‫בס"ד‬

‫ספרות בעקבות השואה‬

‫לילה‬
‫יחסי אנוש הורים וילדים‬
 ‫בס"ד‬

‫"אלי‪ ,‬תגיד לי מה היה הרגע הכי מביש באושוויץ?‬

‫הוא לא שאל אותו על הרגע הכי קשה‪ ,‬אלא על הרגע הכי מביש‪.‬‬
‫אף פעם לא ראיתי אותו בוכה‪ ..‬הוא התחיל לבכות‪ .‬הוא סיפר לאבא זיכרונו לברכה שבסוף יום‬
‫באושוויץ‪ ,‬הם חזרו מהעבודה‪ .‬אמר‪ ,‬היינו רצוצים‪ ,‬שבורים‪ ,‬תשושים‪ ,‬עייפים אבל בעיקר רעבים‬
‫וצמאים‪ .‬הייתה מחשבה אחת ויחידה‪ ,‬קצת אוכל‪.‬‬
‫מדובר על חודשים בלי אוכל‪ ,‬בחזרתם מהעבודה קיבלו איזו חתיכה שקצת הייתה דומה ללחם וקערה‬
‫שקצת הייתה דומה למרק‪ ,‬בטעם גיהינום אבל יותר טוב מלמות ברעב‪.‬‬
‫אני לקחתי את המנה הקטנה ומיד הכנסתי לפה‪ ,‬מספר אלי‪ ,‬הייתי כל כך תשוש ורעב‪ .‬ואבא שלי ואני‬
‫חזרנו לצריף הקטן שבו היינו בלילה‪ ,‬והלכנו יחד‪ .‬באותו רגע הייתה לי תשוקה‪ ,‬היה לי חלום‪ ,‬הייתה‬
‫לי בקשה‪.‬‬
‫השתוקקתי שאבא שלי ימות‪ ,‬ימות שם מיד כדי שאוכל לקחת את הלחם שלו ואת המרק שלו‬
‫ולהשקיט את רעבוני האיום והנורא‪.‬‬
‫הוא פונה לאבי ואומר – זה מה שהגרמנים עשו לנו‪ ,‬שהחלום שלי‪ ,‬ילד בן ארבע עשרה‪ ,‬שאוהב את‬
‫אבא‪ ,‬שגדל עם אבא באושוויץ‪ ,‬אבא שימסור עבורו את נפשו‪ .‬והחלום? האמביציה? השאיפה של ילד‬
‫בן ארבע עשרה? שאבא ימות‪ ,‬כדי שיוכל לגנוב את האוכל שלו‪".‬‬
‫לקוח מתוך סרטון בו יוסף ג'ייקובסקון מספר על נוכחתו בראיון בין אביו לאלי ויזל‪( .‬ראה ביבליוגרפיה)‬

‫בחרנו לדבר על יחסי אנוש בין ילדים להוריהם‪ ,‬יחסים שבהם נופצה לרסיסים‬
‫האנושיות‪ ,‬אבדה והטשטשה כל המציאות‪.‬‬
 ‫בס"ד‬

‫תוכן העיניינים –‬
‫הקדמה‬
‫תוכן‬
‫מבוא – על הספר‬
‫דה הומניזציה‬
‫אתיקה שהתנפצה לרסיסים‬
‫אליעזר ואביו‬
‫סיכום‬
‫נספחים‪/‬תמונות‬
‫ביבליוגרפיה‬
 ‫בס"ד‬

‫מבוא – הלילה‬
‫לעבודת החקר בחרנו לעסוק בספרו של אליעזר ויזל זיכרונו לברכה‪ .‬מעבר לקריאת הספר‪,‬‬
‫התעמקנו וקראנו מתוך כתביו הנוספים "השחר" ו"היום" וכן חקרנו רבות אודותיו‪.‬‬
‫הספר‪ ,‬מגולל את סיפורו של אלי ויזל (אוטוביוגרפי) המספר את קורותיו של אלי יחד עם אביו‬
‫שלמה בתקופת השואה במחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוואלד בשנים ‪.1945–1944‬‬
‫ביצירה נושאים רבים באים לידי ביטוי‪ ,‬ממשפחה יציבה ומבוססת בקהילת חסידי ויזניץ‪ ,‬נותר‬
‫אלי עם אביו לאחר סלקציה‪ ,‬הקצב בו הדברים קורים ומתגלגלים לא נונת לאלי מעט זמן‬
‫ֹּבקר ֹּתאמַ ר ִמי יִ ֵּת ן עֶ ֶרב ּובָ עֶ ֶרב ֹּתאמַ ר‬
‫לחשוב על אובדן משפחתו ופירוק הבית בבחינת "ַּב ֶ‬
‫ֹּבקר"‪ .‬תיאור החיים במחנות (אושווויץ ובוכנוואלד) קורע לב ומתאר את‬
‫ִמי יִ ֵּת ן ֶ‬
‫התבגרותו המהירה והכואבת של ילד בן ‪ .15‬מילד מלא שמחת חיים‪ ,‬סקרנות ורצון‬
‫ללמוד ולדעת‪ .‬לילד חסר אמונה‪ ,‬חסר תקווה העובר עבודות פרך בתנאים מזוויעים‪.‬‬
‫את השינוי בנפשו מביע אלי בקטע המפורסם ביותר בספר (המוטיב החוזר ועל כן‬
‫שמו‪ ,‬הלילה)‬
‫לְעֹולָם לא אֶ שְ ּכַח את הלילה הזה‪ ,‬הלילה הראשון במחנה‪ ,‬שהפך את חיי ללילה ארוך ונָעּול‬
‫על שבעה מַ נְעּולִים‪.‬‬
‫לְעֹולָם לא אֶ שְ ּכַח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללַּפִ יד בוער תחת שמים‬
‫מַ חְ ִרישִ ים‪ .‬לְעֹולָם לא אֶ שְ ּכַח את דּומִ יי ַת הלילה ש ָג ְזלָה ממני ָלנֶצַח את התְ שּוקָ ה לחיות‪.‬‬
‫שרְּצחו את אֱ לֹוהַ יי ואת נִשְ מָ תִ י‪ ,‬את חֲ לֹו ֹמֹו ַֹתיי שהיו‬
‫לְעֹולָם לא אֶ שְ ּכַח את הרגעים הללו ָ‬
‫למִ דְ ּבִר שְ מָ מָ ה‪.‬‬
‫לְעֹולָם לא אֶ שְ ּכַח זאת‪ ,‬לּו גם אֶ הְ י ֶה נִידֹון לחיים אֲ רּוּכִים ּכְחיי האלוקים עצמו‪.‬‬
‫לְעֹולָם!‬
‫במהלך הספר‪ ,‬אלי מספר על לילותיו במחנה ובכלל‪ .‬לילות שמרגישים לפיו כנצח קודר‪ .‬הוא‬
‫מתאר אזאת באמצעים ספרותיים חכמים להפליא‪ .‬למשל – שבעה מנועולים‪ ,‬שבע הינו‬
‫מספר טיפולוגי ביהדות המייצג את הקודש שחל בתוך עולם הטבע ומעבר לכך‪ .‬דוגמה‬
‫נוספת היא אירוניה‪ .‬אלי מוסיף גיכוח ייחודי לאירועים בהם נתקל במחנות למשל כשנתקל‬
‫בשלט במחנה המעיד על איזור בנייה ובו כתוב "סכנת מוות"‪ ,‬הזה המקום היחיד בו מצוייה‬
‫סכנה זו? תוהה אלי‪ .‬אומנם במהלך הסיפור העדות אינה נמסרת לפרטי פרטים‪ ,‬אך הרגש‬
‫והכאב מאחורייה מורגשים בדרך המשתקת בה בחר להעביר את הפרטים‪ .‬על עצמו‬
‫כ"חי‪-‬מת"‪ .‬על לקיחת כל צלם אנוש‪ ,‬ומראות סבל שלא יישכח לעולם‪ .‬הוא מספר על טעם‬
‫המרק לאחר שצפה בכמה תליות ועל המלקות שקיבל מעצם היותו יהודי‪ .‬הוא מעלה שאלות‬
‫מהותיות‪ .‬מביע כעס ואכזבה ואימם עובדות רציונליות שמה היה עושה כדי לשנותן‪ .‬את כל‬
‫התלעות עובר אלי יחד עם אביו שלמה‪ ,‬עד הרגע האחרון‪ ,‬אחרי שעברו סלקציות‪ ,‬מחנות‬
‫וצעדת מוות‪ ,‬הם יחד‪ .‬ברגע האחרון אביו נפטר – אחרי שעבר הכל‪ .‬אחרי שהגיע למצב של‬
‫מוזלמן (אדם שלא אכל כל כך הרבה זמן עד שגופו כחוש כשלד ואף הגרמנים לא מוצאים‬
‫עיניין להשיאורו בחיים)‪ ,‬רק עוד יום אחד ואם היה שורד היה משתחרר עם אלי‪ .‬הספר‬
‫מסתיים בתיאור של אלי מביט על עצמו‪:‬‬
‫"יום אחד לאחר שאספתי את כל כוחותי הצלחתי לקום‪ .‬רציתי לראות את פני בראי התלוי‬
‫על הקיר שמנגד‪ .‬מאז הגטו לא ראיתי את פניי‪ .‬מעמקי הראי הביטה בי גוויה‪ .‬מבטה אינו‬
‫מרפה ממני‪".‬‬
 ‫בס"ד‬

‫דה הומניזציה – איבוד צלם אנוש‬

‫הספר מגולל מספר רב של מקרים המהווים ניתוק מוחלט מהאנושיות והמוסר שאנו מכירים‪.‬‬
‫או כמו שאלי תיאר זאת "אנחנו היינו כמו שרצים‪ ,‬כמו זבובים‪ ,‬כמו רמשים"‪( .‬הרחבה על‬
‫המוסר ומשמעות התיאורים הללו ראה בפרק אתיקה) ההתעסקות בנפרק זה היא בסיס‬
‫חובה לשורש ההבנה של הנושא שבחרנו‪ .‬נציג דוגמאות שיעמיקו בסיפור ויהוו דוגמה נוספת‬
‫המעמיקה בהבנתנו על המתרחש בשואה‪ .‬בנוסף כך השתלשלות המקרים תיהיה בהירה‬
‫יותר‪.‬‬
‫הדה הומניזציה הייתה מרכיב מרכזי ונצרך בפתרון הסופי‪ .‬היא אחד מהגורמים שאיפשר‬
‫לגרמנים לנתק את ריגשותייהם ממעשייהם במחשבה שהם פוגעים בבהמות ולא באדם (דבר‬
‫שהוא "קל" יותר) זאת ועוד גרם ליהודים להגיע לנקודות קיצון ש"עזרו" לגרמנים להרוג כמה‬
‫שיותר אנשים לא מועילים‪ .‬לאורך כל הספר מתבטאת הנוסחה הזו‪ .‬בתחילה כשהם מובילים‬
‫בקרון בהמות‪ ,‬אלי מתאר את המחנק‪ ,‬השיגעון הצרחות והזעקות שאוזניו לא יכלו לשאת‪.‬‬
‫החיילים הגרמנים שכינו אותם "חזירים מלוכלכים" והיחס – או יותר נכון‪ ,‬אי יחס‪ .‬שליווה‬
‫אותם לאורך כל שאותם במחנה ההשמדה‪" .‬שכחתי שבני אדם ישנים על מצעים" – בושה‬
‫בלתי נתפסת שהיהודים התרגלו אלייה‪ .‬הרגע בו אביו חשבת שימות והירושה העלובה‬
‫שהותיר לאלי והיא כפית ומברג‪ ,‬כי לא היה לו יותר‪ .‬הצורה ההמונית בה נרצחו בכל עת‪.‬‬
‫אכילת בשר חי ואף גרוע מזה‪ .‬מושא ללעג ובדיחה בעניי הגרמנים הזורקים פרוסת לחם‬
‫שאלייה שעטו כולם כחיות‪ .‬לא בגדים ולא אוכל ראוי לאדם ‪ -‬את השלג הם אכלו‪ .‬מגורים‬
‫בצריפים מזוהמים ומלכלים בהם הביוב זורם‪ .‬כל אלו מתיאוריו של אלי הגורמים לקורא‬
‫להשתומם‪ ,‬איך חיו כך בני אדם? תיאורים אלו עוזרים לקורא להבין איך ייתכן מצב מוסרי כל‬
‫כך שפל בו כולם במצב יצרי וטבעי של הישרדות אישיץ‪ .‬אין אח אבא או אמא‪ .‬יש הישרדות‪.‬‬
‫יש רעב‪ .‬איך שורדים לעוד כמה רגעים‪ .‬מתוך בלבול וחלישות מוחלטת‪ .‬מתוך שכחה מי‬
‫בכלל נמצא בתוך הגוף שכבר חדל מלהרגיש (עוד אחד מתיאוריו של אלי)‪ .‬מעבר לספר זה‪,‬‬
‫מתאר אלי בראיונות ובספרם נוספים איך משפיע איבוד אנושיות שכזה על החיים עצמם‪ .‬מה‬
‫קורה לאדם‪ ,‬שחדל מלהיות אדם‪" .‬אתה אתה ואתה‪ ,‬הצביעו עלינו כיאלו בחרו בהמות או‬
‫סחורה"‪ .‬אלי מספר על תחושת הריקונות ברגעים הללו‪ .‬על חוסר היכולת לחשוב בבהירות‪.‬‬
‫או לחשוב שאתה מישהו‪ ,‬והשקיעה ליגיון עמוק הגרם לו לתהות שמא מעולם לא היה בו‬
‫מעבר ליצור ביולוגי מסכן הזקוק לצרכיו כדי לשרוד – ואם כך‪ ,‬הרי היכן הבעיה לרמוס את‬
‫האחר? במילא חייו שלו אינם שווים דבר‪.‬‬
‫שאיבת החיים מנפשו של האדם גרמה להם פשוט לא לירוא מהמוות‪ .‬הם לא חששו למות‬
‫אבל עשו הכל כדי לשרוד – דבר המתבטא גם ביחסים הבין אישיים‪ .‬במהלך הספר הקאפו‬
‫"החליט" להלקות את אלי על שראה אותו (את ראש הקאפו) עם אישה גרמנייה‪ .‬עשרים‬
‫וחמש‪ .‬עשרים וחמש מילקות ואילו הדבר הראשון שעוחה באשו של אלי לאחר שחזר להכרה‬
‫הוא שבוודאי אביו סבל מלראות את המחזה הרבה יותר‪ .‬זאת אחת מהנקודות המטילה אור‬
‫שונה‪ .‬שאולי זה לא הכל וגם ברכגע שזה נשארה בו נקודה אנושית‪ .‬שחושת בכאב על אבא‬
‫הצופה בבנו מוכה‪ .‬נקודות כאלו‪ ,‬של מאבק על שמירת צלם אנוש אינן נדירות ועל אף‬
‫ההשחתה האנושית הקשה המובעת בספר אלי מתאר גם אותם‪ .‬את היכולת שעוד נותרה בו‬
‫להבדיל בין טוב לרע‪ .‬מהלך זה מתבטא רבות ביחסים בינו לבין אביו ורגע השיא הוא כשאלי‬
‫נותן לו מהמנה שלו‪ .‬דבר שבאותה סיטואציה היה נחשב כבלתי אפשרי – עם רעב יום יומי‪,‬‬
‫יצר הישרדותי ואגואיסטי‪ ,‬הצליח אלי לחשוב על האחר‪ .‬במלחמה שבה יש רק אותי‪ ,‬מצא‬
‫אלי נקודה לתת‪ .‬אף על פי שממנו רק נלקח‪ .‬נלקחה‪ .‬האנושיות‪ .‬החיות‪ .‬והאמונה שבליבו‪.‬‬
 ‫בס"ד‬

‫אתיקה שהתנפצה לרסיסים‬

‫אלי הנודע כפילוסוף עוסק בשאלות מהותיות רבות בספרו‪ .‬ואחת מהן המתחברת לנושא‬
‫שבחרנו היא מיהו אדם ומי אותה צלם אנוש אבודה שכולם מדברים עלייה (ראה פרק קודם)‪.‬‬
‫בתיאורי קורעי לב אלי מעביר בסיפרו שאם נראה לנו כי באדם מוטבעים חוקי מוסר בסיסיים‪.‬‬
‫שטבועים בנו אינסטינקטיים טבעיים המורים מה אסור ומה מותר‪ .‬אז הרי שבשואה נפרצו כל‬
‫הגבולות‪ .‬הגיע האדם למדרגה השפלה ביותר‪ .‬כפי שהוא מתאר‪ ,‬לנקודה בה דבר אינו‬
‫מעניין‪ ,‬מלבד מעט אוכל‪ .‬לא חיים‪ .‬לא טוב או רע‪ .‬זה לא משנה מה‪ .‬רק שיהיה משהו לאכול‪.‬‬
‫"משוטטים במחסן בתקווה למצוא פת לחם שכוחה" ‪" ,‬אנשים התסערו זה על זה‪ ,‬קראו זה‬
‫את זה‪ ,‬נשכו ככלבי‪-‬ציד שהותרו מרצועתם ושנאת החיה בעיניהם – למען חתיכת לחם‬
‫מלוכלכת" אלו רק מעט מין התיאורים הממחשים את ההדחקה הצידה של כבוד בין אדם‬
‫לחברו‪ ,‬שנראה בסיסי ומובן מאליו‪ .‬שנראה טמון עמוק בנפשו של כל אחד מאיתנו שהוא‬
‫פשוט שם מבלי שנתאמץ‪ .‬דרך ספרו אלי זועק לא‪ .‬זה לא מובן מאליו‪ .‬בקריאה ועיון‬
‫ממאמריו הוא מעלה כי הנפש הבהמית (כך הוא מגדיר זאת – את החייתיות הטבעית‬
‫שבאדם) פרצה בשואה והתגלתה לאין ערוך‪ .‬ערערה את היסודות הבסיסים בין אדם לעצמו‪,‬‬
‫לחברו או לאמונתו‪.‬‬
‫ניתוחו של אלי לליקחת היכולות לשפוט בין טוב לרע בין מותר לאסור מתוארת בשלבבים‬
‫מתחילת הדרך ועד סופו‪ .‬מהרגע בו נלקחו ונפרדו ועד הרגע שהביט בעצמו במראה‪ .‬את על‬
‫אותם רגעי שברון בחרנו לתאר מנקודת מבטו‪ ,‬בגוף שני‪.‬‬
‫בשבריר שנייה נעלמו הורינו‪ ,‬נשותינו‪ ,‬בנינו‪ .‬כמעט איש לא הספיק להיפרד מהם לשלום‪.‬‬
‫הבחנו בהם‪ ,‬זמן‪-‬מה‪ ,‬גוש אפל בקצה השני של הרציף; ובהעלם אחד נעלמו מעינינו‪.‬‬
‫לפתע הופיעו לאור הפנסים שתי קבוצות של יצורים מוזרים‪ .‬צעדו בשלשות במין צעד כושל‪,‬‬
‫משונה‪ :‬ראשם מתנודד וידיהם צמודות לגוף‪ ,‬על ראשם כובע מצחיק‪ ,‬לבושים בסרבל פסים‬
‫ארוך‪ .‬למרות אפלת הלילה אפשר היה להבחין ממרחק רב למדי שבגדיהם קרועים‬
‫ומלוכלכים‪ .‬הם עברו במעגל רחב שלא להתקרב אלינו‪ .‬בלי להשמיע הגה התחילו לשאת את‬
‫המטענים‪ .‬עלו וירדו מן הקרונות הריקים‪.‬‬
‫הסתכלנו איש ברעהו בלא אומר‪ .‬הכל היה לא מובן ומטורף; ועם זאת דבר אחד הבנו‪:‬‬
‫לכאלה נהפוך גם אנחנו‪ .‬מחר גם אנחנו נראה כך‪.‬‬
‫עד התחתית הגענו‪ ,‬לשפל המדרגה‪ ,‬למטה מזה אי‪-‬אפשר לרדת‪ .‬לא נותר לנו דבר‪ :‬לקחו‬
‫את הבגדים‪ ,‬את הנעליים‪ ,‬ואף את שערותינו לא הותירו לנו‪ .‬אם נדבר לא יקשיבו לדברינו‪,‬‬
‫ואם יקשיבו לא יבינו‪ .‬עוד מעט גם את שמותינו יטלו‪ .‬אם בכל זאת נרצה לשמור עליהם‪ ,‬יהיה‬
‫עלינו לאזור את כל כוחותינו כדי שישרוד דבר מה מאתנו‪ .‬דבר ממה שהיינו‪.‬‬
‫אני יודע שלא בנקל ניתן להבין את דברי‪ ,‬וטוב שכך הוא‪ .‬ינסה נא‪ ,‬אפוא‪ ,‬כל אחד להרהר מה‬
‫ערכם של הרגלי היום‪-‬יום הקטנים של כל אדם וכמה משמעות יש להם‪ :‬לחפצים רבים שיש‬
‫אפילו בידי פושט‪-‬יד עני שבקרן רחוב‪ :‬ממחטה‪ ,‬מכתב ישן‪ ,‬תמונה של אדם יקר‪ .‬דברים מעין‬
‫אלה הם חלק מישותנו כמעט כמו איבר מאיברי גופנו‪.‬‬
‫…עתה שוו בנפשכם אדם שניטלו ממנו ביתו‪ ,‬הרגליו‪ ,‬בגדיו‪ ,‬הורחק מיקיריו‪ ,‬הכל‪ ,‬כל מה‬
‫שהיה לו‪ :‬אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה‪ ,‬לא נותר לו דבר‪ ,‬הוא אומלל וחסר אונים‪ :‬לא‬
‫נותר לו כבוד עצמי‪ :‬הוא לא יכול עוד להבחין בין טוב לרע‪ .‬מי שניטל ממנו הכל בהינף יד‪ ,‬גם‬
‫אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה‪.‬‬
‫בלילה הראשון באושוויץ ישנו במיטות שהיו ערוכות שורה על גבי שורה‪ .‬בכל שורה (שרחבה‬
‫היה שניים עד שניים וחצי מטרים) היו שוכבים תשעה אנשים‪ ,‬ממש על הקרשים‪ .‬שתי‬
‫שמיכות היו משותפות לכל תשעה אנשים‪ .‬יכולנו‪ ,‬כמובן‪ ,‬לשכב על הצד‪ ,‬צמודים ודחוקים‬
 ‫בס"ד‬

‫זה לזה‪ ,‬ויתרון מה היה בצורת שכיבה זו בגלל הקור העז‪ .‬אסור היה להעלות נעליים על‬
‫המשכבים‪ ,‬בכל זאת השתמשו בהן אחדים מאתנו בסתר כדי להניחן ככרים למראשותיהם‪,‬‬
‫למרות העובדה שהיו מזוהמות בבוץ‪ .‬אחרת היה ראשך צריך להיות מונח על עיקולה של‬
‫זרועך‪ ,‬שכמעט נעקרה מפרקה‪ .‬ואף על פי כן חטפתך שינה והביאה כמה שעות של שכחה‬
‫והקלה ממכאוב‪.‬‬
‫הגשם מרטיבנו עד לשד עצמותינו ‪ .‬עלי להיזהר שלא לזוז‪ ,‬ובעיקר שלא לעשות תנועות‬
‫חדשות‪ ,‬שחלק נוסף של גופי לא יגע ללא צורך בבגדים ספוגי‪-‬המים‪ ,‬הקרים כקרח‪.‬‬
‫מזל שהיום לא נושבת רוח‪ .‬מוזר‪ :‬משום מה אתה תמיד חושב שהנך בר‪-‬מזל; שנסיבות‬
‫כלשהן‪ ,‬ולו גם פעוטות ערך ביותר‪ ,‬מחזיקות אותך‪ ,‬מונעות ממך לשקוע בתהום היאוש‬
‫ומאפשרות לך להמשיך לחיות; יורד גשם אבל לפחות לא נושבת רוח; או שיורד גשם וגם‬
‫נושבת רוח‪ ,‬אבל אתה יודע שהיום תורך לקבל תוספת מרק ואז אתה אוזר כוח להחזיק‬
‫מעמד עד לערב; או שיורד גשם‪ ,‬נושבת רוח והרעב מציק לך כרגיל‪ ,‬אבל הנה עולה בדעתך‬
‫שאם יגיעו מים עד נפש‪ ,‬שאם באמת לא תוכל להחזיק עוד מעמד בשום אופן‪ ,‬ואם באמת‬
‫תרצה בדבר‪ ,‬בכל רגע תוכל לרוץ אל הגדר החשמלית או להשליך את עצמך על פסי הרכבת‬
‫מתחת לקטר; ואז לא יציק לך עוד הגשם‪.‬‬
‫מעבר לאיבוד החיות והתקווה‪ ,‬המצב האנושי היה כה ירוד שתהו לעצמם‪ ,‬שמירת הכבוד‬
‫האנושי לשם מה? – הקטע הבא נלקחת מתוך יצירה נוספת "הזהו האדם" ‪ ,‬וערכנו בו מעט‬
‫שיתאים לטקטסט ולרעיון הפרק‬
‫עלי להתוודות‪ :‬לאחר שבוע של שהייה במחנה כבר אינני חש שאני חייב להתרחץ‪ .‬אני‬
‫מסתובב אנה ואנה ליד הכיורים ונתקל בשטיינלאוף‪ ,‬חברי בן החמישים‪ .‬חצי גופו עירום‪,‬‬
‫עומד ומשפשף במרץ רב את צווארו ואת כתפיו‪ ,‬כמעט אינו מנקה דבר שכן אין לו סבון‪.‬‬
‫שטיינלאוף רואה אותי‪ ,‬מברך לשלום‪ ,‬ושואל בחומרה מדוע אינני מתרחץ‪ .‬ולמה עלי‬
‫להתרחץ? האם ארגיש טוב יותר מכפי שאני מרגיש כעת? האם אמצא חן בעיני מישהו?‬
‫האחיה יום אחד יותר או אפילו רק שעה יותר‪ ,‬אם אתרחץ? אדרבא‪ ,‬מן הסתם אחיה פחות‪,‬‬
‫משום שהרחצה דורשת מאמץ‪ ,‬בזבוז של כוח וחום‪ .‬האינו יודע שטיינלאוף שאחרי חצי שעה‬
‫של פריקת שקי פחם כל הבדל ביני לבינו יהיה כלא היה? ככל שאני מרבה לחשוב כך נדמה‬
‫לי יותר ויותר שלרחוץ את הפנים במצבנו הוא מעשה תפל ואפילו קל דעת‪ :‬הרגל מכני‪ ,‬או‬
‫גרוע מזה‪ ,‬חזרה עגומה על טקס שאבד עליו הכלח‪ .‬נמות כולנו‪ ,‬כולנו עומדים למות‪ :‬אם‬
‫נותרו לי חמש דקות בין ההשכמה ליציאה לעבודה‪ ,‬אני רוצה להקדיש אותן למשהו אחר‪:‬‬
‫להתבודד‪ ,‬להרהר‪ ,‬להתבונן בשמים ולחשוב שאולי אני רואה אותם בפעם האחרונה; סתם‬
‫להרגיש כמה דקות שאני חי; או אפילו ליהנות ממותרות של חמש דקות בטלה‪.‬‬
‫אבל שטיינלאוף גוער בי‪ .‬הוא סיים את הרחצה‪ ,‬מתנגב במעיל שקודם אחז בין ברכיו‬
‫ושעוד מעט ילבש‪ .‬מלמד אותי שיעור ראוי לשמו‪.‬‬
‫דווקא משום שהמחנה הוא מכונה משומנת היטב‪ ,‬שתכליתה להפוך אותנו לבהמות‪ ,‬אסור‬
‫לנו להפוך לבהמות‪ .‬גם במקום הזה אפשר להישאר בחיים‪ ,‬ולכן צריך לרצות להישאר בחיים‪:‬‬
‫כדי לספר לאחרים‪ ,‬כדי להעיד‪ .‬וכדי לחיות חייבים להציל לפחות את השלד‪ ,‬לשמור על צלם‬
‫אנוש‪ .‬ודאי אנחנו עבדים‪ ,‬חסרי זכויות‪ ,‬ניתן להעליבנו ולהשפילנו‪ ,‬נידונים למוות בטוח‪ .‬אבל‬
‫דבר אחד בלבד נותר לנו לעשות ואנו חייבים בכל כוחנו לנסות לעשותו‪ ,‬משום שזה הדבר‬
‫היחיד והאחרון שנשאר לנו‪ :‬אנו יכולים שלא להסכים למעשיהם‪ .‬ולכן‪ ,‬ללא צל של ספק‪ ,‬הננו‬
‫מצווים לשטוף את הפנים‪ ,‬בלי סבון‪ ,‬במים המטונפים‪ ,‬ולהתנגב במעיל‪ .‬חייבים למשוח‬
‫משחה שחורה על הנעליים‪ ,‬לא משום שכך קובע התקנון‪ ,‬אלא כדי לשמור על כבודנו ועל‬
‫הנקיון‪ .‬חייבים ללכת בקומה זקופה‪ ,‬באון‪ ,‬לא כדי להישמע לכללי המשמעת הפרוסית‪ ,‬אלא‬
‫כדי להישאר בחיים‪ ,‬שלא להתחיל למות‪.‬‬
 ‫בס"ד‬

‫ללקיחת הזהות ונתינת הבושה יש מרכיב נוסף והוא האמונה בשואה‪ .‬אמונה כשלעצמה היא‬
‫מאד אנושית ואלי שבא מבית חסידי תהה רבות בדרכו על אמונתו‪ ,‬אחת התהיות ולה נקודת‬
‫מפגש מופלאה עם נושאינו היא השאלה האם לצום בכיפור‪ .‬בעוד הנאצים עשו בכוונה‬
‫כמתואר בצורה עמוקה בקטע הבא –‬
‫וכשהגיע יום‪-‬הכיפורים‪ ,‬הוצאו כל היהודים אל כיכר נרחבה של חולות ורוח‪ .‬עמדו היהודים‬
‫שורות‪-‬שורות מדמדומי‪-‬השחר עד שעה מאוחרת אחרי‪-‬הצהריים; ולבסוף הביאו להם מרק‬
‫של בשר‪-‬גזר‪-‬ותפוחי אדמה‪ ,‬כה חם וכה מעלה‪-‬ריח‪ ,‬שאנשי המחנה לא ראו כמותו זה שנים;‬
‫לכל אחד ואחד מלוא‪-‬הכף לתוך ספל‪-‬הפח‪ ,‬כאוות נפשו‪.‬‬
‫והריח הנפלא של בשר‪-‬גזר‪-‬ותפוחי אדמה כה גירה את אנשי‪-‬המחנה העייפים‪ ,‬הקפואים‬
‫והרעבים זה שנים‪ ,‬וכה כבש אותם‪ ,‬עד שקשה היה לעמוד בניסיון; עודדו האנשים זה את זה;‬
‫לכבוש את היצר; לא להתפתות; להראות לעין כל‪ ,‬כי גם ברעב‪-‬המחנה לא מכרו את‬
‫יום‪-‬קדושתם; והיו אחדים בין הנחשלים ותשושי‪-‬הכוחות‪ ,‬שלא עמד בם רצונם‪ ,‬ונכבשו לריח‬
‫המשכר שלא ידעו דוגמתו‪ ,‬כבשו עיניהם בקרקע ואכלו; וכל יתר האסירים וביניהם גם אנשים‬
‫שלא היו צמים עד כה ביום הכיפורים‪ ,‬לא נכנעו צמו ועמדו על רגליהם עד צאת‪-‬הכוכבים;‬
‫והריח המסית נודף‪ ,‬מיתמר ועולה‪.‬‬
‫קטע זה מתאר ניצחון‪ .‬ניצחון כנגד כל חוקי ההיגיון‪ .‬מסירות נפש של יהודיים גם לא כל כך‬
‫דתיים‪ .‬והוכחה לאדם שמעבר לאותם יצריים טבעיים‪.‬‬
 ‫בס"ד‬

‫לאחר שדנו‬