‫המטבח אבל הוא מפחד‪ ,‬הוא כבול‪ ,‬הוא אינו יכול להזיז את ידיו‪ ,‬אי אפשר‬
‫לדעת מה עוד יקרה למרות שהכול כבר קרה‪ ,‬רק שלא תתחיל שוב לבכות‪,‬‬
‫רק שלא תתחיל שוב ללטף אותו ולנשק את ידיו ולהגיד לו את כל מה שהיא‬
‫אומרת תמיד‪ ,‬אם לא יזיז את ידיו אולי הכול יישאר קפוא לתמיד‪ ,‬לא יקרה‬
‫כלום‪ ,‬כמה טוב‪ ,‬לא יקרה עוד דבר‪ :‬הוא לא יצטרך לטרוק יותר את‬
‫השפופרת‪ ,‬היא לא תבכה כמה הוא קר והוא לא ישמע שוב על גג המגדל‬
‫הגבוה ועל הבדידות ועל הסבתא שמתה לבד‪ ,‬אם לא יזוז לא יקרה שום דבר‪,‬‬
‫הים הכחול הגדול יישאר לעד מול עיניו‪ ,‬אם לא יזוז לא יצטרך לתת יד כי‬
‫הוא לא יכול‪ ,‬הוא רוצה אבל הוא לא יכול להושיט יד‪ ,‬ביד אחת לא יחזיק‬
‫מעמד וייפול‪ ,‬הוא עלול לפול הוא חושב‪ ,‬פעם כמעט כבר נפל‪ ,‬הוא חייב‬
‫להחזיק‪ ,‬אסור לו להרפות‪ ,‬הים הכחול נראה פתאום כה קרוב איפה הוא?‬
‫האם כבר נכנס למטבח? לא‪ ,‬הוא עדיין עומד ליד החלון ומשקיף‪ ,‬הוא חייב‬
‫לעזוב‪ ,‬יד אחר יד‪ ,‬מהר להפסיק לחלום‪ ,‬חלומות הם דבר מסוכן‪ ,‬הם נגמרים‬
‫בנפילה‪ ,‬הוא יודע את זה‪ ,‬אמר לו את זה ההוא‪ ,‬הדייר‪ ,‬זה שהיה גם אביו‪,‬‬
‫הוא הכין אותו היטב לחיים‪ ,‬אין מה לומר‪ ,‬בלעדיו היה חולם חלומות חסרי‬
‫שחר‪ ,‬חלומות טיפשיים‪ ,‬טוב שהקשיב טוב‪ ,‬טוב שהקשיב כמו שצריך בן‬
‫להקשיב לאביו‪ ,‬הוא למד ממנו מהן חובות‪ ,‬הוא למד ממנו למה לצפות ולא‬
‫לסמוך על ניסים‪ ,‬הוא לימד אותו חובות בן לאמו והוא באמת אוסף ומנקה‬
‫ובא לבקר‪ ,‬הנה‪ ,‬מיד הוא יסתובב וילך באמת פנימה אל תוך הבית‪ ,‬לקחת‬
‫ממנה את כוס השתייה‪ ,‬להגיד מה שצריך להגיד‪ ,‬הוא שונא את הבית הזה‬
‫אבל הוא מתמיד‪ ,‬הוא מציית‪ ,‬הוא עושה מה שצריך בן לעשות‪ ,‬הוא חושב‬
‫לעצמו שאולי הוא משהו טוב‪ ,‬בשבילה‪ ,‬בעולם הצר שנותר לה‪ ,‬אולי הוא‬
‫משהו שבשבילו היא מחזיקה מעמד? למה צריך להחזיק? אפשר לשחרר את‬
‫היד‪ ,‬ואחר כך את השנייה‪ ,‬אפשר לעזוב את המעקה השחור החלוד הזה כבר‪,‬‬
‫הים הכחול נמצא הרחק ואין שום קשר בינו ובין החלון‪ ,‬צריך להגיד את זה‬

‫‪12‬‬
‫למרות שזה לא יעזור‪ ,‬בכוח ימשוך את ידיו ויכנס אחריה לשבת עמה‬
‫במטבח‪ ,‬אם ובן ליד שולחן האוכל המלוכלך בשאריות מן הזמן שהיה ואבד‪,‬‬
‫זה עקום‪ ,‬זה מעוות‪ ,‬הוא יודע את זה‪ ,‬אבל איך להתיר? אין לזה סוף‪ ,‬לקשר‬
‫הזה‪ ,‬וגם כשיּותר לא ישתחרר‪ ,‬הוא יודע יודע יודע שאם ובן שהם שניים הם‬
‫תמיד גם אחד והקשר הזה מפותל וסבוך וגם אם יחתוך אותו לא יּותר‪ ,‬היא‬
‫נשאה אותו בבטנה ונשאה אותו בידיה ואחר כך‪ ,‬כן‪ ,‬הוא יודע שזה לא רחוק‪,‬‬
‫הוא ישא אותה על ידיו ולבסוף יפיל אותה אל הבור הפעור שרק הוא‪ ,‬רק‬
‫הבור הזה מוכן לקבלה בלב שלם ובלי טענות ובכל מאודו ולכסות עליה‪,‬‬
‫לעטוף אותה בחיקו ולא להסתייג מגופה הזקן‪ ,‬מהריח‪ ,‬מהעור החרוך‪ ,‬כל‬
‫הדברים שמהם הוא נרתע כאשר הוא שם בבית וצריך להעיר אותה ולומר לה‬
‫שלום כי הוא יוצא‪ ,‬אין לה איש שאותו היא יכולה לחבק‪ ,‬נותרו לה רק‬
‫הבנים והיא‪ ,‬גם היא רוצה מגע‪ ,‬קירבה‪ ,‬אהבה‪ ,‬חום‪ ,‬מישהו בעולם העצום‬
‫הזה שיהיה מוכן לחבק אותה ולסעוד אותה ולהיות אתה גם כשהיא כבר‬
‫מתפרקת‪ ,‬מפורקת‪ ,‬קורסת כשאין לה עוד בעצם דבר ואפילו גופה כבר בוגד‬
‫בה‪ ,‬אחרון הבוגדים‪ ,‬הגוף שהזקין מאותת לה ונותן בה סימנים‪ ,‬זה כבר לא‬
‫רחוק‪ ,‬הוא יודע שזה כבר לא רחוק‪ ,‬זה בעצם כאן כבר שנים‪ ,‬זה בכל נייר‬
‫עטיפה שלא נזרק ובכל בגד עבש ובכל צעצוע שבור וקרוע‪ ,‬העתיד אינו אלא‬
‫העבר ושניהם אינם אלא צדדיו של הווה אחד חסר פניות‪ ,‬אי אפשר לנתק את‬
‫צדי המטבע זה מזה‪ ,‬אי אפשר לבטל את מה שהיה שעומד לקרות‪ ,‬אי אפשר‬
‫לחתוך את החבל הזה‪ ,‬חוט הטלפון הלבן הנכרך סביב הגוף עד שאין לו‬
‫אוויר‪ ,‬הוא מחפש את הסכין לקרוע את האמת הבנאלית הזאת אבל בדיוק‬
‫נשמע שוב צלצול‪ ,‬מתי שוב תבוא? לוחשת לו השפופרת בקול שבור‪ ,‬כל‬
‫היום רק חשבתי עליך‪ ,‬טוב שצלצלת‪ ,‬טוב שהשארת לי הודעה‪ ,‬היא לא‬
‫מוותרת‪ ,‬היא נלחמת‪ ,‬היא מכה בעצמה ורוחות החורף עוזרות ומכות‬
‫בתריסים הישנים‪ ,‬רעש איום‪ ,‬כאילו בין השלבים לכודים אנשים חיים‪ ,‬אתה‬
‫שם? אתה שומע אותי? אני מפחדת לצאת‪ ,‬אין לי אוויר‬

‫‪13‬‬
 ‫‪II‬‬

‫בסלון ביתה‪ ,‬על צדו המערבי של ההר‪ ,‬עומדת אישה ומשקיפה אל המים‪.‬‬
‫יש לה שיער לבן אסוף בגומייה מקושטת בפרחים ומבט שאינו מכוון ואינו‬
‫נעצר ‪ :‬היא רוצה לעוף אך גופה כבד‪ ,‬כבד מדי‪ ,‬ועל כן היא עומדת שקועה‬
‫בחלום הנושא אותה מעבר למעקה החלוד‪.‬‬
‫בחלומה פורחים הפרחים השתולים בשערה‪ .‬היא הולכת בחצר‪ ,‬בין ערוגות‪,‬‬
‫וקומתה כקומת הפרחים הגדולים‪ .‬כמה יפים הפרחים המקיפים אותה‪ :‬צבעם‬
‫הלבן כה חזק‪ .‬כיצד יכול הלבן להיות כה עז? כה בולט לעין? קולות‬
‫נשמעים מרחוק אבל הצבע הלבן מתפשט סביב‪ ,‬חורג מעלי הכותרת ומתמזג‬
‫עם גופה‪ .‬היא שומעת את הקולות הרחוקים אבל לבה יוצא אל העין הגדולה‬
‫המביטה בה ממרכז הצבע הלבן‪ .‬אם הייתה יכולה לשאת עמה חלק מן הלבן‬
‫הזה חזרה‪ ,‬כי הרי בסוף תצטרך לחזור‪ ,‬בסוף אבא יבוא וייקח את ידה ויוביל‬
‫אותה אל הבית‪...‬‬
‫האישה מושיטה את ידה ופוגעת במעקה הכהה‪ .‬גופה נרתע ועיניה נסגרות‪.‬‬
‫כשהיא שבה ופוקחת אותן נדמה לה שהיא רואה על המים דמות קטנה‬
‫הולכת ומתרחקת‪ .‬היא מאמצת את עיניה וחושבת שאולי זה רק הקצף שלבש‬
‫צורה‪ ,‬אבל על המים עדיין הולכת דמות קטנה ומשהו נדמה בה מוכר‪.‬‬
‫האישה שולחת את ידה אל שערה הלבן‪ ,‬מורידה את הגומייה המקושטת‬
‫ומתבוננת בפרחי הפלסטיק‪ .‬היא יודעת שהפרחים עשויים פלסטיק אבל הם‬
‫יפים בעיניה‪ :‬עליהם עדינים ודקים ומגעם נעים‪ .‬היא מלטפת את הפרחים‬
‫ומקרבת אותם לנחיריה‪ .‬נדמה לה שהיא מריחה ריחות מתוקים למרות שאלה‬
‫פרחים עשויים מפלסטיק‪ .‬אבל איך יכול הדמיון לדמות ריח? את זה אינה‬
‫מסוגלת להבין‪ :‬הדמיון יכול לדמות גן ופרחים לבנים אבל האומנם הוא יכול‬
‫גם לדמות את ריחם?‬
‫על המים הולכת הילדה הקטנה ומאחורי המעקה מחזיקה האישה בגומייה‬
‫המעוטרת‪' .‬רק עוד פעם אחת‪ ,‬אם היה אפשר לנסוע עוד פעם‪ ,‬לראות את‬
‫היונים בכיכר סן מרקו‪ ,‬את הדואומו‪ ,‬דוד‪ ,‬האביב‪ ,‬פונטה וקיו‪ .'...‬לילדה על‬
‫המים שיער ארוך‪ ,‬היא שטה על צדף‪ ,‬פרחים נושרים סביב לה‪ .‬פתאום עולה‬
‫מן הים משב רוח כחול ומנסה לאחוז בה‪ .‬היא נרתעת‪ .‬הפרחים שסביב‬

‫‪14‬‬
‫נחלצים לעזרתה ועוטפים את גופה‪ .‬היא פורחת‪ .‬היא פורחת ועפה וראשה‬
‫עטור זר והמים רוקדים מסביב‪ ,‬פרחים שטים עליהם‪ ,‬ענן שהופיע לפתע רוכן‬
‫אליהם ומצל כצמרת על עלוות יער כהה‪.‬‬
‫האישה אוספת מחדש את שערה בגומייה המקושטת אך הפרחים הלבנים‬
‫עדיין מולה‪ .‬הם צפים לנגד עיניה כמפרשים על המים הכחולים‪ .‬אי שם בזמן‬
‫שטים דברים שהיו‪ ,‬איך אפשר לחזור ולגעת בהם? בתוך ים רחב שטות‬
‫סירות הזיכרון הקטנות‪ ,‬הן מתנדנדות ללא פשר‪ ,‬ללא כיוון‪ ,‬ולצידן שטות‬
‫ספינות גדולות של דמיונות‪ .‬גם הדברים שלא היו שטים בים הגדול שכלוא‬
‫בתוך ראשה‪ .‬הזמן זורם לכיוון אחד אבל הזיכרונות טובעים בים הרחב‪,‬‬
‫שאין בו כיוון ופשר‪ .‬היא מתפצלת להמון ילדות ויושבת בסירות הזיכרון‬
‫הקטנות ובספינות הדמיון הגדולות ומפליגה בים הרחב‪ .‬היא לא יודעת לנווט‬
‫את דרכה וברור שהסירות מתנגשות זו בזו‪ ,‬ובספינות הגדולות‪ ,‬והזיכרונות‬
‫והדמיונות מסתבכים זה בזה‪ .‬אין זה נורא כל כך‪ ,‬אבל לפעמים היא לא‬
‫בטוחה מה היה ומה לא היה‪ .‬לעתים היא רואה לנגד עיניה באופן צלול כל‬
‫כך צבעים וקולות ואחר כך אומרים לה שכל זה רק בראשה‪ .‬האם ראשה אינו‬
‫מקום בעולם? האם מה שבראש אינו בעולם? איך אפשר לראות כל כך טוב‪,‬‬
‫כל כך בהיר‪ ,‬דברים שלא היו כלל?‬
‫האישה בשיער הלבן מביטה אל הים שבחוץ אבל רואה את הים שבפנים‪.‬‬
‫בדרך כלל היא יודעת שהיא רואה את הים שבפנים כשהיא מסתכלת על הים‬
‫שבחוץ‪ ,‬אבל לפעמים היא שוכחת זאת כי הם כה דומים‪ :‬שניהם עשויים‬
‫גלים ללא סוף‪ ,‬בשניהם יש אינסוף זרמים ותנועה בלתי פוסקת‪ ,‬לשניהם‬
‫מצולות עד אין חקר‪ .‬האישה יודעת שהיא טועה לפעמים‪ ,‬שהיא מבלבלת‬
‫מלים ומראות‪ ,‬אבל היא לא יודעת איך לא לטעות‪ .‬היא מנסה לאחוז במלים‬
‫לפני שהן חומקות והופכות לדברים אחרים‪ ,‬לפני שהן מקבלות פנים ושמות‬
‫וצבעים ומראות‪ ,‬אבל הרבה פעמים היא לא מצליחה‪ .‬המלים חגות כמו‬
‫ציפורים ומשתנות תוך כדי מעופן‪ .‬לבסוף הן צוללות כדגים אל הים שבראש‬
‫ואז כבר אי אפשר להציל אותן‪ .‬בתוך המים יש להן חיים אחרים‪ .‬גם היא‬
‫הייתה רוצה חיים אחרים‪ ,‬לעוף כמו ציפור ולהשתנות ולהיות אבל גופה‬
‫כבד‪ .‬כבד מדי‪ .‬האישה בשיער הלבן מתבוננת בים הרחוק ורואה את הים‬
‫הקרוב ויודעת שעליה להרים את גופה הכבד ולצעוד פנימה כי כבר מאוחר‪.‬‬
‫אבל אין סוף הגלים ממשיכים לנוע ללא קץ וטוב לה כך‪ ,‬לצוף על פני המים‪.‬‬

‫‪15‬‬
‫צלצול טלפון קוטע את הדממה‪ .‬האישה מסתובבת פנימה‪ ,‬אל הסלון‪ .‬בדרכה‬
‫לענות היא מסיטה מעט שמאלה את פסלון החרס הקטן המונח על מדף‬
‫המזנון החום‪ .‬מעט שמאלה‪ ,‬למקום שבו עליו לעמוד בדיוק‪ ,‬במרחק הנכון‬
‫מקערית הפרות הכחלחלה‪ .‬מן העבר השני מדבר מישהו לא מוכר על משהו‬
‫לא מובן‪ ,‬מציעים לה דבר‪ ,‬רוצים שתחתום‪' .‬זה מהבנק' אומר לה קול והיא‬
‫מנסה להבין ולבסוף מתנצלת ואומרת שהיא לא יכולה עכשיו לדבר וסוגרת‪.‬‬
‫היא מניחה את השפופרת וחוזרת אל המזנון החום‪ :‬עוד קצת שמאלה‪,‬‬
‫שיעמוד בדיוק במקום הנכון‪ .‬בין הפסלון לבין קערית הפרות אפשר לראות‬
‫עכשיו את הפמוט הרבוע שקנתה פעם ביריד של ויצו‪ .‬הוא היה פמוט בודד‪,‬‬
‫ללא בן זוג‪ ,‬אבל גם בפמוט בודד אפשר להשתמש‪ ,‬למשל בחגים‪ ,‬והיה בו‬
‫משהו פשוט ונקי שהזכיר לה את הפמוטים בבית אבא ואמא‪ .‬האישה בשיער‬
‫הלבן צועדת אחורה ומביטה בפמוט בין הפסלון והקערית‪ .‬על המדף החום‬
‫משתלבים זה בזה גוני החרסינה והכסף ורוקמים לנגד עיניה שיער כסוף‪.‬‬
‫פנים מוכרים ויפים נגלים לה‪' .‬אל תחלמי' אומרת אמּה‪' ,‬הבנים עוד מעט‬
‫יחזרו‪ ,‬לכי כבר אל המטבח‪ ,‬לכי להכין אוכל‪'.‬‬
‫האישה בשיער הלבן מתבוננת באשה בשיער הכסוף‪ .‬אמּה הייתה יפה ממנה‪.‬‬
‫היא בטוחה בכך‪ .‬כמה יפה הייתה וכמה טובה ומוצלחת‪ .‬הבית היא נקי‬
‫והמיטות היו מוצעות ובמטבח עמד תמיד ריח של תבשילים וארונות המטבח‬
‫היו עמוסים מאפים ומן הפנים שלאט לאט התעטפו שיער כסוף הוסיף וקרן‬
‫יופי וחום שלא אבדו לעולם‪ ,‬אור בהיר ונעים שרק בית האבות הצליח לקחת‪.‬‬
‫מדוע לא נשארה עמה שם? מדוע השאירה אותה שם לבד‪ ,‬למות לבד במקום‬
‫החשוך ההוא? היא מושיטה את ידה אל הפמוט הרבוע‪' :‬אמא‪ ',‬היא אומרת‪,‬‬
‫'אמא‪ ,‬סליחה‪ ,‬תסלחי לי‪ ,‬שלא אמות גם אני לבד‪ ,‬לא התכוונתי שכך יהיה‪,‬‬
‫הלכתי רק להביא לך‪-‬‬
‫לחייה של האישה בשיער הלבן רטובות ונשימתה קשה‪ .‬היא ניגשת אל‬
‫החלון לנשום מעט אוויר‪ ,‬להביט אל המים‪ .‬אבל הים הגדול איבד את צבעו‪,‬‬
‫הילדה נעלמה והשיער הארוך נגרר מאחורי הצדף ושוקע לאט בתוך מדבר‬
‫לבן‪ .‬הצבע הלבן של הפרחים נוזל ומציף את הכול‪ .‬אי אפשר יותר להבחין‬
‫בין פרח לפרח ובינם לבין הילדה ששקעה בתוכם‪ .‬קולות רחוקים קוראים לה‬
‫להיכנס הביתה‪ .‬היא שומעת את אביה קורא לה לבוא‪ ,‬הוא חזר מן התפילה‪,‬‬
‫ואמה כבר הדליקה נרות‪ ,‬אבל החצר הלבינה ושערה השחור הלבין וידיה‬

‫‪16‬‬
‫האדומות הלבינו ואי אפשר לראות את הבית‪ .‬עכשיו הכול לבן ואחיד ודומם‪.‬‬
‫היא מנסה לנשום‪ ,‬היא פוערת את פיה מעל המעקה החום החלוד ומנסה‬
‫לנשום אבל אין אוויר‪ ,‬אין בכלל אוויר מסביב‪ ,‬הכול עומד במקומו והיא‬
‫נחנקת‪ ,‬היא לא יכולה לנשום‪ ,‬היא מרגישה איך היא נחנקת כי אין עוד אוויר‬
‫בעולם בשבילה וכול הצבעים של הים ושל העצים שבוואדי ושל השמיים‬
‫הפכו ללבן‬
‫בבת אחת פונה האישה בשיער הלבן לאחור ונחפזת אל הטלפון‪ .‬היא לוחצת‬
‫על אחד ממקשי הזיכרון‪ ,‬נדמה לה שלחצה על ‪ ,1‬והיא מחכה בדממה שבנּה‬
‫יענה‪ ,‬אבל היא לא בטוחה למי מבניה בעצם חייגה‪ .‬צליל חיוג רחוק עולה‬
‫ויורד‪ ,‬עולה ויורד‪ ,‬כאילו פלש הים אל הקווים והציף בגליו את השפופרת‪.‬‬
‫איש לא עונה‪ .‬היא מחזיקה בחוזקה בשפופרת‪ ,‬קרוב קרוב אל פיה הרועד‬
‫ומחכה אבל איש לא עונה‪ .‬פתאום הצליל משתנה ובמקום הגלים הרחוקים‬
‫צורם קול מטרטר ומהיר באוזנה‪ .‬היא מורידה את השפופרת‪ ,‬לוחצת אותה‬
‫בחוזקה למקומה ומרימה אותה שוב במהירות‪ .‬כנראה לחצה על ‪ 2‬במקום‬
‫על ‪ .1‬שוב היא לוחצת על המקש אבל הפעם אחרי שבחנה אותו היטב‬
‫מקרוב‪ :‬מספר ‪ .1‬מיד בנה יענה לה‪ .‬הוא בבית‪ .‬הוא תמיד בבית‪ .‬רק שיגיד‬
‫איזו מלה‪ .‬שירגיע אותה‪ .‬רק לשמוע מישהו קרוב‪ .‬לדעת שהיא עוד לא מתה‪.‬‬
‫האישה עם השיער הלבן רכונה מעל הטלפון הלבן וגלי הקול הבוקעים מן‬
‫השפופרת מציפים בגלים בלתי נראים את הסלון הריק‪ .‬איש לא עונה לה‪.‬‬
‫היא אוחזת בכוח נורא את השפופרת‪ ,‬קרוב קרוב ללחייה‪ ,‬אבל זה לא עוזר‪:‬‬
‫איש לא עונה לה ומיד מגיע הצליל הכעור‪ ,‬הקטוע‪ ,‬המבשר שהמתינה זמן‬
‫רב מדי‪ ,‬יותר מדי זמן‪ ,‬שאין לה למה לחכות עוד‪ .‬משהו מכביד עליה‬
‫פתאום‪ ,‬כאילו ערם הזמן על ראשה גל אבנים‪ .‬היא יודעת שהזמן הוא אויב‬
‫והיא נלחמת בו כמיטב יכולתה אבל לפעמים‪ ,‬ובמיוחד בימים הארוכים של‬
‫הקיץ‪ ,‬הזמן מאט בכוונה את מצעדו ועורם אבנים גדולות על כתפיה ועל‬
‫גופה והיא מרגישה איך לאט לאט היא נגמרת‪ .‬הזמן לא נגמר אף פעם אבל‬
‫היא נגמרת ונופלת‪ .‬האישה שומטת את השפופרת למקומה ושולחת את ידה‬
‫לאחור‪ ,‬להתיר את הגומייה המקושטת‪ ,‬להריח את הפרחים מהפלסטיק‪ .‬אבל‬
‫הפרחים הלבנים מתקוממים נגדה‪ ,‬הם מסתבכים בשערה וידיה חלשות מכדי‬
‫לחלץ אותם‪ .‬ראשה נשמט בעקבות השפופרת‪ ,‬היא נופלת לאט על השולחן‬

‫‪17‬‬
‫הנמוך שעליו הטלפון‪ ,‬נשימותיה מקוטעות וגופה צולל אל השטיח הדק‬
‫כאילו היה ים מצולות‪.‬‬
‫מן החלון הגדול פורץ עכשיו אל הבית רוח כחול‪ .‬הים מציף את החדר‬
‫והרוח שהולך על הגלים מתחבט עכשיו בין רהיטים‪ .‬הוא עומד להגיד לה‬
‫דבר‪ .‬הוא שולח לעברה ידיים בצבע כחול שקוף וגופו האוורירי מרחף בין‬
‫פרחים לבנים‪' .‬אינך זוכרת אותי?' לוחש הרוח מעל האישה‪' ,‬אינך זוכרת‬
‫איך ִחזרתי אחר גופך הצעיר‪ ,‬איך ברחת ממני בשער שחור וארוך? אינך‬
‫זוכרת איך פרח על ראשך זר הפרחים הלבנים וקצף לבן הקיף את הצדף שבו‬
‫שביתי דמותך ורק את‪ ,‬רק את היית כה יפה וכה צעירה?'‬
‫האישה השרועה על השטיח מתרוממת מעט ונשענת אל השולחן הנמוך‪ .‬היא‬
‫מנגבת את עיניה הרטובות ומתבוננת לכיוון החלון‪' .‬עלי להיכנס פנימה‪ ,‬כי‬
‫כבר מאוחר' עוברת מחשבה בראשה‪ .‬אבל לפניה מרחף הרוח הכחול מן‬
‫הים‪ ,‬בידו האחת פרחי העבר ובידו האחרת תמונה‪ :‬זאת היא‪ ,‬זאת היא‬
‫בתמונה‪ ,‬היא יפה ופניה רכים ושערה הארוך עוטף את גופה וסביבה ידידים‬
‫צעירים הנושפים סודות לעברה ונדמה לה שהיא שומעת אותם גם עכשיו‪,‬‬
‫לוחשים לה דבר‪ .‬מה הם אומרים? מה הם אומרים לה? אולי עוד לא‬
‫מאוחר? אולי עוד אפשר לשמוע אותם?‬
‫האישה מקשיבה ושומעת את נשימותיה השקטות‪ ,‬הן נחות כמו ילדים‬
‫עייפים לאחר יום ארוך‪ .‬בוקר אחד הייתה יחידה ויפה והנה עבר יום והיא‬
‫עייפה ומיותרת‪ .‬איש מלבדה לא שומע את הנשימות בסלון‪ .‬איש לא יודע‬
‫שעכשיו היא רגועה‪ ,‬שעכשיו היא בסדר‪ ,‬שהתגברה עוד פעם אחת‪ .‬אין איש‬
‫פה פרט לעצמה‪ ,‬אין איש בעולם שרוצה לשמוע אותה כך קרוב‪ ,‬לדעת שהיא‬
‫נושמת בשקט‪ ,‬שהיא מחזיקה מעמד‪ ,‬שפרחים עוד מעטרים את שערה‪ .‬בוקר‬
‫אחד הייתה אבל עכשיו היום נגמר ובשביל כל העולם היא אינה‪ .‬יש לה‬
‫סירות זיכרון וספינות של דמיון וים שמחליף את צבעיו אבל אין לה איש‪.‬‬
‫מדוע התחתנה עם מי שהפחיד אותה? היא לא אהבה אותו‪ ,‬ברור היה שילך‬
‫לבסוף‪ ,‬הוא היה חסר סבלנות‪ .‬הוא היה חזק וגדול‪ ,‬הוא הגן עליה מפני‬
‫העולם אבל הרחיק את העולם מפניה‪ .‬לא הייתה לו סבלנות‪ .‬הוא היה קשה‬
‫ומפחיד ולא הייתה לו סבלנות‪ .‬היא הייתה לבדה אתו כמעט כמו שהיא‬
‫בלעדיו ובסוף הוא הלך והותיר אותה לבד באמת‪ .‬אולי היה טוב יותר אם‬
‫היה נשאר למרות הכול? למרות הפחד‪ ,‬למרות שהייתה בורחת ממנו מחדר‬

‫‪18‬‬
‫לחדר‪ ,‬למרות האימה שהייתה מסביב היה בבית עוד מישהו‪ .‬עוד מישהו‬
‫שלפעמים אפשר לומר לו דבר או לגעת בו ולפעמים הוא משיב‪ ,‬לפעמים גם‬
‫הוא צריך משהו‪ ,‬לפעמים גם הוא שולח יד ואומר משהו‪ ,‬אפילו בהיסח‬
‫הדעת‪ ,‬אפילו רק לרגע קצר שאחריו פניו שוב זועפים‪ ,‬לפעמים‪ ,‬רגע אחד‬
‫לפעמים הוא בכל זאת יותר מבכלל לא‪ ...‬פעם חיה עם איש שלא אהבה‬
‫והוא‪ ,‬גם הוא‪ ,‬כנראה‪ ,‬לא אהב אותה‪ .‬פחדים וחרדות אולי חיברו ביניהם‪.‬‬
‫אבל פחדים לא עוזרים לחרדות וחרדות לא עוזרות לפחדים ולבסוף קרה מה‬
‫שברור היה שיקרה‪ :‬הוא הלך ולקח עמו את חבריו ואת חברותיה והותיר‬
‫אותה חתומה בבית הזה‪ ,‬לבדה על הרצפה‪ ,‬בסלון‪ ,‬איש לא שומע את‬
‫נשימותיה‪.‬‬
‫אור אחר צהריים מרכך את קירות הסלון‪ .‬עוד מעט תבוא השעה הזאת‬
‫שלוקחת ממנה הכול אבל בתמורה נותנת לה מעט יופי‪ :‬כדור עגול מאדים‬
‫ושוקע אל מים כהים ותוך כדי כך מתפצל ונוטף על המים‪ ,‬נקרע לרצועות‪,‬‬
‫הופך לצבע חסר גוף‪ .‬אם הוא עובר את הלילה הזה השחור‪ ,‬חשוף וללא גוף‬
‫בתוך המצולות הכהים‪ ,‬אולי גם היא יכולה לשוב מן הלילה‪ ,‬כמוהו‪ ,‬לעטות‬
‫עם בוקר בשר ולקום עוד יום אחד‪ .‬עוד יום אחד‪ .‬עליה לקום‪ .‬עליה ללכת אל‬
‫חדר השינה משם יהיה אפשר לראות עוד מעט איך מפזר עבורה השמש לרגע‬
‫קצר את כל הצבעים שמכיל לבה‪ .‬אחר כך לא תיפול שוב‪ ,‬אחר כך תלך סוף‬
‫סוף למטבח ותחמם לעצמה את מה שנשאר מהבוקר ותאכל ותקשיב‬
‫לתוכנית ותצלצל לבנּה שכבר בטח חזר והם ידברו והוא יספר לה מה הוא‬
‫קורא‪ ,‬ומה היה כתוב בעיתון‪ ,‬ומתי הוא בא עם הילדים ואולי‪ ,‬בוודאי‪ ,‬הוא‬
‫יצלצל אליה עוד קודם‪ ,‬כשהיא תעמוד בחלון ותביט בכדור העגול שסיים‬
‫עוד יום אחד‪ .‬גם הלילה הזה יעבור‪ ,‬בסוף גם הוא יעבור ומחר‪ ,‬אולי מחר‬
‫האישה קמה לאט‪ .‬ידיה נשענות על השולחן ורגליה כבדות‪ ,‬כל כך כבדות‪.‬‬
‫היא חשה איך הפרחים הלבנים שעל שערה דוחפים אותה מטה‪ ,‬בחזרה אל‬
‫מצולות השטיח‪ ,‬אבל היא יודעת שאין טעם בכך‪ :‬היא תשכב שם לבד‬
‫ותפחד‪ ,‬כל המראות ייעלמו ורק הפחד לא יעלם‪ ,‬היא תישאר שם למטה ‪,‬‬
‫איתו‪ ,‬הוא לא יעזוב אותה לעולם‪ .‬הפחד יישאר לתמיד‪ ,‬הוא לא יבגוד בה‬
‫כמו שבגדו בה כולם‪ ,‬הוא שלה‪ ,‬הוא חלק ממנה‪ ,‬היא זה הוא‪ ,‬הם אחד‪ .‬אם‬
‫היה אפשר לא לפחד האישה עם השיער הלבן הייתה כבר גומרת עם זה‪,‬‬
‫הייתה עושה את זה כבר מזמן‪ ,‬בחלומות רגליה קלות והיא קופצת מעל‬

‫‪19‬‬
‫המעקה החלוד ומרחפת עד היקיצה‪ .‬אבל הרגלים הן משקולות של פחד‪,‬‬
‫והפחד כבד‪ ,‬כבד כמו הארץ עצמה‪ ,‬כוחו מושך את הגוף לאחור ואינו נותן‬
‫לעזוב ולרחף בעקבות המלים שעפות חסרות משקל‪ .‬בגלל זה המלים‬
‫משתנות ורק היא לא‪ ,‬היא נשארת‪ ,‬נשארת כאן‪ ,‬נשארת אותו הדבר‪.‬‬
‫האישה נשארת עוד רגע אחד במקומה אבל לבסוף מצליחה למשוך את‬
‫רגליה‪ ,‬משקולות אבן כבדות‪ ,‬ולחלץ אותן ממצולות השטיח‪ .‬היא נגררת‬
‫לכיוון חדר השינה ושומעת כיצד גופה נחבט ברצפה ויודעת פתאום שהוא‬
‫לא שלה‪ ,‬לא שלה הגוף הזה כי לה יש גוף קל וצעיר‪ ,‬אוורירי‪ ,‬כמו רוח שטס‬
‫על הים‪ .‬לה יש גוף דק עטוף בשיער שצף על המים והוא מכוסה בפרחים‪,‬‬
‫הוא פורח‪ ,‬הגוף שלה‪ ,‬האמיתי‪ ,‬פורח עדיין גם אם החליף אותו כלפי חוץ‬
‫גוף אחר‪ ,‬זר וכבד‪ .‬רגליה של האישה נסחבות אחריה על פני הבית‪ ,‬חלשות‬
‫אבל מאיימות‪ .‬היא חוצה את מפתן חדר השינה ומביטה אל החלון הצר‬
‫שבצד המיטה‪ .‬אור אחר הצהריים שוקע ונספג בחלל החדר‪ .‬על הזגוגית כבר‬
‫משתקף הכדור הצהוב הבוער שעוד מעט יבעבע וישיר את צבעיו על המים‪.‬‬
‫גם לשמש יש גוף ועוד גוף‪ ,‬גם השמש כפול‪ ,‬פניו מביטים לעברה מזגוגית‬
‫החלון ומן הים הרחוק גם יחד ואין בכך שום דבר לא רגיל או מוזר‪ :‬אם‬
‫לשמש הגר בחדר השינה יש יותר מגוף אחד מדוע שלה לא יהיה? לפעמים‬
‫היא רואה את הגוף האחר שלה רוקם חיים על אדי המראה ואז היא יודעת‬
‫שהוא עדיין חי בתוכה‪ ,‬מתחת לגוף הכבד שהזיז אותו ותפס את מקומו‪ .‬מתי‬
‫הופיע ובאיזה רשות? האיש הקשה שחי איתה ידע את גופה הזר למרות‬
‫שאחז בגופה הצעיר‪ .‬הוא היה חסר סבלנות‪ ,‬היו לו פחדים משלו והיה לו‬
‫כוח רב‪ .‬הוא אחז בגופה האוורירי אבל ידע את גופה הזר כי הוא לא אהב‬
‫אותה וחשש ממה שאי אפשר לאחוז בו היטב בשתי הידיים‪ .‬היו לו חרדות‪,‬‬
‫הוא היה מרים את קולו וידיו והיא הייתה בורחת מחדר לחדר‪ .‬כבר אז עפה‪,‬‬
‫מתחת לידיו הגדולות של האיש המאיים צמח גוף אחר ואילו היא לקחה את‬
‫גופה הדק והאוורירי ועפה מעבר למעקה החום החלוד‪ ,‬לחפש אחר הרוח‬
‫הכחול שהמתין לה על פני הגלים‪ .‬שם בין מים וקצף חזר ולחש באוזנה רוח‬
‫כחול את המלים היפות שאמרו לה לפני שנישאה ידידים ישנים‪ ,‬מילים על‬
‫חיים עשויים ממילים ומילים על חיים בין המילים‪ .‬הרוח הכחול היה לוחש‬
‫את כל המילים הללו על אוזנה שוב ושוב אבל הידידים שהיו כבר אבדו‪ ,‬הם‬

‫‪20‬‬
‫נסוגו מפני כוחו של האיש החזק שנשא אותה לאישה‪ ,‬וגוף זר וכבד לקח את‬
‫מקומו של הגוף הישן‪.‬‬
‫גופו היפה של השמש נמס על המים ופניו שעל הזגוגית מחווירים‪ .‬למה זה‬
‫כל כך יפה? השמש כמו פרח של אש נופל אל הים ופורש את עליו על המים‪.‬‬
‫למה הלב נמשך יום אחר יום לראות את הפרח הזה מתאבד? כדי לקום שוב?‬
‫כדי שאפשר יהיה לקום עמו שוב ולחכות את כל השעות עד שישקע בחדר‬
‫השינה ויציף את חלל החדר? האישה בשיער הלבן חושבת ששם על המים‬
‫זהו ליבה‪ ,‬הנקרע מחדש כל יום ואיש לא יודע כמה צבעים הוא שולח אל‬
‫העולם באותה השעה‪ .‬היא מביטה בשמש ורואה את ליבה ויודעת שלפחות‬
‫את המעט הזה נתן לה מי שלקח ממנה כל כך הרבה‪ :‬היא יודעת לראות את‬
‫היופי גם אם אינה מבינה את פירושו‪ ,‬איך ולמה נוצר‪ .‬היא יודעת שלא‬
‫עבורה קורע השמש את גופו האדום אבל הרי אי אפשר להסביר את היופי‬
‫הזה במלים שמודדות תנועה ומשקל ומהירות וגובה וכל היתר‪ .‬היא הייתה‬
‫רוצה להבין יותר מכל זה אבל ראשה מסרב‪ .‬לפעמים היא שואלת את בנּה‬
‫אבל מיד אחרי שהוא מתחיל להסביר לה כל המלים פורחות יחד‪ ,‬במשק‬
‫כנפיים גדול והרבה המולה‪ ,‬וכשהוא מדבר הן כבר מתחלפות והופכות‬
‫לצבעים וקולות והיא מוותרת‪ ,‬עוצרת אותו ואומרת 'לא חשוב‪ ,‬לא חשוב'‪.‬‬
‫הוא קצת כועס‪ ,‬היא רואה איך הוא עושה תנועה בידו‪ ,‬תנועה של ויתור‪,‬‬
‫ויודעת שעליה הוא מוותר‪' .‬אל תוותר עלי' לוחשת האישה מול החלון‬
‫המאפיל‪' ,‬אל תוותר עלי' חוזרת האישה ורואה איך רצועות הכחול הכהה‬
‫אובדות והים נסוג לתוך הלילה‪.‬‬
‫זהו זה‪ .‬זה נגמר‪ .‬עכשיו עליה לצאת מחדר השינה‪ ,‬עליה ללכת אל המטבח ‪,‬‬
‫אך האישה עם השיער הלבן בוהה עוד רגע אחד‪ ,‬אחרון‪ ,‬במרחק‪ :‬כבר‬
‫חשוך‪ ,‬בעצם כבר חושך על פני המים ותיכף יהיה בכול העולם חושך‬
‫מוחלט‪ .‬היא עוצמת לאט את עיניה ורואה כמו על מסך את צבעי הכתום‬
‫הרבים משתנים ונעים וביניהם‪ ,‬פתאום‪ ,‬רצה שוב הילדה ההיא‪ ,‬כמו צפה‪,‬‬
‫נישאת על פני הגלים‪ .‬היא עפה על פני הים המרצד ופרחי אש כתומים‬
‫נופלים מסביב‪ .‬הילדה אוספת אליה את הצבעים החמים‪ ,‬השוטפים מכל‬
‫עבר‪ ,‬ללא פחד גופה נמס בתוכם‪ .‬האישה שולחת יד כדי להזהיר אותה אבל‬
‫הילדה כבר נמוגה‪ ,‬היא חלק מהאור הגווע‪ ,‬המסך הפנימי מטשטש‪ ,‬המראות‬

‫‪21‬‬
‫כבים‪ .‬עכשיו עליה ללכת מן החלון עד מחר‪ ,‬עד שמחר שוב השמש ייפול‬
‫ויפתח את ליבה וייתן לה את מה שלא נלקח ממנה עדיין‪.‬‬
‫האור שבחוץ כבה והאור שבפנים מתעמעם ורק בחדר האוכל עוד דולק אור‬
‫קטן שמטיל אל הסלון צללים ארוכים‪ .‬ידיה של האישה מחליקות על שערה‬
‫הלבן‪ .‬היא מסדרת את הפרחים הלבנים על הגומייה וניתקת מן החלון‪.‬‬
‫עכשיו תלך לאכול ואחר כך תצלצל ובטח עד אז יצלצל בנּה אליה‪ .‬היא‬
‫תשמע ברדיו את הקונצרט ואולי תצליח לקרוא כתבה מן העיתון ששמר‬
‫בשבילה כבר מזמן אך לא הצליחה עדיין לקרוא‪ .‬היא תקרא ותוכל לדבר‬
‫איתו על מה שקראה‪ .‬האישה הולכת בחדר השינה החשוך וחושבת על הזמן‬
‫הארוך שמחכה לה עד הבוקר ואיך למלא אותו כדי שיהיה קצת יותר קצר‪.‬‬
‫צריך למלא את הזמן הריק כדי שלא יהיה ריק כל כך מסביב‪ ,‬וחשוך‪,‬‬
‫והאישה בשיער הלבן נותנת לקולות העבר ולפנים ישנים לשוב‪ .‬הם שבים‬
‫בתוך מחשבות והזמן קצת מתמלא אבל אחר כך היא מצטערת שכך נשבתה‬
‫במחשבות ושוב עבר הזמן ולא קראה מה שרצתה לקרוא ולא שמעה את‬
‫התוכנית שרצתה לשמוע‪ .‬ראשה של האישה ממלא את הזמן הריק בצבעי‬
‫הלב והלב ממשיך לשאת בעול העולם ובעולם הפנימי קמים שוב ושוב‬
‫המראות‪ :‬על הים מרחפים הפרחים הלבנים ועל הצדף הצף רוכבת הנערה‬
‫בעלת השיער השחור הארוך וגם בלי להביט אפשר לראות איך על המים‬
‫רודף אחריה רוח כחול ואיך גופה קל‪ ,‬כל יכול‪ ,‬היא מרחפת וסביבה כל‬
‫הצבעים‪ ,‬הצבעים בתוכה והיא בתוך הצבעים‬
‫צלצול טלפון קורע את חוטי הדמיון היפים אבל היא שמחה לקול הזה‬
‫שמבשר‪ ,‬אולי‪ ,‬קול אחר‪ .‬האישה ממהרת אל הטלפון וממהרת לומר 'הלו'‬
‫בקול צרוד ומשתעלת ואומרת שוב 'הלו' אבל מן העבר השני לא נשמע עדיין‬
‫דבר‪' .‬הלו'‪ ,‬אומר האישה בשיער הלבן‪' ,‬הלו'‪ .‬מן העבר השני מתחילה‬
‫פתאום מוסיקה ואחרי רגע מגיע קול של בחורה צעירה‪' .‬מי זה'‪' ,‬מי זה'‪,‬‬
‫משתעלת האישה ומנסה לפענח את הקולות ומקרבת עוד יותר את‬
‫השפופרת‪ .‬המוסיקה משתתקת‪ .‬בחורה צעירה מציעה לה תכשירים נפלאים‬
‫לפנים וטיפול ראשון חינם ושואלת אותה שאלות‪ .‬אבל כשקולה הצעיר‬
‫שומע שהיא לוקחת תרופות יש שתיקה‪ ,‬התנצלות ואחר כך הקול הצעיר‬
‫משתתק‪.‬‬

‫‪22‬‬
‫האישה בשיער הלבן עדיין אוחזת בשפופרת והצליל הקטוע של הטלפון‬
‫מתקדם כמו גוף דק בצעדים מקוטעים בין הצללים הנופלים על השטיח‪ .‬אור‬
‫קטן מחדר האוכל מפיל על השטיח בסלון צללים ארוכים והצליל הקטוע‬
‫צועד ביניהם‪ .‬האישה מביטה בו ובשפופרת לחילופין‪ ,‬עד שהזמן העובר‬
‫לוכד אותה שוב‪' .‬לא חשוב'‪ ,‬היא חושבת לעצמה‪' ,‬לא חשוב' ומקרבת את‬
‫השפופרת אל האוזן להיות בטוחה שבאמת כבר אין שם אף אחד‪ .‬הצליל‬
‫הקטוע מכה ברקתה והיא יודעת שאין שם אף אחד ומסלקת את השפופרת‪.‬‬
‫מיד תלך למטבח ותחמם לעצמה את מה שנשאר מהבוקר ותאכל ותשמע את‬
‫התוכנית ברדיו ואז בנה יצלצל וירגיע אותה‪ .‬היא מניחה את השפופרת על‬
‫מקומה אבל העין האדומה של הטלפון צדה את מבטה‪ .‬האור האדום הזוהר‬
‫לוכד את מבטה והיא מביטה בו מוקסמת וכבר צומחת בדמיונה הילדה‪ ,‬רוח‬
‫כחול נושף על לחייה וכל זה כל כך יפה ומרתק ומרחיק את המטבח אל‬
‫מעבר להרים רחוקים‪ .‬עליה לצאת למסע הזה‪ ,‬אל המטבח‪ ,‬אבל הים כה‬
‫גדול‪ ,‬והסירה שבה היא נסחפת קטנה‪ ,‬והיא לא יודעת לנהוג‪ ,‬ומכל עבר‬
‫צצות עוד סירות עמוסות זיכרונות‪ ,‬וספינות גדולות של דמיון‪ ,‬והמון פנים‬
‫מציצים אליה מכול עבר וביניהם‪ ,‬היא יודעת‪ ,‬מחכה לה מישהו‪ ,‬מישהו‬
‫שפעם אמר לה דבר שלא רצתה לשמוע‪ .‬היא הייתה צעירה‪ ,‬והם נסעו להם‬
‫לעיר רחוקה‪ ,‬עיר על מים‪ ,‬עיר לא אמיתית‪ ,‬בוודאי לא אמיתית‪ ,‬יפה מכדי‬
‫שתהיה אמיתית‪ .‬הוא אמר לה דבר אבל היא לא רצתה לשמוע‪ ,‬היא פחדה‪,‬‬
‫היא רצתה הגנה‪ ,‬הכול היה יפה ולא ממשי‪ .‬הוא אמר לה משהו שם‪ ,‬על פני‬
‫המים‪ ,‬אבל דברים על פני מים‪ ,‬איך אפשר לתפוס אותם‪ ,‬הם נוזלים‪ ,‬הם‬
‫נושרים עם הטיפות מן הגוף הרועד‪ .‬אז לא רצתה לשמוע גם כששמעה‬
‫ועכשיו היא שומעת גם כשהיא לא רוצה כי דווקא זה חוזר‪ ,‬וטוב שזה לפחות‬
‫עוד חוזר‪ ,‬דברי השטות ששם נאמרו‪ ,‬שהיו העיקר והיא לא רצתה לשמוע‪.‬‬
‫איך אפשר לדעת בזמן הנכון מה העיקר? איך אפשר לא להחמיץ? איך‬
‫אפשר שמה שנדמה כה חשוב יהיה אחר כך מיותר ועקר?‬
‫שאלות כאלה‪ ,‬שעולות על דעתה מבלי שהיא מבינה איך עלו ומבלי שתדע‬
‫לענות עליהן מפליאות את האישה בשיער הלבן‪ .‬היא יכולה להבין שלפעמים‬
‫היא מתבלבלת בין הים שבפנים והים שבחוץ; היא שמה לב‪ ,‬לפעמים‪,‬‬
‫שהפרחים הלבנים על שערה הופכים אותה לילדה קטנה; אבל היא לא‬
‫מבינה איך בלי ששמה לב צצות פתאום שאלות שנראות כל כך פשוטות אך‬

‫‪23‬‬
‫אי אפשר לענות עליהן‪ .‬היא רוצה לשאול מישהו‪ ,‬היא חושבת אם כדאי‬
‫לספר את זה לבנּה‪ ,‬אבל היא חוששת‪ .‬היא יודעת שהוא יתחיל להסביר לה‬
‫דברים והוא לא יבין ובטח גם לא תהיה לו שום סבלנות‪ .‬האישה בשיער‬
‫הלבן עומדת בפרשת הדרכים הקטנה שבין הסלון‪ ,‬חדר השינה והמטבח‬
‫וחוששת‪ .‬כבר זמן מה היא עומדת כך‪ .‬היא מתלבטת‪ .‬היא חושבת על בנּה‬
‫ונזכרת בשיחה של אתמול ופתאום נדמה לה שרצה לומר לה דבר והיא לא‬
‫הבינה‪ .‬היא הקשיבה לרדיו תוך כדי השיחה כי לא רצתה להחמיץ את‬
‫התוכנית אבל גם לא את השיחה ובגלל זה לא שמה לב לכל מה שאמר‪ .‬אולי‬
‫רצה לומר לה משהו? אולי היא צריכה לצלצל אליו מיד ולשאול אותו מה‬
‫רצה לומר?‬
‫היא מתחילה ללכת אל הטלפון אבל תוך כדי כך חושבת שכדאי לשמור את‬
‫הצלצול לשעה מאוחרת יותר‪ ,‬אחרי שכבר תעשה כל מה שהייתה צריכה‬
‫לעשות ועדיין יהיו לפניה כל השעות השותקות של הלילה‪ .‬אז תצלצל ובנה‬
‫יגיד משהו טוב שיעזור להרגיע אותה ואולי תירדם בלי פחדים‪ .‬האישה‬
‫נעצרת לפני הטלפון‪ ,‬מוותרת ועומדת לפנות חזרה לכיוון המטבח‪ .‬אך הנה‪,‬‬
‫בין הצללים של הסלון‪ ,‬מתגנב ובא אליה אור כחלחל‪ ,‬אור רך שמרחיק את‬
‫החושך ולוחש באוזנה דבר בשקט‪' .‬את זוכרת אותי?' שואל קול פנימי‪' ,‬את‬
‫זוכרת את גופך שנשען על גופי ואת המילים שהיו כל כך טיפשיות ויפות?‬
‫את זוכרת‪ ,‬שם בעיר היפה‪ ,‬על המים‪ ,‬איך רצינו להיות?'‬
‫אור רך וכואב מחבר את חדרי ליבה של האישה לחדרי הבית‪ :‬לבדה בין‬
‫חדריה מותר לה לשמוע את הקול הזה‪ ,‬הקול הזה שנותר‪ ,‬כפי שהיה‪ ,‬רק‬
‫שלה‪ ,‬ללא שותפים‪ .‬הפנים שהיו לקול הזה אבדו בתוך אור כחלחל כבר‬
‫מזמן אבל הקול עדיין כאן וכשהוא בא נדמה לרגע שעוד אפשר‪ .‬בין חדריה‪,‬‬
‫כשהיא כאן לבדה‪ ,‬הוא בא לפעמים מבלי לבקש רשות ולוחש לה דברים‬
‫ישנים‪ .‬את הקול הזה הזמן לא מחק‪ .‬כשימחק אותו‪ ,‬היא חושבת‪ ,‬ימחק גם‬
‫אותה‪ .‬האם גם היא תישאר קול אצל מישהו? האם מישהו עדיין אוהב‬
‫אותה?‬
‫האישה בשיער הלבן אהבה פעם מישהו אבל לאהבה היו חסרונות ברורים‪.‬‬
‫כמו הקריאה בספרים היפים האהבה הציעה צבעים וצורות של יופי אבל לא‬
‫הציעה מסתור‪ .‬היא פחדה‪ ,‬היא ידעה שאם תרים את הראש מהדף העולם‬
‫יכריע אותה‪ .‬היא חשבה שהגנה מפני העולם עדיפה על פני אהבה‪ .‬היא‬

‫‪24‬‬
‫חשבה אז יותר מדי ואהבה פחות מדי והִ שתיקה קולות ולחשים בחדרי ליבה‪.‬‬
‫עכשיו בחדרים הריקים הקולות הללו שוב מדברים‪ ,‬עכשיו כבר אין שום‬
‫מסתור‪.‬‬
‫האישה בשיער הלבן מלטפת את הפרחים העדינים מהפלסטיק וחושבת על‬
‫ערים רחוקות‪ ,‬שיופיין כבר אבוד‪ ,‬שם שמעה את הקול הכחלחל לוחש לה‬
‫דבר‪' .‬עוד פעם אחת‪ ,‬אם היה אפשר עוד פעם לראות את היונים בכיכר סן‬
‫מרקו‪ ,‬את האביב‪ ,‬פסל דוד' היא לוחשת‪ ,‬ושומעת את עצמה לוחשת‪ ,‬ולא‬
‫מאמינה‪ .‬האור הכחלחל מאיר אותה לעיני עצמה‪ .‬היא רואה ילדה נוסעת על‬
‫צדף רחוק‪ .‬על פני הגלים‪ ,‬בתעלה גדולה‪ ,‬בין סירות‪ ,‬שטה ילדה אל הכיכר‬
‫הגדולה‪ .‬היא רואה את המגדל הגבוה משקיף מעליה‪ ,‬היא רואה את בתי‬
‫הקפה מלאים אנשים‪ ,‬היא רואה את הסוסים על חזית הכנסייה דוהרים‪ ,‬כמו‬
‫תמיד‪ ,‬היא רואה ורואה‪ .‬היא חולמת‪ ,‬ובתוך כך מורידה את הפרחים הלבנים‬
‫מראשה והם נשמטים אל הארץ‪ .‬המראות כבים והאישה מתעוררת ומחפשת‬
‫אותם‪.‬‬
‫הבית חשוך‪ ,‬רק בחדר האוכל דולק אור קטן‪ ,‬הרדיו סגור‪ ,‬על המחבת מונח‬
‫אוכל עוד מהבוקר והאישה עם השיער הלבן גוחנת על השטיח‪ .‬עליה ללכת‬
‫אל המטבח‪ ,‬עליה לאכול משהו ואחר כך היא צריכה לחכות עוד שעתיים‬
‫לפני שתוכל לקחת כדור אחרון לפני השינה‪ .‬היא לא רוצה שהלילה הזה‬
‫יתארך עוד יותר אבל הגומייה לשיער נפלה והיא מגששת אחריה על השטיח‪.‬‬
‫זרועותיה נפרשות על המרבד הישן והלכלוך מצטבר על כפות ידיה‪.‬‬
‫אישה מבוגרת‪ ,‬בחושך‪ ,‬מחפשת על פני שטיח גומייה לשיער עם פרחים‬
‫לבנים מפלסטיק שקנתה בכמה שקלים בדוכן בתחנה המרכזית כשנסעה‬
‫לבקר את בנּה‪ .‬היא בדרך אל המטבח‪ .‬היא צריכה לאכול את מה שנשאר על‬
‫המחבת כדי שתוכל לקחת כדור אחרון כדי שתירדם מהר כדי שמחר‪ .‬ידיה‬
‫מגששות על השטיח‪ .‬תיכף יתקשר אליה בנּה‪ .‬בין הצללים שמפזרת המנורה‬
‫הקטנה מחדר האוכל מסתתרים הפרחים הלבנים‪ ,‬העדינים‪ ,‬שהיא אוהבת‬
‫ללטף‪ .‬היא יודעת שהם רק מפלסטיק אבל מגעם נעים‪ .‬לפעמים נדמה לה‬
‫שהיא יכולה לדמיין את ריחם‪ .‬היא נעה לאט‪ ,‬ידיה מגששות‪ ,‬היא סוחבת‬
‫עמה גוף זר וכבד אך חושבת על גוף קל שעוד לא אבד‪ .‬הפרחים הלבנים‪,‬‬
‫הילדה שבצדף והיונים בכיכר הגדולה מחכים לה‪ .‬היא מרחפת על השטיח‬
‫הישן לאט‪ .‬ידיה קשות‪ .‬לבה רך‪.‬‬

‫‪25‬‬
 ‫‪III‬‬

‫ארצה!‬
‫ארצה!‬
‫אתה שומע אותי?‬
‫מיד על הארץ!‬

‫אני מתכופף ומרחרח את הרצפה‪ .‬באמת‪ ,‬ככה הרבה יותר טוב‪ .‬למה לא‬
‫ציוויתי עליו למטה מזמן? ההה! אוויר מטונף וצלול‪ ,‬סוף סוף אפשר‬
‫לנשום‪ ,‬סוף סוף אולי קצת הקלה‪ .‬מה השעה? היא אמרה שתבוא בחמש‪.‬‬
‫חמש? חמש זה מתי? בטח עוד לא הזיזו את זה‪ ,‬בטח זה עדיין אחרי ארבע‪...‬‬
‫הא‪ ,‬בני אדם‪ ,‬תקועים עם אותם הרגלים‪ :‬מישהו קבע בשבילם שחמש זה‬
‫אחרי ארבע ומאז הכול דופק אצלם כמו אורלוגין‪ :‬חוזרים בשלוש ומחכים‬
‫עד חמש עם הלשון בחוץ‪ ...‬שתבוא‪ ,‬שתבוא כבר‪ ,‬הפעם הכנתי לה הפתעה‬
‫אמיתית‪ ,‬להראות לה כמה אני אוהב אותה‪ ,‬כמה אני אוהב את אשתי‪,‬‬
‫באמת‪...‬חחרר‪ ...‬אין כאן אוויר‪ ,‬לא עזר שהורדתי אותו לרצפה‪ ,‬גם כאן הכול‬
‫כל כך נקי שאי אפשר לנשום‪ ...‬גוף עלוב‪ ,‬נתתי לו כדורים‪ ,‬הורדתי אותו‬
‫לרצפה‪ ,‬תליתי אותו על החבל והוא לא מצליח לפעול‪ ...‬מה היא שופכת‬
‫כאן? בּו‪ ...‬אי אפשר לנשום מרוב ניקיון‪ ,‬כל היום היא מקרצפת‪ ,‬הולכת אחרי‬
‫עם המברשת ורוצה לנקות את כפות רגליי הנוטפות‪ ...‬אוף‪ ,‬איך שאני אוהב‬
‫אותה‪ ,‬עוד מעט היא תבוא ואראה לה כמה אני אוהב את גופּה‪ ,‬רק גופי הוא‬
‫מגעיל אבל שלה‪ ,‬הו‪ ,‬כמה נפלא‪ ,‬הוא נקי‪ ,‬הוא תמיד מצוחצח‪ ,‬אפשר לאכול‬
‫עליו‪ ,‬אפשר לישון עליו‪ ,‬אפשר ללקק אותו ולא צריך לצחצח שיניים אחרי‬
‫זה‪ ...‬אתה שומע אותי‪ ,‬גוף? למה אתה לא כזה? למה אתה לא יכול להרפות‬
‫קצת מן הטינופת שיוצאת לך מן הפה? מה השעה? עברה עוד דקה שלמה‪,‬‬
‫דקה שלמה ועשרים שניות! אוף איך שהזמן טס‪ ,‬איך הזמן עף‪ ,‬איך הוא‬
‫עובר ממש בשיא המהירות‪ ,‬פוף‪ :‬עוד חצי דקה‪ ,‬לא להאמין! מה השעה?‬
‫נדמה שעכשיו כבר כמעט ארבע ועשרים‪ ,‬משהו כזה‪ ,‬אפשר לחשב את זה‪:‬‬
‫קודם היה ארבע עשרים וחמש ומאז נסוגו בערך עוד שלוש דקות לאחור‪,‬‬
‫זאת אומרת‪ ,‬מאז שהתחלתי לספור עברו כבר בערך‪ ...‬משהו כזה‪ ,‬איך אפשר‬

‫‪26‬‬
‫לספור כשאי אפשר לנשום? שתבוא כבר‪ ,‬שתבוא ותצחצח את כפות רגליי‪,‬‬
‫הן עייפות מרוב הליכה‪ ,‬איפה לא הייתי היום‪ ,‬רצתי ממקום למקום‪ ,‬והכל‬
‫בשבילה‪ ,‬בשביל שההוא שלמעלה ישמור שהיא לא תעזוב אותי אף פעם‪,‬‬
‫כמה טוב לי איתה‪...‬מה השעה כבר? ארבע ורבע? מתי כבר היא מגיעה?‬
‫הזמן ממש עף לאחור ועוד מעט יהיה כבר אתמול והיא תגיע אליי‪ ,‬לבושה‬
‫שוב בגרביון האדום‪ ...‬הו‪ ,‬אני מכין לה כזאת הפתעה נפלאה שהיא פשוט‬
‫תמות מרוב תענוג‪ ...‬היא בעצם נורא אוהבת אותי‪ ,‬את הגוף המטונף הזה‪,‬‬
‫לפיו היא יודעת כמה היא נקייה והגוף שלה כמה יפה‬
‫ארצה!‬
‫מיד ארצה!‬
‫אתה מתחכם?‬
‫אתה מנסה לקום?‬
‫מיד ארצה! גוף מטומטם‪ ,‬איזה אסון‪ ,‬למה דווקא אני נתקעתי עם כזה גוף‬
‫עלוב‪ ,‬נפש כל כך נאצלת בכזה גוף מטונף‪ ...‬אם היה לי גוף כמו שלה‪ ,‬כזה‬
‫נקי‪ ,‬מצוחצח‪ ,‬זוהר מרוב שלמות ומריח מרוב התאמה‪ ,‬אצלה הכול עובד‬
‫כמו אצל מכונה‪ ...‬רק אצלי שום דבר לא עובד‪ ,‬אי אפשר לנשום‪ ,‬אין אוויר‪,‬‬
‫צריך כל הזמן אביזרים ועזרה‪ :‬קצת כדורים‪ ,‬קצת כִ דרּו ִרים על הסד‪ ,‬כמה‬
‫מכות לפנים‪ ,‬עד שהוא סוף סוף מתחיל לעשות סימנים‪ ...‬וואו‪ ,‬ממש מבריקה‬
‫הרצפה הזאת‪ ,‬מה היא שופכת עליה? איזה צחנה עדינה וכל כך מקסימה!‬
‫שתבוא כבר‪ ,‬מה כבר השעה? זה נכון מה שאני רואה? זה כבר ארבע? וואו‪,‬‬
‫הזמן נפלט כמו רקטה אל החלל‪ ,‬יותר מהר ממהירות האור‪ ,‬בחיי‪ ,‬עוד מעט‬
‫היא תחזור‪ ,‬אבל‪ ...‬חררר‪ ...‬משהו כל הזמן מפריע לי בגרון‪ ...‬איחח‪...‬‬
‫אוחח‪ ...‬אבל אסור להפסיק לספור לאחור‪ ,‬צריך תמיד להיות מוכן למה‬
‫שכבר היה‪ ...‬עוד מעט היא תבוא‪ ...‬הגרביון האדום‪ ...‬אטרוף אותה‪ ,‬ככה‬
‫כמו שהיא באה‪ ,‬חמה חמה‪ ...‬ההא‪ ,‬נהדרת‪ ,‬לעולם לא אתן לְך לעזוב אותי‬
‫לעולם לא תלכי‪ ,‬נכון‪ ,‬לא תלכי לעולם? חררר‪ ...‬מה היא שופכת כאן? בּו‪,‬‬
‫ממש ניקיון מנקר אפים‪ ...‬היא אוהבת אותי‪ ...‬אני יודע את זה‪ ...‬היא צריכה‬
‫את הגוף הזה‪ ...‬היא יודעת שהוא מסתיר בתוכו נשמה מלכותית‪ ,‬נאצלת‪...‬‬
‫אפילו הפסיכיאטר אמר ככה‪ ,‬אחרי שסיפרתי לו איך היא וכמה אני‪ ,‬אחרי‬
‫שסיפרתי לו על החלום שהיה לי‪ ,‬על הפיה הכחולה ואיך הבנתי‪ ,‬איך‬
‫כשקמתי ידעתי שאלוהים הִ תרצה ושמעתי בת קול אומרת לי שהזמן ייסוב‬

‫‪27‬‬
‫לאחור‪ ,‬היא תחזור‪ ,‬היא תישאר עמי לנצח‪...‬ראיתי אור כחול והקול של‬
‫הפיה שיצא מבפנים הבטיח לי שלא אפחד יותר אף פעם‪ ,‬לא אשאר לבד‪ ,‬לא‬
‫אהיה כמו אמא שלי‪ ,‬מסכנה‪ ,‬היא סבלה‪ ,‬כולם רדפו אותה‪ ,‬אלוהים היה אז‬
‫עסוק‪ ,‬כעסתי עליו נורא ואמרתי לו את זה כשראיתי את הפיה ששלח באור‬
‫הכחול‪ ...‬אבל הבנתי לגמרי שהוא הבטיח שלי זה לא יקרה לעולם‪ ,‬הוא‬
‫הסביר לי מה לעשות בדיוק‪ ,‬הוא בא אליי בחלום‪ ,‬זה היה חלום אמיתי‪ ,‬הוא‬
‫הבטיח לי שהזמן יעצור ויחזור האתמול שבו אשתי ברחה והיא תשוב‪...‬‬
‫בעצם היא אוהבת אותי ורוצה להיות איתי לתמיד‪ ...‬רציתי לבקש ממנו גוף‬
‫אחר‪ ,‬קצת יותר יפה‪ ,‬שיהיה לה קצת יותר נעים‪ ,‬אבל הרגשתי שזה כבר יותר‬
‫מדי בקשות וויתרתי‪ ,‬ממילא גוף זה רק דבר חיצוני ומה שחשוב זה הנשמה‬
‫שבפנים ואותה‪ ,‬כולם יודעים‪ ,‬יש לי הכי טובה‪ :‬נפש כזאת נאצלת אין לאף‬
‫אחד‪ ,‬חוץ אולי ממנה‪ ,‬ובגלל זה היא תיכף חוזרת אלי‪ ,‬היא עכשיו כבר‬
‫בדרך‪ ,‬הזמן מתכווץ ונבלע לאחור‪ ...‬מה השעה? קצת קשה לי לקרוא מפה‬
‫את השעון‪ ,‬הוא קצת גבוה‪ ,‬קשה להבחין במחוגים‪ ...‬טוב‪ ,‬מה זה חשוב‪ ,‬אני‬
‫סומך על אלוהים‪ ,‬הוא הבטיח לי בפירוש‪ ,‬לי לא יקרה מה שקרה לאמא שלי‬
‫שכולם השאירו אותה לבד והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה והייתה כל‬
‫היום מחפשת מישהו שאפשר לדבר איתו‪...‬לי יש אותה‪ ...‬ההא‪ ,‬כמה היא‬
‫יפה עם הגרביון האדום‪ ...‬אתמול‪ ,‬שיבוא מחדש עוד מעט‪ ,‬היא עם הגרביון‬
‫האדום ואני‪ ...‬אני מתבייש לספר את זה אפילו לעצמי‪ ,‬אי אפשר להגיד את‬
‫זה‪ ,‬אי אפשר אפילו בלי קול‪...‬לדבר אל עצמך זה כמו לדבר אל מישהו אחר‪,‬‬
‫אפילו לחשוב על עצמך זה כמו להפוך לעוד מישהו‪ ,‬להתחלק לכמה פנים‪,‬‬
‫להיות יותר מאחד בִ פנים‪ ...‬זה משונה אבל זה נכון‪ ...‬בתוך הגוף הזה‪ ,‬אם‬
‫אתה מתחיל לדבר אל עצמך‪ ,‬יש מקום להמון נשמות‪ ,‬המון נפ‪..‬נפ ִשים?‪...‬‬
‫איך אומרים? נפ ִשים? נפשות?‪ ...‬לפעמים יש מילים נורא מסובכות שאפילו‬
‫אני מתבלבל בהן‪ ,‬ואני דווקא שולט שליטה נפלאה בשפה‪ ...‬יש לי המון‬
‫תעודות‪ ,‬לא הייתם מאמינים אם הייתם רואים כמה תעודות מכל המוסדות‬
‫שביליתי בהם‪ ...‬בּו‪ ,‬איזה ריח‪ ,‬ממש צחצוחים היא צחצחה כאן‪ ,‬אפשר‬
‫לאכול עם הלשון על הרצפה בלי בעיה‪ ...‬רק שזה לא מנומס‪ ,‬אני יודע את‬
‫זה‪ ,‬אני בא מבית ממש טוב ויש לי המון תעודות מכל מיני תארים בכל‬
‫הרמות‪ ...‬הייתי יכול עכשיו ללמד בכל מיני מוסדות ולא רק כאן‪ ,‬גם בחו"ל‪,‬‬
‫בכל מיני מקומות‪ ...‬האמת שכמעט התחלתי עם זה אבל אז אמא שלי מתה‬

‫‪28‬‬
‫ופתאום הבנתי הכול‪ ...‬הבנתי שאני לא אעשה את הטעות שהיא עשתה ואני‬
‫לא אתן לאשתי היפה ללכת פתאום‪ ...‬וואו‪ ,‬האו‪ ,‬הב‪ ,‬כמה אני אוהב‬
‫אותה‪...‬באמת‪ ...‬היא כל כך יפה וכך כך נקייה ויש לה גוף נהדר‪ ,‬מושלם כמו‬
‫שעון‪ ...‬מה השעה? נדמה שעוד מעט השמש זורחת ואחרי זה יגיע סוף סוף‬
‫הלילה ואז יהיה כבר אתמול והיא סוף סוף תבוא בחיי‪ ,‬חבל שאי אפשר‬
‫להזיז את הזמן יותר מהר לאחור‪ ...‬אם הייתי יכול הייתי מחזיר את הזמן‬
‫בכלל לשלב שבו לא הייתי ורק אמא שלי עוד הייתה‪ ,‬כשאמא שלי הייתה‬
‫יפה וצעירה כמו שהייתה בתמונות שהיו באלבומים בסלון‪ ..‬חחרר‪ ...‬איחח‪...‬‬
‫קשה לנשום‪ ,‬אין אוויר‪ ,‬יותר מדי נקי כאן למטה‪ ,‬אני חושב שכפות הרגליים‬
‫שלי‪ ,‬הנוטפות‪ ,‬ממש סובלות‪ ,‬בסוף יגלידו אצלי כל הפצעים‪ ...‬אם הייתי‬
‫יכול להחזיר את הזמן ממש לאחור הייתי עושה את העולם לפני‪ ,‬ונותן לאמא‬
‫שלי קצת חיים‪ ,‬מה יש‪ ,‬מה‪ ,‬לה לא הגיע לחיות? הייתי רוצה שתחייה עוד‬
‫פעם‪ ,‬קצת לפחות‪ ,‬ואז שתלך עם מי שבאמת אהב אותה ולא תפחד‪ ...‬אני‬
‫יודע שפעם היו כל מיני שאהבו אותה באמת‪ ...‬היא גם הייתה הכי יפה‬
‫מכולם‪ ,‬אני יודע‪ ,‬רואים את זה בתמונות‪ ...‬אבל בסוף היא נשארה לבד‪ ...‬איך‬
‫זה יכול להיות? איך היא הייתה יפה וטובה ונשארה לבד רק בגלל שבחרה‬
‫לא נכון‪ ...‬הבת קול הזאת‪ ,‬של אלוהים‪ ,‬שיצאה מתוך האור הכחול לא‬
‫הסכימה להחזיר את הזמן לאחור מעבר ליום האתמול‪ ...‬זה כול מה‬
‫שהצלחתי להוציא ממנה אחרת הייתי מחזיר את הזמן אחורה עד לפני שאמא‬
‫שלי בחרה לא נכון‪ ...‬אבל הבת קול הזאת אמרה שהוא‪ ,‬זאת אומרת אלוהים‬
‫לא יכול‪ ...‬כל מיני בעיות שלא הבנתי‪ ,‬שקשורות לזמן‪ ...‬הזמן‪ ,‬הזמן‪ ,‬הזמן‪...‬‬
‫כול הבעיות מתחילות פה‪ ,‬עם התקתוק הזה‪ ,‬המעצבן‪ ,‬של השעון וכולם‬
‫שמסתכלים עליו כל הזמן ובודקים‪ :‬כמה עוד יש? מתי זה כבר יגמר? עוד‬
‫מעט‪ ...‬יש עוד כך וכך זמן‪ ...‬כך וכך זמן כבר עבר‪ ...‬כל הזמן מדברים רק על‬
‫זה‪ ,‬על הזמן‪ ...‬מה השעה כבר? נדמה לי שבין החרכים של התריס רואים את‬
‫השחר שוקע אחורה בצבעים ורודים כמו שאמא שלי אהבה‪ ...‬בסוף היא‬
‫מתה לבד‪ ...‬כמו כולם‪ ...‬זה לא עזר שהייתי איתה‪ ...‬זה לא עוזר שהבן נשאר‬
‫עם אמא שלו היא צריכה מישהו אחר שיחיה איתה כל הזמן‪ ...‬אני כבר‬
‫הבנתי את זה מזמן ולכן‪ ,‬אפילו שהיו לי כבר כל התעודות שצריך‪ ,‬לא‬
‫קיבלתי שום הצעה שהציעו לי במקומות הכי חשובים והכי יוקרתיים‬
‫והחלטתי שאני נוקט מראש בכל האמצעים הדרושים‪ :‬שמתי מודעה מפורטת‬

‫‪29‬‬
‫במדור ההיכרויות ובחרתי מתוך כל הבחורות שפגשתי את זאת הכי‬
‫מוצלחת‪ ...‬והיו המון‪ ,‬לא תאמינו כמה נשים פוחדות להישאר לבד‪ ,‬זה לא‬
‫יאמן‪ ...‬טוב‪ ,‬זה לא רק נשים‪ ,‬זה בכלל אנשים‪ ,‬רק שלהן זה קשה יותר‪ ,‬בגלל‬
‫שגברים‪ ...‬כך כך הרבה אנשים בודדים בעולם אבל אני לא‪ ,‬אני נצמדתי אל‬
‫האשה שהכרתי‪ ,‬האשה היפה שאחרי שראיתי אותה לא יכולתי לעזוב אותה‬
‫אפילו לרגע אחד‪ ,‬אפילו לסופר לא נתתי לה ללכת לבד‪ ,‬שלא יקרה כלום‪,‬‬
‫הלכתי איתה לכל מקום‪ ,‬לשמור עליה מהעולם הזה‪ ,‬מכל מיני אנשים‪,‬‬
‫סכנות‪ ,‬כי היא‪...‬והגוף שלה היפה‪ ...‬חרר‪ ...‬האוויר כאן‪ ...‬אוחח‪...‬חח‪...‬חרר‪...‬‬
‫הגוף שלי ממש התפרק‪ ...‬אני נוזל מכול הצדדים‪ ...‬טוב‪ ,‬בגלל זה הייתי‬
‫מוכרח לבחור מישהי עם גוף אחר‪ ,‬שלא אסתכל יותר על עצמי כל הזמן‬
‫ואולי אשכח סוף סוף שאני זה אני‪ ...‬האו‪ ,‬היא כל כך יפה וכל כך נקייה וכל‬
‫כך מושלמת שאי אפשר לעזוב אותה לעולם וזה בדיוק מה שעומד לקרות‪...‬‬
‫עוד מעט‪ ...‬מה השעה? כבר אחת? אחת אחרי חצות? זה נפלא איך שהזמן‬
‫רץ לאחור‪ ,‬עוד מעט שעת חצות‪ ,‬כמו בסיפור של ההיא‪ ,‬היפיפייה הישנה‪,‬‬
‫שהעירו אותה בחצות ולקחו אותה אל הנשף‪ ...‬אה‪ ...‬נדמה לי ש‪ ...‬כן‪ ,‬בטח‪,‬‬
‫התבלבלתי לגמרי‪ ...‬זה לא הסיפור הזה‪ ,‬זה בסיפור השני‪ ,‬איך קוראים לו‪...‬‬
‫נדמה לי‪ ...‬משהו על חנה‪ ,‬סינדרום שבעת הגמדים‪ ,‬משהו כזה‪ ...‬איך‬
‫שהייתה כך כך יפה אבל לא רצתה לצאת לעבוד‪ ,‬היא הייתה עצלנית נורא‪,‬‬
‫זה היה הסינדרום שלה‪ ,‬שהיא חשבה שהיא נסיכה ורצתה המון גמדים להגיד‬
‫להם מה לעשות‪ ...‬תעשו לי קצת פה‪ ...‬ועכשיו קצת שם‪ ...‬ובסוף כל הגמדים‬
‫עזבו אותה כי נמאס להם שהיא כל היום במיטה ולא הייתה לה ברירה היא‬
‫יצאה לעבוד בטירה הזאת‪ ,‬המכושפת‪ ,‬היא הייתה מין עוזרת בית והייתה‬
‫מנקה את הרצפה עד שפגשה במרתף מין מפלצת‪ ,‬איש עם ראש של חיה‪...‬‬
‫בחיי‪ ,‬ככה זה שמה היה ובסוף היא גם מתאהבת בו‪ ,‬כמו בכל האגדות והוא‬
‫הופך לנסיך‪ ...‬בסוף הם ברחו ביחד באמצע הנשף‪ ,‬היו שם הרבה נשפים‪...‬‬
‫נשפים? נפשות? זה די מבלבל כל זה‪ ...‬גם הסיפור הזה‪ ...‬אני חושב שלא‬
‫סיפרו לי אותו לפי הסדר‪ ,‬משהו שם השתבש‪ ...‬האמת שאמא שלי‪ ,‬למרות‬
‫שכל כך אהבה אותי‪ ,‬לא הייתה מדברת אלי בכלל‪ ...‬היא אמרה לי את זה‪...‬‬
‫היא הייתה מחזיקה אותי על הידיים אבל הייתה שותקת ולא הייתה קוראת לי‬
‫ספרים‪ ...‬מעניין מי בכלל סיפר לי את כל הסיפור הזה‪ ...‬בטח קראתי את זה‬
‫בעצמי ועכשיו אני כבר לא זוכר‪ ...‬מה זה חשוב‪ ,‬באמת‪ ,‬העיקר שהיא תכף‬

‫‪30‬‬
‫תשוב‪ ,‬עוד מעט זה חצות ואז באמת הכול יתהפך‪ ,‬היום יהפוך לאתמול‬
‫והיא‪ ,‬האשה היפה שלי‪ ,‬תחזור להיות כאן איתי‪ ...‬אוף‪ ,‬זה כבר קרוב‪ ,‬אני‬
‫מרגיש את זה איך זה מתקרב איך היא תכף באה אלי‪ ,‬עוד מעט‪ ,‬זה היה‬
‫בערך בשבע כשהיא יצאה‪ ...‬לאן רצה? מה היא ברחה פתאום מהבית‬
‫והשאירה כאן את הכול?‪ ...‬אבל היא תחזור‪ ,‬הזמן טס לאחור‪ ,‬בת הקול‬
‫בחלום הבטיחה לי את זה בפירוש‪ ...‬שום דבר לא נגמר‪ ,‬שום דבר לא אבוד‪,‬‬
‫אני לא אשאר לבד כמו אמא שלי‪ ...‬רק אידיוט לא לומד משגיאות של אחרים‬
‫וזאת הייתה השגיאה שלה‪ ,‬שלא בחרה במי שאהב אותה ונתנה לו לברוח‬
‫ונתקעה עם מישהו אחר‪ ...‬היא הייתה צריכה להחזיק את זה שאהב אותה‪,‬‬
‫אפילו בכוח‪ ,‬לא משנה איך‪ ...‬אסור היה לה להישאר בלי אף אחד כל‬
‫השנים‪ ...‬אפשר להשתגע לגמרי מזה‪ ...‬אני ראיתי איך זה אוכל לה את‬
‫הפנים‪ ,‬הפנים היפות שלה התעוותו לגמרי והיה אפשר לראות את הבדידות‬
‫שלה על הפנים‪ ...‬מה שבטוח שאין סיכוי שלי זה יקרה‪ ,‬אני לא אתן לזה‪...‬‬
‫עשיתי איזה עסק קטן עם הבת קול ההיא והוא שם למעלה הבטיח לי שזה‬
‫עוד אפשרי‪ ,‬אפשר לתקן את מה שהתקלקל בלי כוונה‪ ...‬איך נתתי לזה‬
‫לקרות‪ ...‬למה היא פתאום ברחה? היא כל כך‪ ...‬חחרר‪ ...‬אי אפשר‪ ...‬אין לי‬
‫נשימה‪...‬‬
‫ארצה!‬
‫מיד ארצה גוף!‬
‫שלא תעז לנסות לקום!‬
‫על הארץ‪ ,‬מיד‪ ,‬כל אחד במקום שלו‪ ,‬גוף מטונף! איזה עניין‪ ,‬עם הגוף הזה‪,‬‬
‫שחושב שהוא הנשמה‪ :‬אני מוריד אותו אל הארץ והוא מבקש לעלות אל‬
‫התקרה‪ ...‬כבר ניסיתי הכול איתו‪ ,‬בחיי‪ ,‬כל מיני כדורים‪ ,‬ומשחות‪ ,‬וקילפתי‬
‫לו את השכבה החיצונית המחוספסת‪ ,‬תליתי אותו בכל הצורות‪ ,‬שום דבר לא‬
‫עוזר לגוף המטונף‪ ,‬הוא ממשיך עם העקשנות הזאת‪ ,‬מנסה לקום כל הזמן‬
‫כאילו שהוא לא מבין את מקומו‪ ...‬אבל לנפש שלי האצילה זה בכלל לא‬
‫חשוב‪ ...‬בשביל הנפש שלי רצפה או תקרה זה אותו הדבר בדיוק‪ ...‬ועוד‬
‫מעט יהיה לי את הגוף שלה‪ ,‬לידי‪ ,‬ולא אצטרך לסבול את הגוף הזה המטונף‬
‫והחם‪ ...‬עוד מעט אני נכנס לה לתוך הגוף ולא יוצא משם בכלל‪ ,‬אני נשאר‬
‫בתוכה‪ ,‬בגוף המושלם שלה יש יופי מספיק בשביל שנינו‪ ...‬אני נכנס לה‬
‫לגוף וגר אצלה וגמרנו עם הגוף המצחין הזה ועם כל החרחורים והליחה‬

‫‪31‬‬
‫וקשיי הנשימה והסיוטים בלילה כשאין אוויר וגם החלון לא עוזר‪...‬‬
‫אהה‪...‬אחח‪ ...‬קשה לנשום‪ ,‬כל כך נקי כאן‪ ,‬איך שהיא מצחצחת לי את כפות‬
‫הרגליים‪ ,‬כאילו שזה יכול לעזור‪ ,‬שום דבר לא יורד‪ ...‬אוחחח‪ ...‬חחרר‪....‬‬
‫כשתבוא אגיד לה שלא צריך עוד‪ ...‬מתי היא מגיעה? מה השעה כבר? קשה‬
‫לראות כי הספה קצת מסתירה את השעון‪ ,‬הייתי צריך לשכב מתחת לשולחן‪,‬‬
‫משם הייתי רואה יופי את המחוגים‪ ...‬הבת קול הזאת לא אמרה כמה זמן‬
‫ייקח לזמן לעבור לאחור‪ ...‬זה דווקא די מעניין‪ ,‬אם כשהזמן זז לאחור הוא זז‬
‫באותה מהירות כמו לפנים‪ ...‬וואו‪ ,‬זה ממש מסובך כשחושבים על זה‬
‫לפרטים‪ ...‬טוב שאני לא אחראי להזיז את הזמן לאחור‪ ...‬הבת קול הזאת‬
‫באור הכחול של אלוהים תעשה את חלקה בעסקה ואני יעשה את חלקי וכל‬
‫אחד יקבל את מה שהבטיח לו השני‪ ...‬היא תיתן לי אותה‪ ,‬את האהובה שלי‬
‫היפה‪ ,‬ואני אתן לה את הגוף המטונף הזה אחת ולתמיד‪ ...‬אני בקרוב עובר‬
‫דירה‪ ,‬כלומר הנפש שלי‪ ...‬בחיי שרק עכשיו שמתי לב שנפש ונשף זה כמעט‬
‫אותו הדבר‪ ...‬מעניין אם זה איזה סימן‪ ...‬וגם אם הופכים את זה שוב אז זה‬
‫הופך לשפן‪ ...‬וואו‪ ,‬זה ממש מדהים העניין הזה עם האותיות‪ ...‬אפשר להפוך‬
‫ולהפוך ולמצוא כל מיני אותות‪ ,‬זה כמו בספרים הקדושים‪ ,‬שיש להם כל‬
‫מיני סימנים בפנים‪ ,‬אם יודעים לספור נכון‪ ...‬שמעתי על זה‪ ...‬אני חושב שזה‬
‫לא סתם‪ ...‬יש כאן איזה סוד שעוד לא לגמרי ברור לי אבל עכשיו זה סוף סוף‬
‫מתחיל להתבהר‪ ...‬החושך הזה מבחוץ ממש עוזר לי לראות בברור‪ ...‬כן‪,‬‬
‫כנראה שנפש ונשף מתהפכים לשפן ובגלל זה שעת חצות כי אז השפנים‪...‬‬
‫שפן עם שעון‪ ...‬זה ברור‪ ...‬איך התעלמתי מזה‪ ...‬זה הסימן שהזמן באמת‬
‫חוזר לאחור‪ ,‬שהבת קול של אלוהים לא צוחקת עליי‪ ...‬בחיי שראיתי כאן‬
‫קודם משהו לבן רץ‪ ,‬והיה לו ביד משהו עגול מתקתק‪ ...‬אני חייב לתפוס‬
‫אותו‪ ,‬זה הזמן בעצמו‪ ,‬הוא כבר רץ לאחור ותיכף היא מגיעה באמת‪ ...‬עכשיו‬
‫כבר חושך בחוץ בטח כבר תשע‪ ,‬אולי כבר שמונה‪ ,‬שבע זה בטח קרוב‪,‬‬
‫בשבע יצאה בריצה‪ ...‬פסס‪ ...‬פססס‪ ....‬שפ ִני‪ ,‬שפ ִני‪ ,‬בוא הנה‪ ,‬בוא אליי‪,‬‬
‫נחזיר את הזמן לאחור‪ ...‬בשבע היא יצאה מהבית‪ ,‬בשבע היא תכף תחזור‪...‬‬
‫הזמן עף לאחור והיא עפה אלי ואני עף לתוכה ולא נשאר אף פעם לבד‪ ...‬אני‬
‫תופס את השפן עם השעון ואני מתחבר לה דרך הגוף לתוך הנשמה‪ ...‬זהו‬
‫זה‪ ...‬אני לא אשאר אף פעם לבד כמו אמא שלי‪ ...‬אמא שלי‪ ...‬איזה אישה‬
‫מסכנה‬

‫‪32‬‬
 ‫‪IV‬‬

‫לכבוד‬
‫פרופסור אלכסנדר פנישמן‪-‬טורצ'רוביץ'‬
‫מכון 'הלם' ללימודים מתקדמים של רגרסיות פקצצוריות‬

‫שלום רב‬

‫להלן הממצאים לאחר מעקב ממושך שכלל תצפיות (גלויות וסמויות)‪,‬‬

‫שיחות (בישיבה ובשכיבה)‪ ,‬תרפיות מודרכות (באמצעות קריאה‪ ,‬מוסיקה‬
‫וחיות מחמד כגון שפנים‪ ,‬ארנבות ונחשים)‪ ,‬הדמיות קבוצתיות‪ ,‬קבוצות‬
‫תמיכה ותמיכות מוטוריות וכימיות‪.‬‬
‫המטופל סובל מחרדת נטישה‪ .‬נטישה? הוא מטושטש לגמרי הרופא הזה?‬
‫מזל שפתחתי את המכתב לפני שמסרתי אותו‪ ,‬כנראה שלא תהיה לי ברירה‬
‫אלא לעשות כאן כמה תיקונים ככל הנראה (המטופל החליף גרסות שוב‬
‫ושוב‪ ,‬דבר המעיד על אישיות דיפוזית רב–פיצולית כפי שאסביר מיד) ככל‬
‫הנראה המטופל ננשט ננשך ננטש בילדותו ומאז הוא מפחד שהדבר יקרה‬
‫שוב‪ ,‬דבר שגורם לו מצד אחד לא לתת לאנשים לעזוב אותו ומצד אחד שני‬
‫לא להתקשר לאנשים מראש‪ .‬בחיי שהרופא הזה מטושטש לגמרי‪ ...‬הלוואי‬
‫שהיו נוטשים אותי‪ ,‬שהיה לי קצת שקט‪ ...‬לא הייתי צריך לטפל בה כל‬
‫הזמן‪ ...‬הוא לא הבין כלום‪ ...‬ניסיתי להסביר לו איזה מאה פעמים‪ ...‬וואו‪...‬‬
‫הוא בעצמו צריך רופא‪ ...‬והוא גם לא יודע לכתוב‪ ,‬כמה שגיאות יש לו‪ ,‬כל‬
‫הזמן יש כאן מחיקות החזרות הרפיטטיביות הקיבעוניות המתמשכות שלו‬
‫על דפוסים שגורים עילצו אילצו אותי להשתמש לפעמים בחקירה נגדית‬
‫מסווה‪ ,‬כדי לחלץ מידע אינפורמטיבי חבוי לא מיודע שהנאשם מחביא‬
‫בקרטיקון התחתון‪ ,‬מתחת לשכבה האדיפלית‪ .‬באופן מקרי מחקרי אף גיליתי‬
‫שהוא סובל מאובססיה סובלימטורית לגרביונים אדומים (אם אתה זוכר את‬
‫הגרביונים הנהדרים האלה שאנחנו נותנים לפעמים לחולים בנשמת‪ ,‬כדי‬
‫שינשמו לתוכם‪ ,‬הארוכים‪ ,‬היפים‪ ,‬מהפלסטיק הנעים הזה‪ ,‬שקונים בכמה‬
‫שקלים ליד התחנה המרכזית הישנה)‪ .‬כמה שקלים? על מה הוא מדבר‪ ...‬זה‬
‫עלה לי הון‪ ,‬מה הוא חושב הרופא הזה‪ ,‬שזה סתם פלסטיק זול‪ ...‬איזה‬

‫‪33‬‬
‫אידיוט‪ ,‬איך בכלל הוא נהייה רופא‪ ...‬ואיך הוא מעז‪ ...‬היא‪ ,‬בגרביון‬
‫פלסטיק? הוצאתי על זה מאות שקלים‪ ...‬אני עוד אראה לו‪ ...‬איך הוא שכנע‬
‫אותי בכלל לדבר איתו‪ ...‬עם כל הכדורים שהם נותנים לך‪ ,‬בסוף אתה כבר‬
‫לא שם לב מה אתה אומר‪ ...‬הוא ממש מתחיל להגזים הטיפוס הזה‪ ...‬אני‬
‫הולך לכתוב את כל המכתב הזה מחדש‪ ...‬בלי בעיה אני משיג טופס כזה‬
‫ומקשקש עליו עם מחיקות‪ ,‬זה יראה אותו הדבר בדיוק‪ ...‬מה לכתוב שם?‬
‫מממם‪ ...‬תיכף נראה‪ ...‬במסמך שהביא אלי החולה לאחר שעלה בידי ליצור‬
‫עמו יחסי הקרבה קירבה‪ ,‬מסמך מהרופא המטפל של אמו (לא הצלחתי‬
‫לזהות את שמו‪ ,‬מדוע הקולגות שלנו לא מקפידים יותר על כתב היד שלהם?‬
‫בגלל זיבות סיבות כאלה יש להדפיס מכתבים)‪ ,‬נאמר שהתפתחה אצלה‬
‫מאניה‪-‬דיפרסיה לאחר שנים ארוכות של דיכאון חרדתי פתולוגי‪ .‬כידוע‪ ,‬מצב‬
‫כזה אצל האם מוביל לנוירוזות פסיכו‪-‬פתולוגיות אצל הבנים‪ ,‬למרות שהללו‬
‫לא תמיד מתפרצות‪ ,‬תלללוי תלוי בסוג הטיפול שהילד שוחה זוכה לו כבר‬
‫מאז שהיותו שהיייתו שהוא נמצא ברחם‪ .‬מניסויים שערך ידידנו פרופסור‬
‫מייקל ראוטש על עכברים‪ ,‬ברור שסביבה עוברית דוממת‪-‬אילמת‪ ,‬שבה האם‬
‫לא מצייצת אל הבן‪ ,‬גורמת לתסמינים מיידיים של דיפוזיה קטגוריאלית אצל‬
‫העובר ואלה מתפתחים בתנאים מסוימים לנשמת‪ .‬חולי נשמת‪ ,‬שמתלוננים‬
‫על אי יכולת לנשוף את העולם מתוכם‪ ,‬סובלים בבה עת בה בה עת באותו‬
‫זמן באופן הפוך מפחד נטישת העולם‪ ,‬להישאר לבד בלעדיו‪ .‬מה?? ? מי זה‬
‫האיש הזה? איך הוא גרם לי לדבר איתו‪ ...‬זה בכלל לא אותו בן‪-‬אדם‪ ...‬זה‬
‫כאילו מישהו אחר בכלל‪ ...‬בפגישות שלנו הוא בכלל היה אחר‪ ...‬ידעתי‬
‫שאסור לי לדבר איתו‪ ....‬הכדורים האלה‪ ...‬אתה לא יודע מה אתה מדבר ועם‬
‫מי‪ ...‬בחיי‪ ,‬אסור לתת אמון באף אחד‪ ...‬איך האמנתי לו? לעצמי אני לא‬
‫מאמין אז איך האמנתי לו‪ ...‬קודם הם משקים אותך בכל מיני שיקויים ואחרי‬
‫זה אתה מתחיל לדבר ובסוף מתברר שמי שדיברת איתו הוא בכלל מישהו‬
‫אחר‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬יש לו כמה פרצופים‪ ,‬הוא בבת אחת כמה אנשים שונים‬
‫ולכול אחד הוא מראה פרצוף אחר‪ ...‬וואו‪ ,‬אני עוד אראה לו‪ ...‬איך הוא‬
‫בכלל מעז לדבר על אמא שלי ‪ ...‬הוא בכלל לא הכיר אותה‪ ...‬רק בגלל שפעם‬
‫הראיתי לו איזה קשקוש מרופא אחד שלא הבין אותה בכלל‪ ,‬היא הייתה‬
‫אצלו בסך הכול פעמיים אולי‪ ,‬ולא רצתה להמשיך איתו כי הוא היה כל כך‬
‫לא נחמד‪ ...‬אסור להאמין לאף אחד‪ ,‬אף אחד‪...‬אפילו כשאתה מתחתן‪ ...‬היא‬

‫‪34‬‬
‫היתה אשתי אז למה היא עזבה אותי? אוף‪ ...‬אני כל כך מתגעגע אליה‪ ...‬היא‬
‫שמרה עליי‪ ,‬היא הייתה כך כך יפה‪ ...‬אולי היא עוד תחזור‪ ...‬היא תשמע‬
‫שקיבלתי טיפול‪ ...‬שאני רגוע יותר עכשיו‪ ...‬כשאני אראה לה את המכתב‬
‫המטומטם הזה היא תצחק ביחד איתי‪ ...‬היא כל כך יפה כשהיא צוחקת‪...‬‬
‫וכשהיא תצחק אני כבר אדע שהיא לא תעזוב אותי שוב‪ ...‬שכל זה היה‬
‫טעות‪ ...‬כל אחד עושה טעויות‪ ...‬הנאשם המטופל טוען שהוא סובל מזיעות‬
‫יום ולילה‪ .‬דבר זה‪ ,‬ביחד עם התסמינים האחרים שעליהם כידרתי דיברתי‬
‫לעיל‪ ,‬ובנוסף לעובדה שהוא מדבר כל הזמן על בת קול כחולה שבידרה אותו‬
‫דיברה איתו‪ ,‬מבסס את החשד החשש שהוא זקוק לעזרה טחובה דחופה‪ .‬אין‬
‫קפה אין ספק שמדובר לכן באישיות דיפוזית רב–פיצולית‪ ,‬כפי שאיבחן‬
‫מקרים מסוג זה חברנו רב המוניטין פרופסור אדי די‪.‬פוסי מהמכון לאבחון‬
‫מצוקות צלקתיות באוניברסיטת סקארס‪ .‬אישיות מה? זה כבר ממש מוגזם‪.‬‬
‫אולי עדיף שאחזור ישר למשרד שלו ואגיד לו בדיוק מה שאני חושב עליו‪,‬‬
‫הייתי מפוצץ לו את המשרד היפה שלו‪ ,‬עם הכורסא והספה והכול‪ ,‬שיבין על‬
‫מי הוא מדבר כאן‪ ....‬איזה מין עסקים הוא עושה כאן עם החברים‬
‫הפרופסורים שלו‪ ...‬משהו כאן מסריח‪ ,‬זה בטוח‪ ...‬אני לא אידיוט‪ ,‬את זה גם‬
‫הוא אמר‪ ...‬אפילו אם אני קצת עצוב לפעמים כי היא לא באה יותר זה לא‬
‫אומר שאני אידיוט‪ ...‬מה הוא ממציא לי פה‪ ...‬על זה הוא מקבל כסף מקופת‬
‫חולים ששלחו אותי אליו?‪ ...‬אפילו אני יותר שפוי ממנו‪ ...‬לפחות שיכתוב‬
‫עלי משהו קטן טוב ‪ ...‬נראה אותו אם היתה עוזבת אותו מישהי ככה‪ ...‬יש‬
‫להוסיף ולומר שהחולה נמצא בשלב אקוטי חריף של התפתחות סווירית‬
‫חמורה של הנוירוזה‪ :‬גיליתי אצלו משיכה לבידיונאלית תשוקתית לשעונים‪.‬‬
‫הוא נושם נושא עליו לפחות ארבעה שעונים ומציץ בהם בכל גרע גרב רגע‪.‬‬
‫לטענתו מישהי צריכה לחזור אליו‪ ,‬תסמין ברור של חדוות חרדת הנטישה‬
‫שהוא כפות בה‪ .‬לדעתי מקרה זה מלמד שפרופסור פוסי לא סיים את המרקח‬
‫המחקר שלו למעשה‪ ,‬שכן כאן אנו רואים מקרה חמוד חמור עוד יותר ממה‬
‫שתואר אצלו‪ .‬אני סבוך סבור שהחולה מפתח רגרסיה פקצצורית וזאת‬
‫הסיבה שאני מעביד מעביר לך את המקרה‪ :‬לדעתי סיכויי החולה ישתפלו‬
‫ישתפרו לאחר טיפול במחקרך החלש החדש‪ .‬לסיום ברצוני להעיר עוד הערה‬
‫שיכולה לשפוך חאור ולהבהיר את הקשר בין הנשף הנפש המיותרת‬
‫המיוסרת של הבן והנשמה האבודה של האם‪ :‬אין עוררין שקילשון שכישלון‬

‫‪35‬‬
‫של הורים עלול להמית להמיט על הילד יצורים ייסורים גדולים‪ .‬חובתנו‬
‫כאנשי הנשף הנפש ללמוד ייסורים אלה ולהבין אותם עד תום גם אם הדבר‬
‫כרוך באיסורים בייסורים‪ .‬כמי ששפן בליבו שצפן בליבו את ניתוח המת‬
‫האמת כמטרה עליונה מעבר לכל הקשיים אני קובע בברור שמחקר פקצצורי‬
‫מתקדם יחנוק יחנוך דרך חדשה לריפוי הבן ויציע התמוטטות התמודדות‬
‫חדשה עם דמות האם‪.‬‬
‫אשמח להעמיד לאשתך לרשותך את כל הכלים שברשותי‪.‬‬

‫בשם האמת החורקת החוקרת‬

‫ידידך הטוב‬
‫פרופסור דקסטר (דיק) מייטי‬
‫מכון 'העצמי' לחקר האני‪.‬‬

‫נ‪.‬ב‪ .‬אני מתנצל על המחיקות הרבות‪ .‬המזכירה נהדרת נעדרת‪ ,‬אני חושש‬
‫שהיא עזבה אותי‪ .‬לא ברור לי למה‪ ,‬הענקתי לה את כל הבוסים הביסים‬
‫הבונוסים האפשריים‪ .‬אולי יש לך מישהי להמריץ להמליץ לי?‬
‫דרישת חלום שלום לאשתך‪.‬‬
‫דיק‬
‫שום דבר טוב‪ ...‬בחיי‪ ...‬אפילו לא מלה טובה אחת‪ ...‬איזה אידיוט הייתי‬
‫שהלכתי אליו‪ ...‬זה מה שקורה בסוף‪ ...‬אסור להאמין לאף אחד‪ ...‬בסוף‬
‫כולם עוזבים אותך ואתה נשאר לבד‪ ...‬למה היא עזבה אותי‪ ,‬האישה היפה‬
‫שהייתה צריכה להיות האישה שלי‪ ,‬אשתי‪ ...‬איך רציתי לומר את המלה‬
‫הזאת‪ ...‬אולי היא עוד תחזור‪ ...‬איזה אידיוט הייתי‪ ...‬אבל הדיק הזה‪ ...‬זהו‬
‫זה‪ ...‬מספיק סידרו אותי כולם‪ ...‬אמא שהתפרקה לה ככה‪ ,‬בלי הרבה שאלות‪,‬‬
‫וההוא‪ ,‬האבא הזה שבכלל לא היה אף פעם‪ ...‬והאישה שלי‪ ,‬האישה שהייתה‬
‫צריכה להיות‪ ...‬כלום עזבו‪ ...‬עכשיו גם הדיק הזה‪ ,‬שהעמיד פנים כל הזמן‪...‬‬
‫חשבתי שאפשר לדבר איתו אבל עכשיו מתברר למה הוא כל כך התעקש‬
‫שאקח דבר ראשון כדורים‪ ...‬הוא הרס לי את המוח‪ ...‬זה ברור‪ ...‬זהו‪ ...‬אבל‬
‫עכשיו אני הולך לגמור עם זה‪ ...‬אני הולך לגמור את הסיפור העלוב הזה‪...‬‬
‫זהו זה גוף‪ ,‬עכשיו הגיע הרגע שחכינו לו כל כך‪ ...‬עכשיו‪ ,‬כן‪ ,‬תתכונן גוף‪,‬‬
‫סוף סוף נחבר אותך לנשמה‪ ..‬אתה מוכן? הגיע הזמן לעוף‬

‫‪36‬‬
 ‫‪V‬‬

‫ליד החלון הגדול בסלון אישה בשיער לבן ומאחוריה בחושך בנה‪ .‬זה טור‬
‫משפחתי ופניו הלבנים נוטים קדימה‪ :‬שם‪ ,‬מעבר למעקה‪ ,‬מעבר לוואדי‬
‫ולשדה‪ ,‬על המשטח הרחב היפה התחיל כבר הנשף‪ .‬הם מאחרים‪ .‬שם‬
‫רוקדים פרחים‪ ,‬רוח מחולל ושורק בפנים תפוחים‪ ,‬השמש פורש מרבד עשוי‬
‫כתמים כתומים‪ ,‬צבעים צהובים ובדים אדומים מציפים צדף המתנענע כמו‬
‫עריסה‪ .‬שם מתנמנמת ילדה עטופה בשיער ארוך‪ ,‬היא שטה מוקפת קולות‪,‬‬
‫עננים סובבים סביב ראשה‪ ,‬רסיסי קצף סגולים מתערבלים באוויר הלח‪ .‬גם‬
‫הם‪ ,‬האם והבן‪ ,‬בדרך לשם‪ .‬רק עוד מעט‪ ,‬הם מתמהמהים קצת‪ ,‬עוד מעט‪,‬‬
‫לראות כך את יופיו של הנשף‪.‬‬
‫המעקה החלוד פורח בצבעי השקיעה‪ :‬יש לו עלים קטנטנים שגונם החום קם‬
‫עתה לתחייה‪ ,‬כהה הופך לבהיר‪ ,‬הכתמים הישנים נצבעים בצבעי העולם‬
‫הרוקד על המים‪ .‬המעקה החלוד פורח ועף אל מחול השקיעה שעל המים‬
‫ועמו כבר‪ ,‬כמעט‪ ,‬עפים גם האם ובנה‪ .‬שם רחוק מחכים להם‪ .‬הם מאחרים‪.‬‬
‫הנשף התחיל כבר‪ .‬תכף יצאו‪ ,‬בטור משפחתי‪ ,‬ספינות הדמיון הגדולות‬
‫ייאספו אותם וייסעו עימם אל העבר שלא היה‪ .‬הזמן שקרס בטרם נפרש יקום‬
‫עימם לתחייה‪.‬‬
‫עוד מעט‪ .‬עוד מעט ישיל הגוף את משקל הנפש שהציפה אותו ויהיה קל‬
‫יותר; הנפש כמו שמש עייף איבדה את צורתה ופיזרה את צבעיה בכל‬
‫איבריו‪ ,‬היא זורמת בכל חלקי הגוף ועוצרת את מעופו‪ .‬עוד מעט ייפול‬
‫מהגוף המשקל העודף וכנפיו הסמויות יתגלו והיד לא תעיק על פרחי‬
‫המעקה החומים שרוצים לפרוח‪ .‬היד תרפה והמעקה יפרח וכנפיים גדולות‬
‫ישאו את הגוף הקל ויבואו ספינות הדמיון הגדולות‪.‬‬
‫על המים קמה כבר הילדה היפה‪ ,‬היא מנופפת להם ומסמנת לאם ולבן שלא‬
‫יפחדו‪ ,‬שיפשטו את שריון הנפש וילבשו את תלבושת הנשף חסרת המשקל‪.‬‬
‫קולות הרוח הומים‪ ,‬מתקרבים אליהם‪ ,‬וזרמים חמים כבר מוכנים לקראתם‪,‬‬
‫לקראת הכנפיים החבויות שסוף סוף יצאו וישאו אותם למקום שבו אפשר‬
‫לנוח‪ .‬מים רבים קוראים להם לבוא‪ .‬קודם תלך האם ואחריה הבן והסדר‬
‫ישוב על כנו‪.‬‬

‫‪37‬‬
 ‫‪VI‬‬

‫איש עייף וריק יושב ליד שולחן הכתיבה‪ .‬נדמה לו שאם יכתוב יתמלא גם‬
‫הגוף והחלל שבפנים יקבל צורה‪ .‬אבל איך יכול הכתב השחור על הדף למלא‬
‫את הגוף? זאת אשליה‪ .‬כתיבה אינה משיבה דבר ואינה עוזרת כלל‪ .‬זרות‬
‫גמורה מחבקת אותו‪ .‬האיש הזה זר לעצמו ונדמה לו שהכתיבה תחלץ אותו‪,‬‬
‫לו עצמו לא ברור ממה‪ .‬הוא חושב‪ :‬משהו שהיה צריך לעבוד לא עובד‪,‬‬
‫הקשר נותק‪ ,‬החיישנים פונים לאחור במקום לפנים‪ ,‬העולם הולך ונסגר‪ .‬הוא‬
‫חושב שמה שנשאר‪ ,‬מה שיכול לעזור‪ ,‬זאת הכתיבה‪ .‬הוא מדמיין שהכתיבה‬
‫תציל אותו‪ ,‬לא ברור ממה‪ ,‬אבל העיקר שתציל‪ .‬הוא כותב‪ ,‬כותב‪ ,‬כאילו שיש‬
‫בזה איזה טעם‪ ,‬אבל אין בזה שום כלום משום בחינה מלבד מילוי הזמן‪ .‬זאת‬
‫האמת‪ ,‬האמת היא הזמן הריק שצריך למלא איכשהו עד שלִ בסוף הוא נגמר‪.‬‬

‫‪38‬‬
 ‫דו – קרב‬

‫'אני נוגע בייאושו עכשיו'‬

‫ג'ון ברימן‪ ,‬שיר חלום ‪145‬‬

‫‪I‬‬

‫‪'-‬התביעה קוראת לדוכן העדים את הפחד‪'.‬‬

‫הפחד‪ ,‬יצור קטנטן ואדום‪ ,‬התקדם בשפיפה אל הדוכן‪.‬‬

‫‪'-‬שם ושם משפחה'‪.‬‬
‫‪'-‬הפחד‪ .‬בה"א הידיעה‪ .‬אין לי שם משפחה‪'.‬‬
‫‪'-‬ובכן‪ ,‬מה שם הוריך?'‬
‫‪'-‬בדידות ִוריק'‬
‫‪'-‬ובכן‪ ,‬הפחד בן בדידות וריק‪ ,‬האם אתה נשבע לומר את האמת‪ ,‬את כל‬
‫האמת ורק את האמת?'‬
‫‪'-‬כמובן‪ .‬האמת היא בת בריתי‪'.‬‬

‫באולם השתררה מבוכה‪.‬‬

‫‪'-‬זה הפחד?'‬
‫‪'-‬לא הייתי מאמין'‬
‫‪'-‬כן‪ ,‬נראה די עלוב‪ ,‬במיוחד עם הצבע האדמדם הזה'‬
‫‪'-‬כאילו בישלו אותו'‬
‫‪'-‬אבל למה הוא כאן בכלל?'‬
‫‪'-‬הוא מעיד מטעם התביעה‪ ,‬הוא היה החבר הכי טוב של הילד‪'.‬‬

‫השופט הכה בפטיש קטן על שולחן העץ הגבוה‪' :‬אבקש שקט באולם' אמר‬
‫בקול צרוד‪ .‬דיונים ממושכים התישו את כוחו‪ .‬מזמן רצה לסיים את המשפט‬
‫הזה‪ .‬ככל שהתארך התארכו גם הרגעים שבהם נדדה מחשבתו מן האולם אל‬

‫‪39‬‬
‫מיטתו המוצעת ואל המנוחה הארוכה המצפה לו שם לאחר שכל זה יסתיים‪.‬‬
‫הפחד‪ ,‬אדום ומהוסס קמעה‪ ,‬טיפס אל דוכן העדים‪ .‬התובע ניגש אליו‪.‬‬

‫‪'-‬אתה מכיר אותו?' שאל התובע והצביע על גבר צעיר שישב בשורה‬
‫הראשונה באולם‪.‬‬
‫הפחד חייך חיוך מבויש והנהן בראשו‪' :‬זה הילד‪ .‬הוא החבר הטוב ביותר‬
‫שלי‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬היינו החברים הכי טובים אבל עכשיו יש לו פחות ופחות‬
‫זמן אלי‪ ...‬אבל פעם היינו מבלים יחד כל הזמן‪' ...‬‬
‫‪'-‬פעם? מתי זה פעם?'‬
‫‪'-‬כשהילד היה ילד‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬גם עכשיו הוא ילד אבל עכשיו הוא לא רק‬
‫ילד‪ ...‬זה הוא‪ ,‬אבל הוא גם קצת השתנה‪ ...‬קשה להסביר‪ ...‬לפעמים הוא הוא‬
‫ולפעמים הוא כבר אחר‪'...‬‬
‫‪'-‬וכשהילד היה ילד‪ ,‬כמו שאתה אומר‪ ,‬איך נפגשתם‪ ,‬כלומר איך הכרתם?'‬
‫על פניו של הפחד התפשט חיוך‪ .‬זה התחיל כחיוך מהוסס אבל כמו מבלי‬
‫שרצה החיוך הלך וכבש את פניו‪ .‬תוך כדי כך אירע דבר יוצא דופן‪ :‬גופו‬
‫הקטן התחיל לגדול‪ ,‬הוא התפשט וכבר כמעט שכבש את כל האולם‪.‬‬
‫לחשושי בהלה קמו בקהל‪ ,‬כיסאות התחילו לחרוק ונשימות צרודות נשמעו‬
‫פתאום מסביב‪.‬‬
‫‪'-‬אופס‪ ...‬סליחה‪ ,‬לא התכוונתי' אמר הפחד והחיוך סר מפניו‪ .‬מיד הצטמצמו‬
‫ממדי גופו והוא חזר להיות היצור האדום הקטן והעלוב‪' .‬זאת תכונה לא‬
‫רצונית כזאת‪ ,‬הצפיפות הסגולית שלי משתנה לפעמים‪ ,‬כשלבי מתרחב‬
‫משמחה‪' ...‬‬
‫‪'-‬אני מקווה שזה לא יחזור' נשמע קולו העייף של השופט‪ .‬הוא כבר ראה‬
‫הכול וגם הצפיפות המשתנה של הפחד לא כל כך עניינה אותו‪ .‬בראשו‬
‫הייתה רק המיטה‪ ,‬מקום מנוחה ושקט‪.‬‬
‫‪'-‬ובכן‪ ,‬הפחד‪ ,‬ספר לנו בבקשה על נסיבות ההיכרות שלך עם הילד‪'.‬‬
‫‪'-‬אין הרבה מה לספר' אמר הפחד‪' .‬אני מבקר הרבה ילדים‪ ,‬כמעט כולם‬
‫חברים שלי תקופה כזאת או אחרת‪ .‬אבל לפעמים יש מזל‪ ,‬לפעמים אתה‬
‫פוגש מישהו שבאמת נקשר אליך‪ ,‬ואתה אליו‪ ,‬וזה קשר לכל החיים‪ ,‬ואפשר‬
‫לדעת את זה בעצם כמעט מהרגע הראשון‪ ,‬או לפחות מהרגע שרואים את‬
‫הבית‪ ,‬וזה מה שקרה גם כאן‪ :‬כשראיתי את ההורים הבנתי מיד את העניין‬

‫‪40‬‬
‫וידעתי שיהיה בינינו קשר ממושך‪ .‬וכך באמת היה‪ .‬ולמרות שעכשיו זה כבר‬
‫לא בדיוק כמו פעם‪ ,‬הקשר בינינו נמשך‪'.‬‬
‫‪'-‬הסבר למה אתה מתכוון‪ .‬על בסיס מה נוצר הקשר ביניכם‪ ,‬מי יזם אותו?'‬
‫‪'-‬ובכן‪ ,‬את ההיכרות העמוקה בינינו צריך לזקוף לזכותו של האב‪ .‬אחותי‪,‬‬
‫חרדה‪ ,‬הכירה את האב הרבה לפניי ולמעשה היא גרה אצלו עד היום‪ .‬וגם עם‬
‫בת דודתי‪ ,‬דאגה‪ ,‬שתמיד הייתה חברה קרובה של אחותי‪ ,‬הוא פיתח יחסים‬
‫קרובים‪ .‬ניתן לומר שכשהגעתי לבית ההוא הייתי כמעט כמי שהזמינו אותו‬
‫ובאמת מיד השתלבתי היטב‪ .‬תחת שלטון האב היינו שלושתנו‪ ,‬חרדה‪ ,‬דאגה‬
‫ואני עסוקים מאוד‪ .‬לפעמים העומס היה כל כך גדול עד שנאלצנו לבקש‬
‫עזרה מאחותי השנייה‪ ,‬אימה‪ ,‬שבדרך כלל לא מבזבזת את זמנה במשחקי‬
‫ילדים‪ .‬אבל כאן היו הילד‪ ,‬ואחיו‪ ,‬והאם‪ ,‬והאב‪ ,‬והיה צריך להעניק תשומת‬
‫לב לכולם‪ .‬בקיצור‪ ,‬האב הוא שהכיר ביני לבין הילד‪ .‬האם פינתה לי מקום‪,‬‬
‫בחלל שיצרה‪ ,‬אבל האב הוא שהכניס אותי הכנסת אורחים אמיתית וקירב‬
‫בין בנו לביני‪'.‬‬
‫‪'-‬ובמה נהגתם לשחק‪ ,‬אתה והילד? תן לנו דוגמה כיצד ביליתם יחד'‬
‫‪'-‬ובכן‪ ,‬לא צריך היה להתאמץ במיוחד‪ ,‬משחקים היו בשפע סביב‪ ,‬לא היה‬
‫צריך להיות מקורי במיוחד‪ .‬היינו עוקבים מרחוק אחרי האב הרודף אחרי‬
‫האם וחובט באגרוף בדלת חדר השינה‪ ...‬או מאזינים לצעקות מאחורי דלת‬
‫המטבח המתנדנדת עדיין‪ ...‬התחבאנו מאחורי הארון כשהכה את האח‪...‬‬
‫בעצם‪ ,‬מספיק היה לעמוד לפניו‪ ,‬רחב וגבוה כל כך‪ ,‬פניו קשים כמו קיר והוא‬
‫מסביר מדוע הכול כל כך מסוכן בחוץ‪ ,‬ולמה אסור ללכת לפה ולשם‪ ,‬ואיך‬
‫הכול אורב‪ ,‬ערמומי ורע‪ ,‬שם בחוץ‪ ,‬איך כל רגע עלול לקרות משהו נורא‪...‬‬
‫כל מיני דברים כאלה ביד מורמת ובקול שאי אפשר לערער על בשורתו‪...‬‬
‫ככה‪ .‬דברים מהסוג הזה‪ .‬בדרך כלל זה הספיק‪ .‬זה היה משחק זמין ופשוט‪'.‬‬
‫‪'-‬האם לא ביליתם כלל בחוץ?'‬
‫‪'-‬כמובן‪ ,‬כמובן‪ ,‬למרות הכול כמובן שגם יצאנו‪ ,‬והבילוי עם הילד בחוץ היה‬
‫כרוך גם הוא בקרבה והנאה גדולות‪ ...‬אני זוכר מצוין איך היה קורא לי מיד‬
‫כשהיה יוצא מהבית ולא הייתי עוזב אותו אף לרגע‪ :‬לא בבית הספר‪ ,‬ולא‬
‫בדרך חזרה מבית הספר‪ ,‬אפילו לא כשאמו שלחה אותו לקנות דברים‬
‫במכולת‪ .‬מחוץ לבית הייתי צמוד אליו כמו שומר ראש‪ ,‬לא נתתי לאיש‬
‫להתקרב‪ ,‬הגנתי עליו כל הזמן‪ .‬הוא אהב להתחבא מאחורי כל הזמן‪ ,‬וככה‬

‫‪41‬‬
‫היינו משחקים כל הדרך‪ ...‬היו לנו עוד הרבה משחקים‪ :‬היינו מתכננים איך‬
‫לברוח כשיתקיפו הילדים הגדולים בבית הספר‪ ,‬משרטטים מפות איך לחמוק‬
‫מהאיש החשוד שגר בבית ממול‪ ,‬מדמיינים איך להשתחרר אחרי שיחטפו‬
‫אותנו‪ ...‬מצחיק‪ ,‬אני זוכר איך תמיד הייתי עוזר לו לעצום את עיניו כשהיינו‬
‫עוברים ליד הכלב של השכן אבל פעם כשפתח את עיניו הכלב הזה קפץ עליו‬
‫ונשך אותו‪ ...‬הרגשתי קצת אשם אז‪ ,‬וליוויתי אותו למרפאה ומיד המצאנו‬
‫משחק חדש‪ :‬הסתכלנו ביחד על המחט וצרחנו בכל הכוח‪ ...‬נדמה לי שאז‬
‫היו איתנו גם אחיותיי והן הצטרפו למשחק‪ ...‬לפעמים הוא היה אוהב‬
‫להעמיד פנים שאני לא איתו‪ ,‬שהוא לא צריך אותי‪ ,‬אבל גם זה היה רק‬
‫משחק ‪ :‬הוא אהב אותי אז מאוד ולא זז בלעדיי לשום מקום‪ ,‬בלב שלו היו‬
‫שניים שאי אפשר היה להזיז אותם אף פעם‪ :‬אבא שלו ואני‪ ,‬הייתי כמו אח‬
‫בשבילו‪'...‬‬
‫‪'-‬תודה‪ ,‬תודה על העדות היפה הזאת‪ .‬יש עוד משהו שאתה רוצה להוסיף‬
‫לסיום‪ ,‬עוד משהו שלא ציינת ואתה סבור שעל המושבעים לדעת?'‬
‫‪'-‬הממם‪ ...‬ובכן‪ ...‬אולי הייתי רוצה רק לומר שהוא באמת חברי הטוב ואני‬
‫מוכן לעשות בשבילו הכול‪ ,‬ממש הכול‪ ,‬כי היינו כל כך קרובים‪ ,‬היינו גוף‬
‫אחד כמו שאומרים‪ ...‬ואני יודע שגם עכשיו‪ ,‬למרות שהוא כאילו מרוחק‬
‫ואחר‪ ...‬אני יודע‪ ...‬אני חושב שהוא בעצם לא השתנה באמת‪ ,‬הוא עדיין‬
‫חברי הטוב ביותר‪ ,‬גם עכשיו אנחנו בעצם ביחד‪ ...‬למרות שהוא מתנהג‬
‫לפעמים כאילו הוא שכח אותי כבר‪ ,‬אני יודע שאני עמוק בתוכו‪ ,‬אני בטוח‬
‫שתמיד אהיה בלבו‪'.‬‬

‫(בום‪ ,‬בום‪ ,‬בום‪ .‬הישיבה ננעלה)‬

‫‪42‬‬
 ‫‪'-‬ההגנה קוראת לדוכן העדים את החרדה‪'.‬‬

‫החרדה‪ ,‬גדולה ומגושמת‪ ,‬התנהלה בכבדות אל הדוכן‪.‬‬

‫‪'-‬שם ושם משפחה'‪.‬‬
‫‪'-‬החרדה‪ .‬אבל אפשר בלי ה"א הידיעה‪ :‬מי שמכיר אותי באמת לא צריך‬
‫יידוע‪ .‬שם משפחה אין לי‪ ,‬מכירים אותי גם ככה‪ ,‬אני אחותו הבכורה של‬
‫הפחד‪'.‬‬
‫‪'-‬ובכן‪ ,‬חרדה בת בדידות וריק‪ ,‬האם את נשבעת לומר את האמת‪ ,‬את כל‬
‫האמת ורק את האמת?'‬
‫‪'-‬בוודאי‪ .‬אני האמת בכבודה ובעצמה‪'.‬‬

‫החרדה טיפסה בקולות מתנשפים אל דוכן העדים והשופט‪ ,‬עייף מעוד לילה‬
‫ללא שינה‪ ,‬השתיק את הקהל‪ .‬הוא הכה בפטיש העץ והביט בקהל הרוחש‪.‬‬
‫'למה הם בכלל פה?' הרהר בינו לבינו‪' .‬הרי אין בינם לבין המשפט הזה שום‬
‫כלום‪ .‬הם בכלל לא מכירים את התובע ואת הנתבע‪ .‬למה אנשים אוהבים‬
‫לצפות בכאלה דברים?' נדמה היה לו שהוא‪ ,‬בעצם‪ ,‬כבר מזמן לא כאן‪,‬‬
‫שכבר עזב את התפקיד הזה‪ ,‬המעיק והמעייף עד אין קץ; נדמה לו שכל זה‬
‫חלום שנכפה עליו שוב לחלום‪ ,‬אבל אז נזכר שלא ישן בלילה בגלל החלום‬
‫הזה‪' .‬כנראה שאני באמת כבר עייף מכל זה' חשב ושלח מבט נוסף אל הקהל‬
‫שהשתתק לאט‪' .‬את מוכנה?' פנה בשאלה אל היושבת בדוכן העדים‪.‬‬
‫משנענה בחיוב אותת בראשו לסנגור שיתחיל‪.‬‬

‫‪'-‬את מכירה אותו?' שאל הסנגור והצביע על אדם מבוגר וכפוף שישב‬
‫בשורה הראשונה באולם‪.‬‬
‫‪'-‬בוודאי‪ ,‬בוודאי‪ ,‬זה הוא‪ ,‬זה האב‪ ,‬זה שאתם מכנים לא בצדק‪ :‬הנאשם‪ ,‬אבא‬
‫של זה שקראתם לו כאן‪ :‬הילד‪ ,‬למרות שלי הוא לא נראה ילד בכלל‪ ...‬כן‪ ,‬זה‬
‫האב‪ ...‬אני גרה אצלו כבר שנים ארוכות‪ ,‬גם עכשיו‪ ,‬ואני מכירה אותו‬
‫מצוין‪ ...‬למעשה אני מכירה אותו מאז שהיה נער צעיר‪ ,‬כבר אז הייתי מבלה‬
‫עימו לא מעט‪ .‬אבל אחר כך‪ ,‬כשבגר ויצא מן הבית‪ ,‬עברתי לגור אצלו‬
‫בקביעות‪ .‬היה בינינו משא ומתן לא קצר‪ ,‬אבל בשעה שאביו חלה התקרבנו‬

‫‪43‬‬
‫מאד ואז‪ ,‬אחרי שאביו מת‪ ,‬חתמנו חוזה לצמיתות ומאז אני שם‪ .‬הוא בעל‬
‫בית ממש מצוין‪'.‬‬
‫‪'-‬ספרי לנו על הנאשם ועל משפחתו באותה התקופה‪ .‬ממה מת אביו?'‬
‫‪'-‬הוא מת צעיר‪ .‬היה לו סרטן‪ .‬נדמה לי שעישן אבל אולי אני טועה‪ ,‬אולי‬
‫קיבל את הסרטן ממשהו אחר‪ ...‬ולאשתו היו בעיות לב‪ ,‬מאז שהייתה צעירה‪,‬‬
‫וזה החמיר אחר כך‪ ,‬כשנותרה לבד‪ .‬אז הנאשם‪ ...‬קראת לו כך ממש לא‬
‫בצדק‪ ,‬כי הוא לא אשם בכלל‪ ,‬הוא ממש השתדל‪ ,‬ועבד כמו חמור כל החיים‪,‬‬
‫ואהב אותם כל כך וסחב על הגב שלו את הוריו ואחר כך את אשתו ואת‬
‫בניו‪ ...‬גם את הילד הזה‪ ,‬כמו שקראתם לו‪ ,‬שיושב כאן בשורה הראשונה‪...‬‬
‫הוא עשה בשבילם את הכול‪ ,‬הוא סחב על הגב שלו לבד את כולם‪ ,‬לא היה‬
‫שם אף אחד מלבדו‪ ,‬מי שיעזור לו‪ ,‬רק אני הייתי איתו‪ ,‬רק אני‪ ,‬ו ו‪' -‬‬
‫‪'-‬בבקשה‪ ,‬חרדה‪ ,‬אני מבקש שתירגעי‪ ,‬לשם כך אנו כאן‪ ,‬כדי לשמוע הכול‪,‬‬
‫ונשמע כל מה שתאמרי‪ ,‬בבקשי הירגעי וחזרי לנושא'‬
‫‪'-‬טוב‪ ,‬בוודאי‪ ,‬רק רציתי‪ ...‬איפה הייתי‪ ...‬אחרי שאביו מת הוא היה צריך‬
‫לחזור אל הבית‪ ,‬כי מישהו היה צריך לטפל באשה עם הלב החלש‪ ,‬כלומר‬
‫באמו‪ ,‬ולא היה מישהו אחר‪ .‬והוא לקח את זה על עצמו בכל הרצינות‪ ,‬הוא‬
‫היה באמת האדם הכי אחראי שהכרתי‪ ,‬בניגוד גמור לאביו ז"ל‪ ,‬ולכן גם‬
‫ידעתי שהוא יהיה בעל בית ממש מצוין בשבילי‪ ...‬על אביו אי אפשר היה‬
‫לסמוך בכלל ובעצם כבר מגיל צעיר הוא‪ ,‬הנאשם כמו שאתם מתעקשים‬
‫לקרוא לו‪ ,‬כבר בתור בן הוא היה אחראי לכול‪ ...‬וכשאביו חלה הוא ידע‬
‫שזהו זה‪ ,‬שמעכשיו זה רק הוא ואמו‪ ,‬והוא חזר וטיפל בה והיה נוסע בין‬
‫הערים יום וליל‪ ...‬אני זוכרת את התקופה הזאת מצוין כי אז למדנו באמת‬
‫להכיר זה את זה ונסעתי איתו והייתי עמו כל הזמן‪ ...‬ישבתי איתו שם‪,‬‬
‫כשעבר לגור שוב בדירה של האם‪ ,‬כלומר בדירה שבה הוא גדל‪ ...‬ולמרות‬
‫שזה היה קצת צפוף‪ ,‬בדירה של שני חדרים‪ ,‬הסתדרנו היטב‪ ...‬וקח בחשבון‬
‫שבאותה תקופה כבר גרה איתנו בת דודתי‪ ,‬דאגה‪ ,‬שבעצם כבר הכירה את‬
‫הבית הזה‪ :‬היא הייתה מבקרת שם‪ ,‬אותי ואותו‪ ,‬כשעוד היה נער צעיר ואביו‬
‫עוד היה חי‪ .‬בתקופה ההיא‪ ,‬כשהיה נער צעיר‪ ,‬אביו היה משוטט בעיר‬
‫הקטנה ללא עבודה של ממש‪ ...‬אביו היה מסתובב ואני חושבת שבעצם לא‬
‫התעניין כל כך במציאות שסביבו‪ ...‬נדמה לי שרוב הזמן אביו היה שקוע‬
‫במחשבות על המשפחה שאיבד‪ ...‬כולם שם הלכו‪ ,‬אתה מבין‪ ,‬הושמדו‬

‫‪44‬‬
‫כולם‪ ...‬רק אביו הגיע לכאן במקרה וניצל וכל היתר הלכו‪ ...‬היו שם די הרבה‬
‫אחים אני חושבת‪ ...‬נדמה לי‪ ...‬וגם המשפחה של האם‪ ,‬בעלת הלב החלש‪,‬‬
‫גם היא בעצם הלכה שם עכשיו כשאני חושבת על זה‪ ...‬כמעט כולם‪ ,‬רק יותר‬
‫מאוחר הגיע דוד אחד‪ ,‬האח של האם בעלת הלב החלש‪ ...‬הוא ניצל מתאי‬
‫הגזים‪ ...‬היה לו מספר על היד‪ ...‬וגם לאישה שלו‪ ...‬בתקופה ההיא‪ ,‬אני‬
‫זוכרת‪ ,‬היו לא מעט אנשים עם מספר על היד‪ ...‬אבל הם לא היו מדברים על‬
‫זה כל כך‪ ...‬גם הדוד הזה לא דיבר בכלל על אושוויץ ומה שם היה‪ ...‬גם‬
‫האישה שלו‪ ,‬של הדוד‪ ,‬לא אמרה כלום‪ ,‬רק טיפלה בו כל היום‪ ...‬בכלל‪,‬‬
‫נדמה לי שדיברו די מעט אז‪ ,‬לא כמו היום‪ ...‬בכל מקרה‪ ,‬חוץ מהדוד הזה‬
‫ואשתו כל היתר הלכו‪ ,‬מהצד של האם ומהצד של האב שבסוף גם כן הלך‪,‬‬
‫מסרטן‪ ...‬אז‪ ,‬כשחלה‪ ,‬התקרבנו מאד אני וזה שאתם מעיזים לקרוא לו כאן‬
‫הנאשם‪ ...‬אני קצת מתרגשת מזה שאתם ככה עושים לו ולכן גם הדברים שלי‬
‫אולי קצת מתרגשים‪ ...‬היינו מעט אז אבל הפכנו להיות ידידי נפש‪ :‬הוא ואני‬
‫ואמו וגם דאגה‪ ,‬בת דודתי שהייתה בסביבה‪ ...‬היה צפוף אבל היה לנו חם‬
‫וטוב‪ .‬הייתה ממש קירבה וזה‪ ,‬גם אם אתם תאשימו אותו וכולם יעידו נגדו‪,‬‬
‫זה לא ישתנה‪ :‬אני תמיד אהיה איתו‪.‬‬
‫‪'-‬אני מודה לך על הדברים‪ .‬אולי תשתי קצת מים? יש לי רק עוד שאלה או‬
‫שתיים לשאול‪ ,‬זה הכול‪ ,‬ברשותך‪'.‬‬
‫‪'-‬זה בסדר‪ ...‬אני לא נשברת בכלל מדברים כאלה‪ ...‬אני מאוד עמידה‪ ,‬הרבה‬
‫יותר ממה שאולי נדמה לכם‪'...‬‬
‫‪'-‬יפה‪ .‬אם כן‪ ,‬דיברת בעיקר על התקופה שבה הנאשם היה בן ועל יחסיו עם‬
‫הוריו‪ .‬אודה לך אם תרחיבי עכשיו מעט על התקופה שבה הבן הפך לאב‪,‬‬
‫כלומר אחרי שהנאשם התחתן ונולד הילד‪ .‬ספרי לנו על הנאשם אז‪.‬‬

‫השתררה שתיקה‪ .‬הסנגור התבונן בחרדה אך לא אמר כלום‪ .‬נראה היה שהיא‬
‫מתלבטת‪ .‬מספר פעמים עמדה להתחיל לדבר ובכל פעם נסוגה וחזרה בה‪.‬‬
‫היא מלמלה דברים לעצמה ושלחה מבטים ארוכים ונוקבים אל הקהל‪ .‬בקרב‬
‫היושבים באולם התעוררה תסיסה‪ .‬השתיקה בדוכן העדים נמשכה‪ ,‬היא‬
‫נישאה במבטים הארוכים אל האולם והאנשים התחילו לזוע‪ .‬נדמה היה‬
‫שלשקט יש צליל ועומק‪ ,‬שצליליו הנמוכים עד מאוד כורים בור ברצפת‬
‫האולם‪ .‬האנשים חשו מחנק‪.‬‬

‫‪45‬‬
‫‪'-‬עני בבקשה לסנגור‪ ,‬חרדה' אמר השופט ובראשו ראה את המטה הלבנה‬
‫והצרה המחכה לו בדומיה‪ .‬שם סוף סוף יהיה לו שקט‪ :‬הוא יניח את ראשו‬
‫על המצעים הצחורים והגוף ישקוט והראש ידמום והכול יהיה לבן כמו מצעי‬
‫המטה וכל העיסוק הזה‪ ,‬המיותר כל כך‪ ,‬יפסק‪ .‬שוב לא יצטרך לשמוע את‬
‫זה‪ ,‬את הדיונים המייגעים‪ ,‬שאינם מובילים לדבר‪ :‬האשמה או מחילה‪ ,‬מה‬
‫אלה עוזרים?‬

‫‪'-‬אנו ממתינים לדברייך' התנער הסנגור לבסוף משתיקתו וניסה לדרבן‬

‫בעדינות את העדה‪.‬‬
‫‪'-‬הוא לא היה צריך להתחתן איתה' פתחה ואמרה סוף סוף בשקט חרדה‪.‬‬
‫'‪...‬זה נכון‪ ,‬אני מודה שזאת הייתה טעות שלו‪ ,‬היא הרי‪ ...‬היא הרי לא הבינה‬
‫בכלל מה היא עושה והוא צריך היה לדעת‪ ...‬אבל זה כל העניין‪ ,‬תמיד זה היה‬
‫הוא‪ ...‬הוא זה שמאשימים‪ ,‬בוודאי‪ ,‬איך אפשר להאשים את מי שלא עשה?‬
‫מאשימים את מי שעשה ולא את מי שעשו בשבילו‪ ...‬כן‪ ,‬הוא עשה טעויות‬
‫והטעות היסודית הייתה שהתחתן איתה‪ ...‬לא היה לו במי להיעזר‪ ,‬על מי‬
‫להישען לפעמים‪ ...‬רק אני הייתי שם בשבילו‪ .‬אני היחידה שהבנתי אותו ולא‬
‫עזבתי אותו אף פעם‪ ...‬אני בכלל לא יודעת למה הם התחתנו‪ ...‬אמרתי לו‬
‫שלא יתחתן אבל הוא חשב שהוא צריך‪ ,‬שהאישה הזאת לא תסתדר בלעדיו‪,‬‬
‫הוא ידע שהיא תלויה בו‪ ...‬זה קל להאשים‪ ...‬הוא היה אחראי מדיי וזה היה‬
‫טוב בשבילי אבל בעצם זה לא היה טוב בשבילו‪ ...‬מה אתה רוצה שאספר?‬
‫הוא התחיל מכלום ובנה את עצמו בשביל כולם‪ ,‬בשביל האישה ובשביל‬
‫הבנים‪ ...‬בשביל הילד הזה ‪" -‬ילד" ‪ -‬שיושב כאן בשורה הראשונה ומביט‬
‫באבא שלו כאילו שהוא מישהו זר‪ ...‬איך הוא יכול‪ ...‬הוא לא מכיר את אביו‪,‬‬
‫הוא מאשים אותו בדברים חסרי היגיון‪ ....‬אבא שלו‪ ...‬האב הזה שאתם‬
‫מאשימים כאן הוא‪ ...‬הילדים הם הכול בשבילו‪ .‬תשאל את בת דודתי‪ ,‬דאגה‪:‬‬
‫מאז שהתחתן הפכה ממש לדיירת משנה‪ ,‬היא גרה איתנו כל הזמן ולא עזבה‬
‫אותו אף לרגע‪ .‬היא יודעת בדיוק כמה הוא אוהב את הילדים‪ ,‬היא אמרה‬
‫להם את זה בשמו כל הזמן אבל הם לא הבינו‪ ,‬הם היו רק ילדים‪ ,‬מה מבינים‬
‫ילדים‪ ...‬לילדים יש הרבה ציפיות ותביעות ודרישות אבל מעט מאוד הבנה‬
‫של העולם‪ ...‬זה קצת מיותר לספר את כל זה‪ ...‬כולם עושים טעויות‪ ,‬גם הוא‬

‫‪46‬‬
‫עשה‪ ...‬בת דודתי שיגעה אותו לגמרי באותה התקופה והוא היה תלוי בי ובה‬
‫לגמרי אני חושבת‪ ...‬אבל בכל הזמן הזה הוא עבד כמו משוגע וטיפל באמו‬
‫והסיע את כולם משם לפה ומפה לשם וקנה ותיקן וסידר והביא ושילם‬
‫ובעצם‪ ...‬בעצם כל מה שעשה‪ ,‬כל הדברים האלה‪ ,‬היו כדי להגן על כולם‬
‫ובמיוחד על הילדים‪ ,‬על הילד הזה‪ ,‬שיושב כאן גדול וחכם כך כך‪ ...‬הוא הגן‬
‫על כולם רק על עצמו לא היה מי שיגן‪ ,‬היינו רק אני ודאגה חברתי הטובה‪,‬‬
‫רק איתנו יכול היה לדבר‪ ...‬כן‪ ,‬ככה זה היה וזה לא ממש השתנה‪ .‬זהו זה‪.‬‬
‫בסוף הוא התעייף וקם והלך לבית אחר‪ .‬אז מה‪ .‬גם שם לא נעלם‪ ,‬גם משם‬
‫המשיך לעשות מה שתמיד עשה‪ ...‬הוא עזב את האישה שלא נתנה לו לחיות‪,‬‬
‫שכבר שקעה בחלומות רחוקים‪ ,‬רחוקים מאוד מהמציאות‪ ...‬הוא הלך לגור‬
‫בחור עלוב שבו לא היה כלום חוץ מחדר אחד ומיטת ברזל וקירות חשופים‬
‫ותמונות של הילדים ושל ההורים‪ .‬במה הוא אשם בדיוק? אולי בחור הזה‬
‫שממנו יצא בבוקר השכם לעבוד וחזר בלילה מאוחר כדי לתת את הכסף‬
‫לאישה ולילדים? אז מה אם הרים את ידו פעם? אז מה אם צעק? אני בעצמי‬
‫שכנעתי אותו לזה‪ ...‬שידעו שהעולם אינו מסביר פנים כמו שנדמה‪ ...‬שיכירו‬
‫כבר מההתחלה את מה שמחכה להם ממילא‪ ...‬המשפחה של הוריו שמתה‬
‫הורים ובנים יחד היא אמת ולא איזה מעשייה‪ ...‬אני בעצמי דרבנתי אותו‬
‫לצעוק לפעמים ולחבוט והבאתי לפעמים את אחותי‪ ,‬אימה‪ ,‬כדי שתדגים‬
‫לילדים הקטנים איך החיים האמיתיים נראים‪ ,‬איך הם נראים אחרי שכולם‬
‫הולכים‪ ...‬הוא למד את זה מהוריו והעביר את זה הלאה‪ ,‬ביחד אתי‪ ...‬ככה‬
‫הכנו אותם למציאות‪ ,‬זאת האמיתית‪ ,‬לא סיפורי הבדים שכתובים בספרים‪...‬‬
‫מי שמכיר אותי יודע שאני כזאת‪ ,‬שאני שונאת בדיות ורודפת אחר האמת‪...‬‬
‫במה הוא בדיוק נאשם כאן? תראה את הילד הזה‪ ,‬כמו שאתם קוראים לו‪,‬‬
‫תראה‪ :‬הוא נראה לי דווקא די חסון וגדול ובריא‪ ...‬אני קרובה אל האב יותר‬
‫מכולכם ואני אומרת לכם שאתם טועים‪ ...‬חבל שאחותי היפה אימה לא כאן‬
‫איתי‪ ,‬הייתם מפסיקים להתנהג כמו ילדים‪' -‬‬

‫קולה של חרדה נשבר פתאום והשקט הצטלצל בבת אחת‪ ,‬בקול‪-‬לא‪-‬קול‪.‬‬

‫הסנגור שעמד לידה חש תחושה משונה בשקערורית הקטנה שבין הקיבה‬
‫ותחתית הקו החוצה את בית החזה‪ .‬משהו כמו נפל שם כלפי מטה ובאותה‬
‫ה שעה גם שקע פנימה‪ .‬זה לא כאב‪ ,‬זה רק היקשה קצת על הנשימה ושלח‬

‫‪47‬‬
‫מין רעד אל הרגליים‪ .‬אבל הוא היה סנגור מנוסה וידע שהצליח להוציא‬
‫מהעדה את המרב‪ ,‬ויש סיכוי לא קטן שעכשיו המושבעים לצידו‪ .‬תחושת‬
‫הסיפוק העצמי עלתה כזרם בגבו ומיתנה את הכבדות המעיקה שמשכה אותו‬
‫מטה‪ .‬הוא הרים את ראשו‪ ,‬שעקב אחרי הנפילה המדומה שחש קודם‪,‬‬
‫וכשראה שהעדה מתכוונת לרדת מהדוכן נזכר בפרט נוסף שעליו חשב‬
‫כשהכין את התיק‪.‬‬
‫‪'-‬אאה סליחה‪ ,‬שאלה אחרונה חרדה היקרה‪ ,‬לפני שאת הולכת‪ .‬הרחבת יפה‬
‫על האב‪ ,‬אולי את יכולה רק להוסיף דבר אחד או שניים בקשר לילד‪ .‬שהרי‬
‫כבת בריתו הקרובה של האב בוודאי זכית לעמוד על אופיו מקרוב‪'...‬‬
‫העדה כבר עמדה ולא טרחה להתיישב מחדש לשמע השאלה‪ .‬גופה הגדול‬
‫דחף את הכיסא לאחור והאפיל על שולחן העדים הקטן‪.‬‬
‫‪'-‬הילד? הילד? מה אתה היית עושה עם ילד כזה ששותק כל הזמן‪ ,‬שחולם‬
‫כל הזמן‪ ,‬שלא מבין מה קורה מסביב בדיוק כמו אמא שלו? לא היית מנער‬
‫אותו מדי פעם? לא היית מסביר לו בקול ברור איך פועל העולם‪ ,‬שזה לא‬
‫משחק‪ ,‬שעוד מעט לא יהיה מי שיגן עליו‪ ,‬שהוא יצטרך לדאוג לעצמו? לא‬
‫היית מנסה להכין אותו לקראת החיים ולתת לו כלים להתמודד עם מה‬
‫שמחכה לו תיכף‪ ,‬מהר יותר ממה שנדמה לו? צריך לעשות את זה גם כשזה‬
‫לא הכי נעים‪ ,‬כשהילד בוכה ורוצה להישאר ילד‪ ...‬צריך להפעיל קצת‬
‫סמכות‪ ...‬הילד? מה הוא רוצה הילד הזה? זאת הבעיה עם הפחד‪ ,‬אחי‬
‫הצעיר‪ ,‬שהוא רק משתעשע עם הילדים‪ ,‬חבר שלהם‪ ,‬הוא לא עושה עבודה‬
‫מספיק יסודית‪ ...‬אבל מה אתה חושב‪ ,‬אדוני הסנגור‪ ,‬באמת‪ ...‬עוד מעט‪,‬‬
‫כשימות האב‪ ,‬בעל בית כל כך אהוב‪ ,‬למי אפנה‪ ,‬מי ידע באמת להבין אותי‬
‫אז? הרי זה ברור אצל מי אגור'‬

‫(טראח‪ ,‬טראח‪ ,‬טראח‪ :‬השופט מקיץ משנתו‪ .‬סדקים מתחת לרצפה‪ .‬אין איש‬
‫באולם)‬

‫‪48‬‬
 ‫‪II‬‬

‫בילי הנער כבר מזדקן ועכשיו‪ ,‬סוף סוף‪ ,‬בפעם הראשונה בחייו‪ ,‬הזמין‬
‫מישהו לדו‪-‬קרב‪ .‬בהתחלה חשב שיוכל להתחמק גם כעת‪ :‬למרות המוניטין‬
‫שנקשרו בשמו‪ ,‬בילי הנער העדיף מאז ומתמיד לא להיגרר לקטטות‪ .‬זה לא‬
‫שהוא מפחד‪ ,‬בטח שלא‪ .‬פשוט מה עוזרות מכות ויריות אקדח? זה מיותר‪,‬‬
‫זה טיפשי‪ ...‬הוא לא מפחד‪ ...‬אולי רק טיפה‪ ,‬כמו כל אחד‪ ,‬טיפ‪-‬טיפונת כמו‬
‫שכל האנשים מפחדים מפני המציאות האיומה שמסביב‪ ,‬שמחכה לך‪ ,‬לסגור‬
‫איתך חשבון‪ .‬טוב‪ ,‬זה פחד ריאלי‪ ,‬כל האנשים המציאותיים יודעים שצריך‬
‫תמיד להיות מוכן כי משהו תכף עומד לקרות‪ ,‬או שבעצם הוא בטח כבר קרה‬
‫ותכף יודיעו לך וכדאי שתהיה מוכן מראש‪ .‬בני אדם ריאליים יודעים שכל‬
‫רגע עלול להיות הסוף‪ .‬ככה זה במערב הפרוע‪ ,‬הדברים הכי לא צפויים‬
‫עלולים לקרות ב כל רגע ולכן‪ ,‬מי שעיניו בראשו‪ ,‬צריך להפוך את הבלתי‬
‫צפוי לצפוי והוא מוכן תמיד‪ ,‬הוא תמיד על המשמר‪.‬‬
‫בילי הנער‪ ,‬שגדל במערב הפרוע אבל היה לו מזל והכינו אותו כראוי לחיים‪,‬‬
‫מוכן תמיד לכל דבר שעומד תכף לקרות‪ ,‬וחלק מהתוכנית לשרוד זה להימנע‬
‫מקטטות‪ .‬להימנע מעימותים ולהימנע מקרבות ובכלל‪ ,‬להימנע ככל האפשר‬
‫מכל דבר שעלול להוביל למשהו מסוכן‪ .‬אלא שבמערב הפרוע כל כך הרבה‬
‫טיפוסים מסוכנים‪ ,‬הסביבה עוינת כל כך‪ ,‬עדיף בכלל לא לצאת לשום מקום‪,‬‬
‫להישאר בבית ולא לראות אנשים‪ :‬אנשים זה דבר לא צפוי‪ ,‬הם הפכפכים‪,‬‬
‫הם פתאום נעלבים ואז‪ ,‬הונקי טונק‪ ,‬אתה מוצא את עצמך תקוע בפנים‪,‬‬
‫בתוך איזה קרב מיותר‪.‬‬
‫לכן בילי הנער באמת תמיד השתדל לא לצאת מהבית‪ ,‬להימנע מנסיעות‬
‫מיותרות‪ ,‬לא להסתכן ולהישאר בחיים‪ .‬אבל למרות שעשה כל מאמץ החיים‬
‫פלשו לביתו והוא נגרר לקטטה ובסוף זה נגמר בדו‪-‬קרב‪ .‬בהתחלה‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫חשב שיצליח להתחמק מזה גם הפעם‪ :‬היו בעבר כמה וכמה פעמים שהחיים‬
‫כיוונו לעברו אבל הוא הצליח‪ ,‬ברוב חוכמתו‪ ,‬להסיט להם את הקנה‬
‫והפולשים השתכנעו להניח לו לנפשו וכך הכול התנהל על מי מנוחות‪ .‬היה‬
‫שקט‪ .‬היה נעים וטוב‪ ,‬בלי אף אחד‪ ,‬בלי צרות‪ ,‬בלי קטטות‪ ,‬בלי תנועה‬
‫מיותרת‪ ,‬בלי סכנות שאי אפשר לצפות‪ ,‬אירועים שאין לדעת למה יתפחו‪:‬‬
‫הרבה פעמים ההתחלה נראית רגועה ומבטיחה אבל בילי הנער יודע שזאת‬

‫‪49‬‬
‫תחבולה זולה‪ ,‬מארב לתמימים; כי אחר כך העניינים מסתבכים‪ ,‬מי שהסביר‬
‫לך פנים בעצם רוצה ממך משהו‪ ,‬יש תמיד איזה אינטרס שמסתתר מאחורי‬
‫הפנים הטובות שמציגים לך‪ ,‬אף אחד לא עושה משהו אם לא צומחת לו‬
‫איזה תועלת אישית מהעניין‪ .‬לכן הסוף ידוע מראש ואם הסוף ידוע מראש‪,‬‬
‫כפי שהבין מוקדם מאוד בילי הנער‪ ,‬עדיף שיהיה כבר בהתחלה‪ .‬באמת‬
‫שהיה לו מזל‪ ,‬לבילי הנער‪ :‬הוא אומנם גדל במערב הפרוע אבל הכינו אותו‬
‫היטב לחיים‪ .‬וכך הוא חי לו בבית שלו לבדו ולא רב עם אף אחד‪ ,‬לא‬
‫התקוטט ולא היו לו שום עניינים‪ .‬הכול באמת היה טוב עד שיום אחד הוא‬
‫הסתבך בסכסוך פנימי‪.‬‬
‫לזה לא הכינו את בילי הנער כנראה‪ ,‬כי הדבר ארע לו לגמרי במפתיע‪ .‬מי ידע‬
‫בכלל שיש כאלה דברים? מי חשב שאפשר להתקוטט עם עצמך‪ ,‬ובמיוחד‬
‫כשהכול באמת מתנהל על מי מנוחות? בילי הנער חשב שיש רק אחד כמוהו‬
‫ופתאום גילה בתוכו עוד‪ .‬לך תבין כאלה דברים! הרי כל המוניטין שלו‪,‬‬
‫במערב‪ ,‬היו מבוססים על כך שיש רק בילי הנער אחד והנה ‪ -‬אצלו בבית! ‪-‬‬
‫מתברר שיש יותר מאחד‪ .‬זה היה גילוי איום‪ ,‬הוא איים על התדמית‪ ,‬ואם‬
‫הולכת התדמית הכול מתמוטט‪ :‬הנער ידע שעכשיו כל זב חוטם ומצורע‬
‫ידפוק אצלו בדלת ויזמין אותו לדו קרב‪ .‬הוא ידע שעליו להכריע מיד את‬
‫האויב שקפץ עליו מבפנים לפני שהשמועה תתפשט ולכן נקט באמצעים‪ :‬זה‬
‫התחיל בויכוחים ללא קול ועד מהרה זה עבר לצעקות‪ .‬אבל שום דבר לא עזר‬
‫ולבסוף הסכסוך הפנימי גלש לפסים אלימים‪ .‬היו נפגעים אבל זה עדיין לא‬
‫נגמר‪ .‬למרות שלא רצה בכך בילי הנער הסתבך בקטטה‪ .‬זה היה יכול‬
‫להימשך עוד זמן רב אבל אחרי שהנער הבין שלא יצליח להביס את היריב‬
‫במכות החליט להזמין אותו לדו‪-‬קרב‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬כפי שנאמר בפתיחה‪ ,‬בילי הנער‪ ,‬שאינו צעיר כבר בכלל‪ ,‬דווקא עכשיו‬
‫הסתבך ובפעם הראשונה בחייו הזמין מישהו לדו‪-‬קרב‪ .‬הוא קבע את המקום‬
‫ואת השעה‪ ,‬הוא צחצח את האקדח‪ ,‬הוא חידש את מלאי הכדורים‪ ,‬הוא ירה‬
‫על בזים שחורים בלילה כדי להתאמן בפגיעה בצללים‪ :‬היה עליו לפגוע‬
‫בצללית שהתחבאה היטב בתוך הגוף והוא עשה את כל ההכנות כדי לגמור‬
‫את העניין בכדור אחד‪ ,‬כדי שליריב לא יישאר שום סיכוי‪ .‬היה עליו לחסל‬
‫את האויב הפנימי בסיבוב הראשון‪ ,‬זה היה מאוד חשוב לתדמית‪ .‬היה עליו‬
‫להציל את שמו‪ .‬הנער ידע מה עליו לעשות על מנת ששמו הטוב ישרוד‪.‬‬

‫‪50‬‬
‫וכך‪ ,‬ביום הנכון ובשעה המיועדת‪ ,‬ברגע שאליו התכונן מזה זמן בילי הנער‪,‬‬
‫הרגע שאליו הוא שאף והוא שיציל את שמו‪ ,‬בילי הילד שלף את האקדח‬

‫(כאן הדף נחתך ובילי הנער נקרע‪ .‬אבל‪ ,‬תאמינו לי‪ ,‬אסור לאבד תקווה‪.‬‬
‫עובדה‪ :‬בגלל שלא יכולתי להשלים עם הקטיעה הזאת‪ ,‬ממש בשיא‪ ,‬רצתי‬
‫לספריה הלאומית ועשיתי חיפוש בארכיון‪ .‬הייתי חייב לדעת איך זה מסתיים‪,‬‬
‫ומסתבר שיש המון גרסות לסיפור הזה‪ ,‬על הנער‪ ,‬שכאן קוראים לו בילי‬
‫אבל יש לו לפעמים גם שמות אחרים; והגרסות הללו‪ ,‬למרות שיש לא מעט‬
‫גם כאלה קטועות‪ ,‬נותנות במקומות אחרים גם המשך‪ ,‬או בעצם סיום אחר‪.‬‬
‫בכל מקרה‪ ,‬לא רציתי שתצאו‪ ,‬כמוני‪' ,‬בהרגשה לא טובה' כמו שאומרים‪,‬‬
‫ולכן הבאתי עוד גרסה‪ ,‬או בעצם חלק ממנה‪ :‬ההתחלה זהה עד לקטע שבו‬
‫בילי הנער מסתבך‪ ,‬משם זה קצת שונה‪ ...‬נדמה לי‪ ...‬או אולי משהו בכל זאת‬
‫זהה עכשיו כשאני חושב על זה‪ ...‬טוב‪ ,‬בקיצור‪ ,‬הנה זה)‬

‫לזה לא הכינו את בילי הנער מספיק טוב כי הסכסוך שבו הסתבך הפתיע‬
‫אותו‪ .‬זה היה סכסוך פנימי אבל דברים פנימיים‪ ,‬כפי שהסביר לו שולף‬
‫מפורסם אחד שהכריע בדו‪-‬קרב‪ ,‬היו תוצאה של דברים חיצוניים (אלה היו‬
‫דבריו האחרונים לפני שנפח את נשימתו‪ :‬הכדור של הנער ריסק לו את‬
‫הריאה)‪ .‬כך‪ ,‬אם כן‪ ,‬בילי הנער התחיל לבדוק מה יכול היה לגרום לסכסוך‬
‫הפנימי‪ .‬הוא סקר את חייו מההתחלה עד לאותו רגע אבל שום דבר לא נראה‬
‫מיוחד‪ ,‬לא היו שום אירועים חריגים‪ ,‬זאת הייתה ילדות טיפוסית במערב‬
‫הפרוע‪ :‬קצת מכות‪ ,‬קצת מרדפים‪ ,‬השריף הרע והשריף הטוב‪ ,‬חרדות‪,‬‬
‫מארבים‪ ,‬בקיצור‪ :‬שום דבר יוצא מן הכלל‪ .‬ילדות טיפוסית במערב הפרוע‬
‫שהכינה אותו לקראת כל הקשיים ולימדה אותו איך להתמודד עם העולם‬
‫העוין‪.‬‬
‫אבל למה‪ ,‬אם כך‪ ,‬לא נכללה בתוכנית גם התמודדות עם הסכסוך הפנימי?‬
‫הנער הבין שעלה כאן על משהו (כמו שלפעמים מתנסחים‪ ,‬גם אם זה קצת‬
‫המוני)‪ :‬כנראה לא הכינו אותו כראוי לחיים למרות הכול‪ .‬לא לימדו אותו כל‬
‫מה שצריך‪ .‬זהו זה‪ .‬הייתה בכל זאת סיבה חיצונית לסכסוך הפנימי‪ .‬לבילי‬
‫הנער הייתה הארה והוא הבין שהגיע עכשיו‪ ,‬קצת באיחור אומנם‪ ,‬אל‬
‫הנקודה שאליה מגיע כל שולף רציני‪.‬‬

‫‪51‬‬
‫הנה כי כן‪ ,‬עכשיו בילי הנער הבין היכן הוא עומד‪ :‬על פרשת דרכים‪ .‬זאת‬
‫הייתה‪ :‬שעה הרת גורל‪ .‬הוא הגיע אל‪ :‬נקודת האל‪-‬חזור‪ .‬כל השולפים שעל‬
‫ברכיהם גדל הגיעו לרגע כזה בחיים‪ ,‬רגע שבו התמודדו עם המסורת‪ ,‬עם‬
‫העבר‪ ,‬עם מי שלימד אותם את הכול‪ .‬הדו‪-‬קרב האמיתי הראשון‪ ,‬טקס‬
‫החניכה‪ ,‬טקס טבילת האש‪ ,‬טקס המעבר מטירון למומחה‪ .‬הטקס שבו החניך‬
‫יורה במורה‪ .‬גם עליו לעבור את זה‪ ,‬גם הוא צריך להרוג את מי שלימד אותו‬
‫והורה לו איך לאחוז באקדח‪ ,‬איך לכוון ואיך להתגונן‪ .‬זה היה הדו‪-‬קרב‬
‫שיקבע את גורלו ויבטיח לו תהילת עולם‪ .‬זה אומנם הגיע רק עכשיו‪ ,‬כשהוא‬
‫כבר לא צעיר‪ ,‬אבל כמו שהנער ידע‪ ,‬עוד לא מאוחר מכדי לשמור על‬
‫התדמית‪ .‬בילי הנער הזמין את האב לדו‪-‬קרב כדי לפתור אחת ולתמיד את‬
‫הסכסוך הפנימי‪ .‬פתאום התברר לו שהאב תקוע אצלו בִ פ ִנים‪ .‬פתאום‬
‫התברר לו שהאב זורם לו בדם‪ .‬זהו זה‪ :‬דו‪-‬קרב בצוהרי היום‪ ,‬לפתור את‬
‫הסכסוך הפנימי‪ ,‬להיות הגדול מכולם‪.‬‬

‫(הרגע סיימתי לקרוא מחדש את מה שכתבתי ואני לא מאמין למראה עיני‪:‬‬

‫איך העזתי לכתוב את זה? אני חייב לכתוב לספר הקדמה‪ ,‬להסביר איך‪...‬‬
‫אבל הדפים כבר אצל הסדר‪ ...‬והמו"ל שלי‪ ,‬אני מכיר אותו כבר‪ ,‬לא יסכים‬
‫לעשות שינויים‪ :‬כל תיקון זה הפסד של דולרים טובים‪ ,‬ככה הוא אומר‪,‬‬
‫וממילא אף אחד לא ממש שם לב לפרטים הקטנים‪ ,‬העיקר הכריכה‪ ...‬הוא‬
‫חושב לשים תמונה פרובוקטיבית של הנער‪...‬‬
‫אוף‪ ...‬אני באמת לא יודע מה‪ ...‬איך‪ ...‬כמו שזה‪ ,‬הקורא לא יאמין לדבר‪...‬‬
‫ברור שעלי להסביר לקורא במספר מילים איך כל זה התחיל‪ ,‬איזה רקע‪ ...‬מי‬
‫אני‪ ,‬מה בעצם‪ ,‬איפה‪ ,‬איך‪ ...‬אני חושב שאין לי ברירה‪ :‬אוסיף כאן כמה‬
‫מילים שהיו צריכות להיות בהקדמה לספר‪ ,‬בתקווה שהקורא יסלח לי שזה‬
‫לא בפתיחה‪)...‬‬

‫אם אתם שואלים את עצמכם איך כל זה התחיל ומה‪ ,‬ואיך‪ ,‬ולמה ומי אני‬
‫בדיוק אז עכשיו אסביר את הכול‪ .‬התעוררתי אתמול קצת מאוחר מרעש גדול‬

‫‪52‬‬
‫מבחוץ‪ ,‬רעש של התרגשות‪ ,‬אנשים מתרגשים‪ .‬מיד הבנתי‪ :‬הולך להיות עוד‬
‫פעם דו‪-‬קרב‪ .‬תמיד אנשים עושים רעש כשעוברת השמועה שהולך להיות‬
‫דו‪-‬קרב‪ ,‬למרות שלמעשה כמעט כל יום יש אצלנו בעיירה דו‪-‬קרב כלשהו‪.‬‬
‫אבל הצעקות נשמעו לי הפעם קצת יותר נרגשות מתמיד וכשירדתי למטה‬
‫הבנתי למה‪ :‬השמועות אמרו שבילי הנער בכבודו ובעצמו יזם את הדו‪-‬קרב‬
‫הזה‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬זה באמת היה חידוש‪ :‬בדרך כלל כל מיני אקדוחנים צעירים באים כדי‬
‫להזמין אותו לקרב והוא משתדל להתחמק מזה‪ .‬רק כשבאמת אין לו ברירה‬
‫הוא נאלץ לצאת מהבית ואז הוא קוטל אותם ביריה הראשונה‪ ...‬אבל בעצם‪,‬‬
‫כבר הרבה שנים שהוא מצליח להתחמק והאקדוחנים האלה מוצאים לעצמם‬
‫יריבים אחרים‪ ,‬בעיקר אחד את השני‪ :‬העיירה שלנו הפכה לאתר ידוע של‬
‫קרבות בין שולפים אנונימיים שהגיעו אליה בחיפוש אחרי התהילה של הנער‬
‫(ככה אני קורא לו‪ ,‬לבילי‪ ,‬למרות שהוא יכול להיות אבא שלי מבחינת גילו‪.‬‬
‫אנחנו מאוד קרובים‪ ,‬כפי שתבינו מיד)‪.‬‬
‫אבל הפעם‪ ,‬כאמור‪ ,‬השמועות היו שהנער עצמו יזם את הקרב‪ .‬זה באמת היה‬
‫חידוש ומיד רצתי לנער לשאול‪ :‬הכצעקתה? (נו‪ ,‬מה אתם אומרים על המילה‬
‫המדהימה הזאת? נכון שזה משהו? למדתי אותה רק אתמול ולא התאפקתי‪,‬‬
‫הייתי חייב להכניס אותה כאן למרות שזה לכאורה לא מתאים‪ ...‬מיס פלורה‬
‫לונגינג‪ ,‬המדריכה שלי לכתיבה‪ ,‬אומרת שאפשר לשלב מילים כאלה מדי‬
‫פעם אם העלילה מושכת‪ .‬היא הייתה סופרת די ידועה במזרח לפני שעזבה‬
‫את הכול ויצאה מערבה‪ ,‬בחזרה אל החיים האמיתיים‪ ,‬קרוב לטבע‪ ...‬לקבוצה‬
‫שלה לכתיבה היא קוראת 'סוסים ועפרונות'‪ ,‬היא רוצה להכשיר דור חדש‬
‫שיחזיר את הנושאים האמיתיים לכתיבה‪ ...‬סופרים שיחיו חיי חווה פשוטים‬
‫ויכתבו על נושאים מהלב‪ .‬היא‪ ,‬למשל‪ ,‬כותבת על התאהבות של שני סייחים‬
‫צעירים‪ .‬היא הראתה לי פרק אחד ‪ -‬זה ממש ממש מקסים! איך הם‬
‫מתאהבים ואחרי זה מפרידים אותם ואז הסייח הזכר בורח ומוצא אותה וכל‬
‫הדברים שקורים להם אחרי שהם בורחים‪ ,‬באמת‪ ,‬זה ממש ממש יפה‪ ...‬אני‬
‫לא רוצה להתגאות‪ ,‬אבל מיס לונגינג הראתה את זה דווקא לי כי אני אחד‬
‫מהכותבים הבולטים בקבוצה שלה‪ ,‬היא תולה בי הרבה תקוות‪ ...‬כבר‬
‫כתבתי כמה סיפורים קצרים על הווי העיירה שלנו שהתפרסמו בהוצאה‬
‫שהיא הקימה כאן וזכו להצלחה לא קטנה‪ ...‬אבל עכשיו אני עובד על משהו‬

‫‪53‬‬
‫אחר לגמרי‪ ,‬משהו היסטורי‪ ,‬על חייו של הנער‪' :‬בילי הנער ותולדות המערב'‬
‫אני חושב שאקרא לזה‪ .‬היא עוד לא יודעת על זה שום דבר‪ ,‬אני מכין לה‬
‫הפתעה‪ ,‬היא לא תאמין כמה אני רציני בעניין הזה של הכתיבה‪ ...‬רק שאני‬
‫עוד לא בטוח לגמרי איך זה יראה‪ :‬הרבה פרטים על חייו של הנער לא‬
‫ידועים ואחרים אי אפשר לאשש‪ .‬אני חושב שלנער כבר לא כל כך אכפת מה‬
‫אומרים עליו ואם זה נכון או לא‪ ...‬אצטרך עוד להחליט מה לעשות בעניין‬
‫הזה‪ ,‬שהעובדות לא תמיד ברורות‪ ...‬בכל מקרה‪ ,‬זה מה שכן ברור‪ ,‬אני הולך‬
‫לארגן את זה בעזרת עלילה הבנויה על פי מתכונת חייו‪ :‬הכי חשוב זה עלילה‬
‫טובה‪ ,‬את זה מיס לונגינג הדגישה מיד במפגש הפתיחה של הקבוצה שלנו‪.‬‬
‫זאת גם הסיבה שהרשיתי לעצמי להכניס למעלה את המלה המדהימה הזאת‪,‬‬
‫כי אני בטוח שהעלילה הנהדרת שלי מאפשרת את זה בלי שום בעיה)‪.‬‬

‫ובכן‪ ,‬רצתי לנער לשאול אותו מה קורה‪.‬‬

‫הוא היה בבית‪ ,‬כרגיל‪ ,‬הוא בעצם לא יוצא משם כמעט אף פעם‪ .‬כשנכנסתי‬
‫הוא ישב בסלון עם הרגליים פשוטות לפנים והראש שעון לאחור על‬
‫המשענת של הספה‪.‬‬
‫מה קורה‪ ,‬בחור? (זאת הייתה הפתיחה הקבועה שלנו‪ ,‬מין בדיחה פרטית‪ :‬כי‬
‫אני הייתי למעשה בגיל של הבן שלו‪ ,‬אם היה לו בן‪ .‬אני לא זוכר איך זה‬
‫התחיל אבל אני חושב שהוא אהב את הרעיון של הבדיחה הקטנה הזאת)‪.‬‬
‫הוא לא ענה לי אבל הרים את הראש וראיתי שהעיניים שלו נדלקות לרגע‬
‫ומיד שוב כבות ונעלמות מתחת לשוליים הרחבים של הכובע‪.‬‬
‫כל העיירה מדברת עליך‪ .‬אומרים שאתה יזמת קרב?‬
‫עכשיו הוא התרומם ונשען קדימה‪ ,‬עם ראש כפוף‪.‬‬
‫אהה‪ ...‬טוב‪ ,‬תראה‪ ,‬זה לא בדיוק כמו שזה נשמע‪ ...‬זה לא בדיוק הדו‪-‬קרב‬
‫הרגיל‪...‬‬
‫הוא השתתק ואני חיכיתי רגע‪ .‬הוא נראה לי לא כך כך‪ ...‬משהו נראה בו קצת‬
‫משונה‪ .‬התיישבתי לצדו על הספה והמתנתי‪ .‬אחרי כמה דקות הוא הניח את‬
‫היד הכבדה שלו על הכתף שלי והתחיל לדבר‪.‬‬
‫תראה‪ ...‬אני אנסה להסביר לך‪ ...‬זה התחיל מזה שהיה לי חלום על אבי‪ ...‬לא‬
‫ראיתי אותו כבר המון שנים‪ ,‬כשהייתי קטן‪ ...‬כשהייתי קטן הוא לא היה כל‬
‫כך בבית‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬היו הזמנים ההם‪ ,‬כשכל הגברים יצאו עם עדרי הבקר‬

‫‪54‬‬
‫ובבית נשארו הנשים‪ ,‬כמו אמא שלי‪ ,‬והן גידלו את הילדים‪ ...‬הבנים‪ ,‬אתה‬
‫בטח מבין את זה‪ ,‬רצו ללכת עם הגברים אבל היו צריכים לחכות עד שיגיעו‬
‫לגיל המתאים‪ .‬כולם חיכו רק לרגע הזה‪ :‬כשתוכל לרכוב על הסוס לצד אבא‬
‫שלך לכרי המרעה וביחד תעשו את הכול ‪ -‬לקבץ את העדר ולירות בבאפלו‬
‫ולצלות את הבשר שלו ולישון מתחת לכיפת השמיים‪ ...‬כל הדברים שעושים‬
‫הגברים‪ ...‬אם רכבת לצד אבא שלך סימן שהיית כבר גבר‪ ...‬פעם זה ככה היה‬
‫ואני‪...‬‬
‫בילי הנער השתתק‪ .‬כל הסיטואציה הייתה מאוד מאוד מוזרה‪ .‬ראיתי שקשה‬
‫לו לדבר אז למרות שהייתי קצת במתח וקצת כבר הרגשתי שמשהו משונה‬
‫מתחיל להתרחש כאן חיכיתי בשקט‪.‬‬
‫‪...‬אתה יודע‪ ,‬זה הוא שלימד אותי איך לשלוף בלי להזיז את הגוף‪ ,‬כשרק‬
‫הזרוע שלך נעה אל האקדח כמו נחש שמזנק על הטרף‪ ...‬הוא הראה לי את‬
‫זה כשהייתי קטן אבל אני לא אהבתי את זה‪ ,‬אני בעצם בכלל לא רציתי‬
‫לירות‪ ,‬הוא הכריח אותי‪ ,‬הוא אמר לי שזה התפקיד של הגבר‪ ,‬להגן על‬
‫המשפחה שלו‪ ,‬אבל אני בעצם‪...‬‬
‫הוא השתתק שוב‪ .‬הייתי קצת המום ממה שקורה‪ .‬הוא אף פעם לא דיבר‬
‫איתי על אבא שלו‪ ,‬או בכלל על דברים מהעבר‪ ...‬בכלל‪ ,‬בילי הנער בקושי‬
‫דיבר‪ .‬בדרך כלל זה הייתי אני שסיפרתי לו כל מיני דברים‪ ,‬מהחיים שלי‪,‬‬
‫שהיו למען האמת חיים די רגילים של בחור צעיר בעיירה‪ ,‬ואחרי זה היינו‬
‫שותים ביחד ודי הרבה היינו סתם שותקים‪ .‬לפעמים הוא היה שואל אותי איך‬
‫אני מתקדם ואפילו היה מבקש שאקרא לו משהו שכתבתי‪ ...‬הוא דאג לי‬
‫מאוד‪ ,‬הוא התעניין בדברים שעשיתי גם אם הם בעצם לא עניינו אותו כל כך‪.‬‬
‫אני חושב שהוא רצה לדעת דרכי איך כל מיני דברים נראים‪ ,‬זאת אומרת‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬איך זה ללמוד ואיך זה לכתוב וכל מיני דברים כאלה‪ ,‬שהוא לא הכיר‪.‬‬
‫הוא בעצם היה מין אב מאמץ שלי‪ ,‬כמובן לא באופן רשמי‪ ,‬אבל מגיל די‬
‫מוקדם‪ ,‬אחרי שהמשפחה שלי הלכה בשריפה הגדולה הוא לקח על עצמו‬
‫לדאוג לי‪ .‬אבל עכשיו הוא דיבר פתאום על עצמו והרגשתי שתכף יבוא‬
‫משהו באמת חשוב‪ .‬הייתי מודאג קצת‪ ,‬כי הוא היה קצת משונה‪ ,‬וכל העניין‬
‫הזה של הדו‪-‬קרב נשמע לי מוזר ולא כל כך מבטיח‪ .‬אבל הייתי סקרן ולמען‬
‫האמת גם חשבתי על הספר שלי‪ ,‬הספר שאני מתכנן לכתוב עליו‪ ,‬ולכן לא‬
‫רציתי להפסיד שום דבר‪ ,‬הרגשתי שזאת הזדמנות נדירה‪.‬‬

‫‪55‬‬
‫בילי הנער טפח לי על השכם וקצת נאנח‪ .‬הוא הסיט את הכובע כלפי מעלה‬
‫והביט אל הקיר‪ .‬הסתכלתי לשם וראיתי את מה שתמיד תלוי על הקרן של‬
‫האייל המפוחלץ‪ :‬כובע ישן‪ ,‬שהוא אף פעם לא חבש‪ ,‬עם כוכב כסף‬
‫מקדימה‪ ,‬שהיה כבר חלוד למדי‪.‬‬
‫‪...‬זה היה הכובע שלו‪ ,‬אתה יודע‪ ...‬הוא זרק אותו על הארץ ודרך עליו‬
‫כששמע שאני לא רוצה לצאת איתו להעביר את שיירות הבאפלו מעבר להרי‬
‫הסיירה נבאדה‪ ...‬הוא דרך על הכובע ועיקם את הכוכב הכסוף שקיבל אחרי‬
‫הקרב המפורסם בריו בראבו‪ ...‬אחרי שהוא הסתלק הרמתי את הכובע‬
‫ויישרתי אותו והחזרתי אותו הביתה‪ ...‬אבל אחרי זה ברחתי מזרחה‪ ...‬כן‪...‬‬
‫אף פעם לא סיפרתי את זה אבל אני אומר לך את זה כי מישהו צריך לדעת‬
‫את זה‪ :‬אני ברחתי מזרחה כשהייתי צעיר מאוד כי לא רציתי לירות על אף‬
‫אחד ולא רציתי להוביל עדרים ובעצם רציתי רק‪...‬‬
‫הוא השתתק שוב אבל אני הייתי כל כך המום מכל זה‪ ,‬כל כך מופתע‬
‫מהסיפור הזה שסיפר לי‪ :‬בילי הנער לא רצה לירות?! זה נשמע כל כך‪ ,‬כל‬
‫כך‪ ...‬הייתי ממש המום שלא יכולתי להתאפק וחזרתי על מה שאמר ותוך כדי‬
‫כך שאלתי אותו‪ :‬רצית רק‪...‬רצית רק‪ ...‬מה רצית רק?‬
‫זה היה מאוד לא לעניין להגיב ככה אבל לא שמתי לב לעצמי‪ ,‬הייתי כל כך‬
‫מופתע וסקרן שלא יכולתי להתאפק‪ .‬אבל הוא אפילו לא הסתכל לעברי‪ .‬הוא‬
‫המשיך להסתכל על הכובע שתלוי על הפוחלץ שלמעלה ואחר כך אמר שוב‪:‬‬
‫אני לא רציתי לירות‪ ,‬לא רציתי להיות מה שאני‪ ...‬אני רציתי להיות מישהו‬
‫אחר‪ ,‬לא רציתי חיים כמו של‪...‬‬
‫שוב הוא השתתק אבל הפעם רק לרגע קצר‪.‬‬
‫אתה צריך לדעת את זה‪ ,‬הוא פנה אלי עכשיו והסתכל לי ישר לעיניים‪ ,‬אבל‬
‫רק לרגע‪ ,‬אחרי זה המבט שלו שוב נדד‪ .‬אתה צריך לדעת שאני לא רציתי‬
‫חיים כאלה‪ ,‬כמו שלו‪ ,‬ולכן ברחתי מזרחה‪ ,‬זה היה כשהייתי צעיר מאוד‪...‬‬
‫אף אחד לא שמע על זה‪ ,‬יש כל מיני סיפורים‪ ,‬אבל זה הכול שטויות‪...‬‬
‫כשחזרתי למערב כבר הייתי הרבה יותר מבוגר ואחרי שרוב הדברים‬
‫החשובים בחיי כבר קרו‪ ...‬כשחזרתי לפה הוא כבר היה מת ואני הייתי צריך‬
‫לסגור כאן כמה חשבונות‪ ...‬אז זכרתי את מה שלימד אותי‪ ,‬את השליפה‬
‫הקדמית‪ ,‬את הצעד המהסס לכאורה‪ ,‬את הירייה המשולשת משני קנים‪...‬‬
‫כשחזרתי לכאן הייתי יכול לשלוף בכל דו‪-‬קרב את האקדח בלי להזיז את‬

‫‪56‬‬
‫הגוף במהירות הברק‪ ...‬כן‪ ,‬כשחזרתי לכאן נהייתי בילי הנער אבל לא הייתי‬
‫כבר נער והם קראו לי ככה על שם בילי הזקן‪ ,‬אבא שלי‪ ,‬שאף חוואי בסביבה‬
‫לא התעסק איתו עד שנפצע‪ ...‬אבל כשחזרתי הוא היה כבר מת‪ ,‬מת לגמרי‪,‬‬
‫ואני גמרתי את החשבון שנשאר אחריו‪ ,‬גמרתי כאן עם כול מי שפתח את‬
‫הפה‪ ,‬בלי שום בעיות‪ ,‬נזכרתי בכל מה שהוא לימד אותי‪ :‬דברים שמכניסים‬
‫בך כשאתה קטן‪ ,‬זה נשאר‪ ,‬אני אומר לך‪ ,‬זה נתקע לך חזק בתוך הגוף‪ ...‬אבל‬
‫כשחזרתי זה כל מה שנשאר‪ ,‬כי הוא כבר לא היה ולא ראיתי אותו יותר‬
‫בכלל‪ ...‬עד אתמול‪ ,‬עד שבא אלי בחלום והזמין אותי לדו‪-‬קרב‪ .‬היית מאמין‬
‫לכזה דבר?‬
‫הוא השתתק והמבט שלו חלף לרגע על פניי‪ :‬הוא היה מוזר‪ ,‬המבט שלו‪,‬‬
‫מבט מוזר של מישהו שמביט בך אבל כאילו רואה דרכך‪ ,‬רואה משהו אחר‬
‫שנמצא‪ ...‬כאילו אתה לא קיים והוא רואה משהו שנמצא מאחוריך‪ .‬לא ידעתי‬
‫מה לומר‪ .‬היד הכבדה שלו טפחה לי עוד פעם על הכתף ואז הוא אסף אותה‬
‫בכבדות אל ירכיו‪ ,‬הוא הניח אותה כאילו הייתה איזה חפץ כבד על הרגליים‬
‫שלו ונשף ואמר‪ :‬ראיתי אותו מעט מאוד בעצם אבל אתמול הוא הופיע אצלי‬
‫בחלום והזמין אותי לדו‪-‬קרב‪ ...‬אבל מי היה מאמין לסיפור כזה? אז הפכתי‬
‫את העובדות וקצת שיניתי אותן והפצתי את השמועה שהזמנתי מישהו לדו‪-‬‬
‫קרב‪ ,‬זהו זה‪ ,‬זה הסיפור‪.‬‬
‫שתקתי מבולבל‪ .‬זה נשמע לי רע מאוד‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬הוא נראה לי פתאום‬
‫במצב לא סתם רע אלא נואש‪ ,‬ואז חשבתי שכבר כמה זמן הוא בעצם לא‬
‫נראה טוב ואולי באמת עכשיו זה הסוף‪ ,‬אולי באמת הוא יוצא מדעתו‪ ,‬יותר‬
‫מדי שנים לבד‪ ,‬בבית‪ ,‬בלי אף אחד‪ ...‬חוץ ממני‪ ,‬אני חושב‪ ,‬כולם פחדו‬
‫להתקרב אליו למרות שבעצם היה איש די נחמד‪ ,‬אם התעלמת מכמה דברים‬
‫ושכחת את הדברים שאומרים עליו‪...‬‬
‫אבא שלי הזמין אותי לדו קרב‪ ...‬הוא בא אלי לחלום‪ ,‬אפשר היה לזהות אותו‬
‫מרחוק‪ :‬הכובע עם השוליים הרחבים והכוכב מקדימה‪ ,‬שהכסף שלו כבר‬
‫דהוי‪...‬‬
‫הנער מלמל את זה לעצמו ואני הסתכלתי עליו‪ .‬הוא לא נראה טוב‪ .‬הוא היה‬
‫חיוור וראו איך קמטים עמוקים מתפשטים על פניו‪ ,‬הפנים שלו היו כמו‬
‫האדמה בערבה שלא ירדה בה טיפת גשם כמה חורפים טובים‪ .‬חשבתי‬
‫באותו רגע שהוא הולך ומתרחק מהשם שלו‪ ,‬שרק השם שלו נשאר ממה‬

‫‪57‬‬
‫שהוא היה פעם‪ ,‬שאם מישהו היה רואה אותו ככה לא היה נשאר מהשם שלו‬
‫שום דבר‪ ,‬כל העבר שלו היה נמחק‪ .‬לא ידעתי מה לעשות‪ .‬עברו לי כל מיני‬
‫הרהורים בראש‪ :‬שהוא לא לגמרי בסדר‪ ,‬שמשהו השתבש‪ ,‬חשבתי שאולי‬
‫הוא שיכור אבל לא ראיתי בסביבה שום בקבוקים והוא לא התנהג כמו‬
‫שיכור‪ .‬הוא התנהג כמו מישהו‪ ...‬מישהו שהפסיד את הכול ואין לו יותר‬
‫בשביל מה לנסות‪ .‬כן‪ .‬משהו כזה‪ .‬מין עייפות שאחרי הייאוש‪ ,‬כי ייאוש עוד‬
‫יכול להוליד איזה רצון להיאבק אבל הוא‪...‬‬
‫זה היה מדכא‪ ,‬מדכא מאוד‪ ,‬מה אני יכול להגיד‪ ...‬מבחינת הגיל הוא היה‬
‫יכול להיות אבא שלי אבל בגלל שהוא תמיד הקשיב לי‪ ,‬ושאל אותי שאלות‪,‬‬
‫הייתה לנו הבדיחה הזאת ואני הייתי קורא לו הנער‪ ,‬אלא שעכשיו הוא באמת‬
‫היה כמו איזה מין ילד ענק שנפל ואני‪ ...‬אני לא ידעתי בכלל מה לעשות‪ ,‬זה‬
‫היה די מפחיד אפילו‪ ,‬לראות אותו בכזה מצב‪...‬‬

‫עבר זמן‪ ,‬אני לא בטוח איך בדיוק‪ ,‬אני חושב שסתם ישבתי לידו‪ ,‬קפוא ככה‬
‫על הספה‪ .‬ניסיתי לחשוב על מה שאמר אבל הייתי די מטושטש‪ ,‬ידעתי שהוא‬
‫צריך עזרה אבל לא ידעתי בדיוק מה‪ ,‬ניסיתי לחשוב למי לפנות כשאצא‬
‫משם‪ ,‬למי לספר‪ ,‬אבל ידעתי שאי אפשר לספר את זה לאף אחד כי יצחקו‬
‫עלי ולא יאמינו‪ ,‬ואם יגלו שזה נכון מיד יתחילו כולם לצחוק עליו‪ .‬ככה הזמן‬
‫עבר‪ :‬הוא ישב ואני לידו‪ ,‬מנסה לחשוב‪ ,‬מנסה להעמיד פנים בכל מיני‬
‫דרכים‪ .‬בסוף לא יכולתי יותר והחלטתי שאני צריך ללכת משם כי רק אחרי‬
‫שאצא אוכל להתחיל לחשוב על זה בהיגיון ולהחליט מה לעשות‪ .‬אבל לפני‬
‫שקמתי החלטתי לנסות ניסיון אחרון‪ .‬לרגע דמיינתי שאולי בכל זאת רק‬
‫חלמתי את כל זה‪ ,‬שאולי כל זה היה איזה משחק ובעצם הוא רק מחכה‬
‫שכבר אסיים אותו‪.‬‬
‫אבל איך אפשר לירות בחלום‪ ,‬שאלתי אותו בזהירות‪.‬‬
‫כן‪ ...‬זה די מסובך‪ ...‬אני עוד לא יודע בדיוק מה אני מתכוון לעשות‪ ...‬אבל‬
‫הפעם אני לא מתכוון להתחמק‪ ,‬הפעם אי אפשר לדחות את הדו‪-‬קרב הזה‪...‬‬
‫זה היה אבא שלי והוא הזמין אותי לדו‪-‬קרב‪ ,‬אי אפשר לשנות את זה‪.‬‬

‫אני לא זוכר בדיוק איך נפרדתי ממנו אבל כשיצאתי הרגשתי נורא‪ .‬ידעתי‬
‫שהולך לקרות משהו רע ולא ידעתי מה לעשות בעניין‪ .‬הייתי מודאג‪ ,‬אני‬

‫‪58‬‬
‫חושב שממש הרגשתי חרדה‪ .‬אני זוכר איך הוא ישב שם עם העיניים שלו‬
‫מושפלות‪ ,‬הוא היה כפוף ונראה כל כך עייף והרבה יותר מבוגר ממה שהיה‬
‫באמת‪ .‬אני חושב שלא אשכח את המראה הזה‪ .‬רציתי לגשת אליו ולומר לו‬
‫משהו ולשים לו את היד על הכתף אבל לא הצלחתי לעשות את זה‪ .‬איכשהו‬
‫יצאתי וזהו‪.‬‬
‫זה היה אתמול וככה הכול התחיל‪ .‬מאז רצות כאן שמועות שונות ומשונות‬
‫וכולם באים לברר מה אני יודע על זה כי כולם יודעים שאני הכי קרוב אליו‪,‬‬
‫אל הנער‪ .‬אני לא עונה‪ ,‬או אומר שהכול שטויות‪ ,‬אבל בתוכי‪ ,‬כמו שאתם‬
‫כבר יודעים‪ ,‬אני מודאג ממש ממש‪ .‬אני עצמי לא יודע מה הולך לקרות‪.‬‬
‫בלילה היו לי כאלה מחשבות איומות עליו וכשסוף סוף נרדמתי חלמתי את‬
‫מה שהיה מחדש‪ ,‬רק שבחלום שלי כשקמתי ללכת מהבית של בילי הנער‬
‫התברר לי שדיברתי עם מת ועל הספה הייתה מונחת גוויה‪ ,‬שהכובע שלה‬
‫מכסה לה את העיניים‪ .‬זה היה חלום נורא‪ ,‬נורא‪ .‬התעוררתי מבוהל ורטוב‬
‫מזיעה ולא העזתי לצאת מהבית‪ :‬בחוץ הסתובבו כל מיני אנשים וידעתי‬
‫שתכף יעוטו עלי כולם ויתחילו לספר לי כל מיני דברים ולשאול אותי כל‬
‫מיני שאלות‪ .‬ככה שכבתי עד הצהרים על המיטה ונרדמתי והתעוררתי וכל‬
‫הזמן רדף אותי החלום הזה עד שבסוף לא יכולתי יותר ורצתי החוצה לבדוק‬
‫שהוא לא התגשם והנער מונח כבר בתוך ארון ליד הבית שלו‪ .‬התקרבתי‬
‫לשם‪ ,‬הייתה שעת צהרים‪ ,‬שמש חזקה גרמה כנראה לכולם סוף סוף לברוח‬
‫קצת מהרחוב ולהשאיר אותו ריק לגמרי‪ .‬רצתי ברחוב‪ ,‬שהיה שומם ולוהט‪,‬‬
‫עד הבית של הנער‪ .‬אבל לא ראיתי שם כלום‪ ,‬שום ארון‪ .‬רגע עמדתי לפני‬
‫הבית ואז התחלתי להסתובב מסביבו‪ .‬רציתי להיכנס לבדוק שהוא חי‪ ,‬שהוא‬
‫בסדר‪ ,‬שלא קרה שום דבר‪ ,‬אבל פחדתי‪ ,‬פחדתי נורא‪ .‬חשבתי שאם אכנס זה‬
‫יתממש ואמצא אותו מת‪ ,‬גוויה בתוך הסלון‪ .‬כל זמן שהסתובבתי מסביב‬
‫לבית שום דבר עוד לא קרה‪ ,‬אלה היו רק השערות‪ ,‬סיוטים‪ ,‬סתם סיפורים‬
‫שסיפר לי הראש בחלום‪ .‬הרגשתי מין פחד כזה שאם אכנס לשם לא אצא‬
‫יותר‪ ,‬שלי עצמי מחכה שם בפנים דו‪-‬קרב אם אכנס‪ ,‬שהנער לא יזהה אותי‪,‬‬
‫שהוא יירה בי‪ ,‬שלא אחזור משם‪ .‬הסתובבתי מסביב לבית ולא ידעתי מה‬
‫לעשות‪ ,‬התקרבתי והתרחקתי‪ ,‬נצמדתי לקיר מתחת לחלון וברחתי שוב לצד‬
‫השני של הכביש‪ ,‬ככה הסתובבתי עד שראיתי שעל הדלת של המרפסת‬
‫הקדמית‪ ,‬שממנה לפעמים הייתי נכנס לבקר אותו‪ ,‬מודבק נייר‪ .‬ידעתי שזה‬

‫‪59‬‬
‫בשבילי‪ ,‬זה היה לי ברור לגמרי‪ ,‬ולמרות שעדיין קצת פחדתי רצתי לשם‬
‫ותלשתי את זה‪ .‬היה כתוב עליו‪ :‬יריתי בו‪.‬‬

‫‪60‬‬
 ‫‪III‬‬

‫רוח מאובקת על פני ערבה שוממה‪.‬‬

‫השמש מכה על פני האדמה‪.‬‬
‫הרוח אדישה‪ :‬מה אכפת לה? השמש והאדמה בקרב מחזורי שאינו מסתיים‬
‫לעולם‪ :‬הוא מתחיל כשהשמש זורח ונמשך עד שהוא נופל אל הים וצבעיו‬
‫נמסים‪ .‬צבעיו של השמש נמסים בים אבל זאת רק הפוגת בינים‪ .‬למחרת‬
‫הכול מתחיל מחדש‪ :‬השמש עולה לאטו מאחורי ההרים ושולח קרניים‬
‫קשות אל האדמה‪ .‬הערבה שוממה‪ ,‬אדים עולים מפניה‪ ,‬עורה חרוץ תלמים‬
‫אך היא בשלה‪ ,‬חיה את חייה הדוממים‪ ,‬הבלתי נראים‪ .‬השמש והאדמה‬
‫ממשיכים בקרב שנמשך לנצח בהפוגות מחזוריות‪.‬‬
‫אבל הרוח כבר התעייפה מהקרב הזה‪ ,‬הנצחי‪ ,‬ועל כן היא נושבת מאובקת‬
‫על פני הערבה השוממה וממשיכה בדרכה הלאה‪ ,‬למחוזות אחרים‪.‬‬

‫על פני האדמה החמה דוהרת קבוצת פרשים‪ .‬הם מגיעים מהעיירה הרחוקה‬
‫ופניהם אל לב הערבה השוממת‪ :‬שם מחכה להם תל שהקימו שבטים‬
‫קדומים‪ ,‬מי יודע מתי‪ .‬לתל אבנים כחלחלות בוהקות והוא שטוח בחלקו‬
‫העליון‪ .‬על פניו משורטט עיגול רחב שהיקפו מעוטר בעמודי אבן גדולים‪.‬‬
‫כשמגיעים האנשים לתל הם קושרים את הסוסים הצמאים ומטפסים מעלה‪,‬‬
‫שם הם מתפרשים במעגל‪ ,‬לצד עמודי האבן‪ .‬מיד אחר כך הם מתחילים‬
‫לרקוע בכפות רגליהם‪ ,‬הם יורקים‪ ,‬בועטים באבנים המפוזרות על משטח‬
‫התל וקוראים קריאות קצובות‪ .‬כך עובר זמן מה ואז נדחפים אל מרכז העיגול‬
‫שניים מבין הנוכחים‪.‬‬

‫שעה עוברת‪.‬‬
‫הרוח‪ ,‬הנוסעת על פני הערבה השוממה‪ ,‬חולפת על פני התל וכשהיא רואה‬
‫היא יודעת‪ :‬תיכף תתחיל התגוששות בין השניים האלה‪ .‬בתחילה ילחמו‬
‫בידיים‪ ,‬אחר כך במקלות ואבנים‪ ,‬אחר כך בסכינים‪ .‬לבסוף‪ ,‬אם הקרב עוד‬
‫לא הוכרע‪ ,‬ייטלו את הנשק הרותח בשמש החם‪ .‬הרוח יודעת שעוד מעט‬

‫‪61‬‬
‫יתגברו הקריאות‪ ,‬הרקיעות והבעיטות; עוד מעט‪ ,‬כשהשמש יגיע ממש‬
‫למרכז השמיים‪ ,‬יהיה הדו‪-‬קרב בשיאו והשניים הללו ייקחו את הנשק ויירו‬
‫זה בזה לעיני הקהל הצמא‪ .‬אבל הרוח‪ ,‬שמכירה היטב את המראות הללו‪,‬‬
‫התעייפה כבר מהקרב הזה‪ ,‬הנצחי‪ ,‬ועל כן היא נושבת מאובקת על פני‬
‫הערבה השוממה וממשיכה בדרכה למחוזות שבהם היא יכולה לשתוק ולנוח‬
‫ממסעה האין סופי‪.‬‬

‫רקיעות רגליים‪ .‬מישהו צועק 'שיתחילו כבר'‪ .‬הרוח חלפה כבר אבל היא‬
‫יודעת מה מתרחש שם‪ :‬עכשיו השניים המוטלים במרכז נדחפים וקמים וכבר‬
‫הם סובבים במעגל זה מול זה‪ .‬הנה זה מתחיל שוב‪ ,‬המעגל הנצחי הזה‪ ,‬עוד‬
‫דו‪-‬קרב אחד‪ .‬הרוח חלפה אך היא יכולה לדמיין את קריאות העידוד וצעקות‬
‫הקהל‪:‬‬
‫‪-‬תן לו‪ ,‬תן לו‪ ,‬תחזיר לו על מה שנתן לך כל השנים‪...‬‬
‫הוא היה חכם אז‪ ,‬כשהיית קטן‪ ...‬נראה אותו נגדך עכשיו‪...‬‬
‫‪-‬אל תוותר‪ ,‬תכניס לו‪ ...‬הוא לא למד שום דבר‪....‬‬
‫‪-‬היית רך מדי‪ ,‬היית צריך לנקוט יד קשה עוד יותר‪...‬‬

‫הרוח יכולה לדמיין את הקולות והצעקות שבוודאי עוד ניגרים מאחור אבל‬
‫היא עפה הלאה אל מחוזות השקט‪ .‬מה אכפת לה כל זה? היא מכירה את‬
‫השניים האלה‪ ,‬זה אותו זוג בשמות שונים‪ ,‬זה הקרב הטמון בגלגל החיים‬
‫ובחרב הפיפיות של הזמן‪ ,‬זה כוחו של הזמן המצמית ומצמיח‪ :‬האחד‬
‫מתחזק והאחר מתכלה והגוף שהוכה הוא הגוף המכה‪ .‬בזיכרונה של הרוח‬
‫נאספו אין ספור קרבות שכאלה וכולם מצטיירים לה עתה‪ ,‬כשהיא מפליגה‬
‫הלאה מזה‪ ,‬תחת השמש הקופח בצוהרי היום‪ ,‬כדו‪-‬קרב אחד‪ ,‬נצחי‪ ,‬שלעולם‬
‫לא יפסק‪ .‬אבל הרוח כבר התעייפה מהקרב הזה‪ ,‬התמידי‪ ,‬ועל כן היא נושבת‬
‫אל מקום מנוחה ושלווה‪ ,‬תחנה במסעה האין סופי‪.‬‬

‫אבל האנשים לא התעייפו מזה‪ .‬לא‪ ,‬האנשים שסביב וגם השניים שבתוך‬
‫המעגל‪ ,‬הם לא התעייפו מזה‪ .‬אם היו מתעייפים היו מפסיקים‪ ,‬הלא כן?‬

‫‪62‬‬
 ‫‪IV‬‬

‫הפסיכיאטר שלי טוען שאני סובל מתסביך איקרוס‪ .‬לא שמעתי מעולם על‬
‫התסביך הזה‪ :‬יש תסביך אדיפוס‪ ,‬שכולם מכירים‪ ,‬ואני יודע שיש גם תסביך‬
‫כזה‪ ,‬אבל הפוך‪ ,‬אצל בנות‪ ,‬שקוראים לו תסביך אלקטרה‪ .‬אבל על תסביך‬
‫איקרוס לא שמעתי אף פעם‪ .‬על איקרוס כמובן שמעתי‪ ,‬כבר כשהייתי ילד‬
‫קראתי סיפורים מהמיתולוגיה‪ ,‬וכולם מכירים את הסיפור הזה על העלם‬
‫שרצה להגיע לשמש אבל הכנפיים שלו נמסו‪ ,‬כי הן היו עשויות משעווה‪,‬‬
‫והוא טבע בים‪ .‬אני חייב להתוודות כאן ולומר שפעם‪ ,‬כשעוד לא הבנתי כל‬
‫כך כל מיני דברים‪ ,‬חשבתי שאיקרה ואיקרוס זה מאותו שורש‪ ,‬כי הרי שניהם‬
‫קשורים לים‪ .‬חשבתי שאיקרה זה איקרוס אחרי שהפך לדג‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬שזה‬
‫גם כן מיתוס כזה‪ ,‬כמו הרבה מיתוסים אחרים‪ ,‬שמספר על גלגול מחיים‬
‫בצורה אחת לחיים בצורה אחרת‪ .‬לא סיפרתי את זה לפסיכיאטר שלי‪ ,‬כי‬
‫פחדתי שעצם העובדה שאני עוד חושב על זה תעורר אצלו חשדות ואז‬
‫המינון של התרופות יהיה יותר גדול; אבל‪ ,‬האמת‪ ,‬כשהוא אמר שיש לי‬
‫תסביך איקרוס זה הדבר הראשון שעלה בראשי ומיד הסתכלתי‪ ,‬במין תגובה‬
‫לא רצונית‪ ,‬לראות שאין לי סנפירים במקום רגליים‪ ,‬כמו שהייתי עושה‬
‫כשהייתי ילד והיו מכריחים אותי לאכול איקרה‪ ,‬אצל סבא וסבתא שלי‪.‬‬
‫בכל מקרה‪ ,‬אחרי שהפסיכיאטר שלי אמר לי שזה מה שיש לי‪ ,‬ואני אמרתי לו‬
‫שלא שמעתי אף פעם על משהו כזה‪ ,‬הוא הסביר לי שזה גילוי חדש‪ .‬אם‬
‫הבנתי נכון הוא ועוד קבוצה של חוקרים מהמכון שלו ('זיגי ליטופים‬
‫פרודיאנים')‪ ,‬שהוא מכון בינלאומי ידוע ויש לו סניפים בהמון מקומות‪,‬‬
‫בגרמניה ובאינדונזיה ובכל העולם‪ ,‬ויש להם כל הזמן כנסים והרצאות ובכלל‬
‫הוא מסתובב כל הזמן בעולם‪ ,‬פרופסור זיגי פריץ‪ ,‬הפסיכיאטר שלי‪ ,‬שהוא‬
‫אחד האנשים הכי חשובים במכון ויש לו שם בינלאומי‪ ,‬אז הוא ועוד אנשים‬
‫מהמכון שלו גילו לא מזמן את התסביך הזה אחרי ניסויים ארוכים בצורות‬
‫חיים שונות‪ ,‬מאורגניזמים ועד יונקים‪ .‬הוא אמר לי בגאווה שאני הייתי אחד‬
‫המקרים שביססו את התיאוריה שלהם ואני מוכרח להודות (אוף‪ ,‬נראה לי‬
‫שאני מתוודה פה קצת יותר מדי‪ ,‬אפילו אצל הפסיכיאטר שלי אני לא אוהב‬
‫להתוודות כל כך הרבה)‪ ,‬אני מוכרח להודות שלמרות שידעתי שזה מגוחך‪,‬‬

‫‪63‬‬
‫והיה בזה אפילו משהו לא נעים ‪ -‬להיות מושא המחקר של כל מיני‬
‫פרופסורים‪ ,‬ושידברו עליי מאחורי הגב ויתארו מה יש לי בדיוק‪...‬אוף‪ ,‬לא‬
‫נעים‪ ,‬באמת ‪ -‬למרות זאת הרגשתי איך מתגנבת לתוכי גם מין הרגשה סמויה‬
‫של גאווה‪ :‬בכל זאת‪ ,‬בזכותי עכשיו ידעו לטפל בהמון מקרים אחרים של‬
‫שפעת איקרוס ‪ -‬זאת אומרת‪ ,‬תסביך איקרוס‪ .‬פרופסור פריץ הסביר לי איך‬
‫לא הבינו את המיתוס הזה נכון והסיפור על איקרוס זה בעצם סיפור על ניסיון‬
‫מרד כושל בדמות אב חזקה ואיך התסביך הזה מוליד אצל ילדים פנטסיות‬
‫שהם עפים יותר גבוה מהאב‪ ,‬דבר המעיד כמובן על רצון לנצח אותו‪ ,‬להיות‬
‫טובים ממנו‪ ,‬להגביה מעל דמותו החזקה‪.‬‬
‫הוא היה מאוד נחמד‪ ,‬פרופסור פריץ‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬וסיפר לי מחדש את כל‬
‫הסיפור שמספר המיתוס‪ ,‬שבאמת לא היה בדיוק כמו שזכרתי‪ .‬הוא אפילו‬
‫קרא לי קטעים מהמיתולוגיה שהייתה אצלו על המדף וראיתי שהדפים‬
‫שמהם קרא היו מקושקשים לגמרי‪ ,‬עם המון קווים והערות‪ .‬הוא גם ניסה תוך‬
‫כדי כך ללטף אותי‪ ,‬כאילו שאני הילד שלו‪ ,‬שלו הוא קורא סיפור‪ ,‬אבל אני‬
‫נרתעתי כמו שאני תמיד נרתע כשהוא מנסה לעשות את זה‪ ,‬והוא הרחיק בבת‬
‫אחת את היד כאילו שכח שאני לא אוהב את זה למרות שכבר אמרתי לו אלף‬
‫פעמים שלא יעשה את זה יותר‪ .‬האמת (לעזאזל‪ ,‬הנה בא עוד וידוי‪ ...‬כנראה‬
‫שאי אפשר להיפטר מזה)‪ ,‬כשהפנו אותי לקליניקה שלו‪ ,‬לפני כמה שנים‪,‬‬
‫נרתעתי מאוד מהשם שלה‪ :‬מה פתאום ליטופים? חוץ מהחברה שלי אף אחד‬
‫לא נוגע בי‪ .‬לא אמא ולא אבא ולא אף אחד‪ .‬לא ליטופים ולא נשיקות‪ .‬ועם‬
‫גברים לוחצים ידיים‪ ,‬מה פתאום ליטופים? זה נשמע לא כל כך טוב וזה‬
‫הדאיג אותי מאוד כשראיתי את השם של המכון בפעם הראשונה‪ .‬אבל‬
‫הרופאה שלי בקופת חולים‪ ,‬שהפנתה אותי למכון וכתבה לי מכתב כדי‬
‫שיקבלו אותי שם‪ ,‬אמרה שזה רק שם כזה‪ ,‬שמה פתאום אני בכלל דואג‪ ,‬שזה‬
‫סתם מין שימוש מטפורי בלשון כדי לומר שהם מטפלים בפציינטים שלהם‬
‫בעדינות‪ ,‬שלא יפחדו מהם‪ ,‬כי יש כאלה שהמלה טיפולים מעוררת אצלם‬
‫אסוציאציות לא נעימות‪.‬‬
‫מעניין מה הרופאה שלי הייתה חושבת אם הייתי מספר לה על כל הפעמים‬
‫שהוא שלח את היד שלו כדי ללטף את השיער שלי ואני העפתי לו אותה‬
‫בחזרה‪ .‬לא רציתי לספר לה את זה כי חוץ מהעניין הזה הוא דווקא בסדר‪,‬‬
‫הפסיכיאטר פריץ‪ ,‬וחשבתי שאפשר לסבול את זה אם הוא יצליח לעזור לי‪,‬‬

‫‪64‬‬
‫כי כנראה שבאמת יש לי קצת בעיות‪ .‬אבל לגבי השם של המכון שלו‪ ,‬מסתבר‬
‫שהאינטואיציה שלי לא הטעתה אותי‪ .‬תמיד ידעתי שיש לי אינטואיציות‬
‫טובות‪ ,‬ובאמת ההסברים של הרופאה שלי בזמנו לא לגמרי הרגיעו אותי‬
‫למרות שבסופו של דבר התרציתי ופניתי למכון‪ :‬היא הייתה רופאה נהדרת‬
‫והחלטתי לסמוך עליה ולא לאבד את הקשר איתה‪ .‬היא תמיד הייתה מוכנה‬
‫לראות אותי למרות שבהדרגה התחלתי לבוא למרפאה בלי שהייתי חולה‪,‬‬
‫פשוט כדי לדבר איתה‪ ,‬כי היו כל מיני דברים‪...‬‬
‫הממם‪ ,‬אני חושב שסטיתי כאן לגמרי מהנושא‪ ...‬זה הבעיה עם וידויים‪ ,‬לכן‬
‫אני תמיד נזהר מהם‪ :‬בלי לשים לב אתה סוטה מהנושא ומתחיל לספר על‬
‫עצמך כל מיני דברים שהם בכלל לא לעניין‪ .‬טוב‪ ,‬בכל מקרה‪ ,‬גם הפעם‬
‫כשהוא שלח את היד שלו העפתי לו אותה והוא הרחיק אותה אבל המשיך‬
‫לקרוא לי את השורות מהמיתולוגיה ואמר לי שהסיפור הזה בעצם מספר על‬
‫בן ואב‪ ,‬על דמות אב חזקה שנקבעה בתוך הבן וחרצה את גורלו‪ ,‬בזה בעצם‬
‫המיתוס עוסק‪.‬‬
‫רציתי להיות בטוח שהבנתי‪ ,‬כי בכל זאת‪ ,‬הרי מדובר בתסביך שמצאו אצלי‪,‬‬
‫ולכן שאלתי אותו מה זאת אומרת דמות אב חזקה‪ ,‬למה בדיוק הוא מתכוון‪.‬‬
‫הוא אמר שדמות אב חזקה פירושה אב שדמותו נחקקת בתודעה הרכה של‬
‫הילד כגבול‪ ,‬משהו שאי אפשר לחצות‪ ,‬אב שתכונותיו נראות לילד‬
‫מושלמות‪ ,‬שהדמות שלו היא ביטוי לכוח‪ ,‬כישרון‪ ,‬יכולת וכאלה דברים‬
‫שהילד ‪ -‬ככה הוא מבין בהבנה המודחקת והגופנית שלו ‪ -‬לא יוכל לעולם‬
‫לחצות‪ .‬פרופסור פריץ הסביר לי שהתפתחות התסביך כרוכה בשילוב של‬
‫כמה גורמים‪ ,‬לא רק שהאב יגלם דמות נערצת אלא גם שיהיה בעל כוח גופני‬
‫רב שיבוא לידי ביטוי כלפי הילד‪ .‬כך הוא התבטא ואני שוב לא הייתי בטוח‬
‫שהבנתי ושאלתי אותו מה זאת אומרת 'יבוא לידי ביטוי כלפי הילד'‪ .‬אבל‬
‫כאן הפסיכיאטר שלי קצת הסתבך ולא הצלחתי לעקוב אחריו‪ .‬מצד אחד הוא‬
‫היה מאוד סבלני‪ ,‬וניסה שוב להסביר באריכות כל מיני דברים; אבל מצד שני‬
‫הוא קפץ מעניין לעניין והמשפטים שלו היו קטועים ותוך כדי כך כל הזמן‪,‬‬
‫כאילו מבלי לשים לב‪ ,‬הוא שלח את היד שלו ללטף לי את השיער ואני‬
‫הרגשתי כמו באיזה משחק טניס‪ ,‬שאני הודף כל פעם כדור שחובטים כלפיי‪,‬‬
‫וככה העפתי לו שוב ושוב את היד‪ .‬בקיצור‪ ,‬אני חושב שהוא רצה להסתיר‬
‫ממני משהו אבל אני לא כל כך מבין למה‪ .‬הרי אני עצמי סיפרתי לו שהיו‬

‫‪65‬‬
‫קצת מכות‪ ,‬איומים‪ ,‬חגורות ודלתות שבורות ועוד כל מיני שטויות אצלנו‬
‫בבית‪ ,‬כבר בפגישה הראשונה שלנו סיפרתי לו את זה‪ ,‬אז ממה הוא פחד‬
‫דווקא עכשיו? הרי הוא לא חשב שאפגע מזה שיספרו לי על מה שקרה לי‬
‫עצמי?‬
‫אני באמת לא לגמרי מבין מה קרה לו כאן‪ ,‬לפרופסור פריץ הזה‪ ,‬אבל הוא‬
‫גמגם עד שעבר לדבר על דדלוס‪ ,‬אביו של איקרוס‪ ,‬ואמר שהוא היה מין אבא‬
‫חזק ועל כן ברור שדמותו נחקקה אצל איקרוס הרך‪ :‬דדלוס (הוא אמר) היה‬
‫הממציא הגדול‪ ,‬הארכיטקט הראשון‪ ,‬מהנדס ואמן בעל תושייה‪ ,‬אומץ לב‬
‫וכושר מנהיגות; מישהו שלא פחד מאיש ולא היה איש פיקח ממנו‪ .‬כל מה‬
‫שקרה עם המבוך של מינוס הוא עדות לכך‪ .‬פרופסור פריץ גם אמר משהו על‬
‫כך שמובן מאליו שאיקרוס סבל סבל פיסי‪ ,‬אלא שכמו תמיד המיתוס רק‬
‫מרמז לדברים כאלה ומותיר לקורא להבין לבד את מה שטמון בו; הוא אמר‬
‫שלו‪ ,‬זאת אומרת לפרופסור פריץ‪ ,‬זה ברור שהכוח הפיסי של דדלוס בא לידי‬
‫ביטוי כלפי הילד בדרכים שונות‪.‬‬
‫בנקודה הזאת פרופסור פריץ‪ ,‬הפסיכיאטר שלי‪ ,‬שוב שינה את הנושא‪ .‬כנראה‬
‫הרגיש שהוא נוגע באותה נקודה שלא רצה לחשוף לפניי ולכן עבר לדבר על‬
‫איקרוס‪ .‬איקרוס‪ ,‬לפי דבריו‪ ,‬ובניגוד למה שחושבים בדרך כלל‪ ,‬רצה להגביה‬
‫מעל אביו‪ ,‬הוא התחרה באביו‪ ,‬לא בשמש‪ ,‬הוא היה חייב לנסות להגביה‬
‫מעל דדלוס אפילו שידע שקרני השמש כבר מחממות את השעווה של‬
‫הכנפיים שלו; וכל זה בגלל שהיה לו תסביך כזה‪ ,‬שדמות האב נחקקה אצלו‬
‫כבר בילדות בתוך הגופניות הלא מודעת שלו‪ ,‬שתטבע אחר כך את רישומה‬
‫על המודע הלא גופני שלו‪ .‬בקיצור‪ ,‬מי שיש לו תסביך איקרוס (אמר לי‬
‫פרופסור פריץ) עושה מעשים מסוכנים או טיפשיים ומוביל את עצמו אל‬
‫טביעה בטוחה רק בגלל שבתוכו נחקקה דמות אב חזקה‪ .‬הוא אמר שעליי‬
‫להבין את המילה טביעה לא באופן מילולי‪ ,‬זאת אומרת שלא מדובר דווקא‬
‫על מוות בים‪ ,‬אלא על טביעה מטפורית‪ ,‬בתוך הביצה הטובענית של הנפש‬
‫הדלוזיונית‪ .‬אבל אל תדאג‪ ,‬הוא הוסיף מיד‪ ,‬לך זה לא יקרה כי אתה בידיים‬
‫אּוטינּום‪ ,‬כדורים‬
‫הנכונות‪ .‬בדיוק נגד הטביעה הזאת פיתחנו את הפל ִ‬
‫שמאזנים את הנפש ומונעים פנטסיות של מעוף‪' .‬ומי שלא עף גבוה מדי‪ ,‬גם‬
‫לא טובע כידוע לך' אמר הפרופסור וצחק את הצחוק המוזר שלו‪ ,‬דבר‬
‫שקורה אצלו לפעמים‪ .‬אתה יכול לסמוך עלי‪ ,‬הוא אמר לי בסוף הפגישה‪,‬‬

‫‪66‬‬
‫אלה כדורים שיוציאו אותך מהתסביך שלכד אותך שלא באשמתך‪ ,‬הכדורים‬
‫האלה הוכחו כיעילים ביותר בניסוי על חולדות אינדונזיות‪.‬‬

‫תסביך איקרוס‪ .‬תמיד ידעתי שאני סובל ממשהו אבל‪ ,‬האמת‪ ,‬לא חשבתי‬
‫שזה תסביך איקרה‪ ..‬זאת אומרת איקרוס‪ .‬אחרי שיצאתי מהפסיכיאטר שלי‬
‫לרחוב והסתכלתי על המון האנשים שהולכים מסביב לא הצלחתי שלא‬
‫לדמיין אותם בתור חולדות אינדונזיות שמנסות להמריא ונוחתות כל הזמן‬
‫בחזרה לתוך המבוך שלהן‪ .‬ראיתי בעיני רוחי איך הן רצות מצד לצד במבוך‬
‫ולפעמים הדמיון שלי גם צייר להן כנפיים עשויות מנוצות‪ .‬למרות שזה נראה‬
‫מגוחך לחלוטין – חולדות עם כנפיים של נוצות מחוברות בשעווה – לא‬
‫הצלחתי להפסיק את הדמיונות האלה‪ .‬מרוב בהלה לא שלטתי בתנועות שלי‬
‫והתחלתי להתנגש באנשים‪ .‬כמה מהם התחילו לצעוק עליי שאסתכל לאן אני‬
‫הולך‪ .‬זה רק החמיר את המצב‪ ,‬כי כשהם צעקו שמעתי ציוצים של עכברים‪,‬‬
‫וזה למרות שלא שמעתי מעולם ציוצי עכברים חוץ מדיבוב עברי של מיקי‬
‫מאוס בטלוויזיה‪ ,‬כשהייתי קטן‪ .‬הייתי בטוח שהתסביך שלי נמצא בשלב‬
‫קריטי‪ ,‬שיש לי פנטסיות קשות ואם לא אזדרז יצטרכו לאשפז אותי‪ ,‬דבר‬
‫שתמיד היה מין איום מוסווה בדברים שהיה פרופסור פריץ אומר לי‬
‫בפגישות שלנו‪' :‬אתה הרי לא רוצה שיאשפזו אותך‪ ,‬נכון? לכן אתה צריך‬
‫להקפיד לקחת את הגלולות לפי הכמות שנתתי לך‪ .‬רק ככה אנחנו מצליחים‬
‫לשמור על איזון מסוים בין הלחצים הדלוזיוניים והלוצינציות המוות'‪ .‬ידעתי‬
‫שהוא משתמש בכוונה במילים ומונחים כאלה‪ ,‬כדי שלא אבין וכדי להשפיע‬
‫עלי‪ ,‬אבל קיבלתי את זה כחלק מהעסק‪ .‬אלא שכשהלכתי ברחוב‪ ,‬אחרי‬
‫שיצאתי מהפגישה האחרונה איתו‪ ,‬פתאום היה לי נדמה שהאיומים הללו‬
‫עלולים להתממש כי מסביבי במקום אנשים היו חולדות מצייצות‪ :‬ידעתי‬
‫שאני מדמיין את זה אבל לא הצלחתי להפסיק את פעולת הדמיון וזאת כבר‬
‫סיבה מספיק טובה‪ ,‬כך חשבתי‪ ,‬בשביל שייקחו מישהו כמוני ויכניסו אותו‬
‫לאיזה מקום רחוק ואז באמת נגמר הסיפור‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬הייתי באמת כבר מודאג ורצתי הביתה‪ ,‬לקחת את המנה הראשונה‬
‫של הגלולות החדשות‪ .‬פתחתי את הקופסא הירוקה שפרופסור פריץ נתן לי‬
‫בחדר האמבטיה והסתכלתי בגלולות‪ .‬הן היו בצבע חום‪-‬ירוק ולמרות‬
‫שהייתי לבד‪ ,‬ובבית‪ ,‬נזכרתי שוב בחולדות‪ :‬עכשיו דמיינתי שאם אקח את‬

‫‪67‬‬
‫הגלולות אהפוך לחולדה עם כנפיים וישימו אותי במבוך‪ .‬ידעתי שלא רק‬
‫שאני לא פיקח כמו דדלוס‪ ,‬שהצליח לברוח‪ ,‬אלא אני בתוכי בעצם מין‬
‫איקרוס‪ ,‬ולכן מיד התגברתי על הדמיונות האלה ולקחתי שני כדורים ורשמתי‬
‫על הפתק שעל המקרר שלקחתי שני כדורים ואת השעה המדויקת‪ ,‬כדי‬
‫שאזכור אחר כך שלקחתי את הכדורים ומתי‪.‬‬
‫שתיתי קצת מים וחשבתי שוב על כל מה שהפסיכיאטר אמר‪ .‬תסביך איקרוס‪.‬‬
‫זה נשמע לי מוזר כשאמרתי את זה לעצמי מול המראה והבטתי בפנים שלי‪.‬‬
‫עמדתי מול המראה וחשבתי אם אני רואה באותו רגע את עצמי או את‬
‫האיקרוס הפנימי שלי‪ .‬הסתכלתי טוב טוב בחריצים שיש לי בפנים אבל כל‬
‫מה שראיתי היו קמטים שהזכירו לי דווקא את החריצים שעל הפנים של אבא‬
‫שלי‪ .‬וגם השערות בין העיניים‪ :‬בדיוק כמו אצל אבא‪ ,‬אמרתי לעצמי מול‬
‫הראי; אני לא יודע איך איקרוס נראה אבל אני הולך ונהיה דומה לאבא‪.‬‬
‫ככה עמדתי מול המראה וקצת‪ ,‬אני מודה (אוף‪ ,‬הוידויים האלה) דיברתי‬
‫לעצמי ‪ :‬זה קורה לי לפעמים‪ ,‬אני חושב שזה בגלל הכדורים‪ ,‬או אולי בגלל‬
‫שרוב הזמן אין אף אחד בבית‪ ,‬כי החברה שלי ואני עוד לא גרים יחד‪ ,‬רק‬
‫מתראים מדי סוף שבוע‪ ,‬בעצם היא גרה מחוץ לעיר‪ ,‬זה מין מקום קצת‬
‫מבודד‪ ,‬כמו פנימייה כזאת‪ ,‬אז לפעמים קורה לי‪ ,‬בלי שאני שם לב‪ ,‬שאני‬
‫מדבר אל המראה וככה היה גם הפעם‪ ,‬אחרי שחזרתי מהפגישה עם פרופסור‬
‫פריץ מהמכון‪ .‬עמדתי מול המראה ותוך כדי זה גם חשבתי עליו‪ ,‬על‬
‫הפסיכיאטר שלי‪ ,‬שאני מטופל אצלו כבר שנים לא מעטות‪ .‬אף פעם הוא לא‬
‫דיבר אתי על תסביך איקרוס‪ .‬אף פעם‪ ,‬בעצם‪ ,‬לא אמר לי דבר מוגדר כזה‪,‬‬
‫שם של תסביך מסוים שממנו אני סובל‪ .‬הוא אמר לי כל מיני דברים ונתן לי‬
‫כל מיני סוגים של כדורים במשך השנים‪ ,‬אבל זאת הייתה הפעם הראשונה‬
‫שאמר לי שם של מחלה‪ ,‬מחלה ברורה וידועה‪ ,‬שעשו עליה מחקר ויודעים‬
‫לזהות אותה כמו שיודעים‪ ,‬נניח‪ ,‬לזהות את מחלת הפרה המשוגעת‪ ,‬או‬
‫שפעת העופות‪ .‬הפעם זאת הייתה אמירה מפורשת ונוקבת על מחלה שמקננת‬
‫אצלי בפנים‪ ,‬תסביך שלקיתי בו וגר בתוכי‪ .‬לפרופסור פריץ ‪ -‬לפעמים‪,‬‬
‫כשאני לבד מול המראה‪ ,‬אני קורא לו פריצי ורואה בדמיוני איך הוא מילל‬
‫כשהוא לבד בחדר ‪ -‬לפריצי‪ ,‬חשבתי לי‪ ,‬נדרשו כנראה כל השנים האלה כדי‬
‫להבין במה באמת מדובר במקרה שלי‪ .‬עד עכשיו‪ ,‬האמת‪ ,‬לא חשבתי שאני‬
‫מקרה כל כך מסובך למרות שלפעמים אני קצת הוזה‪ ,‬או מדמיין דברים‬

‫‪68‬‬
‫ושומע קולות‪ .‬זה לא נראה לי כל כך חמור‪ .‬אבל לפי מה שהבנתי באותו יום‬
‫היה לי תסביך של ממש והיה צריך להשקיע זמן וממון רב כדי לעמוד על‬
‫מאפייניו‪ .‬זה למעשה מה שעולה מדבריו של פריצי‪ ,‬חשבתי מול המראה‪.‬‬
‫הוא הרי אמר שהייתי חלק מהמחקר‪ ,‬חלק חשוב אפילו‪ .‬הסתכלתי על הפנים‬
‫שלי‪ ,‬ניסיתי להסתכל לתוך העיניים שלי‪ ,‬שזה דבר ממש ממש לא פשוט‪,‬‬
‫וחשבתי לעצמי‪ :‬מעניין לכמה אנשים אחרים בעולם יש תסביך איקרוס‪,‬‬
‫שסובלים כמוני מאותה מחלה‪ .‬התמקדתי בעיניים שלי וניסיתי לדמיין את‬
‫התסביך שלי אבל כל מה שראיתי בעיני רוחי היה דג‪ .‬דג קטן ששחה בלי‬
‫מטרה בים הגדול‪ .‬וכשסוף סוף הצלחתי להניס אותו ממרחבי הדמיון שלי‬
‫הגיע במקומו דג אחר‪ .‬ככה עבר זמן לא קצר ולא הצלחתי לנקות את הדמיון‬
‫שלי מדגים שעפו לשם בלי לשאול את רשותי‪ .‬זה נמשך לא מעט זמן‪,‬‬
‫המאבק הזה בדגים‪ ,‬אבל בסוף ניצחתי אותם וכשהבטתי לתוך עיניי‬
‫שבמראה‪ ,‬ודרכם אל מרחבי הנפש שהן משקפות‪ ,‬וחיפשתי את התסביך שלי‬
‫ואיך הוא יכול להראות‪ ,‬כל מה שהעליתי בחכתי היה המבט של אבי‪ ,‬תקוע‬
‫בתוך העיניים שלי‪ ,‬עיניו החומות שבעזרתן היה נועץ אותי אל מקומי בשעה‬
‫שהיה מסביר לי דבר בקול כבד ומוטרד‪.‬‬
‫אולי בגלל זה פתאום עלתה בדעתי אפשרות מטורפת לגמרי‪ ,‬עד כדי כך‬
‫שחשבתי שבטח אני מושפע כבר מהכדורים שהפסיכיאטר נתן לי‪ .‬הסתכלתי‬
‫לתוך עיניי שבמראה וראיתי את עיני אבי מביטות בי ופתאום חשבתי שאולי‬
‫גם הוא סובל מאיקרוס‪ .‬פרופסור פריץ לא אמר שום דבר על האפשרות‬
‫הזאת‪ ,‬ובכלל על החולים במחלה‪ :‬האם הם רבים‪ ,‬החולים בתסביך הזה?‬
‫והאם זה משהו חדש או שתמיד היה? האם ידועים מקרים כאן בסביבה? הוא‬
‫לא אמר דבר בעניין ואני‪ ,‬בזמן שסיפר לי על המחקר ועל הגילוי‪ ,‬הייתי קצת‬
‫המום ולא חשבתי בכלל‪ ,‬על שום דבר‪ ,‬ולכן לא שאלתי אותו על כך‪ .‬אבל‬
‫כשעמדתי מול הראי‪ ,‬אחרי הפגישה‪ ,‬לפתע עלתה בדעתי האפשרות שזה‬
‫תסביך גנטי‪ ,‬כלומר שזה עניין תורשתי‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬במקום דגים ועכברים היה בראש שלי רק אבי‪ .‬ראיתי אותו בכל מיני‬
‫פנים‪ ,‬ובכל מיני תקופות‪ ,‬וניסיתי להשוות‪ ,‬וחקרתי ביני לביני את האפשרות‬
‫שגם לו יש איקרוס פנימי‪ .‬שכבתי בסלון על הספה וכנראה שלכדורים‬
‫החדשים שקיבלתי יש השפעה מרדימה כי אחרי זמן מה כבר ישנתי עמוק‪.‬‬
‫בחלום שלי ראיתי איש גבוה עומד על הגג ומביט על השמיים‪ .‬לא הצלחתי‬

‫‪69‬‬
‫להבחין בפניו‪ .‬אני עמדתי למטה‪ ,‬בכניסה לבנין‪ ,‬שנראה פתאום קצת כמו‬
‫הקליניקה של פרופסור פריץ‪ ,‬אבל הוא הביט אל השמיים‪ .‬רציתי לשאול‬
‫אותו אם גם הוא סובל מתסביך איקרוס אבל כל מה שיצא לי מהפה היה‬
‫איקרה איקרה ואז ראיתי את עצמי בבית של סבא וסבתא שלי‪ :‬תאכל את‬
‫הדג‪ ,‬תאכל‪ ,‬זה טוב‪ ,‬יש בזה חלבונים‪ ,‬סבתא אמרה לי‪ .‬אבל אני לא אכלתי‬
‫את זה כי ידעתי שזה לא איקרה אלא איקרוס ובאמת‪ ,‬פתאום הדג הפך לבן‬
‫אדם‪ :‬אני לא יודע איך נראה איקרוס אבל בחלום שלי הדג הפך לפרופסור‬
‫פריץ‪ ,‬שהיה אנושי לגמרי חוץ מזה שהיה לו ראש של חתול והוא ילל‬
‫והתחיל לרוץ אחרי עכבר שנלכד במבוך‪.‬‬
‫זהו‪ .‬כאן התעוררתי‪ .‬הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שאנשים לא הולכים‬
‫ברחוב ומדברים על הפנטסיות שלהם‪ ,‬ואם הם סובלים מתסביך איקרוס אז‬
‫כשהם מסתכלים למעלה הם מעמידים פנים כאילו הם מסתכלים על העננים‬
‫הנוסעים למרות שבעצם הם מודדים כמה גבוה זה לפול משם ולכן אי אפשר‬
‫לדעת למי יש תסביך איקרוס ולמי אין‪ .‬זאת הייתה המחשבה הראשונה‬
‫שעלתה על דעתי‪ .‬הייתי עוד קצת מטושטש‪ ,‬מהכדורים‪ ,‬או מהשינה‪ ,‬או‬
‫מהאיקרוס שמתחבא בתוכי‪ ,‬אבל בגלל החלום החלטתי שאני חייב לקום‪,‬‬
‫ללכת לאמבטיה כדי לעזור לעצמי‪ :‬הכי טוב‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ ,‬שאקח מהר‬
‫עוד כדור‪ ,‬שיישר לי את המחשבות העקומות האלה‪.‬‬
‫הדירה הייתה חשוכה ולא ידעתי בדיוק מה השעה‪ .‬נתקלתי בספר שהיה‬
‫מוטל על הרצפה וכמעט נפלתי‪ ,‬ואחרי זה נתקלתי בארון שהיה משום מה‬
‫באמצע הדרך‪ .‬היה ממש כבר חושך בחוץ ולא נכנס כמעט אור למרות‬
‫שהתריס היה פתוח‪ .‬גיששתי את דרכי לאמבטיה אבל כל הזמן נתקלתי‬
‫בקירות ומחסומים ששכחתי בכלל על קיומם אצלי בבית‪ .‬האמבטיה נראתה‬
‫לי פתאום מרוחקת כל כך‪ ,‬כאילו מדובר במקום אחר‪ .‬הדירה הייתה לפתע‬
‫זרה‪ ,‬לא הבנתי איפה אני‪ ,‬הכול חג מסביב‪ ,‬הרגשתי כאילו אני הולך‬
‫במעגלים‪ .‬לאמבטיה‪ ,‬לחשתי לעצמי‪ ,‬קצת בקול‪ .‬כדור אחד וזה עובר‪ .‬זה‬
‫האיקרוס הזה‪ ,‬הפנימי‪.‬‬
‫ברגליים רועדות הלכתי בחושך וחשבתי שתכף אני מגיע לאמבטיה והכול‬
‫יסתדר‪ ,‬רק אקח עוד כדור וקצת שינה וכשאקום מחדש ארגיש אחרת לגמרי‪.‬‬
‫על פרופסור פריץ אפשר לסמוך וכדורים חדשים תמיד בהתחלה קצת‬
‫מטשטשים את הגוף עד שמתרגלים אליהם‪ .‬המשכתי לגשש בכיוון‬

‫‪70‬‬
‫האמבטיה וכבר כמעט הרגשתי יותר טוב מהמחשבה על הגלולות שאקח מיד‬
‫אבל אז צלצל הטלפון‪ .‬הטלפון צלצל ולמרות שלא עניתי ועבר זמן ממושך‬
‫הוא המשיך לצלצל ולצלצל‪ ,‬לצלצל ולצלצל‪ ,‬לצלצל ולצלצל ולצלצל‬
‫ולצלצל ולצלצל ולצלצל עד שלא הייתה לי ברירה‪ .‬גיששתי וגיששתי עד‬
‫שסוף סוף מצאתי את השפופרת והרמתי אותה‪- :‬איפה אתה?‬
‫הקו לא היה כל כך בסדר‪ ,‬או שזה הייתי אני‪ ,‬ולכן הקול של אבי נשמע עולה‬
‫ויורד‪:‬‬
‫‪-‬כל היום אני מצלצל אליך‪ ,‬אני בדרך אליך‪ ,‬הכול בסדר איתך?‬

‫‪71‬‬
 ‫‪V‬‬

‫אני גם אוהב אותו‪ .‬זמן סליחה‪ .‬השנים עכשיו מתקרבות‪ ,‬העבר הולך‬
‫הקרבה גדלה‪ .‬הפחד הישן של הילד לא נשכח למרות שהאירועים‬ ‫ומתרחק‪ִ ,‬‬
‫נשכחו מזמן‪ .‬מעולם‪ ,‬בעצם‪ ,‬לא זכרתי אותם‪ .‬הטמנתי אותם מיד במקומות‬
‫אבודים מראש‪ .‬הפרטים אבדו כמעט מיד רק הרקמה הרגשית לא אבדה‪ .‬אבל‬
‫עכשיו זמן אחר‪ ,‬עכשיו מתבררת הקרבה על אף המרחק‪ ,‬עכשיו מתבררת‬
‫האהבה ששכנה בתוך הפחד‪ .‬אני אוהב אותו‪ .‬פחדתי ממנו כל כך‪.‬‬

‫זה סיפור ישן ומוכר שאפשר לתמצת בשרטוט מופשט‪ :‬בצד אחד דמות‬
‫קטנה ונמוכה‪ ,‬דמות גבוהה ועבה מולה על הדף‪ .‬אפשר באמת לשרטט את‬
‫זה וכך כבר ציירו את זה לא אחת כי העיקר כבר כאן‪ :‬המרחב הלבן של הדף‬
‫מלא דברים שקשה לומר‪ .‬מדובר בפער של כוח‪ ,‬של ידע‪ ,‬של נקודות מבט‪,‬‬
‫של חוויות ותביעות ורגשות‪ .‬טוב‪ ,‬אם כן‪ ,‬שגדלים‪ .‬טוב שאפשר להשתנות‬
‫ואפשר לצייר את הציור מחדש כשהדמויות מתקרבות וכמעט נוגעות‪.‬‬

‫ועכשיו אני מרגיש‪ ,‬לעיתים תכופות‪ ,‬שאני גם אוהב אותו‪ .‬שיש בינינו קרבה‬
‫רבה‪ .‬האיש הזה שהפחיד אותי גם דאג לי כל כך‪ .‬אהבתו‪ ,‬שלא ידע להבין‬
‫אותה‪ ,‬שאינו יודע‪ ,‬עדיין‪ ,‬כמעט‪ ,‬לבטא אותה‪ ,‬דוחקת סוף סוף את החרדות‬
‫הגדולות שהניעו את מעשיו‪ .‬אהבתו מרככת אותו מבפנים‪ .‬נדמה לי שבעיני‬
‫עצמו כבר ויתר על דמותו הישנה‪ .‬הוא מתקרב לעצמו‪ ,‬ואלי‪ ,‬הוא מנסה‬
‫להשיב את מה שאבד כמעט‪ .‬אני זוכר את הפחד אבל כעת אני מוכן לוותר‬
‫עליו‪.‬‬

‫כן‪ .‬צריך לוותר על העבר‪ ,‬צריך לוותר על הגלימה הנוחה של הפחד‪ ,‬צריך‬
‫לוותר על אשמת האב‪ .‬זמן סליחה‪ .‬זמן סליחה עכשיו וסליחה פירושה‬
‫שכחה‪ .‬אני חוזר‪ :‬סליחה פירושה שכחה‪ .‬שכחה גמורה‪ .‬בכוח‪ .‬לשכוח בכוח‬
‫את מה שכל כך נוח שלא ירפה‪ .‬כתיבה היא שכחה‪ .‬כן‪ .‬כתיבה היא שכחה‬
‫ואני כותב עכשיו על מנת לא לזכור יותר‪.‬‬
‫עכשיו אני רוצה‪ ,‬ומוכן‪ ,‬לא לזכור יותר‪ ,‬לא לחשב את הפחדים ולכונן את‬
‫האשם‪ .‬עכשיו אני כותב כדי לא לזכור יותר‪ ,‬כשהוא עדיין כאן‪ .‬הוא לצידי‪,‬‬

‫‪72‬‬
‫יש עוד כל כך הרבה לקבל ולתת‪ .‬יש להניס את האני המאשים ולהשיב את‬
‫האני שאוהב‪.‬‬

‫עוד מעט חרדות‪ .‬עוד מעט אני בראש הטור‪ .‬עוד מעט העסק נגמר‪ .‬אני מבין‬
‫אני‬ ‫כמה הוא עייף‪ ,‬כמה נכשל‪ ,‬כמה אהב‪ .‬עוד מעט זה נגמר ואני‬
‫נוגע בייאושו עכשיו‪ .‬עכשיו זמן סליחה‪ .‬עכשיו על הבן לקבל את פני האב‪.‬‬
‫עכשיו אני יודע שהוא יודע במי ובמה פגע‪ .‬הבן זה אני‪ ,‬אני יודע את זה‪,‬‬
‫אולי סוף סוף אני לומד להיות אב‪.‬‬

‫זאת עת האב‪ .‬היא נחשפת בתוך הבן‪ .‬תמיד הייתה שם אבל רק עכשיו הוא‬
‫נותן לה לצאת‪ .‬עכשיו נכנס אור‪ .‬החדרים הפנימיים נפתחים והחומר האפל‬
‫מתפצל ולובש צורה‪ .‬החומר הזה אינו אירועים רק רקמה של תחושות העבר‪.‬‬

‫בתוך הזמן העתים מתפצלות ולובשות פנים שונות‪ .‬כעת יש הזמן שעבר‬
‫והזמן הקצר שמציע עצמו‪ .‬בזמן הקצר נחשפים סוף סוף הבדים שרקם‬
‫העבר‪ ,‬הזמן הקצר הוא הזמן שנותר בינינו‪ .‬עוד מעט הוא ילך‪ ,‬עוד מעט הוא‬
‫איננו‪ .‬אני נפרד ממנו כעת על מנת שאוכל לחזור ולהחזיק בו כשהוא כאן‬
‫עדיין‪ ,‬עדיין עמי‪ .‬אני נפרד ממנו כעת כדי שאוכל אחר כך להמשיך‪.‬‬

‫יש ובשביל אנשים נואשים העולם הופך מקור לתחושות‪ ,‬הזיכרון משרת את‬
‫הרגש‪ ,‬הזיכרון מוותר על המראות‪ .‬אפשר להמציא אירועים שאבדו אבל‬
‫קשה להמציא רגשות‪.‬‬

‫‪73‬‬