‫תקציר העלילה‬

‫במרכז הסיפור "חיזו בטטה" ניצבות דמויותיהם של האחים אדוארד (המכונה "חיזו" – גזר‬
‫בערבית) ושמעון (המכונה "בטטה" – תפוח אדמה בערבית) ואמם המופיעה רק בכינויה "חיזו‬
‫בטטה"‪ .‬השלושה מתגוררים בביתם הדל והעני‪ .‬האם עובדת כמנקה בקופת‪-‬חולים ובניה‪ ,‬חיזו בן‬
‫ה‪ 16 -‬ובטטה בן ה‪ 13 -‬מתגייסים לעזרתה בכל פעם שעבודתה נבדקת על‪-‬ידי המפקחת‪ .‬שני‬
‫האחים כרוכים אחר אמם הדומיננטית‪ ,‬כאשר חיזו מקבל בשתיקה את מרותה ואילו בטטה נוטה‬
‫לעתים למרוד בסמכותה ולהשמיע קול מחאה‪ .‬תפנית בעלילה מתרחשת כאשר האם מפוטרת‬
‫מעבודתה ומאז אותו יום ניכרת התדרדרות במצבה הפיזי והנפשי‪ .‬באחד הימים היא נעלמת‬
‫מהבית‪ ,‬בורחת אל הפרדסים‪ ,‬במה שנראה כמו ניסיון התאבדות בעקבות התמוטטות עצבים‪.‬‬
‫הסיפור מסתיים באשפוזה ורומז לתחילת חייהם העצמאיים של הבנים הנותרים לבדם בביתם‪.‬‬

‫אפיון דמויות‬

‫המספר חיזו– בן ‪ ,16‬זכה לכינוי "חיזו" ברגע לידתו– "כשנולדתי קרנו עיני […] בברית המילה הן‬
‫היו פקוחות לרווחה ולא הנידו עפעף‪ .‬מאז החליטה אמי שכוחי בעיני‪ ,‬ודאגה להאכיל אותי גזר"‬
‫העיניים והראייה משמשות סמל לאישיותו של חיזו – "אני רואה שש‪-‬שש‪ ,‬ככה הראייה שלי‬
‫טובה‪ ,‬ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת‪ ,‬אלא ראייה שכמעט לא‬
‫שוכחת שום דבר ומצלמת הכל ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי"‪ .‬במלים אלו מעיד חיזו‬
‫על זיכרונו‪ ,‬יותר מאשר על כושר ראייתו‪.‬‬

‫עניין הראייה יהפוך לאירוני‪ ,‬כאשר יתברר שחיזו לא רואה כל‪-‬כך טוב את מציאות חייו‪ .‬הוא‬
‫יעדיף להתמקד בזיכרונות חמים של מגע אמו האוהבת‪ ,‬ולא לראות את אותם חלקים לא נעימים‪,‬‬
‫המסגירים אורח‪-‬חיים דל ומצוקה קיומית הולכת ומחמירה‪ .‬מהבחינה הזאת‪ ,‬חיזו הוא מספר בגוף‬
‫ראשון‪ ,‬שהתבוננותו סובייקטיבית ותודעתו תואמת תמימותו של נער בן ‪ ,16‬שעסוק בהדחקת‬
‫האמת הכואבת‪ ,‬לטובת שמירת האחדות המשפחתית בכל מחיר‪.‬‬

‫חיזו הוא צייתן וסתגלן – מקבל את שליטת אמו בטבעיות גמורה‪ .‬הוא מסופק ממה שיש לו‬
‫ומתקומם על המחאה שמשמיע אחיו על איכות חייהם‪ .‬הוא מקפיד לשמור על שתיקה‪ ,‬כפי‬
‫שמטיפה אמו‪ ,‬וכך להימנע מלהתמודד עם רגשות מופנמים של בושה – "מה יש לו לאח הזה‬
‫(שמעון)‪ ,‬מה הוא חושב בראש שלו‪ ,‬שישתוק כבר‪ ,‬למה אלוהים לא לימד אותו לשתוק קצת‪ ,‬למה‬
‫הוא לא יודע שיש דברים שהם בושה לחיים‪ ,‬שהם בושה לעצמו ולעצמי ולאמא שלנו‪ .‬לפעמים אני‬
‫מרגיש שרק בושה הוא עושה לי"‪ .‬בדברים אלו מנסה חיזו להתרחק מכל אפשרות של כעס או‬
‫תסכול ולהתמקד בדרך החיים שהנחילה לו אמו– דרך השתיקה‪ .‬מבחינתה כל הבעת מחאה‪ ,‬היא‬
‫בגדר בושה‪ ,‬לכן יש לשתוק ולקבל את המציאות בהכנעה‪ .‬מבחינתו‪ ,‬אמו דואגת לכל צורכי ילדיה‪,‬‬
 ‫ועל כן אין מקום לתחושת קיפוח – "לא הרגשנו שחסר לנו הרבה‪ ,‬כי אמא שלנו עשתה הכל‬
‫בשבילנו"‪.‬‬

‫חיזו נתון בקונפליקט פנימי מסובך‪ .‬מאמו הוא קולט את הבחירה בהסתגרות מהעולם ומאחיו‬
‫הצעיר הוא קולט את הכמיהה לפרוץ החוצה אל העולם‪ .‬הוא עצמו‪ ,‬כנער מתבגר‪ ,‬הבכור בבית‬
‫ממנו נעדרת דמות‪-‬אב‪ ,‬מתלבט בין נאמנותו לאמו‪ ,‬מתוך אחריותו לשמש כמחליף האב החסר‪,‬‬
‫לבין רצונו הטבעי להשתחרר ממועקת הבית ולצאת אל חיים של תקשורת עם הסביבה‪ .‬הוא עד‬
‫לעימותים בין אמו לאחיו ונקרע בין נאמנותו לאם לבין הזדהותו עם אחיו‪ .‬מושג ה"בית" כה‬
‫משמעותי בעיניו ("אוהבים את הבית יותר מכל דבר"‪" ,‬אני שמעון ואמא לא יכולים בלעדיו")‪.‬‬

‫היציאה מהבית היא אירוע דרמטי עבורו‪ ,‬הקטע בו נוסעים האחים לחתונה במונית ספיישל‪,‬‬
‫ממחיש היטב את הניגוד שבין הבית ובין החוץ‪ .‬הם לבושים יפה‪ ,‬נושאים מעטפה עם כסף למתנה‪,‬‬
‫נוסעים "אל מקום שאנחנו לא מכירים" (‪ .)42‬חיזו מתאר את ההנאה מהדרך‪ ,‬עד כדי כך שהם לא‬
‫רוצים להגיע – "דרך חלון המונית החיים נראים כל‪ -‬כך אחרים במקום שהוא לא שלנו" (‪ .)43‬לצד‬
‫ההתרגשות הרבה‪ ,‬מתגנב ללבו גם הפחד‪ .‬עול האחריות מעיק עליו – "יש לי פחד שאני לא אחזיר‬
‫אותו הביתה לאמא" (‪ .)43‬כך נחשפת דמותו המיוסרת של חיזו‪ ,‬אשר לא מסוגל ליהנות אפילו‬
‫מחירות קצרה לה הוא זוכה מאמו‪ .‬הוא כה כרוך אחריה‪ ,‬שגם ברגע של מפגש אחר עם העולם‬
‫החיצון‪ ,‬הוא נותר כבול למחויבות הטוטלית שלא מאפשרת לו לשמוח‪.‬‬

‫לאחר שאמו מפוטרת מעבודתה ומצבה הנפשי מתערער‪ ,‬נאלץ חיזו לעבור שינוי מדמות תלותית‬
‫מאוד וחסרת ביטחון עצמי‪ ,‬לדמות עצמאית הלוקחת אחריות לא רק על עצמה‪ ,‬אלא גם על‬
‫הסובבים אותה‪ .‬חיזו מבחין במצוקת אמו המתעוררת בלילות וסובלת כאבים‪ .‬לאחר שהיא בורחת‬
‫ומכריזה בזאת על חדלונה ביכולתה לנהל את ענייני הבית‪ ,‬ניצב חיזו מול האמת החדשה המחייבת‬
‫אותו לשינוי‪ .‬כאן יעבור את טקס התבגרותו הרשמי‪ .‬אמו‪ ,‬שחוותה כנראה התמוטטות עצבים‪,‬‬
‫נשלחת לאשפוז‪ .‬הוא חותם על המסמכים הרפואיים‪ ,‬ובכך הופך להיות האחראי לגורלה‪ .‬הוא מכיר‬
‫בחולשתה‪ ,‬ויודע שכעת הגיע זמנו להנהיג את הבית – "חשבתי איך לשמור על הבית ואיך לסדר‬
‫אותו כדי שייראה כמו תמיד […] כבר התחלתי להתרגל לאיך שאני ואיך ששמעון בלי אמא בתוך‬
‫הבית" (‪.)49‬‬

‫סיום הסיפור במילותיו של חיזו‪" :‬בטטה לא מאוחר ו… להתראות"‪ ,‬מלמד על לקיחת האחריות על‬
‫אחיו‪ ,‬מתוך ניסיון לעשות זאת אולי בשונה מדרכה של אמו‪ .‬בכך גם מגיע לשיאו הרעיון לפיו חיזו‬
‫מלכתחילה נהג כהורה ולא כילד‪ .‬כל עוד אמו תפקדה‪ ,‬הוא היה נתון למרותה בנאמנות מוחלטת‪,‬‬
‫כעין בעל המתנהל בהרמוניה מלאה עם אשתו‪ .‬לאחר שאמו עזבה‪ ,‬הוא הופך להיות גם המחליף‬
‫שלה‪ ,‬ומרגע זה ישמש כהורה לאחיו הצעיר‪.‬‬
‫שמעון (בטטה) – אחיו הצעיר של חיזו‪ ,‬בן ‪" .13‬כשנולד אחי שמעון הוא היה בריא וגדול […] היא‬
‫הבינה שחשוב להאכיל אותו היטב ובעיקר בהרבה תפוחי אדמה‪ –.‬כך קיבל את כינויו בטטה‪ ,‬שיש‬
‫בו כדי להצביע על אישיות נוקשה וחזקה יותר מזאת של אחיו‪ .‬בטטה בולט בהיותו חובב ספורט‬
‫(ריצה וקפיצה למרחק)‪ ,‬בעל אמביציה ותחרותי‪ .‬בניגוד למשמעות האסוציאטיבית העולה משמו‬
‫(שמן‪ ,‬אפטי‪ ,‬אטום‪ ,‬טיפש)‪ ,‬הוא מתגלה כנער דעתן‪ ,‬ביקורתי‪ ,‬לעתים ממש מרדן‪ ,‬מחובר‬
‫חברתית ‪ ,‬הנראה כ"ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו"‪ .‬בשונה מאחיו הבוגר‪,‬‬
‫הוא מסתכל לצדדים‪ ,‬בוחן את חייו‪ ,‬מביע תסכול ומתנגד למציאות המוכתבת לו על‪-‬ידי אמו‪ .‬הוא‬
‫אומר לאחיו‪" :‬מה אתה יודע‪ ,‬סקייטבורד זה אחלה…‪ ..‬חצר עם פרגולה כזאת מעץ זה יפה‪ ,‬אמא‬
‫שלו הולכת כל יום שישי בבוקר לבריכה בבגד‪-‬ים משלה מה אתה חושב"‪ .‬בדברים אלו הוא מביע‬
‫אי‪-‬נחת מדרך חייו עם משפחתו‪ ,‬וחושף את תחושתו "שאולי לאחרים יותר טוב"‪ .‬ברגע של ישירות‬
‫הוא אומר‪" :‬עד מתי נחיה ככה?"‪.‬‬
‫בשונה מאחיו‪ ,‬לא רק שאינו מוכן לשתוק‪ ,‬אלא הוא בוחר למרוד ממש‪ .‬הוא כועס‪ ,‬הוא צועק‪ ,‬הוא‬
‫מתפרע – "די‪ .‬די‪ .‬מה את שמה לי ביצים שמה‪ ,‬נמאס לי‪ ,‬איפה‪ ,‬איייפה שמים ביצים מתחת‬
‫למיטה‪ ,‬תלכי קיבינימט עם הביצים שלך‪ ,‬הוא צעק‪ ,‬והוציא גם שני מלונים מתחת למיטה וניפץ‬
‫אותם על הרצפה ועזב את הבית ויצא"‪ .‬הוא מטיח באמו את הטירוף שלה ללא רחמים‪.‬‬
‫הוא מנסה להאיר את עיניו של חיזו להתנהגות המשוגעת של אמם – "בוקר אחד הוא קרא לי‬
‫לחדר השינה של אמא ואמר לי‪ ,‬אתה רואה את זה‪ ,‬נקניק סלמי תלוי פה‪ ,‬והצביע על גליל נקניק‬
‫סלמי תלוי על קולב מאחורי כותנת הלילה של אמא"‪ .‬הוא לא מוכן לייפות את המציאות‪ ,‬או‬
‫להתעלם ממנה כמו אחיו‪.‬‬
‫כשאמו מתמוטטת ונמצאת בפרדס הסמוך‪ ,‬הוא מגיב בבכי‪ .‬אז הוא מניח לאחיו הבוגר לנהל את‬
‫המשבר‪ ,‬ובעזיבת אמו את הבית‪ ,‬הוא מרשה לעצמו לשוב אל מקומו הטבעי כילד – "חיזו אני‬
‫יוצא לשחק" (‪ )49‬ומקבל בשמחה את מרות אחיו הלוקח עליו אחריות‪.‬‬

‫האמא (חיזו בטטה) – אישה מבוגרת‪ ,‬קשת‪-‬יום‪ ,‬עובדת כמנקה בקופת‪-‬חולים‪ ,‬מגדלת לבדה את‬
‫שני בניה המתבגרים‪ ,‬היא הגורם הדומיננטי במשפחה‪ .‬היא מפרנסת לבדה את ילדיה ודואגת לכל‬
‫צרכם החומרי‪ ,‬מחנכת אותם לסדר‪ ,‬לניקיון ולכבוד בדרך השמרנית והמסתגרת שלה‪ ,‬ולמעשה‬
‫כמעט כופה עליהם בידוד סביבתי‪ .‬חיזו אומר עליה‪" :‬אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש‬
‫מלבדנו"‪ .‬היא מצליחה להנחיל לבנה הבכור את השקפת העולם המסתגרת‪ ,‬ובהשפעתה‪ ,‬הוא חרד‬
‫מאוד לדימוי החברתי שלו ושל משפחתו ובוחר בעיקר לשתוק‪.‬‬
‫כאשר יום אחד היא מפוטרת במפתיע ללא הסבר‪ ,‬מתחילה התדרדרות במצבה הפיזי והנפשי‪ .‬היא‬
‫עסוקה בניקיון הבית‪ ,‬אך בלילות מתעוררת‪ ,‬יושבת בסלון ונאנחת‪.‬‬
‫שיאו של המשבר מתרחש כאשר היא נעלמת מביתה אל הפרדסים הסמוכים‪ .‬כאשר היא נמצאת שם‬
‫שרועה מתחת לאחד העצים‪ ,‬שמלתה מופשלת וידיה שרוטות‪ ,‬היא אומרת‪" :‬אני לא יכולה יותר‬
‫[…] חיזו בטטה ילד שלי קטן‪ ,‬לא יכולה יותר"‪.‬‬
 ‫נושאים המרכזיים בסיפור ומשמעותם‬

‫סיפור פסיכולוגי על דימוי עצמי נמוך במציאות של בושה – דומה כי החוויה המרכזית האופפת את‬
‫חיי האם ושני בניה בסיפור היא הבושה‪ .‬השלושה מתנהלים כיחידה אחת‪ ,‬לא תמיד מגובשת‪ ,‬אשר‬
‫עסוקה בניסיון לחיות את חייה מתוך קבלה והשלמה עם המציאות‪ .‬השלושה מוצגים כמי שחרדים‬
‫לשמם הטוב ולאופן בו הם נקלטים בעיני הסביבה‪ .‬כאן מתפצלות הדרכים‪ :‬האם נוהגת להסתגר‬
‫מהעולם‪ ,‬לא יוצאת מביתה אלא לעבודה ולקניות‪ ,‬נמנעת מלדבר עם שכניה‪ ,‬נמנעת להגיע‬
‫לאירועים משפחתיים‪ .‬היא אוגרת מזון ומקדשת את עבודתה‪ ,‬נמנעת מכל קשר עם הסביבה‬
‫הנתפשת בעיניה כמאיימת ומסוכנת‪ ,‬ומלאה פחד מפני הדימוי החברתי שידבק בה ובבניה‪ .‬לבסוף‬
‫היא נשברת ובורחת אל הפרדסים‪.‬‬

‫חיזו המספר‪ ,‬מתכווץ בבושתו‪ .‬לפרקים הוא מתבונן באחיו הצעיר בכעס ולפרקים בקנאה‪ .‬הוא‬
‫מבחין בשוני ביניהם המתבטא בכך שאחיו מצליח להיות חופשי יותר‪ ,‬מחובר חברתית‪ ,‬ביקורתי‬
‫ומרדן‪ ,‬בעוד הוא מתנכר לזהותו‪ ,‬ביטחונו מעורער‪ ,‬עסוק בהסתתרות ובהסתרת האמת הלא‪-‬נוחה‪.‬‬
‫הוא כלוא בתוך מצב מעיק שלא נראה כי יש ממנו מוצא – "מנסה להאמין שאי אפשר להחליף‬
‫זהויות ואולי רק שמות או כינויים‪ ,‬שגם הם לא יכולים להשתנות כי הם בתוכנו מרגע שנולדנו‬
‫ומרגע שאמא שלנו החליטה ככה‪ ,‬כי להחלטות של אמא היה כוח שלא יכולנו לשבור אף פעם" (‬
‫‪.)40‬‬

‫כאן נחשפת התלות שלו באמו‪ .‬אף שהוא מתבייש בלא מעט מהרגליה וחרד ליחס הסביבה‬
‫להתנהגויותיה המוזרות‪ ,‬הוא שומר לה נאמנות‪ ,‬במה שנראה כמו ביטול הצורך הטבעי למרוד בגיל‬
‫ההתבגרות‪ .‬לעומתו‪ ,‬אחיו הצעיר שמעון ערני למתרחש סביבו‪ ,‬מבין את ה"בעיה" של אמו‪ ,‬ומוחה‬
‫בתוקף על מה שנראה לו לא נורמלי‪ .‬הוא לא מוכן לחיות בשקר‪ .‬הוא מפוכח‪ ,‬ישיר ומשוחרר‪.‬‬
‫בשונה מאחיו הספון בחדרו‪ ,‬הוא אוהב לצפות בטלוויזיה – סימן לרצונו לדעת את המציאות‬
‫ולהיות מחובר לנעשה בחוץ‪ .‬גם תגובתו לבריחת אמו לפרדס‪ ,‬מלמדת שאיננו בורח אל מחוזות‬
‫הכחש וההדחקה‪ .‬הוא מבין מיד את גודל השבר – "מסתובב סביב עצמו‪ ,‬מזיע בכל הגוף וצועק"‪.‬‬

‫רגעים של חשבון‪-‬נפש‪ ,‬משווה עצמו חיזו לאחיו ואומר‪" :‬תמיד נורמלי הילד הזה‪ ,‬ואני רוצה‬
‫לחשוב שגם אני נורמלי‪ ,‬אבל כשאני משווה את עצמי אליו מצלצלות בתוכי סטירות לחי‪ ,‬ואני‬
‫כבר לא יודע מה זה נורמלי‪ .‬מה זה נורמלי‪ ,‬קיבינימט?"‬

‫חיזו מרבה להשתמש במנגנוני הגנה של הכחשה‪" :‬לכל זה נוספו גם ההתעוררויות שלה באמצע‬
‫הלילה […] שאלתי אותה מה קרה‪ ,‬והיא ענתה לי‪ ,‬שום דבר חיזו‪ ,‬תלך לישון שלא תעיר את שימון‬
‫[…] לא יודע כמה זמן חיכיתי עד שנרדמתי והתעוררתי בבוקר‪ ,‬ונזכרתי מה קרה בלילה‪ ,‬ומיד‬
‫הכרחתי את עצמי לשכוח ‪ .‬כאשר הוא לא מסוגל להתמודד עם המציאות‪ ,‬במקרה זה התדרדרות‬
‫במצבה של אמו‪ ,‬הוא מאלץ את עצמו לשכוח‪ ,‬במובן של למחוק מהתודעה‪ .‬לאחר שנמצאה בפרדס‬
 ‫וטופלה מתאר חיזו‪" :‬ראיתי שבאחת השורות כתבו "ניסיון להתאבדות"‪ .‬ידעתי שהם לא מפרשים‬
‫נכון את כל מה שקרה ושוב הרגשתי שאני לא יכול לעשות כלום מול המילים של הסמכות הלבנה‬
‫בחלוקים" ‪ .‬ז הו ביטוי נוסף להכחשה של חיזו שלא מוכן להכיר בכך שאמו הגיעה לשפל כזה‪ ,‬עד‬
‫כדי רצון ממשי לחדול לחיות‪.‬‬

‫הוא מעדיף להתעלם מהאמת שחושף בפניו שמעון‪ ,‬ולכן הוא נוהג בהדחקה – אם לא נדבר על זה‪,‬‬
‫זה לא יהיה‪.‬‬

‫רציונליזציה‪" :‬ככה היא לימדה אותנו שצריך חיסכון בחיים‪ ,‬שצריך לחסוך בכל‪ ,‬בבגדים‪ ,‬באוכל‪,‬‬
‫בבריאות שלנו […] בחיוכים שלה אלינו ובמגעים לא הכרחיים‪ .‬ולא הרגשנו שחסר לנו הרבה כי‬
‫אמא שלנו עשתה הכל בשבילנו"‪ .‬הוא כה מפחד להישיר מבט למציאות‪ ,‬עד שהוא מתעטף כולו‬
‫במסכות של "הכל בסדר" ולבסוף מאבד את היכולת להגדיר "נורמליות"‪ .‬גם את אירוע‬
‫ההתמוטטות של אמו יעדיף לזכור כ"יום של הפרדסים" – מינוח שכולו הדחקה‪ .‬מבחינתו‪ ,‬אמו לא‬
‫ברחה‪ ,‬לא נשברה‪ ,‬לא השתגעה‪ ,‬לא התמוטטה‪ ,‬לא ניסתה להתאבד‪ .‬ההודעה בדבר תשלום החוב‬
‫לאמבולנס "ביום של הפרדסים" – היא בו‪-‬בזמן סמל לעיוורונו של חיזו למציאות‪ ,‬אך גם הודעה‬
‫רשמית בדבר האחריות המוטלת עליו כעת‪ .‬זהו אירוע מכונן מהבחינה הפסיכולוגית‪ ,‬כי מאותו‬
‫"יום של הפרדסים"‪ ,‬חייו של חיזו ישתנו‪ .‬הוא לא יוכל עוד להיתלות באמו‪ ,‬תוך שהוא עיוור‬
‫למצבה‪ ,‬אלא ייאלץ לזקוף קומה‪ ,‬להתגבר על הבושה‪ ,‬ולהתחיל לנהל את ענייני הבית‪ ,‬כאשר הוא‬
‫נושא באחריות לעצמו ולשלום אחיו הצעיר‪.‬‬