‫ספר שלישי בסדרת מכשירי התופת‬

‫פריקוול לסדרת רבי־המכר בני הנפילים‬

‫מאנגלית‪ :‬אינגה מיכאלי‬

 ‫‪Cassandra Clare‬‬
‫‪Clockwork Princess‬‬

‫‪Copyright © 2013 by Cassandra Claire, LLC‬‬

‫‪All rights reserved‬‬

‫כל הזכויות שמורות © ‪2020‬‬

‫גרף הוצאה לאור‬
‫ת‪.‬ד‪ 65010 .‬תל־אביב ‪61650‬‬
‫טל‪ 077-07801650 .‬פקס‪03-7600636 .‬‬
‫‪graff.publishing@gmail.com‬‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט‬
‫בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר — כל חלק שהוא מן החומר‬
‫שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור‬
‫בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬

‫תרגום‪ :‬אינגה מיכאלי‬

‫עורך ראשי‪ :‬רני גרף‬

‫עריכה לשונית‪ :‬אמירה נבו בנימיני‬
‫עיצוב עטיפה‪ :‬אמרי זרטל‬

‫דאנאקוד ‪676-68‬‬
‫נדפס בישראל ‪Printed in Israel 2020‬‬

‫הפקת גרסה דיגיטלית‪ :‬גטבוקס‬

‫מוקדש למשפחת לואיס‪:‬‬
‫מלאני‪ ,‬ג'ונתן והלן‬
 ‫שׁוֹרר אוֹחֵז הַ נֵּבֶ ל‬ ‫הַ מְּ ֵ‬
‫שׁוֹרר בְּ צֶ דֶ ק וֶאֱ מֶ ת‪:‬‬
‫ֵ‬
‫אָ דָ ם מֵ אֶ תְ מוֹלוֹ הַ מֵּ ת‬
‫שֶל אֶ בֶ ן‪.‬‬ ‫מַ מְ ִריא כְּ מִ סֻּ לָּ ם ׁ‬
‫– אלפרד‪ ,‬לורד טניסון‪" ,‬לזכר אה״ה"‬

‫מאנגלית‪ :‬מרים יחיאל־וקס‪ .‬אור יהודה‪ :‬כנרת זמורה ביתן‪ ,2011 ,‬פרק ‪) 13‬עמ׳‬
‫‪.(157‬‬
 ‫פתח דבר‬
‫יורק‪1847 ,‬‬
‫"אני מפחדת‪ ",‬אמרה הילדה הקטנה שישבה על מיטתה‪" .‬סבא‪ ,‬אתה יכול להישאר איתי?"‬
‫אֶלוּסיוּס סטארקוות'ר השמיע כחכוח של קוצר רוח שעלה ממעמקי גרונו‪ ,‬אך תוך כדי כך‬
‫קירב כיסא אל המיטה והתיישב‪ .‬הכחכוח היה ספק־רציני ספק־מעושה ממילא‪ ,‬כי הוא היה‬
‫מרוצה מכך שנכדתו בוטחת בו בכל לבה‪ ,‬מכך שאיש מלבדו אינו יכול לנסוך בה שלווה‬
‫בדרך כלל‪ .‬התנהגותו המחוספסת מעולם לא הטרידה אותה‪ ,‬למרות נפשה הרכה‪.‬‬
‫"אין לך ממה לפחד‪ ,‬אדל‪ ",‬אמר לה‪" .‬עוד תראי‪".‬‬
‫היא הביטה בו בעיניים גדולות‪ .‬את טקס ההטבעה הראשונה היה נהוג לקיים באחד‬
‫מהמרחבים הפתוחים של מכון יורק‪ ,‬ואולם בשל עצביה הרופפים ובריאותה הלקויה של אדל‪,‬‬
‫הוסכם מראש לבצע את הטקס בחדר השינה המוכר‪ ,‬שבו הרגישה בטוחה‪ .‬היא ישבה על קצה‬
‫המיטה‪ ,‬וגבה ישר כמו סרגל‪ .‬שמלת הטקס שלה הייתה אדומה‪ ,‬וסרט אדום אסף את שערה‬
‫הדק והבהיר‪ .‬עיניה נראו ענקיות בפניה הצנומות‪ ,‬וזרועותיה דקיקות ככפיסים‪ .‬כל כולה‬
‫נראתה שבירה כמו ספל חרסינה‪.‬‬
‫"האחים השתקנים‪ ",‬אמרה‪" .‬מה הם יעשו לי?"‬
‫"תני לי את זרועך‪ ",‬ביקש‪ ,‬והיא הושיטה לו את זרועה הימנית באמון מלא‪ .‬הוא הפך אותה‬
‫והביט בוורידים התכולים שבלטו מתחת לעורה החיוור‪" .‬הם ישתמשו באסטלה – את יודעת‬
‫מה זאת אסטלה – כדי להטביע בך סימן‪ .‬בדרך כלל הם מתחילים עם רוּנת ההארה‪ ,‬את כבר‬
‫מכירה אותה מהלימודים‪ ,‬אך במקרה שלך הם יתחילו עם רוּנת הכוח‪".‬‬
‫"בגלל שאני חלשה‪".‬‬
‫"כדי לבנות את החוסן הגופני שלך‪".‬‬
‫"כמו מרק בקר‪ ".‬אדל עיקמה את אפה‪.‬‬
‫הוא צחק‪" .‬אני מקווה שזה לא יהיה גרוע עד כדי כך‪ .‬את תרגישי צריבה‪ ,‬אבל את חייבת‬
‫להיות אמיצה ולא לצעוק‪ ,‬כי ציידי צללים לא צועקים מכאב‪ .‬בתוך זמן קצר זה כבר לא‬
‫יצרוב‪ ,‬ואת תרגישי חזקה הרבה יותר‪ .‬זה יהיה סוף הטקס‪ ,‬ואז נרד למטה ונאכל עוגות גלידה‬
‫כדי לחגוג את האירוע‪".‬‬
‫אדל בעטה ברגליה‪" .‬ונעשה מסיבה!"‬
‫"בדיוק‪ ,‬נעשה מסיבה‪ .‬ויהיו גם מתנות‪ ".‬הוא טפח בידו על כיסו‪ ,‬שבו החביא קופסה קטנה‪,‬‬
‫עטופה בנייר עדין כחול‪ ,‬ובתוכה טבעת משפחתית קטנה עוד יותר‪" .‬כבר יש לי פה אחת‬
‫בשבילך‪ .‬ותקבלי אותה מיד בתום טקס ההטבעה‪".‬‬
‫"אף פעם לא עשו לי מסיבה‪".‬‬
‫"זה משום שאת הופכת להיות ציידת צללים‪ ",‬הסביר לה אֶלוּסיוּס‪" .‬את יודעת למה זה‬
‫חשוב‪ ,‬נכון? הסימן הראשון שלך מעיד על כך שאת מבני הנפילים‪ ,‬כמוני‪ ,‬וכמו אימא ואבא‬
‫שלך‪ .‬זה אומר שאת שייכת למסדר‪ .‬שאת חלק ממשפחת הלוחמים שלנו‪ .‬שאת שונה וטובה‬
‫יותר מכל האחרים‪".‬‬
‫"טובה יותר מכל האחרים‪ ",‬חזרה ואמרה לאטה‪ ,‬רגע לפני שהדלת נפתחה ושני אחים‬
‫שתקנים נכנסו לחדר השינה שלה‪ .‬אֶלוּסיוּס הבחין בזיק של פחד בעיניה של אדל‪ .‬היא משכה‬
‫את זרועה לאחור‪ .‬הוא הזעיף פנים – הוא לא אהב לראות פחד בצאצאיו‪ ,‬גם אם לא היה יכול‬
‫להכחיש שהאחים אכן נראו מאיימים‪ ,‬הן בשל שתיקתם והן משום הילוכם המשונה‪ ,‬כאילו‬
‫ריחפו מעל הקרקע‪ .‬הם קרבו אל מיטתה של אדל‪ ,‬ואז הדלת נפתחה שוב והוריה של אדל‬
‫נכנסו לחדר‪ :‬אביה‪ ,‬בנו של אלוסיוס‪ ,‬עטה אִצטלה בצבע ארגמן; אשתו לבשה שמלה אדומה‬
‫תפוחה מתחת למותנייה‪ ,‬ומשרשרת הזהב שלצווארה השתלשלה הרוּנָה אֶ נקֶלי‪ .‬השניים חייכו‬
‫אל בתם‪ ,‬וזו השיבה להם חיוך רועד‪ ,‬אף שצמד האחים השתקנים כבר ניצבו משני צדיה‪.‬‬
‫אדל לוסינדה סטארקוות'ר‪ .‬היה זה קולו של האח השתקן הראשון‪ ,‬האח קימוֹן‪ .‬הגעת לגיל‬
‫בגרות‪ .‬הגיעה העת להטביע בך את הראשון מבין סימניו של המלאך‪ .‬האם את מודעת לכבוד‬
‫העצום שנפל בחלקך‪ ,‬והאם תעשי כל שביכולתך כדי להיות ראויה לו?‬
‫אדל הנהנה בצייתנות‪" .‬כן‪".‬‬
‫והאם את מקבלת את סימניו של המלאך‪ ,‬שיוטבעו בגופך לעד‪ ,‬כעדות לברית שלך עם המלאך‬
‫ולחובתך הקדושה כלפי העולם?‬
‫היא שבה והנהנה בצייתנות‪ .‬לבו של אלוסיוס נמלא גאווה‪" .‬אני מקבלת אותם‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬הבה נתחיל‪ .‬אסטלה הבהיקה פתאום‪ ,‬כשהופיעה בידו הלבנה הארוכה של האח‬
‫השתקן‪ .‬הוא נטל את זרועה הרועדת של אדל‪ ,‬הצמיד את קצה האסטלה אל עורה והחל‬
‫לצייר‪.‬‬
‫קווים שחורים הסתחררו החוצה מהקצה החד‪ ,‬ואדל בהתה בפליאה בסמל הכוח שהחל‬
‫לרקום צורה על העור החיוור של פְּנים זרועה‪ ,‬תבנית עדינה של קווים שחצו זה את זה שתי‬
‫וערב‪ ,‬שנמתחו מעל ורידיה ועטפו את זרועה‪ .‬גופה היה מאובן‪ ,‬ושיניה הקטנות נגסו בשפתה‬
‫העליונה‪ .‬היא נשאה את מבטה אל אלוסיוס‪ ,‬שהזדעזע עמוקות לנוכח מה שראה בעיניה‪.‬‬
‫כאב‪ .‬זה היה נורמלי בהחלט לחוש מעט כאב בטקס ההטבעה‪ ,‬אך בעיניה של אדל הוא ראה‬
‫ייסורי תופת‪.‬‬
‫אלוסיוס הזדקף באחת‪ ,‬והכיסא שבו ישב החליק ועף לאחור‪" .‬עצרו!" צעק‪ ,‬אלא שכבר‬
‫היה מאוחר מדי‪ .‬הרוּנָה הושלמה‪ .‬האח השקט נסוג לאחור ופער את עיניו בתדהמה‪ .‬דם הופיע‬
‫על האסטלה‪ .‬אדל שעתה לדברי האזהרה של סבה שאסר עליה לצעוק‪ ,‬ורק ייבבה חרישית –‬
‫לפחות עד שעורה הפצוע והמדמם החל להתקלף מעל לבשרה‪ ,‬ואז להשחיר ולבעור מתחת‬
‫לרוּנָה כאילו עלה באש; כי אז כבר לא עמדה בכאב‪ ,‬העיפה את ראשה לאחור וצרחה‪...‬‬
‫וצרחה‪...‬‬
 ‫לונדון‪1873 ,‬‬
‫"ויל?" שרלוט פיירצ'יילד פתחה אט־אט את דלת חדר האימונים של המכון‪" .‬ויל‪ ,‬אתה‬
‫פה?"‬
‫נהמה קלושה קידמה את פניה בתגובה‪ .‬הדלת נפתחה לרווחה וחשפה את החדר רחב־הידיים‬
‫וגבה־התקרה‪ .‬שרלוט עצמה התאמנה כאן כל חייה והכירה היטב כל פגם ברצפת העץ‪ ,‬כל‬
‫מטרה עתיקה שצוירה על הקיר הצפוני‪ ,‬כל זגוגית בחלונות הסבכה העתיקים כל כך‪,‬‬
‫שבבסיסם היו עבים יותר מאשר בחלקם העליון‪ .‬במרכז החדר עמד ויל הרונדייל‪ ,‬ובידו‬
‫הימנית הוא החזיק סכין‪.‬‬
‫הוא הפנה את ראשו אל שרלוט‪ ,‬והיא שוב חשבה לעצמה איזה ילד משונה הוא – אף שבגיל‬
‫שתים־עשרה הוא כבר בקושי נחשב ילד‪ .‬הוא היה נער יפה תואר‪ ,‬עם רעמה סמיכה של שיער‬
‫כהה‪ ,‬גלי מעט באזור הצוואר‪ ,‬וכעת גם רטוב מזיעה ודבוק אל מצחו‪ .‬כשהגיע לראשונה‬
‫למכון‪ ,‬היה עורו שזוף עמוקות מהאוויר ומהשמש באזור הכפר‪ ,‬אך שישה חודשים של חיים‬
‫בעיר זיככו את עורו והבליטו עוד יותר את האדמומיות שהתפשטה כעת על לחייו‪ .‬עיניו היו‬
‫כחולות וזוהרות להפליא‪ .‬בבוא היום הוא יהיה גם גבר נאה‪ ,‬אם רק יעשה משהו בנוגע לזעף‬
‫המתמיד שעיווה את פניו‪.‬‬
‫"מה הבעיה‪ ,‬שרלוט?" התפרץ לעברה‪.‬‬
‫הוא עדיין דיבר במבטא וולשי קל‪ ,‬וגלגול התנועות על לשונו היה מהלך קסם על שומעיו‬
‫אלמלא היה קולו כה חמוץ‪ .‬הוא מחה את מצחו בשרוולו כשזו תחבה את ראשה בדלת‪ ,‬ואז‬
‫השתהתה‪" .‬אני מחפשת אותך שעות‪ ",‬אמרה לו בקשיחות מסוימת‪ ,‬אף שלקשיחות לא הייתה‬
‫שום השפעה על ויל‪ .‬בעצם‪ ,‬לשום דבר לא הייתה השפעה על ויל כשמצב רוחו היה עכור‪,‬‬
‫ונדמה שהוא תמיד היה כזה‪" .‬אתה לא זוכר מה אמרתי לך אתמול על קבלת הפנים לדייר‬
‫חדש שמגיע היום למכון?"‬
‫"בטח שאני זוכר‪ ".‬ויל השליך את הסכין‪ .‬היא ננעצה בקיר מעט מחוץ לעיגול המטרה‪ ,‬מה‬
‫שהעמיק את הזעף על פניו‪" .‬פשוט לא אכפת לי‪".‬‬
‫הנער שעמד מאחורי שרלוט השמיע קול חנוק‪ .‬הוא צוחק‪ ,‬הייתה המחשבה הראשונה‬
‫שעלתה במוחה‪ ,‬אלא שזה נשמע לה בלתי אפשרי‪ .‬הזהירו אותה מראש כי הנער שאמור‬
‫להגיע משנגחאי איננו בקו הבריאות‪ ,‬ובכל זאת היא נבהלה כשירד מהכרכרה‪ ,‬כשהוא חיוור‬
‫כסיד ומתנודד כמו עלה נידף ברוח‪ ,‬ושערו הכהה המתולתל מאפיר כאילו היה זקן בשנות‬
‫השמונים לחייו‪ ,‬ולא נער בן שתים־עשרה‪ .‬עיניו היו גדולות ושחורות־כסופות‪ ,‬מהפנטות‬
‫ביופיין‪ ,‬ועם זאת מטרידות למראה בפנים כה עדינות‪" .‬ויל‪ ,‬אתה תהיה מנומס‪ ",‬אמרה לו‬
‫כעת‪ ,‬ואז גררה בידו את הילד שהסתתר מאחוריה ודחפה אותו אל תוך החדר‪" .‬אל תשים לב‬
‫לוויל; הוא סתם במצב רוח רע‪ .‬ויל הרונדייל‪ ,‬הרשה לי להציג בפניך את ג'יימס קרסטֵיירז‪,‬‬
‫מהמכון בשנגחאי‪".‬‬
‫"גֶ'ם‪ ",‬אמר הילד‪" ,‬כולם קוראים לי ג'ם‪ ".‬הוא פסע צעד נוסף קדימה אל תוך החדר‪ ,‬ועיניו‬
‫סרקו את ויל בסקרנות ידידותית‪ .‬להפתעתה של שרלוט‪ ,‬הוא דיבר בלי שמץ של מבטא‪ ,‬אבל‬
‫אביו הרי בריטי – כלומר‪ ,‬היה בריטי‪" .‬גם אתה מוזמן לקרוא לי כך‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬יופי‪ ,‬אם כולם קוראים לך ככה‪ ,‬אז אתה לא עושה לי טובה גדולה‪ ,‬נכון?" קולו של ויל‬
‫נטף ארס; יחסית לנער צעיר כל כך‪ ,‬הוא ידע להיות מבחיל ממש‪" .‬ג'יימס קרסטֵיירז‪ ,‬אתה‬
‫עוד תגלה שאם תשמור מרחק ותניח לי לנפשי‪ ,‬זה יהיה הדבר הטוב ביותר עבור שנינו‪".‬‬
‫שרלוט נאנחה בתוך תוכה‪ .‬היא קיוותה בכל לבה שהילד הזה‪ ,‬בן גילו של ויל‪ ,‬יתגלה‬
‫כתרופה הטובה ביותר לנטרול כעסו של ויל ורשעותו‪ ,‬אך כעת היה ברור לה שוויל אכן דיבר‬
‫אמת כשאמר לה שלא אכפת לו כהוא זה אם צייד צללים חדש מגיע למכון‪ .‬הוא לא רצה‬
‫חברים‪ ,‬והם לא חסרו לו‪ .‬היא לכסנה את מבטה אל ג'ם‪ ,‬ציפתה לראותו ממצמץ בהפתעה או‬
‫בכאב‪ ,‬אבל הוא חייך קלושות‪ ,‬כאילו היה ויל רק חתלתול שניסה לנשוך אותו‪" .‬לא התאמנתי‬
‫מאז שעזבתי את שנגחאי‪ ",‬אמר‪" .‬לא יזיק לי שותף חדש – מישהו להתגושש איתו‪".‬‬
‫"גם לי לא‪ ",‬השיב לו ויל‪" .‬אבל אני צריך מישהו שיעמוד בקצב שלי‪ ,‬לא יצור חולני‬
‫למראה עם רגל אחת בקבר‪ .‬אבל מי יודע‪ ,‬אולי תועיל לי בתור מטרה‪".‬‬
‫שרלוט‪ ,‬שידעה את מה שידעה על ג'יימס קרסטֵיירז – ולא שיתפה את ויל במידע הזה –‬
‫נמלאה תחושת אימה‪ .‬עם רגל אחת בקבר‪ ,‬אלוהים אדירים‪ .‬מה סיפר לה אביה? שחייו של ג'ם‬
‫תלויים בסם כלשהו‪ ,‬מעין תרופה שיכולה להאריך את שנותיו‪ ,‬אך לא להצילו‪ .‬אוי‪ ,‬ויל‪.‬‬
‫היא התכוונה לחצוץ בין שני הנערים‪ ,‬כאילו כדי לגונן על ג'ם מחצי הלעג האכזריים של ויל‬
‫שקלעו למטרה הרבה יותר מכפי שהוא עצמו ידע – אבל אז היא נעצרה‪.‬‬
‫ארשת פניו של ג'ם אפילו לא השתנתה‪" .‬כשאמרת 'עם רגל אחת בקבר‪ ',‬אם התכוונת לכך‬
‫שאני גוסס‪ ,‬אתה צודק‪ ",‬השיב לו הנער‪" .‬יש לי בערך עוד שנתיים לחיות‪ ,‬אולי שלוש אם‬
‫יתמזל מזלי‪ ,‬כך לפחות אומרים לי‪".‬‬
‫אפילו ויל התקשה להסתיר את ההלם‪ ,‬ולחייו האדימו‪" .‬אני‪"...‬‬
‫אבל ג'ם רק התקדם אל עבר המטרה שצוירה על הקיר; וכשהגיע אליה‪ ,‬הוא משך בסכין‬
‫ושלף אותה מתוך העץ‪ .‬ואז הסתובב ופנה היישר אל ויל‪ .‬אף שנראה עדין ושברירי‪ ,‬גובהם‬
‫היה כמעט זהה‪ ,‬ומבטיהם הצטלבו במרחק של סנטימטרים ספורים זה מזה‪" .‬אתה יכול‬
‫להשתמש בי בתור מטרה‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ ",‬אמר לו ג'ם כבדרך אגב‪ ,‬כאילו דיבר על‬
‫מזג האוויר‪" .‬נראה לי שאין לי ממה לחשוש‪ ,‬ממילא אתה צלף גרוע מאוד‪ ".‬הוא הסתובב‪,‬‬
‫כיוון אל המטרה והשליך את הסכין‪ .‬זו ננעצה בדיוק במרכז המטרה ונרעדה קלות‪" .‬ואולי‪"...‬‬
‫המשיך ג'ם ואמר‪ ,‬והסתובב בחזרה אל ויל‪" ,‬תרשה לי ללמד אותך‪ .‬כי אני צלף מצוין‪".‬‬
‫שרלוט לטשה בהם מבט‪ .‬בחצי השנה האחרונה היא עקבה אחרי ויל כשזה הדף מעליו‬
‫בשנאה מהולה באכזריות מושחזת את כל מי שניסה להתקרב אליו – המורים שלו‪ ,‬אביה‪,‬‬
‫ארוסהּ הנרי‪ ,‬צמד האחים לבית לייטווּד‪ .‬אלמלא היא עצמה הייתה האדם היחיד שראה אותו‬
‫בוכה אי־פעם‪ ,‬היא כנראה הייתה מאבדת תקווה מזמן ומגיעה למסקנה ששום דבר טוב לא‬
‫יצמח ממנו‪ .‬והנה הוא עמד פה והביט בג'ם קרסטיירז‪ ,‬נער כה שברירי למראה עד שנראה‬
‫כמעט עשוי מזכוכית‪ ,‬וארשת פניו הקשוחה התמוססה לאטה והפכה לספקנות‪" .‬אתה לא‬
‫באמת גוסס‪ ",‬שאל אותו ויל בנימה משונה מאוד‪" ,‬נכון?"‬
‫ג'ם הנהן‪" .‬זה מה שאומרים לי‪".‬‬
‫"אני מצטער‪ ",‬אמר ויל‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬ענה לו ג'ם חרישית‪ .‬הוא פשט את מקטורנו ושלף סכין מהחגורה שלמותניו‪" .‬אל‬
‫תהיה בנאלי כל כך‪ .‬אל תגיד שאתה מצטער‪ .‬תגיד שתתאמן איתי‪".‬‬
‫הוא הפנה את הקת אל ויל והושיט לו את הסכין‪ .‬שרלוט עצרה את נשימתה וחששה לזוז‪.‬‬
‫היה נדמה לה שהיא מתבוננת במאורע רב־חשיבות‪ ,‬אף כי לא ידעה לומר מדוע‪.‬‬
‫ויל הושיט את ידו אל הסכין‪ ,‬ועיניו לא משו מפניו של ג'ם‪ .‬אצבעותיו התחככו באצבעותיו‬
‫של הנער החדש כשנטל אותה מידו‪ .‬שרלוט חשבה לעצמה‪ ,‬זו הפעם הראשונה שאני רואה‬
‫אותו נוגע מרצונו באדם אחר‪.‬‬
‫"אני אתאמן איתך‪ ",‬אמר‪.‬‬
1
 ‫מהומה רבתי‬
‫חתונה בשני – סגולה לכושר‪,‬‬
‫בשלישי לאושר ועושר‪,‬‬
‫רביעי הוא היום הטוב בעולם‪,‬‬
‫חמישי יאה אך ורק לפחדן‪,‬‬
‫שישי עלול להוביל לאובדן‪,‬‬
‫ושבת הוא חסר המזל מכולם‪.‬‬
‫– שיר עם‬

‫"דצמבר הוא חודש ממוזל לנישואים‪ ",‬אמרה התופרת; היא דיברה בפה מלא סיכות ועשתה‬
‫זאת בקלילות מרשימה שמעידה על ניסיון רב־שנים‪" .‬כמו שאומרים‪' ,‬כשהשלג יורד בדצמבר‬
‫חזק‪ ,‬התחתנו‪ ,‬ואהבה מלבכם לא תרחק‪ "'.‬היא נעצה סיכה אחרונה בשמלה ונסוגה צעד אחד‬
‫אחורה‪" .‬שם‪ .‬מה דעתך? זה עוצב בהשראת אחד הדגמים של ווּרת' בכבודו ובעצמו‪".‬‬
‫טסה הביטה בהשתקפותה במראה שבחדר השינה שלה‪ .‬השמלה נתפרה ממשי בגוון עמוק‬
‫של זהב כמנהג ציידי הצללים‪ ,‬שהאמינו כי לבן הוא צבע היאה לאבלות ולא לכלולות‪ ,‬אף‬
‫שהמלכה ויקטוריה עצמה קבעה אופנה חדשה של נישואים בלבן‪ .‬תחרה עדינה קישטה את‬
‫מחוך השמלה ההדוק וצנחה מטה מהשרוולים‪.‬‬
‫"זה מקסים!" שרלוט מחאה כפיים ורכנה קדימה‪ .‬עיניה החומות ברקו מרוב אושר‪" .‬טסה‪,‬‬
‫הצבע הזה הולם אותך להפליא‪".‬‬
‫טסה הסתובבה מצד אל צד מול המראה‪ .‬הזהב הוסיף ללחייה את הצבע שחסר להן כל כך‪.‬‬
‫מחוך שעון החול עיצב וקימר את גופה בכל המקומות הנכונים‪ ,‬והמלאך המכני שנתלה על‬
‫צווארה ניחם אותה בתקתוקו הקצוב‪ .‬מתחתיו השתלשל תליון הירקן שג'ם נתן לה‪ .‬היא‬
‫האריכה את השרשרת כדי שתוכל לענוד את שניהם בו־זמנית‪ ,‬כי התקשתה לוותר על מי‬
‫מהשניים‪" .‬את לא חושבת שהתחרה קצת מצועצעת מדי?"‬
‫"מה פתאום?" שרלוט נשענה לאחור‪ ,‬ומבלי משים הניחה על בטנה יד מגוננת‪ .‬היא תמיד‬
‫הייתה צנומה‪ ,‬כחושה מכדי להזדקק למחוך‪ ,‬וכעת‪ ,‬משהרתה‪ ,‬העדיפה ללבוש שמלות בית‬
‫נוחות‪ ,‬שבהן נראתה כמו ציפור קטנה‪" .‬זה יום כלולותייך‪ ,‬טסה‪ .‬אין תירוץ יותר טוב מזה‬
‫לקישוטיות מצועצעת‪ .‬דמייני לעצמך‪".‬‬
‫טסה בילתה לילות רבים כשהיא נישאת על כנפי הדמיון‪ .‬היא עדיין לא ידעה היכן בדיוק‬
‫תינשא לג'ם‪ ,‬כי חברי המועצה דנו בנושא ולא הגיעו להכרעה‪ .‬אבל בכל פעם שדמיינה את‬
‫יום כלולותיה‪ ,‬זה היה בכנסייה‪ ,‬והיא צעדה במעבר‪ ,‬אולי שעונה על זרועו של הנרי‪ ,‬ולא‬
‫הפנתה את מבטה לא שמאלה ולא ימינה‪ ,‬אלא קבעה אותו בארוסה כיאה לכלה‪ .‬ג'ם לבש‬
‫אצטלה – לא מדי קרב‪ ,‬אלא מדים ייצוגיים שעוצבו במיוחד לאירוע‪ ,‬ממש כמו מדי צבא‬
‫מהודרים‪ :‬שחורים עם רצועות זהב סביב מפרקי הידיים‪ ,‬וגם רונות מוזהבות שעיטרו את‬
‫אזור הצווארון‪.‬‬
‫הוא נראה צעיר כל כך‪ .‬שניהם היו צעירים כל כך‪ .‬טסה ידעה שלא מקובל להינשא בגיל‬
‫שבע־עשרה או שמונה־עשרה‪ ,‬אלא שהם היו במרוץ נגד השעון‪.‬‬
‫שעון חייו של ג'ם‪ ,‬לפני שיסיים את הספירה לאחור‪.‬‬
‫היא הניחה את ידה על צווארה‪ ,‬חשה ברטט המוכר של המלאך המכני שלה‪ ,‬בכנפיים‬
‫שגירדו את כף ידה‪ .‬התופרת נשאה את מבטה בדאגה‪ .‬היא הייתה סתמית‪ ,‬לא בת נפילים‪,‬‬
‫אבל בורכה במתנת הראייה כמו כל משרתיהם של ציידי הצללים‪" .‬את רוצה להסיר את‬
‫התחרה‪ ,‬מיס?"‬
‫עוד לפני שטסה הספיקה לענות‪ ,‬נשמעה דפיקה על הדלת‪ ,‬ואז קול מוכר‪" .‬זה ג'ם‪ .‬טסה‪ ,‬את‬
‫שם?"‬
‫שרלוט הזדקפה בבהלה‪" .‬אוי! אסור לו לראות אותך בשמלת הכלולות!"‬
‫טסה בהתה בה מוכת הלם‪" .‬למה לא?"‬
‫"כך נהוג אצל ציידי הצללים – זה מביא מזל רע!" שרלוט זינקה ממקומה‪" .‬מהר! הסתתרי‬
‫מאחורי הארון!"‬
‫"מאחורי הארון? אבל –" טסה ייללה בכאב כששרלוט אחזה במותניה ודחפה אותה אל‬
‫מאחורי הארון כמו שוטר שמנסה להתמודד עם פושע המתנגד למעצר‪ .‬לאחר ששוחררה‬
‫מאחיזתה של זו‪ ,‬הברישה טסה את שמלתה ועיוותה את פניה אל שרלוט‪ ,‬ושתיהן הציצו‬
‫מאחורי הרהיטים והביטו בתופרת‪ ,‬שהביטה סביבה במבוכה ואז פתחה את הדלת‪.‬‬
‫ג'ם תחב פנימה את ראשו הכסוף‪ .‬הוא נראה פרוע מעט‪ ,‬ומקטורנו ישב עקום על כתפיו‪.‬‬
‫הוא הביט סביבו בתמיהה‪ ,‬ומבטו נח על שרלוט וטסה‪ ,‬שהסתתרו למחצה מאחורי הארון‪.‬‬
‫"אוה‪ ,‬תודה לאל‪ ",‬אמר‪" .‬לא היה לי מושג לאן נעלמתן‪ .‬גבריאל לייטווּד נמצא למטה‪ ,‬והוא‬
‫מעורר מהומה רבתי‪".‬‬

‫"תכתוב להם‪ ,‬ויל‪ ",‬ביקשה ססילי הרונדייל‪" .‬אנא‪ .‬רק מכתב אחד‪".‬‬
‫ויל העיף לאחור את שערו הכהה ספוג־הזיעה ונעץ בה מבט זועם‪" .‬תתמקמי בעמדה‪ ",‬נבח‬
‫לעומתה‪ .‬הוא הצביע בקצה הפגיון שבידו‪" .‬שם‪ ,‬ושם‪".‬‬
‫ססילי נאנחה והזיזה את כפות רגליה‪ .‬היא ידעה שהיא לא בעמדה; היא עשתה זאת בכוונה‪,‬‬
‫כדי להתגרות בוויל‪ .‬היה קל מאוד להתגרות באחיה‪ .‬לפחות את זה היא זכרה‪ ,‬עוד מאז שהיה‬
‫בן שתים־עשרה‪ .‬גם באותם ימים כל ניסיון להתגרות בו – למשל‪ ,‬שיטפס על הגג התלול של‬
‫בית האחוזה שלהם – הוביל תמיד לאותה תוצאה‪ :‬להבה כחולה של זעם בעיניו‪ ,‬לסת זקורה‬
‫קדימה בהתרסה‪ ,‬ולפעמים גם רגל או זרוע שבורות‪.‬‬
‫אבל האח הזה‪ ,‬ויל הבוגר כמעט‪ ,‬היה כמובן שונה לגמרי מהאח שזכרה מילדותה‪ .‬הוא‬
‫התבגר והפך להיות נפיץ עוד יותר‪ ,‬מסוגר עוד יותר בתוך עצמו‪ .‬הוא ניחן ביופייה של אמם‪,‬‬
‫וקולל בעקשנותו של אביהם – ואולי גם בנטייתו לחטאים‪ ,‬כך חששה‪ ,‬אף שאת זה ניחשה רק‬
‫מכל הלחשושים ששמעה בקרב דיירי המכון‪.‬‬
‫"הניפי את הלהב‪ ",‬אמר לה ויל‪ .‬קולו היה קר וענייני כמו של האומנת שלה‪.‬‬
‫ססילי הניפה את הלהב שבידה‪ .‬נדרש לה זמן להתרגל לתחושה המוזרה של האצטלה כנגד‬
‫עורה‪ :‬הטוניקה והמכנסיים הרופפים‪ ,‬החגורה סביב מותניה‪ .‬אבל כעת היא התהלכה בהם‬
‫באותה נינוחות כמו בכתונת הלילה הרפויה ביותר שלבשה אי־פעם‪" .‬אני לא מבינה למה אתה‬
‫לא מוכן לשקול מכתב אחד‪ .‬בסך הכול מכתב אחד‪".‬‬
‫"אני לא מבין למה את לא מוכנה לשקול חזרה הביתה‪ ",‬ענה לה ויל‪" .‬אם רק תסכימי לחזור‬
‫בעצמך ליורקשייר‪ ,‬תוכלי להפסיק לדאוג להורים שלנו‪ ,‬ואני אוכל לארגן –"‬
‫ססילי קטעה את דבריו; היא שמעה את הנאום הזה כבר אלף פעם‪" .‬אתה מוכן לשקול‬
‫הימור‪ ,‬ויל?"‬
‫ססילי שמחה‪ ,‬וגם התאכזבה קלות‪ ,‬לראות את הזיק שניצת בעיניו של ויל‪ ,‬בדיוק כמו זה‬
‫שראתה בעיניו של אביה בכל פעם שהוצע לו הימור ג'נטלמני‪ .‬כל הגברים צפויים כל כך‪.‬‬
‫"איזה מין הימור?" ויל פסע צעד אחד קדימה‪ .‬גם הוא לבש אצטלה; ססילי ראתה את‬
‫הסימנים שהקיפו את מפרקי ידיו‪ ,‬את רונת המנֶמוֹסינָה שעיטרה את גרונו‪ .‬נדרש לה זמן‬
‫לראות ברונות יותר מאשר קעקועים משחיתים‪ ,‬אבל כעת כבר התרגלה אליהן – בדיוק כשם‬
‫שהתרגלה לאצטלה‪ ,‬לאולמות המהדהדים של המכון ולדייריו המוזרים‪.‬‬
‫היא הצביעה על הקיר שלפניהם‪ .‬מטרה עתיקה צוירה על הקיר בשחור‪ :‬בול פגיעה בתוך‬
‫עיגול גדול יותר‪" .‬אם אפגע במרכז המטרה שלוש פעמים ברציפות‪ ,‬אתה חייב לכתוב מכתב‬
‫לאימא ולאבא ולספר להם מה שלומך‪ .‬אתה חייב לספר להם על הקללה ולהסביר למה‬
‫עזבת‪".‬‬
‫פניו של ויל נותרו אטומות כחומה‪ ,‬כמו בכל פעם שפנתה אליו עם הבקשה הזאת‪ .‬אבל‪" ,‬את‬
‫בחיים לא תצליחי לפגוע שלוש פעמים בלי להחמיץ‪ ,‬ססי‪".‬‬
‫"אם כך‪ ,‬אתה יכול להתערב איתי ללא חשש‪ ,‬ויליאם‪ ".‬היא השתמשה בכוונה בשמו המלא‪.‬‬
‫היא ידעה שזה מעצבן אותו‪ ,‬במיוחד כשהיא פנתה אליו כך‪ ,‬אף שוויל התייחס לזה כמו לשם‬
‫חיבה בכל פעם שג'ם פנה אליו כך‪ .‬אולי משום שהיה חברו הטוב – בעצם לא‪ ,‬הפּראבָּ טאי‬
‫שלו; כי אלה שני דברים שונים בתכלית‪ ,‬כפי שלמדה מאז הגיעה למכון‪ .‬ואולי זה משום‬
‫שנותרו לו זיכרונות מהימים שדידתה אחריו על רגליה השמנמנות וקראה לו ויל‪ ,‬ויל במבטא‬
‫ולשי חסר נשימה‪ .‬היא מעולם לא קראה לו "ויליאם"‪ ,‬רק "ויל" או גווילֶ ם‪ ,‬כשמו הוולשי‪.‬‬
‫עיניו הצטמצמו‪ ,‬אותן עיניים כחולות כהות שצבען היה זהה לשלה‪ .‬בכל פעם שאמם ציינה‬
‫בחיבה שוויל יהיה שובר לבבות בבגרותו‪ ,‬נהגה ססילי להביט באמה בספקנות רבה‪ .‬ויל עדיין‬
‫היה אז דק כמו שרוך וארך־גפיים‪ ,‬כחוש ופרוע ומלוכלך תמיד‪ .‬אבל עכשיו היא ראתה את זה‬
‫במו עיניה; היא ראתה את זה כבר ברגע שנכנסה לראשונה לחדר האוכל של המכון‪ ,‬והוא קם‬
‫ממקומו בתדהמה‪ ,‬והיא חשבה לעצמה‪ :‬לא ייתכן שזה ויל‪.‬‬
‫הוא הפנה אליה את העיניים הללו‪ ,‬את עיניה של אמה‪ ,‬והיא ראתה בתוכן את הזעם‪ .‬הוא לא‬
‫שמח לראותה כלל ועיקר‪ .‬במקום הילד הכחוש שנשמר בזיכרונה‪ ,‬עם סבך השיער השחור‬
‫הפרוע כשערו של צועני והעלים שנתלו תמיד בבגדיו‪ ,‬עמד מולה גבר גבוה ומאיים למראה‪.‬‬
‫המילים שרצתה לומר התמוססו על לשונה‪ ,‬והיא עמדה מולו ללא אומר והשיבה לו במבט‬
‫נוקב משלה‪ .‬וכך היה מאז‪ ,‬ויל סבל את נוכחותה כאילו הייתה אבן שנתקעה לו בנעל‪ ,‬מטרד‬
‫שולי אבל קבוע‪.‬‬
‫ססילי נשמה נשימה עמוקה‪ ,‬הרימה את סנטרה והתכוננה לזריקת הסכין הראשונה‪ .‬ויל לא‬
‫י ָדע‪ ,‬לעולם לא י ֵדע‪ ,‬כמה שעות בילתה בחדר הזה לבדה‪ ,‬כמה שעות התאמנה‪ ,‬למדה לאזן את‬
‫משקל הסכין שבידה‪ ,‬עד שגילתה שהטלה מוצלחת של הסכין מתחילה מאחורי הגוף‪ .‬היא‬
‫החזיקה את זרועותיה ישרות מולה‪ ,‬ואז משכה את זרועה הימנית לאחור‪ ,‬אל מאחורי ראשה‪,‬‬
‫לפני שהטילה קדימה את משקל גופה ועמו גם את הסכין‪ .‬קצה הלהב כוּון היישר אל המטרה‪,‬‬
‫ואז היא שחררה את הסכין ומשכה את ידה לאחור‪ ,‬כשהיא עוצרת את נשימתה‪.‬‬
‫קצה הלהב ננעץ בקיר‪ ,‬בדיוק במרכז המטרה‪.‬‬
‫"אחת‪ ",‬אמרה ססילי וחייכה אל אחיה בתחושת עליונות‪.‬‬
‫הוא נעץ בה מבט קר כאבן‪ ,‬ואז שלף את הסכין מהקיר והושיט לה אותה שוב‪.‬‬
‫ססילי השליכה אותה שנית‪ .‬גם בזריקה השנייה‪ ,‬כמו בראשונה‪ ,‬טס הלהב היישר אל מטרתו‬
‫וננעץ שם‪ ,‬רוטט קלות כמו אצבע מלגלגת‪.‬‬
‫"שתיים‪ ",‬אמרה ססילי בקול נוגה משהו‪.‬‬
‫ויל זקר את סנטרו כששלף את הסכין בשנית ומסר אותה לאחותו‪ .‬היא נטלה אותה מידו‬
‫בחיוך‪ .‬ביטחון עצמי זרם בעורקיה כמו דם חדש‪ .‬היא ידעה שהיא מסוגלת‪ .‬מאז ומעולם‬
‫הייתה מסוגלת לטפס גבוה כמו ויל‪ ,‬לרוץ מהר כמותו‪ ,‬לעצור את נשימתה בדיוק כמוהו‪...‬‬
‫היא זרקה את הסכין‪ .‬הלהב פגע במטרה‪ ,‬והיא זינקה באוויר ומחאה כפיים בהתלהבות‪,‬‬
‫ולרגע שכחה את עצמה בשיכרון הניצחון‪ .‬קווצות משערה השתחררו מסיכותיהן וצנחו על‬
‫פניה; היא הדפה אותן לאחור וחייכה אל ויל‪" .‬אתה תכתוב את המכתב הזה‪ .‬הפסדת בהימור!"‬
‫להפתעתה הרבה‪ ,‬הוא השיב לה בחיוך‪" .‬אה‪ ,‬אין בעיה‪ ,‬אני אכתוב אותו‪ ",‬אמר‪" .‬אני‬
‫אכתוב אותו‪ ,‬ואז אשליך אותו לאש‪ ".‬הוא הרים את ידו‪ ,‬כמו כדי לעצור את התפרצות הזעם‬
‫שלה‪" .‬הבטחתי שאכתוב אותו אם אפסיד‪ .‬מעולם לא התחייבתי לשלוח אותו‪".‬‬
‫נשימתה של ססילי נעתקה בקול אנקה‪" .‬איך אתה מעז להוליך אותי שולל!"‬
‫"אמרתי לך שלא קורצת מהחומר המתאים לציידי צללים‪ ,‬אחרת לא היית נופלת בפח‬
‫בקלות שכזו‪ .‬אין לי שום כוונה לכתוב מכתב‪ ,‬ססי‪ .‬זה מנוגד לחוק‪ ,‬וזה סוף פסוק‪".‬‬
‫"כאילו שמעניין אותך בכלל מה אומר החוק!" ססילי רקעה ברגלה‪ ,‬וזעמה התגבר מיד‬
‫כפל־כפליים‪ ,‬כי היא תיעבה נערות שרקעו ברגליהן בכעס‪.‬‬
‫ויל צמצם את עיניו‪" .‬ואותך לא מעניין להיות ציידת צללים‪ .‬מה דעתך על זה? אני אכתוב‬
‫מכתב ואמסור לך אותו‪ ,‬אם תבטיחי לקחת אותו הביתה בעצמך – ולא לחזור לכאן לעולם‪".‬‬
‫ססיל נרתעה לאחור‪ .‬היו לה זיכרונות רבים ממריבות קשות עם ויל‪ ,‬למשל‪ ,‬על בובות‬
‫החרסינה שלה שניפץ לרסיסים כשהשליך אותן מחלון עליית הגג‪ .‬אך במוחה נחרתו גם‬
‫רגעים של רוך – למשל‪ ,‬כשאחיה חבש את ברכה החבולה‪ ,‬או כשקשר שוב את סרטי שערה‬
‫שהשתחררו‪ .‬הרוך הזה נעדר לחלוטין מוויל שעמד כעת לפניה‪ .‬אימא בכתה המון‬
‫בשנה־שנתיים הראשונות לאחר לכתו של ויל; היא נהגה לחבק את ססילי אל לבה ולומר‬
‫שציידי הצללים כבר "יעקרו מתוכו את כל האהבה"‪ .‬הם אנשים קרים‪ ,‬אמרה לבתה‪ ,‬אנשים‬
‫שאסרו עליה להתחתן עם בעלה‪ .‬מה הוא מחפש אצלם בנה‪ ,‬ויל הקטן שלה?‬
‫"אין לי שום כוונה ללכת‪ ",‬אמרה ססילי ונעצה באחיה מבט יוקד‪" .‬ואם תתעקש שעליי‬
‫ללכת‪ ,‬אני – אני –"‬
‫הדלת של עליית הגג נפתחה‪ ,‬ובפתח עמדה צלליתו הכהה של ג'ם‪" .‬אה‪ ",‬אמר‪" ,‬אני רואה‬
‫שאתם מאיימים זה על זה‪ .‬האם ככה זה נמשך כל אחר הצהריים‪ ,‬או שרק התחלתם?"‬
‫"הוא התחיל‪ ",‬אמרה ססילי והחוותה בסנטרה אל ויל‪ ,‬אף שידעה שאין בזה שום טעם‪.‬‬
‫בתור הפּראבָּ טאי של ויל‪ ,‬ג'ם אמנם נהג בה בנדיבות המאופקת השמורה בדרך כלל לאחיות‬
‫הקטנות של חברים טובים‪ ,‬אבל תמיד־תמיד צידד בוויל‪ .‬הוא היה חביב אבל תקיף‪ ,‬והעמיד‬
‫תמיד את ויל מעל כולם‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬כמעט מעל כולם‪ .‬ג'ם הדהים אותה יותר מכל דיירי המכון כשהגיעה לשם לראשונה‬
‫– הוא ניחן ביופי חריג‪ ,‬כמעט אל־טבעי‪ ,‬עם השיער והעיניים הכסופים ותווי הפנים העדינים‬
‫כל כך‪ .‬הוא נראה כמו נסיך מספר אגדות‪ ,‬וייתכן שהייתה שוקלת לטפח כלפיו חיבה מיוחדת‪,‬‬
‫אלמלא היה ברור מעל לכל ספק שהוא מאוהב עד מעל לראש בטסה גריי‪ .‬עיניו עקבו אחריה‬
‫לכל מקום שפנתה‪ ,‬וקולו השתנה כשדיבר אליה‪ .‬ססילי שמעה פעם את אמה אומרת בשעשוע‬
‫שאחד מבני השכנים הביט בנערה מסוימת כאילו הייתה "הכוכב היחיד בשמים"‪ ,‬וכך בדיוק‬
‫הביט ג'ם בטסה‪.‬‬
‫ססילי לא נטרה לה טינה על כך‪ :‬טסה הייתה טובת לב ונחמדה אליה‪ ,‬אם כי מעט ביישנית‪,‬‬
‫ופרצופה היה תחוב תמיד בספר‪ ,‬בדיוק כמו ויל‪ .‬אם ג'ם אוהב נערות מסוג זה‪ ,‬היא והוא‬
‫כנראה לעולם לא היו מתאימים – וככל ששהותה במכון התארכה‪ ,‬היא גם הבינה עד כמה זה‬
‫היה מוסיף ומסבך את יחסיה עם ויל‪ .‬הוא גונן על ג'ם בכל כוחו‪ ,‬ואין ספק שהיה עוקב אחריה‬
‫בעיני נץ למקרה שאי־פעם תסב צער לחברו או תפגע בו בדרך כזו או אחרת‪ .‬לא – מוטב‬
‫שתישאר מחוץ לכל הסיפור הזה‪.‬‬
‫"בדיוק חשבתי לקשור את ססילי בצרור ולהשליך אותה לאגם בהייד פארק כמאכל‬
‫לברווזים‪ ",‬אמר ויל‪ ,‬שהעיף לאחור את שערו הרטוב וקידם את פניו של ג'ם בחיוך נדיר‪.‬‬
‫"אשמח לקבל קצת עזרה‪".‬‬
‫"לצערך הרב‪ ,‬יהיה עליך לדחות מעט את התוכניות שלך לחסל את אחותך‪ .‬גבריאל לייטווּד‬
‫מחכה למטה‪ ,‬ויש לי שתי מילים בשבילך‪ .‬שתיים מהמילים האהובות עליך‪ ,‬במיוחד כצמד‪".‬‬
‫"'אידיוט מוחלט'?" שאל ויל‪" .‬או 'דג רקק'?"‬
‫ג'ם גיחך‪" .‬אבעבועות שֵ דים‪ ",‬אמר‪.‬‬

‫סופי איזנה את הטַס ביד אחת בקלילות שמעידה על שנים של תרגול‪ ,‬ובידה השנייה נקשה‬
‫על דלת חדרו של גדעון לייטווּד‪.‬‬
‫היא שמעה דשדוש רגליים חפוז‪ ,‬והדלת נפתחה לרווחה‪ .‬גדעון עמד לפניה במכנסיים‪,‬‬
‫ב ְכתֵפות ובחולצה לבנה ששרווליה מופשלים עד המרפקים‪ .‬ידיו היו רטובות‪ ,‬כאילו זה עתה‬
‫העביר את אצבעותיו בשערו שהיה גם הוא לח‪ .‬לבה החסיר פעימה‪ .‬היא אילצה את עצמה‬
‫להזעיף את פניה אליו‪.‬‬
‫"מר לייטווּד‪ ",‬אמרה‪" .‬הבאתי לך את הלחמניות המתוקות שביקשת‪ ,‬וברידג'ט הכינה לך גם‬
‫צלחת כריכים‪".‬‬
‫גדעון נסוג צעד לאחור והניח לה להיכנס לחדר‪ .‬הוא נראה ככל החדרים במכון‪ :‬רהיטים‬
‫כבדים מעץ כהה‪ ,‬מיטת אפריון גדולה‪ ,‬אח ענקית וחלונות גבוהים‪ ,‬שבחדר הזה השקיפו אל‬
‫החצר שמתחת‪ .‬סופי חשה היטב במבטו שנח עליה כשחצתה את החדר‪ ,‬והניחה את הטס על‬
‫השולחן שליד האח‪ .‬היא הזדקפה ופנתה בחזרה אליו‪ ,‬כשידיה שלובות מעל לסינרה‪.‬‬
‫"סופי –" פתח ואמר‪.‬‬
‫"מר לייטווּד‪ ",‬היא קטעה אותו‪" .‬תרצה עוד משהו?"‬
‫הוא נעץ בה מבט ספק־מרדני ספק־עצוב‪" .‬הייתי מעדיף שתקראי לי גדעון‪".‬‬
‫"אמרתי לך שאסור לי לקרוא לך בשם שבו הוטבלת‪".‬‬
‫"אני צייד צללים‪ ,‬כך שלא הוטבלתי‪ .‬אנא ממך‪ ,‬סופי‪ ".‬הוא פסע צעד אחד לעברה‪" .‬לפני‬
‫שעברתי להתגורר במכון‪ ,‬היה נדמה לי שאנחנו מפתחים קשרי ידידות‪ .‬אבל מהיום שהגעתי‪,‬‬
‫הפגנת כלפיי רק קור‪".‬‬
‫ידה של סופי נעה אל פניה מבלי משים‪ .‬היא זכרה היטב את אדון טדי‪ ,‬בנו של המעסיק‬
‫הקודם שלה‪ ,‬היא זכרה איך היה תופס אותה בפינות חשוכות ומצמיד אותה אל הקיר‪ ,‬ואת‬
‫ידיו המזדחלות מתחת לשמלתה‪ ,‬היא זכרה איך היה ממלמל באוזנה שכדאי לה להיות נחמדה‬
‫אליו‪ ,‬אם היא יודעת מה טוב בשבילה‪ .‬המחשבה על כך העלתה קבס בגרונה גם לאחר שנים‪.‬‬
‫"סופי‪ ".‬קמטי דאגה הופיעו בזוויות עיניו של גדעון‪" .‬מה קרה? אם פגעתי בך באיזשהו‬
‫אופן‪ ,‬אם העלבתי אותך‪ ,‬אנא ממך‪ ,‬אמרי לי מה עשיתי כדי שאוכל לתקן –"‬
‫"לא פגעת בי וגם לא העלבת אותי‪ .‬אתה ג'נטלמן ואני משרתת; כל דבר שמעבר לכך יהיה‬
 ‫בלתי הולם‪ .‬בבקשה‪ ,‬מר לייטווּד‪ ,‬אל תעורר בי אי־נוחות‪".‬‬
‫גדעון‪ ,‬שהחל להרים את ידו‪ ,‬מיהר לשמוט אותה בחזרה לצד גופו‪ .‬הוא נראה כה שבור‪ ,‬עד‬
‫שלבה של סופי התרכך קמעה‪ .‬אבל אני עלולה להפסיד הכול‪ ,‬ולו אין מה להפסיד‪ ,‬הזכירה‬
‫לעצמה‪ .‬זה גם מה שאמרה לעצמה מאוחר בלילה‪ ,‬כששכבה במיטתה הצרה‪ ,‬ובמוחה הבליח‬
‫שוב ושוב זיכרון של זוג עיניים בצבע סערה‪" .‬חשבתי שאנחנו חברים‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"אני לא יכולה להיות חברה שלך‪".‬‬
‫הוא פסע צעד אחד קדימה‪" .‬ואם אבקש ממך –"‬
‫"גדעון!" היה זה הנרי‪ ,‬שעמד קצר־נשימה בפתח החדר‪ ,‬ולגופו אחת המותניות המחרידות‬
‫שלו‪ ,‬כולה פסים בירוק ובכתום‪" .‬אחיך פה‪ .‬הוא למטה –"‬
‫גדעון פער את עיניו‪" .‬גבריאל פה?"‬
‫"כן‪ .‬והוא צעק שזה קשור לאבא שלך‪ ,‬אבל סירב לומר לנו במה מדובר אלא בנוכחותך‪.‬‬
‫הוא נשבע שלא יאמר מילה‪ .‬קדימה‪ ,‬בוא‪".‬‬
‫גדעון היסס‪ ,‬ומבטו רפרף מהנרי אל סופי‪ ,‬שהשתדלה בכל כוחה להיות בלתי נראית‪.‬‬
‫"אני‪"...‬‬
‫"עכשיו‪ ,‬גדעון‪ ".‬הנרי דיבר בחריפות שכזו רק לעתים נדירות‪ ,‬וכשעשה זאת‪ ,‬הרושם היה‬
‫מבהיל ממש‪" .‬הוא כולו מגואל בדם‪".‬‬
‫גדעון החוויר והושיט את ידו אל החרב שנתלתה ליד הדלת על צמד וָוים‪" .‬אני בא‪".‬‬
‫גבריאל לייטווּד נשען על הקיר שליד דלת הכניסה אל המכון; הוא לא לבש מקטורן‪,‬‬
‫וחולצתו ומכנסיו היו ספוגים כתמים ארגמניים‪ .‬בחוץ‪ ,‬מבעד לדלת הפתוחה‪ ,‬הבחינה טסה‬
‫בכרכרה של משפחת לייטווּד שעמדה למרגלות המדרגות‪ ,‬עם סמל הלהבה שהוטבע בצדה‪.‬‬
‫נראה שגבריאל נהג בה בעצמו‪.‬‬
‫"גבריאל‪ ",‬אמרה לו שרלוט חרישית‪ ,‬כאילו ניסתה להרגיע סוס פראי‪" .‬גבריאל‪ ,‬ספר לנו‬
‫מה קרה‪ ,‬אנא ממך‪".‬‬
‫גבריאל – גבוה וצנום‪ ,‬שערו החום דביק מדם – עיסה את פניו והביט סביבו בעיניים‬
‫פראיות‪ .‬גם ידיו היו מגואלות בדם‪" .‬איפה אחי? אני חייב לדבר עם אחי‪".‬‬
‫"הוא תכף יורד‪ .‬שלחתי את הנרי לקרוא לו‪ ,‬ואת סיריל להכין את כרכרת המכון‪ .‬גבריאל‪,‬‬
‫לאירצֶה?" שרלוט נשמעה אימהית‪ ,‬כאילו הנער הזה מעולם לא קרא‬ ‫ָ‬ ‫האם נפצעת? אתה זקוק‬
‫עליה תיגר מאחורי כיסאו של בנדיקט לייטווּד‪ ,‬מעולם לא קשר עם אביו כדי להרחיקה‬
‫מהמכון‪.‬‬
‫"זה הרבה מאוד דם‪ ",‬אמרה טסה והתקרבה אליו‪" .‬גבריאל‪ ,‬זה לא הדם שלך בלבד‪ ,‬נכון?"‬
‫גבריאל הפנה את מבטו אליה‪ .‬זו הפעם הראשונה שראתה אותו חף מכל העמדת פנים‪,‬‬
‫חשבה לעצמה טסה‪ .‬בעיניו ההמומות היא ראתה רק פחד – ובלבול‪" .‬לא… הדם הוא שלהם‬
‫–"‬
‫"שלהם? מי זה הם?" את השאלה שאל גדעון‪ ,‬שמיהר לרדת במדרגות ובידו הימנית חרב‬
‫שלופה‪ .‬לצדו ירדו גם הנרי וג'ם‪ ,‬ומאחוריהם ויל וססילי‪ .‬ג'ם נעצר על המדרגות בבהלה‪ ,‬ורק‬
‫אז עלה על דעתה של טסה שהוא ראה אותה בשמלת הכלולות שלה‪ .‬עיניו נפערו‪ ,‬אבל‬
‫האחרים כבר חלפו על פניו‪ ,‬והוא נישא עמם במורד המדרגות כמו עלה נידף‪.‬‬
‫"אבא נפגע?" המשיך גדעון ונעצר לבסוף מול אחיו‪" .‬ואתה?" הוא הרים את ידו ואחז בפניו‬
‫של אחיו‪ ,‬ידו חפנה את סנטרו של גבריאל וסובבה את פניו אליו‪ .‬אף שגבריאל היה גבוה‬
‫יותר‪ ,‬עובדת היותו האח הצעיר ניכרה היטב בפניו – בתחושת ההקלה למראה אחיו‪ ,‬וגם בזיק‬
‫של טינה שהבליח בעיניו לנוכח הטון הקשה‪.‬‬
‫"אבא‪ "...‬ניסה גבריאל לומר‪" .‬הוא תולעת‪".‬‬
‫ויל פלט צחקוק קצר‪ .‬הוא לבש אצטלה‪ ,‬כאילו ירד זה עתה מחדר האימונים‪ ,‬ושערו הלח‬
‫התקרזל סביב רקותיו‪ .‬הוא לא הביט בטסה‪ ,‬אבל היא כבר התרגלה לזה‪ .‬ויל כמעט אף פעם‬
‫לא הישיר אליה מבט‪ ,‬אלא אם כן לא הייתה לו בררה‪" .‬טוב לשמוע סוף כל סוף שאתה‬
‫מסכים איתנו‪ ,‬גבריאל‪ ,‬אבל זו דרך מוזרה לנסח את זה‪".‬‬
‫גדעון נעץ בוויל מבט מוכיח והפנה את תשומת לבו בחזרה אל אחיו‪" .‬מה זאת אומרת‪,‬‬
‫גבריאל? מה אבא עשה הפעם?"‬
‫גבריאל הניד את ראשו‪" .‬הוא תולעת‪ ",‬שב ואמר ביובש‪.‬‬
‫"אני יודע‪ .‬הוא המיט חרפה על משפחת לייטווּד‪ ,‬והוא שיקר לשנינו‪ .‬הוא בייש את אמנו‬
‫והרס אותה‪ .‬אבל אנחנו לא חייבים ללכת בדרכו‪".‬‬
‫גבריאל התנתק מאחיזתו של אחיו‪ ,‬ולפתע פתאום חשף את שיניו בזעף‪" .‬אתה לא מקשיב‬
‫לי‪ ",‬אמר‪" .‬הוא תולעת‪ .‬תולעת‪ .‬הוא נראה כמו נחש ענקי‪ .‬מאז שמוֹרטמָן הפסיק לשלוח לו‬
‫את התרופה‪ ,‬מצבו החמיר‪ .‬הוא עבר שינוי‪ .‬הפצעים שכיסו את זרועותיו‪ ,‬הם התפשטו על כל‬
‫גופו‪ .‬על ידיו‪ ,‬על צווארו‪ ,‬על פ־פניו‪ "...‬עיניו הירוקות של גבריאל נחו על ויל‪" .‬זה‬
‫אבעבועות‪ ,‬נכון? אתה בקיא בזה‪ ,‬נכון? אתה לא אמור להיות מומחה או משהו?"‬
‫"לא צריך להגזים‪ ,‬אני לא המצאתי את זה‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬אני בסך הכול מאמין שזה היה‬
‫קיים‪ .‬יש תיעוד – סיפורים ישנים בספרייה –"‬
‫"אבעבועות שֵדים?" שאלה ססילי ועיוותה את פניה בבלבול ובחוסר אמון‪" .‬על מה הוא‬
‫מדבר‪ ,‬ויל?"‬
‫אחיה פצה את פיו‪ ,‬וסומק קל עלה בלחייו‪ .‬טסה החניקה חיוך‪ .‬חלפו שבועות מאז שססילי‬
‫הגיעה למכון‪ ,‬ונוכחותה עדיין הטרידה את ויל והכעיסה אותו‪ .‬נדמה שלא ידע כיצד להתנהג‬
‫בחברתה של אחותו הצעירה‪ ,‬שכבר לא הייתה הילדה שזכר‪ ,‬והוא עמד על כך שנוכחותה‬
‫איננה רצויה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬טסה ראתה אותו עוקב אחר ססילי במבטו‪ ,‬ובעיניו ראתה את אותה‬
‫אהבה מגוננת שהייתה שמורה אצלו בדרך כלל לג'ם‪ .‬מן הסתם‪ ,‬הדבר האחרון שרצה להסביר‬
‫לאחותו הוא דבר קיומן של אבעבועות שדים‪ ,‬וכיצד נדבקים בהן‪" .‬זה לא משהו שאת צריכה‬
 ‫לדעת‪ ",‬מלמל‪.‬‬
‫עיניו של גבריאל נפנו אל ססילי‪ ,‬ושפתיו נפשקו קלות בהפתעה‪ .‬טסה ידעה שהוא מעכל את‬
‫נוכחותה של ססילי‪ .‬הוריו של ויל היו כנראה יפים להפליא‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬כי ססילי הייתה‬
‫יפת־תואר בדיוק כמו ויל‪ ,‬עם אותן רעמה של שיער שחור בוהק ועיניים מדהימות שנצצו‬
‫בכחול עמוק‪ .‬ססילי הישירה אליו מבט נועז‪ ,‬והבעת פניה סקרנית; היא ודאי תהתה מי זה‬
‫הנער הזה שהפגין סלידה כלפי אחיה‪.‬‬
‫"אבא מת?" שאל גדעון והרים את קולו‪" .‬אבעבועות השֵדים הרגו אותו?"‬
‫"הן לא הרגו אותו‪ ",‬אמר גבריאל‪" .‬הן שינו אותו‪ .‬הוא החליף צורה‪ .‬לפני כמה שבועות‬
‫הוא העביר את משק הבית כולו לצ'יזיק‪ .‬הוא סירב לומר מדוע‪ .‬ואז לפני כמה ימים הוא נעל‬
‫את עצמו בחדר העבודה‪ .‬הוא סירב לצאת‪ ,‬גם כדי לאכול‪ .‬הבוקר ניגשתי אל חדר העבודה‬
‫כדי לנסות לשכנע אותו שיצא‪ .‬הדלת נקרעה מציריה‪ .‬הבחנתי ב‪ ...‬שובל של חומר דביק‬
‫לאורך כל הפרוזדור‪ .‬עקבתי אחריו למטה‪ ,‬ומשם החוצה אל הגן‪ ".‬הוא הביט בחבורה שעמדה‬
‫כעת בדממה במבואה‪" .‬הוא הפך לתולעת‪ .‬זה מה שאני מנסה לומר לכם‪".‬‬
‫"אני מניח שאי אפשר פשוט‪ ,‬אה‪ ,‬לדרוך עליו?" שאל הנרי‪ ,‬מפר את הדממה‪.‬‬
‫גבריאל הביט בו בתיעוב‪" .‬חיפשתי אחריו בכל הגן‪ .‬מצאתי חלק מהמשרתים‪ .‬וכשאני אומר‬
‫'חלק'‪ ,‬אני מתכוון בדיוק לזה‪ .‬כי הם – נקרעו לגזרים‪ ".‬הוא בלע את רוקו והשפיל את מבטו‬
‫אל בגדיו המגואלים בדם‪" .‬ואז שמעתי קול – מעין יללה צורמנית‪ .‬הסתובבתי וראיתי אותה‬
‫מסתערת עליי‪ .‬תולעת ענקית ועיוורת כמו דרקון מהאגדות‪ .‬הפה שלה היה פעור ומלא‬
‫בשיניים חדות כפגיונות‪ .‬הסתובבתי ונסתי על נפשי אל האורוות‪ .‬היא המשיכה להזדחל אחריי‬
‫במהירות‪ ,‬אבל זינקתי על גג הכרכרה ויצאתי מהשערים בדהרה‪ .‬היצור – אבא – לא עקב‬
‫אחריי‪ .‬לדעתי‪ ,‬הוא חושש להיראות בציבור‪".‬‬
‫"אה‪ ",‬אמר הנרי‪" .‬אם ככה‪ ,‬היא גדולה מכדי לדרוך עליה‪".‬‬
‫"לא הייתי צריך לברוח‪ ",‬אמר גבריאל והביט באחיו‪" .‬הייתי צריך לעמוד איתן ולהילחם‬
‫ביצור‪ .‬ואולי היה אפשר לדבר איתו‪ .‬אולי אבא עדיין נמצא שם בפנים‪".‬‬
‫"ואולי הוא היה קורע אותך לשניים‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬מה שאתה מתאר‪ ,‬החלפת הצורה‪ ,‬הוא‬
‫השלב האחרון באבעבועות השדים‪".‬‬
‫"ויל!" שרלוט הניפה את ידיה בתסכול‪" .‬למה לא הזהרת אותנו?"‬
‫"אתם יודעים‪ ,‬כל הספרים בנושא נמצאים בספרייה‪ ",‬השיב לה ויל בנימה של עלבון‪" .‬זה‬
‫לא שמנעתי מכם לקרוא אותם‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל אם חשבת שבנדיקט עלול להפוך לנחש אימתני‪ ,‬יכולת לפחות לציין זאת‪ ",‬אמרה‬
‫לו שרלוט‪" .‬ככה סתם‪ ,‬מתוך עניין לציבור‪".‬‬
‫"קודם כול‪ ",‬השיב לה ויל‪" ,‬לא היה לי מושג שהוא יהפוך לתולעת ענקית‪ .‬השלב הסופי‬
‫באבעבועות השדים הוא החלפת הצורה לשד‪ .‬אי אפשר לדעת איזו צורה הוא ילבש‪ .‬חוץ מזה‪,‬‬
‫התהליך כולו נמשך שבועות‪ .‬חשבתי שאפילו אידיוט מדופלם כמו גבריאל היה מבחין‬
‫במתרחש ומתריע על כך בפני מישהו‪".‬‬
‫"בפני מי?" שאל ג'ם‪ ,‬והשאלה בהחלט הייתה במקומה‪ .‬ככל שהשיחה התארכה‪ ,‬הוא‬
‫התקרב אט־אט אל טסה‪ .‬כעת הוא עמד לצדה‪ ,‬וכפות ידיהם התחככו זו בזו‪.‬‬
‫"בפני חברי המסדר‪ .‬הדוור‪ .‬בפנינו‪ .‬מה זה משנה בפני מי‪ ",‬אמר ויל והעיף מבט זועף‬
‫בגבריאל‪ ,‬אך נדמה שהצבע חזר מעט לפניו של זה‪ ,‬והוא רתח מזעם‪.‬‬
‫"אני לא אידיוט מדופלם –"‬
‫"עצם העובדה שאתה לא מדופלם איננה מוכיחה אינטליגנציה‪ ",‬מלמל ויל‪.‬‬
‫"וכמו שכבר אמרתי‪ ,‬אבא נעל את עצמו בחדר העבודה שלו בשבוע האחרון –"‬
‫"וזה כשלעצמו לא עורר בך חשד?" שאל אותו ויל‪.‬‬
‫"אתה לא מכיר את אבא שלנו‪ ",‬התערב גדעון בקול השטוח שאפיין אותו במיוחד‬
‫כשהשיחה עסקה באורח בלתי נמנע במשפחתו‪ .‬הוא פנה בחזרה אל אחיו‪ ,‬הניח את ידיו על‬
‫כתפיו של גבריאל ודיבר חרישית‪ ,‬בקול מדוד שאיש מהם לא הצליח לשמוע‪.‬‬
‫ג'ם‪ ,‬שעמד ליד טסה‪ ,‬שילב את הזרת שלו בזרת שלה‪ .‬הייתה זו מחווה שגרתית של חיבה‪,‬‬
‫וטסה התרגלה לכך בחודשים האחרונים‪ ,‬עד שלפעמים הייתה מושיטה את ידה מבלי משים‬
‫בכל פעם שארוסה עמד לצדה‪" .‬זו שמלת הכלולות שלך?" לחש באוזנה‪.‬‬
‫טסה ניצלה מהצורך לענות בזכות הופעתה של ברידג'ט‪ ,‬שנשאה בידיה אצטלה‪ ,‬וגדעון פנה‬
‫פתאום אל שאר הנוכחים ואמר‪" ,‬צ'יזיק‪ .‬אנחנו חייבים ללכת‪ .‬לפחות אני וגבריאל‪".‬‬
‫"לבד?" שאלה טסה‪ ,‬שמרוב הפתעה דיברה ללא רשות‪" .‬אבל למה שלא תבקש עזרה‬
‫מאחרים –"‬
‫"בגלל המסדר‪ ",‬אמר לה ויל‪ ,‬ועיניו הכחולות נצצו‪" .‬הוא לא רוצה שחברי המסדר ידעו מה‬
‫קרה לאביו‪".‬‬
‫"אתה היית רוצה שידעו?" שאל גבריאל בכעס‪" .‬אילו זו הייתה המשפחה שלך?" שפתיו‬
‫התעקלו בגיחוך‪" .‬לא משנה‪ .‬אתה גם ככה לא יודע נאמנות מהי –"‬
‫"גבריאל‪ ".‬הייתה נזיפה בקולו של גדעון‪" .‬אל תדבר כך אל ויל‪".‬‬
‫גבריאל נראה מופתע‪ ,‬וטסה התקשתה להאשים אותו‪ .‬כמו כל דיירי המכון‪ ,‬גם גדעון היה‬
‫מודע לקללה שהוטלה על ויל‪ ,‬לאמונה שהזינה את עוינותו ואת חוסר הנימוס שלו‪ ,‬אך‬
‫הסיפור יועד לאוזניהם בלבד‪ ,‬ומעולם לא סופר לאיש מחוץ לכותלי המכון‪.‬‬
‫"אנחנו נצטרף אליכם‪ .‬מובן שנצטרף אליכם‪ ",‬אמר ג'ם‪ ,‬ששחרר את ידה של טסה ופסע‬
‫צעד אחד קדימה‪" .‬גדעון עשה לנו שירות גדול‪ ,‬וזה לא משהו שנוכל לשכוח‪ ,‬נכון‪ ,‬שרלוט?"‬
‫"בוודאי שלא‪ ",‬אמרה שרלוט והסתובבה‪" .‬ברידג'ט‪ ,‬אצטלה –"‬
‫"למרבה הנוחות‪ ,‬אני כבר לבוש באצטלה‪ ",‬אמר ויל‪ ,‬שעה שהנרי הסיר מעליו את מקטורנו‬
‫והחליף אותו באצטלה ובחגורת נשק; גם ג'ם נהג כמותו‪ ,‬ופתאום רחשה המבואה פעילות –‬
‫שרלוט לחשה באוזנו של הנרי‪ ,‬וידה ריחפה מעל בטנה‪ .‬טסה הסבה את מבטה מהרגע‬
‫האינטימי בין השניים והבחינה בצמד הראשים הרכונים‪ ,‬האחד כהה והשני בהיר‪ .‬ג'ם עמד‬
‫לצדו של ויל כשבידו האסטלה וצייר רונה על גרונו של חברו‪ .‬ססילי הביטה באחיה והזעיפה‬
‫פנים‪.‬‬
‫"גם אני כבר באצטלה‪ ,‬למרבה הנוחות‪ ",‬הכריזה‪.‬‬
‫ויל זקף את ראשו בפתאומיות‪ ,‬וג'ם מלמל במחאה ובזעף‪" .‬ססילי‪ ,‬בשום פנים ואופן לא‪".‬‬
‫"אין לך שום זכות לומר לי כן או לא‪ ".‬זיק ניצת בעיניה‪" .‬אני הולכת איתכם וזהו‪".‬‬
‫ויל העיף מבט בהנרי‪ ,‬שמשך בכתפיו בהתנצלות‪" .‬זו באמת זכותה‪ .‬היא מתאמנת כבר כמעט‬
‫חודשיים –"‬
‫"היא עדיין ילדה קטנה!"‬
‫"גם אתה יצאת לקרב בגיל חמש־עשרה‪ ",‬אמר לו ג'ם חרישית‪ ,‬וּויל הסתובב אליו באחת‪.‬‬
‫לרגע נדמה שכולם עצרו את נשימתם‪ ,‬אפילו גבריאל‪ .‬ג'ם הישיר אל ויל מבט ארוך‪ ,‬נוקב‪ ,‬וזו‬
‫לא הייתה הפעם הראשונה שטסה חשה בדברים שהועברו ביניהם ללא אומר‪.‬‬
‫ויל נאנח‪ ,‬ועיניו נעצמו למחצה‪" .‬תכף תגידו לי שגם טסה רוצה לבוא‪".‬‬
‫"בוודאי שאני רוצה לבוא‪ ",‬אמרה טסה‪" .‬אני לא ציידת צללים‪ ,‬אבל גם אני התאמנתי‪ .‬וג'ם‬
‫לא הולך לשום מקום בלעדיי‪".‬‬
‫"את לבושה בשמלת הכלולות שלך‪ ",‬מחה ויל‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬אחרי שכולכם ראיתם אותה‪ ,‬אין שום סיכוי שאתחתן בשמלה הזאת‪ ",‬ציינה טסה‪" .‬זה‬
‫מביא מזל רע‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬
‫ויל מלמל דבר־מה בוולשית – בלתי מובן לחלוטין‪ ,‬אך טון דבריו היה כשל אדם שהובס‪.‬‬
‫מצדו האחר של החדר חייך ג'ם אל טסה חיוך קלוש ומודאג‪ .‬דלת המכון נפתחה לרווחה‪ ,‬וקרן‬
‫של שמש סתיו חזקה פלשה לתוך המבואה‪ .‬סיריל עמד בפתח‪ ,‬קצר נשימה‪.‬‬
‫"הכרכרה השנייה מוכנה‪ ",‬אמר‪" .‬אז מי מצטרף אלינו?"‬

‫לכבוד‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫מאת‪ :‬המועצה‬
‫אדון נכבד‪,‬‬
‫כפי שידוע לך היטב‪ ,‬תקופת כהונתך כקונסול מגיעה אל קצה בתום עשר שנים‪ .‬הגיעה העת‬
‫למנות לך יורש‪.‬‬
‫אשר לנו‪ ,‬אנו שוקלים ברצינות את מינויה של שרלוט בראנוול לבית פיירצ'יילד‪ .‬היא עשתה‬
‫עבודה מצוינת כראש המכון בלונדון‪ ,‬ואנו מאמינים שהמינוי יהיה מקובל גם עליך‪ ,‬שהרי אתה‬
‫מינית אותה לתפקיד לאחר מותו של אביה‪.‬‬
‫בשל הערכתנו הרבה כלפיך ומאחר שדעתך חשובה לנו‪ ,‬נשמח לשמוע מה דעתך בנושא‪.‬‬
 ‫בכבוד רב‪,‬‬
‫ויקטור וייטלוֹ‪ ,‬אינקוויזיטור‪ ,‬בשם המועצה‬
2
 ‫התולע הכובש‬
‫וְר ֹב טֵ רוּף וְחֵ טְ א ִיגַּע‬
‫ְוגַם אֵ ימָ ה – זוֹ הַ תַּ מְ צִ ית‪.‬‬
‫– אדגר אלן פו‪" ,‬התולע הכובש"‬

‫כרכרת המכון התגלגלה ועברה בין שערי בית לייטווּד שבצ'יזיק‪ ,‬וטסה הצליחה להתרשם‬
‫מהמקום כפי שלא הזדמן לה לעשות בביקורה הראשון באחוזה באישון לילה‪ .‬שביל חצץ‬
‫ארוך שמשני צדדיו נטועים עצים הוביל אל בית לבן עצום בגודלו‪ ,‬ובחזיתו שביל גישה עגול‪.‬‬
‫הבית דמה דמיון רב לרישומים שראתה של מקדשים קלאסיים ביוון וברומא – קווים‬
‫סימטריים חזקים ועמודים נקיים‪ .‬ליד מדרגות הכניסה לבית עמדה כרכרה‪ ,‬ושבילי חצץ‬
‫נפרשו לכל עבר וחצו את רשת הגנים שמסביב‪.‬‬
‫ואילו גנים מופלאים‪ .‬אף שהיה זה חודש אוקטובר‪ ,‬הם פרחו בשלל צבעים‪ .‬ורדים אדומים‬
‫שאיחרו לפרוח וחרציות בגוונים של כתום־ארד‪ ,‬צהוב וזהב עמוק תחמו שבילים מסודרים‬
‫שהתפתלו בינות לעצים‪ .‬הנרי עצר את הכרכרה‪ ,‬וטסה ירדה מתוכה בסיועו של ג'ם ושמעה‬
‫את קול פכפוך המים‪ :‬ככל הנראה נחל שמימיו הוסטו מנתיבם כדי שיזרמו בגנים‪ .‬המקום היה‬
‫קסום כל כך‪ ,‬שהתקשתה להאמין כי זה אותו המקום שבו ערך בנדיקט את הנשף השטני שלו‪,‬‬
‫אף שהבחינה בשביל שנמתח סביב צדו של הבית‪ ,‬השביל שבו צעדה באותו הלילה‪ .‬הוא‬
‫הוביל אל אחד מאגפי הבית שנראה כאילו התווסף באחרונה‪...‬‬
‫הכרכרה של משפחת לייטווּד‪ ,‬שגדעון נהג בה‪ ,‬עצרה מאחוריהם‪ .‬גבריאל‪ ,‬ויל וססילי יצאו‬
‫מתוכה בזה אחר זה‪ .‬האח והאחות לבית הרונדייל המשיכו להתווכח גם כשגדעון ירד ממושב‬
‫הרכָּב‪ ,‬וּויל נופף בזרועותיו לכל עבר בניסיון להדגיש את טיעוניו‪ .‬ססילי הזעיפה אליו פנים‪,‬‬
‫ַ‬
‫ועם הבעה זועמת זו דמתה כל כך לאחיה‪ ,‬עד שבנסיבות אחרות זה ודאי היה משעשע‪.‬‬
‫גדעון‪ ,‬שנראה חיוור עוד יותר מהרגיל‪ ,‬חג במקומו‪ ,‬ובידו להבו השלוף‪.‬‬
‫"הכרכרה של טטיאנה‪ ",‬אמר קצרות כשג'ם וטסה הצטרפו אליו‪ .‬הוא הצביע על כלי הרכב‬
‫שחנה ליד המדרגות‪ .‬דלתותיו היו פתוחות‪" .‬היא כנראה החליטה לבוא לביקור‪".‬‬
‫"דווקא עכשיו‪ "...‬גבריאל נשמע זועם‪ ,‬אבל עיניו הירוקות היו אחוזות פחד‪ .‬טטיאנה הייתה‬
‫אחותם שנישאה לא מזמן‪ .‬הסמל שעיטר את הכרכרה‪ ,‬זר של קוצים‪ ,‬היה כנראה סמל‬
‫האצולה של משפחת בעלה‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬החבורה כולה עמדה בלי ניע וצפתה בגבריאל‬
‫שניגש אל הכרכרה ושלף מחגורתו חרב ארוכה‪ .‬הוא שרבב את ראשו פנימה וקילל בקול‪.‬‬
‫הוא נסוג לאחור והצליב מבט עם גדעון‪" .‬יש דם על המושבים‪ ",‬אמר‪" .‬וגם‪ ...‬החומר הזה‪".‬‬
‫הוא העביר את קצה חרבו על אחד מגלגלי הכרכרה; וכשמשך את חרבו לאחור‪ ,‬נדבק אליה‬
‫חוט ארוך של חומר רירי מצחין‪.‬‬
‫ויל שלף מחגורתו את להב השרפים שלו וקרא בקול‪" ,‬ירחמיאל!" הלהב החל לבעור כמו‬
‫כוכב לבן חיוור באורו של הסתיו‪ ,‬ובעליו הצביע צפונה ולאחר מכן דרומה‪" .‬הגנים מקיפים‬
‫את כל הבית עד לנהר‪ ",‬אמר‪" .‬מי כמוני יודע – לילה אחד רדפתי כאן אחרי השד מַרבּאס‪.‬‬
‫אין לי מושג היכן בנדיקט מתחבא‪ ,‬אבל קשה לי להאמין שיעז לצאת משטח האחוזה‪ .‬הסיכון‬
‫שיתגלה פשוט גדול מדי‪".‬‬
‫"אנחנו נחפש בצד המערבי של הבית‪ .‬אתם תחפשו בצד המזרחי‪ ",‬אמר גבריאל‪" .‬תצעקו‬
‫אם תראו משהו‪ ,‬ונחבור אליכם‪".‬‬
‫אחורי הבית‪.‬‬
‫ֵ‬ ‫גבריאל ניקה את הלהב שלו בשביל החצץ‪ ,‬ואז הזדקף ופנה בעקבות אחיו אל‬
‫ויל פנה אל צדו האחר של הבית‪ ,‬וג'ם פנה ללכת איתו‪ ,‬כשססילי וטסה כמה צעדים‬
‫מאחוריהם‪ .‬ויל השתהה בפינת הבית וסרק את הגנים במבטו‪ ,‬דרוך ומוכן לכל מראה או צליל‬
‫יוצאי דופן‪ .‬כעבור רגע אותת לאחרים ללכת אחריו‪.‬‬
‫הם נעו קדימה‪ ,‬ועקב נעלה של טסה נלכד בין פיסות החצץ שלמרגלות גדרות השיחים‪ .‬היא‬
‫מעדה ומיד התייצבה‪ ,‬אבל ויל העיף מבט לאחור‪ ,‬ופניו קדרו‪" .‬טסה‪ ",‬אמר‪ .‬פעם‪ ,‬מזמן‪ ,‬נהג‬
‫לקרוא לה טֶס‪ ,‬אבל לא עוד‪" .‬את לא אמורה להיות פה איתנו‪ .‬את לא מוכנה‪ .‬לכל הפחות חכי‬
‫בכרכרה‪".‬‬
‫"בשום פנים ואופן לא‪ ",‬הכריזה טסה בקול מרדני‪.‬‬
‫ויל פנה אל ג'ם‪ ,‬אך נדמה שזה הבליע חיוך‪" .‬טסה היא הארוסה שלך‪ .‬תכניס קצת שכל‬
‫בקודקודה‪".‬‬
‫ג'ם‪ ,‬שהחזיק בידו את מקל־חרבו‪ ,‬נע לעברה על שביל החצץ‪" .‬טסה‪ ,‬תוכלי לעשות זאת‬
‫למעני?"‬
‫"אתה לא מאמין שאוכל להילחם‪ ",‬אמרה לו טסה‪ ,‬שנסוגה צעד לאחור והישירה מבט אל‬
‫עיניו הכסופות‪" .‬משום שאני אישה‪".‬‬
‫"אני לא מאמין שתוכלי להילחם משום שאת לובשת שמלת כלה‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬אבל רק‬
‫שתדעי‪ ,‬קשה לי להאמין שגם ויל היה מסוגל להילחם בשמלה הזאת‪".‬‬
‫"אולי אתה צודק‪ ",‬אמר ויל‪ ,‬שניחן בשמיעה של עטלף‪" .‬אבל אין לי ספק שהייתי כלה‬
‫מדהימה‪".‬‬
‫ססילי הרימה את ידה והצביעה‪" .‬מה זה?"‬
‫כל הארבעה הסתובבו מיד וראו דמות דוהרת לעברם‪ .‬השמש נתלתה בשמים היישר‬
‫לפניהם‪ ,‬ועד שעיניה הסתגלו לאורה‪ ,‬ראתה טסה רק צללית מטושטשת‪ .‬כעבור שניות הפכה‬
‫הצללית לדמותה של נערה שקרבה אליהם במרוצה‪ .‬היא הייתה נטולת כובע‪ ,‬ושערה החום‬
‫הבהיר התבדר ברוח‪ .‬היא הייתה גבוהה וגרומה‪ ,‬לבושה בשמלה בצבע פוקסיה בהירה‬
‫שהייתה פעם אלגנטית‪ ,‬אך כעת נתלתה על גופה קרועה ומוכתמת בדם‪ .‬היא המשיכה לצרוח‬
‫גם כששעטה לעברם והשליכה את עצמה אל בין זרועותיו של ויל‪.‬‬
 ‫הוא התנודד לאחור‪ ,‬וכמעט הפיל מידו את ירחמיאל‪" .‬טטיאנה –"‬
‫טסה התקשתה לומר אם ויל הדף אותה מעליו או שמא היא נסוגה בעצמה‪ ,‬אך כך או אחרת‪,‬‬
‫טטיאנה התרחקה מוויל סנטימטרים ספורים‪ ,‬וטסה ראתה לראשונה את פניה‪ .‬הן היו צרות‬
‫וחדות‪ .‬שערה היה בגון החול כמו של גדעון‪ ,‬ועיניה היו ירוקות כשל גבריאל; אלמלא‬
‫התקבעו בפניה המרירוּת ומורת־הרוח‪ ,‬ייתכן שהייתה יפה‪ .‬היא עמדה מולם קצרת־נשימה‬
‫ודומעת‪ ,‬ועם זאת היה בה משהו תיאטרלי‪ ,‬כאילו הייתה מודעת לכך שכל העיניים נעוצות רק‬
‫בה – במיוחד עיניו של ויל‪.‬‬
‫"מפלצת ענקית‪ ",‬ייבבה‪" .‬יצור – הוא גרר את רופרט יקירי מתוך הכרכרה‪ ,‬ומאז לא נודעו‬
‫עקבותיו!"‬
‫ויל הדף אותה עוד כמה סנטימטרים לאחור‪" .‬מה זאת אומרת‪' ,‬לא נודעו עקבותיו?'"‬
‫היא הצביעה‪" .‬ש־שם‪ ",‬התייפחה הצעירה‪" .‬הוא גרר אותו אל הגן האיטלקי‪ .‬בתחילה הוא‬
‫הצליח להימלט מלסתותיו של היצור‪ ,‬אך זה רדף אחריו בשבילים ללא רחם‪ .‬וככל שצרחתי‪,‬‬
‫זה לא עזר!" היא פרצה בסבב חדש של דמעות‪.‬‬
‫"את צרחת‪ ",‬אמר ויל‪" .‬זה כל מה שעשית?"‬
‫"צרחתי המון‪ ".‬טטיאנה נשמעה פגועה‪ .‬היא נסוגה לגמרי מוויל וקבעה בו את עיניה‬
‫הירוקות‪" .‬אני רואה שאתה עדיין מרושע כתמיד‪ ".‬היא הפנתה את מבטה אל טסה‪ ,‬ססילי‬
‫וג'ם‪" .‬מר קרסטֵיירז‪ ",‬אמרה ברשמיות‪ ,‬כאילו קידמה את פניו במסיבת גן‪ .‬עיניה הצטמצמו‬
‫כשנחו על ססילי‪" .‬ואת –"‬
‫"אוי‪ ,‬בשם המלאך!" ויל דחף אותה הצדה; ג'ם חייך אל טסה ומיהר בעקבותיו‪.‬‬
‫"את‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬אחותו של ויל‪ ",‬אמרה טטיאנה לססילי‪ ,‬שעה שהבנים נעלמו אי־שם‪ .‬מטסה‬
‫היא התעלמה במופגן‪.‬‬
‫ססילי הביטה בה כמתקשה להאמין‪" .‬אכן‪ ,‬אף שקשה לי להבין למה זה חשוב כל כך‪ .‬טסה‬
‫– את באה?"‬
‫"בוודאי‪ ",‬אמרה טסה והצטרפה אליה; בין שוויל – או ג'ם – רצו בנוכחותה ובין שלאו‪ ,‬לא‬
‫הייתה לה שום כוונה לצפות מן הצד כששניהם מסכנים את עצמם‪ .‬כעבור רגע שמעה‬
‫מאחוריה את צעדיה המהוססים של טטיאנה על שביל החצץ‪.‬‬
‫הם הלכו והתרחקו מהבית אל עבר הגן הצורני שהיה מוסתר למחצה מאחורי גדר שיחים‬
‫גבוהה‪ .‬במרחק ריצדו קרני שמש שהוחזרו מחממת זכוכית ועץ‪ ,‬שכיפה התנוססה מעליה‪ .‬היה‬
‫זה יום סתיו נאה‪ :‬רוח קרירה נשבה‪ ,‬וריח של עלים עמד באוויר‪ .‬טסה שמעה רשרוש והעיפה‬
‫מבט מעבר לכתפה בבית הגדול‪ .‬חזיתו הלבנה התנשאה כמו חומה חלקה‪ ,‬ורק המרפסות‬
‫המקושתות קטעו אותה‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬לחשה כשהושיט את ידו והסיר את ידיה מעורפו‪ .‬הוא פשט את כסיותיה‪ ,‬וגם הן‬
‫הצטרפו לפנינים של ג'סי ולמסכה שלה על רצפת האבן של המרפסת‪ .‬לאחר מכן הסיר את‬
‫המסכה שלו והשליך אותה הצדה‪ ,‬העביר את ידיו בשערו השחור והלח והסיט אותו ממצחו‪.‬‬
‫שולי המסכה השאירו סימנים על לחייו הגבוהות כמו צלקות קטנות‪ ,‬אך כשהושיטה את ידה‬
‫לגעת בהם‪ ,‬אחז בעדינות בידיה ודחף אותן מטה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר‪" .‬תני לי לגעת בך קודם‪ .‬השתוקקתי לעשות את זה‪"...‬‬
‫טסה הסמיקה והרחיקה את מבטה מהבית ומהזיכרונות שעורר בה‪ .‬החבורה הגיעה אל הפתח‬
‫שנפער בגדר השיחים מימין‪ .‬דרכו נראה בבירור “הגן האיטלקי״‪ ,‬שהיה מוקף במעגל של‬
‫עלווה‪ .‬בתוך המעגל קישטו את הגן שורות של פסלי גיבורים מהתקופה הקלאסית לצד‬
‫דמויות מיתולוגיות‪ .‬ונוס מזגה מים מכד לתוך המזרקה המרכזית‪ ,‬ולאורך שבילים‪ ,‬שנמתחו‬
‫כמו חישורים ממרכז המעגל‪ ,‬עמדו פסלים של היסטוריונים ומדינאים דגולים – קיסר‪,‬‬
‫הרודוטוס‪ ,‬תוקידידס – והתבוננו זה בזה בעיניים ריקות‪ .‬והיו שם גם משוררים ומחזאים‪.‬‬
‫טסה מיהרה קדימה וחלפה על פני אריסטו‪ ,‬אובידיוס‪ ,‬הומרוס – עיניו של זה נקשרו במסכה‬
‫מאבן‪ ,‬רמז לעיוורונו – וירגיליוס וסופוקלס‪ ,‬רגע לפני שצווחה איומה פילחה את האוויר‪.‬‬
‫היא הסתובבה לאחור‪ .‬במרחק מטרים ספורים מאחוריה עמדה טטיאנה מאובנת מאימה‪,‬‬
‫כשעיניה בולטות מחוריהן‪ .‬טסה רצה בחזרה אליה‪ ,‬וכל האחרים בעקבותיה; היא הגיעה‬
‫ראשונה אל הצעירה‪ ,‬שנאחזה בה כטובעת כאילו שכחה לרגע מיהי טסה‪" .‬רופרט‪ ",‬מלמלה‬
‫טטיאנה שבהתה נכחה‪ ,‬וטסה עקבה אחריה במבטה והבחינה במגף של גבר שבצבץ מאחורי‬
‫גדר השיחים‪ .‬לרגע חשבה שהוא שוכב שם על הקרקע מחוסר הכרה ושאר גופו מוסתר‬
‫מאחורי העלווה‪ ,‬אבל כשרכנה קדימה גילתה שהמגף – וכמה סנטימטרים של בשר נגוס‬
‫ומדמם שבצבצו מתוכו – הם כל שנותר‪.‬‬
‫"תולעת באורך של שנים־עשר מטרים?" מלמל ויל אל ג'ם כשנעו יחד בתוך הגן האיטלקי‪,‬‬
‫וסוליות מגפיהם לא השמיעו ולו רחש קל על שבילי החצץ – הודות לצמד רונות דממה‪.‬‬
‫"תאר לעצמך אילו דגים ענקיים נוכל לדוג‪".‬‬

‫שפתיו של ג'ם התעקלו קלות‪" .‬זה לא מצחיק‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬

‫"אולי רק טיפה‪".‬‬
‫"אי אפשר להפוך כל דבר לבדיחה‪ ,‬ויל‪ .‬ככלות הכול‪ ,‬אנחנו מדברים על אביהם של גבריאל‬
‫וגדעון‪".‬‬
‫"אנחנו לא סתם מדברים עליו; אנחנו רודפים אחריו בגן פסלים משום שהפך לתולעת‪".‬‬
‫"לשד בצורת תולעת‪ ",‬תיקן אותו ג'ם‪ ,‬שנעצר כדי להציץ בזהירות מאחורי גדר שיחים‬
‫גבוהה‪" .‬או בצורת נחש אדיר‪ .‬אולי זה ירגיע מעט את חוש ההומור חסר הטקט שלך?"‬
‫"עד לא מזמן חוש ההומור חסר הטקט שלי הסב לך לא מעט שעשוע‪ ",‬נאנח ויל‪" .‬אח‪ ,‬איך‬
‫שתולע מסתובב‪".‬‬
‫"ויל –"‬
‫צווחה איומה קטעה את דברי התוכחה של ג'ם‪ .‬שני הנערים הסתובבו לאחור והספיקו‬
‫לראות את טטיאנה בּלֶקתוֹרן קורסת לתוך זרועותיה של טסה‪ .‬טסה תפסה אותה וניסתה‬
‫לתמוך בה‪ ,‬ואילו ססילי נעה אל הפתח הפעור בגדר השיחים ושלפה את להב השרפים‬
‫מחגורתה בקלילות של ציידת צללים מיומנת‪ .‬ויל לא שמע אותה מדברת‪ ,‬אבל הלהב קפץ‬
‫החוצה בידה‪ ,‬הציף את פניה באור יקרות והצית אימה בלבו של ויל‪.‬‬
‫הוא פתח בריצה‪ ,‬וג'ם דלק אחריו‪ .‬טטיאנה נחה מעולפת למחצה בזרועותיה של טסה‪ ,‬ופניה‬
‫התעוותו כשפלטה יפחה‪" .‬רופרט! רופרט!" טסה נאבקה לשאת את משקלה של הנערה‪ ,‬וּויל‬
‫שקל לעצור ולעזור לה – אלא שג'ם הקדים אותו והניח את ידו על זרועה של טסה‪ ,‬כמתבקש‪.‬‬
‫הרי זה תפקידו בתור ארוסהּ‪.‬‬
‫ויל הסב את תשומת לבו כמעט בפראות בחזרה אל אחותו‪ ,‬שנעה אל הפתח בגדר השיחים‬
‫והניפה לפניה את הלהב שבידה כשעקפה את שרידי גופתו המזוויעים של רופרט בלקתורן‪.‬‬
‫"ססילי!" קרא ויל בכעס‪ .‬היא פנתה להסתובב –‬
‫ופתאום העולם התפוצץ‪ .‬התפרצות של עפר ובוץ ניתזה לכל עבר‪ ,‬כמו גייזר המתפרץ אל‬
‫השמים‪ .‬רגבי אדמה ובוץ צנחו על ראשיהם כמו ברד‪ .‬ובמרכז הגייזר – נחש ענקי ועיוור‪,‬‬
‫שצבעו אפרפר־לבן חיוור‪ .‬כמו צבע של בשר מת‪ ,‬חשב ויל‪ .‬הוא הפיץ סביבו צחנה איומה‪,‬‬
‫כמו זו שעולה מתוך קבר‪ .‬טטיאנה פלטה יפחה נוספת‪ ,‬לפני שהתעלפה ומשכה אחריה את‬
‫טסה אל הקרקע‪.‬‬
‫התולעת התנועעה מצד לצד בניסיון להיחלץ כולה מתוך האדמה‪ .‬פיה נפער – למעשה‪ ,‬זה‬
‫לא היה פה‪ ,‬זה היה מעין לוע עמוק שנפער בראשה של התולעת‪ ,‬משובץ בשיניים חדות כשל‬
‫כריש‪ .‬נשיפה שנשמעה כמו קינה בקעה מלועו‪.‬‬
‫"עצור!" צעקה ססילי‪ .‬היא נופפה לפניה את להב השרפים ונראתה חסרת מורא לחלוטין‪.‬‬
‫"אחורה‪ ,‬יצור שטני!"‬
‫התולעת עטה עליה‪ .‬היא עמדה ללא ניע עם הלהב בידיה‪ ,‬גם כשהמלתעות האדירות ירדו‬
‫לעברה – אך ויל זינק ודחף אותה הצדה‪ .‬שניהם נפלו לתוך גדר השיחים‪ ,‬וראשה של‬
‫התולעת פגע בקרקע במקום שבו עמדה ססילי לפני רגע‪ ,‬והותיר גומה עמוקה‪.‬‬
‫"ויל!" ססילי התגלגלה הצדה‪ ,‬אך אזהרתה לא הייתה מהירה מספיק‪ .‬להב השרפים שלה‬
‫שיסף את זרועו והותיר בה כווייה אדומה‪ .‬עיניה רשפו אש כחולה‪" .‬זה היה מיותר!"‬
‫"את לא מיומנת מספיק!" צרח ויל בתגובה‪ ,‬כמוטרף מרוב זעם ואימה‪" .‬את עלולה להיהרג!‬
‫הישארי במקומך!" הוא הושיט את ידו אל הלהב שלה‪ ,‬אך היא התחמקה וזינקה על רגליה‪.‬‬
‫כהרף עין שבה התולעת והסתערה לעברה בפה פעור‪ .‬הלהב של ויל עצמו עף מידו כשעט על‬
‫אחותו; הוא נח כעת שניים־שלושה מטרים ממנו‪ .‬ויל זינק הצדה‪ ,‬חמק בסנטימטרים ספורים‬
‫מלועו של היצור‪ ,‬ופתאום עמד ג'ם לצדו ובידו מקל־חרבו השלוף‪ .‬הוא נעץ את הלהב בכל‬
‫כוחו בגופה של התולעת‪ .‬צווחה שטנית עלתה מגרונה‪ ,‬והתולעת היטלטלה מצד לצד והתיזה‬
 ‫סביבה דם שחור‪ .‬היא שוב נשפה כמו נחש ונעלמה מאחורי גדר השיחים‪.‬‬
‫ויל הסתובב‪ .‬הוא בקושי ראה את ססילי; ג'ם נעמד בינה לבנדיקט‪ ,‬וכל כולו כוסה בדם‬
‫שחור ובבוץ‪ .‬מאחורי ג'ם ראה ויל את טסה מחבקת את טטיאנה אל חיקה; שמלותיהן של‬
‫השתיים התרחבו סביבן כמו שני פעמונים‪ ,‬והוורוד המזעזע של טטיאנה התערבב בזהב‬
‫ההרוס של שמלת הכלולות של טסה‪ .‬היא גהרה מעל הצעירה כמבקשת לגונן עליה מהמראה‬
‫המחריד של אביה‪ ,‬כך שרוב דמו של השד ניתז על שערה של טסה ועל בגדיה‪ .‬היא נשאה את‬
‫מבטה‪ ,‬ופניה היו חיוורות כסיד כשהצליבה מבט עם ויל‪.‬‬
‫לרגע נדמה שהגן כולו נמוג ונעלם‪ ,‬ועמו גם השאון וצחנת הדם והשד‪ ,‬כך שרק הוא וטסה‬
‫נותרו לבדם בחלל הריק והדומם‪ .‬הוא רצה לרוץ אליה‪ ,‬לכרוך את זרועותיו סביבה‪ .‬להגן‬
‫עליה‪.‬‬
‫אבל היה זה תפקידו של ג'ם‪ ,‬לא שלו‪ .‬לא שלו‪.‬‬
‫הרגע חלף‪ ,‬וטסה נעמדה ומשכה את טטיאנה על רגליה בכוח; היא כרכה את זרועה של‬
‫הנערה סביב כתפיה‪ ,‬וטטיאנה נשענה עליה מעולפת למחצה‪.‬‬
‫"חייבים להרחיק אותה מפה‪ .‬היא עלולה להיהרג‪ ",‬אמר ויל וסרק במבטו את הגן‪" .‬אין לה‬
‫שום הכשרה‪".‬‬
‫טסה זקרה את סנטרה בארשת אופיינית של עקשנות‪" .‬אני לא מוכנה לעזוב אתכם‪".‬‬
‫ססילי נראתה מבועתת‪" .‬אתה חושב‪ ...‬שהיצור לא היה נרתע? היא הרי הבת שלו‪ .‬אם‬
‫נותרו לו – ליצור הזה – אי אלו רגשות –"‬
‫"הוא טרף את חתנו‪ ,‬ססי‪ ",‬התפרץ לעברה ויל‪" .‬טסה‪ ,‬לכי עם טטיאנה אם את רוצה להציל‬
‫את חייה‪ .‬והישארי איתה בתוך הבית‪ .‬עלול לקרות אסון אם היא תרוץ שוב החוצה‪".‬‬
‫"תודה לך‪ ,‬ויל‪ ",‬מלמל ג'ם כשטסה גררה אחריה כמיטב יכולתה את הנערה המתנודדת‪,‬‬
‫והמילים היו כמו שלוש דקירות עמוק בלבו של ויל‪ .‬בכל פעם שוויל עשה מעשה כדי להגן על‬
‫טסה‪ ,‬ג'ם חשב שהוא עושה זאת למענו‪ ,‬לא למען ויל עצמו‪ .‬ובכל פעם מחדש ויל ייחל לכך‬
‫שזה יהיה נכון‪ .‬כי לכל דקירה היה שם משלה‪ .‬אשמה‪ .‬בושה‪ .‬אהבה‪.‬‬
‫ססילי צרחה‪ .‬צל אדיר חסם את אור השמש‪ ,‬וגדר השיחים שמול ויל נקרעה לשניים‪ .‬הוא‬
‫מצא את עצמו מביט היישר לתוך לועה האדום והאפל של התולעת הענקית‪ .‬חבלים של רוק‬
‫נתלו בין שיניה העצומות‪ .‬ויל הושיט את ידו אל נדן החרב שבחגורתו‪ ,‬אך התולעת כבר‬
‫התרוממה מעליו כשפגיון מבצבץ מתוך צווארה‪ .‬ויל זיהה אותו היטב‪ .‬זה היה מקל־החרב של‬
‫ג'ם‪ .‬הוא שמע את הפּראבָּ טאי שלו צועק דברי אזהרה‪ ,‬ואז התולעת עטה על ויל והוא הניף את‬
‫חרבו באוויר ונעץ אותה בכל כוחו מתחת ללסתו של היצור‪ .‬דם פרץ מבין שיניו בקול נשיפה‬
‫וניתז על האצטלה של ויל‪ .‬משהו פגע בברכיו מאחור‪ ,‬ומרוב הפתעה הוא צנח לאחור‪ ,‬וכתפיו‬
‫נחבטו בקרקע בכוח‪.‬‬
‫הוא כמעט נחנק כשהאוויר פרץ מריאותיו‪ .‬זנבה הדק של התולעת נכרך סביב ברכיו‪ .‬הוא‬
 ‫בעט בה וראה רק כוכבים‪ ,‬את פניו המבוהלות של ג'ם ואת השמים הכחולים ממעל –‬
‫טראח‪ .‬חץ ננעץ בזנבה של התולעת‪ ,‬מעט מתחת לברכו של ויל‪ .‬אחיזתו של בנדיקט‬
‫התרופפה‪ ,‬ויל התגלגל בעפר ונאבק להתיישב על ברכיו‪ ,‬והספיק לראות את גדעון ואת‬
‫גבריאל לייטווּד רצים לעברם על שביל העפר‪ .‬גבריאל החזיק בידו קשת‪ .‬הוא דרך אותה שוב‬
‫תוך כדי ריצה‪ ,‬וּויל חשב לעצמו בהפתעה מעורפלת שגבריאל לייטווּד ירה זה עתה באביו כדי‬
‫להציל את חייו‪.‬‬
‫התולעת נסוגה לאחור‪ ,‬וידיים אחזו בבתי שחיו של ויל וגררו אותו על רגליו‪ .‬ג'ם‪ .‬הוא‬
‫שחרר את ויל‪ ,‬וזה התייצב‪ ,‬הסתובב לאחור וגילה כי הפּראבָּ טאי שלו הספיק לשלוף את‬
‫מקל־חרבו ועמד כעת כשהוא בוהה במתרחש‪ .‬שד התולעת התפתל מייסורים‪ ,‬וכל גופו‬
‫התרומם וצנח כשראשו האדיר והעיוור היטלטל מצד לצד ועקר את השיחים שמסביבו‪ .‬עלים‬
‫התעופפו באוויר‪ ,‬והחבורה הקטנה של ציידי הצללים נחנקה מאבק‪ .‬ויל שמע את ססילי‬
‫משתעלת והשתוקק לומר לה לרוץ לתוך הבית‪ ,‬אך הוא ידע היטב שהיא לא תעשה זאת‪.‬‬
‫מרוב התפתלויות וטלטלות הצליחה התולעת איכשהו לשחרר את החרב מלסתה; כלי הנשק‬
‫צנח ונחבט בקרקע בין שיחי הוורדים‪ ,‬כשהוא מרוח כולו איכור שחור‪ .‬התולעת החלה‬
‫להחליק לאחור והותירה אחריה שובל של ריר ודם‪ .‬גדעון עיווה את פניו וזינק קדימה כדי‬
‫להרים את החרב בידו העטויה כפפה‪.‬‬
‫פתאום התרומם בנדיקט כמו נחש קוברה‪ ,‬ולסתותיו נוטפות הדם נפערו‪ .‬גדעון הניף את‬
‫החרב ונראה קטן להחריד אל מול גופו האדיר של היצור‪.‬‬
‫"גדעון!" צרח גבריאל‪ ,‬שדרך את קשתו בפנים לבנות; ויל זינק הצדה‪ ,‬והחץ חלף על פניו‬
‫ונקבר בגופה של התולעת‪ .‬היא צווחה ופנתה לנוס‪ ,‬וגופה העצום נע במהירות מעוררת‬
‫השתאות‪ .‬תוך כדי מנוסה התעופף זנבה של המפלצת המזדחלת‪ ,‬התלפף סביב פסל ולחץ‬
‫בחוזקה – והפסל התנפץ לאלפי רסיסים שצנחו כמו מטר לתוך ברֵכת הנוי היבשה‪.‬‬
‫"חי המלאך‪ ,‬היא ריסקה את סופוקלס‪ ",‬ציין ויל‪ ,‬והתולעת נעלמה מאחורי מבנה גדול‬
‫שנבנה כחיקוי למקדש יווני‪" .‬כבר אין בימינו שום כבוד לקלאסיקות?"‬
‫גבריאל התנשף בכבדות והנמיך את הקשת שבידו‪" .‬אידיוט‪ ",‬סינן בפראות אל אחיו‪" .‬מה‬
‫עלה על דעתך? למה התקרבת כך אל אבא?"‬
‫גדעון סב על עקביו וכיוון אל גבריאל את להב חרבו המגואלת בדם‪" .‬לא אל אבא‪ .‬אל‬
‫המפלצת‪ .‬זה כבר לא אבא שלנו‪ ,‬גבריאל‪ .‬ואם קשה לך לעכל את העובדה הזאת –"‬
‫"יריתי בו חץ!" צרח גבריאל‪" .‬מה עוד אתה רוצה ממני‪ ,‬גדעון?"‬
‫גדעון הניד את ראשו במחוות תיעוב כלפי אחיו; אפילו ויל‪ ,‬שמעולם לא חיבב את גבריאל‪,‬‬
‫חש צביטת אהדה כלפיו‪ .‬הוא באמת ירה במפלצת‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לרדוף אחריה‪ ",‬אמר גדעון‪" .‬היא נעלמה מאחורי השטות –"‬
‫"מאחורי מה?" שאל ויל‪.‬‬
‫"מבנה שטות‪ ,‬ויל‪ ",‬הסביר לו ג'ם‪" .‬זה מבנה קישוטי‪ ,‬אין לו שימוש מעשי‪ .‬אני מניח שאין‬
‫שם גם חלל פנימי‪".‬‬
‫גדעון הניד את ראשו‪" .‬הוא עשוי רק מגבס ומטיח‪ .‬אם שנינו נקיף אותו מצד אחד‪ ,‬ואתה‬
‫וג'יימס מהצד האחר –"‬
‫"ססילי‪ ,‬מה את עושה?" שאל ויל וקטע את דבריו של גדעון; הוא ידע שהוא נשמע כמו‬
‫הורה לילד שובב‪ ,‬אבל זה לא הפריע לו‪ .‬ססילי החליקה את הלהב שלה בחזרה לתוך‬
‫החגורה‪ ,‬ונדמה שניסתה לטפס על אחד מעצי הטקסוס הקטנים שתחמו את גדר השיחים‪" .‬זה‬
‫לא הזמן לטפס על עצים!"‬
‫היא הביטה בו בכעס‪ ,‬ושערה השחור התפזר בפראות על פניה‪ .‬היא פצתה את פיה כדי‬
‫לענות‪ ,‬אך בטרם הספיקה לומר מילה נשמע פתאום רעם מתגלגל כמו רעידת אדמה‪ ,‬ומבנה‬
‫השטות התפוצץ במטר של שברי גבס‪ .‬התולעת זינקה קדימה ושעטה ישירות אליהם במהירות‬
‫מדהימה של רכבת שאיבדה שליטה‪.‬‬

‫כשהגיעו אל החצר הקדמית של בית משפחת לייטווּד‪ ,‬צווארה של טסה וגבה ייסרו אותה‪.‬‬
‫היא הייתה חנוטה במחוך הדוק מתחת לשמלת הכלולות הכבדה‪ ,‬ומשקלה של טטיאנה‬
‫הבוכייה הכביד על כתפה השמאלית הכואבת‪.‬‬
‫היא חשה הקלה למראה הכרכרות – הקלה‪ ,‬אך גם פחד‪ .‬כי החצר נראתה שלווה כל כך –‬
‫הכרכרות נותרו באותו מקום‪ ,‬הסוסים רעו בעשב‪ ,‬וחזית הבית נראתה כתמול שלשום‪ .‬טסה‬
‫ספק־סחבה ספק־גררה את טטיאנה אל הכרכרה הראשונה‪ ,‬פתחה את הדלת לרווחה ועזרה לה‬
‫לעלות במדרגה ולהיכנס פנימה‪ ,‬ועיוותה את פניה כשציפורניה החדות של הצעירה ננעצו‬
‫בכתפיה בניסיון להניף את עצמה ואת שמלתה הכבדה לתוך החלל הקטן‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬אלוהים‪ ",‬נאנקה טטיאנה‪" .‬איזו בושה‪ ,‬איזו בושה איומה‪ .‬אם חברי המסדר יגלו מה‬
‫עלה בגורלו של אבי‪ ...‬אלוהים אדירים‪ ,‬איך ייתכן שלא חשב עליי ולו לרגע?"‬
‫טסה מצמצה‪" .‬היצור הזה‪ ",‬אמרה‪" .‬קשה לי להאמין שהוא מסוגל לחשוב על מישהו‪ ,‬גברת‬
‫בלקתורן‪".‬‬
‫טטיאנה הביטה בה מסוחררת‪ ,‬ולרגע התביישה טסה בטינה שחשה כלפי הנערה‪ .‬היא לא‬
‫ששה להיות מורחקת מהגנים‪ ,‬מי יודע‪ ,‬אולי יכלה לעזור לחבריה? אך טטיאנה ראתה זה עתה‬
‫את בעלה קרוע לגזרים‪ ,‬ואביה הוא שעשה זאת‪ .‬היא ראויה לאהדה‪ ,‬לא לטינה‪ ,‬חשבה טסה‪.‬‬
‫היא ריככה את קולה‪" .‬אני יודעת שזה הלם נורא‪ .‬אולי כדאי שתשכבי –"‬
‫"את גבוהה להחריד‪ ",‬אמרה טטיאנה‪" .‬האם גברים אינם מתלוננים על כך?"‬
‫טסה לטשה בה מבט‪.‬‬
‫"ואת לבושה ככלה‪ ",‬הוסיפה טטיאנה‪" .‬זה לא נראה לך מוזר? את לא חושבת שאצטלה‬
‫הייתה מתאימה יותר לנסיבות? אני יודעת שזה לא מחמיא‪ ,‬ושבשעת צרה כל האמצעים‬
 ‫כשרים‪ ,‬אבל –"‬
‫לפתע נשמע קול ריסוק אדיר‪ .‬טסה התנתקה מהכרכרה והביטה סביבה; הצליל עלה מתוך‬
‫הבית‪ .‬הנרי‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬הנרי נכנס לערוך חיפוש בבית‪ ,‬לבדו‪ .‬היצור אמנם נמצא בחוץ‪,‬‬
‫בגנים‪ ,‬ובכל זאת – זה ביתו של בנדיקט‪ .‬היא נזכרה באולם הנשפים שהיה מלא שדים‬
‫בביקורה הקודם של טסה במקום‪ ,‬ואספה את שמלתה בשתי ידיה‪" .‬הישארי כאן‪ ,‬גברת‬
‫בלקתורן‪ ",‬אמרה‪" .‬אני צריכה לבדוק מה מקור הרעש הזה‪".‬‬
‫"לא!" טטיאנה הזדקפה בבהלה‪" .‬אל תעזבי אותי!"‬
‫"צר לי‪ ".‬טסה נסוגה לאחור וטלטלה את ראשה‪" .‬אני חייבת‪ .‬אנא ממך‪ ,‬הישארי בתוך‬
‫הכרכרה!"‬
‫טטיאנה קראה לעברה‪ ,‬אבל טסה כבר פנתה לרוץ במעלה המדרגות‪ .‬היא פתחה את דלת‬
‫הכניסה ונכנסה למבואה גדולה ומפוארת‪ ,‬שרצפתה משובצת בריבועי שיש שחורים־לבנים‬
‫כמו לוח שחמט‪ .‬נברשת ענקית השתלשלה מהתקרה‪ ,‬אך כל הנרות שבתוכה היו כבויים;‬
‫מקור האור היחיד היה קרני השמש שחדרו מבעד לחלונות הגבוהים‪ .‬גרם מדרגות מפואר‬
‫התעקל מעלה אל הקומה השנייה‪" .‬הנרי!" צעקה טסה‪" .‬הנרי‪ ,‬איפה אתה?"‬
‫בתגובה נשמעה צעקה‪ ,‬ובעקבותיה קול ריסוק נוסף מהקומה שמעליה‪ .‬טסה זינקה במעלה‬
‫המדרגות ומעדה כשכף רגלה נתפסה בשולי שמלתה וקרעה את הבד‪ .‬היא הסיטה את החצאית‬
‫מדרכה בקוצר רוח והמשיכה לרוץ לאורך מסדרון ארוך‪ ,‬שקירותיו נצבעו בגוון תכלכל‬
‫וקושטו בעשרות תחריטים ממוסגרים בזהב‪ ,‬ומשם עברה דרך צמד דלתות אל תוך חדר אחר‪.‬‬
‫היה זה ללא ספק חדר גברי‪ ,‬אולי ספרייה או משרד‪ :‬על החלונות נתלו וילונות מבד כהה‬
‫כבד‪ ,‬ועל הקירות היו תלויים ציורי שמן של ספינות מלחמה גדולות‪ .‬טפטים בירוק כהה כיסו‬
‫את הקירות‪ ,‬אך פה ושם הם היו מנומרים בכתמים כהים ומוזרים‪ .‬בחדר גם שרר ריח מוזר –‬
‫ריח המורגש בגדות נהר התמזה‪ ,‬שעליהן נרקבו כל מיני דברים משונים לאורו החלש של‬
‫היום‪ .‬ועל הכול האפיל ריח מתכתי של דם‪ .‬כוננית ספרים נפלה על הרצפה והפכה לעיי‬
‫זכוכית מרוסקת ושברי עץ‪ ,‬ועל השטיח הפרסי שלצדה היה הנרי בעיצומה של התגוששות‬
‫עם יצור שעורו אפור ומספר זרועותיו מעורר חלחלה‪ .‬הנרי צרח ובעט ברגליו הארוכות‪,‬‬
‫והיצור – ללא ספק שד – ניסה לקרוע את האצטלה בטפריו ולנעוץ את שיניו הזאביות‬
‫בצווארו של האיש‪.‬‬
‫טסה הביטה סביבה בפראות‪ ,‬אחזה במחתה שנחה ליד האח הכבויה והסתערה על היצור‪.‬‬
‫היא ניסתה להיזכר באימונים שלה – בכל אותן שעות שגדעון לא הפסיק לדבר על כיוון‬
‫ומהירות ואחיזה יציבה – אך בסופו של דבר‪ ,‬נדמה שרק אינסטינקט צרוף הוא שנעץ את מוט‬
‫הפלדה הארוך בפלג גופו העליון של היצור‪ ,‬שבו היו מן הסתם צלעותיו אילו היה זה בעל‬
‫חיים אמיתי‪ ,‬מן השורה‪.‬‬
‫היא שמעה צליל של ריסוק כשכלי הנשק חדר פנימה‪ .‬השד פלט יללה כמו כלב‪ ,‬ואז התגלגל‬
‫מעל הנרי והמחתה נחתה על הרצפה בקרקוש‪ .‬איכור שחור ניתז לכל עבר ומילא את החדר‬
‫בצחנה של עשן וריקבון‪ .‬טסה מעדה לאחור‪ ,‬ועקביה נלכדו בקצה שמלתה הקרועה‪ .‬היא‬
‫נפלה על אחוריה בדיוק כשהנרי התרומם בכבדות‪ ,‬מלמל איזו קללה ושיסף את צווארו של‬
‫השד בלהב דמוי פגיון‪ ,‬מקושט ברונות זוהרות‪ .‬השד פלט זעקה שנשמעה יותר כמו גרגור‪,‬‬
‫והתקפל כמו פיסת נייר‪.‬‬
‫הנרי זינק ממקומו‪ ,‬שערו האדמוני מכוסה בדם ובאיכור‪ .‬האצטלה שלו נקרעה באזור הכתף‪,‬‬
‫ונוזל ארגמני דלף מתוך הפצע‪" .‬טסה‪ ",‬קרא האיש‪ ,‬שרץ אליה ומיהר לעזור לה לקום‬
‫ממקומה‪" .‬בשם המלאך‪ ,‬איזה צמד־חמד אנחנו‪ ",‬אמר הנרי בקולו העגמומי והביט בה בדאגה‪.‬‬
‫"לא נפצעת‪ ,‬נכון?"‬
‫היא השפילה את מבטה אל שמלתה והבינה את פשר דאגתו‪ :‬השמלה כוסתה ברסס של‬
‫איכור‪ ,‬וחתך מכוער שיסע את זרועה במקום שבו נפלה על פיסת זכוכית שבורה‪ .‬לא ממש‬
‫כאב לה‪ ,‬עדיין לא בכל אופן‪ ,‬אבל הפצע דימם‪" .‬אני בסדר גמור‪ ",‬אמרה‪" .‬מה קרה‪ ,‬הנרי?‬
‫מה היה היצור הזה‪ ,‬ומה הוא עשה פה?"‬
‫"שד מגונן‪ .‬ערכתי חיפוש במכתבה של בנדיקט‪ ,‬וכנראה הזזתי משהו או נגעתי במשהו‬
‫שעורר את השד‪ .‬עשן שחור נשפך מהמגירה והפך ליצור הזה‪ .‬הוא עט עליי –"‬
‫"ושרט אותך‪ ",‬אמרה טסה בדאגה‪" .‬אתה מדמם –"‬
‫"לא‪ ,‬את זה עשיתי לעצמי‪ .‬נפלתי על הפגיון שלי‪ ",‬השיב לה הנרי במבוכה ושלף מחגורתו‬
‫אסטלה‪" .‬אל תספרי לשרלוט‪".‬‬
‫טסה כמעט חייכה; ופתאום נזכרה‪ ,‬חצתה את החדר בריצה והסיטה את הווילון מעל אחד‬
‫החלונות הגדולים‪ .‬החלון ניבט אל הגנים‪ ,‬אך למרבה התסכול לא אל הגן האיטלקי; הוא‬
‫השתרע מצדו האחר של הבית‪ .‬לפניה השתרעו גדרות שיחים ירוקות גזומות למשעי ומדשאה‬
‫שטוחה‪ ,‬שהחלה לשנות את צבעה לחום לקראת החורף‪" .‬אני חייבת ללכת‪ ",‬אמרה‪" .‬ויל וג'ם‬
‫וססילי – הם נאבקו ביצור‪ .‬הוא הרג את בעלה של טטיאנה בלקתורן‪ .‬נאלצתי לגרור אותה‬
‫בחזרה אל הכרכרה‪ ,‬כי היא עמדה להתעלף‪".‬‬
‫דממה‪ .‬ואז‪" :‬טסה‪ ",‬לחש הנרי בקול מוזר‪ ,‬והיא פנתה בחזרה אליו וגילתה שהוא קפא‬
‫האירצֶ ה שצייר על פנים זרועו‪ .‬הוא בהה בקיר שממול – אותו הקיר שנראה לטסה‬ ‫ָ‬ ‫באמצע‬
‫מכוסה כתמים כהים ומנומר בצורה מוזרה‪ .‬כעת גילתה שהכתמים אינם אקראיים כלל‪.‬‬
‫אותיות בגובה שלושים סנטימטרים כיסו את הטפט‪ ,‬צוירו על הקיר במה שנראה כמו דם‬
‫שחור שיבש‪.‬‬
‫למכשירי התופת אין רחמים‪.‬‬
‫למכשירי התופת אין נקיפות מצפון‪.‬‬
‫למכשירי התופת אין סוף‪.‬‬
‫מכשירי התופת לעולם לא יעצרו‪.‬‬
‫ומתחת לכל השרבוטים הללו הופיע עוד משפט אחרון‪ ,‬קריא בקושי‪ ,‬כאילו מי שכתב אותו‬
‫איבד את יכולת השימוש בידיו‪ .‬בעיני רוחה ראתה את בנדיקט נעול בחדר הזה‪ ,‬משתגע לאטו‬
‫ככל שצורתו הולכת ומשתנה‪ ,‬ומורח את המילים על הקיר בדמו שלו המהול באיכור‪.‬‬
‫שאלוהים ירחם על נשמותינו‪.‬‬

‫התולעת זינקה – וּויל צלל קדימה‪ ,‬התגלגל על צדו וחמק בקושי רב מלסתותיה הפעורות‪.‬‬
‫הוא השתוחח על ארבע‪ ,‬וכעבור רגע זינק על רגליו ודהר לכל אורכו של היצור‪ ,‬עד שהגיע‬
‫אל זנבו הנחבט מצד לצד‪ .‬הוא הסתובב וראה את השד מתנשא כמו נחש קוברה מעל גדעון‬
‫וגבריאל – אף שלמרבה ההפתעה‪ ,‬היה נדמה שהוא קפוא במקומו ונושף לעברם‪ ,‬אך לא‬
‫תוקף אותם‪ .‬האם זיהה את ילדיו? האם נותר בו איזה רגש אבהי? היה קשה לומר‪.‬‬
‫ססילי טיפסה על עץ הטקסוס עד לאמצעו ונאחזה בענף‪ .‬ויל קיווה שתפגין שיקול דעת‬
‫ותישאר במקומה‪ ,‬ואז מיהר להסתובב אל ג'ם והניף את ידו אל הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬עוד בתחילת‬
‫דרכם סיכמו השניים על סדרה של מחוות ידיים שישמשו אותם כדי להעביר זה לזה מסרים‬
‫בעיצומו של קרב למקרה שלא יוכלו לשמוע זה את זה‪ .‬עיניו של ג'ם אורו בהבנה‪ ,‬והוא‬
‫השליך אל ויל את המקל שלו‪ .‬הזריקה הייתה מושלמת‪ ,‬והמקל התעופף באוויר עד שוויל‬
‫תפס אותו ביד אחת ולחץ על הידית‪ .‬הלהב נורה החוצה‪ ,‬וּויל הנחית אותו בעוצמה אדירה‬
‫ושיסע את עורו העבה של היצור‪ .‬התולעת זינקה לאחור וייללה רגע לפני שוויל הלם בה שוב‬
‫וכרת את זנבה‪ .‬גופו השסוע של בנדיקט נחבט מצד לצד‪ ,‬ואיכור פרץ החוצה בזרם אדיר‬
‫ודביק שכיסה את ויל‪ .‬הוא ניסה להתחמק בזעקה‪ ,‬וכל עורו בער‪.‬‬
‫"ויל!" ג'ם רץ לעברו‪ .‬גדעון וגבריאל הלמו גם הם בראשה של התולעת ועשו כמיטב‬
‫יכולתם למקד את תשומת לבה בהם‪ .‬ויל מחה איכור צורב מעיניו בידו החופשית‪ ,‬ופתאום‬
‫צנחה ססילי מעץ הטקסוס ונחתה היישר על גבה של התולעת‪.‬‬
‫ויל שמט את מקל־החרב מרוב הלם‪ .‬זה לא קרה לו אף פעם‪ ,‬הוא מעולם לא הפיל את כלי‬
‫נשקו באמצע קרב‪ ,‬אלא שגם אחותו הקטנה מעולם לא נאחזה בעקשנות מרשימה בגבה של‬
‫תולעת שד ענקית‪ ,‬כמו פרעוש זעיר שנצמד לפרוותו של כלב‪ .‬הוא בהה באימה כשססילי‬
‫שלפה פגיון מחגורתה ונעצה אותו בפראות בבשרו של השד‪.‬‬
‫מה היא חושבת שהיא עושה? כאילו שפגיון זעיר כל כך יכול להכניע מפלצת אדירה! "ויל‪,‬‬
‫ויל‪ ",‬צעק ג'ם באוזנו‪ ,‬וקולו בהול; רק אז התחוור לוויל שהוא אמר את הדברים בקול‪ ,‬וחי‬
‫המלאך‪ ,‬התולעת הרימה את ראשה לעבר אחותו ופערה את פיה העצום ועתיר השיניים –‬
‫ססילי הרפתה מהפגיון‪ ,‬התגלגלה הצדה וצנחה מגופה של התולעת‪ .‬לסתותיה של זו החמיצו‬
‫אותה כחוט השערה ונסגרו בפראות על גופה של התולעת עצמה‪ .‬איכור שחור ניתז לכל עבר‪,‬‬
‫והתולעת העיפה את ראשה לאחור‪ ,‬ומגרונה פרצה יללה של בּאנשי‪ .‬פצע ענקי נפער בצד‬
‫גופה‪ ,‬ורצועות מבשרה השתלשלו מלסתותיה‪ .‬ויל המשיך ללטוש מבט‪ ,‬שעה שגבריאל הרים‬
 ‫את הקשת וירה חץ‪.‬‬
‫הוא השמיע שריקה רמה ונקבר עמוק באחת מעיניה השחורות נטולות העפעפיים של‬
‫התולעת‪ .‬היצור התרומם אל־על – רגע לפני שראשו צנח קדימה‪ ,‬והוא התמוטט וקרס לתוך‬
‫עצמו‪ ,‬ונעלם כלא היה כדרכם של שדים כשהם עוזבים את העולם‪.‬‬
‫הקשת נשמטה מידו של גבריאל ונחבטה בקרקע בקרקוש רם שוויל בקושי שמע‪ .‬האדמה‬
‫הרמוסה הייתה ספוגה בדמה של התולעת‪ .‬ובתוך כל האנדרלמוסיה הזאת הזדקפה ססי לאטה‬
‫ועיוותה את פניה‪ ,‬ונדמה שמפרק כף ידה הימנית נתלה בזווית מוזרה‪.‬‬
‫ויל אפילו לא הרגיש שרץ לעברה – הוא הבין זאת רק כשידו של ג'ם נחה על כתפו בניסיון‬
‫לעצור אותו‪ .‬הוא פנה בפראות אל הפּרא ּבָטאי שלו‪" .‬אחותי –"‬
‫"הפנים שלך‪ ",‬השיב לו ג'ם בשלווה ראויה לציון בהתחשב בנסיבות‪" .‬הן מכוסות בדם של‬
‫אירצֶ ה לפני שהנזק יהיה בלתי הפיך‪".‬‬
‫שדים‪ ,‬ויליאם‪ ,‬והוא שורף אותן‪ .‬אני חייב לבצע ָ‬
‫"עזוב אותי‪ ",‬התעקש ויל וניסה לנער מעליו את חברו‪ ,‬אך ידו הקרירה של ג'ם כבר לפתה‬
‫את עורפו‪ ,‬ואז האסטלה צרבה את מפרק ידו‪ ,‬והכאב שהוא אפילו לא הרגיש התפוגג לאטו‪.‬‬
‫ג'ם הרפה מחברו והשמיע בעצמו לחישה של כאב; לא מעט מהאיכור דבק באצבעותיו‪ .‬ויל‬
‫היסס לרגע – אבל ג'ם נופף בידו‪ ,‬וכבר הצמיד את האסטלה לידו שלו‪.‬‬
‫ויל התעכב רק לרגע‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬כשהתייצב לבסוף לצדה של אחותו‪ ,‬גבריאל כבר הקדים‬
‫אותו‪ .‬גבריאל הניח את ידו מתחת לסנטרה‪ ,‬ועיניו הירוקות סרקו את פניה‪ .‬היא הביטה בו‬
‫בארשת של תדהמה‪ ,‬כשוויל הופיע ואחז בכתפה‪.‬‬
‫"תתרחק מאחותי‪ ",‬נבח לעבר גבריאל‪ ,‬שנסוג לאחור וחשק את שפתיו‪ .‬גדעון הצטרף‬
‫אליהם‪ ,‬והשניים כרכרו סביב ססילי שעה שוויל החזיק את ידה בכוח ושלף א האסטלה שלו‬
‫אירצֶ ה שחור בצד אחד של‬ ‫בידו השנייה‪ .‬היא נעצה בו עיניים כחולות בורקות כשצייר ָ‬
‫צווארה ומֶ נדֶ לין בצד האחר‪ .‬שערה השחור השתחרר מהצמה‪ ,‬והיא נראתה כמו הנערה‬
‫הפרועה שזכר‪ ,‬נועזת ועשויה ללא חת‪.‬‬
‫"נפגעת‪ ,‬קָריאד?" המילה עלתה על שפתיו עוד לפני שהספיק לעצור אותה – כינוי חיבה‬
‫מתקופת ילדותם שכמעט נשכח לגמרי מלבו‪.‬‬
‫"קריאד?" הדהדה ססילי את דבריו‪ ,‬ועיניה הבזיקו בהפתעה‪" .‬לא‪ ,‬לא נפגעתי‪".‬‬
‫"רק קצת‪ ",‬תיקן ויל והצביע על מפרק כף ידה הפגוע ועל החתכים בפניה ובידיה‪ ,‬שהחלו‬
‫כשהאירצֶ ה ביצע את מלאכתו‪ .‬הכעס גאה בלבו כל כך‪ ,‬עד שלא שמע את ג'ם שעמד‬ ‫ָ‬ ‫להיסגר‬
‫מאחוריו‪ ,‬כשזה החל להשתעל – אף שבדרך כלל שיעול כזה היה מעורר אותו לפעולה כמו‬
‫גפרור שמצית ענפים יבשים‪" .‬ססילי‪ ,‬מה בשם אלוהים עלה –"‬
‫"זה היה התמרון האמיץ ביותר שצייד צללים ביצע אי־פעם‪ ",‬קטע אותו גבריאל‪ .‬הוא לא‬
‫הביט בוויל אלא בססילי‪ ,‬ועל פניו ארשת של הפתעה מהולה בדבר־מה אחר‪ .‬בוץ ודם כיסו‬
‫את שערו‪ ,‬כפי שכיסו מן הסתם גם אותם‪ ,‬אבל עיניו הירוקות נצצו‪.‬‬
 ‫ססילי הסמיקה‪" .‬אני בסך הכול –"‬
‫היא השתתקה‪ ,‬ועיניה נפערו כשהציצה מעבר לכתפו של ויל‪ .‬ג'ם שב והשתעל‪ ,‬והפעם ויל‬
‫שמע אותו; הוא הסתובב במקומו והספיק לראות את הפּרא ּבָטאי שלו צונח על ברכיו‪.‬‬
3
 ‫עד השעה האחרונה‬
‫א‪ ,‬כִּ י א‪ ,‬פַּ ת ְּפג ִָרים‪ ,‬יֵאוּשׁ‪ ,‬א לִ בִּ י תִּ סְ עַ ד;‬
‫סִ יבֵ י אָדָ ם אַחֲ רוֹנִים שֶׁ בִּ י – לוּ רוֹפְ פִ ים – אַל‬
‫אֶ פְר ֹם‪ .‬אַל‪ָ ,‬יגֵעַ מְ א ֹד‪ ,‬אֶ ק ְָרא‪ ' :‬א אוּכַל'‪ .‬אוּכַ ל‪.‬‬
‫מַ שֶּׁ הוּ אוּכַ ל‪ְ ,‬לקַוּוֹת‪ ,‬לְ פַ לֵּ ל לְ יוֹם‪ ,‬לְ יַחֵ ל א אבַ ד‪.‬‬
‫– ג'רארד מנלי הופקינס‪" ,‬פת פגרים"‬

‫ג'ם נשען על דופן הכרכרה של המכון‪ ,‬כשעיניו עצומות ופניו חיוורות כסיד‪ .‬ויל עמד לצדו‪,‬‬
‫וידו אחזה בחוזקה בכתפו של ג'ם‪ .‬עוד כשמיהרה אליהם‪ ,‬הבינה טסה שזו איננה סתם מחווה‬
‫של חיבה‪ .‬נדמה שג'ם עמד על רגליו רק בזכות אחיזתו של ויל‪.‬‬
‫היא והנרי שמעו את זעקת המוות של התולעת‪ .‬כעבור רגעים ספורים בלבד מצא אותם‬
‫גבריאל כשהם יורדים במרוצה במדרגות שבחזית הבית‪ .‬הוא סיפר להם בנשימה עצורה על‬
‫מותו של היצור‪ ,‬ולאחר מכן גם על מה שקרה לג'ם‪ ,‬ופתאום העולם כולו נצבע לבן לנגד‬
‫עיניה של טסה‪ ,‬כאילו קיבלה סטירה מצלצלת‪.‬‬
‫אוזניה קלטו מילים שלא שמעה מזמן‪ ,‬אף שבמובן מסוים ציפתה להן תמיד‪ ,‬ואף חלמה‬
‫עליהן בחלומות ביעותים שהעבירו בה חלחלה והותירו אותה משוועת לאוויר – "ג'ם‪",‬‬
‫"קרס‪" ",‬יורק‪" ",‬דם‪" ",‬ויל‪" ",‬ויל נמצא לצדו‪" ",‬ויל –"‬
‫ברור שוויל נמצא לצדו‪.‬‬
‫סביבם כרכרו האחרים‪ ,‬שני האחים לבית לייטווּד ואחותם‪ ,‬ואפילו טטיאנה נראתה שקטה‬
‫מהרגיל‪ ,‬או שטסה פשוט אטמה את אוזניה להיסטריה שלה‪ .‬טסה גילתה שגם ססילי עומדת‬
‫בקרבת מקום‪ ,‬והנרי התייצב לצדה בגמלוניות‪ ,‬כאילו ביקש לנחם אותה אך לא ידע היכן‬
‫להתחיל‪.‬‬
‫ויל הצליב מבטים עם טסה כשזו התקרבה‪ ,‬וכמעט מעדה שוב על שמלתה הקרועה‪ .‬לרגע‬
‫נדמה ששררה ביניהם הבנה מושלמת‪ .‬לפחות כשמדובר בג'ם‪ ,‬עלה בכוחם להישיר מבט זה‬
‫אל זה‪ .‬בכל מה שקשור לג'ם‪ ,‬הם היו נועזים ובלתי מתפשרים‪ .‬טסה ראתה את ידו של ויל‬
‫מתהדקת על שרוולו של ג'ם‪" .‬היא פה‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫עיניו של ג'ם נפקחו לאטן‪ .‬טסה נאבקה להסוות את ההלם שלה‪ .‬אישוניו התרחבו עד כדי כך‬
‫שקשתיות עיניו נראו כמו טבעת כסף דקיקה סביב ים של שחור‪" .‬ני ש ּו שאנג לֶ ה מָ ה‪ ,‬קין אַיי‬
‫דֶ ה?" לחש לה‪.‬‬
‫טסה עמדה על כך שג'ם ילמד אותה מנדרינית‪ .‬כעת הבינה לפחות את "קין אַיי דֶה"‪ ,‬גם אם‬
‫לא את כל השאר‪ .‬יקירה‪ ,‬אהובה‪ .‬היא הושיטה את ידה אליו ולחצה את ידו‪" .‬ג'ם‪"...‬‬
‫"האם נפצעת‪ ,‬אהובתי?" שאל ויל‪ .‬קולו היה שטוח ועיניו מזוגגות‪ ,‬ולרגע עלה סומק‬
‫בלחייה של טסה‪ ,‬כשהשפילה את מבטה אל ידו של ג'ם שנחה בידה; אצבעותיו היו חיוורות‬
‫עוד יותר משלה‪ ,‬כמו אצבעות של בובת חרסינה‪ .‬איך ייתכן שלא ראתה עד כמה הוא חולה?‬
‫"תודה על התרגום‪ ,‬ויל‪ ",‬ענתה מבלי להסב את מבטה מארוסה‪ .‬ויל וג'ם היו מרוחים שניהם‬
‫איכור שחור‪ ,‬אבל את סנטרו של ג׳ם ואת גרונו כיסו גם נתזים של דם אדום‪ .‬דמו שלו‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא נפצעתי‪ ",‬לחשה טסה‪ ,‬ואז חשבה לעצמה‪ ,‬לא‪ ,‬זה לא ייתכן‪ .‬את חייבת להיות חזקה‬
‫בשבילו‪ .‬היא זקפה את כתפיה והמשיכה לאחוז בידו של ג'ם‪" .‬איפה התרופה שלו?" שאלה‬
‫את ויל‪" .‬הוא לא לקח אותה איתו כשיצאנו מהמכון?"‬
‫"אל תדברו עליי כאילו אינני נוכח‪ ",‬ביקש ג'ם‪ ,‬אף שלא היה שום כעס בקולו‪ .‬הוא הפנה‬
‫את ראשו הצדה ולחש חרישית לוויל‪ ,‬וזה הנהן והרפה מכתפו‪ .‬טסה הרגישה היטב במתח‬
‫בתנוחת גופו של ויל; הוא היה דרוך כמו חתול לאחוז שוב בג'ם אם הנער יחליק או ייפול‪,‬‬
‫אבל ג'ם נשאר זקוף‪" .‬אני חזק יותר כשטסה פה‪ ,‬אתה רואה? אמרתי לך‪ ",‬הסביר לו ג'ם‪,‬‬
‫וקולו עדיין רך וחרישי‪.‬‬
‫למשמע הדברים הרכין ויל את ראשו כדי שטסה לא תוכל להביט בעיניו‪" .‬אני רואה‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"טסה‪ ,‬התרופה שלו איננה פה‪ .‬אני מאמין שהוא השאיר אותה במכון‪ ,‬וגם לא הקפיד ליטול‬
‫אותה עוד קודם‪ ,‬אף שהוא לא יודה בכך‪ .‬סעי איתו בכרכרה בחזרה אל המכון והשגיחי עליו‬
‫– מישהו חייב להשגיח עליו‪".‬‬
‫ג'ם נשם נשימה עמוקה‪" .‬האחרים –"‬
‫"אני אסיע אתכם‪ .‬אין שום בעיה; בּאליוֹס וקסנתוס מכירים את הדרך‪ .‬הנרי יכול לנהוג‬
‫בכרכרה של משפחת לייטווּד‪ ".‬ויל היה נמרץ ויעיל‪ ,‬ואפילו לא המתין למילת תודה; נדמה‬
‫שלא רצה בכך‪ .‬הוא עזר לטסה להעלות את ג'ם לכרכרה‪ ,‬נזהר שלא להתחכך בכתפה או‬
‫לגעת בידה‪ .‬הוא פנה לעדכן את האחרים במתרחש‪ .‬היא שמעה את הנרי מסביר שהוא צריך‬
‫לאסוף את היומנים של בנדיקט ולקחת אותם איתו‪ ,‬ואז הושיטה את ידה כדי לסגור את דלת‬
‫הכרכרה ועטפה את עצמה ואת ג'ם בשתיקה מבורכת‪.‬‬
‫"מה היה בתוך הבית?" שאל אותה ג'ם‪ ,‬כשהכרכרה קרקשה ויצאה מהשער הפתוח בחומה‬
‫שהקיפה את אחוזת לייטווּד‪ .‬הוא עדיין נראה נורא‪ ,‬ראשו נשען לאחור על כריות המושב‪,‬‬
‫עיניו היו עצומות למחצה‪ ,‬ועצמות לחייו בהקו מחום‪" .‬שמעתי את הנרי מזכיר את חדר‬
‫העבודה של בנדיקט‪"...‬‬
‫"הוא השתגע שם‪ ",‬אמרה ועיסתה את ידיו הקפואות בידיה‪" .‬בימים שלפני שינוי הצורה‬
‫שלו‪ ,‬כשעל פי גבריאל הוא סירב לצאת מחדרו‪ ,‬הוא כנראה יצא מדעתו‪ .‬הוא כתב על הקיר‬
‫במה שנראה כמו דם כל מיני משפטים על 'מכשירי התופת'‪ .‬שאין בהם רחמים‪ ,‬שלעולם לא‬
‫יעצרו –"‬
‫"הוא התכוון כנראה לצבא האוטומטונים‪".‬‬
‫"כנראה‪ ".‬טסה נרעדה קלות והתקרבה אל ג'ם‪" .‬אולי זה היה מטופש מצדי – אך החודשיים‬
 ‫האחרונים היו שלווים כל כך –"‬
‫"שכחת לגמרי ממוֹרטמָן?"‬
‫"לא‪ .‬לעולם לא אשכח‪ ".‬היא הפנתה את מבטה אל החלון‪ ,‬אף שלא יכלה להביט החוצה;‬
‫היא הגיפה את הווילונות‪ ,‬כי נדמה שהאור הכאיב לעיניו של ג'ם‪" .‬אולי קיוויתי שיפנה את‬
‫תשומת לבו למקום אחר‪".‬‬
‫"אין לדעת‪ ,‬אולי זה מה שהוא עשה‪ ".‬אצבעותיו של ג'ם השתלבו באצבעותיה‪" .‬מותו של‬
‫בנדיקט הוא אמנם טרגדיה‪ ,‬אבל הגלגלים החלו להסתובב לפני שנים רבות‪ .‬זה לא קשור‬
‫אלייך‪".‬‬
‫"מצאנו עוד פריטים בספרייה‪ .‬רשימות וספרים של בנדיקט‪ .‬ויומנים‪ .‬הנרי יביא את כולם‬
‫למכון כדי לחקור אותם‪ .‬השם שלי מופיע בהם‪ ".‬טסה השתתקה; איך היא יכולה להטריד את‬
‫ג'ם בזוטות שכאלה‪ ,‬כשמצבו גרוע כל כך?‬
‫נדמה שג'ם קרא את מחשבותיה‪ ,‬כי אצבעו נעה על מפרק ידה ונחה קלות על נקודת הדופק‬
‫שלה‪" .‬טסה‪ ,‬זה רק התקף‪ .‬זה יחלוף‪ .‬אני מעדיף שתאמרי לי את האמת‪ ,‬את כל האמת‪ ,‬גם אם‬
‫היא מרה או מפחידה‪ ,‬כדי שאוכל לחלוק איתך הכול‪ .‬לעולם לא אניח לך להיפגע‪ ,‬לא לך ולא‬
‫לאף אחד מיושבי המכון‪ ".‬הוא חייך‪" .‬הדופק שלך הואץ‪".‬‬
‫את האמת‪ ,‬את כל האמת‪ ,‬גם אם היא מרה או מפחידה‪" .‬אני אוהבת אותך‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫הוא הביט בה באור הקלוש שהאיר את פניו הצנומות ואשר הפך אותן יפות עוד יותר‪" .‬ווֹ‬
‫שי וואנג ני מינג טיאָן קֶה יִי ג'יאָה גֵיי ווֹ‪".‬‬
‫"אתה‪ "...‬היא קימטה את מצחה‪" .‬אתה רוצה להתחתן? אבל אנחנו כבר מאורסים‪ .‬אני לא‬
‫בטוחה שאפשר להתארס פעמיים‪".‬‬
‫הוא צחק‪ ,‬וצחוקו הפך לשיעול; כל גופה של טסה נדרך‪ ,‬אך השיעול היה חלש יחסית‪ ,‬והוא‬
‫לא ירק דם‪" .‬אמרתי לך שאתחתן איתך מחר‪ ,‬אם רק אוכל‪".‬‬
‫טסה העמידה פנים שהיא מעיפה את שערה לאחור‪" .‬חוששתני שמחר לא נוח לי‪ ,‬אדוני‪".‬‬
‫"אבל גם ככה את כבר לבושה ככלה‪ ",‬התעקש ואמר בחיוך‪.‬‬
‫טסה השפילה את מבטה אל בד הזהב של שמלת הכלולות ההרוסה‪" .‬אילו הייתי מתחתנת‬
‫בבית מטבחיים‪ ",‬הסכימה‪" .‬לא נורא‪ .‬בין כה וכה לא אהבתי אותה כל כך‪ .‬היא צעקנית מדי‪".‬‬
‫"בעיניי את נראית נפלא‪ ".‬קולו היה רך‪.‬‬
‫טסה הניחה את ראשה על כתפו‪" .‬יגיע הזמן גם לזה‪ ",‬אמרה‪" .‬ביום אחר‪ ,‬בשמלה אחרת‪.‬‬
‫כשתרגיש טוב והכול יהיה מושלם‪".‬‬
‫קולו נותר רך‪ ,‬אך היא שמעה בו תשישות נוראה‪" .‬אין דבר כזה מושלם‪ ,‬טסה‪".‬‬

‫סופי עמדה ליד החלון של חדר השינה הקטן שלה; הווילון היה מוסט‪ ,‬ומבטה היה נעוץ‬
‫בחצר‪ .‬חלפו שעות מאז שהכרכרות יצאו לדרכן ונעלמו מהעין‪ ,‬והיא הייתה אמורה לנקות את‬
 ‫הסבכות‪ ,‬אך המברשת והדלי נחו לרגליה כאבן שאין לה הופכין‪.‬‬

‫היא שמעה את קולה של ברידג'ט‪ ,‬שריחף מעדנות מהמטבח שמתחתיה‪:‬‬

‫"בת הייתה לו לרוזן ריצ'רד‪,‬‬
‫צחורה ונאווה יותר מכל עלמה‪.‬‬
‫לבה היה נתון לוויליאם החביב‪,‬‬
‫אך את מעמדו היא לא הלמה‪".‬‬

‫לפעמים‪ ,‬כשברידג'ט הייתה במצב רוח מלודי במיוחד‪ ,‬שקלה סופי לרדת חרישית במדרגות‬
‫ולדחוף אותה לתנור כמו המכשפה ב"הנזל וגרטל"‪ .‬אך היא ידעה ששרלוט לא תראה זאת‬
‫בעין יפה‪ .‬שעה שברידג'ט שרה על אהבה אסורה בין מעמדות חברתיים‪ ,‬סופי קיללה את‬
‫עצמה על אחיזתה ההדוקה מדי בבד הווילון‪ ,‬אך בדמיונה ראתה עיניים אפורות־ירוקות‪,‬‬
‫ובתוך תוכה תהתה בדאגה – האם גדעון בריא ושלם? האם נפגע? האם הצליח להכניע את‬
‫אביו? וכמה נורא יהיה אם ייאלץ –‬
‫הרכָּב ישב ויל‪ .‬סופי‬
‫שערי המכון נפתחו בחריקה‪ ,‬ואחת הכרכרות קרקשה פנימה; במושב ַ‬
‫זיהתה אותו כשנהג ללא כובע‪ ,‬ושערו השחור התבדר ברוח‪ .‬הוא זינק ממושבו ופנה לעזור‬
‫לטסה לרדת מהכרכרה – אפילו ממרחק שכזה ראתה סופי כמה עגום היה מצבה של שמלת‬
‫הכלולות המוזהבת – ולאחר מכן לג'ם‪ ,‬שנשען בכבדות על כתפו של הפּראבָּ טאי שלו‪.‬‬
‫נשימתה של סופי נעתקה‪ .‬אף שכבר לא הייתה מאוהבת בג'ם‪ ,‬הוא עדיין היה יקר ללבה‪.‬‬
‫ואיך אפשר שלא‪ ,‬הרי לא היה אדם לבבי‪ ,‬מתוק ואדיב יותר ממנו‪ .‬מאז ומעולם נהג בה‬
‫בחביבות שאין כדוגמתה‪ .‬הוקל לה לראות שבחודשים האחרונים הוא לא נתקף באחת מאותן‬
‫"התפרצויות"‪ ,‬כפי ששרלוט כינתה זאת – וגם אם לא נרפא לחלוטין‪ ,‬נדמה שהוא הולך‬
‫ומתחזק‪ ,‬שמצבו משתפר‪...‬‬
‫השלישייה נעלמה בתוך המכון‪ .‬סיריל הגיח מתוך האורוות ומיהר לטפל בבּאליוֹס ובקסנתוס‬
‫הצוהלים‪ .‬סופי נשמה נשימה עמוקה והניחה לווילון לצנוח מידה‪ .‬אולי שרלוט זקוקה לה‪,‬‬
‫אולי היא צריכה עזרה עם ג'ם‪ .‬אם יש משהו שתוכל לעשות‪ ...‬היא מיהרה להתרחק מהחלון‪,‬‬
‫חצתה חיש קל את המסדרון וירדה בגרם המדרגות הצר ששימש את המשרתים‪.‬‬
‫בפרוזדור שבקומה מתחת פגשה את טסה‪ ,‬שעמדה מהוססת מחוץ לדלת חדרו של ג'ם‪ ,‬ופניה‬
‫אפורות וצבוטות‪ .‬מבעד לדלת הפתוחה קמעה ראתה סופי את שרלוט גוהרת מעל ג'ם‪ ,‬שישב‬
‫במיטתו; ויל נשען על האח‪ ,‬זרועותיו היו שלובות‪ ,‬והמתח ניכר היטב בכל שריר בגופו‪ .‬טסה‬
‫נשאה את מבטה‪ ,‬וכשראתה את סופי‪ ,‬חזר מעט צבע ללחייה‪" .‬סופי‪ ",‬קראה חרישית‪" .‬סופי‪,‬‬
‫ג'ם חולה מאוד‪ .‬זה עוד אחד‪ ...‬מההתקפים שלו‪".‬‬
‫"הכול יהיה בסדר‪ ,‬מיס טסה‪ .‬הוא כבר היה חולה אנוש בעבר‪ ,‬והוא תמיד התאושש וחזר‬
‫לעצמו כמו חדש‪".‬‬
‫טסה עצמה את עיניה‪ .‬הכתמים שמתחת להן היו אפורים‪ .‬שתיהן חשבו את אותה מחשבה‪,‬‬
‫אף שלא היה כל צורך להגות אותה בקול‪ ,‬כי יום יבוא והוא ילקה בהתקף שממנו כבר לא‬
‫יתאושש‪.‬‬
‫"אני צריכה ללכת להביא מים חמים‪ ",‬הוסיפה סופי‪" ,‬ובגדים –"‬
‫"אני צריכה ללכת להביא את הדברים הללו‪ ",‬אמרה לה טסה‪" .‬וכבר הייתי עושה זאת‪ ,‬אבל‬
‫שרלוט מתעקשת שעליי לפשוט את השמלה הזאת‪ ,‬כי דמו של השד עלול להיות מסוכן אם‬
‫הוא בא במגע עם העור זמן רב מדי‪ .‬היא שלחה את ברידג'ט להביא בגדים ורטיות חמות‪,‬‬
‫והאח חנוך אמור להגיע בכל רגע‪ .‬וג'ם מסרב לשמוע‪ ,‬אבל –"‬
‫"מספיק‪ ",‬אמרה לה סופי בתקיפות‪" .‬זה לא יעזור לך או לאף אחד אחר אם גם את תחלי‪.‬‬
‫אעזור לך לפשוט את השמלה‪ .‬בואי‪ ,‬מהרי‪ ,‬אנחנו נטפל בזה‪".‬‬
‫טסה פערה את עיניה‪" .‬סופי היקרה והנבונה‪ .‬את צודקת‪ ,‬כמובן‪ ".‬היא פנתה ללכת במסדרון‬
‫לכיוון חדרה שלה‪ .‬ליד הדלת נעצרה והעיפה מבט בסופי‪ .‬עיניה האפורות הגדולות תרו את‬
‫פניה של הנערה‪ ,‬ונדמה שהיא מהנהנת לעצמה כאילו ניחשה נכונה‪" .‬הוא בסדר‪ ,‬את יודעת‪.‬‬
‫הוא לא נפגע כלל‪".‬‬
‫"אדון ג'ם?"‬
‫טסה הנידה את ראשה‪" .‬גדעון לייטווּד‪".‬‬
‫סופי הסמיקה‪.‬‬
‫גבריאל התקשה להבין מה הוא עושה פה‪ ,‬בטרקלין של המכון‪ ,‬אבל אחיו אמר לו לבוא‬
‫לכאן ולחכות‪ ,‬וגם אחרי כל מה שקרה‪ ,‬הוא עדיין היה רגיל לעשות כמצוותו של גדעון‪ .‬הוא‬
‫הופתע לגלות עד כמה פשוט החדר ושונה לגמרי מהטרקלינים המפוארים בבית משפחת‬
‫לייטווּד בפּימליקוֹ ובבית האחוזה שבצ'יזיק‪ .‬את הקירות כיסה טפט דהוי בהדפס של ורדים‪,‬‬
‫השולחן היה מוכתם בדיו ומצולק בסימנים שפותחי מכתבים ועטים חדים הותירו בו‪ ,‬והסבכה‬
‫בפתח האח כוסתה בפיח‪ .‬מעל האח הייתה תלויה מראה מכוסה כתמי מים וממוסגרת בזהב‪.‬‬

‫גבריאל הציץ בהשתקפותו‪ .‬האצטלה שלגופו נקרעה באזור הצוואר‪ ,‬ועל לסתו היה סימן‬
‫אדום‪ ,‬אך השריטה הארוכה כבר החלה להחלים‪ .‬האצטלה הייתה מכוסה כולה בדם – זה הדם‬
‫שלך או של אביך?‬
‫הוא מיהר לסלק את המחשבה ממוחו‪ .‬מוזר‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬שדווקא הוא דמה יותר מכולם‬
‫לאמם ברברה‪ .‬היא הייתה גבוהה ודקיקה‪ ,‬עם שיער חום מתולתל ועיניים ירוקות וזכות – כך‬
‫לפחות זכר – כמו המדשאה שהשתפלה אל הנחל שמאחורי הבית‪ .‬גדעון דמה יותר לאביהם‪:‬‬
‫רחב כתפיים ומוצק‪ ,‬עם עיניים אפורות יותר מאשר ירוקות‪ .‬וזה היה אירוני‪ ,‬כי גבריאל הוא‬
‫שירש את מזגו של אביהם‪ :‬הוא היה קשה עורף‪ ,‬מהיר חמה ועצל ביכולתו לשכוח ולסלוח‪.‬‬
‫לעומתם‪ ,‬גדעון וברברה היו שוחרי שלום‪ ,‬שקטים ויציבים‪ ,‬עקביים באמונתם‪ .‬שניהם היו‬
 ‫דומים יותר ל–‬
‫שרלוט בראנוול נכנסה בדלת הטרקלין הפתוחה לבושה בשמלה רפויה‪ ,‬ועיניה נצצו כעיני‬
‫ציפור קטנה‪ .‬כמו בכל מפגש איתה‪ ,‬נדהם גבריאל לגלות עד כמה היא נמוכה‪ ,‬במיוחד‬
‫כשהתנשא מעליה‪ .‬מה עלה על דעתו של הקונסול ויילנד‪ ,‬שהעניק ליצור הזעיר הזה את‬
‫השליטה במכון ובכל ציידי הצללים של לונדון?‬
‫"גבריאל‪ ".‬היא הטתה קלות את ראשה‪" .‬אחיך אומר שלא נפגעת‪".‬‬
‫"אני בסדר גמור‪ ",‬ענה לה קצרות‪ ,‬ומיד הבין שנשמע גס רוח‪ .‬הוא לא התכוון לכך‪ ,‬לא‬
‫באמת‪ .‬אביו שטף את מוחו זה שנים ששרלוט היא כסילה‪ ,‬חסרת תועלת ונוחה להשפעה‪ ,‬ואף‬
‫שידע שאחיו לא הסכים עמו – עד כדי כך שהותיר מאחור את משפחתו ובא להתגורר כאן‪,‬‬
‫במקום הזה – נדמה שהיה קשה לו להשתחרר מהרושם הזה‪" .‬חשבתי שתישארי לצדו של‬
‫קרסטֵיירז‪".‬‬
‫"האח חנוך הגיע‪ ,‬ועמו אח נוסף מהאחים השתקנים‪ .‬הם סילקו את כולנו מחדרו של ג'ם‪ .‬ויל‬
‫מסתובב בפרוזדור כמו פנתר בכלוב‪ .‬מסכן‪ ".‬שרלוט העיפה מבט בגבריאל‪ ,‬ואז פנתה אל‬
‫האח‪ .‬מבטה היה חריף ונבון‪ ,‬אך היא מיהרה להסוות זאת ועפעפה בריסיה‪" .‬אבל אין צורך‬
‫לדוש בזה‪ .‬אני מבינה שאחותך חזרה בשלום לבית משפחת בלקתורן בקנזינגטון‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫"האם תרצה שאשלח בשמך הודעה כלשהי למישהו?"‬
‫"אה – הודעה?"‬
‫היא נעצרה לפני האח ושילבה את ידיה מאחורי גבה‪" .‬אתה צריך למצוא לעצמך קורת גג‪,‬‬
‫גבריאל‪ ,‬אלא אם כן תרצה שאשלח אותך לחפש את מזלך ברחובות‪".‬‬
‫לחפש את מזלי ברחובות? האם האישה האיומה הזאת באמת התכוונה לגרש אותו מהמכון?‬
‫הוא נזכר במה שאביו תמיד אמר לו‪ :‬למשפחת פיירצ'יילד לא אכפת מאיש‪ ,‬פרט לעצמם‬
‫ולחוק‪" .‬אני – הבית בפימליקו –"‬
‫"הקונסול יעודכן בקרוב בכל מה שקרה בבית משפחת לייטווּד‪ ",‬הסבירה שרלוט‪" .‬שני בתי‬
‫המשפחה יוחרמו בשם המסדר‪ ,‬לפחות עד שייערך בהם חיפוש מקיף‪ ,‬וייקבע שאביך לא‬
‫השאיר אחריו דבר אשר יכול לספק רמזים למועצה‪.‬״‬
‫"רמזים למה?"‬
‫"לתוכניות של אביך‪ ",‬הסבירה ביובש‪" .‬לקשרים שלו עם מורטמן‪ ,‬לידע שלו באשר‬
‫לתוכניות של מורטמן‪ .‬באשר למכשירי התופת‪".‬‬
‫"מימיי לא שמעתי על שום מכשירי תופת ארורים‪ ",‬מחה גבריאל והסמיק קשות‪ .‬הוא קילל‪,‬‬
‫ועוד בנוכחות גבירה‪ .‬לא ששרלוט הייתה גבירה ככל האחרות‪.‬‬
‫"אני מאמינה לך‪ ",‬אמרה‪“ .‬אינני יודעת אם גם הקונסול ויילנד יאמין לך‪ ,‬אך נקווה שכן‪.‬‬
‫אם תשאיר לי כתובת –"‬
‫"אין לי שום כתובת‪ ",‬השיב לה גבריאל בייאוש‪" .‬לאן אני אמור ללכת?"‬
 ‫היא רק זקרה גבה והמשיכה להביט בו‪.‬‬
‫"אני רוצה להישאר עם אחי‪ ",‬אמר לבסוף‪ ,‬מודע לכך שהוא נשמע קצר רוח וזעֵף‪ ,‬אף שלא‬
‫ידע מה יש בכוחו לעשות בנידון‪.‬‬
‫"אבל אחיך מתגורר פה איתנו‪ ",‬אמרה‪" .‬ואתה הבהרת היטב מה דעתך על המכון ועל האופן‬
‫שבו אני מנהלת אותו‪ .‬ג'ם סיפר לי מהם רגשותיך בנושא‪ .‬שאבי דחף את דודך להתאבד‪ .‬זה‬
‫לא נכון‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬אבל אינני מצפה ממך להאמין לי‪ .‬ועם זאת‪ ,‬אין לי אלא לתהות מדוע‬
‫תרצה להישאר פה‪".‬‬
‫"כי המכון הוא מקלט‪".‬‬
‫"האם אביך התכוון לנהל אותו כמקלט?"‬
‫"אין לי מושג! אני לא יודע מה התוכניות שלו – מה היו התוכניות שלו!"‬
‫"אם כן‪ ,‬מדוע הסכמת לשתף עמו פעולה?" קולה נותר שקט‪ ,‬אבל חסר רחמים‪.‬‬
‫"כי הוא היה אבא שלי!" צרח גבריאל‪ .‬הוא סובב את גבו לשרלוט‪ ,‬ונדמה שהתקשה לנשום‪.‬‬
‫רק בקושי רב היה מודע למה שהוא עושה כשכרך את זרועותיו סביב עצמו וחיבק את גופו‬
‫בכל כוחו‪ ,‬כאילו חשש שהוא עומד להתפרק‪.‬‬
‫זיכרונות מהשבועות האחרונים‪ ,‬זיכרונות שגבריאל עשה כמיטב יכולתו לדחוק אל מעמקי‬
‫מוחו‪ ,‬איימו לפרוץ החוצה‪ :‬השבועות שהעביר בבית לאחר שכל המשרתים פוטרו‪ ,‬הרעשים‬
‫שהגיעו מהחדרים שבקומה העליונה‪ ,‬הצרחות ששמע בלילות‪ ,‬הדם שגילה על המדרגות‬
‫בבוקר‪ ,‬אביו שצעק דברים חסרי כל פשר מאחורי דלת הספרייה הנעולה‪ ,‬כאילו התקשה‬
‫ליצור מילים באנגלית‪...‬‬
‫"אם את מתכוונת לזרוק אותי לרחוב‪ ",‬אמר גבריאל בנימה של ייאוש תהומי‪" ,‬תעשי את זה‬
‫עכשיו‪ .‬אינני רוצה להאמין שיש לי בית‪ ,‬אם נגזר עליי לגור ברחוב‪ .‬אינני רוצה להאמין‬
‫שאראה שוב את אחי אי־פעם‪ ,‬אם זה לא יקרה‪".‬‬
‫"אתה לא מאמין שהוא יחפש אותך? שהוא ימצא אותך‪ ,‬היכן שלא תהיה?"‬
‫"נדמה לי שהוא הוכיח מי באמת חשוב לו‪ ",‬אמר גבריאל‪" ,‬וזה לא אני‪ ".‬הוא הזדקף לאטו‬
‫ושחרר את אחיזתו בגופו‪" .‬שלחי אותי מכאן או תני לי להישאר‪ .‬אין לי כוונה להתחנן‬
‫בפנייך‪".‬‬
‫שרלוט נאנחה‪" .‬אין צורך להתחנן‪ ",‬אמרה‪" .‬מעולם לא גירשתי איש‪ ,‬במיוחד אם אין לו‬
‫לאן ללכת‪ ,‬ואין לי שום כוונה לעשות זאת עכשיו‪ .‬ואולם אבקש ממך דבר אחד‪ .‬אם ארשה לך‬
‫להתגורר במכון‪ ,‬בלב לבה של הלשכה‪ ,‬יהיה עליי לבטוח בכוונותיך הטובות‪ .‬אל תגרום לי‬
‫להתחרט על שבטחתי בך‪ ,‬גבריאל לייטווּד‪".‬‬
‫הצללים בספרייה הלכו והתארכו‪ .‬טסה ישבה ליד אחד החלונות‪ ,‬ולידה אהיל כחול‪ .‬ספר‬
‫פתוח נח על ברכיה זה שעות‪ ,‬אבל היא התקשתה להתרכז בו‪ .‬עיניה רפרפו על המילים שכיסו‬
‫את הדפים‪ ,‬אך נדמה ששום דבר לא חלחל לתוכה‪ ,‬ולעתים נאלצה לנסות ולהיזכר מיהי דמות‬
 ‫מסוימת‪ ,‬או מדוע עשו הדמויות את מה שעשו‪.‬‬
‫היא התכוונה לקרוא מחדש את פרק חמש‪ ,‬ופתאום שמעה חריקה של לוח רצפה‪ ,‬נשאה את‬
‫מבטה וראתה את ויל עומד לפניה בשיער רטוב וכפפותיו בידיו‪.‬‬
‫"ויל‪ ".‬טסה הניחה את הספר על אדן החלון שלידה‪" .‬הבהלת אותי‪".‬‬
‫"לא התכוונתי להפריע לך‪ ",‬אמר חרישית‪" .‬אם את קוראת‪ "...‬הוא פנה ללכת‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא קוראת‪ ",‬אמרה‪ ,‬והוא נעצר והעיף בה מבט מעבר לכתפו‪" .‬אני מתקשה ללכת‬
‫לאיבוד בין המילים‪ .‬אני מתקשה להרגיע את דעתי המוסחת‪".‬‬
‫"גם אני‪ ",‬אמר ופנה בחזרה אליה‪ .‬הוא כבר לא היה מרוח בדם‪ .‬בגדיו היו נקיים‪ ,‬ועורו‬
‫כמעט חף משריטות‪ ,‬אף שהבחינה בכמה פסים ורדרדים־לבנים‪ ,‬שנמתחו על צווארו ונעלמו‬
‫כשהאירצֶ ה ביצע את מלאכתו‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫בתוך צווארון חולצתו‪ ,‬ואשר החלימו במהירות‬
‫"יש חדש בעניין אר – יש חדש בעניינו של ג'ם?"‬
‫"אין שום שינוי‪ ",‬אמר‪ ,‬אבל היא ניחשה שכך יגיב‪ .‬אילו היה איזה שינוי‪ ,‬ויל לא היה כאן‪.‬‬
‫"האחים עדיין לא מרשים לאיש להיכנס לחדר‪ ,‬גם לא לשרלוט‪".‬‬
‫"ולמה את פה?" המשיך ושאל‪" .‬יושבת בחושך?"‬
‫"בנדיקט כתב על הקיר בחדר העבודה שלו‪ ",‬אמרה בקול חרישי‪" .‬לפני שהפך ליצור ההוא‪,‬‬
‫מן הסתם‪ ,‬או שמא תוך כדי התהליך‪ .‬אני לא יודעת‪' .‬למכשירי התופת אין רחמים‪ .‬למכשירי‬
‫התופת אין נקיפות מצפון‪ .‬למכשירי התופת אין סוף‪ .‬מכשירי התופת לעולם לא יעצרו‪"'.‬‬
‫"מכשירי התופת? הוא בוודאי מתכוון ליצורים המכניים של מורטמן‪ .‬לא שראינו אף אחד‬
‫מהם זה חודשים‪".‬‬
‫"זה לא אומר שהם לא יחזרו‪ ",‬ציינה טסה‪ .‬היא השפילה את מבטה אל שולחן הספרייה‪ ,‬אל‬
‫המשטח השרוט‪ .‬כמה פעמים ישבו כאן ויל וג'ם זה לצד זה‪ ,‬ותוך כדי לימוד גילפו את ראשי‬
‫התיבות של שמותיהם כמו כל תלמיד בית ספר משועמם‪" .‬אני מסכנת אתכם בעצם הנוכחות‬
‫שלי כאן‪".‬‬
‫"טסה‪ ,‬כבר דיברנו על זה בעבר‪ .‬את לא מסכנת איש‪ .‬נכון‪ ,‬מורטמן רוצה אותך‪ ,‬אבל‬
‫אילולא היית מוגנת כאן‪ ,‬הוא היה מניח את ידיו עלייך בקלות רבה‪ ,‬וקשה לדעת איזה נזק היה‬
‫מחולל באמצעות הכוחות שלך – אנחנו יודעים רק שהוא זקוק לך מסיבה כלשהי‪ ,‬ושעלינו‬
‫להגן עלייך מפניו‪ .‬זה לא מתוך זולתנות‪ .‬אנחנו לא יפי נפש‪ ,‬ציידי הצללים‪".‬‬
‫היא נשאה את מבטה למשמע דבריו‪" .‬אני דווקא חושבת שכן‪ ,‬אתם מאוד יפי נפש‪ ".‬למשמע‬
‫צקצוק לשונו כשביקש לחלוק שוב על דבריה‪ ,‬הוסיפה‪" :‬אתה ודאי יודע שהמעשים שלכם‬
‫הם דוגמה ומופת‪ .‬ישנה גם קרירות במסדר‪ ,‬זה נכון‪ .‬אֵפֶ ר וְצֵ ל נִהְ יֶה‪ .‬אבל אתם כמו הגיבורים‬
‫הגדולים של העת העתיקה‪ ,‬כמו אכילס ויאסון‪".‬‬
‫"אכילס נרצח בחץ מורעל‪ ,‬ויאסון מת גלמוד‪ ,‬וספינתו המרקיבה היא שהרגה אותו‪ .‬כזה הוא‬
‫גורלם של גיבורים; למה שמישהו ירצה להיות גיבור‪ ,‬למלאך פתרונים‪".‬‬
‫טסה הציצה בו‪ .‬היא ראתה צללים מתחת לעיניו הכחולות‪ ,‬ואצבעותיו מוללו מבלי משים את‬
‫חפתי חולצתו‪ ,‬כאילו לא היו מודעות כלל לכך שהוא עושה זאת‪ .‬חודשים‪ ,‬חשבה לעצמה‪.‬‬
‫חודשים רבים חלפו מאז שהו לבדם בחדר אחד יותר משבריר שנייה‪ .‬לא נותרו להם אלא‬
‫מפגשים מקריים במסדרונות או בחצר‪ ,‬וחילופים גמלוניים של דברי נימוסים‪ .‬היא התגעגעה‬
‫לבדיחות שלו‪ ,‬לספרים שהשאיל לה‪ ,‬להבזקי הצחוק שראתה במבטו‪ .‬וכך‪ ,‬כשבמוחה‬
‫מבליחים זיכרונות מוויל הקליל יותר שהכירה פעם‪ ,‬המשיכה ואמרה מבלי לחשוב פעמיים‪:‬‬
‫"אני נזכרת שוב ושוב במשהו שסיפרת לי פעם‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫הוא הביט בה בהפתעה‪" .‬באמת? מה סיפרתי לך?"‬
‫"שלפעמים קשה לך להחליט מה לעשות‪ ,‬ולכן אתה מעמיד פנים שאתה דמות בספר‪ ,‬כי קל‬
‫יותר להבין מה דמויות בספר היו עושות‪".‬‬
‫"אולי אני לא האדם המתאים לקבל ממנו עצות‪ ",‬השיב לה‪" ,‬אם את רוצה להיות‬
‫מאושרת‪".‬‬
‫"לא מאושרת‪ .‬לא בדיוק‪ .‬אני רוצה – להביא תועלת –" היא השתתקה ונאנחה‪" .‬ועיינתי‬
‫באין־ספור ספרים‪ ,‬אך אם היו בהם עצות‪ ,‬אני לא מצאתי אותן‪ .‬אמרת לי אז שאתה סידני‬
‫קרטון –"‬
‫ויל השמיע מין צליל מוזר ושקע בכיסא מצדו האחר של השולחן‪ .‬עפעפיו היו עצומים‬
‫למחצה‪ ,‬וריסיו הסתירו את עיניו‪.‬‬
‫"ומכאן אני מסיקה מי אנחנו בסיפור הזה‪ ",‬אמרה‪" .‬אבל אני לא רוצה להיות לוסי מאנט‪ ,‬כי‬
‫היא לא עשתה דבר כדי להציל את צ'רלס; היא הניחה לסידני לעשות הכול‪ .‬והיא נהגה בו‬
‫באכזריות‪".‬‬
‫"בצ'רלס?" שאל ויל‪.‬‬
‫"בסידני‪ ",‬השיבה לו טסה‪" .‬הוא רצה להיות אדם טוב יותר‪ ,‬אך היא סירבה לעזור לו‪".‬‬
‫"היא לא יכלה לעזור לו‪ .‬היא הייתה מאורסת לצ'רלס דרניי‪".‬‬
‫"בכל זאת‪ ,‬זה לא היה נחמד מצדה‪ ",‬אמרה טסה‪.‬‬
‫ויל זינק מהכיסא באותה מהירות שבה שקע בתוכו‪ .‬הוא רכן קדימה והניח את ידיו על‬
‫השולחן‪ .‬עיניו היו כחולות מאוד באורה הכחול של המנורה‪" .‬לפעמים צריך לבחור אם להיות‬
‫נחמדים או אציליים‪ ",‬הסביר לה‪" .‬כי לפעמים אי אפשר להיות שניהם גם יחד‪".‬‬
‫"ומה יותר טוב?" לחשה טסה‪.‬‬
‫ויל עיווה את פיו בהומור מריר‪" .‬זה כנראה תלוי בספר‪".‬‬
‫טסה הרימה את ראשה כדי להיטיב להביט בו‪" .‬אתה מכיר את ההרגשה‪ ",‬אמרה‪" ,‬כשאתה‬
‫קורא ספר ויודע שטרגדיה עומדת להתחולל; אתה מרגיש את הקור ואת האפלה המתקרבים‪,‬‬
‫רואה את הלולאה המתהדקת סביב הדמויות שחיות ונושמות בין הדפים‪ .‬אבל אתה קשור‬
‫לסיפור כמו אדם שנגרר מאחורי כרכרה‪ ,‬ואתה לא מסוגל להרפות או לשנות את הנתיב‪".‬‬
‫עיניו הכחולות התכהו בהבנה – ברור שוויל מבין אותה – והיא מיהרה להמשיך‪" .‬כך בדיוק‬
‫אני מרגישה עכשיו‪ ,‬אלא שזה לא קורה בין דפי ספר‪ ,‬זה קורה לחבריי ולבני לווייתי‬
‫האהובים‪ .‬ואינני רוצה לשבת ולצפות מן הצד בזמן שטרגדיה מתרגשת עלינו‪ .‬הייתי משנה‬
‫את הנתיב אילו יכולתי‪ ,‬אבל עדיין לא גיליתי איך עושים את זה‪".‬‬
‫"את חוששת לג'ם‪ ",‬אמר ויל‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬הודתה‪" .‬ואני חוששת גם לך‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר לה ויל בקול ניחר‪" .‬אל תבזבזי את הדאגה שלך עליי‪ ,‬טס‪".‬‬
‫עוד לפני שהספיקה לענות‪ ,‬נפתחה דלת הספרייה‪ ,‬ולחדר נכנסה שרלוט‪ ,‬שנראתה סחוטה‬
‫ומותשת‪ .‬ויל נפנה אליה בחופזה‪.‬‬
‫"מה שלום ג'ם?" שאל‪.‬‬
‫"הוא ער ומדבר‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬נשאר לו מעט מהיִין פֶ ן‪ ,‬והאחים השתקנים הצליחו לייצב‬
‫את מצבו ולעצור את הדימום הפנימי‪".‬‬
‫היה נדמה שוויל עומד להקיא למשמע המילים "דימום פנימי"; טסה דמיינה לעצמה שגם‬
‫היא נראית אותו הדבר‪.‬‬
‫"הוא יכול לקבל מבקר אחד‪ ",‬המשיכה שרלוט ואמרה‪" .‬למעשה‪ ,‬הוא אף ביקש זאת‬
‫בעצמו‪".‬‬
‫ויל וטסה החליפו מבט חטוף‪ .‬טסה ידעה היטב על מה שניהם חושבים‪ :‬מי מאיתנו צריך‬
‫להיות אותו מבקר? טסה הייתה ארוסתו של ג'ם‪ ,‬אבל ויל היה הפּראבָּ טאי שלו‪ ,‬קשר מקודש‬
‫כשלעצמו‪ .‬ויל התכוון לסגת‪ ,‬אך שרלוט שבה ודיברה‪ ,‬ונשמעה רצוצה מרוב עייפות‪:‬‬
‫"הוא ביקש לראות אותך‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫ויל נראה מבוהל‪ .‬הוא לכסן מבט אל טסה‪" .‬אני –"‬
‫טסה לא יכלה להתכחש להלם שלה ולצביטה של קנאה מאחורי צלעותיה למשמע דבריה של‬
‫שרלוט‪ ,‬אבל היא סילקה מעליה את התחושה ללא רחם‪ .‬היא אהבה את ג'ם מספיק כדי לרצות‬
‫עבורו את הטוב ביותר‪ ,‬וידעה שתמיד יש לו סיבות משלו‪" .‬קדימה‪ ,‬לך‪ ",‬לחשה ברוך‪.‬‬
‫"בוודאי שהוא רוצה לראות אותך‪".‬‬
‫ויל פנה אל הדלת כדי להצטרף אל שרלוט‪ .‬בערך באמצע הדרך פנה לחזור על עקבותיו‬
‫וניגש אל טסה‪" .‬טסה‪ ",‬שאל‪" ,‬בזמן שאני יושב עם ג'ם‪ ,‬את מוכנה לעשות משהו למעני?"‬
‫טסה נשאה את מבטה ובלעה את רוקה‪ .‬הוא היה קרוב מדי‪ ,‬קרוב מדי‪ :‬כל הקווים‪ ,‬הצורות‬
‫והזוויות של ויל מילאו את שדה ראייתה‪ ,‬ובאוזניה הדהד רק קולו‪" .‬כן‪ ,‬בוודאי‪ ",‬אמרה‪" .‬מה‬
‫תרצה שאעשה?"‬
‫לכבוד‪ :‬אדמונד ולינט הרונדייל‬
‫אחוזת ֵרייבֶ נסקאר‬
‫וֶסט ריידינג‪ ,‬יורקשייר‬
 ‫אבא ואימא היקרים‪,‬‬
‫ברור לי שהיה זה פחדני מצדי לעזוב כך בחשאי‪ ,‬להתגנב החוצה באישון לילה לפני‬
‫שהתעוררתם ולהשאיר מאחוריי רק פתק הסבר‪ .‬לא יכולתי לשאת את המחשבה שאעמוד‬
‫מולכם בעקבות ההחלטה שקיבלתי ובידיעה מלאה שאני הגרועה שבבנות הסוררות‪.‬‬
‫איך אוכל להסביר את ההחלטה שלי או כיצד הגעתי אליה? אפילו כעת זה נשמע לי מטורף‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬כל יום מטורף עוד יותר מקודמו‪ .‬לא שיקרת‪ ,‬אבא‪ ,‬כשאמרת שחייו של צייד צללים‬
‫הם כמו חלום בלהות –‬

‫ססילי מחקה ברשעות את השורות שכתבה‪ ,‬ואז מעכה את הדף לכדור ביד אחת והניחה את‬
‫ראשה על השולחן‪.‬‬
‫היא החלה לכתוב את המכתב הזה פעמים כה רבות‪ ,‬ועדיין לא מצאה את הניסוח שיניח את‬
‫דעתה‪ .‬אולי עדיף שלא תנסה עכשיו‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬לא בזמן שהיא מנסה בכל כוחה להרגיע‬
‫את עצביה הרופפים מאז שובם אל המכון‪ .‬כולם כרכרו סביב ג'ם‪ ,‬וגם אחיה בקושי אמר לה‬
‫מילה לאחר שבדק את הפצעים שלה בחופזה עוד כשהיו בגנים‪ .‬הנרי מיהר לחפש את שרלוט‪,‬‬
‫גדעון גרר את גבריאל הצדה‪ ,‬וססילי מצאה את עצמה עולה במדרגות המכון לבדה‪.‬‬
‫היא חמקה אל חדר השינה שלה‪ ,‬לא טרחה להשיל מעליה את האצטלה‪ ,‬והצטנפה בתנוחה‬
‫עוברית על מיטת האפריון הרכה‪ .‬כך שכבה בין הצללים‪ ,‬האזינה לצלילים הקלושים של‬
‫לונדון שעלו מבחוץ‪ ,‬ולבה התכווץ מגעגועים פתאומיים וכואבים הביתה‪ .‬היא הרהרה בגבעות‬
‫הירוקות של ויילס‪ ,‬באמה ובאביה‪ ,‬ואז זינקה ממיטתה כאילו נורתה מתוכה‪ ,‬מעדה אל‬
‫השולחן‪ ,‬נטלה עט ונייר והחלה לכתוב‪ ,‬והדיו הכתימה את אצבעותיה מרוב מהירות‪ .‬ובכל‬
‫זאת‪ ,‬המילים הנכונות סירבו להגיע‪ .‬דומה היה שדיממה את החרטה והבדידות שבלבה מתוך‬
‫נקבוביות עורה‪ ,‬ועם זאת התקשתה ליצוק מתוך רחשי הלב הללו רגש כלשהו שיכלה לדמיין‬
‫את הוריה קוראים מן הדף‪.‬‬
‫באותו הרגע ממש נשמעה נקישה על הדלת‪ .‬ססילי הושיטה את ידה אל הספר שהניחה על‬
‫השולחן‪ ,‬השעינה אותו כאילו הייתה עסוקה בקריאה‪ ,‬ואז קראה‪" :‬פתוח‪".‬‬
‫הדלת נפתחה לרווחה‪ ,‬וטסה עמדה בהיסוס בפתח‪ .‬היא כבר לא הייתה לבושה בשמלת‬
‫הכלולות ההרוסה שלה‪ ,‬ובמקומה לבשה שמלה פשוטה מבד מוסלין כחול‪ ,‬ולצווארה נצצו‬
‫שני תליונים‪ :‬המלאך המכני ותליון הירקן שקיבלה כמתנת כלולות מג'ם‪ .‬ססילי הביטה בטסה‬
‫בסקרנות‪ .‬שתי הנערות נהגו זו בזו באדיבות‪ ,‬אך מעולם לא התקרבו ממש‪ .‬טסה הייתה‬
‫אפופה תמיד בחשדנות מסוימת‪ ,‬וססילי חשדה שהיא יודעת מה מקורה‪ ,‬אף שלא היה בכוחה‬
‫להוכיח זאת; ואם לא די בכך‪ ,‬היה בה מן הפֵיי והמוזר‪ .‬ססילי ידעה שבכוחה לשנות את‬
‫צורתה‪ ,‬להידמות לכל אדם שרק תבחר‪ ,‬והיא התקשתה להיפטר מהתחושה שיש בזה מן‬
‫האל־טבעי‪ .‬כי איך אפשר להכיר את פניו האמיתיות של אדם אם הוא יכול להחליפן בקלות‬
 ‫רבה כמו אישה שמחליפה שמלה?‬
‫"כן?" שאלה ססילי‪" .‬מיס גריי?"‬
‫"בבקשה‪ ,‬קראי לי טסה‪ ",‬אמרה הנערה וסגרה מאחוריה את הדלת‪ .‬זו לא הפעם הראשונה‬
‫שביקשה מססילי לקרוא לה בשמה הפרטי‪ ,‬אך ססילי נמנעה מכך מכוח ההרגל ומהעיקשות‬
‫שלה‪" .‬רק רציתי לראות אם את בסדר‪ ,‬ואם את צריכה משהו‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬ססילי חשה דקירה קלה של אכזבה‪" .‬אני בסדר גמור‪".‬‬
‫טסה פסעה כמה צעדים לעברה‪" .‬את קוראת את תקוות גדולות?"‬
‫"כן‪ ".‬ססילי לא הוסיפה ואמרה שראתה את ויל קורא בספר‪ ,‬ושבחרה בו כדי לנסות להבין‬
‫מה עובר במוחו של אחיה‪ .‬עד כה הרגישה אבודה עד כאב‪ .‬פּיפּ נראה לה מורבידי ממש‪,‬‬
‫ואסטלה הייתה איומה כל כך‪ ,‬שססילי רק רצתה לנער אותה בכוח‪.‬‬
‫"'אסטלה‪ ",‬אמרה טסה ברוך‪'" .‬עד שעת חיי האחרונה‪ ,‬על כורחך תהיי חלק ממני‪ ,‬חלק‬
‫ממעט הטוב שבי‪ ,‬חלק מן הרע‪"'.‬‬
‫"אם כן‪ ,‬גם את משננת קטעים מספרים כמו ויל? או שזה הספר האהוב עלייך?"‬
‫"אין לי זיכרון מצוין כמו של ויל‪ ",‬הודתה טסה והתקדמה עוד כמה צעדים‪" .‬וגם לא את‬
‫רונת המנֶמוֹסינָה שלו‪ .‬אבל כן‪ ,‬אני אוהבת מאוד את הספר‪ ".‬עיניה האפורות בחנו את פניה‬
‫של ססילי‪" .‬למה את עדיין לבושה באצטלה?"‬
‫"שקלתי לעלות לחדר האימונים‪ ",‬אמרה לה ססילי‪" .‬קל לי יותר לחשוב שם‪ ,‬וממילא איש‬
‫לא מעוניין לדעת מה אני עושה‪ ,‬לכאן או לכאן‪".‬‬
‫"שוב להתאמן? ססילי‪ ,‬הרגע השתתפת בקרב!" מחתה טסה‪" .‬חוץ מזה‪ ,‬לפעמים יש לצייר‬
‫את הרונות יותר מפעם אחת כדי להחלים לחלוטין – אז לפני שתחזרי להתאמן‪ ,‬אולי כדאי‬
‫שאקרא למישהו שיבוא אלייך‪ :‬לשרלוט או ל –"‬
‫"או לוויל?" התפרצה ססילי‪" .‬אילו למישהו מהם היה אכפת‪ ,‬הם כבר היו באים מזמן‪".‬‬
‫טסה נעצרה ליד מיטתה‪" .‬אל תחשבי שלוויל לא אכפת ממך‪".‬‬
‫"אבל הוא לא פה‪ ,‬נכון?"‬
‫"הוא שלח אותי אלייך‪ ",‬אמרה לה טסה‪" .‬כי הוא צריך להיות עם ג'ם‪ ",‬כאילו זה מסביר‬
‫את הכול‪ .‬ססילי חשבה לעצמה שבמובן מסוים זה נכון‪ .‬היא ידעה שוויל וג'ם חברים בלב‬
‫ובנפש‪ ,‬אך היא ידעה גם שזה הרבה יותר מורכב מזה‪ .‬היא חקרה בקודקס את נושא‬
‫הפּראבָּ טאי וידעה שמדובר בקשר שאין כמותו אצל הסתמיים‪ ,‬שהוא הדוק יותר מקשר בין‬
‫אחים וחזק יותר מקשרי דם‪" .‬ג'ם הוא הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬הוא נשבע לעמוד לצדו בזמנים‬
‫כאלה‪".‬‬
‫"הוא היה עומד לצדו עם נדר או בלעדיו‪ .‬הוא היה עומד לצדו של כל אחד מכם‪ .‬אבל הוא‬
‫לאירצֶ ה נוסף‪".‬‬
‫ָ‬ ‫אפילו לא מצא לנכון לבוא ולשאול אם אני זקוקה‬
‫"ססי‪ "...‬החלה טסה לומר‪" .‬הקללה של ויל –"‬
 ‫"זו לא הייתה קללה אמיתית!"‬
‫"את יודעת‪ ",‬אמרה לה טסה‪ ,‬מהורהרת‪" ,‬במובן מסוים היא הייתה אמיתית ועוד איך‪ .‬הוא‬
‫האמין שאיש לעולם לא יוכל לאהוב אותו‪ ,‬ושאם יניח לאחרים לאהוב אותו‪ ,‬זה יוביל למותם‪.‬‬
‫ולכן הוא עזב את כולכם‪ .‬הוא עזב אתכם למען ביטחונכם‪ ,‬והנה עכשיו את פה – במקום הכי‬
‫לא בטוח מבחינתו‪ .‬הוא לא מסוגל לבוא ולבדוק את הפצעים שלך‪ ,‬כי מבחינתו זה אומר‬
‫שהוא פצע אותך במו ידיו‪".‬‬
‫"אני בחרתי להיות פה‪ .‬להיות ציידת צללים‪ .‬ולא רק משום שרציתי להיות עם ויל‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬אמרה לה טסה‪" .‬אבל אני ישבתי עם ויל כשהיה שקוע בהזיות‪ ,‬לאחר שנחשף‬
‫לדם ערפדים ונחנק ממים קדושים‪ ,‬ושמעתי במו אוזניי באיזה שם הוא קרא שוב ושוב‪ .‬זה‬
‫היה השם שלך‪".‬‬
‫ססילי נשאה את מבטה בהפתעה‪" .‬ויל קרא בשמי?"‬
‫"בהחלט‪ ".‬חיוך קל נגע בזוויות פיה של טסה‪" .‬כששאלתי אותו‪ ,‬הוא סירב לומר לי מי את‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬וזה כמעט הוציא אותי מדעתי מרוב –" היא השתתקה והסבה את מבטה‪.‬‬
‫"מרוב מה?"‬
‫"סקרנות‪ ",‬אמרה לה טסה במשיכת כתפיים‪ ,‬אף שבלחייה עלה סומק‪" .‬זו חולשתי‬
‫העיקרית‪ .‬על כל פנים‪ ,‬הוא אוהב אותך‪ .‬אני יודעת‪ ,‬אצל ויל הכול תמיד הפוך ועקום‪ ,‬אך‬
‫העובדה שהוא איננו כאן מוכיחה לי עוד יותר עד כמה את יקרה לו‪ .‬הוא רגיל להדוף מעליו‬
‫את כל מי שהוא אוהב‪ ,‬וככל שהוא אוהב אותך‪ ,‬כך הוא ינסה בכל כוחו שלא להראות לך את‬
‫זה‪".‬‬
‫"אבל אין שום קללה –"‬
‫"הרגלים של שנים אי אפשר לשנות כהרף עין‪ ",‬אמרה לה טסה‪ ,‬ובעיניה היה עצב‪" .‬אל‬
‫תעשי את הטעות הזאת‪ ,‬אל תחשבי שהוא לא אוהב אותך רק משום שהוא מעמיד פנים שלא‬
‫אכפת לו‪ ,‬ססילי‪ .‬אם את חייבת‪ ,‬התעמתי איתו ודרשי ממנו לומר לך את האמת‪ ,‬אך אל תעשי‬
‫טעות ואל תרימי ידיים רק משום שהוא נראה מקרה אבוד‪ .‬אל תסלקי אותו מלבך‪ .‬אם תעשי‬
‫זאת‪ ,‬את עלולה להצטער על כך‪".‬‬

‫לכבוד‪ :‬חברי המועצה‬

‫מאת‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬
‫סלחו לי על העיכוב בתשובתי‪ ,‬רבותיי‪ .‬רציתי לוודא שלא אשטח את דעתי בפניכם בחיפזון‪,‬‬
‫אלא לאחר מחשבה סבלנית ומנומקת היטב‪.‬‬
‫חוששני שלא אוכל לצדד בהמלצתך על שרלוט בראנוול כיורשת שלי‪ .‬טוב לבה אינו מוטל‬
‫בספק‪ ,‬ועם זאת היא גם הפכפכה מדי‪ ,‬רגשנית מדי‪ ,‬נלהבת מדי וסוררת מכדי לשמש בתפקיד‬
‫קונסול‪ .‬כידוע לכם‪ ,‬למין היפה יש חולשות שהגברים אינם לוקים בהן‪ ,‬ולמרבה הצער‪ ,‬גיליתי‬
‫שהיא נפלה קורבן לכולן‪ .‬לא‪ ,‬לא אוכל להמליץ עליה‪ .‬אני מפציר בכם לשקול מועמד אחר –‬
‫אחייני ג'ורג' פֶּ נהאלוֹ‪ ,‬שיהיה בן עשרים וחמש בנובמבר הקרוב‪ ,‬וידוע כצייד צללים מצוין וכגבר‬
‫צעיר משכמו ומעלה‪ .‬אני מאמין שהוא בורך בוודאות המוסרית ובחוסן הנפשי הדרושים כדי‬
‫להוביל את ציידי הצללים אל העשור הבא‪.‬‬
‫בשמו של רזיאל‪,‬‬
‫הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬
4
 ‫להיות חכם ומאוהב‬
‫כי להיות חכם ומאוהב‬
‫זה לא בִּ טְ ווח אנוש‪.‬‬
‫– שקספיר‪ ,‬טרוילוס וקרסידה‬

‫"חשבתי שתפיק מזה לפחות איזה חמשיר‪ ",‬אמר ג'ם‪.‬‬

‫ויל הביט בפּראבָּ טאי שלו בסקרנות רבה‪ .‬אף שביקש לראות את ויל‪ ,‬היה נדמה שג'ם איננו‬
‫במצב רוח דברני במיוחד‪ .‬הוא ישב חרישי בקצה מיטתו‪ ,‬לבוש בחולצה ובמכנסיים נקיים‪ ,‬אף‬
‫על פי שהחולצה הייתה רפויה ושיוותה לו מראה כחוש עוד יותר מתמיד‪ .‬טיפות קטנות של‬
‫דם יבש ניקדו את עורו סביב עצמות הבריח שלו‪ ,‬יוצרות מעין מחרוזת אכזרית‪" .‬להפיק‬
‫חמשיר ממה?"‬
‫ג'ם עיווה את פניו‪" .‬מהבסת התולעת?" שאל‪" .‬אחרי כל ההתבדחויות שלך‪"...‬‬
‫"אני לא במצב רוח להתבדחויות‪ ,‬לא בשעות האחרונות‪ ",‬אמר ויל‪ ,‬ומבטו נע אל המטליות‬
‫המגואלות בדם שנחו על שידת הלילה ליד המיטה‪ ,‬אל הקערה המלאה למחצה בנוזל ורדרד‪.‬‬
‫"אל תחולל מהומה‪ ,‬ויל‪ ",‬אמר לו ג'ם‪" .‬כולם מכרכרים סביבי‪ ,‬ואני לא יכול לשאת את זה;‬
‫רציתי אותך פה דווקא משום – שאתה לא תעשה זאת‪ .‬משום שאתה מצחיק אותי‪".‬‬
‫ויל השליך את זרועותיו באוויר‪" .‬אם ככה‪ ,‬אין בעיה‪ ",‬אמר‪" .‬מה דעתך על זה?‬
‫היום הוכחתי באופן גורף‪,‬‬
‫אבעבוע השדים את המוח טורף‪.‬‬
‫אמנם קצת חבל‪ ,‬אך יובהר לאלתר‪,‬‬
‫כל תולע נגוע מיד יבותר‪:‬‬
‫ואמרו אמן‪ ,‬זה כל מה שנותר‪".‬‬

‫ג'ם פרץ בצחוק‪" .‬זה היה איום ונורא‪".‬‬

‫"זה היה מאולתר!"‬
‫"ויל‪ ,‬יש משהו שנקרא משקל –" מרגע אחד למשנהו הפך הצחוק של ג'ם להתקף שיעול‪.‬‬
‫ויל זינק לעברו כשג'ם התקפל לשניים‪ ,‬וכתפיו הצנומות רעדו‪ .‬דם ניתז על השמיכה הלבנה‬
‫שכיסתה את המיטה‪.‬‬
‫"ג'ם –"‬
‫ג'ם החווה בידו אל הקופסה שעמדה על שידת הלילה‪ .‬ויל הושיט את ידו אליה; הוא הכיר‬
‫היטב את האישה שצוירה על מכסה הקופסה‪ ,‬כשהיא מוזגת מים מתוך קנקן‪ .‬הוא שנא את‬
‫הציור הזה‪.‬‬
‫הוא פתח את הקופסה – והדם קפא בעורקיו‪ .‬החומר הכסוף שנראה כמו אבקת סוכר כיסה‬
‫בקושי רב את תחתית העץ‪ .‬אולי הייתה שם כמות רבה יותר לפני שהאחים השתקנים החלו‬
‫לטפל בג'ם; ויל לא ידע‪ .‬אבל הוא כן ידע שאמורה להיות שם כמות גדולה בהרבה‪" .‬ג'ם‪",‬‬
‫אמר חברו בקול חנוק‪" ,‬איך ייתכן שזה מה שנשאר?"‬
‫ג'ם הפסיק להשתעל‪ .‬שפתיו של ג'ם היו מגואלות בדם‪ ,‬וכשוויל צפה בו‪ ,‬המום מכדי לנוע‪,‬‬
‫הרים חברו את זרועו ומחה את הדם מפניו בשרוול חולצתו‪ ,‬ששינה מיד את צבעו לאדום עז‪.‬‬
‫נראה שהוא קודח‪ ,‬עורו החיוור בהק‪ ,‬אף שלא ניכרו בו סימני מצוקה נוספים‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬אמר ג'ם חרישית‪.‬‬
‫"לפני חודשיים‪ ",‬פתח ויל ואמר‪ ,‬ומיהר להנמיך את קולו במאמץ‪ ,‬משגילה שהוא צועק‪.‬‬
‫"לפני חודשיים בלבד קניתי לך יִין פֶ ן בכמות שאמורה להספיק לך לשנה שלמה‪".‬‬
‫בעיניו של ג'ם הייתה קריאת תיגר מהולה בעצב‪" .‬האצתי את קצב נטילת התרופה‪".‬‬
‫"האצת אותו? בכמה?"‬
‫ג'ם סירב להישיר אליו מבט‪" .‬נטלתי פי שניים‪ ,‬אולי פי שלושה‪".‬‬
‫"אבל קצב נטילת הסם קשור להידרדרות המחלה‪ ",‬אמר ויל‪ ,‬וכשג'ם לא פצה פה‪ ,‬קולו‬
‫התרומם ונסדק‪ ,‬והוא הסתפק רק במילה אחת‪" :‬למה?"‬
‫"אני לא רוצה לחיות רק חצי חיים –"‬
‫"בקצב הזה לא תחיה אפילו חמישית חיים!" צרח ויל ושאף אוויר בקול‪ .‬הבעת פניו של ג'ם‬
‫השתנתה‪ ,‬וּויל נאלץ להטיח את הקופסה שבידו בחזרה על שידת הלילה‪ ,‬שכן חשש שאם לא‬
‫כן‪ ,‬יהלום באגרופו בקיר‪.‬‬
‫ג'ם ישב זקוף במיטתו‪ ,‬ועיניו רשפו‪" .‬החיים הם הרבה יותר מניסיון לדחות את הקץ‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"תראה איך אתה חי‪ ,‬ויל‪ .‬אתה זוהר כמו כוכב‪ .‬נטלתי מספיק מהסם רק כדי להישאר בחיים‪,‬‬
‫אבל לא מספיק כדי לחיות היטב‪ .‬רק עוד מנה קטנה מהסם לפני כל קרב כדי לתת לי אנרגיה‪,‬‬
‫אבל חוץ מזה‪ ,‬רק חצי חיים‪ ,‬רק דמדומים אפורים –"‬
‫"ועכשיו שינית את המינון שלך? ממתי? מאז האירוסים שלך?" שאל ויל‪“ .‬בגלל טסה?"‬
‫"אתה לא יכול להאשים אותה‪ .‬זו הייתה החלטה שלי‪ .‬אין לה שום מושג‪".‬‬
‫"היא הייתה רוצה שתחיה‪ ,‬ג'יימס –"‬
‫"אבל אני לא אחיה!" ג'ם זינק על רגליו‪ ,‬ולחייו האדימו; ויל חשב לעצמו שמעולם לא ראה‬
‫את ג'ם כועס כל כך‪" .‬אני לא אחיה‪ ,‬ולכן אני בוחר להיות איתה ככל שאוכל‪ ,‬לזרוח למענה‬
‫עד כמה שאפשר‪ ,‬גם אם זה לזמן קצר‪ ,‬ולא להיות עליה לנטל ולאלץ אותה לשאת אדם מת‬
‫למחצה לאורך שנים‪ .‬זו הבחירה שלי‪ ,‬ויליאם‪ ,‬ואתה לא יכול לבחור במקומי‪".‬‬
‫"אולי אני יכול‪ .‬אל תשכח מי קונה עבורך את היִין פֶ ן שלך –"‬
‫הצבע אזל מפניו של ג'ם‪" .‬אם תסרב לעשות זאת‪ ,‬אני אקנה את התרופה בעצמי‪ .‬אף פעם‬
‫לא הייתה לי בעיה לעשות זאת‪ .‬פשוט אמרת שאתה רוצה לקנות אותה עבורי‪ .‬ולכן –" הוא‬
 ‫הסיר מאצבעו את הטבעת של משפחת קרסטֵיירז ומסר אותה לוויל‪" .‬קח אותה‪".‬‬
‫ויל הניח למבטו לרפרף עליה‪ ,‬ולאחר מכן נשא את פניו אל ג'ם‪ .‬במוחו הבליחו תריסר‬
‫דברים איומים שהיה יכול לומר‪ .‬הוא גילה שקשה מאוד להשיל מעליך דמות שהתקבעה‪.‬‬
‫במשך שנים כה רבות העמיד פנים שהוא אכזרי‪ ,‬עד שהעמדת הפנים הייתה הבחירה‬
‫האוטומטית שלו‪ ,‬כמו אדם שמפנה את הכרכרה שלו בהיסח הדעת אל הבית שבו התגורר כל‬
‫חייו‪ ,‬גם אם עבר באחרונה להתגורר בכתובת אחרת‪" .‬אז מה‪ ,‬אתה רוצה להתחתן איתי‬
‫עכשיו?" שאל לבסוף‪.‬‬
‫"תמכור את הטבעת‪ ",‬אמר לו ג'ם‪" .‬בשביל הכסף‪ .‬אמרתי לך‪ ,‬אתה לא צריך לשלם על‬
‫הסמים שלי; גם אני שילמתי על שלך בעבר‪ ,‬אם זכור לך‪ ,‬ואני מכיר את ההרגשה‪ .‬זה לא היה‬
‫נעים‪".‬‬
‫ויל עיקם את אפו והשפיל את מבטו אל סמלה של משפחת קרסטֵיירז שנצץ בכף ידו‬
‫החיוורת והמצולקת של ג'ם‪ .‬הוא הושיט את ידו‪ ,‬נטל בעדינות את ידו של חברו וסגר את‬
‫אצבעותיו סביב הטבעת‪" .‬מתי הפכת להיות הפזיז‪ ,‬ואני הזהיר? ממתי אני צריך לשמור עליך‬
‫מעצמך? אתה תמיד היית זה ששמר עליי‪ ".‬עיניו תרו את פניו של ג'ם‪" .‬עזור לי להבין‬
‫אותך‪".‬‬
‫ג'ם עמד ללא ניע‪ .‬ואז אמר‪" ,‬בהתחלה‪ ,‬כשהבנתי לראשונה שאני מאוהב בטסה‪ ,‬חשבתי‬
‫שאולי האהבה תסייע לי להחלים‪ .‬חלף המון זמן מאז ההתקף האחרון שלי‪ .‬וכשהצעתי לה‬
‫נישואים‪ ,‬כך גם אמרתי לה‪ .‬שהאהבה מחזקת אותי‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬בפעם הראשונה ש– בפעם‬
‫הראשונה שזה שוב קרה‪ ,‬לבי לא הניח לי לספר לה‪ ,‬שמא זה אומר שאהבתי אליה הולכת‬
‫ופוחתת‪ .‬נטלתי מנה נוספת מהסם כדי למנוע התקף נוסף‪ .‬עד מהרה נאלצתי ליטול מהסם‬
‫מנה‪ ,‬שבעבר הייתה מחזיקה אותי שבוע שלם‪ ,‬רק כדי לעמוד על הרגליים‪ .‬לא נותרו לי‬
‫שנים‪ ,‬ויל‪ .‬אולי אפילו לא חודשים‪ .‬ואני לא רוצה שטסה תדע‪ .‬בבקשה‪ ,‬אל תספר לה‪ .‬לא רק‬
‫למענה‪ ,‬אלא גם למעני‪".‬‬
‫בניגוד לרצונו‪ ,‬ויל כמעט הבין ללבו; הוא חשב לעצמו שהיה עושה הכול‪ ,‬מספר כל שקר‬
‫ונוטל כל סיכון‪ ,‬כדי שטסה תאהב אותו‪ .‬הוא היה עושה –‬
‫כמעט הכול‪ .‬הוא לא היה בוגד בג'ם‪ .‬זה הדבר היחיד שלא היה מסוגל לעשות‪ .‬והנה ג'ם עמד‬
‫מולו‪ ,‬כשידו נחה בידו של ויל‪ ,‬ועיניו השואלות מבקשות מוויל אהדה והבנה‪ .‬איך יכול ויל‬
‫שלא להבין? הוא נזכר בטרקלינו של מגנוּס‪ ,‬שהתחנן להישלח אל ממלכות השדים במקום‬
‫לחיות ולו שעה נוספת‪ ,‬ולו רגע אחד‪ ,‬מחיים שלא היה יכול לשאת עוד‪.‬‬
‫"אם כן‪ ,‬אתה גוסס למען האהבה‪ ",‬אמר לו ויל לבסוף‪ ,‬וקולו נשמע חנוק גם באוזניו שלו‪.‬‬
‫"אני גוסס רק קצת יותר מהר בשביל האהבה‪ .‬ויש דברים גרועים מזה למות למענם‪".‬‬
‫ויל שחרר את ידו של ג'ם; חברו נשא את מבטו מהטבעת אליו‪ ,‬ועיניו שואלות‪" .‬ויל –"‬
‫"אני אסע לווייטצ'אפל‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬הלילה‪ .‬אשיג עבורך את כל היִין פֶ ן שיש‪ ,‬את כל מה‬
 ‫שדרוש לך‪".‬‬
‫ג'ם הניד את ראשו‪" .‬לא אוכל לבקש ממך לעשות דבר־מה שנוגד את מצפונך‪".‬‬
‫"מצפוני‪ ",‬לחש ויל בתגובה‪" .‬אתה המצפון שלי‪ .‬מאז ומעולם היית‪ ,‬ג'יימס קרסטֵיירז‪.‬‬
‫אעשה את זה למענך‪ ,‬אך לא לפני שאחלץ ממך הבטחה אחת‪".‬‬
‫"איזו הבטחה?"‬
‫"ביקשת ממני לפני שנים להפסיק לחפש תרופה עבורך‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬אני רוצה שתשחרר‬
‫אותי מההבטחה הזאת‪ .‬שתשחרר אותי לבדוק את הנושא‪ ,‬לכל הפחות‪ .‬שתשחרר אותי‬
‫לחפש‪".‬‬
‫ג'ם הביט בו בפליאה מסוימת‪" .‬בדיוק כשאני חושב שאני מכיר אותך בשלמותך‪ ,‬אתה‬
‫מפתיע אותי מחדש‪ .‬בסדר‪ ,‬אשחרר אותך‪ .‬לך לחפש‪ .‬עשה כאוות נפשך‪ .‬לא אוכל לכבול את‬
‫כוונותיך הטובות; זה יהיה אכזרי מצדי‪ ,‬ובמקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך‪ .‬אתה יודע את זה‪,‬‬
‫נכון?"‬
‫"אני יודע‪ ".‬ויל פסע צעד אחד קדימה‪ .‬הוא הניח את ידיו על כתפיו של ג'ם‪ ,‬הרגיש כמה‬
‫חדות הן למגע‪ ,‬עצמותיו דקות כמו כנפיים של ציפור‪" .‬זו לא הבטחה נבובה‪ ,‬ג'יימס‪ .‬תאמין‬
‫לי‪ ,‬אין איש שמכיר טוב ממני את כאבה של תקוות השווא‪ .‬אני אבדוק את הנושא‪ .‬ואם יש‬
‫משהו‪ ,‬אני אמצא אותו‪ .‬אבל עד אז – חייך הם שלך בלבד‪ ,‬ותוכל לחיות אותם כרצונך‪".‬‬
‫למרבה הפליאה‪ ,‬ג'ם חייך‪" .‬אני יודע‪ ",‬אמר‪" ,‬אבל נחמד מצדך שאתה מזכיר לי‪".‬‬
‫"נחמד זה השם האמצעי שלי‪ ",‬אמר לו ויל‪ .‬עיניו תרו בפניו של ג'ם‪ ,‬שהיו מוכרות לו כפניו‬
‫שלו‪" .‬וגם נחוש‪ .‬אני לא ארשה לך לעזוב אותי‪ .‬זה יקרה על גופתי המתה‪".‬‬
‫ג'ם פער את עיניו‪ ,‬אך לא אמר מילה‪ .‬נדמה שלא היה עוד מה לומר‪ .‬ויל שמט את ידיו‬
‫מכתפיו של הפּראבָּ טאי שלו ופנה אל הדלת‪.‬‬

‫ססילי עמדה בדיוק באותה נקודה כמו ביום הקודם‪ ,‬והסכין בידה הימנית‪ .‬היא עצמה עין‬
‫אחת וכיוונה‪ ,‬ואז לקחה את ידה לאחור בתנופה והניחה לסכין להתעופף‪ .‬זאת ננעצה בקיר‪,‬‬
‫מעט מחוץ למעגל המצויר‪.‬‬
‫השיחה שלה עם טסה לא הרגיעה את עצביה; היא רק החמירה את מצבה‪ .‬את טסה אפפה‬
‫מין אווירה של עצבות לכודה‪ ,‬כנועה‪ ,‬שעוררה בססילי חשש ודאגה‪ .‬למרות כעסהּ על ויל‪,‬‬
‫ססילי לא יכלה שלא לחוש שטסה חוששת לחייו‪ ,‬שיש בלבה איזו אימה שהתקשתה לבטא‬
‫במילים‪ ,‬וססילי השתוקקה לדעת במה מדובר‪ .‬שהרי איך תוכל להגן על אחיה‪ ,‬אם לא תדע‬
‫מפני מה הוא זקוק להגנה?‬
‫היא שלפה את הסכין מהקיר‪ ,‬הניפה אותה שוב מעל לכתפה והניחה לה להתעופף‪ .‬הסכין‬
‫ננעצה בקיר רחוק עוד יותר מחוץ למעגל‪ ,‬וססילי פלטה אוויר בכעס‪"!Uffern nef" .‬‬
‫מלמלה בוולשית‪ .‬אימא שלה הייתה מזדעזעת לשמוע אותה‪ ,‬אלא שאימא שלה לא הייתה פה‪.‬‬
 ‫"חמש‪ ",‬נשמע פתאום קול מתנגד מהפרוזדור שבחוץ‪.‬‬
‫ססילי נבהלה וסבה לאחור‪ .‬צל עמד בפתח‪ ,‬צל שנע קדימה והפך לגבריאל לייטווּד; שערו‬
‫החום היה פרוע‪ ,‬ועיניו הירוקות נראו חדות כזכוכית‪ .‬הוא היה גבוה לא פחות מוויל‪ ,‬אולי‬
‫גבוה יותר‪ ,‬וצנום יותר מאחיו‪" .‬לא ירדתי לסוף דעתך‪ ,‬מר לייטווּד‪".‬‬
‫"הזריקה שלך‪ ",‬אמר והניף את זרועו באלגנטיות‪" .‬הייתי מדרג אותה כחמש מתוך עשר‪.‬‬
‫המיומנות והטכניקה שלך דורשות אמנם עבודה‪ ,‬אבל הכישרון נמצא שם בלי שום ספק‪ .‬את‬
‫רק צריכה להתאמן‪".‬‬
‫"ויל אימן אותי‪ ",‬אמרה‪ ,‬כשקרב אליה‪.‬‬
‫זוויות פיו התרוממו קלות‪" .‬בדיוק כמו שאמרתי‪".‬‬
‫"ואתה תעשה עבודה טובה יותר‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫הוא שתק ושלף את הסכין מהקיר‪ .‬הלהב נצץ כשסובב את הסכין בין אצבעותיו‪" .‬בהחלט‪",‬‬
‫אמר‪" .‬הוכשרתי בידי הטובים ביותר‪ ,‬ולאחר מכן אימנתי את מיס קולינס ואת מיס גריי –"‬
‫"כך שמעתי‪ .‬עד שהשתעממת‪ .‬זו לא בדיוק המחויבות שהיית מצפה למצוא אצל מורה‪".‬‬
‫ססילי שמרה על נימה קרירה; היא זכרה את מגע ידו של גבריאל כשהרים אותה על רגליה‬
‫בבית משפחת לייטווּד‪ ,‬אבל ידעה שוויל סולד ממנו‪ ,‬וגם הריחוק הזחוח ששמעה בקולו‬
‫הכעיס אותה‪.‬‬
‫גבריאל נגע בקצה אצבעו בחוד הסכין‪ .‬אגל אדום של דם נקווה שם‪ .‬אצבעותיו היו‬
‫מסוקסות‪ ,‬ונמשים כיסו את גב כפות ידיו‪" .‬החלפת אצטלה‪".‬‬
‫"היא הייתה מכוסה בדם ובאיכור‪ ".‬היא העיפה בו מבט‪ ,‬אמדה אותו מכף רגל ועד ראש‪.‬‬
‫"אני רואה שאתה עדיין באותה אצטלה‪".‬‬
‫לרגע הבזיק בפניו מבט מוזר‪ .‬ואז הוא נעלם‪ ,‬אלא שהיא ראתה את אחיה מסתיר את‬
‫רגשותיו מספיק פעמים כדי לזהות את כל הסימנים‪" .‬הבגדים שלי לא פה‪ ",‬אמר‪" ,‬ואין לי‬
‫מושג היכן אתגורר‪ .‬יכולתי לחזור אל אחד מבתי המשפחה‪ ,‬אבל –"‬
‫"אתה שוקל להישאר במכון?" שאלה ססילי בהפתעה‪ ,‬כשקראה זאת בפניו‪" .‬מה אומרת‬
‫שרלוט?"‬
‫"היא מרשה לי להישאר‪ ".‬פניו של גבריאל השתנו רק לרגע וחשפו פגיעוּת פתאומית‬
‫במקום הקשיחות שהייתה בהן קודם‪" .‬הרי אח שלי פה‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬גם אחי‪".‬‬
‫גבריאל השתהה לשבריר שנייה‪ ,‬כאילו לא העלה זאת על דעתו‪" .‬ויל‪ ",‬אמר‪" .‬את באמת‬
‫דומה לו מאוד‪ .‬זה קצת‪ ...‬מפחיד‪ ".‬הוא טלטל את ראשו‪ ,‬כאילו ניקה אותו מקורי עכביש‪.‬‬
‫"בדיוק ראיתי את אחיך‪ ",‬אמר‪" .‬הוא רץ במורד המדרגות שבחזית המכון כאילו ארבעת‬
‫פרשי האפוקליפסה רודפים אחריו‪ .‬יש לך מושג במה מדובר?"‬
‫מטרה‪ .‬לבה של ססילי החסיר פעימה‪ .‬היא חטפה את הסכין מידו של גבריאל והתעלמה‬
 ‫מקריאתו המבוהלת‪" .‬אין לי מושג‪ ",‬אמרה‪" ,‬אבל אני מתכוונת לברר‪".‬‬

‫בדיוק כשם שהסיטי אוף לונדון שקעה בתרדמה בסוף יום העבודה‪ ,‬כך ניעור לחיים האיסט‬
‫אנד של הכרך הגדול‪ .‬ויל עבר ברחובות העמוסים בדוכנים לבגדים ולנעליים משומשים‪.‬‬
‫סמרטוטרים ומשחיזי סכינים דחפו לפניהם עגלות בסמטאות הצרות והכריזו על מרכולתם‬
‫בקולות רמים וצרודים‪ .‬קצבים ישבו בפתח אטליזים‪ ,‬כשסינריהם מגואלים בדם ופגרים‬
‫תלויים בחלונות הראווה שלהם‪ .‬נשים שתלו כביסה בחוץ שוחחו זו עם זו משני צדי הרחוב‪,‬‬
‫והמבטא שבפיהן היה כבד כל כך – כמו בפי כל מי שנולד בטווח שמיעה מפעמוני כנסיית סנט‬
‫מרי לֶה בּוֹאוּ – שיכלו לדבר גם רוסית ככל שזה נגע לוויל‪.‬‬
‫טפטוף קל החל לרדת ולחלח את שערו של ויל כשחצה את הרחוב מול חנות טבק סיטונאית‬
‫שהייתה סגורה כעת‪ ,‬ופנה לסמטה צרה יותר‪ .‬הוא ראה אי־שם במרחק את צריח כנסיית‬
‫וייטצ'אפל‪ .‬הצללים היו כאן ארוכים מהרגיל‪ ,‬והערפל היה סמיך ורך ומצחין מברזל ומאשפה‪.‬‬
‫תעלת ביוב צרה חצתה את מרכז הרחוב‪ ,‬ומים מבאישים זרמו בתוכה‪ .‬לפניו ראה דלת‬
‫ועששיות גז של כרכרה שנתלו משני צדיה‪ .‬ויל חלף על פניה‪ ,‬ולפתע פתאום פנה לתוך הפתח‬
‫החשוך והושיט את ידו‪.‬‬
‫הוא שמע צעקה וגרר החוצה דמות צנומה‪ ,‬לבושה שחורים – ססילי‪ ,‬שעטתה בחופזה‬
‫גלימת קטיפה מעל האצטלה שלה‪ .‬שיער כהה צנח מטה משולי הברדס שלה‪ ,‬ועיניים כחולות‬
‫כשלו ניבטו אליו ומצמצו בזעם‪" .‬עזוב אותי!"‬
‫"מה פתאום את עוקבת אחריי ברחובות הצדדיים של לונדון‪ ,‬טיפשה שכמותך?" ויל ניער‬
‫את זרועה‪.‬‬
‫עיניה הצטמצמו‪" .‬הבוקר הייתי קָריאד‪ ,‬ועכשיו אני טיפשה?"‬
‫"הרחובות האלה מסוכנים‪ ",‬אמר לה ויל‪" .‬ואת לא מכירה אותם‪ .‬את אפילו לא משתמשת‬
‫ברונת התעתוע‪ .‬מילא לומר שאת לא מפחדת משום דבר כשאת גרה בכפר‪ ,‬אבל כאן את‬
‫בלונדון‪".‬‬
‫"אני לא מפחדת מלונדון‪ ",‬השיבה לו ססילי בהתרסה‪.‬‬
‫ויל גהר מעליה‪ ,‬וכמעט נשף לתוך אוזנה‪Fyddai“ .‬׳‪n wneud unrhyw dda yn‬‬
‫‪?ddweud wrthych i fynd adref‬״‬
‫היא צחקה‪" .‬לא‪ ,‬זה לא יעזור לך גם אם תאמר לי ללכת הביתה‪Rwyt ti fy mrawd ac .‬‬
‫‪".rwy eisiau mynd efo chi‬‬
‫ויל צמצם את עיניו למשמע תשובתה‪ .‬אתה אחי ואני רוצה ללכת איתך‪ .‬זו הייתה תשובה‬
‫מהסוג שהתרגל לשמוע מג'ם‪ ,‬ואף שססילי הייתה שונה מג'ם בכל מובן שרק אפשר להעלות‬
‫על הדעת‪ ,‬הייתה לשניהם תכונה משותפת אחת‪ :‬עקשנות בלתי מתפשרת‪ .‬כשססילי אמרה‬
‫שהיא רוצה משהו‪ ,‬היא לא ביטאה רצון סתמי‪ ,‬אלא נחישות ברזל‪.‬‬
 ‫"ולא אכפת לך לאן אני הולך?" שאל‪" .‬אולי אני הולך לגיהינום?"‬
‫"תמיד רציתי לבקר בגיהינום‪ ",‬ענתה לו אחותו בנחת‪" .‬כמו כולם‪ ,‬לא?"‬
‫"רובנו מעבירים את רוב חיינו בניסיונות לחמוק מהביקור הזה‪ ",‬ענה לה ויל‪" .‬אני הולך‬
‫למאורה של בני עפרית‪ ,‬אם את חייבת לדעת‪ ,‬כדי לקנות סמים מפושעים אלימים וחסרי כל‬
‫מצפון‪ .‬את עלולה לצוד את עיניהם‪ ,‬ומה אם יחליטו למכור אותך?"‬
‫"אתה לא תעצור בעדם?"‬
‫"תלוי כמה כסף יציעו לי‪".‬‬
‫היא טלטלה את ראשה‪" .‬ג'ם הוא הפּראבָּ טאי שלך‪ ",‬אמרה‪" .‬הוא אח שהמסדר העניק לך‪.‬‬
‫אבל אני אחותך‪ ,‬דם מדמך‪ .‬איך ייתכן שאתה מוכן להפוך עולמות עבורו‪ ,‬אבל אותי אתה‬
‫רוצה רק לגרש בחזרה הביתה?"‬
‫"מנין לך שהסמים הם בשביל ג'ם?"‬
‫"אני לא טיפשה‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬וחבל שכך‪ ",‬מלמל ויל‪" .‬ג'ם – ג'ם הוא הצד היפה שלי‪ .‬אני לא מצפה ממך להבין‪ .‬אני‬
‫חייב לו‪".‬‬
‫"ומה אני?" שאלה ססילי‪.‬‬
‫ויל נשף‪ ,‬מתוסכל מכדי לנצור את לשונו‪" .‬את החולשה שלי‪".‬‬
‫"וטסה היא הלב שלך‪ ",‬אמרה אחותו‪ ,‬שלא נשמעה כעוסה‪ ,‬כי אם מהורהרת‪" .‬אני לא‬
‫טיפשה‪ ,‬כפי שכבר ציינתי‪ ",‬הוסיפה למראה ארשת פניו המבוהלת‪" .‬אני יודעת שאתה אוהב‬
‫אותה‪".‬‬
‫ויל הניח את ידו על מצחו‪ ,‬כאילו עוררו דבריה כאב ראש בלתי נסבל‪" .‬סיפרת למישהו?‬
‫אסור לך לדבר על זה‪ ,‬ססילי‪ .‬איש לא יודע‪ ,‬וככה זה חייב להישאר‪".‬‬
‫"ודאי שלא אספר לאיש‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אני מניח שלא‪ ".‬נימת קולו הפכה קרירה‪" .‬את ודאי מתביישת באחיך – ברגשותיו‬
‫האסורים כלפי ארוסתו של הפּראבָּ טאי שלו –"‬
‫"אני לא מתביישת בך‪ ,‬ויל‪ .‬תהיה משאת נפשך אשר תהיה‪ ,‬לא מימשת אותה‪ ,‬ולכולנו יש‬
‫דברים שלא נוכל להשיג לעולם‪".‬‬
‫"באמת?" שאל ויל‪" .‬ומה הדבר שאת רוצה ולא תוכלי להשיג לעולם?"‬
‫"שתחזור הביתה‪ ".‬קווצת שיער שחורה נדבקה ללחייה מהלחות שבאוויר ושיוותה לה‬
‫מראה של ילדה שמיררה בבכי‪ ,‬אבל ויל ידע שזה לא נכון‪.‬‬
‫"המכון הוא הבית שלי‪ ".‬ויל נאנח והשעין את ראשו לאחור על קשת האבן‪" .‬אני לא יכול‬
‫לעמוד כאן כל הערב ולהתווכח איתך‪ ,‬ססי‪ .‬אם את נחושה בדעתך להצטרף אליי לגיהינום‪,‬‬
‫לא אוכל לעצור בעדך‪".‬‬
‫"סוף כל סוף אתה מדבר בהיגיון‪ .‬ידעתי שתתעשת; בכל זאת‪ ,‬אנחנו אחים‪".‬‬
 ‫ויל שב ונאבק בדחף לנער אותה בכוח‪" .‬את מוכנה?"‬
‫היא הנהנה‪ ,‬ואחיה הרים את ידו כדי לנקוש על הדלת‪.‬‬

‫הדלת נפתחה לרווחה‪ ,‬וגדעון עמד בפתח חדר השינה שלו ומצמץ כאילו שהה במקום חשוך‬
‫וזה עתה יצא אל האור‪ .‬מכנסיו וחולצתו היו מקומטים‪ ,‬ואחת מכתֵפותיו החליקה במורד‬
‫זרועו‪.‬‬
‫"מר לייטווּד?" אמרה סופי‪ ,‬שנעצרה בהיסוס על מפתן הדלת‪ .‬היא נשאה בידיה מגש עמוס‬
‫בתה ובלחמניות מתוקות‪ ,‬וכבד דיו לגרום לה אי־נוחות‪" .‬ברידג'ט אמרה שצלצלת וביקשת‬
‫מגש של –"‬
‫"כן‪ .‬כן‪ ,‬כמובן‪ .‬היכנסי‪ ".‬כאילו ניעור באחת משנתו‪ ,‬הזדקף גדעון והניח לה להיכנס לחדר‪.‬‬
‫קודם לכן הוא בעט מעליו את מגפיו‪ ,‬והם היו זרוקים כעת בפינה‪ .‬בחדר לא נותר דבר מהסדר‬
‫ומהניקיון שאפיינו אותו‪ .‬אצטלה הושלכה על כיסא גבה־משענת – סופי התכווצה בתוך תוכה‬
‫מעצם המחשבה על הנזק לריפוד – תפוח אכול למחצה נח על שידת הלילה‪ ,‬ובמרכז המיטה‬
‫היה שרוע גבריאל לייטווּד‪ ,‬כשהוא שקוע בשינה עמוקה‪.‬‬
‫ניכר בו שהוא לבוש בבגדי אחיו‪ ,‬שכן הם היו קצרים מדי סביב מפרקי ידיו וקרסוליו‪.‬‬
‫בשנתו הוא נראה צעיר מכפי גילו‪ ,‬והמתח הרגיל כמו נעלם מפניו‪ .‬אחת מידיו חיבקה כרית‪,‬‬
‫כאילו ביקש למצוא בה נחמה‪.‬‬
‫"לא היה לי לב להעיר אותו‪ ",‬אמר לה גדעון‪ ,‬שחיבק את מרפקיו מבלי משים‪" .‬הייתי צריך‬
‫להחזיר אותו לחדרו‪ ,‬אבל‪ "...‬הוא נאנח‪" .‬לא היה לי לב‪".‬‬
‫"הוא נשאר?" שאלה סופי והניחה את המגש על שידת הלילה‪" .‬כלומר‪ ,‬פה במכון‪".‬‬
‫"אה – אני לא יודע‪ .‬נראה לי שכן‪ .‬שרלוט אמרה שהוא מוזמן להישאר‪ .‬אני חושב שהיא‬
‫הפחידה אותו‪ ".‬פיו של גדעון התעקל קלות‪.‬‬
‫"גברת בראנוול?" סופי זעפה‪ ,‬כפי שעשתה תמיד כשחשבה שמבקרים את גברתה‪" .‬אבל‬
‫היא עדינה מאין כמותה!"‬
‫"נכון – ולכן אני חושב שהיא הפחידה אותו‪ .‬היא חיבקה אותו ואמרה שאם יישאר כאן‪,‬‬
‫התקרית עם אבא שלי תישאר נחלת העבר‪ .‬אין לי מושג על איזו תקרית עם אבא שלי היא‬
‫מדברת‪ ",‬הוסיף גדעון ביובש‪" .‬קרוב לוודאי ליום שבו גבריאל תמך בתוכניתו של אבא‬
‫להשתלט על המכון‪".‬‬
‫"אתה לא חושב שהיא התכוונה לתקרית האחרונה?" סופי סילקה מפניה תלתל שיער‬
‫שהשתחרר‪ ,‬ודחפה אותו בחזרה אל מתחת למצנפתה‪" .‬עם ה…"‬
‫"תולעת הענקית? לא‪ ,‬למרבה הפלא‪ ,‬אני חושב שלא‪ .‬אבל אחי מטבעו אינו מסוגל לצפות‬
‫למחילה‪ .‬על שום דבר‪ .‬הוא מכיר רק משמעת נוקשה‪ .‬הוא עלול לחשוב ששרלוט מנסה‬
‫לשטות בו‪ ,‬או שהיא כועסת‪ .‬היא הראתה לו חדר שיכול להיות שלו‪ ,‬אך יש לי תחושה שעצם‬
‫הרעיון הפחיד אותו‪ .‬הוא הגיע לחדרי כדי לדבר על זה‪ ,‬ואז הוא נרדם‪ ".‬גדעון נאנח והביט‬
‫באחיו בתערובת של חיבה‪ ,‬כעס וצער‪ ,‬ולבה של סופי נכמר מאהדה‪.‬‬
‫"ואחותך‪"...‬‬
‫"אוה‪ ,‬טטיאנה לא הייתה אפילו מעלה על דעתה להתארח כאן ולו לרגע‪ ",‬אמר לה גדעון‪.‬‬
‫"היא ברחה אל משפחת בלקתורן‪ ,‬חמיה וחמותה‪ ,‬וברוך שפטרנו‪ .‬היא לא ילדה טיפשה –‬
‫לאמיתו של דבר‪ ,‬היא מתגאה בעליונותה השכלית – אבל היא יהירה ונפוחה מחשיבות‬
‫עצמית‪ ,‬ובינה לאחי לא שוררת אהבה רבה‪ .‬והוא היה ער ימים ארוכים‪ ,‬שתדעי‪ .‬הוא ישב‬
‫וחיכה מחוץ לספרייה בבית הענקי והארור ההוא‪ ,‬וכשלא קיבל עוד תגובה מאבי‪ ,‬הוא הלם‬
‫על הדלת‪"...‬‬
‫"אתה מגונן עליו‪ ",‬ציינה סופי‪.‬‬
‫"כמובן; הוא אחי הקטן‪ ".‬הוא ניגש אל המיטה והבריש בידו את שערו החום הפרוע של‬
‫גבריאל‪ ,‬שזע קלות והשמיע אנקה חסרת מנוחה‪ ,‬אך לא התעורר משנתו‪.‬‬
‫"חשבתי שהוא לא יסלח לך אחרי שהמרית את פיו של אביך‪ ",‬אמרה לו סופי‪" .‬אמרת –‬
‫שמזה אתה חושש‪ .‬שהוא יראה במעשיך בגידה במשפחת לייטווּד‪".‬‬
‫"נדמה לי שגם הוא עצמו החל לפקפק במשפחת לייטווּד‪ .‬בדיוק כמוני‪ ,‬כשהיינו במדריד‪".‬‬
‫גדעון התרחק מהמיטה‪.‬‬
‫סופי הרכינה את ראשה‪" .‬צר לי‪ ",‬אמרה‪" .‬צר לי על אביך‪ .‬יאמרו כולם מה שיאמרו עליו‪,‬‬
‫והיו מעשיו אשר היו‪ ,‬הוא בכל זאת היה אביך‪".‬‬
‫הוא פנה אליה‪" .‬אבל‪ ,‬סופי –"‬
‫היא לא גערה בו על השימוש בשמה הפרטי‪" .‬אני יודעת שהוא עשה מעשים מחפירים‪",‬‬
‫אמרה‪" .‬ובכל זאת‪ ,‬מותר לכם להתאבל עליו‪ .‬איש לא יוכל לקחת מכם את אבלכם; הוא שייך‬
‫לכם‪ ,‬ולכם בלבד‪".‬‬
‫הוא נגע קלות בלחייה בקצות אצבעותיו‪" .‬את יודעת שפירוש שמך הוא 'חוכמה'? והוא אכן‬
‫הולם אותך‪".‬‬
‫סופי בלעה את רוקה‪" .‬מר לייטווּד –"‬
‫אבל אצבעותיו נפרשו וחפנו את לחייה‪ ,‬והוא רכן כדי לנשק אותה‪" .‬סופי‪ ",‬לחש‪ ,‬ופתאום‬
‫שפתיהם מצאו אלה את אלה‪ ,‬והמגע הקליל הפך ללחץ גובר והולך‪ .‬היא הניחה את ידיה – הן‬
‫מחוספסות כל כך‪ ,‬גסות מכביסה ומנשיאת משאות‪ ,‬מקרצוף ומאיבוק וממירוק‪ ,‬חשבה לעצמה‪,‬‬
‫אך נדמה שהוא לא הרגיש בכך‪ ,‬או שזה לא הטריד אותו – סביב כתפיו בעדינות ובקלילות‪.‬‬
‫גם היא נעה לעברו‪ ,‬אלא שעקב נעלה נתקע בשטיח‪ ,‬וכשהחליקה אל הרצפה‪ ,‬גדעון ניסה‬
‫לתפוס אותה‪ .‬הם נפלו יחדיו ארצה‪ ,‬ופניה של סופי בערו ממבוכה – אלוהים אדירים‪ ,‬הוא‬
‫יחשוב שמשכה אותו ארצה בכוונה תחילה‪ ,‬שהיא אישה מטורפת ומופקרת‪ ,‬להוטה להשביע‬
‫את תשוקתה‪ .‬המצנפת נפלה מראשה‪ ,‬ותלתליה הכהים צנחו על פניה‪ .‬השטיח היה רך תחת‬
‫גופה‪ ,‬וגדעון‪ ,‬ששכב מעליה‪ ,‬לחש את שמה בדאגה‪ .‬היא הפנתה את ראשה הצדה‪ ,‬לחייה‬
‫המשיכו לבעור מבושה‪ ,‬ופתאום היא מצאה את עצמה מביטה מתחת למיטת האפריון שלו‪.‬‬
‫"מר לייטווּד‪ ",‬אמרה ונשענה על מרפקיה‪" .‬מה אני רואה‪ ,‬לחמניות מתוקות מתחת למיטה‬
‫שלך?"‬
‫גדעון התאבן ומצמץ כמו ארנבת שכלבי ציד מכתרים אותה‪" .‬מה?"‬
‫"שם‪ ".‬היא הצביעה על ערמה של צורות כהות מתחת למיטת האפריון שלו‪" .‬יש הר של‬
‫לחמניות מתוקות מתחת למיטה שלך‪ .‬מה זה אמור להיות?"‬
‫גדעון התיישב על הרצפה והעביר את ידיו בשערו הסמיך‪ ,‬שעה שסופי מיהרה להתרחק‬
‫ממנו‪ ,‬וחצאיותיה רשרשו סביבה‪" .‬אני‪"...‬‬
‫"אתה ביקשת לחמניות מתוקות‪ .‬כמעט מדי יום‪ .‬אתה הזמנת אותן‪ ,‬מר לייטווּד‪ .‬מדוע עשית‬
‫זאת אם לא רצית לאכול אותן?"‬
‫לחייו האדימו‪" .‬זו הדרך היחידה שהעליתי על דעתי לראות אותך‪ .‬את סירבת לדבר איתי‪,‬‬
‫סירבת להקשיב לי כשניסיתי לדבר אל לבך –"‬
‫"אז שיקרת לי?" סופי הרימה את מצנפתה מהרצפה ומיהרה לקום‪" .‬יש לך מושג בכלל‬
‫כמה קשה אני עובדת‪ ,‬מר לייטווּד? כשאני נושאת פחם ומים חמים‪ ,‬מנקה אבק‪ ,‬ממרקת‬
‫ומנקה אחריך ואחרי כל האחרים – ולא שאני מתלוננת או שזה מפריע לי‪ ,‬אבל איך אתה מעז‬
‫להעביד אותי קשה עוד יותר‪ ,‬לאלץ אותי לשאת מגשים כבדים מעלה־מטה במדרגות‪ ,‬להביא‬
‫לך אוכל שלא רצית בכלל?"‬
‫גדעון נאבק לקום על רגליו‪ ,‬ובגדיו נראו מקומטים עוד יותר מתמיד‪" .‬סלחי לי‪ ",‬אמר‪" .‬לא‬
‫חשבתי על זה‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬השיבה סופי ותחבה בזעם את שערה מתחת למצנפתה‪" .‬אתה ושכמותך אף פעם לא‬
‫חושבים‪ ,‬נכון?"‬
‫וכך יצאה מהחדר כרוח סערה והותירה מאחור את גדעון‪ ,‬שנעץ בה מבטים נואשים‪.‬‬
‫"מהלך מתוחכם‪ ,‬אחי‪ ",‬נשמע קולו של גבריאל מהמיטה‪ ,‬והוא מצמץ אל גדעון בעיניו‬
‫הירוקות המנומנמות‪.‬‬
‫גדעון העיף לעברו לחמנייה‪.‬‬

‫"הנרי‪ ".‬שרלוט חצתה את רצפת הקריפטה‪ .‬פנסים של אור מכשפות בערו בעוז‪ ,‬והחדר‬
‫כולו טבל כמעט באור יום‪ ,‬אף שידעה שהשעה קרובה לחצות‪ .‬הנרי היה רכון מעל הגדול‬
‫שבשולחנות העץ הארוכים שהיו פזורים במרכז החדר‪ .‬חומר מצחין רתח בתוך קנקן על‬
‫שולחן אחר ושחרר עננים גדולים של עשן בגון לוונדר‪ .‬יריעת נייר גדולה‪ ,‬כמו זו ששימשה‬
‫קצבים לעטיפת מרכולתם‪ ,‬הייתה פרושה על שולחנו של הנרי‪ ,‬והוא כיסה אותה בכל מיני‬
‫צפנים וחישובים מסתוריים כשהוא ממלמל לעצמו‪" .‬הנרי‪ ,‬יקירי‪ ,‬אתה לא מותש? אתה נמצא‬
 ‫פה למטה כבר שעות‪".‬‬
‫הנרי נשא את מבטו בבהלה ודחף את המשקפיים ששימשו אותו בעבודתו לתוך שערו‬
‫הג'ינג'י הסבוך‪" .‬שרלוט!" הוא נראה המום‪ ,‬אך גם נרגש‪ ,‬לראותה; רק הנרי‪ ,‬חשבה שרלוט‬
‫ביובש‪ ,‬יכול להיות מופתע לראות את אשתו שלו בביתם שלהם‪" .‬מלאכית שלי‪ .‬מה את עושה‬
‫פה למטה? קפוא פה‪ .‬זה לא טוב לתינוק‪".‬‬
‫שרלוט צחקה‪ ,‬אך לא הביעה מחאה כשהנרי מיהר אליה וחיבק אותה בעדינות‪ .‬מאז נודע לו‬
‫שהם עומדים להביא תינוק לעולם‪ ,‬הוא התייחס אליה כאילו הייתה חרסינה עדינה משובחת‪.‬‬
‫הוא נשק לקודקודה‪ ,‬ולאחר מכן נסוג לאחור כדי לבחון את פניה‪" .‬למעשה‪ ,‬את נראית קצת‬
‫חיוורת‪ .‬אולי במקום ארוחת ערב תבקשי מסופי שתביא לחדרך מרק בקר שיחזיר לך מעט‬
‫צבע ללחיים? אני יכול ללכת ו –"‬
‫"הנרי‪ .‬כבר לפני שעות החלטנו שלא נאכל יחד הערב – כריכים הוגשו לכולם בחדריהם‪.‬‬
‫ג'ם עדיין חולה מכדי לאכול‪ ,‬וגם הבנים לבית לייטווּד נסערים למדי‪ .‬ואתה יודע מה עובר על‬
‫ויל כשג'ם חולה‪ .‬וגם על טסה‪ ,‬כמובן‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬נדמה שהבית כולו מתפרק‪".‬‬
‫"כריכים?" שאל הנרי‪ ,‬שנתפס במילה כאילו הייתה חלק מהותי מדבריה של שרלוט‪ ,‬וכעת‬
‫הביט בה בערגה‪.‬‬
‫שרלוט חייכה‪" .‬יש למעלה כמה כריכים גם בשבילך‪ ,‬הנרי‪ ,‬אם רק תצליח להתנתק לרגע‬
‫מעבודתך‪ .‬אסור לי לגעור בך‪ ,‬כמובן – עברתי על כמה מהיומנים של בנדיקט‪ ,‬וזה חומר‬
‫קריאה מרתק למדי – אבל אמור לי‪ ,‬על מה אתה עובד?"‬
‫"על שער מעבר‪ ",‬ענה לה הנרי בהתרגשות‪" .‬זה מעין אמצעי תחבורה‪ .‬משהו שעשוי לשגר‬
‫את צייד הצללים מכל נקודה על פני האדמה לכל נקודה אחרת בתוך שניות‪ .‬הטבעות של‬
‫מורטמן הן שהעלו את הרעיון במוחי‪".‬‬
‫שרלוט פערה את עיניה בתדהמה‪" .‬אבל הטבעות של מורטמן הן ללא ספק מאגיה‬
‫שחורה‪"...‬‬
‫"אך לא כך השער הזה‪ .‬אה‪ ,‬ויש עוד משהו‪ .‬בואי איתי‪ .‬זה בשביל בּיוּפוֹרד‪".‬‬
‫שרלוט הניחה לבעלה לאחוז במפרק ידה ולמשוך אותה אל הקצה האחר של החדר‪" .‬הנרי‪,‬‬
‫כבר אמרתי לך אין־ספור פעמים‪ ,‬אין לי שום כוונה לקרוא לבן שלי בּיוּפוֹרד – בשם המלאך‪,‬‬
‫האם זו עריסה?"‬
‫הנרי קרן מאושר‪" .‬זו לא סתם עריסה!" הכריז ונופף בזרועו אל עבר מיטת תינוק איתנה‬
‫למראה‪ ,‬שנבנתה מעץ ונתלתה בין שני עמודים כך שיכלה להתנודד מצד לצד‪ .‬שרלוט נאלצה‬
‫להודות בפני עצמה שזה רהיט יפה למדי‪" .‬זו עריסה מתנדנדת מעצמה!"‬
‫"מה?" שאלה שרלוט בקול רפה‪.‬‬
‫"שימי לב‪ ".‬הנרי פסע קדימה בגאווה ולחץ על כפתור בלתי נראה‪ .‬העריסה החלה להתנדנד‬
‫קלות מצד לצד‪.‬‬
 ‫שרלוט התנשפה בהפתעה‪" .‬יפה מאוד‪ ,‬יקירי‪".‬‬
‫"זה לא מוצא חן בעינייך?" הנרי קרן מאושר‪" .‬הנה‪ ,‬ועכשיו היא תתנדנד קצת יותר מהר‪".‬‬
‫כך אכן היה‪ ,‬והתנועות החדות העניקו לשרלוט תחושה שהיא מיטלטלת בלב ים סוער‪.‬‬
‫"הממ‪ ",‬אמרה‪" .‬הנרי‪ ,‬רציתי לשוחח איתך על משהו‪ .‬משהו חשוב‪".‬‬
‫"מה יותר חשוב מזה שהילד שלנו יתנדנד לו בנחת בכל לילה עד שיירדם?"‬
‫"חברי המסדר החליטו לשחרר את גֶ'סָמין‪ ",‬אמרה לו שרלוט‪" .‬היא חוזרת למכון‪ .‬בעוד‬
‫יומיים‪".‬‬
‫הנרי הביט בה כממאן להאמין‪ .‬מאחוריו התנודדה העריסה מהר עוד יותר‪ ,‬כמו כרכרה‬
‫ששועטת קדימה בכל המהירות‪" .‬היא חוזרת לכאן?"‬
‫"הנרי‪ ,‬אין לה לאן ללכת‪".‬‬
‫הנרי פער את פיו להשיב‪ ,‬אך עוד לפני שהספיק לומר מילה‪ ,‬נשמע פתאום צליל איום של‬
‫קריעה; העריסה השתחררה ממקומה‪ ,‬התעופפה על פני החדר‪ ,‬התנגשה בקיר המרוחק‬
‫והתנפצה לרסיסים‪.‬‬
‫שרלוט פלטה אנקה קלושה‪ ,‬וידה התרוממה לכסות את פיה‪ .‬מצחו של הנרי נחרש קמטים‪.‬‬
‫"אולי אם אשכלל מעט את העיצוב‪"...‬‬
‫"לא‪ ,‬הנרי‪ ",‬אמרה לו שרלוט בתקיפות‪.‬‬
‫"אבל –"‬
‫"בשום פנים ואופן לא‪ ".‬קולה של שרלוט היה חד כתער‪.‬‬
‫הנרי נאנח‪" .‬טוב‪ ,‬יקירתי‪".‬‬

‫למכשירי התופת אין רחמים‪ .‬למכשירי התופת אין נקיפות מצפון‪ .‬למכשירי התופת אין סוף‪.‬‬
‫מכשירי התופת לעולם לא יעצרו‪.‬‬
‫המילים שנכתבו על קיר חדר העבודה של בנדיקט הדהדו במוחה של טסה כשישבה ליד‬
‫מיטתו של ג'ם והתבוננה בו בשנתו‪ .‬היא לא ידעה מה השעה בדיוק; אין ספק שזה היה‬
‫"האישון של הלילה"‪ ,‬כפי שברידג'ט נהגה לומר‪ ,‬וללא ספק אחרי חצות‪ .‬ג'ם היה ער‬
‫כשנכנסה לחדרו‪ ,‬מיד לאחר שוויל יצא מהחדר‪ .‬הוא ישב במיטתו והרגיש טוב מספיק כדי‬
‫לשתות תה ולאכול צנים‪ ,‬אף שנשמע קצר נשימה יותר מכפי שקיוותה‪ ,‬וגם נראה חיוור‪.‬‬
‫כעבור זמן־מה הגיעה סופי לאסוף את מגש האוכל וחייכה אל טסה‪" .‬התפיחי את הכריות‬
‫שלו‪ ",‬הציעה בלחש‪ ,‬וטסה מיהרה לעשות זאת‪ ,‬אף שג'ם נראה משועשע מהעובדה שהיא‬
‫מכרכרת סביבו‪ .‬לטסה לא היה כמעט שום ניסיון בטיפול בחולים‪ .‬הטיפול באחיה השיכור‬
‫היה הניסיון היחיד שרכשה בתפקיד האחות הסיעודית‪ .‬כעת‪ ,‬כשהחולה היה ג'ם‪ ,‬זה לא הפריע‬
‫לה; לא הפריע לה לשבת לצדו ולהחזיק את ידו בזמן שנשם חרישית‪ ,‬כשעיניו עצומות‬
‫למחצה‪ ,‬וריסיו מרפרפים על עצמות לחייו‪.‬‬
 ‫"לא ממש גיבור גדול‪ ",‬אמר פתאום מבלי לפקוח את עיניו‪ ,‬אף שקולו היה יציב‪.‬‬
‫טסה נבהלה ורכנה קדימה‪ .‬היא תחבה עוד קודם את אצבעותיה בידו‪ ,‬וידיהם השלובות נחו‬
‫לצדו על המיטה‪ .‬אצבעותיו היו קרות למגע‪ ,‬והדופק שלו היה אטי‪" .‬מה זאת אומרת?"‬
‫"היום‪ ",‬אמר לה בקול חרישי והשתעל‪" .‬כשהתמוטטתי וירקתי דם לכל כיוון בבית משפחת‬
‫לייטווּד –"‬
‫"זה רק שיפר את העיצוב‪ ",‬אמרה לו טסה‪.‬‬
‫"עכשיו את נשמעת כמו ויל‪ ".‬ג'ם חייך חיוך מנומנם‪" .‬ואת גם משנה את הנושא‪ ,‬בדיוק‬
‫כמוהו‪".‬‬
‫"בוודאי שאני משנה את הנושא‪ .‬כאילו שאי־פעם זה ימעיט מערכך בעיניי‪ ,‬העובדה שאתה‬
‫חולה; אתה יודע שזה לא יקרה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬היית היום גיבור ועוד איך‪ .‬גם אם ויל אמר קודם‪",‬‬
‫הוסיפה ואמרה‪" ,‬שגורלם של גיבורים הוא בהכרח טרגי‪ ,‬ושאין לו מושג מדוע ירצה מישהו‬
‫להיות גיבור גדול מלכתחילה‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬ידו של ג'ם לחצה את ידה רק לרגע‪ ,‬ומיד הרפתה‪" .‬טוב‪ ,‬ויל מסתכל על זה מנקודת‬
‫מבטו של הגיבור‪ ,‬לא? עבור כל השאר התשובה פשוטה‪".‬‬
‫"באמת?"‬
‫"כמובן‪ .‬גיבורים נושאים בעול משום שאנחנו זקוקים להם‪ .‬לא למען עצמם‪".‬‬
‫"אתה מדבר כאילו אינך אחד מהם‪ ".‬היא הושיטה את ידה והרחיקה תלתל ממצחו‪ .‬הוא רכן‬
‫קדימה כנענה למגע‪ ,‬ועיניו נעצמו‪" .‬ג'ם – שקלת פעם –" היא היססה‪" .‬שקלת פעם דרכים‬
‫אחרות להאריך את חייך‪ ,‬שאינן הסם?"‬
‫עפעפיו נפקחו באחת למשמע השאלה‪" .‬מה זאת אומרת?"‬
‫היא נזכרה בוויל‪ ,‬ששכב על הרצפה בעליית הגג ונחנק ממים קדושים‪" .‬להפוך לערפד‪.‬‬
‫לחיות לנצח –"‬
‫הוא התרומם מהכריות והזדקף באחת‪" .‬טסה‪ ,‬לא‪ .‬את לא יכולה – אל תחשבי מחשבות‬
‫כאלה‪".‬‬
‫היא הסבה את מבטה‪" .‬האם המחשבה שתהפוך לשוכן תחתיות באמת מחרידה כל כך?"‬
‫"טסה‪ "...‬הוא התנשף‪" .‬אני צייד צללים‪ .‬בן נפילים‪ .‬כמו הוריי לפניי‪ .‬זו המורשת שלי‪,‬‬
‫ממש כשם שמורשתה של אמי היא חלק בלתי נפרד ממני‪ .‬זה לא אומר שאני שונא את אבי‪.‬‬
‫אבל אני חולק כבוד למתנה שהם העניקו לי‪ ,‬לדמו של המלאך‪ ,‬לאחריות שהופקדה בידי‪,‬‬
‫לנדרים שנדרתי‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬קשה לי להאמין שאהיה ערפד מוצלח‪ .‬רוב הערפדים בזים לנו‪.‬‬
‫לפעמים הם הופכים את עצמם לאחד מבני הנפילים סתם בתור בדיחה‪ ,‬אבל אז חבריו‬
‫הערפדים דוחים אותו‪ .‬אנחנו נושאים בעורקינו את אור היום ואת אש המלאכים‪ ,‬כל מה שהם‬
‫מתעבים‪ .‬הם יתנערו ממני‪ ,‬וכך גם הנפילים‪ .‬לא אהיה עוד הפּראבָּ טאי של ויל‪ ,‬ולא אהיה עוד‬
‫רצוי במכון‪ .‬לא‪ ,‬טסה‪ .‬אני מעדיף למות ולהיוולד מחדש ולראות שוב את השמש‪ ,‬מאשר‬
 ‫לחיות עד קץ הימים ללא אור יום‪".‬‬
‫"אם כן‪ ,‬תוכל להצטרף לאחים השתקנים‪ ",‬אמרה‪" .‬בקודקס כתוב שהם מציירים על עצמם‬
‫רונות חזקות דיין לבלום את מותם‪".‬‬
‫"האחים השתקנים אינם יכולים להינשא‪ ,‬טסה‪ ".‬הוא זקר את סנטרו‪ .‬טסה הבינה מזמן‬
‫שמתחת לחזות העדינה שלו‪ ,‬ג'ם היה עיקש לא פחות מוויל‪ .‬היא ראתה את זה כעת‪ ,‬את‬
‫הפלדה שמתחת למשי‪.‬‬
‫"אתה יודע‪ ,‬גם אם לא נוכל להינשא‪ ,‬אני מעדיפה שתישאר בחיים ולא –" המילה כמו‬
‫נתקעה בגרונה‪.‬‬
‫עיניו התרככו קמעה‪" .‬דרכם של האחים השתקנים אינה פתוחה בפניי‪ .‬עם כל היִין פֶ ן שזורם‬
‫בדמי ומזהם אותו‪ ,‬גופי לא יוכל לעמוד ברונות שהם חייבים לצייר על עצמם‪ .‬אצטרך‬
‫להפסיק ליטול את הסם עד לטיהור מלא של מחזור הדם שלי‪ ,‬וסביר להניח שזה יהרוג‬
‫אותי‪ ".‬נדמה שראה משהו בהבעה פניה‪ ,‬כי פתאום התרככה נימת דבריו‪" .‬שלא לדבר על כך‬
‫שאין להם כמעט חיים‪ ,‬לאחים השתקנים‪ ,‬רק אפלה וצללים ודממה – בלי מוזיקה‪ ".‬הוא בלע‬
‫את רוקו‪" .‬חוץ מזה‪ ,‬אני לא רוצה לחיות לנצח‪".‬‬
‫"אני עשויה לחיות לנצח‪ ",‬אמרה טסה‪ .‬היא עצמה התקשתה להבין במלואו את גודל‬
‫האמירה‪ .‬נדמה שהיה קשה להבין שחייך לעולם לא יסתיימו לא פחות משהיה קשה להבין‬
‫שחייך עומדים להסתיים‪.‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬ואני מצר על כך‪ ,‬כי לדעתי זה נטל כבד מאוד שאסור להניח על‬
‫כתפיו של איש‪ .‬כולנו נולדים מחדש‪ ,‬טסה‪ ,‬את יודעת שאני מאמין בכך‪ .‬אני עוד אחזור‪ ,‬גם‬
‫אם לא בגוף הזה‪ .‬ונשמות שאוהבות זו את זו נמשכות זו אל זו גם בגלגול הבא שלהן‪ .‬אני‬
‫אראה שוב את ויל‪ ,‬את הוריי‪ ,‬את הדודים שלי‪ ,‬את שרלוט ואת הנרי‪"...‬‬
‫"אבל לא תראה אותי‪ ".‬זו לא הפעם הראשונה שהמחשבה חלפה במוחה‪ ,‬אף שלא פעם‬
‫דחפה אותה בחזרה פנימה כשניסתה לצוף אל פני השטח‪ .‬אם אחיה לנצח‪ ,‬הרי יש לי גלגול‬
‫אחד בלבד‪ ,‬הגלגול הזה‪ .‬אני לא אשתנה ואיוולד מחדש כמוך‪ ,‬ג'יימס‪ .‬אני לא אראה אותך בגן‬
‫עדן‪ ,‬או בגדות הנהר הגדול‪ ,‬או בכל עולם אחר שמעבר לעולם הזה‪.‬‬
‫"אני רואה אותך עכשיו‪ ".‬הוא הושיט את ידו ללטף את לחייה‪ ,‬ועיניו הכסופות־אפורות‬
‫הצלולות ננעצו בעיניה‪.‬‬
‫"ואני רואה אותך‪ ",‬לחשה‪ ,‬והוא חייך חיוך לאה ועצם את עיניו‪ .‬היא הניחה את ידה מעל‬
‫ידו‪ ,‬ולחייה נחה בשקע שכף ידו יצרה‪ .‬כך ישבה בדממה‪ ,‬כשאצבעותיו מתקררות כנגד עורה‪,‬‬
‫עד שנשימתו הואטה ואצבעותיו נחו רופסות בידה; הוא נרדם‪ .‬היא חייכה בעצב והניחה את‬
‫ידו בעדינות בחזרה על השמיכה‪ ,‬לצד גופו‪.‬‬
‫דלת חדר השינה נפתחה; טסה הסתובבה בכיסאה וראתה את ויל עומד בפתח‪ ,‬עדיין מכורבל‬
‫במעיל ובכפפות‪ .‬מבט חטוף בפניו המבוהלות הספיק לה כדי לזנק על רגליה ולצאת בעקבותיו‬
 ‫אל הפרוזדור‪.‬‬
‫ויל פסע אנה ואנה בפרוזדור בסערת רוח‪ ,‬כאילו השטן דולק בעקבותיו‪ .‬טסה סגרה אחריה‬
‫בזהירות את דלת חדר השינה ומיהרה אליו‪" .‬מה קרה‪ ,‬ויל? מה מטריד אותך?"‬
‫"זה עתה חזרתי מהאיסט אנד‪ ",‬השיב לה‪ .‬קולו היה אחוז כאב‪ ,‬כאב שכמותו לא שמעה מאז‬
‫אותו יום בטרקלין‪ ,‬כשסיפרה לו שהיא מאורסת לג'ם‪" .‬הלכתי לקנות עוד יִין פֶ ן‪ ,‬אך מתברר‬
‫שאין עוד ממנו‪".‬‬
‫טסה כמעט מעדה כשהגיעו אל גרם המדרגות‪" .‬מה זאת אומרת‪ ,‬אין עוד? לג'ם עדיין יש‬
‫אספקה רבה‪ ,‬לא?"‬
‫ויל פנה לעברה והמשיך לצעוד אחורה במורד המדרגות‪" .‬היא אזלה‪ ",‬ענה לה קצרות‪" .‬הוא‬
‫לא רצה שתדעי‪ ,‬אבל אין עוד שום דרך להסתיר זאת‪ .‬היא אזלה‪ ,‬ואני לא מצליח לחדש‬
‫אותה‪ .‬מאז ומעולם אני הייתי זה שקונה את היִין פֶ ן‪ .‬היו לי ספקים – אך נדמה שהם נעלמו‪,‬‬
‫או שאין להם עוד אספקה‪ .‬התחלתי עם המאורה ההיא – המקום שבו מצאתם אותי‪ ,‬את וג'ם‬
‫ביחד‪ .‬לא נשאר להם יִין פֶ ן‪".‬‬
‫"אז אולי במקום אחר –"‬
‫"הלכתי לכל מקום‪ ",‬אמר ויל והפנה לה שוב את גבו‪ .‬הם ירדו אל הפרוזדור בקומה השנייה‬
‫של המכון; כאן היו הספרייה והטרקלין‪ .‬דלתותיהם של שני החדרים היו פתוחות‪ ,‬ואור‬
‫צהבהב מילא את הפרוזדור‪" .‬לכל מקום אפשרי‪ .‬במקום האחרון שהגעתי אליו‪ ,‬מישהו סיפר‬
‫לי שכל האספקה נקנתה בשבועות האחרונים בשיטתיות ובאופן מכוּוָן‪ .‬שלא נשאר דבר‪".‬‬
‫"אבל ג'ם‪ ",‬אמרה לו טסה‪ ,‬וההלם התפשט בגופה כמו אש‪" .‬בלי היִין פֶ ן‪"...‬‬
‫"הוא ימות‪ ".‬ויל השתהה לרגע בפתח הספרייה‪ ,‬ומבטיהם הצטלבו‪" .‬ממש היום הוא נתן לי‬
‫רשות לחפש עבורו תרופה‪ .‬לבדוק את הנושא‪ .‬ועכשיו הוא ימות משום שאינני יכול להאריך‬
‫את חייו די הצורך למצוא תרופה‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה טסה‪" .‬הוא לא ימות; לא נניח לזה לקרות‪".‬‬
‫ויל נכנס לספרייה כשטסה לצדו‪ ,‬ומבטו שוטט על פני החדר המוכר‪ ,‬השולחנות המוארים‬
‫בעששיות‪ ,‬המדפים העמוסים בכרכים עתיקים‪" .‬היו פה ספרים‪ ",‬אמר כאילו לא דיברה כלל‪.‬‬
‫"ספרים שנועצתי בהם‪ ,‬כרכים על רעלים נדירים‪ ".‬הוא התרחק ממנה‪ ,‬פנה אל מדף סמוך‪,‬‬
‫וידיו העטויות כפפות רפרפו בקדחתנות מעל שדרות הכרכים שעמדו שם בשורה‪" .‬זה היה‬
‫לפני שנים‪ ,‬לפני שג'ם אסר עליי להמשיך לחקור‪ .‬שכחתי לגמרי –"‬
‫טסה התקרבה אליו‪ ,‬ושמלתה רשרשה סביב קרסוליה‪" .‬ויל‪ ,‬מספיק‪".‬‬
‫"אבל אני חייב להיזכר‪ ".‬הוא ניגש למדף נוסף‪ ,‬ולאחר מכן לשלישי‪ ,‬וגופו הצנום והארוך‬
‫הטיל בזווית את צלליתו על הרצפה‪" .‬אני חייב למצוא –"‬
‫"ויל‪ ,‬אתה לא יכול להספיק לקרוא כל ספר בספרייה‪ .‬מספיק עם זה‪ ".‬היא קרבה אליו‬
‫מאחור‪ ,‬מספיק כדי לראות שצווארון מעילו היה לח מגשם‪" .‬זה לא יעזור לג'ם‪".‬‬
‫"אז מה כן יעזור? מה כן?" הוא הושיט את ידו לספר נוסף‪ ,‬בהה בו ואז השליך אותו על‬
‫הרצפה; טסה קפצה בבהלה‪.‬‬
‫"מספיק‪ ",‬היא שבה ואמרה‪ ,‬ופתאום אחזה בשרוולו והפנתה אותו אליה בחטף‪ .‬לחייו‬
‫האדימו‪ ,‬והוא נראה חסר נשימה‪ ,‬זרועו קשה כברזל למגע ידה‪" .‬כשחיפשת בעבר תרופה‪ ,‬לא‬
‫ידעת את כל מה שידוע לך כעת‪ .‬לא היו לך בעלי הברית שיש לך כעת‪ .‬בוא נלך להיוועץ‬
‫במגנוּס בּיין‪ .‬יש לו עיניים ואוזניים בתחתיות; הוא מכיר כשפים מכל הסוגים‪ .‬הוא עזר לך‬
‫עם הקללה שלך‪ .‬הוא יכול לעזור לנו גם בזה‪".‬‬
‫"אבל לא הייתה שום קללה‪ ",‬אמר ויל כאילו דקלם שורות ממחזה; עיניו נותרו מזוגגות‪.‬‬
‫"ויל – תקשיב לי‪ .‬אנא ממך‪ .‬בוא נלך אל מגנוּס‪ .‬הוא יכול לעזור‪".‬‬
‫הוא עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה‪ .‬טסה לטשה בו מבט‪ .‬היא התקשתה להתאפק ועקבה‬
‫אחריו במבטה כשידעה שהוא לא רואה אותה – התחקתה אחר הריסים הכהים שרפרפו כמו‬
‫קורי עכביש על עצמות לחייו‪ ,‬אחר הגוון הכחלחל משהו של עפעפיו‪" .‬כן‪ ",‬אמר לבסוף‪" .‬כן‪.‬‬
‫כמובן‪ .‬טסה – תודה‪ .‬אפילו לא חשבתי על זה‪".‬‬
‫"היית שקוע מדי בצער‪ ",‬אמרה‪ ,‬ופתאום התחוור לה שהיא עדיין אוחזת בזרועו‪ ,‬ושהיא‬
‫קרובה מספיק כדי להצמיד נשיקה ללחיו‪ ,‬או לכרוך את זרועותיה סביב צווארו בניסיון‬
‫לנחמו‪ .‬היא מיהרה לסגת והניחה לזרועו‪ .‬עיניו נפקחו‪" .‬כמו כן חשבת שיאסור עליך לעד‬
‫לחפש תרופה עבורו‪ .‬אתה יודע שמעולם לא הייתי שלמה עם זה‪ .‬כבר חשבתי בעבר על‬
‫מגנוס‪".‬‬
‫עיניו ננעצו בפניה‪" .‬אך מעולם לא פנית אליו?"‬
‫היא נדה בראשה‪" .‬ג'ם לא רצה בכך‪ .‬אבל עכשיו – הכול השתנה‪".‬‬
‫"כן‪ ".‬הוא נסוג לאחור והתרחק ממנה‪ ,‬אך עיניו המשיכו לתור את פניה‪" .‬ארד למטה כדי‬
‫לומר לסיריל להכין את הכרכרה‪ .‬ניפגש בחצר‪".‬‬

‫לכבוד‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫מאת‪ :‬חברי המועצה‬
‫אדון נכבד‪,‬‬

‫אין לנו אלא להביע את מורת רוחנו לנוכח מכתבך‪ .‬כולנו התרשמנו ששרלוט בראנוול הייתה‬
‫בחירה שאימצת בלב שלם‪ ,‬לאחר שהוכיחה את עצמה כמנהיגה ראויה למכון בלונדון‪.‬‬
‫האינקוויזיטור וייטלוֹ משבח אותה בכל פה‪ ,‬במיוחד את האופן שבו התמודדה עם קריאת התיגר‬
‫של בנדיקט לייטווּד‪ ,‬לאחר שזה ערער על סמכותה‪.‬‬
‫כולנו סבורים פה אחד שג'ורג' פֶּ נהאלוֹ איננו מועמד מתאים לרשת את מקומך כקונסול‪ .‬בניגוד‬
‫לגברת בראנוול‪ ,‬הוא לא הוכיח את עצמו כמנהיג‪ .‬נכון‪ ,‬גברת בראנוול אמנם צעירה ומלאת‬
‫להט‪ ,‬אך תפקידו של הקונסול דורש להט שכזה‪ .‬אנו קוראים לך להניח בצד את המחשבות על‬
‫מועמדותו של מר פֶּ נהאלוֹ‪ ,‬שהרי הוא צעיר וטירון מכדי לקבל על עצמו תפקיד שכזה‪ ,‬ובמקום‬
‫זאת לשקול מחדש את מועמדותה של גברת בראנוול‪.‬‬
‫בכבוד רב ובשמו של רזיאל‪,‬‬
‫חברי המועצה‬
5
 ‫לב חצוי‬
‫‪Yea, though God search it warily enough,‬‬
‫;‪There is not one sound thing in all thereof‬‬
‫‪Though he search all my veins through, searching them‬‬
‫‪He shall find nothing whole therein but love.‬‬
‫– אלג'רנון צ'רלס סווינבּורן‪Laus Veneris ,‬‬

‫לכבוד‪ :‬חברי המועצה‬

‫מאת‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫בלב כבד מאוד אני נוטל את הקולמוס בידי כדי לכתוב לכם‪ ,‬רבותיי‪ .‬רבים מכם מכירים אותי זה‬
‫שנים רבות‪ ,‬וחלק ניכר מאותן שנים הובלתי אתכם מתוקף תפקידי כקונסול‪ .‬אני מאמין שהובלתי‬
‫ששירתִּ י את המלאך כמיטב יכולתי‪ .‬אבל זה אנושי לטעות‪ ,‬ואני‬
‫ַ‬ ‫אתכם נאמנה‪ ,‬וכולי תקווה‬
‫מאמין שהייתה זו טעות לבחור בשרלוט בראנוול לעמוד בראש המכון בלונדון‪.‬‬
‫כשהפקדתי את התפקיד בידיה‪ ,‬האמנתי בכל לבי שהיא תלך בעקבות אביה ותוכיח את עצמה‬
‫כמנהיגה נאמנה‪ ,‬המצייתת לחוקי המסדר‪ .‬כמו כן האמנתי שבעלה ישכיל לפצות על נטייתה‬
‫הנשית הטבעית לפעול באימפולסיביות וללא שיקול דעת‪ .‬לצערי הרב‪ ,‬זה לא קרה‪ .‬הנרי‬
‫בראנוול חסר את החוסן הנפשי הדרוש כדי לרסן את אשתו‪ ,‬והיא‪ ,‬שסילקה מעליה כל חובה‬
‫ומוסכמה נשיות‪ ,‬הותירה מאחור גם את מעלות הציות‪ .‬רק לפני כמה ימים גיליתי ששרלוט‬
‫הורתה לקדם שוב את פניה של המרגלת גֶ'סָ מין לאבלֵ ייס במכון עם שחרורה מעיר השתקנים‪,‬‬
‫למרות בקשתי המפורשת לשלוח אותה לאידריס‪ .‬עוד יותר מזה‪ ,‬אני חושד שהיא מטה אוזן‬
‫לאי־אלו טיפוסים שאינם ידידותיים לבני הנפילים‪ ,‬ואולי אף כאלה שחברו למורטמן‪ ,‬כמו איש‬
‫הזאב ווּלזי סקוט‪.‬‬
‫המועצה אינה משרתת את הקונסול; נהפוך הוא‪ ,‬הקונסול משרת אותה‪ ,‬כך היה תמיד‪ .‬אינני‬
‫אלא סמל לעוצמתה של המועצה ולכוחו של המסדר‪ .‬ומי שחותרת תחת סמכותי בהתנהגותה‬
‫הסוררת‪ ,‬כמו חותרת תחת סמכות כולנו‪ .‬עדיף בחור צייתן כמו אחייני‪ ,‬גם אם מעולם לא הועמד‬
‫למבחן‪ ,‬על פני מי שהועמדה למבחן ונמצאה לקויה‪.‬‬
‫בשמו של המלאך‪,‬‬
‫הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫ויל זכר‪.‬‬

‫יום אחר‪ ,‬לפני חודשים‪ ,‬בחדר השינה של ג'ם‪ .‬גשם נקש על חלונות המכון‪ ,‬הכתים את‬
 ‫הזכוכית בפסים צלולים‪.‬‬
‫"זהו זה?" שאל אותו ג'ם‪" .‬זה הכול? כל האמת?" הוא ישב אל שולחנו‪ ,‬ואחת מרגליו‬
‫הייתה משוכלת תחתיו על כיסאו; הוא נראה צעיר כל כך‪ .‬הכינור שלו היה שעון על מסעד‬
‫הכיסא‪ .‬הוא ניגן בו כשוויל נכנס לחדר‪ ,‬וללא הקדמות מיותרות הכריז שהוא חייב לשים סוף‬
‫להעמדת הפנים – הוא רוצה להתוודות‪ ,‬והוא רוצה לעשות את זה כאן ועכשיו‪.‬‬
‫בזה נסתם הגולל על באך‪ .‬ג'ם הניח את הכינור מידו‪ ,‬עיניו נותרו נעוצות כל העת בוויל‪,‬‬
‫וחרדה לבלבה מאחורי עיניו הכסופות כשוויל פסע בחדר ודיבר‪ ,‬פסע ודיבר‪ ,‬עד שאזלו לו‬
‫המילים‪.‬‬
‫"זה כל מה שרציתי לומר‪ ",‬אמר לו ויל לבסוף‪" .‬ואני לא מאשים אותך אם אתה שונא אותי‪.‬‬
‫אני בהחלט מבין אותך‪".‬‬
‫שתיקה ארוכה השתררה בחדר‪ .‬עיניו של ג'ם עדיין היו קבועות בפניו של ויל‪ ,‬יציבות‬
‫וכסופות באורה המרצד של האח המבוערת‪" .‬לעולם לא אוכל לשנוא אותך‪ ,‬ויליאם‪".‬‬
‫מעיו של ויל התהפכו כעת כשראה פנים נוספות‪ ,‬וזוג עיניים כחולות־אפורות מישירות אליו‬
‫מבט‪" .‬ניסיתי לשנוא אותך‪ ,‬ויל‪ ,‬אבל לא יכולתי‪ ",‬אמרה‪ .‬ובאותו הרגע הבין ויל בכאב שזה‬
‫לא "היה כל מה שרצה לומר"‪ ,‬הווידוי שלו באוזניו של ג'ם‪ .‬הוא הבין שהייתה עוד אמת‪.‬‬
‫שהייתה אהבתו לטסה‪ .‬אבל הנטל הזה היה שלו בלבד‪ ,‬לא של ג'ם‪ .‬והוא ידע שעליו להסתיר‬
‫את האמת‪ ,‬כדי שג'ם יהיה מאושר‪" .‬מגיע לי שתשנא אותי‪ ",‬אמר ויל לג'ם‪ ,‬וקולו נסדק‪.‬‬
‫"העמדתי אותך בסכנה‪ .‬האמנתי שאני מקולל ושכל מי שיאהב אותי ימות; הנחתי לעצמי‬
‫לאהוב אותך‪ ,‬והנחתי לך להיות לי לאח‪ ,‬ובכך העמדתי אותך בסכנה –"‬
‫"לא הייתה שום סכנה‪".‬‬
‫"אבל האמנתי שישנה סכנה‪ .‬אילו הצמדתי אקדח לרקתך‪ ,‬ג'יימס‪ ,‬וסחטתי את ההדק‪ ,‬האם‬
‫זה היה מעלה או מוריד דבר אילולא ידעתי שהאקדח אינו טעון ושאין קליע בבית הבליעה?"‬
‫עיניו של ג'ם נפערו‪ ,‬ואז הוא צחק ברוך‪" .‬חשבת שאין לי מושג שיש לך סוד?" שאל‪.‬‬
‫"חשבת שאני נכנס לחברוּת הזאת איתך בעיניים עצומות? לא ידעתי מהו טיבו של העול‬
‫הכבד שנשאת‪ .‬אבל ידעתי שהוא קיים‪ ".‬הוא קם ממקומו‪" .‬ידעתי שאתה רואה בעצמך רעל‬
‫לכל הסובבים אותך‪ ",‬הוסיף ואמר‪" .‬ידעתי שאתה רואה בעצמך איזה מין כוח משחית שעלול‬
‫לשבור אותי‪ .‬רציתי להוכיח לך שאני לא נשבר‪ ,‬שהאהבה איננה שברירית עד כדי כך‪ .‬האם‬
‫הצלחתי?"‬
‫ויל משך בכתפיו באין אונים‪ .‬הוא כמעט ייחל לכך שג'ם יכעס עליו‪ .‬זה ודאי היה קל יותר‪.‬‬
‫הוא מעולם לא הרגיש קטן כל כך בתוך גופו כפי שחש כשעמד מול נדיבות לבו העצומה של‬
‫נּוֹרא הַ טּוּב הַ זֶּה‪" .‬אתה הצלת את‬
‫ג'ם‪ .‬הוא הרהר בשטן של מילטון‪ .‬בּוֹשׁ הַ שָּׂ טָ ן ַויָּחָ שׁ ‪ /‬מַ ה ָ‬
‫חיי‪ ",‬אמר לו ויל‪.‬‬
‫חיוך התפשט על פניו של ג'ם‪ ,‬זוהר כמו הזריחה המפציעה מעל התמזה‪" .‬זה כל מה שרציתי‬
 ‫אי־פעם‪".‬‬
‫"ויל?" קול עדין העיר אותו משרעפיו‪ .‬טסה‪ ,‬שישבה מולו בכרכרה‪ ,‬ועיניה אפורות כצבע‬
‫הגשם באור הקלוש‪" .‬על מה אתה חושב?"‬
‫הוא הדף מעליו את הזיכרון במאמץ ניכר‪ ,‬ועיניו ננעצו בפניה‪ .‬בפנים של טסה‪ .‬היא לא‬
‫חבשה כובע‪ ,‬וברדס גלימת הברוקד שלגופה נפל על עורפה‪ .‬פניה היו חיוורות – רחבות יותר‬
‫סביב עצמות הלחיים‪ ,‬מחודדות קלות באזור הסנטר‪ .‬הוא חשב לעצמו שמעולם לא ראה פנים‬
‫מלאות הבעה כל כך‪ :‬כל חיוך שלה פיצח את לבו כמו ברק שמפצח עץ‪ ,‬וכך גם כל מבט של‬
‫צער שראה בעיניה‪ .‬באותו הרגע היא נעצה בו מבט עגמומי של דאגה‪ ,‬ולבו חישב להישבר‪.‬‬
‫"על ג'ם‪ ",‬ענה לה בכנות גמורה‪" .‬הרהרתי בתגובה שלו כשסיפרתי לו על הקללה של‬
‫מָרבּאס‪".‬‬
‫"הוא הרגיש רק צער על מה שנאלצת לשאת‪ ",‬מיהרה לומר‪" .‬אני יודעת את זה; הוא אמר‬
‫לי‪".‬‬
‫"צער‪ ,‬אבל לא רחמים‪ ",‬אמר ויל‪" .‬ג'ם נתן לי תמיד בדיוק את מה שהייתי צריך‪ ,‬כמו‬
‫שהייתי צריך‪ ,‬גם כשאני עצמי לא ידעתי מה אני צריך‪ .‬כל הפּראבָּ טאי מסורים זה לזה‪ .‬אין‬
‫לנו דרך אחרת‪ ,‬אנחנו חייבים לתת זה לזה כל כך הרבה מעצמנו‪ ,‬גם אם תוך כדי כך אנחנו‬
‫מתחזקים‪ .‬אבל עם ג'ם זה שונה‪ .‬שנים כה רבות הייתי זקוק לו בחיים‪ ,‬ולמעשה הוא זה‬
‫שהחזיק אותי בחיים‪ .‬חשבתי שהוא לא מבין מה הוא עושה‪ ,‬אבל אולי הוא הבין זאת טוב‬
‫מאוד‪".‬‬
‫"אולי‪ ",‬אמרה טסה‪" .‬הוא לעולם לא היה מתייחס למאמץ כזה כאל בזבוז זמן‪".‬‬
‫"הוא מעולם לא דיבר איתך על זה?"‬
‫היא נדה בראשה‪ .‬ידיה הקטנות נחו בחיקה מאוגרפות‪ ,‬עטויות כסיות לבנות‪" .‬הוא מדבר‬
‫עליך אך ורק בגאווה עצומה‪ ,‬ויל‪ ",‬אמרה‪" .‬הוא מעריץ אותך יותר מכפי שתוכל להבין‪.‬‬
‫כשנודע לו שאין קללה‪ ,‬לבו נשבר מצער על מה שנאלצת לעבור‪ ,‬אבל היה בעיניו גם זיק‬
‫של‪"...‬‬
‫"ניצחון?"‬
‫היא הנהנה‪" .‬הוא האמין תמיד שאתה טוב‪ ",‬אמרה‪" .‬ונדמה שהוכיח את טענתו‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬אני לא יודע‪ ",‬השיב לה במרירות‪" .‬להיות טוב ולהיות מקולל זה לא אותו הדבר‪".‬‬
‫היא רכנה קדימה ואחזה בידו‪ ,‬לחצה אותה בין אצבעותיה‪ .‬מגעה היה כמו אש לבנה‬
‫שנשתלחה בעורקיו‪ .‬הוא לא הרגיש את עורה‪ ,‬רק את האריג של כסיותיה‪ ,‬אבל זה לא שינה‬
‫דבר‪ .‬ליבית בתוכי‪ ,‬עפר ואפר שכמותי‪ ,‬איזו להבה‪ ...‬הוא תהה פעם מדוע האהבה מנוסחת‬
‫תמיד במונחים של בעֵרה‪ .‬הדלֵקה שבערה כעת בעורקיו כמו סיפקה תשובה‪" .‬אתה טוב‪ ,‬ויל‪",‬‬
‫אמרה‪" .‬ומי כמוני יכולה לומר בוודאות מלאה עד כמה אתה טוב‪".‬‬
‫הוא ענה לה אט־אט‪ ,‬ובלבו ייחל שלעולם לא תשחרר את ידו‪" ,‬את יודעת‪ ,‬יאן לוּאוֹ‪ ,‬השד‬
‫שרצח את הוריו של ג'ם‪ ,‬נקטל לבסוף כשהיינו בני חמש־עשרה‪ .‬דודו של ג'ם החליט לעבור‬
‫מסין לאידריס והזמין את ג'ם להצטרף אליו ולגור שם איתו‪ .‬ג'ם סירב – למעני‪ .‬הוא אמר‬
‫שצייד צללים לא נוטש את הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬כי זה חלק מהשבועה‪ַ ' .‬ע ְמּ ַעמִּי‪ '...‬אני תוהה‬
‫לפעמים‪ ,‬אילו הייתה לי הזדמנות לחזור אל משפחתי‪ ,‬האם הייתי נוהג כמותו?"‬
‫"אתה כבר עושה את זה‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬אל תחשוב שאני לא יודעת שססילי רוצה‬
‫להחזיר אותך איתה הביתה‪ .‬ואל תחשוב שאני לא יודעת שאתה נשאר פה רק למען ג'ם‪".‬‬
‫"ולמענך‪ ",‬פלט עוד לפני שהספיק לעצור את עצמו‪ .‬היא משכה את ידה מידו‪ ,‬והוא קילל‬
‫את עצמו בפראות אך ללא אומר‪ :‬איך יכולת להיות כה טיפש? איך יכולת‪ ,‬אחרי חודשיים?‬
‫היית זהיר כל כך עד עכשיו‪ .‬אהבתך אליה איננה אלא נטל שהיא נושאת על כתפיה מתוך נימוס‪.‬‬
‫זכור את זה‪.‬‬
‫אבל טסה רק רצתה להסיט את הווילון כשהכרכרה נעצרה‪ .‬הכרכרה התגלגלה לתוך חצר‬
‫האורווה‪ ,‬ומעל השער נתלה שלט‪ :‬כל הרכּבים נדרשים להוביל את סוסיהם ברגל כשהם‬
‫עוברים מתחת לשער‪" .‬הגענו‪ ",‬אמרה‪ ,‬כאילו לא אמר מילה‪ .‬ואולי זה נכון‪ ,‬ויל חשב לעצמו‪.‬‬
‫אולי הוא לא דיבר בקול‪ .‬אולי הוא פשוט יוצא מדעתו‪ ,‬אפשרות סבירה בהחלט בהתחשב‬
‫בנסיבות‪.‬‬
‫דלת הכרכרה נפתחה‪ ,‬ורוח קרה של צ'לסי נשבה פנימה‪ .‬הוא ראה את טסה נושאת את‬
‫ראשה כשסיריל עזר לה לרדת‪ .‬הוא הצטרף אליה על אבני המרצפת‪ .‬ריחו של נהר התמזה‬
‫עמד באוויר‪ .‬לפני שסוללת המגן נבנתה‪ ,‬גאה הנהר קרוב הרבה יותר אל שורות הבתים הללו‪,‬‬
‫שאור פנסי הגז ריכך את זוויותיהם בחשכת הליל‪ .‬כעת הייתה גדת הנהר רחוקה הרבה יותר‪,‬‬
‫ובכל זאת הגיע לכאן ריח חריף של מלח־עפר־וברזל שעלה ממימי הנהר‪.‬‬
‫בית מספר שש־עשרה התהדר בחזית ג'ורג'יאנית שנבנתה מלבֵנים אדומות‪ ,‬ובה חלון גומחה‬
‫שבלט החוצה מעל דלת הכניסה‪ .‬והיו גם חצר קטנה ומרוצפת וגינה שהסתתרה מאחורי גדר‬
‫הדורה‪ ,‬עטורה פיתוחים עדינים מברזל מחושל‪ .‬השער היה פתוח לרווחה‪ .‬טסה מיהרה‬
‫קדימה‪ ,‬עלתה במדרגות ונקשה על הדלת‪ ,‬וגם ויל לא השתהה יותר מכמה צעדים אחריה‪.‬‬
‫את הדלת פתח ווּלזי סקוט‪ ,‬כשהוא לבוש בחלוק משי צהוב כקנרית ומתחת לו מכנסיים‬
‫וחולצה‪ .‬מונוקל מוזהב כיסה את עינו‪ ,‬ודרכו הוא הביט בשניהם כמעט בשאט נפש‪" .‬כמה‬
‫מכעיס‪ ",‬אמר האיש‪" .‬הייתי מניח למשרת לפתוח את הדלת ולשלוח אתכם בחזרה לדרככם‪,‬‬
‫אבל חשבתי שזה מישהו אחר‪".‬‬
‫"מי?" שאלה טסה‪ ,‬אף שוויל חשב שזה לא ממש רלוונטי‪ ,‬אבל זו הייתה דרכה של טסה –‬
‫היא תמיד שאלה שאלות; אילו הייתם משאירים אותה לבדה בחדר‪ ,‬היא הייתה מתחילה‬
‫לשאול שאלות גם את הרהיטים והצמחים‪.‬‬
‫"מישהו עם בקבוק אבּסינת‪".‬‬
‫"אם תשתה מספיק מהדבר הזה‪ ,‬תחשוב שגם אתה מישהו אחר‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬אנחנו‬
 ‫מחפשים את מגנוּס בּיין; אם הוא לא בבית‪ ,‬אמור לנו היכן הוא‪ ,‬ולא נגזול עוד רגע מזמנך‪".‬‬
‫ווּלזי נאנח כאילו הייתה זו טרחה עצומה‪" .‬מגנוּס‪ ",‬קרא בקול‪" .‬זה הנער תכול העיניים‬
‫שלך‪".‬‬
‫צעדים הדהדו בפרוזדור שמאחורי ווּלזי‪ ,‬ומגנוּס הופיע בבגדי ערב‪ ,‬כאילו חזר זה עתה‬
‫מנשף‪ .‬חולצה לבנה מעומלנת ועטורת חפתים‪ ,‬פראק שחור ושיער שתחם את ראשו כמו משי‬
‫כהה‪ .‬מבטו רפרף מוויל אל טסה‪" .‬מדוע זכיתי לכבוד הזה‪ ,‬ועוד בשעה מאוחרת כל כך?"‬
‫"אנחנו צריכים טובה‪ ",‬אמר לו ויל‪ ,‬ומיד תיקן את עצמו כשמגנוס הרים גבה‪" .‬כלומר‪ ,‬יש‬
‫לנו שאלה‪".‬‬
‫וולזי נאנח והתרחק מהדלת‪" .‬בסדר‪ .‬בואו ניכנס לטרקלין‪".‬‬
‫איש לא הציע לקחת מהם את כובעיהם או את מעיליהם‪ ,‬וכשנכנסו אל הטרקלין‪ ,‬הסירה‬
‫טסה את הכסיות וקירבה את ידיה אל האח המבוערת‪ ,‬כשהיא רועדת קלות‪ .‬שערה נח על‬
‫עורפה כמו רעמה לחה של תלתלים‪ ,‬וּויל נאלץ להפנות את מבטו לפני שייזכר כיצד הרגיש‬
‫כשהעביר את ידיו בשיער הזה וחש בתלתלים הנכרכים סביב אצבעותיו‪ .‬במכון‪ ,‬כשג'ם וכל‬
‫השאר הסיחו את דעתו‪ ,‬היה לו קל יותר לזכור שאסור לו לחשוב על טסה באופן הזה‪ .‬אלא‬
‫שכאן זה היה כמעט בלתי אפשרי בשל התחושה שהוא עומד מול העולם כולו כשהיא לצדו –‬
‫כאילו הייתה כאן למענו‪ ,‬ולא למען בריאותו של ארוסה‪ ,‬כפי שהשכל הישר אמר לו‪.‬‬
‫וולזי צנח לתוך כורסה בהדפס פרחוני‪ .‬הוא הסיר את המונוקל מעינו וליפף סביב אצבעותיו‬
‫את שרשרת הזהב הארוכה שלו‪" .‬אני מחכה בקוצר רוח לשמוע במה מדובר‪".‬‬
‫מגנוס ניגש אל האח‪ ,‬וכשנשען על המדף הוא נראה כמו התגלמות הג'נטלמן הצעיר שכל‬
‫עיתותיו בידיו‪ .‬החדר היה צבוע בתכלת ומקושט בציורים של שדות שחם עצומים‪ ,‬של שמים‬
‫כחולים נוצצים ושל גברים ונשים בלבוש מהתקופה הקלאסית‪ .‬ויל חשב שהוא מזהה‬
‫רפרודוקציה של אלמה־טדמה – כלומר‪ ,‬זו בוודאי רק רפרודוקציה ולא הציור המקורי‪ ,‬נכון?‬
‫"אל תבהה בקירות‪ ,‬ויל‪ ",‬אמר לו מגנוס‪" .‬נעדרת מביתי זה חודשים‪ .‬מה מביא אותך לכאן‬
‫עכשיו?"‬
‫"לא רציתי להטריד אותך‪ ",‬מלמל ויל‪ .‬אך זו הייתה אמת חלקית בלבד‪ .‬מרגע שמגנוס‬
‫הוכיח כי הקללה שרבצה על ויל היא שקר וכזב‪ ,‬הקפיד האחרון להתרחק ממגנוס כמו מאש –‬
‫לא משום שכעס על המכשף‪ ,‬או לא נזקק לו עוד‪ ,‬אלא משום שעצם מראהו של מגנוס עורר‬
‫בו כאב‪ .‬הוא כתב לו מכתב קצר‪ ,‬סיפר לו מה קרה וגילה לו שסודו הכמוס כבר איננו סוד‪.‬‬
‫הוא סיפר לו גם על אירוסיהם של ג'ם וטסה וביקש ממגנוס שלא ישיב לו על מכתבו‪" .‬אבל‬
‫אנחנו – עומדים בפני משבר‪".‬‬
‫עיני החתול של מגנוס נפערו‪" .‬איזה מין משבר?"‬
‫"זה נוגע ליִין פֶ ן‪ ",‬אמר לו ויל‪.‬‬
‫"אלים אדירים‪ ",‬אמר וולזי‪" .‬אל תגיד לי שחברי הלהקה שלי שוב צורכים את החומר‬
 ‫הזה‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬השיב לו ויל‪" .‬כי אין עוד מה לצרוך‪ ".‬הוא הבחין בזיק של הבנה ניצת בעיניו של‬
‫מגנוס‪ ,‬אך המשיך להסביר את המצב כמיטב יכולתו‪ .‬הבעת פניו של מגנוס לא השתנתה כלל‬
‫בזמן שוויל דיבר‪ ,‬ממש כשם שהבעת פניו של צֶ'רץ לא השתנתה מעולם‪ .‬מגנוס רק הביט בו‬
‫בדממה בעיניו הזהובות־ירוקות‪ ,‬עד שוויל סיים‪.‬‬
‫"וללא היִין פֶ ן?" שאל מגנוס לבסוף‪.‬‬
‫"הוא ימות‪ ",‬אמרה טסה והפנתה את גבה לאח‪ .‬לחייה האדימו לגוון ורדרד של פרח‬
‫הציפורן‪ ,‬אם בשל החום שהאח הפיצה ואם בשל המתח‪ ,‬ויל התקשה לומר‪" .‬לא מיד‪ ,‬אבל–‬
‫בתוך שבוע‪ .‬גופו אינו מסוגל להתקיים ללא האבקה‪".‬‬
‫"איך הוא צורך אותה?" שאל וולזי‪.‬‬
‫"הוא ממוסס אותה במים או שואף אותה – אבל איך זה קשור לענייננו?" שאל ויל‪.‬‬
‫"זה לא קשור‪ ",‬ענה לו וולזי‪" .‬סתם תהיתי‪ .‬תרופות שדים מסקרנות אותי‪".‬‬
‫"עבורנו‪ ,‬אלה שאוהבים אותו‪ ,‬הן הרבה יותר מאשר סתם מסקרנות‪ ",‬אמרה לו טסה‪.‬‬
‫כשזקרה את סנטרה‪ ,‬נזכר ויל במשהו שאמר לה פעם‪ ,‬שהיא מזכירה לו את בּוֹדיקָה‪ .‬היא‬
‫באמת הייתה אמיצה‪ ,‬והוא העריץ אותה על כך‪ ,‬אף שהפגינה את אומץ הלב הזה בשם אהבתה‬
‫לאחר‪.‬‬
‫"אז למה החלטתם לבוא אליי עם הבעיה הזאת?" קולו של מגנוס נותר חרישי‪.‬‬
‫"כי עזרת לנו בעבר‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬וחשבנו שאולי תוכל לעזור לנו שוב‪ .‬עזרת לנו עם‬
‫דה קווינסי – וגם לוויל עם הקללה שלו –"‬
‫"אני לא עומד לשירותכם‪ ,‬אתם יודעים‪ ",‬אמר מגנוס‪" .‬עזרתי עם דה קווינסי משום‬
‫שקאמיל ביקשה ממני לעשות זאת‪ ,‬ופעם אחת גם לוויל‪ ,‬משום שהציע לי טובה תחת טובה‪.‬‬
‫אני מכשף‪ .‬ואינני משרת את ציידי הצללים חינם אין כסף‪".‬‬
‫"ואני לא ציידת צללים‪ ",‬אמרה לו טסה‪.‬‬
‫בחדר השתררה דממה‪ .‬ואז‪" :‬הממ‪ ",‬אמר מגנוס והפנה את גבו אל האש‪" .‬אני מבין‬
‫שמגיעות לך ברכות‪ ,‬טסה?"‬
‫"אני…"‬
‫"לרגל אירוסייך לג'יימס קרסטֵיירז‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬היא הסמיקה‪ ,‬וידה התרוממה אל צווארה‪ ,‬שעליו ענדה תמיד את המתנה שג׳ם העניק‬
‫לה‪ ,‬התליון שהיה שייך בעבר לאמו‪" .‬כן‪ .‬תודה‪".‬‬
‫ויל לא ראה אותו‪ ,‬אבל הוא חש את עיניו של וולזי נחות עליהם – על מגנוס‪ ,‬על טסה וגם‬
‫עליו – ומדלגות בין שלושתם‪ ,‬הוא חש את המוח שמאחורי העיניים בוחן‪ ,‬מסיק מסקנות‪,‬‬
‫נהנה מכל רגע‪.‬‬
‫ויל זקף את כתפיו‪" .‬אשמח להציע לך כל מה שתרצה‪ ",‬אמר‪" .‬הפעם‪ .‬עוד טובה‪ ,‬או כל מה‬
 ‫שתרצה‪ ,‬בתמורה ליִין פֶ ן‪ .‬ואם תרצה תשלום‪ ,‬אוכל לדאוג לכך – כלומר‪ ,‬אוכל לנסות –"‬
‫"נכון שעזרתי לכם בעבר‪ ",‬אמר מגנוס‪" .‬אבל זה –" הוא נאנח‪" .‬תחשבו‪ ,‬שניכם‪ .‬אם‬
‫מישהו קונה את כל אספקת היִין פֶ ן במדינה‪ ,‬זה כנראה מישהו שיש לו סיבה‪ .‬ולמי יש סיבה‬
‫לעשות זאת?"‬
‫"למורטמן‪ ",‬לחשה טסה‪ ,‬עוד לפני שוויל פצה את פיו‪ .‬בראשו הדהד קולו שלו‪:‬‬
‫"מורטמן וחבר מרעיו קונים את כל אספקת הי ִין פֶן באיסט אנד‪ .‬שמעתי את זה ממקור מהימן‪.‬‬
‫אם החומר היה אוזל לך‪ ,‬והוא היחיד שיכול לספק אותו‪"...‬‬
‫"הוא היה שולט בנו‪ ",‬השלים ג'ם את המשפט‪" .‬אלא אם כן הייתם מוכנים לתת לי למות‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬כפי שהייתם צריכים לעשות‪".‬‬
‫אך מכיוון שהייתה להם אספקת יִין פֶ ן לשנה שלמה‪ ,‬ויל היה משוכנע שלא צפויה שום‬
‫סכנה‪ .‬אילו היה מעלה על דעתו שמורטמן ימצא דרך אחרת לרדוף אותם ולענותם‪ ,‬ודאי היה‬
‫מבין שהתוכנית הזאת לעולם לא תצלח‪ .‬אבל ויל לא ציפה שאספקה של שנה תאזל בתוך‬
‫שמונה שבועות‪.‬‬
‫"אתה לא רוצה לעזור לנו‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬אתה לא רוצה להיתפס כאויבו של מורטמן‪".‬‬
‫"אתה יכול להאשים אותו?" וולזי התרומם מהכורסה ברשרוש של משי צהוב‪" .‬מה יכול‬
‫להציע מישהו כמוך כדי להצדיק נטילת סיכון שכזה?"‬
‫"אני מוכנה להציע הכול‪ ",‬אמרה טסה בקול חרישי‪ ,‬אף שוויל הרגיש אותו בעצמותיו‪" .‬כל‬
‫מה שתרצה‪ ,‬אם תעזור לנו להציל את ג'ם‪".‬‬
‫מגנוס חפן את שערו השחור‪" .‬אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬שניכם ביחד‪ .‬אני יכול לערוך כמה בירורים‪.‬‬
‫לאתר כמה מנתיבי הסחר המוכרים פחות‪ .‬מולי הזקנה –"‬
‫"כבר הייתי אצלה‪ ",‬אמר ויל‪" .‬משהו הפחיד אותה כל כך‪ ,‬שהיא אפילו לא מוכנה לזחול‬
‫החוצה מהקבר שלה‪".‬‬
‫וולזי נחר בבוז‪" .‬וזה לא רמז ברור דיו‪ ,‬צייד צללים קטן? האם זה באמת שווה את כל‬
‫הטרחה רק כדי להאריך את חייו של החבר שלך בכמה חודשים‪ ,‬אולי בשנה? ממילא הוא‬
‫ימות‪ .‬ואם זה יקרה בקרוב‪ ,‬תוכל לקבל את ארוסתו‪ ,‬זו שאתה מאוהב בה כל כך‪ ".‬הוא הסב‬
‫את מבטו המשועשע אל טסה‪" .‬למעשה‪ ,‬אתם צריכים לספור את הימים בלהיטות רבה עד‬
‫שישיב את נשמתו לבורא‪".‬‬
‫ויל לא זכר מה בדיוק קרה לאחר מכן; הוא זכר רק שהחדר כולו הפך לבן‪ ,‬ושהמונוקל של‬
‫וולזי התעופף על פני החדר‪ .‬ראשו של ויל הלם בכאב במשהו‪ ,‬ואז הוא צנח על איש הזאב‬
‫שבעט וקילל‪ ,‬ושניהם התגלגלו על השטיח‪ .‬כאב חד פילח את מפרק כף ידו של ויל כשוולזי‬
‫שרט אותו‪ .‬הכאב בראשו התפוגג‪ ,‬והוא גילה שוולזי הצמיד אותו אל הרצפה‪ ,‬נעץ בו עיניים‬
‫צהובות וחשף שיניים חדות כפגיונות‪ ,‬כשהוא מוכן ומזומן לנשוך אותו‪.‬‬
‫"די‪ .‬מספיק!" טסה‪ ,‬שעמדה ליד האח‪ ,‬הרימה מחתה; ויל נשנק והצמיד את ידו אל פניו של‬
‫וולזי‪ ,‬והדף אותו מעליו‪ .‬וולזי צעק‪ ,‬ופתאום כל כובד משקלו התרומם מעל חזהו של ויל;‬
‫מגנוס הרים את איש הזאב והעיף אותו הצדה‪ .‬ואז לפתו ידיו של מגנוס מאחור את מקטורנו‬
‫של ויל‪ ,‬שגילה כי הוא נגרר החוצה מהחדר‪ .‬הוא הספיק לראות את וולזי לוטש בו מבט‪,‬‬
‫כשידו מונחת על פניו‪ ,‬במקום שבו צרבה טבעת הכסף של ויל את עצם הלחי שלו‪.‬‬
‫"עזוב אותי‪ .‬עזוב אותי!" ויל נאבק‪ ,‬אבל אחיזתו של מגנוס הייתה חזקה כברזל‪ .‬הוא גרר‬
‫את ויל אל הפרוזדור‪ ,‬ומשם אל ספרייה מוארת קלושות‪ .‬ויל הצליח להשתחרר מאחיזתו של‬
‫מגנוס בדיוק כשזה הרפה ממנו‪ ,‬והתוצאה הייתה מעידה מאוד לא אלגנטית היישר לתוך ספת‬
‫קטיפה אדומה‪" .‬אסור להשאיר את טסה לבד עם וולזי –"‬
‫"תומתה אינה בסכנה‪ ,‬אל תדאג‪ ",‬אמר לו מגנוס ביובש‪" .‬וולזי יודע להתנהג יפה‪ ,‬בניגוד‬
‫אליך‪".‬‬
‫ויל הסתובב לאטו ומחה את הדם מפניו‪" .‬אתה בוהה בי‪ ",‬אמר למגנוס‪" .‬אתה נראה כמו‬
‫צ׳רץ׳ רגע לפני שהוא נושך מישהו‪".‬‬
‫הפּרטוֹר לוּפּוּס‪ ",‬אמר לו מגנוס בנימה מרירה‪" .‬אתה הרי יודע‬ ‫"חילופי מהלומות עם מנהיג ֶ‬
‫מה תעשה לך הלהקה שלו אם רק תיתן לה תירוץ‪ .‬אתה רוצה למות‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ ",‬ענה לו ויל והפתיע מעט גם את עצמו‪.‬‬
‫"אין לי מושג מדוע עזרתי לך מלכתחילה‪".‬‬
‫"אתה אוהב דברים שבורים‪".‬‬
‫מגנוס חצה את החדר בשני צעדים ארוכים‪ ,‬חפן את פניו של ויל באצבעותיו הארוכות‬
‫והרים את סנטרו‪" .‬אתה לא סידני קרטון‪ ",‬אמר‪" .‬מה זה יעזור אם תמות למען ג'יימס‬
‫קרסטֵיירז‪ ,‬כשהוא עצמו גוסס בלאו הכי?"‬
‫"כי אם אצליח להציל אותו‪ ,‬ארגיש שזה היה שווה –"‬
‫"אלוהים אדירים!" מגנוס צמצם את עיניו‪" .‬שווה מה? מה לכל הרוחות שווה את זה?"‬
‫"כל מה שאיבדתי!" צעק ויל‪" .‬טסה!"‬
‫מגנוס שמט את ידו מפניו של ויל‪ .‬הוא נסוג כמה צעדים לאחור‪ ,‬כשהוא מתנשם ומתנשף‪,‬‬
‫כאילו ספר עד עשר בתוך תוכו‪" .‬צר לי‪ ",‬אמר לבסוף‪" .‬על מה שוולזי אמר‪".‬‬
‫"אם ג'ם ימות‪ ,‬לא אוכל להיות עם טסה‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬כי אז ארגיש כאילו חיכיתי שימות‪,‬‬
‫כאילו אני שואב הנאה ממותו אם זה מאפשר לי להיות איתה‪ .‬ואני מסרב להיות כזה‪ .‬אני‬
‫מסרב להרוויח ממותו‪ .‬ולכן הוא חייב לחיות‪ ".‬הוא הפיל את זרועו לצד גופו‪ ,‬ושרוולו היה‬
‫מגואל בדם‪" .‬זו הדרך היחידה להעניק משמעות כלשהי לכל מה שקרה‪ .‬אחרת אין אלא –"‬
‫"כאב וייסורים מיותרים וחסרי טעם? אני מניח שזה לא יעזור אם אומר לך שככה זה‬
‫בחיים‪ .‬הטובים סובלים‪ ,‬הרשעים עולזים‪ ,‬וכל בני התמותה עוברים מן העולם‪".‬‬
‫"אני רוצה יותר מזה‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬בגללך אני רוצה יותר מזה‪ .‬אתה הוכחת לי שהייתי‬
‫מקולל רק משום שבחרתי להאמין בכך‪ .‬אתה אמרת לי שישנן אפשרויות‪ ,‬שישנה משמעות‪.‬‬
 ‫ועכשיו אתה מפנה את גבך למה שאתה עצמך יצרת‪".‬‬
‫מגנוס צחק קצרות‪" .‬אתה חסר תקנה‪".‬‬
‫"כבר שמעתי את זה בעבר‪ ".‬ויל התרומם מהספה ועיווה את פניו‪" .‬אז תעזור לי?"‬
‫"אעזור לך‪ ".‬מגנוס תחב את ידו מתחת לחולצתו ושלף משהו שהשתלשל מקצה שרשרת‪,‬‬
‫תליון שזהר באור אדום ורך‪ .‬אבן אדומה מרובעת‪" .‬קח אותו‪".‬‬
‫הוא הניח את התליון בידו של ויל וקיפל את אצבעותיו‪.‬‬
‫ויל הביט בו במבוכה‪" .‬זה היה של קאמיל‪".‬‬
‫"נתתי לה אותו במתנה‪ ",‬אמר מגנוס‪ ,‬וזווית פיו עלתה בחיוך מריר‪" .‬היא החזירה לי לפני‬
‫כחודש את כל המתנות שנתתי לה‪ .‬אתה יכול למצוא בזה שימוש‪ .‬התליון יזהיר אותך אם יש‬
‫שדים בקרבת מקום‪ .‬זה עשוי לעבוד גם עם היצורים המכניים של מורטמן‪".‬‬
‫"'אהבת אמת לעולם לא תגווע‪ "',‬אמר ויל‪ ,‬מתרגם את הכתובת החרותה מאחורי התליון‬
‫באור שחדר פנימה מהפרוזדור‪" .‬אני לא יכול לענוד דבר כזה‪ ,‬מגנוס‪ .‬זה יפה מדי לגבר‪".‬‬
‫"גם אתה יפה מדי‪ .‬לך הביתה להתרחץ ולהחליף בגדים‪ .‬אצור קשר כשיהיה בידיי מידע‬
‫כלשהו‪ ".‬הוא נעץ בוויל מבט נוקב‪" .‬בינתיים עשה כמיטב יכולתך להיות ראוי לעזרתי‪".‬‬

‫"אם רק תעז להתקרב אליי‪ ,‬אני ארוצץ את גולגולתך עם המחתה הזאת‪ ",‬אמרה טסה‬
‫ונופפה במוט הברזל לעבר וולזי סקוט כאילו החזיקה בידיה חרב‪.‬‬
‫"אין לי ספק שלא תהססי‪ ",‬ענה והביט בה בכבוד מהול בעוינות‪ ,‬ותוך כדי כך ניגב את הדם‬
‫מסנטרו בממחטה רקומה בראשי התיבות של שמו‪ .‬גם ויל היה מוכתם בדם‪ ,‬שלו ושל וולזי;‬
‫הוא בוודאי נמצא כעת בחדר אחר עם מגנוס ומשאיר את חתימת דמו בכל מקום‪ .‬ויל מעולם‬
‫לא טרח לשמור על סדר וניקיון‪ ,‬בוודאי לא כשהיה שרוי בסערת רגשות‪" .‬אני רואה שהפכת‬
‫להיות דומה להם‪ ,‬לציידי הצללים שאת מעריצה כל כך‪ .‬מה בשם אלוהים דחף אותך להתארס‬
‫לאחד מהם? ודווקא לזה שגוסס‪".‬‬
‫זעם ניצת בלבה של טסה‪ ,‬והיא שקלה לחבוט בוולזי במחתה שבידה גם אם לא יעז להתקרב‬
‫אליה‪ .‬אבל הוא נע במהירות עצומה בעת שנאבק בוויל‪ ,‬והיא ידעה שסיכוייה קלושים‪" .‬אתה‬
‫לא מכיר את ג'יימס קרסטֵיירז‪ ,‬אז אל תדבר עליו‪".‬‬
‫"את אוהבת אותו‪ ,‬נכון?" מפיו של וולזי זה נשמע לא נעים בעליל‪" .‬אבל את אוהבת גם את‬
‫ויל‪".‬‬
‫טסה קפאה בתוך תוכה‪ .‬היא ידעה שמגנוס מודע לחיבתו של ויל אליה‪ ,‬אבל המחשבה על‬
‫כך שרגשותיה אליו ניכרים היטב בפניה עוררה בה פלצות‪" .‬זה לא נכון‪".‬‬
‫"שקרנית‪ ",‬אמר לה וולזי‪" .‬בעצם‪ ,‬מה זה משנה אם אחד מהם ימות? הרי בכל מקרה תהיה‬
‫לך חלופה טובה לא פחות‪".‬‬
‫טסה הרהרה בג'ם‪ ,‬בפניו‪ ,‬בעיניו שנעצמו בריכוז כשניגן בכינור‪ ,‬בקימור של פיו כשחייך‪,‬‬
‫באצבעות ששילב בזהירות באצבעותיה – כל תו ותו היה יקר ללבה יותר משיכלה לבטא‬
‫במילים‪" .‬אילו היו לך שני ילדים‪ ",‬אמרה‪" ,‬היית אומר שזה בסדר אם אחד מהם ימות‪ ,‬כי‬
‫תמיד תהיה לך חלופה?"‬
‫"אדם יכול לאהוב שני ילדים‪ .‬אבל כשמדובר באהבה רומנטית‪ ,‬לבך יכול להיות נתון רק‬
‫לאחד‪ ",‬השיב לה וולזי‪" .‬זהו טבעו של ארוס‪ ,‬לא? כך לפחות מספרים לנו רומנים רבים‪ ,‬אף‬
‫שלי עצמי אין ניסיון בתחום‪".‬‬
‫"הגעתי למסקנה ברורה מאוד בנוגע לרומנים‪ ",‬אמרה לו טסה‪.‬‬
‫"ומה המסקנה?"‬
‫"שהם אינם מציאותיים‪".‬‬
‫וולזי הרים גבה‪" .‬את יצור מוזר‪ ",‬אמר‪" .‬יכולתי לומר שאני מבין מה שני הבחורים מוצאים‬
‫בך‪ ,‬אבל‪ "...‬הוא משך בכתפיו‪ .‬בחלוק הבית הצהוב שלו נפער כעת קרע ארוך מגואל בדם‪.‬‬
‫"מעולם לא הצלחתי להבין את המין הנשי‪".‬‬
‫"מה כל כך מסתורי בעיניך‪ ,‬אדוני?"‬
‫"האמת שאינני מבין מה הטעם בהן‪".‬‬
‫"הרי הייתה לך אימא‪ ",‬אמרה לו טסה‪.‬‬
‫"מישהי המליטה אותי‪ ,‬זה נכון‪ ",‬ענה לה וולזי באדישות‪" .‬אני זוכר אותה בקושי‪".‬‬
‫"אולי‪ ,‬אבל לא היית קיים אלמלא היו נשים בעולם‪ ,‬נכון? גם אם אינך מוצא בנו טעם‪,‬‬
‫אנחנו חכמות ונחושות וסבלניות הרבה יותר מגברים‪ .‬אולי אתם חזקים יותר‪ ,‬אבל הנשים הן‬
‫שמחזיקות מעמד‪".‬‬
‫"זה מה שאת עושה? מחזיקה מעמד? לדעתי‪ ,‬אישה מאורסת צריכה להיות מאושרת יותר‪".‬‬
‫עיניו הבהירות כמו נברו בנשמתה‪" .‬הלב החצוי לעולם לא ישרוד‪ ,‬כמו שאומרים‪ .‬את‬
‫מאוהבת בשניהם‪ ,‬וזה קורע אותך מבפנים‪".‬‬
‫"הבית‪ ",‬אמרה לו טסה‪.‬‬
‫הוא הרים גבה‪" .‬סליחה?"‬
‫"הבית החצוי לעולם לא ישרוד‪ .‬לא הלב‪ .‬אולי כדאי שלא תנסה להפריח אמרות שפר אם‬
‫אינך מסוגל לצטט אותן נכון‪".‬‬
‫"ואולי כדאי שאת תפסיקי לרחם על עצמך‪ ",‬אמר‪" .‬רוב בני האדם הם בני מזל אם הם‬
‫זוכים באהבה גדולה אחת לאורך כל חייהם‪ .‬את זכית בשתיים‪".‬‬
‫"כה אמר האיש שאין לו אפילו אחת‪".‬‬
‫"אוה!" וולזי התנודד וכמו מעד לאחור בתיאטרליות‪ ,‬כשידו מונחת על לוח לבו‪" .‬ליונה יש‬
‫שיניים‪ .‬בסדר גמור‪ ,‬אם אינך רוצה לדון בעניינים אישיים‪ ,‬אולי נבחר נושא כללי יותר? כמו‬
‫טיבך המדויק? מגנוס משוכנע שאת מכשפה‪ ,‬אבל אני לא בטוח‪ .‬יש לי תחושה שבעורקייך‬
‫זורם מעט מדמם של בני הפיות‪ ,‬כי מהי החלפת צורה אם לא מקסם אשליה? ומי הם אומני‬
 ‫הקסם והאשליה אם לא הפֵיי?"‬
‫טסה נזכרה בפיה כחולת השיער שפגשה במסיבה של בנדיקט‪ ,‬זו שטענה כי הכירה את‬
‫אמה‪ ,‬ולרגע עצרה את נשימתה‪ .‬עוד לפני שהספיקה לומר לוולזי מילה נוספת‪ ,‬מגנוס חזר‬
‫לחדר עם ויל – שהיה‪ ,‬כצפוי‪ ,‬מגואל בדם בדיוק כמקודם‪ ,‬והזעיף פנים‪ .‬הוא הפנה את מבטו‬
‫מטסה אל וולזי וצחק קצרות‪" .‬אני חושב שצדקת‪ ,‬מגנוס‪ ",‬אמר‪" .‬טסה לא נמצאת בסכנה‪.‬‬
‫אם כבר‪ ,‬נהפוך הוא‪".‬‬
‫"טסה‪ ,‬יקירה‪ ,‬הניחי את המחתה‪ ",‬אמר לה מגנוס והושיט את ידו‪" .‬וולזי אמנם איום‬
‫לפעמים‪ ,‬אבל יש דרכים טובות יותר להתמודד עם מצבי הרוח שלו‪".‬‬
‫טסה נעצה בוולזי עוד מבט יוקד‪ ,‬ואז מסרה את המחתה למגנוס‪ .‬היא ניגשה לאסוף את‬
‫הכסיות שלה‪ ,‬ויל לקח את מעילו‪ ,‬ועל רקע מערבולת התנועה והקולות שמסביב היא שמעה‬
‫את וולזי צוחק‪ .‬היא בקושי הבחינה בנעשה סביבה; מעייניה היו נתונים לוויל‪ .‬ניכר בהבעת‬
‫פניו כי היו אשר היו חילופי הדברים בינו למגנוס בארבע עיניים‪ ,‬זה לא פתר את בעיית‬
‫המחסור בסמים של ג'ם‪ .‬הוא נראה רדוף‪ ,‬כאילו נפל שדוד‪ ,‬והדם שהכתים את עצמות לחייו‬
‫הגבוהות רק הדגיש עוד יותר את עיניו הכחולות המבוהלות‪.‬‬
‫מגנוס ליווה אותם מהטרקלין אל דלת הכניסה‪ ,‬והאוויר הצונן בחוץ שטף את טסה כמו גל‬
‫אדיר‪ .‬היא עטתה את הכסיות ונפרדה במנוד ראש קל ממגנוס‪ ,‬שמיהר לשלח אותם אל הלילה‬
‫הקר ולסגור את הדלת‪.‬‬
‫נהר התמזה נצץ בין העצים‪ ,‬מעבר לרחוב ולסוללת המגן‪ ,‬ופנסי הגז שעל גשר בּאטֶרסי‬
‫הטילו כתמי אור על המים כמו נוֹקטוּרנָה בכחול ובזהב‪ .‬הם הבחינו בצללית הכרכרה מתחת‬
‫לעצים שליד השער‪ .‬מעליהם זרח הירח‪ ,‬שהופיע ונעלם חליפות בין שורות של עננים‬
‫אפורים‪.‬‬
‫ויל עמד דומם‪" .‬טסה‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫קולו נשמע מוזר‪ ,‬שונה וחנוק‪ .‬טסה מיהרה לעמוד לצדו ונשאה את מבטה אל פניו‪ .‬פניו של‬
‫ויל השתנו תמיד ללא הרף כמו אור הירח עצמו; היא מעולם לא ראתה את הבעת פניו כה‬
‫דוממת וקבועה‪.‬‬
‫"האם הוא הסכים לעזור?" לחשה‪" .‬מגנוס?"‬
‫"הוא אמר שינסה‪ ,‬אבל – כשהוא הביט בי – הוא ריחם עליי‪ ,‬טס‪ .‬וזה אומר שאין תקווה‪,‬‬
‫נכון? אם גם מגנוס חושב שגורלנו נחרץ‪ ,‬נראה שלא אוכל לעשות דבר‪ ,‬נכון?"‬
‫היא הניחה את ידה על זרועו‪ .‬הוא לא זז‪ .‬זה היה כה מוזר‪ ,‬הקרבה אליו‪ ,‬התחושה המוכרת‬
‫שלו ושל נוכחותו לאחר שבמשך חודשים הם נמנעו זה מזה ובקושי החליפו כמה מילים‪ .‬הוא‬
‫אפילו לא רצה להישיר אליה מבט‪ .‬והנה הוא כאן‪ ,‬מדיף ריח של סבון ושל גשם‪ ,‬של דם ושל‬
‫ויל‪" ...‬כבר עשית כל כך הרבה‪ ",‬לחשה לו‪" .‬מגנוס ינסה לעזור‪ ,‬ואנחנו נמשיך לחפש‪ ,‬משהו‬
‫עוד עשוי להתגלות‪ .‬אסור לנו לאבד תקווה‪".‬‬
‫"אני יודע‪ .‬אני יודע את זה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬לבי כבד מאימה‪ ,‬כאילו הייתה זו השעה האחרונה‬
‫בחיי‪ .‬כבר ידעתי בעבר חוסר תקווה‪ ,‬טס‪ ,‬אך מעולם לא ידעתי פחד כזה‪ .‬אף שתמיד ידעתי –‬
‫תמיד ידעתי‪"...‬‬
‫שג'ם ימות‪ .‬היא לא אמרה את המילים‪ .‬הן נתלו ביניהם ללא אומר‪.‬‬
‫"מי אני?" לחש כעת‪" .‬במשך שנים העמדתי פנים שאני מישהו אחר‪ ,‬ואז התפארתי שתמיד‬
‫אוכל לחזור אל האמת שלי‪ ,‬אלא שאז גיליתי שאין לי אמת לחזור אליה‪ .‬הייתי ילד רגיל‬
‫והפכתי לגבר לא טוב במיוחד‪ ,‬וכעת אני כבר לא יודע להיות אף אחד מהדברים האלה‪ .‬אני‬
‫לא יודע מה אני‪ ,‬וכשג'ם ילך‪ ,‬לא יהיה עוד איש שיראה לי את הדרך‪".‬‬
‫"אני יודעת בדיוק מי אתה‪ .‬אתה ויל הרונדייל‪ ",‬זה כל מה שאמרה‪ ,‬ופתאום זרועותיו הקיפו‬
‫אותה‪ ,‬וראשו נח על כתפה‪ .‬לרגע קפאה מרוב תדהמה‪ ,‬אך לאחר מכן השיבה לו בזהירות‬
‫חיבוק משלה‪ ,‬והוא רעד בין זרועותיה‪ .‬הוא לא בכה; זה היה משהו אחר‪ ,‬מעין עווית‪ ,‬כאילו‬
‫הוא נחנק‪ .‬היא ידעה שאסור לה לגעת בו‪ ,‬אך התקשתה להאמין שג'ם היה דורש ממנה להדוף‬
‫מעליה את ויל בעת שכזו‪ .‬היא חשבה שלעולם לא תהיה עבורו כמו ג'ם‪ ,‬לעולם לא תהיה‬
‫המצפן שלו‪ ,‬אך לכל הפחות תוכל להקל מעט את הנטל הכבד שנשא על כתפיו‪.‬‬

‫"אולי אתה מעוניין בקופסת ההרחה המכוערת הזאת שמישהו נתן לי? היא עשויה מכסף‪,‬‬
‫כך שלא אוכל לגעת בה‪ ",‬אמר וולזי‪.‬‬
‫מגנוּס השיב לו בהמהום אדיש; הוא עמד ליד חלון הגומחה שבטרקלין והסיט את הווילון‬
‫הצדה כדי להיטיב לראות את ויל וטסה‪ ,‬שעמדו על מדרגות הכניסה אל ביתו ונצמדו זה אל זה‬
‫כאילו חייהם תלויים בכך‪.‬‬
‫וולזי גלגל את עיניו‪" .‬הם עדיין שם?"‬
‫"בהחלט‪".‬‬
‫"סתם בלגן כל האהבה הרומנטית הזאת‪ ",‬אמר לו וולזי‪" .‬עדיף הרבה יותר לנהוג כמונו‪.‬‬
‫להסתפק בקשר גופני‪".‬‬
‫"אכן‪ ".‬ויל וטסה התנתקו לבסוף זה מזה‪ ,‬אף שידיהם נותרו שלובות‪ .‬נדמה שטסה שידלה‬
‫את ויל לרדת במדרגות‪" .‬אתה חושב שהיית מתחתן אלמלא היו לך אחיינים שיישאו את שם‬
‫משפחתך?"‬
‫הפּרטוֹר לוּפּוּס!" וולזי‬
‫ג'וֹרג'!' וגם ֶ‬
‫"נראה שלא הייתה לי בררה‪' .‬ק ְִראוּ‪ :‬חֵי ה ִָרי! אַ ְנ ְגּ ִליּ ָה! חֵי ְ‬
‫צחק‪ .‬הוא מזג לעצמו כוס יין אדום מהקנקן שעמד על המזנון‪ ,‬ערבל את היין בכוס ובהה לתוך‬
‫מעמקיו המסתחררים‪" .‬נתת לוויל את התליון של קאמיל‪ ",‬ציין‪.‬‬
‫"איך ידעת?" רק מחצית ממעייניו של מגנוס הייתה נתונה לשיחה; המחצית השנייה הייתה‬
‫נתונה לוויל ולטסה‪ ,‬שפנו אל הכרכרה שלהם‪ .‬משום־מה למרות ההבדל בגובהם ובמבנה‬
‫גופם‪ ,‬היה נדמה שהוא נשען עליה‪.‬‬
‫"ענדת את התליון כשיצאת איתו מהחדר‪ ,‬אבל לא כשחזרתם‪ .‬אני משער שלא טרחת לומר‬
‫לו כמה הוא שווה‪ .‬שהוא עונד אבן אודם יקרת ערך עוד יותר מהמכון כולו‪".‬‬
‫"לא רציתי אותו‪ ",‬אמר לו מגנוס‪.‬‬
‫"תזכורת טרגית לאהבה נכזבת?"‬
‫והרכָּב אחז במושכות‪" .‬אתה‬ ‫"הוא לא התאים לי לגון העור‪ ".‬ויל וטסה נכנסו לכרכרה‪ַ ,‬‬
‫חושב שיש לו סיכוי?"‬
‫"למי?"‬
‫"לוויל הרונדייל‪ .‬להיות מאושר‪".‬‬
‫וולזי נאנח בתיאטרליות רבה והניח את הכוס מידו‪" .‬האם לך יש סיכוי להיות מאושר אם‬
‫הוא לא יהיה?"‬
‫מגנוס לא ענה‪.‬‬
‫"אתה מאוהב בו?" שאל וולזי – מסקרנות גרידא‪ ,‬לא מתוך קנאה‪ .‬מגנוס תהה איך ההרגשה‬
‫להיות בעל לב שכזה‪ ,‬וליתר דיוק‪ ,‬חסר לב‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬ענה לו מגנוס‪" .‬גם אני שאלתי את עצמי‪ ,‬אבל לא‪ .‬זה משהו אחר‪ .‬אני מרגיש שאני‬
‫חייב לו‪ .‬אומרים שאם אתה מציל חיים‪ ,‬אתה אחראי לאותם חיים‪ ,‬כך לפחות שמעתי‪ .‬אני‬
‫מרגיש שאני אחראי לנער הזה‪ .‬אם לעולם לא ימצא אושר‪ ,‬ארגיש שאכזבתי אותו‪ .‬אם לעולם‬
‫לא יזכה באהובת לבו‪ ,‬ארגיש שאכזבתי אותו‪ .‬אם לא ישאיר לצדו את הפּראבָּ טאי שלו‪,‬‬
‫ארגיש שאכזבתי אותו‪".‬‬
‫"אז תאכזב אותו‪ ,‬אז מה‪ ",‬אמר לו וולזי‪" .‬בינתיים‪ ,‬בזמן שאתה מתבכיין ומחפש בנרות יִין‬
‫פֶ ן‪ ,‬נראה לי שאצא לטייל‪ .‬לראות קצת נוף כפרי‪ .‬העיר מדכדכת אותי בחורף‪".‬‬
‫"אתה רשאי לעשות כרצונך‪ ".‬מגנוּס הניח לווילון ליפול בחזרה למקומו ולחסום את מראה‬
‫הכרכרה של ויל וטס‪ ,‬בעוד זו נעלמת מהעין‪.‬‬

‫לכבוד‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫מאת‪ :‬האינקוויזיטור ויקטור וייטלוֹ‬

‫ג'וֹזאיָה‪,‬‬

‫נחרדתי לשמוע על המכתב ששלחת למועצה בנושא מועמדותה של שרלוט בראנוול‪ .‬כמכרים‬
‫ותיקים‪ ,‬קיוויתי שתוכל לכתוב לי בחופשיות רבה יותר מזו שהפגנת במכתבך אליהם‪ .‬האם‬
‫משהו בהתנהגותה מטריד אותך? אביה היה ידיד יקר של שנינו‪ ,‬ומעולם לא שמעתי על‬
‫התנהגות מבישה מצדה‪.‬‬
‫שלך בדאגה‪,‬‬
‫ויקטור וייטלוֹ‬
6
 ‫יִכְבּוּ בָּאֹפֶל‬
‫תּ ֹאחַ ז הָ אַהֲ בָ ה בַּ שְּׁ כוֹל‪,‬‬
‫פֶּ ן הִ יא גַּם הוּא יִכְ בּוּ בָּ א ֹפֶ ל‪.‬‬
‫הָ הּ‪ ,‬טוֹב לִ פְ ר ֹעַ טְ רוּף מָ עוֹף אֶ ל‬
‫שִׁ כְ רוֹן הָאֵ ין‪ ,‬לִ בְ טשׁ בַּ חוֹל‪...‬‬
‫– אלפרד‪ ,‬לורד טניסון‪" ,‬לזכר אה״ה"‬

‫לכבוד‪ :‬האינקוויזיטור ויקטור וייטלוֹ‬

‫מאת‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫ויקטור‪ ,‬אני כותב לך את המכתב הזה בחשש־מה‪ ,‬למרות היכרותנו רבת־השנים‪ .‬אני מרגיש‬
‫כמעט כמו הנביאה קסנדרה שנידונה לדעת את האמת‪ ,‬אלא שאיש לעולם לא יאמין לה‪ .‬אולי‬
‫היה זה חטא ההיבריס שלי שהוביל את שרלוט בראנוול אל התפקיד שהיא מאיישת כעת‪,‬‬
‫ושבאמצעותו היא משטה בי‪.‬‬
‫היא חותרת תחת סמכותי ללא הרף‪ ,‬ואני חושש שהתנהגותה עלולה להסב למסדר נזק חמור‪.‬‬
‫האסון שהיה אמור להוביל להדחתה – העובדה שהעניקה קורת גג למרגלים‪ ,‬והגילוי של הנערה‬
‫ההיא לאבלֵ ייס היה חלק מהמזימה של המגיסטר – נזקף כעת כניצחון שלה‪ .‬חברי הלשכה‬
‫משבחים את דיירי המכון כמי שחשפו את מזימתו של המגיסטר וסילקו אותו מלונדון‪ .‬העובדה‬
‫שאיש לא ראה אותו ולא שמע ממנו זה חודשים נזקפת גם היא לזכותה של שרלוט‪ ,‬כאילו זו‬
‫תוצאה של שיקול דעת מצדה‪ ,‬ולא‪ ,‬כפי שאני חושד‪ ,‬נסיגה טקטית מצדו לצורך התארגנות‬
‫מחדש‪ .‬אני הקונסול ומנהיג המסדר‪ ,‬אבל אני חושש שבדברי הימים תיזכר התקופה הזאת כעידן‬
‫של שרלוט בראנוול‪ ,‬ושכל המורשת שלי תרד לטמיון –‬

‫לכבוד‪ :‬האינקוויזיטור ויקטור וייטלוֹ‬

‫מאת‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫ויקטור‪,‬‬

‫אני מודה לך מקרב לב על דאגתך‪ ,‬אין בלבי חשש כלשהו שנוגע לשרלוט בראנוול מעבר‬
‫לכל מה שציינתי במכתבי למועצה‪.‬‬
‫מי ייתן ותשאב כוח מעוצמתו של המלאך בעת קשה זו‪,‬‬
‫ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫ארוחת הבוקר התנהלה בתחילה בדממה‪ .‬גדעון וגבריאל ירדו יחדיו‪ ,‬שקטים מתמיד;‬
‫גבריאל בקושי הוציא הגה‪ ,‬ורק ביקש מהנרי להעביר לו את החמאה‪ .‬ססילי התיישבה בקצה‬
‫המרוחק של השולחן וקראה ספר בזמן הארוחה; טסה השתוקקה לראות מה היא קוראת‪ ,‬אלא‬
‫שזו הניחה את הספר מולה בזווית שלא אפשרה לה לראות את שמו‪ .‬ויל ישב מול טסה‪,‬‬
‫וצלליות כהות של חוסר שינה מתחת לעיניו העידו על הלילה רב־התהפוכות שעבר עליהם;‬
‫טסה עצמה כמעט לא נגעה בתבשיל הקֶדגֶרי שמולה‪ ,‬וגם היא שתקה עד שהדלת נפתחה וג'ם‬
‫נכנס לחדר‪.‬‬
‫היא זקפה את ראשה בהפתעה וקפצה במקומה מרוב אושר‪ .‬הוא לא נראה חולני במיוחד‪ ,‬רק‬
‫עייף וחיוור‪ .‬הוא החליק בתנועה חיננית אל תוך הכיסא שלידה‪" .‬בוקר טוב‪".‬‬
‫"אתה נראה הרבה יותר טוב‪ ,‬ג'מי‪ ",‬ציינה שרלוט בשמחה‪.‬‬
‫ג'מי? טסה הביטה בג'ם בשעשוע; הוא משך בכתפיו והשיב לה בחיוך שכולו הומור עצמי‪.‬‬
‫מבטה נע אל צדו האחר של השולחן‪ ,‬והיא גילתה שוויל עוקב אחריהם‪ .‬מבטיהם הצטלבו‬
‫רק לרגע‪ ,‬ובעיניה הייתה שאלה‪ .‬הייתכן שוויל מצא איכשהו תחליף כלשהו ליִין פֶ ן בזמן‬
‫שחלף מאז חזרתם הביתה ועד הבוקר? אבל לא‪ ,‬הוא נראה מופתע לא פחות ממנה‪.‬‬
‫"אני גם מרגיש כך‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬האחים השתקנים עזרו לי מאוד‪ ".‬הוא הושיט את ידו‬
‫למזוג לעצמו כוס תה‪ ,‬וטסה הביטה בעצמות ובגידים שנעו מתחת לעור מפרק ידו הצנום‪,‬‬
‫בולטים להחריד‪ .‬כשהניח את הקומקום‪ ,‬היא הושיטה לו יד מתחת לשולחן‪ ,‬והוא אחז בה‪.‬‬
‫אצבעותיו הכחושות נשזרו באצבעותיה כמבקשות להרגיעה‪.‬‬
‫קולה של ברידג'ט ריחף מהמטבח‪.‬‬
‫"רוח קרה מנשבת הלילה‪,‬‬
‫קרים גם אגלי ממטרים;‬
‫את אהובי הראשון אי־פעם‪,‬‬
‫בגרינווּד קטלו צוררים‪.‬‬
‫מה לא אעשה עבור יקירי‪,‬‬
‫ככל צעירה‪ ,‬בדממה;‬
‫אשב לצדו‪ ,‬אתאבל על קברו‪,‬‬
‫שנה ועוד יממה‪".‬‬

‫"בשם המלאך‪ ,‬האישה הזאת מדכאת‪ ",‬אמר הנרי והניח את העיתון על צלחתו‪ ,‬כך שקצהו‬
‫נספג בחלמון ביצה‪ .‬שרלוט פתחה את פיה כדי למחות‪ ,‬אך נמלכה בדעתה‪" .‬תמיד רק שיברון‬
‫לב‪ ,‬מוות ואהבה נכזבת‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אלה הנושאים של רוב השירים‪ ",‬אמר ויל‪" .‬אהבה הדדית אידאלית אמנם‪ ,‬אבל לא‬
‫מתאימה לבלדה‪".‬‬
‫ג'ם נשא את מבטו‪ ,‬אך לפני שהספיק להגיב‪ ,‬נשמע צליל אדיר שהדהד במכון כולו‪ .‬טסה‬
‫הכירה כעת את ביתה שבלונדון די הצורך כדי לזהות את פעמון הדלת‪ .‬כולם הפנו את‬
‫ראשיהם אל קצה השולחן והביטו בשרלוט בעת ובעונה אחת כמו שורה של בובות על חוט‪.‬‬
‫שרלוט נראתה מבוהלת והניחה מידה את המזלג‪" .‬אוי לי‪ ",‬אמרה‪" .‬יש משהו שהתכוונתי‬
‫לספר לכם‪ ,‬אבל –"‬
‫"גברתי?" הייתה זו סופי‪ ,‬שנכנסה לחדר ובידה טס כסף‪ .‬טסה לא יכלה שלא להבחין כי אף‬
‫שגדעון נעץ את מבטו בסופי‪ ,‬היא נמנעה במתכוון מלהישיר אליו מבט‪ ,‬ולחייה האדימו קלות‪.‬‬
‫"הקונסול ויילנד מחכה למטה ומבקש לשוחח איתך‪".‬‬
‫שרלוט נטלה מהטס את פיסת הנייר המקופלת‪ ,‬הציצה בה‪ ,‬נאנחה ואמרה‪" ,‬בסדר‪ .‬הכניסי‬
‫אותו לכאן‪".‬‬
‫סופי יצאה מהחדר ברשרוש חצאיות‪.‬‬
‫"שרלוט?" הנרי נשמע מבולבל‪" .‬מה קורה?"‬
‫"אכן‪ ".‬ויל הניח לסכו"ם שבידיו לצנוח בקרקוש על צלחתו‪" .‬הקונסול? ועוד בשעת ארוחת‬
‫הבוקר? מה הלאה? האינקוויזיטור בזמן תה מנחה? אולי פיקניק עם האחים השתקנים?"‬
‫"פשטידת ברווז בפארק‪ ",‬מלמל ג'ם מתחת לאפו‪ ,‬ואז ויל וג'ם הבזיקו חיוך זה אל זה‪ ,‬לפני‬
‫שהדלת נפתחה והקונסול נכנס פנימה‪.‬‬
‫קונסול ויילנד היה גבר מגודל‪ ,‬רחב־חזה ושרירי‪ ,‬והגלימה שלבש מתוקף מעמדו כקונסול‬
‫נתלתה תמיד מגושמת מעט על כתפיו הרחבות‪ .‬הוא היה בלונדיני ומזוקן כמו ויקינג‪ ,‬והבעת‬
‫פניו ברגע זה הייתה סוערת‪" .‬שרלוט‪ ",‬אמר האיש ללא גינוני נימוסים‪" .‬אני רוצה לדבר‬
‫איתך על בנדיקט לייטווּד‪".‬‬
‫רשרוש קלוש נשמע; אצבעותיו של גבריאל כיווצו את מפת השולחן המעומלנת‪ .‬גדעון הניח‬
‫יד בקלילות על מפרק ידו של אחיו כמו ביקש להשתיקו‪ ,‬אבל הקונסול כבר הבחין בהם‪.‬‬
‫"גבריאל‪ ",‬אמר האיש‪" .‬חשבתי שתלך להתאכסן עם אחותך אצל בני משפחת בלקתורן‪".‬‬
‫אצבעותיו של גבריאל התהדקו סביב ידית ספל התה שלו‪" .‬הם שקועים באבל על מותו של‬
‫רופרט‪ ",‬אמר‪" .‬חשבתי שלא יהיה זה יאה לטרוד את מנוחתם‪".‬‬
‫"גם אתה מתאבל על מות אביך‪ ,‬לא?" שאל הקונסול‪" .‬צרת רבים חצי נחמה‪ ,‬כך אומרים‪".‬‬
‫"אדוני הקונסול –" פתח גדעון ואמר‪ ,‬והעיף מבט מודאג באחיו‪.‬‬
‫"אף שאולי היה זה מביך במקצת להתארח תחת אותה קורת גג עם אחותך‪ ,‬בהתחשב‬
‫בעובדה שהיא הגישה נגדך תלונה באשמת רצח‪".‬‬
‫גבריאל השמיע אנקת כאב‪ ,‬כאילו מישהו שפך עליו מים רותחים‪ .‬גדעון השליך את המפית‬
‫מידו וזינק ממקומו‪.‬‬
‫"מה עשתה טטיאנה?" שאל‪.‬‬
‫"שמעת אותי היטב‪ ",‬השיב לו הקונסול‪.‬‬
‫"זה לא היה רצח‪ ",‬התערב ג'ם‪.‬‬
 ‫"כך אתם טוענים‪ ",‬אמר הקונסול‪" .‬על פי מה שדווח לי‪ ,‬זה היה רצח‪".‬‬
‫"האם דווח לך גם שבנדיקט הפך לתולעת ענקית?" שאל ויל‪ ,‬וגבריאל הביט בו בתמיהה‪,‬‬
‫כאילו לא ציפה מוויל שיצא להגנתו‪.‬‬
‫"ויל‪ ,‬אנא ממך‪ ",‬ביקשה שרלוט‪" .‬קונסול‪ ,‬הודעתי לך עוד אתמול שבנדיקט לייטווּד נתגלה‬
‫אָסטריוֹלָ ה –"‬
‫ִ‬ ‫כשהוא בשלבים האחרונים של‬
‫"כתבת לי שהתחולל קרב‪ ,‬ושהוא נהרג‪ ",‬השיב לה הקונסול‪" .‬אבל אני שמעתי דיווחים על‬
‫כך שחלה באבעבועות‪ ,‬ועקב כך הוא ניצוד ונהרג‪ ,‬אף שלא גילה התנגדות כלשהי‪".‬‬
‫בעיניו של ויל ניצת זיק חשוד‪ ,‬והוא פצה את פיו לדבר‪ ,‬אך ג'ם הושיט את ידו וסכר את פיו‪.‬‬
‫"אני לא מבין‪ ",‬אמר ג'ם‪ ,‬שהתעלם ממחאותיו הקלושות של ויל‪" ,‬איך ייתכן שקיבלת‬
‫דיווחים על מותו של בנדיקט לייטווּד‪ ,‬אבל לא על האופן שבו נהרג‪ .‬אם לא נמצאה גופתו‪ ,‬זה‬
‫משום שהוא הפך לשד ונעלם מיד לאחר שנקטל‪ ,‬כנהוג אצל השדים‪ .‬אבל המשרתים‬
‫הנעדרים – ומות בעלה של טטיאנה עצמה –"‬
‫הקונסול נראה מותש‪" .‬טטיאנה בלקתורן טוענת שחבורה של ציידי צללים מהמכון רצחה‬
‫את אביה‪ ,‬ושרופרט נהרג במהלך המהומה‪".‬‬
‫"היא לא ציינה שאביה טרף את בעלה?" שאל הנרי ונשא לבסוף את מבטו מהעיתון שלו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ .‬הוא טרף אותו‪ .‬והשאיר את מגפו המדמם בגינה‪ .‬היו שם סימני שיניים‪ .‬אשמח‬
‫לשמוע איך זה נגרם מתאונה‪".‬‬
‫"ויש לי תחושה שזה עשוי להיתפס כהתנגדות‪ ",‬הוסיף ויל‪" .‬כלומר‪ ,‬עצם העובדה שהוא‬
‫טרף את חתנו‪ .‬אם כי בכל משפחה יש כנראה סכסוכים פנימיים משלה‪".‬‬
‫"ג'וֹזאי ָה‪ ",‬אמרה שרלוט‪" ,‬לא ייתכן שאתה רומז כי היה עלינו לרסן את התולעת ולאזוק‬
‫אותה‪ ,‬נכון? הוא היה בשלבים האחרונים של אבעבועות! הוא יצא מדעתו והפך לתולעת!"‬
‫"ייתכן שהפך לתולעת ורק אז יצא מדעתו‪ ",‬ציין ויל בדיפלומטיות‪" .‬קשה לומר בוודאות‬
‫מלאה‪".‬‬
‫"טטיאנה נסערת מאוד‪ ",‬אמר הקונסול‪" .‬היא שוקלת לדרוש פיצויים –"‬
‫"אם כן‪ ,‬אני אשלם אותם‪ ".‬היה זה גבריאל‪ ,‬שדחף את כיסאו לאחור וקם ממקומו‪" .‬אני‬
‫מוכן להעביר לאחותי המגוחכת את המשכורת שלי בשארית ימיי אם זה מה שהיא רוצה‪ ,‬אבל‬
‫אני מסרב להודות בעוולה כלשהי – לא שלי‪ ,‬ולא של אף אחד מאיתנו‪ .‬כן‪ ,‬יריתי חץ בעינו‪.‬‬
‫בעינו של היצור הזה‪ .‬והייתי עושה את זה שוב‪ .‬מה שזה לא יהיה‪ ,‬הוא כבר לא היה אבא‬
‫שלי‪".‬‬
‫בחדר השתררה דממה‪ .‬נדמה שאפילו לקונסול לא הייתה תשובה מן המוכן‪ .‬ססילי הניחה‬
‫את הספר מידה‪ ,‬ומבטה נע בריכוז מגבריאל אל הקונסול ובחזרה‪.‬‬
‫"סלח לי‪ ,‬אדוני הקונסול‪ ,‬אבל תהא אשר תהא עדותה של טטיאנה‪ ,‬היא לא יודעת מה באמת‬
‫קרה‪ ",‬הוסיף גבריאל‪" .‬רק אני הייתי עם אבי בבית כשהוא חלה‪ .‬רק אני הייתי לצדו כשאיבד‬
‫בהדרגה את שפיותו בשבועיים האחרונים‪ .‬לבסוף הגעתי לכאן; התחננתי לאחי שיעזור לי‪",‬‬
‫אמר גבריאל‪" .‬שרלוט‪ ,‬ברוב טובה‪ ,‬העמידה לרשותי את ציידי הצללים שלה‪ .‬עד שהגענו אל‬
‫הבית‪ ,‬היצור שהיה פעם אבי הספיק לקרוע לגזרים את בעלה של אחותי‪ .‬אני מבטיח לך‪,‬‬
‫אדוני הקונסול‪ ,‬לא הייתה שום דרך להציל את אבי‪ .‬כולנו נאבקנו על חיינו‪".‬‬
‫"אם כן‪ ,‬מדוע אמרה טטיאנה –"‬
‫"משום שהיא מושפלת‪ ",‬אמרה טסה‪ .‬היו אלה המילים הראשונות שהגתה מאז שהקונסול‬
‫נכנס לחדר‪" .‬היא עצמה אמרה לי‪ .‬היא חשבה שזה יכתים את שם משפחתה‪ ,‬אם ייוודע לכול‬
‫שאביה חלה באבעבועות שדים; יש לשער שניסתה לרקוח סיפור חלופי כלשהו‪ ,‬בתקווה‬
‫שאתה תפיץ אותו בקרב חברי המועצה‪ .‬אבל היא איננה דוברת אמת‪".‬‬
‫"באמת‪ ,‬אדוני הקונסול‪ ",‬אמר גדעון‪" .‬מה נשמע לך הגיוני יותר‪ ,‬שכולנו השתגענו ורצחנו‬
‫את אבי‪ ,‬ושבניו שלו מעדיפים לטייח את האמת‪ ,‬או שטטיאנה משקרת? מעולם לא היה לה‬
‫שיקול דעת; אתה יודע זאת‪".‬‬
‫גבריאל עמד כשידו על מסעד כיסאו של אחיו‪" .‬אם אתה באמת מאמין שהייתי מבצע רצח‬
‫אב בקלות ראש שכזו‪ ,‬אל תהסס לזמן אותי לחקירה בעיר השתקנים‪".‬‬
‫"נראה לי שזו אכן הפעולה המתבקשת‪ ",‬אמר לו הקונסול‪.‬‬
‫ססילי הניחה את ספל התה שלה בחבטה רמה‪ ,‬שהקפיצה את כל הנוכחים בבהלה‪" .‬זה לא‬
‫הוגן‪ ",‬אמרה‪" .‬הוא דובר אמת‪ .‬כולנו דוברים אמת‪ ,‬ואתה יודע את זה‪".‬‬
‫הקונסול נעץ בה מבט ממושך‪ ,‬ואז הפנה את מבטו בחזרה אל שרלוט‪" .‬את מצפה ממני‬
‫לאמון?" שאל‪" .‬ועם זאת‪ ,‬את מסתירה את מעשייך ממני‪ .‬לכל דבר יש השלכות‪ ,‬שרלוט‪".‬‬
‫“ג'וֹזאי ָה‪ ,‬כתבתי לך בדיוק מה קרה בבית משפחת לייטווּד‪ ,‬מיד לאחר שכולם חזרו וּוידאתי‬
‫שהם בריאים ושלמים –"‬
‫"היה עלייך לעדכן אותי עוד קודם‪ ",‬השיב לה הקונסול ביובש‪" .‬ברגע שגבריאל הגיע‬
‫לכאן‪ .‬זו לא הייתה משימה שגרתית‪ .‬אלא שאת יצרת מצב שמחייב אותי להגן עלייך‪ ,‬אף‬
‫שפעלת בניגוד לנהלים‪ ,‬וחרף העובדה שיצאתם למשימה ללא אישור המועצה‪".‬‬
‫"לא היה זמן –"‬
‫"מספיק‪ ",‬אמר הקונסול‪ ,‬אך מנימת קולו השתמע שהעניין היה רחוק מסיום‪" .‬גדעון‬
‫וגבריאל‪ ,‬שניכם תתלוו אליי אל עיר השתקנים כדי להיחקר‪ ".‬שרלוט ניסתה למחות‪ ,‬אבל‬
‫הקונסול הרים את ידו‪" .‬עלינו לוודא שהאחים השתקנים ינקו מאשמה את גבריאל וגדעון‬
‫בהקדם האפשרי; זה ימנע סיבוכים נוספים ויאפשר לי לדחות על הסף את בקשת הפיצויים‬
‫של טטיאנה‪ .‬קדימה‪ ,‬שניכם‪ ".‬הקונסול ויילנד פנה אל האחים לייטווּד‪" .‬רדו למטה וחכו לי‬
‫בכרכרה‪ .‬שלושתנו ניסע אל עיר השתקנים; ולאחר שהאחים יסיימו לחקור אתכם‪ ,‬אם הם לא‬
‫יגלו דבר‪ ,‬אחזיר אתכם היישר לכאן‪".‬‬
‫"אם הם לא יגלו דבר‪ ",‬חזר גדעון על דבריו בשאט נפש‪ .‬הוא אחז בכתפיו של אחיו והוביל‬
‫אותו אל מחוץ לחדר‪ .‬רגע לפני שסגר אחריהם את הדלת‪ ,‬הבחינה טסה בעצם שנצנץ על ידו‬
‫של גדעון‪ .‬הוא שוב ענד את הטבעת של משפחת לייטווּד‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמר הקונסול ופנה בחזרה אל שרלוט‪" .‬מדוע לא דיווחת לי מיד עם שובם של‬
‫ציידי הצללים שלך‪ ,‬מיד אחרי שסיפרו לך שבנדיקט מת?"‬
‫שרלוט נעצה את מבטה בספל התה שלה‪ .‬פיה היה קפוץ עד שלא נותר ממנו אלא פס צר‪.‬‬
‫"רציתי להגן על הבנים שלו‪ ",‬אמרה‪" .‬רציתי להעניק להם כמה רגעים של שקט ושלווה‪.‬‬
‫הפוגה קלה אחרי שראו את אביהם מת לנגד עיניהם‪ ,‬ולפני שאתה תופיע ותתחיל לשאול‬
‫שאלות‪ ,‬ג'וֹזאיָה!"‬
‫"זו ודאי לא הסיבה היחידה‪ ",‬דחק בה הקונסול והתעלם מהבעת פניה‪" .‬הספרים והמסמכים‬
‫של בנדיקט‪ .‬טטיאנה סיפרה לנו גם עליהם‪ .‬ערכנו חיפוש בכל הבית‪ ,‬אבל היומנים נעלמו‬
‫ושולחן הכתיבה ריק‪ .‬זו לא החקירה שלך‪ ,‬שרלוט; המסמכים הללו שייכים למסדר‪".‬‬
‫"מה אתה רוצה למצוא בהם?" שאל הנרי וסילק את העיתון מהצלחת שלו‪ .‬הוא נשמע‬
‫אדיש‪ ,‬כאילו התשובה לא סקרנה אותו כלל‪ ,‬אבל בעיניו ניצת זיק שהעיד על עניין רב‪.‬‬
‫"מידע כלשהו על הקשרים שלו עם מורטמן‪ .‬מידע על חברי מועצה אחרים שניהלו קשרים‬
‫עם מורטמן‪ .‬רמזים באשר למקום הימצאו של מורטמן –"‬
‫"והמכשירים שלו?" שאל הנרי‪.‬‬
‫הקונסול השתתק באמצע המשפט‪" .‬המכשירים שלו?"‬
‫"מכשירי התופת שלו‪ .‬צבא האוטומטונים שלו‪ .‬זה צבא שהוקם כדי להשמיד את ציידי‬
‫הצללים‪ ,‬והוא מתכוון לשסות את הצבא הזה בנו‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬ונדמה שהתאוששה קלות‬
‫כשהניחה את המפית בצד‪" .‬למעשה‪ ,‬אם נרצה להאמין לרשימות של בנדיקט‪ ,‬שהפכו‬
‫בהדרגה ללהג בלתי מובן‪ ,‬נדמה שזה יקרה במוקדם ולא במאוחר‪".‬‬
‫"אם כן‪ ,‬רשימותיו ויומניו אכן נמצאים ברשותך‪ .‬האינקוויזיטור היה משוכנע בכך‪".‬‬
‫הקונסול שפשף את עיניו בגב כף ידו‪.‬‬
‫"בוודאי שהם נמצאים ברשותי‪ .‬ובוודאי שאמסור אותם לך‪ .‬תכננתי לעשות זאת‬
‫מלכתחילה‪ ".‬שרלוט שמרה על קור רוח מושלם כשהרימה את פעמון הכסף הקטן שליד‬
‫צלחתה וצלצלה בו; וכשסופי הופיעה‪ ,‬היא לחשה לרגע באוזנה של הנערה‪ ,‬וסופי קדה קידה‬
‫בפני הקונסול ומיהרה לחמוק בחזרה החוצה‪.‬‬
‫"היית אמורה להשאיר את המסמכים במקומם‪ ,‬שרלוט‪ .‬אלה הנהלים‪ ",‬אמר הקונסול‪.‬‬
‫"אין שום סיבה שלא אציץ בהם –"‬
‫"את חייבת לסמוך על כושר השיפוט שלי ועל לשון החוק‪ .‬הגנה על הנערים לבית לייטווּד‬
‫לא עומדת בראש סדר העדיפויות שלנו‪ ,‬ודאי לא על חשבון מקום הימצאו של מורטמן‪,‬‬
‫שרלוט‪ .‬את לא מנהלת את המסדר‪ .‬את רק חלק מהלשכה‪ ,‬ואת חייבת לי דין וחשבון‪ .‬האם זה‬
‫ברור?"‬
‫"כן‪ ,‬אדוני הקונסול‪ ",‬השיבה לו שרלוט‪ ,‬וסופי חזרה לחדר עם ערמת מסמכים שהגישה‬
‫בדממה לקונסול‪" .‬בפעם הבאה שמי מחברינו הנכבדים יהפוך לתולעת ויטרוף מישהו אחר‬
‫מחברי המסדר הנכבדים‪ ,‬אמהר לתת לך דין וחשבון‪".‬‬
‫הקונסול שרבב את סנטרו‪" .‬אביך היה ידיד שלי‪ ",‬אמר‪" .‬בטחתי בו‪ ,‬ולכן בטחתי גם בך‪.‬‬
‫אל תאלצי אותי להתחרט על שמיניתי אותך או על שתמכתי בך כשבנדיקט לייטווּד קרא תיגר‬
‫על מעמדך‪".‬‬
‫"אתה תמכת בבנדיקט ויצאת נגדי!" צעקה שרלוט‪" .‬וכשהציע לתת לי שבועיים בלבד כדי‬
‫להשלים משימה בלתי אפשרית‪ ,‬אתה הסכמת לכך! לא אמרת מילה אחת להגנתי! אילולא‬
‫הייתי אישה‪ ,‬לא היית מתנהג כך‪".‬‬
‫"אילולא היית אישה‪ ",‬השיב לה הקונסול‪" ,‬לא הייתי צריך להתנהג כך‪".‬‬
‫ובכך הוא הסתובב ויצא מהחדר‪ ,‬כשסביבו מסתחררת גלימתו הכהה‪ ,‬העטורה רונות שנצצו‬
‫קלות‪ .‬עוד לפני שהדלת נסגרה מאחוריו‪ ,‬מיהר ויל לסנן‪" :‬איך יכולת לתת לו את המסמכים‬
‫האלה? אנחנו צריכים אותם –"‬
‫שרלוט שקעה לאחור בכיסאה וענתה בעיניים עצומות למחצה‪" ,‬ויל‪ ,‬נשארתי ערה כל‬
‫הלילה כדי להעתיק את הקטעים הרלוונטיים‪ .‬בלאו הכי הרוב היה –"‬
‫"ג'יבריש?" הציע ג'ם‪.‬‬
‫"פורנוגרפיה?" שאל גם ויל בעת ובעונה אחת‪.‬‬
‫"אולי שניהם גם יחד‪ ",‬הציע ויל‪" .‬אף פעם לא שמעת על ג'יבריש פורנוגרפי?"‬
‫ג'ם גיחך‪ ,‬ושרלוט חפנה את פניה בידיה‪" .‬לידיעתך‪ ,‬זה היה בעיקר הראשון ולא השני‪",‬‬
‫אמרה‪" .‬העתקתי כל מה שאפשר בעזרתה שלא תסולא בפז של סופי שלנו‪ ".‬היא נשאה את‬
‫מבטה‪" .‬ויל – אתה מוכרח לזכור‪ .‬זה כבר לא ענייננו‪ .‬מורטמן נמצא באחריות המסדר כעת‪,‬‬
‫כך לפחות הם רואים זאת‪ .‬בעבר הופקד הטיפול במורטמן בידינו בלבד‪ ,‬אבל מאז –"‬
‫"האחריות להגן על טסה היא שלנו!" אמר ויל בחריפות שהבהילה אפילו את טסה‪ .‬ויל‬
‫החוויר קלות כשהבין שכולם מביטים בו בהפתעה‪ ,‬אך לא הרפה‪" :‬מורטמן עדיין רוצה את‬
‫טסה‪ .‬אסור לנו לחשוב שהוא ויתר עליה‪ .‬הוא עלול להיעזר באוטומטונים‪ ,‬והוא עלול להיעזר‬
‫בכשפים‪ ,‬באש ובבוגדים‪ ,‬אבל אין לי ספק שהוא יתקוף‪".‬‬
‫"בוודאי שנגן עליה‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬אנחנו לא זקוקים לתזכורת‪ ,‬ויל‪ .‬טסה היא אחת‬
‫משלנו‪ .‬ואם באחת משלנו עסקינן‪ "...‬היא השפילה את מבטה בחזרה אל צלחתה‪" .‬גֶ'סָמין‬
‫חוזרת אלינו מחר‪".‬‬
‫"מה?" ויל הפיל מידו את ספל התה שלו‪ ,‬ומפת השולחן נספגה במשקעיו‪ .‬רחש עלה סביב‬
‫השולחן‪ ,‬אף שססילי רק הביטה סביבה במבוכה‪ ,‬ואילו טסה רק עצרה לרגע את נשימתה‪ ,‬אך‬
‫לא אמרה מילה‪ .‬היא נזכרה בפעם האחרונה שראתה את ג׳סמין בעיר השתקנים‪ ,‬כשהיא‬
‫חיוורת וטרוטת עיניים‪ ,‬בוכייה ומבועתת‪" ...‬היא ניסתה לבגוד בנו‪ ,‬שרלוט‪ .‬ואת תרשי לה‬
 ‫לחזור כאילו כלום לא קרה?"‬
‫"אין לה משפחה אחרת‪ ,‬והמסדר הלאים את כל רכושה‪ ,‬ובמצבה הנוכחי היא בוודאי לא‬
‫יכולה להתגורר בגפה‪ .‬חודשיים של חקירות בעיר העצמות כמעט הוציאו אותה מדעתה‪ .‬קשה‬
‫לי להאמין שהיא תהווה סכנה למי מאיתנו‪".‬‬
‫"גם לפני כן לא חשבנו שהיא עלולה לסכן אותנו‪ ",‬אמר ג'ם בקול צלול ורם יותר מכפי‬
‫שטסה ציפתה לשמוע‪" ,‬ובכל זאת‪ ,‬הדרך שבחרה כמעט הובילה את טסה היישר לידיו של‬
‫מורטמן והמיטה חרפה על כולנו‪".‬‬
‫שרלוט הנידה את ראשה‪" .‬כולנו צריכים לגלות מידה של חסד ורחמים‪ .‬ג׳סמין היא לא מי‬
‫שהייתה בעבר – כפי שכולכם הייתם מגלים‪ ,‬אילו ביקרתם אותה בעיר השתקנים‪".‬‬
‫"אין לי שום כוונה לבקר בוגדים‪ ",‬ענה ויל בקול קר כקרח‪" .‬היא המשיכה עם הקשקושים‬
‫שלה שמורטמן נמצא באידריס?"‬
‫"כן – ומסיבה זו בדיוק החליטו האחים השתקנים להרים ידיים; הם לא הצליחו להפיק‬
‫ממנה שום מידע‪ .‬אין לה סודות‪ ,‬והיא לא יודעת שום דבר בעל ערך‪ .‬גם היא מבינה זאת‬
‫היטב‪ .‬והיא מרגישה חסרת ערך‪ .‬אילו רק ניסיתם להיכנס לנעליה –"‬
‫"אוי‪ ,‬אין לי ספק שהיא מעלה לכבודך מופע של ממש‪ ,‬שרלוט‪ ,‬היא בטח מייבבת וקורעת‬
‫את שמלותיה –"‬
‫"נו‪ ,‬טוב‪ ,‬אם היא קורעת את שמלותיה‪ ",‬אמר ג'ם והבזיק חיוך אל הפּראבָּ טאי שלו‪" .‬כולם‬
‫הרי יודעים שג׳סמין מאוהבת בשמלות שלה‪".‬‬
‫חיוכו של ויל היה מלא טינה‪ ,‬אך אמיתי‪ .‬שרלוט זיהתה הזדמנות ומיהרה לעוט עליה‪" .‬אתם‬
‫לא תזהו אותה כלל כשתראו אותה‪ ,‬אני מבטיחה לכם‪ ",‬אמרה‪" .‬תנו לי רק שבוע‪ ,‬שבוע אחד‬
‫בלבד‪ ,‬ואם איש מכם לא יוכל לשאת את נוכחותה במכון‪ ,‬אדאג להעביר אותה לאידריס‪ ".‬היא‬
‫הדפה מעליה את צלחתה‪" .‬הגיע הזמן לעבור על ההעתקים שהכנתי מהמסמכים של בנדיקט‪.‬‬
‫מי מוכן לעזור לי?"‬
‫לכבוד‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬
‫מאת‪ :‬המועצה‬

‫אדון נכבד‪,‬‬

‫בטרם קיבלנו את מכתבך האחרון חשנו כי חילוקי הדעות בינינו סביב נושא מינויה של שרלוט‬
‫בראנוול הם עניין של הבדלי גישה בלבד‪ .‬גם אם לא נתת אישור מפורש להעביר את ג׳סמין‬
‫לאבלייס בחזרה אל המכון‪ ,‬המהלך זכה לאישורם של האחים‪ ,‬האמונים ממילא על עניינים‬
‫שכאלה‪ .‬אנו רואים בכך אקט של נדיבות לב‪ ,‬לאפשר לנערה לחזור אל הבית היחיד שהכירה‬
‫אי־פעם‪ ,‬חרף מעשיה הנלוזים‪ .‬אשר לוולזי סקוט‪ ,‬הוא עומד בראשו של פ ֶּרטוֹר לוּפּוּס‪ ,‬ארגון‬
‫שנחשב זה שנים בעל בריתו של המסדר‪.‬‬
‫האפשרות שגברת בראנוול חברה לגורמים כאלה ואחרים שאינם מעוניינים בטובת המסדר‪,‬‬
‫כפי שרמזת במכתבך‪ ,‬מטרידה אותנו עד מאוד‪ .‬ואולם ללא הוכחות מוצקות איננו ששים לפעול‬
‫על סמך המידע הזה לבדו‪.‬‬
‫בשמו של רזיאל‪,‬‬
‫חברי מועצת הנפילים‬

‫הכרכרה של הקונסול הייתה אדומה‪ ,‬ממורקת‪ ,‬גדולה ומפוארת; דלתותיה קושטו בסמל‬
‫ארבע האותיות‪ ,‬והיא הייתה רתומה לצמד סוסי הרבעה אפורים ומרשימים‪ .‬היום היה לח‪,‬‬
‫הרכָּב ישב מכורבל במושב הקדמי‪ ,‬מוסתר כמעט לחלוטין‬ ‫וטפטוף קל לא הפסיק לרדת; ַ‬
‫מתחת לכובע גשם ולגלימה‪ .‬הקונסול‪ ,‬שלא הוציא הגה מאז יצא מחדר האוכל במכון‪ ,‬הזעיף‬
‫פנים כשהוביל את גדעון ואת גבריאל אל הכרכרה‪ ,‬טיפס פנימה אחריהם ונעל את הדלת‪.‬‬

‫הכרכרה היטלטלה מצד לצד כשהתרחקה מהכנסייה‪ ,‬וגבריאל נפנה לבהות החוצה דרך‬
‫החלון‪ .‬הוא חש תחושה מוזרה של צריבה קלה מאחורי עיניו ובמעמקי בטנו‪ .‬זה בא בגלים‬
‫מאז אתמול‪ ,‬ולפעמים תקף אותו בעוצמה שכזו שהוא חשש כי הוא חולה‪.‬‬
‫אָסטריוֹלָ ה‪ ..‬אבעבועות שדים‪.‬‬
‫ִ‬ ‫תולעת ענקית‪ ...‬שלבים אחרונים של‬
‫כששרלוט וכל השאר הפנו לראשונה אצבע מאשימה כלפי אביו‪ ,‬הוא לא רצה להאמין בכך‪.‬‬
‫עריקתו של גדעון נדמתה כמו טירוף הדעת‪ ,‬כמו בגידה כה מפלצתית‪ ,‬עד שלא היה לה שום‬
‫הסבר מלבד טירוף הדעת‪ .‬אביו הבטיח לו שגדעון יתחרט על כך‪ ,‬שהוא עוד יחזור הביתה‬
‫ויסייע בניהול משק הבית וישוב להיות חלק ממשפחת לייטווּד‪ .‬אבל הוא לא התחרט ולא חזר‪,‬‬
‫וככל שהימים התקצרו והחשיכו‪ ,‬וגבריאל ראה את אביו פחות ופחות‪ ,‬ניעורו בלבו ספקות‪,‬‬
‫ולאחר מכן ניצת גם פחד‪.‬‬
‫בנדיקט ניצוד ונהרג‪.‬‬
‫ניצוד ונהרג‪ .‬גבריאל גלגל את המילים בראשו‪ ,‬אך לא היה בהן שום היגיון‪ .‬הוא הרג‬
‫מפלצת‪ ,‬כפי שאומן לעשות כל חייו‪ ,‬אך המפלצת ההיא לא הייתה אביו‪ .‬נדמה שאביו עדיין חי‬
‫אי־שם‪ ,‬ובכל רגע עשוי גבריאל להביט החוצה מבעד לחלון ביתו ולראותו פוסע לאורך‬
‫השביל‪ ,‬כשמעילו האפור הארוך מתבדר ברוח‪ ,‬והקווים הנקיים והחדים של צדודיתו בולטים‬
‫על רקע השמים‪.‬‬
‫"גבריאל‪ ".‬היה זה קולו של אחיו‪ ,‬שחדר פנימה מבעד לערפל של זיכרונות וחלומות בהקיץ‪.‬‬
‫"גבריאל‪ ,‬הקונסול שאל אותך שאלה‪".‬‬
‫גבריאל נשא את מבטו‪ .‬הקונסול נעץ בו את עיניו הכהות‪ ,‬שציפייה הייתה בהן‪ .‬הכרכרה‬
‫התגלגלה ברחוב פליט‪ ,‬ומסביבה התרוצצו עיתונאים‪ ,‬עורכי דין ורוכלים‪ ,‬שמיהרו אנה ואנה‬
‫בתנועה הכבדה‪.‬‬
‫"שאלתי אותך אם אתה נהנה מהאירוח במכון‪ ",‬חזר הקונסול ואמר‪.‬‬
‫גבריאל צמצם את עיניו‪ .‬הוא לא זכר כמעט דבר מהימים האחרונים‪ ,‬כה מעורפל היה מוחו‪.‬‬
‫שרלוט‪ ,‬שכרכה את זרועותיה סביבו‪ .‬גדעון‪ ,‬שרחץ את הדם מידיו‪ .‬פניה של ססילי‪ ,‬כמו פרח‬
‫ססגוני וכעוס‪" .‬אני מניח שזה בסדר‪ ",‬ענה בקול חלוד‪" .‬אבל זה לא ביתי‪".‬‬
‫"נו טוב‪ ,‬בית משפחת לייטווּד אכן מפואר‪ ",‬אמר הקונסול‪" .‬והוא נבנה על יסודות של דם‬
‫ושלל ביזה‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫גבריאל לטש בו מבט מבולבל‪ .‬גדעון הביט החוצה מבעד לחלון‪ ,‬ועל פניו הבעה חולנית‪.‬‬
‫"חשבתי שרצית לדבר איתנו על טטיאנה‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"אני מכיר את טטיאנה‪ ",‬השיב לו הקונסול‪" .‬קשה לומר שירשה את תבונתו של אביך ואת‬
‫טוב לבה של אמך‪ .‬לצערה הרב‪ .‬בקשת הפיצויים שלה תידחה על הסף‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫גדעון הסתובב במושבו והביט בקונסול כמתקשה להאמין‪" .‬אם אין לך אמון בטענות‬
‫שהעלתה‪ ,‬מדוע אנחנו פה?"‬
‫"כדי שאוכל לשוחח איתכם ביחידות‪ ",‬ענה לו הקונסול‪" .‬אתם יודעים‪ ,‬כשהפקדתי את‬
‫המכון בידיה של שרלוט‪ ,‬חשבתי שלא יזיק למקום מגע של אישה‪ .‬גרנוויל פיירצ'יילד היה‬
‫אחד האנשים הקפדניים ביותר שהכרתי‪ ,‬ואף על פי שניהל את המכון על פי כל הכללים‪ ,‬זה‬
‫היה מקום קר ולא מזמין‪ .‬דווקא כאן‪ ,‬בלבה של לונדון‪ ,‬העיר הגדולה בעולם‪ ,‬ציידי הצללים‬
‫לא הרגישו בבית‪ ".‬הוא משך בכתפיו‪" .‬חשבתי שאם אעביר את הניהול לידיה של שרלוט‪ ,‬זה‬
‫עשוי לעזור‪".‬‬
‫"שרלוט והנרי‪ ",‬תיקן אותו גדעון‪.‬‬
‫"הנרי היה רק כיסוי‪ ",‬אמר הקונסול‪" .‬כולם יודעים שהסוסה האפורה היא שמובילה את‬
‫הכרכרה בנישואים האלה‪ .‬הנרי נדרש רק לא להפריע‪ ,‬כפי שהוא אכן עושה‪ .‬אבל זו הייתה‬
‫גם הדרישה משרלוט‪ .‬היא הייתה אמורה להיות ממושמעת ולציית לכל בקשותיי‪ .‬אלא שהיא‬
‫אכזבה אותי קשות‪".‬‬
‫"אתה צידדת בה ולא באבינו‪ ",‬מלמל גבריאל‪ ,‬ומיד התחרט על דבריו‪ .‬גדעון העיף בו מבט‬
‫מתרה‪ ,‬וגבריאל שילב בחיקו את ידיו עטויות הכפפות וחשק את שפתיו בכוח‪.‬‬
‫גבותיו של הקונסול התרוממו‪" .‬כי אבא שלך היה ממושמע?" שאל בתגובה‪" .‬עמדו לרשותי‬
‫שתי אפשרויות גרועות‪ ,‬ואני בחרתי בטובה מבין השתיים‪ .‬אז עדיין קיוויתי שאוכל לשלוט‬
‫בה‪ .‬אבל עכשיו…"‬
‫"אדוני‪ ",‬קטע אותו גדעון בנימוס מרבי‪" .‬מדוע אתה מספר לנו את כל זה?"‬
‫"אה‪ ",‬אמר הקונסול והציץ החוצה מבעד לחלון המנוקד טיפות גשם‪" .‬הגענו‪ ".‬הוא נקש על‬
‫חלון הכרכרה‪" .‬ריצ'רד! עצור את הכרכרה באָרגֶ'נט רוּמז‪".‬‬
‫גבריאל העיף מבט באחיו‪ ,‬שמשך בכתפיו במבוכה‪ .‬אָרגֶ'נט רוּמז היה מיוזיק הול ידוע‬
‫לשמצה ומועדון לגברים בלבד בפּיקָדילי סירקוּס‪ .‬את המקום פקדו רק נשים בעלות מוניטין‬
‫מפוקפק‪ ,‬ונפוצו שמועות שאת העסק ניהלו שוכני תחתיות‪ ,‬ושכמה מ"מופעי הקסמים"‬
 ‫שהועלו על הבמה כללו כישוף אמיתי‪.‬‬
‫"נהגתי לבוא לכאן עם אבא שלכם‪ ",‬אמר הקונסול כששלושתם עמדו על המדרכה‪ .‬גדעון‬
‫וגבריאל לטשו מבטים מבעד לזרזיף בחזית בניין התיאטרון‪ ,‬שעוצבה בסגנון איטלקי מצועצע‬
‫וסר־טעם‪ ,‬וניכר בה שהודבקה אל שלדי המבנים הצנועים יותר שעמדו כאן בעבר‪ .‬היא כללה‬
‫אכסדרה של שלוש קשתות ושימוש נרחב בצבע כחול עז‪" .‬מאז שהמשטרה שללה את‬
‫הרישיון לאלהמברה‪ ,‬לאחר שחברי ההנהלה אפשרו לרקדניות קאן־קאן לעלות על הבמה‪.‬‬
‫אבל את האלהמברה ניהלו סתמיים‪ .‬המועדון הזה מספק הרבה יותר‪ .‬שניכנס?"‬
‫נימת קולו לא הותירה מקום להתנגדות‪ .‬גבריאל צעד בעקבות הקונסול ועבר מתחת לשער‬
‫המקושת‪ ,‬שבו הועברו מטבעות מיד ליד ונקנו כרטיסי כניסה לכל אחד מהם‪ .‬גבריאל הביט‬
‫בתמיהה בכרטיס שבידו‪ .‬הוא נראה כמו עלון פרסומת והבטיח לו את מופע הבידור מספר‬
‫אחת בלונדון!‬
‫"מפגנים של כוח‪ ",‬קרא בקול באוזני אחיו‪ ,‬כשפנו לצעוד בפרוזדור ארוך‪" .‬חיות מאולפות‪,‬‬
‫שרירנים‪ ,‬להטוטנים‪ ,‬מופעי קרקס וזמרים קומיים‪".‬‬
‫גדעון מלמל חרישית‪.‬‬
‫"יש אפילו נערות גומי‪ ",‬הוסיף גבריאל בעליצות‪" .‬מתברר שיש פה מישהי שיכולה להניח‬
‫את כף רגלה מעל –"‬
‫"בשם המלאך‪ ,‬המקום הזה לא יותר טוב ממופע רחוב‪ ",‬השיב לו גדעון‪" .‬גבריאל‪ ,‬אל‬
‫תסתכל על שום דבר‪ ,‬אלא אם כן אומר לך שזה בסדר‪".‬‬
‫גבריאל פלבל בעיניו‪ ,‬ואחיו אחז בחוזקה במרפקו ודחף אותו אל מה שנראה בבירור האולם‬
‫המרכזי – חדר עצום שתקרתו קושטה ברפרודוקציות של גדולי האומנים האיטלקים‪ ,‬כולל‬
‫הולדת ונוס של בוטיצ'לי‪ ,‬יצירה שנראתה כעת שחוקה ומוכתמת מעשן‪ .‬נברשות גז השתלשלו‬
‫מטה מכרכובי גבס מעוטרים בעלי זהב ומילאו את החדר באור צהבהב‪.‬‬
‫לאורך הקירות עמדו ספסלי קטיפה‪ ,‬ודמויות כהות הצטופפו עליהם – גברים מכובדים‬
‫למראה‪ ,‬מוקפים גברות ששמלותיהן ססגוניות מדי וקולות צחוקן רמים מדי‪ .‬צלילי מוזיקה‬
‫עלו מהבמה שבקדמת האולם‪ .‬הקונסול התקדם לעברה בחיוך‪ .‬אישה בפראק ובמגבעת גבוהה‬
‫פסעה על הבמה מצד לצד ושרה שיר בשם "שובב‪ ,‬אבל נחמד"‪ .‬היא נפנתה לעברם‪ ,‬ועיניה‬
‫הבזיקו בירוק לאורה של נברשת הגז‪.‬‬
‫אישה זאב‪ ,‬חשב גבריאל‪.‬‬
‫"חכו לי פה‪ ",‬אמר הקונסול ונעלם בתוך הקהל‪.‬‬
‫"נהדר‪ ",‬מלמל גדעון והצמיד אליו את גבריאל כשאישה בשמלת סאטן הדוקה במיוחד חלפה‬
‫על פניהם‪ .‬היה לה ריח של ג'ין וגם של משהו אחר‪ ,‬אפל ומתקתק יותר‪ ,‬כמעט כמו ניחוח‬
‫הסוכר השרוף של ג'יימס קרסטֵיירז‪.‬‬
‫"מי היה מאמין שהקונסול טיפוס הולל שכזה?" אמר גבריאל‪" .‬הוא לא היה יכול לחכות עד‬
 ‫שייקח אותנו לעיר השתקנים?"‬
‫"אנחנו לא הולכים לעיר השתקנים‪ ".‬גדעון חשק את שפתיו‪.‬‬
‫"לא?"‬
‫"אל תהיה אידיוט‪ ,‬גבריאל‪ .‬בוודאי שלא‪ .‬הוא רוצה מאיתנו משהו‪ .‬אני עדיין לא יודע מה‪.‬‬
‫הוא הביא אותנו לכאן כדי לערער אותנו – והוא לא היה עושה זאת‪ ,‬אלמלא היה משוכנע‬
‫שיש לו מידע כלשהו שימנע מאיתנו לספר לשרלוט ולכל האחרים היכן היינו‪".‬‬
‫"אולי הוא באמת נהג לבוא לכאן עם אבא‪".‬‬
‫"אולי‪ ,‬אבל לא בגלל זה אנחנו פה‪ ",‬ענה לו גדעון נחרצות‪ .‬הוא הידק את אחיזתו בזרועו‬
‫של אחיו כשהקונסול שב והופיע‪ ,‬ובידו בקבוק קטן של מה שנראה כמו סודה‪ ,‬אלא שגבריאל‬
‫חשד שהמים נמהלו במשקה חריף בשווי שתי פרוטות‪ ,‬אם לא יותר מזה‪.‬‬
‫"ומה איתנו?" שאל גבריאל ונענה במבט קשוח מצד אחיו ובחיוך חמוץ מצדו של הקונסול‪.‬‬
‫גבריאל חשב על כך שאין לו מושג אם לקונסול עצמו יש משפחה או ילדים‪ .‬מבחינתו‪ ,‬הוא‬
‫היה רק הקונסול‪" .‬יש לכם מושג בכלל איזו סכנה מרחפת מעל לראשיכם?" שאל האיש‪.‬‬
‫"סכנה? מפני מי‪ ,‬משרלוט?" גדעון הביט בו כממאן להאמין‪.‬‬
‫"לא משרלוט‪ ".‬הקונסול החזיר את מבטו אליהם‪" .‬אביכם לא סתם הפר חוק; הוא חילל‬
‫אותו‪ .‬הוא לא סתם יצר קשרים עם שדים; הוא שכב עמם‪ .‬אתם בני משפחת לייטווּד – אתם‬
‫כל שנותר מהשבט‪ .‬אין לכם דודנים‪ ,‬גם לא דודים ודודות‪ .‬יכולתי לגרוע את שם המשפחה‬
‫שלכם מרשומות הנפילים ולהשליך לרחוב אתכם ואת אחותכם‪ ,‬שתגוועו ברעב או תקבצו‬
‫נדבות בקרב הסתמיים‪ ,‬והייתי עושה זאת באישורם המלא של חברי המסדר ושל המועצה‪.‬‬
‫ומי אתם חושבים יעמוד לצדכם? מי יצא להגנתכם?"‬
‫גדעון החוויר‪ ,‬ומפרקי אצבעותיו‪ ,‬שלפתו את זרועו של גבריאל‪ ,‬הלבינו אף הם‪" .‬זה לא‬
‫הוגן‪ ",‬אמר‪" .‬לא ידענו דבר‪ .‬אחי סמך על אבי‪ .‬הוא לא אחראי למעשיו –"‬
‫"סמך עליו? הוא שהנחית את מכת המוות‪ ,‬לא?" שאל הקונסול‪" .‬נכון‪ ,‬כולכם תרמתם‪ ,‬אבל‬
‫הוא הנחית את המהלומה הניצחת שחיסלה את אביכם – וזה מעיד על כך שהוא ידע בדיוק‬
‫מיהו ומהו אביכם‪".‬‬
‫גבריאל שם לב שגדעון מביט בו בדאגה‪ .‬האוויר באָרגֶ'נט רוּמז היה חם ודחוס והקשה עליו‬
‫לנשום‪ .‬האישה שעל הבמה שרה כעת שיר בשם "הסבר פניך לגברת"‪ ,‬ותוך כדי כך צעדה‬
‫אנה ואנה על הבמה‪ ,‬הלמה שוב ושוב בלוחות העץ בקצה מקל ההליכה שלה והרעידה את‬
‫הרצפה כולה‪.‬‬
‫"אבות אכלו בוסר‪ ,‬ילדים‪ .‬אם רק ארצה בכך‪ ,‬אתם תיענשו על חטאיו של אביכם‪ .‬מה‬
‫תעשה‪ ,‬גדעון‪ ,‬כשהרונות של אחיך ושל טטיאנה יוסרו? האם תעמוד מנגד ותצפה במתרחש?"‬
‫ידו הימנית של גבריאל רעדה; לרגע חשש שהייתה מתרוממת מאליה ולופתת את גרונו של‬
‫הקונסול‪ ,‬אלמלא עצר אותה גדעון כשאחז במפרק ידו‪" .‬מה אתה רוצה מאיתנו?" שאל גדעון‬
‫בקול מדוד‪" .‬לא הבאת אותנו לכאן רק כדי לאיים עלינו‪ ,‬אלא אם כן אתה רוצה משהו‬
‫בתמורה‪ .‬ואם זה משהו שיכולת לבקש מאיתנו ללא קושי או על פי חוק‪ ,‬היית עושה זאת‬
‫בעיר השתקנים‪".‬‬
‫"ילד נבון‪ ",‬אמר הקונסול‪" .‬אכן‪ ,‬אני רוצה שתעשו משהו למעני‪ .‬ואם תעשו זאת‪ ,‬אדאג‬
‫לכך שגם אם בית לייטווּד יולאם‪ ,‬תשמרו לעצמכם את כבודכם ואת שמכם‪ ,‬את אדמותיכם‬
‫באידריס ואת מעמדכם כציידי צללים‪".‬‬
‫"מה אתה רוצה שנעשה?"‬
‫"אני רוצה שתעקבו אחרי שרלוט‪ .‬וליתר דיוק‪ ,‬אחרי התכתובות שלה‪ .‬דווחו לי אילו‬
‫מכתבים היא מקבלת או שולחת‪ ,‬במיוחד מאידריס ואליה‪".‬‬
‫"אתה רוצה שנרגל אחריה‪ ".‬קולו של גדעון היה קר‪.‬‬
‫"אני לא זקוק להפתעות נוספות כמו מה שקרה עם אביכם‪ ",‬אמר הקונסול‪" .‬היה אסור לה‬
‫לשמור בסוד את עניין המחלה שלו‪".‬‬
‫"לא הייתה לה בררה‪ ",‬אמר גדעון‪" .‬זה היה אחד התנאים בהסכם ביניהם –"‬
‫שפתיו של הקונסול התהדקו‪" .‬לשרלוט בראנוול אין זכות לדון בהסכמים מסוג זה מבלי‬
‫להתייעץ איתי‪ .‬אני הממונה עליה‪ .‬אסור לה בתכלית האיסור לעקוף את סמכותי בצורה שכזו‪.‬‬
‫היא וכל החבורה במכון מתנהגים כאילו הם מנהלים מדינה עצמאית עם חוקים משלה‪ .‬תראו‬
‫מה קרה עם ג׳סמין לאבלייס‪ .‬היא בגדה בכולנו‪ ,‬וכמעט המיטה עלינו חורבן‪ .‬ג'יימס קרסטֵיירז‬
‫מכור לסמים וגוסס‪ .‬הנערה ההיא‪ ,‬גריי‪ ,‬היא מוחלפית או מכשפה‪ ,‬ומקומה לא במכון חרף‬
‫אירוסיה המגוחכים לקרסטֵיירז‪ .‬ואשר לוויל הרונדייל – ויל הרונדייל הוא שקרן וחוצפן‬
‫ופרחח מפונק‪ ,‬ולא יצא ממנו כלום מלבד פושע‪ ,‬אם יגיע לבגרות מלאה בכלל‪ ".‬הקונסול‬
‫השתתק והתנשם בכבדות‪" .‬שרלוט אמנם מנהלת את המקום כאילו הייתה זו האחוזה הפרטית‬
‫שלה‪ ,‬אבל לא כך הדבר‪ .‬זהו מכון‪ ,‬והוא נתון למרותו של הקונסול‪ .‬בדיוק כמוכם‪".‬‬
‫"שרלוט לא עשתה דבר שמצדיק בגידה שכזו מצדי‪ ",‬אמר לו גדעון‪.‬‬
‫הקונסול נופף לעומתו באצבעו‪" .‬בדיוק על זה אני מדבר‪ .‬נאמנותך אינה נתונה לה; אסור‬
‫שכך יהיה‪ .‬היא נתונה לי‪ .‬היא חייבת להיות נתונה רק לי‪ .‬אתה מבין אותי?"‬
‫"ואם אסרב?"‬
‫"תאבד את הכול‪ .‬את הבית והאדמות‪ ,‬את שם המשפחה והייחוס‪ ,‬את התכלית שלך‪".‬‬
‫"אנחנו מסכימים‪ ",‬אמר גבריאל‪ ,‬עוד לפני שגדעון הספיק להגיב‪" .‬נפקח עליה עין‬
‫בשבילך‪".‬‬
‫"גבריאל –" פתח גדעון ואמר‪.‬‬
‫גבריאל נפנה אל אחיו‪" .‬לא‪ ",‬אמר‪" .‬זה יותר מדי‪ .‬אתה לא רוצה להיות שקרן‪ ,‬אני מבין את‬
‫זה‪ .‬אך הנאמנות שלנו נתונה בראש ובראשונה למשפחתנו‪ .‬בני משפחת בלקתורן ישליכו את‬
‫טטי אל הרחוב‪ ,‬והיא לא תחזיק שם מעמד אפילו רגע אחד‪ ,‬היא והתינוק שלה –"‬
 ‫גדעון החוויר‪" .‬טטיאנה הרה?"‬
‫למרות הנסיבות המחליאות‪ ,‬גבריאל קרן משביעות רצון על שנפל בחלקו לדעת דבר־מה‬
‫שאחיו לא יודע‪" .‬כן‪ ",‬ענה‪" .‬וגם אתה היית יודע את זה‪ ,‬אילו עדיין היית חלק מהמשפחה‪".‬‬
‫גדעון הציץ סביבו כאילו חיפש פרצוף מוכר‪ ,‬ואז החזיר את מבטו באין אונים אל אחיו ואל‬
‫הקונסול‪" .‬אני‪"...‬‬
‫הקונסול וייילנד חייך חיוך קר אל גבריאל‪ ,‬ולאחר מכן אל אחיו‪" .‬האם הגענו להסכמה‪,‬‬
‫רבותיי?"‬
‫כעבור רגע ארוך של היסוס הנהן גדעון‪" .‬אנחנו מסכימים‪".‬‬
‫גדעון ידע שלא במהרה תישכח מלבו הבעת פניו של הקונסול באותו הרגע‪ .‬הוא ראה בפניו‬
‫שביעות רצון‪ ,‬אך לא הפתעה‪ .‬ניכר בו שלא ציפה מהאחים לייטווּד לשום תגובה אחרת‪,‬‬
‫בוודאי לא טובה יותר‪.‬‬

‫"לחמניות מתוקות?" שאלה טסה בתדהמה‪.‬‬

‫פיה של סופי התעקל בחיוך‪ .‬היא כרעה על ברכיה לפני הסבכה עם סמרטוט ביד ודלי של מי‬
‫סבון‪" .‬נראה לי שלא סגרתי את הפה שעה שלמה מרוב הפתעה‪ ",‬אישרה הצעירה‪" .‬עשרות‬
‫לחמניות מתוקות‪ .‬מתחת למיטה שלו‪ .‬קשות כמו סלעים‪".‬‬
‫"שככה יהיה לי טוב‪ ",‬אמרה טסה‪ ,‬שהחליקה עד לקצה המיטה ונשענה לאחור על מרפקיה‪.‬‬
‫בכל פעם שסופי נכנסה לנקות את חדרה‪ ,‬נאלצה טסה להחניק את הדחף לחוש לעזרתה‬
‫ולסייע לה עם קופסת חומרי הבערה או עם איבוק הרהיטים‪ .‬היא ניסתה לעשות זאת בכמה‬
‫הזדמנויות‪ ,‬אך ויתרה לבסוף‪ ,‬אחרי שסופי דחתה אותה בפעם הרביעית בעדינות אבל‬
‫בתקיפות‪.‬‬
‫"וכעסת עליו?" שאלה טסה‪.‬‬
‫"בוודאי שכעסתי! כאילו לא די בכך שהוא יצר לי עבודה נוספת‪ ,‬כשאילץ אותי לסחוב‬
‫לחמניות מתוקות במעלה המדרגות ובמורדן‪ ,‬הוא גם החביא אותן – ואני לא אופתע אם בסוף‬
‫הסתיו תהיה לנו מכת עכברים‪".‬‬
‫טסה הנהנה‪ ,‬וכמו אישרה בכובד ראש את הפוטנציאל לבעיית מכרסמים חמורה‪" .‬אבל זה‬
‫לא מחמיא לך ולו במעט‪ ,‬עצם העובדה שהוא יצא מגדרו רק כדי לראות אותך?"‬
‫סופי הזדקפה‪" .‬זה לא מחמיא‪ .‬הוא לא חושב בהיגיון‪ .‬הוא צייד צללים‪ ,‬ואני סתמית‪ .‬לא‬
‫אוכל לצפות ממנו לדבר‪ .‬לכל היותר הוא עשוי להציע לי להיות לו לפילגש‪ ,‬כשיישא לאישה‬
‫ציידת צללים‪".‬‬
‫גרונה של טסה נשנק‪ ,‬והיא נזכרה בשיחה עם ויל על הגג‪ ,‬כשהציע לה הצעה מסוג זה‬
‫בדיוק‪ ,‬חיים של קלון ובושה; כמה קטנה הרגישה אז‪ ,‬חסרת כל ערך‪ .‬זה היה שקר‪ ,‬ועם זאת‬
‫הזיכרון עדיין הכאיב לה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה סופי והשפילה את מבטה אל ידיה האדומות‪ ,‬המחוספסות מעבודה קשה‪.‬‬
‫"מוטב שלא אחשוב על זה אף פעם‪ ,‬זה רק ימנע מפח נפש‪".‬‬
‫"אני חושבת שהאחים לייטווּד טובים יותר‪ ",‬אמרה לה טסה‪.‬‬
‫סופי הסיטה את שערה מפניה‪ ,‬ואצבעותיה רפרפו קלות על הצלקת שחצתה את לחייה‪.‬‬
‫"לפעמים אני חושבת שאין גברים טובים יותר‪".‬‬

‫גדעון וגבריאל לא הוציאו הגה בזמן שהכרכרה שלהם קרקשה ברחובות הווסט אנד בחזרה‬
‫אל המכון‪ .‬גשם כבד ירד כעת וניתך על הכרכרה ברעש מחריש אוזניים‪ ,‬כך שגבריאל תהה‬
‫אם מישהו היה מצליח לשמוע אותו אילו פצה את פיו‪.‬‬
‫גדעון בחן ארוכות את נעליו‪ ,‬ולא נשא את מבטו כשנסעו בחזרה אל המכון‪ .‬כשהבניין הופיע‬
‫לנגד עיניהם‪ ,‬הושיט הקונסול את ידו מעל גבריאל ופתח את הדלת כדי שיוכלו לצאת‪.‬‬
‫"אני סומך עליכם‪ ,‬ילדים‪ ",‬אמר‪" .‬תדאגו שגם שרלוט תסמוך עליכם‪ .‬ואל תספרו לאיש על‬
‫השיחה בינינו‪ .‬ככל שזה נוגע לנו‪ ,‬העברתם את אחר הצהריים בחברת האחים‪".‬‬
‫גדעון ירד מהכרכרה ללא מילה נוספת‪ ,‬וגבריאל מיהר אחריו‪ .‬הכרכרה הסתובבה במקומה‬
‫ונעלמה בקול קרקוש אל תוך הערב הלונדוני האפור‪ .‬השמים היו שחורים־צהובים‪ ,‬טיפות‬
‫הגשם היו כבדות כמו כדורי עופרת‪ ,‬והערפל היה כה סמיך‪ ,‬עד שגבריאל בקושי הצליח‬
‫לראות את שערי המכון כשאלה נסגרו מאחורי הכרכרה‪ .‬הוא גם לא ראה את ידיו של אחיו‬
‫כשאלה נורו קדימה‪ ,‬אחזו בצווארון מקטורנו וגררו אותו הצדה אל פינת הבניין‪.‬‬
‫הוא מעד וכמעט נפל כשגדעון דחף אותו אל קיר האבן של הכנסייה הישנה‪ .‬הם היו קרובים‬
‫אל האורווה ומוסתרים למחצה מאחורי צלע דואה‪ ,‬אך לא מוגנים מהגשם‪ .‬טיפות קרות ניתכו‬
‫על ראשו של גבריאל ועל צווארו‪ ,‬והחליקו לתוך חולצתו‪" .‬גדעון –" הוא ניסה למחות‬
‫והחליק על אבני הריצוף הבוציות‪.‬‬
‫"שקט‪ ".‬עיניו של גדעון היו ענקיות ואפורות באור הקלוש‪ ,‬ובקושי ניכר בהן גוון ירקרק‪.‬‬
‫"אתה צודק‪ ".‬גבריאל הנמיך את קולו‪" .‬אנחנו חייבים לתאם את סיפור הכיסוי שלנו‪.‬‬
‫כשישאלו אותנו מה עשינו כל אחר הצהריים‪ ,‬עלינו לוודא שהתשובות שלנו זהות לחלוטין‪,‬‬
‫אחרת לא יאמינו לנו –"‬
‫"אמרתי שקט‪ ".‬גדעון הצמיד את כתפיו של אחיו אל קיר המכון בעוצמה שכזו‪ ,‬שגבריאל‬
‫פלט אנקת כאב‪" .‬אנחנו לא נספר לשרלוט על השיחה שלנו עם הקונסול‪ ,‬אבל גם לא נרגל‬
‫אחריה‪ .‬גבריאל‪ ,‬אתה אחי‪ ,‬ואני אוהב אותך‪ .‬אעשה הכול כדי להגן עליך‪ .‬אבל לא אמכור את‬
‫נשמתך‪ ,‬וגם לא את שלי‪".‬‬
‫גבריאל הביט באחיו‪ .‬שערו של גדעון נספג גשם‪ ,‬שטפטף לתוך צווארון מעילו‪" .‬אנחנו‬
‫עלולים למות ברחוב אם נסרב למלא אחר רצונו של הקונסול‪".‬‬
‫"אני לא מוכן לשקר לשרלוט‪ ",‬אמר גדעון‪.‬‬
 ‫"גדעון –"‬
‫"ראית את המבט בפניו של הקונסול?" קטע אותו אחיו‪" .‬כשהסכמנו לרגל אחרי שרלוט‬
‫ולבגוד בנדיבות לבה? הוא לא הופתע כלל‪ .‬לא היה ספק בלבו מה תהיה תשובתנו‪ .‬הוא מצפה‬
‫ממשפחת לייטווּד אך ורק לבוגדנות‪ .‬זו המורשת שלנו‪ ".‬ידיו התהדקו על זרועותיו של‬
‫גבריאל‪" .‬החיים הם הרבה יותר מהישרדות‪ ",‬אמר‪" .‬יש לנו כבוד‪ ,‬אנחנו נפילים‪ .‬אם הוא‬
‫יגזול מאיתנו גם את זה‪ ,‬באמת נישאר בלי כלום‪".‬‬
‫"למה?" שאל גבריאל‪" .‬למה אתה משוכנע כל כך שהצד של שרלוט הוא הצד הנכון?"‬
‫"כי הצד של אבינו לא היה הצד הנכון‪ ",‬השיב לו גדעון‪" .‬כי אני מכיר את שרלוט‪ .‬כי‬
‫התגוררתי עם האנשים האלה חודשים רבים‪ ,‬והם אנשים טובים‪ .‬כי שרלוט בראנוול תמיד‬
‫הייתה טובה אליי מאין כמותה‪ .‬וסופי אוהבת אותה‪".‬‬
‫"ואתה אוהב את סופי‪".‬‬
‫גדעון חשק שפתיים‪.‬‬
‫"היא סתמית‪ ,‬ומשרתת‪ ",‬אמר לו גבריאל‪" .‬אינני יודע מה אתה מצפה להשיג‪ ,‬גדעון‪".‬‬
‫"כלום‪ ",‬השיב לו אחיו בגסות‪" .‬אני לא מצפה להשיג דבר‪ .‬אך עצם העובדה שאתה חושב‬
‫כך מוכיחה שאבא חינך אותנו להאמין כי עלינו לעשות את הדבר הנכון רק אם מצפה לנו‬
‫תמורה‪ .‬אין לי כוונה לבגוד בהבטחה שלי לשרלוט; זהו המצב לאשורו‪ ,‬גבריאל‪ .‬אם אינך‬
‫מוכן לקחת חלק בזה‪ ,‬אשלח אותך להתגורר עם טטיאנה ובני משפחת בלקתורן‪ .‬אני משוכנע‬
‫שהם יקדמו את פניך בברכה‪ .‬אך אינני מוכן לשקר לשרלוט‪".‬‬
‫"בוודאי שכן‪ ",‬אמר גבריאל‪" .‬שנינו נשקר לשרלוט‪ .‬אבל שנינו נשקר גם לקונסול‪".‬‬
‫גדעון צמצם את עיניו‪ .‬טיפות של גשם טפטפו מריסיו‪" .‬למה כוונתך?"‬
‫"נעשה כמצוות הקונסול ונקרא את תכתובותיה של שרלוט‪ .‬ולאחר מכן נדווח לו‪ ,‬אבל‬
‫הדיווחים שלנו יהיו כוזבים‪".‬‬
‫"אם ממילא ניתן לו דיווחים כוזבים‪ ,‬לשם מה עלינו לקרוא את התכתובות שלה?"‬
‫"כדי לדעת מה לא לומר‪ ",‬השיב לו גבריאל‪ ,‬שטעם את הלחות בפיו‪ .‬טעמה היה מריר‬
‫ומלוכלך‪ ,‬כאילו צנחו הטיפות מגג המכון‪" .‬כדי שלא נאמר לו בטעות את האמת‪".‬‬
‫"אם נתגלה‪ ,‬ההשלכות עלולות להיות חמורות ביותר‪".‬‬
‫גבריאל ירק מי גשם‪" .‬אז תגיד לי אתה‪ .‬האם אתה מוכן להסתכן בהשלכות חמורות ביותר‬
‫למען דיירי המכון או לא? כי אני – אני עושה את זה למענך‪ ,‬וגם כי‪"...‬‬
‫"כי?"‬
‫"כי עשיתי טעות‪ .‬בנוגע לאבינו‪ .‬האמנתי בו‪ ,‬והיה אסור לי לעשות זאת‪ ".‬גבריאל נשם‬
‫נשימה עמוקה‪" .‬עשיתי טעות ואני רוצה לבטלה; אם עליי לשלם על כך מחיר‪ ,‬אני מוכן‬
‫לשלם אותו‪".‬‬
‫גדעון נעץ בו מבט במשך דקה ארוכה‪" .‬האם זו הייתה התוכנית שלך מלכתחילה?‬
 ‫כשהסכמת לדרישות הקונסול באָרגֶ'נט רוּמז‪ ,‬האם זו הייתה התוכנית שלך?"‬
‫גבריאל הסב את מבטו מאחיו אל החצר הרטובה מגשם‪ .‬בעיני רוחו ראה את שניהם‪,‬‬
‫צעירים בהרבה‪ ,‬עומדים במקום שבו התמזה נשקה לקצה האחוזה המשפחתית; הוא ראה את‬
‫גדעון מצביע על השבילים הבטוחים להליכה בקרקע הביצתית‪ .‬אחיו תמיד היה זה שהראה לו‬
‫את הדרך הנכונה‪ ,‬הבטוחה‪ .‬בעבר הם בטחו זה בזה בעיניים עצומות‪ ,‬והוא לא זכר מתי בדיוק‬
‫ניתק הקשר הזה ביניהם‪ ,‬אבל לבו הדואב התאווה אליו יותר מכפי שהתאבל על לכתו של‬
‫אביו‪.‬‬
‫"אילו אמרתי לך שכן‪ ",‬השיב לו במרירות‪" ,‬היית מאמין לי? כי זו האמת‪".‬‬
‫גדעון שמר על שתיקה ארוכה‪ .‬ופתאום גבריאל הועף קדימה‪ ,‬ופניו נמעכו לתוך הצמר‬
‫הרטוב של המעיל שלגופו של גדעון; אחיו חיבק אותו אליו בחום‪ ,‬לחש באוזנו‪" ,‬בסדר‪ ,‬אחי‬
‫הקטן‪ .‬הכול יהיה בסדר‪ ",‬ושניהם התנודדו יחדיו בגשם קדימה ואחורה‪.‬‬

‫לכבוד‪ :‬חברי המועצה‬

‫מאת‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫טוב מאוד‪ ,‬רבותיי‪ .‬אם כך‪ ,‬אבקש מכם להתאזר בסבלנות ולא לפעול בחיפזון‪ .‬אם אתם‬
‫זקוקים לראיות‪ ,‬אספק לכם אותן‪.‬‬
‫אכתוב לכם שוב בעניין זה בקרוב‪.‬‬
‫בשמו של רזיאל ובהגנה על כבודו‪,‬‬
‫הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬
7
 ‫האם יעז לקוות‬
‫‪If the past year were offered me again,‬‬
‫‪And choice of good and ill before me set‬‬
‫?‪Would I accept the pleasure with the pain‬‬
‫‪Or dare to wish that we had never met‬‬
‫– אוגוסטה‪ ,‬ליידי גרגורי‪,‬‬
‫“‪If the Past Year Were Offered Me Again‬״‬

‫לכבוד‪ :‬הקונסול ויילנד‬

‫מאת‪ :‬גבריאל וגדעון לייטווּד‬

‫אדון נכבד‪,‬‬

‫אנו מודים לך מקרב לב על שהפקדת בידינו את המשימה לעקוב אחר התנהלותה של גברת‬
‫בראנוול‪ .‬נשים‪ ,‬כידוע לך‪ ,‬זקוקות להשגחה מתמדת‪ ,‬פן יסטו מהדרך‪ .‬צר לנו להודיע לך שיש‬
‫בפינו בשורות קשות‪.‬‬
‫ניהול משק הבית הוא חובתה הראשונה במעלה של האישה‪ ,‬ואחת ממעלותיה החשובות של‬
‫האישה היא חסכנות‪ .‬אך נדמה שגברת בראנוול מכורה להוצאות מיותרות‪ ,‬ואינה מתעניינת‬
‫בדבר אלא בתצוגות זולות של הבל ורעות רוח‪.‬‬
‫אפשר שבנוכחותך היא מתלבשת בפשטות‪ ,‬אך למרבה הצער‪ ,‬עלינו לדווח כי בשעות הפנאי‬
‫שלה היא עוטה שמלות מהמשי המשובח ביותר‪ ,‬וגם תכשיטים מהיקרים ביותר שתוכל להעלות‬
‫על דעתך‪ .‬דרשת מאיתנו לעשות זאת‪ ,‬ואף שלא ששנו לחדור לפרטיותה של גברת‪ ,‬נאלצנו‬
‫למלא את רצונך‪ .‬יכולנו לדווח לך עד לפרטי פרטים על התכתובת שלה עם התופרת‪ ,‬אך אנחנו‬
‫חוששים שיהיה זה מוגזם‪ .‬די אם נאמר כי סכומי הכסף שהוציאה על כובעים משתווים להכנסתן‬
‫השנתית של אחוזה ענקית או של מדינה קטנה‪ .‬נפלא מבינתנו מדוע זקוקה אישה קטנה שכזו‬
‫לכובעים כה רבים‪ .‬קשה לנו להאמין שהיא מסתירה על גופה ראשים נוספים מעבר לזה שמונח‬
‫על צווארה‪.‬‬
‫כמו כן לא יאה לג'נטלמנים שכמונו להגיב על לבושה של הגברת‪ ,‬מעבר להשפעה המזיקה‬
‫שיש למלבושיה על ביצוע חובותינו‪ .‬היא מקמצת להחריד במילוי צורכי הבית ולוּ הבסיסיים‬
‫ביותר‪ .‬מדי לילה כולנו נאלצים להסתפק בארוחה של דייסה מבחילה‪ ,‬שעה שהיא מתיישבת ליד‬
‫השולחן עטויה אבני חן ומיני עדיים‪ .‬כפי שתוכל לדמיין לעצמך‪ ,‬אין זו תזונה היאה לציידי‬
‫צללים עזי נפש כמו שלך‪ .‬כולנו חלשים כל כך‪ ,‬עד שכמעט הובסנו ביום שלישי האחרון בידי‬
‫שֵ ד בהמות‪ ,‬וכידוע לך‪ ,‬היצורים הללו מורכבים בעיקר מחומר צמיגי‪ .‬בשיא כוחנו‪ ,‬ולאחר שאנו‬
‫ניזונים היטב‪ ,‬כל אחד מאיתנו הרי מסוגל למעוך תחת עקב מגפו תריסר שדי בהמות בעת ובעונה‬
‫אחת‪.‬‬
‫אנו תקווה שתוכל לסייע לנו בעניין זה ותבחן בשבע עיניים את הוצאותיה של גברת בראנוול‬
‫על כובעים – ועל שאר פריטי לבוש נשיים שאנו מהססים לנקוב כאן בשמם‪.‬‬
‫בברכה‪,‬‬
‫גדעון וגבריאל לייטווּד‬

‫"מה זה עדיים?" שאל גבריאל וצמצם את עיניו תוך כדי קריאת האיגרת שבכתיבתה‬
‫השתתף זה עתה‪ .‬למעשה‪ ,‬היה זה גדעון שהכתיב לו את הרוב; גבריאל רק הניע את הקולמוס‬
‫על הדף‪ .‬הוא החל לחשוד שמאחורי החזות החמוצה של אחיו מסתתר גאון קומי‪.‬‬
‫גדעון נופף בידו בביטול‪" .‬לא משנה‪ .‬חתום את המעטפה ובוא נמסור אותה לסיריל‪ ,‬כדי‬
‫שתצא עם הדואר של הבוקר‪".‬‬
‫חלפו ימים מספר מאז הקרב עם התולעת הענקית‪ ,‬וססילי שוב הייתה בחדר האימונים‪ .‬היא‬
‫תהתה שמא תיטיב לעשות אם תעביר את מיטתה ואת שאר הרהיטים בחדר אל החלל הזה‪,‬‬
‫שבו בילתה כך נדמה את רוב זמנה‪ .‬חדר השינה ששרלוט העמידה לרשותה היה חף כמעט‬
‫לחלוטין מקישוטים או מכל דבר אחר שעשוי להזכיר לה את ביתה‪ .‬היא לא הביאה עמה‬
‫כמעט שום חפצים אישיים מוויילס‪ ,‬שכן לא ציפתה לשהות בלונדון תקופה ארוכה‪.‬‬
‫לפחות כאן‪ ,‬בחדר הנשק‪ ,‬הרגישה בטוחה‪ .‬אולי משום שלא היה לה חדר כזה במקום שבו‬
‫נולדה וגדלה; היה זה מקום שיועד כל כולו לציידי צללים‪ .‬לא היה בו דבר שיצית בלבה‬
‫געגועים הביתה‪ .‬על הקירות נתלו עשרות כלי נשק‪ .‬השיעור הראשון שלה עם ויל‪ ,‬כשעדיין‬
‫רתח מזעם על עצם נוכחותה שם‪ ,‬כלל בעיקר שינון של שמות כלי הנשק ותפקידיהם‪ .‬להבי‬
‫קָטאנָה מיפן‪ ,‬חרבות לשתי ידיים‪ ,‬מיזֶריקוֹרדים דקיקי־להב‪ ,‬כוכבי השחר וכידונים‪ ,‬פגיונות‬
‫טורקיים מעוקלים‪ ,‬קשתות אופקיות וקלעים וצינורות זעירים שירו בנשיפה חצים מורעלים‪.‬‬
‫היא נזכרה איך ירק את המילים כאילו היו רעל‪.‬‬
‫תכעס ככל רצונך‪ ,‬אח גדול‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬אני אמנם מעמידה פנים שאני ציידת צללים‪ ,‬כדי‬
‫שלא תהיה לך בררה אלא להשאיר אותי פה‪ .‬אבל אני עוד אוכיח לך שהאנשים האלה אינם‬
‫המשפחה שלך‪ .‬אני אחזיר אותך הביתה‪.‬‬
‫היא הסירה חרב מהקיר ואיזנה אותה בזהירות בידיה‪ .‬ויל הסביר לה שהדרך הנכונה להחזיק‬
‫חרב לשתי ידיים היא מתחת לצלעות‪ ,‬כשהיא מופנית ישירות החוצה‪ .‬על כל אחת מהרגליים‬
‫יש להטיל משקל שווה‪ ,‬ואת החרב להניף מהכתפיים‪ ,‬לא מהזרועות‪ ,‬כדי להנחית את מכת‬
‫המוות במלוא העוצמה‪.‬‬
‫מכת המוות‪ .‬במשך שנים כה רבות היא כעסה על אחיה‪ ,‬שנטש את משפחתו כדי להצטרף‬
‫לציידי הצללים בלונדון‪ ,‬שנכנע למה שאמה כינתה חיים של רצח חסר הבחנה‪ ,‬של כלי נשק‬
‫ודם ומוות‪ .‬מה חסר לו בהרים הירוקים של ויילס? מה חסר למשפחתם? מדוע הוא הפנה את‬
‫גבו לים הכחול מכחול והעדיף את הריקנות שבחיים האלה?‬
‫והנה גם היא כאן‪ ,‬ובחרה לבלות את זמנה לבדה בחדר האימונים‪ ,‬כשלצדה רק אוסף דומם‬
‫של כלי נשק‪ .‬משקלה של החרב בידה היה מנחם‪ ,‬כמעט כאילו שימשה מחסום בינה‬
‫לרגשותיה‪.‬‬
‫היא ואחיה שוטטו לפני כמה לילות בכל רחבי העיר‪ ,‬ממאורת אופיום למועדון הימורים‪,‬‬
‫ומשם לכל מעוז של בני עפרית‪ ,‬אפופים בערפל של צבעים‪ ,‬של ריחות ושל אורות‪ .‬הוא לא‬
‫היה ידידותי במיוחד‪ ,‬אבל היא ידעה שזו הייתה מחווה מעצם העובדה שהניח לה להתלוות‬
‫אליו לשליחות כה רגישה‪.‬‬
‫היא נהנתה מחברתו באותו הלילה‪ .‬היה נדמה שאחיה חזר אליה‪ .‬אך ככל שהערב התארך‪,‬‬
‫ויל התכנס שוב בתוך עצמו‪ ,‬וכשחזרו למכון‪ ,‬ניכר בו שרצה להיות לבדו‪ ,‬והוא מיהר לדרכו‬
‫ונטש את ססילי‪ ,‬כך שלא נותר לה אלא לחזור לחדרה‪ ,‬לשכב ערה ולבהות בתקרה עד עלות‬
‫השחר‪.‬‬
‫כשתכננה להגיע לכאן‪ ,‬היא חשבה לעצמה משום־מה שהקשרים שלו אל המכון ואל יושביו‬
‫אינם חזקים כל כך‪ .‬הרי לא ייתכן שהחיבור שלו אל האנשים הללו חזק יותר מקשרי דם‪ .‬אך‬
‫ככל שהלילה התארך‪ ,‬כך ראתה את תקוותו ניצתת מחדש‪ ,‬ואז נמוגה והופכת למפח נפש בכל‬
‫מאורה ובכל מועדון‪ ,‬כשגילה שלא נותר יִין פֶ ן‪ ,‬ולבסוף היא הבינה – כן‪ ,‬נכון‪ ,‬כבר אמרו לה‬
‫את זה בעבר‪ ,‬היא כבר ידעה את כל זה‪ ,‬אבל ידע אינו בהכרח הבנה – רק אז היא הבינה‬
‫שהקשרים הכובלים אותו לכאן חזקים לא פחות מקשרי דם‪.‬‬
‫היא הייתה עייפה‪ ,‬ואף שאחזה בחרב בדיוק כפי שוויל לימד אותה – יד ימין מתחת לידית‪,‬‬
‫יד שמאל על הניצב – כלי הנשק החליק מידה‪ ,‬נטה קלות קדימה‪ ,‬וקצה הלהב ננעץ ברצפה‪.‬‬
‫"אוי‪ ",‬נשמע פתאום קול מפתח החדר‪" .‬אני חושש שלזה לא מגיע יותר משלוש‪ .‬אולי‬
‫ארבע‪ ,‬אילו חשתי צורך לתת לך נקודה נוספת על שהעזת להתאמן בחרבות כשאת לבושה‬
‫בשמלה‪".‬‬
‫ססילי‪ ,‬שאכן לא טרחה לעטות אצטלה‪ ,‬הפנתה את ראשה לאחור ונעצה מבט זועם בגבריאל‬
‫לייטווּד‪ ,‬שהופיע בפתח כמו צלו של השטן‪" .‬ואולי אני לא מתעניינת בדעתך כלל‪ ,‬אדוני‪".‬‬
‫"אולי‪ ".‬הוא פסע לתוך החדר‪" .‬המלאך עדי שאחיך מעולם לא התעניין בדעתי‪".‬‬
‫"לפחות בזה אנחנו דומים‪ ",‬ציינה ססילי ושחררה את החרב מהרצפה‪.‬‬
‫"אבל לא בשום דבר אחר‪ ".‬גבריאל נעמד מאחוריה‪ .‬שניהם השתקפו באחת המראות‬
‫שבחדר האימונים; גבריאל היה גבוה ממנה בראש ואף יותר‪ ,‬והיא ראתה בבירור את פניו‬
‫מעל לכתפה‪ .‬היו לו פנים משונות‪ ,‬חדות־עצמות‪ :‬נאות מזוויות מסוימות‪ ,‬ומרתקות מזוויות‬
‫אחרות‪ .‬בסנטרו התנוססה צלקת קטנה לבנה‪ ,‬כאילו שרט אותו להב דקיק‪" .‬את רוצה שאראה‬
‫לך איך להחזיק את החרב כמו שצריך?"‬
 ‫"אם אתה מתעקש‪".‬‬
‫הוא לא ענה‪ ,‬ורק הושיט את ידו סביבה והידק את אחיזתה בניצב‪" .‬לעולם אל תחזיקי את‬
‫החרב כשחוד הלהב מופנה כלפי מטה‪ ",‬אמר‪" .‬תחזיקי אותו ככה – כשהלהב מופנה כלפי חוץ‬
‫– כך שאם היריב יסתער לעברך‪ ,‬הוא ישפד את עצמו בלהב‪".‬‬
‫ססילי שינתה את אחיזתה על פי דבריו‪ .‬מוחה הסתחרר ממחשבות‪ .‬במשך תקופה כה ארוכה‬
‫חשבה שכל ציידי הצללים הם מפלצות‪ .‬לא יותר ממפלצות שחטפו את אחיה‪ ,‬והיא הגיבורה‬
‫שיצאה להרפתקה כדי להציל אותו‪ ,‬גם אם הוא עצמו אינו מבין שהוא זקוק להצלה‪ .‬זו הייתה‬
‫תחושה מוזרה והדרגתית‪ ,‬ההכרה בכך שהם אנושיים‪ .‬היא חשה בחום גופו של גבריאל‪,‬‬
‫בהבל נשימתו שהרעיד את שערה; אוי‪ ,‬זה היה משונה כל כך להיות מודעת לכל הדברים‬
‫הללו אצל מישהו אחר‪ :‬לחמימות שלו‪ ,‬לתחושה של עורו‪ ,‬לניחוח שלו –‬
‫"ראיתי איך נלחמת בבית משפחתי‪ ",‬מלמל גבריאל לייטווּד‪ .‬ידו המסוקסת הברישה את‬
‫אצבעותיה‪ ,‬וססילי החניקה את הרעד שחלף בגופה‪.‬‬
‫"זה היה נורא?" שאלה וניסתה לשמור על נימה מתגרה‪.‬‬
‫"זה היה מלא להט‪ .‬יש מי שנלחמים כי זו חובתם‪ ,‬ואחרים נלחמים כי הם אוהבים את זה‪.‬‬
‫ואת אוהבת את זה‪".‬‬
‫"אני לא –" מיהרה ססילי למחות‪ ,‬אבל דבריה נקטעו כשדלת חדר האימונים נפתחה בחבטה‬
‫רמה‪.‬‬
‫זה היה ויל‪ ,‬שמילא את הפתח בגופו הצנום אך רחב־הכתפיים‪ .‬עיניו הכחולות רשפו‪" .‬מה‬
‫זה צריך להיות?" שאל‪.‬‬
‫כך נסתם הגולל על השלום הקצר שהושג אמש‪" .‬אני רק מתאמנת‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬אמרת‬
‫לי שלא אשתפר אם לא אתאמן‪".‬‬
‫"לא את‪ .‬דיברתי אל גבריאל בן־תולעת‪ ".‬ויל שרבב את סנטרו אל הנער האחר‪" .‬אוי‪,‬‬
‫סליחה‪ .‬גבריאל לייטווּד‪".‬‬
‫גבריאל שחרר לאטו את אחיזתו סביב ססילי‪" .‬אני לא יודע מי הדריך את אחותך עד כה‪ ,‬אך‬
‫הוא הקנה לה הרגלים רעים‪ .‬בסך הכול ניסיתי לעזור‪".‬‬
‫"אני הרשיתי לו‪ ",‬אמרה ססילי‪ ,‬אף שלא היה לה מושג מדוע היא מגינה על גבריאל‪ ,‬מעבר‬
‫לעובדה שזה עשוי להרגיז את ויל‪.‬‬
‫וזה אכן הרגיז אותו‪ .‬עיניו הצטמצמו‪" .‬האם הוא טרח לספר לך שהוא מחפש דרכים‬
‫להתנקם בי זה שנים בעקבות מה שהוא מכנה עלבון כלפי אחותו? והאם יש דרך טובה יותר‬
‫לעשות זאת מאשר באמצעותך?"‬
‫ססילי הפנתה את ראשה לאחור ונעצה מבט בגבריאל‪ ,‬שעטה על פניו הבעה של רוגז מהול‬
‫בהתרסה‪" .‬זה נכון?"‬
‫הוא לא ענה לה‪ ,‬והפנה את דבריו אל ויל‪" .‬אם אנחנו רוצים לגור תחת קורת גג אחת‪,‬‬
 ‫הרונדייל‪ ,‬הגיע הזמן שנלמד להתייחס זה אל זה בכבוד‪ .‬אתה לא מסכים איתי?"‬
‫"כל עוד אני יכול לשבור לך את הזרוע כאילו כלום‪ ,‬אני מוכן להסכים לכל דבר‪ ".‬ויל‬
‫הושיט את ידו והסיר מהקיר חרב סיף דקיקה‪" .‬אז תעוף מפה‪ ,‬גבריאל‪ .‬ואל תתקרב אל‬
‫אחותי‪".‬‬
‫גבריאל העיף בו מבט חטוף של בוז ומיהר לעקוף את ויל ולצאת מהחדר‪" .‬אתה באמת‬
‫חושב שזה היה הכרחי‪ ,‬ויל?" תבעה ססילי לדעת‪ ,‬מיד לאחר שגבריאל סגר אחריו את הדלת‪.‬‬
‫"אני מכיר את גבריאל לייטווּד‪ ,‬ואת לא‪ .‬ולכן אני מציע לך שתניחי לי להפעיל את שיקול‬
‫הדעת הנדרש‪ .‬הוא רק רוצה להשתמש בך כדי לפגוע בי –"‬
‫"באמת‪ ,‬לא עולה על דעתך שום מניע אחר מלבד אתה עצמך?"‬
‫"אני מכיר אותו‪ ",‬חזר ויל ואמר‪" .‬והוא הוכיח תמיד שהוא שקרן ובוגד –"‬
‫"אנשים משתנים‪".‬‬
‫"לא עד כדי כך‪".‬‬
‫"אתה השתנית‪ ",‬אמרה ססילי ומיהרה לחצות את החדר ולהפיל את החרב על הספסל‬
‫בחבטה קולנית‪.‬‬
‫"גם את‪ ",‬אמר לה ויל והפתיע אותה‪ .‬היא נפנתה אליו‪.‬‬
‫"אני השתניתי? איך בדיוק השתניתי?"‬
‫"כשרק הגעת לכאן‪ ",‬אמר‪" ,‬לא הפסקת לדבר על כך שאת חייבת להחזיר אותי הביתה‪.‬‬
‫שנאת כל רגע מהאימונים‪ .‬העמדת פנים שלא‪ ,‬אבל זה היה ברור כשמש‪ .‬ופתאום הפסקת‬
‫לדרוש‪' ,‬ויל‪ ,‬אתה חייב לחזור איתי הביתה‪ ',‬והתחלת לבקש‪' ,‬ויל‪ ,‬תכתוב מכתב‪ '.‬ואז התחלת‬
‫ליהנות מהאימונים שלך‪ .‬גבריאל לייטווּד הוא טיפוס נאלח‪ ,‬אבל הוא צדק לפחות בדבר אחד‪:‬‬
‫את באמת נהנית להילחם בתולעת הענקית בבית משפחת לייטווּד‪ .‬דמם של ציידי הצללים הוא‬
‫כמו אבק שרפה בעורקייך‪ ,‬ססילי‪ .‬ומרגע שמציתים אותו‪ ,‬קשה מאוד לכבותו‪ .‬אם תישארי‬
‫כאן עוד זמן־מה‪ ,‬סביר להניח שתהפכי להיות כמוני – שקועה עמוק מכדי לעזוב‪".‬‬
‫ססילי צמצמה את עיניה אל אחיה‪ .‬צווארון חולצתו היה פתוח‪ ,‬ומשהו נצץ בשקע גרונו‬
‫אדום כשני‪" .‬אתה עונד תליון של אישה‪ ,‬ויל?"‬
‫ידו של ויל התרוממה בבהלה אל צווארו‪ ,‬אך עוד לפני שהספיק להגיב‪ ,‬נפתחה דלת חדר‬
‫האימונים וסופי עמדה בפתח‪ ,‬בארשת של דאגה על פניה המצולקות‪.‬‬
‫"אדון ויל‪ ,‬מיס הרונדייל‪ ",‬אמרה המשרתת‪" .‬חיפשתי אתכם‪ .‬שרלוט ביקשה שכולם‬
‫יתייצבו מיד בטרקלין; זה די דחוף‪".‬‬
‫ססילי הייתה ילדה בודדה‪ .‬היה קשה שלא להפוך למתבודדת‪ ,‬כשאחייך הגדולים מתים או‬
‫נעדרים‪ ,‬ואין בסביבה צעירים בני גילך שהורייך רואים בהם בני לוויה ראויים‪ .‬עוד משחר‬
‫ילדותה למדה לשעשע את עצמה בתצפיות על הסובבים אותה‪ ,‬ומעולם לא שיתפה אחרים‬
‫במידע‪ ,‬אלא שמרה אותו כדי לחקור את הנושא ולהגיע למסקנות בינה לבין עצמה‪.‬‬
‫הרגלים ישנים קשה לשנות‪ ,‬ואף שכבר לא הייתה בודדה‪ ,‬מאז שהגיעה למכון שמונה‬
‫שבועות קודם לכן‪ ,‬הפכה ססילי את יושביו למושאי המחקר שלה‪ .‬הם היו ציידי צללים‪,‬‬
‫ככלות הכול – בתחילה ראתה בהם אויבים‪ ,‬ולאחר מכן‪ ,‬ככל שגישתה כלפיהם השתנתה‪ ,‬הם‬
‫היו פשוט מרתקים בעיניה‪.‬‬
‫היא בחנה אותם גם עכשיו‪ ,‬כשנכנסה עם ויל אל הטרקלין‪ .‬בראש ובראשונה את שרלוט‪,‬‬
‫שישבה מאחורי מכתבתה‪ .‬ססילי לא הכירה את שרלוט זמן רב‪ ,‬ואף על פי כן ידעה ששרלוט‬
‫היא אחת מאותן נשים ששומרות על קור רוח גם כשהן נתונות בלחץ רב‪ .‬האישה הייתה‬
‫קטנטנה אך חזקה בדומה לאמה של ססילי‪ ,‬אם כי לא הייתה לה נטייה למלמל בוולשית‪.‬‬
‫הבא בתור היה הנרי‪ .‬הא היה כנראה הראשון מבין כולם ששכנע את ססילי כי גם אם ציידי‬
‫הצללים שונים מאחרים‪ ,‬אין בכך כדי להעיד שהם יצורים זרים ומסוכנים‪ .‬לא היה שום דבר‬
‫מאיים בהנרי‪ ,‬שנשען על המכתבה של שרלוט כשכולו גרום וזוויתי וארך־רגליים‪.‬‬
‫היא הסבה את מבטה אל גדעון לייטווּד‪ ,‬שהיה נמוך ומוצק יותר מאחיו – גדעון‪ ,‬שנהג‬
‫לעקוב אחר סופי בכל רחבי המכון בעיניו הירוקות־אפורות כמו כלבלב חדור תקווה‪ .‬היא‬
‫תהתה אם גם שאר דיירי המכון הבחינו בחיבתו היתרה למשרתת שלהם‪ ,‬ומה חשבה על כך‬
‫סופי עצמה‪.‬‬
‫ובל נשכח את גבריאל‪ ,‬כמובן‪ .‬מחשבותיה של ססילי עליו היו מבולבלות ונסערות‪ .‬עיניו‬
‫ברקו‪ ,‬וגופו היה מתוח כמו קפיץ כשנשען על הכורסה שבה ישב אחיו‪ .‬על ספת הקטיפה‬
‫הכהה שניצבה מול האחים לייטווּד ישב ג'ם‪ ,‬ולצדו טסה‪ .‬הוא נשא את מבטו כשהדלת נפתחה‪,‬‬
‫וכמו תמיד‪ ,‬היה נדמה שעיניו נצצו יותר מהרגיל כשראה את ויל‪ .‬זו הייתה תכונה שאפיינה‬
‫את שניהם‪ ,‬וססילי תהתה אם כך מרגישים כל הפּראבָּ טאי‪ ,‬או שהם מקרה מיוחד‪ .‬על כל‬
‫פנים‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬זה בוודאי מפחיד לקשור כך את חייך בחייו של אחר‪ ,‬במיוחד כשמדובר‬
‫ביצור שברירי כמו ג'ם‪.‬‬
‫היא התבוננה בהם‪ ,‬כשטסה הניחה את ידה על ידו של ג'ם ולחשה באוזנו משהו שהעלה‬
‫חיוך על פניו‪ .‬טסה העיפה מבט חטוף בוויל‪ ,‬אבל הוא רק חצה את החדר ופנה להישען‬
‫כהרגלו על מדף האח‪ .‬ססילי התקשתה להחליט אם עשה זאת משום שתמיד היה לו קר‪ ,‬או‬
‫שמא חשב שהוא נאה במיוחד כשהוא עומד כך לפני הלהבות המתפצחות‪.‬‬
‫את ודאי מתביישת באחיך – ברגשותיו האסורים כלפי ארוסתו של הפּראבָּטאי שלו‪ ,‬אמר לה‬
‫ויל‪ .‬אילו היה זה כל אדם אחר‪ ,‬היא הייתה אומרת לו שאין טעם לשמור סודות‪ .‬כי האמת‬
‫תצא לאור‪ ,‬בסופו של דבר‪ .‬אך במקרה של ויל היא לא הייתה משוכנעת בכך‪ .‬שהרי היה לו‬
‫ניסיון של שנים בהסתרת סודות ובהעמדת פנים‪ .‬הוא היה שחקן מיומן‪ .‬אלמלא הייתה אחותו‪,‬‬
‫אלמלא ראתה את פניו באותם רגעים שג'ם לא הביט בו‪ ,‬גם היא לעולם לא הייתה מנחשת‪.‬‬
‫והייתה גם המציאות הנוראה‪ ,‬כמובן‪ ,‬שהוא לא יצטרך להסתיר זאת לעד‪ .‬שיצטרך להסתיר‬
‫זאת רק כל עוד ג'ם חי‪ .‬אלמלא היה ג'יימס קרסטֵיירז כולו נועם וכוונות טובות‪ ,‬חשבה‬
‫לעצמה ססילי‪ ,‬אולי הייתה שונאת אותו למען אחיה‪ .‬כי אם לא די בכך שהוא עומד להתחתן‬
‫עם אהובת לבו של ויל‪ ,‬היא חששה שוויל לעולם לא יתאושש לאחר שהוא ימות‪ .‬אבל אי‬
‫אפשר להאשים אדם על שהוא עומד למות‪ .‬אולי אפשר להאשים אדם על שהוא החליט‬
‫לעזוב‪ ,‬כפי שאחיה עשה כשעזב אותה ואת הוריה‪ ,‬אך לא על כך שהוא עומד למות‪ ,‬שהרי‬
‫השליטה במוות היא מחוץ להישג ידו של כל בן תמותה‪.‬‬
‫"אני שמחה שכולם כאן‪ ",‬אמרה שרלוט בקול מתוח‪ ,‬וססילי ניעורה באחת משרעפיה‪.‬‬
‫שרלוט הביטה בכובד ראש בטס הכסף הממורק שנח על שולחנה‪ ,‬ועליו מכתב פתוח וצרור‬
‫קטן עטוף בנייר שעווה‪" .‬קיבלתי מכתב מטריד ביותר‪ .‬מהמגיסטר‪".‬‬
‫"ממורטמן?" טסה רכנה קדימה‪ ,‬והמלאך המכני שענדה תמיד לצווארה יצא לחופשי‬
‫מצווארון שמלתה ונצץ לאורה של האש באח המבוערת‪" .‬הוא כתב לך?"‬
‫"לא כדי לשאול מה שלומך‪ ,‬אני מניח‪ ",‬אמר ויל‪" .‬מה הוא רוצה?"‬
‫שרלוט נשמה נשימה עמוקה‪" .‬אני אקריא לכם את המכתב‪".‬‬

‫גברת בראנוול היקרה‪,‬‬

‫סלחי לי על שאני מטריד אותך בשעת צרה שכזו עבור משק הבית שלך כולו‪ .‬הצטערתי מאוד‬
‫לשמוע על מצבו הקשה של מר קרסטֵ יירז‪ ,‬אך עליי להודות שזה לא הפתיע אותי‪.‬‬
‫את בוודאי יודעת שאני הבעלים המאושר – ואולי אף הבלעדי – של כמות רבה מאוד‬
‫מהתרופה הדרושה למר קרסטֵ יירז לשם רווחתו‪ .‬וכך נוצר מצב מעניין מאוד‪ ,‬שאני להוט לפתור‬
‫לשביעות הרצון של שנינו‪ .‬אשמח מאוד לבצע עסקת חליפין‪ :‬אם את תעבירי לרשותי את מיס‬
‫גריי‪ ,‬אני אפקיד בידייך כמות גדולה מהי ִין פֶן שברשותי‪.‬‬
‫אני שולח לך צרור קטן כמחווה של רצון טוב‪ .‬אנא כתבי לי ועדכני אותי באשר להחלטתך‪.‬‬
‫חזרי ברצף הנכון על המספרים המודפסים בתחתית מכתב זה באוזני האוטומטון שלי‪ ,‬והוא ידע‬
‫למסור לי את תשובתך‪.‬‬
‫בכבוד רב‪,‬‬
‫אלכס מורטמן‬

‫"זה הכול‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬קיפלה את המכתב לשניים והניחה אותו בחזרה על הטס‪.‬‬
‫"מצורפות גם הנחיות לזימון האוטומטון לשם מסירת תשובתנו‪ ,‬וכמובן ישנו גם צירוף‬
‫המספרים שהוא ציין במכתבו‪ ,‬אך פרט לכך אין שום רמז למקום הימצאו‪".‬‬
‫בחדר השתררה דממה הלומה‪ .‬ססילי‪ ,‬שהתיישבה בכורסה פרחונית קטנה‪ ,‬הציצה בוויל‬
‫וראתה אותו מסב את ראשו בזריזות‪ ,‬כאילו כדי להסתיר את ארשת פניו‪ .‬ג'ם החוויר‪ ,‬ופניו‬
‫עטו גוון של אפר ישן‪ ,‬ואילו טסה – טסה ישבה ללא ניע‪ ,‬והאור שהאח המבוערת הפיצה רדף‬
‫אחר הצלליות שעל פניה‪.‬‬
‫"מורטמן רוצה אותי‪ ",‬אמרה טסה לבסוף וקטעה את הדממה‪" .‬בתמורה ליִין פֶ ן של ג'ם‪".‬‬
‫"זה מגוחך‪ ",‬אמר ג'ם‪" .‬לא יעלה על הדעת‪ .‬יש למסור את המכתב לידי המסדר‪ ,‬אולי הם‬
‫יצליחו לחלץ מתוכו רמז כלשהו באשר למקומו‪ ,‬אבל זה הכול‪".‬‬
‫"הם לא יצליחו לחלץ שום רמז באשר למקומו‪ ",‬השיב לו ויל חרישית‪" .‬המגיסטר הוכיח‬
‫שוב ושוב שהוא פיקח מכדי להיתפס‪".‬‬
‫"זו לא פיקחות‪ ",‬הגיב ג'ם‪" .‬זו סחיטה מהסוג הנלוז ביותר –"‬
‫"אני מסכים איתך‪ ",‬אמר ויל‪" .‬אני ממליץ לראות בצרור שקיבלנו ברכה‪ ,‬לפחות יש לנו‬
‫קומץ יִין פֶ ן שיעמיד אותך על הרגליים‪ ,‬ופשוט להתעלם מכל השאר‪".‬‬
‫"מורטמן כיוון את המכתב אליי‪ ",‬אמרה טסה וקטעה את הדיון ביניהם‪" .‬ההחלטה צריכה‬
‫להיות שלי‪ ".‬היא נפנתה אל שרלוט‪" .‬אני מוכנה ללכת‪".‬‬
‫בחדר שוב השתררה דממת מוות‪ .‬שרלוט החווירה; ססילי הרגישה שידיה חלקלקות מזיעה‬
‫כשפכרה אותן בחיקה‪ .‬האחים לייטווּד הביטו זה בזה באי־נוחות מיואשת‪ .‬גבריאל נראה‬
‫כאילו היה מעדיף להיות בכל מקום אחר‪ .‬ססילי לא האשימה אותם‪ .‬המתח בין ויל לג'ם‬
‫ולטסה היה כמו חבית נפץ שרק גפרור דרוש כדי לפוצץ אותה ולהעיף את הכול עד לב‬
‫השמים‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר ג'ם לבסוף וקם על רגליו‪" .‬טסה‪ ,‬את לא יכולה לעשות את זה‪".‬‬
‫היא עשתה כמוהו וקמה גם היא ממקומה‪" .‬אני יכולה ועוד איך‪ .‬אתה ארוסי‪ .‬לא אוכל‬
‫להניח לך למות כשהפתרון מונח בידיים שלי‪ ,‬ומורטמן ממילא לא מתכוון לפגוע בי פיזית –"‬
‫"אין לנו מושג מה הוא מתכוון לעשות! אי אפשר לבטוח בו!" קרא ויל לפתע‪ ,‬ומיד הרכין‬
‫את ראשו‪ ,‬וידו אחזה במדף האח בעוצמה כזו שכל אצבעותיו הלבינו‪ .‬ססילי ידעה שהוא‬
‫מכריח את עצמו לשתוק‪.‬‬
‫"ויל‪ ,‬אילו מורטמן היה רוצה אותך‪ ,‬אתה היית הולך‪ ",‬אמרה טסה ונעצה באחיה של ססילי‬
‫מבט נוקב שכמו אסר עליו לסתור את דבריה‪ .‬ויל מצמץ למשמע דבריה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר ג'ם‪" .‬הייתי אוסר גם עליו לעשות זאת‪".‬‬
‫טסה הסתובבה אל ג'ם‪ ,‬וזו הפעם הראשונה אי־פעם שססילי ראתה זעם בפניה‪" .‬אתה לא‬
‫יכול לאסור עליי – ממש כשם שלא תוכל לאסור על ויל –"‬
‫"בוודאי שאני יכול‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬ומסיבה פשוטה מאוד‪ .‬הסם הזה אינו תרופה‪ ,‬טסה‪ .‬הוא‬
‫רק מאריך את חיי‪ .‬ולא אניח לך להשליך את חייך מנגד למען שרידי חיי‪ .‬אם תלכי אל‬
‫מורטמן‪ ,‬זה יהיה לשווא‪ ,‬כי אני לא אצרוך שוב מהסם‪".‬‬
‫ויל הרים את ראשו‪" .‬ג'יימס –"‬
‫אבל טסה וג'ם בהו זה בזה כאילו לא היה בחדר איש מלבדם‪" .‬אתה לא תעז‪ ",‬התנשפה‬
‫טסה‪" .‬אתה לא תעז להטיח בי עלבון שכזה ולהשליך הצדה את הקורבן שאני מקריבה‬
‫למענך‪".‬‬
‫ג'ם חצה את החדר וחטף את הצרור הקטן – ואת המכתב – משולחנה של שרלוט‪" .‬אני‬
‫מעדיף להטיח בך עלבונות מאשר לאבד אותך‪ ",‬אמר‪ ,‬ועוד בטרם הספיק מי מהם לעצור‬
‫אותו‪ ,‬השליך את שניהם לתוך האש‪.‬‬
‫בחדר השתררה מהומה‪ .‬הנרי מיהר אל האח‪ ,‬אבל ויל כבר צנח על ברכיו לפני הסבכה ודחף‬
‫את שתי ידיו לתוך הלהבות‪.‬‬
‫ססילי זינקה מכיסאה‪" .‬ויל!" זעקה ורצה אל אחיה‪ .‬היא אחזה בכתפי מקטורנו‪ ,‬משכה אותו‬
‫לאחור והרחיקה אותו מהאש‪ .‬הוא צנח לאחור‪ ,‬והצרור הבוער נפל מידיו‪ .‬כעבור שבריר‬
‫שנייה הופיע גדעון‪ ,‬שרקע ברגליו בניסיון לכבות את הלהבות הקטנות והותיר על השטיח‬
‫ערבוביה של נייר שרוף ושל אבקה כסופה‪.‬‬
‫ססילי בהתה בסבכה‪ .‬המכתב‪ ,‬ועליו ההנחיות לזימון האוטומטון של מורטמן‪ ,‬נשרף עד‬
‫אפר‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬אמר ג'ם‪ .‬הוא נראה חולה‪ .‬הוא צנח על ברכיו לצדה של ססילי‪ ,‬שהמשיכה לאחוז‬
‫בכתפיו של אחיה‪ ,‬ושלף אסטלה ממקטורנו‪ .‬ידיו של ויל בהקו באדום ובלבן במקום שבו‬
‫החלו לבצבץ שלפוחיות על עורו‪ ,‬ופה ושם הן הוכתמו בשחור מהפיח‪ .‬נשימתו נשמעה קטועה‬
‫ומיוסרת באוזניה של ססילי – אנקות כאב‪ ,‬כמו אלו שבקעו מגרונו כשנפל מגג ביתם בגיל‬
‫תשע וריסק את עצמות זרועו השמאלית‪ ,Byddwch yn iawn" .‬ויל‪ ",‬אמרה ססילי‪ ,‬וג'ם‬
‫הניח את האסטלה על זרועו של אחיה והחל מצייר בזריזות‪" .‬הכול יהיה בסדר‪".‬‬
‫"ויל‪ ",‬לחש ג'ם‪" .‬ויל‪ ,‬אני נורא מצטער‪ ,‬אני נורא מצטער‪ .‬ויל –"‬
‫כשהאירצֶ ה החל לבצע את מלאכת הריפוי‪ ,‬ועורו‬
‫ָ‬ ‫נשימתו הקטועה של ויל נרגעה קלות‬
‫החוויר בהדרגה לגוון הרגיל שלו‪" .‬נשאר קומץ יִין פֶ ן‪ ",‬לחש ויל ונשען לאחור על ססילי‪.‬‬
‫ריח של עשן ושל ברזל נדף ממנו‪ .‬היא חשה את לבו הולם בחוזקה כשנצמדה אל גבו‪" .‬נסו‬
‫ללקט אותו לפני שהכול –"‬
‫"הנה‪ ".‬זו הייתה טסה‪ ,‬שכרעה על ברך אחת; ססילי חשה במעורפל שגם שאר הנוכחים‬
‫עומדים סביבם‪ ,‬וראתה את שרלוט עם היד על הפה מרוב הלם‪ .‬בידה הימנית אחזה טסה‬
‫מטפחת‪ ,‬ובתוכה אולי חצי חופן יִין פֶ ן‪ ,‬כל שהצליחו להציל מהאש‪" .‬קח אותו‪ ",‬אמרה ותחבה‬
‫את הסם לתוך ידו החופשית של ג'ם‪ ,‬זו שלא אחזה באסטלה‪ .‬היה נדמה שהתכוון לומר לה‬
‫משהו‪ ,‬אבל היא כבר הזדקפה‪ .‬ג'ם נראה שבור כליל כשהביט בה בצאתה מהחדר‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬ויל‪ .‬מה יהיה איתך?"‬
‫ויל התיישב והרגיש מעט לא במקומו בכורסה הפרחונית שבטרקלין‪ ,‬כשהניח לשרלוט‬
‫הישובה על שרפרף קטן לפניו למרוח משחה על ידיו‪ .‬הן כבר לא ייסרו אותו קשות לאחר‬
‫אירצֶ ה ואף חזרו לצבען הרגיל‪ ,‬אבל שרלוט התעקשה לטפל בהן בכל‬ ‫שלושה סבבים של ָ‬
‫מקרה‪.‬‬
‫כל האחרים יצאו מהחדר‪ ,‬מלבד ססילי וג'ם; אחותו ישבה לצדו על מסעד כורסתו‪ ,‬ואילו ג'ם‬
‫כרע ברך על השטיח השרוף והמשיך להחזיק את האסטלה בידיו‪ ,‬מוכן ומזומן מבלי לגעת‬
‫בוויל‪ .‬שניהם סירבו לעזוב גם אחרי שכל האחרים פנו לדרכם‪ ,‬ושרלוט שילחה את הנרי‬
‫בחזרה למרתף להמשיך במלאכתו‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬לא היה עוד שום דבר שאפשר לעשות‪.‬‬
‫ההנחיות ליצירת קשר עם מורטמן עלו באש ונשרפו כליל‪ ,‬ולא הייתה עוד אפשרות להגיע‬
‫לכלל החלטה‪.‬‬
‫שרלוט עמדה על כך שוויל יישאר ויניח לה למשוח את ידיו‪ ,‬ואילו ססילי וג'ם סירבו למוש‬
‫מצדו‪ .‬ויל נאלץ להודות בינו לבינו שזה מוצא חן בעיניו‪ ,‬נוכחותה של אחותו על מסעד‬
‫הכורסה שלו‪ ,‬וגם המבטים הזועמים שירתה בכל מי שהעז להתקרב אליו‪ ,‬אפילו בשרלוט‪,‬‬
‫מתוקה ובלתי מזיקה שכמותה‪ ,‬עם המשחה שלה וצקצוק הלשון האימהי שלה‪ .‬וגם ג'ם‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬שישב לרגליו ונשען קלות על כורסתו‪ ,‬כפי שעשה פעמים כה רבות בעבר שעה שוויל‬
‫באירצֶ ה בעקבות פציעה בקרב‪.‬‬
‫ָ‬ ‫נחבש לאחר איזו קטטה או טופל‬
‫"אתה זוכר את הפעם ההיא שמֶליוֹרן רצה לשבור לך את כל השיניים‪ ,‬אחרי שקראת לו‬
‫בטלן מחודד־אוזניים?" שאל ג'ם‪ .‬הוא נטל מעט מהיִין פֶ ן שמורטמן שלח להם‪ ,‬והצבע חזר‬
‫ללחייו‪.‬‬
‫ויל חייך במאמץ; זה היה למעלה מכוחו‪ .‬בשנים האחרונות רק דבר אחד העניק לו תחושה‬
‫שהוא בר־מזל‪ :‬העובדה שהיה בחייו מישהו שהכיר אותו היטב‪ ,‬שידע על מה הוא חושב עוד‬
‫לפני שהגה את המילים בקול‪" .‬הייתי שובר לו את כל השיניים עוד קודם‪ ",‬אמר‪" ,‬אבל‬
‫כשיצאתי שוב לחפש אותו‪ ,‬שמעתי שהוא היגר לאמריקה‪ .‬כדי לחמוק מנחת זרועי‪ ,‬בלי שום‬
‫ספק‪".‬‬
‫"פחחח‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬כפי שעשתה תמיד כשחשבה שוויל נפוח מחשיבות עצמית‪.‬‬
‫"שמעתי שהיו לו אויבים רבים בלונדון‪".‬‬
‫"‪Dydw I ddim yn gwybod pwy yw unrhyw un o‬׳‪r bobl yr ydych yn siarad‬‬
‫‪ ",amdano‬אמרה ססילי לאחיה‪.‬‬
‫"את אמנם לא מבינה על מי אנחנו מדברים‪ ,‬אבל אף אחד לא הבין את מה שאמרת כרגע‪",‬‬
‫השיב לה ויל‪ ,‬אף שלא הייתה בקולו גערה אמיתית‪ .‬הוא שמע את התשישות בקולו שלו‪.‬‬
‫המחסור בשינה בלילה הקודם גבה כעת מחיר‪" .‬דברי באנגלית‪ ,‬ססי‪".‬‬
‫שרלוט התרוממה‪ ,‬חזרה אל המכתבה שלה והניחה עליה את צנצנת המשחה‪ .‬ססילי משכה‬
‫בתלתל משערו של ויל‪" .‬תראה לי את הידיים שלך‪".‬‬
‫הוא הושיט לה את ידיו‪ .‬הוא זכר את האש‪ ,‬את הכאב המלובן‪ ,‬ועוד יותר מכול את פניה‬
‫המבועתות של טסה‪ .‬הוא ידע שהיא תבין את הסיבות למעשיו‪ ,‬וגם מדוע לא חשב פעמיים‪,‬‬
‫אך המבט שראה בעיניה – כאילו לבה נשבר מצער‪.‬‬
‫הוא השתוקק לכך שגם היא תהיה כאן איתו‪ .‬נוכחותם של ג'ם וססילי ושרלוט נעמה לו‬
‫מאוד‪ ,‬והוא שמח להיות מוקף בחיבתם‪ ,‬אך בלעדיה היה נדמה שמשהו תמיד חסר‪ ,‬מעין פיסה‬
‫דמוית־טסה שנחצבה בלבו ונשלפה החוצה‪ ,‬ולעולם לא תושב למקומה‪.‬‬
‫ססילי נגעה באצבעותיו‪ ,‬שנראו כעת בריאות לחלוטין‪ ,‬אם כי היה פיח מתחת לציפורניו‪.‬‬
‫"מדהים‪ ",‬אמרה‪ ,‬ואז טפחה קלות על ידיו‪ ,‬נזהרת שלא להסיר את המשחה‪" .‬לוויל תמיד‬
‫הייתה נטייה להזיק לעצמו‪ ",‬הוסיפה‪ ,‬ונימת דבריה תובלה בחיבה‪" .‬קשה לי אפילו לספור‬
‫כמה פעמים הוא נפצע כשהיינו ילדים – כל הצלקות והשריטות‪".‬‬
‫ג'ם נצמד אל הכורסה והביט לתוך האח המבוערת‪" .‬חבל שאלה לא היו הידיים שלי‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫ויל הניד את ראשו‪ .‬התשישות ערפלה את הקצוות של כל דבר בחדר‪ ,‬טשטשה את ההדפס‬
‫שעל הטפט והפכה אותו למסה אחת של צבע כהה‪" .‬לא‪ .‬לא הידיים שלך‪ .‬אתה זקוק להן כדי‬
‫לנגן בכינור‪ .‬בשביל מה אני צריך את שלי?"‬
‫"היה עליי לדעת מראש כיצד תגיב‪ ",‬אמר לו ג'ם בקול חרישי‪" .‬אני תמיד יודע כיצד תגיב‪.‬‬
‫היה עליי לנחש שתדחף את הידיים לאש‪".‬‬
‫"ואני הייתי צריך לנחש שתשליך את הצרור לאש‪ ",‬אמר לו ויל ללא שמץ של תרעומת‪.‬‬
‫"זה היה – מעשה אצילי מאין כמותו‪ .‬אני מבין מדוע עשית את זה‪".‬‬
‫"חשבתי רק על טסה‪ ".‬ג'ם הצמיד אליו את ברכיו והשעין עליהן את סנטרו‪ ,‬ואז צחק‬
‫חרישית‪" .‬אצילי מאין כמותו‪ .‬זה לא אמור להיות תחום ההתמחות שלך? פתאום אני זה‬
‫שפועל בפזיזות ועושה שטויות‪ ,‬ואילו אתה זה שגוער בי?"‬
‫"אלוהים אדירים‪ ",‬אמר ויל‪" .‬מתי התהפכו היוצרות?"‬
‫להבות האש ריצדו על פניו של ג'ם ובשערו כשטלטל את ראשו‪" .‬זה כל כך מוזר להיות‬
‫מאוהב‪ ",‬אמר‪" .‬זה משנה אותך‪".‬‬
‫ויל השפיל את מבטו אל ג'ם‪ ,‬ויותר מקנאה או מכל רגש אחר‪ ,‬שטף אותו רצון עז לחלוק את‬
‫רגשותיו עם חברו הטוב ביותר‪ ,‬לומר את אשר על לבו‪ .‬שהרי הרגשות שלהם זהים‪ ,‬לא?‬
‫שהרי שניהם מאוהבים באותה הדרך ובאותה אישה‪ ,‬לא? אבל הוא הסתפק באמירה‪" ,‬הלוואי‬
‫שלא היית מסכן את עצמך‪".‬‬
‫ג'ם קם על רגליו‪" .‬זה בדיוק מה שתמיד נהגתי לומר לך‪".‬‬
‫ויל הרים את מבטו‪ .‬הוא היה מנומנם כל כך משינה ומעייפות – תוצר הלוואי של רונות‬
‫הריפוי – שהוא ראה את ג'ם כדמות אפופה הילה של אור‪" .‬אתה הולך?"‬
‫"כן‪ ,‬לישון‪ ".‬אצבעותיו של ג'ם רפרפו קלות על ידיו המחלימות של ויל‪" .‬תנוח‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫עפעפיו של ויל רפרפו ונעצמו עוד לפני שג'ם הסתובב ופנה ללכת‪ .‬הוא לא שמע את הדלת‬
‫נסגרת מאחורי חברו‪ .‬אי־שם בהמשך הפרוזדור ברידג'ט שוב שרה‪ ,‬וקולה התרומם מעל‬
‫לרחש הלהבות המתפצחות באח‪ .‬הפעם זה לא עצבן את ויל כתמיד‪ ,‬שכן השיר נשמע כמו‬
‫אחד משירי הערש שאמו נהגה לשיר לו‪ ,‬כשליוותה אותו אל עולם החלומות‪.‬‬

‫"מה זוהר עוד יותר מלפיד בוער?‬

‫מה אפל עוד יותר מלילה סוער?‬
 ‫מה חד כמו סכין דקיקה?‬
‫מה נמס כמו חמאה רכה?‬

‫האמת זוהרת מלפיד בוער‪,‬‬

‫השקר אפל מלילה סוער‪.‬‬
‫הנקמה חדה כסכין דקיקה‪,‬‬
‫והלב נמס כמו חמאה רכה‪".‬‬

‫"שיר חידה‪ ",‬אמרה ססילי‪ ,‬וקולה ספק־מנומנם ספק־ערני‪" .‬תמיד אהבתי שירים כאלה‪.‬‬
‫אתה זוכר שאימא הייתה שרה לנו לפני השינה?"‬
‫"בערך‪ ",‬הודה ויל‪ .‬אלמלא היה עייף כל כך‪ ,‬לא היה מודה בדבר‪ .‬אמו תמיד שרה‪ ,‬מוזיקה‬
‫מילאה תמיד כל פינה בבית האחוזה‪ ,‬והיא שרה גם תוך כדי טיול לשפת המים בשפך‬
‫המָאוּדאך או בין הנרקיסים שבגן‪Llawn yw .‬׳‪r coed o ddail a blode, llawn o goriad‬‬
‫‪.merch wyf inne‬‬
‫"את זוכרת את הים?" שאל‪ ,‬והתשישות שיוותה לקולו גוון כבד‪" .‬את האגם בטאל־אִי־תין?‬
‫אין שום דבר כחול כאן בלונדון כמו שני מקווי המים הללו‪".‬‬
‫הוא שמע את ססילי עוצרת את נשימתה‪" .‬בוודאי שאני זוכרת‪ .‬חשבתי שאתה לא זוכר‪".‬‬
‫הבזקים של חלומות הבליחו בתוך עפעפיו של ויל‪ ,‬השינה משכה אותו כמו זרם חזק אל תוך‬
‫המעמקים‪ ,‬הרחק מחוף מבטחים‪" .‬אני לא בטוח שאצליח לקום מהכורסה הזאת הלילה‪ ,‬ססי‪",‬‬
‫מלמל‪" .‬אני חושב שאישן כאן‪".‬‬
‫ידה התרוממה‪ ,‬תרה אחר ידו‪ ,‬עטפה אותה באחיזה רופפת‪" .‬אז גם אני אשאר איתך‪",‬‬
‫אמרה‪ ,‬וקולה הפך לחלק מזרם החלומות והשינה שחטף אותו לבסוף ומשך אותו אל תוך‬
‫האפלה‪.‬‬

‫לכבוד‪ :‬גבריאל וגדעון לייטווד‬

‫מאת‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬

‫הופתעתי מאוד לקבל את האיגרת שלכם‪ .‬אני מתקשה להבין כיצד ייתכן שלא הייתי ברור‬
‫מספיק‪ .‬ביקשתי לקבל מידע על התכתובת של גברת בּראנוול עם קרובי משפחתה ומבקשי‬
‫טובתה באידריס‪ .‬לא ביקשתי לשמוע דברי הבל על הכובען שלה‪ .‬לא מעניינים אותי מלבושיה‬
‫או התפריט היומי שלכם‪.‬‬
‫אני דורש שתשלחו לי איגרת נוספת‪ ,‬ובה מידע רלוונטי בלבד‪ .‬כולי תקווה שהאיגרת הבאה‬
‫תהיה הולמת יותר‪ ,‬כיאה לציידי צללים ולא לשוכני בית משוגעים‪.‬‬
‫בשמו של רזיאל‪,‬‬
‫הקונסול ויילנד‬
8
 ‫בין תשוקה ללהט‬
‫קוֹרא לַלַּ הַ ט!‬‫ִּת ְקוָה אַ תָּ ה ֵ‬
‫זוֹ ַרק תְּ שׁ ּוקָה שֶׁ א נִכְ נַעַ ת‪.‬‬
‫– אדגר אלן פו‪ַ " ,‬טמּ ְֶרלֵין"‬

‫טסה ישבה ליד שולחן האיפור שלה והברישה את שערה שוב ושוב‪ .‬האוויר בחוץ היה צונן‬
‫אך לח‪ ,‬ונדמה שלכד בתוכו את מימי התמזה‪ ,‬האפופים ריח של ברזל ושל עפר‪ .‬מזג אוויר‬
‫מסוג זה סלסל בקצותיו את שערה הסמיך והגלי בדרך כלל‪ .‬אלא שמחשבותיה לא היו נתונות‬
‫כעת לשערה; ההברשה הייתה רק תנועה מוכנית חוזרת ונשנית‪ ,‬שאפשרה לה לשמור על‬
‫שלווה מאולצת‪.‬‬
‫בעיני רוחה ראתה שוב ושוב את ההלם בפניו של ג'ם‪ ,‬כששרלוט קראה את מכתבו של‬
‫מורטמן‪ ,‬וכן את ידיו השרופות של ויל ואת קמצוץ היִין פֶ ן שהצליחה ללקט מהרצפה‪ .‬היא‬
‫ראתה את זרועותיה של ססילי על כתפיו של ויל‪ ,‬ואת הצער בפניו של ג'ם כשהתנצל בפני‬
‫חברו‪ ,‬אני נורא מצטער‪ ,‬אני נורא מצטער‪.‬‬
‫היא התקשתה לשאת זאת‪ .‬שניהם התייסרו‪ ,‬והיא אהבה את שניהם‪ .‬היא הייתה הסיבה‬
‫לכאבם – ומורטמן רצה רק אותה‪ .‬היא הייתה הסיבה לכך שאספקת היִין פֶ ן של ג'ם איננה‪,‬‬
‫והיא הסיבה לאומללותו של ויל‪ .‬כשהסתובבה ויצאה מהחדר בריצה‪ ,‬היה זה משום שלא יכלה‬
‫לשאת זאת עוד‪ .‬איך שלושה אנשים שכה אהבו זה את זה יכלו להסב זה לזה סבל כה רב?‬
‫היא הניחה מידה את מברשת השיער והביטה בהשתקפותה במראה‪ .‬היא נראתה עייפה‪ ,‬עם‬
‫צלליות כהות מתחת לעיניה‪ ,‬בדיוק כפי שוויל נראה היום‪ ,‬כשישב איתה בספרייה ועזר‬
‫לשרלוט לעיין במסמכים של בנדיקט‪ ,‬כשתרגם כמה מהקטעים ביוונית או בלטינית או‬
‫בגיהינומית‪ ,‬כשקולמוסו נע בזריזות וראשו הכהה רכון מעל הדף‪ .‬כמה מוזר היה להביט בוויל‬
‫לאור היום ולהיזכר בנער שחיבק אותה על מדרגות ביתו של ווּלזי‪ ,‬כאילו הייתה סירת הצלה‬
‫בסערה איומה‪ .‬פניו של ויל לא היו חפות מדאגה גם לאור יום‪ ,‬אך הן גם לא היו פתוחות‬
‫ונדיבות‪ .‬הוא לא היה עוין או קר‪ ,‬אבל גם לא נשא את מבטו‪ ,‬ולא חייך אליה מצדו האחר של‬
‫שולחן הספרייה‪ ,‬ולא התייחס בשום צורה ואופן אל אירועי הלילה הקודם‪.‬‬
‫היא רצתה למשוך אותו הצדה ולשאול אותו אם שמע ממגנוס‪ ,‬כדי לומר לו‪ :‬איש אינו מבין‬
‫כמוני איך אתה מרגיש‪ ,‬ואיש אינו מבין כמוך איך אני מרגישה‪ ,‬אז למה שלא נרגיש ביחד? אך‬
‫אילו שמע ממגנוס‪ ,‬ויל היה מעדכן אותה; הוא היה עושה את הדבר הנכון‪ .‬כולם תמיד עשו‬
‫את הדבר הנכון‪ .‬שאם לא כן‪ ,‬חשבה לעצמה והשפילה את מבטה אל ידיה‪ ,‬אולי המצב לא היה‬
‫גרוע כל כך‪.‬‬
‫זה היה טיפשי מצדה להציע את עצמה למורטמן – היא הבינה זאת כעת – אבל הרעיון ניצת‬
‫בלבה כמו תשוקה עזה‪ .‬היא ידעה שלא תוכל להיות הגורם לכל האומללות הזאת מבלי‬
‫לעשות דבר כדי לשפר את המצב‪ .‬אילו הפקידה את עצמה בידיו של מורטמן‪ ,‬ג'ם היה מוסיף‬
‫לחיות‪ ,‬וג'ם וּויל היו נשארים יחדיו‪ ,‬והכול היה חוזר לקדמותו כאילו מעולם לא הגיעה למכון‪.‬‬
‫אבל עכשיו‪ ,‬בשעות הערב הקרירות‪ ,‬היא ידעה שלא תוכל לעשות דבר כדי להחזיר את‬
‫הגלגל לאחור‪ ,‬או לבטל את הרגשות שגעשו בין שלושתם‪ .‬היא הרגישה חלולה מבפנים‪,‬‬
‫כאילו חסרה איזו פיסה ממנה‪ ,‬ובכל זאת הייתה משותקת‪ .‬בתוך תוכה השתוקקה לרוץ אל ויל‬
‫כדי לוודא שידיו נרפאו ולומר לו שהיא מבינה‪ .‬אבל חלק אחר ממנה התאווה לחצות את‬
‫הפרוזדור אל חדרו של ג'ם כדי להתחנן שיסלח לה‪ .‬הם מעולם לא כעסו זה על זה לפני כן‪,‬‬
‫והיא לא ידעה כיצד להתמודד עם ג'ם זועם‪ .‬האם ירצה לשים קץ לאירוסיהם? האם אכזבה‬
‫אותו? משום־מה היה לה קשה עוד יותר לשאת את המחשבה הזאת‪ ,‬שאולי היא אכזבה את‬
‫ג'ם‪.‬‬
‫רשרוש‪ .‬היא נשאה את מבטה והביטה סביבה בחדר – למשמע רחש קלוש‪ .‬ואולי היא‬
‫דמיינה? היא הייתה עייפה; אולי הגיעה העת שתזמן את סופי כדי שתעזור לה לפשוט את‬
‫אוֹטרנטוֹ‪ ,‬רומן‬
‫ָ‬ ‫שמלתה‪ ,‬ואז תפרוש למיטתה עם ספר‪ .‬היא הספיקה לקרוא כמחצית מטירת‬
‫גותי שהתגלה כהסחת דעת מצוינת‪.‬‬
‫היא קמה מכיסאה וניגשה לצלצל בפעמון המשרתים‪ ,‬ופתאום שמעה שוב את הרחש ההוא‪,‬‬
‫שהיה הפעם קולני יותר‪ .‬רשרוש‪ ,‬רוש־רוש מחוץ לדלת חדר השינה שלה‪ .‬בחשש־מה חצתה‬
‫את החדר ופתחה את הדלת לרווחה‪.‬‬
‫צֶ'רץ' עמד על ארבע מחוץ לדלת‪ ,‬כשפרוותו הכחולה־אפורה פרועה ועל פניו הבעה זועמת‪.‬‬
‫סביב צווארו נקשר בקשר פרפר סרט תחרה כסוף‪ ,‬ועליו פיסה קטנה של נייר מגולגל כמו‬
‫מגילת קלף זעירה‪ .‬טסה צנחה על ברכיה‪ ,‬הושיטה את ידה אל החתול ופתחה את הקשר‪.‬‬
‫הסרט צנח אל הרצפה‪ ,‬והחתול מיהר להיעלם בפרוזדור‪.‬‬
‫פיסת הנייר השתחררה מסרט התחרה‪ ,‬וטסה הרימה אותה ופרשה את המגילה‪ .‬את פיסת‬
‫הנייר הקטנה מילא כתב יד מוכר ומסולסל‪.‬‬

‫בואי ניפגש בחדר המוזיקה‪.‬‬

‫– ג'‬

‫"אין פה כלום‪ ",‬אמר גבריאל‪.‬‬

‫הוא וגדעון עמדו בטרקלין שהיה חשוך למדי‪ ,‬מאחר שהווילונות היו מוגפים; אלמלא אור‬
‫המכשפות שבידיהם‪ ,‬הם היו שרויים בעלטה גמורה‪ .‬גבריאל עלעל בחופזה בתכתובת שנחה‬
‫על שולחנה של שרלוט‪ ,‬זו הפעם השנייה‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת‪ ,‬אין פה כלום?" שאל גדעון‪ ,‬שעמד ליד הדלת‪" ,‬אני רואה מולך ערמה של‬
‫מכתבים‪ .‬אחד מהם בוודאי –"‬
‫"אין פה שום דבר שערורייתי‪ ",‬השיב לו גבריאל וטרק מגירה‪" .‬או אפילו מעניין‪ .‬רק‬
‫התכתבות עם הדוד שלה באידריס‪ .‬נראה שהוא לקה בצינית‪".‬‬
‫"מרתק‪ ",‬מלמל גדעון‪.‬‬
‫"אי אפשר שלא לתהות במה בדיוק חשב הקונסול ששרלוט מעורבת‪ .‬מעשה בגידה כלשהו‬
‫במועצה?" גבריאל הרים את צרור המכתבים שלה ועיווה את פניו‪" .‬יכולנו להפיג את‬
‫חשדותיו ולהוכיח לו שהיא חפה מפשע‪ ,‬אילו ידענו במה הוא חושד‪".‬‬
‫"הלוואי שיכולתי להאמין כי הוא אכן רוצה להפיג את חשדותיו‪ ",‬אמר גדעון‪" .‬אבל סביר‬
‫יותר להניח שהוא מקווה לתפוס אותה על חם‪ ".‬הוא הושיט את ידו‪" .‬תן לי את המכתב‪".‬‬
‫"זה שממוען לדוד שלה?" גבריאל הביט בו בספקנות‪ ,‬אך נענה לבקשתו‪ .‬הוא הרים את אור‬
‫המכשפות והטיל את אלומתו מעל המכתבה‪ ,‬שעה שגדעון גהר מעליה‪ ,‬אחז באחד מקולמוסיה‬
‫של שרלוט והחל לנסח איגרת לקונסול‪.‬‬
‫גדעון נשף על הדיו כדי לייבשה‪ ,‬ולפתע פתאום נפתחה דלת הטרקלין לרווחה‪ .‬גדעון‬
‫הזדקף‪ .‬אור צהוב זרם פנימה‪ ,‬בהיר בהרבה מאור המכשפות האפלולי; גבריאל הרים את ידו‬
‫לגונן על עיניו ומצמץ בחוזקה‪ .‬הוא חשב על כך שהיה עליו לצייר על עצמו את הרונה‬
‫לראיית לילה‪ ,‬אלא שזו מאותן הרונות שנמוגות לאטן‪ ,‬והוא חשש שהיא תעורר סימני שאלה‪.‬‬
‫בשניות שנדרשו לעיניו כדי להסתגל‪ ,‬שמע את אחיו קורא בבהלה‪:‬‬
‫"סופי?"‬
‫"ביקשתי ממך שלא תקרא לי כך‪ ,‬מר לייטווד‪ ".‬קולה היה קר כקרח‪ .‬ראייתו של גבריאל‬
‫חזרה לעצמה‪ ,‬והוא ראה את המשרתת עומדת בפתח‪ ,‬ובידה עששית‪ .‬עיניה הצטמצמו‪ ,‬ואז‬
‫עוד יותר כשמבטה נח על גבריאל‪ ,‬שהחזיק בידיו את מכתביה של שרלוט‪" .‬מה אתה – זו‬
‫התכתובת של גברת בראנוול?"‬
‫גבריאל מיהר לשמוט את המכתבים על המכתבה‪" .‬אני‪ ...‬אנחנו‪"...‬‬
‫"אתם קוראים את המכתבים שלה?" סופי נראתה זועמת כשעמדה כך מולם כמו מלאך‬
‫נקמה‪ ,‬ובידה עששית‪ .‬גבריאל העיף מבט חטוף באחיו‪ ,‬אלא שגדעון נראה מוכה אלם‪.‬‬
‫בכל ימי חייו גבריאל מעולם לא ראה את אחיו מעיף מבט נוסף בנערה‪ ,‬גם לא ביפה מבין‬
‫ציידות הצללים‪ .‬אבל במשרתת הסתמית והמצולקת הזאת הוא הביט כעת כאילו הייתה זריחה‬
‫מופלאה‪ .‬זה היה בלתי מובן‪ ,‬ועם זאת ברור כשמש‪ .‬הוא ראה את האימה בפניו של אחיו‪,‬‬
‫כשדעתה החיובית של סופי עליו התנפצה לנגד עיניו‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר לה גבריאל‪" .‬כן‪ ,‬אנחנו קוראים את התכתובת שלה‪".‬‬
‫סופי נסוגה צעד אחד לאחור‪" .‬אני מיד הולכת לקרוא לגברת בראנוול –"‬
‫"לא –" גבריאל הושיט לה את ידו‪" .‬זה לא מה שאת חושבת‪ .‬חכי‪ ".‬הוא עדכן אותה‬
‫בזריזות בכל מה שקרה‪ :‬האיומים של הקונסול‪ ,‬דרישתו שירגלו אחרי שרלוט‪ ,‬והפתרון‬
‫שלהם לבעיה‪" .‬מעולם לא התכוונו לחשוף ולו מילה ממה שבאמת כתבה‪ ",‬סיכם ואמר‪.‬‬
 ‫"כוונתנו הייתה להגן עליה‪".‬‬
‫הבעת פניה החשדנית של סופי לא השתנתה‪" .‬ולמה לי להאמין לדבריך‪ ,‬מר לייטווד?"‬
‫גדעון דיבר לבסוף‪" .‬מיס קולינס‪ ",‬אמר‪" .‬אנא ממך‪ .‬אני יודע שמאז כל הסיפור – המצער –‬
‫עם הלחמניות המתוקות התערער אמונך בי‪ ,‬אבל אנא ממך‪ ,‬האמיני לי שלא הייתי מועל‬
‫באמונה של שרלוט‪ ,‬ובטח לא גומל לה על טוב לבה בבגידה‪".‬‬
‫סופי היססה לרגע‪ ,‬ואז השפילה את מבטה‪" .‬צר לי‪ ,‬מר לייטווד‪ .‬אני רוצה להאמין לך‪ ,‬אך‬
‫נאמנותי נתונה בראש ובראשונה לגברת בראנוול‪".‬‬
‫גבריאל חטף מהשולחן את המכתב שאחיו ניסח זה עתה‪" .‬מיס קולינס‪ ",‬אמר‪" .‬קראי‬
‫בבקשה את האיגרת הזאת‪ .‬זה המסר שהתכוונו לשלוח לקונסול‪ .‬אם אחרי שתקראי אותו‪,‬‬
‫עדיין תהיי נחושה להזעיק את גברת בראנוול‪ ,‬לא ננסה לעצור בעדך‪".‬‬
‫סופי הסבה את מבטה ממנו אל גדעון‪ .‬ואז הנהנה קלות‪ ,‬ניגשה אל המכתבה והניחה עליה‬
‫את העששית‪ .‬היא נטלה את האיגרת מידיו של גדעון‪ ,‬פרשה אותה וקראה בקול‪:‬‬
‫"לכבוד‪ :‬הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד‬
‫מאת‪ :‬גדעון וגבריאל לייטווד‬

‫אדון נכבד‪,‬‬

‫כמו תמיד‪ ,‬נהגת בחוכמה כשביקשת מאיתנו לקרוא את האיגרות שגברת בראנוול משגרת‬
‫לאידריס‪ .‬זכינו להציץ בחשאי בתכתובת האמורה‪ ,‬ושמנו לב שהיא נמצאת בקשר יום־יומי‬
‫כמעט עם אבי דודה רוֹדֶ ריק פיירצ'יילד‪.‬‬
‫תוכנן של האיגרות הללו יזעזע ויאכזב אותך בעת ובעונה אחת‪ ,‬אדוני‪ .‬הוא גזל מאיתנו את‬
‫האמון שרחשנו למין היפה‪.‬‬
‫גברת בראנוול מגלה יחס מחפיר‪ ,‬בלתי אנושי ולא נשי בעליל כלפי מכאוביו הרבים‪ .‬היא‬
‫ממליצה לו למעט בצריכת משקאות חריפים אם ברצונו לרפא את מחלת הצינית שלו‪ ,‬מגלה‬
‫סימנים מובהקים לשעשוע לנוכח המיימת הקשה שתקפה אותו ומתעלמת לחלוטין מהתלונות‬
‫שלו על גושים חשודים שנוצרו בתוך אוזניו ובפתחים אחרים בגופו‪.‬‬
‫סימנים כלשהם ליד נשית רכה‪ ,‬כמצופה מאישה המטופלת בקרובי משפחה חולים‪ ,‬שלא לדבר‬
‫על הכבוד שאישה צעירה אמורה לרחוש לאדם המבוגר ממנה בשנים רבות – אין שום זכר‬
‫להם! אנו חוששים שגברת בראנוול שיכורה מרוב כוח‪ .‬יש לעצור אותה לפני שיהיה מאוחר‬
‫מדי‪ ,‬לפני שציידי צללים אמיצים ייפלו קורבן לאדישותה‪ ,‬הנעדרת כל דחף נשי‪.‬‬
‫בברכה‪,‬‬
‫גדעון וגבריאל לייטווד‪".‬‬

‫דממה השתררה בחדר כשסיימה לקרוא‪ .‬סופי עמדה ללא ניע במשך דקה ארוכה שנראתה‬
 ‫כמו נצח‪ ,‬ובהתה בנייר בעיניים פעורות‪ .‬לבסוף שאלה‪" ,‬מי מכם כתב את זה?"‬
‫גדעון כחכח בגרונו‪" .‬אני‪".‬‬
‫היא נשאה את מבטה‪ .‬היא חשקה שפתיים‪ ,‬ובכל זאת הן רעדו‪ .‬לרגע איום אחד חשש‬
‫גבריאל שהיא עומדת לבכות‪" .‬שככה יהיה לי טוב‪ ",‬אמרה‪" .‬וזה המכתב הראשון?"‬
‫"לא‪ ,‬היה עוד אחד‪ ",‬הודה גבריאל‪" .‬כתבנו על הכובעים של שרלוט‪".‬‬
‫"על הכובעים שלה?" פרץ של צחוק עלה מגרונה של סופי‪ ,‬וגדעון הביט בה כאילו לא ראה‬
‫מימיו מראה כה נפלא‪ .‬גבריאל נאלץ להודות שנראתה די יפה כשצחקה‪ ,‬עם צלקת או‬
‫בלעדיה‪" .‬והקונסול זעם?"‬
‫"הוא רתח מרוב זעם‪ ",‬אמר לה גדעון‪.‬‬
‫"את מתכוונת לספר לגברת בראנוול?" שאל גבריאל‪ ,‬שהתקשה לעמוד במתח הזה ולו רגע‬
‫נוסף‪.‬‬
‫סופי הפסיקה לצחוק‪" .‬לא אספר לה‪ ",‬השיבה לו‪" ,‬כי אני לא רוצה לחשוף אתכם בפני‬
‫הקונסול; וחוץ מזה‪ ,‬חדשות שכאלה רק יצערו אותה‪ ,‬ולא יביאו שום תועלת‪ .‬איך הוא מעז‬
‫לרגל כך אחריה‪ ,‬האיש המבחיל הזה!" עיניה רשפו‪" .‬אם תרצו שאסייע לכם בתוכניתכם‬
‫לסכל את מזימותיו של הקונסול‪ ,‬אשמח לעזור‪ .‬אני אקח את המכתב ואדאג לכך שיישלח‬
‫מחר בבוקר‪".‬‬

‫חדר המוזיקה לא היה מאובק כפי שטסה זכרה אותו – להפך‪ ,‬נדמה שעבר לאחרונה ניקיון‬
‫יסודי‪ :‬העץ הרך שכיסה את אדני החלונות וגם לוחות הרצפה היו ממורקים‪ ,‬וכך גם פסנתר‬
‫הכנף שעמד בפינה‪ .‬אש ריצדה מאחורי סבכת האח והאירה את ג'ם כשסובב אליה את גבו‪,‬‬
‫ואז חייך בעצבנות כשהבחין בה‪.‬‬
‫כל פרט בחדר נראה לה רך‪ ,‬מאופק כמו צבעי מים – האור שבקע מהאח ריצד על כלי‬
‫הנגינה המכוסים בסדינים ושיווה להם מראה של רוחות רפאים; הברק הכהה של הפסנתר;‬
‫הלהבות שהשתקפו בזהב בזגוגיות החלונות‪ .‬היא ראתה בהן גם את ג'ם ואותה עמו‪ :‬נערה‬
‫בשמלת ערב בגוון כחול־עמוק‪ ,‬ונער צנום עם רעמת שיער כסוף ומקטורן שחור שנתלה‬
‫ברפיון מעט מוגזם על גזרתו כחושה‪.‬‬
‫הפנים שהסתתרו בין הצללים היו כל כולן פגיעוּת‪ ,‬ובעיקול רך של פיו נראתה חרדה‪" .‬לא‬
‫ידעתי אם תבואי‪".‬‬
‫בתגובה היא פסעה צעד אחד קדימה והשתוקקה לעטוף אותו בזרועותיה‪ ,‬אך היא שמרה על‬
‫איפוק‪ .‬ראשית עליה לדבר‪" .‬בוודאי שבאתי‪ ",‬אמרה‪" .‬ג'ם‪ ,‬אני נורא מצטערת‪ .‬אני כל כך‬
‫מצטערת‪ .‬קשה לי להסביר את זה – זה היה מטורף מצדי‪ .‬לא יכולתי לשאת את המחשבה‬
‫שאתה עלול להיפגע בגללי‪ ,‬משום שכך או אחרת אני קשורה למורטמן‪ ,‬והוא קשור אליי‪".‬‬
‫"זו לא אשמתך‪ .‬זה לא היה נתון לבחירתך –"‬
‫"לא חשבתי בהיגיון‪ .‬ויל צדק‪ .‬אסור לסמוך על מורטמן‪ .‬גם אם אפקיד את עצמי בידיו‪ ,‬אין‬
‫שום ערובה לכך שהוא יכבד את הצד שלו בעסקה‪ .‬ואני אניח כלי נשק בידיו של אויבכם‪.‬‬
‫אינני יודעת איזה שימוש הוא מתכוון לעשות בי‪ ,‬אך אין ספק בלבי שזה לא יהיה לטובת‬
‫ציידי הצללים‪ .‬אני עוד עלולה להיות כלי שרת בידו‪ ,‬שיפגע בכולכם‪ ".‬דמעות צרבו בעיניה‪,‬‬
‫אבל היא החניקה אותן‪" .‬סלח לי‪ ,‬ג'ם‪ .‬אסור לנו לבזבז על כעס את הזמן שיש לנו ביחד‪ .‬אני‬
‫מבינה מדוע עשית את מה שעשית – גם אני הייתי נוהגת כמוך‪".‬‬
‫בעודה מדברת‪ ,‬עיניו התרככו ושינו את צבען לכסף‪" .‬דְ זֶ'ה שי ג'יֶיה שאנג‪ ,‬ו ֹו שי זוּי אַיי נֶה‬
‫דֶ ה‪ ",‬לחש לה‪.‬‬
‫היא הבינה אותו‪ .‬בכל העולם‪ ,‬אותך אני אוהב יותר מכול‪.‬‬
‫"ג'ם –"‬
‫"את יודעת את זה; את בוודאי יודעת את זה‪ .‬לעולם לא אניח לך ללכת ממני‪ ,‬לא אל תוך‬
‫הסכנה‪ ,‬לא כל עוד נשמתי באפי‪ ".‬הוא הרים את ידו עוד לפני שהספיקה לעשות ולו צעד‬
‫נוסף לעברו‪" .‬חכי‪ ".‬הוא התכופף‪ ,‬וכששב והזדקף‪ ,‬החזיק בידו את נרתיק הכינור שלו ואת‬
‫הקשת‪" .‬אני – יש משהו שרציתי לתת לך‪ .‬מתנת כלולות‪ ,‬לאחר נישואינו‪ .‬אבל אם תרשי לי‪,‬‬
‫אתן לך אותה כבר עכשיו‪".‬‬
‫"מתנה?" שאלה בתמיהה‪" .‬אבל – אחרי שרבנו!"‬
‫הוא חייך אליה‪ ,‬והיה זה החיוך היפה שהאיר את פניו והשכיח ממנה רק לרגע כמה כחוש‬
‫וחיוור הוא נראה‪" .‬זה חלק בלתי נפרד מחיי הנישואים‪ ,‬כך שמעתי‪ .‬כדאי להתחיל להתאמן‬
‫כבר עכשיו‪".‬‬
‫"אבל –"‬
‫"טסה‪ ,‬האם את מעלה על דעתך מריבה כלשהי‪ ,‬גדולה או קטנה‪ ,‬שתגרום לי להפסיק לאהוב‬
‫אותך?" הוא נשמע המום‪ ,‬ופתאום היא חשבה על ויל‪ ,‬על השנים שבהן העמיד למבחן את‬
‫נאמנותו של ג'ם‪ ,‬הוציא אותו מדעתו מרוב שקרים‪ ,‬התחמקויות ופגיעה עצמית‪ ,‬אבל למרות‬
‫כל זה‪ ,‬אהבתו של ג'ם לאחיו לדם מעולם לא נחלשה‪ ,‬בטח ובטח לא התנפצה לרסיסים‪.‬‬
‫"פחדתי‪ ",‬אמרה לו ברוך‪" .‬וגם – אין לי מתנה בשבילך‪".‬‬
‫"בוודאי שיש לך‪ ".‬הוא אמר זאת חרישית‪ ,‬אבל בתקיפות‪" .‬שבי‪ ,‬טסה‪ ,‬אנא ממך‪ .‬את זוכרת‬
‫איך נפגשנו?"‬
‫טסה התיישבה בכיסא נמוך שזרועותיו מוזהבות‪ ,‬וחצאיות שמלתה רשרשו סביבה‪.‬‬
‫"התפרצתי לחדרך באישון לילה כמו מטורפת‪".‬‬
‫ג'ם גיחך‪" .‬חמקת בחינניות לתוך חדרי ומצאת אותי מנגן בכינור‪ ".‬הוא הידק את בורג‬
‫הקשת; כשסיים‪ ,‬הניח אותו בצד ושלף את הכינור מנרתיקו באהבה רבה‪" .‬אכפת לך אם אנגן‬
‫לך קצת?"‬
‫"אתה יודע שאני אוהבת לשמוע אותך מנגן‪ ".‬זה היה נכון‪ .‬היא אהבה אפילו לשמוע אותו‬
‫מדבר על הכינור שלו‪ ,‬אף שלא הבינה דבר ולא חצי דבר‪ .‬היא יכלה להאזין לו שעות ארוכות‬
‫כשליהג ברוב התלהבות על שרף‪ ,‬על מפתחות כיוון‪ ,‬על שבלולים ועל קשתות‪ ,‬על מיקום‬
‫האצבעות ועל נטייתם של מיתרים להיקרע – ולא השתעממה ולו לרגע‪.‬‬
‫“ווֹ וֶויי ני שיֶיה דֶ ה‪,‬״ אמר כעת‪ ,‬ואז הניח את הכינור על כתפו השמאלית ותחב אותו מתחת‬
‫לסנטרו‪ .‬הוא סיפר לה שכנרים רבים משתמשים במכתוף‪ ,‬בניגוד אליו‪ .‬את צווארו קישט‬
‫סימן קלוש‪ ,‬כמו חבורה קבועה‪ ,‬במקום שבו נצמד אליו הכינור‪.‬‬
‫"אתה – הכנת משהו במיוחד בשבילי?"‬
‫"אני כתבתי משהו במיוחד בשבילך‪ ",‬תיקן אותה בחיוך והחל לנגן‪.‬‬
‫היא התבוננה בו בפליאה‪ .‬הוא החל לנגן בפשטות‪ ,‬בעדינות‪ ,‬כשאחיזתו בקשת קלילה והוא‬
‫מפיק צלילים רכים‪ ,‬הרמוניים‪ .‬המנגינה שטפה אותה‪ ,‬צוננת ומתוקה כמים‪ ,‬חדורת תקווה‬
‫וקסומה כמו הזריחה‪ .‬היא הביטה באצבעותיו מוקסמת‪ ,‬ראתה אותן מתנועעות ומחלצות‬
‫מהכינור צלילים מופלאים‪ .‬הצלילים הלכו והעמיקו ככל שהקשת התנועעה מהר יותר‪ ,‬זרועו‬
‫של ג'ם כמו ניסרה את הכינור‪ ,‬קדימה ואחורה‪ ,‬ונדמה שגופו הצנום היטשטש והפך לתנועה‬
‫שהחלה בכתף‪ .‬אצבעותיו החליקו קלות מעלה־מטה‪ ,‬והצליל העמיק והלך‪ ,‬כמו רעמים‬
‫המתגלגלים על קו רקיע חף מעננים‪ ,‬או נהר שוצף שהופך לשיטפון‪ .‬הצלילים התנפצו‬
‫לרגליה‪ ,‬התרוממו ועטפו אותה; כל גופו של ג'ם נראה כאילו מתנועע בהרמוניה עם הצלילים‬
‫שסחט מכלי הנגינה שלו‪ ,‬אף שידעה כי כפות רגליו נטועות ברצפה‪.‬‬
‫לבה הלם בפראות‪ ,‬ניסה לעמוד בקצב המנגינה; עיניו של ג'ם היו עצומות‪ ,‬וזוויות פיו נטו‬
‫קלות מטה כמו בכאב‪ .‬בתוך תוכה השתוקקה לזנק ממקומה ולכרוך את זרועותיה סביבו; אבל‬
‫היה בה גם חלק אחר‪ ,‬שלא רצה לעצור את המוזיקה ואת הצלילים הקסומים‪ .‬היה נדמה‬
‫שאחז בקשת שלו והשתמש בה כמכחול כדי לצייר על בד ולחשוף את נשמתו‪ .‬הצלילים‬
‫האחרונים נישאו אל־על‪ ,‬טיפסו מעלה־מעלה אל עבר השמים‪ ,‬וטסה גילתה שפניה רטובות‪,‬‬
‫אבל רק כשהתו האחרון נמוג וג'ם הסיר את הכינור מכתפו‪ ,‬התחוור לה שהיא בכתה‪.‬‬
‫ג'ם החזיר בזהירות את כלי הנגינה שלו לנרתיקו והניח לצדו את הקשת‪ .‬הוא הזדקף ופנה‬
‫אליה‪ .‬הבעת פניו הייתה מבוישת‪ ,‬אף על פי שחולצתו הלבנה הייתה רטובה מזיעה‪ ,‬ועורק‬
‫צווארו הלם בפראות‪.‬‬
‫טסה נותרה ללא מילים‪.‬‬
‫"אהבת את זה?" שאל‪" .‬יכולתי לתת לך‪ ...‬תכשיטים‪ ,‬אבל רציתי לתת לך משהו שכל כולו‬
‫שלך‪ .‬שלא יהיה של אף אחד אחר‪ ,‬ואיש לעולם לא ישמע‪ .‬אני לא יודע לבטא את עצמי היטב‬
‫במילים‪ ,‬ולכן כתבתי בתווים איך אני מרגיש כלפייך‪ ".‬הוא השתתק‪" .‬אהבת את זה?" הוא‬
‫שב ושאל‪ ,‬והאופן שבו סיים את השאלה‪ ,‬כמעט בלחישה‪ ,‬רמז לה שציפה לתשובה שלילית‪.‬‬
‫טסה נשאה את מבטה כדי שייטיב לראות את דמעותיה‪" .‬ג'ם‪".‬‬
‫הוא צנח על ברכיו לפניה‪ ,‬ופניו היו אחוזות חרטה‪" .‬ני ג'וּאֶ ה דֶה טוֹנג מאן‪ ,‬צ'ין אַיי דֶ ה?"‬
 ‫"לא‪ ,‬לא‪ ",‬אמרה‪ ,‬ספק־בוכה ספק־צוחקת‪" .‬לא נעלבתי‪ .‬ואני גם לא עצובה‪ .‬נהפוך הוא‪".‬‬
‫חיוך הפציע על פניו‪ ,‬ועיניו ניצתו מאושר‪" .‬אז כן אהבת את זה‪".‬‬
‫"הרגשתי שאני מביטה לתוך הנשמה שלך בין תווי המוזיקה‪ .‬והיא הייתה יפהפייה‪ ".‬היא‬
‫רכנה קדימה וליטפה קלות את פניו; העור היה חלק מעל לעצם הלחי הזוויתית שלו‪ ,‬ושערו‬
‫רך כפלומה כנגד גב כף ידה‪" .‬ראיתי נהרות‪ ,‬סירות כמו פרחים ואת כל הצבעים של שמי‬
‫הלילה‪".‬‬
‫ג'ם התנשף ארוכות וצנח על הרצפה לצד כיסאה כאילו תש כוחו‪" .‬זה קסם נדיר‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫הוא השעין את ראשו עליה‪ ,‬רקתו נצמדה אל ברכה‪ ,‬והיא המשיכה ללטף את שערו‪ ,‬להעביר‬
‫את אצבעותיה בתוך רכותו הכסופה‪" .‬שני הוריי אהבו מוזיקה‪ ",‬אמר פתאום‪" .‬אבא שלי ניגן‬
‫בכינור‪ ,‬ואימא שלי בצ'ין‪ .‬אני בחרתי בכינור‪ ,‬אף שיכולתי ללמוד לנגן בכל כלי שרציתי‪.‬‬
‫לפעמים אני מתחרט על הבחירה שלי‪ ,‬שכן יש מנגינות מסין שאי אפשר לנגן בכינור ושאימא‬
‫שלי הייתה רוצה שאלמד‪ .‬היא נהגה לספר לי את סיפורו של י ּו בּוֹי ָה‪ ,‬שהיה מגדולי נגני‬
‫הצ'ין‪ .‬חברו הטוב היה חוטב עצים בשם דְ ז'וֹנג זיצ'י‪ ,‬והוא אהב לנגן עבורו‪ .‬מספרים שכאשר‬
‫יוּ בּוֹי ָה ניגן שיר של מים‪ ,‬חברו היה מבין מיד שהוא מתאר נהרות שוצפים‪ ,‬וכשניגן שיר על‬
‫הרים‪ ,‬זיצ'י היה רואה בעיני רוחו את פסגותיהם‪ .‬ויוּ בּוֹי ָה נהג לומר לו‪' ,‬זה משום שאתה מבין‬
‫את המוזיקה שלי‪ "'.‬ג'ם השפיל את מבטו אל ידו שלו‪ ,‬שנחה ברפיון על ברכו‪" .‬אנשים עדיין‬
‫משתמשים בביטוי הזה‪ ,‬דְז'י יִין‪ ,‬כלומר 'חבר קרוב' או 'נפש תאומה'‪ ,‬אבל משמעותו האמיתית‬
‫היא 'מישהו שמבין את המוזיקה שלך'‪ ".‬הוא נטל את ידה בידו‪" .‬כשניגנתי‪ ,‬את ראית את מה‬
‫שגם אני ראיתי‪ .‬את מבינה את המוזיקה שלי‪".‬‬
‫"אני לא מבינה במוזיקה‪ ,‬ג'ם‪ .‬אני בקושי יודעת להבחין בין סונטה לפרטיטה –"‬
‫"לא‪ ".‬הוא הסתובב‪ ,‬התרומם על ברכיו ונשען על מסעד הכיסא שלה‪ .‬כעת היו קרובים דיים‬
‫לראות היכן שערו לח מזיעה‪ ,‬בצדעיו ובבסיס עורפו‪ ,‬ולהריח את ניחוח השרף והסוכר‬
‫השרוף שעלה ממנו‪" .‬לא דיברתי על הבנה מהסוג הזה‪ .‬התכוונתי –" הוא נחר בתסכול‪,‬‬
‫ופתאום חטף את ידה‪ ,‬קירב אותה אל חזהו ולחץ אותה אל לוח לבו‪ .‬ההלמות היציבה פעמה‬
‫כנגד כף ידה‪" .‬לכל לב יש מלודיה משלו‪ ",‬אמר‪" .‬ואת מכירה את שלי‪".‬‬
‫"מה קרה להם?" לחשה טסה‪" .‬לחוטב העצים ולמוזיקאי?"‬
‫חיוכו של ג'ם היה עצוב‪" .‬דְ ז'וֹנג זיצ'י מת‪ ,‬ויוּ בּוֹי ָה ניגן את השיר האחרון שלו מעל קברו‬
‫של חברו‪ .‬ואז הוא שבר את הצ'ין שלו‪ ,‬ולא ניגן עוד לעולם‪".‬‬
‫טסה הרגישה מתחת לריסיה את הדמעות החמות שאיימו לפרוץ החוצה‪" .‬איזה סיפור‬
‫נורא‪".‬‬
‫"באמת?" לבו של ג'ם החמיץ פעימה‪ ,‬וכמו גמגם מתחת לאצבעותיה‪" .‬במהלך חייו ולאורך‬
‫כל החברות ביניהם יוּ בּוֹי ָה חיבר כמה מהלחנים הגדולים ביותר שמוכרים לנו היום‪ .‬האם היה‬
‫יכול לעשות זאת בכוחות עצמו? הלבבות שלנו‪ ,‬טסה‪ ,‬הם זקוקים למראה‪ .‬בעיני האוהבים‬
‫אותנו אנחנו רואים את מי שהיינו רוצים להיות‪ .‬ויש יופי מיוחד שאפשר למצוא רק בקוצר‬
‫הזמן‪ ".‬הוא השפיל את מבטו‪ ,‬ואז הרים את ראשו בחזרה אליה‪" .‬אתן לך הכול מעצמי‪",‬‬
‫אמר‪" .‬אתן לך בשבועיים יותר ממה שרוב הגברים היו נותנים לך בחיים שלמים‪".‬‬
‫"אין דבר שלא נתת לי‪ ,‬אין שום דבר שמאכזב אותי‪"...‬‬
‫"אותי כן‪ ",‬אמר לה‪" .‬כי אני רוצה להיות נשוי לך‪ .‬הייתי מחכה לך לנצח‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫אבל אין לנו נצח‪" .‬אין לי משפחה‪ ",‬אמרה לו טסה לאטה והישירה אליו מבט‪" .‬גם לא‬
‫אפוטרופוס‪ .‬אין אף אחד‪ ...‬שייעלב‪ ...‬מנישואים בחופזה‪".‬‬
‫עיניו של ג'ם נפערו קלות‪" .‬אני – את מתכוונת לזה? אני לא רוצה לגזול ממך את הזמן‬
‫הדרוש לך להכנות‪".‬‬
‫"אילו מין הכנות אתה חושב שאני צריכה?" שאלה טסה‪ ,‬ולשבריר שנייה חזרו מחשבותיה‬
‫אל ויל‪ ,‬אל האופן שבו תחב את ידיו לתוך האש כדי להציל את שארית הסם של ג'ם‪,‬‬
‫וכשהביטה בו‪ ,‬לא יכלה שלא להיזכר ביום ההוא בטרקלין‪ ,‬כשסיפר לה שהוא אוהב אותה‪,‬‬
‫וכשיצא לבסוף מהחדר‪ ,‬היא סגרה את ידה סביב מחתה מלובנת‪ ,‬כאילו ביקשה שכאבו הצורב‬
‫כנגד עורה ישתיק ולו לרגע את הכאב שבלבה‪.‬‬
‫ויל‪ .‬היא שיקרה לו אז – גם אם לא במילים מפורשות‪ .‬היא הניחה לו להאמין שהיא לא‬
‫אוהבת אותו‪ .‬המחשבה על כך עדיין הכאיבה לה‪ ,‬אך לא עוררה בה חרטה‪ .‬לא הייתה שום‬
‫דרך אחרת‪ .‬היא הכירה את ויל מספיק כדי לדעת שגם אילו הייתה מבטלת את אירוסיה לג'ם‪,‬‬
‫הוא היה מסרב להיות איתה‪ .‬הוא לא היה מסוגל לשאת אהבה שבאה על חשבון אושרו של‬
‫הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬ואם היה איזה חלק בלבה שעדיין שייך לוויל ורק לוויל‪ ,‬ולעולם כך יישאר‪,‬‬
‫זה ודאי לא יעזור לאיש אם תחשוף אותו‪ .‬כי היא אהבה גם את ג'ם – והאהבה שבלבה חזקה‬
‫עוד יותר מכפי שהייתה כשהסכימה להינשא לו‪.‬‬
‫לפעמים צריך לבחור אם להיות נחמדים או אציליים‪ ,‬אמר לה ויל‪ .‬כי לפעמים אי אפשר להיות‬
‫שניהם גם יחד‪.‬‬
‫אולי זה באמת תלוי בספר‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬אבל כאן‪ ,‬בספר חייה‪ ,‬הדרך האצילית הייתה גם‬
‫אכזרית‪ .‬ייתכן שפגעה קשות ברגשותיו של ויל בטרקלין‪ ,‬אבל לאורך זמן‪ ,‬ולאחר שרגשותיו‬
‫כלפיה יימוגו‪ ,‬הוא עוד יודה לה על שהניחה לו להיות חופשי‪ .‬היא האמינה בכך‪ .‬לא ייתכן‬
‫שיאהב אותה לנצח‪.‬‬
‫היא החלה לצעוד בדרך הזאת לפני שנים רבות‪ .‬ואם התכוונה להשלים את המסע הזה‬
‫בחודש הבא‪ ,‬הרי תוכל להשלים אותו גם מחר‪ .‬היא ידעה שהיא אוהבת את ג'ם‪ ,‬וגם אם היה‬
‫בלבה איזה חלק שאהב את ויל‪ ,‬זו הייתה המתנה הטובה ביותר שיכלה לתת לשניהם‪ ,‬מבלי‬
‫שג'ם או ויל ידעו זאת אי־פעם‪.‬‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬אמר לה ג'ם והביט בה מהרצפה‪ ,‬כשעל פניו תערובת של תקווה‬
‫וחוסר־אמון‪" .‬חברי המועצה עדיין לא אישרו את הבקשה שלנו‪ ...‬ולך אין שמלה‪"...‬‬
‫"לא אכפת לי מהמועצה‪ .‬ולא אכפת לי גם מה אלבש‪ ,‬אם לך לא אכפת‪ .‬אם אתה מתכוון‬
‫לזה‪ ,‬ג'ם‪ ,‬אשמח להתחתן איתך בכל עת שתרצה‪".‬‬
‫"טסה‪ ",‬הוא התנשף‪ .‬הוא הושיט את ידו אליה כמו אדם טובע‪ ,‬והיא הרכינה את ראשה אליו‬
‫ורפרפה בשפתיה על שפתיו‪ .‬ג'ם שב והתרומם על ברכיו‪ .‬פיו ריחף קלות מעל פיה‪ ,‬פעם‪,‬‬
‫פעמיים‪ ,‬עד ששפתיה נפשקו‪ ,‬והיא טעמה את מתיקות הסוכר השרוף על שפתיו‪" .‬את רחוקה‬
‫מדי‪ ",‬לחש‪ ,‬ופתאום זרועותיו היו סביבה‪ ,‬ולא נותר ביניהם עוד חלל‪ .‬הוא משך אותה למטה‬
‫מהכיסא‪ ,‬ושניהם כרעו ברך על הרצפה‪ ,‬עטופים זה בזרועותיו של זה‪.‬‬
‫הוא הצמיד אותה אליו‪ ,‬וידיה התחקו אחר תווי פניו‪ ,‬הזוויות החדות של עצמות לחייו‪ .‬כה‬
‫חדות‪ ,‬חדות מדי‪ ,‬עצמות פניו‪ ,‬ודמו פועם קרוב מדי אל פני עורו‪ ,‬ועצמות הבריח שלו קשות כמו‬
‫ענק מתכת‪.‬‬
‫ידיו החליקו מעלה ממותניה אל כתפיה; שפתיו רפרפו על עצם הבריח שלה‪ ,‬על שקערורית‬
‫צווארה‪ ,‬ואצבעותיה קימטו את חולצתו‪ ,‬משכו אותה למעלה עד שכפות ידיה ליטפו את עורו‬
‫החשוף‪ .‬הוא היה כחוש כל כך‪ ,‬עמוד השדרה שלו חד כתער למגעה‪ .‬על רקע זוהרה של האח‬
‫ראתה אותו טובל בצלליות ובאש‪ ,‬ושובלן המוזהב של הלהבות צבע את שערו הכסוף בזהב‪.‬‬
‫אני אוהב אותך‪ ,‬אמר‪ .‬בכל העולם‪ ,‬אותך אני אוהב יותר מכול‪.‬‬
‫היא חשה שוב בחומן של שפתיו כשנשק לשקערורית צווארה ומטה משם‪ .‬נשיקותיו‬
‫הסתיימו במקום שבו החלה שמלתה‪ .‬היא חשה את לבה פועם בחוזקה מתחת לשפתיו‪ ,‬כאילו‬
‫ניסה להגיע אליו‪ ,‬לפעום למענו‪ .‬היא הרגישה את ידו הביישנית מחליקה סביב גופה אל‬
‫המקום שבו קשרו שרוכים את המחוך אל גופה‪...‬‬
‫הדלת נפתחה בחריקה‪ ,‬ושניהם נרתעו לאחור באחת‪ ,‬כשהם מתנשפים כאילו חזרו זה עתה‬
‫ממרוץ‪ .‬טסה שמעה את דמה רועם באוזניה ולטשה את מבטה בפתח הריק‪ .‬התנשפותו של ג'ם‬
‫הפכה לפרץ צחוק מקוטע‪.‬‬
‫"מה –" היא גמגמה‪.‬‬
‫"צֶ'רץ'‪ ",‬אמר לה ג'ם‪ ,‬וטסה השפילה את מבטה וראתה את החתול צועד על רצפת חדר‬
‫המוזיקה ונראה מרוצה מאוד מעצמו‪ ,‬לאחר שפתח את הדלת ללא כל עזרה‪.‬‬
‫"מעולם לא ראיתי חתול שנראה זחוח כל כך‪ ",‬אמרה טסה‪ ,‬וצֶ'רץ' – שהתעלם ממנה‪ ,‬כרגיל‬
‫– מיהר אל ג'ם וכמו דחף אותו קלות בראשו‪.‬‬
‫"כשאמרתי לך שנזדקק למלווה‪ ,‬לא לזה התכוונתי‪ ",‬אמר ג'ם‪ ,‬ובכל זאת ליטף את ראשו‬
‫של החתול וחייך אליה‪" .‬טסה‪ ",‬אמר‪" .‬באמת התכוונת למה שאמרת? שאת מוכנה להתחתן‬
‫איתי כבר מחר?"‬
‫היא זקרה את סנטרה והישירה אליו מבט‪ .‬לא היה עוד בכוחה להמתין ולו רגע נוסף‪ ,‬ולבזבז‬
‫ולו רגע נוסף מחייו‪ .‬לפתע פתאום מילא אותה דחף עז לקשור את חייה בחייו – להיות שלו‬
‫בטוב וגם ברע‪ ,‬בחולי ובבריאות – לנדור נדרים ולהעניק לו את הבטחתה ואת מלוא אהבתה‬
 ‫ללא סייג‪.‬‬
‫"התכוונתי לכל מילה‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫לא כולם ירדו לארוחת הבוקר‪ ,‬וחדר האוכל לא היה מלא כשג'ם יצא בהכרזה‪.‬‬
‫"טסה ואני עומדים להתחתן‪ ",‬אמר בשלווה כשהניח את המפית על ברכיו‪.‬‬
‫"זו אמורה להיות הפתעה?" שאל גבריאל‪ ,‬שעטה אצטלה כאילו התכוון להתאמן מיד לאחר‬
‫ארוחת הבוקר‪ .‬הוא כבר לקח לעצמו את כל הבייקון שהונח על השולחן‪ ,‬והנרי נעץ בו מבט‬
‫מלא צער‪" .‬אתם גם ככה מאורסים‪ ,‬לא?"‬
‫"תאריך החתונה נקבע לדצמבר‪ ",‬אמר לו ג'ם‪ ,‬ומיד הושיט את ידו אל ידה של טסה מתחת‬
‫לשולחן ולחץ אותה בעידוד‪" .‬אבל שינינו את דעתנו‪ .‬אנחנו מתכוונים להתחתן מחר‪".‬‬
‫הנוכחים הגיבו בהלם מוחלט‪ .‬הנרי נחנק מהתה שלו‪ ,‬ושרלוט נאלצה להלום בגבו‪ ,‬אף שגם‬
‫היא עצמה נראתה הלומת רעם‪ .‬גדעון הפיל את ספל התה שלו בחזרה על הצלוחית בקרקוש‬
‫קולני‪ ,‬ואפילו המזלג של גבריאל קפא באוויר‪ ,‬באמצע הדרך אל פיו‪ .‬סופי כמעט נשנקה‬
‫כשיצאה מהמטבח ובידה מגש צנימים‪" .‬אבל זה בלתי אפשרי!" קראה‪" .‬השמלה של מיס גריי‬
‫נהרסה לחלוטין‪ ,‬והתופרת אפילו לא התחילה בתפירת החדשה!"‬
‫"היא יכולה ללבוש כל שמלה שתרצה‪ ",‬אמר ג'ם‪" .‬היא לא חייבת ללבוש זהב של ציידי‬
‫צללים‪ ,‬כי היא לא ציידת צללים‪ .‬יש לה כמה שמלות יפות; היא יכולה לבחור את זו‬
‫שמועדפת עליה‪ ".‬הוא הטה את ראשו בביישנות אל טסה‪" .‬אם זה בסדר מצדך‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫טסה לא ענתה‪ ,‬כי בדיוק באותו הרגע נכנסו לחדר ויל וססילי‪" .‬הצוואר שלי תפוס כולו‪",‬‬
‫אמרה ססילי בחיוך‪" .‬אני לא מאמינה שהצלחתי להירדם בתנוחה כזאת –"‬
‫היא השתתקה באמצע המשפט‪ ,‬ונדמה ששניהם חשו בהלך הרוח המוזר בחדר‪ ,‬כי הם הביטו‬
‫סביבם בתמיהה‪ .‬ויל כבר לא נראה מותש כפי שהיה יום קודם לכן‪ ,‬ונראה ששמח על‬
‫נוכחותה של ססילי לצדו‪ ,‬אף שמצב רוחו הטוב התנדף באחת כשהביט סביבו והבחין בהבעות‬
‫פניהם של שאר הנוכחים‪" .‬מה קורה?" שאל‪" .‬קרה משהו?"‬
‫"טסה ואני החלטנו להקדים את טקס הכלולות‪ ",‬אמר לו ג'ם‪" .‬הוא יתקיים בימים‬
‫הקרובים‪".‬‬
‫ויל לא אמר מילה‪ .‬הבעת פניו לא השתנתה‪ ,‬אך הוא החוויר כסיד‪ .‬הוא לא הביט בטסה‪.‬‬
‫"ג'ם‪ ,‬המסדר‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬שהפסיקה להלום בגבו של הנרי וקמה ממקומה בהבעה‬
‫כעוסה‪" .‬הם עדיין לא אישרו את הנישואים שלכם‪ .‬אתם לא יכולים לפעול ללא אישורם –"‬
‫"אנחנו גם לא יכולים לחכות להם‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬זה עלול להימשך חודשים‪ ,‬אפילו שנה –‬
‫את יודעת שהם מעדיפים להתעכב מאשר לתת תשובה שאולי לא תאהבי‪".‬‬
‫"חוץ מזה‪ ,‬קשה לי להאמין שהנישואים שלנו נמצאים כרגע בראש מעייניהם‪ ",‬אמרה טסה‪.‬‬
‫"המסמכים של בנדיקט לייטווד‪ ,‬החיפושים אחר מורטמן – כל אלה ודאי מעניינים אותם‬
‫הרבה יותר‪ .‬וזה עניין פרטי שלנו‪".‬‬
‫"אין במסדר עניינים פרטיים‪ ",‬אמר ויל‪ .‬קולו נשמע חלול ומוזר‪ ,‬כאילו נמצא אי־שם‬
‫במרחק‪ .‬עורק פעם בצווארו‪ .‬טסה הרהרה בקשר שהחל להיבנות ביניהם בימים האחרונים‪,‬‬
‫ותהתה אם זה יהרוס אותו‪ ,‬אם זה ינפץ אותו לרסיסים כמו סירה שברירית המושלכת אל‬
‫הסלעים‪" .‬אבי ואמי –"‬
‫"יש חוקים ברורים בכל מה שקשור לנישואים לסתמיים‪ .‬אבל אין חוקים בעניין הנישואים‬
‫בין בני נפילים לאנשים כמו טסה‪ .‬ואם אני חייב‪ ,‬כמו אבא שלך‪ ,‬אוותר לשם כך על חיי‬
‫כצייד צללים‪".‬‬
‫"ג'יימס –"‬
‫"חשבתי שדווקא אתה יותר מכולם תבין ללבי‪ ",‬אמר ג'יימס‪ ,‬והמבט שהישיר אל ויל היה‬
‫מבולבל ופגוע‪.‬‬
‫"אני לא אומר שאני לא מבין‪ .‬אני רק מבקש ממך לחשוב –"‬
‫"כבר חשבתי‪ ".‬ג'ם נשען לאחור‪" .‬יש לי רישיון נישואים של סתמיים‪ ,‬שהונפק ונחתם כדת‬
‫וכדין‪ .‬אנחנו יכולים להיכנס לכל כנסייה ולהינשא עוד היום‪ .‬הייתי מעדיף שכולכם תהיו שם‪,‬‬
‫אבל אם זה בלתי אפשרי‪ ,‬נעשה זאת גם בלעדיכם‪".‬‬
‫"לשאת אישה רק כדי להפוך אותה לאלמנה‪ ",‬אמר גבריאל לייטווד‪" .‬רבים היו אומרים שזו‬
‫אכזריות לשמה‪".‬‬
‫ג'ם התאבן לצדה של טסה‪ ,‬וידו הייתה קרה ונוקשה בידה‪ .‬נדמה שוויל התכוון להגיב‪ ,‬אבל‬
‫טסה הקדימה אותו; היא זינקה על רגליה‪ ,‬ועיניה היוקדות ננעצו בפניו של גבריאל לייטווד‪.‬‬
‫"שלא תעז לדבר על כך כאילו כל הקלפים בידיו של ג'ם‪ ,‬ולי אין שום מילה בנושא‪ ",‬סיננה‬
‫לעברו‪ ,‬ועיניה לא משו מפניו ולו לרגע‪" .‬האירוסים הללו לא נכפו עליי‪ ,‬ואין לי שום אשליות‬
‫לגבי בריאותו של ג'ם‪ .‬אני בוחרת להיות איתו‪ ,‬גם אם נותרו לו ימים או דקות‪ ,‬ואני מודה‬
‫לאל על כל רגע שהוא מעניק לנו‪".‬‬
‫עיניו הירוקות של גבריאל היו קרות כמו הים מול חופי ניופאונדלנד‪" .‬אני בסך הכול דואג‬
‫לרווחתך‪ ,‬מיס גריי‪".‬‬
‫"עדיף שתדאג לרווחתך שלך‪ ",‬התפרצה טסה‪.‬‬
‫כעת העיניים הירוקות הצטמצמו‪" .‬מה זאת אומרת?"‬
‫"זאת אומרת‪ ",‬נהם ויל‪" ,‬שהגברת איננה זו שהרגה את אביה‪ .‬או שמא התאוששת מהר כל‬
‫כך‪ ,‬שאין לנו סיבה לחשוש באשר למצבך הרגשי‪ ,‬גבריאל?"‬
‫ססילי נאנקה‪ .‬גבריאל התרומם לאטו‪ ,‬ובארשת פניו ראתה שוב טסה את הנער שבפגישתה‬
‫הראשונה עמו קרא תיגר על ויל והזמין אותו לקרב פנים אל פנים – כולו יהירות‪ ,‬נוקשות‬
‫ושנאה יוקדת‪" .‬שלא תעז –" החל זה לומר‪.‬‬
‫"די‪ ",‬קראה שרלוט – ופתאום קולה נדם‪ ,‬כי מבעד לחלונות עלתה חריקת פתיחתם של‬
‫שערי המכון החלודים‪ ,‬ולאחריה נשמעה גם הלמות פרסות סוסים על המדרכה‪" .‬אוי‪ ,‬בשם‬
‫המלאך‪ .‬ג׳סמין‪ ".‬שרלוט זינקה ממקומה והשליכה את המפית על צלחתה‪" .‬בואו – עלינו‬
‫לרדת למטה ולקדם את פניה‪".‬‬
‫העיתוי היה אמנם אומלל מכל בחינה שהיא‪ ,‬ובכל זאת הוכיח את עצמו כהסחת דעת מצוינת‪.‬‬
‫בחדר השתררה מהומה קלה‪ ,‬שלוּותה גם במבוכה מצדם של גבריאל וססילי‪ ,‬שלא ידעו מיהי‬
‫ג׳סמין זו או מה היה תפקידה במכון ובחיי יושביו‪ .‬כולם מיהרו לחצות את הפרוזדור באי־סדר‬
‫מוחלט‪ ,‬ורק טסה נשארה מעט מאחור; היא הרגישה קצרת־נשימה‪ ,‬כאילו המחוך שלגופה‬
‫היה הדוק מדי‪ .‬היא הרהרה בלילה הקודם‪ ,‬כשחיבקה את ג'ם בחדר המוזיקה‪ ,‬כשהתנשקו‬
‫והתלחששו שעות על החתונה ועל חיי הנישואים שאחריה – כאילו היה להם כל הזמן‬
‫שבעולם‪ .‬כאילו הנישואים עצמם יעניקו לו חיי אלמוות‪ ,‬אף שידעה היטב שלא‪.‬‬
‫היא פנתה לרדת במדרגות אל המבואה‪ ,‬ולרגע מעדה‪ ,‬כשהיא שקועה בשרעפים‪ .‬יד אחזה‬
‫בזרועה וייצבה אותה‪ .‬היא נשאה את מבטה וראתה את ויל‪.‬‬
‫הם עמדו שם לרגע‪ ,‬קפואים יחדיו כמו פסל‪ .‬האחרים כבר היו בדרכם למטה‪ ,‬וקולותיהם‬
‫התרוממו למעלה כמו עשן‪ .‬ידו של ויל נחה בעדינות על זרועה של טסה‪ ,‬אף שפניו נותרו‬
‫חתומות לגמרי‪ ,‬משל גולפו מגוש של שחם‪" .‬אתה לא מסכים עם כל השאר‪ ,‬נכון?" שאלה‬
‫אותו‪ ,‬ונימת קולה הייתה חריפה יותר מכפי שהתכוונה‪" .‬שאסור לי להתחתן עם ג'ם עוד‬
‫היום‪ .‬שאלת אותי אם אני אוהבת אותו מספיק כדי להינשא לו ולהסב לו אושר‪ ,‬ואמרתי לך‬
‫שכן‪ .‬אינני יודעת אם אצליח במשימה‪ ,‬אבל אוכל לנסות‪".‬‬
‫"את היחידה שמסוגלת לעשות זאת‪ ",‬אמר‪ ,‬ועיניו ננעצו בעיניה‪.‬‬
‫"האחרים חושבים שיש לי אשליות באשר לבריאותו‪".‬‬
‫"תקווה היא לא אשליה‪".‬‬
‫המילים היו אמנם מעודדות‪ ,‬אך משהו בקולו הפחיד אותה‪ ,‬משהו שנשמע לה מת‪.‬‬
‫"ויל‪ ".‬היא אחזה במפרק כף ידו‪" .‬אתה לא תעז לנטוש אותי עכשיו – לא תשאיר אותי‬
‫לחפש תרופה לבדי‪ ,‬נכון? כי לא אוכל לעשות זאת בלעדיך‪".‬‬
‫הוא נשם נשימה עמוקה ועצם למחצה את עיניו הכחולות‪ ,‬המוצללות‪" .‬בוודאי שלא‪ .‬לעולם‬
‫לא אוותר עליו‪ ,‬ולא עלייך‪ .‬תמיד אעזור‪ .‬תמיד אמשיך‪ .‬אני רק –"‬
‫הוא השתתק והסב את פניו‪ .‬אלומת האור שחדרה מבעד לחלון הגבוה האירה את לחיו‬
‫וסנטרו‪ ,‬את העיקול של לסתו‪.‬‬
‫"רק מה?"‬
‫"את זוכרת מה עוד אמרתי לך באותו יום בטרקלין‪ ",‬המשיך‪" .‬אני רוצה שתהיי מאושרת‪,‬‬
‫ושהוא יהיה מאושר‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כשתצעדי אל המזבח ותעמדי לצדו ותשזרי את חייך בחייו‬
‫לנצח‪ ,‬את תצעדי על שביל בלתי נראה העשוי מרסיסי לבי‪ ,‬טסה‪ .‬אני מוכן להקריב את חיי‬
‫למען כל אחד מכם‪ .‬אני מוכן להקריב את חיי למען אושרכם‪ .‬כשאמרת לי שאינך אוהבת‬
‫אותי‪ ,‬חשבתי שאולי הרגשות שלי עצמי יתפוגגו וייעלמו‪ ,‬אבל זה לא קרה‪ .‬הם התעצמו מיום‬
‫ליום‪ .‬אני אוהב אותך נואשות‪ ,‬גם ברגע זה‪ ,‬אני אוהב אותך יותר מכפי שאהבתי אותך‬
‫אי־פעם‪ ,‬ובתוך שעה אוהב אותך אף יותר‪ .‬אני יודע‪ ,‬זה לא הוגן מצדי לומר לך את זה‪,‬‬
‫כשאין בכוחך לעשות דבר‪ ".‬הוא נשם נשימה רועדת‪" .‬את בטח בזה לי בכל נימי נפשך‪".‬‬
‫טסה הרגישה שהאדמה נשמטת מתחת לרגליה‪ .‬היא נזכרה במה שאמרה לעצמה רק אמש‪:‬‬
‫שרגשותיו של ויל ודאי נמוגו לאטם‪ .‬שבמשך השנים כאבו יהיה פחוּת בהרבה משלה‪ .‬היא‬
‫האמינה בכך‪ .‬אבל עכשיו – "אני לא בזה לך‪ ,‬ויל‪ .‬התנהגותך הייתה ללא דופי – מכובדת עוד‬
‫יותר מכפי שיכולתי לבקש ממך –"‬
‫"לא‪ ",‬ענה לה במרירות‪" .‬נדמה לי שלא היו לך ציפיות גבוהות ממני‪".‬‬
‫"היו לי ציפיות גבוהות ביותר‪ ,‬ויל‪ ",‬לחשה‪" .‬יותר מהציפיות שלך מעצמך‪ .‬ואתה אפילו‬
‫התעלית עליהן‪ ".‬קולה נשבר‪" .‬אומרים שאי אפשר לחצות את הלב לשניים‪ ,‬ובכל זאת –"‬
‫"ויל! טסה!" היה זה קולה של שרלוט‪ ,‬שקראה להם מהמבואה‪" .‬די להתמהמה! מישהו מכם‬
‫יכול לקרוא לסיריל? ייתכן שנזדקק לכרכרה אם האחים השתקנים יחליטו להישאר‪".‬‬
‫טסה הביטה בוויל בחוסר ישע‪ ,‬אך נדמה שהרגע שחלקו ביניהם נגוז; הבעת פניו נחתמה‪,‬‬
‫והייאוש שליבה אותו אך לפני רגע נמוג ונעלם‪ .‬הוא ננעל בפניה כאילו עמדו ביניהם אלף‬
‫דלתות מוברחות‪" .‬רדי למטה‪ .‬אני תכף בא‪ ".‬הוא אמר את הדברים ביובש‪ ,‬ומיד הסתובב ורץ‬
‫במעלה המדרגות‪.‬‬
‫טסה השעינה את ידה על הקיר כשפנתה לרדת קהת־חושים במדרגות‪ .‬מה התכוונה לעשות?‬
‫מה התכוונה לומר לוויל?‬
‫ובכל זאת אני אוהבת אותך‪.‬‬
‫אך אלוהים שבשמים‪ ,‬במה זה היה מועיל? איזו תועלת הייתה צומחת למי מהם אילו הייתה‬
‫הוגה את המילים בקול? זה היה רק מטיל עליו נטל נורא וכבד מנשוא‪ ,‬שהרי ידע כיצד היא‬
‫מרגישה‪ ,‬אך לא יוכל לעשות דבר‪ .‬זה רק היה קושר אותו אליה במקום לשחרר אותו לחפש‬
‫לו אהבה אחרת – לחפש מישהי שאינה מאורסת לחברו הטוב‪.‬‬
‫לחפש לו אהבה אחרת‪ .‬היא יצאה אל המדרגות שבחזית המכון והרגישה שהרוח מפלחת את‬
‫שמלתה כמו סכין‪ .‬כל האחרים עמדו שם‪ ,‬מקובצים על המדרגות במבוכה מסוימת‪ ,‬בייחוד‬
‫גבריאל וססילי‪ ,‬שהביטו סביבם כאילו תהו מה לעזאזל הם עושים שם‪ .‬טסה בקושי הבחינה‬
‫בהם‪ .‬כל גופה הצטמרר‪ ,‬והיא ידעה שזה לא מהקור‪ .‬זו הייתה המחשבה על ויל‪ ,‬המאוהב‬
‫באישה אחרת‪.‬‬
‫אבל זו הרי אנוכיות גרידא‪ .‬אם ויל ימצא אהבה אחרת‪ ,‬יהיה עליה לסבול בשקט‪ ,‬לנשוך את‬
‫שפתיה בדממה‪ ,‬ממש כשם שהוא עצמו סובל את אירוסיה לג'ם‪ .‬היא חייבת לו כל כך הרבה‪,‬‬
‫חשבה לעצמה‪ ,‬ובדיוק באותו הרגע עברה בשערים הפתוחים כרכרה שחורה‪ ,‬נהוגה בידי אדם‬
‫בגלימת הקלף של האחים השתקנים‪ .‬היא חייבת לוויל התנהגות מכובדת לא פחות מזו שלו‪.‬‬
‫הכרכרה התגלגלה עד למרגלות המדרגות‪ ,‬ולבסוף נעצרה‪ .‬טסה הרגישה ששרלוט נעה‬
‫מאחוריה באי־נוחות‪" .‬עוד כרכרה?" שאלה‪ ,‬וטסה עקבה אחר מבטה‪ ,‬ואכן ראתה כרכרה‬
‫שנייה‪ ,‬שחורה ונקייה מסמלי אצולה‪ ,‬שהתגלגלה חרישית מאחורי הכרכרה הראשונה‪.‬‬
‫"ליווי‪ ",‬אמר גבריאל‪" .‬אולי האחים השתקנים חוששים שהיא תנסה להימלט‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬ענתה לו שרלוט‪ ,‬והבלבול ניכר היטב בקולה‪" .‬היא לא –"‬
‫האח השקט שנהג בכרכרה הניח את המושכות‪ ,‬ירד מהמושב המוגבה ופנה לפתוח את‬
‫הדלת‪ .‬בדיוק באותו הרגע נעצרה מאחוריו הכרכרה השנייה‪ ,‬והוא הסתובב‪ .‬טסה לא ראתה‬
‫את הבעת פניו‪ ,‬שנותרו מוסתרות מתחת לברדס‪ ,‬אך משהו בזווית הפנייה של גופו העיד על‬
‫הפתעה מוחלטת‪ .‬היא צמצמה את עיניה – היה נדמה שיש משהו מוזר בסוסים הרתומים‬
‫לכרכרה השנייה‪ :‬גופם הבהיק לא כמו עורן הפלומתי של חיות‪ ,‬אלא כמו מתכת‪ ,‬ותנועותיהם‬
‫היו חדות ולא טבעיות‪.‬‬
‫רכּב הכרכרה השנייה זינק ממושבו‪ ,‬נחת על הקרקע בחבטה חורקנית משהו‪ ,‬וטסה הבחינה‬
‫בנצנוץ של מתכת כשידו התרוממה אל צווארון גלימת הקלף שלו – ופשטה את הגלימה מעל‬
‫לגופו‪.‬‬
‫מתחת היה גוף מתכת בוהק עם ראש ביצה ללא עיניים‪ ,‬ומסמרות נחושת חיברו את‬
‫המפרקים באזור המרפקים‪ ,‬הברכיים והכתפיים‪ .‬זרועו הימנית‪ ,‬אם אפשר לקרוא לה כך‪,‬‬
‫הסתיימה בקשת אופקית מארד‪ .‬היצור הרים את זרועו והושיט אותה קדימה‪ .‬חץ פלדה‪,‬‬
‫ובקצהו מעין נוצות ממתכת שחורה‪ ,‬פילח את האוויר וננעץ בחזהו של האח השתקן הראשון‪,‬‬
‫שעף אחורה למרחק של כמה מטרים‪ ,‬לפני שצנח על הקרקע כשכתם של דם הולך ומתפשט‬
‫על גלימתו המוכרת‪.‬‬
9
 ‫נתך עפרות‬
‫מִ נֶּתֶ ־עֲ פָ רוֹת זֶה הוּא יָכִ ין‬
‫דְּ פוּסִ ים‪ ,‬מֵ הֶ ם תְּ חִ לָּ ה ּכֵלָ יו יָצַ ר‪,‬‬
‫אַחַ ר לָטַ שׁ הַ שְּׁ אָר אוֹ נִסְּ כוֹ‪.‬‬
‫– ג'ון מילטון‪ ,‬גן העדן האבוד‬

‫גם האחים השתקנים מדממים באדום כמו כל בן תמותה‪ ,‬גילתה טסה כשהביטה במתרחש‬
‫מאובנת מהלם‪.‬‬
‫היא שמעה את שרלוט מחלקת פקודות‪ ,‬ואז ראתה את הנרי מזנק במדרגות ורץ אל הכרכרה‬
‫הראשונה‪ .‬הוא פתח את הדלת בפראות‪ ,‬וג'סמין נפלה היישר לזרועותיו‪ .‬גופה היה רופס‪,‬‬
‫ועיניה עצומות למחצה‪ .‬היא לבשה את השמלה הלבנה המרופטת שטסה זיהתה מביקורה‬
‫בתאה שבעיר השתקנים‪ ,‬ושערה הבלונדיני השופע נגזז עד שחשף כמעט את גולגולתה‪,‬‬
‫כאילו הייתה חולת קדחת‪" .‬הנרי‪ ",‬היא התייפחה בקול ונאחזה בדשי מעילו‪" .‬תציל אותי‪,‬‬
‫הנרי‪ .‬עזור לי להיכנס למכון‪ ,‬בבקשה –"‬
‫הנרי התרומם והסתובב כשג'סמין בזרועותיו‪ ,‬ובדיוק באותו הרגע נפתחו דלתות הכרכרה‬
‫השנייה‪ ,‬ומתוכה זרמו אוטומטונים שהצטרפו אל הראשון‪ .‬היה נדמה שהם נפרשים תוך כדי‬
‫ירידה מהכרכרה כמו אקורדיון נייר של ילדים – אחד‪ ,‬שניים‪ ,‬שלושה‪ ,‬ואז טסה הפסיקה‬
‫לספור‪ ,‬שעה שציידי הצללים שמסביבה שלפו כלי נשק מחגורותיהם‪ .‬היא ראתה את הבזק‬
‫המתכת שנורה מקצה מקל־החרב של ג'ם‪ ,‬ושמעה מלמולים בלטינית כשלהבי השרפים החלו‬
‫לבעור סביבה כמו מעגל של אש קדושה‪.‬‬
‫ואז הסתערו האוטומטונים‪ .‬אחד מהם רץ אל עבר הנרי וג'סמין‪ ,‬והאחרים דהרו לכיוון‬
‫המדרגות‪ .‬היא שמעה את ג'ם קורא בשמה‪ ,‬ופתאום הבינה שאין לה כלי נשק‪ .‬היא לא תכננה‬
‫להתאמן היום‪ .‬היא הביטה סביבה בפראות בחיפוש אחר משהו‪ ,‬אבן כבדה‪ ,‬אפילו מקל‪ .‬בתוך‬
‫המבואה היו תלויים על הקירות כלי נשק – אמנם כקישוט‪ ,‬אבל כלי נשק הוא כלי נשק‪ .‬היא‬
‫זינקה פנימה‪ ,‬הסירה חרב מהוו שעל הקיר‪ ,‬ומיד סבה על עקבותיה ודהרה בחזרה החוצה‪.‬‬
‫לנגד עיניה שרר כאוס מוחלט‪ .‬ג׳סמין הייתה על הקרקע והשתוחחה ליד גלגל כרכרתה‬
‫כשזרועותיה מגוננות על פניה‪ .‬הנרי עמד לפניה‪ ,‬ולהב השרפים שלו פילח את האוויר מצד‬
‫לצד‪ ,‬כשהדף מעליו את האוטומטון שניסה לעבור אותו והושיט את ידי היתדות שלו אל‬
‫ג׳סמין‪ .‬שאר היצורים המכניים נפרשו על המדרגות ונאבקו כל אחד בצייד צללים משלו‪.‬‬
‫טסה הניפה את החרב שבידה‪ ,‬ועיניה סרקו את החצר שמסביבה‪ .‬האוטומטונים הללו היו‬
‫שונים מאלה שפגשה בעבר‪ .‬הם נעו במהירות רבה יותר‪ ,‬תנועותיהם היו חלקות יותר‪,‬‬
‫ומפרקי הנחושת שלהם נפרשו והתקפלו ללא קושי‪.‬‬
‫על המדרגה הנמוכה ביותר נאבקו גדעון וגבריאל בחמת זעם במפלצת מכנית בגובה של‬
‫שלושה מטרים‪ ,‬שניסתה לשפד אותם בידיים חדות כיתדות‪ .‬שסע רחב ומדמם כבר עיטר את‬
‫כתפו של גבריאל‪ ,‬אך למרות הפציעה הוא ואחיו המשיכו לתקוף את היצור שוב ושוב‪ ,‬האחד‬
‫מלפנים והאחר מאחור‪ .‬ג'ם‪ ,‬שהשתוחח על הקרקע‪ ,‬זינק ממקומו ונעץ את מקל־החרב שלו‬
‫בראשו של אוטומטון אחר‪ .‬זרועותיו של זה פרכסו והוא ניסה לסגת‪ ,‬אבל החרב נקברה עמוק‬
‫בגולגולת המתכת שלו‪ .‬ג'ם שחרר את הלהב שלו‪ ,‬וכשהאוטומטון שב ותקף אותו‪ ,‬הוא שיסף‬
‫את פלג גופו התחתון וקטע את אחת מרגליו של היצור‪ .‬זה התנודד על צדו וצנח על אבני‬
‫הריצוף‪.‬‬
‫קרוב יותר אל טסה פילח השוט של שרלוט את האוויר כמו ברק וגדע את זרוע הקשת‬
‫האופקית של האוטומטון הראשון‪ .‬היצור אפילו לא האט‪ .‬זרועו השנייה נורתה לעבר שרלוט‪,‬‬
‫על הטפרים הדקיקים שבק ֶצהָ‪ ,‬וטסה זינקה קדימה כדי לחצוץ ביניהם‪ ,‬הניפה את חרבה כפי‬
‫שגדעון לימד אותה‪ ,‬השתמשה בכל גופה כדי ליצור תנופה והנחיתה את החרב מלמעלה‪ ,‬כדי‬
‫להוסיף למכה גם את כוח הכבידה‪.‬‬
‫הלהב צנח וגדע את זרועו השנייה של היצור‪ .‬הפעם פרץ נוזל שחור מתוך הפצע‪.‬‬
‫האוטומטון המשיך לנוע קדימה והתכופף כדי לנגוח בשרלוט בעטרת ראשו‪ ,‬שממנה בצבץ‬
‫להב קצר וחד‪ .‬היא זעקה בכאב כשפגע בזרועה‪ ,‬אך כעבור שבריר שנייה הצליף שוב השוט‬
‫שבידה‪ ,‬והאלקטרוּם הכסוף־זהוב התלפף סביב צווארו של היצור והתהדק‪ .‬שרלוט משכה את‬
‫מפרק כף ידה לאחור‪ ,‬והראש הכרות צנח אל הקרקע; היצור קרס סוף־סוף‪ ,‬ונוזל כהה ניגר‬
‫בעצלתיים מהפצעים שנפערו בשלד המתכת שלו‪.‬‬
‫טסה התנשפה והעיפה מבט לאחור; זיעה הדביקה את שערה אל מצחה ואל רקותיה‪ ,‬אבל‬
‫היא נזקקה לשתי ידיה כדי להניף את החרב הכבדה‪ ,‬ולא היה ביכולתה להסיט את השיער‬
‫מפניה‪ .‬מבעד לעיניה הצורבות ראתה שגבריאל וגדעון הפילו את האוטומטון שלהם אל‬
‫הקרקע ושיסעו אותו שוב ושוב בלהביהם; מאחוריהם ראתה את הנרי‪ ,‬שהתכופף בדיוק ברגע‬
‫הנכון וניצל ממהלומת אגרוף שהטיח בו היצור שהצמיד אותו אל הכרכרה‪ .‬אגרופו הקובייתי‬
‫פגע במקום זה בחלון הכרכרה‪ ,‬ומטר של רסיסי זכוכית ניתך על ראשה של ג׳סמין‪ ,‬שצרחה‬
‫והליטה את ראשה בידיה‪ .‬הנרי הניף את להב השרפים שלו וקבר אותו בגופו של האוטומטון‪.‬‬
‫טסה התרגלה לראות את להבי השרפים מבעירים שֵדים והופכים אותם ללא־כלום‪ ,‬אבל‬
‫האוטומטון רק התנודד לאחור ומיד חזר לעצמו‪ ,‬כשהלהב הנעוץ בחזהו בוער כמו אבוקה‪.‬‬
‫שרלוט פלטה זעקה ורצה במורד המדרגות אל עבר בעלה‪ .‬טסה הביטה סביבה – ולא ראתה‬
‫את ג'ם‪ .‬לבה החסיר פעימה‪ .‬היא פסעה צעד אחד קדימה –‬
‫ופתאום נעמדה מולה דמות כהה‪ ,‬לבושה כולה שחורים‪ .‬כפפות שחורות כיסו את ידיה‪,‬‬
‫ולרגליה מגפיים שחורים‪ .‬טסה לא ראתה דבר מלבד פנים צחורות כשלג‪ ,‬מוקפות בקפליו של‬
‫ברדס שחור‪ ,‬מוכרות ומזוויעות כמו סיוט שחוזר על עצמו‪.‬‬
 ‫"שלום לך‪ ,‬מיס גריי‪ ",‬אמרה גברת בּלֶק‪.‬‬
‫ויל לא מצא את סיריל בשום מקום‪ ,‬אף ששרבב את ראשו לכל חדר אפשרי‪ .‬זה הכעיס‬
‫אותו‪ ,‬וגם חילופי הדברים עם טסה על המדרגות לא שיפרו את מצב רוחו הכעוס‪ .‬אחרי‬
‫חודשיים של זהירות רבה‪ ,‬עד כדי הליכה על קצות האצבעות בכל פעם שנמצא בסביבתה‪,‬‬
‫הוא שפך את לבו בפניה כמו דם מפצע פעור‪ ,‬ורק הודות לקריאתה של שרלוט לא הפך מפגן‬
‫הטיפשות שלו לאסון של ממש‪.‬‬
‫אלא שתגובתה של טסה ניקרה בראשו כשחצה את הפרוזדור וחלף על פני המטבח‪ .‬אומרים‬
‫שאי אפשר לחצות את הלב לשניים‪ ,‬ובכל זאת –‬
‫בכל זאת מה? מה התכוונה לומר?‬
‫קולה של ברידג'ט בקע מחדר האוכל‪ ,‬שבו היו היא וסופי שקועות בניקיון‪.‬‬

‫"׳אוי‪ ,‬אימא‪ ,‬מיטתי הציעי נא‪,‬‬

‫רכה וצרה כתער‪.‬‬
‫כי ויליאם שלי מת מאהבה‪,‬‬
‫ואני אמות מצער‪'.‬‬

‫"הם קברו אותה בחצר הכנסייה‪,‬‬

‫לצד אהובהּ‪ ,‬ויליאם המנוח‪.‬‬
‫מקברו צמח ורד אדום כדם‪,‬‬
‫ומקברה צמח החוח‪.‬‬

‫"צמחו השניים עוד ועוד‪ ,‬עד למרומי הצריח‪,‬‬

‫וכשלא יכלו עוד לפרוח‪,‬‬
‫נשזרו יחדיו בעבותות אהבה‪,‬‬
‫ורד אדום וחוח‪".‬‬

‫ויל תהה איך סופי מצליחה להתאפק‪ ,‬ואינה חובטת בראשה של ברידג'ט בצלחת‪ ,‬ופתאום‬
‫כל גופו נרעד כאילו מהלומה כבדה הכתה בחזהו‪ .‬הוא מעד אחורה אל הקיר‪ ,‬נשימתו נעתקה‪,‬‬
‫וידו נשלחה אל גרונו‪ .‬הוא הרגיש שמשהו פועם שם כמו לב שני‪ ,‬הצמוד אל לבו שלו‪.‬‬
‫שרשרת התליון שמגנוס נתן לו הייתה קרה למגע‪ ,‬והוא מיהר לשלוף אותה מחולצתו ונעץ‬
‫מבט בתליון שהשתלשל בקצהָ – הוא פעם באדום עז‪ ,‬ארגמני‪ ,‬כמו אור בלבה של להבה‬
‫גדולה‪.‬‬
‫הוא הרגיש במעורפל שברידג'ט הפסיקה לשיר‪ ,‬וששתי הצעירות הצטופפו בפתח חדר‬
‫האוכל ובהו בו בתדהמה ובעיני ינשוף‪ .‬הוא שחרר את התליון והניח לו ליפול על חזהו‪.‬‬
‫"מה קרה‪ ,‬אדון ויל?" שאלה סופי‪ .‬היא הפסיקה לקרוא לו אדון הרונדייל מאז נחשפה‬
‫האמת על קללתו‪ ,‬אף שמדי פעם הוא עדיין תהה אם היא מחבבת אותו בכלל‪" .‬אתה מרגיש‬
‫טוב?"‬
‫"זה לא אני‪ ",‬אמר‪" .‬עלינו לרדת למטה‪ ,‬מהר‪ .‬משהו נורא קרה‪".‬‬

‫"אבל את מתה‪ ",‬התנשפה טסה ונסוגה צעד אחד לאחור‪" .‬ראיתי אותך מת –"‬
‫דבריה נקטעו בצווחה‪ ,‬כשזרועות מתכת ארוכות לפתו אותה מאחור כמו צבתות והניפו‬
‫אותה באוויר‪ .‬חרבה נשמטה וצנחה אל הקרקע‪ ,‬כשאחיזתו של האוטומטון התהדקה סביבה‪,‬‬
‫וגברת בּלֶק חייכה את חיוכה הקר והנורא‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬מיס גריי‪ .‬את לא שמחה לראות אותי שוב ולו טיפונת? ככלות הכול‪ ,‬אני‬
‫הראשונה שקידמה את פנייך באנגליה‪ .‬אף שמאז נדמה שמצאת לך בית‪".‬‬
‫"עזוב אותי!" טסה בעטה בחוזקה לאחור‪ ,‬אבל האוטומטון רק ניגח את ראשו בראשה‪ ,‬והיא‬
‫נשכה את שפתה בעוצמה‪ .‬היא נשנקה וירקה‪ :‬רוק ודם ניתזו על פניה הדוממות הלבנות של‬
‫גברת בּלֶק‪" .‬אני מעדיפה למות ולא ללכת איתך –"‬
‫האחות אופל מחתה את הנוזל מפניה ביד עטויה כפפה ובארשת של סלידה‪" .‬למרבה הצער‪,‬‬
‫זה בלתי אפשרי‪ .‬מורטמן רוצה אותך חיה‪ ".‬היא נקשה באצבעותיה אל האוטומטון‪" .‬קח‬
‫אותה אל הכרכרה‪".‬‬
‫האוטומטון פסע צעד אחד קדימה כשטסה בזרועותיו – ופתאום צנח קדימה‪ .‬טסה בקושי‬
‫הספיקה להושיט את זרועותיה ולרכך את הנפילה‪ ,‬כשהיא פגעה בקרקע והיצור המכני צנח‬
‫ישירות עליה‪ .‬כאב מייסר פילח את מפרק כף ידה הימנית‪ ,‬אבל היא השתמשה בכל זאת בידה‬
‫כדי להודפו מעליה‪ .‬צווחה בקעה מגרונה כשהתגלגלה הצדה במורד כמה מדרגות‪ ,‬ובאוזניה‬
‫הדהדה זעקת התסכול של גברת בּלֶק‪.‬‬
‫היא נשאה את מבטה‪ ,‬מסוחררת‪ .‬גברת בּלֶק נעלמה‪ .‬האוטומטון שלפת את טסה היה שרוע‬
‫באלכסון על המדרגות‪ ,‬כשגופו המתכתי קטוע‪ .‬טסה הבחינה בחטף בקרביו של היצור כשזה‬
‫הסתובב‪ :‬גלגלי שיניים ומנגנונים וצינורות צלולים שבתוכם זרם נוזל עכור‪ .‬ג'ם התנשא מעל‬
‫היצור והתנשם בכבדות‪ ,‬כל כולו מרוח בדמו השמנוני השחור של היצור‪ .‬פניו היו חיוורות‬
‫ונחושות‪ .‬הוא העיף בה מבט חטוף‪ ,‬רק כדי לוודא שהיא בריאה ושלמה‪ ,‬ואז זינק במורד‬
‫המדרגות‪ ,‬שיסף שוב ושוב את גופו של האוטומטון וכרת את אחת מרגליו‪ .‬היצור פרכס כמו‬
‫נחש גוסס‪ ,‬ופתאום נורתה זרועו היחידה מגופו‪ ,‬אחזה בקרסולו של ג'ם ומשכה בחוזקה‪.‬‬
‫ג'ם איבד את שיווי משקלו‪ ,‬צנח אל הקרקע בחבטה והחל מתגלגל במורד המדרגות‪ ,‬כשהוא‬
‫לפות בחיבוק אימים עם מפלצת המתכת‪ .‬צליל החיכוך שהאוטומטון השמיע כשהחליק מטה‪,‬‬
‫של מתכת הנגררת על אבן‪ ,‬היה מצמרר‪ .‬השניים נחתו יחדיו למרגלות המדרגות‪ ,‬ומעוצמת‬
‫המכה הם נפרדו זה מזה‪ .‬טסה בהתה באימה כשג'ם המסוחרר התנודד בכבדות וקם על רגליו‪,‬‬
‫ודמו האדום מתערבב בנוזל השחור שהכתים את בגדיו‪ .‬מקל־החרב שלו נעלם – הוא נח על‬
‫אחת ממדרגות האבן‪ ,‬שבה נפל מידו כשאיבד את שיווי משקלו‪.‬‬
‫"ג'ם‪ ",‬לחשה טסה והתרוממה על ברכיה‪ .‬היא ניסתה לזחול קדימה‪ ,‬אבל מפרק כף ידה נכנע‬
‫לעומס; היא צנחה על מרפקיה והושיטה את ידה אל המקל –‬
‫אלא שבדיוק באותו הרגע שוב עטפו אותה זרועות‪ ,‬משכו אותה מעלה בגסות‪ ,‬ובאוזנה עלה‬
‫קולה המלחשש של גברת בּלֶק‪" ,‬אל תיאבקי בי‪ ,‬מיס גריי‪ ,‬אחרת זה עלול להיגמר רע‪ ,‬אפילו‬
‫רע מאוד‪ ".‬טסה התפתלה וניסתה להשתחרר‪ ,‬אבל משהו רך כיסה את אפה ואת פיה‪ .‬היא‬
‫הריחה ריח מתקתק מבחיל‪ ,‬ופתאום ירדה החשכה על עיניה‪ ,‬והיא איבדה את הכרתה‪.‬‬
‫ויל פרץ החוצה מתוך המכון כשלהב השרפים מוכן בידו‪ ,‬ויצא אל מחזה שכולו‬
‫אנדרלמוסיה‪.‬‬
‫הוא חיפש מוכנית את טסה‪ ,‬אבל לא ראה אותה בשום מקום – תודה לאל‪ .‬כנראה נהגה‬
‫בחוכמה ומצאה מקום מסתור‪ .‬כרכרה שחורה עצרה למרגלות המדרגות‪ .‬ליד אחד מגלגליה‬
‫השתוחחה ג׳סמין‪ ,‬כשהיא מוקפת ערמה של רסיסי זכוכית‪ .‬משני צדיה עמדו הנרי ושרלוט‪:‬‬
‫הנרי נופף בחרבו‪ ,‬ושרלוט הצליפה בשוט שלה‪ ,‬ושניהם יחדיו ניסו להדוף שלושה‬
‫אוטומטונים ארוכי־רגליים‪ ,‬בעלי זרועות משוננות כלהבים וראשים חלקים ואטומים לגמרי‪.‬‬
‫מקל־החרב של ג'ם נח על המדרגות‪ ,‬שהיו חלקלקות לגמרי מנוזל שחור ושמנוני‪ .‬ליד דלת‬
‫המכון נאבקו גבריאל וגדעון לייטווד בשני אוטומטונים נוספים‪ ,‬ועשו זאת במיומנות וביעילות‬
‫של שני לוחמים מנוסים שהתאמנו יחדיו שנים‪ .‬ססילי כרעה על ברכיה ליד גופתו של אח‬
‫שתקן‪ ,‬שגלימתו הפכה אדומה מדם‪.‬‬
‫שערי המכון היו פתוחים‪ ,‬ומבעד להם הבחין בכרכרה שחורה נוספת‪ ,‬שמיהרה להתרחק‬
‫מהמכון בשעטה אדירה‪ .‬אך ויל לא הקדיש לה מחשבה נוספת‪ ,‬כי לרגלי המדרגות ראה את‬
‫ג'ם‪ .‬הוא עמד זקוף אבל חיוור כסיד‪ ,‬ונסוג לאחור צעד־צעד שעה שאוטומטון נוסף התקרב‬
‫לעברו‪ .‬היצור התנודד כמעט כמו שיכור‪ ,‬ונראה שמחצית מצדו וגם זרוע אחת נגדעו מגופו‪,‬‬
‫אלא שג'ם לא היה חמוש‪.‬‬
‫צלילות קרה של קרב עטפה את ויל‪ ,‬ונדמה שהכול סביבו הואט‪ .‬הוא היה מודע לכך שסופי‬
‫וברידג'ט נעמדו משני צדיו‪ ,‬שתיהן חמושות – וגם שסופי רצה לעזור לססילי‪ ,‬ושברידג'ט‬
‫הפכה לסופה של שיער ג'ינג'י ולהבים חדים‪ ,‬כשהסתערה על אוטומטון עצום להפתיע והפכה‬
‫אותו לערמת גרוטאות‪ ,‬ועשתה זאת בפראות שהייתה מותירה את ויל פעור פה בכל הזדמנות‬
‫אחרת‪ .‬אך באותו הרגע עולמו שלו הצטמצם כך שראה מולו רק אוטומטונים‪ ,‬ואת ג'ם‪ ,‬שנשא‬
‫אליו את מבטו והושיט את ידו‪.‬‬
‫ויל זינק במורד ארבע מדרגות והחליק מיד הצדה‪ ,‬ובתנועה חלקה אחת הרים את‬
‫מקל־החרב של ג'ם והשליך אותו אליו‪ .‬ג'ם תפס אותו באוויר רגע לפני שהאוטומטון זינק‬
‫לעברו‪ ,‬וג'ם שיסע את גופו לשניים‪ .‬המחצית העליונה נפלה הצדה‪ ,‬אבל רגליו ופלג גופו‬
‫התחתון המשיכו לרוץ לעברו‪ ,‬ותוך כדי כך ניתזו מהם נוזלים מבחילים‪ ,‬שחורים וירקרקים‪.‬‬
‫ג'ם הסתובב הצדה‪ ,‬הניף שוב את חרבו ושיסף את ברכיו של היצור‪ ,‬שצנח סוף־סוף אל‬
‫הקרקע‪ ,‬אף שכל חלקיו המפוזרים המשיכו להתעוות‪.‬‬
‫ג'ם הפנה את ראשו ונשא את מבטו אל ויל‪ .‬עיניהם הצטלבו‪ ,‬וּויל חייך אליו – אלא שג'ם לא‬
‫השיב לו חיוך; הוא היה לבן כסיד‪ ,‬וחברו התקשה לקרוא את המבט שבעיניו‪ .‬האם נפצע?‬
‫הוא היה מכוסה כולו בשמן ובנוזלים אחרים‪ ,‬כך שוויל התקשה לומר אם הוא שותת דם‪.‬‬
‫חרדה אחזה בוויל‪ ,‬שהחל לרדת במדרגות אל עבר ג'ם – אך בטרם הספיק להשלים יותר‬
‫משני צעדים‪ ,‬סב חברו על עקביו ופנה לרוץ אל השער‪ .‬ויל בהה בג'ם בתדהמה‪ ,‬כשזה דהר‬
‫אל מחוץ למכון ונעלם לתוך הרחובות של לונדון‪.‬‬
‫ויל פתח גם הוא בריצה – ונעצר למרגלות המדרגות‪ ,‬כשאוטומטון נוסף החליק והתייצב‬
‫מולו בתנועה חיננית וחלקה כמים‪ ,‬ומיהר לחסום את דרכו‪ .‬זרועותיו של היצור הסתיימו‬
‫במספריים ארוכים; ויל התכופף כשניסה לשסף את פניו‪ ,‬ולאחר מכן נעץ בחזהו את להב‬
‫השרפים שבידו‪.‬‬
‫הוא שמע מעין שריקה של מתכת נמסה‪ ,‬אך היצור רק התנודד לאחור‪ ,‬נסוג כחצי מטר‪,‬‬
‫ומיד הסתער עליו שוב‪ .‬ויל התכופף וחמק מידיו החדות כתער‪ ,‬ותוך כדי כך שלף פגיון‬
‫מחגורתו‪ .‬הוא הסתובב לאחור והניף את הלהב – אלא שהיצור המכני התפרק פתאום כאילו‬
‫נקרע לגזרים לנגד עיניו‪ ,‬ופרוסות גדולות של מתכת התקלפו לאחור מהשלד שלו כמו קליפת‬
‫תפוז‪ .‬נוזל שחור בעבע החוצה וניתז על פניו‪ ,‬כשהיצור התמוטט לרגליו כמו ערמה של‬
‫פסולת‪.‬‬
‫ויל בהה כמתקשה להאמין‪ .‬ברידג'ט הביטה בו בשלווה מאחורי ערמת המתכת‪ .‬שערה‬
‫הזדקר סביב ראשה כמו רעמה פרועה של תלתלים אדומים‪ ,‬וסינרה הלבן כוסה בדם שחור‪,‬‬
‫אבל פניה נותרו חתומות‪" .‬אתה צריך להיות זהיר יותר‪ ",‬אמרה‪" .‬אתה לא חושב?"‬
‫ויל היה מוכה אלם‪ ,‬אך למרבה המזל‪ ,‬נדמה שברידג'ט לא ציפתה לתגובה‪ .‬היא העיפה את‬
‫שערה לאחור ופנתה אל הנרי‪ ,‬שנאבק באוטומטון מפחיד למראה עוד יותר מכל השאר‪,‬‬
‫בגובה ארבעה מטרים לפחות‪ .‬הנרי ניתק אותו מאחת מזרועותיו‪ ,‬אך השנייה המשיכה לתקוף‬
‫אותו כמו מפלצת ארוכה מרובת־מפרקים‪ ,‬שהסתיימה בלהב מעוקל כמו פגיון קינג'אל‪.‬‬
‫ברידג'ט נעמדה מאחוריו בשלווה ושיספה אותו בלהבהּ באזור המפרק שחיבר בין פלג גופו‬
‫העליון לתחתון‪ .‬ניצוצות התעופפו‪ ,‬והיצור החל לנטות קדימה‪ .‬ג׳סמין‪ ,‬שעדיין השתוחחה ליד‬
‫גלגל הכרכרה‪ ,‬פלטה צווחה איומה והחלה לזחול על ארבע לכיוונו של ויל בניסיון להימלט‬
‫מהיצור‪.‬‬
‫ויל הביט בה לרגע בתדהמה‪ ,‬כשידיה וברכיה החלו לדמם‪ ,‬אך היא המשיכה לזחול על‬
‫רסיסי הזכוכית מחלון הכרכרה שהתפזרו סביבה‪ .‬ואז‪ ,‬כאילו סטר לו מישהו בפניו‪ ,‬הוא ניעור‬
‫באחת וזינק קדימה‪ ,‬עקף את ברידג'ט והגיע אל ג'סי‪ ,‬החליק את זרועותיו תחתיה והרים אותה‬
‫מהקרקע‪ .‬היא התנשפה קלות – היה נדמה ששמע את שמו – אך גופה נרפה מיד בזרועותיו‪,‬‬
‫ורק ידיה התהדקו סביב דשי מעילו‪.‬‬
‫הוא הרחיק אותה מהכרכרה‪ ,‬אך עיניו המשיכו לעקוב אחר המתרחש בחצר‪ .‬שרלוט חיסלה‬
‫את האוטומטון שלה‪ ,‬וגם ברידג'ט והנרי היו עסוקים וקרעו לגזרים יצור אחר‪ .‬סופי‪ ,‬גדעון‪,‬‬
‫גבריאל וססילי כיתרו שני אוטומטונים שהיו שרועים על הקרקע‪ ,‬וארבעתם שיפדו אותם כמו‬
‫צלי לחג המולד‪ .‬ג'ם עדיין לא חזר‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬לחשה ג'סי בקול חלש‪" .‬ויל‪ ,‬בבקשה‪ ,‬תוריד אותי‪".‬‬
‫"אני צריך להכניס אותך פנימה‪ ,‬ג׳סמין‪".‬‬
‫"לא‪ ".‬היא השתעלה‪ ,‬וּויל גילה לאימתו שדם זורם מזוויות פיה‪" .‬כבר מאוחר מדי‪ .‬ויל –‬
‫אם אי־פעם הייתי חשובה לך‪ ,‬אפילו טיפונת‪ ,‬תוריד אותי‪".‬‬
‫ויל השתוחח למרגלות המדרגות כשג'סי בזרועותיו‪ ,‬וניסה כמיטב יכולתו לערסל את ראשה‬
‫על כתפו‪ .‬דם זרם בחופשיות במורד צווארה‪ ,‬הכתים את חזית שמלתה הלבנה והדביק את‬
‫הבד אל גופה‪ .‬היא הייתה כחושה להחריד; עצם הבריח שלה בצבצה כמו כנפיים של ציפור‪,‬‬
‫ולחייה היו שקועות עמוק בפניה‪ .‬היא דמתה למטופלת שיצאה זה עתה מבית החולים בֶּדלאם‬
‫לחולי נפש יותר מאשר לנערה היפה שעזבה את המכון לפני שמונה שבועות בלבד‪.‬‬
‫"ג'ס‪ ",‬אמר לה ברוך‪" .‬ג'סי‪ ,‬איפה נפצעת?"‬
‫היא חייכה חיוך קלוש ומבעית‪ .‬דם עיטר את קצות שיניה‪" .‬אחד מטפריו של היצור ננעץ לי‬
‫בגב‪ ",‬לחשה‪ .‬ואכן‪ ,‬כשהשפיל את מבטו‪ ,‬התחוור לוויל שגם אחורי השמלה ספוגים בדם‪ .‬דם‬
‫הכתים את ידיו‪ ,‬את מכנסיו‪ ,‬את חולצתו‪ ,‬מילא את גרונו בריח מחניק של נחושת‪" .‬הוא פילח‬
‫את לבי‪ .‬אני מרגישה את זה‪".‬‬
‫אירצֶ ה –" ויל החל לגשש בחגורתו בחיפוש אחר האסטלה‪.‬‬ ‫"אז אולי ָ‬
‫אירצֶ ה כבר לא יעזור לי‪ ",‬קולה הביע ודאות‪.‬‬
‫"שום ָ‬
‫"אז האחים השתקנים –"‬
‫"גם הכוחות שלהם לא יצליחו להציל אותי‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬לא אוכל לשאת את המחשבה שמי‬
‫מהם ייגע בי שוב‪ .‬אני מעדיפה למות‪ .‬אני כבר גוססת‪ ,‬ואני שמחה על כך‪".‬‬
‫ויל הביט בה‪ ,‬המום‪ .‬הוא זכר את הנערה שהגיעה למכון בגיל ארבע־עשרה‪ ,‬מרושעת כמו‬
‫חתול רחוב זועם‪ ,‬כולל הציפורניים השלופות‪ .‬הוא מעולם לא היה נחמד אליה‪ ,‬וגם היא לא‬
‫הייתה נחמדה אליו – הוא מעולם לא היה נחמד לאיש מלבד ג'ם – אבל ג'סי חסכה ממנו את‬
‫הצורך להתחרט על כך‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬במובן מסוים הוא העריץ אותה‪ ,‬העריץ את עוצמת‬
‫השנאה שלה ואת כוח הרצון שלה‪.‬‬
‫"ג'סי‪ ".‬הוא הניח יד על לחייה‪ ,‬ומבלי משים מרח אותה בדם‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אין צורך‪ ".‬היא שוב השתעלה‪" .‬כלומר‪ ,‬להיות נחמד אליי‪ .‬אני יודעת שאתה שונא‬
‫אותי‪".‬‬
 ‫"אני לא שונא אותך‪".‬‬
‫"מעולם לא ביקרת אותי בעיר השתקנים‪ .‬כל האחרים באו לבקר‪ .‬טסה וג'ם‪ ,‬הנרי ושרלוט‪.‬‬
‫אבל לא אתה‪ .‬אתה לא סולח‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫"לא‪ ".‬הוא אמר זאת משום שזה היה נכון‪ ,‬וגם משום שאחת הסיבות לכך שמעולם לא חיבב‬
‫את ג׳סמין היא שבמובנים מסוימים היא הזכירה לו את עצמו‪" .‬ג'ם הוא הסלחן מבינינו‪".‬‬
‫"ובכל זאת‪ ,‬תמיד חיבבתי אותך יותר‪ ".‬עיניה תרו את פניו‪ ,‬מהורהרות‪" .‬אוי‪ ,‬לא‪ ,‬לא במובן‬
‫הזה‪ .‬אל תחשוב כך‪ .‬אבל השנאה העצמית שלך‪ ...‬אני הבנתי את זה‪ .‬ג'ם תמיד רצה לתת לי‬
‫הזדמנות‪ ,‬כמו שרלוט‪ .‬אבל אני לא מעוניינת במתנות של לבבות נדיבים‪ .‬אני רוצה שיראו‬
‫אותי כמו שאני‪ .‬ומכיוון שאתה לא מרחם עליי‪ ,‬אני יודעת שאם אבקש ממך לעשות דבר־מה‬
‫למעני‪ ,‬אתה תעשה את זה‪".‬‬
‫היא השתנקה‪ .‬בועות של דם בעבעו מבין שפתיה‪ .‬ויל ידע מה זה אומר‪ :‬ריאותיה נוקבו או‬
‫קרסו‪ ,‬והיא טבעה לאטה בדמה שלה‪" .‬מה?" שאל בנימה של דחיפות‪" .‬מה את רוצה‬
‫שאעשה?"‬
‫"שתשמור עליהן‪ ",‬לחשה‪" .‬על ג'סי התינוקת ועל כל האחרות‪".‬‬
‫רק כעבור רגע הבין ויל שהיא מתכוונת לבובות שלה‪ .‬אלוהים אדירים‪" .‬לא אניח להם‬
‫להשמיד שום דבר מחפצייך‪ ,‬ג׳סמין‪".‬‬
‫היא שוב חייכה צל צלו של חיוך‪" .‬חשבתי שאולי הם ירצו לזרוק אותן – כדי ששום דבר‬
‫לא יזכיר להם אותי‪".‬‬
‫"את לא שנואה‪ ,‬ג׳סמין‪ .‬יהיה אשר יהיה העולם שמעבר לזה‪ ,‬אל תעברי לשם במחשבה‬
‫שאת שנואה‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬לא?" עפעפיה רפרפו ונעצמו‪" .‬אבל אין לי ספק שהייתם מחבבים אותי קצת יותר‬
‫אילו סיפרתי לכם היכן מורטמן‪ .‬אולי אז לא הייתי מאבדת את אהבתכם‪".‬‬
‫"ספרי לי עכשיו‪ ",‬דחק בה ויל‪" .‬ספרי לי עכשיו‪ ,‬אם את יכולה‪ ,‬ותזכי שוב באהבתנו –"‬
‫"אידריס‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫"ג׳סמין‪ ,‬אנחנו יודעים שזה לא נכון –"‬
‫עיניה נפערו באחת‪ .‬אישוניה הוכתמו כעת באדום כמו דם על מים‪" .‬אתה‪ ",‬לחשה‪" .‬חשבתי‬
‫שדווקא אתה תבין‪ ".‬אצבעותיה התהדקו פתאום סביב דש מעילו כמו בעווית‪" .‬אתה ולשי‬
‫איום‪ ",‬לחשה בקול סדוק‪ ,‬ואז חזה התרומם בנשימה אחת‪ ,‬ולא התרומם שוב‪ .‬היא מתה‪.‬‬
‫עיניה נותרו פקוחות‪ ,‬נעוצות בפניו‪ .‬הוא נגע בהן קלות‪ ,‬עצם את עפעפיה והותיר מאחור את‬
‫טביעות אגודלו ואצבעו המגואלים בדם‪" .‬אָוֶוה אָטקוֶוה ואלֶ ה‪ ,‬ג׳סמין לאבלייס‪".‬‬
‫"לא!" היה זה קולה של שרלוט‪ .‬ויל הרים את מבטו מבעד לערפל ההלם וגילה שגם‬
‫האחרים נאספו סביבו – שרלוט‪ ,‬שהייתה שעונה על זרועו של הנרי; ססילי‪ ,‬שהביטה‬
‫במתרחש בעיניים פעורות; וברידג'ט‪ ,‬שהחזיקה בידיה שני להבים נוטפי שמן‪ ,‬ועמדה בפנים‬
‫חתומות‪ .‬מאחוריהם ישב גדעון על מדרגות המכון‪ ,‬ומשני עבריו ישבו אחיו וסופי‪ .‬הוא נשען‬
‫לאחור ללא מקטורן ונראה חיוור מאוד; רצועה של בד קרוע נקשרה סביב אחת מרגליו‪,‬‬
‫וגבריאל צייר על זרועו את מה שנראה כמו רונת ריפוי‪.‬‬
‫הנרי טמן את פניו בצווארה של שרלוט ומלמל באוזניה דברי הרגעה‪ ,‬כשדמעות זלגו על‬
‫פניה של אשתו‪ .‬ויל הביט בהם‪ ,‬ולאחר מכן באחותו‪.‬‬
‫"ג'ם‪ ",‬אמר‪ ,‬אבל הייתה זו שאלה‪.‬‬
‫"הוא רץ אחרי טסה‪ ",‬השיבה ססילי‪ .‬היא בהתה בג׳סמין‪ ,‬ועל פניה הייתה הבעה של רחמים‬
‫מהולים באימה‪.‬‬
‫נדמה שאור לבן הבזיק לנגד עיניו של ויל‪" .‬הוא רץ אחרי טסה? מה זאת אומרת?"‬
‫"אחד – אחד מהאוטומטונים תפס אותה והשליך אותה לתוך כרכרה‪ ".‬ססילי היססה קלות‬
‫לנוכח הפראות ששמעה בקולו‪" .‬אף אחד מאיתנו לא הצליח לרדוף אחריהם‪ .‬היצורים חסמו‬
‫אותנו‪ .‬ואז ג'ם רץ החוצה דרך השער הפתוח‪ .‬אני מניחה שהוא –"‬
‫ויל גילה שידיו התהדקו מבלי משים סביב זרועותיה של ג׳סמין והותירו סימנים כחולים‬
‫בעורה‪" .‬שמישהו ייקח ממני את ג׳סמין‪ ",‬אמר בקול מחוספס‪" .‬אני חייב לרוץ אחריהם‪".‬‬
‫"ויל‪ ,‬לא –" מחתה שרלוט‪.‬‬
‫"שרלוט‪ ".‬המילה כמו נקרעה מגרונו‪" .‬אני חייב –"‬
‫הם שמעו חבטה מתכתית – היה זה צליל טריקת שערי המכון‪ .‬ויל זקף את ראשו באחת‬
‫וראה את ג'ם‪.‬‬
‫השערים נסגרו זה עתה מאחורי גבו‪ ,‬והוא פסע לעברם‪ .‬הוא נע לאטו‪ ,‬כאילו היה שיכור או‬
‫פצוע‪ ,‬וכשהתקרב אליהם‪ ,‬ראה ויל שחברו מכוסה כולו בדם‪ .‬הרוב היה דמם השחור כפחם‬
‫של האוטומטונים‪ ,‬אבל היו גם כתמים גדולים של דם אדום – על חולצתו‪ ,‬על פניו ועל ידיו‪,‬‬
‫בשערו‪.‬‬
‫הוא קרב אליהם‪ ,‬ופתאום קפא במקומו‪ .‬הוא נראה בדיוק כמו תומאס‪ ,‬כשוויל מצא אותו על‬
‫מדרגות המכון מדמם וחצי מת‪.‬‬
‫"ג'יימס?" שאל ויל‪.‬‬
‫היה עולם שלם של שאלות באותה מילה אחת ויחידה‪.‬‬
‫"היא איננה‪ ",‬אמר לו ג'ם בקול שטוח‪ ,‬נטול כל רגש‪" .‬רצתי אחרי הכרכרה – אבל היא‬
‫האיצה‪ ,‬ולא הייתי מהיר מספיק‪ .‬איבדתי אותם ליד טֶמפֶּל בר‪ ".‬מבטו נח על ג׳סמין‪ ,‬אך נדמה‬
‫שהוא אפילו לא ראה את גופתה‪ ,‬או את ויל שעדיין חיבק אותה‪ ,‬או שום דבר אחר‪" .‬אילו רק‬
‫הייתי מהיר יותר –" אמר‪ ,‬ופתאום הוא התקפל כאילו הלם בו אגרוף נעלם‪ ,‬ושיעול עמוק‬
‫הרעיד את גופו‪ .‬הוא פגע בארץ על ברכיו ומרפקיו‪ ,‬ודם ניתז על אבני הריצוף שלפניו‪.‬‬
‫אצבעותיו ניסו להיאחז בהן‪ .‬ואז הוא התגלגל על גבו ונדם‪.‬‬
10
 ‫כמו מים על חול‬
‫התפלאתי ששאר בני האדם חיים‪ ,‬מכיוון שהוא‪ ,‬שאהבתי כאילו לא ימות לעולם‪ ,‬מת‪ .‬יותר מכול‬
‫התפלאתי שאני חי כאשר הוא מת‪ ,‬כי אני הייתי הוא אחר‪ .‬היטיב לומר זאת מי שתיאר את ידידו‬
‫כמחצית נשמתו‪ .‬חשתי כי נשמתי ונשמתו הן נשמה אחת בשני גופים‪ .‬כך הפכו לי חיי לזוועה‪ ,‬כי‬
‫לא רציתי לחיות כמחצית‪ .‬ואולי בשל כך פחדתי מן המוות – כי במותי ימוּת כולו זה אשר‬
‫אהבתי מאוד‪.‬‬
‫– אוגוסטינוס‪ ,‬וידויים‪ ,‬ספר ‪IV‬‬

‫ססילי פתחה בקצות אצבעותיה את דלת חדר השינה של ג'ם והציצה פנימה‪.‬‬
‫בחדר שררה דממה‪ ,‬אך הוא רחש פעילות‪ .‬שני אחים שתקנים עמדו לצד מיטתו של ג'ם‪,‬‬
‫ושרלוט ביניהם‪ .‬פניה היו חמורות סבר ומוכתמות בדמעות‪ .‬ויל כרע ברך לצד המיטה‪ ,‬ולגופו‬
‫עדיין הבגדים המוכתמים בדם מהקרב שהתחולל בחצר‪ .‬ראשו היה מורכן מעל ידיו השלובות‪,‬‬
‫והיה נדמה שהוא מתפלל‪ .‬הוא נראה צעיר ופגיע ומיואש‪ ,‬ולמרות רגשותיה המעורבים‪ ,‬חלק‬
‫כלשהו בתוך תוכה של ססילי השתוקק להיכנס לחדר ולנחמו‪.‬‬
‫אבל חלק אחר בתוכה ראה את הדמות הלבנה‪ ,‬הדוממת‪ ,‬ששכבה במיטה‪ ,‬ונמלא חשש‪ .‬היא‬
‫שהתה במכון זמן כה קצר; לא עלה בכוחה לחוש דבר‪ ,‬למעט התחושה שהיא פולשת לחייהם‬
‫של יושביו – ליגונם‪ ,‬לצערם‪.‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬ידעה שהיא חייבת לדבר עם ויל‪ .‬שאין לה בררה‪ .‬היא פסעה צעד אחד קדימה –‬
‫והרגישה יד נחה על כתפה ומושכת אותה בחוזקה לאחור‪ .‬גבה פגע בקיר הפרוזדור‪,‬‬
‫וגבריאל לייטווד מיהר לשחררה‪.‬‬
‫היא נשאה אליו מבט מופתע‪ .‬הוא נראה מותש; עיניו הירוקות היו מעורפלות‪ ,‬וכתמי דם‬
‫נשזרו בשערו ועל שרוולי חולצתו‪ .‬צווארון החולצה היה לח‪ .‬ניכר בו שיצא זה עתה מחדרו‬
‫באירצֶ ה רבים אמנם עזר מעט‪,‬‬
‫ָ‬ ‫של אחיו‪ .‬גדעון נפצע קשה ברגלו מלהב האוטומטון‪ ,‬והשימוש‬
‫אך נדמה שהיה גבול לריפוי שהם מסוגלים לספק‪ .‬סופי וגבריאל סייעו לו יחדיו לחזור‬
‫לחדרו‪ ,‬אף שמחה במרץ כל הדרך וטען שעליהם להפנות את תשומת לבם אל ג'ם‪.‬‬
‫"אל תיכנסי לשם‪ ",‬אמר לה כעת גבריאל בקול חרישי‪" .‬הם מנסים להציל את ג'ם‪ .‬אחיך‬
‫צריך להיות שם לצדו‪".‬‬
‫"להיות שם לצדו? מה הוא כבר יכול לעשות? ויל לא רופא‪".‬‬
‫"גם כשהוא מחוסר הכרה‪ ,‬ג'יימס ישאב כוחות מהפּראבָּ טאי שלו‪".‬‬
‫"אני חייבת לדבר עם ויל רק לרגע‪".‬‬
‫גבריאל העביר את ידיו ברעמת שערו הסתור‪" .‬את לא נמצאת זמן רב בקרב ציידי‬
‫הצללים‪ ",‬אמר לה‪" .‬אז אולי לא תביני‪ .‬לאבד את הפּראבָּ טאי שלך – זה לא עניין של מה‬
‫בכך‪ .‬עבורנו זה עניין רציני מאוד‪ ,‬כמו לאבד רעיה או בעל‪ ,‬אח או אחות‪ .‬חשבי כאילו את‬
‫שוכבת במיטה הזאת‪".‬‬
‫"לוויל לא היה אכפת כל כך אילו אני הייתי שוכבת במיטה הזאת‪".‬‬
‫גבריאל פלט נחרה‪" .‬אחיך לא היה טורח כל כך להרחיק אותי ממך‪ ,‬אלמלא היה אכפת לו‪,‬‬
‫מיס הרונדייל‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬הוא לא מחבב אותך במיוחד‪ .‬אבל למה? ולמה אתה משיא לי עכשיו עצות לגביו? גם‬
‫אתה לא מחבב אותו‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר גבריאל‪" .‬זה לא בדיוק העניין‪ .‬לא שאני לא מחבב את ויל הרונדייל‪ .‬תיעבנו זה‬
‫את זה במשך שנים‪ .‬למעשה‪ ,‬הוא אפילו שבר לי פעם את היד‪".‬‬
‫"באמת?" ססילי הרימה גבה בהפתעה בניגוד לרצונה‪.‬‬
‫"אבל אני מתחיל לראות דברים‪ ,‬ואני מבין כי כל מה שנראה לי פעם ברור כשמש‪ ,‬אינו‬
‫ברור בכלל‪ .‬ויל הוא אחד מאותם דברים‪ .‬הייתי משוכנע שהוא נבל‪ ,‬אבל גדעון סיפר לי כל‬
‫מיני דברים‪ ,‬ואני מתחיל להבין שיש לו חוב של כבוד‪ ,‬גם אם יש לו דרך מוזרה להראות את‬
‫זה‪".‬‬
‫"ואתה מעריך את זה‪".‬‬
‫"אני רוצה להעריך את זה‪ .‬אני רוצה להבין את זה‪ .‬וג'יימס קרסטֵיירז הוא מטובי בנינו; גם‬
‫אילו שנאתי את ויל‪ ,‬הייתי מאחל לו כעת רק טוב‪ ,‬ולוּ למען ג'ם‪".‬‬
‫"הדבר הזה שאני חייבת לספר לאחי‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬ג'ם היה רוצה שאספר לו‪ .‬זה חשוב‬
‫מספיק‪ .‬ואני צריכה רק רגע אחד מזמנו‪".‬‬
‫גבריאל עיסה את רקותיו‪ .‬הוא היה גבוה כל כך – ונדמה שהתנשא מעל ססילי גם משום‬
‫שהיה צנום‪ .‬פניו היו חדות‪ ,‬זוויתיות‪ ,‬לא יפות במיוחד אבל אלגנטיות‪ ,‬ושפתו התחתונה‬
‫עוצבה במדויק כמו קשת‪" .‬בסדר‪ ",‬אמר‪" .‬אם כך‪ ,‬אני אכנס לחדר ואשלח אותו אלייך‪".‬‬
‫"למה דווקא אתה ולא אני?"‬
‫"אם הוא כועס‪ ,‬אם הוא מוכה יגון‪ ,‬מוטב שאני אחזה בכך‪ ,‬מוטב שיכעס עליי ולא עלייך‪",‬‬
‫ענה לה גבריאל כבדרך אגב‪" .‬מיס הרונדייל‪ ,‬אני בוטח בך שזה חשוב מאוד‪ .‬אני מקווה שלא‬
‫תאכזבי אותי‪".‬‬
‫ססילי לא הגיבה‪ ,‬ורק עקבה במבטה אחר גבריאל כשפתח את דלת החדר ונכנס פנימה‪ .‬היא‬
‫נשענה על הקיר‪ ,‬ולבה הלם בפראות כשרחש של קולות עלה מתוך החדר‪ .‬היא שמעה את‬
‫שרלוט אומרת משהו על רונות לעירוי דם‪ ,‬שהיו כנראה מסוכנות מאוד – ופתאום הדלת‬
‫נפתחה וגבריאל יצא בחזרה אל הפרוזדור‪.‬‬
‫היא הזדקפה‪" .‬ויל לא –"‬
‫עיניו של גבריאל נחו עליה‪ ,‬וכעבור רגע הופיע בפתח גם ויל‪ ,‬מאחורי גבו של גבריאל‪,‬‬
‫וסגר חרישית את הדלת אחריו‪ .‬גבריאל הנהן לעברה‪ ,‬ואז פנה ללכת לדרכו והשאיר אותה‬
 ‫לבדה בפרוזדור עם אחיה‪.‬‬
‫לאמיתו של דבר‪ ,‬היא תמיד תהתה איך אפשר להישאר לבד עם מישהו אחר‪ .‬כי אם אתה‬
‫נמצא עם מישהו אחר‪ ,‬פירושו שאתה לא לבד‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הרגישה כעת בודדה לחלוטין‪ ,‬שכן‬
‫היה נדמה שוויל נמצא במקום אחר‪ .‬הוא אפילו לא נראה כועס‪ .‬הוא נשען לצדה על הקיר‬
‫שליד הדלת‪ ,‬ועם זאת נראה כאילו הוא לא שם‪ ,‬כאילו היה רק רוח רפאים‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫נדמה שלא שמע אותה‪ .‬הוא רעד‪ ,‬וגם ידיו רעדו ממאמץ וממתח‪.‬‬
‫"גווילֶ ם‪ ",‬קראה שוב בשמו‪ ,‬הפעם ברוך‪.‬‬
‫הוא הפנה את ראשו להביט בה לפחות‪ ,‬אף שעיניו היו כחולות וקרות כמו מימיו של תין‬
‫מוּאינגיל שבמורד ההרים‪" .‬הגעתי לכאן כשהייתי בן שתים־עשרה‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬אמרה ססילי במבוכה‪ .‬האם חשב ששכחה? שאיבדה את אלה‪ ,‬ולאחר מכן את‬
‫ויל שלה‪ ,‬אחיה הגדול והאהוב‪ ,‬בתוך ימים ספורים? אך נדמה שוויל לא שמע אותה‪.‬‬
‫"ליתר דיוק‪ ,‬זה היה בעשרה בנובמבר של אותה שנה‪ .‬ולאחר מכן‪ ,‬מדי שנה ביום ההוא‬
‫הייתה ממלאת אותי מרה שחורה של ייאוש‪ .‬כי ביום הזה – וגם ביום ההולדת שלי – נזכרתי‬
‫יותר מתמיד באימא ובאבא‪ ,‬וגם בך‪ .‬ידעתי שאתם חיים‪ ,‬שאתם בוויילס‪ ,‬שתשמחו לקבל‬
‫אותי בחזרה‪ ,‬אבל ידעתי שאני לא יכול לחזור‪ ,‬לא יכולתי אפילו לשלוח מכתב‪ .‬כתבתי‬
‫עשרות מכתבים‪ ,‬כמובן‪ ,‬ושרפתי את כולם‪ .‬אמרתי לעצמי שאתם שונאים אותי ומאשימים‬
‫אותי במותה של אלה‪".‬‬
‫"מעולם לא האשמנו אותך –"‬
‫"אחרי השנה הראשונה‪ ,‬אף שעדיין חששתי מאוד מהיום הקרב‪ ,‬גיליתי שג'ם תמיד הרגיש‬
‫צורך לעשות משהו בעשרה בנובמבר‪ ,‬איזה אימון מיוחד או חיפוש שהוביל אותנו אל הקצה‬
‫האחר של העיר‪ ,‬דווקא במזג האוויר החורפי‪ ,‬הקר והגשום‪ .‬ואני הצלפתי בו בלשוני ללא‬
‫רחם‪ ,‬כמובן‪ .‬לפעמים הוא חלה מהקור ומהלחות‪ ,‬ולפעמים היה שוכח לקחת את הסם ונופל‬
‫למשכב באותו היום‪ ,‬משתעל ויורק דם‪ ,‬וגם זו הייתה הסחת דעת‪ .‬אבל רק אחרי שזה קרה‬
‫שלוש פעמים – כי אני טיפש מאוד‪ ,‬ססי‪ ,‬וחושב רק על עצמי – רק אז הבנתי שהוא עושה את‬
‫כל זה למעני‪ ,‬כמובן‪ .‬הוא זכר את התאריך ועשה כל שביכולתו כדי לחלץ אותי מהמלנכוליה‬
‫שלי‪".‬‬
‫ססילי עמדה ללא ניע ובהתה בו‪ .‬על אף המילים שהדהדו בראשה וביקשו להיאמר‪ ,‬לא עלה‬
‫בכוחה לומר מילה‪ ,‬כי נדמה שמחיצת השנים שהפרידה ביניהם נפלה סוף־סוף‪ ,‬והיא פגשה‬
‫שוב את אחיה כפי שהיה בילדותו‪ ,‬את האח שליטף אותה במבוכה כשנפצעה‪ ,‬שנרדם על‬
‫השטיח שליד האח כשספר פתוח על חזהו‪ ,‬שיצא מהאגם כשהוא צוחק ומנער מים משערו‬
‫השחור‪ .‬רק ויל‪ ,‬ללא חומות בינו לעולם החיצון‪.‬‬
‫הוא עטף את עצמו בזרועותיו כאילו קר לו‪" .‬אני לא יודע מי אני אמור להיות בלעדיו‪",‬‬
‫אמר‪" .‬טסה איננה‪ ,‬וכל רגע שהיא נעדרת הוא כמו סכין שקורעת אותי לגזרים מבפנים‪ .‬היא‬
‫איננה‪ ,‬והם לא מצליחים לאתר אותה‪ ,‬ואין לי מושג לאן ללכת או מה לעשות עכשיו‪ ,‬והאדם‬
‫היחיד שעולה על דעתי לדבר איתו על הייסורים שבלבי הוא האדם היחיד שאסור לו לדעת‪.‬‬
‫גם אם לא היה גוסס‪".‬‬
‫"ויל‪ .‬ויל‪ ".‬היא הניחה את ידה על זרועו‪" .‬תקשיב לי‪ ,‬בבקשה‪ .‬זה קשור לחיפושים אחר‬
‫טסה‪ .‬אני חושבת שאני יודעת היכן מורטמן נמצא‪".‬‬
‫עיניו נקרעו לרווחה למשמע דבריה‪" .‬מנין לך לדעת?"‬
‫"הייתי קרובה מספיק כדי לשמוע את דבריה של ג׳סמין לפני מותה‪ ",‬אמרה ססילי‪,‬‬
‫שהרגישה את הדם הולם בפראות מתחת לעורו‪ .‬לבו פעם בחוזקה‪" .‬היא אמרה שאתה ולשי‬
‫איום‪".‬‬
‫"ג׳סמין?" הוא נשמע מבולבל‪ ,‬אבל היא ראתה אותו מצמצם קלות את עיניו‪ .‬ייתכן‬
‫שבַּתת־מודע לפחות הוא החל לעקוב אחר חוט המחשבה שלה‪.‬‬
‫"היא שוב אמרה שמורטמן נמצא באידריס‪ .‬אבל חברי המסדר יודעים שלא‪ ",‬מיהרה ססילי‬
‫לומר‪" .‬אתה לא הכרת את מורטמן כשהתגורר בוויילס‪ ,‬אבל אני כן‪ .‬הוא מכיר את ויילס‬
‫היטב‪ .‬וגם אתה הכרת פעם‪ .‬שנינו גדלנו בצלו של ההר‪ ,‬ויל‪ .‬תחשוב‪".‬‬
‫הוא לטש בה מבט‪" .‬את באמת חושבת על – קאדֵ ייר אידריס?"‬
‫"הוא מכיר את ההרים‪ ,‬ויל‪ ",‬אמרה לו אחותו‪" .‬והוא ודאי חושב שזה משעשע‪ ,‬שזו בדיחה‬
‫על חשבונך ועל חשבון הנפילים כולם‪ .‬הוא לקח אותה אל המקום שממנו ברחת אתה‪ .‬הוא‬
‫לקח אותה אל הבית שלנו‪".‬‬

‫"ליקר ביצים?" שאל גדעון ונטל את ספל המשקה המהביל מידה של סופי‪" .‬אני מרגיש‬
‫שוב כמו ילד‪".‬‬
‫"הוספנו תבלינים ויין‪ .‬זה יעשה לך טוב‪ .‬זה ימריץ את זרימת הדם שלך‪ ".‬סופי כרכרה‬
‫סביב גדעון‪ ,‬אך לא הישירה אליו מבט כשהניחה את המגש שבידיה על שידת הלילה שלצדו‪.‬‬
‫הוא ישב זקוף במיטתו‪ ,‬ואחד משרוולי מכנסיו נחתך מתחת לברך‪ .‬הרגל עצמה נעטפה‬
‫בתחבושות‪ .‬שערו עדיין היה סתור מהקרב‪ ,‬ואף שלבש כעת בגדים נקיים‪ ,‬נדף ממנו ריח‬
‫קלוש של דם וזיעה‪.‬‬
‫"אלה ממריצים את זרימת הדם שלי‪ ",‬אמר ופשט את זרועו כדי להראות לה את צמד‬
‫הסָ נגליֶירים שצוירו עליה‪ ,‬רונות לעירוי דם‪.‬‬
‫"אתה רוצה לומר לי שאתה לא אוהב ליקר ביצים?" תבעה לדעת כשידיה מונחות על‬
‫מותניה‪ .‬היא זכרה היטב את הכעס שניצת בלבה כשגילתה את הלחמניות המתוקות מתחת‬
‫למיטה‪ ,‬אבל אמש היא סלחה לו על כך לחלוטין‪ ,‬בזמן שקראה את המכתב שלו לקונסול‬
‫)מכתב שעדיין לא הספיקה לשלוח – ונח כעת בכיס סינרה המגואל בדם(‪ .‬והיום‪ ,‬לאחר‬
‫שהאוטומטון שיסף את רגלו על מדרגות המכון והוא נפל‪ ,‬כשדם ניגר מן הפצע הפתוח‪ ,‬לבה‬
‫נלפת אימה שהפתיעה אותה עד מאוד‪.‬‬
‫"אין איש בעולם שאוהב ליקר ביצים‪ ",‬אמר לה בחיוך קלוש‪ ,‬אך מלא קסם‪.‬‬
‫"האם עליי להישאר בחדר כדי לוודא שתשתה אותו‪ ,‬או שמא תשליך גם אותו מתחת‬
‫למיטה? כי אז יהיו לנו עכברים‪".‬‬
‫ייאמר לזכותו שהוא נראה מבויש; סופי הצטערה על שלא נכחה בחדר כשברידג'ט נכנסה‬
‫כמו רוח סערה והכריזה שבאה לנקות את הלחמניות המתוקות שמתחת למיטה‪" .‬סופי‪ ",‬אמר‬
‫לה גדעון‪ ,‬וכשנעצה בו מבט מתרה‪ ,‬נחפז ללגום לגימה קטנה מליקר הביצים‪" .‬מיס קולינס‪.‬‬
‫עדיין לא הזדמן לי להתנצל בפנייך‪ ,‬ועל כן הרשי לי לעשות זאת כעת‪ .‬אנא סלחי לי על‬
‫התרגיל שעשיתי עם הלחמניות המתוקות‪ .‬לא הייתה לי שום כוונה להעליב אותך‪ .‬אני מאוד‬
‫מקווה שאינך סבורה שאני רואה איזו פחיתות כבוד בתפקיד שלך במשק הבית‪ ,‬כי בעיניי את‬
‫אחת מהגבירות המרשימות והאמיצות ביותר שהיה לי העונג להכיר‪".‬‬
‫סופי הסירה את ידיה מעל מותניה‪" .‬נו‪ ",‬אמרה‪ .‬היא לא הכירה אדונים רבים שהיו‬
‫מתנצלים בפני משרתת‪" .‬זו הייתה התנצלות טובה‪".‬‬
‫"ואני משוכנע שהלחמניות המתוקות היו טעימות מאוד‪ ",‬מיהר להוסיף‪" .‬אני פשוט לא‬
‫אוהב לחמניות מתוקות‪ .‬אף פעם לא אהבתי לחמניות מתוקות‪ .‬זה לא רק הלחמניות שלך‪".‬‬
‫"אנא ממך‪ ,‬מר לייטווד‪ ,‬תפסיק לומר 'לחמניות מתוקות'‪".‬‬
‫"בסדר‪".‬‬
‫"ואלה לא הלחמניות המתוקות שלי; ברידג'ט אפתה אותן‪".‬‬
‫"בסדר‪".‬‬
‫"ואתה לא שותה את ליקר הביצים שלך‪".‬‬
‫הוא פצה את פיו לדבר‪ ,‬ואז מיהר לסגור אותו והרים את הספל אל פיו‪ .‬הוא הביט בה‬
‫ארוכות מעל לשפת הספל‪ ,‬והיא התרככה וחייכה‪ .‬עיניו אורו‪.‬‬
‫"בסדר גמור‪ ",‬אמרה‪" .‬אז אתה לא אוהב לחמניות מתוקות‪ .‬אבל מה עמדתך לגבי עוגת‬
‫ספוג?"‬
‫הייתה זו שעת אחר צהריים‪ ,‬ושמש חלשה עמדה ברום הרקיע‪ .‬כתריסר ציידי הצללים מבין‬
‫חברי הלשכה‪ ,‬וגם כמה מהאחים השתקנים‪ ,‬היו פזורים בשטח המכון‪ .‬באותו הבוקר נלקחו‬
‫גופותיהם של ג׳סמין ושל האח השתקן‪ ,‬שאת שמו ססילי לא ידעה כלל‪ .‬היא שמעה את‬
‫הקולות שעלו מהחצר וגם קרקוש מתכות‪ ,‬כשחברי הלשכה בחנו מקרוב את השרידים‬
‫שנותרו ממתקפת האוטומטונים‪.‬‬
‫ואולם בטרקלין הצליל הקולני ביותר היה התקתוק של שעון האורלוגין שעמד בפינה‪.‬‬
‫הווילונות הוסטו לאחור‪ ,‬ובאור השמש החיוור עמד הקונסול בפנים זעופות‪ ,‬כשזרועותיו‬
‫העבות שלובות על חזהו‪" .‬זה טירוף‪ ,‬שרלוט‪ ",‬אמר האיש‪" .‬טירוף מוחלט‪ ,‬המבוסס על‬
 ‫דמיונה הקודח של ילדה‪".‬‬
‫"אני לא ילדה‪ ",‬התפרצה ססילי‪ .‬היא ישבה בכורסה שליד האח‪ ,‬אותה כורסה שוויל נרדם‬
‫בה אמש – הייתכן שעבר מאז זמן כה קצר? ויל עמד לצדה והזעים פנים‪ .‬הוא לא החליף‬
‫בגדים‪ .‬הנרי היה בחדרו של ג'ם‪ ,‬עם האחים השתקנים; ג'ם עדיין לא חזר להכרה‪ ,‬ורק בואו‬
‫של הקונסול אילץ את שרלוט ואת ויל להתנתק ממיטת חוליו‪" .‬והוריי הכירו את מורטמן‪,‬‬
‫כידוע לך‪ .‬הוא התיידד עם משפחתי‪ ,‬עם אבי‪ .‬הוא מסר לידינו את אחוזת רֵייבֶנסקאר לאחר‬
‫שאבא – לאחר שאיבדנו את ביתנו שליד דוֹלגֶתלֵיי‪".‬‬
‫"זה נכון‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬שעמדה מאחורי מכתבתה‪ ,‬אשר כוסתה במסמכים‪" .‬סיפרתי לך‬
‫על כך הקיץ‪ ,‬על מה שראגנוֹר פֶל דיווח לי בעניין משפחת הרונדייל‪".‬‬
‫ויל הוציא את אגרופיו מכיסי מכנסיו ונפנה אל הקונסול בכעס‪" .‬זו הייתה בדיחה מבחינתו‬
‫של מורטמן‪ ,‬כשהעניק להוריי את הבית ההוא! הוא השתעשע בנו‪ .‬ואם כן‪ ,‬מדוע שלא ימשיך‬
‫להשתעשע בדרך זו?"‬
‫"הנה‪ ,‬ג'וֹזאי ָה‪ ",‬אמרה שרלוט והצביעה על אחד מהמסמכים שנחו מולה‪ .‬זו הייתה מפה של‬
‫ויילס‪" .‬זה אגם תין שנמצא באידריס – והנה אגם טאל־אִי־תין‪ ,‬למרגלות קאדֵ ייר אידריס –"‬
‫"'תין' פירושו 'אגם'‪ ",‬אמרה ססילי ברוגז‪" .‬ואנחנו קוראים לו תין מוּאינגיל‪ ,‬אף שיש‬
‫המכנים אותו טאל־אִי־תין –"‬
‫"וישנם בוודאי מקומות נוספים בעולם שהשם אידריס מופיע בהם‪ ",‬סינן הקונסול‪ ,‬אלא‬
‫שאז הבין כנראה שהוא מתווכח עם ילדה בת חמש־עשרה‪ ,‬ומיד השתתק‪.‬‬
‫"אבל השם הזה אומר משהו‪ ",‬התעקש ויל‪" .‬מספרים שלאגמים המקיפים את ההר אין‬
‫קרקעית – שההר עצמו חלול‪ ,‬ובתוכו ישנים הקוּן אָנוּן‪ ,‬כלבי השאול‪".‬‬
‫"ציד הפרא‪ ",‬אמרה שרלוט‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬ויל הסיט לאחור את שערו הכהה‪" .‬אנחנו נפילים‪ .‬אנחנו מאמינים באגדות‬
‫ובמיתוסים‪ .‬כל הסיפורים נכונים‪ .‬והאם יש מקום מוצלח יותר להסתתר בו עם יצוריו המכניים‬
‫מאשר הר חלול‪ ,‬שנקשרו בו אגדות על מאגיה שחורה ועל אותות המבשרים מוות? איש הרי‬
‫לא יחשוב שזה מוזר אם ישמע קולות משונים בוקעים מתוך ההר‪ ,‬ואיש מהמקומיים גם לא‬
‫יעז לחקור את הנושא‪ .‬אחרת‪ ,‬איזו סיבה יש לו להיות באזור? תמיד תהיתי מדוע הוא מתעניין‬
‫כל כך דווקא במשפחה שלי‪ .‬אולי זה רק עניין של קרבה – הזדמנות שנקרתה בדרכו לענות‬
‫משפחת נפילים‪ .‬הוא לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי‪".‬‬
‫הקונסול נשען על השולחן וקבע את מבטו במפה שמתחת לידיה של שרלוט‪" .‬זה לא‬
‫מספיק‪".‬‬
‫"לא מספיק? לא מספיק למה?" צעקה ססילי‪.‬‬
‫"לשכנע את המסדר‪ ".‬הקונסול הזדקף‪" .‬שרלוט‪ ,‬את בוודאי תביני‪ .‬כדי לפעול נגד מורטמן‬
‫על סמך ההשערה שהוא נמצא בוויילס‪ ,‬נצטרך לכנס פגישת מועצה‪ .‬לא נוכל להסתפק בכוח‬
‫משימה קטן‪ ,‬מחשש שנעמוד מעטים מול רבים‪ ,‬במיוחד מול אותם יצורים – כמה מהם היו‬
‫כאן הבוקר כשהותקפתם?"‬
‫"שישה או שבעה‪ ,‬מבלי לספור את היצור שתפס את טסה‪ ",‬ענתה לו שרלוט‪" .‬אנחנו‬
‫סבורים שיש בכוחם להתקפל לתוך עצמם‪ ,‬וכך הצליחו כולם להידחס לתוך חלל הכרכרה‬
‫הקטן‪".‬‬
‫"ואני סבור שמורטמן לא ידע כי גם גבריאל וגדעון ליייטווד נמצאים כאן איתכם‪ ,‬ועל כן לא‬
‫העריך כראוי את הכוח הדרוש לו‪ .‬אחרת‪ ,‬אני מעריך שכולכם כבר הייתם מתים‪".‬‬
‫"לעזאזל עם האחים לייטווד‪ ",‬מלמל ויל‪" .‬אני חושב שהוא לא העריך כראוי את ברידג'ט‪.‬‬
‫היא ביתרה את היצורים הללו כאילו היו תרנגול הודו בחג המולד‪".‬‬
‫הקונסול הניף את ידיו באוויר‪" .‬קראנו את המסמכים של בנדיקט לייטווד‪ .‬הוא כותב‬
‫שמעוזו של מורטמן נמצא מחוץ ללונדון‪ ,‬ומציין שיש בכוונתו של זה לשלוח כוח תקיפה נגד‬
‫הלשכה בלונדון –"‬
‫"בנדיקט לייטווד הלך ואיבד את שפיות דעתו כשכתב את הדברים הללו‪ ",‬קטעה אותו‬
‫שרלוט‪" .‬האם יעלה על דעתך שמורטמן היה משתף אותו בתוכניות האמיתיות שלו?"‬
‫"ומה הלאה?" קולו של הקונסול היה עוקצני‪ ,‬אבל גם קר כמו הקבר‪" .‬לבנדיקט לא הייתה‬
‫שום סיבה לשקר ביומנים שלו‪ ,‬שרלוט‪ ,‬ולך לא הייתה שום זכות לקרוא אותם‪ .‬אלמלא היית‬
‫משוכנעת כל כך שאת צריכה לדעת יותר מהמועצה‪ ,‬היית מוסרת אותם לידינו ללא דיחוי‪.‬‬
‫מפגנים כאלה של אי־ציות אינם מעודדים אותי לבטוח בך‪ .‬אם את מרגישה חובה‪ ,‬את יכולה‬
‫להעלות את סוגיית ויילס בישיבת המועצה הקרובה‪ ,‬כשנתכנס בעוד שבועיים –"‬
‫"שבועיים?" התרומם קולו של ויל; הוא היה חיוור‪ ,‬וכתמים אדומים של כעס בלטו על‬
‫עצמות לחייו‪" .‬טסה נחטפה היום‪ .‬היא לא יכולה לחכות שבועיים‪".‬‬
‫"המגיסטר רצה אותה בריאה ושלמה‪ .‬אתה יודע זאת היטב‪ ,‬ויל‪ ",‬אמרה לו שרלוט ברוך‪.‬‬
‫"הוא גם רוצה להתחתן איתה! האם חשבת על כך שהיא תעדיף למות ולא להפוך לכלי‬
‫משחק בידיו? היא עלולה להיות נשואה כבר מחר –"‬
‫"ואם כן‪ ,‬אז מה? לעזאזל איתה!" קרא הקונסול‪" .‬נערה אחת‪ ,‬אפילו לא בת נפילים‪ ,‬איננה‬
‫ולא תוכל להיות בעדיפות עליונה!"‬
‫"היא בעדיפות עליונה בשבילי!" צרח ויל‪.‬‬
‫בחדר השתררה דממה‪ .‬ססילי שמעה את רחש בול העץ הלח שהתפצח באח‪ .‬הערפל‬
‫שהכתים את החלונות היה צהבהב‪ ,‬ופניו של הקונסול נותרו מוצללות‪ .‬לבסוף אמר‪" :‬חשבתי‬
‫שהיא ארוסתו של הפּראבָּ טאי שלך‪ ",‬אמר האיש בשיניים חשוקות‪" .‬לא שלך‪".‬‬
‫ויל שרבב את סנטרו קדימה‪" .‬אם היא ארוסתו של ג'ם‪ ,‬מחובתי לשמור עליה כאילו הייתה‬
‫ארוסתי שלי‪ .‬זו משמעותו של מוסד הפּראבָּ טאי‪".‬‬
‫"ודאי‪ ,‬ודאי‪ ".‬קולו של הקונסול נטף עוקצנות‪" .‬נאמנות שכזו ראויה לכל שבח‪ ".‬הוא הניד‬
‫את ראשו‪" .‬בני שבט הרונדייל‪ .‬עקשנים כמו סלע‪ .‬אני זוכר איך אביך התעקש לשאת לאישה‬
‫את אמך‪ .‬שום דבר לא הניא אותו מכוונתו‪ ,‬אף שלא הייתה מועמדת טובה להתעלוּת‪ .‬קיוויתי‬
‫שילדיו יהיו ממושמעים יותר‪".‬‬
‫"תסלח לי ולאחותי על שאיננו מסכימים איתך‪ ",‬אמר לו ויל‪" ,‬בהתחשב בעובדה שאילו‬
‫אבא שלי היה ממושמע יותר‪ ,‬שנינו לא היינו קיימים‪".‬‬
‫הקונסול שוב נד בראשו‪" .‬זו מלחמה‪ ",‬אמר‪" .‬זו לא משימת חילוץ‪".‬‬
‫"והיא לא סתם נערה‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬היא נשק ביד האויב‪ .‬אני אומרת לך שמורטמן‬
‫מתכוון להשתמש בה נגדנו‪".‬‬
‫"די‪ ".‬הקונסול הרים את מעילו ממסעד הכיסא ולבש אותו במשיכת כתף‪" .‬זו שיחה עקרה‪.‬‬
‫שרלוט‪ ,‬השגיחי על ציידי הצללים שלך‪ ".‬מבטו רפרף על ויל ועל ססילי‪" .‬נדמה שהם‪...‬‬
‫נסערים מדי‪".‬‬
‫"אני מבינה שלא נוכל לשכנע אותך לשתף פעולה‪ ,‬אדוני הקונסול‪ ".‬שרלוט הזעיפה פנים‪.‬‬
‫"אבל זכור שאני מתכוונת לדווח על כך שהזהרתי אותך באשר לנסיבות‪ .‬אם בסופו של דבר‬
‫אנחנו צודקים וכל העיכובים הללו ימיטו עלינו אסון‪ ,‬אתה תישא במלוא האחריות‪".‬‬
‫ססילי ציפתה לראות את הקונסול רותח מזעם‪ ,‬אבל הוא רק כיסה את ראשו בברדס והסתיר‬
‫את פניו‪" .‬זו המשמעות של תפקיד הקונסול‪ ,‬שרלוט‪".‬‬

‫דם‪ .‬דם על אבני הריצוף שבחצר‪ .‬שובלים של דם על מדרגות הבית‪ .‬דם על העלים בגן‪,‬‬
‫השריד היחיד למה שהיה פעם גיסו של גבריאל בתוך שלולית סמיכה של דם מקריש‪ ,‬וסילונים‬
‫חמימים של דם שניתזו על האצטלה של גבריאל כשהחץ שירה פילח את עינו של אביו –‬
‫"אתה מתחרט על ההחלטה שלך להישאר במכון‪ ,‬גבריאל?" הקול הקר והמוכר העיר אותו‬
‫מחלום מסויט בהקיץ‪ ,‬והוא התנשם ונשא את מבטו‪.‬‬
‫הקונסול התנשא מעליו‪ ,‬וקווי המתאר של גופו משורטטים באור השמש הקלוש‪ .‬הוא לבש‬
‫מעיל כבד ועטה כפפות‪ ,‬ועל פניו הייתה הבעה מוזרה‪ ,‬כאילו גבריאל עשה דבר־מה ששעשע‬
‫אותו‪.‬‬
‫"אני –" גבריאל השתנק ואילץ את עצמו לומר את המילים בקול מדוד‪" .‬לא‪ ,‬בוודאי שלא‪".‬‬
‫הקונסול הרים גבה‪" .‬ובדיוק בגלל זה אתה משתוחח כאן בפינת הכנסייה‪ ,‬לבוש בגדים‬
‫מוכתמים בדם ונראה מבועת מהאפשרות שמישהו עלול למצוא אותך‪".‬‬
‫גבריאל מיהר לקום על רגליו‪ ,‬אסיר תודה על קיר האבן הקשה שתמך בו מאחור‪ .‬הוא נעץ‬
‫בקונסול מבט יוקד‪" .‬מה אתה רומז‪ ,‬שלא נלחמתי? שנמלטתי על נפשי?"‬
‫"אני לא רומז שום דבר‪ ",‬אמר לו הקונסול במתינות‪" .‬אני יודע שנלחמת‪ .‬אני יודע שאחיך‬
‫נפצע –"‬
‫גבריאל נשם נשימה חדה ורועדת‪ ,‬ועיניו של הקונסול הצטמצמו‪.‬‬
‫"אה‪ ",‬אמר האיש‪" .‬אם כן‪ ,‬זה העניין? ראית את אביך מת לנגד עיניך‪ ,‬וחששת שכעת‬
‫תיאלץ לחזות גם במותו של אחיך?"‬
‫גבריאל השתוקק לשרוט את הקיר שמאחוריו‪ .‬הוא השתוקק להלום בפניו החלקלקות של‬
‫הקונסול‪ ,‬המלאות באהדה מזויפת‪ .‬הוא השתוקק לרוץ במעלה המדרגות‪ ,‬לכרוע לצד מיטתו‬
‫של אחיו ולסרב לעזוב אותו‪ ,‬כשם שוויל סירב לעזוב את ג'ם עד שגבריאל אילץ אותו לצאת‬
‫מהחדר‪ .‬ויל היה אח טוב יותר לג'ם מכפי שהוא עצמו היה לגדעון‪ ,‬חשב לעצמו במרירות‪,‬‬
‫ובין השניים אפילו לא הייתה קרבת דם‪ .‬זו הייתה אחת הסיבות שגרמו לו לברוח מהמכון‬
‫ולחפש מסתור מאחורי האורוות‪ .‬איש לא יחפש אותו כאן‪ ,‬כך אמר לעצמו‪.‬‬
‫הוא טעה‪ .‬אבל הוא טעה לעתים כה תכופות‪ ,‬אז מהי עוד פעם אחת?‬
‫"נאלצת לראות את אחיך מדמם‪ ",‬המשיך ואמר הקונסול באותה מתינות‪" .‬ונזכרת –"‬
‫"אני הרגתי את אבי‪ ",‬אמר לו גבריאל‪" .‬יריתי חץ בעינו – שפכתי את דמו‪ .‬נראה לך שאני‬
‫לא מבין מה פירוש הדבר? דמו יזעק אליי מן האדמה כמו דמו של הבל שזעק אל קין‪ .‬כולם‬
‫אומרים שהוא כבר לא היה אבי‪ ,‬ובכל זאת הוא היה כל מה שנותר ממנו‪ .‬הוא היה פעם‬
‫לייטווד‪ .‬וגם גדעון היה עלול למות היום‪ .‬אילו איבדתי גם אותו –"‬
‫"אתה מבין כעת למה התכוונתי‪ ",‬אמר לו הקונסול‪" .‬כשדיברתי על שרלוט ועל סירובה‬
‫לציית לחוק‪ .‬על כך שהיא מסכנת חיי אדם‪ .‬אחיך היה עלול להקריב את חייו על מזבח‬
‫גאוותנותה המופרזת‪".‬‬
‫"היא לא נראית גאוותנית‪".‬‬
‫"בגלל זה כתבתם את זה?" הקונסול שלף מכיס מעילו את המכתב הראשון שגבריאל וגדעון‬
‫שלחו לו‪ .‬הוא הביט בו בבוז‪ ,‬ואז שמט אותו והניח לו לרפרף אל הקרקע‪" .‬את האיגרת‬
‫המגוחכת הזאת‪ ,‬שנועדה להכעיס אותי?"‬
‫"זה עבד?"‬
‫לרגע חשב גבריאל שהקונסול עומד לסטור לו‪ .‬אך הכעס שניצת בעיניו של האיש נעלם‬
‫באותה המהירות שבה הופיע; וכשהמשיך לדבר‪ ,‬הוא עשה זאת בנחת‪" .‬כנראה היה אסור לי‬
‫לצפות מבן למשפחת לייטווד להגיב היטב על סחיטה‪ .‬אביך ודאי לא היה נוהג כך‪ .‬אני מודה‬
‫ומתוודה‪ ,‬חשבתי שאתם חלשים ממנו‪".‬‬
‫"אם חשבת לנסות ולשכנע אותי בדרך אחרת‪ ,‬מוטב שלא תטרח לשווא‪ ",‬אמר לו גבריאל‪.‬‬
‫"אין בזה שום טעם‪".‬‬
‫"באמת? אתה נאמן עד כדי כך לשרלוט בראנוול‪ ,‬גם אחרי כל מה שמשפחתה עוללה‬
‫למשפחתך שלך? מגדעון אולי הייתי מצפה לכך – הוא דומה יותר לאימא שלכם‪ .‬הוא בוטח‬
‫מדי מטבעו‪ .‬אבל לא אתה‪ ,‬גבריאל‪ .‬ממך ציפיתי שתתגאה יותר בשושלת שלך‪".‬‬
‫גבריאל הניח לראשו להישען על הקיר‪" .‬לא היה שום דבר‪ ",‬אמר‪" .‬אתה מבין? לא היה‬
‫בתכתובת של שרלוט שום דבר שיעניין אותך‪ ,‬או מישהו‪ .‬אמרת לנו שתהרוס את חיינו אם‬
 ‫לא נדווח לך על פעילותה‪ ,‬אבל לא היה על מה לדווח‪ .‬לא השארת לנו בררה‪".‬‬
‫"יכולתם לומר לי את האמת‪".‬‬
‫"אתה לא רצית לשמוע אותה‪ ",‬אמר לו גבריאל‪" .‬אני לא טיפש‪ ,‬וגם אחי לא‪ .‬אתה רוצה‬
‫לסלק את שרלוט מראשות המכון‪ ,‬אבל אינך רוצה לעשות זאת גלויות‪ ,‬כדי שלא ידעו‬
‫שהייתה לך יד בדבר‪ .‬ייחלת לגלות שהיא מעורבת בעסקים מפוקפקים‪ .‬אך האמת היא שאין‬
‫מה לגלות‪".‬‬
‫"האמת גמישה‪ .‬אפשר לחשוף אותה‪ ,‬בוודאי‪ ,‬אבל אפשר גם ליצור אותה יש מאין‪".‬‬
‫גבריאל נעץ את מבטו בפניו של הקונסול‪" .‬אתה מעדיף שאשקר לך?"‬
‫"אוה‪ ,‬לא‪ ",‬אמר לו הקונסול‪" .‬לא לי‪ ".‬הוא הניח יד על כתפו של גבריאל‪" .‬למשפחת‬
‫לייטווד תמיד היה כבוד עצמי‪ .‬אביך עשה טעויות‪ ,‬אבל אתה לא צריך לשלם עליהן‪ .‬הנח לי‬
‫להחזיר לכם את מה שאיבדתם‪ .‬הנח לי להחזיר לכם את בית משפחת לייטווד ואת שמכם‬
‫הטוב‪ .‬אתה יכול לגור בבית משפחתך עם אחיך ועם אחותך‪ .‬אתה לא צריך לחיות על צדקה‬
‫ולהסתמך על נדיבות לבה של הלשכה‪".‬‬
‫צדקה‪ .‬המילה הייתה מרה מאין כמותה‪ .‬גבריאל ראה בעיני רוחו את דמו של אחיו על אבני‬
‫הריצוף של המכון‪ .‬אלמלא הייתה שרלוט טיפשה כל כך ונחושה כל כך לאסוף לחיקה את‬
‫הנערה מחליפת־הצורה‪ ,‬על אף התנגדותם של המסדר ושל הקונסול‪ ,‬המגיסטר לא היה שולח‬
‫את כוחותיו לתקוף את יושבי המכון‪ .‬דמו של גדעון לא היה נשפך‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬לחש קול קטן בירכתי ראשו‪ ,‬אלמלא שרלוט‪ ,‬סודו של אבי היה נותר בגדר סוד‪.‬‬
‫בנדיקט לא היה נאלץ לבגוד במגיסטר‪ .‬הוא לא היה מאבד את מקור התרופה שמנעה את‬
‫האָסטריוֹלָ ה‪ .‬ואולי הוא לא היה משתנה‪ .‬בניו לעולם לא היו שומעים על חטאיו‪ .‬בני‬
‫ִ‬ ‫התפרצות‬
‫משפחת לייטווד היו יכולים להמשיך לחיות בבורות מבורכת‪.‬‬
‫"גבריאל‪ ",‬אמר הקונסול‪" .‬ההצעה שלי מיועדת רק לך‪ .‬אתה חייב לשמור על כך בסוד‪ ,‬גם‬
‫מאחיך‪ .‬הוא דומה לאמך‪ ,‬הוא נאמן מדי‪ .‬נאמן לשרלוט‪ .‬נאמנותו השגויה אמנם נזקפת‬
‫לזכותו‪ ,‬אבל היא לא תעזור לנו‪ .‬אמור לו שמאסתי בתעלולים שלכם; אמור לו שאינני זקוק‬
‫עוד לעזרתכם‪ .‬אתה שקרן מוצלח" – הוא חייך בחמיצות – "ואני משוכנע שתדע לשכנע‬
‫אותו‪ .‬מה דעתך?"‬
‫גבריאל שרבב את סנטרו קדימה‪" .‬מה אתה רוצה שאעשה?"‬

‫ויל זע קלות בכורסה שליד מיטתו של ג'ם‪ .‬הוא ישב בכורסה זה שעות‪ ,‬עד שגבו הפך‬
‫נוקשה‪ ,‬אך הוא סירב לזוז‪ .‬בכל רגע יש סיכוי שג'ם יתעורר‪ ,‬והוא יצפה לראותו‪.‬‬
‫לפחות לא היה לו קר‪ .‬ברידג'ט דאגה ללבות את האש באח; בול העץ הלח שב והתפצח‪,‬‬
‫ושלח מדי פעם עננה של גצים אל־על‪ .‬הלילה מחוץ לחלונות היה חשוך לגמרי‪ ,‬ללא שמץ של‬
‫כחול או עננים‪ ,‬רק צבע שחור משחור שכמו נצבע על זגוגית החלון‪.‬‬
‫כינורו של ג'ם נח שעון למרגלות מיטתו‪ ,‬ולצדו הונח המקל־חרב שלו‪ ,‬שעדיין היה חלקלק‬
‫מדם לאחר הקרב בחצר‪ .‬ג'ם עצמו שכב ללא ניע‪ ,‬כשהוא שעון על כריות‪ ,‬ופניו החיוורות‬
‫חפות מכל צבע‪ .‬ויל הרגיש שהוא רואה אותו לראשונה אחרי היעדרות ממושכת‪ ,‬שהוא זוכה‬
‫כעת לאותה הצצה חטופה שמאפשרת לך לראות שינויים בפנים מוכרות‪ ,‬לפני שיהפכו שוב‬
‫לחלק מנוף חייו‪ .‬ג'ם היה כחוש כל כך – איך ייתכן שלא הבחין בכך? – כאילו כל פיסת בשר‬
‫הוסרה מעצמות לחייו ומלסתו וממצחו‪ ,‬כך שלא נותרו בפניו אלא שקעים וזוויות‪ .‬עפעפיו‬
‫העצומים‪ ,‬וגם פיו‪ ,‬כוסו בדוק כחלחל קלוש‪ .‬עצמות הבריח שלו הזדקרו כמו חרטום של‬
‫ספינה‪.‬‬
‫ויל נזף בעצמו‪ .‬איך ייתכן שחלפו חודשים והוא לא שם לב שג'ם גוסס – מהר כל כך?‬
‫מוקדם כל כך? איך ייתכן שלא הבחין בחרמש‪ ,‬ובצל המוות?‬
‫"ויל‪ ",‬הלחישה עלתה מהדלת‪ .‬הוא הרים מבט מעורפל וראה את שרלוט‪ ,‬ששרבבה את‬
‫ראשה לתוך החדר‪" .‬יש פה‪ ...‬מישהו שרוצה לראות אותך‪".‬‬
‫ויל מצמץ‪ ,‬ושרלוט זזה הצדה ופינתה את הדרך למגנוס ביין‪ ,‬שעקף אותה ופסע לתוך‬
‫החדר‪ .‬לרגע ארוך ויל לא ידע מה לומר‪.‬‬
‫"הוא טוען שזימנת אותו‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬אך נדמה שנשמעה ספקנית‪ .‬מגנוס עמד במרכז‬
‫החדר ונראה אדיש בחליפתו האפורה־שחורה‪ .‬הוא הסיר לאטו את כפפות עור הגדי האפורות‬
‫שלו מידיו השחומות הצנומות‪.‬‬
‫"נכון‪ ,‬אכן זימנתי אותו‪ ",‬אמר ויל והרגיש כאילו זה עתה התעורר‪" .‬תודה‪ ,‬שרלוט‪".‬‬
‫שרלוט נעצה בו מבט של אהדה מהולה במסר הסמוי על אחריותך בלבד‪ ,‬ויל הרונדייל‪ ,‬ואז‬
‫יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה בהפגנתיות‪.‬‬
‫"הגעת‪ ",‬אמר ויל וידע שהוא נשמע מטופש‪ .‬הוא בז תמיד לאנשים שציינו בקול את המובן‬
‫מאליו‪ ,‬והנה גם הוא עושה בדיוק את אותו הדבר‪ .‬הוא התקשה לנער מעליו את תחושת‬
‫הבלבול‪ .‬עצם נוכחותו של מגנוס כאן‪ ,‬בחדרו של ג'ם‪ ,‬הייתה משולה בעיניו למראה של אביר‬
‫פיות‪ ,‬שיושב בין פרקליטים בפאות לבנות באוֹלד בֵּיילי‪.‬‬
‫מגנוס השליך את כפפותיו על השולחן וניגש אל המיטה‪ .‬הוא הושיט את ידו וייצב את עצמו‬
‫כנגד אחד מעמודי מיטת האפריון כשהביט בג'ם‪ ,‬ששכב כה דומם ולבן‪ ,‬עד שנראה כאילו‬
‫גולף מעל מצבת קבורה‪" .‬ג'יימס קרסטֵיירז‪ ",‬אמר מגנוס ומלמל את השם כמו היה לחש‬
‫רב־עוצמה‪.‬‬
‫"הוא גוסס‪ ",‬אמר לו ויל‪.‬‬
‫"זה ברור כשמש‪ ".‬זה אולי נשמע קר‪ ,‬אך בקולו של מגנוס הדהדו עולמות שלמים של‬
‫עצבות‪ ,‬שפילחה גם את ויל כמו מכת חשמל מוכרת‪" .‬חשבתי שאתה סבור שנותרו לו עוד‬
‫כמה ימים‪ ,‬אולי שבוע‪".‬‬
‫"זה לא רק המחסור בסם‪ ".‬קולו של ויל היה צרוד; הוא כחכח בגרונו‪" .‬למעשה‪ ,‬יש לנו‬
‫מעט מהסם‪ ,‬והוא קיבל מנה‪ .‬אבל היום אחר הצהריים התחולל כאן קרב‪ ,‬והוא איבד דם‬
‫ונחלש מאוד‪ .‬אנחנו חוששים שהוא איננו חזק דיו להתאושש בכוחות עצמו‪".‬‬
‫מגנוס הושיט את ידו והרים את ידו של ג'ם בעדינות רבה‪ .‬חבורות עיטרו את אצבעותיו‬
‫החיוורות‪ ,‬וּורידיו הכחולים יצרו מעין מפה של נהרות מתחת לעור של מפרק כף ידו‪" .‬הוא‬
‫סובל?"‬
‫"אני לא יודע‪".‬‬
‫"אולי מוטב שתניחו לו למות‪ ".‬מגנוס הביט בוויל בעיניים ירוקות־זהובות‪" .‬כל חיים‬
‫מגיעים אל סופם‪ ,‬ויל‪ .‬וכשבחרת בו‪ ,‬ידעת שהוא ימות לפניך‪".‬‬
‫ויל בהה בחלל‪ .‬הוא הרגיש כמי שצונח לתוך מנהרה אפלה‪ ,‬כזו שאין לה סוף‪ ,‬ואין לו במה‬
‫להיאחז כדי להאט את נפילתו‪" .‬אם אתה חושב שעדיף לו כך‪".‬‬
‫"ויל‪ ".‬קולו של מגנוס נותר רך‪ ,‬אבל הייתה בו בהילות‪" .‬האם הבאת אותי לכאן משום‬
‫שקיווית שאוכל לעזור לו?"‬
‫ויל נשא את מבטו מבלי לראות דבר‪" .‬אין לי מושג למה זימנתי אותך‪ ",‬אמר‪" .‬אני לא בטוח‬
‫שהאמנתי שתוכל לעשות משהו‪ .‬אולי חשבתי שאתה האדם היחיד שעשוי להבין‪".‬‬
‫מגנוס נראה מופתע‪" .‬היחיד שעשוי להבין?"‬
‫"חיית חיים ארוכים כל כך‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬ודאי חזית במותם של אנשים כה רבים‪ ,‬של‬
‫אנשים שאהבת‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אתה שורד וממשיך לחיות את חייך‪".‬‬
‫מגנוס המשיך להביט בו בתדהמה‪" .‬אתה זימנת אותי לכאן – זימנת מכשף אל המכון‪ ,‬מיד‬
‫אחרי קרב שבו כולכם כמעט נהרגתם – רק כדי לדבר?"‬
‫"משום־מה קל לי לדבר איתך‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬אין לי מושג למה‪".‬‬
‫מגנוס הניד את ראשו לאטו ונשען על עמוד מיטת האפריון‪" .‬אתה צעיר כל כך‪ ",‬לחש‪.‬‬
‫"ובכל זאת‪ ,‬נדמה לי שאף צייד צללים מעולם לא זימן אותי אליו כדי להעביר עמו את השעות‬
‫הקטנות של הלילה‪".‬‬
‫"אני לא יודע מה לעשות‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬מורטמן חטף את טסה‪ ,‬ואני מאמין כעת שאני יודע‬
‫היכן היא נמצאת‪ .‬חלק ממני משתוקק רק לרדוף אחריה ולהציל אותה‪ .‬אבל אסור לי לעזוב‬
‫את ג'ם‪ .‬נדרתי נדר‪ .‬ומה אם יתעורר באמצע הלילה ויגלה שאני לא פה?" הוא נראה אבוד‬
‫כמו ילד קטן‪" .‬הוא יחשוב שנטשתי אותו מרצון‪ ,‬שלא אכפת לי שהוא גוסס‪ .‬הוא לא ידע את‬
‫האמת‪ .‬אבל אילו היה יכול לדבר‪ ,‬האם לא היה דוחק בי לנסות להציל את טסה? האם לא היה‬
‫רוצה בכך?" ויל הליט את פניו בידיו‪" .‬אני פשוט לא יודע‪ ,‬וזה קורע אותי מבפנים‪".‬‬
‫מגנוס הביט בו בדממה במשך שניות ארוכות‪" .‬הוא יודע שאתה מאוהב בטסה?"‬
‫"לא‪ ".‬ויל נשא אליו מבט המום‪" .‬לא‪ .‬מעולם לא אמרתי מילה‪ .‬אינני רוצה להפיל את הנטל‬
‫הזה על כתפיו‪".‬‬
‫מגנוס נשם נשימה עמוקה‪ ,‬ואז המשיך ברוך‪" .‬ויל‪ ,‬ביקשת לשמוע ממני דברי חוכמה‪ ,‬כמי‬
‫שחי חיים ארוכים עד מאוד וקבר אהבות רבות‪ .‬אם כן‪ ,‬אוכל לומר לך כי סופם של חיים הוא‬
‫סך כל האהבה שהאדם ידע בחייו‪ ,‬כי יהיה אשר יהיה הנדר שנדרת‪ ,‬הימצאותך כאן בסוף חייו‬
‫של ג'ם איננה הדבר החשוב ביותר‪ ,‬אלא העובדה שהיית כאן בכל רגע אחר‪ .‬מאז שנפגשתם‪,‬‬
‫מעולם לא נטשת אותו‪ ,‬ומעולם לא הפסקת לאהוב אותו‪ .‬וזה מה שחשוב‪".‬‬
‫"אתה באמת מתכוון לזה?" אמר ויל בתימהון‪ ,‬ואז הוסיף‪" ,‬למה אתה כל כך נחמד אליי?‬
‫אני עדיין חייב לך טובה‪ ,‬הלוא כן? אני זוכר זאת היטב‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬אף שמעולם לא ביקשת‬
‫שאחזיר לך טובה תחתיה‪".‬‬
‫"האומנם?" שאל מגנוס וחייך אליו‪" .‬ויל‪ ,‬אתה מתייחס אליי כאל בן־אנוש‪ ,‬כאל אדם בדיוק‬
‫כמוך; נדיר הוא צייד הצללים שנוהג כך כלפי מכשף‪ .‬אינני אטום־לב עד כדי כך שאדרוש‬
‫טובה תחת טובה מנער שבור־לב‪ .‬נער שלדעתי יהיה ברבות הימים לגבר משכמו ומעלה‪ ,‬אגב‪.‬‬
‫ולכן אני מבטיח לך‪ ,‬אני אשאר כאן כשתלך ואשגיח למענך על ג'ם‪ .‬ואם הוא יתעורר‪ ,‬אספר‬
‫לו לאן הלכת‪ ,‬ושעשית זאת למענו‪ .‬ואעשה כל שביכולתי כדי להאריך את חייו‪ :‬אין לי יִין פֶ ן‪,‬‬
‫אבל יש באמתחתי קסמים‪ ,‬ואולי אמצא משהו בספר כשפים עתיק שיוכל לעזור לו‪".‬‬
‫"אני אראה בזה טובה גדולה מאוד‪ ",‬אמר לו ויל‪.‬‬
‫מגנוס הביט ארוכות בג'ם‪ .‬עצב היה חרות בפניו‪ ,‬אותן פנים שהיו בדרך כלל עליזות או‬
‫לעגניות או אדישות‪ ,‬והעצב הזה הפתיע את ויל‪'" .‬כי מה הייתה הסיבה לכך שהכאב פילח‬
‫אותי עד למעמקיי בקלות שכזאת‪ ,‬אם לא העובדה שזריתי את נשמתי לרוח באהבת אדם‬
‫בן־תמותה כאילו אין הוא עתיד למות?'" אמר מגנוס‪.‬‬
‫ויל נשא אליו את מבטו‪" .‬מאיפה זה?"‬
‫"וידויים לאוגוסטינוס הקדוש‪ ",‬אמר המכשף‪" .‬שאלת אותי כיצד עמדתי כבן־אלמוות במוות‬
‫כה רב סביבי‪ .‬אין בזה שום סוד‪ .‬אתה עומד גם בבלתי נסבל ועושה זאת בגבורה‪ .‬זה הכול‪".‬‬
‫הוא התרחק מהמיטה‪" .‬אניח לך להתייחד איתו לרגע ולהיפרד לשלום‪ .‬תמצא אותי‬
‫בספרייה‪".‬‬
‫ויל הנהן‪ ,‬מוכה אלם‪ ,‬ומגנוס פנה להרים את כפפותיו‪ ,‬ואז הסתובב ויצא מהחדר‪ .‬מוחו של‬
‫ויל הסתחרר‪.‬‬
‫הוא הביט שוב בג'ם‪ ,‬ששכב במיטה ללא ניע‪ .‬עליי להשלים עם העובדה שזה הסוף‪ ,‬חשב‬
‫לעצמו‪ ,‬ואפילו המחשבות שבראשו נדמו חלולות ורחוקות‪ .‬עליי להשלים עם העובדה שג'ם‬
‫לעולם לא יביט בי שוב‪ ,‬לעולם לא ידבר איתי שוב‪ .‬אתה עומד גם בבלתי נסבל ועושה זאת‬
‫בגבורה‪ .‬זה הכול‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬זה לא נראה לו אמיתי‪ ,‬כאילו היה זה רק חלום‪ .‬הוא קם ורכן מעל גופו הדומם‬
‫של ג'ם‪ .‬הוא נגע קלות בלחיו של הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬היא הייתה קרה‪.‬‬
‫"אָטקוֶוה אין פֶּ רפֶּ טוּאוּם‪ ,‬פראטֶ ר‪ ,‬אָוֶוה אָטקוֶוה ואלֶ ה‪ ",‬לחש‪ .‬מילות השיר מעולם לא נשמעו‬
‫הולמות יותר‪ :‬עד עולם‪ ,‬אחי‪ ,‬שלום‪ ,‬לך בשלום‪ ,‬אחי‪.‬‬
‫ויל הזדקף ופנה להתרחק מהמיטה‪ ,‬אך עוד לפני שהספיק לעשות זאת‪ ,‬הרגיש שמשהו‬
‫מתהדק סביב מפרק ידו‪ .‬הוא השפיל את מבטו וגילה שידו של ג'ם מקיפה את ידו שלו כמו‬
‫צמיד‪ .‬לרגע היה המום מכדי להגיב‪ ,‬ורק עמד ובהה בידו‪.‬‬
‫"אני עוד לא מת‪ ",‬אמר לו ג'ם בשקט‪ ,‬קולו חרישי אבל חזק וצלול‪" .‬למה התכוון מגנוס‬
‫כששאל אותך אם אני יודע שאתה מאוהב בטסה?"‬
11
 ‫לפחד מהלילה‬
‫;‪Though my soul may set in darkness, it will rise in perfect light‬‬
‫‪I have loved the stars too fondly to be fearful of the night.‬‬
‫– שרה ויליאמס‪The Old Astronomer ,‬‬

‫"ויל?"‬
‫לאחר שתיקה כה ארוכה‪ ,‬שלוּותה רק בנשימתו המחרחרת של ג'ם‪ ,‬חשב ויל לרגע שרק‬
‫דמיין את הדברים‪ ,‬את קולו של חברו הטוב מדבר אליו מתוך האפלולית‪ .‬ג'ם שחרר את‬
‫אחיזתו במפרק ידו של ויל‪ ,‬וזה שקע בחזרה לתוך הכורסה שליד המיטה‪ .‬לבו הלם בפראות‪,‬‬
‫ספק־מהקלה ספק־מאימה‪.‬‬
‫ג'ם הפנה אליו את ראשו שנח על הכר‪ .‬עיניו היו כהות‪ ,‬וצבען הכסוף כמו נבלע בשחור‪.‬‬
‫לרגע ארוך שני הצעירים רק בהו זה בזה‪ .‬זו כמו השלווה שאוחזת בך בעיצומו של קרב‪,‬‬
‫חשב ויל‪ ,‬כשכל מחשבה פורחת מראשך‪ ,‬והבלתי נמנע משתלט עליך‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬לחש שוב ג'ם‪ ,‬ואז השתעל ולחץ את ידו אל פיו‪ .‬כשהסיר אותה מפיו‪ ,‬היו אצבעותיו‬
‫מרוחות בדם‪" .‬האם – חלמתי?"‬
‫ויל ניסה שוב להזדקף‪ .‬ג'ם נשמע קודם כה צלול‪ ,‬כה בטוח בעצמו – למה התכוון מגנוס‬
‫כששאל אותך אם אני יודע שאתה מאוהב בטסה? – אך נדמה שפרץ הכוח הזה נמוג כלא היה‪,‬‬
‫וכעת הוא נשמע מסוחרר ומבולבל‪.‬‬
‫האם ג'ם באמת שמע את דבריו של מגנוס? ואם כן‪ ,‬האם יש סיכוי לשכנע אותו שזה היה‬
‫רק חלום? הזיה של מוח קודח? המחשבה על כך מילאה את ויל הקלה מהולה באכזבה‪" .‬על‬
‫מה חלמת?"‬
‫ג'ם השפיל את מבטו אל ידו המגואלת בדם וקפץ אותה אט־אט לאגרוף‪" .‬על הקרב בחצר‪.‬‬
‫על מותה של ג׳סמין‪ .‬והם חטפו אותה‪ ,‬נכון? את טסה?"‬
‫"כן‪ ",‬לחש לו ויל וחזר על הדברים ששרלוט אמרה לו כמה שעות קודם לכן‪ .‬הם לא ניחמו‬
‫אותו‪ ,‬אבל אולי ינחמו קמעה את ג'ם‪" .‬כן‪ ,‬אבל קשה לי להאמין שיפגעו בה‪ .‬אל תשכח‬
‫שמורטמן רוצה אותה בריאה ושלמה‪".‬‬
‫"אנחנו חייבים למצוא אותה‪ .‬אתה מבין את זה‪ ,‬ויל‪ .‬אנחנו חייבים –" ג'ם נאבק להתיישב‬
‫במיטתו‪ ,‬ומיד נתקף פרץ נוסף של שיעולים‪ .‬דם ניתז על השמיכה הצחורה‪ .‬ויל חיבק את‬
‫כתפיו החלשות והרועדות של ג'ם‪ ,‬עד שהשיעול הפסיק לטלטל את כל גופו‪ ,‬ואז הרים את‬
‫אחת המטליות הלחות משידת הלילה שליד המיטה והחל לנקות את ידיו של ג'ם‪ .‬כשהושיט‬
‫את ידו לנגב את הדם מפניו של הפּראבָּ טאי שלו‪ ,‬נטל ג'ם את הבד בעדינות מידו והביט בו‬
‫בכובד ראש‪" .‬אני לא ילד קטן‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ".‬ויל משך את ידיו לאחור‪ .‬הוא לא שטף אותן מאז הקרב בחצר‪ ,‬ודמהּ הקרוש‬
‫של ג׳סמין התערבב על אצבעותיו בדמו הטרי של ג'ם‪.‬‬
‫חברו נשם נשימה עמוקה‪ .‬גם הוא וגם ויל חיכו לראות אם תלוּוה הנשימה בהתקף נוסף של‬
‫שיעול‪ ,‬וכשזה לא קרה‪ ,‬המשיך ג'ם בשלו‪" .‬מגנוס אמר שאתה מאוהב בטסה‪ .‬האם זה נכון?"‬
‫"כן‪ ",‬ענה לו ויל בתחושה שהוא נופל ממצוק‪" .‬כן‪ ,‬זה נכון‪".‬‬
‫עיניו של ג'ם נראו פעורות וזוהרות בעלטה‪" .‬והיא אוהבת אותך?"‬
‫"לא‪ ".‬קולו של ויל נסדק‪" .‬אמרתי לה שאני אוהב אותה‪ ,‬והיא נשארה נאמנה לך‪ .‬היא‬
‫אוהבת אותך‪".‬‬
‫אחיזת המוות של ג'ם בפיסת הבד שבידיו התרופפה קלות‪" .‬אתה אמרת לה‪ ",‬המשיך ואמר‪.‬‬
‫"שאתה מאוהב בה‪".‬‬
‫"ג'ם –"‬
‫"מתי זה קרה? ואיזה מין ייאוש הוביל אותך לנהוג כך?"‬
‫"זה היה לפני שידעתי שאתם מאורסים‪ .‬ביום שגיליתי שאינני מקולל‪ ",‬ויל דיבר בהיסוס‪.‬‬
‫"ניגשתי אל טסה ואמרתי לה שאני אוהב אותה‪ .‬היא השתדלה להגיב בעדינות רבה ככל‬
‫שיכלה‪ ,‬כשסיפרה לי שהיא מאוהבת בך ולא בי‪ ,‬וששניכם מאורסים‪ ".‬ויל השפיל את מבטו‪.‬‬
‫"אינני יודע אם יש בכך כדי לשנות משהו‪ ,‬ג'יימס‪ .‬אבל באמת לא היה לי מושג שאתה מאוהב‬
‫בה‪ .‬הייתי שקוע כל כולי ברגשות שלי‪".‬‬
‫ג'ם נשך את שפתו התחתונה והחזיר מעט צבע לעורו החיוור‪" .‬אבל – סלח לי על הפולשנות‬
‫– האם זו לא גחמה חולפת או איזו התאהבות רגעית‪ "?...‬הוא השתתק כשהביט בפניו של ויל‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬הוא מלמל‪" .‬אני רואה שלא‪".‬‬
‫"אני אוהב אותה מספיק כדי להרפות‪ ,‬כי כשהבטיחה לי שתהיה מאושרת איתך‪ ,‬נשבעתי‬
‫לעצמי שלעולם לא אזכיר שוב את רגשותיי שלי‪ ,‬שלעולם לא אפגין את אהבתי ולו במחווה‬
‫או במילה‪ ,‬שלעולם לא אפגום באושרה במעשיי או בדבריי‪ .‬רחשי לבי לא השתנו מאז‪ ,‬ועם‬
‫זאת אני אוהב אותה ואותך די הצורך כדי לא לומר ולו מילה אחת שתאיים על האושר‬
‫שמצאתם זה בזה‪ ".‬המילים נשפכו מבין שפתיו של ויל; נדמה שלא היה שום טעם להסתיר‬
‫את הדברים כעת‪ .‬אם ג'ם מתכוון לשנוא אותו‪ ,‬מוטב שישנא אותו על שדיבר אמת ולא שקר‪.‬‬
‫ג'ם נראה המום‪" .‬אני מצטער‪ ,‬ויל‪ .‬אני מאוד מאוד מצטער‪ .‬הלוואי שידעתי –"‬
‫ויל שקע שוב בכורסה‪" .‬ומה יכולת לעשות?"‬
‫"יכולתי לבטל את האירוסים –"‬
‫"ולשבור לשניכם את הלב? במה זה היה מועיל לי? אתה יקר לי כמו החצי השני של‬
‫נשמתי‪ ,‬ג'ם‪ .‬לא יכולתי להיות מאושר בידיעה שאתה אומלל‪ .‬וטסה – היא אוהבת אותך‪ .‬איזו‬
‫מין מפלצת איומה הייתי‪ ,‬אילו הייתי נהנה לייסר את שני האנשים האהובים עליי בעולם כולו‪,‬‬
‫רק לשם הסיפוק שבידיעה כי אם טסה לא תוכל להיות שלי‪ ,‬היא לא תהיה גם של אף אחד‬
 ‫אחר?"‬
‫"אבל אתה הפּראבָּ טאי שלי‪ .‬כשאתה סובל‪ ,‬אני רוצה לשכך את כאבך –"‬
‫"זה התחום היחיד שבו לא תוכל להעניק לי נחמה‪ ",‬אמר לו ויל‪.‬‬
‫ג'ם הניד את ראשו‪" .‬אבל איך ייתכן שלא שמתי לב? הרי אמרתי לך שראיתי את החומות‬
‫סביב לבך צונחות‪ .‬חשבתי – חשבתי שאני יודע למה; אמרתי לך שתמיד ידעתי שאתה נושא‬
‫עול כבד על כתפיך‪ ,‬וידעתי שהלכת לבקר את מגנוס‪ .‬חשבתי שאולי עשית שימוש בכשפים‬
‫שלו כדי להשתחרר מאיזו אשמה דמיונית‪ .‬אילו ידעתי שזה בזכות טסה‪ ,‬דע לך‪ ,‬ויל‪ ,‬שלעולם‬
‫לא הייתי חושף את רגשותיי בפניה‪".‬‬
‫"איך יכולת לנחש?" אומלל ככל שהיה‪ ,‬ויל הרגיש חופשי כעת‪ ,‬כאילו הוסר מעליו נטל‬
‫כבד‪" .‬עשיתי כל מה שאפשר כדי להתכחש לרגשותיי ולהסתיר אותם‪ .‬אתה – אתה מעולם‬
‫לא הסתרת את רגשותיך‪ .‬במבט לאחור זה היה ברור כשמש‪ ,‬ובכל זאת לא ראיתי את זה‪.‬‬
‫נדהמתי כשטסה אמרה לי שאתם מאורסים‪ .‬אתה תמיד היית מקור כל הדברים הטובים בחיי‪,‬‬
‫ג'יימס‪ .‬מעולם לא העליתי על דעתי שתהיה גם מקור לכאב‪ ,‬וכך שגיתי כשלא עלה על דעתי‬
‫לחשוב על רגשותיך שלך‪ .‬בגלל זה הייתי עיוור כל כך‪".‬‬
‫ג'ם עצם את עיניו‪ .‬עפעפיו היו כחלחלים ונראו כמו יריעות קלף‪" .‬צר לי על הכאב שלך‪",‬‬
‫אמר‪" .‬אבל אני שמח שאתה אוהב אותה‪".‬‬
‫"אתה שמח?"‬
‫"זה מקל עליי‪ ",‬אמר לו ג'ם‪" .‬לבקש ממך לעשות את מה שאבקש ממך כעת‪ :‬לעזוב אותי‬
‫ולהציל את טסה‪".‬‬
‫"עכשיו? ככה סתם?"‬
‫למרבה הפליאה‪ ,‬ג'ם חייך‪" .‬האם זה לא מה שעשית רגע לפני שאחזתי בידך?"‬
‫"אבל – לא האמנתי שתחזור להכרה‪ .‬הפעם זה שונה‪ .‬לא אוכל להשאיר אותך ככה‪,‬‬
‫להתייצב לבדך מול האתגרים שעומדים בפניך –"‬
‫ידו של ג'ם התרוממה‪ ,‬ולרגע חשב ויל שהוא עומד להושיט לו את ידו‪ ,‬אבל אצבעותיו לפתו‬
‫את בד שרוולו של חברו‪" .‬אתה הפּראבָּ טאי שלי‪ ",‬אמר‪" .‬אמרת לי שאוכל לבקש ממך כל‬
‫דבר שארצה‪".‬‬
‫"אבל נשבעתי לעמוד לצדך‪' .‬כִּי ַה ָמּוֶת‪ ,‬יַפ ְִריד בֵּינִי וּבֵינֵ ' –"‬
‫"המוות אכן יפריד בינינו‪".‬‬
‫"אתה יודע טוב מאוד שהשבועה היא חלק מציטוט ארוך יותר‪ ",‬אמר לו ויל‪.‬‬
‫"'אַל־תִּ ְפ ְגּעִי־בִי‪ְ ,‬ל ָע ְז ֵב לָשׁוּב מֵאַ ֲח ָרי ִ ‪ :‬כִּי אֶל־ ֲאשֶׁר תֵּ ְלכִי אֵ לֵ ‪"'.‬‬
‫ג'ם קרא בקול בשארית כוחותיו‪" .‬אתה לא יכול ללכת איתי לאן שאני הולך! וגם לא הייתי‬
‫רוצה שתבוא אחריי!"‬
‫"ואני לא יכול להפנות אליך את גבי ולהניח לך למות!"‬
 ‫הנה‪ .‬ויל אמר זאת‪ ,‬הוא הגה את המילה בקול‪ ,‬הוא הודה באפשרות שזה יקרה‪ .‬למות‪.‬‬
‫"לא אוכל לסמוך על אף אחד אחר‪ ".‬עיניו של ג'ם בהקו‪ ,‬קודחות בלהט‪ ,‬נראו כמעט‬
‫פראיות‪" .‬נדמה לך שאני לא מבין שאם לא תלך להציל אותה‪ ,‬איש לא יעשה זאת? נדמה לך‬
‫שזה לא אוכל אותי‪ ,‬העובדה שאינני יכול לעשות זאת בעצמי‪ ,‬או לכל הפחות להצטרף‬
‫אליך?" הוא רכן לעבר ויל‪ .‬עורו היה חיוור כמו הזכוכית החלבית של אהיל מנורה‪ ,‬ובדיוק‬
‫כמו מנורה שכזו‪ ,‬היה נדמה שאור קורן החוצה ממקור כלשהו עמוק בתוכו‪ .‬הוא החליק את‬
‫ידיו על השמיכה‪" .‬קח את ידיי‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫ויל היה קהה חושים‪ ,‬אך עטף את ידיו של ג'ם בשלו‪ .‬היה נדמה שחש צביטה של כאב‬
‫ברונת הפּראבָּ טאי שהתנוססה על חזהו‪ ,‬כאילו ידעה את מה שהוא עצמו לא ידע‪ ,‬והזהירה‬
‫אותו מפני כאב עתידי‪ ,‬כאב בלתי נתפס שלא היה יכול להעלות על דעתו כיצד יעמוד בו‬
‫וימשיך לחיות‪ .‬ג'ם הוא חטאי הגדול‪ ,‬אמר למגנוס‪ ,‬וכעת הוא נענש על כך‪ .‬הוא חשב שטסה‬
‫הייתה ההכאה שלו על חטאו; לא עלה על דעתו כיצד ירגיש אם יאבד את שניהם‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬אמר לו ג'ם‪" .‬במשך שנים ניסיתי לתת לך את מה שלא יכולת לתת לעצמך‪".‬‬
‫ידיו של ויל התהדקו סביב ידיו של ג'ם‪ ,‬שהיו צנומות כמו צרור זרדים‪" .‬כלומר?"‬
‫"אמונה‪ ",‬אמר לו ג'ם‪" .‬שאתה טוב יותר מכפי שחשבת‪ .‬וסלחנות‪ ,‬שאתה לא צריך להעניש‬
‫את עצמך כל הזמן‪ .‬תמיד אהבתי אותך‪ ,‬ויל‪ ,‬ולא משנה מה עשית‪ .‬וכעת אני צריך שתעשה‬
‫למעני את מה שלא אוכל לעשות בעצמי‪ .‬שתהיה לי לעיניים כשלא אוכל לראות‪ .‬שתהיה לי‬
‫לידיים כשלא אוכל להשתמש בשלי‪ .‬ושתהיה לי ללב כששלי יפסיק לפעום‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬השיב לו ויל בפראות‪" .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ .‬אני לא מוכן להיות כל הדברים הללו‪ .‬העיניים‬
‫שלך יראו‪ ,‬והידיים שלך יחושו‪ ,‬ולבך ימשיך לפעום‪".‬‬
‫"אבל אם לא‪ ,‬ויל –"‬
‫"אילו יכולתי לקרוע את עצמי לשניים‪ ,‬הייתי עושה זאת – כדי שמחצית ממני תישאר כאן‬
‫איתך‪ ,‬ומחצית תלך להציל את טסה –"‬
‫"מחצית ממך לא תועיל לאף אחד מאיתנו‪ ",‬אמר לו ג'ם‪" .‬אין אף אחד אחר שאוכל לבטוח‬
‫בו‪ ,‬אין אף אחד אחר שימסור את חייו‪ ,‬כמוני‪ ,‬כדי להציל את שלה‪ .‬הייתי מבקש ממך לצאת‬
‫למשימה הזאת גם אלמלא ידעתי מהו טיבם של רגשותיך כלפיה‪ ,‬אבל כעת‪ ,‬כשאני משוכנע‬
‫שגם אתה אוהב אותה כמוני – ויל‪ ,‬אני בוטח בך מעל הכול‪ ,‬ומאמין בך מעל הכול‪ ,‬בידיעה‬
‫ברורה שכמו תמיד‪ ,‬גם בעניין זה לבי ולבך שווים‪ .‬ווֹ מֶ ן שי ג'יאֶ ה בָּ אי שיוֹנג די – אנחנו יותר‬
‫מאשר אחים‪ ,‬ויל‪ .‬קח על עצמך את המשימה הזאת‪ ,‬ועשה זאת לא רק למען עצמך‪ ,‬אלא למען‬
‫שנינו‪".‬‬
‫"אני לא מסוגל להשאיר אותך לעמוד לבד אל מול המוות‪ ",‬לחש לו ויל‪ ,‬אבל בתוך תוכו‬
‫ידע שהובס; כוח רצונו הלך ואזל‪.‬‬
‫ג'ם נגע ברונת הפּראבָּ טאי שעל כתפו‪ ,‬מבעד לבד הדקיק של כתונת הלילה שלגופו‪" .‬אני לא‬
 ‫לבד‪ ",‬אמר‪" .‬היכן שלא תהיה‪ ,‬אנחנו כאיש אחד‪".‬‬
‫ויל התרומם לאטו על רגליו‪ .‬הוא התקשה להאמין שהוא עומד לעשות זאת‪ ,‬אך זה היה‬
‫ברור כשמש‪ ,‬כמו הטבעות הכסופות שהקיפו את אישוניו השחורים של ג'ם‪" .‬אם יש חיים‬
‫בעולם הבא‪ ",‬אמר‪" ,‬אני מייחל לפגוש אותך שם‪ ,‬ג'יימס קרסטֵיירז‪".‬‬
‫"עוד יהיו חיים אחרים‪ ".‬ג'ם הושיט לו את ידו‪ ,‬ולרגע שניהם שילבו ידיים‪ ,‬כפי שעשו‬
‫במהלך טקס הפּראבָּ טאי שלהם‪ ,‬כשתחבו את ידיהם לתוך שתי טבעות של אש ושילבו את‬
‫אצבעותיהם‪" .‬העולם הוא גלגל‪ ",‬אמר‪" .‬וכשאנו עולים או יורדים‪ ,‬אנחנו עושים זאת יחדיו‪".‬‬
‫ויל הידק את אחיזתו בידו של ג'ם‪" .‬נו‪ ",‬אמר בגרון ניחר‪" ,‬אם אתה אומר שיהיו לי חיים‬
‫אחרים‪ ,‬בוא נתפלל יחדיו שלא אעשה מהם בלגן שלם כפי שעשיתי בחיים האלה‪".‬‬
‫ג'ם חייך אליו‪ ,‬והיה זה אותו חיוך שניחם את ויל תמיד‪ ,‬גם בימים האפלים ביותר‪" .‬אני‬
‫מאמין שלא אבדה תקוותך‪ ,‬ויל הרונדייל‪".‬‬
‫"אנסה ללמוד איך למצוא אותה גם בלי שתראה לי‪".‬‬
‫"טסה‪ ",‬אמר לו ג'ם‪" .‬היא יודעת מהו ייאוש‪ ,‬וגם מהי תקווה‪ .‬תוכלו ללמד זה את זה‪ .‬מצא‬
‫אותה‪ ,‬ויל‪ ,‬ואמור לה שאהבתי אותה תמיד‪ .‬ואני מעניק לכם את ברכתי‪ ,‬אם היא שווה‬
‫משהו‪".‬‬
‫מבטיהם הצטלבו‪ .‬ויל התקשה להיפרד‪ ,‬או להוציא הגה‪ .‬הוא רק לחץ את ידו של ג'ם בפעם‬
‫האחרונה‪ ,‬ואז שחרר אותה‪ ,‬הסתובב ויצא מהחדר‪.‬‬
‫אורוות הסוסים נמצאו מאחורי המכון – זו הייתה הטריטוריה של סיריל‪ ,‬ויושבי המכון‬
‫הגיעו לכאן לעתים נדירות ביותר‪ .‬בעבר היה זה בית הכומר‪ ,‬ורצפת האבן הגבשושית‬
‫טואטאה בקפדנות רבה‪ .‬לאורך הקירות עמדו תאים־תאים‪ ,‬אך רק שניים מהם היו תפוסים‪:‬‬
‫באחד עמד בּאליוֹס ובשני עמד קסנתוס‪ ,‬ושניהם ישנו כשזנבותיהם מתנועעים קלות‪ ,‬כמנהגם‬
‫של סוסים כשהם חולמים‪ .‬באבוסים שלהם נערם חציר טרי‪ ,‬ועל הקירות נתלו אפסרים‬
‫בוהקים‪ ,‬ממורקים להפליא‪ .‬ויל חשב לעצמו שאם יחזור מהמשימה בריא ושלם‪ ,‬הוא יספר‬
‫לשרלוט שסיריל עושה עבודה מצוינת‪.‬‬
‫ויל לחש מעדנות באוזנו של בּאליוֹס והעיר אותו‪ ,‬ואז הוביל אותו החוצה מתאו‪ .‬הוא למד‬
‫לרתום סוסים באוכף וברסן עוד כשהיה ילד‪ ,‬הרבה לפני שהגיע למכון‪ ,‬ועל כן הניח‬
‫למחשבותיו לתעות כשעשה זאת מוכנית גם כעת‪ .‬הוא תלה את הארכובות ברצועות העור‪,‬‬
‫בדק את שני צדי האוכף והושיט את ידו בזהירות מתחת לבּאליוֹס כדי לתפוס את החבק‪.‬‬
‫הוא לא השאיר אחריו מכתבים או מסרים כלשהם למי מיושבי המכון‪ .‬ג'ם ידאג לומר להם‬
‫לאן נעלם‪ ,‬וּויל גילה שדווקא עכשיו‪ ,‬כשנזקק למילים שמעולם לא התקשה למצוא‪ ,‬הן היו‬
‫פרדה סופית‪ ,‬ועל כן העדיף‬ ‫רחוקות מאוד מהישג ידו‪ .‬הוא התקשה לשוות בנפשו שאולי זו ֵ‬
‫להריץ שוב ושוב במוחו את רשימת הפריטים שארז באוכפים‪ :‬אצטלה‪ ,‬חולצה נקייה וצווארון‬
‫)כי מי יודע מתי יצטרך להיראות כמו ג'נטלמן?(‪ ,‬שתי אסטלות‪ ,‬כל כלי הנשק שהצליח‬
 ‫לדחוף פנימה‪ ,‬לחם‪ ,‬גבינה‪ ,‬פירות יבשים וגם כסף של סתמיים‪.‬‬
‫ויל הידק את החבק סביב גופו של בּאליוֹס‪ ,‬ופתאום הרים הסוס את ראשו וצנף‪ .‬ויל סובב‬
‫את ראשו בבהלה‪ .‬בפתח האורווה עמדה דמות נשית צנומה‪ .‬ויל בהה בה כשהרימה את ידה‬
‫הימנית‪ ,‬ואור המכשפות שניצת בידה האיר את פניה‪.‬‬
‫זו הייתה ססילי‪ ,‬עטופה בגלימה מקטיפה כחולה‪ ,‬ושערה הכהה פזור סביב פניה‪ .‬היא הייתה‬
‫יחפה‪ ,‬וכפות רגליה בצבצו מתחת לשולי גלימתה‪ .‬ויל הזדקף‪" .‬ססי‪ ,‬מה את עושה פה?"‬
‫היא פסעה צעד אחד לפנים‪ ,‬ואז נעצרה על המפתן והשפילה את מבטה אל רגליה היחפות‪.‬‬
‫"גם אני יכולה לשאול אותך את אותה שאלה‪".‬‬
‫"אני אוהב לדבר עם הסוסים בלילה‪ .‬הם משמשים לי חברה‪ .‬ואת לא אמורה להסתובב‬
‫בחוץ בכתונת לילה‪ .‬יש לייטוודים שאורבים בפינות חשוכות‪".‬‬
‫"מצחיק מאוד‪ .‬לאן אתה הולך‪ ,‬ויל? אם אתה הולך לחפש עוד יִין פֶ ן‪ ,‬קח אותי איתך‪".‬‬
‫"אני לא הולך לחפש עוד יִין פֶ ן‪".‬‬
‫ההבנה הפציעה בעיניה הכחולות‪" .‬אתה הולך לחפש את טסה‪ .‬אתה הולך לקאדֵ ייר‬
‫אידריס‪".‬‬
‫ויל הנהן‪.‬‬
‫"קח אותי‪ ",‬אמרה‪" .‬קח אותי איתך‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫ויל התקשה להישיר אליה מבט; הוא פנה להוריד את הרסן ואת המתג‪ ,‬אבל ידיו רעדו‬
‫כשהסיר אותם מהוו ונפנה בחזרה אל בּאליוֹס‪" .‬אני לא יכול לקחת אותך איתי‪ .‬את לא יכולה‬
‫לרכוב על קסנתוס – לא עברת הכשרה – וסוס רגיל רק יאט אותי בדרך לשם‪".‬‬
‫"הסוסים שהיו רתומים לכרכרה היו אוטומטונים‪ .‬לעולם לא תצליח להשיג אותם –"‬
‫"אני לא מצפה להשיג אותם‪ .‬בּאליוֹס הוא הסוס המהיר ביותר באנגליה‪ ,‬אבל גם הוא צריך‬
‫לנוח ולישון‪ .‬השלמתי עם העובדה שלא אוכל להשיג את טסה בדרכים‪ .‬אוכל רק לקוות‬
‫שאגיע לקאדֵ ייר אידריס לפני שיהיה מאוחר מדי‪".‬‬
‫"אם כן‪ ,‬תן לי לרכוב אחריך‪ ,‬מבלי לדאוג שאני מאיטה אותך –"‬
‫"תחשבי בהיגיון‪ ,‬ססי!"‬
‫"בהיגיון?" התפרצה לעברו‪" .‬אני רק רואה את אחי שוב בורח ממני! עברו שנים‪ ,‬ויל!‬
‫שנים‪ ,‬ואז באתי ללונדון כדי למצוא אותך‪ ,‬ואחרי שסוף־סוף התאחדנו‪ ,‬אתה שוב עוזב!"‬
‫באליוס זע באי־נוחות‪ ,‬כשוויל תחב את המתג לפיו והחליק את הרסן מעל לראשו‪ .‬באליוס‬
‫לא אהב צעקות‪ .‬ויל ליטף את צווארו בניסיון להרגיעו‪.‬‬
‫"ויל‪ ".‬ססילי נשמעה מסוכנת‪" .‬תסתכל עליי‪ ,‬או שאלך להעיר את כל יושבי הבית ואדאג‬
‫שיעצרו אותך‪ ,‬בי נשבעתי‪".‬‬
‫ויל השעין את ראשו על צווארו של הסוס ועצם את עיניו‪ .‬באפו עלו ריחות החציר והסוסים‪,‬‬
‫וגם ריחות הבד והזיעה וניחוח קלוש של עשן שעדיין דבק בבגדיו מהאח המבוערת בחדרו של‬
‫ג'ם‪" .‬ססילי‪ ",‬אמר‪" .‬אני חייב לדעת שאת פה ושאת מוגנת עד כמה שאפשר‪ ,‬אחרת לא אוכל‬
‫ללכת‪ .‬לא אוכל לחשוש לגורלה של טסה לפניי ולגורלך שלך מאחוריי‪ ,‬כי הפחד עלול‬
‫לשבור אותי‪ .‬ממילא רבים כל כך מאהוביי נמצאים בסכנה‪".‬‬
‫שתיקה ארוכה השתררה באורווה‪ .‬ויל שמע את הלמות לבו של באליוס תחת אוזנו‪ ,‬אך שום‬
‫דבר פרט לכך‪ .‬לרגע תהה אם ססילי עזבה‪ ,‬אולי יצאה מהאורווה בזמן שדיבר והלכה להעיר‬
‫את משק הבית כולו‪ .‬הוא הרים את ראשו‪.‬‬
‫אבל לא‪ ,‬ססילי עדיין עמדה נטועה במקומה‪ ,‬כשאור המכשפות בוער בידה‪" .‬טסה סיפרה לי‬
‫שקראת פעם בשמי‪ ",‬אמרה‪" .‬כשהיית חולה‪ .‬למה דווקא בשמי‪ ,‬ויל?"‬
‫"ססילי‪ ".‬הוא הגה את שמה כמו נשיפה רכה‪" .‬במשך שנים היית – הקמע שלי‪ .‬חשבתי‬
‫שהרגתי את אלה‪ .‬עזבתי את ויילס כדי להבטיח את ביטחונך‪ .‬כל עוד יכולתי לדמיין שאת‬
‫פורחת ובריאה ומאושרת‪ ,‬זה שיכך מעט את כאב הגעגועים אלייך ואל אבא ואימא‪".‬‬
‫"מעולם לא הבנתי למה עזבת‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬וחשבתי שציידי הצללים הם מפלצות‪ .‬לא‬
‫הצלחתי להבין מדוע באת לכאן‪ ,‬וחשבתי לעצמי – תמיד חשבתי – שאגיע לכאן בעצמי‬
‫כשאהיה גדולה ואעמיד פנים שגם אני רוצה להיות ציידת צללים‪ ,‬עד שאוכל לשכנע אותך‬
‫לחזור איתי הביתה‪ .‬כשנודע לי על הקללה‪ ,‬כבר לא ידעתי מה לחשוב‪ .‬הבנתי מדוע באת‬
‫לכאן‪ ,‬אבל לא מדוע נשארת‪".‬‬
‫"ג'ם –"‬
‫"אבל גם אם הוא ימות‪ ",‬אמרה‪ ,‬והוא מיד נרתע‪" ,‬לא תחזור הביתה לאימא ואבא‪ ,‬נכון?‬
‫אתה צייד צללים בכל רמ"ח איבריך‪ .‬כפי שאבא מעולם לא היה‪ .‬משום כך היית עיקש כל כך‬
‫בסירובך לכתוב להם‪ .‬כי לא ידעת איך לבקש מחילה‪ ,‬ובה בעת גם לבשר להם שאתה לא‬
‫חוזר הביתה‪".‬‬
‫"אני לא יכול לחזור הביתה‪ ,‬ססילי‪ ,‬כלומר‪ ,‬זה כבר לא הבית שלי‪ .‬אני צייד צללים‪ .‬זה‬
‫בדמי‪".‬‬
‫"ואתה יודע שאני אחותך‪ ,‬נכון?" שאלה‪" .‬זה גם בדמי‪".‬‬
‫"אמרת שאת מעמידה פנים‪ ".‬עיניו תרו לרגע בפניה‪ ,‬ואז הוסיף בהיסוס‪" ,‬כבר לא‪ ,‬נכון?‬
‫ראיתי אותך מתאמנת‪ ,‬נלחמת‪ .‬את מרגישה בזה בדיוק כמוני‪ .‬כאילו רצפת המכון היא קרקע‬
‫מוצקה‪ ,‬הראשונה שחשת אי־פעם מתחת לרגלייך‪ .‬כאילו מצאת את מקומך בעולם‪ .‬גם את‬
‫ציידת צללים‪".‬‬
‫ססילי לא ענתה‪.‬‬
‫ויל הרגיש שפיו מתעוות בחיוך עקום‪" .‬אני שמח‪ ",‬אמר‪" .‬אני שמח שתהיה במכון בת‬
‫למשפחת הרונדייל‪ ,‬גם אם אני –"‬
‫"גם אם לא תחזור? ויל‪ ,‬תן לי להצטרף אליך‪ ,‬תן לי לעזור לך –"‬
‫"לא‪ ,‬ססילי‪ .‬האם זה לא מספיק‪ ,‬עצם העובדה שאני מקבל את הבחירה שלך בחיים האלה‪,‬‬
‫חיים של לחימה וסכנה‪ ,‬אף שתמיד ייחלתי שתחיי בביטחון ובשלווה? לא‪ ,‬לא אוכל להניח לך‬
‫להצטרף אליי‪ ,‬גם אם תשנאי אותי‪".‬‬
‫ססילי נאנחה‪" .‬אל תהיה כזה דרמטי‪ ,‬ויל‪ .‬אתה חייב תמיד להאמין שכולם שונאים אותך‪,‬‬
‫גם כשזה ההפך המוחלט?"‬
‫"אני באמת דרמטי‪ ",‬אמר לה ויל‪" .‬אלמלא הייתי צייד צללים‪ ,‬יכולתי לקנות את עולמי על‬
‫הבמה‪ .‬אין לי ספק שהייתי נוחל הצלחה כבירה‪".‬‬
‫נדמה שאת ססילי זה לא שעשע‪ .‬ויל חשב לעצמו שאי אפשר להאשים אותה‪" .‬אני לא‬
‫מעוניינת בביצוע שלך להמלט‪ ",‬אמרה‪" .‬אם לא תרשה לי להצטרף אליך‪ ,‬תבטיח לי שאם‬
‫אתה הולך – גם תחזור‪".‬‬
‫"לא אוכל להבטיח את זה‪ ",‬אמר לה ויל‪" .‬אבל אם אוכל לחזור אלייך‪ ,‬אעשה זאת‪ .‬ואם אכן‬
‫אחזור‪ ,‬אכתוב לאימא ולאבא‪ .‬את זה אוכל להבטיח לך‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬ענתה לו ססילי‪" .‬בלי מכתבים‪ .‬תבטיח לי שאם תחזור‪ ,‬נלך יחדיו אל אימא ואבא‪,‬‬
‫ותספר להם מדוע עזבת ותאמר להם שאינך מאשים אותם‪ ,‬ושאתה עדיין אוהב אותם‪ .‬אני לא‬
‫מבקשת ממך לחזור הביתה כדי להישאר‪ .‬גם אני וגם אתה לא נוכל עוד לחזור הביתה כדי‬
‫להישאר‪ ,‬אך לנחם אותם זו בהחלט בקשה סבירה‪ .‬אל תאמר לי שזה מנוגד לחוקים‪ ,‬ויל‪ ,‬כי‬
‫מי כמוני יודעת שאתה נהנה להפר אותם כאוות נפשך‪".‬‬
‫"את רואה?" אמר לה ויל‪" .‬את בכל זאת מכירה קצת את אחיך‪ .‬אני מבטיח לך שאם כל‬
‫התנאים הללו יתממשו‪ ,‬אמלא את בקשתך‪".‬‬
‫כתפיה ופניה נרגעו קמעה‪ .‬משכעסה שכך‪ ,‬היא נראתה קטנה וחסרת־ישע‪ ,‬אף שידע שאין‬
‫היא כזאת כלל וכלל‪" .‬ססי‪ ",‬אמר לה חרישית‪" ,‬לפני שאלך‪ ,‬אני רוצה לתת לך עוד דבר‬
‫אחד‪".‬‬
‫הוא תחב את ידו לתוך חולצתו והסיר מעל לראשו את התליון שמגנוס העניק לו‪ .‬הוא‬
‫התנודד‪ ,‬אדום ועשיר ובוהק‪ ,‬באורה האפלולי של האורווה‪.‬‬
‫"התליון הנשי שלך?" שאלה ססילי‪" .‬טוב‪ ,‬אני מודה שהוא לא ממש הולם אותך‪".‬‬
‫הוא קרב אל ססילי והעביר את השרשרת הנוצצת לאורך ראשה הכהה‪ .‬אבן האודם נפלה‬
‫על צווארה כאילו נוצרה במיוחד עבורה‪ .‬היא נשאה את מבטה אליו‪ ,‬ועיניה חמורות סבר‪.‬‬
‫"ענדי אותו תמיד‪ .‬הוא יזהיר אותך כששדים מתקרבים‪ ",‬אמר לה ויל‪" .‬הוא ישמור על‬
‫ביטחונך‪ ,‬כפי שאני מייחל תמיד‪ ,‬ויעזור לך להילחם‪ ,‬כפי שאת מייחלת‪".‬‬
‫היא הניחה את ידה על לחיו‪" .‬דָ ה בּוֹ טי‪ ,‬גווילֶ ם‪ .‬בּדאף אין דֶ ה גוֹתי די‪".‬‬
‫"גם לך‪ ",‬אמר‪ .‬הוא נפנה אל באליוס מבלי להעיף מבט נוסף באחותו‪ ,‬ואז התרומם‬
‫והתיישב על האוכף‪ .‬היא פסעה לאחור כשהפנה את הסוס אל עבר דלתות האורווה‪ ,‬ואז‬
‫הרכין את ראשו כנגד הרוח ודהר אל תוך הלילה‪.‬‬
 ‫טסה התנשמה וניעורה בבהלה מחלומות על דם ומפלצות מתכת‪.‬‬
‫היא שכבה בתנוחה עוברית על מושב הספסל של כרכרה גדולה‪ ,‬שחלונותיה כוסו כליל‬
‫בווילונות קטיפה עבים‪ .‬המושב היה קשה ולא נוח‪ ,‬ומתוכו בצבצו קפיצים שננעצו בצדי גופה‬
‫דרך בד שמלתה‪ ,‬שהייתה קרועה ומוכתמת‪ .‬שערה השתחרר ונתלה קווצות־קווצות סביב‬
‫פניה‪ .‬מולה ישבה דמות דוממת‪ ,‬מכורבלת בפינה הנגדית של הכרכרה‪ ,‬כשהיא מכוסה כולה‬
‫בגלימת נסיעות עבה מפרווה שחורה‪ ,‬וברדסה משוך על פניה‪ .‬פרט לשתיהן‪ ,‬הכרכרה הייתה‬
‫ריקה‪.‬‬
‫טסה הזדקפה במאמץ‪ ,‬כשהיא נאבקת בסחרחורת ובבחילה‪ .‬היא הניחה את ידיה על בטנה‬
‫וניסתה לנשום עמוק‪ ,‬אף שהאוויר הדחוס והמבאיש בתוך הכרכרה לא עזר לה להרגיע את‬
‫ההמיה בבטנה‪ .‬היא העבירה את ידיה אל חזה וחשה בזיעה שניגרה על מחוך שמלתה‪.‬‬
‫"את לא מתכוונת להקיא‪ ,‬אני מקווה‪ ",‬אמר לה קול חלוד‪" .‬לכלורופורם יש תופעת לוואי‬
‫שכזו לפעמים‪".‬‬
‫הראש המוסתר הסתובב לעברה‪ ,‬וטסה הביטה בפניה של גברת בּלֶק‪ .‬היא הייתה המומה על‬
‫מדרגות המכון מכדי להתעמק באמת בחזותה של האישה שכבר חטפה אותה בעבר‪ ,‬אבל כעת‪,‬‬
‫משהצליחה לראותה מקרוב‪ ,‬היא נרעדה‪ .‬לעורה היה גוון ירקרק‪ ,‬עיניה היו מכוסות ורידים‬
‫שחורים‪ ,‬ובין שפתיה השקועות השתרבבה לשון אפורה‪.‬‬
‫"לאן את לוקחת אותי?" שאלה טסה‪ .‬זו תמיד הייתה שאלתן הראשונה של הגיבורות‬
‫החטופות ברומנים הגותיים‪ ,‬וזה תמיד הרגיז אותה‪ ,‬אבל כעת הבינה שיש היגיון בשאלה‬
‫שכזו‪ .‬בנסיבות כגון אלה הדבר הראשון שאת רוצה לדעת הוא לאן פנייך מועדות‪.‬‬
‫"אל מורטמן‪ ",‬אמרה לה גברת בּלֶק‪" .‬וזה כל המידע שתצליחי לחלץ ממני‪ ,‬ילדה‪ .‬קיבלתי‬
‫הוראות מדוקדקות‪".‬‬
‫לא שטסה ציפתה לתשובה אחרת‪ ,‬ובכל זאת חשה מחנק וקוצר נשימה‪ .‬היא נרתעה‬
‫אינסטינקטיבית מגברת בּלֶק והסיטה את הווילון שהסתיר את החלון‪.‬‬
‫בחוץ שררה חשכה‪ ,‬וגם הירח היה חבוי למחצה‪ .‬האזור הכפרי שמסביב נראה הררי ומשונן‪,‬‬
‫ללא כתמי אור שעשויים להעיד על מקום יישוב‪ .‬פני הקרקע היו זרועים ערמות שחורות של‬
‫סלעים‪ .‬טסה הושיטה את ידה בחשאי ככל האפשר אל ידית הדלת וניסתה לפתוח אותה; היא‬
‫הייתה נעולה‪.‬‬
‫"אל תטרחי‪ ",‬אמרה לה האחות אופל‪" .‬הדלת אינה נפתחת‪ ,‬וגם אילו היית מצליחה לברוח‪,‬‬
‫הייתי תופסת אותך‪ .‬היום אני מהירה בהרבה מכפי שאת זוכרת‪".‬‬
‫"בזכות זה הצלחת להיעלם כך?" שאלה אותה טסה‪" .‬על מדרגות המכון?"‬
‫גברת בּלֶק חייכה בהתנשאות‪" .‬נעלמתי לעינייך בלבד‪ .‬בסך הכול מיהרתי לזוז הצדה‪ ,‬ואז‬
‫חזרתי‪ .‬מורטמן העניק לי את היכולת הזאת‪".‬‬
‫"בגלל זה את עושה את כל זה?" סיננה לעברה טסה‪" .‬כי את אסירת תודה? מורטמן מעולם‬
‫לא העריך אותך‪ .‬הוא שלח את ג'ם ואת ויל להרוג אותך‪ ,‬כשחשב שאת עלולה לעמוד‬
‫בדרכו‪".‬‬
‫עם אזכור שמותיהם של ויל וג'ם‪ ,‬עלה במוחה זכר האירועים האחרונים‪ ,‬והיא החווירה‪ .‬היא‬
‫נחטפה בזמן שציידי הצללים הגנו נואשות על חייהם על מדרגות המכון‪ .‬האם הצליחו להדוף‬
‫את האוטומטונים? האם מי מהם נפצע‪ ,‬או חלילה נהרג? אבל היא ודאי הייתה יודעת‪ ,‬הייתה‬
‫מרגישה זאת‪ ,‬אילו היה קורה דבר־מה לג'ם או לוויל‪ .‬היא הייתה קשובה לשנייה‪ ,‬כאילו היו‬
‫פיסות מלבה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה גברת בּלֶק‪" .‬בתגובה על השאלה שאני רואה בעינייך‪ ,‬לא תוכלי לדעת אם הם‬
‫מתים‪ ,‬ציידי הצללים הצעירים והיפים שאת אוהבת כל כך‪ .‬אנשים אוהבים לדמיין שירגישו‬
‫זאת‪ ,‬אך אין זו אלא אשליה‪ ,‬אלא אם כן קיים ביניכם איזה קשר מיוחד שמקורו בכישוף‪ ,‬כמו‬
‫הקשר בין פּראבָּ טאי‪ .‬כשעזבתי את המכון‪ ,‬שניהם עדיין נלחמו על חייהם‪ ".‬היא חייכה‪,‬‬
‫ושיניה הנוצצות נראו מתכתיות באפלולית הכרכרה‪" .‬אלמלא קיבלתי הוראה ממורטמן‬
‫להביא אותך אליו ללא פגע‪ ,‬הייתי משאירה אותך שם‪ ,‬כדי שיקצצו אותך לחתיכות‪".‬‬
‫"מדוע הוא רוצה שתביאי אותי אליו ללא פגע?"‬
‫"את והשאלות שלך‪ .‬כמעט שכחתי כמה את מעצבנת‪ .‬יש מידע כלשהו שרק את יכולה‬
‫לספק לו‪ .‬והוא עדיין רוצה לשאת אותך לאישה‪ .‬כמה מטופש מצדו‪ .‬מצדי‪ ,‬שיניח לך לשטות‬
‫בו עד סוף ימיו; אני רוצה לקבל את מה שמגיע לי‪ ,‬ואז איעלם לעד‪".‬‬
‫"אין לי שום מידע שעשוי לעניין את מורטמן!"‬
‫גברת בלק נחרה בבוז‪" .‬את כה צעירה וטיפשה‪ .‬את לא בת־אנוש‪ ,‬מיס גריי‪ ,‬ואת בקושי‬
‫מבינה מעט מזער באשר ליכולות שלך‪ .‬יכולנו ללמד אותך הרבה יותר‪ ,‬אבל את סירבת‬
‫לשתף פעולה‪ .‬את עוד תגלי שמורטמן הרבה פחות סבלני מאיתנו‪".‬‬
‫"סבלני?" התפרצה טסה לעומתה‪" .‬אתן הכיתן אותי עד זוב דם‪".‬‬
‫"יש דברים גרועים יותר מכאב פיזי‪ ,‬מיס גריי‪ .‬מורטמן חסר רחמים‪".‬‬
‫"בדיוק‪ ".‬טסה רכנה קדימה‪ ,‬ונדמה שהמלאך המכני שלה פועם בקצב כפול מתחת למחוך‬
‫שמלתה‪" .‬למה לך למלא אחר הוראותיו? את הרי יודעת שאי אפשר לסמוך עליו‪ ,‬שהוא לא‬
‫יהסס לחסל אותך –"‬
‫"אני זקוקה למה שהוא יכול לתת לי‪ ",‬אמרה גברת בּלֶק‪" .‬ואעשה הכול כדי להשיג את‬
‫מבוקשי‪".‬‬
‫"ומהו מבוקשך?" שאלה אותה טסה‪.‬‬
‫היא שמעה את צחוקה של גברת בּלֶק‪ ,‬ואז הסיטה האחות אופל את הברדס לאחור ופתחה‬
‫את צווארון גלימתה‪.‬‬
‫טסה קראה בספרי ההיסטוריה על ראשים ששופדו על יתדות והוצבו על גשר לונדון‪ ,‬אך לא‬
‫דמיינה לעצמה כמה מחריד יהיה המחזה‪ .‬ניכר כי את הריקבון שפשה בגברת בּלֶק לאחר‬
‫שראשה נערף לא היה ניתן לתקן‪ ,‬כך שעורה המת האפור נתלה ברפיון סביב יתד המתכת‬
‫ששיפדה את גולגולתה‪ .‬לא היה לה גוף‪ ,‬היה רק עמוד מתכת חלק שמתוכו בלטו זרועות‬
‫מרובות־מפרקים כמו צמד מקלות‪ .‬את המראה המקברי השלימו כפפות אפורות מעור גדי‪,‬‬
‫שכיסו את הידיים המכניות שבקצה אותן זרועות משונות‪.‬‬
‫טסה צרחה‪.‬‬
12
 ‫רוחות על אם הדרך‬
‫‪Oh ever beauteous, ever friendly! tell,‬‬
‫?‪n, a crime to love too well‬׳‪Is it, in Heav‬‬
‫‪To bear too tender, or too firm a heart,‬‬
‫?‪s part‬׳‪s or a Roman‬׳‪To act a lover‬‬
‫‪Is there no bright reversion in the sky,‬‬
‫?‪For those who greatly think, or bravely die‬‬
‫– אלכסנדר פופ‪Elegy to the Memory of an Unfortunate Lady ,‬‬

‫ויל עמד בראש גבעה נמוכה‪ ,‬כשידיו תחובות עמוק בכיסיו‪ ,‬והעיף מבט קצר רוח באזור‬
‫הכפרי השלֵו של בֶּדפורדשַייר‪.‬‬
‫הוא רכב מלונדון לכיוון הדרך הצפונית הגדולה בכל הכוח והמהירות שעמדו לו ולבאליוס‪.‬‬
‫מאחר שיצא לדרכו עוד לפני עלות השחר‪ ,‬הרחובות היו כמעט שוממים מאדם‪ ,‬והוא חצה את‬
‫איזלינגטון‪ ,‬את הולוויי ואת הייגייט ללא כל הפרעה; בדרך חלף על פני כמה דוכנים של‬
‫פירות וירקות‪ ,‬וגם הולך רגל אחד או שניים‪ ,‬אך פרט לכך שום דבר לא עמד בדרכו‪ ,‬ומכיוון‬
‫שבאליוס לא התעייף כמו סוס רגיל‪ ,‬חצה ויל עד מהרה גם את בּארנֶט והמשיך לדהור דרך‬
‫סאות' מימס ולונדון קולני‪.‬‬
‫ויל אהב לדהור – להשתרע על גבו של הסוס‪ ,‬לחוש ברוח המבדרת את שערו ולשמוע את‬
‫הלמות פרסותיו של באליוס על אבני הריצוף שמתחתיו‪ .‬משיצא מגבולות לונדון‪ ,‬נמלא כאב‬
‫נורא שהיה מהול בתחושה משונה של חופש‪ .‬זה היה מוזר לחוש רגשות סותרים שכאלה בעת‬
‫ובעונה אחת‪ ,‬אלא שזה היה למעלה מכוחו‪ .‬ליד קולני היו כמה אגמים; הוא נעצר שם והניח‬
‫לבאליוס לשתות לפני שהמשיך בדרכו‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬כמעט חמישים קילומטרים מצפון ללונדון‪ ,‬לא היה יכול שלא להיזכר באותה הדרך‬
‫שגמא לפני שנים כה רבות בדרכו אל המכון‪ .‬הוא רכב על אחד מהסוסים של אביו עד לאמצע‬
‫הדרך מוויילס‪ ,‬אבל מכר אותו בסטָפוֹרדשַייר לאחר שהבין שאין לו כסף לדרכי האגרה‪ .‬הוא‬
‫הבין כעת שקיבל תמורת הסוס מחיר נמוך מאוד‪ ,‬וזכר כמה קשה היה לו להיפרד מהֶנגרוֹן‪,‬‬
‫הסוס שעליו רכב כל ילדותו‪ ,‬ועוד יותר מזה כמה מפרך היה לגמוא ברגל את שארית הדרך‬
‫עד לונדון‪ ,‬מרחק קילומטרים רבים‪ .‬כשהגיע למכון‪ ,‬כפות רגליו דיממו וגם ידיו‪ ,‬לאחר שנפל‬
‫כמה פעמים על אבני הריצוף ונשרט‪.‬‬
‫הוא השפיל עכשיו את מבטו אל ידיו‪ ,‬משעלו בראשו זיכרונות מאותם ימים‪ .‬ידיו היו‬
‫צנומות ואצבעותיו ארוכות – כמו אצל כל בני משפחת הרונדייל‪ .‬ג'ם נהג לומר כמה חבל‬
‫שאין לו כישרון מוזיקלי‪ ,‬שכן ידיו כמו נוצרו לנגינה בפסנתר‪ .‬המחשבה על ג'ם הייתה כמו‬
‫דקירת סכין בלבו; ויל הדף את הזיכרון מעליו והחזיר את מבטו אל באליוס‪ .‬הוא נעצר כאן‬
‫לא רק כדי להשקות את הסוס‪ ,‬אלא גם האכיל אותו שיבולת שועל מלוא החופן – מתכון‬
‫בדוק למהירות ולסבולת – והניח לו לנוח קמעה‪ .‬פעמים רבות שמע על פרשים שדרבנו את‬
‫סוסיהם ללא רחם‪ ,‬עד שלבסוף הם מתו‪ .‬אך נואש ככל שהיה למצוא את טסה‪ ,‬התקשה ויל‬
‫לדמיין את עצמו נוהג באכזריות שכזו‪.‬‬
‫התנועה הייתה כעת ערה הרבה יותר; ברחובות נעו כרכרות‪ ,‬סוסים שגררו עגלות עמוסות‬
‫חביות בירה‪ ,‬משאיות חלב‪ ,‬פה ושם אפילו אומניבוס רתום לסוסים‪ .‬נו‪ ,‬באמת‪ ,‬הייתכן שכל‬
‫האנשים הללו חייבים להיות בחוץ באמצע יום רביעי ולגדוש את הדרכים כולן? לפחות כבר‬
‫לא היו שודדי דרכים; מסילות הברזל‪ ,‬דרכי האגרה ומשטרה ראויה לשמה שמו קץ לשודדי‬
‫הדרכים לפני עשרות שנים‪ .‬ויל ודאי לא רצה לבזבז זמן יקר רק בהריגת מישהו‪.‬‬
‫הוא עקף את סנט אוֹלבּנס‪ ,‬ולא טרח לעצור לארוחת צהריים מרוב חיפזון להגיע לווטלינג‬
‫סטריט – דרך רומית עתיקה שהתפצלה ברוק ֶסטֶר‪ ,‬מחציתה נמתחה אל הגבול עם סקוטלנד‪,‬‬
‫ואילו מחציתה השנייה חצתה את אנגליה עד לעיר הנמל הוליהֶד שבוויילס‪ .‬היו רוחות רפאים‬
‫על אם הדרך – ויל שמע ברוח לחישות של אנגלו־סקסים עתיקים; הם קראו לדרך וסֶ לינגָה‬
‫סטרוט ודיברו ביניהם על עמידתם האחרונה של חיילי בּוֹדיקָה‪ ,‬שהובסו בידי הרומאים על‬
‫הדרך הזאת ממש‪ ,‬לפני עידן ועידנים‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬כשעמד עם ידיו בכיסים והביט באזור הספר שמסביבו – השעה הייתה שלוש‪ ,‬והשמים‬
‫כבר החלו להתכהות‪ ,‬כך שבקרוב ירד הלילה‪ ,‬ויהיה עליו למצוא פונדק דרכים שיאפשר‬
‫לסוס שלו לנוח‪ ,‬וגם לו עצמו לישון – לא היה יכול שלא להיזכר בסיפור שסיפר לטסה על‬
‫בּוֹדיקָה‪ ,‬כדי להוכיח לה שגם נשים יכולות להיות לוחמות‪ .‬הוא לא סיפר לה אז שקרא את‬
‫המכתבים שלה‪ ,‬שכבר אז אהב את נשמת הלוחמת שפעמה בתוכה‪ ,‬חבויה מאחורי העיניים‬
‫האפורות והשקטות שלה‪.‬‬
‫הוא זכר חלום שחלם‪ ,‬ובו שמים כחולים וטסה יושבת לצדו על גבעה ירוקה‪ .‬תמיד יהיה לך‬
‫מקום בלבי‪ .‬זעם בלתי נשלט ניצת בנשמתו‪ .‬איך העז מורטמן לגעת בה בכלל‪ .‬היא אחת מהם‪.‬‬
‫היא אמנם לא שייכת לוויל – היא עצמאית מכדי להיות שייכת לאחר‪ ,‬אפילו לג'ם – אבל היא‬
‫שייכת להם‪ ,‬ובתוך תוכו הוא קילל את הקונסול על שלא הבין זאת‪.‬‬
‫הוא ימצא אותה‪ .‬הוא ימצא אותה ויחזיר אותה הביתה‪ ,‬וגם אם לעולם לא תאהב אותו‪ ,‬גם‬
‫זה בסדר‪ ,‬כי הוא עושה את זה למענה‪ ,‬ולמען עצמו‪ .‬הוא פנה בחזרה אל באליוס‪ ,‬שנעץ בו‬
‫מבט מלא שטנה‪ .‬ויל התרומם והתיישב על האוכף‪.‬‬
‫"קדימה‪ ,‬נערי‪ ",‬אמר‪" .‬השמש נוטה לערוב‪ ,‬וכדאי שנגיע להוֹקליף לפני רדת הלילה‪ ,‬כי‬
‫נדמה שצפוי לרדת גשם‪ ".‬הוא נעץ את עקביו בצלעותיו של באליוס‪ ,‬שכמו הבין את מילותיו‬
‫של הפרש הרכוב על גבו ונורה קדימה כמו חץ שלוח‪.‬‬
‫"הוא יצא לוויילס לבדו?" שאלה שרלוט‪" .‬איך יכולת להניח לו לעשות מעשה כה – כה‬
‫מטופש?"‬
‫מגנוס משך בכתפיו‪" .‬זו מעולם לא הייתה‪ ,‬ולעולם גם לא תהיה‪ ,‬האחריות שלי להחזיר‬
‫לתלם ציידי צללים סוררים‪ .‬למעשה‪ ,‬אין לי מושג במה בדיוק אשמתי‪ .‬העברתי את הלילה‬
‫בספרייה בהמתנה לוויל שיבוא לשוחח עמי‪ ,‬אלא שהוא לא הגיע‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬נרדמתי‬
‫ליד מדף ספרי הכלבת והליקנתרופיה‪ .‬ווּלזי נוהג לנשוך מדי פעם‪ ,‬ומטבע הדברים אני‬
‫מודאג‪".‬‬
‫איש לא הגיב על המידע הזה‪ ,‬אף ששרלוט נראתה נסערת עוד יותר מתמיד‪ .‬ממילא הייתה‬
‫זו ארוחת בוקר שקטה מתמיד‪ ,‬שכן רבים מדיירי המכון נעדרו מהשולחן‪ .‬היעדרותו של ויל‬
‫לא הפתיעה איש‪ .‬כולם הניחו שהוא נמצא לצדו של הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬ולכן שום פעמון אזהרה‬
‫לא צלצל עד שסיריל התפרץ לתוך החדר‪ ,‬קצר נשימה ומבוהל עד מאוד‪ ,‬ודיווח לשרלוט‬
‫שבאליוס נעדר מתאו‪.‬‬
‫חיפוש נערך ברחבי המכון‪ ,‬וכך נתגלה מגנוס ביין כשהוא ישן בפינת הספרייה‪ .‬שרלוט‬
‫ניערה והעירה אותו‪ .‬כשנשאל אם הוא יודע היכן ויל‪ ,‬השיב מגנוס במלוא הכנות שוויל‬
‫כנראה כבר נמצא בדרכו לוויילס‪ ,‬מתוך כוונה לגלות את מקום הימצאה של טסה ולהחזיר‬
‫אותה למכון‪ ,‬בין שיעשה זאת בהתגנבות יחידים ובין שישתמש בכוח‪ .‬למרבה הפתעתו‪ ,‬פיסת‬
‫המידע הזאת עוררה בשרלוט חרדה רבה‪ ,‬והיא מיהרה לכנס ישיבת חירום ולצוות על כל‬
‫ציידי הצללים שבמכון‪ ,‬למעט ג'ם‪ ,‬להתייצב לאלתר בספרייה – כולל גדעון‪ ,‬שהגיע כשהוא‬
‫צולע ונשען בכבדות על מקל הליכה‪.‬‬
‫"מישהו מכם יודע באיזו שעה יצא ויל מהמכון?" תבעה לדעת שרלוט‪ ,‬שעמדה בראש‬
‫שולחן ארוך שמסביבו ישבו כולם‪.‬‬
‫ססילי ישבה כשידיה מונחות בביישנות לפניה‪ ,‬ופתאום נדמה שגילתה עניין מיוחד בהדפס‬
‫של השטיח‪.‬‬
‫"איזה תליון יפה את עונדת‪ ,‬ססילי‪ ",‬ציינה שרלוט וצמצמה את עיניה אל אבן האודם‬
‫לצווארה של הנערה‪" .‬לא זכור לי שענדת אותו אתמול‪ .‬למעשה‪ ,‬זכור לי היטב שוויל ענד‬
‫אותו‪ .‬מתי הוא נתן לך אותו?"‬
‫ססילי שילבה את זרועותיה על חזה‪" .‬אני לא מוכנה לומר מילה‪ .‬החלטותיו של ויל הן שלו‬
‫בלבד‪ ,‬ובלאו הכי ניסינו להסביר לקונסול מה צריך להיעשות‪ ,‬אך לשווא‪ .‬מאחר שחברי‬
‫המסדר מסרבים לעזור‪ ,‬ויל נאלץ לקחת את העניינים לידיו‪ .‬אינני יודעת מדוע ציפית שינהג‬
‫אחרת‪".‬‬
‫"לא האמנתי שהוא יעזוב את ג'ם‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬ופתאום נראתה המומה על שהעזה לומר‬
‫זאת‪" .‬אני‪ ...‬קשה לי אפילו להעלות על דעתי איך לבשר לו את הבשורה כשיתעורר‪".‬‬
‫"ג'ם יודע –" החלה ססילי לומר בכעס‪ ,‬אך להפתעתה הרבה‪ ,‬גבריאל קטע את דבריה‪.‬‬
‫"בוודאי שהוא יודע‪ ",‬אמר‪" .‬ויל בסך הכול מבצע את חובתו כפּראבָּ טאי‪ .‬הוא עושה את מה‬
‫שג'ם היה עושה למענו אילו היה יכול‪ .‬הוא יצא לוויילס במקומו של ג'ם‪ .‬כך צריך לנהוג כל‬
‫פּראבָּ טאי‪".‬‬
‫"אתה מגן על ויל?" תמה גדעון‪" .‬אחרי שתמיד הפגנת כלפיו רק בוז? אחרי שאמרת לג'ם‬
‫בעשרות הזדמנויות שונות שיש לו טעם עלוב בבחירת פּראבָּ טאי?"‬
‫"ויל הוא טיפוס בזוי‪ ,‬זה נכון‪ ,‬אך לפחות הוא מוכיח שאיננו צייד צללים בזוי‪ ",‬אמר‬
‫גבריאל‪ ,‬וכשהבחין בהבעת פניה של ססילי‪ ,‬מיהר להוסיף ולומר‪" ,‬ואולי ככלות הכול‪ ,‬הוא‬
‫גם לא טיפוס בזוי‪ .‬לא עד כדי כך‪".‬‬
‫"כמה נדיב מצדך‪ ,‬גדעון‪ ",‬אמר לו מגנוס‪.‬‬
‫"אני גבריאל‪".‬‬
‫מגנוס נופף בידו בביטול‪" .‬כל הלייטוודים נראים לי אותו הדבר –"‬
‫"המממ‪ ",‬קטע גדעון את ההתנצחות ביניהם‪ ,‬לפני שגבריאל ירים דבר־מה וישליך אותו על‬
‫מגנוס‪" .‬בלי שום קשר למעלותיו של ויל או לחסרונותיו‪ ,‬או לחוסר יכולתו של מישהו‬
‫להבדיל בין בני משפחת לייטווד‪ ,‬השאלה הנשאלת היא זו‪ :‬האם עלינו לדלוק אחרי ויל?"‬
‫"אילו רצה שתעזרו לו‪ ,‬הוא לא היה יוצא לדרכו באישון לילה מבלי לדווח לאיש‪ ",‬אמרה‬
‫ססילי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬זה נכון‪ ",‬אמר גדעון‪" ,‬כי ויל הרי ידוע בזהירותו המחושבת ובשיקול דעתו‪".‬‬
‫"הוא גנב את הסוס הכי מהיר שלנו‪ ",‬ציין הנרי‪" .‬זה כשלעצמו מעיד על שיקול דעת‪ ,‬אם‬
‫אפשר לקרוא לזה ככה‪".‬‬
‫"אסור לנו להרשות לוויל לצאת לבדו לקרב נגד מורטמן‪ .‬הם ישחטו אותו‪ ",‬אמר גדעון‪.‬‬
‫"אם אכן יצא לדרך באישון לילה‪ ,‬אולי עוד נצליח להשיג אותו על אם הדרך –"‬
‫"הסוס המהיר ביותר‪ ",‬הזכיר לו הנרי‪ ,‬ומגנוס פלט נחרה‪.‬‬
‫"למעשה‪ ,‬זה לא בהכרח טבח בלתי נמנע‪ ",‬אמר גבריאל‪" .‬כולנו יכולים לדלוק אחרי ויל‪,‬‬
‫בוודאי‪ ,‬אך אין לי ספק שכוח כזה‪ ,‬שיישלח נגד המגיסטר‪ ,‬יבלוט בשטח הרבה יותר מנער‬
‫אחד רכוב על סוס‪ .‬לוויל יש סיכוי טוב בהרבה אם לא יתגלה‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הוא לא יצא‬
‫למלחמה‪ .‬הוא יצא להציל את טסה‪ .‬התגנבות יחידים וחשאיות הולמות משימה שכזו –"‬
‫שרלוט הלמה בידה על השולחן בעוצמה כזו שהצליל הדהד בחדר כולו‪" .‬תשתקו כולכם‪",‬‬
‫אמרה בטון מצווה שכזה‪ ,‬שאפילו מגנוס נראה מבוהל‪" .‬גבריאל‪ ,‬גדעון‪ ,‬שניכם צודקים‪ .‬מוטב‬
‫לוויל שלא נדלוק אחריו‪ ,‬וגם לא נוכל להרשות לעצמנו לעשות זאת מחשש שאחד מאיתנו‬
‫ימות‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬המגיסטר נמצא מחוץ להישג ידנו; המועצה תתכנס כדי להחליט בעניין‪ .‬אין‬
‫כרגע שום דבר שנוכל לעשות בנידון‪ .‬ועל כן עלינו להקדיש את כל מעיינינו להצלת חייו של‬
‫ג'ם‪ .‬הוא גוסס‪ ,‬אך הוא עדיין לא מת‪ .‬במובנים רבים הוא מקור כוחו של ויל‪ ,‬והוא אחד‬
‫משלנו‪ .‬הוא נתן לנו סוף־סוף רשות לחפש תרופה למחלה שלו‪ ,‬וזה מה שעלינו לעשות‪".‬‬
 ‫"אבל –" ניסה גבריאל לומר‪.‬‬
‫"שקט‪ ",‬אמרה לו שרלוט‪" .‬אני עומדת בראש המכון; זכור מי הציל אותך מאביך‪ ,‬והתייחס‬
‫אליי בכבוד הראוי‪".‬‬
‫"כל הכבוד‪ ,‬תעמידי את גדעון במקומו‪ ",‬אמר מגנוס בשביעות רצון‪.‬‬
‫שרלוט נעצה בו עיניים יוקדות‪" .‬גם אתה‪ ,‬מכשף; ויל אמנם זימן אותך לכאן‪ ,‬אבל אתה‬
‫עדיין פה רק משום שאני סובלת את נוכחותך‪ .‬ככל שהבנתי מהדברים שאמרת לי הבוקר‪,‬‬
‫הבטחת לוויל שתעשה כל שביכולתך כדי למצוא תרופה לג'ם בזמן היעדרותו של ויל‪ .‬אמור‬
‫לגבריאל ולססילי היכן נמצאת החנות לקניית המרכיבים הדרושים לך כדי לרקוח תרופה‪.‬‬
‫גדעון‪ ,‬מכיוון שאתה פצוע‪ ,‬הישאר בספרייה וחפש את כל הספרים שדרושים למגנוס לביצוע‬
‫המלאכה; אם אתה זקוק לעזרה‪ ,‬אני או סופי נסייע לך‪ .‬הנרי‪ ,‬אולי מגנוס יכול להשתמש‬
‫בקריפטה שלך כמעבדה‪ ,‬אלא אם כן אתה טרוד בפרויקט כלשהו שאינו מאפשר זאת?" היא‬
‫הביטה בהנרי והרימה גבה‪.‬‬
‫"אכן כן‪ ",‬אמר הנרי בהיסוס‪" ,‬אבל אולי נוכל להשתמש בפרויקט כדי לסייע לג'ם‪ ,‬ואשמח‬
‫לקבל כל סיוע אפשרי ממר ביין‪ .‬בתמורה הוא בהחלט יכול להשתמש בכל אחד ממכשיריי‬
‫המדעיים‪".‬‬
‫מגנוס הביט בו בסקרנות‪" .‬על מה בדיוק אתה עובד?"‬
‫"נו‪ ,‬אתה יודע שאנחנו לא עושים קסמים‪ ,‬מר ביין‪ ",‬ענה לו הנרי בקורת רוח‪ ,‬מעצם‬
‫העובדה שמישהו מגלה עניין בניסויים שלו‪" ,‬אבל אני עובד על מכשיר שהוא מעין גרסה‬
‫מדעית ללחש מעבר‪ .‬הוא אמור לפתוח דלת שתוביל אותך לכל מקום שאליו תרצה –"‬
‫"כולל מחסן מלא יִין פֶ ן בסין‪ ,‬אולי?" שאל מגנוס‪ ,‬ועיניו אורו‪" .‬נשמע מעניין מאוד‪ ,‬בהחלט‬
‫מעניין מאוד‪".‬‬
‫"לא מעניין בכלל‪ ",‬מלמל גבריאל‪.‬‬
‫שרלוט נעצה בו מבט חד כפגיון‪" .‬מר לייטווד‪ ,‬מספיק‪ .‬אני מאמינה שכולכם קיבלתם‬
‫משימות‪ .‬לכו ובצעו אותן‪ .‬אינני רוצה לשמוע מאיש ולו מילה‪ ,‬עד שתחזרו כדי לדווח לי על‬
‫התקדמות כלשהי‪ .‬אני אהיה לצדו של ג'ם‪ ".‬ובכך הסתובבה ויצאה מהחדר‪.‬‬

‫"איזו תגובה מספקת‪ ",‬אמרה גברת בּלֶק‪.‬‬

‫טסה לטשה בה מבט‪ .‬היא הצטנפה בפינת הכרכרה‪ ,‬רחוק ככל שיכלה מן המראה הנורא של‬
‫היצור שהיה בעבר גברת בּלֶק‪ .‬היא צרחה באימה כשזו נחשפה לראשונה בפניה‪ ,‬ומיד מיהרה‬
‫להניח את ידה על פיה; אבל כבר היה מאוחר מדי‪ .‬גברת בּלֶק ללא ספק התענגה על תגובתה‬
‫המבועתת‪.‬‬
‫"ערפו לך את הראש‪ ",‬אמרה לה טסה‪" .‬איך ייתכן שאת עדיין חיה? וככה?"‬
‫"זה קסם‪ ",‬אמרה גברת בּלֶק‪" .‬אחיך הוא שהציע למורטמן שאוכל להביא לו תועלת גם‬
‫בצורתי הנוכחית‪ .‬אחיך הוא ששפך את הדם שמאפשר את המשך קיומי‪ .‬חיים אחרים תמורת‬
‫חיי‪".‬‬
‫היא חייכה חיוך מזוויע‪ ,‬וטסה הרהרה באחיה שמת בזרועותיה‪ .‬את לא יודעת את כל מה‬
‫שעשיתי‪ ,‬טסי‪ .‬היא החניקה את הקבס שעלה בגרונה‪ .‬לאחר מותו של אחיה היא ניסתה ללבוש‬
‫את צורתו כדי לדלות מזיכרונותיו כל בדל אפשרי של מידע על מורטמן‪ ,‬אבל מצאה רק‬
‫מערבולת של זעם ומרירות ושאפתנות‪ :‬לא היה בהם שום דבר מוצק‪ .‬בלבה גאה גל חדש של‬
‫שנאה למורטמן‪ ,‬שזיהה את חולשותיו של אחיה וניצל אותן‪ .‬מורטמן‪ ,‬שנטל לעצמו את כל‬
‫היִין פֶ ן של ג'ם בניסיון אכזרי לאלץ את ציידי הצללים לרקוד לצלילי חלילו‪ .‬במובן מסוים‬
‫אפילו גברת בּלֶק נפלה קורבן למניפולציות שלו‪.‬‬
‫"את מצייתת למורטמן בתקווה שהוא ייתן לך גוף חדש‪ ",‬אמרה לה טסה כעת‪" .‬לא את –‬
‫הדבר הזה שיש לך עכשיו‪ ,‬אלא גוף אנושי אמיתי‪".‬‬
‫"אנושי‪ ".‬גברת בּלֶק נחרה בבוז‪" .‬אני מצפה ליותר מגוף אנושי‪ .‬אבל גם טוב יותר מהדבר‬
‫הזה‪ ,‬כדי שאוכל להסתובב שוב חופשייה בין כל הסתמיים ולעסוק שוב בכשפים שלי‪ .‬אשר‬
‫למגיסטר‪ ,‬אני יודעת שתהיה לו היכולת להעניק לי את גופי בחזרה‪ ,‬והכול בזכותך‪ .‬כי בקרוב‬
‫הוא יהיה כול־יכול‪ ,‬ואת תעזרי לו להשיג את מבוקשו‪".‬‬
‫"את כנראה שוטה אם את מאמינה שהוא יגמול לך‪".‬‬
‫זוויות שפתיה האפורות של גברת בּלֶק התרוממו בחיוך‪" .‬בוודאי שכן‪ .‬הוא נשבע שיעשה‬
‫זאת‪ ,‬ואני עשיתי את כל מה שהבטחתי‪ .‬הנה אני מביאה לו את כלתו המושלמת – זו שאני‬
‫עצמי הכשרתי! בשם עזאזל‪ ,‬אני זוכרת את היום שירדת מהספינה שהגיעה מאמריקה‪ .‬את‬
‫נראית כה אנושית‪ ,‬חסרת תועלת לחלוטין‪ ,‬שבתוך תוכי נואשתי מהאפשרות שאוכל‬
‫להכשירך ולעשות בך שימוש‪ .‬אבל אם מפעילים מספיק כוח‪ ,‬כל דבר אפשר ליצור מחדש‪.‬‬
‫ועכשיו את תשרתי את המטרה היטב‪".‬‬
‫"לא כל בני האנוש חסרי תועלת‪".‬‬
‫עוד נחרת בוז‪" .‬את אומרת את זה עכשיו בגלל הקשר שלך לנפילים‪ .‬חיית ביניהם זמן רב‬
‫מדי במקום להיות עם בני מינך‪".‬‬
‫"על מה את מדברת? איזה בני מיני? ג׳סמין אמרה שאמי הייתה ציידת צללים –"‬
‫"אמך אכן הייתה ציידת צללים‪ ",‬הודתה גברת בּלֶק‪" .‬אבל לא אביך‪".‬‬
‫לבה של טסה החסיר פעימה‪" .‬הוא היה שֵד?"‬
‫"הוא לא היה מלאך‪ ,‬זה בטוח‪ ",‬גברת בּלֶק גיחכה‪" .‬המגיסטר כבר יסביר לך הכול בבוא‬
‫העת – מה את‪ ,‬מדוע את חיה‪ ,‬ולשם מה נוצרת‪ ".‬היא נשענה לאחור בחריקה של מפרקי‬
‫מתכת‪" .‬אני חייבת לומר שכמעט התרשמתי לטובה כשברחת עם הנער ההוא‪ ,‬צייד הצללים‪.‬‬
‫זה הוכיח לי שיש לך אומץ‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬כל הזמן הזה שבילית בחברת הנפילים רק‬
‫פועל לטובתו של המגיסטר‪ .‬את מכירה כעת את עולם התחתיות‪ ,‬והוכחת שאת שווה בין‬
‫שווים‪ .‬נאלצת להשתמש בכישרונך בנסיבות קשות ותחת לחץ‪ .‬כל מבחן שהייתי יוצרת‬
‫עבורך לעולם לא היה מאתגר אותך באותו האופן‪ ,‬ולא היה מניב את אותה הלמידה ואת אותו‬
‫הביטחון‪ .‬אני רואה את השינוי שחל בך‪ .‬את תהיי כלה נהדרת למגיסטר‪".‬‬
‫טסה השמיעה רחש של חוסר אמון‪" .‬למה? אני נאלצת להתחתן איתו בעל כורחי‪ .‬מה זה‬
‫משנה אם יש לי אומץ או מה למדתי? למה שזה יעניין אותו?"‬
‫"אוי‪ ,‬את הרבה יותר מכלתו‪ ,‬מיס גריי‪ .‬את הכלי שימיט חורבן על הנפילים‪ .‬לשם כך‬
‫נוצרת‪ .‬וככל שאת יודעת עליהם‪ ,‬ככל שלבך מזדהה עמם‪ ,‬כך תהיי יעילה ככלי הנשק שימחה‬
‫אותם מעל פני האדמה‪".‬‬
‫טסה הרגישה מחנק כשכל האוויר פרץ מריאותיה‪" .‬לא אכפת לי מה יעשה לי מורטמן‪.‬‬
‫לעולם לא אשתף עמו פעולה כדי לפגוע בציידי הצללים‪ .‬אני מעדיפה למות או לעבור‬
‫עינויים‪".‬‬
‫"זה ממש לא משנה מה את רוצה‪ .‬את עוד תגלי שאין לך שום אפשרות להתנגד לרצונו‪ .‬חוץ‬
‫מזה‪ ,‬אינך צריכה לעשות דבר כדי להשמיד את הנפילים‪ ,‬רק להיות מי שאת‪ .‬וגם להיות‬
‫נשואה למורטמן‪ ,‬וזה לא דורש שום פעולה מצדך‪".‬‬
‫"אני מאורסת למישהו אחר‪ ",‬סיננה טסה‪" .‬לג'יימס קרסטֵיירז‪".‬‬
‫"אוי‪ ",‬אמרה גברת בּלֶק‪" .‬חוששתני שתביעתו של המגיסטר עלייך גוברת על שלו‪ .‬וחוץ‬
‫מזה‪ ,‬ג'יימס קרסטֵיירז ימות עד יום שלישי‪ .‬מורטמן קנה את כל היִין פֶ ן באנגליה ומנע את‬
‫הגעתם של משלוחים חדשים‪ .‬היית מיטיבה לעשות אילו חשבת על כל זה לפני שהתאהבת‬
‫בנער המכור לסמים‪ .‬אף שתמיד חשבתי שאהוב לבך יהיה הנער כחול־העיניים‪ ",‬הוסיפה‪,‬‬
‫מהורהרת‪" .‬הרי כל הנערות מתאהבות תמיד באביר שהציל אותן‪ ,‬לא?"‬
‫היה נדמה לטסה שערפל של סוריאליזם עוטף אותה‪ .‬היא התקשתה להאמין שהיא פה‪,‬‬
‫לכודה בכרכרה הזאת עם גברת בּלֶק‪ ,‬ושהמכשפה דנה עמה בצרות הרומנטיות של טסה‪ .‬היא‬
‫נפנתה אל החלון‪ .‬הירח נתלה ברום השמים‪ ,‬והיא ראתה שהם נוסעים בדרך צרה – צללים‬
‫ריצדו על הכרכרה‪ ,‬ומתחתיה נפער נקיק טרשי שצנח אל תוך העלטה‪" .‬יש כל מיני דרכים‬
‫להינצל‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬טוב‪ ",‬אמרה גברת בּלֶק‪ ,‬ושיניה נצצו כשחייכה‪" .‬את יכולה להיות סמוכה ובטוחה‬
‫שאיש לא יבוא להציל אותך עכשיו‪".‬‬
‫את הכלי שימיט חורבן על הנפילים‪.‬‬
‫"אם כן‪ ,‬אצטרך להציל את עצמי‪ ",‬אמרה לה טסה‪ .‬גבותיה של גברת בּלֶק כמעט נצמדו זו‬
‫לזו בהשתאות‪ ,‬כשהפנתה את ראשה אל טסה בנקישה מתכתית‪ .‬אבל טסה כבר הכינה את‬
‫עצמה‪ ,‬היא אגרה את כל האנרגיה שלה ברגליה ובגופה‪ ,‬בדיוק כפי שלימדו אותה‪ ,‬וכאשר‬
‫השתלחה קדימה אל דלת הכרכרה‪ ,‬עשתה זאת במלוא העוצמה שהייתה אצורה בתוכה‪.‬‬
‫היא שמעה את מנעול הדלת נשבר‪ ,‬ואת גברת בּלֶק צורחת‪ ,‬מעין יבבה של זעם‪ .‬זרוע מתכת‬
‫שרטה את גבה של טסה ואחזה בצווארון שמלתה שנקרע‪ ,‬ואז טסה נפלה‪ ,‬נחבטת בסלעים‬
‫שלצד הדרך‪ ,‬ושוב נפלה והחליקה והתגלגלה לתוך הנקיק‪ ,‬שעה שהכרכרה המשיכה‬
‫בנסיעתה‪ ,‬וגברת בּלֶק צרחה על הרכּב לעצור‪ .‬רוח ייללה באוזניה של טסה כשנפלה‪,‬‬
‫וזרועותיה וידיה חבטו באוויר בפראות בניסיון למצוא אחיזה בחלל הריק שמסביבה‪ ,‬ואז‬
‫נגוזה מלבה כל תקווה שהנקיק רדוד או שהנפילה תיבלם איכשהו‪ .‬היא נפלה ונפלה‪ ,‬ולרגע‬
‫הבחינה בנחל צר שנצץ הרחק מתחתיה והתפתל בין סלעים משוננים‪ ,‬והיא ידעה שתתרסק על‬
‫הקרקע ותתנפץ כמו כלי חרסינה שביר‪.‬‬
‫היא עצמה את עיניה והתפללה שהסוף יהיה מהיר‪.‬‬

‫ויל עמד בראש גבעה ירוקה וגבוהה והביט אל הים הפתוח‪ .‬השמים והים היו כה כחולים‪ ,‬עד‬
‫כי נדמה שהתמזגו זה בזה‪ ,‬כך שלא נראה קו אופק ברור ומובהק‪ .‬שחפים ריחפו וצווחו מעליו‪,‬‬
‫ושערו התבדר ברוח המלוחה‪ .‬האוויר היה חמים כמו בקיץ‪ ,‬ומעילו היה מונח על הדשא; הוא‬
‫לבש חולצה וכתפות‪ ,‬וידיו היו שחומות ושזופות מהשמש‪.‬‬
‫"ויל!" הוא סובב את ראשו למשמע הקול המוכר וראה את טסה מטפסת על הגבעה בדרכה‬
‫אליו‪ .‬שביל קטן חצה את מדרון הגבעה‪ ,‬ומשני צדיו פרחים לבנים ולא מוכרים; גם טסה עצמה‬
‫נראתה כמו פרח בשמלה לבנה כמו זו שלבשה בליל הנשף‪ ,‬כשנשק לה במרפסת ביתו של‬
‫בנדיקט לייטווד‪ .‬שערה החום הארוך התבדר ברוח‪ .‬היא הסירה את מצנפתה והחזיקה אותה ביד‬
‫אחת‪ ,‬ואז היא נופפה אליו וחייכה כאילו שמחה לראותו‪ .‬ולא סתם שמחה‪ .‬כאילו לא הייתה‬
‫מאושרת ממנה‪.‬‬
‫לבו שלו החמיץ פעימה למראה פניה‪" .‬טס‪ ",‬קרא לעברה והושיט את ידו כאילו כדי למשוך‬
‫אותה אליו‪ .‬אלא שהיא עדיין הייתה רחוקה – ופתאום היא נראתה קרובה מאוד ורחוקה מדי‬
‫בעת ובעונה אחת‪ .‬הוא ראה כל פרט ופרט בפניה היפות‪ ,‬אך לא הצליח לגעת בה‪ ,‬וכך עמד‪,‬‬
‫כשהוא ממתין ומשתוקק‪ ,‬ולבו הלם כמו משק כנפיים בחזהו‪.‬‬
‫לבסוף הגיעה‪ ,‬והייתה קרובה דיה לראות היכן העשב והפרחים התכופפו תחת סוליות נעליה‪.‬‬
‫הוא הושיט את ידו אליה‪ ,‬והיא אליו‪ .‬ידיהם נשזרו זו בזו‪ ,‬ולרגע עמדו שניהם מחייכים‪,‬‬
‫ואצבעותיה היו חמימות בידו‪.‬‬
‫"חיכיתי לך‪ ",‬אמר לה ויל‪ ,‬והיא נשאה אליו מבט מחויך‪ ,‬שנמוג ונעלם מפניה כשכפות רגליה‬
‫החליקו‪ ,‬וגופה נטה אל עבר שפת הצוק‪ .‬ידה נקרעה מידו‪ ,‬ופתאום הוא אחז באוויר והיא נפלה‬
‫והתרחקה‪ ,‬נפלה חרישית‪ ,‬כמו כתם לבן על רקע קו האופק הכחול‪.‬‬
‫ויל הזדקף במיטתו‪ ,‬ולבו כמעט נחבט בצלעותיו‪ .‬חדרו בפונדק "הסוס הלבן" היה שטוף‬
‫חלקית באור ירח‪ ,‬שהתווה בבירור את צורתם של הרהיטים הלא מוכרים‪ :‬אגן הרחצה‬
‫ושולחן הצד‪ ,‬ועליו עותק בתולי של דרשות לנשים צעירות מאת פורדייס‪ ,‬וגם הכורסה‬
‫המרופדת מדי שליד האח‪ ,‬שבה כבו הלהבות ונותרו רק גחלים לוחשות‪ .‬סדיני מיטתו היו‬
 ‫קרים‪ ,‬אך הוא הזיע; הוא שלשל את רגליו אל הרצפה וניגש אל החלון‪.‬‬
‫באגרטל שניצב על אדן החלון היה צרור נוקשה של פרחים יבשים‪ .‬הוא הזיז את האגרטל‬
‫הצדה ופתח את החלון באצבעות דואבות‪ .‬כל גופו כאב‪ .‬מימיו לא רכב מרחק שכזה ולא‬
‫לאירצֶ ה‬
‫ָ‬ ‫השקיע מאמץ שכזה‪ ,‬והוא היה מותש ודואב מישיבה על האוכף‪ .‬הוא ידע שיזדקק‬
‫לפני שיצא שוב לדרך מחר‪.‬‬
‫החלון נפתח החוצה‪ ,‬ואוויר קר נשב בפניו ובשערו‪ ,‬צינן את עורו‪ .‬בתוך תוכו ומתחת‬
‫לצלעותיו היה כאב שלא היה קשור לרכיבה בשום צורה‪ .‬הוא התקשה לומר אם הייתה זו‬
‫הפרֵדה מג'ם או חרדתו לגורלה של טסה‪ .‬בעיני רוחו ראה אותה נופלת ונופלת‪ ,‬את ידה‬
‫נקרעת מידו‪ .‬הוא מעולם לא האמין במשמעותם הנבואית של חלומות‪ ,‬ואף על פי כן התקשה‬
‫להתעלם מתחושת המחנק הקרה בבטנו או להסדיר את נשימתו‪.‬‬
‫בזגוגית החלון החשוך ראה את השתקפות פניו‪ .‬הוא נגע קלות בחלון‪ ,‬וקצות אצבעותיו‬
‫הותירו סימנים באדים שעל הזגוגית‪ .‬הוא תהה מה יאמר לטסה כשימצא אותה‪ ,‬כיצד יספר לה‬
‫מדוע הוא זה שנחלץ להצילה‪ ,‬ולא ג'ם‪ .‬אם נותר בעולם מעט חסד‪ ,‬אולי לפחות הם יוכלו‬
‫להתאבל יחדיו‪ .‬גם אם מעולם לא האמינה באמת שהוא אוהב אותה‪ ,‬גם אם לעולם לא תחזיר‬
‫לו אהבה‪ ,‬אולי לפחות תעניק להם מידת הרחמים את האפשרות לחלוק את יגונם זה עם זה‪.‬‬
‫המחשבה על כך שהוא זקוק נואשות לכוחה השקט הייתה כמעט קשה מנשוא‪ ,‬כשעצם את‬
‫עיניו והשעין את מצחו על הזכוכית הקרה‪.‬‬

‫הם פילסו את דרכם בסמטאות הפתלתולות של האיסט אֶנד‪ ,‬מתחנת ליימהאוס לכיוון רחוב‬
‫גיל‪ ,‬וגבריאל היה מועד עד כאב לנוכחותה של ססילי לצדו‪ .‬הם השתמשו בלחש תעתוע‪,‬‬
‫שהיה שימושי מאוד‪ ,‬שכן הופעתם בחלק העני ביותר של לונדון הייתה ללא ספק מעוררת‬
‫התרגשות ומובילה להרמת גבה‪ ,‬ואולי אף מאלצת אותם להיכנס לחנות כזו או אחרת בעל‬
‫כורחם כדי להציץ בסחורה‪ .‬אלא שססילי הייתה סקרנית מטבעה‪ ,‬ולא פעם נעצרה להביט‬
‫בחלונות ראווה – ולא רק של כובענים ותופרי מצנפות‪ ,‬אלא של כל חנות אפשרית‪ ,‬מחנות‬
‫לכלי צחצוח‪ ,‬עבור בחנות ספרים ועד חנות צעצועים וחיילי בדיל‪ .‬גבריאל נאלץ להזכיר‬
‫לעצמו שהיא באה מהכפר‪ ,‬וככל הנראה מעולם לא ראתה עיירת שוק שוקקת חיים‪ ,‬שלא‬
‫לדבר על כרך סואן כמו לונדון‪ .‬הוא היה מעדיף לקחת אותה למקום היאה לגבירה במעמדה –‬
‫לחנויות בפאסאז' ּבֶרלינגטוֹן או בפיקדילי‪ ,‬ולא לרחובות האפלים והצפופים האלה‪.‬‬

‫הוא לא ידע למה ציפה מאחותו של ויל הרונדייל‪ .‬שתהיה מאוסה בדיוק כמו ויל? שלא‬
‫תהיה כה דומה לו‪ ,‬באופן שעורר בו אי־נוחות‪ ,‬ובה בעת גם יפה להפליא? רק לעתים נדירות‬
‫הביט בפניו של ויל ולא רצה להלום בו‪ ,‬אך פניה של ססילי הקסימו אותו עד מאוד‪ .‬הוא גילה‬
‫שהוא רוצה לכתוב שירה ולתאר את עיניה התכולות כמו הים ואת שערה השחור כפחם‪ ,‬כי‬
‫"ים" ו"פחם" התחרזו יפה‪ ,‬אבל הייתה לו תחושה שהשיר לא יצלח‪ ,‬וטטיאנה ממילא החדירה‬
‫בו רתיעה מפני שירה על כל צורותיה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬בלאו הכי היו דברים שאי אפשר לכתוב‬
‫עליהם בשיר‪ ,‬כמו האופן שבו זוויות פיה של נערה מסוימת התעקלו לחיוך בצורה מסוימת‪,‬‬
‫כך שרק רצית לרכון לעברה ו–‬
‫"מר לייטווד‪ ",‬אמרה ססילי בקוצר רוח‪ ,‬רמז לכך שכבר ניסתה לתפוס את תשומת לבו של‬
‫גבריאל‪" .‬נדמה לי שכבר עברנו את החנות‪".‬‬
‫גבריאל המהם קללה ופנה לאחור‪ .‬הם אכן חלפו על פני הכתובת שמגנוס מסר להם; כעת‬
‫חזרו על עקבותיהם‪ ,‬עד שמצאו את עצמם מול חזית מכוערת למראה עם חלונות מעורפלים‪.‬‬
‫מבעד לזכוכית העכורה ראה גבריאל מדפים עמוסים בפריטים שונים ומשונים – צנצנות‬
‫שבתוכן צפו נחשים מתים‪ ,‬עיניהם לבנות ופעורות; בובות שראשיהן הוסרו והוחלפו בכלובי‬
‫זהב קטנים; וגם צמידים עשויים משיני אדם‪.‬‬
‫"אוי‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬כמה שזה לא נעים‪".‬‬
‫"את מעדיפה לא להיכנס?" גבריאל פנה אליה‪" .‬אני יכול להיכנס –"‬
‫"ולהשאיר אותי לבדי על המדרכה הקרה? זו הצעה מאוד לא ג'נטלמנית‪ .‬בשום אופן לא‪".‬‬
‫היא הושיטה את ידה אל הידית ודחפה את הדלת‪ ,‬ומאי־שם בתוך החנות עלה דנדון של פעמון‬
‫קטן‪" .‬אחריי‪ ,‬מר לייטווד‪".‬‬
‫גבריאל מיהר אחריה וצמצם את עיניו כשנכנס לתוך אפלולית החנות‪ .‬חלל הפנים היה‬
‫מכוער לא פחות מהחזית‪ .‬שורות ארוכות של מדפים מאובקים הובילו אל דלפק מוצלל‬
‫בירכתי החנות‪ .‬נדמה שהחלונות נמרחו בחומר כהה שחסם את רוב אור השמש‪ .‬המדפים‬
‫עצמם היו מבולגנים ועמוסים לעייפה – פעמוני פליז עם ידיות בצורת עצמות‪ ,‬נרות שמנים‬
‫עם שעווה צלולה שחרקים ופרחים צפים בתוכה‪ ,‬כתר זהב יפהפה בצורה ובקוטר משונים עד‬
‫מאוד‪ ,‬שלעולם לא יתאימו לראשו של אדם‪ .‬והיו גם מדפי סכינים‪ ,‬וקערות נחושת ואבן‬
‫מלאות בכתמים חומים משונים‪ ,‬והיו גם ערמות של כפפות בכל גודל אפשרי‪ ,‬כמה מהן עם‬
‫יותר מחמש אצבעות בכל יד‪ .‬היה שלד שלם של אדם שנתלה על חבל דק סמוך לחזית החנות‬
‫והתנודד לו באוויר אף שלא נשבה כל רוח‪.‬‬
‫גבריאל העיף מבט בססילי כדי לראות אם היא מבוהלת‪ ,‬אך היא עמדה במראה בגבורה‪.‬‬
‫לכל היותר‪ ,‬נראתה כעוסה‪" .‬מישהו צריך לנקות כאן את האבק‪ ",‬הכריזה‪ ,‬ואז פנתה אל‬
‫ירכתי החנות‪ ,‬והפרחים הקטנים שבכובעה קיפצו מצד לצד‪ .‬גבריאל הניד את ראשו‪.‬‬
‫הוא השיג את ססילי בדיוק כשהניחה את ידה העטויה כסיה על פעמון הפליז שנח על‬
‫הדלפק‪ ,‬וצלצלה בו בקוצר רוח‪" .‬הלו?" קראה‪" .‬יש פה מישהו?"‬
‫"אני ממש מולך‪ ,‬מיס‪ ",‬אמר לה קול נרגז אי־שם מתחתיה ומשמאלה‪ .‬ססילי וגבריאל גהרו‬
‫שניהם מעל הדלפק‪ .‬מתחת לשוליו בצבץ ראשו של אדם קטן‪ .‬לא‪ ,‬לא בדיוק אדם‪ ,‬חשב‬
‫לעצמו גבריאל כשלחש התעתוע התפוגג לאטו – סאטיר‪ .‬הוא לבש מותנייה ומכנסיים‪ ,‬אבל‬
‫לא חולצה‪ ,‬והיו לו כפות רגליים שסועות וקרניים מסולסלות של עז‪ .‬והיו לו גם זקן גזוז‬
 ‫למשעי‪ ,‬לסת מחודדת ועיניים צהובות־מלבניות של עז‪ ,‬חבויות למחצה מאחורי משקפיים‪.‬‬
‫"שככה יהיה לי טוב‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬אתה כנראה מר סאלוֹז‪".‬‬
‫"נפילים‪ ",‬ציין בעל החנות בעגמומיות‪" .‬אני מתעב את הנפילים‪".‬‬
‫"המממ‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬לעונג הוא לי‪".‬‬
‫גבריאל הרגיש שהגיע הזמן להתערב בשיחה‪" .‬איך ידעת שאנחנו ציידי צללים?" סינן‬
‫לעברו‪.‬‬
‫סאלוֹז הרים גבה‪" .‬אדוני‪ ,‬הסימנים שלך נראים בבירור על ידיך ועל גרונך‪ ",‬אמר‪ ,‬כאילו‬
‫דיבר אל ילד קטן‪" ,‬ואשר לנערה‪ ,‬היא נראית בדיוק כמו אחיה‪".‬‬
‫"מנין אתה מכיר את אחי?" שאלה ססילי‪ ,‬וקולה התרומם‪.‬‬
‫"אין לנו הרבה לקוחות מבני מינכם‪ ",‬אמר לה סאלוֹז‪" .‬וכשהם כבר מגיעים‪ ,‬הם בהחלט‬
‫בולטים‪ .‬אחיך ויל ביקר אצלנו לא פעם ולא פעמיים לפני כחודשיים בשליחותו של המכשף‬
‫ההוא‪ ,‬מגנוס ביין‪ .‬והוא היה גם ב׳עצמות הצולבות׳ והטריד שם את מול הזקנה‪ .‬ויל הרונדייל‬
‫ידוע לשמצה בתחתיות‪ ,‬אף שרוב הזמן הוא משתדל שלא להיקלע לצרות‪".‬‬
‫"זו בהחלט בשורה מפתיעה‪ ",‬אמר גבריאל‪.‬‬
‫ססילי נעצה בו מבט מתרה‪" .‬אנחנו פה בהוראתה של שרלוט בראנוול‪ ",‬אמרה‪" .‬ראש‬
‫המכון של לונדון‪".‬‬
‫הסאטיר נופף בידו בביטול‪" .‬לא אכפתי לי מההיררכיה של ציידי הצללים‪ ,‬את יודעת; זה לא‬
‫מעניין את הפֵיי‪ .‬רק תגידו לי מה אתם צריכים‪ ,‬ואתן לכם מחיר הוגן‪".‬‬
‫גבריאל פרש את פיסת הנייר שמגנוס מסר לו‪" .‬חומץ גנבים‪ ,‬שורש של ראש עטלף‪,‬‬
‫ֶבּלָדוֹנָה‪ ,‬אנג'ליקה‪ ,‬עלה דָ מיאָנָה‪ ,‬אבקת קשקשים של בתולת ים ושישה מסמרים מארון מתים‬
‫של בתולה‪".‬‬
‫"נו‪ ",‬אמר סאלוֹז‪" .‬אנחנו לא מקבלים הרבה בקשות לפריטים שכאלה‪ .‬אצטרך לבדוק‬
‫במחסן‪".‬‬
‫"אם אתם לא מקבלים הרבה בקשות לפריטים שכאלה‪ ,‬אילו בקשות אתם כן מקבלים?"‬
‫שאל גבריאל‪ ,‬משסבלנותו פקעה‪" .‬בכל זאת‪ ,‬אתם לא חנות פרחים‪".‬‬
‫"מר לייטווד‪ ",‬נזפה בו ססילי חרישית – אך נדמה שלא הייתה חרישית מספיק‪ ,‬כי סאלוֹז‬
‫שמע אותה‪ ,‬והמשקפיים קיפצו על גשר אפו‪.‬‬
‫"מר לייטווּד?" שאל‪" .‬אתה בנו של בנדיקט לייטווד?"‬
‫גבריאל חש היטב בדם שהציף את לחייו‪ .‬הוא לא דיבר על בנדיקט כמעט עם איש מאז מותו‬
‫של אביו – אם אפשר לכנות כך את היצור הזה שמת בגן האיטלקי‪ .‬פעם הרגיש שהוא‬
‫ומשפחתו עומדים יחדיו כנגד העולם‪ ,‬בני משפחת לייטווּד מעל כולם‪ ,‬אבל כעת – כעת היה‬
‫נדמה ששם משפחתו הוא מקור לבושה‪ ,‬ולא לגאווה‪ ,‬וגבריאל לא ידע כיצד להגיב על כך‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר לבסוף‪" .‬אני בנו של בנדיקט לייטווד‪".‬‬
‫"נהדר‪ .‬יש לי פה כמה מההזמנות של אביך‪ .‬באמת תהיתי אם אי־פעם יבוא לאסוף אותן‪".‬‬
‫הסאטיר פנה אל החדר האחורי‪ ,‬וגבריאל העסיק את עצמו בבחינה מדוקדקת של הקיר‪ .‬היו‬
‫תלויים עליו רישומי נוף וכמה מפות‪ ,‬אך ככל שהיטיב להביט מקרוב‪ ,‬גילה שהוא לא מכיר‬
‫אף אחד מהמקומות הללו‪ .‬הייתה שם אידריס‪ ,‬כמובן‪ ,‬עם יער בּרוֹסֶלינד ואליקָנטֶה שעל‬
‫הגבעה‪ ,‬אך במפה אחרת נראו יבשות שמעולם לא שמע עליהן – ומה זה ים הכסף? מהם הרי‬
‫הקוצים? ואיפה יש שמים סגולים?‬
‫"גבריאל‪ ",‬לחשה ססילי‪ ,‬שעמדה לצדו‪ .‬זו הפעם הראשונה שהשתמשה בשמו הפרטי‪ ,‬והוא‬
‫נפנה אליה‪ ,‬אלא שבדיוק אז הגיח סאלוֹז מהחדר האחורי שבירכתי החנות‪ .‬ביד אחת החזיק‬
‫צרור קשור בחבל ומסר אותו לגבריאל‪ .‬הוא היה גבשושי – ללא ספק הכיל את בקבוקי‬
‫הרכיבים שמגנוס ביקש‪ .‬ביד השנייה החזיק סאלוֹז ערמה של מסמכים והניח אותה על‬
‫הדלפק‪.‬‬
‫"ההזמנה של אביך‪ ",‬אמר בגיחוך‪.‬‬
‫גבריאל השפיל את עיניו אל המסמכים – ולסתו צנחה מרוב אימה‪.‬‬
‫"אלוהים אדירים‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬זה לא ייתכן‪".‬‬
‫הסאטיר מתח את צווארו כדי לראות על מה היא מסתכלת‪" .‬לא בלי עזרה‪ ,‬אבל עם שֵד‬
‫וֶטיס ועם עז זה בהחלט אפשרי‪ ".‬הוא פנה אל גבריאל‪" .‬כעת‪ ,‬האם הבאת איתך את הסכום‬
‫הדרוש או לא? אביך מפגר בתשלומים‪ ,‬ואי אפשר לקנות בהקפה לנצח‪ .‬אז מה אתה אומר‪,‬‬
‫לייטווד?"‬

‫"האם שרלוט שאלה אותך אי־פעם אם תרצי להיות ציידת צללים?" שאל גדעון‪.‬‬
‫סופי קפאה במקומה באמצע הדרך במורד הסולם‪ ,‬ובידה ספר‪ .‬גדעון ישב ליד אחד‬
‫משולחנות הספרייה הארוכים‪ ,‬סמוך לחלון גומחה שניבט החוצה אל החצר‪ .‬ספרים ומסמכים‬
‫היו פרושים לפניו‪ ,‬והוא וסופי העבירו כמה שעות נעימות בעלעול ובחיפוש אחר רשימות של‬
‫לחשים‪ ,‬פרטים נוספים על היִין פֶ ן ומידע על תורת עשבי המרפא‪ .‬אף שרגלו של גדעון‬
‫החלימה יפה‪ ,‬היא הייתה מונחת על שני כיסאות לפניו‪ ,‬וסופי הציעה ברוב נדיבות לטפס‬
‫ולרדת במקומו בסולמות כדי להגיע אל הספרים הגבוהים ביותר‪ .‬היא החזיקה כעת בספר‬
‫שנקרא פסאודו־מונרכיה דֶ מוֹנוּם‪ ,‬עטוף בכריכה רירית למגע‪ ,‬שסופי הייתה להוטה להניח‬
‫מידה‪ ,‬אף ששאלתו של גדעון הפתיעה אותה עד כדי כך שנעצרה באמצע הדרך‪" .‬מה זאת‬
‫אומרת?" שאלה והמשיכה לרדת בסולם‪" .‬למה ששרלוט תשאל אותי שאלה שכזו?"‬
‫גדעון נראה חיוור‪ ,‬או שמא היה זה הצל שאור המכשפות הטיל על פניו‪" .‬מיס קולינס‪",‬‬
‫אמר‪" .‬את אחת מהלוחמות המוכשרות שאימנתי אי־פעם‪ ,‬כולל נפילים‪ .‬לכן שאלתי‪ .‬חבל‬
‫לבזבז כישרון שכזה‪ .‬או שאת לא היית רוצה בכך?"‬
‫סופי הניחה את הספר על השולחן והתיישבה מול גדעון‪ .‬היא ידעה שעליה להסס קלות‪,‬‬
‫להראות שהיא שוקלת את האפשרות‪ ,‬אך התשובה עלתה על שפתיה עוד לפני שהספיקה‬
‫לעצור אותה‪" .‬כל חיי רציתי להיות ציידת צללים‪".‬‬
‫הוא רכן קדימה‪ ,‬ואור המכשפות נצץ בעיניו ושטף אותן בצבע‪" .‬את לא חוששת מהסכנה?‬
‫ככל שההתעלוּת מתרחשת בגיל מבוגר‪ ,‬כך גובר הסיכון‪ .‬שמעתי שדנים באפשרות להוריד‬
‫את גיל ההסמכה להתעלוּת לגיל ארבע־עשרה‪ ,‬אולי אפילו שתים־עשרה‪".‬‬
‫סופי הנידה את ראשה‪" .‬מעולם לא חששתי מהסכנה‪ .‬אקדם אותה בלב שלם‪ .‬אני רק‬
‫חוששת – שאם אגיש בקשה‪ ,‬גברת בראנוול תראה בכך כפיות טובה על כל מה שעשתה‬
‫למעני‪ .‬היא הצילה את חיי וגידלה אותי‪ .‬היא העניקה לי ביטחון ובית‪ .‬אני לא אגמול לה רעה‬
‫תחת טובה‪ ,‬ולא אפקיר את תפקידי‪".‬‬
‫"לא‪ ".‬גדעון נד בראשו‪" .‬סופי – מיס קולינס – את משרתת חופשייה במשק ביתה של‬
‫ציידת צללים‪ .‬בורכת במתנת הראייה‪ .‬את כבר יודעת הכול על עולם התחתיות ועל הנפילים‪.‬‬
‫את המועמדת המושלמת להתעלוּת‪ ".‬הוא הניח את ידו על ספר הדמונולוגיה‪" .‬יש לי קול‬
‫במועצה‪ .‬אני יכול לדבר בשמך‪".‬‬
‫"אני לא יכולה‪ ",‬אמרה סופי בקול חרישי‪ .‬הייתכן שהוא לא מבין מה הוא מציע לה? איזה‬
‫פיתוי? "בוודאי לא עכשיו‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬לא עכשיו‪ ,‬כמובן‪ ,‬כשג'יימס חולה כל כך‪ ",‬נחפז גדעון לומר‪" .‬אבל בעתיד? אולי?"‬
‫עיניו חיפשו בפניה‪ ,‬והיא חשה בסומק שהחל מזדחל במעלה צווארה‪ .‬הדרך הנפוצה‬
‫והמתבקשת ביותר להתעלוּתה של סתמית למעמד של ציידת צללים הייתה נישואים לצייד‬
‫צללים‪ .‬היא תהתה מה פירוש הדבר‪ ,‬כי נדמה שהיה נחוש שלא לציין את העובדה הזאת‪.‬‬
‫"אבל כששאלתי אותך‪ ,‬דיברת בלהט שכזה‪ .‬אמרת שכל חייך רצית להיות ציידת צללים‪.‬‬
‫למה‪ ,‬בעצם? החיים הללו קשים לפעמים‪".‬‬
‫"כל חיים קשים לפעמים‪ ",‬אמרה סופי‪" .‬לפני שהגעתי למכון‪ ,‬חיי לא היו גן של שושנים‪.‬‬
‫בהחלט ייתכן שייחלתי להיות ציידת צללים‪ ,‬בין השאר‪ ,‬כדי שאם אי־פעם גבר ינסה לתקוף‬
‫אותי עם סכין ביד‪ ,‬כמו שעשה המעסיק הקודם שלי‪ ,‬אוכל לחסל אותו בו־במקום‪ ".‬היא נגעה‬
‫בלחייה כשדיברה במחווה לא מודעת ולא רצונית‪ ,‬וחשה ברכס שהצלקת יצרה תחת קצות‬
‫אצבעותיה‪.‬‬
‫היא הבחינה בארשת פניו של גדעון – הלם מהול באי־נוחות – והפילה את ידה לצד גופה‪.‬‬
‫"לא ידעתי שכך קיבלת את הצלקת‪ ",‬אמר לה‪.‬‬
‫היא הסבה את מבטה‪" .‬עכשיו תגיד לי שהיא לא מכוערת‪ ,‬שבקושי רואים אותה או משהו‬
‫כזה‪".‬‬
‫"אני רואה אותה‪ ",‬אמר לה גדעון חרישית‪" .‬אני לא עיוור‪ ,‬ולבני מיני יש צלקות רבות‪ .‬אני‬
‫רואה אותה‪ ,‬אבל היא לא מכוערת‪ .‬היא רק עוד פרט יפה אצל הנערה היפה ביותר שראיתי‬
‫מימיי‪".‬‬
‫עכשיו סופי באמת הסמיקה – היא הרגישה שלחייה בוערות – וכשגדעון רכן קדימה מעל‬
‫השולחן‪ ,‬ועיניו הירוקות עזות מבע וסוערות‪ ,‬היא נשמה נשימה עמוקה והגיעה לכלל החלטה‪.‬‬
‫הוא לא דומה כהוא זה למעסיק הקודם שלה‪ .‬הוא גדעון‪ .‬והפעם היא לא תהדוף אותו‪.‬‬
‫דלת הספרייה נפתחה לרווחה‪ .‬שרלוט עמדה בפתח ונראתה מותשת; כתמים לחים כיסו את‬
‫שמלת התכלת שלה‪ ,‬ועיגולים כהים הקיפו את עיניה‪ .‬סופי זינקה מיד על רגליה‪" .‬גברת‬
‫בראנוול?"‬
‫"אה‪ ,‬סופי‪ ",‬נאנחה שרלוט‪" .‬קיוויתי שתוכלי לשבת שעה קלה לצדו של ג'ם‪ .‬הוא עדיין לא‬
‫התעורר‪ ,‬אבל ברידג'ט צריכה להכין ארוחת ערב‪ ,‬ואני חוששת ששירתה האיומה עלולה‬
‫לעשות לו סיוטים‪".‬‬
‫"כמובן‪ ".‬סופי מיהרה אל הדלת‪ ,‬ולא העיפה מבט בגדעון בלכתה – אף שהיה נדמה ששמעה‬
‫אותו מקלל חרישית בתסכול‪ ,‬בספרדית‪ ,‬רגע לפני שהדלת נסגרה מאחוריה‪.‬‬

‫"אתה יודע‪ ,‬באמת שלא היית צריך להשליך את האיש המסכן דרך החלון‪ ",‬אמרה ססילי‪.‬‬
‫"הוא לא איש‪ ",‬אמר גבריאל והקדיר את פניו אל ערמת הפריטים שנשא בזרועותיו‪ .‬הוא‬
‫נטל את צרור הפריטים שמגנוס הזמין ושסאלוֹז הכין להם‪ ,‬ועוד כמה פריטים שימושיים‬
‫למראה שאסף מהמדפים‪ .‬הוא השאיר במופגן על הדלפק את כל המסמכים שאביו הזמין‬
‫מסאלוֹז – אחרי שגבריאל השליך את הסאטיר דרך אחד מחלונות הראווה המטונפים שלו‪.‬‬
‫הוא חש סיפוק אדיר לאחר מעשה‪ ,‬גם למראה שברי הזכוכית שהתפזרו לכל עבר‪ .‬מעוצמת‬
‫המכה ניתק ממקומו גם השלד התלוי‪ ,‬צנח אל הרצפה והתפרק לערמה של עצמות‪" .‬הוא שייך‬
‫לחצר הפיות הטמאה‪ .‬אחד המגעילים שבהם‪".‬‬
‫"בגלל זה רדפת אחריו ברחוב?"‬
‫"היה אסור לו להציג תמונות שכאלה לעיניה של גבירה‪ ",‬מלמל גבריאל‪ ,‬אף כי יש להודות‬
‫שהגבירה המדוברת הגיבה כמעט באדישות ונראתה מוטרדת מתגובתו של גבריאל יותר‬
‫מאשר ממפגן האבירות שלו‪.‬‬
‫"ואני בכל זאת סבורה שזה היה מוגזם להעיף אותו לתוך התעלה‪".‬‬
‫"הוא יצוף‪".‬‬
‫זוויות פיה של ססילי התרוממו קלות‪" .‬זה לא היה יפה‪".‬‬
‫"את צוחקת‪ ",‬אמר לה גבריאל בהפתעה‪.‬‬
‫"לא נכון‪ ".‬ססילי שרבבה את סנטרה קדימה והפנתה את פניה‪ ,‬אך לא לפני שגבריאל הבחין‬
‫בחיוך שהתפשט עליהן‪ .‬גבריאל השתומם‪ .‬לאחר שהפגינה כלפיו בוז ואף ענתה לו בחוצפה‪,‬‬
‫הוא היה משוכנע שההתפרצות האחרונה שלו תדרבן אותה לדווח על כך לשרלוט מיד עם‬
‫שובם למכון‪ ,‬אלא שהיא נראתה משועשעת‪ .‬הוא הניד את ראשו במבוכה ופנה אל גארנֶט‬
‫סטריט‪ .‬הוא חשב לעצמו שלעולם לא יבין את בני משפחת הרונדייל‪.‬‬
 ‫"תעביר לי בבקשה את הבקבוקון ההוא שעל המדף‪ ,‬מר ביין‪ ",‬ביקש הנרי‪.‬‬
‫מגנוס עשה כדבריו‪ .‬הוא עמד במרכז המעבדה של הנרי והביט סביבו בפריטים הנוצצים‬
‫שהיו פזורים על השולחנות סביבו‪" .‬מה כל המכשירים האלה‪ ,‬אם יורשה לי לשאול?"‬
‫הנרי‪ ,‬שהרכיב שני זוגות של משקפי מגן בעת ובעונה אחת – זוג אחד על ראשו‪ ,‬ואחד על‬
‫עיניו – נראה ספק־שבע רצון ספק־מתוח מעצם השאלה )מגנוס ניחש ששני זוגות המשקפיים‬
‫היו תוצאתו של פיזור הדעת‪ ,‬אך העדיף שלא לשאול‪ ,‬למקרה שמדובר במגמה אופנתית(‪.‬‬
‫הנרי הרים ריבוע נחושת עמוס בכפתורים‪" .‬הדבר הזה‪ ,‬למשל‪ ,‬נקרא חיישן‪ .‬הוא חש‬
‫בקרבתם של שדים‪.‬״ הוא ניגש אל מגנוס‪ ,‬והחיישן השמיע יללה רמה‪.‬‬
‫"מרשים!" קרא מגנוס‪ ,‬שבע רצון‪ .‬הוא הרים מעין פיסת בד‪ ,‬שעליה ישבה ציפור גדולה‬
‫מפוחלצת‪" .‬ומה זה?"‬
‫"זו המצנפת הקטלנית‪ ",‬הכריז הנרי‪.‬‬
‫"אה‪ ",‬אמר מגנוס‪" .‬אם כן‪ ,‬בעת צרה יכולה גבירה לשלוף ממנה כלי נשק ולחסל את‬
‫אויביה‪".‬‬
‫"לא בדיוק‪ ",‬הודה הנרי‪" .‬אף שזה נשמע רעיון מוצלח יותר‪ .‬הלוואי שהיית עומד פה לצדי‬
‫כשהרעיון הזה עלה במוחי‪ .‬למרבה הצער‪ ,‬המצנפת נכרכת סביב ראשו של האויב וחונקת‬
‫אותו‪ ,‬בתנאי שהוא חובש אותה‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫"אני מתאר לעצמי שלא יהיה קל לשכנע את מורטמן לחבוש את המצנפת‪ ",‬ציין מגנוס‪" .‬גם‬
‫אם הצבע יהלום אותו מאוד‪".‬‬
‫הנרי פרץ בצחוק‪" .‬משעשע מאוד‪ ,‬מר ביין‪".‬‬
‫"אנא ממך‪ ,‬קרא לי מגנוס‪".‬‬
‫"בשמחה!" הנרי העיף את המצנפת מעל לכתפו והרים צנצנת זכוכית עגולה ובה חומר‬
‫נוצץ‪" .‬אם זורים באוויר את האבקה הזאת‪ ,‬רוחות רפאים הופכות גלויות‪ ",‬הסביר הנרי‪.‬‬
‫מגנוס הטה בהתפעלות את צנצנת הגרגירים הזוהרים אל המנורה‪ ,‬וכשראה את הנרי קורן‬
‫מאושר‪ ,‬העז מגנוס לחלוץ את פקק השעם‪" .‬היא נראית עדינה מאוד‪ ",‬אמר‪ ,‬ובגחמה של רגע‬
‫שפך מהאבקה על ידו‪ .‬היא ציפתה את עורו השחום ועטתה את ידו כמו בכפפה זרחנית‪.‬‬
‫"ונוסף על השימוש המעשי שלה‪ ,‬נדמה שהיא מושלמת גם למטרות קוסמטיות‪ .‬בזכות האבקה‬
‫הזאת העור שלי יבריק לנצח‪".‬‬
‫הנרי קימט את מצחו‪" .‬לא לנצח‪ ",‬אמר‪ ,‬ומיד אורו שוב פניו‪" .‬אבל אוכל להכין לך בקבוק‬
‫נוסף מתי שתרצה!"‬
‫"ואז אוכל לזרוח כאוות נפשי!" מגנוס חייך אל הנרי‪" .‬המצאות מרתקות יש לך פה‪ ,‬מר‬
‫בראנוול‪ .‬אתה רואה את העולם אחרת מכל בן נפילים שפגשתי אי־פעם‪ .‬אני מודה שחשבתי‬
‫שאתה ושכמותך חסרים מעט דמיון‪ ,‬אף שלא חסר לכם כישרון לדרמה‪ ,‬והנה עכשיו שינית‬
‫לחלוטין את השקפת עולמי! אין לי ספק שקהילת ציידי הצללים חולקת לך כבוד ומוקירה‬
 ‫אותך כג'נטלמן שדואג לקדם את הגזע כולו‪".‬‬
‫"חוששני שלא‪ ",‬אמר הנרי בעצב‪" .‬רובם היו מעדיפים שאפסיק להמציא המצאות חדשות‪,‬‬
‫ושאחדל להעלות דברים באש‪".‬‬
‫"אבל כל המצאה מלווה בסיכון!" קרא מגנוס‪" .‬ראיתי את השינוי שחוללו בעולם המצאת‬
‫מנוע הקיטור ומהפכת הדפוס‪ ,‬והמפעלים ששינו את פניה של אנגליה‪ .‬הסתמיים לקחו את‬
‫העולם לידיהם והפכו אותו לפלא של ממש‪ .‬מכשפים רבים לאורך הדורות הגו ושכללו‬
‫לחשים כאלה ואחרים כדי ליצור לעצמם עולם אחר‪ .‬האם ציידי הצללים יהיו היחידים‬
‫שיישארו קפואים במקומם‪ ,‬ללא שינוי‪ ,‬עד שיידונו לכליה? איך הם מעיזים בכלל להרים אף‬
‫לנוכח הגאונות שהפגנת? הרי זו בחירה בחושך‪ ,‬לא באור‪".‬‬
‫הנרי האדים כמו עגבנייה‪ .‬ניכר שאיש מעולם לא החמיא לו על המצאותיו‪ ,‬אולי למעט‬
‫שרלוט‪" .‬אתה מביך אותי‪ ,‬מר ביין‪".‬‬
‫"מגנוס‪ ",‬הזכיר לו המכשף‪" .‬כעת‪ ,‬האם יורשה לי לראות את שער המעבר הזה שתיארת?‬
‫ההמצאה ששולחת יצור חי ממקום אחד לאחר?"‬
‫"כמובן‪ ".‬הנרי הרים ערמה כבדה של ניירות מפינה אחת של השולחן העמוס והושיט אותה‬
‫לעברו של מגנוס‪ .‬המכשף נטל את ערמת המסמכים והחל לעלעל בה בעניין רב‪ .‬כל עמוד‬
‫כוסה עד אפס מקום בכתב יד צפוף ומסולסל‪ ,‬לצד עשרות רבות של משוואות‪ ,‬במעין מזיגה‬
‫הרמונית להפליא בין מתמטיקה לרונות‪ .‬מגנוס הרגיש שלבו מתחיל לפעום בחוזקה ככל‬
‫שעיין במסמכים – זו הייתה גאונות‪ ,‬גאונות לשמה‪ .‬הייתה רק בעיה אחת‪.‬‬
‫"אני מבין מה אתה מנסה לעשות‪ ",‬אמר‪" .‬וזה נראה כמעט מושלם‪ ,‬אבל –"‬
‫"כן‪ ,‬כמעט‪ ".‬הנרי העביר את ידיו בשערו הג'ינג'י‪ ,‬ומשקפי המגן שלו נטו על צדם‪" .‬השער‬
‫נפתח‪ ,‬אבל אין שום דרך לכוון אותו למקום מסוים‪ .‬אין דרך לדעת אם תעבור דרכו אל היעד‬
‫שרצית בעולם הזה‪ ,‬או בעולם אחר לחלוטין ואפילו בגיהינום‪ .‬זה מסוכן מדי‪ ,‬ועל כן חסר‬
‫תועלת‪".‬‬
‫"אתה לא יכול לעשות את זה עם הרונות האלה‪ ",‬אמר לו מגנוס‪" .‬אתה צריך רונות שונות‬
‫לגמרי‪".‬‬
‫הנרי טלטל את ראשו‪" .‬מותר לנו להשתמש אך ורק ברונות מהספר האפור‪ .‬כל דבר אחר‬
‫נחשב כישוף‪ .‬ונפילים אינם משתמשים בכשפים‪ .‬אסור לנו‪".‬‬
‫מגנוס נעץ בהנרי מבט ארוך ומהורהר‪" .‬אבל לי מותר‪ ",‬הכריז המכשף ומשך את ערמת‬
‫הניירות אליו‪.‬‬

‫פיות החצר הטמאה לא אהבו אור שמש ישיר‪ .‬עם שובו לחנות שלו מיהר סאלוֹז – זה לא‬
‫היה שמו האמיתי – בראש ובראשונה לכסות בנייר שעווה את החלון שבן הנפילים שבר ללא‬
‫שום סיבה‪ .‬משקפיו נעלמו‪ ,‬אבדו במימי תעלת ליימהאוס‪ .‬ונדמה שאיש לא ישלם לו על‬
‫המסמכים היקרים מאוד שהזמין עבור בנדיקט לייטווד‪ .‬היה אפשר לומר שעבר עליו יום גרוע‬
‫במיוחד‪.‬‬
‫הוא נשא את מבטו בעצבנות וקימט את מצחו‪ ,‬כשפעמון הדלת שוב צלצל והתריע על מבקר‬
‫נוסף‪ .‬הוא היה משוכנע שנעל את הדלת‪" .‬זה שוב אתה‪ ,‬נפילים?" סינן אל תוך האפלולית‪.‬‬
‫"החלטת להשליך אותי לנהר לא פעם‪ ,‬אלא פעמיים? דע לך שיש לי חברים בחלונות‬
‫הגבוהים –"‬
‫"אין לי ספק בכך‪ ,‬נוכל‪ ".‬בפתח עמדה דמות גבוהה מכוסה בברדס‪ ,‬שהושיטה יד לאחור‬
‫וסגרה את הדלת מאחוריה‪" .‬ואשמח מאוד לשמוע עליהם‪ ".‬להב קר בהק באפלולית‪ ,‬ועיניו‬
‫של הסאטיר נפערו באימה‪" .‬יש לי כמה שאלות אליך‪ ",‬אמר לו האיש שעמד בפתח‪.‬‬
‫"ובמקומך לא הייתי מנסה לברוח‪ .‬לא אם אתה רוצה להשאיר את אצבעותיך מחוברות‬
‫לגופך‪"...‬‬
13
 ‫ַהלֵּב‪ָ ,‬הרִים לוֹ‬
‫הַ לֵּ ב‪ ,‬לֵ ב הָ רִים לוֹ; צוּקִים שֶׁ ל נְפִ ילָ ה‬
‫תְּ לוּלִ ים וַעֲ מֻ קִּים וַאֲ יֻמִּ ים‪ַ .‬רק מִ י שֶׁ א נִתְ לָ ה‬
‫שָׁ ם בְּ צִ פָּ ְרנָיו‪ָ ,‬יקֵל בָּ הֶ ם ר ֹאשׁוֹ‪ .‬וְכוֹחַ הַ סֵּ בֶ ל‬
‫יִכְ שַׁ ל מוּל הַ תְּ הוֹמוֹת הָ אֵ לֶּ ה‪ .‬זְחַ ל‪,‬‬
‫עָ לוּב‪ ,‬אֶ ל כְּ סוּת הַ נֶּחָ מָ ה הַ זֹּאת בַּ סַּ עַ ר הַ נִּחָ ת‪:‬‬
‫כָּ ל הַ חַ יִּים סוֹפָ ם מָ וֶת‪ ,‬וְכָ ל יוֹם מֵ ת בִּ שְׁ נַת‪.‬‬
‫"רע מִכּ ֹל? א‪ַ ,‬אי ִן"‬ ‫– ג'ררד מנלי הופקינס‪ַ ,‬‬

‫לאחר מכן טסה לא זכרה אם צרחה כשנפלה‪ .‬היא זכרה רק נפילה ארוכה ושקטה‪ ,‬את הנהר‬
‫והסלעים שכמו טסו לעברה‪ ,‬את השמים לרגליה‪ .‬הרוח צלפה בפניה והעיפה את שערה‬
‫כשהסתחררה באוויר‪ ,‬ופתאום חשה משיכה חזקה בגרונה‪.‬‬
‫ידיה התעופפו למעלה‪ .‬תליון המלאך שלה התרומם מעל לראשה‪ ,‬כאילו יד ענקית ירדה מן‬
‫השמים כדי להסירה מצווארה‪ .‬טשטוש של מתכת אפף אותה‪ ,‬ופתאום נפתחו לפניה כמו שני‬
‫שערים צמד כנפיים אדירות‪ ,‬ומשהו אחז בה ועצר את נפילתה‪ .‬עיניה נפערו – זה היה בלתי‬
‫אפשרי‪ ,‬בלתי נתפס – אבל המלאך שלה‪ ,‬המלאך המכני שלה‪ ,‬צמח איכשהו לגודלו של יצור‬
‫אנושי וריחף מעליה כשכנפיו המכניות מרפרפות כנגד הרוח‪ .‬היא בהתה בפנים החתומות‬
‫היפות‪ ,‬בפניו של פסל עשוי מתכת‪ ,‬חסרות הבעה כתמיד – אבל המלאך אחז בה בידיים‬
‫אמיתיות לא פחות משלה‪ ,‬הוא אחז בה ותמך בה שעה שכנפיו טפחו וטפחו וטפחו באוויר‪,‬‬
‫והיא צנחה כעת אט־אט‪ ,‬בעדינות‪ ,‬כמו סיבים של פרח שן הארי המתעופפים ברוח‪.‬‬
‫אולי אני גוססת‪ ,‬חשבה טסה בינה לבינה‪ .‬וגם‪ ,‬זה בלתי אפשרי‪ .‬אלא שהמלאך המשיך לאחוז‬
‫בה‪ ,‬ושניהם ריחפו לאטם אל הקרקע‪ ,‬שהלכה והתקרבה והתבהרה‪ .‬היא ראתה כעת כל סלע‬
‫וסלע בגדת הנחל‪ ,‬ואת זרם המים במורד הנהר‪ ,‬וגם את השתקפות השמש במים‪ .‬צל של‬
‫כנפיים כיסה את האדמה‪ ,‬והוא הלך וגדל עד שנפלה לתוכו‪ ,‬צנחה לתוך הצל‪ ,‬והיא והמלאך‬
‫ירדו יחדיו אל הקרקע ונחתו בעפר הרך‪ ,‬בין הסלעים הפזורים על גדת הנחל‪.‬‬
‫טסה השתנקה כשנחתה‪ ,‬בעיקר מהלם ולא מעוצמת הפגיעה‪ ,‬ומיד הרימה את ידה כאילו כדי‬
‫לרכך בגופה את נחיתת המלאך – אבל הוא כבר התכווץ‪ ,‬הלך וקטן‪ ,‬וכנפיו התקפלו בחזרה‬
‫לתוך עצמן‪ ,‬וכשצנח לבסוף על הקרקע לצדה‪ ,‬הוא היה שוב בגודל צעצוע‪ .‬היא הושיטה יד‬
‫רועדת והרימה אותו‪ .‬היא שכבה על סלעים גבשושיים‪ ,‬מחצית מגופה בתוך המים הצוננים‪,‬‬
‫שכבר החלו נספגים בחצאית שמלתה‪ .‬היא אחזה בתליון כשזחלה במעלה הגדה בשארית‬
‫כוחותיה‪ ,‬והתמוטטה לבסוף על קרקע יבשה‪ ,‬כשהמלאך לחוץ אל חזה ומתקתק את תקתוקו‬
‫המוכר על לוח לבה‪.‬‬
‫סופי ישבה לצד מיטתו של ג'ם‪ ,‬בכורסה שהייתה מקומו הקבוע של ויל‪ ,‬והביטה בג'ם הישן‪.‬‬
‫בעבר‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬הייתה מרגישה אסירת תודה כמעט על ההזדמנות הזאת להיות כה‬
‫קרובה אליו‪ ,‬להניח רטיות קרות על מצחו כשזע בשנתו ומלמל וקדח מחום‪ .‬ואף על פי שכבר‬
‫לא אהבה אותו כמו בעבר – כמו שאוהבים אדם שלא מכירים היטב‪ ,‬כך הבינה כעת‪ ,‬בהערצה‬
‫וממרחק – עדיין נכמר לבה לראותו במצב שכזה‪.‬‬
‫אחת הנערות בעיר הולדתה של סופי מתה משחפת‪ ,‬והיא זכרה איך כולם אמרו שהמחלה‬
‫הפכה אותה ליפהפייה לפני שהרגה אותה – כי לקראת הסוף היא הייתה כה חיוורת וצנומה‪,‬‬
‫עם סומק ורדרד שהקדחת העלתה בלחייה‪ .‬אותה קדחת בערה כעת גם בלחייו של ג'ם‪ ,‬כשזע‬
‫באי־נוחות על הכריות שלו; שערו הכסוף־לבן נראה כמו כפור‪ ,‬ואצבעותיו חסרות המנוחה‬
‫רעדו על השמיכה‪ .‬מפעם לפעם הוא גם דיבר‪ ,‬אך המילים היו במנדרינית‪ ,‬שפה שלא הכירה‪.‬‬
‫הוא קרא בשמה של טסה‪ .‬ווֹ אַיי ני‪ ,‬טסה‪ .‬בּוּ לוּ רוּן‪ ,‬הֶ א צ'ינג קוּאָנג פָ ה שֶ נג‪ ,‬וו מֶ ן דוֹאוּ הוּאי‬
‫זָאי יִי צ'י‪ .‬והוא קרא גם בשמו של ויל‪ ,‬שֶ נג סי ז'י ג'יאָאוֹ‪ ,‬ונימת קולו עוררה בסופי את הצורך‬
‫להרים את ידו ולאחוז בה‪ ,‬אף שבער מחום ומיהר להסיג את ידו לאחור בזעקה מבוהלת‪.‬‬
‫סופי התכווצה בכורסה ותהתה אם כדאי לה לקרוא לשרלוט‪ .‬היא בוודאי תרצה לדעת אם‬
‫מצבו של ג'ם החמיר‪ .‬היא התכוונה לקום ממקומה‪ ,‬ופתאום ג'ם נאנק ועיניו נפערו‪ .‬היא‬
‫נשענה לאחור בכיסאה ובהתה בו‪ .‬קשתיות עיניו הכסופות היו חיוורות כל כך‪ ,‬עד שנראו‬
‫כמעט לבנות‪" .‬ויל?" שאל‪" .‬ויל‪ ,‬זה אתה?"‬
‫"לא‪ ",‬אמרה סופי‪ ,‬וכמעט פחדה לזוז‪" .‬זו סופי‪".‬‬
‫הוא התנשף חרישית‪ ,‬וראשו הסתובב לעברה על הכרית‪ .‬היא ראתה אותו מתמקד בפניה‬
‫במאמץ ניכר – ופתאום‪ ,‬למרבה הפליאה‪ ,‬הוא חייך‪ ,‬והיה זה אותו חיוך מתוק ששבה את לבה‬
‫לראשונה‪" .‬כמובן‪ ",‬אמר‪" .‬סופי‪ .‬ויל לא – שלחתי את ויל למשימה‪".‬‬
‫"הוא הלך להציל את טסה‪ ",‬אמרה לו סופי‪.‬‬
‫"יופי‪ ".‬ידיו הארוכות של ג'ם משכו בשמיכה‪ ,‬נקפצו לאגרופים – וכעבור רגע שבו והרפו‪.‬‬
‫"אני – אני שמח‪".‬‬
‫"אתה מתגעגע אליו‪ ",‬אמרה סופי‪.‬‬
‫ג'ם הנהן לאטו‪" .‬אני מרגיש בזה – בריחוק ממנו‪ ,‬כמו חוט שנמצא בתוכי ונמתח עד קצה‬
‫גבול היכולת‪ .‬לא ציפיתי לזה‪ .‬מעולם לא נפרדנו מאז שהפכנו לפּראבָּ טאי‪".‬‬
‫"ססילי אמרה שאתה שכנעת אותו ללכת‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬וזה היה קשה‪ .‬אלמלא היה מאוהב בטסה בעצמו‪ ,‬אני חושב שלא הייתי‬
‫מצליח לשכנע אותו‪".‬‬
‫סופי פערה את פיה בתדהמה‪" .‬אתה ידעת?"‬
‫"זה נודע לי רק לאחרונה‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬אחרת לא הייתי אכזרי כל כך‪ .‬אילו ידעתי‪,‬‬
‫לעולם לא הייתי מציע לה להינשא לי‪ .‬הייתי מוותר‪ .‬אבל לא ידעתי‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כעת‪ ,‬כשחיי‬
‫הולכים ומתרחקים ממני‪ ,‬כל פרט ופרט נראה פתאום ברור כשמש‪ ,‬ונראה לי שהייתי מבין‬
‫זאת גם אלמלא סיפר לי בעצמו‪ .‬לקראת הסוף הייתי יודע‪ ".‬הוא חייך קלושות לנוכח ארשת‬
‫התדהמה על פניה של סופי‪" .‬אני שמח שלא נאלצתי לחכות עד הסוף‪".‬‬
‫"אתה לא כועס?"‬
‫"אני שמח‪ ",‬אמר‪" .‬הם יוכלו לדאוג זה לזה לאחר מותי‪ ,‬כך לפחות אני מקווה‪ .‬הוא טוען‬
‫שהיא לא אוהבת אותו‪ ,‬אבל – אין לי ספק שעם הזמן היא תלמד לאהוב אותו‪ .‬קל מאוד‬
‫לאהוב את ויל‪ ,‬ולבו שייך רק לה‪ .‬זה ברור לי‪ .‬אני מקווה שהיא לא תשבור אותו‪".‬‬
‫סופי לא ידעה מה לומר‪ .‬היא לא ידעה מה אפשר לומר בכלל לנוכח אהבה שכזו – לנוכח‬
‫סובלנות שכזו‪ ,‬וסבולת אין קץ‪ ,‬וגם תקווה אדירה‪ .‬פעמים רבות בחודשים האחרונים היא‬
‫התחרטה על שהיו בלבה אי־פעם מחשבות בגנות ויל הרונדייל‪ ,‬לאחר שראתה כיצד נסוג‬
‫לאחור והניח לטסה ולג'ם להיות מאושרים יחדיו; והיא ידעה שאושרה של טסה לווה‬
‫בייסורים קשים מעצם הידיעה שהיא שוברת את לבו של ויל‪ .‬סופי חשבה לעצמה שאיש‬
‫מלבדה אינו יודע כי טסה קוראת לפעמים בשנתה בשמו של ויל; שאיש מלבדה אינו יודע כי‬
‫הצלקת בכף ידה של טסה אינה תוצאה של מפגש אקראי עם מחתה של אח‪ ,‬אלא פצע מכוּון‬
‫פצעה את עצמה‪ ,‬כדי שאיכשהו ישתווה הכאב הפיזי בידה לכאב האיום שבלבה על שנאלצה‬
‫לדחות את ויל‪ .‬סופי היא שחיבקה את טסה כשזו מיררה בבכי וקרעה מתוך שערה את‬
‫הפרחים שהיו בצבע עיניו של ויל; הייתה זו סופי שכיסתה באבקה כל עדות לדמעות וללילות‬
‫טרופים ללא שינה‪.‬‬
‫האם כדאי לה לספר לו? תהתה סופי‪ .‬האם תעשה עמו חסד אם תאמר לו‪ ,‬כן‪ ,‬גם טסה‬
‫אוהבת אותו; היא ניסתה להתגבר עליו‪ ,‬אבל זה לא עזר? האם יש בעולם גבר שירצה לשמוע‬
‫את זה על הבחורה שהוא עומד לשאת לאישה? "מיס גריי מעריכה מאוד את מר הרונדייל‪,‬‬
‫והיא ודאי לא תרצה לשבור את לבו‪ ,‬לדעתי‪ ",‬אמרה סופי‪" .‬אבל אנא ממך‪ ,‬מר קרסטֵיירז‪ ,‬אל‬
‫תדבר כאילו מותך הוא בלתי נמנע‪ .‬גברת בראנוול וכל האחרים עדיין מקווים למצוא לך‬
‫תרופה‪ .‬אני מאמינה שתזכה לחיות עד גיל זקנה לצדה של מיס גריי‪ ,‬וששניכם תהיו מאושרים‬
‫יחדיו‪".‬‬
‫הוא חייך כאילו ידע משהו שנסתר ממנה‪" .‬נחמד מאוד מצדך לומר זאת‪ ,‬סופי‪ .‬אני יודע‬
‫שאני צייד צללים‪ ,‬ושאנחנו לא עוברים בקלות מן העולם הזה‪ .‬אנחנו נלחמים עד הסוף‪ .‬כולנו‬
‫מגיעים מממלכת המלאכים‪ ,‬ועם זאת אנחנו חוששים ממנה‪ .‬אבל אני מאמין שאפשר להישיר‬
‫מבט אל המוות‪ ,‬ולא לחשוש ממנו‪ ,‬מבלי להרכין את הראש מולו‪ .‬המוות לעולם לא ישלוט‬
‫בי‪".‬‬
‫סופי הביטה בו בדאגה מסוימת; היה נדמה לה שהוא הוזה‪" .‬מר קרסטֵיירז? תרצה שאקרא‬
‫לשרלוט?"‬
‫"תכף‪ ,‬אבל קודם לכן‪ ,‬סופי – קודם‪ ,‬כשדיברתי‪ ,‬ראיתי בארשת פנייך –" הוא רכן לעברה‪.‬‬
 ‫"האם זה נכון?"‬
‫"מה נכון?" שאלה חרישית‪ ,‬אבל היא ידעה מה תהיה השאלה‪ ,‬ועוד יותר מזה ידעה שלא‬
‫תוכל לשקר לג'ם‪.‬‬

‫ויל היה שרוי במצב רוח רע‪ .‬היום נראה ערפילי‪ ,‬לח ונורא‪ .‬הוא התעורר בתחושה של‬
‫בחילה‪ ,‬ובקושי הצליח לבלוע את החביתה הדביקה ואת הבייקון הקר שאשתו של בעל הבית‬
‫הגישה לו בטרקלין המחניק; כל איבר בגופו השתוקק לעלות שוב על הסוס ולהמשיך במסעו‪.‬‬
‫הממטרים שירדו הותירו אותו רועד בבגדיו‪ ,‬גם לאחר שעשה שימוש נדיב ברונות מחממות‪,‬‬
‫ובאליוס לא אהב את הבוץ שניסה למשוך את פרסותיו פנימה כשיצאו לדרכם ושעטו בכל‬
‫המהירות קדימה‪ ,‬וּויל חשב לעצמו ברוגז שערפל סמיך כל כך עלול להתעבות בצד הפנימי‬
‫של בגדיו‪ .‬לפחות הוא הגיע לנוֹרתהמפּטוֹנשַייר‪ ,‬וגם זו הייתה חצי נחמה‪ .‬אבל הוא בקושי‬
‫גמא שלושים קילומטרים‪ ,‬ועל כן סירב בתוקף לעצור‪ ,‬גם לאחר שבאליוס נעץ בו מבט‬
‫מפציר כשחלפו על פני טוֹצֶ'סטֶר‪ ,‬כאילו התחנן לתא חמים באורווה ולמנה הגונה של שיבולת‬
‫שועל‪ ,‬ואף שכמעט נכנע ללחץ‪ .‬תחושה של אין אונים כמו חדרה אל עצמותיו‪ ,‬קרה ובלתי‬
‫נמנעת כמו הגשם‪ .‬מה הוא חושב שהוא עושה? האם הוא באמת מאמין שימצא כך את טסה?‬
‫ואולי הוא שוטה?‬
‫ואם לא די בכך‪ ,‬הם חלפו על פני ארץ רעה‪ ,‬שבה הפך הבוץ את השביל הסלעי לבוגדני‪.‬‬
‫מצוק גבוה התרומם אל־על מצדה האחד של הדרך וחסם את השמים‪ .‬מצדו האחר של השביל‬
‫צנחה הדרך בחדות לתוך נקיק זרוע סלעים חדים‪ .‬מימיו הרחוקים של הנחל הבוצי בהקו‬
‫קלושות בתחתית הנקיק‪ .‬ויל הקפיד לכוון את ראשו של באליוס‪ ,‬להרחיק את מבטו מהתהום‬
‫הפעורה‪ ,‬ובכל זאת הסוס נראה עצבני ומלא חשש מפני נפילה‪ .‬ראשו של ויל עצמו היה‬
‫מורכן‪ ,‬תחוב בתוך צווארון מעילו בניסיון להתגונן מפני הגשם הקר; רק במקרה‪ ,‬כשהביט‬
‫הצדה‪ ,‬הבחין בהבזק חטוף של ירוק וזהב בין הסלעים שעל שפת הדרך‪.‬‬
‫הוא עצר את באליוס והחליק מעליו כהרף עין‪ ,‬ומרוב מהירות הוא כמעט החליק בבוץ‪ .‬גשם‬
‫כבד יותר ניתך כעת‪ ,‬כשהתקרב אל המקום וכרע ברך כדי לבדוק את שרשרת הזהב שנתפסה‬
‫סביב תצורת סלע חדה‪ .‬הוא הרים אותה בזהירות רבה‪ .‬היה זה תליון עגול מאבן ירקן‪ ,‬עם‬
‫סימניות סיניות שנחרתו מאחור‪ .‬ויל ידע היטב מה פירושן‪.‬‬
‫כששניים הם כאיש אחד עמוק בלבם‪ ,‬יכולים הם לנפץ גם ברזל או ארד‪.‬‬
‫מתנת האירוסים של ג'ם לטסה‪ .‬ידו של ויל התהדקה סביב התליון כשהזדקף‪ .‬הוא נזכר ביום‬
‫ההוא‪ ,‬כשעמד מולה על המדרגות – תליון הירקן שנתלה על צווארה קרץ אליו גם אז כמו‬
‫תזכורת אכזרית לג'ם‪ ,‬כשאמרה‪ ,‬אומרים שאי אפשר לחצות את הלב לשניים‪ ,‬ובכל זאת –‬
‫"טסה!" צעק פתאום‪ ,‬וקולו הדהד וניתז מהסלעים‪" .‬טסה!"‬
‫הוא עמד כך לרגע לצד הדרך‪ ,‬וכל גופו רעד‪ .‬הוא לא ידע למה בדיוק ציפה – לתגובה? הרי‬
‫לא ייתכן שהיא פה‪ ,‬מסתתרת לה בין קומץ סלעים‪ .‬סביבו שררה רק דממה‪ ,‬פרט לקול הרוח‬
‫והגשם‪ .‬ועם זאת‪ ,‬הוא ידע מעל לכל ספק שהתליון שייך לטסה‪ .‬אולי היא קרעה אותו‬
‫מצווארה והשליכה אותו מחלון הכרכרה כדי לסמן לו את הדרך כמו שביל פירורי הלחם של‬
‫הנזל וגרטל‪ .‬זה מה שהגיבורה עושה בכל הספרים‪ ,‬ועל כן זה מה שתעשה גם טסה שלו‪ .‬אולי‬
‫הוא ימצא סימנים נוספים אם ימשיך באותו כיוון‪ .‬לראשונה מאז יצא לדרך‪ ,‬פעמה שוב‬
‫התקווה בעורקיו‪.‬‬
‫הוא פנה אל באליוס בנחישות חדשה‪ ,‬התרומם והתיישב על האוכף‪ .‬לא הייתה לו שום כוונה‬
‫להאט כעת; הוא התכוון להגיע לסטרטפורדשַייר עם רדת הערב‪ .‬הוא הפנה את ראשו של‬
‫הסוס בחזרה אל הדרך‪ ,‬ותוך כדי כך החליק את התליון לכיסו‪ ,‬שבו צרבו את עורו כמו ברזל‬
‫מלובן מילות האהבה והמחויבות שנחרתו בו‪.‬‬

‫שרלוט מעולם לא הייתה עייפה כל כך‪ .‬התינוק שבבטנה התיש אותה עוד יותר מכפי‬
‫שחשבה‪ ,‬ואם לא די בכך‪ ,‬היא הייתה ערה כל הלילה והמשיכה להתרוצץ בכל שעות היום‪.‬‬
‫שמלתה כוסתה כתמים מהקריפטה של הנרי‪ ,‬וקרסוליה כאבו מהטיפוס ומהירידה במדרגות‬
‫ובסולמות שבספרייה‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬כשפתחה את דלת חדר השינה של ג'ם וגילתה שהוא ער‪,‬‬
‫ועוד יותר מזה יושב במיטתו ומשוחח עם סופי‪ ,‬שכחה לרגע מעייפותה וחשה בחיוך של‬
‫הקלה מפציע על פניה‪" .‬ג'יימס!" קראה באושר‪" .‬תהיתי – כלומר‪ ,‬אני שמחה לראות‬
‫שהתעוררת‪".‬‬
‫סופי זינקה ממקומה‪ ,‬ומשום־מה נראתה סמוקה‪" .‬אולי כדאי שאלך‪ ,‬גברת בראנוול?"‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬בבקשה‪ ,‬סופי‪ .‬ברידג'ט שוב במצב רוח קרבי‪ .‬היא אומרת שהיא לא מצליחה‬
‫למצוא את הבאנג מארי שלה‪ ,‬ואין לי אפילו שמץ של מושג על מה היא מדברת‪".‬‬
‫סופי כמעט חייכה – והייתה עושה זאת‪ ,‬אלמלא הלם לבה בעוז מעצם הידיעה שכמעט‬
‫עשתה לפני רגע מעשה איום ונורא‪" .‬הבן מארי‪ ",‬אמרה‪" .‬זו קערה‪ .‬אני אמצא אותה‪ ".‬היא‬
‫ניגשה אל הדלת‪ ,‬ואז נעצרה והעיפה מבט מעבר לכתפה‪ ,‬הציצה בג'ם שנשען על הכריות שלו‬
‫ונראה חיוור מאוד אבל שלֵו‪ .‬עוד לפני ששרלוט הספיקה לומר מילה‪ ,‬סופי מיהרה לצאת‬
‫מהחדר‪ ,‬וג'ם חייך חיוך לאה והחווה לשרלוט להתקרב‪.‬‬
‫"שרלוט‪ ,‬אם לא אכפת לך – תוכלי להביא לי את הכינור שלי?"‬
‫"בוודאי‪ ".‬שרלוט ניגשה אל השולחן שליד החלון‪ ,‬ששם נח הכינור בנרתיק רבוע מעץ‬
‫סיסם‪ ,‬עם הקשת וקופסה קטנה ועגולה של שרף‪ .‬היא הרימה את הכינור וניגשה אל המיטה‪.‬‬
‫ג'ם נטל אותו בזהירות מידה‪ ,‬והיא צנחה בהכרת טובה לתוך הכורסה שלצדו‪" .‬אוי –" אמרה‬
‫כעבור רגע‪" .‬סליחה‪ .‬שכחתי את הקשת‪ .‬אתה רוצה לנגן?"‬
‫"זה בסדר‪ ".‬הוא פרט בעדינות על המיתרים בקצות אצבעותיו‪ ,‬והכינור השמיע צליל עדין‬
‫ומהדהד‪" .‬זה נקרא פִּיצִיקָטוֹ – זה הדבר הראשון שאבי לימד אותי כשהראה לי את הכינור‪.‬‬
 ‫זה מזכיר לי את הימים ההם‪ ,‬כשהייתי ילד‪".‬‬
‫אתה עדיין ילד‪ ,‬רצתה שרלוט לומר‪ ,‬אך לא הוציאה הגה‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬נותרו רק שבועות‬
‫ספורים עד ליום הולדתו השמונה־עשר‪ ,‬הגיל שבו ציידי הצללים הופכים רשמית לבוגרים‪,‬‬
‫וגם אם עדיין ראתה בו את אותו ילד קטן וכהה שיער‪ ,‬שהגיע משנגחאי עם כינור ביד והביט‬
‫בה בפנים חיוורות ובעיניים ענקיות‪ ,‬אין בכך כדי לומר שהוא לא התבגר‪.‬‬
‫היא הושיטה את ידה אל קופסת היִין פֶ ן שעל שידת הלילה שלו‪ .‬בתחתית הקופסה נותרה רק‬
‫שכבה דקיקה של אבקה לבנה‪ ,‬בקושי כפית‪ .‬היא בלעה את רוקה בקושי רב‪ ,‬טפחה על‬
‫תחתית הקופסה ושפכה את שארית האבקה לתוך כוס‪ ,‬ולאחר מכן מזגה לתוכה מים והניחה‬
‫ליִין פֶ ן להתמוסס כמו סוכר‪ .‬כשמסרה את המשקה לג'ם‪ ,‬הוא הניח את הכינור בצד ונטל את‬
‫הכוס מידה‪ .‬הוא בהה לתוכה‪ ,‬ועיניו החיוורות נראו מהורהרות‪.‬‬
‫"זה כל מה שנשאר?" שאל‪.‬‬
‫"מגנוס מנסה למצוא תרופה‪ ",‬אמרה לו שרלוט‪" .‬כולנו מנסים‪ .‬גבריאל וססילי יצאו לקנות‬
‫את המרכיבים הדרושים לרקיחת תרופה שתחזק אותך‪ ,‬וסופי‪ ,‬גדעון ואני עורכים מחקר‬
‫בספרייה‪ .‬אנחנו עושים כל מה שאפשר‪ .‬כל מה שאפשר‪".‬‬
‫ג'ם נראה מופתע קמעה‪" .‬לא היה לי מושג‪".‬‬
‫"הרי זה ברור‪ ",‬אמרה לו שרלוט‪" .‬אנחנו המשפחה שלך‪ ,‬ונעשה הכול למענך‪ .‬אנא ממך‪,‬‬
‫ג'ם‪ ,‬אל תאבד תקווה‪ .‬אני רוצה שתשמור על כוחותיך‪".‬‬
‫"כל הכוחות שנותרו בי עומדים לרשותך‪ ",‬השיב לה במסתוריות‪ .‬הוא לגם את תמיסת היִין‬
‫פֶ ן והחזיר לה את הכוס הריקה‪" .‬שרלוט?"‬
‫"כן?"‬
‫"האם ניצחת במאבק על שמו של התינוק?"‬
‫שרלוט צחקקה במבוכה‪ .‬נראה לה מוזר לשוחח על התינוק שלה דווקא עכשיו‪ ,‬אבל למה‬
‫לא‪ ,‬בעצם? גם בעיצומו של המוות‪ ,‬אנו חיים‪ .‬זו הסחת דעת‪ ,‬נושא שיחה שאינו קשור למחלה‪,‬‬
‫או להיעלמותה של טסה‪ ,‬או למשימה המסוכנת שוויל נטל על עצמו‪" .‬עדיין לא‪ ",‬הודתה‪.‬‬
‫"הנרי עדיין מתעקש על בּיוּפוֹרד‪".‬‬
‫"את תנצחי‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬כמו תמיד‪ .‬ואת תהיי קונסולית מצוינת‪ ,‬שרלוט‪".‬‬
‫שרלוט עיקמה את אפה‪" .‬אישה קונסולית? אחרי כל מה שעברתי רק כדי לנהל את המכון!"‬
‫"תמיד יש פעם ראשונה‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬לא קל להיות פורץ דרך‪ ,‬ולא תמיד מתגמל‪ ,‬אבל‬
‫זה חשוב‪ ".‬הוא הרכין את ראשו‪" .‬תמיד תהיי אחת החרטות היחידות בחיי‪".‬‬
‫שרלוט הביטה בו בתמיהה‪.‬‬
‫"הייתי שמח לראות את התינוק‪".‬‬
‫הייתה זו אמירה כה פשוטה ומלאת כמיהה‪ ,‬אך בלבה של שרלוט היא ננעצה כמו רסיס‬
‫זכוכית‪ .‬היא החלה לבכות‪ ,‬ודמעות זלגו חרישית על פניה‪.‬‬
‫"שרלוט‪ ",‬אמר ג'ם כאילו ביקש לנחמה‪" .‬מאז ומעולם טיפלת בי ודאגת לי‪ .‬אני יודע‬
‫שתטפלי להפליא גם בתינוק הזה‪ .‬אני יודע שתהיי אימא נפלאה‪".‬‬
‫"אסור לך לוותר‪ ,‬ג'ם‪ ",‬אמרה בקול חנוק‪" .‬כשהביאו אותך אליי‪ ,‬אמרו לי שתחיה לכל‬
‫היותר שנה או שנתיים‪ .‬חיית כמעט שש שנים‪ .‬בבקשה‪ ,‬תמשיך לחיות רק עוד כמה ימים‪ .‬רק‬
‫עוד כמה ימים‪ ,‬למעני‪".‬‬
‫ג'ם נעץ בה מבט רך ומדוד‪" .‬חייתי למענך‪ ",‬אמר‪" .‬וחייתי למען ויל‪ ,‬ואז חייתי למען טסה‬
‫– ובעצם‪ ,‬גם למעני כי רציתי להיות איתה‪ .‬אבל לא אוכל לחיות למען אחרים לנצח‪ .‬איש‬
‫לעולם לא יוכל לומר שהמוות מצא בי חבר מוכן ומזומן‪ ,‬או שהלכתי איתו מרצון‪ .‬אם תאמרי‬
‫לי שאת זקוקה לי‪ ,‬אשאר לצדך ככל שאוכל‪ .‬אחיה למענך ולמען בני ביתך‪ ,‬ואלחם במוות עד‬
‫טיפת דמי האחרונה‪ ,‬עד שלא יישאר ממני דבר פרט לעור ועצמות‪ .‬אבל זו לא תהיה הבחירה‬
‫שלי‪".‬‬
‫"אם כן‪ "...‬שרלוט הביטה בו בהיסוס‪" .‬מהי הבחירה שלך?"‬
‫הוא בלע את רוקו‪ ,‬וידו צנחה ונגעה בכינור שלצדו‪" .‬הגעתי לכלל החלטה‪ ",‬אמר‪" .‬וזה קרה‬
‫כשאמרתי לוויל ללכת‪ ".‬הוא הרכין את ראשו‪ ,‬ואז נשא את מבטו אל שרלוט‪ ,‬עיניו החיוורות‪,‬‬
‫המוקפות בצלליות כהות‪ ,‬ננעצו בפניה כאילו הפצירו בה להבין‪" .‬אני רוצה לשים לזה סוף‪",‬‬
‫אמר‪" .‬אמרת לי שכולם מחפשים אחר תרופה בשבילי‪ .‬אני יודע שנתתי לוויל רשות לחפש‪,‬‬
‫אבל אני רוצה שהחיפוש ייפסק ברגע זה‪ ,‬שרלוט‪ .‬זה נגמר‪".‬‬
‫החושך כמעט ירד כשססילי וגבריאל חזרו אל המכון‪ .‬הייתה זו חוויה מוזרה עבור ססילי‬
‫להסתובב כך בעיר עם מישהו אחר מלבד שרלוט או אחיה‪ ,‬והיא נדהמה לגלות עד כמה נעמה‬
‫לה חברתו של גבריאל לייטווד‪ .‬הוא הצחיק אותה‪ ,‬אף שניסתה להסתיר זאת כמיטב יכולתה‪,‬‬
‫ונשא את כל הצרורות בידיו בג'נטלמניות רבה‪ ,‬אף כי ציפתה לשמוע מחאה כלשהי על היחס‬
‫הנורא שקיבל משל היה משרת‪.‬‬
‫נכון שהיה אסור לו להשליך את בן הפיות מבעד לחלון הראווה של חנותו – ולאחר מכן אל‬
‫תוך מימי תעלת ליימהאוס‪ .‬אבל היא לא יכלה להאשים אותו‪ .‬היא הבינה היטב שהוא לא‬
‫התפרץ בזעם משום שהסאטיר הציג בפניה תמונות לא הולמות‪ ,‬אלא מעצם העובדה שהזכיר‬
‫לו את אביו‪.‬‬
‫זה מוזר שהוא שונה כל כך מאחיו‪ ,‬חשבה לעצמה תוך כדי טיפוס במדרגות המכון‪ .‬היא‬
‫חיבבה מאוד את גדעון מרגע שהגיעה ללונדון‪ ,‬אבל עם זאת חשבה שהוא שקט ומאופק‪ .‬הוא‬
‫לא דיבר הרבה‪ ,‬וגם אם פה ושם עזר לוויל להכשיר אותה‪ ,‬הוא נותר תמיד מרוחק ומהורהר‪,‬‬
‫ונדמה שכך נהג בכולם פרט לסופי‪ .‬כשנמצא בחברתה‪ ,‬היה ניתן לראות בו ניצוצות של‬
‫הומור‪ .‬הוא ניחן בהומור יבש וידע להיות משעשע מאוד כשהרוח נחה עליו‪ ,‬ונוסף על אופיו‬
‫השקט‪ ,‬הוא בורך בהבחנה חדה‪.‬‬
‫מתוך קרעי הסיפורים שהצליחה לדלות מטסה‪ ,‬מוויל ומשרלוט‪ ,‬חיברה ססילי את סיפורם‬
‫של האחים לבית לייטווד‪ ,‬והחלה להבין מדוע גדעון עצור כל כך‪ .‬במובן מסוים‪ ,‬כמו ויל‬
‫וכמוה‪ ,‬גם הוא הפנה את גבו למשפחתו בכוונה תחילה ונשא את צלקות האובדן הזה‪ .‬בחירתו‬
‫של גבריאל הייתה שונה‪ .‬הוא נשאר לצדו של אביו וחזה בהידרדרות האטית של גופו ושל‬
‫נפשו גם יחד‪ .‬מה הוא חשב לעצמו בזמן שזה קרה? באיזה שלב הבין לבסוף ששגה‬
‫בבחירתו?‬
‫גבריאל פתח את דלת המכון‪ ,‬וססילי נכנסה פנימה; את פניהם קידם קולה של ברידג'ט‪,‬‬
‫שעלה מלמטה‪.‬‬

‫"האינך רואה כמה צרה הדרך ההיא‪,‬‬

‫זרועה קוצים ודרדרים?‬
‫זוהי דרכם של ברי־הלבב‪,‬‬
‫וצועדים בה אך מעטים‪.‬‬

‫"והאינך רואה כמה רחבה הדרך הזאת‪,‬‬

‫מוקפת שדות של ציפורן‪,‬‬
‫זוהי דרכם של כל הרשעים‪,‬‬
‫ויש הקוראים לה הדרך לגן עדן‪".‬‬

‫"היא שוב שרה‪ ",‬אמרה ססילי והחלה לטפס במדרגות‪" .‬כרגיל‪".‬‬

‫גבריאל היטיב את הצרורות שבזרועותיו והשמיע מעין נחרה‪" .‬אני גווע ברעב‪ .‬אני תוהה‬
‫אם היא תסכים להעלות מהמטבח חתיכת עוף קרה ולחם‪ ,‬אם אומר לה שהשירה שלה לא‬
‫מפריעה לי‪".‬‬
‫"השירה שלה מפריעה לכולם‪ ".‬ססילי לכסנה אליו את מבטה; צדודיתו הייתה נאה מאוד‪.‬‬
‫גם גדעון היה בחור נאה‪ ,‬אך פניו של גבריאל היו כל כולן זוויות חדות‪ ,‬סנטר ועצמות לחיים‪,‬‬
‫ועל כן נראו לה אלגנטיות יותר‪" .‬זה לא באשמתך‪ ,‬אתה יודע‪ ",‬אמרה לו פתאום‪.‬‬
‫"מה לא באשמתי?" הם פנו אל הפרוזדור שבקומה השנייה‪ .‬הוא נראה לססילי אפלולי מדי‪,‬‬
‫שכן אורות המכשפות בערו באור עמום‪ .‬היא שמעה את ברידג'ט‪ ,‬שהמשיכה לשיר‪:‬‬

‫"היה זה לילה חשוך‪ ,‬ללא כוכבים‪,‬‬

‫בנהרות של דם הם שכשכו במרץ;‬
‫כי כל הדם שנספג בקרקע‬
‫בעבע מתוך מעיינות הארץ‪".‬‬

‫"אבא שלך‪ ",‬אמרה ססילי‪.‬‬

‫פניו של גבריאל התכרכמו‪ .‬לרגע חשבה ססילי שיענה לה בכעס‪ ,‬אבל הוא רק אמר‪" :‬אולי‬
‫זו לא אשמתי‪ ,‬אבל אני בחרתי להתעלם מפשעיו‪ .‬האמנתי בו‪ ,‬גם כשלא היה נכון מצדי‬
‫לעשות זאת‪ ,‬והוא המיט קלון על שם משפחת לייטווד‪".‬‬
‫ססילי שתקה לרגע‪" .‬אני הגעתי לכאן כי האמנתי שציידי הצללים הם מפלצות שגזלו ממני‬
‫את אחי‪ .‬האמנתי בזה מפני שהוריי האמינו בזה‪ .‬אבל הם טעו‪ .‬אנחנו לא ההורים שלנו‪,‬‬
‫גבריאל‪ .‬אנחנו לא צריכים לשאת על גבינו את נטל הבחירות שלהם או את חטאיהם‪ .‬אתה‬
‫יכול להחזיר ליושנה את עטרת השם לייטווד‪".‬‬
‫"זה ההבדל בינך וביני‪ ",‬אמר לה‪ ,‬ולקולו השתרבבה לא מעט מרירות‪" .‬את בחרת לבוא‬
‫לכאן‪ .‬אני גורשתי מביתי – נרדפתי לכאן בידי המפלצת שהייתה פעם אבא שלי‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬טוב‪ ",‬אמרה ססילי ברוך‪" ,‬לא נרדפת כל הדרך עד לכאן‪ .‬נדמה לי שרק עד צ'יזיק‪".‬‬
‫"מה –"‬
‫היא חייכה אליו‪" .‬אל תשכח שאני אחותו של ויל הרונדייל‪ .‬אתה לא יכול לצפות ממני‬
‫להיות רצינית כל הזמן‪".‬‬
‫הבעת פניו למשמע דבריה הייתה קומית כל כך‪ ,‬שהיא צחקקה; והיא המשיכה לצחקק גם‬
‫כששניהם פתחו את דלתות הספרייה ונכנסו פנימה – ומיד קפאו במקומם‪.‬‬
‫שרלוט‪ ,‬הנרי וגדעון ישבו סביב אחד השולחנות הארוכים‪ .‬מגנוס עמד במרחק־מה ליד‬
‫החלון‪ ,‬כשידיו שלובות מאחורי גבו‪ .‬גבו היה נוקשה וזקוף‪ .‬הנרי נראה חיוור ועייף‪ ,‬ועיניה‬
‫של שרלוט היו אדומות מבכי‪ .‬רק פניו של גדעון נותרו חתומות‪.‬‬
‫הצחוק גווע על שפתיה של ססילי‪" .‬מה קרה? שמעתם משהו מוויל? האם הוא –"‬
‫"זה לא קשור לוויל‪ ",‬אמרה לה שרלוט‪" .‬אלא לג'ם‪ ".‬ססילי נשכה את שפתה‪ ,‬אף שקצב‬
‫הלמות לבה הואט קמעה בתחושת הקלה מהולה ברגשות אשם‪ .‬היא חשבה מיד על אחיה‪ ,‬אף‬
‫שהיה ברור כי הפּראבָּ טאי שלו נמצא בסכנה מיידית עוד יותר‪.‬‬
‫"ג'ם?" היא התנשמה‪.‬‬
‫"הוא עדיין חי‪ ",‬אמר הנרי בתשובה לשאלה שלא נשאלה‪.‬‬
‫"אם כן‪ ,‬הכול בסדר‪ .‬הבאנו את כל הפריטים‪ ",‬אמר גבריאל והניח את הצרורות על‬
‫השולחן‪" .‬את כל מה שמגנוס ביקש – דָמיאַנָה‪ ,‬שורש של ראש עטלף –"‬
‫"תודה רבה‪ ".‬היה זה מגנוס‪ ,‬שהמשיך לעמוד ליד החלון ולא טרח להסתובב‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬תודה‪ ",‬הוסיפה שרלוט‪" .‬עשיתם כל מה שביקשתי‪ ,‬ואני אסירת תודה‪ .‬אבל אני‬
‫חוששת שהשליחות הייתה לשווא‪ ".‬היא השפילה את מבטה אל הצרור‪ ,‬ולאחר מכן הרימה‬
‫שוב את ראשה‪ .‬ניכר בה שעצם הדיבור עולה לה במאמץ אדיר‪" .‬ג'ם קיבל החלטה‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫"הוא מבקש שנפסיק לחפש תרופה‪ .‬הוא צרך את שארית היִין פֶ ן‪ ,‬וכעת זה רק עניין של‬
‫שעות‪ .‬הזעקתי את האחים השתקנים‪ .‬הגיע הזמן שכולנו ניפרד ממנו‪".‬‬

‫חשכה שררה בחדר האימונים‪ .‬צללים ארוכים כיסו את הרצפה‪ ,‬ורק אור הירח חדר פנימה‬
‫מבעד לחלונות הגבוהים המקושתים‪ .‬ססילי ישבה על אחד הספסלים המרופטים ובהתה‬
‫בצורות שקרני הירח יצרו על רצפת העץ הסדוקה‪.‬‬
‫ידה הימנית מיששה בדאגה את התליון האדום שלצווארה‪ .‬היא לא יכלה שלא לחשוב על‬
‫אחיה‪ .‬חלק ממנה נותר במכון‪ ,‬אבל השאר היה עם ויל‪ ,‬הרכוב על סוסו ורכון קדימה כנגד‬
‫הרוח‪ ,‬כשהוא שועט בקדחתנות בדרכים שבין לונדון לדוֹלגֶתלֵיי‪ .‬היא תהתה אם הוא מפוחד‪.‬‬
‫היא תהתה אם תראה אותו שוב‪.‬‬
‫כה שקועה הייתה במחשבותיה‪ ,‬עד שכמעט קפצה בבהלה למשמע חריקת הדלת כשזו‬
‫נפתחה‪ .‬צל ארוך הוטל על הרצפה‪ ,‬והיא נשאה את מבטה וראתה את גבריאל לייטווד‪ ,‬שהביט‬
‫בה בהפתעה‪.‬‬
‫"את מסתתרת כאן?" שאל‪" .‬נו‪ ,‬זה – לא נעים‪".‬‬
‫"למה?" היא הופתעה לגלות שקולה נשמע רגיל למדי‪ ,‬אפילו שלֵו‪.‬‬
‫"כי גם אני התכוונתי להסתתר כאן‪".‬‬
‫ססילי שתקה לרגע‪ .‬גבריאל נראה כמעט נבוך – והמראה נראה מוזר‪ ,‬כאילו לא הלם אותו;‬
‫הוא תמיד נראה כה בטוח בעצמו‪ .‬אף שהיה זה ביטחון שברירי יותר מזה של אחיו‪ .‬החשכה‬
‫הייתה סמיכה מכדי להבחין בצבע עיניו או שערו‪ ,‬ולראשונה אי־פעם ראתה את הדמיון הרב‬
‫בינו לאחיו גדעון‪ .‬לשניהם היה אותו סנטר נחוש‪ ,‬ושניהם ניחנו באותן עיניים מרוחקות זו מזו‬
‫ובאותה עמידה זהירה‪" .‬אתה מוזמן להסתתר כאן איתי‪ ",‬אמרה‪" ,‬אם תרצה‪".‬‬
‫הוא הנהן וחצה את החדר אל הספסל שלה‪ ,‬אך במקום להתיישב‪ ,‬ניגש אל החלון והציץ‬
‫החוצה‪" .‬הכרכרה של האחים השתקנים הגיעה‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬השיבה ססילי‪ .‬בעקבות הקריאה בקודקס היא ידעה שהאחים השתקנים היו גם‬
‫המרפאים וגם הכמרים של עולם ציידי הצללים; הם נהגו להופיע הן בלידתו של אדם‪ ,‬הן ליד‬
‫מיטת חוליו‪ ,‬והן כששכב על ערש דווי‪" .‬חשבתי שעליי לבקר את ג'ם‪ .‬למען ויל‪ .‬אבל אני –‬
‫אני לא מסוגלת‪ .‬אני פחדנית‪ ",‬הוסיפה כמו במחשבה שנייה‪ .‬היא מעולם לא חשבה על עצמה‬
‫במושגים שכאלה‪.‬‬
‫"אם כן‪ ,‬גם אני פחדן‪ ",‬הודה‪ .‬אור הירח נפל על צד אחד של פניו ושיווה לו מראה של אדם‬
‫שעוטה חצי מסכה‪" .‬עליתי לכאן כדי להיות לבד‪ ,‬ולמען האמת‪ ,‬כדי להתרחק מהאחים‪ ,‬הם‬
‫מעבירים בי צמרמורת‪ .‬חשבתי אולי לשחק קצת סוליטר‪ .‬אבל אם תרצי‪ ,‬נוכל לשחק בזוג‪".‬‬
‫"כמו פיפ ואסטלה בתקוות גדולות‪ ",‬אמרה ססילי‪ ,‬ועיניה הבזיקו בשעשוע‪" .‬אבל לא – אני‬
‫לא יודעת לשחק קלפים‪ .‬אמי השתדלה שלא להחזיק קלפי משחק בבית‪ ,‬שכן לאבא שלי‪...‬‬
‫הייתה חולשה‪ ".‬היא נשאה את מבטה אל גבריאל‪" .‬אתה יודע‪ ,‬במובנים רבים אנחנו דומים‬
‫מאוד‪ .‬האחים שלנו עזבו את הבית והשאירו אותנו לבד‪ ,‬בלי אח או אחות ועם אב שמצבו‬
‫הלך והידרדר‪ .‬אבי שלי איבד מעט את שפיותו לאחר שוויל עזב ואלה מתה‪ .‬עברו שנים לפני‬
‫שהתאושש‪ ,‬ובינתיים איבדנו את ביתנו‪ .‬ממש כשם שאתה איבדת את צ'יזיק‪".‬‬
‫"האחוזה בצ'יזיק נלקחה מאיתנו‪ ",‬אמר גבריאל בנימה חומצית ומרירה‪" .‬ולאמיתו של דבר‪,‬‬
‫אני מצטער על כך ובו־בזמן גם לא‪ .‬הזיכרונות שלי מהמקום –" גופו נרעד‪" .‬אבי נעל את‬
‫עצמו בחדר העבודה שלו שבועיים לפני שהגעתי לכאן כדי לבקש עזרה‪ .‬היה עליי לבוא‬
‫קודם‪ ,‬אבל הייתי גאה מדי‪ .‬לא רציתי להודות שטעיתי בשיקול דעתי כשנשארתי עם אבא‪.‬‬
‫במשך אותם שבועיים בקושי ישנתי‪ .‬הלמתי על דלת חדר העבודה והתחננתי לאבי שיצא‪,‬‬
‫שידבר איתי‪ ,‬אבל שמעתי רק קולות לא אנושיים‪ .‬נעלתי את דלת חדרי בלילות‪ ,‬ובבוקר‬
‫מצאתי דם על המדרגות‪ .‬ניסיתי לשכנע את עצמי שהמשרתים ברחו‪ .‬אבל בתוך תוכי ידעתי‪.‬‬
‫אז לא‪ ,‬אנחנו לא דומים בכלל‪ ,‬ססילי‪ ,‬כי את עזבת‪ .‬את היית אמיצה‪ .‬אני נשארתי עד שלא‬
‫נותרה לי בררה אלא לעזוב‪ .‬נשארתי‪ ,‬אף על פי שידעתי שזו טעות איומה‪".‬‬
‫"אתה בן למשפחת לייטווד‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬נשארת מתוך נאמנות למשפחתך‪ .‬זו לא‬
‫פחדנות‪".‬‬
‫"לא? האם נאמנות היא תכונה ראויה לציון גם כשהיא שגויה?"‬
‫ססילי פצתה את פיה כדי לענות ונמלכה בדעתה‪ .‬גבריאל הביט בה‪ ,‬ועיניו ברקו באור הירח‪.‬‬
‫היה נדמה שהוא זקוק נואשות לתשובתה‪ .‬היא תהתה אם אין לו עם מי לדבר מלבדה‪ .‬היא‬
‫יכלה להבין מדוע הוא חושש לדון בנקיפות המצפון שלו עם גדעון; אחיו נראה נחוש כל כך‪,‬‬
‫כאילו מימיו לא פקפק בעצמו‪ ,‬ולעולם לא יבין את חיבוטי נפשם של אחרים‪.‬‬
‫"אני חושבת‪ ",‬אמרה ובררה את מילותיה בזהירות רבה‪" ,‬שכל כוונה טובה אפשר להפוך‬
‫למשהו שלילי‪ ,‬ואפילו מרושע‪ .‬קח לדוגמה את המגיסטר‪ .‬הוא עושה את מה שהוא עושה כי‬
‫הוא שונא את ציידי הצללים‪ ,‬מתוך נאמנות להוריו‪ ,‬שאהבו אותו ונהרגו‪ .‬במובן מסוים אפשר‬
‫להבין את זה‪ .‬ועם זאת‪ ,‬שום דבר אינו מצדיק את התוצאה‪ .‬לדעתי‪ ,‬בכל בחירה שלנו – שהרי‬
‫כל בחירה היא אישית ותלויה בבחירותינו בעבר – חובה עלינו לשקול לא רק את הסיבות‬
‫לבחירה כזו או אחרת‪ ,‬אלא גם את ההשלכות שלה‪ ,‬ואם אנשים טובים עלולים להיפגע בשל‬
‫אותה בחירה‪".‬‬
‫בחדר השתררה שתיקה‪ .‬ואז‪" ,‬את חכמה מאוד‪ ,‬ססילי הרונדייל‪ ",‬אמר לה‪.‬‬
‫"אל תתחרט מדי על הבחירות שעשית בעבר‪ ,‬גבריאל‪ ",‬אמרה לו‪ ,‬ואף כי הייתה מודעת‬
‫לכך שהשתמשה שוב בשמו הפרטי‪ ,‬זה היה מעבר לכוחה‪" .‬רק תדאג לעשות בחירות נבונות‬
‫בעתיד‪ .‬היכולת להשתנות טבועה בכולנו‪ ,‬כמו גם היכולת להיות טובים יותר מכפי שאנחנו‪".‬‬
‫"זה לא מה שאבי היה מצפה ממני להיות‪ ",‬אמר לה גבריאל‪" ,‬וגם אחרי כל מה שקרה‪ ,‬אני‬
‫עדיין מרגיש צורך לזכות באישורו‪".‬‬
‫ססילי נאנחה‪" .‬כולנו יכולים לעשות רק כמיטב יכולתנו‪ ,‬גבריאל‪ .‬ניסיתי להיות הילדה‬
‫שהוריי רצו‪ ,‬והגבירה שציפו ממני להיות‪ .‬עזבתי אותם כדי להחזיר את ויל אליהם‪ ,‬כי חשבתי‬
‫שזה הדבר הנכון לעשות‪ .‬ידעתי שהם אבלים על כך שבחר בדרך אחרת – אבל זו הדרך‬
‫הנכונה עבורו‪ ,‬גם אם הגיע אליה בדרך לא דרך‪ .‬זו הדרך שלו‪ .‬אל תבחר בדרך שאביך היה‬
 ‫בוחר בשבילך‪ ,‬וגם לא בדרך שאחיך בחר‪ֱ .‬הי ֵה צייד הצללים שאתה רוצה להיות‪".‬‬
‫הוא נשמע צעיר מאוד כשענה‪" .‬ומנין לך לדעת שאעשה את הבחירה הנכונה?"‬
‫מבחוץ נשמעה הלמות פרסות על אבני הריצוף שבחצר‪ .‬האחים השתקנים פנו ללכת‪ .‬ג'ם‪,‬‬
‫חשבה ססילי‪ ,‬ולבה נחמץ‪ .‬אחיה תמיד ראה בו מעין כוכב צפון‪ ,‬מצפן שכיוון אותו תמיד אל‬
‫ההחלטה הנכונה‪ .‬היא מעולם לא חשבה שאחיה בר־מזל‪ ,‬ובוודאי לא ציפתה לחוש כך דווקא‬
‫היום‪ ,‬ובכל זאת – בכל זאת‪ ,‬במובן מסוים התמזל מזלו‪ ,‬כי תמיד הייתה לו יד מכוונת‪ ,‬ולא‬
‫היה עליו לחשוש אף פעם שמא הכוכבים הלא נכונים הם שניווטו את דרכו‪.‬‬
‫היא ניסתה לשוות לקולה נימה תקיפה ומלאת ביטחון ככל שיכלה‪ ,‬למען עצמה לא פחות‬
‫מאשר למען הנער שעמד ליד החלון‪" .‬אולי אני פשוט מאמינה בך‪ ,‬גבריאל לייטווד‪".‬‬
14
 ‫פּראבָּטאי‬
‫הַ ְרפּוּ‪ֵ ,‬רעִ ים! א מֵ ת הוּא‪ ,‬לֹא נ ְִרדַּ ם –‬
‫הוּא ַרק נֵעוֹר מִ תּוֹ חֲ לוֹם חַ יָּיו –‬
‫ַרק אָנוּ‪ ,‬הַ הוֹזִים בְּ אַפְ סוּתָ ם‪,‬‬
‫לָ חַ מְ נוּ הֶ בֶ ל ְונִצַּ חְ נוּ שָׁ וְא;‬
‫ַרק חִ יל וּמַ כְ אוֹבוֹת הָ יוּ אוֹיְבֵ ינוּ‪,‬‬
‫דָּ ק ְַרנוּ אֵ יִן וּמָ חַ צְ נוּ ִריק‪ְ ,‬ו ַליְלָ ה וְיוֹמָ ם רוֹ ְקבִים פְּ ג ֵָרינוּ‬
‫בְּ א ּגַחֶ לֶ ת סֵ בֶ ר וּבְ א זִיק‪,‬‬
‫ַרק הָ ִרמָּ ה מוֹצֵ את שָׁ לָ ל בִּ שְׁ אֵ ֵרינוּ‪.‬‬
‫– פרסי ביש שלי‪,‬‬
‫"אדוניס‪ :‬אלגיה על מותו של ג'ון קיטס"‬

‫החצר של פונדק ״האיש הירוק" הפכה לביצה של ממש כשוויל הוביל פנימה את סוסו המותש‬
‫והחליק מגבו הרחב של באליוס‪ .‬גם הוא היה תשוש‪ ,‬נוקשה ודאוּב מישיבה על האוכף; ובשל‬
‫מצבן הנורא של הדרכים‪ ,‬והתשישות שלו עצמו ושל סוסו‪ ,‬גמא בשעות האחרונות מרחק‬
‫מועט בלבד‪ .‬הלילה כבר ירד‪ ,‬ועל כן הוקל לו לראות את נער האורווה נחפז לעברו‪ ,‬כשמגפיו‬
‫מבוססים בבוץ עד ברכיו‪ ,‬ובידו עששית המפיצה סביבה אור חמים וצהבהב‪.‬‬
‫"שלום לך‪ ,‬אבל איזה ערב רטוב‪ ,‬אדוני‪ ",‬אמר לו הנער בעליצות כשקרב אליו‪ .‬הוא נראה‬
‫כמו בן־אנוש שגרתי למדי‪ ,‬אבל היה בו משהו שובב וכמעט שדוני – דמם של בני הפיות דילג‬
‫לא פעם על פני דורות רבים ומצא את ביטויו אצל בני האדם‪ ,‬ואפילו אצל ציידי הצללים‪ ,‬רק‬
‫בעיקול הקל של זוויות העין או בברק הקל של האישון‪ .‬אין ספק שהנער ניחן במתת הראייה‪.‬‬
‫״האיש הירוק" נודע כפונדק דרכים של עולם התחתיות‪ .‬ויל קיווה להגיע אליו עם רדת‬
‫הלילה‪ .‬נמאס לו להעמיד פנים מול סתמיים‪ ,‬והוא עייף מלהסוות את עצמו בתעתוע‪ ,‬עייף‬
‫מלהסתתר‪.‬‬
‫"רטוב? מה אתה סח?" מלמל ויל‪ ,‬שעה שטיפות גדולות צנחו משערו על ריסיו‪ .‬עיניו היו‬
‫נעוצות בדלת הכניסה של הפונדק‪ ,‬שדרכה בקע אור רך‪ ,‬צהבהב ומזמין‪ .‬מעל לראשו האור‬
‫נמוג כמעט כליל מהשמים‪ .‬עננים שחורים התנשאו מעליו‪ ,‬כבדים מהבטחה לגשם נוסף‪.‬‬
‫הנער נטל את הרסן של באליוס‪" .‬הסוס שלך מיוחד‪ ,‬יש בו קסם‪ ",‬קרא הצעיר‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬ויל טפח על צלעותיו של הסוס‪" .‬הוא זקוק להברשה הגונה ולטיפול מיוחד‪".‬‬
‫הנער הנהן‪" .‬אז אתה צייד צללים? אנחנו לא מארחים הרבה כאלה‪ .‬היה רק אחד‪ ,‬לפני‬
‫זמן־מה‪ ,‬אבל הוא היה זקן מאוד לא חביב –"‬
‫"תגיד‪ ",‬קטע אותו ויל‪" ,‬יש לכם חדרים פנויים?"‬
 ‫"לא בטוח שיש לנו חדר פרטי‪ ,‬אדוני‪".‬‬
‫"אני זקוק לחדר פרטי‪ ,‬אז כדאי שתדאגו לי‪ .‬וגם לתא באורווה עבור הסוס שלי‪ ,‬לאמבט‬
‫ולארוחה הגונה‪ .‬אז לך תדאג לסוס שלי‪ ,‬ואני אבדוק מה יכול להציע לי בעל הבית‪".‬‬
‫בעל הבית היה אדיב מאין כמותו‪ ,‬ובניגוד לנער‪ ,‬גם לא אמר מילה על הסימנים שעל ידיו‬
‫של ויל או על גרונו‪ ,‬ורק שאל כמה שאלות שגרתיות‪" :‬האם תרצה לאכול את ארוחת הערב‬
‫בטרקלין פרטי‪ ,‬אדוני‪ ,‬או בחדר האוכל? האם תרצה לעשות אמבט לפני הארוחה או אחריה?"‬
‫ויל‪ ,‬שהרגיש מרובב בבוץ‪ ,‬בחר באמבט לפני הארוחה‪ ,‬אף שהסכים לאכול אותה בחדר‬
‫האוכל‪ .‬הוא הביא עמו סכום נכבד מכספם של הסתמיים‪ ,‬אך ארוחת ערב בטרקלין פרטי‬
‫הייתה הוצאה מיותרת‪ ,‬בייחוד כשלא אכפת לך מה ואיך אתה אוכל‪ .‬מזון היה עבורו רק דלק‬
‫להמשך המסע‪ ,‬זה הכול‪.‬‬
‫בעל הבית אולי לא שם לב לעובדה שוויל הוא נפילים‪ ,‬אבל היו אחרים בחדר האוכל‬
‫שהבחינו בכך ועוד איך‪ .‬ויל ניגש אל דלפק הבר‪ ,‬וחבורה של אנשי זאב צעירים מלמלו‬
‫לעצמם בכעס‪ ,‬כשישבו ליד האח הגדולה המבוערת ושתו בירה זולה‪ .‬ויל השתדל להתעלם‬
‫מהם והזמין בקבוק חם לעצמו ושק של סובין לסוס שלו‪ ,‬כמו כל ג'נטלמן צעיר‪ ,‬אך העיניים‬
‫החדשות שאנשי הזאב נעצו בו היו מלאות עניין ובחנו כל פרט ופרט‪ ,‬משערו הרטוב ומגפיו‬
‫הבוציים ועד מעילו הכבד‪ ,‬שהסתיר היטב את חגורת הנשק הרגילה של הנפילים שחגר‬
‫תחתיו‪.‬‬
‫"תירגעו‪ ,‬חברים‪ ",‬אמר הגבוה מבין החבורה‪ .‬הוא ישב מאחור‪ ,‬קרוב לאש‪ ,‬כך שפניו נותרו‬
‫מוצללות‪ ,‬ורק אצבעותיו הארוכות נחשפו באורן של הלהבות המרצדות כששלף קופסת‬
‫סיגרים נאה ממיוליקה ותופף מהורהר על מנעולה‪" .‬אני מכיר אותו‪".‬‬
‫"אתה מכיר אותו?" שאל בתדהמה אחד הזאבים הצעירים‪" .‬את הנפילים הזה? הוא חבר‬
‫שלך‪ ,‬סקוט?"‬
‫"לא‪ ,‬הוא לא חבר‪ .‬לא בדיוק‪ ".‬וולזי סקוט הצית את קצה הסיגר שלו בגפרור‪ ,‬ומעל הלהבה‬
‫הקטנה בחנו עיניו את הנער הצעיר שבקצה החדר‪ ,‬כשעל פניו חיוך קליל‪" .‬אבל מעניין‬
‫לראות אותו פה‪ .‬מעניין מאוד‪".‬‬

‫"טסה!" הקול הדהד באוזנה כמו זעקה קלושה‪ .‬היא הזדקפה במקומה בגדת הנהר‪ ,‬וכל גופה‬
‫נרעד‪.‬‬
‫"ויל?" היא נאבקה לקום והביטה סביבה‪ .‬הירח נעלם מאחורי ענן‪ .‬השמים שמעליה נראו‬
‫כמו שיש אפור כהה‪ ,‬מגויד ורידים שחורים‪ .‬הנהר זרם לפניה אפור כהה באור הקלוש‪,‬‬
‫וכשהביטה סביבה‪ ,‬ראתה רק עצים מסוקסים‪ ,‬את הצוק התלול שממנו נפלה ואזור כפר רחב‬
‫ידיים בכיוון הנגדי – שדות וגדרות אבן‪ ,‬ופה ושם גם בית חווה מרוחק‪ .‬היא לא ראתה דבר‬
‫שנראה כמו עיר או עיירה‪ ,‬וגם לא מקבץ של אורות שעשוי להצביע על כפר קטן‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬היא שבה ולחשה‪ ,‬וחיבקה את גופה בזרועותיה‪ .‬היא הייתה משוכנעת שזיהתה את‬
‫קולו קורא בשמה‪ .‬אף אחד אחר לא נשמע כמוהו‪ .‬אבל זה הרי מגוחך‪ .‬לא ייתכן שהוא פה‪ .‬זה‬
‫בלתי אפשרי‪ .‬אולי כמו ג'יין אייר‪ ,‬גם היא חלמה בהקיץ כששמעה את קולו של רוצ'סטר‬
‫קורא לה מעל אדמות הבור‪.‬‬
‫לפחות היה זה חלום שהעיר אותה מעלפונה‪ .‬הרוח הייתה חדה כמו סכין כשפילחה את‬
‫בגדיה – היא לבשה רק שמלת בית דקה‪ ,‬ללא מעיל או כובע – וחדרה מתחת לעורה‪ .‬חצאיתה‬
‫עדיין הייתה רטובה ממימי הנהר‪ ,‬ושמלתה וגרביה היו קרועים ומוכתמים בדם‪ .‬נראה‬
‫שהמלאך הציל את חייה‪ ,‬אך לא גונן עליה מפגיעה‪.‬‬
‫היא נגעה בו כעת כמו קיוותה שינחה את דרכה‪ ,‬אך הוא נותר דומם ואילם כתמיד‪ .‬היא‬
‫הסירה את ידה מגרונה‪ ,‬ופתאום נדמה ששמעה את קולו של ויל בראשה‪" :‬לפעמים כשאני‬
‫צריך לעשות משהו בניגוד לרצוני‪ ,‬אני מעמיד פנים שאני דמות מתוך ספר‪ .‬קל יותר לחשוב מה‬
‫הם היו עושים‪.‬‬
‫דמות מתוך ספר‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬דמות נבונה ושקולה הייתה הולכת בעקבות הזרם‪ .‬דמות‬
‫מתוך ספר הייתה יודעת שבתים ומקומות יישוב נבנים בדרך כלל לשפת מים‪ ,‬ובמקום לתעות‬
‫ביערות היא הייתה מבקשת עזרה‪ .‬היא שבה וכרכה את זרועותיה סביב גופה בהחלטיות‬
‫נחושה והחלה לדשדש במורד הזרם‪.‬‬

‫כשוויל חזר לחדר האוכל כדי להתיישב לארוחת הערב – רחוץ‪ ,‬מגולח ולבוש בחולצת‬
‫צווארון לבנה – החדר כבר היה מלא למחצה באנשים‪.‬‬
‫בעצם‪ ,‬לא בדיוק אנשים‪ .‬כשהובילו אותו אל השולחן‪ ,‬הוא חלף על פני טרולים שהצטופפו‬
‫יחדיו סביב שולחנות עמוסים בכוסות בירה; היה אפשר לטעות ולחשוב שהם סתם גברים‬
‫זקנים‪ ,‬אלמלא החטים שבלטו מלסתותיהם התחתונות‪ .‬והיה גם מכשף צנום‪ ,‬עם רעמה של‬
‫שיער חום ועין שלישית במרכז מצחו‪ ,‬שלעס במרץ קציצת בשר עגל‪ .‬חבורה נוספת‬
‫הצטופפה סביב שולחן קרוב לאח – אנשי זאב‪ ,‬ניחש ויל‪ ,‬שהבחין בהתנהגותם הטיפוסית‬
‫ללהקה‪ .‬בחדר עמד ריח של לחות‪ ,‬של גחלים ושל בישול‪ ,‬ובטנו של ויל המתה; הוא אפילו‬
‫לא שם לב שהוא גווע ברעב‪.‬‬
‫ויל בחן את מפת ויילס תוך כדי לגימה מהיין שלו )שהיה חמוץ כחומץ( ואכילה מהצלחת‬
‫שהונחה לפניו )נתח קשה של בשר צבי עם תפוחי אדמה(‪ ,‬והשתדל כמיטב יכולתו להתעלם‬
‫ממבטיהם של הלקוחות האחרים‪ .‬הוא חשב לעצמו שנער האורווה צדק; הם באמת לא אירחו‬
‫כאן נפילים רבים‪ .‬היה נדמה כי הסימנים שעל גופו זוהרים כמו אותות קלון‪ .‬לאחר שהצלחת‬
‫נלקחה ממנו‪ ,‬הוא שלף פיסת נייר וכתב מכתב‪:‬‬

‫שרלוט‪:‬‬
‫צר לי שעזבתי את המכון ללא רשותך‪ .‬אני מבקש את סליחתך; הרגשתי שאין לי בררה‬
 ‫אחרת‪.‬‬
‫אבל לא משום כך אני שולח לך את המכתב הזה‪ .‬מצאתי לצד הדרך עדות לכך שטסה עברה‬
‫שם‪ .‬נראה שאיכשהו הצליחה להשליך את שרשרת הירקן שלה מבעד לחלון הכרכרה‪ ,‬ככל‬
‫הנראה כדי שנוכל לעקוב אחריה‪ .‬היא נמצאת כעת ברשותי‪ .‬זו הוכחה חותכת לכך שצדקנו‬
‫בהשערתנו באשר למקום המסתור של מורטמן‪ .‬אין לי ספק שהוא נמצא בקאדייר אידריס‪ .‬את‬
‫חייבת לכתוב לקונסול ולדרוש שישלח כוח צבאי מלא אל ההר‪.‬‬
‫ויל הרונדייל‬

‫משחתם את המכתב‪ ,‬זימן ויל את בעל הבית‪ ,‬מסר לו חצי כתר כדי לוודא שהנער ימסור‬
‫אותו לכרכרת הלילה שתעביר את המכתב ליעדו‪ .‬רק לאחר ביצוע התשלום נשען ויל לאחור‪,‬‬
‫ולרגע שקל להכריח את עצמו לשתות כוס יין נוספת כדי להבטיח לעצמו שנת לילה טובה –‬
‫אלא שאז פילח כאב חד את חזהו‪ .‬היה נדמה כאילו ננעץ חץ בגופו‪ ,‬וּויל נרתע לאחור בבהלה‪.‬‬
‫כוס היין שלו התרסקה על הרצפה והתנפצה לרסיסים‪ .‬הוא זינק על רגליו והשעין את שתי‬
‫ידיו על השולחן‪ .‬הוא שם לב במעורפל למבטים שננעצו בו‪ ,‬ושמע באוזנו את קולו המודאג‬
‫של בעל הבית‪ ,‬אך הכאב היה עז מכדי שיוכל לחשוב‪ ,‬עז כמעט מכדי שיוכל לנשום‪.‬‬
‫תחושת מחנק מילאה את חזהו‪ ,‬כאילו קצה החוט ההוא שקשר אותו לג'ם נמתח עד כדי כך‬
‫שחנק את לבו‪ .‬הוא מעד והתרחק מהשולחן‪ ,‬פילס את דרכו בין הלקוחות שליד הבר ופנה אל‬
‫דלת הכניסה לפונדק‪ .‬כל גופו שיווע לאוויר‪ ,‬רק להכניס אוויר לריאותיו כדי לנשום‪.‬‬
‫הוא פתח לרווחה את הדלת‪ ,‬וכמעט מעד החוצה אל תוך הלילה‪ .‬לרגע שכך הכאב בחזהו‪,‬‬
‫והוא נשען לאחור על קיר הפונדק‪ .‬גשם ניתך על הארץ‪ ,‬נספג בשערו ובבגדיו‪ .‬הוא שיווע‬
‫לאוויר‪ ,‬ולבו החמיץ פעימה בתערובת של אימה וייאוש‪ .‬האם זה רק המרחק מג'ם שמשפיע‬
‫עליו? מימיו לא הרגיש כך‪ ,‬גם כשמצבו של ג'ם היה בכי רע‪ ,‬גם כשנפצע וּויל חש כאב מתוך‬
‫הזדהות‪.‬‬
‫ופתאום החוט נקרע‪.‬‬
‫לרגע הפך הכול סביבו לבן‪ ,‬וגם החצר הלבינה כאילו נשטפה בחומצה‪ .‬ויל התקפל לשניים‪,‬‬
‫נפל על ברכיו והקיא את ארוחת הערב שלו לתוך הבוץ‪ .‬משחלפו העוויתות‪ ,‬הוא קם לאטו‬
‫ואז נפנה כמו סומא והתרחק מן הפונדק‪ ,‬כאילו ביקש להשיג את כאבו שלו‪ .‬הוא נעצר ליד‬
‫קיר האורוות‪ ,‬קרוב לשוקת הסוסים‪ .‬הוא שב וצנח על ברכיו כדי לטבול את ידיו במים‬
‫הקפואים – ואז הבחין בהשתקפותו‪ .‬פניו היו לבנות כמו המוות‪ ,‬ובחזית חולצתו התפשט כתם‬
‫גדול של דם‪.‬‬
‫הוא אחז בדשי החולצה בידיו הרטובות וקרע אותה מעליו‪ .‬באור הקלוש שבקע מן הפונדק‬
‫גילה שרונת הפּראבָּ טאי שלו מדממת מעל לוח לבו‪.‬‬
‫ידיו כוסו בדם‪ ,‬דם מעורב בגשם‪ ,‬אותו גשם ששטף את הדם מחזהו וחשף את הרונה‬
‫שהתפוגגה לאטה ושינתה את צבעה משחור לכסף‪ ,‬שינתה את כל מה שהיה הגיוני בחייו של‬
‫ויל והפכה אותו ללא כלום‪.‬‬
‫ג'ם מת‪.‬‬

‫טסה צעדה במשך שעות‪ ,‬ונעליה הדקות נקרעו על הסלעים המשוננים שלגדת הנהר‪ .‬היא‬
‫התחילה כמעט לרוץ‪ ,‬אך התשישות והקור השתלטו עליה‪ ,‬וכעת רק צלעה אט־אט‪ ,‬אבל‬
‫בנחישות‪ ,‬במורד הזרם‪ .‬הבד הרטוב של חצאיתה הכביד עליה מאוד‪ ,‬כמו עוגן שאיים לגרור‬
‫אותה אל קרקעיתו של ים נורא‪.‬‬
‫היא לא ראתה כל סימן שהוא למגורי אדם זה קילומטרים רבים‪ ,‬וכמעט נואשה לחלוטין‬
‫כשלפתע פתאום הופיעה מולה קרחת יער‪ .‬גשם קל החל לרדת‪ ,‬אך גם מבעד לזרזיף הצליחה‬
‫לראות את קווי המתאר של מבנה אבן נמוך‪ .‬היא קרבה אליו וגילתה בית קטן עם גג מקש‬
‫ושביל זרוע עשבים שוטים שהוביל אל דלת הכניסה‪.‬‬
‫היא החישה את צעדיה‪ ,‬נחפזה ממש‪ ,‬כי בעיני רוחה ראתה איכר חביב ואשתו‪ ,‬שישמחו‬
‫לקדם בברכה את פניה של נערה צעירה ויסייעו לה ליצור קשר עם משפחתה‪ ,‬כפי שבני‬
‫משפחת ריברס סייעו לג'יין אייר‪ .‬אך ככל שקרבה‪ ,‬הבחינה בחלונות המטונפים והשבורים‬
‫ובעשב שגדל פרא על גג הקש‪ .‬לבה צנח‪ .‬הבית היה שומם‪.‬‬
‫הדלת הייתה פתוחה קמעה‪ ,‬והעץ תפוח מרטיבות‪ .‬היה משהו מפחיד בריקנותו של הבית‪,‬‬
‫אלא שטסה נזקקה נואשות למחסה מפני הגשם ולמקום מסתור מאנשיו של מורטמן‪ .‬היא‬
‫נאחזה בתקווה שגברת בּלֶק תאמין כי נהרגה בנפילה מהצוק‪ ,‬ועם זאת פקפקה באפשרות‬
‫שמורטמן ישתכנע בקלות שכזו‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬מי כמוהו יודע מה מסוגל לעשות המלאך המכני‬
‫שלה‪.‬‬
‫עשב צמח בין אבני הריצוף בתוך הבית‪ ,‬והאח הייתה מטונפת; סיר מושחר נותר תלוי מעל‬
‫שרידי האש שבערה שם פעם‪ ,‬והקירות המסוידים בלבן היו מלוכלכים בפיח ובסימני חלוף‬
‫הזמן‪ .‬ליד הדלת הייתה ערמה של מה שנראה כמו כלים חקלאיים‪ .‬אחד מהם היה מעין מוט‬
‫מתכת ארוך שבקצהו שיני מזלג מעוקלות‪ ,‬ועדיין חדות‪ .‬היא הרימה אותו‪ ,‬כי ידעה שתזדקק‬
‫לאמצעי הגנה כלשהו‪ ,‬ולאחר מכן פנתה מהמבואה אל החדר היחיד בבית‪ :‬חדר שינה קטן‪,‬‬
‫שבו שמחה למצוא שמיכה מעופשת על מיטה‪.‬‬
‫היא השפילה מבט חסר אונים אל שמלתה הרטובה‪ .‬היא ידעה שיידרשו לה שעות לפשוט‬
‫אותה מעליה ללא עזרתה של סופי‪ ,‬ושיוועה לחום‪ .‬היא עטפה את עצמה בשמיכה עם כל‬
‫הבגדים הרטובים שלגופה‪ ,‬והתכרבלה על המזרן העוקצני הממולא בקש‪ .‬הוא הדיף ריח של‬
‫עובש‪ ,‬וסביר להניח שהיו בו עכברים‪ ,‬אלא שבאותו הרגע הוא היה מפואר לא פחות מהמיטה‬
‫המפנקת ביותר שטסה השתרעה עליה אי־פעם‪.‬‬
‫היא ידעה שתיטיב לעשות אם תישאר ערה‪ .‬אך למרות כוונותיה‪ ,‬לא עמד לה כוחה והיא‬
‫נכנעה לדרישות גופה החבוט והמותש‪ .‬היא שקעה בשינה עמוקה‪ ,‬כשידה לופתת את כלי‬
‫הנשק המתכתי אל חזה‪.‬‬

‫"אם כן‪ ,‬זה הוא? הנפילים?"‬

‫ויל לא ידע כמה זמן ישב שעון על קיר האורווה‪ ,‬כשכל גופו נספג בגשם‪ ,‬עד שפתאום בקע‬
‫מתוך החשכה הקול הנוהם‪ .‬הוא הרים את ראשו‪ ,‬מאוחר מכדי להדוף מעליו את היד שהושטה‬
‫אליו‪ .‬כעבור רגע אחזה היד בצווארון חולצתו ומשכה אותו מעלה על רגליו‪.‬‬
‫הוא בהה נכחו בעיניים מעורפלות מגשם ומייסורים‪ ,‬וגילה קבוצה של אנשי זאב שעמדה‬
‫סביבו בחצי מעגל‪ .‬הם היו אולי חמישה‪ ,‬כולל זה שהטיח את גבו אל קיר האורווה‪ ,‬כשידו‬
‫הקפוצה אוחזת בחולצתו המגואלת בדם‪ .‬כולם היו לבושים באופן דומה‪ ,‬בבגדים שחורים וכה‬
‫רטובים מגשם‪ ,‬עד שבהקו כמו מעילי ימאים‪ .‬אף אחד מהם לא חבש כובע‪ ,‬ושערם הארוך –‬
‫כמנהגם של אנשי הזאב – היה דבוק לראשיהם‪.‬‬
‫"תוריד את הידיים שלך ממני‪ ",‬אמר ויל‪" .‬ההסכמים אוסרים עליכם לגעת בנפילים ללא כל‬
‫התגרות –"‬
‫"ללא כל התגרות?" איש הזאב שעמד מולו משך אותו אליו‪ ,‬ואז שוב הטיח את גבו בקיר‪.‬‬
‫בנסיבות רגילות זה ודאי היה כואב‪ ,‬אלא שלא היו אלה נסיבות רגילות‪ .‬הכאב הגופני שרונת‬
‫הפּראבָּ טאי הסבה לוויל הלך ודעך‪ ,‬אך היה נדמה שכל גופו יבש וחלול‪ ,‬כאילו נשאבה מתוכו‬
‫כל משמעות‪" .‬הייתי אומר שהייתה התגרות ועוד איך‪ .‬אלמלא הנפילים‪ ,‬המגיסטר לא היה‬
‫מנסה להרוס אותנו עם הסמים המלוכלכים שלו ועם השקרים המזוהמים שלו –"‬
‫ויל הביט באנשי הזאב ברגש שגובל בבדיחות הדעת‪ .‬האם הם באמת חשבו שיצליחו לפגוע‬
‫בו אחרי מה שאיבד? במשך חמש שנים הייתה זו האמת המוחלטת של חייו‪ .‬ג'ם וּויל‪ .‬ויל‬
‫מוֹנסטרנדוּם‪ .‬מה שצריך‬
‫ָ‬ ‫וג'ם‪ .‬ויל הרונדייל חי‪ ,‬משמע גם ג'ם קרסטֵיירז חי‪ .‬קווֹד אֶ ָרה דֶ‬
‫להוכיח‪ .‬הוא שיווה בנפשו שיהיה זה כואב עד מאוד לאבד זרוע או רגל‪ ,‬ואולם לאבד את‬
‫האמת המוחלטת של חייך זה ודאי – קטלני‪.‬‬
‫"גם סמים מלוכלכים וגם שקרים מזוהמים‪ ",‬מלמל ויל‪" .‬זה באמת לא נשמע היגייני‪ .‬אבל‬
‫אמור לי‪ ,‬האם זה נכון שבמקום רחצה אנשי הזאב פשוט מלקקים את עצמם פעם בשנה? או‬
‫שאתם מלקקים זה את זה? כי זה מה ששמעתי‪".‬‬
‫היד הידקה את אחיזתה בצווארון חולצתו‪" .‬כדאי שתפגין קצת יותר כבוד‪ ,‬צייד צללים‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬לא‪ ,‬האמת היא שלא כדאי בכלל‪".‬‬
‫"שמענו עליך‪ ,‬ויל הרונדייל‪ ",‬אמר אחד מאנשי הזאב האחרים‪" .‬תמיד זוחל אל שוכני‬
‫התחתיות ומתחנן לעזרה‪ .‬בוא נראה אותך זוחל עכשיו‪".‬‬
‫"בשביל זה תצטרכו לחתוך לי את הרגליים‪".‬‬
‫"זה בהחלט בר־ביצוע‪ ",‬אמר הזאב שמסמר אותו למקומו‪.‬‬
‫ויל נכנס לפעולה‪ .‬הוא נגח בראשו בפניו של איש הזאב שלפניו‪ .‬הוא שמע וגם הרגיש את‬
‫צליל הפצפוץ המחליא כשאפו של איש הזאב נשבר‪ ,‬ודם חם ניגר על פניו של האיש‪ ,‬כשעף‬
‫לאחור בחצר ואז נפל על ברכיו על אבני הריצוף‪ .‬ידיו נלחצו אל פניו בניסיון לעצור את שטף‬
‫הדם‪.‬‬
‫יד אחזה בכתפו של ויל‪ ,‬וטפרים ניקבו את בד חולצתו הרטובה‪ .‬הוא הסתובב במקומו ופנה‬
‫אל הזאבים‪ ,‬ומיד הבחין בהבזק של סכין בידו של איש זאב נוסף‪ ,‬הבזק כסוף באור הירח‪.‬‬
‫עיניו של התוקף זהרו בגשם‪ ,‬ירוקות־זהובות ומאיימות‪.‬‬
‫הם לא יצאו אל החצר כדי להתגרות בי או להעליב אותי‪ ,‬הבין ויל‪ .‬הם יצאו לכאן כדי להרוג‬
‫אותי‪.‬‬
‫לרגע אפל אחד הוא כמעט התפתה להניח להם לעשות זאת‪ .‬המחשבה על כך הסבה לו לרגע‬
‫הקלה עצומה – הקץ לייסורים‪ ,‬הקץ לאחריות‪ ,‬רק צלילה לתוך מוות ואז שִכחה‪ .‬הוא עמד‬
‫ללא ניע‪ ,‬בעוד הסכין מונפת לעברו‪ .‬היה נדמה שהכול מתרחש בהילוך אטי – להב הברזל‬
‫החד של הסכין שקרבה אליו‪ ,‬פניו הלועגות של איש הזאב שטושטשו מאחורי מסך של גשם‪.‬‬
‫התמונה שראה בחלומו אמש הבזיקה לנגד עיניו‪ :‬טסה רצה אליו במעלה השביל המוריק‪.‬‬
‫טסה‪ .‬ידו התרוממה מוכנית ואחזה במפרק ידו של איש הזאב‪ ,‬ותוך כדי כך הוא כופף את‬
‫ראשו וחמק מתחת לזרועו המושטת‪ .‬הוא הנחית את הזרוע בכל כוחו ושמע קול איום של‬
‫פיצוח כשהעצם נשברה‪ .‬הליקנתרופ צרח‪ ,‬ותחושה אפלה של שמחה לאיד שטפה את גופו של‬
‫ויל‪ .‬הפגיון נפל על אבני הריצוף‪ ,‬וּויל בעט ברגליו של יריבו‪ ,‬ואז נעץ את מרפקו ברקתו של‬
‫האיש‪ .‬הזאב צנח אל הקרקע כמו שק של תפוחי אדמה ונותר ללא ניע‪.‬‬
‫ויל חטף את הפגיון ופנה אל האחרים‪ .‬כעת נותרו סביבו רק שלושה‪ ,‬והם נראו הרבה פחות‬
‫בטוחים בעצמם‪ .‬הוא חייך חיוך קר ואיום‪ ,‬ובפיו עמד טעם של גשם ודם‪" .‬בואו תהרגו‬
‫אותי‪ ",‬אמר‪" .‬נראה אם תצליחו‪ ".‬הוא בעט באיש הזאב חסר ההכרה ששכב לרגליו‪" .‬אבל‬
‫כדאי שתהיו טובים יותר מהחברים שלכם‪".‬‬
‫הם עטו עליו בטפרים שלופים‪ ,‬וּויל צנח על אבני הריצוף וראשו נחבט באבן‪ .‬שורה של‬
‫טפרים ננעצה בכתפו; הוא התגלגל הצדה תחת מטר של מהלומות‪ ,‬ואז נופף בפגיון שבידו‪.‬‬
‫הוא שמע יללה של כאב שהסתיימה ביבבה‪ ,‬ומיד הוסר המשקל הכבד שהעיק על ויל הנאבק‬
‫והמתפתל‪ .‬הוא התגלגל הצדה‪ ,‬זינק על רגליו וסב על עקביו‪.‬‬
‫הזאב שנדקר בפגיון שכב על הקרקע בעיניים קרועות לרווחה‪ ,‬מת בתוך שלולית של דם‬
‫ומי גשם‪ .‬שני אנשי הזאב הנותרים נאבקו להתרומם על רגליהם‪ ,‬כשהם מכוסים בוץ וספוגים‬
‫במים‪ .‬כתפו של ויל דיממה במקום שבו חרש אחד מהם תלמים עמוקים בטפריו החדים; הכאב‬
‫היה מופלא‪ .‬הוא צחק למראה הדם והבוץ‪ ,‬שעה שהגשם ניקה את הדם מלהב הפגיון שבידו‪.‬‬
‫"עוד הפעם‪ ",‬אמר ויל‪ ,‬ובקושי זיהה את קולו שלו שנשמע מתוח‪ ,‬סדוק ורצחני‪" .‬עוד הפעם‪".‬‬
‫אחד מאנשי הזאב סב על עקביו ונס על נפשו‪ .‬ויל צחק שוב והתקדם לעבר איש הזאב‬
‫האחרון שעמד מאובן‪ ,‬כשטפריו שלופים וידיו מושטות לפנים – במפגן של אומץ או של‬
‫אימה‪ ,‬ויל התקשה לומר‪ ,‬וגם לא היה אכפת לו‪ .‬היה נדמה שהפגיון שלו הוא המשכו של‬
‫מפרק ידו‪ ,‬חלק בלתי נפרד מזרועו‪ .‬דרוש רק הינף חזק של ידו כלפי מעלה‪ ,‬והוא יכול לקרוע‬
‫סחוס ובשר ולנעוץ אותו עמוק בלב –‬
‫"עצרו!" הקול היה תקיף‪ ,‬מצווה ומוכר‪ .‬ויל לכסן את מבטו‪ .‬וולזי סקוט חצה את החצר‪,‬‬
‫כשכתפיו שחוחות מפני הגשם‪ ,‬ועל פניו הבעה זועמת‪" .‬אני מצווה על שניכם לעצור ומיד!"‬
‫איש הזאב מיהר להפיל את ידיו לצדי גופו‪ .‬גם הטפרים נעלמו‪ .‬הוא הרכין את ראשו‬
‫במחוות כניעה קלאסית‪" .‬אדון –"‬
‫נחשול של זעם יוקד שטף את ויל‪ ,‬וכמו מחק כל זכר לחשיבה הגיונית‪ ,‬לשיקול דעת‪ ,‬לכל‬
‫דבר פרט לחמה שפוכה‪ .‬הוא הושיט את ידו‪ ,‬משך אליו את איש הזאב‪ ,‬כרך את זרועו סביב‬
‫צווארו של האיש והצמיד את הלהב אל גרונו‪ .‬וולזי‪ ,‬שעמד במרחק מטרים ספורים‪ ,‬קפא‬
‫במקומו‪ ,‬ועיניו הירוקות כמו פילחו את ויל‪.‬‬
‫"אם רק תעז להתקרב‪ ",‬אמר לו ויל‪" ,‬אשסף את גרונו של הזאבון שלך‪".‬‬
‫"דרשתי ממך לעצור‪ ",‬אמר לו וולזי בקול מדוד‪ .‬כהרגלו‪ ,‬הוא לבש חליפה מחויטת‪ ,‬ומעליה‬
‫מעיל רכיבה מברוקד‪ ,‬אך הכול היה ספוג כעת בגשם‪ .‬שערו הבהיר‪ ,‬שהיה דבוק לפניו‬
‫ולצווארו‪ ,‬נראה כמעט חסר צבע מרוב מים‪" .‬דרשתי משניכם‪".‬‬
‫"אבל אני לא חייב להקשיב לך!" צרח ויל‪" .‬כמעט ניצחתי! ניצחתי!" הוא העיף מבט‬
‫בשלושת הזאבים שהיו שרועים על הקרקע בחצר – שניים מהם מחוסרי הכרה ואחד מת‪.‬‬
‫"הלהקה שלך תקפה אותי ללא שום התגרות‪ .‬הם הפרו את ההסכמים‪ .‬בסך הכול הגנתי על‬
‫עצמי‪ .‬הם הפרו את החוק!" קולו התרומם‪ ,‬סדוק ובלתי מזוהה‪" .‬דמם מגיע לי‪ ,‬ואני אקבל‬
‫אותו!"‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬דליים של דם‪ ",‬אמר לו וולזי‪" .‬ומה תעשה עם כל הדם הזה? ממילא לא אכפת לך‬
‫מהזאב הזה‪ .‬שחרר אותו‪".‬‬
‫"לא‪".‬‬
‫"לפחות שחרר אותו כדי שיוכל להילחם‪ ",‬אמר לו וולזי‪.‬‬
‫ויל היסס‪ ,‬ולאחר מכן שחרר את אחיזתו בזאב‪ ,‬שפנה אל מנהיג הלהקה שלו ונראה מבועת‪.‬‬
‫וולזי נקש באצבעותיו לעברו של האיש‪" .‬ברח‪ ,‬קונרד‪ ",‬אמר לו‪" .‬מהר‪ .‬ועכשיו‪".‬‬
‫איש הזאב לא נזקק לתמריצים נוספים; הוא הסתובב ומיהר לברוח‪ ,‬ובתוך שניות נעלם‬
‫מאחורי האורוות‪ .‬ויל פנה בגיחוך בחזרה אל וולזי‪.‬‬
‫"אז הלהקה שלך היא חבורה של פחדנים‪ ",‬אמר‪" .‬חמישה נגד צייד צללים אחד? ככה זה‬
‫אצלכם?"‬
‫"לא נתתי להם הוראה לצאת נגדך‪ .‬הם צעירים‪ .‬וטיפשים‪ .‬ונמהרים‪ .‬ומחצית מהלהקה‬
‫שלהם נהרגה בגלל מורטמן‪ .‬הם מאשימים את בני מינך‪ ".‬וולזי פסע צעד אחד לעברו‪ ,‬ועיניו‬
‫הקרות כקרח ירוק בחנו את ויל מכף רגל ועד ראש‪" .‬אני מניח‪ ,‬אם כן‪ ,‬שהפּראבָּ טאי שלך‬
‫מת‪ ",‬אמר באדישות מעוררת חלחלה‪.‬‬
‫ויל עדיין לא היה מוכן לשמוע את המילה‪ ,‬ואולי לעולם לא יהיה מוכן‪ .‬הקרב ניקה לרגע את‬
‫ראשו מכל מחשבה על הכאב‪ .‬אבל כעת הוא איים לחזור‪ ,‬מבעית וחובק כול‪ .‬ויל נאנק כאילו‬
‫ווּלזי חבט בו‪ ,‬ושלא מרצונו נרתע צעד אחד לאחור‪.‬‬
‫"ובגלל זה אתה מנסה להיהרג‪ ,‬בן נפילים? זה מה שקורה פה?"‬
‫ויל סילק מפניו את שערו הרטוב והביט בוולזי בשנאה‪" .‬אולי‪".‬‬
‫"ככה אתה מכבד את זכרו?"‬
‫"מה אכפת לך?" שאל ויל‪" .‬הוא מת‪ .‬הוא לעולם לא ידע מה אני עושה ומה לא‪".‬‬
‫"גם אחי מת‪ ",‬אמר לו וולזי‪" .‬ואני עדיין נאבק להגשים את משאלותיו‪ ,‬להמשיך למענו את‬
‫הפּרטוֹר לוּפּוּס ולחיות כפי שהיה מצפה ממני לחיות‪ .‬אתה באמת מאמין שהייתי משחית את‬ ‫ֶ‬
‫זמני במקום כזה‪ ,‬אוכל מזון היאה לחזירים ושותה חומץ‪ ,‬מבוסס בבוץ עד לגובה הברך וצופה‬
‫בשעמום בצייד צללים פרחח שעושה שמות בלהקה המידלדלת שלי‪ ,‬אלמלא שירתּי מטרה‬
‫נעלה יותר מהתשוקות ומהחרטות שלי? וכך גם אתה‪ ,‬צייד צללים‪ .‬כך גם אתה‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬אלוהים‪ ".‬הפגיון נשמט מידו של ויל ונחת בבוץ שלרגליו‪" .‬מה אני אמור לעשות‬
‫עכשיו?" לחש‪.‬‬
‫לא היה לו מושג מדוע הוא שואל את וולזי‪ ,‬אלא שלא ידע את מי לשאול‪ .‬מימיו לא הרגיש‬
‫גלמוד כל כך‪ ,‬גם כשחשב שקללה מוטלת עליו‪.‬‬
‫וולזי נעץ בו מבט קר‪" .‬את מה שאחיך היה רוצה שתעשה‪ ",‬אמר האיש‪ ,‬ואז פנה לאחור‬
‫וחזר אל הפונדק‪.‬‬
15
 ‫כוכבים‪ִ ,‬לכְבּות ודי!‬
‫כוכבים‪ ,‬לִכְבּות ודי!‬
‫שלא יִראה שום אור את תשוקותיי העמוקות והשחורות‪.‬‬
‫– שקספיר‪ ,‬מקבת‬

‫הקונסול ויילנד‬
‫אני כותבת לך בעניין חשוב מאין כמותו‪ .‬אחד מציידי הצללים שלי‪ ,‬ויליאם הרונדייל‪ ,‬נמצא‬
‫ברגעים אלה ממש בדרכו לקאדֵ ייר אידריס‪ .‬בדרכו גילה ראיה חותכת לכך שמיס גריי עברה גם‬
‫היא באותה הדרך‪ .‬אני מצרפת בזאת את המכתב שלו לעיונך‪ ,‬אך אין לי ספק שתסכים איתי כי‬
‫זוהי הוכחה למקום הימצאו של מורטמן‪ ,‬ושהגיעה השעה לגייס את הכוחות הדרושים כדי‬
‫לצעוד מיידית אל קאדֵ ייר אידריס‪ .‬מורטמן הוכיח בעבר יכולת יוצאת דופן לחמוק מכל מלכודת‬
‫שטמנו לו‪ .‬שומה עלינו לנצל את הרגע הזה כדי לפגוע בו בזריזות ובמלוא העוצמה‪ .‬אני ממתינה‬
‫לתשובתך המהירה‪.‬‬
‫שרלוט בראנוול‬

‫החדר היה קר‪ .‬האש כמעט גוועה באח‪ ,‬ורוח עזה ייללה ברחבי המכון‪ ,‬הרעידה את הזגוגיות‬
‫בחלונות‪ .‬העששית שעל שידת הלילה בערה קלושות‪ ,‬וטסה רעדה בכורסה שליד המיטה למרות‬
‫הרדיד שהיה כרוך סביב כתפיה‪.‬‬
‫ג'ם שכב במיטה וישן‪ ,‬כשראשו מונח על ידו‪ .‬הוא נשם די הצורך להרעיד קלות את השמיכה‪,‬‬
‫אף שפניו היו חיוורות כמו הכרים שמתחת לראשו‪.‬‬
‫טסה הזדקפה והניחה לרדיד להחליק מכתפיה‪ .‬היא לבשה כתונת לילה‪ ,‬כמו בפעם הראשונה‬
‫שפגשה את ג'ם‪ ,‬כשהתפרצה לחדרו ומצאה אותו מנגן בכינור ליד החלון‪ .‬ויל? שאל‪ .‬ויל‪ ,‬זה‬
‫אתה?‬
‫הוא זע ומלמל כעת‪ ,‬כשהזדחלה לתוך מיטתו ומשכה את השמיכות מעל שניהם‪ .‬היא עטפה את‬
‫ידיו בידיה והחזיקה ביניהם את ידיהם השלובות‪ .‬היא כרכה גם את רגליה סביב רגליו ונשקה‬
‫ללחיו הקרירה‪ ,‬חיממה את עורו בהבל נשימתה‪ .‬אט־אט הרגישה שהוא זע לצדה‪ ,‬כאילו עצם‬
‫נוכחותה החזירה אותו לחיים‪.‬‬
‫עיניו נפקחו והביטו אל תוך עיניה‪ .‬הן היו כחולות‪ ,‬כחולות להפליא‪ ,‬כמו כחול השמים במקום‬
‫שבו הם נושקים לים‪.‬‬
‫"טסה?" אמר ויל‪ ,‬ופתאום גילתה שוויל הוא ששוכב בזרועותיה‪ ,‬ויל הוא שגוסס‪ ,‬ויל הוא‬
‫שנושם את נשימתו האחרונה – והיה גם דם שכיסה את חולצתו‪ ,‬ממש מעל לוח לבו‪ ,‬כתם אדום‬
‫שהלך והתפשט –‬
‫טסה הזדקפה בבהלה‪ ,‬כשהיא משוועת לאוויר‪ .‬לרגע הביטה סביבה‪ ,‬מבולבלת‪ .‬החדר הזעיר‬
‫והחשוך‪ ,‬השמיכה המעופשת שעטפה אותה‪ ,‬בגדיה הרטובים וגופה החבול – כל אלה נראו לה‬
‫זרים לחלוטין‪ .‬ואז שטף אותה הזיכרון‪ ,‬ועמו הגיעה גם הבחילה‪.‬‬
‫היא התגעגעה געגועים עזים למכון‪ ,‬כפי שמעולם לא התגעגעה לביתה שבניו יורק‪ .‬היא‬
‫התגעגעה לקולה האדנותי אבל האימהי של שרלוט‪ ,‬למגעה המבין של סופי‪ ,‬לחוסר המעש של‬
‫הנרי‪ ,‬וכמובן לג'ם ולוויל – זה היה מעבר לכוחה‪ .‬היא חששה מאוד לג'ם‪ ,‬לבריאותו‪ ,‬אבל‬
‫חששה גם לוויל‪ .‬הקרב בחצר היה עקוב מדם‪ ,‬אכזרי‪ .‬כל אחד מהם היה עלול להיפצע‪ ,‬או‬
‫להיהרג‪ .‬האם זו משמעות החלום שחלמה‪ ,‬כשג'ם הפך לוויל? האם ג'ם חולה‪ ,‬או שחייו של‬
‫ויל בסכנה? אף אחד מהם‪ ,‬התפללה בלבה‪ .‬אנא ממך‪ ,‬הנח לי למות לפני שמי מהם ייפגע‪.‬‬
‫היא ניעורה משרעפיה למשמע רחש – כמו שריטה יבשה שהעבירה בגופה צמרמורת‬
‫איומה‪ .‬היא קפאה במקומה‪ .‬זה ודאי רק ענף שנחבט בחלון‪ .‬אבל לא – הרחש שוב נשמע‪ .‬מין‬
‫צליל של גירוד‪ ,‬של גרירה‪.‬‬
‫טסה זינקה ממקומה‪ ,‬כשהשמיכה עדיין עוטפת את גופה‪ .‬האימה שבלבה הייתה כמו יצור‬
‫חי‪ .‬כל הסיפורים ששמעה אי־פעם על מפלצות שאורבות ביערות האפלים כמו נאבקו זה בזה‬
‫כדי לקנות אחיזה במוחה‪ .‬היא עצמה את עיניה‪ ,‬נשמה נשימה עמוקה‪ ,‬ובעיני רוחה ראתה את‬
‫האוטומטונים הצנומים על מדרגות המכון‪ ,‬את צלליותיהם הארוכות הגרוטסקיות‪ ,‬כמו בני‬
‫אדם שנמתחו ואיבדו כל צורה‪.‬‬
‫היא הידקה את השמיכה סביב גופה‪ ,‬ואצבעותיה נסגרו בעווית סביב הבד‪ .‬האוטומטונים רצו‬
‫אותה כשתקפו אותם על מדרגות המכון‪ .‬אבל הם לא היו נבונים במיוחד – היה בכוחם רק‬
‫למלא פקודות פשוטות‪ ,‬לזהות בני אדם מסוימים‪ .‬הם לא יכלו לחשוב בכוחות עצמם‪ .‬הם היו‬
‫רק מכונות‪ ,‬ובמכונות אפשר לשטות‪.‬‬
‫השמיכה הייתה מעשה טלאים‪ .‬מן הסתם‪ ,‬תפרה אותה אישה שהתגוררה בעבר בבית הזה‪.‬‬
‫טסה עצרה את נשימתה והושיטה את ידה פנימה‪ ,‬לתוך השמיכה‪ ,‬בחיפוש אחר זיק של בעלות‪,‬‬
‫חתימה כלשהי שהותירה אחריה הרוח שיצרה אותה‪ .‬היא הרגישה כאילו טבלה את ידה במים‬
‫אפלים‪ ,‬וגיששה בחיפוש אחר עצם כלשהו‪ .‬אחרי מה שנדמה כמו נצח‪ ,‬היא מצאה את‬
‫שחיפשה – הבהוב קלוש באפלה‪ ,‬מוּצקוּת של נשמה‪.‬‬
‫היא התרכזה בה‪ ,‬התעטפה בה כאילו הייתה השמיכה שבה נאחזה‪ .‬השינוי היה עכשיו קל‬
‫יותר‪ ,‬כואב פחות‪ .‬היא ראתה את אצבעותיה מתארכות ומשתנות‪ ,‬הופכות לאצבעות קמוטות‬
‫ומוכות שיגרון של אישה זקנה‪ .‬כתמי גיל הופיעו על עורה‪ ,‬גבה התקמר‪ ,‬והשמלה נתלתה‬
‫פתאום ברפיון על גופה המצומק‪ .‬השיער שנפל על עיניה היה לבן‪.‬‬
‫היא שוב שמעה את השריטה‪ .‬קול הדהד עמוק במוחה של טסה‪ ,‬קולה הנרגן של אישה‬
‫זקנה‪ ,‬שתבעה לדעת מי פלש לביתה‪ .‬טסה דידתה אל הדלת‪ ,‬נשימתה הייתה רדודה ולבה כמו‬
‫רפרף בחזה‪ ,‬כשיצאה אל החדר הראשי‪.‬‬
‫לרגע לא ראתה דבר‪ .‬עיניה היו עכורות‪ ,‬מכוסות דוק; הצורות שמסביבה נראו מטושטשות‬
‫ורחוקות‪ .‬ופתאום משהו התרומם ליד האח‪ ,‬וטסה החניקה זעקה‪.‬‬
‫זה היה אוטומטון‪ .‬הפעם הוא נראה כמעט אנושי‪ .‬גופו היה עבה‪ ,‬לבוש בחליפה אפורה כהה‪,‬‬
‫אך הידיים שבצבצו מתוך החפתים היו דקיקות כמקל והסתיימו באצבעות שטוחות כמרית‪,‬‬
‫והראש שהזדקר מעל הצווארון היה חלק ודמוי ביצה‪ .‬שתי עיניים בולבוסיות בלטו מתוך‬
‫הראש‪ ,‬אך פרט לכך לא היו למכונה תווי פנים אחרים‪.‬‬
‫"מי אתה?" קראה טסה בקולה של הזקנה ונופפה בידה בכלי הנשק שנטלה קודם לכן‪" .‬ומה‬
‫אתה עושה בביתי‪ ,‬יצור?"‬
‫האוטומטון השמיע זמזום ונקישה ונראה מבולבל בעליל‪ .‬כעבור רגע נפתחה דלת הכניסה‪,‬‬
‫וגברת בלק נכנסה פנימה‪ .‬היא הייתה עטופה בגלימתה הכהה‪ ,‬ופניה הלבנות בערו מתחת‬
‫לברדס שלראשה‪" .‬מה קורה פה?" דרשה לדעת‪" .‬מצאת אות –" פתאום השתתקה ובהתה‬
‫בטסה‪.‬‬
‫"מה קורה פה?" שאלה טסה‪ ,‬והקול שבקע מגרונה נשמע כמו יבבה של אישה זקנה‪" .‬זו אני‬
‫שצריכה לשאול אותך – מה פתאום את מתפרצת כך לביתם של אנשים הגונים –" היא‬
‫מצמצה‪ ,‬כאילו כדי להבהיר שהיא מתקשה לראות‪" .‬הסתלקי מביתי‪ ,‬וקחי איתך את החבר‬
‫שלך –" היא נופפה בחפץ שבידה )מכוש‪ ,‬ציין קולה של האישה הזקנה במוחה; משתמשים בו‬
‫לניקוי פרסות של סוסים‪ ,‬טיפשונת(‪" .‬אין כאן שום דבר שתוכלי לגנוב‪".‬‬
‫לרגע היה נדמה שזה עובד‪ .‬פניה של גברת בלק נותרו חתומות‪ .‬האישה פסעה צעד אחד‬
‫קדימה‪" .‬אולי ראית במקרה נערה צעירה?" שאלה‪" .‬בשמלה דקה‪ ,‬שיער חום‪ ,‬עיניים‬
‫אפורות‪ .‬היא בוודאי נראתה אבודה‪ .‬משפחתה מחפשת אותה ותשמח להציע פרס נאה‪".‬‬
‫"יופי של סיפור‪ ,‬לחפש ילדה אבודה‪ ".‬טסה ניסתה להישמע נרגנת ככל יכולתה; זה לא היה‬
‫קשה במיוחד‪ .‬הייתה לה תחושה שהאישה הזקנה שאת פניה עטתה הייתה זעופה מטבעה‪.‬‬
‫"תסתלקי מביתי‪ ,‬אמרתי לך!"‬
‫האוטומטון השמיע זמזום‪ .‬גברת בלק חשקה פתאום את שפתיה‪ ,‬כאילו ביקשה להחניק את‬
‫צחוקה‪" .‬אני מבינה‪ ",‬אמרה‪" .‬אבל אם יורשה לי לומר‪ ,‬את עונדת תליון יפה מאוד‪ ,‬אישה‬
‫זקנה‪".‬‬
‫ידה של טסה התרוממה אל חזה‪ ,‬אלא שכבר היה מאוחר מדי‪ .‬המלאך המכני נתלה על‬
‫צווארה‪ ,‬גלוי לעין ומתקתק חרישית‪" .‬קח אותה‪ ",‬אמרה גברת בלק בקול משועמם‪,‬‬
‫והאוטומטון זינק קדימה והושיט את ידיו אל טסה‪ .‬היא שמטה את השמיכה ונסוגה לאחור‪,‬‬
‫כשהיא מנופפת במכוש שבידה‪ .‬היא הספיקה לקרוע קרע ארוך בחזית גופו של האוטומטון‪,‬‬
‫לפני שהושיט את ידו והעיף את זרועה הצדה‪ .‬המכוש נפל על הרצפה‪ ,‬וטסה צרחה מכאב‬
‫כשדלת הכניסה נפרצה פתאום‪ ,‬ונחיל של אוטומטונים נהר לתוך החדר; כולם הושיטו את‬
‫זרועותיהם אליה‪ ,‬וידיהם המכניות סגרו על בשרה‪ .‬היא ידעה שהובסה‪ ,‬והיא ידעה שזה לא‬
 ‫יעזור לה‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬לבסוף הרשתה לעצמה לצרוח‪.‬‬

‫השמש שריצדה על פניו העירה את ויל‪ .‬הוא מצמץ ופקח את עיניו לאטו‪.‬‬
‫שמים כחולים‪.‬‬
‫הוא התהפך והתמתח בנוקשות לתנוחת ישיבה‪ .‬הוא שכב על מדרון גבעה ירוקה‪ ,‬בטווח‬
‫ראייה מהדרך בין שרוּזבֶּרי לוֶולשפּוּל‪ .‬הוא לא ראה סביבו דבר פרט לקומץ בתי חווה אי־שם‬
‫במרחק; הוא חלף רק על פני כמה כפרים זעירים בדהרת חצות קדחתנית‪ ,‬הרחק מפונדק‬
‫"האיש הירוק"‪ ,‬עד שלבסוף החליק מתשישות מעל גבו של באליוס ונחת בעפר בעוצמה‬
‫מטלטלת עצמות‪ .‬משם הוא ספק־הלך ספק־זחל‪ ,‬והניח לסוסו המותש לגלגל אותו בחוטמו‬
‫היישר אל תוך שקערורית רדודה שנוצרה באדמה‪ ,‬ושם התכרבל ונרדם‪ ,‬ואפילו לא שם לב‬
‫לזרזיף שירד ללא הפסקה‪.‬‬
‫מתישהו מאז ועד לרגע זה נראה שהשמש זרחה‪ ,‬וגם ייבשה את בגדיו ואת שערו‪ ,‬אף‬
‫שעדיין נותר מלוכלך‪ ,‬וחולצתו מטונפת בבוץ ובדם‪ .‬הוא קם ממקומו‪ ,‬כשכל גופו כואב‪ .‬אמש‬
‫הוא לא טרח לצייר על גופו רונות ריפוי‪ .‬הוא חזר לפונדק רק כדי לארוז את חפציו – והותיר‬
‫אחריו על המרצפות שובל של גשם ובוץ – ואז פנה שוב לאורוות כדי לשחרר את באליוס‬
‫ולצאת בדהרה אל תוך הלילה‪ .‬הפציעות שספג בקרב עם אנשי הלהקה של וולזי עדיין הציקו‬
‫לו‪ ,‬וכך גם החבּורות בעקבות הנפילה מסוסו‪ .‬הוא צלע אל באליוס‪ ,‬שלחך בנחת דשא סמוך‬
‫לצלו של עץ אלון רחב צמרת‪ .‬חיטוט בתיקי האוכף שלו הניב אסטלה וחופן פירות יבשים‪.‬‬
‫הוא השתמש בראשונה כדי לשרטט על גופו רונות לריפוי ולשיכוך כאבים‪ ,‬ותוך כדי כך נגס‬
‫מהשני‪.‬‬
‫אירועי הלילה הקודם נדמו מרוחקים אלפי קילומטרים משם‪ .‬הוא נזכר בקרב נגד חבורת‬
‫הזאבים‪ ,‬בצליל העצמות המתפצחות ובטעם שהיה לדמו שלו‪ ,‬לבוץ ולגשם‪ .‬הוא נזכר בכאב‬
‫הניתוק מג'ם‪ ,‬אף שכעת כבר לא חש בו‪ .‬את מקום הכאב תפסה ריקנות‪ .‬היה נדמה שיד ענקית‬
‫ירדה מהשמים‪ ,‬קרעה מתוכו את כל מה שהיה אנושי והפכה אותו לקליפה ריקה‪.‬‬
‫כשסיים את ארוחת הבוקר שלו‪ ,‬החזיר את האסטלה לתיק האוכף‪ ,‬פשט את החולצה‬
‫שנהרסה כליל והחליף אותה בחולצה נקייה‪ .‬תוך כדי כך לא היה יכול שלא להעיף מבט‬
‫ברונת הפּראבָּ טאי שעל חזהו‪.‬‬
‫היא כבר לא הייתה שחורה‪ ,‬אלא כסופה־לבנה‪ ,‬כמו צלקת שדהתה מזמן‪ .‬ויל שמע את קולו‬
‫של ג'ם בראשו‪ ,‬מדוד ורציני ומוכר‪ְ " :‬ונֶפֶ שׁ יְהוֹנָתָ ן‪ִ ,‬נקְשְׁ ָרה בְּ נֶפֶ שׁ דָּ וִד; ַויֶּאֱ הָ בֵ הוּ יְהוֹנָתָ ן‪,‬‬
‫כְּ נַפְ שׁוֹ‪ַ ...‬ויִּכְ ר ֹת יְהוֹנָתָ ן וְדָ וִד‪ּ ,‬ב ְִרית‪ ,‬בְּ אַהֲ בָ תוֹ א ֹתוֹ‪ ,‬כְּ נַפְ שׁוֹ‪ ".‬הם היו שני לוחמים‪ ,‬ונשמותיהם‬
‫נקשרו זו בזו בידי שמים‪ ,‬ומשם לקח יהונתן צייד הצללים את הרעיון של פּראבָּטאי והוסיף אותו‬
‫לספר החוקים‪.‬‬
‫במשך שנים היו הסימן הזה ונוכחותו התמידית של ג'ם הדברים היחידים בחייו של ויל‬
‫שהוכיחו לו כי יש מישהו שאוהב אותו‪ .‬הם היו הדברים היחידים בחייו שהוכיחו לו כי הוא‬
‫אכן אמיתי‪ ,‬שהוא אכן קיים‪ .‬הוא התחקה באצבעו אחר קצותיה הדהויים של רונת‬
‫הפּראבָּ טאי‪ .‬הוא היה משוכנע שיתעב אותה‪ ,‬שיתעב את המראה שלה באור השמש‪ ,‬אך‬
‫להפתעתו גילה שלא כך הדבר‪ .‬הוא שמח על כך שרונת הפּראבָּ טאי לא נעלמה כליל מעורו‪.‬‬
‫גם סימן שמעיד על אובדן הוא סימן‪ ,‬זיכרון‪ .‬אי אפשר לאבד דבר־מה שמעולם לא היה שלך‪.‬‬
‫מתוך תיק האוכף שלף ויל את הסכין שג׳ם נתן לו‪ :‬להב צר וידית כסף מגולפת להפליא‪.‬‬
‫בצלו של עץ האלון שיסע את כף ידו והתבונן בדם שניגר אל האדמה ונספג בה‪ .‬לאחר מכן‬
‫כרע ברך ונעץ את הלהב באדמה המגואלת בדם‪ .‬הוא היסס לרגע בעודו על ברכיו‪ ,‬וידו נחה‬
‫על קת הסכין‪.‬‬
‫"ג'יימס קרסטֵיירז‪ ",‬אמר ויל ובלע את רוקו‪ .‬כך היה מאז ומעולם; בכל פעם שחיפש‬
‫נואשות את המילים הנכונות‪ ,‬הוא התקשה למצוא אותן‪ .‬במוחו עלו מילות הנדר התנ"כי של‬
‫הפּראבָּ טאי‪ :‬וַתּ ֹאמֶ ר רוּת אַל־תִּ פְ גְּעִ י־בִ י‪ ,‬לְ עָ זְבֵ לָ שׁוּב מֵ אַחֲ רָ ִי ‪ :‬כִּ י אֶ ל־אֲ שֶׁ ר תֵּ לְ כִ י אֵ לֵ ‪ ,‬וּבַ אֲשֶׁ ר‬
‫תָּ לִ ינִי אָלִ ין־־ עַמֵּ עַ מִּ י‪ ,‬וֵא הַ ִי ְך אֱ הָ י‪ .‬בַּ אֲ שֶׁ ר תָּ מוּתִ י אָמוּת‪ ,‬וְשָׁ ם אֶ ּקָבֵ ר; כֹּה יַעֲ שֶׂ ה המלאך לִי‪,‬‬
‫וְכ ֹה יוֹסִ יף־־כִּ י הַמָּ וֶת‪ ,‬יַפְ ִריד בֵּ ינִי וּבֵ י ֵנ ‪.‬‬
‫אבל לא‪ .‬זה הנדר שנודרים בזמן האיחוד‪ ,‬לא כשנקרעים זה מזה‪ .‬דוד ויהונתן נפרדו גם‬
‫במותם‪ .‬נפרדו‪ ,‬אך לא נותקו‪.‬‬
‫"כבר אמרתי לך בעבר‪ ,‬ג'ם‪ ,‬שלעולם לא תעזוב אותי‪ ",‬אמר ויל‪ ,‬וידו המגואלת בדם‬
‫המשיכה לחבוק את קת הסכין‪" .‬ואתה עדיין איתי‪ .‬עם כל נשימה אחשוב עליך‪ ,‬כי בלעדיך‬
‫הייתי מת לפני שנים‪ .‬כשאתעורר וכשאירדם‪ ,‬כשארים את ידיי כדי להגן על עצמי או‬
‫כשאשכב על ערש דווי‪ ,‬אתה תמיד תהיה לצדי‪ .‬תמיד טענת שאנחנו נולדים ואז נולדים‬
‫מחדש‪ .‬אני טוען שנהר מפריד בין המתים לחיים‪ .‬אבל דבר אחד אני יודע בוודאות מלאה‪,‬‬
‫שאם ניוולד מחדש‪ ,‬אני אפגוש אותך גם בגלגול הבא‪ ,‬ואם יש נהר‪ ,‬אתה תחכה לי על החוף‬
‫עד שאבוא אליך‪ ,‬כדי ששנינו נוכל לחצות אותו יחדיו‪ ".‬ויל נשם נשימה עמוקה והרפה‬
‫מהסכין‪ .‬הוא משך את ידו לאחור‪ .‬השסע בכף ידו כבר כמעט נרפא – הודות לחצי תריסר‬
‫האירצֶ ה שעל עורו‪" .‬אתה שומע‪ ,‬ג'יימס קרסטֵיירז? אנחנו קשורים זה לזה‪ ,‬אתה ואני‪ ,‬כך‬ ‫ָ‬
‫שאפילו המוות לא יפריד בינינו‪ ,‬וגם לא חלוף הדורות‪ .‬לנצח נצחים‪".‬‬
‫הוא קם על רגליו והשפיל את מבטו אל הסכין‪ .‬הסכין הייתה של ג'ם‪ ,‬והדם היה שלו‪.‬‬
‫המקום הזה והקרקע הזאת‪ ,‬אם אי־פעם יצליח למצוא אותם שוב‪ ,‬אם יזכה לחיות ויוכל‬
‫לנסות‪ ,‬יהיו שלהם לעד‪.‬‬
‫הוא פנה בחזרה אל באליוס ויצא בדרכו לוויילס ואל טסה‪ .‬הוא לא הביט לאחור‪.‬‬

‫לכבוד‪ :‬שרלוט בראנוול‬

‫מאת‪ :‬הקונסול ג'וזאיה ויילנד‬
 ‫נשלח בידי משרת‬

‫גברת בראנוול היקרה‪,‬‬

‫אינני משוכנע שהבנתי את האיגרת שלך‪ .‬נפלא מבינתי כיצד אישה הגיונית ושקולה כמוך‬
‫מסתמכת על מקור אחד בלבד‪ ,‬ועוד יותר מזה על דבריו של נער ידוע לשמצה כוויליאם‬
‫הרונדייל‪ ,‬שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם כפזיז וחסר אחריות‪ .‬אני בוודאי לא אנהג כמוך‪ .‬כפי‬
‫שעולה ממכתבך‪ ,‬מר הרונדייל יצא למרדף שווא‪ ,‬לבדו וללא ידיעתך‪ .‬הוא בהחלט מסוגל‬
‫להמציא שקרים שכאלה כדי להשיג את מטרתו‪ .‬אין לי שום כוונה לשלוח כוח גדול של ציידי‬
‫צללים על סמך גחמותיו של נער צעיר ודבריו הפזיזים‪.‬‬
‫אנא ממך‪ ,‬חדלי מזעקות הקרב הבהולות שלך לצאת אל קאדֵ ייר אידריס‪ .‬השתדלי לזכור שאני‬
‫הקונסול‪ .‬אני מפקד על צבאות ציידי הצללים‪ ,‬גברתי‪ ,‬ולא את‪ .‬במקום זה‪ ,‬השתדלי לפקח טוב‬
‫יותר על ציידי הצללים שלך‪.‬‬
‫בברכה‪,‬‬
‫הקונסול ג'וזאיה ויילנד‬

‫"יש לך אורח‪ ,‬גברת בראנוול‪".‬‬

‫שרלוט נשאה מבט לאה וראתה את סופי עומדת בפתח‪ .‬היא נראתה עייפה כמו כולם; מתחת‬
‫לעיניה נראו עקבות ברורים לבכי‪ .‬שרלוט זיהתה היטב את הסימנים – היא ראתה אותם‬
‫הבוקר במראה שלה‪.‬‬
‫היא ישבה בטרקלין‪ ,‬מאחורי מכתבתה‪ ,‬ובהתה במכתב שבידה‪ .‬היא לא ציפתה שהקונסול‬
‫יהיה שבע רצון מהבשורה שבפיה‪ ,‬ועם זאת לא ציפתה לסירוב מוחלט ומלא בוז‪ .‬אני מפקד‬
‫על צבאות ציידי הצללים‪ ,‬גברתי‪ ,‬ולא את‪ .‬במקום זה‪ ,‬השתדלי לפקח טוב יותר על ציידי‬
‫הצללים שלך‪.‬‬
‫לפקח טוב יותר‪ .‬היא רתחה מזעם‪ .‬כאילו היו כולם ילדים‪ ,‬והיא רק האומנת או המטפלת‬
‫שלהם‪ ,‬שמציגה אותם לראווה בפני הקונסול לאחר שרחצה והלבישה אותם‪ ,‬ובשאר הזמן‬
‫מסתירה אותם בחדר המשחקים כדי שלא יפריעו לאיש‪ .‬הם ציידי צללים‪ ,‬חשבה לעצמה‪,‬‬
‫בדיוק כמוה‪ .‬ואם הוא חושב שוויל אינו אמין‪ ,‬הרי הוא שוטה‪ .‬הוא ידע על הקללה; היא‬
‫דיווחה לו על כך בעצמה‪ .‬הטירוף של ויל דמה מאז ומעולם לזה של המלט‪ ,‬ספק־משחק‬
‫ספק־פראות טבעית‪ ,‬אבל הייתה לו מטרה מסוימת‪.‬‬
‫האש התפצחה באח; בחוץ ניתך מבול‪ ,‬שצבע את זגוגיות החלון בפסים כסופים‪ .‬היא חלפה‬
‫הבוקר ליד חדר השינה של ג'ם‪ :‬הדלת עמדה פתוחה‪ ,‬המיטה עירומה ממצעים‪ ,‬והחדר כולו‬
‫חף מחפצים אישיים‪ .‬זה יכול להיות החדר של כל אדם‪ .‬כל עדות לשנים שבילה במחיצתם‬
‫נמחקה כהרף עין‪ .‬היא נשענה על קיר הפרוזדור‪ ,‬אגלי זיעה בצבצו על מצחה ועיניה בערו‪.‬‬
‫רזיאל‪ ,‬האם עשיתי את הדבר הנכון?‬
 ‫היא מחתה כעת את עיניה בידה‪" .‬דווקא עכשיו? זה לא הקונסול ויילנד‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ ,‬גברתי‪ ".‬סופי טלטלה את ראשה‪" .‬זה אֶלוּסיוּס סטארקוות'ר‪ .‬והוא אומר שזה דחוף‬
‫מאוד‪".‬‬
‫"אֶ לוּסיוּס סטארקוות'ר?" שרלוט נאנחה‪ .‬יש ימים כאלה שהאימה לא נפסקת בהם‪" .‬טוב‪,‬‬
‫בקשי ממנו להיכנס‪".‬‬
‫היא קיפלה את מכתב התגובה שכתבה לקונסול וסיימה לחתום אותו‪ ,‬כשסופי חזרה והובילה‬
‫פנימה את אֶלוּסיוּס סטארקוות'ר‪ ,‬ומיד פרשה מהחדר‪ .‬שרלוט לא קמה על רגליה ממקומה‬
‫מאחורי המכתבה שלה‪ .‬סטארקוות'ר נראה בדיוק כמו בפעם האחרונה שראתה אותו‪ .‬אם כי‬
‫דומה שהפך למאובן‪ ,‬כי אף שלא הלך ונעשה צעיר יותר‪ ,‬נראה שגם לא הזדקן‪ .‬פניו נראו‬
‫כמו מפה חרושת קמטים‪ ,‬ממוסגרת בזקן ובשיער לבנים‪ .‬בגדיו היו יבשים; סופי כנראה‬
‫תלתה את מעילו למטה‪ .‬החליפה שלבש יצאה מהאופנה לפחות עשר שנים קודם לכן‪ ,‬והוא‬
‫הדיף ריח קלוש של נפטלין ישן‪.‬‬
‫"שב בבקשה‪ ,‬מר סטארקוות'ר‪ ",‬אמרה לו שרלוט בכל הנימוס האפשרי‪ ,‬אף שידעה היטב‬
‫כי הוא סולד ממנה‪ ,‬ואף שנא את אביה‪.‬‬
‫אבל הוא לא התיישב‪ .‬ידיו היו לפותות מאחורי גבו‪ ,‬וכשהסתובב על עקביו כדי לסרוק‬
‫במבטו את החדר‪ ,‬גילתה שרלוט לאימתה שאחד מחפתי המקטורן שלו מרוח בדם‪.‬‬
‫"מר סטארקוות'ר‪ ",‬אמרה‪ ,‬וכעת היא קמה ממקומה‪" .‬האם נפצעת? תרצה שאזעיק את‬
‫האחים?"‬
‫"נפצעתי?" נבח בחזרה‪" .‬למה את חושבת שנפצעתי?"‬
‫"השרוול שלך‪ ".‬היא הצביעה עליו‪.‬‬
‫הוא הרים את זרועו והביט בה‪ ,‬ואז פלט צחקוק‪" .‬זה לא הדם שלי‪ ",‬אמר‪" .‬הייתי מעורב‬
‫בקטטה קודם‪ .‬הוא הביע התנגדות‪"...‬‬
‫"התנגדות למה?"‬
‫"לקטיעת אצבעותיו ולאחר מכן גם לשיסוף גרונו‪ ",‬אמר סטארקוות'ר והישיר אליה מבט‪.‬‬
‫עיניו היו ירוקות־שחורות‪ ,‬בגון האבן‪.‬‬
‫"אֶלוּסיוּס‪ ".‬שרלוט שכחה את כללי הנימוס‪" .‬ההסכמים אוסרים עלינו לתקוף את שוכני‬
‫התחתיות ללא כל התגרות‪".‬‬
‫"ללא התגרות? אני טוען שהייתה התגרות ועוד איך‪ .‬אנשיו רצחו את הנכדה שלי‪ .‬בתי‬
‫כמעט מתה מצער‪ .‬שושלת סטארקוות'ר נמחקה –"‬
‫"אֶלוּסיוּס!" שרלוט הייתה עכשיו מבוהלת ממש‪" .‬השושלת לא נמחקה‪ .‬עדיין ישנם‬
‫באידריס בני משפחת סטארקוות'ר‪ .‬מובן שאין לי שום כוונה להמעיט בערכו של יגונך‪ ,‬כי‬
‫האובדן תמיד נשאר בלבנו‪ ".‬ג'ם‪ ,‬עלתה פתאום במוחה מחשבה בלתי קרואה‪ ,‬והכאב דחף‬
‫אותה בחזרה אל כיסאה‪ .‬היא הניחה את מרפקיה על השולחן והליטה את פניה בידיה‪" .‬אני לא‬
‫מבינה מדוע באת לומר לי את זה דווקא עכשיו‪ ",‬מלמלה‪" .‬לא ראית את הרונות על דלת‬
‫המכון? כולנו שרויים באבל עמוק –"‬
‫"באתי לומר לך את זה משום שזה חשוב!" הזדעק אלוסיוס‪" .‬זה קשור למורטמן‪ ,‬ולטסה‬
‫גריי‪".‬‬
‫שרלוט הרחיקה את ידיה מפניה‪" .‬מה ידוע לך על טסה גריי?"‬
‫אלוסיוס שב והפנה לה את גבו‪ .‬הוא עמד מול האח‪ ,‬וצלו הארוך הוטל על השטיח הפרסי‬
‫שכיסה את הרצפה‪" .‬אני לא מאמין בהסכמים‪ ",‬אמר‪" .‬כפי שידוע לך היטב; ישבת עמי‬
‫במועצות רבות‪ .‬חונכתי להאמין כי כל דבר שהשדים נוגעים בו הוא מתועב ומושחת‪ .‬כי זו‬
‫חובתו ואף זכותו של כל צייד צללים להרוג את היצורים הללו ולקחת כשלל את רכושם ואת‬
‫אוצרותיהם‪ .‬חדר השלל של המכון ביורק הופקד בידיי‪ ,‬והוא היה עמוס באוצרות עד ליום‬
‫שבו הועברו החוקים החדשים‪ ".‬הוא הזעיף פנים‪.‬‬
‫"הרשה לי לנחש‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬גם אז לא הפסקת‪".‬‬
‫"בוודאי שלא‪ ",‬אמר הזקן‪" .‬כי מהם חוקי האדם לעומת דברי המלאך? אני יודע טוב מאוד‬
‫מהי הדרך הנכונה‪ .‬אז שמרתי על פרופיל נמוך יותר‪ ,‬אך מעולם לא הפסקתי לקחת שלל או‬
‫לחסל את שוכני התחתיות שנקלעו לדרכי‪ .‬אחד מהם היה ג'ון שֵייד‪".‬‬
‫"אביו של מורטמן‪".‬‬
‫"מכשפים אינם יכולים להביא ילדים לעולם‪ ",‬נהם סטארקוות'ר‪" .‬שייד מצא איזה ילד‬
‫אנושי והכשיר אותו‪ .‬הוא הנחה אותו בדרכיו הטמאות‪ .‬קנה את אמונו‪".‬‬
‫"קשה לי להאמין שבני הזוג שייד חטפו את מורטמן מהוריו‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬הוא היה‬
‫כנראה יתום שהיה גווע מעבודת פרך אלמלא אימצו אותו‪".‬‬
‫"זה היה כנגד הטבע‪ .‬אסור למכשפים לגדל ילדים אנושיים‪ ".‬אלוסיוס לטש את מבטו‬
‫בגחלים האדומות שבאח‪" .‬ולכן פשטנו על בית משפחת שייד‪ .‬הרגנו אותו ואת אשתו‪ .‬הנער‬
‫נמלט‪ .‬הנסיך המכני של שייד‪ ".‬הוא נחר בבוז‪" .‬לקחנו למכון כמה מהפריטים שמצאנו בביתו‪,‬‬
‫אבל אף אחד מאיתנו לא הצליח להבין במה מדובר‪ .‬בזה נגמרה הפרשה – סתם עוד פשיטה‬
‫שגרתית‪ .‬הכול התנהל על פי התוכנית‪ .‬עד שנולדה נכדתי‪ .‬אדל‪".‬‬
‫"אני יודעת שהיא מתה בטקס הרונות הראשון שלה‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬וידה התרוממה מבלי‬
‫משים וליטפה את בטנה‪" .‬צר לי על כך‪ .‬זה קשה מנשוא לגדל ילדה חולנית –"‬
‫"היא לא נולדה חולנית!" נבח לעומתה‪" .‬היא הייתה תינוקת בריאה לחלוטין‪ .‬יפהפייה‪ ,‬עם‬
‫עיניים שירשה מבני‪ .‬כולם היו כרוכים אחריה‪ ,‬עד שבוקר אחד כלתי העירה אותנו בזעקות‪.‬‬
‫היא עמדה על כך שהילדה שבעריסה איננה בתה‪ ,‬אף שנראו זהות‪ .‬היא נשבעה שוב ושוב‬
‫שהיא יכולה לזהות את בתה שלה‪ ,‬וזו לא היא‪ .‬כולנו חשבנו שהשתגעה‪ .‬גם כשעיניה של‬
‫הילדה השתנו מכחול לאפור – הרי זה קורה לא פעם אצל תינוקות‪ .‬רק כשניסינו לצייר עליה‬
‫את הסימנים הראשונים שלה‪ ,‬התחוור לי שכלתי צדקה‪ .‬אדל – כאבה היה עינוי ממש‪ .‬היא‬
‫צרחה וצרחה והתפתלה‪ .‬עורה נשרף במקום שבו נגעה האסטלה‪ .‬האחים השתקנים עשו ככל‬
‫יכולתם‪ ,‬אבל היא מתה למחרת בבוקר‪".‬‬
‫אלוסיוס השתתק למשך רגע ארוך ובהה כמרותק באש שבערה באח‪.‬‬
‫"כלתי כמעט יצאה מדעתה‪ .‬היא לא יכלה לסבול עוד את החיים במכון‪ .‬אני נשארתי‪ .‬ידעתי‬
‫שהיא צדקה – אדל לא הייתה הנכדה שלי‪ .‬שמעתי שמועות על בני פיות ושאר שוכני תחתיות‬
‫שהתפארו בכך שנקמו את נקמתם במשפחת סטארקוות'ר‪ ,‬שחטפו מהם את ילדיהם והחליפו‬
‫אותם בבני אנוש חולניים‪ .‬חקירותיי לא הניבו פירות‪ ,‬אבל אני הייתי נחוש לגלות לאן נעלמה‬
‫נכדתי‪ ".‬הוא נשען על לזבז האח‪" .‬כמעט הרמתי ידיים‪ ,‬אלא שאז טסה גריי הגיעה למכון‪,‬‬
‫כשהיא מלווה בשניים מציידי הצללים שלך‪ .‬היה נדמה שראיתי מולי את רוח הרפאים של‬
‫כלתי‪ ,‬כה דומות היו במראן‪ .‬אך נדמה שלא זרם בעורקיה דם של ציידי צללים‪ .‬זו הייתה‬
‫חידה בעיניי‪ ,‬אך המשכתי לנסות ולפתור אותה‪.‬‬
‫"בן הפיות שחקרתי היום עזר לי להשלים את הפאזל‪ .‬נכדתי אכן הוחלפה בינקותה בבת‬
‫אנוש חטופה‪ ,‬תינוקת חולנית שמתה בטקס הסימון הראשון שלה משום שלא הייתה נפילים‪".‬‬
‫קולו הנוקשה כאבן צור נסדק קלות‪" .‬נכדתי הועברה למשפחה של סתמיים שגידלו אותה‪,‬‬
‫ובמקום התינוקת הבריאה שלנו קיבלנו את אליזבת החולנית שלהם – שנבחרה רק משום‬
‫הדמיון השטחי בינה לאדל‪ .‬כך נקמו בי אנשי החצר הטמאה‪ .‬הם האמינו שהרגתי אחד‬
‫משלהם‪ ,‬ועל כן החליטו להרוג אחת משלי‪ ".‬עיניו היו קרות כשנחו על שרלוט‪" .‬אדל –‬
‫אליזבת – גדלה במשפחת הסתמיים ההיא מבלי לדעת דבר על מוצאה האמיתי‪ .‬ואז היא‬
‫התחתנה‪ .‬עם גבר סתמי‪ .‬שמו היה ריצ'רד‪ .‬ריצ'רד גריי‪".‬‬
‫"נכדתך‪ ",‬שאלה שרלוט באטיות‪" ,‬הייתה אמה של טסה? אליזבת גריי? אמה של טסה‬
‫הייתה ציידת צללים?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"מדובר בפשעים‪ ,‬אלוסיוס‪ .‬אתה חייב לפנות למועצה –"‬
‫"לא אכפת להם מטסה גריי‪ ",‬ענה סטארקוות'ר בגסות‪" .‬אבל לך אכפת‪ .‬ולכן את תקשיבי‬
‫לסיפור שלי‪ ,‬ואולי אף תסכימי לעזור לי‪".‬‬
‫"ייתכן‪ ",‬אמרה לו שרלוט‪" ,‬אם זה הדבר הנכון לעשות‪ .‬אבל עדיין לא הבנתי איך מורטמן‬
‫משתלב בסיפור הזה‪".‬‬
‫אלוסיוס זע בקוצר רוח‪" .‬למורטמן נודע מה קרה‪ ,‬והוא היה נחוש בדעתו לנצל את אליזבת‬
‫גריי כציידת צללים שלא ידעה כלל שהיא כזו‪ .‬אני מאמין שמורטמן חיזר אחר ריצ'רד גריי‬
‫כעובד כדי לקבל גישה לאליזבת‪ .‬אני מאמין שהוא שלח אליה – אל נכדתי – שד אֵידוֹלוֹן‬
‫בדמותו של בעלה‪ ,‬ושעשה זאת מתוך כוונה ליצור את טסה‪ .‬טסה הייתה היעד מאז ומעולם‪.‬‬
‫בתם של ציידת צללים ושל שד‪".‬‬
‫"אבל צאצאיהם של ציידי צללים ושדים נולדים מתים‪ ",‬ענתה לו שרלוט מוכנית‪.‬‬
‫"גם אם ציידת הצללים איננה יודעת שהיא כזו?" שאל סטארקוות'ר‪" .‬גם אם אינה מסומנת‬
‫ברונות?"‬
‫"אני‪ "...‬שרלוט סכרה את פיה‪ .‬לא היה לה מושג כיצד לענות; ככל שידעה‪ ,‬מצב שכזה‬
‫מעולם לא התקיים‪ .‬ציידי הצללים סומנו בילדותם‪ ,‬זכרים ונקבות‪ ,‬כולם‪.‬‬
‫אבל אליזבת גריי מעולם לא סומנה‪.‬‬
‫"אני יודע שהנערה היא מחליפת־צורה‪ ",‬אמר סטארקוות'ר‪" .‬אבל אינני סבור שזו הסיבה‬
‫לעניין שהוא מגלה בה‪ .‬הוא רוצה שהיא תעשה משהו אחר‪ .‬משהו שרק היא יכולה לעשות‪.‬‬
‫היא המפתח‪".‬‬
‫"המפתח למה?"‬
‫"אלו היו המילים האחרונות שאמר לי הפֵיי שעמו שוחחתי אחר הצהריים‪ ".‬סטארקוות'ר‬
‫השפיל מבט אל הדם שעל שרוולו‪" .‬אני מצטט‪' :‬היא תהיה הנקמה שלנו על כל המוות‬
‫שהמטתם עלינו לשווא‪ .‬היא תשמיד את הנפילים‪ ,‬ולונדון כולה תעלה בלהבות‪ ,‬וכשהמגיסטר‬
‫יהיה לשליט‪ ,‬כולכם תהיו עבורו לא יותר מבקר במכלאה‪ '.‬גם אם הקונסול אינו רוצה להציל‬
‫את טסה למענה‪ ,‬המסדר חייב להציל אותה כדי למנוע אסון שכזה‪".‬‬
‫"אם הם יאמינו בזה‪ ",‬אמרה שרלוט‪.‬‬
‫"כשזה יישמע מפיך‪ ,‬הם יאמינו‪ ",‬אמר לה סטארקוות'ר‪" .‬כי אם אפנה אליהם בעצמי‪ ,‬הם‬
‫ילעגו לי ויכנו אותי זקן מטורף‪ ,‬כפי שעשו במשך שנים‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬אלוסיוס‪ .‬אתה לא מעריך נכונה את האמון שיש לקונסול בשיקול הדעת שלי‪ .‬הוא‬
‫יאמר שאני אישה טיפשה ופתיה‪ .‬הוא יאמר שהפֵיי שיקרו לך – כלומר‪ ,‬הם לא יכולים‬
‫לשקר‪ ,‬אבל הם כן יכולים לסלף את האמת‪ ,‬או לדקלם את האמת כפי שהם מאמינים בה‪".‬‬
‫הזקן הסב את מבטו‪ ,‬ופיו כמו ניסה למצוא את המילים‪" .‬טסה גריי היא המפתח לתוכניתו‬
‫של מורטמן‪ ",‬אמר‪" .‬אינני יודע כיצד‪ ,‬אך זו האמת‪ .‬החלטתי לבוא אלייך‪ ,‬משום שאינני‬
‫סומך על המועצה בעניינה של טסה‪ .‬היא חצי שד‪ .‬אני זוכר היטב מה עשיתי בעבר ליצורים‬
‫שהיו חצי שדים‪ ,‬או על־טבעיים‪".‬‬
‫"טסה היא לא יצור‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬היא נערה‪ ,‬והיא נחטפה‪ ,‬ואין לי ספק שהיא מבועתת‪.‬‬
‫האם אינך סבור שכבר הייתי פועלת‪ ,‬אילו ידעתי כיצד להציל אותה?"‬
‫"חטאתי‪ ",‬אמר אלוסיוס‪" .‬ואני רוצה לתקן את דרכיי‪ .‬דמי זורם בעורקיה של הנערה‪ ,‬אף‬
‫שגם דם של שדים זורם בהם‪ .‬היא הנינה שלי‪ ".‬הוא זקר את סנטרו‪ ,‬ולחלוחית עלתה בעיניו‬
‫החיוורות‪ ,‬האדומות‪" .‬אני מבקש ממך רק דבר אחד‪ ,‬שרלוט‪ .‬כשתמצאי את טסה גריי‪ ,‬ואין לי‬
‫ספק שתמצאי אותה‪ ,‬אמרי לה שהיא מוזמנת לשאת את השם סטארקוות'ר‪".‬‬

‫אל תגרום לי להתחרט על שבטחתי בך‪ ,‬גבריאל לייטווד‪.‬‬

‫גבריאל ישב ליד שולחן הכתיבה שבחדרו‪ ,‬כשלפניו נייר כתיבה ובידו קולמוס‪ .‬העששיות‬
 ‫בחדר לא דלקו‪ ,‬וצלליות כהות ארבו בפינות ונמתחו על הרצפה‪.‬‬

‫לכבוד‪ :‬הקונסול ג'וזאיה ויילנד‬

‫מאת‪ :‬גבריאל לייטווד‬

‫אדון נכבד‪,‬‬

‫אני כותב לך היום סוף־סוף‪ ,‬כפי שביקשת‪ ,‬כי יש בפי חדשות‪ .‬ציפיתי שיגיעו מאידריס‪ ,‬אך‬
‫מקורן קרוב הרבה יותר אלינו‪ ,‬כך מתברר‪ .‬אלוסיוס סטארקוות'ר‪ ,‬ראש המכון ביורק‪ ,‬הגיע‬
‫היום לביקור אצל גברת בראנוול‪.‬‬
‫הוא הניח את הקולמוס ונשם נשימה עמוקה‪ .‬הוא שמע את צלצול הפעמון שעה קלה קודם‬
‫לכן‪ ,‬וצפה במתרחש ממרומי המדרגות כשסופי פתחה את הדלת לסטארקוות'ר‪ ,‬וכעבור כמה‬
‫רגעים הובילה אותו אל הטרקלין‪ .‬לאחר מכן כבר לא היה לו קשה להתמקם ליד הדלת‬
‫ולהאזין במלואה לשיחה שהתקיימה בין השניים בתוך החדר‪.‬‬
‫אחרי הכול‪ ,‬שרלוט לא ציפתה שירגלו אחריה‪.‬‬
‫הוא אדם זקן שיצא מדעתו מרוב צער‪ ,‬ועל כן יצר רשת ענפה של שקרים שנועדו להסביר‬
‫במוחו את אובדנו הגדול‪ .‬אין ספק שיש לרחם עליו‪ ,‬אך נראה שאין צורך להתייחס אליו‬
‫ברצינות רבה‪ ,‬ומדיניות המועצה ודאי לא צריכה להישען על דבריו של זקן מטורף ומקור בלתי‬
‫אמין‪.‬‬
‫לוחות הרצפה חרקו; גבריאל מיהר להרים את ראשו‪ .‬לבו פעם בפראות‪ .‬אם זה גדעון –‬
‫הוא יזדעזע לגלות מה מעולל אחיו‪ .‬כמו כל השאר‪ .‬בעיני רוחו ראה את המבט הנבגד שיעלה‬
‫על פניה הקטנות של שרלוט אם ייחשף‪ .‬וגם את כעסו המבולבל של הנרי‪ .‬אבל יותר מכול‬
‫הרהר בזוג עיניים כחולות‪ ,‬מוקפות בפנים בצורת לב‪ ,‬שיביטו בו באכזבה מרה‪ .‬אולי אני‬
‫פשוט מאמינה בך‪ ,‬גבריאל לייטווד‪.‬‬
‫כשהניח שוב את הקולמוס על המכתב‪ ,‬עשה זאת בפראות שכזו‪ ,‬שקצהו המחודד כמעט קרע‬
‫את הנייר‪.‬‬
‫צר לי לדווח על כך‪ ,‬אך שניהם דיברו על המועצה ועל הקונסול בחוסר כבוד‪ .‬ניכר מדבריה‬
‫של גברת בראנוול שהיא מתרעמת על מה שהיא רואה כהתערבות מיותרת בתוכניות שלה‪ .‬נדמה‬
‫שהיא מאמינה בכל לבה בטענותיו המופרכות של סטארקוות'ר‪ ,‬בלתי אפשריות ככל שיישמעו‪,‬‬
‫למשל שמורטמן יצר הכלאה בין שדים לציידי צללים‪ .‬נדמה שצדקת‪ ,‬והיא אכן עקשנית ונוחה‬
‫להשפעה מכדי לנהל את המכון כראוי‪.‬‬
‫גבריאל נשך את שפתו וסילק ממוחו כל מחשבה על ססילי; במקום זה הרהר בבית משפחת‬
‫לייטווד‪ ,‬נחלת אבותיו; בהשבת יוקרתו של שם המשפחה; ובביטחונם של אחיו ושל אחותו‪.‬‬
‫הוא אמר לעצמו שזה לא ממש פוגע בשרלוט‪ .‬שזה עלול רק לערער את מעמדה‪ ,‬לא להזיק‬
‫לביטחונה‪ .‬לקונסול הרי אין תוכניות אפלות‪ .‬ואין ספק שתהיה מאושרת יותר באידריס או‬
‫בבית אחוזה כפרי‪ ,‬שבו תוכל לצפות בילדיה מתרוצצים על מדשאות ירוקות‪ ,‬במקום לדאוג‬
‫ללא הרף לגורלם של כל ציידי הצללים‪.‬‬
‫אף שגברת בראנוול הפצירה בך לשלוח כוח של ציידי צללים לקאדֵ ייר אידריס‪ ,‬אין ספק בלבי‬
‫כי לכל אדם‪ ,‬המסתמך על דעתם של אנשים מטורפים והיסטריים ומבסס עליהם את המדיניות‬
‫שלו‪ ,‬חסרה האובייקטיביות הדרושה למילוי תפקידו נאמנה‪.‬‬
‫אם יהיה בכך צורך‪ ,‬אני מוכן להישבע בחרב התמותה שכל דבריי הם אמת לאמיתה‪.‬‬
‫בכבוד רב ובשמו של רזיאל‪,‬‬
‫גבריאל לייטווד‬
16
 ‫נסיכה מכנית‬
‫אַהֲ בָ ה‪ ,‬אַ תְּ הַ מְּ בַ כָּ ה‬
‫יְצוּר מִ סְ כֵּ ן‪ ,‬יָדוֹ תָּמוּט‪,‬‬
‫עַ ל מָ ה אִ וִּית דַּ כָּ א‬
‫תֵּ ת בּוֹ עַ ְר ֵש ֹ ‪ָ ,‬נ ֵו ‪ ,‬מִ טָּ ה לָ מוּת!‬
‫– פרסי ביש שלי‪" ,‬שורות"‬

‫אל‪ :‬הקונסול ג'וזאיה ויילנד‬

‫מאת‪ :‬שרלוט בראנוול‬

‫קונסול יקר‪,‬‬

‫ברגעים אלה ממש קיבלתי בשורות קשות מאוד‪ ,‬ואני ממהרת לדווח לך‪ .‬מקור מידע שאת שמו‬
‫לא אוכל לחשוף כעת‪ ,‬אבל אני ערבה לאמינותו‪ ,‬מסר לי מידע המעיד על כך שמיס גריי איננה‬
‫סתם מושא חיבה מצדו של מורטמן‪ ,‬אלא המפתח לתוכניתו העיקרית‪ :‬דהיינו‪ ,‬להמיט חורבן על‬
‫כולנו‪ .‬הוא זומם לבנות מכשירים בעלי עוצמה שמעולם לא חווינו כמותה‪ ,‬ואני חוששת מאוד‬
‫שיכולותיה המיוחדות של מיס גריי יסייעו לו במאמציו אלה‪ .‬היא לעולם לא תנסה לפגוע בנו‬
‫בכוונה תחילה‪ ,‬אך איש אינו יודע אילו השפלות ואיומים מצפים לה מצדו של מורטמן‪ .‬שומה‬
‫עלינו לחלץ אותה מידיו‪ ,‬לא רק למען ביטחונה‪ ,‬אלא כדי להציל את כולנו‪.‬‬
‫לנוכח המידע החדש הזה‪ ,‬אני מפצירה בך פעם נוספת לגייס את הכוחות הדרושים ולצעוד אל‬
‫קאדֵ ייר אידריס‪.‬‬
‫בכבוד רב‪ ,‬ובלב כבד‪,‬‬
‫שרלוט בראנוול‬

‫טסה התעוררה לאטה‪ ,‬כאילו הייתה תודעתה נתונה בקצה פרוזדור ארוך וחשוך‪ ,‬והיא‬
‫צעדה לקראתה ביד מושטת‪ ,‬אך בקצב חילזון‪ .‬לבסוף הגיעה אליה‪ ,‬פתחה את הדלת לרווחה‬
‫וגילתה –‬
‫אור מסמא‪ .‬האור היה זהוב‪ ,‬לא חיוור כמו אור המכשפות‪ .‬היא הזדקפה והביטה סביבה‪.‬‬
‫היא שכבה במיטת פליז פשוטה‪ ,‬על מזרן נוצות עבה שהונח מעל מזרן נוסף‪ ,‬ומעליה שמיכת‬
‫טלאים כבדה מפוך‪ .‬החדר מסביבה נראה כאילו נחצב בסלע‪ .‬הייתה שם שידה גבוהה‪ ,‬ומעליה‬
‫כיור רחצה וקנקן כחול; והיה גם ארון בגדים‪ ,‬שדלתו נותרה פתוחה קמעה‪ ,‬די הצורך לאפשר‬
‫לטסה לראות את הבגדים שנתלו בתוכו‪ .‬לא היו בחדר חלונות‪ ,‬אבל באח התפצחו להבות‬
‫עליזות‪ ,‬ומשני צדיה נתלו דיוקנאות‪.‬‬
‫היא החליקה מטה מהמיטה ועיוותה את פניה כשכפות רגליה היחפות נחתו על האבן הקרה‪.‬‬
‫אבל לא כאב לה כפי שציפתה בהתחשב בגופה החבוט‪ .‬היא השפילה את מבטה והזדעזעה‬
‫פעמיים‪ :‬ראשית‪ ,‬משום שלא לבשה דבר מלבד חלוק משי שחור וגדול מכפי מידתה‪ .‬ושנית‪,‬‬
‫משום שרוב החתכים והחבורות שספגה נעלמו כלא היו‪ .‬נותרו לה מיחושים‪ ,‬אבל עורה היה‬
‫זך וחיוור להפליא על רקע המשי השחור‪ .‬היא נגעה בשערה וגילתה שהוא נקי וצונח ברפיון‬
‫על כתפיה‪ ,‬בלי הבוץ והדם שהכתימו אותו קודם‪.‬‬
‫וכך נותרה השאלה מי רחץ את גופה‪ ,‬מי ריפא אותה ואז הניח אותה במיטה הזאת‪ .‬טסה לא‬
‫זכרה דבר מאז המאבק באוטומטונים בבית החווה הקטן‪ ,‬על רקע צחוקה של גברת בלק‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬הצליח אחד מהם לחנוק אותה עד שאיבדה את הכרתה‪ ,‬וחשכה מבורכת צנחה‬
‫עליה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬המחשבה על כך שגברת בלק הפשיטה ורחצה אותה העבירה בגופה‬
‫צמרמורת‪ ,‬גם אם נדמתה לה מבעיתה הרבה פחות מהמחשבה שמורטמן עשה זאת‪.‬‬
‫רוב הרהיטים בחדר רוכזו בצד אחד של המערה‪ ,‬והצד הנגדי נותר כמעט חשוף‪ ,‬פרט למלבן‬
‫השחור של דלת שנחצבה בקיר המרוחק של החדר‪ .‬היא הביטה סביבה בחטף‪ ,‬ואז מיהרה אל‬
‫הדלת –‬
‫ופתאום נעצרה במרכז החדר‪ ,‬כי נדמה שנחבטה במשהו‪ .‬היא מעדה לאחור‪ ,‬הידקה את‬
‫החלוק שלה סביב גופה‪ ,‬ומצחה בער במקום שבו חטפה מכה ממשהו‪ .‬היא הושיטה את ידה‬
‫בזהירות רבה‪ ,‬ואצבעותיה נמתחו בחלל הריק‪.‬‬
‫היא חשה בקשיוּת המוצקה שלפניה‪ ,‬כאילו חצץ בינה לצדו האחר של החדר קיר עשוי‬
‫זכוכית שקופה לחלוטין‪ .‬היא הצמידה אליו את ידיה‪ .‬הוא היה בלתי נראה‪ ,‬אבל קשה כמו‬
‫יהלום‪ .‬היא הרימה את ידיה גבוה ותהתה עד כמה גבוהה המחיצה –‬
‫"אני במקומך לא הייתי טורח‪ ",‬עלה קול קר ומוכר מפתח החדר‪" .‬התצורה משתרעת‬
‫לאורך כל המערה‪ ,‬מקיר אל קיר‪ ,‬מהרצפה עד התקרה‪ .‬את לכודה לגמרי מאחוריה‪".‬‬
‫טסה נמתחה על קצות אצבעותיה; אך למשמע הדברים צנחה על עקביה ונסוגה צעד אחד‬
‫לאחור‪.‬‬
‫מוֹרטמן‪.‬‬
‫הוא נראה בדיוק כפי שזכרה אותו‪ .‬גבר צנום ולא גבוה‪ ,‬עם פנים חרושות קמטים וזקן‬
‫מטופח‪ .‬אדם חסר כל ייחוד‪ ,‬למעט עיניו‪ ,‬שהיו קרות ואפורות כמו סופת שלגים בחורף‪ .‬הוא‬
‫לבש חליפה אפורה כיונה‪ ,‬אך לא מחויטת מדי‪ ,‬כזו שנהוג ללבוש לבילוי של אחר צהריים‬
‫במועדון הפרטי‪ .‬נעליו היו מצוחצחות עד שהבריקו‪.‬‬
‫טסה לא הוציאה הגה‪ ,‬ורק הידקה את החלוק השחור סביב גופה‪ .‬הוא הסתיר היטב את כל‬
‫גופה‪ ,‬ובכל זאת הרגישה עירומה וחשופה ללא תחתונית ומחוך‪ ,‬ללא גרבונים ותחתונית‬
‫הקרינולינה‪.‬‬
‫"אל תיבהלי‪ ",‬המשיך ואמר מורטמן‪" .‬את לא יכולה לגעת בי מבעד לקיר‪ ,‬אבל גם אני לא‬
‫יכול לגעת בך‪ .‬לא מבלי למסמס את הקסם עצמו‪ ,‬ולזה דרוש זמן רב‪ ".‬הוא השתתק‪" .‬רציתי‬
‫שתרגישי בטוחה‪".‬‬
‫"אילו רצית שארגיש בטוחה‪ ,‬היית צריך להניח לי להישאר במכון‪ ".‬קולה של טסה היה קר‬
‫כקרח‪.‬‬
‫מורטמן לא הגיב‪ ,‬הוא רק הטה את ראשו קלות וצמצם את עיניו אליה‪ ,‬כמו מלח המצמצם‬
‫את עיניו אל קו האופק‪" .‬תנחומיי על מותו של אחיך‪ .‬לא רציתי שזה יקרה‪".‬‬
‫טסה הרגישה שפיה מתעוות לצורה נוראה‪ .‬עברו חודשיים מאז גווע נייט בזרועותיה‪ ,‬אבל‬
‫היא לא שכחה‪ ,‬וגם לא סלחה‪" .‬אני לא זקוקה לרחמיך‪ .‬וגם לא לאיחוליך‪ .‬אתה הפכת אותו‬
‫לכלי שרת‪ ,‬ואז הוא מת‪ .‬זו אשמתך המלאה‪ ,‬כאילו ירית בו באמצע הרחוב‪".‬‬
‫"וזה ודאי לא יועיל אם אציין שהוא פנה אליי‪".‬‬
‫"הוא היה בסך הכול ילד‪ ",‬אמרה טסה‪ .‬היא רצתה רק לצנוח על ברכיה‪ ,‬להלום באגרופיה‬
‫על המחסום הבלתי נראה‪ ,‬אבל היא התאפקה ונותרה זקופה וקרה‪" .‬בקושי בן עשרים‪".‬‬
‫מורטמן החליק את ידיו לתוך כיסי מכנסיו‪" .‬יש לך בכלל מושג איך אני הרגשתי בתור‬
‫ילד?" שאל בשוויון נפש‪ ,‬כאילו ישב לצדה בארוחת ערב חגיגית ונאלץ לנהל שיחה בטלה‪.‬‬
‫טסה הרהרה בתמונות שראתה בראשו של אלוסיוס סטארקוות'ר‪.‬‬
‫האיש היה גבוה‪ ,‬רחב כתפיים – עורו ירוק כמו לטאה‪ .‬שערו היה שחור‪ .‬הילד שבידו אחז‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬נראה ככל הילדים – קטן ושמנמן‪ ,‬ועורו ורדרד‪.‬‬
‫טסה ידעה מה שמו של האיש‪ ,‬משום שסטארקוות'ר ידע מה שמו‪.‬‬
‫ג'ון שייד‪.‬‬
‫שייד הניף את הילד על כתפיו‪ ,‬ומפתח הבית הגיחו כמה יצורי מתכת מוזרים למראה‪ ,‬כמו‬
‫בובות על חוט‪ ,‬אבל בגודל אדם‪ ,‬ועורם עשוי מתכת מבריקה‪ .‬לא היו להם תווי פנים‪ ,‬אך למרבה‬
‫הפלא‪ ,‬הם לבשו בגדים – כמה מהם לבשו סרבלי עבודה טיפוסיים לחקלאים של יורקשייר‪,‬‬
‫ואחרים לבשו שמלות מוסלין פשוטות‪ .‬האוטומטונים שילבו ידיים והחלו להתנודד מצד לצד כמו‬
‫בריקוד כפרי‪ .‬הילד צחק ומחא כפיים‪.‬‬
‫"תסתכל היטב‪ ,‬בני‪ ",‬אמר לו האיש הירוק‪" ,‬יום יבוא ואני אשלוט בממלכת היצורים המכניים‪,‬‬
‫ואתה תהיה הנסיך‪".‬‬
‫"אני יודעת שהוריך המאמצים היו מכשפים‪ ",‬אמרה‪" .‬אני יודעת שהם אהבו אותך‪ .‬אני‬
‫יודעת שאביך המציא את היצורים המכניים שאתה אוהב כל כך‪".‬‬
‫"ואת יודעת מה קרה להם‪".‬‬
‫– חדר הרוס לחלוטין‪ ,‬גלגלי שיניים וברגים וקרעי מתכת פזורים בכל פינה‪ ,‬נוזל דולף‪ ,‬שחור‬
‫כמו דם‪ ,‬ובין ההריסות שוכבים מתים הגבר הירוק והאישה כחולת השיער –‬
‫טסה הסבה את מבטה‪.‬‬
‫"הרשי לי לספר לך על הילדות שלי‪ ",‬אמר לה מורטמן‪" .‬הורים מאמצים‪ ,‬קראת להם‪ ,‬אבל‬
‫הם היו ההורים שלי לכל דבר ועניין‪ ,‬בלי שום קשר לדם‪ .‬הם חינכו אותי ואהבו אותי‪ ,‬בדיוק‬
‫כמו ההורים שלך‪ ".‬הוא הצביע על האח‪ ,‬וטסה גילתה לתדהמתה כי הדיוקנאות התלויים משני‬
‫צדיה הם של הוריה‪ :‬אמה זהובת־השיער ואביה המהורהר למראה‪ ,‬עם העיניים החומות‬
‫והעניבה העקומה שלו‪" .‬ואז ציידי הצללים הרגו אותם‪ .‬אבא שלי בסך הכול רצה לברוא את‬
‫האוטומטונים היפים האלה‪ ,‬את היצורים המכניים האלה‪ ,‬כפי שאת קוראת להם‪ .‬בעיני רוחו‪,‬‬
‫הם היו המכונות המופלאות ביותר שנוצרו אי־פעם‪ ,‬ונועדו להגן על שוכני התחתיות מציידי‬
‫הצללים‪ ,‬שנהגו לטבוח בהם ולבזוז אותם ללא רחם‪ .‬את בעצמך ראית את השלל במכון של‬
‫סטארקוות'ר‪ ".‬הוא סינן את המילים האחרונות בבוז‪" .‬את ראית שם חתיכות מההורים שלי‪.‬‬
‫את דמה של אמי שהוא שמר בצנצנת‪".‬‬
‫וגם שרידים של מכשפים‪ .‬ידיים חנוטות עם טפרים בקצה‪ ,‬כמו ידיה של גברת בלק‪ .‬וגם‬
‫גולגולת מולבנת‪ ,‬נקייה מבשר‪ ,‬אנושית למראה‪ ,‬למעט חטים במקום שיניים‪ .‬בקבוקונים של דם‬
‫כהה כמו בוץ‪.‬‬
‫טסה בלעה את רוקה‪ .‬דמה של אמי שהוא שמר בצנצנת‪ .‬היא יכלה להבין את זעמו‪ .‬ועם זאת‬
‫– היא חשבה על ג'ם‪ ,‬על הוריו שגססו ומתו לנגד עיניו‪ ,‬על חייו שלו שנהרסו גם הם‪ ,‬ואף על‬
‫פי כן מעולם לא ביקש נקמה‪" .‬כן‪ ,‬זה היה נורא‪ ",‬אמרה טסה‪" .‬אבל זה לא מצדיק את כל‬
‫הדברים שעשית‪".‬‬
‫זיק כלשהו ניצת בעיניו‪ :‬זעם‪ ,‬שדוכא במהירות‪" .‬אם כן‪ ,‬הרשי לי לומר לך מה עשיתי‪",‬‬
‫הוסיף ואמר‪" .‬יצרתי צבא‪ .‬וכשפיסת הפאזל האחרונה תמצא את מקומה‪ ,‬הצבא שלי יהיה‬
‫בלתי מנוצח‪".‬‬
‫"ומהי פיסת הפאזל האחרונה –"‬
‫"זו את‪ ",‬ציין מורטמן‪.‬‬
‫"אתה חוזר ואומר את זה‪ ,‬אך מסרב להסביר את עצמך‪ ",‬סיננה טסה‪" .‬אתה תובע ממני‬
‫שיתוף פעולה‪ ,‬אבל לא מוכן לומר לי דבר‪ .‬אתה אמנם מחזיק אותי כאן בניגוד לרצוני‪ ,‬אדוני‪,‬‬
‫אבל לא תוכל לאלץ אותי לדבר איתך‪ ,‬וגם לא לשתף איתך פעולה‪ ,‬אם אבחר שלא –"‬
‫"את ציידת צללים למחצה‪ ,‬וגם שדה למחצה‪ ",‬אמר לה מורטמן‪" .‬זה הדבר הראשון שאת‬
‫צריכה לדעת‪".‬‬
‫טסה הפנתה לו את גבה‪ ,‬ואז קפאה במקומה למשמע הדברים‪" .‬זה בלתי אפשרי‪ .‬צאצאיהם‬
‫של ציידי צללים ושל שדים נולדים מתים‪".‬‬
‫"נכון מאוד‪ ",‬אמר‪" .‬את צודקת‪ .‬דמו של צייד הצללים‪ ,‬הרונות שמקשטות את גופו‪ ,‬הם גזר‬
‫דין מוות לכל עוּבּר של מכשפים‪ .‬אבל אימא שלך מעולם לא סומנה‪".‬‬
‫"אימא שלי לא הייתה ציידת צללים!" טסה הביטה בפראות בדיוקנה של אליזבת גריי‬
‫שנתלה מעל לזבז האח‪" .‬או שאתה רומז שהיא שיקרה לאבי ולכל אדם אחר בחייה –"‬
‫"היא לא ידעה‪ ",‬הסביר לה מורטמן‪" .‬ציידי הצללים לא ידעו זאת‪ .‬לא היה אף אחד שיספר‬
‫לה‪ .‬אבא שלי בנה את המלאך המכני שלך‪ ,‬את יודעת‪ .‬בתור מתנה לאימא שלי‪ .‬הוא מכיל‬
‫שמץ מנשמתו של מלאך‪ ,‬וזה פריט נדיר מאוד‪ ,‬שריד שהוא נושא עמו עוד מימי מסעי הצלב‪.‬‬
‫המנגנון עצמו היה מכוונן במיוחד אליה‪ ,‬ועם כל איום על חייה היה המלאך אמור להתערב‬
‫ולהגן עליה‪ .‬אלא שאבא שלי לא הספיק לסיים אותו לפני שנרצח‪ ".‬מורטמן החל לפסוע אנה‬
‫ואנה‪" .‬אני יודע שהוריי לא היו היעד היחיד‪ ,‬כמובן‪ .‬סטארקוות'ר וחבר מרעיו נהנו לשחוט‬
‫את שוכני התחתיות – הם התעשרו משלל הביזה – והשתמשו גם בתירוץ הקלוש ביותר כדי‬
‫לנקוט אלימות‪ .‬ומסיבה זו כולם שנאו אותו בקהילת שוכני התחתיות‪ .‬בני הפיות של אזור‬
‫הכפר הם שעזרו לי להימלט לאחר שהוריי נרצחו‪ ,‬והם הסתירו אותי עד שציידי הצללים‬
‫הפסיקו לחפש אותי‪ ".‬הוא נשם עמוקות‪ ,‬וכל גופו נרעד‪" .‬כעבור שנים‪ ,‬כשהחליטו לנקום‪,‬‬
‫עזרתי להם‪ .‬המכונים מוגנים מפני כניסה של שוכני תחתיות‪ ,‬אבל לא מפני הסתמיים‪ ,‬וכמובן‬
‫גם לא מפני האוטומטונים‪".‬‬
‫הוא חייך חיוך מזוויע‪.‬‬
‫"זה אני שהתגנבתי אל המכון בניו יורק‪ ,‬ובעזרת אחת ההמצאות של אבי החלפתי את‬
‫התינוקת בעריסה והנחתי במקומה תינוקת סתמית‪ .‬נכדתו של סטארקוות'ר‪ ,‬אדל‪".‬‬
‫"אדל‪ ",‬לחשה טסה‪" .‬ראיתי דיוקן שלה‪ ".‬ילדה בשיער ארוך‪ ,‬זהוב‪ ,‬לבושה בשמלה ילדותית‬
‫ומיושנת‪ ,‬עם סרט ענקי שקישט את ראשה הקטן‪ .‬פניה היו רזות וחיוורות וחולות‪ ,‬אבל עיניה‬
‫ברקו‪.‬‬
‫"היא מתה כשסומנה ברונות הראשונות‪ ",‬המשיך מורטמן בהנאה גלויה‪" .‬היא מתה בצרחות‬
‫אימים‪ ,‬בדיוק כמו רבים משוכני התחתיות שציידי הצללים רצחו‪ .‬ועכשיו הם רצחו אחת‬
‫משלהם‪ ,‬מישהי שהייתה יקרה ללבם‪ .‬תגמול הולם‪".‬‬
‫טסה בהתה בו באימה‪ .‬איך הוא מסוגל לראות במותה של ילדה תמימה בייסורי תופת תגמול‬
‫הולם? בעיני רוחה ראתה שוב את ג'ם‪ ,‬את ידיו העדינות מונחות על הכינור‪.‬‬
‫"אליזבת‪ ,‬אמך‪ ,‬לא ידעה כלל שהיא ציידת צללים‪ .‬היא מעולם לא סומנה ברונות‪ .‬עקבתי‬
‫אחר ההתקדמות שלה‪ ,‬כמובן‪ ,‬וכשנישאה לריצ'רד גריי‪ ,‬דאגתי להעסיק אותו‪ .‬האמנתי כי‬
‫בשל היעדר הרונות על גופה של אמך‪ ,‬היא תוכל להביא לעולם ילד מעורב‪ ,‬שד למחצה וצייד‬
‫צללים למחצה‪ ,‬וכדי לבדוק את התיאוריה‪ ,‬שלחתי אליה שד בדמותו של אביך‪ .‬היא אפילו לא‬
‫הבחינה בהבדל‪".‬‬
‫רק הריקנות בבטנה של טסה מנעה ממנה להקיא את נשמתה‪" .‬מה – אתה שלחת – אל אימא‬
‫שלי? שד? אני שדה למחצה?"‬
‫"הוא היה שד עליון‪ ,‬אם זה מנחם אותך‪ .‬רובם היו פעם מלאכים‪ .‬הוא נראה לא רע גם‬
‫בהתגלמות האמיתית שלו‪ ".‬מורטמן גיחך‪" .‬לפני שאמך התעברה‪ ,‬השקעתי שנים בניסיון‬
‫להשלים את המלאך המכני של אבא שלי‪ .‬לבסוף הצלחתי‪ ,‬וכשהרתה אותך‪ ,‬כווננתי אותו כך‬
‫שיגן עלייך‪ .‬המצאתי הגדולה ביותר‪".‬‬
 ‫"אבל למה שאימא שלי תסכים לענוד אותו?"‬
‫"כדי להציל אותך‪ ",‬השיב לה מורטמן‪" .‬מיד לאחר שהתעברה‪ ,‬אימא שלך הבינה שמשהו‬
‫אינו כשורה‪ .‬לשאת עובר של שד זה סיפור אחר לגמרי‪ ,‬זה שונה לחלוטין מהיריון אנושי‪ .‬אז‬
‫פניתי אליה והענקתי לה את המלאך המכני‪ .‬הסברתי לה שזה יציל את חיי העובר שלה אם‬
‫תענוד אותו‪ .‬היא האמינה לי‪ .‬ולא שיקרתי‪ .‬את אלמותית‪ ,‬ילדה‪ ,‬אבל זה לא אומר שאינך‬
‫פגיעה‪ .‬אפשר להרוג אותך‪ .‬המלאך מכוונן אלייך; הוא מתוכנן להציל אותך בכל מקרה של‬
‫איום על חייך‪ .‬ייתכן שהוא הציל אותך מאות פעמים עוד לפני שנולדת‪ ,‬והוא ללא ספק הציל‬
‫אותך מאז‪ .‬תחשבי על כל הפעמים שהיית על סף מוות‪ .‬תחשבי על האופן שבו התערב‬
‫למענך‪".‬‬
‫תמונות מן העבר הבליחו במוחה של טסה – האופן שבו תקף המלאך את האוטומטון שחנק‬
‫אותה‪ ,‬שבו הסיט את להביו של היצור שתקף אותה באחוזת ֵרייבֶנסקאר‪ ,‬שבו בלם את‬
‫התרסקותה אל הסלעים שבתחתית הנקיק‪" .‬אבל הוא לא הציל אותי מעינויים או מפציעה‪".‬‬
‫"נכון‪ .‬כי אלה הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי‪".‬‬
‫"גם המוות‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬אני לא אנושית‪ ,‬ואתה הנחת לאחיות אופל לענות אותי‪.‬‬
‫לעולם לא אסלח לך על מה שעשית‪ .‬גם אם שכנעת אותי שמותו של אחי היה באשמתו‪,‬‬
‫שמותו של תומאס היה מוצדק‪ ,‬שיש בסיס לשנאה שלך‪ ,‬לעולם לא אסלח לך על מה‬
‫שעשית‪".‬‬
‫מורטמן הרים את הקופסה שלרגליו ופתח אותה‪ .‬היא שמעה קולות נפץ‪ ,‬וגלגלי שיניים‬
‫וברגים ופיסות מתכת קרקשו וצנחו על הרצפה‪ ,‬מרוחים נוזל שחור – ומעליהם נחת ראש‬
‫אנושי כרות‪ ,‬שצנח על ערמת הפסולת כמו כדור גומי אדום של ילד‪.‬‬
‫ראשה של גברת בלק‪.‬‬
‫"השמדתי אותה‪ ",‬אמר‪" .‬למענך‪ .‬רציתי להפגין את כנותי‪ ,‬מיס גריי‪".‬‬
‫"איזו כנות?" שאלה טסה‪" .‬בשביל מה עשית את כל זה? בשביל מה יצרת אותי?"‬
‫שפתיו התעוותו קלות; אבל זה לא היה חיוך‪ ,‬לא ממש‪" .‬משתי סיבות‪ .‬הראשונה היא כדי‬
‫שתוכלי להביא ילדים לעולם‪".‬‬
‫"אבל מכשפים לא יכולים‪"...‬‬
‫"לא‪ ",‬הסכים מורטמן‪" .‬אבל את לא מכשפה רגילה‪ .‬בגופך התערבב דמם של שדים בדמם‬
‫של מלאכים‪ ,‬בגופך התנהלה ביניהם מלחמה‪ ,‬והמלאכים הם שניצחו‪ .‬את לא ציידת צללים‪,‬‬
‫אבל גם לא מכשפה‪ .‬את משהו חדש‪ ,‬שונה לגמרי‪ .‬ציידי הצללים‪ ",‬סינן האיש‪" .‬כל ציידי‬
‫הצללים והכלאות השדים מתים בסוף‪ ,‬והנפילים גאים בזה‪ ,‬הם שמחים שדמם לעולם לא‬
‫יזדהם‪ ,‬שקסמים לעולם לא יטמאו את בני מינם‪ .‬אבל את‪ .‬יש בכוחך לעשות קסמים‪ .‬יש‬
‫בכוחך ללדת ילדים כמו כל אישה אחרת‪ .‬עדיין לא‪ ,‬אבל בעוד כמה שנים‪ ,‬כשתגיעי לבגרות‬
‫מלאה‪ .‬המכשפים הגדולים ביותר הבטיחו לי שכך יהיה‪ .‬וביחד ניצור גזע חדש‪ ,‬כזה שניחן‬
‫ביופיים של ציידי הצללים וחף מסימני המכשפים‪ .‬זה יהיה גזע שישים קץ לשחצנותם של‬
‫ציידי הצללים ויחליף אותם כגזע השליט על פני האדמה‪".‬‬
‫ברכיה של טסה פקו‪ .‬היא קרסה על הרצפה‪ ,‬וחלוקה צנח סביבה כמו שלולית של מים‬
‫שחורים‪" .‬אתה – אתה רוצה להשתמש בי כדי ללדת לך ילדים?"‬
‫החיוך שוב הפציע על פניו‪" .‬אני איש של כבוד‪ ",‬אמר לה‪" .‬אני מציע לך נישואים‪ .‬זו‬
‫הייתה התוכנית שלי מההתחלה‪ ".‬הוא החווה בידו אל הערמה העלובה של שאריות מתכת‬
‫ובשר שהייתה פעם גברת בלק‪" .‬מובן שאשמח אם תצטרפי אליי מרצונך‪ .‬ואני מבטיח לך‬
‫שכך אטפל בכל אויבייך‪".‬‬
‫בכל אויביי‪ .‬היא הרהרה שוב בנייט‪ ,‬ובידו שנסגרה סביב ידה רגע לפני שמת בחיקה‪,‬‬
‫כשהוא מגואל בדם‪ .‬היא הרהרה שוב בג'ם‪ ,‬שמעולם לא ביכה את מר גורלו‪ ,‬והתמודד עם‬
‫העתיד באומץ; היא הרהרה בשרלוט‪ ,‬שבכתה על מותה של ג׳סמין‪ ,‬אף שזו בגדה בה; וגם‬
‫בוויל‪ ,‬שהניח לה ולג'ם לדרוך על לבו משום שאהב את שניהם יותר משאהב את עצמו‪.‬‬
‫יש הרבה מאוד טוב ואנושי בעולם‪ ,‬חשבה לעצמה – סבוך בתוך בליל של תשוקות‬
‫וחלומות‪ ,‬של חרטה ומרירות‪ ,‬של כעסים ותעצומות נפש‪ ,‬ובכל זאת נוכח תמיד‪ ,‬אלא‬
‫שמורטמן לעולם לא יראה זאת‪.‬‬
‫"אתה אף פעם לא תבין‪ ",‬אמרה‪" .‬אתה אומר שאתה בונה‪ ,‬שאתה ממציא‪ ,‬אבל אני מכירה‬
‫ממציא אמיתי – הנרי בראנוול – ואתה לא דומה לו כלל‪ .‬הוא מפיח חיים חדשים; אתה הורס‬
‫אותם‪ .‬ועכשיו אתה מציג בפניי עוד שדה מתה‪ ,‬כאילו שמדובר בזר פרחים ולא במוות‪ .‬אין בך‬
‫שום רגש‪ ,‬מר מורטמן‪ ,‬אין בך שמץ של אמפתיה‪ .‬ואם לא ידעתי את זה קודם‪ ,‬זה היה ברור‬
‫כשמש כשניסית לנצל את מחלתו של ג'יימס קרסטֵיירז כדי לגרור אותי לכאן‪ .‬הוא גוסס‬
‫בגללך‪ ,‬ובכל זאת סירב להניח לי לבוא – סירב לקחת את היִין פֶ ן שלך‪ .‬כי כך מתנהגים‬
‫אנשים טובים‪".‬‬
‫היא ראתה את ארשת פניו‪ .‬אכזבה‪ .‬אבל זו הייתה רגעית בלבד‪ ,‬ומיד נמחקה והוחלפה במבט‬
‫ערמומי‪" .‬סירב להניח לך לבוא?" שאל אותה‪" .‬אם ככה‪ ,‬לא טעיתי בך; היית עושה את זה‪.‬‬
‫היית באה לכאן‪ ,‬אליי‪ ,‬מתוך אהבה‪".‬‬
‫"לא מתוך אהבה אליך‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬השיב לה‪ ,‬מהורהר‪" ,‬לא מתוך אהבה אליי‪ ".‬ואז שלף מכיסו חפץ שטסה זיהתה מיד‪.‬‬
‫היא הביטה בשעון שהושיט לה‪ ,‬שעון שנתלה על שרשרת זהב‪ .‬הוא לא היה מכוון‪ .‬מחוגיו‬
‫נעצרו מזמן‪ ,‬ונדמה שקפאו על שעת חצות‪ .‬ראשי התיבות ‪ JTS‬היו חרותים בגב השעון בכתב‬
‫אלגנטי‪.‬‬
‫"ציינתי שיצרתי אותך משתי סיבות‪ ",‬אמר‪" .‬וזו הסיבה השנייה‪ .‬יש הרבה משני צורה‬
‫בעולם‪ :‬שדים וקוסמים שיכולים ללבוש צורה שונה ולהתחפש לאחרים‪ .‬אבל את היחידה‬
‫שמסוגלת להפוך למישהו אחר‪ .‬השעון הזה היה של אבי‪ .‬של ג'ון תדיאוס שייד‪ .‬אני מתחנן‬
‫בפנייך שתיקחי את השעון הזה ותשתני לאבי‪ ,‬כדי שאוכל לשוחח עמו רק עוד פעם אחת‪ .‬אם‬
‫תסכימי‪ ,‬אשלח לג'יימס קרסטֵיירז את כל היִין פֶ ן שיש ברשותי – ומדובר בכמות נכבדה‪".‬‬
‫"הוא יסרב להשתמש בו‪ ",‬מיהרה טסה לומר‪.‬‬
‫"למה לא?" נימת קולו הייתה הגיונית‪" .‬את כבר לא תנאי לקבלת התרופה‪ .‬זו מתנה‪,‬‬
‫הניתנת לו מרצוני‪ .‬תהיה זו שטות לסרב‪ ,‬וזה לא יעזור לאיש‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אם תעשי למעני‬
‫את הטובה הקטנה הזאת‪ ,‬את עשויה להציל את חייו‪ .‬מה דעתך על זה‪ ,‬טסה גריי?"‬

‫ויל‪ .‬ויל‪ ,‬תתעורר‪.‬‬

‫זה היה ללא ספק קולה של טסה‪ ,‬והוא הזדקף באוכפו‪ .‬ויל אחז ברעמה של באליוס בניסיון‬
‫לייצב את עצמו‪ ,‬והביט סביבו בעיניים טרוטות‪.‬‬
‫ירוק‪ ,‬אפור‪ ,‬כחול‪ .‬לפניו השתרעו נופים פנורמיים של אזור הכפר הוולשי‪ .‬הוא עבר את‬
‫וֶולשפּוּל ואת קו הגבול בין אנגליה לוויילס מתישהו עם אור ראשון‪ .‬הוא בקושי זכר משהו‬
‫מהדרך‪ ,‬רק רכיבה ארוכה ופתלתולה מתחנה לתחנה‪ :‬נורטון‪ ,‬אַטצֶ'ם‪ ,‬אֶמסטרי‪ ,‬ויפּינג קרוֹס‪,‬‬
‫משם עיקוף ארוך לשרוּזבֶּרי‪ ,‬ולבסוף‪ ,‬לבסוף‪ ,‬גם קו הגבול והגבעות של ויילס על קו הרקיע‪.‬‬
‫הם נראו כמו רוחות רפאים לאורה של הזריחה‪ ,‬והכול היה אפוף בערפל שהתפוגג לאטו‪,‬‬
‫כשהשמש התרוממה לאטה אל רום הרקיע‪.‬‬
‫הוא ניחש שהוא נמצא אי־שם ליד שנגאדפן‪ .‬הדרך הייתה יפה‪ ,‬על תוואי של דרך רומית‬
‫עתיקה‪ ,‬אך כעת היא הייתה כמעט שוממה מאדם‪ ,‬למעט חווה מבודדת פה ושם‪ ,‬ונדמה‬
‫שנמתחה עד אין קץ‪ ,‬שהייתה אין־סופית עוד יותר מהשמים האפורים שמעל ראשו‪ .‬במלון‬
‫״קאן אופיס״ הוא הכריח את עצמו לעצור לארוחה קלה‪ ,‬אך רק לכמה רגעים‪ .‬השלמת המסע‬
‫הייתה הדבר החשוב מכול‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬משחצה את הגבול לוויילס‪ ,‬הוא חש בזה היטב – בדמו הגועש‪ ,‬מושך אותו אל‬
‫המקום שבו נולד‪ .‬על אף דבריה של ססילי‪ ,‬הוא לא הרגיש את הקשר עד לרגע זה ממש –‬
‫כשנשם שוב את האוויר של ויילס וראה סביבו את הצבעים שלה‪ :‬את ירוק הגבעות‪ ,‬את אפור‬
‫הצפחה והשמים‪ ,‬את הלבן החיוור של בתי האבן המסוידים‪ ,‬את נקודות השנהב של הכבשים‬
‫שניקדו את כרי המרעה‪ .‬עצי אורן ואלון בצבע עמוק של אזמרגד ניצבו בגאון במרחק‪ .‬בגובה‬
‫רב יותר‪ ,‬אבל קרוב יותר לכביש‪ ,‬היו גוני הצמחייה ירוק־אפור ואוכרה‪.‬‬
‫ככל שהרחיק אל מעמקי הארץ‪ ,‬הפכו הגבעות הירוקות המשתפלות טרשיות יותר‪ ,‬הדרך‬
‫נעשתה תלולה יותר‪ ,‬והשמש נטתה לערוב מאחורי פסגות ההרים הרחוקים‪ .‬הוא ידע עכשיו‬
‫היכן הוא‪ ,‬ידע כשנכנס אל תוך עמק דֶ בי וההרים התנשאו מולו‪ ,‬מקומטים ומשוננים‪ .‬משמאלו‬
‫ראה את פסגת קארנַרברוֹן‪ ,‬ערמה אדירה של צפחה אפורה ושברי סלעים‪ ,‬כמו רשת של קורי‬
‫עכביש שכיסו את צלע ההר‪ .‬הכביש היה תלול וארוך‪ ,‬וכשוויל דחק בבאליוס להמשיך‬
‫ולדהור‪ ,‬הוא התכנס לתוך תוכו על האוכף‪ ,‬ובניגוד לרצונו שקע בשינה עמוקה‪ .‬הוא חלם על‬
‫ססילי ועל אלה‪ ,‬שרצו במעלה ובמורד גבעות דומות מאוד לאלו‪ ,‬וקראו לעברו‪ ,‬ויל! בוא‬
‫תרוץ איתנו‪ ,‬ויל! והוא חלם על טסה ועל ידיה המושטות אליו‪ ,‬וידע שאסור לו לעצור‪ ,‬שאסור‬
‫לו לעצור עד שיגיע אליה‪ .‬גם אם מעולם לא הביטה בו כך במציאות‪ ,‬גם אם הרכות שבעיניה‬
‫הייתה נתונה לאחר‪ .‬ולפעמים‪ ,‬כמו עכשיו‪ ,‬החליקה ידו לתוך כיסו ולפתה את תליון הירקן‬
‫שנח שם‪.‬‬
‫משהו פגע בו בחוזקה מהצד; הוא שחרר את אחיזתו בתליון כשנפל מהסוס ונחבט בקרקע‬
‫הסלעית המדושאת שלצד הדרך‪ .‬כאב פילח את זרועו‪ ,‬והוא התגלגל הצדה בשנייה האחרונה‪,‬‬
‫רגע לפני שבאליוס צנח על הקרקע לצדו‪ .‬הוא התנשף בכבדות‪ ,‬ונדרשו לו רגע או שניים כדי‬
‫להבין שהם לא הותקפו‪ .‬שהסוס שלו פשוט כרע תחתיו‪ ,‬מותש מכדי לעשות ולו צעד אחד‬
‫נוסף‪.‬‬
‫ויל התרומם על ברכיו וזחל אל באליוס‪ .‬הסוס השחור שכב על צדו כשפיו מעלה קצף‪,‬‬
‫ועיניו האומללות התגלגלו מעלה אל ויל כשזה קרב אליו וכרך את זרועו סביב צווארו‪.‬‬
‫לרווחתו‪ ,‬הדופק של הסוס היה יציב וחזק‪" .‬באליוס‪ ,‬באליוס‪ ",‬לחש ויל וליטף את רעמתה‬
‫של הבהמה‪" .‬אני נורא מצטער‪ .‬היה אסור לי לדחוק בך כל כך‪".‬‬
‫הוא נזכר ביום ההוא‪ ,‬שבו הנרי קנה את שני הסוסים ותהה איך לקרוא להם‪ .‬ויל הוא זה‬
‫שהציע את שמותיהם‪ :‬באליוס וקסנתוס‪ ,‬על שם הסוסים האלמותיים של אכילס‪ .‬אָנוּ נָחִ ישָׁ ה‪,‬‬
‫נָעוּפָ ה בְּ רוּחַ זֶפִ ירוֹס‪ ,‬שֶׁ עָ לָ יו אוֹמְ ִרים‪ ,‬שֶׁ הוּא הוּא הַ מָּ הִ יר בָּ רוּחוֹת בַ תֵּ בֵ ל‪.‬‬
‫אבל הם היו בני אלמוות‪ ,‬בניגוד לבאליוס שלו‪ .‬נכון‪ ,‬הוא חזק יותר מסוס רגיל ומהיר הרבה‬
‫יותר‪ ,‬אבל גם ליצור החזק ביותר יש מגבלות‪ .‬ויל נשכב על הדשא‪ ,‬וראשו הסתחרר כשבהה‬
‫בשמים – כמו סדין אפור ומתוח‪ ,‬זרוע פה ושם עננים שחורים‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬באותם רגעים קצרים שבין גילוי האמת על ה״קללה" לידיעה שג'ם וטסה מאורסים‪,‬‬
‫הוא שקל להביא לכאן את טסה‪ ,‬לוויילס‪ ,‬ולהראות לה את המקומות שאהב בילדותו‪ .‬הוא‬
‫שקל לקחת אותה לפֶּמבּרוֹקשַייר‪ ,‬לטייל בכף שזכה לכינוי ״ראשו של דוד הקדוש"‪ ,‬לראות‬
‫את הפרחים שפרחו על ראש הצוק‪ ,‬להתבונן בים הכחול מטֶנבּי ולחפש צדפים על החוף‪ .‬כל‬
‫אלה נראו לו כעת כמו דמיונות שווא של ילד‪ .‬הוא ראה מולו רק את המשך הדרך‪ ,‬עוד רכיבה‬
‫ועוד תשישות‪ ,‬ובסופו של דבר כנראה גם מוות‪.‬‬
‫הוא שב וליטף את צווארו של הסוס בניסיון להרגיעו‪ ,‬ואז התרומם על ברכיו וקם לאטו על‬
‫רגליו‪ .‬הוא נאבק בסחרחורת‪ ,‬צלע אל ראש הגבעה הסמוכה והביט למטה‪.‬‬
‫לרגליו השתרע עמק קטן‪ ,‬ובתוכו התערסל כפר זעיר מאבן‪ ,‬לא יותר ממקבץ של כמה‬
‫בתים‪ .‬הוא שלף את האסטלה מחגורת מכנסיו וצייר באטיות מותשת את רונת הראייה על‬
‫מפרק ידו השמאלית‪ .‬הרונה העניקה לו את היכולת לראות בכפר כיכר וכנסייה קטנה‪ .‬לא היה‬
‫בלבו ספק שימצא שם גם פונדק כזה או אחר‪ ,‬מקום שבו יוכל לישון הלילה‪.‬‬
‫כל איבר בגופו השתוקק להמשיך‪ ,‬לסיים עם זה – הוא נמצא במרחק של שלושים‬
‫קילומטרים לכל היותר מהיעד שלו – אך הוא ידע שהסוס שלו ימות אם ימשיך בדרכו עכשיו‪,‬‬
‫וכשיגיע לקאדֵ ייר אידריס לא יעלה בכוחו להילחם באיש‪ .‬הוא פנה בחזרה אל באליוס‪,‬‬
‫ובאמצעות שילוב מדוד בין ליטופים ובין שידול לחופן שיבולת שועל‪ ,‬הצליח להעמיד את‬
‫הסוס על רגליו‪ .‬הוא אסף את המושכות בידו ומצמץ אל השקיעה‪ ,‬ואז הוביל את באליוס‬
‫במורד הגבעה לכיוון הכפר‪.‬‬

‫הכיסא שבו ישבה היה גבה־מסעד ומגולף מעץ‪ ,‬עם מסמרים ענקיים שננעצו בו וקצותיהם‬
‫הקהים ננעצו בגבה‪ .‬מולה עמד שולחן רחב ידיים‪ ,‬עמוס ספרים בקצהו האחד‪ .‬על השולחן נחו‬
‫ערמה של דפים חלקים‪ ,‬קסת וקולמוס‪ .‬ליד ערמת הדפים נח שעון הכיס של ג'ון שייד‪.‬‬
‫משני צדיה עמדו שני אוטומטונים ענקיים‪ .‬לא נעשה כמעט שום מאמץ לשוות להם מראה‬
‫אנושי‪ .‬כל אחד מהם היה כמעט משולש‪ ,‬עם זרועות עבות שבצבצו משני צדי גופם‪ ,‬וכל זרוע‬
‫הסתיימה בלהב חד כתער‪ .‬הם היו מפחידים למדי‪ ,‬אבל טסה לא יכלה שלא לחשוב שאילו‬
‫היה שם לצדה‪ ,‬ויל היה טוען שהם נראים כמו צמד לפתות‪ ,‬ואולי אף ממציא על זה שיר‪.‬‬
‫"תרימי את השעון‪ ",‬אמר לה מורטמן‪" .‬ותשתני‪".‬‬
‫הוא התיישב מולה‪ ,‬בכיסא דומה מאוד לשלה‪ ,‬עם אותו מסעד גבוה ומגולף‪ .‬הם ישבו כעת‬
‫בחדר אחר במערה‪ ,‬שאליו הובילו אותה האוטומטונים; את האור היחיד בחדר הפיצה אש‬
‫מאח ענקית‪ ,‬גדולה דיה לצלות פרה שלמה‪ .‬פניו של מורטמן נותרו מוצללות‪ ,‬והוא שילב את‬
‫אצבעותיו מתחת לסנטרו‪.‬‬
‫טסה הרימה את השעון‪ .‬הוא היה כבד וקריר בידה‪ .‬היא עצמה את עיניה‪.‬‬
‫היא נאלצה להסתפק בהבטחתו של מורטמן שהוא אכן שלח את היִין פֶ ן למכון‪ ,‬ובכל זאת‬
‫האמינה לו‪ .‬ככלות הכול‪ ,‬לא הייתה לו שום סיבה לשקר‪ .‬מה אכפת לו אם ג'ם קרסטֵיירז יחיה‬
‫עוד קצת? ממילא היה כל הסיפור רק קלף מיקוח שנועד להביא אותה לכאן בלי שום קשר‬
‫ליִין פֶן‪.‬‬
‫נשימתו של מורטמן נפלטה כמו שריקה מבין שיניו‪ ,‬והיא הידקה את אצבעותיה סביב‬
‫השעון‪ .‬פתאום היה נדמה שהשעון פועם בידה‪ ,‬כפי שלפעמים עשה המלאך המכני‪ ,‬כאילו היו‬
‫לו חיים משלו‪ .‬היא הרגישה שידה רועדת‪ ,‬ופתאום השינוי השתלט עליה – מבלי שנאלצה‬
‫לדחוק בו או לגשש ולחפש אותו כמו בכל הפעמים הקודמות‪ .‬היא נאנקה קלות‪ ,‬כשחשה‬
‫שהשינוי סוחף אותה כמו רוח עזה‪ ,‬דוחף אותה עמוק למטה‪ .‬ואז הקיף אותה ג'ון שייד‪,‬‬
‫ונוכחותו כמו עטפה אותה כליל‪ .‬כאב פילח את זרועה‪ ,‬והיא הרפתה מהשעון‪ ,‬שצנח בחבטה‬
‫על השולחן‪ ,‬אלא שהשינוי כבר היה בלתי נמנע‪ .‬כתפיה התרחבו מתחת לחלוק שלגופה‪,‬‬
‫אצבעותיה שינו את צבען לירוק‪ ,‬והצבע התפשט על גופה כמו ירוקת על נחושת‪.‬‬
‫ראשה התרומם כמו בניגוד לרצונה‪ .‬היא הרגישה כבדה‪ ,‬כאילו לחץ עליה משקל אדיר‪ .‬היא‬
‫השפילה את מבטה וגילתה שיש לה זרועות עבות של גבר‪ ,‬עור ירוק כהה בעל מרקם גס‬
‫וכפות ידיים גדולות ומעוקלות‪ .‬בהלה אחזה בה‪ ,‬אך עוצמתה הייתה זערורית‪ ,‬מעין ניצוץ קטן‬
‫בתוך תהום פעורה של עלטה‪ .‬היא מעולם לא הרגישה אבודה כל כך בתוך שינוי‪.‬‬
‫מורטמן הזדקף‪ .‬הוא נעץ בה מבט נוקב‪ ,‬הידק את שפתיו‪ ,‬ועיניו ברקו באור אפל וקשוח‪.‬‬
‫"אבא‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫טסה לא ענתה‪ .‬היא לא יכלה לענות‪ .‬הקול שבקע מגרונה לא היה שלה; היה זה קולו של‬
‫שייד‪" .‬נסיך מכני שלי‪ ",‬אמר שייד‪.‬‬
‫האור בעיניו של מורטמן התבהר‪ .‬הוא רכן קדימה ודחף את ערמת הדפים בלהיטות רבה‬
‫לעבר טסה‪" .‬אבא‪ ",‬אמר‪" .‬אני זקוק לעזרתך‪ ,‬בדחיפות‪ .‬יש לי פּיקסיס‪ .‬יש לי את האמצעים‬
‫לפתוח אותו‪ .‬ויש לי אוטומטונים‪ .‬אני צריך רק את הקסם שיצרת‪ ,‬את הלחש הכובל‪ .‬תכתוב‬
‫אותו בשבילי‪ ,‬ואשיג את פיסת הפאזל האחרונה שדרושה לי‪".‬‬
‫תחושת הבהלה הזעירה הלכה והתחזקה עמוק בלבה של טסה‪ .‬זה לא היה מפגש מרגש בין‬
‫אב לבנו‪ .‬מורטמן היה זקוק למשהו‪ ,‬וכדי להשיגו הוא נזקק למכשף ג'ון שייד‪ .‬היא ניסתה‬
‫להיאבק‪ ,‬לחלץ את עצמה מהשינוי‪ ,‬אך הוא אחז בה כמו בצבת ברזל‪ .‬מאז ההכשרה שקיבלה‬
‫מהאחיות אופל‪ ,‬מעולם לא קרה שלא הצליחה להיחלץ מהשינוי‪ .‬אך כעת‪ ,‬אף שג'ון שייד מת‬
‫מזמן‪ ,‬היא חשה היטב בלפיתת הפלדה של כוח רצונו‪ ,‬כשהחזיק אותה כלואה בתוך גופו ודחק‬
‫בגוף הזה לפעול‪ .‬לאימתה‪ ,‬ראתה את ידה שלה אוחזת בקולמוס‪ ,‬טובלת אותו בקסת ומתחילה‬
‫לכתוב‪.‬‬
‫הקולמוס החד חרת על הנייר‪ .‬מורטמן רכן קדימה בציפייה‪ .‬הוא התנשם בכבדות‪ ,‬כאילו‬
‫סיים זה עתה ריצה‪ .‬מאחוריו רחשו להבות גבוהות וכתומות באח הענקית‪" .‬זהו זה‪ ",‬אמר‪,‬‬
‫ולשונו לחלחה את שפתו התחתונה‪" .‬אני מבין איך זה אמור לעבוד‪ ,‬כן‪ .‬סוף כל סוף‪ .‬בדיוק‪".‬‬
‫טסה בהתה בדף‪ .‬המעיין שנבע מהקולמוס שבידה נראה כמו זרם של קשקושים חסרי כל‬
‫פשר‪ :‬ספרות‪ ,‬סימנים וסמלים שלא הצליחה להבין‪ .‬היא ניסתה שוב ושוב להיאבק‪ ,‬אך לא‬
‫עלה בידה אלא להכתים קצת את הדף‪ .‬הקולמוס המשיך לכתוב – דיו‪ ,‬נייר ועוד חריתה‪ .‬היד‬
‫שהחזיקה את העט רעדה קשות‪ ,‬ואולם הסמלים המשיכו לנבוע מקצה הקולמוס‪ .‬טסה נשכה‬
‫את שפתה בכוח‪ ,‬ועוד יותר בכוח‪ .‬היא טעמה דם בפיה‪ .‬כמה טיפות של דם נטפו על הנייר‪.‬‬
‫הקולמוס המשיך לכתוב גם על הדם ומרח את הנוזל האדום על הנייר הלבן‪.‬‬
‫"זהו זה‪ ",‬שב ואמר מורטמן‪" .‬אבא –"‬
‫קצה הקולמוס נשבר‪ ,‬והצליל הדהד בין קירות המערה‪ ,‬קולני כמו יריית אקדח‪ .‬הקולמוס‬
‫נפל מידה של טסה‪ ,‬והיא צנחה לאחור בכיסאה‪ ,‬מותשת‪ .‬הצבע הירוק התנקז מעורה‪ ,‬גופה‬
‫התכווץ בחזרה לממדיו הרגילים‪ ,‬ושערה החום שב וצנח על כתפיה‪ .‬היא עדיין טעמה דם‬
‫בפיה‪" .‬לא‪ ",‬התנשפה והושיטה את ידה אל הדפים‪" .‬לא –"‬
‫אך תנועותיה היו אטיות מכאב ומהשינוי המתיש‪ ,‬ומורטמן היה מהיר בהרבה‪ .‬הוא צחק‪,‬‬
‫חטף את הדפים מתחת לידה ומיהר לקום ממקומו‪" .‬טוב מאוד‪ ",‬אמר‪" .‬תודה לך‪ ,‬מכשפה‬
 ‫קטנה שלי‪ .‬נתת לי את כל מה שאני צריך‪ .‬אוטומטונים‪ ,‬לוו את מיס גריי בחזרה לחדרה‪".‬‬
‫יד מתכת נסגרה על גב שמלתה של טסה והרימה אותה על רגליה‪ .‬נדמה שהעולם כולו‬
‫הסתחרר לנגד עיניה‪ .‬היא ראתה את מורטמן מושיט את ידו ומרים את שעון הזהב שנפל על‬
‫השולחן‪.‬‬
‫הוא חייך אל השעון חיוך ארסי‪ ,‬מרושע‪" .‬אתה עוד תתגאה בי‪ ,‬אבא‪ ",‬אמר‪" .‬שלא יהיה לך‬
‫ספק‪".‬‬
‫טסה לא יכלה לשאת עוד את המראה‪ ,‬ועצמה את עיניה‪ .‬מה עוללתי? תהתה‪ ,‬כשהאוטומטון‬
‫דחף אותה אל מחוץ לחדר‪ .‬אלוהים אדירים‪ ,‬מה עוללתי?‬
17
 ‫אצילי להיות אך טוב‬
‫‪er it be, it seems to me,‬׳‪Howe‬‬
‫‪‘Tis only noble to be good.‬‬
‫‪Kind hearts are more than coronets,‬‬
‫‪And simple faith than Norman blood.‬‬
‫– אלפרד‪ ,‬לורד טניסון‪Lady Clara Vere de Vere ,‬‬

‫ראשה הכהה של שרלוט היה רכון מעל מכתב‪ ,‬כשגבריאל נכנס אל הטרקלין‪ .‬בחדר שררה‬
‫צינה‪ ,‬לאחר שהאש גוועה באח‪ .‬גבריאל תהה מדוע סופי לא הזינה את הלהבות – היא‬
‫הקדישה זמן רב מדי לאימונים‪ .‬אביו לא היה משלים עם התנהגות שכזו‪ .‬הוא אהב משרתים‬
‫שהוכשרו להילחם‪ ,‬אך העדיף שירכשו את הידע הדרוש לפני שבאו לעבוד בשירותו‪.‬‬
‫שרלוט נשאה את מבטה‪" .‬גבריאל‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫"רצית לדבר איתי?" הוא השתדל כמיטב יכולתו לשמור על שוויון נפש‪ .‬הייתה לו תחושה‬
‫שעיניה הכהות של שרלוט נוברות בנבכי נשמתו‪ ,‬כאילו היה עשוי מזכוכית‪ .‬הוא העיף מבט‬
‫בפיסת הנייר שעל שולחנה‪" .‬מה זה?"‬
‫היא היססה‪" .‬מכתב מהקונסול‪ ".‬היא חשקה את שפתיה במורת רוח‪ ,‬ואז השפילה שוב את‬
‫מבטה ונאנחה‪" .‬כל מה שרציתי אי־פעם זה לנהל את המכון כמו אבי לפניי‪ .‬מעולם לא‬
‫חשבתי שזה יהיה קשה כל כך‪ .‬אכתוב לו שוב‪ ,‬אבל –" קולה נסדק‪ ,‬ועל פניה עלה חיוך‬
‫מתוח‪ ,‬מאולץ‪" .‬אבל לא ביקשתי לשוחח איתך כדי לדבר על עצמי‪ ",‬אמרה‪" .‬גבריאל‪ ,‬בימים‬
‫האחרונים אתה נראה עייף ומתוח מאוד‪ .‬אני יודעת‪ ,‬כולנו נסערים‪ ,‬אבל אני חוששת שכולנו‬
‫שכחנו אותך – ואת מצבך – בנסיבות הקיימות‪".‬‬
‫"את מצבי?"‬
‫"אביך‪ ",‬הבהירה שרלוט‪ ,‬שקמה מכיסאה וקרבה אליו‪" .‬אתה ודאי מתאבל‪".‬‬
‫"ומה עם גדעון?" שאל‪" .‬הוא היה גם אבא שלו‪".‬‬
‫"גדעון התאבל על אביכם כבר מזמן‪ ",‬אמרה‪ ,‬ולהפתעתו הרבה‪ ,‬היא עמדה כעת ליד מרפקו‪.‬‬
‫"עבורך זה עדיין חדש‪ ,‬וטרי מאוד‪ .‬לא רציתי שתחשוב ששכחתי אותך‪".‬‬
‫"אחרי כל מה שקרה‪ ",‬אמר‪ ,‬וגרונו כמעט נשנק ממבוכה – וממשהו נוסף‪ ,‬מרגש אחר‬
‫שהעדיף לא לבחון מקרוב – "עם ג'ם ועם ויל‪ ,‬עם ג׳סמין ועם טסה‪ ,‬אחרי שמשק הבית שלך‬
‫קוצץ כמעט למחצית‪ ,‬את עדיין רוצה להראות לי שלא שכחת אותי?"‬
‫היא הניחה יד על זרועו‪" .‬כל האובדן הזה לא מפחית מאומה מהאובדן שלך –"‬
‫"לא ייתכן שזו הסיבה היחידה‪ ",‬אמר לה‪" .‬לא ייתכן שאת רוצה רק לנחם אותי‪ .‬ביקשת‬
‫ממני לברר ביני לבין עצמי אם הנאמנות שלי עדיין נתונה לאבי או למכון –"‬
 ‫"גבריאל‪ ,‬לא‪ .‬אין לזה שום קשר‪".‬‬
‫"לא אוכל לתת לך את התשובה שאת מחפשת‪ ",‬אמר לה גבריאל‪" .‬לא אוכל לשכוח שהוא‬
‫נשאר איתי‪ .‬אימא שלי מתה – וגדעון נטש אותנו – וטטיאנה היא כסילה חסרת תועלת – ולא‬
‫נשאר לי איש‪ ,‬לא נשאר איש שיגדל אותי‪ ,‬לא נשאר לי כלום‪ ,‬רק אבא שלי‪ ,‬רק אני והוא‪,‬‬
‫ועכשיו את וגם גדעון‪ ,‬שניכם מצפים ממני לבוז לו‪ ,‬אבל אינני מסוגל‪ .‬הוא היה אבא שלי‪,‬‬
‫ואני –" קולו נסדק‪.‬‬
‫"אהבת אותו‪ ",‬השלימה ברוך את דבריו‪" .‬אתה יודע‪ ,‬אני זוכרת אותך כשהיית רק ילד קטן‪,‬‬
‫ואני זוכרת היטב את אימא שלך‪ .‬ואני זוכרת גם את אחיך‪ ,‬שעמד תמיד לצדך‪ .‬ואת ידו של‬
‫אביך על כתפך‪ .‬אם יש בזה נחמה כלשהי‪ ,‬אני מאמינה שגם הוא אהב אותך מאוד‪".‬‬
‫"אין בזה שום נחמה‪ .‬כי אני הרגתי את אבי‪ ",‬ענה לה גבריאל בקול נרעד‪" .‬נעצתי חץ בעינו‬
‫– שפכתי את דמו‪ .‬רצח אב –"‬
‫"זה לא היה רצח אב‪ ,‬כי הוא כבר לא היה אבא שלך‪".‬‬
‫"אם זה לא היה אבא שלי‪ ,‬ואם לא שמתי קץ לחייו של אבי‪ ,‬אז איפה הוא?" גבריאל שב‬
‫ולחש‪" ,‬איפה אבא שלי?" והרגיש את שרלוט מושכת אותו אליה‪ ,‬מחבקת אותו כמו אֵם‪,‬‬
‫אוחזת בו בחום כשהתייפח על כתפה‪ ,‬כשנשנק מהדמעות שחנקו את גרונו אך סירבו לפרוץ‬
‫החוצה‪" .‬איפה אבא שלי?" שאל בשלישית‪ ,‬וכשהידקה את זרועותיה סביבו‪ ,‬כשהרגיש את‬
‫לפיתת הפלדה שלה‪ ,‬את העוצמה האדירה שבה החזיקה אותו‪ ,‬הוא תהה איך העז לחשוב‬
‫שהאישה הקטנה הזאת חלשה‪.‬‬

‫לכבוד‪ :‬שרלוט בראנוול‬

‫מאת‪ :‬הקונסול ג'וזאיה ויילנד‬

‫גברת בראנוול היקרה‪,‬‬

‫מקור מידע שלא תוכלי לחשוף כעת את שמו? לא נותר לי אלא לנחש שלא היה ואין שום‬
‫מקור‪ ,‬שאין זו אלא המצאה שלך‪ ,‬תכסיס שנועד לשכנע אותי בצדקת דרכך‪.‬‬
‫אבקש ממך להפסיק עם החיקוי הזה של תוכי רפה שכל‪ ,‬שחוזר שוב ושוב על אותו המשפט‪,‬‬
‫"גייס את הכוחות הדרושים כדי לצעוד מיידית אל קאדֵ ייר אידריס‪ ".‬מוטב שתוכיחי לי שאת‬
‫מסוגלת לבצע את חובותייך כמנהלת המכון בלונדון‪ .‬שאם לא כן‪ ,‬אני חושש שאיאלץ להגיע‬
‫למסקנה כי אינך ראויה לתפקיד‪ ,‬ולא תהיה לי בררה אלא לשחררך מחובותייך אלו לאלתר‪.‬‬
‫כאות לכך שיש בכוונתך לציית להוראות‪ ,‬אני דורש שתפסיקי לדוש בעניין זה‪ ,‬ואדרוש גם‬
‫מכל חברי הלשכה שלא יצטרפו אלייך למסע הצלב העקר הזה‪ .‬אם אשמע שוב שהעלית את‬
‫הנושא בפני מי מבני הנפילים‪ ,‬אראה בכך אקט של מרדנות חמורה ואדע לפעול בהתאם‪.‬‬
‫ג'וזאיה ויילנד‪ ,‬קונסול המסדר‬
‫סופי היא שהביאה לשרלוט את המכתב בארוחת הבוקר‪ .‬שרלוט פתחה אותו בסכין החמאה‬
‫שלה‪ ,‬שברה את החותם של ויילנד )פרסה שמתחתיה האות ‪ ,C‬קיצור של קונסול(‪ ,‬וכמעט‬
‫קרעה את המכתב מרוב להיטותה לקרוא את הכתוב‪.‬‬
‫כל יושבי השולחן הביטו בה‪ ,‬ועיניו הבורקות של הנרי התקדרו בדאגה כששני כתמים של‬
‫סומק לבלבו לאטם על עצמות לחייה של שרלוט‪ ,‬שעה שעיניה סרקו את הכתוב‪ .‬האחרים‬
‫ישבו דוּמם‪ ,‬איש לא המשיך לאכול‪ ,‬וססילי חשבה לעצמה כמה מוזר לראות חבורה של‬
‫גברים ממתינה בשקיקה שכזו לתגובתה של אישה אחת‪.‬‬
‫אף שחבורת הגברים הייתה קטנה בהרבה מכפי שהייתה צריכה להיות‪ .‬היעדרם של ויל ושל‬
‫ג'ם עדיין היה פצע פתוח‪ ,‬כמו שסע לבן ונקי שעוד לא התמלא בדם‪ ,‬אולי משום שההלם‬
‫עדיין היה טרי מכדי לחוש כאב‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל הנרי בחשש‪" .‬שרלוט‪ ,‬יקירה‪"...‬‬
‫שרלוט קראה את המכתב בקצב אדיש וחסר כל רגש של מטרונום‪ .‬כשסיימה‪ ,‬הדפה את‬
‫המכתב מעליה‪ ,‬אך המשיכה לבהות בו‪" .‬אני פשוט לא‪ "...‬החלה לומר‪" .‬אני לא מבינה‪".‬‬
‫הנרי התלהט מתחת לנמשיו‪" .‬איך הוא מעז לפנות אלייך בנימה שכזו‪ ",‬סינן בפראות בלתי‬
‫צפויה‪" .‬איך הוא מעז לדבר אלייך ככה‪ ,‬לבטל את החששות שלך –"‬
‫"אולי הוא צודק‪ .‬ואולי הוא משוגע‪ .‬אולי כולנו משוגעים‪ ",‬אמרה שרלוט‪.‬‬
‫"אנחנו לא משוגעים!" צעקה ססילי וראתה את גבריאל מלכסן את מבטו אליה‪ .‬הבעת פניו‬
‫הייתה קשה לפענוח‪ .‬הוא נראה חיוור מרגע שנכנס לחדר האוכל‪ ,‬ובקושי דיבר או אכל; הוא‬
‫רק בהה במפת השולחן‪ ,‬כאילו אצרה בתוכה את התשובות לכל מסתרי היקום‪" .‬המגיסטר‬
‫נמצא בקאדֵ ייר אידריס‪ .‬אני משוכנעת בכך‪".‬‬
‫גדעון קימט את מצחו‪" .‬אני מאמין לך‪ ",‬אמר‪" .‬כולנו מאמינים לך‪ ,‬אבל ללא אישורו של‬
‫הקונסול לא נוכל להביא את הבעיה בפני המועצה‪ ,‬וללא המועצה לא נוכל לקבל שום סיוע‪".‬‬
‫"השער כמעט מוכן לשימוש‪ ",‬אמר הנרי‪" .‬וכשיפעל כשורה‪ ,‬נוכל להעביר לקאדֵ ייר‬
‫אידריס בתוך דקות בלבד ציידי צללים ככל שיידרשו‪".‬‬
‫"אבל לא יהיו שום ציידי צללים להעביר‪ ",‬אמרה לו שרלוט‪" .‬הנה‪ ,‬כאן הקונסול אוסר עליי‬
‫מפורשות לשוחח על כך עם חברי הלשכה‪ .‬והוא הסמכות העליונה בנושא‪ .‬אם נפעל מאחורי‬
‫גבו – אנחנו עלולים לאבד את המכון‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬אז?" שאלה ססילי בלהט‪" .‬מעמדך חשוב לך יותר משלומם של ויל ושל טסה?"‬
‫"מיס הרונדייל‪ ",‬פתח הנרי ואמר‪ ,‬אבל שרלוט השתיקה אותו בהינף יד‪ .‬היא נראתה‬
‫מותשת‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬ססילי‪ ,‬זה לא העניין‪ ,‬אך המכון מספק הגנה לכולנו‪ .‬בלעדיו היכולת שלנו לסייע לוויל‬
‫ולטסה נפגעת קשות‪ .‬רק כראש המכון אני יכולה לסייע להם כפי שאף צייד צללים יחיד אינו‬
‫מסוגל –"‬
‫"לא‪ ",‬אמר גבריאל‪ .‬הוא הדף מעליו את צלחתו‪ ,‬ואצבעותיו הדקות היו מתוחות ולבנות‬
‫כשהחווה בידו‪" .‬את לא יכולה לסייע‪".‬‬
‫"גבריאל?" שאל גדעון בתמיהה‪.‬‬
‫"אני לא אשתוק‪ ",‬אמר גבריאל וקם על רגליו‪ ,‬כאילו התכוון לשאת נאום או לברוח‬
‫מהחדר‪ ,‬ססילי התקשתה להחליט מי מבין שניהם‪ .‬הוא הפנה אל שרלוט מבט רדוף‪" .‬ביום‬
‫שהקונסול הגיע לכאן ולקח אותי ואת אחי לחקירה‪ ,‬הוא איים עלינו בכל מיני איומים עד‬
‫שהבטחנו לו לרגל אחרייך‪".‬‬
‫שרלוט החווירה‪ .‬הנרי התרומם לאטו‪ ,‬וגדעון הרים את ידיו באוויר בחוסר אונים‪.‬‬
‫"שרלוט‪ ",‬הוא ניסה להסביר‪" .‬לא עשינו כלום‪ .‬לא גילינו לו דבר‪ .‬כלומר‪ ,‬לא משהו שיש‬
‫בו אמת‪ ",‬תיקן את עצמו והעביר את מבטו בין יושבי השולחן שבהו בו‪" .‬רק כמה שקרים‪.‬‬
‫הסחות דעת‪ .‬אחרי שתי איגרות ששלחנו לו הוא הפסיק לבקש‪ .‬הוא ידע שאין בזה טעם‪".‬‬
‫"זה נכון‪ ,‬גברתי‪ ",‬נשמע פתאום קול צנום מפינת החדר‪ .‬סופי‪ .‬ססילי כמעט לא הבחינה‬
‫בנערה‪ ,‬שעמדה חיוורת מתחת למצנפת הלבנה שלה‪.‬‬
‫"סופי!" הנרי נשמע מוכה תדהמה‪" .‬את ידעת על זה?"‬
‫"כן‪ ,‬אבל –" קולה של סופי נסדק‪ .‬״היית צריך לשמוע איך הוא איים על גדעון ועל גבריאל‪,‬‬
‫מר בראנוול‪ .‬הוא אמר להם שיגרע את שם המשפחה שלהם מרשומות הנפילים‪ ,‬ושישליך‬
‫לרחוב את אחותם טטיאנה‪ .‬ובכל זאת הם לא גילו לו דבר‪ .‬וכשהפסיק לבוא אליהם בדרישות‪,‬‬
‫חשבתי שהבין שאין מה למצוא והרים ידיים‪ .‬אני נורא מצטערת‪ .‬אני פשוט –"‬
‫"היא לא רצתה שתיפגעי‪ ",‬הסביר גדעון בייאוש‪" .‬אנא ממך‪ ,‬גברת בראנוול‪ .‬אל תאשימי‬
‫את סופי במה שקרה‪".‬‬
‫"אני לא מאשימה אותה‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬ועיניה היו אפלות כשהעבירה מבטים חטופים בין‬
‫גבריאל לגדעון‪ ,‬לאחר מכן אל סופי ובחזרה‪" .‬אבל יש לי תחושה שזה לא סוף הסיפור‪.‬‬
‫נכון?"‬
‫"האמת שזה הכול –" החל גדעון לומר‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬קטע אותו גבריאל‪" .‬זה לא סוף הסיפור‪ .‬גדעון‪ ,‬כשפניתי אליך ואמרתי שהקונסול‬
‫כבר לא זקוק לדיווחים על שרלוט‪ ,‬זה היה שקר‪".‬‬
‫"מה?" גדעון נראה מבועת‪.‬‬
‫"הוא לקח אותי הצדה ביום המתקפה על המכון‪ ",‬המשיך גבריאל‪" .‬הוא הבהיר לי שאם‬
‫אעזור לו לחשוף עברות כלשהן מצדה של שרלוט‪ ,‬הוא יחזיר לנו את אחוזת לייטווד‪ ,‬ישיב‬
‫לנו את כבודנו‪ ,‬יטייח את כל פשעיו של אבא‪ "...‬הוא נשם נשימה עמוקה‪" .‬ואמרתי לו שאני‬
‫מסכים‪".‬‬
‫"גבריאל‪ ",‬נאנח גדעון וחפן את פניו בידיו‪ .‬גבריאל התנודד קלות מצד לצד‪ ,‬והיה נדמה‬
‫שהוא עומד להקיא‪ .‬ססילי נקרעה בין רחמים לאימה ונזכרה באותו לילה בחדר האימונים‪,‬‬
 ‫כשאמרה לו שהיא מאמינה בו ויודעת שיקבל את הבחירות הנכונות‪.‬‬
‫"בגלל זה נראית מפוחד כל כך כשביקשתי לשוחח איתך הבוקר‪ ",‬אמרה שרלוט וקבעה את‬
‫מבטה בגבריאל‪" .‬חשבת שנחשפת‪".‬‬
‫הנרי שוב ניסה לקום ממקומו‪ ,‬ופניו הנעימות‪ ,‬הפתוחות‪ ,‬התקדרו מזעם אמיתי‪ ,‬לראשונה‬
‫אי־פעם‪ ,‬ככל שססילי זכרה‪" .‬גבריאל לייטווד‪ ",‬אמר האיש‪" .‬אשתי הפגינה כלפיך נדיבות‬
‫לב למן הרגע הראשון‪ ,‬וכך אתה גומל לה?"‬
‫שרלוט הניחה יד על זרועו של בעלה כמנסה לעצור בעדו‪" .‬רגע‪ ,‬הנרי‪ ",‬אמרה‪" .‬גבריאל‪,‬‬
‫מה עשית?"‬
‫"צותתי לשיחה שלך עם אלוסיוס סטארקוות'ר‪ ",‬ענה לה גבריאל בקול חלול‪" .‬ולאחר מכן‬
‫כתבתי מכתב לקונסול ודיווחתי לו שאת מבססת את בקשותייך לגייס כוחות ולצעוד לוויילס‬
‫על דבריו של מטורף‪ ,‬שאת נוחה להאמין ועקשנית מדי‪"...‬‬
‫עיניה של שרלוט ננעצו בגבריאל כמו מחטים; ססילי חשבה שלעולם לא תרצה לראות את‬
‫המבט הזה מופנה אליה‪" .‬אז כתבת מכתב‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬האם שלחת אותו?"‬
‫גבריאל נשם נשימה ארוכה ומשתנקת‪" .‬לא‪ ",‬הודה והושיט את ידו אל שרוולו‪ .‬הוא שלף‬
‫מתוכו פיסת נייר מקופלת והשליך אותה על השולחן‪ .‬ססילי בהתה במכתב‪ .‬הוא היה מכוסה‬
‫בטביעות אצבעות והתרומם בקצותיו‪ ,‬כאילו קופל ונפרש פעמים רבות‪" .‬לא יכולתי לעשות‬
‫את זה‪ .‬לא סיפרתי לו דבר‪".‬‬
‫ססילי פלטה אוויר‪ ,‬אף שלא הבחינה כלל שעצרה את נשימתה‪.‬‬
‫סופי השמיעה אנקה חרישית; היא פנתה לכיוונו של גדעון‪ ,‬שנראה כמי שמנסה להתאושש‬
‫מאגרוף חזק בבטן‪ .‬רק שרלוט נותרה רגועה לאורך השיחה כולה‪ .‬היא הושיטה את ידה‪ ,‬נטלה‬
‫את המכתב‪ ,‬העיפה בו מבט‪ ,‬ואז הניחה אותו שוב על השולחן‪.‬‬
‫"למה לא שלחת אותו?" שאלה‪.‬‬
‫הוא הביט בה‪ ,‬ונדמה שחלף ביניהם מבט מוזר של הבנה‪ ,‬כשאמר‪" ,‬היו לי סיבות משלי‬
‫לחזור בי‪".‬‬
‫"ולמה לא פנית אליי?" שאל גדעון‪" .‬גבריאל‪ ,‬אתה אח שלי‪"...‬‬
‫"אתה לא יכול לקבל החלטות בשבילי‪ ,‬גדעון‪ .‬לפעמים אני צריך לעשות את הדרך בעצמי‪.‬‬
‫כציידי צללים‪ ,‬מחנכים אותנו להיות נטולי אגו‪ .‬למות למען הסתמיים‪ ,‬למען המלאך‪ ,‬ויותר‬
‫מכול‪ ,‬זה למען זה‪ .‬אלה הערכים שלנו‪ .‬שרלוט מעולם לא סטתה מהם; ואבא מעולם לא חי‬
‫על פיהם‪ .‬הבנתי שטעיתי קשות בעבר‪ ,‬כשהעדפתי נאמנות לשושלת על פני נאמנות לערכים‬
‫שלנו‪ ,‬על פני כל דבר אחר‪ .‬והבנתי שהקונסול טעה ביחס שלו כלפי שרלוט‪ ".‬גבריאל הזדקף‬
‫בפתאומיות בלתי צפויה; פיו נקפץ לפס לבן ודק‪" .‬הוא טעה טעות קשה‪ ".‬הוא פנה אל‬
‫שרלוט‪" .‬לא אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולחזור בי ממעשיי בעבר או מהמעשים ששקלתי‬
‫לעשות‪ .‬אינני יודע כיצד לפצות אותך על הספק שהטלתי בסמכותך‪ ,‬או על כפיות הטובה‬
‫שהפגנתי כלפי נדיבות הלב שלך‪ .‬כל שאוכל לעשות כעת הוא לומר לך את מה שידוע לי‪:‬‬
‫אסור לך לחכות לאישורו של הקונסול ויילנד‪ ,‬זה לעולם לא יקרה‪ .‬הוא לעולם לא יאשר גיוס‬
‫כוחות כדי לצעוד אל קאדֵ ייר אידריס‪ ,‬שרלוט‪ .‬הוא יסרב לאשר כל תוכנית שתישא את‬
‫חותמך‪ .‬הוא רוצה לסלק אותך מהמכון‪ .‬להחליף אותך‪".‬‬
‫"אבל הוא זה שמינה אותי‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬הוא תמך בי –"‬
‫"כי חשב שתהיי חלשה‪ ",‬הסביר לה גבריאל‪" .‬כי הוא מאמין שנשים חלשות מטבען ונוחות‬
‫להשפעה‪ ,‬אלא שאת הוכחת לו שאינך כזו והרסת לו את התוכניות‪ .‬הוא לא רק מבקש להטיל‬
‫בך דופי; הוא זקוק לזה‪ .‬הוא הבהיר לי היטב שאם לא אמצא הוכחות של ממש לעברות‬
‫שביצעת‪ ,‬הוא מעניק לי יד חופשית להמציא שקרים שירשיעו אותך‪ .‬כל עוד יהיו משכנעים‬
‫דיים‪".‬‬
‫שרלוט חשקה את שפתיה‪" .‬אם כן‪ ,‬הוא מעולם לא האמין בי‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫הנרי הידק את אחיזתו בזרועה‪" .‬ייאמר לרעתו‪ ",‬אמר‪" .‬נכון שהוא זלזל בך‪ ,‬אבל זו לא‬
‫טרגדיה‪ .‬כי את הוכחת שאת טובה‪ ,‬חכמה וחזקה הרבה יותר מכפי שציפה‪ ,‬שרלוט – וזה‬
‫הניצחון שלך‪".‬‬
‫שרלוט בלעה את רוקה‪ ,‬וססילי תהתה לרגע איך תרגיש אם מישהו יביט בה כמו שהנרי‬
‫הביט בשרלוט – כאילו הייתה נס משמים‪" .‬מה אני אמורה לעשות?"‬
‫"לפעול על פי צו מצפונך‪ ,‬שרלוט יקירה‪ ",‬אמר לה הנרי‪.‬‬
‫"את עומדת בראש הלשכה ובראש המכון‪ ",‬אמר לה גבריאל‪" .‬כולנו מאמינים בך‪ ,‬גם אם‬
‫הקונסול מסרב לעשות זאת‪ ".‬הוא הרכין את ראשו‪" .‬אני מבטיח לך את נאמנותי מרגע זה‬
‫ואילך‪ .‬אם היא עדיין שווה משהו מבחינתך‪".‬‬
‫"היא שווה המון‪ ",‬אמרה לו שרלוט‪ ,‬ומשהו בקולה‪ ,‬מעין סמכותיות שקטה‪ ,‬כמעט דרבן את‬
‫ססילי לזנק על רגליה ולהצהיר על נאמנותה שלה‪ ,‬ולו כדי לזכות בברכתה של שרלוט‪ .‬בה‬
‫בעת היא גם הבינה היטב שלעולם לא תרגיש כך לגבי הקונסול‪ .‬ולכן הקונסול שונא אותה‪,‬‬
‫חשבה לעצמה‪ .‬כי היא אישה‪ ,‬ובכל זאת הוא יודע שהיא מעוררת הערצה ונאמנות שהוא עצמו‬
‫לעולם לא יֵדע‪" .‬נמשיך בתוכניות כאילו הקונסול מעולם לא היה‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬אם הוא‬
‫נחוש בדעתו לסלק אותי מתפקידי‪ ,‬הרי אין לי סיבה להישמר‪ .‬כל שנותר לעשות הוא‬
‫להשלים את חובתנו לפני שיספיק לעצור בעדנו‪ .‬הנרי‪ ,‬מתי תהיה ההמצאה שלך מוכנה‬
‫לפעולה?"‬
‫"מחר‪ ",‬ענה לה הנרי ללא היסוס‪" .‬אעבוד כל הלילה –"‬
‫"זו תהיה הפעם הראשונה שנשתמש בה‪ ",‬אמר גדעון‪" .‬זה לא נראה לכם קצת מסוכן?"‬
‫"אין לנו דרך אחרת להגיע לוויילס בזמן‪ ",‬ענתה לו שרלוט‪" .‬מרגע שאשלח את האיגרת‪,‬‬
‫יעמוד לרשותנו רק זמן קצר לפני שהקונסול יבוא לכאן כדי לשחרר אותי מתפקידי‪".‬‬
‫"איזו איגרת?" תמהה ססילי‪.‬‬
‫"אני מתכוונת לשגר מסר דחוף לכל חברי המסדר‪ ",‬הסבירה שרלוט‪" .‬ללא דיחוי‪ .‬לא‬
‫לחברי הלשכה‪ .‬לכל חברי המסדר‪".‬‬
‫"אבל רק לקונסול מותר –" פתח הנרי ואמר‪ ,‬ומיד סכר את פיו‪" .‬אה‪".‬‬
‫"אני אסביר להם את המצב לאשורו ואבקש את עזרתם‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬קשה לומר מה‬
‫תהיה התגובה ועל מי נוכל לסמוך‪ ,‬אבל אין לי ספק שכמה מהחברים יעמדו לצדנו‪".‬‬
‫"אני אעמוד לצדך‪ ",‬אמרה ססילי‪.‬‬
‫"וגם אני‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמר גבריאל‪ .‬ארשת פניו נעה בין השלמה לחשש‪ ,‬בין תהייה לנחישות‪.‬‬
‫ססילי מעולם לא חיבבה אותו יותר מאשר באותו הרגע‪.‬‬
‫"גם אני‪ ",‬אמר גדעון‪" ,‬ובכל זאת" – הוא נראה מודאג כשהעיף מבט באחיו – "אנחנו רק‬
‫שישה‪ ,‬אחת מאיתנו בקושי עברה הכשרה‪ ,‬ומולנו עומדים כל כוחותיו של מורטמן‪ "...‬ססילי‬
‫התקשתה להחליט אם להודות שנעם לה לשמוע כי הוא רואה בה אחת מהם‪ ,‬או לכעוס על‬
‫שהעז לומר שהיא בקושי עברה הכשרה‪" .‬זו עלולה להיות משימת התאבדות‪".‬‬
‫קולה הרך של סופי שב ועלה מפינת החדר‪" .‬יש לכם אמנם רק שישה ציידי צללים‪ ,‬אבל‬
‫עומדים לרשותכם תשעה לוחמים לפחות‪ .‬גם אני עוברת הכשרה‪ ,‬ואני רוצה להילחם לצדכם‪.‬‬
‫וכך יעשו גם ברידג'ט וסיריל‪".‬‬
‫שרלוט נראתה ספק־מרוצה ספק־מבוהלת‪" .‬אבל‪ ,‬סופי‪ ,‬ההכשרה שלך רק התחילה –"‬
‫"התחלתי להתאמן עוד לפני מיס הרונדייל‪ ",‬אמרה סופי‪.‬‬
‫"אבל ססילי היא ציידת צללים –"‬
‫"למיס קולינס יש כישרון טבעי‪ ",‬מיהר גדעון לומר‪ .‬הוא דיבר לאט ובשקט‪ ,‬והמאבק‬
‫הפנימי שהתחולל בו ניכר היטב בפניו‪ .‬הוא לא רצה שסופי תילחם‪ ,‬שתימצא בלב הסכנה‪,‬‬
‫ועם זאת סירב להתכחש ליכולות שלה‪" .‬עלינו לאפשר לה להתעלות ולהפוך לציידת צללים‪".‬‬
‫"גדעון –" קראה סופי בבהלה‪ ,‬אבל שרלוט כבר נעצה בה את עיניה הכהות הנוקבות‪.‬‬
‫"זה מה שאת רוצה‪ ,‬סופי יקירה? את רוצה להתעלות?"‬
‫סופי גמגמה‪" .‬אני – זה מה שתמיד רציתי‪ ,‬גברת בראנוול‪ ,‬אבל לא אם פירוש הדבר שעליי‬
‫להפסיק לעבוד בשירותך‪ .‬היית כל כך טובה אליי‪ .‬אני לא רוצה לגמול לך רעה תחת טובה‬
‫ולנטוש אותך –"‬
‫"שטויות‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬אני תמיד יכולה למצוא משרתת אחרת; לעולם לא אמצא עוד‬
‫סופי‪ .‬אם זה מה שתמיד רצית‪ ,‬להיות ציידת צללים‪ ,‬חבל שלא אמרת לי קודם‪ ,‬ילדתי‪ .‬יכולתי‬
‫לפנות בעניין זה אל הקונסול לפני שהסתכסכתי איתו‪ .‬אבל כשנחזור –"‬
‫היא השתתקה‪ ,‬וססילי שמעה את המילים שלא העזה לומר‪ :‬אם נחזור‪.‬‬
‫"כשנחזור‪ ,‬אמליץ עלייך להתעלוּת‪ ",‬סיימה שרלוט את דבריה‪.‬‬
‫"גם אני אשמח להמליץ עליה‪ ",‬הוסיף גדעון‪" .‬אחרי הכול‪ ,‬ירשתי את מקומו של אבי‬
‫במועצה – חבריו יקשיבו לי; הם עדיין נאמנים למשפחתנו – אחרת‪ ,‬איך נוכל להתחתן?"‬
‫"מה?" צעק גבריאל‪ ,‬וידו התרוממה בפראות כזו‪ ,‬שהצלחת הקרובה אליו עפה מהשולחן‬
‫והתנפצה לרסיסים על הרצפה‪.‬‬
‫"להתחתן?" שאל הנרי‪" .‬אתה רוצה להתחתן עם מישהו מחבריו של אביך במועצה? איזה‬
‫מהם?"‬
‫פניו של גדעון עטו גוון ירקרק משונה; ניכר שלא התכוון לומר את הדברים בקול‪ ,‬ושלא‬
‫ידע מה לעשות כעת‪ .‬הוא בהה בסופי באימה‪ ,‬אך נדמה שהבין כי לא יקבל עזרה מהכיוון‬
‫הזה‪ .‬היא נראתה המומה לא פחות ובהתה נכחה כמו דג שנקלע בטעות לקרקע יבשה‪.‬‬
‫ססילי קמה ממקומה ושמטה את המפית שלה על צלחתה‪" .‬בסדר‪ ",‬אמרה והשתדלה כמיטב‬
‫יכולתה להפגין את אותה נימה מצווה‪ ,‬שאמה השתמשה בה בכל פעם שמשהו לא התנהל‬
‫כשורה במשק הבית‪" .‬כולם לצאת מהחדר‪".‬‬
‫שרלוט‪ ,‬הנרי וגדעון קמו לאטם‪ .‬ססילי השליכה את ידיה באוויר‪" .‬לא אתה‪ ,‬גדעון‬
‫לייטווד‪ ",‬אמרה‪" .‬נו‪ ,‬באמת! אבל אתה" – היא הצביעה על גבריאל – "תפסיק לבהות בפה‬
‫פעור‪ .‬ובוא איתי‪ ".‬היא אחזה בגב מקטורנו וכמעט גררה אותו אל מחוץ לחדר‪ ,‬כשהנרי‬
‫ושרלוט ממהרים אחריהם‪.‬‬
‫מיד בצאתם מחדר האוכל פנתה שרלוט אל הטרקלין‪ ,‬מתוך כוונה לנסח איגרת ולשלוח‬
‫אותה לחברי המסדר‪ ,‬והנרי פסע לצדה )שרלוט נעצרה בסוף המסדרון כדי להעיף מבט‬
‫בגבריאל‪ ,‬ועל פניה חיוך משועשע‪ ,‬אבל ססילי חשדה שהוא לא רואה דבר(‪ .‬ססילי מיהרה‬
‫לסלק את המחשבה ממוחה‪ .‬היא הייתה עסוקה מדי‪ ,‬ומיהרה להצמיד את אוזנה אל דלת חדר‬
‫האוכל כדי לשמוע את המתרחש בפנים‪.‬‬
‫כעבור רגע של היסוס גבריאל נשען על הקיר שלצד הדלת‪ .‬הוא נראה חיוור וסמוק בעת‬
‫ובעונה אחת‪ ,‬ואישוניו נותרו מורחבים מההלם‪" .‬זה לא יפה‪ ,‬מה שאת עושה‪ ",‬אמר לבסוף‪.‬‬
‫"ציתות לשיחות של אחרים הוא לא התנהגות הולמת‪ ,‬מיס הרונדייל‪".‬‬
‫"זה אח שלך‪ ",‬לחשה ססילי‪ ,‬ואוזנה נותרה צמודה אל הדלת‪ .‬היא שמעה מלמולים מתוך‬
‫החדר‪ ,‬אבל הם לא היו ברורים‪" .‬אני במקומך הייתי רוצה לדעת‪".‬‬
‫הוא העביר את שתי ידיו בשערו והתנשף כמי שסיים זה עתה ריצה ארוכה‪ .‬אז הוא פנה‬
‫אליה ושלף אסטלה מכיס המותנייה שלו‪ .‬הוא צייר בזריזות רונה אחת על מפרק ידו‪ ,‬ואז‬
‫הצמיד את היד אל הדלת‪" .‬האמת היא שאת צודקת‪".‬‬
‫ססילי נשאה את מבטה בתדהמה מידו אל פניו המהורהרות‪" .‬אתה יכול לשמוע אותם?"‬
‫שאלה‪" .‬אוי‪ ,‬זה לא הוגן!"‬
‫"זה נשמע מאוד רומנטי‪ ",‬אמר גבריאל וקימט את מצחו‪" .‬כלומר‪ ,‬זה עשוי להישמע‬
‫רומנטי‪ ,‬אם אחי רק יצליח להוציא מילה בלי להישמע כמו צפרדע נחנקת‪ .‬חוששני שהוא לא‬
‫יירשם בדפי ההיסטוריה כגדול המחזרים‪".‬‬
‫ססילי שילבה את זרועותיה בכעס‪" .‬אני לא מבינה למה אתה ציני כל כך‪ ",‬אמרה‪" .‬או‬
 ‫שמטרידה אותך העובדה שאחיך רוצה לשאת לאישה משרתת‪".‬‬
‫ההבעה על פניו של גבריאל כשהסתובב אליה הייתה פראית‪ ,‬וססילי התחרטה מיד על‬
‫שסנטה בו‪ ,‬במיוחד אחרי מה שעבר זה עתה‪" .‬שום דבר שאחי יעשה לא יהיה גרוע יותר‬
‫מהדברים שאבי עשה‪ .‬לפחות הוא מסתפק בנשים אנושיות‪".‬‬
‫ומנגד‪ ,‬היה קשה כל כך שלא לסנוט בו‪ .‬לפעמים הוא פשוט עורר את חמתה‪" .‬זו ודאי לא‬
‫המחמאה הראויה לאישה נהדרת כמו סופי‪".‬‬
‫גבריאל הביט בה כאילו התכוון להצליף בלשונו‪ ,‬אך נדמה שנמלך בדעתו‪" .‬זה לא מה‬
‫שהתכוונתי לומר‪ .‬היא באמת נערה טובה‪ ,‬ותהיה גם ציידת צללים מצוינת לאחר שתעבור‬
‫התעלוּת‪ .‬היא תביא כבוד למשפחתנו‪ ,‬והמלאך עדי שכולנו זקוקים לזה‪".‬‬
‫"אני מאמינה שגם אתה תביא כבוד למשפחה שלך‪ ",‬ענתה לו ססילי חרישית‪" .‬הדברים‬
‫שאמרת לשרלוט לפני כמה דקות‪ ,‬האופן שבו הודית באמת – זה דורש הרבה אומץ‪".‬‬
‫גבריאל כמו קפא לרגע במקומו‪ .‬ואז הוא הושיט את ידו אליה‪" .‬קחי את ידי‪ ",‬אמר‪" .‬דרכי‬
‫גם את תוכלי לשמוע מה קורה בחדר האוכל‪ ,‬אם תרצי‪".‬‬
‫ססילי היססה רק לרגע‪ ,‬ואז נטלה את ידו של גבריאל‪ ,‬שהייתה מסוקסת וחמימה בידה‪ .‬היא‬
‫חשה היטב בדם שפעם מתחת לעורו והעניק לה נחמה משום־מה – ובאמת‪ ,‬דרכו שמעה‬
‫לראשונה ממש מילים‪ ,‬אם כי קלושות‪ :‬קולו הרך והמהוסס של גדעון‪ ,‬וגם קולה העדין של‬
‫סופי‪ .‬היא עצמה את עיניה והקשיבה‪.‬‬

‫"אוי‪ ",‬לחשה סופי חלושות וצנחה לתוך אחד הכיסאות‪" .‬אוי לי‪".‬‬
‫לא הייתה לה בררה אלא להתיישב; היה נדמה שברכיה הרועדות עומדות לקרוס‪ .‬גדעון‪,‬‬
‫מנגד‪ ,‬נותר נטוע ליד המזנון ונראה מבוהל‪ .‬שערו החום־בלונדיני היה סתור לגמרי‪ ,‬כאילו‬
‫העביר בו את ידיו ופרע אותו בכוונה‪" .‬מיס קולינס היקרה –" אמר‪.‬‬
‫"זה לגמרי‪ "...‬קטעה אותו סופי‪ ,‬ולרגע השתתקה‪" .‬אני לא – זה בלתי צפוי לחלוטין‪".‬‬
‫"באמת?" גדעון התרחק מהמזנון ונשען על השולחן; שרוולי חולצתו הופשלו חלקית‪ ,‬וסופי‬
‫מצאה את עצמה בוהה במפרקי ידיו‪ ,‬שכוסו בפלומה דקה של שיער זהוב וסומנו בצלקות‬
‫לבנבנות‪ ,‬זכר לטקס הסימון‪" .‬אין לי ספק שחזית וחשת בכבוד ובהערכה שאני רוחש לך‪.‬‬
‫בהערצה שלי אלייך‪".‬‬
‫"וואו‪ ",‬אמרה סופי‪" .‬הערצה‪ ".‬כשבקעה מפיה‪ ,‬נשמעה המילה חיוורת מאוד‪.‬‬
‫גדעון הסמיק‪" .‬מיס קולינס היקרה‪ ",‬הוא שב וניסה‪" .‬זה נכון‪ ,‬הרגשות שלי כלפייך הם‬
‫הרבה מעבר להערצה‪ .‬הייתי מתאר אותם כחיבה עזה מאוד‪ .‬טוב לבך‪ ,‬יופייך‪ ,‬נדיבותך – הם‬
‫סחררו את ראשי‪ ,‬וזו כנראה הסיבה היחידה להתנהגותי הבוקר‪ .‬במלוא הכנות‪ ,‬אינני יודע מה‬
‫עבר עליי‪ ,‬ומדוע הבעתי בקול את רחשי לבי‪ .‬אנא ממך‪ ,‬אל תרגישי מחויבת להיענות להצעתי‬
‫רק משום שהייתה ציבורית‪ .‬כל מבוכה שעלולה להיווצר תהיה שלי בלבד‪".‬‬
‫סופי נשאה את מבטה אליו‪ .‬סומק עלה בלחייו ונמוג חליפות‪ ,‬סימן ברור לסערת רוחו‪.‬‬
‫"אבל עדיין לא הצעת לי‪".‬‬
‫גדעון הביט בה בבהלה‪" .‬אני – מה?"‬
‫"עדיין לא הצעת‪ ",‬חזרה ואמרה בשלווה‪" .‬הודעת לכל יושבי השולחן שאתה מתכוון לשאת‬
‫אותי לאישה‪ ,‬אבל זו לא הייתה הצעה‪ .‬זו הייתה רק הצהרה‪ .‬כדי שזו תהיה הצעה‪ ,‬אתה צריך‬
‫לבקש את ידי‪".‬‬
‫"כל הכבוד‪ ,‬תעמידי את אחי במקום‪ ",‬לחש גבריאל‪ ,‬ונדמה שהתענג‪ ,‬כדרכם של אחים‬
‫צעירים‪ ,‬על הנזיפה ההגונה שאחיו הגדול קיבל‪.‬‬
‫"ששש!" לחשה ססילי ולחצה את ידו בחוזקה‪" .‬אני רוצה לשמוע את מר לייטווד!"‬
‫"בסדר גמור‪ ",‬אמר גדעון באותה נימה נחרצת )אך בה בעת גם מעט מבוהלת( של‬
‫גיאורגיוס הקדוש רגע לפני שיצא להילחם בדרקון‪" .‬אם כן‪ ,‬תקבלי הצעה‪".‬‬
‫עיניה של סופי עקבו אחריו כשחצה את החדר‪ ,‬ניגש אליה וכרע על ברכיו לרגליה‪ .‬שום‬
‫דבר בחיים האלה לא היה בטוח‪ ,‬והיו רגעים שרצית לנצור‪ ,‬לחקוק בזיכרון ולשאת איתך‬
‫לעולם ועוד‪ ,‬כמו פרח שיובש בין דפיו של ספר‪ ,‬כדי שיהיה אפשר להתפעל ממנו שוב ושוב‪.‬‬
‫היא ידעה שלא תרצה לשכוח את האופן שגדעון הושיט את ידו הרועדת ונטל את ידה‪ ,‬או‬
‫את האופן שבו נשך את שפתו לפני שדיבר‪" .‬מיס קולינס היקרה‪ ",‬אמר בשלישית‪" .‬אנא‬
‫ממך‪ ,‬סלחי לי על ההתפרצות הלא ראויה‪ .‬זה רק משום שאני רוחש לך הערכה עצומה – לא‪,‬‬
‫לא הערכה‪ ,‬הערצה – ומרגיש שזה ודאי מתפרץ מתוכי בכל רגע משעות היום‪ .‬מרגע שהגעתי‬
‫לכאן‪ ,‬אל הבית הזה‪ ,‬מדי יום ביומו התפעמתי יותר ויותר מיופייך‪ ,‬מאומץ לבך ומאצילות‬
‫נפשך‪ .‬זה כבוד שלא מגיע לי‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬שאיפתי העמוקה ביותר היא שתהיי שלי – כלומר‪,‬‬
‫אם תיאותי להיות אשתי‪".‬‬
‫"שככה יהיה לי טוב‪ ",‬אמרה סופי‪ ,‬שנראתה נבוכה עד עמקי נשמתה‪" .‬התאמנת על זה‬
‫מראש?"‬
‫גדעון מצמץ‪" .‬אני מבטיח לך שזה היה מאולתר לגמרי‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬זה היה מקסים‪ ".‬סופי לחצה את ידיו‪" .‬והתשובה היא כן‪ .‬כן‪ ,‬אני אוהבת אותך‪,‬‬
‫גדעון‪ ,‬וכן‪ ,‬אני אתחתן איתך‪".‬‬
‫חיוך גדול הפציע על פניו‪ ,‬והוא הפתיע את שניהם כשמשך אותה אליו ונשק לה על פיה‪.‬‬
‫היא חפנה את פניו בין ידיה כשהתנשקו – היה לה טעם קלוש של עלי תה‪ ,‬שפתיו היו רכות‪,‬‬
‫והנשיקה הייתה מתוקה להפליא‪ .‬סופי הרגישה שהיא מרחפת‪ ,‬שהיא מוקפת בפריזמה של‬
‫הרגע‪ ,‬שהיא מוגנת מפני העולם כולו‪.‬‬
‫עד שקולה של ברידג'ט חדר את מעטה אושרה‪ ,‬כשעלה נוגה מן המטבח‪.‬‬

‫"ביום שלישי הם היו נשואים‪,‬‬

 ‫וברביעי שניהם היו מתים‪,‬‬
‫ונקברו יחדיו בחצר הכנסייה‪.‬‬
‫אוי‪ ,‬אהובי‪,‬‬
‫הם נקברו יחדיו בחצר הכנסייה‪".‬‬

‫היא התנתקה מגדעון באי־רצון‪ ,‬קמה על רגליה והברישה את שמלתה‪" .‬סלח לי‪ ,‬בבקשה‪,‬‬
‫מר לייטווד היקר – כלומר‪ ,‬גדעון – אבל אני חייבת ללכת לרצוח את הטבחית‪ .‬אני מיד‬
‫חוזרת‪".‬‬
‫"אוה‪ ",‬התנשפה ססילי‪" .‬זה כל כך רומנטי!"‬
‫גבריאל הסיר את ידו מהדלת וחייך אליה‪ .‬פניו השתנו כשחייך‪ :‬כל הזוויות והקווים החדים‬
‫התרככו‪ ,‬ועיניו שינו את צבען מגוון של קרח לירוק של עלים לאורה של שמש אביבית‪" .‬את‬
‫בוכה‪ ,‬מיס הרונדייל?"‬
‫ריסיה הלחים מצמצו‪ ,‬ופתאום היא נוכחה לגלות שידה עדיין שלובה בידו – היא עדיין חשה‬
‫את הדופק הקלוש שפעם במפרק ידו‪ .‬הוא רכן לעברה‪ ,‬והיא נשמה לתוכה ניחוחות של בוקר‪:‬‬
‫תה וסבון גילוח –‬
‫היא נרתעה בחופזה ושחררה את ידה‪" .‬תודה שאפשרת לי להקשיב‪ ",‬אמרה‪" .‬אני חייבת –‬
‫אני צריכה ללכת לספרייה‪ .‬יש משהו שעליי להספיק לעשות עד מחר‪".‬‬
‫הוא קימט את מצחו בבלבול‪" .‬ססילי –"‬
‫אבל היא כבר מיהרה לדרכה וחצתה את הפרוזדור מבלי להביט לאחור‪.‬‬

‫לכבוד‪ :‬אדמונד ולינט הרונדייל‬

‫אחוזת ֵרייבֶ נסקאר‬
‫וֶסט ריידינג‪ ,‬יורקשייר‬

‫אימא ואבא היקרים‪,‬‬

‫התחלתי לכתוב את המכתב הזה אין־ספור פעמים‪ ,‬אך לא שלחתי אותו‪ .‬בהתחלה זה היה‬
‫באשמתי‪ .‬כשעזבתי אתכם‪ ,‬ידעתי שאני ילדה עקשנית וסוררת‪ ,‬ולא יכולתי להעלות על הכתב‬
‫את הראיות לעוול שגרמתי לכם‪.‬‬
‫לאחר מכן הגיעו הגעגועים‪ .‬התגעגעתי אליכם כל כך‪ .‬התגעגעתי לגבעות הירוקות שמשתפלות‬
‫סביב ביתנו‪ ,‬לאברש הפורח בקיץ בסגול עמוק ולשירה של אימא בגינה‪ .‬היה לי פה קר ושחור‬
‫וחום ואפור‪ ,‬ומסביבי היו רק ערפל סמיך ואוויר מחניק‪ .‬חשבתי שאני עלולה למות מרוב‬
‫בדידות‪ ,‬אבל איך יכולתי לספר לכם דבר כזה? ככלות הכול‪ ,‬אני בחרתי לעולל זאת לעצמי‪.‬‬
‫ואז הגיע תורו של הצער‪ .‬תכננתי לבוא לכאן כדי למצוא את ויל ולגרור אותו בחזרה‪ ,‬לפקוח‬
‫את עיניו לחובתו כלפי משפחתו ולהחזיר אותו הביתה‪ .‬אבל לוויל יש דעה משלו באשר לחובתו‪,‬‬
‫ולתחושת הכבוד שלו ולהבטחות שהבטיח‪ .‬ולבסוף הבנתי שאי אפשר להחזיר הביתה את מי‬
‫שכבר מרגיש בבית‪ .‬אבל לא ידעתי איך לספר לכם‪.‬‬
‫ולבסוף‪ ,‬האושר‪ .‬אולי זה יישמע לכם מוזר‪ ,‬גם בעיניי זה מוזר‪ ,‬העובדה שאינני חוזרת הביתה‬
‫משום שמצאתי את האושר‪ .‬ככל שהתאמנתי כדי להפוך לציידת צללים של ממש‪ ,‬כך ניעור בי‬
‫מין ריגוש מוזר‪ ,‬כמו אותו ריגוש שאימא נהגה לתאר בכל פעם שחזרנו מוֶולשפּוּל והבחנו‬
‫לראשונה בעמק דֶ בי‪ .‬עם להב השרפים ביד אני כבר לא אותה ססילי הרונדייל‪ ,‬הצעירה מבין‬
‫שלושה‪ ,‬בת טובים שבבוא היום תמצא שידוך יאה ותביא לעולם ילדים‪ .‬אני ססילי הרונדייל‪,‬‬
‫ציידת צללים‪ ,‬ומצפה לי תפקיד רם ונשגב‪.‬‬
‫תהילה‪ .‬איזו מילה מוזרה‪ ,‬שהרי נשים לא אמורות לרדוף אותה‪ ,‬אלא שגם מלכתנו עטורת‬
‫תהילה‪ ,‬לא? והאם המלכה אליזבת לא כונתה ה״נשגבת״?‬
‫אבל איך יכולתי לספר לכם שבחרתי בתהילה על פני שלווה? על פני אותה שלווה שעבדתם‬
‫קשה כל כך כדי להנחיל לי‪ ,‬ושלמענה עזבתם את המסדר? איך יכולתי לספר לכם שאני ציידת‬
‫צללים מאושרת מבלי להסב לכם צער? אלה החיים שמהם ברחתם‪ ,‬חיי הסכנה שמפניהם‬
‫ניסיתם להגן עליי ועל ויל ועל אלה‪ .‬מה יכולתי לומר לכם מבלי לשבור את לבכם?‬
‫ועכשיו – עכשיו הגיעה ההשלמה‪ .‬עכשיו אני באמת מבינה מה פירוש הדבר לאהוב אחר יותר‬
‫מאשר את עצמך‪ .‬ואני מבינה כעת דבר נוסף – כל שרציתם אי־פעם הוא לא שאדמה לכם‪ ,‬אלא‬
‫שאהיה מאושרת‪ .‬ונתתם לי – נתתם לנו – אפשרות בחירה‪ .‬אני מביטה באלה שגדלו תחת כנפי‬
‫המסדר‪ ,‬שמעולם לא ניתנה להם בחירה להיות מי שהם רוצים להיות‪ ,‬ואני אסירת תודה על מה‬
‫שעשיתם למעני‪ .‬לבחור מרצון בחיים הללו זו חוויה שונה לגמרי מאשר להיוולד לתוכם‪ .‬כך‬
‫לימדו אותי חייה ומותה של ג׳סמין לאבלֵ ייס‪.‬‬
‫אשר לוויל ולאפשרות שאחזיר אותו הביתה‪ :‬אימא‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬תמיד חששת שציידי הצללים‬
‫יעקרו את כל האהבה מבנך הרך‪ .‬אבל הוא אוהב ונאהב גם יחד‪ .‬הוא לא השתנה‪ .‬והוא אוהב‬
‫אתכם בדיוק כמוני‪ .‬זכרו אותי‪ ,‬כי אני אזכור אתכם לעד‪.‬‬
‫בתכם האוהבת‪,‬‬
‫ססילי‬
‫לכבוד‪ :‬חברי מסדר הנפילים‬
‫מאת‪ :‬שרלוט בראנוול‬

‫אחיי ואחיותיי היקרים לנשק‪,‬‬

‫הוטלה עליי החובה המצערת לדווח לכם כי חרף העובדה שהצגתי בפני הקונסול ויילנד‬
‫הוכחה חותכת שאחד מציידי הצללים שלי סיפק לי ראיה לכך שמורטמן‪ ,‬האיוּם החמור ביותר‬
‫שניצב בפנינו בימים אלה‪ ,‬מסתתר בקאדיר אידריס שבוויילס – החליט הקונסול הנכבד שלנו‬
‫שלא לשעות לאזהרותיי מסיבות מסתוריות השמורות עמו‪ .‬אני עצמי רואה חשיבות עליונה‬
‫באיתור מקומו של אויבנו המר‪ ,‬ובהזדמנות הזאת שנפלה בחלקנו לסכל את תוכניתו להביא‬
‫להשמדתנו‪.‬‬
‫הודות לאמצעים שהעמיד לרשותנו בעלי‪ ,‬הממציא הנודע הנרי בראנוול‪ ,‬ישוגרו ציידי‬
‫הצללים‪ ,‬שנמצאים בפיקודי במכון בלונדון‪ ,‬ללא דיחוי אל קאדיר אידריס‪ ,‬וכולנו לא נהסס‬
‫להקריב את חיינו כדי לעצור את מורטמן‪ .‬צר לי שעליי לעזוב את המכון ללא הגנה‪ ,‬אבל אם‬
‫יואיל הקונסול ויילנד לנקוט פעולה‪ ,‬הוא מוזמן לשלוח זקיפים שיעמדו על המשמר ויגנו על‬
‫המבנה הנטוש‪ .‬אלא שאנו רק תשעה‪ ,‬ושלושה מאיתנו אינם ציידי צללים‪ ,‬אלא רק נשמות‬
‫אמיצות שעברו הכשרה אצלנו במכון והתנדבו להילחם לצדנו‪ .‬קשה לי לומר שסיכויי ההצלחה‬
‫שלנו טובים‪ ,‬אך אין לי ספק שעלינו לנסות‪.‬‬
‫מטבע הדברים‪ ,‬לא אוכל לכפות עליכם להצטרף אליי‪ .‬כפי שהקונסול ויילנד טרח לציין‪ ,‬אין‬
‫לי הסמכות לפקד על כוחות ציידי הצללים‪ ,‬אבל אם מי מכם מסכים איתי שחייבים לנסות להביס‬
‫את מורטמן – ויפה שעה אחת קודם – אודה לכם אם תטו שכם ותגיעו מחר בצהרי היום אל‬
‫המכון בלונדון‪.‬‬
‫בברכה‪,‬‬
‫שרלוט בראנוול‪ ,‬ראש המכון בלונדון‬
18
 ‫ַרק ז ֹאת אֶ טּ ֹר‬
‫ַרק ז ֹאת אֶ ּטֹר לוֹ‪:‬‬
‫עַ ל ק ְָרעוֹ בֵּ ין חַ י לְ חַ י‪.‬‬
‫ִיר־ראִ י שֶׁ שָּׂ ם בֵּ ינִי לְ בֵ ין ֵרעִ י‬
‫עַ ל ק ְ‬
‫עַ ד א יִשְׁ מַ ע אִ ישׁ קוֹל ֵרעוֹ‪.‬‬
‫– אלפרד‪ ,‬לורד טניסון‪" ,‬לזכר אה״ה"‬

‫טסה עמדה על שפת תהום בארץ שלא הכירה‪ .‬הגבעות סביבה היו ירוקות וצנחו חדות עד לשפת‬
‫צוקים שהתנשאו מעל לים כחול‪ .‬עופות ימיים ריחפו וקראו מעל לראשה‪ .‬שביל אפור התפתל‬
‫כמו נחש לאורך קצה המצוק‪ .‬לפניה על השביל עמד ויל‪.‬‬
‫הוא לבש אצטלה שחורה‪ ,‬ומעליה גלימת רכיבה שחורה ארוכה‪ ,‬מרוחה בשוליה בבוץ‪ ,‬כאילו‬
‫צעד כברת דרך ארוכה עד שהגיע לכאן‪ .‬הוא לא חבש כובע ולא עטה כפפות‪ ,‬ושערו הכהה היה‬
‫סתור מהרוח שעלתה מהים‪ .‬הרוח פרעה גם את שערה של טסה והעלתה באפה ריח של מלח‬
‫ושל דברים רטובים שצומחים לשפת הים‪ ,‬ריח שהזכיר לה את מסעה הימי על סיפון המֵיין‪.‬‬
‫"ויל!" היא צעקה‪ .‬משהו במראהו היה כה בודד‪ ,‬כמו טריסטן שצופה בים האירי ותר בעיניו‬
‫אחר האונייה שתחזיר אליו את איזולדה‪ .‬ויל לא נפנה למשמע קולה‪ ,‬הוא רק הרים את זרועותיו‪,‬‬
‫ומעילו התבדר ברוח והתעופף מאחוריו כמו משק כנפיים‪.‬‬
‫פחד גאה בלבה‪ .‬איזולדה חזרה אל טריסטן‪ ,‬אלא שאז כבר היה מאוחר מדי‪ .‬הוא מת מצער‪.‬‬
‫"ויל!" היא שבה וצעקה‪.‬‬
‫ופתאום הוא פסע קדימה וקפץ משפת הצוק‪ .‬היא מיהרה אל הקצה והביטה למטה‪ ,‬אבל לא‬
‫היה שם כלום‪ ,‬רק גלים כחולים־אפורים מקציפים שנשברו על הסלעים‪ .‬נדמה שהגאות נשאה‬
‫את קולו אליה עם כל גל שנשבר‪" .‬עורי‪ ,‬טסה‪ .‬עורי‪".‬‬
‫"עורי‪ ,‬מיס גריי‪ .‬מיס גריי!"‬
‫טסה הזדקפה בבהלה‪ .‬היא נרדמה בכיסא שליד האח‪ ,‬בתא האסורים הקטן שלה; את גופה‬
‫כיסתה שמיכה כחולה גסה‪ ,‬אבל היא לא זכרה שהתכסתה‪ .‬את החדר האירו לפידים‪ ,‬והגחלים‬
‫שבאח כמעט כבו‪ .‬היא לא ידעה אם יום או לילה‪.‬‬
‫מורטמן עמד לפניה‪ ,‬ולצדו אוטומטון‪ .‬היצור היה מהאנושיים ביותר שטסה ראתה עד כה‪.‬‬
‫הוא אף היה לבוש‪ ,‬שלא כמו רבים מהאחרים‪ ,‬בטוניקה צבאית ובמכנסיים‪ .‬על רקע הבגדים‬
‫נראה הראש‪ ,‬שבצבץ מתוך הצווארון הנוקשה‪ ,‬מוזר עוד יותר עם תווי הפנים החלקים מדי‬
‫וקרקפת המתכת הקירחת‪ .‬והעיניים – היא ידעה שהן עשויות מזכוכית ומבדולח‪ ,‬הקשתיות‬
‫זהרו באדום לאור הלפידים‪ ,‬אבל הדרך שבה הן נחו עליה –‬
‫"קר לך‪ ",‬אמר לה מורטמן‪.‬‬
‫טסה התנשפה‪ ,‬והבל נשימתה התאבך מול פניה בעננה לבנה‪" .‬קבלת הפנים החמימה שלך‬
‫זקוקה לשיפור‪".‬‬
‫הוא חייך בשפתיים קפוצות‪" .‬משעשע מאוד‪ ".‬הוא עצמו לבש מעיל אסטרחן כבד מעל‬
‫חליפה אפורה‪ ,‬ששיוו לו מראה של איש עסקים‪" .‬מיס גריי‪ ,‬לא לחינם הערתי אותך‪ .‬באתי‬
‫לכאן כדי שתוכלי לראות מה אִפשר לי להשיג הסיוע הנדיב שהענקת לי כשפשפשת‬
‫בזיכרונותיו של אבי‪ ".‬הוא החווה בגאווה אל האוטומטון שעמד לצדו‪.‬‬
‫"עוד אוטומטון?" שאלה טסה באדישות‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬זה היה גס רוח מצדי‪ ".‬עיניו של מורטמן נחו על היצור‪" .‬הצג את עצמך‪".‬‬
‫פיו של היצור נפער‪ ,‬וטסה הבחינה בהבזק של פליז‪ .‬ואז הוא דיבר‪" .‬שמי אָרמארוֹס‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"במשך מיליארדי שנים רכבתי על הרוחות המנשבות בתהומות הפעורות שבין העולמות‪.‬‬
‫נלחמתי ביהונתן צייד הצללים במישורים של בּרוֹסֶלינד‪ .‬ובמשך אלף שנים נוספות הייתי‬
‫לכוד בתוך הפּיקסיס‪ .‬אך האדון שלי שחרר אותי‪ ,‬ואני משרת אותו‪".‬‬
‫טסה התרוממה‪ ,‬והשמיכה החליקה וצנחה לרגליה מבלי ששמה לב‪ .‬האוטומטון עקב אחריה‬
‫במבטו‪ .‬ועיניו – בעיניו נצצה אינטליגנציה אפלה‪ ,‬תודעה שטסה לא ראתה כמותה אצל אף‬
‫אחד מהאוטומטונים האחרים‪.‬‬
‫"מה זה?" שאלה בלחישה רפה‪.‬‬
‫"נשמה של שד בתוך גוף של אוטומטון‪ .‬לשוכני תחתיות כבר יש דרכים משלהם ללכוד‬
‫אנרגיות של שדים ולנצל אותן‪ .‬אני עצמי השתמשתי בהן כמקור אנרגיה באוטומטונים שכבר‬
‫ראית‪ .‬אבל אָרמארוֹס ואֵחיו שונים‪ .‬הם שדים בשריון של אוטומטונים‪ .‬הם מסוגלים לחשוב‪,‬‬
‫לשקול ולנתח דברים‪ .‬קשה להערים עליהם‪ .‬וקשה מאוד להרוג אותם‪".‬‬
‫ארמארוס הושיט את ידו – ומעיניה של טסה לא נעלמה העובדה שתנועותיו היו חלקות‪,‬‬
‫ללא שמץ מהתנועות הכבדות המגושמות שאפיינו את האוטומטונים שראתה בעבר‪ .‬הוא נע‬
‫כמו בן אנוש‪ .‬הוא שלף את החרב שהייתה תלויה לצד גופו ומסר אותה למורטמן‪ .‬הלהב נחרץ‬
‫ברונות שטסה למדה לזהות בחודשים האחרונים‪ ,‬אותן הרונות שכיסו את להבי כלי נשקם של‬
‫ציידי הצללים‪ .‬אותן הרונות שהפכו אותם לכלי נשקם של ציידי צללים‪ .‬רונות שהיו קטלניות‬
‫עבור שדים‪ .‬ארמארוס היה אמור להירתע מעצם הקרבה אל להב שכזה‪ ,‬ובוודאי לא לגעת בו‪.‬‬
‫בטנה התהפכה מאימה‪ .‬השד מסר את החרב למורטמן‪ ,‬שאחז בה בדייקנות של קצין ימייה‬
‫ותיק ומיומן‪ .‬הוא סובב את הלהב‪ ,‬הניף את החרב באוויר‪ ,‬ואז נעץ אותה בחזהו של השד‪.‬‬
‫טסה שמעה צליל של קריעת מתכת‪ .‬היא התרגלה לראות את האוטומטונים קורסים כמו‬
‫חפיסת קלפים‪ ,‬או לכל הפחות צונחים אל הקרקע ומתיזים נוזל שחור‪ .‬אבל השד הזה נותר‬
‫נטוע במקומו‪ ,‬ואפילו לא מצמץ כשהביט נכחו כמו לטאה בשמש‪ .‬מורטמן סובב את הניצב‬
‫בפראות‪ ,‬ולבסוף שחרר את כלי הנשק‪.‬‬
‫הלהב התפורר והיה לאפר‪ ,‬משל היה בול עץ שנשרף באח‪.‬‬
 ‫"את רואה‪ ",‬הסביר לה מורטמן‪" .‬זה הצבא שלי‪ ,‬והוא נועד להשמיד את ציידי הצללים‪".‬‬
‫טסה מעולם לא ראתה אוטומטון מחייך עד עכשיו‪ ,‬כשעמדה מול ארמארוס; היא לא ידעה‬
‫כלל שפניהם מסוגלות להביע רגש כלשהו‪ .‬ואז השד אמר‪" ,‬הם השמידו רבים מבני מיני‪.‬‬
‫לעונג יהיה לי לחסל את כולם‪".‬‬
‫טסה בלעה את רוקה‪ ,‬אך השתדלה להסתיר זאת מהמגיסטר‪ .‬הוא העביר את מבטו מפניה‬
‫אל האוטומטון ובחזרה‪ ,‬וטסה התקשתה לומר מי מהם מסב לו הנאה גדולה יותר‪ .‬היא רצתה‬
‫לצרוח‪ ,‬לעוט עליו ולנעוץ את ציפורניה בפניו‪ .‬אלא שביניהם חצץ הקיר הבלתי נראה שנצנץ‬
‫קלות‪ ,‬והיא ידעה שאין בכוחה לפרוץ אותו‪.‬‬
‫אוי‪ ,‬את הרבה יותר מכלתו‪ ,‬מיס גריי‪ ,‬אמרה לה גברת בלק‪ .‬את הכלי שימיט חורבן על‬
‫הנפילים‪ .‬לשם כך נוצרת‪.‬‬
‫"ציידי הצללים לא יושמדו בקלות שכזו‪ ",‬אמרה‪" .‬ראיתי אותם משספים ללא קושי את‬
‫האוטומטונים שלך‪ .‬ייתכן שאלה חסינים לרונות שעל כלי נשקם‪ ,‬אבל כל להב יכול לשסע‬
‫מתכת ולחתוך חוטים‪".‬‬
‫מוֹרטמן משך בכתפיו‪" .‬ציידי הצללים אינם רגילים להילחם ביצורים החסינים מפני הרונות‬
‫שעל כלי נשקם‪ .‬זה יאט אותם‪ .‬ויש לי לגיונות של אוטומטונים‪ .‬זה יהיה חסר תועלת לנסות‬
‫להדוף את כולם‪ ".‬הוא הטה קלות את ראשו‪" .‬את מבינה כעת את הגאונות הצרופה של‬
‫הַמצאתי? אבל אני חייב להודות לך‪ ,‬מיס גריי‪ ,‬על הפיסה האחרונה של הפאזל‪ .‬חשבתי‬
‫שאולי אפילו‪ ...‬תעמדי נפעמת‪ ...‬אל מול יצירתי המופלאה‪".‬‬
‫נפעמת? היא הישירה אליו מבט בחיפוש אחר סימן כלשהו לאירוניה‪ ,‬אך ראתה רק סקרנות‬
‫מהולה בקרירות‪ ,‬ונדמה שהשאלה הייתה כנה‪ .‬היא ניחשה שחלף זמן רב מאוד מאז זכה‬
‫לקצור שבחים מבן־אנוש אחר‪ ,‬ונשמה נשימה עמוקה‪.‬‬
‫"אין ספק שאתה ממציא דגול‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫מורטמן חייך ונראה מרוצה מעצמו‪.‬‬
‫טסה הייתה מודעת היטב למבט הנוקב שהשד המכני הישיר אליה‪ ,‬לדריכותו ולנכונותו‪ ,‬אך‬
‫עוד יותר מזה הייתה מודעת למורטמן‪ .‬לבה הלם בפראות בחזה‪ .‬היה נדמה שהיא עומדת על‬
‫שפת תהום‪ ,‬בדיוק כמו בחלומה‪ .‬היא ידעה שזה עלול להיות מסוכן לדבר כך אל מורטמן‪,‬‬
‫שזה יכול להוביל להצלחה כבירה או למפלה קשה‪ .‬אבל לא הייתה לה בררה אלא להסתכן‪.‬‬
‫"אני מבינה למה הבאת אותי לכאן‪ ",‬אמרה‪" .‬וזה לא רק כדי לחשוף את סודותיו של אביך‪".‬‬
‫היא ראתה כעס בעיניו‪ ,‬אך בה בעת הייתה שם גם מבוכה‪ .‬היא לא התנהגה כפי שציפה‬
‫ממנה‪" .‬למה את מתכוונת?"‬
‫"אתה בודד‪ ",‬אמרה‪" .‬הקפת את עצמך ביצורים לא אמיתיים‪ ,‬לא באמת חיים‪ .‬כולנו רואים‬
‫את נשמתנו בעיניהם של אחרים‪ .‬כמה זמן חלף מאז ראית לאחרונה שיש לך נשמה?"‬
‫מורטמן צמצם את עיניו‪" .‬הייתה לי נשמה‪ .‬היא נשרפה לאטה במפעל חיי‪ :‬במרדף שלי אחר‬
 ‫הצדק והתגמול‪".‬‬
‫"אל תבקש נקמה ותקרא לזה צדק‪".‬‬
‫השד צחקק חרישית‪ ,‬אף שהיה בקולו גם בוז‪ ,‬כאילו התבונן מן הצד בתעלוליו של חתלתול‪.‬‬
‫"האם תרשה לה לדבר אליך כך‪ ,‬אדון?" שאל היצור‪" .‬אוכל לעקור את לשונה למענך‪,‬‬
‫ולהשתיק אותה לנצח‪".‬‬
‫"זה לא ישרת דבר אם נשחית את גופה‪ .‬יש לה כוחות שלא תוכל אפילו לדמיין‪ ",‬אמר‬
‫מורטמן‪ ,‬ועיניו נותרו קבועות בטסה‪" .‬אולי ארוסך היקר ציין בפנייך פתגם סיני עתיק‬
‫שאומר‪' :‬לא יוכל אדם לחיות תחת אותם שמים עם רוצח אביו‪ '.‬אני אמחה את ציידי הצללים‬
‫מעל פני האדמה; אדאג לכך שלא יחיו עוד תחת אותם שמים‪ .‬אל תנסי למצוא מסילות ללבי‪,‬‬
‫טסה‪ ,‬כי אין לי לב‪".‬‬
‫טסה לא יכלה שלא לחשוב על בין שתי ערים‪ ,‬ועל ניסיונותיה של לוסי מאנֶט למצוא מסילות‬
‫ללבו של סידני קרטון‪ .‬היא ראתה בוויל את בן דמותו של סידני‪ ,‬אדם שהחטא והייאוש‬
‫כרסמו בלבו בניגוד מוחלט לטבעו‪ ,‬אולי אפילו בניגוד לרצונו‪ .‬אלא שוויל היה אדם טוב‪,‬‬
‫הרבה יותר מקרטון‪ .‬ומורטמן בקושי היה בן־אנוש‪ .‬היא לא ניסתה לפרוט על מיתרי לבו‪,‬‬
‫אלא על יהירותו‪ :‬הרי כל הגברים אוהבים לחשוב שהם טובים‪ ,‬בסופו של דבר‪ .‬אף אחד לא‬
‫רצה לראות את עצמו בתור הנבל‪ .‬היא נשמה נשימה עמוקה‪" .‬קשה לי להאמין בכך – אין לי‬
‫ספק שתוכל לשוב ולהיות ראוי וטוב‪ .‬השלמת את מפעל חייך‪ .‬הפחת חיים ואינטליגנציה‬
‫ביצורים הללו – במכשירי התופת שלך‪ .‬יצרת את כלי הנשק שיכולים להשמיד את ציידי‬
‫הצללים‪ .‬כל חייך רדפת אחר הצדק‪ ,‬כי האמנת שציידי הצללים מושחתים וזדוניים‪ .‬אבל כעת‪,‬‬
‫אם תושיט יד לשלום‪ ,‬תזכה בניצחון האולטימטיבי‪ .‬תוכיח להם שאתה טוב יותר מהם‪".‬‬
‫עיניה תרו את פניו של מורטמן‪ .‬היה נדמה לה שהיא רואה שם צל צלו של היסוס – היה‬
‫נדמה לה שהשפתיים הדקיקות נרעדו קלות‪ ,‬ושכתפיו נדרכו מתוך פקפוק עצמי‪.‬‬
‫פיו התעקל בחיוך‪" .‬אז את חושבת שאני יכול להיות אדם טוב יותר? ואם אכן אעשה‬
‫כדברייך‪ ,‬אם אושיט את ידי לשלום‪ ,‬את רוצה לומר לי שתיאותי להישאר לצדי מתוך‬
‫הערכה? שלא תרצי לחזור אל ציידי הצללים?"‬
‫"אכן‪ ,‬מר מוֹרטמן‪ .‬אני נשבעת‪ ".‬היא בלעה את הקבס המר שאיים לעלות בגרונה‪ .‬אם נגזר‬
‫עליה להישאר עם מורטמן כדי להציל את ויל ואת ג'ם‪ ,‬וגם את שרלוט והנרי וסופי‪ ,‬היא לא‬
‫תהסס לעשות זאת‪" .‬אני מאמינה שתוכל לגלות מחדש את הטוב שבך; שכולנו מסוגלים‬
‫לכך‪".‬‬
‫קצות שפתיו הדקות שבו והתעקלו‪" .‬השעה כבר מאוחרת‪ ,‬מיס גריי‪ ",‬אמר‪" .‬לא רציתי‬
‫להעיר אותך קודם לכן‪ .‬בואי איתי כעת‪ ,‬ונצא מתוך ההר‪ .‬בואי לחזות במו עינייך בעמלי‪ ,‬יש‬
‫משהו שברצוני להראות לך‪".‬‬
‫צמרמורת חלפה בגווה של טסה‪ .‬היא הזדקפה‪" .‬במה מדובר?"‬
 ‫חיוכו התפשט על פניו‪" .‬בדבר שחיכיתי לו‪".‬‬

‫לכבוד‪ :‬הקונסול ג'וזאיה ויילנד‬

‫מאת‪ :‬האינקוויזיטור ויקטור וייטלוֹ‬

‫ג'וזאיה‪ ,‬סלח לי על חוסר הנימוס‪ ,‬אבל אני כותב לך בחיפזון‪ .‬בטוחני שלא יהיה זה המכתב‬
‫היחיד שתקבל בנושא; למעשה‪ ,‬ייתכן שהוא גם לא הראשון‪ .‬אני עצמי קיבלתי איגרות רבות‪,‬‬
‫וכולן נוגעות באותה שאלה שמעסיקה גם את מוחי‪ :‬האם המידע של שרלוט בראנוול מדויק? כי‬
‫אם כן‪ ,‬קיימת סבירות גבוהה שהמגיסטר אכן נמצא בוויילס‪ .‬אני מודע לכך שאתה מפקפק‬
‫באמיתות דבריו של ויליאם הרונדייל‪ ,‬אבל שנינו הכרנו את אביו‪ .‬אדם פזיז ומלא להט שנשלט‬
‫בידי רגשותיו‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬מעולם לא הכרתי אדם הגון יותר ממנו‪ .‬אינני מאמין שהרונדייל הבן‬
‫הוא שקרן‪.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬מהומה רבתי השתררה במסדר מרגע שקיבלנו את האיגרת משרלוט‪ .‬אני עומד‬
‫על כך שנקיים לאלתר ישיבת מועצה שתוקדש לנושא‪ .‬שאם לא כן‪ ,‬האמון שציידי הצללים‬
‫רוחשים לקונסול ולאינקוויזיטור שלהם עלול להישחק לעד‪ .‬אניח לך להכריז על כינוס הישיבה‪,‬‬
‫אבל זו לא בקשה‪ .‬שלח קריאה לחברי המועצה‪ ,‬שאם לא כן‪ ,‬אתפטר מתפקידי ואכריז בריש גלי‬
‫על סיבותיי לכך‪.‬‬
‫ויקטור וייטלוֹ‬

‫ויל התעורר למשמע זעקות‪.‬‬

‫שנים של אימונים הוכיחו את עצמן בתוך שבריר שנייה‪ :‬הוא השתוחח על הרצפה בתנוחת‬
‫קרב עוד לפני שהתעורר לגמרי‪ .‬הוא העיף מבט סביבו וגילה שאין איש מלבדו בחדר הקטן‬
‫שבפונדק הדרכים‪ ,‬וגם הרהיטים – מיטתו הצרה ושולחן עץ פשוט שבקושי נראה בין‬
‫הצללים – נותרו במקומם ללא הפרעה‪.‬‬
‫הוא שוב שמע זעקות‪ ,‬קולניות עוד יותר‪ .‬הן חדרו פנימה מבעד לחלון‪ .‬ויל קם על רגליו‪,‬‬
‫חצה את החדר מבלי להשמיע רחש‪ ,‬הסיט קלות את אחד הווילונות והציץ החוצה‪.‬‬
‫הוא זכר במעורפל את ההליכה העירה‪ ,‬כשהוביל את באליוס באפסר‪ ,‬והסוס התשוש‬
‫השתרך מאחוריו‪ .‬זו הייתה עיירה וולשית קטנה‪ ,‬דומה לכל עיירה אחרת וחסרת כל ייחוד‪.‬‬
‫הוא מצא בקלות את הפונדק המקומי‪ ,‬העביר את באליוס לרשותו של נער האורווה והורה לו‬
‫לקרצף את גופה של הבהמה ולהאכיל אותה מחית סובין חמה שתפיח בה רוח חיים‪ .‬הוולשית‬
‫השוטפת שבפיו הרגיעה קמעה את הפונדקי‪ ,‬שמיהר להובילו אל חדר פרטי‪ ,‬והוא צנח מיד על‬
‫מיטתו בלבוש מלא ושקע בשינה נטולת חלומות‪.‬‬
‫ירח זוהר נתלה בשמים‪ ,‬ומקומו הצביע על כך שהשעה עדיין לא הייתה מאוחרת‪ .‬נדמה‬
‫שאובך אפור כיסה את העיירה‪ .‬ויל חשב לרגע שמדובר בערפל‪ ,‬אלא שאז נשם נשימה‬
‫עמוקה וגילה שזה עשן‪ .‬כתמים של אדום זוהר ריצדו בין בתי העיירה‪ .‬הוא צמצם את עיניו‪.‬‬
‫דמויות התרוצצו בין הצללים‪ .‬זעקות נוספות – והבזק של מתכת שנראתה כמו להב –‬
‫הוא התפרץ אל הפרוזדור עוד לפני שסיים לשרוך את מגפיו‪ ,‬ולהב השרפים שלוף בידו‪.‬‬
‫הוא דהר במורד המדרגות ויצא אל החדר הראשי בפונדק‪ .‬החדר היה חשוך וקר – האש באח‬
‫כבתה‪ ,‬וכמה מהחלונות התנפצו והניחו לאוויר הלילה הצונן לחדור פנימה‪ .‬שברי זכוכית כיסו‬
‫את הרצפה כמו גושי קרח‪ .‬הדלת הייתה פתוחה‪ ,‬וכשוויל פנה לצאת החוצה‪ ,‬גילה שהצירים‬
‫העליונים נעקרו כמעט ממקומם‪ ,‬כאילו מישהו ניסה לפרוץ את הדלת‪...‬‬
‫הוא יצא מהפונדק בריצה והקיף את המבנה אל צדו האחורי‪ ,‬שבו עמדה האורווה‪ .‬ריח‬
‫העשן היה סמיך כאן עוד יותר‪ ,‬והוא זינק קדימה – וכמעט מעד על דמות שהייתה שרועה על‬
‫הקרקע‪ .‬הוא צנח על ברכיו‪ .‬היה זה נער האורווה; גרונו שוסף‪ ,‬והאדמה שמתחתיו הייתה‬
‫ספוגה בדם‪ .‬עיניו הפקוחות בהו בחלל‪ ,‬ועורו כבר היה קר‪ .‬ויל בלע את הקבס שעלה בגרונו‪,‬‬
‫והזדקף‪.‬‬
‫הוא נע אל האורוות כמעט מוכנית‪ ,‬ובמוחו התרוצצו שלל אפשרויות‪ .‬מתקפת שדים? או‬
‫שאין לזה שום קשר לעולם העל־טבעי? אולי נקלע לסכסוך בין תושבי העיירה‪ ,‬או אלוהים‬
‫יודע מה‪ .‬נדמה שאיש לא חיפש דווקא אותו‪.‬‬
‫הוא שמע את באליוס צונף בחשש כשהתגנב לתוך האורווה‪ .‬היה נדמה שהכול נמצא‬
‫במקומו‪ ,‬מתקרת הטיח ועד לרצפה המרוצפת אבן על תעלות הניקוז שחרצו אותה‪ .‬למרבה‬
‫המזל‪ ,‬לא שוכנו שם סוסים נוספים באותו הלילה‪ ,‬כי ברגע שוויל פתח את דלת התא‪ ,‬באליוס‬
‫נורה קדימה וכמעט העיף אותו הצדה‪ .‬ויל בקושי הספיק לסור מדרכו‪ ,‬כשהסוס חלף על פניו‬
‫בשעטה ופרץ החוצה‪.‬‬
‫"באליוס!" ויל מלמל קללה ומיהר לרדוף אחר הסוס‪ ,‬הקיף שוב את הפונדק ויצא אל הרחוב‬
‫הראשי של העיירה‪.‬‬
‫הוא קפא במקומו‪ .‬הרחוב היה כמרקחה‪ .‬גופות היו שרועות על הקרקע‪ ,‬מוטלות לצדי הדרך‬
‫כאילו היו אשפה‪ .‬דלתות הבתים שמסביב נקרעו ממקומן‪ ,‬והחלונות התנפצו פנימה‪ .‬אנשים‬
‫התרוצצו אנה ואנה בין הצללים‪ ,‬זעקו וקראו בשמות יקיריהם‪ .‬כמה מהבתים עלו באש‪ .‬ויל‬
‫בהה באימה וראה משפחה שנמלטה מתוך בית בוער‪ ,‬האב בכתונת לילה כשהוא משתעל‬
‫ונחנק‪ ,‬ומאחוריו אישה שאחזה בידה של ילדה קטנה‪.‬‬
‫עוד לפני שבני המשפחה הספיקו לדדות אל הרחוב‪ ,‬הגיחו דמויות מבין הצללים‪ .‬אור ירח‬
‫נצץ על יריעות מתכת‪.‬‬
‫אוטומטונים‪.‬‬
‫תנועותיהם היו חלקות‪ ,‬בלי שמץ של כבדות מגושמת‪ .‬הם לבשו בגדים – שעטנז של מדים‬
‫צבאיים‪ ,‬שכמה מהם נראו לוויל מוכרים‪ ,‬ואחרים זרים‪ .‬אבל פניהם החשופות היו עשויות‬
‫ממתכת‪ ,‬וכך גם ידיהם שאחזו חרבות ארוכות‪ .‬הם היו שלושה; האחד‪ ,‬בחולצה צבאית אדומה‬
‫וקרועה‪ ,‬התקדם כשהוא צוחק – צוחק? – שעה שאבי המשפחה ניסה להסתיר את אשתו ואת‬
‫בתו מאחוריו‪ ,‬ומעד על מרצפות האבן המגואלות בדם‪.‬‬
‫הכול נגמר בתוך שניות‪ ,‬עוד לפני שוויל הספיק לנוע‪ .‬להבים הבליחו‪ ,‬ושלוש גופות נוספות‬
‫הצטרפו לערמות ששכבו ברחובות‪.‬‬
‫"זהו זה‪ ",‬אמר האוטומטון בחולצה המרופטת‪" .‬הַעֲלוּ את הבתים באש‪ ,‬והם יצאו מחוריהם‬
‫כמו עכברושים‪ .‬וכשינסו לברוח‪ ,‬חסלו אותם –" היצור הרים את ראשו‪ ,‬ונדמה שראה את‬
‫ויל‪ .‬למרות המרחק שהפריד ביניהם‪ ,‬ויל הרגיש היטב בעוצמתו של המבט‪.‬‬
‫הוא הרים את להב השרפים שבידו‪" .‬נאקיר‪".‬‬
‫הלהב הבזיק והאיר את הרחוב‪ ,‬קרן אור לבנה בין כל הלהבות האדומות המרצדות‪ .‬מבעד‬
‫לדם ולתימרות העשן ראה ויל את האוטומטון בחולצה האדומה צועד לעברו‪ ,‬ובידו השמאלית‬
‫חרב ארוכה‪ .‬ידו הייתה יד מתכת גמישה עשויה מפרקים־מפרקים; היא התפתלה סביב הניצב‬
‫כמו יד אדם‪.‬‬
‫"נפילים‪ ",‬אמר היצור ונעצר במרחק של שלושים סנטימטרים בלבד מוויל‪" .‬לא ציפינו‬
‫לראות כאן את בני מינך‪".‬‬
‫"אני רואה‪ ",‬השיב לו ויל‪ .‬הוא פסע צעד אחד קדימה ונעץ את להב השרפים בחזהו של‬
‫האוטומטון‪.‬‬
‫הוא שמע רחש קלוש‪ ,‬כמו של בייקון המיטגן במחבת‪ .‬האוטומטון הביט בו בשעשוע‬
‫כשנאקיר הפך לאפר‪ ,‬וידו של ויל המשיכה ללפות ניצב של להב שכבר לא היה שם‪.‬‬
‫האוטומטון גיחך ונשא את מבטו אל ויל‪ .‬עיניו נצצו מחיים ומבִּינה‪ ,‬ולבו של ויל החסיר‬
‫פעימה כשהבין לבסוף שהוא מביט ביצור חדש שמעודו לא ראה – לא רק כזה שיכול להפוך‬
‫את להב השרפים לאפר‪ ,‬אלא מכונה שניחנה בפיקחות ובאסטרטגיה הדרושות כדי לשרוף‬
‫כפר שלם עד עפר ולרצוח את יושביו בעת מנוסתם‪.‬‬
‫"ועכשיו אתה גם מבין‪ ",‬אמר לו השד‪ ,‬כי זה היה היצור שעמד לפניו‪" .‬נפילים‪ ,‬במשך שנים‬
‫כה רבות גירשתם אותנו מהעולם הזה עם הרונות שלכם ועם להביכם‪ .‬אבל כעת גופינו‬
‫חסינים בפני כלי המשחית שלכם‪ ,‬והעולם הזה יהיה שלנו‪".‬‬
‫ויל עצר את נשימתו‪ ,‬כשהשד הניף את חרבו הארוכה‪ .‬הוא נסוג צעד אחד לאחור – שעה‬
‫שהלהב צנח לעברו – ומיהר להתחמק‪ .‬בדיוק באותו הרגע חלפה על פניו צללית שנורתה‬
‫קדימה‪ ,‬ענקית ושחורה‪ ,‬ואז התרוממה על רגליה האחוריות ובעטה באוטומטון‪.‬‬
‫באליוס‪.‬‬
‫ויל הושיט את ידו ונאחז כסומא ברעמת סוסו‪ .‬השד זינק מתוך הבוץ ועט עליו בהבזק של‬
‫הלהב שבידו‪ ,‬אלא שבאליוס שעט קדימה‪ ,‬וּויל זינק והתיישב על גבו של הסוס‪ .‬הם שעטו‬
‫יחדיו ברחוב המרוצף אבן‪ ,‬וּויל השתוחח על גבו של באליוס‪ ,‬שעה שהרוח פרעה את שערו‬
‫וייבשה את הרטיבות שעל פניו – האם היה זה דם או שמא דמעות? הוא לא ידע‪.‬‬
 ‫טסה ישבה על רצפת חדרה במעוזו של מורטמן ובהתה באח בקהות חושים‪.‬‬
‫הלהבות ריצדו על ידיה‪ ,‬על השמלה הכחולה שלבשה‪ .‬כל אלה היו מוכתמות בדם‪ .‬היא לא‬
‫ידעה איך זה קרה; העור על מפרק כף ידה היה שרוט כולו‪ ,‬והיא זכרה במעורפל שהאוטומטון‬
‫אחז בה וקרע את עורה באצבעות המתכת החדות שלו כשניסתה נואשות להיאבק בו‪.‬‬
‫מוחה סירב להשתחרר מהמראות שהבליחו בו שוב ושוב – תמונות החורבן בכפר שבעמק‪.‬‬
‫היא נלקחה לשם בעיניים מכוסות‪ ,‬נישאה בידי אוטומטונים‪ ,‬ואז הונחה ללא כל גינונים על‬
‫צוק של סלעים אפורים שהשקיפו על העיירה‪.‬‬
‫"צפי בזה‪ ",‬אמר לה מורטמן‪ ,‬שלא טרח להביט בה‪ ,‬אך בקולו שמעה שמחה לאיד‪" .‬צפי‬
‫בזה‪ ,‬מיס גריי‪ ,‬ונראה אם גם אחר כך תדברי איתי על גאולה‪".‬‬
‫טסה עמדה כבולה למקומה‪ ,‬כשאוטומטון לופת אותה מאחור וידו מונחת על פיה‪ ,‬ומורטמן‬
‫מלמל חרישית מה הוא מתכוון לעשות לה אם תעז להסיט את מבטה מהכפר‪ .‬היא הביטה‬
‫אין־אונים‪ ,‬כשהאוטומטונים צעדו לתוך העיירה ושיסעו וביתרו גברים ונשים חפים מפשע‬
‫שהסתובבו ברחובות‪ .‬ירח אדמדם עלה לאטו לרום הרקיע‪ ,‬בעת שהצבא המכני הצית‬
‫בשיטתיות בית אחר בית וטבח במשפחות שלמות שנמלטו החוצה‪ ,‬מבולבלות ואחוזות אימה‪.‬‬
‫ומורטמן צחק‪.‬‬
‫"עכשיו את מבינה‪ ",‬אמר‪" .‬היצורים הללו‪ ,‬היצירות שלי‪ ,‬יכולים לחשוב ולשקול ולתכנן‬
‫אסטרטגיה‪ .‬בדיוק כמו בני־אנוש‪ .‬והם בלתי מנוצחים‪ .‬תסתכלי על השוטה ההוא שמחזיק‬
‫ברובה‪".‬‬
‫טסה לא רצתה להסתכל‪ ,‬אבל לא הייתה לה בררה‪ .‬אז היא צפתה במתרחש בעיניים יבשות‬
‫וקודרות‪ ,‬והבחינה בדמות המרוחקת שהניפה רובה בניסיון להגן על עצמה‪ .‬כמה אוטומטונים‬
‫איבדו לרגע את שיווי משקלם מההדף‪ ,‬אך נדמה שלא נפגעו‪ .‬הם מיהרו להתנפל עליו‪ ,‬העיפו‬
‫מידו את הרובה והפילו אותו אל הקרקע‪.‬‬
‫ואז הם קרעו אותו לגזרים‪.‬‬
‫"שדים‪ ",‬מלמל מורטמן‪" .‬הם פראיים‪ ,‬ואוהבים להרוס‪".‬‬
‫"בבקשה‪ ",‬הפצירה טסה בקול חנוק‪" .‬בבקשה ממך‪ ,‬לא עוד‪ .‬אעשה כל מה שתרצה‪ ,‬אבל‬
‫אנא ממך‪ ,‬רחם על אנשי הכפר‪".‬‬
‫מורטמן גיחך ביובש‪" .‬ליצורים המכניים אין לב‪ ,‬מיס גריי‪ ",‬אמר לה‪" .‬כמו באש או במים‪,‬‬
‫אין בהם רחמים‪ .‬נסי להתחנן בפני השיטפון או דלקת היער שיחדלו מההרס‪ ,‬נראה אותך‪".‬‬
‫"אני לא מתחננת בפניהם‪ ",‬אמרה‪ .‬בזווית עינה נדמה שראתה סוס שחור דוהר ברחובות‬
‫הכפר‪ ,‬ועל גבו רוכב‪ .‬מישהו נמלט מהקטל‪ ,‬ייחלה בכל לבה‪" .‬אני מתחננת בפניך‪".‬‬
‫הוא הפנה אליה את עיניו הקרות‪ ,‬והן היו ריקות כמו השמים‪" .‬גם בלבי לא תמצאי רחמים‪.‬‬
‫ייגעת אותי מספיק בניסיונותייך הנואשים למצוא מסילות ללבי‪ .‬הבאתי אותך לכאן כדי‬
‫להוכיח לך שזה חסר תוחלת‪ ,‬כי לא נותרו מסילות ללבי; הן נשרפו לפני שנים‪".‬‬
 ‫"אבל עשיתי כל מה שביקשת‪ ",‬מחתה נואשות‪" .‬אין בזה שום צורך‪ ,‬לא בשבילי –"‬
‫"זה לא בשבילך‪ ",‬אמר והסב את מבטו ממנה‪" .‬הייתי צריך לבחון את האוטומטונים לפני‬
‫שאשלח אותם לקרב‪ .‬זה מדע פשוט‪ .‬הם בורכו כעת בתבונה‪ .‬ביכולת אסטרטגית‪ .‬שום דבר‬
‫לא יוכל לעמוד בפניהם‪".‬‬
‫"אם כן‪ ,‬הם יבגדו בך‪".‬‬
‫"הם לא יבגדו בי‪ .‬חייהם קשורים קשר בל־יינתק לחיי‪ .‬אם אני אמות‪ ,‬הם יושמדו‪ .‬מחובתם‬
‫להגן עליי‪ ,‬אם הם רוצים לחיות‪ ".‬מבטו היה קר ומנוכר‪" .‬מספיק עם זה‪ .‬הבאתי אותך לכאן‬
‫כדי להוכיח לך מי אני‪ ,‬ועלייך להשלים עם זה‪ .‬המלאך המכני שלך מגן על חייך‪ ,‬אך חייהם‬
‫של חפים מפשע אחרים נמצאים בידיים שלי – ושלך‪ .‬אל תנסי אותי‪ ,‬ולא יהיה עוד כפר כזה‪.‬‬
‫אינני מוכן לשמוע עוד מחאות מייגעות‪".‬‬
‫המלאך המכני שלך מגן על חייך‪ .‬היא הניחה את ידה עליו‪ ,‬חשה בתקתוק המוכר מתחת‬
‫לאצבעותיה‪ .‬היא עצמה את עיניה‪ ,‬אבל תמונות איומות הבזיקו מאחורי עפעפיה‪ .‬בעיני רוחה‬
‫ראתה את הנפילים צונחים לרגלי האוטומטונים ממש כמו הכפריים‪ ,‬היא ראתה את ג'ם נקרע‬
‫לגזרים בידי המפלצות המכניות‪ ,‬את ויל נדקר שוב ושוב בלהבי המתכת‪ ,‬את הנרי ואת‬
‫שרלוט עולים באש‪...‬‬
‫ידה התהדקה בפראות סביב המלאך‪ ,‬והיא קרעה אותו מצווארה והשליכה אותו על הקרקע‬
‫הסלעית הגבשושית‪ ,‬ובאותו הרגע ממש נפל בול עץ על רצפת האח והעיף סביבו עננה של‬
‫ניצוצות אדומים‪ .‬לאורם של אלה הבחינה בכף ידה השמאלית וראתה את הצלקת הדהויה‬
‫ההיא‪ ,‬שריד לכווייה שעוללה לעצמה ביום שסיפרה לוויל שהיא מאורסת לג'ם‪.‬‬
‫בדיוק כמו אז‪ ,‬גם כעת נחה ידה על מחתת האח‪ .‬היא הרימה אותה‪ ,‬חשה בכובד משקלה‬
‫בידה‪ .‬הלהבות התרוממו אל־על‪ .‬היא ראתה את העולם מבעד לערפל מוזהב כשהניפה את‬
‫המחתה והנחיתה אותה על המלאך המכני‪.‬‬
‫המחתה שבידה הייתה עשויה מברזל חשיל‪ ,‬ובכל זאת התפוררה לאבקה מתכתית‪ ,‬לעננה‬
‫של סיבים זוהרים שנשרו על הרצפה וכיסו את פניו של המלאך המכני‪ ,‬שלא ניזוק ושכב ללא‬
‫ניע לרגליה‪.‬‬
‫פתאום החל המלאך לנוע ולהשתנות‪ .‬כנפיו רפרפו‪ ,‬ועפעפיו העצומים נפקחו וחשפו פיסות‬
‫קטנות של קוורץ לבנבן‪ ,‬ומתוכן שפעו קרניים דקיקות של אור לבן‪ .‬האור התרומם ועלה כמו‬
‫בציורי הכוכב הזורח בשמי בית לחם‪ ,‬והקרין החוצה חישורים של אור‪ .‬הוא התגבש לאטו‬
‫ועטה צורה – של מלאך‪.‬‬
‫כתם האור הנוצץ היה כה בהיר‪ ,‬עד שטסה התקשתה להביט בו במישרין‪ .‬מבעד לאור‬
‫המסמא הבחינה טסה בקווי המתאר הקלושים של גבר‪ .‬היא ראתה עיניים נטולות קשתיות או‬
‫אישונים – רק שני גושים של בדולח שזהרו לאורה של האש באח המבוערת‪ .‬כנפיו של‬
‫המלאך היו רחבות ונפרשו לצדדים‪ ,‬כל נוצה מצופה בקצ ָה החד במתכת נוצצת‪ .‬ידיו היו‬
 ‫מקופלות על הניצב של חרב חיננית למראה‪.‬‬
‫עיניו הריקות הבוהקות נחו עליה‪ .‬מדוע מנסה את להשמיד אותי? קולו היה מתוק והדהד‬
‫בראשה כמו תווי מוזיקה‪ .‬אני מגן עלייך‪.‬‬
‫לפתע ראתה בעיני רוחה את ג'ם‪ ,‬כשהוא שעון על הכריות במיטתו‪ ,‬ופניו חיוורות ונוצצות‪.‬‬
‫החיים הם הרבה יותר מהישרדות‪" .‬לא אותך רציתי להשמיד‪ ,‬אלא אותי‪".‬‬
‫אבל מדוע? החיים הם מתנה‪.‬‬
‫"אני רק רוצה לעשות את הדבר הנכון‪ ",‬אמרה‪" .‬בכך שאתה מגן עליי‪ ,‬אתה מאפשר לרוע‬
‫להתקיים‪".‬‬
‫רוע‪ .‬הקול המוזיקלי נשמע מהורהר‪ .‬זמן כה רב אני לכוד בכלא המכני שלי‪ ,‬עד ששכחתי‬
‫להבחין בין טוב לרע‪.‬‬
‫"כלא מכני?" לחשה טסה‪" .‬אבל איך אפשר לכלוא מלאך?"‬
‫ג'ון תדיאוס שייד הוא שכלא אותי‪ .‬הוא לכד את נשמתי בתוך לחש וכלא אותו בתוך הגוף‬
‫המכני הזה‪.‬‬
‫"כמו הפּיקסיס‪ ",‬מלמלה טסה‪" .‬אלא שהוא לכד מלאך במקום שד‪".‬‬
‫והזוּרה‪,‬‬
‫ָ‬ ‫אני שליח אלוהי‪ ,‬אמר לה המלאך‪ ,‬שריחף לפניה‪ .‬אחיי הם הסיג'יל‪ ,‬הקוּראבּי‬
‫הפרבאשי והדאקיני‪.‬‬
‫ָ‬
‫"והאם זו – דמותך האמיתית? האם כך אתה נראה?"‬
‫את רואה רק חלקיק ממה שאני‪ .‬בדמותי האמיתית כולי תפארה קטלנית‪ .‬התהלכתי חופשי בין‬
‫כל הרקיעים‪ ,‬עד שנכלאתי ונקשרתי אלייך‪.‬‬
‫"צר לי לשמוע‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫האשמה אינה שלך‪ .‬את לא כלאת אותי‪ .‬אכן כן‪ ,‬נשמותינו קשורות זו בזו‪ ,‬אבל גם כשסוככתי‬
‫עלייך ברחם אמך‪ ,‬ידעתי שחפה את מפשע‪.‬‬
‫"אתה המלאך המגן עליי‪".‬‬
‫זכות שכזו נופלת בחלקם של מעטים בלבד‪ .‬את מיוחדת‪.‬‬
‫"אני לא מעוניינת בזכות הזאת‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬אני מעדיפה למות בתנאים שלי‪ ,‬ולא‬
‫להיאלץ לחיות בתנאים של מורטמן‪".‬‬
‫לא אוכל להניח לך למות‪ .‬קולו של המלאך היה מלא יגון‪ .‬טסה נזכרה בכינור של ג'ם‪ ,‬שניגן‬
‫צלילים אשר בקעו היישר מלבו‪ .‬זוהי חובתי‪.‬‬
‫טסה נשאה את מבטה‪ .‬האור שהאח הפיצה האיר את המלאך כמו קרני שמש הנשברות על‬
‫כלי מבדולח‪ ,‬וכתמי צבע בוהקים ריצדו על קירות המערה‪ .‬לא היה בו שמץ של תכסיסנות‬
‫מרושעת; מורטמן אמנם הכפיף אותו לרצונו‪ ,‬אך הוא היה הטוב בהתגלמותו‪ ,‬וטבעו אלוהי‬
‫ונשגב‪" .‬כשהיית מלאך‪ ,‬מה היה שמך?" שאלה אותו‪.‬‬
‫שמי היה איתוּריאל‪ ,‬השיב לה המלאך‪.‬‬
‫"איתוּריאל‪ ",‬לחשה טסה והושיטה את ידה אל המלאך‪ ,‬כאילו יכלה לגעת בו ולנחם אותו‬
‫איכשהו‪ .‬אבל אצבעותיה נגעו רק בחלל הריק‪ .‬המלאך הבליח ודהה‪ ,‬והותיר מאחור רק זוהר‬
‫מסמא‪ ,‬פרץ של אור שהאיר את עפעפיה מבפנים‪.‬‬
‫גל של קור שטף את גופה של טסה‪ ,‬והיא הזדקפה באחת ועיניה נפקחו‪ .‬היא הייתה שרועה‬
‫למחצה על רצפת האבן הקרה‪ ,‬מול אח כבויה כמעט‪ .‬החדר היה חשוך‪ ,‬והגחלים האדמדמות‬
‫שנותרו באח האירו אותו בקושי רב‪ .‬המחתה נחה במקומה הרגיל‪ .‬ידה התרוממה אל צווארה‬
‫– ומצאה את המלאך המכני‪.‬‬
‫חלום‪ .‬לבה של טסה צנח בקרבה‪ .‬זה היה רק חלום‪ .‬לא היה שום מלאך שיטבול אותה באורו‬
‫המסמא‪ .‬היו רק החדר הקר הזה‪ ,‬שהחשיך מרגע לרגע‪ ,‬ותקתוקו התמידי של המלאך המכני‪,‬‬
‫שכמו ספר את הדקות עד לקץ כל הדברים בעולם‪.‬‬

‫ויל עמד על פסגת קאדיר אידריס והחזיק בידו את מושכות סוסו‪.‬‬

‫תוך כדי רכיבה אל דוֹלגֶתלֵיי הבחין בצוק האדיר של קאדיר אידריס‪ ,‬שהתנשא מעל שפך‬
‫המָאוּדאך‪ ,‬ונשימתו נעתקה לרגע – הוא עשה זאת‪ ,‬הוא פה‪ .‬הוא טיפס בילדותו על פסגת ההר‬
‫עם אביו‪ ,‬והזיכרונות נותרו חרותים במוחו גם כשסטה מהדרך המובילה אל דינאס מוֹתוֹיי‬
‫ופנה אל מדרונות ההר על גבו של באליוס‪ ,‬שהמשיך לדהור כאילו נס על נפשו מלהבות הכפר‬
‫הבוער שהותירו מאחור‪ .‬הם המשיכו לדהור אל שפת אגם מוקף שיחים – עם נוף לים כסוף‬
‫מצד אחד‪ ,‬ואל פסגתו האדירה של סנוֹדוֹן מן הצד האחר – במעלה עמק נאנט קאדיר‪.‬‬
‫למרגלותיהם השתרע הכפר דוֹלגֶתלֵיי‪ ,‬שנצץ פה ושם באור השמש ונראה ציורי להפליא‪,‬‬
‫אבל ויל לא טרח לעצור ולהתפעל מהנוף היפה‪ .‬רונה לראיית לילה שצייר על עצמו הקלה‬
‫עליו להתחקות אחר עקבותיהם של היצורים המכניים‪ .‬הם היו כה רבים‪ ,‬עד שהאדמה נותרה‬
‫חשופה במקום שבו צעדו במורד ההר‪ ,‬ולבו הלם בפראות כשהתחקה אחר שביל ההרס‬
‫שהותירו מאחור‪ ,‬בדרכו אל פסגת ההר‪.‬‬
‫עקבותיהם הובילו אל מצבור של סלעים ענקיים‪ ,‬וּויל נזכר שקוראים להם מוֹרֶנָה‪ .‬המתלול‬
‫יצר מעין קיר שהגן חלקית על קוּם קַאי‪ ,‬עמק קטן שהשתרע על פסגת ההר‪ ,‬ובמרכזו חלין‬
‫קַאי‪ ,‬אגם קרחוני צלול‪ .‬עקבותיו של הצבא המכני הובילו אותו אל שפת האגם –‬
‫ופתאום הם נעלמו‪.‬‬
‫ויל עמד שם ללא ניע והביט במים הקרים והצלולים‪ .‬לאור יום‪ ,‬הוא נזכר‪ ,‬היה המחזה‬
‫מרהיב עין‪ :‬מימיו הכחולים של חלין קַאי‪ ,‬מוקפים כרי דשא ירוקים‪ ,‬והשמש מלטפת את‬
‫קצותיהם המשוננים של מאנֶת' פֶּנקוֹיד‪ ,‬הצוקים המקיפים את האגם‪ .‬היה נדמה שהוא נמצא‬
‫מרחק אלפי קילומטרים מלונדון‪.‬‬
‫הירח המשתקף במימי האגם נצנץ לעברו מתוכם‪ .‬הוא נאנח‪ .‬המים לחכו מעדנות את שפת‬
‫האגם‪ ,‬אך לא מחקו את עקבות רגליהם של האוטומטונים‪ .‬היה ברור לו מאין באו‪ .‬הוא הושיט‬
 ‫את ידו וטפח על צווארו של באליוס‪.‬‬
‫"חכה לי פה‪ ",‬אמר‪" .‬ואם לא אחזור‪ ,‬דהר בחזרה למכון‪ .‬הם ישמחו לראות אותך שוב‪,‬‬
‫נערי‪".‬‬
‫הסוס צנף ברוך ונשך את שרוול מעילו‪ ,‬אבל ויל רק נשם נשימה עמוקה ונכנס בשכשוך‬
‫רגליים לתוך מימיו של חלין קַאי‪ .‬המים הקרים לחכו את מגפיו ונספגו במכנסיו‪ ,‬ובשרו נעשה‬
‫חידודין־חידודין מהקור המקפיא‪ .‬הוא התנשף בכבדות מההלם‪.‬‬
‫"שוב אני רטוב‪ ",‬לחש בעצב וצלל לתוך מימיו הקפואים של האגם‪ .‬היה נדמה שהם‬
‫מושכים אותו מטה כמו חול טובעני – הוא בקושי הספיק לקחת עוד נשימה עמוקה‪ ,‬והמים‬
‫הקפואים גררו אותו עמוק אל תוך החשכה‪.‬‬

‫לכבוד‪ :‬שרלוט בראנוול‬

‫מאת‪ :‬הקונסול ויילנד‬

‫גברת בראנוול‪,‬‬

‫הריני משחרר אותך מתפקידך כראש המכון‪ .‬יכולתי להפליג בתיאורי אכזבתי המרה מתפקודך‬
‫או האמון ששרר בינינו ואיננו עוד‪ .‬אבל נדמה שאין כל טעם במילים לנוכח בגידה חמורה כמו‬
‫שלך‪ .‬עם הגעתי מחר ללונדון אצפה לגלות שאת ובעלך אינכם עוד במכון‪ ,‬ושהשארתם אותו‬
‫נקי מחפציכם האישיים‪ .‬אם לא תיעתרו לדרישתי זו‪ ,‬אדאג להשית עליכם את העונש הכבד‬
‫ביותר הקבוע בחוק‪.‬‬
‫ג'וזאיה ויילנד‪ ,‬קונסול המסדר‬
19
 ‫נשכב ונישרף‬
‫כעת אשרוף אותך‪ ,‬אשרוף אותך עד תום‪,‬‬
‫גם אם אשלח לאבדון‪ ,‬שנינו כאן נשכב‬
‫ונישרף‪.‬‬
‫– שרלוט מיוּ‪In Nunhead Cemetery ,‬‬

‫החשכה נמשכה רק רגעים ספורים‪ .‬המים הקפואים משכו את ויל למטה‪ ,‬והוא שקע עמוק –‬
‫והתגלגל סביב עצמו כשהקרקעית התרוממה פתאום ונחבטה בו בכוח‪,‬ונשימתו נעתקה מגופו‪.‬‬
‫הוא נחנק והתהפך על בטנו‪ ,‬ואז התרומם לתנוחת כריעה‪ ,‬ושערו ובגדיו נטפו מים‪ .‬הוא‬
‫הושיט את ידו אל אור המכשפות‪ ,‬אבל נמלך בדעתו; הוא לא רצה להאיר את דרכו ולמשוך‬
‫אליו תשומת לב מיותרת‪ ,‬ונאלץ להסתפק ברונת ראיית הלילה‪.‬‬
‫זו הספיקה לו כדי לראות שהוא נמצא במערה סלעית‪ .‬כשנשא את מבטו מעלה‪ ,‬ראה את‬
‫מימיו המתערבלים של האגם – נדמה שזכוכית נעלמה הרחיקה אותם מעליו – וגם אור ירח‬
‫קלוש‪ .‬מנהרות יצאו מתוך המערה ללא סימונים כלשהם שיגלו לו לאן הן מובילות‪ .‬הוא קם‬
‫על רגליו‪ ,‬בחר באקראי במנהרה השמאלית ביותר והחל לנוע בזהירות אל תוך החשכה‪.‬‬
‫המנהרות היו רחבות‪ ,‬ורצפותיהן החלקות לא העידו על כך שהיצורים המכניים עברו בהן‪.‬‬
‫קירותיהן נחצבו בסלע הגעשי‪ .‬הוא זכר שטיפס עם אביו על פסגת קאדיר אידריס לפני שנים‪.‬‬
‫אגדות רבות נקשרו בהר‪ :‬היו שטענו שהפסגה היא כס של ענק‪ ,‬שישב עליה ובהה בכוכבים;‬
‫אחרים האמינו שהמלך ארתור ואביריו ישנים בבטן האדמה ומחכים לרגע שבריטניה תתעורר‬
‫ותזדקק להם שוב; והיו שגרסו כי כל אדם‪ ,‬שיבלה את הלילה על צלע ההר‪ ,‬יתעורר כשהוא‬
‫משורר או משוגע‪.‬‬
‫אילו רק ידעו איזה גרעין של אמת יש בכל הסיפורים המוזרים‪ ,‬חשב לעצמו ויל כשיצא‬
‫מתוך עיקול במנהרה והגיח אל תוך מערה גדולה עוד יותר‪.‬‬
‫המערה הייתה רחבת ידיים ונפתחה אל חלל גדול עוד יותר בקצה המרוחק של החדר‪ ,‬שבו‬
‫בער אור קלוש‪ .‬פה ושם הבחין ויל בזווית עינו בנצנוץ כסוף; הוא חשב שאלה פלגי מים‬
‫קטנים שזרמו במורד הקירות השחורים‪ ,‬אבל בחינה מדוקדקת יותר גילתה שמדובר בעורקים‬
‫של קוורץ גבישי‪.‬‬
‫ויל פנה אל האור הקלוש‪ .‬לבו פעם בפראות בחזהו‪ ,‬והוא ניסה לנשום עמוק ולהסדיר את‬
‫ההלמות‪ .‬הוא ידע מה מאיץ את הדופק שלו‪ .‬טסה‪ .‬אם היא אכן בידיו של מורטמן‪ ,‬לא היה לו‬
‫ספק שהיא כאן – קרובה‪ .‬והוא עשוי למצוא אותה בחלת הדבש הזאת שכולה מנהרות‪.‬‬
‫קולו של ג'ם הדהד בראשו ממש כאילו עמד הפּראבָּ טאי שלו לצדו ויעץ לו‪ .‬הוא נהג לומר‬
‫שוויל צולל תמיד בחיפזון לתוך כל משימה במקום להתקדם בצעד מדוד‪ ,‬ושחובה עליו‬
‫להסתכל תמיד על הצעד הקרוב‪ ,‬ולא על ההר שמתנשא במרחק‪ ,‬אחרת לעולם לא ישיג את‬
‫מטרתו‪ .‬ויל עצם לרגע את עיניו‪ .‬הוא ידע שג'ם צודק‪ ,‬אבל התקשה לזכור את זה‪ ,‬במיוחד‬
‫כשהמטרה לנגד עיניו הייתה הנערה שאהב‪.‬‬
‫הוא פקח את עיניו ונע אל האור הקלוש בצדה המרוחק של המערה‪ .‬הקרקע לרגליו הייתה‬
‫חלקה ומשוישת‪ ,‬חפה לחלוטין מגבשושיות סלעיות או מחלוקי נחל‪ .‬האור שלפניו התלקח‬
‫פתאום‪ ,‬ואז – ויל קפא במקומו‪ ,‬ורק שנים של הכשרה כצייד צללים הצילו אותו מנפילה אל‬
‫מותו‪.‬‬
‫תהום עמוקה נפערה בקרקע‪ .‬הוא עמד על צוק סלעי והביט לתוך חלל שהזכיר בצורתו‬
‫אמפיתיאטרון עגול‪ .‬הוא היה מלא באוטומטונים‪ .‬הם עמדו דוממים‪ ,‬ללא ניע‪ ,‬כמו צעצועים‬
‫מכניים על קפיץ שחדל להסתובב‪ .‬הם היו לבושים בקרעי מדים צבאיים‪ ,‬כמו אותם יצורים‬
‫שתקפו את הכפר‪ ,‬ועמדו בשורות זה לצד זה כמו צבא של חיילי בדיל בגודל מלא‪.‬‬
‫במרכז החדר עמדה בימת אבן מוגבהת‪ ,‬ואוטומטון שכב עליה כמו גווייה על שולחן הניתוח‬
‫שלאחר המוות‪ .‬ראשו היה עשוי מתכת‪ ,‬אך את שאר חלקי גופו כיסה עור אנושי חיוור ומתוח‬
‫היטב – והעור כוסה ברונות שצוירו בדיו‪.‬‬
‫ויל בהה ביצור וזיהה את הרונות בזו אחר זו‪ :‬זיכרון‪ ,‬זריזות‪ ,‬מהירות‪ ,‬ראיית לילה‪ .‬הן‬
‫לעולם לא יבצעו את תפקידן‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא על יצור עשוי מתכת ומכוסה בעור אנושי‪ .‬זה עשוי‬
‫לשטות בציידי הצללים ממרחק רב‪ ,‬אבל‪...‬‬
‫אבל מה יקרה אם ישתמש בעורם של ציידי צללים? לחש קול במוחו של ויל‪ .‬מה הוא עלול‬
‫ליצור במקרה שכזה? עד כמה הוא מטורף‪ ,‬ומתי הוא מתכוון לעצור? בטנו של ויל התהפכה‬
‫מעצם המחשבה על כך ולמראה רונות השמים החקוקות ביצור מפלצתי שכזה; הוא נסוג‬
‫לאחור משפת התהום‪ ,‬מעד לאחור ונצמד אל קיר הסלע הקר‪ ,‬כשידיו דביקות מזיעה‪.‬‬
‫הוא ראה שוב את הכפר בעיני רוחו‪ ,‬את הגוויות המוטלות ברחובות‪ ,‬ושמע את הזמזום‬
‫המכני של השד המתכתי‪ ,‬כשזה דיבר אליו‪:‬‬
‫במשך שנים כה רבות גירשתם אותנו מהעולם הזה עם הרונות שלכם ועם להביכם‪ .‬אבל כעת‬
‫גופינו חסינים בפני כלי המשחית שלכם‪ ,‬והעולם הזה יהיה שלנו‪.‬‬
‫הזעם פילח את גופו כמו אש שהתפשטה בעורקיו‪ .‬הוא ניתק את עצמו מהקיר ופנה לרוץ‬
‫לאורך מנהרה צרה‪ ,‬הרחק מהמערה הענקית‪ .‬תוך כדי ריצה נדמה ששמע צלילים מאחוריו –‬
‫מעין זמזום‪ ,‬כמו מנגנון של שעון ענקי שנכנס לפעולה – אך כשסובב את ראשו‪ ,‬הוא לא ראה‬
‫דבר‪ ,‬רק את קירות המערה החלקים‪ ,‬וצללים שנותרו ללא ניע‪.‬‬
‫המנהרה שבחר התכווצה ככל שהעמיק לחדור לתוכה‪ ,‬ובסופו של דבר‪ ,‬הוא נאלץ להידחק‬
‫בין שני קירות סלע עשירים בקוורץ‪ .‬אם החלל הצר יתכווץ עוד יותר‪ ,‬הוא ידע שייאלץ‬
‫להסתובב ולחזור על עקבותיו למערה ההיא; אבל המחשבה הזאת דחפה אותו קדימה במשנה‬
‫מרץ‪ ,‬והוא החליק לאטו וכמעט נפל ארצה‪ ,‬כשהחלל הצר נפתח פתאום למסדרון רחב יותר‪.‬‬
‫הוא נראה כמעט כמו כל פרוזדור במכון‪ ,‬אף שהקירות נחצבו בסלע חלקלק‪ ,‬ולפידים בערו‬
‫במרווחים קבועים בתוך תושבות מתכת‪ .‬לצדו של כל לפיד הייתה דלת מקושתת‪ ,‬גם היא‬
‫מאבן‪ .‬שתי הדלתות הראשונות עמדו פתוחות וחשפו חדרים ריקים וחשוכים‪.‬‬
‫מצדה האחר של הדלת השלישית הייתה טסה‪.‬‬
‫ויל לא ראה אותה מיד כשנכנס לחדר‪ .‬דלת האבן נסגרה חלקית מאחוריו‪ ,‬אך להפתעתו‬
‫הרבה‪ ,‬הוא לא נותר שרוי בעלטה‪ .‬אור קלוש הבליח – הלהבות האחרונות שעדיין בערו באח‬
‫האבן בקצה המרוחק של החדר‪ .‬לתדהמתו‪ ,‬החלל היה מרוהט כמו חדר בפונדק עם מיטה‬
‫וכיור רחצה‪ ,‬שטיחים שנפרשו על הרצפה הסלעית‪ ,‬ואפילו וילונות על הקירות‪ ,‬אף שנתלו על‬
‫אבן חשופה ולא על חלונות‪.‬‬
‫לפני האח המבוערת נראתה צללית צנומה‪ ,‬שהשתוחחה על הקרקע‪ .‬ידו של ויל נחה מוכנית‬
‫על ניצב הפגיון שנתלה על מותניו – אלא שאז הצללית הסתובבה‪ ,‬השיער הוסט מפניה‪ ,‬והוא‬
‫זיהה אותה‪.‬‬
‫טסה‪.‬‬
‫ידו נפלה מהפגיון אל צד גופו‪ ,‬ולבו פרפר בחזהו בעוצמה בלתי אפשרית ומכאיבה‪ .‬הוא‬
‫ראה את הבעת פניה משתנה‪ :‬מסקרנות לתדהמה‪ ,‬ולאי־אמון‪ .‬היא קמה ממקומה‪ ,‬חצאיותיה‬
‫צנחו סביבה כשהזדקפה‪ ,‬והוא ראה אותה מושיטה את ידה‪.‬‬
‫"ויל?" שאלה‪.‬‬
‫נדמה שמפתח הסתובב ושחרר אותו מקיפאונו‪ ,‬כי הוא זינק קדימה‪ .‬מעולם לא היה המרחק‬
‫שהפריד בינו לטסה גדול יותר מאשר באותו הרגע‪ .‬החדר היה רחב ידיים‪ ,‬ואפילו המסע‬
‫מלונדון לקאדיר אידריס לא השתווה למרחק שגמא כדי לחצות אותו‪ .‬הוא חש צמרמורת‪ ,‬מין‬
‫התנגדות בלתי נראית‪ ,‬כשחצה את החדר‪ .‬הוא ראה את טסה מושיטה את ידה‪ ,‬את פיה צר‬
‫מילים – ופתאום היא הייתה בזרועותיו‪ ,‬ונשימתם כמעט נעתקה מגופם כשהתנגשו זה בזה‪.‬‬
‫היא התרוממה על קצות אצבעותיה‪ ,‬כרכה את זרועותיה סביב כתפיו ולחשה את שמו‪" :‬ויל‪,‬‬
‫ויל‪ ,‬ויל –" והוא הליט את פניו בצווארה‪ ,‬בין תלתלי שערה הסמיך; היא הדיפה ריח של עשן‬
‫ושל מי סיגליות‪ .‬הוא חיבק אותה בכל כוחו‪ ,‬ואצבעותיה לפתו את צווארון חולצתו‪ ,‬ושניהם‬
‫נצמדו זה לזה‪ .‬לרגע אחד נדמה ששכך קמעה היגון שמחץ את לבו כמו אגרוף ברזל מאז מותו‬
‫של ג'ם‪ ,‬והוא הצליח לנשום שוב‪.‬‬
‫הוא הרהר בגיהינום שחווה מרגע שעזב את לונדון – ימים של רכיבה ללא הפסקה‪ ,‬לילות‬
‫טרופים ללא שינה‪ .‬דם ואובדן וכאב ולחימה‪ .‬הכול כדי להגיע לכאן‪ .‬אל טסה‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬היא שבה ולחשה‪ ,‬והוא השפיל את מבטו אל פניה המוכתמות מדמעות‪ .‬הוא הבחין‬
‫בחבּורה על עצם לחייה‪ .‬מישהו הכה אותה‪ ,‬ולבו גאה מזעם‪ .‬הוא עוד יגלה מי זה היה וידאג‬
‫לחסל אותו‪ .‬אם זה מורטמן‪ ,‬הוא יחסל אותו רק לאחר שישרוף עד אפר את המעבדה‬
‫המפלצתית שלו‪ ,‬כדי שהמטורף יחזה במו עיניו בהרס יצירתו השטנית – "ויל‪ ",‬לחשה שוב‬
 ‫טסה וקטעה את חוט מחשבותיו‪ .‬היא נשמעה כמעט קצרת נשימה‪" .‬ויל‪ ,‬אידיוט שכמוך‪".‬‬
‫מחשבותיו הרומנטיות נעצרו בחריקה‪ ,‬ממש כמו כרכרה רתומה לסוסים בתנועה הכבדה של‬
‫רחוב פליט‪" .‬אני – מה?"‬
‫"אוי‪ ,‬ויל‪ ",‬לחשה‪ .‬שפתיה רעדו; נדמה שהתקשתה להחליט אם לצחוק או לבכות‪" .‬זוכר מה‬
‫אמרת לי פעם? שבחור צעיר ונאה שמנסה להציל אותך מגורל אכזר לעולם לא טועה‪ ,‬גם אם‬
‫הוא אומר שהשמים סגולים ועשויים מקיפודים‪".‬‬
‫"זה היה בפעם הראשונה שנפגשנו‪ .‬כן‪".‬‬
‫"אוה‪ ,‬ויל‪ ,‬יקירי‪ ".‬היא השתחררה בעדינות מחיבוקו ותחבה תלתל שיער מאחורי אוזנה‪.‬‬
‫עיניה נותרו קבועות בפניו‪" .‬קשה לי אפילו לדמיין איך מצאת אותי וכמה קשה זה היה‪ .‬זה לא‬
‫ייאמן‪ .‬אבל – אתה באמת מאמין שמורטמן היה משאיר אותי ללא שמירה בחדר שדלתו‬
‫פתוחה?" היא נפנתה ממנו ופסעה כמה צעדים קדימה‪ ,‬ואז נעצרה באחת‪" .‬הנה‪ ",‬אמרה‪ ,‬ואז‬
‫הרימה את ידה ופרשה את אצבעותיה‪" .‬האוויר כאן מוצק כמו קיר‪ .‬זה בית כלא‪ ,‬ויל‪ ,‬וכעת‬
‫גם אתה לכוד בו איתי‪".‬‬
‫הוא נע לעברה ונעמד לצדה‪ ,‬אף שידע מה הוא עומד לגלות‪ .‬הוא נזכר בהתנגדות שחש‬
‫כשחצה את החדר‪ .‬האוויר רטט קלות למגע אצבעו‪ ,‬אבל היה נוקשה יותר מאגם קפוא‪" .‬אני‬
‫מכיר את הלחש הזה‪ ",‬אמר‪" .‬חברי המסדר משתמשים לעתים בגרסה דומה‪ ".‬הוא אגרף את‬
‫כף ידו והטיח את אגרופו באוויר המוצק‪ ,‬חזק מספיק כדי להכאיב למפרק ידו‪ .‬״‪Uffern,‬‬
‫‪ "gwaedlyd‬קילל בוולשית‪" .‬חציתי את כל הארץ הארורה הזאת כדי להציל אותך‪ ,‬ואפילו‬
‫את זה אני לא מסוגל לעשות כמו שצריך‪ .‬ברגע שראיתי אותך‪ ,‬שום דבר כבר לא עניין אותי‪,‬‬
‫רק לרוץ אלייך‪ .‬חי המלאך‪ ,‬טסה –"‬
‫"ויל!" היא לפתה את זרועו‪" .‬שלא תעז להתנצל‪ .‬יש לך מושג בכלל עד כמה זה חשוב לי‬
‫שאתה פה? זה נס אמיתי‪ ,‬או שמא התערבות אלוהית‪ ,‬כי התפללתי לראות את פניהם של‬
‫יקיריי לפני שאמות‪ ".‬היא דיברה בפשטות‪ ,‬ללא כחל ושרק – זה אחד הדברים שתמיד אהב‬
‫בטסה‪ ,‬שמעולם לא הסתירה דבר ולא העמידה פנים‪ ,‬אלא אמרה את אשר על לבה ללא‬
‫התייפייפות‪" .‬כשהייתי כלואה בבית האופל‪ ,‬איש לא התעניין בי מספיק כדי לחפש אותי‪.‬‬
‫וכשמצאת אותי‪ ,‬זו הייתה יד המקרה‪ .‬אבל עכשיו –"‬
‫"עכשיו גזרתי על שנינו גורל דומה‪ ",‬אמר לה בקול חרישי‪ .‬הוא שלף את הפגיון מחגורתו‬
‫ונעץ אותו בקיר הבלתי נראה שחסם את דרכו‪ .‬הלהב הכסוף המכוסה ברונות התנפץ‬
‫לרסיסים‪ ,‬וּויל השליך הצדה את הקת השבורה ושוב קילל בלחש‪.‬‬
‫טסה הניחה יד קלילה על כתפו‪" .‬לא גזרת עלינו שום דבר‪ ",‬אמרה‪" .‬הרי לא הגעת לבד‪,‬‬
‫ויל‪ .‬אל דאגה‪ ,‬הנרי או ג'ם ימצאו אותנו‪ .‬והם ישחררו אותנו מצדו האחר של הקיר‪ .‬ראיתי‬
‫איך מורטמן עושה את זה‪"...‬‬
‫ויל התקשה לומר איך זה קרה‪ .‬הבעת פניו השתנתה כנראה למשמע שמו של ג'ם‪ ,‬כי פתאום‬
 ‫ראה את הדם אוזל מפניה‪ .‬ידה התהדקה סביב זרועו‪.‬‬
‫"טסה‪ ",‬לחש‪" .‬נשארתי לבד‪".‬‬
‫קולו נסדק במילה האחרונה‪ ,‬כאילו טעמה לשונו את טעמו המריר של האובדן והתקשתה‬
‫להמשיך לתפקד‪.‬‬
‫"ג'ם?" היא שאלה‪ .‬זאת הייתה יותר משאלה‪ .‬ויל לא אמר דבר; נדמה שקולו בגד בו‪ .‬הוא‬
‫התכוון לחלץ אותה מהמקום הזה לפני שיספר לה על ג'ם‪ ,‬בדמיונו ראה את עצמו מספר לה‬
‫במקום מבטחים‪ ,‬במקום שבו יהיו לו זמן ומרחב לנחם אותה‪ .‬הוא ידע כעת שהייתה זו‬
‫טיפשות לחשוב כך‪ ,‬לשוות בדמיונו שהשכול לא יהיה חקוק בפניו‪ .‬שארית הצבע התנקזה‬
‫מלחייה; ויל הרגיש שהוא מביט באש גוועת ומתה‪" .‬לא‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫"טסה‪"...‬‬
‫היא נסוגה צעד אחד לאחור והנידה את ראשה‪" .‬לא‪ ,‬זה לא ייתכן‪ .‬הייתי מרגישה – זה בלתי‬
‫אפשרי‪".‬‬
‫הוא הושיט את ידו אליה‪" .‬טס –"‬
‫כל גופה החל לרעוד‪" .‬לא‪ ",‬חזרה ואמרה‪" .‬לא‪ ,‬אל תגיד את זה‪ .‬אם לא תאמר את זה בקול‪,‬‬
‫זה לא יקרה‪ .‬כי זה לא ייתכן‪ .‬זה לא הוגן‪".‬‬
‫"צר לי‪ ",‬לחש לה‪.‬‬
‫פניה התעוותו‪ ,‬ואז נפרצו כמו סכר בלחץ מים אדיר‪ .‬היא נפלה על ברכיה‪ ,‬וכמו קרסה לתוך‬
‫עצמה‪ .‬זרועותיה עטפו את גופה‪ .‬היא חיבקה את עצמה בחוזקה‪ ,‬כאילו חששה שתתפרק‪ .‬גל‬
‫טרי של אין־אונים שטף את ויל‪ ,‬בדומה לזה שחווה בחצר של ״האיש הירוק״‪ .‬מה הוא עשה?‬
‫הוא בא לכאן כדי להציל אותה‪ ,‬אך במקום לעשות זאת רק הסב לה סבל נוסף‪ .‬היה נדמה‬
‫שהוא באמת מקולל – שאינו מסוגל אלא להכאיב לאנשים היקרים לו ביותר‪.‬‬
‫"צר לי‪ ",‬חזר ואמר‪ ,‬והתכוון לכל מילה‪" .‬צר לי כל כך‪ .‬הייתי מת במקומו אילו יכולתי‪".‬‬
‫למשמע דבריו היא נשאה את מבטה‪ .‬הוא הכין את עצמו נפשית להאשמה שיראה בעיניה‪,‬‬
‫אבל זו לא הגיעה‪ .‬היא רק הושיטה אליו את ידה בדממה‪ .‬הוא נטל אותה בפליאה ובהפתעה‬
‫והניח לה למשוך אותו למטה עד שכרע ברך מולה‪.‬‬
‫פניה היו מוכתמות בדמעות‪ ,‬מוקפות בשפעת שערה הסבוך‪ ,‬וגם בהילה דקה של זהב לאור‬
‫האש שבאח‪" .‬גם אני‪ ",‬אמרה‪" .‬אוי‪ ,‬ויל‪ .‬הכול קרה באשמתי‪ .‬הוא הקריב את עצמו למעני‪.‬‬
‫אילו נטל את הסם במשורה – אילו הרשה לעצמו לנוח ולהיות חולה במקום להעמיד פנים‬
‫שבריאותו טובה‪ ,‬למעני –"‬
‫"לא!" הוא אחז בכתפיה והפנה את פניה אליו‪" .‬זו לא אשמתך‪ .‬איש לא העלה על דעתו שזה‬
‫–"‬
‫היא טלטלה את ראשה‪" .‬איך אתה יכול לשאת את נוכחותי?" שאלה בייאוש‪" .‬אני לקחתי‬
‫ממך את הפּראבָּ טאי שלך‪ .‬ועכשיו שנינו נמות כאן‪ .‬והכול בגללי‪".‬‬
‫"טסה‪ ",‬לחש לה ויל‪ ,‬מזועזע‪ .‬הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה היה שרוי במצב כזה‪ ,‬מתי‬
‫בפעם האחרונה נאלץ לנחם אדם אחר שלבו נשבר‪ ,‬מתי בפעם האחרונה הורשה לעשות זאת‪,‬‬
‫ולא אילץ את עצמו להפנות את גבו וללכת‪ .‬הוא הרגיש מגושם כמו בילדותו‪ ,‬כשהסכינים‬
‫נפלו כל העת מידיו‪ ,‬עד שג'ם לימד אותו להשתמש בהן‪ .‬הוא כחכח בגרונו‪" .‬טסה‪ ,‬בואי‬
‫אליי‪ ".‬הוא משך אותה אליו‪ ,‬ולבסוף ישב על הקרקע והיא נשענה עליו‪ ,‬כשראשה מונח על‬
‫כתפו‪ ,‬ואצבעותיו סורקות ברוך את שערה‪ .‬הוא הרגיש שגופה רועד כנגד גופו‪ ,‬אבל היא לא‬
‫ניסתה להתרחק‪ .‬להפך‪ ,‬היא נצמדה אליו כאילו נוכחותו באמת ניחמה אותה‪.‬‬
‫ואם הרהר בחמימות גופה בזרועותיו או בתחושה הנעימה של הבל נשימתה על עורו‪ ,‬היה‬
‫זה רק לרגע‪ ,‬ומיד העמיד פנים שזה לא היה כלל‪.‬‬
‫היגון של טסה‪ ,‬כמו סערה‪ ,‬כילה את עצמו באטיות רבה לאורך שעות‪ .‬היא בכתה‪ ,‬והוא‬
‫חיבק אותה ולא הרפה‪ ,‬למעט פעם אחת ויחידה כשקם להבעיר שוב את העצים באח‪ .‬הוא‬
‫מיהר לחזור ולהתיישב לידה‪ ,‬וכך הם ישבו בגבם אל הקיר הבלתי נראה‪ .‬היא נגעה בכתפו‪,‬‬
‫במקום שבו נספגו דמעותיה בבד חולצתו‪.‬‬
‫"אני מצטערת‪ ",‬אמרה‪ .‬היא לא זכרה כמה פעמים בשעות האחרונות אמרה לו שהיא‬
‫מצטערת‪ ,‬בעודם חולקים סיפורים על הקורות אותם מאז פרדתם במכון‪ .‬הוא סיפר לה על‬
‫פרדתו מג'ם ומססילי‪ ,‬על הדהרה המאומצת באזור הכפר ועל הרגע שבו הבין שג'ם איננו‪.‬‬
‫היא סיפרה לו מה דרש ממנה מורטמן לעשות‪ ,‬כיצד השתנתה והפכה לאביו‪ ,‬ובכך העניקה לו‬
‫את פיסת הפאזל האחרונה שהפכה את צבא האוטומטונים שלו לכוח בלתי מנוצח‪.‬‬
‫"אין לך על מה להצטער‪ ,‬טס‪ ",‬אמר כעת ויל‪ .‬הוא הביט באח המבוערת‪ ,‬מקור האור היחיד‬
‫בחדר‪ .‬האש צבעה אותו בגוני זהב ושחור‪ .‬הצלליות מתחת לעיניו היו סגולות‪ ,‬ועצמות לחייו‬
‫הגרומות ועצמות הבריח שלו בלטו בחדותן‪" .‬גם את סבלת‪ ,‬בדיוק כמוני‪ .‬לראות את הכפר‬
‫ההוא נחרב עד היסוד –"‬
‫"שנינו היינו שם בדיוק באותו הזמן‪ ",‬אמרה בתמיהה‪" .‬אילו ידעתי שאתה קרוב –"‬
‫"אילו ידעתי שאת קרובה‪ ,‬הייתי פוקד על באליוס להסתער על הגבעה ודוהר היישר‬
‫אלייך‪".‬‬
‫"ואז היצורים של מורטמן היו הורגים אותך‪ .‬טוב שלא ידעת‪ ".‬היא עקבה אחר מבטו אל‬
‫האש‪" .‬בסופו של דבר מצאת אותי; וזה מה שחשוב‪".‬‬
‫"ברור שמצאתי אותך‪ .‬הבטחתי לג'ם שאמצא אותך‪ ",‬אמר‪" .‬ויש הבטחות שאסור להפר‪".‬‬
‫הוא נשם נשימה רדודה‪ .‬היא הרגישה אותה‪ :‬היא שכבה מכורבלת בזרועותיו‪ ,‬וידיו רעדו‬
‫קלות‪ ,‬באופן בלתי מורגש כמעט‪ ,‬כשחיבק אותה‪ .‬בתוך תוכה ידעה שאסור לה להניח לגבר‬
‫אחר לחבק אותה כך‪ ,‬אלא אם כן הוא ארוסה או אחיה – אלא שגם ארוסה וגם אחיה מתו‪,‬‬
‫וממילא מחר מורטמן ימצא כאן את שניהם ויעניש אותם‪ .‬אל מול כל זה התקשתה לשמור על‬
‫כללי הצניעות המקובלים‪.‬‬
‫"מה הטעם בכל הכאב הזה?" שאלה‪" .‬אהבתי אותו כל כך‪ ,‬ואפילו לא הייתי לצדו כשהוא‬
‫מת‪".‬‬
‫ידו של ויל החליקה במורד גבה – בזריזות ובקלילות‪ ,‬כאילו חשש שתירתע מפניו‪" .‬גם אני‬
‫לא‪ ",‬אמר‪" .‬הייתי בחצר פונדק‪ ,‬באמצע הדרך לוויילס‪ ,‬כשהבנתי מה קרה‪ .‬הרגשתי את זה‪.‬‬
‫איך הקשר בינינו ניתק באחת‪ .‬הרגשתי שמספריים ענקיים חותכים את לבי לשניים‪".‬‬
‫"אוה‪ ,‬ויל‪ "...‬לחשה טסה‪ .‬האובדן שלו היה כה מוחשי‪ ,‬עד שהתערבב ביגונה שלה ויצר‬
‫עצבות אחרת‪ ,‬חדה כתער אך קלילה יותר משום שחלקו אותה ביניהם‪ ,‬אף שהיה קשה לומר‬
‫מי מנחם כעת את מי‪" .‬גם אתה היית תמיד החצי השני של לבו‪".‬‬
‫"אני ביקשתי ממנו להיות הפּראבָּ טאי שלי‪ ",‬הודה ויל‪" .‬בהתחלה הוא לא שש לרעיון‪ .‬הוא‬
‫רצה שאבין שאני קושר את עצמי בקשר בל יינתק לאדם שלא צפויים לו חיים ארוכים‪ .‬אבל‬
‫אני השתוקקתי לזה נואשות‪ ,‬כמעט בעיוורון‪ ,‬כי הייתי זקוק להוכחה כלשהי שאני לא לבד‪,‬‬
‫ורציתי להראות לו שאני חייב לו רבות‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הוא נכנע לרצוני ועשה זאת‬
‫בחינניות רבה‪ .‬כמו תמיד‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה טסה‪" .‬ג'ם לא היה קדוש מעונה‪ .‬זה לא היה עונש עבורו להיות הפּראבָּ טאי‬
‫שלך‪ .‬היית לו כמו אח – ואף יותר מזה‪ ,‬כי אתה בחרת בו‪ .‬כשדיבר עליך‪ ,‬הוא דיבר תמיד‬
‫מתוך נאמנות ואהבת אמת‪ ,‬בלי שמץ של ספק‪".‬‬
‫"התעמתי איתו‪ ",‬הוסיף ויל ואמר‪" .‬כשגיליתי שנטל יִין פֶ ן במינון גדול מהמותר‪ .‬כעסתי כל‬
‫כך‪ .‬האשמתי אותו שהוא משליך את חייו מנגד‪ .‬הוא אמר‪' ,‬אני בוחר להיות איתה ככל‬
‫שאוכל‪ ,‬לזרוח למענה עד כמה שאפשר‪"'.‬‬
‫צליל חנוק עלה מגרונה של טסה‪.‬‬
‫"זו הייתה הבחירה שלו‪ ,‬טסה‪ .‬את לא כפית את זה עליו‪ .‬הוא מעולם לא היה מאושר כפי‬
‫שהיה בחברתך‪ ".‬ויל לא הישיר אליה מבט; הוא הפנה את פניו אל האש‪" .‬גם אם אי־פעם‬
‫דיברתי אחרת‪ ,‬זה לא משנה; אני שמח על מעט הזמן שבילה בחברתך‪ .‬גם את צריכה‬
‫לשמוח‪".‬‬
‫"אתה לא נשמע שמח‪".‬‬
‫ויל המשיך לבהות באש שבאח‪ .‬שערו השחור היה לח כשנכנס לחדר‪ ,‬והתייבש כעת‬
‫בתלתלים רכים שצנחו על רקותיו ועל מצחו‪" .‬אכזבתי אותו‪ ",‬אמר‪" .‬הוא הפקיד בידיי רק‬
‫משימה אחת ויחידה‪ ,‬לצאת בעקבותייך‪ ,‬למצוא אותך ולהחזיר אותך הביתה בשלום‪ .‬והנה‬
‫דווקא במשוכה האחרונה נחלתי כישלון חרוץ‪ ".‬הוא הפנה סוף־סוף את מבטו אליה‪ ,‬אבל‬
‫עיניו הכחולות בהו בחלל‪" .‬לא הייתי עוזב אותו‪ .‬הייתי נשאר לצדו ברגעיו האחרונים אילו‬
‫ביקש ממני‪ .‬הייתי עומד בנדר שנדרתי‪ .‬אבל הוא ביקש ממני לצאת בעקבותייך‪"...‬‬
‫"אם כן‪ ,‬עשית את מה שביקש‪ .‬לא אכזבת אותו‪".‬‬
‫"אבל זה גם מה שרציתי לעשות בתוך תוכי‪ ",‬אמר ויל‪" .‬לא אוכל להפריד עוד בין האנוכי‬
‫לזולתני‪ .‬כשראיתי את עצמי בעיני רוחי מציל אותך‪ ,‬הדרך שבה הבטת בי –" קולו נדם‬
‫באחת‪" .‬ובכן‪ ,‬נענשתי קשות על היוהרה הזאת‪".‬‬
‫"אבל אני זכיתי‪ ".‬טסה החליקה את ידה לתוך ידו‪ .‬היבלות שלו היו מחוספסות כנגד כף ידה‪.‬‬
‫היא ראתה אותו עוצר את נשימתו בהפתעה‪" .‬כי אני לא לבד; אתה פה לצדי‪ .‬ואסור לנו לאבד‬
‫תקווה‪ .‬ייתכן שעדיין יש לנו סיכוי – להכניע את מורטמן או לחמוק מפניו‪ .‬אם מישהו מסוגל‬
‫למצוא דרך‪ ,‬אין לי ספק שאתה האיש‪".‬‬
‫הוא הפנה את מבטו אליה‪ .‬ריסיו הסתירו מעט את עיניו כשאמר‪" ,‬את פלא של ממש‪ ,‬טסה‬
‫גריי‪ .‬עצם העובדה שאת מאמינה בי‪ ,‬אף שלא עשיתי דבר שיצדיק זאת‪".‬‬
‫"לא עשית דבר?" היא הרימה את קולה‪" .‬לא עשית דבר שיצדיק את זה? ויל‪ ,‬אתה הצלת‬
‫אותי מהאחיות אופל‪ ,‬הרחקת אותי מעליך כדי להציל אותי‪ ,‬ואז הצלת אותי שוב ושוב‪ .‬אתה‬
‫איש טוב‪ ,‬מהטובים ביותר שהכרתי אי־פעם‪".‬‬
‫ויל נראה המום‪ ,‬כאילו דחפה אותו בכל הכוח‪ .‬הוא לחלח את שפתיו היבשות‪" .‬הייתי מעדיף‬
‫שלא תאמרי את זה‪ ",‬לחש‪.‬‬
‫היא רכנה לעברו‪ .‬פניו נותרו מוצללות‪ ,‬כל כולן זוויות ומישורים; היא רצתה לגעת בו‪,‬‬
‫להתחקות אחר שפתיו‪ ,‬אחר קשת הריסים שרפרפו על לחייו‪ .‬אש השתקפה בעיניו‪ ,‬הפיצה‬
‫גצים של אור‪" .‬ויל‪ ",‬אמרה‪" .‬בפעם הראשונה שראיתי אותך‪ ,‬נראית בעיניי כמו גיבור מתוך‬
‫סיפור אגדה‪ .‬התבדחת ואמרת שאתה סר גלהאד‪ .‬אתה זוכר את זה? וכל אותה העת ניסיתי‬
‫לצייר אותך בדיוק בדרך זו – כמר דארסי‪ ,‬או לנסלוט‪ ,‬או סידני קרטון האומלל – אבל זה רק‬
‫הוביל לאסון‪ .‬זמן רב נדרש לי להבין זאת‪ ,‬אבל בסוף הבנתי‪ ,‬וכעת אני יודעת – אתה לא‬
‫גיבור מתוך סיפור אגדה‪".‬‬
‫ויל פלט צחוק קצר של אי־אמון‪" .‬זה נכון‪ ",‬אמר‪" .‬אני לא גיבור‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה טסה‪" .‬אתה בן־אנוש‪ ,‬בדיוק כמוני‪ ".‬עיניו תרו את פניה בתדהמה; היא הידקה‬
‫את אחיזתה בידו ושילבה את אצבעותיה באצבעותיו‪" .‬עדיין לא הבנת‪ ,‬ויל? אתה בן־אנוש‬
‫כמוני‪ .‬אתה דומה לי‪ .‬אתה אומר דברים שאני חושבת בלבי‪ ,‬אבל אף פעם לא אומרת בקול‪.‬‬
‫אתה קורא את הספרים שאני קוראת‪ .‬אתה אוהב את השירה שאני אוהבת‪ .‬אתה מצחיק אותי‬
‫עם השירים המגוחכים שלך ועם נקודת המבט שלך על האמת‪ .‬יש לי תחושה שאתה יכול‬
‫להביט לתוכי‪ ,‬לראות את כל המוזרויות יוצאות הדופן שלי ולהתאים את לבך אליהן‪ ,‬כי אתה‬
‫מוזר ויוצא דופן בדיוק כמוני‪ ".‬היא ליטפה קלות את לחיו בידה השנייה‪ ,‬זו שלא הייתה‬
‫שלובה בידו‪" .‬אנחנו דומים כל כך‪".‬‬
‫עפעפיו של ויל רפרפו ונעצמו; היא חשה בדגדוג של ריסיו בקצות אצבעותיה‪ .‬כשפצה שוב‬
‫את פיו‪ ,‬היה קולו צרוד אבל מדוד‪" .‬אל תגידי לי דברים כאלה‪ ,‬טסה‪ .‬אנא ממך‪".‬‬
‫"למה לא?"‬
‫"אמרת לי שאני טוב‪ ",‬המשיך ויל‪" .‬אבל זה לא לגמרי נכון‪ ,‬אני לא כל כך טוב‪ .‬ואני – אני‬
 ‫מאוהב בך עד בלי די‪".‬‬
‫"ויל –"‬
‫"אני אוהב אותך בכל לבי ובכל מאודי‪ ",‬הוסיף ואמר‪" ,‬וכשאת קרובה אליי כל כך‪ ,‬אני‬
‫שוכח מי את‪ .‬אני שוכח שאת שייכת לג'ם‪ .‬נדמה שרק אדם נורא היה חושב את המחשבות‬
‫שמתרוצצות כעת במוחי‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הן שם‪".‬‬
‫"אהבתי את ג'ם‪ ",‬היא הודתה‪" .‬אני עדיין אוהבת אותו‪ ,‬וגם הוא אהב אותי‪ ,‬אבל אינני‬
‫שייכת לאיש‪ ,‬ויל‪ .‬לבי שייך רק לי‪ .‬הוא מחוץ לשליטתכם‪ .‬ואף מחוץ לשליטתי שלי‪".‬‬
‫עיניו של ויל נותרו עצומות‪ .‬חזהו עלה וירד במהירות‪ ,‬והיא שמעה את הלמות לבו החזקה‪,‬‬
‫את הדופק המהיר מתחת לכלוב המוצק של צלעותיו‪ .‬גופו היה חמים כנגד עורה‪ ,‬מלא חיים‪,‬‬
‫והיא נזכרה בידיהם הקרות של האוטומטונים ובעיניו הקרות של מורטמן‪ .‬היא חשבה על מה‬
‫שיקרה אם תחיה‪ ,‬אם מורטמן ישיג את מטרותיו והיא תישאר כבולה אליו עד סוף ימיה – אל‬
‫גבר שלא אהבה‪ ,‬ואף יותר מכך – בזה לו‪.‬‬
‫היא הרהרה בתחושת ידיו הקרות על עורה ותהתה אם אלה הידיים היחידות שייגעו בה‬
‫מעתה ועד עולם‪.‬‬
‫"ויל‪ ,‬מה יקרה מחר‪ ,‬לדעתך?" לחשה‪" .‬כשמורטמן ימצא אותנו‪ .‬אמור לי בכנות‪".‬‬
‫ידו נעה בזהירות‪ ,‬כמעט באי־רצון‪ ,‬החליקה במורד שערה ונחה לבסוף בבסיס צווארה‪ .‬היא‬
‫תהתה אם הוא מרגיש את הלמות לבה בתגובה על שלו‪" .‬אני חושב שמורטמן יהרוג אותי‪.‬‬
‫וליתר דיוק‪ ,‬הוא יורה ליצורים שלו להרוג אותי‪ .‬אני צייד צללים לא רע‪ ,‬טס‪ ,‬אבל‬
‫האוטומטונים האלה – אי אפשר לעצור אותם‪ .‬גם להבים המכוסים ברונות אינם יעילים‬
‫כנגדם יותר מכלי נשק רגילים‪ ,‬וללהבי השרפים אין שום השפעה עליהם‪".‬‬
‫"אבל אתה לא מפחד‪".‬‬
‫"יש דברים גרועים בהרבה מהמוות‪ ",‬אמר‪" .‬לא להיות נאהב או לא להיות מסוגל לאהוב‪:‬‬
‫זה גרוע בהרבה‪ .‬ולצייד צללים אין שום קלון במוות של לוחם‪ .‬מוות מזהיר תוך כדי לחימה –‬
‫זה מה שתמיד רציתי‪".‬‬
‫צמרמורת חלפה בגופה של טסה‪" .‬יש שני דברים שאני רוצה‪ ",‬אמרה‪ ,‬והופתעה לגלות‬
‫שקולה נותר יציב‪" .‬אם אתה חושב שמורטמן ינסה להרוג אותך מחר‪ ,‬אני רוצה לקבל כלי‬
‫נשק‪ .‬אסיר מעליי את המלאך המכני שלי ואלחם לצדך‪ ,‬ואם ניפול‪ ,‬ניפול שנינו יחד‪ .‬כי גם‬
‫אני מעדיפה מוות מזהיר‪ ,‬בדיוק כמו זה של בּוֹדיקָה‪".‬‬
‫"טס –"‬
‫"אני מעדיפה למות ולא להיות כלי שרת של המגיסטר‪ .‬תן לי כלי נשק‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫היא חשה שגופו נרעד כנגד גופה‪" .‬אוכל לעשות זאת‪ ",‬ענה לבסוף באיפוק‪" .‬ומהו הדבר‬
‫השני שרצית?"‬
‫היא בלעה את רוקה‪" .‬אני רוצה לנשק אותך עוד פעם אחת לפני שאמות‪".‬‬
‫עיניו נקרעו לרווחה‪ .‬הן היו כחולות כמו השמים והים שראתה בחלומה‪ ,‬כשנפל לתהום‬
‫הרחק ממנה‪ ,‬כחולות כמו הפרחים שסופי שזרה בשערה‪" .‬אל –"‬
‫"תגידי דבר‪ ,‬אם את לא מתכוונת לזה‪ ",‬סיימה את המשפט במקומו‪" .‬אני יודעת‪ .‬אין זה‬
‫המקרה‪ .‬אני מתכוונת לזה‪ ,‬ויל‪ .‬ואני מודעת לכך שזו הפרה בוטה של כללי הצניעות‬
‫המקובלים‪ .‬אני יודעת שזה נשמע קצת מטורף‪ ".‬היא השפילה את מבטה‪ ,‬ואז הישירה אליו‬
‫שוב את עיניה ואזרה אומץ‪" .‬ואם תאמר לי שאתה יכול למות מחר מבלי ששפתותינו ייגעו‬
‫שוב‪ ,‬ושלעולם לא תתחרט על כך‪ ,‬אמור לי מפורשות‪ ,‬ולא אבקש ממך שוב‪ ,‬כי אני יודעת‬
‫שאין לי זכות –"‬
‫אבל הוא קטע את דבריה‪ ,‬אחז בידה‪ ,‬משך אותה אליו והצמיד את שפתיו אל שפתיה‪.‬‬
‫לשבריר שנייה הייתה הנשיקה כמעט כואבת‪ ,‬כולה ייאוש ורעב בלתי נשלט כמעט‪ ,‬והיא‬
‫טעמה מלח וחום בפיה ובהבל נשימתו‪ .‬ואז הוא נרגע‪ ,‬וכל גופה חש היטב בעוצמת האיפוק‬
‫שלו‪ ,‬ברפרוף שפתיו על שפתיה‪ ,‬במשחק בין לשון לשפתיים‪ ,‬בין כאב לעונג שהתחלפו זה‬
‫בזה כהרף עין‪.‬‬
‫הוא היה זהיר כל כך במרפסת של משפחת לייטווד‪ ,‬אבל לא כעת‪ .‬ידיו החליקו בקדחתנות‬
‫במורד גבה‪ ,‬הסתבכו בשערה‪ ,‬חפנו את הבד הרפוי של שמלתה‪ .‬הוא הניף אותה קלות‪ ,‬כך‬
‫שגופיהם התנגשו; וכל גופו הארוך והצנום נשען עליה‪ ,‬נוקשה ושברירי בה בעת‪ .‬ראשה נטה‬
‫מעט הצדה כשפישק את שפתיה בשפתיו‪ ,‬ונדמה שלא התנשקו אלא טרפו זה את זה‪.‬‬
‫אצבעותיה לפתו את שערו בכוח‪ ,‬עד כדי כך שזה ודאי כאב‪ ,‬ושיניה שרטו קלות את שפתו‬
‫התחתונה‪ .‬הוא נאנק והידק אותה אליו עוד יותר‪ ,‬והיא התנשמה ושיוועה לאוויר‪.‬‬
‫"ויל –" לחשה‪ ,‬והוא הזדקף‪ ,‬הניף אותה בזרועותיו והמשיך לנשק אותה‪ .‬היא נאחזה בכוח‬
‫בגבו ובכתפיו‪ ,‬והוא נשא אותה אל המיטה והניח אותה עליה‪ .‬היא הייתה יחפה‪ ,‬והוא בעט‬
‫מעליו את מגפיו ונשכב לצדה‪ .‬במהלך הכשרתה היא למדה להיחלץ בזריזות מתוך האצטלה‪,‬‬
‫וידיה נעו כעת בזריזות ובמיומנות‪ ,‬התירו את אבזמי האצטלה שלגופו והסירו אותה כמו‬
‫הייתה קליפה‪ .‬הוא העיף את האצטלה הצדה בקוצר רוח והתיישב על ברכיו כדי לשחרר את‬
‫חגורת כלי נשקו‪.‬‬
‫היא עקבה אחריו במבטה ובלעה את רוקה‪ .‬אם התכוונה לבקש שיעצור‪ ,‬זה היה הרגע‪ .‬ידיו‬
‫המצולקות היו קלות תנועה ושחררו את האבזמים בקלילות רבה‪ ,‬וכשהסתובב כדי לזרוק את‬
‫החגורה מעבר לדופן המיטה‪ ,‬החליקה מעלה חולצתו – שהייתה לחה מזיעה ונדבקה לגופו –‬
‫וחשפה את שרירי בטנו ואת הקשת של עצם ירכו‪ .‬ויל תמיד נראה לה יפהפה‪ ,‬במיוחד עיניו‬
‫ושפתיו ופניו‪ ,‬אך נדמה שמעולם לא הקדישה תשומת לב לגופו‪ .‬אבל גופו הקסים אותה‪ ,‬כמו‬
‫המישורים והזוויות בפסל דוד של מיכלאנג'לו‪ .‬היא הושיטה את ידה לגעת בו‪ ,‬להעביר את‬
‫אצבעותיה‪ ,‬הרכות כמו קורי עכביש‪ ,‬על פני העור המתוח של בטנו‪.‬‬
‫תגובתו הייתה מיידית ומפתיעה‪ .‬הוא עצר את נשימתו ועצם את עיניו‪ ,‬וכל גופו דמם‪ .‬היא‬
‫החליקה את אצבעותיה על מכנסיו‪ ,‬לבה הלם בפראות‪ ,‬והיא לא ידעה כלל מה היא עושה –‬
‫נדמה שהיה זה אינסטינקט כלשהו שהניע אותה‪ ,‬אף שלא ידעה לזהותו או להסביר אותו‪ .‬ידה‬
‫התקמרה סביב מותנו‪ ,‬אגודלה רפרף על עצם הירך שלו‪ ,‬והיא משכה אותו מטה‪.‬‬
‫הוא החליק לאטו לעברה‪ ,‬ומרפקיו נחו משני צדי כתפיה‪ .‬מבטיהם הצטלבו למשך דקה‬
‫ארוכה; הם נגעו־לא־נגעו זה בזה מכפות רגליהם ועד קצות ידיהם‪ ,‬אך אף אחד מהם לא‬
‫הוציא הגה‪ .‬גרונה ניחר‪ :‬מהערצה ומשיברון לב בעת ובעונה אחת‪" .‬נשק אותי‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫הוא הנמיך את ראשו אליה אט־אט‪ ,‬ושפתותיהם התחככו אלה באלה‪ .‬היא התרוממה אליו‪,‬‬
‫ביקשה להצמיד את פיה אל פיו‪ ,‬אך הוא נסוג לאחור‪ ,‬ליטף את לחייה בקצה אפו‪ ,‬ושפתיו‬
‫רפרפו מעל זווית פיה – ולאחר מכן לאורך קו הלסת שלה ובמורד צווארה – ושלחו בגופה‬
‫אדוות קטנות של זעזוע‪ ,‬תדהמה ועונג‪ .‬היא תמיד חשבה שזרועותיה‪ ,‬ידיה‪ ,‬צווארה ופניה הם‬
‫איברים נפרדים – לא שכל סנטימטר מעורה הוא חלק מאותה מעטפת עדינה‪ ,‬או שנשיקה על‬
‫צווארה עשויה להיות מורגשת עד לקצה קצותיהן של כפות רגליה‪.‬‬
‫"ויל‪ ".‬ידיה משכו בעוצמה בחולצתו וזו נקרעה‪ ,‬הכפתורים התעופפו לכל עבר‪ ,‬ראשו‬
‫השתחרר מהבד‪ ,‬וכל כולו היה שיער כהה ופרוע כמו היתקליף באדמות הבוּר‪ .‬ידיו התקשו‬
‫מעט להתמודד עם שמלתה‪ ,‬אך לבסוף גם זו נקרעה מעליה‪ ,‬הוסרה מעל לראשה והושלכה‬
‫הצדה‪ ,‬וטסה נשארה בתחתונית ובמחוך בלבד‪ .‬לרגע קפאה‪ ,‬מזועזעת מהמחשבה על כך‬
‫שהתפשטה מול אדם אחר פרט לסופי‪ ,‬וּויל נעץ במחוך שלגופה מבט פראי שהייתה בו‬
‫תשוקה‪ ,‬אבל גם משהו אחר‪.‬‬
‫"איך –" תמה‪" .‬איך מסירים את זה?"‬
‫טסה התקשתה להתאפק; על אף מבוכתה היא צחקקה‪" .‬יש שרוכים‪ ",‬לחשה‪" .‬מאחור‪".‬‬
‫היא הנחתה את ידיו אל גבה‪ ,‬ואצבעותיו נחו על שרוכי המחוך שלה‪ .‬היא נרעדה קלות‪ ,‬ולא‬
‫מקור‪ ,‬אלא מהקִרבה שבמחווה‪ .‬ויל משך אותה אליו בעדינות רבה‪ ,‬שב ונשק לעיקול צווארה‪,‬‬
‫וכן לכתפה החשופה; נשימתו הרכה והחמימה על עורה האיצה את נשימתה‪ ,‬וידיה החליקו‬
‫מעלה־מטה על כתפיו‪ ,‬על זרועותיו ועל מותניו‪ .‬היא נשקה לצלקות הלבנות שהסימנים‬
‫הותירו בעורו‪ ,‬כרכה את עצמה סביבו עד שהפכו לסבך של גפיים‪ ,‬וגמעה לתוכה את‬
‫ההתנשפויות הלוהטות שלו על פיה‪.‬‬
‫"טס‪ ",‬לחש באוזנה‪" .‬טס – אם את רוצה שנפסיק –"‬
‫היא טלטלה את ראשה בדממה‪ .‬האש שבערה באח כמעט גוועה; מדמותו של ויל נותרו רק‬
‫זוויות וצללים‪ ,‬ועור רך ולעתים נוקשה שנצמד אל עורה‪ .‬לא‪.‬‬
‫"את רוצה שנמשיך?" קולו היה צרוד‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬לחשה‪" .‬ואתה?"‬
‫אצבעו התחקתה אחר קווי המתאר של פיה‪" .‬בשביל זה הייתי מוכן להיות ארור לנצח‪.‬‬
‫בשביל זה הייתי מוכן לוותר על הכול‪".‬‬
‫היא חשה היטב בעקצוץ שבעיניה‪ ,‬בדמעות המאיימות לפרוץ‪ ,‬וריסיה הלחים נרעדו‪.‬‬
‫"ויל‪"...‬‬
‫״‪Dw i,‬׳‪n dy garu di am byth‬״ אמר‪" .‬אני אוהב אותך‪ .‬תמיד‪ ".‬ואז הוא כיסה את גופה‬
‫בגופו‪.‬‬
‫טסה התעוררה באישון לילה‪ ,‬או מוקדם מאוד בבוקר המחרת‪ .‬האש כבתה באח‪ ,‬אך את‬
‫החדר האיר אור לפידים מוזר‪ ,‬ונדמה שהוא נדלק וכבה חליפות‪ ,‬ללא מקצב ברור וללא סיבה‬
‫נראית לעין‪.‬‬
‫היא נשכבה בחזרה‪ .‬ויל ישן לצדה‪ ,‬שקוע בשינה עמוקה של תשישות מוחלטת‪ .‬אך הוא‬
‫נראה שלֵו – יותר מכפי שראתה אותו אי־פעם‪ .‬נשימתו הייתה סדירה‪ ,‬וריסיו רפרפו קלות‬
‫כמו היה שקוע בחלום‪.‬‬
‫היא נרדמה כשראשה מונח על זרועו‪ ,‬והמלאך המכני שלה‪ ,‬שעדיין היה תלוי על צווארה‪,‬‬
‫נח על כתפו‪ ,‬משמאל לעצם הבריח שלו‪ .‬כעת‪ ,‬משנסוגה לאחור‪ ,‬המלאך המכני התרומם‬
‫איתה‪ ,‬ולהפתעתה הרבה‪ ,‬גילתה כי במקום שבו נצמד אל עורו של ויל‪ ,‬הותיר אחריו המלאך‬
‫סימן כגודלו של שילינג ובצורת כוכב לבן וחיוור‪.‬‬
20
 ‫מכשירי התופת‬
‫ְויֵשׁ שֶׁ כְּ מוֹ בֻּ בּוֹת עַ ל חוּט‬
‫יָצְ אוּ בִּ מְ חוֹל קַדְ ִריל ָרהוּט‬
‫שְׁ לָ דִ ים דַּ קֵּי־ ִגּז ְָרה‪ ,‬אַט אַט‪.‬‬
‫הֵ ם יָד הוֹשִׁ יטוּ זֶה אֶ ל זֶה‬
‫וְחוֹלְ לוּ כִּ בְ מַ חֲ זֶה‪.‬‬
‫צוֹרם וָחַ ד‪.‬‬
‫צְ חוֹקָם הִ דְ הֵ ד‪ֵ ,‬‬
‫– אוסקר ויילד‪" ,‬בית הקלון"‬

‫"זה יפהפה‪ ",‬התנשם הנרי‪.‬‬

‫ציידי הצללים של המכון בלונדון – עם מגנוס ביין – עמדו בקריפטה בחצי מעגל ולטשו‬
‫מבטים באחד מקירות האבן החשופים – וליתר דיוק‪ ,‬במחזה מופלא שהופיע על אחד מקירות‬
‫האבן החשופים‪.‬‬
‫היה זה שער קמור וזוהר‪ ,‬בגובה של כשלושה מטרים וברוחב מטר וחצי‪ .‬הוא לא נחצב‬
‫באבן‪ ,‬אלא היה עשוי מרונות זוהרות שנשזרו זו בזו כמו גפנים על סבכה‪ .‬הרונות לא היו‬
‫לקוחות מהספר האפור – שאם לא כן‪ ,‬גבריאל היה מזהה אותן‪ ,‬אלא שהוא מעולם לא ראה‬
‫סימנים דומים לאלה‪ .‬הם נראו מוזרים‪ ,‬לקוחים משפה אחרת‪ ,‬אך כל אחד מהם היה ייחודי‬
‫ויפהפה‪ ,‬ונדמה שלחש שירה על מסעות ומרחקים גדולים‪ ,‬על מרחבים אפלים וחללים‬
‫עצומים בין עולמות שונים‪.‬‬
‫הרונות זהרו בחשכה בירוק חיוור חומצי‪ .‬בתוך החלל שהרונות תחמו‪ ,‬הקיר כמו נעלם –‬
‫ונותרה רק חשכה‪ ,‬בלתי חדירה‪ ,‬כמו באר עמוקה ואפלה‪.‬‬
‫"פשוט מדהים‪ ",‬הסכים מגנוס‪.‬‬
‫כולם‪ ,‬פרט למכשף‪ ,‬לבשו אצטלות ועטו כלי נשק – החרב הדו־ידנית שהייתה אהובה על‬
‫גבריאל נתלתה על גבו‪ ,‬והוא כבר השתוקק להניח עליה את ידיו עטויות הכפפות‪ .‬אף שאהב‬
‫גם את החץ והקשת‪ ,‬הוא זכה להכשרה אצל רב־אומן שהיה האחרון בשושלת ארוכה של‬
‫מורים‪ ,‬החל מלישטֶנאָוֶור‪ ,‬וגבריאל ראה בעצמו סייף מומחה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬חץ וקשת יועילו נגד‬
‫האוטומטונים הרבה פחות מכלי נשק שיכול לקצוץ אותם‪.‬‬
‫"הכול בזכותך‪ ,‬מגנוס‪ ",‬אמר הנרי‪ .‬נדמה שהאיש זרח מאושר – או שזו רק ההשתקפות של‬
‫הרונות המוארות על פניו‪ ,‬חשב לעצמו גבריאל‪.‬‬
‫"לא ולא‪ ",‬השיב לו מגנוס‪" .‬אלמלא הגאונות שלך‪ ,‬לעולם לא היינו מצליחים‪".‬‬
‫"אמנם נעים לי לשמוע אתכם משבחים זה את זה‪ ",‬אמר גבריאל‪ ,‬כשראה את הנרי פוצה‬
‫את פיו לענות‪" ,‬אבל יש לי כמה שאלות – מהותיות – בעניין ההמצאה הזאת‪".‬‬
 ‫הנרי נעץ בו מבט חלול‪" .‬כמו מה?"‬
‫"הנרי‪ ,‬נדמה לי שגבריאל תוהה אם ה‪ ...‬דלת הזאת –" החלה שרלוט לומר‪.‬‬
‫"אנחנו קוראים לזה שער‪ ",‬קטע אותה הנרי‪ .‬חשיבותו של המונח ניכרה היטב בגון קולו‪.‬‬
‫"אכן מבצע את תפקידו‪ ",‬השלימה שרלוט את המשפט‪" .‬האם ניסית אותו?"‬
‫הנרי נראה מוכה אלם‪" .‬אה‪ ,‬לא‪ .‬לא היה לנו די זמן‪ .‬אבל אני מבטיח לך‪ ,‬החישובים שלנו‬
‫הם ללא דופי‪".‬‬
‫כולם מלבד הנרי ומגנוס הביטו בשער בדאגה מחודשת‪" .‬הנרי‪ "...‬ניסתה שרלוט למחות‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני חושב שהנרי ומגנוס צריכים לעבור ראשונים‪ ",‬אמר גבריאל‪" .‬הם הרי המציאו‬
‫את השער הארור‪".‬‬
‫כולם נפנו אליו כאיש אחד‪" .‬נראה לי שאחי החליף את ויל‪ ",‬אמר גדעון והרים גבה‪" .‬הם‬
‫נשמעים כמעט אותו הדבר‪".‬‬
‫"אני ממש לא נשמע כמו ויל!" התפרץ גבריאל לעברו‪.‬‬
‫"אני מאוד מקווה שלא‪ ",‬אמרה ססילי‪ ,‬אף שקולה היה חרישי כל כך‪ ,‬שלרגע תהה גבריאל‬
‫אם גם האחרים שמעו אותה‪ .‬היא נראתה הבוקר יפה במיוחד‪ ,‬אם כי לא היה לו מושג מדוע‪.‬‬
‫היא לבשה אצטלה נשית שחורה ופשוטה‪ ,‬בדיוק כמו זו של שרלוט; שערה היה אסוף‬
‫בצניעות על ראשה‪ ,‬ומחרוזת האודם שלצווארה נצצה על עורה‪ .‬עם זאת‪ ,‬מיהר גבריאל‬
‫לגעור בעצמו‪ ,‬בשעות הקרובות הם עלולים להיקלע לסכנת חיים‪ ,‬ומחשבות על יופייה של‬
‫ססילי ודאי לא צריכות להטריד את מוחו בעת שכזו‪ .‬הוא פקד על עצמו להפסיק עם זה‪ ,‬ומיד‪.‬‬
‫"אני ממש לא נשמע כמו ויל הרונדייל‪ ",‬חזר ואמר‪.‬‬
‫"אין לי שום התנגדות לעבור ראשון‪ ",‬הכריז מגנוס בטון למוד הסבל של מנהל בית ספר‬
‫שעומד מול כיתה שלמה של תלמידים סוררים‪" .‬אבל יש כמה דברים שאני צריך‪ .‬כולנו‬
‫מקווים שטסה תהיה שם; ואולי גם ויל; לפיכך אצטרך לקחת איתי אצטלות וכלי נשק נוספים‪.‬‬
‫מובן שאחכה לכם מן הצד האחר‪ ,‬אך למקרה שאתקל ב – התפתחויות בלתי צפויות‪ ,‬עדיף‬
‫תמיד להיות מוכן‪".‬‬
‫שרלוט הנהנה‪" .‬כן – כמובן‪ ".‬היא השפילה לרגע את מבטה‪" .‬אני לא מאמינה שאיש לא בא‬
‫לסייע לנו‪ .‬אחרי המכתב ששלחתי‪ ,‬הייתי משוכנעת שלפחות כמה מחברי המסדר –" היא‬
‫השתתקה‪ ,‬בלעה את רוקה וזקרה את סנטרה‪" .‬אלך לקרוא לסופי‪ .‬היא תכין עבורך את כל‬
‫מה שאתה צריך‪ ,‬מגנוס‪ .‬ממילא גם היא וגם סיריל וברידג'ט אמורים להצטרף אלינו בקרוב‪".‬‬
‫היא נעלמה במעלה המדרגות‪ ,‬והנרי הביט אחריה בחיבה מלאת דאגה‪.‬‬
‫גבריאל התקשה להאשים אותו‪ .‬ניכר בשרלוט שהייתה זו עבורה מהלומה קשה‪ ,‬העובדה‬
‫שאיש לא נענה לקריאתה ולא נחלץ לעזרתם‪ ,‬אף שהיה יכול לומר לה מראש שלא תצפה‬
‫לכך‪ .‬אנשים היו אנוכיים מטבעם‪ ,‬ורבים גם לא ששו לראות אישה עומדת בראש המכון‪ .‬הם‬
‫סירבו לסכן את עצמם למענה‪ .‬עד לפני כמה שבועות גם הוא עצמו הרגיש כך בדיוק‪ .‬אבל‬
‫כעת‪ ,‬לאחר שהכיר את שרלוט מקרוב‪ ,‬הבין‪ ,‬להפתעתו הרבה‪ ,‬שיהיה לו לכבוד לסכן את חייו‬
‫למענה‪ ,‬כשם שכל נתין אנגלי יהיה מוכן לסכן את חייו למען המלכה‪.‬‬
‫"אבל איך בדיוק השער עובד?" תמהה ססילי והביטה בקשת הזוהרת כאילו הייתה זו יצירת‬
‫אומנות התלויה בגלריה‪ ,‬כשראשה מוטה קלות הצדה‪.‬‬
‫"הוא יעביר אותך בתוך שבריר שנייה ממקום למקום‪ ",‬הסביר לה הנרי‪" .‬אבל הטריק הוא‬
‫– נו‪ ,‬טוב‪ ,‬זה כל הקסם‪ ".‬הוא הגה את המילה בחשש‪.‬‬
‫"את צריכה לדמיין את המקום שאליו את הולכת‪ ",‬המשיך מגנוס‪" .‬הוא לא ייקח אותך‬
‫למקום שמעולם לא היית בו‪ ,‬שכן לא תוכלי לדמיין אותו‪ .‬ולכן כדי להגיע לקאדיר אידריס‪,‬‬
‫אנחנו זקוקים לך‪ ,‬ססילי‪ .‬עד כמה קרוב את חושבת שתוכלי להביא אותנו?"‬
‫"עד לפסגת ההר‪ ",‬היא ענתה לו בוודאות‪" .‬יש כמה שבילים שמתפתלים במעלה ההר‪ ,‬ואני‬
‫טיפסתי בשניים מהם עם אבי‪ .‬אני זוכרת היטב את פסגת ההר‪".‬‬
‫"מצוין‪ ",‬אמר לה הנרי‪" .‬ססילי‪ ,‬את תעמדי לפני השער ותדמייני את היעד שלנו –"‬
‫"אבל היא לא תעבור ראשונה‪ ,‬נכון?" שאל גבריאל‪ ,‬ועוד לפני שסיים לומר את המשפט‪,‬‬
‫אחזה בו בהלה‪ .‬הוא לא התכוון לשאול זאת בקול‪ .‬נו‪ ,‬טוב‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬אם כבר אז כבר‪.‬‬
‫"התכוונתי לומר שהיא זכתה להכשרה פחות מכולנו; זה עלול להיות מסוכן‪".‬‬
‫"אני יכולה לעבור ראשונה‪ ",‬מחתה ססילי‪ ,‬ונראה שלא הכירה טובה לגבריאל על דאגתו‪.‬‬
‫"אני לא רואה שום סיבה –"‬
‫"הנרי!" נשמע קולה של שרלוט‪ ,‬שחזרה והופיעה בתחתית המדרגות‪ .‬מאחוריה צעדו‬
‫המשרתים של המכון‪ ,‬כולם באצטלות אימונים – ברידג'ט‪ ,‬שנראתה כאילו יצאה זה עתה‬
‫לטיול של בוקר; סיריל‪ ,‬שנראה נחוש וחמור סבר; וסופי‪ ,‬שנשאה בידיה תיק עור גדול‪.‬‬
‫מאחוריהם הופיעו שלושה גברים נוספים‪ .‬גברים גבוהים בגלימות קלף‪ ,‬שנעו בתנועה‬
‫מוזרה של ריחוף‪.‬‬
‫האחים השתקנים‪.‬‬
‫אלא שבניגוד לכל האחים השתקנים שגבריאל ראה מימיו‪ ,‬היו שלושה אלה חמושים‪.‬‬
‫חגורות נשק נתלו סביב מותניהם‪ ,‬מעל גלימותיהם‪ ,‬ומהחגורות השתלשלו להבים ארוכים‪,‬‬
‫מעוקלים‪ ,‬עם ניצבים עשויים אדאמות נוצצות‪ ,‬אותו החומר שממנו יוצרו האסטלות ולהבי‬
‫השרפים‪.‬‬
‫הנרי העביר מבטים מבולבלים – ולאחר מכן נבוכים – מהשער לאחים השתקנים ובחזרה‪.‬‬
‫פניו המנומשות החווירו‪" .‬האח חנוך‪ ",‬אמר‪" .‬אני –"‬
‫אתה יכול להירגע‪ .‬קולו של האח השתקן הדהד במוחותיהם של כל הנוכחים‪ .‬לא באנו לכאן‬
‫כדי להזהיר אותך מהפרה אפשרית של החוק‪ ,‬הנרי בראנוול‪ .‬באנו להילחם לצדכם‪.‬‬
‫"להילחם לצדנו?" גדעון נראה המום‪" .‬אבל האחים השתקנים לא – כלומר‪ ,‬אתם לא‬
‫לוחמים –"‬
‫זה לא מדויק‪ .‬היינו בעבר ציידי צללים‪ ,‬וכאלה נשארנו גם לאחר שהפכנו לאחים‪ .‬את המסדר‬
‫ייסד יהונתן צייד הצללים בכבודו ובעצמו‪ ,‬וגם אם הספר הוא שמנחה את חיינו‪ ,‬מותר לנו למות‬
‫על פי חרב‪ ,‬אם נבחר בכך‪.‬‬
‫שרלוט קרנה מאושר‪" .‬הם שמעו על האיגרת ששלחתי‪ ",‬אמרה‪" .‬אז הם באו‪ .‬האח חנוך‪,‬‬
‫האח מיכה והאח זכריה‪".‬‬
‫שני האחים השתקנים שעמדו מאחורי חנוך הטו את ראשיהם בדממה‪ .‬גבריאל ניסה להסוות‬
‫את הרעד שחלף בגופו‪ .‬האחים השתקנים העבירו בו צמרמורת‪ ,‬אף שידע כי הם חלק בלתי‬
‫נפרד מחייהם של ציידי הצללים‪.‬‬
‫"האח חנוך גם הסביר לי מדוע אף אחד אחר לא בא‪ ",‬אמרה שרלוט‪ ,‬והחיוך נמוג מפניה‪.‬‬
‫"הקונסול ויילנד כינס הבוקר ישיבת מועצה‪ ,‬אף שלא סיפר לנו על כך דבר‪ .‬כל ציידי‬
‫הצללים חויבו להיות נוכחים‪ ,‬על פי חוק‪".‬‬
‫הנרי פלט נשימה ארוכה מבעד לשיניים חשוקות‪" .‬איזה איש ר–רע‪ ",‬סינן ביובש והעיף‬
‫מבט בססילי‪ ,‬שגלגלה את עיניה‪" .‬ומה נידון בישיבה?"‬
‫"הכוונה להחליף אותי כראש המכון‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬הוא עדיין מאמין שהמתקפה של‬
‫מורטמן מכוונת נגד לונדון‪ ,‬ועל כן צריך מנהיג חזק שיעמוד בראש המכון כדי להדוף את‬
‫הצבא המכני שלו‪".‬‬
‫"גברת בראנוול!" סופי‪ ,‬שהתכוונה למסור למגנוס את התיק שבידה‪ ,‬כמעט שמטה אותו‪.‬‬
‫"הם לא יכולים לעשות לך את זה!"‬
‫"ודאי שהם יכולים‪ ",‬אמרה שרלוט‪ .‬היא העבירה את מבטה בין כל הנוכחים בקריפטה‬
‫וזקרה את סנטרה‪ .‬באותו הרגע‪ ,‬למרות קומתה הנמוכה‪ ,‬חשב גבריאל שנראתה גבוהה יותר‬
‫מהקונסול‪" .‬כולנו ידענו שזה יגיע‪ ",‬אמרה‪" .‬זה לא משנה‪ .‬אנחנו ציידי צללים‪ ,‬וחובתנו‬
‫נתונה זה לזה ולעשיית הדבר הנכון בעינינו‪ .‬אנחנו מאמינים לוויל‪ ,‬ואנחנו מאמינים בוויל‪.‬‬
‫האמונה הובילה אותנו עד לכאן; והיא תוביל אותנו גם בהמשך‪ .‬המלאך שומר עלינו מלמעלה‪,‬‬
‫ואנחנו ננצח‪".‬‬
‫דממה השתררה בחדר‪ .‬גבריאל הביט בפרצופים שמסביבו – כולם נחושים‪ ,‬אחד־אחד –‬
‫ונדמה שאפילו מגנוס רחש כבוד למעמד‪ ,‬גם אם לא נראה נרגש או משוכנע‪" .‬גברת‬
‫בראנוול‪ ",‬אמר לבסוף‪" .‬אם הקונסול ויילנד לא רואה בך מנהיגה‪ ,‬הוא כנראה אידיוט‪".‬‬
‫שרלוט הרכינה את ראשה אליו‪" .‬תודה‪ ",‬אמרה‪" .‬אך אל לנו לבזבז עוד זמן יקר – אנחנו‬
‫חייבים להתקדם‪ ,‬ובזריזות‪ .‬העניין כבר אינו סובל דיחוי‪".‬‬
‫הנרי העיף מבט חטוף באשתו‪ ,‬ולאחר מכן הפנה את מבטו אל ססילי‪" .‬את מוכנה?"‬
‫אחותו של ויל הנהנה ופנתה לעמוד לפני השער‪ .‬אורו הזוהר הטיל צלליות של רונות‬
‫טמירות על פניה הקטנות‪ ,‬הנחושות‪.‬‬
‫"דמייני‪ ",‬אמר לה מגנוס‪" .‬דמייני בכל כוחך שאת מתבוננת בפסגתו של קאדיר אידריס‪".‬‬
‫ידיה של ססילי התאגרפו לצדי גופה‪ .‬היא בהתה נכחה‪ ,‬ואז החל השער לנוע‪ ,‬והרונות העלו‬
‫אדווה והשתנו לאטן‪ .‬העלטה ששררה בתוך השער התבהרה קמעה‪ ,‬וגבריאל גילה פתאום‬
‫שהוא לא מביט בצל חשוך‪ .‬הוא התבונן בנוף שנראה כאילו צויר בתוך השער – התלולית‬
‫הירוקה של פסגת ההר‪ ,‬ואגם כחול עמוק כמו השמים‪.‬‬
‫ססילי התנשפה קלות – ופתאום‪ ,‬בלא כל התרעה‪ ,‬פסעה קדימה ונעלמה בתוך השער‪ .‬היא‬
‫נראתה כמו רישום שנמחק בהדרגה‪ .‬תחילה נעלמו ידיה‪ ,‬לאחר מכן זרועותיה שהיו מתוחות‬
‫לפניה‪ ,‬ולבסוף גם שאר גופה‪.‬‬
‫ואז היא נעלמה כליל‪.‬‬
‫שרלוט פלטה צווחה‪" .‬הנרי!"‬
‫זמזום החריש את אוזניו של גבריאל‪ .‬הוא שמע את הנרי מרגיע את שרלוט‪ ,‬אומר לה שכך‬
‫בדיוק אמור השער לפעול‪ ,‬ששום דבר רע לא קרה‪ ,‬אך הדברים נשמעו כמו שיר קלוש‬
‫שהושר בחדר אחר‪ ,‬והמילים היו רק קצב ללא כל משמעות‪ .‬הוא ידע רק שססילי‪ ,‬האמיצה‬
‫מכולם‪ ,‬עברה בפתח המוביל אלוהים־יודע־לאן ונעלמה כלא הייתה‪ .‬והוא ידע שלא יוכל‬
‫להניח לה ללכת לבדה‪.‬‬
‫הוא זינק קדימה‪ .‬ברקע שמע את אחיו קורא בשמו‪ ,‬אך התעלם ממנו; הוא דחף את גדעון‬
‫הצדה‪ ,‬הגיע אל השער ונכנס פנימה‪.‬‬
‫לרגע לא ראה דבר פרט לעלטה מוחלטת‪ .‬ופתאום נדמה שיד נעלמה נמתחה מתוך החשכה‬
‫ואחזה בו‪ ,‬והוא צנח לתוך מערבולת שחורה ומסתחררת‪.‬‬

‫חדר המועצה הגדול היה גדוש באנשים‪ ,‬וכולם צעקו‪.‬‬

‫על הבימה המוגבהת שבמרכז החדר עמד הקונסול ויילנד ובהה בקהל הנרגש והנרעש‪,‬‬
‫כשעל פניו הבעה של קוצר רוח מהול בזעם‪ .‬עיניו הכהות סרקו את ציידי הצללים שהתקבצו‬
‫סוֹרה קָאידוּ מהמכון בטוקיו; ויגֵ'יי‬
‫מולו‪ :‬ג'ורג' פֶּנהאלוֹ היה שקוע בתחרות צעקות עם ָ‬
‫ָלהוֹטרה נעץ את אצבעו הצנומה בחזהו של יפת פָּנגבּוֹרן‪ ,‬שרק לעתים נדירות יצא משטח‬ ‫ָ‬ ‫מ‬
‫אחוזתו באזור הכפר של אידריס‪ ,‬ונראה אדום כמו עגבנייה מרוב עלבון; שניים מבני משפחת‬
‫בּלאקוֶול דחקו לפינה את אמליה מוֹרגֶנשטֶרן‪ ,‬שהתפרצה לעברם בגרמנית שוטפת; אֶלוּסיוּס‬
‫סטארקוות'ר עמד ליד אחד מספסלי העץ‪ ,‬לבוש כולו שחורים; ידיו הכחושות העקומות כיסו‬
‫את אוזניו‪ ,‬ועיניו החדות הזקנות רשפו אל עבר הבימה שבחדר‪.‬‬
‫האינקוויזיטור‪ ,‬שעמד ליד הקונסול ויילנד‪ ,‬הלם במטה העץ שלו על רצפת הבימה בעוצמה‬
‫שכזו‪ ,‬שלוחות העץ כמעט נשברו‪" .‬מספיק!" שאג האיש‪" .‬שתקו כולכם ומיד‪ .‬שבו‪".‬‬
‫גל של הלם החריד את החדר – ולהפתעתו הרבה של הקונסול‪ ,‬כולם התיישבו‪ .‬לא ממש‬
‫בשקט‪ ,‬ובכל זאת הם התיישבו – כלומר‪ ,‬כל מי שהיה לו מקום לשבת‪ .‬כי החדר היה מלא‬
‫להתפקע; רק לעתים נדירות התייצבו ציידי צללים רבים כל כך לישיבת מועצה‪ .‬היו כאן‬
‫נציגים מכל המכונים – בניו יורק‪ ,‬בבנגקוק‪ ,‬בז'נבה‪ ,‬בבומביי‪ ,‬בקיוטו‪ ,‬בבואנוס איירס‪ .‬רק‬
‫ציידי הצללים של לונדון‪ ,‬שרלוט בראנוול וחבר מרעיה‪ ,‬בלטו בהיעדרם‪.‬‬
‫אלוסיוס סטארקוות'ר היה היחיד שנותר עומד‪ ,‬וגלימתו הכהה המרופטת התבדרה סביבו‬
‫כמו כנפי עורב‪" .‬היכן שרלוט בראנוול?" דרש לדעת‪" .‬לכולנו היה ברור מהאיגרת ששלחת‬
‫שהיא תגיע לישיבה כדי להסביר את תוכן המכתב ששלחה לחברי המועצה‪".‬‬
‫"אני אסביר את תוכן המכתב שלה‪ ",‬סינן הקונסול מבין שיניים חשוקות‪.‬‬
‫ָלהוֹטרה‪ ,‬ועיניו הכהות נצצו בתבונה‬
‫ָ‬ ‫"עדיף לנו לשמוע את הדברים מפיה‪ ",‬אמר מ‬
‫כשהעביר את מבטו מהקונסול אל האינקוויזיטור ובחזרה‪ .‬האינקוויזיטור וייטלוֹ נראה תשוש‪,‬‬
‫כאילו סבל לאחרונה מלילות טרופי שינה; ופיו היה קפוץ‪.‬‬
‫"שרלוט בראנוול דרמטית מדי‪ ",‬אמר הקונסול‪" .‬אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות‬
‫למינויה לראש המכון בלונדון‪ .‬היה אסור לי לעשות את זה‪ .‬היא שוחררה מתפקידה לאלתר‪".‬‬
‫"הזדמן לי להיפגש ולשוחח עם גברת בראנוול‪ ",‬אמר סטארקוות'ר במבטאו היורקשיירי‬
‫ובקולו הצרוד‪" .‬היא לא נראתה לי אישה דרמטית מדי‪".‬‬
‫הקונסול הביט בסטארקוות'ר כאילו נזכר מדוע שמח כל כך שהאיש הפסיק להשתתף‬
‫בישיבות המועצה‪ ,‬ואמר בשפתיים קפוצות‪" :‬מצבה עדין‪ ,‬כידוע לכם‪ ,‬ונראה לי שזה‪ ...‬הכניע‬
‫אותה‪".‬‬
‫רחש של מבוכה עבר בין הנוכחים‪ .‬האינקוויזיטור צמצם את עיניו אל ויילנד ונעץ בו מבט‬
‫של תיעוב‪ .‬הקונסול השיב לו במבט נוקב‪ .‬ניכר שבין השניים ניטש ויכוח‪ :‬הקונסול היה סמוק‬
‫מכעס‪ ,‬והמבט שנעץ בתגובה באינקוויזיטור היה מלא תחושת בגידה‪ .‬אין ספק שווייטלו לא‬
‫הסכים עם דברי הקונסול‪.‬‬
‫אישה קמה ממקומה בספסלים המלאים מפה לפה‪ .‬שערה הלבן נערם לגובה על ראשה‬
‫בתסרוקת שחצנית‪ .‬הקונסול הביט בה‪ ,‬ונדמה שנאנח בתוך תוכו‪ .‬הייתה זו קאלידָ ה‬
‫פיירצ'יילד‪ ,‬דודתה של שרלוט בראנוול‪" .‬אדוני הקונסול‪ ",‬אמרה בקול קפוא‪" ,‬אם אתה רומז‬
‫לכך שאחייניתי מקבלת החלטות היסטריות ובלתי סבירות בעליל‪ ,‬רק משום שהיא נושאת‬
‫ברחמה את דור העתיד של ציידי הצללים‪ ,‬אני מציעה לך לחשוב שוב‪".‬‬
‫הקונסול חשק את שיניו‪" .‬אין כל ראיה שתאשש את הצהרותיה של שרלוט בראנוול‪,‬‬
‫שמורטמן אכן נמצא בוויילס‪ ",‬אמר האיש‪" .‬השערותיה מבוססות אך ורק על דיווחיו של ויל‬
‫הרונדייל‪ ,‬אבל הוא רק נער צעיר וידוע לשמצה כחסר אחריות‪ .‬כל הראיות‪ ,‬ובהן גם יומניו‬
‫של בנדיקט לייטווד‪ ,‬מצביעות על התקפה הצפויה על לונדון‪ ,‬ולשם עלינו להפנות את כל‬
‫כוחותינו‪".‬‬
‫רחש נוסף חלף בחדר‪ ,‬והמילים "התקפה צפויה על לונדון" הדהדו שוב ושוב‪ .‬אמליה‬
‫מוֹרגֶנשטֶרן נופפה על עצמה בממחטה מתחרה‪ ,‬ואילו ליליאן הייסמית נראתה מרוצה עד‬
‫מאוד‪ ,‬ואצבעותיה ליטפו את ניצב הפגיון שבצבץ מתוך מפרק ידה העטויה כפפה‪.‬‬
 ‫"ראיות‪ ",‬סיננה קאלידָ ה‪" .‬דבריה של אחייניתי הם ראיה מספקת –"‬
‫רחש נוסף חלף בחדר‪ ,‬ואישה צעירה קמה ממקומה‪ .‬היא לבשה שמלה ירוקה בהירה‪ ,‬ופניה‬
‫עטו הבעה מתריסה‪ .‬בפעם האחרונה שהקונסול ראה אותה היא התייפחה באותו חדר מועצה‬
‫ודרשה שייעשה דין צדק‪ .‬טטיאנה בּלקתורן‪ ,‬לבית לייטווד‪.‬‬
‫"הקונסול צודק בדבריו על שרלוט בראנוול!" צעקה כעת‪" .‬שרלוט בראנוול וגם ויליאם‬
‫הרונדייל הם הסיבה למותו של בעלי!"‬
‫"באמת?" שאל האינקוויזיטור וייטלו‪ ,‬וקולו נטף עוקצנות‪" .‬מי בדיוק הרג את בעלך? ויל?"‬
‫מלמול של תדהמה התפשט בקרב הנוכחים‪ .‬טטיאנה רתחה מזעם‪" .‬זו לא הייתה אשמתו של‬
‫אבי –"‬
‫"להפך‪ ",‬קטע אותה האינקוויזיטור‪" .‬דאגנו להסתיר את המידע מהציבור‪ ,‬גברת בלקתורן‪,‬‬
‫אך נדמה שאת מכופפת את ידי‪ .‬ניהלנו חקירה בעקבות מותו של בעלך‪ ,‬ואשמתו של אביך‬
‫הוכחה מעל לכל ספק‪ .‬אלמלא התערבותם של אחייך – וגם של ויליאם הרונדייל ושרלוט‬
‫בראנוול‪ ,‬נוסף על שאר חברי המכון בלונדון – שמה של משפחת לייטווד היה נגרע מרשומות‬
‫ציידי הצללים‪ ,‬והיית נאלצת לכלות את ימייך כסתמית ומנודה‪".‬‬
‫טטיאנה האדימה כסלק וקפצה את אגרופיה‪" .‬ויליאם הרונדייל – הוא העליב אותי באופן‬
‫שאין לתאר במילים –"‬
‫"אינני מבין במה זה קשור לנושא שעל הפרק‪ ",‬אמר לה האינקוויזיטור‪" .‬אדם יכול להיות‬
‫גס רוח בחייו האישיים‪ ,‬ולדבוק בָּאמת בסוגיות החשובות ביותר‪".‬‬
‫"אתם גזלתם את ביתנו!" צווחה טטיאנה‪" .‬אילצתם אותי לסמוך על נדיבות לבם של בעלי‬
‫ומשפחתו כמו קבצנית מזת רעב –"‬
‫עיני האינקוויזיטור נצצו כמו האבנים הטובות המשובצות בטבעות שעל אצבעותיו‪" .‬ביתך‬
‫הוחרם‪ ,‬גברת בלקתורן‪ ,‬הוא לא נגזל‪ .‬ערכנו חיפוש בבית משפחת לייטווד‪ ",‬הוסיף האיש‬
‫ואמר‪ ,‬והגביר את קולו‪" .‬מצאנו אין־ספור ראיות לקשריו של מר לייטווד האב עם מורטמן‪,‬‬
‫כולל יומנים המתארים עד לפרטי פרטים מעשים מתועבים שהדעת אינה סובלת‪ .‬הקונסול‬
‫מסתמך על יומניו של האיש כראיה לסכנה של מתקפה על המכון בלונדון‪ ,‬אך בימים‬
‫האחרונים לחייו של בנדיקט לייטווד הוא יצא מדעתו לאחר שלקה באבעבועות שדים‪ .‬גם אם‬
‫היה שפוי‪ ,‬קשה לי להאמין שמורטמן היה חושף בפניו את כוונותיו האמיתיות‪".‬‬
‫הקונסול ויילנד נראה כמעט מיואש כשניסה להתערב‪" .‬פרשת בנדיקט לייטווד נחתמה‬
‫ונסגרה – והיא לא רלוונטית‪ .‬התכנסנו כאן היום כדי לדון במורטמן ובעתיד המכון! ראשית‪,‬‬
‫מאחר ששרלוט בראנוול סולקה מתפקידה‪ ,‬ומאחר שהסכנה העיקרית מרחפת מעל לונדון‪,‬‬
‫אנו דורשים למנות מנהיג חדש ללשכה בלונדון‪ .‬אני פותח בזאת את הבימה להצעות‪ .‬האם יש‬
‫כאן מישהו שמוכן להחליף אותה?"‬
‫רחש ומלמולים מילאו את החדר‪ .‬ג'ורג' פֶּנהאלוֹ התכוון לקום ממקומו – אבל האינקוויזיטור‬
‫התפרץ בחמת זעם‪" :‬זה מגוחך לגמרי‪ ,‬ג'וזאיה‪ .‬אין שום הוכחה לכך שהמידע של שרלוט‬
‫שגוי‪ ,‬ושמורטמן נמצא במקום אחר‪ .‬ואפילו לא דנו באפשרות לשלוח תגבורת שתצא אחריה‬
‫–"‬
‫"שתצא אחריה? מה זאת אומרת‪ ,‬תצא אחריה?"‬
‫האינקוויזיטור החווה בידו אל קהל הנוכחים‪" .‬היא לא פה‪ .‬היכן לדעתך נמצאים כל דיירי‬
‫המכון בלונדון? הם יצאו לקאדיר אידריס לסכל את תוכניתו של המגיסטר‪ .‬ועם זאת‪ ,‬במקום‬
‫לדון באפשרות של סיוע‪ ,‬אנחנו מכנסים ישיבת מועצה כדי לדון במחליף לשרלוט?"‬
‫הקונסול איבד את עשתונותיו‪" .‬לא יהיה שום סיוע!" שאג האיש‪" .‬לעולם לא יהיה שום‬
‫סיוע למי –"‬
‫אבל חברי המועצה לעולם לא יגלו מי לעולם לא יזכה בסיוע‪ ,‬כי באותו הרגע ממש התעופף‬
‫באוויר מאחורי הקונסול להב פלדה קטלני וחד כתער‪ ,‬וכרת את ראשו באבחה נקייה אחת‪.‬‬
‫האינקוויזיטור נרתע לאחור והושיט את ידו אל מטהו‪ ,‬כשנתזים של דם כיסו את פניו; גופתו‬
‫של הקונסול צנחה על הרצפה בשני חלקים נפרדים‪ :‬גופו קרס על רצפת הבימה הספוגה בדם‪,‬‬
‫ואילו ראשו הכרות התגלגל מהבימה כמו כדור‪ .‬תוך כדי נפילה נתגלה מאחוריו אוטומטון –‬
‫כחוש כמו שלד אנושי‪ ,‬לבוש בסמרטוטים שהיו בעבר חולצה צבאית אדומה‪ .‬הוא חייך כמו‬
‫גולגולת‪ ,‬כשהסיג לאחור את להבו הטבול בדם‪ ,‬ואז העיף מבט בקהל ההמום של ציידי צללים‬
‫שגדשו את החדר‪.‬‬
‫הצליל היחיד שנשמע בחדר בקע מגרונו של אלוסיוס סטארקוות'ר‪ ,‬שפרץ בצחוק ודיבר‬
‫בשקט‪ ,‬כאילו לחש לעצמו‪" .‬היא אמרה לכם‪ ",‬התנשף האיש‪" .‬היא אמרה לכם שזה מה‬
‫שיקרה –"‬
‫כעבור שניות זינק האוטומטון קדימה‪ ,‬והטפרים הארוכים שבקצה ידו נסגרו סביב גרונו של‬
‫אלוסיוס סטארקוות'ר‪ .‬דם פרץ מצווארו של הזקן‪ ,‬כשהיצור הניף אותו באוויר והמשיך‬
‫לגחך‪ .‬ציידי הצללים פרצו בזעקות – ופתאום נפרצו הדלתות‪ ,‬ולתוך החדר זרם נהר של‬
‫יצורים מכניים‪.‬‬

‫"נו‪ ,‬טוב‪ ",‬אמר קול משועשע מאוד‪" .‬זו ללא ספק תפנית בלתי צפויה‪".‬‬
‫טסה הזדקפה והידקה סביבה את השמיכה הכבדה‪ .‬ויל נע לצדה‪ ,‬נשען על מרפקיו‪ ,‬ועפעפיו‬
‫נרעדו ונפקחו לאטם‪" .‬מה –"‬
‫החדר נמלא אור מסמא‪ .‬הלפידים נדלקו במלוא עוצמתם‪ ,‬ונדמה שמילאו את החלל באור‬
‫יום‪ .‬טסה ראתה את האנדרלמוסיה שהשאירו סביבם‪ :‬בגדיהם היו מפוזרים על הרצפה ועל‬
‫המיטה‪ ,‬השטיח שנח מול האח נראה מקומט‪ ,‬וכך גם המצעים שכיסו אותם‪ .‬מצדו האחר של‬
‫הקיר הבלתי נראה ישבה דמות מוכרת בחליפה כהה ואלגנטית‪ ,‬כשאגודלה תחוב בחגורת‬
‫מכנסיה‪ .‬עיני החתול של האיש נצצו מאושר‪.‬‬
 ‫מגנוס ביין‪.‬‬
‫"אולי כדאי שתקומו‪ ",‬אמר‪" .‬כולם בדרכם לכאן כדי להציל אתכם‪ ,‬ואולי תעדיפו להיות‬
‫לבושים כשהם יגיעו‪ ".‬הוא משך בכתפיו‪" .‬על כל פנים‪ ,‬כך הייתי נוהג במקומכם‪ ,‬אני ידוע‬
‫כאדם ביישן במיוחד‪".‬‬
‫ויל קילל בשקט בוולשית‪ .‬הוא הזדקף במיטה‪ ,‬הידק את השמיכה סביב מותניו והשתדל‬
‫כמיטב יכולתו לשנות את תנוחתו כדי לגונן על טסה מעיניו של מגנוס‪ .‬הוא היה בלי חולצה‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬ובאור הבהיר שבער כעת בחדר ראתה טסה את השיזוף של זרועותיו ופניו נמוג‬
‫ומתחלף בחיוורון הלבנבן של חזהו וכתפיו‪ .‬הכוכב הלבן שנצרב בכתפו זהר כמו נקודת אור‪,‬‬
‫והיא ראתה את עיניו של מגנוס מצטמצמות כשנחו על הכוכב‪.‬‬
‫"מעניין‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫ויל השמיע צליל לא ברור של מחאה‪" .‬מעניין? בשם המלאך‪ ,‬מגנוס –"‬
‫המכשף העיף בו מבט אירוני‪ .‬היה בו משהו‪ ,‬במבט הזה – שהעניק לטסה תחושה שמגנוס‬
‫יודע דבר־מה שהם לא יודעים‪" .‬אילו הייתי אדם אחר‪ ,‬היו הרבה דברים שיכולתי לומר לכם‬
‫ברגע זה‪ ",‬הבהיר‪.‬‬
‫"אני מעריך את האיפוק שלך‪".‬‬
‫"בקרוב מאוד כבר לא תרגיש כך‪ ",‬השיב לו מגנוס קצרות‪ .‬הוא הושיט את ידו כמו כדי‬
‫לנקוש על דלת‪ ,‬וטפח על הקיר הבלתי נראה שחצץ ביניהם‪ .‬היה נדמה שהם מביטים באדם‬
‫שתוחב את ידו לתוך מקווה מים – אדווה התפשטה מן המקום שבו נגעו אצבעותיו בקיר‪,‬‬
‫ולפתע הוא החליק ונעלם במטר של גצים כחולים‪" .‬בבקשה‪ ",‬אמר המכשף והשליך למרגלות‬
‫המיטה תרמיל עור גדול קשור בחוט‪" .‬הבאתי לכם אצטלות‪ .‬חשבתי שאולי תזדקקו לבגדים‪,‬‬
‫אבל לא היה לי מושג עד כמה‪".‬‬
‫טסה לטשה בו מבט מעבר לכתפו של ויל‪" .‬איך מצאת אותנו? איך ידעת – ומי מכל‬
‫האחרים הגיע איתך? האם כולם בסדר?"‬
‫"כן‪ .‬רבים מהם כבר פה‪ ,‬והם מתרוצצים במנהרות ומחפשים אתכם‪ .‬אז תתלבשו‪ ",‬אמר‬
‫והפנה את גבו כדי להעניק להם מעט פרטיות‪ .‬טסה הנבוכה הושיטה את ידה לתוך התרמיל‬
‫ופשפשה בו עד שמצאה את האצטלה המתאימה‪ ,‬ואז התרוממה כשהסדין עטוף סביב גופה‪,‬‬
‫ומיהרה אל מאחורי הפרגוד הסיני הגבוה שעמד בפינת החדר‪.‬‬
‫היא לא העזה להביט בוויל; זה היה מעבר לכוחה‪ .‬איך היא אמורה להביט בו מבלי להרהר‬
‫בחטא שחטאו? היא תהתה אם גם הוא מזועזע‪ ,‬אם גם הוא מתקשה להאמין שנהגו כך אחרי‬
‫מה שקרה לג'ם –‬
‫היא לבשה את האצטלה כמעט באלימות‪ .‬תודה לאל שלפחות את המדים‪ ,‬שלא כמו‬
‫שמלותיה‪ ,‬היה בכוחה ללבוש מבלי להזדקק לעזרה‪ .‬מאחורי הפרגוד שמעה את מגנוס מסביר‬
‫לוויל שהוא והנרי הצליחו‪ ,‬באמצעות שילוב בין קסם להמצאה מדעית‪ ,‬ליצור שער שהעביר‬
‫אותם מלונדון היישר אל קאדיר אידריס‪ .‬היא ראתה רק צלליות‪ ,‬אבל הבחינה בוויל שהנהן‬
‫בהקלה כשמגנוס מנה בפניו את אלה שבאו איתו – הנרי‪ ,‬שרלוט‪ ,‬האחים לייטווד‪ ,‬סיריל‪,‬‬
‫סופי‪ ,‬ססילי‪ ,‬ברידג'ט וגם כמה מהאחים השתקנים‪.‬‬
‫למשמע שמה של אחותו מיהר ויל להתלבש בחיפזון רב עוד יותר‪ ,‬וכשטסה הגיחה מאחורי‬
‫הפרגוד‪ ,‬הוא היה לבוש לגמרי באצטלה ובמגפיים שרוּכים היטב‪ ,‬וידיו נחו על האבזם של‬
‫חגורת כלי נשקו‪ .‬חיוך מהוסס עלה על פניו כשהבחין בה‪.‬‬
‫"כל האחרים התפזרו במנהרות כדי למצוא אתכם‪ ",‬הסביר מגנוס‪" .‬קבענו להקדיש חצי‬
‫שעה לחיפושים‪ ,‬ואז להתכנס שוב בחדר המרכזי‪ .‬אתן לכם דקה או שתיים – להתעשת‪ ".‬הוא‬
‫גיחך‪ ,‬ואז הצביע על הדלת‪" .‬אחכה לכם בפרוזדור‪".‬‬
‫הדלת נסגרה מאחוריו‪ ,‬וכעבור שבריר שנייה טסה הייתה בזרועותיו של ויל‪ ,‬וידיה ננעלו‬
‫סביב צווארו‪" .‬חי המלאך‪ ",‬מלמלה‪" .‬זה היה מביך כל כך‪".‬‬
‫ויל תחב את ידו בשערה ונשק לה על עפעפיה ועל לחייה‪ ,‬ואז גם על פיה‪ ,‬נשיקות חפוזות‬
‫אך מלאות להט וריכוז‪ ,‬כאילו שום דבר אינו חשוב יותר מזה‪" .‬תראי אותך‪ ",‬אמר‪" .‬הרגע‬
‫אמרת 'חי המלאך‪ '.‬בדיוק כמו ציידת צללים‪ ".‬הוא נשק לה בזווית פיה‪" .‬אני אוהב אותך‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬כמה שאני אוהב אותך‪ .‬חיכיתי כל כך הרבה זמן לומר את זה‪".‬‬
‫היא הניחה את ידיה על צדי מותניו‪ ,‬השאירה אותן שם ומוללה את אריג האצטלה שלגופו‬
‫בקצות אצבעותיה‪" .‬ויל‪ ",‬שאלה בהיסוס‪" .‬אתה לא – מצטער?"‬
‫"מצטער?" הוא הביט בה כמתקשה להאמין‪ – Nage ddim" .‬זה מטורף מצדך לחשוב‬
‫שאני מצטער‪ ,‬טס‪ ".‬מפרקי אצבעותיו ליטפו את לחייה‪" .‬יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה‬
‫לומר לך –"‬
‫"לא יכול להיות‪ ",‬הקניטה אותו‪" .‬לוויל הרונדייל יש הרבה דברים שהוא רוצה לומר?"‬
‫הוא התעלם מהנימה העוקצנית‪" .‬אלא שזה לא הזמן – לא כשמורטמן נושף בעורפנו‪,‬‬
‫וכשמגנוס ביין עומד מחוץ לדלת‪ .‬זה הזמן לשים סוף לכל הפרשה הזאת‪ .‬אבל‪ ,‬טס‪ ,‬כשהכול‬
‫ייגמר‪ ,‬אומר לך את כל מה שתמיד רציתי לומר‪ .‬לעת עתה –" הוא נשק לרקתה‪ ,‬ואז שחרר‬
‫אותה‪ ,‬ועיניו תרו את פניה‪" .‬אני רוצה שתאמיני לי כשאני אומר לך שאני אוהב אותך‪ .‬זה‬
‫הכול‪".‬‬
‫"אני מאמינה לכל מילה שלך‪ ",‬אמרה לו טסה בחיוך‪ ,‬וידיה הזדחלו מטה ממותניו אל חגורת‬
‫כלי הנשק שלו‪ .‬אצבעותיה נסגרו סביב ניצב פגיון‪ ,‬והיא שלפה אותו מהחגורה וחייכה‬
‫כשהביט בה בהפתעה‪ .‬היא נישקה את לחיו ופסעה לאחור‪" .‬אחרי הכול‪ ",‬אמרה‪" ,‬לא שיקרת‬
‫לי גם בעניין הקעקוע של הדרקון מוויילס‪ ,‬נכון?"‬

‫החדר הזכיר לססילי את פנים כיפתה של קתדרלת סנט פול‪ ,‬זו שוויל לקח אותה לראות‬
‫באחד הימים הפחות קודרים שלו‪ ,‬בשבועות הראשונים להגעתה ללונדון‪ .‬זה היה המבנה‬
‫המפואר ביותר שביקרה בו מימיה‪ .‬הם בחנו את הד קולותיהם בגלריות הלחישות וקראו את‬
‫הכתובת הלטינית לזכרו של כריסטופר ֶרן‪.Si monumentum requiris, circumspice :‬‬
‫"אם אתה מחפש את האנדרטה לזכרו‪ ,‬הבט סביבך"‪.‬‬
‫שרן העדיף להיזכר בזכות יצירות המופת שתכנן‪,‬‬ ‫ויל הסביר לה מה פירוש הכתובת ואמר ֶ‬
‫ולא בזכות מצבה כזו או אחרת‪ .‬הקתדרלה כולה הייתה אנדרטה לגאונותו – ובמובן מסוים‪,‬‬
‫גם המבוך הזה שמתחת להר‪ ,‬ובמיוחד החלל העצום הזה‪ ,‬היו אנדרטה לגאונותו של מורטמן‪.‬‬
‫גם כאן הייתה תקרה קמורה‪ ,‬אף שלא היו בה חלונות‪ .‬היה זה רק חלל נישא שנחצב באבן‪.‬‬
‫יציע עגול הקיף את חלקה העליון של הכיפה‪ ,‬ומהבימה המוגבהת הזאת היה אפשר להביט‬
‫למטה אל הרצפה‪ ,‬שכולה אבן חלקה‪.‬‬
‫גם כאן הייתה כתובת על הקיר‪ .‬ארבעה משפטים‪ ,‬שנחקקו בקיר של קוורץ נוצץ‪.‬‬
‫למכשירי התופת אין רחמים‪.‬‬
‫למכשירי התופת אין נקיפות מצפון‪.‬‬
‫למכשירי התופת אין סוף‪.‬‬
‫מכשירי התופת לעולם לא יעצרו‪.‬‬
‫על רצפת האבן עמדו שורות־שורות של מאות אוטומטונים‪ .‬הם לבשו שעטנז של מדים‬
‫צבאיים ועמדו ללא ניע‪ ,‬כשעיני המתכת שלהם עצומות‪ .‬כמו חיילי בדיל בגודל מלא‪ ,‬חשבה‬
‫לעצמה ססילי‪ .‬מכשירי התופת‪ .‬יצירת המופת של מורטמן – צבא שנועד להיות בלתי מנוצח‪,‬‬
‫שנועד לטבוח בציידי הצללים ולהתקדם הלאה ללא חרטה‪.‬‬
‫סופי הייתה הראשונה שגילתה את החדר; היא צרחה‪ ,‬וכל האחרים מיהרו לברר מה קרה‪.‬‬
‫הם מצאו את סופי רועדת בינות למסה אדירה של יצורים מכניים שעמדו קפואים כמו ניטעו‬
‫במקומם‪ .‬אחד מהם שכב לרגליה; היא קטעה את רגליו באבחת להבה‪ ,‬והיצור צנח אל הקרקע‬
‫כמו בובה שחוטיה נגזרו במספריים‪ .‬היצורים האחרים לא זעו ולא התעוררו על אף גורלו‬
‫המר של חברם‪ ,‬וציידי הצללים אזרו אומץ והעזו לנוע ביניהם‪.‬‬
‫הנרי כרע ליד השריון של אחד מאותם אוטומטונים שנותרו ללא ניע; הוא קרע את המדים‬
‫שלגופו של היצור‪ ,‬פתח את חזהו המתכתי וחקר את תוכנו‪ .‬לצדו עמדו האחים השתקנים‪ ,‬וכן‬
‫שרלוט‪ ,‬סופי וברידג'ט‪ .‬גדעון וגבריאל חזרו גם הם לאחר שהחיפוש שלהם העלה חרס‪ .‬רק‬
‫מגנוס וסיריל עדיין לא שבו‪ .‬ססילי התקשתה להדחיק את תחושת האי־נוחות שגאתה בתוכה‬
‫– לא בשל נוכחותם של האוטומטונים‪ ,‬אלא בשל היעדרו של אחיה‪ .‬איש עדיין לא מצא אותו‪.‬‬
‫האם ייתכן שהוא לא פה בכלל? אבל היא לא הוציאה הגה‪ .‬היא נשבעה לעצמה שכציידת‬
‫צללים‪ ,‬היא לא תחולל מהומה‪ ,‬וגם לא תצרח‪ ,‬יהיה אשר יהיה‪.‬‬
‫"תראו־תראו‪ ",‬מלמל הנרי בקול חרישי‪ .‬בתוך חזהו של היצור המכני היו סבך של חוטים‪,‬‬
‫וגם מה שנראה לססילי קופסת מתכת קטנה‪ ,‬כמו זו שנהוג להחזיק בה טבק‪ .‬בקופסה נחרת‬
‫סמל של נחש שבולע את זנבו שלו‪" .‬האוּרוֹבּוֹרוֹס‪ .‬סמל לכליאתן של אנרגיות שדים‪".‬‬
 ‫"כמו בפּיקסיס שלך‪ ".‬שרלוט הנהנה‪.‬‬
‫"זה שמורטמן גנב מאיתנו‪ ",‬אישר הנרי‪" .‬חששתי שזו עלולה להיות כוונתו‪.‬״‬
‫"שמה עלולה להיות כוונתו?" שאל גבריאל‪ .‬הוא היה סמוק‪ ,‬ועיניו הירוקות נצצו‪ .‬ססילי‬
‫חשבה לעצמה‪ ,‬יברך האל את גבריאל‪ ,‬ששואל תמיד את מה שברצונו לדעת‪.‬‬
‫"לנסות להפיח חיים באוטומטונים‪ ",‬אמר הנרי בהיסח הדעת והושיט את ידו אל הקופסה‪.‬‬
‫"להעניק להם תודעה‪ ,‬אולי אפילו רצון משלהם –"‬
‫הוא השתתק באחת כשקצות אצבעותיו נגעו בקופסה‪ ,‬ופתאום היא נדלקה‪ .‬אור נבע מתוכה‪,‬‬
‫כמו התאורה שרונת אור המכשפות מפיצה‪ ,‬ובקע מתוך האוּרוֹבּוֹרוֹס‪ .‬הנרי נרתע לאחור ופלט‬
‫צעקה‪ ,‬אלא שכבר היה מאוחר מדי‪ .‬היצור הזדקף‪ ,‬התעורר לחיים כהרף עין ולפת אותו‪.‬‬
‫שרלוט צווחה וזינקה קדימה‪ ,‬אך היא לא הייתה מהירה דיה‪ .‬היה משהו גרוטסקי ביצור המכני‬
‫פעור החזה‪ ,‬שאחז בבתי השחי של הנרי והצליף בגופו באוויר כאילו היה שוט‪.‬‬
‫כולם שמעו קול מחליא של פצפוץ‪ ,‬וגופו של הנרי ָרפַס‪ .‬האוטומטון השליך את הנרי הצדה‬
‫וחבט באכזריות בפניה של שרלוט‪ .‬היא צנחה לצד גופתו של בעלה‪ ,‬והיצור המכני פסע צעד‬
‫אחד קדימה ולפת את האח מיכה‪ .‬האח השתקן הנחית את מטהו על ידו של האוטומטון‪ ,‬אך‬
‫נדמה שהיצור לא הרגיש כלל במכה‪ .‬הוא פלט מעין קרקוש מכני שנשמע כמו צחוק‪ ,‬ואז‬
‫הושיט את ידו ושיסף את גרונו של האח השתקן‪.‬‬
‫דם ניתז למרחק על פני החדר‪ ,‬וססילי עשתה בדיוק את מה שנשבעה לא לעשות; היא‬
‫צרחה‪.‬‬
21
 ‫קשת של זהב‬
‫קשתי היא קשת של זהב;‬
‫חִציה הם חִצֵ י תשוקה‪:‬‬
‫הביאו חרב‪ ,‬סור כל עב!‬
‫מרכבת אש לי מחכה‪.‬‬
‫– ויליאם בלייק‪ ,‬״ירושלים האחרת״‬

‫ההכשרה שטסה קיבלה במכון לא כללה התייחסות לשאלה כמה קשה לרוץ עם כלי נשק‬
‫המשתלשל לצד גופך‪ .‬עם כל פסיעה נחבט הפגיון שלה בירכה‪ ,‬וקצהו החד שרט את עורה‪.‬‬
‫היא ידעה שהיה עליה להכניס אותו לנדן – ובחגורת הנשק של ויל סביר להניח שכך היה –‬
‫אך כעת כבר לא היה טעם במחשבות חרטה‪ .‬ויל ומגנוס שעטו במסדרונות הסלעיים שבבטן‬
‫קאדיר אידריס‪ ,‬והיא השתדלה כמיטב יכולתה לעמוד בקצב‪.‬‬
‫מגנוס הוא שהוביל את שניהם‪ ,‬כי נדמה שידע טוב מהם לאן הם הולכים‪ .‬כשהובאה לכאן‬
‫נגררה טסה במנהרות הפתלתולות כשלראשה כיסוי עיניים‪ ,‬ואילו ויל הודה שהוא זוכר מעט‬
‫מאוד מהתגנבות היחידים שלו אל בטן האדמה אמש‪.‬‬
‫המנהרות התכווצו והתרחבו לסירוגין‪ ,‬כששלושתם פילסו את דרכם במבוך התת־קרקעי‪,‬‬
‫בלי שום היגיון או דפוס ברור כביכול‪ .‬ופתאום‪ ,‬כשנכנסו למנהרה רחבה יותר‪ ,‬שמעו‬
‫דבר־מה – זעקת אימה רחוקה‪.‬‬
‫מגנוס קפא במקומו‪ ,‬וראשו של ויל הזדקף באחת‪" .‬ססילי‪ ",‬אמר‪ ,‬ומיד הכפיל את מהירות‬
‫ריצתו‪ ,‬ומגנוס וטסה נאלצו לדהור כדי לעמוד בקצב‪ .‬הם חלפו על פני חדרים מוזרים‪ :‬דלתו‬
‫של אחד הייתה מרוחה בדם; והיה גם חדר פתוח ובו שולחן כתיבה שטסה זיהתה מיד‪ ,‬כי שם‬
‫אילץ אותה מורטמן להשתנות; ועוד אחד עם סבכת נחושת גדולה שכמו התעוותה ברוח בלתי‬
‫נראית‪ .‬הם שעטו קדימה‪ ,‬וזעקות האימה וצלילי הקרב גברו בהדרגה‪ ,‬עד שלבסוף התפרצו‬
‫השלושה לתוך חדר עצום ועגול‪.‬‬
‫הוא היה מלא באוטומטונים‪ .‬הם עמדו שורות־שורות‪ ,‬צבא אדיר כמו זה שתקף את הכפר‬
‫אמש‪ ,‬שעה שטסה צפתה במתרחש חסרת אונים‪ .‬רובם עמדו דוממים‪ ,‬אבל קבוצה קטנה כמו‬
‫ניעורה לחיים במרכז החדר – והייתה שקועה בקרב איתנים‪ .‬היה נדמה שהיא צופה שוב‬
‫בקרב שהתחולל על מדרגות המכון‪ ,‬רגע לפני שנחטפה – האחים לייטווד נלחמו זה לצד זה‪,‬‬
‫ססילי הניפה מעל לראשה להב שרפים נוצץ‪ ,‬ועל הרצפה נחה גופתו של אח שתקן‪ .‬בזווית‬
‫עינה הבחינה טסה בשני אחים שתקנים נוספים שנלחמו לצד ציידי הצללים‪ ,‬אלמונים‬
‫בגלימות הקלף שלגופם ובברדסים שלראשיהם‪ ,‬אך תשומת לבה לא הייתה נתונה להם‪.‬‬
‫מבטה התמקד בהנרי‪ ,‬שהיה שרוע על הרצפה ללא ניע‪ .‬שרלוט ישבה על ברכיה וכרכה את‬
‫זרועותיה סביבו‪ ,‬כאילו ביקשה להגן עליו מהקרב המר שניטש סביבם‪ ,‬אך לובן פניו וגופו‬
‫הדומם גילו לטסה שכבר מאוחר מכדי להגן על הנרי‪.‬‬
‫ויל זינק קדימה‪" .‬אל תשתמשו בלהבי השרפים!" הוא זעק‪" .‬הילחמו בהם בכלי נשק‬
‫אחרים! להבי השרפים חסרי תועלת!"‬
‫ססילי‪ ,‬ששמעה את אחיה‪ ,‬נרתעה לאחור בדיוק כשלהב השרפים שלה ננעץ בגופו של‬
‫האוטומטון שמולה – ומיד התפורר כמו כפור יבש‪ ,‬ולהבתו כבתה‪ .‬היא גילתה תושייה‪,‬‬
‫התכופפה בזמן וחמקה מזרועו המונפת של היצור‪ ,‬רגע לפני שסיריל וברידג'ט זינקו לעברה‪.‬‬
‫סיריל הנחית בעוצמה את האלה הכבדה שבידו‪ ,‬והאוטומטון נפל ארצה תחת מתקפתו חסרת‬
‫הרחמים‪ .‬גם ברידג'ט נעה כרוח סערה – כולה שיער אדום ולהבי פלדה – חלפה על פני ססילי‬
‫והגיעה אל שרלוט‪ ,‬ובדרך שיספה בחרבה את זרועותיהם של שני אוטומטונים‪ ,‬ואז הסתובבה‬
‫בגבה אל שרלוט‪ ,‬כאילו התכוונה להגן בחייה על ראש המכון‪.‬‬
‫ידיו של ויל התהדקו פתאום סביב זרועותיה של טסה‪ .‬היא הבחינה בחטף בפניו הלבנות‬
‫הנחושות‪ ,‬כשדחף אותה לעבר מגנוס וסינן‪" :‬תגן עליה!" טסה ניסתה למחות‪ ,‬אבל מגנוס אחז‬
‫בה ומשך אותה לאחור‪ ,‬כשוויל זינק היישר לתוך הקרב ופילס את דרכו אל עבר אחותו‪.‬‬
‫ססילי הדפה אוטומטון ענקי ורחב חזה עם שתי זרועות בצד ימין של גופו‪ .‬משלהב השרפים‬
‫שלה אבד‪ ,‬לא נותר לה אלא להתגונן עם חרב קצרה‪ .‬קווצות משערה השתחררו מהסיכות‪,‬‬
‫כשעטה קדימה ונעצה את החרב בכתפו של היצור‪ .‬הוא שאג שאגה אדירה‪ ,‬וכל גופה של טסה‬
‫נרעד‪ .‬אלוהים אדירים‪ ,‬היצורים השמיעו קולות איומים; לפני שמורטמן החיה אותם‪ ,‬הם‬
‫שתקו – הם היו עצמים; אבל עכשיו הם היו יצורים חיים‪ .‬יצורים שטניים‪ ,‬רצחניים‪ .‬טסה‬
‫ביקשה להתפרץ קדימה‪ ,‬כשהאוטומטון שנלחם בססילי לפת את להב חרבה ועקר אותו‬
‫מאחיזתה‪ ,‬ואז משך אותה אליו – היא שמעה את ויל קורא בשמה של אחותו –‬
‫פתאום אחד מהאחים השתקנים משך את ססילי והעיף אותה הצדה‪ .‬הוא הסתובב במערבולת‬
‫של גלימת קלף‪ ,‬נעמד מול היצור והניף את המטה שבידו‪ .‬האוטומטון עט עליו‪ ,‬והאח השתקן‬
‫הנחית את המטה במהירות ובעוצמה אדירות שכאלה‪ ,‬שהאוטומטון עף לאחור וחזהו קרס‬
‫פנימה‪ .‬הוא ניסה להזדקף ולתקוף שנית‪ ,‬אך גופו התעקם קשות‪ .‬הוא זמזם בכעס‪ ,‬וססילי‪,‬‬
‫שהתרוממה לאטה על רגליה‪ ,‬פלטה זעקת אזהרה‪.‬‬
‫אוטומטון נוסף ניעור לחיים לצדו של הראשון‪ .‬האח השתקן הסתובב‪ ,‬והאוטומטון השני‬
‫העיף את המטה מידו ואחז בו‪ ,‬הניף אותו באוויר וכרך מאחור את זרועות המתכת שלו סביב‬
‫גופו במעין פרודיה של חיבוק‪ .‬ברדסו של האח השתקן נפל לאחור‪ ,‬ושערו הכסוף נצץ כמו‬
‫אור כוכבים בחלל האפלולי‪.‬‬
‫כל האוויר נשאב מריאותיה של טסה בשבריר שנייה‪ .‬האח השתקן היה ג'ם‪.‬‬
‫ג'ם‪.‬‬
‫נדמה שהעולם כולו עמד מלכת‪ .‬כל דמות שנעה בחדר קפאה בזמן‪ ,‬כולל היצורים המכניים‪.‬‬
‫טסה לטשה את מבטה בג'ם‪ ,‬והוא הישיר את מבטו אליה‪ .‬ג'ם‪ ,‬בגלימת הקלף של אח שתקן‪.‬‬
‫ג'ם‪ ,‬ששערו הכסוף צנח על כתפיו‪ ,‬ונדמה שנשזר בו גם לא מעט שיער שחור‪ .‬ג'ם‪ ,‬שאת‬
‫לחייו צילקו שני חתכים אדומים תואמים‪ ,‬אחד מעל כל עצם לחיים‪.‬‬
‫ג'ם‪ .‬הוא לא מת‪.‬‬
‫טסה התעשתה מההלם המאבן שאחז בה‪ ,‬שמעה את מגנוס אומר משהו‪ ,‬ואף הרגישה שהוא‬
‫מושיט את ידו אל זרועה‪ ,‬אבל היא קרעה את עצמה מאחיזתו וצללה לתוך המהומה‪ .‬הוא צעק‬
‫אחריה‪ ,‬אלא שהיא ראתה רק את ג'ם – ג'ם‪ ,‬שניסה ללפות את זרועו של היצור שנכרכה‬
‫סביב גרונו‪ ,‬אבל אצבעותיו התקשו למצוא אחיזה במתכת החלקה‪ .‬אחיזתו של האוטומטון‬
‫התהדקה‪ ,‬ופניו של ג'ם הסמיקו מדם כשנחנק לאטו‪ .‬היא שלפה את הפגיון שלה ונופפה בו‬
‫מצד לצד בניסיון לפלס את דרכה‪ ,‬אף שידעה שזה בלתי אפשרי‪ ,‬שלא תוכל להגיע אליו בזמן‬
‫–‬
‫האוטומטון פלט שאגה וצנח קדימה‪ .‬רגליו נגדעו מאחור‪ ,‬וכשנפל‪ ,‬ראתה טסה את ויל‬
‫מתרומם מתנוחת כריעה‪ ,‬ובידו חרב ארוכת להב‪ .‬הוא הושיט את ידו אל האוטומטון כאילו‬
‫ביקש לתפוס אותו‪ ,‬למנוע את נפילתו‪ ,‬אבל זה כבר התרסק על הרצפה‪ ,‬ומחצית מגופו‬
‫המתכתי נפלה על ג'ם‪ ,‬שאיבד את אחיזתו במטה שלו‪ .‬ג'ם שכב ללא ניע‪ ,‬לכוד מתחת למכונה‬
‫הענקית שמעליו‪.‬‬
‫טסה זינקה קדימה והתכופפה מתחת לידו המושטת של יצור מכני‪ .‬היא שמעה את מגנוס‬
‫צועק מאחוריה‪ ,‬אבל שוב התעלמה ממנו‪ .‬אם רק תגיע אל ג'ם לפני שייפצע קשה או יימחץ –‬
‫אך צל כבד נפל על שדה ראייתה תוך כדי ריצה‪ .‬היא החליקה ונעצרה‪ ,‬ונשאה את מבטה אל‬
‫פניו המגחכות של אוטומטון‪ ,‬שהושיט לעברה אצבעות עם טפרים ארוכים בקצוות‪.‬‬
‫מעוצמת הנפילה ומשקלו הכבד של האוטומטון‪ ,‬כל האוויר פרץ מריאותיו של ג'ם כשפגע‬
‫בקרקע ונחבט קשות‪ .‬לרגע ריצדו כוכבים לנגד עיניו; הוא נאבק לנשום‪ ,‬וחזהו פרכס‪.‬‬
‫לפני שהפך לאח שתקן‪ ,‬לפני שהניחו על עורו לראשונה את סכין הפולחן וחרצו בפניו את‬
‫הקווים הראשונים שהחלו את תהליך השינוי שלו‪ ,‬נפילה שכזו‪ ,‬פציעה שכזו‪ ,‬היו עלולות‬
‫להרוג אותו‪ .‬אבל עכשיו הוא נשם נשימה עמוקה‪ ,‬החזיר את האוויר לריאותיו והחל להתפתל‬
‫בניסיון להושיט את ידו אל מטהו‪ ,‬שעה שידו של היצור נסגרה על כתפו –‬
‫ופתאום כל גופו נרעד‪ ,‬וג'ם שמע חריקה צורמנית של מתכת על מתכת‪ .‬הוא מצא את המטה‬
‫והניף אותו בכוח מעלה‪ ,‬מעיף את ראשו של האוטומטון הצדה רגע לפני שפלג גופו העליון‬
‫הונף מעליו והושלך הצדה‪ .‬הוא בעט הצדה את פלג הגוף שעדיין מסמר את רגליו אל הקרקע‪,‬‬
‫ואז גם המשקל הזה נעלם‪ ,‬והוא מצא את ויל כורע ברך לצדו‪ .‬פניו של ויל היו חיוורות כאפר‪.‬‬
‫"ג'ם‪ ",‬לחש חברו‪.‬‬
‫דממה השתררה סביב שניהם‪ ,‬הפוגה רגעית בקרב‪ ,‬שתיקה מוזרה מחוץ לזמן ולמרחב‪.‬‬
‫בקולו של ויל ניכר כובד משקלם של אלף רגשות‪ :‬תדהמה ואי־אמון‪ ,‬הקלה ובגידה‪ .‬ג'ם נאבק‬
‫להתרומם על מרפקיו‪ ,‬כשחרבו של ויל צנחה בקרקוש על הקרקע‪ ,‬כשהיא מרוחה בשמן‬
‫שחור ומלאה שקערוריות‪.‬‬
‫"אבל אתה מת‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬הרגשתי שאתה מת‪ ".‬והוא הניח את ידו על לבו‪ ,‬על חולצתו‬
‫המגואלת בדם‪ ,‬במקום שבו הייתה מצוירת בעבר רונת הפּראבָּ טאי שלו‪" .‬הנה‪".‬‬
‫ג'ם גישש בידו בחיפוש אחר ידו של ויל‪ ,‬אחז בה בחוזקה ולחץ את אצבעותיו של אחיו לדם‬
‫אל מפרק ידו‪ .‬נדמה שהתחנן בפני הפּראבָּ טאי שלו שיבין‪ .‬תרגיש את הדופק שלי‪ ,‬את הדם‬
‫הפועם מתחת לעורי; גם לאחים השתקנים יש לב‪ ,‬והוא פועם‪ .‬עיניו הכחולות של ויל נפערו‬
‫בתדהמה‪" .‬לא מתּי‪ .‬פשוט השתניתי‪ .‬אילו יכולתי לומר לך – אילו הייתה איזו דרך –"‬
‫ויל בהה בו‪ ,‬וחזהו התרומם וצנח במהירות‪ .‬האוטומטון שרט בטפריו את לחיו של ויל‪.‬‬
‫השריטות העמוקות דיממו‪ ,‬אבל הוא לא הבחין בדבר‪ .‬הוא שחרר את ידו מאחיזתו של ג'ם‬
‫והתנשף חרישית‪Roeddwn i" .‬׳‪ ",n meddwl dy fod wedi mynd am byth‬אמר‪ .‬מבלי‬
‫משים דיבר בוולשית‪ ,‬ובכל זאת ג'ם הבין את דבריו‪ .‬הודות לרונות של האחים השתקנים‪ ,‬לא‬
‫הייתה שום שפה נסתרת מפניו‪.‬‬
‫חשבתי שהלכת ממני לנצח‪.‬‬
‫"אני עדיין פה‪ ",‬אמר לו ג'ם‪ ,‬ופתאום הבחין בהבזק של פלדה בזווית עינו והתגלגל הצדה‬
‫במהירות מסחררת‪ .‬גרזן מתכת שרק ופילח את החלל הריק שהותיר אחריו‪ ,‬ואז נחבט בקול‬
‫על רצפת האבן‪ .‬אוטומטונים הקיפו אותם כמו טבעת של מתכת מסתחררת‪.‬‬
‫ויל זינק על רגליו וחרבו בידו‪ ,‬וכשהשניים עמדו גב־אל־גב‪ ,‬ויל קרא לעברו‪" :‬לרונות אין‬
‫השפעה עליהם; צריך לחסל אותם רק בכוח הזרוע –"‬
‫"כבר הבנתי את זה‪ ".‬ג'ם לפת את מטהו‪ ,‬הניף אותו בעוצמה והעיף אוטומטון אחד אל הקיר‬
‫הנגדי‪ .‬ניצוצות התעופפו משריון המתכת שלו‪.‬‬
‫ויל הלם ביצורים בלהבו ושיסע את מפרקי ברכיהם של שניים מהאוטומטונים‪" .‬המקל שלך‬
‫מוצא חן בעיניי‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"קוראים לזה מטה‪ ".‬ג'ם הניף את ידו והעיף הצדה אוטומטון נוסף‪" .‬אחיות הברזל חישלו‬
‫אותו לשימוש האחים השתקנים בלבד‪".‬‬
‫ויל זינק באוויר ושיסף בלהבו את צווארו של אוטומטון נוסף‪ .‬ראשו של היצור התגלגל אל‬
‫הקרקע‪ ,‬ומצווארו המלוק פרץ קילוח של שמן ואדים‪" .‬כל אחד יכול לחדד מקל‪".‬‬
‫"זה מטה‪ ",‬חזר ג'ם ואמר‪ ,‬ובזווית עינו הבחין בחיוכו השובב של ויל‪ .‬ג'ם רצה להשיב לו‬
‫חיוך – בחייו הקודמים היה מחייך בטבעיות רבה‪ ,‬אבל משהו בשינוי שהתחולל בו כמו יצר‬
‫מרחק של שנות אור בינו לכל מחווה אנושית פשוטה‪.‬‬
‫החדר הפך למסה אדירה של גופים נעים ושל כלי נשק מונפים; ג'ם התקשה לראות בבירור‬
‫את ציידי הצללים האחרים‪ .‬הוא היה מודע לכך שוויל נלחם לצדו‪ ,‬מתאים את צעדיו לאלה‬
‫של ג'ם‪ ,‬משלים כל מהלומה של ג'ם באחת משלו‪ .‬מתכת הלמה במתכת‪ ,‬ומשהו עמוק בתוך‬
‫ג'ם – כמו חלק ממנו שאבד‪ ,‬והוא אפילו לא הרגיש בכך – נמלא תחושת התעלות מעצם‬
‫הלחימה לצדו של ויל בפעם האחרונה‪.‬‬
‫"מה שתגיד‪ ,‬ג'יימס‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬מה שתגיד‪".‬‬
‫טסה הסתובבה‪ ,‬הניפה את הפגיון שבידה ונעצה אותו עמוק בשריון המתכת של היצור‪.‬‬
‫הלהב השמיע קול מחליא של שיסוף וקריעה‪ ,‬אלא שזה לוּוה בצחוק צרוד – ולבה צנח‬
‫בקרבה‪" .‬מיס גריי‪ ",‬אמר לה קול עמוק‪ ,‬והיא נשאה את מבטה וראתה את פניו החלקות של‬
‫ארמארוֹס‪" .‬אני מתפלא עלייך‪ .‬כלי נשק פצפון שכזה ודאי לא יוכל להכניע אותי‪ ,‬ואת גם לא‬
‫חזקה מספיק‪".‬‬
‫טסה פערה את פיה כדי לצעוק‪ ,‬אבל טפריו הארוכים לפתו אותה‪ ,‬והוא הניף אותה‬
‫בזרועותיו והידק את ידו אל פיה כדי להחניק את זעקתה‪ .‬מבעד לערפל התנועה שבחדר‬
‫ולצחצוח החרבות והמתכת‪ ,‬היא ראתה את ויל משסע לגזרים את האוטומטון שנפל על ג'ם‪.‬‬
‫הוא העיף את שרידי היצור מעל ג'ם‪ ,‬ובדיוק באותו הרגע נהם ארמארוֹס באוזנה‪" :‬אני אמנם‬
‫עשוי מתכת‪ ,‬אבל יש לי לב של שד‪ ,‬ולבי משתוקק לחגוג על בשרך‪".‬‬
‫ארמארוֹס נשא את טסה בזרועותיו כשנסוג לאחור והתרחק מהמולת הקרב‪ ,‬והיא ניסתה‬
‫לבעוט בו במגפיה‪ .‬הוא הסיט את ראשה הצדה‪ ,‬ואצבעותיו החדות שרטו את לחייה‪" .‬אתה לא‬
‫יכול להרוג אותי‪ ",‬התנשפה‪" .‬המלאך שלי מגן על חיי –"‬
‫"את צודקת‪ ,‬אני לא יכול להרוג אותך‪ ,‬אבל אני יכול לפגוע בך‪ .‬וזה יהיה מהנה עד מאוד‪.‬‬
‫אין לי גוף שיספק לי תענוגות גשמיים‪ ,‬וההנאה היחידה שנותרה לי היא להסב כאב‪ .‬המלאך‬
‫שעל צווארך אכן מגן עלייך – ממש כמו פקודותיו של המגיסטר – ולכן עליי להישמר‪ ,‬אבל‬
‫אם אי־פעם ייכשל כוחו של המלאך‪ ,‬אקרע אותך לגזרים במלתעות המתכת שלי‪".‬‬
‫הם יצאו אל מחוץ למעגל הלחימה‪ ,‬והשד נשא אותה אל גומחה קטנה‪ ,‬חבויה חלקית‬
‫מאחורי עמוד אבן‪.‬‬
‫"קדימה‪ .‬אני מעדיפה למות ולא להינשא למורטמן‪".‬‬
‫"אל דאגה‪ ",‬אמר‪ ,‬ואף שלא הייתה נשימה באפו‪ ,‬מילותיו ליטפו את עורה כמו לחישה‪ ,‬וכל‬
‫גופה הצטמרר מאימה‪ .‬אצבעות מתכת קרות הקיפו את זרועותיה כמו אזיקים‪ ,‬והוא משך‬
‫אותה אל בין הצללים‪" .‬אדאג לכך שתוכלי לעשות את שניהם‪".‬‬
‫ססילי ראתה את אחיה משסף את האוטומטון שתקף את האח זכריה‪ .‬צווחת המתכת‬
‫כשהיצור צנח לפנים קרעה את עור התוף שלה‪ .‬היא פנתה לרוץ אל ויל ושלפה פגיון‬
‫מחגורתה – ופתאום איבדה את שיווי משקלה כשמשהו התלפף סביב קרסולה והפיל אותה‬
‫ארצה‪.‬‬
‫היא נפלה על ברכיה ועל מרפקיה‪ ,‬וכשסובבה את ראשה‪ ,‬גילתה כי מה שעצר אותה היה ידו‬
‫הכרותה של אוטומטון‪ .‬היא נקטעה במפרק כף היד‪ ,‬ונוזל שחור נבע מתוך החוטים שבצבצו‬
‫מן המתכת המשוננת‪ ,‬בעוד האצבעות התנועעו והתחפרו באצטלה שלגופה‪ .‬היא התפתלה‬
‫והסתובבה‪ ,‬וחבטה ביד שוב ושוב עד שהאצבעות רופפו את אחיזתן‪ ,‬והיד צנחה על הקרקע‬
‫כמו סרטן מת‪ ,‬כשהיא רוטטת קלות‪.‬‬
‫היא גנחה בשאט נפש והתרוממה בקושי רב‪ ,‬אלא שאז גילתה שהיא כבר לא רואה את ויל‬
‫או את האח זכריה‪ .‬בחדר שררה בוקה ומבולקה‪ .‬היא ראתה את גבריאל שעמד גב־אל־גב עם‬
‫אחיו‪ ,‬ולרגליהם ערמה של אוטומטונים מתים‪ .‬האצטלה של גבריאל נקרעה בכתף‪ ,‬והוא‬
‫דימם‪ .‬סיריל היה שרוע על הקרקע‪ .‬סופי עמדה קרוב אליו‪ ,‬נופפה בחרבה אנה ואנה‪ ,‬והצלקת‬
‫שלה בלטה בלובנה בפניה החיוורות‪ .‬ססילי לא ראתה את מגנוס‪ ,‬אבל הבחינה בשובל של‬
‫ניצוצות כחולים שהעיד על נוכחותו באזור‪ .‬והייתה כמובן ברידג'ט‪ ,‬שהבליחה פה ושם בין‬
‫גופים נעים של יצורים מכניים; כלי נשקה התנופף במהירות כזו שהוא הפך לכתם מטושטש‪,‬‬
‫ושערה האדום התבדר מאחוריה כמו דגל בוער‪ .‬ולרגליה‪...‬‬
‫ססילי החלה לפלס את דרכה אליהם בהמון‪ .‬בערך באמצע הדרך שמטה את הפגיון מידה‬
‫והרימה במקומו גרזן ארוך ידית שאחד האוטומטונים הפיל‪ .‬הגרזן היה קל להפתיע והשמיע‬
‫צליל מספק של פצפוץ כשנעצה את הלהב בחזהו של שד מכני שניסה לתפוס אותה‪,‬‬
‫והאוטומטון מעד ונפל לאחור‪.‬‬
‫היא דילגה מעל ערמה של שרידי אוטומטונים שנקרעו לגזרים‪ ,‬וגפיהם פוזרו לכל עבר –‬
‫אותה ערמה שללא ספק הייתה מקור היד שאחזה בקרסולה‪ .‬מצדה האחר של הערמה עמדה‬
‫ברידג'ט‪ ,‬שהסתחררה לכאן ולכאן והדפה מעליה את מבול המפלצות המכניות שאיים לבלוע‬
‫את שרלוט והנרי‪ .‬ברידג'ט העיפה בססילי מבט חטוף‪ ,‬כשהנערה חלפה על פניה בריצה וצנחה‬
‫על ברכיה לצד ראש המכון‪.‬‬
‫"שרלוט‪ ",‬לחשה ססילי‪.‬‬
‫שרלוט נשאה את מבטה‪ .‬פניה היו לבנות מהלם‪ ,‬ואישוניה כה רחבים‪ ,‬עד שנדמה כי בלעו‬
‫את החום הבהיר של עיניה‪ .‬זרועותיה חיבקו את צווארו של הנרי‪ ,‬ראשו היה שעון על כתפה‬
‫השברירית‪ ,‬וידיה היו נעולות על חזהו‪ .‬כל גופו היה רופס‪.‬‬
‫"שרלוט‪ ",‬חזרה ססילי ואמרה‪" .‬לא נוכל לנצח בקרב הזה‪ .‬אנחנו חייבים לסגת‪".‬‬
‫"אני לא מצליחה להזיז את הנרי!"‬
‫"שרלוט – אין שום דבר שנוכל לעשות למענו‪".‬‬
‫"בוודאי שיש‪ ",‬סיננה שרלוט בפראות‪" .‬אני עדיין מרגישה את הדופק שלו‪".‬‬
‫ססילי הושיטה את ידה‪" .‬שרלוט –"‬
‫"אני לא משוגעת! הוא חי! הוא חי‪ ,‬ואני לא אשאיר אותו מאחור!"‬
‫"שרלוט‪ ,‬תחשבי על התינוק שלך‪ ",‬אמרה לה ססילי‪" .‬הנרי היה רוצה שתצילו את‬
‫עצמכם‪".‬‬
‫משהו הבליח בעיניה של שרלוט – והיא הידקה את אחיזתה בהנרי‪" .‬לא נוכל לעזוב בלי‬
‫הנרי‪ ",‬אמרה‪" .‬לא נוכל ליצור שער‪ .‬אנחנו לכודים בתוך ההר הזה‪".‬‬
‫ססילי פלטה אנחה קלושה‪ .‬היא לא חשבה על זה‪ .‬לבה הלם בפראות ושלח בעורקיה מסר‬
‫חד וברור‪ :‬אנחנו עומדים למות‪ .‬כולנו עומדים למות‪ .‬מדוע בחרה בחיים האלה? אלוהים‬
‫אדירים‪ ,‬מה היא עשתה? היא נשאה את מבטה והבחינה בהבזק מוכר של כחול ושחור בזווית‬
‫עינה – ויל? הכחול הזכיר לה משהו – ניצוצות המתרוממים מעל לעשן –‬
‫"ברידג'ט‪ ",‬אמרה‪" .‬לכי תקראי למגנוס‪".‬‬
‫ברידג'ט טלטלה את ראשה‪" .‬אם אשאיר אתכם לבד‪ ,‬תמותו בתוך חמש דקות‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫וכאילו כדי להמחיש את דבריה‪ ,‬הנחיתה את להב חרבה על אוטומטון נוסף ששעט לעברה‪,‬‬
‫כמו היה בול עץ שפיצחה לשניים‪ .‬היצור צנח לצדדים‪ ,‬כשהוא פרוס לשני חלקים‪.‬‬
‫"את לא מבינה‪ ",‬אמרה לה ססילי‪" .‬אנחנו זקוקים למגנוס –"‬
‫"אני פה‪ ".‬הוא הופיע מעל ססילי בפתאומיות שכזו וללא כל רחש‪ ,‬שהיא נאלצה להחניק‬
‫צעקה‪ .‬חתך ארוך נראה לאורך צווארון חולצתו‪ ,‬אמנם רק שריטה אך מדממת‪ .‬נראה שגם‬
‫דמם של מכשפים אדום‪ ,‬בדיוק כמו של בני אדם‪ .‬מבטו נפל על הנרי‪ ,‬ועל פניו עלתה הבעה‬
‫איומה של עצב עמוק‪ .‬היה זה מבטו של אדם שחזה במותם של מאות‪ ,‬שאיבד ואיבד שוב‬
‫ושוב‪ ,‬ועמד כעת אל מול אובדן נוסף‪" .‬אלוהים‪ ",‬אמר‪" .‬הוא היה איש טוב‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה לו שרלוט‪" .‬אני אומרת לכם‪ ,‬הרגשתי את הדופק שלו – אל תדברו עליו‬
‫כאילו הוא איננו –"‬
‫מגנוס צנח על ברכיו והושיט את ידו כדי לגעת בעפעפיו של הנרי‪ .‬ססילי תהתה אם התכוון‬
‫הפרדה המקובלות מציידי הצללים‪ ,‬אבל פתאום הוא משך‬ ‫לומר‪" ,‬אָוֶוה אָטקוֶוה ואלֶ ה‪ ",‬מילות ֵ‬
‫את ידו לאחור‪ ,‬ועיניו הצטמצמו‪ .‬כעבור רגע נחו אצבעותיו על צווארו של הנרי‪ .‬הוא מלמל‬
‫דבר־מה בשפה שססילי לא הכירה‪ ,‬ואז החליק על ברכיו קרוב עוד יותר‪ ,‬וידו חפנה את לסתו‬
‫של הנרי‪" .‬הוא אטי‪ ",‬מלמל כאילו לעצמו‪" ,‬אך בהחלט הרגשתי דופק‪".‬‬
‫שרלוט נשמה נשימה נרעדת‪" .‬אמרתי לך‪".‬‬
‫מבטו של מגנוס רפרף אליה‪" .‬את צודקת‪ .‬מצטער שלא הקשבתי לך‪ ".‬מבטו צנח בחזרה אל‬
‫הנרי‪" .‬תשמרו על שקט‪ ,‬כולם‪ ".‬הוא הרים את ידו הפנויה‪ ,‬זו שלא נלחצה אל גרונו של הנרי‪,‬‬
‫והקיש באצבעותיו‪ .‬פתאום האוויר סביבם הלך והסמיך‪ ,‬והתעוות כמו זכוכית ישנה‪ .‬כיפה‬
‫מוצקה צנחה עליהם ולכדה את הנרי‪ ,‬את שרלוט‪ ,‬את ססילי ואת מגנוס בתוך בועה בוהקת‬
‫של דממה מוחלטת‪ .‬מבעד לכיפה ראתה ססילי את החדר סביבם‪ ,‬את האוטומטונים תוקפים‬
‫ואת ברידג'ט מנחיתה לשמאלה ולימינה את חרבה נוטפת השמן‪ .‬אבל בתוך הכיפה שררה‬
‫דממה‪.‬‬
‫היא העיפה מבט במגנוס‪" .‬יצרת חומת הגנה‪".‬‬
‫"אכן‪ ".‬תשומת לבו הייתה נתונה להנרי‪" .‬טוב מאוד‪".‬‬
‫"לא יכולת ליצור אותה סביב כולנו ולהשאיר אותה ככה? כדי שכולנו נהיה מוגנים?"‬
‫מגנוס הניד את ראשו‪" .‬קסם דורש אנרגיה‪ ,‬קטנטונת‪ .‬יכולתי להחזיק הגנה כזו רק לזמן‬
‫קצר‪ ,‬וכשהחומה הייתה נופלת‪ ,‬הם היו נופלים עלינו‪ ".‬הוא רכן קדימה‪ ,‬מלמל משהו‪ ,‬וגץ‬
‫כחול ניתר מקצות אצבעותיו וצנח על עורו של הנרי‪ .‬נדמה שהגץ הכחול החיוור התחפר‬
‫פנימה והצית מעין אש בעורקיו של הנרי‪ ,‬ממש כאילו קירב מגנוס גפרור בוער אל פס של‬
‫אבק שרפה‪ ,‬כי פתאום ניצתו שובלים של אש במעלה זרועותיו והתפשטו אל צווארו ואל‬
‫פניו‪ .‬שרלוט‪ ,‬שעדיין חיבקה אותו‪ ,‬נאנקה כשגופו פרכס‪ ,‬וראשו התרומם באחת‪.‬‬
‫עיניו של הנרי נקרעו לרווחה‪ .‬הן היו נגועות באותה אש כחולה שבערה בעורקיו‪" .‬אני –"‬
‫קולו היה צרוד‪" .‬מה קרה?"‬
‫שרלוט פרצה בבכי‪" .‬הנרי! אוה‪ ,‬הנרי יקירי‪ ".‬היא נצמדה אליו ונשקה לו בקדחתנות‪ ,‬והוא‬
‫תחב את אצבעותיו בשערה וחיבק אותה בחזרה‪ ,‬ומגנוס וססילי מיהרו להסיט את מבטיהם‪.‬‬
‫שרלוט הרפתה לבסוף‪ ,‬אף שהמשיכה ללטף את שערו של בעלה ולמלמל באוזנו‪ ,‬והוא ניסה‬
‫להזדקף‪ ,‬אבל צנח בחזרה לאחור‪ .‬הוא הצליב מבט עם מגנוס‪ ,‬אבל המכשף השפיל את מבטו‪,‬‬
‫ועפעפיו צנחו מתשישות וממשהו נוסף‪ .‬משהו שכיווץ את לבה של ססילי‪.‬‬
‫"הנרי‪ ",‬שאלה שרלוט‪ ,‬שנשמעה מפוחדת‪" ,‬האם הכאב נורא? אתה יכול לעמוד?"‬
‫"אני כמעט לא מרגיש כאב‪ ",‬אמר לה הנרי‪" .‬אבל לא אוכל לעמוד‪ .‬למעשה‪ ,‬אינני מרגיש‬
‫את רגליי‪".‬‬
‫מגנוס המשיך לבהות ברצפה‪" .‬צר לי‪ ",‬אמר‪" .‬יש דברים שגם קסם לא יכול לרפא‪ ,‬יש‬
‫פציעות שהוא לא יכול להן‪".‬‬
‫המבט על פניה של שרלוט היה נורא‪" .‬הנרי –"‬
‫"אני עדיין יכול ליצור שער‪ ",‬קטע אותה הנרי‪ .‬דם נזל מזווית פיו; הוא מחה אותו בשרוולו‪.‬‬
‫"אנחנו יכולים לברוח מהמקום הזה‪ .‬אנחנו חייבים לסגת‪ ".‬הוא ניסה להסתובב ולהביט‬
‫סביבו‪ ,‬אבל עיקם את אפו והחוויר‪" .‬מה קורה?"‬
‫"הם עולים עלינו עשרות מונים‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬כולם נלחמים על חייהם –"‬
‫"על חייהם‪ ,‬אבל לא כדי לנצח?" שאל הנרי‪.‬‬
‫מגנוס הניד את ראשו‪" .‬לא נוכל לנצח‪ .‬איבדנו תקווה‪ .‬הם רבים מדי‪".‬‬
‫"ומה עם טסה וּויל?"‬
‫"ויל מצא אותה‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬הם פה איתנו‪ ,‬בחדר‪".‬‬
‫הנרי עצם את עיניו‪ ,‬התנשם בכבדות‪ ,‬ואז פקח אותן שוב‪ .‬האש הכחולה החלה לדעוך‬
‫לאטה‪" .‬אם כן‪ ,‬עלינו ליצור שער ללא דיחוי‪ .‬אבל עוד קודם לכן מוטב שנסב את תשומת‬
‫לבם של האחרים – שנפריד אותם מהאוטומטונים‪ ,‬כדי שלא נישאב כולנו יחד דרך השער‬
‫בחזרה אל המכון‪ .‬זה מה שחסר לנו‪ ,‬שכמה ממכשירי התופת הללו ימצאו את דרכם ללונדון‪".‬‬
‫הוא הביט במגנוס‪" .‬תחב את ידך לתוך כיס מעילי‪".‬‬
‫מגנוס עשה כבקשתו‪ ,‬וססילי ראתה שידו של המכשף רועדת קמעה‪ .‬ניכר שהמאמץ לשמור‬
‫על חומת מגן מוצקה סביבם גבה ממנו מחיר‪.‬‬
‫הוא שלף את ידו מכיסו של הנרי‪ .‬בתוכה נחה קופסת זהב קטנה‪ ,‬ללא צירים או פתחים‬
‫גלויים‪.‬‬
‫הנרי התאמץ לדבר‪" .‬ססילי – קחי אותה‪ ,‬בבקשה‪ ,‬והשליכי אותה רחוק וחזק ככל‬
‫שתוכלי‪".‬‬
‫מגנוס הושיט את הקופסה לססילי באצבעות רועדות‪ .‬היא הייתה חמימה בידה‪ ,‬אף שלא‬
‫ידעה אם זה נבע ממקור חום כלשהו בתוך הקופסה עצמה‪ ,‬או מעצם העובדה שנחה בכיסו של‬
‫הנרי‪.‬‬
‫היא השפילה את מבטה אל מגנוס‪ .‬פניו נראו מותשות‪" .‬אני מסיר כעת את החומה‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"השליכי אותה‪ ,‬ססילי‪".‬‬
‫הוא הניף את ידיו‪ .‬ניצוצות התעופפו; חומת המגן הבזיקה ונעלמה‪ .‬ססילי העיפה את זרועה‬
‫לאחור והשליכה את הקופסה‪.‬‬
‫לרגע שום דבר לא קרה‪ .‬ופתאום נשמע צליל עמום של קריסה פנימה – של היעלמות הקול‪,‬‬
‫כאילו כל מה שהיה בחדר נשאב לתוך בור ניקוז אדיר‪ .‬אוזניה של ססילי צלצלו‪ ,‬והיא צנחה‬
‫אל הקרקע ומיהרה לכסות את אוזניה בידיה‪ .‬גם מגנוס צנח על ברכיו‪ ,‬והחבורה הקטנה‬
‫התגודדה יחדיו כשרוח עזה ופתאומית נשבה בחדר‪.‬‬
‫הרוח שאגה‪ ,‬ואז הצטרפו למשב גם צלילי חריקה ומתכת נקרעת‪ ,‬כשהיצורים המכניים‬
‫שבחדר החלו למעוד וליפול בזה אחר זה‪ .‬ססילי ראתה את גבריאל מזנק הצדה כשאוטומטון‬
‫נפל לרגליו והחל לפרכס‪ ,‬וזרועותיו ורגלי הברזל שלו מתעופפות לכל כיוון כמו בעיצומו של‬
‫התקף‪ .‬מבטה נע אל ויל ואל האח השתקן שנלחם לצדו‪ ,‬והברדס כבר לא מכסה את ראשו‪.‬‬
‫למרות כל מה שהתחולל מסביב‪ ,‬ססילי חשה היטב ברעד של הלם‪ .‬האח זכריה היה – ג'ם‪.‬‬
‫היא ידעה‪ ,‬כולם ידעו‪ ,‬שג'ם נסע לעיר השתקנים כדי להצטרף למסדר השתקנים או למות‬
‫בניסיון לעשות זאת‪ ,‬אך עצם העובדה שהוא היה חזק דיו להיות כאן עכשיו‪ ,‬להילחם לצדו‬
‫של ויל כפי שעשה בעבר‪ ,‬שהיה לו כוח מספיק‪...‬‬
‫התרסקות אדירה נשמעה‪ ,‬ואחת המפלצות המכניות צנחה על הקרקע בין ויל לג'ם‪ ,‬שנאלצו‬
‫לזנק הצדה‪ .‬באוויר עמד ריח מחשמל כמו לפני סערה גדולה‪.‬‬
‫"הנרי –" שערה של שרלוט התבדר על פניה‪.‬‬
‫פניו של הנרי היו מכורכמות מכאב‪" .‬זה – מין פּיקסיס‪ .‬הוא נועד להפריד את נשמות‬
‫השדים מגופם‪ .‬לפני מותם‪ .‬לא היה לי זמן – לשכלל אותו‪ .‬אבל היה שווה לנסות‪".‬‬
‫מגנוס קם על רגליו בקושי רב‪ .‬קולו התרומם מעל צלילי המתכת הקורסת וצווחות השדים‪.‬‬
‫"בואו לכאן! כולכם! התקבצו סביבי‪ ,‬ציידי צללים!"‬
‫ברידג'ט עמדה נטועה במקומה‪ ,‬המשיכה להיאבק בשני אוטומטונים שתנועותיהם הפכו‬
‫נוקשות וקופצניות‪ ,‬אך כל השאר מיהרו להיענות לקריאתו של המכשף‪ :‬ויל‪ ,‬ג'ם‪ ,‬גבריאל‪...‬‬
‫אבל טסה‪ ,‬איפה טסה? ססילי גילתה שגם אחיה הבחין בהיעדרה של טסה באותו הרגע; הוא‬
‫הסתובב‪ ,‬הניח יד על זרועו של ג'ם‪ ,‬ועיניו הכחולות סרקו את החדר‪ .‬היא ראתה את שפתיו‬
‫צרות את המילה "טסה" אף שקולו נבלע בצווחת הרוח‪ ,‬ברעד המתכות –‬
‫"עצרו!"‬
‫חץ של אור כסוף נורה כמו ברק ממרומי הכיפה והתפוצץ מעל החדר כמו ניצוצות של זיקוק‬
‫מסתובב‪ ,‬זה שנקרא ״הגלגל של קתרינה״‪ .‬הרוח דעכה עד שפסקה כליל‪ ,‬ובחדר השתררה‬
‫שתיקה רועמת‪.‬‬
‫ססילי נשאה את מבטה‪ .‬ביציע מוגבה‪ ,‬בערך באמצע הדרך בין הרצפה לכיפת האולם‪ ,‬עמד‬
‫גבר בחליפה כהה מחויטת‪ ,‬והיא זיהתה אותו מיד‪.‬‬
‫מורטמן‪.‬‬
‫"עצרו‪".‬‬
‫קולו הרעים והדהד בחדר‪ ,‬וצמרמורת חלפה בגופה של טסה‪ .‬מורטמן‪ .‬היא זיהתה את חיתוך‬
‫דיבורו‪ ,‬את קולו‪ ,‬אף שלא ראתה דבר מעבר לעמוד האבן שהסתיר את הגומחה‪ ,‬שאליה גרר‬
‫אותה ארמארוֹס‪ .‬השד האוטומטון לפת אותה בכוח‪ ,‬גם כשפיצוץ עמום הרעיד את האולם‪,‬‬
‫והוא נשטף ברוח עזה ונשכנית שנשבה על פני הגומחה‪ ,‬אך לא נגעה בהם‪.‬‬
‫כעת נפלה באולם דממה‪ ,‬וטסה השתוקקה נואשות לקרוע את עצמה מבין זרועות המתכת‬
‫שהחזיקו אותה‪ ,‬לרוץ אל החדר ולראות אם מי מחבריה – מאהובי לבה – נפצע‪ ,‬או אפילו‬
‫נהרג‪ .‬אבל כל ניסיון להיאבק בו היה כמו מאבק בחומה בצורה‪ .‬היא בעטה בו למרות זאת‪,‬‬
‫כשקולו של מורטמן הדהד שוב באולם‪:‬‬
‫"היכן מיס גריי? הביאו אותה אליי‪".‬‬
‫מין רעם מתגלגל עלה מגופו של ארמארוֹס‪ ,‬שהחל לנוע‪ .‬הוא הניף את טסה בזרועותיו ונשא‬
‫אותה מהגומחה אל תוך האולם הראשי‪.‬‬
‫מסביב שרר כאוס מוחלט‪ .‬האוטומטונים עמדו קפואים ונשאו את מבטיהם אל אדונם‪ .‬רבים‬
‫מהם היו שרועים על הקרקע או חתוכים לגזרים‪ .‬הרצפה הייתה חלקלקה מתערובת של דם‬
‫ושמן‪.‬‬
‫במרכז החדר התגודדו במעגל ציידי הצללים וחבריהם‪ .‬סיריל כרע ברך על הארץ‪,‬‬
‫ותחבושת קרועה ומגואלת בדם עטפה את רגלו‪ .‬לצדו היה הנרי‪ ,‬שספק־ישב ספק־שכב‬
‫בזרועותיה של שרלוט‪ .‬והוא היה חיוור‪ ,‬כה חיוור‪ ...‬עיניה של טסה נחו על ויל‪ ,‬שהרים את‬
‫ראשו וראה אותה‪ .‬מבט של בהלה חלף על פניו‪ ,‬והוא התכוון לרוץ אליה‪ ,‬אבל ג'ם אחז‬
‫בשרוולו‪ .‬גם מבטו שלו נח על טסה‪ ,‬ועיניו היו פעורות ושחורות ומלאות אימה‪.‬‬
‫היא הסבה את מבטה משניהם ונשאה את ראשה אל מורטמן‪ .‬הוא עמד ליד מעקה היציע‬
‫שמעליהם‪ ,‬כמו מטיף על דוכן גבוה‪ ,‬וחייך כשהביט למטה‪" .‬מיס גריי‪ ",‬אמר‪" .‬נחמד מצדך‬
‫שהצטרפת אלינו‪".‬‬
‫היא ירקה וטעמה בפיה דם‪ ,‬הוא נזל מהשריטה שאצבעותיו של האוטומטון שרטו את לחייה‪.‬‬
 ‫מורטמן הרים גבה‪" .‬תניח אותה‪ ",‬אמר לארמארוֹס‪" .‬אבל תחזיק את ידיך על כתפיה‪".‬‬
‫השד צחקק חרישית ומיהר לציית‪ .‬מגפיה של טסה נגעו בקרקע‪ ,‬והיא מיד זקפה את גבה‪,‬‬
‫זקרה את סנטרה ונעצה במורטמן מבט יוקד ומלא שטנה‪" .‬זה מזל רע לראות את הכלה לפני‬
‫החתונה‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫"אכן‪ ",‬אמר לה מורטמן‪" .‬אבל מזל רע למי?"‬
‫טסה לא הביטה סביבה‪ .‬לבה נכמר למראה החבורה הקטנה של ציידי צללים מותשים‬
‫ופצועים‪ ,‬שעמדה מול צבא שלם של אוטומטונים‪" .‬הנפילים כבר חדרו למבצר שלך‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫"ויהיו עוד אחרים שיגיעו בעקבותיהם‪ .‬הם יפשטו על האוטומטונים שלך ויחסלו את כולם‪.‬‬
‫מוטב שתיכנע עכשיו‪ ,‬ואולי הם ישאירו אותך בחיים‪".‬‬
‫מורטמן השליך את ראשו לאחור ופרץ בצחוק‪" .‬בּראבָה‪ ,‬מדאם‪ ",‬אמר‪" .‬את עומדת מולי‬
‫מובסת ודורשת ממני להיכנע‪".‬‬
‫"אנחנו לא מובסים –" החל ויל לומר‪ ,‬ומורטמן סינן נשיפה מבעד לשפתיו‪ ,‬חזקה מספיק‬
‫כדי להישמע ברחבי האולם המהדהד‪ .‬כל האוטומטונים כאיש אחד סובבו את פניהם אל ויל –‬
‫בו־זמנית ובדייקנות מבעיתה‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לשמוע עוד מילה אחת מכם‪ ,‬נפילים‪ ",‬אמר לו מורטמן‪" .‬בפעם הבאה שמי‬
‫מכם יפצה את פיו‪ ,‬זו תהיה הנשימה האחרונה שלכם‪".‬‬
‫"תן להם ללכת‪ ",‬ביקשה טסה‪" .‬זה לא קשור אליהם‪ .‬תן להם ללכת‪ ,‬ואני אשאר‪".‬‬
‫"את מתמקחת איתי‪ ,‬אף שאין לך קלפים ביד‪ ",‬השיב לה מורטמן‪" .‬את טועה בתכלית אם‬
‫את מאמינה שציידי צללים נוספים ייחלצו לעזרתכם‪ .‬ברגעים אלה ממש חוליה גדולה מהצבא‬
‫שלי קורעת לגזרים את חברי המועצה‪ ".‬טסה שמעה את שרלוט גונחת‪ ,‬היה זה צליל קצר‬
‫וחנוק‪" .‬כמה חכם מצד הנפילים להתכנס יחד במקום אחד‪ ,‬כדי שאוכל למחות את כולם‬
‫באבחה אחת‪".‬‬
‫"אנא ממך‪ ",‬התחננה טסה‪" .‬אל תיגע בהם‪ .‬הטענות שלך כלפי הנפילים מוצדקות‪ .‬אבל אם‬
‫כולם ימותו‪ ,‬מי יישאר ללמוד לקח מהנקמנות שלך? מי יישאר כדי לכפר על מעשיו? אם לא‬
‫יהיה איש שילמד מטעויות העבר‪ ,‬לא יהיה איש שיוכל להנחיל את הלקח לדורות הבאים‪ .‬חוס‬
‫על חייהם‪ .‬תן להם לשאת את תורתך אל העתיד‪ .‬הם יכולים להיות המורשת שלך‪".‬‬
‫הוא הנהן בכובד ראש‪ ,‬כאילו שקל את דבריה‪" .‬אכן אחוס על חייהם – ואחזיק אותם פה‬
‫כאסירים שלנו‪ .‬שביים יבטיח שתהיי נחמדה‪ ,‬שתהיי צייתנית" – קולו הפך קר כקרח – "כי‬
‫את אוהבת אותם‪ ,‬ואם אי־פעם תנסי לברוח‪ ,‬אהרוג את כולם‪ ".‬הוא השתתק‪" .‬מה דעתך‪ ,‬מיס‬
‫גריי? נדמה לי שגיליתי רוחב לב‪ ,‬ומגיעה לי עכשיו תודה‪".‬‬
‫הצליל היחיד שנשמע בחדר היה חריקת האוטומטונים והלמות הדם של טסה באוזניה‪ .‬כעת‬
‫הבינה למה התכוונה גברת בלק כשישבו בכרכרה‪ .‬וככל שאת יודעת עליהם‪ ,‬ככל שלבך‬
‫מזדהה עמם‪ ,‬כך תהיי יעילה ככלי הנשק שימחה אותם מעל פני האדמה‪ .‬טסה הפכה לאחת‬
‫מציידי הצללים‪ ,‬גם אם לא לחלוטין‪ .‬הם היו קרובים ללבה והיא אהבה אותם‪ ,‬וכעת התכוון‬
‫מורטמן להשתמש בקרבה הזאת ובאהבה הזאת כדי לכופף את ידה‪ .‬ובניסיון להציל את‬
‫המעטים שאהבה היא תדון את השאר לכליה‪ .‬ועם זאת‪ ,‬היה זה בלתי נתפס לדון לכליה את‬
‫ויל ואת ג'ם‪ ,‬את שרלוט ואת הנרי‪ ,‬את ססילי ואת כל האחרים‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬היא שמעה את ג'ם – ואולי היה זה ויל – משמיע צליל חנוק‪" .‬כן‪ ,‬אני מסכימה‬
‫להצעתך‪ ".‬היא נשאה את מבטה‪" .‬אמור לשד שלך להרפות ממני‪ ,‬ואעלה אליך‪".‬‬
‫עיניו של מורטמן הצטמצמו‪" .‬לא‪ ",‬אמר‪" .‬ארמארוֹס‪ ,‬הבא אותה לכאן‪".‬‬
‫ידיו של השד התהדקו על זרועותיה‪ ,‬וטסה נשכה את שפתה בכאב‪ .‬כמו בתחושת הזדהות‬
‫עם כאבה נרעד פתאום המלאך המכני שלצווארה‪.‬‬
‫זכות שכזו נופלת בחלקם של מעטים בלבד‪ .‬את מיוחדת‪.‬‬
‫ידה התעופפה אל גרונה‪ .‬נדמה שהמלאך פעם מתחת לאצבעותיה‪ ,‬כאילו ניסה לנשום‪ ,‬כאילו‬
‫ניסה לתקשר איתה באיזושהי דרך‪ .‬ידה התהדקה סביבו‪ ,‬וקצות כנפיו ננעצו בכף ידה‪ .‬היא‬
‫הרהרה בחלומה‪.‬‬
‫האם כך אתה נראה?‬
‫את רואה רק חלקיק ממה שאני‪ .‬בדמותי האמיתית כולי תפארה קטלנית‪.‬‬
‫ידיו של ארמארוֹס ננעלו על זרועותיה של טסה‪.‬‬
‫המלאך המכני שלך מכיל שמץ מנשמתו של מלאך‪ ,‬אמר לה מורטמן‪ .‬היא הרהרה בסימן‬
‫הכוכב הלבן שהמלאך המכני השאיר בכתפו של ויל‪ .‬היא הרהרה בפני המלאך החלקות‪,‬‬
‫היפות‪ ,‬הקפואות‪ ,‬בידיים הצוננות שאחזו בה כשנפלה מהכרכרה של גברת בלק וצנחה אל מי‬
‫הנהר הגועשים שמתחתיה‪.‬‬
‫השד החל להרים אותה‪.‬‬
‫טסה הרהרה בחלומה‪.‬‬
‫היא נשמה נשימה עמוקה‪ .‬לא היה לה מושג אם המעשה שהיא עומדת לעשות אפשרי בכלל‪,‬‬
‫או שזה אקט של טירוף‪ .‬ארמארוֹס הניף אותה בזרועותיו‪ ,‬והיא עצמה את עיניה‪ ,‬וכמו יצאה‬
‫מתוך ראשה וחדרה עמוק לתוך המלאך המכני שלה‪ .‬לרגע נדמה שהסתחררה בחלל אפל‬
‫וריק‪ ,‬ולאחר מכן בלימבו אפרפר בחיפוש אחר האור‪ ,‬אחר ניצוץ של נשמה‪ ,‬אחר חיים –‬
‫פתאום היא מצאה להבה ענקית‪ ,‬מדורה שזהרה למרחק יותר מכל ניצוץ שראתה אי־פעם‬
‫בחייה‪ .‬היא התקרבה אליה‪ ,‬עטפה את עצמה סביבה‪ ,‬ולשונות של אש לבנה צרבו וחרכו את‬
‫עורה‪ .‬היא צרחה בקול –‬
‫והשתנתה‪.‬‬
‫אש לבנה פרצה בעורקיה‪ .‬היא נורתה קדימה‪ ,‬האצטלה שלגופה נקרעה וצנחה מעליה‪,‬‬
‫והילה אדירה של אור הקיפה אותה‪ .‬היא הייתה כדור אש‪ .‬היא הייתה כוכב נופל‪ .‬זרועותיו‬
‫של ארמארוֹס נקרעו מעליה – היצור נמס מבלי להשמיע קול‪ ,‬נשרף ועלה באש האלוהית‬
 ‫שנבעה מתוך טסה‪.‬‬
‫היא עפה – עפה למעלה‪ .‬לא‪ ,‬היא התרוממה‪ ,‬היא גדלה‪ .‬עצמותיה נמתחו והתארכו‪ ,‬כמו‬
‫צמח מטפס שמתרומם מעלה־מעלה עד לגובה בלתי אפשרי‪ .‬עורה שינה את גונו לזהב‪ ,‬והוא‬
‫נמתח ונקרע כשצמחה וצמחה כמו גבעול האפונים מהאגדה עתיקת־היומין‪ ,‬ובמקומות שבהם‬
‫נקרע עורה‪ ,‬דלף מהפצעים איכור זהוב‪ .‬תלתלים צמחו מראשה והקיפו את פניה כמו שבבים‬
‫של מתכת מלובנת ולוהטת‪ .‬ומגבה פרצו צמד כנפיים – אדירות‪ ,‬גדולות יותר משל כל ציפור‬
‫עלי־אדמות‪.‬‬
‫היא חשבה לעצמה שהייתה אמורה להיות מבועתת‪ .‬היא השפילה את מבטה וראתה את‬
‫ציידי הצללים לוטשים בה מבטים בפיות פעורים‪ .‬האולם כולו נמלא אור מסמא‪ ,‬אור שנבע‬
‫וזרח מתוכה‪ .‬היא הפכה לאיתוּריאל‪ .‬אש המלאכים האלוהית בערה בתוכה‪ ,‬חרכה את‬
‫עצמותיה‪ ,‬צרבה את עיניה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬היא חשה רק שלוות נפש‪.‬‬
‫היא התנשאה כעת לגובה של שבעה מטרים‪ .‬היא הביטה בגובה העיניים במורטמן‪ ,‬שנראה‬
‫מאובן מאימה‪ ,‬וידיו לפתו את מעקה היציע‪ .‬ככלות הכול‪ ,‬המלאך המכני היה מתנה שהוא‬
‫העניק לאמה‪ .‬נראה שמעולם לא העלה על דעתו שתוכל להשתמש בו נגדו‪.‬‬
‫"זה בלתי אפשרי‪ ",‬לחש בקול צרוד‪" .‬בלתי –"‬
‫אתה לכדת בפסלון מלאך משמים‪ ,‬אמרה טסה‪ ,‬אבל הקול ששמעה לא היה קולה שלה‪ ,‬זה‬
‫היה איתוּריאל שדיבר דרכה‪ .‬קולו הדהד בגופה כמו גונג‪ .‬היא תהתה במעורפל אם לבה עדיין‬
‫פועם – האם למלאכים יש לב? האם זה יהרוג אותה? גם אם כן‪ ,‬הקורבן היה שווה‪ .‬ניסית‬
‫לברוא חיים‪ .‬הבריאה היא נחלת השמים‪ .‬והשמים אינם רואים בעין יפה את אלה שחומסים את‬
‫אשר לא להם‪.‬‬
‫מורטמן פנה לברוח‪ .‬אבל הוא היה אטי ככל בני האדם‪ .‬טסה הושיטה את ידה‪ ,‬את ידו של‬
‫איתוּריאל‪ ,‬לפתה את האיש הנס על נפשו והניפה אותו באוויר‪ .‬הוא צווח מכאב‪ ,‬כשידו של‬
‫המלאך שרפה את גופו‪ .‬הוא התפתל‪ ,‬וכבר החל לעלות באש‪ ,‬שעה שטסה הידקה את אחיזתה‬
‫ומחצה את גופו‪ ,‬עד שהפך לעיסה של דם ארגמני ועצמות לבנות‪.‬‬
‫היא פרשה את אצבעותיה‪ .‬גופתו המעוכה של מורטמן צנחה והתרסקה על הקרקע בין כל‬
‫האוטומטונים שלו‪ .‬רעד אדיר חלף באולם‪ ,‬צווחה של מתכת חורקנית כמו מבנה פלדה שקרס‪,‬‬
‫והאוטומטונים צנחו בזה אחר זה ונערמו על הקרקע מתים‪ ,‬ללא המגיסטר שיפיח בהם רוח‬
‫חיים‪ .‬הם נראו כמו גן של פרחי מתכת שגוועו ונבלו בזה אחר זה‪ ,‬ובמרכזם עמדו ציידי‬
‫הצללים והביטו סביבם בפליאה‪.‬‬
‫ופתאום הבינה טסה שעדיין יש לה לב‪ ,‬כי הוא עלה על גדותיו מרוב אושר כשראתה אותם‬
‫בריאים ושלמים‪ .‬ואולם כשהושיטה אליהם את ידיה הזהובות – האחת הוכתמה כעת באדום‬
‫ארגמני‪ ,‬כשדמו של מורטמן התערבב באיכור הזהוב של איתוּריאל – התכווצו כולם מאימת‬
‫האש המסמאת שהפיצה סביבה‪ .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬ניסתה לומר‪ ,‬לעולם לא אפגע בכם‪ ,‬אך המילים‬
‫סירבו לעלות על שפתיה‪ .‬היא לא הצליחה לדבר; הבערה הייתה חזקה מדי‪ .‬היא נאבקה‬
‫למצוא את דרכה בחזרה אל עצמה‪ ,‬להשתנות שוב לטסה‪ ,‬אך נדמה שאבדה בתוך כדור האש‬
‫הבוער‪ ,‬כאילו נפלה עמוק לתוך השמש‪ .‬להבות מייסרות פילחו את גופה‪ ,‬והיא הרגישה שהיא‬
‫נופלת‪ ,‬הרגישה שהמלאך המכני הוא כמו פלצור בוער שהתהדק סביב גרונה‪ .‬בבקשה‪,‬‬
‫התחננה‪ ,‬אבל הכול סביבה בער ועלה באש‪ ,‬והיא צנחה מעולפת לתוך האור‪.‬‬
22
 ‫רעם בחצוצרה‬
‫‪For till the thunder in the trumpet be,‬‬
‫‪Soul may divide from body, but not we‬‬
‫‪One from another‬‬
‫– אלג'רנון צ'רלס סווינבּורן‪Laus Veneris ,‬‬

‫יצורים מכניים ניסו לתפוס את טסה בטפרים חדים שנשלחו מתוך ערפילים שחורים‪ .‬אש‬
‫בערה בוורידיה‪ ,‬וכשהשפילה את מבטה‪ ,‬עורה היה סדוק ומלא שלפוחיות‪ ,‬ואיכור זהוב ניגר‬
‫במפלים במורד זרועותיה‪ .‬היא ראתה את שדות האין־סוף של גן עדן‪ ,‬היא ראתה שמים‬
‫שבערו ללא הרף בלהבה שהייתה מעוורת כל בן־אנוש‪ .‬היא ראתה עננים כסופים עם קצוות‬
‫חדים כתערים‪ ,‬וחשה בריקנות הקפואה שהתחפרה בלבם של מלאכים‪.‬‬
‫"טסה‪ ".‬זה היה ויל; היא הייתה מזהה את קולו בכל מקום‪" .‬טסה‪ ,‬תתעוררי‪ ,‬תתעוררי‪ .‬טסה‪,‬‬
‫בבקשה‪".‬‬
‫היא שמעה את הכאב בקולו ורצתה להושיט את ידיה אליו‪ ,‬אך כשהרימה את זרועותיה‪,‬‬
‫הלהבות טיפסו וחרכו את אצבעותיה‪ .‬ידיה הפכו לאפר ונפוצו לכל עבר ברוח החמה‪.‬‬
‫טסה פרכסה במיטתה‪ ,‬כשהיא שקועה בהזיות שמקורן בסיוטים ובגופה הקודח‪ .‬הסדינים‬
‫שנכרכו סביבה היו ספוגים זיעה‪ ,‬ושערה הלח דבק ברקותיה‪ .‬עורה‪ ,‬שתמיד היה חיוור‪ ,‬נראה‬
‫כעת שקוף כמעט ומיפה היטב את הוורידים שמתחתיו‪ ,‬את צורת עצמותיה‪ .‬המלאך המכני‬
‫שלה נתלה על צווארה; מפעם לפעם לפתה אותו‪ ,‬ומיד זעקה בקול אבוד‪ ,‬כאילו הכאיב לה‬
‫עצם מגעו‪.‬‬
‫"היא מתייסרת כל כך‪ ".‬שרלוט טבלה מטלית במים קרים והצמידה אותה אל מצחה הבוער‬
‫של טסה‪ .‬הנערה השמיעה קול חנוק של מחאה‪ ,‬אך לא ניסתה להעיף את ידה של שרלוט‬
‫מעליה‪ .‬שרלוט העדיפה לחשוב שזה בזכות המטליות הקרירות שהקלו עליה‪ ,‬ואולם בתוך‬
‫תוכה ידעה שטסה כנראה מותשת מכדי להגיב‪" .‬אין עוד משהו שנוכל לעשות?"‬
‫אש המלאך מתפוגגת מגופה‪ .‬היה זה האח חנוך‪ ,‬שעמד לצדה של שרלוט ודיבר כהרגלו‬
‫בלחישה מצמררת שנשמעה מכל כיוון‪ .‬עלינו להניח לזה להימשך ככל שיידרש‪ .‬כשהאש תגווע‬
‫ותיעלם‪ ,‬היא תהיה חופשייה מכאב‪.‬‬
‫"אבל האם היא תחיה?"‬
‫היא שרדה עד כה‪ .‬האח השתקן נשמע חמור סבר‪ .‬האש הייתה אמורה להרוג אותה‪ .‬היא‬
‫הייתה הורגת כל בן־אנוש רגיל‪ .‬אבל מחציתה שד ומחציתה ציידת צללים‪ ,‬והמלאך שממנו‬
‫שאבה את האש הוא שגונן עליה‪ .‬הוא גונן עליה גם באותם רגעים אחרונים‪ ,‬שעה שגופו שלו‬
‫התלקח וצורתו הגשמית עלתה בלהבות‪.‬‬
‫חרף רצונה‪ ,‬שרלוט לא יכלה שלא להיזכר באולם העגול שמתחת לקאדיר אידריס‪ ,‬כשטסה‬
‫פסעה קדימה והפכה מנערה ללהבת אש – היא בערה כמו עמוד אש‪ ,‬שערה הפך לקנוקנות‬
‫שהתיזו סביבן ניצוצות‪ ,‬והאור היה מסמא ומבעית‪ .‬שרלוט התכווצה על רצפת האולם לצדו‬
‫של הנרי השרוע ותהתה איך מלאכים יכולים להישרף כך ובכל זאת לחיות‪.‬‬
‫כשטסה יצאה מגופו של המלאך‪ ,‬היא קרסה מיד ארצה‪ ,‬ובגדיה נתלו כמו בלויי סחבות על‬
‫עורה‪ ,‬שהיה מכוסה כולו בסימני חריכה‪ .‬כמה מציידי הצללים מיהרו אל צדה בין המוני‬
‫האוטומטונים המפוזרים על הקרקע‪ ,‬אף שאת כל זה ראתה שרלוט כמו מבעד למסך של ערפל‬
‫– מראות ריצדו לנגד עיניה כמו דרך העדשה הרוטטת של החשש המצמית לחייו של הנרי‪:‬‬
‫ויל שהניף את טסה בזרועותיו; מעוזו של המגיסטר שהחל להיסגר סביבם; דלתות שנטרקו‬
‫שעה שכל החבורה דהרה במסדרונות; והאש הכחולה של מגנוס שהאירה להם נתיב בריחה‪.‬‬
‫יצירת השער השני‪ .‬אחים שתקנים נוספים שחיכו להם במכון‪ ,‬עם ידיהם ועם פניהם‬
‫המצולקות‪ ,‬וסגרו את הדלת גם בפני שרלוט כשהסתגרו בחדר עם הנרי ועם טסה‪ .‬ויל‪ ,‬שפנה‬
‫אל ג'ם ועל פניו ארשת המומה‪ .‬הוא הושיט את ידו אל הפּראבָּ טאי שלו‪.‬‬
‫"ג'יימס‪ ",‬אמר‪" .‬אתה יכול לגלות – מה הם עושים לה – ואם היא תחיה –"‬
‫אבל האח חנוך חצץ ביניהם‪ .‬שמו איננו ג'יימס קרסטיירז‪ ,‬אמר האיש‪ .‬שמו זכריה כעת‪.‬‬
‫והמבט בפניו של ויל‪ ,‬כשהפיל את ידו לצד גופו‪" .‬תן לו לדבר בשם עצמו‪".‬‬
‫אבל ג'ם רק הסתובב‪ ,‬הוא הפנה לו את גבו ופנה ללכת עם כולם‪ ,‬לעזוב את המכון‪ ,‬שעה‬
‫שוויל צפה בו בלכתו כמתקשה להאמין‪ ,‬ושרלוט נזכרה במפגש הראשון ביניהם‪ :‬אתה באמת‬
‫גוסס? אני מצטער‪.‬‬
‫היה זה ויל שנראה מזועזע ומוכה תימהון‪ ,‬שסיפר לכולם בהיסוס ובקושי רב את סיפורה של‬
‫טסה‪ :‬את ייעודו של המלאך המכני‪ ,‬את סיפורה הטרגי של משפחת סטארקוות'ר‪ ,‬את האופן‬
‫שבו נוצרה טסה‪ ,‬כמעט הונדסה בדרך לא דרך‪ .‬אלוסיוס צדק‪ ,‬חשבה שרלוט‪ .‬טסה אכן הייתה‬
‫נינתו‪ .‬צאצאית שלעולם לא יכיר כעת‪ ,‬לאחר שנרצח בטבח שבוצע במועצה‪.‬‬
‫שרלוט שוב התקשתה לשלוט בעצמה‪ ,‬ובעיני רוחה ראתה את הסצנה כולה‪ ,‬את דלתות חדר‬
‫המועצה נפתחות ואת האוטומטונים זורמים פנימה‪ .‬חברי המועצה לא נדרשו על פי חוק להגיע‬
‫לא־חמושים‪ ,‬אך הם ודאי לא היו מוכנים לקרב‪ .‬נוסף על כך רוב ציידי הצללים מעולם לא‬
‫עמדו מול אוטומטון‪ .‬צמרמורת חלפה בגופה מעצם המחשבה על הטבח שהתחולל שם‪ .‬היא‬
‫הייתה המומה מהיקפו של האובדן לעולם ציידי הצללים‪ ,‬אף שאובדן זה היה עלול להיות‬
‫עצום פי כמה וכמה אלמלא הקריבה טסה את עצמה‪ .‬כל האוטומטונים צנחו ללא רוח חיים עם‬
‫מותו של מורטמן‪ ,‬גם אלה שבחדר המועצה‪ ,‬ורוב ציידי הצללים ניצלו‪ .‬אבל האבדות שספגו‬
‫היו כבדות – ובהן גם הקונסול‪.‬‬
‫"חצייה שד וחצייה ציידת צללים‪ ",‬מלמלה כעת שרלוט‪ ,‬שבהתה בטסה‪" .‬אז מה היא‬
‫בעצם?"‬
‫דם הנפילים דומיננטי יותר‪ .‬היא ציידת צללים מסוג אחר‪ ,‬חדש‪ .‬וחדש זה לאו דווקא דבר רע‪,‬‬
‫שרלוט‪.‬‬
‫רק בזכות דם הנפילים שזרם בעורקיה‪ ,‬העזו האחים השתקנים לנסות לרפא את טסה‬
‫באמצעות רונות‪ ,‬אך אלה רק שקעו בתוך עורה ונעלמו כמו מילים שנכתבות על מים‪ .‬שרלוט‬
‫הושיטה את ידה כדי לגעת בעצם הבריח של טסה‪ ,‬שבה הוטבעה הרונה‪ .‬עורה היה חם למגע‪.‬‬
‫"השעון המכני שלה‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬הוא הפסיק לתקתק‪".‬‬
‫נוכחותו של המלאך נטשה אותו‪ .‬איתוּריאל חופשי כעת‪ ,‬וטסה איננה מוגנת עוד‪ ,‬אך נראה‬
‫שהיא בטוחה למדי‪ ,‬מאחר שהמגיסטר מת‪ ,‬והיא נפילים בעצמה‪ .‬כל עוד לא תנסה להפוך את‬
‫עצמה שוב למלאך‪ .‬כי זה בוודאי יהרוג אותה‪.‬‬
‫"יש סכנות אחרות בעולם‪".‬‬
‫כולנו חייבים לעמוד בפני סכנות‪ ,‬אמר לה האח חנוך‪ .‬היה זה אותו קול קריר ומדוד שהדהד‬
‫בראשה גם כשהאח חנוך הודיע לה שהנרי יחיה‪ ,‬אך לעולם לא יעמוד שוב על רגליו‪.‬‬
‫טסה זעה במיטתה וזעקה בגרון ניחר‪ .‬מאז הקרב היא קראה בשנתה בשמות שונים‪ .‬בשמו‬
‫של נאט‪ ,‬בשמה של דודתה וגם בשמה של שרלוט‪" .‬ג'ם‪ ",‬לחשה כעת ולפתה בכוח את‬
‫השמיכה שכיסתה אותה‪.‬‬
‫שרלוט נפנתה מהאח חנוך‪ ,‬הושיטה שוב את ידה אל המטלית הצוננת והניחה אותה על‬
‫מצחה של טסה‪ .‬היא ידעה שהיא לא אמורה לשאול‪ ,‬ובכל זאת –‬
‫"מה שלומו? מה שלום ג'ם שלנו? האם הוא – מסתגל לאחווה?"‬
‫היא חשה היטב בתוכחה של האח חנוך‪ .‬את יודעת שאסור לי לומר לך‪ .‬הוא כבר לא ג'ם‬
‫שלך‪ .‬הוא האח זכריה עכשיו‪ .‬את חייבת לשכוח אותו‪.‬‬
‫"לשכוח אותו? אני לא יכולה לשכוח אותו‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬הוא לא כמו שאר האחים‬
‫שלך‪ ,‬חנוך; אתה יודע זאת היטב‪".‬‬
‫הטקסים שהופכים אדם לאח שתקן הם הסודות הכמוסים ביותר שלנו‪.‬‬
‫"אני לא מבקשת ממך לגלות לי את סודותיך הכמוסים ביותר‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬אבל אני‬
‫יודעת שרוב האחים השתקנים ניתקו במסודר את כל הקשרים שלהם עם העולם הגשמי‬
‫כשנשבעו אמונים למסדר‪ .‬ג'יימס לא קיבל הזדמנות לעשות זאת‪ .‬הוא עדיין קשור לעולם‬
‫הזה‪ ".‬היא השפילה את מבטה אל טסה‪ ,‬אל העפעפיים שרפרפו כשהתנשמה בקושי רב‪" .‬זה‬
‫קשר הדוק שקושר אותם זה אל זה‪ ,‬ואם לא ינותק כראוי‪ ,‬אני חוששת שזה עלול להזיק‬
‫לשניהם‪".‬‬

‫"הִיא בָּאָה‪ֶ ,‬ח ְלקִי‪ ,‬אוֹצ ִָרי;‬

‫הִלּוּכָהּ ְרחִיפַת ָאמָּן‪.‬‬
‫שׁ ְמ ֶענָּה ִלבִּי ְויַמ ְִריא‬
‫יִ ְ‬
 ‫גַּם לוּ ֶבּ ָעפָר נִ ְטמַן;‬
‫שׁ ְמ ֶענָּה ְבּשׂ ִָרי ְויַמ ְִריא‬
‫יִ ְ‬
‫גַּם לוּ מֵת זֶה עִדָּ ן וּזְמַן;‬
‫ל ְַרגְלֶי ָה י ָקוּם ְויָחִיל ֲעפ ִָרי‬
‫אַר ָגּמָן‪".‬‬‫ְויִפ ְַרח ּבְגוֹנֵי ְ‬

‫"אוי‪ ,‬בשם המלאך‪ ",‬קרא הנרי ברוגז והפשיל את שרוולי חלוק הבית שלו‪ ,‬שהיו מוכתמים‬
‫בדיו‪" .‬אתה לא יכול לקרוא לי משהו פחות מדכא? משהו שיש בו קרב ראוי לשמו?"‬
‫"זה טניסון‪ ",‬אמר לו ויל והסיר את רגליו מההדום שליד האח‪ .‬הם ישבו בטרקלין‪ ,‬כיסאו‬
‫של הנרי עמד ליד האח המבוערת‪ ,‬ובחיקו נחה מחברת רישום פתוחה‪ .‬הוא עדיין היה חיוור‬
‫מאוד מאז הקרב בקאדיר אידריס‪ ,‬אף שהצבע החל לחזור בהדרגה ללחייו‪" .‬וזה ירחיב את‬
‫השכלתך‪".‬‬
‫עוד לפני שהנרי הספיק להשיב‪ ,‬נפתחה הדלת ושרלוט נכנסה לחדר‪ ,‬כשהיא עייפה למראה‪,‬‬
‫ושרוולי התחרה של שמלתה הרחבה ספוגים במים‪ .‬ויל מיהר להניח את הספר מידו‪ ,‬וגם הנרי‬
‫נשא את מבטו מהמחברת שלו‪.‬‬
‫שרלוט העבירה את מבטה מהאחד אל השני והבחינה גם בספר שנח על שולחן הצד‪ ,‬ליד‬
‫מערכת כלי התה מכסף‪" .‬ויל‪ ,‬קראת להנרי מהספר?"‬
‫"כן‪ ,‬משהו איום ונורא שכולו רק שירה‪ ".‬הנרי החזיק קולמוס ביד אחת‪ ,‬וניירות היו‬
‫מפוזרים על השמיכה שכיסתה את ברכיו‪.‬‬
‫הנרי קיבל בשוויון הנפש הרגיל שלו את הבשורה המרה‪ ,‬שגם כוחות הריפוי של האחים‬
‫השתקנים לא יאפשרו לו לקום וללכת‪ .‬ההשלמה עם המצב הזה לוּותה גם בשכנוע עצמי‬
‫שעליו לבנות כיסא‪ ,‬מעין כיסא אמבט אבל טוב יותר‪ ,‬עם גלגלי תנופה עצמית וכל מיני‬
‫אביזרים נלווים‪ .‬הוא היה נחוש בדעתו ליצור לעצמו כיסא שיאפשר לו לעלות ולרדת‬
‫במדרגות‪ ,‬כדי שיוכל להגיע גם אל המצאותיו שבקריפטה‪ .‬הוא שרבט במחברתו רישומים של‬
‫כל מיני כיסאות במהלך כל השעה שוויל קרא באוזניו מתוך "בואי לגינה מוד"‪ ,‬אבל שירה‬
‫מעולם לא עניינה את הנרי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אתה משוחרר מתפקידך‪ ,‬ויל; והנרי‪ ,‬אתה משוחרר מהצורך לשמוע עוד דברי‬
‫שירה‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬אם תרצה‪ ,‬יקירי‪ ,‬אני יכולה לעזור לך לאסוף את הרשימות שלך –"‬
‫היא הקיפה את כיסאו של בעלה והושיטה את ידיה מעל לכתפיו‪ ,‬עזרה לו לאסוף את הניירות‬
‫המפוזרים וליצור מהם ערמה מסודרת‪ .‬הוא נטל את מפרק כף ידה תוך כדי תנועה ונשא את‬
‫מבטו אליה – מבט של אמון והערצה מוחלטים‪ ,‬שהיו כמו סכינים זעירות אשר חתכו בבשרו‬
‫של ויל‪.‬‬
‫לא שהוא נטר טינה לשרלוט ולהנרי על האושר שמצאו זה עם זה – נהפוך הוא‪ .‬אבל הוא‬
‫לא היה יכול שלא לחשוב על טסה‪ .‬על התקווה שטיפח‪ ,‬ואז מיהר לדכא‪ .‬הוא תהה אם‬
‫אי־פעם הביטה בו כך‪ .‬הוא ניחש שלא‪ .‬הוא עבד קשה כדי לערער כליל את האמון שלה‪ ,‬ואף‬
‫שכל רצונו עלי אדמות היה רק לקבל הזדמנות אמיתית לבנות מחדש את האמון הזה‪ ,‬בתוך‬
‫תוכו קינן החשש –‬
‫הוא סילק מעליו את המחשבות האפלות וקם על רגליו‪ ,‬מתוך כוונה להסביר שהוא הולך‬
‫לבקר בחדרה של טסה‪ .‬אך עוד בטרם הספיק לפצות פה‪ ,‬נשמעה דפיקה על הדלת‪ ,‬וסופי‬
‫נכנסה לטרקלין כשעל פניה הבעה מודאגת‪ .‬כעבור רגע התברר מקור דאגתה‪,‬‬
‫כשהאינקוויזיטור נכנס אחריה לחדר‪.‬‬
‫ויל‪ ,‬שהיה רגיל לראותו בגלימתו הטקסית בישיבות המועצה‪ ,‬כמעט לא זיהה את האיש‬
‫חמור הסבר‪ ,‬שניגש אליהם בלבוש יום־יומי של מקטורן אפור ומכנסיים כהים‪ .‬על לחיו‬
‫התנוססה צלקת אדמדמה שלא הייתה שם קודם לכן‪.‬‬
‫"האינקוויזיטור וייטלו‪ ".‬שרלוט הזדקפה‪ ,‬והבעת פניה הרצינה פתאום‪" .‬מדוע זכינו בכבוד‬
‫הזה?"‬
‫"שרלוט‪ ",‬אמר האינקוויזיטור והושיט לה את ידו‪ ,‬ובה מכתב חתום בחותם המועצה‪.‬‬
‫"הבאתי לך איגרת‪".‬‬
‫שרלוט הביטה בו במבוכה‪" .‬ולא יכולת לשלוח אותה בדואר?"‬
‫"זה מכתב בעל חשיבות עליונה‪ .‬חיוני שתקראי אותו ברגע זה ממש‪".‬‬
‫שרלוט הושיטה את ידה אט־אט ונטלה את האיגרת מידו‪ .‬היא ניסתה לקרוע את דש‬
‫המעטפה‪ ,‬ואז קימטה את מצחה וחצתה את החדר כדי לשלוף את פותחן המכתבים‬
‫שבמכתבתה‪ .‬ויל ניצל את ההזדמנות כדי לאמוד את האינקוויזיטור בחשאי‪ .‬האיש הזעיף את‬
‫פניו אל שרלוט והתעלם כליל מנוכחותו של ויל‪ ,‬שתהה אם הצלקת בלחיו של האינקוויזיטור‬
‫הייתה עדות לקרב שהתחולל במועצה מול האוטומטונים של מורטמן‪.‬‬
‫ויל היה משוכנע שהם כולם ימותו שם יחד‪ ,‬מתחת להר‪ ,‬עד שטסה החלה לבעור במלוא‬
‫תפארתו של המלאך וגדעה את חייו של מורטמן כמו מכת ברק שגודעת גזע עץ‪ .‬זה היה אחד‬
‫הדברים המופלאים שראה מימיו‪ ,‬אך תחושת הפליאה התחלפה מהר מאוד באימה‪ ,‬כשטסה‬
‫קרסה אחרי השינוי וצנחה אל הקרקע כשהיא מדממת ומחוסרת הכרה‪ ,‬למרות כל מאמציהם‬
‫להשיב את רוחה‪ .‬מגנוס‪ ,‬שהיה קרוב לתשישות‪ ,‬בקושי הצליח לפתוח את השער חזרה אל‬
‫המכון בעזרתו של הנרי‪ ,‬ומאותו הרגע זכר ויל רק טשטוש מעורפל – טשטוש של תשישות‬
‫ודם ופחד‪ ,‬של האחים השתקנים שהוזעקו כדי לטפל בפצועים‪ ,‬וגם הבשורה המרה מחדר‬
‫המועצה על כל האבדות שספגו לפני שהאוטומטונים התפרקו בעקבות מותו של מורטמן‪.‬‬
‫וטסה – טסה שלא דיברה‪ ,‬שלא התעוררה‪ ,‬שהובהלה לחדרה בידי האחים השתקנים‪,‬‬
‫והעובדה שלא הורשה להיות איתה‪ .‬מכיוון שלא היה אחיה וגם לא בעלה‪ ,‬לא נותר לו אלא‬
‫לעמוד ולבהות בהם‪ ,‬כשהוא קופץ ופותח חליפות את אגרופיו המוכתמים בדם‪ .‬מעולם לא‬
 ‫הרגיש חסר אונים יותר‪.‬‬
‫וכשפנה לחפש את ג'ם‪ ,‬לחלוק את הפחד שבלבו עם האדם היחיד בעולם שאהב את טסה לא‬
‫פחות ממנו – ג'ם הפנה לו את גבו ופנה לחזור אל עיר השתקנים בהוראת האחים‪ .‬הוא פשוט‬
‫פרדה‪.‬‬
‫הלך‪ ,‬בלי לומר ולו מילה אחת של ֵ‬
‫אף שססילי ניסתה להרגיעו‪ ,‬ויל רתח מזעם – על ג'ם‪ ,‬ועל המועצה ועל האחים עצמם‪ ,‬על‬
‫שהניחו לג'ם להפוך לאחד משלהם‪ ,‬גם אם בתוך תוכו ידע שזה לא הוגן כי זו הייתה בחירתו‬
‫של ג'ם‪ ,‬וגם הדרך היחידה להשאירו בחיים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬מאז שובם למכון הרגיש ויל כל העת‬
‫כאילו הוא סובל ממחלת ים – כאילו זה שנים היה ספינה שעגנה בנמל‪ ,‬ופתאום ניתקה‬
‫ממקומה בשעת הגאות והחלה לשוט אל הים פתוח‪ ,‬מבלי לדעת לאיזה כיוון להפנות את‬
‫חרטומה‪ .‬וטסה –‬
‫צליל קריעה של נייר קטע את מחשבותיו‪ ,‬כששרלוט פתחה את המכתב וקראה אותו‪ ,‬וכל‬
‫הצבע אזל באחת מפניה‪ .‬היא הרימה את עיניה והביטה באינקוויזיטור‪" .‬זו אמורה להיות‬
‫בדיחה?"‬
‫הזעף בפניו של האינקוויזיטור הלך והעמיק‪" .‬זו לא בדיחה‪ ,‬אני מבטיח לך‪ .‬האם יש לך‬
‫תשובה בשבילי?"‬
‫"לוטי‪ ",‬אמר הנרי‪ ,‬וכשנשא את מבטו אל אשתו‪ ,‬אפילו תלתלי שערו האדמוני הקרינו דאגה‬
‫ואהבה‪" .‬לוטי‪ ,‬מה זה‪ ,‬מה קרה?"‬
‫היא העיפה בו מבט‪ ,‬ואז הסבה את תשומת לבה בחזרה אל האינקוויזיטור‪" .‬לא‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫"אין לי תשובה‪ .‬עדיין לא‪".‬‬
‫"במועצה מעדיפים שלא –" פתח ואמר‪ ,‬ופתאום נדמה שהבחין בוויל בפעם הראשונה‪" .‬אם‬
‫יורשה לי לשוחח איתך בארבע עיניים‪ ,‬שרלוט‪".‬‬
‫שרלוט זקפה את גבה ונמתחה‪" .‬אין לי שום כוונה לסלק מהחדר את ויל או את הנרי‪".‬‬
‫היא והאינקוויזיטור נעצו מבטים זה בזה‪ .‬ויל ידע שהנרי מביט בו בדאגה‪ .‬בעקבות‬
‫המחלוקת של שרלוט עם הקונסול ולאחר מותו של זה המתינו כולם בנשימה עצורה לגזר‬
‫דינה של המועצה‪ .‬אחיזתם במכון מעולם לא הייתה רעועה יותר‪ .‬ויל ראה את זה מיד ברעד‬
‫בידיה של שרלוט ובשפתיה הקפוצות‪.‬‬
‫יותר מכול ייחל לנוכחותם של ג'ם או של טסה‪ ,‬לנוכחותו של מישהו שאפשר לדבר איתו‪,‬‬
‫מישהו שאפשר להיוועץ בו ולתהות עמו כיצד יוכלו לעזור לשרלוט‪ ,‬האישה שכולם חייבים‬
‫לה כל כך הרבה‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬אמר וקם על רגליו‪ .‬ממילא רצה לראות את טסה‪ ,‬גם אם לא תפקח את עיניה‪,‬‬
‫גם אם לא תזהה אותו‪" .‬התכוונתי ללכת בכל מקרה‪".‬‬
‫"ויל –" מחתה שרלוט‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬שרלוט‪ ",‬שב ואמר‪ ,‬וחלף על פני האינקוויזיטור בדרכו אל הדלת‪ .‬משיצא אל‬
‫הפרוזדור‪ ,‬נשען לרגע על הקיר וניסה להתעשת‪ .‬הוא נזכר במילותיו שלו – אלוהים‪ ,‬נדמה‬
‫שזה היה לפני מיליון שנה‪ ,‬וגם לא מצחיק בכלל‪ :‬הקונסול? ועוד בשעת ארוחת הבוקר? מה‬
‫הלאה? האינקוויזיטור בזמן תה מנחה?‬
‫אם המכון יילקח מידיה של שרלוט‪...‬‬
‫אם כולם יאבדו את ביתם‪...‬‬
‫אם טסה‪...‬‬
‫הוא לא היה מסוגל לסיים את המחשבה‪ .‬טסה תחיה; היא חייבת לחיות‪ .‬הוא פנה ללכת‬
‫בפרוזדור והרהר בגוונים הכחולים והירוקים והאפורים של ויילס‪ .‬אם יאבד להם המכון‪ ,‬אולי‬
‫הוא יחזור לשם עם ססילי‪ ,‬ושניהם יבנו לעצמם חיים כלשהם בארץ מולדתם‪ .‬הם לא יוכלו‬
‫להיות עוד ציידי צללים‪ ,‬אבל בלי שרלוט והנרי‪ ,‬בלי ג'ם או טסה או סופי‪ ,‬או אפילו בלי‬
‫האחים לייטווד הארורים‪ ,‬הוא גם לא רצה להיות צייד צללים‪ .‬הם היו המשפחה שלו‪ ,‬והם היו‬
‫יקרים ללבו – גם זו תובנה נוספת‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬שעלתה במוחו בבת אחת‪ ,‬ואולי מאוחר מדי‪.‬‬
‫"טסה‪ .‬תתעוררי‪ .‬בבקשה‪ ,‬תתעוררי‪".‬‬
‫כעת היה זה קולה של סופי שפילח את העלטה‪ .‬טסה נאבקה‪ ,‬ולשבריר שנייה אילצה את‬
‫עצמה לפקוח את עיניה‪ .‬היא ראתה את חדר השינה שלה במכון‪ ,‬את הרהיטים המוכרים‪ ,‬את‬
‫הווילונות המוסטים‪ ,‬את אור השמש הקלוש שהטיל ריבועי אור על הרצפה‪ .‬היא נאבקה‬
‫להיאחז בזה‪ .‬כך זה היה כל הזמן‪ ,‬רגעים חטופים של צלילות בתוך כל הקדחת והסיוטים –‬
‫אף פעם לא מספיק‪ ,‬אף פעם לא די והותר כדי להתעורר לחלוטין‪ ,‬ולדבר‪ .‬סופי‪ ,‬היא ניסתה‬
‫ללחוש בכל כוחה‪ ,‬אבל שפתיה היבשות סירבו ליצור את המילה‪ .‬ברקים חצו את שדה‬
‫הראייה שלה‪ ,‬קרעו את העולם לגזרים‪ .‬היא זעקה ללא קול כשהמכון התפוצץ לרסיסים‬
‫ונעלם לתוך העלטה‪.‬‬

‫סיריל הוא שגילה לבסוף לגבריאל שססילי נמצאת באורוות‪ ,‬לאחר שלייטווד הצעיר‬
‫העביר את רוב שעות היום בחיפושים חסרי תועלת – הוא קיווה שעשה זאת בדיסקרטיות –‬
‫ברחבי המכון‪.‬‬
‫הייתה זו שעת דמדומים‪ ,‬ובאורווה דלקה עששית באור צהוב וחמים‪ ,‬ושרר בה ריח של‬
‫סוסים‪ .‬ססילי עמדה ליד התא של באליוס‪ ,‬וראשה היה שעון על צווארו של הסוס השחור‬
‫האדיר‪ .‬שערה‪ ,‬שהיה גם הוא שחור כמעט באותה מידה‪ ,‬צנח על כתפיה‪ .‬היא נפנתה אליו‪,‬‬
‫וגבריאל הבחין באבן האודם הנוצצת שנתלתה על צווארה‪.‬‬
‫מבט של דאגה חלף על פניה‪" .‬קרה משהו לוויל?"‬
‫"לוויל?" גבריאל הביט בה בבהלה‪.‬‬
‫"פשוט חשבתי – כי ראיתי את המבט בעיניך –" היא נאנחה‪" .‬הוא נסער כל כך בימים‬
‫האחרונים‪ .‬אם לא די בכך שטסה חולה ופצועה‪ ,‬גם הידיעה על ג'ם –" היא הנידה את ראשה‪.‬‬
 ‫"ניסיתי לדבר איתו‪ ,‬אבל הוא לא מוכן לומר מילה‪".‬‬
‫"נדמה לי שהוא מדבר עם ג'ם ממש ברגע זה‪ ",‬אמר לה גבריאל‪" .‬אני מודה שאינני יודע‬
‫מהו הלך הרוח שלו‪ .‬אם תרצי‪ ,‬אני יכול לברר –"‬
‫"לא‪ ".‬קולה של ססילי היה חרישי‪ .‬עיניה הכחולות בהו בחלל הריק‪" .‬תניח לו‪".‬‬
‫גבריאל פסע כמה צעדים קדימה‪ .‬הזוהר הרך שהעששית הפיצה לרגליה של ססילי העניק‬
‫לעורה ברק זהוב קלוש‪ .‬היא עטתה כפפות על ידיה‪ ,‬שהיו לבנות מאוד על רקע פרוותו‬
‫השחורה של הסוס‪" .‬אני‪ "...‬פתח ואמר‪" .‬נראה לי שאת אוהבת מאוד את הסוס הזה‪".‬‬
‫בתוך תוכו הוא קילל את עצמו‪ .‬הוא נזכר בדברים שאביו אמר לו פעם‪ ,‬נשים הן המין העדין‬
‫והחלש‪ ,‬והן אוהבות שמחזרים אחריהן במילים מפתות ובאמרות כנף‪ .‬הוא לא ממש ידע מהן‬
‫אמרות כנף‪ ,‬אבל היה משוכנע שהמשפט "נראה לי שאת אוהבת מאוד את הסוס הזה" אינו‬
‫אחד מהן‪.‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬נדמה שלססילי זה לא הפריע‪ .‬היא טפחה על אחוריו של הסוס בהיסח הדעת‪ ,‬ואז‬
‫פנתה אל גבריאל‪" .‬באליוס הציל את חייו של אחי‪".‬‬
‫"את מתכוונת לעזוב?" שאל גבריאל במפתיע‪.‬‬
‫היא פערה את עיניה‪" .‬סליחה‪ ,‬מר לייטווד?"‬
‫"לא‪ ".‬הוא הרים את ידו‪" .‬אל תקראי לי מר לייטווד‪ ,‬בבקשה‪ .‬אנחנו ציידי צללים‪ .‬בשבילך‬
‫אני גבריאל‪".‬‬
‫סומק עלה בלחייה‪" .‬בסדר‪ ,‬גבריאל‪ .‬למה אתה חושב שאני עוזבת?"‬
‫"כי באת לכאן כדי להחזיר את אחיך הביתה‪ ",‬ענה לה גבריאל‪" .‬אבל ברור שהוא לא‬
‫מתכוון לעזוב‪ ,‬נכון? הוא מאוהב בטסה‪ .‬ואין ספק שיישאר היכן שהיא נמצאת‪".‬‬
‫"מי יודע‪ ,‬אולי גם היא לא תישאר כאן‪ ",‬אמרה ססילי‪ ,‬וגבריאל התקשה לקרוא את המבט‬
‫שבעיניה‪.‬‬
‫"אני מאמין שכן‪ .‬אבל גם אם לא‪ ,‬הוא ילך אחריה‪ .‬וג'ם – ג'ם הצטרף לאחים השתקנים‪.‬‬
‫אבל הוא עדיין נפילים‪ .‬ואם ויל מקווה לראות אותו שוב‪ ,‬ושנינו יודעים שהוא בהחלט מקווה‪,‬‬
‫הוא יישאר פה‪ .‬הוא השתנה במהלך השנים‪ ,‬ססילי‪ .‬המשפחה שלו נמצאת עכשיו כאן‪".‬‬
‫"אתה באמת חושב שסיפרת לי משהו שלא הבחנתי בו בעצמי? לבו של ויל שייך לכאן‪ ,‬לא‬
‫ליורקשייר‪ ,‬לבית שמעולם לא התגורר בו‪ ,‬עם הורים שלא ראה שנים‪".‬‬
‫"אם כך‪ ,‬אם לא יוכל לחזור הביתה – חשבתי שאולי את מתכוונת ללכת‪".‬‬
‫"כדי שההורים שלי לא יישארו לבדם‪ .‬כן‪ .‬אני יכולה להבין מדוע חשבת כך‪ ".‬היא היססה‪.‬‬
‫"אתה יודע‪ ,‬כמובן‪ ,‬שבתוך שנים ספורות הם יצפו ממני להינשא‪ ,‬ואז ממילא איאלץ לעזוב‬
‫את הוריי‪".‬‬
‫"אבל זה לא אומר שלא תראי אותם שוב לעולם‪ .‬הם‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬גולים‪ .‬אם תישארי כאן‪,‬‬
‫ססילי‪ ,‬תנתקי כל קשר איתם‪".‬‬
 ‫"נשמע לי שאתה מנסה לשכנע אותי לחזור הביתה‪".‬‬
‫"להפך‪ ,‬אני מת מפחד שתרצי לחזור‪ ".‬המילים בקעו מפיו עוד לפני שהספיק לחשוב עליהן;‬
‫כעת לא נותר לו אלא להביט בה‪ ,‬שעה שסומק של מבוכה הלהיט את פניו‪.‬‬
‫היא פסעה צעד אחד לעברו‪ .‬העיניים הכחולות שנשאה אליו היו קרועות לרווחה‪ .‬הוא תהה‬
‫מתי הפסיקו להזכיר לו את עיניו של ויל; הן היו כעת עיניה של ססילי בלבד‪ ,‬בגוון כחול‬
‫שהיה כולו רק שלה‪" .‬כשהגעתי לכאן‪ ",‬אמרה‪" ,‬חשבתי שכל ציידי הצללים הם מפלצות‪.‬‬
‫חשבתי שעליי להציל את אחי‪ .‬חשבתי שנחזור הביתה יחד‪ ,‬והוריי יתגאו בשנינו‪ .‬שנהיה שוב‬
‫משפחה‪ .‬ואז הבנתי – אתה עזרת לי להבין –"‬
‫"אני עזרתי לך? איך?"‬
‫"אביך לא השאיר לכם בררה‪ ",‬אמרה‪" .‬הוא דרש מכם לעשות כרצונו‪ .‬והדרישה הזאת‬
‫הרסה לכם את המשפחה‪ .‬אבל אבא שלי‪ ,‬הוא בחר לעזוב את הנפילים ולהינשא לאמי‪ .‬זו‬
‫הייתה הבחירה שלו‪ ,‬ממש כשם שהבחירה להישאר עם ציידי הצללים היא הבחירה של ויל‪.‬‬
‫לבחור בין אהבה למלחמה‪ :‬שתי האפשרויות הן בחירה אמיצה‪ ,‬כל אחת בדרכה‪ .‬וקשה לי‬
‫להאמין שההורים שלי היו נוטרים לוויל על בחירתו‪ .‬יותר מכל דבר אחר‪ ,‬הם רצו שיהיה‬
‫מאושר‪".‬‬
‫"אבל מה איתך?" שאל גבריאל‪ ,‬וכעת הם היו קרובים ממש‪ ,‬כמעט עד נגיעה‪" .‬עכשיו גם‬
‫לך יש שתי אפשרויות‪ ,‬להישאר או לחזור הביתה‪".‬‬
‫"אני אשאר‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬אני בוחרת במלחמה‪".‬‬
‫גבריאל פלט נשיפה ארוכה‪ ,‬אף שלא ידע כלל שעצר את נשימתו‪" .‬ותוותרי על הבית‬
‫שלך?"‬
‫"על בית ישן וטחוב ביורקשייר?" שאלה ססילי‪" .‬אני בלונדון‪".‬‬
‫"תוותרי על כל מה שמוכר לך?"‬
‫"מוכר ומשעמם‪".‬‬
‫"ותהיי מוכנה לוותר על ההורים שלך? כי על פי חוק אסור‪"...‬‬
‫היא חייכה‪ ,‬או שהיה זה רק זיק של חיוך‪" .‬כולם עוברים על החוק לפעמים‪".‬‬
‫"סֶסי‪ ",‬אמר וסגר את המרחק הקטן ביניהם‪ ,‬ופתאום הוא נישק אותה – ידיו המגושמות נחו‬
‫בתחילה על כתפיה‪ ,‬ואז החליקו מטה על בד הטפטה הנוקשה של שמלתה‪ ,‬ומשם עברו‬
‫אצבעותיו אל מאחורי ראשה והסתבכו בשערה הרך והחמים‪ .‬היא התאבנה בהפתעה‪ ,‬וכעבור‬
‫רגע נדמה שנמסה‪ ,‬ושפתיה נפשקו קלות והוא טעם את מתיקות פיה‪ .‬לבסוף‪ ,‬כשנסוגה‬
‫לאחור‪ ,‬הוא הרגיש מסוחרר‪" .‬סֶסי?" שב ואמר‪ ,‬בקול צרוד‪.‬‬
‫"חמש‪ ",‬אמרה‪ .‬שפתיה ולחייה היו סמוקות‪ ,‬אך מבטה נותר יציב‪.‬‬
‫"חמש?" הדהד אחריה במבוכה‪.‬‬
‫"אני מדרגת אותך חמש מתוך עשר‪ ",‬אמרה וחייכה אליו‪" .‬המיומנות והטכניקה שלך‬
‫דורשות אמנם עבודה‪ ,‬אבל הכישרון המולד נמצא שם בלי שום ספק‪ .‬אתה צריך רק‬
‫להתאמן‪".‬‬
‫"ואת מוכנה להיות המדריכה שלי?"‬
‫"איעלב מאוד אם תבחר במישהי אחרת‪ ",‬אמרה‪ ,‬ואז רכנה קדימה ונשקה לו שוב‪.‬‬

‫כשוויל נכנס לחדרה של טסה‪ ,‬סופי ישבה ליד מיטתה ומלמלה בקולה הרך‪ .‬היא מיהרה‬
‫להסתובב כששמעה את הדלת נסגרת מאחורי ויל‪ .‬שפתיה היו קפוצות מדאגה‪.‬‬
‫"מה שלומה?" שאל ויל ותחב את ידיו עמוק בכיסי מכנסיו‪ .‬כאב לו לראות את טסה במצב‬
‫כזה‪ ,‬מתייסרת כאילו ננעץ בצלעותיה רסיס של קרח שהתחפר עמוק בתוך לבה‪ .‬סופי קלעה‬
‫לצמה את שערה החום הארוך של טסה‪ ,‬כדי שלא יהיה סבוך סביבה כשתטלטל את ראשה על‬
‫הכרית‪ .‬היא נשמה נשימות רדודות‪ ,‬חזה עלה וירד במהירות‪ ,‬ועיניה התנועעו מתחת לעפעפיה‬
‫החיוורים‪ .‬הוא תהה על מה היא חולמת‪.‬‬
‫"אין שינוי‪ ",‬אמרה סופי‪ ,‬שקמה ממקומה בחינניות ופינתה לו את הכיסא שלצד המיטה‪.‬‬
‫"היא שוב קוראת בשמות‪".‬‬
‫"של מישהו מסוים?" שאל ויל‪ ,‬ומיד התחרט על השאלה‪ .‬אין ספק שמניעיו היו שקופים עד‬
‫כדי גיחוך‪.‬‬
‫עיני השקד הכהות של סופי נעו בחזרה אל טסה‪" .‬של אחיה‪ ",‬אמרה‪" .‬אם תרצה להישאר‬
‫כמה רגעים לבד עם מיס טסה‪"...‬‬
‫"כן‪ ,‬בבקשה‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫היא עצרה ליד הדלת‪" .‬מר ויליאם‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫ויל‪ ,‬שהתמקם בכיסא שלצד המיטה‪ ,‬העיף בה מבט‪.‬‬
‫"צר לי שחשבתי ודיברתי עליך רעות במשך השנים‪ ",‬אמרה לו סופי‪" .‬אני מבינה עכשיו‬
‫שרק עשית את מה שכולנו מנסים לעשות מדי יום ביומו‪ .‬את המיטב‪".‬‬
‫ויל הושיט את ידו והניח אותה על ידה השמאלית של טסה‪ ,‬שמוללה בקדחתנות את‬
‫השמיכה‪" .‬תודה‪ ",‬אמר‪ ,‬ונדמה שהתקשה להישיר מבט אל סופי; כעבור רגע שמע את הדלת‬
‫נסגרת חרישית מאחוריה‪.‬‬
‫הוא הציץ בטסה‪ .‬היא שכבה לרגע ללא ניע‪ ,‬וריסיה רפרפו עם כל נשימה‪ .‬מתחת לעיניה‬
‫היו כתמים כחולים כהים‪ ,‬וּורידיה נראו כמו פיליגרן עדין באזור הרקות ועל מפרקי ידיה‪.‬‬
‫כשנזכר איך עלתה בלהבה עטורת תהילה‪ ,‬התקשה להאמין שהיא שוכבת כאן שברירית כל‬
‫כך‪ .‬ידה הייתה חמימה בידו‪ ,‬וכשליטף את לחייה במפרקי אצבעותיו‪ ,‬עורה בער ממש‪.‬‬
‫"טס‪ ",‬לחש באוזנה‪" .‬הגיהינום הוא קר‪ .‬את זוכרת שאמרת לי את זה? היינו במרתפים של‬
‫בית האופל‪ .‬כל אדם אחר היה לוקה בחרדה‪ ,‬אבל את היית שלווה כמו אומנת ואמרת לי‬
‫שהגיהינום מכוסה בקרח‪ .‬אם תהיה זו אש השמים שתיקח אותך ממני‪ ,‬לא תהיה אירוניה‬
 ‫אכזרית יותר מזו‪".‬‬
‫היא התנשמה עמוקות‪ ,‬ולרגע לבו החסיר פעימה – הייתכן ששמעה אותו? אבל עיניה נותרו‬
‫עצומות‪.‬‬
‫ידו התהדקה על ידה‪.‬‬
‫"תחזרי אליי‪ ",‬אמר‪" .‬תחזרי אליי‪ ,‬טסה‪ .‬הנרי אמר שאולי את חולמת עכשיו על גן עדן‪,‬‬
‫שכן נגעת בנשמתו של מלאך‪ ,‬ועל שדות המלאכים ועל פרחים של אש‪ .‬שאולי את מאושרת‬
‫בחלומות האלה‪ .‬ובכל זאת אני מבקש ממך‪ ,‬מתוך אנוכיות טהורה‪ .‬תחזרי אליי‪ .‬כי לא אוכל‬
‫לאבד את כל לבי‪".‬‬
‫ראשה נפנה אליו אט־אט‪ ,‬ושפתיה נפשקו כאילו ביקשה לדבר‪ .‬הוא רכן קדימה‪ ,‬ולבו הלם‬
‫בפראות‪.‬‬
‫"ג'ם?" היא שאלה‪.‬‬
‫הוא קפא במקומו‪ ,‬כשידו עדיין עוטפת את ידה‪ .‬עיניה רפרפו ונפקחו – אפורות כמו השמים‬
‫לפני הגשם‪ ,‬אפורות כמו גבעות הצפחה של ויילס‪ .‬כצבע הדמעות‪ .‬היא הביטה בו‪ ,‬הביטה‬
‫דרכו‪ ,‬לא ראתה אותו כלל‪.‬‬
‫"ג'ם‪ ",‬חזרה ואמרה‪" .‬ג'ם‪ ,‬אני כל כך מצטערת‪ .‬כל זה קרה באשמתי‪".‬‬
‫ויל רכן שוב קדימה‪ .‬הוא לא היה יכול להתאפק‪ .‬היא דיברה‪ ,‬ולראשונה זה ימים היא‬
‫נשמעה מובנת‪ .‬גם אם דבריה לא נועדו לאוזנו‪.‬‬
‫"זאת לא אשמתך‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫היא ענתה לו בלחיצה חמה של ידו; היה נדמה שכל אחת מאצבעותיה בערה על עורו‪" .‬כן‪,‬‬
‫זו אשמתי‪ ",‬אמרה‪" .‬בגללי מורטמן מנע ממך את היִין פֶ ן שלך‪ .‬בגללי הייתם כולכם בסכנה‪.‬‬
‫הייתי אמורה לאהוב אותך‪ ,‬ובסופו של דבר‪ ,‬רק קיצרתי את חייך‪".‬‬
‫ויל נשם נשימה נרעדת‪ .‬שביב הקרח ננעץ שוב בלבו‪ ,‬והוא הרגיש שהוא מתנשם בכבדות‪.‬‬
‫אבל זו לא הייתה קנאה‪ ,‬זה היה צער עמוק ונחרץ יותר מכל דבר שחווה אי־פעם‪ .‬הוא שב‬
‫והרהר בסידני קרטון‪ .‬חשבי מפעם לפעם על האיש שיקריב בשמחה את חייו כדי לשמור על‬
‫חיי אדם שאת אוהבת‪ .‬כן‪ ,‬הוא היה עושה זאת למען טסה – הוא היה מוכן למות כדי לשמור‬
‫לצדה את אהובי לבה – וגם ג'ם היה עושה את אותו הדבר למענו או למען טסה‪ ,‬חשב לעצמו‪,‬‬
‫גם הוא היה עושה זאת למען שניהם‪ .‬הקשר הסבוך של שלושתם היה בלתי נתפס כמעט‪ ,‬אך‬
‫בדבר אחד הוא היה משוכנע‪ :‬לא חסרה ביניהם אהבה‪.‬‬
‫אני חזק מספיק כדי לעבור את זה‪ ,‬אמר לעצמו והרים את ידה בעדינות‪" .‬החיים הם לא רק‬
‫הישרדות‪ ",‬אמר‪" .‬יש גם אושר‪ .‬את מכירה את ג'יימס שלך‪ ,‬טסה‪ .‬את יודעת שהוא תמיד‬
‫יבחר באהבה על פני שנות חיים‪".‬‬
‫אבל טסה טלטלה את ראשה בפראות על הכרית‪" .‬איפה אתה‪ ,‬ג'יימס? אני מחפשת אותך‬
‫בחושך‪ ,‬ולא מוצאת אותך‪ .‬אתה המיועד שלי; היינו אמורים להיות קשורים בקשר בל יינתק‪.‬‬
 ‫ובכל זאת‪ ,‬כשגססת‪ ,‬לא הייתי לצדך‪ .‬לא קיבלתי הזדמנות להיפרד‪".‬‬
‫"איזה חושך? טסה‪ ,‬איפה את?" ויל לפת את ידה בחוזקה‪" .‬עזרי לי למצוא אותך‪".‬‬
‫טסה קישתה פתאום את גבה‪ ,‬וידה התהדקה סביב ידו‪" .‬אני מצטערת!" התנשמה‪" .‬ג'ם –‬
‫אני כל כך מצטערת – עשיתי לך עוול‪ ,‬פגעתי בך קשות –"‬
‫"טסה!" ויל זינק על רגליו‪ ,‬אך טסה כבר צנחה בחזרה על המזרן ושכבה ללא ניע‪ ,‬מתנשמת‬
‫בכבדות‪.‬‬
‫הוא התקשה לשלוט בעצמו‪ .‬הוא קרא לשרלוט כמו ילד שניעור מחלום בלהות‪ ,‬כפי‬
‫שמעולם לא הרשה לעצמו לזעוק‪ ,‬גם כשהיה ילד והתעורר לבדו במכון הלא מוכר‪ ,‬וכמהּ‬
‫לנחמה אף שידע שאסור לו לבקש זאת לעצמו‪.‬‬
‫שרלוט חצתה את המכון בריצה והגיעה מיד‪ ,‬כפי שתמיד ידע שתבוא אם יזעק לעזרה‪ .‬היא‬
‫הופיעה‪ ,‬קצרת נשימה ומבוהלת; היא העיפה מבט אחד בטסה השכובה במיטה ובוויל שלפת‬
‫את ידה‪ ,‬והוא ראה את האימה מתפוגגת מפניה ומתחלפת במבט של צער מוכה אלם‪" .‬ויל‪"...‬‬
‫ויל ניתק בעדינות את ידו מידה של טסה ופנה אל הדלת‪" .‬שרלוט‪ ",‬אמר‪" .‬מעולם לא‬
‫ביקשתי ממך להשתמש במעמדך כראש המכון כדי לעזור לי –"‬
‫"אפילו המעמד שלי לא יכול לרפא את טסה‪".‬‬
‫"הוא יכול‪ .‬את חייבת להביא לכאן את ג'ם‪".‬‬
‫"אני לא יכולה לדרוש דבר כזה‪ ",‬אמרה לו שרלוט‪" .‬ג'ם רק בתחילת דרכו בעיר השתקנים‪.‬‬
‫חניכים חדשים אינם אמורים אפילו לצאת מהעיר בשנה הראשונה –"‬
‫"הוא יצא לקרב‪".‬‬
‫שרלוט הסיטה מפניה תלתל תועה‪ .‬לפעמים היא נראתה צעירה מאוד‪ ,‬כמו ברגע זה‪ ,‬אף‬
‫שמול האינקוויזיטור בטרקלין היא נראתה שונה לגמרי‪" .‬זו הייתה הבחירה של האח חנוך‪".‬‬
‫השכנוע העצמי זקף את גבו של ויל‪ .‬במשך שנים כה רבות פקפק במה שלבו אמר לו‪ .‬כעת‬
‫לא היה ספק בלבו‪" .‬טסה זקוקה לג'ם‪ ",‬אמר‪" .‬אני מכיר את החוק‪ ,‬אני יודע שהוא לא יכול‬
‫לחזור הביתה‪ ,‬אבל – האחים השתקנים אמורים לנתק את כל קשריהם עם העולם הגשמי‬
‫לפני שהם מצטרפים לאחווה‪ .‬גם את זה קובע החוק‪ .‬הקשר בין טסה לג'ם מעולם לא נותק‪.‬‬
‫איך היא אמורה לחזור אל העולם הגשמי בעצמה‪ ,‬אם לא תוכל לראות את ג'ם בפעם‬
‫האחרונה?"‬
‫שרלוט שמרה על שתיקה ארוכה‪ .‬צל העיב על פניה‪ ,‬משהו בלתי מוגדר‪ .‬לא ייתכן שהיא‬
‫עצמה לא תרצה בכך‪ ,‬למען ג'ם‪ ,‬למען טסה‪ ,‬למען שניהם! "בסדר גמור‪ ",‬אמרה לבסוף‪.‬‬
‫"אבדוק מה אפשר לעשות‪".‬‬

‫"ירדו שניהם כדי לשתות‬

‫ממעיין צלול‪ ,‬בטרם‬
 ‫ראתה את דם לבו‬
‫זורם לו במורד הזרם‪.‬‬
‫'חכה‪ ,‬לורד ויליאם‪ ',‬קראה היא‪,‬‬
‫'חוששתני שנשפך דמך‪'.‬‬
‫'לא כלום‪ ,‬זה רק הצבע ארגמן‬
‫אשר זורם לו בבטחה‪.‬׳"‬

‫"אוי‪ ,‬בשם אלוהים‪ ",‬מלמלה סופי כשחלפה על פני המטבח‪ .‬האם ברידג'ט חייבת להיות‬
‫מורבידית כל כך בכל שיריה? והאם היא באמת צריכה להשתמש בשמו של ויל? כאילו‬
‫שהנער המסכן לא סבל מספיק –‬
‫צל הגיח מתוך החשכה‪" .‬סופי?"‬
‫סופי צרחה‪ ,‬וכמעט שמטה את מברשת השטיחים שלה‪ .‬אור מכשפות נדלק במסדרון‬
‫האפלולי‪ ,‬והיא ראתה עיניים מוכרות‪ ,‬ירוקות־אפורות‪.‬‬
‫"גדעון!" קראה‪" .‬אל אלוהים‪ ,‬הפחדת אותי כמעט למוות‪".‬‬
‫הוא נראה מבויש‪" .‬אני מתנצל‪ .‬רק רציתי לאחל לך לילה טוב – ואת חייכת תוך כדי‬
‫הליכה‪ .‬חשבתי לעצמי…"‬
‫"הרהרתי באדון ויל‪ ",‬אמרה‪ ,‬ואז שבה וחייכה לנוכח הבעת פניו המדוכאת‪" .‬רק לפני שנה‪,‬‬
‫אילו אמרת לי שמישהו מענה אותו‪ ,‬הייתי שמחה על כך‪ .‬אבל עכשיו אני ממש מרחמת עליו‪,‬‬
‫ולבי יוצא אליו‪ .‬זה הכול‪".‬‬
‫פניו הרצינו‪" .‬גם אני מזדהה עם הכאב שלו‪ .‬בכל יום שעובר וטסה לא מתעוררת‪ ,‬אפשר‬
‫כמעט לראות עוד פיסה מהחיים עוזבת אותו‪".‬‬
‫"אילו ג'ם רק היה פה לצדו‪ "...‬נאנחה סופי‪" .‬אבל הוא לא פה‪".‬‬
‫"לאחרונה נאלצנו ללמוד לחיות בלי דברים רבים‪ ".‬גדעון ליטף קלות את לחייה בקצות‬
‫אצבעותיו‪ .‬הן היו מחוספסות‪ ,‬מסוקסות‪ .‬לא אצבעותיו העדינות של ג'נטלמן‪ .‬סופי חייכה‬
‫אליו‪.‬‬
‫"לא הסתכלת עליי בארוחת הערב‪ ",‬אמר והנמיך את קולו‪ .‬זה נכון – ארוחת הערב הייתה‬
‫קצרה וחפוזה‪ ,‬רק עוף צלוי ותפוחי אדמה‪ .‬ממילא נדמה שלאיש לא היה תיאבון‪ ,‬למעט‬
‫גבריאל וססילי שטרפו את העוף כאילו העבירו את היום כולו באימונים‪ .‬ואולי כך עשו‬
‫באמת‪.‬‬
‫"אני חוששת לגברת בראנוול‪ ",‬הודתה סופי‪" .‬היא כל כך מודאגת בגלל מר בראנוול ומיס‬
‫טסה‪ ,‬היא ממש מצטמקת‪ ,‬והתינוק –" היא נשכה את שפתה‪" .‬אני פשוט חוששת‪ ",‬שבה‬
‫ואמרה‪ .‬היא התקשתה לומר עוד‪ .‬נדמה שהתקשתה להיפרד מהאיפוק שאימצה לאורך חיים‬
‫שלמים בשירות אחרים‪ ,‬גם אם הייתה מאורסת כעת לצייד צללים‪.‬‬
‫"יש לך לב עדין‪ ",‬אמר לה גדעון והחליק את אצבעותיו על לחייה‪ ,‬עד שרפרף על שפתיה‬
‫כמו בנשיקה קלילה מאין כמותה‪ .‬ואז הוא נסוג לאחור‪" .‬ראיתי את שרלוט פונה לבדה אל‬
‫הטרקלין רק לפני כמה רגעים‪ .‬אולי כדאי שתדברי איתה על החששות שלך?"‬
‫"אוי‪ ,‬אני לא יכולה –"‬
‫"סופי‪ ",‬אמר לה גדעון‪" .‬את לא רק המשרתת של שרלוט; את גם חברה שלה‪ .‬אם תסכים‬
‫להיפתח בפני מישהו‪ ,‬אין לי ספק שזו תהיה את‪".‬‬

‫הטרקלין היה קר וחשוך‪ .‬באח לא בערה אש‪ ,‬ואף אחת מהעששיות לא דלקה כדי להסיר‬
‫מעל החדר את כסות הלילה‪ ,‬כך שהטרקלין כולו היה שרוי באפלולית ועטוף צללים‪ .‬רק‬
‫כעבור רגע גילתה סופי שאחד הצללים היה של שרלוט‪ ,‬דמות קטנה ודוממת שישבה בכיסא‬
‫מאחורי השולחן‪.‬‬
‫"גברת בראנוול‪ ",‬אמרה וחשה מבוכה עצומה‪ ,‬למרות דבריו המעודדים של גדעון‪ .‬רק לפני‬
‫יומיים היא ושרלוט נלחמו זו לצד זו בקאדיר אידריס‪ .‬אבל עכשיו היא שוב הייתה משרתת‪,‬‬
‫שאמורה רק לנקות את סבכת האח ולהבריק את החדר מאבק לקראת היום הבא‪ .‬בידה‬
‫החזיקה דלי של גחלים‪ ,‬ובכיס סינרה נחה קופסת גפרורים‪" .‬צר לי – לא התכוונתי להפריע‪".‬‬
‫"את לא מפריעה‪ ,‬סופי‪ .‬לא למשהו חשוב‪ ,‬בכל אופן‪ ".‬קולה של שרלוט – סופי מעולם לא‬
‫שמעה אותו כך‪ .‬כה חלש‪ ,‬וכה מובס‪.‬‬
‫סופי הניחה את דלי הגחלים ליד האח וניגשה בהיסוס אל גברתה‪ .‬שרלוט השעינה את‬
‫מרפקיה על השולחן‪ ,‬ופניה נחו על כפות ידיה‪ .‬מכתב היה מונח על השולחן‪ ,‬ובקצהו התנוסס‬
‫חותם המועצה השבור‪ .‬לבה של סופי הלם פתאום בעוז‪ ,‬כשנזכרה איך הקונסול הורה לכולם‬
‫לעזוב את המוסד לאלתר רגע לפני שיצאו לקרב בקאדיר אידריס‪ .‬אבל הרי צדקתם הוכחה‪,‬‬
‫לא? התבוסה שהנחילו למורטמן חייבת לבטל את הצו של הקונסול‪ ,‬במיוחד כעת לאחר מותו‪,‬‬
‫הלוא כן? "הכול – בסדר‪ ,‬גברתי?"‬
‫שרלוט החוותה אל המכתב בהינף יד נואש‪ .‬בטנה של סופי התהפכה כשמיהרה אל צדה של‬
‫שרלוט ונטלה את המכתב מהשולחן‪.‬‬

‫גברת בראנוול‪,‬‬
‫בהתחשב בטבעה של התכתובת האחרונה שלך עם עמיתי המנוח‪ ,‬הקונסול ויילנד‪ ,‬ייתכן‬
‫שתופתעי לקבל את האיגרת הזאת‪ .‬אך המסדר נדרש לחפש לעצמו קונסול חדש‪ ,‬וכשהסוגיה‬
‫הועמדה להצבעה‪ ,‬זכית את במרב הקולות‪.‬‬
‫אני מודע לכך שניהול המכון מספק אותך יותר מכל תפקיד אחר‪ ,‬וייתכן שאינך מעוניינת‬
‫באחריות הכבדה שמתלווה למשרה שכזו‪ ,‬במיוחד בהתחשב בפציעות שבעלך ספג בקרב‬
‫האיתנים שלכם נגד צבאו של המגיסטר‪ .‬עם זאת‪ ,‬הרגשתי כי מחובתי להציע לך את ההזדמנות‬
‫הזאת‪ ,‬לא רק משום שאין ספק בלבי כי את הבחירה המועדפת על חברי המועצה‪ ,‬אלא משום‬
‫שאני סמוך ובטוח‪ ,‬מהיכרותי עמך‪ ,‬שתהיי קונסולית מהטובים ביותר שהיה לי העונג לשרת‬
‫לצדם‪.‬‬
‫שלך במלוא ההערכה‪,‬‬
‫האינקוויזיטור וייטלו‬

‫"קונסולית!" התנשמה סופי בהתרגשות‪ ,‬והמכתב נפל ברפרוף מבין אצבעותיה‪" .‬הם רוצים‬
‫למנות אותך לקונסולית?"‬
‫"כך זה נראה‪ ".‬קולה של שרלוט נשמע כמעט חסר חיים‪.‬‬
‫"אני –" סופי נברה במוחה בניסיון לחשוב מה עליה לומר‪ .‬המחשבה על כך ששרלוט לא‬
‫תנהל את המכון בלונדון הייתה מחרידה‪ .‬ועם זאת‪ ,‬תפקיד הקונסול היה כבוד גדול‪ ,‬המשרה‬
‫הרמה ביותר במסדר‪ ,‬ועצם האפשרות לראות את שארלוט במלוא הכבוד המגיע לה‪" ...‬אין‬
‫אף אחד שראוי לזה יותר ממך‪ ",‬אמרה לבסוף‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬סופי‪ ,‬לא‪ .‬אני זו שהחלטתי לשלוח את כולנו לקאדיר אידריס‪ .‬זו אשמתי שהנרי‬
‫לעולם לא ילך שוב‪ .‬כל האשמה מוטלת עליי‪".‬‬
‫"הוא לא יכול להאשים אותך‪ .‬והוא גם לא מאשים אותך‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬זה נכון‪ ,‬אבל אני מאשימה את עצמי‪ .‬איך אוכל להיות קונסולית ולשלוח ציידי צללים‬
‫אל מותם? אני לא רוצה לקחת על עצמי את האחריות הזאת‪".‬‬
‫סופי נטלה את ידה של שרלוט ולחצה אותה בחום‪" .‬שרלוט‪ ",‬אמרה הנערה‪" .‬זה לא רק‬
‫לשלוח ציידי צללים לקרב; לפעמים צריך גם לדעת לעצור אותם‪ .‬יש לך לב מלא חמלה‬
‫והתחשבות‪ .‬את מובילה את הלשכה זה שנים‪ .‬בוודאי שהלב שלך שבור אחרי מה שקרה למר‬
‫בראנוול‪ ,‬אבל להיות הקונסול זה לא רק ליטול חיים‪ ,‬זה גם להציל אותם‪ .‬בלעדייך‪ ,‬ואילו זה‬
‫היה תלוי רק בקונסול ויילנד‪ ,‬כמה ציידי צללים היו מתים מידיהם של מורטמן והיצורים‬
‫שלו?"‬
‫שרלוט השפילה את מבטה אל ידה של סופי‪ ,‬אל היד האדומה המחוספסת ממלאכה שאחזה‬
‫כעת בידה‪" .‬סופי‪ ",‬אמרה האישה‪" .‬מתי הפכת להיות חכמה כל כך?"‬
‫סופי הסמיקה‪" .‬למדתי ממך‪ ,‬גברתי‪".‬‬
‫"אוה‪ ,‬לא‪ ",‬אמרה שרלוט‪" .‬לפני רגע קראת לי שרלוט‪ .‬וכציידת צללים לעתיד‪ ,‬סופי‬
‫יקירתי‪ ,‬עלייך לקרוא לי שרלוט מעתה והלאה‪ .‬ובקרוב נשכור משרתת חדשה שתיטול את‬
‫מקומך‪ ,‬כדי שתוכלי לפנות את הזמן הדרוש ולהתכונן להתעלוּת שלך‪".‬‬
‫"תודה‪ ",‬לחשה לה סופי‪" .‬אם כן‪ ,‬את תיעני להצעה? תהיי מוכנה להתמנות לקונסולית?"‬
‫שרלוט משכה את ידה בעדינות מידה של סופי והרימה את קולמוסה‪" .‬בהחלט‪ ",‬אמרה‪" .‬אם‬
‫ימולאו שלושה תנאים‪".‬‬
‫"אילו תנאים?"‬
‫"ראשית‪ ,‬שיורשה לי לנהל את המסדר מכאן‪ ,‬מהמכון‪ ,‬ושלא אצטרך לעבור עם משפחתי‬
‫לאידריס‪ ,‬לפחות לא בשנים הקרובות‪ .‬אני לא רוצה לעזוב את כולכם‪ ,‬וחוץ מזה‪ ,‬אני רוצה‬
‫להיות כאן כדי להכשיר את ויל לקחת על עצמו את תפקידי כשאעבור לאידריס‪".‬‬
‫"את ויל?" שאלה סופי בתדהמה‪" .‬כראש המכון?"‬
‫שרלוט חייכה‪" .‬בוודאי‪ ",‬אמרה‪" .‬זה התנאי השני שלי‪".‬‬
‫"והשלישי?"‬
‫חיוכה של שרלוט נמוג והתחלף במבט של נחישות‪" .‬את זה תראי מחר‪ ,‬אם ייענו תנאיי‪",‬‬
‫אמרה‪ ,‬ומיד רכנה מעל המכתבה והחלה לכתוב במרץ‪.‬‬
23
 ‫יותר מכל רע‬
‫;‪Come; let us go: your cheeks are pale‬‬
‫‪But half my life I leave behind:‬‬
‫;‪Methinks my friend is richly shrined‬‬
‫‪But I shall pass; my work will fail...‬‬
‫‪I hear it now, and o’er and o’er,‬‬
‫;‪Eternal greetings to the dead‬‬
‫‪ said,‬״‪And "Ave, Ave, Ave,‬‬
‫‪ for evermore.‬״‪"Adieu, adieu,‬‬
‫– אלפרד‪ ,‬לורד טניסון‪" ,‬לזכר אה״ה"‬

‫טסה נרעדה; המים הקרים עטפו אותה בעלטה‪ .‬היא תהתה אם היא שוכבת בתחתית היקום‪,‬‬
‫במקום שבו נהר השכחה חוצה את העולם לשניים‪ ,‬או שהיא עדיין בנחל שבו התמוטטה לאחר‬
‫שצנחה אל התהום מתוך הכרכרה של האחות אופל‪ .‬ואולי כל מה שקרה מאז היה רק חלום‪.‬‬
‫קאדיר אידריס‪ ,‬מורטמן‪ ,‬צבא היצורים המכניים‪ ,‬זרועותיו של ויל סביבה –‬
‫אשמה וצער פילחו את גופה כמו חנית‪ ,‬והיא קישתה את גבה שעה שידיה גיששו בניסיון‬
‫למצוא אחיזה בתוך החשכה‪ .‬אש בערה בוורידיה כמו אלפי פלגים קטנים של ייסורים‪ .‬היא‬
‫שיוועה לאוויר‪ ,‬ופתאום הרגישה במשהו קר שנגע בשיניה‪ ,‬חשק את שפתיה‪ ,‬מילא את פיה‬
‫במרירות מקפיאה‪ .‬היא בלעה‪ ,‬נחנקה – והרגישה שהאש בוורידיה נחלשת‪ .‬נהר של קרח‬
‫הרעיד את גופה‪ .‬עיניה נפקחו‪ ,‬והעולם הסתחרר והתגבש סביבה‪ .‬הדבר הראשון שראתה היה‬
‫ידיים חיוורות וצנומות שאחזו בבקבוקון – הקור שהרגישה בפיה‪ ,‬הטעם המר על לשונה –‬
‫ולאחר מכן התגלו לעיניה קווי המתאר של חדר השינה שלה במכון‪.‬‬
‫"טסה‪ ",‬אמר לה קול מוכר‪" .‬זה ישאיר אותך צלולה לפחות לזמן־מה‪ ,‬אך אל תניחי לעצמך‬
‫ליפול בחזרה לתוך החשכה והחלומות‪".‬‬
‫היא קפאה‪ ,‬לא העזה להביט‪.‬‬
‫"ג'ם?" לחשה‪.‬‬
‫היא שמעה את נקישת הבקבוקון כשהונח על שידת הלילה שלצד מיטתה‪ .‬אנחה‪" .‬כן‪ ",‬ענה‪,‬‬
‫"טסה‪ .‬את יכולה להסתכל עליי?"‬
‫היא הסבה את ראשה והביטה‪ .‬ואז עצרה את נשימתה‪.‬‬
‫זה היה ג'ם‪ ,‬ובה בעת זה לא היה הוא‪.‬‬
‫הוא לבש את גלימת הקלף של האחים השתקנים‪ ,‬שהייתה פתוחה באזור הצוואר וחשפה‬
‫צווארון של חולצה רגילה‪ .‬הברדס שלו הורד לאחור וחשף את פניו‪ .‬היא ראתה את השינויים‬
‫שכבר חלו בו‪ ,‬את אלה שבקושי ראתה על רקע השאון והאנדרלמוסיה בקרב שהתחולל‬
‫בקאדיר אידריס‪ .‬על עצמות לחייו העדינות התנוססו צלקות הרונות שראתה כבר קודם‪ ,‬אחת‬
‫על כל לחי‪ ,‬שסעים ארוכים שונים לגמרי מהרונות של ציידי הצללים‪ .‬שערו כבר לא היה‬
‫כסוף כולו – קווצות רבות משערו כהו לחום־שחור‪ ,‬מן הסתם צבע שערו המקורי‪ .‬גם‬
‫הריסים שלו כהו שוב לשחור‪ .‬הם נראו כמו חוטי משי דקיקים על רקע עורו החיוור – אף‬
‫שלא היה חיוור כבעבר‪.‬‬
‫"איך זה ייתכן?" לחשה‪" .‬שאתה כאן?"‬
‫"המועצה הזעיקה אותי מעיר השתקנים‪ ".‬אפילו קולו כבר לא היה כבעבר‪ .‬נדמה‬
‫שהשתרבבה לתוכו איזו נימה קרירה‪ ,‬שלא הייתה שם קודם‪" .‬בהשפעתה של שרלוט‪ ,‬כך‬
‫נאמר לי‪ .‬התירו לי להיות פה איתך שעה אחת‪ ,‬לא יותר‪".‬‬
‫"שעה‪ ",‬מלמלה טסה‪ ,‬המומה‪ .‬היא הרימה את ידה כדי להסיט את שערה מפניה‪ .‬היא בוודאי‬
‫נראית נורא בכתונת הלילה המקומטת שלגופה‪ ,‬כששערה הסתור מבצבץ מתוך צמותיה‬
‫הקלועות‪ ,‬ושפתיה יבשות וסדוקות‪ .‬היא הושיטה את ידה אל המלאך המכני שלצווארה –‬
‫מחווה כה מוכרת והרגל שהעניק לה תמיד נחמה‪ ,‬אלא שהמלאך שלה כבר לא היה שם‪" .‬ג'ם‪,‬‬
‫חשבתי שאתה מת‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר‪ ,‬והריחוק הזה הדהד בקולו‪ ,‬מעין קרירות שהזכירה לה את הקרחונים שראתה‬
‫צפים במימי האוקיינוס לצד המיין‪ ,‬גושים של קרח שנסחפו במים הקפואים‪" .‬אני מצטער‪ .‬צר‬
‫לי שלא יכולתי – לספר לך איכשהו‪".‬‬
‫"חשבתי שאתה מת‪ ",‬היא שבה ואמרה‪" .‬אני לא מאמינה שאתה אמיתי‪ .‬חלמתי עליך שוב‬
‫ושוב‪ .‬היה פרוזדור אפל ואתה התרחקת ממני‪ ,‬וגם כשצעקתי שוב ושוב וקראתי בשמך‪,‬‬
‫סירבת להסתובב ולהביט בי‪ .‬אולי גם זה רק עוד חלום‪".‬‬
‫"זה לא חלום‪ ".‬הוא קם על רגליו ונעמד לפניה‪ ,‬כשידיו החיוורות מושטות לפניו‪ ,‬והיא‬
‫נזכרה שוב בעל כורחה שכך בדיוק הוא הציע לה נישואים – כשהוא עומד מולה‪ ,‬והיא יושבת‬
‫על המיטה ונושאת אליו את מבטה‪ ,‬מתקשה להאמין‪ ,‬בדיוק כמו עכשיו‪.‬‬
‫הוא פתח את כפות ידיו באטיות‪ ,‬וכמו על לחייו‪ ,‬גם שם התנוססו רונות גדולות ושחורות‬
‫שנחרתו בעורו‪ .‬היא לא הכירה מספיק את הקודקס כדי לזהותן‪ ,‬אבל ידעה מתוך חוש שהן לא‬
‫רונות שגרתיות של ציידי צללים‪ .‬הן העידו על מקור כוח אחר‪.‬‬
‫"אבל אמרת לי שזה בלתי אפשרי‪ ",‬לחשה‪" .‬שלא תוכל להפוך לאח שתקן‪".‬‬
‫הוא הפנה את מבטו ממנה‪ .‬גם בתנועותיו היה כעת משהו שונה‪ ,‬כמו אותה רכות מרחפת‬
‫שאפיינה את האחים השתקנים‪ .‬זה היה מקסים ומצמרר כאחד‪ .‬מה הוא עושה? האם אינו‬
‫מסוגל להביט בה?‬
‫"כך האמנתי‪ ",‬אמר ג'ם‪ ,‬ופניו פנו אל החלון‪ .‬כשהביטה בצדודיתו‪ ,‬גילתה טסה שמשהו‬
‫מהרזון החולני נעלם גם הוא מפניו‪ .‬עצמות לחייו כבר לא בלטו כל כך‪ ,‬והשקעים ברקותיו‬
‫כבר לא היו כהים‪" .‬וזו הייתה האמת‪ .‬היִין פֶ ן שבדמי אכן מנע מהאחים השתקנים לסמן את‬
‫גופי ברונות שלהם‪ ".‬היא ראתה את חזהו עולה ויורד מתחת לגלימת הקלף‪ ,‬וזה כמעט הבהיל‬
‫אותה‪ :‬זה נראה כה אנושי‪ ,‬הצורך לנשום‪" .‬כל מאמץ שנעשה אי־פעם לגמול אותי בהדרגה‬
‫מהיִין פֶ ן כמעט הסתיים במותי‪ .‬וכשהפסקתי לקחת את התרופה משום שהיא אזלה‪ ,‬הרגשתי‬
‫שגופי מתחיל להישבר מהפנים החוצה‪ .‬חשבתי שאין לי עוד מה להפסיד‪ ".‬עוצמת הרגש‬
‫ששמעה בקולו של ג'ם עודדה את רוחה – האם נותר שם משהו מהאנושיות שלו? איזה סדק‬
‫קטן בשריון האחווה? "התחננתי לשרלוט שתפנה אל האחים השתקנים ותבקש מהם לחרות‬
‫בי את הרונות של האחווה ברגע האחרון ממש‪ ,‬רגע לפני שהחיים עוזבים את גופי‪ .‬ידעתי‬
‫שהרונות עלולות להוביל למותי בייסורים‪ .‬אבל זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי‪".‬‬
‫"אמרת שאינך רוצה להיות אח שתקן‪ .‬שאינך רוצה לחיות לנצח‪"...‬‬
‫הוא חצה את החדר בכמה צעדים ונעמד ליד שולחן הטואלט שלה‪ .‬הוא הושיט את ידו ולקח‬
‫עצם מתכתי נוצץ מתוך צלוחית תכשיטים רדודה‪ .‬להפתעתה ולתדהמתה‪ ,‬גילתה שזה המלאך‬
‫המכני שלה‪.‬‬
‫"הוא כבר לא מתקתק‪ ",‬אמר‪ .‬היא התקשתה לקרוא את קולו; הוא היה מרוחק‪ ,‬חלקלק‬
‫וקריר כמו אבן‪.‬‬
‫"הלב שלו איננו עוד‪ .‬כשהשתניתי למלאך‪ ,‬שחררתי אותו מכלאו המכני‪ .‬הוא כבר לא חי‬
‫בפנים‪ .‬הוא כבר לא מגן עליי‪".‬‬
‫ידו נסגרה סביב המלאך‪ ,‬והכנפיים ננעצו עמוק בבשר כף היד‪" .‬אני חייב לומר לך‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"כשקיבלתי את דרישתה של שרלוט להגיע לכאן‪ ,‬זה היה בניגוד לרצוני‪".‬‬
‫"לא רצית לראות אותי?"‬
‫"לא‪ .‬לא רציתי שתסתכלי עליי כמו שאת מסתכלת עליי ברגע זה ממש‪".‬‬
‫"ג'ם –" היא בלעה את רוקה‪ ,‬ולשונה טעמה את מרירות השיקוי שאילץ אותה לבלוע‪.‬‬
‫מערבולת של זיכרונות‪ ,‬החשכה תחת קאדיר אדריס‪ ,‬העיירה שעלתה באש‪ ,‬זרועותיו של ויל‬
‫סביבה – ויל‪ .‬אבל היא חשבה שג'ם מת‪" .‬ג'ם‪ ",‬חזרה ואמרה‪" .‬כשראיתי אותך בחיים מתחת‬
‫לאדמה בקאדיר אידריס‪ ,‬חשבתי לעצמי שזה חלום או שקר‪ .‬הייתי משוכנעת שאתה מת‪ .‬זה‬
‫היה הרגע האפל ביותר בחיי‪ .‬תאמין לי‪ ,‬אנא ממך‪ ,‬תאמין לי שנשמתי כמעט פרחה מרוב‬
‫אושר כשראיתי אותך שוב‪ ,‬אחרי שהייתי בטוחה שזה לא יקרה לעולם‪ .‬אני פשוט‪"...‬‬
‫הוא שחרר את אחיזתו במלאך המתכת‪ ,‬והיא הבחינה בפסים קטנים של דם על ידו‪ ,‬במקום‬
‫שבו ננעצו בעורו קצות הכנפיים וחרצו חריצים מעל הרונות שכיסו את כף ידו‪" .‬אני נראה לך‬
‫אדם זר‪ .‬לא אנושי‪".‬‬
‫"אתה תמיד תהיה אנושי בעיניי‪ ",‬לחשה‪" .‬אבל אתה גם לא בדיוק אותו ג'ם שהכרתי‪".‬‬
‫הוא עצם את עיניו‪ .‬היא התרגלה לראות צללים כהים על עפעפיו‪ ,‬אך אלה נעלמו לחלוטין‪.‬‬
‫"לא הייתה לי בררה‪ .‬את נחטפת‪ ,‬ובמקום לצאת אחרייך בעצמי‪ ,‬נאלצתי לשלוח את ויל‪ .‬לא‬
‫פחדתי מהמוות‪ ,‬אבל פחדתי לנטוש את שניכם‪ .‬זו הייתה האפשרות היחידה שנותרה לי‪.‬‬
‫לחיות‪ ,‬לקום על רגליי ולהילחם‪".‬‬
‫טיפה קטנה של צבע חזרה לקולו‪ :‬הייתה שם תשוקה‪ ,‬מתחת לקרירות המנותקת של האחים‬
‫השתקנים‪.‬‬
‫"אבל ידעתי גם מה אאבד‪ ",‬הוסיף ואמר‪" .‬פעם הבנת את המוזיקה שלי‪ .‬ועכשיו את‬
‫מסתכלת עליי כאילו אינך מזהה אותי כלל‪ .‬כאילו מעולם לא אהבת אותי‪".‬‬
‫טסה הסירה מעליה את השמיכה וניסתה לקום‪ .‬זו הייתה טעות‪ .‬ראשה הסתחרר פתאום‪,‬‬
‫וברכיה קרסו תחתיה‪ .‬היא הושיטה יד אל אחד מעמודי מיטת האפריון‪ ,‬ובמקום זה תפסה‬
‫מלוא החופן מגלימת הקלף של ג'ם‪ .‬הוא רץ לעברה בצעדים הקלילים החרישיים של האחים‬
‫השתקנים‪ ,‬כמו עשן המתאבך מעל הקרקע‪ ,‬וזרועותיו נכרכו סביבה‪ ,‬תמכו בה‪.‬‬
‫היא צנחה ברפיון לתוך חיבוקו‪ .‬הוא היה קרוב‪ ,‬קרוב מספיק כדי לחוש בחמימות גופו‪ ,‬אבל‬
‫היא לא הרגישה דבר‪ .‬הניחוח המוכר של עשן ושל סוכר שרוף נעלם כלא היה‪ .‬כל שנותר‬
‫היה ריח קלוש של משהו יבש וקר‪ ,‬כמו אבן עתיקה או כמו נייר‪ .‬היא חשה בפעימות‬
‫הקלושות של לבו‪ ,‬ראתה את הדופק פועם בצווארו‪ .‬היא הביטה בו בפליאה‪ ,‬שיננה את תווי‬
‫פניו ואת הזוויות שבהן‪ ,‬את הצלקות בלחייו‪ ,‬את המשי הגס של ריסיו‪ ,‬את עיקולי פיו‪.‬‬
‫"טסה‪ ".‬המילה נשמעה כמו גניחה‪ ,‬כאילו הלמה בו באגרופה‪ .‬בלחייו עלה כתם קלוש של‬
‫צבע‪ ,‬כמו דם מתחת לשלג‪" .‬אוי‪ ,‬אלוהים‪ ",‬אמר וטמן את פניו בעיקול צווארה‪ ,‬בנקודת‬
‫המפגש בין צווארה לכתפה‪ ,‬כשלחיו מתחככת בשערה‪ .‬כפות ידיו נחו שטוחות על גבה‪,‬‬
‫הצמידו אותה אליו‪ .‬היא הרגישה שהוא רועד‪.‬‬
‫לרגע יצאה מריכוז בשל תחושת הקלה מסחררת‪ ,‬מהתחושה של ג'ם מתחת לידיה‪ .‬כנראה‬
‫אי אפשר להאמין באמת בשום דבר עד שלא נוגעים בו‪ .‬והנה ג'ם‪ ,‬ארוסה שחשבה למת‪ ,‬הוא‬
‫חיבק אותה והוא נשם והוא היה בחיים‪.‬‬
‫"הרגשות שלך לא השתנו‪ ",‬אמרה‪" .‬ובכל זאת‪ ,‬אתה נראה שונה כל כך‪ .‬אתה באמת שונה‪".‬‬
‫למשמע דבריה הוא התנתק ממנה‪ ,‬והמאמץ ניכר היטב בנשיכת שפתיו ובשרירי צווארו‬
‫הנדרכים‪ .‬הוא אחז בעדינות בכתפיה והנחה אותה בחזרה אל קצה המיטה‪ .‬כששחרר אותה‪,‬‬
‫היו ידיו קפוצות לאגרופים‪ .‬הוא פסע צעד אחד לאחור‪ .‬היא ראתה אותו מתנשם בכבדות‪,‬‬
‫ראתה את הווריד הפועם בצווארו‪.‬‬
‫"אני באמת שונה‪ ",‬אמר חרישית‪" .‬השתניתי‪ .‬ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור‪".‬‬
‫"אבל אתה עדיין לא אחד מהם‪ ,‬לא לגמרי‪ ",‬אמרה‪" .‬אתה יכול לדבר – ולראות –"‬
‫הוא נשף חרישית‪ .‬הוא עמד ובהה בעמוד של מיטת האפריון כאילו ציפה לגלות שם את‬
‫סודות היקום‪" .‬זה תהליך‪ .‬יש סדרה של טקסים ונהלים‪ .‬לא‪ ,‬אני עדיין לא אח שתקן‪ .‬אך‬
‫בקרוב אהיה‪".‬‬
‫"אם כן‪ ,‬היִין פֶ ן לא מנע זאת‪".‬‬
‫"כמעט‪ .‬הרגשתי – כאב כשעברתי את השינוי‪ .‬כאב אדיר שכמעט הרג אותי‪ .‬הם עשו‬
‫כמיטב יכולתם‪ .‬אבל נראה שלעולם לא אהיה כמו שאר האחים השתקנים‪ ".‬הוא השפיל את‬
‫מבטו‪ ,‬וריסיו הסתירו את עיניו‪" .‬לעולם לא אהיה – בדיוק כמוהם‪ .‬אהיה חזק פחות מהם‪ ,‬כי‬
‫עדיין יש כמה רונות שגופי לא יוכל לשאת‪".‬‬
‫"הם ודאי יכולים לחכות עד שכל היִין פֶ ן ייעלם מגופך‪ ,‬לא?"‬
‫"זה לא יקרה‪ .‬גופי נעצר במצב שבו היה כשחרתו בי את הרונות הראשונות שלהם‪ ".‬הוא‬
‫הצביע על הצלקות שכיסו את פניו‪" .‬ולכן יש כישורים שלעולם לא אוכל לפתח‪ .‬ויידרש לי‬
‫זמן רב יותר כדי לשלוט בראייה ובדיבור שלהם בדרך המחשבה‪".‬‬
‫"מה זה אומר? שהם לא ייקחו את עיניך? לא יתפרו את שפתיך?"‬
‫"אני לא יודע‪ ".‬קולו היה רך כעת‪ ,‬כמעט־כמעט קולו של ג'ם שהכירה‪ .‬סומק עלה בלחייו‪,‬‬
‫ובעיני רוחה היא ראתה עמוד חיוור של שיש חלול המתמלא באטיות בדם אדם‪" .‬אהיה שלהם‬
‫למשך שנים‪ .‬אולי אפילו לנצח‪ .‬אינני יודע מה יקרה‪ .‬מסרתי את עצמי להם‪ .‬גורלי נמצא כעת‬
‫בידיהם‪".‬‬
‫"אם נוכל לשחרר אותך מהמחויבות שלך –"‬
‫"אז היִין פֶ ן ישוב לבעור בוורידיי‪ ,‬ואחזור להיות כשהייתי‪ .‬מכור‪ ,‬גוסס‪ .‬זו הבחירה שלי‪,‬‬
‫טסה‪ ,‬כי החלופה היא מוות‪ .‬את יודעת את זה‪ .‬אני לא רוצה לעזוב אותך‪ .‬למרות הידיעה‬
‫שההצטרפות לאחווה היא הדרך היחידה להציל את חיי‪ ,‬נאבקתי בזה כמו בתקופת מאסר‬
‫ארוכה‪ .‬האחים השתקנים אינם רשאים להינשא‪ .‬אסור להם להיות פּראבָּ טאי‪ .‬הם מורשים‬
‫לחיות רק בעיר השתקנים‪ .‬אסור להם לצחוק‪ .‬אסור להם לנגן או לשמוע מוזיקה‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬ג'ם‪ ",‬לחשה טסה‪" .‬לאחים השתקנים אולי אסור לנגן‪ ,‬אבל גם המתים לא מנגנים‪ .‬אם‬
‫זו הדרך היחידה שלך לחיות‪ ,‬נשמתי שמחה בשבילך‪ ,‬גם אם לבי מתכווץ מצער‪".‬‬
‫"אני מכיר אותך מספיק כדי לדעת שכך תרגישי‪".‬‬
‫"ואני מכירה אותך מספיק כדי לדעת שאתה אכול רגשות אשמה‪ .‬אבל למה? לא עשית שום‬
‫דבר רע‪".‬‬
‫הוא הרכין את ראשו עד שמצחו נגע בעמוד המיטה‪ .‬הוא עצם את עיניו‪" .‬בגלל זה לא רציתי‬
‫לבוא לכאן‪".‬‬
‫"אבל אני לא כועסת –"‬
‫"לא חשבתי שתכעסי‪ ",‬התפרץ לעברה ג'ם כמו מפל קפוא שנסדק פתאום‪ ,‬וכל הזרם האדיר‬
‫צנח למטה‪" .‬היינו מאורסים‪ ,‬טסה‪ .‬הצעת נישואים – כמוה כהבטחה‪ .‬הבטחה לאהוב אדם עד‬
‫סוף ימיו‪ .‬לא הייתה לי שום כוונה להפר את ההבטחה שנתתי לך‪ .‬אבל היו לי שתי אפשרויות‪:‬‬
‫למות או להפר אותה‪ .‬רציתי לחכות‪ ,‬להתחתן איתך ולחיות לצדך שנים רבות‪ ,‬אבל זה לא‬
‫היה אפשרי‪ .‬גססתי מהר מדי‪ .‬הייתי מוותר על זה – על הכול – אילו יכולתי להיות נשוי לך‬
‫יום אחד‪ .‬יום אחד‪ ,‬שלעולם לא היה מגיע‪ .‬את תזכורת – תזכורת חיה לכל מה שאיבדתי‪.‬‬
 ‫לחיים שלעולם לא יהיו לי‪".‬‬
‫"לוותר על חייך בשביל יום אחד של נישואים – זה לא היה שווה את זה‪ ",‬אמרה לו טסה‪.‬‬
‫לבה הלם בפראות‪ ,‬כאילו שלח לה מסר והזכיר לה את זרועותיו של ויל סביבה‪ ,‬את שפתיו‬
‫על שפתיה במערה ההיא שמתחת לקאדיר אידריס‪ .‬היא לא הייתה ראויה לווידוי הרגיש הזה‬
‫של ג'ם‪ ,‬לכמיהתו אליה או לתחושת ההכאה שלו על חטא‪" .‬ג'ם‪ ,‬אני חייבת לספר לך משהו‪".‬‬
‫הוא הישיר אליה מבט‪ .‬היא ראתה את השחור בעיניו‪ ,‬חוטים שחורים לצד כסופים‪ ,‬יפים‬
‫ומוזרים‪.‬‬
‫"זה קשור לוויל‪ .‬אליי‪ ,‬ואל ויל‪".‬‬
‫"הוא אוהב אותך‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬אני יודע שהוא אוהב אותך‪ .‬דיברנו על זה לפני שיצא‬
‫להציל אותך‪ ".‬הקור אמנם לא חזר אל קולו‪ ,‬אבל פתאום הוא נשמע כמעט רגוע‪ ,‬באורח‬
‫על־טבעי כמעט‪.‬‬
‫טסה הייתה המומה‪" .‬לא היה לי מושג שדיברתם על זה‪ .‬ויל לא אמר מילה‪".‬‬
‫"גם את לא אמרת לי מילה על רגשותיו‪ ,‬אף שידעת במשך חודשים‪ .‬לכולנו יש סודות‬
‫שאנחנו שומרים עמוק בלב‪ ,‬כדי לא לפגוע באנשים היקרים לנו‪ ".‬האם הייתה בקולו אזהרה‪,‬‬
‫או שהיא רק דמיינה זאת?‬
‫"אני לא רוצה לשמור עוד סודות‪ ",‬אמרה טסה‪" .‬חשבתי שאתה מת‪ .‬גם ויל וגם אני חשבנו‬
‫כך‪ .‬בקאדיר אידריס –"‬
‫"אהבת אותי?" הוא קטע אותה‪ .‬זו הייתה שאלה מוזרה‪ ,‬ועם זאת נדמה שנשאלה ללא שום‬
‫האשמה או עוינות‪ ,‬והוא חיכה בשקט לתשובתה‪.‬‬
‫היא הביטה בו‪ ,‬ודבריו של וולזי עלו במוחה כמו תפילה חרישית‪ .‬רוב בני האדם הם בני מזל‬
‫אם הם זוכים באהבה גדולה אחת כל חייהם‪ .‬את זכית בשתיים‪ .‬לרגע הניחה בצד את הווידוי‬
‫שלה‪" .‬כן‪ .‬אהבתי אותך‪ .‬אני עדיין אוהבת אותך‪ .‬ואני אוהבת גם את ויל‪ .‬קשה לי להסביר את‬
‫זה‪ .‬לא היה לי מושג כשהסכמתי להינשא לך‪ .‬אהבתי אותך‪ ,‬אני עדיין אוהבת אותך‪ ,‬ומעולם‬
‫לא אהבתי אותך פחות למרות אהבתי אליו‪ .‬זה נשמע מטורף‪ ,‬אבל אם מישהו מסוגל להבין‬
‫אותי –"‬
‫"אני יודע‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬את לא צריכה לספר לי עוד עלייך ועל ויל‪ .‬שום דבר שתעשו‬
‫לעולם לא יגרום לי להפסיק לאהוב את שניכם‪ .‬ויל הוא חלק ממני‪ ,‬הוא נשמתי שלי‪ ,‬ואם‬
‫לבך לא יוכל להיות שלי‪ ,‬אין אף אדם אחר שאני מעדיף לחלוק עמו את הכבוד הזה‪ .‬וכשאלך‬
‫מפה לעד‪ ,‬את חייבת לעזור לוויל‪ .‬זה – זה יהיה לו קשה‪".‬‬
‫טסה חקרה את פניו במבטה‪ .‬הדם אזל מלחייו; הוא היה חיוור‪ ,‬אבל קר רוח‪ .‬סנטרו הזדקר‬
‫בהחלטיות‪ .‬הוא אמר לה את כל אשר הייתה צריכה להבין‪ :‬אל תספרי לי כלום‪ .‬אני לא רוצה‬
‫לדעת‪.‬‬
‫יש סודות שחייבים לספר‪ ,‬חשבה לעצמה; ויש אחרים שעדיף להשאיר כאבן ריחיים סביב‬
‫צווארו של שומר הסוד‪ ,‬כדי שלא להסב כאב מיותר לאחרים‪ .‬משום כך גם לא אמרה לוויל‬
‫שהיא אוהבת אותו‪ ,‬כשאיש מהם לא היה יכול לעשות שום דבר בנידון‪.‬‬
‫היא סגרה את פיה‪ ,‬ויתרה על הדברים שרצתה לומר‪ ,‬ובמקום זה אמרה‪" :‬אין לי מושג איך‬
‫אסתדר בלעדיך‪".‬‬
‫"גם אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה‪ .‬אני לא רוצה לעזוב אותך‪ .‬אני לא מסוגל לעזוב‬
‫אותך‪ .‬אבל אם אשאר כאן‪ ,‬אמות‪".‬‬
‫"לא‪ .‬אסור לך להישאר‪ .‬אתה לא תישאר‪ ,‬ג'ם‪ .‬תבטיח לי שתלך‪ .‬לך להיות אח שתקן‪,‬‬
‫ולחיות‪ .‬הייתי אומרת לך שאני שונאת אותך אילו חשבתי שתאמין לי‪ ,‬אילו חשבתי שזה‬
‫ישכנע אותך ללכת‪ .‬אני רוצה שתחיה‪ .‬גם אם זה אומר שלא אראה אותך שוב‪".‬‬
‫"את תראי אותי שוב‪ ",‬אמר חרישית והרים את ראשו‪" .‬למעשה‪ ,‬יש סיכוי – אמנם רק‬
‫סיכוי‪ ,‬אבל –"‬
‫"אבל מה?"‬
‫הוא היסס – כאילו התקשה להחליט אם לומר משהו‪" .‬שום דבר‪ .‬זה סתם טיפשי‪".‬‬
‫"ג'ם‪".‬‬
‫"את תראי אותי שוב‪ ,‬אם כי לא לעתים קרובות‪ .‬רק התחלתי את המסע שלי‪ ,‬ויש הרבה‬
‫מאוד חוקים ששולטים בכל היבט מחייהם של האחים‪ .‬אני אתנתק מחיי הקודמים‪ .‬אינני יודע‬
‫אילו יכולות יהיו לי או אילו צלקות אשא‪ .‬אינני יודע במה בדיוק אהיה שונה‪ .‬אני חושש‬
‫לאבד את עצמי ואת המוזיקה שלי‪ .‬אני חושש להפוך למשהו אחר שאיננו אנושי לחלוטין‪ .‬אני‬
‫יודע שלא אהיה ג'ם שלך‪".‬‬
‫טסה יכלה רק לנער את ראשה‪" .‬אבל האחים השתקנים – הם באים לביקור – הם‬
‫מתערבבים לא פעם בין ציידי הצללים‪ ...‬אתה לא יכול‪"...‬‬
‫"לא במהלך ההכשרה שלי‪ .‬וגם בסופה זה יהיה רק לעתים נדירות מאוד‪ .‬את רואה אותנו‬
‫רק כשמישהו חולה או גוסס‪ ,‬כשילד נולד‪ ,‬כשצריך לסמן מישהו ברונות הראשונות שלו או‬
‫בטקס הפּראבָּ טאי‪ ...‬אבל איננו נוהגים לבקר בבתיהם של ציידי הצללים ללא זימון מיוחד‪".‬‬
‫"אז שרלוט תזמן אותך‪".‬‬
‫"היא כבר זימנה אותי לכאן פעם אחת‪ ,‬אך לא תוכל לעשות זאת שוב ושוב‪ ,‬טסה‪ .‬צייד‬
‫צללים אינו יכול לזמן אח שתקן ללא שום סיבה‪".‬‬
‫"אבל אני לא ציידת צללים‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬לא באמת‪".‬‬
‫שתיקה ארוכה השתררה ביניהם‪ ,‬והם בהו זה בזה‪ .‬שניהם עקשנים‪ .‬שניהם בלתי‬
‫מתפשרים‪ .‬ג'ם אמר לבסוף‪:‬‬
‫"את זוכרת שעמדנו יחד על גשר בּלֶקפריירז?" שאל חרישית‪ ,‬ועיניו היו כמו הלילה ההוא‪,‬‬
‫שחורות וכסופות‪.‬‬
‫"בוודאי שאני זוכרת‪".‬‬
‫"באותו הרגע הבנתי לראשונה שאני אוהב אותך‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬אני מוכן להבטיח לך‪,‬‬
‫טסה‪ ,‬שבכל שנה אפגוש אותך ליום אחד על הגשר הזה‪ .‬אבוא מעיר השתקנים ואפגוש אותך‬
‫שם‪ ,‬ונהיה ביחד גם אם רק לשעה‪ .‬אבל אסור לך לספר לאיש‪".‬‬
‫"שעה בשנה‪ ",‬לחשה טסה‪" .‬זה לא הרבה‪ ".‬היא התעשתה ונשמה נשימה עמוקה‪" .‬אבל‬
‫אתה תחיה‪ .‬אתה תחיה‪ .‬וזה מה שחשוב‪ .‬לא אצטרך לבקר את הקבר שלך‪".‬‬
‫"לא‪ .‬לא במשך שנים רבות מאוד‪ ",‬אמר‪ ,‬והריחוק חזר לקולו‪.‬‬
‫"אם כן‪ ,‬זה נס‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬ואי אפשר לפקפק בנסים‪ ,‬או להתלונן על כך שהם לא‬
‫עונים בדיוק על ציפיותינו‪ ".‬היא הושיטה את ידה ונגעה בתליון הירקן שעל צווארה‪" .‬אתה‬
‫רוצה שאחזיר לך את זה?"‬
‫"לא‪ ",‬אמר‪" ,‬אני לעולם לא אתחתן‪ .‬ולא אקח איתי את מתנת הכלולות של אמי אל עיר‬
‫השתקנים‪ ".‬הוא הושיט את ידו ונגע קלות בפניה‪ ,‬רפרוף של עור על עור‪" .‬כשאהיה שם‬
‫בחושך‪ ,‬אני רוצה לחשוב עלייך עונדת את התליון הזה באור‪ ",‬אמר‪ ,‬ואז הזדקף ופנה אל‬
‫הדלת‪ .‬גלימת הקלף של האחים השתקנים התנועעה סביבו‪ ,‬וטסה עקבה אחריו במבטה‪,‬‬
‫מאובנת‪ ,‬כשכל פעימה של לבה כמו לוחשת את המילים שלא יכלה לומר בקול‪ :‬הֱ יה שלום‪.‬‬
‫הֱ יה שלום‪ .‬הֱ יה שלום‪.‬‬
‫הוא נעצר ליד הדלת‪" .‬נתראה על גשר בּלֶקפריירז‪ ,‬טסה‪".‬‬
‫ואז הוא נעלם‪.‬‬

‫כשוויל עצם את עיניו‪ ,‬הוא שמע את צלילי המכון שניעור סביבו לחיים בשעות הבוקר‬
‫המוקדמות‪ ,‬או לפחות דמיין אותם‪ :‬את סופי עורכת את שולחן ארוחת הבוקר‪ ,‬את שרלוט‬
‫וסיריל עוזרים להנרי להתיישב בכיסאו‪ ,‬את האחים לייטווד המנומנמים מתקוטטים‬
‫במסדרונות‪ ,‬את ססילי שבוודאי מחפשת אותו בחדרו‪ ,‬כפי שעשתה בכל בוקר מאז שחזרו‪,‬‬
‫אף שניסתה – לשווא – להסתיר את דאגתה המובנת‪.‬‬
‫וגם את טסה וג'ם משוחחים בחדרה של זו‪.‬‬
‫הוא ידע שג'ם הגיע‪ ,‬כשהבחין בכרכרה של האחים השתקנים עומדת בחצר‪ .‬הוא ראה אותו‬
‫מחלונות חדר האימונים‪ .‬אך סירב לחשוב על זה‪ .‬הוא עצמו רצה בכך‪ ,‬הוא ביקש זאת‬
‫משרלוט‪ ,‬אבל כעת‪ ,‬כשהביקור הפך למציאות‪ ,‬גילה שאינו מסוגל לחשוב על זה‪ .‬משום כך‬
‫עלה לחדר שהיה עבורו מקום מפלט כשהיה מוטרד; הוא השליך סכינים על הקיר מאז עלות‬
‫השחר‪ ,‬וחולצתו הייתה ספוגה בזיעה ודבקה אל גבו‪.‬‬
‫טראח‪ .‬טראח‪ .‬טראח‪ .‬הסכינים ננעצו בקיר‪ ,‬כל אחת מהן בדיוק במרכז המטרה‪ .‬הוא נזכר‬
‫בילדותו‪ ,‬כשהיה בן שתים־עשרה‪ ,‬ונעיצת הסכין במרכז המטרה נראתה חלום בלתי מושג‪.‬‬
‫ג'ם עזר לו‪ ,‬הוא הראה לו איך להחזיק סכין‪ ,‬איך לכוון אותה אל המטרה ולהשליך אותה‬
‫לעברה‪ .‬מכל החדרים במכון‪ ,‬חדר האימונים היה החדר שהזכיר לו יותר מכול את ג'ם –‬
‫למעט חדרו של ג'ם עצמו‪ ,‬אלא שזה היה כעת שומם וריק מחפציו‪ .‬זה היה סתם עוד חדר‬
‫במכון‪ ,‬שחיכה לצייד צללים אחר שישתכן בו‪ .‬אפילו צֶ'רץ' סירב להיכנס אליו; הוא עמד‬
‫לפעמים ליד הדלת וחיכה בסבלנות כמנהגם של חתולים‪ ,‬אבל כבר לא ישן על המיטה כפי‬
‫שנהג לעשות כשג'ם עדיין התגורר שם‪.‬‬
‫ויל נרעד – חדר האימונים היה קר באורן האפרפר של שעות הבוקר; האש באח כבתה‪,‬‬
‫ונותר רק צל צלן של גחלים לוחשות באדום ובזהב‪ .‬ויל ראה בעיני רוחו שני ילדים‪ ,‬שישבו‬
‫על הרצפה מול האח בחדר זה ממש‪ ,‬האחד בשיער שחור משחור‪ ,‬והאחר בשיער לבן כמו‬
‫שלג‪ .‬הוא לימד את ג'ם לשחק אֶקארט עם חפיסת קלפים שגנב מהטרקלין‪.‬‬
‫בשלב מסוים‪ ,‬כשהוא ממורמר מהפסד צורב‪ ,‬השליך ויל את הקלפים לתוך האש והתבונן‬
‫מוקסם כשנשרפו בזה אחר זה‪ ,‬והאש קרעה חורים בנייר הלבן המבריק‪ .‬ג'ם צחק‪" .‬אתה לא‬
‫יכול לנצח ככה‪".‬‬
‫"לפעמים זו הדרך היחידה לנצח‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬לשרוף את הכול‪".‬‬
‫הוא ניגש לשלוף את הסכינים מהקיר‪ ,‬והזעיף פנים‪ .‬לשרוף את הכול‪ .‬כל גופו עדיין כאב‪.‬‬
‫הוא שלף את הלהבים בזה אחר זה והבחין בחבּורות כחולות־ירוקות שקישטו את זרועותיו‬
‫האירצֶ ה‪ ,‬וגם בכמה צלקות שיישא עמו לעד‪ ,‬מזכרות מהקרב בקאדיר אידריס‪ .‬הוא‬ ‫ָ‬ ‫למרות‬
‫נזכר איך נלחם לצדו של ג'ם‪ .‬נדמה שלא העריך את זה בזמנו‪ .‬הקרב האחרון בהחלט‪.‬‬
‫צל מילא את פתח החדר כמו בתגובה על מחשבותיו‪ .‬ויל נשא את עיניו – וכמעט הפיל את‬
‫הסכין שהחזיק בידו‪.‬‬
‫"ג'ם?" שאל‪" .‬זה אתה‪ ,‬ג'יימס?"‬
‫"אלא מי?" נשמע קולו של ג'ם‪ .‬הוא פסע קדימה אל תוך החדר המואר‪ ,‬וּויל גילה שברדס‬
‫גלימת הקלף שלו נשמט לאחור‪ ,‬ומבטו היה נעוץ בחברו‪ .‬הפנים‪ ,‬העיניים‪ ,‬הכול נראה מוכר‪.‬‬
‫אלא שוויל תמיד ידע לחוש את ג'ם‪ ,‬להרגיש אותו מתקרב ולחוש בנוכחותו‪ .‬העובדה שג'ם‬
‫הצליח להפתיע אותו הייתה עוד תזכורת כואבת לשינוי שחל בפּראבָּ טאי שלו‪.‬‬
‫הוא כבר לא הפּראבָּטאי שלך‪ ,‬לחש קול דק אי־שם בירכתי מוחו‪.‬‬
‫ג'ם נכנס לחדר באותו הילוך חרישי שאפיין את האחים השתקנים‪ ,‬וסגר אחריו את הדלת‪.‬‬
‫ויל לא זע ממקומו‪ .‬היה נדמה שאינו מסוגל לזוז‪ .‬עצם מראהו של ג'ם בקאדיר אידריס היה‬
‫הלם שפילח את גופו כמו תבערה איומה ומופלאה כאחת – ג'ם היה בחיים‪ ,‬אבל הוא השתנה;‬
‫הוא חי‪ ,‬אבל אבד לנצח‪.‬‬
‫"אבל‪ ",‬מלמל‪" .‬באת לכאן כדי לראות את טסה‪".‬‬
‫ג'ם הישיר אליו מבט‪ .‬עיניו היו אפורות־שחורות כמו צפחה שנשזרו בה פסים של לבה‬
‫געשית‪" .‬ונראה לך שלא הייתי מנצל את ההזדמנות הזאת‪ ,‬הנדירה‪ ,‬כדי לראות גם אותך?"‬
‫"לא היה לי מושג‪ .‬אחרי הקרב עזבת בלי להיפרד לשלום‪".‬‬
‫ג'ם פסע עוד כמה צעדים אל תוך החדר‪ .‬ויל הרגיש שגבו מתאבן‪ .‬היה כעת משהו מוזר‪,‬‬
‫עמוק ושונה לגמרי באופן הילוכו של ג'ם; זה כבר לא היה החן הטבעי של צייד הצללים‪,‬‬
‫שוויל למד לחקות אחרי שנים של אימונים‪ ,‬זה היה משהו זר ומוזר וחדש‪.‬‬
‫ג'ם ודאי ראה משהו בהבעת פניו של ויל‪ ,‬כי פתאום הוא נעצר‪" .‬איך יכולתי להיפרד‪",‬‬
‫אמר‪" ,‬ועוד ממך?"‬
‫ויל הניח לסכין ליפול מידו‪ ,‬וזו ננעצה ברצפת העץ‪" .‬כמו כל ציידי הצללים? באָוֶוה אָטקוֶוה‬
‫ואלֶ ה‪ .‬עד עולם‪ ,‬אחי‪ ,‬לך בשלום‪ ,‬אחי‪".‬‬
‫"אבל אלה מילים של מוות‪ .‬קאטוּלוּס אמר אותן מעל קברו של אחיו‪ ,‬לא? ‪Multas per‬‬
‫‪gentes et multa per aequora vectus advenio has miseras, frater, ad‬‬
‫‪."–inferias‬‬
‫ויל הכיר היטב את המילים‪ .‬בין עמים רבים ועל מים רבים נסעתי ובאתי‪ ,‬אחי‪ ,‬לקבר האומלל‬
‫הזה‪ ,‬כדי לחלוק לך כבוד אחרון‪ ...‬עד עולם‪ ,‬אחי‪ ,‬שלום‪ ,‬לך בשלום‪ ,‬אחי‪ .‬הוא בהה בג'ם‪.‬‬
‫"אתה שיננת את השיר – בלטינית? תמיד היית זה שידע לשנן תווים‪ ,‬אבל לא מילים –" הוא‬
‫צחק קלות‪" .‬לא משנה‪ .‬הטקסים של האחים השתקנים היו משנים גם את זה‪ ".‬הוא הסתובב‪,‬‬
‫התרחק כמה צעדים‪ ,‬ואז נפנה בחטף בחזרה אל ג'ם‪" .‬הכינור שלך נמצא בחדר המוזיקה‪.‬‬
‫חשבתי שאולי לקחת אותו איתך – הרי אהבת אותו כל כך‪".‬‬
‫"אסור לנו לקחת איתנו דבר אל עיר השתקנים מלבד גופנו ומוחנו‪ ",‬אמר לו ג'ם‪" .‬השארתי‬
‫שם את הכינור כי חשבתי שאולי צייד צללים כלשהו ירצה לנגן בו בעתיד‪".‬‬
‫"אם ככה‪ ,‬לא השארת אותו בשבילי‪".‬‬
‫"לכבוד הוא לי אם תיקח אותו ותשמור עליו היטב‪ .‬אבל השארתי לך משהו אחר‪ .‬בחדר‬
‫שלך נמצאת קופסת היִין פֶ ן שלי‪ .‬חשבתי שאולי תרצה אותה‪".‬‬
‫"זו מתנה אכזרית‪ ,‬אתה לא חושב?" שאל ויל‪" .‬מתנה שתזכיר לי תמיד‪ "...‬את החומר‬
‫שלקח אותך ממני‪ .‬את מקור הסבל שלך‪ .‬את מה שחיפשתי לשווא‪ .‬את העובדה שאכזבתי אותך‪.‬‬
‫"די‪ ,‬ויל‪ ",‬אמר ג'ם‪ ,‬שתמיד הבין את ויל גם בלי מילים‪" .‬זאת לא תמיד הייתה קופסת‬
‫הסמים שלי‪ .‬היא הייתה שייכת לאימא שלי‪ .‬קוואן י ִין היא האֵלה שמצוירת על המכסה‪ .‬על פי‬
‫האגדה‪ ,‬כשמתה והגיעה אל שערי גן העדן‪ ,‬היא נעצרה ושמעה את זעקות הכאב של‬
‫בני־האנוש בעולם שמתחת‪ ,‬ולא יכלה לעזוב אותם‪ .‬היא נשארה בעולם הזה כדי לעזור‬
‫לבני־התמותה כשאינם מסוגלים לעזור לעצמם‪ .‬היא מעניקה נחמה ללבבות דואבים‬
‫ומתייסרים‪".‬‬
‫"תיבה לעולם לא תנחם אותי‪".‬‬
‫"שינוי איננו אובדן‪ ,‬ויל‪ .‬לא תמיד‪".‬‬
‫ויל העביר את ידיו בשערו הלח‪" .‬אה‪ ,‬כן‪ ",‬אמר במרירות‪" .‬אולי בגלגול אחר‪ ,‬זה שמעבר‬
‫לגלגול הזה‪ ,‬לאחר שנחצה את הנהר‪ ,‬או נסובב את הגלגל‪ ,‬או כל ביטוי אחר שמתאר את‬
‫עזיבת העולם הזה‪ ,‬אולי אז אשוב ואמצא את החבר שלי‪ ,‬את הפּראבָּ טאי שלי‪ .‬אבל לעת עתה‬
 ‫איבדתי אותך – ודווקא כשאני זקוק לך יותר מתמיד!"‬
‫ג'ם חצה את החדר – כמו הבהוב של צל‪ ,‬בהילוכו החרישי והחינני של אח שתקן – ונעמד‬
‫ליד האח‪ .‬האש האירה את פניו‪ ,‬ופתאום נדמה שוויל ראה ניצוץ כלשהו‪ :‬הבזק של אור שלא‬
‫היה שם קודם‪ .‬ג'ם תמיד זהר‪ ,‬תמיד בהק למרחוק מאהבת חיים ומטוּב לב‪ ,‬אבל זה היה משהו‬
‫אחר‪ .‬היה נדמה שהאור של ג'ם בער כעת; נדמה שהיה זה אור מרוחק ובודד כמו של כוכב‪.‬‬
‫"אתה לא זקוק לי‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫ויל השפיל את מבטו אל הסכין שלרגליו ונזכר בסכין שקבר למרגלות העץ על כביש‬
‫שרוּזבֶּרי־וֶולשפּוּל‪ ,‬כשהיא מוכתמת בדמו שלו ובדמו של ג'ם‪" .‬כל חיי‪ ,‬מאז שהגעת למכון‪,‬‬
‫היית מראה לנשמה שלי‪ .‬ראיתי בך את הטוב שיש גם בי‪ .‬רק בעיניך מצאתי חסד‪ .‬ועכשיו‪,‬‬
‫כשתלך ממני‪ ,‬מי יראה אותי באור שכזה?"‬
‫שתיקה השתררה ביניהם‪ .‬ג'ם עמד דומם כמו פסל‪ .‬ויל תר במבטו‪ ,‬ואז מצא את רונת‬
‫הפּראבָּ טאי על כתפו של ג'ם‪ :‬כמו זו שלו‪ ,‬גם היא דהתה ללבן חיוור‪.‬‬
‫ג'ם פצה סוף־סוף את פיו‪ .‬הקרירות המרוחקת נמוגה מקולו‪ .‬ויל התנשם בכבדות וחשב עד‬
‫כמה עיצב הקול הזה את שנות ההתבגרות שלו‪ ,‬עד כמה הייתה הנדיבות שבו כמו מגדלור‬
‫בחשכה‪" .‬תאמין בעצמך‪ .‬אתה יכול להיות המראה של עצמך‪".‬‬
‫"ואם לא?" לחש ויל‪" .‬אני אפילו לא יודע איך להיות צייד צללים בלעדיך‪ .‬תמיד לחמתי רק‬
‫איתך לצדי‪".‬‬
‫ג'ם פסע קדימה‪ ,‬והפעם ויל לא ניסה להניא אותו מכך‪ .‬הוא היה קרוב מספיק כדי לגעת –‬
‫ויל חשב בהיסח הדעת שמעולם לא עמד קרוב כל כך לאח שתקן – וגילה שגלימת הקלף‬
‫נתפרה מבד חיוור ונוקשה כמו קליפת עץ‪ ,‬ושעורו של ג'ם הפיץ מין קור מוזר‪ ,‬כמו של אבן‬
‫שאוגרת בתוכה את צינת הלילה גם ביום חם‪.‬‬
‫ג'ם הניח את אצבעותיו מתחת לסנטרו של ויל ואילץ אותו להרים את ראשו ולהישיר אליו‬
‫מבט‪ .‬מגעו היה קר‪.‬‬
‫ויל נשך את שפתו‪ .‬זו הייתה הפעם האחרונה שג'ם ייגע בו כשהוא עודנו ג'ם‪ .‬זיכרונות חדים‬
‫פילחו אותו כמו סכין – שנים של טפיחות שכם מעודדות‪ ,‬של הושטת יד כשנפל‪ ,‬של ניסיון‬
‫לעצור בעדו כשרתח מזעם‪ ,‬וגם ידיו של ויל על כתפיו הצנומות של ג'ם‪ ,‬כשזה השתעל וירק‬
‫דם לתוך חולצתו‪" .‬תקשיב לי‪ .‬אני אמנם עוזב‪ ,‬אבל אני עדיין חי‪ .‬ואני לא נעלם לגמרי‬
‫מחייך‪ ,‬ויל‪ .‬כשתצא לקרב‪ ,‬אמשיך לעמוד לצדך‪ .‬כשתתהלך בעולם הגדול‪ ,‬אני אהיה האור‬
‫שיאיר את דרכך‪ ,‬הקרקע היציבה מתחת לרגליך‪ ,‬הכוח שמניע את החרב בידך‪ .‬אנחנו‬
‫קשורים זה לזה מעבר לכל שבועה‪ .‬הסימנים לא שינו דבר‪ .‬השבועה לא שינתה דבר‪ .‬היא רק‬
‫הביעה במילים את מה שכבר היה קיים עוד קודם‪".‬‬
‫"אבל מה איתך?" שאל ויל‪" .‬תגיד לי במה אוכל לעזור‪ ,‬כי אתה הפּראבָּ טאי שלי‪ ,‬ואני לא‬
‫רוצה שתלך לבדך לתוך הצללים של עיר השתקנים‪".‬‬
‫"אין לי בררה‪ .‬אבל יש דבר אחד שאני רוצה לבקש ממך‪ ,‬תהיה מאושר‪ .‬אני רוצה שתהיה‬
‫לך משפחה‪ ,‬ושתזדקן בחברת יקיריך‪ .‬ואם אתה רוצה להתחתן עם טסה‪ ,‬אל תניח לזיכרון‬
‫שלי להפריד ביניכם‪".‬‬
‫"אולי היא לא תרצה אותי‪ ,‬אתה יודע‪ ",‬אמר לו ויל‪.‬‬
‫ג'ם חייך בחטף‪" .‬טוב‪ ,‬החלק הזה תלוי בך‪ ,‬לדעתי‪".‬‬
‫ויל חייך בחזרה‪ ,‬ובאותו הרגע הם שוב היו ויל וג'ם‪ .‬ויל ראה את ג'ם האמיתי‪ ,‬אך בה בעת‬
‫הוא גם ראה דרכו‪ ,‬אל תוך העבר‪ .‬ויל זכר את שניהם רצים ברחובות החשוכים של לונדון‪,‬‬
‫קופצים מגג אל גג כשלהבי השרפים זוהרים בידיהם; הוא זכר שעות בחדר האימונים‪ ,‬ראה‬
‫אותם בעיני רוחו דוחפים זה את זה לתוך שלוליות של בוץ‪ ,‬משליכים כדורי שלג על ג’סמין‬
‫מאחורי טירת קרח שבנו בחצר‪ ,‬ישנים כמו גורים על השטיח שלפני האח‪.‬‬
‫אָוֶוה אָטקוֶוה ואלֶ ה‪ ,‬חשב לעצמו ויל‪ .‬לך בשלום‪ ,‬אחי‪ .‬עד אז מעולם לא הקדיש מחשבה‬
‫רבה למילים‪ ,‬מעולם לא העלה על דעתו שהן לא רק מילות פרדה‪ ,‬אלא גם ברכה‪ .‬כי כל‬
‫היכרות הסתיימה בפרדה‪ ,‬וכך יהיה כל עוד החיים נמשכים‪ .‬בכל פגישה היה גם צער של‬
‫פרדה‪ ,‬אבל בכל פרדה הייתה גם שמחה של היכרות חדשה‪.‬‬
‫והוא לעולם לא ישכח את השמחה‪.‬‬
‫שׁנֵינוּ‬ ‫שׁ ַּבעְנוּ ְ‬
‫"דיברנו על פרדות‪ ",‬אמר לו ג'ם‪'" .‬וַיּ ֹאמֶר יְהוֹנָתָ ן לְדָ וִד‪ֵ ,‬ל ְך ְלשָׁלוֹם‪ֲ :‬אשֶׁר נִ ְ‬
‫ֲאנַחְנוּ‪ְ ,‬בּשֵׁם י ְהוָה לֵאמ ֹר‪ ,‬י ְהוָה י ִ ְהי ֶה בֵּינִי וּבֵינֶ ‪ ...‬עַד־עוֹלָם‪ .‬מאז הם לא התראו שוב לעולם‪,‬‬
‫אבל הם לא שכחו‪ .‬וכך גם אנחנו‪ .‬גם כשאהיה האח זכריה‪ ,‬וכבר לא אראה את העולם בעיניי‬
‫האנושיות‪ ,‬עדיין יישאר בתוכי משהו מג'ם שהכרת‪ ,‬ואני אראה אותך בעיניים שבלבי‪".‬‬
‫"ווֹ מֶ ן שי שֶ נג סי ג'יאַאוֹ‪ ",‬אמר לו ויל‪ ,‬שראה את עיניו של ג'ם נפערות בתדהמה ואת‬
‫השעשוע חוזר לשכון ביניהם ולו לרגע‪" .‬לך לשלום‪ ,‬ג'יימס קרסטיירז‪".‬‬
‫הם המשיכו להביט זה בזה שניות ארוכות‪ ,‬ואז ג'ם משך את הברדס על ראשו‪ ,‬הסתיר את‬
‫פניו בצל ופנה ללכת‪.‬‬
‫ויל עצם את עיניו‪ .‬הוא לא שמע את ג'ם הולך‪ ,‬כבר לא; הוא לא רצה לחזות ברגע שבו יצא‬
‫מהחדר והשאיר את ויל לבדו‪ ,‬הוא לא רצה לדעת באיזה רגע בדיוק החל יומו הראשון כצייד‬
‫צללים ללא הפּרא ּבָטאי שלו‪ .‬וגם אם התלקח פתאום כאב עז מעל ללוח לבו‪ ,‬במקום שבו‬
‫צוירה רונת הפּראבָּ טאי שלו‪ ,‬כשהדלת נסגרה מאחורי ג'ם‪ ,‬ויל שכנע את עצמו שאין זו אלא‬
‫גחלת תועה שזינקה מתוך האח‪.‬‬
‫הוא נשען לאחור על הקיר‪ ,‬ואז החליק אט־אט למטה עד שהתיישב על הרצפה‪ ,‬ליד הסכין‬
‫שלו‪ .‬הוא לא ידע כמה זמן ישב שם‪ ,‬אבל שמע את צניפת הסוסים בחצר‪ ,‬וגם את קרקוש‬
‫הכרכרה של האחים השתקנים כשזו יצאה לדרכה‪ .‬ולבסוף את טריקת השער שנסגר‪ .‬אֵ פֶ ר‬
‫וְצֵ ל נִהְ יֶה‪.‬‬
‫"ויל?" הוא נשא את מבטו; הוא לא הבחין בדמות הקטנה והצנומה שעמדה בפתח חדר‬
‫האימונים עד שזו דיברה‪ .‬שרלוט פסעה צעד אחד קדימה וחייכה אליו‪ .‬חיוכה היה נדיב כמו‬
‫תמיד‪ ,‬והוא נאבק שלא לעצום את עיניו לנוכח הזיכרונות – שרלוט‪ ,‬שעמדה בפתח החדר הזה‬
‫ממש‪ .‬אתה לא זוכר מה אמרתי לך אתמול‪ ,‬על קבלת הפנים לדייר חדש שמגיע היום למכון?‪...‬‬
‫ג'יימס קרסטיירז‪...‬‬
‫"ויל‪ ",‬היא שבה ואמרה כעת‪" .‬צדקת‪".‬‬
‫הוא נשא את ראשו‪ ,‬וידיו נתלו בין ברכיו‪" .‬באיזה עניין?"‬
‫"בנוגע לג'ם ולטסה‪ ",‬אמרה‪" .‬האירוסים שלהם מבוטלים‪ .‬וטסה ערה‪ .‬היא ערה‪ ,‬והיא‬
‫מרגישה טוב‪ ,‬והיא ביקשה לראות אותך‪".‬‬

‫כשאהיה שם בחושך‪ ,‬אני רוצה לחשוב עלייך עונדת את התליון הזה באור‪.‬‬

‫טסה ישבה שעונה על הכריות שסופי סידרה לה בקפידה )שתי הנערות התחבקו‪ ,‬וסופי‬
‫הברישה בידה את שערה הסבוך של טסה ולחשה‪" ,‬תהיי בריאה‪ ,‬תהיי בריאה‪ ",‬פעמים כה‬
‫רבות‪ ,‬עד שטסה נאלצה לבקש ממנה להפסיק לפני ששתיהן יפרצו בבכי(‪ ,‬והשפילה את‬
‫מבטה אל תליון הירקן שנח בידיה‪.‬‬
‫היא הרגישה כאילו נחצתה לשני אנשים שונים‪ .‬מצד אחד‪ ,‬הודתה שוב ושוב לאלוהים על‬
‫שג'ם עדיין חי‪ ,‬שהוא עומד על רגליו ויזכה לראות שוב את השמש זורחת‪ ,‬שהסם הרעיל‬
‫שאליו התמכר לא ישרוף עוד את החיים בעורקיו‪ .‬ומצד שני –‬
‫"טס?" קול רך מפתח החדר; היא נשאה את מבטה וראתה את ויל‪ ,‬וליתר דיוק‪ ,‬את צלליתו‬
‫על רקע האור בפרוזדור‪.‬‬
‫ויל‪ .‬בדמיונה ראתה את הנער שנכנס לחדרה בבית האופל והסיח את דעתה מהאימה שבלבה‬
‫בשיחה בטלה על טניסון ועל קיפודים ועל ברנשים נועזים שנחלצים לעזרה‪ ,‬ושהם לעולם לא‬
‫טועים‪ .‬גם אז חשבה שהוא נאה‪ ,‬אבל עכשיו הוא היה בעיניה משהו אחר לגמרי‪ .‬הוא היה ויל‪,‬‬
‫על כל שלמותו הבלתי מושלמת; ויל‪ ,‬שלבו נשבר בקלות אף ששמר עליו מכל משמר; ויל‪,‬‬
‫שידע לאהוב לא בחוכמה‪ ,‬אלא מכל הלב ובכל רמ"ח איבריו‪.‬‬
‫"טס‪ ",‬שב ואמר‪ ,‬מהוסס לנוכח שתיקתה‪ ,‬ואז נכנס לחדר וסגר את הדלת‪ ,‬אבל לא עד‬
‫הסוף‪" .‬אני – שרלוט אמרה שאת רוצה לדבר איתי –"‬
‫"ויל‪ ",‬לחשה‪ ,‬והיא ידעה שהיא חיוורת מדי‪ ,‬שעורה מוכתם מדמעות‪ ,‬שעיניה עדיין‬
‫אדומות‪ ,‬אבל זה לא היה חשוב‪ ,‬כי זה היה ויל‪ ,‬והיא הושיטה לו את ידיה‪ ,‬והוא מיהר אליה‬
‫ונטל אותן בידיו‪ ,‬סגר עליהן באצבעותיו החמימות‪ ,‬המצולקות‪.‬‬
‫"איך את מרגישה?" שאל‪ ,‬ועיניו סרקו את פניה‪" .‬אני חייב לדבר איתך‪ ,‬אבל אינני רוצה‬
‫להכביד עלייך עד שתבריאי לגמרי‪".‬‬
‫"אני בסדר גמור‪ ",‬אמרה ועטפה את ידיו בידיה‪" .‬הביקור של ג'ם הרגיע אותי‪ .‬גם אותך?"‬
‫הוא הפנה את מבטו הצדה‪ ,‬אבל אחיזתו בידיה לא התרופפה‪" .‬כן ולא‪ ",‬אמר‪.‬‬
 ‫"המוח שלך נרגע‪ ",‬אמרה‪" ,‬אבל לא הלב‪".‬‬
‫"נכון‪ ",‬אמר‪" .‬כן‪ .‬זה בדיוק העניין‪ .‬את מכירה אותי היטב‪ ,‬טס‪ ".‬הוא חייך חיוך עצוב‪" .‬הוא‬
‫חי‪ ,‬ועל כך אני אסיר תודה‪ .‬אבל בחר בדרך של בדידות בלתי נתפסת‪ .‬האחים – הם אוכלים‬
‫לבדם‪ ,‬וצועדים לבדם‪ ,‬הם קמים לבדם ועולים על יצועם בלילות לבדם‪ .‬הלוואי שיכולתי‬
‫להציל אותו מהחיים האלה‪".‬‬
‫"הצלת אותו בכל דרך אפשרית‪ ",‬אמרה טסה חרישית‪" .‬וגם הוא הציל אותך‪ ,‬וכולנו ניסינו‬
‫בכל כוחנו להציל זה את זה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬כולנו בוחרים את הבחירות שלנו בעצמנו‪".‬‬
‫"את רוצה לומר שאסור לי להתאבל?"‬
‫"לא‪ .‬תתאבל‪ .‬שנינו נתאבל‪ .‬תתאבל‪ ,‬אבל אל תאשים את עצמך‪ ,‬כי בעניין הזה אינך נושא‬
‫באחריות‪".‬‬
‫הוא השפיל את מבטו אל ידיהם השלובות‪ .‬הוא ליטף ברוך את מפרקי אצבעותיה באגודליו‪.‬‬
‫"אולי את צודקת‪ ",‬אמר‪" .‬אבל אני נושא באחריות בהרבה מובנים אחרים‪".‬‬
‫טסה נשמה נשימה מהירה ורדודה‪ .‬הוא הנמיך את קולו‪ ,‬והיה בו חספוס שהיא לא שמעה‬
‫מאז –‬
‫נשימתו רכה וחמה על עורה עד שנשימתה הייתה נוקשה‪ ,‬ידיה מחליקות מעלה ומעל כתפיו‪,‬‬
‫זרועותיו‪ ,‬צדיו‪...‬‬
‫היא מצמצה בחופזה ומשכה את ידיה לאחור‪ .‬היא לא הביטה בו כעת‪ ,‬כי בעיני רוחה ראתה‬
‫את להבות האח מרצדות על קירות המערה‪ ,‬ושמעה את קולו באוזנה‪ ,‬והכול נראה אז כמו‬
‫חלום‪ ,‬כמו רגעים חטופים שנשלפו מתוך המציאות‪ ,‬כאילו התקיימו בעולם אחר לגמרי‪ .‬אפילו‬
‫כעת התקשתה להאמין שזה קרה בכלל‪.‬‬
‫"טסה?" קולו היה מהוסס‪ ,‬וידיו נותרו מושטות לפניו‪ .‬בתוך תוכה רצתה לשוב ולאחוז בהן‪,‬‬
‫למשוך אותו אליה ולנשק אותו‪ ,‬לשכוח את עצמה בוויל כפי שעשתה בעבר‪ .‬כי הוא היה יעיל‬
‫כמו כל סם‪.‬‬
‫ואז נזכרה בעיניו המטושטשות של ויל במאורת האופיום‪ ,‬בחלומות האושר שהתנפצו‬
‫לרסיסים מיד כשהשפעת העשן נמוגה‪ .‬לא‪ .‬ישנם דברים שלא ייפתרו מעצמם‪ ,‬אלא אם כן‬
‫תתמודד איתם‪ .‬היא נשמה נשימה עמוקה והישירה את מבטה אל ויל‪.‬‬
‫"אני יודעת מה אתה רוצה לומר‪ ",‬אמרה‪" .‬אתה חושב על מה שקרה בינינו בקאדיר‬
‫אידריס‪ ,‬כשחשבנו שג'ם מת‪ ,‬כשהיינו משוכנעים שגם אנחנו נמות‪ .‬אתה איש של כבוד‪ ,‬ויל‪,‬‬
‫ואתה יודע מה עליך לעשות כעת‪ .‬עליך להציע לי נישואים‪".‬‬
‫ויל‪ ,‬שישב מולה דומם‪ ,‬הוכיח שהוא עדיין מסוגל להפתיע אותה כשפרץ בצחוק‪ .‬זה היה‬
‫צחוק רך‪ ,‬ועגמומי מעט‪" .‬לא ציפיתי שתהיי כה ישירה‪ ,‬אבל אולי זו טעות שלי‪ .‬אני מכיר את‬
‫טסה שלי‪".‬‬
‫"אני טסה שלך‪ ",‬הודתה‪" .‬אבל‪ ,‬ויל‪ .‬אני לא רוצה שתדבר על זה עכשיו‪ .‬לא על נישואים‪,‬‬
 ‫לא על הבטחות לכל החיים –"‬
‫הוא התיישב בקצה מיטתה‪ .‬הוא לבש אצטלת אימונים‪ ,‬שרוולי חולצתו הרופפת הופשלו עד‬
‫מעל למרפקיו‪ ,‬והצווארון היה פתוח‪ ,‬והיא הבחינה בצלקות הקרב שהחלימו לאטן בעורו‪ ,‬וגם‬
‫בשרידי רפאים לבנים של רונות הריפוי‪ .‬בעיניו היא ראתה כאב מלבלב‪" .‬את מתחרטת על‬
‫מה שקרה בינינו?"‬
‫"האם אפשר להתחרט על משהו שהיה יפה כל כך‪ ,‬גם אם לא חכם במיוחד?" אמרה‪ ,‬והכאב‬
‫שבעיניו התרכך והפך למבוכה‪.‬‬
‫"טסה‪ .‬אם את חוששת שאני מסויג‪ ,‬שאני מרגיש מחויב –"‬
‫"לא‪ ".‬היא הרימה את ידיה‪" .‬אני פשוט מרגישה שהלב שלך הוא סבך של ייאוש ושל אבל‪,‬‬
‫של הקלה ושל אושר ושל בלבול‪ ,‬ואני לא רוצה שתצהיר הצהרות במצב שכזה‪ ,‬כשאתה‬
‫מוצף ברגשות‪ .‬ואל תאמר לי שאתה לא מוצף‪ ,‬אני רואה את זה בפניך‪ ,‬וגם אני עצמי מרגישה‬
‫כך‪ .‬שנינו נתונים בסערת רגשות‪ ,‬ויל‪ ,‬ואף אחד מאיתנו לא במצב לקבל החלטות‪".‬‬
‫לרגע היסס‪ .‬אצבעותיו רפרפו מעל לוח לבו‪ ,‬היכן שרונת הפּראבָּ טאי התנוססה‪ ,‬נגעו בה‬
‫קלות – היא תהתה אם הוא מודע לכך שהוא עושה זאת בכלל – ואז הוא אמר‪" ,‬לפעמים אני‬
‫חושש שאולי את חכמה מדי‪ ,‬טסה‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬טוב‪ ",‬אמרה‪" .‬אחד מאיתנו צריך להיות חכם‪".‬‬
‫"יש משהו שאוכל לעשות למענך?" שאל‪" .‬אני מעדיף להישאר כאן לצדך‪ .‬אלא אם כן את‬
‫רוצה שאלך‪".‬‬
‫מבטה נפל על שידת הלילה‪ ,‬שעליה נחה ערמת הספרים שקראה לפני מתקפת האוטומטונים‬
‫על המכון – נדמה שחלפו מאז אלף שנה‪" .‬אתה יכול לקרוא לי‪ ",‬ביקשה‪" .‬אם לא אכפת לך‪".‬‬
‫ויל הרים את מבטו וחייך‪ .‬היה זה חיוך חשוף‪ ,‬מוזר‪ ,‬ועם זאת אמיתי‪ ,‬חיוך שכולו ויל‪ .‬טסה‬
‫חייכה בחזרה‪" .‬לא אכפת לי‪ ",‬אמר‪" .‬להפך‪".‬‬
‫וכך כרבע שעה לאחר מכן‪ ,‬כשפתחה בעדינות את דלת חדרה של טסה והציצה פנימה‪,‬‬
‫מצאה שרלוט את ויל שקוע בכיסא וקורא מתוך דייוויד קופרפילד‪ .‬זה היה למעלה מכוחה‪,‬‬
‫היא הייתה מודאגת מאוד – ויל נראה כה נואש‪ ,‬וכה בודד‪ ,‬כשישב על רצפת חדר האימונים‪,‬‬
‫והיא זכרה היטב את הפחד שליווה אותה תמיד‪ ,‬שאם ג'ם יעזוב אותם‪ ,‬הוא ייקח איתו את כל‬
‫הטוב שהיה בוויל‪ .‬והיא חששה‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם לטסה‪ ,‬שעדיין הייתה שברירית כל כך‪...‬‬
‫קולו הרך של ויל מילא את החדר לצד הזוהר הקלוש של האש שבערה באח‪ .‬טסה שכבה על‬
‫צדה‪ ,‬כששערה החום פרוש על הכר‪ ,‬והתבוננה בוויל‪ ,‬בראשו הרכון מעל דפי הספר‪ ,‬ובעיניה‬
‫היה מבט של רוך‪ ,‬של נועם ששיקף היטב את הרכות בקולו של ויל כשקרא מתוך הספר‪ .‬זה‬
‫היה רוך כה אינטימי ועמוק‪ ,‬ששרלוט מיהרה לסגת והניחה לדלת להיסגר מאחוריה מבלי‬
‫להשמיע רחש‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬קולו של ויל המשיך להדהד באוזניה כשחצתה את הפרוזדור‪ ,‬ולבה היה רגוע‬
 ‫וקליל הרבה יותר מכפי שהיה לפני כמה רגעים‪.‬‬
‫"‪...‬ואיני יכולה להשגיח עליו )אם אין זו אמירה בוטה מדי( ככל הדרוש‪ .‬אבל אם אכן זוממים‬
‫הם נגדו מרמה ומעל‪ ,‬מקווה אני כי האהבה והיושר סופם לנצח‪ .‬מקווה אני כי אהבת אמת ויושר‬
‫חזקים בסופו של דבר מכל רשעות ומכל פגע שבעולם‪".‬‬
24
 ‫מידת האהבה‬
‫מידת האהבה היא לאהוב ללא מידה‪.‬‬
‫– מיוחס לאוגוסטינוס‬

‫חדר המועצה היה שטוף באור‪ .‬שני עיגולים גדולים צוירו זה בתוך זה על הבימה המוגבהת‬
‫שבחזית החדר‪ ,‬ובחלל שנוצר בין שני העיגולים צוירו רונות‪ :‬רונות כובלות‪ ,‬רונות של ידע‪,‬‬
‫רונות של מיומנויות ומלאכות יד‪ ,‬וגם רונות שסימלו את שמה של סופי‪ .‬במרכזם של שני‬
‫העיגולים כרעה סופי על ברכיה‪ .‬שערה הכהה גלש עד למותניה‪ ,‬כמו אדווה של תלתלים‬
‫כהים על רקע האצטלה הכהה עוד יותר שלגופה‪ .‬היא נראתה יפה כל כך באור שנהר פנימה‬
‫מהצוהר שבראש הכיפה‪ ,‬והצלקת שעל לחייה הייתה אדומה כוורד‪.‬‬
‫הקונסולית התנשאה מעליה‪ ,‬כשידיה הלבנות מורמות ואוחזות בגביע התמותה‪ .‬שרלוט‬
‫לבשה גלימה ארגמנית פשוטה‪ ,‬שנפרשה סביבה על הרצפה‪ .‬פניה הקטנות היו חמורות סבר‪.‬‬
‫"קחי את הגביע‪ ,‬סופיה קולינס‪ ",‬אמרה הקונסולית‪ ,‬ובחדר השתררה דממה מתוחה‪ .‬חדר‬
‫המועצה לא היה מלא‪ ,‬אך השורה שבקצה המרוחק הייתה גדושה‪ :‬גדעון וגבריאל‪ ,‬ססילי‬
‫והנרי‪ ,‬טסה וּויל‪ ,‬כולם רכנו קדימה בשקיקה וציפו להתעלוּת של סופי‪ .‬בארבע פינות הבימה‬
‫עמדו אחים שתקנים‪ ,‬בראשים מורכנים ובגלימות קלף שנראו כאילו נחצבו בשיש‪.‬‬
‫שרלוט הנמיכה את ידיה והושיטה את הגביע לסופי‪ ,‬שנטלה אותו בזהירות רבה‪.‬‬
‫"האם את נשבעת‪ ,‬סופיה קולינס‪ ,‬לנטוש את עולמם של הסתמיים וללכת בדרכם של ציידי‬
‫הצללים? האם תקבלי לתוכך את דמו של המלאך רזיאל ותכבדי את דמו? האם תישבעי‬
‫אמונים למסדר‪ ,‬לציית לחוק שהברית קבעה ולציית להוראות המועצה? האם תישבעי להגן‬
‫על כל מה שאנושי ובן־תמותה‪ ,‬בידיעה מלאה שלא מצפה לך תגמול כלשהו מלבד הכבוד‬
‫שבשירות המלאך?"‬
‫"אני נשבעת‪ ",‬אמרה סופי‪ ,‬וקולה נותר יציב להפליא‪.‬‬
‫"האם תהיי מגן לחלשים‪ ,‬אור בחשכה‪ ,‬מגדלור של אמת בתוך ים של שקרים‪ ,‬סכר מפני‬
‫המבול‪ ,‬עין שתדע לראות גם אם האחרים עיוורים?"‬
‫"כך אהיה‪".‬‬
‫"וכשתעברי מן העולם הזה‪ ,‬האם תפקידי את גופך בידי הנפילים לשרפה‪ ,‬כדי שאפרך‬
‫ישמש לבנייתה של עיר העצמות?"‬
‫"כך אעשה‪".‬‬
‫"אם כן‪ ,‬שתי‪ ",‬אמרה לה שרלוט‪ .‬טסה שמעה את גדעון נושם נשימה עמוקה‪ .‬זה היה השלב‬
‫המסוכן בטקס‪ .‬זה היה השלב שעלול להרוג את מי שאינו מיומן או אינו ראוי‪.‬‬
‫סופי הרכינה את ראשה וקירבה את הגביע אל שפתיה‪ .‬טסה רכנה קדימה‪ ,‬וחזהּ התהדק‬
‫מרוב חשש‪ .‬היא הרגישה את ידו של ויל מחליקה לתוך ידה‪ ,‬את משקלה המנחם והחמים‪.‬‬
‫גרונה של סופי נע מעלה־מטה בעודה גומעת‪.‬‬
‫המעגל שהקיף אותה ואת שרלוט התלקח לרגע באור קר‪ ,‬תכלכל־לבנבן‪ ,‬והסתיר את שתיהן‬
‫מעיני הנוכחים‪ .‬כשהאור דעך ונעלם‪ ,‬גילתה טסה שהיא רואה כוכבים מרצדים מול עיניה‪.‬‬
‫היא מצמצה בחופזה וראתה את סופי מרימה את הגביע בידה‪ .‬זוהר קלוש עלה מהגביע‬
‫שהחזירה לשרלוט‪ ,‬וזו חייכה חיוך רחב‪.‬‬
‫"עכשיו את נפילים‪ ",‬אמרה‪" .‬ומעתה תיקראי סופיה ציידת הצללים‪ ,‬דם מדמו של יהונתן‬
‫צייד הצללים‪ ,‬בן הנפילים‪ .‬קומי‪ ,‬סופיה‪".‬‬
‫סופי קמה ממקומה‪ ,‬והקהל הריע לה במחיאות כפיים ובקריאות עידוד‪ ,‬כשקולו של גדעון‬
‫נישא מעל כולם‪ .‬סופי חייכה‪ ,‬וכל פניה בהקו באור השמש החורפית‪ ,‬שהציצה פנימה מבעד‬
‫לזגוגית הצלולה של צוהר הכיפה‪ .‬צללים התנועעו על הרצפה‪ ,‬מתרוצצים ומהירים‪ .‬טסה‬
‫נשאה את מבטה בפליאה – וילון לבן הכתים את החלונות‪ ,‬התערבל בעדינות מחוץ לזגוגיות‪.‬‬
‫"שלג‪ ",‬לחש ויל באוזנה‪" .‬חג מולד שמח‪ ,‬טסה‪".‬‬
‫באותו הלילה התקיימה המסיבה השנתית של הלשכה‪ .‬זו הפעם הראשונה שטסה ראתה את‬
‫אולם הנשפים הגדול שבמכון פתוח לגמרי והומה אנשים‪ .‬החלונות הענקיים זהרו באור‬
‫שהשתקף מבפנים‪ ,‬והטילו ברק זהוב על הרצפה הממורקת‪ .‬מעבר לזגוגיות הכהות המשיך‬
‫השלג לרדת פתיתים־פתיתים‪ ,‬לבנים ורכים‪ ,‬אבל בתוך המכון היה חמים וזהוב ובטוח‪.‬‬
‫חג המולד של ציידי הצללים היה שונה מאוד מהחג שטסה הכירה כשחייתה בקרב הסתמיים‪.‬‬
‫לא הייתה תצוגה של סצנת הלידה‪ ,‬לא הייתה שירת מזמורים‪ ,‬ולא היו עוגיות זנגוויל‪ .‬אבל‬
‫היה עץ‪ ,‬אף שלא קושט באופן המסורתי‪ .‬היה זה אשוח מסיבי‪ ,‬שהתנשא כמעט עד התקרה‬
‫בקצה המרוחק של אולם הנשפים )כשוויל שאל את שרלוט איך לכל הרוחות הכניסו אותו‬
‫לאולם‪ ,‬היא רק נופפה בידה ואמרה משהו על מגנוס(‪ .‬נרות עמדו זקופים על כל ענף‪ ,‬אלא‬
‫שטסה לא הצליחה לראות מה בדיוק תמך בהם או החזיק אותם‪ .‬הם מילאו את האולם באור‬
‫זהוב עוד יותר‪.‬‬
‫רונות גבישיות ונוצצות קישטו אף הן את ענפי העץ – והשתלשלו גם מפמוטי הקיר‪,‬‬
‫מפמוטי השולחנות‪ ,‬ואפילו מידיות הדלתות – וכל רונה נראתה צלולה כמו זכוכית‪ ,‬אבל‬
‫מילאה את החדר בקשתות קלילות ונוצצות‪ .‬את הקירות קישטו זרים של קיסוס ושל צינית‬
‫שנשזרו זה בזה‪ ,‬והגרגירים האדומים בהקו על רקע העלים הירוקים‪ .‬פה ושם נראו גם‬
‫גבעולי דבקון‪ ,‬עמוסים גרגירים לבנים‪ .‬גבעול כזה נקשר גם לצווארו של צֶ'רץ'‪ ,‬שהסתתר‬
‫מתחת לאחד משולחנות החג ונראה זועם‪.‬‬
‫טסה חשבה שמימיה לא ראתה כל כך הרבה אוכל‪ .‬השולחנות היו עמוסים עופות ותרנגולי‬
‫הודו‪ ,‬שלווים ופסיונים וארנבות‪ ,‬ירכי חזיר שלמות ופשטידות‪ ,‬כריכים דקיקים‪ ,‬וגם‬
‫פרפראות ושוקולדים ומיני רפרפות וחביצות קצפת‪ ,‬ריבות בצבעים עזים של אבני חן‪ ,‬עוגות‬
‫ספוג וגם פודינג חג מולד שהובער בברנדי‪ ,‬שרבטים קפואים ויין מתובל וחם וקערות כסף‬
‫אדירות של פונץ'‪ .‬היו שם קרני שפע מלאות במיני תרגימה וממתקים‪ ,‬ושקיות ניקולס‬
‫הקדוש‪ ,‬שמולאו כמיטב המסורת בגוש פחם‪ ,‬בריבועי סוכר או בסוכריות לימון‪ ,‬רמז למקבל‬
‫השקית אם התנהגותו בשנה החולפת הייתה שובבה‪ ,‬מתוקה או חמוצה‪ .‬יושבי המכון נהנו עוד‬
‫קודם לכן מסעודת מנחה ומחילופי מתנות‪ ,‬וכל החבורה נהנתה לפתוח את המתנות לפני‬
‫שהאורחים האחרים הגיעו – שרלוט‪ ,‬שישבה בחיקו של הנרי בכיסא המתגלגל שלו‪ ,‬פתחה‬
‫מתנה אחר מתנה עבור התינוק שאמור להיוולד באפריל )ושמו יהיה צ'רלס‪ ,‬כך הוחלט‬
‫לבסוף‪" .‬צ'רלס פיירצ'יילד‪ ",‬אמרה שרלוט בגאווה‪ ,‬כשהרימה את השמיכה הקטנה שסופי‬
‫סרגה‪ ,‬עם האותיות צ״פ רקומות בפינה(‪.‬‬
‫"צ'רלס בּיוּפוֹרד פיירצ'יילד‪ ",‬תיקן אותה הנרי‪.‬‬
‫שרלוט עשתה פרצוף‪ .‬טסה צחקה ושאלה‪" ,‬פיירצ'יילד? לא בראנוול?"‬
‫שרלוט חייכה חיוך מבויש‪" .‬אני הקונסולית‪ .‬הוחלט שבמקרה הזה הילד יקבל את שמי‪.‬‬
‫להנרי לא אכפת‪ ,‬נכון‪ ,‬הנרי?"‬
‫"כלל וכלל לא‪ ",‬אמר לה בעלה‪" .‬במיוחד משום שצ'רלס בּיוּפוֹרד בראנוול נשמע די אווילי‪,‬‬
‫אבל לצ'רלס בּיוּפוֹרד פיירצ'יילד יש צליל מעניין‪".‬‬
‫"הנרי‪"...‬‬
‫טסה חייכה כעת‪ ,‬כשנזכרה באותם רגעים‪ .‬היא עמדה ליד עץ חג המולד וצפתה בחברי‬
‫הלשכה הלבושים במיטב מחלצותיהם – הנשים בגוונים עמוקים של חורף‪ ,‬סאטן ומשי וטפטה‬
‫בצבעי אודם‪ ,‬ספיר וזהב‪ ,‬והגברים בחליפות ערב אלגנטיות – כשהסתובבו בחדר ושוחחו‬
‫וצחקו‪ .‬סופי עמדה לצד גדעון ונראתה זוהרת ונינוחה בשמלת קטיפה ירוקה אלגנטית; ואילו‬
‫ססילי‪ ,‬בשמלה כחולה‪ ,‬התרוצצה אנה ואנה והביטה בשקיקה בכל מראה שנגלה לפניה‪,‬‬
‫וגבריאל דלק אחריה כשכולו גפיים ארוכות ושיער פרוע וארשת של שעשוע והערצה‪ .‬באח‬
‫האבן הענקית בער בול עץ עצום עטור זרי קיסוס וצינית‪ ,‬ומעל האח נתלו רשתות ובהן‬
‫תפוחים זהובים‪ ,‬אגוזי מלך‪ ,‬פצפוצי תירס צבעוניים ומיני סוכריות‪ .‬באולם הדהדו צלילי‬
‫מוזיקה נוגים‪ ,‬מצמררים‪ ,‬ונדמה ששרלוט מצאה סוף־סוף ייעוד לשירתה הבלתי פוסקת של‬
‫ברידג'ט‪ ,‬שהאפילה כעת על כלי הנגינה‪ ,‬וקולה מתקתק ומתנגן‪.‬‬

‫"חמדת ימיי‪ ,‬לבבי ידאב‪,‬‬

‫איך חזר דודי‪ ,‬איך הכול דעך‪.‬‬
‫הן רק אותך לבבי אהב‬
‫שמחתי ואושרי הם היו רק בך‪.‬‬

‫גרינסליבס אושרי הייתה;‬

‫גרינסליבס שלבה זהב;‬
 ‫גרינסליבס חיבתי הייתה‪,‬‬
‫ועכשיו רק נותרו לי ימי הסתיו‪".‬‬

‫"'מי ייתן וימטירו המרומים תפוחי אדמה‪ "',‬אמר קול מהורהר‪'" .‬מי ייתן וירעימו לנעימת‬
‫שרוולים ירוקים‪"'.‬‬
‫טסה נבהלה והסבה את ראשה לאחור‪ .‬ויל הופיע פתאום לצד מרפקה‪ ,‬וזה הכעיס אותה‪ ,‬כי‬
‫היא חיפשה אותו מרגע כניסתה לאולם‪ ,‬ולא מצאה אותו בשום מקום‪ .‬כמו תמיד‪ ,‬נשימתה‬
‫נעתקה למראה ויל בחליפת ערב – כולו כחול ושחור ולבן – אבל היא מיהרה להסתיר זאת‬
‫בחיוך‪" .‬שקספיר‪ ",‬אמרה‪" .‬נשות וינדזור העליזות‪".‬‬
‫"לא אחד ממחזותיו הטובים ביותר‪ ",‬אמר ויל‪ ,‬ועיניו הכחולות הצטמצמו כשאמד אותה מכף‬
‫רגל ועד ראש‪ .‬טסה בחרה ללבוש שמלת משי ורודה‪ ,‬ולא ענדה שום תכשיט למעט סרט‬
‫קטיפה שנכרך פעמיים סביב צווארה ונתלה במורד גבה‪ .‬סופי סידרה את שערה – כטובה‬
‫אישית‪ ,‬לא משום שהייתה המשרתת שלה – ושזרה בתלתלי שערה האסופים גרגירי יער‬
‫קטנים ולבנים‪ .‬טסה הרגישה מהודרת מאוד ובולטת‪" .‬אף שיש בו כמה רגעים טובים‪".‬‬
‫"ממש מבקר ספרות‪ ,‬כהרגלך‪ ",‬נאנחה טסה‪ ,‬ומבטה עבר ממנו אל צדו האחר של החדר‪,‬‬
‫שבו עמדה שרלוט ושוחחה עם גבר גבוה בהיר שיער‪ ,‬שטסה לא זיהתה‪.‬‬
‫ויל רכן לעברה‪ .‬הוא הדיף ריח קלוש של משהו ירוק וחורפי‪ ,‬אולי של אשוח או לימונית או‬
‫ברוש‪" .‬אם יורשה לי לציין‪ ,‬אלה גרגירי דבקון שקלועים בשערך‪ ",‬אמר‪ ,‬והבל פיו נשב על‬
‫לחייה‪" .‬וזה אומר שמבחינה טכנית‪ ,‬כל אחד יכול לנשק אותך בכל רגע שירצה‪".‬‬
‫היא פערה את עיניה‪" .‬נראה לך שמישהו ינסה?"‬
‫הוא ליטף קלות את לחייה; את ידיו כיסו כפפות לבנות של צפיר האלפים‪ ,‬ובכל זאת‬
‫הרגישה כאילו נגע עורו בעורה‪" .‬הייתי הורג כל גבר שרק ינסה‪".‬‬
‫"נו‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬זו לא תהיה הפעם הראשונה שתחולל שערורייה‪ ,‬ועוד בחג המולד‪".‬‬
‫ויל השתתק לרגע ואז חייך‪ ,‬אותו חיוך נדיר שהאיר את פניו ושינה כליל את מראהו‪ .‬זה היה‬
‫חיוך שטסה חששה כי נעלם לעד‪ ,‬כי נעלם עם ג'ם אל תוך החשכה של עיר השתקנים‪ .‬ג'ם לא‬
‫מת‪ ,‬אבל משהו מוויל הלך עמו כשעזב אותם‪ ,‬משהו שהיה חרות עמוק בלבו של ויל וקבור‬
‫אי־שם בין העצמות הלוחשות‪ .‬וטסה חששה‪ ,‬בשבוע הראשון שלאחר מכן‪ ,‬שמא לא יתאושש‪,‬‬
‫שמא יישאר לעד מעין רוח רפאים שישוטט ברחבי המכון‪ ,‬שלא יטרח לאכול‪ ,‬ושיפנה תמיד‬
‫לדבר עם מישהו שאיננו נמצא שם‪ ,‬עד שפניו יגוועו כשישוב וייזכר ושוב תיפול עליו‬
‫שתיקה‪.‬‬
‫אבל היא הייתה נחושה‪ .‬גם לבה שלה נשבר‪ ,‬אבל כדי לרפא את לבו של ויל‪ ,‬היא ידעה‬
‫שעליה לרפא איכשהו גם את שלה‪ .‬וכשהייתה שוב חזקה מספיק‪ ,‬החלה להביא לו תה שלא‬
‫רצה‪ ,‬וספרים שכן רצה‪ ,‬והטרידה אותו שוב ושוב בספרייה ומחוצה לה‪ ,‬ודרשה את עזרתו‬
‫באימונים‪ .‬היא ביקשה משרלוט שתפסיק להתייחס אליו כאילו היה זכוכית שברירית שעלולה‬
‫להתנפץ‪ ,‬ושתשלח אותו העירה כדי להילחם‪ ,‬אבל הפעם לצדם של גבריאל או גדעון במקומו‬
‫של ג'ם‪ .‬שרלוט נענתה לבקשתה‪ ,‬אם כי באי־נוחות‪ ,‬ובכל פעם הוא חזר מדמם וחבול‪ ,‬אבל‬
‫עיניו ברקו והיו מלאות חיים‪.‬‬
‫"זה היה חכם מצדך‪ ",‬אמרה לה ססילי כעבור זמן‪ ,‬כשעמדו ליד החלון וצפו בוויל ובגבריאל‬
‫ששוחחו בחצר‪" .‬עצם היותו נפילים הוא שמעניק לאחי מטרה‪ .‬עבודתו כצייד צללים תאחה‬
‫את הסדקים שבו‪ .‬עבודתו‪ ,‬וגם את‪".‬‬
‫טסה שמטה את הווילון מידה ונראתה מהורהרת‪ .‬היא עדיין לא שוחחה עם ויל על מה שקרה‬
‫בקאדיר אידריס‪ ,‬על הלילה שבילו יחד‪ .‬למעשה‪ ,‬הלילה ההוא נראה רחוק כמו חלום‪ .‬כמו‬
‫משהו שקרה לאדם אחר‪ ,‬ולא לה‪ ,‬לא לטסה‪ .‬היא לא ידעה אם גם ויל מרגיש כך‪ .‬היא ידעה‬
‫שג'ם ידע‪ ,‬או שניחש‪ ,‬וסלח לשניהם‪ ,‬אלא שוויל לא פנה אליה שוב‪ ,‬לא אמר שהוא אוהב‬
‫אותה‪ ,‬וגם לא שאל אם היא אוהבת אותו‪ ,‬מאז היום שג'ם עזב‪.‬‬
‫נדמה שעברו עידן ועידנים‪ ,‬אף שחלפו רק שבועיים‪ ,‬לפני שוויל מצא אותה לבדה בספרייה‬
‫ושאל – להפתעתה המוחלטת – אם תצא איתו למחרת לנסיעה בכרכרה‪ .‬טסה ההמומה נענתה‬
‫להצעה‪ ,‬אבל בתוך תוכה תהתה אם יש סיבה אחרת לכך שהוא רוצה בחברתה‪ .‬אולי איזו‬
‫תעלומה שעליהם לחקור? אולי איזה וידוי שהוא רוצה להוריד מהלב?‬
‫אבל לא‪ ,‬זו הייתה נסיעת כרכרה שגרתית בפארק‪ .‬מזג האוויר הלך והתקרר‪ ,‬וקרח נערם‬
‫בשולי האגמים הקטנים‪ .‬ענפי העצים החשופים נראו קודרים וקסומים‪ ,‬וּויל ניהל שיחת חולין‬
‫על מזג האוויר ועל כמה מנקודות הציון הבולטות שראו בדרך‪ .‬נדמה שהיה נחוש לתפוס את‬
‫מקומו של ג'ם ולהשלים את ההיכרות שלה עם לונדון‪ .‬הם נסעו למוזיאון הבריטי ולגלריה‬
‫הלאומית‪ ,‬ביקרו גם בגני קיוּ והמשיכו לקתדרלת סנט פול‪ ,‬שבה איבדה טסה את סבלנותה‪.‬‬
‫הם עמדו בגלריית הלחישות המפורסמת‪ ,‬וטסה רכנה מעל המעקה והציצה אל הקתדרלה‬
‫שמתחת‪ .‬ויל תרגם לה את הכתובת הלטינית על קיר הקריפטה‪ ,‬שבה נטמן כריסטופר רן –‬
‫"אם אתה מחפש את האנדרטה לזכרו‪ ,‬הבט סביבך" – וטסה הושיטה את ידה בהיסח הדעת‬
‫והחליקה אותה לתוך ידו‪ .‬הוא נסוג מיד לאחור‪ ,‬ופניו האדימו‪.‬‬
‫היא נשאה אליו את מבטה בהפתעה‪" .‬יש בעיה?"‬
‫"לא‪ ",‬ענה ללא שהות‪" .‬אני פשוט – לא הבאתי אותך לכאן כדי להתגפף בגלריית‬
‫הלחישות‪".‬‬
‫טסה התפוצצה‪" .‬לא ביקשתי ממך לגפף אותי בגלריית הלחישות! אבל בשם המלאך‪ ,‬ויל‪,‬‬
‫אולי תפסיק להיות מנומס כל כך?"‬
‫הוא הביט בה בפליאה‪" .‬אבל את לא מעדיפה –"‬
‫"לא‪ ,‬אני לא מעדיפה‪ .‬אני לא רוצה שתהיה מנומס! אני רוצה שתהיה ויל! אני לא רוצה‬
‫שתצביע בפניי על פנינים אדריכליות כאילו היית מדריך בֶּדֶ קֶר! אני רוצה שתאמר דברים‬
‫מטורפים ומצחיקים‪ ,‬שתמציא שירים ותהיה –" הוויל שהתאהבתי בו‪ ,‬כמעט אמרה‪" .‬ותהיה‬
‫ויל‪ ",‬השלימה לבסוף את המשפט‪" .‬או שאהלום בך עם המטרייה שלי‪".‬‬
‫"אני מנסה לחזר אחרייך‪ ",‬אמר לה ויל ברוגז‪" .‬ולעשות את זה כמו שצריך‪ .‬זה הכול‪ .‬את‬
‫מבינה את זה‪ ,‬נכון?"‬
‫"מר רוצ'סטר מעולם לא חיזר אחרי ג'יין אייר‪ ",‬ציינה טסה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬הוא התלבש כמו צוענייה והפחיד את הנערה המסכנה כמעט עד מוות‪ .‬זה מה שאת‬
‫רוצה?"‬
‫"אתה תהיה אישה מכוערת מאוד‪".‬‬
‫"מה פתאום! אני אהיה אישה מדהימה‪".‬‬
‫טסה צחקה‪" .‬הנה‪ ",‬אמרה‪" .‬סוף־סוף אתה ויל‪ .‬נכון שזה יותר טוב? אתה לא מסכים‬
‫איתי?"‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬אמר לה ויל ונעץ בה מבט‪" .‬אני חושש לענות על זה‪ .‬שמעתי שנשים‬
‫אמריקאיות מבקשות להלום בי עם המטריות שלהן בכל פעם שאני פוצה את פי‪".‬‬
‫טסה צחקה שוב‪ ,‬ואז שניהם צחקו‪ ,‬וקולות הצחקוק החנוקים שלהם הדהדו מקירות גלריית‬
‫הלחישות‪ .‬מאז נדמה שהמצב ביניהם היה נינוח יותר‪ ,‬וחיוכו של ויל‪ ,‬כשעזר לה לרדת‬
‫מהכרכרה עם שובם למכון‪ ,‬היה קורן ואמיתי‪.‬‬
‫באותו הלילה נשמעה נקישה קלה על דלת חדרה של טסה‪ ,‬וכשפתחה אותה‪ ,‬לא מצאה שם‬
‫איש‪ ,‬רק ספר שהונח על רצפת הפרוזדור‪ .‬בין שתי ערים‪ .‬מתנה משונה‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬היה‬
‫עותק של הספר בספרייה‪ ,‬והיא יכלה לקרוא בו ככל שחשקה‪ ,‬אבל העותק הזה היה חדש‬
‫לגמרי‪ ,‬עם קבלה מחנות הספרים של האצ'רדס שנתחבה לתוך הכריכה‪ .‬רק כשלקחה את‬
‫הספר ונכנסה איתו למיטה‪ ,‬גילתה את ההקדשה בעמוד השער‪.‬‬

‫טס‪ ,‬טס‪ ,‬טסה‪.‬‬

‫האם היה אי־פעם צליל יפה יותר מצליל שמך? לבי מדנדן כמו פעמון מעצם הגייתו בקול‪.‬‬
‫קשה לדמיין את זה‪ ,‬נכון? לב מדנדן? אבל כשאת נוגעת בי‪ ,‬כך אני מרגיש‪ ,‬כאילו הלב שלי‬
‫מדנדן בחזי והצליל רועד ומרטיט את ורידיי ומפצפץ את עצמותיי מרוב אושר‪.‬‬
‫מדוע כותב אני לך דווקא בספר הזה? בזכותך‪ .‬כי את לימדת אותי לאהוב את הספר הזה‪,‬‬
‫לאחר שבעבר בזתי לו‪ .‬כשקראתי את הספר בפעם השנייה‪ ,‬בראש פתוח ובלב רחב‪ ,‬נמלאתי‬
‫ייאוש עמוק וקנאה עזה בסידני קרטון – כן‪ ,‬בסידני‪ ,‬כי גם אם לא הייתה בלבו שום תקווה לכך‬
‫שאהובת לבו תאהב אותו אי־פעם‪ ,‬לפחות הוא היה יכול לספר לה שהוא אוהב אותה‪ .‬לפחות‬
‫הוא היה יכול לעשות מעשה ולהוכיח לה את תשוקתו‪ ,‬גם אם פירוש הדבר היה למות‪.‬‬
‫הייתי בוחר במוות ללא היסוס‪ ,‬אילו ניתנה לי ההזדמנות לומר לך את האמת‪ ,‬טסה‪ ,‬אילו רק‬
‫יכולתי להיות סמוך ובטוח שהמוות יהיה רק שלי‪ .‬לכן קינאתי בסידני‪ ,‬משום שהוא היה חופשי‪.‬‬
‫והנה עכשיו סוף־סוף אני חופשי‪ ,‬סוף־סוף אני יכול לומר לך‪ ,‬בלא חשש או סכנה לחייך‪ ,‬את‬
‫כל אשר על לבי‪.‬‬
‫את לא החלום האחרון בנשמתי‪.‬‬
‫את החלום הראשון‪ ,‬החלום היחיד שהצלחתי אי־פעם לעצור את עצמי מלחלום‪ .‬את החלום‬
‫הראשון של נשמתי‪ ,‬וכולי תקווה שמאותו חלום ינבעו גם שאר החלומות‪ ,‬חיים שלמים של‬
‫חלומות‪.‬‬
‫שלך‪ ,‬חדור תקווה‪,‬‬
‫ויל הרונדייל‬
‫היא ישבה שעה ארוכה‪ ,‬החזיקה בספר מבלי לקרוא בו והביטה בשחר העולה על לונדון‪.‬‬
‫עם בוא הבוקר היא מיהרה להתלבש‪ ,‬ומיד אחזה בספר ודהרה במורד המדרגות‪ .‬היא מצאה‬
‫את ויל יוצא מחדר השינה שלו‪ ,‬כששערו עדיין לח מכד הרחצה‪ ,‬ומיד זינקה עליו‪ ,‬אחזה בדש‬
‫מקטורנו‪ ,‬משכה אותו אליה וטמנה את פניה בחזהו‪ .‬הספר צנח על הרצפה לרגליהם‪,‬‬
‫כשהושיט את זרועותיו לחבק אותה‪ ,‬החליק את ידו על שערה במורד גבה ולחש לה ברוך‪,‬‬
‫"טסה‪ ,‬מה קרה? קרה משהו? לא אהבת –"‬
‫"איש מעולם לא כתב לי מכתב יפהפה כמו זה‪ ",‬אמרה‪ ,‬ופניה נלחצו אל חזהו‪ ,‬אל פעימות‬
‫לבו השקטות והקצובות מתחת לחולצתו ולמקטורן שלגופו‪" .‬מעולם‪".‬‬
‫"כתבתי אותו מיד אחרי שגיליתי שהקללה איננה אלא שקר‪ ",‬אמר לה ויל‪" .‬התכוונתי לתת‬
‫לך אותו‪ ,‬אבל –" ידו התהדקה סביב שערה‪" .‬כשגיליתי שאת מאורסת לג'ם‪ ,‬מיהרתי להחביא‬
‫אותו‪ .‬לא ידעתי מתי אוכל‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬לתת לך אותו‪ .‬ואז אתמול‪ ,‬כשרצית שאהיה שוב אני‪,‬‬
‫ניעורה בי מספיק תקווה כדי לשלוף שוב את החלומות הישנים הללו‪ ,‬לאבק ולהגיש לך‬
‫אותם‪".‬‬
‫הם נסעו שוב לפארק באותו היום‪ ,‬אף שהיה קפוא לא פחות משהיה בהיר‪ ,‬והמקום היה‬
‫שומם כמעט מאדם‪ .‬אגם הסרפּנטין נצץ בשמש החורפית‪ ,‬וּויל הצביע על המקום שבו עמדו‬
‫הוא וג'ם והאכילו את הבּ ְֵרכִיּוֹת בפשטידות העוף שקנו‪ .‬זו הפעם הראשונה שראתה אותו‬
‫מחייך כשדיבר על ג'ם‪.‬‬
‫היא ידעה שלעולם לא תהיה תחליף לג'ם‪ .‬שאיש לעולם לא יהיה תחליף‪ .‬אך נדמה‬
‫שלאט־לאט נתמלאו הסדקים שנוצרו בלבו של ויל‪ .‬נוכחותה של ססילי הייתה עבורו מקור‬
‫אושר; טסה ראתה את זה כשישבו יחד מול האח המבוערת‪ ,‬דיברו חרישית בוולשית‪ ,‬ועיניו‬
‫של ויל נצצו; הוא אף למד לחבב את גבריאל ואת גדעון שהיו לחבריו‪ ,‬גם אם איש לעולם לא‬
‫יוכל להיות חבר כמו ג'ם‪ .‬ומובן שגם אהבתם של שרלוט ושל הנרי נותרה איתנה כתמיד‪.‬‬
‫הפצע לעולם לא יירפא לחלוטין‪ ,‬טסה הבינה זאת היטב‪ ,‬לא הפצע של ויל וגם לא שלה‪ ,‬אך‬
‫ככל שמזג האוויר הלך והתקרר‪ ,‬ככל שוויל חייך ואכל בתדירות גדולה‪ ,‬ככל שהמראה הרדוף‬
‫נמוג מעיניו‪ ,‬החלה גם היא לנשום ביתר קלות‪ ,‬בידיעה הולכת וגוברת שהיא אינה צריכה‬
 ‫לחשוש לגורלו‪.‬‬
‫"הממ‪ ",‬אמר כעת‪ ,‬שעה שהתנדנד קלות על עקביו וסרק במבטו את אולם הנשפים‪" .‬אולי‬
‫את צודקת‪ .‬נדמה לי שזה היה בסביבות חג המולד כשהחלטתי לעשות קעקוע של הדרקון‬
‫הוולשי האדום‪".‬‬
‫למשמע דבריו נאלצה טסה להתאמץ קשות כדי לא להסמיק‪" .‬ואיך בדיוק זה קרה?"‬
‫ויל החווה בידו בביטול‪" .‬הייתי שיכור‪"...‬‬
‫"הבלים‪ .‬מעולם לא היית שיכור באמת‪".‬‬
‫"להפך – כדי לדעת איך להעמיד פני שיכור‪ ,‬צריך להיות שיכור לפחות פעם אחת‪ ,‬אחרת‬
‫אין לך מושג מה עושים‪ .‬נייג'ל שש־אצבעות היה בבר הסיידר –"‬
‫"אתה לא רוצה לומר לי שיש באמת אדם בשם נייג'ל שש־אצבעות?"‬
‫"בוודאי שיש –" ענה לה ויל בחיוך‪ ,‬שנמוג לפתע פתאום; הוא הביט מעבר לכתפה של‬
‫טסה‪ ,‬הרחק אל אולם הנשפים‪ .‬היא עקבה אחר מבטו וראתה את אותו גבר גבוה ובהיר שיער‪,‬‬
‫ששוחח עם שרלוט כמה דקות קודם לכן‪ ,‬מפלס את דרכו בקהל‪.‬‬
‫הוא היה חסון‪ ,‬אולי בשנות השלושים המאוחרות לחייו‪ ,‬עם צלקת שנמתחה על לסתו‪ .‬שערו‬
‫הבהיר היה פרוע‪ ,‬עיניו כחולות‪ ,‬ועורו השזוף מהשמש כהה עוד יותר על רקע חולצתו הלבנה‬
‫המעומלנת‪ .‬היה בו משהו מוכר‪ ,‬משהו שדגדג בשולי זיכרונה של טסה‪.‬‬
‫הוא נעצר לפניהם‪ .‬עיניו נחו על ויל‪ ,‬והן היו כחולות חיוורות יותר מעיניו של ויל‪ ,‬כמעט‬
‫בצבע הדרדר‪ .‬העור סביבן היה שזוף מאוד וחרוש קמטים קלושים‪ .‬האיש שאל‪" ,‬אתה ויליאם‬
‫הרונדייל?"‬
‫ויל הנהן בלי לומר מילה‪.‬‬
‫"שמי אליאס קרסטיירז‪ ",‬אמר האיש‪" .‬ג'ם קרסטיירז היה אחייני‪".‬‬
‫ויל החוויר כסיד‪ ,‬וטסה הבינה כעת מדוע האיש נראה לה מוכר כל כך – היה בו משהו‪,‬‬
‫בזקיפות קומתו ובהילוכו ובצורת ידיו‪ ,‬שהזכיר לה את ג'ם‪ .‬מכיוון שלשונו של ויל דבקה‬
‫לחכו‪ ,‬היא מיהרה לומר‪:‬‬
‫"כן‪ ,‬זה ויל הרונדייל‪ .‬ואני תרזה גריי‪".‬‬
‫"הנערה מחליפת־הצורה‪ ",‬אמר האיש – אליאס‪ ,‬הזכירה טסה לעצמה; ציידי הצללים נהגו‬
‫לפנות זה אל זה בשמם הפרטי‪" .‬את היית מאורסת לג'יימס לפני שהפך לאח שתקן‪".‬‬
‫"נכון‪ ",‬אמרה טסה חרישית‪" .‬אהבתי אותו מאוד‪".‬‬
‫הוא נעץ בה מבט – לא עוין או קורא תיגר‪ ,‬רק סקרן‪ .‬ואז הפנה את מבטו אל ויל‪" .‬ואתה‬
‫היית הפּראבָּ טאי שלו?"‬
‫ויל מצא את קולו‪" .‬אני עדיין הפּראבָּ טאי שלו‪ ",‬אמר וזקר את סנטרו בעקשנות‪.‬‬
‫"ג'יימס דיבר עליך הרבה‪ ",‬אמר לו אליאס‪" .‬אחרי שעזבתי את סין‪ ,‬כשחזרתי לאידריס‪,‬‬
‫שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא לגור איתי‪ .‬הברחנו אותו משנגחאי‪ ,‬מכיוון שהעיר לא הייתה‬
‫בטוחה עבורו כל עוד חבר מרעיו של יאן לוּאוֹ הסתובבו חופשיים וחיפשו נקמה‪ .‬אבל‬
‫כששאלתי אותו אם הוא רוצה לגור איתי באידריס‪ ,‬הוא אמר שלא‪ ,‬שהוא לא יכול‪ .‬ביקשתי‬
‫ממנו לשקול זאת שנית‪ .‬אמרתי לו שאני המשפחה שלו‪ ,‬דם מדמו‪ .‬אבל הוא אמר שאינו יכול‬
‫לעזוב את הפּראבָּ טאי שלו‪ ,‬שיש דברים חשובים יותר מדם‪ ".‬עיניו הכחולות של אליאס נותרו‬
‫קבועות בוויל‪" .‬הבאתי לך מתנה‪ ,‬ויל הרונדייל‪ .‬זה משהו שהתכוונתי לתת לג'ם כשיגיע‬
‫לבגרות‪ ,‬מאחר שאביו כבר לא חי ואינו יכול לעשות זאת בעצמו‪ .‬אבל כעת גם אני לא יכול‬
‫לתת לו את זה‪".‬‬
‫ויל עמד מאובן‪ ,‬כמו מיתר שנמתח יתר על המידה‪ .‬הוא אמר‪" :‬לא עשיתי דבר שיזכה אותי‬
‫במתנה‪".‬‬
‫"אני סבור שכן‪ ".‬אליאס שלף מהחגורה שלמותניו חרב קצרה בתוך נדן חרות להפליא‪ .‬הוא‬
‫הושיט אותה לוויל‪ ,‬וכעבור רגע של היסוס ויל נטל אותה מידו‪ .‬הנדן קושט במלאכת מחשבת‬
‫של עלים ורונות‪ ,‬שנחרתו בו בקפדנות מרשימה ובהקו באור הזהוב שבאולם‪ .‬ויל שלף את‬
‫החרב בתנועה החלטית והחזיק אותה מול עיניו‪.‬‬
‫הניצב קושט באותה תבנית של רונות ועלים‪ ,‬אבל הלהב עצמו היה פשוט וחשוף‪ ,‬למעט‬
‫שורה אחת של מילים שנחרתו במרכזו‪ .‬טסה רכנה קדימה כדי לקרוא את המילים שנצצו על‬
‫המתכת‪.‬‬
‫ודוּרנדאל‪.‬‬
‫אני קוֹרטאנָה‪ ,‬אשר חושלה מאותה הפלדה כמו ז'וֹיוּז ֶ‬
‫"ז'וֹיוּז הייתה חרבו של קרל הגדול‪ ",‬אמר ויל‪ ,‬וקולו הקפוא גילה לטסה שהוא מתאמץ בכל‬
‫כוחו להחניק את רגשותיו‪" .‬ודוּרֶנדאל הייתה חרבו של רוֹלאן‪ .‬החרב הזאת – היא נולדה‬
‫מאגדה‪".‬‬
‫"וחושלה בידי חרש הברזל הראשון מבין ציידי הצללים‪ ,‬ויילאנד הנפח‪ .‬בתוך הניצב יש‬
‫נוצה מכנפו של המלאך‪ ",‬אמר אליאס‪" .‬החרב נמצאת אצל משפחת קרסטיירז זה מאות‬
‫שנים‪ .‬אביו של ג'ם הורה לי להעניק לו אותה כשימלאו לו שמונה־עשרה‪ .‬אך האחים‬
‫השתקנים אינם יכולים לקבל מתנות‪ ".‬הוא הביט בוויל‪" .‬אתה היית הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬החרב‬
‫הזאת צריכה להיות שלך‪".‬‬
‫ויל נעץ את החרב בחזרה בנדנה‪" .‬אני לא יכול לקבל את המתנה הזאת‪ .‬אני מסרב לקבל‬
‫אותה‪".‬‬
‫אליאס נראה המום‪" .‬אבל אתה חייב‪ ",‬אמר‪" .‬אתה היית הפּראבָּ טאי שלו‪ ,‬והוא אהב אותך‬
‫–"‬
‫ויל הפנה את הניצב לעברו של אליאס קרסטיירז ומסר לו את החרב‪ .‬כעבור רגע של היסוס‬
‫אליאס נטל אותה‪ ,‬וּויל הסתובב ומיהר להיעלם בתוך הקהל‪.‬‬
‫אליאס הביט בגבו במבוכה‪" .‬לא התכוונתי להעליב אותו‪".‬‬
‫"דיברת על ג'ם בזמן עבר‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬ג'ם לא איתנו‪ ,‬אבל הוא לא מת‪ .‬ויל – הוא לא‬
 ‫מסוגל לשאת את המחשבה שג'ם אבד‪ ,‬או שנשכח מהלב‪".‬‬
‫"לא התכוונתי לשכוח אותו מהלב‪ ",‬אמר אליאס‪" .‬התכוונתי לומר שלאחים השתקנים אין‬
‫רגשות כמו שלנו‪ .‬אין בלבם אהבה או תשוקה כמונו‪ .‬אם הם אהבו –"‬
‫"ג'ם עדיין אוהב את ויל‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬בין שהוא אח שתקן ובין שלאו‪ .‬יש דברים‬
‫ששום קסם לעולם לא יוכל להשמיד‪ ,‬כי גם הם קסמים בפני עצמם‪ .‬אתה מעולם לא ראית‬
‫אותם יחד‪ ,‬אבל אני ראיתי‪".‬‬
‫"רק רציתי לתת לו את קוֹרטאנָה‪ ",‬אמר אליאס‪" .‬אינני יכול לתת אותה לג'יימס‪ ,‬ולכן‬
‫חשבתי שהיא צריכה להיות של הפּראבָּ טאי שלו‪".‬‬
‫"הכוונות שלך היו טובות‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬אבל סלח לי על החוצפה‪ ,‬מר קרסטיירז – האם‬
‫אין לך כוונה להביא לעולם ילדים משלך?"‬
‫עיניו נפערו‪" .‬האמת שלא חשבתי –"‬
‫טסה הביטה בנדן המנצנץ‪ ,‬ולאחר מכן באיש שהחזיק בו‪ .‬היא בהחלט ראתה בו את ג'ם‪,‬‬
‫כאילו הביטה בהשתקפות של הנער שאהבה במים שהעלו אדווה‪ .‬והאהבה הזאת‪ ,‬שנותרה‬
‫בזיכרונה ובלבה גם יחד‪ ,‬העניקה לקולה נימה של רוך כשדיברה‪" .‬אם אתה לא בטוח‪",‬‬
‫אמרה‪" ,‬כדאי שתשמור את החרב במשפחה‪ .‬שמור אותה ליורשים שלך‪ .‬ויל היה מעדיף את‬
‫זה‪ .‬הוא לא צריך חרב כדי לזכור את ג'ם‪ ,‬מהולל ככל שיהיה מקורה‪".‬‬
‫היה קר על מדרגות המכון‪ ,‬קר במקום שבו עמד כעת ויל בלי מעיל או כובע והביט אל תוך‬
‫הלילה המכוסה בכפור‪ .‬הרוח השיבה פתיתי שלג זעירים על לחייו‪ ,‬על ידיו החשופות‪,‬‬
‫ואי־שם עמוק בראשו שמע כמו תמיד את קולו של ג'ם אומר לו‪ ,‬אל תהיה מגוחך‪ ,‬חזור פנימה‬
‫לפני שתלקה בשפעת‪.‬‬
‫החורף תמיד נראה לוויל העונה הטהורה ביותר – אפילו העשן והלכלוך של לונדון נלכדו‬
‫בצינה‪ ,‬קפאו והיטהרו‪ .‬באותו הבוקר הוא שבר שכבת קרח שהצטברה בקנקן המים שלו‪,‬‬
‫לפני שהתיז את הנוזל הקפוא על פניו ונרעד כשהביט במראה‪ ,‬בשערו הרטוב שצייר פסים‬
‫שחורים על פניו‪ .‬חג המולד הראשון בלי ג'ם זה שש שנים‪ .‬הקור הטהור ביותר‪ ,‬שהביא עמו‬
‫את הכאב הטהור ביותר‪.‬‬
‫"ויל‪ ".‬הקול נשמע כמו לחישה מוכרת‪ .‬הוא סובב את ראשו‪ ,‬ובעיני רוחו ראה את דמותה‬
‫של מולי הזקנה – אבל רוחות רפאים התרחקו רק לעתים נדירות ממקום מותן או קבורתן‪,‬‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬מה היא רוצה ממנו עכשיו?‬
‫עיניים כהות ויציבות ננעצו בו‪ .‬כל השאר לא היה שקוף‪ ,‬אלא כסוף‪ :‬השיער הבלונדיני‪ ,‬פני‬
‫החרסינה היפות‪ ,‬השמלה הלבנה שבה הלכה לעולמה‪ .‬כתם דם‪ ,‬אדום כמו פרח‪ ,‬על חזה‪.‬‬
‫"ג’סמין‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"חג מולד שמח‪ ,‬ויל‪".‬‬
‫לבו‪ ,‬שהחסיר לרגע פעימה‪ ,‬התחיל שוב לפעום‪ ,‬והדם זרם במהירות בעורקיו‪" .‬ג’סמין‪,‬‬
 ‫למה – מה את עושה פה?"‬
‫היא החמיצה פנים‪" .‬אני פה כי זה המקום שבו מתּי‪ ",‬אמרה‪ ,‬וקולה התגבר בהדרגה‪ .‬זה לא‬
‫היה יוצא דופן שרוח רפאים תתגבש לכדי מוצקות ותגביר את קולה בקרבת בני־אדם‪ ,‬במיוחד‬
‫בקרבתם של אלה שיכולים לשמוע אותה‪ .‬היא החוותה בידה אל החצר שלרגליהם‪ ,‬שבה‬
‫החזיק אותה ויל ברגעיה האחרונים‪ ,‬כשדמה ניגר על אבני הריצוף‪" .‬אתה לא שמח לראות‬
‫אותי‪ ,‬ויל?"‬
‫"אני אמור לשמוח?" שאל‪" .‬ג'סי‪ ,‬כשרוח רפאים נגלית בפניי בדרך כלל‪ ,‬זה רק משום שיש‬
‫לה עסק לא גמור או צער לא פתור שמחזיקים אותה בעולם הזה‪".‬‬
‫היא נשאה את ראשה והביטה בשלג הצונח‪ .‬אף שנפלו סביבה‪ ,‬פתיתי השלג לא נגעו בה‪,‬‬
‫כאילו עמדה תחת כיפת זכוכית מגוננת‪" .‬ואילו היה בלבי צער‪ ,‬האם היית עוזר לי לרפא‬
‫אותו? מעולם לא חיבבת אותי בעודי בחיים‪".‬‬
‫"בוודאי שחיבבתי אותך‪ ",‬אמר לה ויל‪" .‬וצר לי מאוד אם נתתי לך את הרושם שאני לא‬
‫מחבב אותך‪ ,‬או אפילו שונא אותך‪ ,‬ג’סמין‪ .‬אני חושב שפשוט הזכרת לי את עצמי יותר מכפי‬
‫שרציתי להודות‪ ,‬ולכן שפטתי אותך באותה מידה של קשיחות שהפגנתי כלפי עצמי‪".‬‬
‫למשמע דבריו הפנתה ג’סמין את מבטה בחזרה אליו‪" .‬הייתכן ששמעתי מפיך כנות ישירה‪,‬‬
‫ויל? אכן‪ ,‬השתנית מאוד‪ ".‬היא פסעה צעד אחד לאחור‪ ,‬והוא ראה שכפות רגליה לא הותירו‬
‫עקבות בשכבת השלג הדקה שעל המדרגות‪" .‬אני פה משום שבעודי בחיים לא רציתי להיות‬
‫ציידת צללים‪ ,‬שומרת הנפילים‪ .‬וכעת הופקדה בידי האחריות להגן על המכון‪ ,‬כל עוד הוא‬
‫זקוק להגנה‪".‬‬
‫"וזה לא מפריע לך?" שאל‪" .‬להיות פה איתנו בזמן שיכולת לעבור‪"...‬‬
‫היא עיקמה את אפה‪" .‬לא ממש רציתי לעבור הלאה‪ .‬כל כך הרבה נדרש ממני בעודי בחיים‪,‬‬
‫רק המלאך יודע איך ייראו החיים בעולם הבא‪ .‬לא‪ ,‬אני מאושרת כאן בחלקי‪ ,‬אני נהנית‬
‫להתבונן בכולכם כשאני שקטה ומרחפת ובלתי נראית‪ ".‬שערה הכסוף הבהיק לאור הירח‪,‬‬
‫כשהטתה את ראשה קלות לעברו‪" .‬אבל אתה כמעט מוציא אותי מדעתי‪".‬‬
‫"אני?"‬
‫"כן‪ ,‬אתה‪ .‬תמיד אמרתי שתהיה מחזר איום ונורא‪ ,‬ויל‪ ,‬והנה אתה מוכיח זאת כמעט‬
‫יום־יום‪".‬‬
‫"באמת?" שאל ויל‪" .‬חזרת מעולם המתים כמו רוח הרפאים של מולי הזקנה‪ ,‬רק כדי לגעור‬
‫בי על הכישורים הרומנטיים שלי?"‬
‫"אילו כישורים? יצאת עם טסה לנסיעות רבות כל כך בכרכרה‪ ,‬אני מתערבת איתך שהיא‬
‫כבר יודעת לשרטט את מפת לונדון כולה מזיכרונה‪ ,‬אבל האם הצעת לה נישואים? עדיין לא‪.‬‬
‫אישה אינה יכולה להציע לעצמה נישואים‪ ,‬ויליאם‪ ,‬והיא גם לא יכולה לומר לך שהיא אוהבת‬
‫אותך‪ ,‬אם לא תבהיר לה את כוונותיך!"‬
 ‫ויל טלטל את ראשו‪" .‬ג’סמין‪ ,‬את חסרת תקנה‪".‬‬
‫"ואני גם צודקת‪ ",‬ציינה‪" .‬ממה אתה מפחד?"‬
‫"שאם אבהיר לה את כוונותיי‪ ,‬היא תאמר שהיא לא אוהבת אותי‪ ,‬לא כמו שאהבה את ג'ם‪".‬‬
‫"היא לא תאהב אותך כמו שאהבה את ג'ם‪ .‬היא תאהב אותך כמו שהיא אוהבת אותך‪ ,‬ויל‪ ,‬כי‬
‫אתה אדם אחר לגמרי‪ .‬היית מעדיף שהיא לא תאהב כלל את ג'ם?"‬
‫"לא‪ ,‬אבל אינני רוצה לשאת אישה שלא אוהבת אותי‪".‬‬
‫"אתה חייב להציע כדי לגלות אם היא אוהבת אותך‪ ",‬אמרה לו ג’סמין‪" .‬החיים מלאים‬
‫סיכונים‪ .‬המוות פשוט הרבה יותר‪".‬‬
‫"מדוע לא ראיתי אותך עד הלילה‪ ,‬אם נשארת כאן מאז מותך?" שאל‪.‬‬
‫"אני עדיין לא יכולה להיכנס למכון‪ ,‬ובכל פעם שיצאת אל החצר‪ ,‬היית מלווה באחרים‪.‬‬
‫ניסיתי לעבור דרך הדלת‪ ,‬אבל נדמה שיש כוח שמונע זאת ממני‪ .‬אבל המצב השתפר‪.‬‬
‫בהתחלה בקושי הצלחתי לפסוע כמה צעדים‪ .‬והנה אני פה‪ ,‬כמו שאתה רואה אותי‪ ".‬היא‬
‫החוותה בידה אל המדרגות‪" .‬יום אחד אצליח גם להיכנס פנימה‪".‬‬
‫"וכשתחזרי פנימה‪ ,‬תגלי שהחדר שלך נותר כשהיה‪ ,‬כולל הבובות‪ ",‬אמר לה ויל‪.‬‬
‫ג’סמין חייכה חיוך שגרם לוויל לתהות אם תמיד הייתה עצובה כל כך‪ ,‬או שהמוות שינה‬
‫אותה יותר מכפי שחשב שאפשרי בכלל‪ .‬אבל בטרם הספיק לפצות שוב את פיו‪ ,‬עלתה על‬
‫פניה ארשת של בהלה‪ ,‬והיא נעלמה במערבולת של שלג‪.‬‬
‫ויל הסתובב לראות מה הפחיד אותה‪ .‬דלתות המכון נפתחו‪ ,‬ומגנוס הופיע בפתח‪ .‬הוא לבש‬
‫מעיל כבד מצמר אסטרחן‪ ,‬ואת מגבעת המשי הגבוהה שלו כבר החלו להכתים פתיתי השלג‬
‫הנופלים‪.‬‬
‫"הייתי צריך לדעת שאמצא אותך כאן‪ ,‬עושה כל מה שאפשר כדי להפוך את עצמך לנטיף‬
‫קרח‪ ",‬אמר מגנוס‪ ,‬שירד במדרגות‪ ,‬נעמד לצדו של ויל והביט סביבו בחצר‪.‬‬
‫ויל לא שש להזכיר את שמה של ג’סמין‪ .‬משום־מה חשב שהיא לא הייתה רוצה בכך‪" .‬אתה‬
‫כבר עוזב את המסיבה‪ ,‬או שרק יצאת לחפש אותי?"‬
‫"גם וגם‪ ",‬אמר לו מגנוס‪ ,‬שעטה זוג כפפות לבנות‪" .‬למעשה‪ ,‬אני עוזב את לונדון‪".‬‬
‫"עוזב את לונדון?" שאל ויל בתדהמה‪" .‬זה לא ייתכן‪".‬‬
‫"למה לא?" מגנוס העיף באצבעו פתית שלג תועה‪ ,‬שבער באור כחלחל ונעלם‪" .‬אני לא‬
‫לונדוני‪ ,‬ויל‪ .‬התארחתי תקופת־מה אצל וולזי‪ ,‬אבל ביתו אינו ביתי‪ ,‬וחוץ מזה‪ ,‬וולזי ואני‬
‫מתעייפים מהר מאוד זה מחברתו של זה‪".‬‬
‫"ולאן תלך?"‬
‫"לניו יורק‪ .‬אל העולם החדש! חיים חדשים‪ ,‬יבשת חדשה‪ ".‬מגנוס הניף את ידיו באוויר‪.‬‬
‫"אולי אפילו אקח איתי את החתול שלכם‪ .‬שרלוט טוענת שהוא שרוי באבל מאז שג'ם עזב‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬הוא נושך את כולם‪ .‬אתה מוזמן לקחת אותו‪ .‬אתה חושב שהוא יאהב את ניו יורק?"‬
 ‫"מי יודע? כנראה נגלה זאת יחד‪ .‬הבלתי צפוי הוא שמונע ממני לקפוא על שמריי‪".‬‬
‫"אלה מאיתנו שלא חיים לנצח‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא אוהבים שינויים כמו אנשים כמוך‪ .‬לי‬
‫אישית נמאס לאבד אנשים‪ ",‬אמר לו ויל‪.‬‬
‫"גם לי‪ ",‬השיב לו מגנוס‪" .‬אבל זה כמו שאמרתי‪ ,‬לא? לומדים להתמודד עם זה‪".‬‬
‫"שמעתי על אנשים שמאבדים זרוע או רגל‪ ,‬ולפעמים ממשיכים להרגיש את הכאב באיברים‬
‫הללו‪ ,‬גם אחרי שהם אינם‪ ",‬אמר ויל‪" .‬ככה זה גם אצלי לפעמים‪ .‬אני מרגיש שג'ם איתי‪,‬‬
‫אבל הוא איננו‪ ,‬ונדמה שחסר לי איבר בגופי‪".‬‬
‫"אבל זה לא נכון‪ ",‬אמר לו מגנוס‪" .‬הוא לא מת‪ ,‬ויל‪ .‬הוא עדיין בחיים‪ ,‬כי נתת לו ללכת‪.‬‬
‫הוא היה נשאר איתך ומת אילו היית מבקש ממנו‪ ,‬אבל אתה אוהב אותו מספיק כדי להעדיף‬
‫אותו חי ונושם‪ ,‬גם אם חייו נפרדים מחייך‪ .‬ויותר מכל דבר אחר‪ ,‬זה מוכיח שאתה לא סידני‬
‫קרטון‪ ,‬ויל‪ ,‬שאהבתך היא לא אהבה שאיננה ממומשת אלא באמצעות חורבן מוחלט‪ .‬זה מה‬
‫שראיתי בך‪ ,‬מה שתמיד ראיתי בך‪ ,‬וזה מה שדרבן אותי לעזור לך‪ .‬העובדה שלא נואשת‪.‬‬
‫שיש בך יכולת אין־סופית להיות מאושר‪ ".‬הוא הניח יד עטוית כפפה מתחת לסנטרו של ויל‬
‫והרים את פניו‪ .‬היו מעט מאוד אנשים שוויל היה מניח להם לגעת בו ולהישיר אליו כך מבט‪,‬‬
‫אבל מגנוס היה אחד מהם‪" .‬כוכב זוהר‪ ",‬אמר לו מגנוס‪ ,‬ועיניו היו מהורהרות כאילו נזכר‬
‫במשהו‪ ,‬או במישהו‪" .‬אלה מכם שהם בני תמותה בוערים תמיד בעוז‪ .‬ואתה בוער יותר‬
‫מכולם‪ ,‬ויל‪ .‬לעולם לא אשכח אותך‪".‬‬
‫"גם אני לא‪ ",‬אמר ויל‪" .‬אני חייב לך הרבה מאוד‪ .‬אתה הסרת מעליי את הקללה‪".‬‬
‫"לא היית מקולל מלכתחילה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬הייתי‪ ",‬אמר לו ויל‪" .‬הייתי‪ .‬תודה לך‪ ,‬מגנוס‪ ,‬על כל מה שעשית למעני‪ .‬אם לא אמרתי‬
‫את זה קודם‪ ,‬אומר את זה עכשיו‪ .‬תודה‪".‬‬
‫מגנוס שמט את ידו‪" .‬לא זכור לי שצייד צללים הודה לי אי־פעם‪".‬‬
‫ויל חייך חיוך עקמומי‪" .‬אני במקומך לא הייתי מתרגל לזה‪ .‬אנחנו לא הטיפוסים שמכירים‬
‫טובה‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אתה צודק‪ ".‬מגנוס צחק‪" .‬אשתדל שלא להתרגל לזה‪ ".‬עיני החתול הבורקות‬
‫הצטמצמו‪" .‬נראה לי שאני משאיר אותך בידיים טובות‪ ,‬ויל הרונדייל‪".‬‬
‫"אתה מתכוון לטסה‪".‬‬
‫"אני אכן מתכוון לטסה‪ .‬או שאתה מכחיש שלבך שייך לה?" מגנוס פנה לרדת במדרגות;‬
‫ואז נעצר והביט לאחור בוויל‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא מכחיש‪ ",‬השיב לו ויל‪" .‬אבל היא תצטער לשמוע שעזבת בלי לומר לה‬
‫שלום‪".‬‬
‫"אה‪ ",‬אמר המכשף ופנה להמשיך לרדת במדרגות כשעל פניו חיוך מסתורי‪" .‬לא נראה לי‬
‫שזה הכרחי‪ .‬תגיד לה שאראה אותה שוב‪".‬‬
‫ויל הנהן‪ .‬מגנוס פנה לדרכו והחל לצעוד אל עבר שערי המכון כשידיו תחובות בכיסי מעילו‪.‬‬
‫ויל עקב אחריו במבטו‪ ,‬עד שדמותו נמוגה בתוך מסך השלג הצונח‪.‬‬
‫טסה חמקה מאולם הנשפים מבלי שאיש הבחין בכך‪ .‬אפילו שרלוט חדת העין ישבה לצד‬
‫כיסא הגלגלים של הנרי כשידה שלובה בידו‪ ,‬וחייכה בהיסח הדעת לנוכח תעלולי המוזיקאים‪.‬‬
‫לא נדרש לטסה זמן רב למצוא את ויל‪ .‬היא ניחשה היכן יהיה‪ ,‬והיא אכן צדקה – הוא עמד‬
‫על המדרגות שבחזית המכון‪ ,‬בלי מעיל או כובע‪ ,‬והניח לשלג ליפול על ראשו ועל כתפיו‪.‬‬
‫החצר כולה נזרתה אבקה לבנה‪ ,‬כמו אבקת סוכר על עוגה‪ ,‬וזו כיסתה גם את שורת הכרכרות‬
‫שהמתינה לחוגגים‪ ,‬את שערי הברזל השחורים ואת אבני הריצוף שעליהן מתה ג’סמין‪ .‬ויל‬
‫נעץ באוויר מבט נוקב‪ ,‬כאילו ניסה לראות דבר־מה מבעד למסך הפתיתים‪.‬‬
‫"ויל‪ ",‬אמרה טסה‪ ,‬והוא סובב את ראשו ונשא את מבטו אליה‪ .‬היא עטפה את עצמה ברדיד‬
‫משי‪ ,‬אך לא במשהו מחמם יותר‪ ,‬וכעת חשה היטב בעקיצת פתיתי השלג על העור החשוף של‬
‫צווארה ושל כתפיה‪.‬‬
‫"הייתי צריך להיות מנומס יותר לאליאס קרסטיירז‪ ",‬אמר לה ויל כמו בתשובה על שאלה‬
‫שלא נשאלה‪ .‬הוא הרים את מבטו אל השמים ואל חצי הסהר החיוור של הירח‪ ,‬שהציץ ונעלם‬
‫חליפות מאחורי עננים כבדים וערפל‪ .‬פתיתי שלג לבנים צנחו על ראשו ונשזרו בשערו‬
‫השחור‪ .‬לחייו ושפתיו היו סמוקות מקור‪ .‬הוא נראה יפה עוד יותר מכפי שזכרה‪" .‬אבל אני‬
‫התנהגתי כמו שהייתי פעם – לפני‪".‬‬
‫טסה הבינה היטב למה התכוון‪ .‬שכן עבור ויל היה לפני ואחרי רק מסוג אחד‪.‬‬
‫"אתה רשאי להתרגז מפעם לפעם‪ ",‬אמרה‪" .‬כבר אמרתי לך‪ ,‬אני לא רוצה שתהיה מושלם‪.‬‬
‫אני רוצה רק שתהיה ויל‪".‬‬
‫"שלעולם לא יהיה מושלם‪".‬‬
‫"מושלם זה משעמם‪ ",‬אמרה לו טסה‪ ,‬ירדה אל המדרגה התחתונה ונעמדה לצדו‪" .‬הם‬
‫משחקים בפנים במשחק 'השלם ציטוט משיר'‪ .‬יכולת להפגין את כישוריך‪ .‬קשה לי להאמין‬
‫שמישהו מהנוכחים יוכל לאתגר את הידע שלך בספרות‪".‬‬
‫"חוץ ממך‪".‬‬
‫"אני באמת מתחרה שקולה‪ .‬אולי יכולנו להתחרות כצוות ולחלוק בפרס‪".‬‬
‫"זה לא נשמע הוגן‪ ",‬ויל דיבר בהיסח הדעת והטה את ראשו לאחור‪ .‬השלג עטף את שניהם‬
‫בלבן‪ ,‬כאילו עמדו בבסיסה של מערבולת‪" .‬היום בהתעלוּת של סופי‪"...‬‬
‫"כן?"‬
‫"גם את רוצה לעבור את הטקס?" הוא פנה להביט בה‪ ,‬ופתיתי שלג לבנים נלכדו בריסיו‬
‫הכהים‪" .‬להתעלות?"‬
‫"אתה יודע שזה בלתי אפשרי מבחינתי‪ .‬אני מכשפה‪ .‬כלומר‪ ,‬זה התיאור הקרוב ביותר של‬
‫מה שאני‪ .‬לעולם לא אוכל להיות נפילים במלוא מובן המילה‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ".‬הוא השפיל את מבטו אל ידיו ופרש את אצבעותיו כדי להניח לפתיתי שלג‬
‫לצנוח על כפות ידיו ולהימס‪" .‬אבל בקאדיר אידריס אמרת שקיווית להיות ציידת צללים –‬
‫שמורטמן ניפץ את התקווה –"‬
‫"כך באמת הרגשתי בזמנו‪ ",‬הודתה‪" .‬אבל אחרי שהפכתי לאיתוּריאל – כששיניתי צורה‬
‫והרגתי את מורטמן – איך יכולתי לשנוא משהו שאִפשר לי להציל את האנשים היקרים לי‬
‫מכול? לא קל להיות שונה‪ ,‬ועוד יותר מזה‪ ,‬לא קל להיות ייחודי‪ .‬אבל התחלתי לחשוב שאולי‬
‫לא נועדתי לבחור בדרך הקלה‪".‬‬
‫ויל צחק‪" .‬בדרך הקלה? לא‪ ,‬לא טסה שלי‪".‬‬
‫"האם אני טסה שלך?" היא הידקה את הרדיד שלה סביב גופה והעמידה פנים שהיא רועדת‬
‫רק מקור‪" .‬האם זה מה שמטריד אותך‪ ,‬ויל? מה שאני? שאני לא כמוך?"‬
‫המילים נתלו ביניהם מבלי להיאמר‪ :‬אין שום עתיד לציידי צללים שמתעסקים עם מכשפים‪.‬‬
‫ויל החוויר‪" .‬הדברים שאמרתי על הגג לפני זמן כה רב – את יודעת שלא התכוונתי לזה‪".‬‬
‫"אני יודעת –"‬
‫"אינני רוצה אותך אלא כמו שאת‪ ,‬טסה‪ .‬את מה שאת‪ ,‬ואני אוהב אותך‪ .‬ולא רק את‬
‫החלקים שיזכו באישורו של המסדר –"‬
‫היא הרימה גבה‪" .‬אתה מוכן לסבול גם את השאר?"‬
‫הוא העביר את ידו בשערו הכהה‪ ,‬הלח מהשלג‪" .‬לא התנסחתי כראוי‪ .‬אין בך שום דבר‬
‫שאוכל להעלות על דעתי שאינני אוהב‪ .‬את באמת מאמינה שיותר מכל דבר אחר חשוב לי‬
‫שתהיי נפילים? אימא שלי איננה ציידת צללים‪ .‬וכשראיתי אותך משתנה והופכת למלאך –‬
‫כשראיתי אותך בוערת באש שמימית – זה היה מרהיב עין‪ ,‬טס‪ ".‬הוא פסע צעד אחד לעברה‪.‬‬
‫"מה שאת‪ ,‬ומה שאת יודעת לעשות‪ ,‬זה אחד מפלאי הטבע‪ ,‬כמו האש או פרחי הבר או גודלו‬
‫האין־סופי של האוקיאנוס‪ .‬את אחת ויחידה בעולם הזה‪ ,‬ואת אחת ויחידה גם בלבי‪ ,‬ולעולם‬
‫לא יגיע רגע שבו אפסיק לאהוב אותך‪ .‬הייתי אוהב אותך גם אם לא היה בך שמץ של דם‬
‫נפילים –"‬
‫היא חייכה אליו חיוך רועד‪" .‬אבל אני שמחה שיש בי דם נפילים‪ ,‬גם אם זה רק מחצית‬
‫ממני‪ ",‬אמרה‪" ,‬כי זה אומר שאוכל להישאר איתך כאן‪ ,‬במכון‪ .‬שהמשפחה שאימצה אותי‬
‫לחיקה תמשיך להיות המשפחה שלי‪ .‬שרלוט אמרה שאם אבחר בכך‪ ,‬אוכל להחליף את השם‬
‫גריי בשם שהיה אמור להיות שם נעוריה של אמי‪ .‬שאוכל להיות סטארקוות'ר‪ .‬שאוכל לשאת‬
‫שם של ציידת צללים אמיתית‪".‬‬
‫היא שמעה את ויל מתנשף ארוכות‪ ,‬והבל נשימתו התאבך לפניו כמו עננה לבנה מרוב קור‪.‬‬
‫עיניו היו כחולות וענקיות וצלולות‪ ,‬והן ננעצו בפניה‪ .‬הוא עטה על פניו ארשת של אדם‬
‫שחישל את עצמו לקראת מעשה מעורר יראה‪ ,‬אך לא התכוון לסגת‪" .‬בוודאי שאת יכולה‬
‫לאמץ שם של ציידת צללים אמיתית‪ ",‬אמר לה ויל‪" .‬את יכולה לאמץ את השם שלי‪".‬‬
‫טסה בהתה בו‪ ,‬כולה שחורה ולבנה על רקע השלג והאבן השחורים־לבנים‪" .‬את השם‬
‫שלך?"‬
‫ויל פסע צעד אחד לעברה‪ ,‬עד שעמדו פנים אל פנים‪ .‬ואז הוא הושיט את ידו אל ידה‪ ,‬פשט‬
‫את הכפפה שעטתה ותחב אותה לכיסו‪ .‬הוא החזיק את ידה החשופה‪ ,‬ואצבעותיו נכרכו סביב‬
‫אצבעותיה‪ .‬ידו הייתה חמימה ומסוקסת‪ ,‬ומגעה העביר בגופה צמרמורת‪ .‬עיניו הכחולות ננעצו‬
‫בה‪ ,‬והן היו עדות לכל מה שהיה בוויל עצמו‪ :‬כנות ועדינות‪ ,‬חדות ושנינות‪ ,‬אהבה וחמלה‪.‬‬
‫"הינשאי לי‪ ",‬אמר‪" .‬הינשאי לי‪ ,‬טס‪ .‬הינשאי לי והיי טסה הרונדייל‪ .‬או טסה גריי‪ ,‬אם כך‬
‫תעדיפי לקרוא לעצמך‪ ,‬אבל הינשאי לי והישארי איתי לעד‪ ,‬ולעולם אל תעזבי אותי‪ ,‬כי לא‬
‫אוכל לשאת עוד יום אחד בעולם הזה אם לא תהיי לצדי‪".‬‬
‫השלג הסתחרר סביבם לבן וקר ומושלם‪ .‬העננים שמעל לראשיהם נפרדו וחשפו לעיניה של‬
‫טסה שמים זרועי כוכבים‪.‬‬
‫"ג'ם סיפר לי מה אמר ראגנוֹר פֶל על אבי‪ ",‬המשיך ויל‪" .‬בלבו של אבי היה מקום רק‬
‫לאישה אחת‪ ,‬והוא בחר רק בה או בלא כלום‪ .‬וכך בדיוק גם אני מרגיש‪ .‬אני אוהב אותך‪,‬‬
‫ואוהב רק אותך עד יום מותי –"‬
‫"ויל!"‬
‫הוא נשך את שפתו‪ .‬שערו כוסה בשכבה של פתיתים‪ ,‬שניקדו גם את ריסיו כמו כוכבים‪" .‬זו‬
‫הייתה הצהרה יומרנית מדי? הבהלתי אותך? את יודעת שאני ומילים –"‬
‫"אוה‪ ,‬כן‪ ,‬אני יודעת‪".‬‬
‫"אני זוכר משהו שאמרת לי פעם‪ ",‬המשיך ויל‪" .‬שלמילים יש כוח לשנות אותנו‪ .‬המילים‬
‫שלך שינו אותי‪ ,‬טס; הן הפכו אותי לאדם טוב יותר מכפי שיכולתי להיות‪ .‬החיים הם ספר‪,‬‬
‫ויש עוד אלף עמודים שטרם קראתי‪ .‬אשמח לקרוא אותם איתך‪ ,‬כמה שיותר עמודים‪ ,‬לפני‬
‫שאמות –"‬
‫היא הניחה את ידה על חזהו‪ ,‬מעל ללוח לבו‪ ,‬והרגישה אותו פועם כנגד כף ידה כמו חתימת‬
‫זמן ייחודית שכולה רק שלו‪" .‬אני רק מבקשת שלא תדבר שוב על מוות‪ ",‬אמרה‪" .‬אך למרות‬
‫כל זה‪ ,‬כן‪ ,‬אני יודעת שלא פעם אתה מסתבך עם המילים‪ ,‬אבל‪ ,‬ויל – אני אוהבת את כולן‪ .‬כל‬
‫מילה שאמרת‪ .‬כל מילה מטופשת‪ ,‬מטורפת‪ ,‬יפהפייה‪ ,‬ובמיוחד את המילים שנועדו רק לי‪ .‬אני‬
‫אוהבת אותן‪ ,‬ואני אוהבת אותך‪".‬‬
‫ויל פצה את פיו לדבר‪ ,‬אבל טסה כיסתה את פיו בידה‪.‬‬
‫"אני אוהבת את המילים שלך‪ ,‬ויל שלי‪ ,‬אבל תחזיק אותן בפנים רק לרגע‪ ",‬אמרה וחייכה‬
‫לתוך עיניו‪" .‬תחשוב על כל המילים שאני נאלצתי להחזיק בתוכי זמן רב כל כך‪ ,‬שעה שלא‬
‫ידעתי מהן כוונותיך‪ .‬כשניגשת אליי בטרקלין ואמרת לי שאתה אוהב אותי‪ ,‬ההכרח לסרב לך‬
‫היה הדבר הקשה ביותר שנאלצתי לעשות‪ .‬אמרת שאתה אוהב את הדברים שיצאו מלבי‪ ,‬את‬
‫נשמתי‪ .‬אני זוכרת‪ .‬אני זוכרת כל מילה שאמרת באותו היום‪ .‬לעולם לא אשכח זאת‪ .‬יש כל‬
‫כך הרבה מילים שאני רוצה לומר לך‪ ,‬וכל כך הרבה שאני רוצה לשמוע אותך אומר לי‪ .‬אני‬
‫מקווה שיהיו לנו חיים שלמים לומר אותן‪".‬‬
‫"אם כן‪ ,‬תינשאי לי?" שאל ויל‪ ,‬שנראה המום כאילו לא האמין במזלו הטוב‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרה – וזו הייתה המילה האחרונה‪ ,‬הפשוטה והחשובה ביותר‪.‬‬
‫וּויל‪ ,‬שתמיד היו לו מילים לכל אירוע‪ ,‬פתח את פיו וסגר אותו בדממה‪ ,‬ובמקום זאת הושיט‬
‫את ידו השנייה ומשך אותה אליו‪ .‬הרדיד שלגופה צנח על המדרגות‪ ,‬אך זרועותיו היו חמימות‬
‫סביב גופה‪ ,‬ופיו היה לוהט על פיה כשהטה קלות את ראשו ונישק אותה‪ .‬היה לו טעם של‬
‫פתיתי שלג ויין‪ ,‬שילוב של חורף וּויל ולונדון‪ .‬פיו היה רך על פניה‪ ,‬וידיו פרעו את שערה‪,‬‬
‫פיזרו גרגירים לבנים על מדרגות האבן‪ .‬וטסה חיבקה את ויל בכל כוחה‪ ,‬שעה שהשלג‬
‫הסתחרר סביבם‪ .‬מבעד לחלונות המכון שמעה את הצלילים הקלושים של המוזיקה שהתנגנה‬
‫באולם הנשפים‪ :‬פסנתר הכנף‪ ,‬הצ'לו‪ ,‬ומעל לכל אלה‪ ,‬כמו ניצוצות שזינקו אל־על‪ ,‬צלילי‬
‫כינור מתקתקים ושמימיים‪.‬‬

‫"אני לא מאמינה שאנחנו באמת חוזרים הביתה‪ ",‬אמרה ססילי‪ .‬ידיה היו שלובות על חזה‪,‬‬
‫והיא קיפצה מעלה־מטה במגפי עור הגדי הלבנים שלה‪ .‬היא הייתה מכורבלת במעיל חורף‬
‫אדום‪ ,‬הדבר הבוהק ביותר בקריפטה החשוכה‪ ,‬מלבד השער עצמו‪ ,‬שנראה גדול וכסוף וזוהר‬
‫על רקע הקיר הנגדי‪.‬‬
‫מבעד לשער הבחינה טסה בהבלחה חטופה – כמו בחלום – של שמים כחולים )השמים‬
‫מחוץ למכון בלונדון היו אפורים( ושל גבעות משתפלות ומושלגות‪ .‬ויל עמד לצדה‪ ,‬וכתפו‬
‫התחככה בכתפה‪ .‬הוא נראה חיוור ועצבני‪ ,‬והיא השתוקקה לאחוז בידו‪" .‬אנחנו לא חוזרים‬
‫הביתה‪ ,‬ססי‪ ",‬אמר לה אחיה‪" .‬לא כדי להישאר‪ .‬זה רק ביקור‪ .‬אני רוצה להציג בפני ההורים‬
‫שלנו את ארוסתי" – חיוורונו דהה קלות מעצם השימוש במילה‪ ,‬ושפתיו התעקלו בחיוך –‬
‫"כדי שיכירו את הנערה שאני עומד להתחתן איתה‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬קשקוש‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬אנחנו יכולים לעבור בשער ולבקר אותם מתי שנרצה!‬
‫שרלוט היא הקונסולית‪ ,‬כך שאין סיכוי שנסתבך בצרות‪".‬‬
‫שרלוט נאנקה‪" .‬ססילי‪ ,‬זה אירוע יוצא דופן‪ .‬השער אינו צעצוע‪ .‬את לא יכולה להשתמש בו‬
‫ככל העולה על רוחך‪ ,‬וגם הטיול הזה חייב להישמר בסוד‪ .‬לאיש מלבדנו אסור לדעת‬
‫שביקרתם אצל ההורים שלכם‪ ,‬ושהרשיתי לכם לעבור על החוק!"‬
‫"אני לא אספר לאיש!" מחתה ססילי‪" .‬וגם גבריאל לא יספר‪ ".‬היא הציצה בנער שעמד‬
‫לצדה‪" .‬נכון?"‬
‫"תזכירו לי שוב מדוע הוא מצטרף אלינו?" שאל ויל‪ ,‬את העולם בכלל‪ ,‬ואת אחותו בפרט‪.‬‬
‫ססילי הניחה את ידיה על מותניה‪" .‬תזכיר לי שוב מדוע טסה מצטרפת אליך?"‬
‫"כי טסה ואני עומדים להתחתן‪ ",‬אמר לה ויל‪ ,‬וטסה חייכה; אחותו הקטנה של ויל ידעה‬
 ‫להקניט אותו כפי שאיש מעולם לא הקניט אותו‪ ,‬ואת טסה זה שעשע בכל פעם מחדש‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬טוב‪ ,‬אולי גם אני וגבריאל נתחתן‪ ",‬אמרה ססילי‪" .‬ביום מן הימים‪".‬‬
‫גבריאל נשנק‪ ,‬ופניו האדימו באופן מעורר דאגה‪.‬‬
‫ויל הניף את ידיו באוויר‪" .‬את לא יכולה להתחתן‪ ,‬ססילי! את רק בת חמש־עשרה! כשאני‬
‫אתחתן‪ ,‬אהיה בן שמונה־עשרה! אדם בוגר!"‬
‫נדמה שאת ססילי זה לא ממש הרשים‪" .‬נו‪ ,‬טוב‪ ,‬אז יהיו לנו אירוסים ארוכים‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫"אבל אינני מבינה מדוע אתה מייעץ לי להינשא לגבר שהוריי מעולם לא פגשו‪".‬‬
‫ויל רתח‪" .‬אני לא מייעץ לך להינשא לגבר שהורייך מעולם לא פגשו!"‬
‫"אם כן‪ ,‬אנחנו מסכימים‪ .‬גבריאל חייב לפגוש את אבא ואימא‪ ".‬ססילי פנתה אל הנרי‪.‬‬
‫"האם השער מוכן?"‬
‫טסה רכנה קרוב אל אוזנו של ויל‪" .‬אני אוהבת מאוד את האופן שבו היא מכניעה אותך‪",‬‬
‫לחשה‪" .‬זה משעשע מאוד‪".‬‬
‫"חכי עד שתפגשי את אימא שלי‪ ",‬אמר לה ויל והחליק את ידו לתוך ידה‪ .‬אצבעותיו היו‬
‫קרות; לבו בוודאי פעם בעוז‪ .‬טסה ידעה שהוא לא ישן כל הלילה‪ .‬עצם המחשבה שיפגוש את‬
‫הוריו אחרי שנים כה רבות הייתה מבעיתה ומשמחת כמעט באותה המידה‪ .‬היא עצמה הכירה‬
‫היטב את התערובת הזאת של תקווה ואימה‪ ,‬שהייתה גרועה לאין שיעור מכל אחת מתחושות‬
‫אלה לבדה‪.‬‬
‫"השער מוכן בהחלט‪ ",‬הכריז הנרי‪" .‬וזכרו‪ ,‬בעוד שעה בדיוק אפתח אותו שוב כדי שתוכלו‬
‫לחזור דרכו‪".‬‬
‫"ואל תשכחו שזה אירוע חד־פעמי‪ ",‬הוסיפה שרלוט בחשש‪" .‬אני אמנם הקונסולית‪ ,‬אך לא‬
‫אוכל להעלים עין מביקורים אצל המשפחה הסתמית שלכם –"‬
‫"גם לא בחג המולד?" שאלה ססילי‪ ,‬ועיניה גדולות וטרגיות‪.‬‬
‫נחישותה של שרלוט נחלשה‪" .‬טוב‪ ,‬אולי בחג המולד‪"...‬‬
‫"ובימי הולדת‪ ",‬הוסיפה טסה‪" .‬בימי הולדת מיוחדים‪".‬‬
‫שרלוט הליטה את פניה בידיה‪" .‬אוי‪ ,‬בשם המלאך‪".‬‬
‫הנרי צחק ונופף בידו אל השער‪" .‬קדימה‪ ",‬אמר‪ ,‬וססילי הייתה הראשונה שעברה ונעלמה‬
‫בשער כאילו פסעה לתוך מפל מים‪ .‬גבריאל מיהר בעקבותיה‪ ,‬ולאחר מכן גם ויל וטסה‬
‫שהחזיקו ידיים בחוזקה‪ .‬טסה התרכזה בחמימות ידו של ויל ובדופק שפעם מתחת לעורו‪,‬‬
‫כשהקור והחושך בלעו אותם וסחררו אותם במשך כמה רגעים קצרי נשימה וארוכים כמו‬
‫הנצח‪ .‬ניצוצות הבליחו מאחורי עיניה‪ ,‬ופתאום הגיחה מתוך החשכה‪ ,‬מצמצה בפראות וכמעט‬
‫מעדה‪ .‬ויל תפס אותה והצמיד אותה אליו‪ ,‬עוצר בעד נפילתה‪.‬‬
‫הם עמדו על הדרך הרחבה והמתעקלת‪ ,‬שהובילה אל הכניסה לאחוזת ֵרייבֶנסקאר‪ .‬טסה‬
‫ראתה את המקום רק מלמעלה‪ ,‬כשהיא וג'ם וּויל ביקרו יחד ביורקשייר‪ ,‬מבלי לדעת‬
‫שמשפחתו של ויל מתגוררת בבית הזה‪ .‬היא נזכרה במראה האחוזה שעמדה בתוך עמק קטן‪,‬‬
‫עם גבעות משתפלות משני עבריה‪ ,‬מכוסות עשב גבוה ואברש – וכעת גם בכסות של שלג‪.‬‬
‫העצים היו אז ירוקים; אבל כעת עמדו עירומים מעלים‪ ,‬ומגג הצפחה הכהה של האחוזה נתלו‬
‫נטיפים של קרח‪.‬‬
‫הדלת גולפה מעץ אלון כהה‪ ,‬ובמרכזה מקוש פליז כבד‪ .‬ויל הביט באחותו שהנהנה קלות‪,‬‬
‫ואז זקף את כתפיו והושיט את ידו להניף את המקוש ולשחררו‪ .‬הצליל כמו הדהד ברחבי‬
‫העמק כולו‪ ,‬וּויל קילל בלחש‪.‬‬
‫טסה ליטפה קלות את מפרק כף ידו באצבעה‪" .‬תהיה אמיץ‪ ",‬אמרה‪" .‬זה לא ברווז‪ ,‬נכון?"‬
‫הוא הסתובב וחייך אליה‪ ,‬ושערו הכהה נפל על עיניו בדיוק כשהדלת נפתחה ובפתח עמדה‬
‫משרתת לבושה בקפידה בשמלה שחורה ובמצנפת לבנה‪ .‬היא העיפה מבט אחד בחבורה שעל‬
‫מפתן הדלת‪ ,‬ועיניה התרחבו כמו צלוחיות‪.‬‬
‫"מיס ססילי‪ ",‬התנשמה האישה‪ ,‬ואז עיניה נחו על ויל‪ .‬היא מיהרה להניח את ידה על פיה‪,‬‬
‫וכעבור רגע הסתובבה ורצה בחזרה לתוך הבית‪.‬‬
‫"אוי‪ ",‬אמרה טסה‪.‬‬
‫"זאת ההשפעה שיש לי על נשים‪ ",‬אמר לה ויל‪" .‬כנראה הייתי צריך להזהיר אותך לפני‬
‫שהסכמת להינשא לי‪".‬‬
‫"אני עדיין יכולה לשנות את דעתי‪ ",‬אמרה לו טסה במתק שפתיים‪.‬‬
‫"שלא תעזי –" הוא פרץ בצחוק חסר נשימה‪ ,‬ופתאום עמדו בפתח אנשים נוספים – גבר‬
‫גבוה‪ ,‬רחב כתפיים‪ ,‬עם רעמה של שיער בהיר ועיניים אפורות־תכולות‪ .‬מאחוריו הציצה‬
‫אישה‪ :‬צנומה ויפה להפליא‪ ,‬שערה שחור כמו של ויל ועיניה כחולות כהות כסיגליות‪ ,‬בדיוק‬
‫כמו עיניה של ססילי‪ .‬היא זעקה בהפתעה כשמבטה נפל על ויל‪ ,‬וידיה התרוממו‪ ,‬התנופפו כמו‬
‫ציפורים לבנות שנחרדו ממשב רוח‪.‬‬
‫טסה שחררה את ידו של ויל‪ .‬הוא נראה קפוא‪ ,‬כמו שועל שכלבי הציד דחקו לפינה‪.‬‬
‫"קדימה‪ ",‬לחשה לו טסה‪ ,‬והוא פסע קדימה‪ .‬אמו חיבקה אותו ואמרה‪" ,‬ידעתי שתחזור‪ .‬ידעתי‬
‫שתחזור‪ ",‬ומיד המשיכה במבול של וולשית‪ ,‬וטסה הצליחה לזהות רק את שמו של ויל‪ .‬אבי‬
‫המשפחה נראה גם הוא המום אך מחויך‪ ,‬וכשהושיט את זרועותיו אל ססילי‪ ,‬היא פסעה לתוכן‬
‫בצייתנות שטסה מעולם לא ראתה אצל הנערה העיקשת‪.‬‬
‫במשך רגע ארוך עמדו טסה וגבריאל הנבוכים על מפתן הבית‪ ,‬ולא העזו להביט זה בזה‪,‬‬
‫אבל גם לא ממש ידעו היכן לקבור את עיניהם‪ .‬רק כעבור זמן־מה נסוג ויל מאמו וטפח‬
‫בעדינות על כתפה‪ .‬היא צחקה‪ ,‬אף שעיניה היו גדושות דמעות‪ ,‬ואמרה עוד משהו בוולשית –‬
‫טסה ניחשה שהייתה זו הערה על כך שוויל גבוה ממנה בהרבה‪.‬‬
‫"אימא קטנה שלי‪ ",‬אמר לה בחיבה ואישר את הניחוש של טסה‪ ,‬ואז הסתובב בדיוק‬
‫כשמבטה של אמו נפל על טסה‪ ,‬ולאחר מכן על גבריאל‪ ,‬ועיניה נפערו‪" .‬אימא ואבא‪ ,‬תכירו‬
 ‫את תרזה גריי‪ .‬אנחנו מאורסים‪ ,‬ומתחתנים בשנה הבאה‪".‬‬
‫אמו של ויל נאנקה – אף שנשמעה מופתעת יותר מכל דבר אחר‪ ,‬לרווחתה של טסה –‬
‫ומבטו של אב המשפחה דילג מיד אל גבריאל‪ ,‬ולאחר מכן אל ססילי‪ ,‬והוא צמצם את עיניו‬
‫בחשדנות‪" .‬ומי הג'נטלמן?"‬
‫חיוכו של ויל התרחב‪" .‬אה‪ ,‬הוא‪ ",‬אמר‪" .‬זה – חבר של ססילי‪ ,‬מר גבריאל בן־תולעת‪".‬‬
‫גבריאל‪ ,‬שהחל להושיט את ידו אל מר הרונדייל‪ ,‬קפא באימה‪" .‬שמי לייטווד‪ ",‬גמגם‪.‬‬
‫"גבריאל לייטווד –"‬
‫"ויל!" זעקה ססילי‪ ,‬שהשתחררה מאביה ונעצה מבט זועם באחיה‪.‬‬
‫ויל לכסן את מבטו אל טסה‪ ,‬ועיניו הכחולות נצצו‪ .‬היא פערה את פיה כדי להתווכח איתו‬
‫ולזעוק ויל! במחאה‪ ,‬בדיוק כמו ססילי‪ ,‬אבל היה מאוחר מדי – היא פרצה בצחוק‪.‬‬
 ‫אחרית דבר‬
‫‪I say the tomb which on the dead is shut‬‬
‫‪;Opens the Heavenly hall‬‬
‫‪And what we here for the end of all things put‬‬
‫‪.Is the first step of all‬‬
‫– ויקטור הוגו‪At Villequier ,‬‬
‫גשר בּלֶקפריירז‪ ,‬לונדון‪.2008 ,‬‬

‫הרוח הייתה מקפיאה‪ ,‬ועל המדרכה נסחפו ברוח גרגירי אבק ופיסות אשפה – חפיסות‬
‫ריקות של צ'יפס‪ ,‬דפי עיתון תועים‪ ,‬קבלות ישנות – שעה שטסה מיהרה לחצות את גשר‬
‫בּלֶקפריירז והציצה בחטף לכל כיוון כדי לוודא שאין תנועת כלי רכב‪.‬‬
‫לכל צופה מן הצד היא נראתה‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬נערה רגילה בשנות העשרה המאוחרות או בשנות‬
‫העשרים המוקדמות לחייה‪ :‬מכנסי ג'ינס שנתחבו למגפיה‪ ,‬סוודר קשמיר כחול שקנתה בחצי‬
‫מחיר בסייל של ינואר‪ ,‬ושיער חום ארוך שהתקרזל קלות במזג האוויר הלח וגלש על כתפיה‪.‬‬
‫אם היה הצופה מן הצד חד עין ובקיא באופנה‪ ,‬הוא ודאי הניח שהצעיף בהדפס פּייזלי שנכרך‬
‫סביב צווארה מזויף‪ ,‬ולא צעיף מקורי בן מאה שנה מחנות היוקרה ליבֶּרטי; ושהצמיד סביב‬
‫מפרק כף ידה הוא פריט וינטג'‪ ,‬ולא מתנה שבעלה העניק לה ליום נישואיהם השלושים‪.‬‬
‫טסה האטה מעט כשהגיעה אל אחת מגומחות האבן שלאורך מעקה הגשר‪ .‬ספסלי בטון נבנו‬
‫סביב הגומחות כדי לאפשר לעוברים ולשבים לשבת ולהביט במים האפורים־ירוקים שזרמו‬
‫מתחת לעמודי הגשר‪ ,‬או בכיפה של קתדרלת סנט פול אי־שם במרחק‪ .‬העיר הגדולה געשה‬
‫ורעשה – שאון התנועה כלל סימפוניה של צופרים ונהמות של אוטובוסים דו־קומתיים; והיו‬
‫גם צלצולים של עשרות טלפונים ניידים; קולות שיחה ערים של הולכי רגל; ופה ושם צלילי‬
‫מוזיקה קלושים שדלפו מתוך אוזניות לבנות של אייפוד‪.‬‬
‫טסה התיישבה על הספסל ושיכלה את רגליה תחתיה‪ .‬האוויר היה צלול ונקי להפתיע –‬
‫העשן והזיהום שצבעו את האוויר בצהוב ובשחור כשהייתה ילדה נעלמו כלא היו‪ ,‬והשמים‬
‫נפרשו מעליה כמו שיש אפור־כחול‪ .‬גם הגשר המכוער של קו הרכבת בין דובר לצ'ת'אם‬
‫נעלם מאז; רק העמודים המשיכו לבצבץ מתוך המים כמו תזכורת מוזרה למה שהיה שם פעם‪.‬‬
‫מצופים צהובים התנודדו כעת במים‪ ,‬וסירות תיירים חלפו לרגליה‪ ,‬מלווים בקולותיהם‬
‫המוגברים של מדריכי הטיולים שזעקו מתוך הרמקולים‪ .‬אוטובוסים אדומים כמו לבבות‬
‫מסוכרים חלפו על פני הגשר והעיפו סביבם עלים מתים שרפרפו לשפת המדרכה‪.‬‬
‫היא הציצה בשעון שעל מפרק ידה‪ .‬חמש דקות לשתים־עשרה‪ .‬היא הקדימה קמעה‬
‫לפגישתם השנתית‪ ,‬כמו תמיד‪ .‬זה נתן לה הזדמנות לחשוב – לחשוב ולזכור‪ ,‬ולא היה מקום‬
‫מוצלח יותר לעשות את שניהם מאשר כאן‪ ,‬על גשר בּלֶקפריירז‪ ,‬המקום הראשון שבו שוחחו‬
‫באמת‪.‬‬
‫לצד השעון היה צמיד הפנינים שענדה תמיד‪ .‬היא מעולם לא הסירה אותו‪ .‬ויל העניק לה‬
‫אותו במתנה ליום נישואיהם השלושים‪ ,‬וחייך חיוך רחב כשהידק אותו לידה‪ .‬בשערו כבר‬
‫נשזר אפור‪ ,‬היא ידעה זאת היטב‪ ,‬אף שמעולם לא ראתה זאת באמת‪ .‬נדמה שאהבתה העניקה‬
‫לו יכולת משלו לשנות את צורתו‪ ,‬כי לא משנה כמה זמן חלף‪ ,‬בכל פעם שהביטה בו‪ ,‬ראתה‬
‫תמיד את הילד הפרוע שחור השיער שבו התאהבה‪.‬‬
‫לעתים עדיין התקשתה להאמין שהצליחו איכשהו להזדקן יחד‪ ,‬היא וּויל הרונדייל‪ ,‬הנער‬
‫שגבריאל לייטווד אמר עליו פעם שלא יחיה מעבר לגיל תשע־עשרה‪ .‬במשך כל אותן שנים‬
‫הם היו גם חברים טובים של משפחת לייטווד‪ .‬מובן שוויל לא היה יכול שלא להתחבר לאיש‬
‫שהתחתן עם אחותו‪ .‬גם ססילי וגם גבריאל נפרדו מוויל ביום מותו‪ ,‬וכך גם סופי‪ ,‬אף שגדעון‬
‫הלך לעולמו כמה שנים קודם לכן‪.‬‬
‫טסה זכרה את היום ההוא כאילו היה זה אתמול‪ ,‬היום שבו אמרו לה האחים השתקנים שלא‬
‫יוכלו לעשות עוד דבר כדי להציל את חייו של ויל‪ .‬בשלב זה הוא כבר לא היה מסוגל לקום‬
‫ממיטתו‪ .‬טסה זקפה את כתפיה וניגשה למסור את הבשורה לבני משפחתם ולחבריהם‪ ,‬וניסתה‬
‫להיראות רגועה ככל שיכלה‪ ,‬אף שבתוך תוכה היה נדמה שלבה נקרע מגופה‪.‬‬
‫זה היה יוני‪ ,‬בקיץ הלוהט של ‪ ,1937‬וכשהווילונות הוסטו הצדה נמלא חדר השינה באור‬
‫שמש‪ ,‬ובילדיהם שלה ושל ויל‪ ,‬בנכדיהם‪ ,‬באחייניהם ובאחייניותיהם – הבנים תכולי העיניים‬
‫של ססי‪ ,‬שניהם גבוהים ונאים‪ ,‬ושתי בנותיהם של גדעון וסופי – וכל השאר שהיו קרובים לא‬
‫פחות מבני משפחה‪ :‬שרלוט‪ ,‬שעמדה זקופה ולבנת שיער‪ ,‬ובני משפחת פיירצ'יילד‪ ,‬ג'ינג'ים‬
‫ומתולתלים כפי שהיה גם הנרי פעם מזמן‪.‬‬
‫טסה ישבה כל היום בקצה המיטה לצדו של ויל‪ ,‬כשהיא שעונה על כתפה‪ .‬כל צופה מן הצד‬
‫היה‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬תמהּ לראות אישה צעירה שמערסלת באהבה גבר זקן דיו להיות סבה וידיה‬
‫שלובות בידיו‪ ,‬אך לבני משפחתם המחזה היה מוכר ושגרתי – בסך הכול טסה וּויל‪ .‬ומאחר‬
‫שהיו אלה טסה וּויל‪ ,‬היו אנשים נוספים שבאו והלכו כל אותו היום‪ ,‬ונהגו כפי שציידי‬
‫הצללים נהגו לעשות תמיד כשמישהו שכב על ערש דווי; סיפרו סיפורים על חייו של ויל ועל‬
‫כל הדברים שעשו הוא וטסה בשנות חייהם הארוכות יחד‪.‬‬
‫הילדים דיברו בחיבה על האהבה העצומה שרחש לאמם‪ ,‬על הלהט ועל המסירות שלו‪,‬‬
‫שכמותם לא ראו אף פעם בעיניו של אף אדם אחר‪ ,‬ושהוריהם היו דוגמה ומופת לאהבה שהם‬
‫עצמם קיוו למצוא בחייהם‪ .‬הם דיברו על חיבתו לספרים‪ ,‬ועל כך שלימד גם אותם לאהוב‬
‫ספרים‪ ,‬לכבד את המילה הכתובה ולהוקיר את הסיפורים שבין הדפים‪ .‬הם דיברו על האופן‬
‫שבו קילל בוולשית בכל פעם שהפיל משהו מידו‪ ,‬אם כי לעתים נדירות השתמש בשפה הזאת‬
‫בכל הזדמנות אחרת‪ ,‬וכן על העובדה שהפרוזה שלו הייתה תמיד מצוינת – הוא כתב כמה‬
‫כרכים מוערכים מאוד של תולדות ציידי הצללים לאחר שפרש לגמלאות – אלא שחרוזי‬
‫השירה שלו היו תמיד איומים ונוראים‪ ,‬אבל גם זה לא מנע ממנו להמציא חדשים‪.‬‬
‫בנם הבכור ג'יימס דיבר בחיבה ובצחוק על הפחד הבלתי מוסבר של ויל מפני ברווזים‪ ,‬ועל‬
‫מאבקו התמידי להרחיק אותם מהאגם של בית המשפחה ביורקשייר‪.‬‬
‫הנכדים שלהם הזכירו לו את השיר על אבעבועות השד שהוא עצמו לימד אותם – כשהיו‬
‫צעירים מדי‪ ,‬חשבה טסה תמיד – ושידעו בעל פה‪ .‬כולם שרו יחד את השיר וזייפו קשות‪,‬‬
‫וסופי טענה שהיא מזועזעת‪.‬‬
‫ססילי נזכרה בדמעות ברגעי חתונתה לגבריאל‪ ,‬כשוויל נשא נאום יפהפה ושיבח את החתן‪,‬‬
‫ואז בסיומו הכריז בקול‪" ,‬אלוהים אדירים‪ ,‬חשבתי שהיא מתחתנת עם גדעון‪ .‬סליחה‪ ,‬טעות‪,‬‬
‫אני חוזר בי מהכול‪ ",‬ושוב הכעיס לא רק את ססילי וגבריאל‪ ,‬אלא גם את סופי – וּויל חייך‬
‫אל אחותו ולחץ את ידה‪ ,‬אף שהיה עייף מכדי לצחוק‪.‬‬
‫כולם צחקו על מנהגו לקחת את טסה למה שכינה "חופשות״ רומנטיות במקומות הלקוחים‬
‫מתוך רומנים גותיים‪ ,‬כמו אדמות הבור המחרידות שבהן מת מישהו‪ ,‬או טירה מטה לנפול עם‬
‫רוח רפאים ששכנה בתוכה‪ ,‬וכמובן‪ ,‬הכיכר המפורסמת בפריז שבה נערף כביכול ראשו של‬
‫סידני קרטון‪ ,‬וּויל זעזע את העוברים והשבים כשצרח בקול‪ ,‬ובצרפתית‪" ,‬אני רואה את הדם‬
‫על אבני הריצוף!"‬
‫בסוף אותו היום‪ ,‬כשהשמים התכהו‪ ,‬עברו כל בני המשפחה על פני מיטתו של ויל ונשקו לו‬
‫כל אחד בתורו ויצאו מהחדר בזה אחר זה‪ ,‬עד שוויל וטסה נותרו לבדם‪ .‬טסה נשכבה לצדו‪,‬‬
‫החליקה את זרועה מתחת לראשו והניחה את ראשה על חזהו‪ ,‬מקשיבה להלמות לבו הנחלשת‪.‬‬
‫ועל רקע הצללים המתארכים הם לחשו זה לזה‪ ,‬ונזכרו בסיפורים שרק הם הכירו‪ .‬סיפורים‬
‫על נערה שהלמה בקנקן מים בראשו של הנער שבא להצילה‪ ,‬ואיך התאהב בה עוד באותו‬
‫הרגע‪ .‬על אולם נשפים ומרפסת וירח שהפליג בשמים כמו ספינה ללא עוגן‪ .‬על משק כנפיים‬
‫של מלאך מכני‪ .‬על מים קדושים ועל דם‪.‬‬
‫סמוך לחצות נפתחה הדלת‪ ,‬וג'ם נכנס לחדר‪ .‬טסה הניחה שהיה עליה לחשוב עליו כעל האח‬
‫זכריה‪ ,‬אבל ויל וטסה מעולם לא קראו לו בשם שאימץ‪ .‬הוא נכנס לחדר כמו צל בגלימתו‬
‫הלבנה‪ ,‬וטסה נשמה נשימה עמוקה כשראתה אותו‪ ,‬כי ידעה שוויל מחכה רק לו‪ ,‬ושהגיעה‬
‫השעה‪.‬‬
‫הוא לא ניגש אל ויל מיד‪ ,‬אלא חצה את החדר וקרב אל תיבה מעץ סיסם שנחה על השידה‪.‬‬
‫הם שמרו תמיד על הכינור של ג'ם‪ ,‬כפי שוויל הבטיח לו‪ .‬הכינור היה נקי ומכוון‪ ,‬וצירי‬
‫התיבה אפילו לא חרקו כשג'ם פתח אותה ונטל את כלי הנגינה‪ .‬הם צפו בו כשמשח שרף על‬
‫הקשת באצבעותיו הדקות המוכרות‪ ,‬ומפרקי ידיו החיוורים נעלמו בתוך השרוולים החיוורים‬
‫עוד יותר של גלימת הקלף שלגופו‪.‬‬
‫הוא הצמיד את הכינור אל שקע צווארו והניף את הקשת‪ .‬והוא ניגן‪.‬‬
‫דְ ז'י יִין‪ .‬ג'ם אמר לה פעם שפירושן של המילים הוא אדם שמבין במוזיקה‪ ,‬אבל גם קשר‬
‫עמוק יותר מחברות רגילה‪ .‬ג'ם ניגן‪ ,‬ובמנגינה שלו היו כל שנותיו של ויל כפי שידע אותן‪.‬‬
‫הוא ניגן את סיפורם של שני נערים צעירים בחדר אימונים‪ ,‬על אחד שהראה לאחר כיצד‬
‫משליכים סכינים‪ ,‬והוא ניגן גם את טקס הפּראבָּ טאי‪ :‬אש ונדרים ורונות שנצרבו בעור‪ .‬הוא‬
‫ניגן גם שני צעירים שצעדו ברחובות לונדון החשוכים‪ ,‬נעצרו להישען על קיר וצחקו יחד‬
‫בקולי קולות‪ .‬הוא ניגן את היום ההוא בספרייה‪ ,‬כשהוא וּויל התבדחו עם טסה על ברווזים‪,‬‬
‫והוא ניגן את הנסיעה ברכבת ליורקשייר‪ ,‬כשוויל אמר שפּראבָּ טאי אמורים לאהוב זה את זה‬
‫לא פחות משהם אוהבים את נשמתם‪ .‬הוא ניגן את האהבה הזאת‪ ,‬והוא ניגן את אהבתם לטסה‪,‬‬
‫ואת אהבתה אל שניהם‪ ,‬והוא ניגן את ויל אומר‪ ,‬רק בעיניך מצאתי חסד‪ .‬הוא ניגן את הפעמים‬
‫הספורות שבהן התראו מאז הצטרפותו לאחים השתקנים – מפגשים חטופים במכון; וגם‬
‫הפעם ההיא כשוויל ננשך בידי שד שאקס וכמעט מת‪ ,‬וג'ם חמק מעיר השתקנים וישב לצדו‬
‫כל הלילה‪ ,‬אף שהסתכן בחשיפה ובעונש‪ .‬והוא ניגן את לידת בנם הבכור‪ ,‬ואת טקס ההגנה‬
‫שהתינוק עבר בעיר השתקנים‪ .‬ויל לא הרשה לאף אח שתקן מלבד ג'ם לבצע את הטקס‪ .‬וג'ם‬
‫ניגן גם את הרגע שבו הליט את פניו המצולקות בידיו והפנה אליהם את גבו‪ ,‬כשגילה ששמו‬
‫של הילד ג'יימס‪.‬‬
‫הוא ניגן אהבה ואובדן ושנים של שתיקה‪ ,‬מילים ונדרים שלא נאמרו‪ ,‬וגם את כל המרחב‬
‫שבין לבו ללבבותיהם; וכשסיים‪ ,‬כשהחזיר את הכינור לתיבה‪ ,‬היו עיניו של ויל עצומות‪ ,‬אבל‬
‫עיניה של טסה עלו על גדותיהן מדמעות‪ .‬ג'ם הניח את הקשת במקומה‪ ,‬ניגש אל המיטה והסיר‬
‫את הברדס‪ ,‬כדי שתוכל לראות את עיניו העצומות ואת פניו המצולקות‪ .‬הוא התיישב לצדם‬
‫על המיטה ונטל את ידו של ויל‪ ,‬את זאת שטסה לא החזיקה בידה שלה‪ ,‬וגם ויל וגם טסה‬
‫שמעו את קולו של ג'ם שהדהד במוחם‪.‬‬
‫אני נוטל את ידך‪ ,‬אחי‪ ,‬שתוכל ללכת בשלום‪.‬‬
‫ויל פקח את עיניו הכחולות‪ ,‬שמעולם לא איבדו את צבען על אף השנים שחלפו‪ ,‬והביט בג'ם‬
‫ולאחר מכן בטסה‪ ,‬וחייך ומת‪ ,‬כשראשה של טסה מונח על כתפו‪ ,‬וידו שלובה בידו של ג'ם‪.‬‬
‫הכאב מעולם לא נמוג‪ ,‬היא חשה בו בכל פעם שהרהרה במותו של ויל‪ .‬לאחר מותו טסה‬
‫ברחה‪ .‬ילדיה היו גדולים‪ ,‬ולכולם היו ילדים משלהם; היא אמרה לעצמה שהם לא זקוקים לה‪,‬‬
‫והדחיקה את המחשבה האמיתית שרדפה אותה‪ :‬שהיא איננה מסוגלת לצפות בהם מזדקנים‬
‫ומתים‪ .‬לצפות במותו של בעלה היה קשה מנשוא‪ .‬לצפות במותם של ילדיה – היא לא תוכל‬
‫לעמוד בזה‪ .‬היא ידעה שזה יקרה‪ ,‬שזה חייב לקרות‪ ,‬אבל היא לא התכוונה להיות שם‪.‬‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬היה משהו שוויל ביקש ממנה לעשות‪.‬‬
‫הדרך שהובילה משרוּזבֶּרי לוֶולשפּוּל כבר לא הייתה אותה דרך עפר שוויל רכב בה כמו‬
‫מטורף‪ ,‬כשהוא נחוש בדעתו להציל אותה ממורטמן‪ .‬ויל השאיר הוראות‪ ,‬פרטים מדויקים‪,‬‬
‫תיאורים של עיירות‪ ,‬של עץ אלון רחב צמרת‪ .‬היא נסעה על הכביש כמה פעמים במוריס‬
‫מיינור הקטנה שלה‪ ,‬עד שלבסוף מצאה אותו‪ :‬העץ‪ ,‬שנראה בדיוק כמו הרישום ביומן שנתן‬
‫לה‪ ,‬רישום שרשם ביד רועדת קלות‪ ,‬אף שזיכרונו נותר צלול‪.‬‬
‫הפגיון היה שם בין שורשי העץ‪ ,‬שהשתרגו סביב הניצב‪ .‬היא נאלצה לחתוך כמה מהם‪,‬‬
‫לחפור בעפר ולסלק אבנים באמצעות כף‪ ,‬עד שלבסוף הצליחה לשחרר אותו‪ .‬הלהב של ג'ם‪,‬‬
‫כהה ומוכתם מחלוף הזמן ומפגעי מזג האוויר‪.‬‬
‫היא הביאה אותו לג'ם באותה שנה כשנפגשו על הגשר‪ .‬זה היה ב־‪ ,1937‬והבליץ עדיין לא‬
‫שיטח את הבניינים סביב קתדרלת סנט פול‪ ,‬הוא עדיין לא הבעיר את השמים ולא ניפץ את‬
‫חומות העיר שטסה אהבה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬צל כבד העיב על העולם‪ ,‬רמז לחשכה מתקרבת‪.‬‬
‫"הם הורגים זה את זה‪ ,‬ואנחנו לא יכולים לעשות דבר‪ ",‬אמרה לו טסה‪ ,‬וידיה נחו על האבן‬
‫השחוקה של מעקה הגשר‪ .‬היא נזכרה במלחמה הגדולה‪ ,‬בבזבוז החיים המשווע‪ .‬זו לא הייתה‬
‫מלחמתם של ציידי הצללים‪ ,‬אבל מתוך הדם והמלחמה נולדו שדים‪ ,‬ואחריותם של הנפילים‬
‫הייתה למנוע מאותם שדים להמיט חורבן עצום עוד יותר‪.‬‬
‫אנחנו לא יכולים להציל אותם מעצמם‪ ,‬השיב לה ג'ם‪ .‬הברדס שלו היה מורם‪ ,‬אבל הרוח‬
‫שנשבה הסיטה אותו לאחור וחשפה את קצה לחיו המצולקת‪.‬‬
‫"משהו מתקרב‪ .‬אימה שמורטמן רק היה יכול לדמיין‪ .‬אני מרגישה את זה בעצמותיי‪".‬‬
‫איש לא יכול לפטור את העולם מכל הרוע‪ ,‬טסה‪.‬‬
‫וכששלפה מכיס מעילה את הפגיון שלו העטוף במשי‪ ,‬אף שנותר מלוכלך ומוכתם מאדמה‬
‫ומדמו של ויל‪ ,‬הוא הרכין את ראשו והצמיד את הפגיון אל גופו‪ ,‬השתוחח מעליו כאילו ביקש‬
‫להגן על פצע שנפער בלבו‪.‬‬
‫"ויל רצה שתראה אותו‪ ",‬אמרה‪" .‬אני יודעת שלא תוכל לקחת אותו איתך‪".‬‬
‫תשמרי לי אותו‪ .‬אולי יבוא יום‪.‬‬
‫היא לא שאלה אותו למה התכוון‪ ,‬אבל שמרה את הפגיון אצלה‪ .‬היא שמרה את הפגיון גם‬
‫כשעזבה את אנגליה‪ ,‬והצוקים הלבנים של דובר נסוגו ונעלמו כמו עננים לבנים כשחצתה את‬
‫התעלה‪ .‬בפריז מצאה את מגנוס‪ ,‬שגר בדירה קטנה בעליית גג וצייר במרץ‪ ,‬אף שלא היה לו‬
‫שמץ של כישרון‪ .‬הוא הניח לה לישון על מזרן ליד החלון‪ ,‬ובלילה‪ ,‬כשהתעוררה בצרחות‬
‫וקראה בשמו של ויל‪ ,‬הוא בא וכרך את זרועותיו סביבה והדיף ריח של טרפנטין‪.‬‬
‫"הראשון הוא תמיד הכי קשה‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"הראשון?"‬
‫"האהוב הראשון שלך שמת‪ ",‬הסביר לה‪" .‬אחר כך זה כבר קל יותר‪".‬‬
‫המלחמה הגיעה לפריז‪ ,‬והם נסעו יחד לניו יורק‪ ,‬ומגנוס הציג בפניה מחדש את העיר שבה‬
‫נולדה – כרך סואן‪ ,‬נוצץ ורוחש חיים שבקושי זיהתה‪ ,‬עם מכוניות שדהרו ברחובות העמוסים‬
‫כמו בנחילי נמלים‪ ,‬ורכבות שנסעו על גשרים מוגבהים‪ .‬היא לא ראתה את ג'ם באותה שנה‪,‬‬
‫כי הלופטוואפה הצית את לונדון באש‪ ,‬והוא חשב שמסוכן מדי להיפגש‪ ,‬אך בשנים שלאחר‬
 ‫מכן –‬
‫"טסה?"‬
‫לבה החסיר פעימה‪.‬‬
‫גל אדיר של סחרחורת שטף אותה‪ ,‬ולרגע תהתה אם היא משתגעת‪ ,‬אם אחרי שנים כה‬
‫רבות התבלבלו במוחה העבר וההווה‪ ,‬עד שלא הבחינה עוד בהבדל‪ .‬כי הקול ששמעה לא היה‬
‫הקול הרך והשקט שהדהד במוחה‪ ,‬קולו של האח זכריה‪ .‬הקול שהדהד בראשה רק פעם בשנה‬
‫במאה ושלושים השנים האחרונות‪.‬‬
‫לא‪ ,‬זה היה קול שהצית זיכרונות שכמעט נמחקו‪ ,‬כמו מילים על פיסת נייר שנפרשה וקופלה‬
‫אין־ספור פעמים‪ .‬קול שהחזיר למוחה‪ ,‬כמו שיטפון‪ ,‬זיכרון של הפעם ההיא‪ ,‬על אותו הגשר‪,‬‬
‫בלילה שנשכח מזמן‪ ,‬כשהכול היה שחור וכסוף והנהר געש מתחת לרגליה‪...‬‬
‫לבה הלם בפראות‪ ,‬והיא חשה שהוא עלול לפרוץ מבין צלעותיה‪ .‬היא הסתובבה לאטה‪,‬‬
‫הפנתה את גבה אל המעקה‪ .‬ובהתה‪.‬‬
‫הוא עמד על המדרכה לפניה וחייך בביישנות‪ ,‬כשידיו תחובות בכיסים של מכנסי ג'ינס‬
‫מודרניים מאוד‪ .‬הוא לבש סוודר כותנה כחול שהופשל מעל למרפקים‪ .‬צלקות לבנות קלושות‬
‫עיטרו את זרועותיו כמו תחרה‪ .‬היא הבחינה בצורה של רונת השתיקה‪ ,‬שהייתה פעם כה‬
‫שחורה ובולטת על עורו החיוור‪ ,‬וכעת דהתה עד שהפכה לצל כסוף‪.‬‬
‫"ג'ם?" לחשה והבינה כעת מדוע לא ראתה אותו כשחיפשה אחריו בהמון‪ .‬היא חיפשה את‬
‫האח זכריה‪ ,‬עטוף בגלימת הקלף הלבנה שלו‪ ,‬נע סמוי בין מאות הלונדונים העוברים‬
‫והשבים‪ .‬אבל זה לא היה האח זכריה‪.‬‬
‫זה היה ג'ם‪.‬‬
‫היא התקשתה לנתק את מבטה ממנו‪ .‬היא תמיד חשבה שג'ם יפה‪ .‬וכעת הוא היה יפה עוד‬
‫יותר מתמיד‪ .‬פעם היו לו שיער לבן־כסוף ועיניים אפורות כמו השמים‪ .‬אבל לג'ם הזה היו‬
‫שיער שחור כעורב‪ ,‬שהתקרזל קלות באוויר הלח‪ ,‬ועיניים חומות כהות עם הבזקים של זהב‬
‫בקשתיות‪ .‬פעם היה עורו חיוור; וכעת הוא נראה כמעט סמוק‪ .‬עצמות הלחיים‪ ,‬שהיו חפות‬
‫מכל צלקת לפני שהפך לאח שתקן‪ ,‬קושטו כעת בשתי צלקות כהות‪ ,‬הרונות הראשונות של‬
‫המסדר‪ ,‬שבלטו בצבען השחור על הקשת של כל אחת מעצמות לחייו‪.‬‬
‫במפתח הצווארון של הסוודר שלגופו הבחינה טסה בקצה צורתה העדינה של רונת‬
‫הפּראבָּ טאי שקשרה בעבר בינו לוויל‪ .‬ואולי עדיין‪ ,‬אם אפשר לדמיין שיש נשמות הקשורות‬
‫זו לזו גם בעולם הבא‪.‬‬
‫"ג'ם‪ ",‬היא שבה והתנשמה‪ .‬במבט ראשון הוא נראה בן תשע־עשרה או עשרים‪ ,‬מבוגר מעט‬
‫משהיה כשהפך לאח שתקן‪ .‬אבל ככל שהביטה בו‪ ,‬ראתה מולה גבר – כי בעיניו היו שנים‬
‫ארוכות של כאב וחוכמה; וגם דרך הילוכו העידה על קורבן שקט‪" .‬אתה" – קולה התרומם‬
‫במין תקווה פרועה – "האם זה קבוע? אתה כבר לא כבול לאחים השתקנים?"‬
‫"לא‪ ",‬ענה לה‪ .‬היא שמעה בקולו אנחת רווחה; הוא הביט בה כאילו לא היה לו מושג כיצד‬
‫תגיב על הופעתו המפתיעה‪" .‬לא‪ ,‬אני כבר לא כבול‪".‬‬
‫"תרופה – אתה מצאת אותה?"‬
‫"לא מצאתי אותה בעצמי‪ ",‬אמר חרישית‪" .‬אבל – היא נמצאה‪".‬‬
‫"פגשתי את מגנוס באָליקאנטֶה רק לפני כמה חודשים‪ .‬דיברנו עליך‪ .‬הוא מעולם לא‬
‫אמר‪"...‬‬
‫"הוא לא ידע‪ ",‬אמר לה ג'ם‪" .‬זו הייתה שנה קשה‪ ,‬שנה אפלה‪ ,‬לציידי הצללים‪ .‬אבל מתוך‬
‫הדם והאש‪ ,‬מתוך האובדן והצער‪ ,‬נולדו כמה שינויים גדולים‪ ".‬הוא הושיט את זרועותיו‪,‬‬
‫ובקולו שמעה זלזול עצמי‪ ,‬כמעט תדהמה‪ ,‬כשאמר‪" :‬אני בעצמי השתניתי‪".‬‬
‫"איך –"‬
‫"אספר לך את הסיפור‪ .‬זה עוד סיפור על משפחות לייטווד והרונדייל ופיירצ'יילד‪ .‬אבל אני‬
‫זקוק לשעה ויותר כדי לספר לך‪ ,‬ואני מניח שקר לך‪ ".‬הוא נע קדימה כאילו ביקש לחבק את‬
‫כתפה‪ ,‬ופתאום נדמה שזכר את מקומו‪ ,‬וידו צנחה שוב לצד גופו‪.‬‬
‫"אני –" היא לא ידעה מה לומר‪ .‬הלם הפגישה עמו עדיין הדהד בעצמותיה‪ .‬נכון‪ ,‬היא ראתה‬
‫אותו מדי שנה בדיוק כאן‪ ,‬במקום הזה‪ ,‬על הגשר הזה‪ .‬אלא שרק ברגע זה הבינה עד כמה‬
‫גדולה הייתה התמורה שראתה בג'ם במשך השנים‪ .‬ועכשיו ה – היא הרגישה שהיא נופלת‬
‫לתוך עברה‪ ,‬שמאה שנים ויותר נמחקות מחייה‪ ,‬והתחושה הייתה מסחררת ומפעימה ומבעיתה‬
‫בעת ובעונה אחת‪" .‬אבל – אחרי היום? לאן תלך? לאידריס?"‬
‫הוא הביט בה לרגע ונראה מבולבל באמת ובתמים – ואף שידעה מה גילו האמיתי‪ ,‬הוא‬
‫נראה כה צעיר‪" .‬אני לא יודע‪ ",‬אמר‪" .‬מעולם לא היו לי חיים לתכנן מראש‪".‬‬
‫"אז אולי‪ ...‬למכון אחר?" אל תלך‪ ,‬רצתה טסה לומר‪ .‬תישאר‪ .‬בבקשה‪.‬‬
‫"אני לא חושב שאלך לגור באידריס וגם לא במכון כלשהו‪ ",‬אמר לה בתום שתיקה‬
‫ממושכת כל כך‪ ,‬עד שהרגישה שברכיה עלולות לקרוס תחתיה אם לא יפצה את פיו‪" .‬אני לא‬
‫יודע איך לחיות בעולם כצייד צללים בלי ויל‪ .‬ואני לא משוכנע שאני רוצה בכך‪ .‬אני עדיין‬
‫פּראבָּ טאי‪ ,‬אבל החצי השני שלי איננו‪ .‬גם אם אפנה למכון כלשהו ואבקש שיקבלו אותי‪,‬‬
‫לעולם לא אשכח את זה‪ .‬לעולם לא ארגיש שלם‪".‬‬
‫"אז מה –"‬
‫"זה תלוי בך‪".‬‬
‫"בי?" אימה אחזה בה פתאום‪ .‬היא ידעה היטב מה היא רוצה שיאמר‪ ,‬אך היה נדמה שזה‬
‫בלתי אפשרי‪ .‬במשך כל השנים שחלפו‪ ,‬מאז שהפך לאח שתקן‪ ,‬הוא נראה כה מרוחק‪ .‬לא‬
‫מנוכר או חסר רגש‪ ,‬אלא כאילו חצצה זכוכית עבה בינו לשאר העולם‪ .‬היא זכרה את הנער‬
‫שהכירה‪ ,‬שהעניק את אהבתו בחופשיות ובטבעיות כאילו הייתה זו נשימה‪ ,‬אבל זה לא היה‬
‫הגבר שפגשה רק פעם בשנה זה מאה שנים ויותר‪ .‬היא ידעה עד כמה שינה אותה הזמן שחלף‬
‫מאז‪ .‬עד כמה זה שינה אותו? היא לא ידעה מה הוא רוצה מחייו החדשים‪ ,‬ובעיקר ממנה‪ .‬היא‬
‫רצתה לספר לו כל דבר שרק ירצה לשמוע‪ ,‬רצתה לאחוז בו ולחבק אותו‪ ,‬לתפוס את ידיו‬
‫וללטף אותן – אבל היא לא העזה‪ .‬לא לפני שתדע מה הוא רוצה ממנה‪ .‬חלפו כל כך הרבה‬
‫שנים‪ .‬מנין לה לדעת שהוא מרגיש בדיוק כמו אז?‬
‫"אני –" הוא השפיל את מבטו אל ידיו הצנומות‪ ,‬שאחזו במעקה הבטון של הגשר‪" .‬במשך‬
‫מאה ושלושים שנה כל שעה מחיי הייתה מתוכננת מראש‪ .‬תהיתי לא פעם מה אעשה אם אצא‬
‫לחופשי‪ ,‬אם אי־פעם תימצא תרופה‪ .‬חשבתי שאברח מיד כמו ציפור ששוחררה מכלוב‪ .‬לא‬
‫תיארתי לעצמי שאצא ואגלה שהעולם השתנה כל כך‪ ,‬שהוא נואש כל כך‪ .‬שקוע באש ובדם‪.‬‬
‫ייחלתי לשרוד‪ ,‬אך מסיבה אחת בלבד‪ .‬ייחלתי‪"...‬‬
‫"למה?"‬
‫הוא לא ענה‪ .‬במקום זאת הושיט את ידו כדי לגעת בצמיד הפנינים שלה באצבעות קלילות‪.‬‬
‫"זה הצמיד שקיבלת ליום הנישואים השלושים‪ ",‬אמר‪" .‬את עדיין עונדת אותו‪".‬‬
‫טסה בלעה את רוקה‪ .‬עורה עקצץ‪ ,‬לבה הלם בפראות‪ .‬פתאום עלה על דעתה שלא הרגישה‬
‫כך‪ ,‬בעצבנות הנרגשת הזאת‪ ,‬שנים כה רבות עד שכמעט שכחה את התחושה‪" .‬כן‪".‬‬
‫"ומאז ויל מעולם לא אהבת אף אחד אחר?"‬
‫"אתה לא יודע את התשובה לשאלה הזאת?"‬
‫"אני לא מתכוון לאהבתך לילדים שלך או לחברים שלך‪ .‬טסה‪ ,‬את יודעת מה אני שואל‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה‪" .‬אני חושבת שאתה צריך לומר לי‪".‬‬
‫"פעם התכוונו להתחתן‪ ",‬אמר‪" .‬ומאז אני אוהב אותך – כמעט מאה וחמישים שנה‪ .‬ואני‬
‫יודע שאהבת את ויל‪ .‬ראיתי אתכם יחד במשך השנים‪ .‬ואני יודע שאהבה אדירה כזאת עלולה‬
‫להפוך אהבות אחרות‪ ,‬כמו זו שחלקנו כשהיינו צעירים‪ ,‬למשהו קטן וחסר חשיבות‪ .‬היו לך‬
‫חיים שלמים של אהבה עם ויל‪ ,‬טסה‪ .‬שנים כה רבות‪ .‬ילדים‪ .‬זיכרונות שלא אוכל לקוות –"‬
‫הוא נסוג פתאום בבהלה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר והניח לידה ליפול לצד גופה‪" .‬אני לא מסוגל‪ .‬ברוב טיפשותי חשבתי – טסה‪,‬‬
‫סלחי לי‪ ",‬אמר‪ ,‬ואז פנה לברוח‪ ,‬לצלול לתוך המוני האנשים שצעדו על הגשר‪.‬‬
‫טסה עמדה לרגע המומה; רק לשבריר שנייה‪ ,‬אבל זה הספיק לו כדי להיעלם בתוך הקהל‪.‬‬
‫היא הושיטה את ידה כדי לייצב את עצמה‪ .‬מעקה האבן של הגשר היה קפוא מתחת‬
‫לאצבעותיה – קפוא‪ ,‬בדיוק כמו בלילה שעמדו כאן‪ ,‬בלילה שבו שוחחו לראשונה‪ .‬הוא היה‬
‫האדם הראשון שהעזה אי־פעם לחשוף בפניו את הפחד העמוק ביותר בלבה‪ :‬שהכוח שלה‬
‫הפך אותה למשהו אחר‪ ,‬לא אנושי‪ .‬את אנושית‪ ,‬אמר לה אז‪ .‬בכל המובנים החשובים באמת‪.‬‬
‫היא זכרה אותו‪ ,‬זכרה את הנער הגוסס היפהפה שהשתוקק לנחם ילדה מפוחדת שלא הכיר‪,‬‬
‫ולא הזכיר במילה אחת את חששו שלו‪ .‬בוודאי שהוא השאיר את טביעות האצבעות שלו על‬
‫לבה‪ .‬איך ייתכן שלא?‬
‫היא נזכרה ביום ההוא‪ ,‬כשהציע לה את תליון הירקן של אמו והושיט לה אותו ביד רועדת‪.‬‬
‫היא זכרה נשיקות בכרכרה‪ .‬היא זכרה שנכנסה לחדרו‪ ,‬המואר באור הירח‪ ,‬ואת הנער הכסוף‬
‫שעמד מול החלון והפיק מהכינור שבידיו מוזיקה ענוגה יותר מכל תשוקה‪.‬‬
‫ויל‪ ,‬שאלה‪ .‬זה אתה‪ ,‬ויל?‬
‫ויל‪ .‬לרגע היסס לבה‪ .‬היא זכרה את רגעי מותו של ויל‪ ,‬את ייסוריה שלה‪ ,‬את הלילות‬
‫הארוכים לבדה‪ ,‬כשהקיצה משנתה והושיטה את ידה אל צדה השני של המיטה בכל בוקר‪,‬‬
‫איך במשך שנים ציפתה למצוא אותו שם‪ ,‬ורק לאט־לאט התרגלה לעובדה שהצד הזה של‬
‫מיטתה יישאר תמיד ריק‪ .‬היא זכרה רגעים שבהם משהו הצחיק אותה‪ ,‬ומיד מיהרה לחלוק‬
‫עמו את הבדיחה‪ ,‬ונחרדה לגלות שהוא כבר לא שם‪ .‬והיא זכרה את הרגעים הגרועים ביותר‪,‬‬
‫כשישבה לבדה לארוחת הבוקר‪ ,‬ופתאום גילתה ששכחה את הכחול המדויק של עיניו או את‬
‫עומק צחוקו‪ :‬שכמו צלילי המוזיקה מהכינור של ג'ם‪ ,‬גם הזיכרונות הללו נמוגו עד שהפכו‬
‫לדממה‪.‬‬
‫ג'ם היה כעת שוב בן תמותה‪ .‬וגם הוא יזדקן כמו ויל‪ ,‬גם הוא ימות כמוהו‪ ,‬והיא לא ידעה‬
‫אם תוכל לשאת זאת שוב‪.‬‬
‫ובכל זאת‪.‬‬
‫רוב בני האדם הם בני מזל אם הם זוכים באהבה גדולה אחת כל חייהם‪ .‬את זכית בשתיים‪.‬‬
‫פתאום רגליה נעו כמעט מעצמן‪ .‬היא זינקה לתוך הקהל‪ ,‬חלפה על פני אנשים זרים‪ ,‬ירתה‬
‫סביבה התנצלויות כשכמעט הפילה עוברים ושבים או דחפה אותם במרפקיה‪ .‬אבל זה לא‬
‫עניין אותה‪ .‬היא חצתה את הגשר בריצה והחליקה עד לעצירה בקצהו‪ ,‬ששם הובילה שורה‬
‫של מדרגות אבן צרות אל מימי התמזה‪.‬‬
‫היא דילגה שתי מדרגות בכל פעם‪ ,‬וכמעט החליקה על האבן הלחה‪ .‬בתחתית המדרגות היה‬
‫מעגן בטון קטן מוקף מעקה מתכת‪ .‬מפלס הנהר היה גבוה‪ ,‬והגלים ניתזו בין עמודי המעקה‪,‬‬
‫מילאו את המעגן הקטן בריח של סחופת ומי נהר‪.‬‬
‫ג'ם עמד ליד המעקה והביט במים‪ .‬ידיו היו תחובות בכיסיו‪ ,‬וכתפיו שחו כמו כנגד רוח‬
‫חזקה‪ .‬הוא בהה בחלל כמעט בעיוורון והיה שקוע כל כך‪ ,‬עד שלא שמע אותה כשניגשה אליו‬
‫מאחור‪ .‬היא אחזה בשרוולו וסובבה אותו בכוח כדי שיביט בה‪.‬‬
‫"מה‪ ",‬לחשה קצרת נשימה‪" .‬מה ניסית לומר לי‪ ,‬ג'ם?"‬
‫עיניו נפערו‪ .‬לחייו היו סמוקות‪ ,‬אם מריצה ואם מהאוויר הקר‪ ,‬היא לא ידעה‪ .‬הוא הביט בה‬
‫כאילו הייתה איזה צמח מוזר שצץ משום מקום ועורר בו תדהמה‪" .‬טסה – את עקבת אחריי?"‬
‫"בוודאי שעקבתי אחריך‪ .‬ברחת באמצע המשפט!"‬
‫"זה לא היה משפט מוצלח‪ ".‬הוא השפיל את מבטו אל הקרקע‪ ,‬ואז הביט בה שוב‪ ,‬ובזוויות‬
‫פיו עלה חיוך שנראה מוכר כל כך‪ .‬ופתאום היא נזכרה‪ ,‬כמו זיכרון שאבד אך מעולם לא‬
‫נשכח כליל‪ :‬חיוכו של ג'ם היה תמיד כמו קרן אור‪" .‬אף פעם לא זה שטוב במילים‪ ",‬אמר לה‪.‬‬
 ‫"אילו היה הכינור שלי לידי‪ ,‬יכולתי לנגן לך את מה שרציתי לומר‪".‬‬
‫"תנסה‪".‬‬
‫"אני לא – אני לא משוכנע שאצליח‪ .‬היו לי שישה או שבעה נאומים מוכנים‪ ,‬ונדמה לי‬
‫שעברתי על כולם‪".‬‬
‫ידיו נותרו תחובות בכיסי הג'ינס שלו‪ .‬טסה הושיטה יד ואחזה בעדינות במפרק ידו‪" .‬טוב‪,‬‬
‫אבל אני טובה במילים‪ ",‬אמרה‪" .‬אז הרשה לי לומר לך‪".‬‬
‫הוא שלף את ידיו מכיסיו והניח לה לעטוף את אצבעותיה סביב מפרקי ידיו‪ .‬הם עמדו‪ ,‬וג'ם‬
‫הביט בה מתחת לשערו הכהה – שנישב על פניו ברוח שעלתה מהנהר‪ .‬היא הבחינה בקווצת‬
‫שיער אחת שנשארה כסופה ובלטה על רקע השחור‪.‬‬
‫"שאלת אותי אם אהבתי מישהו מלבד ויל‪ ",‬אמרה‪" .‬והתשובה היא כן‪ .‬אהבתי אותך‪ .‬תמיד‬
‫אהבתי‪ ,‬ותמיד אוהב‪".‬‬
‫היא שמעה אותו עוצר את נשימתו‪ .‬הדופק הלם בצווארו‪ ,‬גלוי מתחת לעור החיוור שעדיין‬
‫ניכרו בו פסים דהויים מרונות האחווה‪.‬‬
‫"אומרים שאי אפשר לאהוב שני אנשים באותה מידה‪ ",‬אמרה‪" .‬ואולי אצל אחרים זה נכון‪.‬‬
‫אבל אתה וּויל – אתם לא שני אנשים רגילים‪ ,‬אתם לא שני גברים שאולי היו מקנאים זה‬
‫בזה‪ ,‬או חושבים שאני אוהבת אותם פחות רק בגלל אהבתי לאחר‪ .‬נשמותיכם התמזגו‬
‫כשהייתם ילדים‪ .‬ולא יכולתי לאהוב את ויל אלא אם כן אהבתי גם אותך‪ .‬ולא יכולתי לאהוב‬
‫גם אותך באותה מידה אלמלא אהבתי את ויל‪".‬‬
‫אצבעותיה נכרכו בקלילות סביב מפרקי ידיו‪ ,‬מעט מתחת לשרוולי הסוודר שלו‪ .‬עצם‬
‫האפשרות לגעת בו כך – זה היה כה מוזר‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬היא רק רצתה לגעת בו יותר‪ .‬היא כמעט‬
‫שכחה עד כמה ייחלה למגעו של אדם אהוב‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬הכריחה את עצמה לשחרר את ידיו והושיטה את ידה אל צווארון חולצתה‪ .‬היא‬
‫שלפה בזהירות את השרשרת הכרוכה סביב צווארה והרימה אותה כדי שיוכל לראות‪ ,‬את‬
‫תליון הירקן שהעניק לה לפני עידן ועידנים‪ .‬הכתובת שעל גב התליון נצצה כמו חדשה‪:‬‬
‫כששניים הם כאיש אחד עמוק בלבם‪ ,‬יכולים הם לנפץ גם ברזל או ארד‪.‬‬
‫"אתה זוכר שהשארת אותה אצלי?" שאלה‪" .‬מעולם לא הסרתי אותה‪".‬‬
‫הוא עצם את עיניו‪ .‬ריסיו נחו על לחייו ארוכים ויפים‪" .‬כל כך הרבה שנים‪ ",‬אמר‪ ,‬וקולו‬
‫היה כמו לחישה ושונה מאוד מקולו של הנער שהכירה פעם‪ ,‬אבל עדיין היה זה קול שאהבה‪.‬‬
‫"כל כך הרבה שנים ענדת אותה? לא היה לי מושג‪".‬‬
‫"היה נדמה שעבורך היא לא יותר מנטל כבד כשהיית אח שתקן‪ .‬חששתי שאם תראה אותי‬
‫עונדת אותה‪ ,‬תחשוב שיש לי ציפיות כלשהן‪ .‬ציפיות שלעולם לא תוכל למלא‪".‬‬
‫הוא שתק במשך דקה ארוכה‪ .‬טסה שמעה את רחש גלי הנהר‪ ,‬את תנועת כלי הרכב גבוה‬
‫מעליהם‪ .‬היה נדמה שהיא שומעת את העננים חוצים את השמים‪ .‬כל עצב בגופה צרח‪ ,‬ביקש‬
 ‫שידבר כבר‪ ,‬אבל היא חיכתה‪ :‬חיכתה והביטה בהבעות פניו המתחלפות‪ ,‬עד שלבסוף דיבר‪.‬‬
‫"להיות אח שתקן‪ ",‬אמר‪" ,‬זה לראות הכול ולא כלום בעת ובעונה אחת‪ .‬יכולתי לראות את‬
‫מפת החיים הגדולה פרושה לפניי‪ .‬יכולתי לראות את זרמי העולם‪ .‬החיים האנושיים נראו‬
‫פתאום כמו מחזה שמתרחש אי־שם על במה רחוקה‪ .‬וכשלקחו ממני את הרונות‪ ,‬כשגלימת‬
‫האחווה הוסרה מעליי‪ ,‬היה נדמה שהתעוררתי מחלום ארוך‪ ,‬או שאיזו כיפת זכוכית שהגנה‬
‫עליי – התנפצה סביבי‪ .‬פתאום הרגשתי הכול בבת אחת‪ .‬את כל האנושיות שכשפיהם של‬
‫האחים השתקנים לקחו ממני‪ .‬עצם העובדה שנותרה בי כל אותה אנושיות‪ ...‬זה הכול בזכותך‪.‬‬
‫אלמלא את‪ ,‬טסה‪ ,‬אלמלא הפגישות השנתיות הללו‪ ,‬שהיו עבורי כמו עוגן ומצפן‪ ,‬אינני יודע‬
‫אם הייתי מסוגל לחזור‪".‬‬
‫פתאום ניצת אור בעיניו הכהות‪ ,‬ולבה של טסה התרונן בחזהּ‪ .‬היא אהבה בחייה רק שני‬
‫גברים‪ ,‬ומעולם לא האמינה שתחזה שוב אי־פעם בפניו של מי מהם‪" .‬אבל חזרת‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫"וזה נס‪ .‬ואתה זוכר מה אמרתי לך פעם על נסים‪".‬‬
‫הוא שב וחייך‪'" .‬אי אפשר לפקפק בנסים‪ ,‬או להתלונן על כך שהם לא עונים בדיוק על‬
‫ציפיותינו‪ '.‬אני מניח שזה נכון‪ .‬הלוואי שיכולתי לחזור אלייך קודם‪ .‬הלוואי שהייתי אותו נער‬
‫שהתאהבת בו פעם‪ ,‬מזמן‪ .‬אני חושש שהשנים הפכו אותי למישהו אחר‪".‬‬
‫טסה בחנה את פניו בעיניה‪ .‬מעליה שמעה את שאון התנועה החולפת‪ ,‬אבל כאן‪ ,‬על שפת‬
‫הנהר‪ ,‬יכלה כמעט לדמיין שהיא שוב ילדה‪ ,‬והאוויר מלא ערפל ועשן‪ ,‬והרכבת מקרקשת‬
‫אי־שם במרחק‪" ...‬השנים שינו גם אותי‪ ",‬אמרה‪" .‬הייתי אימא וסבתא‪ ,‬וחזיתי במותם של‬
‫אהוביי ובלידתם של אחרים‪ .‬אתה מדבר על זרמי העולם‪ .‬גם אני ראיתי אותם‪ .‬אילו עדיין‬
‫הייתי אותה נערה שהכרת אז‪ ,‬לא הייתי מסוגלת לומר את אשר על לבי בחופשיות שכזו כפי‬
‫שעשיתי הרגע‪ .‬לא הייתי מסוגלת לבקש ממך את מה שאני מבקשת כעת‪".‬‬
‫הוא הרים את ידו וחפן את לחייה‪ .‬היא ראתה את התקווה שהפציעה בפניו‪" .‬מה את‬
‫מבקשת?"‬
‫"בוא איתי‪ ",‬אמרה‪" .‬הישאר איתי‪ .‬תהיה איתי‪ .‬תראה את הכול איתי‪ .‬טיילתי בעולם‬
‫וראיתי כל כך הרבה‪ ,‬אבל יש עוד כל כך הרבה‪ ,‬ואין איש שהייתי מעדיפה לראות איתו את‬
‫העולם יותר מאשר איתך‪ .‬אלך איתך תמיד ולכל מקום‪ ,‬ג'ם קרסטיירז‪".‬‬
‫אגודלו החליק על קשת לחייה‪ .‬כל גופה נרעד‪ .‬כל כך הרבה שנים חלפו מאז שמישהו‬
‫הסתכל עליה ככה‪ ,‬כאילו הייתה הפלא הגדול ביקום‪ ,‬והיא ידעה שגם היא מביטה בו כך‪" .‬זה‬
‫לא נראה מציאותי‪ ",‬אמר בקול ניחר‪" .‬אהבתי אותך שנים כה רבות‪ .‬איך ייתכן שזה אמיתי?"‬
‫"זו אחת האמיתות הגדולות של חיי‪ ",‬אמרה לו טסה‪" .‬האם תבוא איתי? כי אני משתוקקת‬
‫לחלוק איתך את העולם‪ ,‬ג'ם‪ .‬יש כל כך הרבה מה לראות‪".‬‬
‫היא לא ידעה מי נצמד ראשון אל מי‪ ,‬רק שכעבור רגע כבר הייתה בזרועותיו‪ ,‬והוא לחש‪,‬‬
‫"כן‪ ,‬כמובן‪ ,‬כן‪ ",‬לתוך שערה‪ .‬הוא חיפש את פיה בהיסוס – היא הרגישה את המתח העדין‪,‬‬
‫את כובד משקלן של כל השנים שחלפו בין נשיקתם האחרונה לזו‪ .‬היא הושיטה את ידה‪,‬‬
‫כרכה אותה סביב עורפו‪ ,‬משכה אותו מטה ולחשה‪" ,‬בּיאֶ ה דז'אוֹ ג'י‪ ".‬אל תדאג‪ ,‬אל תדאג‪.‬‬
‫היא נישקה את לחיו‪ ,‬את זוויות פיו‪ ,‬ולבסוף את פיו‪ ,‬ואז שפתיו נלחצו אל שפתיה‪ ,‬וזה היה‬
‫מופלא ומלא תשוקה‪ ,‬ואוה‪ ,‬הלמות לבו‪ ,‬והטעם של פיו‪ ,‬וקצב נשימתו‪ .‬חושיה היטשטשו‬
‫מזיכרון‪ :‬כמה כחוש היה פעם‪ ,‬כתפיו היו חדות כסכינים מתחת לפשתן הדק של החולצות‬
‫שנהג ללבוש‪ .‬כעת הרגישה שרירים חזקים‪ ,‬מוצקים‪ ,‬כשחיבקה אותו‪ ,‬הרגישה את החיים‬
‫פועמים בגופו כשנצמד אל גופה‪ ,‬הרגישה את הכותנה הרכה של הסוודר שמוללה בין‬
‫אצבעותיה‪.‬‬
‫טסה הייתה מודעת לכך שמעל לגדת הנהר מתרוצצים אנשים על גשר בּלֶקפריירז‪ ,‬היא‬
‫הייתה מודעת לכך שהתנועה עדיין חולפת על פניהם‪ ,‬ושעוברי האורח ודאי לוטשים בהם‬
‫עיניים‪ ,‬אבל זה לא הפריע לה; אחרי שנים כה רבות את לומדת מה חשוב לך ומה לא‪ .‬וזה מה‬
‫שהיה חשוב לה כעת‪ :‬ג'ם‪ ,‬ופעימות לבו המהירות‪ ,‬החזקות‪ ,‬החן של מגעו העדין על פניה‪,‬‬
‫שפתיו הרכות על שפתיה כשהתחקה בפיו אחר צורת פיה‪ .‬החמימות המוצקה והממשית שלו‪.‬‬
‫לראשונה זה שנים ארוכות הרגישה שלבה נפתח‪ ,‬וידעה אהבה שאיננה רק זיכרון‪.‬‬
‫לא‪ ,‬הדבר האחרון שעניין אותה הוא אנשים זרים שנועצים מבטים בנער ובנערה שהתנשקו‬
‫לגדת הנהר‪ ,‬שעה שלונדון‪ ,‬הסיטי שלה‪ ,‬מגדליה‪ ,‬כנסיותיה‪ ,‬גשריה ורחובותיה הקיפו אותם‬
‫כמו זיכרון של חלום‪ .‬ואם נהר התמזה שזרם לצדם – בטוח בעצמו וכסוף באורו של אחר‬
‫הצהריים – נזכר בלילה ההוא לפני שנים רבות‪ ,‬כשירח זוהר כמו שילינג האיר את אותו נער‬
‫ואת אותה נערה‪ ,‬ואם האבנים של בּלֶקפריירז זכרו היטב את הלמות צעדיהם וחשבו לעצמן‪,‬‬
‫הנה‪ ,‬סוף־סוף הושלם המעגל; גם אם כן‪ ,‬הם שמרו על שתיקה‪.‬‬
 ‫הערה על אנגליה של טסה‬
‫כמו במלאך מכני ובנסיך מכני‪ ,‬גם לונדון וגם ויילס של נסיכה מכנית הן תערובת בין בדיה‬
‫למציאות‪ ,‬בין הידוע לנשכח‪ .‬בית משפחת לייטווד מבוסס על בית צ'יזיק‪ ,‬שבו עדיין תוכלו‬
‫לבקר גם היום‪ .‬אשר לבית מס' ‪ 16‬בצ'ייני ווק‪ ,‬ביתו של וולזי סקוט‪ ,‬במציאות שכרו אותו‬
‫באותה תקופה אלג'רנון צ'רלס סווינבּורן‪ ,‬דנטה גבריאל רוזטי וג'ורג' מרדית‪ .‬הם היו חברים‬
‫באותה תנועה אסתטית כמו וולזי‪ ,‬אבל )ככל שידוע לנו( הם לא היו אנשי זאב‪ .‬אָרגֶ'נט רוּמז‬
‫מבוססים על מועדון ‪ Argyle Rooms‬השערורייתי‪.‬‬
‫ולגבי השעטה המטורפת של ויל באזור הכפר שבין לונדון לוויילס‪ ,‬אני אסירת תודה לקלֶרי‬
‫בּוּקֶר שעזרה לי למפות את המסלול‪ ,‬מצאה פונדקים שוויל היה עשוי לפקוד בדרך‪ ,‬ואף‬
‫חקרה את מזג האוויר באזור‪ .‬ניסיתי ככל האפשר לדבוק בדרכים ובפונדקים שהיו קיימים‬
‫באותם ימים )כביש שרוּזבֶּרי־וֶולשפּוּל של אז הוא היום ‪ .(A458‬אני עצמי טיפסתי על‬
‫קאדיר אידריס‪ ,‬ביקרתי בדוֹלגֶתלֵיי ובטאל־אִי־תין וראיתי את חלין קַאי‪ ,‬אף שמעולם לא‬
‫צללתי פנימה כדי לבדוק לאן אגיע‪.‬‬
‫גשר בּלֶקפריירז היה קיים‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם אז וגם עכשיו‪ ,‬והתיאור באחרית הדבר קרוב עד כמה‬
‫שאפשר למראה הגשר‪ ,‬כפי שהוא זכור לי מביקוריי במקום‪ .‬מכשירי התופת נולדו מתוך‬
‫חלום בהקיץ על ג'ם וטסה שעומדים על גשר בּלֶקפריירז‪ ,‬ואין מקום הולם מזה לסיים בו את‬
‫הטרילוגיה‪.‬‬
 ‫תודות‬
‫תודה מיוחדת לסינדי ולמרגרט פּוֹן על העזרה במנדרינית; לקלֶרי בּוּקֶר על מיפוי המסע של‬
‫ויל מלונדון לקאדיר אידריס; לאמילי־ג'ו תומאס שעזרה לי עם הוולשית של ויל וססילי;‬
‫לאספּסיה דיאפָה‪ ,‬לפטריק אולטמן ולווין מילר על העזרה ביוונית ובלטינית עתיקה‪ .‬תודה‬
‫למוריץ ויסט שסרק את כתב היד כולו‪ ,‬כדי שנוכל למסור אותו גם בעיצומו של הוריקן סנדי‪.‬‬

‫תודה רבה על התמיכה המשפחתית מצד אמי ואבי‪ ,‬ותודה מקרב לב גם לג'ים היל ולקייט‬
‫קונור; לנאו‪ ,‬לטים‪ ,‬לדייוויד ולבן; למלאני‪ ,‬לג'ונתן ולהלן לואיס; לפלורנס ולג'ויס‪ .‬לאלה‬
‫שקראו וביקרו והצביעו על אנכרוניזמים – שרה סמית‪ ,‬דיליה שרמן‪ ,‬הולי בלאק‪ ,‬קלי לינק‪,‬‬
‫אלן קושנר‪ ,‬קלֶרי בּוּקֶר – הררים של תודה‪ .‬ותודה גם לאלה שפרצופיהם החייכניים‬
‫והערותיהם העוקצניות סייעו לי לעבור בשלום עוד יום ועוד יום‪ :‬אלקה קלוק‪ ,‬הולי בלאק‪,‬‬
‫רובין וסרמן‪ ,‬אמילי הוק‪ ,‬מורין ג'ונסון‪ ,‬ליבי בריי ושרה ריס ברנן‪ .‬כתמיד‪ ,‬אני אסירת תודה‬
‫גם לסוכן שלי ראסל גאלן; לעורכת שלי קארן ווֹיטילה; ולכל הצוות ב־‪Simon & Schuster‬‬
‫וב־‪ .Walker Books‬ואחרון חביב‪ ,‬תודתי לג'וש‪ ,‬שהביא לי תה וחתולים בזמן שעבדתי‪.‬‬