‫אני מספר ארבע‬

‫לוֹריאֶ ן‬
‫הספר הראשון בסדרת בני ִ‬

‫פִּ יטָ קוּס לוֹר‬

‫מאנגלית‪ :‬ארז אשרוב‬

 ‫‪Pittacus Lore‬‬

‫‪I AM NUMBER FOUR‬‬

‫‪Copyright © 2010 by Pittacus Lore‬‬

‫‪All Rights Reserved‬‬
‫‪Hebrew Language Copyright‬‬
‫© ‪.Kinneret, Zmora-Bitan, Dvir — Publishing House Ltd 2011‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫זכויות בעברית‬
‫© תשע"א ‪ 2011‬כנרת‪ ,‬זמורה־ביתן‪ ,‬דביר — מוציאים לאור בע"מ‬
‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‬
‫או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪.‬‬
‫שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬
‫סידור‪ ,‬עימוד והפקה במפעלי כנרת‪ ,‬זמורה־ביתן‪ ,‬דביר — מוציאים לאור בע"מ‬
‫רח' התעשייה ‪ ,10‬אור יהודה ‪60212‬‬
‫‪.Kinneret, Zmora-Bitan, Dvir — Publishing House Ltd‬‬
‫‪Hataasiya St., Or Yehuda 60212, Israel 10‬‬
‫מסת"ב ‪ISBN 978-965-517-939-2‬‬
‫‪www.kinbooks.co.il‬‬
‫האירועים המתוארים בספר הזה אמיתיים‪.‬‬
‫השמות והמקומות שונו כדי‬
‫להגן על ששת הלוֹרים‬
‫הנמצאים במקומות מסתור‪.‬‬
‫זאת האזהרה הראשונה שלכם‪.‬‬
‫קיימות תרבויות אחרות‪.‬‬
‫וכמה מהן היו רוצות להשמיד אתכם‪.‬‬
‫דלת מתחילה לרעוד‪ .‬זאת דלת רעועה‪ ,‬עשויה מנצרי במבוק הקשורים זה לזה בחבלים‬ ‫ה‬
‫בלויים‪ .‬הרעידה עדינה ומפסיקה כמעט מיד‪ .‬הם מרימים את ראשיהם ומקשיבים‪ ,‬נער בן‬
‫ארבע־עשרה וגבר בן חמישים‪ ,‬שכולם חושבים שהוא האבא‪ ,‬אבל למעשה הוא נולד ליד‬
‫ג'ונגל שונה‪ ,‬בכוכב לכת שונה במרחק מאות שנות אור‪ .‬הם שוכבים ללא חולצות משני צדדי‬
‫הבקתה‪ ,‬ומעל כל אחת ממיטות השדה שלהם תלויה כילה נגד יתושים‪ .‬הם שומעים מרחוק‬
‫צליל ריסוק‪ ,‬כמו רעש של חיה ששוברת ענף של עץ‪ ,‬אבל במקרה הזה נשמע כאילו כל העץ‬
‫נשבר‪.‬‬
‫"מה זה היה?" שואל הנער‪.‬‬
‫"ששש‪ ",‬עונה הגבר‪.‬‬
‫הם שומעים את צרצור החרקים וזה הכול‪ .‬הגבר מוריד את רגליו מהמיטה כשהדלת שוב‬
‫רועדת‪ .‬רעד ארוך וחזק יותר‪ ,‬ועוד קול ריסוק‪ ,‬הפעם קרוב יותר‪ .‬הגבר קם על רגליו ופוסע‬
‫לאט אל הדלת‪ .‬דממה‪ .‬הגבר נושם עמוק ושולח את ידו באטיות אל הבריח‪ .‬הנער מתיישב‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬לוחש הגבר‪ ,‬ובאותה שנייה חודר את הדלת להב חרב ארוך ובוהק‪ ,‬העשוי מתכת‬
‫לבנה נוצצת שלא ניתן למצוא בכדור הארץ‪ .‬הוא ננעץ היישר לתוך חזהו של הגבר‪ ,‬מבצבץ‬
‫חמישה־עשר סנטימטר מתוך גבו‪ ,‬ובמהירות נמשך בחזרה‪ .‬האיש נאנק‪ .‬הנער קופא‪ .‬האיש‬
‫נושם את נשימתו האחרונה ואומר מילה אחת‪" ,‬ברח‪ ".‬הוא נופל על הרצפה ללא רוח חיים‪.‬‬
‫הנער מזנק מהמיטה ופורץ דרך הקיר האחורי‪ .‬הוא לא טורח להשתמש בחלון או בדלת;‬
‫הוא פשוט רץ דרך הקיר‪ ,‬שנשבר כאילו הוא עשוי מנייר‪ ,‬למרות שהוא עשוי מעץ מהגוני‬
‫אפריקאי דחוס‪ .‬הוא חוצה את הלילה האפל של קונגו‪ ,‬מנתר מעל עצים‪ ,‬רץ כסופה במהירות‬
‫של כתשעים קילומטרים בשעה‪ .‬יכולות הראייה והשמיעה שלו הן מעבר לאנושי‪ .‬הוא מזגזג‬
‫בין עצים‪ ,‬קורע לעצמו דרך בעד מטפסים סבוכים‪ ,‬עובר מעל נחלים קטנים בצעד אחד‪.‬‬
‫צעדים כבדים נשמעים בעקבותיו‪ ,‬הולכים ומתקרבים‪ .‬גם לאלה שרודפים אחריו יש‬
‫כישרונות מיוחדים‪ .‬ויש איתם משהו‪ .‬משהו שהוא רק שמע רמזים עליו‪ ,‬משהו שהוא לא‬
‫האמין שיראה אי־פעם על פני כדור הארץ‪.‬‬
‫קולות הריסוק קרבים‪ .‬הנער שומע שאגה נמוכה ועזה‪ .‬הוא יודע שהדבר מאחוריו הולך‬
‫ומאיץ‪ .‬הוא רואה לפניו פתח בצמחיית הג'ונגל‪ .‬כשהוא מגיע לשם הוא רואה גיא עצום‪,‬‬
‫שהמרחק לצדו השני הוא תשעים מטרים‪ ,‬וגם עומקו תשעים מטרים‪ ,‬ונהר זורם בתחתיתו‪.‬‬
‫גדות הנהר מכוסות בסלעים עצומים‪ .‬סלעים שירסקו אותו לחלוטין אם ייפול עליהם‪ .‬הסיכוי‬
‫היחיד שלו הוא לעבור לצד השני של הגיא‪ .‬יהיה לו מקום מוגבל להשיג תנופה‪ ,‬ורק ניסיון‬
‫אחד‪ .‬ניסיון אחד להציל את חייו‪ .‬זוהי קפיצה כמעט בלתי אפשרית אפילו עבורו‪ ,‬או עבור כל‬
‫אחד מבני מינו על פני כדור הארץ‪ .‬אם יחזור לאחור או ייפול למטה או ינסה להילחם בהם‪,‬‬
‫המשמעות היא מוות בטוח‪ .‬יש לו רק ניסיון אחד‪.‬‬
‫מאחוריו נשמעת שאגה מחרישת אוזניים‪ .‬הם במרחק שישה‪ ,‬אולי תשעה מטרים ממנו‪ .‬הוא‬
‫לוקח חמישה צעדים לאחור ורץ — וממש לפני הקצה הוא ממריא ומתחיל לעוף מעל הגיא‪.‬‬
‫הוא מרחף באוויר שלוש או ארבע שניות‪ .‬הוא צורח‪ ,‬ידיו מושטות לפנים‪ ,‬והוא מחכה להגיע‬
‫למקום מבטחים או לסוף‪ .‬הוא נוחת על הקרקע ומתגלגל קדימה‪ ,‬ועוצר בבסיסו של עץ ענקי‪.‬‬
‫הוא מחייך‪ .‬הוא לא מאמין שהצליח‪ ,‬שהוא עומד לשרוד‪ .‬מאחר שהוא לא רוצה שהם יראו‬
‫אותו ויודע שהוא צריך להמשיך להתרחק מהם‪ ,‬הוא קם על רגליו‪ .‬הוא יצטרך להמשיך‬
‫לרוץ‪.‬‬
‫הוא פונה אל הג'ונגל‪ .‬ובעודו עושה כך‪ ,‬נכרכת יד עצומה סביב צווארו‪ .‬הוא מורם‬
‫מהקרקע‪ .‬הוא נאבק‪ ,‬בועט‪ ,‬מנסה להשתחרר‪ ,‬אבל יודע שזה חסר תקווה‪ ,‬שזה הסוף‪ .‬הוא‬
‫היה צריך לדעת שהם יהיו משני הצדדים‪ ,‬שלאחר שימצאו אותו לא תהיה שום דרך‬
‫ָדוֹריאָ ני מרים אותו כך שיוכל לראות את חזהו של הנער‪ ,‬לראות את הקמע‬ ‫הימלטות‪ .‬המוֹג ִ‬
‫שתלוי על צווארו‪ ,‬הקמע שרק הוא ובני מינו יכולים לענוד‪ .‬הוא קורע אותו מעליו ושם אותו‬
‫במקום כלשהו בתוך הגלימה השחורה הארוכה שהוא לובש‪ ,‬וכשידו נשלפת בחזרה‪ ,‬היא‬
‫מחזיקה חרב בוהקת ממתכת לבנה‪ .‬הנער מביט לתוך עיניו השחורות‪ ,‬העמוקות‪ ,‬הרחבות‬
‫וחסרות הרגש של המוגדוריאני‪ ,‬והוא מדבר‪.‬‬
‫"המורשות חיות‪ .‬הן ימצאו זו את זו‪ ,‬וכשיהיו מוכנות‪ ,‬ישמידו אתכם‪".‬‬
‫המוגדוריאני צוחק צחוק מרושע‪ ,‬לגלגני‪ .‬הוא מניף את החרב‪ ,‬הנשק היחיד ביקום שמסוגל‬
‫לשבור את הלחש שעד היום הגן על הנער‪ ,‬ועדיין מגן על האחרים‪ .‬הלהב ניצת בלהבה כסופה‬
‫בעודו מצביע אל השמים‪ ,‬כאילו הוא מתעורר לחיים‪ ,‬חש את המשימה שלו וכולו עוטה‬
‫ציפייה זדונית‪ .‬וכשהוא נוחת‪ ,‬כמו קשת של אור החוצה את עלטת הג'ונגל‪ ,‬הנער מאמין‬
‫שחלק ממנו ימשיך להתקיים‪ ,‬וחלק ממנו יצליח להגיע הביתה‪ .‬הוא עוצם את עיניו בדיוק‬
‫לפני שהחרב נוחתת‪ .‬ואז זה נגמר‪.‬‬
 ‫פרק ‪1‬‬

‫בתחילה היינו תשעה‪ .‬עזבנו כשהיינו צעירים‪ ,‬כמעט צעירים מכדי לזכור‪.‬‬
‫כמעט‪.‬‬
‫סיפרו לי שהאדמה רעדה‪ ,‬שהשמים התמלאו באור ובפיצוצים‪ .‬זו היתה אותה תקופה בשנה‬
‫שבה במשך שבועיים שני הירחים תלויים משני צדי האופק‪ .‬זאת היתה תקופה של חגיגות‪,‬‬
‫ובתחילה טעו וחשבו שהפיצוצים הם זיקוקים‪ .‬אלה לא היו זיקוקים‪ .‬היה חמים‪ ,‬רוח קלה‬
‫נשבה מכיוון המים‪ .‬תמיד מספרים לי על מזג האוויר‪ :‬היה חמים‪ .‬רוח קלה נשבה‪ .‬מעולם לא‬
‫הבנתי למה זה חשוב‪.‬‬
‫מה שאני זוכר באופן הכי מוחשי זה איך סבתא שלי נראתה באותו יום‪ .‬היא היתה נסערת‬
‫ועצובה‪ .‬היו לה דמעות בעיניים‪ .‬סבא שלי עמד צמוד לכתפה‪ .‬אני זוכר איך האור מהשמים‬
‫השתקף במשקפיים שלו‪ .‬היו חיבוקים‪ .‬כל אחד מהם אמר דברים‪ .‬אני לא זוכר מה אמרו‪ .‬זה‬
‫הדבר שהכי מטריד אותי‪.‬‬
‫נדרשה שנה להגיע לפה‪ .‬הייתי בן חמש כשהגענו‪ .‬היינו אמורים להיטמע בתרבות המקומית‬
‫לפני שנחזור לכוכב לוֹריאֶ ן‪ ,‬כשהוא שוב יוכל לקיים חיים‪ .‬כל התשעה היו אמורים להתפזר‬
‫וללכת כל אחד בדרכו‪ .‬איש לא ידע לכמה זמן‪ .‬איש מהם לא יודע איפה אני‪ ,‬ואני לא יודע‬
‫איפה הם או איך הם נראים עכשיו‪ .‬כך אנחנו מגינים על עצמנו‪ ,‬בגלל הלחש שהטילו עלינו‬
‫כשעזבנו‪ ,‬לחש שמוודא שיהיה ניתן להרוג אותנו רק על פי סדר המספרים שלנו‪ ,‬כל עוד‬
‫אנחנו לא יחד‪ .‬אם אנחנו מתאחדים‪ ,‬הלחש מבוטל‪.‬‬
‫כשמוצאים והורגים אחד מאיתנו‪ ,‬צלקת עגולה מתהדקת סביב הקרסול הימני של אלה‬
‫שעדיין חיים‪ .‬ועל קרסול שמאל שלנו יש צלקת קטנה שנוצרה כשהכשף הלורי הוטל‬
‫לראשונה‪ ,‬והיא זהה לקמע שכל אחד מאיתנו עונד‪ .‬הצלקות העגולות הן עוד חלק מהלחש‪.‬‬
‫זאת מערכת אזהרה שמודיעה לנו איפה אנחנו עומדים לעומת האחרים‪ ,‬וכדי שנדע מתי אנחנו‬
‫הבאים בתור שהם יבואו לחפש‪ .‬הצלקת הראשונה הגיעה כשהייתי בן תשע‪ .‬היא העירה אותי‬
‫מהשינה כששרפה את עצמה בבשרי‪ .‬גרנו אז באריזונה‪ ,‬בעיירת גבול קטנה ליד מקסיקו‪.‬‬
‫התעוררתי בצרחות באמצע הלילה‪ ,‬בייסורים‪ ,‬מבועת כשהצלקת צרבה את עצמה בבשרי‪ .‬זה‬
‫היה הסימן הראשון לכך שהמוֹגָדוֹריאָ נים הצליחו למצוא אותנו על פני כדור ארץ‪ ,‬והסימן‬
‫הראשון שאנחנו נתונים בסכנה‪ .‬עד שהופיעה הצלקת‪ ,‬כמעט שיכנעתי את עצמי שהזיכרונות‬
‫שלי שגויים‪ ,‬שמה שהנרי אמר לי היה טעות‪ .‬רציתי להיות ילד רגיל שחי חיים רגילים‪ ,‬אבל‬
‫אז ידעתי מעבר לכל ספק או פקפוק‪ ,‬שאני לא‪ .‬יום למחרת עברנו למינסוטה‪.‬‬
‫הצלקת השנייה הופיעה כשהייתי בן שתים־עשרה‪ .‬הייתי בבית ספר בקולורדו והשתתפתי‬
‫בתחרות איות‪ .‬ברגע שהתחיל הכאב ידעתי מה קורה‪ ,‬מה קרה למספר שתיים‪ .‬הכאב היה‬
‫נורא‪ ,‬אבל הפעם גם נסבל‪ .‬הייתי נשאר על הבמה‪ ,‬אבל החום הצית את הגרב שלי‪ .‬המורה‬
‫שניהל את התחרות התיז עלי במטף לכיבוי אש ולקח אותי במהירות לבית החולים‪ .‬הרופא‬
‫במיון מצא את הצלקת הראשונה וקרא למשטרה‪ .‬כשהנרי הגיע‪ ,‬הם איימו לעצור אותו על‬
‫התעללות בילד‪ .‬אבל מכיוון שהיה הרחק ממני כשהופיעה הצלקת השנייה‪ ,‬הם נאלצו לשחרר‬
‫אותו‪ .‬נכנסנו למכונית ונסענו משם‪ ,‬הפעם למֵ יין‪ .‬השארנו מאחור את כל מה שהיה לנו מלבד‬
‫את השידה הלורית שהנרי לקח איתנו לכל מקום שעברנו אליו‪ .‬עשרים ואחד מקומות‪ ,‬נכון‬
‫להיום‪.‬‬
‫הצלקת השלישית הופיעה לפני שעה‪ .‬ישבתי בסירה גדולה ששייכת להורים של הילד הכי‬
‫פופולרי בבית ספר שלי‪ ,‬והוא ערך בה מסיבה ללא ידיעתם‪ .‬זאת היתה הפעם הראשונה‬
‫ברה‪ ,‬כי ידעתי שאנחנו עשויים לעזוב בכל רגע‪.‬‬ ‫שהזמינו אותי למסיבה‪ .‬תמיד התרחקתי מחֶ ָ‬
‫אבל במשך שנתיים היה שקט‪ .‬הנרי לא ראה בחדשות משהו שיוביל את המוֹגָדוֹריאָ נים אל‬
‫אחד מאיתנו או שיעיד על נוכחותם‪ .‬אז התחברתי עם כמה בנים‪ .‬ואחד מהם הכיר לי את הילד‬
‫שעשה את המסיבה‪ .‬כולם נפגשו במעגן‪ .‬היו שם שלוש צידניות‪ ,‬קצת מוזיקה וכמה בנות‬
‫שהערצתי מרחוק אבל מעולם לא דיברתי איתן‪ ,‬למרות שרציתי‪ .‬יצאנו מהמעגן והפלגנו‬
‫קילומטר לתוך מפרץ מקסיקו‪ .‬ישבתי על קצה הסירה עם הרגליים במים ודיברתי עם בחורה‬
‫חמודה כחולת עיניים וכהת שיער ששמה טארה‪ .‬ואז הרגשתי את זה מגיע‪ .‬המים סביב הרגל‬
‫שלי התחילו לרתוח‪ ,‬והחלק התחתון של הרגל שלי התחיל לזהור במקום שבו הצלקת‬
‫הטביעה את עצמה‪ .‬הסימן הלורי השלישי‪ ,‬האזהרה השלישית‪ .‬טארה התחילה לצרוח‪ ,‬וכולם‬
‫התאספו סביבי‪ .‬ידעתי שאין לי איך להסביר את זה‪ .‬וידעתי שנצטרך לעזוב מיד‪.‬‬
‫עכשיו הסיכון גדול הרבה יותר‪ .‬הם מצאו את מספר שלוש‪ ,‬מי שהוא או היא היו‪ ,‬ומספר‬
‫שלוש מת‪ .‬אז הרגעתי את טארה ונישקתי אותה על הלחי ואמרתי לה ששמחתי להכיר אותה‬
‫ושאני מקווה שיהיו לה חיים ארוכים ויפים‪ .‬קפצתי מהסירה והתחלתי לשחות במהירות‬
‫ונשארתי מתחת למים לכל אורך הדרך‪ ,‬מלבד פעם אחת שעליתי לנשום באמצע‪ ,‬עד שהגעתי‬
‫לחוף‪ .‬רצתי לצד הכביש המהיר‪ ,‬מוסתר על ידי שורת עצים‪ ,‬במהירות שווה לזאת של‬
‫המכוניות‪ .‬כשהגעתי הביתה‪ ,‬מצאתי את הנרי ליד עמדת הסורקים והמסכים שבהם השתמש‬
‫כדי לבדוק חדשות מרחבי העולם ופעילות משטרתית באזור שלנו‪ .‬הוא ידע מבלי שאוציא‬
‫מילה‪ ,‬אך בכל זאת הרים את המכנסיים הספוגים במים שלי כדי לראות את הצלקות‪.‬‬

‫***‬

‫בהתחלה היינו קבוצה של תשעה‪.‬‬

‫שלושה נעלמו‪ ,‬מתו‪.‬‬
‫נשארו שישה מאיתנו‪.‬‬
‫הם צדים אותנו‪ ,‬והם לא יפסיקו עד שיהרגו את כולנו‪.‬‬
 ‫אני מספר ארבע‪.‬‬
‫אני יודע שאני הבא בתור‪.‬‬
 ‫פרק ‪2‬‬

‫אני עומד באמצע כביש הגישה ומרים מבט אל הבית‪ .‬הוא בצבע ורוד בהיר‪ ,‬כמעט כמו זיגוג‬
‫של עוגה‪ ,‬ועומד שלושה מטרים מעל הקרקע על כלונסאות עץ‪ .‬עץ דקל מתנועע בחזית‪.‬‬
‫מאחורי הבית המזח נמשך כעשרים מטרים לתוך מפרץ מקסיקו‪ .‬אילו היה הבית נמצא‬
‫קילומטר וחצי דרומה‪ ,‬המזח היה באוקיינוס האטלנטי‪.‬‬
‫הנרי יוצא מהבית כשהוא נושא את הארגזים האחרונים‪ ,‬שכמה מהם לא פרקנו כלל מאז‬
‫המעבר האחרון‪ .‬הוא נועל את הדלת ומכניס את המפתח לתיבת הדואר שלידה‪ .‬השעה שתיים‬
‫לפנות בוקר‪ .‬הוא לובש מכנסי חאקי קצרים וחולצת פולו שחורה‪ .‬הוא שזוף מאוד‪ ,‬פניו לא‬
‫מגולחים ונראים מדוכדכים‪ .‬גם הוא עצוב לעזוב‪ .‬הוא משליך את הארגזים האחרונים לאחורי‬
‫הטנדר עם שאר הדברים‪.‬‬
‫"זהו זה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬אנחנו עומדים ומביטים בבית ומקשיבים לרוח המנשבת בין כפות הדקלים‪ .‬אני‬
‫מחזיק ביד שקית ובה סלרי‪.‬‬
‫"אני אתגעגע למקום הזה‪ ",‬אני אומר‪" .‬אפילו יותר מאשר לאחרים‪".‬‬
‫"גם אני‪".‬‬
‫"הגיע הזמן לשרוף?"‬
‫"כן‪ .‬אתה רוצה לעשות את זה‪ ,‬או שאני?"‬
‫"אני אעשה את זה‪".‬‬
‫הנרי מוציא את הארנק שלו ושומט אותו על הקרקע‪ .‬אני מוציא את שלי ועושה כמוהו‪ .‬הוא‬
‫הולך לטנדר שלנו וחוזר עם דרכונים‪ ,‬תעודות לידה‪ ,‬תעודות של ביטוח לאומי‪ ,‬פנקסי צ'קים‪,‬‬
‫כרטיסי אשראי וכספומטים‪ ,‬ומפיל אותם על הקרקע‪ .‬כל המסמכים והחומרים שקשורים‬
‫לזהויות שלנו כאן‪ ,‬כולם מזויפים ובדויים‪ .‬אני לוקח מהטנדר פחית דלק קטנה‪ ,‬שאנחנו‬
‫שומרים למקרי חירום‪ .‬אני שופך את הדלק על הערמה הקטנה‪ .‬השם הנוכחי שלי הוא דניאל‬
‫ג'ונס‪ .‬הסיפור שלי הוא שגדלתי בקליפורניה ועברתי לפה בגלל העבודה של אבא שלי‬
‫כמתכנת מחשבים‪ .‬דניאל ג'ונס עומד להיעלם‪ .‬אני מדליק גפרור ושומט אותו‪ ,‬והערמה‬
‫ניצתת‪ .‬עוד אחת מהזהויות שלי פורחת ונעלמת‪ .‬הנרי ואני עומדים ומביטים באש‪ ,‬כמו‬
‫שאנחנו תמיד עושים‪ .‬ביי‪ ,‬דניאל‪ ,‬אני חושב‪ ,‬היה נחמד להכיר אותך‪ .‬כשהאש דועכת‪ ,‬הנרי‬
‫מביט בי‪.‬‬
‫"חייבים לזוז‪".‬‬
‫"אני יודע‪".‬‬
‫"האיים האלה מעולם לא היו בטוחים‪ .‬קשה מדי לעזוב אותם במהירות‪ ,‬קשה מדי לברוח‬
 ‫מהם‪ .‬זה היה טיפשי מצדנו לבוא לכאן‪".‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬הוא צודק‪ ,‬ואני יודע את זה‪ .‬אבל בכל זאת אני לא שש לעזוב‪ .‬הגענו לפה מפני‬
‫שרציתי‪ ,‬ולראשונה הנרי נתן לי לבחור לאן נלך‪ .‬היינו פה תשעה חודשים‪ ,‬וזה הזמן הארוך‬
‫ביותר שהיינו במקום אחד מאז שעזבנו את לוֹריאֶ ן‪ .‬אני אתגעגע לשמש ולחום‪ .‬אני אתגעגע‬
‫לשממית שהביטה בי כל יום מהקיר כשאכלתי ארוחת בוקר‪ .‬למרות שמן הסתם יש מיליוני‬
‫שממיות בדרום פלורידה‪ ,‬אני נשבע שזאת הולכת אחרי לבית ספר ונראה שהיא נמצאת בכל‬
‫מקום שאני נמצא בו‪ .‬אני אתגעגע לסופות הרעמים שמגיעות כמו משום מקום‪ ,‬לזה שהכול‬
‫פה שקט ודומם בשעות הבוקר המוקדמות עד שהשחפים מגיעים‪ .‬אני אתגעגע לדולפינים‬
‫שלפעמים יוצאים לאכול עם שקיעת השמש‪ .‬אני אפילו אתגעגע לריח הגופרית מהאצות‬
‫הנרקבות בתחתית החוף‪ ,‬ולאופן שהוא ממלא את הבית וחודר לחלומות שלנו בזמן שאנחנו‬
‫ישנים‪.‬‬
‫"תיפטר מהסלרי ואני אחכה בטנדר‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬ואז כבר יגיע הזמן‪".‬‬
‫אני נכנס לסבך העצים מימין לטנדר‪ .‬יש שם שלושה איילים שכבר מחכים‪ .‬אני מניח‬
‫לשקית הסלרי ליפול לרגליהם ומשתופף ללטף כל אחד מהם בתורו‪ .‬הם מניחים לי לעשות‬
‫את זה‪ ,‬כי כבר מזמן התגברו על החששנות שלהם‪ .‬אחד מהם מרים את ראשו ומביט בי‪.‬‬
‫עיניים כהות ריקות מביטות בחזרה‪ .‬ההרגשה היא כמעט כאילו הוא מעביר לי משהו‪.‬‬
‫צמרמורת עוברת בגבי‪ .‬הוא מוריד את ראשו וממשיך לאכול‪.‬‬
‫"בהצלחה‪ ,‬חברים קטנים‪ ",‬אני אומר והולך לטנדר ומתיישב במושב הנוסע‪.‬‬
‫אנחנו מביטים דרך מראות הצד בבית ההולך וקטֵ ן‪ ,‬עד שהנרי עולה על הכביש הראשי‬
‫והבית נעלם‪ .‬שבת היום‪ .‬אני שואל את עצמי מה קורה במסיבה בלעדי‪ .‬מה הם אומרים על‬
‫הדרך שבה עזבתי‪ ,‬ומה יגידו ביום שני‪ ,‬כשלא אגיע לבית ספר‪ .‬אני מצטער שלא יכולתי‬
‫להיפרד‪ .‬לעולם לא אראה עוד את מי שהכרתי כאן‪ .‬לעולם לא אדבר איתם שוב‪ .‬והם לעולם‬
‫לא ידעו מה אני או למה עזבתי‪ .‬אחרי כמה חודשים‪ ,‬או אולי כמה שבועות‪ ,‬סביר להניח‬
‫שאיש מהם כבר לא יחשוב עלי‪.‬‬
‫לפני שאנחנו עולים על הכביש המהיר‪ ,‬הנרי עוצר לתדלק‪ .‬בזמן שהוא מפעיל את‬
‫המשאבה‪ ,‬אני מעיין באטלס שהוא מחזיק על המושב הקדמי‪ .‬יש לנו את האטלס מאז שהגענו‬
‫לכוכב הלכת הזה‪ .‬משוכים בו קווים מכל מקום ואל כל מקום שגרנו בו‪ .‬בשלב הזה כבר יש‬
‫קווים שחוצים הלוך ושוב את כל ארצות הברית‪ .‬אנחנו יודעים שצריך להיפטר ממנו‪ ,‬אבל‬
‫זאת המזכרת היחידה מהחיים שלנו יחד‪ .‬לאנשים נורמליים יש תצלומים וסרטי וידיאו‬
‫ויומנים; לנו יש את האטלס‪ .‬אני מעיין בו ורואה שהנרי צייר קו חדש מפלורידה לאוהיו‪.‬‬
‫כשאני חושב על אוהיו‪ ,‬אני חושב על פרות ותירס ואנשים נחמדים‪ .‬אני יודע שעל לוחית‬
‫הרישוי כתוב "הלב של הכול"‪ .‬אני לא יודע מה זה ה"הכול" הזה‪ ,‬אבל אני מניח שעוד אגלה‪.‬‬
‫הנרי חוזר לטנדר‪ .‬הוא קנה שני בקבוקי שתייה קלה ושקית צ'יפס‪ .‬הוא יוצא מהתחנה‬
‫ומתחיל לנסוע לכיוון כביש יו־אס ‪ ,1‬שיוביל אותנו צפונה‪ .‬הוא מושיט יד אל האטלס‪.‬‬
 ‫"אתה חושב שיש אנשים באוהיו?" אני מתבדח‪.‬‬
‫הוא מצחקק‪" .‬אני מאמין שיש שם כמה‪ .‬ואם יהיה לנו מזל נמצא שם גם מכוניות‬
‫וטלוויזיה‪".‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬אולי זה לא יהיה גרוע כמו שאני חושב‪.‬‬
‫"מה דעתך על השם ג'ון סמית?" אני שואל‪.‬‬
‫"אתה סגור על זה?"‬
‫"נראה לי‪ ",‬אני אומר‪ .‬מעולם לא הייתי ג'ון לפני זה‪ ,‬או סמית‪.‬‬
‫"זה הכי נפוץ שיש‪ .‬הייתי אומר שתענוג לפגוש אותך‪ ,‬מר סמית‪".‬‬
‫אני מחייך‪" .‬כן‪ ,‬אני חושב שג'ון סמית מוצא חן בעיני‪".‬‬
‫"אני אצור את הטפסים שלך כשנעצור‪".‬‬
‫קילומטר וחצי אחר כך אנחנו מחוץ לאי ומשייטים על הגשר‪ .‬המים חולפים מתחתינו‪ .‬הם‬
‫שקטים‪ ,‬ואור הירח מנצנץ על הגלים הקטנים ומחזיר אור לבן מהקצף‪ .‬מצד ימין האוקיינוס‪,‬‬
‫מצד שמאל המפרץ; בעיקרון אלו אותם המים‪ ,‬אבל עם שני שמות שונים‪ .‬מתעורר בי הדחף‬
‫לבכות‪ ,‬אבל אני מתאפק‪ .‬זה לא שאני עצוב בהכרח לעזוב את פלורידה‪ ,‬אבל אני עייף‬
‫מלברוח‪ .‬עייף מלהמציא שם חדש בכל חצי שנה‪ .‬עייף מבתים חדשים‪ ,‬מבתי ספר חדשים‪ .‬אני‬
‫תוהה אם אי־פעם נוכל לעצור‪.‬‬
 ‫פרק ‪3‬‬

‫אנחנו עוצרים כדי לתדלק ולאכול ולקנות טלפונים חדשים‪ .‬אנחנו נכנסים לתחנת שירות של‬
‫משאיות ואוכלים שם קציץ בשר עם מקרוני וגבינה‪ ,‬שזה אחד הדברים היחידים שהנרי מוכן‬
‫להודות שהוא טוב יותר מהאוכל שהיה לנו בלוריאן‪ .‬בזמן שאנחנו אוכלים הוא מכין מסמכים‬
‫חדשים במחשב הנייד שלו‪ ,‬עם השמות החדשים שלנו‪ .‬כשנגיע הוא ידפיס אותם‪ ,‬ומבחינת‬
‫האנשים שם אנחנו נהיה מי שנגיד שאנחנו‪.‬‬
‫"אתה בטוח בנוגע לשם ג'ון סמית?" הוא שואל‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫"נולדת בטַ ְסקָ לוֹזָה‪ ,‬אלבמה‪".‬‬
‫אני צוחק‪" .‬איך המצאת את זה?"‬
‫הוא מחייך ומצביע על שתי נשים שיושבות לא רחוק מאיתנו‪ .‬שתיהן חתיכות לוהטות‪ .‬אחת‬
‫מהן לובשת חולצת טריקו שעליה כתוב‪" ,‬בטסקלוזה עושים את זה טוב יותר"‪.‬‬
‫"זה המקום הבא שנלך אליו‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"עד כמה שזה נשמע מוזר‪ ,‬אני מקווה שנישאר באוהיו הרבה זמן‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"באמת? אתה אוהב את הרעיון של אוהיו?"‬
‫"אני אוהב את הרעיון שיהיו לי כמה חברים‪ ,‬או ללכת לאותו בית ספר למשך יותר מכמה‬
‫חודשים‪ ,‬ואולי שאפילו יהיו לי חיים של ממש‪ .‬התחלתי לחיות בפלורידה‪ .‬זה היה די מגניב‪,‬‬
‫ולראשונה מאז שהגענו לכדור הארץ‪ ,‬הרגשתי כמעט נורמלי‪ .‬אני רוצה למצוא מקום כלשהו‬
‫ולהישאר שם‪".‬‬
‫הנרי נראה מהורהר‪" .‬הסתכלת על הצלקות שלך היום?"‬
‫"לא‪ ,‬למה?"‬
‫"כי הדבר החשוב כאן הוא לא אתה‪ ,‬אלא הישרדות הגזע שלנו‪ ,‬שהושמד כמעט לחלוטין‪,‬‬
‫ַארדים‪ ,‬מת‬‫ולשמור עליך בחיים‪ .‬בכל פעם שאחד מאיתנו מת — בכל פעם שאחד מכם‪ ,‬הג ְ‬
‫— הסיכויים שלנו מצטמצמים‪ .‬אתה מספר ארבע; אתה הבא בתור‪ .‬גזע שלם של רוצחים‬
‫אכזריים רודף אחריך‪ .‬אנחנו עוזבים ברגע שיש סימן כלשהו לבעיות‪ ,‬וזה לא נושא לוויכוח‪".‬‬
‫הנרי נוהג כל הזמן‪ .‬עם ההפסקות והזמן ליצירת המסמכים החדשים הנסיעה אורכת בערך‬
‫שלושים שעות‪ .‬אני מעביר את רוב הזמן בנמנום או במשחקי וידיאו‪ .‬בגלל הרפלקסים שלי‬
‫אני משתלט על רוב המשחקים מהר‪ .‬הכי הרבה זמן שלקח לי להצליח לנצח באחד מהם זה‬
‫יום אחד‪ .‬אני הכי אוהב את משחקי מלחמות החייזרים והחלל‪ .‬אני מעמיד פנים שאני שוב‬
‫בלוריאן‪ ,‬נלחם במוגדוריאנים‪ ,‬מחסל אותם והופך אותם לעפר ואפר‪ .‬הנרי חושב שזה מוזר‬
‫ומנסה להניא אותי מלעשות את זה‪ .‬הוא אומר שאנחנו צריכים לחיות בעולם האמיתי‪ ,‬שבו‬
‫מלחמה ומוות הם מציאות‪ ,‬לא העמדת פנים‪ .‬כשאני גומר את המשחק האחרון שלי‪ ,‬אני מרים‬
‫מבט‪ .‬נמאס לי לשבת בטנדר‪ .‬השעון על לוח המחוונים מראה שהשעה ‪ .7:58‬אני מפהק‬
‫ומשפשף את העיניים‪.‬‬
‫"עוד כמה זמן?"‬
‫"כמעט הגענו‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫בחוץ חשוך‪ ,‬אבל מצד מערב יש נוגה בהיר‪ .‬אנחנו חולפים על פני חוות עם סוסים ובקר‪,‬‬
‫אחר כך על פני שדות חשופים‪ ,‬ואחרי אלה יש עצים עד האופק‪ .‬זה בדיוק מה שהנרי רצה‪,‬‬
‫מקום שקט שבו לא ישימו לב אלינו‪ .‬פעם בשבוע הוא חורש את האינטרנט במשך שש‪ ,‬שבע‪,‬‬
‫שמונה שעות‪ ,‬כדי לעדכן את רשימת הבתים הזמינים בארץ שמתאימים לקריטריונים שלו‪:‬‬
‫מבודדים‪ ,‬כפריים‪ ,‬לאכלוס מיידי‪ .‬הוא אמר לי שהוא ניסה ארבע פעמים — שיחה אחת‬
‫לדרום דקוטה‪ ,‬אחת לניו מקסיקו‪ ,‬אחד לארקנסו — עד שמצא את הבית להשכרה שבו אנחנו‬
‫הולכים לגור עכשיו‪.‬‬
‫כמה דקות אחרי זה אנחנו רואים אורות פזורים שמעידים כי אנחנו מתקרבים לעיר‪ .‬אנחנו‬
‫חולפים על פני שלט שעליו כתוב‪:‬‬

‫ברוכים הבאים לעדן‪ ,‬אוהיו‬

‫אוכלוסייה‪5,243 :‬‬
‫"ואו‪ ",‬אני אומר‪" ,‬המקום הזה אפילו קטן יותר מזה שהיינו בו במונטנה‪".‬‬
‫הנרי מחייך‪" .‬בשביל מי אתה חושב שזה גן עדן?"‬
‫"אולי בשביל הפרות? הדחלילים?"‬
‫אנחנו עוברים על פני תחנת דלק ישנה‪ ,‬מתקן לשטיפת מכוניות‪ ,‬בית קברות‪ ,‬ואז מתחילים‬
‫הבתים‪ .‬בתים מכוסים לוחות עץ‪ ,‬במרחק של כעשרה מטרים זה מזה‪ .‬בחלונות של רובם‬
‫תלויים קישוטים של ליל כל הקדושים‪ .‬מדרכה חוצה חצרות קטנות שמובילות לדלתות‬
‫הכניסה‪ .‬במרכז העיר יש כיכר‪ ,‬ובמרכזה יש פסל של איש רכוב על סוס אוחז בחרב‪ .‬הנרי‬
‫עוצר‪ .‬שנינו מביטים בפסל וצוחקים‪ ,‬אם כי אנחנו צוחקים בגלל שאנחנו מקווים שלא נראה‬
‫אף אחד אחר מגיע לעיר עם חרב‪ .‬הוא נכנס לכיכר‪ ,‬ואחרי שאנחנו עוברים אותה‪ ,‬מערכת‬
‫הג'י־פי־אס אומרת לנו לפנות‪ .‬אנחנו מתחילים לנסוע מערבה‪ ,‬אל מחוץ לעיר‪ .‬אנחנו נוסעים‬
‫כשישה קילומטרים לפני שאנחנו פונים שמאלה ועולים על דרך חצץ‪ .‬אנחנו חולפים על פני‬
‫שדות קצורים שבוודאי עמוסים בתירס בקיץ‪ ,‬וחוצים בערך קילומטר וחצי דרך יער עבות‪.‬‬
‫ואז אנחנו מוצאים אותה‪ ,‬מוסתרת בין צמחיית פרא — תיבת דואר כסופה חלודה עם כיתוב‬
‫בשחור על צדה‪ :‬דרך אוֹלד מיל ‪.17‬‬
‫"הבית הכי קרוב נמצא במרחק שלושה קילומטרים מכאן‪ ",‬הוא אומר ופונה אל הבית‪.‬‬
‫עשבים צומחים בכביש הגישה המכוסה חצץ‪ .‬הכביש זרוע בורות קטנים המלאים במים‬
‫עכורים‪ .‬הוא עוצר ומכבה את הטנדר‪.‬‬
‫"של מי המכונית הזאת?" אני שואל ומחווה בראשי לכיוון רכב השטח השחור שהנרי חנה‬
‫מאחוריו‪.‬‬
‫"אני מניח שזה של המתווכת‪".‬‬
‫הבית מוצל על ידי עצים‪ .‬בחושך יש לו מראה קצת מפחיד‪ ,‬כאילו האחרון שגר שם עזב‬
‫בפחד או גורש או ברח משם‪ .‬אני יוצא מהטנדר‪ .‬המנוע רוחש ואני מרגיש את החום שנפלט‬
‫ממנו‪ .‬אני לוקח את התיק שלי מארגז הטנדר ועומד שם ומחזיק אותו‪.‬‬
‫"מה אתה חושב?" שואל הנרי‪.‬‬
‫הבית בעל קומה אחת ומצופה לוחות עץ‪ .‬רוב הצבע הלבן התייבש וקולף‪ ,‬ואחד מהחלונות‬
‫הקדמיים שבור‪ .‬הגג מכוסה רעפים שחורים שנראים עקומים ועל סף שבירה‪ .‬שלוש מדרגות‬
‫עץ מובילות למרפסת קטנה שבה פזורים כיסאות רעועים‪ .‬החצר עצמה ארוכה ומוזנחת‪ .‬עבר‬
‫הרבה זמן מאז שמישהו כיסח פה את הדשא‪.‬‬
‫"נראה כמו גן עדן‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אנחנו עולים יחד‪ .‬תוך כדי כך יוצאת מהדלת בלונדינית לבושה בקפידה‪ ,‬בערך בגילו של‬
‫הנרי‪ .‬היא לובשת חליפת עסקים ומחזיקה לוח כתיבה ותיקייה; לחצאית שלה מוצמד בלקברי‪.‬‬
‫היא מחייכת‪.‬‬
‫"מר סמית?"‬
‫"כן‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"אני אנני הארט‪ ,‬מתיווך עדן‪ .‬דיברנו בטלפון‪ .‬ניסיתי להתקשר אליך קודם‪ ,‬אבל כנראה‬
‫הטלפון שלך היה כבוי‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬נכון‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬הסוללה התרוקנה בדרך לכאן‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬אני שונאת שזה קורה‪ ",‬אמרה וניגשה אלינו כדי ללחוץ את ידו של הנרי‪ .‬היא שואלת‬
‫לשמי ואני עונה‪ ,‬אם כי כמו תמיד אני מתפתה להגיד פשוט "ארבע"‪ .‬בזמן שהנרי חותם על‬
‫חוזה השכירות‪ ,‬היא שואלת בן כמה אני ואומרת שהבת שלה‪ ,‬שלומדת בתיכון המקומי‪ ,‬בערך‬
‫בגילי‪ .‬היא מאוד חמימה וידידותית‪ ,‬ואוהבת לפטפט‪ .‬הנרי מחזיר לה את החוזה החתום‪,‬‬
‫ושלושתנו נכנסים לבית‪.‬‬
‫רוב הרהיטים בפנים מכוסים בסדינים לבנים‪ .‬על אלה שלא מכוסים יש שכבה עבה של‬
‫אבק וחרקים מתים‪ .‬הרשתות על החלונות נראות כאילו יתפוררו למגע‪ ,‬ועל הקירות יש כיסוי‬
‫דמוי עץ זול מדיקט‪ .‬יש שם שני חדרי שינה‪ ,‬מטבח לא גדול עם רצפת לינוליאום ירקרקה‪,‬‬
‫חדר אמבטיה אחד‪ .‬הסלון גדול ומלבני וממוקם בחזית הבית‪ .‬בפינה הרחוקה יש אח‪ .‬אני הולך‬
‫וזורק את התיק שלי על המיטה בחדר הקטן מהשניים‪ .‬יש שם פוסטר ענקי דהוי של שחקן‬
‫פוטבול במדים כתומים בהירים‪ .‬הוא עומד למסור את הכדור‪ ,‬ונראה שהוא תכף יימעך על ידי‬
‫איש מגודל במדים של שחור וזהב‪ .‬כתוב שם "ברני קוֹסאר‪ ,‬קוורטרבק‪ ,‬קליוולנד בראוּנז"‪.‬‬
‫"בוא תיפרד מגברת הארט‪ ",‬צועק הנרי מהסלון‪.‬‬
‫גברת הארט עומדת בפתח עם הנרי‪ .‬היא אומרת לי לחפש את הבת שלה בבית הספר‪ ,‬אולי‬
‫נוכל להיות חברים‪ .‬אני מחייך ואומר שכן‪ ,‬זה יהיה נחמד‪ .‬אחרי שהיא עוזבת‪ ,‬אנחנו מיד‬
‫מתחילים לפרוק את הטנדר‪ .‬תלוי במהירות שבה אנחנו עוזבים מקום‪ :‬או שאנחנו נוסעים עם‬
‫מטען קל מאוד — כלומר הבגדים שלגופנו‪ ,‬המחשב הנייד של הנרי והשידה הלוֹרית עם‬
‫הגילופים הסבוכים שבאה איתנו לכל מקום‪ ,‬או שאנחנו מביאים כמה דברים — לרוב את‬
‫המחשבים הנוספים והציוד של הנרי‪ ,‬שבאמצעותם הוא יוצר שטח מאובטח ומחפש ברשת‬
‫חדשות ואירועים שעשויים להיות קשורים אלינו‪ .‬הפעם יש איתנו את השידה‪ ,‬שני מחשבים‬
‫חזקים‪ ,‬ארבעה מסכי טלוויזיה וארבע מצלמות‪ .‬יש לנו גם כמה בגדים‪ ,‬אם כי רוב הבגדים‬
‫שלבשנו בפלורידה לא מתאימים לחיים שלנו באוהיו‪ .‬הנרי נושא את השידה לחדר שלו‪,‬‬
‫ואנחנו מורידים את כל הציוד למרתף‪ ,‬שבו הוא יחבר אותו‪ ,‬כדי שלא יראה אותו כל מי‬
‫שיבקר בבית‪ .‬אחרי שהכול כבר בפנים‪ ,‬הוא מתחיל למקם את המצלמות ולהפעיל את הצגים‪.‬‬
‫"לא יהיה לנו חיבור לאינטרנט עד הבוקר‪ .‬אבל אם אתה רוצה ללכת מחר לבית ספר‪ ,‬אני‬
‫יכול להדפיס לך את כל המסמכים‪".‬‬
‫"אם אני אשאר‪ ,‬אני אצטרך לעזור לך לנקות את המקום ולגמור את ההקמה?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"אז אני אלך לבית ספר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אז כדאי שתישן טוב‪".‬‬
 ‫פרק ‪4‬‬

‫עוד זהות חדשה‪ ,‬עוד בית ספר חדש‪ .‬אני כבר לא מצליח לזכור כמה היו לאורך השנים‪.‬‬
‫חמישה־עשר? עשרים? תמיד עיירה קטנה‪ ,‬בית ספר קטן‪ ,‬תמיד אותה השגרה‪ .‬תלמידים‬
‫חדשים מושכים תשומת לב‪ .‬לפעמים אני מפקפק באסטרטגיה שלנו לבחור תמיד בעיירות‬
‫קטנות‪ ,‬מפני שקשה שלא להבחין בך במקום כזה‪ ,‬כמעט בלתי אפשרי‪ .‬אבל אני יודע מה‬
‫הנימוק של הנרי‪ :‬גם עבורם זה בלתי אפשרי‪.‬‬
‫בית הספר נמצא במרחק חמישה קילומטרים מהבית שלנו‪ .‬הנרי מסיע אותי בבוקר‪ .‬בית‬
‫הספר קטן יותר מרוב אלה שהייתי בהם ולא מרשים למראה — בנוי בקומה אחת‪ ,‬ארוכה‬
‫ונמוכה‪ .‬את הקיר החיצוני שליד דלת הכניסה מכסה ציור קיר של פיראט עם סכין בין‬
‫השיניים‪.‬‬
‫"אז עכשיו אתה פיראט?" אומר הנרי שעומד לצדי‪.‬‬
‫"ככה זה נראה‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫"אתה מכיר את התרגולת‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"זאת לא הפעם הראשונה שלי‪".‬‬
‫"אל תפגין את האינטליגנציה שלך‪ .‬זה יגרום להם לא לחבב אותך‪".‬‬
‫"לא חשבתי לעשות את זה‪".‬‬
‫"אל תבלוט ואל תמשוך יותר מדי תשומת לב‪".‬‬
‫"להיות זבוב על הקיר‪".‬‬
‫"ואל תפגע באף אחד‪ .‬אתה הרבה יותר חזק מהם‪".‬‬
‫"אני יודע‪".‬‬
‫"והכי חשוב‪ ,‬תמיד תהיה מוכן‪ .‬מוכן לעזוב בהתראה של רגע‪ .‬מה יש לך בתרמיל?"‬
‫"פירות יבשים ואגוזים שמספיקים לחמישה ימים‪ .‬גרביים רזרביים ולבנים תרמיים‪ .‬מעיל‬
‫גשם‪ .‬ג'י־פי־אס ידני‪ .‬סכין שנראה כמו עט‪".‬‬
‫"שיהיה עליך כל הזמן‪ ".‬הוא נושם עמוק‪" .‬ותשים לב לסימנים‪ .‬המורשות שלך עומדות‬
‫להופיע בימים הקרובים‪ .‬תסתיר אותן בכל מחיר ותתקשר אלי מיד‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ,‬הנרי‪".‬‬
‫"בימים הקרובים‪ ,‬זה יכול להגיע בכל רגע‪ ,‬ג'ון‪ ",‬הוא חוזר ואומר‪" .‬אם האצבעות שלך‬
‫יתחילו להיעלם‪ ,‬או אם אתה מתחיל לרחף או לרעוד בפראות‪ ,‬אם אתה מאבד שליטה‬
‫בשרירים ומתחיל לשמוע קולות אפילו כשאף אחד לא מדבר‪ .‬מה שלא יהיה‪ ,‬אתה מתקשר‪".‬‬
‫טפחתי על התיק‪" .‬הטלפון שלי פה בפנים‪".‬‬
‫"אני אחכה פה אחרי בית ספר‪ .‬שיהיה בהצלחה‪ ,‬ילד‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מחייך אליו‪ .‬הוא בן חמישים‪ ,‬מה שאומר שהוא היה בן ארבעים כשהגענו‪ .‬הגיל שלו‬
‫הפך את המעבר לקשה יותר עבורו‪ .‬הוא עדיין מדבר במבטא לורי כבד‪ ,‬שלעתים קרובות‬
‫טועים לחשוב שהוא צרפתי‪ .‬בהתחלה זה היה אליבי טוב‪ ,‬אז הוא קרא לעצמו הנרי ונשאר עם‬
‫השם מאז‪ ,‬ורק שינה את שמות המשפחה כדי שיתאימו לאלה שלי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני הולך לכבוש את בית הספר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"תתנהג יפה‪".‬‬
‫אני הולך לכיוון הבניין‪ .‬כמו שתמיד קורה בתיכונים‪ ,‬מחוץ לבניין נאספות קבוצות של‬
‫נערים‪ .‬הם מחולקים לחבורות‪ :‬הספורטאים והמעודדות‪ ,‬ילדי הלהקות שנושאים כלי נגינה‪,‬‬
‫החכמים עם המשקפיים‪ ,‬ספרי הלימוד והבלקברי‪ ,‬והמסטולים בצד‪ ,‬מתעלמים מכל השאר‪.‬‬
‫אחד מהילדים‪ ,‬רזה וגבוה עם משקפיים עבים‪ ,‬עומד לבד‪ .‬הוא לובש חולצה שחורה של‬
‫נאס"א וג'ינס‪ ,‬והוא בטח לא שוקל יותר מארבעים וחמישה קילו‪ .‬הוא מחזיק טלסקופ ידני‬
‫וסורק את השמים‪ ,‬שברובם מכוסים בעננים‪ .‬אני מבחין בבחורה שמצלמת ועוברת בקלילות‬
‫מקבוצה אחת לאחרת‪ .‬היא יפהפייה מדהימה‪ ,‬עם שיער בלונדיני חלק שגולש מעבר לכתפיה‪,‬‬
‫עור שנהב‪ ,‬עצמות לחיים גבוהות ועיניים כחולות ורכות‪ .‬נראה שכולם מכירים אותה וכולם‬
‫אומרים לה שלום‪ ,‬ואף אחד לא מתנגד לזה שהיא מצלמת‪.‬‬
‫היא רואה אותי‪ ,‬מחייכת ומנופפת‪ .‬אני לא מבין למה‪ ,‬ומסתובב לראות אם יש מישהו‬
‫מאחורי‪ .‬יש שם שניים שמדברים על שיעורי בית במתמטיקה‪ ,‬אבל רק הם‪ .‬אני מסתובב‬
‫בחזרה‪ .‬הנערה הולכת לקראתי‪ ,‬מחייכת‪ .‬אף פעם לא ראיתי מישהי יפה כל כך‪ ,‬על אחת כמה‬
‫וכמה לא דיברתי עם אחת‪ ,‬ובהחלט לא היתה מישהי כזאת שנופפה לי וחייכה אלי כאילו‬
‫אנחנו חברים‪ .‬אני מיד נלחץ ומתחיל להסמיק‪ .‬אבל אני גם חשדן‪ ,‬כפי שאומנתי להיות‪.‬‬
‫כשהיא מתקרבת אלי‪ ,‬היא מרימה את המצלמה ומתחילה לצלם‪ .‬אני מרים את הידיים כדי‬
‫להסתיר את הפנים‪ .‬היא מורידה את המצלמה ומחייכת‪.‬‬
‫"אל תהיה ביישן‪".‬‬
‫"אני לא‪ .‬אני רק מנסה להגן על העדשה שלך‪ .‬שלא תישבר מהפנים שלי‪".‬‬
‫היא צוחקת‪" .‬עם ההבעה הזועפת שלך זה עוד יכול לקרות‪ .‬תנסה לחייך‪".‬‬
‫אני מחייך‪ ,‬קצת‪ .‬אני כל כך מתוח‪ ,‬שאני מרגיש שאני עומד להתפוצץ‪ .‬אני מרגיש‬
‫שהצוואר שלי בוער‪ ,‬והידיים נעשות חמות‪.‬‬
‫"זה לא חיוך אמיתי‪ ",‬היא אומרת בהתגרות‪" .‬חיוך כולל חשיפה של השיניים‪".‬‬
‫אני מחייך חיוך רחב והיא מצלמת‪ .‬לרוב אני לא מרשה לאנשים לצלם אותי‪ .‬אם זה יגיע‬
‫לאינטרנט או לעיתון‪ ,‬זה יקל מאוד על מי שרוצה למצוא אותי‪ .‬בפעמיים שזה קרה הנרי רתח‬
‫מזעם‪ ,‬השיג את התצלומים והשמיד אותם‪ .‬אילו היה יודע שאני עושה את זה עכשיו‪ ,‬הייתי‬
‫בצרות גדולות‪ .‬אבל אני לא יכול להימנע מזה — הבחורה הזאת כל כך יפה וכל כך מקסימה‪.‬‬
‫בזמן שהיא מצלמת מגיע אלי בריצה כלב‪ .‬זה כלב תחש עם אוזניים חומות נפולות‪ ,‬חזה‬
‫ורגליים לבנים‪ ,‬וגוף שחור דקיק‪ .‬הוא רזה ומלוכלך כאילו אין לו בעלים‪ .‬הוא מתחכך ברגל‬
‫שלי‪ ,‬מייבב ומנסה למשוך את תשומת לבי‪ .‬הבחורה חושבת שזה חמוד ורוצה שאני אתכופף‬
‫כדי שהיא תצלם אותי עם הכלב‪ .‬ברגע שהיא מתחילה לצלם‪ ,‬הוא נסוג‪ .‬בכל פעם שהיא‬
‫מנסה שוב‪ ,‬הוא מתרחק עוד יותר‪ .‬בסוף היא נכנעת ומצלמת אותי עוד כמה פעמים‪ .‬הכלב‬
‫יושב במרחק של כעשרה מטרים ומביט בנו‪.‬‬
‫"אתה מכיר את הכלב הזה?" היא שואלת‪.‬‬
‫"בחיים לא ראיתי אותו‪".‬‬
‫"הוא ממש מחבב אותך‪ .‬אתה ג'ון‪ ,‬נכון?"‬
‫היא מושיטה יד‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני אומר‪" .‬איך ידעת?"‬
‫"אני שרה הארט‪ .‬אמא שלי היא המתווכת שלכם‪ .‬היא אמרה לי שכנראה תתחיל את‬
‫הלימודים היום‪ ,‬ושאני אחפש אותך‪ .‬אתה החדש היחיד שהגיע היום‪".‬‬
‫אני צוחק‪" .‬כן‪ ,‬פגשתי את אמא שלך‪ .‬היא נחמדה‪".‬‬
‫"אתה מתכוון ללחוץ לי את היד?"‬
‫היד שלה עדיין מושטת‪ .‬אני מחייך ולוחץ אותה קלות‪ ,‬וזאת אחת התחושות הכי טובות‬
‫שהיו לי מעולם‪ ,‬באמת‪.‬‬
‫"ואו‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫"היד שלך חמה‪ .‬ממש חמה‪ ,‬כאילו יש לך חום או משהו‪".‬‬
‫"לא נראה לי‪".‬‬
‫היא מרפה‪.‬‬
‫"אולי סתם יש לך דם חם‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אולי‪".‬‬
‫פעמון מצלצל במרחק‪ ,‬ושרה אומרת שזה פעמון ההתראה‪ .‬יש לנו חמש דקות להגיע‬
‫לכיתות‪ .‬אנחנו אומרים שלום‪ ,‬ואני מביט בה מתרחקת‪ .‬רגע אחרי זה משהו פוגע לי במרפק‪.‬‬
‫אני מסתובב‪ ,‬וחבורה של שחקני פוטבול‪ ,‬כולם במעילים של ספורטאים מצטיינים‪ ,‬חולפת על‬
‫פני במהירות‪ .‬אחד מהם תוקע בי מבט זועם‪ ,‬ואני מבין שהוא זה שפגע בי עם התיק שלו‬
‫כשעבר על פני‪ .‬אני לא חושב שזאת היתה תאונה‪ ,‬אז אני מתחיל ללכת בעקבותיהם‪ .‬אני יודע‬
‫שאני לא הולך לעשות כלום‪ ,‬למרות שאני מסוגל‪ .‬אני פשוט לא אוהב בריונים‪ .‬הילד עם‬
‫חולצת נאס"א מתחיל ללכת לצדי‪.‬‬
‫"אני יודע שאתה חדש‪ ,‬אז אני אעדכן אותך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"במה?" אני שואל‪.‬‬
‫"זה מארק ג'יימס‪ .‬הוא מאוד נחשב כאן‪ .‬אבא שלו הוא השריף של העיירה‪ ,‬והוא כוכב‬
‫נבחרת הפוטבול‪ .‬הוא ושרה יצאו פעם‪ ,‬כשהיא היתה מעודדת‪ ,‬אבל היא הפסיקה להיות‬
‫מעודדת וזרקה אותו‪ .‬הוא לא התגבר על זה‪ .‬אני לא הייתי מסתבך בזה במקומך‪".‬‬
 ‫"תודה‪".‬‬
‫הבחור ממהר לדרכו‪ .‬אני הולך למשרד המנהל‪ ,‬כדי שאוכל להירשם לשיעורים ולהתחיל‬
‫ללמוד‪ .‬אני מסתובב לבדוק אם הכלב עדיין בסביבה‪ .‬הוא שם‪ ,‬יושב באותה נקודה ומביט בי‪.‬‬

‫***‬
‫למנהל קוראים מר האריס‪ .‬הוא שמן וקירח ברובו‪ ,‬מלבד כמה שערות ארוכות מאחורי הראש‬
‫ובצדדיו‪ .‬הכרס שלו נשפכת מעבר לחגורה‪ .‬העיניים שלו קטנות ובוהקות‪ ,‬וקרובות מדי זו‬
‫לזו‪ .‬הוא מחייך אלי מעברו השני של השולחן‪ ,‬חיוך שכמו מעלים לו את העיניים‪.‬‬
‫"אז אתה התלמיד החדש מסנטה פה?"‬
‫אני מהנהן ואומר כן‪ ,‬למרות שמעולם לא היינו בסנטה פה‪ ,‬או בניו מקסיקו‪ ,‬לצורך העניין‪.‬‬
‫שקר פשוט שנועד להקשות את המעקב אחרינו‪.‬‬
‫"זה מסביר את השיזוף‪ .‬מה מביא אותך לאוהיו?"‬
‫"העבודה של אבא שלי‪".‬‬
‫הנרי לא אבא שלי‪ ,‬אבל אני תמיד אומר את זה כדי להפיג חשדות‪ .‬האמת היא שהוא‬
‫המשגיח שלי‪ ,‬או מה שבכדור הארץ ייקרא השומר שלי‪ .‬בלוריאן יש שני סוגים של אזרחים‪,‬‬
‫אלה שמפתחים מורשות‪ ,‬כלומר כוחות שיכולים להיות מאוד מגוונים‪ ,‬מאי־נראוּת ועד קריאת‬
‫מחשבות‪ ,‬מהיכולת לעוף ועד שימוש באיתני הטבע‪ ,‬כמו אש‪ ,‬רוח וברקים‪ .‬אלה עם המורשות‬
‫ַארד‪ ,‬ואלה שאין להם אותם נקראים סֶ פָּאן‪ ,‬או משגיחים‪ .‬אני חלק מהגארד‪ .‬הנרי‬ ‫נקראים ג ְ‬
‫הוא ספאן‪ .‬לכל גארד מצמידים ספאן מגיל צעיר‪ .‬הספאנים עוזרים לנו להבין את ההיסטוריה‬
‫של כוכב הלכת שלנו ולפתח את המורשות שלנו‪ .‬הספאן והגארד — קבוצה אחת מנהלת את‬
‫כוכב הלכת‪ ,‬השנייה מגינה עליו‪.‬‬
‫מר האריס מהנהן‪" .‬ומה הוא עושה?"‬
‫"הוא סופר‪ .‬הוא רצה לחיות בעיירה קטנה ושקטה כדי לגמור את הכתיבה של מה שהוא‬
‫עובד עליו כרגע‪ ",‬אני אומר‪ .‬זה סיפור הכיסוי הסטנדרטי שלנו‪.‬‬
‫מר האריס מהנהן ומצמצם את עיניו‪" .‬אתה נראה בחור צעיר וחזק‪ .‬אתה מתכוון להשתתף‬
‫פה בספורט כלשהו?"‬
‫"הלוואי שיכולתי‪ .‬יש לי אסתמה‪ ,‬אדוני‪ ",‬אני אומר‪ .‬התירוץ הרגיל שלי כדי להימנע מכל‬
‫מצב שעשוי להסגיר את הכוח והמהירות שלי‪.‬‬
‫"מצטער לשמוע‪ .‬אנחנו תמיד מחפשים אתלטים טובים לקבוצת הפוטבול שלנו‪ ",‬הוא אומר‬
‫ומעביר את מבטו למדף על הקיר‪ ,‬שעליו עומד גביע פוטבול שתאריך מהשנה שעברה חרות‬
‫בו‪" .‬ניצחנו בתחרות האזורית‪ ",‬הוא אומר וקורן מגאווה‪.‬‬
‫הוא שולף שני גיליונות נייר מארונית ליד השולחן שלו ומושיט לי אותם‪ .‬הראשון הוא‬
‫מערכת השעות שלי עם כמה חללים ריקים‪ .‬השני הוא רשימה של מקצועות בחירה‪ .‬אני בוחר‬
‫מקצועות ומשבץ אותם במערכת‪ ,‬ואז מחזיר לו הכול‪ .‬הוא עושה לי מעין שיחת הכוונה‪,‬‬
‫מדבר במשך מה שנראה כמו שעות ועובר על כל עמוד במדריך לתלמידים בדקדקנות מעיקה‪.‬‬
‫פעמון מצלצל‪ ,‬אחריו אחר‪ .‬כשהוא גומר עם הכול הוא שואל אם יש לי שאלות‪ .‬אני אומר‬
‫שלא‪.‬‬
‫"מצוין‪ .‬נשארה עוד חצי שעה מהשיעור השני‪ ,‬ואתה בחרת אסטרונומיה עם גברת ברטון‪.‬‬
‫היא מורה נפלאה‪ ,‬אחת הטובות שלנו‪ .‬היא זכתה פעם בפרס מטעם המדינה‪ ,‬שחתום עליו‬
‫המושל בכבודו ובעצמו‪".‬‬
‫"מעולה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אחרי שמר האריס נאבק להשתחרר מהכיסא‪ ,‬אנחנו יוצאים מהמשרד שלו והולכים‬
‫במסדרון‪ .‬הנעליים שלו נוקשות על הרצפה‪ ,‬שעברה לאחרונה פוליש‪ .‬באוויר עומד ריח של‬
‫צבע טרי וחומרי ניקוי‪ .‬לאורך הקירות יש ארוניות תלמידים‪ .‬על רבות מהן יש דגלונים של‬
‫קבוצת הפוטבול‪ .‬בבניין כולו אין יותר מעשרים כיתות‪ .‬אני סופר אותן כשאנחנו חולפים על‬
‫פניהן‪.‬‬
‫"הגענו‪ ",‬אומר מר האריס‪ .‬הוא מושיט יד‪ .‬אני לוחץ אותה‪" .‬אנחנו שמחים שאתה איתנו‪.‬‬
‫אני אוהב לחשוב על בית הספר שלנו כעל משפחה קרובה‪ .‬אני שמח שאתה חלק ממנה‪".‬‬
‫"תודה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫מר האריס פותח את הדלת ומשרבב את ראשו לתוך הכיתה‪ .‬רק אז אני שם לב שאני קצת‬
‫מתוח ושהרגשה מעט מסוחררת מתחילה להשתלט עלי‪ .‬רגל ימין שלי רועדת; יש לי פרפרים‬
‫בבטן‪ .‬אני לא מבין למה‪ .‬זה בטח לא בגלל שאני נכנס לשיעור הראשון שלי‪ .‬עשיתי את זה‬
‫כבר כל כך הרבה פעמים‪ ,‬שלא ייתכן שאני עדיין מרגיש מתח שכזה‪ .‬אני נושם עמוק ומנסה‬
‫להתנער מזה‪.‬‬
‫"גברת ברטון‪ ,‬מצטער להפריע‪ .‬התלמיד החדש שלך פה‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬נפלא! תכניס אותו‪ ",‬היא אומרת בקול גבוה של התלהבות‪.‬‬
‫מר האריס מחזיק את הדלת פתוחה‪ ,‬ואני עובר דרכה‪ .‬הכיתה ריבועית לחלוטין ומלאה‬
‫בעשרים וחמישה אנשים פחות או יותר‪ ,‬שיושבים ליד שולחנות מלבניים בערך בגודל של‬
‫שולחנות מטבח‪ ,‬שלושה תלמידים לשולחן‪ .‬כל העיניים מופנות אלי‪ .‬אני מביט בחזרה אליהם‬
‫לפני שאני מביט בגברת ברטון‪ .‬היא בערך בת שישים‪ ,‬לובשת סריג צמר ורוד ומרכיבה‬
‫משקפי פלסטיק אדומים שמחוברים לשרשרת על צווארה‪ .‬היא מחייכת חיוך רחב‪ ,‬ויש לה‬
‫שיער מתולתל מאפיר‪ .‬כפות הידיים שלי מזיעות ואני מרגיש שהפנים שלי סמוקים‪ .‬אני‬
‫מקווה שהם לא אדומים‪ .‬מר האריס סוגר את הדלת‪.‬‬
‫"ומה שמך?" היא שואלת‪.‬‬
‫במצב הרוח המעורער שלי אני כמעט עונה "דניאל ג'ונס"‪ ,‬אבל תופס את עצמי‪ .‬אני נושם‬
‫עמוק ואומר‪" ,‬ג'ון סמית‪".‬‬
‫"נפלא! ומאיפה אתה?"‬
‫"פיל‪ "...‬אני מתחיל להגיד‪ ,‬ושוב תופס את עצמי לפני שהמילה יוצאת מפי‪" .‬סנטה פה‪".‬‬
 ‫"תלמידים‪ ,‬בואו נקבל את פניו יפה‪".‬‬
‫כולם מוחאים כפיים‪ .‬גברת ברטון מסמנת לי להתיישב על כיסא פנוי במרכז החדר‪ ,‬בין שני‬
‫תלמידים אחרים‪ .‬אני חש הקלה שהיא לא שואלת אותי שאלות נוספות‪ .‬היא פונה ללכת אל‬
‫השולחן שלה ואני הולך במעבר‪ ,‬ישר לכיוון מארק ג'יימס‪ ,‬שיושב בשולחן עם שרה הארט‪.‬‬
‫כשאני עובר‪ ,‬הוא שולח רגל למעבר ומכשיל אותי‪ .‬אני מאבד שיווי משקל אבל נשאר זקוף‪.‬‬
‫החדר מתמלא צחקוקים‪ .‬גברת ברטון מסתובבת בחטף‪.‬‬
‫"מה קרה?" היא שואלת‪.‬‬
‫אני לא עונה‪ ,‬רק תוקע מבט נוקב במארק‪ .‬בכל בית ספר יש אחד כזה‪ .‬קשוח‪ ,‬בריון‪ ,‬איך‬
‫שתקראו לזה‪ ,‬אבל עדיין לא קרה לי שהם הצהירו על נוכחותם בכזאת מהירות‪ .‬השיער שלו‬
‫שחור‪ ,‬מלא בג'ל‪ ,‬מעוצב בקפידה כך שהוא פונה לכל הכיוונים‪ .‬יש לו פאות לחיים מעוצבות‬
‫היטב וזיפים על הפנים‪ .‬גבות עבותות מעל עיניים כהות‪ .‬על מעיל הספורטאים המצטיינים‬
‫שלו כתוב שהוא תלמיד י"ב‪ ,‬והשם שלו רקום בכתב מחובר‪ ,‬בזהב‪ ,‬מעל השנה‪ .‬המבט שלנו‬
‫נשאר נעול‪ ,‬והכיתה משמיעה אנחה מתגרה‪.‬‬
‫אני מביט על המקום שלי במרחק שלושה שולחנות‪ ,‬ואז מביט שוב במארק‪ .‬אילו הייתי‬
‫רוצה הייתי יכול לשבור אותו לחצי‪ ,‬פשוט ולעניין‪ .‬יכולתי להעיף אותו למדינה השכנה‪ .‬אם‬
‫הוא היה מנסה לברוח במכונית‪ ,‬הייתי יכול להשיג את המכונית שלו בריצה ולשים אותה על‬
‫צמרת עץ‪ .‬אבל מעבר לעובדה שזאת תהיה תגובה קצת מוגזמת‪ ,‬המילים של הנרי מהדהדות‬
‫באוזני‪" :‬אל תבלוט ואל תמשוך יותר מדי תשומת לב‪ ".‬אני יודע שאני אמור לשמוע בעצתו‬
‫ולהתעלם ממה שקרה הרגע‪ ,‬כפי שתמיד עשיתי בעבר‪ .‬זה הדבר שאנחנו טובים בו‪ ,‬התמזגות‬
‫עם הסביבה וחיים בין הצללים‪ .‬אבל אני מרגיש קצת שונה‪ ,‬לא בנוח‪ ,‬ולפני שיש לי הזדמנות‬
‫לחשוב פעמיים‪ ,‬השאלה כבר נשאלת‪.‬‬
‫"רצית משהו?"‬
‫מארק מסיט מבט ומסתכל סביב בכיתה‪ ,‬מתרומם בכבדות בכיסאו ואז מביט בי בחזרה‪.‬‬
‫"על מה אתה מדבר?" הוא שואל‪.‬‬
‫"כשעברתי שלחת רגל‪ ,‬ובחוץ נתקלת בי‪ .‬חשבתי שאולי אתה רוצה משהו‪".‬‬
‫"מה קורה?" שואלת גברת ברטון מאחורי‪ .‬אני מביט אליה מעבר לכתף‪.‬‬
‫"שום דבר‪ ",‬אני אומר‪ .‬אני פונה בחזרה אל מארק‪" .‬נו?"‬
‫ידיו מתהדקות על השולחן‪ ,‬אבל הוא לא מוציא מילה‪ .‬העיניים שלנו נשארות נעולות עד‬
‫שהוא נאנח ומסיט מבט‪.‬‬
‫"כמו שחשבתי‪ ",‬אני אומר לכיוונו וממשיך ללכת‪ .‬שאר התלמידים לא בטוחים איך להגיב‪,‬‬
‫ורובם עדיין נועצים בי מבטים כשאני מתיישב בין ג'ינג'ית עם נמשים לבין בחור שמנמן‬
‫שמביט בי בפה פעור‪.‬‬
‫גברת ברטון עומדת מול הכיתה‪ .‬היא נראית מעט נרגזת‪ ,‬אבל אז מושכת בכתפייה ומתנערת‬
‫מזה ומסבירה למה יש טבעות סביב שבתאי‪ ,‬ושהן עשויות בעיקר מחלקיקי קרח ומאבק‪.‬‬
‫אחרי זמן־מה אני מפסיק להקשיב לה ומביט בתלמידים האחרים‪ .‬קבוצה שלמה של אנשים‬
‫שגם הפעם אני אנסה לשמור מהם מרחק‪ .‬תמיד צריך ללכת על חבל דק‪ ,‬לשמור על מספיק‬
‫קשר איתם כדי להישאר מסתורי‪ ,‬מבלי להיחשב משונה ומשום כך יוצא דופן‪ .‬היום כבר‬
‫פישלתי בגדול בתחום הזה‪.‬‬
‫אני נושם עמוק ונושף באטיות‪ .‬עדיין יש לי פרפרים בבטן‪ ,‬ואני עדיין מרגיש רעד מציק‬
‫ברגל‪ .‬נדמה לי גם שהידיים שלי חמות עוד יותר‪ .‬מארק ג'יימס יושב שלושה שולחנות לפני‪.‬‬
‫הוא מסתובב פעם אחת ומביט בי‪ ,‬ואז לוחש משהו באוזנה של שרה‪ .‬היא מסתובבת‪ .‬היא‬
‫נראית טיפוס מדליק‪ ,‬אבל העובדה שפעם יצאה איתו ועכשיו יושבת איתו בשולחן‪ ,‬גורמת לי‬
‫לפקפק בזה‪ .‬היא מחייכת אלי בחמימות‪ .‬אני רוצה לחייך בחזרה‪ ,‬אבל אני קפוא‪ .‬מארק שוב‬
‫מנסה ללחוש לה‪ ,‬אבל היא נדה בראש והודפת אותו מעליה‪ .‬השמיעה שלי הרבה יותר טובה‬
‫מהשמיעה האנושית אם אני ממקד אותה‪ ,‬אבל החיוך שלה כל כך מבלבל אותי‪ ,‬שאני לא‬
‫עושה את זה‪ .‬חבל שלא שמעתי מה נאמר ביניהם‪.‬‬
‫אני פותח וסוגר את כפות הידיים‪ .‬הן מזיעות ומתחילות לשרוף‪ .‬עוד נשימה עמוקה‪ .‬הראייה‬
‫שלי מיטשטשת‪ .‬חמש דקות עוברות‪ ,‬עשר‪ .‬גברת ברטון עדיין מדברת אבל אני לא שומע מה‬
‫היא אומרת‪ .‬אני קופץ את האגרופים ופותח אותם מחדש‪ .‬כשאני עושה את זה‪ ,‬נשימתי‬
‫נעתקת‪ .‬זוהר בהיר בוקע מכף ידי הימנית‪ .‬אני מביט בו‪ ,‬המום‪ ,‬נדהם‪ .‬אחרי כמה שניות‬
‫הזוהר מתחזק‪ .‬אני סוגר את האגרופים‪ .‬הפחד הראשוני שלי הוא שקרה משהו לאחד‬
‫מהאחרים‪ .‬אבל מה יכול לקרות? לא יכולים להרוג אותנו שלא על פי הסדר‪ .‬ככה עובד‬
‫הלחש‪ .‬אבל האם זה אומר שלא יכול להיגרם להם איזה נזק אחר? אולי ידו הימנית של‬
‫מישהו נכרתה? אין לי שום דרך לדעת‪ .‬אבל אם משהו קרה‪ ,‬הייתי מרגיש את זה בצלקות‬
‫בקרסוליים שלי‪ .‬ורק אז אני מבין‪ .‬כנראה המורשת הראשונה שלי מתחילה להיווצר‪.‬‬
‫אני מוציא את הטלפון מהתיק ושולח להנרי הודעה‪" :‬בובא"‪ ,‬אם כי התכוונתי לכתוב‬
‫"בוא"‪ .‬אני מסוחרר מכדי לשלוח הודעה נוספת‪ .‬אני סוגר את האגרופים ומניח אותם על‬
‫הרגליים‪ .‬הם שורפים ורועדים‪ .‬אני פותח את הידיים‪ .‬כף יד שמאל שלי בצבע אדום בוהק‪,‬‬
‫הימנית עדיין זוהרת‪ .‬אני מביט בשעון הקיר ורואה שהשיעור תכף נגמר‪ .‬אם אוכל לצאת‬
‫מפה‪ ,‬אצליח למצוא איזה חדר ריק ולטלפן להנרי ולספר לו מה קורה‪ .‬אני מתחיל לספור את‬
‫השניות‪ :‬שישים‪ ,‬חמישים ותשע‪ .‬יש לי תחושה כאילו משהו עומד להתפוצץ לי בידיים‪ .‬אני‬
‫מתרכז בספירה‪ .‬ארבעים‪ ,‬שלושים ותשע‪ .‬עכשיו הן מעקצצות‪ ,‬כאילו תקועות לי סיכות‬
‫בכפות הידיים‪ .‬עשרים ושמונה‪ ,‬עשרים ושבע‪ .‬אני פוקח את העיניים ומביט קדימה‪ ,‬מתמקד‬
‫בשרה בתקווה שההתבוננות בה תסיח את דעתי‪ .‬חמש־עשרה‪ ,‬ארבע־עשרה‪ .‬כשאני מסתכל‬
‫עליה המצב רק מחמיר‪ .‬עכשיו הסיכות מרגישות כמו מסמרים‪ .‬מסמרים שהוכנסו לכבשן עד‬
‫שהפכו לוהטים ואדומים‪ .‬שמונה‪ ,‬שבע‪.‬‬
‫הפעמון מצלצל ובתוך רגע אני יוצא מהחדר‪ ,‬חולף בריצה על פני התלמידים האחרים‪ .‬אני‬
‫מרגיש מסוחרר ולא יציב‪ .‬אני ממשיך לרוץ במסדרון‪ ,‬ואין לי מושג לאן ללכת‪ .‬אני מרגיש‬
‫שמישהו עוקב אחרי‪ .‬אני מוציא את מערכת השעות שלי מהכיס האחורי ובודק את מספר‬
‫הארונית שלי‪ .‬במקרה היא נמצאת בדיוק לימיני‪ .‬אני עוצר ומניח את הראש על דלת המתכת‪.‬‬
‫אני נד בראשי כשאני מבין שמרוב מהירות השארתי את התיק והטלפון שלי בכיתה‪ .‬ואז‬
‫מישהו דוחף אותי‪.‬‬
‫"מה קורה‪ ,‬גבר?"‬
‫אני מועד קדימה ומביט לאחור‪ .‬מארק עומד שם ומחייך אלי‪.‬‬
‫"משהו לא בסדר?" הוא שואל‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫הראש שלי מסתובב‪ .‬אני מרגיש כאילו אני עומד להתעלף‪ .‬והידיים שלי בוערות‪ .‬מה שזה‬
‫לא יהיה שקורה לי‪ ,‬זה לא היה יכול לקרות בתזמון גרוע יותר‪ .‬הוא שוב דוחף אותי‪.‬‬
‫"אתה לא כזה אמיץ כשאין מורים בסביבה‪ ,‬מה?"‬
‫אני מסוחרר מכדי להישאר עומד‪ ,‬ואני כושל ונופל על הרצפה‪ .‬שרה עומדת לפני מארק‪.‬‬
‫"תעזוב אותו‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"זה לא קשור אלייך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"ברור‪ .‬אתה רואה את החדש מדבר איתי ומיד אתה מנסה ללכת איתו מכות‪ .‬זאת רק אחת‬
‫הסיבות שאנחנו כבר לא יחד‪".‬‬
‫אני מתחיל להתרומם‪ .‬שרה מתכופפת לעזור לי‪ ,‬וברגע שהיא נוגעת בי‪ ,‬הכאב בידיים שלי‬
‫מתגבר‪ ,‬ואני מרגיש כאילו ברק פגע לי בראש‪ .‬אני מסתובב ומתחיל להתרחק משם במהירות‪,‬‬
‫בכיוון ההפוך מהכיתה לאסטרונומיה‪ .‬אני יודע שכולם יחשבו שאני פחדן שבורח‪ ,‬אבל אני‬
‫מרגיש שאני עומד להתעלף‪ .‬אחר כך אני אודה לשרה ואתמודד עם מארק‪ .‬כרגע אני רק צריך‬
‫למצוא חדר עם מנעול‪.‬‬
‫אני מגיע לסוף המסדרון‪ ,‬שמצטלב עם הכניסה הראשית‪ .‬אני נזכר בשיחת ההכוונה של מר‬
‫האריס‪ ,‬שבה הוא גם הסביר לי איפה נמצאים החדרים השונים של בית הספר‪ .‬אם אני זוכר‬
‫נכון‪ ,‬האודיטוריום‪ ,‬חדרי החזרות וחדרי האמנות נמצאים בסוף המסדרון הזה‪ .‬אני רץ‬
‫לכיוונם הכי מהר שאני יכול במצבי הנוכחי‪ .‬מאחורי אני שומע את מארק צועק אלי‪ ,‬ואת‬
‫שרה צועקת עליו‪ .‬אני פותח את הדלת הראשונה שאני מוצא וסוגר אותה מאחורי‪ .‬למרבה‬
‫המזל יש שם בריח‪ ,‬ואני מחליק אותו למקומו‪.‬‬
‫אני נמצא בחדר חושך‪ .‬סרטי צילום תלויים להתייבש על חבלים‪ .‬אני מתמוטט על הרצפה‪.‬‬
‫הראש שלי מסתובב והידיים שלי בוערות‪ .‬מאז שראיתי את האור בכף היד‪ ,‬החזקתי את‬
‫האגרופים שלי סגורים‪ .‬אני מביט בהן עכשיו ורואה שהימנית עדיין זוהרת ופועמת‪ .‬אני נכנס‬
‫לפאניקה‪.‬‬
‫אני יושב על הרצפה והזיעה צורבת את עיני‪ .‬שתי הידיים שלי כואבות נורא‪ .‬ידעתי שאני‬
‫אמור לצפות למורשות‪ ,‬אבל לא היה לי מושג שזה יכלול משהו כזה‪ .‬אני פותח את הידיים‪,‬‬
‫וכף יד ימין שלי זוהרת באור בהיר‪ ,‬והאור מתחיל להתמקד‪ .‬יד שמאל שלי מרצדת בעמימות‪,‬‬
 ‫ותחושת השרפה כמעט בלתי נסבלת‪ .‬חבל שהנרי לא פה‪ .‬אני מקווה שהוא בדרך‪.‬‬
‫אני עוצם עיניים ומשלב את הזרועות על הגוף‪ .‬אני מתנדנד קדימה ואחורה על הרצפה‪,‬‬
‫וכולי אפוף כאב‪ .‬אני לא יודע כמה זמן עבר‪ .‬דקה? עשר דקות? הפעמון מצלצל‪ ,‬מכריז על‬
‫תחילת השיעור הבא‪ .‬אני שומע אנשים מדברים מחוץ לדלת‪ .‬מישהו מטלטל את הדלת כמה‬
‫פעמים‪ ,‬אבל היא נעולה ואיש לא יוכל להיכנס‪ .‬אני פשוט ממשיך להתנדנד קדימה ואחורה‪,‬‬
‫והעיניים שלי עצומות בחוזקה‪ .‬עוד דפיקות נשמעות על הדלת‪ .‬קולות מעומעמים שאני לא‬
‫מבין‪ .‬אני פוקח את העיניים ורואה שהזוהר מהידיים שלי מאיר עכשיו את החדר כולו‪ .‬אני‬
‫מאגרף את הידיים ומנסה לעצור את האור‪ ,‬אבל הוא חומק מבין אצבעותי‪ .‬ואז הדלת מתחילה‬
‫להיטלטל בחוזקה‪ .‬מה הם יחשבו על האור שבוקע מידי? אין דרך להסתיר את זה‪ .‬איך אני‬
‫אסביר את זה?‬
‫"ג'ון? תפתח את הדלת — זה אני‪ ",‬אומר קול‪.‬‬
‫אני מוצף הקלה‪ .‬קולו של הנרי‪ ,‬הקול היחיד בעולם שאני רוצה לשמוע‪.‬‬
 ‫פרק ‪5‬‬

‫אני זוחל אל הדלת ופותח את הבריח‪ .‬היא נפתחת לרווחה‪ .‬הנרי מכוסה בבוץ‪ ,‬לבוש בבגדי‬
‫גינון כאילו עבד בגינה מחוץ לבית‪ .‬אני כל כך שמח לראות אותו שמתחשק לי לקפוץ ולכרוך‬
‫סביבו את זרועותי‪ .‬אני גם מנסה לעשות את זה‪ ,‬אבל אני מסוחרר מדי ונופל בחזרה על‬
‫הרצפה‪.‬‬
‫"הכול פה בסדר?" שואל מר האריס‪ ,‬שעומד מאחורי הנרי‪.‬‬
‫"הכול בסדר גמור‪ ,‬רק תן לנו רגע‪ ,‬בבקשה‪ ",‬עונה הנרי‪.‬‬
‫"שאני אזמין אמבולנס?"‬
‫"לא!"‬
‫הדלת נסגרת‪ .‬הנרי מביט בידיים שלי‪ .‬הימנית זוהרת באור בהיר‪ ,‬אם כי השמאלית‬
‫מהבהבת באור עמום כאילו היא מנסה לרכוש ביטחון בעצמה‪ .‬הנרי מחייך חיוך רחב‪ ,‬פניו‬
‫קורנים כמו זרקור‪.‬‬
‫"אהה‪ ,‬השבח ללוריאן‪ ",‬הוא נאנח‪ ,‬ואז שולף מהכיס האחורי שלו זוג כפפות גינון מעור‪.‬‬
‫"איזה מזל שעבדתי בגינה‪ .‬שים את אלה‪".‬‬
‫אני עושה זאת והן מסתירות לחלוטין את האור‪ .‬מר האריס פותח את הדלת ומשרבב את‬
‫הראש פנימה‪" .‬מר סמית? הכול בסדר?"‬
‫"כן‪ ,‬הכול בסדר גמור‪ .‬תן לנו עוד חצי דקה‪ ",‬אומר הנרי ואז שוב מביט בי‪" .‬המנהל שלך‬
‫חתיכת חטטן‪".‬‬
‫אני נושם עמוק ונושף‪" .‬אני מבין מה קורה‪ ,‬אבל למה דווקא זה?"‬
‫"המורשת הראשונה שלך‪".‬‬
‫"את זה אני יודע‪ ,‬אבל למה האורות?"‬
‫"נדבר על זה בטנדר‪ .‬אתה מסוגל ללכת?"‬
‫"אני חושב שכן‪".‬‬
‫הוא עוזר לי לקום‪ .‬אני לא יציב‪ ,‬עדיין רועד‪ .‬אני נתמך בזרוע שלו‪.‬‬
‫"אני צריך לקחת את התיק לפני שנלך‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"איפה הוא?"‬
‫"השארתי אותו בכיתה‪".‬‬
‫"איזה מספר?"‬
‫"שבע־עשרה‪".‬‬
‫"בוא נלך לטנדר‪ ,‬ואז אני אלך להביא אותו‪".‬‬
‫אני כורך את זרועי סביב כתפיו‪ .‬הוא מניח את זרוע שמאל שלו סביב המותניים שלי‬
 ‫לתמיכה‪ .‬למרות שכבר נשמע צלצול שני‪ ,‬אני עדיין שומע אנשים במסדרון‪.‬‬
‫"אתה צריך ללכת ישר ונורמלי ככל האפשר‪".‬‬
‫אני נושם עמוק‪ .‬אני מנסה לאזור את מעט הכוח שעוד נותר בי כדי להתמודד עם ההליכה‬
‫הארוכה החוצה מבית ספר‪.‬‬
‫"בוא נעשה את זה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אני מוחה את הזיעה מהמצח והולך בעקבות הנרי החוצה מחדר החושך‪ .‬מר האריס עדיין‬
‫נמצא במסדרון‪.‬‬
‫"רק התקף קשה של אסתמה‪ ",‬אומר לו הנרי וחולף על פניו‪.‬‬
‫כעשרים אנשים עדיין נמצאים במסדרון‪ ,‬ולרובם יש מצלמות על הצוואר‪ ,‬כי הם מחכים‬
‫להיכנס לחדר החושך לשיעור צילום‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬שרה איננה ביניהם‪ .‬אני הולך יציב ככל‬
‫שאני מסוגל‪ ,‬רגל אחרי רגל‪ .‬היציאה מבית ספר נמצאת במרחק שלושים מטר‪ .‬זה הרבה‬
‫צעדים‪ .‬אנשים מתלחשים‪.‬‬
‫"איזה יצור‪".‬‬
‫"הוא בכלל לומד פה?"‬
‫"אני מקוָוה‪ .‬הוא חמוד‪".‬‬
‫"מה אתם חושבים שהוא עשה בחדר החושך שהפנים שלו כל כך אדומים?" אני שומע‪,‬‬
‫וכולם צוחקים‪ .‬בדיוק כמו שאנחנו מסוגלים למקד את השמיעה שלנו‪ ,‬אנחנו גם מסוגלים‬
‫לנתק אותה‪ ,‬זה עוזר כשאתה מנסה להתרכז בתוך רעש והמולה‪ .‬אז אני אוטם את הרעש‬
‫והולך צמוד להנרי‪ .‬כל צעד מעייף כמו עשרה‪ ,‬אבל בסוף אנחנו מגיעים לדלת‪ .‬הנרי מחזיק‬
‫אותה פתוחה בשבילי‪ ,‬ואני מנסה ללכת בכוחות עצמי לטנדר שחונה בחזית‪ .‬בעשרים הצעדים‬
‫האחרונים אני שוב כורך את הזרוע שלי סביב כתפיו‪ .‬הוא פותח את דלת הטנדר ואני נכנס‬
‫פנימה‪.‬‬
‫"אמרת מספר שבע־עשרה?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"היית צריך לשמור אותו איתך‪ .‬הטעויות הקטנות מובילות לטעויות גדולות‪ .‬אנחנו לא‬
‫יכולים להרשות לעצמנו שום טעויות‪".‬‬
‫"אני יודע‪ .‬מצטער‪".‬‬
‫הוא סוגר את הדלת והולך בחזרה לבניין‪ .‬אני משתופף במושב ומנסה להאט את הנשימה‪.‬‬
‫אני עדיין מרגיש את הזיעה על המצח‪ .‬אני מזדקף ומוריד את מגן השמש כדי להסתכל‬
‫במראה‪ .‬הפנים שלי אדומים יותר משחשבתי‪ ,‬העיניים מעט דומעות‪ ,‬אבל מבעד לכאב‬
‫ולתשישות אני מחייך‪ .‬סוף כל סוף‪ ,‬אני חושב‪ .‬אחרי שנים של ציפייה‪ ,‬אחרי שנים שבהן‬
‫אמצעי ההגנה היחידים שלי מפני המוגדוריאנים היו השכל ויכולת ההתחמקות שלי‪ ,‬הגיעה‬
‫המורשת הראשונה שלי‪ .‬הנרי יוצא מבית הספר עם התיק שלי‪ .‬הוא מגיע‪ ,‬פותח את הדלת‬
‫ומשליך את התיק שלי על המושב‪.‬‬
 ‫"תודה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אין בעיה‪".‬‬
‫כשאנחנו יוצאים ממגרש החניה‪ ,‬אני מסיר את הכפפות ומביט בקפידה בידיים שלי‪ .‬האור‬
‫ביד ימין שלי מתחיל להתמקד לקרן‪ ,‬כמו של פנס‪ ,‬רק בהירה יותר‪ .‬הבﬠֵרה מתחילה להירגע‪.‬‬
‫יד שמאל שלי עדיין מהבהבת בעמימות‪.‬‬
‫"כדאי שתשאיר אותן עליך עד שנגיע הביתה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫אני לובש בחזרה את הכפפות ומביט בו‪ .‬הוא מחייך בגאווה‪.‬‬
‫"זאת היתה חרא של המתנה ארוכה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אה?"‬
‫הוא מביט אלי‪" .‬חרא של המתנה ארוכה למורשות שלך‪".‬‬
‫אני צוחק‪ .‬הנרי למד המון דברים על כדור הארץ‪ ,‬אבל לדבר סלנג הוא עדיין לא ממש‬
‫מצליח‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬חתיכת המתנה ארוכה‪ ",‬אני מסכים‪.‬‬
‫הוא פונה לכביש שלנו‪.‬‬
‫"אז‪ ,‬מה השלב הבא? זה אומר שאוכל לירות קרני לייזר מהידיים שלי או משהו כזה?"‬
‫הוא מחייך‪" .‬זה רעיון נחמד‪ ,‬אבל לא‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז מה אני הולך לעשות עם האור? כשירדפו אחרי אני אסתובב ואסנוור אותם?‬
‫כאילו זה משהו שאמור לגרום להם לברוח ממני?"‬
‫"סבלנות‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אתה עדיין לא אמור להבין את זה‪ .‬בוא נגיע הביתה קודם‪".‬‬
‫ואז אני נזכר במשהו שכמעט גורם לי לנתר במושב‪.‬‬
‫"זה אומר שסוף כל סוף נפתח את השידה?"‬
‫הוא מהנהן ומחייך‪" .‬בקרוב מאוד‪".‬‬
‫"יש!" אני אומר‪ .‬שידת העץ עם הפיתוחים המורכבים טרדה את מחשבותי כל חיי‪ .‬זאת‬
‫קופסה שברירית למראה עם הסמל הלוֹרי על צדה‪ ,‬והנרי תמיד היה מאוד חשאי לגביה‪ .‬הוא‬
‫מעולם לא אמר לי מה יש בה‪ ,‬ובלתי אפשרי לפתוח אותה‪ ,‬כפי שאני יודע היטב‪ ,‬מפני‬
‫שניסיתי אינספור פעמים‪ ,‬ומעולם לא הצלחתי‪ .‬היא סגורה על ידי מנעול תלייה שאין בו שום‬
‫חריץ נראה לעין בשביל מפתח‪.‬‬
‫כשאנחנו מגיעים הביתה‪ ,‬אני רואה שהנרי עבד‪ .‬הכיסאות סולקו מהמרפסת הקדמית וכל‬
‫החלונות פתוחים לרווחה‪ .‬בפנים הסדינים שהיו על הריהוט הוסרו‪ ,‬וחלק מהמשטחים נוקו‪.‬‬
‫אני מניח את התיק שלי על השולחן בסלון ופותח אותו‪ .‬גל של תסכול שוטף אותי‪.‬‬
‫"הבן זונה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫"הטלפון שלי איננו‪".‬‬
‫"איפה הוא?"‬
‫"היו לי חילוקי דעות קטנים הבוקר עם אחד בשם מארק ג'יימס‪ .‬סביר להניח שהוא לקח‬
‫אותו‪".‬‬
‫"ג'ון‪ ,‬היית בבית ספר שעה וחצי בסך הכול‪ .‬איך לכל הרוחות כבר הספקת להיכנס‬
‫לוויכוח? לא מתאים לך‪".‬‬
‫"זה תיכון‪ .‬אני הילד החדש‪ .‬קלי קלות‪".‬‬
‫הנרי מוציא את הטלפון שלו מהכיס ומחייג את המספר שלי‪ .‬אז הוא סוגר את הטלפון‬
‫בנקישה‪.‬‬
‫"הוא כבוי‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"ברור‪".‬‬
‫הוא מביט בי‪" .‬מה קרה?" הוא שואל בקול הזה שאני מזהה‪ ,‬הקול שהוא משתמש בו‬
‫כשהוא שוקל לעבור מקום שוב‪.‬‬
‫"כלום‪ .‬סתם ויכוח מטופש‪ .‬אני בטח הפלתי אותו על הרצפה כשניסיתי להכניס אותו‬
‫לתיק‪ ",‬אני אומר‪ ,‬למרות שאני יודע שזה לא קרה‪" .‬לא הייתי הכי מרוכז‪ .‬הוא בטח מחכה לי‬
‫במחלקת אבדות‪".‬‬
‫הוא מביט סביב הבית ונאנח‪" .‬מישהו ראה את הידיים שלך?"‬
‫אני מביט בו‪ .‬העיניים שלו אדומות‪ ,‬אפילו יותר ממה שהיו כשהביא אותי לבית הספר‪.‬‬
‫השיער שלו פרוע והפנים שלו נפולים‪ ,‬כאילו הוא עשוי להתמוטט מתשישות בכל רגע‪ .‬הפעם‬
‫האחרונה שהוא ישן היתה בפלורידה‪ ,‬לפני יומיים‪ .‬אני לא מבין בכלל איך הוא עדיין עומד‪.‬‬
‫"אף אחד לא ראה‪".‬‬
‫"היית בבית הספר במשך שעה וחצי‪ .‬בזמן הזה התפתחה המורשת הראשונה שלך‪ ,‬כמעט‬
‫הלכת מכות והשארת את התיק בכיתה‪ .‬זה לא בדיוק נקרא להשתלב‪".‬‬
‫"זה שום דבר‪ .‬בטח לא משהו שמצדיק מעבר לאיידהו‪ ,‬או לקנזס‪ ,‬או איפה שלא יהיה‬
‫המקום המחורבן הבא שלנו‪".‬‬
‫הנרי מצמצם את עיניו‪ ,‬מהרהר באירועי היום ומנסה להחליט אם זה מצדיק עזיבה‪.‬‬
‫"זה לא הזמן להיות רשלני‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"יש ויכוחים בכל בית ספר‪ ,‬בכל יום‪ .‬אני מבטיח לך שהם לא יאתרו אותנו בגלל שאיזה‬
‫בריון הציק לילד החדש‪".‬‬
‫"לא בכל בית ספר נדלקות לילד החדש הידיים‪".‬‬
‫אני נאנח‪" .‬הנרי‪ ,‬אתה נראה כאילו אתה עומד למות‪ .‬לך תנמנם קצת‪ .‬אנחנו יכולים‬
‫להחליט אחרי שתישן‪".‬‬
‫"יש לנו הרבה על מה לדבר‪".‬‬
‫"בחיים לא ראיתי אותך כל כך עייף‪ .‬תישן כמה שעות‪ .‬אחר כך נדבר‪".‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬תנומה בטוח תועיל לי‪".‬‬
 ‫***‬

‫הנרי נכנס לחדר השינה שלו וסוגר את הדלת‪ .‬אני יוצא מהבית ומסתובב קצת בחצר‪ .‬השמש‬
‫נמצאת מאחורי העצים ורוח קרירה נושבת‪ .‬הכפפות עדיין על הידיים שלי‪ .‬אני מוריד את‬
‫הכפפות ודוחף אותן לכיס האחורי שלי‪ .‬הידיים שלי נראות בדיוק כפי שנראו קודם‪ .‬למען‬
‫האמת‪ ,‬רק חלק ממני מתרגש מזה שהמורשת הראשונה שלי הופיעה סוף כל סוף‪ ,‬אחרי כל‬
‫כך הרבה שנים של ציפייה חסרת סבלנות‪ .‬החלק האחר שלי הרוס‪ .‬המעברים התמידיים שלנו‬
‫התישו אותי‪ ,‬ועכשיו יהיה בלתי אפשרי בכלל להתמזג או להישאר במקום אחד למשך תקופה‬
‫סבירה‪ .‬יהיה בלתי אפשרי לרכוש חברים או להרגיש שאני שייך‪ .‬נמאס לי מהשמות הבדויים‬
‫ומהשקרים‪ .‬נמאס לי להביט תמיד מעבר לכתף כדי לבדוק אם עוקבים אחרי‪.‬‬
‫אני מתכופף וממשש את שלוש הצלקות על הקרסול הימני שלי‪ .‬שלושה עיגולים שמייצגים‬
‫את שלושת המתים‪ .‬מה שקושר אותנו הוא יותר מאשר הגזע שלנו‪ .‬בעודי ממשש את‬
‫הצלקות‪ ,‬אני מנסה לדמיין מי הם היו‪ ,‬אם הם היו בנים או בנות‪ ,‬איפה הם גרו‪ ,‬בני כמה הם‬
‫היו כשמתו‪ .‬אני מנסה להיזכר בילדים האחרים שהיו איתי בספינה ולתת לכל אחד מהם‬
‫מספר‪ .‬אני חושב איך זה יהיה לפגוש אותם‪ ,‬לבלות איתם‪ .‬איך החיים יכלו להיות אם עדיין‬
‫היינו בלוריאן‪ .‬איך היה אם גורל כל הגזע שלנו לא היה תלוי בהישרדות מעטים כל כך‬
‫מאיתנו‪ .‬איך זה היה אם לא היינו נמצאים כולנו בסכנת מוות מידי האויבים שלנו‪.‬‬
‫מבעית לדעת שאני הבא בתור‪ .‬אבל אנחנו מתחמקים מהם על ידי מעברים‪ ,‬בריחה‪ .‬למרות‬
‫שנמאס לי לברוח‪ ,‬אני יודע שרק בזכות זה אנחנו עדיין בחיים‪ .‬אם נעצור‪ ,‬הם ימצאו אותנו‪.‬‬
‫ועכשיו שאני הבא בתור‪ ,‬אין ספק שהם הגבירו את החיפושים‪ .‬הם גם בטח יודעים שאנחנו‬
‫מתחזקים ומפתחים את המורשות שלנו‪.‬‬
‫ואז ישנו הקרסול האחר והצלקת שנמצאת שם‪ ,‬שנוצרה כאשר הוטל הלחש הלוֹרי‪ ,‬באותם‬
‫רגעים יקרים לפני היציאה מלוריאן‪ .‬זהו החותם שמאחד את כולנו‪.‬‬
 ‫פרק ‪6‬‬

‫אני נכנס לבית ונשכב על המזרן החשוף בחדר שלי‪ .‬הבוקר התיש אותי‪ ,‬ואני מניח לעיני‬
‫להיעצם‪ .‬כשאני פוקח אותן מחדש‪ ,‬השמש כבר מעל צמרות העצים‪ .‬אני יוצא מהחדר‪ .‬הנרי‬
‫יושב ליד שולחן המטבח עם המחשב הנייד פתוח‪ ,‬ואני יודע שהוא סורק את החדשות‪ ,‬כפי‬
‫שהוא תמיד עושה‪ ,‬מחפש מידע או סיפורים שעשויים לרמז לנו איפה נמצאים האחרים‪.‬‬
‫"ישנת?" אני שואל‪.‬‬
‫"לא הרבה‪ .‬עכשיו יש לנו אינטרנט‪ ,‬ולא בדקתי את החדשות מאז שיצאנו מפלורידה‪ .‬זה‬
‫הציק לי‪".‬‬
‫"משהו ששווה לדווח?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬ילד בן ארבע־עשרה באפריקה נפל מהקומה הרביעית ויצא בלי‬
‫שריטה‪ .‬בבנגלדש יש ילד בן חמש־עשרה שטוען שהוא המשיח‪".‬‬
‫אני צוחק‪" .‬אני יודע שבן החמש־עשרה הוא לא אחד מאיתנו‪ .‬יש סיכוי בעניין האחר?"‬
‫"לא‪ .‬לשרוד נפילה מקומה רביעית זה לא כזה סיפור‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אם הוא היה אחד מאיתנו‪,‬‬
‫הוא לא היה כל כך חסר זהירות מלכתחילה‪ ",‬הוא אומר וקורץ‪.‬‬
‫אני מחייך ומתיישב מולו‪ .‬הוא סוגר את המחשב ומניח את ידיו על השולחן‪ .‬השעון שלו‬
‫מראה ‪ .11:36‬אנחנו באוהיו רק קצת יותר מחצי יממה‪ ,‬וכבר קרה כל זה‪ .‬אני מרים את כפות‬
‫הידיים‪ .‬האור התעמעם מאז הפעם האחרונה שבדקתי‪.‬‬
‫"אתה יודע מה יש לך?" הוא שואל‪.‬‬
‫"אור בידיים‪".‬‬
‫הוא מצחקק‪" .‬זה נקרא לוּמֶ ן‪ .‬עם הזמן תוכל גם לשלוט באור הזה‪".‬‬
‫"אני מאוד מקווה‪ ,‬כי אם הן לא יכבו בקרוב‪ ,‬סיפור הכיסוי שלנו ייהרס‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬אני‬
‫עדיין לא מבין מה הטעם בזה‪".‬‬
‫"אני מבטיח לך שלומן זה יותר מסתם אורות‪".‬‬
‫"מה יש מעבר לזה?"‬
‫הוא הולך לחדר השינה שלו וחוזר עם מצית ביד‪.‬‬
‫"אתה זוכר משהו מהסבים שלך?" הוא שואל‪ .‬הסבים והסבתות הם אלה שמגדלים אותנו‪.‬‬
‫את ההורים שלנו אנחנו לא רואים הרבה עד גיל עשרים וחמש‪ ,‬כשיש לנו ילדים משלנו‪.‬‬
‫תוחלת החיים של הלורים היא בסביבות מאתיים שנה‪ ,‬הרבה יותר משל בני האדם‪,‬‬
‫וכשנולדים ילדים‪ ,‬כשההורים בגיל עשרים וחמש עד שלושים וחמש‪ ,‬המבוגרים הם אלה‬
‫שמגדלים אותם‪ ,‬בזמן שההורים ממשיכים לשכלל את השימוש במורשות שלהם‪.‬‬
‫"קצת‪ .‬למה?"‬
 ‫"מפני שלסבא שלך היה אותו כישרון‪".‬‬
‫"אני לא זוכר שהידיים שלו זהרו אי־פעם‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הנרי מושך בכתפיו‪" .‬אולי מעולם לא היתה לו סיבה להשתמש בזה‪".‬‬
‫"נפלא‪ ",‬אני אומר‪" .‬נשמע כמו יופי של כישרון‪ ,‬משהו שאני בחיים לא אשתמש בו‪".‬‬
‫הוא מניד בראשו‪" .‬תן לי את היד שלך‪".‬‬
‫אני מושיט לו את ידי הימנית והוא מדליק את המצית‪ ,‬ואז מנסה להביא את הלהבה לקצה‬
‫האצבע שלי‪ .‬אני מושך ממנו את היד‪.‬‬
‫"מה אתה עושה?"‬
‫"תסמוך עלי‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מחזיר אליו את היד‪ .‬הוא מחזיק אותה ושוב מדליק את המצית‪ .‬הוא מביט לי בעיניים‬
‫ומחייך‪ .‬אני מסתכל למטה ורואה שהוא מחזיק את המצית הדולק על קצה האצבע האמצעית‬
‫שלי‪ .‬אני לא מרגיש כלום‪ .‬האינסטינקט גורם לי למשוך את היד בכל זאת‪ .‬אני משפשף את‬
‫האצבע‪ .‬ההרגשה לא שונה ממה שהיתה קודם‪.‬‬
‫"הרגשת את זה?" הוא שואל‪.‬‬
‫"לא‪".‬‬
‫"תחזיר את היד‪ ",‬הוא אומר‪" .‬ותגיד לי כשכן תרגיש משהו‪".‬‬
‫הוא שוב מדליק את הלהבה מתחת לקצה האצבע שלי‪ ,‬ואז מזיז אותה באטיות לאורך גב כף‬
‫היד שלי‪ .‬אני מרגיש דגדוג קל כשהאש נוגעת בעור‪ ,‬לא יותר מזה‪ .‬רק כשהאש מגיעה‬
‫למפרק כף היד שלי אני מרגיש את הצריבה‪ .‬אני מושך את היד‪.‬‬
‫"אאוץ'‪".‬‬
‫"לומן‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אתה תהפוך לחסין בפני אש וחום‪ .‬לידיים שלך זה קורה באופן טבעי‪,‬‬
‫אבל את שאר הגוף נצטרך לאמן‪".‬‬
‫חיוך מתפשט על פני‪" .‬חסין בפני אש וחום‪ ",‬אני אומר‪" .‬אז אני בחיים לא אכווה שוב?"‬
‫"בסופו של דבר‪ ,‬לא‪".‬‬
‫"גדול!"‬
‫"אז זאת לא מורשת כזאת גרועה‪ ,‬אה?"‬
‫"לא רע בכלל‪ ",‬אני מסכים‪" .‬עכשיו‪ ,‬מה עם האורות האלה? הם יכבו מתישהו?"‬
‫"כן‪ .‬סביר להניח שאחרי לילה טוב של שינה‪ ,‬כשהמוח שלך ישכח שהם דולקים‪ ",‬הוא‬
‫אומר‪" .‬אבל בתקופה הקרובה תצטרך להשתדל לא להתרגש או להתעצבן‪ .‬חוסר איזון רגשי‬
‫יגרום להם להידלק בבת אחת‪ ,‬אם אתה נעשה נרגש או כועס או עצוב יותר מדי‪".‬‬
‫"כמה זמן?"‬
‫"עד שתלמד לשלוט בהם‪ ".‬הוא עוצם עיניים ומשפשף את פניו בידיו‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬אני‬
‫הולך לנסות לישון שוב‪ .‬עוד כמה שעות נדבר על האימונים שלך‪".‬‬
‫אחרי שהוא יוצא אני נשאר לשבת ליד שולחן המטבח‪ ,‬נושם נשימות עמוקות ומנסה‬
 ‫להרגיע את הכול בתוכי כדי שהאורות שוב יתעמעמו‪ .‬מובן שזה לא עובד‪.‬‬
‫הכול בבית עדיין מבולגן‪ ,‬חוץ מכמה דברים שהנרי סידר כשהייתי בבית ספר‪ .‬אני יודע‬
‫שהוא היה מעדיף לעזוב אבל הוא עדיין לא נחרץ עד כדי כך שלא יהיה אפשר לשכנע אותו‬
‫להישאר‪ .‬אולי אם הוא יתעורר וימצא את הבית נקי ומסודר‪ ,‬זה יטה אותו בכיוון הנכון‪.‬‬
‫אני מתחיל בחדר שלי‪ .‬אני מנקה אבק‪ ,‬שוטף את החלונות‪ ,‬מטאטא את הרצפה‪ .‬כשהכול‬
‫נקי אני שם על המיטה סדינים‪ ,‬כריות ושמיכות‪ ,‬ואז תולה ומקפל את הבגדים שלי‪ .‬שידת‬
‫המגירות ישנה ורעועה‪ ,‬אבל אני ממלא אותה‪ ,‬ואז מניח עליה את מעט הספרים שלי‪ .‬זהו‪,‬‬
‫חדר נקי‪ ,‬כל מה שיש לי מאוחסן ומסודר במקומו‪.‬‬
‫אני עובר למטבח‪ ,‬מאחסן כלים ומנגב את המשטחים‪ .‬זה מספק לי תעסוקה ומסיח את דעתי‬
‫מהידיים שלי‪ ,‬למרות שתוך כדי ניקיון אני חושב על מארק ג'יימס‪ .‬לראשונה בחיי קראתי‬
‫תיגר על מישהו‪ .‬תמיד רציתי לעשות את זה אבל נמנעתי‪ ,‬כי שמעתי לעצתו של הנרי לשמור‬
‫על פרופיל נמוך‪ .‬תמיד ניסיתי לדחות את המעבר הבא ככל הניתן‪ .‬אבל היום זה היה שונה‪.‬‬
‫היה משהו מאוד מספק בלהשיב בדחיפה למי שדחף אותך‪ .‬ויש גם את עניין הטלפון שלי‬
‫שנגנב‪ .‬ברור‪ ,‬אנחנו יכולים בקלות להשיג חדש‪ ,‬אבל איפה כאן הצדק?‬
 ‫פרק ‪7‬‬

‫אני קם לפני השעון המעורר‪ .‬הבית קריר ודומם‪ .‬אני מוציא את הידיים מתחת לשמיכה‪ .‬הן‬
‫נורמליות‪ ,‬בלי אורות ובלי זוהר‪ .‬אני מגשש את דרכי במגושם מהמיטה לסלון‪ .‬הנרי יושב ליד‬
‫שולחן המטבח‪ ,‬קורא את העיתון המקומי ושותה קפה‪.‬‬
‫"בוקר טוב‪ ",‬הוא אומר‪" .‬איך אתה מרגיש?"‬
‫"מיליון דולר‪ ",‬אני אומר לו‪.‬‬
‫אני מוזג לעצמי קערת דגני בוקר ומתיישב מולו‪.‬‬
‫"מה אתה הולך לעשות היום?" אני שואל‪.‬‬
‫"בעיקר סידורים‪ .‬מתחיל להיגמר לנו הכסף‪ .‬אני שוקל לעשות העברה בנקאית‪".‬‬
‫לוריאן הוא )או היה‪ ,‬תלוי איך מסתכלים על זה( כוכב לכת עשיר במשאבים טבעיים‪ .‬חלק‬
‫מהמשאבים האלה הם אבני חן ומתכות‪ .‬כשעזבנו‪ ,‬כל ספאן קיבל שק מלא יהלומים‪ ,‬אבני‬
‫ברקת ואבני אודם שיוכל למכור כשנגיע לכדור הארץ‪ .‬הנרי מכר את שלו‪ ,‬ואת הכסף הפקיד‬
‫בחשבון בחו"ל‪ .‬אני לא יודע כמה יש שם ולא שואל‪ .‬אבל אני יודע שזה מספיק לעשר‬
‫תקופות חיים‪ ,‬אם לא יותר מזה‪ .‬הנרי מושך מהחשבון פעם בשנה פלוס מינוס‪.‬‬
‫"אבל אני לא יודע‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אני לא רוצה להתרחק מדי‪ ,‬למקרה שגם היום יקרה‬
‫משהו‪".‬‬
‫אני לא רוצה שמה שקרה אתמול יהפוך לעניין רציני‪ ,‬ומרגיע אותו‪" .‬אני אהיה בסדר‪ .‬לך‬
‫תוציא כסף‪".‬‬
‫אני מביט החוצה מהחלון‪ .‬השחר עולה ומטיל אור חיוור על הכול‪ .‬הטנדר מכוסה בטל‪ .‬עבר‬
‫זמן ארוך מאז שעברנו חורף‪ .‬אפילו מעיל אין לי‪ ,‬והסוודרים שלי כבר קטנים עלי‪.‬‬
‫"נראה שקר בחוץ‪ ",‬אני אומר‪" .‬אולי נוכל לצאת לקנות בגדים בקרוב‪".‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬בדיוק חשבתי על זה אתמול בלילה‪ ,‬ובגלל זה אני צריך ללכת לבנק‪".‬‬
‫"אז תלך‪ ",‬אני אומר‪" .‬שום דבר לא יקרה היום‪".‬‬
‫אני גומר את קערת הדגנים‪ ,‬שם את הצלחת המלוכלכת בכיור ונכנס למקלחת‪ .‬עשר דקות‬
‫אחר כך אני לבוש בג'ינס ובחולצה תרמית שחורה‪ ,‬בשרוולים מופשלים‪ .‬אני מביט בראי‬
‫ובידיים שלי‪ .‬אני מרגיש רגוע‪ .‬אני צריך להישאר ככה‪.‬‬
‫בדרך לבית הספר הנרי מושיט לי זוג כפפות‪.‬‬
‫"תוודא שהן יהיו איתך כל הזמן‪ .‬אי אפשר לדעת‪".‬‬
‫אני דוחף אותן לכיס האחורי‪.‬‬
‫"אני לא חושב שאצטרך אותן‪ .‬אני מרגיש די טוב‪".‬‬
‫בחזית בית הספר עומדים אוטובוסים בשורה‪ .‬הנרי עוצר ליד הבניין‪.‬‬
 ‫"לא מוצא חן בעיני שאין לך טלפון‪ ",‬הוא אומר‪" .‬הרבה דברים יכולים להשתבש‪".‬‬
‫"אל תדאג‪ .‬בקרוב הוא יחזור אלי‪".‬‬
‫הוא נאנח ומניד בראשו‪" .‬אל תעשה משהו טיפשי‪ .‬אני אחכה לך פה בדיוק בסיום‬
‫הלימודים‪".‬‬
‫"אני לא אעשה כלום‪ ",‬אני אומר ויוצא מהרכב‪ .‬הוא נוסע משם‪.‬‬
‫בפנים המסדרונות הומים מפעילות‪ ,‬תלמידים עומדים ליד הארוניות‪ ,‬מדברים‪ ,‬צוחקים‪.‬‬
‫כמה מביטים בי ומתלחשים‪ .‬אני לא יודע אם זה בגלל העימות או בגלל חדר החושך‪ .‬סביר‬
‫להניח שהם מתלחשים בגלל שניהם‪ .‬זה בית ספר קטן‪ ,‬ובבתי ספר קטנים כל המידע זמין‬
‫לכולם‪.‬‬
‫כשאני מגיע לכניסה הראשית‪ ,‬אני פונה ימינה ומוצא את הארונית שלי‪ .‬היא ריקה‪ .‬יש לי‬
‫רבע שעה לפני תחילת השיעור הראשון‪ ,‬שיעור חיבור‪ .‬אני עובר ליד הכיתה רק כדי לוודא‬
‫שאני יודע איפה היא‪ ,‬ואז הולך למשרד‪ .‬המזכירה מחייכת כשאני נכנס‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אני אומר‪" .‬איבדתי אתמול את הטלפון שלי ורציתי לדעת אם מישהו הפקיד אותו‬
‫כאן באבדות ומציאות?"‬
‫היא נדה בראשה‪" .‬לא‪ ,‬לצערי לא הפקידו אצלנו אף טלפון‪".‬‬
‫"תודה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫כשאני יוצא למסדרון‪ ,‬אני לא רואה את מארק בשום מקום‪ .‬אני בוחר כיוון ומתחיל ללכת‪.‬‬
‫אנשים עדיין נועצים מבטים ומתלחשים‪ ,‬אבל זה לא מטריד אותי‪ .‬אני רואה אותו‬
‫חמישה־עשר מטר לפני‪ .‬בבת אחת מתחיל האדרנלין לפעול‪ .‬אני מביט בידיים שלי‪ .‬הן‬
‫נורמליות‪ .‬אני מודאג מזה שיידלקו‪ ,‬והדאגה הזאת עוד עשויה לגרום לזה לקרות‪.‬‬
‫מארק נשען על ארונית בזרועות שלובות‪ ,‬באמצע קבוצה של חמישה בנים ושתי בנות —‬
‫כולם מדברים וצוחקים‪ .‬שרה יושבת על אדן חלון בערך חמישה מטרים משם‪ .‬גם היום היא‬
‫נראית זוהרת‪ ,‬השיער הבלונדיני שלה אסוף לזנב סוס‪ ,‬חצאית וסוודר אפור‪ .‬היא קוראת ספר‬
‫אבל מרימה את מבטה כשאני מתקרב אליהם‪.‬‬
‫אני עוצר ממש ליד הקבוצה‪ ,‬מביט במארק ומחכה‪ .‬אחרי כחמש שניות הוא מבחין בי‪.‬‬
‫"מה אתה רוצה?" הוא שואל‪.‬‬
‫"אתה יודע מה אני רוצה‪".‬‬
‫המבטים שלנו נעולים‪ .‬הקהל סביבנו הולך ומתרבה לעשרה אנשים‪ ,‬ואז לעשרים‪ .‬שרה‬
‫נעמדת ומצטרפת לשולי הקהל‪ .‬מארק לובש את מעיל המצטיינים שלו‪ ,‬והשיער השחור שלו‬
‫מעוצב בקפידה כדי שייראה כאילו הוא נפל מהמיטה ישר לתוך הבגדים שלו‪.‬‬
‫הוא דוחף את עצמו קדימה מהארונית והולך לכיווני‪ .‬כשהוא במרחק סנטימטרים ספורים‬
‫ממני הוא נעצר‪ .‬החזה שלו כמעט נוגע בשלי‪ ,‬והריח החריף של הבושם שלו ממלא את נחירי‪.‬‬
‫הוא משהו כמו מטר־שמונים־וחמש‪ ,‬גבוה ממני בכמה סנטימטרים‪ .‬יש לנו אותו מבנה גוף‪ .‬רק‬
‫שאין לו מושג שמה שיש בתוכי שונה ממה שיש בתוכו‪ .‬אני מהיר ממנו והרבה יותר חזק‪.‬‬
 ‫המחשבה מעלה חיוך של ביטחון על פני‪.‬‬
‫"חושב שתוכל להישאר קצת בבית ספר היום? או שאתה שוב מתכוון לברוח כמו נקבה?"‬
‫צחקוקים נשמעים בקרב הקהל‪.‬‬
‫"נחכה ונראה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬נראה‪ ",‬הוא אומר ומתקרב אפילו עוד קצת‪.‬‬
‫"אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"הוא לא אצלי‪".‬‬
‫אני מניד בראשי‪" .‬שני אנשים ראו אותך לוקח אותו‪ ",‬אני משקר‪.‬‬
‫על פי הקמט במצחו אני יודע שניחשתי נכון‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬ומה אם זה אני? מה תעשה בעניין?"‬
‫עכשיו יש סביבנו משהו כמו שלושים אנשים‪ .‬אין לי ספק שעשר דקות אחרי תחילת‬
‫השיעור הראשון כל בית הספר כבר ידע מה קרה‪.‬‬
‫"ראה הוזהרת‪ ",‬אני אומר‪" .‬יש לך עד סוף היום‪".‬‬
‫אני מסתובב והולך‪.‬‬
‫"או שמה?" הוא צועק מאחורי‪ .‬אני לא מתייחס אליו‪ .‬שיחשוב לבד על התשובה‪ .‬האגרופים‬
‫שלי היו קמוצים והבנתי שבילבלתי בין אדרנלין למתח‪ .‬למה הייתי כל כך מתוח? מהבלתי‬
‫צפוי? מהעובדה שזאת הפעם הראשונה שהתעמַ ִתּי עם מישהו? מהאפשרות שהידיים שלי‬
‫יידלקו? כנראה בגלל כל שלוש האפשרויות‪.‬‬
‫אני הולך לשירותים‪ ,‬נכנס לתא ריק ונועל את הדלת מאחורי‪ .‬אני פותח את כפות הידיים‪.‬‬
‫נוגה קטן בימנית‪ .‬אני עוצם עיניים ונאנח‪ ,‬מתרכז בנשימה אטית‪ .‬דקה אחרי זה הנוגה עדיין‬
‫שם‪ .‬אני נד בראשי‪ .‬לא חשבתי שהמורשת תהיה רגישה עד כדי כך‪ .‬אני נשאר בתא‪ .‬שכבה‬
‫דקה של זיעה מכסה את המצח שלי; שתי הידיים שלי חמות‪ ,‬אבל למרבה המזל‪ ,‬השמאלית‬
‫עדיין נורמלית‪ .‬אנשים נכנסים לשירותים ויוצאים מהם‪ ,‬ואני נשאר בתא‪ ,‬מחכה‪ .‬האור נשאר‪.‬‬
‫בסוף מצלצל הפעמון והשירותים מתרוקנים‪.‬‬
‫אני מניד בראשי בסלידה ומקבל את הבלתי נמנע‪ .‬אין לי טלפון והנרי בדרכו לבנק‪ .‬אני‬
‫לבדי עם הטיפשות שלי‪ ,‬ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי‪ .‬אני מוציא את הכפפות‬
‫מהכיס האחורי ולובש אותן‪ .‬כפפות גינון מעור‪ .‬לא הייתי נראה יותר מטופש לו הייתי לובש‬
‫נעלי ליצן ומכנסיים צהובים‪ .‬זאת לא דרך להשתלב‪ .‬אני מבין שאני צריך להפסיק עם מארק‪.‬‬
‫הוא ניצח‪ .‬שישאיר אצלו את הטלפון שלי; הנרי ואני נקנה אחד חדש בערב‪.‬‬
‫אני יוצא מהשירותים והולך במסדרון הריק לכיתה שלי‪ .‬כולם מביטים בי כשאני נכנס‪ .‬ואז‬
‫מביטים בכפפות‪ .‬אין טעם לנסות להסתיר אותן‪ .‬אני נראה כמו אידיוט‪ .‬אני חייזר‪ .‬יש לי‬
‫כוחות יוצאי דופן ויהיו לי עוד אחרים‪ ,‬ואני מסוגל לעשות דברים שאף בן אנוש לא מסוגל‬
‫לחלום עליהם‪ ,‬ובכל זאת אני נראה כמו אידיוט‪.‬‬
 ‫***‬
‫אני יושב באמצע החדר‪ .‬אף אחד לא מדבר אלי‪ ,‬ואני עצבני מכדי לשמוע מה המורה אומרת‪.‬‬
‫כשהפעמון מצלצל אני אוסף את הדברים שלי‪ ,‬מכניס אותם לתיק וסוחב אותו על הכתף‪ .‬אני‬
‫עדיין עם הכפפות‪ .‬כשאני יוצא מהכיתה אני מרים את החפת של ידי הימנית כדי להציץ בכף‬
‫היד שלי‪ .‬היא עדיין מאירה‪.‬‬
‫אני הולך במסדרון בקצב מתון‪ .‬נשימה אטית‪ .‬אני מנסה לנקות את הראש אבל זה לא עובד‪.‬‬
‫כשאני נכנס לכיתה‪ ,‬מארק יושב באותו מקום כמו אתמול‪ ,‬ושרה לצדו‪ .‬הוא מגחך לכיווני‪.‬‬
‫מרוב ניסיון להיראות גזעי‪ ,‬הוא אפילו לא שם לב לכפפות‪.‬‬
‫"מה המצב‪ ,‬שפן? שמעתי שמחפשים משתתפים למרתון‪".‬‬
‫"אל תהיה כזה שמוק‪ ",‬אומרת לו שרה‪ .‬אני מביט בה כשאני עובר‪ ,‬בעיניים הכחולות שלה‬
‫שגורמות לי להרגיש ביישן ומודע לעצמי‪ ,‬שגורמות ללחיים שלי להתחמם‪ .‬המקום שישבתי‬
‫בו אתמול תפוס‪ ,‬אז אני הולך לשורה האחורית‪ .‬הכיתה מתמלאת והילד מאתמול‪ ,‬זה שהזהיר‬
‫אותי בנוגע למארק‪ ,‬מתיישב לצדי‪ .‬הוא לובש חולצת טריקו שחורה אחרת עם הלוגו של‬
‫נאס"א באמצע‪ ,‬מכנסי דגמ"ח ונעלי טניס של נייקי‪ .‬יש לו שיער בלונדיני פרוע‪ ,‬והמשקפיים‬
‫שלו גורמים לעיניים החומות שלו להיראות גדולות הרבה יותר‪ .‬הוא מוציא פנקס מלא‬
‫ברישומים של כוכבי לכת וקבוצות כוכבים‪ .‬הוא מביט בי‪ ,‬ולא מנסה להסתיר את העובדה‬
‫שהוא נועץ עיניים‪.‬‬
‫"מה המצב?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬למה אתה לובש כפפות?"‬
‫אני פותח את הפה לענות‪ ,‬אבל גברת ברטון מתחילה את השיעור‪ .‬במהלך רובו הבחור‬
‫שלידי מצייר מה שנראה כמו הגרסה שלו לאנשי מאדים‪ .‬גוף קטן; ראש‪ ,‬ידיים ועיניים‬
‫גדולים‪ .‬אותם ייצוגים סטריאוטיפיים שלרוב מופיעים בסרטים‪ .‬בתחתית כל ציור הוא כותב‬
‫את השם שלו באותיות קטנות‪ :‬סֶ ם גוּד‪ .‬הוא שם לב שאני מסתכל‪ ,‬ואני מסיט את מבטי‪.‬‬
‫בזמן שגברת ברטון מרצה על שישים ואחד הירחים של שבתאי‪ ,‬אני מביט בעורף של‬
‫מארק‪ .‬הוא כותב כשהוא רכון על השולחן‪ .‬ואז הוא מזדקף ומעביר פתק לשרה‪ .‬היא מעיפה‬
‫אותו בחזרה אליו מבלי לקרוא אותו‪ .‬זה גורם לי לחייך‪ .‬גברת ברטון מכבה את האור‬
‫ומקרינה סרט וידיאו‪ .‬כוכבי הלכת המסתובבים שמוקרנים על המסך בחזית הכיתה גורמים לי‬
‫לוֹריאֶ ן‪ .‬הוא אחד משמונה־עשר כוכבי הלכת ביקום שמאפשרים קיום חיים‪ .‬כדור‬ ‫לחשוב על ִ‬
‫הארץ גם הוא אחד מהם‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬גם מוֹגָדוֹר‪.‬‬
‫לוריאן‪ .‬אני עוצם את העיניים ומניח לעצמי להיזכר‪ .‬כוכב לכת ישן‪ ,‬שגילו פי מאה מזה של‬
‫כדור הארץ‪ .‬כל בעיה שיש כיום לכדור הארץ — זיהום‪ ,‬פיצוץ אוכלוסין‪ ,‬התחממות‬
‫גלובלית‪ ,‬מחסור במזון — היתה קיימת גם בלוריאן‪ .‬בשלב מסוים‪ ,‬לפני עשרים וחמישה‬
‫אלף שנים‪ ,‬התחיל כוכב הלכת לגווע‪ .‬זה היה הרבה לפני שפותחה היכולת לנוע ברחבי‬
‫היקום‪ ,‬ואנשי לוריאן היו צריכים לעשות משהו כדי לשרוד‪ .‬לאט אבל בהצלחה הם לקחו על‬
‫עצמם התחייבות לוודא שהכוכב יוכל לקיים חיים לנצח על ידי שינוי אורחות החיים שלהם‪,‬‬
‫וסילוק כל מה שמזיק — רובים ופצצות‪ ,‬כימיקלים רעילים‪ ,‬מזהמים — ועם הזמן הנזק‬
‫ַארד —‬‫התחיל לתקן את עצמו‪ .‬על ידי אבולוציה‪ ,‬לאורך אלפי שנים‪ ,‬כמה מהתושבים — הג ְ‬
‫פיתחו כוחות כדי להגן על כוכב הלכת ולעזור לו‪ .‬דומה היה שלוריאן גמל לאבות אבותי על‬
‫ראיית הנולד שלהם‪ ,‬על הכבוד שהפגינו כלפיו‪.‬‬
‫גברת ברטון מדליקה את האור‪ .‬אני פוקח עיניים ומביט בשעון‪ .‬השיעור כמעט נגמר‪ .‬אני‬
‫שוב מרגיש רגוע‪ ,‬ושכחתי לחלוטין מהידיים שלי‪ .‬אני נושם עמוק ופותח את החפת של‬
‫הכפפה הימנית‪ .‬האור כבה! אני מחייך ומסיר את שתי הכפפות‪ .‬חזרה למצב הנורמלי‪ .‬יש לי‬
‫עוד שישה שיעורים עד סוף היום‪ .‬אני חייב לשמור על שלווה לאורך כל השישה‪.‬‬

‫***‬
‫החצי הראשון של היום עובר ללא תקריות‪ .‬אני נשאר רגוע וגם לא נתקל שוב במארק‪ .‬בזמן‬
‫ארוחת הצהריים אני ממלא את המגש שלי בדברים הבסיסיים‪ ,‬ואז מוצא שולחן ריק בחלק‬
‫האחורי של האולם‪ .‬כשאני באמצע חתיכת פיצה‪ ,‬מתיישב מולי סם גוד‪ ,‬הילד משיעור‬
‫אסטרונומיה‪.‬‬
‫"אתה באמת הולך מכות עם מארק אחרי בית ספר?" הוא שואל‪.‬‬
‫אני מניד בראשי‪" .‬לא‪".‬‬
‫"זה מה שאומרים‪".‬‬
‫"אז אומרים‪".‬‬
‫הוא מושך בכתפיו וממשיך לאכול‪ .‬אחרי דקה הוא שואל‪" ,‬לאן נעלמו הכפפות שלך?"‬
‫"הורדתי אותן‪ .‬כבר לא קר לי בידיים‪".‬‬
‫הוא פותח את הפה לענות‪ ,‬אבל קציצת בשר ענקית שהיתה כנראה מיועדת לי‪ ,‬פוגעת לו‬
‫בעורף‪ .‬השיער והכתפיים שלו מתמלאים בחתיכות בשר ורוטב עגבניות‪ .‬חלק מזה התיז גם‬
‫עלי‪ .‬בזמן שאני מתחיל לנקות את עצמי‪ ,‬קציצה שנייה עפה באוויר ופוגעת לי ישר בלחי‪.‬‬
‫קריאת הוּוו נשמעת מכל רחבי הקפטריה‪.‬‬
‫אני עומד ומוחה את הלחי במפית‪ ,‬והכעס גואה בי‪ .‬באותו רגע לא אכפת לי מהידיים שלי‪.‬‬
‫הן יכולות לזרוח כמו השמש‪ ,‬והנרי ואני יכולים לעזוב אחר הצהריים‪ ,‬אם זה מה שנצטרך‬
‫לעשות‪ .‬אבל אין סיכוי בעולם שאני עובר על זה בשתיקה‪ .‬הייתי מוכן להמשיך לסדר היום‬
‫אחרי מה שקרה בבוקר‪ ...‬אבל עכשיו לא‪.‬‬
‫"אל תעשה את זה‪ ",‬אומר לי סם‪" .‬אם תילחם בהם‪ ,‬הם לעולם לא יניחו לך‪".‬‬
‫אני מתחיל ללכת‪ .‬דממה משתררת בקפטריה‪ .‬מאה זוגות עיניים ננעצים בי‪ .‬שבעה אנשים‬
‫יושבים בשולחן של מארק ג'יימס‪ ,‬כולם בנים‪ .‬כל השבעה קמים כשאני מתקרב‪.‬‬
‫"יש לך בעיה?" שואל אותי אחד מהם‪ .‬הוא גדול עם מבנה גוף של מתאבק‪ .‬חלקות של‬
‫שיער אדמדם צומחות על לחייו וסנטרו‪ ,‬כאילו הוא מנסה לגדל זקן‪ .‬זה גורם לפנים שלו‬
‫להיראות מלוכלכים‪ .‬כמו כולם‪ ,‬הוא לובש מעיל של הקבוצה‪ .‬הוא משלב את זרועותיו ועומד‬
‫בדרכי‪.‬‬
‫"זה לא עניינך‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"תצטרך לעבור דרכי כדי להגיע אליו‪".‬‬
‫"וזה מה שאני אעשה אם לא תזוז לי מהדרך‪".‬‬
‫"לא נראה לי שאתה מסוגל‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מרים את הברך שלי היישר לתוך המפשעה שלו‪ .‬הנשימה שלו נעתקת‪ ,‬והוא מתכופף‬
‫בכאב‪ .‬כל הנוכחים בחדר האוכל עוצרים את נשימתם‪.‬‬
‫"הזהרתי אותך‪ ",‬אני אומר‪ ,‬פוסע מעליו והולך היישר אל מארק‪ .‬בדיוק כשאני מגיע אליו‪,‬‬
‫מישהו תופס אותי מאחור‪ .‬אני מסתובב באגרופים קמוצים‪ ,‬מוכן להכות‪ ,‬אבל בשנייה‬
‫האחרונה מבין שזה אחראי חדר האוכל‪.‬‬
‫"מספיק עם זה‪ ,‬בנים‪".‬‬
‫"תראה מה הוא עשה לקווין‪ ,‬מר ג'ונסון‪ ",‬אומר מארק‪ .‬קווין עדיין מתפתל על הרצפה‪.‬‬
‫הפנים שלו סמוקים כסלק‪" .‬תשלח אותו למנהל!"‬
‫"תסתום את הפה‪ ,‬ג'יימס‪ .‬ארבעתכם הולכים‪ .‬אל תחשוב שלא ראיתי אותך זורק את‬
‫הקציצות‪ ",‬הוא אומר ומביט בקווין שעדיין שוכב על הרצפה‪" .‬קום‪".‬‬
‫סם צץ פתאום‪ .‬הוא ניסה לנקות את הלכלוך מהשיער ומהכתפיים שלו‪ .‬הוא הצליח להוריד‬
‫את החתיכות הגדולות‪ ,‬אבל הרוטב רק נמרח‪ .‬אני לא בטוח למה הוא כאן‪ .‬אני מביט בידיים‬
‫שלי‪ ,‬מוכן להימלט עם סימן ראשון של אור‪ ,‬אבל להפתעתי הן כבויות‪ .‬האם זה בגלל שזה‬
‫היה סוג של מצב חירום‪ ,‬שאיפשר לי לפעול ללא מתח מוקדם? אני לא יודע‪.‬‬
‫קווין קם ומביט בי‪ .‬הוא רועד‪ ,‬ועדיין מתקשה לנשום‪ .‬הוא נאחז לתמיכה בכתף של הבחור‬
‫לצדו‪.‬‬
‫"אתה עוד תחטוף‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אני בספק‪ ",‬אני אומר‪ .‬אני עדיין זעוף פנים‪ ,‬עדיין מכוסה באוכל‪ .‬אני בכלל לא מתכוון‬
‫לנסות לנקות את זה‪.‬‬
‫ארבעתנו הולכים למשרד של המנהל‪ .‬מר האריס יושב מאחורי השולחן ואוכל ארוחה‬
‫לחימום במיקרוגל‪ ,‬כשבצווארון חולצתו תחובה מפית‪.‬‬
‫"מצטער על ההפרעה‪ .‬היתה לנו מהומה קטנה בארוחת הצהריים‪ .‬אני בטוח שהבחורים‬
‫ישמחו להסביר‪ ",‬אומר אחראי חדר האוכל‪.‬‬
‫מר האריס נאנח‪ ,‬מושך את המפית מהחולצה וזורק אותה לפח‪ .‬הוא דוחף את האוכל שלו‬
‫לצד השולחן בגב כף היד‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬מר ג'ונסון‪".‬‬
‫מר ג'ונסון יוצא‪ ,‬סוגר את הדלת מאחוריו‪ ,‬וארבעתנו מתיישבים‪.‬‬
‫"אז מי רוצה להתחיל?" שואל המנהל‪ ,‬וקולו מסגיר רוגז‪.‬‬
‫אני לא מוציא מילה‪ .‬שרירי הלסת של מר האריס מתוחים‪ .‬אני מביט בידיים שלי‪ .‬עדיין‬
‫כבויות‪ .‬אני מניח אותן על הג'ינס כשכפות הידיים כלפי מטה‪ ,‬ליתר ביטחון‪ .‬אחרי עשר שניות‬
‫של שקט מארק מתחיל‪" .‬מישהו פגע בו עם קציצת בשר‪ .‬הוא חושב שזה אני‪ ,‬אז הוא תקע‬
‫לקווין ברך בביצים‪".‬‬
‫"שמור על הפה‪ ",‬אומר מר האריס‪ ,‬ואז פונה לקווין‪" .‬אתה בסדר?"‬
‫קווין‪ ,‬שפניו עדיין אדומים‪ ,‬מהנהן‪.‬‬
‫"אז מי זרק את הקציצה?" שואל אותי מר האריס‪.‬‬
‫אני לא אומר כלום‪ .‬אני עדיין רותח ומעוצבן מכל הסיפור‪ .‬אני נושם עמוק ומנסה להרגיע‬
‫את עצמי‪.‬‬
‫"לא יודע‪ ",‬אני אומר‪ .‬הכעס שלי מגיע לדרגות חדשות‪ .‬אני לא רוצה להתמודד עם מארק‬
‫דרך מר האריס‪ ,‬והייתי מעדיף לטפל במצב בכוחות עצמי‪ ,‬הרחק מהמשרד של המנהל‪.‬‬
‫סם מביט בי בהפתעה‪ .‬מר האריס מרים את ידיו בתסכול‪" .‬אם ככה‪ ,‬למה לכל הרוחות אתם‬
‫פה‪ ,‬בחורים?"‬
‫"שאלה טובה‪ ",‬אומר מארק‪" .‬סתם ישבנו ואכלנו צהריים‪".‬‬
‫סם מדבר‪" .‬מארק זרק את הקציצות‪ .‬אני ראיתי אותו‪ ,‬וגם מר ג'ונסון‪".‬‬
‫אני מביט בסם‪ .‬אני יודע שהוא לא ראה את זה‪ ,‬מפני שבפעם הראשונה הוא ישב בגבו‬
‫לאולם‪ ,‬ובפעם השנייה הוא היה עסוק בלנקות את עצמו‪ .‬אבל אני מתרשם מזה שהוא טוען‬
‫שכן‪ ,‬מזה שהוא מצדד בי‪ ,‬בידיעה שזה יסכן אותו מול מארק והחברים שלו‪ .‬מארק מפנה אליו‬
‫פרצוף זועם‪.‬‬
‫"בחייך‪ ,‬מר האריס‪ ",‬מפציר מארק‪" ,‬מחר מראיינים אותי ל'גאזט'‪ ,‬וביום שישי יש את‬
‫המשחק‪ .‬אין לי זמן להתעסק בשטויות כאלה‪ .‬מאשימים אותי במשהו שלא עשיתי‪ .‬קשה‬
‫להיות מרוכז עם כל החרא הזה מסביב‪".‬‬
‫"שמור על הפה!" צועק מר האריס‪.‬‬
‫"זה נכון‪".‬‬
‫"אני מאמין לך‪ ",‬אומר המנהל ונאנח עמוקות‪ .‬הוא מביט בקווין‪ ,‬שעדיין מתקשה בנשימה‪.‬‬
‫"אתה צריך ללכת לאחות?"‬
‫"אני אהיה בסדר‪ ",‬אומר קווין‪.‬‬
‫מר האריס מהנהן‪" .‬תשכחו מהתקרית בחדר האוכל‪ ,‬שניכם‪ ,‬ומארק‪ ,‬תתחיל להתרכז‪ .‬כבר‬
‫הרבה זמן שאנחנו מנסים להשיג את הריאיון הזה‪ .‬אולי הם אפילו ישימו אותנו בשער‪ .‬תאר‬
‫לעצמך‪ ,‬השער של ה'גאזט'‪ ",‬הוא אומר ומחייך‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אומר מארק‪" .‬אני ממש מתרגש לקראת זה‪".‬‬
‫"יפה‪ .‬עכשיו‪ ,‬שניכם יכולים ללכת‪".‬‬
‫הם הולכים‪ ,‬ומר האריס נועץ בסם מבט קשה‪ .‬סם מביט בו בחזרה‪.‬‬
‫"אז תגיד לי‪ ,‬סם‪ .‬ואני רוצה את האמת‪ .‬ראית את מארק זורק את הקציצה?"‬
 ‫סם מצמצם את עיניו‪ .‬הוא לא מסיט את מבטו‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫המנהל נד בראשו‪" .‬אני לא מאמין לך‪ ,‬סם‪ .‬ומשום כך‪ ,‬זה מה שנעשה‪ ".‬הוא מביט בי‪" .‬אז‪,‬‬
‫קציצה נזרקה‪"...‬‬
‫"שתיים‪ ",‬קוטע אותו סם‪.‬‬
‫"מה?" שואל מר האריס‪ ,‬ששוב נועץ מבט נוקב בסם‪.‬‬
‫"שתי קציצות נזרקו‪ ,‬לא אחת‪".‬‬
‫מר האריס מטיח אגרוף בשולחן‪" .‬למי אכפת כמה היו! ג'ון‪ ,‬אתה תקפת את קווין‪ .‬עין תחת‬
‫עין‪ .‬בזה נסגור את הסיפור‪ .‬מובן?"‬
‫הפנים שלו אדומים‪ ,‬ואני יודע שזה חסר טעם להתווכח‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לראות את שניכם פה יותר‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אתם משוחררים‪".‬‬
‫אנחנו יוצאים מהמשרד שלו‪.‬‬
‫"למה לא סיפרת לו על הטלפון שלך?" שואל סם‪.‬‬
‫"מפני שלא אכפת לו‪ .‬הוא רק רצה לחזור לארוחה שלו‪ ",‬אני אומר‪" .‬ותיזהר‪ ",‬אני אומר‬
‫לו‪" .‬עכשיו אתה על הכוונת של מארק‪".‬‬

‫***‬
‫אחרי ארוחת הצהריים יש לי שיעור כלכלת בית — לא מפני שאני מתלהב מבישולים‪ ,‬אלא‬
‫מפני שהבחירה היתה בין זה לבין שירת מקהלה‪ .‬ואמנם יש לי כמה כוחות ויכולות שנחשבים‬
‫יוצאי דופן על פני כדור הארץ‪ ,‬אבל שירה היא לא אחד מהם‪ .‬אז אני הולך לשיעור כלכלה‬
‫ומתיישב‪ .‬זה חדר קטן‪ ,‬ורגע לפני שהפעמון מצלצל‪ ,‬שרה נכנסת ומתיישבת לצדי‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"היי‪".‬‬
‫הדם עולה לי לפנים והכתפיים שלי הופכות נוקשות‪ .‬אני תופס עיפרון ומתחיל לסובב אותו‬
‫ביד ימין‪ ,‬בזמן שידי השמאלית מקפלת את שולי המחברת שלי‪ .‬הלב שלי הולם בכוח‪ .‬בבקשה‬
‫שלא יזהרו לי הידיים‪ .‬אני מציץ בכף היד ופולט אנחת רווחה כשאני מגלה שהיא עדיין‬
‫נורמלית‪ .‬תישאר רגוע‪ ,‬אני חושב‪ .‬היא בסך הכול בחורה‪ .‬שרה מביטה בי‪ .‬נדמה לי שכל‬
‫האיברים הפנימיים שלי הופכים לעיסה‪ .‬היא כנראה הבחורה הכי יפה שראיתי אי־פעם‪.‬‬
‫"מצטערת שמארק מתנהג אליך כמו איזה אידיוט‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫אני מושך בכתפי‪" .‬זאת לא אשמתך‪".‬‬
‫"אתם לא באמת מתכוונים ללכת מכות‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא אם זה תלוי בי‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫היא מהנהנת‪" .‬הוא יכול להיות שמוק אמיתי‪ .‬הוא תמיד מנסה להוכיח שהוא הבוס‪".‬‬
 ‫"זה סימן לחוסר ביטחון‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"הוא סתם שמוק‪ ,‬לא חסר ביטחון‪".‬‬
‫ברור שכן‪ ,‬אבל אני לא רוצה להתווכח עם שרה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬היא מדברת בכזאת נחרצות‬
‫שאני כמעט מפקפק בעצמי‪.‬‬
‫היא מסתכלת על כתמי הרוטב שהתייבשו על החולצה שלי‪ ,‬ואז שולחת יד ושולפת חתיכה‬
‫נוקשה מהשיער שלי‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫היא נאנחת‪" .‬אני מצטערת שזה קרה‪ ".‬היא מביטה לי בעיניים‪" .‬אתה יודע שאנחנו לא‬
‫יחד?"‬
‫"אתם לא?"‬
‫היא מנידה בראשה לשלילה‪ .‬מסקרנת אותי העובדה שטרחה להבהיר לי את הנושא‪ .‬אחרי‬
‫עשר דקות של הסברי פתיחה על אופן הכנת פנקייק — שלא שמעתי מהם כלום — המורה‪,‬‬
‫גברת בֶּ נסהוֹף‪ ,‬מצוותת את שרה ואותי יחד‪ .‬אנחנו יוצאים מדלת בחלק האחורי של החדר‪,‬‬
‫שמובילה למטבח שגודלו בערך פי שלושה מזה של הכיתה עצמה‪ .‬יש בו עשר יחידות מטבח‬
‫נפרדות‪ ,‬הכוללות מקררים‪ ,‬ארונות‪ ,‬כיורים‪ ,‬תנורים‪ .‬שרה הולכת לאחת העמדות‪ ,‬מוציאה‬
‫סינר מאחת המגירות ולובשת אותו‪.‬‬
‫"אתה מוכן לקשור לי את זה?" היא מבקשת‪.‬‬
‫אני מושך חזק מדי בחוט וצריך לקשור אותו מחדש‪ .‬אני מרגיש מתחת לאצבעותי את‬
‫עיקולי גבה התחתון‪ .‬כשהסינר שלה קשור אני שם את שלי ומתחיל לקשור אותו בעצמי‪.‬‬
‫"תן לי‪ ,‬טיפשון‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬לוקחת את הקצוות וקושרת בשבילי‪.‬‬
‫"תודה‪".‬‬
‫אני מנסה לשבור את הביצה הראשונה‪ ,‬אבל עושה את זה חזק מדי‪ ,‬ואף חלק מהביצה לא‬
‫מגיע לקערה עצמה‪ .‬שרה צוחקת‪ .‬היא מניחה ביצה חדשה ביד שלי‪ ,‬לוקחת את היד שלי בידה‬
‫ומראה לי איך לשבור את הביצה על שולי הקערה‪ .‬היא משאירה את היד שלה על שלי שנייה‬
‫יותר מהנחוץ‪ .‬היא מביטה בי ומחייכת‪.‬‬
‫"ככה‪".‬‬
‫היא מערבבת את הבלילה‪ ,‬וקווצות שיער נופלות על פניה תוך כדי כך‪ .‬אני רוצה נואשות‬
‫להחזיר את הקווצות האלה אל מאחוריה אוזנה‪ ,‬אבל נמנע‪ .‬גברת בנסהוף נכנסת למטבח שלנו‬
‫לבדוק איך אנחנו מתקדמים‪ .‬עד כה הכול בסדר הודות לשרה‪ ,‬מפני שלי אין מושג מה אני‬
‫עושה‪.‬‬
‫"איך אוהיו נראית לך עד עכשיו?" שואלת שרה‪.‬‬
‫"בסדר‪ .‬היה יותר טוב אם היום הראשון שלי בבית הספר היה מוצלח יותר‪".‬‬
‫היא מחייכת‪" .‬מה באמת קרה? דאגתי לך‪".‬‬
‫"אם הייתי אומר לך שאני חייזר היית מאמינה?"‬
 ‫"תסתום‪ ",‬היא אומרת בשעשוע‪" .‬מה באמת קרה?"‬
‫אני צוחק‪" .‬יש לי אסתמה רצינית‪ .‬מסיבה כלשהי היה לי התקף אתמול‪ ",‬אני אומר‬
‫ומתחרט על זה שאני חייב לשקר‪ .‬אני לא רוצה שתראה בי חולשה‪ ,‬במיוחד לא חולשה שהיא‬
‫לא אמיתית‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני שמחה שאתה מרגיש טוב יותר‪".‬‬
‫אנחנו מכינים ארבעה פנקייקים‪ .‬שרה עורמת את כולם בצלחת אחת‪ .‬היא שופכת עליהם‬
‫כמות מוגזמת לחלוטין של סירופ מייפל ומושיטה לי מזלג‪ .‬אני מביט בתלמידים האחרים‪.‬‬
‫רובם אוכלים משתי צלחות‪ .‬אני חותך לי קצת‪.‬‬
‫"לא רע‪ ",‬אני אומר תוך כדי לעיסה‪.‬‬
‫אני לא רעב בכלל‪ ,‬אבל אני עוזר לה לגמור את הכול‪ .‬אנחנו אוכלים לסירוגין עד שהצלחת‬
‫ריקה‪ .‬כשאנחנו גומרים‪ ,‬יש לי כאב בטן‪ .‬אחרי זה היא שוטפת את הכלים ואני מייבש אותם‪.‬‬
‫כשהפעמון מצלצל‪ ,‬אנחנו יוצאים יחד מהכיתה‪.‬‬
‫"אתה יודע‪ ,‬אתה לא כזה גרוע‪ ,‬יחסית‪ ",‬היא אומרת ונועצת בי מרפק‪" .‬ולא אכפת לי מה‬
‫אומרים‪".‬‬
‫"תודה‪ ,‬גם את בסדר‪ ,‬יחסית‪".‬‬
‫אנחנו הולכים כמה צעדים בדממה‪.‬‬
‫"אתה לא באמת תלך מכות עם מארק בסוף היום‪ ,‬נכון?"‬
‫"אני צריך את הטלפון שלי בחזרה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬תראי אותי‪ ",‬אני אומר ומצביע על החולצה‪.‬‬
‫היא מושכת בכתפיה‪ .‬אני עוצר ליד הארונית שלי‪ .‬אני רואה שהיא מסתכלת על המספר‪.‬‬
‫"לדעתי אתה לא צריך‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"אני גם לא רוצה‪".‬‬
‫היא מגלגלת עיניים‪" .‬בנים והקרבות שלהם‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬נתראה מחר‪".‬‬
‫"שיהיה לך המשך יום טוב‪ ",‬אני אומר‪.‬‬

‫***‬
‫אחרי השיעור התשיעי‪ ,‬היסטוריה של אמריקה‪ ,‬אני הולך באטיות לארונית שלי‪ .‬אני חושב‬
‫לצאת מבית הספר בשקט‪ ,‬מבלי לחפש את מארק‪ .‬אבל אז אני מבין שלנצח יגדירו אותי בתור‬
‫פחדן‪.‬‬
‫אני מגיע לארונית ומוציא מהתיק את הספרים שאני לא צריך‪ .‬אז אני סתם עומד שם‬
‫ומרגיש את המתח מתחיל לעלות בגופי‪ .‬הידיים שלי עדיין נורמליות‪ .‬אני שוקל לשים את‬
‫הכפפות כאמצעי זהירות‪ ,‬אבל לא עושה את זה‪ .‬אני נושם עמוק וסוגר את דלת הארונית‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אני שומע‪ ,‬והקול מקפיץ אותי‪ .‬זאת שרה‪ .‬היא מעיפה מבט מאחורי גבה‪ ,‬ואז‬
‫מחזירה את מבטה אלי‪" .‬יש לי משהו בשבילך‪".‬‬
‫"לא עוד פנקייק‪ ,‬נכון? אני עדיין מרגיש שאני הולך להתפוצץ‪".‬‬
 ‫היא צוחקת בעצבנות‪.‬‬
‫"זה לא פנקייק‪ .‬אבל אם אני נותנת לך את זה‪ ,‬אתה חייב להבטיח לי שלא תלך מכות‪".‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫היא שוב מביטה לאחור ושולחת יד מהירה לכיס הקדמי של התיק שלה‪ .‬היא מוציאה ממנו‬
‫את הטלפון שלי ונותנת לי אותו‪.‬‬
‫"איך השגת אותו?"‬
‫היא מושכת בכתפיה‪.‬‬
‫"מארק יודע?"‬
‫"לא‪ .‬אז אתה בכל זאת תשחק את הקשוח?" היא שואלת‪.‬‬
‫"אני מניח שלא‪".‬‬
‫"יפה‪".‬‬
‫"תודה‪ ",‬אני אומר‪ .‬אני לא מאמין שהיא עשתה כזה מאמץ כדי לעזור לי — היא בקושי‬
‫מכירה אותי‪ .‬לא שאני מתלונן‪.‬‬
‫"אין בעד מה‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬ואז מסתובבת וחוצה את המסדרון במהירות‪ .‬אני מביט בה לכל‬
‫אורך הדרך ולא מסוגל להפסיק לחייך‪ .‬כשאני בדרך החוצה‪ ,‬מארק ג'יימס ושמונה מהחברים‬
‫שלו פוגשים אותי בכניסה‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬נו‪ ,‬אז מה יש לנו פה?" אומר מארק‪" .‬הצלחת להחזיק מעמד עד סוף היום‪ ,‬מה?"‬
‫"ועוד איך‪ .‬ותראה מה מצאתי‪ ",‬אני אומר ומראה לו את הטלפון‪ .‬הפה שלו נפער‪ .‬אני חולף‬
‫על פניו ויוצא מהבניין‪.‬‬
 ‫פרק ‪8‬‬

‫הנרי חונה בדיוק במקום שבו הוא אמר שיהיה‪ .‬אני קופץ לתוך הטנדר‪ ,‬עדיין מחייך‪.‬‬
‫"היה לך יום טוב?" הוא שואל‪.‬‬
‫"לא רע‪ .‬השגתי את הטלפון בחזרה‪".‬‬
‫"בלי מריבות?"‬
‫"שום דבר רציני‪".‬‬
‫הוא מביט בי בחשדנות‪" .‬האם כדאי לי בכלל לדעת מה זה אומר?"‬
‫"כנראה לא‪".‬‬
‫"הידיים שלך נדלקו?"‬
‫"לא‪ ",‬אני משקר‪" .‬איך היה היום שלך?"‬
‫הוא נוסע בכביש המקיף את בית הספר‪" .‬היה טוב‪ .‬אחרי שהורדתי אותך נסעתי שעה וחצי‬
‫לקולומבוס‪".‬‬
‫"למה לקולומבוס?"‬
‫"יש שם בנקים גדולים‪ .‬לא רציתי למשוך תשומת לב אלינו על ידי בקשה להעביר סכום‬
‫כסף יותר גדול ממה שיש בעיירה כולה‪".‬‬
‫אני מהנהן‪" .‬מחשבה נכונה‪".‬‬
‫הוא עולה על הכביש‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬אז‪ ,‬אתה תגלה לי איך קוראים לה?"‬
‫"אה?" אני שואל‪.‬‬
‫"חייבת להיות סיבה לחיוך המגוחך הזה שלך‪ .‬הסיבה הברורה מאליה היא בחורה‪".‬‬
‫"איך ידעת?"‬
‫"ג'ון ידידי‪ ,‬בזמנו‪ ,‬בלוריאן‪ ,‬הספאן הזקן הזה היה חביב הנשים‪".‬‬
‫"אל תקשקש במוח‪ ",‬אני אומר‪" .‬אין דבר כזה בלוריאן‪ ,‬חביב נשים‪".‬‬
‫הוא מהנהן לאישור‪" .‬הקשבת יפה‪".‬‬
‫הלורים הם מונוגמיים‪ .‬כשאנחנו מתאהבים‪ ,‬זה לכל החיים‪ .‬הנישואים מתרחשים בסביבות‬
‫גיל עשרים וחמש‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬ואין לזה שום קשר לחוק‪ .‬לפני כל דבר אחר הם מבוססים‬
‫על הבטחה ומחויבות‪ .‬הנרי היה נשוי במשך עשרים שנה לפני שעזב איתי‪ .‬אמנם חלפו כבר‬
‫עשר שנים‪ ,‬אבל אני יודע שהוא מתגעגע לאשתו בכל יום ויום‪.‬‬
‫"אז מי היא?" הוא שואל‪.‬‬
‫"קוראים לה שרה הארט‪ .‬היא הבת של המתווכת שדרכה השגת את הבית‪ .‬היא לומדת איתי‬
‫שני מקצועות‪".‬‬
 ‫הוא מהנהן‪" .‬היא יפה?"‬
‫"מאוד‪ .‬וגם חכמה‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬הוא מושך את הצליל באטיות‪" .‬כבר זמן רב שאני מצפה שזה יקרה‪ .‬רק תזכור‬
‫שאנחנו עשויים לעזוב בהתראה של רגע‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬אני אומר‪ ,‬ואת שאר הדרך הביתה אנחנו עושים בדממה‪.‬‬

‫***‬

‫כשאני מגיע הביתה‪ ,‬השידה הלורית ניצבת על שולחן המטבח‪ .‬היא בגודל של מיקרוגל‪ ,‬כמעט‬
‫ריבועית לגמרי‪ ,‬ארבעים וחמישה סנטימטר על ארבעים וחמישה סנטימטר‪ .‬אני ניגש אליה‬
‫ואוחז את המנעול ביד‪.‬‬
‫"אני חושב שאני יותר מתרגש לגלות איך פותחים את המנעול הזה מאשר ממה שיש בתוך‬
‫התיבה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"באמת? טוב‪ ,‬אני יכול להראות לך איך פותחים אותה‪ ,‬ואז אפשר לנעול אותה בחזרה‬
‫ולשכוח ממה שיש בפנים‪".‬‬
‫אני מחייך אליו‪" .‬בוא לא נהיה פזיזים‪ .‬קדימה‪ .‬מה יש בפנים?"‬
‫"זאת הירושה שלך‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת‪ ,‬הירושה שלי?"‬
‫"זה מה שכל גארד מקבל בלידה‪ ,‬והמשגיח עושה בזה שימוש כשהגארד מפתח את המורשת‬
‫שלו או שלה‪".‬‬
‫אני מהנהן בהתרגשות‪" .‬אז מה יש בפנים?"‬
‫"הירושה שלך‪".‬‬
‫התשובה המתגרה שלו מתסכלת אותי‪ .‬אני לוקח את המנעול ומנסה לפתוח אותו בכוח כמו‬
‫שתמיד ניסיתי לעשות‪ .‬מובן שהוא לא זז‪.‬‬
‫"אתה לא יכול לפתוח את זה בלעדי‪ ,‬ואני לא יכול לפתוח את זה בלעדיך‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬אז‪ ,‬איך אנחנו פותחים אותה? אין פה חור למפתח‪".‬‬
‫"על ידי כוח הרצון‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬בחייך‪ ,‬הנרי‪ .‬תפסיק להיות כזה סודי‪".‬‬
‫הוא לוקח ממני את המנעול‪" .‬המנעול נפתח רק כשאנחנו יחד‪ ,‬ורק אחרי שהמורשת‬
‫הראשונה שלך מופיעה‪".‬‬
‫הוא הולך לדלת הכניסה ומשרבב את הראש החוצה‪ ,‬ואז הוא סוגר ונועל אותה‪ .‬הוא חוזר‪.‬‬
‫"תצמיד את כף היד שלך לצד של המנעול‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ואני עושה כך‪.‬‬
‫"הוא חמים‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"יפה‪ .‬זה אומר שאתה מוכן‪".‬‬
 ‫"אז מה עכשיו?"‬
‫הוא מצמיד את כף ידו לצד השני של המנעול ומשלב את אצבעותיו באלה שלי‪ .‬עוברת‬
‫שנייה‪ .‬המנעול נפתח בחטף‪.‬‬
‫"מדהים!" אני אומר‪.‬‬
‫"הוא מוגן על ידי לחש לורי‪ ,‬בדיוק כמוך‪ .‬בלתי אפשרי לשבור אותו‪ .‬גם אם תדרוס אותו‬
‫עם מכבש דרכים‪ ,‬הוא אפילו לא יתעקם‪ .‬רק שנינו יחד יכולים לפתוח אותו‪ .‬אלא אם כן אני‬
‫אמות; ואז אתה תוכל לפתוח אותו בעצמך‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬אני אומר‪" ,‬אני מקווה שזה לא יקרה‪".‬‬
‫אני מנסה לפתוח את הקופסה אבל הנרי שולח יד ועוצר בעדי‪.‬‬
‫"עוד לא‪ ",‬הוא אומר‪" .‬יש פה דברים שאתה עדיין לא מוכן לראות‪ .‬לך שב על הספה‪".‬‬
‫"הנרי‪ ,‬בחייך‪".‬‬
‫"פשוט תסמוך עלי‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מניד בראשי ומתיישב‪ .‬הוא פותח את הקופסה ומוציא אבן שאורכה תשעה סנטימטרים‬
‫ורוחבה שלושה בערך‪ .‬הוא נועל בחזרה את הקופסה ומביא את האבן אלי‪ .‬היא חלקה‬
‫לחלוטין ומלבנית‪ ,‬שקופה מבחוץ אבל ערפילית באמצע‪.‬‬
‫"מה זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"קריסטל לורי‪".‬‬
‫"למה זה משמש?"‬
‫"תחזיק אותו‪ ",‬הוא אומר ומושיט לי את הקריסטל‪ .‬ברגע שהידיים שלי נוגעות באבן‪ ,‬שני‬
‫האורות בכפות הידיים שלי נדלקים‪ .‬הם בהירים אפילו יותר משהיו ביום הקודם‪ .‬האבן‬
‫מתחילה להתחמם‪ .‬אני מרים אותה כדי להביט בה יותר מקרוב‪ .‬הגוש המעורפל במרכז‬
‫מתחיל להסתחרר‪ ,‬מסתובב סביב עצמו כמו גל‪ .‬אני מרגיש שגם התליון על צווארי מתחמם‪.‬‬
‫ההתפתחויות החדשות האלה מלהיבות אותי‪ .‬את כל החיים שלי העברתי בציפייה חסרת‬
‫סבלנות שהכוחות שלי יגיעו‪ .‬נכון שהיו פעמים שקיוויתי שזה לעולם לא יקרה‪ ,‬בעיקר כדי‬
‫שסוף כל סוף נוכל להתמקם איפשהו ולחיות חיים נורמליים; אבל עכשיו שאני מחזיק את‬
‫הקריסטל‪ ,‬שבמרכזו יש דבר־מה שנראה כמו כדור עשן‪ ,‬ויודע שהידיים שלי עמידות בפני‬
‫אש וחום‪ ,‬ושבדרך יש עוד מורשות שאחריהן יבוא הכוח העיקרי שלי )הכוח שיאפשר לי‬
‫להילחם( — אין מה להגיד‪ ,‬זה ממש מגניב ומרגש‪ .‬אני לא מסוגל למחות את החיוך מהפנים‬
‫שלי‪.‬‬
‫"מה קורה לזה?"‬
‫"הוא מחובר למורשת שלך‪ .‬המגע שלך מפעיל אותו‪ .‬אם לא היית מפתח לוּמֶ ן‪ ,‬הקריסטל‬
‫עצמו היה נדלק כמו הידיים שלך‪ .‬הפעם זה בדיוק להפך‪".‬‬
‫אני מביט בקריסטל‪ ,‬מביט בעשן מתפתל ומאיר‪.‬‬
‫"שנתחיל?" שואל הנרי‪.‬‬
 ‫אני מהנהן במהירות‪" .‬ועוד איך‪".‬‬

‫***‬

‫היום נעשה קר‪ .‬הבית דומם מלבד משבי רוח אקראיים שמטלטלים את החלונות‪ .‬אני שוכב‬
‫על גבי על שולחן הקפה העשוי עץ‪ .‬הידיים שלי משתלשלות מהצדדים‪ .‬בשלב מסוים הנרי‬
‫ידליק אש מתחת לשתיהן‪ .‬הנשימה שלי אטית ויציבה‪ ,‬כפי שהנרי הורה‪.‬‬
‫"אתה חייב לשמור על עיניים עצומות‪ ",‬הוא אומר‪" .‬רק תקשיב לרוח‪ .‬עשויה להיות לך‬
‫תחושת צריבה קלה בזרועות כשאני מעביר עליהן את הקריסטל‪ .‬תתעלם מזה ככל האפשר‪".‬‬
‫אני מקשיב לרוח הנושבת בחוץ בין העצים‪ .‬איכשהו אני מרגיש אותם מתנדנדים‬
‫ומתכופפים‪.‬‬
‫הנרי מתחיל ביד ימין שלי‪ .‬הוא לוחץ את הקריסטל לגב כף היד‪ ,‬ואז מעביר אותו על פני‬
‫מפרק כף היד והאמה‪ .‬אני מרגיש צריבה‪ ,‬כמו שהוא צפה‪ ,‬אבל לא מספיק חזקה כדי שאמשוך‬
‫את היד‪.‬‬
‫"תן למחשבות שלך לנדוד‪ ,‬ג'ון‪ .‬לך לאן שאתה צריך ללכת‪".‬‬
‫אני לא יודע על מה הוא מדבר אבל אני מנסה לטהר את הראש ממחשבות ולנשום באטיות‪.‬‬
‫בבת אחת אני מרגיש את עצמי נסחף הלאה‪ .‬איכשהו אני יכול להרגיש את חומה של השמש‬
‫על פני‪ ,‬ורוח חמה בהרבה מזאת שנושבת מעבר לקירות שלנו‪ .‬כשאני פוקח את העיניים‪ ,‬אני‬
‫כבר לא באוהיו‪.‬‬
‫אני מעל מרחב עצום של צמרות עצים‪ ,‬כשמכל העברים נראה רק ג'ונגל עד האופק‪ .‬שמים‬
‫כחולים‪ ,‬השמש קופחת‪ ,‬שמש כמעט כפולה בגודלה מזאת של כדור הארץ‪ .‬רוח חמימה נעימה‬
‫נושבת בשערי‪ .‬למטה נהרות חורצים גאיות עמוקים שעוברים בינות לצמחייה‪ .‬אני מרחף‬
‫מעל אחד מהם‪ .‬חיות מכל הצורות והגדלים — כמה מהן ארוכות ועדינות‪ ,‬כמה עם גפיים‬
‫קצרות וגופים מוצקים‪ ,‬כמה עם שיער וכמה עם עור כהה שנראה מחוספס למגע — שותות‬
‫מהמים הקרירים על גדות הנהר‪ .‬ישנו קימור בקו האופק הרחוק‪ ,‬ואני יודע שאני נמצא‬
‫בלוריאן‪ .‬זה כוכב לכת שגודלו כעשירית מכדור הארץ‪ ,‬וניתן לראות את קימור פני השטח‬
‫שלו כשמביטים מרחוק‪.‬‬
‫איכשהו אני מסוגל לעוף‪ .‬אני מאיץ ומתפתל באוויר‪ ,‬ואז טס למטה וחולף במהירות מעל מי‬
‫הנהר‪ .‬החיות מרימות את ראשיהן ומביטות בסקרנות‪ ,‬אבל ללא פחד‪ .‬לוריאן נמצא בשיאו‪,‬‬
‫מכוסה בצמחייה ומאוכלס בחיות‪ .‬זה בעצם נראה כמו שאני מדמיין את כדור הארץ לפני‬
‫מיליוני שנים‪ ,‬כשהאדמה שלטה בחיי היצורים‪ ,‬לפני שהגיעו בני האדם והתחילו לשלוט‬
‫באדמה‪ .‬לוריאן בשיאו‪ ,‬בראשית ימיו; אני יודע שכיום הוא כבר לא נראה כך‪ .‬אני בטח חי‬
‫זיכרון‪ ,‬אבל ברור שהוא לא שלי‪.‬‬
‫ואז היום מדלג קדימה אל החשכה‪ .‬במרחק מתחיל מפגן גדול של זיקוקים‪ ,‬שמתרוממים‬
‫גבוה בשמים ומתפוצצים לצורות של חיות ועצים‪ ,‬והשמים הכהים והירחים ומיליון כוכבים‬
‫משמשים להם רקע מרהיב‪.‬‬
‫"אני יכול להרגיש את הייאוש שלהם‪ ",‬אני שומע ממקום כלשהו‪ .‬אני מסתובב ומביט‬
‫סביבי‪ .‬אין שם אף אחד‪" .‬הם יודעים איפה נמצאת אחת מכם‪ ,‬אבל הלחש עדיין מחזיק מעמד‪.‬‬
‫הם לא יכולים לגעת בה לפני שיהרגו אותך‪ .‬אבל הם ממשיכים לעקוב אחריה‪".‬‬
‫אני דואה גבוה ואז מנמיך כדי לחפש את מקור הקול‪ .‬מאין הוא מגיע?‬
‫"עכשיו אנחנו צריכים להיות זהירים מתמיד‪ .‬עכשיו אנחנו צריכים להקדים אותם‪".‬‬
‫אני מתקדם לכיוון הזיקוקים‪ .‬הקול מלחיץ אותי‪ .‬אולי קולות הפיצוצים הרמים יעלימו‬
‫אותו‪.‬‬
‫"הם קיוו להרוג את כולנו לפני שהמורשות שלכם יתפתחו‪ .‬אבל התחבאנו‪ .‬חייבים להישאר‬
‫רגועים‪ .‬שלושת הראשונים נכנסו לפאניקה‪ .‬שלושת הראשונים מתים‪ .‬חייבים להישאר‬
‫חכמים וזהירים‪ .‬כשאנחנו נכנסים לפאניקה‪ ,‬נעשות טעויות‪ .‬הם יודעים שזה רק יהפוך לקשה‬
‫יותר ויותר עבורם ככל שאתם תתפתחו‪ ,‬וכשתהיו מפותחים לחלוטין‪ ,‬תתחיל המלחמה‪ .‬נתקיף‬
‫בחזרה וננקום‪ ,‬והם יודעים את זה‪".‬‬
‫אני רואה פצצות נופלות מגובה קילומטרים מעל פני השטח של לוריאן‪ .‬פיצוצים מרעידים‬
‫את הקרקע ואת האוויר‪ ,‬צרחות נישאות ברוח‪ ,‬להבות אש אוחזות באדמה ובעצים‪ .‬היער‬
‫נשרף‪ .‬יש שם משהו כמו אלף כלי טיס שונים‪ ,‬שכולם מגיעים גבוה מהשמים ונוחתים על‬
‫לוריאן‪ .‬חיילים מוגדוריאנים נשפכים מהם‪ ,‬נושאים רובים ורימוני יד שעוצמתם רבה בהרבה‬
‫מאלה שבהם משתמשים פה‪ .‬הם גבוהים מאיתנו‪ ,‬ובכל זאת נראים דומים‪ ,‬מלבד מאשר‬
‫בפנים‪ .‬אין להם אישונים‪ ,‬וצבע הרשתיות שלהם הוא ארגמן עמוק או שחור‪ .‬עיגולים כהים‬
‫וכבדים מקיפים את עיניהם‪ ,‬והעור שלהם חיוור — הוא נראה דהוי וחבול‪ .‬השיניים שלהם‬
‫מבהיקות בין שפתיים שנדמה כי לעולם אינן נסגרות‪ .‬השיניים שלהם נראות מושחזות‪,‬‬
‫וקצותיהן המחודדים נראים לא טבעיים‪.‬‬
‫הטורפים של מוגדור יורדים מהמטוסים מיד אחר כך‪ ,‬ובעיניהם אותו מבט קר‪ .‬כמה מהם‬
‫גדולים כמו בתים‪ ,‬בעלי שיני תער חשופות‪ ,‬והם שואגים בקול כה רם‪ ,‬שזה מכאיב לי‬
‫באוזניים‪.‬‬
‫"התרשלנו‪ ,‬ג'ון‪ .‬בגלל זה הובסנו בקלות כזאת‪ ",‬הוא אומר‪ .‬עכשיו אני יודע שהקול שאני‬
‫שומע הוא של הנרי‪ .‬אבל הוא לא נראה לעין‪ ,‬ואני לא יכול להסיר את עיני מההרג ומההרס‬
‫שמתרחשים מתחתי כדי לחפש אחריו‪ .‬אנשים רצים לכל הכיוונים ומחזירים מלחמה‪ .‬לוחמים‬
‫מוגדוריאנים ולורים נהרגים במידה שווה‪ .‬אבל הלורים מפסידים בקרב מול הטורפים‪ ,‬אשר‬
‫הורגים את אנשינו בעשרות‪ :‬הם נושפים אש‪ ,‬חורקים שיניים‪ ,‬מנופפים באכזריות זרועות‬
‫וזנבות‪ .‬הזמן מואץ ומתקדם הרבה יותר מהר מהרגיל‪ .‬כמה זמן חלף‪ ,‬שעה? שעתיים? הגארד‬
‫מובילים את הקרב‪ ,‬המורשות שלהם באות לידי ביטוי במלואן‪ .‬כמה מהם עפים‪ ,‬כמה מהם‬
‫מסוגלים לרוץ מהר כל כך עד שהם הופכים לכתם מטושטש‪ ,‬ויש כאלה שנעלמים לחלוטין‪.‬‬
‫קרני לייזר נורות מידיהם של הלוחמים‪ ,‬כמה נלחמים כשגופם אפוף בלהבות‪ ,‬ענני סערה‬
‫מתחשרים‪ ,‬ורוחות סערה מתקבצות מעל אלה שמסוגלים לשלוט במזג האוויר‪ .‬אבל הם בכל‬
‫זאת מפסידים‪ .‬הם בנחיתות מספרית של חמש מאות לאחד‪ .‬הכוחות שלהם אינם מספיקים‪.‬‬
‫"נתפסנו לא מוכנים‪ .‬המוגדוריאנים תיכננו היטב ובחרו את הרגע המדויק שבו ידעו שנהיה‬
‫הכי פגיעים‪ ,‬כשזקני הכוכב אינם; פּיטָ קוּס לוֹר‪ ,‬הגדול שבהם‪ ,‬המנהיג שלהם‪ ,‬כינס אותם‬
‫לפני ההתקפה‪ .‬איש לא יודע מה עלה בגורלם או לאן הם הלכו או אם הם אפילו עדיין בחיים‪.‬‬
‫אולי המוגדוריאנים חיסלו אותם ראשונים‪ ,‬ואחרי שזקני הכוכב סולקו מהדרך הם התקיפו‪.‬‬
‫כל מה שאנחנו יודעים זה שכולם ראו עמוד זוהר של אור לבן מתרומם גבוה אל השמים ביום‬
‫שבו הזקנים התאספו‪ .‬הוא ניצב שם כל היום ואז נעלם‪ .‬אנחנו‪ ,‬כעם‪ ,‬היינו צריכים לזהות‬
‫שמדובר באות שמעיד שמשהו השתבש אבל לא ייחסנו לזה חשיבות‪ .‬אין לנו את מי להאשים‬
‫במה שקרה מלבד את עצמנו‪ .‬היה לנו מזל שהצלחנו בכלל לחלץ אנשים מכוכב הלכת‪ ,‬על‬
‫אחת כמה וכמה תשעה גארד צעירים שבבוא היום עשויים להמשיך את הלחימה ולוודא‬
‫שהגזע שלנו ימשיך להתקיים‪".‬‬
‫הרחק מזנקת במהירות ספינת חלל גבוה לשמים ומותירה מאחוריה שובל כחול‪ .‬אני מביט‬
‫בה מנקודת התצפית שלי בשמים עד שהיא נעלמת‪ .‬יש בה משהו מוכר‪ .‬ואז אני קולט‪ :‬אני‬
‫נמצא בספינה ההיא‪ ,‬וכמוני גם הנרי‪ .‬זאת ספינת החלל שנושאת אותנו לכדור הארץ‪ .‬הלורים‬
‫בטח הבינו שהובסו‪ .‬אחרת מדוע הם שלחו אותנו משם?‬
‫טבח חסר תוחלת וטעם‪ .‬ככה כל זה נראה לי‪ .‬אני נוחת על הקרקע ועובר דרך כדור אש‪.‬‬
‫תחושת זעם גואה בי‪ .‬נשים וגברים מתים‪ ,‬גארדים וספאנים לצד ילדים חסרי הגנה‪ .‬איך‬
‫אפשר לסבול את זה? איך יכולים לבבות המוגדוריאנים להיות אכזריים מספיק כדי לעשות‬
‫את זה? ולמה ניצלו חיי?‬
‫אני מזנק על חייל סמוך‪ ,‬אבל עובר ישר דרכו ונופל על הקרקע‪ .‬כל מה שאני עד לו כבר‬
‫התרחש‪ .‬אני צופה מהצד בהשמדתנו שלנו‪ ,‬ואין לי מה לעשות‪.‬‬
‫אני מסתובב ועומד מול טורף בגובה שנים־עשר מטר‪ ,‬רחב כתפיים‪ ,‬עם עיניים אדומות‬
‫וקרני ענק‪ .‬ריר ניגר משיניו הארוכות‪ ,‬החדות‪ .‬הוא משמיע שאגה ואז מסתער‪.‬‬
‫הוא עובר דרכי אבל מוריד עשרות לורים מסביבי‪ .‬פשוט ככה‪ ,‬הם כולם מתים‪ .‬והטורף‬
‫ממשיך בשלו והורג עוד לורים‪.‬‬
‫לכל אורך מחזה ההרס אני שומע קול שריטה‪ ,‬משהו אחר מהטבח המתחולל בלוריאן‪ .‬אני‬
‫נישא משם או בחזרה‪ .‬שתי ידיים מפעילות לחץ על הכתפיים שלי‪ .‬העיניים שלי נפקחות בבת‬
‫אחת‪ ,‬ואני בחזרה בבית באוהיו‪ .‬הידיים שלי משתלשלות למטה משולחן הקפה‪ .‬סנטימטרים‬
‫ספורים מתחתן יש שתי קדֵ רות אש‪ ,‬ושתי כפות הידיים ומפרקי כף היד שלי טבולים בלהבות‪.‬‬
‫אני לא מרגיש כלל את ההשפעות של האש‪ .‬הנרי עומד לידי‪ .‬הגירוד ששמעתי לפני דקה‬
‫מגיע מכיוון המרפסת‪.‬‬
‫"מה זה?" אני לוחש ומתיישב‪.‬‬
 ‫"אני לא יודע‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫שנינו שקטים ומתאמצים להקשיב‪ .‬עוד שלוש שריטות על הדלת‪ .‬הנרי מביט בי‪.‬‬
‫"יש שם מישהו‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מביט על שעון הקיר‪ .‬חלפה כמעט שעה‪ .‬אני מזיע‪ ,‬קצר נשימה ומעורער ממחזות ההרג‬
‫שזה עתה הייתי עד להם‪ .‬לראשונה בחיי אני באמת מבין מה קרה בלוריאן‪ .‬לפני הערב הזה‬
‫האירועים היו רק חלק מסיפור‪ ,‬לא שונה במיוחד מסיפורים רבים אחרים שקראתי בספרים‪.‬‬
‫אבל עכשיו ראיתי את הדם‪ ,‬את הדמעות ואת המתים‪ .‬ראיתי את ההרס‪ .‬זה הפך לחלק ממי‬
‫שאני‪.‬‬
‫בחוץ ירדה חשכה‪ .‬שלוש שריטות נוספות על הדלת ונהמה עמוקה‪ .‬שנינו קופצים‪ .‬אני מיד‬
‫חושב על הנהמות ששמעתי מגרונם של הטורפים‪.‬‬
‫הנרי ממהר למטבח וחוטף סכין ממגירה ליד הכיור‪" .‬תתחבא מאחורי הספה‪".‬‬
‫"מה‪ ,‬למה?"‬
‫"בגלל שאני אומר‪".‬‬
‫"אתה חושב שהסכין הקטנה הזאת תחסל מוגדוריאני?"‬
‫"אם אתקע לו אותה ישר בלב‪ ,‬אז כן‪ .‬עכשיו תתכופף‪".‬‬
‫אני יורד משולחן הקפה ומשתופף מאחורי הספה‪ .‬שתי קדֵ רות האש עדיין בוערות‪ ,‬ומראות‬
‫קלושים מלוריאן עדיין מהבהבים במחשבותי‪ .‬נהמה חסרת סבלנות נשמעת מעבר לדלת‪ .‬אין‬
‫ספק שיש שם מישהו או משהו‪ .‬הלב שלי פועם במהירות‪.‬‬
‫"תישאר למטה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫אני מרים את הראש רק כדי להציץ מעל גב הספה‪ .‬כל הדם הזה‪ ,‬אני חושב‪ .‬הם בוודאי‬
‫ידעו שהם בעמדת נחיתות‪ .‬אבל הם נלחמו עד הסוף בכל מקרה‪ ,‬מתו כדי להציל אחד את‬
‫השני‪ ,‬מתו כדי להציל את לוריאן‪ .‬הנרי אוחז היטב בסכין‪ .‬הוא מושיט יד באטיות לידית‬
‫המתכת‪ .‬כעס מציף אותי‪ .‬אני מקווה שזה באמת אחד מהם‪ .‬קדימה‪ ,‬שייכנס מוגדוריאני בדלת‪.‬‬
‫הוא ימצא יריב ראוי‪.‬‬
‫אין סיכוי שאני נשאר מאחורי הספה‪ .‬אני מושיט יד ומושך אלי את אחת הקדֵ רות‪ ,‬דוחף‬
‫לתוכה את היד ומוציא חתיכת עץ מחודדת העולה בלהבות‪ .‬היא קרירה למגע למרות שהאש‬
‫ממשיכה לבעור‪ ,‬והלהבות מלפפות את ידי‪ .‬אני מחזיק את העץ כמו פגיון‪ .‬שיבואו‪ ,‬אני חושב‪.‬‬
‫ייגמרו הבריחות‪ .‬הנרי מביט אלי‪ ,‬נושם עמוק ופותח את הדלת לרווחה‪.‬‬
 ‫פרק ‪9‬‬

‫כל שריר בגופי דרוך‪ ,‬הכול מתוח‪ .‬הנרי קופץ דרך הפתח‪ ,‬ואני מוכן ללכת בעקבותיו‪ .‬אני‬
‫יכול להרגיש את הלמוּת הלב בחזה שלי‪ .‬מפרקי האצבעות שלי לבנים והדוקים סביב חתיכת‬
‫העץ שעדיין בוערת‪ .‬משב רוח פורץ דרך הדלת‪ ,‬והאש רוקדת לאורך ידי וזוחלת במעלה‬
‫האמה‪ .‬אין שם איש‪ .‬לפתע נרגע גופו של הנרי‪ ,‬והוא מצחקק ומביט למרגלותיו‪ .‬למטה‪ ,‬מביט‬
‫בהנרי בעיניים מורמות‪ ,‬נמצא כלב התחש שראיתי אתמול בבית ספר‪ .‬הכלב מכשכש בזנבו‬
‫ומגרד את הקרקע ברגלו‪ .‬הנרי מתכופף ומלטף אותו; אז הכלב חולף על פניו וממהר לתוך‬
‫הבית בלשון משורבבת‪.‬‬
‫"מה הוא עושה פה?" אני שואל‪.‬‬
‫"אתה מכיר את הכלב הזה?"‬
‫"ראיתי אותו בבית ספר‪ .‬הוא הלך אחרי אתמול‪ ,‬אחרי שהורדת אותי‪".‬‬
‫אני מחזיר את הקרש למקומו ומנגב את היד בג'ינס‪ ,‬ומשאיר עליהם מלפנים שובל של אפר‬
‫שחור‪ .‬הכלב יושב לרגלי ומרים אלי מבט של ציפייה‪ ,‬זנבו חובט ברצפת העץ‪ .‬אני יושב על‬
‫הספה ומביט בשתי הקדרות הבוערות‪ .‬עכשיו שההתרגשות התפוגגה‪ ,‬מחשבותי חוזרות אל‬
‫מה שראיתי בחיזיון‪ .‬אני עדיין שומע את הצרחות‪ ,‬עדיין רואה את הדם מבהיק על העשב‬
‫באור הירח‪ ,‬עדיין רואה את הגופות והעצים הכרותים‪ ,‬את הלהט האדום בעיני הטורפים‬
‫המוגדוריאנים ואת האימה בעיני הלורים‪.‬‬
‫אני מביט בהנרי‪" .‬ראיתי מה קרה‪ .‬לפחות את ההתחלה של זה‪".‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬חשבתי שזה מה שיקרה‪".‬‬
‫"יכולתי לשמוע את הקול שלך‪ .‬דיברת אלי?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"אני לא מבין‪ ",‬אני אומר‪" .‬זה היה טֶ בח‪ .‬היתה שם שנאה עצומה שמרמזת שהם לא רק‬
‫התעניינו במשאבים שלנו‪ .‬היה שם משהו מעבר לזה‪".‬‬
‫הנרי נאנח ומתיישב על שולחן הקפה מולי‪ .‬הכלב קופץ על ברכַּי ואני מלטף אותו‪ .‬הוא‬
‫מטונף‪ ,‬הפרווה שלו נוקשה ושמנונית למגע‪ .‬לקולר שלו מחוברת תגית בצורת כדור פוטבול‪.‬‬
‫זאת תגית ישנה‪ ,‬ורוב הצבע החום התקלף ממנה‪ .‬אני לוקח אותה ביד‪ ,‬בצד אחד מופיע‬
‫המספר ‪ ,19‬ובצד השני מופיע השם בֶּ ְרני קוֹסָ אר‪.‬‬
‫"ברני קוסאר‪ ",‬אני אומר‪ .‬הכלב מכשכש בזנב‪" .‬כנראה זה השם שלו‪ ,‬כמו השם של האיש‬
‫בפוסטר אצלי בחדר‪ .‬כנראה הוא היה ממש פופולרי כאן‪ ".‬אני מעביר את כף ידי על גבו‪.‬‬
‫"נראה שאין לו בית‪ ",‬אני אומר‪" .‬והוא רעב‪ ".‬איכשהו זה ברור לי‪.‬‬
‫הנרי מהנהן‪ .‬הוא מביט בברני קוסאר‪ .‬הכלב מתמתח‪ ,‬מניח את הסנטר על הרגליים‬
‫הקדמיות שלו ועוצם את העיניים‪ .‬אני מדליק את המצית ומחזיק את הלהבה מתחת לאצבעות‪,‬‬
‫מעביר מתחת לכף היד‪ ,‬ואז לאורך החלק התחתון של האמה‪ .‬רק כשהלהבה במרחק שני‬
‫סנטימטרים בערך מהמרפק‪ ,‬אני מרגיש את הצריבה‪ .‬לא יודע מה הנרי עשה‪ ,‬אבל זה עבד‪,‬‬
‫והחסינות שלי התפשטה‪ .‬מעניין כמה זמן ייקח עד שכולי אהיה חסין‪.‬‬
‫"אז מה זה היה?" אני שואל‪.‬‬
‫הנרי נושם עמוק‪" .‬גם לי היו חזיונות כאלה‪ .‬כל כך אמיתיים שזה כאילו אתה שם‪".‬‬
‫"אף פעם לא הבנתי עד כמה נורא זה היה‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬אני יודע שסיפרת לי‪ ,‬אבל לא ממש‬
‫הבנתי את זה עד שראיתי במו עיני‪".‬‬
‫"המוגדוריאנים שונים מאיתנו‪ ,‬הם חשאיים וערמומיים‪ ,‬ולא נותנים אמון בדבר‪ .‬יש להם‬
‫כוחות מסוימים אבל אלה כוחות שונים משלנו‪ .‬הם אוהבי חברה ומשגשגים בערים צפופות‪.‬‬
‫כמה שיש יותר אוכלוסייה‪ ,‬ככה יותר טוב‪ .‬זאת הסיבה שאתה ואני נמנעים משהייה בערים‬
‫עכשיו‪ ,‬למרות שזה היה עשוי להקל את ההיטמעות‪ .‬גם להם יהיה הרבה יותר קל להיטמע‬
‫בערים‪.‬‬
‫"לפני כמאה שנים מוגדור התחיל לגווע‪ ,‬כמו שקרה ללוריאן עשרים וחמישה אלף שנים‬
‫קודם לכן‪ .‬אלא שהם לא הגיבו כפי שאנחנו הגבנו — הם לא הבינו את זה כפי שהאוכלוסייה‬
‫בכדור הארץ מתחילה להבין את זה בימינו‪ .‬הם התעלמו מזה‪ .‬הם הרגו את האוקיינוסים‬
‫שלהם והציפו את הנהרות והאגמים בפסולת ובשפכים כדי להמשיך להגדיל את הערים‬
‫שלהם‪ .‬הצמחייה התחילה למות‪ ,‬מה שגרם לאוכלי העשב למות‪ ,‬ואוכלי הבשר היו הבאים‬
‫בתור‪ .‬הם ידעו שהם צריכים לעשות משהו קיצוני‪".‬‬
‫הנרי עוצם את העיניים‪ ,‬ולא אומר מילה במשך דקה‪.‬‬
‫"אתה יודע איזה כוכב לכת המאפשר קיום חיים נמצא הכי קרוב למוגדור?" הוא שואל‬
‫בסוף‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬לוריאן‪ .‬או לפחות היה‪".‬‬
‫הנרי מהנהן‪" .‬כן‪ ,‬זה אכן לוריאן‪ .‬ואני בטוח שעכשיו אתה יודע שמה שהם ביקשו זה את‬
‫המשאבים שלנו‪".‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬ברני קוסאר מרים את הראש ומפהק פיהוק גדול‪ .‬הנרי מחמם במיקרו חזה עוף‬
‫מבושל‪ ,‬חותך אותו לרצועות‪ ,‬לוקח את הצלחת אל הספה ומניח אותה לפני הכלב‪ ,‬שאוכל‬
‫ברעבתנות‪ ,‬כאילו לא אכל זה ימים‪.‬‬
‫"יש מספר רב של מוגדוריאנים על פני כדור הארץ‪ ",‬הנרי ממשיך‪" .‬אני לא יודע כמה מהם‬
‫כאן אבל אני מרגיש אותם כשאני ישן‪ .‬לפעמים אני רואה אותם בחלומות שלי‪ .‬אני אף פעם‬
‫לא יודע איפה הם או מה הם אומרים‪ .‬אבל אני רואה אותם‪ .‬ואני לא חושב שהסיבה היחידה‬
‫שהם פה זה ששתכם‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת? איזו עוד סיבה יש להם להיות פה?"‬
‫הנרי מישיר אלי מבט‪" .‬אתה יודע איזה כוכב לכת המאפשר קיום חיים נמצא הכי קרוב‬
 ‫למוגדור אחרי לוריאן?"‬
‫אני מהנהן‪" .‬כדור הארץ‪ ,‬לא?"‬
‫"מוגדור כפול בגודלו מלוריאן‪ ,‬אבל כדור הארץ גדול פי חמישה ממוגדור‪ .‬מבחינת הגנה‪,‬‬
‫כדור הארץ ערוך טוב יותר לקראת התקפה בגלל גודלו‪ .‬המוגדוריאנים יצטרכו להבין את‬
‫כוכב הלכת הזה טוב יותר לפני שיוכלו להתקיף‪ .‬אני עדיין לא יכול להסביר לך איך בדיוק‬
‫הובסנו בקלות כזאת‪ ,‬כי יש עוד הרבה דברים שאני לא מבין‪ .‬אבל אני יכול לומר בביטחון‬
‫שחלק מזה היה השילוב בין ההיכרות שלהם עם כוכב הלכת שלנו והעם שלנו‪ ,‬ובין העובדה‬
‫שלא היתה לנו הגנה מלבד האינטליגנציה שלנו והמורשות של הגארד‪ .‬תגיד מה שתרצה על‬
‫המוגדוריאנים‪ ,‬אבל כשזה מגיע למלחמה הם אסטרטגים מבריקים‪".‬‬
‫אנחנו יושבים שוב בדממה‪ ,‬והרוח ממשיכה לנהום בחוץ‪.‬‬
‫"אני לא חושב שהם מעוניינים לקחת את המשאבים של כדור הארץ‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫אני נאנח ומרים אליו מבט‪" .‬למה לא?"‬
‫"מוגדור עדיין גווע‪ .‬למרות שהם הצליחו לתקן את הבעיות החריפות יותר‪ ,‬מותו של כוכב‬
‫הלכת בלתי נמנע‪ ,‬והם יודעים את זה‪ .‬אני חושב שהם מתכננים להרוג את בני האדם‪ .‬אני‬
‫חושב שהם רוצים להפוך את כדור הארץ למקום המגורים הקבוע שלהם‪".‬‬

‫***‬

‫אחרי ארוחת הערב אני רוחץ את ברני קוסאר עם שמפו ומרכך‪ .‬אני מסרק אותו במסרק ישן‬
‫שהדייר האחרון השאיר באחת המגירות‪ .‬הוא נראה ומריח הרבה יותר טוב‪ ,‬אבל הקולר שלו‬
‫עדיין מסריח‪ .‬אני זורק אותו‪ .‬לפני שאני נכנס למיטה‪ ,‬אני פותח לו את הדלת הקדמית‪ ,‬אבל‬
‫הוא לא מעוניין לחזור החוצה‪ .‬במקום זה הוא נשכב על הרצפה ומניח את הסנטר על רגליו‬
‫הקדמיות‪ .‬אני מרגיש שהוא רוצה להישאר איתנו בבית‪ .‬אני שואל את עצמי אם הוא מרגיש‬
‫שגם אני רוצה בזה‪.‬‬
‫"אני חושב שיש לנו חיית מחמד חדשה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫אני מחייך‪ .‬ברגע שראיתי אותו קודם‪ ,‬קיוויתי שהנרי ירשה לי להשאיר אותו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כנראה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫חצי שעה אחר כך אני מזדחל למיטה‪ ,‬וברני קוסאר קופץ אחרי ומתכרבל לכדור לרגלי‪.‬‬
‫בתוך כמה דקות הוא מתחיל לנחור‪ .‬אני שוכב על הגב זמן־מה‪ ,‬מביט באפלה‪ ,‬מיליון מחשבות‬
‫משוטטות במוחי‪ .‬מראות מהמלחמה‪ :‬המבט החמדני והרעב של המוגדוריאנים; המראה הכועס‬
‫והאכזרי של הטורפים; המוות והדם‪ .‬אני חושב על יופיו של לוריאן‪ .‬האם הוא יוכל שוב‬
‫לקיים חיים או שהנרי ואני נמשיך לחכות על כדור הארץ לנצח?‬
‫אני מנסה לדחוק את המראות והמחשבות מראשי‪ ,‬אבל הם לא נעלמים למשך זמן רב‪ .‬אני‬
‫קם והולך הנה והנה במשך זמן־מה‪ .‬ברני קוסאר מרים את הראש ומביט בי‪ ,‬אבל אז שומט‬
‫אותו וחוזר לישון‪ .‬אני נאנח‪ ,‬לוקח את הטלפון שלי משידת הלילה ועובר עליו כדי לוודא‬
‫שמארק ג'יימס לא התעסק עם כלום‪ .‬המספר של הנרי עדיין שם‪ ,‬אבל הוא כבר לא היחיד‬
‫ששמור בזיכרון‪ .‬נוסף לשם מספר אחר‪ ,‬תחת השם "שרה הארט"‪ .‬אחרי הצלצול האחרון‬
‫ולפני שבאה לארונית שלי‪ ,‬שרה הוסיפה את המספר שלה לטלפון שלי‪.‬‬
‫אני סוגר את הטלפון‪ ,‬מעמיד אותו על השידה ומחייך‪ .‬עוברות שתי דקות ואני בודק את‬
‫הטלפון שוב כדי לוודא שלא דמיינתי‪ .‬לא דמיינתי‪ .‬אני סוגר ומניח אותו‪ ,‬רק כדי להרים אותו‬
‫שוב אחרי חמש דקות‪ ,‬כדי להביט שוב במספר שלה‪ .‬אני לא יודע כמה זמן לקח לי להירדם‪,‬‬
‫אבל בסוף נרדמתי‪ .‬כשהתעוררתי בבוקר הטלפון עדיין היה אחוז בידי‪ ,‬שנחה על חזי‪.‬‬
 ‫פרק ‪10‬‬

‫כשאני מתעורר‪ ,‬ברני קוסאר מגרד את דלת החדר שלי‪ .‬אני נותן לו לצאת‪ .‬הוא מסתובב‬
‫בחצר‪ ,‬רץ לו ומרחרח את הקרקע‪ .‬אחרי שהוא עבר בכל ארבע פינות החצר‪ ,‬הוא חוצה אותה‬
‫בריצה מהירה ונעלם לתוך החורש‪ .‬אני סוגר את הדלת ונכנס למקלחת‪ .‬אני יוצא אחרי עשר‬
‫דקות ומוצא אותו שוב בבית‪ ,‬יושב על הספה ומכשכש בזנבו כשהוא רואה אותי‪.‬‬
‫"אתה הכנסת אותו?" אני שואל את הנרי‪ ,‬שיושב אל שולחן המטבח מול המחשב הנייד‬
‫שלו וערמה של ארבעה עיתונים‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫אחרי ארוחת בוקר מהירה אנחנו יוצאים לדרך‪ .‬ברני קוסאר רץ לפנינו‪ ,‬ואז נעצר ומרים‬
‫מבט אל דלת הטנדר‪.‬‬
‫"קצת מוזר‪ ,‬לא?" אני אומר‪.‬‬
‫הנרי מושך בכתפיים‪" .‬כנראה הוא כבר נסע במכוניות‪ .‬תן לו להיכנס‪".‬‬
‫אני פותח את הדלת והוא קופץ פנימה‪ .‬הוא יושב במושב האמצעי בלשון משורבבת‪.‬‬
‫כשאנחנו עולים על הכביש הראשי‪ ,‬הוא עולה לי על הברכיים ושורט את החלון‪ .‬אני פותח‬
‫אותו‪ ,‬והוא מוציא חצי מהגוף שלו החוצה‪ ,‬כשפיו עדיין פתוח‪ ,‬והרוח מנפנפת את אוזניו‪.‬‬
‫אחרי חמישה קילומטרים הנרי פונה לחניית בית הספר‪ .‬אני פותח את הדלת‪ ,‬וברני קוסאר‬
‫קופץ לפני‪ .‬אני מרים אותו בחזרה לטנדר‪ ,‬אבל הוא קופץ ישר החוצה‪ .‬אני מרים אותו שוב‬
‫וצריך לחסום אותו כשאני סוגר את הדלת‪ .‬הוא עומד על רגליו האחוריות‪ ,‬והקדמיות שעונות‬
‫על אדן החלון שעדיין פתוח‪ .‬אני מלטף את ראשו‪.‬‬
‫"הכפפות שלך איתך?" שואל הנרי‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫"הטלפון?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"איך אתה מרגיש?"‬
‫"טוב‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫"בסדר‪ .‬תתקשר אלי אם יש לך בעיה‪ ,‬כל בעיה‪".‬‬
‫הוא נוסע לדרכו וברני קוסאר מביט בי מהחלון האחורי‪ ,‬עד שהטנדר נעלם מעבר לסיבוב‪.‬‬
‫אני מרגיש אותו סוג של מתח שחשתי יום קודם‪ ,‬אבל מסיבות שונות‪ .‬חלק ממני רוצה לראות‬
‫את שרה מיד‪ ,‬אם כי חלק אחר בי מקווה לא לראות אותה כלל‪ .‬אני לא בטוח מה להגיד לה‪.‬‬
‫מה אם לא אצליח לחשוב על שום דבר ואעמוד שם ואיראה מטופש? מה אם היא תהיה עם‬
‫מארק כשאראה אותה — האם לפנות אליה ולהסתכן בעימות נוסף‪ ,‬או פשוט ללכת הלאה‬
‫ולהעמיד פנים שאני לא רואה את שניהם? בכל מקרה אני אראה אותם בשיעור השני‪ .‬אין‬
‫איך להתחמק מזה‪.‬‬
‫אני הולך לארונית שלי‪ .‬התיק שלי מלא בספרי לימוד שהייתי אמור לקרוא אתמול אבל‬
‫אפילו לא פתחתי‪ .‬יותר מדי מחשבות ומראות התרוצצו בראשי‪ .‬הם לא נעלמו‪ ,‬וסביר להניח‬
‫שלעולם לא ייעלמו‪ .‬זה היה כל כך שונה ממה שציפיתי‪ .‬המוות זה לא כמו שמראים לכם‬
‫בסרטים‪ .‬הצלילים‪ ,‬המראות‪ ,‬הריחות‪ .‬כל כך אחר‪.‬‬
‫כשאני מגיע לארונית‪ ,‬אני מבחין מיד שמשהו לא בסדר‪ .‬ידית המתכת מכוסה בבוץ‪ ,‬או‬
‫במשהו שנראה כמו בוץ‪ .‬אני לא בטוח אם לפתוח אותה אבל אז אני נושם עמוק ומסובב את‬
‫הידית‪.‬‬
‫הארונית מלאה בזבל אורגני‪ ,‬וכשאני פותח את הדלת‪ ,‬חלק גדול מזה נשפך על הרצפה‬
‫ומכסה את הנעליים שלי‪ .‬הריח מחריד‪ .‬אני טורק את הדלת‪ .‬סם גוד עומד מאחוריה‪ ,‬וההופעה‬
‫הפתאומית שלו משום מקום מבהילה אותי‪ .‬הוא נראה אומלל ולובש חולצת נאס"א לבנה‬
‫דומה לזאת שלבש אתמול‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬סם‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מביט למטה על ערמת הזבל האורגני שעל הרצפה‪ ,‬ואז מביט שוב בי‪.‬‬
‫"גם אצלך?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מהנהן‪.‬‬
‫"אני הולך למנהל‪ .‬רוצה לבוא?"‬
‫הוא מניד בראשו לשלילה‪ ,‬ואז מסתובב והולך מבלי להוציא מילה‪ .‬אני הולך למשרד של‬
‫מר האריס‪ ,‬דופק על הדלת ונכנס מבלי לחכות לתשובה ממנו‪ .‬הוא יושב מאחורי השולחן‬
‫שלו‪ ,‬סביב צווארו עניבה שמקושטת בקמע של בית הספר‪ ,‬לא פחות מעשרים ראשי פיראטים‬
‫מפוזרים עליה‪ .‬הוא מחייך אלי בגאווה‪.‬‬
‫"זה יום גדול‪ ,‬ג'ון‪ ",‬הוא אומר‪ .‬אני לא יודע על מה הוא מדבר‪" .‬הכתבים של ה'גאזט' יגיעו‬
‫בתוך שעה‪ .‬עמוד שער!"‬
‫אז אני נזכר‪ .‬הריאיון הגדול של מארק ג'יימס לעיתון המקומי‪.‬‬
‫"אתה בטח מאוד גאה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אני גאה בכל אחד ואחד מהתלמידים של עדן‪ ".‬החיוך לא יורד מעל פניו‪ .‬הוא נשען לאחור‬
‫בכיסא שלו‪ ,‬משלב את אצבעותיו ומניח את ידיו על הבטן‪" .‬מה אני יכול לעשות בשבילך?"‬
‫"רק רציתי להודיע שמישהו מילא את הארונית שלי בזבל אורגני הבוקר‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת 'מילא'?"‬
‫"אני מתכוון שהכול היה מלא בזבל‪".‬‬
‫"זבל אורגני?" הוא שואל‪ ,‬מבולבל‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫הוא צוחק‪ .‬אני מופתע מחוסר האכפתיות המוחלט שלו‪ ,‬וכעס עולה בי‪ .‬הפנים שלי חמים‪.‬‬
 ‫"רציתי להודיע לך כדי שינקו את זה‪ .‬גם הארונית של סם גוד מלאה‪".‬‬
‫הוא נאנח ונד בראשו‪" .‬אני מיד שולח את מר הובס‪ ,‬השרת‪ ,‬ונערוך חקירה מקיפה‪".‬‬
‫"שנינו יודעים מי עשה את זה‪ ,‬מר האריס‪".‬‬
‫הוא מפנה אלי חיוך מתנשא‪" .‬אני אנהל את החקירה‪ ,‬מר סמית‪".‬‬
‫אין טעם להגיד עוד משהו‪ ,‬אז אני יוצא מהמשרד שלו והולך לשירותים לשטוף את הפנים‬
‫והידיים במים קרים‪ .‬אני חייב להירגע‪ .‬אני לא רוצה ללבוש שוב את הכפפות היום‪ .‬אולי אני‬
‫לא צריך לעשות כלום‪ ,‬פשוט להחליק את זה‪ .‬האם בזה זה יסתיים? וחוץ מזה‪ ,‬איזה‬
‫אפשרויות אחרות יש? יש להם יתרון מספרי‪ ,‬ובעל הברית היחיד שלי הוא תלמיד כיתה י'‬
‫ששוקל ארבעים וחמישה קילו ומתעניין בחייזרים‪ .‬אבל אולי זאת לא כל האמת — אולי גם‬
‫שרה הארט היא בעלת ברית‪.‬‬
‫אני מסתכל על הידיים; הן בסדר‪ ,‬ואין אור‪ .‬אני יוצא מהשירותים‪ .‬השרת כבר מנקה את‬
‫הזבל מהארונית שלי‪ ,‬מוציא ספרים ושם אותם בפח האשפה‪ .‬אני חולף על פניו ונכנס לכיתה‬
‫ומחכה שהשיעור יתחיל‪ .‬הנושא הוא חוקי הדקדוק‪ ,‬ובעיקר ההבדל בין פוﬠַל לשם הפועל‪,‬‬
‫ומדוע שם הפועל אינו פועל‪ .‬אני מקשיב ביתר תשומת לב מכפי שעשיתי אתמול אבל‬
‫כשהשיעור מתקרב לסיומו‪ ,‬אני נעשה מתוח לקראת השיעור הבא‪ .‬אבל לא בגלל שאולי‬
‫אראה את מארק‪ ...‬אלא בגלל שאולי אראה את שרה‪ .‬האם גם היום היא תחייך אלי? אני‬
‫חושב שהכי טוב יהיה להגיע לפניה‪ ,‬כך שאוכל להתיישב במקום שלי ולהסתכל עליה כשהיא‬
‫נכנסת‪ .‬ככה אוכל לראות אם היא תגיד לי שלום ראשונה‪.‬‬
‫כשהפעמון מצלצל‪ ,‬אני טס החוצה מהכיתה ורץ במסדרון‪ .‬אני הראשון שמגיע לכיתת‬
‫אסטרונומיה‪ .‬הכיתה מתמלאת‪ ,‬וסם שוב מתיישב לידי‪ .‬בדיוק לפני שהפעמון מצלצל‪ ,‬מארק‬
‫ושרה נכנסים יחד‪ .‬היא לבושה בחולצת כפתורים לבנה ובמכנסיים שחורים‪ .‬היא מחייכת אלי‬
‫לפני שהיא מתיישבת‪ .‬אני מחייך בחזרה‪ .‬מארק לא מסתכל בכלל לכיוון שלי‪ .‬אני עדיין יכול‬
‫להריח את הזבל מהנעליים שלי‪ ,‬ואולי הריח מגיע מהנעליים של סם‪.‬‬
‫הוא מוציא מהתיק שלו חוברת עם הכותרת "הם מתהלכים בקרבנו"‪ .‬נראה כאילו זה הודפס‬
‫במרתף של מישהו‪ .‬סם מדפדף למאמר באמצע ומתחיל לקרוא בריכוז‪.‬‬
‫אני מביט בשרה שיושבת שלושה שולחנות לפני‪ ,‬בשיער שלה שאסוף לזנב סוס‪ .‬אני רואה‬
‫את העורף הדקיק שלה‪ .‬היא משכלת רגליים ויושבת זקופה בכיסא‪ .‬אני מצטער שאני לא‬
‫יושב לידה‪ ,‬כך שהייתי יכול לקחת את ידה בידי‪ .‬אני מחכה שכבר תגיע השעה השמינית‪ .‬אני‬
‫תוהה אם שוב אהיה בן הזוג שלה בכלכלת בית‪.‬‬
‫גברת ברטון מתחילה להרצות‪ ,‬עדיין בנושא שבתאי‪ .‬סם לוקח נייר ומתחיל לשרבט‬
‫בפראות‪ ,‬ומדי פעם הוא עוצר כדי להיוועץ במאמר מתוך החוברת‪ ,‬שאותה הניח פתוחה לצדו‪.‬‬
‫אני מציץ מעבר לכתפו וקורא את הכותרת‪" :‬העיר מונטנה כולה נחטפה על ידי חייזרים"‪.‬‬
‫לפני אתמול בלילה לא הייתי מקדיש שום מחשבה לתיאוריה כזאת‪ .‬אבל הנרי מאמין‬
‫שהמוגדוריאנים זוממים להשתלט על כדור הארץ‪ ,‬ולמרות שהתיאוריה במגזין של סם‬
‫מגוחכת‪ ,‬אני חייב להודות שברמה הבסיסית ביותר ייתכן שיש בזה משהו‪ .‬אני יודע שתושבי‬
‫לוריאן ביקרו בכדור הארץ פעמים רבות במהלך קיומו‪ .‬צפינו בכדור הארץ מתפתח‪ ,‬הבטנו‬
‫בו בזמני צמיחה ושפע כשהכול נע‪ ,‬ובﬠִ תות של קרח ושלג כשהכול עמד קפוא‪ .‬עזרנו לבני‬
‫האדם‪ ,‬לימדנו אותם להדליק אש‪ ,‬הענקנו להם את הכלים לפתח דיבור ושפה‪ ,‬וזאת הסיבה‬
‫שהשפה שלנו כל כך דומה לשפות כדור הארץ‪ .‬וגם אם מעולם לא חטפנו בני אדם‪ ,‬אין זה‬
‫אומר שהדבר לא נעשה מעולם‪ .‬אני מביט בסם‪ .‬מעולם לא פגשתי מישהו שחייזרים מרתקים‬
‫אותו עד כדי כך שהוא קורא על תיאוריות קונספירציה ורושם לעצמו הערות‪.‬‬
‫בדיוק אז הדלת נפתחת ומר האריס משרבב פנימה את פניו המחייכים‪.‬‬
‫"סליחה על ההפרעה‪ ,‬גברת ברטון‪ .‬אני צריך לגנוב ממך את מארק‪ .‬הכתבים של ה'גאזט'‬
‫הגיעו לראיין אותו לעיתון‪ ",‬הוא אומר בקול רם מספיק כדי שכל מי שבכיתה ישמע אותו‪.‬‬
‫מארק קם‪ ,‬לוקח את התיק שלו ויוצא מהכיתה בלי להתרגש‪ .‬מהפתח אני רואה את מר‬
‫האריס טופח לו על הגב‪ .‬אז אני מביט שוב בשרה‪ ,‬הלוואי שיכולתי לשבת בכיסא הריק‬
‫שלצדה‪.‬‬

‫***‬
‫בשעה הרביעית יש שיעור חינוך גופני‪ .‬סם איתי בשיעור‪ .‬אחרי שאנחנו מחליפים בגדים‪,‬‬
‫אנחנו יושבים זה לצד זה על רצפת אולם הספורט‪ .‬הוא נועל נעלי התעמלות‪ ,‬לובש מכנסיים‬
‫קצרים וחולצת טריקו שגדולה עליו במידה או שתיים‪ .‬הוא נראה כמו חסידה‪ ,‬כולו ברכיים‬
‫ומרפקים‪ ,‬גמלוני למרות שהוא נמוך‪.‬‬
‫המורה להתעמלות‪ ,‬מר וולאס‪ ,‬עומד לפנינו איתן‪ ,‬רגליו פשוקות ברוחב הכתפיים‪ ,‬אגרופיו‬
‫קמוצים על מותניו‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬בחורים‪ ,‬תקשיבו‪ .‬זאת כנראה ההזדמנות האחרונה שתהיה לנו להתעמל בחוץ‪ ,‬אז‬
‫תעשו עם זה משהו‪ .‬ריצה של קילומטר וחצי‪ ,‬הכי מהר שאתם מסוגלים‪ .‬הזמנים שלכם‬
‫יירשמו ויישמרו לקראת הריצה הבאה באביב‪ .‬אז רוצו מהר!"‬
‫המסלול החיצוני עשוי מגומי סינתטי‪ .‬הוא מקיף את מגרש הפוטבול‪ ,‬ומעבר לו יש יער‬
‫שלדעתי אולי מוביל לבית שלנו‪ ,‬אם כי אני לא בטוח‪ .‬רוח קרירה נושבת‪ ,‬והזרועות של סם‬
‫מתכסות בעור ברווז‪ .‬הוא מנסה להיפטר מזה על ידי שפשוף זרועותיו‪.‬‬
‫"רצת את זה כבר?" אני שואל‪.‬‬
‫סם מהנהן‪" .‬רצנו את זה בשבוע השני‪".‬‬
‫"מה היתה התוצאה שלך?"‬
‫"תשע דקות וחמישים וארבע שניות‪".‬‬
‫אני מביט בו‪" .‬חשבתי שרזים אמורים להיות מהירים‪".‬‬
‫"תסתום‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני רץ לצדו של סם‪ ,‬בין האחרונים‪ .‬צריך לעשות ארבע הקפות כדי לרוץ קילומטר וחצי‪.‬‬
‫באמצע הדרך אני מתחיל להתרחק מסם‪ .‬מעניין כמה מהר אני יכול לרוץ את המרחק אם‬
‫אשתדל באמת‪ .‬שתי דקות‪ ,‬אולי דקה‪ ,‬אולי פחות?‬
‫הפעילות הגופנית גורמת לי להרגיש טוב‪ ,‬ובהיסח הדעת אני עוקף את הרץ המוביל‪ .‬אז אני‬
‫מאט ומעמיד פני תשוש‪ .‬כשאני עושה את זה‪ ,‬אני רואה כתם חום־לבן מטושטש רץ מתוך‬
‫השיחים ליד הכניסה ליציע‪ ,‬ישר לכיווני‪ .‬המוח שלי מתעתע בי‪ ,‬אני חושב‪ .‬אני מביט למקום‬
‫אחר וממשיך לרוץ‪ .‬אני עובר את המורה‪ .‬הוא מחזיק שעון עצר‪ .‬הוא צועק מילות עידוד‪,‬‬
‫מאחורי המסלול‪ .‬אני עוקב אחרי המבט שלו‪ .‬הוא מקובע על הכתם‬ ‫ֵ‬ ‫מאחורי‪,‬‬
‫ַ‬ ‫אבל מביט‬
‫החום־לבן המטושטש‪ .‬הוא עדיין רץ ישר לכיווני‪ ,‬ובבת אחת כל המראות מאתמול חוזרים‬
‫אלי‪ .‬הטורפים המוגדוריאנים‪ .‬היו שם גם קטנים‪ ,‬עם שיניים שניצנצו באור כמו סכיני גילוח‪,‬‬
‫יצורים מהירים שנחושים להרוג‪ .‬אני מתחיל לרוץ כמו מטורף‪.‬‬
‫אני עושה עוד חצי הקפה בספרינט פראי‪ ,‬לפני שאני מסתובב להביט‪ .‬אין שום דבר‬
‫מאחורי‪ .‬השגתי אותו‪ .‬חולפות עשרים שניות ואז אני מסתובב בחזרה‪ ,‬והיצור נמצא ממש‬
‫מולי‪ .‬הוא כנראה חתך דרך המגרש‪ .‬אני עוצר במקום והראייה שלי מתבהרת‪ .‬זה ברני‬
‫קוסאר! הוא יושב באמצע המסלול בלשון משורבבת ובזנב מכשכש‪.‬‬
‫"ברני קוסאר!" אני צועק‪" .‬הפחדת אותי עד מוות!" אני ממשיך לרוץ בקצב אטי‪ ,‬וברני‬
‫קוסאר רץ לצדי‪ .‬אני מקווה שאיש לא הבחין כמה מהר רצתי‪ .‬אני נעצר ומתקפל כאילו יש לי‬
‫התכווצות שרירים‪ ,‬ואני לא מצליח להסדיר את הנשימה‪ .‬אני הולך קצת‪ .‬ואז עובר לריצה‬
‫קלה‪ .‬לפני שאני גומר את ההקפה השנייה‪ ,‬שניים עוברים אותי‪.‬‬
‫"סמית‪ ,‬מה קרה? כולם אכלו ממך אבק!" מר וולאס צועק כשאני חולף על פניו‪.‬‬
‫אני מתנשם בכבדות‪ ,‬בשביל ההצגה‪" .‬יש‪ ...‬לי‪ ...‬אסתמה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא נד בראשו בחוסר שביעות רצון‪" .‬ואני חשבתי שיש לי בכיתה את אלוף הריצה של‬
‫אוהיו לשנה הזאת‪".‬‬
‫אני מושך בכתפי וממשיך הלאה‪ ,‬ומדי פעם עוצר כדי ללכת‪ .‬ברני קוסאר נשאר איתי‪,‬‬
‫לפעמים הולך‪ ,‬לפעמים רץ באטיות‪ .‬כשאני מתחיל את ההקפה האחרונה סם מדביק אותי‬
‫ואנחנו רצים יחד‪ .‬הפנים שלו בצבע אדום עז‪.‬‬
‫"מה קראת היום בשיעור אסטרונומיה?" אני שואל‪" .‬על עיר שלמה במונטנה שנחטפה על‬
‫ידי חייזרים?"‬
‫הוא מחייך אלי‪" .‬כן‪ ,‬זאת התיאוריה‪ ",‬הוא אומר בביישנות‪ ,‬כאילו הוא נבוך‪.‬‬
‫"למה לחטוף עיר שלמה?"‬
‫סם מושך בכתפיו ולא עונה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬באמת?" אני שואל‪.‬‬
‫"אתה באמת רוצה לדעת?"‬
‫"ברור‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬התיאוריה גורסת שהממשלה מאפשרת לחייזרים לחטוף אנשים בתמורה‬
 ‫לטכנולוגיה‪".‬‬
‫"באמת? איזה סוג של טכנולוגיה?" אני שואל‪.‬‬
‫"כמו שבבים למחשבי־על ונוסחאות לעוד פצצות וטכנולוגיות ירוקות‪ .‬דברים מהסוג הזה‪".‬‬
‫"טכנולוגיות ירוקות תמורת יצורים חיים? משונה‪ .‬ולמה לחייזרים לחטוף בני אדם?"‬
‫"כדי ללמוד אותנו‪".‬‬
‫"אבל למה? זאת אומרת‪ ,‬איזו סיבה יכולה להיות להם בכלל?"‬
‫"כדי שכשתגיע מלחמת גוג ומגוג‪ ,‬הם יכירו את החולשות שלנו ויהיו מסוגלים להביס‬
‫אותנו בקלות באמצעותן‪".‬‬
‫התשובה שלו די מפתיעה אותי‪ ,‬אבל זה רק מפני שאני עדיין משחזר בעיני רוחי את‬
‫המראות מאמש‪ ,‬ונזכר בכלי הנשק שהמוגדוריאנים השתמשו בהם ובטורפים הגדולים‪.‬‬
‫"לא יהיה להם קל להביס אותנו בכל מקרה‪ ,‬אם כבר יש להם פצצות וטכנולוגיות הרבה‬
‫יותר מתקדמות משלנו?"‬
‫"טוב‪ ,‬יש כאלה שחושבים שהם מקווים שנהרוג את עצמנו קודם‪".‬‬
‫אני מביט בסם‪ .‬הוא מחייך אלי‪ ,‬מנסה להחליט אם אני לוקח את השיחה ברצינות‪.‬‬
‫"למה שירצו שנהרוג את עצמנו קודם? מה המניע שלהם?"‬
‫"כי הם מקנאים‪".‬‬
‫"מקנאים בנו? למה‪ ,‬בגלל היופי המחוספס שלנו?"‬
‫סם צוחק‪".‬משהו כזה‪".‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬אנחנו רצים בשקט במשך דקה‪ ,‬ואני שם לב שסם מתקשה ומתנשם בכבדות‪.‬‬
‫"איך התחלת להתעניין בכל זה?"‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬זה סתם תחביב‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬אבל יש לי הרגשה ברורה שהוא מסתיר‬
‫ממני משהו‪.‬‬
‫אנחנו גומרים את הריצה בשמונה דקות וחמישים ותשע שניות‪ ,‬שיפור לעומת התוצאה‬
‫הקודמת של סם‪ .‬ברני קוסאר הולך בעקבות הכיתה בחזרה לבית הספר‪ .‬האחרים מלטפים‬
‫אותו‪ ,‬וכשאנחנו נכנסים הוא מנסה לבוא איתנו‪ .‬אני לא יודע איך הוא ידע איפה אני‪ .‬האם‬
‫יכול להיות שזכר את הדרך מהנסיעה בבוקר? זה נשמע מגוחך‪.‬‬
‫הוא נשאר ליד הדלת‪ .‬אני הולך למלתחה עם סם‪ ,‬וברגע שהנשימה שלו מסתדרת‪ ,‬הוא‬
‫מפיל עלי טונה של תיאוריות קונספירציה בזו אחר זו‪ ,‬שרובן מגוחכות‪ .‬אני מחבב אותו‬
‫ומוצא שהוא משעשע‪ ,‬אבל לפעמים אני מקווה שהוא יפסיק לדבר‪.‬‬

‫***‬
‫כשמתחיל שיעור כלכלת בית‪ ,‬שרה לא בכיתה‪ .‬בעשר הדקות הראשונות גברת בנסהוף נותנת‬
‫הוראות‪ ,‬ואחרי זה אנחנו הולכים למטבח‪ .‬אני נכנס לעמדה לבדי ומשלים עם העובדה שהיום‬
‫אבשל לבד‪ ,‬וברגע שהמחשבה הזאת חולפת בראשי‪ ,‬שרה נכנסת‪.‬‬
 ‫"פיספסתי משהו שווה?" היא שואלת‪.‬‬
‫"בערך עשר דקות של זמן איכות איתי‪ ",‬אני אומר בחיוך‪.‬‬
‫היא צוחקת‪" .‬שמעתי על הארונית שלך הבוקר‪ .‬אני מצטערת‪".‬‬
‫"את הכנסת לשם את הזבל?" אני שואל‪.‬‬
‫היא שוב צוחקת‪" .‬לא‪ ,‬ברור שלא‪ ,‬אבל אני יודעת שהם נטפלים אליך בגללי‪".‬‬
‫"יש להם מזל שלא השתמשתי בכוחות־העל שלי והעפתי אותם למחוז אחר‪".‬‬
‫היא אוחזת בשריר הזרוע שלי בשובבות‪" .‬נכון‪ ,‬השרירים העצומים האלה‪ .‬כוחות־העל‬
‫שלך‪ .‬באמת יש להם מזל גדול‪".‬‬
‫הפרויקט שלנו היום הוא הכנת מאפינס אוכמניות‪ .‬כשאנחנו מתחילים לבחוש את הבלילה‪,‬‬
‫שרה מספרת לי את קורות יחסיה עם מארק‪ .‬הם יצאו במשך שנתיים‪ ,‬אבל ככל שהיו יחד‪,‬‬
‫ככה היא הלכה והתרחקה מההורים ומהחברות שלה‪ .‬היא היתה החברה של מארק‪ ,‬וזה הכול‪.‬‬
‫היא ידעה שהיא מתחילה להשתנות ולאמץ חלקים מההתנהגות שלו כלפי אנשים‪ :‬להיות‬
‫אכזרית ושיפוטית ולחשוב שהיא טובה מהם‪ .‬היא גם התחילה לשתות‪ ,‬והציונים שלה‬
‫הידרדרו‪ .‬בסוף שנת הלימודים האחרונה ההורים שלה שלחו אותה לבלות את הקיץ אצל‬
‫דודתה בקולורדו‪ .‬כשהגיעה לשם היא התחילה לעשות הליכות ארוכות בהרים וצילמה את‬
‫הנוף במצלמה של דודה שלה‪ .‬היא התאהבה בצילום‪ ,‬ועבר עליה הקיץ הכי טוב שהיה לה‬
‫אי־פעם‪ ,‬והיא הבינה שיש בחיים הרבה יותר מאשר להיות מעודדת ולצאת עם המגן של‬
‫קבוצת הפוטבול‪ .‬כשחזרה הביתה היא נפרדה ממארק והפסיקה להיות מעודדת‪ ,‬ונדרה נדר‬
‫שהיא תהיה טובה ואדיבה לכולם‪ .‬מארק לא התגבר על זה‪ .‬היא אומרת שהוא עדיין חושב‬
‫שהיא החברה שלו‪ ,‬ומאמין שהיא בקרוב תחזור אליו‪ .‬היא אומרת שהדבר היחיד שהיא‬
‫מתגעגעת אליו זה הכלבים שלו‪ ,‬שאיתם אהבה לשחק בכל פעם שביקרה אצלו בבית‪ .‬אני‬
‫מספר לה על ברני קוסאר ועל זה שהופיע פתאום בפתח הבית שלנו אחרי אותו בוקר ראשון‬
‫בבית הספר‪.‬‬
‫אנחנו מדברים תוך כדי עבודה‪ .‬בשלב מסוים אני מוציא את התבנית מהתנור בלי הכפפות‪.‬‬
‫היא רואה אותי עושה את זה ושואלת אם אני בסדר‪ ,‬ואני מעמיד פנים שכואב לי ומנער את‬
‫היד כאילו חטפתי כווייה‪ ,‬אם כי למעשה אני לא מרגיש דבר‪ .‬אנחנו הולכים לכיור ושרה‬
‫פותחת זרם של מים פושרים כדי להרגיע את הכווייה שלא נמצאת שם‪ .‬כשהיא רואה את היד‬
‫שלי‪ ,‬אני פשוט מושך בכתפיים‪ .‬בזמן שאנחנו מצפים את המאפינס בזיגוג‪ ,‬היא שואלת על‬
‫הטלפון שלי ואומרת ששמה לב שיש בו רק מספר אחד‪ .‬אני אומר לה שזה המספר של הנרי‪,‬‬
‫ושאיבדתי את הטלפון הישן עם כל אנשי הקשר שלי‪ .‬היא שואלת אם השארתי מאחורי חברה‬
‫כשעזבנו‪ .‬אני אומר שלא והיא מחייכת‪ ,‬מה שפחות או יותר גומר אותי‪ .‬לפני סוף השיעור‬
‫היא מספרת לי על חגיגת ליל כל הקדושים שעומדת להתקיים בעיר‪ ,‬ואומרת שהיא מקווה‬
‫לראות אותי שם‪ ,‬ושאולי נוכל להסתובב יחד‪ .‬אני אומר שכן‪ ,‬זה יהיה נפלא‪ ,‬ומעמיד פנים‬
‫שאני רגוע ושלֵו‪ ,‬למרות שבתוכי אני מרגיש ברקיע השביעי‪.‬‬
 ‫פרק ‪11‬‬

‫חזיונות פוקדים אותי בזמנים אקראיים‪ ,‬לרוב כשאני הכי פחות מצפה להם‪ .‬לעתים הם קצרים‬
‫וחולפים — סבתא שלי מחזיקה כוס מים ופותחת את הפה לומר משהו — אבל אני לעולם‬
‫לא יודע מה נאמר‪ ,‬כי המראות נעלמים באותה מהירות שבה צצו‪ .‬לפעמים הם ארוכים יותר‬
‫ומציאותיים יותר‪ :‬סבא שלי דוחף אותי בנדנדה‪ .‬אני יכול להרגיש את הכוח בזרועותיו‬
‫כשהוא דוחף אותי למעלה‪ ,‬את הפרפרים בבטן כשאני יורד חזרה במהירות‪ .‬הצחוק שלי נישא‬
‫ברוח‪ ,‬ואז המראה נעלם‪ .‬לפעמים אני זוכר במפורש את המראות מעברי‪ ,‬זוכר שהייתי חלק‬
‫מהם‪ .‬אבל לפעמים הם חדשים עבורי כאילו הם מעולם לא התרחשו בעבר‪.‬‬
‫בסלון‪ ,‬כשהנרי מעביר את הקריסטל הלורי במעלה הזרועות שלי‪ ,‬והידיים שלי תלויות מעל‬
‫הלהבות‪ ,‬אני רואה את החיזיון הבא‪ :‬אני צעיר — בן שלוש או ארבע — רץ בחצר הקדמית‬
‫שלנו על דשא שכוסח לא מזמן‪ .‬לצדי יש חיה עם גוף כמו של כלב‪ ,‬אבל עם פרווה כמו של‬
‫נמר‪ .‬הראש שלה עגול‪ ,‬הגוף מוצק והרגליים קצרות‪ .‬לא דומה לשום חיה שראיתי אי־פעם‪.‬‬
‫הוא משתופף ואורב לי‪ ,‬מוכן לזנק עלי‪ ,‬ואני לא מסוגל להפסיק לצחוק‪ .‬אחר כך הוא קופץ‬
‫ואני מנסה לתפוס אותו‪ ,‬אבל אני קטן מדי‪ ,‬ושנינו נופלים על הדשא‪ .‬אנחנו נאבקים; הוא חזק‬
‫ממני‪ .‬ואז הוא קופץ באוויר‪ ,‬ובמקום ליפול חזרה לקרקע כפי שאני מצפה שיקרה‪ ,‬הוא הופך‬
‫את עצמו לציפור וחג סביבי‪ ,‬מרחף קצת מעבר לטווח היד שלי‪ .‬הוא חג‪ ,‬ולאחר מכן עט עלי‪,‬‬
‫עף סביב רגלי במהירות ונוחת במרחק חמישה מטרים‪ .‬הוא משתנה לחיה שדומה לקוף בלי‬
‫זנב‪ .‬הוא משתופף נמוך ומתכונן לזנק עלי‪.‬‬
‫בדיוק אז מגיע גבר בשביל‪ .‬הוא צעיר‪ ,‬לבוש בחליפת גומי בצבעי כסף וכחול שצמודה‬
‫לגופו‪ ,‬מסוג החליפות שראיתי צוללנים לובשים‪ .‬הוא מדבר אלי בשפה שאני לא מבין‪ .‬הוא‬
‫קורא בַּ שם "הֶ ְדלִ י" ומהנהן לחיה‪ .‬הֶ דלי רץ אליו‪ ,‬והצורה שלו משתנה מקוף למשהו גדול‬
‫יותר‪ ,‬משהו דמוי דב עם רעמה של אריה‪ .‬הראשים שלהם באותו גובה‪ ,‬והגבר מגרד את הֶ דלי‬
‫מתחת לסנטרו‪ .‬ואז יוצא סבא שלי מהבית‪ .‬הוא נראה ממש צעיר‪ ,‬אבל אני יודע שהוא לפחות‬
‫בן חמישים‪.‬‬
‫הוא לוחץ ידיים עם האיש‪ .‬הם מדברים אבל אני לא מבין מה הם אומרים‪ .‬ואז האיש מביט‬
‫בי‪ ,‬מחייך‪ ,‬מרים את היד‪ ,‬ולפתע אני מתרומם מהקרקע ומרחף באוויר‪ .‬הדלי בעקבותי‪ ,‬שוב‬
‫כציפור‪ .‬יש לי שליטה מלאה בגוף שלי‪ ,‬אבל האיש שולט בכיוון התעופה שלי‪ ,‬כשהוא מזיז‬
‫את ידו ימינה או שמאלה‪ .‬הדלי ואני משחקים באוויר‪ ,‬הוא מדגדג אותי בעזרת המקור שלו‪,‬‬
‫ואני מנסה לתפוס אותו‪ .‬ואז העיניים שלי נפקחות בחטף והחיזיון נעלם‪.‬‬
‫"סבא שלך היה יכול להפוך את עצמו לבלתי נראה מתי שרק רצה‪ ",‬אני שומע את הנרי‬
‫אומר‪ ,‬ואני שוב עוצם את עיני‪ .‬הקריסטל ממשיך לעלות לאורך הזרוע שלי ומפזר את יכולת‬
‫דחיית האש לשאר הגוף שלי‪" .‬זאת אחת המורשות הכי נדירות שיש‪ ,‬שמתפתחת רק אצל‬
‫חלק קטן מאיתנו‪ ,‬והוא היה אחד מהם‪ .‬הוא היה יכול לגרום לעצמו ולכל מה שנגע בו להיעלם‬
‫לחלוטין‪.‬‬
‫"פעם אחת הוא רצה להתלוצץ על חשבוני‪ ,‬לפני שידעתי איזה מורשות יש לו‪ .‬אתה היית‬
‫בן שלוש‪ ,‬ואני בדיוק התחלתי לעבוד עם המשפחה שלך‪ .‬הגעתי לבית שלכם לראשונה יום‬
‫קודם לכן‪ ,‬וכשעליתי בגבעה ביום השני‪ ,‬הבית לא היה שם‪ .‬היו שביל גישה‪ ,‬ומכונית‪ ,‬ועץ‪,‬‬
‫אבל לא בית‪ .‬חשבתי שאני יוצא מדעתי‪ .‬המשכתי הלאה ואז‪ ,‬כשידעתי שהלכתי רחוק מדי‪,‬‬
‫הסתובבתי‪ ,‬ובמרחק־מה ממני ניצב הבית שקודם יכולתי להישבע שאינו נמצא שם‪ .‬אז‬
‫התחלתי לחזור אבל כשהתקרבתי הבית שוב נעלם‪ .‬פשוט עמדתי שם והבטתי בנקודה שבה‬
‫ידעתי שהוא חייב להיות אבל ראיתי רק את העצים מאחוריו‪ .‬אז המשכתי ללכת‪ .‬רק בפעם‬
‫השלישית איפשר סבא שלך לבית להתגלות סופית‪ .‬הוא לא הפסיק לצחוק‪ .‬שנה וחצי אחרי‬
‫כן עוד צחקנו על אותו יום‪ ,‬ממש עד הסוף‪".‬‬
‫כשאני פוקח את העיניים אני שוב בשדה הקרב‪ .‬עוד פיצוצים‪ ,‬אש‪ ,‬מוות‪.‬‬
‫"סבא שלך היה איש טוב‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬הוא אהב להצחיק אנשים‪ ,‬אהב לספר בדיחות‪ .‬אני‬
‫חושב שלא היתה פעם שיצאתי מהבית שלכם בלי שתכאב לי הבטן מרוב צחוק‪".‬‬
‫השמים הפכו אדומים‪ .‬האיש בכחול וכסף‪ ,‬שראיתי בבית‪ ,‬מעיף עץ שקורע את האוויר‪ .‬הוא‬
‫מפיל שני מוגדוריאנים‪ ,‬ואני רוצה להריע כמנצח‪ .‬אבל איזה טעם יש בחגיגות? לא משנה‬
‫כמה מוגדוריאנים אני רואה נהרגים‪ ,‬התוצאה של אותו יום לא תשתנה‪ .‬הלורים יובסו‬
‫וייטבחו עד האחרון שבהם‪ .‬אני עדיין אשָ לַח לכדור הארץ‪.‬‬
‫"אפילו פעם אחת לא ראיתי את הבנאדם מתרגז‪ .‬בזמן שכל האחרים היו מתעצבנים והמתח‬
‫היה משתלט עליהם‪ ,‬סבא שלך נשאר רגוע‪ .‬בדרך כלל בזמנים האלה הוא היה מספר את‬
‫הבדיחות הכי טובות שלו‪ ,‬ובתוך שנייה כולם חזרו לצחוק‪".‬‬
‫הטורפים הקטנים תוקפים את הילדים חסרי ההגנה‪ ,‬שמחזיקים בידיהם זיקוקים קטנים‬
‫מהחגיגות‪ .‬ככה אנחנו מפסידים — רק מעטים מהלורים נלחמים בטורפים‪ ,‬והשאר מנסים‬
‫להציל את הילדים‪.‬‬
‫"סבתא שלך היתה שונה‪ .‬היא היתה שקטה ומאופקת‪ ,‬מאוד אינטליגנטית‪ .‬הם השלימו אחד‬
‫את השני‪ ,‬סבא שלך חסר הדאגות‪ ,‬וסבתא שלך שעבדה מאחורי הקלעים כך שהכול יעבוד‬
‫כמתוכנן‪".‬‬
‫גבוה בשמים אני עדיין רואה את השובל הכחול של ספינת החלל שממלטת אותנו‪ ,‬את‬
‫התשעה‪ ,‬לכדור הארץ‪ ,‬עם המשגיחים שלנו‪ .‬הנוכחות שלה מערערת את המוגדוריאנים‪.‬‬
‫"והיתה כמובן‪ ,‬ג'וליאן‪ ,‬אשתי‪".‬‬
‫במרחק נשמע פיצוץ‪ ,‬הפעם מהסוג שנשמע כשחלליות של כדור הארץ ממריאות‪ .‬עוד‬
‫ספינת חלל מתרוממת באוויר‪ ,‬ומאחוריה שובל של אש‪ .‬אני מבולבל‪ .‬בספינות שלנו לא‬
‫השתמשו באש להמראה; לא השתמשו בדלק או בנפט‪ .‬הן פלטו שובל כחול קטן של עשן‬
‫שנבע מהקריסטלים שסיפקו להן כוח‪ ,‬מעולם לא אש כזאת‪ .‬הספינה השנייה אטית ומגושמת‬
‫לעומת הראשונה‪ ,‬אבל היא מצליחה להמריא‪ ,‬מתרוממת באוויר‪ ,‬צוברת תאוצה‪ .‬הנרי מעולם‬
‫לא הזכיר ספינה שנייה‪ .‬מי נמצא בה? לאן היא טסה? המוגדוריאנים צועקים ומצביעים עליה‪.‬‬
‫שוב‪ ,‬זה גורם להם חרדה‪ ,‬ולרגע קל הלורים מתגברים‪.‬‬
‫"היו לה העיניים הכי ירוקות שראיתי אי־פעם‪ ,‬ירוק בהיר כמו אבני ברקת‪ ,‬ונוסף על זה‪,‬‬
‫לב שהיה גדול כמו הכוכב כולו‪ .‬תמיד עזרה לאחרים‪ ,‬כל הזמן אספה הביתה חיות והשאירה‬
‫אותן אצלנו כחיות מחמד‪ .‬בחיים לא אבין מה היא מצאה בי‪".‬‬
‫הטורף הגדול חזר‪ ,‬זה עם העיניים האדומות והקרניים העצומות‪ .‬ריר מעורב בדם נוטף‬
‫משיניו החדות כתער‪ ,‬שיניים כל כך גדולות‪ ,‬עד שהפה שלו לא מצליח להכיל אותן‪ .‬האיש‬
‫בכסף ובכחול עומד ממש מולו‪ .‬הוא מנסה להרים את הטורף באמצעות כוחותיו‪ ,‬הוא מרים‬
‫אותו לגובה מטר בערך‪ ,‬אבל אז מתחיל להתעייף ולא מצליח להרים אותו מעבר לזה‪ .‬הטורף‬
‫שואג‪ ,‬רועד ונופל בחזרה לקרקע‪ .‬הוא מזנק קדימה כנגד כוחותיו של האיש אבל לא מסוגל‬
‫לשבור אותם‪ .‬האיש שוב מרים אותו‪ .‬זיעה ודם מבהיקים על פניו לאור הירח‪ .‬אז הוא מטה‬
‫את ידיו בחדות‪ ,‬והטורף מתרסק על צדו‪ .‬הקרקע רועדת‪ .‬רעמים וברקים ממלאים את השמים‬
‫אבל הם אינם מלווים בגשם‪.‬‬
‫"היא אהבה לישון עד מאוחר‪ ,‬ותמיד התעוררתי לפניה‪ .‬הייתי יושב בחדר העבודה וקורא‬
‫עיתון‪ ,‬מכין ארוחת בוקר‪ ,‬יוצא לטיול בוקר‪ .‬היו בקרים שכשהייתי חוזר‪ ,‬היא עדיין ישנה‪.‬‬
‫הייתי חסר סבלנות‪ ,‬כל כך רציתי להתחיל את היום איתה‪ .‬היא גרמה לי להרגיש טוב רק‬
‫מלהיות בסביבתה‪ .‬הייתי נכנס ומנסה להעיר אותה‪ .‬היא היתה מושכת את השמיכה מעל‬
‫הראש ונוהמת‪ .‬כמעט בכל בוקר‪ ,‬תמיד אותו הדבר‪".‬‬
‫הטורף חובט בזנבו‪ ,‬אבל האיש עדיין נמצא בשליטה‪ .‬גארד אחרים הצטרפו‪ ,‬וכל אחד מהם‬
‫משתמש בכוחותיו נגד חיית הענק — אש וברקים מוטחים עליה‪ ,‬קרני לייזר מגיעות מכל‬
‫עבר‪ .‬כמה מהגארדים גורמים נזקים בלתי נראים‪ ,‬עומדים מרוחקים ממנה ומושיטים את‬
‫ידיהם בריכוז‪ .‬ואז גבוה‪ ,‬נאספת סערה משותפת‪ ,‬ענן אחד עצום הולך ותופח בשמים שאין‬
‫בהם ענן מלבדו‪ ,‬וסוג מסוים של אנרגיה מצטברת בתוכו‪ .‬כל הגארדים עוסקים בזה‪ ,‬כולם‬
‫תורמים ליצירת המטח המתהווה‪ .‬ואז מכה ברק ענקי ואחרון בטורף במקום שבו הוא שוכב‪,‬‬
‫ושם הוא מת‪.‬‬
‫"מה יכולתי לעשות? מה היה יכול לעשות כל אחד אחר? בסך הכול היינו תשעה־עשר‬
‫בספינה ההיא‪ .‬אתם‪ ,‬תשעת הילדים‪ ,‬ואנחנו‪ ,‬תשעת הספאנים‪ ,‬שנבחרו רק בזכות המקום שבו‬
‫היינו באותו לילה‪ ,‬והטייס שהביא אותנו לכאן‪ .‬אנחנו הספאנים לא יכולנו להילחם‪ ,‬ומה זה‬
‫כבר היה משנה לו יכולנו? הספאנים הם ביורוקרטים‪ ,‬שאמורים לדאוג שהעניינים בכוכב‬
‫הלכת יתנהלו כסדרם‪ ,‬אמורים ללמד‪ ,‬אמורים לאמן גארדים חדשים להבין ולתפעל את‬
‫הכוחות שלהם‪ .‬מעולם לא היינו אמורים להיות לוחמים‪ .‬לא יכולנו להביא תועלת‪ .‬היינו מתים‬
‫כמו כל השאר‪ .‬הדבר היחיד שיכולנו לעשות היה לעזוב‪ .‬לעזוב איתכם כדי שבבוא היום‬
 ‫נשחזר את התהילה של כוכב הלכת הכי יפה ביקום כולו‪".‬‬
‫אני עוצם את העיניים‪ ,‬וכשאני פוקח אותן מחדש הקרב הסתיים‪ .‬עשן עולה מהקרקע סביב‬
‫המתים והגוססים‪ .‬עצים שבורים‪ ,‬היערות שרופים‪ ,‬הדבר היחיד שנותר עומד זה‬
‫המוגדוריאנים המעטים ששרדו‪ .‬השמש עולה מדרום‪ ,‬ונוגה חיוור מציף את האדמה העקרה‬
‫השטופה באדום‪ .‬תלים של גופות‪ ,‬לא כולן שלמות‪ .‬על ראש אחד התלים נמצא הגבר בכסף‬
‫ובכחול‪ ,‬מת כמו השאר‪ .‬על גופו אין סימנים נראים לעין‪ ,‬אבל הוא בכל זאת מת‪.‬‬
‫העיניים שלי נפקחות בחטף‪ .‬אני לא מצליח לנשום והפה שלי יבש לחלוטין‪.‬‬
‫"בוא‪ ",‬אומר הנרי‪ .‬הוא עוזר לי לרדת משולחן הקפה‪ ,‬מוביל אותי למטבח ומביא לי כיסא‪.‬‬
‫דמעות פורצות מעיני למרות שאני מנסה למצמץ אותן בחזרה פנימה‪ .‬הנרי מביא לי כוס מים‪,‬‬
‫ואני גומע ממנה עד הטיפה האחרונה בלי לעצור‪ .‬אני מושיט לו את הכוס והוא ממלא אותה‬
‫מחדש‪ .‬אני שומט את הראש‪ ,‬עדיין מתקשה לנשום‪ .‬אני שותה את הכוס השנייה ואז מביט‬
‫בהנרי‪.‬‬
‫"למה לא סיפרת לי אף פעם על הספינה השנייה?" אני שואל‪.‬‬
‫"על מה אתה מדבר?"‬
‫"היתה ספינת חלל שנייה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"איפה היתה ספינת חלל שנייה?"‬
‫"בלוריאן‪ ,‬ביום שעזבנו‪ .‬ספינה שנייה שהמריאה אחרינו‪".‬‬
‫"בלתי אפשרי‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"למה זה בלתי אפשרי?"‬
‫"כי הספינות האחרות הושמדו‪ .‬ראיתי את זה במו עיני‪ .‬הדבר הראשון שהמוגדוריאנים עשו‬
‫כשנחתו היה להשמיד את הבסיסים שלנו‪ .‬אנחנו טסנו בספינה היחידה ששרדה את המתקפה‬
‫שלהם‪ .‬זה היה נס שהצלחנו להמריא‪".‬‬
‫"ראיתי ספינה שנייה‪ .‬אני אומר לך‪ .‬אבל היא לא היתה כמו האחרות‪ .‬היא פעלה על דלק‪,‬‬
‫וכדור אש התאבך מאחוריה‪".‬‬
‫הנרי מביט בי בקפידה‪ .‬הוא חושב בריכוז והגבות שלו מתכווצות‪.‬‬
‫"אתה בטוח‪ ,‬ג'ון?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫הוא נשען לאחור בכיסא ומביט החוצה מהחלון‪ .‬ברני קוסאר יושב על הרצפה ומביט‬
‫למעלה אל שנינו‪.‬‬
‫"היא הצליחה לצאת מלוריאן‪ ",‬אני אומר‪" .‬הסתכלתי עליה כל הדרך עד שנעלמה‪".‬‬
‫"זה לא הגיוני‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬אני לא מבין איך זה אפשרי‪ .‬לא נשאר דבר‪".‬‬
‫"היתה ספינה שנייה‪".‬‬
‫אנחנו יושבים בדממה ארוכה‪.‬‬
‫"הנרי?"‬
 ‫"כן?"‬
‫"מה היה בספינה הזאת?"‬
‫הוא נועץ בי מבט‪.‬‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אני באמת לא יודע‪".‬‬

‫***‬
‫אנחנו יושבים בסלון‪ ,‬באח בוערת אש‪ ,‬ברני קוסאר יושב על ברכי‪ .‬פצפוץ אקראי מבולי העץ‬
‫מפר את הדממה‪.‬‬
‫"תידלק!" אני אומר ונוקש באצבעות‪ .‬יד ימין שלי נדלקת‪ ,‬לא באור בהיר כמו שראיתי‬
‫קודם‪ ,‬אבל קרוב‪ .‬בפרק הזמן הקצר מאז שהנרי התחיל להדריך אותי‪ ,‬למדתי לשלוט בזוהר‪.‬‬
‫אני יכול למקד אותו או לפזר אותו‪ ,‬כמו האור בבית‪ ,‬או להפוך אותו לצר ומרוכז‪ ,‬כמו אלומת‬
‫אור מפנס כיס‪ .‬היכולת שלי לתפעל אותו הגיעה מהר יותר משציפיתי‪ .‬יד שמאל עדיין עמומה‬
‫יותר מהימנית אבל היא מצמצמת פערים‪ .‬אני נוקש באצבעות ואומר "תידלק!" רק כדי‬
‫להשוויץ‪ ,‬אבל אין באמת צורך בשתי הפעולות הללו כדי להדליק את האור‪ .‬זה פשוט מגיע‬
‫מתוכי‪ ,‬בחוסר מאמץ‪ ,‬כמו הנעת אצבע או מצמוץ בעין‪.‬‬
‫"מתי אתה חושב שהמורשות האחרות יתפתחו?" אני שואל‪.‬‬
‫הנרי מרים ראש מהעיתון‪" .‬בקרוב‪ ",‬הוא אומר‪" .‬הבאה אמורה להתחיל בחודש הקרוב‪,‬‬
‫תהיה אשר תהיה‪ .‬אתה רק צריך לשים לב‪ .‬לא כל הכוחות יהיו ברורים כמו הידיים שלך‪".‬‬
‫"כמה זמן ייקח עד שכל המורשות יגיעו?"‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬לפעמים הכול מושלם בתוך חודשיים‪ ,‬לפעמים זה לוקח עד שנה‪ .‬זה‬
‫משתנה מגארד לגארד‪ .‬אבל כמה זמן שזה לא ייקח‪ ,‬המורשת העיקרית שלך תהיה האחרונה‬
‫להתפתח‪".‬‬
‫אני עוצם עיניים ונשען לאחור על הספה‪ .‬אני חושב על המורשת העיקרית שלי‪ ,‬זאת‬
‫שתאפשר לי להילחם‪ .‬אני לא בטוח מה אני רוצה שהיא תהיה‪ .‬לייזר? שליטה במחשבות?‬
‫היכולת לשלוט במזג האוויר כפי שראיתי שעשה האיש בכסף ובכחול? או שאני רוצה משהו‬
‫אפל ומאיים יותר‪ ,‬כמו היכולת להרוג ללא מגע?‬
‫אני מלטף את גבו של ברני‪ .‬אני מביט אל הנרי‪ .‬הוא חובש מצנפת שינה ומרכיב זוג‬
‫משקפיים על קצה האף‪ ,‬כמו עכברוש בספר‪.‬‬
‫"למה היינו בשדה התעופה באותו יום?" אני שואל‪.‬‬
‫"היינו שם לתצוגה האווירית‪ .‬ואחרי שהיא הסתיימה עשינו סיור בכמה מהספינות‪".‬‬
‫"זאת באמת היתה הסיבה היחידה?"‬
‫הוא מסתובב אלי ומהנהן‪ .‬הוא בולע רוק‪ ,‬וזה גורם לי לחשוב שהוא מסתיר ממני משהו‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬איך הוחלט שאנחנו נימלט?" אני שואל‪" .‬זאת אומרת‪ ,‬ברור שתוכנית כזאת היתה‬
‫מצריכה יותר זמן מאשר התראה של כמה דקות‪ ,‬לא?"‬
 ‫"המראנו רק שלוש שעות אחרי שהפלישה התחילה‪ .‬אתה לא זוכר שום דבר מזה?"‬
‫"מעט מאוד‪".‬‬
‫"פגשנו את סבא שלך ליד הפסל של פיטקוס‪ .‬הוא נתן לי אותך ואמר לי לקחת אותך לשדה‬
‫התעופה‪ ,‬זה היה הסיכוי היחיד שלנו‪ .‬מתחת לשדה התעופה היה מתחם תת־קרקעי‪ .‬הוא אמר‬
‫שתמיד היתה תוכנית חירום למקרה שמשהו מהסוג הזה יקרה אבל מעולם לא התייחסו אליה‬
‫ברצינות‪ ,‬מפני שאיום ההתקפה נראה מגוחך‪ .‬בדיוק כפי שייראה כאן‪ ,‬בכדור הארץ‪ .‬אם היית‬
‫אומר עכשיו לבן אנוש שיש סכנה של התקפה על ידי חייזרים‪ ,‬הוא היה צוחק לך בפנים‪.‬‬
‫בלוריאן זה היה בדיוק אותו הדבר‪ .‬שאלתי אותו איך הוא יודע על התוכנית‪ ,‬והוא לא ענה‪ ,‬רק‬
‫חייך‪ ,‬ואמר שלום‪ .‬הגיוני שאיש לא ממש ידע על התוכנית‪ ,‬או שרק מעטים ידעו‪".‬‬
‫אני מהנהן‪" .‬אז פשוט ככה שניכם שלפתם את התוכנית לבוא לכדור הארץ?"‬
‫"ברור שלא‪ .‬אחד מזקני הכוכב פגש אותנו בשדה התעופה‪ .‬הוא זה שהטיל את הלחש הלורי‬
‫שנצרב בקרסוליים שלכם וקישר ביניכם‪ ,‬ונתן לכל אחד מכם קמע‪ .‬הוא אמר שאתם ילדים‬
‫מיוחדים‪ ,‬ואני מניח שהוא התכוון לזה שאתם מקבלים הזדמנות לברוח‪ .‬בהתחלה תיכננו‬
‫להמריא עם הספינה ולחכות בחלל עד שהפלישה תסתיים‪ ,‬לחכות שהאנשים שלנו יחזירו‬
‫מלחמה וינצחו‪ .‬אבל זה לא קרה‪ "...‬הוא אומר ומשתתק‪ .‬ואז הוא נאנח‪" :‬נשארנו במסלול‬
‫הקפה במשך שבוע‪ .‬ובזמן הזה המוגדוריאנים הפכו את לוריאן לשממה‪ .‬כשנעשה ברור שאין‬
‫לנו דרך חזרה‪ ,‬עשינו את דרכנו לכדור הארץ‪".‬‬
‫"למה הוא לא הטיל לחש שלא יהיה ניתן להרוג אף אחד מאיתנו‪ ,‬בלי קשר למספרים?"‬
‫"יש גבול למה שניתן לעשות‪ ,‬ג'ון‪ .‬הדבר שאתה מדבר עליו הוא אלמוות‪ .‬זה לא אפשרי‪".‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬לקמע יש גבולות‪ .‬אם אחד המוגדוריאנים ינסה להרוג אותנו שלא על פי הסדר‪,‬‬
‫כל נזק שינסה לגרום לנו יבוטל וייגרם לו עצמו‪ .‬אם מישהו היה מנסה לירות לי בראש‪,‬‬
‫הקליע היה נורה לראש שלו‪ .‬אבל כבר לא‪ .‬עכשיו אם הם יתפסו אותי‪ ,‬אני אמות‪.‬‬
‫אני יושב לרגע בדממה וחושב על הכול‪ .‬שדה התעופה‪ ,‬לוֹרידָ ס‪ ,‬זקן השבט היחיד שנשאר‬
‫בלוריאן והטיל עלינו את הלחש‪ ,‬עכשיו כבר מת‪ .‬הזקנים היו ראשוני המתיישבים בלוריאן‪,‬‬
‫הישויות שהפכו אותו למה שהוא היה‪ .‬בהתחלה הם היו עשרה‪ ,‬והם נשאו בתוכם את כל‬
‫המורשות‪ .‬הם היו זקנים כל כך‪ ,‬לפני זמן רב כל כך‪ ,‬עד שהם נדמים כמו מיתוס יותר מאשר‬
‫כמציאות‪ .‬לורידס מת‪ ,‬כאמור‪ ,‬אבל איש לא יודע מה קרה לשאר‪ ,‬אם גם הם מתים‪.‬‬
‫אני מנסה להיזכר איך זה היה להקיף את הכוכב בציפייה לראות אם אנחנו יכולים לחזור‪,‬‬
‫אבל אני לא זוכר דבר מזה‪ .‬אני זוכר רגעים ספורים מהמסע‪ .‬פנים הספינה שבה נסענו היה‬
‫עגול ופתוח‪ ,‬מלבד שני חדרי האמבטיה שלהם היו דלתות‪ .‬בצד אחד היו מיטות‪ ,‬והצד האחר‬
‫הוקדש למשחקים ולפעילות גופנית‪ ,‬כדי שלא נהפוך לחסרי מנוחה‪ .‬אני לא זוכר איך נראו‬
‫האחרים ואני לא זוכר איזה משחקים שיחקנו‪ .‬אני רק זוכר שהייתי משועמם‪ ,‬שנה שלמה‬
‫בספינת חלל עם עוד שבעה־עשר‪ .‬היתה לי חיה מבד‪ ,‬שאיתה ישנתי בלילות‪ ,‬ולמרות שאני‬
‫בטוח שהזיכרון מוטעה‪ ,‬אני זוכר שהחיה שיחקה איתי‪.‬‬
 ‫"הנרי?"‬
‫"כן?"‬
‫"כל הזמן יש לי חזיונות של גבר בחליפה בצבע כסף וכחול‪ .‬ראיתי אותו אצלנו בבית‬
‫ובשדה הקרב‪ .‬הוא שלט במזג האוויר‪ .‬ואז ראיתי אותו מת‪".‬‬
‫הנרי מהנהן‪" .‬בכל פעם שתחזור לשם‪ ,‬זה יהיה רק אל המראות שיש להם חשיבות לגביך‪".‬‬
‫"הוא היה אבא שלי‪ ,‬נכון?"‬
‫"כן‪ ",‬הוא אומר‪" .‬הוא לא היה אמור לבוא לבקר לעתים קרובות‪ ,‬אבל הוא בא בכל זאת‪.‬‬
‫הוא הִ רבה להיות בסביבה‪".‬‬
‫אני נאנח‪ .‬אבא שלי נלחם בגבורה‪ ,‬הרג את החיה הטורפת ורבים מהחיילים‪ .‬אבל בסוף זה‬
‫בכל זאת לא הספיק‪.‬‬
‫"באמת יש לנו איזשהו סיכוי לנצח?"‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫"הביסו אותנו בכזאת קלות‪ .‬איזו תקווה יש לתוצאה שונה אם ימצאו אותנו? גם אם כולנו‬
‫נפתח את הכוחות שלנו‪ ,‬וכשבסוף נתאחד ונהיה מוכנים להילחם‪ ,‬איזו תקווה יש לנו מול‬
‫יצורים כאלה?"‬
‫"תקווה?" הוא אומר‪" .‬תמיד יש תקווה‪ ,‬ג'ון‪ .‬התפתחויות חדשות יתגלו‪ .‬לא כל המידע זמין‪.‬‬
‫לא‪ .‬עדיין אל תאבד תקווה‪ ,‬זה הדבר האחרון שעושים‪ .‬כשאתה מאבד תקווה‪ ,‬אתה מאבד‬
‫הכול‪ .‬גם כשאתה חושב שהכול אבוד‪ ,‬כשהכול קודר ומאיים‪ ,‬תמיד יש תקווה‪".‬‬
 ‫פרק ‪12‬‬

‫בשבת הנרי ואני נוסעים לעיר למצעד ליל כל הקדושים‪ ,‬כמעט שבועיים אחרי שהגענו לעדן‪.‬‬
‫אני חושב שהבדידות משפיעה על שנינו‪ .‬לא שאנחנו לא רגילים לבדידות‪ .‬אנחנו רגילים ועוד‬
‫איך‪ .‬אבל הבדידות באוהיו שונה מאשר בכל מקום אחר‪ .‬יש בה שקט מסוים‪ ,‬גלמודיות‬
‫מסוימת‪.‬‬
‫זה יום קר‪ ,‬השמש מציצה לסירוגין מבעד לעננים לבנים ועבים שמשייטים מעל ראשינו‪.‬‬
‫העיר הומה‪ .‬כל הילדים מחופשים‪ .‬קנינו רצועה לברני קוסאר‪ ,‬שלובש גלימה של סופרמן על‬
‫הגב‪ ,‬ו־‪ S‬גדולה על החזה‪ .‬נראה שהוא לא מתרגש מזה‪ .‬הוא לא הכלב היחיד שלבוש‬
‫כגיבור־על‪.‬‬
‫הנרי ואני עומדים על המדרכה מחוץ לדוב הרעב‪ ,‬הדיינר הסמוך לכיכר במרכז העיר‪ ,‬כדי‬
‫לצפות במצעד‪ .‬בחלון הראווה שלו תלוי המאמר מה"גאזט" על מארק ג'יימס‪ .‬הוא מצולם‬
‫עומד על קו החמישים מטר של מגרש הפוטבול‪ ,‬לבוש במעיל המצטיינים‪ ,‬זרועותיו שלובות‪,‬‬
‫רגלו נחה על כדור פוטבול‪ ,‬ועל פניו חיוך עקום ומלא ביטחון‪ .‬אפילו אני חייב להודות שהוא‬
‫נראה מרשים‪.‬‬
‫הנרי רואה אותי מביט בעיתון‪.‬‬
‫"זה החבר שלך‪ ,‬נכון?" הוא שואל בחיוך‪ .‬הנרי כבר מכיר את הסיפור כולו‪ ,‬מזה שכמעט‬
‫הלכנו מכות ועד לזבל האורגני ולכך שאני מאוהב בחברה לשעבר שלו‪ .‬מאז שגילה את כל‬
‫המידע הזה‪ ,‬הוא מתייחס אל מארק כאל ה"חבר" שלי‪.‬‬
‫"החבר הכי טוב שלי‪ ",‬אני מתקן אותו‪.‬‬
‫בדיוק אז מתחילה התזמורת לנגן‪ .‬היא מובילה את המצעד‪ ,‬ואחריה כמה קרונות תצוגה‬
‫בנושאי ליל כל הקדושים‪ ,‬שעל אחד מהם נמצאים מארק וכמה מחברי נבחרת הפוטבול‪ .‬את‬
‫חלקם אני מזהה מהשיעורים‪ ,‬ואת חלקם לא‪ .‬הם זורקים לילדים סוכריות מלוא החופן‪ .‬אז‬
‫מארק מבחין בי ותוקע מרפק בבחור שלצדו‪ ,‬קווין‪ ,‬הבחור שהכנסתי לו ברך בקפטריה‪.‬‬
‫מארק מצביע עלי ואומר משהו‪ .‬שניהם צוחקים‪.‬‬
‫"זה הוא?" שואל הנרי‪.‬‬
‫"זה הוא‪".‬‬
‫"נראה כמו שמוק‪".‬‬
‫"אמרתי לך‪".‬‬
‫אז מגיעות המעודדות‪ ,‬בהליכה‪ ,‬לבושות במדים‪ ,‬שערן אסוף לאחור‪ ,‬מחייכות ומנופפות‬
‫לקהל‪ .‬שרה הולכת לצדן ומצלמת‪ .‬היא תופסת אותן בפעולה‪ ,‬כשהן קופצות ומבצעות את‬
‫התרגילים שלהן‪ .‬למרות העובדה שהיא לובשת ג'ינס ואין עליה איפור כלל‪ ,‬היא הרבה יותר‬
‫יפה מכולן‪ .‬בבית ספר אנחנו מדברים יותר ויותר‪ ,‬ואני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה‪ .‬הנרי‬
‫רואה אותי מביט בה‪ .‬אז הוא מחזיר את מבטו למצעד‪" .‬זאת היא‪ ,‬מה?"‬
‫"זאת היא‪".‬‬
‫היא רואה אותי ומנופפת‪ ,‬ואז מצביעה על המצלמה‪ ,‬לסמן שהיא היתה רוצה לבוא אבל‬
‫צריכה לצלם‪ .‬אני מחייך ומהנהן‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬אני בהחלט יכול להבין אותך‪".‬‬
‫אנחנו מביטים במצעד‪ .‬ראש העיר עדן חולף על פנינו‪ ,‬יושב במושב האחורי של מכונית‬
‫אדומה עם גג נפתח‪ .‬הוא זורק עוד סוכריות לילדים‪ .‬אני חושב לעצמי שיהיו היום הרבה‬
‫ילדים עם אנרגיה עודפת‪.‬‬
‫אני מרגיש טפיחה על הכתף ומסתובב‪.‬‬
‫"סם גוד‪ .‬מה קורה?"‬
‫הוא מושך בכתפיים‪" .‬כלום‪ .‬מה איתך?"‬
‫"מביט במצעד‪ .‬זה אבא שלי‪ ,‬הנרי‪".‬‬
‫הם לוחצים ידיים‪ .‬הנרי אומר‪" ,‬ג'ון סיפר לי עליך רבות‪".‬‬
‫"באמת?" אומר סם בחיוך עקום‪.‬‬
‫"באמת‪ ",‬עונה הנרי‪ .‬אז הוא שותק לרגע‪ ,‬וחיוך עולה על פניו‪" .‬יודע משהו‪ ,‬אני קראתי‪,‬‬
‫ואולי כבר שמעת את זה‪ ,‬שחייזרים הם הסיבה היחידה שיש לנו סופות רעמים‪ .‬הם יוצרים‬
‫אותן כדי להיכנס לכוכב הלכת שלנו מבלי שיבחינו בהם‪ .‬הסופה יוצרת הסחה‪ ,‬והברקים‬
‫שאתה רואה מגיעים למעשה מספינות החלל שנכנסות לאטמוספרה של כדור הארץ‪".‬‬
‫סם מחייך ומגרד בראש‪" .‬אתה עובד עלי‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫הנרי מושך בכתפיו‪" .‬זה מה שאני שמעתי‪".‬‬
‫לרצות את הנרי‪" .‬טוב‪ ,‬ידעת שהדינוזאורים לא באמת‬ ‫"בסדר‪ ",‬אומר סם‪ ,‬מוכן לחלוטין ַ‬
‫נכחדו? החייזרים כל כך הוקסמו מהם‪ ,‬שהם אספו את כולם ולקחו אותם לכוכב שלהם‪".‬‬
‫הנרי נד בראשו‪" .‬את זה לא ידעתי‪ ",‬הוא אומר‪" .‬ידעת שהמפלצת מלוך נס היא בכלל חיה‬
‫מהכוכב ְט ָרפַלְ גְ ָרה? הם הביאו אותה לפה כחלק מניסוי‪ ,‬לראות אם תשרוד‪ ,‬והיא שרדה‪ .‬אבל‬
‫כשהבחינו בה‪ ,‬החייזרים נאלצו לקחת אותה בחזרה‪ ,‬וזאת הסיבה שלא ראו אותה יותר‪".‬‬
‫אני צוחק‪ .‬לא מהתיאוריה‪ ,‬אלא מהשם טרפלגרה‪ .‬אין כוכב לכת בשם טרפלגרה‪ ,‬ואני‬
‫תוהה אם הנרי המציא את זה על המקום‪.‬‬
‫"ידעת שאת הפירמידות במצרים בנו חייזרים?"‬
‫"שמעתי על זה‪ ",‬אומר הנרי‪ ,‬מחייך‪ .‬זה מצחיק אותו‪ ,‬כי למרות שהפירמידות לא באמת‬
‫נבנו על ידי חייזרים‪ ,‬הן נבנו תוך שימוש בידע לורי ובעזרת לורים‪" .‬ידעת שסוף העולם‬
‫אמור להגיע ב־‪ 21‬בדצמבר ‪"?2012‬‬
‫סם מהנהן ומחייך‪" .‬כן‪ ,‬שמעתי את זה‪ .‬תאריך התפוגה לכאורה של כדור הארץ‪ ,‬סוף לוח‬
‫השנה של המאיה‪".‬‬
‫"תאריך התפוגה?" אני מצטרף‪" .‬כאילו כמו זה שמודפס על קרטוני חלב? כדור הארץ‬
‫עומד להחמיץ?"‬
‫אני צוחק מהבדיחה של עצמי‪ ,‬אבל סם והנרי לא מתייחסים אלי‪.‬‬
‫ואז סם אומר‪" ,‬ידעת שמעגלי תבואה שימשו במקור כלי ניווט עבור החייזרים האגאריים?‬
‫אבל זה היה לפני אלפי שנים‪ .‬היום יוצרים אותם רק חוואים משועממים‪".‬‬
‫אני שוב צוחק‪ .‬אני רוצה לשאול איזה סוג של אנשים ממציאים תיאוריות קשר על חייזרים‪,‬‬
‫אם חוואים משועממים הם אלה שיוצרים את מעגלי התבואה‪ ,‬אבל אני מתאפק‪.‬‬
‫"מה עם הסֶ נטוּרים?" שואל הנרי‪" .‬עליהם אתה יודע?"‬
‫סם מניד בראשו‪.‬‬
‫"זה גזע חייזרים שחיים בליבת כדור הארץ‪ .‬זה גזע חובב סכסוכים‪ ,‬הם נמצאים במחלוקת‬
‫תמידית אחד עם השני‪ ,‬וכשיש להם מלחמות אזרחים‪ ,‬קליפת כדור הארץ יוצאת מאיזון‪ .‬ואז‬
‫יש תופעות כמו רעידות אדמה והתפרצויות הרי געש‪ .‬הצונאמי ב־‪ ?2004‬הכול בגלל שבתו‬
‫של המלך הסנטורי הלכה לאיבוד‪".‬‬
‫"ומצאו אותה?" אני שואל‪.‬‬
‫הנרי מניד בראשו‪ ,‬מביט בי‪ ,‬ואז שוב בסם‪ ,‬שעדיין מחייך בהנאה מהמשחק‪" .‬מעולם לא‬
‫מצאו אותה‪ .‬הוגי דעות מאמינים שהיא מסוגלת לשנות את צורתה‪ ,‬ושהיא חיה איפשהו‬
‫בדרום אמריקה‪".‬‬
‫התיאוריה של הנרי כל כך טובה‪ ,‬שאני חושב שאין סיכוי שהוא המציא אותה בכזאת‬
‫מהירות‪ .‬אני עומד שם וממש שוקל אותה ברצינות‪ ,‬אם כי מעולם לא שמעתי על חייזרים‬
‫בשם סנטורי‪ ,‬ולמרות שאני יודע בבירור ששום דבר לא חי בליבת כדור הארץ‪.‬‬
‫"ידעת ש‪ "...‬סם משתתק‪ .‬אני חושב שהנרי סתם לו את הפה‪ .‬אבל ברגע שהמחשבה הזאת‬
‫עולה בדעתי‪ ,‬סם אומר משהו כל כך מפחיד‪ ,‬שגל של אימה חולף בי‪.‬‬
‫"ידעת שהמוגדוריאנים נמצאים במסע לכיבוש היקום‪ ,‬ושהם כבר חיסלו כוכב לכת אחד‬
‫ומתכננים למחות את כדור הארץ בשלב הבא? הם פה כדי לגלות את החולשות האנושיות‪,‬‬
‫כדי שיוכלו לנצל אותן כשהמלחמה תתחיל‪".‬‬
‫הפה שלי נפער והנרי מביט בסם‪ ,‬המום‪ .‬הוא עוצר את נשימתו‪ .‬הידיים שלו מתהדקות‬
‫סביב כוס הקפה שלו‪ ,‬עד שאני פוחד שאם ילחץ קצת יותר הספל יתקמט‪ .‬סם מביט בהנרי‪,‬‬
‫ואז בי‪.‬‬
‫"אתם נראים כאילו ראיתם רוח רפאים‪ .‬זה אומר שניצחתי?"‬
‫"איפה שמעת את זה?" אני שואל‪ .‬הנרי נועץ בי במבט כה נוקב‪ ,‬עד שאני מצטער שפתחתי‬
‫את הפה‪.‬‬
‫"זה מתוך 'הם מתהלכים בקרבנו'‪".‬‬
‫הנרי עדיין לא יודע איך להגיב‪ .‬הוא פותח את פיו לענות אבל שום דבר לא יוצא‪ .‬ואז‬
‫מפריעה לנו אישה זעירת ממדים שעומדת מאחורי סם‪.‬‬
 ‫"סם‪ ",‬היא אומרת‪ .‬הוא מסתובב ומביט בה‪" .‬איפה היית?"‬
‫סם מושך בכתפיו‪" .‬עמדתי פה‪".‬‬
‫היא נאנחת ואז אומרת להנרי‪" ,‬היי‪ ,‬אני אמא של סם‪".‬‬
‫"הנרי‪ ",‬הוא אומר ולוחץ את ידה‪" .‬נעים להכיר‪".‬‬
‫היא פוקחת את עיניה בהפתעה‪ .‬משהו במבטא של הנרי ריגש אותה‪.‬‬
‫‪"Ah bon! Vous parlez français? C'est super! J'ai personne avec qui je peux parler français depuis‬‬
‫‪longtemps."1‬‬

‫הנרי מחייך‪" .‬מצטער‪ .‬אני לא באמת מדבר צרפתית‪ .‬אבל אני יודע שהמבטא שלי נשמע‬
‫ככה‪".‬‬
‫"לא?" היא מאוכזבת‪" .‬נו טוב‪ ,‬ואני כבר חשבתי שסוף־סוף הגיע לעיירה מישהו מכובד‪".‬‬
‫סם מביט בי ומגלגל עיניים‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬סם‪ ,‬בוא נזוז‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬אתם הולכים לפארק ולמסע דרך יער השדים בעגלות החציר?"‬
‫אני מביט בהנרי‪ ,‬אז בסם‪" .‬כן‪ ,‬בטח‪ ",‬אני אומר‪" .‬ואתה?"‬
‫הוא מושך בכתפיים‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז אם אתה יכול תנסה למצוא אותנו שם‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מחייך ומהנהן‪" .‬בסדר‪ ,‬מגניב‪".‬‬
‫"צריך ללכת‪ ,‬סם‪ .‬לא בטוח שתוכל ללכת למסע השדים‪ .‬אני צריכה שתעזור לי בבית‪",‬‬
‫אומרת אמו‪ .‬הוא מתחיל להגיד משהו אבל היא הולכת לדרכה‪ ,‬וסם הולך בעקבותיה‪.‬‬
‫"אישה מאוד נחמדה‪ ",‬אומר הנרי באירוניה‪.‬‬

‫***‬
‫"איך המצאת את כל זה?" אני שואל‪.‬‬
‫הקהל מתחיל להתקדם ברחוב הראשי ולהתרחק מהכיכר‪ .‬הנרי ואני הולכים אחריהם‬
‫לפארק‪ ,‬שבו מגישים סיידר ואוכל‪.‬‬
‫"כשמשקרים מספיק זמן‪ ,‬מתחילים להתרגל לזה‪".‬‬
‫אני מהנהן‪" .‬אז מה אתה חושב?"‬
‫הוא נושם עמוק ונושף‪ .‬קר מספיק כדי שאוכל לראות את הבל פיו‪" .‬אין לי מושג‪ .‬אני לא‬
‫יודע מה לחשוב בשלב הזה‪ .‬הוא הפתיע אותי‪".‬‬
‫"הוא הפתיע את שנינו‪".‬‬
‫"אנחנו צריכים לבדוק את המגזין שממנו הוא שואב את המידע‪ ,‬לגלות מי כותב אותו ואיפה‬
‫זה נכתב‪".‬‬
‫הוא מביט בי בציפייה‪.‬‬
‫"מה?"‬
 ‫"תצטרך להשיג לנו עותק‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אני אשיג‪ ",‬אני אומר‪" .‬ובכל זאת‪ ,‬זה לא הגיוני‪ .‬איך מישהו יכול לדעת את זה?"‬
‫"זה מגיע מאיזשהו מקום‪".‬‬
‫"אתה חושב שזה אחד מאיתנו?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"אתה חושב שזה הם?"‬
‫"יכול להיות‪ .‬מעולם לא עלה על דעתי לבדוק את הצהובונים של תיאוריות הקשר‪ .‬אולי הם‬
‫חושבים שאנחנו קוראים אותם‪ ,‬ושהם יוכלו לחשוף את מקומותינו באמצעות הדלפת מידע‬
‫כזה‪ .‬זאת אומרת‪ "...‬הוא עוצר‪ ,‬חושב על זה לרגע‪" .‬לעזאזל‪ ,‬ג'ון‪ .‬אין לי מושג‪ .‬אבל נצטרך‬
‫לחקור את זה‪ .‬מה שבטוח זה שלא מדובר בצירוף מקרים‪".‬‬
‫אנחנו הולכים בדממה‪ ,‬עדיין מעט המומים‪ ,‬מגלגלים בראשינו הסברים אפשריים‪ .‬ברני‬
‫קוסאר הולך בינינו‪ ,‬לשונו משורבבת‪ ,‬והגלימה שלו שמוטה הצידה ונגררת על המדרכה‪.‬‬
‫הילדים מתים עליו‪ ,‬ורבים מהם עוצרים אותנו כדי ללטף אותו‪.‬‬
‫הפארק ממוקם בקצה הדרומי של העיר‪ .‬בגבול המרוחק יש שני אגמים סמוכים שמופרדים‬
‫על ידי רצועת אדמה צרה שמובילה אל היער מאחוריהם‪ .‬הפארק עצמו מורכב משלושה‬
‫מגרשי פוטבול‪ ,‬ממגרש משחקים ומסככה גדולה‪ ,‬שבה מתנדבים מגישים סיידר ופרוסות פאי‬
‫דלעת‪ .‬שלוש עגלות חציר עומדות לצד שביל החצץ‪ ,‬ועליהן שלט גדול שמכריז‪:‬‬

‫הלב יורד לתחתונים!‬

‫רכיבות שד ושחת‬
‫מתחילות עם השקיעה‬
‫‪ $5‬לאדם‬
‫השביל הופך מחצץ לעפר לפני שהוא מגיע ליער‪ ,‬שהכניסה אליו מקושטת בדמויות קרטון של‬
‫רוחות רפאים ושדונים‪ .‬נראה שמסע השדים עובר בין העצים‪ .‬אני מחפש מסביב את שרה‬
‫אבל לא רואה אותה בשום מקום‪ .‬מעניין אם היא תשתתף במסע השדים‪.‬‬
‫הנרי ואני נכנסים לסככה‪ .‬המעודדות נמצאות בצד‪ ,‬כמה מהן מאפרות ילדים ברוח החג‪,‬‬
‫והאחרות מוכרות כרטיסים להגרלה שתתקיים בשש בערב‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬ג'ון‪ ",‬אני שומע מאחורי‪ .‬אני מסתובב ומגלה את שרה‪ .‬היא מחזיקה את המצלמה‬
‫שלה‪" .‬המצעד מצא חן בעיניך?"‬
‫אני מחייך אליה ותוחב את הידיים בכיסים‪ .‬על הלחי שלה מצוירת רוח רפאים לבנה קטנה‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אני אומר‪" .‬אהבתי את המצעד‪ .‬אני חושב שאני מתחיל להתרגל לחן המיוחד הזה‬
‫של עיירה קטנה באוהיו‪".‬‬
‫"חן? אתה מתכוון להגיד שעמום‪ ,‬נכון?"‬
 ‫אני מושך בכתפי‪" .‬לא יודע‪ .‬זה לא כל כך נורא‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬זה הקטנצ'יק מבית הספר‪ .‬אני זוכרת אותך‪ ",‬היא אומרת ומתכופפת ללטף את ברני‬
‫קוסאר‪ .‬הוא מכשכש בזנב בפראות‪ ,‬מנתר ומנסה ללקק את פניה‪ .‬שרה צוחקת‪ .‬אני מביט‬
‫מעבר לכתפי‪ .‬הנרי במרחק חמישה מטרים‪ ,‬מדבר עם אמא של שרה ליד אחד משולחנות‬
‫הפיקניק‪ .‬אני סקרן לדעת על מה הם מדברים‪.‬‬
‫"אני חושב שאת מוצאת חן בעיניו‪ .‬קוראים לו ברני קוסאר‪".‬‬
‫"ברני קוסאר? זה לא שם לכלב מתוק‪ .‬תראה את הגלימה הזאת‪ .‬זה פשוט חמוד ברמות‪".‬‬
‫"תדעי לך שאם תמשיכי ככה‪ ,‬אני אתחיל לקנא בכלב שלי‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫היא מחייכת וקמה‪.‬‬
‫"אז אתה הולך לקנות ממני כרטיס הגרלה‪ ,‬או מה? ההכנסות מוקדשות לשיקום מקלט‬
‫לחיות ללא מטרות רווח‪ ,‬שנהרס בשרפה בחודש שעבר בקולורדו‪".‬‬
‫"באמת? ואיך קורה שלנערה מעדן‪ ,‬אוהיו‪ ,‬נודע על מקלט לחיות בקולורדו?"‬
‫"הוא של דודה שלי‪ .‬שיכנעתי את כל המעודדות להשתתף‪ .‬אנחנו עומדות לנסוע לשם‬
‫ולעזור בבנייה‪ .‬גם נעזור לחיות‪ ,‬וגם נצא מבית הספר ומאוהיו לשבוע‪ .‬רווח נקי‪".‬‬
‫אני מדמיין את שרה בקסדת בנייה ומשתמשת בפטיש‪ .‬המחשבה מעלה חיוך על פני‪" .‬אז‬
‫את אומרת שאני אצטרך לעבוד במטבח שבוע שלם בכוחות עצמי?" אני משמיע אנחת ייאוש‬
‫מזויפת ומניד בראשי‪" .‬אני לא יודע אם אני יכול לתמוך בנסיעה כזאת לאור זה‪ ,‬גם אם זה‬
‫למען החיות‪".‬‬
‫היא צוחקת ונותנת לי אגרוף בזרוע‪ .‬אני מוציא את הארנק ונותן לה חמישה דולרים לשישה‬
‫כרטיסים‪.‬‬
‫"ששת אלה מביאים מזל טוב‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"באמת?"‬
‫"ברור‪ ,‬קנית אותם ממני‪ ,‬טיפשון‪".‬‬
‫בדיוק אז‪ ,‬מעבר לכתפה של שרה‪ ,‬אני רואה את מארק ואת שאר הבחורים מקרון התצוגה‬
‫נכנסים לסככה‪.‬‬
‫"אתה יוצא למסע ביער השדים הלילה?" שואלת שרה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬חשבתי על זה‪".‬‬
‫"כדאי לך‪ ,‬זה כיף‪ .‬כולם עושים את זה‪ .‬וזה באמת נעשה מפחיד‪".‬‬
‫מארק רואה את שרה ואותי מדברים‪ ,‬והפנים שלו מתעוותים והופכים זועפים‪ .‬הוא הולך‬
‫לכיווננו‪ ,‬עם אותם בגדים כמו תמיד — מעיל המצטיינים‪ ,‬ג'ינס‪ ,‬שיער מלא ג'ל‪.‬‬
‫"אז את הולכת?" אני שואל את שרה‪.‬‬
‫לפני שהיא מספיקה לענות‪ ,‬מארק מפריע‪" .‬איך היה המצעד‪ ,‬ג'וני?" הוא שואל‪ .‬שרה‬
‫ממהרת להסתובב ונועצת בו מבט נוקב‪.‬‬
‫"מאוד מצא חן בעיני‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
 ‫"אתה מצטרף למסע השדים הלילה‪ ,‬או שאתה פוחד מדי?"‬
‫אני מחייך אליו‪" .‬למען האמת‪ ,‬אני מצטרף‪".‬‬
‫"אתה הולך להיכנס לנו לפאניקה‪ ,‬כמו בבית הספר‪ ,‬ולברוח מהיער כשאתה בוכה כמו‬
‫תינוק?"‬
‫"אל תהיה חמור‪ ,‬מארק‪ ",‬אומרת שרה‪.‬‬
‫הוא מביט בי בזעם‪ .‬עם כל האנשים מסביב הוא לא מסוגל לעשות כלום בלי לגרום מהומה‬
‫— לא נראה לי שהוא יעשה משהו בכל מקרה‪.‬‬
‫"כל אחד מקבל מה שמגיע לו‪ ",‬אומר מארק‪.‬‬
‫"נראה לך?"‬
‫"גם אתה תקבל מה שמגיע לך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אולי זה נכון‪ ",‬אני אומר‪" ,‬אבל זה לא יגיע ממך‪".‬‬
‫"תפסיקו עם זה!" צועקת שרה‪ .‬היא נכנסת בינינו ומרחיקה אותנו זה מזה‪ .‬אנשים‬
‫מסתכלים‪ .‬היא מביטה סביב כאילו תשומת הלב מביכה אותה‪ ,‬ואז מביטה בזעם קודם אל‬
‫מארק‪ ,‬ואחר כך אלי‪.‬‬
‫"אתם יודעים מה? בסדר‪ .‬תלכו מכות אם זה מה שאתם רוצים לעשות‪ .‬ושיהיה לכם‬
‫בהצלחה‪ ",‬אומרת שרה‪ ,‬מסתובבת והולכת לדרכה‪ .‬אני מביט בה הולכת‪ .‬מארק לא‪.‬‬
‫"שרה‪ ",‬אני קורא אבל היא ממשיכה ללכת ונעלמת מחוץ לסככה‪.‬‬
‫"בקרוב‪ ",‬אומר מארק‪.‬‬
‫אני שוב מביט בו‪" .‬אני בספק‪".‬‬
‫הוא חוזר לקבוצת החברים שלו‪ .‬הנרי בא אלי‪.‬‬
‫"אני מניח שהוא לא רצה לקבל את שיעורי הבית במתמטיקה‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא בדיוק‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"לא הייתי דואג בגללו‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬נראה לי שכולו רק דיבורים‪".‬‬
‫"אני לא דואג‪ ",‬אני אומר‪ ,‬ואז מביט אל המקום שבו שרה נעלמה‪" .‬ללכת אחריה?" אני‬
‫שואל ומביט בו‪ ,‬פונה בתחינה אל החלק שבו שפעם היה נשוי ומאוהב‪ ,‬החלק שעדיין מתגעגע‬
‫לאשתו מדי יום‪ ,‬ולא אל החלק בו שרוצה לשמור עלי בטוח ומוסתר‪.‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬כן‪ ",‬הוא אומר באנחה‪" .‬עד כמה שאני שונא להודות בזה‪ ,‬כנראה כדאי שתלך‬
‫אחריה‪".‬‬

‫‪ 1‬איזה יופי! אתה מדבר צרפתית? נפלא! כבר הרבה זמן שלא היה לי עם מי לדבר צרפתית‪.‬‬
 ‫פרק ‪13‬‬

‫ילדים רצים‪ ,‬צורחים‪ ,‬על מתקני שעשועים ומגלשות‪ .‬כל ילד וילדה עם שקית ממתקים ביד‬
‫ועם פה מלא בסוכריות‪ .‬ילדים שמחופשים לדמויות מצוירות‪ ,‬למפלצות‪ ,‬לרוחות ולשדים‪.‬‬
‫נראה שכל תושבי עדן הגיעו לפארק‪ .‬באמצע ההמולה והשאון אני רואה את שרה‪ ,‬יושבת‬
‫לבדה‪ ,‬מנדנדת את עצמה קלות על הנדנדה‪.‬‬
‫אני מפלס את דרכי בין הצרחות והצווחות‪ .‬כששרה רואה אותי היא מחייכת‪ ,‬ועיניה‬
‫הגדולות הכחולות מאירות‪.‬‬
‫"צריכה דחיפה?" אני שואל‪.‬‬
‫היא מחווה בראשה לכיוון הנדנדה שבדיוק התפנתה על ידה ואני מתיישב‪.‬‬
‫"הכול בסדר?" אני שואל‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני בסדר‪ .‬הוא רק מתיש אותי‪ .‬הוא תמיד צריך להתנהג כאילו הוא כזה קשוח‪ ,‬וכשיש‬
‫סביבו חברים הוא פשוט מרושע‪".‬‬
‫היא מסתובבת בנדנדה עד שהחבל נמתח‪ ,‬אז מרימה את רגליה מהקרקע ומסתחררת‪,‬‬
‫בהתחלה באטיות ואז במהירות גוברת‪ .‬היא צוחקת כל הזמן‪ ,‬שערה הבלונדיני מתעופף‬
‫מאחוריה כשובל‪ .‬אני עושה כמוה‪ .‬כשהנדנדה עוצרת‪ ,‬העולם ממשיך להסתובב‪.‬‬
‫"איפה ברני קוסאר?"‬
‫"השארתי אותו עם הנרי‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אבא שלך?"‬
‫"כן‪ ,‬אבא שלי‪ ".‬אני תמיד עושה את זה‪ ,‬קורא להנרי בשמו כשאני אמור להגיד "אבא"‪.‬‬
‫הטמפרטורה יורדת במהירות‪ ,‬מפרקי האצבעות שלי לבנים סביב השרשרת‪ ,‬והידיים שלי‬
‫מתקררות‪ .‬אנחנו מביטים בילדים הרצים סביבנו‪ .‬שרה מביטה בי‪ ,‬ועיניה נראות כחולות‬
‫מתמיד באור המתעמעם‪ .‬המבטים שלנו נשארים נעולים זה בזה‪ ,‬כל אחד מאיתנו רק מביט‬
‫באחר‪ .‬מילים לא נאמרות אבל הרבה עובר בינינו‪ .‬הילדים כמו נעלמים ברקע‪ .‬ואז היא‬
‫מחייכת בביישנות ומסיטה את מבטה‪.‬‬
‫"אז מה את מתכוונת לעשות?" אני שואל‪.‬‬
‫"באיזה עניין?"‬
‫"מארק‪".‬‬
‫היא מושכת בכתפיים‪" .‬מה אני יכולה לעשות? כבר נפרדתי ממנו‪ .‬אני כל הזמן אומרת לו‬
‫שאני לא מעוניינת לחזור אליו‪".‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬אין לי מושג איך להגיב על זה‪.‬‬
‫"אבל בכל מקרה‪ ,‬כדאי שאני אתחיל למכור את שאר הכרטיסים‪ .‬יש רק עוד שעה‬
 ‫להגרלה‪".‬‬
‫"את צריכה עזרה?"‬
‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ .‬אתה צריך לבלות‪ .‬ברני קוסאר בטח כבר מתגעגע אליך‪ .‬אבל אתה בטוח‬
‫צריך להישאר למסע השדים‪ .‬אולי נוכל ללכת יחד?"‬
‫"אני אשאר‪ ",‬אני אומר‪ .‬אני מתמלא אושר אבל מנסה להסתיר את זה‪.‬‬
‫"אז נתראה עוד מעט‪".‬‬
‫"בהצלחה עם הכרטיסים‪".‬‬
‫היא לוקחת את היד שלי בידה ומחזיקה בה במשך שלוש שניות ארוכות‪ .‬ואז היא מרפה‪,‬‬
‫קופצת מהנדנדה וממהרת לדרכה‪ .‬אני יושב שם‪ ,‬מתנדנד קלות‪ ,‬נהנה מהרוח הרעננה‬
‫שכמותה לא הרגשתי כבר הרבה זמן‪ ,‬בגלל שאת החורף הקודם בילינו בפלורידה‪ ,‬ואת זה‬
‫שלפניו בדרום טקסס‪ .‬כשאני חוזר לסככה‪ ,‬הנרי יושב ליד שולחן פיקניק ואוכל פאי‪ ,‬וברני‬
‫קוסאר שוכב למרגלותיו‪.‬‬
‫"איך היה?"‬
‫"טוב‪ ",‬אני אומר בחיוך‪.‬‬
‫ממקום כלשהו נורה זיקוק כתום וכחול‪ ,‬ומתפוצץ בשמים‪ .‬זה גורם לי לחשוב על לוריאן‬
‫ועל הזיקוקים שראיתי ביום הפלישה‪.‬‬
‫"חשבת עוד קצת על ספינת החלל השנייה שראיתי?"‬
‫הנרי מביט סביבו‪ ,‬לוודא שאין איש בטווח שמיעה‪ .‬שולחן הפיקניק כולו שלנו‪ ,‬מאחר שהוא‬
‫ממוקם בפינה מרוחקת מההמון‪.‬‬
‫"קצת‪ ,‬אבל עדיין אין לי מושג מה המשמעות של זה‪".‬‬
‫"אתה חושב שאולי היא הגיעה לכאן?"‬
‫"לא‪ ,‬זה בלתי אפשרי‪ .‬אם היא פעלה על דלק‪ ,‬כפי שאתה אומר‪ ,‬היא לא היתה יכולה להגיע‬
‫רחוק מבלי לתדלק מחדש‪".‬‬
‫אני יושב לרגע‪.‬‬
‫"חבל שלא‪".‬‬
‫"חבל שלא מה?"‬
‫"חבל שלא הגיעה לפה‪ ,‬איתנו‪".‬‬
‫"זאת מחשבה יפה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬

‫***‬
‫לאחר שעה בערך אני רואה את כל שחקני הפוטבול חוצים את הדשא‪ ,‬מארק מוביל‪ .‬כולם‬
‫מחופשים למומיות‪ ,‬זומבי‪ ,‬רוחות רפאים‪ .‬עשרים וחמישה מהם בסך הכול‪ .‬הם מתיישבים על‬
‫הספסלים של מגרש הבייסבול הקרוב‪ ,‬והמעודדות שאיפרו את הילדים מתחילות לאפר גם‬
‫את מארק והחברים שלו כדי להשלים את התחפושות שלהם‪ .‬רק אז אני מבין ששחקני‬
 ‫הפוטבול הם אלה שיבצעו את ההפחדות במסע דרך יער השדים‪ ,‬הם אלה שיחכו לנו ביער‪.‬‬
‫"רואה את זה?" אני שואל את הנרי‪.‬‬
‫הנרי מביט בכולם ומהנהן‪ ,‬אז מרים את הקפה שלו ולוגם ארוכות‪.‬‬
‫"אתה בכל זאת חושב שכדאי לך להשתתף ברכיבה במסע השדים?" הוא שואל‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני אומר‪" .‬אבל אני אשתתף בכל מקרה‪".‬‬
‫"זה מה שחשבתי‪".‬‬
‫מארק מחופש למעין זומבי‪ ,‬לובש בגדים כהים ובלויים‪ ,‬עם איפור אפור ושחור על הפנים‪,‬‬
‫וכתמים אדומים פה ושם‪ ,‬דמויי דם‪ .‬כשהתחפושת שלו מושלמת‪ ,‬שרה ניגשת אליו ואומרת‬
‫משהו‪ .‬הוא מרים את הקול שלו‪ ,‬אבל אני לא יכול לשמוע מה הוא אומר‪ .‬התנועות שלו‬
‫נמרצות‪ ,‬והוא מדבר כל כך מהר עד שאני מתאר לעצמי שהוא מבליע מילים‪ .‬שרה משלבת‬
‫זרועות ומנידה בראשה‪ .‬הגוף שלו הופך מתוח‪ .‬אני מתכונן להיעמד‪ ,‬אבל הנרי מושך בזרועי‪.‬‬
‫"אל‪ ",‬הוא אומר‪" .‬הוא רק מרחיק אותה ממנו עוד יותר‪".‬‬
‫אני מביט בהם ומייחל בכל לבי שיכולתי לשמוע מה נאמר אבל יש סביבי יותר מדי ילדים‬
‫צורחים בשביל להתמקד‪ .‬כשהצעקות נגמרות‪ ,‬שניהם עומדים ומביטים זה בזה‪ ,‬על פניו של‬
‫מארק הבעה זעופה ופגועה‪ ,‬ועל פניה של שרה חיוך לא מאמין‪ .‬ואז היא מנידה בראשה‬
‫והולכת לדרכה‪.‬‬
‫אני מביט בהנרי‪" .‬מה לעשות עכשיו?"‬
‫"שום דבר‪ ",‬הוא אומר‪" .‬שום דבר‪".‬‬
‫מארק חוזר אל החברים שלו‪ ,‬ראשו שפוף‪ ,‬והוא זעוף פנים‪ .‬כמה מהם מביטים בכיווני‬
‫ומגחכים‪ .‬הם מתחילים ללכת לכיוון היער‪ .‬עשרים וחמישה בחורים מחופשים נעלמים‬
‫במרחק בצעדה אטית ומסודרת‪.‬‬

‫***‬
‫כדי להעביר את הזמן‪ ,‬אני הולך עם הנרי בחזרה למרכז העיר‪ ,‬ואנחנו אוכלים ארוחת ערב‬
‫בדיינר הדוב הרעב‪ .‬כשאנחנו חוזרים השמש כבר שקעה‪ ,‬ועגלת החציר הראשונה נגררת על‬
‫ידי טרקטור ירוק אל היער‪ .‬הקהל הצטמצם מאוד‪ ,‬ואלה שנשארו הם ברובם תלמידי תיכון‬
‫ומבוגרים צעירים ברוחם‪ ,‬בסך הכול כמאה איש‪ .‬אני מחפש ביניהם את שרה‪ ,‬אבל לא רואה‬
‫אותה‪ .‬העגלה הבאה יוצאת בעוד עשר דקות‪ .‬על פי העלון‪ ,‬הנסיעה כולה אורכת כחצי שעה‪,‬‬
‫הטרקטור עובר באטיות דרך היער והציפייה מתגברת‪ ,‬ואז הוא עוצר והנוסעים אמורים לרדת‬
‫וללכת בנתיב שונה ברגל‪ ,‬שם מתחילות ההפחדות‪.‬‬
‫הנרי ואני עומדים מתחת לסככה‪ ,‬ושוב אני סורק את הטור הארוך של האנשים שמחכים‬
‫לתורם‪ .‬אני עדיין לא רואה אותה‪ ,‬ובדיוק אז הטלפון שלי רועד בכיס‪ .‬אני לא זוכר מתי היתה‬
‫הפעם האחרונה שהטלפון צילצל וזה לא היה הנרי‪ .‬על הצג מופיע השם שרה הארט‪.‬‬
‫התרגשות חולפת בי‪ .‬היא בטח הכניסה את המספר שלי לטלפון שלה באותו יום שהכניסה את‬
 ‫שלה לשלי‪.‬‬
‫"הלו?" אני אומר‪.‬‬
‫"ג'ון?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬זאת שרה‪ .‬אתה עדיין בפארק?" היא אומרת‪ .‬היא נשמעת כאילו זה שהיא מתקשרת‬
‫אלי זה דבר רגיל‪ ,‬כאילו אני לא צריך להתייחס לעובדה שיש לה את המספר שלי למרות‬
‫שלא נתתי לה אותו‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫"נהדר! אני חוזרת לשם עוד משהו כמו חמש דקות‪ .‬המסע דרך יער השדים התחיל?"‬
‫"כן‪ ,‬לפני כמה דקות‪".‬‬
‫"עוד לא עלית‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"יופי! אז תחכה לי ונעלה יחד‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬ברור‪ ",‬אני אומר‪" .‬השנייה עומדת לצאת עכשיו‪".‬‬
‫"מעולה‪ .‬אני אגיע בזמן לשלישית‪".‬‬
‫"אז נתראה‪".‬‬
‫אני מנתק‪ ,‬ועל פני חיוך ענקי‪.‬‬
‫"תיזהר שם‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"אני אזהר‪ ".‬ואז אני עוצר ומנסה להגיד בקלילות‪" .‬אתה לא חייב להישאר‪ .‬אני בטוח‬
‫שאתפוס טרמפ הביתה‪".‬‬
‫"אני מוכן להישאר ולגור בעיר הזאת‪ ,‬ג'ון‪ .‬אפילו שבהתחשב בכל מה שקרה יהיה נבון‬
‫הרבה יותר להסתלק‪ .‬אבל אתה חייב לבוא לקראתי בדברים מסוימים‪ .‬וזה אחד מהם‪ .‬בכלל‬
‫לא מוצא חן בעיני איך הבחורים האלו הסתכלו עליך קודם‪".‬‬
‫אני מהנהן‪" .‬אני אסתדר‪".‬‬
‫"אני בטוח‪ .‬אבל ליתר ביטחון אני אהיה כאן ואחכה‪".‬‬
‫אני נאנח‪" .‬בסדר‪".‬‬
‫שרה מגיעה חמש דקות לאחר מכן עם חברה יפה שכבר ראיתי איתה בעבר‪ ,‬אבל לא הכרתי‬
‫רשמית‪ .‬היא החליפה לג'ינס‪ ,‬סריג צמר ומעיל שחור‪ .‬היא הסירה את רוח הרפאים שצוירה‬
‫על לֶחייה הימנית‪ ,‬והשיער שלה פזור‪ ,‬גולש על כתפיה‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"היי‪".‬‬
‫היא כורכת את זרועותיה סביבי בחיבוק מהוסס‪ .‬אני מריח את הבושם שניחוחו עולה‬
‫מצווארה‪ ,‬ואז היא מתנתקת‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬אבא של ג'ון‪ ",‬היא אומרת להנרי‪" .‬זאת חברה שלי אמילי‪".‬‬
 ‫"נעים להכיר את שתיכן‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬אז אתם יוצאים לקראת האימה הבלתי נודעת?"‬
‫"ועוד איך‪ ",‬אומרת שרה‪" .‬הוא יהיה בסדר שם? אני לא רוצה שייבהל לי‪ ",‬היא אומרת‬
‫להנרי ומצביעה עלי בחיוך‪.‬‬
‫הנרי מחייך ואני רואה שהוא כבר מחבב אותה‪" .‬כדאי שתישארו קרוב‪ ,‬לכל מקרה‪".‬‬
‫היא מביטה מעבר לכתפה‪ .‬רבע מהעגלה השלישית כבר מלא‪" .‬אני אשמור עליו‪ ",‬היא‬
‫אומרת‪" .‬כדאי שנזוז‪".‬‬
‫"תבלו יפה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫שרה מפתיעה אותי כשהיא אוחזת בכף ידי‪ ,‬ושלושתנו ממהרים לכיוון עגלת החציר‬
‫שעומדת מאה מטר מהסככה‪ .‬יש שם תור של כשלושים איש‪ .‬אנחנו תופסים את מקומנו‬
‫בסופו ומתחילים לדבר‪ ,‬אם כי אני מרגיש קצת נבוך‪ ,‬ובעיקר מניח לשתי הבנות לדבר‪ .‬בזמן‬
‫שאנחנו עומדים‪ ,‬אני רואה את סם עומד בצד‪ ,‬כאילו הוא מנסה להחליט אם לגשת או לא‬
‫לגשת אלינו‪.‬‬
‫"סם!" אני צועק ביותר התלהבות ממה שהתכוונתי להפגין‪ .‬הוא מדדה לכיווננו‪" .‬אתה בא‬
‫איתנו למסע ביער השדים?"‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬זה בסדר מצדכם?"‬
‫"בוא‪ ",‬אומרת שרה ומסמנת לו להצטרף‪ .‬הוא עומד ליד אמילי‪ ,‬והיא מחייכת אליו‪ .‬הוא‬
‫מיד מתחיל להסמיק‪ ,‬ואני מתלהב מזה שהוא מצטרף‪ .‬פתאום מגיע בחור שמחזיק מכשיר‬
‫קשר‪ .‬אני מזהה אותו מקבוצת הפוטבול‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬טומי‪ ",‬אומרת לו שרה‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬הוא אומר‪" .‬נשארו ארבעה מקומות על העגלה הזאת‪ .‬רוצים לעלות?"‬
‫"באמת?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫אנחנו עוקפים את התור וקופצים על העגלה‪ ,‬ושם ארבעתנו יושבים יחד על צרור חציר‪.‬‬
‫נראה לי מוזר שטומי לא מבקש מאיתנו כרטיסים‪ .‬אני גם סקרן לדעת למה הוא נתן לנו‬
‫לעקוף את התור‪ .‬כמה מהאנשים שעומדים בתור מביטים בנו בכעס‪ .‬אני לא מאשים אותם‪.‬‬
‫"תיהנו מהנסיעה‪ ",‬אומר טומי בחיוך רחב‪ ,‬מהסוג שראיתי על אנשים שנאמר להם שמשהו‬
‫רע קרה למישהו שהם שונאים‪.‬‬
‫"זה היה מוזר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫שרה מושכת בכתפיה‪" .‬הוא כנראה דלוק על אמילי‪".‬‬
‫"אלוהים‪ ,‬רק לא זה‪ ",‬אומרת אמילי ומעמידה פני מקיאה‪ .‬אני מביט בטומי מחבילת החציר‪.‬‬
‫רק חצי מהעגלה מלאה‪ ,‬וגם זה נראה לי משונה‪ ,‬מפני שיש כל כך הרבה אנשים שמחכים‪.‬‬
‫הטרקטור יוצא לדרכו‪ ,‬מקרטע על השביל ונכנס לתוך היער‪ ,‬שבו נשמעים קולות מאיימים‬
‫מרמקולים‪ .‬היער עבות והאור היחיד שחודר לתוכו מגיע מהפנסים הקדמיים של הטרקטור‪.‬‬
‫אחרי שיכבו את זה‪ ,‬אני חושב‪ ,‬תשתרר חשכה מוחלטת‪ .‬שרה שוב אוחזת בידי‪ .‬ידה קרירה‬
 ‫למגע אבל תחושת חמימות עוברת בי‪ .‬היא רוכנת לכיווני ולוחשת‪" ,‬אני קצת מפחדת‪".‬‬
‫דמויות של רוחות רפאים תלויות מעלינו מהענפים הנמוכים‪ ,‬ולצדי השביל שעונים זומבים‬
‫על עצים שונים‪ .‬הטרקטור עוצר ומכבה את הפנסים‪ .‬אז מופעלים אורות מהבהבים שפועלים‬
‫למשך עשר שניות‪ .‬אין בהם שום דבר מפחיד‪ ,‬ורק כשהם מפסיקים אני מבין את ההשפעה‬
‫שלהם‪ :‬לעיניים שלנו נדרשות כמה שניות להסתגל‪ ,‬ואנחנו לא מסוגלים לראות שום דבר‪ .‬ואז‬
‫מפלחת את הלילה צרחה‪ ,‬ושרה נצמדת אלי בפחד כשדמויות חולפות סביבנו‪ .‬אני מצמצם את‬
‫העיניים כדי למקד את הראייה‪ ,‬ורואה שאמילי עברה לשבת ליד סם‪ ,‬ושהוא מחייך חיוך רחב‪.‬‬
‫האמת שאני עצמי קצת מפחד‪ .‬אני מניח את זרועי בזהירות סביב שרה‪ .‬יד נוגעת בגבינו ושרה‬
‫לופתת בכוח את רגלי‪ .‬כמה מהאחרים צורחים‪ .‬הטרקטור מתעורר לחיים בטלטלה וממשיך‬
‫קדימה‪ ,‬ואורו חושף רק את קווי המתאר של העצים‪.‬‬
‫אנחנו נוסעים במשך שלוש או ארבע דקות נוספות‪ .‬הציפייה מתגברת‪ ,‬ואיתה הפחד המאיים‬
‫מפני ההליכה בחזרה את כל המרחק שנסענו‪ .‬ואז הטרקטור נכנס לקרחת יער עגולה ועוצר‪.‬‬
‫"כולם לרדת‪ ",‬צועק הנהג‪.‬‬
‫כשאחרון האנשים יורד‪ ,‬הטרקטור נוסע לדרכו‪ .‬האור שלו הולך ומתמעט ואז נעלם‬
‫במרחק‪ ,‬ומשאיר אחריו רק את הלילה‪ ,‬ושום צליל מלבד אלה שאנחנו מקימים‪.‬‬
‫"חרא‪ ",‬אומר מישהו וכולנו צוחקים‪.‬‬
‫בסך הכול אנחנו אחד־עשר‪ .‬שורה של אורות נדלקים כדי להראות לנו את הכיוון‪ ,‬ואז‬
‫כבים‪ .‬אני עוצם את העיניים כדי להתרכז בתחושת אצבעותיה של שרה השלובות בשלי‪.‬‬
‫"אין לי שום מושג למה אני עושה את זה כל שנה‪ ",‬אומרת אמילי במתח וכורכת את‬
‫זרועותיה סביב עצמה‪.‬‬
‫האחרים התחילו לנוע בשביל ואנחנו בעקבותיהם‪ .‬שורת האורות נדלקת מדי פעם‪ ,‬כדי‬
‫שנישאר בדרך הנכונה‪ .‬האחרים מספיק רחוקים מאיתנו כך שאנו לא רואים אותם‪ .‬אני בקושי‬
‫רואה את הקרקע לרגלי‪ .‬לפתע נשמעות לפנינו שלוש או ארבע צרחות‪.‬‬
‫"אוי לא‪ ",‬אומרת שרה ולוחצת את כף ידי‪" .‬נשמע שצפויות לנו צרות‪".‬‬
‫בדיוק אז נופל עלינו משהו כבד‪ .‬שתי הבנות צורחות וכמוהן גם סם‪ .‬אני מועד ונופל על‬
‫הקרקע‪ ,‬והברכיים שלי נשרטות‪ ,‬אני מסובך במשהו‪ .‬ואז אני מבין שזאת רשת!‬
‫"מה זה לעזאזל?" שואל סם‪.‬‬
‫אני קורע בקלות את החבל המפותל‪ ,‬אבל ברגע שאני משתחרר‪ ,‬מישהו דוחף אותי בכוח‬
‫מאחור‪ .‬מישהו תופס אותי וגורר אותי הלאה מסם ומהבנות‪ .‬אני משתחרר ונעמד על רגלי‬
‫אבל מיד מותקף שוב מאחור‪ .‬זה לא חלק מהמסע‪.‬‬
‫"תעזבו אותי!" צועקת אחת הבנות‪ ,‬ומישהו צוחק בתגובה‪ .‬אני לא רואה כלום‪ .‬הקולות של‬
‫הבנות מתרחקים ממני‪.‬‬
‫"ג'ון?" קוראת שרה‪.‬‬
‫"ג'ון‪ ,‬איפה אתה?" צועק סם‪.‬‬
‫אני קם כדי ללכת אחריהם אבל שוב נחבט‪ .‬לא‪ ,‬זה לא מדויק‪ .‬מישהו נכנס בי‪ .‬כל האוויר‬
‫יוצא ממני כשאני נמעך על הקרקע‪ .‬אני ממהר לקום ומנסה להסדיר את הנשימה‪ ,‬ונשען עם‬
‫היד על עץ לתמיכה‪ .‬אני מוציא אדמה ועלים מהפה‪.‬‬
‫אני עומד שם כמה שניות‪ ,‬ולא שומע כלום מלבד הנשימה המאומצת שלי‪ .‬בדיוק כשאני‬
‫חושב שהניחו לי לנפשי‪ ,‬מישהו נכנס בי עם הכתף ואני עף לתוך העץ הסמוך‪ .‬הראש שלי‬
‫נחבט בגזע‪ ,‬ולרגע אני רואה כוכבים‪ .‬אני מופתע מכוחו של האיש‪ .‬אני ממשש את המצח‬
‫ומרגיש דם בקצות האצבעות‪ .‬אני שוב מביט מסביב‪ ,‬ולא רואה דבר מלבד צלליות העצים‪.‬‬
‫אני שומע את אחת הבנות צורחות‪ ,‬ולאחר מכן צלילי מאבק‪ .‬אני חושק שיניים‪ .‬אני רועד‪.‬‬
‫האם יש אנשים בין חומת העצים שמסביבי? אני לא יודע‪ .‬אבל אני מרגיש שעיניים מביטות‬
‫בי ממקום כלשהו‪" .‬תרד ממני!" צורחת שרה‪ .‬היא נגררת הלאה‪ ,‬אני מצליח להבחין בזה‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני אומר לחשכה‪ ,‬לעצים‪ ,‬וזעם גואה בי‪" .‬רוצים לשחק משחקים?" אני אומר‪,‬‬
‫הפעם בקול רם‪ .‬מישהו צוחק בקרבתי‪.‬‬
‫אני הולך לכיוון הצליל‪ .‬אני נדחף מאחור אבל מחזיר לעצמי את שיווי המשקל לפני שאני‬
‫נופל‪ .‬אני שולח אגרוף עיוור‪ ,‬וגב כף ידי משתפשף בגזע עץ‪ .‬אין מה לעשות‪ .‬מה הטעם‬
‫במורשות אם לא משתמשים בהן כשיש צורך? גם אם זה אומר שהנרי ואני נעמיס את הטנדר‬
‫הלילה ושוב נעבור לאיזו עיירה‪ ,‬לפחות אני אעשה מה שאני צריך לעשות‪.‬‬
‫"רוצים לשחק משחקים?" אני צועק‪" .‬גם אני יודע לשחק!"‬
‫זרזיף דם זולג על צד פני‪ .‬בסדר‪ ,‬אני חושב‪ ,‬בוא נעשה את זה‪ .‬הם יכולים לעשות לי מה‬
‫שהם רוצים אבל הם לא ייגעו בשערה משערות ראשן של שרה או של אמילי‪.‬‬
‫אני נושם עמוק והאדרנלין מפעפע בי‪ .‬חיוך זדוני מופיע על פני‪ ,‬ואני מרגיש כאילו הגוף‬
‫שלי גדל והתחזק‪ .‬הידיים שלי נדלקות בזוהר גדול‪ ,‬באור בהיר שמאיר את הלילה‪ ,‬והעולם‬
‫לפתע ניצת‪.‬‬
‫אני מרים מבט‪ .‬אני מאיר בידי על העצים ורץ לתוך הלילה‪.‬‬
 ‫פרק ‪14‬‬

‫קווין יוצא מבין העצים‪ ,‬לבוש כמומיה‪ .‬הוא זה שנכנס בי‪ .‬האורות הממו אותו והוא נראה‬
‫מבולבל‪ ,‬לא מבין מאין הם מגיעים‪ .‬הוא מרכיב משקפת לראיית לילה‪ .‬אז ככה הם יכולים‬
‫לראות אותנו‪ ,‬אני חושב‪ .‬מאיפה הם השיגו אותן?‬
‫הוא מזנק עלי‪ ,‬וברגע האחרון אני זז מהדרך ומכשיל אותו‪.‬‬
‫"תעזוב אותי!" אני שומע מהמשך השביל‪ .‬אני מרים מבט ושוטף באורות שלי את העצים‬
‫אבל דבר לא נע‪ .‬אני לא מצליח להבין אם זה הקול של אמילי או של שרה‪ .‬בתגובה נשמע‬
‫צחוק של מישהו‪.‬‬
‫קווין מנסה לעמוד אבל אני בועט לו בצד לפני שהוא קם על רגליו‪ .‬הוא נופל לקרקע‬
‫"אוּמפְּ ף!" אני תולש מעליו את משקפת ראיית הלילה ומשליך אותה רחוק ככל‬ ‫ְ‬ ‫ומשמיע‬
‫הניתן‪ ,‬ויודע שתנחת לפחות קילומטר וחצי מכאן‪ ,‬אולי אפילו שניים או שלושה‪ ,‬בגלל שאני‬
‫כועס עד כדי כך שהכוח שלי יצא מכלל שליטה‪ .‬אז אני רץ דרך העצים עוד לפני שקווין‬
‫מספיק להתיישב‪.‬‬
‫הנתיב מתפתל שמאלה‪ ,‬ואז ימינה‪ .‬הידיים שלי מאירות רק כשאני צריך לראות‪ .‬אני מרגיש‬
‫שאני קרוב‪ .‬אז אני רואה את סם מלפנים‪ ,‬עומד כשזרועות של זומבי אוחזות בו‪ .‬שלושה‬
‫אחרים עומדים ליד‪.‬‬
‫הזומבי מרפה ממנו‪" .‬תירגע‪ ,‬אנחנו רק צוחקים‪ .‬אם לא תתנגד‪ ,‬לא תיפגע‪ ",‬הוא אומר‬
‫לסם‪" .‬תשב או משהו כזה‪".‬‬
‫אני מדליק את הידיים ומאיר לתוך עיניהם כדי לעוור אותם‪ .‬זה שהכי קרוב נע לכיווני‪ ,‬ואני‬
‫מכניס לו מכה לפנים והוא נופל חסר תנועה על הקרקע‪ .‬משקפת ראיית הלילה שלו עפה‬
‫לתוך שיחי הקוצים הסבוכים ונעלמת‪ .‬השני מנסה לנעול אותי בחיבוק דוב אבל אני מנתק את‬
‫האחיזה שלו ומרים אותו מהקרקע‪.‬‬
‫"מה זה?" הוא אומר‪ ,‬מבולבל‪.‬‬
‫אני משליך אותו‪ ,‬והוא נחבט בעץ במרחק כמה מטרים‪ .‬השלישי רואה את זה ובורח‪ .‬מה‬
‫שמשאיר לי רק את הרביעי‪ ,‬זה שהחזיק את סם‪ .‬הוא מרים את ידו לפניו כאילו אני מכוון לו‬
‫אקדח לחזה‪.‬‬
‫"זה לא היה רעיון שלי‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"מה הוא תיכנן?"‬
‫"שום דבר‪ ,‬בנאדם‪ .‬רק רצינו לעבוד עליכם קצת‪ ,‬להבהיל אתכם טיפה‪".‬‬
‫"איפה הם?"‬
‫"את אמילי הם שיחררו‪ .‬שרה מלפנים‪".‬‬
 ‫"תן לי את משקפת ראיית הלילה שלך‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"תשכח מזה‪ ,‬בנאדם‪ .‬לקחנו אותן מהמשטרה‪ .‬אני אסתבך בצרות‪".‬‬
‫אני עושה צעד לכיוונו‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬הוא אומר‪ .‬הוא מסיר ומושיט לי אותה‪ .‬אני זורק אותה אפילו יותר רחוק ממה‬
‫שזרקתי את הקודמת‪ .‬אני מקווה שהן ינחתו בעיירה הסמוכה‪ .‬נראה אותם מסבירים את זה‬
‫למשטרה‪.‬‬
‫אני תופס את החולצה של סם ביד ימין‪ .‬אני לא רואה כלום בלי להדליק את האור שלי‪ .‬רק‬
‫אז אני מבין שהייתי צריך להשאיר לנו את שתי משקפות ראיית הלילה‪ .‬אבל לא עשיתי את‬
‫זה‪ ,‬אז אני מדליק את יד שמאל ומוביל אותנו בשביל‪ .‬אם זה נראה לסם חשוד‪ ,‬הוא לא מסגיר‬
‫את זה‪.‬‬
‫אני עוצר להקשיב‪ .‬כלום‪ .‬אנחנו ממשיכים‪ ,‬נעים בין העצים‪ .‬אני מכבה את האור‪.‬‬
‫"שרה!" אני צועק‪.‬‬
‫אני עוצר להקשיב ולא שומע כלום מלבד הרוח שנושבת בין הענפים ונשימתו הכבדה של‬
‫סם‪.‬‬
‫"כמה אנשים יש עם מארק?" אני שואל‪.‬‬
‫"בערך חמישה‪".‬‬
‫"אתה יודע לאיזה כיוון הם הלכו?"‬
‫"לא ראיתי‪".‬‬
‫אנחנו מתקדמים אבל אין לי מושג לאיזה כיוון‪ .‬ממרחק אני שומע גניחה של מנוע טרקטור‪.‬‬
‫הנסיעה הבאה יוצאת לדרך‪ .‬אני מרגיש חסר מנוחה ורוצה לטוס קדימה אבל יודע שסם לא‬
‫יוכל לעמוד בקצב‪ .‬כבר עכשיו הוא נושם בכבדות ואפילו אני מזיע‪ ,‬למרות שהטמפרטורה‬
‫היא שבע מעלות בערך‪ .‬ואולי אני מתבלבל בין דם לזיעה‪ .‬מי יודע‪.‬‬
‫כשאנחנו עוברים על פני עץ עבה עם גזע מסוקס‪ ,‬מישהו נכנס בי מאחור‪ .‬סם צועק‬
‫כשאגרוף פוגע לי בעורף‪ ,‬ואני המום לרגע‪ ,‬אבל אז אני מסתובב ותופס את הבחור בצוואר‬
‫ומסנוור אותו‪ .‬הוא מנסה לקלף מעליו את האצבעות שלי‪ ,‬אבל זה חסר תקווה‪.‬‬
‫"מה מארק מתכנן?"‬
‫"שום דבר‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"תשובה לא נכונה‪".‬‬
‫אני דוחף אותו אל העץ הקרוב במרחק מטר וחצי‪ ,‬ואז אני מרים אותו מהצוואר‪ .‬הרגליים‬
‫שלו בועטות בפראות ופוגעות בי‪ ,‬אבל אני מהדק את השרירים כך שהן לא גורמות נזק‪.‬‬
‫"מה הוא מתכנן לעשות?"‬
‫אני מנמיך אותו עד שהרגליים שלו נוגעות בקרקע מוצקה‪ ,‬ומרפה את האחיזה כדי שיוכל‬
‫לדבר‪ .‬אני חש שסם מביט וסופג את הכול‪ ,‬אבל אין לי מה לעשות נגד זה‪.‬‬
‫"רק רצינו להפחיד אתכם‪ ",‬הוא אומר בקול חנוק‪.‬‬
 ‫"אני נשבע שאפרק אותך לחתיכות אם לא תגיד את האמת‪".‬‬
‫"הוא חושב שהאחרים גוררים אותך למפלים‪ .‬לשם הוא לקח את שרה‪ .‬הוא רוצה שהיא‬
‫תראה אותו מכניס לך מכות רצח‪ ,‬ואז הוא מתכוון לשחרר אותך‪".‬‬
‫"תראה לי את הדרך‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מדשדש קדימה‪ ,‬ואני מכבה את האורות שלי‪ .‬סם אוחז בחולצה שלי והולך אחרינו‪.‬‬
‫כשאנחנו חוצים קרחת יער קטנה שמוארת על ידי הירח‪ ,‬אני מבחין שהוא מביט בידיים שלי‪.‬‬
‫"אלה כפפות‪ ",‬אני אומר‪" .‬קווין מילר לבש אותן‪ .‬חלק מתחפושת‪".‬‬
‫הוא מהנהן אבל אני רואה שהוא מבוהל‪ .‬לאחר כדקת הליכה אנחנו שומעים צליל של מים‬
‫זורמים ממש מולנו‪.‬‬
‫"תן לי את המשקפת שלך‪ ",‬אני אומר לבחור שמוביל אותנו‪ .‬הוא מהסס ואני מסובב את‬
‫זרועו‪ .‬הוא מתפתל בכאב וממהר לתלוש אותה מפניו‪.‬‬
‫"קח אותה‪ ,‬קח אותה‪ ",‬הוא צועק‪.‬‬
‫כשאני מרכיב את המשקפת‪ ,‬העולם עוטה גוון ירקרק‪ .‬אני דוחף אותו בכוח והוא נופל‬
‫לקרקע‪.‬‬
‫"בוא‪ ",‬אני אומר לסם‪ ,‬ואנחנו הולכים קדימה ומשאירים את הבחור מאחור‪.‬‬
‫לפנינו אני רואה את הקבוצה‪ .‬אני סופר שמונה בחורים‪ ,‬וגם שרה שם‪.‬‬
‫"עכשיו אני רואה אותם‪ .‬אתה רוצה לחכות כאן או לבוא איתי? זה עשוי להיות לא נעים‪".‬‬
‫"אני רוצה לבוא‪ ",‬אומר סם‪ .‬אני רואה שהוא מבוהל‪ ,‬אם כי אני לא בטוח אם זה בגלל מה‬
‫שראה אותי עושה או בגלל שחקני הפוטבול שלפנינו‪.‬‬
‫את שאר הדרך אני עובר בשקט מרבי‪ ,‬כשסם הולך מאחורי‪ ,‬עקב בצד אגודל‪ .‬כשאנחנו‬
‫במרחק מטרים ספורים‪ ,‬ענף נשבר תחת רגלו של סם‪.‬‬
‫"ג'ון?" שואלת שרה‪ .‬היא יושבת על סלע כשברכיה מורמות אל החזה וזרועותיה מקיפות‬
‫אותן‪ .‬היא לא מרכיבה משקפת ראיית לילה‪ ,‬ומצמצמת עיניים בכיווננו‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני אומר‪" .‬וסם‪".‬‬
‫היא מחייכת‪" .‬אמרתי לך‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬ואני מניח שהיא מדברת אל מארק‪.‬‬
‫המים ששמעתי הם לא יותר מנחל קטן מפכפך‪ .‬מארק צועד קדימה‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬נו‪ ,‬תראו מי בא‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"תסתום את הפה‪ ,‬מארק‪ ",‬אני אומר‪" .‬הזבל בארונית שלי זה דבר אחד אבל הפעם הלכת‬
‫רחוק מדי‪".‬‬
‫"באמת? זה שמונה נגד שניים‪".‬‬
‫"סם לא קשור לזה‪ .‬אתה מפחד להתמודד מולי באחד על אחד?" אני שואל‪" .‬מה אתה מצפה‬
‫שיקרה? ניסית לחטוף שני אנשים‪ .‬אתה באמת חושב שהם לא יפתחו את הפה?"‬
‫"כן‪ ,‬זה מה שאני חושב‪ .‬אחרי שהם יראו אותי קורע לך את הצורה‪".‬‬
‫"אתה חי באשליות‪ ",‬אני אומר‪ ,‬ואז פונה אל האחרים‪" .‬אני מציע לאלה מכם שלא רוצים‬
‫להירטב‪ ,‬ללכת עכשיו‪ .‬מארק הולך להיכנס למים בכל מקרה‪ .‬הוא איבד את ההזדמנות שלו‬
‫לסחר חליפין‪".‬‬
‫כולם מצחקקים‪ .‬אחד מהם שואל מה זה סחר חליפין‪.‬‬
‫"זאת ההזדמנות האחרונה שלכם‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫כולם עומדים במקומם‪.‬‬
‫"איך שבא לכם‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫התרגשות מתוחה ננטעת במרכז החזה שלי‪ .‬אני עושה צעד קדימה ומארק עושה צעד‬
‫לאחור‪ ,‬מועד ונופל לקרקע‪ .‬שניים מהבחורים מתנפלים עלי‪ ,‬שניהם גדולים ממני‪ .‬אחד מהם‬
‫מניף אגרוף‪ ,‬אבל אני מתכופף‪ ,‬מתחמק ומכניס אגרוף משלי לבטן שלו‪ .‬הוא מתקפל כשידיו‬
‫אוחזות בבטן‪ .‬את השני אני דוחף‪ ,‬והרגליים שלו עוזבות את הקרקע‪ .‬הוא נופל בחבטה‬
‫במרחק מטר וחצי ממני‪ ,‬והתנופה מפילה אותו לתוך המים‪ .‬הוא יוצא מהמים ומתיז לכל עבר‪.‬‬
‫האחרים עומדים נטועים במקומם‪ ,‬המומים‪ .‬אני חש שסם מתקדם לכיוון שרה‪ .‬אני תופס את‬
‫הראשון וגורר אותו על הקרקע‪ .‬הבעיטות האקראיות שלו פוגעות רק באוויר‪ .‬כשאנחנו על‬
‫גדות הפלג‪ ,‬אני מרים אותו מחגורת הג'ינס ומעיף אותו לתוך המים‪ .‬עוד אחד מהם מסתער‬
‫עלי‪ .‬אני פשוט זז הצידה והוא נופל עם הפנים לתוך הנחל‪ .‬שלושה מאחורי‪ ,‬ארבעה נשארו‪.‬‬
‫אני שואל את עצמי כמה מזה שרה וסם יכולים לראות בלי המשקפיים‪.‬‬
‫"אתם עושים לי חיים קלים מדי‪ ",‬אני אומר‪" .‬מי הבא בתור?"‬
‫הכי מגודל בקבוצה מניף אגרוף שאפילו לא מתקרב אלי‪ ,‬אם כי אני מגיב בכזאת מהירות‬
‫שהמרפק שלו משתפשף לי בפנים ורצועת המשקפת נקרעת‪ .‬היא נופלת לאדמה‪ .‬עכשיו אני‬
‫יכול לראות רק צללים קלושים‪ .‬אני מכניס לבחור אגרוף בלסת‪ ,‬והוא נופל לקרקע כמו שק‬
‫תפוחי אדמה‪ .‬הוא נראה חסר חיים‪ ,‬ואני חושש שהרבצתי לו חזק מדי‪ .‬אני תולש מעליו את‬
‫המשקפת ומרכיב אותה‪.‬‬
‫"יש מתנדבים?"‬
‫שניים מהם מרימים את ידיהם לפניהם בכניעה; השלישי עומד בפה פעור כמו אידיוט‪.‬‬
‫"נשארת רק אתה‪ ,‬מארק‪".‬‬
‫מארק מסתובב כאילו הוא עומד לברוח אבל אני מזנק קדימה ותופס אותו לפני שהוא‬
‫מספיק‪ ,‬ולופת אותו באחיזת נלסון‪ .‬הוא מתפתל בכאב‪.‬‬
‫"הסיפור שלנו נגמר כאן ועכשיו‪ ,‬ברור לך?"‬
‫אני לוחץ חזק יותר והוא גונח בכאב‪" .‬לא משנה מה יש לך נגדי‪ ,‬תשכח מזה‪ .‬וזה כולל את‬
‫שרה וסם‪ .‬ברור?"‬
‫האחיזה שלי מתהדקת‪ .‬אני חושש שאם אלחץ חזק יותר‪ ,‬הכתף שלו תצא מהמקום‪.‬‬
‫"שאלתי אם זה ברור לך‪".‬‬
‫"כן!"‬
‫אני גורר אותו אל שרה‪ .‬סם יושב עכשיו לידה על הסלע‪.‬‬
 ‫"תתנצל‪".‬‬
‫"בחייך‪ ,‬בנאדם‪ .‬הבנתי את הנקודה‪".‬‬
‫אני לוחץ‪.‬‬
‫"סליחה!" הוא צועק‪.‬‬
‫"תגיד את זה כאילו אתה מתכוון‪".‬‬
‫הוא נושם עמוק‪" .‬אני מצטער‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אתה אידיוט‪ ,‬מארק!" אומרת שרה וסוטרת לו חזק בפנים‪ .‬גופו הופך מתוח אבל אני אוחז‬
‫בו היטב ואין לו מה לעשות נגד זה‪.‬‬
‫אני גורר אותו למים‪ .‬שאר הבחורים עומדים ומביטים בהלם‪ .‬הבחור שעילפתי מתיישב‬
‫ומגרד בראשו כמו מנסה להבין מה קרה‪ .‬אני נאנח בהקלה לגלות שהוא לא נפגע קשה‪.‬‬
‫"אתה לא הולך להוציא מילה על כל זה‪ ,‬ברור לך?" אני אומר בקול כל כך נמוך שרק‬
‫מארק יכול לשמוע אותי‪" .‬כל מה שקרה פה הלילה‪ ,‬מת פה‪ .‬נשבע לך שאם אני שומע על זה‬
‫ולו מילה בבית הספר בשבוע הבא‪ ,‬מה שהיה היום זה כלום לעומת מה שיקרה לך‪ .‬אתה מבין‬
‫אותי? אפילו לא מילה אחת‪".‬‬
‫"אתה באמת חושב שאני אגיד משהו?" הוא שואל‪.‬‬
‫"ותדאג להעביר את זה גם לחברים שלך‪ .‬אם הם יוציאו מילה מהפה‪ ,‬אני אבוא לחפש‬
‫אותך‪".‬‬
‫"לא נגיד כלום‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מרפה ממנו‪ ,‬מצמיד את כף הרגל שלי לאחוריים שלו ומעיף אותו עם הפנים לתוך‬
‫המים‪ .‬שרה עומדת ליד הסלע וסם לצדה‪ .‬היא מחבקת אותי חזק כשאני מגיע אליה‪.‬‬
‫"למדת קונג פו או משהו?"‬
‫אני צוחק בעצבנות‪" .‬הצלחת לראות משהו?"‬
‫"לא הרבה אבל יכולתי להבין מה קורה‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬התאמנת בהרים כל החיים או מה?‬
‫אני לא מבינה איך עשית את זה‪".‬‬
‫"כנראה פשוט פחדתי שמשהו יקרה לך‪ .‬וחוץ מזה כן‪ ,‬גם ביליתי את שתים־עשרה השנים‬
‫האחרונות באימונים בהרי ההימלאיה‪".‬‬
‫"אתה מדהים‪ ",‬צוחקת שרה‪" .‬בואו נלך מפה‪".‬‬
‫אף אחד מהבחורים לא אומר לנו מילה‪ .‬אחרי שלושה מטרים אני מבין שאין לי מושג לאן‬
‫אני הולך‪ ,‬אז אני נותן לשרה את המשקפת‪ ,‬שתוביל היא את הדרך‪.‬‬
‫"אני פשוט לא מסוגלת להאמין לזה‪ ",‬אומרת שרה‪" .‬זאת אומרת‪ ,‬איזה חמור‪ .‬חכה שינסו‬
‫להסביר את זה למשטרה‪ .‬אני לא מתכוונת לוותר להם‪".‬‬
‫"את באמת תלכי למשטרה? אחרי הכול‪ ,‬אבא של מארק הוא השריף‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"למה שלא אלך אחרי כל זה? זה היה ממש מוגזם‪ .‬העבודה של אבא של מארק היא לאכוף‬
‫את החוק‪ ,‬אפילו כשהבן שלו מפר אותו‪".‬‬
 ‫אני מושך בכתפי בחשכה‪" .‬אני חושב שהם קיבלו את העונש שלהם‪".‬‬
‫אני נושך את השפה‪ ,‬מבועת מהרעיון שהמשטרה תיכנס לתמונה‪ .‬אם זה יקרה אני אצטרך‬
‫בררה אחרת‪ .‬אחרי שעה מהרגע שזה ייוודע להנרי‪ ,‬כבר הכול יהיה ארוז ונהיה‬ ‫לעזוב‪ ,‬אין ֵ‬
‫בדרך לצאת מהעיר‪ .‬אני נאנח‪.‬‬
‫"את לא חושבת?" אני שואל‪" .‬זאת אומרת‪ ,‬הם כבר איבדו כמה ממשקפות ראיית הלילה‪.‬‬
‫הם יצטרכו להסביר את זה‪ .‬וזה עוד בלי להזכיר את המים הקפואים‪".‬‬
‫שרה לא אומרת דבר‪ .‬אנחנו הולכים בדממה‪ ,‬ואני מתפלל שהיא שוקלת את יתרונות‬
‫הוויתור‪.‬‬
‫בסוף נגלה לעינינו קצה היער‪ .‬מתחילים לראות את האורות מהפארק‪ .‬כשאני נעצר‪ ,‬שרה‬
‫וסם מביטים אלי‪ .‬סם לא הוציא מילה לכל אורך הדרך‪ ,‬ואני מקווה שזה בגלל שהוא לא ממש‬
‫היה יכול לראות מה קורה‪ ,‬שהחשכה שימשה כבעלת ברית לשם שינוי‪ ,‬ושאולי הוא קצת‬
‫נרעש מכל החוויה‪.‬‬
‫"זאת החלטה שלכם‪ ",‬אני אומר‪" ,‬אבל אני לגמרי חושב שצריך לרדת מהסיפור‪ .‬אני ממש‬
‫לא רוצה לדבר עם המשטרה על מה שקרה‪".‬‬
‫האור מאיר את הבעתה הספקנית של שרה‪ .‬היא מנידה בראשה‪.‬‬
‫"אני חושב שהוא צודק‪ ",‬אומר סם‪" .‬אני לא רוצה לשבת ולמלא הצהרה מטופשת בחצי‬
‫שעה הקרובה‪ .‬אני אהיה בצרות איומות; אמא שלי חושבת שהלכתי לישון לפני שעה‪".‬‬
‫"אתה גר קרוב?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬כן‪ ,‬ואני חייב ללכת לפני שהיא תבדוק אצלי בחדר‪ .‬נתראה‪".‬‬
‫סם ממהר לדרכו מבלי להוסיף מילה‪ .‬הוא בבירור מוטרד‪ ,‬סביר להניח שמעולם לא‬
‫השתתף בתגרה‪ ,‬ובטח שלא נחטף והותקף ביער‪ .‬אני אנסה לדבר איתו מחר‪ .‬אם הוא כן ראה‬
‫משהו שלא היה אמור לראות‪ ,‬אני אשכנע אותו שהעיניים שלו תיעתעו בו‪.‬‬
‫שרה מסובבת את פני אליה ומעבירה את האגודל שלה לאורך החתך במצח שלי בעדינות‬
‫רבה‪ .‬אז היא עוקבת באצבעה אחרי קו הגבות שלי ומביטה לתוך עיני‪.‬‬
‫"תודה על הערב‪ .‬ידעתי שתבוא‪".‬‬
‫אני מושך בכתפי‪" .‬לא התכוונתי לתת לו להבהיל אותך‪".‬‬
‫היא מחייכת‪ ,‬ואני רואה את עיניה מנצנצות באור הירח‪ .‬היא מתקרבת אלי וכשאני מבין מה‬
‫עומד לקרות‪ ,‬הנשימה שלי נעתקת‪ .‬היא מצמידה את השפתיים שלה לשלי‪ ,‬וכל הקרביים שלי‬
‫הופכים לגומי‪ .‬זאת נשיקה רכה‪ ,‬ארוכה‪ .‬הראשונה שלי‪ .‬ואז היא מתנתקת והעיניים שלה‬
‫בולעות אותי‪ .‬אני לא יודע מה להגיד‪ .‬מיליון מחשבות חולפות בראשי‪ .‬הרגליים שלי‬
‫מרגישות חלשות‪ ,‬ואני בקושי מסוגל להישאר לעמוד‪.‬‬
‫"כבר בפעם הראשונה שראיתי אותך ידעתי שאתה מיוחד‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫" גם אני הרגשתי ככה לגבייך‪".‬‬
‫היא מתרוממת על הבהונות ומנשקת אותי שוב‪ ,‬והיד שלה נצמדת בעדינות ללחיי‪ .‬בשניות‬
 ‫הראשונות אני אובד בתחושת שפתיה על שלי וברעיון שאני עם הבחורה היפה הזאת‪.‬‬
‫היא מתנתקת‪ ,‬ושנינו מחייכים זה לזה‪ .‬לא אומרים דבר ומביטים זה בעיני האחר‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני חושבת שכדאי ללכת לבדוק אם אמילי עדיין כאן‪ ",‬אומרת שרה אחרי כעשר‬
‫שניות‪" .‬אחרת אני אהיה תקועה‪".‬‬
‫"אני בטוח שהיא פה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אנחנו מחזיקים ידיים כשאנחנו הולכים לסככה‪ .‬אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על הנשיקות‬
‫שלה‪ .‬המנוע של הטרקטור החמישי מטרטר לאורך הדרך‪ .‬העגלה מלאה‪ ,‬ועדיין יש טור של‬
‫עשרה אנשים שמחכים לתורם‪ .‬ואחרי כל מה שקרה ביער‪ ,‬כשידה החמימה של שרה בידי‪,‬‬
‫החיוך לא יורד לי מהפנים‪.‬‬
 ‫פרק ‪15‬‬

‫השלג הראשון הגיע שבועיים לאחר מכן‪ .‬זאת היתה שכבה דקה שרק כיסתה את הטנדר‬
‫באבקה עדינה‪ .‬קצת אחרי ליל כל הקדושים‪ ,‬אחרי שהקריסטל הלורי העביר את הלומן לכל‬
‫גופי‪ ,‬הנרי התחיל את האימונים האמיתיים שלי‪ .‬עבדנו מדי יום‪ ,‬ללא הפסק‪ ,‬בקור ובגשם‪,‬‬
‫ועכשיו בשלג‪ .‬למרות שהוא לא אומר את זה‪ ,‬אני מאמין שהוא כבר חסר סבלנות שאהיה‬
‫מוכן‪ .‬זה התחיל במבטים מתוסכלים‪ ,‬גבותיו מכווצות והוא לועס את השפה התחתונה‪ .‬אחר‬
‫כך הגיעו אנחות עמוקות‪ ,‬ובסוף לילות ללא שינה‪ ,‬לוחות העץ של הרצפה חרקו מתחת רגליו‬
‫בזמן ששכבתי ער בחדר‪ .‬ועכשיו הגענו לכך שהייאוש נוכח תמיד בקולו המאומץ של הנרי‪.‬‬
‫אנחנו עומדים זה מול זה בחצר האחורית‪ ,‬במרחק של שלושה מטרים זה מזה‪.‬‬
‫"אני לא ממש במצב רוח לזה היום‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אני יודע שלא אבל אתה צריך לעשות את זה בכל זאת‪".‬‬
‫אני נאנח ומביט בשעון‪ .‬השעה ארבע‪.‬‬
‫"שרה מגיעה בשש‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬בגלל זה חייבים למהר‪".‬‬
‫הוא מחזיק כדור טניס בכל יד‪.‬‬
‫"אתה מוכן?" הוא שואל‪.‬‬
‫"יותר מוכן מזה אני כבר לא אהיה‪".‬‬
‫הוא זורק את הכדור הראשון גבוה באוויר‪ ,‬וכשהוא מגיע לשיא הגובה‪ ,‬אני מנסה לזמן כוח‬
‫עמוק מתוכי כדי למנוע ממנו ליפול‪ .‬אני לא יודע איך אני אמור לעשות את זה‪ ,‬אבל הנרי‬
‫טוען שאני אמור להיות מסוגל לעשות את זה עם הזמן ועם אימון‪ .‬כל גארד מפתח את היכולת‬
‫להניע חפצים בעזרת המחשבה‪ .‬טלקינזיס‪ .‬ובמקום להניח לי לגלות את זה לבדי — כפי‬
‫שהיה עם הידיים — נראה שהנרי נחוש להעיר את הכוח מתוך השד־יודע־איזו מערה שבה‬
‫הוא ישן את שנת החורף שלו‪.‬‬
‫הכדור נופל‪ ,‬בדיוק כמו אלף הכדורים לפניו‪ ,‬ללא שמץ הפרעה‪ ,‬מקפץ פעמיים‪ ,‬ואז נח חסר‬
‫תנועה על הדשא המכוסה שלג‪.‬‬
‫אני פולט אנחה עמוקה‪" .‬אני לא מרגיש את זה היום‪".‬‬
‫"שוב‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫הוא זורק את הכדור השני‪ .‬אני מנסה להניע אותו‪ ,‬לעצור אותו‪ ,‬כל מה שבתוכי מתאמץ רק‬
‫כדי להזיז את הדבר הארור סנטימטר או שניים ימינה או שמאלה‪ ,‬אבל אין לי מזל‪ .‬גם הוא‬
‫נוחת על הקרקע‪ .‬ברני קוסאר‪ ,‬שמביט בנו‪ ,‬ניגש אליו‪ ,‬אוסף אותו בפה והולך לדרכו‪.‬‬
‫"זה יגיע כשזה יגיע‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הנרי מניד בראשו‪ .‬שרירי הלסת שלו מתוחים‪ .‬מצבי הרוח וחוסר הסבלנות שלו משפיעים‬
‫עלי‪ .‬הוא מביט בברני קוסאר ההולך עם הכדור ונאנח‪.‬‬
‫"מה?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מניד שוב בראשו‪" .‬בוא נמשיך לנסות‪".‬‬
‫הוא הולך ומרים את הכדור האחר‪ ,‬ומשליך אותו גבוה באוויר‪ .‬אני מנסה לעצור אותו אבל‬
‫מובן שהוא פשוט נופל‪.‬‬
‫"אולי מחר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הנרי מהנהן ומביט בקרקע‪" .‬אולי מחר‪".‬‬

‫***‬
‫אחרי האימון שלנו אני מכוסה בזיעה ובבוץ ובשלג נמס‪ .‬הנרי דחק בי יותר מהרגיל היום‬
‫והסתער עלי בתוקפנות שמקורה יכול להיות רק בפאניקה‪ .‬מעבר לאימון הטלקינזיס העברנו‬
‫את רוב הזמן שלנו בתרגול טכניקות לחימה — קרב מגע‪ ,‬היאבקות‪ ,‬אמנויות לחימה‬
‫משולבות — ולאחר מכן עקרונות קור רוח — נינוחות תחת לחץ‪ ,‬שליטה מחשבתית‪ ,‬איך‬
‫לזהות פחד בעיני יריב וגם לדעת מה הדרך הכי טובה לחשוף אותו‪ .‬מה שהשפיע עלי לא היה‬
‫האימונים הקשים של הנרי‪ ,‬אלא המבט בעיניו‪ .‬מבט של מצוקה נגועה בפחד‪ ,‬בייאוש‪,‬‬
‫באכזבה‪ .‬אני לא יודע אם הוא רק מודאג מחוסר ההתקדמות‪ ,‬או שזה משהו עמוק יותר‪ ,‬אבל‬
‫האימונים הופכים להיות מתישים במיוחד — נפשית כמו גם גופנית‪.‬‬

‫***‬
‫שרה מגיעה בדיוק בזמן‪ .‬אני יוצא ומנשק אותה כשהיא עולה למרפסת הקדמית‪ .‬כשאנחנו‬
‫נכנסים פנימה‪ ,‬אני לוקח ממנה את המעיל ותולה אותו‪ .‬בחינת אמצע השנה שלנו בכלכלת‬
‫בית תתקיים בעוד שבוע‪ ,‬והיא הציעה שנבשל את הארוחה בבית לפני שנצטרך להכין אותה‬
‫בכיתה‪ .‬ברגע שאנחנו מתחילים לבשל‪ ,‬הנרי לוקח את המעיל שלו ויוצא לטיול‪ .‬הוא לוקח‬
‫איתו את ברני קוסאר‪ ,‬ואני אסיר תודה על הפרטיות‪ .‬אנחנו מכינים חזה עוף אפוי עם תפוחי‬
‫אדמה וירקות מאודים‪ ,‬והתוצאה הרבה יותר טעימה ממה שציפיתי‪ .‬כשהכול מוכן‪ ,‬שלושתנו‬
‫יושבים ואוכלים יחד‪ .‬הנרי שקט רוב הזמן‪ .‬שרה ואני שוברים את השתיקה המביכה בפטפוט‬
‫על בית הספר‪ ,‬ועל זה שנלך לקולנוע בשבת הבאה‪ .‬הנרי מרים מבט מהצלחת רק לעתים‬
‫נדירות‪ ,‬בעיקר כדי להגיד כמה האוכל טוב‪.‬‬
‫כשאנחנו גומרים את ארוחת הערב‪ ,‬שרה ואני רוחצים את הכלים ועוברים לספה‪ .‬שרה‬
‫הביאה סרט‪ ,‬ואנחנו צופים בו בטלוויזיה הקטנה שלנו‪ ,‬אבל הנרי בעיקר בוהה החוצה‬
‫מהחלון‪ .‬באמצע הסרט הוא קם באנחה ויוצא החוצה‪ .‬שרה ואני מביטים בו‪ .‬אנחנו מחזיקים‬
‫ידיים והיא נשענת עלי כשראשה על כתפי‪ .‬ברני קוסאר יושב לצדה כשראשו על ברכה‪,‬‬
 ‫ושמיכה מונחת על שניהם‪ .‬בחוץ אולי קר וסוער אבל בסלון שלנו חמים ונעים‪.‬‬
‫"אבא שלך בסדר?" שואלת שרה‪.‬‬
‫"לא יודע‪ .‬הוא מתנהג מוזר לאחרונה‪".‬‬
‫"הוא היה ממש שקט בארוחה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני הולך לבדוק מה איתו‪ .‬אני כבר חוזר‪ ",‬אני אומר ויוצא בעקבות הנרי‪ .‬הוא עומד‬
‫במרפסת — מביט לתוך החשכה‪.‬‬
‫"אז מה קורה?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מרים את מבטו אל הכוכבים בהרהור‪.‬‬
‫"אני מרגיש שמשהו לא בסדר‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫"זה לא ימצא חן בעיניך‪".‬‬
‫"קדימה‪ .‬בוא נשמע‪".‬‬
‫"אני לא יודע כמה עוד כדאי לנו להישאר כאן‪ .‬אני מרגיש שלא בטוח כאן‪".‬‬
‫הלב שלי צונח‪ ,‬ואני נותר שקט‪.‬‬
‫"הם עושים מאמצים קדחתניים‪ ,‬ואני חושב שהם מתקרבים‪ .‬אני מרגיש את זה‪ .‬אני חושב‬
‫שאנחנו לא בטוחים כאן‪".‬‬
‫"אני לא רוצה לעזוב‪".‬‬
‫"ידעתי שלא תרצה‪".‬‬
‫"לא בלטנו לעין‪".‬‬
‫הנרי מביט בי בגבה מורמת‪" .‬בלי להעליב‪ ,‬ג'ון‪ ,‬אבל לא נראה לי שממש שמרת על פרופיל‬
‫נמוך‪".‬‬
‫"במקומות שזה חשוב כן שמרתי על פרופיל נמוך‪".‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬אני מניח שנחכה ונראה‪".‬‬
‫הוא הולך לקצה המרפסת ומניח את ידיו על המעקה‪ .‬אני עומד לצדו‪ .‬עכשיו מתחילים‬
‫לרדת פתותי שלג‪ ,‬מתפזרים ונושרים‪ ,‬נקודות לובן מרצדות בלילה שחור‪.‬‬
‫"זה לא הכול‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"לא חשבתי שזה הכול‪".‬‬
‫הוא נאנח‪" .‬כבר היית אמור לפתח טלקינזיס‪ .‬זה כמעט תמיד מגיע עם המורשת הראשונה‪.‬‬
‫רק לעתים נדירות מאוד זה מגיע אחר כך‪ ,‬וכשזה קורה‪ ,‬זה לעולם לא יותר משבוע אחר כך‪".‬‬
‫אני מביט אליו‪ .‬עיניו מלאות חשש‪ ,‬וקמטי דאגה חורשים את מצחו‪.‬‬
‫"המורשות שלך מגיעות מלוריאן‪ .‬ככה זה היה תמיד‪".‬‬
‫"אז מה אתה מנסה להגיד לי?"‬
‫"אני לא יודע לכמה אנחנו יכולים לצפות מכאן והלאה‪ ",‬הוא אומר ומשתתק‪" .‬מאחר‬
‫שאנחנו כבר לא בכוכב שלנו‪ ,‬אני לא יודע אם שאר המורשות שלך יגיעו בכלל‪ .‬ואם זה נכון‪,‬‬
‫אין לנו שום תקווה להילחם במוגדוריאנים‪ ,‬וּודאי שלא להביס אותם‪ .‬ואם לא נוכל להביס‬
‫אותם‪ ,‬לעולם לא נוכל לחזור‪".‬‬
‫אני מביט בשלג היורד‪ ,‬ולא מסוגל להחליט אם אני אמור להיות מודאג או לחוש הקלה‪,‬‬
‫בגלל שזה ישים קץ למעברים שלנו‪ ,‬וסוף כל סוף נוכל להתיישב במקום אחד‪ .‬הנרי מצביע‬
‫על הכוכבים‪.‬‬
‫"בדיוק שם‪ ",‬הוא אומר‪" .‬בדיוק שם נמצא לוריאן‪".‬‬
‫ברור שאני יודע איפה בדיוק נמצא לוריאן גם בלי שיגידו לי‪ .‬יש משיכה מסוימת‪ ,‬צורה‬
‫מסוימת שבה העיניים שלי תמיד נמשכות לאותה נקודה שבה ממוקם לוריאן‪ ,‬מיליארדי‬
‫קילומטרים מכאן‪ .‬אני מנסה לתפוס פתית שלג בקצה הלשון‪ ,‬ואז עוצם עיניים ונושם את‬
‫האוויר הקר‪ .‬כשאני פוקח אותן‪ ,‬אני מסתובב ומביט בשרה דרך החלון‪ .‬היא יושבת כשרגליה‬
‫מקופלות תחתיה‪ ,‬וראשו של ברני קוסאר עדיין מונח על ברכה‪.‬‬
‫"חשבת אי־פעם פשוט להתיישב כאן‪ ,‬להגיד לכל הרוחות עם לוריאן ולבנות חיים פה‪ ,‬על‬
‫פני כדור הארץ?" אני שואל‪.‬‬
‫"עזבנו כשהיית די צעיר‪ .‬אני מתאר לעצמי שאתה לא זוכר משם הרבה‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא ממש‪ ",‬אני אומר‪" .‬קצת מפה‪ ,‬קצת משם‪ .‬אם כי אני לא יכול לדעת בוודאות אם אלה‬
‫דברים שאני באמת זוכר או דברים שראיתי בזמן האימונים שלנו‪".‬‬
‫"אני לא חושב שהיית מרגיש ככה לו יכולת לזכור‪".‬‬
‫"אבל אני לא זוכר‪ ,‬וזה בדיוק העניין‪ ,‬לא?"‬
‫"אולי‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אבל בין שאתה רוצה לחזור ובין שלאו‪ ,‬זה לא אומר שהמוגדוריאנים‬
‫יפסיקו לחפש אותך‪ .‬ואם נהפוך לחסרי זהירות ונתמקם במקום אחד‪ ,‬אתה יכול להיות בטוח‬
‫שהם ימצאו אותנו‪ .‬וברגע שזה יקרה‪ ,‬הם יהרגו את שנינו‪ .‬אין שום דרך לשנות את זה‪ .‬פשוט‬
‫אין‪".‬‬
‫אני יודע שהוא צודק‪ .‬איכשהו‪ ,‬כמו הנרי‪ ,‬אני חש את זה‪ .‬אני פתאום מרגיש באמצע הלילה‬
‫את שערות הזרועות שלי סומרות‪ ,‬כשרעד קל חולף בגבי אפילו שלא קר לי‪.‬‬
‫"קורה שאתה מתחרט על זה שנשארת איתי כל כך הרבה זמן?"‬
‫"להתחרט על זה? למה לדעתך אני אמור להתחרט על זה?"‬
‫"מפני שאין לנו למה לחזור‪ .‬המשפחה שלך מתה‪ ,‬וגם שלי‪ .‬בלוריאן יש רק חיי בנייה‬
‫מחדש‪ .‬אלמלא אני‪ ,‬יכולת בקלות ליצור לך פה זהות ולהעביר את שארית חייך באיזה מקום‪,‬‬
‫להפוך לחלק ממנו‪ .‬יכלו להיות לך חברים‪ ,‬אולי אפילו היית מתאהב שוב‪".‬‬
‫הנרי צוחק‪" .‬אני כבר מאוהב‪ .‬ואני אמשיך להיות מאוהב עד יום מותי‪ .‬אני לא מצפה שתבין‬
‫את זה‪ .‬לוריאן שונה מכדור הארץ‪".‬‬
‫אני נאנח בתסכול‪" .‬בכל זאת‪ ,‬יכולת להיות חלק ממקום כלשהו‪".‬‬
‫"אני כבר חלק ממקום כלשהו‪ .‬כרגע אני חלק מעדן‪ ,‬אוהיו‪ ,‬איתך‪".‬‬
‫אני מניד בראשי‪" .‬אתה יודע למה אני מתכוון‪ ,‬הנרי‪".‬‬
 ‫"מה אתה חושב שאני מחמיץ?"‬
‫"חיים‪".‬‬
‫"אתה החיים שלי‪ ,‬ילד‪ .‬אתה והזיכרונות שלי‪ ,‬זה הקשר היחיד שלי לעבר‪ .‬בלעדיך אין לי‬
‫כלום‪ .‬זאת האמת‪".‬‬
‫בדיוק אז נפתחת הדלת מאחורינו‪ .‬ברני קוסאר צועד החוצה קצת לפני שרה‪ ,‬שעומדת‬
‫בפתח‪ ,‬חצי בפנים חצי בחוץ‪.‬‬
‫"אתם באמת עומדים לתת לי לראות את כל הסרט הזה לגמרי לבדי?" היא שואלת‪.‬‬
‫הנרי מחייך אליה‪" .‬לא היינו חולמים לעשות דבר כזה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬

‫***‬
‫אחרי הסרט הנרי ואני מסיעים את שרה הביתה‪ .‬כשאנחנו מגיעים לשם‪ ,‬אני מלווה אותה‬
‫לדלת‪ ,‬ואנחנו עומדים במרפסת ומחייכים זה לזה‪ .‬אני נותן לה נשיקת לילה טוב‪ ,‬נשיקה‬
‫מתמשכת‪ ,‬כשאני מחזיק את ידיה בעדינות בידי‪.‬‬
‫"נתראה מחר‪ ",‬היא אומרת ולוחצת את ידי‪.‬‬
‫"חלומות פז‪".‬‬
‫אני הולך בחזרה לטנדר‪ .‬הנרי יוצא מכביש הגישה לבית של שרה ונוהג הביתה‪ .‬אני לא‬
‫יכול להימנע מלהרגיש פחד כשאני נזכר בדבריו של הנרי‪ ,‬כשאסף אותי אחרי יום הלימודים‬
‫הראשון שלי‪" :‬רק תזכור שאנחנו עשויים לעזוב בהתראה של רגע‪ ".‬הוא צודק‪ ,‬ואני יודע את‬
‫זה‪ ,‬אבל מעולם לא הרגשתי ככה כלפי מישהי‪ .‬אני מרגיש שאני מרחף באוויר כשאנחנו יחד‪,‬‬
‫ואני חושש מהזמנים שאנחנו לא יחד‪ ,‬כמו עכשיו‪ ,‬למרות שביליתי איתה את השעות‬
‫האחרונות‪ .‬שרה מעניקה תכלית כלשהי לבריחה שלנו‪ ,‬להתחבאות שלנו‪ ,‬סיבה נעלה יותר‬
‫מהישרדות ותו לא‪ .‬סיבה לנַצֵ ח‪ .‬זה שאני מסכן את חייה בכך שאני איתה — טוב‪ ,‬זה מפחיד‬
‫אותי‪.‬‬
‫כשאנחנו חוזרים‪ ,‬הנרי הולך לחדר השינה שלו ויוצא משם עם השידה‪ .‬הוא מניח אותה על‬
‫שולחן המטבח‪.‬‬
‫"באמת?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬יש פה משהו שכבר שנים אני רוצה להראות לך‪".‬‬
‫קשה לי להתאפק לראות מה עוד יש בשידה‪ .‬אנחנו פותחים יחד את המנעול‪ ,‬והוא מרים את‬
‫המכסה כך שלא אוכל להציץ פנימה‪ .‬הנרי מוציא נרתיק קטיפה‪ ,‬סוגר את השידה ונועל אותה‬
‫מחדש‪.‬‬
‫"אלה לא חלק מהמורשות שלך אבל בפעם האחרונה שפתחנו את השידה הכנסתי את זה‬
‫בגלל ההרגשה הרעה שיש לי‪ .‬אם המוגדוריאנים יתפסו אותנו‪ ,‬הם לעולם לא יצליחו לפתוח‬
‫את זה‪ ",‬הוא אומר ומחווה לכיוון השידה‪.‬‬
‫"אז מה יש בנרתיק?"‬
 ‫"את מערכת השמש‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אם זה לא חלק מהמורשות שלי‪ ,‬למה מעולם לא הראית לי את זה?"‬
‫"כי צריך לפתח מורשת כדי להפעיל את זה‪".‬‬
‫הוא מפַנה את שולחן המטבח‪ ,‬ואז יושב מולי כשהנרתיק על ברכיו‪ .‬הוא מחייך אלי‪ ,‬חש את‬
‫ההתלהבות שלי‪ .‬הוא מושיט יד ומוציא מהנרתיק שבעה כדורי זכוכית בגדלים שונים‪ .‬הוא‬
‫מרים אותם אל פניו בכף יד קעורה ונושף עליהם‪ .‬הבהובי אור קטנים מופיעים בתוכם‪ ,‬ואז‬
‫הוא משליך אותם באוויר‪ ,‬והם מתעוררים באחת לחיים‪ ,‬מרחפים מעל שולחן המטבח‪ .‬כדורי‬
‫הזכוכית הם העתק של מערכת השמש שלנו‪ .‬הכי גדול בהם הוא בגודל של תפוז — השמש‬
‫של לוריאן — והוא תלוי במרכז ומפיק כמות אור כמו של נורה‪ ,‬ונראה כמו כדור לבה‬
‫מרוכז‪ .‬שאר הכדורים חגים סביבו במסלולי הקפה‪ .‬אלה שהכי קרובים לשמש נעים מהר‬
‫יותר‪ ,‬ואילו אלה המרוחקים נדמים כמזדחלים‪ .‬כולם מסתובבים סביב עצמם‪ ,‬ימים מתחילים‬
‫ונגמרים במהירות שיא‪ .‬הכדור הרביעי מהשמש הוא לוריאן‪ .‬אנחנו מביטים בו נע‪ ,‬מביטים‬
‫בפני השטח שלו מתחילים להתהוות‪ .‬הוא בערך בגודל של כדור סקווש‪ .‬כנראה ההעתק לא‬
‫עשוי בקנה מידה נכון‪ ,‬כי במציאות לוריאן קטן בהרבה מהשמש‪.‬‬
‫"אז מה קורה?" אני שואל‪.‬‬
‫"הכדור מקבל בדיוק את הצורה של לוריאן כרגע‪".‬‬
‫"איך זה אפשרי בכלל?"‬
‫"זה מקום מיוחד‪ ,‬ג'ון‪ .‬בליבה שלו קיים קסם עתיק‪ .‬משם מגיעות המורשות שלך‪ .‬הוא זה‬
‫שמעניק חיים ומציאות לחפצים הכלולים בירושה שלך‪".‬‬
‫"אבל הרגע אמרת שזה לא חלק מהמורשת שלי‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אבל הם מגיעים מאותו המקום‪".‬‬
‫עמקים נוצרים‪ ,‬הרים מתרוממים‪ ,‬חריצים עמוקים חוצים את המשטח במקומות שבהם אני‬
‫יודע שנהרות זרמו בעבר‪ .‬ואז זה נעצר‪ .‬אני מחפש אחר צבע כלשהו‪ ,‬תנועה כלשהי‪ ,‬רוח‬
‫שאולי נושבת על פני האדמה‪ .‬אבל אין שום דבר‪ ,‬הנוף כולו הוא כתם מונוכרומטי של אפור‬
‫ושחור‪ .‬אני לא יודע מה קיוויתי לראות‪ ,‬למה ציפיתי‪ .‬לראות משהו זז‪ ,‬שמץ של פוריות‪ .‬אני‬
‫מתייאש‪ .‬לפתע מחווירים פני השטח‪ ,‬כך שאנחנו יכולים לראות דרכם‪ ,‬ובלב לבו של הכדור‬
‫מתחיל להתעצב זוהר קלוש‪ .‬הוא זוהר‪ ,‬ומתעמעם‪ ,‬ואז זוהר שוב‪ ,‬כמו מחקה פעימות לב של‬
‫חיה ישנה‪.‬‬
‫"מה זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"הכוכב עדיין חי ונושם‪ .‬הוא התכנס עמוק בתוך עצמו ומחכה לשעת כושר‪ .‬ישן שנת חורף‪,‬‬
‫אפשר להגיד‪ .‬אבל באחד הימים הוא יתעורר‪".‬‬
‫"איך אתה כל כך בטוח?"‬
‫"הזוהר הקטן הזה שם‪ ",‬הוא אומר‪" .‬זוהי תקווה‪ ,‬ג'ון‪".‬‬
‫אני מביט בזה‪ .‬אני מוצא הנאה משונה בצפייה בזוהר הזה‪ .‬הם ניסו למחוק את התרבות‬
‫שלנו‪ ,‬את הכוכב עצמו‪ ,‬ובכל זאת הוא עדיין נושם‪ .‬כן‪ ,‬אני חושב‪ ,‬תמיד יש תקווה‪ .‬בדיוק כפי‬
‫שהנרי אמר לכל אורך הדרך‪.‬‬
‫"זה לא הכול‪".‬‬
‫הנרי עומד ומקיש באצבעותיו‪ ,‬והכוכבים מפסיקים לנוע‪ .‬הוא מקרב את פניו למרחק‬
‫סנטימטרים ספורים מלוריאן‪ ,‬מעגל את כפות ידיו סביב פיו ושוב נושם עליו‪ .‬גוונים קלים של‬
‫ירוק וכחול מופיעים על הכדור ומתחילים להתפוגג כמעט מיד ברגע שהבל פיו של הנרי‬
‫מתאדה‪.‬‬
‫"מה עשית?"‬
‫"תאיר עליו בידיים שלך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני גורם להן לזהור‪ ,‬וכשאני מחזיק אותן מעל הכדור‪ ,‬הירוק והכחול חוזרים‪ ,‬רק שהפעם‬
‫הם נשארים כל זמן שידי מאירות עליו‪.‬‬
‫"ככה לוריאן נראה יום לפני הפלישה‪ .‬רואה כמה הכול יפה? לפעמים אפילו אני שוכח‪".‬‬
‫הוא באמת יפה‪ .‬הכול ירוק וכחול‪ ,‬שופע וצומח‪ .‬הצמחייה כמו מתנועעת תחת משבי רוח‬
‫שאני מסוגל איכשהו להרגיש‪ .‬אדוות קלות מופיעות על פני המים‪ .‬הכוכב ממש חי‪ ,‬משגשג‪.‬‬
‫אבל כשאני מכבה את האור‪ ,‬הכול נעלם וחוזר לגוונים של אפור‪.‬‬
‫הנרי מצביע על נקודה על פני השטח של הכדור‪.‬‬
‫"בדיוק שם‪ ",‬הוא אומר‪" ,‬היה המקום שממנו המראנו ביום הפלישה‪ ".‬אז הוא מזיז את‬
‫האצבע שני סנטימטרים מהמקום‪" .‬ופה בדיוק היה המוזיאון הלורי לחקר החלל‪".‬‬
‫אני מהנהן ומביט במקום שעליו הוא מצביע‪ .‬עוד אפור‪.‬‬
‫"איך מוזיאונים קשורים לעניין?" אני שואל‪ .‬אני נשען לאחור בכיסא‪ .‬קשה להביט בזה‬
‫מבלי להרגיש עצוב‪.‬‬
‫הוא מביט בי‪" .‬חשבתי הרבה על מה שראית‪".‬‬
‫"אהה‪ ",‬אני אומר ודוחק בו להמשיך‪.‬‬
‫"זה היה מוזיאון עצום‪ ,‬שהוקדש כולו להתפתחות המסע בחלל‪ .‬באחד מהאגפים של הבניין‬
‫היו חלליות מוקדמות בגיל אלפי שנים‪ .‬חלליות שפעלו בעזרת סוג של חומר דלק שהיה מוכר‬
‫רק בלוריאן‪ ",‬הוא אומר ועוצר‪ ,‬ומביט בחזרה בכדור הזכוכית הקטן שתלוי בגובה שישים‬
‫סנטימטר מעל שולחן המטבח שלנו‪" .‬עכשיו‪ ,‬אם מה שראית באמת קרה‪ ,‬אם חללית שנייה‬
‫הצליחה להמריא ולהימלט מלוריאן במהלך שיא הקרבות‪ ,‬אז היא ודאי היתה מאוחסנת‬
‫במוזיאון החלל‪ .‬אין לזה שום הסבר אחר‪ .‬אני עדיין מתקשה להאמין שהיא פעלה‪ ,‬וגם אם כן‪,‬‬
‫שהיא הצליחה להתרחק‪".‬‬
‫"אם היא לא היתה מצליחה להגיע רחוק‪ ,‬אז למה אתה עדיין חושב על זה?"‬
‫הנרי נד בראשו‪" .‬אתה יודע‪ ,‬אני לא לגמרי בטוח‪ .‬אולי מפני שטעיתי בעבר‪ .‬אולי מפני‬
‫שאני מקווה שאני טועה גם במקרה הזה‪ .‬וגם כי אם היא כן הגיעה לאנשהו‪ ,‬אז היא גם היתה‬
‫מגיעה לפה‪ ,‬הכוכב מקיים החיים הכי קרוב מלבד מוגדור‪ .‬וזה בהנחה שהיו בה חיים‬
‫מלכתחילה‪ ,‬ושהיא לא היתה סתם מלאה בחפצים‪ ,‬או שהיא לא היתה סתם ריקה‪ ,‬מתוך כוונה‬
‫לבלבל את המוגדוריאנים‪ .‬אבל אני חושב שהיה חייב להיות לפחות לורי אחד שאייש את‬
‫הספינה‪ ,‬מפני שכפי שאני בטוח שאתה יודע‪ ,‬ספינות חלל מהסוג הזה לא יכלו לנווט את‬
‫עצמן‪".‬‬

‫***‬

‫עוד לילה של נדודי שינה‪ .‬אני עומד ללא חולצה מול הראי‪ ,‬מביט לתוכו כששני האורות בידי‬
‫פועלים‪" .‬אני לא יודע לכמה אנחנו יכולים לצפות מכאן והלאה‪ ",‬אמר הנרי היום‪ .‬האור‬
‫בליבתה של לוריאן עדיין בוער‪ ,‬והחפצים שהבאנו משם עדיין פועלים‪ ,‬אז למה שהקסם‬
‫ייגמר בזה? ומה עם האחרים‪ :‬האם גם הם נתקלים עכשיו בבעיות דומות? האם הם נטולי‬
‫מורשות?‬
‫אני עושה שרירים מול המראה ומכניס אגרוף באוויר‪ ,‬בתקווה שהראי יישבר או שתישמע‬
‫חבטה על הדלת‪ .‬אבל לא קורה כלום‪ .‬זה רק אני שעומד ומביט באידיוט שעומד בלי חולצה‬
‫ועוסק באגרוף צללים עם עצמו בזמן שברני קוסאר מביט מהמיטה‪ .‬כמעט חצות‪ ,‬ואני בכלל‬
‫לא עייף‪ .‬ברני קוסאר קפץ מהמיטה‪ ,‬והוא יושב לצדי ומביט בהשתקפות שלי‪ .‬אני מחייך אליו‬
‫והוא מכשכש בזנבו‪.‬‬
‫"מה איתך?" אני שואל את ברני קוסאר‪" .‬יש לך כוחות מיוחדים? אתה כלב־על? להלביש‬
‫עליך בחזרה את הגלימה שתוכל לעוף באוויר?"‬
‫הזנב שלו ממשיך לכשכש‪ ,‬והוא חופר ברצפה ותוך כדי כך מביט מעלה אלי‪ .‬אני מרים‬
‫אותו מעל הראש שלי ומעיף אותו מסביב לחדר‪.‬‬
‫"תראו‪ ,‬זה ברני קוסאר‪ ,‬כלב־העל המופלא!"‬
‫הוא מתפתל בידי‪ ,‬אז אני מניח אותו על המיטה‪ .‬הוא צונח על צדו וזנבו חובט במזרן‪.‬‬
‫"שמע‪ ,‬חבר‪ ,‬לאחד מאיתנו צריכים להיות כוחות־על‪ ,‬ולא נראה לי שזה אהיה אני‪ .‬אלא אם‬
‫כן נחזור לחשכת ימי הביניים‪ ,‬ואני אוכל להעניק לעולם אור‪ .‬מעבר לזה‪ ,‬אני חושש שאני‬
‫חסר תועלת‪".‬‬
‫ברני קוסאר מתגלגל על הגב ומביט בי בעיניים גדולות‪ ,‬רוצה שאלטף לו את הבטן‪.‬‬
 ‫פרק ‪16‬‬

‫סם מתחמק ממני‪ .‬בבית הספר הוא נעלם בכל פעם שהוא רואה אותי‪ ,‬או שהוא תמיד מוודא‬
‫שנהיה בקבוצה‪ .‬בעידודו של הנרי — שממש חייב להשיג את המגזין של סם‪ ,‬אחרי שעבר‬
‫על כל מה שיש באינטרנט ולא מצא שום דבר שדומה לחוברת שלו — החלטתי פשוט ללכת‬
‫לבית שלו בלי להודיע מראש‪ .‬הנרי הקפיץ אותי לשם אחרי האימון היומי שלנו‪ .‬סם גר‬
‫בשולי עדן‪ ,‬בבית קטן וצנוע‪ .‬כשאני דופק אין תשובה‪ ,‬אז אני מנסה לפתוח את הדלת‪ .‬היא לא‬
‫נעולה‪ ,‬ואני נכנס‪.‬‬
‫שטיח חום שעיר מכסה את הרצפה‪ ,‬ותצלומים מילדותו המוקדמת של סם תלויים על‬
‫הקירות מחופּי העץ‪ .‬הוא‪ ,‬אמא שלו וגבר שאני מניח שהוא אביו‪ ,‬המרכיב משקפיים עבים‬
‫בדיוק כמו אלה של סם‪ .‬ואז אני מביט מקרוב יותר‪ .‬זה נראה ממש אותו זוג משקפיים‪.‬‬
‫אני מתגנב במסדרון עד שאני מוצא את הדלת שחייבת להיות זאת של החדר של סם; שלט‬
‫שמכריז "הכניסה באחריותך" תלוי על נעץ‪ .‬הדלת פתוחה מעט‪ ,‬ואני מציץ פנימה‪ .‬החדר נקי‬
‫מאוד‪ ,‬הכול מסודר במקום‪ .‬המיטה הכפולה שלו מוצעת‪ ,‬ויש עליה שמיכת פוך עם ציפה‬
‫שחורה שעליה הדפסים של כוכב שבתאי וציפיות תואמות‪ .‬הקירות מכוסים בפוסטרים‪ .‬יש‬
‫שם שניים של נאס"א‪ ,‬פוסטר מהסרט "הנוסע השמיני"‪ ,‬אחד מ"מלחמת הכוכבים" ופוסטר‬
‫זרחני של ראש ירוק של חייזר מוקף בלֶבֶ ד כהה‪ .‬במרכז החדר נמצאת מערכת השמש‪ ,‬תלויה‬
‫מחוט ניילון‪ ,‬עם כל תשעת כוכבי הלכת והשמש‪ .‬זה גורם לי לחשוב על מה שהנרי הראה לי‬
‫בתחילת השבוע‪ .‬אני חושב שסם היה יוצא מדעתו אם היה רואה את זה‪ .‬ואז אני רואה את‬
‫סם‪ ,‬רכון מעל שולחן אלון קטן‪ ,‬עוטה אוזניות‪ .‬אני פותח את הדלת‪ ,‬והוא מביט מעבר לכתפו‪.‬‬
‫הוא לא מרכיב משקפיים‪ ,‬ובלעדיהם העיניים שלו נראות מאוד קטנות וצרות‪ ,‬כמעט כמו‬
‫בקריקטורה‪.‬‬
‫"מה קורה?" אני שואל בלי לעשות עניין‪ ,‬כאילו אני בא אליו הביתה בכל יום‪.‬‬
‫הוא נראה המום ומפוחד‪ ,‬והוא תולש מעליו את האוזניות בבהילות כדי להוציא משהו מאחת‬
‫המגירות‪ .‬אני מביט בשולחן שלו ורואה שהוא קורא עותק של "הם מתהלכים בקרבנו"‪.‬‬
‫כשאני שוב מרים מבט‪ ,‬הוא מכוון אלי אקדח‪.‬‬
‫"ואו‪ ",‬אני אומר‪ ,‬ואינסטינקטיבית מרים את הידיים‪" .‬מה הסיפור?"‬
‫הוא קם‪ .‬הידיים שלו רועדות‪ .‬האקדח מכוון לחזי‪ .‬אני חושב שהוא איבד את שפיותו‪.‬‬
‫"תגיד לי מה אתה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"על מה אתה מדבר?"‬
‫"ראיתי מה עשית ביער‪ .‬אתה לא אנושי‪ ".‬חששתי מזה שהוא ראה יותר ממה שקיוויתי‪.‬‬
‫"זה מטורף‪ ,‬סם! הלכתי מכות‪ .‬אני לומד אמנויות לחימה כבר שנים‪".‬‬
‫"הידיים שלך נדלקות כמו פנסים‪ .‬אתה מסוגל להשליך אנשים מפה לשם כאילו הם כלום‪.‬‬
‫זה לא נורמלי‪".‬‬
‫"אל תהיה טיפש‪ ",‬אני אומר‪ .‬הידיים שלי עדיין מושטות קדימה‪" .‬תסתכל עליהן‪ .‬אתה‬
‫רואה אורות? אמרתי לך‪ ,‬אלה היו כפפות שקווין לבש‪".‬‬
‫"שאלתי את קווין! הוא אמר שלא היו לו כפפות!"‬
‫"אתה באמת חושב שהוא יגיד לך את האמת אחרי מה שקרה? תוריד את האקדח‪".‬‬
‫"תגלה לי! מה אתה?"‬
‫אני מגלגל עיניים‪" .‬כן‪ ,‬אני חייזר‪ ,‬סם‪ .‬אני מכוכב שנמצא במרחק מאות מיליוני‬
‫קילומטרים מכאן‪ .‬יש לי כוחות־על‪ .‬זה מה שאתה רוצה לשמוע?"‬
‫הוא מביט בי‪ ,‬וידיו עדיין רועדות‪.‬‬
‫"אתה מבין כמה מטופש זה נשמע? תפסיק להיות מטורף ותוריד את האקדח‪".‬‬
‫"מה שאמרת הרגע נכון?"‬
‫"זה שאתה אידיוט? כן‪ ,‬זה נכון‪ .‬אתה מתעסק יותר מדי עם החומרים האלה‪ .‬אתה רואה‬
‫חייזרים וקנוניות של חייזרים בכל חלק מחייך‪ ,‬כולל בחבר היחיד שלך‪ .‬עכשיו תפסיק לכוון‬
‫אלי את האקדח הדפוק‪".‬‬
‫הוא מביט בי‪ ,‬ואני יכול לראות שהוא עדיין חושב על מה שאמרתי‪ .‬אני מוריד את הידיים‪.‬‬
‫אז הוא נאנח ומנמיך את האקדח‪" .‬מצטער‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני נושם נשימה עמוקה‪ ,‬מתוחה‪" .‬אתה צריך להצטער‪ .‬מה לעזאזל עבר לך בראש?"‬
‫"הוא לא באמת טעון‪".‬‬
‫"היית צריך להגיד לי את זה קודם‪ ",‬אני אומר‪" .‬למה אתה כל כך רוצה להאמין בדברים‬
‫האלה?"‬
‫הוא מניד בראשו ומחזיר את האקדח למגירה‪ .‬נדרשת לי דקה להירגע ולנסות להתנהג‬
‫כרגיל‪ ,‬כאילו מה שקרה הוא לא סיפור גדול‪.‬‬
‫"מה אתה קורא?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬עוד דברים על חייזרים‪ .‬אולי כדאי שאני ארגיע קצת‪".‬‬
‫"או שפשוט תקרא את זה בתור סיפורת‪ ,‬ולא בתור עובדות‪ ",‬אני אומר‪" .‬מה שכן‪ ,‬זה בטח‬
‫די משכנע‪ .‬אפשר לראות?"‬
‫הוא מושיט לי את הגיליון האחרון של "הם מתהלכים בקרבנו"‪ ,‬ואני יושב בהיסוס על קצה‬
‫המיטה שלו‪ .‬אני חושב שהוא נרגע מספיק כדי לפחות לא לשלוף עלי שוב את האקדח‪ .‬גם‬
‫הפעם מדובר בתצלום מכונה גרוע‪ ,‬והדפוס לא מיושר עם הנייר‪ .‬החוברת לא עבה — שמונה‬
‫עמודים‪ ,‬מקסימום שנים־עשר‪ ,‬ומודפסת על נייר בגודל רגיל‪ .‬התאריך המצוין למעלה הוא‬
‫דצמבר‪ .‬זה כנראה הגיליון הכי חדש‪.‬‬
‫"זה חומר משונה‪ ,‬סם גוד‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מחייך‪" .‬אנשים משונים אוהבים חומרים משונים‪".‬‬
 ‫"מאיפה אתה משיג את זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"אני מנוי‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ,‬אבל איך?"‬
‫סם מושך בכתפיו‪" .‬לא יודע‪ .‬זה פשוט התחיל להגיע אלי איזה יום‪".‬‬
‫"אתה מנוי לאיזושהי חוברת אחרת? אולי משם הם לקחו את הפרטים שלך‪".‬‬
‫"הייתי פעם בכנס‪ .‬אני חושב שנרשמתי לאיזו תחרות או משהו כזה כשהייתי שם‪ .‬לא זוכר‪.‬‬
‫תמיד הנחתי שמשם הם קיבלו את הכתובת שלי‪".‬‬
‫אני בוחן את העטיפה‪ .‬אין שם אזכור לאתר אינטרנט‪ ,‬וגם לא חשבתי שיהיה‪ ,‬בהתחשב בזה‬
‫שהנרי כבר עשה חיפוש שתי וערב ברשת‪ .‬קראתי את הכותרת של הכתבה המובילה‪:‬‬

‫האם השכן שלכם חייזר?‬

‫עשר דרכים בדוקות לגלות!‬
‫באמצע המאמר יש תצלום של גבר מחזיק שקית זבל ביד אחת‪ ,‬ומכסה של פח זבל בשנייה‪.‬‬
‫הוא עומד בקצה שביל גישה לבית‪ ,‬ואנחנו אמורים להניח שהוא באמצע זריקת השקית לפח‪.‬‬
‫למרות שהחוברת כולה בשחור־לבן‪ ,‬יש בעיניים של הגבר נצנוץ מסוים‪ .‬זה תצלום נורא —‬
‫כאילו מישהו צילם שכן מבלי שידע‪ ,‬ואז צייר על העיניים שלו בעיפרון צבעוני‪ .‬זה גורם לי‬
‫לצחוק‪.‬‬
‫"מה יש?" שואל סם‪.‬‬
‫"זה תצלום איום ונורא‪ .‬זה נראה כמו משהו מגודזילה‪".‬‬
‫סם מביט בו ומושך בכתפיו‪" .‬לא יודע‪ ",‬הוא אומר‪" .‬יכול להיות שזה אמיתי‪ .‬כמו שאמרת‪,‬‬
‫אני רואה חייזרים בכל מקום ובכל דבר‪".‬‬
‫"אבל אני חשבתי שחייזרים נראים ככה‪ ",‬אני אומר ומניד בראשי לכיוון הפוסטר הזרחני‬
‫שעל הקיר‪.‬‬
‫"אני לא חושב שכולם נראים ככה‪ ",‬הוא אומר‪" .‬כמו שאמרת‪ ,‬אתה חייזר עם כוחות־על‪,‬‬
‫ואתה לא נראה ככה‪".‬‬
‫שנינו צוחקים‪ ,‬ואני שואל את עצמי איך אני יוצא מהתסבוכת הזאת‪ .‬כולי תקווה שסם‬
‫לעולם לא יגלה שאמרתי לו את האמת‪ .‬אלא שחלק ממני רוצה לגלות לו — עלי‪ ,‬על הנרי‪,‬‬
‫על לוריאן — ואני תוהה איך הוא היה מגיב‪ .‬האם הוא היה מאמין לי?‬
‫אני פותח את החוברת ומחפש את פרטי המו"ל‪ ,‬שמופיעים בכל מגזין ועיתון‪ .‬פה אין‬
‫אזכור‪ ,‬רק עוד סיפורים ותיאוריות‪.‬‬
‫"אין פה מידע על המו"ל‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫"אתה מכיר את זה שבעיתונים ובמגזינים תמיד יש רשימת קרדיטים של העורכים‪,‬‬
‫הכתבים‪ ,‬בית הדפוס וכל זה? אתה יודע‪' ,‬מכתבים למערכת ניתן לשלוח לכתובת ככה וככה'‪.‬‬
 ‫בכל המגזינים יש כאלה‪ ,‬רק פה אין‪".‬‬
‫"הם חייבים לשמור על האנונימיות שלהם‪ ",‬אומר סם‪.‬‬
‫"מפני מה?"‬
‫"מפני חייזרים‪ ",‬הוא אומר ומחייך‪ ,‬כאילו הוא מכיר באבסורד שבטענה‪.‬‬
‫"יש לך את הגיליון של החודש שעבר?"‬
‫הוא מוציא אותו מהארון‪ .‬אני מדפדף בו במהירות‪ ,‬בתקווה שהמאמר על המוגדוריאנים‬
‫נמצא בו ולא בגיליון מחודש קודם‪ .‬אני מוצא אותו בעמוד ‪.4‬‬
‫הגזע המוגדורי מבקש להשתלט על כדור הארץ‬
‫גזע החייזרים המוגדוריאנים‪ ,‬מכוכב הלכת אשר בגלקסיה התשיעית‪ ,‬נמצא על פני‬
‫כדור הארץ זה יותר מעשר שנים‪ .‬זהו גזע מרושע המצוי במסע שתכליתו שליטה‬
‫ביקום‪ .‬על פי שמועה‪ ,‬הם השמידו כוכב לכת דומה למדי לכדור הארץ‪ ,‬ומתכננים‬
‫לחשוף את חולשות כדור הארץ כדי ליישב את הכוכב שלנו בשלב הבא של מזימתם‪.‬‬
‫)עוד בגיליון הבא(‬
‫אני קורא את המאמר שלוש פעמים‪ .‬קיוויתי שיהיה בו יותר ממה שסם כבר אמר‪ ,‬אבל אין לי‬
‫מזל‪ .‬ואין בכלל גלקסיה תשיעית‪ .‬מעניין מאיפה הם המציאו את זה‪ .‬אני מדפדף בגיליון החדש‬
‫פעמיים‪ .‬אין כל אזכור למוגדוריאנים‪ .‬המחשבה הראשונה שלי היא שלא נותר על מה לדווח‪,‬‬
‫שלא הגיעו חדשות נוספות‪ .‬אבל אני לא מאמין שזה מה שקרה‪ .‬המחשבה השנייה שלי היא‬
‫שהמוגדוריאנים קראו את הגיליון ואז טיפלו בבעיה בדרך כזאת או אחרת‪.‬‬
‫"אכפת לך אם אני אשאל את זה ממך?" אני שואל ומחזיק את הגיליון של החודש שעבר‪.‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬אבל תיזהר על זה‪".‬‬

‫***‬

‫שלוש שעות אחר כך‪ ,‬בשמונה בערב‪ ,‬אמא של סם עדיין לא בבית‪ .‬אני שואל את סם איפה‬
‫היא‪ ,‬והוא מושך בכתפיו כאילו הוא לא יודע‪ ,‬וכאילו ההיעדרות שלה היא עניין שבשגרה‪.‬‬
‫אנחנו בעיקר משחקים משחקי וידיאו וצופים בטלוויזיה‪ ,‬ולארוחת ערב מחממים אוכל קפוא‬
‫במיקרוגל‪ .‬כל זמן שאני שם הוא לא מרכיב את המשקפיים שלו אפילו פעם אחת‪ .‬זה משונה‪,‬‬
‫מפני שמעולם לא ראיתי אותו בלעדיהם קודם לכן‪ .‬אפילו כשרצנו בשיעור התעמלות הם היו‬
‫עליו‪ .‬אני לוקח אותם מארונית המגירות שלו ומרכיב אותם‪ .‬העולם הופך לכתם מטושטש‪,‬‬
‫וכמעט מיד אני חוטף כאב ראש‪.‬‬
‫אני מביט בסם‪ .‬הוא יושב ברגליים משוכלות על הרצפה‪ ,‬גבו שעון על המיטה‪ ,‬וספר‬
‫חייזרים על ברכיו‪.‬‬
‫"אלוהים‪ ,‬הראייה שלך באמת כל כך גרועה?" אני שואל‪.‬‬
 ‫הוא מרים אלי מבט‪" .‬הם היו של אבא שלי‪".‬‬
‫אני מוריד אותם‪.‬‬
‫"אתה צריך משקפיים בכלל‪ ,‬סם?"‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬לא ממש‪".‬‬
‫"אז למה אתה מרכיב אותם?"‬
‫"הם היו של אבא שלי‪".‬‬
‫אני מרכיב אותם בחזרה‪" .‬ואו‪ ,‬אני לא מבין איך אתה בכלל מסוגל ללכת ישר עם הדבר‬
‫הזה‪".‬‬
‫"העיניים שלי התרגלו לזה‪".‬‬
‫"אתה יודע שזה ידפוק לך את הראייה אם תמשיך להרכיב אותם‪ ,‬נכון?"‬
‫"אז אני אוכל לראות את מה שאבא שלי ראה‪".‬‬
‫אני מוריד אותם ומחזיר אותם למקום‪ .‬אני לא ממש מבין למה סם משתמש בהם‪ .‬מסיבות‬
‫סנטימנטליות? הוא באמת חושב שזה שווה את זה?‬
‫"איפה אבא שלך‪ ,‬סם?"‬
‫הוא מרים אלי מבט‪.‬‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫"הוא נעלם כשהייתי בן שבע‪".‬‬
‫"אתה לא יודע לאן הוא הלך?"‬
‫הוא נאנח‪ ,‬מרכין את הראש וחוזר לקרוא‪ .‬די ברור שהוא לא רוצה לדבר על זה‪.‬‬
‫"אתה בכלל מאמין במשהו מכל זה?" הוא שואל אחרי כמה דקות של שתיקה‪.‬‬
‫"בחייזרים?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני מאמין בחייזרים‪".‬‬
‫"אתה חושב שהם באמת חוטפים אנשים?"‬
‫"אין לי מושג‪ .‬אני מניח שאפשר לפסול את האפשרות‪ .‬אתה מאמין שהם חוטפים?"‬
‫הוא מהנהן‪" .‬רוב הזמן‪ .‬אבל לפעמים הרעיון נראה סתם מטופש‪".‬‬
‫"אני יכול להבין את זה‪".‬‬
‫הוא מרים אלי מבט‪" .‬אני חושב שאבא שלי נחטף‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫הוא נהיה מתוח ברגע שהמילים יוצאות מפיו‪ ,‬ומבט של פגיעות עולה על פניו‪ .‬זה גורם לי‬
‫להאמין שהוא כבר חלק בעבר את התיאוריה הזאת עם מישהו שהגיב באכזריות‪.‬‬
‫"למה אתה חושב ככה?"‬
‫"מפני שהוא פשוט נעלם‪ .‬הוא הלך למכולת לקנות חלב ולחם‪ ,‬ולא חזר‪ .‬הטנדר שלו חנה‬
‫מחוץ למכולת אבל אף אחד לא ראה אותו שם‪ .‬הוא פשוט נעלם‪ ,‬והמשקפיים שלו היו על‬
 ‫המדרכה‪ ,‬ליד הטנדר‪ ".‬הוא עוצר לרגע‪" .‬פחדתי שהגעת לפה כדי לחטוף אותי‪".‬‬
‫זאת תיאוריה שקשה להאמין לה‪ .‬איך ייתכן שאיש לא ראה את אביו נחטף אם זה קרה‬
‫באמצע העיר? אולי לאבא שלו היתה סיבה לעזוב‪ ,‬והוא תיכנן את ההיעלמות של עצמו‪ .‬לא‬
‫קשה להעלים את עצמך; הנרי ואני עושים את זה כבר עשר שנים‪ .‬אבל לפתע כל העניין של‬
‫סם בחייזרים נראה הגיוני לחלוטין‪ .‬אולי סם פשוט רוצה לראות את העולם כפי שאביו ראה‬
‫אותו‪ ,‬ואולי חלק ממנו מאמין באמת ובתמים שהדבר האחרון שאביו ראה מונצח במשקפיים‪,‬‬
‫חרות איכשהו בעדשות‪ .‬אולי הוא חושב שאם יתמיד‪ ,‬יום יבוא וגם הוא יצליח לראות את זה‪,‬‬
‫ושהדבר האחרון שאביו ראה יאשר את מה שכבר חי במחשבתו‪ .‬ואולי הוא חושב שאם יחפש‬
‫מספיק זמן‪ ,‬בסוף הוא ייתקל במאמר שיוכיח שאביו נחטף‪ ,‬ולא רק זה‪ ,‬אלא שגם ניתן להציל‬
‫אותו‪.‬‬
‫ומי אני שאגיד שלא יגיע היום שבו הוא ימצא את ההוכחה הזאת?‬
‫"אני מאמין לך‪ ",‬אני אומר‪" .‬אני חושב שחטיפות על ידי חייזרים אפשריות ביותר‪".‬‬
 ‫פרק ‪17‬‬

‫יום למחרת אני מתעורר מוקדם מהרגיל‪ ,‬זוחל החוצה מהמיטה‪ ,‬וכשאני יוצא מהחדר‪ ,‬אני‬
‫מוצא את הנרי יושב ליד השולחן ועובר על העיתונים כשהמחשב שלו דולק‪ .‬השמש עדיין‬
‫מתחבאת והבית חשוך; האור היחיד בבית בוקע ממסך המחשב שלו‪.‬‬
‫"יש משהו?"‬
‫"לא‪ ,‬שום דבר ממשי‪".‬‬
‫אני מדליק את האור במטבח‪ .‬ברני קוסאר מגרד את דלת הכניסה‪ .‬אני פותח לו‪ ,‬והוא טס‬
‫החוצה לסייר בחצר‪ ,‬כפי שהוא עושה מדי בוקר‪ ,‬מסתובב שם בראש מורם‪ ,‬רץ מסביב‬
‫בחיפוש אחר כל מה שעשוי להיות חשוד‪ .‬הוא מרחרח במקומות אקראיים‪ .‬אחרי שהוא מוודא‬
‫שהכול כשורה‪ ,‬הוא מזנק לתוך היער ונעלם‪.‬‬
‫שני גיליונות של "הם מתהלכים בקרבנו" מונחים על שולחן האוכל‪ ,‬המקורי ועותק שהנרי‬
‫הכין לעצמו‪ .‬ביניהם יש זכוכית מגדלת‪.‬‬
‫"יש משהו יוצא דופן בעותק המקורי?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"אז מה עכשיו?" אני שואל‪.‬‬
‫"היה לי קצת מזל‪ .‬עשיתי הצלבות בין כמה מהמאמרים האחרים והעליתי כמה תוצאות‪,‬‬
‫ואחת מהן הובילה אותי לאתר פרטי של מישהו‪ .‬שלחתי לו מייל‪".‬‬
‫אני מביט בהנרי‪.‬‬
‫"אל תדאג‪ ",‬הוא אומר‪" .‬הם לא יכולים לאתר דואר אלקטרוני‪ .‬לפחות לא כמו שאני שולח‬
‫אותו‪".‬‬
‫"איך אתה שולח אותו?"‬
‫"אני מנתב אותו מחדש דרך כמה שרתים ברחבי העולם‪ ,‬כך שהמקום המקורי אובד בדרך‪".‬‬
‫"מרשים‪".‬‬
‫ברני קוסאר שורט בדלת ואני מכניס אותו‪ .‬השעון במיקרוגל מראה ‪ .05:59‬יש לי שעתיים‬
‫לפני שאני צריך להגיע לבית הספר‪.‬‬
‫"אתה באמת חושב שכדאי לנו לחפור בזה?" אני שואל‪" .‬זאת אומרת‪ ,‬מה אם זאת‬
‫מלכודת? מה אם הם מנסים למשוך אותנו ממקום המחבוא שלנו?"‬
‫הנרי מהנהן‪" .‬אתה יודע‪ ,‬אם המאמר היה מזכיר אותנו בצורה כלשהי‪ ,‬זה היה גורם לי‬
‫להסס‪ .‬אבל אין בו שום דבר כזה‪ .‬זה על כך שהם פולשים לכדור הארץ באופן דומה לפלישה‬
‫שלהם ללוריאן‪ .‬יש כאן כל כך הרבה דברים שאנחנו לא מבינים‪ .‬צדקת לפני כמה שבועות‬
‫כשאמרת שהובסנו בקלות רבה מדי‪ .‬זה נכון‪ .‬זה לא הגיוני‪ .‬גם כל עניין ההיעלמות של זקני‬
‫השבט שלנו לא הגיוני‪ .‬אפילו זה שהצליחו למלט אותך ואת הילדים האחרים מלוריאן נראה‬
‫מוזר‪ ,‬למרות שמעולם לא תהיתי על זה עד כה‪ .‬וכשרואים מה קרה — וגם לך היו החזיונות‬
‫האלה — משהו עדיין חסר במשוואה‪ .‬אם נצליח לחזור יום אחד‪ ,‬אני חושב שחייבים להבין‬
‫מה קרה כדי למנוע מזה לקרות שוב‪ .‬אתה מכיר את האמירה‪ :‬מי שלא לומד מההיסטוריה‬
‫נידון לחזור על הטעויות שלו‪ .‬וכשחוזרים על טעויות‪ ,‬ההפסד עשוי להכפיל את עצמו‪".‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני אומר‪" .‬אבל על פי מה שאמרת בשבת‪ ,‬הסיכוי שנחזור הופך קלוש יותר עם‬
‫כל יום שחולף‪ .‬לאור זה אתה עדיין חושב שזה שווה את המאמץ?"‬
‫הנרי מושך בכתפיו‪" .‬יש עוד חמישה כמוך אי־שם‪ .‬אולי הם קיבלו את המורשות שלהם‪.‬‬
‫אולי שלך רק מתעכבות‪ .‬אני חושב שהכי טוב להתכונן לכל האפשרויות‪".‬‬
‫"אז מה אתה מתכנן לעשות?"‬
‫"רק לעשות טלפון‪ .‬מסקרן אותי לדעת מה האיש הזה יודע‪ .‬אני שואל את עצמי מה גרם לו‬
‫לא להמשיך עם הסיפור‪ .‬אחת משתי אפשרויות‪ :‬או שהוא לא מצא מידע נוסף ואיבד עניין‬
‫בסיפור‪ ,‬או שמישהו הגיע אליו אחרי הפרסום‪".‬‬
‫אני נאנח‪" .‬טוב‪ ,‬תיזהר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬

‫***‬
‫אני לובש מכנסי טרנינג וסווטשרט מעל שתי חולצות טריקו‪ ,‬שורך את נעלי ההתעמלות‪ ,‬קם‬
‫ומתמתח‪ .‬אני זורק לתרמיל את הבגדים שאני מתכוון ללבוש בבית הספר‪ ,‬עם מגבת‪ ,‬סבון‬
‫ובקבוקון שמפו‪ ,‬כדי שאוכל להתקלח כשאני מגיע לשם‪ .‬מעכשיו ארוץ לבית הספר מדי‬
‫בוקר‪ .‬הנרי מאמין כנראה שההתעמלות הנוספת תעזור באימונים שלי אבל הסיבה האמיתית‬
‫היא שהוא מקווה שזה יעזור לשינוי הגופני שלי ויעיר את המורשות שלי מתרדמתן‪ ,‬אם זה‬
‫באמת מה שקורה איתן‪.‬‬
‫אני מביט בברני קוסאר‪" .‬מוכן לצאת לריצה‪ ,‬חבר? אה? רוצה לבוא איתי לרוץ?"‬
‫הזנב שלו מכשכש והוא מסתובב במעגלים‪.‬‬
‫"נתראה אחרי בית ספר‪".‬‬
‫"שתהיה ריצה טובה‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬תיזהר בכביש‪".‬‬
‫אנחנו יוצאים מהדלת‪ ,‬ואוויר קר ומרענן מקדם את פנינו‪ .‬ברני קוסאר נובח כמה פעמים‬
‫בהתרגשות‪ .‬אני מתחיל בריצה קלה‪ ,‬יוצא אל שביל החצץ‪ ,‬והכלב רץ לידי‪ ,‬כמו שחשבתי‬
‫שיעשה‪ .‬אחרי ארבע מאות מטר אני מתחיל להתחמם‪.‬‬
‫"מוכן להגביר קצת את הקצב?"‬
‫הוא לא מתייחס אלי‪ ,‬רק ממשיך לרוץ לצדי בלשון משורבבת‪ ,‬ונראה ברקיע השביעי‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬אז קדימה‪".‬‬
‫אני עובר להילוך גבוה‪ ,‬פותח בריצה‪ ,‬ומיד אחר כך בספרינט אכזרי‪ ,‬הכי מהר שאני יכול‪.‬‬
‫ברני קוסאר אוכל ממני אבק‪ .‬אני מביט לאחור‪ ,‬והוא רץ הכי מהר שהוא מסוגל‪ ,‬אבל אני‬
‫מקדים אותו בהרבה‪ .‬הרוח נושבת בשערי‪ ,‬העצים מטושטשים כשאני חולף על פניהם‪ .‬זאת‬
‫הרגשה נהדרת‪ .‬אז ברני קוסאר מזנק לתוך העצים ונעלם מן העין‪ .‬אני לא יודע אם לעצור‬
‫ולחכות לו‪ .‬כשאני מסתובב בחזרה‪ ,‬ברני קוסאר קופץ מתוך העצים‪ ,‬שלושה מטרים לפני‪.‬‬
‫אני מביט בו והוא מביט בי‪ ,‬לשונו שמוטה הצידה‪ ,‬עיניו מביעות עליצות‪.‬‬
‫"אתה יודע שאתה כלב מוזר?"‬
‫אחרי חמש דקות בית הספר מתגלה לעין‪ .‬אני רץ בספרינט את הקילומטר האחרון‪ .‬אני‬
‫סוחט את עצמי ורץ הכי מהר שאני יכול‪ ,‬מפני שכל כך מוקדם שאין בסביבה איש שיראה‬
‫אותי‪ .‬ואז אני עומד כשאצבעותי שלובות מאחורי ראשי ומסדיר את הנשימה‪ .‬ברני קוסאר‬
‫מגיע חצי דקה אחרי‪ ,‬מתיישב ומביט בי‪ .‬אני מתכופף ומלטף אותו‪.‬‬
‫"עבודה יפה‪ ,‬חבר‪ .‬אני חושב שיש לנו הרגל חדש לבקרים‪".‬‬
‫אני מוריד את התיק מהכתפיים‪ ,‬פותח את הרוכסן‪ ,‬מוציא אריזה עם כמה רצועות נקניק‬
‫ונותן לו‪ .‬הוא טורף אותן‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬חבר‪ ,‬אני נכנס‪ .‬לך הביתה‪ .‬הנרי מחכה‪".‬‬
‫הוא מביט בי לרגע‪ ,‬ואז פוצח בהליכה נמרצת הביתה‪ .‬יכולת ההבנה שלו מהממת אותי‪ .‬אני‬
‫מסתובב‪ ,‬נכנס לבניין ועושה את דרכי למקלחות‪.‬‬

‫***‬
‫אני השני שנכנס לכיתת אסטרונומיה‪ .‬סם הוא הראשון‪ ,‬והוא כבר נמצא בכיסא הקבוע שלו‪,‬‬
‫באחורי הכיתה‪.‬‬
‫"ואו‪ ",‬אני אומר‪" .‬בלי משקפיים‪ .‬מה קורה?"‬
‫הוא מושך בכתפיים‪" .‬חשבתי על מה שאמרת‪ .‬זה כנראה מטופש מצדי להרכיב אותם‪".‬‬
‫אני יושב לצדו ומחייך‪ .‬קשה להאמין שאני אי־פעם אתרגל לזה שהעיניים שלו נראות כל‬
‫כך קטנות‪ .‬אני מחזיר לו את "הם מתהלכים בקרבנו"‪ ,‬והוא מכניס אותו לתיק‪ .‬אני מצמיד‬
‫שתי אצבעות כמו אקדח ודוחף אותו קלות‪.‬‬
‫"באנג!" אני אומר‪.‬‬
‫הוא מתחיל לצחוק‪ .‬ואז גם אני‪ .‬שנינו לא מסוגלים להפסיק‪ .‬בכל פעם שאחד מאיתנו קרוב‬
‫להפסיק‪ ,‬האחר מתחיל לצחוק וזה מתחיל מחדש‪ .‬אנשים מסתכלים עלינו כשהם נכנסים‬
‫לכיתה‪ .‬ואז מגיעה שרה‪ .‬היא נכנסת לבדה‪ ,‬הולכת באטיות לכיווננו בהבעה מבולבלת‬
‫ומתיישבת לצדי‪.‬‬
‫"על מה אתם צוחקים?"‬
‫"אני לא ממש בטוח‪ ",‬אני אומר וממשיך לצחוק‪.‬‬
‫מארק הוא האחרון שנכנס לכיתה‪ .‬הוא מתיישב במקום הרגיל שלו אבל במקום ששרה‬
‫תשב לידו‪ ,‬היום יש לידו מישהי אחרת‪ .‬אני חושב שהיא י"ב־ניקית‪ .‬שרה שולחת יד מתחת‬
‫לשולחן ואוחזת בידי‪.‬‬
 ‫"אני רוצה לדבר איתך על משהו‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"על מה?"‬
‫"אני יודעת שזה ברגע האחרון אבל ההורים שלי רוצים שאתה ואבא שלך תאכלו איתנו‬
‫מחר את ארוחת חג ההודיה‪".‬‬
‫"ואו‪ .‬זה יהיה גדול‪ .‬אני צריך לבדוק‪ ,‬אבל אני יודע שאין לנו תוכניות‪ ,‬אז אני מניח‬
‫שהתשובה היא כן‪".‬‬
‫היא מחייכת‪" .‬נהדר‪".‬‬
‫"מאחר שאנחנו רק שנינו‪ ,‬לרוב אנחנו לא חוגגים בכלל את חג ההודיה‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אנחנו חוגגים כמו שצריך‪ .‬גם שני האחים שלי חוזרים מהמכללה‪ .‬הם רוצים להכיר‬
‫אותך‪".‬‬
‫"איך הם יודעים עלי?"‬
‫"איך נראה לך?"‬
‫המורה נכנסת ושרה קורצת‪ ,‬ואז שנינו מתחילים לסכם במחברת‪.‬‬

‫***‬
‫הנרי מחכה לי כרגיל‪ ,‬וברני קוסאר יושב במושב הנוסע בזנב מכשכש‪ ,‬שחובט בדלת ברגע‬
‫שהוא רואה אותי‪ .‬אני נכנס‪.‬‬
‫"אתונה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"אתונה?"‬
‫"אתונה‪ ,‬אוהיו‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫"שם כותבים ומדפיסים את הגיליונות של 'הם מתהלכים בקרבנו'‪ .‬משם שולחים אותם‬
‫בדואר‪".‬‬
‫"איך גילית את זה?"‬
‫"סמוך עלי‪".‬‬
‫אני מביט בו‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר‪ .‬זה דרש שלושה מיילים וחמש שיחות טלפון‪ ,‬אבל עכשיו יש לי את‬
‫המספר‪ ".‬הוא מביט אלי‪" .‬מה שאני רוצה להגיד זה שעם קצת מאמץ לא היה כל כך קשה‬
‫לגלות את זה‪".‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬אני מבין מה הוא אומר לי‪ .‬שהמוגדוריאנים היו מגלים את זה באותה קלות‪ .‬מה‬
‫שאומר‪ ,‬כמובן‪ ,‬שהמאזניים נוטים עכשיו לכיוון האפשרות השנייה של הנרי — שמישהו‬
‫הגיע אל המו"ל לפני שהמשיכו לפתח את הסיפור‪.‬‬
‫"כמה רחוקה אתונה?"‬
‫"שעתיים נסיעה‪".‬‬
 ‫"אתה נוסע לשם?"‬
‫"אני מקווה שלא‪ .‬קודם אני אתקשר‪".‬‬
‫כשאנחנו מגיעים הביתה‪ ,‬הנרי מיד לוקח את הטלפון ומתיישב ליד השולחן במטבח‪ .‬אני‬
‫מתיישב מולו ומקשיב‪.‬‬
‫"שלום‪ .‬אני מתקשר בעניין מאמר בגיליון הקודם של 'הם מתהלכים בקרבנו'‪".‬‬
‫קול עמוק עונה מהצד השני‪ .‬אני לא יכול לשמוע מה הוא אומר‪.‬‬
‫הנרי מחייך‪" .‬כן‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ואז משתתק‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא מנוי‪ .‬אבל חבר שלי כן‪".‬‬
‫עוד הפסקה‪" .‬לא‪ ,‬תודה‪".‬‬
‫הוא מהנהן‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני מתעניין במאמר שפירסמתם על המוגדוריאנים‪ .‬לא היה לו המשך החודש כמו‬
‫שהובטח‪".‬‬
‫אני רוכן קדימה ומתאמץ לשמוע‪ ,‬הגוף שלי נוקשה ממתח‪ .‬כשמגיעה תשובה הקול נשמע‬
‫רועד‪ ,‬מוטרד‪ .‬ואז השיחה מתנתקת‪.‬‬
‫"הלו?"‬
‫הנרי מוריד את השפופרת‪ ,‬מביט בה‪ ,‬ואז מצמיד אותה בחזרה אל האוזן‪.‬‬
‫"הלו?" הוא אומר שוב‪.‬‬
‫הוא מנתק ומניח את הטלפון על השולחן‪ .‬הוא מביט בי‪.‬‬
‫"הוא אמר‪' ,‬אל תתקשר לפה שוב‪ '.‬ואז ניתק לי‪".‬‬
 ‫פרק ‪18‬‬

‫אחרי ששקל את זה במשך כמה שעות‪ ,‬קם הנרי למחרת בבוקר והדפיס הוראות הגעה מפה‬
‫ועד לכתובת באתונה‪ ,‬אוהיו‪ .‬הוא אומר לי שיחזור הביתה מספיק מוקדם כדי להגיע לארוחת‬
‫חג ההודיה בבית ההורים של שרה‪ ,‬ונותן לי נייר עם הכתובת ומספר הטלפון של המקום‬
‫שאליו הוא הולך‪.‬‬
‫"אתה בטוח שזה שווה את זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים להבין מה קורה‪".‬‬
‫אני נאנח‪" .‬אני חושב ששנינו יודעים מה קורה‪".‬‬
‫"אולי‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬אבל בביטחון מלא וללא חוסר הוודאות שלרוב מתלווה למילה הזאת‪.‬‬
‫"אתה יודע מה היית אומר לי אם היינו מחליפים תפקידים‪ ,‬נכון?"‬
‫הנרי מחייך‪" .‬כן‪ ,‬ג'ון‪ .‬אני יודע מה הייתי אומר‪ .‬אבל אני חושב שזה יעזור לנו‪ .‬אני רוצה‬
‫לגלות מה הם עשו כדי להפחיד ככה את האיש האומלל‪ .‬אני רוצה לדעת אם הזכירו אותנו‪,‬‬
‫אם הם מחפשים אותנו באמצעים שעוד לא חשבנו עליהם‪ .‬זה יעזור לנו להישאר במסתור‪,‬‬
‫להקדים אותם‪ .‬ואם האיש הזה ראה אותם‪ ,‬נגלה גם איך הם נראים‪".‬‬
‫"אנחנו כבר יודעים איך הם נראים‪".‬‬
‫"אנחנו יודעים איך הם נראו כשהם תקפו אותנו לפני יותר מעשר שנים‪ ,‬אבל אולי הם‬
‫השתנו‪ .‬הם כבר הרבה זמן בכדור הארץ‪ .‬אני רוצה לדעת איך הם משתלבים‪".‬‬
‫"גם אם נדע איך הם נראים‪ ,‬אם נגיע למצב שנראה אותם ברחוב‪ ,‬נניח‪ ,‬זה כבר בטח יהיה‬
‫מאוחר מדי‪".‬‬
‫"אולי‪ ,‬ואולי לא‪ .‬אם אני אראה אחד מהם‪ ,‬אני אנסה להרוג אותו‪ .‬אין שום ערובה שהוא‬
‫יצליח להרוג אותי‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬והפעם בחוסר ודאות וללא כל ביטחון‪.‬‬
‫אני נכנע‪ .‬כל הסיפור הזה שהוא נוסע לאתונה בזמן שאני נשאר בבית לא מוצא חן בעיני‪.‬‬
‫אבל אני יודע שההתנגדות שלי לא זוכה לשום התייחסות‪.‬‬
‫"אתה בטוח שתחזור בזמן?" אני שואל‪.‬‬
‫"אני יוצא עכשיו‪ ,‬מה שאומר שבערך בתשע אהיה שם‪ .‬אני בספק אם אשאר שם יותר‬
‫משעה‪ ,‬שעתיים לכל היותר‪ .‬אז עד אחת אני כבר אחזור‪".‬‬
‫"אז למה נתת לי את זה?" אני אומר ומרים את הנייר עם הכתובת ומספר הטלפון‪.‬‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬טוב‪ ,‬לעולם אי אפשר לדעת‪".‬‬
‫"ובדיוק בגלל זה אני לא חושב שאתה צריך לנסוע‪".‬‬
‫"ניצחת‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ובזאת שם קץ לשיחה‪ .‬הוא אוסף את הניירות שלו‪ ,‬קם מהשולחן‬
‫ודוחף את הכיסא בחזרה למקום‪.‬‬
 ‫"נתראה אחר הצהריים‪".‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא יוצא אל הטנדר‪ .‬ברני קוסאר ואני הולכים למרפסת הקדמית ומביטים בו נוסע לדרכו‪.‬‬
‫אני לא יודע למה‪ ,‬אבל יש לי הרגשה רעה‪ .‬אני מקווה שיצליח לחזור‪.‬‬

‫***‬
‫זה יום ארוך‪ .‬מהימים האלה שבהם הזמן מאט וכל דקה נחווית כמו עשר‪ ,‬כל שעה כמו‬
‫עשרים‪ .‬אני משחק משחקי וידיאו וגולש ברשת‪ .‬אני מחפש חדשות שאולי קשורות לאחד‬
‫הילדים האחרים‪ .‬אני לא מוצא דבר‪ ,‬מה שמשמח אותי‪ .‬זה אומר שהם נסתרים מהעין‪ .‬מחוץ‬
‫לטווח האויבים שלנו‪.‬‬
‫מדי פעם אני בודק את הטלפון שלי‪ .‬בשתים־עשרה בצהריים אני שולח להנרי הודעה‪ .‬הוא‬
‫לא עונה‪ .‬אני אוכל ארוחת צהריים ומאכיל את ברני‪ ,‬ושולח עוד הודעה‪ .‬אין תשובה‪ .‬הרגשה‬
‫מתוחה ומערערת מתנחלת בי‪ .‬הנרי תמיד עונה להודעות‪ ,‬ומיד‪ .‬אולי הטלפון שלו כבוי‪ .‬אולי‬
‫הסוללה שלו נגמרה‪ .‬אני מנסה לשכנע את עצמי באפשרויות הללו‪ ,‬אבל יודע שאף אחת מהן‬
‫לא נכונה‪.‬‬
‫בשעה שתיים אני מתחיל להיות מודאג‪ .‬ממש מודאג‪ ,‬אנחנו אמורים להיות בבית משפחת‬
‫הארט בעוד שעה‪ .‬הנרי יודע שהארוחה חשובה לי‪ ,‬והוא בחיים לא יקלקל לי את זה‪ .‬אני נכנס‬
‫להתקלח בתקווה שעד שאצא הנרי ישב במטבח וישתה כוס קפה‪ .‬אני פותח את ברז המים‬
‫החמים עד הסוף‪ ,‬ולא מפעיל כלל את הקרים‪ .‬אני לא מרגיש דבר‪ .‬כל הגוף שלי כבר חסין‬
‫בפני חום‪ .‬אני מרגיש כאילו מים פושרים זורמים על עורי‪ ,‬ולמען האמת אני מתגעגע‬
‫לתחושת החום‪ .‬פעם אהבתי לעשות מקלחות חמות‪ .‬הייתי עומד מתחת לזרם כל עוד נשארו‬
‫מים חמים‪ .‬הייתי עוצם את העיניים ונהנה מהמים שנוחתים על ראשי וזולגים למטה‪ .‬זה ניתק‬
‫אותי מהחיים‪ .‬איפשר לי לשכוח לזמן־מה מי ומה אני‪.‬‬
‫כשאני יוצא מהמקלחת‪ ,‬אני פותח את הארון ומחפש את הבגדים הכי יפים שיש לי‪ ,‬שאינם‬
‫מרשימים במיוחד‪ :‬מכנסי חאקי‪ ,‬חולצת כפתורים‪ ,‬סוודר‪ .‬בגלל שאנחנו חיים את חיינו‬
‫בבריחה מתמדת‪ ,‬כל מה שיש לי זה נעלי ריצה‪ .‬זה כל כך מגוחך‪ ,‬שזה גורם לי לצחוק —‬
‫הפעם הראשונה שצחקתי כל היום‪ .‬אני הולך לחדר של הנרי ומחפש בארון שלו‪ .‬יש לו זוג‬
‫מוקסינים שמתאימים לי‪ .‬כשאני מסתכל על הבגדים שלו‪ ,‬אני נעשה מודאג יותר‪ ,‬מוטרד‬
‫יותר‪ .‬אני רוצה להאמין שפשוט לוקח לו יותר זמן ממה שחשב‪ ,‬אבל הוא היה יוצר איתי‬
‫קשר‪ .‬בטוח שמשהו לא בסדר‪.‬‬
‫אני הולך לדלת הכניסה‪ ,‬שם יושב ברני ומביט החוצה מהחלון‪ .‬הוא מרים אלי מבט ומיילל‪.‬‬
‫אני טופח על ראשו וחוזר לחדר שלי‪ .‬אני מביט בשעון הקיר‪ .‬השעה קצת אחרי שלוש‪ .‬אני‬
‫בודק את הטלפון‪ .‬אין הודעות‪ ,‬אין שיחות שלא נענו‪ .‬אני מחליט ללכת אל שרה‪ ,‬ואם לא‬
‫אשמע מהנרי עד חמש‪ ,‬אני ארקום איזו תוכנית‪ .‬אולי אגיד להם שהנרי חולה ושגם אני לא‬
‫מרגיש הכי טוב‪ .‬אולי אגיד להם שהמכונית של הנרי נתקעה ואני צריך ללכת לעזור לו‪ .‬אבל‬
‫אני מקווה שהוא פשוט יופיע וניהנה מארוחת חג הודיה נעימה‪ .‬למעשה‪ ,‬זאת תהיה הראשונה‬
‫שלנו אי־פעם‪ .‬אם לא‪ ,‬אני אספר להם משהו‪ .‬אני חייב‪.‬‬
‫מאחר שאין לי רכב‪ ,‬אני מחליט לרוץ‪ .‬סביר להניח שאני אפילו לא אזיע‪ ,‬ואגיע לשם מהר‬
‫ממה שהייתי מגיע בטנדר‪ .‬ובגלל החג הכבישים בטח יהיו ריקים‪ .‬אני נפרד מברני‪ ,‬אומר לו‬
‫שאחזור אחר כך‪ ,‬ויוצא‪ .‬אני רץ בשולי השדות‪ ,‬דרך היער‪ .‬זאת הרגשה טובה להוציא קצת‬
‫אנרגיה‪ .‬זה מרגיע מעט את החרדה שלי‪ .‬כמה פעמים אני מתקרב לשיא המהירות‪ ,‬שזה בטח‬
‫משהו כמו תשעים או מאה קמ"ש‪ .‬נעים לי להרגיש את האוויר הקר שמצליף בפני‪ .‬הצליל‬
‫שלו נפלא‪ ,‬אותו צליל שאני שומע כשאני מוציא את הראש מהחלון של הטנדר כשאנחנו‬
‫נוסעים בכביש המהיר‪ .‬מעניין כמה מהר אוכל לרוץ כשאהיה בן עשרים או עשרים וחמש‪.‬‬
‫אני מפסיק לרוץ בערך מאה מטר מהבית של שרה‪ .‬אני לא קצר נשימה בכלל‪ .‬כשאני הולך‬
‫בשביל הגישה‪ ,‬אני רואה את שרה מציצה מהחלון‪ .‬היא מחייכת ומנופפת‪ ,‬ופותחת את דלת‬
‫הכניסה בדיוק כשאני עולה למרפסת הקדמית שלה‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬חתיך‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫אני מסתובב ומביט לאחור‪ ,‬מעמיד פנים שאני חושב שהיא מדברת למישהו אחר‪ .‬אז אני‬
‫מסתובב בחזרה ושואל אם היא מדברת אלי‪ .‬היא צוחקת‪.‬‬
‫"אתה טיפשון‪ ",‬היא אומרת ומכניסה לי אגרוף בזרוע לפני שהיא מושכת אותי אליה‬
‫לנשיקה ארוכה‪ .‬אני נושם עמוק ומריח את האוכל‪ :‬הודו ממולא‪ ,‬בטטות‪ ,‬כרוב ניצנים‪ ,‬פאי‬
‫דלעת‪.‬‬
‫"ריח נפלא‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אמא שלי בישלה כל היום‪".‬‬
‫"אני כבר לא יכול לחכות לארוחה‪".‬‬
‫"איפה אבא שלך?"‬
‫"הוא מתעכב‪ .‬הוא אמור להגיע עוד מעט‪".‬‬
‫"הוא בסדר?"‬
‫"כן‪ ,‬לא משהו רציני‪".‬‬
‫אנחנו נכנסים והיא עושה לי סיור‪ .‬יש להם בית נהדר‪ .‬בית משפחתי קלאסי עם חדרי שינה‬
‫בקומה השנייה‪ ,‬עליית גג שמשמשת חדר לאחד מאחיה‪ ,‬וכל חללי המחיה — סלון‪ ,‬חדר‬
‫אוכל‪ ,‬מטבח וחדר משפחה — בקומה הראשונה‪ .‬כשאנחנו מגיעים לחדר שלה‪ ,‬היא סוגרת‬
‫את הדלת מאחורינו ומנשקת אותי‪ .‬אני מופתע‪ ,‬אבל שמח‪.‬‬
‫"חיכיתי כל היום לעשות את זה‪ ",‬היא אומרת בשקט כשהיא מתנתקת ממני‪ .‬היא הולכת‬
‫לדלת‪ ,‬ואני מושך אותה בחזרה אלי ומנשק אותה שוב‪.‬‬
‫"ואני מחכה לנשק אותך שוב אחר כך‪ ",‬אני לוחש‪ .‬היא מחייכת‪ ,‬ושוב מכניסה לי אגרוף‬
‫בזרוע‪.‬‬
‫אנחנו יורדים בחזרה‪ ,‬והיא לוקחת אותי לחדר המשפחה‪ ,‬שבו שני אחיה הגדולים‪ ,‬שחזרו‬
‫מהמכללה לסוף השבוע‪ ,‬רואים פוטבול עם אבא שלה‪ .‬אני יושב איתם בזמן ששרה הולכת‬
‫למטבח לעזור לאמא שלה ולאחותה הקטנה עם ארוחת הערב‪ .‬אף פעם לא התלהבתי במיוחד‬
‫מפוטבול‪ .‬כנראה בגלל צורת החיים של הנרי ושלי‪ ,‬מעולם לא היה לי זמן להתעמק במשהו‬
‫מעבר לחיים שלנו‪ .‬תמיד דאגתי לנסות להתאים לכל מקום שבו היינו‪ ,‬ואז להתכונן לעבור‬
‫למקום אחר‪ .‬האחים שלה ואביה שיחקו פוטבול בתיכון‪ .‬הם מתים על זה‪ .‬ובמשחק של היום‬
‫אחד מהאחים והאבא אוהדים את אחת הקבוצות‪ ,‬ואילו האח השני אוהד את הקבוצה היריבה‪.‬‬
‫הם מתווכחים זה עם זה‪ ,‬מקניטים זה את זה‪ ,‬מריעים וגונחים‪ ,‬תלוי במה שקורה על המגרש‪.‬‬
‫אפשר לראות שהם עושים את זה כבר שנים‪ ,‬סביר להניח שכל חייהם‪ ,‬וברור שהם מאוד‬
‫נהנים‪ .‬הייתי רוצה שגם להנרי ולי היה משהו ששנינו היינו מתעניינים בו ויכולים ליהנות‬
‫ממנו יחד‪ ,‬מלבד האימונים שלי והבריחה וההסתתרות הנצחיות שלנו‪ .‬הייתי רוצה שגם לי‬
‫יהיו אבא ואחים אמיתיים שיכולתי לבלות איתם‪.‬‬
‫במחצית אמא של שרה קוראת לנו לאכול‪ .‬אני בודק את הטלפון‪ ,‬ועדיין כלום‪ .‬לפני שאנחנו‬
‫מתיישבים לאכול אני הולך לשירותים ומתקשר להנרי‪ ,‬אבל השיחה מועברת ישירות לתא‬
‫הקולי‪ .‬השעה כמעט חמש‪ ,‬ואני מתחיל להיכנס לפאניקה‪ .‬אני חוזר לשולחן‪ ,‬כולם יושבים‬
‫שם‪ .‬השולחן נראה מדהים‪ .‬באמצע יש פרחים‪ ,‬ומול כל כיסא מסודרים תחתית לצלחת‪,‬‬
‫צלחות וסכו"ם ערוך בקפידה‪ .‬כלי הגשה לאוכל מונחים על השולחן‪ ,‬ותרנגול ההודו מונח‬
‫מול כיסאו של מר הארט‪ .‬בדיוק כשאני מתיישב‪ ,‬גברת הארט נכנסת לחדר‪ .‬היא הורידה את‬
‫הסינר‪ ,‬ולובשת חצאית יפה וסריג‪.‬‬
‫"שמעת משהו מאבא שלך?" היא שואלת‪.‬‬
‫"הרגע ניסיתי להתקשר אליו‪ .‬הוא‪ ,‬אה‪ ,‬מאחר‪ ,‬וביקש שלא נחכה לו‪ .‬הוא מאוד מצטער על‬
‫הטרחה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫מר הארט מתחיל לחתוך את ההודו‪ .‬שרה מחייכת אלי מעברו השני של השולחן‪ ,‬מה‬
‫שמשפר את הרגשתי‪ ,‬אבל רק לחצי שנייה בערך‪ .‬מתחילים להעביר את האוכל‪ ,‬ואני לוקח‬
‫מנות קטנות מהכול‪ .‬אני לא חושב שאצליח לאכול הרבה‪ .‬אני מניח את הטלפון על הברכיים‬
‫ומעביר אותו למצב רטט‪ ,‬למקרה שיגיעו שיחה או הודעה‪ .‬אבל עם כל שנייה שחולפת‪ ,‬אני‬
‫מאמין פחות ופחות שיגיעו בשורות טובות‪ ,‬או שאראה שוב את הנרי‪ .‬הרעיון שאחיה לבדי‬
‫— כשהמורשות שלי מתפתחות‪ ,‬ללא איש שיסביר לי אותן או ילמד אותי להשתמש בהן‪,‬‬
‫שאצטרך לברוח לבדי‪ ,‬להתחבא לבדי‪ ,‬להסתדר לבדי בחיים‪ ,‬להילחם במוגדוריאנים‪,‬‬
‫להילחם בהם עד שהם יובסו או עד שאני אמות — מבעית אותי‪.‬‬
‫הארוחה מתמשכת לנצח‪ .‬הזמן שוב נע לאט‪ .‬כל המשפחה של שרה מפציצה אותי בשאלות‪.‬‬
‫מעולם לא הייתי בסיטואציה שבה נשאלתי כל כך הרבה שאלות על ידי כל כך הרבה אנשים‬
‫בפרק זמן קצר כל כך‪ .‬הם שואלים אותי על העבר שלי‪ ,‬המקומות שגרתי בהם‪ ,‬על הנרי‪ ,‬על‬
‫אמא שלי — עליה אני מספר להם שמתה כשהייתי מאוד צעיר‪ ,‬כפי שאני תמיד נוהג לספר‪.‬‬
‫זאת התשובה היחידה שלי שיש בה שבריר כלשהו של אמת‪ .‬אין לי מושג אם התשובות שלי‬
‫הגיוניות בכלל‪ .‬אני מרגיש כאילו הטלפון על ברכי שוקל חצי טון‪ .‬הוא לא רוטט‪ .‬הוא פשוט‬
‫נח לו שם‪.‬‬
‫אחרי הארוחה ולפני הקינוח שרה מבקשת מכולם לצאת לחצר האחורית כדי שתוכל לצלם‬
‫אותנו‪ .‬בזמן שאנחנו יוצאים‪ ,‬שרה שואלת אותי אם הכול בסדר‪ .‬אני אומר לה שאני דואג‬
‫להנרי‪ .‬היא מנסה להרגיע אותי ולהגיד לי שהכול בסדר‪ ,‬אבל זה לא עוזר‪ .‬אם כבר‪ ,‬זה רק‬
‫גורם לי להרגיש גרוע יותר‪ .‬אני מנסה לדמיין איפה הוא ומה הוא עושה‪ ,‬והדבר היחיד שאני‬
‫מצליח לראות בעיני רוחי זה שהוא עומד מול מוגדוריאני‪ ,‬מבועת‪ ,‬ויודע שהוא עומד למות‪.‬‬
‫כשאנחנו מתאספים להצטלם‪ ,‬אני נכנס לפאניקה‪ .‬איך אני יכול להגיע לאתונה? אני יכול‬
‫לרוץ אבל אולי יהיה לי קשה למצוא את הדרך‪ ,‬מה גם שאצטרך להתרחק מהתנועה ולהימנע‬
‫מדרכים ראשיות‪ .‬אני יכול לקחת אוטובוס אבל זה ייקח יותר מדי זמן‪ .‬אני יכול לשאול את‬
‫שרה אבל זה יצריך הרבה מאוד הסברים‪ ,‬כולל לספר לה שאני חייזר ושאני מאמין שהנרי‬
‫אחרי כדי שיוכלו להרוג אותי‪ .‬לא רעיון‬
‫ַ‬ ‫נשבה או נהרג על ידי חייזרים עוינים שמחפשים‬
‫מוצלח במיוחד‪.‬‬
‫כשאנחנו נעמדים מול המצלמה‪ ,‬אני נתקף דחף נואש ללכת אבל יודע שאני צריך לעשות‬
‫את זה באופן שלא יגרום לשרה או למשפחתה לכעוס עלי‪ .‬אני מתמקד במצלמה‪ ,‬מביט‬
‫ישירות לתוכה‪ ,‬בזמן שאני מנסה לחשוב על תירוץ שיגרור הכי פחות שאלות‪ .‬עכשיו אני‬
‫כבר אחוז בהלה‪ .‬הידיים שלי מתחילות לרעוד‪ .‬הן חמות‪ .‬אני מביט בהן לוודא שהן לא‬
‫זורחות‪ .‬הן לא‪ ,‬אבל כשאני שוב מרים מבט‪ ,‬אני רואה שהמצלמה רועדת בידיה של שרה‪ .‬אני‬
‫יודע שאני גורם לזה איכשהו אבל אין לי מושג איך או מה לעשות כדי להפסיק את זה‪.‬‬
‫צמרמורת חולפת בגבי‪ .‬הנשימה שלי נעתקת‪ ,‬ובו בזמן העדשה של המצלמה נסדקת‬
‫ומתרסקת‪ .‬שרה צורחת‪ ,‬מנמיכה את המצלמה ומביטה בה בבלבול‪ .‬הפה שלה נפער‪ ,‬ודמעות‬
‫עולות בעיניה‪.‬‬
‫ההורים שלה רצים אליה לראות אם היא בסדר‪ .‬אני פשוט עומד שם בהלם‪ .‬אני לא בטוח‬
‫מה לעשות‪ .‬חבל לי על המצלמה שלה וצר לי שהיא נסערת בגלל זה‪ ,‬אבל גם נרגש מפני‬
‫שברור שהטלקינזיס שלי הגיע‪ .‬האם אצליח לשלוט בו? הנרי יהיה מאושר כשהוא יגלה‪.‬‬
‫הנרי‪ .‬הפאניקה חוזרת‪ .‬אני מאגרף את כפות הידיים‪ .‬אני צריך לצאת מפה‪ .‬אני צריך למצוא‬
‫אותו‪ .‬אם הוא בידי המוגדוריאנים‪ ,‬ואני מקווה שלא‪ ,‬אני אהרוג כל אחד ואחד מהם כדי‬
‫להחזיר אותו‪.‬‬
‫אני חושב במהירות‪ ,‬ניגש אל שרה ומרחיק אותה הצידה מההורים שלה‪ ,‬שבוחנים את‬
‫המצלמה כדי לנסות להבין מה בדיוק קרה‪.‬‬
‫"קיבלתי הודעה מהנרי‪ .‬אני ממש מצטער אבל אני חייב ללכת‪".‬‬
‫ניכר שדעתה מוסחת‪ ,‬והיא מעבירה את מבטה ממני אל הוריה‪.‬‬
‫"הוא בסדר?"‬
‫"כן‪ ,‬אבל אני חייב ללכת — הוא צריך אותי‪ ".‬היא מהנהנת‪ ,‬ואנחנו מתנשקים בעדינות‪.‬‬
‫אני מקווה שזאת לא הפעם האחרונה‪.‬‬
‫אני מודה להוריה‪ ,‬לאחֶ יה ולאחותה‪ ,‬ויוצא לפני שיספיקו לשאול אותי יותר מדי שאלות‪.‬‬
‫ברגע שאני יוצא מהדלת‪ ,‬אני מתחיל לרוץ‪ .‬אני חוזר באותה הדרך שבה הגעתי לבית של‬
‫שרה‪ .‬אני מתרחק מהדרכים הראשיות ורץ בין העצים‪ .‬בתוך כמה דקות אני כבר בחזרה‬
‫בבית‪ .‬אני שומע את ברני מגרד בדלת כשאני רץ בשביל הגישה‪ .‬הוא נראה מודאג‪ ,‬כאילו גם‬
‫הוא מרגיש שמשהו לא בסדר‪.‬‬
‫אני הולך ישר לחדר שלי‪ .‬אני מוציא מהתיק את פיסת הנייר שעליה מספר הטלפון‬
‫והכתובת שהנרי נתן לי לפני שיצא‪ .‬אני מחייג את המספר‪ .‬נשמעת הקלטה‪" .‬המספר שאליו‬
‫חייגתם איננו מחובר‪ ".‬אני מביט בנייר ומנסה לחייג שוב‪ .‬אותה ההודעה‪.‬‬
‫"חרא!" אני צועק‪ .‬אני בועט בכיסא והוא עף מהמטבח לסלון‪.‬‬
‫אני נכנס לחדר שלי‪ .‬אני יוצא ממנו‪ .‬אני חוזר אליו‪ .‬אני מביט במראה‪ .‬העיניים שלי‬
‫אדומות; יש לי דמעות בעיניים‪ ,‬אבל הן לא זולגות‪ .‬הידיים שלי רועדות‪ .‬כעס וזעם ופחד נורא‬
‫שהנרי מת שוטפים אותי‪ .‬אני עוצם את העיניים בכוח ודוחק את כל הזעם למעמקי הקיבה‬
‫שלי‪ .‬ואז אני בבת אחת צורח ופוקח את העיניים ומושיט את ידַ י לכיוון המראה‪ ,‬והזכוכית‬
‫שלה נשברת למרות שאני במרחק שלושה מטרים‪ .‬אני עומד ומביט בה‪ .‬רוב החלקים עדיין‬
‫מחוברים לקיר‪ .‬מה שקרה אצל שרה לא היה מקרי‪.‬‬
‫אני מביט בשברים שעל הרצפה‪ .‬אני מושיט יד קדימה‪ ,‬מתרכז באחד מהשברים ומנסה‬
‫להניע אותו‪ .‬הנשימה שלי בשליטה אבל הפחד והכעס נותרים בתוכי‪ .‬פחד היא מילה פשוטה‬
‫מדי‪ .‬אימה‪ .‬זה מה שאני מרגיש‪.‬‬
‫בתחילה השבר לא זז‪ ,‬אבל אז‪ ,‬אחרי חמש־עשרה שניות‪ ,‬הוא מתחיל לרעוד‪ .‬בהתחלה‬
‫לאט‪ ,‬ואז במהירות‪ .‬ואני נזכר‪ :‬הנרי אמר שעל פי רוב‪ ,‬רגשות הם מה שמפעיל מורשות‪ .‬אין‬
‫ספק שזה מה שקורה עכשיו‪ .‬אני מתאמץ להרים את השבר‪ .‬אגלי זיעה מבצבצים לי על‬
‫המצח‪ .‬אני מתרכז בכל כוחי ובכל ישותי‪ ,‬למרות כל מה שקורה‪ .‬קשה לי לנשום‪ .‬לאט־לאט‬
‫מתחיל השבר להתרומם‪ .‬סנטימטר‪ ,‬שניים‪ ,‬חצי מטר‪ ,‬ממשיך לעלות‪ ,‬זרוע ימין שלי שלוחה‬
‫ונעה איתו עד שהוא מצוי בגובה העיניים שלי‪ .‬אני מחזיק אותו שם‪ .‬לו רק הנרי היה יכול‬
‫לראות את זה‪ ,‬אני חושב‪ .‬ובתוך חלקיק שניה חוזרים הפאניקה והפחד‪ ,‬וחודרים מבעד‬
‫להתרגשות על היכולת שזה עתה גיליתי‪ .‬אני מביט בשבר‪ ,‬באופן שבו הוא משקף את הקיר‬
‫מחופה העץ שנראה ישן ושברירי‪ .‬עץ‪ .‬ישן ופריך‪ .‬ואז העיניים שלי נפקחות לרווחה —‬
‫פעורות רחב יותר ממה שהיו אי־פעם בחיי‪.‬‬
‫השידה!‬
‫הנרי אמר את זה‪" :‬רק שנינו יחד יכולים לפתוח אותה‪ .‬אלא אם כן אני אמות; ואז אתה‬
‫תוכל לפתוח אותה בעצמך‪".‬‬
‫אני מפיל את השבר ורץ מהחדר שלי לזה של הנרי‪ .‬השידה נמצאת על הרצפה לצד המיטה‬
‫שלו‪ .‬אני חוטף אותה‪ ,‬רץ למטבח ושם אותה על השולחן‪ .‬המנעול בצורת החותם הלורי‬
‫מישיר אלי מבט‪.‬‬
‫אני מתיישב אל השולחן ומביט במנעול‪ .‬השפה שלי רועדת‪ .‬אני מנסה להאט את הנשימה‬
‫שלי‪ ,‬אבל לשווא; החזה שלי עולה ויורד כאילו גמרתי ספרינט של חמישה־עשר קילומטר‪.‬‬
‫אני מפחד שארגיש את הנקישה של פתיחת המנעול בכף היד שלי‪ .‬אני נושם עמוק ועוצם את‬
‫העיניים‪.‬‬
‫"בבקשה אל תיפתחי‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אני אוחז במנעול‪ .‬אני לוחץ עליו חזק ככל שאני יכול‪ ,‬נשימתי עצורה‪ ,‬הראייה מטושטשת‪,‬‬
‫השרירים באמה שלי מתוחים ומאומצים‪ .‬אני מחכה לשמוע נקישה‪ .‬מחזיק את המנעול ומחכה‬
‫לנקישה‪.‬‬
‫אלא שאין נקישה‪.‬‬
‫אני מרפה ומשתרע בכיסא‪ ,‬מחזיק את הראש בידיים‪ .‬ניצוץ קטן של תקווה‪ .‬אני מעביר את‬
‫הידיים שלי בשיער וקם‪ .‬על הדלפק במרחק מטר וחצי ממני יש כף מלוכלכת‪ .‬אני מתרכז בה‬
‫ומניף את ידי הצידה בתנופה‪ ,‬והכף עפה‪ .‬הנרי כל כך ישמח‪ .‬הנרי‪ ,‬אני חושב‪ ,‬איפה אתה?‬
‫במקום כלשהו‪ ,‬ועדיין בחיים‪ .‬ואני בא להחזיר אותך‪.‬‬
‫אני מחייג את המספר של סם‪ ,‬החבר היחיד שרכשתי בעדן מלבד שרה‪ ,‬ואם להיות כן‪,‬‬
‫החבר היחיד שהיה לי אי־פעם‪ .‬הוא עונה בצלצול השני‪.‬‬
‫"הלו?"‬
‫אני עוצם את העיניים וצובט את גשר האף שלי‪ .‬אני נושם עמוק‪ .‬הרעד חזר‪ ,‬אם נטש אותי‬
‫בכלל מלכתחילה‪.‬‬
‫"הלו?" אומר סם שוב‪.‬‬
‫"סם‪".‬‬
‫"היי‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ואז‪" ,‬אתה נשמע זוועה‪ .‬אתה בסדר?"‬
‫"לא‪ ,‬אני צריך את עזרתך‪".‬‬
‫"מה? מה קרה?"‬
‫"יש סיכוי שאמא שלך תקפיץ אותך לפה?"‬
‫"היא לא פה‪ .‬היא עושה משמרת בבית חולים‪ ,‬מפני שבחגים משלמים לה כפול‪ .‬מה‬
‫קורה?"‬
‫"המצב רע‪ ,‬סם‪ ,‬ואני צריך עזרה‪".‬‬
‫דממה נוספת‪ ,‬ואז‪" ,‬אני אגיע במהירות האפשרית‪".‬‬
‫"אתה בטוח?"‬
‫"נתראה בקרוב‪".‬‬
‫אני סוגר את הטלפון ומניח את הראש על השולחן‪ .‬אתונה‪ ,‬אוהיו‪ .‬שם הנרי נמצא‪ .‬איכשהו‪,‬‬
‫בדרך כלשהי‪ ,‬אני חייב להגיע לשם‪.‬‬
‫ואני צריך להגיע לשם מהר‪.‬‬
 ‫פרק ‪19‬‬

‫בזמן שאני מחכה לסם‪ ,‬אני מסתובב בבית ומרים חפצים באוויר מבלי לגעת בהם‪ :‬תפוח‬
‫מהשיש במטבח‪ ,‬מזלג מהכיור‪ ,‬עציץ קטן שעומד ליד החלון הקדמי‪ .‬אני יכול להרים רק את‬
‫הדברים הקטנים‪ ,‬והם מתרוממים באוויר קצת בהיסוס‪ .‬כשאני מנסה משהו כבד יותר —‬
‫כיסא‪ ,‬שולחן — לא קורה כלום‪.‬‬
‫שלושת כדורי הטניס שהנרי ואני השתמשנו בהם לאימונים נחים בסלסילה בצד השני של‬
‫הסלון‪ .‬אני מביא אלי אחד מהם‪ ,‬וברני נדרך כשהכדור חוצה את שדה הראייה שלו‪ .‬אז אני‬
‫זורק אותו מבלי לגעת בו‪ ,‬והכלב מזנק אחריו; אבל לפני שהוא מספיק להגיע אליו‪ ,‬אני מושך‬
‫אותו בחזרה‪ ,‬ואם הוא כן מצליח לתפוס אותו‪ ,‬אני מושך אותו בחזרה מהפה שלו‪ .‬כל הזמן‬
‫הזה אני יושב בכיסא בסלון‪ .‬זה מסיח את דעתי מהנרי‪ ,‬ממה שאולי אירע לו‪ ,‬ומהאשמה שאני‬
‫חש בגלל השקרים שאצטרך לספר לסם‪.‬‬
‫נדרשות לו עשרים וחמש דקות לרכוב את ששת הקילומטרים לבית שלי על האופניים שלו‪.‬‬
‫אני שומע אותו מגיע בשביל הגישה‪ .‬הוא יורד מהאופניים בקפיצה‪ ,‬והם נחבטים בקרקע בזמן‬
‫שהוא נכנס בריצה דרך דלת הכניסה מבלי לדפוק‪ ,‬קצר נשימה‪ .‬פניו שטופי זיעה‪ .‬הוא מביט‬
‫סביב ובוחן את המצב‪.‬‬
‫"אז מה קורה?" הוא שואל‪.‬‬
‫"זה יישמע לך אבסורדי‪ ",‬אני אומר‪" .‬אבל אתה חייב להבטיח לקחת אותי ברצינות‪".‬‬
‫"על מה אתה מדבר?"‬
‫על מה אני מדבר? אני מדבר על הנרי‪ .‬הוא נעלם בגלל חוסר זהירות‪ ,‬אותו חוסר זהירות‬
‫שתמיד הטיף לי נגדו‪ .‬אני מדבר על העובדה שכשכיוונת אלי את האקדח שלך‪ ,‬אמרתי לך את‬
‫האמת‪ .‬אני חייזר‪ .‬הנרי ואני הגענו לכדור הארץ לפני עשר שנים‪ ,‬ורודף אחרינו גזע מרושע‬
‫של חייזרים‪ .‬אני מדבר על זה שהנרי חשב שאיכשהו יצליח להתחמק מהם אם יבין אותם‬
‫קצת יותר טוב‪ .‬ועכשיו הוא נעלם‪ .‬על זה אני מדבר‪ ,‬סם‪ .‬אתה מבין? אבל לא‪ ,‬אני לא יכול‬
‫להגיד לו שום דבר מכל זה‪.‬‬
‫"מישהו תפס את אבא שלי‪ ,‬סם‪ .‬אני לא לגמרי בטוח מי‪ ,‬או מה עושים לו‪ .‬אבל משהו קרה‪,‬‬
‫ואני חושב שמחזיקים אותו כלוא‪ .‬או גרוע מזה‪".‬‬
‫חיוך מתפשט על פניו‪" .‬תפסיק‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מניד בראשי ועוצם את העיניים‪ .‬חומרת המצב שוב מקשה עלי לנשום‪ .‬אני מפנה את‬
‫פני אל סם ומביט בו בתחינה‪ .‬דמעות עולות בעיני‪.‬‬
‫"אני לא צוחק‪".‬‬
‫סם נראה המום‪" .‬מה זאת אומרת? מי לכד אותו? איפה הוא?"‬
‫"הוא גילה שמי שכתב את אחד המאמרים במגזין שלך גר באתונה‪ ,‬אוהיו‪ ,‬והוא נסע לשם‬
‫היום‪ .‬הוא נסע לשם ולא חזר‪ .‬הטלפון שלו כבוי‪ .‬קרה לו משהו‪ .‬משהו רע‪".‬‬
‫סם נעשה מבולבל עוד יותר‪" .‬מה? מה אכפת לו? משהו פה לא ברור לי‪ .‬זה סתם איזה‬
‫עיתון מטופש‪".‬‬
‫"אני לא יודע‪ ,‬סם‪ .‬הוא כמוך — הוא אוהב חייזרים ותיאוריות קשר ואת כל הדברים‬
‫האלה‪ ",‬אני אומר‪ ,‬חושב במהירות‪" .‬זה תמיד היה תחביב טיפשי שלו‪ .‬אחד מהמאמרים‬
‫סיקרן אותו‪ ,‬ואני מניח שהוא רצה לדעת עוד‪ ,‬אז הוא נסע לשם‪".‬‬
‫"זה היה המאמר על המוגדוריאנים?"‬
‫אני מהנהן‪" .‬איך ידעת?"‬
‫"מפני שהוא נראה כאילו ראה רוח רפאים כשהזכרתי את זה בליל כל הקדושים‪ ",‬הוא‬
‫אומר ומניד בראשו‪" .‬אבל למה שלמישהו יהיה אכפת אם הוא שואל שאלות על איזה מאמר‬
‫מטופש?"‬
‫"לא יודע‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬אני מתאר לעצמי שהאנשים האלה לא הכי שפויים בעולם‪ .‬אולי הם‬
‫חשבו שהוא חייזר‪ ,‬אותה סיבה שבגללה כיוונת עלי אקדח‪ .‬הוא היה אמור לחזור הביתה‬
‫באחת‪ ,‬והטלפון שלו כבוי‪ .‬זה כל מה שאני יכול לומר‪".‬‬
‫אני קם והולך לשולחן המטבח‪ .‬אני לוקח את הנייר עם הכתובת והטלפון של המקום שהנרי‬
‫הלך אליו‪.‬‬
‫"לשם הוא נסע היום‪ ",‬אני אומר‪" .‬יש לך מושג איפה זה?"‬
‫הוא מביט בנייר ואז בי‪.‬‬
‫"אתה רוצה לנסוע לשם?"‬
‫"אני לא יודע מה עוד אפשר לעשות‪".‬‬
‫"למה שלא תתקשר למשטרה ותספר להם מה קרה?"‬
‫אני מתיישב על הספה וחושב מה הדרך הכי טובה לענות על זה‪ .‬הלוואי שיכולתי להגיד לו‬
‫את האמת‪ ,‬שהתרחיש הכי טוב במקרה שהמשטרה תיכנס לתמונה זה שהנרי ואני נעזוב‪.‬‬
‫התרחיש הכי גרוע הוא שהנרי ייחקר‪ ,‬אולי אפילו ייקחו ממנו טביעות אצבעות‪ ,‬הוא ייכנס‬
‫למערכת הביורוקרטית המזדחלת‪ ,‬מה שייתן למוגדוריאנים הזדמנות להשיג יתרון‪ .‬ואחרי‬
‫שימצאו אותנו‪ ,‬המוות הוא עניין ודָ אי‪.‬‬
‫"להתקשר למשטרה? בעדן? מה אתה חושב שיעשו אם אגיד להם את האמת? יעברו ימים‬
‫עד שהם יקחו אותי ברצינות‪ ,‬ואין לי את הזמן הזה‪".‬‬
‫סם מושך בכתפיו‪" .‬אולי הם כן ייקחו אותך ברצינות‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬מה אם הוא סתם מתעכב‪,‬‬
‫או שהטלפון שלו התקלקל? אולי הוא בדרך הביתה עכשיו‪".‬‬
‫"אולי‪ ,‬אבל לא נראה לי‪ .‬אני מרגיש שמשהו לא בסדר‪ ,‬ואני צריך להגיע לשם במהירות‬
‫האפשרית‪ .‬הוא היה אמור לחזור הביתה לפני שעות‪".‬‬
‫"אולי היתה לו תאונה‪".‬‬
‫אני מניד בראשי‪" .‬אולי אתה צודק‪ ,‬אבל אני לא חושב‪ .‬ואם מישהו מענה אותו‪ ,‬אנחנו סתם‬
‫מבזבזים זמן‪".‬‬
‫סם מביט בנייר‪ .‬הוא נושך את שפתו ולא אומר דבר במשך חמש־עשרה שניות‪.‬‬
‫"שמע‪ ,‬אני יודע בערך איך להגיע לאתונה‪ .‬אבל אחרי שנגיע‪ ,‬אין לי מושג איך למצוא את‬
‫הכתובת הזאת‪".‬‬
‫"אני יכול להדפיס הנחיות מהאינטרנט‪ .‬זה לא מדאיג אותי‪ .‬מה שמדאיג אותי זה כלי‬
‫התחבורה‪ .‬יש לי בחדר מאה ועשרים דולר‪ .‬אני יכול לשלם למישהו שיסיע אותנו אבל אין לי‬
‫מושג ממי לבקש‪ .‬אין כל כך הרבה מוניות בעדן‪ ,‬אוהיו‪".‬‬
‫"אנחנו יכולים לקחת את הטנדר שלנו‪".‬‬
‫"איזה טנדר?"‬
‫"זאת אומרת‪ ,‬הטנדר של אבא שלי‪ .‬עדיין יש לנו אותו‪ .‬הוא עומד במוסך‪ .‬לא נגענו בו מאז‬
‫שהוא נעלם‪".‬‬
‫אני מביט בו‪" .‬אתה רציני?"‬
‫הוא מהנהן‪.‬‬
‫"כמה זמן עבר? הוא עדיין עובד?"‬
‫"שמונה שנים‪ .‬למה שלא יעבוד? הוא היה כמעט חדש כשקנה אותו‪".‬‬
‫"חכה‪ ,‬תן לי להבין‪ .‬אתה מציע שננהג לשם בעצמנו‪ ,‬אתה ואני‪ ,‬שעתיים לאתונה?"‬
‫חיוך זדוני עולה על פניו של סם‪" .‬זה בדיוק מה שאני מציע‪".‬‬
‫אני נשען קדימה בספה‪ .‬אני לא יכול להתאפק מלחייך בעצמי‪.‬‬
‫"אתה יודע שאם יתפסו אותנו נהיה בצרות‪ ,‬נכון? לאף אחד מאיתנו אין רישיון‪".‬‬
‫סם מהנהן‪" .‬אמא שלי תהרוג אותי‪ ,‬ואולי גם אותך‪ .‬וצריך להביא בחשבון גם את‬
‫בררה אחרת יש לנו? אם‬ ‫המשטרה‪ .‬אבל כן‪ ,‬אם אתה באמת חושב שאבא שלך בצרות‪ ,‬איזו ֵ‬
‫התפקידים היו מתהפכים ואבא שלי היה בצרות‪ ,‬הייתי הולך בשנייה‪".‬‬
‫אני מביט בסם‪ .‬אין שמץ של היסוס בפניו כשהוא מציע שננהג באופן לא חוקי במשך‬
‫שעתיים לעיירה ההיא‪ ,‬וזה עוד לפני שמזכירים את העובדה שאף אחד משנינו לא יודע לנהוג‪,‬‬
‫ושאין לנו מושג למה לצפות כשנגיע לשם‪ .‬ובכל זאת סם מוכן להצטרף‪ .‬זה אפילו היה הרעיון‬
‫שלו‪.‬‬
‫"אם ככה‪ ,‬אז בסדר‪ ,‬בוא ניסע לאתונה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬

‫***‬
‫אני זורק את הטלפון שלי לתיק ומוודא שהכול רכוס ובמקום‪ .‬ואז אני מסתובב בבית ואוגר‬
‫את הכול בזיכרוני‪ ,‬כאילו זאת הפעם האחרונה שאני רואה משהו מכל זה‪ .‬זאת מחשבה‬
‫מטופשת ואני יודע שאני סתם רגשני‪ ,‬אבל אני מתוח‪ ,‬ויש בזה משהו מרגיע‪ .‬אני מרים דברים‬
‫ואז מחזיר אותם למקומם‪ .‬אחרי חמש דקות אני מוכן‪.‬‬
 ‫"נזוז‪ ",‬אני אומר לסם‪.‬‬
‫"רוצה שאני ארכיב אותך על האופניים?"‬
‫"אתה תרכב; אני ארוץ לידך‪".‬‬
‫"מה עם האסתמה שלך?"‬
‫"אני חושב שיהיה בסדר‪".‬‬
‫אנחנו יוצאים‪ .‬הוא עולה על האופניים ומנסה לרכוב מהר ככל שהוא יכול אבל הוא לא‬
‫ממש בכושר‪ .‬אני רץ קצת מאחוריו ומעמיד פני קצר נשימה‪ .‬גם ברני רץ בעקבותינו‪.‬‬
‫כשאנחנו מגיעים לבית שלו‪ ,‬סם כבר נוטף זיעה‪ .‬הוא רץ לחדר שלו וחוזר עם תרמיל‪ .‬הוא‬
‫מניח אותו על דלפק המטבח והולך להחליף בגדים‪ .‬אני מציץ פנימה‪ .‬יש שם צלב‪ ,‬כמה שיני‬
‫שום‪ ,‬יתד מעץ‪ ,‬פטיש‪ ,‬גוש של פלסטלינה ואולר‪.‬‬
‫"אתה מודע לכך שהאנשים האלה לא ערפדים‪ ,‬נכון?" אני אומר כשסם חוזר‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל אף פעם אי אפשר לדעת‪ .‬סביר להניח שהם מטורפים‪ ,‬כמו שאמרת‪".‬‬
‫"וגם אם אנחנו יוצאים לצוד ערפדים‪ ,‬למה לכל הרוחות אתה צריך פלסטלינה?"‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬אני רק רוצה להיות מוכן‪".‬‬
‫אני מוזג לברני קוסאר מים בקערה והוא גומע אותם מיד‪ .‬אני מחליף בגדים באמבטיה‬
‫ומוציא מהתיק את תדפיס המסלול לכתובת באתונה‪ ,‬אוהיו‪ .‬אני יוצא מהבית ונכנס למוסך‪.‬‬
‫הוא אפל ומריח מדלק ומדשא מכוסח מפעם‪ .‬סם מדליק את האור‪ .‬כלי עבודה שונים‬
‫שהחלידו מחוסר שימוש תלויים על הקירות‪ .‬הטנדר ניצב באמצע המוסך‪ ,‬מכוסה בברזנט‬
‫כחול גדול שמצופה בשכבה עבה של אבק‪.‬‬
‫"כמה זמן מאז שהורידו את הברזנט הזה?"‬
‫"לא נגעו בו מאז שאבא נעלם‪".‬‬
‫אני אוחז באחת הפינות‪ ,‬סם אוחז באחרת‪ ,‬ויחד אנחנו מקלפים את הכיסוי ומניחים אותו‬
‫בפינה‪ .‬סם מביט בטנדר בעיניים רחבות וחיוך על פניו‪.‬‬
‫הטנדר קטן‪ ,‬צבעו כחול כהה‪ ,‬ויש בו מקום רק לשני אנשים‪ ,‬אולי גם לשלישי‪ ,‬אם לא‬
‫מפריע לו לנסוע באי־נוחות באמצע‪ .‬זה יהיה מושלם לברני קוסאר‪ .‬אף גרגר אבק משמונה‬
‫השנים האחרונות לא חדר פנימה לתוך הטנדר‪ ,‬כך שהוא נוצץ כאילו כרגע עבר ניקוי‪ .‬אני‬
‫משליך את התיק שלי לארגז המטען‪.‬‬
‫"הטנדר של אבא שלי‪ ",‬אומר סם בגאווה‪" .‬אחרי כל השנים האלה הוא נראה בדיוק אותו‬
‫הדבר‪".‬‬
‫"מרכבת הזהב שלנו‪ ",‬אני אומר‪" .‬יש לך את המפתחות?"‬
‫הוא ניגש לצד המוסך ומוריד צרור מפתחות מוו על הקיר‪ .‬אני פותח את דלת המוסך ומרים‬
‫אותה‪.‬‬
‫"נעשה אבן־נייר־מספריים כדי להחליט מי נוהג?" אני שואל‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אומר סם‪ ,‬ואז פותח את דלת הנהג ומתיישב מאחורי ההגה‪ .‬המנוע מטרטר ובסוף‬
 ‫נדלק‪ .‬הוא פותח את החלון‪.‬‬
‫"אני חושב שאבא שלי היה גאה לראות אותי נוהג בו‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מחייך‪" .‬גם אני חושב‪ .‬תוציא אותו ואני אסגור את הדלת‪".‬‬
‫הוא נושם עמוק‪ ,‬מכניס להילוך‪ ,‬ואז מסיע את הטנדר החוצה מהמוסך לאט ובהיסוס‪ .‬הוא‬
‫דורך חזק מדי ומוקדם מדי על הבלמים‪ ,‬והטנדר עוצר בטלטלה‪.‬‬
‫"עוד לא יצאת עד הסוף‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מוריד את הרגל מהבלמים ואז עושה את שאר הדרך החוצה באטיות‪ .‬אני סוגר את דלת‬
‫המוסך מאחוריו‪ .‬ברני קוסאר קופץ פנימה ביוזמתו‪ ,‬ואני מחליק פנימה לצדו‪ .‬ידיו של סם‬
‫מחזיקות את ההגה בשעה עשר ועשרה חזק כל כך‪ ,‬עד שמפרקי אצבעותיו מלבינים‪.‬‬
‫"לחוץ?" אני שואל‪.‬‬
‫"מבוהל עד מוות‪".‬‬
‫"אתה תהיה בסדר‪ ",‬אני אומר‪" .‬שנינו ראינו איך עושים את זה כבר אלפי פעמים‪".‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬בסדר‪ .‬לאיזה כיוון אני פונה מפה?"‬
‫"אנחנו באמת הולכים לעשות את זה?"‬
‫"כן‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אז פונים ימינה‪ ",‬אני אומר‪" .‬ונוסעים בכיוון הפוך מהעיר‪".‬‬
‫שנינו חוגרים חגורות בטיחות‪ .‬אני פותח מעט את החלון‪ ,‬מספיק כדי שברני יוכל לשרבב‬
‫את ראשו החוצה‪ .‬זה מה שהוא מיד עושה‪ ,‬כשרגליו האחוריות עומדות עלי‪.‬‬
‫"אני עושה במכנסיים‪ ",‬אומר סם‪.‬‬
‫"גם אני‪".‬‬
‫הוא נושם עמוק‪ ,‬מחזיק את האוויר בריאות‪ ,‬ואז נושף באטיות‪.‬‬
‫"ועכשיו‪ ...‬אנחנו‪ ...‬יוצאים‪ ...‬לדרך‪ "...‬הוא אומר ומוריד את הרגל מהבלמים במילה‬
‫האחרונה‪ .‬הטנדר מקפץ על שביל הגישה‪ .‬הוא לוחץ פעם אחת על הבלמים‪ ,‬ואנחנו מחליקים‬
‫ועוצרים‪ .‬הוא מתחיל לנסוע שוב‪ ,‬והפעם מתקדם לאט יותר בשביל עד שהוא עוצר בסופו‪,‬‬
‫מביט לשני הכיוונים‪ ,‬ואז פונה אל הכביש‪ .‬שוב‪ ,‬בהתחלה לאט‪ ,‬ואז צובר מהירות‪ .‬הוא מתוח‬
‫ורכון קדימה‪ ,‬אבל אחרי שני קילומטרים מתחיל להופיע חיוך על פניו והוא נשען לאחור‪.‬‬
‫"זה לא כל כך קשה‪".‬‬
‫"אתה נהג מלידה‪".‬‬
‫הוא שומר את הטנדר קרוב לקו הצבוע בצד ימין של הכביש‪ .‬הוא נלחץ בכל פעם שמכונית‬
‫חולפת בנתיב הנגדי‪ ,‬אבל אחרי כמה זמן הוא נרגע וכמעט לא מתייחס למכוניות האחרות‪.‬‬
‫הוא פונה פעם אחת‪ ,‬ואז עוד פעם‪ ,‬ובתוך עשרים וחמש דקות אנחנו עולים על הכביש‬
‫המהיר‪.‬‬
‫"אני לא מאמין שאנחנו עושים את זה‪ ",‬אומר סם‪" .‬זה הדבר הכי מטורף שעשיתי בחיים‪".‬‬
‫"גם אני‪".‬‬
 ‫"יש לך תוכנית מה נעשה כשנגיע לשם?"‬
‫"שום כלום‪ .‬אני מקווה שנוכל לבדוק את המקום ולהמשיך משם‪ .‬אין לי מושג אם זה בית‬
‫פרטי או בניין משרדים או מה‪ .‬אני אפילו לא יודע אם הוא שם‪".‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬אתה חושב שהוא בסדר?"‬
‫"אין לי מושג‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אני נושם עמוק‪ .‬יש לנו עוד שעה וחצי‪ .‬ואז נגיע לאתונה‪.‬‬
‫ואז נמצא את הנרי‪.‬‬
 ‫פרק ‪20‬‬

‫אנחנו נוסעים דרומה עד שאתונה נגלית לעין‪ ,‬מעורסלת למרגלות הרי האפלאצ'ים‪ :‬עיירה‬
‫קטנה שבוקעת מבין העצים‪ .‬באור הדועך אני רואה נהר מתעקל קלות‪ ,‬ונראה כאילו הוא‬
‫מחזיק את העיר ומשמש גבול מדרום‪ ,‬ממזרח וממערב‪ .‬מצפון יש הרים ועצים‪ .‬הטמפרטורה‬
‫חמימה יחסית לנובמבר‪ .‬אנחנו חולפים על פני אצטדיון פוטבול של מכללה‪ .‬קצת מאחוריו‬
‫עומדת זירה עם כיפה לבנה‪.‬‬
‫"קח את היציאה הזאת‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫סם מוריד את הטנדר מהכביש המהיר ופונה ימינה לשדרות ריצ'לנד‪ .‬שנינו במצב רוח טוב‬
‫מכך שהצלחנו להגיע בריאים ושלמים‪ ,‬ומבלי שיתפסו אותנו‪.‬‬
‫"אז ככה נראית עיירת מכללה‪ ,‬מה?"‬
‫"כנראה כן‪ ",‬אומר סם‪.‬‬
‫משני צִ דנו יש בניינים ומעונות סטודנטים‪ .‬הדשא ירוק‪ ,‬גזום בקפידה למרות שנובמבר‪.‬‬
‫אנחנו נוסעים במעלה גבעה תלולה‪.‬‬
‫"למעלה בקצה זה רחוב קוֹרט‪ .‬שם פונים שמאלה‪".‬‬
‫"אנחנו עוד רחוקים?" שואל סם‪.‬‬
‫"קצת יותר מקילומטר‪".‬‬
‫"אתה רוצה שקודם נעבור על פני המקום בנסיעה?"‬
‫"לא‪ .‬אני חושב שכדאי לחנות בהזדמנות הראשונה וללכת משם ברגל‪".‬‬
‫אנחנו נוסעים לאורך רחוב קורט‪ ,‬שהוא העורק הראשי במרכז העיר‪ .‬הכול סגור לרגל החג‬
‫— חנויות ספרים‪ ,‬בתי קפה‪ ,‬פאבים‪ .‬אז אני רואה אותו‪ ,‬בולט כמו תכשיט‪.‬‬
‫"תעצור!" אני אומר‪.‬‬
‫סם דורך על הבלם בכוח‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫מכונית צופרת מאחורינו‪.‬‬
‫"שום דבר‪ ,‬שום דבר‪ .‬תמשיך לנסוע‪ .‬בוא נחנה‪".‬‬
‫אנחנו נוסעים עוד רחוב עד שאנחנו מוצאים מגרש חניה‪ .‬אני מעריך שאנחנו מקסימום‬
‫במרחק חמש דקות הליכה מהכתובת‪.‬‬
‫"מה זה היה? הבהלת אותי עד מוות‪".‬‬
‫"הטנדר של הנרי נמצא שם‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫סם מהנהן‪" .‬למה אתה קורא לו הנרי לפעמים?"‬
‫"לא יודע‪ ,‬זה פשוט קורה‪ .‬זאת מין בדיחה כזאת בינינו‪ ",‬אני אומר ומביט בברני‪" .‬אתה‬
 ‫חושב שכדאי שניקח אותו?"‬
‫סם מושך בכתפיו‪" .‬הוא עלול להפריע‪".‬‬
‫אני נותן לברני קוסאר כמה ממתקי כלבים ומשאיר אותו בטנדר עם חלון מעט פתוח‪ .‬זה לא‬
‫משמח אותו‪ ,‬והוא מתחיל ליילל ולשרוט את החלון‪ ,‬אבל לא נראה לי שניעדר לזמן רב‪ .‬סם‬
‫ואני הולכים בחזרה ברחוב קורט‪ ,‬אני עם התיק על הגב‪ ,‬סם מחזיק את שלו ביד‪ .‬הוא הוציא‬
‫ממנו את הפלסטלינה‪ ,‬והוא מועך אותה בכף היד כמו שאנשים עושים עם כדורי הספוג האלה‬
‫כשהם לחוצים‪ .‬אנחנו מגיעים לטנדר של הנרי‪ .‬הדלתות נעולות‪ .‬אין שום דבר חשוב על‬
‫המושבים או על לוח המחוונים‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬זה אומר שני דברים‪ ",‬אני אומר‪" .‬הנרי עדיין כאן‪ ,‬ומי שזה לא יהיה שמחזיק אותו‪,‬‬
‫עדיין לא מצא את הטנדר שלו‪ ,‬מה שאומר שהוא לא דיבר‪ .‬לא שהוא אי־פעם ידבר‪".‬‬
‫"מה הוא היה אומר אם הוא כן היה מדבר?"‬
‫לרגע קצר שכחתי שסם לא יודע דבר על המניעים האמיתיים של הנרי להגיע לכאן‪ .‬כבר‬
‫נכשלתי בלשוני כשקראתי לו הנרי‪ .‬אני צריך להיזהר ולא לגלות עוד דבר‪.‬‬
‫"לא יודע‪ ",‬אני אומר‪" .‬זאת אומרת‪ ,‬מי יודע איזה מין שאלות המטורללים האלה ישאלו?"‬
‫"בסדר‪ ,‬מה עכשיו?"‬
‫אני מוציא את המפה לכתובת שהנרי השאיר לי בבוקר‪" .‬הולכים‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אנחנו הולכים בחזרה בדרך שממנה באנו‪ .‬אין יותר בניינים‪ ,‬במקומם יש שורת בתים‬
‫פרטיים‪ .‬הם מלוכלכים ומוזנחים למראה‪ .‬מהר מאוד אנחנו מגיעים לכתובת ועוצרים‪.‬‬
‫אני מביט בפיסת הנייר ואז בבית‪ .‬אני נושם עמוק‪.‬‬
‫"זהו זה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אנחנו עומדים ומביטים בבית הדו־קומתי האפור‪ .‬השביל מוביל למרפסת קדמית לא צבועה‪.‬‬
‫יש בה נדנדה שבורה שתלויה עקום‪ .‬הדשא גדל פרא והמקום נראה נטוש‪ ,‬אבל יש מכונית‬
‫בשביל הגישה‪ .‬אני לא יודע מה לעשות‪ .‬אני מוציא את הטלפון‪ .‬השעה ‪ .11:12‬אני מתקשר‬
‫להנרי למרות שאני יודע שלא יענה‪ .‬זה ניסיון למקד את המחשבה ולגבש תוכנית פעולה‪ .‬לא‬
‫תיכננתי כל כך רחוק‪ ,‬ועכשיו שאני מתמודד עם המציאות‪ ,‬המוח שלי ריק‪ .‬השיחה שלי‬
‫מופנית היישר לתא הקולי‪.‬‬
‫"בוא נדפוק על הדלת‪ ",‬אומר סם‪.‬‬
‫"ומה נגיד?"‬
‫"לא יודע‪ ,‬מה שיבוא לי לראש‪".‬‬
‫אבל אין לנו הזדמנות לעשות זאת‪ ,‬כי בדיוק אז יוצא מישהו מהדלת‪ .‬הוא ענק בגובה של‬
‫קרוב לשני מטרים‪ ,‬ובטח שוקל מאה ושלושים קילו‪ .‬יש לו זקנקן והראש שלו מגולח‪ .‬הוא‬
‫נועל נעלי עבודה ולובש ג'ינס וסווטשרט שחור ששרווליו מופשלים עד למרפקים‪ .‬יש לו‬
‫כתובת קעקע על האמה הימנית‪ ,‬אבל אני רחוק מכדי לראות מה מצויר שם‪ .‬הוא יורק לחצר‪,‬‬
‫ואז מסתובב ונועל את הדלת‪ ,‬יורד מהמרפסת והולך בשביל לכיווננו‪ .‬כשהוא מתקרב אני‬
‫נהיה מתוח‪ .‬הקעקוע הוא של חייזר שמחזיק זר צבעונים ביד אחת‪ ,‬כאילו הוא מגיש אותו‬
‫לישות בלתי נראית‪ .‬האיש חולף על פנינו מבלי להוציא מילה‪ .‬סם ואני מסתובבים ומביטים‬
‫בו הולך‪.‬‬
‫"ראית את הקעקוע שלו?" אני שואל‪.‬‬
‫"כן‪ .‬ובזה נגמר הסטריאוטיפ שרק יורמים ציפלונים מתלהבים מחייזרים‪ .‬האיש הזה ענק‬
‫ונראה מרושע‪".‬‬
‫"קח את הטלפון שלי‪ ,‬סם‪".‬‬
‫"מה? למה?" הוא שואל‪.‬‬
‫"אתה צריך לעקוב אחריו‪ .‬קח את הטלפון שלי‪ .‬אני אכנס לבית‪ .‬ברור שאין שם אף אחד‪,‬‬
‫אחרת הוא לא היה נועל את הדלת‪ .‬אולי הנרי נמצא בפנים‪ .‬אני אתקשר אליך ברגע שאוכל‪".‬‬
‫"איך תתקשר אלי?"‬
‫"לא יודע‪ .‬אני אמצא דרך‪ .‬קח‪ ".‬הוא לוקח אותו בחוסר רצון‪.‬‬
‫"מה אם הנרי לא שם?"‬
‫"בגלל זה אני רוצה שתעקוב אחרי הטיפוס הזה‪ .‬אולי הוא הולך למקום שבו הנרי נמצא‪".‬‬
‫"מה אם הוא יחזור?"‬
‫"נמצא פתרון‪ .‬אבל עכשיו אתה חייב ללכת‪ .‬אני מבטיח שאצלצל בהזדמנות הראשונה‬
‫שתהיה לי‪ ".‬סם מסתובב ומביט באיש‪ .‬הוא כבר במרחק חמישים מטר מאיתנו‪ .‬הוא חוזר‬
‫ומביט בי‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬אני אעשה את זה‪ ,‬אבל תיזהר שם בפנים‪".‬‬
‫"גם אתה תהיה זהיר‪ .‬שלא ייעלם לך מהעיניים‪ .‬ובבקשה אל תיתן לו להבחין בך‪".‬‬
‫"אין סיכוי‪".‬‬
‫הוא מסתובב וממהר בעקבות האיש‪ .‬אני מביט בהם מתרחקים‪ ,‬ואחרי שהם נעלמים מהעין‬
‫אני הולך אל הבית‪ .‬החלונות כהים‪ ,‬וכל אחד מהם מכוסה בתריס לבן‪ .‬אני לא יכול להציץ‬
‫פנימה‪ .‬אני הולך לחלק האחורי‪ .‬יש שם פאטיו קטן מבטון שמוביל לדלת האחורית הנעולה‪.‬‬
‫אני מקיף את שאר הבית‪ .‬שיחים ועשבים שנשארו מהקיץ‪ .‬אני מנסה חלון‪ .‬נעול‪ .‬כולם‬
‫נעולים‪ .‬שאשבור אחד מהם? אני מחפש אבנים בין הקוצים‪ ,‬וברגע שאני רואה אחת ומרים‬
‫אותה מהקרקע בכוח המחשבה‪ ,‬עולה רעיון בדעתי‪ ,‬רעיון כל כך מטורף שאולי הוא יעבוד‪.‬‬
‫אני שומט את האבן והולך לדלת האחורית‪ .‬יש עליה מנעול פשוט‪ ,‬לא צילינדר‪ .‬אני נושם‬
‫עמוק‪ ,‬עוצם את העיניים בריכוז ואוחז בידית הדלת‪ .‬אני מנער אותה‪ .‬המחשבות שלי עוברות‬
‫מהראש ללב ואז לבטן; הכול מרוכז שם‪ .‬האחיזה שלי מתהדקת‪ ,‬אני עוצר את הנשימה שלי‬
‫בציפייה כשאני מנסה לדמיין את המנגנון הפנימי‪ .‬אז אני מרגיש ושומע נקישה ביד האוחזת‬
‫בידית‪ .‬חיוך עולה על פני‪ .‬אני מסובב את הידית והדלת נפתחת‪ .‬אני לא מאמין שאני מסוגל‬
‫לפתוח דלתות על ידי זה שאני מדמיין את מה שבתוכן‪.‬‬
‫המטבח נקי להפתיע‪ ,‬המשטחים מנוגבים‪ ,‬ובכיור אין כלים מלוכלכים‪ .‬כיכר לחם טרי‬
‫מונחת על השיש‪ .‬אני עובר במסדרון צר אל סלון שעל קירותיו תלויים פוסטרים ודגלונים‬
‫מעולם הספורט‪ .‬בפינת החדר עומדת טלוויזיה גדולה‪ .‬הדלת לחדר השינה נמצאת משמאל‪.‬‬
‫אני מציץ פנימה‪ .‬המקום מבולגן‪ ,‬מצעים סתורים על המיטה‪ ,‬על השידה יש ערב רב של‬
‫חפצים‪ .‬יש שם סירחון של כביסה מלוכלכת ספוגה בזיעה שלא התייבשה‪.‬‬
‫בחלק הקדמי של הבית‪ ,‬ליד הדלת‪ ,‬יש גרם מדרגות שמוביל לקומה השנייה‪ .‬אני מתחיל‬
‫לעלות בהן‪ .‬המדרגה השלישית חורקת תחת רגלי‪.‬‬
‫"מי שם?" קורא קול מקצה המדרגות‪.‬‬
‫אני קופא במקומי ועוצר את הנשימה‪.‬‬
‫"פרנק‪ ,‬זה אתה?"‬
‫אני לא אומר דבר‪ .‬אני שומע מישהו מתרומם מכיסא‪ ,‬וחריקת צעדים מתקרבים על רצפת‬
‫העץ‪ .‬גבר מופיע בראש המדרגות‪ .‬שיער כהה מדובלל‪ ,‬פאות לחיים‪ ,‬לא מגולח‪ .‬לא גדול כמו‬
‫זה שיצא קודם‪ ,‬אבל גם לא בדיוק בחור קטן ממדים‪.‬‬
‫"מי אתה‪ ,‬לכל הרוחות?" הוא שואל‪.‬‬
‫"אני מחפש חבר שלי‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הפנים שלו הופכים זעופים‪ .‬הוא נעלם וחוזר אחרי חמש שניות עם אלת בייסבול ביד‪.‬‬
‫"איך נכנסת לכאן?" הוא שואל‪.‬‬
‫"אני במקומך הייתי מוריד את המחבט‪".‬‬
‫"איך נכנסת לכאן?"‬
‫"אני יותר מהיר ממך‪ ,‬והרבה יותר חזק‪".‬‬
‫"היית מת‪".‬‬
‫"אני מחפש חבר שלי‪ .‬הוא הגיע לפה הבוקר‪ .‬אני רוצה לדעת איפה הוא‪".‬‬
‫"אתה אחד מהם‪ ,‬נכון?"‬
‫"אין לי מושג על מה אתה מדבר‪".‬‬
‫"אתה אחד מהם!" הוא צורח‪ .‬הוא מחזיק את האלה כמו שחקן בייסבול שעומד לחבוט‪,‬‬
‫ושתי ידיו שמפרקי אצבעותיהן לבנים ממאמץ‪ ,‬מהודקות על הבסיס הצר של האלה‪ .‬יש‬
‫בעיניו פחד אמיתי והלסת שלו מהודקת בכוח‪" .‬אתה אחד מהם! למה שלא תניחו לנו כבר?!"‬
‫"אני לא אחד מהם‪ .‬באתי לחפש את החבר שלי‪ .‬תגיד לי איפה הוא‪".‬‬
‫"החבר שלך הוא אחד מהם!"‬
‫"לא‪ ,‬הוא לא‪".‬‬
‫"אז אתה יודע על מי אני מדבר?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫הוא יורד מדרגה‪.‬‬
‫"אני מזהיר אותך‪ ",‬אני אומר‪" .‬תוריד את האלה ותגיד לי איפה הוא‪".‬‬
‫הידיים שלי רועדות בשל המצב הלא יציב‪ ,‬בגלל שלו יש אלה בידיים ולי יש רק את‬
‫היכולות שלי‪ .‬הפחד בעיניים שלו מדאיג אותי‪ .‬הוא יורד עוד מדרגה‪ .‬רק שש מדרגות‬
‫מפרידות בינינו‪.‬‬
‫"אני יוריד לך את הראש‪ .‬זה יעביר מסר לחברים שלך‪".‬‬
‫"הם לא החברים שלי‪ .‬ואני מבטיח לך שאתה רק תעשה להם טובה אם תפגע בי‪".‬‬
‫"אז בוא נראה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫בררה אלא להגיב‪ .‬הוא מניף את המחבט‪ .‬אני מתכופף‪,‬‬ ‫הוא שועט במורד המדרגות‪ .‬אין לי ֵ‬
‫והוא פוגע בקיר בחבטה ומשאיר חור גדול מלא שבבים בחיפוי העץ שעל הקיר‪ .‬אני מתקדם‬
‫לעברו‪ ,‬מרים אותו באוויר כשיד אחת שלי אוחזת בגרונו והשנייה בבית השחי שלו‪ ,‬ומעלה‬
‫אותו בחזרה במדרגות‪ .‬הוא מנופף בידיו וברגליו בפראות‪ ,‬ובועט ברגליים ובמפשעה שלי‪.‬‬
‫המחבט נשמט מידיו ומשמיע צליל חלול כשהוא נופל במדרגות‪ ,‬ואני שומע חלון נשבר‬
‫מאחורי‪.‬‬
‫הקומה השנייה היא לופט פתוח‪ .‬חשוך שם‪ .‬הקירות מכוסים בגיליונות של "הם מתהלכים‬
‫בקרבנו"‪ ,‬והיכן שנגמרים הגיליונות מתחילים פוסטרים הקשורים לחייזרים‪ ,‬שמכסים את‬
‫שאר השטח — אבל שלא כמו אצל סם‪ ,‬הפוסטרים הם תצלומים אמיתיים שצולמו לאורך‬
‫השנים‪ ,‬מוגדלים וגרעיניים כך שקשה להבין מה רואים בהם‪ ,‬בעיקר כתמים לבנים על רקע‬
‫שחור‪ .‬בפינה עומדת בובת גומי של חייזר עם חבל תלייה סביב צווארה‪ .‬מישהו הניח‬
‫סומבררו על ראשה‪ .‬על התקרה מודבקים כוכבים שזורחים בחושך‪ .‬הם נראים לא במקום‪,‬‬
‫כמו משהו ששייך לחדר של ילדה בת עשר‪.‬‬
‫אני משליך את האיש על הרצפה‪ .‬הוא מתרחק ממני על ארבע וקם‪ .‬כשהוא עומד‪ ,‬אני מרכז‬
‫את כל הכוח שלי במרכז הבטן ומכוון אותו אליו בתנועת הדיפה חזקה‪ ,‬והוא נהדף אחורה‬
‫ופוגע בקיר‪.‬‬
‫"איפה הוא?" אני שואל‪.‬‬
‫"אני בחיים לא אגלה לך‪ .‬הוא אחד מכם‪".‬‬
‫"אני לא מי שאתה חושב שאני‪".‬‬
‫"אתם בחיים לא תצליחו‪ .‬פשוט תעזבו את כדור הארץ וזהו!"‬
‫אני מרים את היד וחונק אותו‪ .‬אני מרגיש את הגידים שלו מתוחים מתחת לידי‪ ,‬למרות‬
‫שאני לא נוגע בו‪ .‬הוא לא מסוגל לנשום ופניו מאדימים‪ .‬אני מרפה‪.‬‬
‫"אני שואל שוב‪".‬‬
‫"לא‪".‬‬
‫אני חונק אותו שוב‪ ,‬אבל הפעם‪ ,‬כשהפנים שלו מאדימים‪ ,‬אני מהדק את האחיזה‪ .‬כשאני‬
‫מרפה ממנו הוא מתחיל לבכות‪ ,‬ואני מרחם עליו בגלל מה שעשיתי לו‪ .‬אבל הוא יודע איפה‬
‫הנרי והוא עשה לו משהו‪ ,‬והרחמים שלי נגמרים כמעט ברגע שהם הופיעו‪ .‬אחרי שהוא‬
‫מסדיר את הנשימה ובין היבבות‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬הוא למטה‪".‬‬
‫"איפה? לא ראיתי אותו‪".‬‬
 ‫"במרתף‪ .‬הדלת נמצאת מאחורי הדגל של הפּיטסבֶּ רג סטילרס בסלון‪".‬‬
‫אני מחייג את המספר שלי מהטלפון על השולחן האמצעי‪ .‬סם לא עונה‪ .‬אני קורע את‬
‫הטלפון מהקיר ושובר אותו לשניים‪.‬‬
‫"תן לי את הסלולרי שלך‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אין לי‪".‬‬
‫אני הולך אל הבובה ומסיר את חבל התלייה מצווארה‪.‬‬
‫"בחייך‪ ,‬בנאדם‪ ",‬הוא מתחנן‪.‬‬
‫"תשתוק‪ .‬חטפת את החבר שלי‪ .‬אתה מחזיק אותו כנגד רצונו‪ .‬יש לך מזל שאני רק קושר‬
‫אותך‪".‬‬
‫אני מושך את זרועותיו אל מאחורי גבו וקושר אותן היטב בחבל‪ ,‬ואז אני קושר אותו לאחד‬
‫הכיסאות‪ .‬לא נראה לי שזה יחזיק אותו לזמן רב‪ .‬אני חוסם את פיו בנייר דבק‪ ,‬כדי שלא‬
‫יצרח‪ ,‬ואז אני טס במורד המדרגות‪ ,‬קורע את הדגל של הסטילרס מהקיר וחושף דלת שחורה‬
‫נעולה‪ .‬אני פותח אותה כמו שפתחתי את הקודמת‪ .‬גרם מדרגות עץ מוביל למטה אל אפלה‬
‫מוחלטת‪.‬‬
‫ריח העובש עולה באפי‪ .‬אני מדליק את האור ומתחיל לרדת‪ ,‬לאט‪ ,‬מבועת ממה שאני עשוי‬
‫למצוא‪ .‬קורות התקרה מכוסות קורי עכביש‪ .‬אני מגיע למטה ומיד מרגיש נוכחות של מישהו‬
‫נוסף‪ ,‬יש שם עוד מישהו מלבדי‪ .‬גופי מתקשח במתח‪ ,‬אני נושם עמוק ומסתובב‪.‬‬
‫שם‪ ,‬בפינת המרתף‪ ,‬יושב הנרי‪.‬‬

‫***‬
‫"הנרי!"‬
‫הוא ממצמץ מול האור ומסתגל אליו בהדרגה‪ .‬נייר דבק חוסם את פיו‪ ,‬ידיו קשורות‬
‫מאחוריו וקרסוליו קשורים לרגלי הכיסא שעליו הוא יושב‪ .‬השיער שלו פרוע‪ ,‬ובצדם הימני‬
‫של פניו יש קו של דם קרוש שנראה כמעט שחור‪ .‬אני מתמלא זעם למראהו‪.‬‬
‫אני ממהר אליו ומסיר את נייר הדבק מפיו‪ .‬הוא נושם עמוק‪.‬‬
‫"תודה לאל‪ ",‬הוא אומר‪ .‬קולו חלש‪" .‬צדקת‪ ,‬ג'ון‪ ,‬זה היה אידיוטי להגיע לכאן‪ .‬אני מצטער‪.‬‬
‫הייתי צריך להקשיב לך‪".‬‬
‫"ששש‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אני מתכופף ומתחיל להתיר את קרסוליו‪ .‬הוא מריח משתן‪.‬‬
‫"הם ארבו לי‪".‬‬
‫"כמה הם היו?" אני שואל‪.‬‬
‫"שלושה‪".‬‬
‫"אחד מהם קשרתי למעלה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אני משחרר את קרסוליו‪ .‬הוא מותח את הרגליים ונאנח בהקלה‪.‬‬
 ‫"יום שלם שאני בכיסא הדפוק הזה‪".‬‬
‫אני מתחיל לשחרר את ידיו‪.‬‬
‫"איך לכל הרוחות הגעת לכאן?" הוא שואל‪.‬‬
‫"סם ואני הגענו יחד‪ .‬נהגנו לפה‪".‬‬
‫"אתה צוחק עלי?"‬
‫"לא היתה לי שום דרך אחרת‪".‬‬
‫"במה נהגתם?"‬
‫"בטנדר הישן של אבא שלו‪".‬‬
‫הנרי שותק לרגע ושוקל את המשמעויות‪.‬‬
‫"הוא לא יודע שום דבר‪ ",‬אני אומר‪" .‬אמרתי לו שחייזרים זה התחביב שלך‪ ,‬לא מעבר‬
‫לזה‪".‬‬
‫הוא מהנהן‪" .‬טוב‪ ,‬אני שמח שהצלחתם להגיע‪ .‬איפה הוא עכשיו?"‬
‫"עוקב אחרי אחד מהם‪ .‬אני לא יודע לאן הם הלכו‪".‬‬
‫מעלינו נשמעת חריקה של רצפת העץ‪ .‬אני קם‪ ,‬ידיו של הנרי מותרות רק למחצה‪.‬‬
‫"שמעת את זה?" אני לוחש‪.‬‬
‫שנינו מביטים בדלת בנשימה עצורה‪ .‬רגל מופיעה על המדרגה העליונה‪ ,‬ואז עוד אחת‪,‬‬
‫ובבת אחת מופיע לעינינו הטיפוס המגודל שחלף על פנינו קודם‪ ,‬זה שסם עקב אחריו‪.‬‬
‫"המסיבה נגמרה‪ ,‬חברים‪ ",‬הוא אומר‪ .‬הוא מחזיק אקדח מכוון לפני‪" .‬עכשיו זוז הצידה‪".‬‬
‫אני מרים ידיים ועושה צעד לאחור‪ .‬אני חושב להשתמש בכוחות שלי כדי למשוך ממנו את‬
‫האקדח‪ ,‬אבל מה אם איכשהו אני אגרום לו בטעות לירות? אני עדיין לא בטוח ביכולות שלי‪.‬‬
‫זה מסוכן מדי‪.‬‬
‫"אמרו לנו שאולי תגיעו‪ .‬שתיראו כמו בני אדם‪ .‬שאתם האויב האמיתי‪ ",‬אומר האיש‪.‬‬
‫"על מה אתה מדבר?" אני שואל‪.‬‬
‫"הם חיים באשליות‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬הם חושבים שאנחנו האויב‪".‬‬
‫"תסתום את הפה!" צורח האיש‪.‬‬
‫הוא מתקדם שלושה צעדים לכיווני‪ .‬הוא מסיט ממני את האקדח ומכוון אותו אל הנרי‪.‬‬
‫"תעשה תנועה אחת לא במקום‪ ,‬והוא חוטף‪ .‬ברור?"‬
‫"כן‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ,‬תפוס את זה‪ ",‬הוא אומר‪ .‬הוא מוריד סליל של נייר דבק ממדף התלוי לצדו‬
‫ומשליך אותו אלי‪ .‬כשהוא נמצא באוויר‪ ,‬אני עוצר אותו בערך בגובה שני מטרים מעל‬
‫הרצפה‪ ,‬באמצע הדרך בינינו‪ .‬אני מתחיל לסובב אותו במהירות רבה‪ .‬האיש מביט בו‪,‬‬
‫מבולבל‪.‬‬
‫"מה לעזא‪"...‬‬
‫בזמן שדעתו מוסחת‪ ,‬אני מזיז את היד שלי לכיוונו בתנועת זריקה‪ .‬גליל נייר הדבק עף‬
‫בחזרה ופוגע ישר באף שלו‪ .‬מיד מתחיל לרדת לו דם מהאף‪ ,‬וכשהוא מושיט יד לגעת בו‪ ,‬הוא‬
‫מפיל את האקדח‪ ,‬שנופל על הרצפה ופולט ירייה‪ .‬אני מושיט את ידי אל הקליע וגורם לו‬
‫לעצור‪ ,‬ושומע את הנרי צוחק מאחורי‪ .‬אני מזיז את הקליע כך שיעמוד מול פניו של האיש‪.‬‬
‫"הֵ י‪ ,‬שמנצ'יק‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא פוקח את העיניים ורואה את הקליע באוויר מול פניו‪.‬‬
‫"תצטרך להביא עוד כאלה‪".‬‬
‫אני מניח לקליע ליפול על הרצפה לרגליו‪ .‬הוא מסתובב לברוח אבל אני מושך אותו בחזרה‬
‫לאורך החדר ומטיח אותו בעמוד תמיכה גדול‪ .‬הוא מתעלף ונופל על הרצפה‪ .‬אני לוקח את‬
‫הגליל וקושר אותו לעמוד‪ .‬אחרי שהוא קשור‪ ,‬אני חוזר אל הנרי וגומר לשחרר אותו‪.‬‬
‫"ג'ון‪ ,‬אני חושב שזאת ההפתעה הכי טובה שהיתה לי בחיים‪ ",‬הוא אומר בלחש‪ ,‬ובקולו‬
‫הקלה גדולה כל כך‪ ,‬עד שאני חושב שתכף יגיעו דמעות‪.‬‬
‫אני מחייך בגאווה‪" .‬תודה‪ .‬זה הופיע בארוחת הערב‪".‬‬
‫"מצטער שפיספסתי אותה‪ ".‬הוא מחייך‪.‬‬
‫"תודה לאל שהמורשת הגיעה‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ואני מבין שהמתח סביב הגעת המורשות —‬
‫סביב הפחד שהן לא יגיעו — גבה מהנרי מחיר כבד בהרבה מכפי שדמיינתי‪.‬‬
‫"אז מה קרה לך?" אני שואל‪.‬‬
‫"דפקתי בדלת‪ .‬כל השלושה היו בבית‪ .‬כשנכנסתי‪ ,‬אחד מהם חבט לי בראש עם אלה‪ .‬ואז‬
‫התעוררתי בכיסא הזה‪ ".‬הוא מטלטל את ראשו ומשמיע שורה ארוכה של מילים בלורית‪,‬‬
‫שאני יודע שהן קללות‪ .‬אני גומר להתיר אותו והוא קם ומותח את רגליו‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים לצאת מפה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים למצוא את סם‪".‬‬
‫ואז אנחנו שומעים אותו‪.‬‬
‫"ג'ון‪ ,‬אתה למטה?"‬
 ‫פרק ‪21‬‬

‫הכול מאט‪ .‬אני רואה אדם נוסף בראש המדרגות‪ .‬סם משמיע צווחת הפתעה ואני פונה אליו‪,‬‬
‫את אוזני ממלאת דממה משולבת בהמהום הצורם שמגיע עם תנועה אטית‪ .‬האיש שמאחוריו‬
‫דוחף אותו בכוח‪ ,‬דחיפה שגורמת לרגליו להינתק מהרצפה‪ .‬כשהוא ינחת זה יהיה בתחתית‬
‫המדרגות‪ ,‬על רצפת הבטון שמחכה לו שם‪ .‬אני מביט בו עף באוויר‪ ,‬מנופף בזרועותיו‬
‫כשהבעת אימה על פניו‪ .‬מבלי להקדיש לזה מחשבה כלל‪ ,‬האינסטינקט שלי משתלט ואני‬
‫מרים את ידי בשנייה האחרונה ותופס אותו‪ ,‬כשראשו במרחק חמישה סנטימטרים בלבד‬
‫מרצפת המרתף‪ .‬אני מניח אותו בעדינות‪.‬‬
‫"חרא‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫סם מתיישב וזוחל לאחור כמו סרטן‪ ,‬עד שהוא מגיע לקיר הלבנים‪ .‬עיניו פעורות לרווחה‬
‫ונעוצות במדרגות‪ ,‬פיו זז אבל לא משמיע קול‪ .‬הדמות שדחפה אותו עומדת בראש המדרגות‬
‫ומנסה להבין מה קרה‪ ,‬כמו סם‪ .‬זה בטח השלישי‪.‬‬
‫"סם‪ ,‬ניסיתי להת‪ "...‬אני אומר‪.‬‬
‫האיש בראש המדרגות מסתובב ומנסה להימלט אבל אני מושך אותו בכוח שתי מדרגות‬
‫למטה‪ .‬סם מביט באיש שמוחזק על ידי כוח בלתי נראה‪ ,‬ואז מביט בזרוע שלי המושטת‬
‫לכיוונו‪ .‬הוא המום וחסר יכולת לדבר‪.‬‬
‫אני לוקח את נייר הדבק‪ ,‬מרים את האיש באוויר ולוקח אותו בחזרה לקומה השנייה‪,‬‬
‫כשהוא מרחף באוויר כל הדרך‪ .‬הוא צורח גסויות כשאני קושר אותו לכיסא אבל אני לא‬
‫שומע אותן‪ ,‬מפני שהמוח שלי עסוק בניסיון קדחתני לחשוב איך להסביר לסם את מה שקרה‬
‫כרגע מול עיניו‪.‬‬
‫"תשתוק כבר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא פולט עוד שרשרת של קללות‪ .‬אני מחליט שהספיק לי‪ ,‬אז אני חוסם את פיו וחוזר‬
‫למרתף‪ .‬הנרי עומד ליד סם‪ ,‬שעדיין יושב שם‪ ,‬ואותו מבט ריק בעיניו‪.‬‬
‫"אני לא מבין‪ ",‬הוא אומר‪" .‬מה בדיוק קרה עכשיו?"‬
‫הנרי ואני מביטים זה בזה‪ .‬אני מושך בכתפיים‪.‬‬
‫"תגידו לי מה קורה‪ ",‬אומר סם‪ ,‬קולו מתחנן‪ ,‬הוא נשמע נואש לדעת את האמת‪ ,‬לדעת‬
‫שהוא לא מטורף ושהוא לא דמיין את כל מה שראה‪.‬‬
‫הנרי נאנח ומניד בראשו‪ .‬אז הוא אומר‪" ,‬מה הטעם בכלל?"‬
‫"הטעם במה?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מתעלם ממני ופונה אל סם‪ .‬הוא מכווץ את שפתיו‪ ,‬מביט באיש הקשור לעמוד כדי‬
‫לוודא שהוא עדיין מחוסר הכרה‪ ,‬ואז חזרה בסם‪" .‬אנחנו לא מי שאתה חושב שאנחנו‪ ",‬הוא‬
‫אומר ומשתתק לרגע‪ .‬סם שותק ובוהה בהנרי‪ .‬אני לא מצליח לקרוא את הבעת פניו‪ ,‬ואין לי‬
‫מושג מה הנרי עומד לספר לו — אם שוב ימציא איזה שקר מורכב או שלשם שינוי יגיד את‬
‫האמת — ואני באמת מקווה שיבחר באפשרות השנייה‪ .‬הוא מביט בי ואני מהנהן בהסכמה‪.‬‬
‫"הגענו לכדור הארץ לפני עשר שנים מכוכב לכת בשם לוריאֶ ן‪ .‬הגענו מפני שהוא נהרס על‬
‫ידי תושבי כדור לכת אחר בשם מוֹגדוֹר‪ .‬הם הרסו את לוריאן כי נזקקו למשאבים שלו משום‬
‫שהם הפכו את הכוכב שלהם לביב של ריקבון‪ .‬אנחנו הגענו לכאן כדי להסתתר עד שנוכל‬
‫לשוב ללוריאן‪ ,‬מה שיקרה ביום מן הימים‪ .‬אבל המוגדוריאנים עקבו אחרינו לכאן‪ .‬הם‬
‫נמצאים פה ומנסים לצוד אותנו‪ ,‬ואני מאמין שהם הגיעו לכאן כדי להשתלט על כדור הארץ‪,‬‬
‫וזאת הסיבה שהגעתי לכאן היום‪ ,‬כדי למצוא עוד קצת מידע‪".‬‬
‫סם לא מוציא מילה‪ .‬לו אני הייתי זה שאומר לו את כל זה‪ ,‬אני בטוח שהוא לא היה מאמין‬
‫לי‪ .‬אולי הוא היה כועס‪ .‬אבל מאחר שהנרי הוא זה שסיפר לו‪ ,‬ואני תמיד הרגשתי שבהנרי יש‬
‫יושרה מסוימת‪ ,‬אין לי ספק שגם סם מרגיש בזה‪ .‬הוא מביט אלי‪.‬‬
‫"צדקתי‪ :‬אתה חייזר‪ .‬לא התבדחת כשהודית בזה‪ ",‬אומר לי סם‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬צדקת‪".‬‬
‫הוא מביט חזרה אל הנרי‪" .‬והסיפורים שסיפרת לי בליל כל הקדושים?"‬
‫"לא‪ .‬אלה היו סתם סיפורים‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬סיפורים מגוחכים שגרמו לי לחייך כשנתקלתי‬
‫בהם באינטרנט‪ ,‬לא יותר מזה‪ .‬אבל מה שאמרתי לך עכשיו זאת האמת לאמיתה‪".‬‬
‫"טוב‪ "...‬אומר סם ומשתתק‪ ,‬מנסה למצוא את המילים‪" .‬אז מה בדיוק קרה עכשיו?"‬
‫הנרי מניד בראשו לעברי‪" .‬ג'ון נמצא בתהליך של פיתוח כוחות מסוימים‪ .‬אחד מהם הוא‬
‫טלקינזיס‪ .‬כשדחפו אותך‪ ,‬ג'ון מנע ממך ליפול‪".‬‬
‫סם מביט בי ומחייך אלי‪ .‬כשאני מסתכל עליו הוא מהנהן‪.‬‬
‫"ידעתי שאתה שונה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"מיותר לציין‪ ",‬אומר הנרי לסם‪" ,‬שאתה חייב לשמור על סודיות‪ ".‬הוא מביט אלי‪" .‬אנחנו‬
‫צריכים מידע ואז להסתלק מכאן‪ .‬סביר להניח שהם בסביבה‪".‬‬
‫"השניים למעלה אולי עדיין בהכרה‪".‬‬
‫"נלך לדבר איתם‪".‬‬
‫הנרי הולך להרים את האקדח מהרצפה ושולף את המחסנית‪ .‬היא מלאה‪ .‬הוא מוציא את כל‬
‫הכדורים ומניח אותם על אחד המדפים‪ ,‬ואז הוא מחזיר את המחסנית למקומה ומכניס את‬
‫האקדח לחגורת מכנסיו‪ .‬אני עוזר לסם לקום‪ ,‬וכולנו עולים לקומה השנייה‪ .‬הבחור שגררתי‬
‫לשם באמצעות כוחות הטלקינזיס שלי עדיין מתפתל‪ .‬השני יושב בלי לזוז‪ .‬הנרי ניגש אליו‪.‬‬
‫"אתם קיבלתם אזהרה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫האיש מהנהן‪.‬‬
‫"עכשיו אתה תדבר‪ ",‬אומר הנרי ותולש את הסרט מפיו של האיש‪" .‬ואם לא תדבר‪ "...‬הוא‬
‫דורך את האקדח ומכוון אותו לחזהו של האיש‪" .‬מי ביקר אצלכם?"‬
 ‫"הם היו שלושה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬גם אנחנו שלושה‪ .‬את מי זה מעניין? תמשיך לדבר‪".‬‬
‫"הם אמרו לי שאם תגיעו ואני אגיד משהו‪ ,‬הם יהרגו אותי‪ ",‬אומר האיש‪" .‬אני לא אגיד לך‬
‫יותר מזה‪".‬‬
‫הנרי לוחץ את קנה האקדח למצחו של האיש‪ .‬זה גורם לי לאי־ נוחות‪ .‬אני מושיט יד ומכוון‬
‫את לוע האקדח למטה‪ ,‬לכיוון הרצפה‪ .‬הנרי מביט בי בסקרנות‪.‬‬
‫"יש דרכים אחרות‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הנרי מושך בכתפיו ומניח את האקדח‪" .‬הבמה לרשותך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני עומד במרחק מטר וחצי מהאיש‪ .‬הוא מביט בי בפחד‪ .‬הוא כבד‪ ,‬אבל אחרי שתפסתי את‬
‫סם כשעף באוויר‪ ,‬אני יודע שאני מסוגל להרים אותו‪ .‬אני מושיט את הידיים‪ ,‬כל הגוף שלי‬
‫מתרכז במאמץ‪ .‬בתחילה לא קורה דבר‪ ,‬ואז הוא מתחיל להתרומם באטיות רבה מהרצפה‪.‬‬
‫האיש מתפתל‪ ,‬אבל הוא קשור לכיסא והוא חסר אונים‪ .‬אני מתרכז בכל כוחי‪ ,‬ובכל זאת אני‬
‫מצליח לראות מזווית העין שהנרי מחייך בגאווה‪ ,‬וכמוהו גם סם‪ .‬אתמול לא הצלחתי להרים‬
‫אפילו כדור טניס; ועכשיו אני מרים כיסא שעליו יושב בחור ששוקל איזה תשעים קילו‪.‬‬
‫המורשת הזאת התפתחה ממש מהר‪.‬‬
‫כשאני מביא אותו לגובה הפנים שלי‪ ,‬אני הופך את הכיסא והוא תלוי הפוך‪.‬‬
‫"בחייך!" הוא צועק‪.‬‬
‫"תתחיל לדבר‪".‬‬
‫"לא!" הוא זועק‪" .‬הם אמרו שהם יהרגו אותי‪".‬‬
‫אני מרפה מהכיסא והוא נופל‪ .‬האיש צורח אבל אני תופס אותו לפני שהוא פוגע ברצפה‪.‬‬
‫אני מרים אותו בחזרה‪.‬‬
‫"הם היו שלושה!" הוא צורח ומדבר במהירות‪" .‬הם הופיעו ביום ששלחנו את החוברות‪.‬‬
‫הם באו בלילה‪".‬‬
‫"איך הם נראו?" שואל הנרי‪.‬‬
‫"כמו רוחות רפאים‪ .‬הם היו חיוורים‪ ,‬כמעט כמו לבקנים‪ .‬הם הרכיבו משקפי שמש‪ ,‬אבל‬
‫כשלא הסכמנו לדבר‪ ,‬אחד מהם הוריד את המשקפיים‪ .‬היו להם עיניים שחורות ושיניים‬
‫מחודדות אבל הן לא נראו טבעיות כמו של חיות‪ .‬שלהם נראו כאילו שברו ושייפו אותן‪ .‬הם‬
‫כולם לבשו מעילי גשם וכובעים‪ ,‬כמו באיזה סרט בלשים מחורבן מפעם‪ .‬מה יותר מזה אתה‬
‫רוצה‪ ,‬לעזאזל?"‬
‫"למה הם באו?"‬
‫"הם רצו לדעת מה מקור הסיפור שלנו‪ .‬אמרנו להם‪ .‬צילצל אלינו מישהו‪ ,‬אמר שיש לו‬
‫ידיעה בלעדית בשבילנו‪ ,‬והתחיל לנאום על חבורה של חייזרים שרוצים להשמיד את‬
‫הציוויליזציה שלנו‪ .‬אבל הוא צילצל ביום שהורדנו את החוברות לדפוס‪ ,‬אז במקום לכתוב‬
‫את הכול‪ ,‬הכנסנו טיזר קטן והבטחנו להשלים את הסיפור בחודש הבא‪ .‬הוא דיבר כל כך‬
‫מהר‪ ,‬שבקושי הצלחנו להבין מה הוא אומר‪ .‬תיכננו לצלצל אליו למחרת‪ ,‬אבל זה לא קרה‬
‫בגלל שהמוגדוריאנים הגיעו פתאום‪".‬‬
‫"איך ידעת שהם מוגדוריאנים?"‬
‫"מה הם כבר יכלו להיות? אנחנו כותבים על גזע חייזרים מוגדוריאנים‪ ,‬וראו זה פלא‪,‬‬
‫קבוצה של חייזרים מופיעה בפתח הבית שלנו באותו היום ורוצה לדעת מאיפה השגנו את‬
‫הסיפור‪ .‬לא היה כל כך קשה להבין את זה‪".‬‬
‫האיש כבד‪ ,‬ואני מתקשה להחזיק אותו באוויר‪ .‬אגלי זיעה מופיעים על המצח שלי‪ ,‬וקשה לי‬
‫לנשום‪ .‬אני הופך אותו בחזרה ומתחיל להנמיך אותו‪ .‬כשהוא בגובה של כשלושים סנטימטר‬
‫מעל הרצפה‪ ,‬אני שומט אותו‪ ,‬והוא נוחת תוך השמעת "אוּמפּף"‪ .‬אני נשען עם הידיים על‬
‫הברכיים כדי להסדיר את הנשימה‪.‬‬
‫"מה זה היה‪ ,‬בנאדם? אני עונה לשאלות שלכם‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"מצטער‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתה כבד מדי‪".‬‬
‫"וזאת הפעם היחידה שהם באו?" שואל הנרי‪.‬‬
‫האיש מניד בראשו לשלילה‪" .‬הם חזרו‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫"כדי לוודא שאנחנו לא נדפיס עוד משהו‪ .‬אני לא חושב שהם סמכו עלינו שלא נפרסם‬
‫המשך‪ ,‬אבל האיש שצילצל אלינו לא עונה יותר לטלפונים‪ ,‬אז ממילא לא היה לנו חומר‬
‫נוסף‪".‬‬
‫"מה קרה לו?"‬
‫"מה אתם חושבים שקרה?" שואל האיש‪.‬‬
‫הנרי מהנהן‪" .‬אז הם ידעו איפה הוא גר?"‬
‫"היה להם מספר הטלפון שאליו היינו אמורים לחזור‪ .‬אני בטוח שהם הצליחו למצוא את‬
‫הכתובת‪".‬‬
‫"הם איימו עליכם?"‬
‫"ועוד איך‪ .‬הם הרסו לנו את המשרד‪ .‬הם גם עשו לי כל מיני דברים משונים במוח‪ .‬אני לא‬
‫אותו בנאדם מאז‪".‬‬
‫"מה הם עשו לך למוח?"‬
‫הוא עוצם את העיניים ושוב נושם נשימה עמוקה‪.‬‬
‫"הם לא נראו אמיתיים בכלל‪ ",‬הוא אומר‪" .‬זאת אומרת‪ ,‬עומדים מולנו שלושה אנשים‬
‫שמדברים בקולות עמוקים וצרודים‪ ,‬כולם במעילי גשם‪ ,‬בכובעים ובמשקפי שמש למרות‬
‫שהיה לילה‪ .‬זה נראה כאילו הם התחפשו למסיבת ליל כל הקדושים או משהו כזה‪ .‬הם נראו‬
‫מוזר ולא במקום‪ ,‬אז בהתחלה צחקתי עליהם‪ "...‬הוא אומר וקולו נחלש‪.‬‬
‫"אבל ברגע שצחקתי ידעתי שעשיתי טעות‪ .‬שני המוגדוריאנים האחרים התקרבו אלי בלי‬
‫משקפי השמש‪ .‬ניסיתי להסתכל הצידה‪ ,‬אבל לא יכולתי‪ .‬העיניים האלה‪ .‬הייתי חייב להסתכל‪,‬‬
‫כאילו משהו מושך אותי לשם‪ .‬זה היה כמו לראות את המוות‪ .‬את המוות שלי‪ .‬והמוות של כל‬
‫האנשים שאני מכיר ואוהב‪ .‬זה כבר לא היה מצחיק‪ .‬לא רק שראיתי את מותם של היקרים לי‪,‬‬
‫אלא גם הרגשתי את זה קורה‪ .‬את חוסר הוודאות‪ ,‬את הכאב‪ ,‬את האימה המוחלטת‪ .‬כבר לא‬
‫הייתי בחדר ההוא‪ .‬ואז הגיעו דברים שתמיד פחדתי מהם בילדות‪ .‬ראיתי בובות פרווה‬
‫שמתעוררות לחיים‪ ,‬והפה שלהן מלא שיניים חדות‪ ,‬ציפורניים שעשויות מתערים‪ .‬ליצנים‬
‫שטניים‪ .‬עכבישים ענקיים‪ .‬ראיתי את כולם דרך עיניים של ילד‪ ,‬וזה הפחיד אותי עד מוות‪.‬‬
‫ובכל פעם שאחד הדברים האלה נשך אותי‪ ,‬יכולתי ממש להרגיש איך השיניים שלו קורעות‬
‫מעלי את הבשר‪ ,‬והרגשתי את הדם ניגר מהפצעים‪ .‬לא יכולתי להפסיק לצרוח‪".‬‬
‫"ניסית להיאבק בהם?"‬
‫"היו להם שני יצורים כאלה‪ ,‬דומים לסמור‪ ,‬אבל שמנים‪ ,‬עם רגליים קצרות‪ .‬בערך בגודל‬
‫של כלב‪ .‬יצא להם קצף מהפה‪ .‬אחד מהאנשים החזיק אותם ברצועה‪ ,‬אבל היה אפשר לראות‬
‫שאנחנו מעוררים בהם תיאבון‪ .‬הם אמרו שאם נתנגד‪ ,‬הם ישחררו אותם‪ .‬אני אומר לך‪,‬‬
‫בנאדם‪ ,‬הדברים האלה לא היו מכדור הארץ‪ .‬אם אלה היו כלבים‪ ,‬זה לא היה סיפור כזה גדול‪,‬‬
‫היינו נלחמים בהם‪ .‬אבל אני חושב שהדברים האלה היו בולעים אותנו שלמים למרות הגודל‬
‫שלנו‪ .‬והם משכו ברצועות‪ ,‬נהמו וניסו לתקוף אותנו‪".‬‬
‫"אז דיברתם?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"ומתי הם חזרו?"‬
‫"בלילה לפני שיצא הגיליון האחרון‪ ,‬לפני קצת יותר משבוע‪".‬‬
‫הנרי נעץ בי מבט מוטרד‪ .‬רק לפני שבוע המוגדוריאנים היו במרחק מאה וחמישים‬
‫קילומטר ממקום מגורינו‪ .‬אולי הם עדיין בסביבה‪ ,‬עוקבים אחרי המגזין‪ .‬אולי בגלל זה הנרי‬
‫הרגיש את הנוכחות שלהם לאחרונה‪ .‬סם עומד לצדי וסופג את הכול‪.‬‬
‫"למה לא הרגו אתכם וזהו‪ ,‬כמו שעשו למקור שלכם?"‬
‫"מאיפה לי לדעת? אולי בגלל שאנחנו מוציאים לאור עיתון מכובד‪".‬‬
‫"איך האיש שצילצל ידע על המוגדוריאנים?"‬
‫"הוא אמר שהוא תפס אחד מהם ועינה אותו‪".‬‬
‫"איפה?"‬
‫"לא יודע‪ .‬המספר שלו היה מאזור חיוג ליד קולומבוס‪ .‬אז צפונה מכאן‪ .‬משהו כמו תשעים‬
‫או מאה קילומטר צפונה‪".‬‬
‫"דיברת איתו?"‬
‫"כן‪ ,‬ולא הייתי בטוח אם הוא מטורף או לא‪ ,‬אבל כבר שמענו שמועות על משהו כזה בעבר‪.‬‬
‫הוא התחיל לדבר על זה שהם רוצים למחוק את התרבות שלנו כפי שאנחנו מכירים אותה‪,‬‬
‫ולפעמים הוא דיבר כל כך מהר‪ ,‬עד שהיה קשה להבין מה הוא אומר‪ .‬אחד מהדברים שהוא‬
‫אמר שוב ושוב זה שהם כאן במרדף אחרי מישהו או משהו‪ .‬אז הוא התחיל לפלוט מספרים‪".‬‬
 ‫העיניים שלי נפערות‪" .‬איזה מספרים? מה היתה המשמעות שלהם?"‬
‫"אין לי מושג‪ .‬כמו שאמרתי‪ ,‬הוא דיבר כל כך מהר‪ ,‬שבקושי הצלחנו לכתוב את כל זה‪".‬‬
‫"כתבתם בזמן שהוא דיבר?" שואל הנרי‪.‬‬
‫"ברור‪ .‬אנחנו עיתונאים‪ ",‬הוא אומר בתדהמה‪" .‬אתה חושב שאנחנו ממציאים את‬
‫הסיפורים שלנו?"‬
‫"כן‪ ,‬זה מה שאני חושב‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"עדיין יש לך את הרשימות ההן?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מביט בי ומהנהן‪" .‬אבל אני אומר לך‪ ,‬זה לא שווה כלום‪ .‬רוב מה שכתבתי זה שרבוטים‬
‫על זה שהם עומדים להשמיד את המין האנושי‪".‬‬
‫"אני צריך לראות אותן‪ ",‬אני כמעט שואג‪" .‬איפה‪ ,‬איפה הן?"‬
‫הוא מניד בראשו לכיוון שולחן שצמוד לאחד הקירות‪" .‬על השולחן‪ .‬על פתקיות דביקות‪".‬‬
‫אני הולך לשולחן‪ ,‬שמכוסה בניירות‪ ,‬ומתחיל לעבור על הפתקיות הדביקות‪ .‬אני מוצא כמה‬
‫הערות מאוד כלליות על התקווה של המוגדוריאנים לכבוש את כדור הארץ‪ .‬שום דבר ממשי‪,‬‬
‫בלי תוכניות או פרטים‪ ,‬רק כמה מילים לא ברורות‪:‬‬
‫"פיצוץ אוכלוסין"‬
‫"משאבי כדור הארץ"‬
‫"לוחמה ביולוגית?"‬
‫"כוכב הלכת מוגדור"‬
‫אני מגיע לפתקה שאני מחפש‪ .‬אני קורא אותה בעיון שלוש או ארבע פעמים‪.‬‬
‫כוכב הלכת לוריאן? הלורים?‬
‫‪ 3-1‬מתים‬
‫‪?4‬‬
‫‪ 7‬במעקב בספרד‬
‫‪ 9‬במנוסה בד"א‬
‫)על מה הוא מדבר? מה קשורים המספרים האלה לפלישה לכדור הארץ?(‬
‫"למה יש סימן שאלה אחרי הספרה ‪ "?4‬אני שואל‪.‬‬
‫"מפני שהוא אמר על זה משהו אבל הוא דיבר מהר מדי ולא הבנתי‪".‬‬
‫"אתה צוחק עלי?"‬
‫הוא נד בראשו‪ .‬אני נאנח‪ .‬איזה מזל דפוק‪ ,‬אני חושב‪ .‬הדבר היחיד שהוא אמר עלי הוא‬
‫הדבר היחיד שלא נכתב‪.‬‬
‫"מה זה ד"א?" אני שואל‪.‬‬
‫"דרום אמריקה‪".‬‬
‫"הוא אמר איפה בדרום אמריקה?"‬
 ‫"לא‪".‬‬
‫אני מהנהן ומביט בנייר‪ .‬חבל שלא שמעתי את השיחה‪ ,‬שלא יכולתי לשאול שאלות משלי‪.‬‬
‫האם המוגדוריאנים באמת יודעים איפה שבע? האם הם באמת עוקבים אחריו או אחריה? אם‬
‫כך‪ ,‬הכשף הלורי עדיין מחזיק מעמד‪ .‬אני מקפל את הפתקיות ומכניס אותן לכיס האחורי שלי‪.‬‬
‫"אתה יודע מה משמעות המספרים?" הוא שואל‪.‬‬
‫אני מניד בראשי לשלילה‪" .‬אין לי מושג‪".‬‬
‫"אני לא מאמין לך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"תסתום‪ ",‬אומר סם ותוחב בבטנו את הצד העבה של האלה‪.‬‬
‫"יש עוד משהו שאתה יכול לספר לי?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא חושב על זה לרגע ואז אומר‪" ,‬אני חושב שאור בהיר מפריע להם‪ .‬נראה שכשהם‬
‫הורידו את משקפי השמש הם סבלו מכאבים‪".‬‬
‫אנחנו שומעים רעש מלמטה‪ .‬כאילו מישהו מנסה לפתוח את הדלת באטיות‪ .‬אנחנו מביטים‬
‫זה בזה‪ .‬אני מביט אל האיש בכיסא‪.‬‬
‫"מי זה?" אני שואל בשקט‪.‬‬
‫"הם‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫"הם אמרו שהם יעקבו אחרינו‪ .‬שהם יודעים שיכול להיות שמישהו יבוא‪".‬‬
‫אנחנו שומעים פסיעות שקטות בקומה הראשונה‪.‬‬
‫הנרי וסם מביטים זה בזה‪ ,‬שניהם אחוזי אימה‪.‬‬
‫"למה לא אמרת לנו?"‬
‫"הם אמרו שהם יהרגו אותי‪ .‬ואת המשפחה שלי‪".‬‬
‫אני רץ לחלון ומסתכל על החצר האחורית‪ .‬אנחנו בקומה השנייה‪ ,‬בגובה שישה מטרים‬
‫מהקרקע‪ .‬החצר מוקפת בגדר‪ .‬שני מטרים וחצי של לוחות עץ‪ .‬אני הולך במהירות בחזרה‬
‫למדרגות ומציץ למטה‪ .‬אני רואה שלוש דמויות עצומות בגודלן‪ ,‬במעילי גשם שחורים‬
‫ארוכים‪ ,‬כובעים שחורים ומשקפי שמש‪ .‬הם אוחזים בידיהם חרבות ארוכות ובוהקות‪ .‬אין‬
‫סיכוי שנצליח להגיע למטה דרך המדרגות‪ .‬המורשות שלי אמנם נעשות חזקות יותר‪ ,‬אבל הן‬
‫לא חזקות מספיק כדי להתמודד עם שלושה מוגדוריאנים‪ .‬הדרך היחידה החוצה היא דרך אחד‬
‫החלונות או מהמרפסת הקטנה שבחדר‪ .‬החלונות אמנם קטנים יותר אבל היציאה לחצר‬
‫האחורית תאפשר לנו להימלט מבלי להיראות‪ .‬אני שומע רעש שמגיע מהמרתף‪ ,‬ואת‬
‫המוגדוריאנים מדברים זה עם זה בשפה גרונית מכוערת‪ .‬שניים מהם הולכים לכיוון המרתף‪,‬‬
‫והשלישי מתחיל להתקדם לכיוון המדרגות שמובילות אלינו‪.‬‬
‫יש לי רק שנייה או שתיים לפעול‪ .‬החלונות יישברו אם נעבור דרכם‪ .‬הסיכוי היחיד שלנו‬
‫הוא הדלתות שמובילות למרפסת של הקומה השנייה‪ .‬אני פותח אותן באמצעות טלקינזיס‪.‬‬
‫בחוץ שורר חושך מוחלט‪ .‬אני שומע צעדים עולים במדרגות‪ .‬אני מושך את הנרי וסם אלי‪,‬‬
 ‫ומרים אותם על הכתפיים שלי כמו שני שקי תפוחי אדמה‪.‬‬
‫"מה אתה עושה?" לוחש הנרי‪.‬‬
‫"אין לי מושג‪ ",‬אני אומר‪" .‬אבל אני מקווה שזה יעבוד‪".‬‬
‫בדיוק כשאני רואה את קצהו העליון של הכובע של המוגדוריאני הראשון‪ ,‬אני רץ לכיוון‬
‫הדלתות‪ ,‬וממש לפני מעקה המרפסת אני מנתר‪ .‬אנחנו עפים אל שמי הלילה‪ .‬במשך שתיים או‬
‫שלוש שניות אנחנו מרחפים באוויר‪ .‬אני רואה מכוניות נעות ברחוב מתחתינו‪ .‬אני רואה‬
‫אנשים על המדרכה‪ .‬אני לא יודע איפה ננחת‪ ,‬או אם הגוף שלי יצליח לעמוד במשקל שאני‬
‫סוחב כשזה יקרה‪ .‬כשאנחנו מתנגשים בגג של בית מעבר לרחוב אני מתמוטט‪ ,‬כשסם והנרי‬
‫מעלי‪ .‬כל האוויר יוצא לי מהריאות‪ ,‬ואני מרגיש כאילו נשברו לי הרגליים‪ .‬סם מנסה לעמוד‬
‫אבל הנרי מושך אותו למטה‪ .‬הוא גורר אותי לצד השני של הגג ושואל אם אוכל להוריד אותו‬
‫ואת סם לרחוב באמצעות הטלקינזיס‪ .‬אני יכול ואני עושה זאת‪ .‬הוא אומר לי שאני צריך‬
‫לקפוץ‪ .‬אני קם על רגלי הרועדות והכואבות‪ ,‬ובדיוק לפני שאני קופץ‪ ,‬אני רואה ששלושת‬
‫המוגדוריאנים עומדים במרפסת מעבר לרחוב ונראים מבולבלים‪ .‬החרבות שלהם בוהקות‪.‬‬
‫ללא שנייה מיותרת אנחנו נמלטים מבלי שהם יראו אותנו‪.‬‬

‫***‬
‫אנחנו מגיעים לטנדר של סם‪ .‬הנרי וסם עוזרים לי ללכת‪ .‬ברני מחכה לנו שם‪ .‬אנחנו‬
‫מחליטים להשאיר את הטנדר של הנרי‪ ,‬כי סביר להניח שהם יודעים איך הוא נראה ויוכלו‬
‫לאתר אותו‪ .‬אנחנו יוצאים מאתונה‪ ,‬והנרי נוהג בחזרה לעדן‪ ,‬וזה בהחלט עשוי להיות גן עדן‬
‫אחרי הלילה שעבר עלינו‪.‬‬
‫הנרי מתחיל לספר לסם את הכול מההתחלה‪ .‬הוא לא מפסיק עד שאנחנו נכנסים לשביל‬
‫הגישה שלנו‪ .‬עדיין חשוך‪ .‬סם מביט לכיווני‪.‬‬
‫"לא ייאמן‪ ",‬הוא אומר ומחייך‪" .‬זה הדבר הכי מגניב ששמעתי בחיים‪ ".‬אני מביט בו ורואה‬
‫שהוא מצא את האישור שתמיד חיפש בחייו‪ ,‬את ההוכחה לכך שהזמן שבילה כשראשו שקוע‬
‫בעיתוני תיאוריות קונספירציה‪ ,‬תוך כדי חיפוש רמזים על ההיעלמות של אביו‪ ,‬לא היה‬
‫לשווא‪.‬‬
‫"אתה באמת עמיד לאש?" הוא שואל‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אלוהים‪ ,‬זה פשוט אדיר‪".‬‬
‫"תודה‪ ,‬סם‪".‬‬
‫"אתה יכול לעוף?" הוא שואל‪ .‬בהתחלה אני חושב שהוא צוחק‪ ,‬אבל אז אני מבין שלא‪.‬‬
‫"אני לא מסוגל לעוף‪ .‬אני עמיד באש‪ ,‬ואני יכול להאיר מהידיים שלי‪ .‬יש לי יכולת‬
‫טלקינטית‪ ,‬שרק אתמול למדתי איך להפעיל‪ .‬בקרוב אמורות להופיע עוד מורשות‪ .‬ככה‬
‫לפחות אנחנו חושבים‪ .‬אבל אין לי מושג מה הן יהיו עד שיתפתחו‪".‬‬
 ‫"אני מקווה שתוכל להפוך את עצמך לבלתי נראה‪ ",‬אומר סם‪.‬‬
‫"סבא שלי היה מסוגל לזה‪ .‬וכל מה שהוא נגע בו הפך גם הוא לבלתי נראה‪".‬‬
‫"ברצינות?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫הוא מתחיל לצחוק‪.‬‬
‫"אני עדיין לא מאמין ששניכם נהגתם כל הדרך לאתונה בעצמכם‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬אתם‬
‫משהו‪ ,‬באמת‪ .‬כשעצרנו למלא דלק ראיתי שלוחות הרישוי לא בתוקף כבר ארבע שנים‪ .‬אני‬
‫לא מבין איך הצלחתם להגיע בלי שיעצרו אתכם‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬מעתה והלאה אתם יכולים לסמוך עלי‪ ",‬אומר סם‪" .‬אני אעשה כל מה שצריך כדי‬
‫לעזור לעצור אותם‪ .‬במיוחד מפני שאני בטוח שהם גם אלה שחטפו את אבא שלי‪".‬‬
‫"תודה לך‪ ,‬סם‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬הדבר הכי חשוב שאתה יכול לעשות זה לא להוציא מילה‬
‫ולא לחשוף את הסוד שלנו‪ .‬אם עוד מישהו יגלה על זה‪ ,‬זה עלול להיגמר במוות שלנו‪".‬‬
‫"אל תדאג‪ .‬אני לעולם לא אספר לאיש‪ .‬אני לא רוצה שג'ון ישתמש נגדי בכוחות שלו‪".‬‬
‫אנחנו צוחקים ושוב מודים לסם‪ ,‬והוא נוסע לדרכו‪ .‬הנרי ואני נכנסים הביתה‪ .‬למרות‬
‫שישנתי בנסיעה חזרה‪ ,‬אני עדיין תשוש‪ .‬אני נשכב על הספה‪ .‬הנרי מתיישב בכיסא מולי‪.‬‬
‫"סם לא יוציא מילה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא לא מגיב‪ ,‬רק נועץ מבט ברצפה‪.‬‬
‫"הם לא יודעים שאנחנו פה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מרים אלי את מבטו‪.‬‬
‫"הם לא יודעים‪ ",‬אני אומר‪" .‬לו ידעו‪ ,‬היו באים בעקבותינו‪".‬‬
‫הוא ממשיך לשתוק‪ .‬אני לא עומד בזה‪.‬‬
‫"אני לא עוזב את אוהיו על בסיס משהו שהוא בגדר השערה‪".‬‬
‫הנרי קם‪.‬‬
‫"אני שמח שיש לך חבר‪ .‬ואני חושב ששרה נהדרת‪ .‬אבל אנחנו לא יכולים להישאר‪ .‬אני‬
‫הולך לארוז‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"לא‪".‬‬
‫"אחרי שנארוז אני ארד לעיר ואקנה טנדר חדש‪ .‬אנחנו צריכים לצאת מפה‪ .‬אולי הם לא‬
‫עקבו אחרינו‪ ,‬אבל הם יודעים שהם כמעט תפסו אותנו‪ ,‬ושאנחנו עדיין עשויים להיות באזור‪.‬‬
‫אני חושב שהאיש שהתקשר למגזין באמת תפס אחד מהם‪ .‬זה היה הסיפור שלו‪ ,‬שהוא שבה‬
‫אחד ועינה אותו עד שהוא דיבר ואז הרג אותו‪ .‬אנחנו לא יודעים באיזו טכנולוגיית מעקב הם‬
‫משתמשים אבל אני לא חושב שייקח להם הרבה זמן למצוא אותנו‪ .‬וכשהם יצליחו‪ ,‬אנחנו‬
‫נמות‪ .‬המורשות שלך מתפתחות‪ ,‬והכוח שלך גדל‪ ,‬אבל אתה רחוק מלהיות מוכן להילחם‬
‫בהם‪".‬‬
‫הוא יוצא מהחדר‪ .‬אני מתיישב‪ .‬אני לא רוצה לעזוב‪ .‬לראשונה בחיי יש לי חבר אמיתי‪.‬‬
‫חבר שיודע מה אני ולא מפחד‪ ,‬לא חושב שאני יצור מוזר‪ .‬חבר שמוכן להילחם לצדי‬
‫ולהתמודד איתי מול סכנה‪ .‬ויש לי חברה‪ .‬מישהי שרוצה להיות איתי‪ ,‬אפילו מבלי שתדע מי‬
‫אני‪ .‬מישהי שעושה אותי מאושר‪ ,‬מישהי שאלחם למענה‪ ,‬ושלמענה אני מוכן לסכן את עצמי‪.‬‬
‫המורשות שלי עדיין לא הופיעו כולן‪ ,‬אבל מספיק מהן הופיעו‪ .‬השתלטתי על שלושה‬
‫מבוגרים מגודלים‪ .‬לא היה להם סיכוי‪ .‬זה היה כמו ללכת מכות עם ילדים קטנים‪ .‬יכולתי‬
‫לעשות בהם כרצוני‪ .‬מה גם שאנחנו יודעים עכשיו שבני אדם מסוגלים להילחם‪ ,‬ולשבות‪,‬‬
‫ולהכאיב‪ ,‬ולהרוג מוגדוריאנים‪ .‬אם הם מסוגלים לזה‪ ,‬אז אני בוודאי יכול‪ .‬אני לא רוצה‬
‫לעזוב‪ .‬יש לי חבר ובת זוג‪ .‬אני לא מתכוון לעזוב‪.‬‬
‫הנרי יוצא מהחדר שלו‪ .‬הוא סוחב את השידה הלורית‪ ,‬שהיא הנכס יקר הערך ביותר שלנו‪.‬‬
‫"הנרי‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"כן?"‬
‫"אנחנו לא עוזבים‪".‬‬
‫"אנחנו כן‪".‬‬
‫"אתה יכול לעזוב אם אתה רוצה‪ ,‬אבל אני אעבור לגור עם סם‪ .‬אני לא עוזב‪".‬‬
‫"ההחלטה לא נתונה בידיך‪".‬‬
‫"לא? חשבתי שאני זה שרודפים אחריו‪ .‬חשבתי שאני זה שנמצא בסכנה‪ .‬אתה יכול‬
‫להסתלק עכשיו‪ ,‬והמוגדוריאנים לעולם לא יחפשו אותך‪ .‬תוכל לחיות חיים ארוכים‬
‫אחרי הם תמיד ירדפו‪ .‬הם תמיד ינסו‬ ‫ונורמליים‪ .‬תוכל לעשות כל מה שרק תרצה‪ .‬אני לא‪ַ .‬‬
‫למצוא ולהרוג אותי‪ .‬אני בן חמש־עשרה‪ .‬אני כבר לא ילד‪ .‬ההחלטה בידי‪".‬‬
‫הוא מביט בי למשך דקה‪" .‬זה היה נאום יפה‪ ,‬אבל זה לא משנה שום דבר‪ .‬תארוז את‬
‫הדברים שלך‪ .‬אנחנו עוזבים‪".‬‬
‫אני מרים את היד ומושיט אותה לעברו ומרים אותו מהרצפה‪ .‬הוא כל כך המום‪ ,‬שהוא לא‬
‫אומר מילה‪ .‬אני קם ומעביר אותו לפינת החדר‪ ,‬למעלה‪ ,‬ליד התקרה‪.‬‬
‫"אנחנו נשארים‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"תוריד אותי‪ ,‬ג'ון‪".‬‬
‫"אני אוריד אותך כשתסכים להישאר‪".‬‬
‫"זה מסוכן מדי‪".‬‬
‫"אנחנו לא יודעים את זה בוודאות‪ .‬הם לא בעדן‪ .‬אולי אין להם מושג איפה אנחנו‪".‬‬
‫"תוריד אותי‪".‬‬
‫"לא לפני שתסכים להישאר‪".‬‬
‫"תוריד אותי‪".‬‬
‫אני לא עונה לו‪ .‬אני פשוט מחזיק אותו שם‪ .‬הוא נאבק‪ ,‬מנסה להדוף את עצמו מהקיר‬
‫ומהתקרה‪ ,‬אבל הוא לא מסוגל לזוז‪ .‬הכוחות שלי מחזיקים אותו במקומו‪ .‬ואני מרגיש חזק‬
‫כשאני עושה את זה‪ .‬חזק יותר מכפי שהרגשתי אי־פעם בחיי‪ .‬אני לא עוזב‪ .‬אני לא בורח‪ .‬אני‬
‫אוהב את החיים שלי בעדן‪ .‬אני אוהב את זה שיש לי חבר אמיתי‪ ,‬ואני אוהב את החברה שלי‪.‬‬
‫אני מוכן להילחם על מה שאני אוהב‪ ,‬בין אם זה במוגדוריאנים‪ ,‬ובין אם זה בהנרי‪.‬‬
‫"אתה יודע שאתה לא יורד עד שאני מוריד אותך‪".‬‬
‫"אתה מתנהג כמו ילד‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אני מתנהג כמו מישהו שמתחיל להבין מי הוא ומה הוא מסוגל לעשות‪".‬‬
‫"ואתה באמת עומד להשאיר אותי פה למעלה?"‬
‫"עד שאני אירדם או אתעייף‪ ,‬אבל אני אעשה את זה שוב אחרי שאנוח קצת‪".‬‬
‫"בסדר‪ .‬אנחנו יכולים להישאר‪ .‬בתנאים מסוימים‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫"תוריד אותי ונדבר על זה‪".‬‬
‫אני מנמיך אותו ומניח אותו על הרצפה‪ .‬הוא מחבק אותי‪ .‬אני מופתע; ציפיתי שירתח‪ .‬הוא‬
‫מרפה ממני‪ ,‬ואנחנו מתיישבים על הספה‪.‬‬
‫"אני גאה בהתקדמות שלך‪ .‬ביליתי שנים רבות בציפייה ובהכנות לקראת הדברים האלה‪,‬‬
‫לקראת התפתחות המורשות שלך‪ .‬אתה יודע שכל חיי מוקדשים לשמירה על הביטחון שלך‬
‫ולהפיכתך לחזק‪ .‬בחיים לא הייתי סולח לעצמי אם היה קורה לך משהו‪ .‬אם היית מת‬
‫בהשגחתי‪ ,‬אני לא יודע איך הייתי ממשיך‪ .‬בבוא הזמן המוגדוריאנים ימצאו אותנו‪ .‬אני רוצה‬
‫להיות מוכן לקראתם כשזה יקרה‪ .‬אני חושב שאתה עדיין לא מוכן לזה‪ ,‬למרות שאתה מאמין‬
‫שכן‪ .‬יש לך עוד דרך ארוכה לעשות‪ .‬אנחנו יכולים להישאר פה לעת עתה‪ ,‬אם אתה מסכים‬
‫שאימונים קודמים לכול‪ .‬לפני שרה‪ ,‬לפני סם‪ ,‬לפני הכול‪ .‬ועם הסימן הראשון שהם קרובים‪,‬‬
‫או שהם עלו על עקבותינו‪ ,‬אנחנו עוזבים בלי שאלות‪ ,‬בלי מריבות‪ ,‬בלי שתרים אותי לתקרה‬
‫ותחזיק אותי שם‪".‬‬
‫"עשינו עסק‪ ",‬אני אומר ומחייך‪.‬‬
 ‫פרק ‪22‬‬

‫החורף מגיע מוקדם לעדן‪ ,‬אוהיו‪ ,‬ובמלוא העוצמה‪ .‬קודם כול הרוח‪ ,‬אחריה הקור ואחריו‬
‫השלג‪ .‬פתיתים עדינים בתור התחלה‪ ,‬ואחר כך עוברת סופה שקוברת מתחתיה את הקרקע‪.‬‬
‫כך שכמו צלילה של הרוח עצמה‪ ,‬נוכח תמידית גם צליל הגירוד של מפלסות השלג‪,‬‬
‫המשאירות אחריהן מעטה של מלח בכל מקום‪ .‬את בית הספר סוגרים ליומיים‪ .‬השלג ליד‬
‫הכבישים מחליף גוונים בהדרגה מלבן לשחור מטונף‪ ,‬ובסוף נמס והופך לשלוליות של מים‬
‫עומדים עכורים המסרבים להתנקז‪ .‬הנרי ואני מבלים את רוב הזמן באימונים בפנים ובחוץ‪.‬‬
‫עכשיו אני יכול לשחק בשלושה כדורים מבלי לגעת בהם‪ ,‬מה שאומר גם שאני יכול להרים‬
‫יותר מדבר אחד בבת אחת‪ .‬הגיע תור החפצים הכבדים והגדולים יותר‪ :‬שולחן המטבח‪ ,‬מפוח‬
‫השלג שהנרי קנה לפני שבוע‪ ,‬הטנדר החדש שלנו‪ ,‬שנראה ממש דומה לישן ולעוד מיליונים‬
‫כמוהו ברחבי אמריקה‪ .‬אני מסוגל להרים אותו פיזית באמצעות הגוף‪ ,‬ואני מסוגל להרים‬
‫אותו גם באמצעות המחשבה‪ .‬הנרי מאמין שכוח המחשבה שלי יעלה בסופו של דבר על כוח‬
‫הגוף שלי‪.‬‬
‫בחצר העצים ניצבים מסביבנו כזקיפים‪ ,‬ענפיהם קפואים כמו פסלונים של זכוכית חלולה‪,‬‬
‫ועל צמרותיהם שלושה סנטימטרים של אבקה עדינה לבנה‪ .‬השלג מגיע עד ברכינו‪ ,‬חוץ‬
‫מאשר בחלקה קטנה שהנרי פינה‪ .‬ברני יושב ומביט בנו מהמרפסת האחורית‪ .‬אפילו הוא לא‬
‫רוצה לבוא במגע עם השלג‪.‬‬
‫"אתה בטוח בעניין הזה?" אני שואל‪.‬‬
‫"אתה צריך ללמוד להכיל את זה‪ ",‬אומר הנרי‪ .‬מאחוריו עומד סם‪ ,‬צופה בסקרנות בלתי‬
‫נלאית‪ .‬זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי מתאמן‪.‬‬
‫"כמה זמן זה יבער?" אני שואל‪.‬‬
‫"לא יודע‪".‬‬
‫אני לובש חליפה מאוד דליקה‪ ,‬שעשויה בעיקר מסיבים טבעיים טבולים בשמנים‪ ,‬שכמה‬
‫מהם בוערים באטיות‪ ,‬ואחרים לא‪ .‬אני רוצה להצית אותה רק כדי להיפטר מהריחות‬
‫שגורמים לעיני לדמוע‪ .‬אני נושם עמוק‪.‬‬
‫"אתה מוכן?" הוא שואל‪.‬‬
‫"יותר מוכן מזה לא אהיה אף פעם‪".‬‬
‫"אל תנשום‪ .‬אתה לא חסין לעשן או לאדים‪ ,‬והאיברים הפנימיים שלך יישרפו‪".‬‬
‫"זה נראה לי מטופש‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"זה חלק מהאימונים שלך‪ .‬נינוחות תחת לחץ‪ .‬אתה צריך ללמוד לבצע מטלות מרובות בזמן‬
‫שלהבות אופפות אותך‪".‬‬
 ‫"אבל למה?"‬
‫"מפני שכשיגיע הקרב‪ ,‬נהיה בנחיתות מספרית גדולה‪ .‬האש תהיה אחת מבעלות הברית‬
‫שלך במלחמה‪ .‬אתה צריך ללמוד להילחם בעודך בוער‪".‬‬
‫"אוף‪".‬‬
‫"אם יש איזו תקלה‪ ,‬קפוץ על השלג ותתגלגל‪".‬‬
‫אני מביט בסם‪ ,‬שמחייך חיוך רחב‪ .‬הוא מחזיק מטף אדום‪ ,‬לכל מקרה‪.‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫כולנו שקטים בזמן שהנרי מתעסק עם הגפרורים‪.‬‬
‫"אתה נראה כמו ביג פוט בחליפה הזאת‪ ",‬אומר סם‪.‬‬
‫"קפוץ לי‪ ,‬סם‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"קדימה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫אני נושם עמוק בדיוק לפני שהוא מקרב את הגפרור לחליפה‪ .‬אש מתפשטת על כל גופי‪.‬‬
‫אני מרגיש מוזר להשאיר את העיניים פקוחות אבל אני עושה זאת‪ .‬אני מרים מבט‪ .‬האש‬
‫עולה לגובה של שני מטרים מעלי‪ .‬העולם כולו אפוף בגוונים כתומים‪ ,‬אדומים‪ ,‬צהובים‪,‬‬
‫שרוקדים בשדה הראייה שלי‪ .‬אני מרגיש את החום‪ ,‬אבל רק מעט‪ ,‬כמו שמרגישים את קרני‬
‫השמש על העור ביום קיץ‪ .‬לא יותר מזה‪.‬‬
‫"זוז!" צועק הנרי‪.‬‬
‫אני פורש את הידיים לצדדים‪ ,‬פוקח את עיני לרווחה וכולא את נשימתי‪ .‬אני מרגיש כאילו‬
‫אני מרחף‪ .‬אני הולך בשלג העמוק — הוא מתחיל לרחוש ונמס מתחת לרגלי‪ ,‬קיטור דק עולה‬
‫בעודי הולך‪ .‬אני מושיט את יד ימין קדימה ומרים לבנת בטון‪ ,‬שנדמית כבדה מהרגיל‪ .‬האם זה‬
‫מפני שאני לא נושם? האם זה בגלל הלחץ שגורמת האש?‬
‫"אל תבזבז זמן!" צועק הנרי‪.‬‬
‫אני משליך את הלבנה בחוזקה בעץ מת שנמצא במרחק חמישה־עשר מטר ממני‪ .‬העוצמה‬
‫גורמת לה להתרסק למיליון חלקיקים‪ ,‬והיא משאירה שקע בעץ‪ .‬אני מרים שלושה כדורי‬
‫טניס טבולים בדלק‪ .‬אני משחק בהם באוויר‪ ,‬מלהטט בהם אחד אחרי השני‪ .‬אני מקרב אותם‬
‫לגוף שלי‪ .‬האש נתפסת בהם ואני ממשיך לשחק בהם — ובזמן שאני עושה את זה‪ ,‬אני מרים‬
‫מקל דק וארוך של מטאטא‪ .‬אני עוצם את העיניים‪ .‬הגוף שלי חם‪ .‬מעניין אם אני מזיע‪ .‬אם‬
‫כן‪ ,‬הזיעה בטח מתאדה ברגע שהיא יוצאת אל פני העור‪.‬‬
‫אני חורק שיניים‪ ,‬פוקח את העיניים‪ ,‬מזנק קדימה ומנתב את כל הכוחות שלי ללב לבו של‬
‫המקל‪ .‬הוא מתפוצץ ומתפרק לשבבים קטנים‪ .‬אני לא מניח לאף שבב ליפול לקרקע; אני‬
‫משאיר אותם תלויים באוויר‪ ,‬והם נראים כמו ענן אבק מרחף‪ .‬אני מושך אותם אלי ומניח‬
‫להם להישרף‪ .‬פיסות העץ משמיעות קולות נפץ קלים המגיעים אלי מעבר להבהוב ולהמהום‬
‫של הלהבות‪ .‬אני מכנס אותן בחזרה והופך אותן לכידון מהודק של אש‪ ,‬שנראה כאילו הגיח‬
‫היישר ממעמקי הגיהינום‪.‬‬
 ‫"מושלם!" צועק הנרי‪.‬‬
‫דקה חלפה‪ .‬הריאות שלי מתחילות להישרף מהאש‪ ,‬מעצירת הנשימה‪ .‬אני ממקד את כל‬
‫כוחי בכידון ומשליך אותו כל כך חזק‪ ,‬שהוא טס כקליע ופוגע בעץ‪ ,‬ואלפי ניצוצות אש עפים‬
‫מסביב וכבים כמעט מיד‪ .‬קיוויתי שהעץ המת יידלק‪ ,‬אבל זה לא קורה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הפלתי גם‬
‫את כדורי הטניס‪ .‬הם רוחשים בשלג שני מטרים ממני‪.‬‬
‫"שכח מהכדורים‪ ",‬צועק הנרי‪" .‬העץ‪ .‬לך על העץ‪".‬‬
‫העץ המת נראה כרוח רפאים‪ ,‬ענפיו המגוידים מתבלטים על רקע העולם הלבן שמאחוריו‪.‬‬
‫אני עוצם את העיניים‪ .‬אני לא יכול להמשיך לעצור את הנשימה עוד זמן רב‪ .‬תסכול ותחושת‬
‫סכנה מתחילים לבעבע בי‪ ,‬מוצתים על ידי האש‪ ,‬חוסר הנוחות של החליפה והמשימות שעוד‬
‫לא בוצעו‪ .‬אני מתמקד בענף הגדול שמסתעף מגזע העץ‪ ,‬ומנסה לנתק אותו‪ ,‬אבל לא מצליח‪.‬‬
‫אני חורק שיניים ומכווץ את הגבות‪ ,‬ובסוף נשמע צליל נפץ שמהדהד באוויר כמו ירייה של‬
‫רובה ציד‪ ,‬והענף מגיע לכיווני במהירות‪ .‬אני תופס אותו בידי ומחזיק אותו מעלי‪ .‬שיישרף‪,‬‬
‫אני חושב‪ .‬אורכו בערך שישה מטרים‪ .‬הוא סוף־סוף מתחיל לעלות באש‪ ,‬ואני מרים אותו‬
‫עשרה או חמישה־עשר מטר מעלי‪ ,‬ומבלי לגעת בו אני נועץ אותו ישר באדמה‪ ,‬כאילו אני‬
‫מכריז בעלות על הקרקע‪ ,‬כמו אביר מפעם שעומד על ראש גבעה אחרי שניצח במלחמה‪.‬‬
‫הענף מתנדנד קדימה ואחורה ומעלה עשן‪ ,‬ולהבות רוקדות בחלקו העליון‪ .‬אני פותח את הפה‬
‫ומכניס אוויר מבלי לחשוב‪ ,‬והלהבות ממהרות לחדור; מיד מתפשטת תחושת בﬠֵרה בכל הגוף‬
‫שלי‪ .‬אני כל כך המום וזה כל כך כואב‪ ,‬שאני לא יודע מה לעשות‪.‬‬
‫"השלג! השלג!" צועק הנרי‪.‬‬
‫אני קופץ קדימה לתוך השלג ומתחיל להתגלגל‪ .‬האש כבית כמעט מיד אבל אני ממשיך‬
‫להתגלגל‪ ,‬והדבר היחיד שאני שומע הוא רחש השלג הנוגע בחליפה הממורטטת‪ ,‬בעוד סלילי‬
‫עשן וקיטור עולים ממני‪ .‬ואז סם שולף את הנצרה של המטף‪ ,‬ומתיז עלי אבקה עבה שמקשה‬
‫עלי אפילו יותר את הנשימה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני צועק‪.‬‬
‫הוא מפסיק‪ .‬אני שוכב שם ומנסה להסדיר את הנשימה אבל כל נשימה גורמת לריאות שלי‬
‫כאב שמהדהד בכל גופי‪.‬‬
‫"לעזאזל‪ ,‬ג'ון‪ ,‬לא היית אמור לנשום‪ ",‬אומר הנרי שעומד מעלי‪.‬‬
‫"לא הצלחתי להתאפק‪".‬‬
‫"אתה בסדר?" שואל סם‪.‬‬
‫"הריאות שלי שורפות‪".‬‬
‫הכול מטושטש‪ ,‬אבל לאט־לאט העולם נעשה ממוקד שוב‪ .‬אני שוכב שם ומביט בשמים‬
‫האפורים הנמוכים ובפתותי השלג שצונחים עלינו בעגמומיות‪.‬‬
‫"איך הייתי?"‬
‫"לא רע לניסיון הראשון‪".‬‬
 ‫"אנחנו הולכים לעשות את זה שוב‪ ,‬מה?"‬
‫"בהמשך‪ ,‬כן‪".‬‬
‫"זה היה מגניב ברמות‪ ",‬אומר סם‪.‬‬
‫אני נאנח ונושם עמוק‪ ,‬במאמץ‪" .‬זה היה דפוק‪".‬‬
‫"הצלחת לא רע לפעם הראשונה‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬אתה לא יכול לצפות שהכול יגיע בקלות‪".‬‬
‫אני מהנהן מהקרקע‪ .‬אני שוכב שם לפחות דקה או שתיים נוספות‪ ,‬ואז הנרי מושיט יד‬
‫ועוזר לי לקום‪ ,‬וכך מגיע יום האימונים אל סיומו‪.‬‬

‫***‬

‫יומיים לאחר מכן אני מתעורר באמצע הלילה‪ .‬השעון מראה ‪ .02:57‬אני שומע את הנרי עובד‬
‫ליד שולחן המטבח‪ .‬אני יורד מהמיטה ויוצא מהחדר‪ .‬הוא רכון מעל מסמך‪ ,‬מרכיב משקפיים‬
‫ביפוקליים ומחזיק בול כלשהו במלקחיים‪ .‬הוא מרים אלי מבט‪.‬‬
‫"מה אתה עושה?" אני שואל‪.‬‬
‫"מכין לך מסמכים‪".‬‬
‫"בשביל מה?"‬
‫"התחלתי לחשוב על זה שסם ואתה נסעתם להביא אותי‪ .‬אני חושב שזה טיפשי מצדנו‬
‫להמשיך להשתמש בגיל האמיתי שלך‪ ,‬כשאנחנו יכולים לשנות אותו בקלות לצרכינו‪".‬‬
‫אני מרים תעודת לידה שהוא כבר גמר להכין‪ .‬השם המופיע שם הוא ג'יימס יוּז‪ .‬תאריך‬
‫הלידה עושה אותי מבוגר בשנה‪ .‬כלומר בן שש־עשרה וכשיר לנהוג‪ .‬אני מתכופף ומביט‬
‫במסמך שהוא עובד עליו‪ .‬השם הוא ג'וֹבּי פריי‪ ,‬בן שמונה־עשרה‪ ,‬בגיר על פי חוק‪.‬‬
‫"איך לא חשבנו על זה קודם?" אני שואל‪.‬‬
‫"מעולם לא היתה לנו סיבה‪".‬‬
‫ניירות בגדלים ובצורות ובעוביים שונים מפוזרים על השולחן‪ ,‬ובצד עומדת מדפסת גדולה‪.‬‬
‫בקבוקי דיו‪ ,‬חותמות גומי‪ ,‬בולים נוטריוניים‪ ,‬כל מיני לוחיות מתכת‪ ,‬כמה כלים שנראים‬
‫שייכים לקליניקה של רופא שיניים‪ .‬תהליך יצירת המסמכים תמיד נשאר עלום מבחינתי‪.‬‬
‫"אנחנו הולכים לשנות את הגיל שלי עכשיו?"‬
‫הנרי מניד בראשו‪" .‬מאוחר מדי לשנות את הגיל שלך בעדן‪ .‬אלה מיועדים בעיקר לעתיד‪.‬‬
‫מי יודע מה עשוי לקרות שיאלץ אותך להשתמש בהם‪".‬‬
‫המחשבה על מעבר בעתיד גורמת לי בחילה‪ .‬אני מעדיף להישאר בן חמש־עשרה ולא לנהוג‬
‫לעולם‪ ,‬מאשר לעבור עכשיו למקום חדש‪.‬‬

‫***‬
‫שרה חוזרת מקולורדו שבוע לפני חג המולד‪ .‬שמונה ימים לא ראיתי אותה‪ .‬נדמה לי שעבר‬
‫חודש‪ .‬המיניבוס מוריד את כל הבנות בבית ספר‪ ,‬ואחת החברות שלה מסיעה אותה ישר אלי‪,‬‬
‫בלי שתעבור קודם בבית שלה‪ .‬כשאני שומע את הצמיגים מתקדמים בשביל הגישה לבית‪ ,‬אני‬
‫פוגש אותה בחיבוק ובנשיקה ומרים אותה מהקרקע ומסובב אותה באוויר‪ .‬עברו עליה עשר‬
‫שעות טיסה ונסיעה‪ ,‬היא לבושה במכנסי טרנינג ולא מאופרת והשיער שלה משוך לאחור‬
‫לזנב סוס‪ ,‬ובכל זאת היא הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים‪ ,‬ואני לא רוצה להרפות ממנה‪.‬‬
‫אנחנו מביטים אחד בעיני השני באור הירח‪ ,‬והדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לעשות זה לחייך‪.‬‬
‫"התגעגעת אלי?" היא שואלת‪.‬‬
‫"כל שנייה מכל יום‪".‬‬
‫היא מנשקת את קצה אפי‪.‬‬
‫"גם אני התגעגעתי אליך‪".‬‬
‫"אז לחיות שוב יש מקלט?" אני שואל‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬ג'ון‪ ,‬זה היה מדהים! חבל שלא היית שם‪ .‬היו שם שלושים אנשים שעזרו כל הזמן‪,‬‬
‫מסביב לשעון‪ .‬המבנה הוקם מהר מאוד‪ ,‬והוא יותר יפה ממה שהיה קודם‪ .‬בנינו עץ לחתולים‬
‫באחת הפינות‪ ,‬וכל זמן שהיינו שם שיחקו עליו חתולים‪".‬‬
‫אני מחייך‪" .‬זה נשמע נהדר‪ .‬גם אני מצטער שלא יכולתי להיות שם‪".‬‬
‫אני לוקח ממנה את התיק‪ ,‬ואנחנו נכנסים יחד הביתה‪.‬‬
‫"איפה הנרי?" היא שואלת‪.‬‬
‫"יצא לעשות קניות‪ .‬לפני עשר דקות בערך‪".‬‬
‫היא חוצה את הסלון ומניחה את המעיל שלה על משענת כיסא בדרך לחדר שלי‪ .‬היא‬
‫מתיישבת על קצה המיטה וחולצת את הנעליים בעזרת כפות הרגליים‪.‬‬
‫"מה נעשה עכשיו?" היא שואלת‪.‬‬
‫אני עומד שם ומביט בה‪ .‬היא לובשת סווטשרט אדום עם קפוצ'ון ורוכסן באמצע‪ .‬הוא רכוס‬
‫רק למחצה‪ .‬היא מחייכת ומביטה בי בהתגרות‪.‬‬
‫"בוא הנה‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬ומושיטה אלי יד‪ .‬אני ניגש אליה והיא לוקחת את ידי בידה‪ .‬היא‬
‫מרימה אלי מבט ומצמצמת את העיניים באור שדולק מעלינו‪ .‬אני נוקש באצבעות ביד‬
‫החופשית שלי והאור כבה‪.‬‬
‫"איך עשית את זה?"‬
‫"קסם‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אני מתיישב לידה‪ .‬היא מסדרת כמה קווצות שיער משוחררות מאחורי האוזן‪ ,‬ואז מתכופפת‬
‫ומנשקת אותי על הלחי‪ .‬היא חופנת את הסנטר שלי בשתי כפות ידיה‪ ,‬מושכת את הראש שלי‬
‫אליה ומנשקת אותי שוב‪ ,‬בעדינות‪ ,‬במתיקות‪ .‬כל הגוף שלי מצטמרר בתגובה‪ .‬היא מתרחקת‬
‫מעט‪ ,‬ידה עדיין על לחיי‪ .‬היא מעבירה אגודל על המצח שלי‪.‬‬
‫"ממש התגעגעתי אליך‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
 ‫"גם אני‪".‬‬
‫דממה משתררת‪ .‬שרה נושכת את השפה התחתונה‪.‬‬
‫"ממש בער לי להגיע לפה‪ ",‬היא אומרת‪" .‬כל הזמן שהייתי בקולורדו‪ .‬אתה הדבר היחיד‬
‫שיכולתי לחשוב עליו‪ .‬אפילו כששיחקתי עם החיות‪ ,‬קיוויתי שגם אתה תהיה שם ותשחק‬
‫איתן‪ .‬ובסוף‪ ,‬הבוקר‪ ,‬כשעזבנו‪ ,‬כל קילומטר שעברנו היה קילומטר אחד קרוב יותר אליך‪".‬‬
‫היא מחייכת‪ ,‬בעיקר עם העיניים‪ ,‬שפתיה נראות כסהרון שקצותיו פונים למעלה ומסתיר‬
‫את שיניה‪ .‬היא מנשקת אותי שוב‪ ,‬נשיקה שמתחילה אטית ומשתהה‪ ,‬וממשיכה משם‪ .‬שנינו‬
‫יושבים על קצה המיטה‪ ,‬ידה על לחיי‪ ,‬שלי על תחתית גבה‪ .‬אני מרגיש את הקימורים של‬
‫גופה מתחת לקצות אצבעותי‪ ,‬מרגיש את טעם שפתון הדובדבנים שעל שפתיה‪ .‬אני מושך‬
‫אותה אלי‪ .‬אני מרגיש שאני לא מצליח להתקרב אליה מספיק‪ ,‬למרות שאנחנו צמודים זה‬
‫לזה‪ .‬היד שלי מלטפת את גבה וחשה במגע הפורצלן החלק של עורה‪ .‬ידה עוברת בשערי‪,‬‬
‫שנינו מתנשמים בכבדות‪ .‬אנחנו נופלים לאחור על המיטה‪ ,‬על צדנו‪ .‬העיניים שלנו עצומות‪,‬‬
‫אבל אני כל הזמן פוקח את עיני כדי לראות אותה‪ .‬החדר חשוך‪ ,‬ורק אור הירח חודר בעד‬
‫החלונות‪ .‬היא תופסת אותי מביט בה ואנחנו מפסיקים להתנשק‪ .‬היא מצמידה את המצח שלה‬
‫לשלי ומביטה בי‪.‬‬
‫היא מניחה את ידה על עורפי ומושכת אותי אליה‪ ,‬ושוב אנחנו מתנשקים‪ .‬אנחנו סבוכים זה‬
‫בזה‪ .‬מחוברים‪ .‬הזרועות שלנו כרוכות אחד סביב השני‪ .‬המחשבה שלי חופשית לחלוטין מכל‬
‫מטרד שגרתי ומכל דאגה בנוגע לכוכבים אחרים‪ ,‬משוחררת מהציד ומהמרדף של‬
‫המוגדוריאנים‪ .‬שרה ואני על המיטה מנשקים זה את זה‪ ,‬נמסים זה לתוך זה‪ .‬שום דבר אחר‬
‫בעולם לא חשוב‪.‬‬
‫ואז נפתחת הדלת בסלון‪ .‬שנינו קופצים‪.‬‬
‫"הנרי הגיע‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אנחנו קמים וממהרים ליישר את קמטי הבגדים שלנו‪ ,‬אנחנו מחייכים‪ ,‬חולקים סוד שגורם‬
‫לנו לצחקק כשאנחנו יוצאים מהחדר מחזיקים ידיים‪ .‬הנרי מניח סל מצרכים על שולחן‬
‫המטבח‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬הנרי‪ ",‬אומרת שרה‪.‬‬
‫הוא מחייך אליה‪ .‬היא מרפה מהיד שלי‪ ,‬הולכת אליו ומחבקת אותו‪ ,‬והם מתחילים לדבר על‬
‫הטיול שלה לקולורדו‪ .‬אני יוצא להביא את שאר הקניות‪ .‬אני נושם את האוויר הקר‪ ,‬מנסה‬
‫לנער מאיברי את המתיחות של מה שקרה זה עתה‪ ,‬ואת האכזבה על שהנרי הגיע בזמן שבו‬
‫הגיע‪ .‬אני עדיין מתנשף בכבדות כשאני לוקח את שאר הקניות וסוחב אותן לתוך הבית‪ .‬שרה‬
‫מספרת להנרי על כמה מהחתולים שהיו במקלט‪.‬‬
‫"ולא הבאת איתך אחד מהם בשבילנו?"‬
‫"בחייך‪ ,‬הנרי‪ ,‬אתה יודע שבשמחה הייתי מביאה לך חתול אם היית אומר לי‪ ",‬אומרת שרה‬
‫כשזרועותיה שלובות על החזה והאגן שלה מוטה הצידה‪.‬‬
 ‫הוא מחייך אליה‪" .‬אני יודע שהיית מביאה‪".‬‬
‫הנרי מסדר את המצרכים‪ ,‬ושרה ואני יוצאים לאוויר הצונן לעשות טיול קצר לפני שאמא‬
‫שלה תבוא לקחת אותה הביתה‪ .‬ברני קוסאר בא איתנו‪ .‬הוא רץ לפנינו‪ .‬שרה ואני מחזיקים‬
‫ידיים וחוצים את החצר‪ ,‬הטמפרטורה מעט מעל האפס‪ .‬השלג נמס‪ ,‬הקרקע רטובה ובוצית‪.‬‬
‫ברני קוסאר נעלם לזמן־מה בין העצים‪ ,‬ואז מגיח בחזרה בריצה‪ .‬כל חלקו התחתון מטונף‪.‬‬
‫"מתי אמא שלך באה?" אני שואל‪.‬‬
‫היא מביטה בשעון שלה‪" .‬עוד עשרים דקות‪".‬‬
‫אני מהנהן‪" .‬אני כל כך שמח שחזרת‪".‬‬
‫"גם אני‪".‬‬
‫אנחנו הולכים לשולי היער אבל חשוך מכדי שניכנס לתוכו‪ .‬אז אנחנו הולכים מסביב לחצר‪,‬‬
‫יד ביד‪ ,‬ומדי פעם עוצרים להתנשק כשהירח והכוכבים מביטים בנו‪ .‬אף אחד מאיתנו לא‬
‫מדבר על מה שקרה לא מזמן‪ ,‬אבל ברור שזה מעסיק את מחשבות שנינו‪ .‬כשאנחנו גומרים‬
‫את ההקפה הראשונה‪ ,‬המכונית של אמא של שרה נכנסת לשביל הגישה‪ .‬היא מקדימה בעשר‬
‫דקות‪ .‬שרה רצה אליה ומחבקת אותה‪ .‬אני נכנס הביתה להביא את התיק של שרה‪ .‬אחרי‬
‫שאנחנו נפרדים‪ ,‬אני יוצא לכביש ומביט באורות האחוריים שלהן נעלמים במרחק‪ .‬אני עומד‬
‫בחוץ זמן־מה‪ ,‬ואז ברני ואני נכנסים בחזרה הביתה‪ .‬הנרי באמצע ההכנות לארוחת הערב‪ .‬אני‬
‫עושה לכלב מקלחת‪ .‬כשאני מסיים‪ ,‬הארוחה מוכנה‪.‬‬
‫אנחנו יושבים אל השולחן ואוכלים‪ ,‬אנחנו לא מחליפים מילה‪ .‬אני לא מסוגל להפסיק‬
‫לחשוב עליה‪ .‬אני בוהה בצלחת שלי‪ .‬אני לא רעב אבל מנסה לבלוע את האוכל בכוח‪ .‬אני‬
‫מצליח לקחת כמה ביסים‪ ,‬ואז הודף את הצלחת ממני ויושב בדממה‪.‬‬
‫"אתה מתכוון לספר לי?" שואל הנרי‪.‬‬
‫"לספר לך מה?"‬
‫"מה מטריד אותך‪".‬‬
‫אני מושך בכתפי‪" .‬לא יודע‪".‬‬
‫הוא מהנהן וחוזר לאכול‪ .‬אני עוצם את העיניים‪ .‬אני עדיין מריח את שרה על צווארון‬
‫החולצה שלי ומרגיש את היד שלה על לחיי‪ .‬אני מרגיש את השפתיים שלה נוגעות בשלי ואת‬
‫מרקם השיער שלה כשאני מעביר בו את ידי‪ .‬הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו זה מה‬
‫היא עושה‪ ,‬ואני מצטער שהיא לא נשארה כאן‪.‬‬
‫"אתה חושב שזה אפשרי שיאהבו אותנו?" אני שואל‪.‬‬
‫"על מה אתה מדבר?"‬
‫"בני אדם‪ .‬אתה חושב שאנחנו יכולים להיות נאהבים‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהם באמת יאהבו אותנו?"‬
‫"אני חושב שהם מסוגלים לאהוב אותנו כמו שהם מסוגלים לאהוב אחד את השני‪ ,‬במיוחד‬
‫כל עוד הם לא יודעים מה אנחנו‪ ,‬אבל אני לא חושב שזה אפשרי עבורך לאהוב בת אדם כפי‬
‫שהיית אוהב לורית‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
 ‫"למה?"‬
‫"מפני שעמוק בפנים אנחנו שונים מהם‪ .‬ואנחנו אוהבים אחרת‪ .‬אחת מהמתנות שהעניק לנו‬
‫כוכב הלכת שלנו היא לאהוב באופן מוחלט‪ .‬ללא קנאה או חוסר ביטחון או פחד‪ .‬ללא‬
‫קטנוניות‪ .‬ללא כעס‪ .‬אולי יש לך רגשות חזקים כלפי שרה אבל זה לא מה שהיית מרגיש כלפי‬
‫בחורה לורית‪".‬‬
‫"אין לי פה הרבה בחורות לוריות זמינות‪".‬‬
‫"וזאת סיבה עוד יותר טובה להיזהר עם שרה‪ .‬בשלב מסוים‪ ,‬אם נשרוד מספיק זמן‪ ,‬נצטרך‬
‫להפיח חיים חדשים בגזע שלנו ולאכלס מחדש את הכוכב שלנו‪ .‬ברור שיש עוד הרבה זמן‬
‫לפני שתצטרך לחשוב על זה אבל לא הייתי בונה על שרה שתהיה השותפה שלך‪".‬‬
‫"מה קורה אם אנחנו מנסים לעשות ילדים עם בני אדם?"‬
‫"זה קרה הרבה פעמים בעבר‪ .‬על פי רוב‪ ,‬התוצאה היא בן אדם יוצא דופן ומחונן‪ .‬כמה‬
‫מהדמויות הכי מרשימות בתולדות האנושות היו למעשה תוצר של שילוב בין בני אדם‬
‫ללורים‪ ,‬כולל בודהה‪ ,‬אריסטו‪ ,‬יוליוס קיסר‪ ,‬אלכסנדר הגדול‪ ,‬ג'ינגיס ח'אן‪ ,‬ליאונרדו דה‬
‫וינצ'י‪ ,‬אייזק ניוטון‪ ,‬תומס ג'פרסון ואלברט איינשטיין‪ .‬רבים מהאלים היווניים העתיקים‪,‬‬
‫שרוב האנשים מאמינים שהם היו מיתוס‪ ,‬היו למעשה ילדים של בני אדם ולורים‪ ,‬בעיקר‬
‫מפני שאז הגענו לכוכב הזה לעתים קרובות ועזרנו להם לפתח את התרבויות שלהם‪.‬‬
‫אפרודיטה‪ ,‬אפולו וזאוס היו כולם אמיתיים‪ ,‬והיה להם הורה לורי אחד‪".‬‬
‫"אז זה אפשרי‪".‬‬
‫"זה היה אפשרי‪ .‬במצב הנוכחי שלנו זה חסר אחריות ולא מעשי‪ .‬למרות שאני לא יודע מה‬
‫המספר שלה ואין לי מושג איפה היא נמצאת‪ ,‬אחת מאלה שהגיעו לכדור הארץ איתנו היתה‬
‫הבת של החברים הכי טובים של ההורים שלך‪ .‬הם נהגו להתבדח שהגורל הועיד אתכם להיות‬
‫יחד‪ .‬יכול להיות שהם צדקו‪".‬‬
‫"אז מה אני אמור לעשות?"‬
‫"תיהנה מהזמן שלך עם שרה אבל אל תהיה קשור אליה יותר מדי‪ ,‬ואל תיתן לה להיקשר‬
‫אליך מדי‪".‬‬
‫"באמת?"‬
‫"תבטח בי‪ ,‬ג'ון‪ .‬גם אם לא תאמין לעוד מילה שאוציא מהפה‪ ,‬לפחות לזה תאמין‪".‬‬
‫"אני מאמין לכל מה שאתה אומר‪ ,‬גם אם אני לא רוצה‪".‬‬
‫הנרי קורץ אלי‪" .‬טוב מאוד‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אחרי זה אני הולך לחדר שלי ומתקשר לשרה‪ .‬לפני שאני עושה את זה‪ ,‬אני חושב על מה‬
‫שהנרי אמר לי אבל אני לא מצליח להתאפק‪ .‬אני כבר קשור אליה‪ .‬אני חושב שאני מאוהב‬
‫בה‪ .‬אנחנו מדברים במשך שעתיים‪ .‬השיחה מסתיימת בחצות‪ .‬אחר כך אני שוכב במיטה‬
‫ומחייך בחשכה‪.‬‬
 ‫פרק ‪23‬‬

‫היום מחשיך‪ .‬רוח קלילה נישאת בלילה החמים‪ ,‬השמים מנוקדים בהבזקי אור פזורים‬
‫והעננים עוטים גוונים בהירים של כחול‪ ,‬ירוק ואדום‪ .‬בתחילה אלה זיקוקים‪ .‬זיקוקים‬
‫שהופכים בהדרגה למשהו אחר‪ ,‬רם יותר‪ ,‬מאיים יותר; קריאות ההתפעלות הופכות לצרחות‬
‫ולצווחות‪ .‬משתרר תוהו ובוהו‪ .‬אנשים בורחים‪ ,‬ילדים בוכים‪ .‬אני עומד באמצע המהומה‪,‬‬
‫מביט מבלי שתהיה לי היכולת לעשות משהו כדי לעזור‪ .‬החיילים והטורפים נכנסים לתמונה‬
‫מכל הכיוונים‪ ,‬כפי שכבר ראיתי בעבר‪ .‬והנפילה המתמדת של פצצות מחרישת אוזניים‪ ,‬אני‬
‫חש בהדף שלהן בבטני‪ ,‬והרעש חזק כל כך עד שהשיניים שלי כואבות‪ .‬אז הלורים תוקפים‬
‫בחזרה בכזה עוז‪ ,‬בכזה אומץ‪ ,‬שאני גאה להיות בקרבם‪ ,‬להיות אחד מהם‪.‬‬
‫אני מתרחק משם‪ ,‬חולף באוויר בקצב מהיר כל כך‪ ,‬עד שהעולם שמתחתי מיטשטש עד כדי‬
‫כך שאני לא מסוגל להתמקד בשום דבר מסוים‪ .‬כשאני עוצר‪ ,‬אני נמצא על מסלול המראה‬
‫של שדה תעופה‪ .‬ספינת חלל כסופה נמצאת במרחק חמישה מטרים ממני‪ ,‬ובערך ארבעים‬
‫איש עומדים ליד הרמפה שמובילה פנימה‪ .‬שתיים כבר נכנסו — ילדה מאוד צעירה ואישה‬
‫בגילו של הנרי — והן עומדות בפתח כשעיניהן נעוצות בשמים‪ .‬ואז אני רואה את עצמי‪ ,‬בן‬
‫ארבע‪ ,‬בוכה‪ ,‬כתפי שמוטות‪ .‬גרסה צעירה בהרבה של הנרי עומדת מאחורי‪ .‬גם הוא מביט‬
‫לשמים‪ .‬סבתא שלי כורעת ברך לפני ואוחזת בכתפי‪ .‬סבא שלי עומד מאחוריה ופניו מתוחים;‬
‫דעתו מוסחת‪ ,‬ועדשות משקפיו משקפות את האור מהשמים‪.‬‬
‫"תחזור אלינו‪ ,‬אתה שומע? תחזור אלינו‪ ",‬אומרת סבתא שלי בסוף דבריה‪ .‬חבל שלא‬
‫שמעתי את המילים שקדמו לזה‪ .‬עד רגע זה לא זכרתי דבר ממה שנאמר לי בלילה ההוא‪ .‬אבל‬
‫עכשיו יש לי משהו‪ .‬אני בן הארבע לא עונה‪ .‬אני בן הארבע מבוהל מדי‪ .‬הוא לא מבין מה‬
‫קורה‪ .‬ולמה יש בהילות ופחד בעיני כל אלה שנמצאים סביבו‪ .‬סבתא שלי מחבקת אותי ואז‬
‫משחררת‪ .‬היא קמה ומסתובבת כדי שלא אראה אותה בוכה‪ .‬אני בן הארבע יודע שהיא בוכה‬
‫אבל לא יודע למה‪.‬‬
‫אחריה מגיע סבא שלי‪ ,‬שמכוסה זיעה‪ ,‬לכלוך ודם‪ .‬אפשר לראות שהוא נלחם‪ ,‬והפנים שלו‬
‫מתעוותים במאמץ‪ .‬הוא מוכן להמשיך להילחם‪ ,‬מוכן ללכת ולעשות ככל יכולתו במאבק על‬
‫ההישרדות‪ ,‬שלו ושל הכוכב‪ .‬הוא כורע ברך כפי שסבתא שלי עשתה קודם‪ .‬לראשונה אני‬
‫מביט סביבי‪ .‬ערמות של גושי מתכת מעוקמים‪ ,‬חתיכות בטון‪ ,‬בורות גדולים באדמה במקום‬
‫שבו נפלו הפצצות‪ .‬אש בוערת במוקדים שונים‪ ,‬זכוכיות מנותצות‪ ,‬לכלוך‪ ,‬עצים חצויים‪.‬‬
‫ובאמצע כל זה ניצבת ספינת חלל בודדת‪ ,‬שלמה‪ ,‬זאת שאליה אנחנו עולים‪.‬‬
‫"חייבים לזוז!" צועק מישהו‪ .‬גבר עם עיניים ושיער כהים‪ .‬אני לא יודע מי הוא‪ .‬הנרי מביט‬
‫בו ומהנהן‪ .‬הילדים עולים ברמפה‪ .‬סבא שלי נועץ בי מבט קשה‪ .‬הוא פותח את פיו לדבר‪.‬‬
‫אבל לפני שהמילים נשמעות אני שוב נישא הלאה‪ ,‬נמשך מעלה באוויר‪ ,‬והעולם למטה שוב‬
‫חולף בטשטוש‪ .‬אני מנסה לראות אותו אבל אני נע מהר מדי‪ .‬המראות הברורים היחידים הם‬
‫של הפצצות שנופלות ללא הפסק‪ ,‬להבות ענק בכל הצבעים ששוטפות את שמי הלילה‪,‬‬
‫וההתפוצצויות התמידיות שבאות בעקבותיהן‪.‬‬
‫אז אני עוצר שוב‪.‬‬
‫אני בתוך בניין גדול‪ ,‬פתוח‪ ,‬שלא ראיתי בעבר‪ .‬התקרה היא כיפה‪ .‬הרצפה עשויה משטח‬
‫בטון אחד בגודל מגרש כדורגל‪ .‬אין שם חלונות אבל צליל הפצצות עדיין חודר פנימה‪,‬‬
‫מהדהד מהקירות סביבי‪ .‬בדיוק באמצע הבניין עומד גבוה וגאה טיל שמגיע עד לתקרת הבניין‪.‬‬
‫הדלת שנמצאת בפינה המרוחקת נפתחת לפתע בחבטה‪ .‬אני מפנה את הראש שלי אליה‬
‫בחטף‪ .‬נכנסים שני אנשים נסערים‪ ,‬מדברים במהירות ובקול רם‪ .‬בבת אחת שועט פנימה‬
‫אחריהם עדר חיות‪ .‬חמש־עשרה פחות או יותר‪ ,‬והן מחליפות צורה ללא הרף‪ .‬כמה מהן‬
‫עפות‪ ,‬אחרות רצות‪ ,‬על שתיים ואז על ארבע‪ .‬במאסף מגיע גבר שלישי‪ ,‬שנכנס אחרון ואז‬
‫הדלת נסגרת‪ .‬האיש הראשון מגיע למעבורת החלל‪ ,‬פותח מעין דלת בתחתית הספינה ומתחיל‬
‫להכניס את החיות פנימה‪.‬‬
‫"קדימה! קדימה! למעלה ופנימה‪ ,‬למעלה ופנימה‪ ",‬הוא צועק‪.‬‬
‫החיות נכנסות‪ ,‬וכולן משנות צורה כדי לעשות זאת‪ .‬אחרי שנכנסת החיה האחרונה‪ ,‬אחד‬
‫מהגברים מושך את עצמו פנימה‪ .‬שני האחרים מתחילים לזרוק אליו ארגזים ותרמילים‪.‬‬
‫נדרשות להם עשר דקות ארוכות להעלות את הכול לסיפון‪ .‬השלושה מכינים את הטיל‬
‫להמראה‪ .‬הגברים מזיעים ונעים בקדחתנות עד שהכול מוכן‪ .‬ממש לפני ששלושתם עולים‬
‫לספינה‪ ,‬מישהו מגיע בריצה עם צרור שנראה כמו ילד עטוף בשמיכות‪ ,‬אם כי אני לא מצליח‬
‫לראות מספיק ברור כדי לדעת בוודאות‪ .‬מה שזה לא יהיה‪ ,‬הם לוקחים אותו ונכנסים‪ .‬הדלת‬
‫נסגרת מאחוריהם ונאטמת‪ .‬הדקות חולפות‪ .‬הפצצות נופלות עכשיו כנראה ממש בחוץ‪ .‬ואז‪,‬‬
‫משום מקום‪ ,‬מתחולל פיצוץ בתוך הבניין‪ ,‬ואני רואה אש הבוקעת מתחת לטיל‪ ,‬אש‬
‫שמתעצמת במהירות‪ ,‬אש שמכלה את כל מה שנמצא בתוך הבניין‪ .‬אש שמכלה אפילו אותי‪.‬‬
‫העיניים שלי נפקחות לפתע‪ .‬אני שוב בבית‪ ,‬באוהיו‪ ,‬שוכב במיטה‪ .‬החדר חשוך אבל אני‬
‫יכול לחוש שאני לא לבד‪ .‬אני רואה דמות נעה וצל מוטל על המיטה‪ .‬כל גופי נמתח למראֶ הָ ‪,‬‬
‫מוכן להדליק את האורות‪ ,‬מוכן להטיח אותה בקיר‪.‬‬
‫"דיברת‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬לפני רגע דיברת מתוך שינה‪".‬‬
‫אני מדליק את האורות‪ .‬הוא עומד לצד המיטה‪ ,‬לבוש במכנסי פיג'מה ובחולצת טריקו לבנה‪.‬‬
‫השיער שלו פרוע; העיניים שלו אדומות משינה‪.‬‬
‫"מה אמרתי?"‬
‫"אמרת 'למעלה ופנימה‪ ,‬למעלה ופנימה‪ '.‬מה קרה?"‬
‫"הייתי בלוריאן‪".‬‬
‫"בחלום?"‬
 ‫"לא נראה לי‪ .‬הייתי שם כמו בפעמים האחרות‪".‬‬
‫"מה ראית?"‬
‫אני מתרומם לישיבה ונשען בגבי על הקיר‪.‬‬
‫"את החיות‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"איזה חיות?"‬
‫"בספינת החלל שראיתי ממריאה‪ .‬הישנה‪ ,‬במוזיאון‪ .‬בחללית שיצאה אחרינו‪ .‬ראיתי‬
‫שמעמיסים עליה חיות‪ .‬לא הרבה‪ .‬אולי חמש־עשרה‪ .‬עם עוד שלושה לורים‪ .‬לא נראה לי‬
‫שהם היו גארדים‪ .‬ועוד משהו‪ .‬צרור‪ .‬זה נראה כמו תינוק‪ ,‬אבל אני לא בטוח‪".‬‬
‫"למה אתה חושב שהם לא היו גארדים?"‬
‫"הם העמיסו מצרכים על החללית‪ ,‬בערך חמישים ארגזים וקיטבגים‪ .‬הם לא השתמשו‬
‫בטלקינזיס‪".‬‬
‫"לתוך החללית שבתוך המוזיאון?"‬
‫"אני חושב שזה היה המוזיאון‪ .‬הייתי בתוך בניין גדול עם כיפה‪ ,‬שלא היה בו שום דבר‬
‫מלבד הטיל‪ .‬אני רק יכול להניח שזה המוזיאון‪".‬‬
‫הנרי מהנהן‪" .‬אם הם עבדו במוזיאון אז הם היו ספאנים‪".‬‬
‫"העמיסו חיות‪ ",‬אני אומר‪" .‬חיות שמסוגלות לשנות צורה‪".‬‬
‫"כִ ימֶ ָרה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫"כימרה‪ .‬סוג של חיה מלוריאן שיכלה לשנות את הצורה שלה‪ .‬קראו להן כימרות‪".‬‬
‫"זה גם מה שהֶ דלי היה?" אני שואל ונזכר שוב בחיזיון מלפני כמה שבועות‪ ,‬כששיחקתי‬
‫בחצר בבית הסבים שלי‪ ,‬וגבר בחליפה בגון כחול‪-‬כסף הרים אותי באוויר‪.‬‬
‫הנרי מחייך‪" .‬אתה זוכר את הֶ דלי?"‬
‫אני מהנהן‪" .‬ראיתי אותו כמו שראיתי את כל השאר‪".‬‬
‫"יש לך חזיונות גם כשאנחנו לא מתאמנים?"‬
‫"לפעמים‪".‬‬
‫"באיזו תדירות?"‬
‫"הנרי‪ ,‬למי אכפת מהחזיונות? למה הם העמיסו חיות על המעבורת? מה עשה איתם תינוק‪,‬‬
‫אם זה היה תינוק בכלל? לאן הם טסו? איזו מטרה היתה להם?"‬
‫הנרי חושב על זה לרגע‪ .‬הוא מעביר את משקל גופו לרגל ימין‪" .‬סביר להניח שאותה מטרה‬
‫שהיתה לנו‪ .‬תחשוב על זה‪ ,‬ג'ון‪ .‬איך יוכלו חיות לאכלס מחדש את לוריאן? גם להן היה צריך‬
‫למצוא מחסה כלשהו‪ .‬הכול נמחק‪ .‬לא רק האנשים‪ ,‬אלא גם החיות‪ ,‬וכל הצמחייה‪ .‬אולי‬
‫הצרור היה רק עוד חיה‪ .‬עדינה‪ ,‬אולי צעירה‪".‬‬
‫"אז‪ ,‬לאן הם היו יכולים ללכת? איזה עוד מקום מקלט יש מלבד כדור הארץ?"‬
‫"אני חושב שהם טסו לאחת מתחנות החלל‪ .‬מעבורת עם דלק לורי היתה יכולה להרחיק‬
‫לכת עד לשם‪ .‬אולי הם חשבו שהפלישה תהיה קצרה‪ ,‬ושהם יוכלו לחכות עד שתיגמר‪ .‬הם‬
‫היו יכולים לחיות בתחנת החלל כל עוד הספיקו להם המצרכים‪".‬‬
‫"יש תחנות חלל קרובות ללוריאן?"‬
‫"כן‪ ,‬שתיים‪ .‬טוב‪ ,‬לפחות היו שתיים‪ .‬אני יודע בוודאות שהגדולה מהן הושמדה בזמן‬
‫הפלישה‪ .‬איבדנו קשר איתה פחות משתי דקות אחרי שנפלה הפצצה הראשונה‪".‬‬
‫"למה לא הזכרת את זה קודם‪ ,‬כשסיפרתי לך שראיתי את החללית?"‬
‫"הנחתי שהיא היתה ריקה‪ ,‬שהיא המריאה כתרגיל הטעיה‪ .‬ואני חושב שאם הרסו תחנת‬
‫חלל אחת‪ ,‬אז גם השנייה נהרסה‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬המסע שלהם כנראה היה לשווא‪ ,‬ולא משנה מה‬
‫היתה המטרה שלהם‪".‬‬
‫"אבל מה אם הם חזרו כשנגמרה להם האספקה? אתה חושב שהם יכלו לשרוד בלוריאן?"‬
‫אני שואל בייאוש‪ .‬אני כבר יודע את התשובה‪ ,‬כבר יודע מה הנרי יגיד‪ ,‬אבל אני שואל בכל‬
‫מקרה‪ ,‬כדי להיאחז באיזושהי תקווה שאנחנו לא לבד בסיפור הזה‪ .‬שאולי‪ ,‬באיזה מקום‬
‫מרוחק‪ ,‬יש אחרים כמונו שממתינים‪ ,‬מתבוננים בכוכב‪ ,‬כדי שיום יבוא וגם הם יוכלו לחזור‬
‫אליו ואנחנו לא נהיה לבד כשנשוב‪.‬‬
‫"לא‪ .‬אין שם מים עכשיו‪ ...‬ושום דבר לא יכול לשרוד בלי מים‪ .‬ראית את זה בעצמך‪ .‬אין‬
‫שם כלום מלבד ישימון עקר‪".‬‬
‫אני נאנח ונשכב בחזרה במיטה‪ .‬אני שומט את הראש על הכרית‪ .‬מה הטעם בוויכוחים?‬
‫הנרי צודק ואני יודע את זה‪ .‬ראיתי במו עיני‪ .‬אם אפשר לבטוח בכדורים שהוציא מהתיבה‪,‬‬
‫אז לוריאן הוא לא יותר מישימון‪ ,‬מזבלה‪ .‬הכוכב עדיין חי‪ ,‬אבל על פני השטח אין דבר‪ .‬לא‬
‫מים‪ .‬לא חיים‪ .‬לא צמחייה‪ .‬מאום מלבד אדמה וסלעים והריסות הציוויליזציה שפעם התקיימה‬
‫שם‪.‬‬
‫"ראית עוד משהו?" שואל הנרי‪.‬‬
‫"ראיתי אותנו ביום שבו עזבנו‪ .‬את כולנו ליד ספינת החלל לפני שיצאנו לדרך‪".‬‬
‫"זה היה יום עצוב‪".‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬הנרי משלב את זרועותיו ומביט מחוץ לחלון‪ ,‬שקוע במחשבות‪ .‬אני נושם עמוק‪.‬‬
‫"איפה היתה המשפחה שלך בזמן הזה?" אני שואל‪.‬‬
‫כיביתי את האורות שלי כבר לפני שתיים או שלוש דקות לפחות אבל אני רואה את לובן‬
‫עיניו של הנרי שמביטות בי‪.‬‬
‫"לא איתי‪ ,‬לא ביום ההוא‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫שנינו משתתקים לזמן־מה‪ ,‬ואז הנרי מתנדנד מרגל לרגל‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬כדאי שאחזור לישון‪ ",‬הוא אומר ומסיים בכך את השיחה‪" .‬תישן גם אתה‪".‬‬
‫אחרי שהוא יוצא‪ ,‬אני שוכב שם וחושב על החיות‪ ,‬על הטיל‪ ,‬על המשפחה של הנרי ועל זה‬
‫שהוא לא זכה להיפרד מהם‪ .‬אני יודע שלא אצליח להירדם שוב‪ .‬אני אף פעם לא מצליח‬
‫אחרי שהחזיונות פוקדים אותי‪ ,‬וכשאני חש את העצבות של הנרי‪ .‬זאת בטח מחשבה שטורדת‬
‫תמיד את מנוחתו‪ ,‬כמו שבטח קורה עם כל מי שעוזב בנסיבות דומות‪ ,‬עוזב את הבית היחיד‬
‫שידע מעודו‪ ,‬ויודע שלעולם לא ישוב ויראה את האנשים שהוא אוהב‪.‬‬
‫אני לוקח את הנייד ושולח לשרה הודעה‪ .‬אני תמיד עושה את זה כשאני לא מסוגל לישון‪,‬‬
‫וגם היא עושה את זה כשהיא לא מצליחה לישון‪ .‬אז אנחנו מדברים כמה זמן שצריך כדי‬
‫להתעייף‪ .‬היא מתקשרת אלי עשרים שניות אחרי שאני שולח את ההודעה‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫"לא מצליח לישון?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"מה קורה?" היא שואלת‪ .‬היא מפהקת מעברו השני של הקו‪.‬‬
‫"סתם התגעגעתי אלייך‪ .‬אני שוכב במיטה ובוהה בתקרה כבר שעה בערך‪".‬‬
‫"טיפשון‪ .‬רק לפני שש שעות ראית אותי‪".‬‬
‫"הייתי רוצה שתישארי כאן‪ ",‬אני אומר‪ .‬היא נאנחת‪ .‬אני שומע את החיוך שלה בחשכה‪.‬‬
‫אני מתגלגל על הצד ומחזיק את הטלפון בין האוזן לכרית‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬גם אני הייתי רוצה להישאר‪".‬‬
‫אנחנו מדברים עשרים דקות‪ .‬בחצי השני של השיחה אנחנו סתם שוכבים ומקשיבים זה‬
‫לנשימות של זה‪ .‬אני מרגיש טוב יותר אחרי השיחה עם שרה אבל השינה התרחקה אפילו‬
‫יותר‪.‬‬
 ‫פרק ‪24‬‬

‫לשם שינוי‪ ,‬לראשונה מאז הגענו לאוהיו‪ ,‬נראה שהעניינים נכנסים לתלם‪ .‬הלימודים נגמרו‬
‫בשקט‪ ,‬ויש לנו חופשת חורף של אחד־עשר ימים‪ .‬סם ואמא שלו מבלים את רוב הזמן בביקור‬
‫אצל דודתו באילינוי‪ .‬שרה נשארת בבית‪ ,‬ואנחנו מבלים את חג המולד יחד‪ .‬אנחנו מתנשקים‬
‫בשעת חצות בערב השנה החדשה‪ .‬למרות השלג והקור‪ ,‬ואולי אפילו כפעולת תגמול נגדם‪,‬‬
‫אנחנו יוצאים לטיולים ארוכים ביער שמאחורי הבית שלי‪ ,‬מחזיקים ידיים‪ ,‬מתנשקים‪ ,‬נושמים‬
‫את האוויר הצונן מתחת לשמי החורף האפורים‪ ,‬הנמוכים‪ .‬אנחנו מבלים יותר ויותר זמן יחד‪.‬‬
‫לא עובר אפילו יום אחד במהלך החופשה שבו אנחנו לא נפגשים לפחות פעם אחת‪.‬‬
‫אנחנו הולכים יד ביד מתחת למטרייה לבנה מהשלג שנערם על ענפי העצים מעלינו‪ .‬שרה‬
‫הביאה את המצלמה שלה‪ ,‬ומדי פעם עוצרת לצלם‪ .‬רוב השלג על הקרקע נח ללא הפרעה‪,‬‬
‫מלבד העקבות שאנחנו משאירים בטיולים שלנו‪ .‬עכשיו אנחנו עוקבים אחריהן בדרך חזרה‪,‬‬
‫כשברני קוסאר מוביל‪ ,‬מנתר פנימה והחוצה מבין העצים‪ ,‬רודף אחר ארנבים לתוך חורשות‬
‫קטנות וסבכי שיחים קוצניים‪ ,‬רודף אחרי סנאים שנמלטים למרומי העצים‪ .‬שרה עוטה‬
‫מחממי אוזניים שחורים‪ .‬הלחיים וקצה האף שלה אדומים מהקור‪ ,‬מה שגורם לעיניה‬
‫להיראות כחולות יותר‪ .‬אני מביט בה‪.‬‬
‫"מה?" היא שואלת בחיוך‪.‬‬
‫"פשוט נהנה מהנוף‪".‬‬
‫היא מגלגלת עיניים‪ .‬לרוב העצים צפופים אבל מדי פעם אנחנו נתקלים בקרחות יער‬
‫אקראיות‪ .‬אני לא בטוח לאיזה מרחק בכל כיוון משתרע היער‪ ,‬אבל בכל הטיולים שלנו עוד‬
‫לא הגענו לקצהו‪.‬‬
‫"אני בטוחה שיפה פה בקיץ‪ ",‬אומרת שרה‪" .‬בטח נוכל לעשות פיקניקים בקרחות היער‪".‬‬
‫כאב מכווץ את חזי‪ .‬הקיץ עדיין במרחק חמישה חודשים‪ ,‬ואם הנרי ואני נהיה כאן במאי‪ ,‬זה‬
‫אומר שנהיה שבעה חודשים באוהיו‪ .‬זה פחות או יותר הזמן הכי ארוך שנהיה במקום אחד‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני מאשר‪.‬‬
‫שרה מביטה בי‪" .‬מה?"‬
‫אני מביט בה בשאלה‪" .‬למה את מתכוונת?"‬
‫"זה לא היה משכנע במיוחד‪ ",‬היא אומרת‪ .‬להקת עורבים עוברת מעלינו‪ .‬הם קוראים בקול‪.‬‬
‫"סתם‪ ,‬הייתי רוצה שכבר יהיה קיץ‪".‬‬
‫"גם אני‪ .‬אני לא מאמינה שמחר אנחנו צריכים לחזור לבית הספר‪".‬‬
‫"אויש‪ ,‬אל תזכירי לי‪".‬‬
‫אנחנו נכנסים לעוד קרחת יער‪ ,‬גדולה מהאחרות‪ ,‬כמעט מעגל מושלם בקוטר שלושים מטר‪.‬‬
‫שרה מרפה מהיד שלי‪ ,‬רצה למרכז קרחת היער‪ ,‬נשכבת בשלג וצוחקת בהנאה‪ .‬היא מתגלגלת‬
‫על הגב ומתחילה לעשות מלאך שלג‪ .‬אני נשכב לצדה ועושה כמוה‪ .‬קצות האצבעות שלנו‬
‫כמעט נוגעים כשאנחנו עושים את הכנפיים‪ .‬אנחנו קמים‪.‬‬
‫"זה כאילו אנחנו מחזיקים כנפיים‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"זה אפשרי בכלל?" אני שואל‪" .‬זאת אומרת‪ ,‬איך נצליח לעוף אם נחזיק כנפיים?"‬
‫"ברור שזה אפשרי‪ .‬מלאכים יכולים לעשות הכול‪".‬‬
‫היא מסתובבת ומתכרבלת בי‪ .‬מגע הפנים הקרים שלה על הצוואר שלי גורם לי להירתע‪.‬‬
‫"אהה! הפרצוף שלך כמו קרח‪".‬‬
‫היא צוחקת‪" .‬בוא תחמם אותי‪".‬‬
‫אני מחבק אותה ומנשק אותה מתחת לשמים הרחבים‪ ,‬כשהעצים מקיפים אותנו‪ .‬הכול שקט‬
‫מלבד ציוצי הציפורים ופה ושם קול צניחת ערמות השלג הנופלות מהענפים הסמוכים‪ .‬שני‬
‫פנים קרים נצמדים זה לזה‪ .‬ברני קוסאר מגיע בריצה קלה‪ ,‬קצר נשימה‪ ,‬לשונו משתרבבת‬
‫וזנבו מכשכש‪ .‬הוא נובח ומתיישב בשלג לידנו‪ ,‬מביט בנו וראשו מוטה הצידה‪.‬‬
‫"ברני קוסאר! שוב הלכת לרדוף אחרי ארנבים?" שואלת שרה‪.‬‬
‫הוא נובח פעמיים‪ ,‬מתקרב בריצה ומזנק עליה‪ .‬הוא נובח שוב‪ ,‬מתרחק ממנה ומרים אליה‬
‫מבט בציפייה‪ .‬היא מרימה מקל מהקרקע‪ ,‬מנערת ממנו את השלג ומשליכה אותו אל בין‬
‫העצים‪ .‬הוא רץ בעקבותיו ונעלם מהעין‪ .‬הוא מגיח מבין העצים עשר שניות אחר כך אבל‬
‫במקום להיכנס לקרחת היער מהמקום שבו יצא ממנה‪ ,‬הוא מגיע מהצד הנגדי‪ .‬שרה ואני‬
‫מסתובבים כמו על ציר כדי להביט בו‪.‬‬
‫"איך הוא עשה את זה?" היא שואלת‪.‬‬
‫"לא יודע‪ ",‬אני אומר‪" .‬הוא כלב משונה‪".‬‬
‫"שמעת את זה‪ ,‬ברני קוסאר? הוא קרא לך משונה!"‬
‫הוא שומט את המקל לרגליה‪ .‬אנחנו הולכים לכיוון הבית‪ ,‬מחזיקים ידיים‪ ,‬כבר כמעט שעת‬
‫ערביים‪ .‬ברני קוסאר הולך לצדנו כל הדרך‪ ,‬ראשו מסתובב הלוך ושוב כאילו הוא מנחה‬
‫אותנו בדרך ושומר עלינו מפני מה שעשוי לארוב לנו בחשכה שמסביב‪ ,‬מעבר לטווח הראייה‬
‫שלנו‪.‬‬

‫***‬

‫אני מוצא ערמה של חמישה עיתונים מונחת על שולחן המטבח‪ ,‬הנרי עובד על המחשב‪ ,‬מנורת‬
‫התקרה דולקת‪.‬‬
‫"יש משהו?" אני שואל מתוך הרגל‪ ,‬לא מעבר לזה‪ .‬כבר חודשים שלא היה סיפור מבטיח‪,‬‬
‫שזה אמנם דבר טוב‪ ,‬אבל אני לא יכול שלא לקוות למשהו בכל פעם שאני שואל‪.‬‬
‫"למעשה‪ ,‬כן‪ ,‬אני חושב שכן‪".‬‬
 ‫אני מזדקף ובא להציץ במסך המחשב מעבר לכתפו של הנרי‪" .‬מה?"‬
‫"אתמול בערב היתה רעידת אדמה בארגנטינה‪ .‬נערה בת שש־עשרה משכה איש מבוגר‬
‫מתוך עיי המפולת בעיירה קטנטנה ליד החוף‪".‬‬
‫"מספר תשע?"‬
‫"אם היא מספר תשע או לא‪ ,‬את זה עוד נראה‪ ,‬אבל אני בהחלט חושב שהיא אחת מאיתנו‪".‬‬
‫"למה? אין שום דבר יוצא דופן במשיכת אדם מתוך ההריסות‪".‬‬
‫"תביט‪ ",‬אומר הנרי ומגולל את המסך לתחילת המאמר‪ .‬יש שם תצלום של גוש בטון בעובי‬
‫של שלושים סנטימטר לפחות‪ ,‬וברוחב ובאורך של שני מטרים‪" .‬זה מה שהיא הרימה כדי‬
‫להציל אותו‪ .‬זה שוקל בטח חמש טונות‪ .‬ותראה את זה‪ ",‬הוא אומר ומגולל בחזרה לתחתית‬
‫העמוד‪ .‬הוא מדגיש את המשפט האחרון‪" :‬לא היה ניתן למצוא את סופיה גרסייה כדי לקבל‬
‫את תגובתה‪".‬‬
‫אני קורא את המשפט שלוש פעמים‪" .‬לא היה ניתן למצוא אותה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"בדיוק‪ .‬היא לא סירבה למסור תגובה; פשוט לא מצאו אותה‪".‬‬
‫"איך ידעו את שמה?"‬
‫"זאת עיירה קטנה‪ ,‬פחות משליש מהגודל של עדן‪ .‬כמעט כולם שם ידעו את שמה‪".‬‬
‫"היא עזבה‪ ,‬נכון?"‬
‫הנרי מהנהן‪" .‬אני חושב‪ .‬כנראה עוד לפני שהעיתון הודפס‪ .‬זאת הבעיה עם עיירות קטנות;‬
‫בלתי אפשרי שלא יבחינו בך‪".‬‬
‫אני נאנח‪" .‬אבל גם למוגדוריאנים קשה שלא יבחינו בהם‪".‬‬
‫"בדיוק‪".‬‬
‫"חבל עליה‪ ",‬אני אומר ומזדקף‪" .‬מי יודע מה היא עזבה מאחור‪".‬‬
‫הנרי נועץ בי מבט ספקני‪ ,‬פותח את הפה כדי לומר משהו אבל אז מחליט שעדיף לא לומר‬
‫דבר וחוזר למחשב‪ .‬אני חוזר לחדר‪ .‬אני אורז בתיק בגדים להחלפה ואת הספרים שאני צריך‬
‫היום‪ .‬חוזרים לבית הספר‪ .‬אני לא מצפה לזה בכיליון עיניים‪ ,‬למרות שיהיה נחמד לראות שוב‬
‫את סם‪ ,‬אחרי שלא פגשתי אותו כבר כמעט שבועיים‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אני אומר‪" .‬הלכתי‪".‬‬
‫"שיהיה יום טוב‪ .‬שמור על עצמך‪".‬‬
‫"נתראה אחר הצהריים‪".‬‬
‫ברני קוסאר ממהר לצאת מהבית לפני‪ .‬הבוקר הוא מלא אנרגיה‪ .‬אני חושב שהוא התחיל‬
‫להתרגל לריצות הבוקר שלנו יחד‪ ,‬והעובדה שלא רצנו כבר שבוע וחצי גרמה לו לרצות‬
‫לחזור לזה‪ .‬הוא שומר על הקצב שלי במשך רוב הריצה‪ .‬כשאנחנו מגיעים‪ ,‬אני מלטף אותו‬
‫ומגרד לו מאחורי האוזניים‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬חבר‪ ,‬לך הביתה‪ ",‬אני אומר‪ .‬הוא מסתובב ומתחיל לרוץ באטיות בחזרה הביתה‪.‬‬
‫אני נשאר במקלחת זמן רב‪ .‬כשאני יוצא כבר מתחילים להגיע תלמידים אחרים‪ .‬אני הולך‬
‫במסדרון‪ ,‬עוצר ליד הארונית שלי‪ ,‬ואז הולך לזאת של סם‪ .‬אני טופח לו על הגב‪ .‬הוא נבהל‬
‫אבל כשהוא רואה שזה אני‪ ,‬הוא מביט בי בחיוך מלא שיניים‪.‬‬
‫"לרגע חשבתי שאני אצטרך לכסח מישהו‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"זה רק אני‪ ,‬חבר‪ .‬איך היה באילינוי?"‬
‫"איכס‪ ",‬הוא אומר ומגלגל עיניים‪" .‬דודה שלי הכריחה אותי לשתות תה ולצפות בשידורים‬
‫חוזרים של 'בית קטן בערבה' כמעט כל יום‪".‬‬
‫אני צוחק‪" .‬זה נשמע איום ונורא‪".‬‬
‫"תאמין לי שזה היה איום ונורא‪ ",‬הוא אומר ושולח יד לתוך התיק‪" .‬זה חיכה לי בדואר‬
‫כשחזרנו‪".‬‬
‫הוא מושיט לי את הגיליון האחרון של "הם מתהלכים בקרבנו"‪ .‬אני מתחיל לדפדף בו‪.‬‬
‫"אין שם אף מילה עלינו או על המוגדוריאנים‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"יופי‪ ",‬אני אומר‪" .‬הם בטח מפחדים מאיתנו אחרי שביקרנו אצלם‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬בטח‪".‬‬
‫מעבר לכתפו של סם אני רואה ששרה מתקרבת אלינו‪ .‬מארק ג'יימס עוצר אותה באמצע‬
‫המסדרון ומושיט לה כמה ניירות כתומים‪ ,‬ואז היא ממשיכה בדרכה‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬יפהפייה‪ ",‬אני אומר כשהיא מגיעה אלינו‪ .‬היא עומדת על קצות האצבעות כדי לנשק‬
‫אותי‪ .‬לשפתיים שלה יש טעם של שפתון בטעם תות‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬סם‪ .‬מה שלומך?"‬
‫"טוב‪ .‬ואת?" הוא שואל‪ .‬הוא נראה נינוח בחברתה‪ .‬לפני הסיפור עם הנרי‪ ,‬שהיה לפני‬
‫חודש וחצי‪ ,‬הוא תמיד היה נבוך וחסר נחת כששרה היתה בסביבה‪ ,‬הוא לא היה מסוגל‬
‫להישיר אליה מבט ולא ידע מה לעשות בידיים שלו‪ .‬אבל עכשיו הוא מביט בה ומחייך‪ ,‬ומדבר‬
‫בביטחון‪.‬‬
‫"מצוין‪ ",‬היא אומרת‪" .‬אני אמורה לתת לשניכם אחד כזה‪".‬‬
‫היא נותנת לכל אחד מאיתנו גיליון נייר כתום מאלה שמארק נתן לה‪ .‬זאת הזמנה למסיבה‬
‫בשבת הקרובה אצלו בבית‪.‬‬
‫"אני מוזמן?" שואל סם‪.‬‬
‫שרה מהנהנת‪" .‬שלושתנו מוזמנים‪".‬‬
‫"את רוצה ללכת?" אני שואל‪.‬‬
‫"אולי כדאי לנסות‪".‬‬
‫אני מהנהן‪" .‬אתה מעוניין‪ ,‬סם?"‬
‫הוא מביט מעבר לכתפינו‪ .‬אני מסתובב לראות במה הוא מביט‪ ,‬או יותר נכון במי‪ .‬ליד‬
‫ארונית בצדו השני של המסדרון עומדת אמילי‪ ,‬הבחורה שהיתה איתנו במסע השדים‪ ,‬ושסם‬
‫דלוק עליה מאז‪ .‬כשהיא חולפת על פנינו‪ ,‬היא רואה שסם מביט בה ומחייכת בנימוס‪.‬‬
‫"אמילי?" אני אומר לסם‪.‬‬
 ‫"אמילי מה?" שואל סם‪ ,‬ששוב מביט בי‪.‬‬
‫אני מסתכל אל שרה‪" .‬אני חושב שסם מחבב את אמילי נֶפּ‪".‬‬
‫"לא נכון‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אני יכולה להזמין אותה לבוא איתנו למסיבה‪ ",‬אומרת שרה‪.‬‬
‫"את חושבת שהיא תבוא?" שואל סם‪.‬‬
‫שרה מביטה בי‪" .‬טוב‪ ,‬אולי בעצם לא כדאי שאשאל אותה‪ ,‬כי היא לא מוצאת חן בעיני‬
‫סם‪".‬‬
‫סם מחייך‪" .‬טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬אני פשוט‪ ,‬אני פשוט לא יודע‪".‬‬
‫"היא כל הזמן שאלה למה לא התקשרת אליה אחרי מסע השדים‪ .‬היא קצת מחבבת אותך‪".‬‬
‫"זה נכון‪ ",‬אני אומר‪" .‬שמעתי אותה אומרת את זה‪".‬‬
‫"למה לא אמרת לי?" שואל סם‪.‬‬
‫"לא שאלת‪".‬‬
‫סם מביט בהזמנה‪" .‬אז זה בשבת הקרובה?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫הוא מביט בי‪" .‬אני אומר שנלך‪".‬‬
‫אני מושך בכתפי‪" .‬אז קבענו‪".‬‬

‫***‬
‫הנרי מחכה לי אחרי הצלצול האחרון‪ .‬ברני קוסאר נמצא על מושב הנוסע כמו תמיד‪ ,‬וכשהוא‬
‫רואה אותי‪ ,‬הזנב שלו מתחיל לכשכש בקצב של מאה קמ"ש‪ .‬אני קופץ לתוך הטנדר‪ .‬הנרי‬
‫מכניס להילוך ונוסע משם‪.‬‬
‫"היה מאמר המשך על הנערה מארגנטינה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"ו‪"?...‬‬
‫"רק מאמר קצר שסיפר שהיא נעלמה‪ .‬ראש העיר מציע פרס צנוע עבור מידע על מקום‬
‫הימצאה‪ .‬נשמע כאילו הם חושבים שהיא נחטפה‪".‬‬
‫"אתה מודאג שהמוגדוריאנים הגיעו אליה קודם?"‬
‫"אם היא מספר תשע‪ ,‬כמו שרמז הפתק שמצאנו‪ ,‬והמוגדוריאנים עקבו אחריה‪ ,‬טוב שהיא‬
‫נעלמה‪ .‬ואם היא נלכדה‪ ,‬המוגדוריאנים לא יכולים להרוג אותה — הם אפילו לא יכולים‬
‫לפגוע בה‪ .‬זה מעניק לנו תקווה‪ .‬הדבר הטוב בזה‪ ,‬חוץ מהחדשות עצמן‪ ,‬זה שאני מאמין שכל‬
‫מוגדוריאני בכדור הארץ מיהר לארגנטינה‪".‬‬
‫"אגב‪ ,‬סם קיבל היום את הגיליון האחרון של 'הם מתהלכים בקרבנו'‪".‬‬
‫"היה שם משהו?"‬
‫"כלום‪".‬‬
‫"לא חשבתי שיהיה‪ .‬נראה שתרגיל ההרמה שלך השפיע עליהם עמוקות‪".‬‬
‫כשאנחנו מגיעים הביתה‪ ,‬אני מחליף בגדים ופוגש את הנרי בחצר לאימונים היומיים שלנו‪.‬‬
‫כבר יותר קל לי לתפקד בזמן שאני עולה בלהבות‪ .‬אני לא נעשה מבולבל כמו ביום הראשון‪.‬‬
‫אני מצליח לעצור את הנשימה לזמן ארוך יותר‪ ,‬קרוב לארבע דקות‪ .‬יש לי יותר שליטה‬
‫בחפצים שאני מרים‪ ,‬ואני מסוגל להרים מספר רב יותר של חפצים בבת אחת‪ .‬לאט־לאט מבט‬
‫הדאגה שראיתי על פניו של הנרי בימים הראשונים הלך והתפוגג‪ .‬הוא מהנהן יותר‪ .‬הוא‬
‫מחייך יותר‪ .‬בימים שזה הולך ממש טוב יש לו מבט מטורף בעיניים‪ ,‬והוא מרים את הזרועות‬
‫באוויר וצועק "יש!" הכי חזק שהוא יכול‪ .‬זה נותן לי ביטחון במורשות שלי‪ .‬השאר עוד יגיעו‬
‫אבל אני לא חושב שהן רחוקות‪ .‬גם לא העיקרית‪ ,‬תהיה אשר תהיה‪ .‬הציפייה לזה מחזיקה‬
‫אותי ער ברוב הלילות‪ .‬אני רוצה להילחם‪ .‬אני מת שהמוגדוריאנים יגיעו לחצר האחורית כדי‬
‫שאוכל לנקום סוף כל סוף‪.‬‬
‫היום זה יום קל‪ .‬בלי אש‪ .‬אני בעיקר מרים דברים ומתמרן אותם בעודם באוויר‪ .‬במשך‬
‫עשרים הדקות האחרונות הנרי זורק אלי דברים — לפעמים אני סתם נותן להם ליפול‬
‫לקרקע‪ ,‬ובפעמים אחרות אני הודף אותם כמו בומרנג‪ ,‬כך שהם מסתובבים באוויר וטסים‬
‫בחזרה לכיוונו של הנרי‪ .‬בשלב מסוים פטיש שניצלים עף כל כך מהר בחזרה אל הנרי‪ ,‬עד‬
‫שהוא קופץ עם הפנים לתוך השלג כדי לא להיפגע ממנו‪ .‬אני צוחק‪ .‬הנרי לא‪ .‬במהלך האימון‬
‫ברני קוסאר שוכב על הקרקע ומביט בנו‪ ,‬ונראה שהוא היה רוצה לעודד אותנו‪ .‬אחרי שאנחנו‬
‫גומרים אני מתקלח‪ ,‬מכין שיעורי בית ומתיישב לאכול ארוחת ערב במטבח‪.‬‬
‫"בשבת יש מסיבה שאני הולך אליה‪".‬‬
‫הוא מביט אלי ומפסיק ללעוס‪" .‬מסיבה של מי?"‬
‫"מארק ג'יימס‪".‬‬
‫הנרי נראה מופתע‪.‬‬
‫"מה שהיה כבר מאחורינו‪ ",‬אני אומר לפני שהוא מספיק להביע התנגדות‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אתה כנראה יודע מה אתה אומר‪ .‬רק תזכור מה מונח על כף המאזניים‪".‬‬
 ‫פרק ‪25‬‬

‫מזג האוויר מתחמם‪ .‬אחרי רוחות ערות‪ ,‬צינה עזה ושלג בלתי פוסק‪ ,‬מגיעים שמים כחולים‬
‫וטמפרטורה של עשר מעלות‪ .‬השלג נמס‪ .‬בתחילה יש שלוליות של מים עומדים בחצר‬
‫ובשביל הגישה‪ ,‬הכבישים רטובים והצמיגים מתיזים‪ ,‬אבל אחרי יום כל הנוזלים מתאדים‬
‫ומתנקזים והמכוניות חולפות כפי שהן עושות בכל יום אחר‪ .‬הפוגה בפעילות‪ ,‬הקלה קלה לפני‬
‫שהחורף יאחז שוב במושכות‪.‬‬
‫אני יושב במרפסת ומחכה לשרה‪ ,‬מביט בשמי הלילה המלאים בכוכבים מנצנצים ובירח‬
‫מלא‪ .‬ענן דק כלהב חוצה את הירח לשניים ואז נעלם במהירות‪ .‬אני שומע חריקה של חצץ‬
‫תחת צמיגים; ואז נגלים לעין פנסים קדמיים‪ ,‬והמכונית נכנסת לשביל הגישה‪ .‬שרה יוצאת‬
‫מצד הנהג‪ .‬היא לובשת מכנסיים אפורים כהים מתרחבים וסריג כחול כהה מתחת לעליונית‬
‫בצבע בז'‪ .‬את צבע העיניים שלה מדגישה החולצה הכחולה שמבצבצת מתחת לרוכסן של‬
‫העליונית‪ .‬השיער הבלונדיני שלה גולש על כתפיה‪ .‬היא מחייכת בביישנות ומביטה בי‪,‬‬
‫מרפרפת בריסיה כשהיא מתקרבת‪ .‬יש לי פרפרים בבטן‪ .‬אנחנו כמעט שלושה חודשים יחד‪,‬‬
‫ובכל זאת אני עדיין נרגש כשאני רואה אותה‪ .‬התרגשות שקשה לדמיין שהזמן ישכך אי־פעם‪.‬‬
‫"את נראית מדהים‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬היא אומרת וקדה‪" .‬אתה בעצמך נראה לא רע‪".‬‬
‫אני מנשק את שרה על הלחי‪ .‬הנרי יוצא מהבית ומנופף לאמא של שרה‪ ,‬שיושבת במושב‬
‫הנוסע של המכונית‪.‬‬
‫"אז תצלצל כשתרצה שאבוא לאסוף אותך‪ ,‬נכון?" שואל אותי הנרי‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אנחנו הולכים למכונית‪ ,‬ושרה מתיישבת מאחורי ההגה‪ .‬אני יושב מאחור‪ .‬יש לה רישיון‬
‫תלמיד כבר כמה חודשים‪ ,‬מה שאומר שהיא יכולה לנהוג כל עוד נהג בעל רישיון יושב לצדה‪.‬‬
‫מבחן הנהיגה שלה יתקיים ביום שני‪ ,‬יומיים מהיום‪ .‬היא מתרגשת לקראתו מאז שנקבע לה‬
‫המועד באמצע חופשת החורף‪ .‬היא יוצאת משביל הגישה בנסיעה לאחור ועולה על הכביש‪,‬‬
‫ובסופו של דבר מטה את המראה ומחייכת אלי דרכה‪ .‬אני מחייך בחזרה‪.‬‬
‫"אז איך עבר עליך היום?" אמא שלה מסתובבת לשאול אותי‪ .‬אנחנו מפטפטים‪ .‬היא‬
‫מספרת לי ששתיהן נסעו קודם לקניון‪ ,‬ועל איך ששרה נהגה‪ .‬אני מספר על זה ששיחקתי עם‬
‫ברני בחצר‪ ,‬ועל הריצה שיצאנו לעשות אחר כך‪ .‬אני לא מספר לה על האימונים שנמשכו‬
‫שלוש שעות בחצר אחרי הריצה‪ .‬אני לא מספר לה איך ביקעתי לשניים את הגזע של העץ‬
‫המת בעזרת טלקינזיס‪ ,‬או איך הנרי השליך עלי סכינים שהדפתי לתוך שק חול במרחק‬
‫חמישה־עשר מטר‪ .‬אני לא מספר לה על אימוני האש‪ ,‬או על החפצים שהרמתי ומעכתי‬
‫ופיצחתי‪ .‬עוד סוד שמור‪ .‬עוד חצי־אמת שמרגישה כמו שקר‪ .‬הייתי רוצה לספר לשרה‪ .‬אני‬
‫מרגיש שאני כאילו בוגד בה בזה שאני מסתיר את מי שאני‪ ,‬ובמהלך השבועות האחרונים‬
‫בררה אחרת‪ .‬לא‬‫המעמסה הזאת ממש התחילה להכביד עלי‪ .‬אבל אני גם יודע שאין לי כל ֵ‬
‫בשלב זה‪ ,‬בכל אופן‪.‬‬
‫"זה הבית?" שואלת שרה‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫היא נכנסת לשביל הגישה של סם‪ .‬הוא פוסע בקצהו‪ ,‬לבוש בג'ינס ובסוודר מצמר‪ .‬הוא‬
‫מרים אלינו מבט ריק כמו של צבי שנלכד באור פנסי מכונית‪ .‬יש לו ג'ל בשיער‪ .‬זאת הפעם‬
‫הראשונה שאני רואה אותו עם ג'ל‪ .‬הוא מגיע אל צד המכונית‪ ,‬פותח את הדלת ומתיישב‬
‫לצדי‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬סם‪ ",‬אומרת שרה‪ ,‬ואז מציגה אותו בפני אמא שלה‪.‬‬
‫שרה יוצאת מהשביל בנסיעה לאחור ועולה על הכביש‪ .‬שתי ידיו של סם לוחצות בעצבנות‬
‫על המושב‪ .‬שרה פונה לכביש שלא ראיתי בעבר‪ ,‬ואז ימינה לשביל גישה מתפתל‪ .‬בערך‬
‫שלושים מכוניות חונות לצד הדרך‪ .‬בסוף השביל נמצא בית דו־קומתי גדול‪ ,‬מוקף עצים‪.‬‬
‫אנחנו שומעים את המוזיקה הרבה לפני שאנחנו מגיעים לבית‪.‬‬
‫"ואו‪ ,‬יופי של בית‪ ",‬אומר סם‪.‬‬
‫"תתנהגו יפה‪ ",‬אומרת אמא של שרה‪" .‬ותהיו זהירים‪ .‬תתקשרו אם תצטרכו משהו או אם‬
‫לא תשיגו את אבא שלך‪ ",‬היא אומרת ומביטה בי‪.‬‬
‫"זה מה שנעשה‪ ,‬גברת הארט‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אנחנו יוצאים מהמכונית והולכים לכיוון דלת הכניסה‪ .‬שני כלבים מגיעים בריצה מצד‬
‫הבית‪ ,‬גולדן רטריבר ובולדוג‪ .‬הזנבות שלהם מכשכשים‪ ,‬והם מרחרחים את המכנסיים שלי‬
‫בהתרגשות‪ ,‬חשים בריחו של ברני קוסאר‪ .‬הבולדוג מחזיק מקל בפה‪ .‬אני מוציא אותו ממנו‬
‫בכוח‪ ,‬זורק אותו לקצה השני של החצר‪ ,‬ושני הכלבים מזנקים אחריו‪.‬‬
‫"דוֹזֶר ואַ בִּ י‪ ",‬אומרת שרה‪.‬‬
‫"אני מניח שדוזר הוא הבולדוג?" אני אומר‪.‬‬
‫היא מהנהנת ומחייכת אלי כמו בהתנצלות‪ .‬אני נזכר שהיא בטח מכירה את הבית הזה היטב‪,‬‬
‫ושואל את עצמי אם מוזר לה לחזור לשם איתי‪.‬‬
‫"זה רעיון נורא ואיום‪ ",‬אומר סם‪ .‬הוא מביט בי‪" .‬רק עכשיו אני מבין את זה‪".‬‬
‫"למה אתה חושב?"‬
‫"מפני שרק לפני שלושה חודשים הבחור שגר כאן מילא את שתי הארוניות שלנו בחרא של‬
‫פרות‪ ,‬וזרק עלי קציצת בשר בארוחת צהריים‪ .‬ועכשיו אנחנו פה‪".‬‬
‫"אני מוכן להתערב שאמילי כבר הגיעה‪ ",‬אני אומר ותוחב בו מרפק‪.‬‬
‫הדלת נפתחת אל חדר הכניסה‪ .‬הכלבים נכנסים בריצה‪ ,‬חולפים על פנינו ונעלמים לתוך‬
‫המטבח‪ ,‬שנמצא ישר לפנינו‪ .‬אני רואה שעכשיו אבי מחזיקה את המקל בפיה‪ .‬את פנינו‬
‫מקבלת מוזיקה רועמת שמאלצת אותנו לצעוק כדי להישמע‪ .‬אנשים רוקדים בסלון‪ .‬רובם‬
‫מחזיקים פחיות בירה‪ ,‬ורק מעטים מהם שותים מים מבקבוק או משקאות קלים‪ .‬מתברר‬
‫שההורים של מארק נמצאים מחוץ לעיר‪ .‬כל קבוצת הפוטבול נמצאת במטבח‪ ,‬וחצי מהם‬
‫לובשים את מעילי הספורטאים המצטיינים שלהם‪ .‬מארק מגיע ומחבק את שרה‪ .‬הוא לוחץ לי‬
‫את היד‪ .‬הוא מסתכל לי בעיניים לכמה שניות‪ ,‬ואז מסיט את מבטו‪ .‬הוא לא לוחץ את ידו של‬
‫סם‪ .‬הוא אפילו לא מביט לעברו‪ .‬אולי סם צודק‪ .‬אולי זאת היתה טעות‪.‬‬
‫"יופי שיכולתם לבוא‪ .‬בואו תיכנסו‪ .‬הבירה במטבח‪".‬‬
‫אמילי עומדת בפינה הרחוקה מאיתנו ומדברת עם כמה אנשים‪ .‬סם מביט לעברה‪ ,‬ואז שואל‬
‫את מארק איפה השירותים‪ .‬הוא מצביע לכיוון‪.‬‬
‫"אני כבר חוזר‪ ",‬אומר לי סם‪.‬‬
‫רוב הבחורים עומדים מסביב לאי שבמרכז המטבח‪ .‬הם מביטים בי כששרה ואני נכנסים‪.‬‬
‫אני מביט בכל אחד מהם‪ ,‬בזה אחר זה‪ ,‬ואז שולף בקבוק מים מדלי הקרח‪ .‬מארק מושיט‬
‫לשרה בירה ופותח אותה עבורה‪ .‬האופן שהוא מביט בה גורם לי להבין שוב עד כמה מעט‬
‫אמון אני יכול לתת בו‪ .‬ואני מבין עד כמה מוזר כל המצב הזה‪ .‬זה שאני עכשיו בבית שלו‪ ,‬עם‬
‫שרה‪ ,‬החברה שלו לשעבר‪ .‬אני שמח שסם נמצא איתי‪.‬‬
‫אני מתכופף ומשחק עם הכלבים עד שסם חוזר מהשירותים‪ .‬שרה בינתיים כבר פילסה לה‬
‫דרך לצד השני של הסלון‪ ,‬והיא מדברת עם אמילי‪ .‬סם הופך מתוח כשהוא מבין שאין לנו‬
‫שום דבר אחר לעשות מלבד ללכת אליהן ולהגיד שלום‪ .‬הוא נושם עמוק‪ .‬במטבח שני‬
‫בחורים הדליקו פינה של עיתון רק כדי להביט בו בוער‪.‬‬
‫"אל תשכח להחמיא לאמילי‪ ",‬אני אומר לסם כשאנחנו מתקרבים‪ .‬הוא מהנהן‪.‬‬
‫"הנה אתם‪ ",‬אומרת שרה‪" .‬כבר חשבתי שעזבתם אותי לגמרי לבדי‪".‬‬
‫"לא היה עולה על דעתי‪ ",‬אני אומר‪" .‬היי‪ ,‬אמילי‪ ,‬מה נשמע?"‬
‫"בסדר‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬ואז פונה לסם‪" .‬יפה לך ככה השיער‪".‬‬
‫סם פשוט מביט בה‪ .‬אני תוקע בו מרפק‪ .‬הוא מחייך‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬הוא אומר‪" .‬את נראית ממש נחמד‪".‬‬
‫שרה שולחת אלי מבט מבין‪ .‬אני מושך בכתפי ומנשק אותה על הלחי‪ .‬המוזיקה נעשתה‬
‫רועשת אפילו יותר‪ .‬סם מדבר עם אמילי‪ ,‬מעט בעצבנות‪ ,‬אבל היא צוחקת‪ ,‬ואחרי זה הוא‬
‫נרגע מעט‪.‬‬
‫"אז אתה בסדר?" שואלת אותי שרה‪.‬‬
‫"ברור‪ .‬אני עם הבחורה הכי יפה במסיבה‪ .‬מה יכול להיות טוב יותר מזה?"‬
‫"טוב‪ ,‬שמענו‪ ",‬היא אומרת ותוחבת לי מרפק בבטן‪.‬‬
‫ארבעתנו רוקדים במשך שעה בערך‪ .‬שחקני הפוטבול ממשיכים לשתות‪ .‬מישהו מגיע עם‬
‫בקבוק וודקה‪ ,‬כך שלא חולף הרבה זמן עד שאחד מהם — לא יודע מי — מקיא בשירותים‪,‬‬
‫וריח הקיא מרחף בקומה התחתונה‪ .‬אחד אחר נרדם מעולף על הספה בסלון‪ ,‬וכמה מהאחרים‬
‫מציירים לו על הפנים בטוש‪ .‬אנשים כל הזמן נכנסים ויוצאים מהפתח שמוביל לקומת‬
‫המרתף‪ .‬אין לי מושג מה קורה שם‪ .‬בעשר הדקות האחרונות לא ראיתי את שרה‪ .‬אני עוזב‬
‫את סם ועובר במטבח ובסלון‪ ,‬ואז עולה למעלה‪ .‬שטיח עבה לבן‪ ,‬קירות עטורי יצירות אמנות‬
‫ודיוקנאות משפחתיים‪ .‬כמה מדלתות חדרי השינה פתוחות‪ .‬אחרות סגורות‪ .‬אני לא רואה את‬
‫שרה‪ .‬אני יורד בחזרה למטה‪ .‬סם עומד עגמומי לבדו בפינה‪ .‬אני ניגש אליו‪.‬‬
‫"למה הפרצוף החמוץ?" אני שואל‪.‬‬
‫הוא מניד בראשו‪.‬‬
‫"אל תגרום לי להרים אותך הפוך באוויר כמו את הבחורים באתונה‪".‬‬
‫אני מחייך‪ .‬סם לא‪.‬‬
‫"אלכס דייוויס ניצח אותי‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אלכס דייוויס הוא אחד מהחבר'ה של מארק‪ ,‬שחקן התקפה של הקבוצה‪ .‬הוא בכיתה י"א‪,‬‬
‫גבוה ורזה‪ .‬מעולם לא דיברתי איתו‪ ,‬ואני גם לא יודע עליו הרבה מעבר לזה‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת‪ ,‬ניצח אותך?"‬
‫"רק דיברנו‪ .‬הוא ראה שדיברתי עם אמילי‪ .‬נראה לי שהם יצאו בקיץ‪".‬‬
‫"אז מה‪ .‬למה זה מפריע לך?"‬
‫הוא מושך בכתפיו‪" .‬זה מבאס‪ ,‬וזה מפריע לי‪ ,‬בסדר?"‬
‫"סם‪ ,‬אתה יודע כמה זמן שרה ומארק יצאו?"‬
‫"הרבה זמן‪".‬‬
‫"שנתיים‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"וזה מפריע לך?" הוא אומר‪.‬‬
‫"בכלל לא‪ .‬למי אכפת מהעבר שלה? חוץ מזה‪ ,‬תסתכל על אלכס‪ ",‬אני אומר ומניד בראשי‬
‫לכיוונו‪ .‬הוא עומד במטבח‪ ,‬מרוח על דלפק המטבח‪ ,‬העיניים שלו לא ממוקדות‪ ,‬ושכבה דקה‬
‫של זיעה מנצנצת על מצחו‪" .‬אתה באמת חושב שהיא מתגעגעת לזה?"‬
‫סם מביט בו ומושך בכתפיו‪.‬‬
‫"אתה בחור טוב‪ ,‬סם גוד‪ .‬אל תסבך לעצמך את החיים‪".‬‬
‫"אני לא מסבך לעצמי את החיים‪".‬‬
‫"יפה‪ ,‬אז אל תיתן לעבר של אמילי להטריד אותך‪ .‬לא חייבים להגדיר אותנו על פי מה‬
‫שעשינו או לא עשינו בעבר‪ .‬יש אנשים שמניחים לחרטה לשלוט בהם‪ .‬אולי זאת חרטה‪ ,‬אולי‬
‫משהו אחר‪ .‬זה פשוט משהו שקרה‪ .‬תתגבר על זה‪".‬‬
‫סם נאנח‪ .‬הוא עדיין נאבק בזה‪.‬‬
‫"קדימה‪ .‬אתה מוצא חן בעיניה‪ .‬אין ממה לפחד‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אבל אני כן מפחד‪".‬‬
‫"הדרך הכי טובה לנצח את הפחד היא להתמודד איתו ישירות‪ .‬פשוט תיגש אליה ותנשק‬
‫אותה‪ .‬אני מוכן להתערב שהיא תנשק אותך בחזרה‪".‬‬
‫סם מביט בי ומהנהן‪ ,‬ואז יורד למרתף‪ ,‬שבו נמצאת אמילי‪ .‬שני הכלבים נכנסים‬
‫בהתגוששות לסלון‪ .‬לשונותיהם משתרבבות והזנבות מכשכשים‪ .‬דוזר מצמיד את החזה שלו‬
‫לקרקע‪ ,‬מחכה שאבי תתקרב מספיק‪ ,‬ואז קופץ עליה והיא מתחמקת בניתור‪ .‬אני מביט בהם‬
‫עד שהם נעלמים במעלה המדרגות‪ ,‬כשהם משחקים משוך בחבל בצעצוע גומי‪ .‬השעה רבע‬
‫לחצות‪ .‬על הספה בצד השני של החדר מתמזמז זוג‪ .‬שחקני הפוטבול עדיין שותים במטבח‪.‬‬
‫אני מתחיל להיות מנומנם‪ ,‬ועדיין לא מוצא את שרה‪.‬‬
‫בדיוק אז עולה אחד משחקני הפוטבול בריצה מהמרתף‪ ,‬כשעל פניו מבט מוטרף ואחוז‬
‫תזזית‪ .‬הוא ממהר לכיור המטבח‪ ,‬פותח את המים לזרם הכי חזק ומתחיל לפתוח בסערה את‬
‫דלתות ארונות המטבח‪.‬‬
‫"יש למטה שרפה!" הוא אומר לאלה שעומדים לידו‪.‬‬
‫הם מתחילים למלא סירים במים‪ ,‬ואחד אחרי השני הם רצים למטה‪.‬‬
‫אמילי וסם עולים במדרגות‪ .‬סם נראה המום‪.‬‬
‫"מה קרה?" אני שואל‪.‬‬
‫"הבית עולה באש!"‬
‫"עד כמה זה רע?"‬
‫"יש משהו טוב בשרפה? אני חושב שאנחנו גרמנו לזה‪ .‬אנחנו‪ ,‬אה‪ ,‬הפלנו נר על וילון‪".‬‬
‫סם ואמילי נראים פרועים‪ ,‬וברור שהם התמזמזו‪ .‬אני מזכיר לעצמי לברך את סם אחר כך‪.‬‬
‫"ראית את שרה?" אני שואל את אמילי‪.‬‬
‫היא מנידה בראשה לשלילה‪.‬‬
‫עוד בחורים רצים במעלה המדרגות‪ ,‬ומארק ג'יימס איתם‪ .‬יש פחד בעיניו‪ .‬לראשונה אני‬
‫מריח עשן‪ .‬אני מביט בסם‪.‬‬
‫"צא החוצה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מהנהן ולוקח את ידה של אמילי‪ ,‬והם יוצאים יחד‪ .‬כמה מהאחרים הולכים בעקבותיהם‪,‬‬
‫אבל אחרים נשארים במקומם‪ ,‬מביטים בסקרנות שתויה‪ .‬כמה אנשים עומדים מסביב וטופחים‬
‫בטיפשות על גבם של שחקני הפוטבול הרצים מעלה ומטה במדרגות‪ ,‬ומעודדים אותם כאילו‬
‫זאת בדיחה‪.‬‬
‫אני הולך למטבח ותופס את הדבר הכי גדול שנשאר‪ ,‬סיר מתכת בגודל בינוני‪ .‬אני ממלא‬
‫אותו במים ויורד‪ .‬כולם יצאו מהמרתף חוץ מאלה מאיתנו שנלחמים באש‪ ,‬שהיא הרבה יותר‬
‫גדולה ממה שציפיתי‪ .‬חצי מהמרתף אפוף להבות‪ .‬יהיה חסר תועלת לחלוטין לשפוך את מעט‬
‫המים שיש לי על האש‪ .‬אני לא מנסה‪ ,‬ובמקום זה מפיל את הסיר וממהר בחזרה למעלה‪.‬‬
‫מארק יורד בריצה‪ .‬אני עוצר אותו באמצע המדרגות‪ .‬העיניים שלו מוצפות אלכוהול‪ ,‬אבל גם‬
‫ככה אני רואה שהוא מבועת‪ ,‬ונואש‪.‬‬
‫"תשכח מזה‪ ",‬אני אומר‪" .‬זה גדול מדי‪ .‬צריך להוציא את כולם‪".‬‬
‫הוא מביט למטה באש‪ .‬הוא יודע שמה שאמרתי נכון‪ .‬המסכה של הבחור הקשוח נעלמה‪.‬‬
 ‫"מארק!" אני צועק‪.‬‬
‫הוא מהנהן ושומט את הסיר‪ ,‬ואנחנו עולים יחד בחזרה‪.‬‬
‫"כולם החוצה! עכשיו!" אני צועק כשאנחנו מגיעים למעלה‪.‬‬
‫כמה מהשיכורים לא זזים‪ .‬כמה מהם צוחקים‪ .‬מישהו אומר‪" ,‬איפה המרשמלו?" מארק‬
‫סוטר לו‪.‬‬
‫"תצא כבר!" הוא צורח‪.‬‬
‫אני תולש את הטלפון האלחוטי מהקיר ודוחף אותו לידיו של מארק‪.‬‬
‫"תתקשר למכבי האש‪ ",‬אני צועק מעל הקולות הרמים והמוזיקה שעדיין רועמת‬
‫מהרמקולים איפשהו כמו פסקול לתוהו שמשתרר‪ .‬הרצפה נעשית חמה‪ .‬עשן מתחיל לעלות‬
‫מלמטה‪ .‬רק אז אנשים לוקחים את המצב ברצינות‪ .‬אני מתחיל לדחוף אותם לכיוון הדלת‪.‬‬
‫אני חולף במהירות על פני מארק המחייג‪ ,‬ורץ ברחבי הבית‪ .‬אני עולה שלוש מדרגות בכל‬
‫צעד ופותח את הדלתות הסגורות בבעיטה‪ .‬יש זוג שמתמזמז על מיטה‪ .‬אני צועק על שניהם‬
‫לצאת‪ .‬אני לא מוצא את שרה בשום מקום‪ .‬אני רץ בחזרה למטה ויוצא מהדלת אל הלילה‬
‫הקר החשוך‪ .‬אנשים עומדים מסביב‪ ,‬מביטים‪ .‬אני רואה שכמה מהם מתרגשים לנוכח‬
‫האפשרות שהבית יישרף‪ .‬אחרים צוחקים‪ .‬אני מרגיש שאני מתחיל להיכנס לפאניקה‪ .‬איפה‬
‫שרה? סם עומד מאחורי המתקהלים‪ ,‬משהו כמו מאה בני אדם‪ .‬אני רץ אליו‪.‬‬
‫"ראית את שרה?" אני שואל‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מביט אחורה אל הבית‪ .‬אנשים עדיין יוצאים ממנו‪ .‬חלונות המרתף זוהרים באדום‪,‬‬
‫להבות מלחכות את הזגוגיות‪ .‬אחד החלונות פתוח‪ .‬עשן שחור מסתלסל ממנו ונישא גבוה‬
‫באוויר‪ .‬אני מפלס דרך בין האנשים‪ .‬ואז מטלטל את הבית פיצוץ‪ .‬כל חלונות המרתף‬
‫מתנפצים‪ .‬כמה מהאנשים מריעים‪ .‬הלהבות הגיעו לקומה הראשונה‪ ,‬והן מתקדמות במהירות‪.‬‬
‫מארק ג'יימס עומד לפני כולם‪ ,‬לא מסוגל להתיק את עיניו מהמראה‪ .‬הפנים שלו מוארים‬
‫באור כתום‪ .‬דמעות עומדות בעיניו‪ ,‬המבט שלו מיואש; זה אותו המבט שראיתי בעיני הלורים‬
‫ביום הפלישה‪ .‬זה בטח מוזר מאוד להתבונן בכל מה שהיה לך נהרס‪ .‬האש מתפשטת בעוינות‪,‬‬
‫בזלזול‪ .‬הדבר היחיד שמארק מסוגל לעשות זה לבהות‪ .‬להבות מתחילות לעלות מחלונות‬
‫הקומה הראשונה‪ .‬אנחנו מרגישים את החום על פנינו מהמקום שבו אנחנו עומדים‪.‬‬
‫"איפה שרה?" אני שואל אותו‪.‬‬
‫הוא לא שומע אותי‪ .‬אני מנער אותו בכתף‪ .‬הוא מסתובב ומביט בי במבט ריק שאומר לי‬
‫שהוא עדיין לא מאמין למראה עיניו‪.‬‬
‫"איפה שרה?" אני שואל שוב‪.‬‬
‫"לא יודע‪".‬‬
‫אני מחפש אותה בין האנשים ונעשה יותר ויותר לחוץ‪ .‬כולם מביטים בלהבות‪ .‬חיפוי‬
‫הפלסטיק החיצוני מתחיל לבעבע ולהינמס‪ .‬כל הווילונות בחלונות נשרפו‪ .‬דלת הכניסה‬
‫פתוחה‪ ,‬ועשן עולה מחלקה העליון כמו מפל הפוך‪ .‬אפשר לראות לתוך המטבח‪ ,‬שהפך להיות‬
‫תופת‪ .‬בצד שמאל של הבית האש הגיעה לקומה השנייה‪ .‬ואז אנחנו שומעים את זה‪.‬‬
‫צרחה ארוכה ואיומה‪ .‬וכלבים נובחים‪ .‬הלב שלי צונח‪ .‬כל מי שנמצא שם מתאמץ להקשיב‬
‫ומקווה שהוא לא שמע את מה שכולנו שמענו‪ .‬ואז זה מגיע שוב‪ .‬אין מקום לטעויות‪ .‬זה מגיע‬
‫ברצף‪ ,‬והפעם לא נפסק‪ .‬נשימת האנשים נעתקת‪.‬‬
‫"אוי לא‪ ",‬אומרת אמילי‪" .‬בבקשה‪ ,‬אלוהים‪ ,‬בבקשה לא‪".‬‬
 ‫פרק ‪26‬‬

‫איש לא מדבר‪ .‬כל העיניים פעורות‪ ,‬מביטות למעלה בהלם‪ .‬שרה והכלבים כנראה באיזה‬
‫מקום מאחור‪ .‬אני עוצם את העיניים ומרכין את הראש‪ .‬הדבר היחיד שאפשר להריח זה עשן‪.‬‬
‫"רק תזכור מה עומד על כף המאזניים‪ ",‬הזהיר הנרי‪ .‬אני יודע היטב מה עומד על כף‬
‫המאזניים אבל הקול שלו בכל זאת מהדהד‪ .‬החיים שלי‪ ,‬ועכשיו חייה של שרה‪ .‬עוד צרחה‬
‫נשמעת‪ .‬מבועתת‪ .‬חדה‪.‬‬
‫אני מרגיש את עיניו של סם נעוצות בי‪ .‬הוא ראה במו עיניו את החסינות שלי בפני אש‪.‬‬
‫אבל הוא גם יודע שאני ניצוד‪ .‬אני מביט מסביב‪ .‬מארק על הברכיים‪ ,‬מתנדנד קדימה ואחורה‪.‬‬
‫הוא רוצה שזה ייגמר‪ ,‬שהכלבים יפסיקו לנבוח‪ ,‬וכל נביחה משפיעה עליו כמו דקירה של סכין‬
‫בבטן‪.‬‬
‫"סם‪ ",‬אני אומר כך שרק הוא ישמע‪" ,‬אני נכנס‪ ".‬הוא עוצם עיניים‪ ,‬נושם נשימה עמוקה‬
‫ואז מביט בי‪.‬‬
‫"לך תביא אותה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני נותן לו את הטלפון שלי ואומר לו להתקשר להנרי אם אני לא מצליח לצאת מסיבה‬
‫כלשהי‪ .‬הוא מהנהן‪ .‬אני מתחיל לפלס דרך אל מאחורי הקהל‪ ,‬בין כל האנשים‪ .‬איש לא שם‬
‫לב אלי‪ .‬כשלבסוף אני מגיע לאחורי הקהל‪ ,‬אני רץ כמו מטורף מסביב לחצר‪ ,‬ואז לחלק‬
‫האחורי של הבית כדי שאוכל להיכנס מבלי להיראות‪ .‬המטבח אפוף לחלוטין בלהבות‪ .‬אני‬
‫מביט בו לרגע קצר‪ .‬אני שומע את שרה והכלבים‪ .‬עכשיו הם נשמעים קרובים יותר‪ .‬אני‬
‫נושם עמוק‪ ,‬ועם הנשימה הזאת מגיעים גם דברים אחרים‪ .‬כעס‪ .‬נחישות‪ .‬תקווה ופחד‪ .‬אני‬
‫מניח להם להיכנס ומרגיש את כולם‪ .‬ואז אני שועט קדימה‪ ,‬חוצה את החצר ומזנק לתוך‬
‫הבית‪ .‬אני נבלע מיד על ידי התופת הבוער‪ ,‬ולא שומע דבר מלבד פצפוץ והמיית הלהבות‪.‬‬
‫הבגדים שלי נשרפים‪ .‬לאש אין גבולות‪ .‬אני עובר לקדמת הבית‪ ,‬חצי מהמדרגות כבר נשרפו‪.‬‬
‫אלה שנותרו בוערות ונראות שבירות אבל אין זמן לבדוק אותן‪ .‬אני רץ למעלה אבל הן‬
‫קורסות כשאני בחצי הדרך‪ .‬אני נופל איתן‪ ,‬והאש עולה כאילו מישהו הזין אותה‪ .‬משהו דוקר‬
‫את גבי‪ .‬אני חורק שיניים‪ ,‬עדיין עוצר נשימה‪ .‬אני קם מבין ההריסות ושומע את שרה צורחת‪.‬‬
‫היא צורחת והיא מבוהלת והיא הולכת למות‪ ,‬למות מוות מחריד ואומלל אם לא אגיע אליה‪.‬‬
‫הזמן קצר‪ .‬אני אצטרך לקפוץ לקומה השנייה‪.‬‬
‫אני קופץ ונאחז בקצה הרצפה ומושך את עצמי למעלה‪ .‬האש התפשטה לצד השני של‬
‫הבית‪ .‬שרה והכלבים נמצאים איפשהו מצד ימין‪ .‬אני מזנק לאורך המסדרון‪ ,‬בודק בחדרים‪.‬‬
‫הציורים על הקירות נשרפו במסגרות שלהם והפכו ללא יותר מצלליות חרוכות שנמסו לתוך‬
‫הקיר‪ .‬אז הרגל שלי נכנסת דרך הרצפה‪ ,‬ואני שואף אוויר בהפתעה ונושם‪ .‬לא נכנס דבר‬
‫מלבד עשן ולהבות‪ .‬אני מתחיל להשתעל‪ .‬אני מכסה על הפה בזרוע אבל זה כמעט לא עוזר‪.‬‬
‫עשן ואש שורפים את הריאות שלי‪ .‬אני יורד על ברכי‪ ,‬משתעל ומשתנק‪ .‬אז עולה בי זעם‬
‫ואני קם וממשיך להתקדם‪ ,‬שפוף‪ ,‬חורק שיניים‪ ,‬נחוש‪.‬‬
‫אני מוצא אותם בחדר האחרון משמאל‪ .‬שרה צורחת‪" ,‬הצילו!" הכלבים נובחים ומייללים‪.‬‬
‫הדלת סגורה ואני פותח אותה בבעיטה‪ ,‬והיא מתנתקת מהצירים ועפה‪ .‬כל השלושה מכונסים‬
‫יחד‪ ,‬צמודים אל הפינה המרוחקת ביותר‪ .‬שרה רואה אותי וצועקת את שמי ומתחילה לקום‪.‬‬
‫אני מסמן לה להישאר במקום‪ ,‬וכשאני נכנס לחדר‪ ,‬נופלת בינינו קורה תומכת עצומה שעולה‬
‫בלהבות‪ .‬אני מרים את היד ומעיף אותה למעלה‪ ,‬והיא מרסקת את מה שנשאר מהגג‪ .‬שרה‬
‫נראית מבולבלת ממה שראתה הרגע‪ .‬אני מזנק לכיוונה‪ ,‬שישה מטרים בדילוג אחד‪ ,‬ומתקדם‬
‫ישר דרך הלהבות מבלי שישפיעו עלי כלל‪ .‬הכלבים יושבים לרגליה‪ .‬אני דוחף את הבולדוג‬
‫לזרועותיה ומרים את כלבת הגולדן רטריבר‪ .‬עם היד השנייה אני עוזר לה לקום‪.‬‬
‫"באת‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"אף אחד ושום דבר לא יפגעו בך כל עוד אני חי‪ ",‬אני עונה לה‪.‬‬
‫עוד קורה ענקית נופלת‪ ,‬לוקחת איתה חלק מהרצפה ונוחתת במטבח מתחתינו‪ .‬אנחנו‬
‫צריכים לצאת מהחלק האחורי של הבית‪ ,‬כך שלא יראו אותי‪ ,‬או את מה שאני חושב‬
‫שאצטרך לעשות‪ .‬אני מצמיד את שרה לצדי‪ ,‬ואת הכלבה לחזה‪ .‬אנחנו צועדים שני צעדים‪,‬‬
‫ואז מנתרים מעל הבור הבוער שיצרה הקורה שנפלה‪ .‬כשאנחנו מתחילים להתקדם במסדרון‪,‬‬
‫פיצוץ גדול מלמטה משמיד את רובו‪ .‬אין מסדרון; במקום שבו היה יש קיר וחלון שהלהבות‬
‫מאכלות במהירות‪ .‬הסיכוי היחיד שלנו הוא לקפוץ דרך החלון‪ .‬שרה צורחת שוב ולופתת את‬
‫זרועי‪ .‬אני מרגיש את ציפורני הכלבה ננעצות בחזי‪ .‬אני מרים את ידי לכיוון החלון‪ ,‬מביט בו‪,‬‬
‫מתרכז — והוא עף מתוך המסגרת שלו ומשאיר לנו את הפרצה שלה אנחנו זקוקים‪ .‬אני‬
‫מביט בשרה ומצמיד אותה היטב לצדי‪.‬‬
‫"תחזיקי חזק‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אני צועד שלושה צעדים ומזנק קדימה‪ .‬הלהבות אופפות אותנו אבל אנחנו עפים באוויר כמו‬
‫קליע‪ ,‬היישר לכיוון הפתח‪ .‬אני חושש שלא נצליח להגיע לשם‪ .‬אנחנו מצליחים רק בקושי‪,‬‬
‫ואני מרגיש איך שולי המסגרת המרוטשים שורטים את זרועותי ואת החלק העליון של רגלי‪.‬‬
‫אני מחזיק את שרה והכלבה כמיטב יכולתי ומפתל את הגוף כך שאנחת על הגב וכולם יהיו‬
‫מעלי‪ .‬אנחנו נחבטים בקרקע‪ .‬דוזר מתגלגל‪ .‬אבי מייללת‪ .‬אני שומע את הנשימה נעתקת‬
‫מריאותיה של שרה‪ .‬אנחנו נמצאים בערך עשרה מטרים מהחלק האחורי של הבית‪ .‬אני‬
‫מרגיש חתך בקודקוד מהזכוכית השבורה של החלון‪ .‬דוזר הוא הראשון לקום‪ .‬הוא נראה‬
‫בסדר‪ .‬אבי קצת יותר אטית‪ .‬היא צולעת על הרגל הקדמית אבל אני לא חושב שזה משהו‬
‫רציני‪ .‬אני שוכב על הגב ומחזיק את שרה‪ .‬היא מתחילה לבכות‪ .‬אני מריח את השיער החרוך‬
‫שלה‪ .‬דם ניגר לצד פני ומצטבר באוזן שלי‪.‬‬
‫אני מתיישב על הדשא ומנסה להסדיר את הנשימה‪ .‬שרה בזרועותי‪ .‬סוליות הנעליים שלי‬
‫נמסו‪ .‬החולצה שלי נשרפה לחלוטין‪ ,‬וכך גם רוב הג'ינס שלי‪ .‬חתכים קטנים מקשטים את‬
‫שתי זרועותי לכל אורכן‪ .‬אבל אין לי אף כווייה‪ .‬דוזר ניגש ומלקק לי את היד‪ .‬אני מלטף‬
‫אותו‪.‬‬
‫"אתה כלב טוב‪ ",‬אני אומר בין היבבות של שרה‪" .‬קדימה‪ .‬קח את אחותך ולכו לחזית‬
‫הבית‪".‬‬
‫במרחק נשמעות סירנות שבוודאי יגיעו לכאן בתוך דקה או שתיים‪ .‬היער נמצא כמאה מטר‬
‫מהחלק האחורי של הבית‪ .‬שני הכלבים יושבים ומביטים בי‪ .‬אני מניד בראש לחזית הבית‬
‫והם קמים כאילו הם מבינים ומתחילים ללכת בכיוון‪ .‬שרה עדיין בזרועותי‪ .‬אני מסובב אותה‬
‫כך שתהיה מכורבלת בהן‪ ,‬ואני קם והולך ליער‪ ,‬נושא אותה בעוד היא בוכה על כתפי‪ .‬כשאני‬
‫מגיע לעצים‪ ,‬אני שומע את האנשים פוצחים בקריאות שמחה‪ .‬כנראה ראו את דוזר ואבי‪.‬‬
‫העצים ביער צומחים בצפיפות‪ .‬הירח המלא עדיין זורח אבל רק מעט מאורו חודר דרך‬
‫הצמרות‪ .‬אני מדליק את הידיים כדי שנוכל לראות‪ .‬אני מתחיל לרעוד‪ .‬חרדה מציפה אותי‪.‬‬
‫איך אני אסביר את זה להנרי? אני לבוש במה שעכשיו נראה כמו סמרטוטים חרוכים‪ .‬הראש‬
‫שלי מדמם‪ ,‬וגם הגב שלי‪ ,‬נוסף על הרבה חתכים בזרועות וברגליים‪ .‬עם כל נשימה נדמה‬
‫שהריאות שלי עולות באש‪ .‬ושרה בזרועותי‪ .‬עכשיו היא בטח יודעת מה אני יכול לעשות‪,‬‬
‫למה אני מסוגל‪ ,‬או לפחות חלק מזה‪ .‬אני אצטרך להסביר לה הכול‪ .‬אני אצטרך להגיד להנרי‬
‫שהיא יודעת‪ .‬כבר צברתי יותר מדי נקודות חובה‪ .‬הוא יגיד שמישהו יפלוט משהו בשלב‬
‫כלשהו‪ .‬הוא יתעקש שנעזוב‪ .‬אין איך להתחמק מזה‪.‬‬
‫אני מניח את שרה‪ .‬היא הפסיקה לבכות‪ .‬היא מביטה בי‪ ,‬מבולבלת‪ ,‬מבוהלת‪ ,‬המומה‪ .‬אני‬
‫יודע שאני צריך להשיג בגדים ולחזור למסיבה כדי שאנשים לא יחשדו‪ .‬אני צריך להחזיר‬
‫לשם את שרה כדי שלא יחשבו שהיא מתה‪.‬‬
‫"את מסוגלת ללכת?" אני שואל‪.‬‬
‫"אני חושבת שכן‪".‬‬
‫אחרי‪".‬‬
‫"בואי ַ‬
‫"לאן אנחנו הולכים?"‬
‫"אני צריך בגדים‪ .‬אני מקווה שלאחד משחקני הפוטבול יש בגדים להחלפה לאחרי‬
‫האימון‪".‬‬
‫אנחנו מתחילים ללכת בין העצים‪ .‬אני מתכוון להגיע מהצד השני ולחפש במכוניות של‬
‫אנשים משהו ללבוש‪.‬‬
‫"מה קרה קודם‪ ,‬ג'ון? מה קורה כאן?"‬
‫"היית בבית בוער‪ ,‬ואני חילצתי אותך‪".‬‬
‫"מה שעשית בלתי אפשרי‪".‬‬
‫"עבורי זה אפשרי‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫אני מביט לעברה‪ .‬קיוויתי שלעולם לא אצטרך להגיד לה את מה שאני עומד להגיד לה‪.‬‬
‫קיוויתי להישאר סמוי בעדן‪ ,‬למרות שידעתי שסביר להניח שזה לא מציאותי‪ .‬הנרי תמיד אמר‬
‫לא להתקרב מדי לאנשים‪ .‬מפני שאם תתקרב‪ ,‬בשלב מסוים הם ישימו לב שאתה שונה‪ ,‬וזה‬
‫יצריך הסבר‪ .‬וזה אומר שנצטרך לעזוב‪ .‬הלב שלי הולם‪ ,‬הידיים שלי רועדות‪ ,‬אבל לא כי קר‬
‫לי‪ .‬אם עוד נותרה לי תקווה כלשהי להישאר או להימנע מההשלכות של מה שעשיתי הערב‪,‬‬
‫אני חייב לספר לה‪.‬‬
‫"אני לא מי שאת חושבת שאני‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"מי אתה?"‬
‫"אני מספר ארבע‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫"שרה‪ ,‬אני יודע שזה יישמע מטורף ואידיוטי‪ ,‬אבל מה שאני עומד להגיד לך זה האמת‪ .‬את‬
‫חייבת להאמין לי‪".‬‬
‫היא נוגעת בלחי שלי‪" .‬אם אתה אומר שזאת האמת‪ ,‬אני מאמינה לך‪".‬‬
‫"זאת האמת‪".‬‬
‫"אז תספר לי‪".‬‬
‫"אני חייזר‪ .‬אני הרביעי מבין תשעה ילדים שנשלחו לכדור הארץ אחרי שהכוכב שלנו‬
‫הושמד‪ .‬יש לי כוחות‪ ,‬כוחות שאין לשום בן אנוש‪ ,‬כוחות שמאפשרים לי לעשות דברים כמו‬
‫מה שעשיתי בבית‪ .‬ויש בכדור הארץ חייזרים נוספים שרודפים אחרי‪ ,‬אלה שהתקיפו את‬
‫הכוכב שלנו‪ ,‬ואם הם ימצאו אותי‪ ,‬הם יהרגו אותי‪".‬‬
‫אני מצפה שהיא תסטור לי‪ ,‬או תצחק עלי‪ ,‬או תצרח‪ ,‬או תסתובב ותברח ממני‪ .‬היא עוצרת‬
‫ומביטה בי‪ .‬מביטה לי ישר בעיניים‪.‬‬
‫"אתה אומר לי את האמת‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬אני מביט בעיניה ומקווה שתאמין לי‪ .‬היא מביטה בי ארוכות‪ ,‬ואז מהנהנת‪.‬‬
‫"תודה שהצלת את חיי‪ .‬לא אכפת לי מה אתה או מאיפה אתה‪ .‬מבחינתי אתה ג'ון‪ ,‬הבחור‬
‫שאני אוהבת‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫"אני אוהבת אותך‪ ,‬ג'ון‪ ,‬והצלת את חיי‪ ,‬וזה הדבר היחיד שחשוב‪".‬‬
‫"גם אני אוהב אותך‪ .‬ותמיד אוהב‪".‬‬
‫אני כורך סביבה את זרועותי ומנשק אותה‪ .‬אחרי כדקה היא מתרחקת‪.‬‬
‫"בוא נמצא לך בגדים ונחזור‪ ,‬כדי שאנשים ידעו שאנחנו בסדר‪".‬‬

‫***‬

‫שרה מוצאת בגדים להחלפה במכונית הרביעית שאנחנו בודקים‪ .‬הם די דומים למה שלבשתי‬
‫— ג'ינס וחולצת כפתורים — כך שלא יבחינו בשינוי‪ .‬כשאנחנו מגיעים לבית‪ ,‬אנחנו עומדים‬
‫רחוק ככל האפשר ועם זאת קרוב מספיק כדי לראות‪ .‬הבית קרס פנימה‪ ,‬ועכשיו הוא לא יותר‬
‫מאשר תלולית מעוותת של פחמים שחורים ספוגים במים‪ .‬סלילי עשן עולים פה ושם ונראים‬
‫מבעיתים על רקע שמי הלילה‪ .‬יש שם שלוש כבאיות ושש ניידות משטרה‪ .‬תשעה אורות‬
‫מהבהבים‪ ,‬אך מבלי להשמיע קול‪ .‬רק מעטים עזבו‪ ,‬אם בכלל‪ .‬הם נהדפו לאחור‪ ,‬והבית גודר‬
‫בסרט צהוב‪ .‬השוטרים מתחקרים כמה מהנוכחים‪ .‬חמישה כבאים עומדים באמצע מה שנשאר‬
‫ומחפשים בחורבות‪.‬‬
‫אז אני שומע מישהו צועק מאחורי‪" ,‬הנה הם!" כל העיניים מופנות לכיוון שלנו‪ .‬נדרשות לי‬
‫חמש שניות ארוכות להבין שהוא מדבר עלינו‪.‬‬
‫ארבעה שוטרים ניגשים אלינו‪ .‬מאחוריהם יש מישהו עם פנקס ורשמקול‪ .‬בזמן שחיפשנו‬
‫בגדים‪ ,‬שרה ואני סיכמנו על סיפור‪ .‬הגעתי לאחורי הבית‪ ,‬ושם היא עמדה והביטה באש‪ .‬היא‬
‫קפצה מחלון הקומה השנייה עם הכלבים‪ ,‬שברחו‪ .‬הבטנו במחזה הרחק מכולם אבל בהדרגה‬
‫התקרבנו אל השאר‪ .‬הסברתי לה שלא נוכל לספר לאף אחד מה קרה‪ ,‬גם לא לסם או להנרי‪,‬‬
‫כי אם מישהו יגלה את האמת‪ ,‬אצטרך לעזוב מיד‪ .‬סיכמנו שאני אענה על השאלות והיא‬
‫תאשר כל מה שאני אומר‪.‬‬
‫"אתה ג'ון סמית?" שואל אותי אחד השוטרים‪ .‬גובהו ממוצע‪ ,‬והוא עומד בכתפיים שמוטות‪.‬‬
‫הוא לא סובל ממשקל עודף אבל רחוק מלהיות בכושר‪ ,‬יש לו כרס קטנה‪ ,‬והוא יוצר רושם‬
‫כללי של רכות‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬למה?"‬
‫"שני אנשים אמרו שראו אותך רץ לתוך הבית ואז עף מתוכו כמו סופרמן‪ ,‬כשהכלבים‬
‫והבחורה בידיים שלך‪".‬‬
‫"אתה רציני?" אני שואל בחוסר אמון‪ .‬שרה נשארת לצדי‪.‬‬
‫"זה מה שהם אמרו‪".‬‬
‫אני מזייף צחוק‪" .‬הבית עלה באש‪ .‬אני נראה כמו מישהו שהיה בתוך בית בוער?"‬
‫הוא מכווץ את הגבות ומניח את ידיו על המותניים‪" .‬אז אתה אומר לי שלא נכנסת לבית?"‬
‫"הלכתי לחלק האחורי לנסות למצוא את שרה‪ ",‬אני אומר‪" .‬היא הצליחה לצאת עם‬
‫הכלבים‪ .‬נשארנו מאחור לצפות באש‪ ,‬ואז באנו לפה‪".‬‬
‫השוטר מביט בשרה‪" .‬זה נכון?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"אז מי רץ לתוך הבית?" מצטרף הכתב שעומד לצדו‪ .‬זאת הפעם הראשונה שהוא מדבר‪.‬‬
‫הוא מביט בי במבט פיקח שמנסה להעריך אותי‪ .‬אני כבר רואה שהוא לא מאמין לסיפור שלי‪.‬‬
‫"איך אני יכול לדעת?" אני אומר‪.‬‬
‫הוא מהנהן ורושם משהו בפנקס שלו‪ .‬אני לא יכול לקרוא מה‪.‬‬
‫"אז אתה אומר לי ששני העדים האלה שקרנים?" שואל הכתב‪.‬‬
 ‫"ביינס‪ ",‬אומר השוטר ומניד בראשו‪.‬‬
‫אני מהנהן‪" .‬לא נכנסתי לבית ולא הצלתי אותה או את הכלבים‪ .‬הם היו בחוץ‪".‬‬
‫"מי אמר משהו על זה שהצלת אותה ואת הכלבים?" שואל ביינס‪.‬‬
‫אני מושך בכתפי‪" .‬חשבתי שזה מה שאתה רומז‪".‬‬
‫"לא רמזתי שום דבר‪".‬‬
‫סם מגיע עם הטלפון שלי‪ .‬אני מנסה להעביר לו במבט שזה תזמון לא טוב אבל הוא לא‬
‫מבין ומושיט לי את הטלפון בכל זאת‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אני שמח שאתה בסדר‪ ",‬הוא אומר‪ .‬השוטרים נועצים בו מבט והוא חומק הצידה‪.‬‬
‫ביינס מביט בעיניים מכווצות‪ .‬הוא לועס מסטיק ומנסה להדביק יחד את פיסות המידע‪ .‬הוא‬
‫מהנהן לעצמו‪.‬‬
‫"אז נתת את הטלפון שלך לחבר לפני שיצאת לסיבוב?" הוא שואל‪.‬‬
‫"נתתי לו את הטלפון במסיבה‪ .‬זה לא היה לי נוח בכיס‪".‬‬
‫"כמובן‪ ",‬אומר ביינס‪" .‬אז לאן הלכת?"‬
‫"בסדר‪ ,‬ביינס‪ ,‬מספיק שאלות‪ ",‬אומר השוטר‪.‬‬
‫"אני יכול ללכת?" אני שואל אותו‪ .‬הוא מהנהן לאישור‪ .‬אני הולך משם עם הטלפון ביד‪,‬‬
‫מחייג את המספר של הנרי כששרה לצדי‪.‬‬
‫"הלו‪ ",‬עונה הנרי‪.‬‬
‫"אני מוכן לאיסוף‪ ",‬אני אומר‪" .‬היתה פה שרפה איומה‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫"אתה יכול פשוט לבוא לאסוף אותי?"‬
‫"כן‪ ,‬אני כבר מגיע‪".‬‬
‫"אז איך אתה מסביר את החתך שיש לך בראש?" שואל ביינס מאחורי‪ .‬הוא הלך אחרי‬
‫והקשיב לשיחה שלי עם הנרי‪.‬‬
‫"נחתכתי מענף של עץ‪".‬‬
‫"כמה נוח‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ושוב כותב משהו בפנקס שלו‪" .‬אתה יודע שאני יודע כשמשקרים‬
‫לי‪ ,‬נכון?"‬
‫אני מתעלם ממנו וממשיך ללכת כשידה של שרה בשלי‪ .‬אנחנו הולכים לכיוונו של סם‪.‬‬
‫"אני אגלה את האמת‪ ,‬מר סמית‪ .‬אני תמיד מגלה‪ ",‬צועק ביינס מאחורי‪.‬‬
‫"הנרי בדרך‪ ",‬אני אומר לסם ולשרה‪.‬‬
‫"מה זה היה לעזאזל?" שואל סם‪.‬‬
‫"מי יודע? מישהו חושב שראה אותי רץ פנימה‪ ,‬בטח מישהו ששתה יותר מדי‪ ",‬אני אומר‬
‫כדי שביינס ישמע‪.‬‬
‫אנחנו עומדים בתחילת שביל הגישה עד שהנרי מגיע‪ .‬כשהוא עוצר‪ ,‬הוא יוצא מהטנדר‬
 ‫ומביט בבית המעלה עשן במרחק‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬לעזאזל‪ .‬תבטיח לי שלא היה לך חלק בזה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"שום חלק‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אנחנו נכנסים לטנדר‪ .‬הוא נוסע מהמקום כשהוא מביט בהריסות המעשנות‪.‬‬
‫"יש לכם ריח של עשן‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫איש מאיתנו לא מגיב‪ ,‬והנסיעה עוברת בשקט‪ .‬שרה יושבת לי על הברכיים‪ .‬אנחנו מורידים‬
‫את סם קודם‪ ,‬ואז הנרי יוצא משביל הגישה ונוסע לכיוון הבית של שרה‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לעזוב אותך הלילה‪ ",‬אומרת לי שרה‪.‬‬
‫"גם אני לא רוצה לעזוב אותך‪".‬‬
‫כשאנחנו מגיעים לבית שלה‪ ,‬אני יוצא איתה ומלווה אותה לדלת‪ .‬היא לא מרפה ממני‬
‫כשאני מחבק אותה ללילה טוב‪.‬‬
‫"תתקשר אלי כשתגיע הביתה?"‬
‫"ברור‪".‬‬
‫"אני אוהבת אותך‪".‬‬
‫אני מחייך‪" .‬גם אני אוהב אותך‪".‬‬
‫היא נכנסת לבית‪ .‬אני הולך בחזרה לטנדר‪ ,‬שבו מחכה לי הנרי‪ .‬אני חייב למצוא דרך למנוע‬
‫ממנו לגלות את האמת על מה שקרה הלילה‪ ,‬למנוע מאיתנו לעזוב את עדן‪ .‬הנרי מתחיל‬
‫לנסוע הביתה‪.‬‬
‫"אז מה קרה למעיל שלך?" הוא שואל‪.‬‬
‫"הוא היה בארון של מארק‪".‬‬
‫"ומה קרה לראש שלך?"‬
‫"פצעתי אותו בניסיון לצאת החוצה‪ ,‬כשהשרפה התחילה‪".‬‬
‫הוא מביט בי בספקנות‪" .‬אתה מריח מעשן‪".‬‬
‫אני מושך בכתפי‪" .‬היה שם הרבה עשן‪".‬‬
‫"אז מה גרם לדלקה?"‬
‫"אני מנחש ששכרות‪".‬‬
‫הנרי מהנהן ופונה לבית שלנו‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬הוא אומר‪" .‬יהיה מעניין לראות מה יכתבו בעיתונים ביום שני‪ ".‬הוא מסתובב‬
‫ומביט בי‪ ,‬בוחן את התגובה שלי‪.‬‬
‫אני שומר על שתיקה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אני חושב‪ .‬זה בהחלט יהיה מעניין‪.‬‬
 ‫פרק ‪27‬‬

‫אני לא מסוגל לישון‪ .‬אני שוכב במיטה בחושך ובוהה בתקרה‪ .‬אני מתקשר לשרה‪ ,‬ואנחנו‬
‫מדברים עד שלוש לפנות בוקר; אני מנתק ושוכב שם בעיניים פקוחות לרווחה‪ .‬בארבע אני‬
‫זוחל מהמיטה ויוצא מהחדר‪ .‬הנרי יושב ליד שולחן המטבח ושותה קפה‪ .‬הוא מרים אלי מבט‪,‬‬
‫עיניו טרוטות‪ ,‬שערו פרוע‪.‬‬
‫"מה אתה עושה?" אני שואל‪.‬‬
‫"גם אני לא הצלחתי לישון‪ ",‬הוא אומר‪" .‬עובר על החדשות‪".‬‬
‫"מצאת משהו?"‬
‫"כן‪ ,‬אבל עוד לא בטוח איזו משמעות יש לזה לגבינו‪ .‬האנשים שכתבו ופירסמו את 'הם‬
‫מתהלכים בקרבנו'‪ ,‬האנשים שפגשנו‪ ,‬עונו ונרצחו‪".‬‬
‫אני מתיישב מולו‪" .‬מה?"‬
‫"המשטרה מצאה אותם אחרי שהשכנים צילצלו והודיעו שהם שומעים צרחות מהבית‪".‬‬
‫"הם לא ידעו איפה אנחנו גרים‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬למרבה המזל‪ ,‬הם לא ידעו‪ .‬אבל זה אומר שהמוגדוריאנים נעשים נועזים יותר‪ .‬והם‬
‫קרובים‪ .‬אם נראה או נשמע משהו יוצא דופן אחר‪ ,‬נצטרך לעזוב מיד‪ ,‬בלי שאלות ובלי‬
‫דיבורים מיותרים‪".‬‬
‫"בסדר‪".‬‬
‫"איך הראש שלך?"‬
‫"כואב‪ ",‬אני אומר‪ .‬נזקקתי לשבעה תפרים כדי לסגור את החתך‪ .‬הנרי עשה את זה בעצמו‪.‬‬
‫אני לובש סווטשרט רחב‪ .‬אני חושב שאחד החתכים בגב גם מצריך תפר אבל זה יאלץ אותי‬
‫להוריד את החולצה‪ ,‬ואז איך אוכל להסביר להנרי את שאר החתכים והשפשופים? הוא ידע‬
‫בדיוק מה קרה‪ .‬הריאות שלי עדיין שורפות‪ .‬אם חל איזה שינוי‪ ,‬אז הכאב רק החמיר‪.‬‬
‫"אז האש התחילה במרתף?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"ואתה היית בסלון?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"איך ידעת שהיא התחילה במרתף?"‬
‫"מפני שכולם עלו משם בריצה‪".‬‬
‫"ובשלב שבו אתה יצאת בעצמך מהבית ידעת שכולם כבר יצאו?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"איך?"‬
‫אני מבין שהוא מנסה לגרום לי לסתור את עצמי‪ ,‬שהוא מפקפק בסיפור שלי‪ .‬אני בטוח‬
‫שהוא לא מאמין שסתם עמדתי בחזית והסתכלתי כמו כל השאר‪.‬‬
‫"לא נכנסתי‪ ",‬אני אומר‪ .‬אני מביט לו בעיניים ומשקר‪ ,‬למרות שזה מכאיב לי לעשות זאת‪.‬‬
‫"אני מאמין לך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬

‫***‬

‫אני מתעורר קרוב לצהריים‪ .‬ציפורים מצייצות מחוץ לחלון‪ ,‬ואור השמש שוטף את החדר‪.‬‬
‫אני נאנח בהקלה‪ .‬העובדה שהנרי איפשר לי לישון עד שעה מאוחרת כל כך משמעה שלא היו‬
‫חדשות שהרשיעו אותי‪ .‬אם היו כאלה‪ ,‬הוא היה מוציא אותי מהמיטה ואומר לי לארוז‪.‬‬
‫אני מתגלגל הצידה מהגב ואז מופיע הכאב‪ .‬אני מרגיש כאילו מישהו לוחץ לי על החזה‪,‬‬
‫מועך אותו‪ .‬אני לא יכול לנשום נשימות עמוקות‪ .‬כשאני מנסה אני מרגיש כאב חד‪ .‬זה מפחיד‬
‫אותי‪.‬‬
‫ברני קוסאר מכורבל לכדור לצדי ונוחר‪ .‬אני מעיר אותו על ידי היאבקות איתו‪ .‬בתחילה‬
‫הוא נוהם‪ ,‬ואז משיב מלחמה‪ .‬כך מתחיל היום שלנו‪ ,‬בזה שאני מעיר את הכלב הנוחר לצדי‪.‬‬
‫הזנב המכשכש שלו והלשון המשתרבבת שלו מיד משפרים את ההרגשה שלי‪ .‬לא חשוב‬
‫הכאב בחזה‪ .‬לא חשוב מה יקרה היום‪.‬‬
‫הטנדר של הנרי איננו‪ .‬על השולחן יש פתק ממנו‪" :‬יצאתי לקניות‪ .‬חוזר באחת"‪ .‬אני יוצא‬
‫החוצה‪ .‬יש לי כאב ראש והידיים שלי אדומות ומכוסות חבּורות‪ ,‬והחתכים בולטים מעט‪,‬‬
‫כאילו שרט אותי חתול‪ .‬לא אכפת לי מהחתכים‪ ,‬גם לא מכאב הראש‪ ,‬וגם לא מהצריבה בחזה‪.‬‬
‫מה שחשוב זה שאני עדיין כאן‪ ,‬באוהיו‪ ,‬ושמחר אני חוזר לאותו בית ספר שאליו אני הולך זה‬
‫שלושה חודשים‪ ,‬ושהערב אני אפגש עם שרה‪.‬‬

‫***‬
‫הנרי חוזר הביתה באחת‪ .‬בעיניו מבט תשוש שמסגיר שהוא עדיין לא ישן‪ .‬אחרי שהוא מסדר‬
‫את הקניות‪ ,‬הוא הולך לחדר שלו וסוגר את הדלת‪ .‬ברני קוסאר ואני יוצאים להליכה ביער‪.‬‬
‫אני מנסה לרוץ ומצליח לעשות את זה למשך זמן־מה‪ ,‬אבל אחרי פחות מקילומטר הכאב‬
‫נעשה חזק מדי‪ ,‬ואני נאלץ לעצור‪ .‬אנחנו ממשיכים ללכת עוד כשמונה קילומטרים‪ .‬היער‬
‫נגמר בעוד דרך כפרית שנראית דומה לשלנו‪ .‬אני מסתובב והולך בחזרה‪ .‬כשאני חוזר‪ ,‬הנרי‬
‫עדיין בחדר שלו כשהדלת סגורה‪ .‬אני יושב במרפסת‪ .‬אני נכנס למתח בכל פעם שמכונית‬
‫חולפת‪ .‬אני כל הזמן חושב שאחת מהן תעצור‪ ,‬אבל זה לא קורה‪.‬‬
‫הביטחון שחשתי כשהתעוררתי מתערער בהדרגה עם התקדמות היום‪ .‬המקומון של עדן לא‬
‫מודפס ביום ראשון‪ .‬האם מחר תהיה כתבה? אני כנראה ציפיתי שיצלצלו אלינו‪ ,‬או שאותו‬
‫כתב יופיע בפתח הבית‪ ,‬או שאחד השוטרים ישאל עוד שאלות‪ .‬אני לא יודע למה אני כל כך‬
‫מודאג מעיתונאי סוג ג'‪ ,‬אבל הוא היה נחוש — נחוש מדי‪ .‬ואני יודע שהוא לא האמין לסיפור‬
‫שלי‪.‬‬
‫אבל אף אחד לא בא אלינו‪ .‬אף אחד לא מצלצל‪ .‬ציפיתי למשהו‪ ,‬וכשהמשהו הזה לא מגיע‪,‬‬
‫אוחזת בי חרדה שעומדים לחשוף אותי‪" .‬אני אגלה את האמת‪ ,‬מר סמית‪ .‬אני תמיד מגלה‪",‬‬
‫אמר ביינס‪ .‬אני שוקל לרוץ לעיר ולנסות לשכנע אותו בָּ אמת שלי‪ ,‬אבל אני יודע שזה רק‬
‫יעורר עוד יותר את חשדו‪ .‬הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לחכות ולקוות לטוב ביותר‪.‬‬
‫לא הייתי בתוך הבית‪.‬‬
‫אין לי מה להסתיר‪.‬‬

‫***‬
‫שרה באה אלינו בערב‪ .‬אנחנו הולכים לחדר שלי‪ ,‬ואני שוכב על הגב על המיטה ומחבק‬
‫אותה‪ .‬הראש שלה מונח על החזה שלי והרגל שלה מונחת עלי‪ .‬היא שואלת אותי שאלות עלי‪,‬‬
‫על העבר שלי‪ ,‬על לוריאן‪ ,‬על המוגדוריאנים‪ .‬אני עדיין המום מהמהירות ומהקלות שבהן‬
‫שרה האמינה לכול‪ ,‬ואיך היא קיבלה את זה‪ .‬אני עונה על הכול בכנות‪ ,‬וזאת הרגשה טובה‬
‫אחרי כל השקרים שסיפרתי לה בימים האחרונים‪ .‬אבל כשאנחנו מדברים על המוגדוריאנים‪,‬‬
‫אני מתחיל לפחד‪ .‬אני חושש שהם ימצאו אותנו‪ .‬שמה שעשיתי יחשוף אותנו‪ .‬הייתי עושה את‬
‫זה שוב‪ ,‬אחרת שרה היתה מתה‪ ,‬אבל אני מפחד‪ .‬אני דואג גם ממה שהנרי עשוי לעשות אם‬
‫הוא יגלה‪ .‬הוא אמנם לא האבא הביולוגי שלי אבל מכל הבחינות וההיבטים האחרים הוא אבי‪.‬‬
‫הוא אוהב אותי ואני אוהב אותו‪ ,‬ואני לא רוצה לאכזב אותו‪ .‬וכשאנחנו שוכבים שם‪ ,‬הפחד‬
‫שלי מתחיל לנסוק לגבהים חדשים‪ .‬אני לא יכול להתמודד עם זה שאני לא יודע מה יביא‬
‫המחר — אי־הוודאות מנסרת אותי לשניים‪ .‬החדר חשוך‪ .‬נר מרצד בוער על אדן החלון לא‬
‫רחוק מאיתנו‪ .‬אני נושם עמוק‪ ,‬או יותר נכון‪ ,‬הכי עמוק שאני יכול כרגע‪.‬‬
‫"אתה בסדר?" שואלת שרה‪.‬‬
‫אני מהדק את זרועותי סביבה‪" .‬אני מתגעגע אלייך‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"מתגעגע? אבל אני פה לידך‪".‬‬
‫"זה הגעגוע הכי קשה למישהו‪ ,‬כשהוא שם לצדך ואתה בכל זאת מתגעגע אליו‪".‬‬
‫"אתה מדבר כמו מטורף‪ ".‬היא מושכת את פני אל שלה ומנשקת אותי‪ ,‬שפתיה הרכות על‬
‫שפתי‪ .‬אני לא רוצה שתפסיק‪ .‬אני לא רוצה שהיא אי־פעם תפסיק לנשק אותי‪ .‬כל עוד היא‬
‫מנשקת אותי‪ ,‬הכול בסדר‪ .‬הכול כמו שצריך‪ .‬הייתי נשאר בחדר הזה לנצח לו יכולתי‪ .‬העולם‬
‫יכול להמשיך להסתדר בלעדי‪ ,‬בלעדינו‪ .‬כל עוד נוכל להישאר פה‪ ,‬יחד‪ ,‬זה בזרועות זה‪.‬‬
‫"מחר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫היא מביטה בי‪" .‬מה מחר?"‬
‫אני מניד בראשי‪" .‬אני לא ממש יודע‪ ",‬אני אומר‪" .‬כנראה אני פשוט מפחד‪".‬‬
‫היא נותנת בי מבט מבולבל‪" .‬מפחד ממה?"‬
 ‫"לא יודע‪ ",‬אני אומר‪" .‬פשוט מפחד‪".‬‬

‫***‬

‫כשהנרי ואני חוזרים אחרי שאנחנו מסיעים אותה הביתה‪ ,‬אני הולך לחדר ונשכב באותו מקום‬
‫שבו היא שכבה‪ .‬אני עדיין יכול להריח את הריח שלה במיטה‪ .‬אני לא אישן הלילה‪ .‬אני אפילו‬
‫לא אנסה‪ .‬אני הולך הלוך ושוב בחדר‪ .‬כשהנרי הולך לישון‪ ,‬אני יוצא ומתיישב במטבח וכותב‬
‫לאור נר‪ .‬אני כותב על לוריאן‪ ,‬על פלורידה‪ ,‬על הדברים שראיתי כשרק התחלנו את‬
‫האימונים — המלחמה‪ ,‬החיות‪ ,‬מראות ילדוּת‪ .‬אני מקווה לאיזה שחרור מטהר אבל זה לא‬
‫קורה‪ .‬זה רק עושה אותי עצוב יותר‪.‬‬
‫כשכף היד שלי כואבת מרוב כתיבה‪ ,‬אני יוצא מהבית ועומד במרפסת‪ .‬האוויר הקר עוזר‬
‫להפיג את הכאב שבא עם כל נשימה‪ .‬הירח כמעט מלא‪ ,‬ורק פיסה זעירה ממנו חסרה בצד‪.‬‬
‫הזריחה תגיע בעוד שעתיים‪ ,‬ועם הזריחה יגיע יום חדש‪ ,‬ואיתו הכתבות על אירועי סוף‬
‫השבוע‪ .‬העיתון מושלך על סף ביתנו בשש בבוקר‪ ,‬לפעמים בשש וחצי‪ .‬אני כבר אהיה בבית‬
‫ספר בשעה הזאת‪ .‬מכיוון שאם אני מוזכר שם‪ ,‬אני לא מוכן לעזוב בלי לראות שוב את שרה‬
‫ובלי להיפרד מסם‪ .‬אני נכנס לבית‪ ,‬מחליף בגדים ואורז את התיק‪ .‬אני חוצה את הסלון על‬
‫קצות האצבעות‪ ,‬וסוגר את הדלת בשקט מאחורי‪ .‬אני הולך שלושה צעדים במרפסת‪ ,‬ואז אני‬
‫שומע שריטה בדלת‪ .‬אני מסתובב ופותח אותה‪ ,‬וברני קוסאר יוצא נמרץ‪ .‬בסדר‪ ,‬אני חושב‪,‬‬
‫בוא נלך יחד‪.‬‬
‫אנחנו הולכים‪ ,‬עוצרים לעתים קרובות‪ ,‬עומדים ומקשיבים לשקט‪ .‬הלילה חשוך אבל אחרי‬
‫זמן־מה מופיע אור בהיר בשמי המזרח‪ ,‬בדיוק כשאנחנו נכנסים לשטח בית הספר‪ .‬אין‬
‫מכוניות בחניה‪ ,‬וכל האורות כבויים‪ .‬ממש בכניסה לבית הספר‪ ,‬מול ציור הקיר של הפיראט‪,‬‬
‫עומד סלע גדול שכיתות הבוגרים ציירו עליו‪ .‬אני יושב עליו‪ .‬ברני שוכב בדשא לא רחוק‬
‫ממני‪ .‬אני יושב שם במשך חצי שעה עד שמגיע כלי הרכב הראשון‪ ,‬מכונית מסחרית‪ ,‬ואני‬
‫מניח שזה הובּס‪ ,‬השרת‪ ,‬שמגיע מוקדם כדי להכין את בית הספר‪ ,‬אבל אני טועה‪ .‬המסחרית‬
‫עוצרת ליד הכניסה‪ ,‬והנהג יוצא ומשאיר את המנוע פועל‪ .‬הוא נושא חבילת עיתונים קשורים‬
‫בחבל‪ .‬אנחנו מהנהנים זה לזה והוא שומט את החבילה בכניסה ונוסע לדרכו‪ .‬אני נשאר על‬
‫הסלע‪ .‬אני מסתכל בערמת העיתונים בתיעוב‪ .‬אני מקלל אותם בראשי‪ ,‬מאיים עליהם לא‬
‫להפיץ את החדשות הרעות שמהן אני מפחד‪.‬‬
‫"לא נכנסתי לבית ביום שבת‪ ",‬אני אומר בקול רם‪ ,‬ואז מרגיש מטופש‪ .‬אני מביט קדימה‪,‬‬
‫נאנח ויורד מהסלע בקפיצה‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אני אומר לברני קוסאר‪" .‬הנה זה מגיע‪ .‬לטוב או לרע‪".‬‬
‫הוא פוקח את העיניים לרגע קצר‪ ,‬אז עוצם אותן וחוזר לנמנם על הקרקע הקרה‪.‬‬
‫אני פותח את החבילה ולוקח את העותק העליון‪ .‬הסיפור הגיע לעמוד הראשון‪ .‬בראש‬
‫העמוד יש תצלום של ההריסות השרופות‪ ,‬שצולם עם שחר בבוקר שלמחרת השרפה‪ .‬הוא‬
‫מעביר תחושה גותית‪ ,‬מאיימת‪ .‬אפר מושחר בחזית‪ ,‬ומאחוריו עצים עירומים ודשא מכוסה‬
‫כפור‪.‬‬
‫אני קורא את הכותרת‪:‬‬

‫בית משפחת ג'יימס עולה בעשן‬

‫אני עוצר את הנשימה‪ ,‬תחושה אומללה מתיישבת בבטני‪ ,‬כאילו אני עומד להתבשר בשורות‬
‫איומות‪ .‬אני עובר על המאמר במהירות‪ .‬לא קורא אותו‪ ,‬רק מחפש את השם שלי‪ .‬אני מגיע‬
‫לסוף‪ .‬אני ממצמץ ומנער את הראש כדי להסיר מעלי את קורי העייפות‪ .‬חיוך זהיר עולה על‬
‫פני‪ .‬ואז אני סורק את המאמר מחדש‪.‬‬
‫"גדול‪ ",‬אני אומר‪" .‬ברני קוסאר‪ ,‬השם שלי לא מוזכר כאן!" הוא לא מתייחס אלי‪ .‬אני רץ‬
‫על פני הדשא וקופץ בחזרה על הסלע‪.‬‬
‫"השם שלי לא מופיע שם!" אני צועק שוב‪ ,‬הפעם בקול רם‪.‬‬
‫אני מתיישב וקורא את הידיעה‪ .‬מתברר שהמשטרה סבורה שמה שהתחיל את השרפה היה‬
‫ג'וינט של מריחואנה שעישנו במרתף‪ .‬שם הכתבה משחק על העניין הזה‪ .‬אין לי מושג מאיפה‬
‫הם שלפו את המידע הזה‪ ,‬מה גם שהוא ממש לא נכון‪ .‬המאמר עצמו גס ומרושע‪ ,‬כמעט‬
‫התקפה על משפחת ג'יימס‪ .‬הכתב לא מצא חן בעיני‪ .‬מהכתבה ברור שהוא לא מחבב את בני‬
‫משפחת ג'יימס‪ .‬מי יודע למה‪.‬‬
‫אני יושב על הסלע וקורא את הכתבה שלוש פעמים לפני שמגיע האדם הראשון ופותח את‬
‫דלתות הכניסה‪ .‬אני לא יכול להפסיק לחייך‪ .‬אני נשאר באוהיו‪ ,‬בעדן‪ .‬עכשיו שם העיירה‬
‫כבר לא נראה לי כזה מטופש‪ .‬מבעד להתרגשותי אני מרגיש כאילו התעלמתי ממשהו‪,‬‬
‫ששכחתי מרכיב מרכזי‪ .‬אבל אני כל כך שמח שלא אכפת לי‪ .‬איזה נזק כבר יכול להיגרם‬
‫עכשיו? השם שלי לא מוזכר במאמר‪ .‬לא רצתי לתוך הבית‪ .‬ההוכחה נמצאת אצלי בידיים‪ .‬אף‬
‫אחד לא יכול לטעון אחרת‪.‬‬

‫***‬
‫"מה אתה כל כך שמח?" שואל סם בשיעור אסטרונומיה‪ .‬אני לא מפסיק לחייך‪.‬‬
‫"לא קראת את העיתון הבוקר?"‬
‫הוא מהנהן‪.‬‬
‫"סם‪ ,‬לא הזכירו אותי! אני לא צריך לעזוב‪".‬‬
‫"למה שיכתבו עליך בעיתון?" הוא שואל‪.‬‬
‫אני המום‪ .‬אני פותח את הפה כדי להתווכח איתו אבל בדיוק אז נכנסת שרה לחדר‪ .‬היא‬
‫פוסעת נינוחה במעבר‪.‬‬
 ‫"היי‪ ,‬יפהפייה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫היא מתכופפת ומנשקת אותי על הלחי‪ ,‬דבר שאני אף פעם לא רואה כמובן מאליו‪.‬‬
‫"מישהו במצב רוח טוב היום‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"שמח לראות אותך‪ ",‬אני אומר‪" .‬את בלחץ לקראת מבחן הנהיגה?"‬
‫"אולי קצת‪ .‬אני מתה שזה כבר יהיה מאחורי‪".‬‬
‫היא מתיישבת לצדי‪ .‬זה היום שלי‪ ,‬אני חושב‪ .‬זה המקום שבו אני רוצה להיות‪ ,‬וזה המקום‬
‫שבו אני נמצא‪ .‬שרה מצד אחד‪ ,‬סם מהצד השני‪.‬‬
‫אני נכנס לשיעורים כמו בכל יום אחר‪ .‬אני יושב עם סם בארוחת צהריים‪ .‬אנחנו לא‬
‫מדברים על השרפה‪ .‬אנחנו בטח היחידים בכל בית הספר שלא מדברים על זה‪ .‬חוזרים על‬
‫אותו סיפור שוב ושוב‪ .‬אני לא שומע את השם שלי מוזכר אפילו פעם אחת‪ .‬כפי שציפיתי‪,‬‬
‫מארק לא הגיע לבית ספר‪ .‬מתפשטת שמועה שהוא ועוד כמה יושעו מבית הספר בגלל‬
‫הסיפור בעיתון‪ .‬אני לא יודע אם זה נכון או לא‪ .‬אני לא יודע אם אכפת לי‪.‬‬
‫עד השעה השמינית‪ ,‬כששרה ואני נכנסים למטבח בשיעור כלכלת בית‪ ,‬הביטחון שלי‬
‫שיצאתי מכלל סכנה משתרש ומתחזק‪ .‬הוודאות שלי כל כך מוצקה‪ ,‬עד שאני בטוח שאני‬
‫טועה‪ ,‬שהתעלמתי ממשהו‪ .‬הספקות כירסמו בי במשך היום אבל מיהרתי להדוף אותם‪.‬‬
‫אנחנו מכינים פודינג טפיוקה‪ .‬יום קל‪ .‬באמצע השיעור נפתחת דלת המטבח‪ .‬זה תורן‬
‫המסדרון‪ .‬אני מביט בו ויודע מיד מה המשמעות של זה‪ .‬נושא הבשורות הרעות‪ .‬שליח המוות‪.‬‬
‫הוא ניגש ישר אלי ומגיש לי פיסת נייר‪.‬‬
‫"מר האריס רוצה לראות אותך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"עכשיו?"‬
‫הוא מהנהן‪.‬‬
‫אני מביט בשרה ומושך בכתפי‪ .‬אני לא רוצה שהיא תבחין בפחד שלי‪ .‬אני מחייך אליה‬
‫והולך לדלת‪ .‬לפני שאני יוצא אני מסתובב ומביט בה שוב‪ .‬היא רוכנת על השולחן ומערבבת‬
‫את החומרים שלנו‪ ,‬לובשת אותו סינר ירוק שקשרתי לה ביום הראשון שלי‪ ,‬ביום שהכנו‬
‫פנקייקים ואכלנו אותם מאותה צלחת‪ .‬השיער שלה אסוף לזנב סוס‪ ,‬וקווצות משוחררות‬
‫תלויות סביב פניה‪ .‬היא מעבירה אותן אל מאחורי האוזן‪ ,‬ותוך כדי כך רואה שאני עומד‬
‫בפתח ומביט בה‪ .‬אני ממשיך לבהות בה‪ ,‬מנסה לזכור כל פרט זעיר מהרגע הזה‪ ,‬את האופן‬
‫שבו היא אוחזת את כף העץ בידה‪ ,‬צבע השנהב של העור שלה באור המסתנן דרך החלונות‬
‫מאחוריה‪ ,‬הרוך שבעיניה‪ .‬כפתור בצווארון החולצה שלה עומד ליפול‪ .‬אני תוהה אם היא‬
‫מודעת לזה‪ .‬התורן אומר משהו מאחורי‪ .‬אני מנפנף לשרה‪ ,‬סוגר את הדלת והולך במסדרון‪.‬‬
‫אני לוקח את הזמן ומנסה לשכנע את עצמי שזה רק משהו פורמלי‪ ,‬איזשהו מסמך ששכחנו‬
‫לחתום עליו‪ ,‬איזו שאלה על תעתיקי שמות‪ .‬אבל אני יודע שזה לא משהו פורמלי‪.‬‬
‫מר האריס יושב מאחורי השולחן שלו כשאני נכנס למשרדו‪ .‬הוא מחייך באופן שמבעית‬
‫אותי‪ ,‬אותו חיוך גאה שהיה לו ביום שבו הוציא את מארק מהכיתה כדי להתראיין‪.‬‬
‫"שב‪ ",‬הוא אומר‪ .‬אני מתיישב‪" .‬אז‪ ,‬זה נכון?" הוא שואל‪ .‬הוא מביט במסך המחשב שלו‪,‬‬
‫ואז שוב מביט בי‪.‬‬
‫"מה נכון?"‬
‫על השולחן שלו יש מעטפה ועליה רשום השם שלי בדיו שחורה‪ .‬הוא רואה שאני מסתכל‬
‫עליה‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬את זה שלחו לך בפקס לפני כחצי שעה‪ ".‬הוא לוקח את המעטפה ומשליך אותה‬
‫אלי‪.‬‬
‫"מה זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"אין לי מושג‪ .‬המזכירה שלי הכניסה את זה למעטפה וסגרה אותה ברגע שזה הגיע‪".‬‬
‫כמה דברים קורים בבת אחת‪ .‬אני פותח את המעטפה ושולף את תוכנה‪ .‬שני דפים‪ .‬העליון‬
‫הוא דף כותרת עם שמי עליו ועם המילה "מסוּוג" באותיות שחורות גדולות‪ .‬אני מעביר אותו‬
‫אל מאחורי הדף השני‪ .‬עליו כתוב משפט בודד באותיות גדולות‪ .‬בלי שם‪ .‬רק ארבע מילים‬
‫שחורות על רקע לבן‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬מר סמית‪ ,‬אז זה נכון? אתה רצת לתוך הבניין הבוער להציל את שרה הארט ואת‬
‫הכלבים?" שואל מר האריס‪ .‬הדם עולה לפני‪ .‬אני מרים מבט‪ .‬הוא מסובב אלי את מסך‬
‫המחשב שלו כדי שאוכל לקרוא ממנו‪ .‬זה הבלוג של המקומון של עדן‪ .‬אני לא צריך לחפש‬
‫את השם כדי לדעת מי כתב את זה‪ .‬הכותרת היא די והותר‪.‬‬

‫השרפה בבית משפחת ג'יימס‪ :‬הסיפור האמיתי‬

‫הנשימה שלי נעתקת‪ .‬הלב שלי הולם בכוח‪ .‬העולם נעצר‪ ,‬או לפחות ככה נדמה לי‪ .‬אני‬
‫מרגיש מת בפנים‪ .‬אני מביט בחזרה בדף הנייר שאני מחזיק‪ .‬דף לבן‪ ,‬חלק למגע‪ .‬כתוב שם‪:‬‬

‫האם אתה מספר ‪?4‬‬

‫שני הדפים נשמטים מידי‪ ,‬נישאים הלאה‪ ,‬צונחים בריחוף לרצפה‪ ,‬שם הם נותרים ללא ניע‪.‬‬
‫אני לא מבין‪ ,‬אני חושב‪ .‬איך זה יכול להיות?‬
‫"אז זה נכון?" שואל מר האריס‪.‬‬
‫הפה שלי נפער‪ .‬מר האריס מחייך‪ ,‬גאה‪ ,‬שמח‪ .‬אבל אני לא רואה אותו‪ ,‬אלא את מה‬
‫שמאחוריו‪ ,‬הדבר שנראה דרך חלונות המשרד‪ .‬כתם אדום מטושטש עובר את הפינה‪ ,‬נע מהר‬
‫יותר מהנורמלי‪ ,‬מהבטוח‪ .‬חריקת הצמיגים כשזה נכנס למגרש החניה‪ .‬הטנדר מעיף חצץ‬
‫בפנייה השנייה‪ .‬הנרי מסובב את ההגה כמו מטורף מוכה כלבת‪ .‬הוא לוחץ על הבלמים כל כך‬
‫חזק עד שכל הגוף שלו מיטלטל והטנדר עוצר בחריקה‪.‬‬
‫אני עוצם את העיניים‪.‬‬
‫אני טומן את ראשי בין ידי‪.‬‬
‫מעבר לחלון אני שומע את דלת הטנדר נפתחת‪ .‬אני שומע אותה נסגרת‪.‬‬
‫הנרי ייכנס למשרד בתוך פחות מדקה‪.‬‬
 ‫פרק ‪28‬‬

‫"אתה בסדר‪ ,‬מר סמית?" שואל המנהל‪ .‬אני מרים אליו מבט‪ .‬הוא מנסה כמיטב יכולתו‬
‫להיראות מודאג אבל הבעת האכפתיות נעלמת אחרי שנייה‪ ,‬והחיוך הרחב חוזר לפניו‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬מר האריס‪ ",‬אני אומר‪" .‬אני לא בסדר‪".‬‬
‫אני מרים את הדף מהרצפה‪ ,‬וקורא אותו שוב‪ .‬מאיפה זה הגיע? עכשיו הם סתם משחקים‬
‫איתנו משחקים? אין מספר טלפון או כתובת‪ ,‬אין שם‪ .‬רק ארבע מילים וסימן שאלה‪ .‬אני‬
‫מביט החוצה מהחלון‪ .‬הטנדר של הנרי בחניה‪ ,‬אדים עולים מצינור המפלט‪ .‬הוא ייכנס ויֵצא‬
‫מהר ככל האפשר‪ .‬אני מחזיר את המבט למסך המחשב‪ .‬המאמר הועלה לאוויר בשעה ‪,11:59‬‬
‫כמעט לפני שעתיים‪ .‬אני מופתע שלקח להנרי כל כך הרבה זמן להגיע‪ .‬תחושת סחרחורת‬
‫מתחילה לאפוף אותי‪ .‬אני מרגיש שאני מתנודד‪.‬‬
‫"אתה צריך ללכת לאחות?" שואל מר האריס‪.‬‬
‫האחות‪ ,‬אני חושב‪ .‬לא‪ ,‬אני לא צריך ללכת לאחות‪ .‬חדר האחות צמוד למטבח של כיתת‬
‫כלכלת בית‪ .‬מה שאני צריך‪ ,‬מר האריס‪ ,‬זה לחזור לשם‪ ,‬למה שהיה לפני רבע שעה‪ ,‬לפני‬
‫שהתורן הגיע‪ .‬שרה כבר בטח התחילה לבשל את הפודינג‪ .‬מעניין אם זה כבר רותח‪ .‬האם‬
‫היא מביטה לכיוון הדלת ומחכה שאחזור?‬
‫ההד הקלוש של דלתות בית הספר הנטרקות מגיע למשרד המנהל‪ .‬עוד חמש־עשרה שניות‬
‫והנרי כאן‪ .‬ואז לטנדר‪ .‬ואז הביתה‪ .‬ואז לאן? למיין? מיזורי? קנדה? בית ספר אחר‪ ,‬התחלה‬
‫חדשה‪ ,‬עוד שם חדש‪.‬‬
‫כבר כמעט שלושים שעות שלא ישנתי‪ ,‬ורק עכשיו אני מרגיש את התשישות משתלטת עלי‪.‬‬
‫אבל אז חודר איתה דבר־מה נוסף‪ ,‬ובאותו חלקיק השנייה שבין אינסטינקט לפעולה‪ ,‬ההכרה‬
‫שאני עוזב לנצח בלי הסיכוי להיפרד הופכת לפתע קשה מנשוא‪ .‬העיניים שלי מוצרות‪ ,‬הפנים‬
‫שלי מתעוותים בכאב‪ ,‬ובלי לחשוב או להבין בדיוק מה אני עושה‪ ,‬אני מזנק מעל השולחן של‬
‫מר האריס ומזנק החוצה דרך זגוגית החלון‪ ,‬שמתרסקת מאחורי למיליון רסיסים קטנים‪.‬‬
‫לאחר מכן נשמעת צרחת הלם‪ .‬הרגליים שלי נוחתות על הדשא בחוץ‪ .‬אני פונה ימינה ורץ‬
‫לכיוון חצר בית הספר‪ ,‬הכיתות חולפות מימיני מטושטשות‪ ,‬אני חוצה את מגרש החניה ונכנס‬
‫ליער שמאחורי מגרש הבייסבול‪ .‬יש לי חתכים במצח ובמרפק שמאל מהזכוכיות‪ .‬הריאות‬
‫שלי שורפות‪ .‬לעזאזל עם הכאב‪ .‬אני ממשיך הלאה‪ ,‬הדף עדיין ביד ימין שלי‪ .‬אני מכניס אותו‬
‫לכיס‪ .‬למה שהמוגדוריאנים ישלחו פקס? הם לא פשוט מגיעים? זה היתרון העיקרי שלהם‪,‬‬
‫להגיע בהפתעה‪ ,‬ללא התראה‪ .‬יתרון ההפתעה‪ .‬באמצע היער אני פונה שמאלה‪ ,‬נכנס ויוצא‬
‫מעובי היער‪ ,‬עד שהעצים נגמרים ומתחיל שדה‪ .‬פרות מעלות גירה מביטות בי בעיניים ריקות‬
‫כשאני חולף על פניהן במהירות‪ .‬אני מגיע הביתה לפני הנרי‪ .‬ברני קוסאר לא בסביבה‪ .‬אני‬
‫שועט דרך הדלת ועוצר במקומי‪ .‬נשימתי נעתקת‪ .‬ליד השולחן במטבח‪ ,‬מול המחשב של‬
‫הנרי‪ ,‬יושב מישהו שאני מיד חושב שהוא אחד מהם‪ .‬הם השיגו אותי‪ ,‬סידרו כך שאהיה לבד‪,‬‬
‫ללא הנרי‪ .‬האיש מסתובב ואני קופץ אגרופים‪ ,‬מוכן להילחם‪.‬‬
‫אבל זה מארק ג'יימס‪.‬‬
‫"מה אתה עושה פה?" אני שואל‪.‬‬
‫"אני מנסה להבין מה קורה‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ופניו מביעים פחד‪" .‬מה אתה לעזאזל?"‬
‫"על מה אתה מדבר?"‬
‫"תסתכל‪ ",‬הוא אומר ומצביע על מסך המחשב‪.‬‬
‫אני ניגש אליו אבל לא מביט במסך‪ .‬במקום זה עיני מוצאות את הדף שמונח ליד המחשב‪.‬‬
‫זה העתק מדויק של הדף שמונח אצלי בכיס‪ ,‬מלבד הנייר שעליו הוא מודפס‪ ,‬שעבה יותר מזה‬
‫של פקס‪ .‬ואז אני מבחין בדבר נוסף‪ .‬בתחתית העותק של הנרי‪ ,‬בכתב יד קטן מאוד‪ ,‬יש מספר‬
‫טלפון‪ .‬מה‪ ,‬הם גם מצפים שנתקשר אליהם? "כן‪ ,‬זה אני‪ ,‬מספר ארבע‪ .‬אני פה‪ ,‬מחכה לכם‪.‬‬
‫אנחנו בורחים כבר שנים‪ ,‬אבל בבקשה‪ ,‬בואו תהרגו אותנו עכשיו; אנחנו לא נתנגד‪ ".‬זה‬
‫בכלל לא הגיוני‪.‬‬
‫"זה שלך?" אני שואל‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אבל זה הגיע עם שליח בדיוק בזמן שאני באתי‪ .‬אבא שלך קרא את זה‬
‫בזמן שהראיתי לו את הווידיאו‪ ,‬ואז הוא טס החוצה‪".‬‬
‫"איזה וידיאו?" אני שואל‪.‬‬
‫"תסתכל‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מביט במחשב ורואה שמארק נכנס ליוטיוב‪ .‬הוא לוחץ על כפתור ההפעלה‪ .‬זה וידיאו‬
‫מגורען באיכות גרועה‪ ,‬שנראה כאילו צולם בטלפון נייד‪ .‬אני מזהה מיד את הבית שלו ואת‬
‫החזית שעולה בלהבות‪ .‬המצלמה רועדת אבל אפשר לשמוע את נביחות הכלבים ואת‬
‫השתנקויות הנוכחים‪ .‬מי שמצלם מתחיל להתרחק מהקהל לכיוון צדו של הבית‪ ,‬ובסוף לחלק‬
‫האחורי‪ .‬המצלמה מתמקדת בחלון האחורי שממנו מגיעה הנביחה‪ .‬הנביחה מפסיקה ואני עוצם‬
‫את העיניים כי אני יודע מה עומד לקרות‪ .‬עוברות בערך עשרים שניות‪ ,‬וברגע שאני עף דרך‬
‫החלון עם שרה ביד אחת והכלבה ביד השנייה‪ ,‬מארק לוחץ על כפתור ההשהיה בווידיאו‪.‬‬
‫המצלמה התקרבה‪ ,‬ולא ניתן לטעות בפנים שלנו‪.‬‬
‫"מי אתה?" שואל מארק‪.‬‬
‫אני מתעלם מהשאלה שלו ומציג שאלה משלי‪" :‬מי צילם את זה?"‬
‫"אין לי מושג‪ ",‬הוא עונה‪.‬‬
‫החצץ חורק מתחת לצמיגי הטנדר בחזית הבית כשהנרי מגיע‪ .‬אני מזדקף‪ ,‬והדחף הראשון‬
‫שלי הוא לברוח‪ ,‬לצאת מהבית ולחזור לבית ספר‪ ,‬כי אני יודע ששרה תישאר שם עד שעה‬
‫מאוחרת כדי לפתח תמונות — עד מבחן הנהיגה שלה בארבע וחצי‪ .‬הפנים שלה ברורים‬
‫בדיוק כמו שלי בווידיאו הזה‪ ,‬מה שאומר שהיא נמצאת בסכנה בדיוק כמוני‪ .‬אבל משהו מונע‬
‫ממני לברוח‪ ,‬ובמקום זה אני עובר לצד השני של השולחן ומחכה‪ .‬דלת הטנדר נסגרת‬
‫בטריקה‪ ,‬וחמש שניות אחרי זה הנרי נכנס לבית כשברני קוסאר רץ מעט לפניו‪.‬‬
‫"שיקרת לי‪ ",‬הוא אומר בפתח‪ ,‬פניו קשים‪ ,‬שרירי לסתו קפוצים‪.‬‬
‫"אני משקר לכולם‪ ",‬אני אומר‪" .‬ממך למדתי את זה‪".‬‬
‫"אנחנו לא משקרים אחד לשני!" הוא צורח‪.‬‬
‫אנחנו מביטים זה בזה בלי להסיט את המבט‪.‬‬
‫"מה קורה?" שואל מארק‪.‬‬
‫"אני לא הולך מפה בלי למצוא את שרה‪ ",‬אני אומר‪" .‬היא בסכנה‪ ,‬הנרי!"‬
‫הוא מניד בראשו לעברי‪" .‬זה לא הזמן לרגשנות‪ ,‬ג'ון‪ .‬לא ראית את זה?" הוא אומר‪ ,‬חוצה‬
‫את החדר‪ ,‬מרים את הנייר ומנופף בו לעומתי‪" .‬מאיפה לכל הרוחות אתה חושב שזה הגיע?"‬
‫"מה לעזאזל קורה פה?" מארק כמעט שואג‪.‬‬
‫אני מתעלם מהנייר וממארק וממקד את עיני בעיניו של הנרי‪" .‬כן‪ ,‬ראיתי את זה‪ ,‬ובגלל זה‬
‫אני חייב לחזור לבית הספר‪ .‬הם יראו אותה וירדפו אחריה‪".‬‬
‫הנרי מתחיל להתקדם לעברי‪ .‬אחרי הצעד השני שלו אני מרים את היד ועוצר אותו‬
‫במקומו‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים להסתלק מפה‪ ,‬ג'ון‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ובקולו נימה פגועה‪ ,‬כמעט מתחננת‪.‬‬
‫בעודי מרחיק אותו ממני אני מתחיל ללכת לאחור לכיוון החדר שלי‪ .‬הוא מפסיק לנסות‬
‫ללכת‪ .‬הוא לא אומר דבר‪ ,‬רק עומד שם ומביט בי וכאב בעיניו‪ ,‬מבט שגורם לי להרגיש גרוע‬
‫יותר משהרגשתי אי־פעם‪ .‬אני חייב להסיט מבט‪ .‬כשאני מגיע לפתח החדר‪ ,‬העיניים שלנו‬
‫שוב נפגשות‪ .‬הכתפיים שלו שמוטות‪ ,‬זרועותיו משתלשלות לצדי גופו בחוסר אונים‪ .‬הוא רק‬
‫מביט בי‪ ,‬ונראה כאילו הוא עומד לבכות‪.‬‬
‫"אני מצטער‪ ",‬אני אומר ומשאיר לעצמי מספיק יתרון כדי להתרחק‪ .‬אני מסתובב ונכנס‬
‫לחדר שלי‪ ,‬מוציא מהמגירה את הסכין שבעזרתה ניקיתי דגים כשעוד גרנו בפלורידה‪ ,‬קופץ‬
‫מהחלון ורץ ליער‪ .‬ברני קוסאר נובח אחרי‪ ,‬וזה הכול‪ .‬אני רץ קילומטר וחצי ועוצר בקרחת‬
‫היער הגדולה‪ ,‬שבה שרה ואני עשינו מלאכי שלג‪ .‬קרחת היער שלנו‪ ,‬היא קראה לה‪ .‬קרחת‬
‫היער שבה היינו אמורים לצאת לפיקניקים בקיץ‪ .‬כאב צובט בחזי למחשבה שלא אהיה כאן‬
‫הקיץ‪ ,‬כאב חזק כל כך שאני מתכופף וחושק שיניים‪ .‬לו רק יכולתי להתקשר אליה ולהזהיר‬
‫אותה לצאת מבית הספר‪ .‬הטלפון שלי‪ ,‬עם כל מה שלקחתי לבית הספר‪ ,‬נמצא בארונית שלי‪.‬‬
‫אני אוציא אותה מכלל סכנה ואז אחזור להנרי ונעזוב‪.‬‬
‫אני מסתובב ורץ לכיוון בית הספר‪ ,‬מהר ככל שהריאות שלי מאפשרות לי‪ .‬אני מגיע לבית‬
‫הספר בדיוק בזמן שההסעות יוצאות לדרכן‪ .‬אני מביט באוטובוסים משולי היער‪ .‬בחזית בית‬
‫הספר עומד הובס‪ ,‬שמודד לוח דיקט גדול כדי לכסות את החלון ששברתי‪ .‬אני מאט את‬
‫הנשימה ועושה כמיטב יכולתי לנקות את הראש‪ .‬אני מביט במכוניות המתרחקות זו אחר זו‬
‫עד שרק מעטות נשארות‪ .‬הובס מכסה את החור ונעלם בתוך המבנה‪ .‬אני שואל את עצמי אם‬
‫הזהירו אותו בנוגע אלי‪ ,‬אם אמרו לו להתקשר למשטרה ברגע שיראה אותי‪ .‬אני מסתכל‬
‫בשעון‪ .‬השעה רק שלוש וחצי אבל נראה שהחשכה ירדה מהר מהרגיל‪ ,‬חשכה סמיכה‪ ,‬כבדה‪,‬‬
‫שאופפת הכול‪ .‬אורות מגרש החניה נדלקו אבל אפילו אלה הם נראים עמומים ומגומדים‪.‬‬
‫אני יוצא מבין העצים והולך דרך מגרש הבייסבול אל מגרש החניה‪ .‬נשארו שם בערך עשר‬
‫מכוניות‪ .‬דלת הכניסה לבית הספר כבר נעולה‪ .‬אני אוחז בה ועוצם את העיניים ומתרכז‪,‬‬
‫והמנעול משמיע נקישה‪ .‬אני נכנס ולא רואה אף אחד‪ .‬רק חצי מאורות המסדרון דולקים‪.‬‬
‫האוויר שקט ודומם‪ .‬אני שומע את המיית מבריק הרצפות ממקום כלשהו‪ .‬אני פונה אל רחבת‬
‫הכניסה ורואה את דלת חדר החושך‪ .‬שרה‪ .‬היא רצתה לפתח שם תצלומים לפני מבחן הנהיגה‬
‫שלה היום‪ .‬אני עובר ליד הארונית שלי ופותח אותה‪ .‬הטלפון שלי לא שם; הארונית ריקה‬
‫לחלוטין‪ .‬מישהו לקח הכול‪ ,‬אני מקווה שזה היה הנרי‪ .‬עד שאני מגיע לחדר החושך‪ ,‬אני לא‬
‫רואה איש‪ .‬איפה הספורטאים‪ ,‬נגני התזמורת‪ ,‬המורים שנשארים מאוחר לפעמים כדי לבדוק‬
‫מבחנים או מה שלא יהיה? הרגשה רעה מחלחלת לעצמותי‪ ,‬ואני מבועת מהאפשרות שמשהו‬
‫נורא כבר קרה לשרה‪ .‬אני מצמיד את האוזן לדלת חדר החושך להקשיב אבל לא שומע דבר‬
‫מלבד מבריק הרצפות המונוטוני‪ ,‬שמגיע מחלק מרוחק במסדרון‪ .‬אני נושם עמוק ומנסה את‬
‫הדלת‪ .‬היא נעולה‪ .‬אני שוב מצמיד את האוזן ודופק בעדינות‪ .‬אין תשובה אבל אני שומע‬
‫רחשים קלים מהעבר השני‪ .‬אני נושם עמוק‪ ,‬מכין את עצמי לקראת מה שאני עשוי למצוא‬
‫בפנים ופותח את הדלת‪.‬‬
‫החדר חשוך לחלוטין‪ .‬אני מדליק את האורות שלי ומעביר את הידיים שלי לכיוון אחד‪,‬‬
‫ואחריו לשני‪ .‬אני לא רואה דבר וחושב שהחדר ריק אבל אז אני מבחין בתנועה קלה מאוד‬
‫בפינה‪ .‬אני מתכופף כדי להביט ומגלה את שרה מסתתרת מתחת לדלפק‪ .‬אני מעמעם את‬
‫האורות כדי שתוכל לראות שזה אני‪ .‬היא מרימה מבט מהצללים ומחייכת‪ ,‬ואז נאנחת בהקלה‪.‬‬
‫"הם פה‪ ,‬נכון?"‬
‫"אם הם לא פה‪ ,‬אז בקרוב הם יהיו‪".‬‬
‫אני עוזר לה לקום מהרצפה‪ ,‬והיא כורכת את זרועותיה סביבי‪ ,‬והחיבוק שלה חזק כל כך‪,‬‬
‫עד שנדמה לי שאין לה כוונה להרפות לעולם‪.‬‬
‫"הגעתי לפה מיד אחרי השעה השמינית‪ ,‬וברגע שנגמרו הלימודים‪ ,‬התחילו להישמע קולות‬
‫מוזרים ממקום מרוחק‪ ,‬ונעשה ממש חשוך‪ .‬אז נעלתי את עצמי פה ונשארתי מתחת לדלפק‪,‬‬
‫הייתי מבוהלת מכדי לזוז‪ .‬פשוט ידעתי שמשהו לא בסדר‪ ,‬במיוחד אחרי ששמעתי שקפצת‬
‫דרך החלון ולא ענית לטלפון‪".‬‬
‫"זה היה חכם מצדך‪ ,‬אבל עכשיו חייבים לצאת מפה‪ ,‬ומהר‪".‬‬
‫אנחנו יוצאים מהחדר‪ ,‬מחזיקים ידיים‪ .‬אורות המסדרון מהבהבים וכבים‪ ,‬בית הספר אפוף‬
‫אפלה‪ ,‬למרות שיש עוד שעה לפחות עד השקיעה‪ .‬אחרי כעשר שניות האורות חוזרים‪.‬‬
‫"מה קורה?" לוחשת שרה‪.‬‬
‫"לא יודע‪".‬‬
‫אנחנו הולכים במסדרון בשקט רב ככל האפשר‪ ,‬וכל רעש שאנחנו מקימים נשמע עמום‪.‬‬
‫הדרך הכי מהירה לצאת היא מהדלת האחורית שמובילה לחניה של המורים‪ ,‬וכשאנחנו‬
‫מתקרבים לשם‪ ,‬מתגבר הקול של מבריק הרצפות‪ .‬אני מניח שניתקל בהובס‪ .‬אני מניח שהוא‬
‫יודע שאני זה ששבר את החלון‪ .‬האם הוא יהדוף אותי עם המטאטא ויתקשר למשטרה? אני‬
‫מניח שבשלב הנוכחי זה כבר לא משנה‪.‬‬
‫כשאנחנו מגיעים למסדרון האחורי‪ ,‬האורות שוב כבים‪ .‬אנחנו עוצרים ומחכים שיחזרו‪,‬‬
‫אבל זה לא קורה‪ .‬מבריק הרצפות ממשיך בהמהום עקבי‪ .‬אני לא רואה אותו אבל הוא בטח‬
‫במרחק שישה מטרים מאיתנו‪ ,‬בחשכה האטומה‪ .‬אני חושב שזה מוזר שהמכונה עדיין פועלת‬
‫ושהובס ממשיך לנקות בחושך‪ .‬אני מפעיל את האורות שלי‪ ,‬ושרה מרפה מידי ועומדת‬
‫מאחורי כשידיה על מותני‪ .‬קודם כול אני מוצא את השקע בקיר‪ ,‬אחריו את הכבל‪ ,‬ובסוף את‬
‫המכונה עצמה‪ .‬היא עומדת במקום‪ ,‬מתנגשת בקיר‪ ,‬לא מאוישת‪ ,‬מתנהלת בכוחות עצמה‪ .‬אני‬
‫נתקף פאניקה‪ ,‬ומעט אחריה מגיע הפחד‪ .‬שרה ואני חייבים לצאת מבית הספר‪.‬‬
‫אני תולש את הכבל מהקיר והמכונה מפסיקה‪ ,‬ואת מקומה תופס ההמהום הרך של השקט‪.‬‬
‫אני מכבה את האורות שלי‪ .‬במקום כלשהו במסדרון נפתחת דלת בחריקה‪ .‬אני משתופף בגבי‬
‫לקיר‪ ,‬ושרה אוחזת בזרועי בחוזקה‪ .‬שנינו מבוהלים מכדי להוציא מילה‪ .‬האינסטינקט גרם לי‬
‫לתלוש את הכבל כדי לעצור את המכונה‪ ,‬ויש לי דחף לחבר את הכבל בחזרה‪ ,‬אבל אני יודע‬
‫שזה יסגיר אותנו אם הם פה‪ .‬אני עוצם עיניים ומתאמץ להקשיב‪ .‬הדלת החורקת עוצרת‪ .‬רוח‬
‫קלילה מגיעה כמו משום מקום‪ .‬ברור שאין אף חלון פתוח‪ .‬אני חושב שאולי הרוח נכנסת‬
‫מהחלון ששברתי‪ .‬ואז הדלת נסגרת בטריקה‪ ,‬וזכוכית נשברת ומתרסקת על הרצפה‪.‬‬
‫שרה צורחת‪ .‬משהו חולף ביעף על פנינו אבל אני לא רואה מה זה ולא ממש מעוניין לגלות‪.‬‬
‫אני מושך את שרה ביד ורץ במסדרון‪ .‬אני פותח את הדלת בעזרת הכתף ורץ אל מגרש‬
‫החניה‪ .‬שרה משתנקת‪ ,‬ושנינו קופאים במקומנו‪ .‬נשימתי נעתקת וצינה עוברת בגבי‪ .‬הפנסים‬
‫עדיין דולקים אבל מעומעמים ונראים מאיימים בחשכה הכבדה‪ .‬שנינו רואים אותו מתחת‬
‫לפנס הכי קרוב‪ ,‬מעיל הגשם מתנפנף ברוח‪ ,‬הכובע חבוש נמוך עד שאי אפשר לראות את‬
‫עיניו‪ .‬הוא מרים את ראשו ומחייך אלי‪.‬‬
‫אחיזתה של שרה מתהדקת על זרועי‪ .‬שנינו עושים צעד לאחור ומועדים מרוב חיפזון‬
‫להימלט‪ .‬אנחנו עושים את שאר הדרך בחזרה בהליכת עקרב‪ ,‬עד שאנחנו נתקלים בדלת‪.‬‬
‫"בואי‪ ",‬אני צועק וממהר לקום‪ .‬שרה קמה‪ .‬אני מנסה את הידית אבל הדלת ננעלה‬
‫מאחורינו באופן אוטומטי‪.‬‬
‫"חרא!" אני צועק‪.‬‬
‫בזווית העין אני רואה עוד אחד‪ ,‬שבתחילה עומד מבלי לזוז‪ .‬אני מביט בו עושה את הצעד‬
‫הראשון לכיווני‪ .‬מאחוריו יש עוד אחד‪ .‬המוגדוריאנים‪ .‬אחרי כל השנים האלה הנה הם כאן‪.‬‬
‫אני מנסה להתרכז אבל הידיים שלי רועדות מכדי לפתוח את הדלת‪ .‬אני מרגיש אותם‬
‫מתקרבים‪ ,‬מצמצמים את הפער‪ .‬שרה נצמדת אלי ואני מרגיש שהיא רועדת‪.‬‬
‫אני לא מצליח להתרכז מספיק כדי לפתוח את הדלת‪ .‬מה קרה לנינוחות תחת לחץ‪ ,‬לכל ימי‬
‫האימונים בחצר האחורית? אני לא רוצה למות‪ ,‬אני חושב‪ .‬אני לא רוצה למות‪.‬‬
‫"ג'ון‪ ",‬אומרת שרה‪ ,‬ובקולה יש מידה כה רבה של פחד‪ ,‬שזה גורם לי לפקוח את העיניים‬
‫לרווחה ולסובב בנחישות את הידית‪.‬‬
‫המנעול משמיע נקישה‪ .‬שרה ואני נכנסים דרך הדלת וטורקים אותה מאחורינו‪ .‬מהצד השני‬
‫נשמעת חבטה‪ ,‬כאילו אחד מהם בעט בה‪ .‬אנחנו רצים במסדרון‪ .‬קולות נשמעים בעקבותינו‪.‬‬
‫אני לא יודע אם יש מוגדוריאנים בתוך בית הספר‪ .‬עוד חלון נשבר בצד‪ ,‬ושרה צורחת‬
‫בהפתעה‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים לשמור על שקט‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אנחנו מנסים לפתוח דלתות לכיתות אבל כולן נעולות‪ .‬אני לא חושב שיש לי די זמן לפתוח‬
‫אחת מהן‪ .‬איפשהו נטרקת דלת‪ ,‬ואני לא יודע אם זה היה מלפנינו או מאחורינו‪ .‬הקולות‬
‫מתקרבים מאחורינו‪ ,‬מצמצמים את הרווח‪ ,‬ממלאים את אוזנינו‪ .‬שרה לוקחת את ידי ואנחנו‬
‫רצים מהר יותר‪ ,‬מחשבותי דוהרות קדימה‪ ,‬אני מנסה להיזכר במתווה של הבניין כדי שאוכל‬
‫להימנע מלהדליק את האורות שלי‪ ,‬להימנע מלהיראות‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬אחת הדלתות נפתחת‬
‫ואנחנו נכנסים דרכה במהירות‪ .‬זאת הכיתה של שיעורי היסטוריה‪ ,‬בצד השמאלי של בית‬
‫ספר‪ ,‬שעומד על גבעה קטנה‪ ,‬ומכיוון שהיא נמצאת בגובה שישה מטרים מעל הקרקע‪ ,‬יש‬
‫סורגים על החלונות‪ .‬מעבר לזגוגית חשוך לחלוטין‪ ,‬ושום אור לא חודר פנימה‪ .‬אני סוגר את‬
‫הדלת בשקט‪ ,‬בתקווה שלא ראו אותנו‪ .‬אני סורק את החדר באורות שלי ומכבה אותם‬
‫במהירות‪ .‬אנחנו לבדנו‪ ,‬ואנחנו מתחבאים מתחת לשולחן המורה‪ .‬אני מנסה להסדיר את‬
‫הנשימה‪ .‬זיעה ניגרת משני צדי פני וצורבת את עיני‪ .‬כמה מהם נמצאים כאן? ראיתי לפחות‬
‫שלושה‪ .‬ברור שהם לא היחידים שהגיעו לכאן‪ .‬האם הם הביאו איתם את חיות הטרף‪ ,‬את‬
‫החמוסים הקטנים שהעיתונאים באתונה כל כך פחדו מהם? חבל שהנרי לא פה‪ ,‬או אפילו‬
‫ברני קוסאר‪.‬‬
‫הדלת נפתחת באטיות‪ .‬אני עוצר את הנשימה ומקשיב‪ .‬שרה נשענת עלי ואנחנו מחבקים זה‬
‫את זה‪ .‬הדלת נסגרת בשקט רב וחוזרת למקומה בנקישה‪ .‬לא נשמעים צעדים לאחר מכן‪ .‬האם‬
‫הם סתם פתחו את הדלת והביטו פנימה לראות אם אנחנו נמצאים? האם המשיכו הלאה מבלי‬
‫להיכנס? הם מצאו אותי אחרי כל הזמן הזה; בטוח שהם לא עצלנים עד כדי כך‪.‬‬
‫"מה נעשה?" לוחשת שרה אחרי שלושים שניות‪.‬‬
‫"לא יודע‪ ",‬אני לוחש בחזרה‪.‬‬
‫החדר ספוג בדממה‪ .‬מה שפתח את הדלת הלך בוודאי לדרכו‪ ,‬או שעומד במסדרון ומחכה‪.‬‬
‫אני יודע שככל שנשב ונחכה‪ ,‬כך יגיעו יותר מהם‪ .‬אנחנו חייבים לצאת מפה‪ .‬נצטרך לקחת‬
‫את הסיכון‪ .‬אני נושם עמוק‪.‬‬
‫"צריכים לצאת‪ ",‬אני לוחש‪" .‬אנחנו לא בטוחים כאן‪".‬‬
‫"אבל הם שם בחוץ‪".‬‬
 ‫"אני יודע‪ ,‬והם לא ילכו‪ .‬הנרי בבית‪ ,‬והוא נמצא באותה מידה של סכנה כמונו‪".‬‬
‫"אבל איך נצא?"‬
‫אין לי מושג‪ ,‬אני לא יודע מה להגיד‪ .‬יש רק דרך אחת החוצה‪ ,‬וזאת הדרך שבה נכנסנו‪.‬‬
‫זרועותיה של שרה נשארות כרוכות סביבי‪.‬‬
‫"אנחנו מטרות נייחות‪ ,‬שרה‪ .‬הם ימצאו אותנו‪ ,‬וכשזה יקרה‪ ,‬כולם יגיעו‪ .‬ככה לפחות יהיה‬
‫לנו גורם ההפתעה‪ .‬אם נצליח לצאת מבית הספר‪ ,‬אני חושב שאוכל להתניע מכונית‪ .‬אם לא‪,‬‬
‫נצטרך להילחם כדי לחזור‪".‬‬
‫היא מהנהנת בהסכמה‪.‬‬
‫אני נושם עמוק ויוצא מתחת לשולחן‪ .‬אני שולח יד אל שרה‪ ,‬והיא נעמדת לצדי‪ .‬אנחנו‬
‫עושים יחד צעד‪ ,‬שקטים ככל הניתן‪ .‬ואז עוד צעד‪ .‬נדרשת לנו דקה שלמה לחצות את החדר‪,‬‬
‫ודבר לא נתקל בנו בחשכה‪ .‬זוהר קלוש נובע מידי‪ ,‬הוא מאיר רק מספיק כדי למנוע מאיתנו‬
‫להיתקל בשולחן‪ .‬אני מביט בדלת‪ .‬אני אפתח אותה‪ ,‬ארכיב את שרה על הגב וארוץ במסדרון‬
‫הכי חזק ומהר שאני מסוגל‪ ,‬באורות דולקים‪ ,‬החוצה מבית הספר ולמגרש החניה‪ ,‬ואם אכשל‬
‫בכך‪ ,‬לתוך היער‪ .‬אני מכיר את היער ואת הדרך הביתה‪ .‬הם רבים מאיתנו אבל לשרה ולי יש‬
‫את יתרון המגרש הביתי‪.‬‬
‫כשאנחנו מתקרבים לדלת‪ ,‬אני מרגיש שהלב שלי הולם כל כך חזק שאני חושש‬
‫שהמוגדוריאנים מסוגלים לשמוע אותו‪ .‬אני עוצם את העיניים ושולח יד באטיות אל הידית‪.‬‬
‫שרה מתקשחת כולה‪ ,‬ולופתת את ידי בכל כוחה‪ .‬כשהיד שלי במרחק שניים־שלושה‬
‫סנטימטרים‪ ,‬כל כך קרובה לידית עד שאני מסוגל להרגיש את הקור שקורן ממנה — שנינו‬
‫נתפסים מאחור ונמשכים לקרקע‪.‬‬
‫אני מנסה לצרוח אבל יד מכסה את פי‪ .‬פחד גואה בי‪ .‬אני מרגיש את שרה נאבקת באחיזה‬
‫ואני עושה כמוה אבל האחיזה חזקה מדי‪ .‬לא ציפיתי לזה שהמוגדוריאנים יהיו חזקים ממני‪.‬‬
‫המעטתי מאוד בערכם‪ .‬כבר אין תקווה‪ .‬נכשלתי‪ .‬איכזבתי את שרה ואת הנרי‪ .‬הנרי‪ ,‬אני‬
‫מקווה שתיאבק טוב יותר ממני‪.‬‬
‫שרה נושמת בכבדות‪ ,‬ובכל כוחי אני מנסה להשתחרר אבל לא מצליח‪.‬‬
‫"ששש‪ ,‬תפסיקו להילחם‪ ",‬לוחש הקול באוזני‪ .‬קול של בחורה‪" .‬הם מחכים בחוץ‪ .‬אתם‬
‫צריכים להיות בשקט‪".‬‬
‫זאת בחורה‪ ,‬חזקה בדיוק כמוני‪ ,‬אולי אפילו יותר‪ .‬אני לא מבין‪ .‬היא מרפה את האחיזה‬
‫שלה‪ ,‬ואני מסתובב להביט בה‪ .‬אנחנו מתבוננים זה בזה‪ .‬באור שבוקע מידַ י אני רואה פנים‬
‫מעט יותר מבוגרים משלי‪ .‬עיניים חומות‪ ,‬עצמות לחיים גבוהות‪ ,‬שיער כהה אסוף לזנב סוס‪,‬‬
‫פה רחב ואף חזק‪ ,‬עור בגון זית‪.‬‬
‫"מי את?" אני שואל‪.‬‬
‫היא מביטה לדלת‪ ,‬עדיין דוממת‪ .‬בעלת ברית‪ ,‬אני חושב‪ .‬מישהו מלבד המוגדוריאנים יודע‬
‫שאנחנו קיימים‪ .‬מישהו נמצא פה‪ ,‬כדי לעזור‪.‬‬
‫"אני מספר שש‪ ",‬היא אומרת‪" .‬ניסיתי להגיע לפה לפניהם‪".‬‬
 ‫פרק ‪29‬‬

‫"איך ידעת שזה אני?" אני שואל‪.‬‬

‫היא מביטה אל הדלת‪" .‬ניסיתי למצוא אותך מאז ששלוש נהרג‪ .‬אבל אני אסביר את הכול‬
‫אחר כך‪ .‬קודם כול צריך לצאת מכאן‪".‬‬
‫"איך נכנסת בלי שיראו אותך?"‬
‫"אני יכולה להפוך לבלתי נראית‪".‬‬
‫אני מחייך‪ .‬אותה מורשת שהיתה לסבא שלי‪ .‬אי־נראות‪ .‬היכולת להפוך דברים שהוא נוגע‬
‫בהם לבלתי נראים‪ ,‬כמו שעשה עם הבית ביום השני של הנרי בעבודה‪.‬‬
‫"כמה רחוק מפה אתה גר?" היא שואלת‪.‬‬
‫"ארבעה קילומטרים וחצי‪".‬‬
‫אני חש אותה מהנהנת בחשכה‪.‬‬
‫"יש לך ספאן?" היא שואלת‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ברור‪ .‬לך אין?"‬
‫היא נעה מצד לצד ומשתהה לפני שהיא עונה‪ ,‬כמו שואבת כוח מאיזו ישות בלתי נראית‪.‬‬
‫"היתה לי‪ ",‬היא אומרת‪" .‬היא מתה לפני שלוש שנים‪ .‬מאז אני לבד‪".‬‬
‫"אני מצטער לשמוע‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"זאת מלחמה‪ ,‬אנשים עומדים למות‪ .‬כרגע אנחנו חייבים לצאת מפה‪ ,‬אחרת גם אנחנו נמות‪.‬‬
‫אם הם באזור‪ ,‬הם כבר יודעים איפה אתה גר‪ ,‬מה שאומר שהם כבר שם‪ ,‬כך שאין טעם‬
‫לטשטש את עקבותינו אחרי שנצא‪ .‬אלה רק גששים‪ .‬החיילים בדרך‪ .‬להם יש את החרבות‪.‬‬
‫הטורפים מאחוריהם יגיעו מיד אחר כך‪ .‬הזמן קצר‪ .‬במקרה הטוב יש לנו יום‪ .‬במקרה הרע‬
‫הם כבר פה‪".‬‬
‫המחשבה הראשונה שלי‪ :‬הם כבר יודעים איפה אני גר‪ .‬אני נכנס לפאניקה‪ .‬הנרי בבית עם‬
‫ברני קוסאר‪ ,‬ואולי החיילים והטורפים כבר שם‪ .‬המחשבה השנייה שלי‪ :‬הספאן שלה מתה‬
‫לפני שלוש שנים‪ .‬זה פרק הזמן שבו שש נמצאת לבד‪ ,‬בודדה בכוכב זר מאז איזה גיל —‬
‫שלוש־עשרה? ארבע־עשרה?‬
‫"הוא בבית‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"מי?"‬
‫"הנרי‪ ,‬הספאן שלי‪".‬‬
‫"אני בטוחה שהוא בסדר‪ .‬הם לא ייגעו בו כל עוד אתה מסתובב חופשי‪ .‬אותך הם מחפשים‪,‬‬
‫והם ישתמשו בו בתור פיתיון‪ ",‬אומרת שש ואז מרימה את ראשה לכיוון החלון המסורג‪ .‬גם‬
‫אנחנו מסתובבים להביט‪ .‬מעבר לעיקול מגיעים במהירות זוג אורות קדמיים‪ ,‬חלשים מאוד‪,‬‬
‫כך שלא ניתן לראות שום דבר אחר‪ .‬הם עוברים את היציאה ואז פונים לתוך הכניסה‬
‫ונעלמים במהירות‪ .‬שש פונה בחזרה אלינו‪" .‬כל הדלתות חסומות‪ .‬איזו עוד דרך החוצה יש?"‬
‫אני חושב על זה ומבין שהחלונות הלא מסורגים באחת הכיתות האחרות הם ההימור הכי‬
‫טוב שיש לנו‪.‬‬
‫"אנחנו יכולים לצאת דרך אולם הספורט‪ ",‬אומרת שרה‪" .‬יש מעבר מתחת לבמה שמוביל‬
‫אל מאחורי בית הספר‪".‬‬
‫"באמת?" אני אומר‪.‬‬
‫היא מהנהנת‪ ,‬ואני חש גאווה‪.‬‬
‫"כל אחד מכם יחזיק לי יד אחת‪ ",‬אומרת שש‪ .‬אני אוחז בימינה‪ ,‬שרה בשמאלה‪" .‬תהיו‬
‫שקטים ככל האפשר‪ .‬כל עוד אתם מחזיקים לי את הידיים‪ ,‬אתם תהיו בלתי נראים‪ .‬הם לא‬
‫יוכלו לראות אותנו אבל הם יוכלו לשמוע‪ .‬ברגע שאנחנו יוצאים‪ ,‬מתחילים לרוץ כמו שדים‪.‬‬
‫לא נוכל לברוח מהם‪ ,‬לא מהרגע שמצאו אותנו‪ .‬הדרך היחידה להימלט היא להרוג אותם עד‬
‫האחרון‪ ,‬לפני שיגיעו האחרים‪".‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אתה יודע מה המשמעות של זה?" שואלת שש‪.‬‬
‫אני מניד בראשי לשלילה‪ .‬אני לא בטוח למה היא מתכוונת‪.‬‬
‫"מעכשיו אין בריחות‪ ",‬היא אומרת‪" .‬זה אומר שתצטרך להילחם‪".‬‬
‫אני מתכוון לענות אבל דשדוש הרגליים ששמעתי קודם עוצר מחוץ לדלת‪ .‬דממה‪ .‬ואז‬
‫מישהו מטלטל את הידית‪ .‬מספר שש נושמת עמוק ומרפה מהיד שלי‪.‬‬
‫"תשכחו מהתחמקות החוצה‪ ",‬היא אומרת‪" .‬המלחמה מתחילה עכשיו‪".‬‬
‫היא מזדקפת במהירות ומטיחה את ידיה קדימה‪ ,‬והדלת מתנתקת מהמשקוף ומתרסקת‬
‫בהמשך המסדרון‪ .‬שבבי עץ‪ .‬שברי זכוכית‪.‬‬
‫"תדליק את האורות שלך!" היא צועקת‪.‬‬
‫אני מפעיל אותם‪ .‬מוגדוריאני עומד בתוך הריסות הדלת השבורה‪ .‬הוא מחייך ודם ניגר‬
‫מזווית פיו‪ ,‬במקום שבו הדלת פגעה בו‪ .‬עיניים שחורות‪ ,‬עור חיוור כאילו השמש מעולם לא‬
‫שזפה אותו‪ .‬יצור שוכן מערות שקם מהמתים‪ .‬הוא זורק משהו שאני לא רואה‪ ,‬ואני שומע את‬
‫שש נאנקת לצדי‪ .‬אני מביט בעיניו וכאב קורע אותי‪ ,‬אני תקוע במקום שבו אני עומד‪ ,‬ולא‬
‫מסוגל לזוז‪ .‬חשכה יורדת‪ .‬עצבות‪ .‬הגוף שלי הופך מתוח‪ .‬סחרחורת של מראות מיום הפלישה‬
‫מרצדים בראשי‪ :‬מותם של נשים וילדים‪ ,‬סבא וסבתא שלי; דמעות‪ ,‬צרחות‪ ,‬דם‪ ,‬ערמות של‬
‫גופות נשרפות‪ .‬שש מנטרלת את הכישוף על ידי הרמת המוגדוריאני באוויר והשלכתו אל‬
‫הקיר‪ .‬הוא מנסה לקום‪ ,‬ושש מרימה אותו שוב‪ ,‬הפעם משליכה אותו חזק ככל שהיא יכולה‬
‫על הקיר‪ ,‬ואז על הקיר השני‪ .‬הגשש נופל לקרקע מעוּות ושבור‪ .‬החזה שלו מתרומם עוד פעם‬
‫אחת ואז דומם‪ .‬חולפות שנייה או שתיים‪ .‬כל הגוף שלו קורס והופך לתלולית אפר בליווי‬
‫צליל כמו של שק חול שנופל על הרצפה‪.‬‬
 ‫"מה זה לעזאזל?" אני שואל‪ ,‬לא מבין איך זה ייתכן שהגוף יתפורר כך לחלוטין‪.‬‬
‫"אל תביטו להם בעיניים!" היא צועקת ומתעלמת מהבלבול שלי‪.‬‬
‫אני חושב על העיתונאי מ"הם מתהלכים בקרבנו"‪ .‬עכשיו אני מבין מה עבר עליו כשהביט‬
‫בעיניהם‪ .‬אני שואל את עצמי אם הוא קידם את המוות בברכה כשהגיע זמנו‪ ,‬קידם אותו‬
‫בברכה רק כדי להיפטר מהמראות שהופיעו ללא הרף בעיני רוחו‪ .‬אני רק יכול לדמיין כמה‬
‫עזים הם היו עשויים להיות לולא שש קטעה את הכישוף‪.‬‬
‫שני גששים נוספים מזנקים לכיווננו מקצה המסדרון‪ .‬גלימת אפלה עוטפת אותם‪ ,‬כאילו הם‬
‫מכלים את כל מה שבסביבתם והופכים אותו לשחור‪ .‬שש עומדת לפני זקופה ויציבה‪ ,‬בראש‬
‫מורם‪ .‬היא נמוכה ממני בחמישה סנטימטרים אבל הנוכחות שלה גורמת לה להיראות גבוהה‬
‫בחמישה‪ .‬שרה עומדת מאחורי‪ .‬שני המוגדוריאנים עוצרים בהצטלבות של שני מסדרונות‪,‬‬
‫שיניהם חשופות בחיוך מלגלג‪ .‬הגוף שלי מתוח‪ ,‬השרירים בוערים מתשישות‪ .‬הם נושמים‬
‫נשימות עמוקות וחורקניות‪ ,‬כמו אלה ששמענו מעבר לדלת; זאת הנשימה שלהם‪ ,‬לא הצעדים‬
‫שלהם‪ .‬הם מביטים בנו‪ .‬ואז ממלא את המסדרון רעש שונה‪ ,‬ושני המוגדוריאנים מפנים אליו‬
‫את תשומת לבם‪ .‬אחת הדלתות מיטלטלת כאילו מישהו מנסה לפתוח אותה בכוח‪ .‬לפתע‬
‫נשמע קול ירייה של רובה‪ ,‬ואחריו נפתחת דלת בית הספר בבעיטה‪ .‬שניהם נראים מופתעים‬
‫ופונים לברוח‪ ,‬ואז רועמות במסדרון עוד שתי יריות‪ ,‬ושני המוגדוריאנים עפים לאחור‪ .‬אנחנו‬
‫שומעים שני זוגות נעליים מתקרבים‪ ,‬ונקישה של ציפורני כלב‪ .‬שש מתוחה לצדי‪ ,‬מוכנה לכל‬
‫מה שמתקרב‪ .‬הנרי! אלה היו אורות הטנדר שלו שראינו נכנסים לתחומי בית הספר‪ .‬יש לו‬
‫רובה ציד דו־קני שלא ראיתי בעבר‪ .‬ברני קוסאר הולך לצדו‪ ,‬והוא רץ אלי‪ .‬אני מתכופף‬
‫ומרים אותו מהרצפה‪ .‬הוא מלקק את הפנים שלי בהתלהבות‪ ,‬ואני כל כך מתרגש לראות‬
‫אותו‪ ,‬שאני כמעט שוכח להגיד לשש מי האיש עם רובה הציד‪.‬‬
‫"זה הנרי‪ ",‬אני אומר‪" .‬הספאן שלי‪".‬‬
‫הנרי פוסע לכיווננו דרוך וערני‪ ,‬מביט לתוך דלתות הכיתות שהוא חולף על פניהן‪,‬‬
‫ומאחוריו‪ ,‬נושא את השידה הלורית‪ ,‬נמצא מארק‪ .‬אין לי מושג למה הנרי הביא אותו איתו‪.‬‬
‫בעיניו של הנרי יש מבט מוטרף של תשישות ודאגה‪ .‬אני מצפה לגרוע ביותר אחרי האופן‬
‫שבו עזבתי את הבית‪ ,‬נזיפה כלשהי‪ ,‬אולי סטירה‪ ,‬אבל במקום זה הוא מעביר את רובה הציד‬
‫ליד שמאל ומחבק אותי חזק‪ .‬אני מחבק אותו בחזרה‪.‬‬
‫"סליחה‪ ,‬הנרי‪ .‬לא ידעתי שזה יקרה‪".‬‬
‫"אני יודע‪ .‬אני רק שמח שאתה בסדר‪ ",‬הוא אומר‪" ,‬קדימה‪ ,‬צריכים לזוז מפה‪ .‬כל בית‬
‫הספר הארור מוקף‪".‬‬
‫שרה מובילה אותנו לחדר הכי בטוח שהיא מסוגלת לחשוב עליו‪ ,‬שהוא מטבח כלכלת‬
‫הבית‪ ,‬בסוף המסדרון‪ .‬אנחנו נועלים את הדלת מאחורינו‪ .‬שש מצמידה שלושה מקררים‬
‫לדלת כדי למנוע מכל דבר שהוא מלהיכנס‪ ,‬בזמן שהנרי ממהר לחלונות ומגיף את התריסים‪.‬‬
‫שרה הולכת ישר למטבח שאנחנו בדרך כלל מבשלים בו‪ ,‬פותחת את המגירה ושולפת את‬
‫סכין הקצבים הכי גדולה שהיא מצליחה למצוא‪ .‬מארק מסתכל עליה‪ ,‬וכשהוא רואה מה היא‬
‫עושה‪ ,‬הוא מניח את השידה על הרצפה ולוקח סכין גם לעצמו‪ .‬הוא נובר במגירות אחרות‬
‫ומוציא פטיש שניצלים שאותו הוא תוקע בחגורת מכנסיו‪.‬‬
‫"אתם בסדר?" שואל הנרי‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"חוץ מהפגיון בזרוע שלי‪ ,‬כן‪ ,‬אני בסדר‪ ",‬אומרת שש‪.‬‬
‫אני מדליק את האורות שלי בעמעום ומביט בזרוע שלה‪ .‬היא לא צחקה‪ .‬פגיון קטן נעוץ‬
‫בנקודת החיבור בין הכתף לזרוע‪ .‬בגלל זה שמעתי אותה נאנקת לפני שהרגה את הגשש‪ .‬הוא‬
‫השליך עליה סכין‪ .‬הנרי שולף את הפגיון ממקומו‪ .‬היא גונחת‪.‬‬
‫"מזל שזה רק פגיון‪ ",‬היא אומרת ומביטה בי‪" .‬לחיילים יש חרבות זוהרות עם כוחות‬
‫מסוגים שונים‪".‬‬
‫אני רוצה לשאול איזה מין כוחות אבל הנרי מפריע‪.‬‬
‫"קח את זה‪ ",‬הוא אומר ומושיט את הרובה למארק‪ .‬הוא לוקח אותו בידו החופשייה מבלי‬
‫למחות ומביט ביראה בכל מה שמתחולל סביבו‪ .‬מעניין כמה הנרי סיפר לו‪ .‬אני שואל את‬
‫עצמי למה הנרי הביא אותו איתו מלכתחילה‪ .‬אני מביט שוב בשש‪ .‬הנרי לוחץ מטלית לפצע‬
‫שלה‪ ,‬והיא מחזיקה אותה במקום‪ .‬הוא מרים את השידה ומניח אותה על השולחן הכי קרוב‪.‬‬
‫"ג'ון‪ ,‬בוא לפה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫ללא הסבר אני עוזר לו לפתוח את השידה‪ .‬הוא פותח את המכסה‪ ,‬שולח יד פנימה ושולף‬
‫אבן שטוחה שחורה בדיוק כמו ההילה שמקיפה את המוגדוריאנים‪ .‬נראה ששש יודעת למה‬
‫מיועדת האבן‪ .‬היא מורידה את החולצה‪ .‬מתחתיה היא לובשת חליפת גומי בשחור ובאפור‪,‬‬
‫מאוד דומה לזאת בכחול‪-‬כסף שראיתי את אבא שלי לובש בחזיונות שלי‪ .‬היא נושמת עמוק‬
‫ומושיטה להנרי את הזרוע שלה‪ .‬הנרי מטיח את האבן בחתך‪ ,‬ושש גונחת ומתפתלת בכאב‬
‫בשיניים חשוקות‪ .‬אגלי זיעה מופיעים על מצחה‪ ,‬פניה אדומים מרוב מאמץ‪ ,‬הגידים בצווארה‬
‫בולטים‪ .‬הנרי מחזיק שם את האבן כמעט דקה שלמה‪ .‬הוא מרחיק את האבן‪ ,‬ושש מתכופפת‬
‫מהמותניים ונושמת עמוק כדי לחזור לעצמה‪ .‬אני מביט בזרוע שלה‪ .‬מלבד מעט דם שעדיין‬
‫מבהיק‪ ,‬החתך הבריא לחלוטין‪ ,‬לא נותרה צלקת‪ ,‬לא נותר דבר מלבד הקרע הקטן בחליפה‪.‬‬
‫"מה זה?" אני שואל ומחווה בראשי לכיוון האבן‪.‬‬
‫"זאת אבן מרפא‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"דברים כאלה באמת קיימים?"‬
‫"בלוריאן כן‪ ,‬אבל כאב ההחלמה כפול מהכאב המקורי שנגרם‪ ,‬והאבן עובדת רק‬
‫כשהפציעה נעשתה מתוך כוונה להזיק או להמית‪ .‬ויש להשתמש בה מיד‪".‬‬
‫"מתוך כוונה?" אני שואל‪" .‬אז האבן לא תעבוד במקרה שאני נופל ופותח את הראש סתם‬
‫ככה?"‬
‫"לא‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬זה כל העניין במורשות‪ .‬התגוננות וטוהר‪".‬‬
 ‫"היא תעבוד גם על מארק או על שרה?"‬
‫"אין לי מושג‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬ואני מקווה שלא נצטרך לגלות‪".‬‬
‫שש חוזרת לנשום כרגיל‪ .‬היא עומדת זקופה וממששת את הזרוע שלה‪ .‬האודם בפניה‬
‫מתחיל להיעלם‪ .‬מאחוריה ברני קוסאר רץ הלוך וחזור מהדלת החסומה לחלונות‪ ,‬שקבועים‬
‫גבוה מכדי שיוכל לראות דרכם‪ ,‬אבל הוא נעמד על הרגליים האחוריות ומנסה בכל זאת‪ ,‬נוהם‬
‫על מה שהוא חש שנמצא שם בחוץ‪ .‬אולי שום דבר‪ ,‬אני חושב‪ .‬מדי פעם הוא נושך את‬
‫האוויר‪.‬‬
‫"לקחת את הטלפון שלי כשהיית היום בבית הספר?" אני שואל את הנרי‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬הוא אומר‪" .‬לא לקחתי כלום‪".‬‬
‫"הוא לא היה שם כשחזרתי‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬הוא לא היה עובד פה בכל מקרה‪ .‬הם עשו משהו לבית שלנו ולבית הספר‪ .‬אין‬
‫חשמל‪ ,‬ואותות לא חודרים את המיסוך שהם הקימו‪ .‬כל השעונים הפסיקו לפעול‪ .‬אפילו‬
‫האוויר כאילו מת‪".‬‬
‫"אין לנו הרבה זמן‪ ",‬קוטעת אותנו שש‪.‬‬
‫הנרי מהנהן‪ .‬חיוך קטן מופיע כשהוא מביט בה‪ ,‬מבט של גאווה‪ ,‬אולי אפילו הקלה‪.‬‬
‫"אני זוכר אותך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"גם אני זוכרת אותך‪".‬‬
‫הנרי מושיט יד‪ ,‬ושש לוחצת אותה‪" .‬ממש נהדר לראות אותך שוב‪".‬‬
‫"חיפשתי אתכם לא מעט זמן‪ ",‬אומרת שש‪.‬‬
‫"איפה קטרינה?" שואל הנרי‪.‬‬
‫שש מנידה בראשה‪ .‬מבט אבל חולף על פניה‪" .‬היא לא שרדה‪ .‬מתה לפני שלוש שנים‪ .‬מאז‬
‫אני מחפשת את האחרים‪ ,‬כולל אתכם‪".‬‬
‫"אני מצטער לשמוע‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫שש מהנהנת‪ .‬היא מביטה אל הקצה השני של החדר‪ ,‬בברני קוסאר‪ ,‬שבדיוק התחיל לנבוח‬
‫בפראות‪ .‬נראה שהוא הפך גבוה מספיק כדי שהראש שלו יוכל להציץ מתחתית החלון‪ .‬הנרי‬
‫לוקח את רובה הציד ממארק ותופס עמדה במרחק מטר וחצי מהחלון‪.‬‬
‫"ג'ון‪ ,‬כבה את האורות שלך‪ ",‬הוא אומר‪ .‬אני עושה כדבריו‪" .‬עכשיו‪ ,‬כשאני אגיד‪ ,‬תרים‬
‫את התריס‪".‬‬
‫אני הולך לצד החלון וכורך את רצועת התריס פעמיים סביב היד‪ .‬אני מהנהן להנרי‪ ,‬ומעבר‬
‫לכתף שלו אני רואה ששרה מכסה על האוזניים בכפות ידיה‪ ,‬בציפייה לרעם הירייה‪ .‬הוא‬
‫דורך את הרובה ומכוון אותו‪.‬‬
‫"הגיע זמן התגמול‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ואז‪" ,‬עכשיו!"‬
‫אני מושך ברצועה והתריס עף למעלה‪ .‬הנרי יורה ברובה הציד‪ .‬הצליל מחריש אוזניים‪,‬‬
‫ומהדהד באוזני אחר כך במשך כמה שניות‪ .‬הוא שוב דורך את הרובה ומחזיק אותו מכוון‪ .‬אני‬
‫מפתל את הגוף כדי להביט החוצה‪ .‬שני גששים שוכבים בדשא מבלי לזוז‪ .‬אחד מהם הופך‬
‫לאפר באותה חבטה עמומה כמו זה במסדרון‪ .‬הנרי יורה שוב בשני‪ ,‬וגם הוא מתפורר‪ .‬נראה‬
‫שצללים מסתובבים סביבם‪.‬‬
‫"שש‪ ,‬תביאי לפה מקרר‪ ",‬אומר לה הנרי‪.‬‬
‫מארק ושרה מביטים בתדהמה כשהמקרר מרחף לכיווננו באוויר ואז חוסם את החלון‪,‬‬
‫למנוע מהמוגדוריאנים להיכנס או לראות פנימה‪.‬‬
‫"יותר טוב מכלום‪ ",‬אומר הנרי‪ .‬הוא פונה אל שש‪" .‬כמה זמן יש לנו?"‬
‫"הזמן קצר‪ ",‬היא אומרת‪" .‬יש להם מוצב במרחק שלוש שעות מכאן‪ ,‬בהר שהם רוקנו‬
‫במערב וירג'יניה‪".‬‬
‫הנרי פותח את הרובה‪ ,‬מכניס פנימה שתי מחסניות וסוגר אותו בנקישה‪.‬‬
‫"כמה כדורים יש בזה?" אני שואל‪.‬‬
‫"עשרה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫שרה ומארק לוחשים זה לזה‪ .‬אני ניגש אליהם‪.‬‬
‫"אתם בסדר?" אני שואל‪.‬‬
‫שרה מהנהנת‪ ,‬מארק מושך בכתפיו‪ ,‬ואף אחד מהם לא ממש יודע מה לומר לנוכח האימה‬
‫שבמצב‪ .‬אני מנשק את שרה על הלחי ואוחז בידה‪.‬‬
‫"אל תדאגי‪ ",‬אני אומר‪" .‬אנחנו נצא מזה‪".‬‬
‫אני פונה אל שש ואל הנרי‪" .‬למה הם סתם עומדים בחוץ ומחכים?" אני שואל‪" .‬למה הם‬
‫לא שוברים חלון ופורצים פנימה? הם יודעים שאנחנו בנחיתות מספרית‪".‬‬
‫"הם רק רוצים להחזיק אותנו פה‪ ,‬בפנים‪ ",‬אומרת שש‪" .‬אנחנו בדיוק איפה שהם רוצים‬
‫שנהיה‪ ,‬סגורים במקום אחד‪ .‬עכשיו הם מחכים שיגיעו האחרים‪ ,‬החיילים עם כלי הנשק‪ ,‬אלה‬
‫שמיומנים בהרג‪ .‬בשלב זה הם כבר נואשים‪ ,‬כי הם יודעים שאנחנו מפתחים את המורשות‬
‫שלנו‪ .‬הם לא יכולים להרשות לעצמם להיכשל ולהסתכן בזה שניעשה חזקים יותר‪ .‬הם‬
‫יודעים שכמה מאיתנו מסוגלים להשיב עכשיו מלחמה‪".‬‬
‫"אם ככה‪ ,‬אנחנו חייבים לצאת מפה‪ ",‬מפצירה שרה בקול חרישי ורועד‪.‬‬
‫שש מהנהנת לעברה כדי להרגיעה‪ .‬ואז אני נזכר במשהו ששכחתי בכל ההתרגשות‪.‬‬
‫"חכי‪ ,‬זה שאת פה‪ ,‬זה שאנחנו יחד‪ ,‬מפר את הלחש‪ .‬עכשיו כל האחרים הפכו למטרות‬
‫לגיטימיות‪ ",‬אני אומר‪" .‬הם יכולים להרוג אותנו באיזה סדר שהם רוצים‪".‬‬
‫על פי הבעת האימה שעל פניו של הנרי‪ ,‬אני רואה שגם הוא שכח את הפרט הזה‪.‬‬
‫שש מהנהנת‪" .‬הייתי חייבת לקחת את הסיכון הזה‪ ",‬היא אומרת‪" .‬אנחנו לא יכולים‬
‫להמשיך לברוח‪ ,‬ונמאס לי לחכות‪ .‬כולנו מתפתחים‪ ,‬וכולנו מוכנים להחזיר מלחמה‪ .‬בואו לא‬
‫נשכח מה הם עשו לנו ביום ההוא‪ ,‬ואני לא מתכוונת לשכוח מה הם עשו לקטרינה‪ .‬כל מי‬
‫שאנחנו מכירים מת‪ ,‬המשפחות שלנו‪ ,‬החברים שלנו‪ .‬אני חושבת שהם מתכוונים לעשות‬
‫בכדור הארץ מה שהם עשו בלוריאן‪ ,‬והם כמעט מוכנים‪ .‬לשבת בשקט ולא לעשות כלום זה‬
‫לאפשר את אותו ההרס‪ ,‬אותם מוות והשמדה‪ .‬למה לעמוד מהצד ולהניח לזה לקרות? אם‬
‫הכוכב הזה ימות‪ ,‬אנחנו נמות איתו‪".‬‬
‫ברני עדיין נובח ליד החלון‪ .‬אני כמעט רוצה להוציא אותו‪ ,‬לראות מה הוא יוכל לעשות‪.‬‬
‫הפה שלו מעלה קצף ושיניו חשופות‪ ,‬השיער שלו סומר לאורך עמוד השדרה‪ .‬הכלב מוכן‪,‬‬
‫אני חושב‪ .‬השאלה היא אם גם אנחנו‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬עכשיו את פה‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬בואו נקווה שהאחרים בטוחים; נקווה שהם מסוגלים‬
‫להגן על עצמם‪ .‬שניכם תדעו מיד אם לא‪ .‬בנוגע אלינו‪ ,‬המלחמה הגיעה אל סף ביתנו‪ .‬לא‬
‫בררה אלא להתנגש בה חזיתית‪ ,‬בכל הכוח‪",‬‬‫ביקשנו אותה‪ ,‬אבל עכשיו שהיא פה אין לנו ֵ‬
‫הוא אומר‪ .‬הוא מרים את הראש ומביט בנו‪ ,‬לובן עיניו בוהק בחשכת החדר‪.‬‬
‫"אני מסכים איתך‪ ,‬שש‪ ",‬הוא אומר‪" .‬הגיע הזמן‪".‬‬
 ‫פרק ‪30‬‬

‫רוח נושבת מהחלון השבור לתוך כיתת כלכלת הבית‪ ,‬והמקרר שעומד לפניו לא מועיל הרבה‬
‫במניעת כניסת האוויר הקר‪ .‬בית הספר כבר קריר למדי בגלל ניתוק החשמל‪ .‬שש לובשת‬
‫עכשיו רק את חליפת הגומי‪ ,‬השחורה לחלוטין‪ ,‬מלבד פס אפור שחוצה באלכסון את חלקה‬
‫הקדמי‪ .‬היא עומדת במרכז הקבוצה שלנו בכזה ביטחון עצמי ובכזאת יציבות‪ ,‬שגורמים לי‬
‫להצטער שאין לי חליפה לורית משל עצמי‪ .‬היא פותחת את הפה לומר משהו אבל רעש חזק‬
‫מבחוץ קוטע אותה‪ .‬כולנו ממהרים לחלונות אבל לא מצליחים לראות מה מתרחש‪ .‬אחרי קול‬
‫הריסוק נשמעות כמה חבטות ורעשים של קריעה‪ ,‬שיסוף‪ ,‬של משהו שנהרס‪.‬‬
‫"מה קורה?" אני שואל‪.‬‬
‫"האורות שלך‪ ",‬הנרי אומר מעל לצלילי ההרס‪.‬‬
‫אני מפעיל אותם ומעביר אותם על פני החצר בחוץ‪ .‬הם מגיעים רק שלושה מטרים קדימה‬
‫לפני שהם נבלעים באפלה‪ .‬הנרי פוסע לאחור ומטה את הראש‪ ,‬מקשיב לצלילים בריכוז‬
‫מוחלט‪ ,‬ואז מהנהן בקבלה כנועה‪.‬‬
‫"הם הורסים את כל המכוניות בחוץ‪ ,‬כולל את הטנדר שלי‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אם נשרוד את‬
‫הסיפור ונימלט מבית הספר‪ ,‬זה יהיה ברגל‪".‬‬
‫אימה עולה על פניהם של מארק ושרה‪.‬‬
‫"אסור לנו לבזבז יותר זמן‪ ",‬אומרת שש‪" .‬עם תוכנית או בלעדיה‪ ,‬חייבים לזוז לפני שיגיעו‬
‫הטורפים והחיילים‪ .‬היא אמרה שאנחנו יכולים לצאת דרך אולם הספורט‪ ",‬אומרת שש‬
‫ומחווה בראשה לכיוון שרה‪" .‬זאת התקווה היחידה שלנו‪".‬‬
‫"קוראים לה שרה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אני יושב בכיסא סמוך ונחרד מהבהילות בקולה של שש‪ .‬היא נראית היציבה‪ ,‬זאת שנשארה‬
‫רגועה תחת מטען הביעותים שחווינו עד כה‪ .‬ברני קוסאר שוב נמצא ליד הדלת‪ ,‬שורט את‬
‫המקררים שחוסמים אותה‪ ,‬נוהם ורוטן בחוסר סבלנות‪ .‬מאחר שהאורות שלי דלוקים‪ ,‬שש‬
‫מביטה בו היטב לראשונה‪ .‬היא מביטה בברני קוסאר‪ ,‬מצמצמת עיניים ומטה את הראש‬
‫קדימה‪ .‬היא הולכת אליו‪ ,‬מתכופפת ומלטפת אותו‪ .‬אני מסתובב ומביט בה‪ .‬נראה לי מוזר‬
‫שהיא מחייכת‪.‬‬
‫"מה?" אני שואל‪.‬‬
‫היא מרימה אלי מבט‪" .‬מה‪ ,‬אתה לא יודע?"‬
‫"יודע מה?"‬
‫החיוך שלה מתרחב‪ .‬היא שוב מסתכלת בברני קוסאר‪ ,‬שרץ ממנה במהירות ושועט בחזרה‬
‫אל החלון‪ ,‬שורט אותו‪ ,‬נוהם‪ ,‬ומדי פעם נובח בתסכול‪ .‬בית הספר מוקף‪ ,‬המוות ממשמש ובא‪,‬‬
 ‫כמעט ודאי‪ ,‬ושש מחייכת‪ .‬זה מעצבן אותי‪.‬‬
‫"הכלב שלכם‪ ",‬היא אומרת‪" .‬אתם באמת לא יודעים?"‬
‫"לא‪ ",‬אומר הנרי‪ .‬אני מביט בו‪ .‬הוא מניד את ראשו לשלילה בכיוונה של שש‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬לעזאזל?" אני שואל‪" .‬מה?"‬
‫שש מביטה בי‪ ,‬ואז בהנרי‪ ,‬פולטת חצי צחוק ופותחת את פיה כדי לדבר‪ .‬אבל רגע לפני‬
‫שהמילים יוצאות מפיה‪ ,‬היא מבחינה במשהו ורצה בחזרה לחלון‪ .‬אנחנו הולכים בעקבותיה‪,‬‬
‫וכמו קודם רואים פנסים קדמיים מעומעמים מתקרבים בעיקול הכביש ונכנסים לתוך מגרש‬
‫החניה של בית הספר‪ .‬עוד מכונית‪ ,‬אולי מאמן או מורה‪ .‬אני עוצם את העיניים ונושם עמוק‪.‬‬
‫"אולי אין לזה שום משמעות‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"כבה את האורות שלך‪ ",‬אומר לי הנרי‪.‬‬
‫אני מכבה אותם‪ ,‬מאגרף את הידיים‪ .‬משהו במכונית שבחוץ גורם לי לחוש כעס‪ .‬לעזאזל‬
‫עם התשישות‪ ,‬עם הרעידות שאני מרגיש מהרגע שקפצתי מהחלון של המנהל‪ .‬אני לא מסוגל‬
‫להיות מרותק יותר לחדר הזה‪ ,‬בידיעה שהמוגדוריאנים בחוץ‪ ,‬מחכים וזוממים את קצנו‪ .‬אולי‬
‫המכונית בחוץ היא של ראשוני החיילים שמגיעים לזירה‪ .‬אבל בדיוק כשהמחשבה הזאת‬
‫עולה על דעתי‪ ,‬אנחנו רואים את האורות נסוגים במהירות מהמגרש ונוסעים משם בחופזה‪,‬‬
‫באותו כביש שבו הגיעו‪.‬‬
‫"חייבים לצאת מהבית ספר הארור הזה‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬

‫***‬
‫הנרי יושב על כיסא במרחק שלושה מטרים מהדלת‪ ,‬והרובה מכוון היישר אליה‪ .‬הוא נושם‬
‫באטיות למרות שהוא מתוח‪ ,‬ואני רואה את שרירי הלסת שלו קפוצים‪ .‬איש מאיתנו לא מוציא‬
‫מילה‪ .‬שש הפכה את עצמה לבלתי נראית וחמקה החוצה לסקור את השטח‪ .‬אנחנו רק מחכים‪,‬‬
‫ובסוף זה מגיע‪ .‬שלוש נקישות קלות על הדלת‪ ,‬האות המוסכם של שש‪ ,‬כך שנדע שזאת היא‬
‫ולא אחד הגששים‪ .‬הנרי מנמיך את הרובה‪ ,‬היא נכנסת ואני מחזיר את אחד המקררים לחסום‬
‫את הדלת מאחוריה‪ .‬היא היתה בחוץ עשר דקות‪.‬‬
‫"צדקת‪ ",‬היא אומרת להנרי‪" .‬הם הרסו כל מכונית במגרש‪ ,‬ואיכשהו העבירו את השרידים‬
‫כך שיחסמו את כל הדלתות וימנעו את פתיחתן‪ .‬ושרה צודקת; הם לא הבחינו בפתח של‬
‫הבמה‪ .‬ספרתי שבעה גששים בחוץ‪ ,‬וחמישה בפנים שמפטרלים במסדרונות‪ .‬היה גם אחד‬
‫מחוץ לדלת הזאת‪ ,‬אבל נפטרתי ממנו‪ .‬נראה שהם נעשים חסרי סבלנות‪ .‬אני חושבת‬
‫שמשמעות הדבר שהאחרים כבר היו אמורים להגיע‪ ,‬מה שאומר שהם בטח כבר לא רחוקים‪".‬‬
‫הנרי קם‪ ,‬אוחז בשידה ומסמן לי לבוא‪ .‬אני עוזר לו לפתוח אותה‪ .‬הוא מוציא ממנה כמה‬
‫חלוקי אבן עגולים שהוא מכניס לכיס‪ .‬אין לי מושג מה אלה‪ .‬הוא סוגר ונועל את השידה‪,‬‬
‫מחליק אותה לתוך אחד התנורים וסוגר את הדלת‪ .‬אני מצמיד מקרר לתנור כדי למנוע את‬
‫בררה אחרת‪ .‬השידה כבדה‪ ,‬יהיה בלתי אפשרי לשאת אותה ולהילחם‪,‬‬ ‫פתיחתו‪ .‬אין שום ֵ‬
 ‫ואנחנו זקוקים לכל יד פנויה כדי לצאת מהתסבוכת הזאת‪.‬‬
‫"אני שונא להשאיר אותה מאחור‪ ",‬אומר הנרי ומניד בראשו‪ .‬שש מהנהנת באי־נוחות‪.‬‬
‫משהו במחשבה שהמוגדוריאנים יניחו את ידיהם על התיבה מבעית את שניהם‪.‬‬
‫"היא תהיה בסדר כאן‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הנרי מרים את הרובה ודורך אותו‪ ,‬מביט בשרה ובמארק‪.‬‬
‫"זאת לא המלחמה שלכם‪ ",‬הוא אומר להם‪" .‬אני לא יודע למה אפשר לצפות בחוץ‪ ,‬אבל‬
‫אם המצב מסתבך‪ ,‬אני רוצה שתחזרו פנימה ותתחבאו‪ .‬הם לא רוצים אתכם‪ ,‬כך שלא נראה‬
‫לי שהם יחפשו אתכם אם אנחנו כבר נהיה בידיהם‪".‬‬
‫שרה ומארק נראים שניהם אחוזי אימה‪ ,‬שניהם לופתים את הסכינים שלהם ביד ימין‪,‬‬
‫באחיזה איתנה‪ .‬מארק תקע בחגורה שלו כל מה שמצא במגירות המטבח ושניתן לעשות בו‬
‫שימוש — עוד סכינים‪ ,‬פטיש השניצלים‪ ,‬פומפייה‪ ,‬זוג מספריים‪.‬‬
‫"מכאן אנחנו פונים שמאלה‪ ,‬וכשמגיעים לסוף המסדרון‪ ,‬אולם הספורט נמצא מאחורי דלת‬
‫כפולה‪ ,‬בערך חמישה מטרים מימין‪ ",‬אני אומר להנרי‪.‬‬
‫"הפתח נמצא בדיוק במרכז הבמה‪ ",‬אומרת שש‪" .‬הוא מכוסה במרבד כחול‪ .‬קודם לא היו‬
‫גששים באולם הספורט‪ ,‬אבל זה לא אומר שגם עכשיו הם לא יהיו שם‪".‬‬
‫"אז אנחנו פשוט עומדים לצאת ולנסות לרוץ יותר מהר מהם?" שואלת שרה‪ .‬הקול שלה‬
‫רווי פחד‪ .‬היא נושמת בכבדות‪.‬‬
‫בררה אחרת‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬ ‫"אין לנו ֵ‬
‫אני אוחז בידה‪ .‬היא רועדת כולה‪.‬‬
‫"יהיה בסדר‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"מאיפה אתה יודע את זה?" היא אומרת בנימה יותר תובענית מאשר שואלת‪.‬‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫שש מזיזה את המקרר מהדלת‪ .‬ברני קוסאר מיד מתחיל לגרד בדלת‪ ,‬מנסה לצאת החוצה‪,‬‬
‫נוהם‪.‬‬
‫"אני לא יכולה להפוך את כולכם לבלתי נראים‪ ",‬אומרת שש‪" .‬אם אני נעלמת‪ ,‬תדעו שאני‬
‫עדיין בסביבה‪".‬‬
‫שש אוחזת בידית הדלת‪ ,‬ושרה נושמת נשימה עמוקה ורועדת לצדי‪ ,‬ולוחצת את ידי בכל‬
‫כוחה‪ .‬אני רואה את הסכין רועדת ביד ימינה‪.‬‬
‫"תישארי קרוב אלי‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"אני לא זזה ממך‪".‬‬
‫הדלת נפתחת בתנופה‪ ,‬ושש קופצת החוצה למסדרון‪ ,‬הנרי יוצא מיד אחריה‪ .‬אני הולך‬
‫בעקבותיהם וברני קוסאר רץ לפנינו‪ ,‬כדור של זעם שמתרחק במהירות‪ .‬הנרי מכוון את‬
‫הרובה לצד אחד ואז לשני‪ .‬המסדרון ריק‪ .‬ברני כבר הגיע למפגש בין המסדרונות‪ .‬הוא נעלם‪.‬‬
‫שש עושה כמוהו והופכת את עצמה לבלתי נראית‪ ,‬וכולנו רצים לכיוון האולם‪ ,‬כשהנרי‬
‫בראש‪ .‬אני הולך אחרי שרה ומארק‪ .‬איש מאיתנו לא ממש רואה משהו‪ ,‬אנחנו רק שומעים‬
‫אחד את צעדי השני‪ .‬אני מדליק את האורות כדי לעזור לראות את הדרך‪ ,‬וזאת הטעות‬
‫הראשונה שלי‪.‬‬
‫דלת כיתה מימיני נפתחת‪ .‬הכול קורה בחלקיק שנייה‪ ,‬ולפני שאני מספיק להגיב‪ ,‬משהו כבד‬
‫פוגע לי בכתף‪ .‬האורות שלי כבים ואני מתרסק לתוך זכוכית של ארון תצוגה‪ .‬הראש שלי‬
‫נחתך ודם מתחיל לזרום על לחיי כמעט מיד‪ .‬שרה צורחת‪ .‬מה שפגע בי קודם חובט בי שוב‪,‬‬
‫חבטה חלולה בצלעות שמוציאה ממני את האוויר‪.‬‬
‫"תפעיל את האורות!" צועק הנרי‪ .‬אני עושה כך‪ .‬גשש עומד מעלי‪ ,‬ומחזיק קרש ארוך‬
‫שככל הנראה מצא בכיתת הנגרות‪ .‬הוא מניף אותו באוויר כדי להכות בי שוב‪ ,‬אבל הנרי‪,‬‬
‫שעומד במרחק חמישה מטרים‪ ,‬יורה קודם‪ .‬הראש של הגשש נעלם‪ ,‬הוא התפוצץ לרסיסים‪.‬‬
‫שאר הגוף שלו הופך לאפר עוד לפני שהוא קורס לרצפה‪.‬‬
‫הנרי מנמיך את הרובה‪" .‬חרא‪ ",‬הוא אומר כשהוא רואה את הדם‪ .‬הוא מתקדם לעברי‪ ,‬ואז‬
‫אני רואה מזווית העין עוד גשש‪ ,‬באותו הפתח‪ ,‬עם פטיש כבד מורם מעל הראש‪ .‬הוא מסתער‬
‫קדימה‪ ,‬ובאמצעות טלקינזיס אני זורק עליו את הדבר הכי קרוב אלי‪ ,‬אפילו מבלי לדעת מה‬
‫זה‪ .‬חפץ מוזהב מנצנץ חוצה את האוויר באלימות‪ .‬הוא פוגע בגשש חזק כל כך שהגולגולת‬
‫שלו נסדקת‪ ,‬ואז הוא נופל לקרקע ושוכב ללא תנועה‪ .‬הנרי‪ ,‬מארק ושרה מגיעים בריצה‪.‬‬
‫הגשש עדיין חי‪ ,‬והנרי לוקח את הסכין של שרה‪ ,‬תוקע אותה בחזה שלו והופך את הגשש‬
‫לערמת אפר‪ .‬הוא מושיט את הסכין בחזרה לשרה‪ ,‬והיא מחזיקה אותה לפניה בין אצבע‬
‫לאגודל‪ ,‬רחוק מהגוף‪ ,‬כאילו קיבלה לידיה תחתונים מלוכלכים של מישהו‪ .‬מארק מתכופף‬
‫ומרים את החפץ שזרקתי‪ ,‬שנשבר לשלושה חלקים‪.‬‬
‫"זה גביע האתלט המצטיין שלי‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ולא מסוגל שלא לצחקק בינו לבין עצמו‪.‬‬
‫"קיבלתי אותו לפני חודש‪".‬‬
‫אני קם‪ .‬התרסקתי לתוך ארון הגביעים‪.‬‬
‫"אתה בסדר?" שואל הנרי ומביט בחתך‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני בסדר‪ .‬בואו נמשיך‪".‬‬
‫אנחנו ממהרים במסדרון לתוך אולם הספורט‪ ,‬חוצים בריצה את המגרש וקופצים על הבמה‪.‬‬
‫אני מדליק את האורות ורואה את המרבד הכחול מתרומם כמו מרצונו החופשי‪ .‬אז מורמת‬
‫דלת הפתח‪ ,‬ושש הופכת את עצמה שוב לנראית‪.‬‬
‫"מה קרה שם?" היא שואלת‪.‬‬
‫"היו לנו קצת בעיות‪ ",‬אומר הנרי ויורד ראשון בסולם לוודא שהשטח פנוי‪ .‬אחריו יורדים‬
‫שרה ומארק‪.‬‬
‫"איפה הכלב?" אני שואל‪.‬‬
‫שש מנידה בראשה‪.‬‬
‫"אחרייך‪ ",‬אני אומר‪ .‬היא יורדת ראשונה ורק אני נשאר על הבמה‪ .‬אני שורק במלוא‬
 ‫העוצמה‪ ,‬בידיעה הברורה שאני מסגיר את המיקום שלנו ככה‪ .‬אני מחכה‪.‬‬
‫"קדימה‪ ,‬ג'ון‪ ",‬קורא הנרי מלמטה‪.‬‬
‫אני נכנס לתוך הפתח‪ ,‬רגלי על הסולם‪ ,‬אבל מהמותניים ומעלה אני עדיין על הבמה‪ .‬מביט‪.‬‬
‫בררה אלא‬ ‫"קדימה‪ ",‬אני אומר לעצמי‪" .‬איפה אתה?" ובאותו חלקיק שנייה שבו אין לי ֵ‬
‫להיכנע‪ ,‬אבל ממש לפני שאני צונח למטה‪ ,‬ברני קוסאר מופיע בצד השני של האולם ומגיע‬
‫בריצה לכיווני‪ ,‬אוזניו צמודות לצדי הראש‪ .‬אני מחייך‪.‬‬
‫"קדימה!" הפעם הנרי צועק‪.‬‬
‫"רק שנייה!" אני צועק בחזרה‪.‬‬
‫ברני קוסאר קופץ על הבמה ולתוך זרועותי‪.‬‬
‫"קחי!" אני צועק ומעביר את הכלב לשש‪ .‬אני קופץ למטה‪ ,‬סוגר את הפתח ונועל אותו‪,‬‬
‫ומפעיל את האורות שלי במלוא העוצמה‪.‬‬
‫הקירות והרצפה עשויים מבטון ומסריחים מעובש‪ .‬אנחנו נאלצים ללכת שפופים כדי לא‬
‫להיתקל עם הראש בתקרה‪ .‬שש מובילה בראש‪ .‬המנהרה בערך באורך שלושים מטר‪ ,‬ואין לי‬
‫מושג לאיזו תכלית היא שימשה בעבר‪ .‬אנחנו מגיעים לקצה; גרם מדרגות קצר מוביל לדלת‬
‫מתכת כפולה שקבועה בתקרה‪ .‬שש מחכה עד שכולם יחד‪.‬‬
‫"לאן זה נפתח?" אני שואל‪.‬‬
‫"אל מאחורי מגרש החניה של הסגל‪ ",‬אומרת שרה‪" .‬לא רחוק ממגרש הפוטבול‪".‬‬
‫שש מצמידה את אוזנה לסדק הצר שבין הדלתות הסגורות‪ .‬רק רוח נשמעת‪ .‬הפנים של‬
‫כולם מוכתמים בזיעה‪ ,‬באבק ובפחד‪ .‬שש מביטה בהנרי ומהנהנת‪ .‬אני מכבה את האורות‬
‫שלי‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬היא אומרת והופכת את עצמה לבלתי נראית‪ .‬היא מרימה את הדלת רק עד כמה‬
‫שנדרש כדי להוציא את הראש החוצה ולהביט מסביב‪ .‬כל השאר מביטים בנשימה עצורה‪,‬‬
‫מחכים ומקשיבים כמו פקעת עצבים‪ .‬היא מביטה שמאלה‪ ,‬ואז ימינה‪ .‬אחרי שהיא מוודאת‬
‫שלא הבחינו בנו‪ ,‬היא פותחת את הדלת עד הסוף‪ ,‬ואנחנו יוצאים בזה אחר זה‪.‬‬
‫הכול חשוך ושקט‪ ,‬אין רוח‪ ,‬עצי היער מימיננו עומדים ללא תנועה‪ .‬אני מביט מסביב‬
‫ומצליח לראות את הצלליות ההרוסות של המכוניות המעוותות‪ ,‬המונחות בערמה לפני דלתות‬
‫בית הספר‪ .‬אין כוכבים ולא ירח‪ .‬למעשה‪ ,‬אין בכלל שמים‪ ,‬כמעט כאילו אנחנו מתחת לבועה‬
‫של חשכה‪ ,‬כיפה כלשהי שמאפשרת קיום רק לצללים‪ .‬ברני קוסאר מתחיל לנהום‪ ,‬בתחילה‬
‫בקול נמוך‪ ,‬כך שאני נוטה לחשוב שהדבר נובע מחרדה בלבד; אלא שהנהמה הופכת למשהו‬
‫פראי יותר‪ ,‬מאיים יותר‪ ,‬ואני יודע שהוא חש במשהו שם‪ .‬כולנו מסובבים את הראש לראות‬
‫על מה הוא נוהם‪ ,‬אבל דבר לא זע‪ .‬אני עושה צעד קדימה כדי ששרה תהיה מאחורי‪ .‬אני‬
‫שוקל להדליק את האורות שלי אבל יודע שזה יסגיר את מקומנו אפילו יותר מנהמת הכלב‪.‬‬
‫לפתע ברני קוסאר מזנק‪.‬‬
‫הוא שועט קדימה שלושים מטר לפני שהוא מנתר באוויר ונועץ את שיניו עמוק בתוך אחד‬
‫הגששים הבלתי נראים‪ ,‬שמופיע כמו משום מקום‪ ,‬כאילו איזה כישוף אי־נראות הופר לפתע‪.‬‬
‫בתוך שנייה אנחנו מסוגלים לראות את כולם‪ ,‬מקיפים אותנו‪ ,‬לא פחות מעשרים‪ ,‬מתחילים‬
‫להתקרב‪.‬‬
‫"זאת היתה מלכודת!" צועק הנרי‪ ,‬יורה פעמיים ומפיל מיד שניים מהגששים‪.‬‬
‫"תחזרו למנהרה!" אני צורח למארק ולשרה‪.‬‬
‫אחד מהגששים מסתער עלי‪ .‬אני מרים אותו באוויר ומטיל אותו בכל הכוח על עץ אלון‬
‫במרחק עשרים מטר‪ .‬הוא נופל על הקרקע בחבטה‪ ,‬קם במהירות ומטיל פגיון בכיווני‪ .‬אני‬
‫מסיט אותו מהמסלול ומרים שוב את הגשש ומשליך אותו אפילו יותר חזק‪ .‬הוא מתפוצץ‬
‫לאפר בתחתית עץ‪ .‬הנרי משגר עוד קליעים‪ ,‬והיריות מהדהדות‪ .‬שתי ידיים אוחזות בי‬
‫מאחור‪ .‬אני כמעט הודף אותן עד שאני מבין שהן של שרה‪ .‬שש לא נראית לעין‪ .‬ברני קוסאר‬
‫הפיל מוגדוריאני לקרקע‪ ,‬ושיניו נעוצות עכשיו עמוק בגרונו‪ ,‬ובעיניו בוערת אש תופת‪.‬‬
‫"תיכנסי לבית הספר!" אני צועק‪.‬‬
‫היא לא מרפה ממני‪ .‬רעם קורע את הדממה וסערה מתחילה להיווצר‪ ,‬עננים כהים נאספים‬
‫עכשיו מעל ראשינו‪ ,‬והבזקי ברקים ורעמים קורעים את שמי הלילה‪ ,‬רעמים אדירים‬
‫שגורמים לשרה לקפוץ עם כל נפץ‪ .‬שש שוב נראית ועומדת במרחק עשרה מטרים ממני‪,‬‬
‫עיניה מופנות לשמים ופניה מעוותים בריכוז כששתי ידיה מורמות‪ .‬היא זאת שיוצרת את‬
‫הסערה‪ ,‬שולטת במזג האוויר‪ .‬חזיזי ברקים מצליפים וממיתים את הגששים במקום עומדם‪,‬‬
‫מה שיוצר פיצוצים קטנים‪ ,‬שמולידים ענני אפר שנישאים ללא מטרה על פני החצר‪ .‬הנרי‬
‫עומד בצד ומטעין עוד מחסניות לתוך הרובה‪ .‬הגשש שברני קוסאר חונק נכנע סוף כל סוף‬
‫למוות והופך לערמת אפר שמכסה את פניו של הכלב‪ .‬הוא מתעטש פעם אחת ומנער את‬
‫האפר מהפרווה שלו‪ ,‬ואז ממהר ורץ בעקבות הגשש הקרוב ביותר‪ ,‬עד ששניהם נעלמים‬
‫בתוך היער העבות במרחק של כחמישים מטר‪ .‬אני חש פחד בלתי נסבל שזאת הפעם‬
‫האחרונה שאני רואה אותו‪.‬‬
‫"אתם חייבים להיכנס לבית הספר‪ ",‬אני אומר לשרה‪" .‬אתם חייבים ללכת עכשיו‬
‫ולהתחבא‪ .‬מארק!" אני צועק‪ .‬אני מרים מבט ולא רואה אותו‪ .‬אני מסתובב במקומי‪ .‬אני רואה‬
‫אותו רץ לכיוון הנרי‪ ,‬שעדיין מטעין את הרובה‪ .‬בתחילה אני לא מבין למה‪ ,‬ואז אני רואה מה‬
‫קורה‪ :‬גשש מוגדוריאני התגנב אל הנרי מבלי שישים לב‪.‬‬
‫"הנרי‪ ",‬אני צורח כדי למשוך את תשומת לבו‪ .‬אני מרים את היד כדי לעצור את הגשש‬
‫שהסכין שלו מונפת גבוה באוויר אבל מארק מתקל אותו לפני שאני מספיק‪ .‬לאחר מכן‬
‫מתנהל קרב היאבקות‪ .‬הנרי סוגר את רובה הציד‪ ,‬ומארק בועט את הסכין של הגשש מידו‪.‬‬
‫הנרי יורה והגשש מתפוצץ‪ .‬הנרי אומר משהו למארק‪ .‬אני שוב צועק למארק‪ ,‬והוא בא אלי‬
‫בריצה‪ ,‬מתנשם בכבדות‪.‬‬
‫"אתה חייב לקחת את שרה לתוך בית הספר‪".‬‬
‫"אני יכול לעזור פה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
 ‫"זאת לא המלחמה שלך‪ .‬אתם חייבים להתחבא! תיכנס לבית הספר ותתחבא עם שרה!"‬
‫"בסדר‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אתם חייבים להישאר במחבוא‪ ,‬ולא משנה מה קורה!" אני צועק בניסיון לגבור על רעש‬
‫הסופה‪" .‬הם לא ירדפו אחריכם‪ .‬הם רודפים אחרי‪ .‬תבטיח לי‪ ,‬מארק‪ .‬תבטיח לי שתישאר‬
‫במחבוא עם שרה!"‬
‫מארק מהנהן במהירות‪" .‬מבטיח‪".‬‬
‫שרה בוכה אבל אין זמן לנחם אותה‪ .‬עוד נפץ של רעם‪ ,‬עוד יריית רובה‪ .‬היא מנשקת אותי‬
‫פעם אחת על השפתיים‪ ,‬ידיה מחזיקות בחוזקה בפני‪ ,‬ואני יודע שהיא תישאר ככה לנצח‪.‬‬
‫מארק מושך אותה ומתחיל להוביל אותה משם‪.‬‬
‫"אני אוהבת אותך‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬ומביטה בי באותו מבט שהבטתי בה קודם‪ ,‬לפני שיצאתי‬
‫משיעור כלכלת בית‪ ,‬כאילו היא אולי רואה אותי בפעם האחרונה ורוצה לזכור אותי כדי‬
‫שהמראה האחרון הזה יישאר איתה לכל החיים‪.‬‬
‫"גם אני אוהב אותך‪ ",‬אני אומר לה ללא קול כששניהם מגיעים למדרגות המנהרה‪ ,‬וברגע‬
‫שהמילים מתהוות בשפתי‪ ,‬הנרי זועק בכאב‪ .‬אני מסתובב‪ .‬אחד הגששים תקע לו סכין בבטן‪.‬‬
‫אימה מציפה אותי‪ .‬הגשש מושך את הסכין מתוך הנרי‪ ,‬הלהב נוצץ מהדם שלו‪ .‬הוא מניף את‬
‫ידו כדי לדקור את הנרי בשנית‪ ,‬אבל היד שלי מושטת‪ ,‬ואני תולש ממנו את הסכין בשנייה‬
‫האחרונה‪ ,‬כך שרק אגרוף ריק פוגע בהנרי‪ .‬הוא גונח‪ ,‬מתאושש‪ ,‬מצמיד את קנה הרובה‬
‫לסנטר של הגשש ויורה‪ .‬הגשש נופל‪ ,‬נטול ראש‪.‬‬
‫גשם מתחיל‪ ,‬גשם קר וכבד‪ .‬בתוך רגעים אני ספוג עד לשד עצמותי‪ .‬דם ניגר מבטנו של‬
‫הנרי‪ .‬הוא מכוון את הרובה לתוך האפלה‪ ,‬אבל כל הגששים התרחקו לתוך הצללים‪ ,‬הרחק‬
‫מאיתנו‪ ,‬כך שהנרי לא יכול למצוא מטרה טובה‪ .‬הם כבר לא מתעניינים בתקיפה‪ ,‬ביודעם‬
‫ששניים מאיתנו נסוגו ואחד נפצע‪ .‬שש עדיין מושיטה את ידיה לשמים‪ .‬הסופה התעצמה;‬
‫הרוח מתחילה ליילל‪ .‬נראה שהיא מתקשה לשלוט בה‪ .‬סופת חורף‪ ,‬רעמים בינואר‪ .‬נדמה‬
‫שבאותה מהירות שהכול התחיל‪ ,‬זה גם נגמר — הרעמים‪ ,‬הברקים‪ ,‬הגשם‪ .‬הרוח שוככת‪,‬‬
‫והמהום נמוך מתחיל לצבור עוצמה במרחק‪ .‬שש מורידה את זרועותיה‪ ,‬וכולנו מתאמצים‬
‫להקשיב‪ .‬אפילו המוגדוריאנים מסתובבים‪ .‬ההמהום מתעצם‪ ,‬ואין ספק שהוא מתקרב‬
‫לכיווננו‪ .‬הגששים יוצאים מהצללים ומתחילים לצחוק‪ .‬למרות שהרגנו לפחות עשרה מהם‪,‬‬
‫הם רבים יותר משהיו קודם‪ .‬מרחוק עולה ענן עשן מצמרות העצים‪ ,‬כאילו קטר של רכבת‬
‫מתקרב מעבר לעיקול‪ .‬הגששים מהנהנים זה לזה‪ ,‬מחייכים את החיוכים המרושעים שלהם‬
‫ויוצרים מסביבנו מחדש את המעגל‪ ,‬בניסיון ברור להחזיר אותנו לבית הספר‪ .‬ואין ספק שזאת‬
‫הבררה היחידה שיש לנו‪ .‬שש ניגשת אלי‪.‬‬
‫ֵ‬
‫"מה זה?" אני שואל‪.‬‬
‫הנרי צולע‪ ,‬והרובה נחבט רפוי אל צדו‪ .‬הוא נושם בכבדות‪ ,‬יש חתך בלחיו מתחת לעין‬
‫ימין‪ ,‬ושלולית דם עגולה על הסוודר האפור שלו מדקירת הסכין‪.‬‬
 ‫"זה כל האחרים‪ ,‬נכון?" הנרי שואל את שש‪.‬‬
‫שש מביטה בו בדאגה‪ ,‬שערה רטוב ונצמד לצדי פניה‪.‬‬
‫"הטורפים‪ ",‬היא אומרת‪" .‬והחיילים‪ .‬הם הגיעו‪".‬‬
‫הנרי דורך את הרובה ונושם עמוק‪" .‬אז הנה מתחילה המלחמה האמיתית‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אני‬
‫לא יודע מה עם שניכם‪ ,‬אבל אם זה באמת זה‪ ,‬אז צריך ללכת עד הסוף‪ .‬אני‪ ,‬כשלעצמי‪"...‬‬
‫הוא אומר ומפסיק לרגע‪" .‬טוב‪ ,‬ארור אהיה אם אוּבַ ס בלי להילחם‪".‬‬
‫שש מהנהנת‪" .‬האנשים שלנו החזירו מלחמה עד הסוף‪ .‬וזה גם מה שאני אעשה‪ ",‬היא‬
‫אומרת‪.‬‬
‫במרחק קילומטר וחצי מאיתנו העשן עדיין מיתמר‪ .‬מטען חי‪ ,‬אני חושב‪ .‬ככה מניידים‬
‫אותם‪ ,‬בסמיטריילרים‪ .‬שש ואני יורדים בעקבות הנרי בחזרה במדרגות‪ .‬אני צועק לברני‬
‫קוסאר‪ ,‬אבל הוא לא נראה בסביבה‪.‬‬
‫"אי אפשר לחכות לו שוב‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬אין זמן‪".‬‬
‫אני מביט סביבי פעם אחת אחרונה וסוגר את דלתות המנהרה בטריקה‪ .‬אנחנו רצים חזרה‬
‫במנהרה‪ ,‬יוצאים לבמה‪ ,‬חוצים את אולם הספורט‪ .‬אנחנו לא רואים כל זכר לגששים‪ ,‬גם לא‬
‫את מארק ושרה‪ ,‬ואני חש הקלה‪ .‬אני מקווה שהם התחבאו היטב‪ ,‬ואני מקווה שמארק יקיים‬
‫את ההבטחה שלו ושהם יישארו שם‪ .‬כשאנחנו מגיעים בחזרה לכיתת כלכלת בית‪ ,‬אני מחליק‬
‫את המקרר הצידה ומוציא את השידה‪ .‬הנרי ואני פותחים אותה‪ .‬שש לוקחת את אבן המרפא‬
‫ומטיחה אותה בבטן של הנרי‪ .‬הוא שקט‪ ,‬עיניו עצומות‪ ,‬והוא עוצר את הנשימה‪ .‬פניו אדומים‬
‫ממאמץ אבל הוא לא משמיע ולו צליל בודד‪ .‬אחרי דקה כזאת שש מסירה את האבן‪ .‬החתך‬
‫החלים‪ .‬הנרי נושף‪ ,‬מצחו מכוסה זיעה‪ .‬אז מגיע תורי‪ .‬היא מצמידה את האבן לחתך בראש‬
‫שלי‪ ,‬וכאב גדול מכפי שהרגשתי אי־פעם בעבר מציף אותי‪ .‬אני גונח ונאנח‪ ,‬וכל שריר בגופי‬
‫נדרך‪ .‬אני לא מסוגל לנשום עד שזה נגמר‪ ,‬וכשזה קורה‪ ,‬אני מתכופף ומסדיר את הנשימה‬
‫במשך דקה‪.‬‬
‫ההמהום המכני מבחוץ הפסיק‪ .‬הסמיטריילר לא נראה לעין‪ .‬בזמן שהנרי סוגר את השידה‬
‫ושם אותה בחזרה בתנור‪ ,‬אני מביט החוצה מהחלון בתקווה לראות את ברני קוסאר‪ .‬אני לא‬
‫רואה אותו‪ .‬עוד זוג אורות קדמיים חולף ליד בית הספר‪ .‬כמו קודם‪ ,‬אני לא מצליח להחליט‬
‫מה גודל כלי הרכב‪ ,‬והוא מאט כשהוא עובר ליד הכניסה‪ ,‬ואז ממהר להסתלק מבלי להיכנס‪.‬‬
‫הנרי מותח את החולצה שלו כלפי מטה ומרים את רובה הציד‪ .‬כשאנחנו מתקדמים לכיוון‬
‫הדלת‪ ,‬נשמע רעש שעוצר את שלושתנו במקום‪.‬‬
‫מבחוץ מגיעה שאגה רמה‪ ,‬כמו של חיה‪ ,‬שאגה מרושעת שלא דומה לשום דבר ששמעתי‬
‫מעודי‪ ,‬ואחריה צליל נקישה מתכתי של שער נפתח‪ .‬חבטה עזה גורמת לכולנו לעמוד בהיכון‪.‬‬
‫אני שוב נושם עמוק‪ .‬הנרי מניד בראשו ונאנח במה שכמעט נראה כמחווה של חוסר תקווה‪,‬‬
‫מהסוג שעושים כשהקרב אבוד‪.‬‬
‫"תמיד יש תקווה‪ ,‬הנרי‪ ",‬אני אומר‪ .‬הוא מסתובב ומביט בי‪" .‬עוד יהיו התפתחויות חדשות‪.‬‬
 ‫לא כל המידע הגיע‪ .‬עדיין אל תרים ידיים‪".‬‬
‫הוא מהנהן‪ ,‬ושמץ של חיוך עולה על פניו‪ .‬הוא מביט בשש‪ ,‬שהיא עצמה התפתחות חדשה‬
‫שאני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה יכול לדמיין‪ .‬מי אומר שלא צפויות עוד כאלה? ואז‬
‫הוא ממשיך מהמקום שבו הפסקתי אני‪ ,‬ומצטט את המילים המדויקות שאמר לי כשאני הייתי‬
‫המיואש‪ ,‬ביום שבו שאלתי איך אנחנו יכולים לצפות בכלל לנצח‪ ,‬לבדנו במיעוט מספרי‪,‬‬
‫הרחק מהבית — נגד המוגדוריאנים‪ ,‬שנראה שנהנים ממלחמה וממוות‪" .‬זה הדבר האחרון‬
‫שאפשר לאבד‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬כשאתה מאבד תקווה‪ ,‬אתה מאבד הכול‪ .‬וכשאתה חושב שהכול‬
‫אבוד‪ ,‬כשהכול קודר ונוראי‪ ,‬תמיד יש תקווה‪".‬‬
‫"בדיוק‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
 ‫פרק ‪31‬‬

‫עוד שאגה מפלחת את אוויר הלילה‪ .‬שאגה שגם מבעד לקירות בית הספר גורמת לדמי לקפוא‬
‫בעורקי‪ .‬הקרקע רועדת תחת רגלי הטורף‪ ,‬שככל הנראה שוחרר כדי לשחר אחרינו‪ .‬אני מניד‬
‫בראשי‪ .‬ראיתי במו עיני עד כמה הם גדולים בחזיונות מהמלחמה בלוריאן‪.‬‬
‫"לטובת החברים שלך ולטובתנו אנחנו‪ ",‬אומרת שש‪" ,‬רצוי שנצא מבית הספר הזה כמה‬
‫שיותר מהר‪ .‬הם יהרסו את כל הבניין בניסיון להגיע אלינו‪".‬‬
‫אנחנו מהנהנים זה לזה‪.‬‬
‫"התקווה היחידה שלנו היא להגיע ליער‪ ",‬אומר הנרי‪" .‬מה שלא יהיה הדבר הזה‪ ,‬אולי‬
‫נצליח להימלט אם נהיה בלתי נראים‪".‬‬
‫שש מהנהנת‪" .‬רק תחזיקו היטב בידיים שלי‪".‬‬
‫הנרי ואני לא זקוקים להזמנה נוספת‪ ,‬וכל אחד מאיתנו אוחז באחת מידיה‪.‬‬
‫"בשקט רב ככל האפשר‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫המסדרון חשוך ושקט‪ .‬אנחנו הולכים בזריזות שקטה‪ ,‬נעים במהירות האפשרית תוך שמירה‬
‫על שקט‪ .‬עוד שאגה‪ ,‬ובעיצומה מתחילה שאגה נוספת‪ .‬אנחנו עוצרים‪ .‬לא טורף אחד אלא‬
‫שניים‪ .‬אנחנו ממשיכים הלאה ונכנסים לאולם הספורט‪ .‬אין זכר לגששים‪ .‬כשאנחנו מגיעים‬
‫למרכז האולם‪ ,‬הנרי עוצר‪ .‬אני מביט לכיוונו‪ ,‬אבל לא רואה אותו‪.‬‬
‫"למה עצרנו?" אני לוחש‪.‬‬
‫"ששש‪ ",‬הוא אומר‪" .‬תקשיבו‪".‬‬
‫אני מתאמץ להקשיב אבל לא שומע דבר מלבד הפעימה התמידית של הדם באוזני‪.‬‬
‫"הטורפים הפסיקו לזוז‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫"אז מה?"‬
‫"ששש‪ ",‬הוא אומר‪" .‬יש משהו נוסף בחוץ‪".‬‬
‫ואז גם אני שומע את זה‪ ,‬צליל חד דמוי נביחה‪ ,‬שכמו מגיע מחיות קטנות‪ .‬הצלילים‬
‫מעומעמים למרות שברור שהם מתחזקים‪.‬‬
‫"מה זה לעזאזל?" אני אומר‪.‬‬
‫משהו מתחיל להלום בפתח הבמה‪ ,‬זה שדרכו ניסינו להימלט‪.‬‬
‫"תדליק את האורות שלך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מרפה מידה של שש‪ ,‬מדליק ומכוון אותם לבמה‪ .‬הנרי מביט דרך כוונת הרובה‪ .‬הפתח‬
‫נהדף כלפי מעלה כאילו משהו מנסה לפרוץ דרכו בכוח אבל חסר את העוצמה הדרושה‪.‬‬
‫החמוסים‪ ,‬אני חושב‪ ,‬היצורים המוצקים הקטנים שהבחורים באתונה פחדו מהם עד מוות‪.‬‬
‫אחד מהם חובט בפתח בעוצמה כזאת שהוא נקרע מציריו שעל הבמה ונופל מקרקש על‬
‫הרצפה‪ .‬התקווה שאין להם כוח נגוזה‪ .‬שניים מהם מזנקים החוצה‪ ,‬וברגע שהם רואים אותנו‪,‬‬
‫הם רצים לכיווננו במהירות אדירה עד שאני בקושי מבחין בהם‪ .‬הנרי עומד ומתבונן‬
‫כשהרובה שלו מכוון‪ ,‬וחיוך משועשע על פניו‪ .‬הם משנים את מסלול הריצה שלהם‪ ,‬ושניהם‬
‫מזנקים עלינו ממרחק של חמישה מטרים‪ ,‬אחד על הנרי‪ ,‬השני עלי‪ .‬הנרי יורה פעם אחת‪,‬‬
‫והחמוס מתפוצץ ומכסה אותו בקרביים ובדם שלו; ובדיוק כשאני עומד לבתר את השני‬
‫באמצעות טלקינזיס‪ ,‬הוא נקטף מהאוויר על ידי ידה הבלתי נראית של שש ומוטח לקרקע‬
‫בעוצמה‪ ,‬ומת בו ברגע‪.‬‬
‫הנרי דורך את הרובה‪" .‬טוב‪ ,‬זה לא היה כל כך נורא‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ולפני שאני מספיק‬
‫לענות‪ ,‬כל הקיר לצד הבמה מתרסק באגרופו של טורף‪ .‬הוא מניף את האגרוף שלו שוב‬
‫והולם‪ ,‬מרסק את הבמה לשברים וחושף את שמי הלילה‪ .‬ההדף דוחף את הנרי ואותי אחורה‪.‬‬
‫"לברוח!" צועק הנרי ויורה את כל המחסנית לתוך הטורף‪ ,‬שרוכן קדימה ושואג חזק כל‬
‫כך‪ ,‬עד שאני מרגיש את בגדי מתנפנפים‪ .‬יד נשלחת ואוחזת בי‪ ,‬הופכת אותי לבלתי נראה‪.‬‬
‫הטורף מסתער ישר לכיוונו של הנרי‪ ,‬ואימה אוחזת בי לנוכח מה שהוא עשוי לעולל‪.‬‬
‫"לא!" אני צורח‪" .‬להנרי‪ ,‬תגיעי אל הנרי!" אני מתפתל באחיזתה של שש‪ ,‬ובסוף אוחז בה‬
‫והודף אותה מעלי‪ .‬אני הופך לנראה; היא נשארת סמויה‪ .‬הטורף מסתער לכיוון הנרי שעומד‬
‫במקומו ומביט ביצור התפלצתי מתקרב‪ .‬ללא תחמושת‪ .‬חסר אונים‪" .‬תגיעי אליו!" אני שוב‬
‫צורח‪" .‬שש‪ ,‬תגיעי אליו!"‬
‫"לך ליער!" היא צועקת בחזרה‪.‬‬
‫אני לא מסוגל לעשות כלום מלבד להביט‪ .‬הטורף קרוב לוודאי בגובה של עשרה או‬
‫שנים־עשר מטרים‪ ,‬והוא מתנשא מעל הנרי‪ .‬הוא שואג‪ ,‬בעיניו זעם טהור‪ .‬האגרוף השרירי‬
‫התפוח שלו מתרומם גבוה באוויר‪ ,‬כל כך גבוה עד שהוא שובר בקלות את קורות התמיכה‬
‫והגג של אולם הספורט‪ .‬ואז האגרוף מוטח כלפי מטה‪ ,‬מהיר כל כך שהוא נראה מטושטש‪,‬‬
‫כמו להבים של מאוורר מסתובב‪ .‬אני זועק באימה בידיעה שהנרי עומד להימעך‪ .‬אני לא‬
‫מסוגל להסיט את מבטי‪ .‬הנרי נראה זעיר כשהוא עומד שם והרובה תלוי רפוי לצדו‪.‬‬
‫כשהאגרוף של הטורף נמצא מרחק חלקיק שנייה ממנו‪ ,‬הנרי נעלם‪ .‬האגרוף מרסק את רצפת‬
‫האולם‪ ,‬הפרקט מתרסק‪ ,‬עוצמת המכה משגרת אותי אל ספסלי הצופים‪ ,‬חמישה מטרים‬
‫אחורה‪ .‬הטורף פונה לכיווני ומסתיר ממני את המקום שבו הנרי עמד זה עתה‪.‬‬
‫"הנרי!" אני צועק‪ .‬הטורף שואג כך שכל תשובה שאולי הושמעה‪ ,‬הוחרשה‪ .‬הוא עושה‬
‫צעד לכיווני‪ .‬ליער‪ ,‬אמרה שש‪ .‬לך ליער‪ .‬אני קם ורץ מהר ככל יכולתי לחלק האחורי של‬
‫האולם‪ ,‬שדרכו התפרץ הטורף‪ .‬אני מסתובב לבדוק אם הוא בעקבותי‪ .‬אבל לא‪ .‬אולי שש‬
‫עשתה משהו להסיח את דעתו‪ .‬הדבר היחיד שאני יודע זה שעכשיו אני לבדי‪ ,‬ברשות עצמי‪.‬‬
‫אני מנתר מעל ההריסות ורץ הרחק מבית הספר‪ ,‬רץ בכל המהירות ליער‪ .‬הצללים נאספים‬
‫סביבי‪ ,‬עוקבים אחרי כמו רוחות מרושעות‪ .‬אני יודע שאני רץ מהר מהם‪ .‬הטורף שואג‪ ,‬ואני‬
‫שומע עוד קיר קורס‪ .‬אני מגיע לעצים ונדמה שהצללים נעלמו‪ .‬אני עוצר ומקשיב‪ .‬העצים‬
‫נעים ברוח הקלה‪ .‬יש כאן רוח! הצלחתי לצאת מהכיפה שיצרו המוגדוריאנים‪ .‬משהו חם נוזל‬
‫מהשרפה אצל מארק ג'יימס נפתח מחדש‪.‬‬
‫ֵ‬ ‫אל חגורת מכנסי‪ .‬החתך בגב‬
‫הצללית של בית הספר נראית קלושה מהמקום שבו אני עומד‪ .‬אולם הספורט כולו נעלם‪,‬‬
‫נשארו ממנו רק עיי חורבות‪ .‬צלו של הטורף עומד גבוה בין חורבות הקפטריה‪ .‬למה הוא לא‬
‫רודף אחרי? ואיפה הטורף השני ששמענו? אגרופו של הטורף מוטח שוב‪ ,‬ועוד חדר נהרס‪.‬‬
‫מארק ושרה נמצאים שם איפשהו‪ .‬אמרתי להם לחזור פנימה‪ ,‬ועכשיו אני מבין כמה מטופש‬
‫זה היה‪ .‬לא צפיתי שהטורף יהרוס את בית הספר אם ידע שאני לא שם‪ .‬אני חייב לעשות‬
‫משהו כדי להזיז אותו משם‪ .‬אני נושם עמוק ומתכונן‪ ,‬וברגע שאני עושה את הצעד הראשון‪,‬‬
‫משהו קשה חובט בי בעורף‪ .‬אני נופל עם הפנים בתוך הבוץ‪ .‬אני נוגע במקום שבו נפגעתי‪,‬‬
‫והיד שלי מתכסה דם‪ ,‬וטיפות ממנו נוטפות מקצות אצבעותי‪ .‬אני מסתובב‪ ,‬ובתחילה לא רואה‬
‫דבר‪ ,‬ואז הוא יוצא מבין הצללים ומחייך‪.‬‬
‫חייל‪ .‬אז ככה הם נראים‪ .‬גבוהים יותר מהגששים — שני מטרים ועשרה‪ ,‬אולי יותר —‬
‫השרירים שלו בולטים מתחת לגלימה שחורה ממורטטת‪ .‬ורידים גדולים בולטים בזרועותיו‬
‫לכל אורכן‪ .‬מגפיים שחורים‪ .‬אין לו כובע‪ ,‬ושערו גולש על כתפיו‪ .‬אותו עור חיוור דמוי‬
‫שעווה כמו של הגששים‪ .‬חיוך של ביטחון עצמי‪ ,‬של סופיות‪ .‬בידו האחת הוא מחזיק חרב‪.‬‬
‫ארוכה וזוהרת‪ ,‬עשויה ממתכת שמעולם לא ראיתי על פני כדור הארץ או בחזיונות שלי‬
‫מלוריאן‪ ,‬ונדמה שהיא פועמת‪ ,‬כאילו היא חיה באופן כלשהו‪.‬‬
‫אני מתחיל לזחול משם‪ ,‬הדם זולג במורד עורפי‪ .‬הטורף בבית הספר משמיע עוד שאגה‪,‬‬
‫ואני מושיט יד לענפים נמוכים של עץ סמוך ומושך את עצמי למעלה‪ .‬החייל נמצא שלושה‬
‫מטרים ממני‪ .‬אני מאגרף את שתי הידיים‪ .‬החייל מצביע לכיווני עם החרב באדישות‪ ,‬ומשהו‬
‫יוצא מהקצה שלה‪ ,‬משהו שנראה כמו פגיון קטן‪ .‬אני מביט בפגיון מסתובב בקשת ומשאיר‬
‫מאחוריו שובל קטן‪ ,‬כמו עשן ממטוס‪ .‬האור יוצר כישוף שאני לא מסוגל להסיר ממנו את‬
‫עיני‪.‬‬
‫הבזק של אור בהיר בולע הכול‪ ,‬העולם סביבי הופך לריק חסר צליל‪ .‬ללא קירות‪ .‬ללא‬
‫צליל‪ .‬ללא תקרה או רצפה‪ .‬באטיות רבה הדברים מקבלים שוב צורה‪ ,‬העצים עומדים כמו‬
‫פסלים עתיקים שמלחשים על ימי עבר‪ ,‬בעולם חלופי כלשהו‪ ,‬שבו גרים רק צללים‪.‬‬
‫אני שולח יד למשש את העץ הקרוב‪ ,‬הגוון האפור היחיד בעולם שכולו לבן‪ .‬היד שלי‬
‫עוברת דרכו‪ ,‬ולרגע קל העץ מרצד כאילו הוא נוזלי‪ .‬אני נושם עמוק‪ .‬כשאני נושף‪ ,‬הכאב‬
‫חוזר לחתך בעורפי ולחתכים בזרועות ובגוף שלי מהשרפה בבית של מארק ג'יימס‪ .‬ממקום‬
‫כלשהו אני שומע צליל של מים מטפטפים‪ .‬לאט‪ ,‬במרחק שבעה או שמונה מטרים ממני‪,‬‬
‫החייל לובש צורה‪ .‬הוא ענק‪ .‬אנחנו סוקרים זה את זה‪ .‬החרב שלו בוהקת באור בהיר יותר‬
‫בעולם החדש הזה‪ .‬הוא מצר את עיניו‪ ,‬וידי שוב נקמצות לאגרופים‪ .‬הרמתי חפצים כבדים‬
‫ממנו בהרבה; ביקעתי עצים וגרמתי להרס‪ .‬אני בבירור חזק כמוהו‪ .‬אני דוחף את כל מה שאני‬
‫מרגיש למרכז הישות שלי‪ ,‬כל מה שאני וכל מה שאהיה‪ ,‬עד שנדמה שאני עומד להתפקע‪.‬‬
‫"יאאאא!" אני צועק ומושיט את זרועותי קדימה‪ .‬הכוח הגולמי יוצא מגופי ומסתער על‬
‫החייל בזעם‪ .‬בו ברגע הוא מניף את החרב שלו באלכסון לפני גופו‪ ,‬כאילו חובט בזבוב‪ .‬הכוח‬
‫מוסט הצידה לכיוון העצים‪ ,‬שמרקדים לרגע קל כמו שיבולת שמתנודדת ברוח קלה‪ ,‬ואז‬
‫מפסיקים לנוע‪ .‬הוא צוחק לעברי צחוק עמוק וגרוני כדי להתגרות בי‪ .‬עיניו האדומות‬
‫מתחילות לזהור‪ ,‬מתערבלות כאילו הן מלאות בלָבָ ה‪ .‬הוא מרים את ידו הפנויה‪ ,‬וגופי מתקשח‬
‫כולו לקראת הבלתי ידוע‪ .‬ומבלי שאדע מה קרה‪ ,‬הגרון שלי לפות בידו; הפער שהפריד בינינו‬
‫נסגר כהרף עין‪ .‬הוא מרים אותי ביד אחת ונושם בפה פתוח‪ ,‬כך שאני יכול להריח את‬
‫הסירחון החמוץ של הבל פיו‪ ,‬ריח הריקבון‪ .‬אני חובט‪ ,‬מנסה לנתק את אצבעותיו מצווארי‪,‬‬
‫אך הן כמו פלדה‪.‬‬
‫ואז הוא מעיף אותי‪.‬‬
‫אני נוחת על הגב עשרה מטרים משם‪ .‬אני קם והוא מסתער‪ ,‬מניף את החרב לכיוון ראשי‪.‬‬
‫אני מתחמק מהחרב ומגיב בדחיפה הכי חזקה שאני מסוגל לה‪ .‬הוא מועד לאחור‪ ,‬אבל נשאר‬
‫על רגליו‪ .‬אני מנסה להרים אותו באמצעות טלקינזיס‪ ,‬אבל לא קורה כלום‪ .‬בעולם החלופי‬
‫הזה הכוחות שלי מוחלשים‪ ,‬כמעט חסרי תועלת‪ .‬פה היתרון נמצא אצל המוגדוריאני‪.‬‬
‫הוא מחייך לנוכח חוסר האונים שלי ומרים את החרב בשתי הידיים‪ .‬החרב מתעוררת‬
‫לחיים‪ ,‬הופכת מכסף מרצד לכחול קרחי‪ .‬להבות כחולות מלחכות את הלהב‪ .‬חרב שבוהקת‬
‫בעוצמת הכוחות הטמונים בה‪ ,‬בדיוק כפי שאמרה שש‪ .‬הוא מניף את החרב לכיווני‪ ,‬ועוד‬
‫פגיון נזרק מהחוד ישר לכיווני‪ .‬את זה אני מסוגל לעשות‪ ,‬אני חושב‪ .‬כל השעות בחצר‬
‫האחורית שבהן הנרי הכין אותי בדיוק לדבר הזה‪ .‬תמיד סכינים‪ ,‬שזה פחות או יותר כמו‬
‫פגיונות‪ .‬האם הנרי ידע שהם ישתמשו בהם? בהחלט‪ ,‬אם כי בחזיונות שלי מהפלישה לא‬
‫ראיתי אותם מעולם‪ .‬אבל גם את היצורים האלה לא ראיתי מעודי‪ .‬בלוריאן הם היו שונים‪,‬‬
‫הם לא נראו מאיימים כל כך‪ .‬ביום הפלישה הם נראו חולניים ורעבים‪ .‬האם כדור הארץ הוא‬
‫הסיבה להחלמה הזאת‪ .‬האם המשאבים כאן גרמו להם להפוך לחזקים ובריאים יותר?‬
‫הפגיון ממש צווח כשהוא טס לכיווני‪ .‬הוא גדל ועולה בלהבות‪ .‬בדיוק כשאני עומד להסיט‬
‫אותו‪ ,‬הוא מתפוצץ לכדור אש‪ ,‬והלהבות מנתרות לכיווני‪ .‬אני לכוד בהן‪ ,‬נתון בכדור אש‬
‫מושלם‪ .‬כל אחד אחר היה נשרף‪ ,‬אבל לא אני‪ ,‬ואיכשהו זה גורם לכוח שלי לחזור‪ .‬אני מסוגל‬
‫לנשום‪ .‬מבלי שהחייל ידע זאת‪ ,‬זה הפך אותי לחזק יותר‪ .‬עכשיו תורי לחייך לנוכח חוסר‬
‫האונים שלו‪.‬‬
‫"זה כל מה שיש לך?" אני צועק‪.‬‬
‫פניו עוטים הבעת זעם‪ .‬הוא שולח יד בהתרסה אל מאחורי הגב ושולף משם רובה דמוי‬
‫תותח‪ ,‬שמתלבש על גופו ונכרך סביב זרועו‪ .‬זרועו והרובה הופכים ליחידה אחת‪ .‬אני שולף‬
‫את הסכין מהכיס האחורי‪ ,‬זאת שלקחתי מהבית לפני שחזרתי לבית הספר‪ .‬קטנה‪ ,‬לא יעילה‪,‬‬
‫אבל יותר טובה מכלום‪ .‬אני פותח את הלהב ומסתער‪ .‬כדור האש מסתער איתי‪ .‬החייל מייצב‬
‫את גופו ומנחית את החרב בעוצמה‪ .‬אני מסיט אותה בסכין אבל משקל החרב שובר את הלהב‬
‫לשניים‪ .‬אני שומט את מה שנשאר ומכה בכל הכוח‪ .‬האגרוף שלי מוטח בבטנו של החייל‪ .‬הוא‬
‫מתכופף אבל מתיישר מיד‪ ,‬ושוב מניף את החרב‪ .‬אני מתכופף וחומק מהלהב ברגע האחרון‪.‬‬
‫החרב חורכת את השיער על קודקודי‪ .‬מיד אחרי החרב מגיע התותח‪ .‬אין לי זמן להגיב‪ .‬הוא‬
‫פוגע בי בכתף‪ ,‬ואני גונח ונופל לאחור‪ .‬החייל מתארגן מחדש ומכוון את התותח כלפי מעלה‪.‬‬
‫בתחילה אני מבולבל‪ .‬האפור מהעצים נמשך ונשאב לתוך הרובה‪ .‬ואז אני מבין‪ .‬יש לטעון את‬
‫הרובה לפני שיורים בו‪ ,‬הוא צריך לגנוב מהמהות של כדור הארץ כדי להפוך לשמיש‪ .‬האפור‬
‫שבעצים איננו צללים; האפור הוא כוח החיים של העצים ברמה הכי בסיסית שלו‪ .‬ועכשיו‬
‫החיים האלה נגנבים‪ ,‬נצרכים על ידי המוגדוריאנים‪ .‬גזע של חייזרים שמיצו את משאבי‬
‫הכוכב שלהם במרדף אחר התקדמות‪ ,‬ועכשיו עושים פה אותו הדבר‪ .‬זאת הסיבה שהם‬
‫התקיפו את לוריאן‪ .‬ומאותה סיבה הם יתקיפו גם את כדור הארץ‪ .‬בזה אחרי זה העצים‬
‫נופלים ומתפוררים לערמות אפר‪ .‬הרובה זוהר באור בהיר יותר ויותר‪ ,‬כל כך בהיר עד‬
‫שהעיניים כואבות מלהביט בו‪ .‬אסור לבזבז זמן‪.‬‬
‫אני תוקף‪ .‬הוא ממשיך לכוון את הרובה לרקיע ומנופף בחרב‪ .‬אני חומק ממנה ומתנגש בו‪.‬‬
‫הגוף שלו מתקשח‪ ,‬והוא מתפתל בייסורים‪ .‬האש המקיפה אותי שורפת אותו במקום עומדו‪.‬‬
‫אני השארתי את עצמי חשוף להתקפה‪ .‬הוא מניף את החרב ברפיסות‪ ,‬לא מספיק חזק כדי‬
‫לחתוך בי אבל אני לא מסוגל למנוע את נפילתה‪ .‬היא פוגעת בי‪ ,‬והגוף שלי נזרק‬
‫חמישה־עשר מטרים לאחור‪ ,‬כאילו הכה בי ברק‪ .‬אני שוכב שם‪ ,‬וגופי רועד כמו אחרי הלם‬
‫חשמלי‪ .‬אני מרים את הראש‪ .‬שלושים ערמות אפר מהעצים המומתים מקיפות אותנו‪ .‬כמה‬
‫פעמים זה יאפשר לו לירות? רוח קלה נושבת‪ ,‬והאפר מתחיל להתפזר על פני השטח הריק‬
‫בינינו‪ .‬הירח שב‪ .‬העולם שלתוכו הוא הכניס אותי מתחיל להתפרק‪ .‬הוא יודע את זה‪ .‬הרובה‬
‫מוכן‪ .‬אני מתרומם במאמץ מהקרקע‪ .‬במרחק לא גדול ממני‪ ,‬עדיין זוהר‪ ,‬נח אחד הפגיונות‬
‫שהשליך עלי קודם‪ .‬אני מרים אותו‪.‬‬
‫הוא מנמיך את התותח ומכוון‪ .‬האור הלבן שמקיף אותנו מתחיל להתעמעם‪ ,‬והצבע חוזר‪.‬‬
‫התותח יורה‪ ,‬הבזק אור בהיר שמכיל את דמויות הרפאים של כל מי שהכרתי מעודי — הנרי‪,‬‬
‫סם‪ ,‬ברני קוסאר‪ ,‬שרה — כולם מתים בעולם החלופי הזה‪ ,‬האור כל כך בהיר שהם הדבר‬
‫היחיד שאני מסוגל לראות‪ ,‬והם מנסים לקחת אותי איתם‪ ,‬מסתערים קדימה בכדור אנרגיה‬
‫שמתעצם ככל שהוא מתקרב‪ .‬אני מנסה להסיט את המטח אבל הוא חזק מדי‪ .‬האור הלבן מגיע‬
‫עד לתחום האש המקיף אותי‪ ,‬וכשהשניים נפגשים‪ ,‬נוצר פיצוץ שעוצמתו מעיפה אותי‬
‫לאחור‪ .‬אני נוחת בחבטה‪ .‬אני בודק נזקים‪ .‬הכול במקום‪ .‬כדור האש כבה‪ .‬איכשהו הוא ספג‬
‫את המטח‪ ,‬הציל אותי מפני מה שהיה מוות בטוח‪ .‬כנראה ככה עובד התותח‪ ,‬מותו של דבר‬
‫אחד למען מותו של דבר אחר‪ .‬כוח השליטה במחשבות‪ ,‬מניפולציה שמשתמשת בפחד‪,‬‬
‫מתאפשר על ידי הרס כוחות הטבע של העולם‪ .‬הגששים למדו לעשות את זה במידת־מה‬
‫באמצעות המחשבה שלהם‪ .‬החיילים מסתמכים על כלי נשק המאפשרים להם להשיג תוצאות‬
‫חזקות בהרבה‪.‬‬
‫אני קם‪ ,‬הסכין הבוהקת עדיין בידי‪ .‬החייל מושך בידית כלשהי בצד התותח‪ ,‬כמו כדי לטעון‬
‫אותו‪ .‬אני רץ לכיוונו‪ .‬כשאני מספיק קרוב‪ ,‬אני מכוון ללבו ומשליך את הסכין במרב‬
‫העוצמה‪ .‬הוא יורה פעם שנייה‪ .‬טיל כתום דוהר לכיוונו‪ ,‬מוות ודאי בלבן עושה את דרכו‬
‫לכיווני‪ .‬הם חולפים זה על פני זה באוויר מבלי לגעת‪ .‬בדיוק כשאני מצפה שהירייה השנייה‬
‫תפגע בי‪ ,‬ותביא איתה את אותו המוות‪ ,‬משהו אחר קורה‪.‬‬
‫הסכין שלי פוגעת ראשונה‪.‬‬
‫העולם הלבן נעלם‪ .‬הצללים מתפוגגים‪ ,‬והקור והחשכה חוזרים כאילו מעולם לא נעלמו‪.‬‬
‫השינוי מסחרר אותי‪ .‬אני עושה צעד לאחור ונופל‪ .‬העיניים שלי מסתגלות למחסור באור‪ .‬אני‬
‫מכוון אותן לעבר דמותו הכהה של החייל שעומדת לידי‪ .‬מטח התותח לא עשה איתנו את‬
‫המסע‪ .‬הסכין הבוהקת כן‪ ,‬הלהב נעוץ עמוק בתוך לבו‪ ,‬הידית פועמת בכתום באור הירח‬
‫הזורח ממעל‪ .‬החייל מועד‪ ,‬ואז הסכין נשאבת עמוק יותר ונעלמת‪ .‬הוא נאנק‪ .‬נתזי דם שחור‬
‫נובעים מהפצע הפתוח‪ .‬עיניו הופכות ריקות‪ ,‬ואז מתהפכות‪ .‬הוא נופל לקרקע‪ ,‬שוכב ללא‬
‫תנועה‪ ,‬ואז מתפוצץ לענן אפר שמכסה את נעלי‪ .‬חייל‪ .‬הרגתי את החייל הראשון שלי‪ .‬רק‬
‫שלא יהיה האחרון‪.‬‬
‫משהו בשהות באותו עולם חלופי החליש אותי‪ .‬אני משעין את היד על עץ סמוך כדי לייצב‬
‫את עצמי ולהסדיר את הנשימה‪ ,‬אלא שהעץ כבר לא שם‪ .‬אני מביט מסביב‪ .‬כל העצים‬
‫שהקיפו אותנו קרסו והפכו לערמות אפר‪ ,‬בדיוק כפי שקרה בעולם האחר‪ ,‬בדיוק כפי שקורה‬
‫למוגדוריאנים כשהם מתים‪.‬‬
‫אני שומע את שאגת הטורף ומרים את מבטי כדי לראות מה נשאר מבית הספר‪ .‬אבל‬
‫במקום בית הספר אני רואה משהו אחר‪ ,‬במרחק חמישה מטרים ממני עומד גבוה חייל וחרב‬
‫ביד אחת ותותח דומה לזה של קודמו באחרת‪ .‬התותח מכוון היישר ללב שלי‪ ,‬תותח שכבר‬
‫נטען‪ ,‬בוהק בעוצמה‪ .‬חייל נוסף‪ .‬אני לא חושב שיש לי הכוח להילחם בזה כפי שנלחמתי‬
‫בראשון‪.‬‬
‫אין שום דבר שאני יכול להשליך עליו‪ ,‬והמרחק בינינו גדול מכדי שאספיק להסתער לפני‬
‫שיירה‪ .‬אלא שאז הזרוע שלו קופצת‪ ,‬וצליל יריית רובה מהדהד באוויר‪ .‬הגוף שלי מתכווץ‬
‫אינסטינקטיבית בציפייה שהתותח יקרע אותי לשניים‪ .‬אבל אני בסדר‪ ,‬בריא ושלם‪ .‬אני מרים‬
‫מבט מבולבל ומגלה שבמצח של החייל נפער חור בגודל של מטבע‪ ,‬שממנו ניגר הדם‬
‫המחליא‪ .‬אז הוא נופל ומתפורר‪.‬‬
‫"זה בשביל אבא שלי‪ ",‬אני שומע מאחורי‪ .‬אני מסתובב‪ .‬זה סם‪ ,‬שמחזיק אקדח כסוף בידו‪.‬‬
‫אני מחייך אליו‪ .‬הוא מנמיך את האקדח‪" .‬הם עברו ממש במרכז העיר‪ ",‬הוא אומר‪" .‬ידעתי‬
‫שזה הם ברגע שראיתי את הסמיטריילר‪".‬‬
‫אני מנסה להסדיר את הנשימה ומביט ביראת כבוד בדמותו של סם‪ .‬רק לפני רגעים‪ ,‬במטח‬
‫הראשון של החייל‪ ,‬הוא הופיע כגופה נרקבת שעלתה מהגיהינום לקחת אותי‪ .‬ועכשיו הוא‬
‫הציל אותי‪.‬‬
 ‫"אתה בסדר?" הוא שואל‪.‬‬
‫אני מהנהן‪" .‬מאיפה הגעת?"‬
‫"אחרי שעברו את הבית שלנו‪ ,‬עקבתי אחריהם בטנדר של אבא שלי‪ .‬הגעתי לפני רבע‬
‫שעה‪ ,‬ואלה שכבר היו כאן הקיפו אותי‪ .‬אז יצאתי וחניתי בשדה קילומטר וחצי מכאן והלכתי‬
‫דרך היער‪".‬‬
‫זוג האורות השני שראינו מהחלון בבית הספר היה שייך לטנדר של סם‪ .‬אני פותח את פי‬
‫כדי לענות אבל רעם מרעיד את השמים‪ .‬עוד סערה מתחילה להתהוות‪ ,‬ואני חש הקלה לדעת‬
‫ששש עדיין חיה‪ .‬ברק חוצה את השמים ועננים מתחילים להתקרב מכל הכיוונים‪ ,‬נמשכים‬
‫יחדיו למסה אחת ענקית‪ .‬חשכה סמיכה עוד יותר יורדת‪ ,‬ואחריה גשם כבד כל כך‪ ,‬עד שאני‬
‫צריך לצמצם את העיניים כדי לראות את סם‪ ,‬שעומד במרחק מטר וחצי ממני‪ .‬בית הספר‬
‫מוסתר‪ .‬אבל אז מכה ברק שני והכול מואר לחלקיק שנייה‪ ,‬ואני רואה שהטורף נפגע‪ .‬נשמעת‬
‫שאגה מיוסרת‪.‬‬
‫"אני חייב לחזור לבית הספר!" אני צועק‪" .‬מארק ושרה נמצאים איפשהו בפנים‪".‬‬
‫"אם אתה הולך‪ ,‬גם אני הולך‪ ",‬הוא צועק בחזרה כדי להתגבר על קול הסערה‪.‬‬
‫אנחנו הולכים לא יותר מחמישה צעדים לפני שהרוח המייללת הודפת אותנו בחזרה‪ ,‬וגשם‬
‫שוטף דוקר את פנינו‪ .‬אנחנו ספוגים עד לעצמות‪ ,‬רועדים וקר לנו‪ .‬אבל כל עוד אני רועד‪ ,‬אני‬
‫יודע שאני חי‪ .‬סם כורע ברך‪ ,‬ואז נשכב על הבטן כדי שהרוח לא תישא אותו אחורה‪ .‬אני‬
‫עושה כמוהו‪ .‬אני מביט בעננים דרך עיניים מצומצמות — הם כבדים‪ ,‬כהים‪ ,‬מאיימים —‬
‫מתערבלים במעגלים קטנים‪ ,‬ובמרכזם‪ ,‬המרכז שאליו אני מנסה להגיע בכל כוחי‪ ,‬מתחילים‬
‫להתהוות פנים‪.‬‬
‫אלה פנים של איש קשיש וסחוף שנים‪ ,‬מזוקן‪ ,‬בעל מראה שלֵו כאילו הוא ישן‪ .‬פנים‬
‫שנראים זקנים יותר מכדור הארץ עצמו‪ .‬העננים מתחילים להנמיך‪ ,‬מתקרבים באטיות לפני‬
‫השטח ומכלים הכול‪ ,‬הכול מחשיך‪ ,‬חשכה כל כך עמוקה ובלתי חדירה‪ ,‬עד שקשה לדמיין‬
‫שבמקום כלשהו השמש עדיין קיימת‪ .‬עוד שאגה‪ ,‬שאגת כעס ואבדון‪ .‬אני מנסה לעמוד אבל‬
‫מיד מוטח אחורה‪ ,‬הרוח עזה מדי‪ .‬הפנים‪ .‬הם מתעוררים לחיים‪ .‬יקיצה‪ .‬העיניים נפקחות‪,‬‬
‫עווית מופיעה על הפנים‪ .‬האם זה פרי יצירתה של שש? הפנים הופכים למראה הזעם בכבודו‬
‫ובעצמו‪ ,‬מראה של נקמה‪ .‬הם צונחים במהירות‪ .‬נראה כי הכול תלוי על כף המאזניים‪ .‬ואז‬
‫הפה נפער ברעב‪ ,‬השפתיים מתעקלות וחושפות שיניים‪ ,‬והעיניים מוצרות במה שניתן לתאר‬
‫רק כשנאה‪ .‬זעם מוחלט ומושלם‪.‬‬
‫ואז הפנים נוגעים בקרקע‪ ,‬ופיצוץ קולי מרעיד את האדמה ומגיע עד מעל לבית הספר‪ ,‬הכול‬
‫מואר באדום‪ ,‬בכתום ובצהוב‪ .‬אני נהדף לאחור‪ .‬עצים נשברים לשניים‪ .‬הקרקע רועמת‪ .‬אני‬
‫נוחת בחבטה‪ ,‬ענפים ובוץ נופלים עלי‪ .‬האוזניים שלי מצלצלות כפי שלא צילצלו מעולם‪.‬‬
‫רעם חזק כל כך שמן הסתם שמעו אותו גם מאה קילומטר מכאן‪ .‬ואז הגשם נפסק‪ ,‬והכול‬
‫משתתק‪.‬‬
‫אני שוכב בבוץ ומקשיב לפעימות לבי‪ .‬העננים מתפזרים‪ ,‬וחושפים ירח תלוי בשמים‪ .‬אין‬
‫זכר לרוח‪ .‬אני מביט סביבי‪ ,‬אבל לא רואה את סם‪ .‬אני צועק לו‪ ,‬אבל לא מקבל מענה‪ .‬אני‬
‫משתוקק לשמוע משהו‪ ,‬לא משנה מה‪ ,‬עוד שאגה‪ ,‬הרובה של הנרי‪ ,‬אבל דבר לא נשמע‪.‬‬
‫אני מרים את עצמי מאדמת היער‪ ,‬מנקה את עצמי ככל האפשר מהענפים הזעירים ומהבוץ‪.‬‬
‫אני יוצא שוב מהיער‪ .‬הכוכבים חזרו לזרוח‪ ,‬מיליון מהם מנצנצים גבוה בשמי הלילה‪ .‬האם זה‬
‫נגמר? האם ניצחנו‪ ,‬או שזאת רק הפוגה בפעילות? בית הספר‪ ,‬אני חושב‪ .‬אני חייב להגיע‬
‫לבית הספר‪ .‬אני עושה צעד קדימה‪ ,‬ואז אני שומע את זה‪.‬‬
‫שאגה נוספת‪ ,‬שמגיעה מתוך היער מאחורי‪.‬‬
‫הצליל חוזר‪ .‬שלוש יריות רובה נשמעות בלילה‪ ,‬מהדהדות כך שאין לי מושג מאיזה כיוון‬
‫הן הגיעו‪ .‬אני מקווה בכל מאודי שזה הרובה של הנרי‪ ,‬שהוא עדיין חי‪ ,‬ועדיין נלחם‪.‬‬
‫הקרקע מתחילה לרעוד‪ .‬הטורף רץ‪ ,‬בא בעקבותי‪ ,‬עכשיו אין ספק‪ ,‬עצים נשברים ונעקרים‬
‫מאחורי‪ .‬נראה שהם לא מאטים אותו כלל‪ .‬האם הוא אפילו יותר גדול מהקודם? לא מתחשק‬
‫לי לגלות‪ .‬אני מתחיל לרוץ לכיוון בית הספר אבל אז מבין שזה המקום הכי גרוע שאני יכול‬
‫ללכת אליו‪ .‬שרה ומארק עדיין שם‪ ,‬עדיין מתחבאים‪ .‬אני לפחות מקווה שזה המצב‪.‬‬
‫הכול חוזר למצב שהיה לפני הסערה‪ ,‬הצללים עוקבים‪ ,‬נישאים ומסתובבים סביבי‪ .‬גששים‪.‬‬
‫חיילים‪ .‬אני פונה ימינה ורץ בשביל שעצים מצדיו ושמוביל למגרש הפוטבול‪ ,‬והטורף‬
‫בעקבותי‪ .‬האם אני באמת מסוגל לרוץ מהר ממנו? אם אצליח להגיע ליער שמעבר למגרש‪,‬‬
‫אולי כן‪ .‬אני מכיר את היער הזה‪ ,‬היער שמוביל לבית שלנו‪ .‬שם יהיה לי יתרון המגרש‬
‫הביתי‪ .‬אני מביט סביב ורואה את דמויות המוגדוריאנים בחצר בית הספר‪ .‬הם רבים מדי‪.‬‬
‫אנחנו בנחיתות מספרית‪ .‬איך חשבנו אי־פעם שנוכל לנצח?‬
‫פגיון חולף על פני‪ ,‬הבזק אדום שמפספס את הפנים שלי בסנטימטרים ספורים‪ .‬הוא נתקע‬
‫בגזע עץ לידי‪ ,‬והעץ עולה באש‪ .‬שאגה נוספת‪ .‬הטורף שומר על קצב‪ .‬למי מאיתנו יש סבולת‬
‫יותר גבוהה? אני נכנס לאצטדיון‪ ,‬חולף על פני קו חמישים המטרים ועובר את הצד של‬
‫הקבוצה האורחת‪ .‬עוד סכין חולפת בשריקה‪ ,‬הפעם כחולה‪ .‬היער קרוב‪ ,‬וכשסוף־סוף אני‬
‫נכנס אל בין העצים‪ ,‬עולה חיוך על פני‪ .‬הרחקתי אותו מהאחרים‪ .‬אם כל השאר בטוחים‪,‬‬
‫עשיתי את שלי‪ .‬בדיוק ברגע שעולה בי תחושת ניצחון‪ ,‬פוגע הפגיון השלישי‪.‬‬
‫אני זועק ונופל קדימה לתוך הבוץ‪ .‬אני מרגיש את הפגיון בין עצמות השכמה שלי‪ .‬כאב חד‬
‫כל כך שמשתק אותי‪ .‬אני מנסה לשלוף אותו אבל הוא תקוע גבוה מדי‪ .‬אני מרגיש שהוא נע‪,‬‬
‫וננעץ עמוק יותר‪ ,‬והכאב מתפשט כאילו הורעלתי‪ .‬אני שוכב על הבטן‪ ,‬סובל‪ .‬אני לא מצליח‬
‫לשלוף אותו באמצעות טלקינזיס‪ ,‬הכוחות שלי לא מתפקדים משום־מה‪ .‬אני מתחיל לגרור את‬
‫עצמי קדימה‪ .‬אחד מהחיילים — ואולי זה גשש; אני לא יודע מי מהם — מניח רגל על גבי‪,‬‬
‫מתכופף ושולף את הפגיון‪ .‬אני גונח‪ .‬הלהב יצא אבל הכאב נשאר‪ .‬הוא מוריד ממני את הרגל‬
‫אבל אני עדיין מרגיש את הנוכחות שלו‪ ,‬ואני מתהפך על הגב כדי לראות אותו‪.‬‬
‫זה חייל נוסף‪ ,‬שעומד זקוף ומחייך בשנאה‪ .‬אותו מבט של הקודם‪ ,‬אותו סוג של חרב‪.‬‬
‫הפגיון שהיה נעוץ בגבי מתפתל בידו‪ .‬זה מה שהרגשתי‪ ,‬את התפתלות הלהב כשהיה נעוץ‬
‫בגבי‪ .‬אני מושיט את ידי לכיוון החייל כדי להדוף אותו אבל יודע שזה לשווא‪ .‬אני לא מסוגל‬
‫להתרכז‪ ,‬הכול מטושטש‪ .‬החייל מניף את חרבו באוויר‪ .‬הלהב מרגיש את טעמו של המוות‬
‫ומתחיל לזהור על רקע שמי הלילה‪ .‬אני אבוד‪ ,‬אני חושב‪ .‬אין מה לעשות‪ .‬אני מביט לתוך‬
‫עיניו‪ .‬עשר שנות בריחה‪ ,‬וזה נגמר בקלות כזאת‪ ,‬בשקט כזה‪ .‬אבל מאחוריו אורב משהו אחר‪.‬‬
‫משהו מאיים הרבה יותר ממיליון חיילים עם מיליון חרבות‪ .‬אורך שיניו משתווה לגובהו של‬
‫החייל‪ ,‬הן בוהקות מלובן בפיו הקטן מכדי להכילן‪ .‬הטורף עם עיניו המרושעות גוהר מעלינו‪.‬‬
‫נשימה חדה נעצרת בגרוני‪ ,‬ועיני נפקחות באימה‪ .‬הוא יחסל את שנינו‪ ,‬אני חושב‪ .‬החייל לא‬
‫שם לב‪ .‬הוא מתקשח ומעווה את פניו כלפי ומתחיל להוריד את החרב שתחצה אותי לשניים‪.‬‬
‫אבל הוא אטי מדי‪ ,‬והטורף מכה ראשון‪ ,‬לסתותיו נסגרות כמו מלכודת דובים‪ .‬הנשיכה לא‬
‫מסתיימת עד ששיניו של הטורף נפגשות‪ ,‬גופו של החייל נחצה מתחת למותניים‪ ,‬וכל מה‬
‫שהוא משאיר אחריו הם שני גדמים שעדיין עומדים‪ .‬הטורף לועס פעמיים ובולע‪ .‬רגליו של‬
‫החייל נופלות בצליל חלול לאדמה‪ ,‬אחת ימינה‪ ,‬השנייה שמאלה‪ ,‬והן מתפוררות במהירות‪.‬‬
‫אני נזקק לכל שריד של כוח שנשאר בי כדי להושיט יד ולאחוז בפגיון שנפל לרגלי‪ .‬אני‬
‫תוחב אותו לחגורת המכנסיים שלי ומתחיל לזחול משם‪ .‬אני מרגיש את הטורף רוכן מעלי‪,‬‬
‫מרגיש את הבל פיו על עורפי‪ .‬ריח של מוות ושל בשר נרקב‪ .‬אני נכנס לקרחת יער‪ .‬אני‬
‫מצפה שהטורף יכלה בי את זעמו בכל רגע‪ ,‬מצפה ששיניו ולסתותיו יקרעו אותי לגזרים‪ .‬אני‬
‫מושך את עצמי קדימה עד שאני לא מסוגל עוד‪ ,‬וגבי נשען על עץ אלון‪.‬‬
‫הטורף עומד במרכז קרחת היער‪ ,‬עשרה מטרים ממני‪ .‬אני מביט בו היטב לראשונה‪ .‬דמות‬
‫עצומה‪ ,‬מעורפלת בקור ובאפלה של הלילה‪ .‬הוא גבוה וגדול יותר מהטורף בבית הספר‪,‬‬
‫גובהו כשלושה־עשר מטר‪ ,‬והוא עומד זקוף על שתי רגליו האחוריות‪ .‬עורו העבה האפור‬
‫מתוח ומהודק על שרירים תפוחים‪ .‬הוא חסר צוואר‪ ,‬ראשו נטוי כך שהלסת התחתונה בולטת‬
‫יותר מהעליונה‪ .‬זוג ניבים מצביע לשמים‪ ,‬וזוג אחר אל הקרקע‪ ,‬נוטפים דם וריר‪ .‬זרועות‬
‫ארוכות ועבות תלויות כחצי מטר מעל הקרקע אפילו כשהטורף עומד ישר‪ ,‬מה שמעניק לו‬
‫מראה של מישהו שמתכופף מעט קדימה‪ .‬עיניים צהובות‪ .‬בצדי ראשו שתי אוזניים עגולות‬
‫שהולמות בקצב לבו‪ ,‬הסימן היחיד לכך שיש לו בכלל לב כלשהו‪.‬‬
‫הוא נשען קדימה ומניח את יד שמאל על הקרקע‪ .‬יד עם אצבעות קצרות ועבות בעלות‬
‫ציפורניים כמו של עוף דורס‪ ,‬ציפורניים שמטרתן לשסע כל מה שהן נוגעות בו‪ .‬הוא מרחרח‬
‫אותי ושואג‪ .‬שאגה מחרישת אוזניים שהיתה הודפת אותי לאחור אלמלא הייתי שעון על העץ‪.‬‬
‫פיו נפער וחושף כחמישים שיניים נוספות‪ ,‬כולן חדות כתער‪ .‬היד הפנויה שלו חובטת הצידה‬
‫ושוברת לשניים כל עץ שהיא נתקלת בו‪ ,‬עשרה או חמישה־עשר כאלה‪.‬‬
‫נגמרו הריצות‪ .‬נגמרו הקרבות‪ .‬דם מפצע הדקירה זולג במורד גבי; הרגליים והידיים שלי‬
‫רועדות‪ .‬הפגיון עדיין תחוב בחגורת מכנסי‪ ,‬אבל מה הטעם לאחוז בו? איזה נזק יגרום להב‬
‫של עשרה סנטימטרים לחיה עצומת ממדים שכזאת? זה יהיה שווה ערך לשבב עץ‪ .‬זה רק‬
 ‫יכעיס אותו עוד יותר‪ .‬התקווה היחידה שלי היא לדמם למוות לפני שאיהרג ואטרף‪.‬‬
‫אני עוצם את העיניים ומקבל את המוות‪ .‬האורות שלי כבויים‪ .‬אני לא רוצה לראות את מה‬
‫שעומד לקרות‪ .‬אני שומע תנועה מאחורי‪ .‬אני פוקח עיניים‪ .‬בהתחלה אני חושב שאחד‬
‫המוגדוריאנים מתקרב כדי לראות טוב יותר אבל אני מיד מבין שאני טועה‪ .‬יש משהו מוכר‬
‫בהליכה המהירה‪ ,‬משהו שאני מזהה בצליל הנשימה שלו‪ .‬ואז הוא נכנס לקרחת היער‪.‬‬
‫ברני קוסאר‪.‬‬
‫אני מחייך‪ ,‬אבל החיוך ממהר להתפוגג‪ .‬אם גורלי נחרץ‪ ,‬אין טעם שגם הוא ימות‪ .‬לא‪ ,‬ברני‬
‫קוסאר‪ ,‬אסור לך להיות כאן‪ .‬אתה צריך להסתובב ולרוץ כמו הרוח‪ ,‬להתרחק כמה שאתה רק‬
‫יכול‪ .‬תחשוב שגמרת ריצת בוקר לבית הספר‪ ,‬ועכשיו הגיע הזמן להסתובב ולחזור הביתה‪.‬‬
‫הוא מביט בי כשהוא מתקרב‪ .‬נדמה שהוא אומר אני פה‪ .‬אני פה‪ ,‬ואני אעמוד לצדך‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני אומר בקול רם‪.‬‬
‫הוא עוצר למשך הזמן הנדרש כדי להעניק ליד שלי ליקוק מרגיע‪ .‬הוא מתבונן בי בעיניים‬
‫החומות הגדולות שלו‪ .‬תסתלק מפה‪ ,‬ג'ון‪ ,‬אני שומע בתוך ראשי‪ .‬אם צריך אז בזחילה‪ ,‬אבל‬
‫פשוט תסתלק‪ .‬אובדן הדם גורם לי הזיות‪ .‬נדמה לי שברני קוסאר מתקשר איתי‪ .‬האם הוא‬
‫בכלל פה‪ ,‬או שגם את זה אני מדמיין?‬
‫הוא עומד לפני כמו להגן עלי‪ .‬הוא מתחיל לנהום‪ ,‬בתחילה נהמה חלשה‪ ,‬אבל זאת הופכת‬
‫לנהמה חזקה ופראית לא פחות משאגת הטורף‪ .‬הטורף מתבונן בברני קוסאר‪ .‬מלחמת מבטים‪.‬‬
‫שערו של ברני קוסאר סומר לאורך עמוד השדרה‪ ,‬אוזניו צמודות לראשו‪ .‬הנאמנות שלו‪,‬‬
‫האומץ שלו‪ ,‬כמעט גורמים לי לבכות‪ .‬הוא קטן פי מאה מהטורף‪ ,‬ובכל זאת מפגין עוז‪ ,‬נחוש‬
‫להילחם‪ .‬מכה אחת מהירה מהטורף והכול ייגמר‪.‬‬
‫אני שולח יד אל ברני קוסאר‪ .‬הלוואי שיכולתי להרים אותו ולהסתלק‪ .‬הנהמות שלו עזות‬
‫כל כך‪ ,‬עד שכל הגוף שלו רועד‪ ,‬וזעזועים חולפים בו‪.‬‬
‫ואז משהו מתחיל להתרחש‪.‬‬
‫ברני קוסאר מתחיל לגדול‪.‬‬
 ‫פרק ‪32‬‬

‫אחרי כל הזמן הזה רק עכשיו אני מבין‪ .‬ריצות הבוקר שבמהלכן רצתי מהר מכדי שיוכל‬
‫להדביק אותי‪ .‬הוא היה נעלם בין העצים וחוזר ומופיע לפני כמה שניות אחרי זה‪ .‬שש ניסתה‬
‫להגיד לי‪ .‬שש הביטה בו ומיד ידעה‪ .‬בריצות ההן ברני קוסאר נכנס אל בין העצים כדי‬
‫להשתנות‪ ,‬להפוך לציפור‪ .‬האופן שבו היה רץ החוצה מדי בוקר‪ ,‬עם האף לקרקע‪ ,‬ומסתובב‬
‫בחצר‪ .‬מגן עלי ועל הנרי‪ .‬מחפש סימנים למוגדוריאנים‪ .‬השממית בפלורידה‪ .‬השממית שנהגה‬
‫להביט בי מהקיר בזמן שאכלתי ארוחת בוקר‪ .‬כמה זמן הוא כבר איתנו? הכימרה‪ ,‬אלה‬
‫שראיתי מועמסים לטיל — האם הם אכן הגיעו לכדור הארץ בסופו של דבר?‬
‫ברני קוסאר ממשיך לגדול‪ .‬הוא אומר לי לברוח‪ .‬אני מסוגל לתקשר איתו‪ .‬לא‪ ,‬זה לא‬
‫הכול‪ .‬אני מסוגל לתקשר עם כל החיות‪ .‬עוד מורשת‪ .‬זה התחיל עם האייל בפלורידה ביום‬
‫שעזבנו‪ .‬הרעד שעבר בגבי כשהוא העביר לי משהו‪ ,‬תחושה כלשהי‪ .‬ייחסתי אותה לעצבות‬
‫בגלל העזיבה‪ ,‬אבל טעיתי‪ .‬הכלבים של מארק ג'יימס‪ .‬הפרות שעל פניהן חלפתי בריצות‬
‫הבוקר‪ .‬אותו הדבר‪ .‬אני מרגיש כזה אידיוט שרק עכשיו גיליתי את זה‪ .‬זה הרי היה כל כך‬
‫ברור‪ ,‬ממש מתחת לאף שלי‪ .‬עוד אחת מהאמירות של הנרי‪ :‬הדברים הכי ברורים מאליהם‬
‫הם אלה שהכי סביר להניח שנתעלם מהם‪ .‬אבל הנרי ידע‪ .‬בגלל זה הוא אמר לא לשש‬
‫כשניסתה לגלות לי‪.‬‬
‫ברני קוסאר גמר לגדול; השיער שלו נשר והוחלף בקשקשים מלבניים‪ .‬הוא נראה כמו‬
‫דרקון‪ ,‬רק בלי כנפיים‪ .‬הגוף שלו שרירי‪ ,‬יש לו שיניים וטפרים משוננים‪ ,‬וקרניים מעוקלות‬
‫כשל אייל‪ .‬הוא עבה מהטורף‪ ,‬אבל נמוך בהרבה‪ .‬ונראה מאיים בדיוק באותה המידה‪ .‬שני‬
‫ענקים משני צדי קרחת היער‪ ,‬שואגים זה על זה‪.‬‬
‫תברח‪ ,‬הוא אומר לי‪ .‬אני מנסה להגיד לו שאני לא מסוגל‪ .‬אני לא יודע אם הוא מבין אותי‪.‬‬
‫אתה יכול‪ ,‬הוא אומר‪ .‬אתה חייב‪.‬‬
‫הטורף הולם‪ .‬מכת פטיש שמתחילה בעננים ונוחתת באלימות אכזרית‪ .‬ברני קוסאר חוסם‬
‫את המכה בקרניו‪ ,‬ואז מסתער לפני שהטורף מספיק להניף שוב את הזרוע‪ .‬התנגשות אדירים‬
‫במרכז קרחת היער‪ .‬ברני קוסאר מזנק מעלה ונועץ את שיניו בצלעותיו של הטורף‪ .‬הטורף‬
‫מעיף אותו לאחור‪ .‬שניהם כל כך מהירים עד שזה עומד בסתירה לכל היגיון‪ .‬שניהם כבר‬
‫סובלים מפצעים מדממים‪ .‬אני מתבונן כשגבי שעון על העץ‪ .‬דם עדיין זולג במורד גבי‪.‬‬
‫הגפיים שלי מרגישות כבדות‪ ,‬כאילו הדם שלי הפך לעופרת‪ .‬אני מרגיש שאני דועך‪.‬‬
‫הטורף עדיין זקוף על שתי רגליים‪ ,‬ואילו ברני קוסאר חייב להילחם על ארבע‪ .‬הטורף‬
‫מסתער‪ .‬ברני קוסאר מנמיך את הראש‪ ,‬והם מתנגשים זה בזה‪ ,‬מתרסקים לתוך העצים‬
‫שלימיני‪ .‬איכשהו הטורף מוצא את עצמו מעליו‪ .‬הוא נועץ את שיניו עמוק בתוך גרונו של‬
‫ברני קוסאר‪ .‬הוא מטלטל את ראשו‪ ,‬מנסה לקרוע את הגרון‪ .‬ברני קוסאר מתפתל תחת‬
‫נשיכת הטורף‪ ,‬אבל לא מסוגל להשתחרר‪ .‬הוא קורע את עורו של הטורף בטפריו‪ ,‬אבל‬
‫הטורף לא מרפה‪.‬‬
‫אז מגיעה יד מאחורי ואוחזת בזרועי‪ .‬אני מנסה להדוף אותה מעלי אבל אפילו את זה אני‬
‫לא מסוגל לעשות‪ .‬עיניו של ברני קוסאר עצומות בחוזקה‪ .‬הוא מתאמץ תחת מלתעות הטורף‪,‬‬
‫גרונו חנוק‪ ,‬לא מסוגל לנשום‪.‬‬
‫"לא!" אני זועק‪.‬‬
‫"קדימה!" צועק הקול מאחורי‪" .‬אנחנו צריכים להסתלק מפה‪".‬‬
‫"הכלב‪ ",‬אני אומר‪ ,‬ולא מבין למי שייך הקול‪" .‬הכלב!"‬
‫ברני קוסאר ננשך ונחנק‪ ,‬ואין שום דבר שאני מסוגל לעשות נגד זה‪ .‬גם אני אמות בקרוב‪.‬‬
‫הייתי מקריב את חיי למענו‪ .‬אני צורח אליו‪ .‬ברני קוסאר מפנה אלי את פניו המעווים בכאב‬
‫ובייסורים ובאימת המוות המתקרב שהוא בוודאי מרגיש‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לזוז!" צועק הקול מאחורי‪ ,‬והיד מרימה אותי מאדמת היער‪.‬‬
‫עיניו של ברני קוסאר נעוצות באלה שלי‪ .‬לך‪ ,‬הוא אומר לי‪ .‬תסתלק מפה‪ ,‬עכשיו‪ ,‬כל עוד‬
‫אתה מסוגל‪ .‬אין הרבה זמן‪.‬‬
‫איכשהו אני קם‪ .‬מסוחרר‪ ,‬העולם כולו מעורפל סביבי‪ .‬רק עיניו של ברני קוסאר נשארות‬
‫ברורות‪ .‬עיניים שצורחות‪" ,‬הצילו!" גם בזמן שמחשבותיו אומרות את ההפך‪.‬‬
‫"חייבים לזוז!" צועק שוב הקול‪ .‬אני לא מסתובב אליו אבל אני יודע למי הוא שייך‪ .‬מארק‬
‫ג'יימס‪ ,‬שכבר לא מתחבא בבית הספר‪ ,‬מנסה להציל אותי מההתכתשות הזאת‪ .‬זה שהוא כאן‬
‫אומר ששרה בסדר‪ ,‬ולרגע קצר אני מרשה לעצמי לחוש הקלה‪ ,‬אבל אז ההקלה נעלמת‬
‫באותה מהירות שבה הופיעה‪ .‬ברגע המסוים הזה רק דבר אחד חשוב‪ .‬ברני קוסאר שוכב על‬
‫צדו ומביט בי בעיניים מזוגגות‪ .‬הוא הציל אותי‪ .‬תורי להציל אותו‪.‬‬
‫מארק כורך את זרועו סביב חזי ומתחיל למשוך אותי לאחור‪ ,‬החוצה מקרחת היער‪ ,‬הרחק‬
‫מהקרב‪ .‬אני מתפתל ומשחרר את עצמי‪ .‬עיניו של ברני קוסאר מתחילות להיעצם באטיות‪.‬‬
‫הוא הולך‪ ,‬אני חושב‪ .‬אני לא אביט בך מת‪ ,‬אני אומר לו‪ .‬יש הרבה דברים בעולם הזה שאני‬
‫מוכן להתבונן בהם‪ ,‬אבל ארור אהיה אם אתבונן בך מת‪ .‬אין תגובה‪ .‬נשיכת הטורף מתחזקת‪.‬‬
‫הוא מרגיש שהמוות קרוב‪.‬‬
‫אני עושה צעד מתנודד ושולף את הפגיון מחגורת המכנסיים שלי‪ .‬אני סוגר את אצבעותי‬
‫היטב סביבו‪ ,‬והוא מתעורר לחיים ומתחיל לזהור‪ .‬בחיים לא אוכל לפגוע בטורף על ידי‬
‫בררה אלא להסתער‪.‬‬ ‫השלכת פגיון‪ ,‬והמורשות שלי כמעט נעלמו לחלוטין‪ .‬החלטה קלה‪ .‬אין ֵ‬
‫אני נושם נשימה אחת‪ ,‬עמוקה ורועדת‪ .‬אני מזיז את הגוף שלי אחורנית‪ ,‬כל גופי מתוח‬
‫מכאב התשישות‪ ,‬אין סנטימטר בגוף שלי שלא מרגיש כאב מסוג כלשהו‪.‬‬
‫"לא!" צועק מארק ג'יימס מאחורי‪.‬‬
‫אני מזנק קדימה ורץ לכיוון הטורף‪ .‬עיניו עצומות‪ ,‬לסתותיו סגורות היטב סביב צווארו של‬
‫ברני קוסאר‪ ,‬ואור הירח משתקף בשלוליות הדם שמסביב‪ .‬מרחק של עשרה מטרים‪ .‬חמישה‪.‬‬
‫עיניו של הטורף נפקחות בדיוק ברגע שאני קופץ‪ .‬עיניים צהובות שמתעוותות בזעם ברגע‬
‫שהן מתמקדות בי מרחף באוויר לכיוונן‪ ,‬כשהפגיון מוחזק בשתי ידי גבוה מעל ראשי‪ ,‬כמו‬
‫באיזשהו חלום גבורה שאני לא רוצה להתעורר ממנו לעולם‪ .‬הטורף מרפה מצווארו של ברני‬
‫קוסאר ומתכונן לנשוך אבל הוא ודאי יודע שהבחין בי מאוחר מדי‪ .‬להב הפגיון זוהר בציפייה‪,‬‬
‫ואני נועץ אותו עמוק בתוך עינו של הטורף‪ .‬מיד בוקע החוצה נוזל צמיגי‪ .‬הטורף משמיע‬
‫צרחה מקפיאת דם‪ ,‬רמה עד כדי כך שקשה לדמיין שאפילו המתים לא מתעוררים‪.‬‬
‫אני נופל על הגב‪ .‬אני מרים את הראש ורואה את הטורף מדדה מעלי‪ .‬הוא מנסה לשווא‬
‫לשלוף את הפגיון מהעין שלו אבל ידיו גדולות מדי והפגיון קטן מדי‪ .‬הנשק של המוגדוריאנים‬
‫פועל באופן שאני חושב שלעולם לא אבין‪ ,‬שנובע מהמעברים המסתוריים בין העולמות‪.‬‬
‫הפגיון אינו שונה מבחינה זאת‪ ,‬ושחור הליל זולג לתוך עינו של הטורף בענן משפך דמוי‬
‫מערבולת‪ ,‬טורנדו של מוות‪.‬‬
‫הטורף משתתק כשאחרון העננים השחורים חודר לגולגולתו‪ ,‬והפגיון נשאב פנימה איתו‪.‬‬
‫זרועותיו של הטורף משתלשלות רפויות לצדדיו‪ .‬הידיים מתחילות לרעוד‪ .‬רעד אלים‬
‫שמהדהד בכל רחבי גופו העצום‪ .‬כשהעוויתות מסתיימות‪ ,‬הטורף משתופף ונופל לקרקע וגבו‬
‫נשען על העצים‪ .‬הוא יושב אך עדיין מתנשא לגובה של שמונה מטרים מעלי‪ .‬הכול שקט‬
‫ונתון בציפייה לקראת מה שעתיד לבוא‪ .‬רובה יורה פעם אחת‪ ,‬קרוב מאוד‪ ,‬כך שהאוזניים‬
‫שלי מצלצלות במשך כמה שניות לאחר מכן‪ .‬הטורף שואף כמות אדירה של אוויר ומחזיק‬
‫אותה כמו במדיטציה‪ ,‬ולפתע הראש שלו מתפוצץ וממטיר על הכול חלקי מוח ובשר‬
‫וגולגולת‪ ,‬וכל אלה הופכים במהירות לאפר‪.‬‬
‫דממה יורדת על היער‪ .‬אני מפנה את הראש ומביט בברני קוסאר‪ ,‬שעדיין שוכב ללא תנועה‬
‫על הצד‪ ,‬בעיניים עצומות‪ .‬אני לא יודע אם הוא חי או לא‪ .‬אני מביט בו‪ ,‬והוא שוב מתחיל‬
‫להשתנות‪ ,‬מצטמק לגודל הטבעי שלו‪ ,‬ועדיין נראה חסר חיים‪ .‬אני שומע בסמוך אלי צליל של‬
‫עלים נמעכים וזרדים נשברים‪ .‬נדרש ממני כל הכוח שנותר בי כדי להרים את הראש חמישה‬
‫סנטימטרים מהאדמה‪ .‬אני פוקח את עיני ומביט מעלה אל ערפל הלילה‪ ,‬מצפה לראות את‬
‫מארק ג'יימס‪ .‬אבל לא הוא זה שעומד מעלי‪ .‬נשימתי נעתקת‪ .‬דמות מיתמרת‪ ,‬שאור הירח‬
‫המרחף מאחוריה הופך אותה לבלתי ברורה‪ .‬ואז הוא עושה צעד אחד קדימה‪ ,‬מסתיר את‬
‫הירח‪ ,‬ועיני מתרחבות בציפייה ובחרדה‪.‬‬
 ‫פרק ‪33‬‬

‫הדמות המעורפלת מתחדדת‪ .‬מבעד לתשישות ולכאב ולפחד‪ ,‬חיוך עולה על פני‪ ,‬ואיתו באה‬
‫תחושת הקלה‪ .‬הנרי‪ .‬הוא משליך את הרובה שלו לשיחים וכורע ברך לצדי‪ .‬פניו מוכתמים‬
‫בדם‪ ,‬החולצה והג'ינס שלו ממורטטים‪ ,‬על זרועותיו ועל צווארו יש חתכים‪ ,‬ומעבר לזה אני‬
‫רואה שהוא מבוהל ממה שהוא רואה בעיניים שלי‪.‬‬
‫"זה נגמר?" אני שואל‪.‬‬
‫"ששש‪ ",‬הוא אומר‪" .‬תגיד לי‪ ,‬נדקרת מאחד הפגיונות שלהם?"‬
‫"בגב‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא עוצם את העיניים ומניד בראשו‪ .‬הוא מכניס את היד לכיס ושולף את אחת מהאבנים‬
‫העגולות הקטנות שראיתי אותו מוציא מהשידה הלורית לפני שיצאנו מכיתת כלכלת בית‪.‬‬
‫הידיים שלו רועדות‪.‬‬
‫"פתח את הפה‪ ",‬הוא אומר‪ .‬הוא מכניס את אחת מהאבנים‪" .‬תשאיר את זה מתחת ללשון‪.‬‬
‫אל תבלע את זה‪ ".‬הוא מרים אותי כשהידיים שלו מתחת לבתי השחי שלי‪ .‬אני קם‪ ,‬והוא‬
‫משאיר עלי את ידו בזמן שאני משיב לעצמי את שיווי המשקל‪ .‬הוא מסובב אותי כדי לראות‬
‫את השסע בגבי‪ .‬הפנים שלי חמים‪ .‬האבן גורמת לי מעין התעוררות מחודשת‪ .‬האיברים שלי‬
‫עדיין כואבים מרוב תשישות‪ ,‬אבל מספיק כוח חזר אלי כדי שאוכל לתפקד‪.‬‬
‫"מה זה?"‬
‫"מלח לורי‪ .‬זה יאט וימעיט את השפעות הפגיון‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אתה תרגיש פרץ אנרגיה‬
‫אבל הוא לא יימשך לאורך זמן‪ ,‬ואנחנו חייבים לחזור לבית הספר במהירות האפשרית‪".‬‬
‫חלוק האבן קר בפי‪ ,‬וטעמו לא דומה כלל למלח — זה טעם של כלום‪ ,‬למען האמת‪ .‬אני‬
‫מביט למטה ובודק נזקים‪ ,‬ואז מסלק בידיים שרידי אפר שנשארו מהטורף המת‪.‬‬
‫"כולם בסדר?" אני שואל‪.‬‬
‫"שש נפגעה קשה‪ ",‬הוא אומר‪" .‬סם סוחב אותה לטנדר שלו ברגעים אלה; אחר כך הוא‬
‫ייסע לבית הספר לאסוף אותנו‪ .‬בגלל זה אנחנו צריכים לחזור לשם‪".‬‬
‫"את שרה ראית?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"מארק ג'יימס היה פה הרגע‪ ",‬אני אומר ומביט בו‪" .‬חשבתי שאתה איתו‪".‬‬
‫"לא ראיתי אותו‪".‬‬
‫אני מביט מאחורי הנרי בכלב‪" .‬ברני קוסאר‪ ",‬אני אומר‪ .‬הוא עדיין מתכווץ‪ ,‬הקשקשים‬
‫מצטמקים ונעלמים‪ ,‬ואת מקומם תופס שיער חום‪ ,‬צהבהב ושחור‪ ,‬הוא חוזר לצורה שבה אני‬
‫מכיר אותו‪ :‬אוזניים שמוטות‪ ,‬רגליים קצרות‪ ,‬גוף ארוך‪ .‬כלב תחש עם אף רטוב וקר שתמיד‬
 ‫מוכן ומזומן לרוץ‪" .‬הוא הציל כרגע את חיי‪ .‬אתה ידעת‪ ,‬נכון?"‬
‫"ברור שידעתי‪".‬‬
‫"אז למה לא אמרת לי?"‬
‫"מפני שהוא השגיח עליך כשאני לא יכולתי‪".‬‬
‫"אבל איך זה שהוא נמצא כאן?"‬
‫"הוא היה איתנו בספינה‪".‬‬
‫ואז אני נזכר במה שחשבתי שהוא בובה של חיה שנהגתי לשחק איתה‪ .‬למעשה‪ ,‬זה היה‬
‫ברני קוסאר ששיחקתי איתו‪ ,‬אם כי אז השם שלו היה הדלי‪.‬‬
‫אנחנו הולכים יחד אל הכלב‪ .‬אני משתופף ומלטף את צדו של ברני קוסאר‪.‬‬
‫"צריך למהר‪ ",‬אומר הנרי שוב‪.‬‬
‫ברני קוסאר לא נע‪ .‬היער שורץ חיים‪ ,‬הומה צללים שמשמעותם אחת‪ ,‬אבל לי לא אכפת‪.‬‬
‫אני מצמיד את הראש לקשת הצלעות של הכלב‪ .‬חלושה ומרוחקת‪ ,‬אני שומע את פעימת הלב‬
‫שלו‪ .‬נשאר בו שבב חיים כלשהו‪ .‬הוא מכוסה בחתכים עמוקים ובפצעי שיסוע‪ ,‬ונראה שדם‬
‫זולג מכל מקום‪ .‬הרגל הקדמית שלו מעוקלת בזווית לא טבעית‪ ,‬שבורה‪ .‬אבל הוא עדיין חי‪.‬‬
‫אני מרים אותו בעדינות רבה‪ ,‬מערסל אותו בזרועותי כמו ילד‪ .‬הנרי עוזר לי לקום‪ ,‬ואז שולח‬
‫יד לכיס‪ ,‬מוציא עוד חלוק מלח ומכניס אותו לפה‪ .‬זה גורם לי לתהות אם הוא דיבר על עצמו‬
‫כשאמר שאין עוד הרבה זמן‪ .‬שנינו לא יציבים‪ .‬ואז משהו בירך של הנרי תופס את מבטי‪.‬‬
‫פצע שבוהק בצבע כחול כהה דרך הדם שנאגר סביבו‪ .‬גם הוא נדקר מסכין של חייל‪ .‬אני‬
‫שואל את עצמי אם כמו במקרה שלי‪ ,‬אבן המלח היא הסיבה היחידה שהוא עדיין עומד‪.‬‬
‫"מה עם הרובה?" אני שואל‪.‬‬
‫"נגמרה לי התחמושת‪".‬‬
‫אנחנו יוצאים מקרחת היער באטיות‪ .‬ברני קוסאר לא נע בזרועותי‪ ,‬אבל אני מרגיש‬
‫שהחיים עדיין לא נטשו אותו‪ .‬עדיין לא‪ .‬אנחנו יוצאים מהיער‪ ,‬משאירים מאחורינו את‬
‫הענפים ואת השיחים ואת ריח העלים הרטובים הנרקבים‪.‬‬
‫"אתה חושב שאתה מסוגל לרוץ?" שואל הנרי‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני אומר‪" .‬אבל אני ארוץ בכל זאת‪".‬‬
‫לפנינו אנחנו שומעים תכונה רבה‪ ,‬נהמות מלוות בקרקוש שלשלאות‪.‬‬
‫ואז אנחנו שומעים שאגה‪ ,‬לא מאיימת כמו האחרות‪ ,‬אבל מספיק חזקה כדי שנדע שיש לה‬
‫רק משמעות אחת‪ :‬טורף נוסף‪.‬‬
‫"נו באמת‪ ",‬אומר הנרי‪.‬‬
‫ענפים נשברים מאחורינו‪ ,‬מכיוון היער‪ .‬הנרי ואני מסתובבים במקומנו אבל היער עבות‬
‫מכדי לראות‪ .‬אני מפעיל את האור ביד שמאל ומעביר אותו על פני העצים‪ .‬שבעה או שמונה‬
‫חיילים עומדים בכניסה ליער‪ ,‬וכשהאור שלי נופל עליהם‪ ,‬כולם שולפים חרבות‪ ,‬שמתעוררות‬
‫לחיים וזורחות בצבעים שונים‪.‬‬
 ‫"לא!" צועק הנרי‪" .‬אל תשתמש במורשות שלך; זה יחליש אותך‪".‬‬
‫אבל מאוחר מדי‪ .‬אני מכבה את האור‪ .‬החולשה והסחרחורת חוזרות‪ ,‬ואז הכאב‪ .‬אני עוצר‬
‫את הנשימה ומחכה שהחיילים יסתערו עלינו‪ .‬אבל זה לא קורה‪ .‬לאחר מכן לא נשמע שום‬
‫צליל מלבד זה של המאבק שברור שמתרחש לפנינו‪ .‬ואז מהומת צעקות מאחורינו‪ .‬החרבות‬
‫הזורחות מתחילות להתנופף במרחק חמישה־עשר מטרים מאיתנו‪ .‬אחד החיילים משמיע צחוק‬
‫חדור ביטחון עצמי‪ .‬תשעה מהם חמושים ובמלוא כוחם מול שלושה מאיתנו‪ ,‬רצוצים וחבוטים‬
‫הבררות העומדות בפנינו‬‫ֵ‬ ‫וחמושים באומץ ותו לא‪ .‬הטורף מלפנים‪ ,‬החיילים מאחור‪ .‬אלה‬
‫עכשיו‪.‬‬
‫הנרי לא נראה מוטרד‪ .‬הוא מוציא עוד שתי אבנים מהכיס ומושיט לי אחת מהן‪.‬‬
‫"שתי האחרונות‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬קולו רועד כאילו עצם הדיבור מצריך מאמץ גדול‪.‬‬
‫אני מכניס את האבן לפה וטומן אותה מתחת ללשון‪ ,‬למרות שעדיין יש שם חתיכה קטנה‬
‫מזאת הראשונה‪ .‬כוח מחודש זורם בי‪.‬‬
‫"מה אתה חושב?" הוא שואל אותי‪.‬‬
‫אנחנו מוקפים‪ .‬הנרי‪ ,‬ברני קוסאר ואני‪ ,‬אנחנו השלושה היחידים שנותרו‪ .‬שש פצועה קשה‬
‫וסם מפנה אותה‪ .‬מארק היה פה לפני רגע אבל נעלם‪ .‬מה שמשאיר את שרה‪ ,‬שכולי תקווה‬
‫שהיא חבויה באיזו פינה בבית ספר‪ ,‬שנמצא מאה וחמישים מטר לפנינו‪ .‬אני נושם עמוק‬
‫ומקבל עלי את הבלתי נמנע‪.‬‬
‫"אני לא חושב שזה משנה‪ ,‬הנרי‪ ",‬אני אומר ומביט בו‪" .‬אבל בית הספר נמצא לפנינו‪ ,‬וסם‬
‫יהיה שם בקרוב‪".‬‬
‫הדבר הבא שהוא עושה תופס אותי לא מוכן‪ :‬הוא מחייך‪ .‬הוא מושיט את היד ולוחץ את‬
‫הכתף שלי‪ .‬העיניים שלו עייפות ואדומות אבל אני רואה בהן הקלה‪ ,‬תחושת שלווה כאילו‬
‫הוא יודע שהכול עומד להיגמר‪.‬‬
‫"עשינו ככל יכולתנו‪ .‬ואת מה שנעשָ ה אין להשיב‪ .‬אבל אני ממש גאה בך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"היית מדהים היום‪ .‬תמיד ידעתי שכך תהיה‪ .‬מעולם לא היה לי ספק‪".‬‬
‫אני מרכין את הראש‪ .‬אני לא רוצה שיראה אותי בוכה‪ .‬אני מצמיד אלי את הכלב‪ .‬לראשונה‬
‫מאז הרמתי אותו הוא מראה סימן קלוש של חיים‪ ,‬ומרים את הראש מספיק כדי ללקק את‬
‫לחיי‪ .‬הוא מעביר לי מילה אחת ויחידה‪ ,‬כאילו זה כל מה שכוחו מאפשר‪ .‬אומץ‪ ,‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני זוקף את הראש‪ .‬הנרי פוסע קדימה ומחבק אותי‪ .‬אני עוצם את העיניים וטומן את ראשי‬
‫בצווארו‪ .‬הוא עדיין רועד‪ ,‬גופו חלוש ושברירי מתחת לאחיזתי‪ .‬אני בטוח ששלי לא חזק‬
‫יותר‪ .‬אז הגיע הרגע‪ ,‬אני חושב‪ .‬בראשים זקופים אנחנו חוצים את השדה לקראת כל מה‬
‫שמצפה לנו‪ .‬לפחות יש בזה כבוד‪.‬‬
‫"היית מעולה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני פוקח את העיניים‪ .‬מעבר לכתף שלו אני רואה שהחיילים קרובים‪ ,‬הם עכשיו במרחק‬
‫חמישה מטרים‪ .‬הם עצרו מלכת‪ .‬אחד מהם מחזיק פגיון שפועם בצבעי כסף ואפור‪ .‬החייל‬
‫משליך אותו באוויר‪ ,‬תופס אותו‪ ,‬ומשליך אותו לכיוון גבו של הנרי‪ .‬אני מרים את היד ומסיט‬
‫את הפגיון‪ ,‬והוא מפספס במרחק ניכר‪ .‬הכוח שלי נוטש אותי כמעט מיד‪ ,‬וזאת למרות שהאבן‬
‫שלי נמסה רק כדי חצי‪.‬‬
‫הנרי אוחז בזרוע הפנויה שלי וכורך אותה סביב כתפיו‪ ,‬ושם את ימינו על מותני‪ .‬אנחנו‬
‫מדדים קדימה‪ .‬הטורף נגלה לעין קצת לפנינו במרכז מגרש הפוטבול‪ .‬המוגדוריאנים הולכים‬
‫אחרינו‪ .‬אולי הם סקרנים לראות את הטורף בפעולה‪ ,‬לראות אותו הורג‪ .‬כל צעד שאני עושה‬
‫הופך למאמץ גדול מזה שקדם לו‪ .‬הלב שלי הולם בחזה‪ .‬המוות מתקרב‪ ,‬ואני מבועת מזה‪.‬‬
‫אבל הנרי פה‪ .‬וגם ברני קוסאר‪ .‬אני שמח שאני לא צריך להתייצב מולו לבדי‪ .‬כמה חיילים‬
‫עומדים מעברו האחר של הטורף‪ .‬גם אם נצליח לעבור אותו‪ ,‬נצטרך ללכת היישר לתוך‬
‫החיילים‪ ,‬שעומדים בחרבות שלופות‪.‬‬
‫בררה‪ .‬אנחנו מגיעים למגרש‪ ,‬ואני מצפה שהטורף יסתער בכל רגע‪ .‬אבל דבר לא‬ ‫אין לנו ֵ‬
‫קורה‪ .‬במרחק עשרה מטרים ממנו אנחנו עוצרים‪ .‬אנחנו עומדים ונתמכים זה בזה‪.‬‬
‫גודלו של הטורף חצי מזה הקודם אבל עדיין גדול מספיק לחסל אותנו בלי מאמץ מיוחד‪.‬‬
‫עור חיוור‪ ,‬כמעט שקוף‪ ,‬שמתוח על צלעות בולטות ומפרקים בולטים‪ .‬כמה צלקות ורודות על‬
‫הזרועות וצדי הגוף‪ .‬עיניים לבנות‪ ,‬עיוורות‪ .‬הוא מעביר את משקלו ומנמיך את עצמו‪ ,‬ואז‬
‫מטלטל את ראשו נמוך מעל הדשא כדי להריח את מה שעיניו לא מסוגלות לראות‪ .‬הוא חש‬
‫אותנו מולו‪ .‬הוא משמיע נהמה נמוכה‪ .‬אני לא מרגיש שמץ מהזעם והרשעות שקרנו מהחיות‬
‫הקודמות‪ ,‬שום תשוקה לדם ולמוות‪ .‬יש בו תחושות של פחד ושל עצבות‪ .‬אני נפתח אליו‪ .‬אני‬
‫רואה מחזות של עינוי והרעבה‪ .‬אני רואה את הטורף נעול כל חייו כאן על פני כדור הארץ‪,‬‬
‫במערה לחה שרק מעט אור חודר אליה‪ .‬רועד בלילות כדי להתחמם‪ ,‬ותמיד קר ורטוב לו‪ .‬אני‬
‫רואה איך המוגדוריאנים משסים את הטורפים זה בזה‪ ,‬מכריחים אותם להילחם כדי לאמן‬
‫אותם‪ ,‬להקשיח אותם ולהפוך אותם לאכזריים‪.‬‬
‫הנרי מרפה ממני‪ .‬אני כבר לא מסוגל להחזיק את ברני קוסאר‪ .‬אני מניח אותו בעדינות על‬
‫הדשא לרגלי‪ .‬כבר דקות שלא הרגשתי אותו נע‪ ,‬ואני לא יודע אם הוא עדיין בחיים‪ .‬אני‬
‫עושה צעד קדימה ונופל על הברכיים‪ .‬החיילים צועקים מסביבנו‪ .‬אני לא מבין את השפה‬
‫שלהם אבל לפי גון הקול שלהם אני יודע שהם חסרי סבלנות‪ .‬אחד מהם מניף את החרב שלו‪,‬‬
‫ופגיון מפספס אותי רק במעט‪ ,‬הבזק של לובן שמרפרף וקורע את חזית החולצה שלי‪ .‬אני‬
‫נשאר על הברכיים ומרים מבט אל החיה שמיתמרת מעלי‪ .‬מישהו יורה בנשק כלשהו אבל זה‬
‫חולף מעל הראשים שלנו‪ .‬יריית אזהרה שאמורה להניע את הטורף לפעולה‪ .‬הטורף רועד‪.‬‬
‫פגיון שני טס באוויר ופוגע בטורף מתחת למרפק שמאל שלו‪ .‬הוא מרים את הראש ושואג‬
‫בכאב‪.‬‬
‫אני מצטער‪ ,‬אני מנסה להגיד לו‪ .‬אני מצטער על החיים שאילצו אותך לחיות‪ .‬לאף יצור חי‬
‫לא מגיע יחס כזה‪ .‬הרחיקו אותך מכוכב הלכת שלך‪ ,‬אילצו אותך לסבול ייסורי גיהינום‬
‫ולהילחם במלחמה שאין לך חלק בה‪ .‬הוכית ועונית והורעבת‪ .‬האשמה בכל הכאב והצער‬
 ‫שחווית מוטלת עליהם‪ .‬לי ולך יש קשר משותף‪ .‬לשנינו המפלצות האלה גרמו עוול‪.‬‬
‫אני מנסה בכל כוחי להעביר אליו חלק מהחזיונות שלי‪ ,‬דברים שראיתי והרגשתי‪ .‬הטורף‬
‫לא מסיט מבט‪ .‬ברמה כלשהי המחשבות שלי מגיעות אליו‪ .‬אני מראה לו את לוריאן‪ ,‬את‬
‫האוקיינוס העצום ואת היערות העבותים ואת ההרים הירוקים שופעי החיים והחיוניות‪ .‬חיות‬
‫ששותות ממים כחולים צוננים‪ .‬עם גאה שמסתפק בחיים הרמוניים‪ .‬אני מראה לו את‬
‫הגיהינום שבא לאחר מכן‪ ,‬הרג של גברים‪ ,‬נשים וילדים‪ .‬את המוגדוריאנים‪ .‬רוצחים קרי דם‪.‬‬
‫רוצחים מפלצתיים שהורסים כל מה שעומד בדרכם בגלל האמונות העלובות והפזיזוּת שלהם‪.‬‬
‫הם הרסו אפילו את הכוכב שלהם עצמם‪ .‬איפה זה ייגמר? אני מראה לו את שרה‪ ,‬מראה לו‬
‫כל רגש שהרגשתי איתה אי־פעם‪ .‬שמחה ואושר‪ ,‬זה מה שאני מרגיש בחברתה‪ .‬וזה הכאב‬
‫שאני מרגיש בגלל שאני נאלץ לעזוב אותה‪ ,‬והכול בגללם‪ .‬תעזור לי‪ ,‬אני אומר‪ .‬תעזור לי‬
‫לשים קץ למוות ולטבח האלה‪ .‬הבה נילחם יחד‪ .‬נשאר לי רק מעט כוח אבל אם תעמוד לצדי‪,‬‬
‫אני אעמוד לצדך‪.‬‬
‫הטורף מרים את ראשו לשמים ושואג‪ .‬שאגה ארוכה ועמוקה‪ .‬המוגדוריאנים מרגישים מה‬
‫מתרחש ומחליטים לעצור זאת‪ .‬כלי הנשק שלהם מתחילים לירות‪ .‬אני מביט לכיוונם‪ ,‬ואחד‬
‫התותחים מכוון היישר אלי‪ .‬הוא יורה והמוות הלבן מסתער קדימה‪ ,‬אבל הטורף מנמיך את‬
‫ראשו כדי לספוג את הירייה במקומי‪ .‬פניו מתעוותים בכאב‪ ,‬עיניו נעצמות בחוזקה אבל‬
‫נפקחות בחזרה כמעט מיד‪ .‬הפעם אני רואה את הזעם‪.‬‬
‫אני נופל על פני לתוך הדשא‪ .‬משהו משפשף אותי‪ ,‬אבל אני לא רואה מה זה‪ .‬הנרי זועק‬
‫בכאב מאחורי ומושלך למרחק עשרה מטרים ממני‪ ,‬וגופו שוכב על הגב בבוץ‪ ,‬מעלה עשן‪.‬‬
‫אין לי מושג מה פגע בו‪ .‬משהו גדול וקטלני‪ .‬פאניקה ופחד מכים בי‪ .‬לא הנרי‪ ,‬אני חושב‪,‬‬
‫בבקשה‪ ,‬לא הנרי‪.‬‬
‫הטורף מטיח מכה מעגלית קשה‪ ,‬שמורידה כמה מהחיילים ומשתיקה רבים מהרובים שלהם‪.‬‬
‫אני מרים מבט ורואה שעיני הטורף הפכו לאדומות‪ ,‬ושזעם אדיר התלקח בהן‪ .‬נקמה‪ .‬מרד‪.‬‬
‫הוא מביט בי פעם אחת וממהר לרדוף אחר שוביו‪ .‬רובים רושפים אבל רבים מהם מושתקים‬
‫במהרה‪ .‬תהרוג את כולם‪ ,‬אני חושב‪ .‬תילחם באצילות ובכבוד ומי ייתן שתהרוג את כולם‪.‬‬
‫אני מרים את הראש‪ .‬ברני קוסאר שוכב ללא תנועה בדשא‪ .‬הנרי‪ ,‬במרחק עשרה מטרים‪,‬‬
‫חסר תנועה גם הוא‪ .‬אני מניח יד על הדשא ומושך את עצמי קדימה‪ ,‬מתקדם על המגרש‬
‫סנטימטר אחר סנטימטר‪ ,‬גורר את עצמי לכיוונו של הנרי‪ .‬כשאני מגיע לשם‪ ,‬העיניים שלו‬
‫פקוחות מעט; כל נשימה היא מאבק‪ .‬שבילי דם זורמים מפיו ומאפו‪ .‬אני לוקח אותו בזרועותי‬
‫ומושך אותו אל חיקי‪ .‬הגוף שלו חלוש ורפה‪ ,‬ואני מרגיש שהוא גוסס‪ .‬העיניים שלו נפקחות‬
‫ברפרוף‪ .‬הוא מביט בי‪ ,‬מרים את ידו ומניח אותה על לחיי‪ .‬ברגע שהוא עושה את זה אני‬
‫מתחיל לבכות‪.‬‬
‫"אני פה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מנסה לחייך‪.‬‬
 ‫"אני מצטער‪ ,‬הנרי‪ ",‬אני אומר‪" .‬אני כל כך מצטער‪ .‬היינו צריכים לעזוב כשרצית‪".‬‬
‫"ששש‪ ",‬הוא אומר‪" .‬זאת לא אשמתך‪".‬‬
‫"אני כל כך מצטער‪ ",‬אני אומר בין היבבות‪.‬‬
‫"היית גדול‪ ",‬הוא אומר בלחש‪" .‬היית ממש גדול‪ .‬תמיד ידעתי שתהיה כזה‪".‬‬
‫"אנחנו צריכים להביא אותך לבית הספר‪ ",‬אני אומר‪" .‬אולי סם כבר שם‪".‬‬
‫"תקשיב לי‪ ,‬ג'ון‪ .‬הכול‪ ",‬הוא אומר‪" .‬כל מה שאתה צריך לדעת‪ ,‬הכול נמצא בשידה‪.‬‬
‫המכתב‪".‬‬
‫"זה עוד לא נגמר‪ .‬אנחנו יכולים להצליח‪".‬‬
‫אני מרגיש שהוא מתחיל להיעלם‪ .‬אני מנער אותו‪ .‬העיניים שלו נפקחות מחדש באי־רצון‪.‬‬
‫דם זורם מפיו‪.‬‬
‫"זה שהגענו לפה‪ ,‬לעדן‪ ,‬לא היה במקרה‪ ".‬אני לא יודע למה הוא מתכוון‪" .‬תקרא את‬
‫המכתב‪".‬‬
‫"הנרי‪ ",‬אני אומר ומוחה את הדם מסנטרו‪.‬‬
‫הוא מישיר אלי מבט‪.‬‬
‫"אתה המורשת של לוריאן‪ ,‬ג'ון‪ .‬אתה והאחרים‪ .‬התקווה היחידה שנשארה לכוכב‪.‬‬
‫הסודות‪ ",‬הוא אומר ונתקף שיעולים‪ .‬עוד דם‪ .‬העיניים שלו שוב נעצמות‪" .‬השידה‪ ,‬ג'ון‪".‬‬
‫אני מושך אותו קרוב יותר אלי‪ ,‬מהדק אותו אלי‪ .‬הגוף שלו מתרפה‪ .‬הנשימות שלו כל כך‬
‫שטחיות‪ ,‬שהן בקושי יכולות להיחשב נשימות‪.‬‬
‫"אנחנו נצליח לחזור יחד‪ ,‬הנרי‪ .‬אתה ואני‪ .‬אני מבטיח‪ ",‬אני אומר ועוצם את העיניים‪.‬‬
‫"תהיה חזק‪ ",‬הוא אומר ונתקף שיעולים קלים למרות שהוא מנסה לדבר תוך כדי‪.‬‬
‫"המלחמה הזאת‪ ...‬אפשר לנצח‪ ...‬תמצא את האחרים‪ ...‬ששש‪ ...‬הכוח של‪ "...‬הוא אומר‬
‫וקולו נעלם‪.‬‬
‫אני מנסה להתרומם כשהוא בזרועותי אבל לא נותר בי מאום‪ ,‬בקושי מספיק כוח אפילו כדי‬
‫לנשום‪ .‬במרחק אני שומע את הטורף שואג‪ .‬תותחים עדיין יורים‪ ,‬הקולות והאורות שלהם‬
‫מגיעים מעבר לספסלים באצטדיון‪ ,‬אבל עם כל דקה שחולפת פחות ופחות מהם נשמעים‪ ,‬עד‬
‫שנותר רק אחד‪ .‬אני מנמיך את הנרי בזרועותי‪ .‬אני מניח את ידי על לחיו והוא פוקח את עיניו‬
‫ומביט בי‪ ,‬ואני יודע שזאת תהיה הפעם האחרונה‪ .‬הוא שואף ונושף חלושות‪ ,‬ואז עוצם‬
‫באטיות את עיניו‪.‬‬
‫"לא הייתי מוותר על שנייה מכל זה‪ ,‬ילד‪ .‬לא תמורת כל לוריאן‪ .‬לא תמורת כל העולם‬
‫כולו‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬וכשהמילה האחרונה עוזבת את פיו‪ ,‬אני יודע שהוא איננו‪ .‬אני מחבק אותו‬
‫בזרועותי‪ ,‬רועד‪ ,‬בוכה‪ ,‬ייאוש וחוסר תקווה משתלטים עלי‪ .‬ידו נשמטת חסרת חיים לדשא‪.‬‬
‫אני חופן את פניו בידי ומחזיק אותם קרוב לחזי‪ ,‬ואני מנדנד אותו קדימה ואחורה ובוכה כפי‬
‫שלא בכיתי בחיים‪ .‬התליון שעל צווארי מאיר בנוגה כחול‪ ,‬נעשה כבד לחלקיק שנייה‪ ,‬ואז‬
‫מתעמעם לצבעו הרגיל‪.‬‬
‫אני יושב על הדשא ומחזיק את הנרי בזמן שהתותח האחרון נדם‪ .‬הכאב נוטש את גופי‪,‬‬
‫ובקור הלילה אני מרגיש שגם אני מתחיל לדעוך‪ .‬הירח והכוכבים זורחים למעלה‪ .‬אני שומע‬
‫צחוק רם נישא ברוח‪ .‬האוזניים שלי מתכווננות אליו‪ .‬אני מסובב את ראשי‪ .‬מבעד לסחרחורת‬
‫ולראייה המטושטשת אני רואה גשש במרחק חמישה מטרים ממני‪ .‬מעיל גשם ארוך‪ ,‬כובע‬
‫משוך על העיניים‪ .‬הוא שומט את המעיל ומסיר את הכובע וחושף ראש חיוור ונטול שיער‪.‬‬
‫הוא מושיט יד אל אחורי החגורה שלו ושולף סכין שאורך להבה לא פחות משלושים‬
‫סנטימטר‪ .‬אני עוצם את העיניים‪ .‬כבר לא אכפת לי‪ .‬הנשימה החורקנית של הגשש מתקרבת‬
‫אלי‪ ,‬שלושה מטרים‪ ,‬שניים‪ .‬ואז הפסיעות חדלות‪ .‬הגשש גונח בכאב ומתחיל לחרחר‪.‬‬
‫אני פוקח את העיניים‪ ,‬הגשש כל כך קרוב שאני יכול להריח אותו‪ .‬הסכין נשמטת מידו‪,‬‬
‫ומתוך החזה שלו‪ ,‬במקום שבו אני מניח שאמור להימצא הלב שלו‪ ,‬מבצבצת סכין קצבים‪.‬‬
‫הסכין נשלפת‪ .‬הגשש נופל על ברכיו והצידה ומתפוצץ בענן אפר‪ .‬מאחוריו‪ ,‬מחזיקה את‬
‫הסכין ביד ימין רועדת ועם דמעות בעיניה‪ ,‬עומדת שרה‪ .‬היא מפילה את הסכין ורצה אלי‪,‬‬
‫כורכת את זרועותיה סביבי בעוד זרועותי סביב הנרי‪ .‬אני מחזיק בו בזמן שראשי נשמט‬
‫והעולם מתעמעם לאין‪ .‬תוצאות המלחמה‪ ,‬בית הספר הרוס‪ ,‬העצים נגדעו וערמות אפר‬
‫פזורות בדשא של מגרש הפוטבול‪ ,‬ואני עדיין מחבק את הנרי‪ .‬ושרה מחבקת אותי‪.‬‬
 ‫פרק ‪34‬‬

‫מראות מבליחים‪ ,‬וכל אחד מהם מביא איתו עצב משלו או חיוך משלו‪ .‬לפעמים את שניהם‪.‬‬
‫במקרים הגרועים ביותר הכול שחור אטום שלא ניתן לראות דרכו‪ ,‬ובמקרים הטובים ביותר‬
‫פורץ אושר בהיר כל כך עד שהוא מכאיב לעיניים‪ .‬הם באים והולכים מאיזו מקרנה שיד‬
‫בלתי נראית מסובבת ללא הרף‪ .‬אחד‪ ,‬אחריו השני‪ .‬הנקישה החלולה של הצמצם‪ .‬עכשיו‬
‫עצור‪ .‬הקפא את התמונה הזאת‪ .‬שלוף אותה והחזק אותה קרוב אליך‪ ,‬ומה שתראה יטיל עליך‬
‫קללה‪ .‬הנרי תמיד אמר‪ :‬מחיר הזיכרון הוא זיכרון הצער שהוא מביא איתו‪.‬‬
‫יום קיץ חמים על הדשא הקריר‪ ,‬והשמש עומדת גבוה בשמים נטולי ענן‪ .‬האוויר שמגיע‬
‫מהמים מביא איתו את רעננות הים‪ .‬גבר מגיע לבית‪ ,‬מזוודה בידו‪ .‬גבר צעיר יותר‪ ,‬שערו‬
‫החום מסופר קצר‪ ,‬זה עתה התגלח‪ ,‬לבוש בבגדים נוחים‪ .‬יש עצבנות באופן שבו הוא מעביר‬
‫את המזוודה שלו מיד אחת לשנייה‪ ,‬ובשכבה הדקה של זיעה שמנצנצת על מצחו‪ .‬הוא דופק‬
‫על הדלת‪ .‬סבא שלי מגיע לדלת ופותח אותה לאיש שייכנס‪ ,‬ואז סוגר אותה מאחוריו‪ .‬אני‬
‫חוזר למשחקים שלי בחצר‪ .‬הדלי משנה צורות‪ ,‬עף‪ ,‬ואז מתחמק‪ ,‬ומסתער‪ .‬אנחנו נאבקים זה‬
‫בזה וצוחקים עד כאב‪ .‬היום חולף כפי שיכול לקרות רק בילדות‪ ,‬המלאה בשכחה עצמית‬
‫פזיזה וחסרת רסן‪ ,‬כולה חוזק ותמימות‪.‬‬
‫רבע שעה חולפת‪ .‬אולי פחות‪ .‬בגיל ההוא יום יכול להימשך לנצח‪ .‬הדלת נפתחת ונסגרת‪.‬‬
‫אני מרים מבט‪ .‬סבא שלי עומד עם האיש שראיתי מתקרב קודם‪ ,‬ושניהם מביטים אלי‪.‬‬
‫"אני רוצה שתכיר מישהו‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מתרומם מהדשא ומנגב את ידי מעפר‪.‬‬
‫"זה ברנדון‪ ",‬אומר סבא שלי‪" .‬הוא הספאן שלך‪ .‬אתה יודע מה זה אומר?"‬
‫אני מניד בראשי לשלילה‪ .‬ברנדון‪ .‬זה היה השם שלו‪ .‬כל השנים האלה ורק עכשיו זה חוזר‬
‫אלי‪.‬‬
‫"זה אומר שמעכשיו ואילך הוא ואתה תבלו הרבה זמן יחד‪ .‬זה אומר שאתם מחוברים‪,‬‬
‫שניכם‪ .‬אתם קשורים אחד לשני‪ .‬אתה מבין?"‬
‫אני מהנהן וניגש אל האיש ומגיש לו יד ללחיצה כפי שראיתי את המבוגרים עושים פעמים‬
‫רבות קודם לכן‪ .‬האיש מחייך וכורע ברך‪ .‬הוא לוקח את היד הקטנה שלי בידו הימנית וסוגר‬
‫עליה את אצבעותיו‪.‬‬
‫"נעים להכיר אותך‪ ,‬אדוני‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫עיניים בהירות וטובות‪ ,‬מלאות חיים‪ ,‬שמביטות בשלי ומבטיחות לי קשר אמיץ‪ ,‬אבל אני‬
‫צעיר מכדי לדעת מה המשמעות האמיתית של ההבטחה והקשר הללו‪.‬‬
‫הוא מהנהן ומניח את ידו השמאלית על ימינו‪ ,‬וידי הקטנה אובדת איפשהו באמצע‪ .‬הוא‬
 ‫מהנהן אלי‪ ,‬עדיין מחייך‪.‬‬
‫"ילדי היקר‪ ",‬הוא אומר‪" .‬התענוג כולו שלי‪".‬‬

‫***‬

‫אני מתעורר בבהלה‪ .‬אני שוכב על הגב‪ ,‬לבי דוהר‪ ,‬ואני נושם בכבדות כאילו רצתי‪ .‬העיניים‬
‫שלי נשארות עצומות אבל אני יודע שהשמש בדיוק זרחה בגלל הצללים הארוכים ופריכות‬
‫האוויר בחדר‪ .‬הכאב חוזר‪ ,‬האיברים שלי עדיין כבדים‪ .‬ועם הכאב מופיע כאב נוסף‪ ,‬גרוע‬
‫בהרבה מכל סבל פיזי שאוכל לחוש אי־פעם‪ :‬זיכרון השעות הקודמות‪.‬‬
‫אני שואף עמוק ונושף‪ .‬דמעה בודדה זולגת על לחיי‪ .‬אני משאיר את העיניים עצומות‪.‬‬
‫תקווה לא הגיונית שאם לא אגיע אל היום‪ ,‬גם הוא לא יגיע אלי‪ ,‬שאירועי הלילה יבוטלו‪.‬‬
‫הגוף שלי רועד‪ ,‬בכי אילם הופך לאמת מרה‪ .‬אני מניד בראשי ומניח לה לחדור‪ .‬אני יודע‬
‫שהנרי מת ושכל התקווה בעולם לא תשנה את העובדה הזאת‪.‬‬
‫אני מרגיש תנועה לצדי‪ .‬גופי הופך מתוח‪ ,‬ואני מנסה לא לזוז כדי שלא יבחינו בי‪ .‬יד‬
‫מושטת ונוגעת בלחיי‪ .‬מגע עדין של אהבה‪ .‬עיני נפקחות‪ ,‬מסתגלות לאור השחר עד שהתקרה‬
‫בחדר זר הופכת ברורה‪ .‬אין לי מושג איפה אני או איך הגעתי לכאן‪ .‬שרה יושבת לצדי‪ .‬היא‬
‫מניחה את ידה על לחיי ומעבירה את אגודלה על המצח שלי‪ .‬היא מתכופפת ונושקת לי‪,‬‬
‫נשיקה רכה ומתמשכת שהייתי רוצה לשמר בבקבוק לכל החיים‪ .‬היא מתנתקת ממני‪ ,‬ואני‬
‫נושם עמוק ועוצם את העיניים ומנשק אותה על המצח‪.‬‬
‫"איפה אנחנו?" אני שואל‪.‬‬
‫"בבית מלון‪ ,‬ארבעים וחמישה קילומטר מעדן‪".‬‬
‫"איך הגעתי לפה?"‬
‫"סם הסיע אותנו‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"אני מתכוון מבית הספר‪ .‬מה קרה? אני זוכר שהיית איתי אתמול בלילה אבל אני לא זוכר‬
‫מה קרה אחר כך‪ ",‬אני אומר‪" .‬זה כמעט נראה כמו חלום‪".‬‬
‫"חיכיתי איתך על המגרש עד שמארק הגיע‪ ,‬והוא סחב אותך לטנדר של סם‪ .‬לא יכולתי‬
‫להישאר יותר במחבוא‪ .‬הרג אותי להיות בבית הספר בלי לדעת מה קורה בחוץ‪ .‬והרגשתי‬
‫שאיכשהו אני אוכל לעזור‪".‬‬
‫"עזרת ועוד איך‪ ",‬אני אומר‪" .‬הצלת את חיי‪".‬‬
‫"הרגתי חייזר‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬כאילו העובדה עוד לא נקלטה אצלה ממש‪.‬‬
‫היא כורכת את זרועותיה סביבי‪ ,‬ידה נחה על עורפי‪ .‬אני מנסה להתיישב‪ .‬עד חצי הדרך אני‬
‫מצליח בעצמי‪ ,‬ושרה עוזרת לי בשאר הדרך‪ ,‬תומכת בגבי אבל נזהרת לא לגעת בפצע‬
‫שהשאירה הסכין‪ .‬אני מעביר את רגלי לצד המיטה ומתכופף כדי להרגיש את הצלקות סביב‬
‫הקרסול‪ ,‬סופר אותן בקצות האצבעות‪ .‬עדיין רק שלוש‪ ,‬וכך אני יודע ששש שרדה‪ .‬כבר‬
‫השלמתי עם הגורל — חיים לבדי‪ ,‬הלך נודד בלי מקום להיות בו‪ .‬אבל אני לא אהיה לבדי‪.‬‬
‫שש עדיין כאן‪ ,‬עדיין איתי‪ ,‬הקשר שלי לעולם העבר‪.‬‬
‫"שש בסדר?"‬
‫"כן‪ ",‬היא אומרת‪" .‬היא נדקרה ונורתה אבל נראה שהיא מתאוששת מזה‪ .‬אני חושבת‬
‫שהיא לא היתה שורדת אילולא סם היה מפנה אותה בטנדר‪".‬‬
‫"איפה היא?"‬
‫"בחדר השני‪ ,‬עם מארק וסם‪".‬‬
‫אני קם‪ .‬השרירים והמפרקים שלי מתלוננים בכאב‪ ,‬הכול נוקשה ודואב‪ .‬אני לבוש בחולצת‬
‫טריקו נקייה‪ ,‬בזוג מכנסיים קצרים‪ .‬העור שלי רענן ומריח מסבון‪ .‬החתכים נוקו ונחבשו‪ ,‬כמה‬
‫מהם נתפרו‪.‬‬
‫"את עשית את כל זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"את הרוב‪ .‬התפרים היו מסובכים‪ .‬היו לנו רק התפרים שהנרי עשה לך בראש בתור דוגמה‪.‬‬
‫סם עזר עם זה‪".‬‬
‫אני מביט בשרה היושבת על המיטה‪ ,‬כשרגליה משוכלות מתחתיה‪ .‬דבר נוסף מושך את‬
‫מבטי‪ ,‬ערמה קטנה שנעה מתחת לשמיכה שלמראשות המיטה‪ .‬אני הופך מתוח‪ ,‬והמחשבה‬
‫שלי מיד חוזרת אל החמוסים שחצו את אולם הספורט במהירות שטנית‪ .‬שרה רואה במה אני‬
‫מסתכל ומחייכת‪ .‬היא זוחלת על ארבע אל קצה המיטה‪.‬‬
‫"יש כאן מישהו שרוצה להגיד שלום‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬אוחזת בפינת השמיכה‪ ,‬מרימה אותה‬
‫בעדינות וחושפת מתחתיה את ברני קוסאר‪ ,‬שממשיך לישון‪ .‬רגלו הקדמית מחוברת לקיבוע‬
‫מתכת‪ ,‬וגופו מכוסה בחתכים ובפצעים‪ ,‬שכמו שלי כבר נוקו והתחילו להחלים‪ .‬העיניים שלו‬
‫נפקחות באטיות ומתרגלות לאור‪ ,‬עיניים ששוליהן אדומים‪ ,‬מלאות תשישות‪ .‬הוא משאיר את‬
‫הראש על המיטה‪ ,‬אבל הזנב שלו מכשכש בעדינות‪ ,‬חובט ברכות על המזרן‪.‬‬
‫"ברני‪ ",‬אני אומר וכורע על הברכיים מולו‪ .‬אני מניח את ידי בעדינות על ראשו‪ .‬אני לא‬
‫מסוגל להפסיק לחייך‪ ,‬ודמעות שמחה מבצבצות בעיני‪ .‬הגוף הקטן שלו מכורבל לכדור‪,‬‬
‫וראשו נח על הרגליים הקדמיות‪ ,‬עיניו סוקרות אותי‪ ,‬מצולק מהקרב ופצוע‪ ,‬אבל עדיין כאן‪.‬‬
‫"ברני קוסאר‪ ,‬ניצלת‪ .‬אני חייב לך את חיי‪ ",‬אני אומר ומנשק אותו על קודקודו‪.‬‬
‫שרה מלטפת את גבו‪" .‬נשאתי אותו לטנדר בזמן שמארק סחב אותך‪".‬‬
‫"מארק‪ .‬אני מצטער שאי־פעם פיקפקתי בו‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫היא מרימה אחת מהאוזניים של ברני קוסאר‪ .‬הוא מסתובב ומרחרח את ידה ואז מלקק‬
‫אותה‪" .‬אז‪ ,‬זה נכון מה שמארק אומר‪ ,‬שברני קוסאר גדל להיות בגובה תשעה מטרים והרג‬
‫טורף כפול ממנו בגודל?"‬
‫אני מחייך‪" .‬טורף פי שלושה ממנו בגודל‪".‬‬
‫ברני קוסאר מביט בי‪ .‬שקרן‪ ,‬הוא אומר‪ .‬אני קורץ אליו‪ .‬אני קם בחזרה ומביט בשרה‪.‬‬
‫"כל זה‪ ",‬אני אומר‪" .‬כל זה קרה כל כך מהר‪ .‬איך את מתמודדת עם זה?"‬
‫היא מהנהנת‪" .‬מתמודדת עם מה? עם העובדה שהתאהבתי בחייזר‪ ,‬מה שנודע לי רק לפני‬
‫שלושה ימים‪ ,‬ואז במקרה נכנסתי היישר לתוך מלחמה? כן‪ ,‬אני מתמודדת עם זה בסדר‪".‬‬
‫אני מחייך אליה‪" .‬את מלאך‪".‬‬
‫"עזוב‪ ",‬היא אומרת‪" .‬אני פשוט בחורה מאוהבת בטירוף‪".‬‬
‫היא קמה מהמיטה וכורכת את זרועותיה סביבי‪ ,‬ואנחנו עומדים במרכז החדר ומחבקים זה‬
‫את זה‪.‬‬
‫"אתה באמת צריך לעזוב‪ ,‬נכון?"‬
‫אני מהנהן‪.‬‬
‫היא נושמת עמוק ונושפת כשכולה רועדת‪ ,‬ומכריחה את עצמה לא לבכות‪ .‬ראיתי יותר‬
‫דמעות בעשרים וארבע השעות האחרונות מכפי שראיתי כל שנות חיי‪.‬‬
‫"אני לא יודעת לאן אתה צריך ללכת או מה אתה צריך לעשות‪ ,‬אבל אני אחכה לך‪ ,‬ג'ון‪.‬‬
‫הלב שלי כולו שייך לך‪ ,‬אם תרצה או לא‪".‬‬
‫אני מושך אותה אלי‪" .‬ושלי שייך לך‪ ",‬אני אומר‪.‬‬

‫***‬
‫אני חוצה את החדר‪ .‬על השולחן עומדים השידה הלורית‪ ,‬שלושה תיקים ארוזים‪ ,‬המחשב של‬
‫הנרי וכל הכסף מהמשיכה האחרונה שעשה בבנק‪ .‬שרה בטח הצליחה להוציא את השידה‬
‫מכיתת כלכלת בית‪ .‬אני מניח עליה את ידי‪ .‬כל הסודות‪ ,‬אמר הנרי‪ .‬כולם נמצאים בתוך זה‪.‬‬
‫בבוא הזמן אני אפתח אותה ואגלה אותם‪ ,‬אבל עכשיו זה בטח לא הזמן‪ .‬ולמה הוא התכוון‬
‫בעניין עדן‪ ,‬שזה שהגענו לשם לא היה במקרה?‬
‫"את ארזת את התיקים שלי?" אני שואל את שרה‪ ,‬שעומדת מאחורי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬וזה היה הדבר הכי קשה שנאלצתי לעשות אי־פעם‪".‬‬
‫אני מרים את התיק שלי מהשולחן‪ .‬מתחתיו יש מעטפה חומה ששמי מתנוסס על חלקה‬
‫הקדמי‪.‬‬
‫"מה זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"לא יודעת‪ .‬מצאתי את זה בחדר של הנרי‪ .‬הלכנו לשם אחרי שיצאנו מבית הספר‪ ,‬וניסינו‬
‫לקחת כל מה שרק ניתן; ואז באנו לפה‪".‬‬
‫אני פותח את המעטפה ומוציא את תוכנה‪ .‬כל המסמכים שהנרי יצר עבורי‪ :‬תעודות לידה‪,‬‬
‫כרטיסי ביטוח לאומי‪ ,‬כרטיסי אשראי וכן הלאה‪ .‬אני סופר אותם‪ .‬שבע־עשרה זהויות שונות‪,‬‬
‫שבעה־עשר גילים שונים‪ .‬על הדף הקדמי מודבקת פתקית בכתב ידו של הנרי‪ .‬כתוב עליה‪:‬‬
‫"לכל מקרה"‪ .‬אחרי הדף האחרון יש מעטפה סגורה‪ ,‬שעליה כתב הנרי את שמי‪ .‬מכתב‪ ,‬אותו‬
‫מכתב שעליו בטח דיבר לפני שמת‪ .‬אין לי אומץ לקרוא אותו עכשיו‪.‬‬

‫***‬
‫אני מביט החוצה מחלון חדר המלון‪ .‬שלג קל יורד מהעננים הנמוכים האפורים שלמעלה‪.‬‬
‫הקרקע חמה מכדי שהשלג יחזיק מעמד עליה‪ .‬המכונית של שרה והטנדר הכחול של אבא של‬
‫סם חונים זה ליד זה במגרש החניה‪ .‬אני עומד ומביט בהם‪ ,‬ואז נשמעת דפיקה על הדלת‪ .‬שרה‬
‫פותחת אותה‪ ,‬וסם ומארק נכנסים לחדר; שש צולעת מאחוריהם‪ .‬סם מחבק אותי ואומר שהוא‬
‫מצטער‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"איך אתה מרגיש?" שואלת שש‪ .‬היא כבר לא לובשת את החליפה‪ ,‬אלא את הג'ינס שבהם‬
‫ראיתי אותה לראשונה וסווטשרט של הנרי‪.‬‬
‫אני מושך בכתפי‪" .‬אני בסדר‪ .‬כואב ונוקשה‪ .‬הגוף שלי כבד‪".‬‬
‫"הכבדות היא מהפגיון‪ .‬אבל בסוף זה ייעלם‪".‬‬
‫"כמה חמור נדקרת?" אני שואל‪.‬‬
‫היא מרימה את החולצה ומראה לי חתך בצלעותיה‪ ,‬ואז עוד אחד בגב‪ .‬בסך הכול היא‬
‫נדקרה שלוש פעמים אתמול בלילה‪ ,‬וזה בלי להזכיר את החתכים האחרים בכל חלקי גופה‪,‬‬
‫ואת הירייה שגרמה לפצע עמוק בירך ימין שלה‪ ,‬שעכשיו חבושה היטב‪ ,‬והיא זאת שגורמת‬
‫לה לצלוע‪ .‬היא מספרת לי שעד שהגענו בחזרה כבר היה מאוחר מדי להירפא על ידי האבנים‪.‬‬
‫מדהים אותי שהיא נשארה בחיים בכלל‪.‬‬
‫סם ומארק לובשים את אותם הבגדים מאתמול‪ ,‬שניהם מטונפים ומכוסים בבוץ ובלכלוך‬
‫עם נתזי דם‪ .‬עיניהם של השניים כבדות‪ ,‬כאילו עוד לא ישנו‪ .‬מארק עומד מאחורי סם ומעביר‬
‫משקל מרגל לרגל באי־נוחות‪.‬‬
‫"סם‪ ,‬תמיד ידעתי שאתה מכונת הרס‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא צוחק בחוסר ביטחון‪" .‬אתה בסדר?"‬
‫"כן‪ ,‬אני בסדר‪ ",‬אני אומר‪" .‬ומה איתך?"‬
‫"לא רע‪".‬‬
‫אני מביט מעבר לכתפו במארק‪.‬‬
‫"שרה סיפרה לי שסחבת אותי מהמגרש אתמול‪".‬‬
‫מארק מושך בכתפיו‪" .‬שמחתי לעזור‪".‬‬
‫"הצלת את החיים שלי‪ ,‬מארק‪".‬‬
‫הוא מישיר אלי מבט‪" .‬אני חושב שכל אחד מאיתנו הציל מישהו אחר בשלב כלשהו אתמול‬
‫בלילה‪ .‬בחייך‪ ,‬שש הצילה אותי שלוש פעמים אתמול‪ .‬ואתה הצלת את שני הכלבים שלי‬
‫בשבת‪ .‬הייתי אומר שאנחנו תיקו‪".‬‬
‫איכשהו אני מצליח לחייך‪" .‬נשמע לי הוגן‪ ",‬אני אומר‪" .‬אני פשוט שמח לגלות שאתה לא‬
‫שמוק כמו שחשבתי‪".‬‬
‫הוא מחייך למחצה‪" .‬בוא רק נגיד שאם הייתי יודע שאתה חייזר ושאתה מסוגל לכסח לי‬
‫את הצורה בלי בעיה‪ ,‬אולי הייתי קצת יותר נחמד אליך ביום הראשון‪".‬‬
 ‫שש חוצה את החדר ומביטה בתיקים שלי שעל השולחן‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים להתחיל לזוז‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬ואז מביטה בי בדאגה כנה‪ ,‬ופניה מתרככים‪.‬‬
‫"נשאר רק עוד דבר אחד לעשות‪ .‬לא היינו בטוחים מה תרצה שנעשה‪".‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬אני לא צריך לשאול כדי לדעת על מה היא מדברת‪ .‬אני מביט בשרה‪ .‬זה עומד‬
‫לקרות הרבה יותר מוקדם ממה שחשבתי‪ .‬הבטן שלי מתהפכת‪ .‬אני מרגיש כאילו אני עומד‬
‫להקיא‪ .‬שרה אוחזת בידי‪.‬‬
‫"איפה הוא?"‬

‫***‬
‫הקרקע לחה מהשלג הנמס‪ .‬אני מחזיק את ידה של שרה בידי‪ ,‬ואנחנו חולפים בין העצים‬
‫בדממה‪ ,‬קילומטר וחצי מהמלון‪ .‬סם ומארק הולכים בראש‪ ,‬עוקבים אחרי העקבות הבוציים‬
‫שהם השאירו לפני כמה שעות‪ .‬אני רואה מלפנים קרחת יער זעירה‪ ,‬שבמרכזה הונחה גופתו‬
‫של הנרי על לוח עץ‪ .‬הוא עטוף בשמיכה האפורה שהיתה על מיטתו‪ .‬אני הולך אליו‪ .‬שרה‬
‫הולכת בעקבותי ומניחה יד על כתפי‪ .‬האחרים עומדים מאחורי‪ .‬אני מוריד את השמיכה כדי‬
‫לראות אותו‪ .‬העיניים שלו עצומות‪ ,‬הפנים שלו בצבע אפור חיוור‪ ,‬והשפתיים שלו כחולות‬
‫מקור‪ .‬אני מנשק את מצחו‪.‬‬
‫"מה אתה רוצה לעשות‪ ,‬ג'ון?" שואלת שש‪" .‬אם תרצה אנחנו יכולים לקבור אותו‪ .‬ואפשר‬
‫גם לשרוף אותו‪".‬‬
‫"איך נוכל לשרוף אותו?"‬
‫"אני יכולה ליצור אש‪".‬‬
‫"חשבתי שאת מסוגלת רק לשלוט במזג האוויר‪".‬‬
‫"לא במזג האוויר‪ ,‬ביסודות‪".‬‬
‫אני מרים את מבטי אל פניה העדינים‪ ,‬שהדאגה ניכרת בהם‪ ,‬אבל גם לחץ הזמן‪ ,‬כי חייבים‬
‫לעזוב לפני שתגיע תגבורת‪ .‬אני לא עונה‪ .‬אני מסיט את המבט ומחבק את הנרי בפעם‬
‫האחרונה כשפני קרובים לשלו‪ ,‬והצער שוטף אותי‪.‬‬
‫"אני כל כך מצטער‪ ,‬הנרי‪ ",‬אני לוחש באוזנו‪ .‬אני עוצם את עיני‪" .‬אני אוהב אותך‪ .‬גם אני‬
‫לא הייתי מחמיץ שנייה מזה‪ .‬לא משנה בשביל מה‪ ",‬אני לוחש‪" .‬אני עוד אחזיר אותך‪.‬‬
‫איכשהו אני עוד אחזיר אותך ללוריאן‪ .‬תמיד צחקנו על זה‪ ,‬אבל אתה היית אבא שלי‪ ,‬האבא‬
‫הכי טוב שיכולתי לרצות שיהיה לי‪ .‬אני לעולם לא אשכח אותך‪ ,‬אף לא לדקה‪ ,‬כל עוד אני‬
‫חי‪ .‬אני אוהב אותך‪ ,‬הנרי‪ .‬תמיד אהבתי‪".‬‬
‫אני מרפה ממנו‪ ,‬מושך את השמיכה בחזרה על פניו ומניח אותו בעדינות על לוח העץ‪ .‬אני‬
‫קם ומחבק את שרה‪ .‬היא מחבקת אותי עד שאני מפסיק לבכות‪ .‬אני מוחה את הדמעות בגב‬
‫היד ומהנהן לשש‪.‬‬
‫סם עוזר לי לפנות את המקלות והעלים‪ ,‬ואז אנחנו מניחים את גופתו של הנרי על הקרקע‪,‬‬
‫כדי שהאפר שלו לא יתערבב עם דברים אחרים‪ .‬סם מדליק קצה של השמיכה‪ ,‬ושש ממשיכה‬
‫משם וגורמת לאש להשתולל‪ .‬אנחנו מביטים בלהבות‪ ,‬ואף עין אינה יבשה‪ .‬אפילו מארק‬
‫בוכה‪ .‬אף אחד לא מוציא מילה‪ .‬לאחר שהלהבות דועכות‪ ,‬אני אוסף את האפר בצנצנת קפה‬
‫שמארק היה מספיק נבון להביא מבית המלון‪ .‬ברגע שנעצור אני אשיג משהו ראוי יותר‪.‬‬
‫כשאנחנו חוזרים‪ ,‬אני מניח את הצנצנת על לוח המחוונים בטנדר של אבא של סם‪ .‬מנחם‬
‫אותי לחשוב שהנרי ימשיך לנסוע איתנו‪ ,‬שהוא יתבונן בדרכים בזמן שנעזוב עוד עיירה‪ ,‬כפי‬
‫ששנינו עשינו כל כך הרבה פעמים בעבר‪.‬‬
‫אנחנו מעמיסים את החפצים שלנו על הטנדר‪ .‬סם העמיס גם שני תיקים משלו עם הדברים‬
‫של שש ושלי‪ .‬בתחילה אני מבולבל‪ ,‬אבל אז אני מבין שהוא ושש הגיעו לאיזושהי הסכמה‬
‫שסם יתלווה אלינו‪ .‬וזה משמח אותי‪ .‬שרה ואני הולכים בחזרה אל חדר המלון‪ .‬ברגע שהדלת‬
‫נסגרת היא לוקחת את ידי ומושכת אותי אליה‪.‬‬
‫"הלב שלי נשבר‪ ",‬היא אומרת‪" .‬אני רוצה להיות חזקה למענך עכשיו אבל המחשבה‬
‫שאתה עוזב הורגת אותי מבפנים‪".‬‬
‫אני מנשק את ראשה‪.‬‬
‫"גם הלב שלי שבור‪ ",‬אני אומר‪" .‬ברגע שנתמקם אני אכתוב לך‪ .‬ואני אעשה כמיטב‬
‫יכולתי להתקשר כשאדע שזה בטוח‪".‬‬
‫שש משרבבת את ראשה בפתח‪.‬‬
‫"אנחנו באמת חייבים לזוז‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫אני מהנהן‪ .‬היא סוגרת את הדלת‪ .‬שרה מרימה את פניה אל שלי‪ ,‬ואנחנו מתנשקים בעמידה‬
‫בחדר המלון‪ .‬המחשבה שהמוגדוריאנים יחזרו לפני שנצא ויסכנו אותה שוב היא מקור הכוח‬
‫היחיד שאני מסוגל למצוא‪ .‬אחרת הייתי עלול להתמוטט‪ .‬אחרת הייתי עשוי להישאר לנצח‪.‬‬
‫ברני קוסאר עדיין שוכב ומחכה בקצה המיטה‪ .‬הוא מכשכש בזנבו כשאני לוקח אותו‬
‫בזהירות בזרועותי ונושא אותו החוצה לטנדר‪ .‬שש מתניעה ומשאירה את המנוע פועל‪ .‬אני‬
‫מסתובב ומרים מבט אל המלון‪ ,‬ומתעצב על שזה לא הבית‪ ,‬בגלל שאני יודע שלעולם לא‬
‫אראה אותו שוב‪ .‬את לוחות העץ המתקלפים שלו‪ ,‬החלונות השבורים‪ ,‬הרעפים השחורים‬
‫שהתעקמו מחשיפת־יתר לשמש ולגשם‪ .‬זה נראה כמו גן עדן‪ ,‬אמרתי פעם להנרי‪ .‬אבל זה‬
‫כבר לא יהיה נכון‪ .‬גן עדן אבוד‪.‬‬
‫אני מסתובב ומהנהן לשש‪ .‬היא עולה לטנדר‪ ,‬סוגרת את הדלת ומחכה‪.‬‬
‫סם ומארק לוחצים ידיים אבל אני לא שומע מה הם אומרים אחד לשני‪ .‬סם עולה לטנדר‬
‫ומחכה עם שש‪ .‬אני לוחץ את ידו של מארק‪.‬‬
‫"אני חייב לך יותר ממה שאוכל להחזיר אי־פעם‪ ",‬אני אומר לו‪.‬‬
‫"אתה לא חייב לי כלום‪ ",‬אומר מארק‪.‬‬
‫"זה לא נכון‪ ",‬אני אומר‪" .‬יום יבוא‪".‬‬
‫הפרדה‪.‬‬
‫אני מסיט את מבטי‪ .‬אני מרגיש שאני רוצה להתמוטט תחת כובד משקל העצב של ֵ‬
 ‫הנחישות שלי היא כמו חוט בלוי שעומד להיקרע‪.‬‬
‫אני מהנהן‪" .‬עוד ניפגש‪".‬‬
‫"תשמרו על עצמכם‪".‬‬
‫אני לוקח את שרה בזרועותי ומחבק אותה בחוזקה‪ ,‬אני לא רוצה להרפות לעולם‪.‬‬
‫"אני אחזור אלייך‪ ",‬אני אומר‪" .‬אני מבטיח לך שגם אם זה הדבר האחרון שאעשה‬
‫אי־פעם‪ ,‬אני אחזור אלייך‪".‬‬
‫הפנים שלה טמונים בצווארי‪ .‬היא מהנהנת‪.‬‬
‫"אני אספור את הדקות‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫נשיקה אחרונה‪ .‬אני מוריד אותה אל הקרקע ופותח את דלת הטנדר‪ .‬העיניים שלי לא‬
‫מתנתקות משלה לרגע‪ .‬היא מכסה את האף והפה בשתי הידיים‪ ,‬ואף אחד מאיתנו לא מסוגל‬
‫להסיט את המבט‪ .‬אני סוגר את הדלת‪ .‬שש מעבירה לרוורס‪ ,‬יוצאת ממגרש החניה‪ ,‬עוצרת‬
‫ומכניסה להילוך‪ .‬מארק ושרה הולכים לקצה מגרש החניה כדי להתבונן בנו נוסעים לדרכנו‪,‬‬
‫ודמעות זולגות על לחייה של שרה‪ .‬אני מסתובב במושב ומביט מהשמשה האחורית‪ .‬אני מרים‬
‫את היד לנפנף ומארק מנפנף בחזרה‪ ,‬אבל שרה רק מביטה‪ .‬אני מביט בה כל עוד זה אפשרי‪,‬‬
‫היא הולכת ונעשית קטנה‪ ,‬כתם מטושטש ולא ברור שמתפוגג במרחק‪ .‬הטנדר מאט ופונה‪,‬‬
‫ושניהם נעלמים מן העין‪ .‬אני מסתובב בחזרה ומביט בשדות החולפים‪ ,‬עוצם את העיניים‬
‫ומדמיין את פניה של שרה ומחייך‪ .‬אנחנו עוד נהיה יחד‪ ,‬אני אומר לה‪ .‬ועד שזה יקרה את‬
‫תהיי בלבי ובכל מחשבותי‪.‬‬
‫ברני קוסאר מרים את ראשו ומניח אותו על ברכי‪ ,‬ואני מניח את ידי על גבו‪ .‬הטנדר מקפץ‬
‫בדרך‪ ,‬עושה דרכו דרומה‪ .‬ארבעתנו‪ ,‬יחד‪ ,‬בדרך לעיירה הבאה‪ .‬תהיה איפה שתהיה‪.‬‬