‫‪Cassandra Clare‬‬

‫‪Clockwork Prince‬‬
‫‪Copyright © 2012 by Cassandra Claire, LLC‬‬
‫‪All rights reserved‬‬

‫כל הזכויות שמורות © ‪2018‬‬

‫גרף הוצאה לאור‬
‫ת‪.‬ד‪ 65010 .‬תל–אביב ‪61650‬‬
‫טל‪ 077-07801650 .‬פקס‪03-7600636 .‬‬
‫‪www.gbooks.co.il / graff.publishing@gmail.com‬‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט‬
‫בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר — כל חלק שהוא מן החומר‬
‫שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור‬
‫בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬

‫תרגום‪ :‬אינגה מיכאלי‬

‫עורך ראשי‪ :‬רני גרף‬

‫עריכה לשונית‪ :‬אמירה נבו בנימיני‬

‫דאנאקוד ‪676-62‬‬
‫נדפס בישראל ‪Printed in Israel 2018‬‬
 ‫מוקדש לאלקה‬
‫חאלֶ פָּ ה טָ ה קאלָ ה‬
‫“אני רוצה שתדעי שהיית החלום האחרון בנשמתי‪ ...‬מאז הכרתי אותך‪ ,‬הטרידה אותי חרטה‬
‫שדימיתי כי לעולם לא תשוב להוכיח אותי‪ ,‬ושמעתי לחישות של קולות ישנים הדוחקים בי‬
‫לטפס מעלה‪ ,‬אף על פי שחשבתי שנדמו לנצח‪ .‬צצו בי רעיונות נפל‪ ,‬לקום ולהתנער‪ ,‬לפתוח דף‬
‫חדש‪ ,‬למחוק את התאווה ואת העצלות ולהילחם את המלחמה שנטשתי‪ .‬חלום‪ ,‬הכול חלום בלי‬
‫תכלית‪...‬״‬
‫‪ -‬צ׳רלס דיקנס‪ ,‬בין שתי ערים‬

‫מאנגלית‪ :‬מרים יחיאל־וקס‪ .‬אור יהודה‪ :‬כנרת זמורה ביתן‪ ,2011 ,‬פרק ‪) 13‬עמ׳ ‪.(157‬‬
‫פתח דבר‬
 ‫המתים המנודים‬
‫הערפל היה סמיך ועמעם צלילים ומראות‪ .‬היכן שהתפוגג‪ ,‬ראה וויל הרונדייל את הרחוב‬
‫נפרש לפניו‪ ,‬חלקלק ורטוב ושחור מגשם‪ ,‬ושמע את קולות המתים‪.‬‬
‫לא כל ציידי הצללים שמעו את הרוחות‪ ,‬אלא אם כן הן בחרו להישמע‪ ,‬אבל וויל היה מאלה‬
‫שניחנו ביכולת לשמוע‪ .‬הוא קרב אל בית הקברות העתיק‪ ,‬וקולותיהן הדהדו במקהלה‬
‫צורמנית – צרודים‪ ,‬מתחננים‪ ,‬זועקים ונוהמים‪ .‬זה לא היה מקום שלֵו למנוחת עולמים‪ ,‬אך‬
‫וויל הרי ידע זאת; לא היה זה ביקורו הראשון בבית הקברות “עצמות צלובות״ שליד גשר‬
‫לונדון‪ .‬הוא השתדל לאטום את אוזניו לרעש‪ ,‬קימר את כתפיו ושמט את ראשו כך שצווארון‬
‫מעילו כיסה את אוזניו‪ ,‬ושכבה דקיקה של גשם הרטיבה את שערו השחור‪.‬‬
‫הכניסה לבית הקברות ניצבה בהמשך הרחוב‪ :‬צמד שערים מברזל יצוק שהיו מקובעים‬
‫בחומת אבן גבוהה‪ ,‬אף שכל סתמי שהיה עובר בסביבה היה מבחין רק בחצר שעשבים שוטים‬
‫גדלים בה פרא‪ ,‬חלקת אדמה של קבלן אלמוני‪ .‬וויל קרב לשער‪ ,‬ומתוך הערפל צץ והופיע‬
‫עצם נוסף שהיה נעלם מעיני הסתמי‪ :‬מקוש גדול מארד‪ ,‬צורתו כצורת יד שלא נותרו ממנה‬
‫אלא עצמות‪ .‬וויל עיקם את אפו כשהושיט יד עטויה כפפה‪ ,‬הרים את המקוש‪ ,‬ואז הניח לו‬
‫ליפול פעם אחת‪ ,‬פעמיים‪ ,‬שלוש‪ ,‬והצליל החלול הדהד באוויר הלילה‪.‬‬
‫מצדו האחר של השער התרומם הערפל מהקרקע כמו קיטור והסתיר עצמות שנצצו על‬
‫רקע האדמה הסלעית‪ .‬אט־אט התמצק הערפל ועטה גוון מוזר‪ ,‬זוהר ותכלכל‪ .‬וויל הניח את‬
‫ידיו על סורגי השער; קור המתכת חלחל מבעד לכפפות אל עצמותיו‪ ,‬והוא נרעד‪ .‬זה לא היה‬
‫קור רגיל‪ .‬כשהרוחות עולות מקבריהן‪ ,‬הן שואבות אנרגיה ויונקות את כל החום מסביבתן‪.‬‬
‫השערות סמרו על עורפו של וויל כשהערפל התכלכל התגבש לאטו לצורתה של אישה זקנה‬
‫בשמלה מרופטת ובסינר לבן‪ ,‬ראשה מורכן‪.‬‬
‫“שלום‪ ,‬מוֹל‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬הערב את יפה במיוחד‪ ,‬אם יורשה לי לומר‪.‬״‬
‫רוח הרפאים הרימה את ראשה‪ .‬מוֹלי הזקנה היתה רוח חזקה במיוחד‪ ,‬אחת החזקות ביותר‬
‫שוויל פגש מעודו‪ .‬למרות אור הירח שפילח את העננים והאיר את סביבתם‪ ,‬היא כמעט לא‬
‫נראתה שקופה‪ .‬גופה היה מוצק‪ ,‬שערה הקלוע לצמה עבה וזהובה־אפורה נח על כתפה‪ ,‬וידיה‬
‫המחוספסות האדמדמות ניטעו על מותניה‪ .‬רק עיניה היו חלולות‪ ,‬כמו צמד להבות כחולות‬
‫שריצדו במעמקים‪.‬‬
‫“וויליאם הֵרוֹנדֵ ייל‪,‬״ אמרה האישה‪“ .‬כל כך מהר חזרת?״‬
‫היא נעה אל השער באותה תנועת ריחוף האופיינית לרוחות רפאים‪ .‬כפות רגליה היחפות‬
‫היו מלוכלכות‪ ,‬אף שלא נגעו בקרקע‪.‬‬
‫וויל נשען על השער‪“ .‬את יודעת שהתגעגעתי לפנייך היפות‪.‬״‬
‫עיניה ריצדו כשחייכה‪ ,‬ולרגע הבחין בגולגולת מתחת לעורה השקוף־למחצה‪ .‬מעל‬
‫לראשיהם שוב נצמדו זה לזה העננים וחסמו את אור הירח‪ .‬בינו לבין עצמו תהה וויל מה‬
‫עשתה מוֹלי הזקנה שקברו אותה דווקא כאן‪ ,‬הרחק מאדמה מקודשת‪ .‬רוב הקולות המייללים‬
‫היו של זונות‪ ,‬של מתאבדים‪ ,‬של תינוקות שמתו בלידתם – כל אותם מתים מנודים שלא זכו‬
‫להיקבר בחצר כנסייה‪ .‬אבל מולי מצאה דרך להרוויח ממצבה‪ ,‬אז אולי זה לא הפריע לה‪.‬‬
‫היא צחקקה‪“ .‬אז מה ‘תָ ה רוצה‪ ,‬צייד צללים צעיר שכמוך? ארס של מַלפאס? יש לי טופר‬
‫של שד מוראקס‪ ,‬משויף היטב‪ ,‬והרעל שבקצה הציפורן בלתי־נראה לחלוטין –“‬
‫“לא‪,‬״ ענה לה וויל‪“ .‬זה לא מה שאני צריך‪ .‬אני זקוק לאבקה של שד פוֹראי טחון דק‪.‬״‬
‫מולי הפנתה את ראשה הצדה וירקה זרזיף של אש כחולה‪“ .‬בשביל מה בחור צעיר ונחמד‬
‫כמוך זקוק לדברים שכאלה?״‬
‫וויל נאנח בתוך תוכו; מחאותיה של מולי היו רק חלק מהמיקח וממכר‪ .‬מגנוּס כבר שלח את‬
‫וויל אל הזקנה כמה פעמים‪ ,‬פעם כדי להשיג נרות שחורים ומצחינים שדבקו לעורו כמו זפת‪,‬‬
‫פעם כדי להזמין עצמות של תינוק שטרם נולד‪ ,‬ופעם כדי לקנות שקיק של עיני פֵיות‪ ,‬שנטף‬
‫דם על החולצה שלו‪ .‬אבקה של שד פוֹראי נשמעה משימה נעימה יחסית‪.‬‬
‫“מה‪ ,‬אני נראית לך טיפשה?״ שאלה מולי‪“ .‬זו מלכודת‪ ,‬נכון? אם אתם‪ ,‬הנפילים‪ ,‬תתפסו‬
‫אותי על חם מוכרת כזאת סחורה‪ ,‬זה יהיה הסוף של מוֹלי הזקנה‪.‬״‬
‫“את גם ככה מתה‪.‬״ וויל השתדל בכל מאודו שלא לחשוף את קוצר־רוחו‪“ .‬אין לי מושג מה‬
‫המסדר כבר יכול לעשות לך‪...‬״‬
‫“פחחח‪.‬״ עיניה החלולות להטו‪“ .‬הבתי־כלא של האחים השתקנים‪ ,‬מתחת לאדמה‪ ,‬מכילים‬
‫את החיים וגם את המתים; אתה יודע את זה טוב מאוד‪ ,‬צייד צללים‪.‬״‬
‫וויל הרים את ידיו לאות כניעה‪“ .‬זה לא תכסיס‪ ,‬זקנה‪ .‬בוודאי שמעת את השמועות‬
‫שמתרוצצות בתחתיות‪ .‬למסדר יש צרות אחרות על הראש‪ ,‬פרט למרדף אחרי רוחות רפאים‬
‫שסוחרות באבקות ובדם של פיות‪.‬״ הוא רכן קדימה‪“ .‬אתן לך מחיר טוב‪.‬״ הוא שלף מכיסו‬
‫שקיק כותנה ונופף בו באוויר‪ .‬מתוכו עלה קרקוש שנשמע כמו מטבעות‪“ .‬כולן מתאימות‬
‫לתיאור שלך‪ ,‬מול‪.‬״‬
‫מבט של להיטות עלה בפניה המתות‪ ,‬וגופה התמצק די הצורך כדי לחטוף ממנו את השקיק‪.‬‬
‫היא תחבה את ידה פנימה ושלפה טבעות מלוא החופן – טבעות נישואים מזהב‪ ,‬כל אחת מהן‬
‫עם קשר אוהבים בחלקן העליון‪ .‬מול הזקנה‪ ,‬כמו רוב רוחות הרפאים‪ ,‬חיפשה תמיד את אותו‬
‫קמע מיוחד‪ ,‬את אותה פיסה מעברה שתאפשר לה למות סוף־סוף‪ ,‬את אותו עוגן שכפת אותה‬
‫אל העולם הזה‪ .‬במקרה שלה זו היתה טבעת הנישואים שלה‪ .‬הטבעת כנראה נעלמה מזמן‪,‬‬
‫הסביר מגנוּס לוויל‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬נקברה אי־שם בקרקעית הבוצית של נהר התמזה‪ ,‬אבל‬
‫בינתיים היא תסכים לקבל כל שקיק של טבעות שאבדו ונמצאו‪ ,‬בתקווה שאחת מהן שלה‪.‬‬
‫היא שמטה את הטבעות בחזרה לתוך השקיק‪ ,‬תחבה אותו אי־שם בגופתה המתה ומסרה לו‬
‫בתמורה שקיק של אבקה‪ .‬הוא החליק אותו לכיס מעילו‪ ,‬ובדיוק אז החלה הרוח להבליח‬
‫ולהתפוגג‪“ .‬חכי רגע‪ ,‬מול‪ .‬זו לא הסיבה היחידה שבאתי לכאן הערב‪.‬״‬
‫הרוח הבהבה‪ ,‬וחמדנותה נאבקה בקוצר־רוחה ובמאמץ הניכר להישאר נראית‪ .‬לבסוף‬
‫נאנחה‪“ .‬טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬אז מה ‘תָ ה רוצה?״‬
‫וויל היסס‪ .‬כעת כבר לא פעל בשירותו של מגנוּס; את זה הוא רצה לדעת בשביל עצמו‪.‬‬
‫“שיקויי אהבה –“‬
‫מול הזקנה געתה בצחוק צווחני‪“ .‬שיקויי אהבה? בשביל וויל הֵרוֹנדֵ ייל? אנְ׳לא כזאת‬
‫שניר׳ה כמוך לא צריך שיקויי אהבה‪ ,‬וזאת עובדה‪.‬״‬‫ֶ‬ ‫שתסרב להצעה עסקית‪ ,‬אבל גבר‬
‫“לא‪,‬״ ענה לה וויל‪ ,‬ובקולו ייאוש‪“ .‬האמת היא שאני זקוק לשיקוי ההפוך – משהו שישים‬
‫קץ לאהבה‪.‬״‬
‫“מה‪ ,‬כאילו שיקוי שנאה?״ מול עדיין נשמעה משועשעת‪.‬‬
‫“אולי משהו שדומה יותר לאדישות? לשוויון נפש?״‬
‫היא נחרה בבוז שנשמע אנושי להחריד יחסית לרוח‪“ .‬אנְ׳לא צריכה להסביר לך‪ ,‬נפילים‪,‬‬
‫למה שיש הרבה דרכים לגרום לבחורה לשנוא אותך‪ .‬בשביל זה ‘תָ ה לא צריך תָ ׳עזרה שלי‪.‬״‬
‫ופתאום התפוגגה והתאבכה לה אל תוך הערפילים שבין הקברים‪ .‬וויל עקב אחריה במבטו‬
‫ונאנח‪“ .‬זה לא בשבילה‪,‬״ לחש‪ ,‬אף שאיש כבר לא שמע אותו‪“ ,‬זה בשבילי‪...‬״ והוא השעין‬
‫את ראשו על שער הברזל הקר‪.‬‬
1
 ‫אולם המועצה‬
‫‪Above, the fair hall-ceiling stately set‬‬
‫‪,Many an arch high up did lift‬‬
‫‪And angels rising and descending met‬‬
‫‪.With interchange of gift‬‬
‫אלפרד לורד טניסון‪The Palace of Art ,‬‬

‫“אה‪ ,‬כן‪ .‬זה באמת נראה בדיוק כמו שדמיינתי‪,‬״ אמרה טסה ופנתה לחייך אל הנער שעמד‬
‫לצדה‪ .‬הוא עזר לה לדלג מעל שלולית‪ ,‬וידו עדיין נחה בנימוס על זרועה‪ ,‬מעל למרפקה‪.‬‬
‫ג׳יימס קרסטֵיירז חייך אליה בחזרה‪ ,‬אלגנטי בחליפתו הכהה‪ ,‬ושערו הכסוף התבדר ברוח‪.‬‬
‫ידו השנייה נחה על מקל הליכה שאבן ירקן שובצה בראשו‪ ,‬וגם אם לקהל הרב שרחש סביבם‬
‫זה נראה מעט חריג שבחור צעיר כל כך יזדקק למקל הליכה – או שגון עורו ותווי פניו נראו‬
‫להם משונים – איש לא עצר כדי לבהות בהם‪.‬‬
‫“אני רואה בזה סימן מבשר טובות‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ .‬כבר התחלתי לדאוג‪ ,‬את יודעת‪ ,‬שכל‬
‫דבר בלונדון עלול לאכזב אותך‪.‬״‬
‫לאכזב אותה‪ .‬אחיה של טסה‪ ,‬נייט‪ ,‬הבטיח לה פעם עולם ומלואו כאן בלונדון – התחלה‬
‫חדשה‪ ,‬מקום נפלא לגור בו‪ ,‬עיר שכולה בניינים נישאים ופארקים יפהפיים‪ .‬במקום זה קידמו‬
‫את פניה של טסה רק זוועות ובוגדנות‪ ,‬וסכנה איומה יותר מכל סיוט‪ .‬ובכל זאת‪...‬‬
‫“לא הכול בלונדון מאכזב אותי‪.‬״ היא חייכה אל ג׳ם‪.‬‬
‫“אני שמח לשמוע‪.‬״ הוא נשמע רציני ולא קנטרני‪ .‬היא הפנתה את מבטה אל הבניין‬
‫המפואר שהתנשא מולם‪ .‬כנסיית ווסטמינסטר‪ ,‬עם הצריחים הגותיים שנגעו־לא־נגעו בשמים‪.‬‬
‫השמש נאבקה לפרוץ מאחורי מסך העננים‪ ,‬והכנסייה נשטפה בקרניה החלשות‪.‬‬
‫“אנחנו באמת הולכים לשם?״ שאלה את ג׳ם‪ ,‬שהוביל אותה אל הכניסה‪“ .‬המקום נראה כל‬
‫כך‪...‬״‬
‫“סתמי?״‬
‫“התכוונתי לומר צפוף‪.‬״ הכנסייה היתה פתוחה לתיירים‪ :‬קבוצות שלמות נדחקו פנימה‬
‫והחוצה מבעד לדלתות הענקיות‪ ,‬ורובם החזיקו בידיהם מדריכי טיולים של בֶּדֶ קֶר‪ .‬כשעלו‬
‫במדרגות‪ ,‬חלפה על פניהם חבורה של אמריקניות – נשים בגיל העמידה ובלבוש מאוד‬
‫לא־אופנתי‪ ,‬ששוחחו ביניהן במבטא אשר הצית לרגע געגוע בלבה של טסה‪ .‬הן מיהרו לרוץ‬
‫אחרי מדריך שערך להן סיור בתוך הכנסייה‪ .‬ג׳ם וטסה השתלבו בחברתן ללא קושי‪.‬‬
‫בתוך הכנסייה שרר ריח של אבן קרה ושל מתכת‪ .‬טסה נשאה את ראשה והביטה סביבה‪,‬‬
‫מתפעלת מגודלו של חלל הפנים‪ .‬לעומתו נראה המכון כמו כנסייה כפרית‪.‬‬
‫“שימו לב לחלוקה של אולם התווך‪,‬״ הסביר המדריך בקולו החדגוני‪ ,‬ומשם עבר אל‬
‫הקפלות הקטנות שקישטו את מעברי־הצד המזרחי והמערבי‪ .‬דממה שררה בחלל הכנסייה‪ ,‬אף‬
‫שלא התנהלה בו תפילה‪ .‬טסה הניחה לג׳ם להוביל אותה אל מעבר־הצד המזרחי‪ ,‬ופתאום‬
‫גילתה שהיא דורכת על אבנים שחרותים בהן שמות ותאריכים‪ .‬היא ידעה שמלכים‪ ,‬מלכות‪,‬‬
‫חיילים ומשוררים ידועים נקברו בכנסיית ווסטמינסטר‪ ,‬אך לא ממש ציפתה לעמוד עליהם‪.‬‬
‫טסה וג׳ם נעצרו לבסוף בפינה הדרומית־מזרחית של הכנסייה‪ .‬אור מימי חלחל מבעד לחלון‬
‫הרוזטה שמעל לראשיהם‪“ .‬אני יודע שאנחנו ממהרים לפגישת המועצה‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ ,‬אבל‬
‫רציתי שתראי את זה‪.‬״ הוא החווה בידו‪“ .‬פינת המשוררים‪.‬״‬
‫טסה קראה‪ ,‬כמובן‪ ,‬על מקום קבורתם של גדולי המשוררים האנגלים‪ .‬היא הבחינה בקבר‬
‫האבן האפור של צ׳וסר עם החופה מעליו‪ ,‬ובעוד כמה שמות מוכרים‪“ :‬אדמונד ספנסר; אה‪,‬‬
‫והנה סמואל ג׳ונסון‪,‬״ קראה בהתרגשות‪“ ,‬וקולרידג׳‪ ,‬ורוברט בּרנס‪ ,‬ושייקספיר –“‬
‫“הוא לא באמת קבור כאן‪,‬״ מיהר ג׳ם להסביר‪“ .‬זו רק אנדרטה‪ .‬כמו זו של מילטון‪.‬״‬
‫“אה‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬אבל –“ היא הביטה בו והרגישה שהיא מסמיקה‪“ .‬קשה לי להסביר את‬
‫זה‪ .‬לעמוד מול כל השמות האלה‪ ,‬זה כמו לבלות עם חברים‪ .‬זה טיפשי‪ ,‬אני יודעת‪...‬״‬
‫“זה לא טיפשי בכלל‪.‬״‬
‫היא חייכה אליו‪“ .‬איך ידעת מה ישמח אותי?״‬
‫“איך אפשר שלא לדעת?״ ענה‪“ .‬כשאני חושב עלייך ואת לא מולי‪ ,‬אני רואה אותך תמיד‬
‫בעיני רוחי עם ספר ביד‪.‬״ תוך כדי דיבור השפיל את מבטו‪ ,‬אך לא לפני שטסה הבחינה‬
‫בסומק הקל שצבע את לחייו‪ .‬הוא חיוור כל כך‪ ,‬שאין בכוחו להסתיר גם את הסומק הקל‬
‫ביותר‪ ,‬חשבה לעצמה – והופתעה לגלות כמה חיבה היתה במחשבה עליו‪.‬‬
‫ג׳ם התחבב עליה עוד יותר מתמיד בשבועיים האחרונים; וויל הקפיד להימנע מחברתה‪,‬‬
‫שרלוט והנרי היו שקועים בענייני המסדר‪ ,‬המועצה וניהול המכון – ואפילו ג׳סמין נראתה‬
‫טרודה בעניינים אחרים‪ .‬אבל ג׳ם עמד תמיד לצדה‪ .‬נדמה שהתייחס ברצינות רבה לתפקידו‬
‫כמדריך שלה בלונדון‪ .‬הם ביקרו בהייד פארק ובגני קיו‪ ,‬בגלריה הלאומית ובמוזיאון הבריטי‪,‬‬
‫במצודת לונדון ובשער הבוגדים‪ .‬הם הלכו לצפות בחליבת הפרות בסנט ג׳יימס פארק‪ ,‬וגם‬
‫ברוכלי הירקות והפירות שמכרו את מרכולתם בקוֹבֶנט גארדן‪ .‬הם הביטו מהטיילת בסירות‬
‫ששטו במימי התמזה‪ ,‬שנצצו באור השמש‪ ,‬ואכלו משהו שזכה לכינוי “מעצור לדלת״ – זה‬
‫נשמע אמנם נורא‪ ,‬אך מתברר שזה בסך הכול מאפה עם חמאה וריבה‪ .‬הימים חלפו‪ ,‬ולטסה‬
‫נדמה שהשילה מעליה את אותה אומללות שקטה ומכונסת־בעצמה‪ ,‬שעטפה אותה מאז‬
‫האירועים עם וויל ונייט ואובדן חייה הקודמים‪ ,‬ממש כמו פרח שמבצבץ מתוך הקרקע‬
‫הקפואה‪ .‬היא גילתה שהיא אפילו צוחקת מדי פעם‪ .‬והכול בזכות ג׳ם‪.‬‬
‫“אתה באמת חבר טוב‪,‬״ אמרה‪ .‬להפתעתה הרבה‪ ,‬הוא לא הגיב‪ ,‬ולכן הוסיפה‪“ ,‬כלומר‪ ,‬אני‬
‫מקווה שאנחנו חברים טובים‪ .‬גם אתה חושב כך‪ ,‬נכון‪ ,‬ג׳ם?״‬
‫הוא פנה לעברה‪ ,‬אך עוד לפני שהספיק לענות‪ ,‬הדהד לפתע קול רפאים והתרומם בין‬
‫הצללים‪,‬‬
‫שׁו ָּרה‪ ,‬בֶּ ן־תְּ מוּתָ ה‪ ,‬וִירָא!‬
‫בָּ אֱ נוֹש הוֹיָה תְ מו ָּרה!‬
‫פּ ֹה מְ לָ כִ ים ַואֲדוֹנִים‬
‫‪1‬‬
‫תַּ חַ ת גַּל הָ אֲבָ נִים‪.‬‬
‫דמות כהה הגיחה מבין שתי אנדרטאות‪ .‬טס רק מצמצה בהפתעה‪ ,‬אך ג׳ם ענה בנימה של‬
‫השלמה מהולה בשעשוע‪“ ,‬וויל‪ .‬אם כן‪ ,‬הואלת לכבד אותנו בנוכחותך?״‬
‫“לא אמרתי שלא אגיע‪.‬״ וויל קרב אליהם‪ ,‬והאור מחלון הרוזטה האיר את פניו‪ .‬אפילו כעת‬
‫לא היה בכוחה של טסה להביט בו בלי לחוש מחנק בגרונה ובלי שלבה יחסיר פעימה‪ .‬שערו‬
‫השחור‪ ,‬עיניו הכחולות‪ ,‬עצמות לחייו הגבוהות‪ ,‬ריסיו הכהים העבים‪ ,‬שפתיו הבשרניות –‬
‫הוא היה יפהפה אילולא היה גבוה ושרירי כל כך‪ .‬ידיה ליטפו את הזרועות הללו‪ .‬היא הכירה‬
‫היטב את תחושתן – פלדה מלופפת שרירים משורגים; וכפות ידיו‪ ,‬כשחפנו את עורפה‪,‬‬
‫צנומות וגמישות‪ ,‬אך גם מחוספסות מיבלות‪...‬‬
‫היא סילקה ממוחה את הזיכרונות‪ .‬בזיכרונות אין שום תועלת‪ ,‬לא כשיודעים את האמת‪.‬‬
‫וויל היה בחור יפה‪ ,‬אבל הוא לא היה שלה; הוא לא היה של אף אחת‪ .‬משהו בתוכו היה סדוק‪,‬‬
‫ומבעד לסדק נשפכו החוצה אכזריות עיוורת וצורך מוזר להעליב ולהרחיק מעליו את כולם‪.‬‬
‫“איחרת לישיבת המועצה‪,‬״ אמר לו ג׳ם ברוח טובה‪ .‬הוא היה היחיד שמעולם לא נפגע‬
‫מרשעותו מעוררת הסלידה של וויל‪.‬‬
‫“היו לי סידורים‪,‬״ השיב לו זה‪ .‬מקרוב הבחינה טסה שהוא נראה עייף‪ .‬עיניו היו אדומות‪,‬‬
‫והצלליות שמתחתן היו כמעט סגולות‪ .‬בגדיו נראו מקומטים כאילו ישן בהם‪ ,‬ושערו המגודל‬
‫היה זקוק לתספורת‪ .‬אבל זה לא עניינך‪ ,‬היא גערה בעצמה ומיהרה להסיט את מבטה‬
‫מהתלתלים הרכים הכהים שהסתלסלו סביב אוזניו ועל עורפו‪ .‬המראה שלו או האופן שבו‬
‫הוא בוחר לבלות את זמנו אינם מעניינך‪ .‬הוא הבהיר זאת היטב‪“ .‬גם אתם בעצמכם לא ממש‬
‫מדייקים‪.‬״‬
‫“רציתי להראות לטסה את פינת המשוררים‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬חשבתי שהיא תאהב את המקום‪.‬״‬
‫הוא דיבר בפשטות ובכנות שכאלה‪ ,‬שאיש לא היה יכול לפקפק בדבריו או להעלות על דעתו‬
‫כי הוא אינו דובר אמת‪ .‬לנוכח הרצון הזה פשוט להשביע רצון‪ ,‬אפילו וויל התקשה למצוא‬
‫איזו תגובה מרושעת; הוא רק משך בכתפיו‪ ,‬מיהר לחלוף על פניהם בצעדי און ופנה לצאת‬
‫מהכנסייה אל החצר המזרחית‪.‬‬
‫בחצר המזרחית היתה גינה מרובעת מוקפת בחומת המנזר‪ .‬אנשים התהלכו סביבה ולחששו‬
‫בקולות חרישיים‪ ,‬כאילו עדיין היו בתוך הכנסייה‪ .‬איש לא הבחין בטסה ובבני־לווייתה‬
‫שקרבו אל דלת אלון כפולה שהיתה מקובעת בקיר‪ .‬וויל העיף מבט סביבו‪ ,‬שלף מכיסו‬
‫אסטלה וצייר בקצ ָה על העץ‪ .‬הדלת ניצתה לרגע באור כחול ונפתחה‪ .‬וויל נכנס פנימה‪ ,‬וג׳ם‬
‫וטסה בעקבותיו‪ .‬הדלת הכבדה נסגרה מאחורי גבה של טסה בטריקה מהדהדת‪ ,‬וכמעט לכדה‬
‫את חצאיתה; היא אספה אותה אליה ברגע האחרון‪ ,‬וכשסובבה שוב את ראשה היתה שרויה‬
‫בעלטה כמעט מוחלטת‪“ .‬ג׳ם?״‬
‫אור התלקח; זה היה וויל‪ ,‬שהחזיק בידו אור מכשפות‪ .‬הם עמדו בחדר גדול עם קירות‬
‫מאבן ותקרת קמרונות‪ .‬הרצפה נראתה מרוצפת לבנים‪ ,‬ובקצה החדר עמד מזבח‪“ .‬אנחנו‬
‫בחדר הפיקסיס‪,‬״ הסביר‪“ .‬בעבר זה היה בית אוצר עם תיבות של זהב ושל כסף לאורך‬
‫הקירות‪.‬״‬
‫“בית האוצר של ציידי הצללים?״ טסה היתה מבולבלת לגמרי‪.‬‬
‫“לא‪ ,‬של המלוכה הבריטית – ולכן גם הקירות העבים והדלת הכבדה‪,‬״ ענה לה ג׳ם‪“ .‬אך‬
‫לנו‪ ,‬ציידי הצללים‪ ,‬תמיד היתה גישה חופשית‪.‬״ הוא חייך לנוכח הבעת פניה‪“ .‬לאורך הדורות‬
‫יצרו בתי המלוכה בריתות סודיות עם הנפילים כדי להגן על ממלכתם מפני שדים‪.‬״‬
‫“לא באמריקה‪,‬״ אמרה לו טסה בלהט‪“ .‬אין לנו בית מלוכה –“‬
‫“יש לכם סוכנות ממשלתית ששומרת על קשר עם הנפילים‪ ,‬אל חשש‪,‬״ השיב לה וויל‪,‬‬
‫שחצה את החדר וניגש אל המזבח‪“ .‬פעם זה היה משרד המלחמה‪ ,‬אבל היום זה ענף במשרד‬
‫המשפטים –“‬
‫דבריו נקטעו כשהמזבח זע הצדה בקול גניחה רמה וחשף מאחוריו חור שחור וריק‪ .‬טסה‬
‫ראתה הבהובים קלושים של אור בין הצללים‪ .‬וויל הרכין את ראשו ונכנס לתוך החור‪ ,‬ואור‬
‫המכשפות האיר את דרכו בעלטה‪.‬‬
‫טסה מיהרה אחריו וגילתה שהיא נמצאת בפרוזדור אבן ארוך ומשתפל‪ .‬הקירות‪ ,‬הרצפות‬
‫והתקרה סותתו כולם מאותה האבן והעניקו את התחושה שהפרוזדור נחצב ישירות לתוך‬
‫הסלע‪ ,‬אף על פי שהקירות היו חלקים ולא גבשושיים‪ .‬פמוטות דמויי יד פרצו במרווחים‬
‫שווים מתוך הקיר‪ ,‬אוחזים באבנים של אור מכשפות בוער‪.‬‬
‫המזבח החליק בחזרה למקומו ונסגר מאחורי גבם‪ ,‬והם יצאו לדרך‪ .‬ככל שהתקדמו‪ ,‬השתפל‬
‫הפרוזדור במדרון שהלך ונעשה תלול‪ .‬אור המכשפות בער בזוהר כחול־ירקרק והאיר‬
‫גילופים שקישטו את הקירות – אותו מוטיב‪ ,‬שחזר על עצמו שוב ושוב‪ ,‬מלאך אפוף להבות‬
‫שעלה מתוך אגם עם חרב ביד אחת וגביע ביד השנייה‪.‬‬
‫לבסוף עמדו שלושתם מול צמד דלתות גדולות וכסופות‪ .‬בכל אחת מהן גולף מוטיב שטסה‬
‫כבר ראתה בעבר – ארבע אותיות שלובות זו בזו‪ .‬ג׳ם הצביע על האותיות‪“ .‬ראשי תיבות של‬
‫מסדר‪ ,‬מועצה‪ ,‬ברית וקונסול‪,‬״ הסביר לה עוד לפני שהספיקה לשאול‪.‬‬
 ‫“קונסול? מי זה – ראש המסדר? הוא כמו מלך?״‬
‫“לא בדיוק‪ ,‬כי אצלנו זו לא שושלת‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬הקונסול נבחר כמו נשיא או ראש‬
‫ממשלה‪.‬״‬
‫“והמועצה?״‬
‫“תכף תפגשי אותם‪.‬״ וויל דחף את הדלתות הכסופות‪.‬‬
‫פיה של טסה נפער; היא מיהרה לסגור אותו‪ ,‬אך לא לפני שהבחינה במבטו המשועשע של‬
‫ג׳ם שעמד לימינה‪ .‬האולם שנגלה לעיניהם היה הגדול ביותר שראתה מעודה‪ ,‬חלל פנים עצום‬
‫בגודלו ומכוסה כיפה מעוטרת בתבנית של כוכבים וקונסטלציות‪ .‬נברשת ענקית בצורה של‬
‫מלאך שהחזיק בידיו לפידים בוערים נתלתה ממרומי הכיפה‪ .‬האולם עוצב כאמפיתיאטרון‪,‬‬
‫ובו שורות של ספסלים ארוכים וקמורים‪ .‬וויל‪ ,‬ג׳ם וטסה עמדו בראשו של גרם מדרגות‬
‫שחצה במרכזו את אזור היציעים‪ ,‬שהיה מלא עד כדי שלושה רבעים מתפוסתו‪ .‬בתחתית‬
‫המדרגות עמדה במה מוגבהת‪ ,‬ועליה ניצבו כמה כיסאות עץ גבוהי־מסעד ולא נוחים למראה‪.‬‬
‫באחד הכיסאות ישבה שרלוט; ולצדה הנרי‪ ,‬שהביט סביבו פעור־עיניים ועצבני‪ .‬שרלוט‬
‫נראתה שלווה‪ ,‬וידיה נחו בחיקה; רק מי שהכיר אותה היטב היה מבחין במתח בכתפיה‬
‫ובזוויות פיה‪.‬‬
‫לפניהם ניצב דוכן נואמים – רחב וגבוה יותר מדוכן נואמים רגיל – ומאחוריו עמד איש‬
‫גבוה עם שיער ארוך ובהיר וזקן סמיך; כתפיו היו רחבות‪ ,‬והוא לבש גלימה שחורה וארוכה‬
‫מעל בגדיו כמו שופט‪ .‬על שרוולי גלימתו בהקו רוּנות רקומות‪ .‬לידו‪ ,‬בכיסא נמוך‪ ,‬ישב אדם‬
‫זקן‪ .‬בשערו החום של האיש זרקה שיבה‪ ,‬ופניו היו מגולחות למשעי אבל שקועות־לחיים‪.‬‬
‫גלימתו היתה כחולה־כהה‪ ,‬ואבנים יקרות נצצו על אצבעותיו כשהזיז את ידו‪ .‬טסה זיהתה‬
‫אותו‪ :‬האינקוויזיטור ווייטלוֹ קר־המבט ובעל הקול המקפיא‪ ,‬שחקר עדים מטעם המסדר‪.‬‬
‫“מר הרונדייל‪,‬״ אמר האיש בהיר־השיער‪ ,‬שנשא את מבטו אל וויל ועיקם את פיו בחיוך‪.‬‬
‫“נחמד מצדך שהצטרפת אלינו‪ .‬וגם מר קרסטֵיירז‪ .‬ובת־לווייתכם היא בוודאי –“‬
‫“מיס גריי‪,‬״ אמרה טסה עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט‪“ .‬מיס תרזה גריי מניו יורק‪.‬״‬
‫רחש קל עבר בקהל‪ ,‬כמו צליל של גל נסוג‪ .‬היא חשה את וויל נמתח לצדה‪ ,‬וג׳ם נשם‬
‫נשימה עמוקה‪ ,‬כאילו התכוון לדבר‪ .‬לקטוע ככה את דבריו של הקונסול‪ ,‬נדמה ששמעה מישהו‬
‫אומר‪ .‬אם כן‪ ,‬זה הקונסול וויילנד‪ ,‬ראש המסדר‪ .‬היא העיפה מבט סביבה וראתה כמה‬
‫פרצופים מוכרים – בּנדיקט לייטווּד‪ ,‬עם תווי הפנים החדים כשל ציפור ויציבתו הנוקשה; וגם‬
‫בנו גבריאל לייטווּד פרוע־השיער‪ ,‬שישב מאובן והביט נכחו‪ .‬ליליאן הַייסמית‬
‫שחורת־העיניים‪ .‬ג׳ורג׳ פֶּנהאלוֹ הידידותי למראה; ואפילו דודה קאלידָ ה האימתנית של‬
‫שרלוט‪ ,‬שערה אסוף על ראשה בגלים אפורים וסמיכים‪ .‬והיו שם עוד רבים‪ ,‬פרצופים לא‬
‫מוכרים‪ .‬היא הרגישה כמו ילדה המתבוננת בספר מאויר‪ ,‬שנועד ללמד אותה על כל עמי‬
‫העולם‪ .‬היו שם ציידי צללים בלונדינים וּויקינגים למראה‪ ,‬היו גם גבר כהה־עור שנראה כמו‬
‫ח׳ליף מאגדות אלף לילה ולילה המצויר שלה‪ ,‬ואישה הודית בסארי יפהפה שקושט ברוּנות‬
‫מכסף‪ .‬היא ישבה לצד אישה נוספת‪ ,‬שהפנתה את ראשה והביטה בהם‪ .‬היא לבשה שמלת משי‬
‫אלגנטית‪ ,‬ופניה הזכירו לטסה את פניו של ג׳ם – אותם תווים עדינים ויפים‪ ,‬אותן עיניים‬
‫מלוכסנות ועצמות לחיים גבוהות – אף על פי ששערו ועיניו היו כסופים‪ ,‬ושלה היו כהים‪.‬‬
‫“ברוכה הבאה‪ ,‬מיס טסה גריי מניו יורק‪,‬״ אמר הקונסול‪ ,‬שנשמע משועשע‪“ .‬אנו מודים לך‬
‫שהצטרפת אלינו‪ .‬אני מבין שכבר ענית על לא מעט שאלות בפני הלשכה של לונדון‪ .‬קיוויתי‬
‫שתסכימי לענות על כמה שאלות נוספות‪.‬״‬
‫למרות המרחק ביניהן‪ ,‬הצטלב מבטן של טסה ושל שרלוט‪ .‬כדאי לי?‬
‫שרלוט הנהנה באורח בלתי־מורגש כמעט‪ .‬בבקשה‪.‬‬
‫טסה זקפה את ראשה‪“ .‬אם זה מה שאתה רוצה‪ ,‬בוודאי‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬התקרבי אל ספסל המועצה‪,‬״ ביקש הקונסול‪ ,‬וטסה הבינה שהאיש מתכוון לספסל‬
‫העץ הארוך והצר שעמד לפני הדוכן‪“ .‬חברייך יכולים ללוות אותך‪,‬״ הוסיף ואמר‪.‬‬
‫וויל מלמל משהו מתחת לאפו‪ ,‬אבל קולו היה כה חרישי‪ ,‬שאפילו טסה התקשתה לשמוע‪.‬‬
‫וויל צעד לשמאלה וג׳ם לימינה‪ ,‬וכך פסעה טסה במורד המדרגות אל הספסל שלפני הדוכן‪.‬‬
‫היא עמדה מאחוריו בהיסוס‪ .‬ממרחק שכזה הבחינה בעיניו הכחולות הנעימות של הקונסול‪,‬‬
‫ומנגד בעיניו הקודרות הסוערות של האינקוויזיטור‪ ,‬כמו ים אפור וגשום‪.‬‬
‫“האינקוויזיטור ווייטלוֹ‪,‬״ אמר הקונסול לאיש אפור־המבט‪“ ,‬חרב התמותה‪ ,‬בבקשה‪.‬״‬
‫האינקוויזיטור קם ממקומו ושלף מגלימתו חרב ענקית‪ .‬טסה זיהתה אותה מיד‪ .‬החרב היתה‬
‫ארוכה וכסופה‪ ,‬ובניצב נחרתו כנפיים פרושות‪ .‬זו היתה החרב מהקודקס‪ ,‬זו שהמלאך רזיאל‬
‫החזיק כשעלה מתוך האגם‪ ,‬זו שהעניק ליהונתן‪ ,‬צייד הצללים הראשון‪.‬‬
‫“מלרטאך‪,‬״ היא לחשה את שמה של החרב‪.‬‬
‫הקונסול נטל את החרב‪ ,‬ושוב נראה משועשע‪“ .‬אני רואה שאת לומדת‪,‬״ ציין‪“ .‬מי מכם‬
‫לימד אותה? וויליאם? ג׳יימס?״‬
‫“טסה לומדת בכוחות עצמה‪ ,‬אדוני‪.‬״ קולו של וויל נשמע חלול ומבודח‪ ,‬ולא עלה בקנה‬
‫אחד עם הקדרות ששררה בחדר‪“ .‬היא סקרנית מאוד‪.‬״‬
‫“בדיוק מהסיבה הזאת היא לא צריכה להיות כאן‪.‬״ טסה לא טרחה להסתובב; היא זיהתה‬
‫את הקול‪ .‬בנדיקט לייטווּד‪“ .‬זו מועצת גארד‪ .‬אנחנו לא נוהגים לשתף בה את שוכני‬
‫התחתיות‪.‬״ קולו נשמע מתוח‪“ .‬אי אפשר להשתמש בחרב התמותה כדי לאלץ אותה לומר את‬
‫האמת‪ :‬היא לא ציידת צללים‪ .‬במה בדיוק יועילו כאן החרב – או היא?״‬
‫“סבלנות‪ ,‬בּנדיקט‪.‬״ הקונסול וויילנד אחז בחרב בקלילות‪ ,‬כאילו היתה חסרת־משקל‪.‬‬
‫המבט שנח על טסה היה כבד יותר‪ .‬היה נדמה לה שהוא בוחן בקפידה את פניה‪ ,‬קורא את‬
‫הפחד בעיניה‪“ .‬אין לנו שום כוונה לפגוע בך‪ ,‬מכשפה קטנה‪,‬״ אמר לה‪“ .‬ההסכמים אוסרים‬
‫על כך מפורשות‪.‬״‬
‫“אין טעם לקרוא לי מכשפה‪,‬״ ענתה לו טסה‪“ .‬אינני נושאת שום חותם של מכשפים‪.‬״ היה‬
‫מוזר לחזור על הדברים שנית‪ ,‬אבל כשנחקרה בעבר‪ ,‬עמדה תמיד מול חברי המסדר‪ ,‬לא מול‬
‫הקונסול עצמו‪ .‬הוא היה גבר גבוה ורחב־כתפיים‪ ,‬שהפיץ סביבו תחושה של עוצמה ושל‬
‫סמכות – בדיוק מאותו הסוג שגם שרלוט תבעה לעצמה‪ ,‬למורת רוחו של בּנדיקט לייטווּד‪.‬‬
‫“אם כן‪ ,‬מה את?״ שאל‪.‬‬
‫“היא לא יודעת‪.‬״ נימת דבריו של האינקוויזיטור היתה יבשה‪“ .‬גם האחים השתקנים לא‬
‫יודעים‪.‬״‬
‫“היא יכולה לשבת‪,‬״ אמר הקונסול‪“ .‬ולתת עדות‪ ,‬אך עדותה תיחשב רק כמחצית מעדותו‬
‫של צייד צללים‪.‬״ הוא פנה אל בני הזוג בּראנוול‪“ .‬הנרי‪ ,‬לעת עתה אני פוטר אותך מהחקירה‪.‬‬
‫שרלוט‪ ,‬אנא הישארי במקומך‪.‬״‬
‫טסה הבליגה על התרעומת שבלבה ופנתה לשבת בשורה הראשונה‪ .‬לצדה התיישב הנרי‪,‬‬
‫שנראה מתוח ושערו האדמוני הזדקר בפראות לכל כיוון‪ .‬ג׳סמין ישבה שם‪ ,‬לבושה בשמלה‬
‫בצבע חום־בהיר‪ ,‬ונראתה משועממת וכעוסה‪ .‬טסה התיישבה לצדה‪ ,‬ואילו וויל וג׳ם התיישבו‬
‫לצד טסה‪ .‬ג׳ם ישב צמוד אליה‪ ,‬והמושבים היו צרים מאוד‪ ,‬כך שהיא חשה היטב בחמימות‬
‫של כתפו שנצמדה אל כתפה‪.‬‬
‫בתחילה נראתה ישיבת המועצה כמו כל פגישה של הלשכה‪ .‬שרלוט נקראה לדווח על‬
‫הזכור לה מהלילה שבו תקפה הלשכה את מעוזו של הערפד דה קווינסי‪ ,‬שנהרג עם שאר‬
‫חסידיו שנכחו במקום‪ .‬כמו כן דיווחה על אחיה של טסה‪ ,‬נייט‪ ,‬שבגד באמונם והניח למגיסטר‬
‫אקסל מוֹרטמָן להיכנס למכון‪ ,‬לרצוח שניים מהמשרתים וכמעט לחטוף את טסה‪ .‬לאחר מכן‬
‫נקראה גם טסה להעיד וחזרה על דברים שכבר אמרה בעבר‪ :‬שאין לה מושג היכן נייט‪ ,‬שלא‬
‫חשדה בו כלל‪ ,‬שלא ידעה מאומה על כוחותיה שלה עד שהאחיות אופל לימדו אותה להשתמש‬
‫בהם‪ ,‬ושמאז ומעולם האמינה שהוריה הם בני־אנוש‪.‬‬
‫“ריצ׳רד ואליזבת גריי נחקרו ביסודיות‪,‬״ הסביר האינקוויזיטור‪“ .‬אין שום ראיות לכך‬
‫שהם לא היו אנושיים‪ .‬הבחור‪ ,‬האח – גם הוא בן־אנוש‪ .‬בהחלט ייתכן‪ ,‬כפי שמוֹרטמָן רמז‪,‬‬
‫שאביה של הנערה הוא שד‪ ,‬אבל אם כך הדבר‪ ,‬ישנה סוגיית החותם החסר‪.‬״‬
‫“כל מה שקשור בך – כולל כוחותייך – מסקרן ביותר‪,‬״ הודה הקונסול‪ ,‬שנעץ בטסה מבט‬
‫יציב ותכול‪“ .‬האם אינך מודעת למגבלות כוחך? לדפוס שלו? האם נבחנת עם פריט מחפציו‬
‫של מוֹרטמָן? כדי לראות אם תוכלי לקבל גישה לזיכרונות שלו או למחשבות שלו?״‬
‫“כן‪ ,‬אני – ניסיתי‪ .‬בעזרת כפתור שהשאיר מאחור‪ .‬זה היה אמור לפעול‪.‬״‬
‫“אבל?״‬
‫היא נדה בראשה‪“ .‬לא הצלחתי‪ .‬לא היה שום ניצוץ – לא היו שם חיים‪ .‬שום דבר שיכולתי‬
‫להתחבר אליו‪.‬״‬
‫“נוח מאוד‪,‬״ מלמל בּנדיקט בקול שהיה כמעט נמוך מכדי להישמע; אבל טסה שמעה‪,‬‬
‫והסמיקה‪.‬‬
‫הקונסול הורה לה לחזור למקומה‪ .‬תוך כדי כך העיפה מבט חטוף בפניו של בּנדיקט‬
‫לייטווּד; שפתיו התהדקו לפס דקיק של זעם‪ .‬היא תהתה מה בדיוק אמרה שעורר בו כעס כזה‪.‬‬
‫“ואיש לא ראה ולו את קצה ציפורנו של המוֹרטמן הזה מאז‪ ...‬המפגש של מיס גריי‬
‫במקדש‪,‬״ הוסיף הקונסול ואמר כשטסה התיישבה במקומה‪.‬‬
‫האינקוויזיטור עלעל במסמכים שנערמו על דוכן הנואמים‪“ .‬בבתים שברשותו נערכו‬
‫חיפושים‪ ,‬וכולם נמצאו מרוקנים לחלוטין מחפציו‪ .‬גם במחסניו נערך חיפוש‪ ,‬והתוצאה היתה‬
‫זהה‪ .‬אפילו ידידינו בסקוטלנד יארד ערכו חקירה משלהם‪ .‬האיש נעלם‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ ,‬כפי‬
‫שציין חברנו וויליאם הרונדייל‪.‬״‬
‫וויל חייך חיוך מסמא כאילו קיבל מחמאה‪ ,‬אבל טסה הבחינה ברשעות שמתחת לחיוך‪,‬‬
‫ובעיני רוחה עלתה תמונה של אור המנצנץ על קצהו החד של תער‪.‬‬
‫“אני מציע‪,‬״ אמר הקונסול‪“ ,‬לגנות את שרלוט ואת הנרי בּראנוול‪ ,‬וכעונש על מעשיהם‪,‬‬
‫לאלץ את השניים בשלושת החודשים הקרובים לקבל את אישורי לפני כל החלטה רשמית‬
‫שיחליטו בשם המסדר –“‬
‫“אדוני הקונסול‪.‬״ קול יציב וברור עלה מתוך הקהל‪ .‬ראשים הסתובבו ובהו בהפתעה;‬
‫לטסה היתה תחושה שזה לא קורה לעתים קרובות – שקוטעים את דברי הקונסול באמצע‪.‬‬
‫“אם יורשה לי לדבר‪.‬״‬
‫גבותיו של הקונסול התרוממו‪“ .‬בּנדיקט לייטווּד‪,‬״ אמר‪“ .‬היתה לך הזדמנות לדבר עוד‬
‫קודם במהלך העדויות‪.‬״‬
‫“אין לי שום בעיה עם העדויות שניתנו‪,‬״ השיב לו בּנדיקט לייטווּד‪ .‬צדודיתו החדה כשל‬
‫ציפור נדמתה חדה עוד יותר באור המכשפות‪“ .‬יש לי בעיה עם גזר הדין שלך‪.‬״‬
‫הקונסול רכן קדימה על דוכן הנואמים‪ .‬הוא היה גבר מגודל‪ ,‬עבה־צוואר ורחב־חזה‪ ,‬וידיו‬
‫נראו גדולות דיין לחנוק את צווארו של בּנדיקט בקלות רבה גם רק עם אחת מהן‪ .‬בתוך תוכה‬
‫קיוותה טסה שכך יקרה‪ .‬מהיכרותה הקצרה עם בּנדיקט לייטווּד היא לא חיבבה אותו בכלל‪.‬‬
‫“וכי מדוע?״‬
‫“אני חושב שהנחת לידידות הארוכה שלך עם משפחת פיירצ׳יילד לעצום את עיניך לנוכח‬
‫החסרונות של שרלוט כראש המכון‪,‬״ אמר לו בּנדיקט‪ ,‬ולרגע נדמה שכל הנוכחים באולם‬
‫עצרו את נשימתם‪“ .‬מחדלי ליל חמישה ביולי הביכו את המסדר והובילו לאובדנו של‬
‫הפיקסיס‪ .‬הקשרים שלנו עם שוכני התחתיות של לונדון ניזוקו קשות בעקבות המתקפה‬
‫המיותרת על ביתו של דה קווינסי‪.‬״‬
‫“כבר הוגשו כמה תלונות למחלקת הפיצויים‪,‬״ רעם הקונסול‪“ .‬וגם הן יטופלו כנדרש על‬
‫פי חוק‪ .‬נושא הפיצויים הוא לא מעניינך‪ ,‬בּנדיקט –“‬
‫“עוד יותר מזה‪,‬״ המשיך בּנדיקט‪ ,‬וקולו התרומם‪“ ,‬וגרוע מכול‪ ,‬הוא שבגללה נמלט פושע‬
‫מסוכן – אדם שמתכוון להשמיד את ציידי הצללים – ואין לנו מושג היכן הוא נמצא‪ .‬ונוסף על‬
‫כך האחריות למציאתו לא הונחה על כתפיהם של אלה שאיבדו אותו מלכתחילה!״‬
‫קולו התחזק עוד יותר‪ .‬למעשה‪ ,‬האולם כולו היה כמרקחה; שרלוט נראתה מבוהלת‪ ,‬הנרי‬
‫נראה מבולבל‪ ,‬ואילו וויל רתח מזעם‪ .‬עיניו של הקונסול השחירו באורח מדאיג כשבּנדיקט‬
‫הזכיר את משפחת פיירצ׳יילד – מן הסתם משפחתה של שרלוט‪ ,‬הבינה טסה – וכעת הוא‬
‫שמר על שתיקה עד שההמולה גוועה‪ .‬רק אז אמר‪“ ,‬העוינות שלך כלפי ראש לשכתך אינה‬
‫מוסיפה לך כבוד‪ ,‬בּנדיקט‪.‬״‬
‫“אני מתנצל‪ ,‬אדוני הקונסול‪ .‬אינני מאמין שיהא זה לטובת המסדר להמשיך ולתמוך‬
‫בשרלוט בּראנוול כראש המכון – כולנו הרי יודעים שהנרי בּראנוול מעורב בנעשה באורח‬
‫סמלי‪ ,‬לכל היותר‪ .‬אינני מאמין שאישה יכולה לנהל מכון; נשים אינן חושבות בהיגיון‬
‫ובשיקול הדעת‪ ,‬הן פועלות מתוך רגש‪ .‬אין לי ספק ששרלוט היא אישה טובה והגונה‪ ,‬אבל‬
‫גבר לא היה מניח לדג רקק כמו נתנאל גריי להוליך אותו שולל –“‬
‫“גם אותי הוא הוליך שולל‪.‬״ וויל זינק ממקומו והסתובב אל היציע בעיניים רושפות‪“ .‬הוא‬
‫הוליך שולל את כולנו‪ .‬אילו רמיזות אתה רומז בנוגע אליי ואל ג׳ם והנרי‪ ,‬מר לייטווּד?״‬
‫“אתה וג׳ם עדיין ילדים‪,‬״ השיב לו בּנדיקט בפסקנות‪“ .‬והנרי אף פעם לא מרים את עיניו‬
‫משולחן העבודה שלו‪.‬״‬
‫וויל ניסה לטפס על גב הכיסא שלו; ג׳ם משך אותו בכוח רב – ובנשימה שורקנית – בחזרה‬
‫אל המושב‪ .‬ג׳סמין מחאה כפיים‪ ,‬ועיניה החומות נצצו‪.‬‬
‫“סוף כל סוף‪ ,‬קצת התרגשות‪,‬״ קראה‪.‬‬
‫טסה הביטה בה בשאט נפש‪“ .‬את מקשיבה בכלל? הוא מעליב את שרלוט!״ לחשה לה‪ ,‬אבל‬
‫ג׳סמין נופפה בידה בביטול‪.‬‬
‫“ואת מי היית מציע להעמיד בראש המכון במקומה?״ שאל הקונסול את בּנדיקט‪ ,‬וקולו נטף‬
‫עוקצנות‪“ .‬אולי את עצמך?״‬
‫בּנדיקט פרש את ידיו לרווחה במחווה של פחיתות כבוד עצמית‪“ .‬אם אתה אומר‪ ,‬אדוני‬
‫הקונסול‪...‬״‬
‫עוד לפני שסיים את דבריו‪ ,‬קמו מרצונן שלוש דמויות נוספות; שתיים מהן זיהתה טסה‬
‫כחברים בלשכה של לונדון‪ ,‬אף שלא ידעה מה שמם; השלישית היתה ליליאן הייסמית‪.‬‬
‫בּנדיקט חייך‪ .‬כולם לטשו בו מבט; לצדו ישב בנו הצעיר גבריאל‪ ,‬שהביט באביו בעיניים‬
‫ירוקות ובמבט בלתי־קריא‪ .‬אצבעותיו הדקיקות לפתו את גב הכיסא שלפניו‪.‬‬
‫“יש לי שלושה תומכים‪,‬״ אמר בּנדיקט‪“ .‬כנדרש על פי חוק כדי לקרוא תיגר רשמית על‬
‫מעמדה של שרלוט בּראנוול כראש הלשכה בלונדון‪.‬״‬
‫שרלוט נאנקה קלות‪ ,‬אך המשיכה לשבת בכיסאה ללא ניע וסירבה להסתובב‪ .‬ג׳ם עדיין‬
‫החזיק במפרק כף ידו של וויל‪ .‬וג׳סמין המשיכה להביט במתרחש כאילו היה זה מחזה מרתק‪.‬‬
‫“לא‪,‬״ אמר הקונסול‪.‬‬
‫“אתה לא יכול למנוע ממני לקרוא תיגר –“‬
‫“בּנדיקט‪ ,‬אתה קראת תיגר על המינוי שלי מרגע שמיניתי את שרלוט לראש המכון‪ .‬מאז‬
‫ומעולם רצית לשלוט בו‪ .‬וכעת‪ ,‬דווקא כשהלשכה צריכה לפעול בשיתוף פעולה עוד יותר‬
‫מתמיד‪ ,‬אתה יוצר במועצה שסע ומחלוקת‪.‬״‬
‫“שינוי אינו מושג תמיד בדרכי שלום‪ ,‬אבל זה לא אומר שהוא אינו מביא תועלת‪ .‬קריאת‬
‫התיגר שלי עומדת בעינה‪.‬״ בּנדיקט שילב את ידיו‪.‬‬
‫הקונסול תופף באצבעותיו על דוכן הנואמים‪ .‬לידו עמד האינקוויזיטור‪ ,‬ועיניו קרות כקרח‪.‬‬
‫לבסוף אמר הקונסול‪“ ,‬אתה מציע‪ ,‬בּנדיקט‪ ,‬שהאחריות למציאתו של מוֹרטמן תונח על‬
‫כתפיהם של אלה שלטענתך ‘איבדו אותו׳‪ .‬אם כן‪ ,‬נדמה לי שאתה מסכים כי מציאתו של‬
‫מוֹרטמן נמצאת בעדיפות עליונה?״‬
‫בּנדיקט הנהן בנימוס‪.‬‬
‫“אם כך‪ ,‬זו הצעתי‪ :‬נמנה את שרלוט ואת הנרי בּראנוול לגלות את מקום הימצאו של‬
‫מוֹרטמן‪ .‬אם בתוך שבועיים הם לא יצליחו לאתר אותו‪ ,‬או לכל הפחות להביא ראיות חותכות‬
‫המצביעות על מקומו‪ ,‬תוכל להמשיך בקריאת התיגר‪.‬״‬
‫שרלוט זינקה מכיסאה‪“ .‬למצוא את מוֹרטמן?״ קראה‪“ .‬לבד‪ ,‬רק אני והנרי – ללא עזרה‬
‫מחברי הלשכה?״‬
‫מבטו של הקונסול נח עליה – לא עוין‪ ,‬אך גם לא סלחני לגמרי‪“ .‬את רשאית לפנות לחברי‬
‫הלשכה אם יש לך צורך בעזרה‪ ,‬ומובן שיעמדו לשירותכם האחים השתקנים ואחיות הפלדה‪,‬״‬
‫אמר‪“ .‬אבל כן‪ ,‬את החקירה יהיה עליכם להשלים בכוחות עצמכם‪.‬״‬
‫“זה לא מוצא חן בעיניי‪,‬״ התלוננה ליליאן הייסמית‪“ .‬אתה הופך את החיפוש אחר המטורף‬
‫למשחקי כוח –“‬
‫“מה את מעדיפה‪ ,‬למשוך את תמיכתך בבּנדיקט?״ שאל הקונסול‪“ .‬כי אז תבוא אל קִצה‬
‫קריאת התיגר שלו‪ ,‬ולא יהיה עוד צורך שבני הזוג בּראנוול יוכיחו את עצמם‪.‬״‬
‫ליליאן פצתה את פיה לדבר – אבל מבט אחד מבּנדיקט‪ ,‬ומיד סגרה אותו שוב‪ .‬היא נדה‬
‫בראשה‪.‬‬
‫“זה עתה איבדנו את המשרתים שלנו‪,‬״ הוסיפה שרלוט בקול מתוח‪“ .‬בלעדיהם –“‬
‫“תקבלו משרתים חדשים‪ ,‬כמקובל‪,‬״ אמר לה הקונסול‪“ .‬סיריל‪ ,‬אחיו של משרתך המנוח‬
‫תומס‪ ,‬נמצא בדרכו לכאן מברייטון ועתיד להצטרף למשק הבית שלכם; המכון בדבלין ויתר‬
‫למענכם על הטבח השני שלו‪ .‬שניהם לוחמים מיומנים היטב – ועליי להוסיף ולומר שגם‬
‫המשרתים שלכם היו אמורים להיות כאלה‪.‬״‬
 ‫“תומס ואגתה היו מיומנים‪,‬״ מחה הנרי‪.‬‬
‫“אבל כמה מבני הבית אינם כאלה‪,‬״ ציין בּנדיקט‪“ .‬מיס לאבלייס מפגרת מאוד בהכשרתה‪,‬‬
‫ונוסף על כך גם המשרתת סופי ושוכנת התחתיות הזאת –“ הוא הצביע על טסה‪“ .‬נו‪ ,‬אם את‬
‫נחושה בדעתך להפוך אותה לדיירת קבע בביתך‪ ,‬זה ודאי לא היה מזיק אם היא – וגם‬
‫המשרתת – היו זוכות להכשרה בטקטיקות הגנה בסיסיות‪.‬״‬
‫טסה לכסנה את מבטה אל ג׳ם בתדהמה‪“ .‬הוא מתכוון אליי?״‬
‫ג׳ם הנהן‪ .‬הבעת פניו היתה קודרת‪.‬‬
‫“אני לא מסוגלת – אני עלולה לכרות לעצמי את הרגל!״‬
‫“אם את מתכוונת לכרות למישהו את הרגל‪ ,‬מוטב שזה יהיה בּנדיקט‪,‬״ מלמל וויל‪.‬‬
‫“הכול יהיה בסדר‪ ,‬טסה‪ .‬את בהחלט מסוגלת ללמוד‪,‬״ ניסה ג׳ם להרגיעה‪ ,‬אך שארית‬
‫דבריו נבלעה בדבריו של בּנדיקט‪.‬‬
‫“למעשה‪,‬״ הוסיף ואמר הלה‪“ ,‬מכיוון ששניכם תהיו עסוקים כל כך בחקירת מקום הימצאו‬
‫של מוֹרטמן‪ ,‬אני מציע להשאיל לכם כמאמנים את בניי – גבריאל וגדעון‪ ,‬שחוזר הערב‬
‫מספרד‪ .‬שניהם לוחמים מצוינים וזקוקים לניסיון בהוראה‪.‬״‬
‫“אבא!״ מחה גבריאל‪ .‬הוא נראה מזועזע; ניכר בו שאביו לא דן באפשרות הזאת עמו‪.‬‬
‫“אנחנו בהחלט מסוגלים לאמן את בני ביתנו בעצמנו‪,‬״ התפרצה שרלוט‪ ,‬אך הקונסול הניד‬
‫את ראשו לעברה‪.‬‬
‫“בּנדיקט לייטווּד מציע לך מתנה נדיבה‪ .‬קבלי אותה‪.‬״‬
‫פניה של שרלוט היו אדומות כשני‪ .‬כעבור רגע ארוך הרכינה את ראשה והשלימה עם‬
‫דבריו של הקונסול‪ .‬ראשה של טסה הסתחרר‪ .‬הם מתכוונים לאמן אותה? ללמד אותה‬
‫להילחם‪ ,‬להשליך סכינים ולנופף בחרב? כמובן‪ ,‬אחת הגיבורות האהובות עליה מאז ומעולם‬
‫היתה קפּיטוֹלָה ביד הנעלמה‪ ,‬שנלחמה כמו גבר – ואפילו התלבשה כמו גבר‪ .‬אבל זה לא‬
‫אומר שהיא רצתה להידמות לה‪.‬‬
‫“טוב מאוד‪,‬״ אמר הקונסול‪“ .‬בזאת ננעל מושב המועצה‪ ,‬וכולנו נתכנס באותו המקום‬
‫ובאותה השעה בעוד שבועיים מהיום‪ .‬כולם רשאים ללכת‪.‬״‬
‫מובן שלא כולם יצאו מיד מהאולם‪ .‬בליל של קולות רמים מילא פתאום את החלל‪,‬‬
‫כשהנוכחים קמו מכיסאותיהם ופטפטו בלהט עם שכניהם‪ .‬שרלוט ישבה ללא ניע; הנרי ישב‬
‫לצדה ונראה כמי שמשתוקק לומר לה מילות נחמה‪ ,‬אך אינו יודע מה לומר‪ .‬ידו ריחפה‬
‫בהיסוס מעל כתפה של אשתו‪ .‬וויל לטש את מבטו בגבריאל לייטווּד‪ ,‬שהביט בהם בקרירות‪.‬‬
‫שרלוט קמה לאטה ממקומה‪ .‬הנרי הניח כעת את ידו על גבה ולחש באוזנה‪ .‬ג׳סמין הזדקפה‬
‫וסובבה על כתפה את שמשיית התחרה החדשה הלבנה שלה‪ .‬הנרי מצא תחליף לשמשייה‬
‫הקודמת‪ ,‬שנהרסה בקרב עם האוטומטונים של מוֹרטמן‪ .‬שערה היה אסוף בתלתלים מעל‬
‫אוזניה כמו קנוקנות של גפנים‪ .‬טסה מיהרה לקום ממקומה‪ ,‬והחבורה כולה פנתה אל המעבר‬
‫שבמרכז היציע‪ .‬טסה שמעה לחישות משני עבריה‪ ,‬מילים שחזרו על עצמן‪:‬‬
‫“שרלוט״‪“ ,‬בּנדיקט״‪“ ,‬לא ימצאו את המגיסטר״‪“ ,‬שבועיים״‪“ ,‬קריאת תיגר״‪“ ,‬הקונסול״‪,‬‬
‫“מוֹרטמן״‪“ ,‬הלשכה״‪“ ,‬השפלה״‪.‬‬
‫שרלוט צעדה זקופה; לחייה היו סמוקות ועיניה הביטו נכחן‪ ,‬כאילו לא שמעה מילה מכל‬
‫הרכילות‪ .‬וויל נראה כמי שעומד לזנק על הרכלנים ולהראות להם את נחת זרועו‪ ,‬אבל ג׳ם‬
‫אחז בחוזקה בגב מעילו של הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬טסה חשבה לעצמה‪ :‬ג׳ם ודאי מרגיש כמו בעליו‬
‫של כלב גזעי שאוהב לנשוך את האורחים‪ .‬חייבים להחזיק אותו תמיד בקולר‪ .‬ג׳סמין שוב‬
‫נראתה משועממת‪ .‬נדמה שלא התעניינה כהוא זה בדעתם של חברי הלשכה עליה או על מי‬
‫מחבריה‪.‬‬
‫כשהגיעו אל דלת אולם המועצה‪ ,‬הם כבר כמעט רצו‪ .‬שרלוט נעצרה רק לרגע והניחה‬
‫לשאר החבורה להשיג אותה‪ .‬הקהל זרם ברובו שמאלה‪ ,‬הכיוון שממנו הגיעו טסה‪ ,‬וויל וג׳ם‪,‬‬
‫אבל שרלוט פנתה ימינה‪ ,‬פסעה כמה צעדים קדימה בפרוזדור‪ ,‬וכשהגיעה לפינה הסתובבה‬
‫בחדות‪.‬‬
‫“שרלוט?״ הנרי‪ ,‬שהשיג אותה‪ ,‬נשמע מודאג‪“ .‬יקירתי –“‬
‫ללא אזהרה דחפה שרלוט את רגלה לאחור ובעטה בקיר במלוא העוצמה‪ .‬הקיר היה עשוי‬
‫מאבן‪ ,‬כך שלא נגרם שום נזק‪ ,‬אבל שרלוט עצמה פלטה צווחה קטנה‪.‬‬
‫“אוי‪,‬״ מלמלה ג׳סמין והמשיכה לסובב את השמשייה שלה‪.‬‬
‫“אם יורשה לי להציע‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬כעשרים צעדים מאחורינו‪ ,‬באולם המועצה‪ ,‬עומד‬
‫בּנדיקט‪ .‬אם תרצי לחזור לשם ולבעוט בו‪ ,‬אני ממליץ שתכווני כלפי מעלה ושמאלה –“‬
‫“שרלוט‪.‬״ היה קשה לטעות בקול העמוק והמחוספס‪ .‬שרלוט הסתובבה‪ ,‬ועיניה החומות‬
‫התרחבו‪.‬‬
‫זה היה הקונסול‪ .‬הרוּנות שנרקמו בחוטי כסף אל שולי גלימתו ואל השרוולים נצצו כשקרב‬
‫אל החבורה הקטנה מהמכון‪ ,‬ומבטו קבוע בשרלוט‪ .‬היא עמדה ללא ניע‪ ,‬כשידה שעונה על‬
‫הקיר‪.‬‬
‫“שרלוט‪,‬״ חזר ואמר הקונסול וויילנד‪“ ,‬את יודעת מה אבא שלך נהג לומר על איבוד‬
‫העשתונות‪.‬״‬
‫“אכן כן‪ .‬אבל הוא נהג לומר גם שהיה צריך להיוולד לו בן‪,‬״ ענתה לו שרלוט במרירות‪.‬‬
‫“אילו היה מקבל את רצונו – אילו הייתי גבר – האם היית מתייחס אליי כפי שעשית כרגע?״‬
‫הנרי הניח את ידו על כתפה של אשתו ומלמל משהו‪ ,‬אבל היא ניערה אותו מעליה‪ .‬עיניה‬
‫הגדולות‪ ,‬החומות והפגועות‪ ,‬היו קבועות בקונסול‪.‬‬
‫“איך התייחסתי אלייך?״ שאל‪.‬‬
‫“כמו אל ילדה‪ ,‬ילדה קטנה שיש לנזוף בה‪.‬״‬
‫“שרלוט‪ ,‬אני מיניתי אותך לראש המכון והלשכה‪.‬״ הקונסול נשמע כעוס‪“ .‬ולא רק משום‬
‫שחיבבתי מאוד את גרנוויל פיירצ׳יילד וידעתי שהיה רוצה לראות את בתו יורשת את מקומו‪,‬‬
‫אלא משום שידעתי שתעשי עבודה מצוינת‪.‬״‬
‫“מינית גם את הנרי‪,‬״ אמרה‪“ .‬ובזמנו אפילו אמרת שהלשכה תסכים לקבל בראשה זוג‬
‫נשוי‪ ,‬אבל לא אישה לבדה‪.‬״‬
‫“ברכותיי‪ ,‬שרלוט‪ .‬אני משוכנע שאף אחד מחברי הלשכה בלונדון לא קיבל את הרושם‬
‫המוטעה שהנרי עומד בראש המכון‪.‬״‬
‫“זה נכון‪,‬״ הסכים הנרי והשפיל את מבטו אל נעליו‪“ .‬כולם יודעים שאני חסר־תועלת‪.‬‬
‫הכול קרה באשמתי‪ ,‬אדוני הקונסול –“‬
‫“לא נכון‪,‬״ השיב לו הקונסול וויילנד‪“ .‬זה היה שילוב בין שאננות כללית מצד המסדר‬
‫למזל רע ולתזמון גרוע‪ ,‬וגם כמה החלטות שגויות מצדך‪ ,‬שרלוט‪ .‬כן‪ ,‬אני רואה בך אחראית‬
‫לטעויות הללו –“‬
‫“אז אתה מסכים עם בּנדיקט!״ צעקה שרלוט‪.‬‬
‫“בּנדיקט לייטווּד הוא נבל וצבוע‪,‬״ השיב לה הקונסול בלאות‪“ .‬כולם יודעים את זה‪ .‬אבל‬
‫יש לו עוצמה פוליטית‪ ,‬ועדיף להפיס את דעתו עם ההצגה הזאת‪ ,‬מאשר להתעלם ממנו ובכך‬
‫לעורר עוד יותר את זעמו‪.‬״‬
‫“הצגה? כך אתה קורא לזה?״ שאלה שרלוט במרירות‪“ .‬נתת לי משימה בלתי־אפשרית‪.‬״‬
‫“הפקדתי בידייך את המשימה לאתר את המגיסטר‪,‬״ ענה לה הקונסול וויילנד‪“ .‬אדם שפרץ‬
‫למכון‪ ,‬הרג כמה ממשרתייך‪ ,‬גנב את הפיקסיס שלך ומתכנן להקים צבא של מפלצות מכאניות‬
‫כדי להשמיד את כולנו – ובקצרה‪ ,‬אדם שחייבים לעצור בעדו‪ .‬כראש לשכה‪ ,‬שרלוט‪ ,‬זה‬
‫התפקיד שלך‪ .‬אם לדעתך זה בלתי־אפשרי‪ ,‬אולי כדאי שתשאלי את עצמך מדוע את דבקה‬
‫נואשות בתפקיד הזה מלכתחילה‪.‬״‬

‫‪ 1‬על קברות ווסטמינסטר ‪ /‬פרנסיס בומונט‪ .‬מתוך מבחר שירת אנגליה – מצ׳וסר ועד סוף המאה השבע־עשרה ‪ /‬תרגום‪:‬‬
‫ראובן גרוסמן; הוצאת מסדה‪ :‬תש״ד‪.‬‬
2
 ‫פיצויים‬
‫‪;Then share thy pain, allow that sad relief‬‬
‫‪.Ah, more than share it! give me all thy grief‬‬
‫‪ -‬אלכסנדר פופ‪“ ,‬אֶלוֹאיז ל ָאבֶּלאר״‬

‫אור המכשפות שהאיר את הספרייה הגדולה נראה לטסה מרצד קלושות‪ ,‬כמו בדל של נר‬
‫המבליח בפמוט‪ ,‬אף כי ידעה שזה רק הדמיון שלה שמתעתע בה‪ .‬שלא כמו להבה או גז‪ ,‬אור‬
‫המכשפות לעולם לא נגוז ונגמר‪.‬‬
‫עיניה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬כבר היו עייפות‪ ,‬וכשהביטה בפניהם של חבריה‪ ,‬גילתה ששלה לא היו‬
‫היחידות‪ .‬כולם ישבו סביב אחד השולחנות הארוכים‪ :‬שרלוט ישבה בראש השולחן‪ ,‬והנרי‬
‫מימין לטסה‪ .‬וויל וג׳ם ישבו בהמשך זה לצד זה; רק ג׳סמין נסוגה אל קצה השולחן‪ ,‬הרחק‬
‫מכל השאר‪ .‬את השולחן כיסו בנדיבות שלל ניירות ומסמכים – כתבות מעיתונים ישנים‪,‬‬
‫ספרים‪ ,‬יריעות קלף שכוסו בכתב קטן וצפוף‪ .‬היו שם אילנות היוחסין של משפחות מוֹרטמן‬
‫השונות‪ ,‬מסמכים שגוללו את תולדות האוטומטונים‪ ,‬אינספור ספרי לחשים – לחשי זימון‬
‫ולחשים כובלים – וכל פיסת מחקר על מועדון הפנדמוניום שהאחים השתקנים הצליחו לגרד‬
‫מתוך הארכיון שלהם‪.‬‬
‫על טסה הוטלה המשימה לעיין בעיתונים ולחפש כתבות על מוֹרטמן ועל חברת הספנות‬
‫שלו‪ .‬מבטה כבר היה מטושטש מקריאה‪ ,‬והמילים רקדו על הדפים שמולה‪ .‬הוקל לה מאוד‬
‫כשג׳סמין שברה לבסוף את השתיקה‪ ,‬דחפה מעליה את הספר שקראה – על מנועי הכישוף –‬
‫ואמרה‪“ ,‬שרלוט‪ ,‬אני חוששת שאנחנו מבזבזים את זמננו‪.‬״‬
‫שרלוט נשאה אליה מבט מיוסר‪“ .‬ג׳סמין‪ ,‬את לא חייבת להישאר אם אינך רוצה‪ .‬אני חייבת‬
‫לומר‪ ,‬ספק אם מישהו מאיתנו ציפה מלכתחילה לעזרתך בנושא זה‪ ,‬כי מעולם לא התייחסת‬
‫ברצינות רבה ללימודים‪ ,‬ואינני יכולה שלא לתהות אם את יודעת בכלל מה את מחפשת‪ .‬האם‬
‫היית מבחינה בין לחש זימון ללחש כובל‪ ,‬אילו הנחתי לפנייך את שניהם?״‬
‫טסה הביטה בה בהפתעה‪ .‬רק לעתים נדירות היתה שרלוט עוקצנית כל כך כלפי מי מהם‪.‬‬
‫“אני רוצה לעזור‪,‬״ אמרה ג׳סי בזעף‪“ .‬היצורים המכאניים של מוֹרטמן כמעט הרגו אותי‪ .‬אני‬
‫רוצה שהאיש ייתפס וייענש‪.‬״‬
‫“לא נכון‪.‬״ וויל פרש על השולחן קלף עתיק כל כך‪ ,‬שהוא השמיע קולות פיצוח‪ ,‬ואז צמצם‬
‫את עיניו אל הסמלים השחורים שהופיעו לפניו‪“ .‬את רוצה שאחיה של טסה ייתפס וייענש‪,‬‬
‫משום שרימה אותך ונתן לך את התחושה שהוא מאוהב בך‪.‬״‬
‫ג׳סמין הסמיקה‪“ .‬אני לא רוצה‪ .‬כלומר‪ ,‬אני כן רוצה‪ .‬כלומר – אוף איתך! שרלוט‪ ,‬וויל‬
‫מרגיז אותי‪.‬״‬
‫“והשמש זורחת במזרח‪,‬״ אמר ג׳ם כאילו לעצמו‪.‬‬
‫“אני לא רוצה שיזרקו אותנו מהמכון אם לא נצליח למצוא את המגיסטר‪,‬״ הוסיפה ג׳סמין‪.‬‬
‫“למה כל כך קשה לכם להאמין לי?״‬
‫“אף אחד לא יזרוק אותך מהמכון‪ .‬הם יזרקו את שרלוט‪ .‬אני בטוח שבני משפחת לייטווּד‬
‫ירשו לך להישאר‪ .‬ולבּנדיקט יש שני בנים שצריך לחתן‪ .‬את אמורה לשמוח‪,‬״ אמר לה וויל‪.‬‬
‫ג׳סמין עיוותה את פניה‪“ .‬ציידי צללים‪ .‬כאילו שהייתי רוצה להתחתן עם אחד מהם‪.‬״‬
‫“ג׳סמין‪ ,‬את אחת מהם‪.‬״‬
‫לפני שג׳סמין הספיקה לענות‪ ,‬נפתחה דלת הספרייה וסופי נכנסה לחדר והרכינה את ראשה‬
‫המעוטר בכובע לבן‪ .‬היא פנתה חרישית אל שרלוט‪ ,‬שקמה ממקומה‪“ .‬האח חנוך פה‪,‬״ אמרה‬
‫שרלוט לחבורה שישבה סביב השולחן‪“ .‬אני חייבת לשוחח איתו‪ .‬וויל‪ ,‬ג׳סמין‪ ,‬השתדלו שלא‬
‫להרוג זה את זה בהיעדרי‪ .‬הנרי‪ ,‬אם לא אכפת לך‪...‬״‬
‫קולה התפוגג‪ .‬הנרי בהה בספרו של אל־ג׳זארי‪ ,‬ספר הידע במתקנים מכאניים גאוניים‪ ,‬ולא‬
‫הבחין במתרחש סביבו‪ .‬שרלוט העיפה את ידיה באוויר‪ ,‬במחווה של תסכול ויצאה עם סופי‬
‫מהחדר‪.‬‬
‫ברגע שהדלת נסגרה מאחורי שרלוט‪ ,‬נעצה ג׳סמין מבט ארסי בוויל‪“ .‬אם אתה חושב שאין‬
‫לי מספיק ניסיון כדי לעזור‪ ,‬אז למה היא פה?״ היא הצביעה על טסה‪“ .‬אני לא רוצה להישמע‬
‫גסת־רוח‪ ,‬אבל נראה לך שהיא תדע להבחין בין לחש זימון ללחש כובל?״ היא הביטה בטסה‪.‬‬
‫“נו‪ ,‬את יכולה? וגם אתה‪ ,‬וויל‪ ,‬לצורך העניין‪ ,‬אתה אף פעם לא מקשיב בשיעורים‪ .‬האם אתה‬
‫יכול להבחין בין לחש כובל למתכון סופלה?״‬
‫שׁגָּע ֲאנִי ַרק עִם רוּ ַח‬ ‫וויל נשען לאחור בכיסא ואמר לה בקול חולמני‪ְ “ ,‬מ ֻ‬
‫‪2‬‬
‫שׁהָרוּ ַח דְּ רוֹמִית אַ ְבחִין בֵּין ַאיּ ָה לְדַ יּ ָה‪.‬״‬
‫צְפוֹנִית־צְפוֹנִית־ ַמע ֳָרבִית‪ְ .‬כ ֶ‬
‫“ג׳סמין‪ ,‬טסה הציעה לעזור ברוב טובה‪ ,‬ואנחנו זקוקים כרגע לכל זוג עיניים‪,‬״ השיב לה‬
‫ג׳ם בנוקשות‪“ .‬וויל‪ ,‬תפסיק לצטט מהמלט‪ .‬הנרי‪...‬״ הוא כחכח בגרונו‪“ .‬הנרי‪.‬״‬
‫הנרי נשא את מבטו ומצמץ‪“ .‬כן‪ ,‬יקירתי?״ הוא מצמץ שוב בעיניו והביט סביבו‪“ .‬איפה‬
‫שרלוט?״‬
‫“היא הלכה לשוחח עם האחים השתקנים‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪ ,‬שלא איבד את שלוות רוחו גם‬
‫כשהנרי בלבל בינו לאשתו‪“ .‬בינתיים‪ ,‬חוששני‪ ...‬שאני מסכים עם ג׳סמין‪.‬״‬
‫“והשמש זורחת במערב‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬ששמע כנראה את הערתו הקודמת של ג׳ם‪.‬‬
‫“אבל למה?״ שאלה טסה‪“ .‬אסור לנו לוותר עכשיו‪ ,‬אחרת נעניק את המכון על מגש של‬
‫כסף לבּנדיקט לייטווּד האיום‪.‬״‬
‫“אני לא מציע שנשב בחיבוק ידיים‪ .‬אבל אנחנו מנסים לפענח מה מתכוון המוֹרטמן הזה‬
‫לעשות‪ .‬אנחנו מנסים לחזות את העתיד במקום לנסות ולהבין את העבר‪.‬״‬
‫“אנחנו מכירים את עברו של מוֹרטמן ואת תוכניותיו‪.‬״ וויל נופף בידו אל ערמת העיתונים‪.‬‬
‫“הוא נולד בדבון‪ ,‬היה רופא בספינה‪ ,‬הפך לסוחר עשיר‪ ,‬החל לעסוק במאגיה שחורה‪ ,‬וכעת‬
‫הוא מתכנן לכבוש את העולם כשלצדו צבא עצום של יצורים מכאניים‪ .‬קורות חיים טיפוסיים‬
‫לגבר צעיר ושאפתן –“‬
‫“לא זכור לי שהוא ציין שהוא רוצה לכבוש את העולם‪,‬״ קטעה אותו טסה‪“ .‬רק את‬
‫האימפריה הבריטית‪.‬״‬
‫“אני מעריך את הבנת הנקרא שלך‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬אבל זה לא העניין‪ .‬אנחנו יודעים מאין‬
‫הגיע מוֹרטמן‪ .‬זו לא אשמתנו שזה לא ממש מעניין‪...‬״ ופתאום הוא השתתק‪“ .‬אה!״“מה זאת‬
‫אומרת אה?״ שאלה ג׳סמין והעבירה מבט כעוס מוויל לג׳ם‪“ .‬אני אומרת לכם‪ ,‬האופן שבו‬
‫אתם קוראים זה את מחשבותיו של זה מעורר בי חלחלה‪.‬״‬
‫“אה‪,‬״ חזר וויל ואמר‪“ .‬ג׳ם בדיוק חשב לעצמו‪ ,‬ואני נוטה להסכים‪ ,‬שסיפור חייו של‬
‫מוֹרטמן הוא שטויות במיץ‪ .‬הרבה מאוד שקרים‪ ,‬מעט מאוד אמת‪ ,‬אבל סביר להניח שאין כאן‬
‫שום דבר שיעזור לנו‪ .‬אלה רק סיפורים שהוא המציא כדי לתת לעיתונים חומר שאפשר‬
‫להדפיס‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬מה אכפת לנו כמה ספינות יש בבעלותו; אנחנו צריכים לגלות היכן למד‬
‫מאגיה שחורה ומי לימד אותו‪.‬״‬
‫“ולמה הוא שונא את ציידי הצללים‪,‬״ הוסיפה טסה‪.‬‬
‫עיניו הכחולות של וויל נעו לעברה בעצלתיים‪“ .‬האם זו שנאה?״ שאל‪“ .‬אני פשוט הנחתי‬
‫שמדובר בתאוות שליטה‪ .‬אם רק יסלק אותנו מדרכו‪ ,‬ועם צבא מכאני שעומד לרשותו‪ ,‬יוכל‬
‫לחמוד כמה כוח שרק ירצה‪.‬״‬
‫טסת הנידה את ראשה‪“ .‬לא‪ ,‬זה יותר מזה‪ .‬קשה לי להסביר‪ ,‬אבל – הוא שונא את הנפילים‪.‬‬
‫בשבילו זה אישי מאוד‪ .‬ואיכשהו זה קשור לשעון‪ .‬היתה לי תחושה שהוא רוצה לתקן איזה‬
‫עוול שנעשה לו‪.‬״‬
‫“פיצויים‪,‬״ אמר פתאום ג׳ם והניח מידו את העט שהחזיק‪.‬‬
‫וויל הביט בו בתמיהה‪“ .‬האם זה משחק? אנחנו אמורים לפלוט את המילה הראשונה‬
‫שעולה לנו בראש? אם ככה‪ ,‬המילה שלי היא ‘גֶנוּפוביה׳‪ .‬זה פחד בלתי־הגיוני מברכיים‪.‬״‬
‫“מה המילה לפחד הגיוני לחלוטין מאידיוטים מעצבנים?״ שאלה ג׳סמין‪.‬‬
‫“מחלקת הפיצויים בגנזכים‪,‬״ אמר ג׳ם והתעלם משניהם‪“ .‬הקונסול הזכיר אותה אתמול‪,‬‬
‫ומאז המילה נתקעה לי בראש‪ .‬לא בדקנו שם‪.‬״‬
‫“פיצויים?״ שאלה טסה‪.‬‬
‫“כששוכן תחתיות או סתמי טוענים שצייד צללים הפר את החוק במגעיו עמם‪ ,‬הם אמורים‬
‫להגיש תלונה דרך מחלקת הפיצויים‪ .‬ואז מתנהל משפט‪ ,‬ושוכן התחתיות יזכה לתשלום‬
 ‫כלשהו‪ ,‬אם יצליח להוכיח את טענותיו‪.‬״‬
‫“זה נראה לי קצת טיפשי לחפש שם‪,‬״ אמר לו וויל‪“ .‬לא נראה לי שמוֹרטמן היה מגיש‬
‫תלונה נגד ציידי הצללים בערוצים הרשמיים‪‘ .‬כולי נסער‪ ,‬כי ציידי הצללים סירבו להיענות‬
‫לבקשתי ולמות‪ .‬אני דורש פיצויים‪ .‬נא לשלוח המחאה ל־א׳ מוֹרטמן‪ ,‬קנזינגטון רואד ‪‘– 18‬״‬
‫“די עם הליצנות‪,‬״ גער בו ג׳ם‪“ .‬אולי הוא לא תמיד שנא את ציידי הצללים‪ .‬ומי יודע‪ ,‬אולי‬
‫בעבר הוא ניסה להשיג פיצויים בערוצים הרשמיים‪ ,‬וזה לא הצליח‪ .‬אף פעם לא מזיק לשאול‪,‬‬
‫נכון? במקרה הכי גרוע לא נמצא דבר‪ ,‬ונישאר בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו‪.‬״‬
‫הוא קם ממקומו והסיט לאחור את שערו הכסוף‪“ .‬אני הולך לתפוס את שרלוט לפני שהאח‬
‫חנוך ילך לדרכו‪ ,‬ואבקש ממנה שהאחים השתקנים יערכו בדיקה בגנזכים‪.‬״‬
‫טסה קמה גם היא‪ .‬היא לא ששה להישאר לבד בספרייה עם וויל וג׳סמין‪ ,‬שימהרו‬
‫להתקוטט ביניהם‪ .‬כמובן‪ ,‬גם הנרי נכח בחדר‪ ,‬אבל נדמה שתפס תנומה קלה על ערמת‬
‫ספרים‪ ,‬ולא ידע לחצוץ בין הנצים גם כשהיה במיטבו‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬השהות בחברתו של וויל‬
‫עוררה בה אי־נוחות בדרך כלל‪ ,‬והיתה נסבלת רק כשג׳ם היה בסביבה‪ .‬איכשהו הצליח ג׳ם‬
‫להקהות את הקצוות החדים של וויל ולהפוך אותו כמעט לבן־אדם‪“ .‬אני אצטרף אליך‪ ,‬ג׳ם‪,‬״‬
‫אמרה כעת‪“ .‬גם ככה רציתי לדון עם שרלוט בנושא כלשהו‪.‬״‬
‫ג׳ם נראה מופתע‪ ,‬אך מרוצה‪ :‬וויל העביר את מבטו בין שניהם‪ ,‬ואז דחף את כיסאו לאחור‪.‬‬
‫“אנחנו קבורים בין הספרים הישנים האלה כבר כמה ימים‪,‬״ הכריז‪“ .‬העיניים היפות שלי‬
‫עייפו‪ ,‬ויש לי חתכים מהנייר‪ .‬רואים?״ הוא פרש את אצבעותיו‪“ .‬אני הולך לטייל‪.‬״‬
‫באירצֶ ה ותרפא אותם‪.‬״‬
‫ָ‬ ‫טסה לא עמדה בפיתוי‪“ .‬אולי תשתמש‬
‫הוא נעץ בה מבט‪ .‬עיניו באמת היו יפות‪“ .‬העצות שלך תמיד מועילות‪ ,‬טסה‪.‬״‬
‫היא הישירה אליו מבט בחזרה‪“ .‬שאיפתי היחידה היא להיות מועילה‪.‬״‬
‫ג׳ם הניח את ידו על כתפה‪ ,‬ובקולו נשמעה דאגה‪“ .‬טסה‪ ,‬וויל‪ .‬אני לא חושב –“‬
‫אבל וויל כבר היה בדרכו החוצה‪ .‬הוא חטף את מעילו וטרק את דלת הספרייה בעוצמה כזו‬
‫שהמשקוף רעד‪.‬‬
‫ג׳סמין נשענה לאחור בכיסאה וצמצמה את עיניה החומות‪“ .‬הממ‪ ,‬מעניין‪.‬״‬
‫ידיה של טסה רעדו כשתחבה קווצת שיער מאחורי אוזנה‪ .‬היא שנאה את העובדה שלוויל‬
‫היתה השפעה כזו על מצב רוחה‪ .‬פשוט שנאה את זה‪ .‬היא ידעה את האמת‪ .‬היא ידעה מה הוא‬
‫חושב עליה‪ .‬שהיא כלום בעיניו‪ ,‬שהיא לא שווה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬די היה במבטו כדי להרעיד את‬
‫גופה מרוב שנאה וכמיהה גם יחד‪ .‬הוא היה כמו רעל בדמה‪ ,‬וג׳ם היה התרופה היחידה‪ .‬רק‬
‫איתו הרגישה על קרקע בטוחה‪.‬‬
‫“בואי‪.‬״ ג׳ם לקח את ידה בקלילות‪ .‬לג׳נטלמן היה אסור לגעת בגברת בציבור‪ ,‬אבל כאן‬
‫במכון נהגו ציידי הצללים באינטימיות רבה יותר מכל הסתמיים שבחוץ‪ .‬היא פנתה להביט בו‪,‬‬
‫והוא חייך אליה‪ .‬ג׳ם השקיע את כל כולו בכל חיוך‪ ,‬והיה נדמה שחייך גם בעיניו‪ ,‬בלבו‪ ,‬בכל‬
‫ישותו‪“ .‬נלך לחפש את שרלוט‪.‬״‬
‫“ומה אני אמורה לעשות בינתיים?״ שאלה ג׳סמין בכעס כשהשניים פנו אל הדלת‪.‬‬
‫ג׳ם הציץ מעבר לכתפו‪“ .‬את יכולה להעיר את הנרי‪ .‬נראה שהוא שוב אוכל נייר בשנתו‪,‬‬
‫ואת יודעת ששרלוט לא אוהבת את זה‪.‬״‬
‫“נו‪ ,‬באמת‪,‬״ קרא ג׳סמין ונאנחה בייאוש‪“ .‬למה אני תמיד מקבלת את המשימות‬
‫השטותיות?״‬
‫“כי את לא מעוניינת בדברים הרציניים‪,‬״ אמר לה ג׳ם בנימה של תסכול שטסה מעולם לא‬
‫שמעה בקולו‪ .‬איש מהם לא הבחין במבט המצמית שנעצה בהם כשיצאו מהספרייה ופנו ללכת‬
‫בפרוזדור‪.‬‬

‫“מר בֵּיין ממתין לך‪ ,‬אדוני‪,‬״ אמר המשרת‪ ,‬ומיד זז הצדה והניח לוויל להיכנס‪ .‬שמו של האיש‬
‫היה ארצֶ׳ר – או ווֹקֶר‪ ,‬או משהו כזה‪ ,‬חשב לעצמו וויל – והוא היה מבני־האנוש המשועבדים‬
‫של קאמיל‪ .‬כמו כל אדם ששועבד לרצונו של ערפד‪ ,‬הוא נראה חולני למראה‪ ,‬עם עור חיוור‬
‫כקלף ושיער דליל שנתלה קווצות־קווצות מקרקפתו‪ .‬הוא נראה שמח לראות את וויל כמו‬
‫אורח בארוחת ערב מפוארת שמגלה תולעת בחסה שלו‪.‬‬
‫מיד כשנכנס לתוך הבית‪ ,‬עלתה באפו של וויל הצחנה‪ .‬היה זה ריחן של מאגיה שחורה‪ ,‬של‬
‫גופרית מעורבת במימי התמזה ביום לוהט‪ .‬וויל עיקם את אפו‪ .‬המשרת הביט בו בתיעוב גובר‬
‫והולך‪“ .‬מר בֵּיין מחכה בטרקלין‪.‬״ ניכר בקולו שאין שום סיכוי שילווה לשם את וויל‪“ .‬האם‬
‫תרצה שאקח את המעיל שלך?״‬
‫“אין צורך‪.‬״ כשמעילו עדיין לגופו‪ ,‬פנה וויל ללכת במסדרון בעקבות צחנת המאגיה‪ .‬הריח‬
‫התעצם כשקרב אל דלת הטרקלין שהיתה סגורה‪ .‬אניצי עשן עלו מהרווח הצר שמתחת‬
‫לדלת‪ .‬וויל שאף שאיפה עמוקה של אוויר חמצמץ‪ ,‬ואז פתח את הדלת‪.‬‬
‫הטרקלין נראה מוזר‪ ,‬כמעט חשוף‪ .‬נדרשו לוויל כמה רגעים כדי להבין שמגנוּס דחף אל‬
‫הקירות את כל ריהוט העץ הכבד‪ ,‬כולל הפסנתר‪ .‬נברשת גז מרשימה נתלתה מהתקרה‪ ,‬אך‬
‫את החדר האירו עשרות נרות שחורים ועבים שהונחו במעגל במרכז החדר‪ .‬מגנוּס עמד מחוץ‬
‫למעגל‪ ,‬ובידיו ספר פתוח; עניבתו המיושנת למראה נחה ברישול על צווארו‪ ,‬ושערו השחור‬
‫הזדקר בפראות לכל עבר כאילו היה טעון בחשמל‪ .‬הוא נשא את מבטו כשוויל נכנס לחדר‪,‬‬
‫וחייך‪“ .‬בדיוק בזמן!״ קרא‪“ .‬אני חושב שהפעם נצליח‪ .‬וויל‪ ,‬תכיר את תמוז‪ ,‬שֵד זוטר‬
‫מהממד השמיני‪ .‬תמוז‪ ,‬תכיר את וויל‪ ,‬צייד צללים זוטר מ – וויילס‪ ,‬נדמה לי?״‬
‫“אני אעקור לך את העיניים‪,‬״ סינן היצור שישב במרכז המעגל הבוער‪ .‬אין ספק‪ ,‬היה זה‬
‫שֵד‪ .‬גובהו לא עלה על מטר אחד‪ ,‬עורו היה כחול חיוור‪ ,‬היו לו שלוש עיניים יוקדות שחורות‬
‫כפחם‪ ,‬ובכל יד גם שמונה אצבעות שהסתיימו בטפרים ארוכים ואדומים כדם‪“ .‬אני אקרע את‬
‫העור מפניך‪.‬״‬
‫“אל תתחצף‪ ,‬תמוז‪,‬״ אמר לו מגנוּס‪ ,‬ולמרות הנימה הקלילה של דבריו‪ ,‬התלקח פתאום‬
‫מעגל הנרות‪ ,‬להבות גבוהות התרוממו אל־על‪ ,‬והשֵד פלט זעקה והתכווץ‪“ .‬לוויל יש כמה‬
‫שאלות‪ .‬ואתה תענה עליהן‪.‬״‬
‫וויל הניד את ראשו‪“ .‬אני לא יודע‪ ,‬מגנוּס‪,‬״ אמר‪“ .‬הוא לא נראה היצור הנכון‪.‬״‬
‫“אמרת שהוא כחול‪ .‬היצור הזה כחול‪.‬״‬
‫“הוא באמת כחול‪,‬״ הודה וויל וקרב אל מעגל האש‪“ .‬אבל השד שאני צריך – הוא היה‬
‫כחול קובלט‪ .‬היצור הזה נראה יותר כמו‪ ...‬דרדר כחול‪.‬״‬
‫“איך קראת לי?״ שאג השד בזעם‪“ .‬תתקרב עוד קצת‪ ,‬צייד צללים קטן‪ ,‬ואחגוג על הכבד‬
‫שלך! אני אקרע אותו מגופך בזמן שאתה צורח‪.‬״‬
‫וויל פנה אל מגנוּס‪“ .‬הוא אפילו לא נשמע נכון‪ .‬הקול שונה‪ .‬וגם מספר העיניים‪.‬״‬
‫“אתה בטוח –“‬
‫“אני משוכנע‪,‬״ אמר וויל בתקיפות שלא הותירה מקום לספק‪“ .‬זה לא משהו שאוכל לשכוח‬
‫– אי־פעם‪.‬״‬
‫מגנוּס נאנח ופנה בחזרה אל השד‪“ .‬תמוז‪,‬״ אמר‪ ,‬כשהוא קורא מתוך הספר‪“ .‬אני פוקד‬
‫עליך לומר את האמת‪ ,‬מכוח הפעמון והספר והנר‪ ,‬ומכוחם של השמות הגדולים – סמאל‬
‫ואבדון ומולך‪ .‬האם נתקלת אי־פעם בצייד הצללים וויל הרונדייל לפני היום הזה‪ ,‬או בכל דם‬
‫מדמו ובשר מבשרו?״‬
‫“אני לא יודע‪,‬״ ענה לו השד בקוצר רוח‪“ .‬בני־האדם נראים כולם אותו הדבר‪.‬״‬
‫קולו של מגנוּס התרומם‪ ,‬חד ומצווה‪“ .‬ענה לי!״‬
‫“טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬לא‪ ,‬מימיי לא ראיתי אותו‪ .‬והייתי זוכר‪ .‬הוא נראה ממש טעים‪.‬״ השד חייך‬
‫וחשף שיניים חדות‪“ .‬חוץ מזה‪ ,‬לא ביקרתי בעולם הזה אולי מאה שנה‪ ,‬אפילו יותר‪ .‬אני בקושי‬
‫זוכר את ההבדל בין מאה לאלף‪ .‬על כל פנים‪ ,‬בפעם האחרונה שהייתי כאן‪ ,‬כולם התגוררו‬
‫בבקתות מבוץ ואכלו חרקים‪ .‬אז לא נראה לי שהוא היה בסביבה –“ הוא הצביע על וויל‬
‫באצבעו מרובת־המפרקים –“אלא אם כן בני־האנוש ידועים בחיים ארוכים יותר מכפי שסיפרו‬
‫לי‪.‬״‬
‫מגנוּס גלגל את עיניו‪“ .‬אתה נחוש בדעתך שלא לעזור‪ ,‬נכון?״‬
‫השד משך בכתפיו במחווה שנראתה אנושית להפליא‪“ .‬הכרחת אותי לומר את האמת‪ .‬אז‬
‫אמרתי‪.‬״‬
‫“טוב‪ ,‬אז אולי שמעת על שד שנראה כמו זה שתיארתי?״ התפרץ וויל לתוך השיחה‪,‬‬
‫ולקולו התגנב שמץ של ייאוש‪“ .‬כחול־כהה‪ ,‬עם קול צרוד כזה‪ ,‬כמו נייר זכוכית – אה‪ ,‬ועם‬
‫זנב ארוך וקוצני‪.‬״‬
‫בריק הגדול‪,‬‬
‫השד בחן אותו בארשת משועממת‪“ .‬יש לך מושג כמה סוגים של שדים קיימים ִ‬
‫נפילים? מאות רבות של מיליונים‪ .‬לעומת עיר השדים הגדולה פּנדמוניום‪ ,‬לונדון נראית כפר‬
‫קטן‪ .‬שדים מכל הצורות והגדלים והצבעים‪ .‬ויש כאלה שמשנים את מראם כרצונם –“‬
‫“אוי‪ ,‬שתוק כבר אם אתה לא מתכוון להביא תועלת‪,‬״ אמר לו מגנוּס וטרק את הספר‪ .‬בו‬
‫ברגע כבו הנרות‪ ,‬השד נעלם בזעקה מבוהלת‪ ,‬ומאחוריו נותר רק אניץ מצחין של עשן‪.‬‬
‫המכשף פנה לוויל‪“ .‬הייתי משוכנע שהפעם הצלחתי‪.‬״‬
‫“זו לא אשמתך‪.‬״ וויל צנח על אחת הספות שנדחקו אל הקיר‪ .‬היה לו חם וקר בעת ובעונה‬
‫אחת‪ ,‬ועצביו התרופפו מתחושת האכזבה שניסה להדוף מעליו בכל כוחו‪ ,‬אך לשווא‪ .‬הוא‬
‫הסיר את כפפותיו בקוצר רוח ודחף אותן לתוך כיס מעילו שעדיין היה מכופתר‪“ .‬לפחות אתה‬
‫מנסה‪ .‬תמוז צדק‪ .‬לא נתתי לך מספיק מידע‪.‬״‬
‫“אני מניח שסיפרת לי את כל מה שאתה זוכר‪,‬״ ענה לו מגנוּס חרישית‪“ ,‬אתה פתחת‬
‫פּיקסיס ושחררת שד‪ .‬הוא קילל אותך‪ .‬אתה רוצה שאמצא את השד ואאלץ אותו להסיר‬
‫מעליך את הקללה‪ .‬זה כל מה שתוכל לספר לי?״‬
‫“זה כל מה שאוכל לספר לך‪,‬״ אישר וויל‪“ .‬ודאי לא יועיל לי להסתיר ממך מידע שלא‬
‫לצורך‪ ,‬כי ברור לי מה אני מבקש ממך‪ .‬אתה אמור למצוא מחט ב – אלוהים‪ ,‬זו אפילו לא‬
‫ערמת שחת‪ .‬זו מחט אחת במגדל ענקי של מחטים‪.‬״‬
‫“דחף את ידך לתוך מגדל של מחטים‪,‬״ אמר לו מגנוּס‪“ ,‬וסביר להניח שתיפצע קשה‪ .‬אתה‬
‫משוכנע שזהו רצונך?״‬
‫“אני משוכנע שהחלופה גרועה עוד יותר‪,‬״ ענה לו וויל ובהה בכתם השחור שנותר על‬
‫הרצפה‪ ,‬במקום שהשד השתופף בו‪ .‬הוא היה מותש‪ .‬רוּנת האנרגיה שהעניק לעצמו באותו‬
‫הבוקר‪ ,‬לפני שהלך לישיבת המועצה‪ ,‬נשחקה עד הצהריים‪ ,‬וכעת ראשו כאב עליו‪“ .‬אני חי‬
‫עם זה כבר חמש שנים‪ .‬המחשבה על כך שאחיה עם זה ולו שנה נוספת מפחידה אותי יותר‬
‫מהמוות עצמו‪.‬״‬
‫“אתה צייד צללים; אתה לא מפחד מהמוות‪.‬״‬
‫“בוודאי שכן‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬כולם מפחדים מהמוות‪ .‬גם אם אבותינו היו מלאכים‪ ,‬אין לנו‬
‫מושג יותר ממך מה באמת קורה אחרי שמתים‪.‬״‬
‫מגנוּס קרב אליו והתיישב בקצה האחר של הספה‪ .‬עיניו הירוקות־זהובות נצצו כעיני חתול‬
‫באפלולית‪“ .‬אז אין לך מושג אם אחרי המוות יש רק תהום נשייה‪.‬״‬
‫“גם לך אין מושג‪ ,‬נכון? ג׳ם מאמין שכולנו נולדים מחדש‪ ,‬שהחיים הם גלגל‪ .‬שאנחנו‬
‫מתים‪ ,‬שהגלגל מסתובב‪ ,‬ואז אנחנו נולדים מחדש כפי שמגיע לנו להיוולד – בהתחשב‬
‫במעשינו בעולם הזה‪.‬״ וויל הביט בציפורניו הכסוסות‪“ .‬אני כנראה איוולד כחשופית‪ ,‬ואז‬
‫מישהו יזרה עליי מלח‪.‬״‬
‫“גלגל החיים‪,‬״ אמר מגנוּס‪ .‬ושפתיו התעוותו בחיוך‪“ .‬אבל תחשוב על זה‪ ,‬כנראה היית‬
‫בסדר בגלגול הקודם שלך אם נולדת הפעם כמו שנולדת‪ .‬נפילים‪.‬״‬
‫“אה‪ ,‬כן‪,‬״ השיב לו וויל בקול חלול‪“ .‬יש לי המון מזל‪.‬״ הוא השעין את ראשו לאחור על‬
‫הספה‪ ,‬מותש‪“ .‬אני מבין שתזדקק ל‪ ...‬מרכיבים נוספים? נראה לי שלמול‪ ,‬הזקנה ב׳עצמות‬
‫צלובות׳‪ ,‬נמאס לראות אותי‪.‬״‬
‫“יש לי קשרים נוספים‪,‬״ אמר לו מגנוּס‪ ,‬וניכר בו שריחם על וויל‪“ ,‬אבל קודם כול אני‬
‫צריך לחקור קצת יותר לעומק‪ .‬אם תוכל לומר לי מה טיבה של הקללה –“‬
‫“לא‪.‬״ וויל הזדקף‪“ .‬אני לא יכול‪ .‬אמרתי לך‪ ,‬לקחתי על עצמי סיכון גדול גם כשסיפרתי‬
‫לך על עצם קיומה של קללה‪ .‬אם אספר לך יותר מזה –“‬
‫“אז מה? תן לי לנחש‪ .‬אתה לא יודע‪ ,‬אבל אתה ממש יודע‪ ,‬אבל בטוח שזה יהיה רע‪.‬״‬
‫“אל תעורר בי תחושה שזו היתה טעות לפנות אליך –“‬
‫“זה קשור לטסה‪ ,‬נכון?״‬
‫בחמש השנים האחרונות וויל לימד את עצמו היטב לא לחשוף רגשות – הפתעה‪ ,‬חיבה‪,‬‬
‫תקווה‪ ,‬אושר‪ .‬הוא היה כמעט משוכנע שהבעת פניו לא השתנתה‪ ,‬אבל שמע את המתח בקולו‬
‫כששאל‪“ ,‬לטסה?״‬
‫“עברו מאז חמש שנים‪,‬״ אמר לו מגנוּס‪“ .‬אבל איכשהו הצלחת להסתדר‪ ,‬ולא סיפרת על‬
‫כך לאיש‪ .‬איזה דבר נורא הביא אותך אליי באישון לילה ובגשם סוחף? מה השתנה במכון?‬
‫רק דבר אחד עולה על דעתי – דבר יפה‪ ,‬עם עיניים גדולות ואפורות –“‬
‫וויל זינק ממקומו בפתאומיות שכזו‪ ,‬שהספה כמעט התהפכה‪“ .‬יש עוד דברים‪,‬״ אמר ונאבק‬
‫לשמור על קול יציב‪“ .‬ג׳ם גוסס‪.‬״‬
‫מגנוּס נעץ בו מבט קריר‪ ,‬אומד‪“ .‬הוא גוסס כבר שנים‪,‬״ ענה‪“ .‬ושום קללה שתוטל עליך‬
‫לא תוביל אותו לכך וגם לא תתקן את מצבו‪.‬״‬
‫וויל גילה שידיו רועדות‪ ,‬ומיהר לאגרף אותן‪“ .‬אתה לא מבין –“‬
‫“אני יודע שאתם פּראבָּ טאי‪,‬״ אמר לו מגנוּס‪“ .‬אני יודע שמותו יהיה מבחינתך אובדן גדול‪.‬‬
‫אבל דבר אחד אינני מבין –“‬
‫“אתה יודע את כל מה שאתה צריך לדעת‪.‬״ וויל הרגיש צמרמורת בכל גופו‪ ,‬אף שהחדר‬
‫היה חמים והוא עדיין לבש את מעילו‪“ .‬אני מוכן לשלם לך יותר‪ ,‬אם רק תפסיק לשאול‬
‫שאלות מיותרות‪.‬״‬
‫מגנוּס הניח את רגליו על הספה‪“ .‬אין סכום שיאלץ אותי להפסיק לשאול שאלות‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫“ועם זאת‪ ,‬אשתדל לכבד את רצונך לשמור על פרטיותך‪.‬״‬
‫וויל שחרר את ידיו הקפוצות בתחושת הקלה‪“ .‬אם כך‪ ,‬תמשיך לעזור לי‪.‬״‬
‫“אמשיך לעזור לך‪.‬״ מגנוּס שילב את ידיו על עורפו‪ ,‬נשען לאחור והביט בוויל מבעד‬
‫לעיניו המצומצמות‪“ .‬אמנם אוכל לעזור לך טוב יותר אם תאמר לי את האמת‪ ,‬אבל אני‬
 ‫אשתדל‪ .‬יש בך משהו שמעניין אותי‪ ,‬וויל הרונדייל‪.‬״‬
‫וויל משך בכתפיו‪“ .‬זו סיבה מספיק טובה‪ .‬מתי אתה מתכוון לנסות שוב?״‬
‫מגנוּס פיהק‪“ .‬כנראה בסוף השבוע הזה‪ .‬אני אודיע לך בשבת אם יש‪ ...‬התפתחויות‪.‬״‬
‫התפתחויות‪ .‬קללה‪ .‬אמת‪ .‬ג׳ם‪ .‬גוסס‪ .‬טסה‪ .‬טסה‪ ,‬טסה‪ ,‬טסה‪ .‬שמה הדהד במוחו של וויל כמו‬
‫דנדון של פעמון‪ ,‬והוא תהה אם לכל שם אחר עלי אדמות יש תהודה חסרת־מנוס שכזו‪ .‬הרי‬
‫לא ייתכן שהיו נותנים לה שם איום ונורא כמו מילדרד‪ .‬הוא התקשה לדמיין את עצמו שוכב‬
‫ער בלילות‪ ,‬בוהה בתקרה ומאזין לקולות נסתרים שלוחשים באוזניו‪“ ,‬מילדרד״‪ .‬אבל טסה ־‬
‫“תודה לך‪,‬״ אמר פתאום‪ .‬כעת כבר לא היה לו קר‪ ,‬אלא חם מדי; החדר היה מחניק‪ ,‬ועדיין‬
‫עמד בו ריח של שעווה שרופה‪“ .‬אמתין בקוצר רוח לשמוע ממך‪.‬״‬
‫“כן‪ ,‬תמתין‪,‬״ אמר לו מגנוּס ועצם את עיניו‪ .‬וויל התקשה להחליט אם האיש אכן נרדם‪ ,‬או‬
‫שמא חיכה שיעזוב; כך או כך‪ ,‬היה זה רמז ברור לכך שהגיע הזמן ללכת‪ .‬וויל נענה לו‬
‫בהקלה מסוימת‪.‬‬
‫סופי היתה בדרכה אל חדרה של מיס ג׳סמין כדי לטאטא את האפר ולנקות את השבכה‬
‫באח‪ ,‬אלא שאז שמעה קולות במסדרון‪ .‬במקום עבודתה הקודם לימדו אותה “לפנות מקום״ –‬
‫להסתובב ולהביט בקיר כשמעסיקיה חלפו על פניה‪ ,‬להידמות כמיטב יכולתה לרהיט‪ ,‬לחפץ‬
‫דומם שאפשר להתעלם ממנו‪.‬‬
‫כשהגיעה למכון‪ ,‬הזדעזעה לגלות שהדברים התנהלו כאן אחרת לגמרי‪ .‬ראשית‪ ,‬הופתעה‬
‫מעצם העובדה שבית גדול כל כך נוהל בידי משרתים ספורים בלבד‪ .‬בתחילה התקשתה להבין‬
‫מדוע ציידי הצללים מבצעים בעצמם מטלות שהיו נתפסות פחותות כבוד בכל משפחה‬
‫שמכבדת את עצמה – הדלקת אש באח‪ ,‬קניות‪ ,‬ניקיון של חדרים כמו אזור האימונים או חדר‬
‫כלי הנשק‪ .‬היא עמדה פעורת־פה אל מול האינטימיות השוררת בין אגתה ותומס למעסיקיהם‪,‬‬
‫כי לא הבינה שחבריה המשרתים היו בנים למשפחות ששימשו את ציידי הצללים זה דורות‬
‫רבים – או שהיו להם כוחות קסם משלהם‪.‬‬
‫היא עצמה נולדה למשפחת ענייה‪ ,‬כונתה “טיפשה״ וספגה סטירות לעתים קרובות כשרק‬
‫החלה לעבוד כמשרתת – משום שלא הורגלה לטפל בריהוט עדין או בכלי כסף אמיתיים‪ ,‬או‬
‫בכלי חרסינה דקים כל כך עד שהיה אפשר לראות דרכם עד כמה התה כהה‪ .‬אבל היא למדה‬
‫מהר‪ ,‬וכשהתברר לכולם שהיא תגדל להיות נערה יפה‪ ,‬אף קודמה לתפקיד של משרתת‬
‫אישית‪ .‬אבל מעמדה של משרתת אישית לא היה יציב‪ .‬בין השאר‪ ,‬היה מתפקידה להיראות‬
‫יפה‪ ,‬ומרגע שמלאו לה שמונה־עשרה‪ ,‬החלה משכורתה להתכווץ עם כל שנה שחלפה והיא‬
‫הזדקנה‪.‬‬
‫היתה זו הקלה כה עצומה לעבוד במכון – מקום שבו לאיש לא אכפת שכבר מלאו לה כמעט‬
‫עשרים‪ ,‬שבו לא נדרשה לבהות בקירות או לדבר רק אם קיבלה רשות – עד שכמעט האמינה‬
‫שהשחתת פניה בידי מעסיקה הקודם היתה קורבן ראוי‪ .‬היא עדיין נמנעה מלהביט בעצמה‬
‫במראה עד כמה שאפשר‪ ,‬אך הזוועה שבאובדן יופייה דהתה עם הזמן‪ .‬ג׳סמין לעגה לצלקת‬
‫הארוכה שהשחיתה את ֶלחְייה‪ ,‬אך נדמה שכל השאר לא שמו לב לכך – פרט לוויל‪ ,‬שנהג‬
‫לזרוק הערות מעליבות פה ושם‪ ,‬אבל עשה זאת כאילו רק כדי לצאת ידי חובה‪ ,‬משום שכולם‬
‫ציפו לכך‪ ,‬ולא משום שרצה לפגוע בה‪.‬‬
‫כל זה היה לפני שהתאהבה בג׳ם‪.‬‬
‫כעת זיהתה את קול צחוקו כשצעד במסדרון‪ ,‬ולצדו את קולה של מיס טסה‪ .‬סופי חשה‬
‫מועקה בחזה‪ .‬קנאה‪ .‬היא תיעבה את עצמה על הרגש שגאה בלבה‪ ,‬אך היה זה למעלה מכוחה‬
‫לשלוט בו‪ .‬טסה תמיד היתה נחמדה אליה‪ ,‬ובעיניה האפורות והגדולות היתה מין פגיעות‬
‫עצומה שכזו – מין צורך אדיר בחבר – שלא היתה בררה אלא לחבב אותה‪ .‬אבל האופן שבו‬
‫הביט בה אדון ג׳ם‪ ...‬וטסה אפילו לא הבחינה בזה‪.‬‬
‫לא‪ .‬סופי פשוט התקשתה לשאת את המחשבה שתיתקל בהם בפרוזדור ותיאלץ לראות את‬
‫ג׳ם מביט בטסה כפי שנהג לעשות לאחרונה‪ .‬היא הצמידה אל חזה את המברשת והדלי‪ ,‬פתחה‬
‫את הדלת הקרובה ביותר‪ ,‬נכנסה פנימה וסגרה אותה כמעט לחלוטין מאחוריה‪ .‬כמו רוב‬
‫החדרים במכון‪ ,‬היה זה חדר שינה מיותם‪ ,‬שיועד לביקורים של ציידי צללים אורחים‪ .‬בכל‬
‫שבועיים בערך היתה מנקה את החדרים‪ ,‬אלא אם כן היו בשימוש באותה העת; בכל זמן אחר‬
‫הם עמדו ביתמותם‪ .‬החדר הזה כבר היה מלא אבק; גרגירי אבק ריקדו בקרני האור שחדרו‬
‫פנימה מבעד לחלונות‪ ,‬וסופי נלחמה בדחף להתעטש כשקירבה את עינה אל הסדק שבדלת‪.‬‬
‫היא צדקה‪ .‬ג׳ם וטסה צעדו לעברה בפרוזדור‪ .‬הם נראו שקועים זה בזה‪ .‬ג׳ם החזיק‬
‫דבר־מה – אִצטלה מקופלת‪ ,‬כך נראה – וטסה צחקה בתגובה על משהו שאמר‪ .‬היא השפילה‬
‫מעט את מבטה‪ ,‬והוא לכסן את מבטו אליה‪ ,‬כפי שאדם נוהג לעשות בהסתר‪ ,‬כשאיש אינו‬
‫מביט בו‪ .‬על פניו היתה נסוכה אותה ארשת שאפיינה אותו כשניגן בכינור‪ :‬הוא נראה שבוי‪,‬‬
‫כמעט מהופנט‪.‬‬
‫לבה נחמץ‪ .‬הוא היה יפה כל כך‪ .‬מאז ומעולם חשבה כך‪ .‬אנשים נהגו לחשוב כך על וויל‪,‬‬
‫כמה שהוא יפה‪ ,‬אבל היא חשבה שג׳ם נאה ממנו פי אלף‪ .‬היה לו מראה שברירי של מלאך‪,‬‬
‫ממש כמו בציור‪ ,‬וגם שערו הכסוף ועורו החיוור הקסימו אותה‪ ,‬אף כי ידעה ששניהם הם‬
‫תוצר של התרופות שקיבל עקב מחלתו‪ .‬הוא היה עדין‪ ,‬חסון וטוב־לב‪ .‬המחשבה על ידיו‬
‫המלטפות את שערה ומסיטות אותו מפניה עוררה בה תחושה נעימה‪ ,‬אף שכל מחשבה על‬
‫גבר‪ ,‬ואפילו על נער‪ ,‬עוררה בה בדרך כלל תחושת פגיעות וקבס‪ .‬ידיו היו עדינות כל כך‪,‬‬
‫מחוטבות‪...‬‬
‫“אני לא מאמינה שהם מגיעים מחר‪,‬״ אמרה טסה והפנתה את מבטה בחזרה אל ג׳ם‪“ .‬יש לי‬
‫תחושה שסופי ואני הושלכנו לעברו של בּנדיקט לייטווּד כמו עצם שמושלכת אל כלב כדי‬
‫להפיס את דעתו‪ .‬הרי לא ייתכן שבאמת אכפת לו אם נזכה להכשרה או לא‪ .‬הוא רוצה‬
‫שהבנים שלו יהיו כאן רק כדי שיפריעו לשרלוט‪.‬״‬
‫“זה נכון‪,‬״ הודה ג׳ם‪“ .‬אבל למה שלא ננצל את האימונים שהוא מציע לנו? זאת הסיבה‬
‫ששרלוט מנסה לעודד גם את ג׳סמין לקחת חלק‪ .‬ובאשר אלייך‪ ,‬בהתחשב בכישרון שלך‪ ,‬יהיו‬
‫עוד רבים שיחמדו את כוחותייך‪ ,‬גם אם – ואולי עדיף לומר‪ ,‬כאשר – מוֹרטמן כבר לא יהווה‬
‫איום‪ .‬מוטב שתלמדי להדוף אותם‪.‬״‬
‫ידה של טסה ליטפה את המלאך שנתלה על צווארה; זו היתה מחווה כמעט מוכנית‪ ,‬וסופי‬
‫חשדה שהיא אפילו לא מודעת לכך‪“ .‬אני יודעת מה ג׳סי תגיד‪ :‬שהיא לא צריכה להדוף אף‬
‫אחד חוץ ממחזרים נאים‪.‬״‬
‫“היא לא מעדיפה להדוף את אלה שאינם נאים דיים?״‬
‫“לא אם הם סתמיים‪.‬״ טסה חייכה‪“ .‬היא תעדיף עשרה סתמיים מכוערים על פני צייד‬
‫צללים יפה אחד‪.‬״‬
‫“אם כך‪ ,‬אין לי שמץ של סיכוי‪ ,‬נכון?״ אמר ג׳ם בצער מעושה‪ ,‬וטסה שוב פרצה בצחוק‪.‬‬
‫“כמה חבל‪,‬״ אמרה‪“ .‬נערה יפה כמו ג׳סמין צריכה לבחור מהטובים ביותר‪ ,‬אבל היא‬
‫עומדת על כך שהיא אינה מעוניינת בצייד צללים –“‬
‫“את הרבה יותר יפה ממנה‪,‬״ אמר ג׳ם‪.‬‬
‫טסה הביטה בו בהפתעה‪ ,‬ולחייה האדימו‪ .‬סופי חשה שוב בקנאה לופתת את חזה‪ ,‬אף‬
‫שהסכימה עם ג׳ם‪ .‬ג׳סמין ניחנה ביופי מסורתי‪ ,‬היא נראתה כמו חיקוי של ונוס‪ ,‬אך הארשת‬
‫החמוצה שאפיינה אותה פגמה בקסמה‪ .‬טסה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬בורכה בחמימות מלבבת; שערה‬
‫הגלי היה כהה וסמיך‪ ,‬ועיניה האפורות כים הסוער נדמו יפות יותר ככל שהכרת אותה‪ .‬פניה‬
‫העידו על פיקחות ועל חוש הומור שלא אפיינו את ג׳סמין‪ ,‬או שלא טרחה להפגין זאת‪.‬‬
‫ג׳ם נעצר מול דלת חדרה של מיס ג׳סמין ונקש‪ .‬משלא זכה למענה‪ ,‬משך בכתפיו‪ ,‬התכופף‬
‫והניח את הצרור הכהה – האִצטלה – ליד הדלת‪.‬‬
‫“היא לעולם לא תלבש את זה‪.‬״ גומות נוצרו בלחייה של טסה כשחייכה‪.‬‬
‫ג׳ם הזדקף‪“ .‬ואני מעולם לא הסכמתי להכריח אותה ללבוש את זה‪ ,‬רק למסור לה את‬
‫החבילה‪.‬״‬
‫הוא המשיך לצעוד בפרוזדור‪ ,‬וטסה לצדו‪“ .‬אין לי מושג איך שרלוט מסוגלת לשוחח עם‬
‫האח חנוך לעתים מזומנות כל כך‪ .‬הוא מעורר בי חלחלה‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“אה‪ ,‬אני לא יודע‪ .‬אני אוהב לדמיין לעצמי שבבית שלהם האחים השתקנים מתנהגים‬
‫בדיוק כמונו‪ .‬שהם מתבדחים להם שם בעיר השתקנים‪ ,‬מכינים טוסט עם גבינה –“‬
‫“אני מאוד מקווה שהם יודעים לשחק בחידון תנועות‪,‬״ אמרה טסה ביובש‪“ .‬זה יהיה ניצול‬
‫נפלא של הכישרון הטבעי שלהם‪.‬״‬
‫ג׳ם פרץ בצחוק‪ ,‬ובאותו הרגע הם פנו לפרוזדור אחר ונעלמו מהעין‪ .‬סופי נשענה על‬
‫הדלת‪ .‬היא לא האמינה שתצליח אי־פעם להצחיק כך את ג׳ם; היא לא האמינה שתצליח‬
‫אי־פעם להצחיק כך מישהו פרט לוויל‪ .‬צריך להכיר היטב את האדם האחר כדי להצחיק אותו‬
‫כך‪ .‬היא אוהבת אותו תקופה כה ארוכה‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬איך ייתכן שהיא לא מכירה אותו‬
‫כלל?‬
‫היא נאנחה בהשלמה והתכוונה לצאת ממקום מחבואה – אלא שאז נפתחה דלת חדרה של‬
‫מיס ג׳סמין‪ ,‬ומהחדר יצאה הדיירת בכבודה ובעצמה‪ .‬סופי התכווצה בחזרה אל תוך‬
‫האפלולית‪ .‬מיס ג׳סמין לבשה גלימת מסע ארוכה מקטיפה‪ ,‬שהסתירה כמעט את כל גופה‪,‬‬
‫מצווארה ועד כפות רגליה‪ .‬שערה נאסף בחוזקה מאחורי ראשה‪ ,‬ובידה החזיקה כובע של‬
‫גבר‪ .‬סופי קפאה מהפתעה כשג׳סמין השפילה את מבטה‪ ,‬ראתה את האִצטלה שלרגליה‬
‫ועיקמה את אפה‪ .‬היא בעטה בה בזריזות לתוך החדר – לשבריר שנייה ראתה סופי את כף‬
‫רגלה שהיתה נעולה במגף של גבר – ומיד סגרה את הדלת חרישית‪ .‬היא הביטה לשני‬
‫הצדדים בפרוזדור‪ ,‬חבשה את הכובע‪ ,‬הסתירה את סנטרה בצווארון גלימתה וחמקה אל בין‬
‫הצללים‪ .‬לסופי לא נותר אלא לבהות אחריה בתימהון‪.‬‬

‫‪ 2‬שייקספיר‪“ ,‬המלט״‪ ,‬מערכה ‪ 2‬תמונה ‪ .2‬תרגום‪ :‬ישראל אפרת‪ ,‬מתוך ויליאם שייקספיר‪ :‬טרגדיות‪ ,‬הוצאת עם הספר‪ ,‬תל‬
‫אביב‪.1960 ,‬‬
3
 ‫מוות בלתי־מוצדק‬
‫אֲ בוֹי! זֶה חֲ בֵ רוֹ מִ נּוֹעַ ר;‬
‫ַא ַרעַ ל לְ שׁוֹנוֹת אֵין־טוֹהַ ר;‬
‫וּמְ סִ ירוּת ַרק בַּ שָּׁ מַ יִם;‬
‫ְעוּריִם;‬
‫בָּ אָרֶץ – שַׁ חַ ץ נ ַ‬
‫וּכְ שֶׁ ָרבִ ים עִ ם אֲ הוּבִ ים‪,‬‬
‫הַ מְּ אוֹרוֹת כָּ נִטְ ָרפִ ים‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫‪ -‬סמואל טיילור קולרידג׳‪“ ,‬קריסטבֶּ ל״‬

‫למחרת‪ ,‬בתום ארוחת הבוקר‪ ,‬הורתה שרלוט לטסה ולסופי לחזור לחדריהן‪ ,‬ללבוש את‬
‫האִצטלות החדשות שנקנו עבורן ולפגוש את ג׳ם בחדר האימונים‪ ,‬שבו ימתינו שלושתם‬
‫לאחים לייטווּד‪ .‬ג׳סמין לא ירדה לארוחת הבוקר בטענה שהראש כואב לה‪ ,‬ואיש גם לא ידע‬
‫היכן וויל‪ .‬טסה חשדה בו שהוא מסתתר כדי לחמוק מהצורך לנהוג בנימוס כלפי גבריאל‬
‫לייטווּד ואחיו‪ .‬בתוך תוכה היא לא האשימה אותו‪.‬‬
‫טסה חזרה לחדרה‪ ,‬הרימה את האִצטלה‪ ,‬ובטנה התהפכה מרוב מתח; האִצטלה היתה שונה‬
‫כל כך מכל מלבוש שלבשה אי־פעם‪ .‬וסופי לא עמדה לצדה‪ ,‬לא עזרה לה ללבוש את בגדיה‬
‫החדשים‪ .‬כמובן‪ ,‬כחלק מהכשרתה היתה אמורה ללמוד להתלבש בעצמה ולהכיר היטב את‬
‫האִצטלה‪ :‬את הנעליים שטוחות־הסוליה; את המכנסיים הרופפים שנתפרו מבד שחור ועבה;‬
‫ואת הטוניקה הארוכה שהגיעה כמעט עד ברכיה ונקשרה בחגורה סביב מותניה‪ .‬היא ראתה‬
‫בעבר את שרלוט נלחמת באותם בגדים‪ ,‬והם גם הופיעו באיור בקודקס; כבר אז הם נראו לה‬
‫משונים‪ ,‬אבל לבישתם נראתה לה משונה עוד יותר‪ .‬אילו דודה הרייט היתה רואה אותה כעת‪,‬‬
‫חשבה לעצמה‪ ,‬סביר להניח שהיתה מתעלפת‪.‬‬
‫היא פגשה את סופי למרגלות המדרגות שהובילו לחדר האימונים של המכון‪ .‬אף אחת מהן‬
‫לא אמרה מילה‪ ,‬הן רק חייכו זו אל זו בעידוד‪ .‬טסה עלתה ראשונה במדרגות העץ הצרות‪,‬‬
‫שלצדן מעקה שכנראה היה כה ישן עד שהעץ החל להיסדק‪ .‬כמה מוזר‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬לטפס‬
‫במדרגות בלי לדאוג להרים את שולי השמלה מחשש שתמעד על אמרתה‪ .‬גופה היה אמנם‬
‫מכוסה לחלוטין‪ ,‬ובכל זאת הרגישה עירומה בבגדי האימון שלה‪.‬‬
‫נוכחותה של סופי עודדה את רוחה‪ ,‬גם משום שזו נראתה נבוכה לא פחות באִצטלה של‬
‫ציידי הצללים‪ .‬כשהגיעו אל ראש המדרגות‪ ,‬פתחה סופי את הדלת לרווחה‪ ,‬ושתיהן נכנסו‬
‫בדממה לחדר האימונים‪.‬‬
‫היה ברור להן שהן קרובות מאוד לגג המכון‪ .‬ייתכן שזה החדר הסמוך לעליית הגג‪ ,‬חשבה‬
‫טסה‪ ,‬והוא גדול ממנו כפליים‪ .‬הרצפה כוסתה בעץ ממורק עם תבניות שונות שצוירו פה ושם‬
‫בדיו שחורה – מעגלים וריבועים‪ ,‬כמה מהם ממוספרים‪ .‬חבלים ארוכים וגמישים נתלו‬
‫מקורות התקרה‪ ,‬נסתרים למחצה בין הצללים‪ .‬לפידים של אור מכשפות בערו לאורך‬
‫הקירות‪ ,‬וביניהם נתלו כלי נשק – אלות וגרזנים ושאר פריטים קטלניים למראה‪.‬‬
‫“איכס‪,‬״ אמרה סופי והביטה בהם בחלחלה‪“ .‬נכון שהם נראים נורא?״‬
‫“אני מזהה כמה מהם מהקודקס‪,‬״ אמרה טסה והצביעה‪“ .‬ההוא נקרא חרב ארוכה‪ ,‬וזה נקרא‬
‫דקר‪ ,‬ההוא נקרא רומח‪ ,‬וזה שצריך שתי ידיים כדי להחזיק אותו נקרא קלֵיימוֹר‪ ,‬נדמה לי‪.‬״‬
‫“כמעט‪,‬״ הדהד לפתע קול מעל לראשיהן והבהיל את שתיהן‪“ .‬זו חרבו של תליין‪ .‬היא‬
‫שימשה בעיקר לעריפת ראשים‪ .‬רואים את זה מיד‪ ,‬כי הקצה איננו חד‪.‬״‬
‫סופי פלטה יבבת הפתעה ונסוגה מעט לאחור כשאחד החבלים התחיל לרעוד‪ ,‬ודמות כהה‬
‫הופיעה מעליהן‪ .‬זה היה ג׳ם‪ ,‬שגלש במורד החבל בזריזות ובחינניות של ציפור במעופה‪ .‬הוא‬
‫נחת בקלילות מולן וחייך חיוך רחב‪“ .‬קבלו את התנצלותי‪ .‬לא התכוונתי להבהיל אתכן‪.‬״‬
‫גם הוא לבש אִצטלה‪ ,‬אך במקום הטוניקה לבש חולצה שהגיעה רק עד למותניו‪ .‬רצועת עור‬
‫יחידה חצתה את חזהו‪ ,‬וניצב של חרב בלט מאחורי כתפו‪ .‬על רקע האִצטלה השחורה בלט‬
‫עוד יותר חיוורונו‪ ,‬ושערו ועיניו נראו כסופים מתמיד‪.‬‬
‫“כן‪ ,‬אתה צודק‪,‬״ אמרה טסה וחייכה קלות‪“ ,‬אבל זה בסדר‪ .‬כבר התחלתי לחשוש שסופי‬
‫ואני הולכות לאמן זו את זו‪.‬״‬
‫“אה‪ ,‬אל דאגה‪ ,‬האחים לייטווּד תכף יגיעו‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬הם קצת מאחרים כדי להעביר לנו‬
‫מסר‪ :‬שאין להם שום כוונה להישמע לנו‪ ,‬וגם לא לאביהם‪.‬״‬
‫“חבל שאתה לא מאמן אותנו‪,‬״ אמרה לו טסה מתוך דחף פתאומי‪.‬‬
‫ג׳ם נראה מופתע‪“ .‬אסור לי – עדיין לא סיימתי את הכשרתי‪.‬״ אך מבטיהם הצטלבו‪,‬‬
‫ובשבריר שנייה של תקשורת ללא־אומר שמעה טסה את המשמעות האמיתית של דבריו‪ :‬רוב‬
‫הזמן אני לא בריא מספיק כדי להדריך אתכן כראוי‪ .‬היא חשה פתאום מחנק בגרונה ונעלה את‬
‫מבטה בזה של ג׳ם‪ ,‬בתקווה שי ֵדע לקרוא את האהדה שבעיניה‪ .‬היא לא רצתה להסיט את‬
‫מבטה‪ ,‬ופתאום עלתה במוחה התהייה אם מחמיא לה האופן שבו אספה את שערה לאחור –‬
‫לפקעת הדוקה שאף שערה תועה לא נמלטה ממנה‪ .‬אולי היא נראית איום ונרא; לא שזה ממש‬
‫משנה‪ .‬בכל זאת‪ ,‬מדובר רק בג׳ם‪.‬‬
‫“אבל אין צורך שנעבור הכשרה מלאה‪ ,‬נכון?״ שאלה סופי‪ ,‬וקולה המודאג קטע את‬
‫מחשבותיה של טסה‪“ .‬חברי המועצה בסך הכול רצו שנדע להגן על עצמנו‪...‬״‬
‫ג׳ם הפנה את מבטו מטסה; הקשר ניתק באחת‪“ .‬אין סיבה לפחד‪ ,‬סופי‪,‬״ אמר לה בקולו‬
‫הרך‪“ .‬וחוץ מזה‪ ,‬עוד תודי לנו‪ .‬חשוב מאוד שכל נערה יפה תלמד להדוף חיזורים‬
‫בלתי־רצויים מצד גברים‪.‬״‬
‫פניה של סופי נתקשחו‪ ,‬והצלקת הגדולה על לחייה האדימה כאילו נצבעה‪“ .‬אל תלעג לי‪,‬״‬
‫אמרה‪“ .‬זה לא יפה‪.‬״‬
‫ג׳ם נראה מבוהל‪“ .‬סופי‪ ,‬לא התכוונתי –“‬
‫דלת חדר האימונים נפתחה‪ .‬טסה הפנתה את מבטה וראתה את גבריאל לייטווּד פוסע לעברן‬
‫בצעדי און‪ ,‬ואחריו נער שלא הכירה‪ .‬גבריאל היה צנום וכהה־שיער‪ ,‬אך בן לווייתו היה‬
‫שרירי‪ ,‬ושערו שופע ובלונדיני‪ .‬שניהם לבשו אִצטלות ועטו כפפות יקרות־למראה ששובצו‬
‫מתכת באזור המפרקים‪ .‬את מפרקי ידיהם של השניים קישטו רצועות כסופות – נדני סכינים‪,‬‬
‫חשבה לעצמה טסה – ואת שרוולי חולצותיהם קישטה תבנית זהה של רוּנות לבנות שנרקמו‬
‫לתוך הבד‪ .‬הדמיון בבגדיהם‪ ,‬ועוד יותר מזה‪ ,‬צורת פניהם ועיניהם הירוקות והבורקות‪ ,‬רמזו‬
‫לטסה שהשניים קרובי משפחה‪ ,‬כך שלא הופתעה למשמע דבריו של גבריאל‪ ,‬כשפנה אליהם‬
‫בנימה הבוטה הרגילה שלו‪:‬‬
‫“טוב‪ ,‬הגענו כמו שהבטחנו‪ .‬ג׳יימס‪ ,‬אתה ודאי זוכר את אחי גדעון‪ .‬מיס גריי‪ ,‬מיס קולינס‬
‫–“‬
‫“נעים מאוד‪,‬״ מלמל גדעון מבלי להישיר אליהם מבט‪ .‬כנראה המזג הרע מאפיין את כל‬
‫המשפחה‪ ,‬חשבה לעצמה טסה; היא נזכרה בדבריו של וויל‪ ,‬שלעומת אחיו גבריאל הוא עלם‬
‫חמודות‪.‬‬
‫“אל דאגה‪ .‬וויל אינו נמצא כאן איתנו‪,‬״ אמר ג׳ם לגבריאל‪ ,‬שהביט סביבו‪ .‬גבריאל עיקם‬
‫את אפו‪ ,‬אבל ג׳ם כבר פנה אל אחיו‪“ .‬מתי חזרת ממדריד?״ שאל בנימוס‪.‬‬
‫“אבא הזעיק אותי לפני זמן קצר‪.‬״ גדעון שמר על טון ניטרלי‪“ .‬עניינים משפחתיים‪.‬״‬
‫“אני מקווה שהכול בסדר –“‬
‫“הכול מצוין‪ ,‬תודה לך‪ ,‬ג׳יימס‪,‬״ השיב לו גבריאל חדות‪“ .‬טוב‪ ,‬לפני שנתחיל באימונים‪ ,‬יש‬
‫שני אנשים שעליכם לפגוש‪.‬״ הוא הפנה את ראשו לאחור וקרא‪“ :‬מר טאנר‪ ,‬מיס דיילי! עלו‬
‫לכאן‪ ,‬בבקשה‪.‬״‬
‫טסה שמעה הלמות צעדים במדרגות‪ ,‬ולחדר נכנסו שני זרים‪ .‬הם לא לבשו אִצטלות; שניהם‬
‫היו לבושים במדי משרתים‪ .‬האחת היתה נערה‪ ,‬שנראתה כמו ההגדרה המילונית של המילה‬
‫“גרומה״ – עצמותיה נדמו גדולות מדי לגופה הכחוש והגמלוני‪ .‬שערה האדום כשני נאסף‬
‫לפקעת תחת כובעה הצנוע‪ .‬ידיה נראו אדומות ומשופשפות‪ .‬טסה ניחשה שהיא כבת עשרים‪.‬‬
‫לצדה עמד בחור צעיר בשיער חום־כהה מתולתל‪ ,‬גבוה ושרירי –‬
‫סופי השתנקה והחווירה‪.‬‬
‫“תומס –“‬
‫הצעיר הביט בה‪ ,‬נבוך‪“ .‬אני אחיו של תומס‪ ,‬מיס‪ .‬שמי סיריל‪ .‬סיריל טאנר –“‬
‫“אלה הם המשרתים שחברי המועצה הבטיחו לכם כתחליף למשרתים שאיבדתם‪,‬״ הסביר‬
‫גבריאל‪“ .‬סיריל טאנר וברידג׳ט דיילי‪ .‬הקונסול ביקש מאיתנו ללוותם לכאן מקינגס קרוס‪,‬‬
‫ומובן שהסכמנו‪ .‬סיריל יחליף את תומס‪ ,‬וברידג׳ט תחליף את הטבחית המנוחה אגתה‪ .‬שניהם‬
‫זכו להכשרה מקיפה במשקי בית של ציידי צללים מכובדים וזכו להמלצות חמות‪.‬״‬
‫כתמים אדומים הנצו על לחייה של סופי‪ .‬אך לפני שהספיקה להגיב‪ ,‬מיהר ג׳ם לומר‪“ ,‬איש‬
‫לעולם לא יוכל להחליף את אגתה או את תומס בלבנו‪ ,‬גבריאל‪ .‬הם היו חברים לא פחות‬
‫ממשרתים‪.‬״ הוא הנהן אל ברידג׳ט ואל סיריל‪“ .‬אל תיקחו את זה אישית‪.‬״‬
‫ברידג׳ט רק מצמצה קלות בעיניה החומות‪ ,‬אבל סיריל ענה לו‪“ ,‬לא לקחנו‪.‬״ אפילו קולו‬
‫היה זהה לזה של תומס‪ ,‬עד כדי כך שהעביר בהם צמרמורת‪“ .‬תומס היה אחי‪ .‬איש לא יוכל‬
‫להחליף אותו גם בלבי‪.‬״‬
‫דממה מביכה השתררה בחדר‪ .‬גדעון נשען על הקיר בידיים שלובות והקדיר את פניו‪ .‬הוא‬
‫בחור נאה כמו אחיו‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬אבל המבט הזועף הרס את הכול‪.‬‬
‫“בסדר גמור‪,‬״ קטע לבסוף גבריאל את השתיקה‪“ .‬שרלוט ביקשה מהם לעלות לכאן כדי‬
‫שתפגשו אותם‪ .‬ג׳ם‪ ,‬אם תרצה ללוות אותם בחזרה אל הטרקלין‪ ,‬שרלוט מחכה להם עם‬
‫הוראות –“‬
‫“אז אף אחד מהם אינו זקוק להכשרה נוספת?״ שאל ג׳ם‪“ .‬אם אתה כבר מאמן את טסה‬
‫ואת סופי‪ ,‬אולי גם ברידג׳ט וסיריל –“‬
‫“כמו שהקונסול אמר‪ ,‬הם זכו להכשרה מקיפה במשקי הבית הקודמים שלהם‪,‬״ ענה לו‬
‫גדעון‪“ .‬אתה רוצה הדגמה?״‬
‫“לא נראה לי שזה נחוץ‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪.‬‬
‫גבריאל חייך‪“ .‬למה לא‪ ,‬קרסטֵיירז‪ .‬אולי כדאי שהבנות יראו שגם סתמי יכול להילחם‬
‫כמעט כמו צייד צללים בזכות ההכשרה הנכונה‪ .‬סיריל?״ הוא ניגש אל הקיר‪ ,‬בחר שתי‬
‫חרבות ארוכות והשליך אחת מהן אל סיריל‪ .‬הלה תפס אותה בקלילות ופנה לעמוד במרכז‬
‫החדר‪ ,‬בתוך מעגל שסומן על רצפת העץ‪.‬‬
‫“אנחנו כבר יודעות את זה‪,‬״ מלמלה סופי בקול נמוך דיו‪ ,‬כך שרק טסה שמעה אותה‪“ .‬גם‬
‫תומס ואגתה היו מיומנים היטב‪.‬״‬
‫“גבריאל רק מנסה להרגיז אותך‪,‬״ השיבה לה טסה בלחישה‪“ .‬אל תיתני לו לראות שהוא‬
‫מצליח‪.‬״‬
‫סופי זקרה את סנטרה‪ ,‬וגבריאל וסיריל נפגשו במרכז החדר בחרבות שלופות‪.‬‬
‫טסה נאלצה להודות בינה לבינה שיש חן רב באופן שבו חגו שניהם במעגל‪ ,‬חתכו את‬
‫האוויר בלהבי חרבותיהם והיו לכתמים מטושטשים בגוונים של כסף ושחור‪ .‬בצחצוח‬
‫החרבות‪ ,‬בתנועותיהם החלקות והמהירות כל כך‪ ,‬עד שבקושי הצליחה לעקוב אחריהם‪.‬‬
‫גבריאל היה טוב יותר; זה היה ברור גם לעין הלא־מיומנת‪ .‬תגובותיו היו מהירות יותר‪,‬‬
‫תנועותיו חינניות יותר‪ .‬לא היה זה קרב הוגן; שערו של סיריל דבק למצחו מזיעה‪ ,‬וניכר‬
‫שהוא משקיע בקרב את כל כולו‪ ,‬שעה שגבריאל רק ניסה למשוך זמן‪ .‬כשגבריאל הצליח‬
‫לפרוק את סיריל מנשקו בהינף יד‪ ,‬וחרבו של הנער צנחה על הרצפה בקרקוש קולני‪ ,‬לא‬
‫יכלה טסה שלא לחוש כעס בשמו של סיריל‪ .‬הרי לא ייתכן שבן־אנוש יביס צייד צללים‪.‬‬
‫אחרת‪ ,‬מה הטעם?‬
‫קצה חרבו של גבריאל ריחף באוויר במרחק שני סנטימטרים מגרונו של סיריל‪ .‬הלה הרים‬
‫את ידיו לאות כניעה‪ ,‬ועל פניו התפשט אותו חיוך קליל שאפיין גם את אחיו‪“ .‬אני נכנע –“‬
‫תנועה מהירה ובלתי־נראית כמעט‪ ,‬ופתאום גבריאל פלט זעקת הפתעה וצנח אל הרצפה‪.‬‬
‫חרבו התעופפה מידו‪ .‬גופו פגע באדמה‪ ,‬וברידג׳ט כרעה ברך על חזהו וחשפה את שיניה‪ .‬היא‬
‫החליקה מאחוריו והכשילה אותו בלי שאיש הבחין בה‪ .‬כעת שלפה פגיון קטן ממחוך שמלתה‬
‫והצמידה אותו לגרונו‪ .‬גבריאל נעץ בה מבט המום ומצמץ בעיניו הירוקות‪ .‬ואז הוא פרץ‬
‫בצחוק‪.‬‬
‫באותו הרגע חיבבה אותו טסה יותר מבעבר‪ .‬אם כי זה לא אומר הרבה‪.‬‬
‫“מרשים מאוד‪,‬״ הפטיר קול מוכר מפתח החדר‪ .‬טסה הסתובבה‪ .‬זה היה וויל‪ ,‬שנראה כאילו‬
‫גררו אותו בתוך גדר שיחים‪ ,‬כפי שדודתה נהגה לומר‪ .‬חולצתו היתה קרועה‪ ,‬שערו פרוע‪,‬‬
‫ועיניו הכחולות היו אדומות‪ .‬הוא התכופף‪ ,‬הרים את החרב שנפלה מידו של גבריאל ונופף בה‬
‫לעבר ברידג׳ט בהבעה משועשעת‪“ .‬מעניין אם היא יודעת לבשל‪.‬״‬
‫ברידג׳ט הזדקפה‪ ,‬ולחייה האדימו לגוון עמוק של בורדו‪ .‬היא הביטה בוויל כדרך כל הבנות‬
‫– בפה פעור קלות‪ ,‬כאילו לא ממש האמינה שהוא אכן הופיע לנגד עיניה‪ .‬טסה רצתה לומר‬
‫לה שוויל יפה עוד יותר כשאיננו מטונף‪ ,‬ושללכת שבי אחר יופיו זה כמו להחזיק בקצה החד‬
‫של להב פלדה – זה טיפשי ומסוכן‪ .‬אבל מה הטעם? היא תבין זאת בעצמה מהר מאוד‪“ .‬אני‬
‫בשלנית מצוינת‪ ,‬אדוני‪,‬״ ענתה לו במבטא אירי מתנגן‪“ .‬למעסיקיי הקודמים לא היו שום‬
‫תלונות‪.‬״‬
‫“אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬את אירית‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬את יודעת לבשל מאכלים שאין בהם תפוחי אדמה?‬
‫היתה לנו פעם טבחית אירית‪ ,‬כשהייתי ילד‪ .‬פאי תפוחי אדמה‪ ,‬פודינג תפוחי אדמה‪ ,‬תפוחי‬
‫אדמה ברוטב תפוחי אדמה‪...‬״‬
‫ברידג׳ט נראתה נבוכה‪ .‬בינתיים הספיק ג׳ם לחצות את החדר ולאחוז בזרועו של וויל‪.‬‬
‫“שרלוט ביקשה שסיריל וברידג׳ט ייגשו אליה לטרקלין‪ .‬אולי נראה להם איפה זה?״‬
‫וויל נראה מהוסס‪ .‬הוא הביט כעת בטסה‪ .‬היא בלעה את רוקה‪ ,‬אך פיה היה יבש‪ .‬נדמה‬
‫שרצה לומר לה משהו‪ .‬גבריאל העביר את מבטו בין שניהם וגיחך‪ .‬מבט אפל עלה בעיניו של‬
‫וויל‪ ,‬אבל הוא הסתובב ויצא מהחדר‪ ,‬כשידו של ג׳ם מובילה אותו אל גרם המדרגות‪ .‬כעבור‬
‫רגע מיהרו אחריהם גם ברידג׳ט וסיריל‪.‬‬
‫טסה פנתה בחזרה אל מרכז החדר וגילתה שגבריאל הרים את אחת החרבות ומסר אותה‬
‫לאחיו‪“ .‬נו‪,‬״ אמר‪“ .‬הגיע הזמן להתאמן‪ ,‬הלוא כן‪ ,‬גבירותיי?״‬
‫פּאדרה אָ‬
‫ֶ‬ ‫גדעון נטל את החרב מידו‪“ .‬אֶסטָ ה אֶ ס לָ ה אידֶ אָה מאס אֶ סטוּפּידָ ה קֶה נוּאֶ סטר ֹו‬
‫טֶ נידוֹ‪,‬״ אמר‪“ .‬נוּנקָה‪.‬״‬
‫סופי וטסה הצליבו מבטים‪ .‬טסה לא הבינה בדיוק את דבריו של גדעון‪ ,‬אך המילה‬
‫אֶ סטוּפּידָ ה נשמעה לה מוכרת מאוד‪ .‬היא הבינה שהיום הזה הולך להיות ארוך מאוד‪.‬‬

‫הן העבירו את השעות הבאות בתרגילי שיווי משקל וחסימה‪ .‬גבריאל לקח על עצמו את‬
‫הפיקוח על טסה‪ ,‬ואילו גדעון הוצמד אל סופי‪ .‬לטסה היתה תחושה שגבריאל בחר בה כדי‬
‫להרגיז את וויל בדרכו העלומה‪ ,‬בין שוויל ידע זאת ובין שלאו‪ .‬הוא לא היה מורה גרוע –‬
‫למעשה‪ ,‬הוא היה סבלני למדי ונכון להרים שוב ושוב את כלי הנשק ששמטה מידיה‪ ,‬עד‬
‫שלמדה לאחוז בהם אחיזה נכונה‪ .‬וכשהצליחה‪ ,‬הוא אפילו שיבח אותה‪ .‬היא היתה מרוכזת‬
‫מכדי להבחין אם גדעון היה גם הוא מורה מוכשר כמו אחיו‪ ,‬אף שטסה שמעה אותו ממלמל‬
‫פה ושם בספרדית‪.‬‬
‫בסוף היום‪ ,‬לאחר שטבלה באמבט והתלבשה לארוחת הערב‪ ,‬טסה כבר היתה מורעבת‬
‫באופן שאינו יאה לליידי‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬ולמרות חששותיו של וויל‪ ,‬ברידג׳ט אכן היתה‬
‫בשלנית טובה‪ ,‬אפילו טובה מאוד‪ .‬היא הגישה להנרי‪ ,‬לוויל‪ ,‬לטסה ולג׳ם צלי עם ירקות‬
‫וטארט ריבה וקצפת לקינוח‪ .‬ג׳סמין טענה שיש לה כאב ראש ונותרה ספונה בחדרה‪ ,‬ואילו‬
‫שרלוט נסעה לעיר העצמות כדי לחפש בעצמה בגנזכי הפיצויים‪.‬‬
‫זה היה מוזר לצפות בסופי ובסיריל כשנכנסו לחדר האוכל עם מגשים של אוכל‪ ,‬בסיריל‬
‫כשחתך את הבשר בדיוק כמו תומס‪ ,‬ובסופי כשעזרה לו בדממה‪ .‬טסה חשבה לעצמה כמה‬
‫קשה זה ודאי לסופי‪ ,‬שהיתה קרובה במיוחד לאגתה ולתומס‪ ,‬אך בכל פעם שניסתה להצליב‬
‫עמה מבטים‪ ,‬הסיטה סופי את עיניה‪.‬‬
‫טסה זכרה היטב את ארשת פניה של סופי בפעם האחרונה שג׳ם חלה‪ ,‬את האופן שבו‬
‫מוללה את מצנפתה בידיה והתחננה לשמוע מה שלומו‪ .‬טסה השתוקקה לשוחח על כך עם‬
‫סופי‪ ,‬אבל ידעה שלעולם לא תעז‪ .‬פרשות אהבים בין סתמיים לציידי צללים היו אסורות‬
‫בתכלית האיסור; אמו של וויל היתה סתמית‪ ,‬ואביו נאלץ לעזוב את ציידי הצללים כדי לחיות‬
‫איתה‪ .‬כנראה היה מאוהב נואשות אם היה מוכן לעשות זאת – וטסה מעולם לא קיבלה את‬
‫התחושה שג׳ם מאוהב כך בסופי‪ .‬והיה גם עניין המחלה שלו‪...‬‬
‫“טסה‪,‬״ שאל ג׳ם חרישית‪“ ,‬את בסדר? נראה שנדדת לעולמות אחרים‪.‬״‬
‫היא חייכה אליו‪“ .‬אני פשוט עייפה‪ .‬האימונים – אני לא רגיל לזה‪.‬״ וזו היתה האמת‪.‬‬
‫זרועותיה כאבו מאחיזה בחרב האימון הכבדה‪ ,‬ורגליה היו כבדות‪ ,‬אף שסופי והיא לא עשו‬
‫דבר פרט לתרגילי שיווי משקל וחסימה‪.‬‬
‫“האחים השתקנים מייצרים משחה להקלת התכווצות שרירים‪ .‬נקשי על דלת חדרי לפני‬
‫שאת הולכת לישון‪ ,‬ואתן לך קצת ממנה‪.‬״‬
‫טסה הסמיקה קלות‪ ,‬ומיד התפלאה על כך‪ .‬לציידי הצללים היו המנהגים המשונים שלהם‪.‬‬
‫היא כבר ביקרה בעבר בחדרו של ג׳ם‪ ,‬אפילו לבד ובכתונת הלילה שלה‪ ,‬ואיש לא הרים גבה‪.‬‬
‫כעת הוא בסך הכול מציע לה מזור‪ ,‬ובכל זאת הרגישה בסומק העולה בלחייה – נדמה‬
‫שהבחין בכך‪ ,‬כי גם הוא הסמיק בגוון שהיה בולט מאוד על רקע עורו החיוור‪ .‬טסה מיהרה‬
‫להפנות את מבטה והבחינה בוויל שנעץ מבט בשניהם‪ ,‬עיניו הכחולות יציבות ואפלות‪ .‬רק‬
‫הנרי‪ ,‬שניסה לצוד אפונים רכות על צלחתו במזלג‪ ,‬לא הבחין במתרחש סביבו‪.‬‬
‫“תודה רבה‪,‬״ אמרה‪“ .‬אשמח מאוד –“‬
‫שרלוט התפרצה לתוך החדר‪ .‬שערה הכהה נמלט מהסיכות שלראשה והתערבל בתלתלים‬
‫סביב פניה‪ ,‬ובידה החזיקה מגילת נייר ארוכה‪“ .‬מצאתי!״ צעקה‪ .‬היא צנחה קצרת נשימה על‬
‫הכיסא שלצדו של הנרי‪ ,‬ופניה שהיו חיוורות בדרך כלל‪ ,‬היו כעת ורודות ממאמץ‪ .‬היא חייכה‬
‫אל ג׳ם‪“ .‬צדקת – גנזכי הפיצויים – מצאתי את זה רק אחרי שעות של חיפושים‪.‬״‬
‫“הרשי לי‪,‬״ אמר וויל והניח את המזלג מידו‪ .‬טסה שמה לב שהוא בקושי נגע באוכל‬
‫שבצלחתו‪ .‬טבעת הציפור הבזיקה על אצבעו כשהושיט את ידו אל מגילת הנייר של שרלוט‪.‬‬
‫היא הרחיקה אותו מעליה ברוח טובה‪“ .‬לא‪ .‬כולנו נביט במסמכים ביחד‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הרעיון‬
‫היה של ג׳ם‪ ,‬לא?״‬
‫וויל הזעיף את פניו‪ ,‬אך לא אמר דבר; שרלוט פרשה את המגילה על השולחן ודחפה הצדה‬
‫ספלי תה וצלחות ריקות כדי לפנות מקום‪ .‬האחרים קמו והתקבצו סביבה‪ .‬מגילת הנייר היתה‬
‫למעשה קלף עבה ובו כיתוב בדיו אדומה כהה – כמו צבען של הרוּנות שקישטו את גלימות‬
‫האחים השתקנים‪ .‬המסמך נכתב באנגלית‪ ,‬אבל בכתב צפוף ומלא בקיצורים; טסה לא הבינה‬
‫דבר ולו חצי דבר ממה שקראה‪.‬‬
‫ג׳ם גהר מעליה‪ ,‬וזרועו התחככה קלות בזרועה כשקרא את המסמך מעבר לכתפה‪ .‬פניו‬
‫נראו מהורהרות‪.‬‬
‫היא הפנתה את ראשה אליו; קווצה משערו הבהיר דגדגה את פניה‪“ .‬מה זה אומר?״ לחשה‪.‬‬
‫“זו בקשה לפיצויים‪,‬״ אמר וויל והתעלם מהעובדה שהפנתה את השאלה לג׳ם‪“ .‬היא‬
‫נשלחה למכון ביורק בשנת ‪ ,1825‬בשמו של אקסל הולינגווּרת מוֹרטמן‪ ,‬שביקש פיצויים על‬
‫מותם הלא־מוצדק של הוריו‪ ,‬ג׳ון תדיאוש ואן אוולין שֵייד‪ ,‬כעשר שנים קודם לכן‪.‬״‬
‫“ג׳ון תדיאוש שֵייד‪,‬״ אמרה טסה‪ ,JTS“ .‬ראשי התיבות שחקוקים בשעון של מוֹרטמן‪ .‬אבל‬
‫אם הוא בנם‪ ,‬מדוע שם המשפחה שלו שונה?״‬
‫“בני הזוג שֵייד היו מכשפים‪,‬״ הסביר ג׳ם‪ ,‬שהמשיך לקרוא במסמך‪“ .‬שניהם‪ .‬לא ייתכן‬
‫שהוא דם מדמם‪ ,‬הם כנראה אימצו אותו והניחו לו לשמור על שמו הסתמי‪ .‬זה קורה‬
‫לפעמים‪.‬״ הוא הציץ בטסה ומיהר להפנות את מבטו‪ .‬היא תהתה אם הוא זוכר‪ ,‬כמוה‪ ,‬את‬
‫השיחה שניהלו בחדר המוזיקה על כך שמכשפים אינם יכולים להביא ילדים לעולם‪.‬‬
‫“הוא אמר שהתחיל ללמוד על כוחות האופל במהלך מסעותיו‪,‬״ נזכרה שרלוט‪“ .‬אבל אם‬
‫ההורים שלו היו מכשפים –“‬
‫“ההורים המאמצים שלו‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬כן‪ ,‬אני בטוח שהוא ידע אל מי לפנות בתחתיות כדי‬
‫ללמוד על כוחות האופל‪.‬״‬
‫“מוות בלתי־מוצדק‪,‬״ לחשה טסה‪“ .‬מה זה אומר בדיוק?״‬
‫“הוא מאמין כנראה שציידי הצללים הרגו את הוריו‪ ,‬אף על פי שלדעתו הם לא הפרו את‬
‫החוק‪,‬״ הסבירה שרלוט‪.‬‬
‫“איזה חוק הם הפרו לכאורה?״‬
‫שרלוט קימטה את מצחה‪“ .‬כתוב כאן משהו על קשרים על־טבעיים ובלתי־חוקיים עם‬
‫שדים – זה יכול להיות כמעט כל דבר – ומתברר שהאשימו אותם ביצירת כלי נשק שיכול‬
‫להשמיד ציידי צללים‪ .‬העונש על כך הוא מוות‪ .‬אל תשכחי שכל זה קרה לפני ההסכמים‪.‬‬
‫ציידי הצללים היו אז רשאים להרוג שוכני תחתיות גם אם רק חשדו בהם‪ .‬כנראה בגלל זה‬
‫אין במסמך הזה ראיות מוצקות או מפורטות יותר‪ .‬מוֹרטמן הגיש בקשה לפיצויים דרך המכון‬
‫ביורק‪ ,‬בחסותו של אֶלוּסיוּס סטארקוות׳ר‪ .‬הוא לא ביקש כסף – הוא ביקש שהצד האשם‪,‬‬
‫כלומר ציידי הצללים‪ ,‬יישפט וייענש‪ .‬אבל הטענות שלו נדחו כאן בלונדון‪ ,‬בתואנה שבני הזוג‬
‫שֵייד אשמים ‘מעבר לכל ספק׳‪ .‬זה כל מה שכתוב‪ .‬יש כאן רק תיעוד קצר של האירוע‪ ,‬אלה‬
‫לא המסמכים המלאים‪ .‬הם נמצאים מן הסתם במכון ביורק‪.‬״ שרלוט הסיטה ממצחה את‬
‫שערה הלח‪“ .‬ובכל זאת‪ ,‬זה בהחלט מספיק כדי להסביר את שנאתו של מוֹרטמן לציידי‬
‫הצללים‪ .‬את צדקת‪ ,‬טסה‪ .‬זה היה – זה עדיין – אישי‪.‬״‬
‫“וזה נותן לנו כיוון‪ .‬המכון ביורק‪,‬״ אמר הנרי ונשא את מבטו מצלחתו‪“ .‬משפחת‬
‫סטארקוות׳ר מנהלת אותו‪ ,‬נכון? הם בוודאי מחזיקים בניירת המלאה‪ ,‬במסמכים –“‬
‫“ואלוּסיוּס סטארקוות׳ר בן שמונים ותשע‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬הוא היה כנראה בחור צעיר‬
‫כשבני הזוג שֵייד נהרגו‪ .‬ייתכן שהוא זוכר משהו ממה שקרה‪.‬״ היא נאנחה‪“ .‬אני אשלח לו‬
‫מכתב‪ .‬אוף‪ ,‬זה יהיה מביך‪.‬״‬
‫“מדוע‪ ,‬יקירתי?״ שאל הנרי בדרכו העדינה והמפוזרת‪.‬‬
‫“הוא ואבא שלי היו פעם חברים‪ ,‬אבל אז הם רבו – זו היתה מריבה קשה‪ ,‬לפני עידן‬
‫ועידנים‪ ,‬אבל מאז הם לא דיברו‪.‬״‬
‫“זה כמו בשיר ההוא‪...‬״ וויל‪ ,‬שסובב את ספל התה הריק שלו על אצבעו‪ ,‬הזדקף ודקלם‪:‬‬
‫אִישׁ בּ ְֵרעוֹ ָעלַב קָשׁוֹת‬
‫ָפּגַע ְבּלֵב ָחבֵר־כְּאָח־לוֹ‪.‬‬
‫“אוי‪ ,‬בשם המלאך‪ ,‬וויל‪ ,‬עדיף שתשתוק‪,‬״ אמרה לו שרלוט וקמה ממקומה‪“ .‬אני צריכה‬
‫לכתוב לאלוּסיוּס סטארקוות׳ר מכתב נוטף חרטה ותחנונים‪ .‬אני לא זקוקה להסחות הדעת‬
‫שלך‪.‬״ היא אספה בידה את שולי שמלתה ומיהרה לצאת מהחדר‪.‬‬
‫“אין שום הערכה לאמנות‪,‬״ מלמל וויל והניח את ספל התה מידו‪ .‬הוא הרים את מבטו‪,‬‬
‫וטסה הבינה שבהתה בו ארוכות‪ .‬היא זיהתה את השיר‪ ,‬כמובן‪ .‬קולרידג׳‪ ,‬מהמשוררים‬
‫החביבים עליה‪ .‬השיר היה ארוך יותר ועסק באהבה ובמוות ובטירוף‪ ,‬אך השורות סירבו‬
‫לעלות במוחה; לא ברגע זה‪ ,‬כשעיניו הכחולות של וויל היו נעוצות בפניה‪.‬‬
‫“ומובן ששרלוט לא אכלה כלום‪,‬״ אמר הנרי וקם גם הוא‪“ .‬אלך לבדוק אם ברידג׳ט יכולה‬
‫להכין לה צלחת של עוף קר‪ .‬ואתם –“ הוא השתתק לרגע‪ ,‬כאילו התכוון לצוות עליהם –‬
‫אולי שילכו לישון‪ ,‬או שיחזרו לספרייה וימשיכו לחקור‪ .‬אבל הרגע חלף‪ ,‬ומבט של פליאה‬
‫עלה על פניו‪“ .‬תיפח רוחי‪ ,‬אני לא זוכר מה התכוונתי לומר!״ הכריז ויצא אל המטבח‪.‬‬

‫ברגע שהנרי יצא מהחדר‪ ,‬שקעו וויל וג׳ם בדיון סוער על פיצויים‪ ,‬שוכני תחתיות‪ ,‬הסכמים‪,‬‬
‫בריתות וחוקים‪ ,‬עד שראשה של טסה החל להסתחרר‪ .‬היא קמה חרישית‪ ,‬יצאה מהחדר‬
‫ופנתה לספרייה‪.‬‬
‫למרות גודלה העצום והיעדרם המוחלט כמעט של ספרים באנגלית‪ ,‬היה זה אחד החדרים‬
‫האהובים עליה במכון‪ .‬היה משהו בריח הספרים‪ ,‬בניחוח הדיו והנייר והעור‪ ,‬באופן שבו‬
‫התנהג האבק בספרייה אחרת מהאבק בכל חדר אחר – הוא נראה זהוב באור המכשפות ונח‬
‫כמו אבקנים על השולחנות הארוכים הממורקים‪ .‬צ׳רץ׳ ישן על מעמד גבוה לספרים‪ ,‬כשזנבו‬
‫כרוך סביב ראשו; טסה שמרה מרחק מהחתול ונעה אל מדפי השירה שלאורך הקיר הימני‪.‬‬
‫צ׳רץ׳ העריץ את ג׳ם אבל נהג לנשוך אחרים‪ ,‬גם ללא שום אזהרה מראש‪.‬‬
‫היא מצאה את הספר שחיפשה‪ ,‬כרעה על ברכיה ליד המדפים ועלעלה עד שמצאה את‬
‫העמוד הנכון‪ ,‬הסצנה שבה האיש הזקן ב״קריסטבֶּל״ מבין כי הבחורה שלפניו היא בתו של מי‬
‫שהיה חברו הטוב ביותר והפך לאויבו השנוא‪ ,‬האיש שלעולם לא ישכח‪.‬‬

‫אֲבוֹי! זֶה ֲחבֵרוֹ מִנּוֹעַר;‬

‫ַא ַרעַל לְשׁוֹנוֹת אֵין־טוֹהַר;‬
‫שּׁ ַמי ִם;‬
‫וּ ְמסִירוּת ַרק ַבּ ָ‬
‫ְעוּרי ִם;‬
‫שׁחַץ נ ַ‬ ‫ָאָרץ – ַ‬‫בּ ֶ‬
‫וּ ְכשׁ ֶָרבִים עִם אֲהוּבִים‪,‬‬
‫ַהמְּאוֹרוֹת ָכּ נִט ְָרפִים‪...‬‬
‫אִישׁ בּ ְֵרעוֹ ָעלַב קָשׁוֹת‬
‫ָפּגַע ְבּלֵב ָחבֵר־כְּאָח־לוֹ‪:‬‬
‫נִפ ְָרדוּ – לא ְלהִתְ ָראוֹת!‬

‫הקול דיבר מעל לראשה – אטי ומחויך‪ .‬היא זיהתה אותו מיד‪“ .‬את בודקת אם הציטוט שלי‬
‫מדויק?״‬
‫הספר החליק מידיה של טסה ופגע ברצפה‪ .‬היא קמה ממקומה והביטה כמאובנת בוויל‪,‬‬
‫שהתכופף להרים את הספר והושיט לה אותו במחווה של נימוס מושלם‪.‬‬
‫“אני מבטיח לך‪,‬״ הוסיף‪“ ,‬הזיכרון שלי מושלם‪.‬״‬
‫גם שלי‪ ,‬חשבה‪ .‬זו היתה הפעם הראשונה זה שבועות רבים שנמצאה איתו לבד באותו‬
‫החדר‪ .‬מאז אותו מפגש איום על הגג‪ ,‬כשרמז לה שאיננה טובה יותר מפרוצה‪ ,‬ועוד פרוצה‬
‫עקרה‪ .‬מאז לא הזכירו שוב את הרגע ההוא‪ .‬הם המשיכו בחייהם כאילו כלום לא קרה‪ ,‬נהגו‬
‫זה בזה בנימוס בחברה‪ ,‬אך לא העזו להישאר לבדם‪ .‬איכשהו בחברתם של אחרים הצליחה‬
‫להדוף את הסצנה ההיא אל ירכתי מוחה‪ ,‬לשכוח ממנה‪ .‬אבל כעת‪ ,‬כשעמדה מול וויל‪ ,‬רק‬
‫מולו – יפהפה כתמיד‪ ,‬וצווארון חולצתו הפתוח חושף את הסימונים השחורים שהשתרגו על‬
‫עצם הבריח שלו וטיפסו במעלה צווארו החיוור‪ ,‬האור שריצד על פניו – עלה בגרונה זיכרון‬
‫הבושה ההיא‪ ,‬זיכרון הכעס‪ ,‬והיא כמעט נחנקה‪.‬‬
‫הוא הביט בידו‪ ,‬שהמשיכה לאחוז בספרון בכריכת העור הירוקה‪“ .‬את מתכוונת לקחת‬
‫ממני את קולרידג׳‪ ,‬או שעליי לעמוד כאן לנצח בתנוחה המטופשת הזאת?״‬
‫טסה הושיטה את ידה בדממה ונטלה את הספר‪“ .‬אם אתה רוצה לשבת בספרייה‪,‬״ אמרה‬
‫ופנתה מיד לצאת‪“ ,‬אתה בהחלט מוזמן‪ .‬מצאתי את מה שחיפשתי‪ ,‬וגם ככה מאוחר –“‬
‫“טסה‪,‬״ אמר והושיט את ידו לעצור אותה‪.‬‬
‫היא הביטה בו והשתוקקה לבקש ממנו שישוב ויקרא לה מיס גריי‪ .‬כי האופן שבו הגה את‬
‫שמה שבר אותה‪ ,‬שחרר דבר־מה שהיה הדוק וקשור היטב מתחת לצלעותיה‪ ,‬והותיר אותה‬
‫חסרת־נשימה‪ .‬היא ייחלה שיפסיק להשתמש בשמה הפרטי‪ ,‬אבל ידעה כמה מגוחך תישמע אם‬
‫תאמר זאת בקול‪ .‬וזה ודאי יהרוס את כל מאמציה להיראות אדישה‪.‬‬
‫“כן?״ שאלה‪.‬‬
‫היתה מעין כמיהה בארשת פניו כשהביט בה‪ .‬היא נדרשה לכל תעצומות נפשה כדי להימנע‬
‫מללטוש בו מבט‪ .‬וויל‪ ,‬כמיהה? זו בוודאי הצגה‪“ .‬שום דבר‪ .‬אני פשוט –“ הוא נד בראשו;‬
‫קווצת שיער כהה נפלה על מצחו‪ ,‬והוא דחף אותה הצדה בקוצר רוח‪“ .‬שום דבר‪,‬״ הוא שב‬
‫ואמר‪“ .‬בפעם הראשונה שהראיתי לך את הספרייה‪ ,‬סיפרת לי שהספר האהוב עלייך ביותר‬
‫הוא העולם הרחב עד מאוד‪ .‬חשבתי שאולי תרצי לדעת ש‪ ...‬קראתי אותו‪.‬״ ראשו היה מורכן‪,‬‬
‫ועיניו הכחולות הביטו בה מבעד לריסים עבים וכהים;‪ .‬היא תהתה כמה פעמים השיג את‬
‫מבוקשו רק בזכות המבט הזה‪.‬‬
‫היא שיוותה לקולה נימה מרוחקת של נימוס‪“ .‬והאם הספר היה לטעמך?״‬
‫“להפך‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬חשבתי לעצמי שהוא מתבכיין ורגשני‪.‬״‬
‫“על טעם ועל ריח‪,‬״ השיבה לו טסה במתק שפתיים; היא ידעה שוויל מנסה להתגרות בה‬
‫ומסרב ליפול בפח‪“ .‬העונג של אחד הוא הרעל של אחר‪ ,‬אתה לא מסכים?״‬
‫האם היא דמיינה‪ ,‬או שוויל נראה מאוכזב? “יש לך עוד המלצות אמריקניות בשבילי?״‬
‫“בשביל מה אתה זקוק להמלצות שלי‪ ,‬אם אתה לועג לטעמי? תיאלץ להשלים עם העובדה‬
‫שהטעם שלנו שונה מאוד‪ ,‬גם בחומר הקריאה כמו בתחומים רבים אחרים‪ ,‬ולבקש המלצות‬
‫ממקורות אחרים‪ ,‬מר הרונדייל‪.‬״ היא נשכה את לשונה מיד כשהמילים בקעו מגרונה‪ .‬היא‬
‫ידעה שהגזימה‪.‬‬
‫וויל‪ ,‬כמובן‪ ,‬עט על ההזדמנות כמו עכביש על זבוב טעים במיוחד‪“ .‬מר הרונדייל?״ תהה‪.‬‬
‫“טסה‪ ,‬חשבתי‪...‬״‬
‫“מה חשבת?״ קולה היה קר כקרח‪.‬‬
‫“שלכל הפחות נוכל לדבר על ספרים‪.‬״‬
‫“הנה דיברנו‪,‬״ אמרה‪“ .‬אתה העלבת את הטעם שלי‪ .‬וכדאי שתדע שהעולם הרחב עד מאוד‬
‫איננו הספר האהוב עליי ביותר‪ .‬זה ספר שנהניתי ממנו‪ ,‬כמו היד הנעלמה‪ ,‬או – אתה יודע מה‪,‬‬
‫אולי אתה תמליץ לי על ספר‪ ,‬כדי שאוכל לשפוט את הטעם שלך‪ .‬אחרת זה לא הוגן‪.‬״‬
‫וויל קפץ והתיישב על השולחן הקרוב‪ ,‬טלטל את רגליו באוויר ונראה כמי ששוקל את‬
‫תשובתו‪“ .‬טירת אוטרנטו –“‬
‫“זה לא הספר שבו קסדה נופלת משמים ומוחצת למוות את בנו של הגיבור? ואתה אמרת‬
‫שבין שתי ערים זה סיפור מטופש!״ ענתה לו טסה‪ ,‬שהיתה מעדיפה למות ולא להודות‬
‫שקראה את טירת אוטרנטו ואהבה את הספר‪.‬‬
‫“בין שתי ערים‪,‬״ חזר וויל על דבריה‪“ .‬קראתי אותו שוב‪ ,‬את יודעת‪ ,‬אחרי שדיברנו עליו‪.‬‬
‫את צודקת‪ .‬הוא לא טיפשי בכלל‪.‬״‬
‫“לא?״‬
‫“לא‪,‬״ אמר‪“ .‬יש בו יותר מדי ייאוש‪.‬״‬
‫היא הישירה אליו מבט‪ .‬עיניו היו כחולות כצמד אגמים; היא הרגישה שהיא נופלת לתוכן‪.‬‬
‫“ייאוש?״‬
‫הוא ענה לה בקול יציב‪“ ,‬אין שום עתיד לסידני קרטון‪ ,‬נכון? עם אהבה ובלעדיה‪ .‬הוא יודע‬
‫שלא יוכל להציל את עצמו בלי לוסי; עם זאת‪ ,‬הוא יודע שאם יניח לה להתקרב אליו‪ ,‬הוא‬
‫יהרוס אותה‪.‬״‬
‫היא נדה בראשה‪“ .‬זה לא מה שאני זוכרת מהספר‪ .‬הוא מקריב קורבן נאצל –“‬
‫“זה כל מה שנשאר לו לעשות‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬את לא זוכרת מה הוא אומר ללוסי? ‘אילו‬
‫אפשר היה‪ ...‬שתחזירי אהבה לאדם שאת רואה לפנייך – מופקר מרצון‪ ,‬מבוזבז‪ ,‬שתיין‪ ,‬יצור‬
‫אומלל ושלילי כפי שהוא מוּכּר לך – אזי למרות האושר שהיית גורמת לו‪ ,‬הוא היה יודע‬
‫ברגע זה ממש שהוא עתיד רק לאמלל אותך‪ ,‬להמיט עלייך צער וחרטה‪ ,‬להשחית אותך‪,‬‬
‫‪4‬‬
‫לבזות אותך‪ ,‬לגרור אותך עמו מטה – ‘״‬
‫בול עץ נפל בתוך האח‪ ,‬ומטר של ניצוצות ניתז לכל עבר‪ ,‬הפתיע את שניהם והשתיק את‬
‫וויל‪ .‬לבה של טסה החמיץ פעימה‪ ,‬והיא הסיטה את מבטה מוויל‪ .‬טיפשה‪ ,‬אמרה לעצמה‬
‫בכעס‪ .‬את כל כך טיפשה‪ .‬היא זכרה היטב כיצד התייחס אליה‪ ,‬את הדברים שאמר‪ ,‬ובכל זאת‬
‫היא מניחה לו להמס אותה בגלל כמה שורות מדיקנס‪.‬‬
‫“יופי‪,‬״ אמרה‪“ .‬אני רואה ששיננת אותו‪ .‬מרשים מאוד‪.‬״‬
‫וויל הסיט את צווארון חולצתו וחשף את הקימור החינני של עצם הבריח שלו‪ .‬רק כעבור‬
‫רגע הבינה שהוא מראה לה סימן כמה סנטימטרים מעל לבו‪“ .‬נֶמוֹזיני‪,‬״ אמר‪“ .‬רוּנת הזיכרון‪.‬‬
‫והיא קבועה‪.‬״‬
‫טסה מיהרה להפנות את מבטה‪“ .‬כבר מאוחר‪ .‬עליי לפרוש – אני מותשת‪.‬״ היא חלפה על‬
‫פניו ומיהרה אל הדלת‪ .‬היא תהתה אם נעלב‪ ,‬ובחיפזון סילקה את המחשבה מראשה‪ .‬בכל‬
‫זאת‪ ,‬מדובר בוויל; הוא הפכפך ונתון למצבי רוח‪ ,‬וגם אם הוא מקסים כשרוחו טובה עליו‪,‬‬
‫הוא מרעיל אותה ואת כל הסובבים אותו‪.‬‬
‫“ואתֶ ק‪,‬״ אמר והחליק מהשולחן‪.‬‬
‫היא נעצרה בפתח הספרייה‪ ,‬כשגילתה שהיא עדיין אוחזת בספרו של קולרידג׳‪ ,‬אבל מיד‬
‫החליטה שמוטב לה לקחת אותו איתה‪ .‬זה יהיה שינוי מרענן אחרי קריאה בקודקס‪“ .‬מה?״‬
‫“ואתֶ ק‪,‬״ חזר ואמר‪“ .‬מאת וויליאם בֶּקפוֹרד‪ .‬אם אוטרנטו מצא חן בעינייך –“ – אף על פי‬
‫שלא הודתה בכך‪ ,‬חשבה לעצמה –“נראה לי שתיהני גם ממנו‪.‬״‬
‫“אה‪,‬״ אמרה‪“ .‬טוב‪ .‬תודה‪ .‬אזכור את זה‪.‬״‬
‫הוא לא ענה; הוא המשיך לעמוד במקום שבו השאירה אותו ליד השולחן‪ .‬הוא השפיל את‬
‫מבטו אל הרצפה‪ ,‬ושערו השחור הסתיר את פניו‪ .‬משהו בלבה התרכך‪ ,‬ולפני שהספיקה‬
‫לעצור בעצמה‪ ,‬הוסיפה‪“ ,‬לילה טוב‪ ,‬וויל‪.‬״‬
‫הוא נשא את מבטו‪“ .‬לילה טוב‪ ,‬טסה‪.‬״ נדמה ששוב שמעה כמיהה בקולו‪ ,‬אבל הפעם ללא‬
‫אותה הקדרות‪ .‬הוא הושיט את ידו ללטף את צ׳רץ׳‪ ,‬שישן לאורך כל שיחתם ולא ניעור גם‬
‫כשבול העץ נפל באח‪ .‬הוא נותר שרוע על מעמד הספרים‪ ,‬וכפותיו תלויות באוויר‪.‬‬
‫“וויל –“ ניסתה טסה להזהיר אותו‪ ,‬אבל כבר היה מאוחר מדי‪ .‬צ׳רץ׳ יילל בכעס על‬
‫שהעירו אותו‪ ,‬ומיהר לשלוף את טפריו‪ .‬וויל פלט קללה‪ .‬טסה יצאה מהחדר והתקשתה‬
‫להסתיר את חיוכה בלכתה‪.‬‬

‫‪ 3‬תרגום‪ :‬לילך ניישטט‪ ,‬מתוך “החוטם״‪ ,‬גיליון רביעי‪ ,‬קיץ ‪,2009‬‬

‫‪.http://www.hahotem.com/Page.asp?MenuID=138&PageID=924‬‬
‫‪ 4‬בין שתי ערים‪ ,‬פרק ‪.13‬‬
4
 ‫מסע‬
‫ידידות אמת היא נפש אחת המפוצלת לשני גופים‪.‬‬
‫‪ -‬מֶנג צוּ‬

‫שרלוט השליכה את הנייר על שולחנה וייללה בזעם‪“ .‬אלוּסיוּס סטארקוות׳ר הוא האיש הכי‬
‫עקשן‪ ,‬צבוע‪ ,‬קשה־עורף ומעוות –“ קולה נשבר‪ ,‬וניכר בה שהיא נאבקת לשלוט ברגשותיה‪.‬‬
‫טסה מעולם לא ראתה את פיה של שרלוט קפוץ כך כך‪.‬‬
‫“את זקוקה לאגרון למילים נרדפות?״ שאל אותה וויל‪ .‬הוא היה שרוע באחת הכורסאות‬
‫גבוהות־המסעד שעמדו בטרקלין ליד האח‪ ,‬ומגפיו נחו על ההדום שלפניו‪ .‬הם היו מצופים‬
‫בבוץ‪ ,‬וכך גם ההדום‪ .‬בנסיבות אחרות היתה שרלוט ממהרת לגעור בו‪ ,‬אך כל מעייניה היו‬
‫נתונים למכתב שקיבלה מאלוּסיוּס באותו הבוקר – ושכינסה את כולם בטרקלין כדי לדון בו‪.‬‬
‫“נראה לי שאוזלות לך המילים‪.‬״‬
‫“והוא באמת מעוות?״ שאל ג׳ם בשוויון נפש ממעמקי הכורסה השנייה‪“ .‬בכל זאת‪ ,‬הזקן‬
‫כמעט בן תשעים – לא נראה לי הגיוני שהוא כזה סוטה‪.‬״‬
‫“אני לא יודע‪,‬״ השיב לו וויל‪“ .‬תופתע לגלות אילו מחשבות חולפות במוחם של כל‬
‫האשמאים הזקנים בפונדק השטן‪.‬״‬
‫“שום דבר שחולף במוחם של החברים שלך לא יפתיע אותי‪ ,‬וויל‪,‬״ אמרה לו ג׳סמין‪,‬‬
‫ששכבה על הספה‪ ,‬ומטלית לחה על מצחה‪ .‬כאב הראש שלה עדיין לא חלף‪.‬‬
‫“יקירתי‪,‬״ אמר הנרי בדאגה‪ ,‬הקיף את השולחן וקרב אל אשתו‪“ ,‬את בסדר? את נראית‬
‫קצת – מנומרת‪.‬״‬
‫הוא לא טעה‪ .‬כתמים אדומים של זעם פרחו על צווארה של שרלוט ועל פניה‪.‬‬
‫“אני חושב שזה מקסים‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬שמעתי שנקודות הן הצעקה האחרונה באופנה‪.‬״‬
‫הנרי ליטף את כתפה של שרלוט בדאגה‪“ .‬להביא לך מטלית לחה? במה אוכל לעזור לך?״‬
‫“אתה יכול לנסוע ליורקשייר ולערוף את ראשו של התיש הזקן‪.‬״ שרלוט נשמעה מרדנית‪.‬‬
‫“את לא חושבת שזה יסב מבוכה למסדר?״ שאל הנרי‪“ .‬הם לא אוהבים במיוחד עריפות‬
‫ראשים וכדומה‪.‬״‬
‫“אוה!״ קראה שרלוט בייאוש‪“ .‬הכול קרה באשמתי‪ ,‬נכון? אין לי מושג מדוע האמנתי‬
‫שאוכל להרשים אותו‪ .‬האיש הזה הוא סיוט‪.‬״‬
‫“מה הוא אמר בדיוק?״ שאל וויל‪“ .‬כלומר‪ ,‬כתב במכתב‪.‬״‬
‫“שהוא מסרב לפגוש אותי או את הנרי‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬הוא אומר שלעולם לא יסלח‬
‫למשפחתי על מעשיו של אבי‪ .‬אבא שלי‪...‬״ היא נאנחה‪“ .‬הוא היה אדם קשה‪ ,‬שהקפיד תמיד‬
‫על לשון החוק‪ ,‬בניגוד למשפחת סטארקוות׳ר שפירשה את החוק פרשנות רופפת יותר‪ .‬אבא‬
‫שלי האמין שהם חיים כמו פראי־אדם שם למעלה בצפון‪ ,‬והוא לא התבייש לומר זאת‪ .‬אין לי‬
‫מושג מה עוד הוא עשה‪ ,‬אבל נראה שאלוּסיוּס הזקן נעלב קשות‪ .‬ונוסף על כל הצרות‪ ,‬הוא‬
‫טוען שאם באמת היה חשוב לי לשמוע את דעתו‪ ,‬הייתי מזמינה אותו לישיבת המועצה‬
‫האחרונה‪ .‬כאילו שאני אחראית להזמנות!״‬
‫“למה באמת הוא לא הוזמן?״ שאל ג׳ם‪.‬‬
‫“הוא זקן מדי‪ ,‬הוא לא ממש כשיר לנהל מכון‪ .‬הוא פשוט מסרב להעביר את השרביט‪,‬‬
‫והקונסול וויילנד גם לא הכריח אותו לעשות זאת עד עתה‪ ,‬אבל הקונסול גם לא מתכוון‬
‫להזמין אותו למועצות‪ .‬אולי הוא מקווה שאלוּסיוּס יבין את הרמז‪ ,‬או פשוט ימות בשיבה‬
‫טובה‪ .‬אבל אביו של אלוּסיוּס חי עד גיל מאה וארבע‪ .‬ייתכן שנצטרך לסבול אותו עוד‬
‫חמש־עשרה שנה‪.‬״ שרלוט הנידה את ראשה בייאוש‪.‬‬
‫“אם הוא לא מוכן לפגוש אותך או את הנרי‪ ,‬את לא יכולה לשלוח מישהו אחר?״ שאלה‬
‫ג׳סמין בקול משועמם‪“ .‬את הרי מנהלת המכון; חברי הלשכה האחרים אמורים להישמע‬
‫להוראות שלך‪.‬״‬
‫“אבל רבים מהם נמצאים בצד של בנדיקט‪,‬״ אמרה לה שרלוט‪“ .‬הם רוצים שאכשל‪ .‬אין לי‬
‫מושג על מי אוכל לסמוך‪.‬״‬
‫“את יכולה לסמוך עלינו‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬תשלחי אותי‪ .‬ואת ג׳ם‪.‬״‬
‫“ומה איתי?״ שאלה ג׳סמין בכעס‪.‬‬
‫“מה איתך‪ ,‬באמת? את לא באמת רוצה לנסוע‪ ,‬נכון?״‬
‫ג׳סמין הרימה את אחת מפינות המטלית הלחה שכיסתה את עיניה‪ ,‬ובהתה בו‪“ .‬לנסוע‬
‫ברכבת מסריחה כל הדרך עד ליורקשייר המשעממת? לא‪ ,‬בוודאי שלא‪ .‬רק רציתי ששרלוט‬
‫תאמר שהיא סומכת עליי‪.‬״‬
‫“אני סומכת עלייך‪ ,‬ג׳סי‪ ,‬אבל רואים שאת עדיין לא בקו הבריאות‪ .‬חבל מאוד‪ ,‬כי אלוּסיוּס‬
‫ידוע מאז ומעולם בחולשתו לפנים יפות‪.‬״‬
‫“ומסיבה זו בדיוק את צריכה לשלוח אותי‪,‬״ התלוצץ וויל‪.‬‬
‫“וויל‪ ,‬ג׳ם‪...‬״ שרלוט נשכה את שפתה‪“ .‬אתם בטוחים? חברי המועצה לא התרשמו לטובה‬
‫מהפעילות העצמאית שהפגנתם בעניינה של גברת דארק‪.‬״‬
‫“חבל מאוד‪ .‬הרגנו שד מסוכן!״ מחה וויל‪.‬‬
‫“והצלנו את צ׳רץ׳‪,‬״ הוסיף ג׳ם‪.‬‬
‫“משום־מה לא נראה לי שזה מוסיף לנו כבוד‪,‬״ הודה וויל‪“ .‬שלשום החתול הזה נשך אותי‬
‫שלוש פעמים‪.‬״‬
‫“זה דווקא כן מוסיף לך כבוד‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬או לפחות לג׳ם‪.‬״‬
‫וויל הביט בה ועיקם את אפו‪ ,‬אבל לא נראה כועס; זה היה מסוג המחוות שהיו שמורות‬
‫לג׳ם‪ ,‬כשזה היה מעליב אותו‪ .‬אולי הם באמת יכולים לנהוג זה בזה בנימוס‪ ,‬חשבה טסה‪.‬‬
‫שלשום בספרייה הוא אפילו היה נחמד אליה‪.‬‬
‫“נראה לי שזה יהיה ניסיון שווא‪,‬״ אמרה שרלוט‪ .‬הכתמים האדומים שעל עורה דהו‪ ,‬אבל‬
‫היא עדיין נראתה אומללה‪“ .‬בהחלט ייתכן שהוא לא יספר לכם דבר‪ ,‬אם ידע שאני שלחתי‬
‫אתכם‪ .‬אם רק –“‬
‫“שרלוט‪,‬״ אמרה טסה‪“ ,‬יש דרך לדובב אותו‪.‬״‬
‫שרלוט הביטה בה בתמיהה‪“ .‬טסה‪ ,‬מה את –“ ופתאום היא השתתקה‪ ,‬וניצוץ ניצת בעיניה‪.‬‬
‫“אה‪ ,‬הבנתי‪ .‬טסה‪ ,‬איזה רעיון מצוין‪.‬״‬
‫“מה?״ שאלה ג׳סמין מהספה‪“ .‬מה הרעיון?״‬
‫“אם תוכלו להביא איתכם חפץ ששייך לו‪,‬״ אמרה טסה‪“ ,‬ולתת לי אותו‪ ,‬אוכל להשתמש‬
‫בזה כדי לבצע מהפך‪ .‬אולי אצליח להתחבר לזיכרונות שלו‪ .‬לספר לכם מה הוא זוכר‬
‫ממוֹרטמן ומבני הזוג שֵייד‪ ,‬אם בכלל‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬בואי איתנו ליורקשייר‪,‬״ אמר ג׳ם‪ .‬ופתאום ננעצו בטסה עיניהם של כל הנוכחים‬
‫בחדר‪ .‬מרוב בהלה התקשתה טסה להגיב‪.‬‬
‫“היא לא צריכה ללוות אותנו‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬נוכל לגנוב חפץ כלשהו ולהביא אותו לכאן‪.‬״‬
‫“אבל טסה אמרה שהיא זקוקה לחפץ בעל חשיבות רבה לאותו אדם‪,‬״ השיב לו ג׳ם‪“ .‬אם‬
‫נבחר בחפץ שאינו מספיק חשוב –“‬
‫“היא אמרה גם שתוכל להשתמש בציפורן גזוזה או בקווצת שיער –“‬
‫“אז אתה מציע שניסע ברכבת ליורק‪ ,‬ניפגש עם אדם בן תשעים‪ ,‬נזנק עליו ונמשוך בשיער‬
‫שלו? אני בטוח שחברי המסדר ישמחו עד הגג‪.‬״‬
‫“הם יאמרו עליכם שאתם משוגעים‪,‬״ אמרה ג׳סמין‪“ .‬והם כבר סבורים כך‪ ,‬אז מה זה‬
‫משנה‪ ,‬בעצם?״‬
‫“זה תלוי בטסה‪,‬״ קבעה שרלוט‪“ .‬זה הכוח שלה שעומד לרשותנו‪ ,‬כך שההחלטה נתונה‬
‫בידיה‪.‬״‬
‫“אמרתם שתיסעו ברכבת?״ שאלה טסה והביטה בג׳ם‪.‬‬
‫גרייט נוֹרתֶ ׳רן יוצאות מתחנת קינגס‬
‫הוא הנהן‪ ,‬ועיניו הכסופות ריצדו‪“ .‬רכבות של חברת ֵ‬
‫קרוס בכל שעות היום‪,‬״ אמר‪“ .‬זו נסיעה של כמה שעות בלבד‪.‬״‬
‫“אם כך‪ ,‬אצטרף אליכם‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬אף פעם לא נסעתי ברכבת‪.‬״‬
‫וויל הניף את ידיו‪“ .‬בגלל זה? את רוצה לבוא איתנו כי מעולם לא נסעת ברכבת?״‬
‫“כן‪,‬״ ענתה לו בשוויון נפש‪ ,‬כי ידעה שזה מוציא אותו מדעתו‪“ .‬אני מאוד רוצה לנסוע‬
‫ברכבת‪.‬״‬
‫“רכבות הן גדולות‪ ,‬מלוכלכות ומעלות עשן‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬זה לא ימצא חן בעינייך‪.‬״‬
 ‫טסה לא התרגשה‪“ .‬לא אוכל לדעת אם זה ימצא חן בעיניי עד שאנסה‪ ,‬נכון?״‬
‫“מעולם לא שחיתי בעירום בתמזה‪ ,‬אבל אני יודע שזה לא ימצא חן בעיניי‪.‬״‬
‫“אבל תחשוב כמה משעשע זה יהיה עבור התיירים‪,‬״ ענתה לו טסה וראתה את ג׳ם מרכין‬
‫את ראשו כדי להסתיר את חיוכו‪“ .‬על כל פנים‪ ,‬זה לא משנה‪ .‬אני רוצה לנסוע‪ ,‬וכך אעשה‪.‬‬
‫מתי נצא לדרך?״‬
‫וויל גלגל את עיניו‪ ,‬אבל ג׳ם המשיך לחייך‪“ .‬מחר בבוקר‪ .‬כך נגיע ליעדנו הרבה לפני רדת‬
‫החשכה‪.‬״‬
‫“אצטרך לשלוח לאלוּסיוּס מברק שיצפה לבואכם‪,‬״ אמרה שרלוט והרימה את העט שלה‪.‬‬
‫לרגע היססה והביטה בכולם‪“ .‬האם זה רעיון נורא? אני פשוט – לא בטוחה בעצמי‪.‬״‬
‫טסה הביטה בה בדאגה – כשראתה כך את שרלוט‪ ,‬מפקפקת באינסטינקטים שלה‪ ,‬התלהטה‬
‫עוד יותר שנאתה לבּנדיקט לייטווּד ולחבר מרעיו‪.‬‬
‫הנרי הוא שניגש אל אשתו והניח יד רכה על כתפה‪“ .‬החלופה היחידה היא לא לעשות דבר‪,‬‬
‫שרלוט יקירתי‪,‬״ אמר‪“ .‬ומניסיוני‪ ,‬אם לא עושים דבר‪ ,‬לא משיגים דבר‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬מה כבר‬
‫יכול לקרות?״‬
‫“אוי‪ ,‬בשם המלאך‪ ,‬הלוואי שלא היית מעלה את השאלה‪,‬״ ענתה לו שרלוט בלהט‪ ,‬אבל‬
‫מיד רכנה מעל פיסת הנייר שמולה והחלה לכתוב‪.‬‬
‫אחר הצהריים התקיימה פגישת האימונים השנייה של סופי ושל טסה עם האחים לייטווּד‪.‬‬
‫טסה לבשה את האִצטלה‪ ,‬יצאה מחדרה ומצאה את סופי מחכה לה בפרוזדור‪ .‬גם היא היתה‬
‫לבושה כנדרש‪ ,‬שערה אסוף במיומנות על עורפה‪ ,‬וארשת קודרת האפילה על פניה‪.‬‬
‫“סופי‪ ,‬מה קרה?״ שאלה טסה כשהשיגה את המשרתת‪“ .‬את נראית כעוסה‪.‬״‬
‫“טוב‪ ,‬אם את חייבת לדעת‪...‬״ סופי הנמיכה את קולה‪“ .‬זו ברידג׳ט‪.‬״‬
‫“ברידג׳ט?״ המשרתת האירית היתה כמעט בלתי־נראית והעבירה את כל זמנה במטבח מאז‬
‫שהגיעה – בניגוד לסיריל‪ ,‬שהסתובב פה ושם ברחבי הבית וביצע מטלות כמו סופי‪ .‬בזיכרון‬
‫האחרון של ברידג׳ט שנחרת במוחה של טסה היא ישבה על חזהו של גבריאל לייטווּד‬
‫והחזיקה בידה סכין‪ .‬היא הניחה לעצמה ליהנות שוב מהזיכרון ההוא‪ ,‬ולו לרגע‪“ .‬מה היא‬
‫עשתה?״‬
‫“היא פשוט‪...‬״ סופי פלטה אנחה ארוכה‪“ .‬היא לא נחמדה כל כך‪ .‬אגתה היתה חברה שלי‪,‬‬
‫אבל ברידג׳ט – אנחנו‪ ,‬המשרתים‪ ,‬אנחנו נוהגים לשוחח בינינו‪ ,‬אבל ברידג׳ט פשוט מסרבת‪.‬‬
‫סיריל נחמד‪ ,‬אבל ברידג׳ט מסתתרת כל היום במטבח ושרה את הבלדות האיומות שלה‪ .‬אני‬
‫מתערבת איתך שהיא שרה גם ברגעים אלה‪.‬״‬
‫הן עברו כעת לא רחוק מחדר שטיפת הכלים; סופי אותתה לטסה לעקוב אחריה‪ ,‬ויחדיו הן‬
‫התגנבו פנימה‪ .‬החדר היה גדול‪ ,‬ובו דלת שהובילה למטבח ואל המזווה‪ .‬המזנון שבפינה היה‬
‫עמוס במצרכים לארוחת הערב – דגים וירקות שנוקו ונשטפו‪ .‬ברידג׳ט עמדה ליד הכיור‪,‬‬
‫ושערה מִסגר את פניה בתלתלי פרא אדומים‪ ,‬שהפכו מקורזלים מהלחות בחדר‪ .‬היא אכן‬
‫שרה; סופי צדקה‪ .‬קולה גבר על רחש המים‪ ,‬צלול ומתוק‪.‬‬
‫‪Oh, her father led her down the stair,‬‬
‫‪Her mother combed her yellow hair.‬‬
‫‪Her sister Ann led her to the cross,‬‬
‫‪And her brother John set her on her horse.‬‬
‫‪‘Now you are high and I am low,‬‬
‫׳‪Give me a kiss before ye go.‬‬
‫‪She leaned down to give him a kiss,‬‬
‫‪He gave her a deep wound and did not miss.‬‬
‫‪And with a knife as sharp as a dart,‬‬
‫״‪Her brother stabbed her to the heart.‬‬

‫פניו של נייט הבזיקו מול עיניה של טסה‪ ,‬והיא הצטמררה‪ .‬סופי‪ ,‬שהביטה בברידג׳ט‪ ,‬לא‬
‫הבחינה בכך‪“ .‬כל השירים שלה אותו הדבר‪,‬״ לחשה‪“ .‬תמיד על רצח ועל בגידה‪ .‬על דם ועל‬
‫כאב‪ .‬זה נורא‪.‬״‬
‫למרבה המזל‪ ,‬הטביע קולה של סופי את סופו של השיר‪ .‬ברידג׳ט החלה לייבש את הכלים‬
‫ועברה לבלדה חדשה עם מנגינה מלנכולית עוד יותר מקודמתה‪.‬‬

‫מָה ח ְַר ְבּ נוֹ ֶטפֶת דָּ ם‪,‬‬

‫אֶדְ ו ְַרד‪ ,‬אֶדְ ו ְַרד?‬
‫מָה ח ְַר ְבּ נוֹ ֶטפֶת דָּ ם‬
‫‪5‬‬
‫ְועַל מָה כּ ֹה ִל ְבּ נֶ ֱעצָב‪ ,‬הָהּ?‬

‫“טוב‪ ,‬מספיק‪.‬״ סופי הסתובבה ופנתה ללכת; טסה מיהרה אחריה‪“ .‬אבל עכשיו את מבינה?‬
‫היא כל כך מורבידית‪ ,‬אלוהים‪ ,‬וזה פשוט נורא לישון איתה באותו החדר‪ .‬היא לא אומרת‬
‫מילה לא ביום ולא בלילה‪ ,‬היא רק גונחת –“‬
‫“את גרה איתה באותו החדר?״ טסה היתה המומה‪“ .‬אבל יש במכון כל כך הרבה חדרים״‬
‫“לציידי צללים אורחים‪,‬״ השיבה לה סופי‪“ .‬לא למשרתים‪.‬״ היא דיברה כבדרך אגב‪,‬‬
‫כאילו לא עלה על דעתה לתהות או להתלונן על כך שעשרות חדרים גדולים עמדו ריקים בזמן‬
‫שהיא התגוררה בחדר אחד עם ברידג׳ט‪ ,‬זמרת הבלדות הרצחניות‪.‬‬
‫“אני יכולה לדבר בשמך עם שרלוט –“ אמרה לה טסה‪.‬‬
‫“לא‪ ,‬לא‪ .‬בבקשה‪.‬״ הן הגיעו לדלת חדר האימונים‪ .‬סופי הסתובבה אליה בייאוש‪“ .‬לא‬
‫הייתי רוצה שהיא תחשוב שאני נוהגת להתלונן על המשרתים האחרים‪ .‬באמת שלא‪ ,‬מיס‬
 ‫טסה‪.‬״‬
‫טסה התכוונה להבטיח לה שלא תאמר מילה לשרלוט אם זה מה שסופי רוצה‪ ,‬אלא שאז‬
‫שמעה קולות רמים מצדה האחר של דלת חדר האימונים‪ .‬היא אותתה לסופי לשמור על‬
‫שתיקה והצמידה את אוזנה לדלת‪.‬‬
‫הקולות היו ללא ספק של האחים לייטווּד‪ .‬היא זיהתה את הקול הנמוך המחוספס של גדעון‪,‬‬
‫שאמר‪“ ,‬עוד יגיע יום הדין‪ ,‬גבריאל‪ .‬אתה יכול לסמוך על זה‪ .‬מה שחשוב הוא היכן נימצא‬
‫לכשיגיע‪.‬״‬
‫גבריאל ענה לו בקולו המתוח‪“ ,‬נימצא לצדו של אבא‪ ,‬כמובן‪ .‬אלא מה?״‬
‫בחדר השתררה דממה‪ .‬ואז‪“ ,‬אתה לא יודע הכול‪ ,‬גבריאל‪ .‬אין לך מושג מה הוא עשה‪.‬״‬
‫“אני יודע שאנחנו בני משפחת לייטווּד ושהוא אבא שלנו‪ .‬אני יודע שהוא ציפה להתמנות‬
‫לראש המכון לאחר מותו של גראנוויל פיירצ׳יילד –“‬
‫“אולי הקונסול יודע עליו יותר ממך‪ .‬וגם על שרלוט בּראנוול‪ .‬היא לא טיפשה כמו שאתה‬
‫חושב‪.‬״‬
‫“באמת?״ קולו של גבריאל נטף לעג‪“ .‬לתת לנו לבוא לכאן כדי לאמן את הבנות היקרות‬
‫שלה זה לא מטופש בעיניך? היא לא היתה אמורה לחשוד בנו שנרגל למען אבא?״‬
‫סופי וטסה הביטו זו בזו בעיניים פעורות‪.‬‬
‫“היא הסכימה לזה משום שהקונסול הכריח אותה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הם פותחים לנו את הדלת‪,‬‬
‫מלווים אותנו לחדר האימונים ומלווים אותנו בחזרה החוצה‪ .‬ולמיס קולינס ולמיס גריי אין‬
‫שום ידע בעל חשיבות‪ .‬איזה נזק גורמת הנוכחות שלנו במכון‪ ,‬לדעתך?״‬
‫שוב השתררה דממה‪ ,‬וטסה כמעט שמעה את גבריאל מזעיף פנים‪ .‬לבסוף אמר‪“ ,‬אם אתה‬
‫מתעב כל כך את אבא‪ ,‬מדוע חזרת מספרד?״‬
‫גדעון ענה לו ברוגז‪“ ,‬חזרתי בגללך –“‬
‫סופי וטסה היו שעונות על הדלת והצמידו אליה את אוזנן‪ .‬פתאום נכנעה הדלת לכובד‬
‫משקלן ונפתחה‪ .‬שתיהן מיהרו להזדקף‪ ,‬וטסה קיוותה בכל לבה שלא נתפסו בקלקלתן‪.‬‬
‫גבריאל וגדעון עמדו זה מול זה בתוך כתם אור במרכז החדר‪ .‬טסה הבחינה בפרט שנעלם‬
‫עד כה מעיניה‪ :‬גבריאל היה אמנם האח הצעיר‪ ,‬אך גם היה גבוה מגדעון בכמה סנטימטרים‪.‬‬
‫גדעון היה רחב כתפיים ושרירי יותר‪ .‬הוא העביר את ידו בשערו הבהיר והנהן קצרות אל‬
‫הבנות כשהופיעו בפתח החדר‪“ .‬שלום לכן‪.‬״‬
‫גבריאל לייטווּד חצה את החדר כדי לקדם את פניהן‪ .‬הוא באמת היה גבוה‪ ,‬חשבה טסה‪,‬‬
‫כשמתחה את צווארה כדי להביט בו‪ .‬כנערה גבוהה בעצמה‪ ,‬רק לעתים רחוקות נאלצה להביט‬
‫בגברים מלמטה‪ ,‬אף שוויל וג׳ם היו שניהם גבוהים ממנה‪.‬‬
‫“מיס לאבלייס עדיין נעדרת?״ שאל מבלי להקדים שלום‪ .‬פניו נותרו רגועות‪ ,‬והרמז היחיד‬
‫לסערת רוחו הקודמת היה העורק שפעם בצווארו‪ ,‬מתחת לרוּנה של “אומץ בקרב״‪.‬‬
‫“כאב הראש שלה עדיין לא התפוגג‪,‬״ אמרה טסה ונכנסה בעקבותיו לחדר האימונים‪.‬‬
‫“איננו יודעות כמה זמן עוד תהיה מרותקת למיטה‪.‬״‬
‫“עד שהאימונים יסתיימו‪ ,‬אני מניח‪,‬״ ענה לה גדעון ביובש‪ ,‬וטסה הופתעה כשסופי צחקה‪.‬‬
‫היא השתתקה מיד‪ ,‬אך לא לפני שגדעון העיף בה מבט מופתע‪ ,‬כמעט מלא הערכה‪ ,‬כאילו לא‬
‫היה מורגל בכך שצוחקים מהבדיחות שלו‪.‬‬
‫גבריאל נאנח‪ ,‬הושיט את ידו והסיר שני מקלות ארוכים מהווים שעל הקיר‪ .‬הוא הושיט‬
‫אחד מהם לטסה‪“ .‬היום נעבוד על הדיפה וחסימה‪...‬״ החל לומר‪.‬‬
‫כהרגלה‪ ,‬שכבה טסה ערה שעה ארוכה באותו הלילה לפני שהשינה תקפה אותה‪ .‬סיוטים‬
‫פקדו אותה לאחרונה – בדרך כלל על מוֹרטמן‪ ,‬על עיניו האפורות והקרות ועל קולו המקפיא‬
‫עוד יותר שהבהיר לה בשוויון נפש שהוא יצר אותה‪ ,‬שטסה גריי האמיתית לא קיימת‪.‬‬
‫היא היתה פנים אל פנים מול האיש שכולם חיפשו‪ ,‬אבל עדיין לא ידעה מה בדיוק הוא‬
‫רוצה ממנה‪ .‬להתחתן איתה‪ ,‬אבל למה? כדי לנצל את כוחותיה‪ ,‬אבל לשם מה? המחשבה על‬
‫עיני הלטאה הקרות שלו שנחו עליה העבירה בה צמרמורת; המחשבה על כך שהוא קשור‬
‫איכשהו ללידתה היתה גרועה עוד יותר‪ .‬היא לא האמינה שמישהו – אפילו לא ג׳ם הנפלא‬
‫ומלא־האהדה – יגלה הבנה לצורך הבוער בתוכה לדעת מי היא‪ ,‬או לפחד שהיא מעין מפלצת‪,‬‬
‫פחד שהעיר אותה באישון לילה‪ ,‬פחד שגרם לה לשווע לאוויר ולשרוט את עורה שלה‪ ,‬כאילו‬
‫קיוותה שתוכל לקלף אותו מעליה ולחשוף את השטן שהסתתר מתחת‪.‬‬
‫בדיוק באותו הרגע שמעה רחש מחוץ לדלת חדרה ושריטה קלה של עצם שנדחף בעדינות‬
‫אל הדלת‪ .‬כעבור רגע של היסוס החליקה מהמיטה וטופפה אל הדלת‪.‬‬
‫היא פתחה את הדלת וגילתה שהפרוזדור ריק‪ .‬צלילים קלושים של נגינת כינור עלו מחדרו‬
‫של ג׳ם בקצה הפרוזדור‪ .‬לרגליה נח ספר קטן ירוק‪ .‬היא הרימה אותו והביטה במילים‬
‫שהוטבעו בזהב בשדרתו‪“ :‬ואתֶ ק‪ ,‬מאת וויליאם בּקפורד״‪.‬‬
‫היא סגרה את הדלת מאחוריה‪ ,‬נשאה את הספר אל מיטתה והתיישבה לעיין בו‪ .‬וויל כנראה‬
‫הביא לה אותו בסתר‪ .‬לא ייתכן שזה מישהו אחר‪ .‬אבל למה? מה הסיבה למעשים הקטנים של‬
‫חסד שנעשים בגנבה‪ ,‬בחושך‪ ,‬כמו אותה שיחה על ספרים‪ ,‬ומה הסיבה לקור שהוא מפגין בכל‬
‫עת אחרת?‬
‫היא פתחה את הספר בעמוד השער‪ .‬וויל שרבט שם מסר עבורה – בעצם‪ ,‬יותר ממסר‪.‬‬
‫שיר‪.‬‬

‫לטסה גריי‪ ,‬לרגל קריאתך הראשונה בוואתֶ ק‪:‬‬

‫הח׳ליף ואתֶ ק את פיו מנבל‪,‬‬

‫לגיהינום ילך‪ ,‬אבל זה לא משעמם!‬
‫אמונתך בי תושב‪ ,‬אם לא תאמרי שאני קלוקל‪,‬‬
 ‫ובמתנתי העלובה לא תרצי להתנחם‪.‬‬
‫‪ -‬וויל‬

‫טסה פרצה בצחוק‪ ,‬ומיד הניחה את ידה על פיה‪ .‬לעזאזל עם וויל‪ ,‬הוא תמיד הצליח להצחיק‬
‫אותה‪ ,‬גם כשלא רצתה‪ ,‬גם כשידעה שאם רק תפתח את לבה ולו כדי סדק צר‪ ,‬תרגיש כמי‬
‫שנוטלת קמצוץ של סם ממכר וקטלני‪ .‬היא הניחה על השידה את העותק של ואתֶ ק עם השיר‬
‫המטופש בכוונה של וויל‪ ,‬צנחה על המיטה והליטה את פניה בכריות‪ .‬היא עדיין שמעה את‬
‫נגינת הכינור של ג׳ם‪ ,‬את המתיקות העצובה שנישאה פנימה מתחת לדלתה‪ .‬היא השתדלה‬
‫בכל מאודה להדוף ממוחה כל מחשבה על וויל; ואכן‪ ,‬כשנרדמה לבסוף‪ ,‬הוא לא הופיע‬
‫בחלומה‪.‬‬

‫למחרת ירד גשם‪ ,‬ולמרות המטרייה שמעל ראשה הרגישה טסה שהכובע הנאה ששאלה‬
‫מג׳סמין צונח סביב אוזניה כמו ציפור ספוגת־מים‪ ,‬שעה שכולם – וויל וג׳ם והיא וסיריל‪,‬‬
‫שנשא את מטענם – מיהרו מהכרכרה אל תוך תחנת קינגס קרוס‪ .‬סביבה ראתה רק יריעות‬
‫של גשם אפור‪ ,‬שהסתירו הכול פרט לבניין גבוה ומרשים‪ ,‬עם מגדל שעון נישא בחזיתו‪.‬‬
‫בראש המגדל התנוססה שבשבת‪ ,‬שהראתה כי הרוח מנשבת צפונה – ומתיזה טיפות של גשם‬
‫קר בפניה‪ ,‬ולא בעדינות רבה‪.‬‬
‫בתוך התחנה שרר תוהו ובוהו‪ :‬אנשים נחפזו אנה ואנה‪ ,‬ילדים זעקו את כותרות העיתונים‪,‬‬
‫גברים פסעו הלוך ושוב כשלוחות צפחה צמודים לחזם‪ ,‬ופרסמו כל מוצר אפשרי – מתכשיר‬
‫לשיער ועד סבון‪ .‬ילד קטן במקטורן משובץ התרוצץ כאחוז תזזית‪ ,‬ואמו דלקה אחריו‪ .‬וויל‬
‫אמר דבר־מה לג׳ם ונעלם בתוך הקהל‪.‬‬
‫“הוא עזב אותנו לאנחות?״ שאלה טסה ונאבקה במטרייה שסירבה להיסגר‪.‬‬
‫“הרשי לי‪.‬״ ג׳ם הושיט את ידו בזריזות ומשך במנגנון; המטרייה נסגרה בטריקה החלטית‪.‬‬
‫טסה חייכה אליו והסיטה את שערה הרטוב מעיניה‪ ,‬בדיוק כשוויל חזר מלווה בסבל אומלל‬
‫למראה‪ ,‬שנטל את המטען מסיריל ונבח לעברם שיזדרזו‪ ,‬כי הרכבת לא תחכה כל היום‪.‬‬
‫וויל העביר את מבטו מהסבל אל מקל ההליכה של ג׳ם ובחזרה אל הסבל‪ .‬עיניו הכחולות‬
‫הצטמצמו‪“ .‬היא תחכה לנו‪,‬״ אמר וויל בחיוך קטלני‪.‬‬
‫הסבל נראה מבולבל אך הסתפק ב״אדוני״ ובנימה שנשמעה תוקפנית הרבה פחות‪ .‬הוא‬
‫הוביל אותם אל הרציף‪ .‬אנשים – כל כך הרבה אנשים! – נהרו סביב טסה שעשתה את דרכה‬
‫בקהל‪ ,‬כשהיא אוחזת בג׳ם ביד אחת ובכובעה של ג׳סמין ביד השנייה‪ .‬הרחק בקצה התחנה‪,‬‬
‫היכן שהפסים נמתחו אל האוויר הפתוח‪ ,‬לא ראתה דבר פרט לשמים אפורים כפלדה‬
‫ומוכתמים בפיח‪.‬‬
‫ג׳ם עזר לה לעלות לקרון; המטען הועלה גם הוא חיש קל‪ ,‬וּ־וויל העניק תשר לסבל בין כל‬
‫הצעקות והשריקות המעידות על כך שהרכבת מוכנה לצאת לדרך‪ .‬הדלת נטרקה מאחורי גבם‪,‬‬
‫והרכבת זינקה קדימה; קיטור התאבך לעננים לבנים מחוץ לחלונות תאם‪ ,‬והגלגלים שקשקו‬
‫בעליצות‪.‬‬
‫“הבאת משהו לקרוא במסע?״ שאל וויל והתרווח במושב מול טסה; ג׳ם ישב לצדה‪ ,‬ומקל‬
‫ההליכה שלו נשען על הקיר‪.‬‬
‫היא חשבה על העותק של ואתֶ ק ועל השיר שהקדיש לה בפנים‪ .‬היא השאירה אותו במכון‬
‫כדי להימנע מפיתוי‪ ,‬ממש כשם שהיתה משאירה חפיסת סוכריות אילו סבלה מסוכר או לא‬
‫רצתה לעלות במשקל‪“ .‬לא‪,‬״ אמרה‪“ .‬לאחרונה לא מצאתי שום דבר שאני משתוקקת‬
‫לקרוא‪.‬״‬
‫וויל קפץ את פיו‪ ,‬אך לא אמר דבר‪.‬‬
‫“תמיד יש משהו מרגש כל כך בתחילתו של מסע‪ ,‬נכון?״ המשיכה טסה‪ ,‬שהצמידה את אפה‬
‫אל החלון‪ ,‬אף שלא ראתה דבר פרט לעשן ולפיח ולגשם אפור שניתך על החלון; לונדון‬
‫נראתה כמו צל עמום בערפל‪.‬‬
‫“לא‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬ואז נשען לאחור ומשך את כובעו על עיניו‪.‬‬
‫טסה המשיכה להצמיד את פניה אל הזכוכית גם כשלונדון האפורה נותרה מאחור‪ ,‬ואיתה‬
‫הגשם‪ .‬עד מהרה חצתה הרכבת שדות ירוקים שנוקדו כבשים לבנים‪ ,‬ופה ושם נישא אל־על‬
‫צריח של כנסייה כפרית‪ .‬השמים שינו את צבעם מפלדה לכחול לחלוחי וערפילי‪ ,‬ועננים‬
‫קטנים שחורים נעו במהירות מעל לראשיהם‪ .‬טסה צפתה בכול בהשתאות‪.‬‬
‫“מעולם לא ביקרת באזור הכפר?״ שאל ג׳ם‪ ,‬אם כי בניגוד לוויל‪ ,‬תובלה שאלתו בנימה‬
‫כנה של סקרנות‪.‬‬
‫טסה הנידה את ראשה‪“ .‬לא זכור לי שאי־פעם יצאתי מניו יורק‪ ,‬מלבד לקוני איילנד‪ ,‬וזה‬
‫לא באמת אזור כפרי‪ .‬אני מניחה שעברתי באזור הכפר כשנסעתי בכרכרה מסאות׳המפטון עם‬
‫האחיות אופל‪ ,‬אבל היה חשוך בחוץ‪ ,‬והן הקפידו לסגור את הווילונות‪.‬״ היא הסירה את‬
‫כובעה‪ ,‬שנטף מים‪ ,‬והניחה אותו לייבוש על המושב שביניהם‪“ .‬אבל יש לי תחושה שכבר‬
‫ראיתי אותו בעבר‪ .‬בספרים‪ .‬אני כל הזמן מדמיינת שאראה את תוֹרנפילד הול מתנשא מעל‬
‫העצים‪ ,‬או את ‘אנקת גבהים׳ על צוק סלעי –“‬
‫“׳אנקת גבהים׳ מתרחש ביורקשייר‪,‬״ אמר וויל מתחת לכובעו‪“ ,‬ועדיין לא התקרבנו לשם‪.‬‬
‫אפילו לא הגענו לגרנתאם‪ .‬ואין שום דבר מרשים ביורקשייר‪ .‬סתם גבעות וגאיות‪ ,‬בלי הרים‬
‫אמיתיים כמו שיש לנו בוויילס‪.‬״‬
‫“אתה מתגעגע לוויילס?״ שאלה טסה בסקרנות‪ .‬היא לא הבינה מדוע עשתה זאת; הרי ידעה‬
‫שלשאול את וויל על עברו כמוהו כהתעללות בכלב שזנבו כואב‪ ,‬אך נדמה שלא עמדה‬
‫בפיתוי‪.‬‬
‫וויל משך קלות בכתפיו‪“ .‬למה אני אמור להתגעגע? רק כבשים ושירה‪,‬״ אמר‪“ .‬ושפה‬
‫מגוחכת‪ .‬וֶה הוֹוֶן אִ י ווֹד מוֹר וֶֹדווּ‪ ,‬וידאי דים אִ ין קוֹפי ֹו ווי אֶ נוּ‪.‬״‬
 ‫“מה זה אומר?״‬
‫“זה אומר‪‘ ,‬אני רוצה להשתכר כל כך עד שלא אזכור את שמי׳‪ .‬משפט שימושי‪ ,‬האמת‪.‬״‬
‫“אתה לא נשמע פטריוטי במיוחד‪,‬״ ציינה טסה‪“ .‬ולפני רגע דיברת בערגה על ההרים‪ ,‬לא?‬
‫״‬
‫“פטריוטי?״ וויל נשמע מדושן עונג‪“ .‬אני אגיד לך מה כן פטריוטי‪,‬״ אמר‪“ .‬לכבוד מקום‬
‫הולדתי יש לי קעקוע של הדרקון מוויילס על ה –“‬
‫“אתה במצב רוח שנון במיוחד‪ ,‬נכון‪ ,‬וויליאם?״ קטע אותו ג׳ם‪ ,‬אף שלא היה כעס בקולו‪.‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬בעקבות היכרותה עמם‪ ,‬ביחד ולחוד‪ ,‬ידעה טסה שיש לכך משמעות כשקראו זה‬
‫לזה בשמותיהם המלאים‪ ,‬ולא בקיצורים הידידותיים יותר‪“ .‬אל תשכח שסטארקוות׳ר לא‬
‫סובל את שרלוט‪ ,‬אז אם זה מצב הרוח שאתה מתכוון –“‬
‫“אני מבטיח להקסים לו את הצורה‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬שהזדקף ותיקן את כובעו המעוך‪“ .‬אקסים‬
‫אותו כל כך‪ ,‬עד שבסוף הוא יצנח על הקרקע מותש וינסה נואשות להיזכר בשמו‪.‬״‬
‫“האיש בן שמונים ותשע‪,‬״ מלמל ג׳ם‪“ .‬ייתכן שהוא כבר במצב הזה‪.‬״‬
‫“אני מניחה שכבר מעכשיו אתה אוגר את כל הקסם הזה?״ שאלה טסה‪“ .‬ודאי לא תרצה‬
‫לבזבז אותו עלינו‪.‬״‬
‫“בדיוק‪.‬״ וויל נשמע מרוצה‪“ .‬וסטארקוות׳ר לא שונא את שרלוט‪ ,‬ג׳ם‪ .‬הוא שונא את אבא‬
‫שלה‪.‬״‬
‫“אבות אכלו בוסר‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪“ .‬יש לשער שהוא לא סובל אף אחד מבני משפחת‬
‫פרייצ׳יילד או אנשים שקשורים אליהם‪ .‬שרלוט אפילו לא רצתה לשלוח את הנרי –“‬
‫“כי בכל פעם שמניחים להנרי לצאת מבית בכוחות עצמו‪ ,‬עלולה להתרחש תקרית‬
‫בינלאומית‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬אבל כן‪ ,‬בתשובה לשאלה שלא שאלת‪ ,‬אני מבין בהחלט ששרלוט‬
‫הפקידה בידינו אחריות גדולה‪ ,‬ואני מתכוון להתנהג יפה‪ .‬כמו כולם‪ ,‬גם אני לא רוצה‬
‫שבּנדיקט לייטווּד הנכלולי ובניו המפלצתיים ינהלו את המכון‪.‬״‬
‫“הם לא מפלצתיים‪,‬״ אמרה טסה‪.‬‬
‫וויל צמצם את עיניו אליה‪“ .‬מה?״‬
‫“גדעון וגבריאל‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬הם לא מפלצתיים בכלל‪ ,‬הם אפילו די נאים‪.‬״‬
‫“התכוונתי למעמקים האפלים של נשמתם השחורה‪,‬״ השיב לה וויל בטון קודר‪.‬‬
‫טסה נחרה בבוז‪“ .‬ומה לדעתך הצבע של מעמקי הנשמה שלך‪ ,‬וויל הרונדייל?״‬
‫“לוונדר‪,‬״ אמר לה וויל‪.‬‬
‫טסה הביטה בג׳ם כמבקשת עזרה‪ ,‬אבל הוא רק חייך‪“ .‬אולי כדאי שנדון באסטרטגיה‪,‬״‬
‫אמר‪“ .‬סטארקוות׳ר שונא את שרלוט ויודע שהיא שלחה אותנו‪ .‬איך אנחנו אמורים למצוא חן‬
‫בעיניו?״‬
‫“טסה יכולה להשתמש בנשיות שלה‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬שרלוט אמרה שיש לו חולשה לפנים‬
‫יפות‪.‬״‬
‫“איך באמת תירצה שרלוט את הנוכחות שלי?״ שאלה טסה‪ ,‬ופתאום עלה על דעתה שהיתה‬
‫צריכה לשאול זאת קודם‪.‬‬
‫“היא לא תירצה שום דבר‪ ,‬היא רק מסרה לו את שמותינו‪ .‬היא ענתה לו בקצרה‪,‬״ אמר‬
‫וויל‪“ .‬נדמה לי שעכשיו זה תפקידנו לרקוח סיפור מתקבל על הדעת‪.‬״‬
‫“הרי לא נוכל לומר שאני ציידת צללים; הוא ידע מיד שזה לא נכון‪ .‬אין עליי סימנים‪.‬״‬
‫“וגם לא סימן של מכשפים‪ .‬הוא יחשוב שהיא סתמית‪,‬״ הסכים ג׳ם‪“ .‬היא יכולה להתהפך‪,‬‬
‫אבל‪...‬״‬
‫וויל אמד אותה ארוכות‪ .‬טסה ידעה שאין לכך שום משמעות – אפילו פחות מזה‪ ,‬למען‬
‫האמת – ובכל זאת‪ ,‬היה המבט שנח עליה כמו אצבע המלטפת את עורפה‪ ,‬והיא נרעדה‪ .‬היא‬
‫הכריחה את עצמה להשיב לו במבט מקפיא‪“ .‬אולי נוכל לומר שהיא דודה רווקה ומטורפת‬
‫שמתעקשת ללוות אותנו לכל מקום‪.‬״‬
‫“דודה שלי או שלך?״ שאל ג׳ם‪.‬‬
‫“כן‪ ,‬היא לא ממש דומה לאף אחד מאיתנו‪ ,‬הא? אולי היא בחורה שהתאהבה בי עד כלות‬
‫ומתעקשת ללכת אחריי לכל מקום‪.‬״‬
‫“הכישרון שלי הוא שינוי צורה‪ ,‬וויל‪ ,‬לא משחק‪,‬״ אמרה לו טסה‪ ,‬וג׳ם פרץ בצחוק‪ .‬וויל‬
‫לטש בו מבט‪.‬‬
‫“היא עלתה עליך בשנינותה‪ ,‬וויל‪,‬״ הסביר ג׳ם‪“ .‬זה קורה לפעמים‪ ,‬לא? אולי כדאי שאציג‬
‫את טסה כארוסתי‪ .‬נוכל לומר לאלוּסיוּס המשוגע הזקן שהיא מועמדת להתעלות‪.‬״‬
‫“התעלות?״ טסה לא זכרה שנתקלה במונח הזה בקודקס‪.‬‬
‫ג׳ם הסביר‪“ ,‬כשצייד צללים מבקש לשאת לאישה סתמית –“‬
‫“אבל חשבתי שזה אסור‪,‬״ אמרה טסה‪ ,‬והרכבת נכנסה לתוך מנהרה‪ .‬פתאום השתררה‬
‫עלטה בתא‪ ,‬ובכל זאת היא חשה שמבטו של וויל עדיין עליה‪ ,‬רטט עבר בה‪.‬‬
‫“את צודקת‪ .‬אלא אם כן משתמשים בגביע התמותה כדי להפוך סתמית לציידת צללים‪ .‬זה‬
‫לא קורה לעתים קרובות‪ ,‬אבל זה קורה‪ .‬אם צייד צללים פונה אל המסדר ומבקש התעלות‬
‫עבור בת־זוגו‪ ,‬נדרש המסדר לשקול את הבקשה במשך שלושה חודשים‪ .‬ובינתיים מתחילה‬
‫הסתמית את לימודיה ומתוודעת לתרבות של ציידי הצללים –“‬
‫קולו של ג׳ם נבלע בצפירה רמה‪ ,‬כשקטר הרכבת יצא מהמנהרה‪ .‬טסה הביטה בוויל‪ ,‬אך‬
‫הוא נעץ את מבטו בחלון ולא טרח להסב את מבטו אליה‪ .‬כנראה דמיינה‪.‬‬
‫“זה רעיון לא רע‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬אני גם ככה כבר יודעת די הרבה‪ ,‬סיימתי לקרוא כמעט‬
‫את כל הקודקס‪.‬״‬
‫“וזה יכול גם להסביר מדוע הבאתי אותך איתי‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ .‬כמועמדת להתעלות‪ ,‬הרי‬
‫תרצי ללמוד על פעילותם של מכונים אחרים מחוץ ללונדון‪.‬״ הוא פנה לוויל‪“ .‬מה דעתך?״‬
‫“זה רעיון טוב כמו כל רעיון אחר‪.‬״ וויל המשיך לבהות בחלון; אזור הכפר נראה כעת ירוק‬
‫פחות‪ ,‬צחיח יותר‪ .‬הם לא ראו סביבם כפרים‪ ,‬רק מרבדים ארוכים של דשא ירוק־אפור‬
‫וצוקים של סלע שחור‪.‬‬
‫“כמה מכונים יש חוץ מהמכון בלונדון?״ שאלה טסה‪.‬‬
‫ג׳ם מנה אותם באצבעותיו‪“ .‬בבריטניה? לונדון‪ ,‬יורק‪ ,‬אחד בקורנוול – לא רחוק‬
‫מטינטאג׳ל – אחד בקארדיף ואחד באדינבורו‪ .‬אבל כולם קטנים יותר וסרים למרותו של‬
‫המכון בלונדון‪ ,‬שסר בתורו למרותה של אידריס‪.‬״‬
‫“גדעון לייטווּד אמר שהוא שהה במכון במדריד‪ .‬מה הוא עשה שם‪ ,‬לכל הרוחות?״‬
‫“בזבז את הזמן‪ ,‬סביר להניח‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫“מרגע שאנחנו מסיימים את לימודינו בגיל שמונה־עשרה‪,‬״ המשיך ג׳ם‪ ,‬כאילו וויל לא‬
‫אמר מילה‪“ ,‬מעודדים אותנו לטייל‪ ,‬לשהות במכונים אחרים‪ ,‬לחוות את תרבותם של ציידי‬
‫הצללים במקומות חדשים‪ .‬תמיד יש טכניקות שונות‪ ,‬תכסיסים מקומיים ששווה ללמוד‪ .‬גדעון‬
‫נעדר רק כמה חודשים‪ .‬אם בּנדיקט הזעיק אותו בחזרה מהר כל כך‪ ,‬הוא בוודאי חושב שהוא‬
‫קרוב להשתלטות על המכון‪.‬״ ג׳ם נראה מודאג‪.‬‬
‫“אבל הוא טועה‪,‬״ השיבה טסה בתקיפות‪ ,‬וכשהמבט המודאג לא מש מעיניו האפורות של‬
‫ג׳ם‪ ,‬מיהרה לשנות את הנושא‪“ .‬איפה נמצא המכון בניו יורק?״‬
‫“אנחנו לא משננים את הכתובות‪ ,‬טסה‪.‬״ היה גוון מוזר בקולו של וויל‪ ,‬כמו זרם תת־מימי‬
‫ומסוכן‪ .‬ג׳ם צמצם את עיניו ושאל‪“ :‬הכול בסדר?״‬
‫וויל הסיר את כובעו והניח אותו על המושב לצדו‪ .‬לרגע אחד אמד את שניהם במבט יציב‪.‬‬
‫הוא יפהפה כמו תמיד‪ ,‬חשבה לעצמה טסה‪ ,‬אך נדמה שמשהו אפור השתלט עליו‪ ,‬כמעט‬
‫בלתי־נראה‪ .‬יחסית למי שבוער בדרך כלל בצבעים עזים‪ ,‬הוא נראה כעת מותש וחסר־גוון‪,‬‬
‫כאילו גלגל סלע במעלה הגבעה כמו סיזיפוס‪“ .‬שתיתי יותר מדי אתמול בלילה‪,‬״ אמר לבסוף‪.‬‬
‫בשביל מה אתה טורח‪ ,‬וויל? אתה לא מבין ששנינו יודעים שאתה משקר? טסה כמעט אמרה‬
‫את המילים בקול‪ ,‬אבל מבט אחד מג׳ם ומיד חזרה בה‪ .‬הוא הביט בוויל במבט מודאג – מודאג‬
‫מאוד – אף שטסה ידעה כי אינו מאמין לוויל בעניין השתייה‪ ,‬בדיוק כמוה‪ .‬אבל הוא אמר רק‪,‬‬
‫“נו‪ ,‬הלוואי שהיתה לנו רוּנת פיכחות‪.‬״‬
‫“כן‪.‬״ וויל הביט בחברו‪ ,‬והבעת פניו המתוחה נרגעה קלות‪“ .‬אם לא אכפת לכם לחזור אל‬
‫הדיון בתוכנית שלך‪ ,‬ג׳יימס‪ .‬זו תוכנית טובה‪ ,‬אבל שכחת דבר אחד‪.‬״ הוא רכן קדימה‪“ .‬אם‬
‫טסה אמורה להיות ארוסתך‪ ,‬היא זקוקה לטבעת‪.‬״‬
‫“חשבתי גם על זה‪,‬״ אמר ג׳ם והפתיע את טסה‪ ,‬שחשבה כי הגה את רעיון ההתעלות‬
‫בו־במקום‪ .‬הוא תחב את ידו לתוך כיס מעילו‪ ,‬שלף טבעת כסף והושיט אותו לטסה בכף ידו‪.‬‬
‫היא היתה דומה לטבעת הכסף שוויל נהג לענוד‪ ,‬אך אצל וויל היתה זו ציפור במעופה‪ ,‬ואילו‬
‫בטבעת זו נראה תחריט עדין של צריח טירה עם חומת שיניות מסביב‪“ .‬הטבעת של משפחת‬
‫קרסטֵיירז‪,‬״ אמר‪“ .‬אם לא אכפת לך‪...‬״‬
‫היא נטלה את הטבעת וענדה אותה על אצבע יד שמאל; נדמה שבאורח פלא התאימה את‬
‫עצמה הטבעת אליה‪ .‬היא הרגישה צורך לומר דבר־מה‪ ,‬כמו איזו טבעת יפה או תודה לך‪ ,‬אבל‬
‫זו לא היתה הצעת נישואים וגם לא מתנה‪ .‬זה היה רק אביזר בהצגה‪“ .‬שרלוט לא עונדת‬
‫טבעת נישואים‪,‬״ אמרה‪“ .‬לא עלה על דעתי שציידי צללים נוהגים לעשות זאת‪.‬״‬
‫“את צודקת‪ ,‬זה לא נהוג‪,‬״ הבהיר לה וויל‪“ .‬אצלנו נותנים את טבעת המשפחה לבחורה‬
‫בשעת האירוסים‪ ,‬אבל בטקס עצמו מחליפים רוּנות במקום טבעות‪ .‬אחת על הזרוע‪ ,‬ואחת על‬
‫הלב‪.‬״‬
‫“שִׂי ֵמנִי כַחוֹתָ ם עַל־ ִל ֶבּ ‪ ,‬כַּחוֹתָ ם עַל־זְרוֹ ֶע ־־כִּי־ ַעזָּה ַכ ָמּוֶת אַ ֲהבָה‪ָ ,‬קשָׁה ִכשְׁאוֹל ִקנְאָה‪,‬״‬
‫ציטט ג׳ם‪“ .‬שיר השירים‪.‬״‬
‫“קשה כשאול קנאה?״ שאלה טסה והרימה גבה‪“ .‬זה לא ממש‪ ...‬רומנטי‪.‬״‬
‫שׁ ְל ֶהבֶתְ י ָה‪,‬״ הוסיף וויל וקישת את גבותיו‪“ .‬תמיד חשבתי שהקנאה‬ ‫שׁפֵּי אֵשׁ ַ‬ ‫שׁפֶי ָה ִר ְ‬
‫“ר ָ‬
‫ְ‬
‫רומנטית מאוד בעיני נשים‪ .‬אתן אוהבות שגברים רבים עליכן‪...‬״‬
‫“בחתונות של סתמיים לא מדברים על השאול בדרך כלל‪,‬״ אמרה לו טסה‪“ .‬אבל הידע‬
‫שלכם בתנ״ך אכן מרשים‪ .‬יותר טוב משל דודה הרייט‪.‬״‬
‫“שמעת את זה‪ ,‬ג׳יימס? היא השוותה אותנו לדודה הרייט‪.‬״‬
‫ג׳ם נותר שלֵו כהרגלו‪“ .‬אנחנו נדרשים להכיר את כל הטקסטים הדתיים‪,‬״ הסביר‪“ .‬עבורנו‬
‫הם כמו חוברות הדרכה‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬אתם משננים אותם בבית הספר?״ עלה על דעתה שלא ראתה את וויל או את ג׳ם‬
‫שוקדים על לימודיהם מרגע שהגיעה למכון‪“ .‬או בשיעורים הפרטיים שלכם?״‬
‫“כן‪ ,‬אם כי לאחרונה שרלוט לא ממש מקפידה על השיעורים שלנו‪ ,‬כפי שבוודאי הבנת‪,‬״‬
‫אמר לה וויל‪“ .‬לכולנו יש מורה פרטי‪ ,‬או שאנחנו נשלחים לבית הספר באידריס – כלומר‪,‬‬
‫עד שאנחנו מגיעים לבגרות בגיל שמונה־עשרה‪ .‬תודה לאל‪ ,‬אצל שנינו זה קרוב מאוד‪.‬״‬
‫“מי מכם מבוגר יותר?״‬
‫“ג׳ם‪,‬״ השיב לה וויל‪ ,‬וגם ג׳ם אמר‪“ ,‬אני‪,‬״ בעת ובעונה אחת‪ .‬הם גם צחקו יחדיו‪ .‬וויל‬
‫הוסיף‪“ ,‬אבל רק בשלושה חודשים‪.‬״‬
‫“ידעתי שתרגיש צורך לציין את זה‪,‬״ אמר לו ג׳ם בחיוך‪.‬‬
‫טסה העבירה את מבטה בין שניהם‪ .‬הם שונים זה מזה כמו יום ולילה‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬וגם‬
‫במזגם הם הפכים גמורים‪ .‬ובכל זאת‪“ .‬האם זו המשמעות של פּראבָּ טאי?״ שאלה‪“ .‬להשלים‬
‫זה את דבריו של זה וכדומה? כי בקודקס לא מרחיבים בנושא‪.‬״‬
‫וויל וג׳ם העיפו מבט זה בזה‪ .‬וויל משך ראשון בכתפיו‪“ .‬קשה להסביר את זה‪,‬״ אמר‬
‫בהתנשאות‪“ .‬אם לא חווית את זה –“‬
‫“התכוונתי לשאול אם אתם יודעים – למשל – לקרוא זה את מחשבותיו של זה‪,‬״ הוסיפה‬
‫טסה ושאלה‪.‬‬
‫ג׳ם נחר בבוז‪ .‬עיניו הכחולות הבורקות של וויל נפערו בתדהמה‪“ .‬לקרוא זה את המחשבות‬
‫של זה? אלוהים ישמרנו‪ ,‬לא‪.‬״‬
‫“אז מה זה אומר‪ ,‬בעצם? הבנתי‪ ,‬נשבעתם להגן זה על זה‪ ,‬אבל כל ציידי הצללים אמורים‬
‫להגן זה על זה‪ ,‬לא?״‬
‫“זה הרבה יותר מורכב‪,‬״ אמר לה ג׳ם בכובד ראש משסיים לנחור בבוז‪“ .‬הרעיון של‬
‫פּראבָּ טאי מקורו בסיפור עתיק יומין על דוד ויהונתן‪ְ ‘ .‬ונֶפֶשׁ י ְהוֹנָתָ ן נִ ְקשׁ ְָרה ְבּנֶפֶשׁ דָּ וִד‪,‬‬
‫ַויּ ֶ ֱא ָהבֵהוּ י ְהוֹנָתָ ן ְכּנַפְשׁוֹ‪ַ ...‬ויִּכְר ֹת י ְהוֹנָתָ ן וְדָ וִד בּ ְִרית‪ ,‬בְּאַ ֲהבָתוֹ א ֹתוֹ ְכּנַפְשׁוֹ׳‪ .‬הם היו שני‬
‫לוחמים‪ ,‬ונשמותיהם נקשרו זו בזו בידי שמים‪ ,‬ומשם לקח יהונתן צייד הצללים את הרעיון‬
‫של פּראבָּ טאי והוסיף אותו לספר החוקים‪.‬״‬
‫“אבל זה לא שני גברים בהכרח‪ .‬האם ברית שכזו יכולה להיווצר גם בין גבר לאישה או בין‬
‫שתי נשים?״‬
‫“כמובן‪.‬״ ג׳ם הנהן‪“ .‬עומדות לרשותך שמונה־עשרה שנה כדי למצוא ולבחור לך‬
‫פּראבָּ טאי‪ .‬מרגע שימלאו לך שמונה־עשרה‪ ,‬הטקס הזה כבר לא פתוח בפנייך‪ .‬וזה הרבה יותר‬
‫מהבטחה להגן זה על זה‪ .‬עלייך לעמוד מול המועצה ולהישבע שתקריבי את חייך למען‬
‫הפּראבָּ טאי‪ .‬שתלכי אחריו באש ובמים‪ ,‬שתיקברי לצדו‪ .‬אילו היה חץ נשלח עכשיו לכיוונו‬
‫של וויל‪ ,‬היתה שבועתי מחייבת אותי לגונן עליו בגופי‪.‬״‬
‫“זה מאוד שימושי‪,‬״ ציין וויל‪.‬‬
‫“והוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬חייב לעשות את אותו הדבר גם בשבילי‪,‬״ הוסיף ג׳ם‪“ .‬גם אם יאמר לך את‬
‫ההפך‪ ,‬וויל לעולם לא יפר שבועה או את החוק‪.‬״ הוא הביט בוויל‪ ,‬שחייך חיוך רפה ובהה‬
‫בחלון‪.‬‬
‫“שכה אחיה‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬זה באמת נוגע ללב‪ ,‬אבל עדיין לא הבנתי אילו יתרונות זה‬
‫מקנה לכם‪.‬״‬
‫“לא לכולם יש פּראבָּ טאי‪,‬״ הסביר לה ג׳ם‪“ .‬למעשה‪ ,‬רק מעטים מאיתנו מוצאים את שלהם‬
‫בזמן המוקצב‪ .‬אבל אלה שמוצאים אותו שואבים כוח מהפּראבָּ טאי שלהם בשדה הקרב‪ .‬רוּנה‬
‫שהפּראבָּ טאי שלך מצייר עליך תמיד חזקה יותר מזו שיצייר אחר‪ ,‬או שתצייר בעצמך‪ .‬ויש גם‬
‫כמה רוּנות מיוחדות שעומדות לרשותנו ואינן נגישות לציידי צללים אחרים בזכות כוחנו‬
‫הכפול‪.‬״‬
‫“אבל מה אם תחליט שאתה לא רוצה להמשיך להיות פּראבָּ טאי?״ שאלה טסה בסקרנות‪.‬‬
‫“האם אפשר לשבור את הקשר?״‬
 ‫“אלוהים אדירים‪ ,‬אישה‪,‬״ קרא וויל‪“ .‬יש משהו שלא מעניין אותך לדעת?״‬
‫“לא יקרה כלום אם נספר לה‪.‬״ ידיו של ג׳ם היו שלובות על מקל ההליכה שלו‪“ .‬ככל‬
‫שתדע יותר‪ ,‬כך יהיה לה קל להעמיד פנים שהיא מועמדת להתעלות‪.‬״ הוא פנה אל טסה‪“ .‬אי‬
‫אפשר לשבור את הקשר אלא במקרים יוצאי דופן‪ .‬אם אחד מאיתנו יהפוך‪ ,‬למשל‪ ,‬לשוכן‬
‫תחתיות או לסתמי‪ ,‬הקשר יינתק‪ .‬וכמובן‪ ,‬אם אחד מאיתנו ימות‪ ,‬ישוחרר האחר מהקשר‪.‬‬
‫אבל הוא לא יוכל לבחור פּראבָּ טאי אחר‪ .‬צייד צללים אינו יכול לקחת חלק בטקס שכזה יותר‬
‫מפעם אחת‪.‬״‬
‫“זה כמעט כמו טקס נישואים‪,‬״ אמרה טסה בנחת‪“ ,‬לפחות אצל הקתולים; כמו הנרי‬
‫השמיני‪ ,‬שהיה צריך להמציא דת חדשה כדי להשתחרר מהנדרים שנדר‪.‬״‬
‫“עד שהמוות יפריד בינינו‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬ומבטו נותר נעוץ בנופים הכפריים שחלפו על‬
‫פניהם‪.‬‬
‫“טוב‪ ,‬וויל לא צריך ליצור דת חדשה כדי להיפטר ממני‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬בקרוב הוא ישוחרר‪.‬״‬
‫וויל נעץ בו מבט חד‪ ,‬אבל טסה היא זו שדיברה‪“ .‬אל תגיד דבר כזה‪,‬״ גערה בג׳ם‪“ .‬אולי‬
‫עוד תימצא תרופה‪ .‬אסור לאבד תקווה‪.‬״‬
‫היא כמעט התכווצה לנוכח המבט שוויל נעץ בה‪ :‬עיניים כחולות‪ ,‬יוקדות וזועמות‪ .‬ג׳ם‬
‫כנראה לא הבחין בכך‪ ,‬כשענה לה בשוויון נפש‪“ .‬לא איבדתי תקווה‪,‬״ אמר‪“ .‬אני פשוט‬
‫מקווה לדברים שונים ממך‪ ,‬טסה גריי‪.‬״‬

‫השעות חלפו‪ ,‬וטסה נמנמה כשראשה שעון על ידה‪ ,‬והקרקוש העמום של גלגלי הרכבת מוצא‬
‫את דרכו לתוך חלומותיה‪ .‬לבסוף התעוררה כשג׳ם טלטל בעדינות את כתפיה; ברקע נשמעה‬
‫שריקה רמה‪ ,‬והכרטיסן הכריז על תחנת יורק‪ .‬הם ירדו אל הרציף בהמולה של תיקים‬
‫וכובעים וסבלים‪ .‬התחנה היתה הרבה פחות צפופה מקינגס קרוס וכוסתה בגג מרשים הרבה‬
‫יותר‪ ,‬שכולו קמרונות פלדה וזכוכית‪ ,‬ושדרכו הציצה בשמים אפורים־שחורים‪.‬‬
‫הרציפים נמתחו ככל שהעין משגת; טסה‪ ,‬וויל וג׳ם עמדו על הרציף הקרוב ביותר לאולם‬
‫התחנה‪ ,‬ושעונים גדולים מצופי־זהב הכריזו על השעה שש‪ .‬הם נמצאו כעת בצפון האי‪ ,‬והיום‬
‫כבר נטה לערוב‪.‬‬
‫הם נעמדו מתחת לאחד השעונים‪ ,‬כשגבר הגיח מבין הצללים‪ .‬טסה התקשתה להחניק זעקה‬
‫כשהבחינה בו‪ .‬הוא היה מכוסה מכף רגל ועד ראש‪ ,‬חבוש כובע חסין־מים ונעול מגפיים של‬
‫ספן‪ .‬זקנו היה ארוך ולבן‪ ,‬ועל עיניו סוככו גבות סמיכות לבנות‪ .‬הוא הושיט את ידו והניח‬
‫אותה על כתפו של וויל‪“ .‬נפילים?״ שאל בקול מחוספס ובמבטא גס‪“ .‬זה אתה?״‬
‫“אלוהים אדירים‪,‬״ אמר וויל והניח את ידו על לבו במחווה תיאטרלית‪“ .‬זה הספן הזקן‪.‬״‬
‫“מי ששלח אותי קורים אותו אלוּסיוּס סטארקוות׳ר‪ .‬אז אתם הנערים מי שבאו מלונדון‪ ,‬כן‬
‫או לא? למה שאין לי זמן לָמוֹד כאן כל הלילה‪.‬״‬
 ‫“יש לך פגישה חשובה עם אלבטרוס?״ שאל אותו וויל‪“ .‬כי לא היינו רוצים לעכב אותך‪.‬״‬
‫“ידידי המשוגע מנסה לומר‪,‬״ התערב ג׳ם‪“ ,‬שאנחנו אכן ציידי הצללים מהמכון בלונדון‪.‬‬
‫שרלוט בּראנוול שלחה אותנו‪ .‬ואתה‪?...‬״‬
‫“גוטשֶל‪,‬״ אמר האיש בזעף‪“ .‬המשפחה שְלי משרתת את הציידי צללים של המכון ביורק‬
‫כבר שלוש מאות שנה כמעט‪ .‬אני רואה תָ ׳אמת מה שיש מאחורי התעתוע שְלכם‪ ,‬ילדים‪ .‬חוץ‬
‫מהזאתי‪,‬״ הוסיף ואמר‪ ,‬והפנה את מבטו אל טסה‪“ .‬אם יש תעתוע בילדה הזאתי‪ ,‬זה משוּ שלא‬
‫ראיתי אפְפּם‪.‬״‬
‫“היא סתמית – מועמדת להתעלות‪,‬״ מיהר ג׳ם להסביר‪“ .‬ובקרוב תהיה אשתי‪.‬״ הוא נטל‬
‫את ידה של טסה במחווה מגוננת והפך אותה כדי שגוטשֶל יוכל לראות את הטבעת על‬
‫אצבעה‪“ .‬חשבי המועצה חשבו שיועיל לה לראות מכון אחר מחוץ ללונדון‪.‬״‬
‫“ומישוּ הֶסביר אדזה למר סטארקוות׳ר?״ שאל גוטשֶל‪ ,‬ועיניו השחורות בערו מתחת לשולי‬
‫כובעו‪.‬‬
‫“תלוי מה סיפרה לו גברת בּראנוול‪,‬״ אמר ג׳ם‪.‬‬
‫“טוף‪ ,‬בשבילך אני מקווה שהיא אמרה לו משוּ‪,‬״ הוסיף המשרת הזקן והרים גבה‪“ .‬למה‬
‫שאין בעולם הזה אפְחד ששונא הפתעות יותר מאלוּסיוּס סטארקוות׳ר‪ .‬וגם אם יש‪ ,‬אני עוד‬
‫לא פגשתי את הבן – אלף‪ .‬סליחה‪ ,‬מיס‪.‬״‬
‫טסה חייכה והרכינה את ראשה‪ ,‬אבל בתוך תוכה התהפכה בטנה‪ .‬היא העבירה את מבטה‬
‫מג׳ם לוויל‪ ,‬אך שניהם נראו רגועים וחייכנים‪ .‬הם רגילים להונאה מסוג זה‪ ,‬חשבה לעצמה‪,‬‬
‫והיא לא‪ .‬היא מילאה תפקידים בעבר‪ ,‬אבל אף פעם לא בתור עצמה‪ ,‬כשהיא עוטה את פניה‬
‫שלה במקום את פניו של אדם זר‪ .‬משום־מה הבעיתה אותה המחשבה שתיאלץ לשקר מבלי‬
‫להסתתר מאחורי תחפושת‪ .‬לא נותר לה אלא לקוות שגוטשֶל מגזים‪ ,‬אבל משהו – אולי‬
‫הניצוץ בעיניו כשהביט בה – רמז לה שלא כך הדבר‪.‬‬

‫‪ 5‬הבלדה “אדוארד אדוארד״‪ ,‬מתוך “בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד״ ‪ /‬מאנגלית‪ :‬נתן אלתרמן‪ .‬הקיבוץ‬
‫המאוחד‪ :‬תשי״ט‪.‬‬
5
 ‫שֵ יידים מן העבר‬
‫אַ צְ בָא זֵדִ ים בִּ לְ בוּשׁ שֶׁ ל צַ עַ ר‬
‫תָּ קַף אֶ ת אַב מַ לְ כוּת הָ עָ ל‪,‬‬
‫שַחַ ר‬
‫)הָ הּ! בּוֹאוּ נִתְ אַ בֵּ ל! כִּ י ׁ‬
‫שׁוּב א ִיזְרַח עָ לָ יו‪ ,‬אֻ מְ לָ ל!(‬
‫וּסְבִ יב בֵּ יתוֹ כָּ ל רוּם ָורֹשֶ ם‬
‫שֶׁ לִּ בְ לְ בוּ‪,‬‬
‫הֵ ם רַק סִ פּוּר זָכוּר בְּ קֹשִׁ י‬
‫שֶׁ ל זְמַ ן עַ תִּ יק קָבוּר‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫‪ -‬אדגר אלן פו‪“ ,‬ארמון הרוחות״‬

‫טסה בקושי הבחינה בחלל הפנים של התחנה כשעקבו אחרי משרתו של סטארקוות׳ר באולם‬
‫ההומה אדם‪ .‬שאון והמולה‪ ,‬אנשים שהתנגשו בה‪ ,‬ריח של עשן פחמים ושל בישול‪ ,‬שלטים‬
‫גרייט נוֹרתֶ ׳רן ויורק אנד נורת׳ מידלנד‪ .‬עד מהרה יצאה‬
‫מטושטשים של חברות הרכבות ֵ‬
‫החבורה מהתחנה היישר אל שמים מאפירים שנתלו מעל לראשיהם ואיימו עליהם בגשם‪ .‬על‬
‫רקע הדמדומים נישא אל־על מלון פאר בקצה אחד של התחנה; גוטשֶל מיהר לעברו‪ ,‬ובכניסה‬
‫חיכתה להם כרכרה שחורה שקושטה בארבע האותיות השזורות של המסדר‪ .‬המטען נקשר‬
‫למקומו‪ ,‬הם טיפסו פנימה‪ ,‬והכרכרה יצאה לדרכה והשתלבה בתנועה בטאנֶר רוֹאוּ‪.‬‬
‫וויל שמר על שתיקה רוב הדרך‪ ,‬תופף באצבעותיו הדקות על ברכיו העטויות מכנסיים‬
‫שחורים ובהה באוויר בעיניים כחולות ומהורהרות‪ .‬ג׳ם הוא שדיבר‪ ,‬בעודו רוכן מעל טסה‬
‫ומסיט את הווילון מהחלון בצד שלה‪ .‬הוא הצביע על מקומות מעניינים – בית הקברות של‬
‫קורבנות מגפת הכולרה‪ ,‬וחומת העיר האפורה העתיקה שהתנשאה מולם‪ ,‬ולכל אורכה חומת‬
‫שיניות שהזכירה לה את הטבעת שלו‪ .‬מעבר לחומה נעשו הרחובות צרים יותר‪ .‬העיר דומה‬
‫ללונדון‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬רק בהיקף מצומצם יותר; אפילו החנויות שעל פניהן חלפו – האטליז‪,‬‬
‫חנות הבדים – נראו קטנות יותר‪ .‬הולכי הרגל‪ ,‬רובם גברים שצעדו ברחובות כשסנטרם תחוב‬
‫בצווארון מעילם כמגננה מפני הגשם הקל שהחל לרדת‪ ,‬לא היו לבושים על פיצו האופנה; הם‬
‫נראו “כפריים״ יותר‪ ,‬כמו החקלאים שהיו מגיעים למנהטן מדי פעם וזוהו בקלות בזכות כפות‬
‫ידיהם הגדולות האדמומיות ופניהם צרובות־השמש‪.‬‬
‫הכרכרה הגיחה מתוך סמטה צרה אל כיכר ענקית‪ ,‬וטסה נשמה נשימה עמוקה‪ .‬מולם‬
‫התנשאה קתדרלה מפוארת עם צריחים גותיים‪ ,‬שפילחו את השמים האפורים כמו החצים‬
‫שפילחו את גופו של סבסטיאן הקדוש‪ .‬מגדל אבן מסיבי התנוסס מעל הכנסייה‪ ,‬ובגומחות‬
‫שבחזית הבניין ניצבו פסלים שונים זה מזה‪“ .‬זה המכון? אלוהים אדירים‪ ,‬הוא מפואר הרבה‬
‫יותר מהמכון בלונדון –“‬
‫וויל צחק‪“ .‬לפעמים כנסייה היא סתם כנסייה‪ ,‬טסה‪.‬״‬
‫“זו קתדרלת יורק‪,‬״ הסביר לה ג׳ם‪“ .‬מקור גאוותה של העיר‪ .‬זה לא המכון‪ .‬המכון נמצא‬
‫ברחוב גוּדרמגֵייט‪.‬״ דבריו קיבלו משנה תוקף כשהכרכרה פנתה חדות והתרחקה מהקתדרלה‪,‬‬
‫נסעה לאורך דאנגֵייט‪ ,‬ושוב פנתה אל הסמטה הצרה ומרוצפת־האבן גוּדרמגֵייט‪ .‬הכרכרה‬
‫עברה מתחת לשער ברזל קטן‪ ,‬בין שני בניינים נטויים בסגנון טיוּדוֹר‪.‬‬
‫כשהגיחו מצדו האחר של השער‪ ,‬הבינה טסה מדוע צחק וויל‪ .‬מולם עמדה כנסייה נעימה‬
‫למראה‪ ,‬מוקפת קירות עבים ופיסת דשא‪ ,‬אבל ודאי לא מפוארת כמו קתדרלת יורק‪ .‬גוטשֶל‬
‫ניגש לפתוח את דלת המרכבה‪ ,‬עזר לטסה לרדת ממנה‪ ,‬והיא הבחינה במצבות שבצבצו פה‬
‫ושם מתוך הדשא הלח מהגשם‪ ,‬כאילו מישהו התכוון להקים שם בית קברות אבל איבד עניין‬
‫באמצע‪.‬‬
‫השמים היו כעת כמעט שחורים‪ ,‬ופה ושם הכסיפו אותם עננים שנראו כמעט שקופים לאור‬
‫הכוכבים‪ .‬מאחוריה נשמע מלמול קולותיהם המוכרים של וויל ושל ג׳ם‪ .‬מולה עמדו דלתות‬
‫הכנסייה פתוחות‪ ,‬ומבעד לפתח הבחינה בהבהוב של נרות‪ .‬לפתע הרגישה חסרת־גוף‪ ,‬כאילו‬
‫היתה רק רוח הרפאים של טסה ורדפה את המקום המוזר הזה‪ ,‬שהיה מרוחק כל כך מהחיים‬
‫שהכירה בניו יורק‪ .‬כל גופה הצטמרר‪ ,‬ולא רק מהקור‪.‬‬
‫היא חשה ביד שהתחככה בזרועה‪ ,‬ונשימה חמה הרעידה את שערה‪ .‬היא זיהתה אותו גם‬
‫בלי להסתובב‪“ .‬נלך‪ ,‬כלתי?״ לחש ג׳ם חרישית באוזנה‪ .‬היא שמעה את הצחוק בקולו‪ ,‬הוא‬
‫רטט בעצמותיו ועבר אליה‪ .‬היא כמעט חייכה‪“ .‬בואי ניכנס יחדיו לגוב האריות‪.‬״‬
‫היא הניחה את ידה על זרועו‪ .‬הם עלו יחדיו במדרגות הכנסייה; כשהגיעו למדרגה העליונה‪,‬‬
‫הביטה לאחור וראתה את וויל מביט בהם‪ .‬הוא היה מרוכז כל כך‪ ,‬עד שלא שם לב כשגוטשֶל‬
‫תופף על כתפו ולחש דבר־מה באוזנו‪ .‬מבטיהם הצטלבו‪ ,‬אבל היא מיהרה להסב את עיניה;‬
‫הצלבת מבטים עם וויל היתה עלולה לבלבל אותה במקרה הטוב‪ ,‬ולסחרר את ראשה במקרה‬
‫הגרוע‪.‬‬
‫פנים הכנסייה היה קטן וחשוך לעומת המכון בלונדון‪ .‬ספסלי עץ שכהו עם השנים ניצבו‬
‫לאורך הקירות‪ ,‬ומעליהם בערו אבנים של אור מכשפות בתוך פמוטות מברזל שהשחיר‪.‬‬
‫בחזית הכנסייה‪ ,‬מול מפל אמיתי של נרות דולקים‪ ,‬עמד זקן לבוש כולו בבגדים שחורים של‬
‫צייד צללים‪ .‬שערו וזקנו היו סמיכים ואפורים והזדקרו לכל עבר סביב ראשו‪ .‬עיניו היו‬
‫חבויות למחצה מתחת לגבות ענקיות‪ ,‬ואת עורו חרצו סימני הגיל‪ .‬טסה ידעה שהוא כמעט בן‬
‫תשעים‪ ,‬אבל גבו היה זקוף‪ ,‬וחזהו רחב כמו גזע עץ‪.‬‬
‫“הרונדייל הצעיר‪ ,‬כן?״ נבח האיש כשוויל פסע קדימה כדי להציג את עצמו‪“ .‬חצי סתמי‪,‬‬
‫חצי וולשי‪ ,‬וירשת משניהם את התכונות הגרועות ביותר‪ ,‬כך שמעתי‪.‬״‬
 ‫וויל חייך בנימוס‪“ .‬דיוֹלך‪.‬״‬
‫סטארקוות׳ר עיקם את אפו‪“ .‬לשונם של בני־כלאיים‪,‬״ מלמל האיש והפנה את מבטו אל‬
‫ג׳ם‪“ .‬ג׳יימס קרסטֵיירז‪,‬״ אמר‪“ .‬עוד אחד מפרחחי המכון‪ .‬שום דבר לא ישמח אותי יותר‬
‫מלשלוח את שניכם לעזאזל‪ .‬הילדונת הזאת שעלתה לגדולה‪ ,‬השרלוט פיירצ׳יילד הזאת‪,‬‬
‫שיסתה בי את כולכם‪ ,‬ואפילו לא אמרה בבקשה‪.‬״ ניכר בו משהו מהמבטא הכבד של בני‬
‫יורקשייר שאפיין את משרתו‪ ,‬אף שזה היה מובלע יותר‪“ .‬אף אחד במשפחה הזאת מעולם לא‬
‫הצטיין בנימוסים והליכות‪ .‬הסתדרתי יפה מאוד בלי אבא שלה‪ ,‬ואוכל להסתדר גם –“‬
‫אלא שאז נחו עיניו הבורקות על טסה‪ ,‬והוא השתתק באחת‪ .‬פיו היה פעור‪ ,‬כאילו קיבל‬
‫סטירת לחי באמצע המשפט‪ .‬טסה הציצה בג׳ם‪ :‬הוא נראה מופתע לא פחות ממנה לנוכח‬
‫שתיקתו הפתאומית של סטארקוות׳ר‪ .‬וויל‪ ,‬כהרגלו‪ ,‬היה הראשון להגיב‪.‬‬
‫“זו טסה גריי‪ ,‬אדוני‪,‬״ אמר‪“ .‬היא סתמית‪ ,‬וגם הארוסה של קרסטֵיירז‪ .‬היא מועמדת‬
‫להתעלות‪.‬״‬
‫“סתמית‪ ,‬אמרת?״ שאל סטארקוות׳ר‪ ,‬ועיניו התרחבו‪.‬‬
‫“מועמדת להתעלות‪,‬״ חזר וויל ואמר בקולו המשיי והנעים ביותר‪“ .‬היא ידידה נאמנה של‬
‫המכון בלונדון‪ ,‬ואנו מקווים לקבל אותה לשורותינו בקרוב‪.‬״‬
‫“סתמית‪,‬״ חזר ואמר הזקן‪ ,‬ופתאום נתקף שיעול‪“ .‬נו‪ ,‬טוב‪ ,‬הזמנים – כן‪ ,‬אני מניח שזה –“‬
‫עיניו אמדו שוב את טסה‪ ,‬והוא פנה אל גוטשֶל‪ ,‬שנראה מעונה עם כל המטען שהחזיק בידיו‪.‬‬
‫“בקש מסדריק ומאנדרו שיעזרו לך להעלות את המטען של אורחינו לחדריהם‪,‬״ הורה לו‪.‬‬
‫“ובקש מאלן להורות לטבחית לערוך שלושה מקומות נוספים סביב שולחן ארוחת הערב‪.‬‬
‫ייתכן ששכחתי לומר לה שאני מצפה לאורחים‪.‬״‬
‫המשרת בהה באדונו במבוכה‪ ,‬אך לבסוף הנהן; טסה הבינה ללבו‪ .‬היה ברור לה‬
‫שסטארקוות׳ר התכוון לשלוח אותם בחזרה ללונדון‪ ,‬אבל שינה את דעתו ברגע האחרון‪ .‬היא‬
‫העיפה מבט בג׳ם‪ ,‬שנראה מבולבל בדיוק כמוה; רק וויל המשיך להביט נכחו בעיניו הכחולות‬
‫ותמימות־המבע של נער מקהלה‪ ,‬כאילו לא ציפה לשום דבר אחר‪.‬‬
‫“קדימה‪,‬״ אמר בזעף סטארקוות׳ר‪ ,‬ולא טרח להביט בטסה‪“ .‬תפסיקו לעמוד שם כמו בולי‬
‫עץ‪ .‬בואו איתי ואקח אתכם לחדרים שלכם‪.‬״‬

‫“בשם המלאך‪,‬״ אמר וויל וגירד במזלגו את העיסה החומה שנחה בצלחתו‪“ .‬מה זה הדבר‬
‫הזה?״‬
‫טסה נאלצה להודות שלא היה לה מושג‪ .‬משרתיו של סטארקוות׳ר – שכללו גברים ונשים‬
‫זקנים וכפופים‪ ,‬ומנהלת משק בית חמוצת־פנים – עשו כדבריו וערכו שלושה מקומות נוספים‬
‫לארוחת הערב‪ ,‬ואישה בשמלה שחורה ובמצנפת לבנה יצקה מתוך קערת כסף תבשיל כהה‬
‫וגבשושי‪ .‬היא היתה זקנה וכפופה כל כך‪ ,‬שטסה חשה דחף עצום לזנק ממקומה ולעזור לה‬
‫להגיש‪ .‬משסיימה‪ ,‬הסתובבה האישה ודשדשה אל מחוץ לחדר‪ .‬ג׳ם‪ ,‬וויל וטסה נשארו לבדם‬
‫בחדר האוכל ובהו זה בזה משני עברי השולחן‪.‬‬
‫מקום נוסף הוכן גם לסטארקוות׳ר‪ ,‬אבל הוא לא הגיע‪ .‬טסה נאלצה להודות שבמקומו גם‬
‫היא לא היתה ממהרת לבוא ולאכול את התבשיל‪ .‬הוא היה עמוס ירקות שבושלו יתר על‬
‫המידה‪ ,‬ונתחים של בשר קשה כסוליה‪ ,‬ונראה מבחיל אפילו עוד יותר באפלולית ששררה‬
‫בחדר האוכל‪ .‬רק כמה בדלי נרות האירו את החלל הצפוף‪ :‬הטפט היה חום־כהה‪ ,‬והמראה‬
‫שמעל האח הכבויה היתה מוכתמת ודהויה‪ .‬טסה הרגישה מאוד לא בנוח בבגדי הערב שלה‪,‬‬
‫שמלת טפטה כחולה ונוקשה שג׳סמין השאילה לה וסופי התאימה למידותיה‪ .‬באור החולני‬
‫ששרר בחדר נצבעה השמלה בגוון של פנס בעין‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬כמה מוזר מצדו של המארח לעמוד על כך שיצטרפו אליו לארוחת הערב‪ ,‬ולאחר‬
‫מכן להיעדר ממנה‪ .‬משרתת שברירית למראה ועתיקה לא פחות מזו שיצקה עבורם את‬
‫התבשיל הובילה את טסה עוד קודם לכן לחדרה – מערה גדולה שהיתה עמוסה בריהוט כבד‬
‫מגולף והיתה אפלולית מאוד‪ ,‬כאילו ביקש סטארקוות׳ר לחסוך בהוצאות השמן או הנרות‪ ,‬אף‬
‫שטסה האמינה שאור מכשפות אינו עולה כסף‪ .‬אולי הוא פשוט אהב לשבת בחושך‪.‬‬
‫החדר היה קר‪ ,‬חשוך ומאיים למראה‪ .‬האש הקטנה שבערה באח כמעט לא חיממה את‬
‫החדר‪ .‬משני עבריה קושטה האח בתבליט של ברק‪ .‬אותו הסמל הופיע על הכד הלבן ומלא‬
‫המים ששימש את טסה כדי לשטוף את ידיה ואת פניה‪ .‬היא מיהרה לייבש את פניה ותהתה‬
‫מדוע לא זכרה את הסמל מהקודקס‪ .‬יש לזה משמעות כלשהי‪ .‬המכון בלונדון קושט כולו‬
‫בסמלי המסדר‪ ,‬כמו המלאך העולה מן האגם‪ ,‬או ארבע האותיות השזורות זו בזו – ראשי‬
‫תיבות של מסדר‪ ,‬מועצה‪ ,‬ברית וקונסול‪.‬‬
‫דיוקנאות כבדים וישנים נתלו גם הם בכל מקום – בחדר השינה שלה‪ ,‬במסדרונות‪,‬‬
‫במדרגות‪ .‬היא לבשה שמלת ערב‪ ,‬וכששמעה את צלצול הפעמון שקרא להם לארוחת הערב‪,‬‬
‫ירדה בגרם המדרגות היעקוביני‪ ,‬יצירה מפלצתית ומגולפת‪ .‬לרגע נעצרה כדי לבהות בדיוקן‬
‫של ילדה בשמלה ילדותית ומיושנת למראה‪ ,‬עם סרט גדול שקישט את שערה הארוך הבהיר‪.‬‬
‫פניה היו חיוורות‪ ,‬כחושות וחולניות‪ ,‬אבל עיניה הבריקו – הדבר היחיד שמבריק במקום‬
‫החשוך הזה‪ ,‬חשבה לעצמה טסה‪.‬‬
‫“אדל סטארקוות׳ר‪,‬״ נשמע לפתע קול ליד מרפקה‪ .‬הוא קרא את הלוחית שקישטה את‬
‫מסגרת הדיוקן‪.1842“ .‬״‬
‫היא פנתה וראתה את וויל‪ ,‬שעמד לצדה ברגליים מפושקות קלות‪ ,‬וידיו מונחות מאחורי‬
‫גבו‪ .‬הוא הביט בדיוקן ועיקם את אפו‪.‬‬
‫“מה קרה? אתה עושה פרצוף כאילו שהיא לא מוצאת חן בעיניך‪ .‬בעיניי דווקא כן‪ .‬זו‬
‫כנראה בתו של סטארקוות׳ר – לא‪ ,‬אני חושבת שזו נכדתו‪.‬״‬
‫וויל נד בראשו והעביר את מבטו מהדיוקן אל טסה‪“ .‬אין ספק‪ .‬המקום מעוצב כמו בית‬
‫משפחה‪ .‬ברור לי שהמכון מנוהל בידי משפחת סטארקוות׳ר זה דורות רבים‪ .‬ראית את‬
‫הברקים בכל מקום?״‬
‫טסה הנהנה‪.‬‬
‫“זה סמלה של משפחת סטארקוות׳ר‪ .‬הנוכחות של משפחת סטארקוות׳ר בולטת כאן לא‬
‫פחות מנוכחות המסדר‪ .‬זה מאוד לא מקובל להתנהג כאילו המכון שייך לך‪ .‬איש אינו יכול‬
‫לרשת מכון‪ .‬הקונסול ממנה את ראש המכון‪ .‬הבניין עצמו שייך למסדר‪.‬״‬
‫“אבל הוריה של שרלוט ניהלו את המכון בלונדון לפניה‪.‬״‬
‫“זו אחת הסיבות שלייטווּד הזקן כל כך עצבני‪,‬״ השיב לה וויל‪“ .‬המכונים אינם אמורים‬
‫לעבור בירושה‪ .‬אבל הקונסול לא היה מפקיד את המכון בידיה של שרלוט אילולא חשב שהיא‬
‫מתאימה לתפקיד‪ .‬וזה רק דור אחד‪ .‬אבל כל זה –“ הוא כלל בהינף יד את כל הדיוקנאות‬
‫מסביב‪ ,‬וביניהם גם את זה של אלוּסיוּס סטארקוות׳ר הזקן המוזר‪“ .‬לא פלא שהזקן חושב‬
‫שזכותו לזרוק אותנו מכל המדרגות‪.‬״‬
‫“דודה שלי היתה אומרת שחסר לו בורג‪ .‬נרד לארוחת הערב?״‬
‫בהפגנה נדירה של אצילות הציע לה וויל את זרועו‪ .‬טסה לא העזה להביט בו כשנענתה‬
‫למחווה‪ .‬בבגדי הערב שלו היה וויל יפה כל כך שנשימתה כמעט נעתקה‪ ,‬והיתה לה תחושה‬
‫שתזדקק לכל חושיה במלוא חדותם‪.‬‬
‫ג׳ם כבר המתין להם בחדר האוכל‪ ,‬וטסה התיישבה לצדו כדי לחכות למארח‪ .‬מקומו‬
‫בשולחן היה ערוך‪ ,‬התבשיל נוצק בצלחתו‪ ,‬והכוס שלו מולאה ביין אדום־כהה‪ ,‬אבל הוא לא‬
‫הופיע‪ .‬היה זה וויל שמשך ראשון בכתפיו והחל לאכול‪ ,‬אף על פי שהצטער על כך מהר‬
‫מאוד‪.‬‬
‫“מה זה?״ שב ושאל‪ ,‬כשהוא משפד משהו בלתי־מזוהה במזלגו ומקרב אותו אל עיניו‪“ .‬ה‪...‬‬
‫דבר הזה?״‬
‫“גזר לבן?״ ניסה ג׳ם את מזלו‪.‬‬
‫“גזר לבן מגינתו של השטן בכבודו ובעצמו‪,‬״ אמר וויל‪ .‬הוא הביט סביבו‪“ .‬אני מניח שאין‬
‫פה איזה כלב שישמח לאכול את זה‪.‬״‬
‫“לא נראה לי שיש פה חיות מחמד‪,‬״ ציין ג׳ם‪ ,‬שאהב חיות מחמד – אפילו את צ׳רץ׳‬
‫רע־המזג‪.‬‬
‫“כנראה כולם הורעלו בגזר לבן‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫“אוי‪,‬״ אמרה טסה בעצב והניחה את המזלג מידה‪“ .‬דווקא הייתי רעבה‪.‬״‬
‫“לפחות יש לחמניות‪,‬״ אמר וויל והצביע על הסלסילה שכוסתה במפית‪“ .‬אבל אני מזהיר‬
‫אותך‪ ,‬הן קשות כאבן‪ .‬את יכולה להשתמש בהן כדי להרוג חיפושיות‪ ,‬אם הן יטרידו אותך‬
‫באמצע הלילה‪.‬״‬
 ‫טסה עיוותה את פניה ולגמה לגימה מהיין‪ .‬היה לו טעם של חומץ‪.‬‬
‫וויל הניח גם הוא את המזלג והחל חורז חרוזים בעליזות‪ ,‬נוסח ספר האיגיון של אדוארד‬
‫ליר‪:‬‬
‫“היה היתה נערה מניו יורק‬
‫שגילתה שהיא רעבה ביורק‪.‬‬
‫אבל הלחם היה קשה כסלע‪,‬‬
‫ולגזר היתה צורה של –“‬

‫“אתה לא יכול לחרוז את יורק עם יורק‪,‬״ קטעה אותו טסה‪“ .‬זו רמאות‪.‬״‬
‫“היא צודקת‪ ,‬אתה יודע‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪ ,‬ואצבעותיו העדינות שיחקו בגבעול של גביע היין‬
‫שלידו‪“ .‬במיוחד כשאפשר להשתמש באורק –“‬
‫“ערב טוב‪.‬״ דמותו הגדולה של אלוּסיוּס סטארקוות׳ר מילאה לפתע את פתח החדר; טסה‬
‫תהתה במבוכה כמה זמן הוא כבר עומד שם ומקשיב‪“ .‬מר הרונדייל‪ ,‬מר קרסטֵיירז‪ ,‬מיס –“‬
‫“גריי‪,‬״ הזכירה לו‪“ .‬תרזה גריי‪.‬״‬
‫“אכן‪.‬״ סטארקוות׳ר לא התנצל‪ ,‬הוא רק התיישב בכבדות בראש השולחן‪ .‬הוא החזיק בידו‬
‫תיק מרובע ושטוח‪ ,‬כמו זה שבו החזיקו בנקאים את המסמכים שלהם‪ .‬הוא הניח את התיק ליד‬
‫צלחתו‪ .‬התרגשות אחזה בטסה כשהבחינה בשנה שצוינה על התיק – ‪ – 1825‬ועוד יותר מזה‪,‬‬
‫בשלוש מערכות של ראשי תיבות‪.JTS, AES, AHM .‬‬
‫“אין ספק שעלמתכם הצעירה תשמח לשמוע שנכנעתי לבקשתה וחיפשתי בארכיונים שלי‬
‫כל היום וגם חצי מהלילה‪,‬״ ציין סטארקוות׳ר בטון פגוע‪ .‬רק כעבור כמה רגעים הבינה טסה‬
‫כי במקרה הזה התכוון הזקן ב״עלמתכם הצעירה״ לשרלוט‪“ .‬למזלה‪ ,‬אבא שלי מעולם לא‬
‫זרק שום דבר‪ .‬וברגע שמצאתי את המסמכים‪ ,‬נזכרתי‪.‬״ הוא תופף על רקתו‪“ .‬שמונים ותשע‬
‫שנה‪ ,‬ואני לא שוכח כלום‪ .‬תגידו את זה לוויילנד הזקן כשהוא יציע להחליף אותי‪.‬״‬
‫“כמובן‪ ,‬אדוני‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪ ,‬ועיניו נצצו‪.‬‬
‫סטארקוות׳ר לגם לגימה ארוכה מהיין ועיווה את פניו‪“ .‬בשם המלאך‪ ,‬זה מזעזע‪.‬״ הוא הניח‬
‫את הכוס מידו ושלף מסמכים מהתיק‪“ .‬יש לנו כאן בקשה לפיצויים מטעמם של שני‬
‫מכשפים‪ .‬ג׳ון ואן שֵייד‪ .‬זוג נשוי‪.‬‬
‫“אבל יש פה משהו מוזר‪,‬״ המשיך הזקן‪“ .‬את הבקשה הגיש בנם‪ ,‬אקסל הולינגוורת‬
‫מוֹרטמן‪ ,‬בן עשרים‪ .‬טוב‪ ,‬כולנו יודעים שמכשפים הם עקרים –“‬
‫וויל זע באי־נוחות בכיסאו ולכסן את מבטו אל טסה‪.‬‬
‫“הבן היה מאומץ‪,‬״ הסביר לו ג׳ם‪.‬‬
‫“אסור להרשות דבר כזה‪,‬״ אמר סטארקוות׳ר ולגם לגימה נוספת מהיין המזעזע‪ ,‬לדבריו‪.‬‬
‫לחייו האדימו קלות‪“ .‬זה כמו לתת לאנשי זאב לגדל בן־אנוש‪ .‬לפני שההסכמים נחתמו –“‬
‫“אם יש בידך רמז כלשהו למקום הימצאו‪,‬״ דחק בו ג׳ם וניסה להחזיר את השיחה בעדינות‬
‫למסלולה‪“ .‬אין לנו הרבה זמן –“‬
‫“טוב‪ ,‬בסדר‪,‬״ נהם סטארקוות׳ר‪“ .‬אין כאן מידע רב על מוֹרטמן היקר שלכם‪ .‬זה קשור‬
‫בעיקר להוריו‪ .‬נראה שהחשד נפל עליהם כשנתגלה שהמכשף הזכר‪ ,‬ג׳ון שֵייד‪ ,‬מחזיק‬
‫ברשותו את ‘ספר הלבן׳‪ .‬זה ספר כשפים רב־עוצמה‪ ,‬אתם יודעים; הוא נעלם מהמכון בלונדון‬
‫ב־‪ 1752‬בנסיבות מסתוריות‪ .‬הספר מתמחה בלחשים כובלים ומתירים – לחשים שכובלים‬
‫את הנשמה לגוף או מתירים אותה ממנו‪ ,‬על פי הנסיבות‪ .‬מתברר שהמכשף ניסה להפיח חיים‬
‫בעצמים‪ .‬הוא הוציא גופות מקבריהן או קנה אותן מסטודנטים לרפואה‪ ,‬והחליף איברים‬
‫חסרים או פגועים במנגנונים מכאניים‪ .‬ואז הוא ניסה להחזיר אותם לחיים‪ .‬החייאת מתים‬
‫מנוגדת לגמרי לחוק‪ .‬ובאותם ימים עדיין לא נחתמו ההסכמים‪ .‬קבוצה של לוחמים מהלשכה‬
‫פשטה על ביתם וחיסלה את שני המכשפים‪.‬״‬
‫“והילד?״ שאל וויל‪“ .‬מוֹרטמן?״‬
‫“לא מצאנו זכר לילד‪,‬״ אמר סטארקוות׳ר‪“ .‬חיפשנו‪ ,‬אך לשווא‪ .‬ניחשנו שהוא מת‪ ,‬עד‬
‫שפתאום הוגשה הבקשה החצופה הזאת‪ ,‬דרישה לפיצויים‪ .‬אפילו הכתובת שלו –“‬
‫“הכתובת שלו?״ שאל וויל‪ .‬המידע הזה לא נכלל במגילה שעיינו בה במכון‪“ .‬בלונדון?״‬
‫“לא‪ .‬כאן ביורקשייר‪.‬״ סטארקוות׳ר תופף על הדף באצבעו הקמוטה‪“ .‬אחוזת ֵרייבֶנסקאר‪.‬‬
‫בית אבן עצום ועתיק צפונה מכאן‪ .‬הוא עומד שומם זה עשרות שנים‪ .‬למעשה‪ ,‬כשחושבים על‬
‫זה‪ ,‬אין לי מושג איך הוא היה יכול להרשות לעצמו אחוזה שכזו‪ .‬זה לא היה ביתה של‬
‫משפחת שֵייד‪.‬״‬
‫“ובכל זאת‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬זו נקודת מוצא מצוינת לחיפוש אחריו‪ .‬אם הוא שומם מאז‪ ,‬ייתכן‬
‫שמוֹרטמן השאיר שם חפצים‪ .‬ואולי הוא עדיין משתמש במקום‪.‬״‬
‫“זה אפשרי‪.‬״ סטארקוות׳ר לא נשמע נלהב מכל הסיפור‪“ .‬רוב רכושם של בני הזוג שֵייד‬
‫נלקח שלל‪.‬״‬
‫“שלל‪,‬״ הדהדה טסה חלושות‪ .‬היא זכרה את המונח מהקודקס‪ .‬כל רכושו של שוכן תחתיות‬
‫שנתפס עובר על החוק היה שייך לצייד הצללים שהכניע אותו‪ .‬שלל מלחמה‪ .‬היא הביטה‬
‫בג׳ם ובוויל; עיניו הרכות של ג׳ם נחו עליה בדאגה‪ ,‬ועיניו הכחולות הרדופות של וויל הסתירו‬
‫את כל סודותיו‪ .‬האם היא באמת שייכת לגזע של יצורים שנמצאים במלחמה תמידית עם וויל‬
‫וג׳ם ושכמותם?‬
‫“כן‪ ,‬שלל‪,‬״ רעם קולו של סטארקוות׳ר‪ .‬הוא חיסל את היין שלו והרים כעת את כוס היין‬
‫של וויל‪ ,‬שלא שתה ממנה ולו טיפה‪“ .‬האם זה מעניין אותך‪ ,‬ילדה? יש לנו אוסף מרשים כאן‪,‬‬
‫במכון‪ .‬ממה שסיפרו לי‪ ,‬לעומתו האוסף בלונדון נראה די עלוב‪.‬״ הוא קם ממקומו‪ ,‬וכמעט‬
‫הפיל את כיסאו לאחור‪“ .‬בואו איתי‪ .‬אראה לכם את האוסף ואספר לכם את שארית הסיפור‬
‫העצוב הזה‪ ,‬אף שאין עוד הרבה מה לומר‪.‬״‬
‫טסה הציצה בוויל ובג׳ם כמבקשת סימן‪ ,‬אבל הם כבר מיהרו לקום ממקומם ולצאת מהחדר‬
‫בעקבות הזקן‪ .‬סטארקוות׳ר המשיך לדבר תוך כדי הליכה; קולו נישא מעבר לכתפו‪,‬‬
‫ושלושתם נאלצו להחיש את צעדיהם כדי לעמוד בקצב‪.‬‬
‫“אני עצמי מעולם לא התלהבתי מכל הפיצויים האלה‪,‬״ אמר הזקן כשחצו עוד מסדרון אבן‬
‫אפלולי ואינסופי‪“ .‬זה מעודד את שוכני התחתיות להרים את האף‪ ,‬כאילו שיש להם זכות‬
‫לקחת מאיתנו‪ .‬כל העבודה שאנחנו עושים בלי שום מילת תודה‪ ,‬חוץ מדרישה לקבל עוד ועוד‬
‫ועוד‪ .‬אתם לא מסכימים איתי‪ ,‬רבותיי?״‬
‫“בני־זונות כולם‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬שנראה כאילו נדדה מחשבתו לעולמות רחוקים‪ .‬ג׳ם לכסן‬
‫אליו את מבטו‪.‬‬
‫“אכן!״ נבח סטארקוות׳ר‪ ,‬שנשמע מרוצה‪“ .‬לא שאני מסכים להשתמש בשפה שכזו‬
‫בנוכחות גברת‪ ,‬כמובן‪ .‬כמו שאמרתי‪ ,‬המוֹרטמן הזה מחה על מותה של אן שֵייד – אשתו של‬
‫המכשף‪ .‬הוא טען שלא היה לה קשר לתוכניות שבעלה הגה‪ ,‬שהיא לא ידעה על כך דבר וחצי‬
‫דבר‪ .‬הוא דרש שייעשה צדק עם האשמים במה שהוא כינה ה׳רצח׳ שלה‪ ,‬ותבע לקבל בחזרה‬
‫את הרכוש של הוריו‪.‬״‬
‫“בין החפצים שדרש בחזרה היה גם ספר הלבן?״ שאל ג׳ם‪“ .‬אני יודע שאסור למכשף על‬
‫פי חוק להחזיק בכרך שכזה‪...‬״‬
‫“אכן‪ .‬אכן‪ ,‬הספר הוחזר לספרייה של המכון בלונדון‪ ,‬ושם הוא כנראה נמצא גם היום‪ .‬ודאי‬
‫שאיש לא התכוון לתת לו את הספר‪.‬״‬
‫טסה מיהרה לחשב בראשה‪ .‬אם כעת הוא בן שמונים ותשע‪ ,‬סטארקוות׳ר היה כנראה בן‬
‫עשרים ושש בעת מותם של בני הזוג שֵייד‪“ .‬אתה היית שם?״‬
‫עיניו האדומות ריצדו עליה; היא שמה לב שגם עכשיו‪ ,‬כשהיה מבוסם קלות‪ ,‬הוא לא שש‬
‫להישיר אליה מבט‪“ .‬איפה הייתי?״‬
‫“אמרת שקבוצת לוחמים מהלשכה נשלחה לטפל בבני הזוג שֵייד‪ .‬האם היית ביניהם?״‬
‫הוא היסס‪ ,‬ואז משך בכתפיו‪“ .‬אַיי‪,‬״ ענה לה בחיוב ובמבטא יורקשיירי כבד מהרגיל‪.‬‬
‫“חיסלנו אותם תכף ומיד‪ .‬הם לא היו מוכנים‪ .‬אני זוכר שראיתי אותם שוכבים בשלולית של‬
‫דם‪ .‬זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מכשפים מתים‪ ,‬והופתעתי לראות שהדם שלהם אדום‪.‬‬
‫הייתי מוכן להישבע שהגוון שלו יהיה שונה‪ ,‬כחול או ירוק או משהו כזה‪.‬״ הוא משך בכתפיו‪.‬‬
‫“הסרנו מעליהם את הגלימות כמו עור שמסירים מעל טיגריס‪ .‬הן הועברו לידיי‪ ,‬וליתר דיוק‪,‬‬
‫לידיו של אבא שלי‪ .‬הללויה! היו זמנים‪.‬״ הוא גיחך כמו גולגולת‪ ,‬וטסה נזכרה בחדרו של‬
‫כחול הזקן‪ ,‬שבו שמר את שרידיהן של הנשים שרצח‪ .‬היא חשה להט וקור מקפיא בעת‬
‫ובעונה אחת‪.‬‬
‫“למוֹרטמן לא היה סיכוי‪ ,‬נכון?״ אמרה חרישית‪“ .‬כשהגיש את התלונה שלו‪ .‬לא היה לו‬
‫שום סיכוי לקבל פיצויים‪.‬״‬
‫“בוודאי שלא!״ נבח סטארקוות׳ר‪“ .‬זה היה גיבוב של שטויות – הטענה שהאישה לא היתה‬
‫מעורבת‪ .‬איזו אישה אינה מעורבת עד צווארה בענייניו של בעלה? וחוץ מזה‪ ,‬הוא אפילו לא‬
‫היה דם מדמם‪ ,‬זה בלתי אפשרי‪ .‬הוא לא היה יותר מחיית מחמד עבורם‪ .‬אני מוכן להתערב‬
‫איתך שבעת הצורך אביו לא היה מהסס להשתמש בו לחלקי חילוף‪ .‬היה עדיף לו להישאר‬
‫בלעדיהם‪ .‬הוא היה צריך להודות לנו‪ ,‬לא לבקש דין צדק –“‬
‫הזקן נעצר כשהגיע לדלת כבדה בסוף המסדרון‪ .‬הוא הצמיד את כתפו אל הדלת וגיחך‬
‫אליהם מתחת לגבותיו העבותות‪“ .‬ביקרת פעם בקריסטל פאלאס? נו‪ ,‬האוסף הזה מרשים‬
‫הרבה יותר‪.‬״‬
‫הוא דחף את הדלת בכתפו‪ ,‬ואור התלקח סביבם כשנכנסו פנימה‪ .‬היה זה ללא ספק החדר‬
‫היחיד במכון כולו שהואר היטב‪.‬‬
‫החדר היה מלא בארונות זכוכית‪ ,‬ועל כל ארון ניצבה מנורה של אור מכשפות שהאירה את‬
‫תוכנו‪ .‬טסה ראתה את גופו של וויל מתאבן; ג׳ם הושיט את ידו אליה‪ ,‬וידו התהדקה סביב‬
‫זרועה באחיזה שכמעט הותירה בה חבלות‪“ .‬לא –“ ניסה לומר‪ ,‬אבל היא פסעה קדימה‬
‫והציצה בתוכנם של ארונות הזכוכית‪.‬‬
‫שלל מלחמה‪ .‬תליון זהב‪ ,‬ובתוכו תצלום ישן של ילד צוחק‪ .‬על התליון נמרח דם קרוש‪.‬‬
‫מאחוריה שמעה את סטארקוות׳ר מספר שחפר כדורי כסף מגופותיהם של אנשי זאב שנטבחו‬
‫והתיך אותם מחדש‪ .‬באחד הארונות גילתה טסה כדורים שכאלה‪ ,‬בתוך קערה מוכתמת בדם‪.‬‬
‫והיו גם ניבים של ערפדים‪ ,‬שורות על גבי שורות של ניבים‪ .‬ומה שנראה כמו קורי עכביש –‬
‫או בד עדין במיוחד – מעוכים בין זכוכיות‪ .‬רק במבט מקרוב גילתה טסה שמדובר בכנפי‬
‫פיות‪ .‬גובלין‪ ,‬כמו זה שתקף אותה ואת ג׳סמין בהייד פארק‪ ,‬צף לו בעיניים פקוחות בתוך‬
‫צנצנת גדולה של נוזל שימור‪.‬‬
‫והיו שם גם שרידי מכשפים‪ .‬ידיים חנוטות וארוכות־טפרים כמו זו של גברת בלאק‪.‬‬
‫גולגולת שנוקתה לחלוטין מבשר‪ ,‬והיתה נראית אנושית למראה אילולא החטים שהחליפו את‬
‫השיניים‪ .‬מבחנות של דם‪ .‬סטארקוות׳ר סיפר להם כעת כמה שווים איברים של מכשפים –‬
‫ובמיוחד “סימן״ המכשף – בשוק תחתיות‪ .‬ראשה של טסה הסתחרר‪ ,‬גלי חום פשטו בגופה‪,‬‬
‫ועיניה בערו‪.‬‬
‫טסה הסתובבה‪ ,‬וידיה רעדו‪ .‬וויל וג׳ם הביטו בסטארקוות׳ר באימה צרופה ואילמת; הזקן‬
‫החזיק בידו מזכרת ציד נוספת – ראש אנושי למראה שננעץ על יתד‪ .‬העור הצטמק והאפיר‪,‬‬
‫והיה מתוח על העצמות‪ .‬קרניים מסולסלות ונטולות־בשר בלטו מהקודקוד‪“ .‬לקחתי את זה‬
‫ממכשף שהרגתי קרוב ללידס‪,‬״ הסביר‪“ .‬לא הייתם מאמינים איך הוא נלחם –“‬
‫קולו של סטארקוות׳ר נמוג‪ ,‬וטסה הרגישה פתאום משוחררת‪ ,‬כאילו צפה באוויר‪ .‬העלטה‬
‫עטפה אותה‪ ,‬ופתאום אחזו בה זרועות והיא שמעה את קולו של ג׳ם‪ .‬מילים ריחפו מעליה‪,‬‬
‫מקוטעות‪“ .‬ארוסתי – אף פעם לא ראתה שלל – היא לא מסוגלת לראות דם – עדינה –“‬
‫טסה רצתה להשתחרר מג׳ם‪ ,‬לרוץ אל סטארקוות׳ר ולהלום בזקן‪ ,‬אבל ידעה שבכך היא רק‬
‫תהרוס הכול‪ .‬היא עצמה את עיניה בכוח ולחצה את פניה אל חזהו של ג׳ם‪ ,‬נשמה אותו‬
‫לתוכה‪ .‬הוא הדיף ריח של סבון ושל עץ אלמוג‪ .‬ופתאום נחו עליה ידיים אחרות‪ ,‬שהרחיקו‬
‫אותה מג׳ם‪ .‬המשרתות של סטארקוות׳ר‪ .‬היא שמעה אותו מורה להן להעלות אותה לחדרה‬
‫ולהשכיב אותה במיטתה‪ .‬היא פקחה את עיניה וראתה את מבטו המודאג של ג׳ם עוקב אחריה‪,‬‬
‫עד שלבסוף נסגרה מאחוריה דלת חדר השלל‪.‬‬

‫טסה שכבה במיטתה שעה ארוכה‪ ,‬עד שלבסוף נרדמה וחלמה חלום מסויט‪ .‬בחלומה שכבה‬
‫כפותה למיטת הברזל בביתן של האחיות אופל‪...‬‬
‫אור קלוש‪ ,‬כמו מרק אפור ודלוח‪ ,‬חלחל פנימה מבעד לחלונות‪ .‬הדלת נפתחה וגברת דארק‬
‫נכנסה לחדר; מאחוריה נראתה אחותה‪ ,‬אבל לא היה לה ראש‪ ,‬רק עצם לבנה של עמוד השדרה‬
‫שלה שבצבצה מצווארה הגדוע‪.‬‬
‫“הנה היא‪ ,‬הנסיכה היפה שלנו‪,‬״ אמרה גברת דארק ומחאה כפיים‪“ .‬דמייני לעצמך מה נוכל‬
‫לקבל תמורת האיברים שלה‪ .‬מאה לכל אחת מכפות ידיה הקטנות הלבנות‪ ,‬ואלף לזוג עיניה‪.‬‬
‫היינו מקבלות יותר אם הן היו כחולות‪ ,‬כמובן‪ ,‬אבל צריך להסתפק במה שיש‪.‬״‬
‫היא צחקקה‪ ,‬והמיטה החלה להסתחרר‪ ,‬שעה שטסה בעטה ברגליה וצרחה אל תוך החשכה‪.‬‬
‫פרצופים הופיעו מעליה‪ :‬מוֹרטמן‪ ,‬פניו הצרות מעוותות בהבעה של שעשוע‪“ .‬ועוד אומרים‬
‫שאשת חיל שווה יותר מפנינים‪,‬״ אמר האיש‪“ .‬מעניין כמה שווה מכשף‪.‬״‬
‫“שים אותה בכלוב‪ ,‬לדעתי‪ ,‬ותן להמונים לשטוף את עיניהם תמורת איזה פני או שניים‪,‬״ אמר‬
‫נייט‪ ,‬ופתאום הופיעו סביבה סורגים של כלוב‪ ,‬והוא עמד מחוצה להם וצחק‪ ,‬ופניו היפות‬
‫התכרכמו בבוז‪ .‬גם הנרי עמד שם ונד בראשו‪“ .‬פירקתי אותה לחלקים‪,‬״ אמר‪“ ,‬ועדיין אינני‬
‫יודע מה גורם ללב שלה לפעום‪ .‬זה מסקרן‪ ,‬לא?״ הוא פתח את ידו הקמוצה‪ ,‬ומשהו אדום‬
‫ובשרני נח בכף ידו‪ ,‬פועם ומתכווץ כמו דג מחוץ למים המשווע לאוויר‪“ .‬אתם רואים? הוא‬
‫מחולק לשניים –“‬
‫“טס‪,‬״ נשמע לפתע קול בהול באוזנה‪“ .‬טס‪ ,‬את חולמת‪ .‬תתעוררי‪ .‬תתעוררי‪.‬״ ידיים אחזו‬
‫בכתפיה וניערו אותה; עיניה נפקחו לרווחה‪ ,‬והיא השתנקה וגילתה שהיא שוב בחדרה‬
‫האפלולי המכוער במכון שביורק‪ .‬השמיכה היתה מגולגלת סביב גופה‪ ,‬וכתונת הלילה שלה‬
‫דבקה לגופה מזיעה‪ .‬היה נדמה שעורה עולה באש‪ .‬בעיני רוחה המשיכה לראות את האחיות‬
‫אופל‪ ,‬את נייט שלעג לה‪ ,‬את הנרי שהחזיק בידו את לבה‪.‬‬
‫“זה היה חלום?״ שאלה‪“ .‬התחושה היתה אמיתית‪ ,‬כל כך אמיתית –“ היא השתתקה‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ לחשה‪ .‬הוא היה לבוש בבגדים שלבש לארוחת הערב‪ ,‬אף שכעת נראו מקומטים‪,‬‬
‫ושערו השחור היה סתור‪ ,‬כאילו צנח על מיטתו ונרדם כמות שהוא‪ .‬ידיו עדיין נחו על כתפיה‬
‫וחיממו את עורה הקפוא מבעד לכתונת הלילה שלה‪.‬‬
‫“על מה חלמת?״ שאל‪ .‬נימת קולו נותרה שלווה ושגרתית‪ ,‬כאילו היה זה דבר שבשגרה‬
‫שהיא ניעורה משנתה ומגלה שהוא יושב על מיטתה‪.‬‬
‫גופה נרעד כשנזכרה בחלומה‪“ .‬חלמתי שמפרקים אותי לחלקים – שמציגים את איבריי‬
‫לראווה כדי שציידי הצללים יוכלו ללעוג לי –“‬
‫“טס‪.‬״ הוא ליטף ברוך את שערה ותחב את תלתליה אל מאחורי אוזניה‪ .‬היא הרגישה שהיא‬
‫נמשכת אליו כמו מוט ברזל למגנט‪ .‬זרועותיה התאוו לעטוף אותו‪ ,‬ראשה השתוקק לנוח על‬
‫כתפו‪“ .‬לעזאזל עם סטארקוות׳ר הזה‪ ,‬שהניח לך לראות את האוסף האיום שלו; אבל עלייך‬
‫להבין שבימינו זה כבר לא קורה‪ .‬על פי ההסכמים‪ ,‬אסור לקחת שלל‪ .‬זה היה רק חלום‪.‬״‬
‫לא‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬זה החלום‪ .‬עיניה הסתגלו לחשכה; ובאור האפרפר שבחדר נראו עיניו‬
‫כחולות ובורקות עוד יותר‪ ,‬כמעט כמו עיני חתול‪ .‬היא נשמה נשימה עמוקה ורוטטת‪,‬‬
‫וריאותיה נתמלאו בריח שלו – בריח של וויל ושל מלח‪ ,‬של רכבות ושל עשן ושל גשם –‬
‫והיא תהתה אם הוא היה בחוץ‪ ,‬אם שוטט גם ברחובות יורק כשם שנהג לעשות בלונדון‪.‬‬
‫“איפה היית?״ לחשה‪“ .‬יש לך ריח של לילה‪.‬״‬
‫“יצאתי למרוד במוסכמות‪ ,‬כהרגלי‪.‬״ הוא נגע בלחייה באצבעות חמימות ומיובלות‪“ .‬את‬
‫חושבת שתצליחי להירדם שוב? אנחנו אמורים לקום מוקדם‪ .‬סטארקוות׳ר משאיל לנו את‬
‫כרכרתו‪ ,‬כדי שנוכל לחטט קצת באחוזת ֵרייבֶנסקאר‪ .‬את מוזמנת להישאר כאן‪ ,‬כמובן‪ .‬את לא‬
‫חייבת להצטרף אלינו‪.‬״‬
‫היא נרעדה‪“ .‬להישאר כאן בלעדיכם? בבניין הגדול והקודר הזה? אני מעדיפה שלא‪.‬״‬
‫“טס‪.‬״ קולו היה רך להפליא‪“ .‬זה היה כנראה סיוט נורא אם העכיר כך את רוחך‪ .‬בדרך‬
‫כלל את לא מפחדת משום דבר‪.‬״‬
‫“זה היה נורא‪ .‬אפילו הנרי הופיע בחלום שלי‪ .‬הוא ניסה לפרק את הלב שלי‪ ,‬כאילו שהיה‬
‫מכאני‪.‬״‬
‫“נו‪ ,‬עכשיו זה ברור‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬נתת דרור לדמיונך‪ .‬הנרי אינו מסוגל לסכן אף אחד‬
‫פרט לעצמו‪.‬״ וכשלא חייכה‪ ,‬הוסיף חדות‪“ ,‬לעולם לא אתן לאיש לגעת בשערה משערות‬
‫ראשך‪ .‬את יודעת את זה‪ ,‬נכון‪ ,‬טס?״‬
‫מבטיהם הצטלבו‪ .‬במוחה שב ועלה הגל ששטף אותה בכל פעם שהיתה קרובה לוויל; היא‬
‫הרגישה שהיא נסחפת שוב בזרם‪ ,‬נמשכת אליו בידי כוחות שהיו מעבר לשליטתה – כמו‬
‫בעליית הגג של המכון‪ .‬נדמה שגם הוא הרגיש באותה משיכה‪ ,‬כי פתאום רכן לעברה‪ .‬וזה‬
‫היה כל כך טבעי‪ ,‬כמעט כמו נשימה‪ ,‬להרים את ראשה ולהצמיד את שפתיה אל שפתיו‪ .‬הבל‬
‫נשימתו הרכה ליטף את פיה; ואיזו תחושת הקלה‪ ,‬כאילו הוסר מעליו עול כבד‪ .‬ידיו התרוממו‬
‫לחפון את פניה‪ .‬עיניה רפרפו ונעצמו לאטן‪ ,‬ופתאום שמעה שוב את קולו בראשה בניגוד‬
‫לרצונה‪:‬‬
‫אין שום עתיד לציידי צללים שמתעסקים עם מכשפים‪.‬‬
‫היא מיהרה להסב את פניה‪ ,‬ושפתיו ליטפו את לחייה במקום להיצמד אל שפתיה‪ .‬הוא נסוג‬
‫לאחור‪ ,‬ועיניו הכחולות נפערו – מבוהלות ופגועות‪“ .‬לא‪,‬״ אמרה‪“ .‬לא‪ ,‬אני לא יודעת‪ ,‬וויל‪.‬״‬
‫היא הנמיכה את קולה‪“ .‬הבהרת לי היטב מה דעתך עליי‪,‬״ אמרה‪“ .‬אתה רואה בי רק צעצוע‬
‫שנועד לשעשע אותך‪ .‬לא היית צריך להיכנס לחדר השינה שלי; זה לא יאה‪.‬״‬
‫הוא שמט את ידיו‪“ .‬אבל קראת ל –“‬
‫“לא לך‪.‬״‬
‫הוא שתק‪ ,‬ורק נשימתו המקוטעת עלתה ממנו‪.‬‬
‫“וויל‪ ,‬אתה מתחרט על מה שאמרת לי באותו לילה בעליית הגג? בליל ההלוויה של אגתה‬
‫ותומס?״ זו הפעם הראשונה שמי מהם התייחס לאותה תקרית‪“ .‬אתה יכול לומר לי שלא‬
‫התכוונת למה שאמרת?״‬
‫הוא הרכין את ראשו; שערו צנח והסתיר את פניו‪ .‬היא קפצה את ידיה לאגרופים לצדי‬
‫גופה‪ ,‬פן תרים אותן ותסיט את שערו לאחור‪“ .‬לא‪,‬״ אמר‪ ,‬חרישית‪“ .‬לא‪ ,‬יסלח לי המלאך‪,‬‬
‫אני לא יכול לומר את זה‪.‬״‬
‫טסה נרתעה ממנו‪ ,‬התכנסה בתוך עצמה והפנתה את מבטה‪“ .‬צא מהחדר שלי‪ ,‬וויל‪.‬״‬
‫“טסה –“‬
‫“בבקשה‪.‬״‬
‫שתיקה ארוכה השתררה ביניהם‪ .‬לבסוף הוא קם‪ ,‬והמיטה חרקה תחתיו כשזע‪ .‬היא שמעה‬
‫את צעדיו הקלילים על רצפת העץ‪ ,‬ואז דלת חדרה נסגרה מאחוריו‪ .‬נדמה שהצליל חתך‬
‫באחת את החוט שהחזיק אותה זקופה‪ ,‬כי פתאום צנחה לאחור על הכרית‪ .‬היא בהתה בתקרה‬
‫שעה ארוכה ונלחמה לשווא בשאלות הרבות שהתרוצצו בראשה – מה הוא רצה‪ ,‬כשנכנס כך‬
‫לחדרה? מדוע הפגין מתיקות שכזו‪ ,‬אף שידעה שהוא בז לה? ומדוע הרגישה שעשתה טעות‬
‫נוראה כשסילקה אותו מחדרה‪ ,‬אף על פי שידעה שאין גרוע ממנו עבורה?‬

‫הבוקר הפציע במפתיע כחול ויפה‪ ,‬מזור לכאב הראש של טסה ולגופה המותש‪ .‬היא קמה‬
‫בקושי רב ממיטתה‪ ,‬לאחר שרוב שעות הלילה התהפכה חסרת־מנוח; והתלבשה לבדה‪ ,‬כי לא‬
‫יכלה לשאת את נוכחותן של המשרתות העתיקות והעיוורות למחצה‪ .‬וכשכפתרה את מעילה‪,‬‬
‫ראתה את בבואתה משתקפת במראה העתיקה והמוכתמת‪ .‬סהרונים שחורים נוצרו מתחת‬
‫לעיניה‪ ,‬כאילו נצבעו בגיר מלוכלך‪.‬‬
‫וויל וג׳ם חיכו לה בחדר ארוחת הבוקר‪ ,‬שבו חיכו להם טוסט שרוף למחצה‪ ,‬תה דלוח‬
‫וריבה בלי חמאה‪ .‬עד שטסה הגיעה‪ ,‬ג׳ם כבר הספיק לאכול‪ ,‬ואילו וויל היה עסוק בחיתוך‬
‫הטוסט שלו לרצועות דקות ובסידורן בצלחת בכל מיני צורות גסות‪.‬‬
‫“מה זה אמור להיות?״ שאל ג׳ם בסקרנות‪“ .‬זה נראה כמעט כמו –“ הוא הרים את מבטו‪,‬‬
‫ראה את טסה וחייך חיוך רחב‪“ .‬בוקר טוב‪.‬״‬
‫“בוקר טוב‪.‬״ היא התיישבה מול וויל; הוא נשא את מבטו אליה רק פעם אחת‪ ,‬כשתפסה את‬
‫מקומה‪ ,‬אך שום דבר בעיניו או בפניו לא גילה לה כי הוא מהרהר במה שקרה ביניהם אמש‪.‬‬
‫ג׳ם הביט בה בדאגה‪“ .‬טסה‪ ,‬איך את מרגישה? אחרי אתמול בלילה –“ הוא השתתק‪,‬‬
‫ופתאום הרים את קולו‪“ .‬בוקר טוב‪ ,‬מר סטארקוות׳ר‪,‬״ נחפז לומר ומִרפק את וויל בעוצמה‬
‫שכזו‪ ,‬שוויל הפיל את המזלג מידו‪ ,‬ורצועות הטוסט התפזרו על צלחתו‪.‬‬
‫מר סטארקוות׳ר התפרץ לחדר כשהוא עטוף באותה גלימה כהה שלבש בלילה הקודם‪ .‬הוא‬
‫בחן את ג׳ם במבט של שטנה‪“ .‬הכרכרה מחכה לכם בחצר‪,‬״ אמר כעת בחיתוך הדיבור הקטוע‬
‫שלו‪“ .‬כדאי שתצאו לדרך אם אתם רוצים לחזור לפני רדת החשכה; אני זקוק הערב‬
‫לכרכרה‪ .‬ביקשתי מגוטשֶל שיסיע אתכם ישירות לתחנה עם חזרתכם‪ ,‬אין טעם שתשתהו כאן‪.‬‬
‫אני מקווה שהשגתם את כל המידע שרציתם‪.‬״‬
‫זו לא היתה שאלה‪ .‬ג׳ם הנהן‪“ .‬כן‪ ,‬אדוני‪ .‬אתה אדיב מאוד‪.‬״‬
‫עיניו של סטארקוות׳ר רפרפו על טסה בפעם האחרונה‪ ,‬ואז הסתובב ויצא מהחדר‪,‬‬
‫כשגלימתו מתנופפת מאחוריו‪ .‬טסה התקשתה לסלק ממוחה את התמונה של ציפור טרף גדולה‬
‫ושחורה – אולי נשר‪ .‬היא נזכרה בתיבות התצוגה העמוסות “שלל״‪ ,‬וצמרמורת עברה בגופה‪.‬‬
‫“תאכלי מהר‪ ,‬טסה‪ ,‬לפני שישנה את דעתו בעניין הכרכרה‪,‬״ יעץ לה וויל‪ ,‬אבל טסה נדה‬
‫בראשה‪.‬‬
‫“אני לא רעבה‪.‬״‬
‫“תשתי לפחות כוס תה‪.‬״ וויל מזג לה תה והוסיף גם חלב וסוכר; התה היה מתוק בהרבה‬
‫מכפי שהיתה מורגלת לשתות‪ ,‬אך מחווה שכזו מצדו של וויל היתה נדירה כל כך – גם אם‬
‫עשה זאת רק כדי לדחוק בה – שהיא שתתה את כל הספל ואכלה גם כמה נגיסות מהטוסט‪.‬‬
‫הבנים הלכו לאסוף את מעיליהם ואת המטען; הם מצאו גם את גלימת הנסיעות של טסה‪ ,‬את‬
‫כובעה ואת הכפפות שלה‪ ,‬ועד מהרה עמדו השלושה על מדרגות הכניסה למכון ביורק‪ ,‬כשהם‬
‫ממצמצים באור השמש‪.‬‬
‫סטארקוות׳ר עמד בהבטחתו‪ .‬הכרכרה שלו חיכתה להם בחצר‪ ,‬כשארבע האותיות השזורות‬
‫זו בזו מקשטות את הדלת‪ .‬העגלון הזקן עם הזקן והשיער הארוך הלבן כבר ישב במקומו‬
‫ועישן סיגריה; הוא השליך אותה כשהבחין בהם‪ ,‬ומיד שקע עמוק במושבו‪ ,‬ועיניו השחורות‬
‫בערו מתחת לעפעפיו הנפולים‪.‬‬
‫“אל אלוהים‪ ,‬זה שוב הספן הזקן‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬אף שנראה בעיקר משועשע‪ .‬הוא עלה‬
‫לכרכרה והושיט את ידו לטסה; ג׳ם עלה לכרכרה אחרון‪ ,‬סגר אחריו את הדלת ורכן החוצה‬
‫דרך החלון כדי לקרוא לעגלון שיצא לדרך‪ .‬טסה‪ ,‬שהתיישבה לצדו של וויל במושב הצר‪,‬‬
‫הרגישה שכתפה מתחככת בכתפו; הוא נדרך מיד‪ ,‬והיא זזה הצדה ונשכה את שפתה‪ .‬נדמה‬
‫שאמש לא קרה מעולם‪ ,‬והוא שוב התנהג כאילו היתה רעל‪.‬‬
‫הכרכרה החלה לנוע בטלטלה שכמעט העיפה את טסה על וויל‪ ,‬אבל היא נאחזה בחלון‬
‫ונותרה במקומה‪ .‬שלושתם התמידו בשתיקתם כשהכרכרה התגלגלה אל סטוֹנגֵייט סטריט הצר‬
‫ומרוצף האבן‪ ,‬תחת שלט פרסומת רחב של פונדק אולד סטאר‪ .‬גם וויל וגם ג׳ם החרישו‪,‬‬
‫והראשון ניעור לחיים רק כדי לספר לה בצהלה שהם יוצאים מהעיר המוקפת חומה‪ ,‬ועוברים‬
‫מתחת לשער העתיק שבראשו נהגו לנעוץ ביתדות את ראשיהם של בוגדים‪ .‬טסה עיקמה את‬
‫אפה אך לא הגיבה‪.‬‬
‫מרגע שיצאו מהעיר‪ ,‬השתנה הנוף מהר מאוד‪ .‬אבל לא היה זה נוף כפרי עדין ומשתפל‪,‬‬
‫אלא סלעי וקודר‪ .‬את הגבעות הירוקות ניקדו שיחי אלגומין‪ ,‬שפינו את מקומם לצוקים של‬
‫סלע שחור‪ .‬רצועות ארוכות של חומת אבן נמוכה ללא־מלט‪ ,‬שנועדה לשמירה על הכבשים‪,‬‬
‫חצו את הגבעות שתי וערב; פה ושם עמד בית בודד‪ .‬השמים נראו כמו מרחב אינסופי של‬
‫כחול עם משיחות ארוכות של עננים אפורים‪.‬‬
‫טסה התקשתה לומר כמה זמן נמשכה הנסיעה‪ ,‬ופתאום הופיעו ממרחק ארובות האבן של‬
‫בית אחוזה גדול‪ .‬ג׳ם שרבב את ראשו מחוץ לחלון וקרא לעגלון; הכרכרה נעצרה‪.‬‬
‫“אבל עדיין לא הגענו‪,‬״ אמרה לו טסה‪ ,‬מבולבלת‪“ .‬אם זו אחוזת ֵרייבֶנסקאר –“‬
‫“אנחנו לא יכולים להגיע סתם כך אל הכניסה; תחשבי על זה‪ ,‬טס‪,‬״ אמר לה וויל‪ ,‬כשג׳ם‬
‫קפץ מהכרכרה והושיט את ידו לעזור לה לרדת‪ .‬מגפיה התיזו בוץ לכל עבר כשנחתו בתוך‬
‫שלולית; וויל נעמד לצדה‪“ .‬אנחנו צריכים לבדוק את המקום‪ .‬להשתמש במכשיר של הנרי‬
‫כדי לבדוק אם יש נוכחות של שדים‪ .‬לוודא שזו לא מלכודת‪.‬״‬
‫“והמכשיר של הנרי באמת עובד?״ טסה הרימה את חצאיתה כדי להגן עליה מהבוץ‪,‬‬
‫ושלושתם יצאו לדרך‪ .‬כשהעיפה מבט לאחור‪ ,‬גילתה שהעגלון כבר נרדם‪ ,‬כשהוא שרוע‬
‫לאחור במושב וכובעו מוטה על פניו‪ .‬השדות שמסביבם נראו כמו שמיכת טלאים של אפור‬
‫וירוק – גבעות משוננות‪ ,‬המדרונות זרועים צפחה אדומה; עשב שטוח שהכבשים לחכו; ופה‬
‫ושם חורשות של עצים מעוותי־צורה‪ .‬היה מין יופי סגפני בנוף‪ ,‬אבל המחשבה על כך שתגור‬
‫כאן‪ ,‬הרחק מהעולם כולו‪ ,‬העבירה בטסה צמרמורת‪.‬‬
‫ג׳ם‪ ,‬שהבחין ברעד שחלף בגופה‪ ,‬העיף בה מבט מחויך‪“ .‬עכבר העיר‪.‬״‬
‫טסה צחקה‪“ .‬באמת חשבתי לעצמי כמה מוזר יהיה לגדול במקום מבודד כל כך‪.‬״‬
‫“הבית שאני גדלתי בו לא היה שונה כל כך מזה‪,‬״ אמר וויל באורח לא־צפוי והפתיע את‬
‫שניהם‪“ .‬זה לא כל כך בודד כמו שזה נראה‪ .‬אל דאגה‪ ,‬אנשים מבקרים זה את זה לעתים‬
‫קרובות גם באזורי הכפר‪ .‬הם פשוט צריכים לעבור מרחק גדול יותר לעומת תושבי לונדון‪.‬‬
‫וכשהם באים לביקור‪ ,‬הם נשארים זמן ממושך‪ .‬בכל זאת‪ ,‬לגמוא מרחקים שכאלה בשביל‬
‫לילה אחד או שניים? לא פעם היו לנו אורחים שנשארו שבועות רבים‪.‬״‬
‫טסה נעצה את מבטה בוויל ללא אומר‪ .‬זה היה כה נדיר לשמוע אותו מדבר על חייו‬
‫הקודמים‪ ,‬שלפעמים היה נדמה לה שאין לו עבר בכלל‪ .‬נדמה שגם ג׳ם לטש בו מבט דומה‪,‬‬
 ‫אף שהיה הראשון להתאושש‪.‬‬
‫“אני שותף לדעתה של טסה‪ .‬מאז ומעולם חייתי בעיר‪ .‬אין לי מושג איך הייתי מצליח‬
‫לישון בלילות בלי לדעת שאני מוקף אלפי נשמות אחרות‪ ,‬שישנות וחולמות כמוני‪.‬״‬
‫“וזוהמה בכל מקום‪ ,‬ואלפים שנושפים זה בעורפו של זה‪,‬״ השיב לו וויל‪“ .‬כשהגעתי‬
‫לראשונה ללונדון‪ ,‬עייפתי מהר מאוד מכל ההמונים שמסביבי‪ ,‬ורק בקושי רב התגברתי על‬
‫הפיתוי לתפוס את האומלל הראשון שנקרה בדרכי ולבצע בו מעשה אלימות‪.‬״‬
‫“יש שיאמרו שעדיין לא התגברת על הנטייה הזאת‪,‬״ אמרה לו טסה‪ ,‬אבל וויל רק צחק –‬
‫צחוק קצר וכמעט מופתע של שעשוע – ומיד השתתק והפנה את מבטו אל אחוזת ֵרייבֶנסקאר‪.‬‬
‫ג׳ם שרק בהפתעה‪ ,‬וטסה הבינה פתאום מדוע ראתה ממרחק רק את קצה הארובות‪ .‬האחוזה‬
‫נבנתה בתוך גיא עמוק בין שלוש גבעות; מדרונותיהן התרוממו סביבה‪ ,‬וכאילו ערסלו אותה‬
‫בתוך כף יד‪ .‬טסה‪ ,‬וויל וג׳ם עמדו על פסגתה של אחת הגבעות והשפילו את מבטם אל בית‬
‫האחוזה המפואר – בניין גדול ואפור שנראה כאילו עמד במקומו מאות שנים‪ .‬שביל גישה‬
‫רחב התעקל עד לכניסה העצומה‪ .‬שום דבר לא רמז על כך שהמקום הוזנח או עמד שומם –‬
‫עשבים שוטים לא כיסו את שביל הגישה‪ ,‬וגם לא את השבילים שבין בנייני האבן הסמוכים‪,‬‬
‫ובחלונות המסורגים לא חסרה ולו זגוגית אחת‪.‬‬
‫“מישהו גר כאן‪,‬״ אמר ג׳ם‪ ,‬שהדהד את מחשבותיה של טסה‪ .‬הוא החל לרדת במדרון‪.‬‬
‫העשב היה כאן גבוה והתנפנף ברוח כמעט בגובה מותניהם‪“ .‬אולי –“‬
‫הוא השתתק באחת כשקרקוש הגלגלים נשמע; לרגע חשבה טסה שהעגלון שלהם נסע‬
‫אחריהם‪ ,‬אבל לא‪ ,‬זו היתה כרכרה אחרת – כרכרה חסונה למראה שנכנסה בשער וקרבה אל‬
‫בית האחוזה‪ .‬ג׳ם צנח על ברכיו בתוך העשב‪ ,‬וגם וויל וטסה נהגו כמותו‪ .‬הם עקבו אחר‬
‫הכרכרה במבטם כשזו נעצרה בחזית הבניין‪ ,‬והעגלון קפץ מטה ופתח את דלתה‪.‬‬
‫מתוכה יצאה נערה בת ארבע־עשרה או חמש־עשרה‪ ,‬ניחשה טסה – לא בוגרת דיה לאסוף‬
‫את שערה‪ ,‬שהתבדר סביבה כמו מסך של משי שחור‪ .‬היא לבשה שמלה כחולה‪ ,‬פשוטה אך‬
‫אופנתית‪ .‬היא הנהנה לנהג‪ ,‬וכשפנתה לעלות במדרגות הכניסה‪ ,‬נעצרה לרגע – נעצרה‬
‫והפנתה את מבטה אל המקום שבו השתופפו ג׳ם‪ ,‬וויל וטסה‪ ,‬כמעט כאילו יכלה לראותם‪ ,‬אף‬
‫שטסה היתה משוכנעת שהעשב הסתיר אותם היטב‪.‬‬
‫המרחק היה גדול מכדי לאפשר לטסה להתרשם מתווי פניה של הנערה – היא ראתה רק‬
‫פנים חיוורות שצורתן סגלגלה תחת רעמה של שיער שחור‪ .‬היא התכוונה לשאול את ג׳ם אם‬
‫הביא איתו משקפת‪ ,‬אך באותו הרגע השמיע וויל מין צליל מוזר – צליל שלא שמעה מימיה‪,‬‬
‫מעין השתנקות חולנית ואיומה‪ ,‬כאילו הלם בו אגרוף עצום וכל האוויר יצא מריאותיו‪.‬‬
‫אבל זו לא היתה רק השתנקות‪ ,‬הבינה טסה‪ .‬זו היתה מילה‪ ,‬ולא סתם מילה‪ ,‬אלא שם; ולא‬
‫סתם שם‪ ,‬אלא שם ששמעה אותו לוחש בעבר‪.‬‬
‫“ססילי‪.‬״‬
‫‪ 6‬מתוך העורב ושירים אחרים‪ ,‬מאנגלית‪ :‬חנה ניר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1997 ,‬‬
6
 ‫חתומים בדממה‬
‫‪,The human heart has hidden treasures‬‬
‫‪;In secret kept, in silence sealed‬‬
‫‪,The thoughts, the hopes, the dreams, the pleasures‬‬
‫‪Whose charms were broken if revealed‬‬
‫‪ -‬שרלוט ברונטה‪Evening Solace ,‬‬

‫הדלת נפתחה לרווחה; הנערה נכנסה פנימה ונעלמה‪ .‬הכרכרה קרקשה ופנתה להקיף את בית‬
‫האחוזה אל בית הכרכרה הסמוך‪ ,‬ובה בעת מיהר וויל והזדקף‪ .‬פניו החווירו לאפור חולני כמו‬
‫האפר שנותר באח ריקה‪.‬‬
‫“ססילי‪,‬״ שב ולחש‪ .‬בקולו היו פליאה‪ ,‬ואימה‪.‬‬
‫“מי זאת ססילי‪ ,‬לכל הרוחות?״ טסה קמה גם היא ממקומה והברישה דשא וקוצים‬
‫משמלתה‪“ .‬וויל –“‬
‫ג׳ם כבר עמד לצדו של וויל‪ ,‬וידו נחה על כתפו של חברו‪“ .‬וויל‪ ,‬דבר איתנו‪ .‬אתה נראה‬
‫כמי שראה רוח רפאים‪.‬״‬
‫וויל נשם נשימה עמוקה‪“ .‬ססילי –“‬
‫“כן‪ ,‬כבר אמרת את זה‪,‬״ השיבה לו טסה‪ .‬היא שמעה את קוצר הרוח בקולה וריככה אותו‬
‫במאמץ ניכר‪ .‬זה לא היה נחמד מצדה לדבר כך אל בחור שנראה נסער כל כך‪ ,‬גם אם התעקש‬
‫לבהות בחלל ולמלמל מדי פעם “ססילי״‪.‬‬
‫אבל מה זה משנה; נדמה שוויל לא שמע אותה כלל‪“ .‬אחותי‪,‬״ אמר כעת‪“ .‬ססילי‪ .‬היא‬
‫היתה – אלוהים‪ ,‬היא היתה בת תשע כשעזבתי‪.‬״‬
‫“אחותך‪,‬״ אמר ג׳ם‪ ,‬וטסה הרגישה כיצד מתפוגג המחנק שאחז בה‪ ,‬וקיללה את עצמה בתוך‬
‫תוכה על התחושות שלה‪ .‬מה זה משנה אם ססילי היא אחותו או אם הוא מאוהב בה? זה לא‬
‫עניינה בין כה וכה‪.‬‬
‫וויל פנה לרוץ במורד הגבעה ודהר כסומא בין שיחי האברש והאלגומין‪ .‬כעבור רגע דלק‬
‫ג׳ם בעקבותיו ואחז בשרוולו‪“ .‬וויל‪ ,‬לא –“‬
‫וויל ניסה למשוך את ידו‪“ .‬אם ססילי שם‪ ,‬אולי השאר – המשפחה שלי – נמצאים שם גם‬
‫הם‪.‬״‬
‫טסה מיהרה להדביק אותם ועיוותה את פניה כשכמעט עיקמה את קרסולה על סלע רופף‪.‬‬
‫“אבל זה לא הגיוני שהמשפחה שלך תהיה כאן‪ ,‬וויל‪ .‬זה היה ביתו של מוֹרטמן‪ .‬זה מה‬
‫שסטארקוות׳ר אמר‪ .‬זה הופיע במסמכים –“‬
 ‫“אני יודע‪,‬״ וויל כמעט צעק‪.‬‬
‫“אולי ססילי באה לבקר מישהו –“‬
‫וויל נעץ בה מבט ספקני‪“ .‬באמצע יורקשייר‪ ,‬לבדה? וזו היתה הכרכרה שלנו‪ .‬זיהיתי‬
‫אותה‪ .‬אין עוד כרכרות בבית הכרכרה‪ .‬לא‪ ,‬משפחתי קשורה איכשהו לכל הסיפור הזה‪ .‬הם‬
‫נגררו לתוך הסיפור הארור הזה‪ ,‬ואני – אני חייב להזהיר אותם‪.‬״ הוא פנה שוב לרוץ במורד‬
‫הגבעה‪.‬‬
‫“וויל!״ צעק ג׳ם‪ ,‬שדהר אחריו ואחז בגב מעילו; וויל הסתובב ודחף מעליו את ג׳ם‪ ,‬אבל לא‬
‫בכל כוחו; טסה שמעה את ג׳ם אומר לוויל שהוא שמר על איפוק שנים כה רבות‪ ,‬ושלא יהרוס‬
‫את הכול כעת‪ ,‬ופתאום הפכו השניים לכתם מטושטש – וויל קילל‪ ,‬ג׳ם ניסה למשוך אותו‬
‫לאחור‪ ,‬וויל החליק על האדמה הרטובה‪ ,‬ואז הם זינקו זה על זה והפכו לסבך של ידיים‬
‫ורגליים‪ ,‬והתגלגלו על הקרקע שוב ושוב עד שלבסוף נתקלו בסלע גדול‪ ,‬ג׳ם הצמיד את וויל‬
‫אל הקרקע‪ ,‬ומרפקו ננעץ בגרונו של חברו‪.‬‬
‫“רד ממני‪.‬״ וויל דחף אותו מעליו‪“ .‬אתה לא מבין‪ .‬כל המשפחה שלך גם ככה מתה –“‬
‫“וויל‪.‬״ ג׳ם אחז בחזית חולצתו של חברו וטלטל אותו‪“ .‬אני כן מבין‪ .‬ואם אינך רוצה שגם‬
‫המשפחה שלך תמות‪ ,‬אתה חייב להקשיב לי‪.‬״‬
‫וויל השתתק‪ .‬ואז אמר בקול חנוק‪“ ,‬ג׳יימס‪ ,‬אתה לא יכול – מעולם לא –“‬
‫“תסתכל‪.‬״ ג׳ם הניף את היד שלא אחזה בחולצתו של וויל‪ ,‬והצביע‪“ .‬הנה‪ .‬תסתכל‪.‬״‬
‫טסה הביטה לכיוון שעליו הצביע – ובטנה התהפכה מאימה‪ .‬הם עמדו כעת באמצע הדרך‬
‫במורד המדרון ומעל לבית האחוזה‪ .‬מעליהם‪ ,‬על ראש הגבעה‪ ,‬עמד אוטומטון כמו זקיף‪ .‬היא‬
‫הבינה מיד מה רואות עיניה‪ ,‬אף על פי שהיצור היה שונה מאוד מהאוטומטונים שמוֹרטמן‬
‫שלח בעבר להילחם בהם‪ .‬היצורים ההם לפחות נראו אנושיים‪ .‬אבל זה היה יצור מתכת גבוה‬
‫וצנום‪ ,‬עם רגליים ארוכות שנעו על צירים‪ ,‬פלג גוף עליון ממתכת וזרועות שנראו כמו‬
‫מסורים‪.‬‬
‫הוא עמד ללא ניע‪ ,‬ודווקא משום כך הפחיד אותה יותר‪ .‬טסה התקשתה לומר אם הוא צופה‬
‫בהם‪ ,‬אך נדמה שפנה לעברם; ראשו היה נטול תווי פנים‪ ,‬פרט לסדק צר שהיה הפה – ובתוכו‬
‫בהקו שיני מתכת‪ .‬נדמה שלא היו לו עיניים‪.‬‬
‫טסה החניקה את הזעקה שעלתה בגרונה‪ .‬זה רק אוטומטון‪ .‬היא עמדה מולם בעבר‪ .‬היא לא‬
‫תצרח‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬וויל‪ ,‬שהיה שעון על מרפקו‪ ,‬לטש מבט ביצור‪“ .‬בשם המלאך –“‬
‫“הדבר הזה עקב אחרינו‪ ,‬אני משוכנע בזה‪,‬״ אמר להם ג׳ם חרישית ובנימה של דחיפות‪.‬‬
‫“עוד קודם ראיתי הבזק של מתכת‪ ,‬כשישבנו בכרכרה‪ ,‬אבל לא ידעתי מה זה‪ .‬עכשיו אני‬
‫יודע‪ .‬אם תמשיך לדהור במורד הגבעה‪ ,‬אתה עלול להוביל את היצור הזה היישר אל דלתם‬
‫של בני משפחתך‪.‬״‬
‫“אני מבין‪,‬״ ענה לו וויל‪ .‬הנימה ההיסטרית נעלמה מקולו‪“ .‬אל דאגה‪ ,‬אני לא אתקרב‬
‫לבית‪ .‬תן לי לקום‪.‬״‬
‫ג׳ם היסס‪.‬‬
‫“אני נשבע לך בשמו של רזיאל‪,‬״ סינן וויל מבין שיניו‪“ .‬נו‪ ,‬תן לי לקום‪.‬״‬
‫ג׳ם התגלגל וקם ממקומו; וויל זינק ממקומו‪ ,‬הדף מעליו את וויל‪ ,‬ובלי להעיף מבט נוסף‬
‫בטסה פתח שוב בריצה – אבל לא לכיוון הבית‪ ,‬אלא בכיוון הנגדי‪ ,‬אל עבר היצור המכאני‬
‫שעל ראש הגבעה‪ .‬ג׳ם פעור־הפה מעד לרגע‪ ,‬ואז קילל מתחת לאפו ומיהר לדלוק אחר חברו‪.‬‬
‫“ג׳ם!״ צעקה טסה‪ .‬אבל הוא כבר כמעט יצא מטווח שמיעה והמשיך לרדוף אחרי וויל‪.‬‬
‫האוטומטון נעלם מהעין‪ .‬טסה סיננה מילה שאינה יאה לגברת‪ ,‬הרימה את החצאית ופתחה גם‬
‫היא במרדף‪.‬‬
‫זה לא היה קל לרוץ במעלה הגבעה הרטובה הזאת ביורקשייר בחצאית כבדה‪ ,‬כשחוחים‬
‫שורטים את רגליה שוב ושוב‪ .‬לאחר שהתנסתה באימונים במכנסיים‪ ,‬הבינה טסה טוב יותר‬
‫מדוע לגברים קל יותר להתנועע ולרוץ מהר כל כך‪ .‬בד שמלתה שקל טונה‪ ,‬עקבי מגפיה‬
‫נתקעו בבוץ כשרצה‪ ,‬והמחוך שלגופה הותיר אותה קצרת נשימה‪.‬‬
‫כשהגיעה אל פסגת הגבעה‪ ,‬הספיקה רק לראות את ג׳ם נעלם בתוך סבך של עצים הרחק‬
‫לפניה‪ .‬היא הביטה סביבה באימה גוברת‪ ,‬אבל לא ראתה את הדרך‪ ,‬וגם לא את הכרכרה של‬
‫סטארקוות׳ר‪ .‬לבה הלם בפראות כשהמשיכה לרוץ אחריו‪.‬‬
‫החורשה היתה גדולה והשתרעה על קו הרכס‪ .‬מיד כשנכנסה בין העצים‪ ,‬נמוג ונעלם האור;‬
‫ענפים עבים נשזרו זה בזה מעל לראשה וחסמו את אור השמש‪ .‬טסה הרגישה כמו שלגייה‬
‫שנמלטת לתוך היער‪ ,‬והביטה סביבה בחוסר אונים בחיפוש אחר רמז כלשהו לחבריה –‬
‫ענפים שבורים‪ ,‬עלים שנרמסו‪ .‬לפתע הבחינה בהבזק של מתכת‪ ,‬והאוטומטון הגיח מהאפלה‬
‫שבין שני עצים ועט עליה‪.‬‬
‫היא צרחה וזינקה הצדה‪ ,‬אך מעדה על החצאית הארוכה שלה‪ .‬היא נפלה לאחור ונחתה‬
‫בכבדות על הקרקע הבוצית‪ .‬היצור נופף לעברה באחת מזרועותיו הארוכות‪ ,‬שהזכירו לה‬
‫זרועות של חרק‪ .‬היא התגלגלה הצדה‪ ,‬וזרוע המתכת ננעצה בקרקע לידה‪ .‬ענף של עץ נח‬
‫לידה על הקרקע; היא הושיטה את ידה ולפתה אותו‪ ,‬והניפה אותו אל־על בדיוק כשהיצור‬
‫הנחית את זרועו השנייה‪ .‬היא השתמשה בענף כדי להגן על עצמה והתרכזה בשיעורי ההדיפה‬
‫והחסימה שגבריאל לימד אותה‪.‬‬
‫אבל היה זה רק ענף‪ .‬זרוע המתכת של האוטומטון ניסרה אותו לשניים‪ .‬קצה הזרוע נפתח‬
‫פתאום לצבת מתכת מרובת־אצבעות‪ ,‬וזו נשלחה אל גרונה‪ .‬עוד לפני שהצבת הספיקה לגעת‬
‫בה‪ ,‬חשה טסה במשק כנפיים אלים מעל לעצם הבריח שלה‪ .‬המלאך שלה‪ .‬היא שכבה מאובנת‬
‫על הקרקע וראתה את היצור מושך לאחור את זרועו‪ ,‬ואת אחת מ״אצבעותיו״ דולפת נוזל‬
‫שחור‪ .‬כעבור רגע פלט היצור צווחה דקה וצנח לאחור‪ ,‬וקילוח של נוזל שחור פרץ מתוך חור‬
‫שנפער בחזהו‪.‬‬
‫טסה התיישבה ובהתה בו‪.‬‬
‫וויל עמד מעליו‪ ,‬ובידו החזיק חרב שהניצב שלה היה מרוח בשחור‪ .‬הוא היה גלוי־ראש‪,‬‬
‫וברעמת שערו המקורזל הכהה נתלו עלים וגבעולי עשב‪ .‬ג׳ם עמד לידו‪ ,‬ובין אצבעותיו בער‬
‫אור המכשפות‪ .‬טסה צפתה בהם שעה שוויל הניף שוב את חרבו‪ ,‬וכמעט קרע את האוטומטון‬
‫לשתיים‪ .‬היצור קרס על האדמה הבוצית‪ .‬איבריו הפנימיים היו מכוערים – מין סבך‬
‫ביולוגי־למראה של צינורות ושל חוטי חשמל‪.‬‬
‫ג׳ם הרים את מבטו‪ .‬מבטו הצטלב עם מבטה של טסה‪ .‬עיניו הכסופות נראו כמו מראות‪.‬‬
‫וויל‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא הבחין בקיומה כלל‪ ,‬אף על פי שהציל אותה; הוא שלח את רגלו לאחור‬
‫ובעט בפראות ביצור‪ .‬מגפו הלם במתכת בקולי קולות‪.‬‬
‫“תגיד לנו‪,‬״ אמר לו וויל בשיניים חשוקות‪“ .‬מה אתה עושה כאן? למה אתה עוקב אחרינו?‬
‫״‬
‫פיו של האוטומטון נפער‪ ,‬מלא שיניים חדות‪ .‬קולו זמזם וחרק כמו מכונה מקולקלת‪“ .‬אני‪...‬‬
‫נשלחתי‪ ...‬למסור אזהרה‪ ...‬מהמגיסטר‪.‬״‬
‫“אזהרה למי? למשפחה שגרה באחוזה? אמור לי!״ נדמה שוויל התכוון לבעוט בו שוב; ג׳ם‬
‫הניח יד על כתפו‪.‬‬
‫“הוא לא מרגיש כאב‪ ,‬וויל‪,‬״ לחש לו חברו‪“ .‬והוא אומר שיש לו הודעה‪ .‬הנח לו למסור‬
‫אותה‪.‬״‬
‫“אזהרה‪ ...‬לך‪ ,‬וויל הרונדייל‪ ...‬ולכל הנפילים‪.‬״ הדהד קולו המחוספס והשבור של היצור‪,‬‬
‫“המגיסטר אומר‪ ...‬שעליך להפסיק את החקירה שלך‪ .‬שהעבר‪ ...‬יישאר בעבר‪ ...‬הנח לעברו‬
‫של מוֹרטמן להישאר קבור‪ ,‬או שהמשפחה שלך תשלם את המחיר‪ .‬שלא תעז לפנות אליהם או‬
‫להזהיר אותם‪ .‬כי אם תעז‪ ,‬הם יושמדו‪.‬״‬
‫ג׳ם הביט בוויל שנותר חיוור כסיד‪ ,‬אף שלחייו בערו מזעם‪“ .‬איך הצליח מוֹרטמן להביא‬
‫את המשפחה שלי? הוא מאיים עליהם? מה הוא עשה?״‬
‫היצור זמזם וחרק‪ ,‬ואז המשיך‪ .‬אני‪ ...‬נשלחתי‪ ...‬למסור אזהרה‪...‬״‬
‫וויל נהם נהמה חייתית והניף שוב את חרבו‪ .‬טסה נזכרה בג׳סמין‪ ,‬שקרעה לגזרים את‬
‫הגובלין בשמשייה העדינה שלה בהייד פארק‪ .‬וויל קצץ את האוטומטון עד שלא נותר ממנו‬
‫דבר פרט לרצועות של מתכת; ג׳ם כרך את זרועותיו סביב חברו‪ ,‬גרר אותו לאחור‪ ,‬ולבסוף‬
‫עצר אותו‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ אמר לו‪“ .‬וויל‪ ,‬מספיק‪.‬״ הוא נשא את מבטו‪ ,‬ושניהם עקבו אחר מבטו‪ .‬אי־שם‬
‫במרחק‪ ,‬מבעד לעצים‪ ,‬הבחינו בדמויות נוספות – עוד אוטומטונים כמו זה‪“ .‬אנחנו חייבים‬
‫ללכת‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪“ .‬אם אתה רוצה להרחיק אותם‪ ,‬להסיט אותם מהמשפחה שלך‪ ,‬אנחנו‬
‫חייבים ללכת‪.‬״‬
‫וויל היסס‪.‬‬
‫“וויל‪ ,‬אתה יודע שאסור לך להתקרב אליהם‪,‬״ אמר לו ג׳ם נואשות‪“ .‬ולו משום שזה החוק‪.‬‬
‫אם תסכן אותם‪ ,‬אנשי המסדר לא ינקפו אצבע כדי לעזור למשפחה שלך‪ .‬הם כבר לא ציידי‬
‫צללים‪ .‬וויל‪.‬״‬
‫וויל הוריד לאטו את זרועו לצד גופו‪ .‬הוא עמד ללא ניע‪ ,‬כשזרועו של ג׳ם מקיפה את‬
‫כתפיו‪ ,‬והשפיל את מבטו אל ערמת גרוטאות המתכת לרגליו‪ .‬נוזל שחור נטף מלהב החרב‬
‫שהחזיק בידו‪ ,‬וחרך את העשב שלרגליו‪.‬‬
‫טסה התנשפה‪ .‬היא לא שמה לב שעצרה את נשימתה עד לאותו הרגע‪ .‬וויל כנראה שמע‬
‫אותה‪ ,‬כי פתאום הרים את ראשו ומבטיהם הצטלבו בקרחת היער‪ .‬משהו בעיניו אילץ אותה‬
‫להסב את ראשה‪ .‬את ייסורי התופת שראתה בעיניו היא לא היתה אמורה לראות‪.‬‬

‫הם מיהרו להסתיר את שרידי האוטומטון וקברו אותם באדמה הרכה מתחת לבול עץ נרקב‪.‬‬
‫טסה עזרה להם כמיטב יכולתה‪ ,‬אבל חצאיתה הכבדה הפריעה לה‪ .‬לבסוף היו ידיה שחורות‬
‫מלכלוך ומבוץ לא פחות מידיהם של וויל ושל ג׳ם‪.‬‬
‫אף אחד מהם לא הוציא הגה‪ ,‬הם עבדו בשתיקה רועמת‪ .‬כשסיימו‪ ,‬הוביל אותם וויל אל‬
‫מחוץ לחורשה‪ ,‬ואור המכשפות מאבן הרוּנה שבידו של ג׳ם הדריכה אותם‪ .‬הם הגיחו מהיער‬
‫היישר אל הדרך‪ ,‬שבה המתינה להם הכרכרה של סטארקוות׳ר; גוטשֶל נמנם במושב הנהג‪,‬‬
‫כאילו חלפו רק כמה רגעים מאז הגיעו לכאן‪.‬‬
‫גם אם הופתע הזקן לראותם – מזוהמים ומרוחים בוץ‪ ,‬עם עלים שנתפסו בשערם – הוא לא‬
‫הפגין זאת‪ ,‬וגם לא שאל אותם אם מצאו את מה שחיפשו‪ .‬הוא רק נהם לעברם מעין שלום‪,‬‬
‫חיכה בסבלנות שיטפסו לתוך הכרכרה‪ ,‬ואז צקצק בלשונו ואותת לסוסים לפנות בחזרה‬
‫ליורק‪.‬‬
‫הווילונות בכרכרה הוסטו לאחור; השמים היו כבדים מעננים שחורים‪ ,‬שהעיבו על קו‬
‫האופק‪“ .‬עומד לרדת גשם‪,‬״ אמר ג׳ם והסיט מעיניו את שערו הכסוף והלח‪.‬‬
‫וויל לא אמר מילה‪ .‬הוא קבע את מבטו בחלון‪ .‬עיניו היו כחולות כמו הים הארקטי באישון‬
‫לילה‪.‬‬
‫“ססילי‪,‬״ אמרה טסה ופנתה אל וויל בנימה רכה הרבה יותר מכפי שהורגלה באחרונה‪ .‬הוא‬
‫נראה אומלל כל כך – עגמומי וקודר כמו אדמות הבור שעל פניהן חלפו‪“ .‬אחותך – היא דומה‬
‫לך‪.‬״‬
‫וויל שתק‪ .‬טסה‪ ,‬שישבה לצדו של ג׳ם על המושב הקשה‪ ,‬נרעדה קלות‪ .‬בגדיה היו לחים‬
‫מהקרקע ומהענפים הרטובים‪ ,‬והיה לה קר בתוך הכרכרה‪ .‬ג׳ם הושיט את ידו למטה‪ ,‬מצא‬
‫שמיכה מרופטת למראה וכיסה בה את שניהם‪ .‬היא חשה בחום שגופו הקרין כאילו סבל‬
‫מקדחת‪ ,‬ונאבקה בדחף להיצמד אליו כדי להתחמם‪“.‬קר לך‪ ,‬וויל?״ שאלה‪ ,‬אבל הוא רק הניד‬
‫את ראשו‪ ,‬ועיניו המשיכו לבהות – מבלי לראות דבר – באזור הכפר שחלף על פניהם‪ .‬היא‬
‫הביטה בג׳ם בייאוש‪.‬‬
‫ג׳ם פנה אל חברו בקול צלול‪“ .‬וויל‪,‬״ אמר ישירות‪“ .‬חשבתי‪ ...‬חשבתי שאחותך מתה‪.‬״‬
‫וויל הסיט את מבטו מהחלון והביט בשניהם‪ .‬כשחייך‪ ,‬היה זה חיוך נורא‪“ .‬אחותי באמת‬
‫מתה‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫זה כל מה שהסכים לומר‪ .‬הם נסעו בדממה כל הדרך חזרה ליורק‪.‬‬

‫לאחר שבקושי ישנה אמש‪ ,‬שקעה טסה בשינה טרופה שנמשכה עד שהגיעו לתחנת הרכבת‬
‫ביורק‪ .‬היא ירדה מטושטשת מהכרכרה ומיהרה בעקבות חבריה אל הרציף ללונדון; הם‬
‫איחרו לרכבת‪ ,‬כמעט החמיצו אותה‪ ,‬וג׳ם דחף את הדלת והחזיק אותה פתוחה בשבילה‬
‫ובשביל וויל‪ ,‬כשטיפסו במדרגות אל תוך הקרון‪ .‬בדיעבד נזכרה איך הוא נראה כשנתלה על‬
‫הדלת גלוי־ראש וקרא לשניהם לעלות; היא נזכרה שהביטה החוצה מחלון תאם כשהרכבת‬
‫יצאה לדרכה‪ ,‬וראתה את גוטשֶל עומד על הרציף ומביט בהם בעיניו השחורות המאיימות‪,‬‬
‫כשכובעו שמוט על פניו‪ .‬כל השאר היה מטושטש‪.‬‬
‫הם נסעו בשתיקה‪ ,‬שעה שהרכבת קרקשה ודהרה על מסילת הברזל ומעל אזור הכפר‪,‬‬
‫בעוד בשמים התחשרו עננים שחורים‪ .‬טסה השעינה את סנטרה על כף ידה והשעינה את‬
‫ראשה על הזגוגית הקשה של החלון‪ .‬גבעות ירוקות חלפו ביעף‪ ,‬ועיירות וגם כפרים‪ ,‬ובכל‬
‫אחד היתה תחנת רכבת קטנה וצנועה עם שם באותיות זהב על רקע אדום‪ .‬צריחי כנסיות‬
‫התנשאו במרחק; ערים צצו ונעלמו‪ ,‬וטסה שמעה את ג׳ם לוחש לוויל‪ ,‬בלטינית‪ ,‬כך נדמה‪,‬‬
‫“מֶ ה ספֶּ קטָ ה‪ ,‬מֶ ה ספֶּ קטָ ה‪,‬״ אבל וויל לא הגיב‪ .‬כעבור זמן גילתה שג׳ם יצא מהתא‪ ,‬והיא‬
‫הציצה בוויל בחלל הקטן והאפלולי‪ .‬השמש נטתה לערוב וצבעה את עורו בסומק ורדרד‪,‬‬
‫שעמד בניגוד חד למבט החלול בעיניו‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ אמרה לו חרישית בקולה המנומנם‪“ .‬אתמול בלילה –“ היית נחמד אליי‪ ,‬התכוונה‬
‫להגיד‪ .‬תודה‪.‬‬
‫עיניו הכחולות ננעצו בה‪ ,‬יוקדות‪“ .‬לא היה שום אתמול בלילה‪,‬״ סינן בין שיניו החשוקות‪.‬‬
‫היא מיד הזדקפה‪ ,‬ערנית כמעט לחלוטין‪“ .‬אה‪ ,‬באמת? אם כן‪ ,‬עברנו ישירות משעות הערב‬
‫לבוקר המחרת? כמה מוזר שאף אחד לא שם לב לזה‪ .‬הרי זה נס‪ ,‬יום בלי לילה –“‬
‫“אל תנסי אותי‪ ,‬טסה‪.‬״ כפות ידיו של וויל נחו קפוצות על ברכיו‪ ,‬וציפורניו – עם סהרוני‬
‫הלכלוך שמתחתן – התחפרו בבד מכנסיו‪.‬‬
‫“אחותך חיה‪,‬״ הוסיפה ואמרה‪ ,‬אף שידעה היטב שהיא מתגרה בו‪“ .‬אתה לא אמור להיות‬
‫שמח?״‬
‫פניו החווירו‪“ .‬טסה –“ החל לומר‪ ,‬ופתאום נרכן קדימה כאילו התכוון לעשות דבר־מה‪,‬‬
‫היא לא ידעה מה בדיוק – להלום בחלון ולשבור את הזכוכית‪ ,‬לנער אותה בכתפיה‪ ,‬או לחבק‬
‫אותה אל לבו ולא לעזוב אותה לעולם‪ .‬בחברתו היא תמיד היתה מבולבלת כל כך! ואז נפתחה‬
‫דלת התא‪ ,‬וג׳ם נכנס פנימה כשבידו מטלית לחה‪.‬‬
‫הוא העביר את מבטו מוויל לטסה וזקר את גבותיו הכסופות‪“ .‬איזה נס‪,‬״ אמר‪“ .‬הצלחת‬
‫לדובב אותו‪.‬״‬
‫“בעיקר כדי לצעוק עליי‪,‬״ ענתה לו טסה‪“ .‬זה לא בדיוק נס הלחם והדגים‪.‬״‬
‫וויל חזר להביט החוצה מבעד לחלון‪ ,‬ולא טרח להביט בהם כשהמשיכו לדבר‪.‬‬
‫“נו‪ ,‬גם זה משהו‪,‬״ אמר ג׳ם והתיישב לידה‪“ .‬הנה‪ .‬תושיטי ידיים‪.‬״‬
‫טסה המופתעת הושיטה את ידיה – ונחרדה‪ .‬כפות ידיה היו מטונפות‪ ,‬הציפורניים סדוקות‬
‫ושבורות‪ ,‬ומתחתן היו סהרונים של עפר מרוב חפירה באדמת יורקשייר‪ .‬היא אף גילתה‬
‫שריטה מדממת לאורך מפרקי אצבעותיה‪ ,‬אף שלא זכרה מתי זה קרה‪.‬‬
‫אלה לא ידיה של גברת‪ .‬היא הרהרה בכפות ידיה הוורודות המושלמות של ג׳סמין‪“ .‬ג׳סי‬
‫תזדעזע‪,‬״ אמרה בעצב‪“ .‬היא תאמר לי שיש לי ידיים של כובסת‪.‬״‬
‫“ומה כל כך נורא בזה?״ שאל ג׳ם‪ ,‬כשניקה בעדינות את הלכלוך משריטותיה‪“ .‬ראיתי איך‬
‫רדפת אחרינו ואחרי האוטומטון‪ .‬אם ג׳סמין עדיין לא הבינה שיש כבוד בדם ובעפר‪ ,‬זה‬
‫לעולם לא יקרה‪.‬״‬
‫תחושת הבד הקריר על אצבעותיה היתה נעימה‪ .‬היא הביטה בג׳ם‪ ,‬שהיה שקוע במלאכתו‪,‬‬
‫וריסיו מושפלים כמו וילון כסוף‪“ .‬תודה‪,‬״ אמרה‪“ .‬ספק אם עזרתי לכם‪ ,‬סביר להניח שרק‬
‫הפרעתי‪ ,‬אבל תודה בכל זאת‪.‬״‬
‫הוא חייך אליה‪ ,‬והשמש הפציעה מאחורי העננים‪“ .‬בשביל זה אנחנו דואגים להכשרה‬
‫שלך‪ ,‬לא?״‬
‫היא הנמיכה את קולה‪“ .‬יש לך מושג מה קורה פה? מדוע משפחתו של וויל מתגוררת בבית‬
‫שהיה שייך בעבר למוֹרטמן?״‬
‫ג׳ם הציץ בוויל‪ ,‬שהמשיך לבהות במרירות בחלון‪ .‬הם נכנסו לתוך תחומי לונדון‪ ,‬ובניינים‬
‫אפורים החלו צצים סביבם‪ .‬במבט שג׳ם נעץ בוויל היתה מין עייפות מלאת חיבה‪ .‬טסה תמיד‬
‫ראתה בהם אחים‪ ,‬אבל רק באותו הרגע התחוור לה שראתה בוויל את האח הבוגר‪ ,‬האחראי‪,‬‬
‫ובג׳ם את האח הצעיר‪ .‬המציאות‪ ,‬כך נדמה‪ ,‬היתה מורכבת בהרבה‪“ .‬אני לא יודע‪,‬״ אמר‪,‬‬
‫“אבל יש לי תחושה שמוֹרטמן משחק איתנו משחק ארוך טווח‪ .‬איכשהו הוא ידע לאן תוביל‬
‫אותנו החקירה שלנו‪ ,‬ואפילו דאג לארגן את – המפגש הזה – כדי לזעזע אותנו‪ .‬כאילו הוא‬
‫מזכיר לנו שהוא מחזיק בכל הקלפים‪.‬״‬
‫טסה נרעדה‪“ .‬אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני‪ ,‬ג׳ם‪,‬״ אמרה לו חרישית‪“ .‬כשאמר לי‬
‫שאני קיימת בזכותו‪ ,‬הרגשתי שהוא רומז לי שבאותה קלות הוא יכול גם לבטל את הקיום‬
 ‫שלי‪.‬״‬
‫זרועו החמימה של ג׳ם נגעה בזרועה‪“ .‬אי אפשר לבטל את הקיום שלך‪,‬״ אמר לה באותה‬
‫רכות‪“ .‬ומוֹרטמן ממעיט בערכך‪ .‬ראיתי איך השתמשת בענף כדי להגן על עצמך מפני‬
‫האוטומטון –“‬
‫“זה לא מספיק‪ .‬אילולא המלאך שלי –“ טסה נגעה בתליון שעל צווארה‪“ .‬האוטומטון נגע‬
‫בו ונרתע‪ .‬וזו תעלומה נוספת שאני לא מבינה‪ .‬הוא הגן עליי גם בעבר‪ ,‬ושוב היום‪ ,‬אבל פרט‬
‫לכך הוא תמיד רדום‪ .‬זה עוד מסתורין‪ ,‬ממש כמו הכישרון שלי‪.‬״‬
‫“ולמרבה המזל‪ ,‬את לא צריכה להשתמש בו ולהתהפך לסטארקוות׳ר‪ .‬הוא נתן לנו את‬
‫התיקים של בני הזוג שֵייד בלי שום בעיה‪.‬״‬
‫“תודה לאל‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬לא ממש השתוקקתי לזה‪ .‬הוא אדם כל כך לא נעים‪ ,‬כל כך‬
‫מריר‪ .‬אבל אם אי־פעם אצטרך לעשות זאת‪...‬״ היא שלפה משהו מכיסה‪ ,‬והוא נצץ באור‬
‫האפלולי שבתאם‪“ .‬כפתור‪,‬״ אמרה בשביעות רצון‪“ .‬הוא נפל הבוקר מחפת מקטורנו‪ ,‬ואני‬
‫הרמתי אותו‪.‬״‬
‫ג׳ם חייך‪“ .‬כל הכבוד‪ ,‬טסה‪ .‬ידעתי שלא נצטער על כך שהבאנו אותך איתנו –“‬
‫שיעול קטע את דבריו‪ .‬טסה הביטה בו בבהלה‪ ,‬ואפילו וויל ניעור מהדכדוך שלו ופנה‬
‫להביט בג׳ם בעיניים מצומצמות‪ .‬ג׳ם שב והשתעל‪ ,‬וידו נצמדה אל פיו‪ ,‬אך כשהרחיק אותה‬
‫היא לא כוסתה בדם‪ .‬טסה ראתה את כתפיו המתוחות של וויל נרגעות קמעה‪.‬‬
‫“זה סתם אבק שנכנס לי לגרון‪,‬״ הרגיע אותם ג׳ם‪ .‬הוא לא נראה חולה‪ ,‬רק עייף מאוד‪ ,‬אם‬
‫כי התשישות רק הדגישה עוד יותר את תווי פניו העדינים‪ .‬הוא לא ניחן ביופי מסמא כמו וויל‬
‫– בצבעים עזים ובאש מודחקת – אבל היתה בו שלמות מאופקת‪ ,‬כמו יופיו של שלג צח‬
‫שנופל על רקע שמים אפורים־כסופים‪.‬‬
‫“הטבעת שלך!״ קראה בבהלה‪ ,‬כשנזכרה שהיא עדיין עונדת אותה‪ .‬היא החזירה את‬
‫הכפתור לכיסה והושיטה את ידה כדי להסיר את הטבעת של משפחת קרסטֵיירז‪“ .‬התכוונתי‬
‫להחזיר לך אותה עוד קודם‪,‬״ אמרה והניחה את חישוק הכסף בכף ידו‪“ .‬שכחתי‪...‬״‬
‫הוא אגרף את אצבעותיו סביב כף ידה‪ .‬למרות המחשבות על שלג ועל שמים אפורים‪ ,‬ידו‬
‫היתה חמימה להפתיע‪“ .‬זה בסדר‪,‬״ אמר לה חרישית‪“ .‬אני אוהב איך שהיא נראית עלייך‪.‬״‬
‫סומק עלה בלחייה‪ .‬עוד לפני שהספיקה לענות‪ ,‬נשמעה צפירת הרכבת‪ .‬קולות רמים הודיעו‬
‫להם שהגיעו ללונדון‪ ,‬לתחנת קינגס קרוס‪ .‬הרכבת החלה להאט והרציף נגלה לעיניהם‪ .‬שאון‬
‫התחנה תקף את אוזניה של טסה‪ ,‬ואליו הצטרפה גם צווחת בלימתה של הרכבת‪ .‬ג׳ם אמר‬
‫משהו‪ ,‬אבל דבריו נבלעו ברעש האיום; זה נשמע כמו אזהרה‪ ,‬אך וויל כבר קם ממקומו‬
‫והושיט את ידו אל דלת התא‪ .‬הוא פתח אותה וזינק החוצה‪ .‬אילולא היה צייד צללים‪ ,‬חשבה‬
‫טסה‪ ,‬היה נופל ונפגע קשה‪ ,‬אבל הוא נחת בקלילות על רגליו ופתח בריצה‪ ,‬כשהוא מפלס‬
‫דרך בתוך המון אדם – סבלים; נוסעים; בני אצולה בדרכם צפונה לסוף־שבוע עם תיבות‬
‫המסע הענקיות שלהם וכלבי הציד הקשורים ברצועה; מוכרי עיתונים צעירים; כייסים;‬
‫רוכלים; וכל שאר הבאים והולכים בתוך התחנה הענקית‪.‬‬
‫ג׳ם זינק גם הוא ושלח את ידו אל הדלת‪ ,‬אבל אז פנה לאחור והביט בטסה‪ ,‬ועל פניו עלתה‬
‫ארשת – כאילו הבין שאם ירוץ אחרי וויל‪ ,‬היא לא תוכל לעקוב אחריהם‪ .‬הוא אמד אותה‬
‫ארוכות‪ ,‬ולבסוף סגר שוב את הדלת וצנח על המושב שמולה‪ ,‬עד שהרכבת נעצרה עצירה‬
‫מוחלטת‪.‬‬
‫“אבל וויל –“ ניסתה לומר‪.‬‬
‫“הוא יהיה בסדר‪,‬״ אמר לה ג׳ם מתוך שכנוע‪“ .‬את מכירה אותו‪ .‬לפעמים הוא פשוט רוצה‬
‫להיות לבד‪ .‬וספק אם ירצה להיות נוכח כשנדווח לשרלוט ולכל האחרים על כל מה שקרה‬
‫היום‪.‬״ כשלא הסיטה את מבטה מפניו‪ ,‬הוסיף ואמר ברוך‪“ ,‬וויל מסוגל לדאוג לעצמו‪ ,‬טסה‪.‬״‬
‫היא שבה והרהרה במבט העגמומי שראתה בעיניו של וויל כשדיבר איתה‪ ,‬מבט שנראה לה‬
‫קודר עוד יותר מאדמות הבור של יורקשייר שהותירו מאחוריהם‪ .‬היא קיוותה בכל לבה שג׳ם‬
‫צודק‪.‬‬
7
 ‫הקללה‬
‫תּוֹריד שְׁ אוֹל‬ ‫הֵ ן קִלְ לַ ת יָתוֹם ִ‬
‫הָ רוּחַ מְ רוֹמִ ים עָ לָ ה;‬
‫נוֹראָה עוֹד מִ זֹּאת‪,‬‬ ‫אַ הָ הּ! ָ‬
‫אֲ יֻמָּ ה בְ עַ ין מֵ ת קְלָ לָ ה!‬
‫וְשִׁ בְ עַ ת יָמִ ים וְלֵ ילוֹת כֹּה‬
‫בְּ לִ י הֶ ֶרף אָ שׁוּר קְלָ לָ ה ז ֹה ‪-‬‬
‫וּמוּת א אוּכַ ל כָּ לָ ה‪.‬‬
‫‪ -‬סמואל טיילור קולרידג׳‪“ ,‬שירת הספן הזקן״‪7‬‬

‫מגנוּס שמע את דלת הכניסה נפתחת‪ ,‬ולאחר מכן קולות רמים; המחשבה הראשונה שעלתה‬
‫במוחו היתה‪ ,‬וויל‪ .‬וזה כשלעצמו שעשע אותו מאוד‪ .‬צייד הצללים הצעיר הפך לאחרונה‬
‫למעין קרוב משפחה מעצבן‪ ,‬חשב לעצמו כשקיפל את פינת העמוד בספר שקרא )שיחות אלים‬
‫מאת לוקיאנוס; קאמיל תרתח מזעם כשתגלה שהשחית את הספר שלה( – אדם שהכרת היטב‬
‫את הרגליו‪ ,‬אך ידעת שלעולם לא תוכל לשנות; אדם שאת נוכחותו זיהית בקלות על פי‬
‫הלמות מגפיו במסדרון; אדם שלא חשש להתווכח עם המשרת‪ ,‬שקיבל הוראה לומר לאורחים‬
‫שהאדון אינו בבית‪.‬‬
‫דלת הטרקלין נפתחה לרווחה‪ ,‬ובפתח עמד וויל‪ ,‬שנראה אומלל ועטור ניצחון בעת ובעונה‬
‫אחת – ללא ספק הישג מרשים‪“ .‬ידעתי שאתה בבית‪,‬״ הכריז הצעיר כשמגנוּס הזדקף על‬
‫הספה והוריד את רגליו אל הרצפה‪“ .‬אז אולי תגיד לעטלף המגודל הזה שיפסיק לרחף‬
‫סביבי?״ הוא הצביע על ארצ׳ר‪ ,‬המשועבד של קאמיל ומשרתו הזמני של מגנוּס‪ ,‬שאכן נצמד‬
‫כמו צל לוויל‪ .‬פניו היו קפואות במבט של תרעומת‪ ,‬אך נדמה שזה היה המבט הנצחי שלו‪.‬‬
‫“תגיד לו שרצית לראות אותי‪.‬״‬
‫מגנוּס הניח את ספרו על השולחן שלצדו‪“ .‬אבל לא רציתי לראות אותך‪,‬״ הודה‪“ .‬אמרתי‬
‫לארצ׳ר שאינני רוצה לראות איש‪ ,‬וזה כולל אותך‪.‬״‬
‫“הוא איים עליי‪,‬״ התנצל ארצ׳ר בקולו השורקני והלא־ממש־אנושי‪“ .‬אני אדווח על כך‬
‫לגברתי‪.‬״‬
‫“תיהנה‪,‬״ אמר לו וויל‪ ,‬אבל עיניו נותרו קבועות במגנוּס‪ ,‬כחולות וחרדות‪“ .‬בבקשה‪ ,‬אני‬
‫חייב לדבר איתך‪.‬״‬
‫לעזאזל עם הילד הזה‪ ,‬חשב מגנוּס‪ .‬הוא בילה יום מתיש בהתרת כישוף חוסם־זיכרון עבור‬
‫חבר של משפחת פֶּנהאלוֹ‪ ,‬וכעת הוא רק רצה לנוח‪ .‬הוא הפסיק להאזין לצעדיה של קאמיל‬
‫במסדרון או לחכות להודעות ממנה‪ ,‬אבל עדיין העדיף את החדר הזה על פני כל חדר אחר –‬
‫את החדר הזה‪ ,‬שבו נצמד מגעה האישי לוורדים הקוצניים שקישטו את הטפטים‪ ,‬שבו הדיפו‬
‫הווילונות ניחוח קלוש מהבושם שלה‪ .‬הוא ציפה בכיליון עיניים לערב שקט ליד האח – לגמרי‬
‫לבדו‪ ,‬עם כוס יין וספר‪.‬‬
‫ופתאום וויל הרונדייל מתפרץ פנימה‪ ,‬על פניו הבעה של כאב ושל ייאוש‪ ,‬והוא זקוק‬
‫לעזרתו של מגנוּס‪ .‬הוא יצטרך להתגבר על הדחף רך־הלבב והמעצבן לסייע לכל החלכאים‬
‫והנדכאים‪ ,‬חשב לעצמו מגנוּס‪ .‬על זה‪ ,‬וגם על החולשה שלו לעיניים כחולות‪.‬‬
‫“טוב‪,‬״ אמר ונאנח כמו קדוש מעונה‪“ .‬אתה יכול להישאר ולדבר איתי‪ .‬אבל אני מזהיר‬
‫אותך‪ ,‬אני לא מזמן שֵדים‪ .‬לא לפני ארוחת הערב‪ .‬אלא אם כן מצאת הוכחות חותכות‪...‬״‬
‫“לא‪.‬״ וויל נכנס לחדר בהתלהבות וטרק את הדלת בפרצופו של ארצ׳ר‪ .‬ליתר ביטחון הוא‬
‫גם נעל אותה‪ ,‬ואז ניגש אל האח המבוערת‪ .‬באמת היה קריר בחוץ‪ .‬בפיסת החלון שלא‬
‫הסתתרה מאחורי וילונות נראתה הכיכר שבחוץ מחשיכה באור דמדומים‪ ,‬ורוח עזה העיפה‬
‫עלים מרשרשים על המדרכה‪ .‬וויל הסיר את כפפותיו‪ ,‬הניח אותן על מדף האח והושיט את‬
‫ידיו אל האש‪“ .‬אני לא רוצה שתזמן שדים‪.‬״‬
‫“הא‪.‬״ מגנוּס הניח את רגליו על שולחן העץ הקטן שעמד מול הספה‪ ,‬מחווה נוספת שהיתה‬
‫מרתיחה את קאמיל‪ ,‬אילו היתה שם‪“ .‬אלה כבר חדשות טובות‪ ,‬אני חושב –“‬
‫“אני רוצה שתשלח אותי לשם‪ .‬לממלכות השדים‪.‬״‬
‫מגנוּס נשנק‪“ .‬מה אתה רוצה?״‬
‫צדודיתו של וויל נראתה שחורה על רקע האש המרצדת‪“ .‬צור שער מעבר לממלכות‬
‫השֵדים ושלח אותי לשם‪ .‬אתה יודע איך עושים את זה‪ ,‬נכון?״‬
‫“זו מאגיה שחורה‪,‬״ אמר מגנוּס‪“ .‬לא החייאת מתים בדיוק‪ ,‬אבל –“‬
‫“אף אחד לא צריך לדעת‪.‬״‬
‫“מה אתה אומר?״ נימת דבריו של מגנוּס היתה ארסית‪“ .‬לסודות יש נטייה להיחשף‪ .‬ואם‬
‫במסדר יגלו ששלחתי אחד משלהם – את אחד הצעירים המבטיחים ביותר – להיקרע לגזרים‬
‫בידי שדים בממד אחר –“‬
‫“חברי המסדר לא חושבים שאני כזה מבטיח‪.‬״ קולו של וויל היה קר כקרח‪“ .‬אין בי שום‬
‫דבר מבטיח‪ .‬אין בי שום דבר‪ ,‬ולעולם לא יהיה‪ .‬לא בלי העזרה שלך‪.‬״‬
‫“אני מתחיל לתהות אם נשלחת לכאן כדי לבחון אותי‪ ,‬וויל הרונדייל‪.‬״‬
‫וויל פלט נביחת צחוק קטנה‪“ .‬מה‪ ,‬בידי אלוהים?״‬
‫“בידי המסדר‪ .‬שזה כמעט כמו אלוהים‪ .‬אולי הם רוצים לבדוק אם אני מוכן לעבור על‬
‫החוק‪.‬״‬
‫וויל הסתובב והביט בו‪“ .‬אני רציני לחלוטין‪,‬״ אמר‪“ .‬זה לא מבחן‪ .‬אני לא יכול להמשיך‬
‫כך‪ ,‬לזמן שדים באופן אקראי‪ ,‬לטעות שוב ושוב‪ ,‬לקוות עד אין קץ‪ ,‬להתאכזב עד אין קץ‪ .‬כל‬
 ‫יום שעולה נראה שחור יותר‪ ,‬ובסוף אאבד אותה לנצח אם לא –“‬
‫“תאבד אותה?״ מוחו של מגנוּס נאחז במילה; הוא הזדקף‪ ,‬וצמצם את עיניו‪“ .‬אז זה כן‬
‫קשור לטסה‪ .‬ידעתי‪.‬״‬
‫וויל הסמיק‪ ,‬וכתמים של צבע עלו בלחייו החיוורות‪“ .‬לא רק אותה‪.‬״‬
‫“אבל אתה אוהב אותה‪.‬״‬
‫וויל הביט בו‪“ .‬בוודאי שאני אוהב אותה‪,‬״ אמר לבסוף‪“ .‬כבר התחלתי להאמין שלעולם לא‬
‫אוהב אף אחד‪ ,‬אבל אני אוהב אותה‪.‬״‬
‫“האם הקללה הזאת שלך אמורה לגזול ממך את היכולת לאהוב? כי אלה שטויות‪ ,‬מעולם‬
‫לא שמעתי על דבר כזה‪ .‬ג׳ם הוא הפּראבָּ טאי שלך‪ .‬ראיתי איך אתה מתנהג בחברתו‪ .‬אתה‬
‫אוהב אותו‪ ,‬נכון?״‬
‫“ג׳ם הוא החטא הכי גדול שלי‪,‬״ אמר לו וויל‪“ .‬אל תדבר איתי על ג׳ם‪.‬״‬
‫“לא לדבר איתך על ג׳ם‪ ,‬לא לדבר איתך על טסה‪ .‬אתה רוצה שאפתח לך שער לממלכות‬
‫השדים‪ ,‬ואתה לא מוכן לומר לי למה? בשום פנים ואופן לא‪.‬״ מגנוּס שילב את זרועותיו על‬
‫חזהו‪.‬‬
‫וויל הניח את ידו על מדף האח‪ .‬הוא עמד ללא ניע‪ ,‬והלהבות ריצדו על תווי פניו‪ ,‬על‬
‫צדודיתו היפה והברורה‪ ,‬על ידיו הארוכות החינניות‪“ .‬ראיתי את המשפחה שלי היום‪,‬״ אמר‪,‬‬
‫ומיהר לתקן את עצמו‪“ .‬את אחותי‪ .‬ראיתי את אחותי הצעירה‪ .‬ססילי‪ .‬ידעתי שהם בחיים‪,‬‬
‫אבל לא חשבתי שאי־פעם אראה אותם שוב‪ .‬אסור להם להתקרב אליי‪.‬״‬
‫“אבל למה?״ מגנוּס ריכך את קולו; הוא הרגיש שהוא נמצא על סף גילוי‪ ,‬על סף פריצת‬
‫דרך עם הילד המוזר והמעצבן‪ ,‬הפגום והשבור הזה‪“ .‬מה הם עשו שהיה נורא כל כך?״‬
‫“מה הם עשו?״ קולו של וויל התרומם‪“ .‬מה הם עשו? שום דבר‪ .‬זה אני‪ .‬אני רעל‪ .‬הרעלתי‬
‫אותם‪ .‬אני מרעיל את כל מי שאוהב אותי‪.‬״‬
‫“וויל –“‬
‫“שיקרתי לך‪,‬״ אמר לו וויל והפנה פתאום את מבטו מהאח‪.‬‬
‫“אני המום‪,‬״ מלמל מגנוּס בציניות‪ ,‬אבל וויל כבר היה שקוע עמוק בתוך זיכרונותיו‪ ,‬ואולי‬
‫טוב שכך‪ .‬הוא החל לפסוע אנה ואנה‪ ,‬ועקבי מגפיו התחככו בשטיח הפרסי היפהפה של‬
‫קאמיל‪.‬‬
‫“אתה זוכר מה סיפרתי לך‪ .‬שהייתי בספרייה‪ ,‬בבית הוריי בוויילס‪ .‬זה היה יום גשום; הייתי‬
‫משועמם ופשפשתי בחפצים הישנים של אבא שלי‪ .‬הוא שמר כמה מזכרות מחייו הקודמים‬
‫כצייד צללים‪ ,‬חפצים בעלי ערך רגשי שלא רצה לוותר עליהם‪ ,‬אני מניח‪ .‬אסטלה ישנה‪ ,‬אף‬
‫שבאותו הזמן לא ידעתי מה זה‪ ,‬וגם קופסה קטנה וחרותה‪ ,‬שמצאתי בתוך מגירה נסתרת‬
‫בשולחן הכתיבה שלו‪ .‬הוא בוודאי חשב שדי בזה כדי שלא נמצא אותה‪ ,‬אבל שום דבר הרי‬
‫לא יכול לעצור ילדים סקרנים‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬מיד פתחתי אותה‪ .‬ערפל זרם מתוכה במעין‬
‫פיצוץ‪ ,‬ומיד הוא התגבש והפך לשֵד‪ .‬כשראיתי מולי את היצור‪ ,‬התחלתי לצרוח‪ .‬הייתי רק בן‬
‫שתים־עשרה‪ .‬מעולם לא ראיתי דבר כזה‪ .‬יצור ענקי‪ ,‬קטלני‪ ,‬כל כולו שיניים חדות וזנב‬
‫דוקרני – ועמדתי מולו בלי כלום‪ .‬בלי שום כלי נשק‪ .‬הוא שאג‪ ,‬ואני נפלתי על השטיח‪ .‬היצור‬
‫ריחף מעליי ולחש כמו נחש‪ .‬ואז אחותי התפרצה לתוך החדר‪.‬״‬
‫“ססילי?״‬
‫“אֵלה‪ .‬אחותי הגדולה‪ .‬היא החזיקה בידה משהו בוער‪ .‬עכשיו אני יודע מה זה היה – להב‬
‫שרפים‪ .‬אבל אז לא היה לי מושג‪ .‬צעקתי לה לברוח‪ ,‬אבל היא התייצבה ביני ליצור‪ .‬היא לא‬
‫פחדה‪ ,‬אחותי‪ .‬מעולם לא‪ .‬משום דבר‪ .‬היא לא פחדה לטפס על העץ הגבוה ביותר‪ ,‬לרכוב על‬
‫הסוס הפראי ביותר – והיא לא פחדה גם שם‪ ,‬בספרייה‪ .‬היא אמרה ליצור להסתלק‪ .‬הוא ריחף‬
‫מעליה כמו חרק גדול ומכוער‪ .‬היא אמרה לו‪‘ ,‬אני מגרשת אותך‪.‬׳ אבל הוא רק צחק‪.‬״‬
‫אלא מה‪ .‬בלבו של מגנוּס ניעורה תחושה מוזרה של רחמים וחיבה כלפי הילדה‪ ,‬שגדלה בלי‬
‫לדעת דבר על שֵדים‪ ,‬על אופן זימונם או על גירושם‪ ,‬ובכל זאת עמדה מולו חסרת־מורא‪.‬‬
‫“הוא צחק‪ ,‬ואז הניף את זנבו והפיל אותה על הרצפה‪ .‬פתאום הוא נעץ בי את עיניו‪ .‬הן היו‬
‫אדומות לגמרי‪ ,‬בלי שמץ של לובן‪ .‬הוא אמר‪‘ ,‬אביך הוא זה שאני רוצה להרוס‪ ,‬אבל הוא לא‬
‫כאן‪ ,‬אז איאלץ להסתפק בך‪.‬׳ הייתי המום כל כך‪ ,‬שלא יכולתי אלא לבהות בו‪ .‬אלה זחלה על‬
‫הרצפה וניסתה להרים את להב השרפים שלה‪‘ .‬אני מקלל אותך‪,‬׳ אמר השד‪‘ .‬כל מי שאוהב‬
‫אותך ימות‪ .‬אהבתך תביא לחורבנם‪ .‬זה יקרה בתוך שניות או בתוך כמה שנים‪ ,‬אבל כל מי‬
‫שיביט בך בעיניים אוהבות ימות‪ ,‬אלא אם כן תתרחק ממנו לנצח נצחים‪ .‬והיא תהיה‬
‫הראשונה‪.‬׳ היצור נהם לכיוונה של אלה‪ ,‬ואז הוא נעלם‪.‬״‬
‫מגנוּס היה מרותק לסיפור בניגוד לרצונו‪“ .‬והיא נפלה ומתה?״‬
‫“לא‪.‬״ וויל המשיך לפסוע בחדר‪ .‬הוא פשט את מעילו ותלה אותו על גב כיסא‪ .‬שערו‬
‫הכהה‪ ,‬שכבר היה די ארוך‪ ,‬החל להתקרזל מהחום שגופו הפיץ עם החום שעלה מהאח; הוא‬
‫דבק לעורפו‪“ .‬היא יצאה ללא פגע‪ .‬היא חיבקה אותי חזק‪ .‬היא ניחמה אותי‪ .‬היא אמרה לי‬
‫שאין שום משמעות לדבריהם של שדים‪ .‬היא הודתה שקראה כמה מהספרים האסורים‬
‫בספרייה‪ ,‬וכך ידעה מהו להב שרפים ואיך להשתמש בו‪ .‬היא סיפרה לי שהתיבה שפתחתי‬
‫נקראת פּיקסיס‪ ,‬אף שלא היה לה מושג מדוע אבא החזיק אותה בבית‪ .‬היא השביעה אותי‬
‫שלא אגע בשום דבר נוסף מחפציהם של הוריי אלא בנוכחותה‪ ,‬ולאחר מכן הובילה אותי‬
‫למיטה וקראה לי ספר עד שנרדמתי‪ .‬הייתי מותש מרוב הלם‪ ,‬נדמה לי‪ .‬אני זוכר ששמעתי‬
‫אותה ממלמלת לאימא שלי שנפלתי למשכב בזמן שהם לא היו בבית‪ ,‬שזו סתם קדחת‪ .‬בשלב‬
‫זה כבר נהניתי מהכרכור של כולם סביבי‪ ,‬והשֵד החל להפוך לזיכרון מרגש למדי‪ .‬אני זוכר‬
‫שהתכוונתי לספר על כך לססילי – מבלי להודות‪ ,‬כמובן‪ ,‬שאלה הצילה אותי בזמן שאני‬
‫צרחתי כמו תינוק –“‬
‫“בכל זאת‪ ,‬היית ילד‪,‬״ ציין מגנוּס‪.‬‬
‫“הייתי מבוגר מספיק‪,‬״ אמר לו וויל‪“ .‬מבוגר מספיק כדי להבין מה קרה‪ ,‬כשהתעוררתי‬
‫למחרת בבוקר וגיליתי את אימא שלי מייללת מצער‪ .‬מצאתי אותה בחדרה של אלה‪ ,‬שמתה‬
‫במיטתה‪ .‬הם השתדלו להרחיק אותי משם‪ ,‬אבל ראיתי מספיק‪ .‬היא היתה כולה נפוחה‬
‫וירקרקה־שחורה‪ ,‬כאילו נרקבה מבפנים‪ .‬היא כבר לא נראתה כמו אחותי‪ .‬היא לא נראתה‬
‫אנושית‪.‬‬
‫“הבנתי מה קרה‪ ,‬גם אם הם לא הבינו‪‘ .‬כל מי שאוהב אותך ימות‪ .‬והיא תהיה הראשונה‪.‬׳ זו‬
‫הקללה שלי‪ ,‬שהחלה את פעולתה‪ .‬ואז ידעתי שעליי להתרחק מהם – מכל המשפחה שלי –‬
‫לפני שאמיט חורבן גם עליהם‪ .‬באותו הלילה עזבתי ללונדון‪.‬״‬
‫מגנוּס פתח את פיו לדבר ונמלך בדעתו‪ .‬לשם שינוי‪ ,‬הוא לא ידע מה לומר‪.‬‬
‫“אז אתה מבין‪,‬״ אמר לו וויל‪“ ,‬הקללה שלי היא לא שטויות‪ .‬ראיתי מה היא מסוגלת‬
‫לעשות‪ .‬ומאז אותו היום עשיתי הכול כדי לוודא שמה שקרה לאלה לא יקרה לאיש‬
‫מהקרובים אליי‪ .‬אתה מסוגל לדמיין דבר כזה? הא?״ הוא העביר את ידיו בשערו השחור‬
‫והניח לתלתליו ליפול בחזרה על עיניו‪“ .‬לעולם לא לתת לאיש להתקרב אליך‪ .‬לעורר שנאה‬
‫בלבו של כל אדם שהיה עשוי לאהוב אותך‪ .‬עזבתי את משפחתי כדי להתרחק מהם‪ ,‬כדי‬
‫שישכחו אותי‪ .‬ומדי יום אני נאלץ להפגין אכזריות כלפי האנשים שבחרתי לגור איתם‪,‬‬
‫מחשש שיפגינו כלפיי חיבה מוגזמת‪.‬״‬
‫“טסה‪...‬״ בעיני רוחו ראה פתאום מגנוּס את הנערה הרצינית אפורת העיניים‪ ,‬שהביטה‬
‫בוויל כאילו היה שמש חדשה המפציעה על קו האופק‪“ .‬אתה חושב שהיא לא אוהבת אותך?״‬
‫“אני מקווה שלא‪ .‬נהגתי בה בצורה מחפירה‪.‬״ בקולו של וויל היה שילוב של אומללות‪,‬‬
‫סבל ותיעוב עצמי‪“ .‬בשלב מסוים הרגשתי שהיא כמעט – וכשחשבתי שהיא מתה‪ ,‬הראיתי לה‬
‫– הנחתי לה לראות איך אני מרגיש‪ .‬וגם היא חשפה את הרגשות שלה‪ .‬אבל אני מחצתי אותם‬
‫באכזריות ככל שיכולתי‪ .‬נראה לי שעכשיו היא כבר שונאת אותי‪.‬״‬
‫“וג׳ם‪,‬״ אמר מגנוּס‪ ,‬שחשש מהתשובה כי ידע מהי‪.‬‬
‫“ג׳ם גוסס בכל מקרה‪,‬״ אמר לו וויל בקול חנוק‪“ .‬ג׳ם הוא היחיד שהרשיתי לעצמי‪ .‬אני‬
‫אומר לעצמי שאם הוא ימות‪ ,‬זה לא באשמתי‪ .‬שהוא גם ככה גוסס ומיוסר‪ .‬לפחות מותה של‬
‫אלה היה מהיר‪ .‬אז אולי בזכותי הוא יזכה למוות טוב‪.‬״ הוא הרים את ראשו והישיר את מבטו‬
‫האומלל אל עיניו המאשימות של מגנוּס‪“ .‬איש אינו יכול לחיות בלי כלום‪,‬״ לחש‪“ .‬ג׳ם הוא‬
‫כל מה שיש לי‪.‬״‬
‫“היית צריך לומר לו‪,‬״ השיב לו מגנוּס‪“ .‬הוא היה בוחר להיות הפּראבָּ טאי שלך בכל מקרה‪,‬‬
‫למרות הסיכונים‪.‬״‬
‫“אני לא יכול להעמיס עליו את המידע הזה! הוא ישמור על כך בסוד אם אבקש ממנו‪ ,‬אבל‬
‫זה יכאיב לו מאוד – והכאב שאני מסב לאחרים יכאיב לו עוד יותר‪ .‬ואם אספר לשרלוט‪,‬‬
‫ולהנרי ולכל השאר שההתנהגות שלי היא אחיזת עיניים – שכל מילה אכזרית שאמרתי להם‬
‫היתה שקר וכזב‪ ,‬שאני משוטט ברחובות רק כדי להעניק את הרושם שיצאתי לשתות לשוכרה‬
‫ולזנות‪ ,‬אף שלמעשה אין בי שום רצון לנהוג כך – כבר לא ארחיק אותם מעליי‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬מעולם לא סיפרת לאיש על הקללה הזאת? לאיש חוץ ממני‪ ,‬מאז שהיית בן‬
‫שתים־עשרה?״‬
‫“לא יכולתי‪,‬״ ענה לו וויל‪“ .‬כי איך יכולתי להיות משוכנע שלא ייקשרו אליי כשידעו את‬
‫האמת? סיפור שכזה עלול לעורר רחמים‪ ,‬ורחמים עלולים להפוך לחיבה‪ ,‬ומשם‪...‬״‬
‫מגנוּס זקר גבה‪“ .‬ואתה לא חושש לי?״‬
‫“מה‪ ,‬שאתה תאהב אותי?״ וויל נשמע מבוהל באמת ובתמים‪“ .‬לא‪ ,‬אתה הרי שונא נפילים‪.‬‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬למכשפים כמוך יש ודאי דרכים להגן על עצמם מרגשות לא־רצויים‪ .‬אבל אנשים‬
‫כמו שרלוט‪ ,‬כמו הנרי‪ ,‬אם הם ידעו שרק העמדתי פנים‪ ,‬אם הם ידעו מהי נטיית לבי‬
‫האמיתית‪ ...‬הם יאהבו אותי‪.‬״‬
‫“ואז הם ימותו‪,‬״ אמר מגנוּס‪.‬‬

‫שרלוט הרימה לאטה את ראשה שהיה טמון בידיה‪“ .‬ואין לכם מושג איפה הוא?״ שאלה‬
‫בפעם השלישית‪“ .‬וויל פשוט – נעלם?״‬
‫“שרלוט‪.‬״ קולו של ג׳ם היה מרגיע‪ .‬הם ישבו בטרקלין‪ ,‬מוקפים בטפט של פרחים ושל‬
‫גפנים‪ .‬סופי עמדה ליד האח והשתמשה במחתה כדי ללבות את האש‪ .‬הנרי ישב מאחורי‬
‫השולחן והתעסק עם שורה של מכשירים מנחושת‪ .‬ג׳סמין ישבה על הספה‪ ,‬ושרלוט ישבה‬
‫בכורסה ליד האח‪ .‬טסה וג׳ם ישבו זה לצד זה על הספה השנייה‪ ,‬זקופים ונוקשים משהו‪ ,‬וטסה‬
‫הרגישה משום־מה כמו אורחת‪ .‬היא היתה מלאה מהכריכים שברידג׳ט הגישה להם‪ ,‬והתה‬
‫ששתתה הפשיר באטיות את גופה הקפוא‪“ .‬קשה לומר שזה יוצא דופן‪ .‬ממתי אנחנו יודעים‬
‫היכן וויל מסתובב בלילות?״‬
‫“אבל זה שונה‪ .‬הוא ראה את בני משפחתו‪ ,‬או לפחות את אחותו‪ .‬אוה‪ ,‬וויל המסכן‪.‬״ קולה‬
‫של שרלוט רטט מדאגה‪“ .‬חשבתי שאולי סוף־סוף החל לשכוח אותם‪...‬״‬
‫“אף אחד לעולם אינו שוכח את המשפחה שלו‪,‬״ אמרה ג׳סמין בחדות‪ .‬מולה עמד כן ציור‪,‬‬
‫וסביבה היו פזורים ניירות‪ :‬לאחרונה החליטה שאינה מיומנת מספיק באומנויות היאות‬
‫לאישה‪ ,‬והחלה לנסות את כוחה בציור‪ ,‬בגזירת צלליות‪ ,‬בייבוש פרחים ובנגינה בצ׳מבלו‬
‫שבחדר המוזיקה‪ ,‬אף שוויל טען ששירתה הזכירה לו את צ׳רץ׳ כשהחתול במצב רוח נרגן‬
‫במיוחד‪.‬‬
‫“לא‪ ,‬בוודאי שלא‪,‬״ נחפזה שרלוט לומר‪“ ,‬אבל אולי לא לחיות כל העת עם הזיכרון הזה‬
‫כמו עול כבד מנשוא‪.‬״‬
‫“כאילו שהיינו יודעים איך להתייחס לוויל‪ ,‬אם לא היה מסתובב כל היום בפרצוף חמוץ‪,‬״‬
‫אמרה ג׳סמין‪“ .‬כנראה המשפחה שלו לא היתה חשובה לו מלכתחילה‪ ,‬אחרת הוא לא היה‬
 ‫עוזב אותם‪.‬״‬
‫טסה נאנקה בהפתעה‪“ .‬איך את יכולה לומר דבר כזה? אין לך מושג למה הוא עזב אותם‪.‬‬
‫ואת לא ראית את פניו באחוזת ֵרייבֶנסקאר –“‬
‫“אחוזת ֵרייבֶנסקאר‪.‬״ שרלוט בהתה בעיוורון באח המבוערת‪“ .‬מכל הבתים שבעולם‪ ,‬לא‬
‫חשבתי שיעברו דווקא לשם‪...‬״‬
‫“שטויות במיץ‪,‬״ אמרה ג׳סמין‪ ,‬והביטה בזעם בטסה‪“ .‬לפחות המשפחה שלו בחיים‪ .‬וחוץ‬
‫מזה‪ ,‬אני מוכנה להתערב איתך שהוא לא היה עצוב בכלל‪ ,‬שהוא סתם העמיד פנים‪ .‬הוא כל‬
‫הזמן מעמיד פנים‪.‬״‬
‫טסה הביטה בג׳ם כמבקשת תמיכה‪ ,‬אבל הוא הביט בשרלוט‪ ,‬ומבטו היה קשה כמו מטבע‬
‫כסף‪“ .‬מה זאת אומרת מכל הבתים שבעולם‪ ,‬לא חשבת שיעברו דווקא לשם? את ידעת‬
‫שמשפחתו של וויל עברה?״‬
‫שרלוט נראתה מבוהלת ונאנחה‪“ .‬ג׳ם‪...‬״‬
‫“זה חשוב‪ ,‬שרלוט‪.‬״‬
‫שרלוט הציצה בקופסת הפח שעל שולחנה‪ ,‬ובה סוכריותו הלימון האהובות עליה‪“ .‬אחרי‬
‫שהוריו של וויל באו לכאן כדי לראות אותו כשהיה בן שתים־עשרה‪ ,‬והוא סירב לדבר‬
‫איתם‪ ...‬התחננתי בפניו שידבר איתם‪ ,‬אפילו רק לרגע‪ ,‬אבל הוא לא הסכים‪ .‬ניסיתי להסביר‬
‫לו שאם הם יעזבו‪ ,‬הוא לא יוכל לראותם שוב‪ ,‬ושלעולם לא אוכל למסור לו חדשות על‬
‫מצבם‪ .‬הוא נטל את ידי ואמר‪‘ ,‬בבקשה‪ ,‬רק תבטיחי לי שתאמרי לי אם הם מתים‪ ,‬שרלוט‪.‬‬
‫תבטיחי לי‪.‬׳״ היא השפילה את מבטה‪ ,‬ואצבעותיה מוללו את שמלתה‪“ .‬זו היתה בקשה מוזרה‬
‫כל כך‪ ,‬במיוחד לילד קטן שכזה‪ .‬אני – לא היתה לי בררה והבטחתי לו‪.‬״‬
‫“ומאז התעניינת במצבם של בני משפחתו?״ שאל ג׳ם‪.‬‬
‫“שכרתי למטרה זו את רגנור פֶל‪,‬״ אמרה לו שרלוט‪“ .‬בשלוש השנים הראשונות‪ .‬בשנה‬
‫הרביעית הוא דיווח לי שמשפחת הרונדייל עברה‪ .‬אדמונד הרונדייל – אביו של וויל – הפסיד‬
‫את ביתם בהימורים‪ .‬זה כל המידע שרגנור הצליח לאסוף‪ .‬משפחת הרונדייל נאלצה לעבור‪.‬‬
‫ומאז אבדו עקבותיה‪.‬״‬
‫“וסיפרת על כך לוויל?״ שאלה טסה‪.‬‬
‫“לא‪.‬״ שרלוט נדה בראשה‪“ .‬הוא אילץ אותי להבטיח שאספר לו אם ימותו‪ ,‬זה הכול‪ .‬למה‬
‫לי להוסיף לאומללות שלו ולספר לו שאיבדו את ביתם? הוא מעולם לא הזכיר אותם‪ .‬קיוויתי‬
‫שעם הזמן הוא ישכח –“‬
‫“הוא מעולם לא שכח‪.‬״ היתה עוצמה בדבריו של ג׳ם‪ ,‬ושרלוט הפסיקה למולל בעצבנות את‬
‫שמלתה‪.‬‬
‫“היה אסור לי להסכים‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬היה אסור לי להבטיח‪ .‬זו הפרה של החוק –“‬
‫“כשוויל רוצה משהו‪,‬״ אמר לה ג׳ם חרישית‪“ ,‬כשהוא מרגיש משהו‪ ,‬הוא מסוגל לשבור לך‬
‫את הלב‪.‬״‬
‫דממה השתררה בחדר‪ .‬שרלוט חשקה שפתיים‪ ,‬ועיניה בהקו בצורה מחשידה‪“ .‬הוא רמז‬
‫לאן הוא הולך כשברח מקינגס קרוס?״‬
‫“לא‪,‬״ השיבה לה טסה‪“ .‬הגענו לתחנה‪ ,‬והוא פשוט השאיר מאחוריו אבק – סליחה‪ ,‬הוא‬
‫פשוט קם וברח‪,‬״ תיקנה את עצמה‪ ,‬כשהמבט החלול בעיניהם גילה לה שהשתמשה בסלנג‬
‫אמריקני‪.‬‬
‫“השאיר מאחוריו אבק‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬זה מוצא חן בעיניי‪ .‬זה נשמע כאילו דהר קדימה‬
‫והשאיר מאחוריו עננה של אבק מסתחרר‪ .‬לא‪ ,‬הוא לא אמר כלום‪ ,‬הוא רק פילס את דרכו‬
‫בהמון ונעלם‪ .‬כמעט הפיל את סיריל שבא לעזור לנו‪.‬״‬
‫“זה לא נשמע הגיוני‪,‬״ גנחה שרלוט‪“ .‬למה שבני משפחתו של וויל יגורו בבית שהיה שייך‬
‫למוֹרטמן? ודווקא ביורקשייר? לא חשבתי שלשם תוביל אותנו הדרך‪ .‬חיפשנו את מוֹרטמן‬
‫ומצאנו את בני הזוג שֵייד‪ :‬חפשנו אותו שוב ומצאנו את המשפחה של וויל‪ .‬הוא חג סביבנו‪,‬‬
‫כמו האוּרוֹבּוֹרוֹס הארור בסמל שלו‪.‬״‬
‫“כבר ביקשת בעבר מרגנור פֶל לבדוק מה שלום משפחתו של וויל‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ .‬אולי‬
‫תבקשי ממנו שוב? אם מוֹרטמן איכשהו קשור אליהם‪ ...‬מכל סיבה שהיא‪...‬״‬
‫“כן‪ ,‬כן‪ ,‬כמובן‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬אני אכתוב לו ללא דיחוי‪.‬״‬
‫“יש פה משהו שאני לא מבינה‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬הבקשה לפיצויים הוגשה בשנת ‪,1825‬‬
‫ומגיש העתירה היה בן עשרים ושתיים‪ ,‬כפי שנכתב בתיק‪ .‬אבל אם הוא באמת היה אז בן‬
‫עשרים ושתיים‪ ,‬הוא אמור להיות כעת בן שבעים וחמש‪ ,‬והוא לא נראה מבוגר כל כך‪ .‬אולי‬
‫בן ארבעים‪...‬״‬
‫“לסתמיים שעוסקים במאגיה שחורה‪,‬״ השיבה לה שרלוט באטיות‪“ ,‬יש כל מיני דרכים‬
‫להאריך את חייהם ולא להזדקן‪ .‬אגב‪ ,‬זה בדיוק מסוג הכשפים שאפשר למצוא בספר הלבן‪.‬‬
‫ולכן זה מנוגד לחוק שכל אדם – פרט למסדר – יחזיק בספר הזה‪.‬״‬
‫“וכל מה שנכתב בעיתונים על כך שמוֹרטמן ירש מאביו את חברת הספנות שלו‪,‬״ אמר ג׳ם‪.‬‬
‫“אולי הוא השתמש בתרגיל הערפד?״‬
‫“תרגיל הערפד?״ חזרה טסה על דבריו וניסתה לשווא להיזכר אם קראה על זה בקודקס‪.‬‬
‫“זו דרך שמאפשרת לערפדים לשמור על כספם לאורך זמן‪,‬״ הסבירה שרלוט‪“ .‬כשהם‬
‫משתקעים במקום מסוים תקופה ארוכה‪ ,‬ואנשים מתחילים לשים לב שהם לא מזדקנים‪ ,‬הם‬
‫מזייפים את מותם ומשאירים את כל רכושם לבן אובד או לאחיין כביכול‪ .‬ופתאום מופיע‬
‫היורש‪ ,‬שנראה בדיוק כמו אביו או כמו דודו‪ ,‬והוא זוכה בכל הכסף‪ .‬לפעמים הם משתמשים‬
‫בתרגיל הזה דורות רבים‪ .‬בהחלט ייתכן שמוֹרטמן הוריש את החברה לעצמו כדי להסוות את‬
‫העובדה שהוא איננו מזדקן‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬הוא העמיד פנים שהוא הבן שלו‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬וזה נתן לו גם סיבה טובה לערוך‬
‫שינויים בחברה – לחזור לבריטניה ולגלות עניין במנגנונים מכאניים וכן הלאה‪.‬״‬
‫“בגלל זה כנראה הוא גם עזב את ביתו שביורקשייר‪,‬״ אמר הנרי‪.‬‬
‫“אבל זה לא מסביר מדוע מתגוררים שם כעת בני משפחתו של וויל‪,‬״ הרהר ג׳ם בקול‪.‬‬
‫“או איפה וויל‪,‬״ הוסיפה טסה‪.‬‬
‫“או איפה מוֹרטמן‪,‬״ הוסיפה גם ג׳סמין בנימה מוזרה של חדווה אפלה‪“ .‬רק עוד תשעה‬
‫ימים‪ ,‬שרלוט‪.‬״‬
‫שרלוט שבה והליטה את ראשה בידיה‪“ .‬טסה‪,‬״ אמרה‪“ ,‬לא נעים לי לבקש ממך‪ ,‬אבל‬
‫ככלות הכול‪ ,‬בשביל זה שלחנו אותך ליורקשייר‪ ,‬ועלינו להפוך כל אבן‪ .‬הכפתור ממעילו של‬
‫סטארקוות׳ר עדיין אצלך?״‬
‫טסה שלפה את הכפתור מכיסה ללא אומר‪ .‬הוא היה עגול‪ ,‬עשוי מפנינה ומכסף‪ ,‬ומגעו היה‬
‫קר כשנח בידה‪“ .‬את רוצה שאתהפך?״‬
‫“טסה‪,‬״ מיהר ג׳ם לומר‪“ .‬אם את לא רוצה לעשות את זה‪ ,‬שרלוט – כולנו – לעולם לא‬
‫נכריח אותך‪.‬״‬
‫“אני יודעת‪,‬״ אמרה לו טסה‪“ .‬אבל אני הצעתי את עצמי‪ ,‬ואין לי שום כוונה לחזור בי‪.‬״‬
‫“תודה לך‪ ,‬טסה‪.‬״ נדמה ששרלוט חשה הקלה‪“ .‬אנחנו מוכרחים לדעת אם הוא מסתיר‬
‫מאיתנו משהו – אם שיקר לכם בכל עניין שהוא‪ .‬וגם עד כמה היה מעורב במה שקרה לבני‬
‫הזוג שייד‪...‬״‬
‫הנרי קימט את מצחו‪“ .‬היום שבו לא תוכלי לסמוך עוד על ציידי הצללים יהיה יום שחור‬
‫משחור‪ ,‬לוטי‪.‬״‬
‫“זה כבר יום שחור משחור‪ ,‬הנרי יקירי‪,‬״ ענתה לו אשתו מבלי להביט בו‪.‬‬

‫“אז אתה לא מתכוון לעזור לי‪,‬״ אמר וויל בקול שטוח‪ .‬מגנוּס השתמש בקסם וליבה את האש‬
‫באח‪ .‬לאורן של הלהבות הגבוהות הבחין המכשף בפרטים נוספים במראהו של וויל – באופן‬
‫שבו הסתלסל שערו השחור על עורפו‪ ,‬בעצמות הלחיים העדינות שלו ובלסתו האיתנה‪ ,‬בצל‬
‫שריסיו הטילו‪ .‬הוא הזכיר למגנוּס מישהו אחר; הזיכרון דגדג בירכתי מוחו‪ ,‬אבל סירב לצוף‬
‫ולעלות אל פני השטח‪ .‬אחרי שנים כה רבות לפעמים היה קשה להעלות זיכרונות מסוימים‪,‬‬
‫גם של אנשים שאהבת פעם‪ .‬הוא כבר לא זכר את פניה של אמו‪ ,‬אף שידע שהוא דומה לה‬
‫מאוד – הכלאה בין סבו ההולנדי לסבתו האינדונזית‪.‬‬
‫“אם במילה לעזור הכוונה שלך היא שאשליך אותך לממלכות השדים כמו עכברוש לתוך‬
‫גוב של כלבי טרייר‪ ,‬אז התשובה היא לא‪ ,‬אני לא מתכוון לעזור לך‪,‬״ אמר לו מגנוּס‪“ .‬זה‬
‫טירוף‪ ,‬ואתה יודע את זה‪ .‬לך הביתה‪ .‬לך לישון‪ ,‬ובבוקר תרגיש יותר טוב‪.‬״‬
‫“אני לא שיכור‪.‬״‬
‫“אתה נשמע כמו שיכור‪.‬״ מגנוּס העביר את ידיו בשערו הסמיך‪ ,‬ומשום־מה נזכר בקאמיל‪.‬‬
‫הוא שמח על כך‪ .‬כי הנה‪ ,‬בחדר הזה‪ ,‬עם וויל‪ ,‬העביר שעתיים תמימות בלי לחשוב עליה ולו‬
‫לרגע‪ .‬זו כבר התקדמות‪“ .‬נדמה לך שאתה האדם היחיד שאיבד אי־פעם מישהו?״‬
‫וויל עיווה את פניו‪“ .‬אל תגיד את זה ככה‪ .‬כאילו שזה ֵאבֶל שגרתי‪ .‬זה הרבה יותר עמוק‬
‫מזה‪ .‬אומרים שהזמן מרפא כל פצע‪ ,‬וזה נכון כשלפצע יש התחלה וסוף‪ .‬כשהוא נסגר‬
‫מתישהו‪ .‬אבל הפצע הזה נפתח מחדש מדי יום‪.‬״‬
‫“כן‪,‬״ הסכים מגנוּס ונשען לאחור על הכריות‪“ .‬וזו הרי גאונותן של קללות‪.‬״‬
‫“מילא אם הקללה היתה שכל מי שאני אוהב ימות‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬אני מונע מעצמי אהבה‪.‬‬
‫אבל למנוע מאחרים לאהוב אותי – זה תהליך מוזר ומתיש‪.‬״ הוא באמת נשמע מותש‪ ,‬חשב‬
‫מגנוּס‪ ,‬וגם דרמטי מאוד – כמו שרק נערים בני שבע־עשרה יכולים להישמע‪ .‬הוא גם הטיל‬
‫ספק ביכולתו של וויל למנוע מעצמו לאהוב‪ ,‬אבל הבין מדוע ניסה הצעיר לשכנע את עצמו‬
‫שהוא יכול‪“ .‬אני נאלץ לשחק תפקיד מדי יום ביומו – תפקיד אכזרי‪ ,‬מריר‪ ,‬זדוני –“‬
‫“אני די מחבב אותך ככה‪ .‬ואל תאמר לי שאתה לא נהנה לגלם את תפקיד השטן – אפילו‬
‫טיפונת – וויל הרונדייל‪.‬״‬
‫“אומרים שזה אצלנו בדם‪ ,‬הומור מריר מהסוג הזה‪,‬״ אמר לו וויל ובהה בלהבות‪“ .‬אֵלה‬
‫היתה כזאת‪ .‬וגם ססילי‪ .‬מעולם לא חשבתי שגם אני כזה‪ ,‬עד שנאלצתי להשתמש בזה‪ .‬למדתי‬
‫היטב במשך השנים איך להיות נתעב‪ .‬אבל אני מרגיש שאני הולך לאיבוד –“ הוא חיפש את‬
‫המילים הנכונות‪“ .‬אני מרגיש שאני מתפוגג‪ ,‬שחלקים ממני מסתחררים אל תוך החשכה‪ ,‬כל‬
‫מה שטוב בי‪ ,‬כל מה שהגון ואמיתי – אם אתה מרחיק את זה ממך תקופה כה ארוכה‪ ,‬האם‬
‫אתה מאבד את זה לגמרי? אם אין בעולם ולו אדם אחד שאכפת לו ממך‪ ,‬האם אתה קיים‬
‫בכלל?״‬
‫הוא אמר את הדברים בקול חרישי‪ ,‬עד שמגנוּס נאלץ לכרות אוזן כדי לשמוע אותו‪“ .‬מה‬
‫אמרת?״‬
‫“שום דבר‪ .‬משהו שקראתי פעם באיזשהו מקום‪.‬״ וויל פנה אליו‪“ .‬זה יהיה מעשה של חסד‬
‫אם תשלח אותי לממלכות השדים‪ .‬אולי אמצא את מה שאני מחפש‪ .‬זה הסיכוי היחיד שלי –‬
‫ובלי הסיכוי הזה חיי שווים כקליפת השום בלאו הכי‪.‬״‬
‫“בגיל שבע־עשרה קל מאוד לומר את זה‪,‬״ אמר לו מגנוּס במידה לא מבוטלת של קרירות‪.‬‬
‫“אתה מאוהב וחושב שזה כל מה שאתה צריך בעולם‪ .‬אבל העולם גדול הרבה יותר ממך‪,‬‬
‫וויל‪ ,‬וייתכן שיש לו שימוש עבורך‪ .‬אתה צייד צללים‪ .‬אתה משרת מטרה נעלה‪ .‬אסור לך‬
‫להשליך את חייך מנגד‪.‬״‬
‫“אם ככה‪ ,‬שום דבר איננו שלי‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬דחף את עצמו בידו ממדף האח והתנודד קלות‪,‬‬
‫כאילו באמת היה שיכור‪“ .‬אם אפילו החיים שלי אינם שלי –“‬
‫“מי אמר שמגיע לנו להיות מאושרים?״ שאל אותו מגנוּס חרישית‪ ,‬ובעיני רוחו ראה את‬
‫בית ילדותו‪ ,‬ואת אמו נרתעת ממנו בעיניים מבוהלות‪ ,‬ואת בעלה – שלא היה אביו – עולה‬
‫באש‪“ .‬מה עם מה שמגיע לאחרים?״‬
‫“כבר נתתי להם את כל מה שיש לי‪,‬״ ענה לו וויל ונטל את מעילו מגב הכיסא‪“ .‬הם קיבלו‬
‫ממני מספיק‪ ,‬ואם זה כל מה שיש לך לומר לי‪ ,‬אז גם אתה קיבלת ממני מספיק – מכשף‪.‬״‬
‫הוא ירק את המילה האחרונה כמו קללה‪ .‬מגנוּס‪ ,‬שהתחרט על קשיחותו‪ ,‬מיהר לקום‬
‫ממקומו‪ ,‬אבל וויל כבר פתח את הדלת‪ .‬זו נטרקה מאחוריו‪ .‬כעבור רגעים ספורים ראה אותו‬
‫מגנוּס עובר ליד החלון שפנה אל החזית‪ ,‬מצטנף במעילו תוך כדי הליכה‪ ,‬וראשו שמוט כהגנה‬
‫מפני הרוח‪.‬‬

‫טסה ישבה ליד שולחן האיפור שלה‪ ,‬עטופה בחלוק הבית שלה‪ ,‬וגלגלה את הכפתור בכף ידה‬
‫שוב ושוב‪ .‬היא ביקשה להישאר לבדה‪ ,‬כדי שתוכל להיענות לבקשתה של שרלוט‪ .‬זו לא‬
‫הפעם הראשונה שהתהפכה לגבר; האחיות אופל הכריחו אותה לעשות זאת יותר מפעם אחת‪,‬‬
‫ואף שזו היתה תחושה מוזרה‪ ,‬זה לא מה שעורר בה רתיעה‪ .‬לא‪ ,‬זו היתה האפלה שראתה‬
‫ראתה בעיניו של סטארקוות׳ר‪ ,‬נימת הטירוף הקלה ששמעה בקולו כשדיבר על השלל שלקח‪.‬‬
‫זו לא היתה תודעה שהיא רצתה להתחבר אליה‪.‬‬
‫את לא חייבת לעשות את זה‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬את יכולה לצאת ולומר להם שניסית‪ ,‬אבל לא‬
‫הצלחת‪ .‬אבל עוד כשהמחשבה הבזיקה בראשה‪ ,‬ידעה שלא תוכל לעשות זאת‪ .‬היא חשה‬
‫מסירות ונאמנות לציידי הצללים של המכון‪ .‬הם הגנו עליה‪ ,‬הם נהגו בה ברוחב־לב‪ ,‬הם‬
‫לימדו אותה הרבה מן האמת על מי שהיא‪ ,‬וכעת היתה מטרתם זהה לשלה – למצוא את‬
‫מוֹרטמן ולהרוג אותו‪ .‬היא הרהרה במבטו הנעים של ג׳ם‪ ,‬כה יציב וכסוף וחדור אמונה‪ .‬היא‬
‫נשמה עמוקות ואגרפה את כף ידה סביב הכפתור‪.‬‬
‫החשכה השתלטה עליה‪ ,‬עטפה אותה בקרירותה הדוממת‪ .‬הצליל הקלוש של בולי העץ‬
‫המתפצחים באח‪ ,‬הרוח שהצליפה בזגוגיות החלון‪ ,‬כל זה נעלם‪ .‬רק חשכה ודממה‪ .‬היא‬
‫הרגישה שגופה משתנה‪ :‬ידיה נדמו גדולות ונפוחות‪ ,‬מעוותות מדלקת מפרקים‪ .‬הכאב שלה‬
‫כאב‪ ,‬ראשה היה כבד‪ ,‬רגליה פעמו בכאב‪ ,‬ובפיה היה טעם מר‪ .‬שיניים מרקיבות‪ ,‬חשבה‬
‫לעצמה‪ ,‬ופתאום הרגישה בחילה קשה – עד כדי כך שנאלצה לכפות על תודעתה לחזור אל‬
‫תוך החשכה שמסביבה‪ ,‬לחפש את האור‪ ,‬את החיבור‪.‬‬
‫ואז הוא הגיע‪ ,‬אבל לא כמו בדרך כלל‪ ,‬אור יציב כמגדלור‪ .‬הוא הגיע מקוטע ושבור‪ ,‬כמו‬
‫דרך מראה שהתנפצה לרסיסים‪ .‬וכל רסיס טמן בחובו תמונה שחלפה על פניה‪ ,‬לפעמים‬
‫במהירות מפחידה‪ .‬היא ראתה סוס מתרומם על רגליו האחוריות‪ ,‬גבעה כהה מכוסה שלג‪ ,‬חדר‬
‫המועצה העשוי מבזלת שחורה‪ ,‬מצבה סדוקה‪ .‬היא נאבקה להיאחז ולו בתמונה אחת‪ .‬אה‪,‬‬
‫הנה‪ :‬זיכרון של סטארקוות׳ר רוקד בנשף עם אישה צוחקת בשמלת ערב גבוהת־מותן‪ .‬טסה‬
‫זנחה את התמונה והסבה את תשומת לבה לרסיס נוסף‪:‬‬
‫הבית היה קטן ונחבא בצללים שבין גבעה אחת לשנייה‪ .‬סטארקוות׳ר הציץ מתוך חורשה‬
‫אפלולית בדלת הקדמית שנפתחה‪ ,‬ומתוך הבית יצא גבר‪ .‬אף שהיה זה רק זיכרון‪ ,‬הרגישה‬
‫טסה שלבו של סטארקוות׳ר פועם בעוז‪ .‬האיש היה גבוה ורחב־כתפיים – ועורו היה ירוק כמו‬
‫של לטאה‪ .‬השיער שלו היה שחור‪ .‬הילד שהאיש החזיק בזרועותיו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬נראה אנושי‬
‫כמו כל ילד – קטן‪ ,‬ורדרד ושמנמן‪.‬‬
‫טסה ידעה מי האיש‪ ,‬כי סטארקוות׳ר זיהה אותו‪.‬‬
‫ג׳ון שֵייד‪.‬‬
‫שייד הניף את הילד על כתפו‪ ,‬ומתוך הבית יצאה שורה של יצורי מתכת מוזרים למראה;‬
‫הם נראו כמו בובות‪ ,‬אבל בגודל מלא ועם עור שנראה כמו מתכת נוצצת‪ .‬לא היו להם תווי‬
‫פנים‪ ,‬אבל משום־מה הם לבשו בגדים – וליתר דיוק‪ ,‬סרבל עבודה של חקלאי מבני יורקשייר‬
‫או שמלת מוסלין פשוטה‪ .‬האוטומטונים שילבו ידיים והחלו לנוע מצד לצד כמו בריקוד‪ .‬הילד‬
‫צחק ומחא כפיים‪.‬‬
‫“תסתכל היטב‪ ,‬בני‪,‬״ אמר האיש ירוק־העור‪“ ,‬כי בבוא היום אמלוך בממלכה שלמה של‬
‫יצורים מכאניים‪ ,‬ואתה תהיה הנסיך‪.‬״‬
‫“ג׳ון!״ בקע לפתע קול מתוך הבית; אישה שרבבה את ראשה מבעד לחלון‪ .‬היה לה שיער‬
‫ארוך‪ ,‬בצבע של שמים נקיים מעננים‪“ .‬ג׳ון‪ ,‬תיכנס פנימה‪ .‬מישהו עלול לראות אתכם! ואתה‬
‫מפחיד את הילד!״‬
‫“הוא לא מפחד בכלל‪ ,‬אן‪.‬״ האיש צחק‪ ,‬הניח את הילד על הקרקע ופרע את שערו בחיבה‪.‬‬
‫“הנסיך המכאני הקטן שלי‪...‬״‬
‫גל של שנאה גאה בלבו של סטארקוות׳ר באותו זיכרון‪ ,‬כה אלים עד ששחרר את טסה‬
‫לחופשי‪ ,‬והיא הסתחררה בחזרה אל תוך החשכה‪ .‬היא הבינה כעת מה קרה‪ .‬זיכרונו של‬
‫סטארקוות׳ר הלך ונחלש‪ ,,‬הוא איבד את חוט המחשבה שחיבר בין כל זיכרונותיו‪ .‬כל מחשבה‬
‫שעלתה במוחו נראתה כמעט אקראית‪ .‬היא התאמצה קשות להיאחז שוב במשפחת שֵייד‬
‫ולכדה קצה קצהו של זיכרון – חדר שנקרע לגזרים‪ ,‬גלגלי שיניים וצירים ופיסות מתכת בכל‬
‫מקום‪ ,‬ונוזל שחור שנזל כמו דם‪ ,‬והאיש ירוק־העור והאישה כחולת־השיער שכבו מתים בין‬
‫השברים‪ .‬ופתאום גם זה נמוג ונעלם‪ ,‬והיא ראתה שוב ושוב את פניה של אותה ילדה מהדיוקן‬
‫שנתלה בגרם המדרגות – ראתה אותה רוכבת על סוס פוני קטן בפנים נחושות‪ ,‬ראתה את‬
‫שערה מתבדר ברוח העזה של אדמות הבור – ראתה אותה צורחת ומתפתלת מכאבים שעה‬
‫שאצטלה הוצמדה לעורה‪ ,‬וסימונים שחורים הכתימו את לובנו‪ .‬ולבסוף‪ ,‬היא ראתה את פניה‬
‫שלה צצות מתוך האפלולית באולם התווך של המכון ביורק‪ ,‬ואת גופה שטף ההלם שלו‬
‫בעוצמה כזו‪ ,‬שהיא נזרקה מיד מתוך גופו וחזרה לגופה שלה‪.‬‬
‫צליל עמום נשמע כשהכפתור נפל מידה ופגע ברצפה‪ .‬טסה נשאה את ראשה והביטה‬
‫בבבואה שהשתקפה במראה‪ .‬היא שוב היתה עצמה‪ ,‬והטעם המר בפיה היה כעת דם שניגר‬
‫מהשפה שנשכה‪.‬‬
‫היא קמה ממקומה‪ ,‬חשה בחילה ומיהרה אל החלון‪ .‬היא פתחה אותו לרווחה והניחה לאוויר‬
‫הלילה הקריר לנשב על עורה המיוזע‪ .‬הלילה היה עמוס צללים; רוח קלה נשבה‪ ,‬ושעריו‬
‫השחורים של המכון התנשאו מולה – עם המוטו שדיבר יותר מתמיד על תמותה ועל מוות‪.‬‬
‫הבלחה של תנועה לכדה את מבטה‪ .‬היא הביטה למטה והבחינה בדמות לבנה שעקבה אחריה‬
‫מהחצר מרוצפת־האבן‪ .‬פנים מעוותות אך מוכרות‪ .‬גברת דארק‪.‬‬
‫נשימתה של טסה נעתקה‪ ,‬והיא נסוגה מוכנית לאחור והתרחקה מהחלון‪ .‬ראשה הסתחרר‪.‬‬
‫היא טלטלה אותו בחוזקה‪ ,‬ידיה לפתו את אדן החלון‪ ,‬והיא משכה את עצמה שוב קדימה‬
‫והציצה למטה באימה ‪-‬‬
‫אבל החצר היתה ריקה‪ ,‬ושום דבר לא נע פרט לצללים‪ .‬היא עצמה את עיניה‪ ,‬פקחה אותן‬
‫שוב לאטה והניחה את ידה על המלאך המתקתק שלצווארה‪ .‬לא היה שם כלום‪ ,‬אמרה‬
‫לעצמה‪ ,‬זה היה רק דמיונה הפרוע‪ .‬הגיע הזמן לרסן את החלומות בהקיץ‪ ,‬או שבסוף היא‬
‫תהיה מטורפת לא פחות מסטארקוות׳ר‪ .‬היא מיהרה לסגור את החלון‪.‬‬

‫‪ 7‬מתוך מבחר שירת אנגליה – הרומנטיקנים והוויקטוריאנים ‪ /‬תרגום‪ :‬ראובן גרוסמן; הוצאת מסדה‪ :‬תש״ב‪.‬‬
8
 ‫צל מעיב על הנשמה‬
‫אה‪ ,‬אופיום צודק‪ ,‬שנוּן ורב־עוצמה! אתה מביא נחמה לעניים ולעשירים גם יחד‪ ,‬הקלה‬
‫לפצעים שלא יירפאו לעולם‪ ,‬לאותם “ייסורים המאיצים ברוח כי תמרוד״‪ ,‬כדברי וורדסוורת׳‪.‬‬
‫אופיום משכנע‪ ,‬שבכוח נאומיך אתה מסלק את תכליתה של כל חמת זעם! אתה מחזיר לרוצח‬
‫ללילה אחד את תום נעוריו‪ ,‬ומנקה את ידיו מן הדם ששפך‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫‪ -‬תומס דה קווינסי‪ ,‬וידויו של מכור‬

‫כשירדה לארוחת הבוקר‪ ,‬גילתה טסה להפתעתה שוויל לא שם‪ .‬היא לא היתה מודעת לכך‬
‫שציפתה כי יחזור הביתה באותו הלילה‪ ,‬וכעת היא נעצרה בפתח החדר וסרקה במבטה את‬
‫הכיסאות סביב השולחן‪ ,‬כאילו חששה שהחמיצה אותו בטעות‪ .‬רק כשמבטה נח על ג׳ם‪,‬‬
‫שהחזיר לה מבט עגמומי ומודאג משלו‪ ,‬הבינה שזה נכון‪ .‬וויל עדיין לא חזר‪.‬‬
‫“נו‪ ,‬באמת‪ ,‬הוא יחזור‪,‬״ אמרה ג׳סמין בכעס והניחה בחבטה את ספל התה שלה‪“ .‬בסוף‬
‫הוא תמיד חוזר בזחילה הביתה‪ .‬תסתכלו על עצמכם‪ .‬אתם נראים כאילו איבדתם את הגור‬
‫האהוב עליכם‪.‬״‬
‫טסה נעצה בג׳ם מבט כמעט אשם וממתיק סוד‪ ,‬כשהתיישבה מולו ולקחה לעצמה פרוסת‬
‫טוסט‪ .‬הנרי נעדר גם הוא; שרלוט ישבה בראש השולחן והשתדלה בכל מאודה שלא להיראות‬
‫מתוחה ומודאגת‪ ,‬אך לשווא‪“ .‬ברור שוויל יחזור‪,‬״ אמרה‪“ .‬והוא גם יודע לדאוג לעצמו‪.‬״‬
‫“האם ייתכן שהוא חזר ליורקשייר?״ שאלה טסה‪“ .‬כדי להזהיר את בני משפחתו?״‬
‫“אני‪ ...‬נראה לי שלא‪,‬״ השיבה שרלוט‪“ .‬וויל התרחק מבני משפחתו במשך שנים‪ .‬והוא‬
‫מכיר את החוק‪ .‬הוא יודע שאסור לו לדבר איתם‪ .‬הוא יודע מה הוא עלול להפסיד‪.‬״ עיניה נחו‬
‫לרגע על ג׳ם‪ ,‬ששיחק בחריצות בכף שבידו‪.‬‬
‫“כשהוא ראה את ססילי באחוזה‪ ,‬הוא ניסה לרוץ אליה –“ אמר ג׳ם‪.‬‬
‫“בלהט הרגע‪,‬״ הסבירה שרלוט‪“ .‬אבל הוא חזר איתכם ללונדון; אני משוכנעת שהוא יחזור‬
‫גם למכון‪ .‬הוא יודע שהכפתור אצלך‪ ,‬טסה‪ .‬הוא ירצה לגלות מה סטארקוות׳ר יודע‪.‬״‬
‫“מעט מאוד‪ ,‬למען האמת‪,‬״ אמרה טסה‪ .‬משום־מה הרגישה אשמה על כך שלא מצאה מידע‬
‫שימושי יותר בזיכרונותיו של סטארקוות׳ר‪ .‬היא ניסתה להסביר איך הרגישה כששחתה בתוך‬
‫התודעה של אדם שמוחו מידרדר‪ ,‬אבל התקשתה למצוא את המילים הנכונות‪ ,‬וזכרה בעיקר‬
‫את האכזבה בפניה של שרלוט כשסיפרה להם שלא גילתה שום דבר שימושי על אחוזת‬
‫ֵרייבֶנסקאר‪ .‬היא סיפרה להם על הזיכרונות של סטארקוות׳ר ממשפחת שֵייד‪ ,‬והוסיפה שאם‬
‫מותם של בני הזוג הוא שדרבן את מוֹרטמן לחפש נקמה וצדק‪ ,‬זה ללא ספק מניע חזק‪ .‬היא‬
‫שמרה לעצמה את ההלם של האיש הזקן כשראה אותה לראשונה – זה היה מביך‪ ,‬ומשום־מה‬
‫נראה לה אישי מדי‪.‬‬
‫“ומה אם וויל יבחר לעזוב את המסדר לתמיד?״ שאלה טסה‪“ .‬ומה אם יחזור למשפחתו כדי‬
‫להגן עליהם?״‬
‫“לא‪,‬״ ענתה לה שרלוט בחדות‪“ .‬לא‪ .‬אני לא מאמינה שהוא יעשה דבר כזה‪.‬״ היא תתגעגע‬
‫לוויל אם הוא יעזוב‪ ,‬חשבה טסה במפתיע‪ .‬וויל היה תמיד גס רוח – לעתים קרובות גם כלפי‬
‫שרלוט – עד שטסה שכחה לפעמים את האהבה העיקשת שזו הפגינה כלפי בני חסותה‪.‬‬
‫“אבל אם הם בסכנה –“ מחתה טסה‪ ,‬ומיד השתתקה כשסופי נכנסה לחדר ובידה קנקן של‬
‫מים חמים‪ ,‬והניחה אותו על השולחן‪ .‬פניה של שרלוט אורו למראה הצעירה‪.‬‬
‫“טסה‪ ,‬סופי‪ ,‬ג׳סמין‪,‬״ אמרה‪“ .‬אל תשכחו שכולכן מתאמנות הבוקר עם גבריאל וגדעון‬
‫לייטווּד‪.‬״‬
‫“אני לא יכולה‪,‬״ נחפזה ג׳סמין לומר‪.‬‬
‫“למה לא? חשבתי שהתאוששת מכאב הראש שלך –“‬
‫“כן‪ ,‬אבל לא כדאי שהוא יחזור‪ ,‬נכון?״ ג׳סמין מיהרה לקום‪“ .‬אני מעדיפה לעזור לך‪,‬‬
‫שרלוט‪.‬״‬
‫“אני לא צריכה עזרה כדי לכתוב מכתב לרגנור פל‪ ,‬ג׳סי‪ .‬אני מעדיפה שתנצלי את‬
‫ההכשרה –“‬
‫“אבל בספרייה מחכות עשרות תשובות משוכני תחתיות לשאלה היכן נמצא מוֹרטמן‪,‬״‬
‫ניסתה שוב ג׳סמין את כוחה‪“ .‬אני יכולה לעזור לך למיין אותן‪.‬״‬
‫שרלוט נאנחה‪“ .‬טוב‪ ,‬בסדר‪.‬״ היא פנתה אל טסה ואל סופי‪“ .‬בינתיים אסור לכן לומר‬
‫לאחים לייטווּד ולו מילה אחת על יורקשייר או על וויל‪ ,‬בסדר? הייתי מעדיפה שהם לא‬
‫יסתובבו במכון‪ ,‬אבל אין בררה‪ .‬עלינו להפגין רצון טוב ולהמשיך באימונים‪ .‬ואתן חייבות‬
‫להתנהג כאילו הכול כשורה‪ .‬האם תוכלו לעשות את זה‪ ,‬בנות?״‬
‫“בוודאי שנוכל‪ ,‬גברת בּראנוול‪,‬״ ענתה לה סופי ללא היסוס‪ .‬עיניה ברקו‪ ,‬והיא חייכה‪ .‬טסה‬
‫נאנחה בתוך תוכה והתקשתה להחליט‪ .‬סופי העריצה את שרלוט והיתה עושה הכול כדי‬
‫לרצות אותה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬היא תיעבה את וויל‪ ,‬והיעדרותו ודאי לא הטרידה אותה‪ .‬טסה הביטה‬
‫בג׳ם מעברו האחר של השולחן‪ .‬היא חשה ריקנות בבטנה‪ ,‬כאב של חוסר־הידיעה היכן נמצא‬
‫וויל‪ ,‬ותהתה אם גם הוא מרגיש כך‪ .‬הבעת פניו הפתוחה בדרך כלל נותרה חתומה‪ ,‬אף‬
‫שכאשר הבחין במבטה הוא חייך חיוך עדין ומעודד‪ .‬וויל וג׳ם היו פּראבָּ טאי‪ ,‬אחים בדם; אילו‬
‫היתה סיבה אמיתית לדאגה‪ ,‬ג׳ם ודאי לא היה מסוגל להסתיר זאת – נכון?‬
‫מהמטבח הסתלסל ועלה קולה המתוק של ברידג׳ט‪:‬‬

‫‪“Must I go bound while you go free‬‬

‫‪t love me‬׳‪Must I love a man who doesn‬‬
‫‪Must I be born with so little art‬‬
‫?‪As to love a man who'll break my heart‬‬

‫טסה הדפה את כיסאה לאחור‪“ .‬אולי כדאי שאלך להתלבש‪.‬״‬

‫משפשטה את שמלתה ולבשה את האִצטלה‪ ,‬התיישבה טסה על קצה מיטתה והרימה את‬
‫העותק של ואתֶ ק שוויל נתן לה‪ .‬הספר לא העלה במוחה תמונה מחויכת של וויל‪ ,‬אלא תמונות‬
‫אחרות – וויל גוהר מעליה במקדש‪ ,‬מכוסה כולו דם; וויל ממצמץ אל השמש על גג המכון;‬
‫וויל דוהר עם ג׳ם במורד הגבעה ביורקשייר‪ ,‬מכתים את עצמו בבוץ ואפילו לא שם לב; וויל‬
‫נופל מהשולחן בחדר האוכל; וויל מחבק אותה בחושך‪ .‬וויל‪ ,‬וויל‪ ,‬וויל‪.‬‬
‫היא השליכה את הספר‪ .‬הוא פגע במדף האח‪ ,‬ניתז לאחור ונחת על הרצפה‪ .‬אילו רק היתה‬
‫איזו דרך לגרד את וויל ממחשבותיה כמו שמגרדים בוץ מהנעליים‪ .‬אילו רק ידעה היכן הוא‪.‬‬
‫הדאגה רק החריפה את המצב‪ ,‬והיא לא יכלה להימנע מדאגה לגורלו‪ .‬היא ידעה שלעולם לא‬
‫תשכח את המבט על פניו כשהביט באחותו‪.‬‬
‫בשל הסחת הדעת איחרה לעלות לחדר האימונים; למזלה‪ ,‬כשהגיעה היתה הדלת פתוחה‪,‬‬
‫ולא היה שם איש פרט לסופי‪ ,‬שהחזיקה בידה סכין ארוכה ובחנה אותה ביסודיות – כמי‬
‫שבוחנת מטלית כדי להחליט אם עדיין אפשר להשתמש בה או שהגיע הזמן להשליך אותה‬
‫לפח‪.‬‬
‫היא נשאה את מבטה כשטסה נכנסה לחדר‪“ .‬את נראית כמו סוף־שבוע גשום‪ ,‬מיס‪,‬״ אמרה‬
‫לה בחיוך‪“ .‬הכול בסדר?״ היא הטתה את ראשה קלות הצדה‪ ,‬וטסה הנהנה‪“ .‬זה בגלל מר‬
‫וויל? כבר קרה בעבר שהוא נעלם ליום־יומיים‪ .‬הוא יחזור‪ ,‬אל תדאגי‪.‬״‬
‫“נחמד מצדך לומר את זה‪ ,‬סופי‪ ,‬כי אני יודעת שאת לא ממש מחבבת אותו‪.‬״‬
‫“חשבתי שגם את לא מחבבת אותו‪,‬״ השיבה לה סופי‪“ .‬כלומר‪ ,‬כבר לא‪...‬״‬
‫טסה נעצה בה מבט נוקב‪ .‬היא חשבה על כך שלא ניהלה שיחה אמיתית עם סופי על וויל‬
‫מאז אותה תקרית על הגג‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬סופי הזהירה אותה שתתרחק מוויל‪ ,‬והשוותה אותו‬
‫לנחש ארסי‪ .‬עוד לפני שטסה הספיקה להגיב‪ ,‬נפתחה הדלת וגבריאל וגדעון לייטווּד נכנסו‬
‫לחדר האימונים‪ ,‬כשהם מלווים בג׳ם‪ .‬הוא קרץ לטסה לפני שנעלם וסגר את הדלת מאחוריו‪.‬‬
‫גדעון ניגש היישר אל סופי‪“ .‬בחירה טובה של להב‪,‬״ אמר לה‪ ,‬ובקולו נשמעה הפתעה‪ .‬היא‬
‫הסמיקה ונראתה שבעת־רצון‪.‬‬
‫“נו‪,‬״ אמר גבריאל‪ ,‬שאיכשהו הצליח להתייצב מאחורי טסה בלי שזו הרגישה בכך‪ .‬הוא‬
‫בחן את כלי הנשק שהיו מסודרים לאורך הקירות‪ ,‬שלף סכין והושיט לה אותה‪“ .‬תרגישי את‬
‫המשקל של זה‪.‬״‬
‫טסה ניסתה לחוש במשקל‪ ,‬ניסתה להיזכר במה שהסביר לה – איך והיכן להחזיק את הסכין‬
‫בכף ידה‪.‬‬
‫“מה דעתך?״ שאל גבריאל‪ .‬היא הביטה בו‪ .‬מבין השניים הוא ללא ספק דמה יותר לאביו‪,‬‬
‫במיוחד עם האף הנשרי והארשת היהירה משהו‪ .‬שפתיו הדקיקות התרוממו בזוויות פיו‪“ .‬או‬
‫שאת דואגת מדי לוויל וקשה לך להתרכז היום?״‬
‫טסה כמעט שמטה את הסכין מידה‪“ .‬מה?״‬
‫“שמעתי אותך ואת מיס קולינס כשעליתי במדרגות‪ .‬הוא נעלם‪ ,‬הא? זה לא מפתיע‪ ,‬כי‬
‫לוויל הרונדייל אין שמץ של תחושת אחריות‪.‬״‬
‫טסה זקרה את סנטרה‪ .‬למרות הרגשות המעורבים שלה כלפי וויל‪ ,‬היא לא ששה לשמוע‬
‫עליו ביקורת ממישהו שנמצא מחוץ למשפחה הקטנה של המכון‪“ .‬זה די שכיח‪ ,‬אין שום סיבה‬
‫לדאגה‪,‬״ אמרה‪“ .‬וויל הוא פשוט – נשמה חופשייה‪ .‬הוא יחזור במהרה‪.‬״‬
‫“אני מאוד מקווה שלא‪,‬״ אמר גבריאל‪“ .‬הלוואי שהוא מת‪.‬״‬
‫ידה של טסה התהדקה סביב הסכין‪“ .‬אתה מתכוון לזה‪ ,‬נכון? מה הוא עשה לאחותך שאתה‬
‫שונא אותו כל כך?״‬
‫“למה שלא תשאלי אותו?״‬
‫“גבריאל‪.‬״ קולו של גדעון היה חד‪“ .‬מה דעתכם שנתחיל להתאמן ונפסיק לבזבז זמן יקר?״‬
‫גבריאל הביט באחיו הגדול‪ ,‬שעמד בשוויון נפש לצדה של סופי‪ ,‬ומיד נענה והסב את‬
‫תשומת לבו מוויל אל האימון שלפניהם‪ .‬הם התאמנו היום באחיזת להבים‪ ,‬במציאת שיווי‬
‫המשקל כך שיוכלו להניף אותם באוויר מבלי שהלהב החד יצנח קדימה או יישמט מידן‪ .‬זה‬
‫היה קשה יותר מכפי שזה נראה‪ ,‬וגבריאל לא הפגין היום סבלנות רבה‪ .‬היא קינאה בסופי‪,‬‬
‫שזכתה לקבל את הכשרתה מגדעון‪ .‬הוא היה מדריך קפדן ושיטתי‪ ,‬למרות ההרגל שלו לעבור‬
‫לספרדית בכל פעם שסופי התקשתה בתרגיל‪“ .‬אַיי דיוֹס מיוֹ‪,‬״ הוא היה אומר ושולף שוב את‬
‫החרב שננעצה ברצפת העץ‪“ .‬אולי כדאי שננסה שוב?״‬
‫“תעמדי זקופה‪,‬״ אמר בה־בעת גבריאל לטסה‪ ,‬בקוצר רוח‪“ .‬לא‪ ,‬זקופה‪ .‬ככה‪.‬״ הוא הדגים‬
‫לה את התנוחה‪ .‬היא רצתה להתפרץ ולומר לו שבניגוד אליו‪ ,‬לא היו לה חיים שלמים כדי‬
‫ללמוד איך לעמוד ואיך לנוע; שציידי הצללים הם אקרובטים מטבעם‪ ,‬והיא ממש לא‪.‬‬
‫“אוף‪,‬״ אמרה‪“ .‬נראה אותך לומד לשבת זקוף בתחתונית ובמחוך ובשמלה עם שובל באורך‬
‫של חצי מטר!״‬
‫“באמת נראה אותך‪,‬״ אמר גדעון מהצד האחר של החדר‪.‬‬
‫“אוי‪ ,‬בשם המלאך‪,‬״ אמר גבריאל‪ ,‬שאחז בכתפיה וסובב אותה בגבה אליו‪ .‬הוא כרך את‬
‫זרועותיו סביבה‪ ,‬יישר את עמוד השדרה שלה והניח את הסכין היטב בידה‪ .‬היא חשה בהבל‬
‫נשימתו על עורפה ונרעדה – ומיד נמלאה כעס‪ .‬הוא נגע בה רק משום שהניח שמותר לו גם‬
‫בלי לבקש רשות‪ ,‬ורק משום שרצה להתגרות בוויל‪.‬‬
 ‫“עזוב אותי‪,‬״ התנשפה מתחת לאפה‪.‬‬
‫“זה חלק מהאימון שלך‪,‬״ אמר לה גבריאל בקול משועמם‪“ .‬וחוץ מזה‪ ,‬תראי את אחי ואת‬
‫מיס קולינס‪ .‬היא לא מתלוננת‪.‬״‬
‫היא הציצה בסופי‪ ,‬שנראתה שקועה בשיעור שגדעון לימד אותה‪ .‬הוא עמד מאחוריה‪ ,‬זרועו‬
‫היתה כרוכה סביבה‪ ,‬והוא הראה לה איך להחזיק סכין הטלה דקיקת־להב‪ .‬ידו חפנה בעדינות‬
‫את כף ידה‪ ,‬ונדמה שדיבר אל עורפה‪ ,‬שעליו הסתלסלו בצורה מחמיאה כמה שערות שחורות‬
‫שהשתחררו מהפקעת ההדוקה של שערה האסוף‪ .‬כשראה את טסה מביטה בהם‪ ,‬הוא הסמיק‪.‬‬
‫טסה נדהמה‪ .‬שגדעון לייטווּד יסמיק! הייתכן שהתפעל מיופייה של סופי? פרט לצלקת‬
‫שלה‪ ,‬וטסה כבר בקושי הבחינה בה‪ ,‬היא באמת היתה יפה‪ ,‬אבל היא גם סתמית‪ ,‬ומשרתת‪,‬‬
‫ובני משפחת לייטווּד היו סנובים איומים‪ .‬בטנה של טסה התהפכה‪ .‬המעסיק הקודם של סופי‬
‫ניצל אותה ניצול מחפיר‪ .‬היא בוודאי לא צריכה שצייד צללים צעיר ונאה ינצל אותה עכשיו‪.‬‬
‫טסה הפנתה את מבטה והתכוונה לומר משהו לנער שכרך את זרועותיו סביבה – אך אז‬
‫חזרה בה‪ .‬היא שכחה שגבריאל הוא שעומד לצדה‪ ,‬ולא ג׳ם‪ .‬היא התרגלה כל כך לנוכחותו‬
‫של ג׳ם‪ ,‬לקלות שבה יכלה לשוחח איתו‪ ,‬לנוחות של ידו השלובה בזרועה כשטיילו‪ ,‬לעובדה‬
‫שהיה כעת האדם היחיד עלי אדמות שיכלה לספר לו הכול‪ .‬ופתאום הבינה שהיא מתגעגעת‬
‫אליו עד כאב – אף שראתה אותו רק לפני זמן קצר בארוחת הבוקר‪.‬‬
‫היא היתה שקועה עמוק כל כך במערבולת הרגשות הזאת – הגעגועים לג׳ם‪ ,‬והצורך העז‬
‫להגן על סופי – עד שבהטלה הבאה החמיצה את המטרה בכמה מטרים‪ ,‬והסכין עפה מעל‬
‫לראשו של גדעון וניתרה בחזרה מאדן החלון‪.‬‬
‫גדעון העביר את מבטו השלֵו מהסכין שנפלה אל אחיו‪ .‬נראה שדבר לא הטריד אותו‪ ,‬גם לא‬
‫העובדה שראשו כמעט נערף‪“ .‬גבריאל‪ ,‬מה בדיוק הבעיה?״‬
‫גבריאל הפנה את מבטו אל טסה‪“ .‬היא מסרבת להקשיב לי‪,‬״ אמר בזעם‪“ .‬אני לא יכול‬
‫להדריך מישהי שמסרבת להקשיב‪.‬״‬
‫“אולי אם היית מדריך טוב יותר‪ ,‬היא היתה מקשיבה לך‪.‬״‬
‫“ואולי היית רואה את הסכין מתקרבת‪,‬״ השיב לו גבריאל‪“ ,‬אם היית שם לב למה שקורה‬
‫סביבך במקום להתמקד בעורפה של מיס קולינס‪.‬״‬
‫אם כן‪ ,‬גם גבריאל הבחין בכך‪ ,‬חשבה לעצמה טסה‪ ,‬וסופי הסמיקה‪ .‬גדעון נעץ באחיו מבט‬
‫ארוך ויציב – טסה חשבה על חילופי הדברים שיתקיימו בין האחים כשיחזרו הביתה – ואז‬
‫פנה לסופי ולחש לה משהו בקול חרישי מכדי שטסה תצליח לשמוע‪.‬‬
‫“מה קרה לך?״ לחשה לגבריאל והרגישה שהוא מתאבן‪.‬‬
‫“מה זאת אומרת?״‬
‫“בדרך כלל אתה מאוד סבלני‪,‬״ אמרה‪“ .‬אתה מורה טוב‪ ,‬גבריאל‪ ,‬רוב הזמן‪ ,‬אבל היום‬
‫אתה מתוח וחסר־סבלנות‪...‬״ היא השפילה את מבטה אל ידו שנחה על זרועה‪“ .‬ולא מתנהג‬
 ‫כיאה לג׳נטלמן‪.‬״‬
‫הוא היה ג׳נטלמן מספיק כדי לשחרר אותה ולהביט בה מבויש‪“ .‬אנא סלחי לי‪ .‬היה אסור לי‬
‫לגעת בך כך‪.‬״‬
‫“נכון מאוד‪ .‬ועוד אחרי שביקרת כל כך את וויל –“‬
‫לחייו האדימו‪“ .‬כבר התנצלתי‪ ,‬מיס גריי‪ .‬מה עוד את רוצה ממני?״‬
‫“שינוי בהתנהגות‪ ,‬אולי‪ .‬הסבר לסלידה שלך מוויל –“‬
‫“אמרתי לך! אם את רוצה לדעת מדוע אני לא סובל אותו‪ ,‬את יכולה לשאול אותו בעצמך!״‬
‫גבריאל הסתובב בהפגנתיות ויצא מהחדר‪.‬‬
‫טסה הביטה בסכינים שעל הקיר ונאנחה‪“ .‬וכך מסתיים לו השיעור שלי‪.‬״‬
‫“אל תיקחי את זה אישית‪,‬״ אמר לה גדעון‪ ,‬שקרב אליה מלווה בסופי‪ .‬כמה מוזר‪ ,‬חשבה‬
‫טסה; סופי נראתה בדרך כלל נבוכה בחברת גבר – כל גבר שהוא‪ ,‬אפילו הנרי העדין‪.‬‬
‫בחברתו של וויל היא נראתה כמו חתול מעונה‪ ,‬ובחברתו של ג׳ם היתה תמיד סמוקה ודרוכה‪.‬‬
‫אבל בחברתו של גדעון היא היתה כמעט‪...‬‬
‫טסה התקשתה למצוא את המילה המתאימה‪ ,‬אבל זה באמת היה מוזר‪.‬‬
‫“זו לא אשמתך שהוא מתנהג ככה היום‪,‬״ המשיך גדעון‪ .‬מבטו היציב נח על טסה‪ .‬מקרוב‬
‫גילתה שגון עיניו שונה מעט מזה של אחיו‪ .‬עיניו היו אפורות־ירוקות‪ ,‬כמו האוקיינוס ביום‬
‫מעונן‪“ .‬המצב עם אבא קצת‪ ...‬קשה לנו‪ ,‬וגבריאל מוציא את זה עלייך או על כל מי שנמצא‬
‫בקרבתו‪.‬״‬
‫“צר לי לשמוע‪ .‬אני מקווה שאביכם בקו הבריאות‪,‬״ מלמלה טסה והתפללה שאלוהים לא‬
‫יעניש אותה בו במקום על השקר הבוטה הזה‪.‬‬
‫“אולי כדאי שאלך למצוא את אחי‪,‬״ אמר גדעון מבלי לענות על שאלתה‪“ .‬אחרת הוא עלול‬
‫לקחת את הכרכרה ולנטוש אותי כאן‪ .‬אני מקווה שבשיעור הבא הוא יחזור אלייך במצב רוח‬
‫מרומם יותר‪.‬״ הוא קד קידה לסופי‪ ,‬ולאחר מכן לטסה‪“ .‬מיס קולינס‪ ,‬מיס גריי‪.‬״‬
‫הוא פנה לצאת והשאיר את הבנות מבולבלות ומופתעות‪.‬‬

‫לאחר שהאימון נקטע‪ ,‬תודה לאל‪ ,‬מיהרה טסה להחליף שוב בגדים ולהתכונן לארוחת‬
‫הצהריים‪ .‬היא היתה להוטה לגלות אם וויל חזר‪ ,‬וגילתה שלא‪ .‬כיסאו נותר מיותם בין ג׳סמין‬
‫להנרי – אבל ליד השולחן ציפה לה מישהו חדש‪ .‬טסה נעצרה בפתח והשתדלה שלא לבהות‪.‬‬
‫גבר גבוה ישב קרוב לראש השולחן‪ ,‬לצדה של שרלוט‪ ,‬והוא היה ירוק‪ .‬לא ירוק־כהה במיוחד‬
‫– לעורו היה גוון ירקרק קלוש‪ ,‬כמו אור המשתקף באוקיינוס – ושערו היה לבן כשלג‪.‬‬
‫ממצחו הזדקרו שתי קרניים מסולסלות‪ ,‬קטנות ואלגנטיות‪.‬‬
‫“מיס טסה גריי‪,‬״ אמרה שרלוט וערכה היכרות רשמית‪“ ,‬הכירי את המכשף הראשי של‬
‫לונדון רגנור פֶל‪ .‬מר פל‪ ,‬מיס גריי‪.‬״‬
‫טסה מלמלה‪“ ,‬נעים מאוד‪,‬״ התיישבה לצדו של ג׳ם באלכסון מפֶל והשתדלה שלא לבהות‬
‫בו בזווית העין‪ .‬כשם שעיני החתול של מגנוּס היו סימן המכשפים שלו‪ ,‬הקרניים והעור‬
‫הירקרק היו סימן ההיכר של פֶל‪ .‬בניגוד לרצונה‪ ,‬היתה טסה מוקסמת מעולמם של שוכני‬
‫התחתיות‪ ,‬ובמיוחד של המכשפים‪ .‬מדוע הם מסומנים והיא לא?‬
‫“אז מה הבעיה‪ ,‬שרלוט?״ שאל רגנור‪“ .‬באמת זימנת אותי לכאן כדי לדון במזימות אפלות‬
‫אי־שם באדמות הבור של יורקשייר? תמיד חשבתי ששום דבר חשוב אף פעם לא קורה‬
‫ביורקשייר‪ .‬למעשה‪ ,‬הייתי משוכנע שאין ביורקשייר כלום מלבד כבשים ומכרות פחם‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬לא הכרת את בני הזוג שֵייד?״ שאלה אותו שרלוט‪“ .‬אוכלוסיית המכשפים‬
‫בבריטניה אינה גדולה במיוחד‪...‬״‬
‫“כן‪ ,‬הכרתי אותם‪.‬״ פל חתך את פרוסת ירך החזיר שנחה בצלחתו‪ ,‬וטסה גילתה שיש לו‬
‫מפרק נוסף בכל אצבע‪ .‬היא נזכרה בגברת בלאק עם ידיה הארוכות וחדות־הטפרים‪ ,‬וניסתה‬
‫לכבוש את הצמרמורת שחלפה בגופה‪“ .‬שֵייד היה קצת מטורף עם האובססיה שלו למנגנונים‬
‫מכאניים‪ .‬בתחתיות קיבלנו את הידיעה על מותם בתדהמה‪ .‬גלי ההלם השפיעו על הקהילה‬
‫כולה‪ ,‬והיו אפילו דיבורים על נקמה‪ ,‬אבל נדמה לי שזה לא יצא אל הפועל‪.‬״‬
‫שרלוט רכנה קדימה‪“ .‬אתה זוכר את הבן שלהם? את בנם המאומץ?״‬
‫“שמעתי עליו‪ .‬זוג מכשפים שמתחתן הוא מחזה נדיר‪ .‬וזוג שמאמץ ילד בן־אנוש מבית‬
‫יתומים הוא מחזה נדיר עוד יותר‪ .‬אבל אף פעם לא ראיתי את הילד‪ .‬אנחנו המכשפים חיים‬
‫לנצח‪ .‬פער של שלושים‪ ,‬ואפילו של חמישים שנה‪ ,‬בין הפגישות שלנו אינו יוצא דופן‪.‬‬
‫בדיעבד אני מצטער שלא פגשתי את הילד‪ ,‬עכשיו שאני יודע מה יצא ממנו‪ .‬את חושבת שיש‬
‫טעם לגלות מי היו הוריו האמיתיים?״‬
‫“ללא ספק‪ ,‬אם זה אפשרי בכלל‪ .‬כל מידע שנוכל ללקט על מוֹרטמן עשוי להיות שימושי‪.‬״‬
‫“אני יכול לומר לך שהוא נתן לעצמו את השם‪,‬״ אמר לה פֶל‪“ .‬זה נשמע כמו שם של צייד‬
‫צללים‪ .‬רק אדם שיש לו טינה עמוקה כלפי הנפילים וחוש הומור אפל במיוחד‪ ,‬היה מאמץ שם‬
‫כזה‪ .‬מוֹרט מן –“‬
‫“יד המוות‪,‬״ הסבירה ג׳סמין‪ ,‬שהיתה גאה מאוד בצרפתית שבפיה‪.‬‬
‫“אני באמת תוהה‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬אילו המסדר היה מעניק למוֹרטמן את מה שביקש – את‬
‫הפיצויים – האם היה ממשיך במעשיו? האם היה מייסד את מועדון פנדמוניום?״‬
‫“טסה –“ ניסתה שרלוט לומר‪ ,‬אבל רגנור פֶל אותת לה לשתוק‪ .‬הוא הביט בטסה בשעשוע‪.‬‬
‫“את מחליפת־הצורה‪ ,‬נכון?״ שאל‪“ .‬מגנוּס בּיין סיפר לי עלייך‪ .‬אין עלייך שום סימן‪ ,‬כך‬
‫אומרים‪.‬״‬
‫טסה בלעה את רוקה והישירה אליו מבט‪ .‬עיניו נראו אנושיות להחריד‪ ,‬כמעט סתמיות‬
‫בפניו יוצאות הדופן‪“ .‬לא‪ .‬שום סימן‪.‬״‬
‫הוא גיחך מעל המזלג שבידו‪“ .‬אני מניח שבדקו אותך בכל מקום?״‬
‫“אני בטוחה שוויל ניסה‪,‬״ אמרה ג׳סמין בנימה משועממת‪ .‬הסכו״ם של טסה צנח על‬
‫צלחתה ברעש אדיר‪ .‬ג׳סמין‪ ,‬שמעכה את האפונה שלה בצדה השטוח של הסכין שבידה‪,‬‬
‫הרימה בבת אחת את ראשה כששרלוט המזועזעת זעקה‪“ ,‬ג׳סמין!״‬
‫היא רק משכה בכתפיה‪“ .‬נו‪ ,‬ככה זה אצלו‪.‬״‬
‫פֶל הפנה את מבטו בחזרה אל צלחתו וחייך קלות‪“ .‬אני זוכר את אביו של וויל‪ .‬חביבן של‬
‫הנשים‪ ,‬כפי שזכור לי‪ .‬הן לא עמדו בפניו‪ .‬עד שהוא פגש את אמו של ויל‪ ,‬כמובן‪ .‬ואז הוא‬
‫השליך את הכול ועבר לגור ביילס רק כדי להיות איתה‪ .‬איזה סיפור מוזר‪.‬״‬
‫“הוא התאהב‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬זה לא כל כך מוזר‪.‬״‬
‫“התאהב קשות‪,‬״ אמר המכשף והמשיך לחייך קלות‪“ .‬התאהב עד מעל הראש‪ .‬יש שיאמרו‬
‫עד איבוד עשתונות‪ .‬אבל יש גברים כאלה – שרוצים אישה אחת בלבד‪ ,‬ורק אותה‪ ,‬או לא‬
‫כלום‪.‬״‬
‫שרלוט הציצה בהנרי‪ ,‬אבל הוא נראה אבוד במחשבות וניסה למנות משהו באצבעותיו –‬
‫אלוהים יודע מה‪ .‬הוא לבש מקטורן ורוד ולסוטה סגולה‪ ,‬ושרוולו הוכתם ברוטב‪ .‬כתפיה של‬
‫שרלוט שחו‪ ,‬והיא נאנחה‪“ .‬נו‪,‬״ אמרה‪“ .‬ככל הידוע לנו‪ ,‬הם היו מאוד מאושרים‪.‬״‬
‫“עד שאיבדו שניים משלושת ילדיהם‪ ,‬ואדמונד הרונדייל הפסיד את כל רכושם בהימורים‪,‬״‬
‫אמר פֶל‪“ .‬אבל אני מתאר לעצמי שמעולם לא סיפרת על כך לוויל הצעיר‪.‬״‬
‫טסה החליפה מבטים עם ג׳ם‪ .‬אחותי מתה‪ ,‬אמר להם וויל‪“ .‬אם כן‪ ,‬היו להם שלושה ילדים?‬
‫״ שאלה‪“ .‬לוויל היו שתי אחיות?״‬
‫“טסה‪ .‬בבקשה‪.‬״ שרלוט זעה באי־נוחות‪“ .‬רגנור‪ ...‬לא שכרתי אותך כדי לפלוש לפרטיות‬
‫של משפחת הרונדייל או של וויל‪ .‬עשיתי זאת מפני שהבטחתי לוויל לספר לו אם יאונה כל‬
‫רע למשפחתו‪.‬״‬
‫טסה הרהרה בוויל – בילד בן השתים־עשרה שאחז בידה של שרלוט‪ ,‬שהתחנן בפניה‬
‫שתספר לו אם מי מבני משפחתו מת‪ .‬למה ברחת? תהתה בפעם המאה‪ .‬למה השארת אותם‬
‫מאחור? היא חשבה שאולי הם לא היו חשובים לו‪ ,‬אבל כעת היה ברור לה שאין זה המקרה‪.‬‬
‫הם עדיין היו חשובים לו מאוד‪ .‬חרף רצונה‪ ,‬נחמץ לבה כשנזכרה בו זועק בשמה של אחותו‪.‬‬
‫אם הוא אוהב את ססילי כמו שפעם היא אהבה את נייט‪...‬‬
‫מוֹרטמן פגע במשפחתו‪ ,‬חשבה כעת‪ .‬ממש כשם שפגע במשפחתה‪ .‬ופירוש הדבר שהם‬
‫קשורים זה לזה בדרכם המוזרה‪ ,‬וויל והיא‪ .‬בין שהוא מבין זאת ובין שלאו‪.‬‬
‫“תהא אשר תהא תוכניתו של מוֹרטמן‪,‬״ שמעה את עצמה אומרת‪“ ,‬הוא מתכנן את זה שנים‬
‫רבות‪ .‬עוד לפני שנולדתי‪ ,‬כשרימה את הוריי או הכריח אותם ‘ליצור׳ אותי‪ .‬ועכשיו אנחנו‬
‫יודעים שכבר לפני שנים הוא הסב את תשומת לבו גם אל משפחתו של וויל והעביר אותם‬
‫לאחוזת ֵרייבֶנסקאר‪ .‬חוששתני שכולנו כלי משחק שהוא מזיז ממקום למקום על לוח שחמט‬
‫ענקי‪ ,‬ותוצאת המשחק ידועה לו מראש‪.‬״‬
‫“הוא רוצה שנחשוב כך‪ ,‬טסה‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ .‬אבל הוא רק בן־אנוש‪ .‬וכל פרט מידע‬
‫שנחשוף מחייו הופך אותו לפגיע יותר‪ .‬אילולא היינו איום‪ ,‬הוא לא היה שולח אוטומטון כדי‬
‫להזהיר אותנו‪.‬״‬
‫“הוא ידע בדיוק היכן נהיה –“‬
‫“אין דבר מסוכן יותר מאדם שכל מעייניו נתונים לנקמה‪,‬״ אמר רגנור‪“ .‬אדם שכל מעייניו‬
‫נתונים לכך זה שישים שנה כמעט‪ ,‬אדם שטיפח את הנקמה שבלבו והפך אותה מזרע קטן‬
‫ורעיל לפרח חי וקטלני‪ .‬הוא ישיג את נקמתו‪ ,‬אלא אם כן תעצרו בעדו‪.‬״‬
‫“אם כך‪ ,‬נעצור בעדו‪,‬״ מיהר ג׳ם לענות‪ .‬זה היה הדבר הקרוב ביותר לאיום שטסה שמעה‬
‫אותו אי־פעם מעלה על דל שפתיו‪.‬‬
‫היא השפילה את מבטה אל ידיה‪ .‬הן נראו חיוורות יותר מכפי שהיו כשהתגוררה בניו יורק‪,‬‬
‫אך הן היו אותן ידיים מוכרות‪ ,‬עם האצבע הארוכה יותר מהאמה‪ ,‬עם הציפורניים שיצרו מעין‬
‫סהרונים‪ .‬אני יכולה לשנות אותן‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬אני יכולה להפוך לכל אדם‪ ,‬לכל יצור‪ .‬היא‬
‫מעולם לא הרגישה הפכפכה כל כך‪ ,‬נזילה כל כך או אבודה כל כך‪.‬‬
‫“נכון מאוד‪.‬״ קולה של שרלוט היה יציב‪“ .‬רגנור‪ ,‬אני רוצה לדעת מדוע מתגוררת משפחת‬
‫הרונדייל בבית ההוא – שהיה שייך למוֹרטמן – ואני רוצה לוודא שהם מוגנים‪ .‬אני רוצה‬
‫לעשות את זה ללא ידיעתם של בנדיקט לייטווּד או של שאר חברי המסדר‪.‬״‬
‫“אני מבין‪ .‬את רוצה שאשגיח עליהם בדיסקרטיות‪ ,‬ובה־בעת שאתחקה אחר פעילותו של‬
‫מוֹרטמן באזור‪ .‬אם דאג להעביר אותם לשם‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬היתה לו מטרה ברורה‪.‬״‬
‫שרלוט התנשפה‪“ .‬כן‪.‬״‬
‫רגנור סובב את המזלג בידו‪“ .‬זה יהיה יקר מאוד‪.‬״‬
‫“אני יודעת‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬אני מוכנה לשלם‪.‬״‬
‫פֶל גיחך‪“ .‬אם כך‪ ,‬אני מוכן לסבול את הכבשים״‪.‬‬

‫שארית הארוחה עברה עליהם בשיחה מביכה‪ .‬ג׳סמין מעכה את האוכל שלה במבט עגמומי‬
‫במקום לאכול אותו; ג׳ם שמר על שתיקה מאוד לא אופיינית; הנרי מלמל משוואות; ושרלוט‬
‫ופֶל השלימו את תוכנית ההגנה על משפחתו של וויל‪ .‬טסה ראתה את התוכנית בעין יפה –‬
‫כמובן – ובכל זאת היה במכשף משהו שעורר בה אי־נוחות‪ ,‬בניגוד למגנוּס בּיין‪ .‬היא נשמה‬
‫לרווחה כשהארוחה הסתיימה‪ ,‬והיא יכלה לברוח לחדרה עם עותק של הדיירת מאחוזת‬
‫וויילדפל‪.‬‬
‫זה לא היה הספר האהוב עליה ביותר מאת האחיות ברונטה – הכבוד היה שמור לג׳יין אייר‪,‬‬
‫ולאחר מכן לאנקת גבהים‪ ,‬שעה שהדיירת זכתה רק במקום השלישי – אך היא קראה את שני‬
‫האחרים פעמים כה רבות‪ ,‬שכבר לא ציפו לה הפתעות בין הדפים‪ ,‬רק משפטים מוכרים‬
‫שנראו לה כמו חברים ותיקים‪ .‬יותר מכול השתוקקה לקרוא את בין שתי ערים‪ ,‬אבל וויל‬
‫ציטט באוזניה את סידני קרטון פעמים כה רבות‪ ,‬שהיא חששה כי אם רק תחזיק בספר תחשוב‬
‫מיד עליו‪ ,‬וזה רק יחריף את הדאגה שבלבה‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הוא מעולם לא ציטט את דארניי‪ ,‬רק‬
‫את סידני‪ ,‬השיכור‪ ,‬העלוב‪ ,‬המתהולל‪ .‬סידני‪ ,‬שמת בשם האהבה‪.‬‬
‫בחוץ שררה חשכה‪ ,‬ורוח טלטלה את זגוגיות החלון בפרצים של גשם קל‪ .‬לפתע שמעה‬
‫נקישה על דלת חדרה‪ .‬זו היתה סופי‪ ,‬שהביאה מכתב על מגש של כסף‪“ .‬דואר‪ ,‬מיס‪.‬״‬
‫טסה הניחה מידה את הספר בתדהמה‪“ .‬דואר‪ ,‬בשבילי?״‬
‫סופי הנהנה וניגשה אליה עם המגש שבידה‪“ .‬כן‪ ,‬אבל לא כתוב ממי זה‪ .‬מיס לאבלייס‬
‫כמעט חטפה ממני את המכתב‪ ,‬אבל הצלחתי להגן עליו מהחטטנית הזאת‪.‬״‬
‫טסה הרימה את המעטפה‪ .‬אכן‪ ,‬היא היתה ממוענת אליה‪ ,‬בכתב יד נטוי ולא מוכר‪ ,‬על נייר‬
‫עבה בצבע קרם‪ .‬היא הפכה אותה פעם אחת‪ ,‬החלה לפתוח אותה‪ ,‬ופתאום הבחינה במבטה‬
‫הסקרן ובעיניה הפעורות של סופי שהשתקפו בחלון‪ .‬היא הסתובבה וחייכה אליה‪“ .‬זה הכול‪,‬‬
‫סופי‪,‬״ אמרה‪ .‬כך נהגו הגיבורות בכל הרומנים שקראה לפטור את המשרתות שלהן‪ ,‬ונדמה‬
‫שזה היה הביטוי הנכון‪ .‬סופי נעצה בה מבט של אכזבה‪ ,‬נטלה את המגש ויצאה מהחדר‪.‬‬
‫טסה פתחה את המכתב ופרשה אותו בחיקה‪.‬‬
‫מיס גריי היקרה והנבונה‪,‬‬
‫אני כותב לך בשמו של ידיד משותף‪ ,‬וויליאם הרונדייל‪ .‬אני יודע שהוא נוהג לבוא וללכת –‬
‫בדרך כלל ללכת – כאוות נפשו‪ ,‬ועל כן ייתכן שיחלוף זמן־מה עד שהיעדרותו תדאיג אתכם‪.‬‬
‫אבל אנא ממך‪ ,‬כמי שמעריך מאוד את שיקול דעתך‪ ,‬אל נא תטעי לחשוב שמדובר בהיעדרות מן‬
‫הסוג הרגיל‪ .‬הוא בא לבקר אותי אמש‪ ,‬והוא היה נסער ביותר – בלשון המעטה – גם כשיצא‬
‫מביתי‪ .‬אני חושש שהוא עלול לפגוע בעצמו‪ ,‬ועל כן מציע שתחושו למצוא אותו ולוודא שהוא‬
‫בריא ושלם‪ .‬אני יודע שקשה לחבב אותו‪ ,‬אבל אני מאמין שאת רואה גם את הצד הטוב שבו‬
‫בדיוק כמוני‪ ,‬מיס גריי‪ ,‬ועל כן החלטתי לפנות אלייך בענווה במכתבי זה ‪-‬‬
‫עבדך הנאמן‪,‬‬
‫מגנוּס בּיין‬

‫נזכרתי בדבר‪ :‬אילו אני במקומך‪ ,‬לא הייתי חושף את תוכנו של המכתב הזה בפני גברת‬
‫בּראנוול‪ .‬אבל זו רק הצעה‪.‬‬
‫מ״ב‬

‫טסה הרגישה שדמה רותח‪ ,‬ובכל זאת צלחה את שעות אחר הצהריים‪ ,‬וגם את ארוחת הערב‪,‬‬
‫מבלי לחשוף ולו סימן קל למצוקה שבלבה – כך לפחות האמינה‪ .‬היה נדמה לה שהזמן עובר‬
‫באטיות מחרידה כשסופי עזרה לה לפשוט את שמלתה‪ ,‬הברישה את שערה‪ ,‬הזינה את האש‬
‫וסיפרה לה את הרכילות העדכנית ביותר )דודנו של סיריל עבד בביתה של משפחת לייטווּד‬
‫ודיווח שטטיאנה – אחותם של גבריאל ושל גדעון – אמורה לחזור בכל רגע מירח הדבש שלה‬
‫ביבשת עם בעלה החדש‪ .‬הבית כולו היה כמרקחה‪ ,‬כי על פי השמועות‪ ,‬התפרסמה הצעירה‬
‫במזגה הרע(‪.‬‬
‫טסה מלמלה שטטיאנה דומה כנראה לאביה‪ .‬קולה הצטרד מקוצר רוח‪ ,‬ורק בקושי רב‬
‫הצליחה למנוע מסופי לרוץ אל המטבח ולהביא לה חליטה של תה עם נענע‪ .‬טסה עמדה על‬
‫כך שהיא פשוט מותשת וזקוקה לשינה יותר מאשר לתה‪.‬‬
‫ברגע שסופי סגרה את הדלת מאחוריה‪ ,‬זינקה טסה ממקומה‪ ,‬פשטה את כתונת הלילה שלה‬
‫ולבשה שמלה‪ ,‬קשרה את שרוכי המחוך כמיטב יכולתה ולבשה מקטורן קצר מעל שמלתה‪.‬‬
‫היא העיפה מבט זהיר בפרוזדור‪ ,‬ואז חמקה מחדרה ופנתה אל חדרו של ג׳ם‪ .‬היא נקשה על‬
‫הדלת חרישית כמיטב יכולתה‪ .‬לרגע לא זכתה במענה‪ ,‬וחששה שהוא כבר שקע בשינה‪ ,‬אבל‬
‫אז נפתחה הדלת לרווחה וג׳ם עמד בפתח‪.‬‬
‫ניכר בו שהתכונן לשינה‪ ,‬שכן חלץ את נעליו ופשט את מקטורנו; צווארון חולצתו היה‬
‫פתוח‪ ,‬ושערו הכסוף היה סתור ושובה־לב‪ .‬היא רצתה להושיט את ידה ולסדר אותו‪ .‬הוא‬
‫צמצם את עיניו‪“ .‬טסה?״‬
‫היא מסרה לו את המכתב ללא אומר‪ .‬הוא הציץ אנה ואנה בפרוזדור‪ ,‬ואז סימן לה להיכנס‪.‬‬
‫היא סגרה את הדלת‪ ,‬והוא קרא את מכתבו של מגנוּס‪ ,‬ושוב בפעם השנייה‪ ,‬לפני שקימט אותו‬
‫לכדור וצליל הרשרוש של הנייר הדהד בחדר‪“ .‬ידעתי‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫כעת היה תורה של טסה לצמצם את עיניה אליו‪“ .‬מה ידעת?״‬
‫“שזו לא היעדרות רגילה‪.‬״ הוא התיישב על תיבת המסע שלמרגלות המיטה ותחב את כפות‬
‫רגליו לתוך נעליו‪“ .‬הרגשתי את זה‪ .‬כאן‪.‬״ הוא הניח את ידו על חזהו‪“ .‬ידעתי שמשהו פה‬
‫מוזר‪ .‬כמו צל שחולף מעל הנשמה שלי‪.‬״‬
‫“אתה לא מאמין שהוא יפגע בעצמו‪ ,‬נכון?״‬
‫“שיפגע בעצמו‪ ,‬אני לא בטוח‪ .‬אבל שייקלע למצב מסוכן –“ ג׳ם הזדקף‪“ .‬אני צריך‬
‫ללכת‪.‬״‬
‫“התכוונת לומר ‘אנחנו׳‪ ,‬לא? הרי לא התכוונת לחפש את וויל בלעדיי‪ ,‬נכון?״ שאלה טסה‬
‫בבדיחות הדעת‪ ,‬וכשלא ענה הוסיפה‪“ ,‬ג׳יימס‪ ,‬המכתב הזה מוען אליי‪ .‬לא הייתי חייבת‬
‫להראות לך אותו‪.‬״‬
‫לרגע עצם את עיניו למחצה‪ ,‬וכשפקח אותן שוב הוא חייך חיוך עקום‪“ .‬ג׳יימס‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫“בדרך כלל רק וויל קורא לי ככה‪.‬״‬
‫“אני מצטערת –“‬
‫“לא‪ .‬אל תצטערי‪ .‬אהבתי את הצליל של המילה על שפתייך‪.‬״‬
‫שפתייך‪ .‬היה בה משהו מוזר במילה‪ ,‬משהו עדין ולא־יאה בעת ובעונה אחת‪ ,‬ממש כמו‬
‫נשיקה‪ .‬היא ריחפה ביניהם באוויר‪ ,‬ושניהם היססו לרגע‪ .‬אבל זה ג׳ם‪ ,‬חשבה טסה‬
‫המבולבלת‪ .‬זה ג׳ם‪ .‬זה לא וויל‪ ,‬שעורר בה תחושה שהוא מלטף את עורה החשוף בקצות‬
‫אצבעותיו בכל פעם שרק הביט לעברה ־‬
‫“את צודקת‪,‬״ אמר לה ג׳ם וכחכח בגרונו‪“ .‬מגנוּס לא היה שולח לך את המכתב אילולא‬
‫התכוון שגם את תשתתפי בחיפושים אחר וויל‪ .‬אולי הוא חושב שהכישרון שלך עשוי להיות‬
‫שימושי‪ .‬על כל פנים –“ הוא הפנה לה את גבו‪ ,‬ניגש אל ארון הבגדים שלו ופתח אותו‪“ .‬חכי‬
‫לי בחדרך‪ .‬אני מיד מגיע‪.‬״‬
‫טסה לא זכרה אם הנהנה – היה נדמה לה שכן – וכעבור רגעים ספורים היא שוב היתה‬
‫בחדר השינה שלה ונשענה על הדלת‪ .‬פניה להטו כאילו עמדה קרוב מדי לאש‪ .‬היא הביטה‬
‫סביבה‪ .‬ממתי ראתה בחדר הזה את חדר השינה שלה? בחדר הגדול והמפואר הזה‪ ,‬עם חלונות‬
‫השבכה ואור המכשפות שהאיר אותו – חדר שהיה שונה כל כך מהקופסה הקטנה שבה ישנה‬
‫בדירה בניו יורק‪ ,‬עם שלוליות של שעווה על שולחן הצד‪ ,‬עדות ללילות רבים שבהם קראה‬
‫במיטתה לאור נרות‪ ,‬ומיטת העץ הזולה עם השמיכות הדקות שכיסו אותה‪ .‬בחורף היו‬
‫הזגוגיות מקרקשות במסגרותיהן הרעועות בכל פעם שהרוח נשבה‪.‬‬
‫נקישה רכה על הדלת העירה אותה משרעפיה‪ ,‬והיא הסתובבה‪ ,‬פתחה אותה לרווחה ומצאה‬
‫מולה את ג׳ם‪ .‬הוא היה לבוש כל כולו באִצטלה של ציידי צללים – מעיל העור והמכנסיים‬
‫הנוקשים למראה‪ ,‬המגפיים הכבדים‪ .‬הוא הניח אצבע על שפתיו וסימן לה בידו לבוא אחריו‪.‬‬
‫טסה ניחשה שהשעה כבר עשר‪ ,‬ואור המכשפות היה חלש‪ .‬הם בחרו בנתיב פתלתול ומוזר‬
‫במסדרונות המכון‪ ,‬במקום בנתיב השגרתי והקצר ביותר שהוביל ליציאה‪ .‬תהייתה זכתה‬
‫למענה כשהגיעו לדלת בסופו של פרוזדור ארוך‪ .‬הם עמדו בחלל עגול‪ ,‬וטסה ניחשה שהם‬
‫נמצאים בתוך אחד המגדלים הגותיים שבפינות המכון‪.‬‬
‫ג׳ם פתח את הדלת ואותת לה להיכנס אחריו; הוא סגר את הדלת בחוזקה ותחב לכיסו את‬
‫המפתח שהשתמש בו‪“ .‬זה החדר של וויל‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫“שכה אחיה‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬אף פעם לא הייתי כאן‪ .‬התחלתי לחשוב שהוא ישן כשהוא‬
‫תלוי במהופך‪ ,‬כמו עטלף‪.‬״‬
‫ג׳ם צחק וחלף על פניה‪ ,‬ניגש לשידה מעץ והחל לנבור בחפצים שעליה‪ ,‬שעה שטסה הביטה‬
‫סביבה‪ .‬לבה הלם בעוז‪ ,‬כאילו היתה עדה למשהו שאסור לה לראות – לפינה חבויה וסודית‬
‫בנפשו של וויל‪ .‬אל תהיי טיפשה‪ ,‬אמרה לעצמה‪ ,‬זה בסך הכול חדר עם אותם רהיטים כהים‬
‫וכבדים כמו בכל חדרי המכון‪ .‬והחדר גם היה מבולגן – שמיכות נערמו למרגלות המיטה‪,‬‬
‫בגדים נתלו ברפיון על מסעדי כיסא‪ ,‬ספלי תה מלאים למחצה בנוזל כלשהו עמדו קרוב מדי‬
‫אל הקצה על שידת הלילה‪ .‬ובכל מקום היו ספרים – על השולחנות‪ ,‬על המיטה‪ ,‬ערמות של‬
‫ספרים על הרצפה‪ ,‬שורות כפולות של ספרים על מדפים לאורך הקירות‪ .‬ג׳ם המשיך לחטט‪,‬‬
‫ואילו טסה קרבה אל המדפים והציצה בסקרנות בכותרים‪.‬‬
‫היא לא הופתעה לגלות שהיו שם בעיקר סיפורת ושירה‪ ,‬כמה מהספרים בשפות שלא‬
‫הכירה‪ .‬היא זיהתה את האלפבית הלטיני והיווני‪ .‬והיו גם סיפורי אגדה‪ ,‬כמו אלף לילה ולילה‪,‬‬
‫יצירות של ג׳יימס פֵּיין‪ ,‬הכומר מבּוּלהמפּטון מאת אנתוני טרולופּ‪ ,‬תרופות נואשות מאת תומס‬
‫הארדי‪ ,‬ערמה של ווילקי קולינס – מגדלנה החדשה‪ ,‬החוק והליידי‪ ,‬שני גורלות – וגם ספר‬
‫חדש של ז׳ול ורן שהשתוקקה לקרוא‪ ,‬ילד המערה‪ .‬אה‪ ,‬וכמובן גם בין שתי ערים‪ .‬היא חייכה‬
‫בעצב ושלפה אותו מהמדף‪ .‬לפתע צנחו ונפלו על הרצפה כמה עמודים משורבטים שהיו‬
‫תחובים בין דפי הספר‪ .‬היא כרעה על ברכיה לאסוף אותם – וקפאה במקומה‪ .‬היא זיהתה מיד‬
‫את כתב היד‪ .‬זה היה הכתב שלה‪.‬‬
‫גרונה נשנק כשעלעלה בדפים‪ .‬נייט היקר‪ ,‬קראה‪ .‬ניסיתי להתהפך היום‪ ,‬אך לשווא‪ .‬הן נתנו‬
‫לי מטבע‪ ,‬אבל לא הצלחתי להוציא ממנו כלום‪ .‬ייתכן שמעולם לא היה בבעלותו של איש‪ ,‬או‬
‫שכוחי הולך ונחלש‪ .‬זה לא היה מפריע לי‪ ,‬אילולא הלקו אותי – האם מישהו הלקה אותך‬
‫אי־פעם? לא‪ ,‬איזו שאלה טיפשית‪ .‬ודאי שלא‪ .‬זו תחושה של אש הבוערת על עורך ברצועות‬
‫דקות‪ .‬אני מתביישת לומר שבכיתי‪ ,‬ואתה יודע שאני שונאת לבכות‪ ...‬וגם נייט היקר‪ ,‬אני‬
‫מתגעגעת אליך כל כך היום‪ ,‬שבא לי למות‪ .‬בלעדיך אין איש בעולם שאכפת לו אם אחיה או‬
‫הריק‪ ,‬כי אם אין בעולם ולו אדם אחד שאכפת‬‫אמות‪ .‬אני מרגישה שאני מתפוגגת‪ ,‬נעלמת לתוך ִ‬
‫לו ממך‪ ,‬האם אתה קיים בכלל?‬
‫היו אלה המכתבים שכתבה לאחיה מביתן של האחיות אופל‪ ,‬בלי לצפות לכך שנייט יקרא‬
‫אותם – בלי לצפות לכך שמישהו יקרא אותם‪ .‬היה זה יומן יותר מאשר חליפת מכתבים‪,‬‬
‫הדרך היחידה שלה לשפוך את לבה – את האימה‪ ,‬את העצב‪ ,‬את הפחד‪ .‬היא ידעה‬
‫שהמכתבים נמצאו‪ ,‬ששרלוט קראה אותם‪ ,‬אבל מה הם עושים בחדרו של וויל‪ ,‬חבויים בין‬
‫דפי ספר?‬
‫“טסה‪.‬״ זה היה ג׳ם‪ .‬היא הסתובבה בחדות‪ ,‬ותוך כדי כך תחבה את המכתבים לכיס מעילה‪.‬‬
‫ג׳ם עמד ליד השידה והחזיק בידו פגיון כסוף‪“ .‬בשם המלאך‪ ,‬החדר הזה כל כך מבולגן‪ ,‬שלא‬
‫הייתי משוכנע שאמצא אותו‪.‬״ הוא הפך אותה בידיו‪“ .‬וויל לא הביא כמעט כלום מהבית‬
‫כשהגיע לכאן‪ ,‬אבל הוא כן הביא את זה‪ .‬זה פגיון שאביו נתן לו‪ .‬הלהב מקושט בסמל‬
‫הציפורים של משפחת הרונדייל‪ .‬הוא אמור להשאיר חותם חזק מספיק של וויל‪ ,‬כך שנוכל‬
‫לעקוב אחריו‪.‬״‬
‫למרות המילים המעודדות‪ ,‬מבטו נראה קודר‪.‬‬
‫“מה הבעיה?״ שאלה טסה וניגשה אליו‪.‬‬
‫“מצאתי משהו נוסף‪,‬״ אמר‪“ .‬וויל הוא זה שקנה לי תמיד – את התרופה שלי‪ .‬הוא ידע‬
‫שאני שונא להתעסק בזה‪ ,‬עם מציאת שוכן התחתיות שמוכן למכור את התרופה‪ ,‬לשלם‬
‫עבורה‪...‬״ חזהו עלה וירד במהירות‪ ,‬כאילו עצם הדיבור על כך החליא אותו‪“ .‬נתתי לו את‬
‫הכסף‪ ,‬והוא טיפל בזה‪ .‬אבל מצאתי חשבונית מהעסקה האחרונה‪ .‬נראה שהסמים –‬
‫שהתרופות – לא עולים כמו שחשבתי‪.‬״‬
‫“אתה רוצה לומר שוויל גנב ממך כסף?״ שאלה טסה המופתעת‪ .‬וויל היה לפעמים אכזרי‬
‫ונורא‪ ,‬אבל משום־מה האמינה שהאכזריות שלו מעודנת יותר‪ .‬קטנונית הרבה פחות‪ .‬ולעשות‬
‫דבר כזה דווקא לג׳ם‪...‬‬
‫“להפך‪ .‬התרופות עולות הרבה יותר מכפי שאמר‪ .‬הוא כנראה השלים את ההפרש‪.‬״ הוא‬
‫קימט את מצחו ותחב את הפגיון לחגורת מכנסיו‪“ .‬אני מכיר אותו טוב יותר מכל אדם אחר‪,‬״‬
‫אמר כבדרך אגב‪“ .‬ובכל זאת‪ ,‬אני עדיין מגלה שיש לו סודות שמפתיעים אותי‪.‬״‬
‫טסה הרהרה במכתבים שהחביא בתוך ספרו של דיקנס ובמה שתכננה לומר לוויל בפעם‬
‫הבאה שתראה אותו‪“ .‬אכן‪,‬״ אמרה‪“ .‬אבל זה לא מסתורין בדיוק‪ ,‬נכון? וויל יעשה למענך‬
‫הכול –“‬
‫“אני לא משוכנע שהייתי מרחיק לכת עד כדי כך‪,‬״ השיב לה ג׳ם בעוקצנות‪.‬‬
‫“בוודאי שכן‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬כל אדם היה עושה למענך הכול‪ .‬אתה כל כך טוב ואוהב –“‬
‫קולה נסדק‪ ,‬אבל עיניו של ג׳ם כבר נפערו‪ .‬הוא נראה מופתע‪ ,‬כאילו לא היה רגיל לשמוע‬
‫שבחים שכאלה; אבל זה לא הגיוני‪ ,‬חשבה טסה המבולבלת‪ .‬הרי כל אדם שמכיר אותו יודע‬
‫שנפל בחלקו מזל גדול‪ .‬לחייה שוב בערו‪ ,‬והיא קיללה את עצמה‪ .‬מה קורה לה?‬
‫קרקוש קלוש עלה מבחוץ; ג׳ם הסב את מבטו בסופה של שתיקה ארוכה‪“ .‬זה בוודאי‬
‫סיריל‪,‬״ אמר‪ ,‬ולקולו נוסף מעין חספוס קל‪“ .‬אני – ביקשתי ממנו להכין את הכרכרה‪ .‬כדאי‬
‫שנצא לדרך‪.‬״‬
‫טסה הנהנה ללא אומר ועקבה אחריו אל מחוץ לחדר‪.‬‬

‫כשג׳ם וטסה יצאו מהמכון‪ ,‬רוח עזה עדיין נשבה בחצר‪ ,‬ועלים יבשים התערבלו באוויר כמו‬
‫מעגלים של פיות מרקדות‪ .‬השמים היו כבדים מערפל צהוב‪ ,‬ומאחוריו נראה הירח כמו‬
‫דיסקית זהובה‪ .‬המילים הלטיניות שהתנוססו מעל שערי המכון זהרו באור הירח‪ :‬אֵ פֶ ר וְצֵ ל‬
‫נִהְ יֶה‪.‬‬
‫סיריל חיכה להם עם כרכרה רתומה לשני הסוסים בּאליוֹס וקסנתוֹס‪ ,‬ונדמה שהוקל לו‬
‫לראותם; הוא עזר לטסה לעלות לכרכרה‪ ,‬וג׳ם בעקבותיה‪ ,‬ולאחר מכן התיישב בעצמו‬
‫במושב העגלון‪ .‬טסה ישבה מול ג׳ם והביטה בו בהשתאות כששלף את הפגיון ואת האסטלה‬
‫מחגורת מכנסיו; הוא החזיק את הפגיון בידו הימנית‪ ,‬ובעזרת האסטלה צייר רוּנה על גב אותה‬
‫היד‪ .‬כל הסימנים נראו לטסה אותו הדבר‪ ,‬כמו אדווה של קווים קמורים ובלתי־קריאים‪ ,‬חגים‬
‫סביב‪ ,‬מתחברים זה לזה ויוצרים תבניות שחורות ובולטות‪.‬‬
‫הוא הביט בידו זמן ארוך‪ ,‬ואז עצם את עיניו ונראה מרוכז מאין כמותו‪ .‬רגע לפני‬
‫שסבלנותה של טסה פקעה‪ ,‬שוב נפקחו עיניו לרווחה‪“ .‬בּריק לֵיין‪ ,‬ליד ווייטצ׳אפֶּל היי‬
‫סטריט‪,‬״ אמר כאילו לעצמו; הוא החזיר את הפגיון ואת האסטלה לחגורת מכנסיו ושרבב את‬
‫ראשו מחוץ לחלון‪ .‬היא שמעה אותו חוזר על הכתובת עבור סיריל‪ .‬כעבור רגע החזיר את‬
‫ראשו פנימה‪ ,‬סגר את החלון מפני הקור שבחוץ‪ ,‬והם החלו לקפץ על אבני הריצוף‪.‬‬
‫טסה נשמה נשימה עמוקה‪ .‬כל אותו היום היתה להוטה לחפש את וויל‪ ,‬חששה לו כל כך‪,‬‬
‫תהתה היכן הוא – אבל כעת‪ ,‬כשהיו בדרכם אל לבה האפל של לונדון‪ ,‬מילאה אותה רק‬
‫חרדה‪.‬‬

‫‪ 8‬תרגום ואחרית דבר‪ :‬יותם ראובני‪ ,‬הוצאת נמרוד‪ .2002 ,‬עמ׳ ‪.68‬‬
9
 ‫שעת חצות פראית‬
‫‪,Fierce midnights and famishing morrows‬‬
‫‪And the loves that complete and control‬‬
‫‪All the joys of the flesh, all the sorrows‬‬
‫‪.That wear out the soul‬‬
‫‪ -‬אלג׳רנון צ׳רלס סווינבורן‪Dolores ,‬‬

‫טסה הקפידה להסיט לאחור את הווילון בצד שלה‪ ,‬ועיניה ננעצו בזגוגית החלון כשהתגלגלו‬
‫בפליט סטריט בדרכם ללאדגֵייט היל‪ .‬הערפל הצהוב נעשה סמיך עוד יותר‪ ,‬והיא הצליחה‬
‫לראות מעט מאוד – צלליות כהות של אנשים שמיהרו לדרכם‪ ,‬מילים מעורפלות של שלטי‬
‫פרסומת שצוירו על קירות בניינים‪ .‬פה ושם התפזר הערפל‪ ,‬והיא קיבלה הצצה ברורה יותר‬
‫– ילדה קטנה שנשאה בידיה זרים של לוונדר נבול נשענה על הקיר‪ ,‬מותשת‪ :‬משחיז סכינים‬
‫עייף דחף את עגלתו בדרכו הביתה; שלט פרסומת לגפרורים של בּריאַנט ומֵיי הגיח מתוך‬
‫האפלה‪.‬‬
‫“זרוקים‪,‬״ אמר ג׳ם‪ .‬הוא נשען לאחור במושב שמולה‪ ,‬ועיניו ברקו בחשכה‪ .‬היא תהתה אם‬
‫לקח מהסם לפני שיצאו לדרך‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כמה‪.‬‬
‫“סליחה?״‬
‫הוא עשה תנועה של הדלקת גפרור‪ ,‬ואז נשף כדי לכבות אותו והשליך אותו מעבר לכתפו‪.‬‬
‫“כך קוראים אצלנו לגפרורים – זרוקים‪ ,‬כי זורקים אותם אחרי פעם אחת‪ .‬ולבחורות‬
‫שעובדות במפעלי הגפרורים קוראים זרוקות‪.‬״‬
‫טסה הרהרה בסופי‪ ,‬שבקלות רבה יכלה להפוך לאחת מאותן “זרוקות״‪ ,‬אלמלא מצאה‬
‫אותה שרלוט‪“ .‬זה אכזרי‪.‬״‬
‫“אנחנו בדרכנו לחלק האכזרי ביותר בעיר‪ .‬האיסט אנד‪ .‬שכונות העוני‪.‬״ הוא רכן לעברה‪.‬‬
‫“אני רוצה שתפקחי עין ושתיצמדי אליי‪.‬״‬
‫“יש לך מושג מה וויל עושה שם?״ שאלה טסה‪ ,‬ונדמה שחששה מהתשובה‪ .‬הם חלפו כעת‬
‫על פני המבנה האדיר של סנט פול‪ ,‬שהתנשא מעליהם כמו מצבת שיש נוצצת של ענק‪.‬‬
‫ג׳ם נד בראשו‪“ .‬לא‪ .‬יש לי רק תחושה – תמונה חולפת של הרחוב – בזכות כישוף המעקב‪.‬‬
‫אני כן יכול לומר לך שיש מעט מאוד סיבות תמימות לג׳נטלמן להסתובב בווייטצ׳אפֶּל עם‬
‫רדת החשכה‪.‬״‬
‫“אולי הוא מהמר‪...‬״‬
‫“אולי‪,‬״ הסכים ג׳ם‪ ,‬אך נדמה שהטיל בכך ספק‪.‬‬
‫“אמרת שהיית מרגיש בזה‪ .‬כאן‪.‬״ טסה הניחה את ידה על לוח לבה‪“ .‬אילו קרה לו משהו‪.‬‬
‫זה בגלל שאתם פּראבָּ טאי?״‬
‫“כן‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬להיות פּראבָּ טאי זה הרבה יותר מאשר להישבע שתגנו זה על זה‪ .‬יש בזה משהו –‬
‫מיסטי‪.‬״‬
‫ג׳ם חייך אליה‪ ,‬והחיוך נראה כמו בית שכל חדריו הוארו בבת אחת‪“ .‬אנחנו נפילים‪ .‬בכל‬
‫שלב בחיינו יש מרכיב מיסטי – בלידה‪ ,‬במוות‪ ,‬בנישואים שלנו‪ ,‬לכל שלב יש את הטקס שלו‪.‬‬
‫ויש גם טקס מיוחד שהופך אדם לפּראבָּ טאי של אדם אחר‪ .‬אבל קודם כול צריך לבקש‪,‬‬
‫כמובן‪ .‬זו מחויבות די גדולה –“‬
‫“אתה ביקשת מוויל‪,‬״ ניחשה טסה‪.‬‬
‫ג׳ם הניד את ראשו והמשיך לחייך‪“ .‬הוא ביקש ממני‪,‬״ אמר‪“ .‬וליתר דיוק‪ ,‬הוא אמר לי‪.‬‬
‫התאמנו בחדר האימונים בחרבות ארוכות־להב‪ .‬הוא ביקש ממני ואני עניתי בשלילה‪ ,‬אמרתי‬
‫לו שמגיע לו מישהו שיחיה חיים ארוכים‪ ,‬מישהו שיוכל להשגיח עליו עד סוף ימיו‪ .‬הוא‬
‫התערב איתי שיצליח לחטוף ממני את החרב שלי‪ ,‬ושאם יצליח‪ ,‬אצטרך להסכים ונהפוך‬
‫לאחים בדם‪.‬״‬
‫“והוא הצליח?״‬
‫“בתוך תשע שניות בדיוק‪.‬״ ג׳ם צחק‪“ .‬הוא הצמיד אותי לקיר‪ .‬הוא התאמן כנראה ללא‬
‫ידיעתי‪ ,‬כי לא הייתי מסכים אילו ידעתי שהוא מיומן כל כך בשימוש בחרב ארוכת־להב‪.‬‬
‫סכיני הטלה היו תמיד כלי הנשק החביבים עליו‪.‬״ הוא משך בכתפיו‪“ .‬היינו בני שלוש־עשרה‪.‬‬
‫ביצענו את הטקס כשהיינו בני ארבע־עשרה‪ .‬מאז עברו שלוש שנים‪ ,‬וקשה לי לדמיין איך זה‬
‫לחיות בלי פּראבָּ טאי‪.‬״‬
‫“אבל למה לא רצית?״ שאלה טסה בהיסוס‪“ .‬כשביקש ממך לראשונה‪.‬״‬
‫ג׳ם העביר את ידו בשערו הכסוף‪“ .‬כי הטקס כובל אותך‪,‬״ אמר‪“ .‬הוא מעצים אותך‪ .‬אתה‬
‫שואב מכוחו של האחר‪ ,‬והוא שואב מכוחך שלך‪ .‬אתה נעשה מודע יותר לנוכחות שלו‪ ,‬כך‬
‫ששניכם נלחמים יחדיו בקרב כאיש אחד‪ .‬יש רוּנות מיוחדות שאפשר להשתמש בהן רק עם‬
‫פּראבָּ טאי‪ .‬אבל‪ ...‬אפשר לבחור רק פּראבָּ טאי אחד בחיים‪ .‬אין הזדמנות שנייה‪ ,‬גם אם‬
‫הראשון הולך לעולמו‪ .‬לא חשבתי שאני הימור מוצלח במיוחד בהתחשב במצב‪.‬״‬
‫“נראה לי שזה כלל נוקשה מדי‪.‬״‬
‫ג׳ם אמר דבר־מה בשפה שלא הבינה‪ .‬זה נשמע כמו “חאלֶ פָּ ה טָ ה קאלָ ה״‪.‬‬
‫היא הזעיפה פנים‪“ .‬זה בלטינית?״‬
‫“ביוונית‪,‬״ אמר‪“ .‬יש לביטוי שתי משמעויות‪ .‬ראשית‪ ,‬שכל מה ששווה – הדברים הטובים‪,‬‬
‫היפים והנאצלים ביותר – הוא גם קשה להשגה‪.‬״ הוא רכן לעברה קרוב מתמיד‪ .‬היא הריחה‬
‫את הניחוח המתוק של תרופתו‪ ,‬ומתחת הריחה גם את ריח עורו‪“ .‬אבל יש לזה משמעות‬
‫נוספת‪.‬״‬
‫טסה בלעה את רוקה‪“ .‬מה?״‬
‫“זה אומר ‘היופי אכזרי׳‪.‬״‬
‫היא הביטה בידיו‪ .‬כפות ידיו הצנומות‪ ,‬העדינות‪ ,‬המוכשרות‪ ,‬עם הציפורניים הקצוצות‬
‫והצלקות שקישטו את המפרקים‪ .‬האם יש מישהו מבני הנפילים שאינו נושא צלקות?‬
‫“למילים הללו יש עבורכם משמעות מיוחדת‪ ,‬נכון?״ שאלה חרישית‪“ .‬לשפות המתות הללו‪.‬‬
‫אבל למה?״‬
‫הוא רכן כעת קרוב מספיק כדי שתרגיש את הבל נשימתו החם על לחייה כשהתנשף‪“ .‬אני‬
‫לא ממש יודע‪,‬״ אמר‪“ ,‬אבל נדמה לי שזה קשור לבהירות של השפות הללו‪ .‬שפות כמו‬
‫יוונית‪ ,‬לטינית וסנסקריט‪ ,‬מכילות אמיתות טהורות‪ ,‬לעומת השפות שלנו שעמוסות בכל כך‬
‫הרבה מילים מיותרות‪.‬״‬
‫“אבל מה עם השפה שלך?״ שאלה חרישית‪“ .‬השפה שדיברת בילדותך?״‬
‫שפתיו רטטו קלות‪“ .‬בילדותי דיברתי אנגלית וסינית מנדרינית‪,‬״ אמר‪“ .‬אבא שלי דיבר‬
‫אנגלית‪ ,‬וסינית די גרועה‪ .‬אחרי שעברנו לשנגחאי‪ ,‬זה היה אפילו גרוע יותר‪ .‬קשה מאוד‬
‫לדובר מנדרינית להבין את הניב המקומי‪.‬״‬
‫“אמור משהו במנדרינית‪,‬״ ביקשה טסה בחיוך‪.‬‬
‫ג׳ם אמר כמה מילים שנשמעו כמו שורה של תנועות ועיצורים שהתנגשו זה בזה‪ ,‬וקולו‬
‫המלודי עלה וירד‪“ :‬ני הֶ ן פּיאַ וֹ ליאַנג‪.‬״‬
‫“מה זה אומר?״‬
‫“שהשיער שלך בורח‪ .‬הנה‪,‬״ אמר לה‪ ,‬ואז הושיט את ידו ותחב את התלתל הסורר מאחורי‬
‫אוזנה‪ .‬טסה הרגישה שהדם עולה שוב אל לחייה‪ ,‬והודתה על האפלולית ששררה בכרכרה‪.‬‬
‫“כדאי שתיזהרי‪,‬״ הוסיף ואמר‪ ,‬וכשהסיג את ידו לאחור‪ ,‬השתהו אצבעותיו על לחייה‪“ .‬אל‬
‫תיתני לאויב שום דבר להיאחז בו‪.‬״‬
‫“אה‪ ,‬כן‪ ,‬כמובן‪.‬״ טסה הפנתה את מבטה אל החלון – ובהתה החוצה‪ .‬הערפל הצהוב נתלה‬
‫בכבדות מעל הרחובות‪ ,‬אבל כעת הוא לא הסתיר הרבה‪ .‬הם נסעו ברחוב ראשי וצר – אף‬
‫שיחסית ללונדון‪ ,‬הוא נחשב בוודאי רחב‪ .‬האוויר נראה סמיך ושמנוני מאבק פחמים ומערפל‪,‬‬
‫והרחובות היו מלאים באנשים – אנשים מטונפים בבלויי־סחבות‪ ,‬שנשענו על קירות בניינים‬
‫שנטו על צדם כמו שיכורים‪ ,‬ועיניהם עקבו אחר הכרכרה החולפת כמו כלבים מורעבים‬
‫שעוקבים אחר עצם‪ .‬טסה ראתה אישה עטופה ברדיד עם סל פרחים ביד אחת‪ ,‬ותינוק שכוסה‬
‫בפינת הרדיד ונח על כתפה‪ .‬עיניו של התינוק היו עצומות‪ ,‬ועורו חיוור כמו גבינה; הוא נראה‬
‫חולני‪ ,‬או מת‪ .‬ברחובות שיחקו ילדים יחפים‪ ,‬מלוכלכים כמו חתולי רחוב; נשים ישבו שעונות‬
‫זו על זו בכניסות לבניינים‪ ,‬שיכורות כלוט‪ .‬אבל גרועים מכול היו הגברים‪ ,‬שהיו סרוחים ליד‬
‫קירות הבתים‪ ,‬לבושים במקטורנים וחבושים כובעים מטונפים ומטולאים‪ ,‬ובפניהם נחקק כמו‬
‫במצבה מבט של חוסר־תקווה‪.‬‬
‫“לונדונים עשירים ממייפייר ומצ׳לסי אוהבים לצאת לטיולים ליליים באזורים הללו‪,‬״ אמר‬
‫לה ג׳ם‪ ,‬וקולו נשמע מריר שלא כהרגלו‪“ .‬הם קוראים לזה ‘לרדת נמוך׳‪.‬״‬
‫“הם באים לכאן – כדי לעזור?״‬
‫“רובם לא‪ .‬הם רק רוצים ללטוש מבט‪ ,‬כדי שיוכלו ללכת הביתה ולספר במסיבת התה‬
‫הבאה שלהם שהם ראו קבצנים‪ ,‬פרוצות וג׳ימים רועדים‪ .‬רובם אפילו לא יורדים מהכרכרה‬
‫שלהם או מהאומניבוס‪.‬״‬
‫“מה זה ג׳ימים רועדים?״‬
‫ג׳ם נעץ בה את עיניו הכסופות‪“ .‬חסר־בית מרופט וקפוא‪,‬״ הסביר לה‪“ .‬מישהו שמהר‬
‫מאוד ימות מקור‪.‬״‬
‫טסה הרהרה בנייר העיתון העבה שהודבק מעל הסדקים בזגוגיות בדירתה שבניו יורק‪.‬‬
‫לפחות היו לה חדר שינה‪ ,‬מקום לישון בו‪ ,‬וגם דודה הרייט שהכינה לה מרק חם או כוס תה‬
‫בתנור הקטן‪ .‬היא היתה בת־מזל‪.‬‬
‫הכרכרה נעצרה בקרן רחוב מוזנחת למראה‪ .‬מעבר לרחוב בקע אור מבית מרזח‪ ,‬ומתוכו‬
‫זרמו כל העת שיכורים – כמה מהם יצאו חבוקים עם נשים שהתהדרו בשמלות ססגוניות‪,‬‬
‫מלוכלכות ומוכתמות ובלחיים מרוחות בסומק עז‪ .‬אי־שם שר מישהו את “ליזי ויקֶרז‬
‫האכזרית״‪.‬‬
‫ג׳ם נטל את ידה‪“ .‬לא אוכל להטיל תעתוע שיגן עלייך מהמבטים של סתמיים‪,‬״ אמר לה‪.‬‬
‫“אז הרכיני את ראשך והיצמדי אליי‪.‬״‬
‫טסה חייכה חיוך עקום‪ ,‬אבל המשיכה לאחוז בידו‪“ .‬כבר אמרת את זה‪.‬״‬
‫הוא רכן לעברה ולחש באוזנה‪ .‬נשימתו הרטיטה את כל גופה‪“ .‬זה חשוב מאוד‪.‬״‬
‫הוא הושיט את ידו אל הדלת ופתח אותה‪ .‬הוא זינק מטה‪ ,‬סייע לה לרדת אחריו והצמיד‬
‫אותה אליו‪ .‬טסה הביטה אנה ואנה ברחוב‪ .‬היא הבחינה בכמה מבטים אדישים מצד הקהל‪,‬‬
‫אבל רוב האנשים פשוט התעלמו מהם‪ .‬הם פנו אל דלת צרה צבועה באדום‪ .‬כמה מדרגות‬
‫הובילו אל הדלת‪ ,‬אך בניגוד לכל כניסה אחרת באזור‪ ,‬הן היו חשופות לגמרי‪ .‬איש לא ישב‬
‫עליהן‪ .‬ג׳ם מיהר לעלות בהן‪ ,‬משך אותה אחריו ונקש בתקיפות על הדלת‪.‬‬
‫כעבור רגעים פתחה אותה אישה בשמלה ארוכה אדומה‪ ,‬שהיתה הדוקה כל כך סביב גופה‪,‬‬
‫עד שטסה פערה את עיניה בתדהמה‪ .‬שערה השחור של האישה היה אסוף על ראשה‪ ,‬וצמד‬
‫מקלות אכילה סיניים מזהב החזיקו אותו במקומו‪ .‬עורה היה חיוור מאוד‪ ,‬ועיניה היו מוקפות‬
‫כחל – אבל בחינה מדוקדקת יותר גילתה לטסה שהיא לבנה‪ ,‬ולא נוכרייה‪ .‬פיה היה קפוץ לפס‬
‫אדום כעוס‪ .‬זוויות פיה צנחו מטה כשמבטה נח על ג׳ם‪.‬‬
‫“לא‪,‬״ אמרה‪“ .‬לא נפילים‪.‬״‬
‫היא ניסתה לסגור את הדלת‪ ,‬אבל ג׳ם הניף את מקלו; הלהב נורה מבסיס המקל והחזיק את‬
‫הדלת פתוחה לרווחה‪“ .‬אל דאגה‪,‬״ אמר לה‪“ .‬לא באנו לכאן בשם המסדר‪ .‬זה אישי‪.‬״‬
‫היא צמצמה את עיניה‪.‬‬
‫“אנחנו מחפשים מישהו‪,‬״ הוסיף‪“ .‬חבר‪ .‬קחי אותנו אליו‪ ,‬ולא נטריד אותך עוד‪.‬״‬
‫למשמע דבריו‪ ,‬העיפה את ראשה לאחור וצחקה‪“ .‬אני יודעת את מי אתם מחפשים‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“יש כאן רק אחד מבני מינכם‪.‬״ היא נסוגה מהדלת במשיכת כתפיים מלאת בוז‪ .‬הלהב של ג׳ם‬
‫החליק בחזרה לתוך המקל בשריקה‪ ,‬והוא הרכין את ראשו כשעבר מתחת למשקוף הנמוך‬
‫ומשך את טסה אחריו‪.‬‬
‫מעבר לדלת היה מסדרון צר‪ .‬ריח מתוק כבד נתלה באוויר‪ ,‬כמו הריח שדבק לבגדיו של ג׳ם‬
‫לאחר שלקח את התרופה שלו‪ .‬ידה התהדקה סביב ידו מבלי משים‪“ .‬לכאן בא וויל כדי לקנות‬
‫את – מה שאני צריך‪,‬״ לחש לה והרכין את ראשו כך ששפתיו כמעט נגעו באוזנה‪“ .‬אבל למה‬
‫שיבוא לכאן עכשיו‪...‬״‬
‫האישה שפתחה להם את הדלת הציצה מעבר לכתפה כשחצתה את המסדרון‪ .‬שסע נפער‬
‫בצד האחורי של שמלתה וחשף הרבה מרגליה – וגם קצה של זנב ארוך‪ ,‬דקיק ומפוצל‪,‬‬
‫שסומן בסימנים שחורים ולבנים כמו קשקשים של נחש‪ .‬היא מכשפה‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬ולבה‬
‫החמיץ פעימה‪ .‬רגנור‪ ,‬האחיות אופל‪ ,‬האישה הזאת – מדוע כל המכשפים נראים תמיד כל‬
‫כך‪ ...‬זדוניים? אולי חוץ ממגנוּס‪ ,‬אבל היתה לה תחושה שמגנוּס היה היוצא מן הכלל במובנים‬
‫רבים‪.‬‬
‫המסדרון התרחב והפך לחדר גדול עם קירות שנצבעו באדום־כהה‪ .‬מהתקרה נתלו מנורות‬
‫גדולות עם אהילים שגולפו וצוירו בעדינות רבה‪ ,‬והטילו תבניות של אור על הקירות‪ .‬מיטות‬
‫קומתיים היו צמודות לקירות כמו דרגשים בספינה‪ .‬שולחן גדול ועגול עמד במרכז החדר‪.‬‬
‫סביבו ישבו כמה גברים‪ ,‬עורם אדום כמו הקירות‪ ,‬ושערם השחור קצוץ‪ .‬ידיהם הסתיימו‬
‫בטפרים כחולים־שחורים שנקצצו גם הם‪ ,‬אולי כדי לאפשר להם לנפות ולערבב ביתר קלות‬
‫את האבקות השונות ואת השיקויים שהיו מונחים לפניהם‪ .‬האבקות נצצו לאור המנורה כמו‬
‫אבק יהלומים‪.‬‬
‫“זו מאורת אופיום?״ לחשה טסה באוזנו של ג׳ם‪.‬‬
‫עיניו סרקו את החדר בדאגה‪ .‬היא הרגישה היטב במתח שלו‪ ,‬שפעם מתחת לעורו כמו לבו‬
‫הפועם בעוז של יונק דבש‪“ .‬לא‪.‬״ דעתו היתה מוסחת‪“ .‬לא בדיוק – בעיקר תרופות של שדים‬
‫ואבקות פיות‪ .‬האנשים האלה שיושבים ליד השולחן הם עפרית‪ .‬מכשפים ללא כוחות קסם‪.‬״‬
‫האישה בשמלה האדומה נשענה על כתפו של אחד מבני העפרית‪ .‬יחדיו נשאו השניים את‬
‫מבטם אל טסה וג׳ם‪ ,‬ועיניהם השתהו על ג׳ם‪ .‬המבט שלהם לא מצא חן בעיני טסה‪ .‬המכשפה‬
‫חייכה; מבטו של העפרית נראה מחושב‪ .‬האישה הזדקפה וחזרה אליהם‪ ,‬וירכיה נעו מצד לצד‬
‫כמו מטרונום מתחת לשמלת הסאטן ההדוקה שלגופה‪.‬‬
‫“מדראן אומר שיש לנו את מה שאתה צריך‪ ,‬נער כסוף‪,‬״ אמרה המכשפה והעבירה ציפורן‬
‫אדומה כדם על לחיו של ג׳ם‪“ .‬אין צורך להעמיד פנים‪.‬״‬
‫ג׳ם נרתע לאחור ממגעה‪ .‬טסה מעולם לא ראתה אותו מתוח כל כך‪“ .‬אמרתי לך‪ ,‬באנו לכאן‬
‫כדי לחפש חבר‪,‬״ השיב לה בכעס‪“ .‬נפילים‪ .‬עיניים כחולות‪ ,‬שיער שחור –“ קולו התרומם‪.‬‬
‫“טָ ה שיאן זאי זאי נא לי?״‬
‫היא הביטה בו לרגע‪ ,‬ואז הנידה את ראשה‪“ .‬אתה טיפש‪,‬״ אמרה‪“ .‬נשאר לנו מעט מאוד יִין‬
‫פֶ ן‪ ,‬וכשזה ייגמר‪ ,‬אתה תמות‪ .‬קשה מאוד להשיג עוד חומר‪ ,‬ולאחרונה הביקוש –“‬
‫“תחסכי מאיתנו את הניסיונות שלך למכור לנו סחורה‪,‬״ אמרה פתאום טסה בזעם‪ .‬היא‬
‫התקשתה לשאת את המבט של ג׳ם‪ ,‬כאילו כל מילה פילחה את גופו כמו סכין‪ .‬לא פלא שוויל‬
‫קנה את הרעל שלו עבורו‪“ .‬איפה החבר שלנו?״‬
‫המכשפה שרקה כמו נחש‪ ,‬ואז משכה בכתפיה והצביעה על אחת מהמיטות שהיו צמודות‬
‫לקיר‪“ .‬שם‪.‬״‬
‫ג׳ם החוויר‪ ,‬וטסה בהתה במיטה‪ .‬לא נראתה בהן כל תזוזה‪ ,‬ולכן סברה בתחילה שהמיטות‬
‫ריקות; אבל כעת‪ ,‬במבט מקרוב‪ ,‬גילתה שעל כל אחת מהן שרועה דמות‪ .‬היו ששכבו על צדם‪,‬‬
‫וזרועותיהם נתלו ברפיון מטה; אבל רובם שכבו על גבם בעיניים פקוחות ובהו בתקרה או‬
‫בדרגש שמעליהם‪.‬‬
‫ללא אומר ניגש ג׳ם אל צדו האחר של החדר‪ ,‬וטסה בעקבותיו‪ .‬הם קרבו אל המיטות‪,‬‬
‫ופתאום הבינה טסה שלא כל הדמויות בהן אנושיות‪ .‬עור כחול‪ ,‬סגול‪ ,‬אדום וירוק הבזיק לנגד‬
‫עיניה; שיער ירוק‪ ,‬ארוך ומדובלל‪ ,‬כמו שדה של אצות‪ ,‬נח על כרית מטונפת; ציפורניים‬
‫ארוכות־טפרים אחזו בצדי הדרגש‪ ,‬ומישהו גנח‪ .‬אחר צחקק חרישית ללא תקווה‪ ,‬והצליל היה‬
‫עצוב יותר מבכי תמרורים; הוא חזר שוב ושוב על שיר ילדים ישן‪:‬‬
‫“תפוזים ולימון‬
‫מצלצל פעמון‬
‫בראש המגדל שברחוב‪.‬‬
‫מגדל רם כמו עץ דקל‬
‫אתה חייב לי שקל‪,‬‬
‫אתה חייב – שלם לי את החוב‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ לחש ג׳ם‪ .‬הוא עצר ליד דרגש באמצע הדרך לאורך הקיר‪ ,‬ונשען עליו כאילו איימו‬
‫רגליו לקרוס תחתיו‪.‬‬
‫וויל היה שרוע על הדרגש‪ ,‬עטוף בשמיכה כהה מרופטת‪ .‬הוא לבש רק מכנסיים וחולצה;‬
‫חגורת הנשק שלו נתלתה על וו מעל הדרגש‪ .‬רגליו היו יחפות‪ ,‬עיניו עצומות למחצה‪ ,‬וצבען‬
‫הכחול נראה בקושי מתחת לשולי ריסיו הכהים‪ .‬שערו הרטוב מזיעה דבק למצחו‪ ,‬ולחייו‬
‫להטו באדום‪ .‬חזהו עלה וירד בנשימות רדודות‪ ,‬כאילו התקשה לשאוף אוויר‪.‬‬
‫טסה הניחה את גב ידה על מצחו‪ .‬הוא קדח מחום‪“ .‬ג׳ם‪,‬״ לחשה בלאט‪“ .‬ג׳ם‪ ,‬אנחנו חייבים‬
‫להוציא אותו מכאן‪.‬״‬
‫האיש בדרגש הסמוך המשיך לשיר‪ .‬אבל בעצם הוא לא היה איש‪ .‬גופו היה מעוות‪ ,‬ובקצה‬
‫רגליו היחפות בצבצו פרסות‪.‬‬
‫“תפוזים ולימון‬
‫מצלצל פעמון‬
‫חדל והפסק לצלצל לי!״‬
‫ג׳ם המשיך לבהות בוויל ללא ניע‪ .‬הוא נראה קפוא‪ .‬פניו היו לבנות כסיד‪ ,‬אך פה ושם גם‬
‫האדימו לארגמן עז‪.‬‬
‫“ג׳ם!״ לחשה לו טסה‪“ .‬בבקשה‪ .‬עזור לי להרים אותו‪.‬״ כשג׳ם לא זז‪ ,‬הושיטה את ידה‪,‬‬
‫אחזה בכתפו של וויל וטלטלה אותו‪“ .‬וויל‪ .‬וויל‪ ,‬תתעורר‪ ,‬בבקשה‪.‬״‬
‫וויל רק גנח‪ ,‬הפנה את ראשו וטמן אותו מתחת לזרועו‪ .‬הוא צייד צללים‪ ,‬חשבה לעצמה‪,‬‬
‫מטר ושמונים של עצמות ושרירים‪ ,‬וכבד מדי עבורה‪ .‬אלא אם כן ־‬
‫“אם לא תעזור לי‪,‬״ אמרה טסה לג׳ם‪“ ,‬אני נשבעת לך שאתהפך אליך‪ ,‬ואז ארים אותו‬
‫בעצמי‪ .‬ואז כל מי שנמצא פה יראה איך אתה נראה בשמלה‪.‬״ היא נעצה בו מבט‪“ .‬אתה‬
‫מבין?״‬
‫אט־אט הרים את מבטו אליה‪ .‬נדמה שלא הטריד אותו הרעיון שבני העפרית יראו אותו‬
‫בשמלה; נדמה שלא ראה אותה בכלל‪ .‬לראשונה אי־פעם היו עיניו הכסופות נטולות כל אור‪.‬‬
‫“ואת מבינה?״ שאל‪ ,‬ואז הושיט את ידו‪ ,‬אחז בזרועו של וויל וגרר אותו מהדרגש ללא‬
‫גינונים מיותרים‪ ,‬כך שראשו של וויל נחבט קשות במעקה הדרגש‪.‬‬
‫וויל גנח ופקח את עיניו‪“ .‬תעזוב אותי –“‬
‫“עזרי לי‪,‬״ אמר ג׳ם מבלי להביט בטסה‪ ,‬וביחד הם נאבקו להרים אותו מהדרגש‪ .‬הוא כמעט‬
‫נפל והחליק את זרועו סביב טסה כדי למצוא שיווי משקל‪ ,‬שעה שג׳ם לקח את חגורת הנשק‬
‫שהיתה תלויה על וו‪.‬‬
‫“תגידי לי שזה לא חלום‪,‬״ לחש לה וויל וחיכך את פניו בצווארה‪ .‬טסה קפצה בבהלה‪ .‬עורו‬
‫להט כנגד עורה‪ .‬שפתיו נגעו קלות בלחייה; הן היו רכות כמו שזכרה‪.‬‬
‫“ג׳ם‪,‬״ אמרה טסה נואשות‪ ,‬וג׳ם העיף בהם מבט; הוא חגר את חגורת הנשק של וויל מעל‬
‫שלו‪ ,‬והיה ברור לה שלא שמע מילה מדבריו של וויל‪ .‬הוא כרע על ברכיו לרגליו של וויל‬
‫ותחב את כפות רגליו לתוך מגפיו‪ ,‬ולבסוף קם ואחז בזרועו של הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬וויל קרן‬
‫מאושר‪.‬‬
‫“איזה יופי‪,‬״ אמר‪“ .‬שלושתנו פה ביחד‪.‬״‬
‫“שתוק‪,‬״ סינן ג׳ם‪.‬‬
‫וויל צחקק‪“ .‬שמע‪ ,‬קרסטֵיירז‪ ,‬יש עליך במקרה כמה מרשרשים? אני נקי לגמרי‪.‬״‬
 ‫“מה הוא אמר?״ טסה נשמעה נבוכה‪.‬‬
‫“הוא רוצה שאשלם על הסמים שלו‪.‬״ קולו של ג׳ם היה נוקשה‪“ .‬בואו‪ .‬ניקח אותו‬
‫לכרכרה‪ ,‬ואני אחזור עם הכסף‪.‬״‬
‫הם צעדו בקושי רב אל הדלת‪ ,‬וטסה שמעה את קולו של האיש עם רגלי הפרסה מהדהד‬
‫אחריהם‪ ,‬דקיק וגבוה כמו צלילו של חליל פאן‪ ,‬והסתיים בצחקוק צווחני‪.‬‬
‫“נו‪ ,‬מתי תשלם?‬
‫‪ -‬אשלם את החוב כשיהיה לי!״‬

‫אפילו האוויר המלוכלך של ווייטצ׳אפל נראה צח לעומת צחנת הקטורת במאורת הסמים‬
‫ואבקת הפיות‪ .‬טסה כמעט מעדה כשירדה במדרגות‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬הכרכרה עדיין עמדה ליד‬
‫המדרכה‪ ,‬וסיריל מיהר לרדת ממושב העגלון ולרוץ אליהם; הדאגה ניכרה היטב בפניו‬
‫הגדולות‪.‬‬
‫“הוא בסדר?״ שאל‪ ,‬הרים את זרועו של וויל‪ ,‬שהיתה מוטלת על כתפיה של טסה‪ ,‬והניח‬
‫אותה על כתפו‪ .‬טסה זזה הצדה בהכרת טובה; גבה כבר כאב‪.‬‬
‫וויל‪ ,‬כצפוי‪ ,‬לא שמח על השינוי‪“ .‬עזוב אותי‪,‬״ אמר בכעס פתאומי‪“ .‬עזוב אותי‪ .‬אני יכול‬
‫לעמוד לבד‪.‬״‬
‫ג׳ם וסיריל החליפו מבטים‪ ,‬ולבסוף זזו הצדה‪ .‬וויל מעד‪ ,‬אבל נשאר על רגליו‪ .‬הוא הרים‬
‫את ראשו‪ ,‬והרוח הקרה העיפה את שערו המיוזע מצווארו וממצחו‪ ,‬כך שהסתיר את עיניו‪.‬‬
‫טסה נזכרה ביום ההוא על גג המכון‪ :‬והנה רואה אני את לונדון‪ ,‬פלא אנושי נורא שברא האל‪.‬‬
‫הוא הביט בג׳ם‪ .‬צבע עיניו היה כחול עז ועמוק‪ ,‬לחייו היו סמוקות‪ ,‬ותווי פניו מלאכיים‪.‬‬
‫הוא אמר‪“ ,‬לא היית צריך לבוא לקחת אותי כאילו שאני ילד קטן‪ .‬העברתי את זמני‬
‫בנעימים‪.‬״‬
‫ג׳ם נעץ בו מבט יציב‪“ .‬לעזאזל איתך‪,‬״ אמר והלם באגרופו בפניו של וויל‪ ,‬שהסתחרר‬
‫במקומו‪ .‬וויל לא איבד את שיווי משקלו‪ ,‬אבל נשען על צד הכרכרה וידו על לחיו‪ .‬דם נזל‬
‫מפיו‪ .‬הוא הביט בג׳ם בתדהמה מוחלטת‪.‬‬
‫“תכניס אותו לכרכרה‪,‬״ אמר ג׳ם לסיריל‪ ,‬ואז הסתובב וחזר אל הדלת האדומה – כדי‬
‫לשלם על החומר שוויל לקח‪ ,‬חשבה לעצמה טסה‪ .‬וויל המשיך לבהות בחברו‪ ,‬והדם האדים‬
‫את פיו‪.‬‬
‫“ג׳יימס?״ אמר‪.‬‬
‫“קדימה‪ ,‬בוא נעלה‪,‬״ אמר לו סיריל בחביבות‪ .‬הוא באמת נראה בדיוק כמו תומס‪ ,‬חשבה‬
‫טסה כשפתח את דלת הכרכרה ועזר לוויל לטפס פנימה‪ ,‬ולאחר מכן סייע לטסה לעלות‬
‫אחריו‪ .‬הוא שלף מכיסו ממחטה ומסר לה אותה‪ .‬היא היתה חמימה‪ ,‬והיה לה ריח של מי קולון‬
‫זולים‪ .‬היא חייכה והודתה לו כשסגר את הדלת‪.‬‬
‫וויל היה שרוע בפינת הכרכרה‪ ,‬כשזרועותיו חובקות את גופו ועיניו פקוחות למחצה‪ .‬דם‬
‫נזל במורד סנטרו‪ .‬היא גהרה מעליו והצמידה את הממחטה לפיו‪ ,‬והוא הושיט את ידו והניח‬
‫אותה על ידה שלה מבלי לעזוב‪“ .‬עשיתי בלגן‪,‬״ אמר‪“ .‬נכון?״‬
‫“בלגן איום‪ ,‬חוששתני‪,‬״ אמרה לו טסה והשתדלה להתעלם מהחמימות של ידו על ידה‪ .‬גם‬
‫בחשכת הכרכרה בהקו עיניו הכחולות‪ .‬אבל מה אמר ג׳ם על היופי? היופי אכזרי‪ .‬האם היו‬
‫אנשים סולחים לוויל על כל הדברים שעשה אילו היה מכוער? ובסופו של דבר‪ ,‬האם זה עזר‬
‫לו שכולם סלחו לו? עם זאת‪ ,‬היתה לה תחושה שהוא לא עשה את כל הדברים שעשה משום‬
‫שאהב את עצמו יותר מדי‪ ,‬אלא משום ששנא את עצמו‪ .‬והיא לא הבינה למה‪.‬‬
‫הוא עצם את עיניו‪“ .‬אני כל כך עייף‪ ,‬טס‪,‬״ אמר‪“ .‬בסך הכול רציתי חלומות נעימים‪ ,‬לשם‬
‫שינוי‪.‬״‬
‫“זו לא הדרך להשיג אותם‪ ,‬וויל‪,‬״ אמרה לו ברוך‪“ .‬אי אפשר לסלק את הכאב בכסף או‬
‫באמצעות סמים‪.‬״‬
‫ידו התהדקה על שלה‪.‬‬
‫דלת הכרכרה נפתחה‪ .‬טסה מיהרה להתרחק מוויל‪ .‬זה היה ג׳ם‪ ,‬ופניו נראו קודרות; הוא‬
‫העיף בוויל רק מבט חטוף‪ ,‬צנח על המושב והושיט את ידו כדי להלום בגג הכרכרה‪“ .‬סיריל‪,‬‬
‫קח אותנו הביתה‪,‬״ קרא בקול‪ ,‬והכרכרה זינקה מיד אל תוך הלילה‪ .‬ג׳ם הושיט את ידו ומשך‬
‫את הווילונות על שני החלונות‪ .‬באפלולית הכרכרה החליקה טסה את הממחטה לתוך שרוולה‪.‬‬
‫היא היתה לחה מדמו של וויל‪.‬‬

‫ג׳ם לא אמר מילה כל הדרך חזרה מווייטצ׳אפל‪ ,‬הוא רק הביט נכחו בפנים מאובנות ובזרועות‬
‫שלובות‪ ,‬שעה שוויל ישן בפינת הכרכרה ועל פניו חיוך קלוש‪ .‬טסה‪ ,‬שישבה מול שניהם‪ ,‬לא‬
‫הצליחה לחשוב על שום דבר שתוכל לומר כדי להפר את שתיקתו של ג׳ם‪ .‬זה לא היה אופייני‬
‫לו בכלל – ג׳ם‪ ,‬שהיה תמיד מתוק‪ ,‬תמיד אדיב‪ ,‬תמיד אופטימי‪ .‬ההבעה שהיתה כעת על פניו‬
‫היתה גרועה מריקנות‪ ,‬ציפורניו התחפרו עמוק בבד האִצטלה שלגופו‪ ,‬וכתפיו נראו נוקשות‬
‫מזעם‪.‬‬
‫מיד כשעצרו בחזית המכון‪ ,‬פתח את הדלת וזינק החוצה‪ .‬היא שמעה אותו צועק לסיריל‬
‫שיעזור לוויל לעלות לחדרו‪ ,‬ואז מיהר לעלות במדרגות מבלי לומר לה מילה‪ .‬טסה היתה‬
‫המומה כל כך‪ ,‬שלא נותר לה אלא לבהות בו לרגע‪ .‬היא פנתה אל פתח הכרכרה; סיריל כבר‬
‫עמד שם והושיט את ידו כדי לעזור לה‪ .‬מיד כשנעליה של טס צנחו על אבני הריצוף‪ ,‬נחפזה‬
‫לרדוף אחרי ג׳ם ואף קראה בשמו‪ ,‬אבל הוא כבר היה בתוך המכון‪ .‬הוא השאיר לה את הדלת‬
‫פתוחה‪ ,‬והיא דלקה אחריו‪ ,‬לאחר שהעיפה מבט חטוף בלבד כדי לוודא שסיריל אכן עוזר‬
‫לוויל‪ .‬היא דהרה במעלה המדרגות והנמיכה מיד את קולה כשהבחינה באור המכשפות שזהר‬
‫קלושות‪ ,‬ופתאום עלה על דעתה שכל דיירי המכון ישנים‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫היא פנתה אל חדרו של ג׳ם ונקשה על הדלת; כשלא זכתה במענה‪ ,‬המשיכה אל כמה‬
‫מהמקומות האהובים עליו – חדר המוזיקה‪ ,‬הספרייה – אבל גם שם העלתה חרס וחזרה‬
‫אומללה לחדרה שלה כדי להתכונן לשינה‪ .‬היא לבשה את כתונת הלילה שלה‪ ,‬הברישה את‬
‫שמלתה ותלתה אותה בארון‪ ,‬ולבסוף נכנסה למיטה ובהתה בתקרה‪ .‬היא אפילו נטלה מהרצפה‬
‫את העותק של ואתֶ ק שוויל נתן לה‪ ,‬אבל לשם שינוי השיר שוויל כתב לה לא העלה בה ולו‬
‫שמץ של חיוך‪ ,‬ולא עלה בכוחה להתרכז בקריאה‪.‬‬
‫סערת הרגשות שלה הבהילה אותה‪ .‬ג׳ם הרי כועס על וויל‪ ,‬לא עליה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬חשבה‬
‫לעצמה‪ ,‬זו הפעם הראשונה שאיבד את שלוות רוחו בנוכחותה‪ .‬זו הפעם הראשונה שנהג בה‬
‫בגסות רוח‪ ,‬שלא האזין בקשב לדבריה‪ ,‬שלא חשב עליה לפני שחשב על עצמו‪...‬‬
‫היא התייחסה אליו כאל מובן מאליו‪ ,‬חשבה לעצמה בהפתעה ובבושה‪ ,‬והביטה באור הנרות‬
‫המרצד‪ .‬היא הניחה שטוב־לבו כל כך טבעי ומולד‪ ,‬שמעולם לא תהתה אם זה עולה לו‬
‫במאמץ‪ .‬אם זה עולה לו במאמץ לעמוד בין וויל לשאר העולם ולהגן על כל אחד מהם‬
‫מהאחר‪ .‬אם זה עולה לו במאמץ להשלים עם אובדן משפחתו בשוויון נפש‪ .‬אם זה עולה לו‬
‫במאמץ להיות עליז ורגוע לנוכח העובדה שהוא גוסס‪.‬‬
‫רעש נורא‪ ,‬כמו משהו שנקרע לגזרים‪ ,‬הדהד לפתע בחדרה‪ .‬טסה הזדקפה‪ .‬מה זה היה?‬
‫נדמה שזה עלה מחוץ לדלתה – מעברו האחר של הפרוזדור –‬
‫ג׳ם?‬
‫היא זינקה מהמיטה והסירה את החלוק שלה מהוו‪ .‬היא לבשה אותו בחופזה ויצאה במהירות‬
‫אל הפרוזדור‪.‬‬
‫היא צדקה – הרעש עלה מחדרו של ג׳ם‪ .‬היא נזכרה בלילה הראשון שפגשה אותו‪ ,‬בנגינת‬
‫הכינור המקסימה שזרמה כמו מים מבעד לפתח דלתו‪ .‬הרעש הזה היה שונה מאוד מהמוזיקה‬
‫של ג׳ם‪ .‬היא שמעה את המגע הצורמני בין קשת למיתר‪ ,‬נשמע כמו צרחה איומה של כאב‪.‬‬
‫היא השתוקקה להיכנס פנימה‪ ,‬אך פחדה לעשות זאת; לבסוף אחזה בידית הדלת ופתחה אותה‬
‫לרווחה‪ ,‬נכנסה פנימה ומיהרה לסגור אותה מאחוריה‪.‬‬
‫“ג׳ם‪,‬״ לחשה‪.‬‬
‫לפידים של אור מכשפות בערו קלושות על הקירות‪ .‬ג׳ם ישב על התיבה שלמרגלות מיטתו‪,‬‬
‫לבוש חולצה ומכנסיים‪ .‬שערו הכסוף היה פרוע‪ ,‬והכינור היה שעון על כתפו‪ .‬הוא ניסר אותו‬
‫באכזריות בקשת שבידו וחילץ ממנו קולות איומים‪ .‬טסה הביטה בו‪ ,‬ואחד ממיתרי הכינור‬
‫צווח ונקרע‪.‬‬
‫“ג׳ם!״ שבה וזעקה‪ ,‬וכשלא הרים את מבטו‪ ,‬חצתה את החדר וחטפה את הקשת מידו‪“ .‬ג׳ם‪,‬‬
‫די! הכינור שלך – הכינור המקסים שלך – אתה הורס אותו‪.‬״‬
‫הוא נשא את מבטו אליה‪ .‬אישוניו נראו עצומים‪ ,‬ומהכסף שבעיניו נותרה רק טבעת דקה‬
‫מסביב לשחור‪ .‬הוא התנשם בכבדות‪ ,‬צווארון חולצתו היה פתוח‪ ,‬וזיעה ניגרה על עצמות‬
‫הבריח שלו‪ .‬פניו היו סמוקות‪“ .‬מה זה משנה?״ אמר לה בקול חרישי כל כך‪ ,‬עד שנשמע כמו‬
‫לחישת נחש‪“ .‬מה זה משנה בכלל? אני גוסס‪ .‬לא אחזיק מעמד עד סוף העשור‪ .‬אז מה זה‬
‫משנה אם הכינור ימות לפניי?״‬
‫טסה היתה מזועזעת‪ .‬הוא לא דיבר כך על המחלה שלו‪ ,‬מעולם לא‪.‬‬
‫הוא קם‪ ,‬הפנה לה את גבו וקרב אל החלון‪ .‬רק קרן קלושה של אור ירח פילסה את דרכה‬
‫לתוך החדר מבעד לערפל; נדמה שהיו צורות בתוך הערפל הסמיך שנצמד אל החלון – רוחות‬
‫רפאים‪ ,‬צלליות‪ ,‬פרצופים לועגים‪“ .‬את יודעת שזה נכון‪.‬״‬
‫“שום דבר לא הוכרע‪.‬״ קולה רעד‪“ .‬אין דבר שהוא בלתי־נמנע‪ .‬ייתכן שנמצא תרופה –“‬
‫“אין תרופה‪.‬״ הוא כבר לא נשמע כועס‪ ,‬רק מנותק‪ ,‬ומשום־מה זה היה גרוע יותר‪“ .‬אני‬
‫אמות‪ ,‬ואת יודעת את זה‪ ,‬טס‪ .‬אולי אפילו בשנה הבאה‪ .‬אני גוסס‪ ,‬ואין לי משפחה‪ ,‬והאדם‬
‫היחיד שבטחתי בו יותר מכול הפך לתחביב את הרעל שהורג אותי‪.‬״‬
‫“אבל‪ ,‬ג׳ם‪ ,‬אני לא חושבת שזו היתה כוונתו של וויל‪.‬״ טסה השעינה את הקשת על רגל‬
‫המיטה וקרבה אליו בהיסוס‪ ,‬כאילו היה בעל חיים שפחדה להחריד מרבצו‪“ .‬זה היה עבורו‬
‫מילוט‪ .‬הוא ניסה לברוח ממשהו‪ ,‬משהו אפל ונורא‪ .‬אתה יודע את זה‪ ,‬ג׳ם‪ .‬ראית מה היה‬
‫מצבו אחרי – ססילי‪.‬״‬
‫היא עמדה כעת מאחוריו‪ ,‬קרובה מספיק כדי להושיט יד ולגעת בהיסוס בזרועו‪ ,‬אבל היא‬
‫לא עשתה זאת‪ .‬חולצתו הלבנה נצמדה לשכמותיו הלחות מזיעה‪ .‬היא ראתה את הסימנים שעל‬
‫גופו מבעד לבד השקוף‪ .‬הוא שמט את הכינור כמעט בלי משים על תיבת המסע ופנה אליה‪.‬‬
‫“הוא יודע מה המשמעות של זה עבורי‪,‬״ אמר‪“ .‬לראות אותו משתעשע עם הרעל שהרס את‬
‫חיי –“‬
‫“אבל הוא לא חשב עליך –“‬
‫“אני יודע‪.‬״ עיניו היו כעת שחורות כמעט לגמרי‪“ .‬אני אומר לעצמי שהוא טוב יותר מכפי‬
‫שהוא מנסה להיראות‪ ,‬אבל‪ ,‬טסה‪ ,‬מה אם אני טועה? תמיד חשבתי לעצמי שגם אם אין לי‬
‫שום דבר אחר‪ ,‬יש לי את וויל‪ .‬גם אם לא עשיתי בחיי שום דבר בעל משמעות‪ ,‬תמיד עמדתי‬
‫לצדו‪ .‬אבל אולי לא הייתי צריך לעשות זאת‪.‬״‬
‫חזהו עלה וירד במהירות מבהילה; היא הניחה את כף ידה על מצחו‪ ,‬ונשימתה נעתקה‪.‬‬
‫“אתה בוער‪ .‬את צריך לנוח –“‬
‫הוא נרתע ממנה‪ ,‬והיא הפילה את ידה בתחושת עלבון‪“ .‬ג׳ם‪ ,‬מה קרה? אתה לא רוצה‬
‫שאגע בך?״‬
‫“לא ככה‪,‬״ ענה לה‪ ,‬ופתאום הסמיק עוד יותר‪.‬‬
‫“כמו מה?״ היא באמת היתה מבולבלת; להתנהגות שכזו – מסתורית‪ ,‬זועמת – ציפתה‬
‫מוויל‪ ,‬לא מג׳ם‪.‬‬
‫“כאילו שאת אחות רחמנייה ואני המטופל שלך‪.‬״ קולו היה קשה אבל סדוק‪“ .‬בגלל שאני‬
‫חולה‪ ,‬את חושבת שאני לא –“ הוא נשם נשימה עמוקה ושורקנית‪“ .‬בכל פעם שאת אוחזת‬
‫בידי‪,‬״ אמר‪“ ,‬נראה לך שאני לא מבין שאת רק רוצה למדוד את הדופק שלי? ובכל פעם שאת‬
‫מביטה לתוך עיניי‪ ,‬נראה לך שאני לא רואה שאת בסך הכול בודקת כמה מהתרופה לקחתי?‬
‫אם הייתי גבר אחר‪ ,‬גבר נורמלי‪ ,‬אולי הייתי מטפח תקווה‪ ,‬ואפילו מניח הנחות; אולי הייתי‬
‫–“ נדמה שהתקשה להמשיך‪ ,‬אם משום שהבין שאמר יותר מדי‪ ,‬אם משום שלא נשאר לו‬
‫אוויר; הוא התנשם בכבדות‪ ,‬ולחייו בוערות באדום‪.‬‬
‫היא נדה בראשה והרגישה שצמותיה מדגדגות את צווארה‪“ .‬אתה קודח‪ ,‬לכן אתה מדבר‬
‫כך‪.‬״‬
‫עיניו כהו עוד יותר‪ ,‬והוא הסב את מבטו ממנה‪“ .‬את אפילו לא מאמינה שמישהו כמוני‬
‫ירצה אותך‪,‬״ אמר בלחישה‪“ .‬שאני חי מספיק‪ ,‬שאני בריא מספיק כדי –“‬
‫“לא –“ היא אחזה בזרועו מבלי לחשוב פעמיים‪ .‬הוא נדרך‪“ .‬ג׳יימס‪ ,‬לא לזה התכוונתי –“‬
‫הוא הידק את אצבעותיו סביב כף ידה שנחה על זרועו‪ .‬ידו הלוהטת חרכה את עורה‪ .‬ואז‬
‫הוא סובב אותה ומשך אותה אליו‪.‬‬
‫הם עמדו פנים אל פנים‪ ,‬חזה אל חזה‪ .‬נשימתו הרעידה את שערה‪ .‬היא חשה בחום שעלה‬
‫מגופו כמו ערפל מעל התמזה; היא חשה בדם ששצף בוורידיו מבעד לעורו; ראתה בבהירות‬
‫מוזרה את הדופק הפועם בצווארו‪ ,‬את האור שהשתקף בתלתלי שערו הכסוף‪ ,‬שנח על צווארו‬
‫החיוור‪ .‬עורה התלהט ועקצץ‪ ,‬בלבל אותה‪ .‬הרי זה ג׳ם – חברה הטוב‪ ,‬הסלע היציב שלה‪,‬‬
‫האמין כפעימות לבה‪ .‬ג׳ם לא מלהיט את עורה‪ ,‬ולא מזרים את הדם בוורידיה במהירות‬
‫שסחררה עליה את ראשה‪.‬‬
‫“טסה‪,‬״ אמר‪ .‬היא הביטה בו‪ .‬בהבעת פניו כעת לא היה שום דבר יציב או אמין‪ .‬עיניו נראו‬
‫אפלות‪ ,‬לחייו סמוקות‪ .‬כשנשאה אליו את ראשה‪ ,‬הוא הרכין את ראשו שלו ושפתיו רפרפו‬
‫על שפתיה‪ .‬לרגע קפאה בהפתעה‪ ,‬ופתאום הם התנשקו‪ .‬ג׳ם‪ .‬היא נישקה את ג׳ם‪ .‬ובניגוד‬
‫לנשיקות של וויל‪ ,‬שנדמו לה כמו אש לוהטת‪ ,‬היו כעת נשיקותיו של ג׳ם כמו משב אוויר‬
‫צלול אחרי תקופה ארוכה של שהות בחשכה מחניקה‪ .‬פיו היה רך ומוצק; ידו נחה על עורפה‬
‫בעדינות והנחתה את פיה אל פיו‪ .‬בידו השנייה חפן את פניה והעביר את אגודלו בעדינות על‬
‫לחייה‪ .‬לשפתיו היה טעם של סוכר שרוף; המתיקות של התרופה‪ ,‬היא ניחשה‪ .‬מגעו ושפתיו‬
‫היו מהוססים‪ ,‬והיא ידעה מדוע‪ .‬כי בניגוד לוויל‪ ,‬הוא יודע שזה לא יאה‪ ,‬שאסור לו לגעת בה‬
‫כך‪ ,‬לנשק אותה‪ ,‬שהיא אמורה להירתע‪.‬‬
‫אבל היא לא רצתה להירתע‪ .‬בתוך תוכה עדיין תהתה על כך שג׳ם הוא שמנשק אותה‪ ,‬הוא‬
‫שמסחרר את ראשה ומשמיע צלצולים באוזניה‪ ,‬אך בה־בעת הרגישה שזרועותיה מתרוממות‬
‫כאילו מעצמן‪ ,‬מקיפות את צווארו ומושכות אותו אליה‪.‬‬
‫הוא נאנק מהפתעה‪ .‬כנראה היה משוכנע שהיא תדחה אותו‪ ,‬כי לרגע קצר הוא עמד ללא‬
‫ניע‪ .‬ידיה גלשו על כתפיו‪ ,‬דחקו בו בעדינות‪ ,‬והיא מלמלה ברוך על שפתיו‪ ,‬ביקשה שלא‬
‫יפסיק‪ .‬בהיסוס מסוים חזר ללטף אותה‪ ,‬ואז ביתר שאת – הוא נשק לה שוב ושוב‪ ,‬בדחיפות‬
‫גוברת‪ ,‬חפן את פניה בכפות ידיו הבוערות‪ ,‬ואצבעות הכנר ליטפו את עורה והרטיטו את‬
‫גופה‪ .‬ידיו נעו אל גבה‪ ,‬לחצו אותה אליו; כפות רגליה היחפות החליקו על השטיח‪ ,‬והם מעדו‬
‫לאחור על המיטה‪.‬‬
‫אצבעותיה אחזו בחוזקה בחולצתו‪ ,‬וטסה משכה אותו מטה אחריה‪ ,‬הניחה לכובד משקלו‬
‫לצנוח על גופה מתוך תחושה שהיא זוכה במשהו שהיה שלה מאז ומעולם‪ ,‬במשהו שאבד לה‬
‫מזמן אף שלא ידעה זאת‪ .‬ג׳ם היה קליל כמו ציפור‪ ,‬עצמותיו חלולות ולבו פועם בעוז; היא‬
‫העבירה את ידיה בשערו‪ ,‬שהיה חלק ומשיי בין קצות אצבעותיה‪ ,‬בדיוק כמו שדמיינה לעצמה‬
‫בחלומותיה הכמוסים ביותר‪ .‬נדמה שהתקשה להפסיק ללטף אותה מתוך פליאה‪ .‬ידיו נעו‬
‫במורד גופה‪ ,‬ונשימתו נעתקה באוזנה כשמצא את הקשר בחלוק שלגופה ונעצר שם באצבעות‬
‫רועדות‪.‬‬
‫ההיסוס שלו הרחיב את לבה של טסה‪ ,‬עד שהיה נדמה שהוא גדול דיו להכיל את שניהם‪.‬‬
‫היא רצתה שג׳ם יראה אותה‪ ,‬בדיוק כמו שהיא‪ ,‬טסה גריי‪ ,‬בלי שמץ מכישרון המהפך שלה‪.‬‬
‫היא הושיטה את ידיה והתירה את הקשר‪ ,‬החליקה את החלוק מכתפיה וחשפה את עצמה‬
‫בפניו בכתונת הלילה הלבנה שלה‪.‬‬
‫היא הרימה את מבטה אליו‪ ,‬קצרת־נשימה‪ ,‬והסיטה מפניה את שערה הסתור‪ .‬הוא גהר‬
‫מעליה‪ ,‬השפיל את מבטו וחזר בקול צרוד על מה שאמר לה בכרכרה‪ ,‬כשנגע בשערה‪“ .‬ני הֶ ן‬
‫פּיאַ וֹ ליאַנג‪.‬״‬
‫“מה זה אומר?״ לחשה‪ ,‬והפעם הוא חייך ואמר‪:‬‬
‫“זה אומר שאת יפהפייה‪ .‬לא רציתי לגלות לך לפני כן‪ .‬שלא תחשבי שאני מרשה לעצמי‬
‫יותר מדי‪.‬״‬
‫היא הושיטה יד ללטף את לחיו‪ ,‬שהיתה כה קרובה ללחייה‪ ,‬ולאחר מכן את העור הרך של‬
‫צווארו‪ ,‬שבו פעם הדם בעוצמה מתחת לפני השטח‪ .‬ריסיו רפרפו כשעקב במבטו אחר תנועת‬
‫אצבעותיה כמו גשם כסוף‪.‬‬
‫“תרשה לעצמך‪,‬״ לחשה‪.‬‬
‫הוא רכן מעליה; שפתיהם שבו ונפגשו‪ ,‬והתחושה היתה כה עזה‪ ,‬כה מוחצת‪ ,‬שהיא עצמה‬
‫את עיניה כמבקשת להסתתר בחשכה‪ .‬הוא מלמל וחיבק אותה אליו‪ .‬הם התגלגלו הצדה‪,‬‬
‫רגליה נכרכו סביב גופו‪ ,‬וגופיהם נלחצו זה אל זה עוד ועוד עד שהיה קשה להם לנשום‪ ,‬ובכל‬
‫זאת לא הצליחו להפסיק‪ .‬היא גיששה ומצאה את כפתורי חולצתו‪ ,‬אך כשפקחה את עיניה‪,‬‬
‫ידיה רעדו בפראות שכזו שלא הצליחה לפתוח אותם‪ .‬היא שחררה אותם בתנועה גמלונית‬
‫וקרעה את הבד‪ .‬כשפשט את חולצתו מעל כתפיו‪ ,‬גילתה שעיניו שבות ומתבהרות‪ ,‬עד שנראו‬
‫שוב כמו כסף טהור‪ .‬אבל לא היה לה זמן להתפעל מעיניו‪ ,‬כי כעבור רגע פנתה להתפעל‬
‫משאר גופו‪ .‬הוא היה צנום‪ ,‬ללא שריריו המשתרגים של וויל‪ ,‬אבל היה משהו מקסים‬
‫בשבריריות שלו‪ ,‬כמו שורות צנומות בשיר‪ .‬כמו זהב המרוקע עד דק‪ .‬למרות השרירים‬
‫שעדיין כיסו את חזהו‪ ,‬ראתה היטב את הצללים שבין צלעותיו‪ .‬תליון אבן הירקן שוויל נתן לו‬
‫נח מתחת לעצמות הבריח הזוויתיות שלו‪.‬‬
‫“אני יודע‪,‬״ אמר והביט בעצמו במבוכה‪“ .‬אני לא – כלומר‪ ,‬אני נראה –“‬
‫“יפה‪,‬״ השלימה במקומו והתכוונה לכך‪“ .‬אתה יפה‪ ,‬ג׳יימס קרסטֵיירז‪.‬״‬
‫עיניו נפערו כשהושיטה את ידה לגעת בו‪ .‬ידיה הפסיקו לרעוד‪ .‬כעת הן גיששו‪ ,‬סקרניות‪.‬‬
‫לאמה היה פעם ספר ישן מאוד‪ ,‬היא נזכרה‪ ,‬עם דפים מתפוררים שהיו עלולים להפוך לאבק‬
‫אם רק נגעת בהם; כעת הרגישה אותה מידת אחריות עצומה כשליטפה בקצות אצבעותיה את‬
‫הסימנים שעל חזהו‪ ,‬את הצללים שבין צלעותיו ואת שיפולי בטנו‪ ,‬שנרעדו למגע ידה; כי היא‬
‫ידעה שהוא שביר‪ ,‬לא פחות משהוא מקסים‪.‬‬
‫נדמה שגם הוא התקשה לעצור את עצמו מלגעת בה‪ .‬ידי המוזיקאי המיומן ליטפו את‬
‫מותניה‪ ,‬רפרפו על הרגליים החשופות מתחת לכתונת הלילה שלה‪ .‬הוא נגע בה כמו שנגע‬
‫בדרך כלל בכינורו האהוב‪ ,‬בחינניות רכה ודחופה שהותירה אותה קצרת־נשימה‪ .‬נדמה‬
‫ששניהם חלקו כעת בקדחת שלו; גופיהם בערו‪ ,‬ושערם היה רטוב מזיעה ודבק למצחם‬
‫ולצווארם‪ .‬אבל לטסה זה לא הפריע‪ :‬היא התאוותה לחום הזה‪ ,‬לכמעט־כאב הזה‪ .‬היא לא‬
‫היתה היא‪ ,‬היא היתה טסה אחרת‪ ,‬לקוחה מתוך חלום‪ ,‬רק היא יכלה להתנהג כך – ופתאום‬
‫נזכרה בחלום שבו ראתה את ג׳ם שוכב במיטתו‪ ,‬אפוף להבות‪ .‬היא פשוט מעולם לא חלמה‬
‫שהיא בוערת לצדו‪ .‬היא רצתה עוד ועוד מהתחושה הזאת‪ ,‬מהאש הזאת‪ ,‬היא ידעה זאת היטב‪,‬‬
‫אבל באף אחד מהרומנים שקראה לא סיפרו לה מה קורה עכשיו‪ .‬האם הוא יודע? וויל ודאי‬
‫י ֵדע‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬אבל היא ניחשה שג׳ם‪ ,‬ממש כמוה‪ ,‬פעל על פי אינסטינקט שהיה רדום‬
‫עמוק בעצמותיה‪ .‬אצבעותיו החליקו לתוך החלל שכמעט לא נותר ביניהם‪ ,‬ומצאו את כפתורי‬
‫כתונת הלילה שלה; הוא הרכין את ראשו לנשק את כתפה החשופה‪ ,‬כשהבד החליק מעליה‪.‬‬
‫איש מעולם לא נשק לעורה החשוף‪ ,‬והתחושה היתה כה מבהילה‪ ,‬שהיא הושיטה את ידה‬
‫בחיפוש אחר משענת והפילה כרית מהמיטה; היא נחבטה בשידת הלילה‪ .‬לפתע נשמע קול של‬
‫ריסוק‪ .‬ניחוח אפל ומתקתק‪ ,‬כמו של תבלינים‪ ,‬נישא פתאום בחדר‪.‬‬
‫ג׳ם משך את ידיו לאחור‪ ,‬ועל פניו עלתה ארשת של אימה‪ .‬טסה הזדקפה וסגרה את כתונת‬
‫הלילה שלה‪ ,‬לפתע פתאום נבוכה‪ .‬ג׳ם הציץ ברצפה‪ ,‬והיא עקבה אחר מבטו‪ .‬קופסת הלכה‬
‫שבה שמר את הסם נפלה ונפתחה‪ .‬שכבה עבה של אבקה זוהרת כיסתה את הרצפה‪ .‬נדמה‬
‫שמתוכה עלה ערפל קלוש וכסוף ונשא עמו את ריח התבלינים המתקתק‪.‬‬
‫ג׳ם הידק את זרועו סביבה ומשך אותה לאחור‪ ,‬אך הפעם מתוך פחד‪ ,‬לא מתוך תשוקה‪.‬‬
‫“טס‪,‬״ לחש לה‪“ .‬אסור לך לגעת בזה‪ .‬גם אם החומר הזה רק ייגע בעורך – זה מאוד מסוכן‪.‬‬
 ‫ואם תנשמי את זה – טסה‪ ,‬את צריכה ללכת‪.‬״‬
‫היא נזכרה בוויל‪ ,‬כשגירש אותה מעליית הגג‪ .‬האם כך יהיה תמיד – מישהו ינשק אותה‪,‬‬
‫ואז יסלק אותה מעליו כאילו היתה משרתת לא רצויה? “אני לא הולכת לשום מקום‪,‬״ ענתה‬
‫לו בזעם‪“ .‬ג׳ם‪ ,‬אני יכולה לעזור לך לנקות את זה‪ .‬אנחנו –“‬
‫ידידים‪ ,‬התכוונה לומר‪ .‬אבל הם לא התנהגו כמו ידידים‪ .‬אז מה היא בעיניו?‬
‫“בבקשה‪,‬״ אמר לה חרישית‪ .‬קולו היה צרוד‪ .‬היא זיהתה את הרגש‪ .‬זו היתה בושה‪“ .‬אני‬
‫לא רוצה שתראי אותי על הברכיים‪ ,‬אוסף את הרעל שאני זקוק לו כל כך כדי לחיות‪ .‬לא כך‬
‫רוצה גבר לראות את האישה שהוא –“ הוא נשם נשימה רועדת‪“ .‬אני מצטער‪ ,‬טסה‪.‬״‬
‫האישה שהוא מה? אבל היא לא יכלה לשאול; היא היתה המומה – מרחמים‪ ,‬מאהדה‪ ,‬מהלם‬
‫על מה שהם עשו‪ .‬היא רכנה לעברו ונשקה לו על לחיו‪ .‬הוא לא זע ממקומו כשהחליקה‬
‫מהמיטה‪ ,‬נטלה את חלוקה ויצאה חרישית מהחדר‪.‬‬

‫הפרוזדור היה זהה לזה שטסה חצתה רק לפני כמה – דקות? שעות? אור מכשפות האיר אותו‬
‫קלושות‪ ,‬והוא נמתח רחוק לשני הכיוונים‪ .‬היא חזרה לחדר השינה שלה והתכוונה לסגור את‬
‫הדלת‪ ,‬כשהבחינה פתאום בתנועה בקצה המרוחק של הפרוזדור‪ .‬דחף כלשהו עצר אותה‬
‫במקומה‪ ,‬כשדלת חדרה כמעט סגורה ועינה מציצה החוצה דרך סדק צר‪.‬‬
‫מישהו צעד בפרוזדור‪ .‬נער בלונדיני‪ ,‬חשבה לרגע‪ ,‬מבולבלת‪ ,‬אבל לא – זו היתה ג׳סמין‪,‬‬
‫לבושה בבגדי נער‪ .‬היא לבשה מכנסיים ומקטורן פתוח מעל לקוטה; בידה החזיקה כובע‪,‬‬
‫ושערה הארוך הבהיר היה קשור על עורפה‪ .‬היא הציצה לאחור כשמיהרה לחצות את‬
‫הפרוזדור‪ ,‬כאילו חששה שעוקבים אחריה‪ .‬לאחר כמה רגעים פנתה לפרוזדור אחר ויצאה‬
‫מטווח ראייה‪.‬‬
‫טסה סגרה חרישית את הדלת‪ ,‬ובמוחה התרוצצו שאלות‪ .‬מה זה היה‪ ,‬לכל הרוחות? מדוע‬
‫ג׳סמין מסתובבת במכון באישון לילה לבושה כמו נער? טסה תלתה את החלוק שלה על הוו‬
‫וחזרה למיטתה‪ .‬היא היתה תשושה‪ ,‬עייפה כמו שהיתה בליל מותה של דודתה‪ ,‬כאילו מיצה‬
‫גופה את יכולתו לחוש רגשות‪ .‬כשעצמה את עיניה‪ ,‬ראתה את פניו של ג׳ם‪ ,‬ולאחר מכן את‬
‫אלה של וויל‪ ,‬כשידו מונחת על פיו המדמם‪ .‬מחשבות על שניהם התערבלו בראשה עד‬
‫שלבסוף נרדמה‪ ,‬בלי לדעת אם תחלום שהיא נושקת לאחד או לחברו‪.‬‬
10
 ‫סגולתם של מלאכים‬
‫סגולתם של מלאכים היא שאינם יכולים למעוד;‬
‫חסרונם הוא שאינם יכולים להשתפר‪.‬‬
‫חסרונו של אדם הוא שיכול הוא למעוד;‬
‫סגולתו היא שיכול הוא גם להשתפר‪.‬‬
‫‪ -‬פתגם חסידי‬

‫“כולכם ודאי כבר יודעים שביליתי אמש במאורת אופיום‪,‬״ הכריז וויל בארוחת הבוקר‪.‬‬
‫היה זה בוקר מבויש‪ .‬השחר עלה גשום ואפור‪ ,‬והמכון נראה כורע תחת כובד משקלה של‬
‫עופרת‪ ,‬כאילו לחצו עליו ממעל השמים‪ .‬סופי יצאה מהמטבח עם מגשים מהבילים של אוכל‪,‬‬
‫ופניה החיוורות נראו כחושות וחיוורות; ג׳סמין השתוחחה עייפה מעל ספל התה שמולה;‬
‫שרלוט נראתה עייפה וחולה אחרי לילה ארוך בספרייה; ואת עיניו של וויל הקיפו עיגולים‬
‫אדומים‪ ,‬ולחיו היתה חבולה ממהלומת האגרוף של ג׳ם‪ .‬רק הנרי נראה נמרץ יחסית‪ ,‬כשעלעל‬
‫בעיתון ביד אחת ונעץ את מזלגו בחביתה המקושקשת ביד השנייה‪.‬‬
‫ג׳ם בלט בהיעדרו‪ .‬כשניעורה משנתה באותו הבוקר‪ ,‬ריחפה טסה לרגע על עננה של שכחה‬
‫מבורכת‪ ,‬ואירועי אמש התפוגגו לערפל‪ .‬פתאום הזדקפה במיטתה‪ ,‬ואימה צרופה צנחה עליה‬
‫כמו גל של מים רותחים‪.‬‬
‫הייתכן שבאמת עשתה את כל הדברים האלה עם ג׳ם? מיטתו – ידיו על גופה – הסם‬
‫שהתפזר‪ .‬היא הרימה את ידיה ונגעה בשערה‪ .‬הוא נפל פזור על כתפיה‪ ,‬לאחר שג׳ם שחרר‬
‫את צמותיה‪ .‬אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬חשבה‪ .‬באמת עשיתי את כל זה; זו הייתי אני‪ .‬היא לחצה את כפות‬
‫ידיה אל עיניה‪ ,‬ובתוכה התערבלו מבוכה‪ ,‬חדווה מבועתת – הרי לא יכלה להכחיש שזה היה‬
‫נפלא‪ ,‬במובן מסוים – בהלה מהתעוזה שהפגינה‪ ,‬וכמובן גם השפלה מוחלטת‪.‬‬
‫ג׳ם יחשוב שהיא איבדה לחלוטין את שליטתה העצמית‪ .‬לא פלא שהעדיף לא להתייצב‬
‫מולה בארוחת הבוקר‪ .‬אפילו היא בקושי הצליחה להביט בעצמה במראה‪.‬‬
‫“שמעתם אותי?״ חזר וויל על דבריו‪ ,‬וניכר בו שהתאכזב מרות על שלא זכה לתגובה‪.‬‬
‫“אמרתי שביליתי אמש במאורת אופיום‪.‬״‬
‫שרלוט נשאה את מבטה מהטוסט שבצלחתה‪ .‬אט־אט קיפלה את העיתון שמולה‪ ,‬הניחה‬
‫אותו על השולחן לצדה והביטה בוויל מעל למשקפי הקריאה שעל אפה הסולד‪“ .‬לא‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“הישגיך האחרונים והמפוארים לא הובאו לידיעתנו‪.‬״‬
‫“אז שם התחבאת כל כך הרבה זמן?״ שאלה ג׳סמין באדישות‪ ,‬ואז לקחה קוביית סוכר‬
‫מתוך הקערה ונגסה בה‪“ .‬אז עכשיו אתה מכור חסר־תקנה? אומרים שלא צריך יותר ממנה‬
 ‫אחת או שתיים‪.‬״‬
‫“זו לא היתה מאורת אופיום‪,‬״ מחתה טסה מבלי לחשוב פעמיים‪“ .‬כלומר – הם סחרו‬
‫בעיקר באבקות קסם וכדומה‪.‬״‬
‫“טוב‪ ,‬אולי זו לא היתה בדיוק מאורת אופיום‪,‬״ אמר וויל‪“ ,‬אבל זו כן היתה מאורה‪ .‬של‬
‫חטאים!״ הוסיף ונופף באצבעו באוויר כאילו כדי להדגיש את דבריו‪.‬‬
‫“אוי לי‪ ,‬אני מקווה שלא הלכת לאחד מאותם מקומות שמנהלים בני עפרית‪,‬״ נאנחה‬
‫שרלוט‪“ .‬באמת‪ ,‬וויל –“‬
‫“זה היה בדיוק אחד מאותם מקומות‪,‬״ אמר ג׳ם‪ ,‬שנכנס לחדר האוכל והתיישב לצדה של‬
‫שרלוט – רחוק ככל האפשר מטסה‪ ,‬היא שמה לב‪ ,‬ולבה נחמץ‪ .‬הוא אפילו לא הביט בה‪“ .‬לא‬
‫רחוק מווייטצ׳אפל היי סטריט‪.‬״‬
‫“ואיך אתה וטסה יודעים כל כך הרבה?״ שאלה ג׳סמין‪ ,‬שנראתה לפתע נמרצת מאוד – אם‬
‫בשל צריכת הסוכר ואם מציפייה לרכילות עסיסית‪ ,‬ואולי שתיהן גם יחד‪.‬‬
‫“השתמשתי אמש בכישוף מעקב כדי למצוא את וויל‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬היעדרותו החלה להדאיג‬
‫אותי‪ .‬חשבתי שאולי שכח את הדרך חזרה למכון‪.‬״‬
‫“אתה דואג יותר מדי‪,‬״ אמרה לו ג׳סמין‪“ .‬זה מגוחך‪.‬״‬
‫“את צודקת לחלוטין‪ .‬לא אחזור על הטעות הזאת שוב‪,‬״ אמר ג׳ם והושיט את ידו לצלחת‬
‫של דגים מעושנים‪“ .‬כי מתברר שוויל לא היה זקוק לעזרתי‪.‬״‬
‫וויל הביט בג׳ם מהורהר‪“ .‬נראה שהתעוררתי עם מה שנקרא פנס בעין‪,‬״ אמר והצביע על‬
‫החבורה שמתחת לעינו‪“ .‬יש לך מושג איך זה קרה?״‬
‫“אין לי שמץ של מושג‪.‬״ ג׳ם מזג לעצמו תה‪.‬‬
‫“ביצים‪,‬״ אמר הנרי בחולמנות והביט בצלחתו‪“ .‬אני מת על ביצים‪ .‬אני יכול לאכול אותן‬
‫כל היום‪.‬״‬
‫“והיית חייב לקחת איתך את טסה לווייטצ׳אפל?״ שאלה שרלוט את ג׳ם‪ ,‬בעודה מסירה את‬
‫משקפיה ומניחה אותם על העיתון‪ .‬עיניה החומות נזפו בו‪.‬‬
‫“טסה לא עשויה מחרסינה‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ .‬היא לא תישבר‪.‬״‬
‫משום־מה‪ ,‬ואף שעדיין סירב להישיר אליה מבט‪ ,‬העלו דבריו במוחה של טסה מבול של‬
‫תמונות מליל אתמול – גופה המתחכך בגופו של ג׳ם בין הצללים במיטתו‪ ,‬ידיו האוחזות‬
‫בכתפיה‪ ,‬שפתיו הצמודות אל שפתיה‪ .‬לא‪ ,‬גם אז הוא לא התייחס אליה כאילו היתה שבירה‪.‬‬
‫סומק עז הציף את לחייה‪ ,‬והיא מיהרה להשפיל את מבטה וייחלה שהסומק ייעלם‪.‬‬
‫“אולי זה יפתיע אתכם‪,‬״ אמר וויל‪“ ,‬אבל ראיתי משהו די מעניין במאורת האופיום‪.‬״‬
‫“אני בטוחה‪,‬״ אמרה לו שרלוט בכעס‪.‬‬
‫“מה ראית‪ ,‬ביצה?״ התעניין הנרי‪.‬‬
‫“שוכני תחתיות‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬כמעט כולם אנשי זאב‪.‬״‬
‫“אין שום דבר מעניין באנשי זאב‪.‬״ ג׳סמין נשמעה מרירה‪“ .‬וויל‪ ,‬אנחנו מנסים למצוא את‬
‫מוֹרטמן‪ ,‬למקרה ששכחת‪ ,‬ולא שוכני תחתיות מסוממים‪.‬״‬
‫“הם קנו יִין פֶ ן‪,‬״ הוסיף וויל‪“ .‬בכמויות‪.‬״‬
‫למשמע הדברים‪ ,‬הישיר ג׳ם את מבטו אל וויל‪.‬‬
‫“כמה מהם כבר החלו לשנות את צבעם‪,‬״ המשיך וויל‪“ .‬לכמה מהם היו שיער כסוף או‬
‫עיניים כסופות‪ .‬אפילו עורם החל להכסיף‪.‬״‬
‫“זה באמת מטריד‪.‬״ שרלוט קימטה את מצחה‪“ .‬כדאי שנדבר עם ווּלזי סקוט מיד אחרי‬
‫שנמצא את מוֹרטמן‪ .‬אם יש בעיה של התמכרות לאבקות מכשפים אצלו בלהקה‪ ,‬הוא צריך‬
‫לדעת על כך‪.‬״‬
‫“נראה לך שהוא לא יודע?״ שאל וויל ונשען לאחור בכיסאו‪ .‬הוא נראה מרוצה על שסוף‬
‫כל סוף זכו דבריו לתגובה‪“ .‬אחרי הכול‪ ,‬זו הלהקה שלו‪.‬״‬
‫“הלהקה שלו כוללת את כל הזאבים בלונדון‪,‬״ התנגד ג׳ם‪“ .‬הוא לא יכול לעקוב אחרי‬
‫כולם‪.‬״‬
‫“אני לא משוכנע שכדאי לחכות‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬אני במקומך הייתי מנסה להשיג את סקוט‬
‫ולדבר איתו בהקדם האפשרי‪.‬״‬
‫שרלוט הטתה את ראשה קלות‪“ .‬וכי למה?״‬
‫“כי אחד מבני עפרית שאל זאב מדוע הוא זקוק לכמויות גדולות כל כך של יִין פֶ ן‪,‬״ אמר‬
‫וויל‪“ .‬מתברר שיש לזה השפעה ממריצה על אנשי זאב‪ .‬התשובה שקיבל היתה שהמגיסטר‬
‫שמח על כך שבזכות הסמים הם יכולים לעבוד כל הלילה‪.‬״‬
‫ספל התה של שרלוט צנח בקול על צלוחיתה‪“ .‬לעבוד על מה?״‬
‫וויל גיחך‪ ,‬מרוצה בעליל מהרושם שדבריו עשו‪“ .‬אין לי מושג‪ .‬בשלב זה כבר איבדתי את‬
‫ההכרה‪ .‬חלמתי חלום נפלא על אישה צעירה שאיבדה את כל הבגדים שלה‪...‬״‬
‫שרלוט היתה חיוורת כסיד‪“ .‬אלוהים אדירים‪ ,‬אני מקווה שסקוט לא מעורב במזימות של‬
‫המגיסטר‪ .‬קודם זה היה דה קווינסי‪ ,‬עכשיו הזאבים – כל בעלי בריתנו‪ .‬ההסכמים‪...‬״‬
‫“אני בטוח שהכול יהיה בסדר‪ ,‬שרלוט‪,‬״ אמר לה הנרי בנועם‪“ .‬סקוט הוא לא מסוג‬
‫האנשים שיסתבכו עם מוֹרטמן ושכמותו‪.‬״‬
‫“אולי כדאי שגם אתה תהיה נוכח כשאדבר איתו‪,‬״ הציעה שרלוט‪“ .‬אתה הרי ראש המכון‪,‬‬
‫לפחות על הנייר –“‬
‫“אוי‪ ,‬לא‪,‬״ אמר הנרי בארשת של אימה‪“ .‬יקירתי‪ ,‬את תסתדרי יפה מאוד גם בלעדיי‪ .‬את‬
‫מוכשרת כל כך בניהול משא ומתן‪ ,‬ואני פשוט איום ונורא בזה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬ההמצאה שאני‬
‫עובד עליה כעת עשויה לנפץ לרסיסים את כל הצבא המכאני של מוֹרטמן‪ ,‬אם רק אדייק‬
‫בנוסחאות שלי!״‬
‫הוא זרח מגאווה בהביטו סביב השולחן‪ .‬שרלוט הביטה בו ארוכות‪ ,‬ואז דחפה את כיסאה‬
‫לאחור‪ ,‬קמה ויצאה מהחדר בלי לומר מילה‪.‬‬
‫וויל הביט בהנרי בעיניים עצומות־למחצה‪“ .‬שום דבר לעולם לא מוחק את המעגלים שלך‪,‬‬
‫נכון‪ ,‬הנרי?״‬
‫הנרי מצמץ‪“ .‬מה זאת אומרת?״‬
‫“ארכימדס‪,‬״ הסביר ג׳ם‪ ,‬שכהרגלו ידע למה התכוון וויל‪ ,‬אף שלא טרח להביט בו‪“ .‬הוא‬
‫צייר תרשים מתמטי בחול‪ ,‬שעה שעירו הותקפה בידי הרומאים‪ .‬הוא היה שקוע כל כך‬
‫בעבודתו‪ ,‬שלא הבחין בחייל שהתקרב אליו מאחור‪ .‬מילותיו האחרונות היו‪‘ ,‬אל תמחק את‬
‫המעגלים שלי‪.‬׳ מובן שאז הוא כבר היה זקן‪.‬״‬
‫“וכנראה מעולם לא התחתן‪,‬״ הוסיף וויל וגיחך אל ג׳ם מעבר לשולחן‪.‬‬
‫ג׳ם לא השיב לו חיוך‪ .‬הוא קם ממקומו מבלי להביט בוויל‪ ,‬או בטסה – מבלי להביט באיש‬
‫מהם – ויצא מהחדר בעקבות שרלוט‪.‬‬
‫“נו‪ ,‬באמת‪,‬״ אמרה ג׳סמין‪“ .‬זה אחד מהימים האלה שכולנו מתהלכים זעופי פנים? כי אין‬
‫לי כוח לזה‪.‬״ היא הניחה את ראשה על זרועותיה ועצמה את עיניה‪.‬‬
‫הנרי העביר מבט מבולבל מוויל אל טסה‪“ .‬מה? מה כבר עשיתי?״‬
‫טסה נאנחה‪“ .‬שום דבר‪ ,‬הנרי‪ .‬אני פשוט – אני חושבת ששרלוט רצתה שתתלווה אליה‪.‬״‬
‫“אז למה היא לא אמרה?״ עיניו של הנרי נראו עצובות‪ .‬כל השמחה על הביצים ועל‬
‫ההמצאות שלו נמוגה ונעלמה‪ .‬אולי מוטב שלא היה מתחתן עם שרלוט‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬שהיתה‬
‫במצב רוח קדורני לא פחות ממזג האוויר‪ .‬אולי‪ ,‬כמו ארכימדס‪ ,‬הוא היה מאושר יותר אילו‬
‫היה יכול להעביר את זמנו בציור מעגלים בחול‪.‬‬
‫“כי נשים אף פעם לא אומרות את מה שהן חושבות‪,‬״ אמר וויל‪ .‬עיניו נדדו אל המטבח‪,‬‬
‫שבו עמדה ברידג׳ט ואחסנה את שאריות הארוחה‪ .‬שירתה ריחפה נוגה אל תוך חדר האוכל‪.‬‬
‫לוֹרד ֶרנדֶּ ל‪ ,‬בְּ נִי שֶׁ לִּ י‪.‬‬ ‫“אֲ הָ הּ‪ ,‬דּוֹמֶ ה כִּ י ַרעַ ל הוּא‪ְ ,‬‬
‫אֲ הָ הּ‪ ,‬דּוֹמֶ ה כִּ י ַרעַ ל הוּא‪ ,‬בָּ חוּר נָאֶ ה וָטוֹב שֶׁ לִּ י‪.‬״ ‪-‬‬
‫“כִּ י כֵ ן‪ ,‬כִּ י הִ ְרעִ ילוּנִי‪ ,‬אֵ ם‪ .‬אֵ ם‪ ,‬חִ ישׁ עֲ שִׂ י לִ י הַ מִּ שְׁ כָּ ב‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫דָּ וֶה לִ בִּ י‪ .‬נַפְ שִׁ י חוֹלָ ה‪ .‬לוּ תְּ נִינִי וְאֶ שְׁ כַּ ב‪.‬״‬
‫“אני נשבע לכם‪ ,‬האישה הזאת עבדה בעבר כציידת־מוות ומכרה בלדות טרגיות באזור‬
‫קובנט גארדן‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬ועדיף שלא היתה שרה על הרעלות בדיוק אחרי שאכלנו‪.‬״ הוא‬
‫לכסן את מבטו אל טסה‪“ .‬את לא אמורה ללבוש אִצטלה? אין לך היום אימון עם האחים‬
‫המטורפים לייטווּד?״‬
‫“כן‪ ,‬הבוקר‪ ,‬אבל אין לי צורך להחליף בגדים‪ .‬אנחנו מתאמנים רק בהטלת סכין‪,‬״ אמרה‬
‫טסה‪ ,‬שנדהמה לגלות כי היא מסוגלת לנהל שיחת חולין קלילה עם וויל אחרי אירועי אמש‪.‬‬
‫הממחטה של סיריל‪ ,‬שהוכתמה בדמו של וויל‪ ,‬עדיין נחה באחת ממגירות השידה שלה; היא‬
‫נזכרה בחמימות של שפתיו על אצבעותיה ומיהרה להפנות את מבטה‪.‬‬
‫“יש לך מזל גדול‪ ,‬כי אין כמוני בהטלת סכינים‪.‬״ וויל קם והושיט לה את ידו‪“ .‬קדימה; אם‬
‫אצפה באימונים‪ ,‬זה יטריף את דעתם של גדעון ושל גבריאל‪ ,‬והבוקר לא יזיק לי קצת‬
‫טירוף‪.‬״‬

‫וויל צדק‪ .‬נוכחותו בחדר האימונים הטריפה לפחות את דעתו של גבריאל‪ ,‬וגדעון התייחס‬
‫להפרעה באיפוק‪ ,‬כהרגלו‪ .‬וויל ישב על ספסל עץ נמוך שנשען על אחד הקירות‪ ,‬ואכל תפוח‪.‬‬
‫הוא פשט את רגליו הארוכות לפניו‪ ,‬ומדי פעם היה משליך לחלל האוויר איזו עצה – גדעון‬
‫התעלם מדבריו‪ ,‬אך גבריאל נראה כמי שקיבל אגרופים לחזה‪.‬‬
‫“הוא חייב להיות פה?״ נהם גבריאל לעברה של טסה בפעם השנייה שכמעט הפיל מידו‬
‫סכין כשמסר לה אותה‪ .‬הוא הניח את ידו על כתפה והראה לה את קו הראייה אל המטרה שלה‬
‫– עיגול שחור שצויר על הקיר‪ .‬היא ידעה שהיה מעדיף לראות אותה מטילה את הסכין על‬
‫וויל‪“ .‬את לא יכולה לבקש ממנו שילך?״‬
‫“למה לי לעשות דבר שכזה?״ שאלה טסה בנימה הגיונית‪“ .‬וויל הוא ידיד שלי‪ ,‬ואותך אני‬
‫אפילו לא מחבבת‪.‬״‬
‫היא הטילה את הסכין‪ .‬היא החטיאה את המטרה בכמה עשרות סנטימטרים ופגעה בקיר‪,‬‬
‫סמוך לרצפה‪.‬‬
‫“לא‪ ,‬היד שלך עדיין כבדה מדי – ומה זאת אומרת‪ ,‬את לא מחבבת אותי?״ שאל גבריאל‬
‫והושיט לה סכין נוספת כאילו מכוח ההרגל‪ ,‬אף שארשת פניו העידה על הפתעה אמיתית‪.‬‬
‫“מה רצית?״ שאלה טסה‪ ,‬כשניסתה למצוא את מטרתה‪“ ,‬אתה מתנהג כאילו אתה לא סובל‬
‫אותי‪ .‬למעשה‪ ,‬אתה מתנהג כאילו אתה לא סובל אף אחד מאיתנו‪.‬״‬
‫“זה לא נכון‪,‬״ אמר גבריאל‪“ .‬אני לא סובל רק אותו‪.‬״ הוא הצביע על וויל‪.‬‬
‫“אוי‪,‬״ אמר וויל ונגס שוב בתפוח‪“ .‬זה בגלל שאני נראה יותר טוב ממך?״‬
‫“תשתקו‪ ,‬שניכם‪,‬״ קרא גדעון מצדו האחר של החדר‪“ .‬אנחנו אמורים לעבוד‪ ,‬לא להתפרץ‬
‫זה על זה בגלל איזו מחלוקת מטופשת מלפני שנים‪.‬״‬
‫“מטופשת?״ נהם גבריאל‪“ .‬הוא שבר לי זרוע‪.‬״‬
‫וויל נגס עוד נגיסה בתפוח‪“ .‬קשה לי להאמין שאתה עדיין כועס על זה‪.‬״‬
‫טסה הטילה את הסכין‪ .‬הפעם היא כיוונה טוב יותר‪ .‬הסכין ננעצה בתוך העיגול השחור‪ ,‬אם‬
‫כי לא במרכזו‪ .‬גבריאל הביט סביבו בחיפוש אחר סכין נוספת‪ ,‬וכשלא מצא אחת‪ ,‬נחר בכעס‪.‬‬
‫“כשאנחנו ננהל את המכון‪,‬״ אמר והגביה את קולו כדי שוויל ישמע‪“ ,‬חדר האימונים הזה‬
‫יהיה מתוחזק כמו שצריך‪.‬״‬
‫טסה הביטה בו בכעס‪“ .‬ואתה עוד מתפלא שאני לא מחבבת אותך‪.‬״‬
‫פניו הנאות של גבריאל התעוותו במבט מכוער של בוז‪“ .‬אני לא מבין למה זה קשור אלייך‪,‬‬
‫מכשפה קטנה; המכון איננו הבית שלך‪ .‬את לא שייכת לכאן‪ .‬תאמיני לי‪ ,‬עדיף לכולנו‬
‫שהמשפחה שלי תנהל את העניינים; אנחנו כבר נמצא שימוש ל‪ ...‬כישרון שלך‪ .‬אם תעבדי‬
‫אצלנו‪ ,‬עוד תתעשרי‪ .‬ואז תוכלי לגור היכן שרק תרצי‪ .‬ושרלוט תלך לנהל את המכון ביורק‪.‬‬
‫שם היא תגרום פחות נזק‪.‬״‬
‫וויל הזדקף כעת‪ ,‬ונדמה ששכח מהתפוח שלו‪ .‬גדעון וסופי עצרו את האימון ועקבו אחר‬
‫השיחה – גדעון בזהירות‪ ,‬וסופי בעיניים פעורות‪“ .‬אם לא שמת לב‪,‬״ אמר לו וויל‪“ ,‬כבר יש‬
‫מישהו שמנהל את המכון ביורק‪.‬״‬
‫“אלוּסיוּס סטארקוות׳ר הוא זקן סנילי‪.‬״ גבריאל ביטל את דבריו בהינף יד‪“ .‬ואין לו‬
‫צאצאים שהקונסול יוכל למנות במקומו‪ .‬אחרי מה שקרה לנכדתו‪ ,‬בנו וכלתו ארזו את‬
‫חפציהם ועברו לאידריס‪ .‬הם לא יחזרו לכאן בעד שום הון שבעולם‪.‬״‬
‫“מה קרה לנכדתו?״ שאלה טסה ונזכרה בדיוקנה של הילדה החולנית למראה בגרם‬
‫המדרגות של המכון ביורק‪.‬‬
‫“היא חיה רק עד גיל עשר בערך‪,‬״ הסביר גבריאל‪“ .‬מספרים שמעולם לא היתה בריאה‪,‬‬
‫וכשסימנו אותה לראשונה – נו‪ ,‬היא כנראה לא עברה הכשרה מספקת‪ .‬היא יצאה מדעתה‪,‬‬
‫הפכה לשבוּקה ומתה‪ .‬אשתו של סטארקוות׳ר מתה גם היא מההלם‪ ,‬וכל ילדיו נמלטו‬
‫לאידריס‪ .‬לא יהיה קשה למנות במקומו את שרלוט‪ .‬הקונסול ודאי יודע שהוא לא שווה הרבה‬
‫– הוא שקוע יותר מדי בהרגליו הישנים‪.‬״‬
‫טסה הביטה בגבריאל בחוסר אמון‪ .‬קולו נותר אדיש כשסיפר את הסיפור על משפחתו של‬
‫סטארקוות׳ר‪ ,‬כאילו היה זה רק סיפור אגדה‪ .‬והיא – היא לא רצתה לרחם על הזקן עם‬
‫העיניים הערמומיות והחדר המלא בשרידיהם המזוויעים של שוכני תחתיות‪ ,‬אך זה היה‬
‫למעלה מכוחה‪ .‬היא סילקה את אלוּסיוּס סטארקוות׳ר ממוחה‪“ .‬שרלוט מנהלת את המכון‬
‫הזה‪,‬״ אמרה‪“ .‬ואביך לא ייקח אותו ממנה‪.‬״‬
‫“מגיע לה שייקחו אותו ממנה‪.‬״‬
‫וויל השליך באוויר את ליבת התפוח‪ ,‬ובה־בעת שלף סכין מחגורתו והשליך גם אותה‪.‬‬
‫הסכין והתפוח התעופפו יחדיו‪ ,‬וכאילו בדרך נס ננעצו בקיר ממש ליד ראשו של גבריאל‪,‬‬
‫כשהסכין מבצבצת מתוך הליבה‪“ .‬תגיד את זה שוב‪,‬״ הזהיר אותו וויל‪“ ,‬ואני אראה לך מה זו‬
‫חשכה‪ ,‬לנצח‪.‬״‬
‫פניו של גבריאל התכרכמו‪“ .‬אין לך מושג על מה אתה מדבר‪.‬״‬
‫גדעון פסע קדימה‪ ,‬ובכל תנועה של גופו היתה אזהרה‪“ .‬גבריאל –“‬
‫אבל אחיו התעלם ממנו‪“ .‬אתה אפילו לא יודע מה עשה אביה היקר של שרלוט לאבא שלי‪,‬‬
‫נכון? אני עצמי שמעתי את זה רק לפני כמה ימים‪ .‬אבא שלי נשבר לבסוף וסיפר לנו‪ .‬עד אז‬
‫הוא דאג להגן על משפחת פיירצ׳יילד‪.‬״‬
 ‫“אבא שלך?״ שאל וויל בספקנות‪“ .‬להגן על משפחת פיירצ׳יילד?״‬
‫“הוא הגן גם עלינו‪.‬״ נדמה שהמילים בקעו מעצמן מגרונו של גבריאל‪“ .‬אחיה של אמי –‬
‫דודי סיילאס – היה אחד מחבריו הקרובים של גרנוויל פיירצ׳יילד‪ .‬ואז דוד סיילאס עבר על‬
‫החוק – עברה קטנה ושולית – ופיירצ׳יילד שמע על כך‪ .‬שום דבר לא עניין אותו פרט לחוק‬
‫– לא ידידות ולא נאמנות‪ .‬הוא פנה ישירות למסדר‪.‬״ קולו של גבריאל התרומם‪“ .‬דוד שלי‬
‫התאבד מבושה‪ ,‬ואימא שלי מתה מצער‪ .‬למשפחת פיירצ׳יילד אף פעם לא אכפת מאף אחד‪,‬‬
‫פרט לעצמם ולחוק!״‬
‫לרגע שררה בחדר דממה; אפילו וויל עמד מוכה־אלם והביט בו בתדהמה‪ .‬היתה זו טסה‬
‫שדיברה לבסוף‪“ ,‬אבל זו אשמתו של אביה‪ .‬לא של שרלוט‪.‬״‬
‫גבריאל היה חיוור מזעם‪ ,‬ועיניו הירוקות בלטו על רקע עורו החיוור‪“ .‬את לא מבינה‪,‬״ אמר‬
‫ברשעות‪“ .‬את לא ציידת צללים‪ .‬יש לנו גאווה‪ .‬גאווה משפחתית‪ .‬גרנוויל פיירצ׳יילד רצה‬
‫להוריש את המכון לבתו‪ ,‬והקונסול סייע לו‪ .‬אבל גם אם פיירצ׳יילד מת‪ ,‬אנחנו עדיין יכולים‬
‫לקחת את זה ממנו‪ .‬הוא היה שנוא – עד כדי כך שאיש לא היה מסכים להתחתן עם שרלוט‬
‫אילולא שילם שוחד לבני־הזוג בּראנוול כדי שיחתנו אותה עם הנרי‪ .‬כולם יודעים את זה‪.‬‬
‫כולם יודעים שהוא לא אוהב אותה באמת‪ .‬איך אפשר לאהוב –“‬
‫לפתע נשמע קול נפץ כמו יריית רובה‪ ,‬וגבריאל השתתק‪ .‬סופי סטרה לו על פניו‪ .‬עורו‬
‫החיוור החל להאדים‪ .‬סופי לטשה בו מבט‪ ,‬התנשמה בכבדות‪ ,‬ועל פניה עלתה הבעה ספקנית‪,‬‬
‫כאילו התקשתה להאמין שעשתה זאת‪.‬‬
‫כפות ידיו של גבריאל נקפצו לאגרופים לצדי גופו‪ ,‬אבל הוא לא זז‪ .‬טסה ידעה שאסור לו‪.‬‬
‫אסור לו להכות נערה‪ ,‬גם אם איננה ציידת צללים או שוכנת תחתיות אלא סתמית‪ .‬הוא הביט‬
‫באחיו‪ ,‬אבל פניו של גדעון נותרו חתומות‪ ,‬וכשהישיר מבט אל גבריאל‪ ,‬הוא נד קלות בראשו‪.‬‬
‫גבריאל פלט זעקה חנוקה‪ ,‬הסתובב על עקביו וברח מהחדר‪.‬‬
‫“סופי!״ קראה טסה והושיטה את ידה אליה‪“ .‬את בסדר?״‬
‫אבל סופי הציצה בדאגה בגדעון‪“ .‬אני נורא מצטערת‪ ,‬אדוני‪,‬״ אמרה‪“ .‬אין לי שום תירוץ‬
‫– איבדתי את העשתונות – אני ‪-‬״‬
‫“זו היתה מכה ראויה לשמה‪,‬״ אמר לה גדעון בשלווה‪“ .‬אני רואה שכר לעמלי‪.‬״‬
‫וויל הזדקף על הספסל‪ ,‬עיניו הכחולות סקרניות ומלאות־חיים‪“ .‬זה נכון?״ שאל‪“ .‬הסיפור‬
‫שגבריאל סיפר?״‬
‫גדעון משך בכתפיו‪“ .‬גבריאל מעריץ את אבא‪,‬״ אמר‪“ .‬כל דבר שבּנדיקט אומר הוא כמו‬
‫דברי אלוהים חיים‪ .‬ידעתי שדוד שלי התאבד‪ ,‬אבל לא ידעתי באילו נסיבות עד ליום הראשון‬
‫שחזרנו מההכשרה שלכן‪ .‬אבא שאל אותנו איך לדעתנו מתנהל המכון‪ ,‬ואמרתי לו שהכול‬
‫מתנהל כשורה‪ ,‬לא שונה בהרבה מהמכון במדריד‪ .‬למעשה‪ ,‬אמרתי לו שלא מצאתי סימן לכך‬
‫ששרלוט מתרשלת בתפקידה‪ .‬ואז אבא סיפר לנו את הסיפור הזה‪.‬״‬
 ‫“אם יורשה לי לשאול‪,‬״ אמרה טסה‪“ ,‬מה בדיוק עשה הדוד שלך?״‬
‫“סיילאס? הוא התאהב בפּראבָּ טאי‪ .‬בניגוד לדברי גבריאל‪ ,‬זו לא עברה קלה בדיוק‪ .‬יחסים‬
‫רומנטיים בין פּראבָּ טאי אסורים בתכלית האיסור‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬גם צייד הצללים המיומן ביותר‬
‫עלול להיכנע לרגשות‪ .‬חברי המסדר התכוונו להפריד ביניהם‪ ,‬אבל סיילאס התקשה לעמוד‬
‫בזה‪ .‬בגלל זה הוא התאבד‪ .‬ואימא שלי היתה אכולת זעם וצער‪ .‬אני בהחלט יכול להבין את‬
‫זה‪ ,‬אם משאלתה האחרונה היתה שניקח את המכון מידיה של משפחת פיירצ׳יילד‪ .‬גבריאל‬
‫היה צעיר ממני כשאימא מתה – הוא היה רק בן חמש‪ ,‬ועדיין היה צמוד לסינר שלה – ונראה‬
‫לי שהרגשות שלו עדיין סוערים מכדי שיוכל להבין אותם‪ .‬אני‪ ,‬לעומת זאת – אני לא מאמין‬
‫באבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה‪.‬״‬
‫“או שיני בנות‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫גדעון הביט בו וחייך חיוך עקום‪ .‬לא היתה סלידה בחיוכו‪ :‬למעשה‪ ,‬ולמרבה ההפתעה‪ ,‬היה‬
‫זה חיוכו של אדם שמבין היטב את וויל ומדוע הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג‪ .‬אפילו וויל נראה‬
‫מופתע במקצת‪“ .‬הבעיה היא שגבריאל לא יחזור לכאן‪,‬״ אמר גדעון‪“ .‬לא אחרי מה שקרה‪.‬״‬
‫סופי שוב החווירה‪ ,‬אחרי שהצבע החל לחזור ללחייה‪“ .‬גברת בּראנוול תרתח מזעם –“‬
‫טסה נופפה בידה בביטול‪“ .‬אני אלך להתנצל‪ ,‬סופי‪ .‬יהיה בסדר‪.‬״‬
‫היא שמעה את גדעון קורא בשמה‪ ,‬אבל היא כבר מיהרה לצאת מהחדר‪ .‬היא שנאה להודות‬
‫בכך‪ ,‬אבל היא חשה ניצוץ של אהדה כלפי גבריאל כשגדעון סיפר את סיפורו‪ .‬היא הבינה‬
‫היטב איך מרגיש אדם שמאבד את אמו בגיל כה צעיר‪ ,‬עד שהוא מתקשה לזכור אותה‪ .‬אילו‬
‫אמר לה מישהו שלאמה היתה משאלה אחרונה על ערש דווי‪ ,‬היא ניחשה שהיתה עושה הכול‬
‫כדי להגשים אותה‪ ...‬בין שהיה בה היגיון ובין שלאו‪.‬‬
‫“טסה!״ היא כבר היתה באמצע הדרך בפרוזדור כששמעה את וויל קורא אחריה‪ .‬היא‬
‫הסתובבה וראתה אותו צועד לעברה‪ ,‬כשעל פניו נסוך חצי חיוך‪.‬‬
‫דבריה הבאים מחקו את החיוך מפניו‪“ .‬למה אתה עוקב אחריי? וויל‪ ,‬לא היית צריך‬
‫להשאיר אותם לבד! אתה חייב לחזור לחדר האימונים תכף ומיד‪.‬״‬
‫וויל לא זע ממקומו‪“ .‬למה?״‬
‫טסה הניפה את ידיה באוויר בתסכול‪“ .‬איך זה שגברים לעולם לא מבחינים בדבר? לגדעון‬
‫יש כוונות כלפי סופי –“‬
‫“כלפי סופי?״‬
‫“היא בחורה יפה מאוד‪,‬״ התלקח זעמה של טסה‪“ .‬ואתה אידיוט אם לא שמת לב איך הוא‬
‫מסתכל עליה‪ ,‬אבל אני לא רוצה שהוא ינצל אותה‪ .‬היא חוותה מספיק בחייה – וחוץ מזה‪ ,‬אם‬
‫תבוא איתי‪ ,‬גבריאל לא יסכים לדבר איתי‪ .‬אתה יודע את זה טוב מאוד‪.‬״‬
‫וויל מלמל דבר־מה ואחז במפרק ידה‪“ .‬בואי איתי‪.‬״‬
‫עורו החמים על גופה שלח רטט במעלה זרועה‪ .‬הוא משך אותה אל הטרקלין‪ ,‬ומשם אל‬
‫החלונות הגדולים שניבטו אל החצר‪ .‬הוא שחרר את ידה‪ ,‬והיא רכנה קדימה והספיקה לראות‬
‫את הכרכרה של משפחת לייטווּד מקרקשת בזעם על אבני הריצוף ועוברת דרך שער הברזל‪.‬‬
‫“בבקשה‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬גבריאל כבר נסע‪ ,‬כך שאין לך סיכוי להשיג אותו‪ ,‬אלא אם כן‬
‫את רוצה לרוץ אחרי הכרכרה‪ .‬ולסופי יש ראש בריא על הכתפיים‪ .‬היא לא תניח לגדעון‬
‫לייטווּד לנצל אותה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬יש לו קסם של תיבת דואר‪.‬״‬
‫טסה הפתיעה אפילו את עצמה כשפלטה צחוק חנוק‪ .‬היא הניחה את ידה על פיה‪ ,‬אבל‬
‫מאוחר מדי; היא פרצה בצחוק ונאלצה להישען על החלון‪.‬‬
‫וויל נעץ בה עיניים כחולות סקרניות‪ ,‬ופיו רק החל להתרומם בחיוך‪“ .‬מתברר שאני‬
‫משעשע יותר משחשבתי‪ .‬מה שאומר שאין משעשע ממני‪.‬״‬
‫“אני לא צוחקת בגללך‪,‬״ הסבירה בין פרץ צחוק אחד למשנהו‪“ .‬זה פשוט – אה! המבט על‬
‫פניו של גבריאל כשסופי סטרה לו‪ .‬אלוהים‪.‬״ היא הסיטה קווצת שיער מפניה ואמרה‪“ ,‬זה לא‬
‫יפה לצחוק‪ .‬הוא התנהג איום ונורא בעיקר משום שהתגרית בו‪ .‬אני צריכה לכעוס עליך‪.‬״‬
‫“אה‪ ,‬את צריכה‪,‬״ אמר לה וויל‪ ,‬ואז הסתובב וצנח לתוך כורסה ליד האח‪ ,‬ומתח את רגליו‬
‫הארוכות לכיוון הלהבות‪ .‬כמו בכל חדר באנגליה‪ ,‬חשבה לעצמה טסה‪ ,‬גם כאן היה קריר‬
‫מאוד‪ ,‬חוץ מאשר בקרבת האח‪ .‬כך קרה שנצלית מצד אחד וקפאת מהצד האחר‪ ,‬כמו תרנגול‬
‫הודו שלא נצלה כראוי‪“ .‬אף משפט ראוי לשמו לעולם אינו כולל את המילה צריך‪ .‬הייתי‬
‫צריך לשלם את חובי בבית המרזח; עכשיו הם רוצים לשבור לי את הרגליים‪ .‬לא הייתי צריך‬
‫לברוח עם אשתו של החבר הכי הטוב שלי; עכשיו היא מנדנדת לי ללא הרף‪ .‬אני צריך –“‬
‫“אתה באמת צריך‪,‬״ הוסיפה טסה חרישית‪“ ,‬לחשוב על האופן שבו מעשיך משפיעים על‬
‫ג׳ם‪.‬״‬
‫וויל הניח את ראשו על מסעד העור של הכורסה והביט בה ארוכות‪ .‬הוא נראה מנומנם‬
‫ועייף ויפהפה‪ .‬הוא היה יכול להיות אפולו בציור פרה־רפאליטי‪“ .‬עברנו עכשיו לשיחה‬
‫רצינית‪ ,‬טס?״ בקולו נותר הומור‪ ,‬אך היה שם גם משהו חד‪ ,‬כמו חרב מזהב ובקצ ָה להב‬
‫מפלדה‪.‬‬
‫טסה התיישבה בכורסה שמולו‪“ .‬זה לא מטריד אותך שהוא כועס עליך? הוא הפּראבָּ טאי‬
‫שלך‪ .‬והוא ג׳ם‪ .‬הוא אף פעם לא כועס‪.‬״‬
‫“אולי עדיף שהוא יכעס עליי‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬סבלנות של קדוש מעונה מעולם לא הועילה‬
‫לאיש‪.‬״‬
‫“אל תלעג לו‪.‬״ היתה חריפות בנימת דבריה‪.‬‬
‫“אין דבר שאסור ללעוג לו‪ ,‬טס‪.‬״‬
‫“חוץ מג׳ם‪ .‬הוא תמיד היה טוב אליך‪ .‬אין בו שמץ של רוע‪ .‬העובדה שהוא הכה אותך‬
‫אתמול בלילה רק מעידה על היכולת שלך להוציא אפילו קדושים משלוותם‪.‬״‬
‫“ג׳ם הכה אותי?״ וויל מישש את לחיו בתדהמה‪“ .‬אני חייב להודות שאני לא זוכר הרבה‬
‫מאמש‪ .‬רק ששניכם הערתם אותי‪ ,‬אף על פי שרציתי להמשיך לישון‪ .‬אני זוכר שג׳ם צעק‬
‫עליי‪ ,‬ושאת החזקת אותי‪ .‬ידעתי שזו את‪ .‬יש לך ריח של לוונדר‪.‬״‬
‫טסה התעלמה מהערתו האחרונה‪“ .‬כן‪ ,‬ג׳ם הוא שהכה אותך‪ .‬וזה הגיע לך‪.‬״‬
‫“יש לך באמת מבט מלא בוז – כמו רזיאל בכל הציורים‪ ,‬כאילו שהוא מביט בנו מלמעלה‪.‬‬
‫אמרי לי‪ ,‬מלאכית מלאת בוז‪ ,‬מה עשיתי שמגיע לי לקבל אגרוף בפרצוף מג׳יימס?״‬
‫טסה חיפשה את המילים‪ ,‬אך הן חמקו ממנה; היא פנתה אל השפה המשותפת לה ולוויל –‬
‫השירה‪“ .‬אתה מכיר את המסה ההיא של דאן‪ ,‬כשהוא אומר –“‬
‫“ה ְַרשִׁי נָא ְלי ָדַ י הַנּוֹדְ דוֹת‪?...‬״‪ 10‬ציטט וויל והביט בה‪.‬‬
‫“התכוונתי למסה על כך ששום אדם איננו אי‪ .‬כל דבר שאתה עושה נוגע גם באחרים‪ .‬אבל‬
‫אתה אף פעם לא חושב על זה‪ .‬אתה מתנהג תמיד כמו אדם שחי ב־אי של וויל‪ ,‬כאילו אין‬
‫השלכות למעשים שלך‪ .‬אבל תדע לך שיש השלכות‪.‬״‬
‫“איך זה משפיע על ג׳ם‪ ,‬אם אני מבלה במאורת מכשפים?״ שאל אותה וויל‪“ .‬נכון שהוא‬
‫היה צריך לבוא לשם כדי לגרור אותי בחזרה הביתה‪ ,‬אבל הוא כבר עשה בעבר דברים‬
‫מסוכנים מזה למעני‪ .‬אנחנו מגינים זה על זה –“‬
‫“לא‪ ,‬לא‪,‬״ קראה טסה בתסכול‪“ .‬נראה לך שאכפת לו מהסכנה? באמת? הסם הזה‪ ,‬היִין פֶ ן‬
‫הזה‪ ,‬הרס לו את החיים‪ ,‬והנה אתה הולך לך לבלות במאורת מכשפים ומסמם את עצמך כאילו‬
‫שום דבר לא משנה‪ ,‬כאילו זה רק משחק‪ .‬הוא נאלץ לצרוך את החומר המגעיל הזה מדי יום‬
‫כדי לחיות‪ ,‬אבל לאט־לאט זה גם הורג אותו‪ .‬הוא שונא להיות תלוי בזה‪ .‬הוא אפילו לא‬
‫מסוגל לקנות את הסם בעצמו; הוא שולח אותך לעשות את זה‪.‬״ וויל ניסה למחות‪ ,‬אבל טסה‬
‫הרימה את ידה‪“ .‬ואז אתה נעלם לך לווייטצ׳אפל ומבזבז את כספך אצל אותם אנשים‬
‫שמייצרים את הסמים האלה וגורמים לאנשים להתמכר להם‪ ,‬כאילו שיצאת לחופשה‪ .‬מה‬
‫עבר לך בראש?״‬
‫“אבל זה לא היה קשור בכלל לג׳ם –“‬
‫“כי לא חשבת עליו‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬אולי כדאי שתתחיל לחשוב‪ .‬אתה לא מבין שהוא‬
‫מרגיש שאתה מזלזל בו כשאתה משתמש ברעל שהורג אותו? ואתה אמור להיות אחיו‪.‬״‬
‫וויל הפך לבן‪“ .‬אסור לו לחשוב כך‪.‬״‬
‫“עובדה שהוא חושב‪,‬״ אמרה‪“ .‬הוא מבין שלא אכפת לך מה אחרים חושבים עליך‪ .‬אבל‬
‫הוא כנראה ציפה שכן יהיה אכפת לך מה הוא חושב‪ .‬ואיך הוא מרגיש‪.‬״‬
‫וויל רכן קדימה‪ .‬להבות האש יצרו תבניות מוזרות על עורו והפכו לשחורה את החבורה‬
‫שעל לחיו‪“ .‬כן אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים‪,‬״ אמר בתקיפות מפתיעה‪ ,‬כשהוא בוהה‬
‫בלהבות‪“ .‬זה כל מה שמטריד אותי – מה חושבים עליי אחרים‪ ,‬מה הם מרגישים כלפיי‪ ,‬ומה‬
‫אני מרגיש כלפיהם; זה מוציא אותי מדעתי‪ .‬רציתי לברוח –“‬
‫“אתה לא רציני‪ .‬שוויל הרונדייל יעסיק את מוחו במה שאחרים חושבים עליו?״ טסה‬
‫ניסתה לשוות לקולה קלילות ככל שיכלה‪ .‬המבט שבפניו הבהיל אותה‪ .‬הוא היה פתוח‬
‫לחלוטין‪ ,‬כאילו נתפס במחשבה שהשתוקק לחלוק עם אחרים‪ ,‬אלא שזה היה למעלה מכוחו‪.‬‬
‫זה הנער שלקח את המכתבים האישיים שלי והסתיר אותם בחדרו‪ ,‬חשבה‪ ,‬אך בלבה לא היה‬
‫שום כעס כלפיו‪ .‬היא חשבה שתרתח מזעם כשתראה אותו שוב‪ ,‬אבל זה לא קרה; בלבה היו‬
‫רק בלבול ותמיהה‪ .‬העובדה שרצה לקרוא את המכתבים מלכתחילה היא בוודאי סימן‬
‫לסקרנות כלפי אנשים אחרים – רגש שנראה מאוד לא טיפוסי לוויל‪.‬‬
‫בפניו ובקולו היה משהו חשוף‪“ .‬טס‪,‬״ אמר‪“ .‬זה הדבר היחיד שחשוב לי‪ .‬אינני מביט בך‬
‫מבלי לחשוב מה את מרגישה כלפיי‪ ,‬מבלי לחשוש –“‬
‫הוא השתתק כשדלת הטרקלין נפתחה ולחדר נכנסה שרלוט‪ ,‬מלווה בגבר גבוה ששערו‬
‫הבלונדיני זרח כמו חמנייה באפלולית החדר‪ .‬וויל הפנה מיד את מבטו‪ ,‬ופניו התכרכמו‪ .‬טסה‬
‫לטשה בו מבט‪ .‬מה הוא התכוון לומר?‬
‫“הו!״ ניכר בשרלוט שלא ציפתה לראות שם את שניהם‪“ .‬טסה‪ ,‬וויל – לא ידעתי שאתם‬
‫פה‪.‬״‬
‫כפות ידיו של וויל נקפצו לאגרופים לצדי גופו‪ ,‬פניו נותרו מוצללות‪ ,‬אבל קולו היה יציב‬
‫כשענה‪“ :‬ראינו שהאח מבוערת‪ .‬כל החדרים האחרים קרים כקרח‪.‬״‬
‫טסה קמה ממקומה‪“ .‬אנחנו תכף הולכים –“‬
‫“וויל הרונדייל‪ ,‬אני שמח לראות ששלומך טוב‪ .‬וטסה גריי!״ האיש הבלונדיני התרחק‬
‫משרלוט וניגש אל טסה‪ ,‬כשהוא קורן מאושר כאילו הכיר אותה‪“ .‬את מחליפת־הצורה‪ ,‬נכון?‬
‫לעונג הוא לי‪ .‬הייתי סקרן מאוד לפגוש אותך‪.‬״‬
‫שרלוט נאנחה‪“ .‬מר ווּלזי סקוט‪ ,‬מיס טסה גריי‪ .‬טסה‪ ,‬זה מר סקוט‪ ,‬ראש להקת הזאבים של‬
‫לונדון וידיד ותיק של המסדר‪.‬״‬

‫“טוב‪,‬״ אמר גדעון כשהדלת נסגרה מאחורי וויל וטסה‪ .‬הוא פנה אל סופי‪ ,‬שחשה פתאום‬
‫בגודלו העצום של החדר והרגישה בתוכו קטנה מאין כמותה‪“ .‬שנמשיך באימונים?״‬
‫הוא הושיט לה סכין‪ ,‬שבהקה כמו שרביט של כסף באפלולית החדר‪ .‬עיניו הירוקות ננעצו‬
‫בה במבט יציב‪ .‬הכול בגדעון נראה יציב – מבטו‪ ,‬קולו‪ ,‬הילוכו‪ .‬היא זכרה את התחושה‬
‫כשזרועותיו היציבות נכרכו סביבה‪ ,‬וכל גופה נרעד מבלי משים‪ .‬עד לאותו הרגע מעולם לא‬
‫נשארה איתו לבד בחדר‪ ,‬וזה הפחיד אותה‪“ .‬אני חוששת שכבר לא אוכל להתרכז‪ ,‬מר‬
‫לייטווּד‪,‬״ אמרה‪“ .‬תודה על ההצעה‪ ,‬אבל‪...‬״‬
‫הוא הוריד את ידו באטיות לצד גופו‪“ .‬נראה לך שאינני מתייחס ברצינות להכשרה שלך?״‬
‫“ודאי שכן‪ ,‬אתה מאוד נדיב‪ .‬אבל כדאי שנשלים עם העובדות‪ ,‬אינך מסכים? להכשרה‬
‫הזאת אין שום קשר אליי או אל טסה‪ .‬זה קשור לאביך ולמכון‪ .‬ועכשיו‪ ,‬אחרי שסטרתי לאחיך‬
 ‫־״ היא הרגישה שגרונה נחנק‪“ .‬גברת בּראנוול תתאכזב קשות כשתשמע על כך‪.‬״‬
‫“שטויות‪ .‬זה הגיע לו‪ .‬ואל תשכחי את סכסוך הדמים בין המשפחות שלנו‪.‬״ גדעון סובב את‬
‫סכין הכסף ברישול על אצבעו ותחב אותה בחגורת הנשק שלו‪“ .‬שרלוט בוודאי תיתן לך‬
‫העלאה במשכורת כשתשמע על כך‪.‬״‬
‫סופי נדה בראשה‪ .‬הם עמדו כעת רק כמה צעדים מהספסל; היא צנחה עליו‪ ,‬מותשת‪“ .‬אתה‬
‫לא מכיר את שרלוט‪ .‬היא תרגיש שמחובתה להעניש אותי‪.‬״‬
‫גדעון התיישב על הספסל – לא לידה‪ ,‬אלא בצדו המרוחק‪ ,‬רחוק ממנה ככל האפשר‪ .‬סופי‬
‫התקשתה להחליט אם היא מרוצה מזה או לא‪“ .‬מיס קולינס‪,‬״ אמר‪“ .‬יש משהו שעלייך‬
‫לדעת‪.‬״‬
‫היא שילבה את אצבעותיה‪“ .‬מה?״‬
‫הוא רכן קלות קדימה‪ ,‬וכתפיו הרחבות השתוחחו‪ .‬היא ראתה כתמים אפורים בעיניו‬
‫הירוקות‪“ .‬כשאבא הורה לי לחזור ממדריד‪,‬״ הסביר‪“ ,‬לא רציתי לבוא‪ .‬אף פעם לא הייתי‬
‫מאושר בלונדון‪ .‬הבית שלנו קודר למדי מאז שאימא מתה‪.‬״‬
‫סופי בהתה בו‪ .‬היא לא ידעה מה לומר‪ .‬הוא היה צייד צללים וג׳נטלמן‪ ,‬אך נדמה שפתח את‬
‫סגור לבו בפניה‪ .‬אפילו ג׳ם‪ ,‬על אף חביבותו וטוב־לבו‪ ,‬מעולם לא נהג בה כך‪.‬‬
‫“כששמעתי על האימונים הללו‪ ,‬חשבתי שזה בזבוז זמן משווע‪ .‬דמיינתי לעצמי שתי נערות‬
‫טיפשות שאינן מתעניינות בהכשרה כלשהי‪ .‬אבל טעיתי גם לגבייך וגם לגבי מיס גריי‪ .‬דעי‬
‫לך שנהגתי לאמן את ציידי הצללים הצעירים במדריד‪ .‬והיו ביניהם כמה שלא גילו ולו שמץ‬
‫מהיכולת המולדת שלך‪ .‬את תלמידה מצוינת‪ ,‬ולעונג הוא לי ללמד אותך‪.‬״‬
‫סופי הרגישה שהיא מסמיקה‪“ .‬אתה לא רציני‪.‬״‬
‫“אני רציני מאוד‪ .‬הופתעתי לטובה כבר ביום הראשון‪ ,‬ושוב בפעם הבאה‪ ,‬ובזו שאחריה‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬גיליתי שאני מצפה לכך בקוצר רוח‪ .‬יהיה זה אפילו הוגן לומר שמאז חזרתי‪ ,‬שנאתי‬
‫כל רגע מהשהות שלי בלונדון‪ ,‬פרט לשעות שביליתי כאן‪ ,‬איתך‪.‬״‬
‫“אבל אמרת אַי דיוֹס מִ יוֹ בכל פעם שהפלתי את הפגיון –“‬
‫הוא חייך‪ .‬החיוך האיר את פניו‪ ,‬שינה אותו‪ .‬סופי נעצה בו מבט ארוך‪ .‬הוא לא היה יפה כמו‬
‫ג׳ם‪ ,‬אבל הוא בהחלט היה נאה מאוד‪ ,‬במיוחד כשחייך‪ .‬נדמה שחיוכו נגע בלבה‪ ,‬האיץ את‬
‫הלמותו‪ .‬הוא צייד צללים‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬וג׳נטלמן‪ .‬אסור לך לחשוב עליו‪ .‬תפסיקי‪ .‬אבל זה‬
‫היה חסר טעם ממש כמו הניסיון לסלק את ג׳ם ממחשבותיה‪ .‬בחברתו של ג׳ם הרגישה אמנם‬
‫בטוחה‪ ,‬אבל בחברתו של גדעון נמלאה התרגשות שהותירה אותה המומה‪ ,‬כאילו פילח ברק‬
‫את גופה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬היא לא רצתה שזה יחלוף‪.‬‬
‫“אני מדבר ספרדית כשאני במצב רוח טוב‪,‬״ אמר‪“ .‬סתם‪ ,‬שתדעי‪.‬״‬
‫“אם כך‪ ,‬זה לא בגלל שהתעייפת כל כך מהאטיות שלי‪ ,‬עד שרצית לקפוץ מהגג?״‬
‫“להפך‪.‬״ הוא קרב אליה‪ .‬עיניו היו ירוקות־אפורות כמו ים סוער‪“ .‬סופי‪ ,‬אני יכול לשאול‬
‫אותך משהו?״‬
‫היא ידעה שעליה לתקן אותו‪ ,‬לבקש שיקרא לה מיס קולינס‪ ,‬אבל היא לא עשתה זאת‪.‬‬
‫“כן?״‬
‫“יקרה אשר יקרה עם המשך ההכשרה – האם יורשה לי לראות אותך שוב?״‬

‫וויל קם ממקומו‪ ,‬אך ווּלזי סקוט המשיך לבחון במבטו את טסה; ידו נחה תחת סנטרו‪ ,‬והוא‬
‫אמד אותה כאילו היתה מוצג בתוך תיבת זכוכית במוזיאון לטבע‪ .‬הוא לא נראה כלל כמו‬
‫מנהיג של להקת אנשי זאב‪ .‬הוא נראה בשנות העשרים לחייו‪ ,‬גבוה אך צנום‪ ,‬כמעט כחוש‪,‬‬
‫ושיער בלונדיני צנח על כתפיו‪ .‬הוא לבש מקטורן קטיפה‪ ,‬מכנסי ברך וצעיף ארוך עם הדפס‬
‫פייזלי‪ .‬מונוקל בעל עדשה כהה הסתיר את אחת מעיניו הירוקות‪ .‬הוא נראה כמו קריקטורה‬
‫שראתה בכתב העת הסאטירי פּאנץ׳‪ ,‬של אחד מאלה שקראו לעצמם “אסתטיקנים״‪.‬‬
‫“מקסימה‪,‬״ הכריז בסופו של דבר‪“ .‬שרלוט‪ ,‬אני עומד על כך ששניהם יצטרפו אלינו‬
‫לשיחה‪ .‬איזה זוג מקסים‪ .‬האופן שבו שערו הכהה משלים את עורה החיוור –“‬
‫“תודה לך‪,‬״ אמרה טסה‪ ,‬וקולה נשמע לה גבוה מהרגיל בכמה אוקטבות‪“ ,‬מר סקוט‪ ,‬זה‬
‫מאוד אדיב מצדך‪ ,‬אבל אין שום קשר בין וויל לביני מעבר לידידות‪ .‬אינני יודעת מה שמעת‬
‫–“‬
‫“שום דבר!״ קרא האיש‪ ,‬שצנח על כיסא וסידר את הצעיף סביב צווארו‪“ .‬שום דבר‪ ,‬אני‬
‫מבטיח לך‪ ,‬גם אם הסומק שעלה בלחייך סותר את דברייך‪ .‬נו‪ ,‬ידידיי‪ ,‬שבו בבקשה‪ .‬אין מה‬
‫לחשוש מפניי‪ .‬שרלוט‪ ,‬הזמיני תה‪ .‬אני מת מצמא‪.‬״‬
‫טסה הציצה בשרלוט‪ ,‬וזו משכה בכתפיה כמו אומרת שאין מה לעשות בנידון‪ .‬טסה‬
‫התיישבה לאטה בכורסה‪ .‬וויל התיישב גם הוא‪ .‬היא לא הביטה בו; היא לא יכלה לעמוד בזה‪,‬‬
‫לא כשווּלזי סקוט מביט בשניהם בחיוך רחב‪ ,‬כאילו ידע דבר־מה שהיא עצמה אינה יודעת‪.‬‬
‫“ואיפה מר קרסטֵיירז הצעיר?״ תהה האיש‪“ .‬בחור מקסים‪ .‬איזה גוון מעניין‪ .‬וגם כל כך‬
‫מוכשר בנגינה בכינור‪ .‬כמובן‪ ,‬שמעתי את גארסן בכבודו ובעצמו מנגן באופרה של פריז‪,‬‬
‫ואחרי זה הכול נשמע כמו אבק פחמים ששורט את עור התוף‪ .‬חבל שהוא חולה‪.‬״‬
‫שרלוט‪ ,‬שחצתה את החדר כדי לצלצל בפעמון ולזמן את ברידג׳ט‪ ,‬חזרה והתיישבה‪ ,‬כשהיא‬
‫מחליקה את חצאיתה‪“ .‬במובן מסוים על זה בדיוק רציתי לדבר איתך –“‬
‫“אוי‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪.‬״ סקוט שלף משום מקום תיבת מיוליקה ונופף בה לעברה של שרלוט‪.‬‬
‫“בלי שיחות רציניות‪ ,‬בבקשה‪ ,‬לא עד שאשתה תה ואעשן סיגר‪ .‬אפשר להציע לך סיגר‬
‫מצרי?״ הוא הושיט לה את הקופסה‪“ .‬אין משובח ממנו‪.‬״‬
‫“לא‪ ,‬תודה‪.‬״ שרלוט נראתה מזועזעת מעצם הרעיון של עישון סיגר; אכן‪ ,‬אפילו לטסה היה‬
‫קשה לדמיין זאת‪ ,‬והיא שמעה את וויל צוחק חרישית לצדה‪ .‬סקוט משך בכתפיו והכין לעצמו‬
‫סיגר‪ .‬תיבת המיוליקה היתה יצירה מתוחכמת‪ ,‬עם תא לסיגרים שנקשרו בסרט משי‪ ,‬תאים‬
‫לגפרורים חדשים ומשומשים‪ ,‬ואפילו תא נפרד לאפר‪ .‬הם הביטו באיש הזאב כשהדליק את‬
‫הסיגר שלו בהנאה גלויה‪ ,‬ואת החדר מילא ריחו המתקתק של טבק‪.‬‬
‫“כעת‪,‬״ אמר‪“ .‬ספרי לי מה שלומך‪ ,‬שרלוט‪ ,‬יקירתי‪ .‬ומה שלום בעלך פזור־הדעת‪ .‬הוא‬
‫עדיין מסתובב בקריפטה וממציא מיני המצאות מתפוצצות?״‬
‫“לפעמים הן אפילו אמורות להתפוצץ‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫הם שמעו קולות קרקוש‪ ,‬וברידג׳ט הופיעה עם מגש תה‪ ,‬ובכך חסכה משרלוט את הצורך‬
‫לענות לסקוט‪ .‬היא הניחה את התה על השולחן המשובץ שבין הכורסאות והביטה סביבה‬
‫בדאגה‪“ .‬צר לי‪ ,‬גברת בּראנוול‪ .‬חשבתי שאתם רק שניים –“‬
‫“זה בסדר‪ ,‬ברידג׳ט‪,‬״ ענתה לה שרלוט בתקיפות מזלזלת‪“ .‬אצלצל שוב אם נזדקק לך‪.‬״‬
‫ברידג׳ט קדה קידה ויצאה מהחדר‪ ,‬ותוך כדי כך העיפה מבט סקרני בווּלזי סקוט מעבר‬
‫לכתפה‪ .‬נדמה שלא הבחין בה כלל‪ .‬הוא כבר מזג חלב לתוך ספל התה שלו והביט בתוכחה‬
‫במארחת‪“ .‬אוי‪ ,‬שרלוט‪.‬״‬
‫היא הביטה בו בתמיהה‪“ .‬כן?״‬
‫“המלקחיים – מלקחי הסוכר‪,‬״ אמר לה סקוט בעצב‪ ,‬בנימה של אדם שמכריז על מותו‬
‫הטרגי של מכר‪“ .‬הם עשויים מכסף‪.‬״‬
‫“אוה!״ שרלוט נראתה מבוהלת‪ .‬כסף מסוכן לאנשי זאב‪ ,‬נזכרה טסה‪“ .‬אני נורא מצטערת‬
‫–“‬
‫סקוט נאנח‪“ .‬זה בסדר‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬אני תמיד מצויד במלקחיים משלי‪.‬״ הוא שלף פיסת‬
‫משי מגולגלת מכיס נוסף במקטורן הקטיפה שלו – שהיה מכופתר מעל לסוטת משי עם הדפס‬
‫של חבצלות מים‪ ,‬שהיה מבייש את מלבושיו הססגוניים של הנרי – ושלף מתוכה מלקחיים‬
‫וכפית מזהב‪ .‬הוא הניח אותם על השולחן‪ ,‬הרים את מכסה הקומקום ונראה מרוצה‪“ .‬תה אבק‬
‫שרפה! מציילון‪ ,‬אני מניח? שתית פעם תה במרקש? הם מטביעים אותו בסוכר או בדבש –“‬
‫“ירוק?״ שאלה טסה‪ ,‬שמעולם לא ידעה לשלוט במבול השאלות שלה‪ ,‬גם כשידעה שזה לא‬
‫רעיון מוצלח‪“ .‬אין אבק שרפה בתה‪ ,‬נכון?״‬
‫סקוט צחק והניח את המכסה במקומו‪ .‬הוא נשען לאחור‪ ,‬ושרלוט מזגה מהקנקן לתוך הספל‬
‫שלו בשפתיים קפוצות‪“ .‬אוי‪ ,‬את מקסימה! לא‪ ,‬זה בסך הכול תה ירוק‪ ,‬וקוראים לו כך כי‬
‫העלים מגולגלים לכדורים קטנים שנראים כמו אבק שרפה‪.‬״‬
‫שרלוט אמרה‪“ ,‬מר סקוט‪ ,‬אנחנו מוכרחים לדון במצב‪.‬״‬
‫“כן‪ ,‬כן‪ ,‬קראתי את המכתב שלך‪.‬״ הוא נאנח‪“ .‬הפוליטיקה הפנימית של שוכני תחתיות‪ .‬זה‬
‫כל כך משעמם‪ .‬אני מניח שלא תניחי לי לספר לך על הדיוקן שלי שצייר אלמה־טאדֶ מָה?‬
‫הייתי לבוש כחייל רומאי –“‬
‫“וויל‪,‬״ ביקשה שרלוט בתקיפות‪“ .‬אולי כדאי שתספר למר סקוט מה ראית אמש‬
‫בווייטצ׳אפל‪.‬״‬
‫להפתעתה של טסה‪ ,‬ציית וויל לבקשתה‪ ,‬ואף צמצם את הערותיו העוקצניות למינימום‪.‬‬
‫סקוט הביט בו מעל לשפתו של ספל התה‪ ,‬שעה שוויל דיבר‪ .‬עיניו הירוקות היו כה חיוורות‪,‬‬
‫שהן נראו כמעט צהובות‪.‬‬
‫“צר לי‪ ,‬נערי‪,‬״ אמר האיש כשוויל סיים את דבריו‪“ .‬אינני מבין מדוע זה מצריך את זימונה‬
‫של פגישה דחופה‪ .‬כולנו מודעים לקיומן של מאורות העפרית‪ ,‬ואי אפשר לצפות ממני‬
‫שאשגיח על כל אחד מחברי הלהקה שלי בכל רגע נתון‪ .‬אם כמה מהם החליטו לחטוא‪...‬״ הוא‬
‫רכן קדימה‪“ .‬אתה יודע שלעיניך יש גוון כמעט זהה לעלי כותרת של אמנון ותמר? לא בדיוק‬
‫כחול‪ ,‬ולא בדיוק סגול‪ .‬יוצא מן הכלל‪.‬״‬
‫וויל פער את עיניו היוצאות מן הכלל וגיחך‪“ .‬נדמה לי שהיה זה האזכור של המגיסטר‬
‫שהטריד את שרלוט‪.‬״‬
‫“אה‪.‬״ סקוט הפנה את מבטו אל שרלוט‪“ .‬את חוששת שאני בוגד בך כמו דה קווינסי‪ .‬שאני‬
‫זומם עם המגיסטר – מה דעתך שנקרא לו בשמו? מוֹרטמן – ושאני מניח לו להשתמש‬
‫בזאבים שלי כרצונו‪.‬״‬
‫“חשבתי‪,‬״ ענתה לו שרלוט בהיסוס‪“ ,‬שאולי שוכני התחתיות בלונדון חשים שהמכון בגד‬
‫בהם אחרי מה שקרה עם דה קווינסי‪ .‬מותו –“‬
‫סקוט יישר את המונוקל שכיסה על עינו‪ .‬תוך כדי כך הבזיק האור על טבעת הזהב שענד על‬
‫אצבעו‪ .‬המילים שנחקקו בטבעת זהרו‪ :‬ל׳ארט פּוּר ל׳ארט‪“ .‬זו היתה ההפתעה הכי טובה מאז‬
‫שגיליתי את המרחצאות הטורקיים בגֶ׳רמין סטריט‪ .‬מאז ומעולם בזתי לדה קווינסי‪ .‬תיעבתי‬
‫אותו בכל נימי נפשי‪.‬״‬
‫“טוב‪ ,‬ילדי הלילה וילדי הירח מעולם לא ממש –“‬
‫“דה קווינסי הרג איש זאב‪,‬״ אמרה פתאום טסה‪ ,‬וזיכרונותיה שלה התערבבו באלה של‬
‫קאמיל‪ ,‬ובעיני רוחה ראתה זוג עיניים צהובות־ירוקות כמו של סקוט‪“ .‬בגלל – הקשר שלו –‬
‫עם קאמיל בֶּלקוֹרט‪.‬״‬
‫ווּלזי סקוט נעץ בטסה מבט ארוך וחקרני‪“ .‬זה היה אחי‪,‬״ אמר‪“ .‬אחי הגדול‪ .‬הוא היה‬
‫מנהיג הלהקה לפניי‪ ,‬את מבינה‪ ,‬ואני ירשתי את התפקיד‪ .‬בדרך כלל צריך להרוג כדי להפוך‬
‫למנהיג להקה‪ .‬במקרה שלי זה הועלה להצבעה‪ ,‬וכך הוטלה עליי המשימה לנקום את מותו של‬
‫אחי בשם הלהקה‪ .‬אבל אתם –“ הוא החווה בידו האלגנטית‪“ .‬כבר טיפלתם במקומי בדה‬
‫קווינסי‪ .‬אין לך מושג עד כמה אני אסיר תודה‪.‬״ הוא הטה את ראשו הצדה‪“ .‬הוא מת היטב?״‬
‫“הוא מת כשהוא צורח‪.‬״ הבוטות של שרלוט החרידה את טסה‪.‬‬
‫“כמה נפלא לשמוע‪.‬״ סקוט הניח את ספל התה מידו‪“ .‬אני חייב לך טובה‪ .‬ולכן אספר לך‬
‫את כל הידוע לי‪ ,‬אם כי זה לא הרבה‪ .‬מוֹרטמן פנה אליי בימיי הראשונים בתפקיד והזמין‬
‫אותי להצטרף אליו למועדון פּנדמוניום‪ .‬סירבתי משום שדה קווינסי כבר השתייך אליו‪ ,‬ומובן‬
‫שלא הסכמתי להיות חבר באותו מועדון‪ .‬מוֹרטמן הבהיר לי שישמור לי מקום למקרה שאשנה‬
‫את דעתי –“‬
‫“הוא אמר לך מה הוא רוצה?״ קטע אותו וויל‪“ .‬מהי בעצם מטרת המועדון?״‬
‫“להשמיד את כל ציידי הצללים‪,‬״ אמר לו סקוט‪“ .‬חשבתי שאתם יודעים‪ .‬זה לא מועדון‬
‫גינון‪.‬״‬
‫“אנחנו סבורים שהוא נוטר לנו טינה‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬למסדר כולו‪ .‬ציידי צללים הרגו את‬
‫הוריו לפני שנים‪ .‬הם היו מכשפים ועסקו במאגיה שחורה‪.‬״‬
‫“זו לא בדיוק טינה‪ ,‬זה אידֶ ה פיקס‪,‬״ אמר לה סקוט בצרפתית‪“ .‬זו אובססיה‪ .‬הוא רוצה‬
‫להשמיד את בני מינך‪ ,‬אבל נדמה שלא אכפת לו להתחיל מאנגליה ולהמשיך משם‪ .‬הוא‬
‫מטורף מהסוג הסבלני‪ ,‬השיטתי‪ .‬וזה הסוג הגרוע ביותר‪.‬״ הוא נשען לאחור בכיסאו ונאנח‪.‬‬
‫“אבל כן הגיעו אליי שמועות על קבוצה של זאבים צעירים‪ ,‬עצמאיים שאינם שייכים ללהקה‪.‬‬
‫שמעתי שהם מבצעים איזו עבודה מחתרתית תמורת תשלום נאה‪ .‬הם הסתובבו בתוך להקת‬
‫הזאבים‪ ,‬הפגינו את עושרם ועוררו איבה‪ .‬לא ידעתי על הסמים‪.‬״‬
‫“הסמים ממריצים אותם לעבוד עבורו יומם ולילה‪ ,‬עד שבסוף יתמוטטו מתשישות‪ ,‬או‬
‫שהסמים יהרגו אותם‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬ואין תרופה להתמכרות‪ .‬היא קטלנית‪.‬״‬
‫איש הזאב הישיר אליו את עיניו הירוקות־צהובות‪“ .‬היִין פֶ ן‪ ,‬אבקת הכסף הזאת‪ ,‬זה הסם‬
‫שגם ג׳יימס קרסטֵיירז מכור לו‪ ,‬נכון? והוא עדיין חי‪.‬״‬
‫“ג׳ם שורד כי הוא צייד צללים ומשתמש במינימום ההכרחי‪ ,‬ובתדירות הנמוכה ביותר‬
‫שהוא מסוגל‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬בסוף זה יהרוג אותו‪.‬״ קולו של וויל היה חלול להחריד‪“ .‬בדיוק כמו‬
‫הניסיון להיגמל‪.‬״‬
‫“טוב‪ ,‬בסדר‪,‬״ ענה לו האיש בנימה קלילה‪“ .‬אם כך‪ ,‬אני מאוד מקווה שלא נוצר מחסור‬
‫בגלל שהמגיסטר קונה את כל הסם‪.‬״‬
‫וויל החוויר‪ .‬ניכר בו שהמחשבה לא עלתה כלל על דעתו‪ .‬טסה הסתובבה אליו‪ ,‬אבל הוא‬
‫כבר קם על רגליו ומיהר אל הדלת‪ .‬זו נסגרה מאחוריו בטריקה‪.‬‬
‫שרלוט קימטה את מצחה‪“ .‬אלוהים‪ ,‬הוא שוב נוסע לווייטצ׳אפל‪,‬״ אמרה‪“ .‬זה היה הכרחי‪,‬‬
‫ווּלזי? נראה לי שהבהלת את הבחור המסכן‪ ,‬וכנראה לשווא‪.‬״‬
‫“אין שום פסול בחשיבה לטווח הארוך‪,‬״ אמר סקוט‪“ .‬אני התייחסתי לאחי כאל מובן‬
‫מאליו‪ ,‬עד שדה קווינסי הרג אותו‪.‬״‬
‫“דה קווינסי והמגיסטר היו שניהם מאותו הסוג – חסרי־רחמים‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬אם‬
‫תעזור לנו –“‬
‫“המצב בהחלט לא נעים‪,‬״ ציין סקוט‪“ .‬למרבה הצער‪ ,‬ליקנתרופים שאינם חברי הלהקה‬
‫אינם באחריותי‪.‬״‬
‫“אם תוכל רק לגשש קצת‪ ,‬מר סקוט‪ .‬כל פיסת מידע עשויה להיות חשובה‪ :‬היכן הם‬
‫עובדים או מה בדיוק הם עושים‪ .‬חברי המסדר יהיו אסירי תודה‪.‬״‬
‫“אה‪ ,‬חברי המסדר‪,‬״ אמר סקוט‪ ,‬שנראה משועמם‪“ .‬בסדר גמור‪ .‬ועכשיו‪ ,‬שרלוט‪ ,‬בואי‬
‫נדבר עלייך‪.‬״‬
‫“אוי‪ ,‬אבל אני משעממת‪,‬״ אמרה לו שרלוט‪ ,‬ופתאום התעופפה ידה ופגעה בקומקום התה –‬
‫טסה היתה משוכנעת שהיא עשתה את זה בכוונה‪ .‬הקומקום פגע בשולחן בחבטה‪ ,‬ומים‬
‫רותחים נשפכו מתוכו‪ .‬סקוט זינק ממקומו בצעקה והרחיק את צעיפו מטווח סכנה‪.‬‬
‫שרלוט קמה ממקומה וצקצקצה בלשונה‪“ .‬ווּלזי‪ ,‬יקירי‪,‬״ אמרה והניחה את ידה על זרועו‪,‬‬
‫“עזרת לי כל כך‪ .‬הרשה לי ללוות אותך החוצה‪ .‬קיבלנו פגיון קריס עתיק מהמכון בבומביי‪,‬‬
‫ואני כבר משתוקקת להראות לך אותו‪...‬״‬

‫‪ 9‬לורד רנדל‪ ,‬מתוך “בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד״ ‪ /‬מאנגלית‪ :‬נתן אלתרמן‪ .‬הקיבוץ המאוחד‪ :‬תשי״ט‪.‬‬
‫‪ 10‬מתוך אלגיה ‪“ ,19‬בעליה ליצוע״‪ ,‬תרגום משה גנן‪.‬‬
11
 ‫אי־שקט פראי‬
‫‪Your woe hath been my anguish; yea, I quail‬‬
‫‪.And perish in your perishing unblest‬‬
‫‪And I have searched the hights and depths, the scope‬‬
‫‪Of all our universe, with desperate hope‬‬
‫‪.To find some solace for your wild unrest‬‬
‫‪ -‬ג׳יימס תומסון‪The City of Dreadful Night ,‬‬

‫גברת בּראנוול היקרה ‪-‬‬

‫את ודאי מופתעת לקבל ממני מכתב זמן קצר כל כך לאחר צֵאתי מלונדון‪ ,‬אך למרות הנמנום‬
‫שמאפיין בדרך כלל את אזור הכפר‪ ,‬אירוע רודף כאן אירוע‪ ,‬ומצאתי לנכון לעדכן אותך‬
‫בהתפתחויות‪.‬‬
‫מזג האוויר מוסיף להיות נאה ומאפשר לי לתור בנחת את אזור הכפר‪ ,‬במיוחד סביב אחוזת‬
‫ֵרייבֶ נסקאר – מבנה עתיק ונאה לכל הדעות‪ .‬נדמה שמשפחת הרונדייל מתגוררת כאן לבדה‪:‬‬
‫האב אדמונד‪ ,‬האֵ ם והבת הצעירה ססילי‪ ,‬בת כמעט חמש־עשרה‪ ,‬והיא דומה מאוד לאחיה‬
‫בקוצר רוחה‪ ,‬באופייה ובמראה החיצוני‪ .‬מיד אספר לך מנין לי ההבחנות הללו‪.‬‬
‫אחוזת ֵרייבֶ נסקאר קרובה מאוד לכפר קטן‪ .‬שכרתי לי חדר בפונדק הדרכים המקומי‪ ,‬הברבור‬
‫השחור‪ ,‬והתחזיתי לג׳נטלמן המעוניין לרכוש נכס באזור‪ .‬המקומיים שופעים מידע‪ ,‬וגם אם לא‪,‬‬
‫כישוף קטן של שכנוע עוזר לנו לראות עין בעין‪.‬‬
‫נראה שבני משפחת הרונדייל כמעט אינם מתרועעים בחברה המקומית‪ .‬על אף נטייתם‬
‫להתבודד – ואולי בגללה – נפוצות השמועות הקשורות אליהם‪ .‬נראה שאחוזת ֵרייבֶ נסקאר אינה‬
‫שייכת להם‪ ,‬אלא שהם מטפלים בה ומשגיחים עליה עבור הבעלים – אקסל מוֹרטמן‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫עבור תושבי האזור‪ ,‬מוֹרטמן איננו אלא תעשיין עשיר שרכש אחוזה כפרית ומבקר בה לעתים‬
‫רחוקות בלבד; לא שמעתי ולו מילה על קשריו עם בני־הזוג שֵייד‪ ,‬ונדמה שמורשתם של אלה‬
‫נשכחה מזמן‪ .‬בני משפחת הרונדייל מעוררים כאן סקרנות רבה‪ .‬לכולם ידוע שהיתה להם בת‬
‫שמתה‪ ,‬ושאדמונד‪ ,‬שאותו הכרתי בעבר‪ ,‬הסתבך בשתייה ובהימורים; בסופו של דבר‪ ,‬הוא‬
‫הפסיד בהימורים את ביתם שבוויילס‪ ,‬ומשנותרה המשפחה בחוסר כול‪ ,‬קיבל את ההצעה‬
‫להשגיח על הבית הזה ביורקשייר‪ .‬זה היה לפני שנים‪.‬‬
‫לכל אשר כתבתי לעיל קיבלתי אישור היום אחר הצהריים‪ ,‬כשצפיתי בבית ממרחק‪ ,‬ופתאום‬
‫הופיעה מולי נערה‪ .‬מיד זיהיתי אותה‪ .‬כבר ראיתי אותה בעבר‪ ,‬נכנסת לבית ויוצאת ממנו‪,‬‬
‫והדמיון שלה לאחיה בולט מאוד‪ ,‬כפי שכבר ציינתי‪ .‬היא פנתה אליי מיד בתקיפות ודרשה לדעת‬
‫מדוע אני מרגל אחר בני משפחתה‪ .‬היא לא נראתה לי כעוסה‪ ,‬אלא מלאת תקווה‪“ .‬האם אחי‬
‫שלח אותך?״ שאלה‪“ .‬האם יש לך חדשות על אחי?״‬
‫זה היה קורע לב‪ ,‬אבל אני מכיר את החוק‪ ,‬ולכן אמרתי לה רק שאחיה בריא ושלם ומבקש‬
‫לדעת ששלום להם‪ .‬רק אז התעורר כעסה‪ ,‬והיא אמרה שוויל יוכל להבטיח את שלומם רק אם‬
‫יחזור אליהם‪ .‬היא הוסיפה ואמרה שלא היה זה מותה של אחותה )האם ידעת על קיומה של‬
‫האחות הזאת?( שמוטט את עולמו של אביה‪ ,‬אלא נטישתו של וויל‪ .‬אשאיר את זה לשיקול‬
‫דעתך אם להעביר את המסר הזה למר הרונדייל הצעיר‪ ,‬כי נדמה שהבשורה עלולה להזיק יותר‬
‫מאשר להועיל‪.‬‬
‫כשהזכרתי את מוֹרטמן‪ ,‬היא סיפרה לי עליו ללא סייג – ידיד משפחה‪ ,‬כך אמרה‪ ,‬שעשה עמם‬
‫חסד והציע להם את ביתו כשנותרו בחוסר כול‪ .‬עוד היא מדברת‪ ,‬והתחלתי להבין איך מוֹרטמן‬
‫חושב‪ .‬הוא יודע שהחוק אוסר על נפילים להתקרב לציידי צללים שבחרו לעזוב את המסדר‪ ,‬ועל‬
‫כן גם ישמרו מרחק מאחוזת ֵרייבֶ נסקאר; הוא יודע שבעצם מגוריהם של בני משפחת הרונדייל‬
‫באחוזה‪ ,‬הופכים החפצים שבבית לשלהם‪ ,‬כך שלא ניתן להשתמש בהם כדי לאתר אותו‪ .‬ואחרון‬
‫חביב‪ ,‬הוא יודע שאם ישלוט במשפחת הרונדייל‪ ,‬יוכל לשלוט גם בוויל‪ .‬האם הוא זקוק לשליטה‬
‫בוויל? אולי לא עכשיו‪ ,‬אבל בבוא העת עשוי להתעורר הצורך‪ ,‬וכשזה יקרה‪ ,‬וויל יהיה בהישג‬
‫ידו‪ .‬הוא אדם שיודע להתכונן לעתיד‪ ,‬ואנשים כמותו הם המסוכנים ביותר‪.‬‬
‫אני במקומך‪ ,‬אף שאינני מתיימר להיכנס לנעלייך‪ ,‬הייתי מבטיח לוויל שמשפחתו בריאה‬
‫ושלמה ושאני משגיח עליהם; אל תזכירי את מוֹרטמן עד שאצליח ללקט מידע נוסף‪ .‬ככל‬
‫שהבנתי מססילי‪ ,‬משפחת הרונדייל אינה יודעת היכן נמצא מוֹרטמן‪ .‬ססילי טוענת שהוא היה‬
‫בשנגחאי; מדי פעם הם מקבלים מכתבים מסניף החברה שלו בסין‪ ,‬ועל כולם מתנוססים בולים‬
‫מוזרים‪ .‬עם זאת‪ ,‬ככל שידוע לי‪ ,‬במכון בשנגחאי טוענים שהוא איננו שם‪.‬‬
‫אמרתי למיס הרונדייל שאחיה מתגעגע אליה; היה נדמה לי שלפחות את זה אני חייב לה‪ .‬היא‬
‫היתה אסירת תודה‪ .‬יהיה עליי להישאר באזור עוד זמן־מה‪ ,‬לדעתי; אפילו אני עצמי כבר סקרן‬
‫לדעת כיצד משתלבות צרותיה של משפחת הרונדייל בתוכניות של מוֹרטמן‪ .‬עדיין יש כאן סודות‬
‫חבויים‪ ,‬מתחת לכרי הדשא הירוקים והשלווים של יורקשייר‪ ,‬ואני מתכוון לחשוף אותם‪.‬‬
‫‪ -‬רגנור פֶ ל‬

‫שרלוט קראה את המכתב פעמיים כדי לחרות את הפרטים בזיכרונה‪ ,‬ולאחר שקיפלה אותו‬
‫כמה פעמים‪ ,‬השליכה אותו לתוך האח המבוערת בטרקלין‪ .‬היא עמדה לאה‪ ,‬נשענה על מדף‬
‫האח והתבוננה בלהבות שאיכלו את הנייר ועטפו אותו בפסי שחור וזהב‪.‬‬
‫היא התקשתה להחליט אם היא מופתעת‪ ,‬או מוטרדת‪ ,‬או סתם סחוטה עד העצם בעקבות‬
‫תוכנו של המכתב‪ .‬הניסיון לאתר את מוֹרטמן היה כמו הניסיון לחבוט בעכביש‪ ,‬ופתאום‬
‫לגלות שהסתבכת ללא תקנה ברשת הדביקה שלו‪ .‬וויל – היא לא ששה לדבר איתו‪ .‬היא‬
‫הביטה באש כעיוורת‪ .‬לפעמים חשבה שוויל נשלח אליה בידי המלאך רק כדי לבחון את‬
‫סבלנותה‪ .‬הוא היה מריר‪ ,‬לשונו היתה חדה כשוט‪ ,‬ועל כל ניסיון שלה להפגין כלפיו חיבה או‬
‫אהבה הגיב בארס ובלעג‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כשהביטה בו‪ ,‬ראתה את הילד שהיה בגיל שתים־עשרה‪,‬‬
‫הילד שהצטנף בפינת חדר השינה שלו וסתם את אוזניו בידיו‪ ,‬כשהוריו קראו בשמו מתחתית‬
‫המדרגות והפצירו בו שיחזור אליהם‪.‬‬
‫היא כרעה לצדו‪ ,‬לאחר שהוריו הלכו לדרכם‪ .‬היא זכרה אותו נושא את מבטו אליה – את‬
‫פניו הקטנות החיוורות והעיקשות‪ ,‬את העיניים הכחולות והריסים הכהים‪ :‬הוא היה יפה אז‬
‫כמו ילדה קטנה‪ ,‬צנום ועדין‪ ,‬לפני ששקע כל כולו באימונים כצייד צללים‪ ,‬עד כדי כך שבתוך‬
‫שנתיים נעלמה העדינות תחת שכבה של שרירים וצלקות וסימנים‪ .‬היא נטלה אז את ידו‪ ,‬והוא‬
‫הניח לה לאחוז בה כאילו היתה יצור מת‪ .‬הוא נשך את שפתו התחתונה‪ ,‬אם כי נדמה שאפילו‬
‫לא שם לב לכך‪ ,‬ודם כיסה את סנטרו וטפטף על חולצתו‪ .‬שרלוט‪ ,‬את תגידי לי‪ ,‬נכון? את‬
‫תגידי לי אם משהו יקרה להם?‬
‫וויל‪ ,‬אסור לי ‪-‬‬
‫אני מכיר את החוק‪ .‬אני רק רוצה לדעת אם הם חיים‪ .‬עיניו התחננו אליה‪ .‬שרלוט‪ ,‬בבקשה‪...‬‬
‫“שרלוט?״‬
‫היא נשאה את מבטה מהאח המבוערת‪ .‬ג׳ם עמד בפתח הטרקלין‪ .‬שרלוט‪ ,‬שנותרה לכודה‬
‫בעבר‪ ,‬צמצמה את עיניה‪ .‬כשהגיע ללונדון משנגחאי‪ ,‬היו שערו ועיניו כמעט שחורים כדיו‪.‬‬
‫עם הזמן הם הכסיפו‪ ,‬כמו נחושת שמתחמצנת לירוקת‪ ,‬כשהסם זרם בדמו‪ ,‬שינה אותו והרג‬
‫אותו לאט־לאט‪.‬‬
‫“ג׳יימס‪,‬״ אמרה‪“ .‬כבר מאוחר‪ ,‬לא?״‬
‫“אחת־עשרה‪.‬״ הוא הטה קלות את ראשו‪ ,‬בחן אותה‪“ .‬את בסדר? את נראית כאילו איבדת‬
‫את שלוות נפשך‪.‬״‬
‫“לא‪ ,‬אני פשוט –“ היא משכה בכתפיה‪“ .‬כל העסק הזה עם מוֹרטמן‪.‬״‬
‫“יש לי שאלה‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪ ,‬שחצה את הטרקלין לעברה והנמיך את קולו‪“ .‬די קשורה‬
‫לנושא‪ .‬גבריאל אמר היום משהו בזמן האימונים –“‬
‫“אתה היית שם?״‬
‫הוא נד בראשו‪“ .‬סופי סיפרה לי‪ .‬היא לא אוהבת לרכל‪ ,‬אבל היתה מוטרדת‪ ,‬ואני לא‬
‫מאשים אותה‪ .‬גבריאל טען שהדוד שלו התאבד ושאמו מתה מצער בגלל – נו‪ ,‬בגלל אבא‬
‫שלך‪.‬״‬
‫“בגלל אבא שלי?״ שאלה שרלוט בקול חלול‪.‬‬
‫“מתברר שהדוד שלו סיילאס עבר עברה כלשהי על החוק‪ ,‬ואבא שלך גילה זאת‪ .‬אביך פנה‬
‫למסדר‪ .‬הדוד שלו התאבד מרוב בושה‪ ,‬וגברת לייטווּד מתה מצער‪ .‬לדברי גבריאל‪ ,‬למשפחת‬
‫פיירצ׳יילד אף פעם לא אכפת מאף אחד‪ ,‬פרט מעצמם ומהחוק‪.‬״‬
 ‫“ואתה מספר לי את זה כי‪?...‬״‬
‫“תהיתי אם זה נכון‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ .‬ואם כן‪ ,‬אולי כדאי לומר לקונסול שבּנדיקט פועל‬
‫מתוך רצון בנקמה‪ ,‬ולא מתוך רצון אמיתי לראות את המכון מנוהל אחרת‪.‬״‬
‫“זה לא נכון‪ .‬לא ייתכן שזה נכון‪.‬״ שרלוט נדה בראשה‪“ .‬סיילאס לייטווּד באמת התאבד –‬
‫משום שהתאהב בפּראבָּ טאי שלו – לא בגלל שאבא שלי דיווח על כך למסדר‪ .‬לחברי המסדר‬
‫נודע על כך לראשונה ממכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו‪ .‬למעשה‪ ,‬אביו של סיילאס ביקש‬
‫מאבא שלי לעזור לו בכתיבת הספד לסיילאס‪ .‬האם זה נשמע לך כמו אדם שהאשים את אבי‬
‫במות בנו?״‬
‫עיניו של ג׳ם כהו‪“ .‬זה מעניין‪.‬״‬
‫“אתה חושב שגבריאל סתם מרושע‪ ,‬או שאביו שיקר לו –“‬
‫שרלוט לא סיימה את המשפט‪ .‬ג׳ם התקפל פתאום‪ ,‬כאילו קיבל אגרוף בבטן‪ ,‬והתקף שיעול‬
‫כה חמור אחז בו‪ ,‬עד שכתפיו הצנומות רעדו‪ .‬סילון של דם אדום ניתז על שרוול מקטורנו‬
‫כשהרים את ידו לכסות את פניו‪.‬‬
‫“ג׳ם –“ שרלוט הושיטה אליו את ידיה‪ ,‬אבל הוא התנודד לאחור והושיט את ידו כמבקש‬
‫להדוף אותה מעליו‪.‬‬
‫“אני בסדר‪,‬״ התנשף‪“ .‬אני בסדר‪.‬״ הוא ניגב את הדם מפניו בשרוול מקטורנו‪“ .‬בבקשה‪,‬‬
‫שרלוט‪,‬״ הוסיף בקול נכאים כשקרבה אליו‪“ .‬לא‪.‬״‬
‫שרלוט עצרה את עצמה‪ ,‬ולבה נחמץ‪“ .‬אני לא יכולה לעזור –“‬
‫“את יודעת שלא‪.‬״ הוא הוריד את ידו‪ ,‬והדם כיסה את שרוולו כמו האשמה‪ .‬הוא חייך אליה‬
‫במתיקות‪“ .‬שרלוט היקרה‪,‬״ אמר לה‪“ .‬בשבילי את כמו האחות הגדולה שתמיד רציתי‪ .‬את‬
‫יודעת את זה‪ ,‬נכון?״‬
‫פרדה‪ ,‬ולא היה בכוחה לענות‪ .‬הוא‬‫שרלוט רק הביטה בו בפה פעור‪ .‬דבריו נשמעו לה כמו ֵ‬
‫פנה לצאת מהחדר בקלילות האופיינית לו‪ .‬היא עקבה אחריו במבטה וניסתה לשכנע את עצמה‬
‫שאין לזה שום משמעות‪ ,‬שמצבו אינו גרוע משהיה‪ ,‬שיש לו עוד הרבה זמן‪ .‬היא אהבה את‬
‫ג׳ם בדיוק כשם שאהבה את וויל – כי לא יכלה שלא לאהוב את כולם – והמחשבה על כך‬
‫שתאבד אותו שברה את לבה‪ .‬לא רק בגלל האובדן הפרטי שלה‪ ,‬אלא גם בגלל זה של וויל‪ .‬כי‬
‫היתה לה תחושה שעם מותו של ג׳ם ת ֹאבד גם כל האנושיות שנותרה בוויל‪.‬‬

‫תרדנידל‬
‫השעה היתה כמעט חצות כשוויל חזר למכון‪ .‬גשם החל לרדת עליו כשחצה את ֶ‬
‫סטריט‪ .‬הוא מצא מחסה מתחת לגגון של הוצאת דן ובנו‪ ,‬רכס את כפתורי מעילו והידק את‬
‫הצעיף סביב צווארו‪ ,‬אבל הגשם כבר חדר לפיו – טיפות ענקיות קרות כקרח‪ ,‬בטעם של פחם‬
‫וטין‪ .‬הוא קימר את כתפיו כנגד הטיפות החדות כמחטים‪ ,‬כשיצא מתחת למחסה ופנה בחזרה‬
‫אל המכון‪.‬‬
‫גם אחרי שנים בלונדון הזכיר לו הגשם את הבית‪ .‬הוא עדיין זכר איך ירד הגשם באזור‬
‫הכפר של וויילס‪ ,‬את טעמו הירוק הטרי‪ ,‬את התחושה הנעימה כשהתגלגל שוב ושוב במורד‬
‫גבעה לחה מגשם‪ ,‬את העשב שדבק בשערו ובבגדיו‪ .‬כשעצם את עיניו‪ ,‬עדיין הדהדו באוזניו‬
‫קולות הצחוק של אחיותיו‪ .‬וויל‪ ,‬הבגדים שלך ייהרסו‪ .‬וויל‪ ,‬אימא תרתח‪...‬‬
‫וויל תהה אם אי־פעם יוכל להרגיש כמו לונדוני אמיתי אדם שבדמו זרמו הזיכרונות הללו –‬
‫של מרחבים גדולים ופתוחים‪ ,‬של שמים אינסופיים‪ ,‬של אוויר צלול‪ .‬לא הסמטאות הצרות‬
‫הללו הגדושות באנשים‪ ,‬לא האבק הלונדוני הזה שחדר לכל מקום – שכיסה את בגדיך‪,‬‬
‫שפידר את שערך בשכבה דקה‪ ,‬שגלש על עורפך – ולא צחנת הנהר המזוהם‪.‬‬
‫הוא הגיע לפליט סטריט‪ .‬טמפל בר נגלה לעינו ממרחק‪ ,‬אפוף ערפל; הרחוב היה חלקלק‬
‫מהגשם‪ .‬כרכרה חלפה על פניו בקרקוש כשחמק לתוך סמטה בין שני בניינים‪ ,‬וגלגליה התיזו‬
‫מים מלוכלכים על המדרכה‪.‬‬
‫הוא ראה את צריח המכון מתנשא כעת במרחק‪ .‬הם ודאי סיימו מזמן את ארוחת הערב‪,‬‬
‫חשב לעצמו‪ ,‬וכבר פינו הכול‪ .‬ברידג׳ט ישנה; הוא יכול לחמוק אל המטבח ולהכין לעצמו‬
‫ארוחה קלה מלחם וגבינה ופשטידה קרה‪ .‬לאחרונה החמיץ לא מעט ארוחות‪ ,‬וכשלא ניסה‬
‫לשקר לעצמו‪ ,‬ידע שיש לכך סיבה אחת ויחידה‪ :‬כדי להתחמק מטסה‪.‬‬
‫הוא לא רצה להתחמק ממנה – למעשה‪ ,‬באותו יום אחר הצהריים הוא נחל כישלון חרוץ‪,‬‬
‫כשליווה אותה לא רק לאימונים אלא גם לטרקלין‪ .‬מדי פעם תהה אם עשה זאת רק כדי לבחון‬
‫את עצמו‪ .‬כדי לבדוק אם רגשותיו השתנו‪ .‬אבל לא‪ ,‬הם נשארו כשהיו‪ .‬בכל פעם שראה‬
‫אותה‪ ,‬רק התאווה לשהות במחיצתה; כששהה במחיצתה‪ ,‬השתוקק לגעת בה; וכשנגע אפילו‬
‫בידה‪ ,‬רצה רק לחבק אותה‪ .‬הוא רצה להצמיד אותה אליו כמו בעליית הגג‪ .‬הוא רצה לחוש‬
‫בטעמו של עורה ולהריח את שערה‪ .‬הוא רצה להצחיק אותה‪ .‬הוא רצה לשבת ולהקשיב לה‬
‫כשדיברה על ספרים‪ ,‬עד שאוזניו ייפלו‪ .‬אבל הוא ידע שאסור לו לרצות את זה‪ ,‬כי שום דבר‬
‫מכל זה אינו יכול להיות שלו; ולרצות דברים שאינך יכול להשיג זה מתכון לצער ולטירוף‬
‫הדעת‪.‬‬
‫הוא הגיע הביתה‪ .‬דלת המכון נפתחה למגע ידו‪ ,‬והוא נכנס למבואה שהוארה קלושות באור‬
‫הלפידים‪ .‬הוא נזכר בערפל שירד על מוחו כשנטל את הסם במאורה ההיא בווייטצ׳אפל היי‬
‫סטריט‪ .‬זה היה שחרור מבורך מכל דבר שרצה או נזקק לו אי־פעם‪ .‬הוא חלם ששכב על‬
‫גבעה בוויילס‪ ,‬והשמים מעליו גבוהים וכחולים; טסה טיפסה במעלה הגבעה והתיישבה לצדו‪.‬‬
‫אני אוהב אותך‪ ,‬אמר‪ ,‬ואז נשק לה כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם‪ .‬את אוהבת‬
‫אותי?‬
‫היא חייכה אליו‪ .‬תמיד יהיה לך מקום בלבי‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫אמרי לי שזה לא חלום‪ ,‬לחש לה כשכרכה את זרועותיה סביבו‪ ,‬ולאחר מכן כבר לא ידע אם‬
‫הוא ער או חולם‪.‬‬
‫הוא הסיר את מעילו במשיכת כתפיים כשטיפס במדרגות‪ ,‬וניער את שערו הרטוב‪ .‬מים‬
‫קרים טפטפו על גבו‪ ,‬לחלחו את עמוד השדרה שלו‪ ,‬העבירו צמרמורת בגופו‪ .‬החבילה היקרה‬
‫שקנה מבני עפרית נחה בכיס מכנסיו‪ .‬הוא החליק את ידו פנימה ונגע בה בקצות אצבעותיו רק‬
‫כדי להיות בטוח שהיא שם‪.‬‬
‫בפרוזדורים בער קלושות אור מכשפות; הוא עבר את מחצית הדרך בפרוזדור הראשון‪ ,‬ואז‬
‫נעצר‪ .‬זו דלת חדרה של טסה‪ ,‬ידע‪ ,‬מול דלתו של ג׳ם‪ .‬והנה‪ ,‬מול דלתה עמד ג׳ם – אף‬
‫ש״עמד״ לא היתה המילה הנכונה בדיוק‪ .‬הוא התהלך מול דלתה אנה ואנה‪ ,‬כשהוא “שוחק את‬
‫השטיח״‪ ,‬כפי ששרלוט נהגה לומר‪.‬‬
‫“ג׳יימס‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬שהיה בעיקר מופתע‪.‬‬
‫ג׳ם נשא את מבטו‪ ,‬ומיד נסוג מדלת חדרה של טסה ופנה בחזרה אל חדרו‪ .‬פניו היו‬
‫חתומות‪“ .‬זה לא אמור להפתיע אותי שאתה משוטט לך בפרוזדורים בשעות הקטנות של‬
‫הלילה‪.‬״‬
‫“שנינו ודאי נסכים שלך זה פחות אופייני‪,‬״ אמר לו וויל‪“ .‬למה אתה ער? הכול בסדר?״‬
‫ג׳ם העיף מבט אחרון בדלתה של טסה ופנה שוב אל וויל‪“ .‬התכוונתי להתנצל בפני טסה‪,‬״‬
‫אמר‪“ .‬אני חושב שנגינת הכינור שלי הפריעה לה לישון‪ .‬איפה היית? עוד מפגש חשאי עם‬
‫נייג׳ל שש־אצבעות?״‬
‫וויל גיחך‪ ,‬אבל ג׳ם לא השיב לו חיוך‪“ .‬יש לי משהו בשבילך‪ ,‬למען האמת‪ .‬קדימה‪ ,‬תזמין‬
‫אותי לחדר שלך‪ .‬אין לי שום כוונה לעמוד בפרוזדור כל הלילה‪.‬״‬
‫לאחר היסוס קל משך ג׳ם בכתפיו ופתח את הדלת‪ .‬הוא נכנס פנימה ואחריו וויל‪ .‬הוא סגר‬
‫את הדלת ונעל אותה‪ ,‬שעה שג׳ם צנח לתוך כורסה‪ .‬האח היתה מבוערת‪ ,‬אם כי נותרו בה רק‬
‫כמה גחלים חיוורות בגוני אדום וזהב‪ .‬הוא הביט בוויל‪“ .‬נו‪ ,‬מה רצית –“ החל לומר‪ ,‬ופתאום‬
‫התקפל ונתקף שיעול קשה‪ .‬ההתקף חלף במהירות‪ ,‬עוד לפני שוויל הספיק לזוז או להגיב‪,‬‬
‫אבל כשג׳ם הזדקף והבריש את גב כף ידו על פיו‪ ,‬נמרח פיו בצבע אדום‪ .‬הוא נעץ בדם מבט‬
‫חלול‪.‬‬
‫וויל חש בחילה‪ .‬הוא ניגש אל הפּראבָּ טאי שלו‪ ,‬שלף ממחטה שג׳ם לקח מידו‪ ,‬ולאחר מכן‬
‫הוציא את האבקה הכסופה שקנה בווייטצ׳אפל‪“ .‬הנה‪,‬״ אמר במבוכה‪ .‬הוא לא חש נבוך‬
‫בחברתו של ג׳ם זה חמש שנים‪ ,‬והנה זה קרה‪“ .‬חזרתי לווייטצ׳אפל‪ ,‬קניתי את זה בשבילך‪.‬״‬
‫ג׳ם‪ ,‬שניקה את הדם מגב כף ידו בממחטה של וויל‪ ,‬נטל את החבילה ונעץ את מבטו ביִין פֶ ן‪.‬‬
‫“יש לי מספיק‪,‬״ אמר‪“ .‬לפחות לחודש‪.‬״ הוא הרים את מבטו‪ ,‬ופתאום הבזיק אור בעיניו‪“ .‬או‬
‫שטסה סיפרה לך –“‬
‫“מה?״‬
‫“שום דבר‪ .‬שפכתי אמש מעט מהאבקה‪ .‬הצלחתי להציל את רובה‪.‬״ ג׳ם הניח את החבילה‬
‫על השולחן שלצדו‪“ .‬זה לא היה נחוץ‪.‬״‬
‫וויל התיישב על תיבת המסע שלמרגלות מיטתו של ג׳ם‪ .‬הוא שנא לשבת שם – רגליו היו‬
‫ארוכות מדי‪ ,‬והוא הרגיש תמיד כמו מבוגר שמנסה להידחק מאחורי שולחן בכיתה – אך הוא‬
‫רצה להישיר מבט אל ג׳ם‪“ .‬מוֹרטמן וחבר מרעיו קונים את כל אספקת היִין פֶ ן באיסט אנד‪,‬״‬
‫הסביר‪“ .‬שמעתי את זה ממקור מהימן‪ .‬אם החומר היה אוזל לך‪ ,‬והוא היחיד שיכול לספק‬
‫אותו‪...‬״‬
‫“הוא היה שולט בנו‪,‬״ השלים ג׳ם את המשפט‪“ .‬אלא אם כן הייתם מוכנים לתת לי למות‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬כפי שהייתם צריכים לעשות‪.‬״‬
‫“אני לעולם לא הייתי מוכן לכך‪,‬״ ענה לו וויל חדות‪“ .‬אנחנו אחים לדם‪ .‬אני נשבעתי שלא‬
‫אניח לאיש לפגוע בך –“‬
‫“בוא נניח בצד שבועות ומשחקי כוח‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪“ .‬האם זה באמת קשור אליי?״‬
‫“אני לא מבין למה כוונתך –“‬
‫“התחלתי לתהות אם אתה מסוגל בכלל לחסוך סבל מאחרים‪.‬״‬
‫וויל התנדנד קלות קדימה ואחורה כאילו ג׳ם דחף אותו‪“ .‬אני‪...‬״ הוא בלע את רוקו‪ ,‬חיפש‬
‫את המילים הנכונות‪ .‬עברו שנים מאז חיפש לאחרונה מילים שיזכו אותו במחילה במקום‬
‫בשנאה‪ ,‬שיציגו אותו באור אחר פרט לגרוע מכול‪ ,‬ולרגע אחד של חרדה תהה בינו לבינו אם‬
‫הוא עדיין מסוגל למצוא אותן‪“ .‬דיברתי היום עם טסה‪,‬״ אמר לבסוף‪ ,‬ולא שם לב שפניו של‬
‫ג׳ם הלבינו‪“ .‬בזכותה הבנתי שמה שעשיתי אמש היה בלתי־נסלח‪ .‬ובכל זאת‪,‬״ מיהר להוסיף‪,‬‬
‫“אני מקווה שתסלח לי‪.‬״ בשם המלאך‪ ,‬אני ממש גרוע בזה‪.‬‬
‫ג׳ם הרים גבה‪“ .‬על מה?״‬
‫“הלכתי למאורה ההיא כי לא הצלחתי להפסיק לחשוב על המשפחה שלי‪ ,‬וכל כך רציתי –‬
‫הייתי חייב – להפסיק לחשוב‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬לא עלה על דעתי שאתה עלול לחשוב שאני לועג‬
‫למחלה שלך‪ .‬אני מניח שאני מבקש את סליחתך על חוסר ההתחשבות שלי‪.‬״ קולו נחלש‪.‬‬
‫“כולנו עושים טעויות‪ ,‬ג׳ם‪.‬״‬
‫“נכון‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪“ .‬אתה פשוט עושה יותר טעויות מרוב האנשים‪.‬״‬
‫“אני –“‬
‫“אתה פוגע בכולם‪.‬״ המשיך ג׳ם‪“ .‬בכל אדם שבא איתך במגע‪.‬״‬
‫“לא בך‪,‬״ לחש לו וויל‪“ .‬אני פוגע בכולם חוץ ממך‪ .‬מעולם לא התכוונתי לפגוע בך‪.‬״‬
‫ג׳ם הצמיד את כפות ידיו אל עיניו‪“ .‬וויל –“‬
‫“אתה לא יכול שלא לסלוח לי‪,‬״ אמר וויל ושמע את החרדה בקולו שלו‪“ .‬כי אז אני אשאר‬
‫–“‬
‫“לבד?״ ג׳ם הסיר את ידיו וחייך חיוך עקמומי‪“ .‬ומי אשם בכך?״ הוא נשען לאחור‬
‫בכורסה‪ ,‬ועיניו נעצמו למחצה מעייפות‪“ .‬אני תמיד אסלח לך‪,‬״ אמר‪“ .‬הייתי סולח לך גם‬
‫אילו לא היית מתנצל‪ .‬למעשה‪ ,‬לא ציפיתי ממך להתנצלות‪ .‬אוכל רק לנחש שזו השפעתה של‬
‫טסה‪.‬״‬
‫“לא באתי לכאן על פי בקשתה‪ .‬ג׳יימס‪ ,‬אתה המשפחה היחידה שיש לי‪.‬״ קולו של וויל‬
‫רעד‪“ .‬אני מוכן למות בשבילך‪ .‬אתה יודע את זה‪ .‬בלעדיך אני אמות‪ .‬אילולא אתה‪ ,‬הייתי מת‬
‫כבר מאה פעמים בחמש השנים האחרונות‪ .‬אני חייב לך הכול‪ ,‬ואם אתה לא מאמין שיש בלבי‬
‫אמפתיה‪ ,‬אתה צריך לפחות להאמין שיש בי כבוד – כבוד ואחריות –“‬
‫ג׳ם נראה מבוהל לפתע‪“ .‬וויל‪ ,‬הדאגה שלך גדולה בהרבה מכפי שמצדיק הכעס שלי‪,‬‬
‫שהצטנן מאז; אתה הרי יודע שאינני מסוגל לכעוס למשך זמן‪.‬״‬
‫נימת קולו היתה מרגיעה‪ ,‬אבל משהו בוויל סירב להירגע‪“ .‬הלכתי להביא לך את התרופה‬
‫ההיא כי אינני יכול לשאת את המחשבה שתמות בייסורים‪ ,‬לא אם יש משהו שאוכל לעשות‬
‫כדי למנוע זאת‪ .‬ועשיתי את זה כי אני מפחד‪ .‬אם מוֹרטמן היה בא ואומר שלאיש מלבדו אין‬
‫את התרופה שעשויה להציל את חייך‪ ,‬אתה יודע שהייתי נותן לו הכול‪ ,‬ובלבד שאוכל להשיג‬
‫עבורך את התרופה‪ .‬אכזבתי קשות את משפחתי בעבר‪ ,‬ג׳יימס‪ .‬אבל לא הייתי מאכזב אותך‬
‫–“‬
‫“וויל‪.‬״ ג׳ם קם על רגליו; הוא חצה את החדר‪ ,‬כרע על ברכיו מול וויל והביט בפניו של‬
‫חברו‪“ .‬אתה מתחיל להדאיג אותי‪ .‬החרטה שלך מוסיפה לך הרבה כבוד‪ ,‬אבל אתה חייב‬
‫לדעת‪...‬״‬
‫וויל השפיל אליו את מבטו‪ .‬הוא זכר את ג׳ם כפי שנראה כשהגיע משנגחאי‪ ,‬איך בלטו עיניו‬
‫הכהות הגדולות בפניו הצנומות והחיוורות‪ .‬זה לא היה קל להצחיק אותו אז‪ ,‬אבל וויל לא‬
‫הפסיק לנסות‪“ .‬מה?״‬
‫“שאני הולך למות‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪ .‬עיניו הגדולות בהקו‪ ,‬כאילו קדח מחום; בזווית פיו עדיין‬
‫נראו סימני דם‪ .‬הצללים מתחת לעיניו היו כמעט כחולים‪.‬‬
‫וויל חפר את אצבעותיו לתוך מפרק ידו של ג׳ם‪ ,‬וכמעט קרע את בד חולצתו‪ .‬אבל ג׳ם לא‬
‫נרתע‪.‬‬
‫“אתה נשבעת להישאר לצדי‪,‬״ אמר‪“ .‬כשנשבענו כפּראבָּ טאי‪ .‬הנשמות שלנו קשורות זו בזו‬
‫לנצח‪ .‬אנחנו כאיש אחד‪ ,‬ג׳יימס‪.‬״‬
‫“אנחנו שני אנשים‪,‬״ השיב לו ג׳ם‪“ .‬שני אנשים שכרתו ברית‪.‬״‬
‫וויל ידע שהוא נשמע כמו ילד‪ ,‬אך זה היה למעלה מכוחו‪“ .‬ברית שעל פיה אסור לך ללכת‬
‫לשום מקום שאליו לא אוכל לבוא איתך‪.‬״‬
‫“עד המוות‪,‬״ ענה לו ג׳ם ברוך‪“ .‬כך נאמר בשבועה‪‘ :‬עד שהמוות יפריד בינינו׳‪ .‬בבוא‬
‫היום‪ ,‬וויל‪ ,‬אני אלך למקום שאליו לא תוכל לבוא איתי‪ ,‬ויש לי תחושה שזה יקרה בקרוב‪.‬‬
‫האם שאלת את עצמך אי־פעם מדוע הסכמתי להיות הפּראבָּ טאי שלך?״‬
‫“כי לא היו לך הצעות יותר טובות?״ וויל ניסה להגיב בהומור‪ ,‬אבל קולו נסדק כמו זכוכית‪.‬‬
‫“חשבתי שאתה זקוק לי‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪“ .‬בנית סביבך חומה‪ ,‬וויל‪ ,‬ומעולם לא שאלתי אותך‬
‫למה‪ .‬אבל איש אינו צריך לשאת את כל הנטל בעצמו‪ .‬חשבתי שאם נהפוך לפּרא ּבָטאי‪ ,‬אתה‬
‫תפתח את הלב ותכניס אותי פנימה‪ ,‬ולו כדי שיהיה לך אדם אחד להישען עליו‪ .‬תהיתי לא‬
‫פעם מה יעשה לך המוות שלי‪ .‬חששתי ממנו‪ ,‬בגללך‪ .‬חששתי שתישאר לבד‪ ,‬מבוצר בתוך‬
‫החומה‪ .‬אבל עכשיו‪ ...‬משהו השתנה‪ .‬אני לא יודע למה‪ .‬אבל ברור לי שזה קורה‪.‬״‬
‫“שמה קורה?״ אצבעותיו של וויל המשיכו להתחפר עמוק במפרק ידו של ג׳ם‬
‫“שהחומה קורסת‪.‬״‬

‫טסה התקשתה להירדם‪ .‬היא שכבה ללא ניע על גבה ובהתה בתקרה‪ .‬היה שם סדק בטיח‪,‬‬
‫שנראה לפעמים כמו ענן ולפעמים כמו להב חרב‪ ,‬על פי אור הנרות המבליח‪.‬‬
‫ארוחת הערב היתה מתוחה‪ .‬גבריאל אמר לשרלוט שהוא מסרב לחזור ולקחת חלק‬
‫באימונים‪ ,‬כך שעל גדעון לבדו הוטלה המשימה להכשיר אותה ואת סופי מעתה והלאה‪.‬‬
‫גבריאל סירב לומר מדוע‪ ,‬אך ניכר בשרלוט שהאשימה את וויל; טסה‪ ,‬שהבינה עד כמה‬
‫שרלוט מותשת מעצם האפשרות של עימות נוסף עם בּנדיקט‪ ,‬חשה אשמה על שהביאה עמה‬
‫את וויל לחדר אימונים‪ ,‬ועל שלעגה לגבריאל‪.‬‬
‫העובדה שג׳ם לא הצטרף אליהם לארוחת הערב לא תרמה גם היא למצב רוחה‪ .‬היא כמהה‬
‫לשוחח איתו‪ .‬לאחר שסירב להישיר אליה מבט בארוחת הבוקר והעמיד פנים שהוא “חולה״‬
‫בארוחת בערב‪ ,‬ניעורה בלבה חרדה‪ .‬אולי הוא מזועזע ממה שקרה ביניהם אמש – או גרוע‬
‫מכך‪ ,‬אולי זה מעורר בו בחילה? אולי בסתר לבו הוא מרגיש כמו וויל‪ ,‬שמכשפים הם יצורים‬
‫נחותים‪ .‬או שזה לא קשור בכלל למי שהיא‪ .‬אולי הוא פשוט סלד מהתנהגותה המופקרת; היא‬
‫נעתרה לו‪ ,‬היא לא הדפה אותו מעליה‪ ,‬ודודה הרייט הרי תמיד אמרה לה שגברים הם חלשים‬
‫מטבעם בכל הקשור לתאוות בשרים‪ ,‬ושתפקידן של הנשים הוא להפגין איפוק‪.‬‬
‫היא לא הפגינה איפוק רב במיוחד אמש‪ .‬היא זכרה ששכבה לצדו של ג׳ם‪ ,‬ואת ידיו‬
‫העדינות שליטפו את גופה‪ .‬מתוך כנות כואבת נאלצה להודות בינה לבינה שאילו היו‬
‫ממשיכים‪ ,‬היתה נעתרת לו כליל‪ .‬גם עכשיו‪ ,‬רק מהמחשבה על כך‪ ,‬עקצץ גופה מחום‬
‫ומחוסר־מנוחה; היא זעה במיטה והלמה באגרופה באחת הכריות‪ .‬אם הרסה את החברות שלה‬
‫עם ג׳ם בגלל אירועי אמש‪ ,‬לעולם לא תסלח לעצמה‪.‬‬
‫היא התכוונה לקבור את פניה בכרית‪ ,‬כששמעה לפתע רחש‪ .‬נקישה קלה על הדלת‪ .‬היא‬
‫קפאה‪ .‬הנקישה שבה ונשמעה‪ ,‬עיקשת‪ .‬ג׳ם‪ .‬ידיה רעדו כשזינקה מהמיטה‪ ,‬רצה אל הדלת‬
‫ופתחה אותה לרווחה‪.‬‬
‫בפתח עמדה סופי‪ .‬היא לבשה את מדי המשרתת השחורים שלה‪ ,‬אך המצנפת הלבנה‬
‫שלראשה היתה שמוטה על רקתה‪ ,‬ותלתליה השחורים צנחו פזורים על כתפיה‪ .‬פניה היו‬
‫חיוורות כסיד‪ ,‬וכתם דם הכתים את צווארון מדיה; היא נראתה מזועזעת וכמעט חולה‪.‬‬
 ‫“סופי‪.‬״ קולה של טסה חשף את הפתעתה‪“ .‬את בסדר?״‬
‫סופי הביטה סביבה בדאגה‪“ .‬אני יכולה להיכנס‪ ,‬מיס?״‬
‫טסה הנהנה וזזה הצדה‪ .‬משנכנסה הצעירה לחדרה‪ ,‬הבריחה טסה את הדלת והתיישבה‬
‫בקצה מיטתה‪ .‬החשש הכביד על חזה כמו משקולת מעופרת‪ .‬סופי נעמדה מולה ופכרה את‬
‫ידיה בעצבנות‪.‬‬
‫“סופי‪ ,‬בבקשה‪ ,‬מה קרה?״‬
‫“זו מיס ג׳סמין‪,‬״ התפרצה סופי‪.‬‬
‫“מה איתה?״‬
‫“היא‪ ...‬רק רציתי לומר‪ ,‬ראיתי אותה‪...‬״ היא השתתקה ונראתה אומללה‪“ .‬היא חומקת‬
‫החוצה בלילות‪ ,‬מיס‪.‬״‬
‫“באמת? ראיתי אותה אמש בפרוזדור‪ ,‬לבושה כילד‪ .‬היא באמת נראתה חשאית‪...‬״‬
‫סופי הביטה בה בהקלה‪ .‬היא לא חיבבה את ג׳סמין‪ ,‬טסה ידעה זאת היטב‪ ,‬אך היא היתה‬
‫משרתת מיומנת‪ ,‬ומשרתת מיומנת לעולם לא היתה מלשינה על גברתה‪“ .‬כן‪,‬״ אמרה כעת‬
‫בלהט‪“ .‬הבחנתי בזה בימים האחרונים‪ .‬לפעמים היא לא ישנה בכלל במיטתה‪ ,‬ובבקרים אני‬
‫מוצאת על השטיח בוץ שלא היה שם קודם‪ .‬הייתי מספרת על כך לגברת בּראנוול‪ ,‬אבל יש‬
‫לה כל כך הרבה דאגות אחרות‪ ,‬שלא היה לי לב לעשות לה את זה‪.‬״‬
‫“אז למה את מספרת לי?״ שאלה טסה‪“ .‬נשמע שג׳סמין מצאה לעצמה מחזר‪ .‬קשה לומר‬
‫שאני מסכימה עם ההתנהגות שלה‪ ,‬אבל –“ היא בלעה את רוקה‪ ,‬כשנזכרה בהתנהגות שלה‬
‫עצמה אמש –“אף אחת מאיתנו לא אחראית לה‪ .‬ואולי יש לזה הסבר תמים‪...‬״‬
‫“אבל‪ ,‬מיס!״ סופי תחבה את ידה בכיס שמלתה ושלפה משם כרטיס קרטון בצבע קרם‪.‬‬
‫היא לפתה אותו בחוזקה בין קצות אצבעותיה‪“ .‬הלילה מצאתי את זה‪ .‬בכיס של מעיל הקטיפה‬
‫החדש שלה‪ .‬את יודעת‪ ,‬המעיל עם הפס האפרפר‪.‬״‬
‫את טסה לא עניין הפס האפרפר‪ .‬עיניה היו נעוצות בכרטיס‪ .‬היא הושיטה את ידה אט־אט‬
‫ונטלה אותו מסופי‪ ,‬ואז הפכה אותו בידה‪ .‬זו היתה הזמנה לנשף‪.‬‬

‫‪ 20‬ביולי ‪1878‬‬
‫מר בנדיקט לייטווּד‬
‫מתכבד להזמין את‬
‫מיס ג׳סמין לאבלייס‬
‫לנשף מסכות שייערך ביום שלישי הבא‪,‬‬
‫‪ 27‬ביולי‪ .‬נא לאשר הגעה‪.‬‬

‫בהזמנה צוינו גם הכתובת והשעה‪ ,‬אבל מה שנכתב בגב ההזמנה הוא שהקפיא את דמה של‬
‫טסה‪ .‬בכתב יד מרושל‪ ,‬שהיה מוכר לה לא פחות מכתב ידה שלה‪ ,‬שורבטו המילים‪ :‬ג׳סי שלי‪.‬‬
‫לבי מחשב להתפוצץ מעצם המחשבה על כך שאראה אותך מחר בערב ב״אירוע הגדול״‪ .‬אולם‬
‫גדול ככל שיהיה‪ ,‬לא יעניין אותי איש מלבדך‪ .‬אנא לבשי את השמלה הלבנה‪ ,‬יקירתי‪ ,‬את יודעת‬
‫שאני אוהב אותה –“ברק של סאטן וניצוץ של פנינים״‪ ,‬כמאמר המשורר‪ .‬שלך תמיד‪ ,‬נ״ג‪.‬‬
‫“נייט‪,‬״ אמרה טס קהת־חושים והשפילה את מבטה אל המכתב‪“ .‬נייט כתב את זה‪ .‬וציטט‬
‫את טניסון‪.‬״‬
‫סופי שאפה אוויר בחדות‪“ .‬חששתי מזה – אבל חשבתי לעצמי שזה בלתי־אפשרי‪ .‬לא‬
‫אחרי מה שעשה‪.‬״‬
‫“אני מזהה את כתב ידו של אחי‪.‬״ קולה של טסה היה עגמומי‪“ .‬הוא מתכנן לפגוש אותה‬
‫הערב – בנשף הסודי הזה‪ .‬סופי‪ ,‬איפה ג׳סמין? אני חייבת לדבר איתה ברגע זה‪.‬״‬
‫סופי החלה לפכור את ידיה ביתר שאת‪“ .‬זאת הבעיה‪ ,‬מיס –“‬
‫“אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬היא כבר יצאה? אנחנו חייבות לדבר על זה עם שרלוט‪ .‬אינני רואה דרך‬
‫אחרת –“‬
‫“היא לא הלכה‪ .‬היא בחדר שלה‪,‬״ קטעה אותה סופי‪.‬‬
‫“אז היא לא יודעת שמצאת את זה?״ טסה נופפה בהזמנה‪.‬‬
‫סופי בלעה את רוקה‪“ .‬אני – היא מצאה אותי מחזיקה את זה‪ ,‬מיס‪ .‬ניסיתי להסתיר את‬
‫ההזמנה‪ ,‬אבל היא כבר ראתה אותה‪ .‬היה לה מבט כל כך מאיים כשניסתה לחטוף אותה ממני‪,‬‬
‫שלא יכולתי לשלוט בזה‪ .‬כל האימונים שלי עם מר גדעון‪ ,‬זה פשוט השתלט עליי‪ ,‬ואני –“‬
‫“מה? נו‪ ,‬סופי –“‬
‫“הכיתי אותה בראשה במראה‪,‬״ השיבה לה סופי נואשות‪“ .‬אחת מאותן מראות יד מכסף;‬
‫הן די כבדות‪ .‬היא צנחה על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה‪ ,‬מיס‪ .‬אז אני‪ ...‬קשרתי אותה למיטה‬
‫ובאתי לחפש אותך‪.‬״‬
‫“בואי נראה אם הבנתי אותך נכון‪,‬״ אמרה לה טסה בסופה של שתיקה קצרה‪“ .‬ג׳סמין‬
‫מצאה אותך עם ההזמנה ביד‪ ,‬אז הכית אותה במראה וקשרת אותה למיטתה?״‬
‫סופי הנהנה‪.‬‬
‫“אלוהים אדירים‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬סופי‪ ,‬אנחנו חייבות להזעיק מישהו‪ .‬לא ייתכן שנשמור על‬
‫הנשף בסוד‪ ,‬ועל ג׳סמין‪...‬״‬
‫“לא לגברת בּראנוול‪,‬״ גנחה סופי‪“ .‬היא תפטר אותי‪ .‬לא תהיה לה בררה‪.‬״‬
‫“ג׳ם –“‬
‫“לא!״ ידה של סופי התרוממה אל צווארון שמלתה ואל כתם הדם הקטן‪ .‬הדם של ג׳סמין‪,‬‬
‫הבינה טסה המבוהלת‪“ .‬לא אוכל לשאת את המחשבה שהוא י ֵדע מה אני מסוגלת לעשות –‬
‫הוא כל כך עדין‪ .‬אנא ממך‪ ,‬מיס‪ ,‬אל תכריחי אותי לספר לו‪.‬״‬
‫כמובן‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬סופי מאוהבת בג׳ם‪ .‬עם כל ההתרחשויות של הימים האחרונים היא‬
‫כמעט שכחה מזה‪ .‬גל של בושה שב והציף אותה כשהרהרה באירועי אמש; היא סילקה אותו‬
 ‫מעליה ואמרה בנחישות‪“ ,‬אם כן‪ ,‬נוכל לפנות רק לאדם אחד‪ .‬את מבינה אותי‪ ,‬נכון?״‬
‫“מר וויל‪,‬״ אמרה סופי בסלידה ונאנחה‪“ .‬בסדר‪ ,‬מיס‪ .‬גם כך לא אכפת לי מה הוא חושב‬
‫עליי‪.‬״‬
‫טסה קמה‪ ,‬הושיטה את ידה לחלוקהּ ועטפה בו את גופה‪“ .‬תסתכלי על הצד החיובי‪ ,‬סופי‪.‬‬
‫לפחות וויל לא יהיה המום‪ .‬סביר להניח שהוא כבר התמודד בעבר עם צעירות חסרות־הכרה‬
‫וימשיך להתמודד איתן גם בעתיד‪.‬״‬

‫טסה טעתה בהחלט לפחות בדבר אחד‪ :‬וויל היה המום‪.‬‬

‫“סופי עשתה את זה?״ שאל‪ ,‬ולא בפעם הראשונה‪ .‬הם עמדו למרגלות מיטתה של ג׳סמין‪.‬‬
‫היא היתה שרועה עליה‪ ,‬וחזה עלה וירד באטיות כמו בובת שעווה של היפהפייה הנרדמת‬
‫במוזיאון של מדאם דוּ בּארי‪ .‬שערה הבלונדיני היה פזור על הכרית‪ ,‬ועל מצחה התנוססה‬
‫חבורה גדולה ומדממת‪ .‬מפרקי ידיה היו קשורים לעמודים שלמראשות המיטה‪“ .‬סופי שלנו?״‬
‫טס הציצה בסופי‪ ,‬שישבה בכיסא ליד הדלת‪ .‬ראשה היה מורכן‪ ,‬והיא בהתה בידיה‪ .‬היא‬
‫נמנעה במתכוון מלהישיר מבט בטסה או בוויל‪.‬‬
‫“כן‪,‬״ אמרה טסה‪“ ,‬ותפסיק לחזור על זה‪.‬״‬
‫“בהחלט ייתכן שאני מאוהב בך‪ ,‬סופי‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬יכול להיות שנועדנו להתחתן‪.‬״‬
‫סופי ייבבה‪.‬‬
‫“די כבר‪,‬״ סיננה טסה‪“ .‬אתה מפחיד את המסכנה‪ ,‬והיא גם ככה מבוהלת‪.‬״‬
‫“ממה יש לפחד? מג׳סמין? נראה שסופי ניצחה אותה על נקלה‪.‬״ וויל התקשה להבליע‬
‫חיוך‪“ .‬סופי‪ ,‬יקירתי‪ ,‬אין ממה לחשוש‪ .‬אני עצמי רציתי להלום בראשה של ג׳סמין פעמים‬
‫רבות‪ .‬אי אפשר להאשים אותך‪.‬״‬
‫“היא חוששת ששרלוט תפטר אותה‪,‬״ אמרה לו טסה‪.‬‬
‫“משום שהכתה את ג׳סמין?״ וויל ריכך את נימת דבריו‪“ .‬טסה‪ ,‬אם ההזמנה הזאת היא כמו‬
‫שהיא נראית‪ ,‬אם ג׳סמין אכן קבעה להיפגש עם אחיך בחשאי‪ ,‬ייתכן שהיא בוגדת בכולנו‪.‬‬
‫וגרוע מזה‪ ,‬מה זומם בּנדיקט לייטווּד‪ ,‬כשהוא עורך נשפים בלי ליידע אותנו? ועוד מזמין את‬
‫נייט למסיבה? מה שסופי עשתה היה מעשה גבורה‪ .‬שרלוט תודה לה‪.‬״‬
‫למשמע דבריו‪ ,‬נשאה סופי את מבטה‪“ .‬אתה באמת חושב כך?״‬
‫“אני משוכנע בזה‪,‬״ אמר לה וויל‪ .‬לרגע קצר הוא וסופי הישירו מבט זה אל זה‪ .‬סופי‬
‫הסיטה את מבטה ראשונה‪ ,‬אבל לטסה היה נדמה שלראשונה אי־פעם היא לא ראתה סלידה‬
‫בעיניה של זו כשהביטה בוויל‪.‬‬
‫וויל שלף את האסטלה מחגורתו‪ .‬הוא התיישב על המיטה לצדה של ג׳סמין והסיט את‬
‫שערה הצדה‪ .‬טסה נשכה את שפתה והחניקה את הדחף לשאול אותו מה הוא עושה‪.‬‬
‫“אירצֶ ה‪,‬״ אמר‬
‫ָ‬ ‫הוא הניח את האסטלה על צווארה של ג׳סמין ושרבט במהירות שתי רוּנות‪.‬‬
‫עוד לפני שטסה שאלה‪“ .‬רוּנת הריפוי‪ ,‬וגם רוּנת שינה‪ .‬היא אמורה לישון לפחות עד הבוקר‪.‬‬
‫סופי‪ ,‬את מאוד כישרונית בשימוש במראה‪ ,‬אבל יש מקום לשיפור בקשירת קשרים‪.‬״‬
‫סופי מלמלה דבר־מה בתגובה‪ .‬נדמה ששוב ניעורה סלידתה מוויל‪.‬‬
‫“השאלה היא מה עושים עכשיו‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫“אנחנו חייבים לספר לשרלוט –“‬
‫“לא‪,‬״ אמר וויל בתקיפות‪“ .‬אסור לנו‪.‬״‬
‫טסה הביטה בו בתדהמה‪“ .‬למה לא?״‬
‫“משתי סיבות‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬ראשית‪ ,‬היא תרגיש שמחובתה לדווח על כך לחברי המסדר‪,‬‬
‫ואם בּנדיקט לייטווּד מארח את הנשף הזה‪ ,‬אני משער שכמה מהאנשים שלו יהיו שם‪ .‬אבל‬
‫אולי לא כולם‪ .‬אם נדווח למסדר‪ ,‬ייתכן שיספיקו להזהיר אותו לפני שמישהו יגיע לשם‬
‫לבדוק מה באמת קורה שם‪ .‬שנית‪ ,‬הנשף החל לפני כשעה‪ .‬אין לנו מושג מתי נייט יגיע לשם‬
‫כדי לפגוש את ג׳סמין‪ ,‬וכשלא ימצא אותה הוא עלול לעזוב‪ .‬זה כיוון החקירה הטוב ביותר‬
‫שיש לנו בחיפוש אחר מוֹרטמן‪ .‬אסור לנו לבזבז או לאבד זמן יקר‪ ,‬ואם ננסה להעיר את‬
‫שרלוט‪ ,‬זה מה שיקרה‪.‬״‬
‫“אז את ג׳ם?״‬
‫משהו הבזיק בעיניו של וויל‪“ .‬לא‪ .‬לא הלילה‪ .‬ג׳ם אינו במיטבו‪ ,‬אבל הוא כמובן יאמר‬
‫שכן‪ .‬אחרי מה שקרה אמש‪ ,‬אני חייב לו טובה ומעדיף שלא לערב אותו בתסבוכת הזאת‪.‬״‬
‫טסה נעצה בו מבט קשה‪“ .‬אז מה אתה מציע לעשות?״‬
‫זוויות פיו של וויל התרוממו קלות‪“ .‬מיס גריי‪,‬״ אמר‪“ ,‬האם תסכימי להתלוות אליי לנשף?‬
‫״‬
‫“אתה זוכר את המסיבה האחרונה שהשתתפנו בה?״ השיבה לו טסה בשאלה‪.‬‬
‫החיוך לא מש מפיו של וויל‪ .‬על פניו עלתה הבעה מרוכזת‪ ,‬שאפיינה אותו כשזמם מזימות‪.‬‬
‫“אל תאמרי לי שלא חלפה במוחך אותה מחשבה‪ ,‬טסה‪.‬״‬
‫היא נאנחה‪“ .‬כן‪,‬״ אמרה‪“ .‬אני אתהפך לג׳סמין ואלך לנשף במקומה‪ .‬אין לנו בררה‪.‬״ היא‬
‫פנתה אל סופי‪“ .‬את יודעת על איזו שמלה דיבר נייט? השמלה הלבנה של ג׳סמין?״‬
‫סופי הנהנה‪.‬‬
‫“הברישי והכיני לי אותה‪,‬״ אמרה לה טסה‪“ .‬ותצטרכי גם לאסוף את שערי‪ ,‬סופי‪ .‬את‬
‫רגועה מספיק?״‬
‫“כן‪ ,‬מיס‪.‬״ סופי קמה ממקומה‪ ,‬מיהרה אל הארון ופתחה את הדלת לרווחה‪ .‬וויל המשיך‬
‫להתבונן בטסה; חיוכו התרחב‪.‬‬
‫טסה הנמיכה את קולה‪“ .‬וויל‪ ,‬האם עלה על דעתך שמוֹרטמן יהיה שם?״‬
‫החיוך נעלם מפניו של וויל‪“ .‬גם אם כן‪ ,‬את לא תתקרבי אליו‪.‬״‬
 ‫“אתה לא יכול לומר לי מה לעשות‪.‬״‬
‫וויל קימט את מצחו‪ .‬משום־מה הוא לא הגיב כפי שטסה ציפתה שיגיב‪ .‬כשקפּיטולה‬
‫התחפשה לנער ביד הנעלמה ונלחמה בבנדיט דונלד השחור כדי להוכיח את גבורתה‪ ,‬איש לא‬
‫התפרץ עליה‪.‬‬
‫“הכישרון שלך מרשים‪ ,‬טסה‪ ,‬אבל לא די בו כדי ללכוד אדם רב־עוצמה כמו מוֹרטמן‪,‬‬
‫שמשתמש במאגיה שחורה‪ .‬תשאירי את זה לי‪,‬״ אמר לה‪.‬‬
‫היא החמיצה פנים לעומתו‪“ .‬ואיך אתה מתכוון להסוות את עצמך בנשף? בּנדיקט מכיר‬
‫אותך‪ ,‬וכך גם –“‬
‫וויל חטף את ההזמנה מידה ונופף בה מול פרצופה‪“ .‬זה נשף מסכות‪.‬״‬
‫“ואני מניחה שממש במקרה יש לך מסכה‪.‬״‬
‫“כן‪ ,‬האמת‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬במסיבת חג המולד האחרונה שלנו ערכנו קרנבל בסגנון‬
‫ונציאני‪.‬״ הוא גיחך‪“ .‬ספרי לה‪ ,‬סופי‪.‬״‬
‫סופי‪ ,‬שהיתה שקועה במה שנראה כמו מרקחת של קורי עכביש וקרני ירח על מגש‬
‫המברשות‪ ,‬נאנחה עמוקות‪“ .‬זה נכון‪ ,‬מיס‪ .‬הניחי לו להתמודד עם מוֹרטמן‪ ,‬את שומעת? זה‬
‫מסוכן מדי‪ .‬גם כך תהיו רחוקים כל כך‪ ,‬בצ׳יזיק!״‬
‫וויל נעץ בטסה מבט של ניצחון‪“ .‬אם גם סופי מסכימה איתי‪ ,‬את לא יכולה לסרב‪.‬״‬
‫“אני יכולה ועוד איך‪,‬״ אמרה טס בטון מרדני‪“ ,‬אבל לא אומר את זה‪ .‬בסדר גמור‪ .‬אם‬
‫תבטיח לי שלא תתקרב לנייט בזמן שאדבר איתו‪ .‬הוא לא טיפש; אם יראה אותנו ביחד‪ ,‬הוא‬
‫בהחלט מסוגל לחבר שתיים ועוד שתיים‪ .‬מהמסר שלו קיבלתי את הרושם שהוא אינו מצפה‬
‫לראות את ג׳סמין עם בן לוויה‪.‬״‬
‫“אני לא קיבלתי שום רושם מהמסר שלו‪,‬״ אמר לה וויל וקפץ ממקומו‪“ ,‬פרט לעובדה‬
‫שהוא יודע לצטט מתוך שיריו הפחות טובים של טניסון‪ .‬סופי‪ ,‬מתי לדעתך טסה תהיה מוכנה?‬
‫״‬
‫“בתוך חצי שעה‪,‬״ אמרה לו סופי מבלי לשאת את מבטה מהשמלה‪.‬‬
‫“אם כן‪ ,‬ניפגש בחצר בעוד חצי שעה‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬אני אעיר את סיריל‪ .‬היי מוכנה‬
‫להתעלף ממיטב מחלצותיי‪.‬״‬

‫הלילה היה קריר‪ ,‬וטסה נרעדה כשיצאה מהמכון ועמדה בראש המדרגות שבחוץ‪ .‬כאן ישבה‬
‫באותו הלילה‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬כשהיא וג׳ם הלכו לטייל יחדיו על גשר בּלקפריירז‪ ,‬בלילה שבו‬
‫היצורים המכאניים תקפו אותם‪ .‬הלילה היה בהיר יותר‪ ,‬למרות הגשם שירד; הירח רדף אחר‬
‫כמה אניצי עננים‪ ,‬ופרט לכך היו השמים שחורים ונקיים לחלוטין‪.‬‬
‫הכרכרה חיכתה שם‪ ,‬למרגלות המדרגות‪ ,‬ולפניה עמד וויל וחיכה לה‪ .‬הוא הביט בדלת‬
‫המכון כשנסגרה מאחוריה‪ .‬לרגע עמדו שניהם והביטו זה בזה‪ .‬טסה ידעה מה הוא רואה –‬
‫היא עצמה ראתה זאת במראה שבחדרה של ג׳סמין‪ .‬היא היתה ג׳סמין מכף רגל ועד ראש‪,‬‬
‫לבושה בשמלת משי עדינה בגון השנהב‪ .‬מחשוף השמלה היה עמוק וחשף כמעט את מלוא‬
‫שדיה הלבנים של ג׳סמין‪ ,‬והצווארון קושט בסרט משי שהדגיש את צווארה הארוך‪.‬‬
‫השרוולים היו קצרים‪ ,‬וזרועותיה נותרו חשופות לאוויר הלילה‪ .‬גם אם המחשוף לא היה נמוך‬
‫כל כך‪ ,‬היתה טסה מרגישה עירומה בלי המלאך שלה‪ ,‬אבל הערב היא לא יכלה לענוד אותו‪:‬‬
‫נייט היה מבחין בו בלי שום ספק‪ .‬חצאית שמלתה הסתיימה בשובל ארוך‪ ,‬שצנח מאחוריה‬
‫מהתחרה שהקיפה את מותניה הדקים; שערה היתה אסוף‪ ,‬וסיכות פנינים החזיקו אותו‬
‫במקומו‪ .‬כמו כן היא עטתה חצי־מסכה מזהב‪ ,‬שהדגישה היטב את שערה הבהיר‪ .‬אני נראית‬
‫עדינה כל כך‪ ,‬חשבה לעצמה במין ריחוק‪ ,‬כשבהתה בבבואה שהשתקפה מולה‪ ,‬בעוד סופי‬
‫עמֵלה על שערה‪ .‬אני נראית כמו נסיכת הפיות‪ .‬היה קל לחשוב מחשבות שכאלה‬
‫כשההשתקפות במראה היתה של מישהי אחרת‪.‬‬
‫אבל וויל – וויל‪ .‬הוא הזהיר אותה שתתעלף כשתראה אותו במיטב מחלצותיו‪ ,‬והיא‬
‫בתגובה פלבלה בעיניה‪ ,‬אך בבגדי הערב הלבנים־השחורים שלו הוא נראה יפהפה מאי־פעם‪.‬‬
‫הצבעים הפשוטים המנוגדים הבליטו עוד יותר את תווי פניו המושלמים‪ .‬שערו השחור נפל‬
‫על חצי־מסכה שחורה שהדגישה את כחול עיניו‪ .‬לבה החמיץ פעימה‪ ,‬והיא מיד שנאה את‬
‫עצמה על שהרגישה כך‪ .‬היא הסיטה את מבטה ממנו אל סיריל‪ ,‬שישב במושב העגלון‪ .‬עיניו‬
‫הצטמצמו במבוכה כשראה אותה; הוא הפנה את מבטו אל וויל ובחזרה אליה‪ ,‬ומשך בכתפיו‪.‬‬
‫טסה תהתה כיצד לעזאזל הסביר לו וויל את העובדה שהוא לוקח את ג׳סמין לצ׳יזיק באישון‬
‫לילה‪ .‬מן הסתם‪ ,‬איזה סיפור בדים‪.‬‬
‫וויל אמר רק “אה‪,‬״ כשירדה במדרגות ועטפה את כתפיה ברדיד‪ .‬היא קיוותה שיאשים את‬
‫הקור ברעד שחלף בגופה בניגוד לרצונה כשנטל את ידה‪“ .‬אני מבין עכשיו מדוע ציטט אחיך‬
‫את השורה המאוסה ההיא‪ .‬את אמורה להיות מוֹד‪ ,‬נכון? ‘המלכה־הוורד בערוגת הוורדים של‬
‫נערות?׳״‬
‫“אתה יודע‪,‬״ אמרה לו טסה כשסייע לה לעלות לכרכרה‪“ ,‬גם אני לא אוהבת את השיר‬
‫הזה‪.‬״‬
‫הוא נכנס אחריה וטרק את דלת הכרכרה‪“ .‬ג׳סמין משוגעת עליו‪.‬״‬
‫הכרכרה החלה לקרקש על אבני הריצוף ועברה בשער הפתוח‪ .‬טסה גילתה שלבה הולם‬
‫בחוזקה‪ .‬זה בגלל החשש ששרלוט והנרי יתפסו אותה‪ ,‬אמרה לעצמה‪ .‬זה לא קשור לעובדה‬
‫שהיא לבד עם וויל בכרכרה‪“ .‬אני לא ג׳סמין‪.‬״‬
‫הוא הישיר אליה מבט‪ .‬היה משהו בעיניו‪ ,‬מעין הערצה סקרנית; היא תהתה אם הוא פשוט‬
‫מתרשם מיופייה של ג׳סמין‪“ .‬לא‪,‬״ אמר‪“ .‬את לא ג׳סמין‪ ,‬גם אם את נראית בדיוק כמוה‪.‬‬
‫איכשהו אני עדיין רואה את טסה שם בפנים – כאילו שאם רק הייתי מגרד את שכבת הצבע‪,‬‬
‫הייתי מגלה מתחת את טסה שלי‪.‬״‬
 ‫“אני גם לא טסה שלך‪.‬״‬
‫האור שנצץ בעיניו נמוג‪“ .‬בסדר‪,‬״ אמר‪“ .‬אני מניח שאת צודקת‪ .‬אז איך ההרגשה להיות‬
‫ג׳סמין? את יכולה לקרוא את מחשבותיה? להרגיש את מה שהיא מרגישה?״‬
‫טסה בלעה את רוקה ונגעה בווילון הקטיפה שכיסה את חלון הכרכרה ביד עטויה כסיה‪.‬‬
‫בחוץ ראתה את פנסי הגז חולפים על פניהם כמו כתמים צהובים; שני ילדים היו שרועים‬
‫בפתח בית‪ ,‬צמודים זה לזה‪ ,‬ישנים‪ .‬טמפּל בר חלף מעל ראשיהם‪ .‬היא אמרה‪“ ,‬ניסיתי‪.‬‬
‫למעלה‪ ,‬בחדר השינה שלה‪ .‬אבל משהו אינו כשורה‪ .‬לא הצלחתי לקלוט שום דבר‪.‬״‬
‫“טוב‪ ,‬אני מניח שקשה לחדור למוחו של אדם חסר־מוח‪.‬״‬
‫טסה עיקמה את אפה‪“ .‬אתה יכול להתבדח כאוות נפשך‪ ,‬אבל משהו אינו כשורה בג׳סמין‪.‬‬
‫כל ניסיון שלי לגעת במוחה הוא כמו ניסיון לגעת בקן צפעים או בענן רעיל‪ .‬הצלחתי לקלוט‬
‫כמה מהרגשות שלה‪ .‬הרבה מאוד זעם‪ ,‬וגעגועים‪ ,‬ומרירות‪ .‬אבל לא הצלחתי לקלוט את‬
‫המחשבות עצמן‪ .‬זה כמו להחזיק מים‪.‬״‬
‫“מוזר מאוד‪ .‬האם כבר נתקלת במשהו דומה לזה בעבר?״‬
‫טסה נדה בראשה‪“ .‬זה מדאיג אותי‪ .‬אני חוששת שנייט יצפה ממני לדעת משהו שאיני‬
‫יודעת‪ ,‬כך שלא אוכל לתת את התשובה הנכונה‪.‬״‬
‫וויל רכן קדימה‪ .‬בימים גשומים‪ ,‬כלומר כמעט בכל יום‪ ,‬היה שערו החלק מסתלסל‪ .‬משהו‬
‫בשיער הלח והמסולסל שנצמד אל רקותיו שיווה לו מראה פגיע‪ ,‬ולבה נחמץ‪“ .‬את שחקנית‬
‫טובה‪ ,‬ואת מכירה את אחיך‪,‬״ אמר‪“ .‬יש לי בך אמון מלא‪.‬״‬
‫היא הביטה בו בהפתעה‪“ .‬באמת?״‬
‫“וחוץ מזה‪,‬״ הוסיף בלי לענות על שאלתה‪“ ,‬אם משהו ישתבש‪ ,‬אני אהיה שם‪ .‬גם אם לא‬
‫תראי אותי‪ ,‬טס‪ ,‬אני אהיה שם‪ .‬תזכרי את זה‪.‬״‬
‫“אני אזכור‪.‬״ היא הטתה את ראשה קלות הצדה‪“ .‬וויל?״‬
‫“כן?״‬
‫“היתה סיבה שלישית שבגללה לא רצית להעיר את שרלוט ולספר לה על התוכניות שלנו‪,‬‬
‫נכון?״‬
‫הוא צמצם את עיניו הכחולות כלפיה‪“ .‬ומהי הסיבה?״‬
‫“שאתה עדיין לא יודע אם מדובר רק בפלרטוט טיפשי חסר־משמעות מצדה של ג׳סמין‪ ,‬או‬
‫שמא במשהו עמוק ואפל הרבה יותר‪ .‬אם יש חיבור אמיתי בינה לאחי ולמוֹרטמן‪ .‬כי אתה‬
‫יודע שאם כך הדבר‪ ,‬זה ישבור את לבה של שרלוט‪.‬״‬
‫זווית פיו רטטה‪“ .‬ומה אכפת לי אם כך הדבר? אם היא טיפשה מספיק לאהוב את ג׳סמין‬
‫–“‬
‫“ברור שאכפת לך‪,‬״ אמרה לו טסה‪“ .‬אתה לא גוש קרח אנושי‪ ,‬וויל‪ .‬ראיתי אותך עם ג׳ם –‬
‫ראיתי איך הסתכלת על ססילי‪ .‬והיתה לך אחות נוספת‪ ,‬נכון?״‬
 ‫הוא הביט בה במבט נוקב‪“ .‬מנין לך שהיתה לי – שיש לי – יותר מאחות אחת?״‬
‫“ג׳ם חשב שאחותך מתה‪,‬״ אמרה‪“ .‬אתה בעצמך אמרת‪‘ ,‬אחותי מתה‪.‬׳ אבל ססילי בריאה‬
‫ושלמה‪ .‬לכן חשבתי שהיתה לך אחות נוספת‪ ,‬אחות שמתה‪.‬״‬
‫וויל שחרר אנחה ארוכה ואטית‪“ .‬את פיקחית‪.‬״‬
‫“אבל האם אני גם צודקת?״‬
‫נדמה שוויל שמח על המסכה שהסתירה את הבעת פניו‪“ .‬אֵלה‪,‬״ אמר‪“ .‬היא היתה מבוגרת‬
‫ממני בשנתיים‪ .‬וססילי צעירה ממני בשלוש שנים‪ .‬האחיות שלי‪.‬״‬
‫“ואֵלה‪...‬״‬
‫וויל הפנה את מבטו‪ ,‬אך לא לפני שראתה את הכאב בעיניו‪ .‬אם כן‪ ,‬אֵלה מתה‪.‬‬
‫“איך היא היתה?״ שאלה טסה ונזכרה עד כמה הכירה טובה לג׳ם‪ ,‬כששאל אותה את אותה‬
‫שאלה על נייט‪“ .‬אֵלה? וססילי‪ ,‬איזו מין נערה היא?״‬
‫“אֵלה היתה תמיד מגוננת‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬כמו אימא‪ .‬היא היתה עושה בשבילי הכול‪.‬‬
‫וססילי היתה יצור קטן ומטורף‪ .‬היא היתה רק בת תשע כשעזבתי את הבית‪ .‬אינני יודע אם‬
‫היא עדיין אותה ילדה‪ ,‬אבל היא היתה – כמו קתי באנקת גבהים‪ .‬היא לא פחדה משום דבר‪,‬‬
‫והיא רצתה הכול‪ .‬היא ידעה לריב כמו השטן ולקלל כמו מוכרת דגים בבּילינגזגֵייט‪.‬״ היה‬
‫בקולו שעשוע‪ ,‬והיו גם הערצה ו‪ ...‬אהבה‪ .‬היא מעולם לא שמעה אותו מדבר על אף אחד‬
‫בצורה שכזו‪ ,‬אולי חוץ מאשר על ג׳ם‪.‬‬
‫“אם יורשה לי לשאול –“ הוסיפה ואמרה‪.‬‬
‫וויל נאנח‪“ .‬את יודעת שתשאלי את השאלה אם ארשה לך וגם אם לא‪.‬״‬
‫“גם לך יש אחות קטנה‪,‬״ אמרה‪“ .‬אז מה בדיוק עשית לאחותו של גבריאל‪ ,‬שהוא שונא‬
‫אותך כל כך?״‬
‫הוא הזדקף‪“ .‬את רצינית?״‬
‫“כן‪,‬״ אמרה‪“ .‬אין לי בררה אלא לבלות חלק ניכר מזמני בחברתם של האחים לייטווּד‪ ,‬ואין‬
‫ספק שגבריאל רוחש לך בוז‪ .‬ואתה שברת את זרועו‪ .‬זה יעזור לשקט הנפשי שלי אם אדע‬
‫מדוע‪.‬״‬
‫וויל הניד את ראשו והעביר את אצבעותיו בשערו‪“ .‬אלוהים‪,‬״ אמר‪“ .‬אחותם – קוראים לה‬
‫טטיאנה‪ ,‬אגב; היא נקראה על שם חברתה היקרה של אמה שהיתה רוסיה‪ .‬היא היתה בת‬
‫שתים־עשרה‪ ,‬נדמה לי‪.‬״‬
‫“שתים־עשרה?״ טסה היתה מזועזעת‪.‬‬
‫וויל נשף ארוכות‪“ .‬אני רואה שכבר החלטת בעצמך מה קרה‪,‬״ אמר‪“ .‬האם זה ירגיע אותך‬
‫אם אומר לך שגם אני הייתי בן שתים־עשרה? טטיאנה‪ ,‬היא‪ ...‬חשבה שהיא מאוהבת בי‪.‬‬
‫כדרכן של ילדות קטנות‪ .‬היא נהגה לעקוב אחריי לכל מקום‪ ,‬מצחקקת ומסתתרת מאחורי‬
‫עמודים כדי ללטוש בי מבטים‪.‬״‬
 ‫“כולנו עשינו שטויות כשהיינו בני שתים־עשרה‪.‬״‬
‫“זו היתה מסיבת חג המולד הראשונה שלי במכון‪,‬״ אמר‪“ .‬בני משפחת לייטווּד הגיעו גם‬
‫הם במיטב מחלצותיהם‪ .‬טטיאנה ענדה סרטים כסופים בשערה‪ .‬היה לה ספר קטן שנשאה עמה‬
‫לכל מקום‪ .‬היא כנראה הפילה אותו באותו לילה‪ .‬מצאתי אותו תחוב בתוך אחת הספות‪ .‬זה‬
‫היה היומן שלה‪ .‬הוא היה מלא בשירים עליי – על צבע העיניים שלי‪ ,‬על החתונה שתהיה לנו‪.‬‬
‫היא כתבה ‘טטיאנה הרונדייל׳ בכל עמוד ועמוד‪.‬״‬
‫“היא נשמעת חמודה‪.‬״‬
‫“אני הייתי בטרקלין‪ ,‬אבל חזרתי לאולם הנשפים עם היומן‪ .‬אליז פֶּנהאלוֹ סיימה בדיוק לנגן‬
‫בצ׳מבלו‪ .‬נעמדתי לצדה והתחלתי לקרוא בקול ביומנה של טטיאנה‪.‬״‬
‫“אוי‪ ,‬וויל – לא נכון!״‬
‫“כן נכון‪,‬״ אמר‪“ .‬היא חרזה בין וויליאם למיליון‪ ,‬כמו בשורות ‘לעולם לא תדע‪ ,‬יקירי‪,‬‬
‫וויליאם ‪ /‬כמה רבות הדרכים לנשק אותך ‪ /‬רבבות רבות עד מיליון׳‪ .‬הייתי חייב לשים לזה‬
‫קץ‪.‬״‬
‫“ומה קרה?״‬
‫“אה‪ ,‬טטיאנה ברחה מהחדר בדמעות‪ ,‬וגבריאל זינק על הבמה וניסה לחנוק אותי‪ .‬גדעון‬
‫פשוט עמד שם בזרועות שלובות‪ .‬ודאי שמת לב שזה כל מה שהוא עושה‪.‬״‬
‫“אני מניחה שגבריאל לא הצליח‪,‬״ אמרה לו טסה‪“ .‬לחנוק אותך‪ ,‬התכוונתי לומר‪.‬״‬
‫“לא לפני ששברתי את ידו‪,‬״ ענה לה וויל בהנאה גלויה‪“ .‬אז הנה לך‪ .‬בגלל זה הוא שונא‬
‫אותי‪ .‬השפלתי את אחותו בציבור‪ ,‬ומובן שהוא לא מוכן להודות שהשפלתי גם אותו‪ .‬הוא‬
‫חשב שיכניע אותי בקלות‪ .‬באותם ימים עדיין לא זכיתי כמעט בהכשרה‪ ,‬ושמעתי אותו אומר‬
‫שאני ‘כמעט סתמי׳‪ ,‬מאחורי הגב שלי‪ .‬אבל הכיתי אותו נמרצות – למעשה‪ ,‬שברתי את זרועו‬
‫כמו כלום‪ .‬והצליל היה ערב הרבה יותר מהחבטות של אליז על קלידי הצ׳מבלו‪.‬״‬
‫טסה חיככה את ידיה העטויות כסיות בניסיון לחממן‪ ,‬ונאנחה‪ .‬היא לא ידעה מה לחשוב‪ .‬זה‬
‫לא היה הסיפור על פיתוי ועל בגידה שציפתה לשמוע‪ ,‬ובכל זאת זה לא האיר את וויל באור‬
‫מעורר הערצה‪.‬‬
‫“סופי אמרה שהיום היא נשואה‪,‬״ אמרה‪“ .‬טטיאנה‪ .‬היא אמורה לחזור מטיול ביבשת עם‬
‫בעלה הטרי‪.‬״‬
‫“אני בטוח שהיא משעממת וטיפשה גם היום‪ ,‬בדיוק כמו שהיתה אז‪.‬״ וויל נשמע כמי‬
‫שעומד להירדם‪ .‬הוא סגר את הווילון‪ ,‬ולשנייה הם נותרו בעלטה‪ .‬טסה שמעה את נשימותיו‪,‬‬
‫חשה בחום גופו אף שישב מולה‪ .‬היא הבינה מדוע צעירה מכובדת לעולם לא תיסע בכרכרה‬
‫סגורה עם ג׳נטלמן שאינו קרוב משפחתה‪ .‬היה בזה משהו אינטימי‪ .‬אבל היא הרי הפרה מזמן‬
‫את כללי ההתנהגות היאים לכל נערה מהוגנת‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ היא שבה ואמרה‪.‬‬
‫“הגברת רוצה לשאול שאלה נוספת‪ .‬אני שומע את זה בקולה‪ .‬האם לעולם לא תפסיקי‬
‫לשאול שאלות‪ ,‬טס?״‬
‫“רק כשאקבל את כל התשובות‪,‬״ אמרה לו‪“ .‬וויל‪ ,‬אם מכשפים נוצרים מהקשר בין שֵד‬
‫לבת־אנוש‪ ,‬מה קורה כשאחד משני ההורים הוא צייד צללים?״‬
‫“צייד צללים לעולם לא יניח לזה לקרות‪,‬״ אמר לה וויל ביובש‪.‬‬
‫“אבל בקודקס כתוב שרוב המכשפים הם תוצר של – חילול כבודה של אישה‪,‬״ אמרה לו‬
‫טסה‪ ,‬שכמעט נשנקה מעצם אזכורו של הביטוי המכוער‪“ ,‬או משום ששֵדים מחליפי־צורה‬
‫מאמצים את צורתו של אדם אהוב ומפתים את האישה בדרכי רמייה‪ .‬ג׳ם הסביר לי שדמו של‬
‫צייד צללים הוא תמיד הדומיננטי‪ .‬בקודקס כתוב שצאצאיהם של ציידי צללים ושל אנשי זאב‪,‬‬
‫או של פיות‪ ,‬הם תמיד ציידי צללים בעצמם‪ .‬אם כך‪ ,‬האם לא ייתכן שדמו של המלאך שזורם‬
‫בגופו של צייד הצללים יבטל את הצד של השֵד וייצור –“‬
‫“הוא לא ייצור כלום‪.‬״ וויל משך בווילון שהסתיר את החלון‪“ .‬הילד ייוולד מת‪ .‬כך היה‬
‫מאז ומעולם‪ .‬הזיווג בין שֵד לצייד צללים יכול ליצור רק מוות‪.‬״ הוא הביט בה באפלוליות‬
‫הכרכרה‪“ .‬אבל למה זה מעניין אותך?״‬
‫“אני רוצה לדעת מה אני‪,‬״ ענתה‪“ .‬אני חושבת שאני‪ ...‬שילוב שלא נראה בעבר‪ .‬הכלאה‬
‫עם פיה‪ ,‬או –“‬
‫“שקלת פעם להתהפך לאחד מההורים שלך?״ שאל וויל‪“ .‬לאימא שלך או לאבא שלך? זה‬
‫לא יעניק לך גישה לזיכרונות שלהם?״‬
‫“שקלתי את זה‪ .‬בוודאי שכן‪ .‬אבל לא נשאר לי דבר מאבי או מאמי‪ .‬את כל תוכנן של‬
‫תיבות המסע שהבאתי איתי זרקו האחיות אופל לפח‪.‬״‬
‫“מה עם תליון המלאך שלך?״ שאל וויל‪“ .‬הוא לא היה שייך לאימא שלך?״‬
‫טסה נדה בראשה‪“ .‬ניסיתי‪ .‬אני – לא הצלחתי ליצור קשר‪ .‬המלאך שלי כבר שנים‪ ,‬כך‬
‫שלא נשאר עליו שום זכר ממנה‪.‬״‬
‫עיניו של וויל ברקו בין הצללים‪“ .‬אולי את נערה מכאנית‪ .‬אולי אביו המכשף של מוֹרטמן‬
‫בנה אותך‪ ,‬ועכשיו הבן שלו רוצה לחשוף את סודותייך כדי ליצור העתק מושלם שלך במקום‬
‫אותן מפלצות מחרידות‪ .‬אולי פועם בחזה שלך לב ממתכת‪.‬״‬
‫טסה נשמה נשימה ארוכה‪ ,‬ולרגע הסתחרר עליה ראשה‪ .‬קולו הרך היה משכנע כל כך‪,‬‬
‫ובכל זאת –“לא‪,‬״ אמרה בחדות‪“ .‬אל תשכח שאני זוכרת את הילדות שלי‪ .‬היצורים‬
‫המכאניים אינם משתנים ואינם גדלים‪ .‬וזה גם לא מסביר את הכישרון שלי‪.‬״‬
‫“אני יודע‪,‬״ אמר לה וויל בחיוך שחשף את שיניו הלבנות בחשכה‪“ .‬רק רציתי לראות אם‬
‫אצליח לשכנע אותך‪.‬״‬
‫טסה נעצה בו מבט יציב‪“ .‬אני לא זו שאין לה לב‪.‬״‬
‫היה חשוך מדי בכרכרה‪ ,‬אבל היתה לה תחושה שהוא מסמיק ומקדיר את פניו‪ .‬עוד לפני‬
‫שהספיק להגיב‪ ,‬נעצרה הכרכרה בפתאומיות‪ .‬הם הגיעו ליעדם‪.‬‬
12
 ‫מסכות‬
‫‪So now I have sworn to bury‬‬
‫‪,All this dead body of hate‬‬
‫‪I feel so free and so clear‬‬
‫‪,By the loss of that dead weight‬‬
‫‪,That I should grow light-headed, I fear‬‬
‫‪;Fantastically merry‬‬
‫‪But that her brother comes, like a blight‬‬
‫‪.On my fresh hope, to the Hall to-night‬‬
‫– אלפרד לורד טניסון‪Maud ,‬‬

‫סיריל עצר את הכרכרה מחוץ לשער האחוזה‪ ,‬בצלו של עץ אלון רחב־צמרת‪ .‬האחוזה‬
‫הכפרית של משפחת לייטווּד בצ’יזיק‪ ,‬שבפאתי לונדון‪ ,‬היתה ענקית ונבנתה בסגנון‬
‫פּלאדיאני‪ ,‬עם עמודים קלאסיים שהתנשאו אל־על ועם גרמי מדרגות מרובים‪ .‬הירח האיר את‬
‫הכול בגון הפנינה‪ ,‬כמו פנים של צדפה‪ .‬נדמה שהאבן בהקה בגוון כסוף‪ ,‬בניגוד חד לשער‬
‫הברזל השחור משחור שהקיף את המבנה‪ .‬אפילו נר אחד לא דלק בתוך הבית – הוא היה‬
‫שרוי בעלטה דוממת‪ ,‬כמו אחוזת קבר‪ ,‬ומסביב השתרעו מדשאות רחבות־ידיים‪ ,‬שהשתפלו‬
‫עד לשפת נהר התמזה הזורם לאטו‪ ,‬גם הן חשוכות ושוממות‪ .‬טסה תהתה אם עשו טעות‬
‫בבואם לכאן‪.‬‬
‫וויל ירד מהכרכרה והושיט את ידו כדי לעזור לה לרדת‪ .‬הוא הפנה את ראשו‪ ,‬ושפתיו‬
‫הדקות נחשקו‪“ .‬את מריחה את זה? מעשה כישוף של שֵדים‪ .‬הוא ממלא בצחנה את האוויר‪.‬״‬
‫טסה עיוותה את פניה‪ .‬היא לא הריחה שום דבר יוצא דופן – למעשה‪ ,‬רחוק כל כך ממרכז‬
‫העיר היה נדמה שהאוויר צח מתמיד‪ .‬היא הריחה עלים רטובים ורגבי אדמה‪ .‬היא הביטה‬
‫בוויל‪ ,‬שנשא את פניו אל אור הירח‪ ,‬ותהתה אילו כלי נשק הסתיר מתחת למקטורן הפראק‬
‫ההדוק שלו‪ .‬ידיו היו עטויות כפפות לבנות‪ ,‬וחזית חולצתו היתה מעומלנת למשעי‪ .‬עם המסכה‬
‫על פניו‪ ,‬הוא נראה כהתגלמותו של שודד דרכים נאה ברומן למשרתות‪.‬‬
‫טסה נשכה את שפתה‪“ .‬וויל‪ ,‬אתה בטוח? הבית נראה שומם לחלוטין‪ .‬כאילו אין איש‬
‫בבית‪ .‬אולי טעינו?״‬
‫הוא נד בראשו‪“ .‬זה כישוף רב־עוצמה‪ .‬חזק יותר מתעתוע‪ .‬כישוף הגנה אמיתי‪ .‬מישהו‬
‫ממש לא רוצה שנדע מה קורה פה הערב‪.‬״ הוא השפיל את מבטו אל ההזמנה שבידה‪ ,‬משך‬
‫בכתפיו וניגש אל השער‪ .‬הוא צלצל בפעמון שנתלה שם‪ ,‬והצלצול הרטיט את עצביה‬
‫המתוחים של טסה‪ .‬היא לטשה בו מבט‪ .‬הוא גיחך‪“ .‬קֶלוּם דֶ ניקֶה‪ ,‬מלאך‪,‬״ אמר ונמוג בין‬
‫הצללים בדיוק כשהשער נפתח‪.‬‬
‫לפניה עמדה דמות בברדס‪ .‬לרגע חשבה שזה אחד מהאחים השתקנים‪ ,‬אך גלימתם של אלה‬
‫היתה בצבע קלף‪ ,‬והדמות שעמדה לפניה לבשה גלימה בצבע של עשן שחור‪ .‬הברדס הסתיר‬
‫את פניה לחלוטין‪ .‬טסה הושיטה את ההזמנה שלה ללא אומר‪.‬‬
‫היד שנטלה אותה היתה עטוית כפפה‪ .‬לרגע אמדו הפנים החבויות את ההזמנה‪ .‬טסה‬
‫התקשתה לעמוד ללא ניע‪ .‬בנסיבות רגילות היתה זו כמעט שערורייה לראות גברת צעירה‬
‫שמגיעה לנשף בגפה‪ .‬אבל הנסיבות לא היו רגילות‪ .‬פתאום עלה קול מתחת לברדס‪:‬‬
‫“ברוכה הבאה‪ ,‬מיס לאבלייס‪.‬״‬
‫הקול היה צרוד‪ ,‬כמו עור שמתחכך במשטח מחוספס וגבשושי‪ .‬צמרמורת עברה בגופה של‬
‫טסה‪ ,‬והיא שמחה על כך שהאיש אינו רואה אותה מתחת לברדס שעל פניו‪ .‬הוא החזיר לה את‬
‫ההזמנה‪ ,‬נסוג לאחור וסימן לה בידו להיכנס; היא הכריחה את עצמה שלא להביט לאחור כדי‬
‫לוודא שוויל מאחוריה‪.‬‬
‫הוא הוביל אותה אל שביל שחצה את הגן‪ .‬הגן סביב הבית היה רחב־ידיים ונצץ בגוני ירוק‬
‫ברכת נוי עגולה ושחורה‪ ,‬עם ספסל שיש לבן לצדה; והיו גם‬ ‫וכסף באור הירח‪ .‬היתה שם ֵ‬
‫שיחים נמוכים וגזומים בקפידה‪ ,‬שנמתחו לאורך שבילים מטופחים‪ .‬השביל שבו צעדה‬
‫הסתיים בכניסה צדדית גבוהה וצרה‪ .‬הדלת גולפה בסמל מוזר‪ .‬נדמה שהסמל זע והשתנה‬
‫כשהביטה בו‪ ,‬וזה הכאיב לעיניה‪ .‬היא הסיטה את מבטה‪ ,‬שעה שבן לווייתה המכוסה בברדס‬
‫פתח את הדלת ואותת לה להיכנס פנימה‪.‬‬
‫היא נכנסה‪ ,‬והדלת נטרקה מאחוריה; היא סובבה את ראשה רגע לפני שהדלת נסגרה‪,‬‬
‫ולשבריר שנייה הבחינה בפרצוף שמתחת לברדס‪ .‬נדמה שראתה מעין אשכול של עיניים‬
‫אדומות במרכזו של פרצוף כהה סגלגל בצורתו‪ ,‬כמו עיניו של עכביש‪ .‬היא עצרה את‬
‫נשימתה כשהדלת נטרקה‪ ,‬ונותרה שרויה בעלטה‪.‬‬
‫היא הושיטה את ידה כעיוורת לידית הדלת‪ ,‬ולפתע פתאום נדלקו האורות סביבה‪ .‬היא‬
‫עמדה למרגלות גרם מדרגות ארוך וצר שטיפס למעלה‪ .‬משני צדי המדרגות בערו לפידים‬
‫בלהבה ירקרקה – שמקורה לא היה אור מכשפות‪.‬‬
‫בראש המדרגות היתה דלת‪ .‬גוּלַף בה סמל נוסף‪ .‬פיה של טסה יבש עוד יותר‪ .‬זה היה‬
‫האוּרוֹבּוֹרוֹס‪ ,‬הנחש הכפול‪ .‬סמלו של מועדון פנדמוניום‪.‬‬
‫לרגע קפאה מאימה‪ .‬הסמל העלה במוחה זיכרונות עגומים‪ :‬בית האופל; האחיות שעינו‬
‫אותה‪ ,‬שניסו לכפות עליה את המהפך; בגידתו של נייט‪ .‬היא תהתה מה אמר לה וויל בלטינית‬
‫לפני שנמוג‪ .‬אולי “אומץ״ או משהו כזה‪ .‬היא הרהרה בג’יין אייר‪ ,‬שעמדה באומץ מול‬
‫רוצ’סטר הכועס; בקתרין ארנשו‪ ,‬לאחר שכלב פראי התנפל עליה‪ ,‬אבל היא “לא צרחה –‬
‫לא! היתה בזה לעצמה אם כן״‪ 11.‬לבסוף הרהרה בבּוֹדיקָה‪ ,‬שלדברי וויל היתה “אמיצה יותר‬
‫מכל גבר״‪.‬‬
‫זה רק נשף‪ ,‬טסה‪ ,‬אמרה לעצמה והושיטה את ידה אל הידית‪ .‬זו רק מסיבה‪.‬‬
‫מימיה לא היתה בנשף‪ ,‬כמובן‪ .‬היא ידעה מעט מאוד על נשפים‪ ,‬וגם את המעט שידעה‬
‫קראה בספרים‪ .‬בספרים של ג’יין אוסטן הדמויות היו עסוקות כל הזמן בציפייה לנשף‪ ,‬או‬
‫בארגון נשף‪ ,‬ולעתים קרובות נדמה שהכפר כולו היה מעורב בתכנונו של הנשף‪ .‬בספרים‬
‫אחרים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬למשל ביריד ההבלים‪ ,‬שימש תמיד הנשף תפאורת רקע מפוארת‬
‫למזימות ולתככנות‪ .‬היא ידעה שיהיו שם מלתחה עבור הנשים‪ ,‬שבה תוכל להשאיר את‬
‫הרדיד שלה‪ ,‬ומלתחה נפרדת עבור הגברים‪ ,‬שבה יוכלו להפקיד את מגבעותיהם‪ ,‬את‬
‫מעיליהם ואת מקלות ההליכה שלהם‪ .‬אמור לחכות לה כרטיס ריקודים‪ ,‬ובו שמותיהם של‬
‫הגברים שהזמינו אותה לרקוד עמם‪ .‬תהיה זו גסות רוח מצדה אם תרקוד יותר מכמה ריקודים‬
‫ברצף עם אותו הג’נטלמן‪ .‬אולם הנשפים יהיה מפואר ומעוצב להפליא‪ ,‬ולצדו גם חדר אוכל‬
‫קטן יותר‪ ,‬ובו משקאות קרים וכריכים ועוגיות וגם עוגת ספוג‪...‬‬
‫אך המראה שנגלה לעיניה היה שונה‪ .‬כשהדלת נסגרה מאחוריה‪ ,‬לא המתינו לטסה‬
‫משרתים שמיהרו לקדם את פניה‪ ,‬להוביל אותה אל המלתחה ולקחת את הרדיד שלה או‬
‫לעזור לה עם כפתור חסר‪ .‬במקום זה שטפו אותה כמו גל אדיר שאון ומוזיקה ואור מסמא‪.‬‬
‫היא עמדה בכניסה לאולם כה מפואר‪ ,‬שהיה קשה להאמין שהוא אכן נמצא בביתה של‬
‫משפחת לייטווּד‪ .‬נברשת בדולח ענקית נתלתה מהתקרה; רק אחרי שהביטה בה שניות‬
‫ארוכות‪ ,‬הבינה טסה שהנברשת עוצבה בצורת עכביש עם שמונה “רגליים״ תלויות שהחזיקו‬
‫נרות גדולים‪ .‬הקירות‪ ,‬או המעט שהצליחה לראות מהם‪ ,‬נצבעו בכחול־כהה‪ .‬קיר אחד נמתח‬
‫לכל אורכו של צד הבית הפונה אל הנהר; בקיר שולבו דלתות צרפתיות‪ ,‬וכמה מהן היו‬
‫פתוחות כדי שיהיה ניתן ליהנות מהבריזה – שכן החדר היה מחניק‪ ,‬למרות הקור ששרר‬
‫בחוץ‪ .‬מחוץ לדלתות נראו קימוריהן של מרפסות אבן‪ ,‬שמהן ניבט הנוף של העיר‪ .‬אבל את‬
‫שאר הקירות הסתירו יריעות גדולות של בד נוצץ‪ ,‬שנתלו גם מעל החלונות ונעו ברוח הקלה‪.‬‬
‫ביריעות הבד נארגו כל מיני סמלים בחוטי זהב; היו אלה אותם סמלים נוצצים הנעים כל‬
‫העת‪ ,‬שהכאיבו לעיניה של טסה למטה‪.‬‬
‫החדר היה מלא עד אפס מקום באנשים‪ .‬כלומר‪ ,‬לא בדיוק אנשים‪ .‬רובם נראו אנושיים‬
‫יחסית‪ :‬פה ושם הבחינה בפניהם הלבנות המתות של ערפדים ובכמה מבני עפרית‪ ,‬שהתהדרו‬
‫בעור סגול או אדום והיו לבושים על פי צו האופנה‪ .‬רוב המוזמנים‪ ,‬אם כי לא כולם‪ ,‬עטו‬
‫מסכות – מסכות קרנבל מרשימות בשחור ובזהב‪ ,‬מסכות של רופאי מגפה עם משקפיים‬
‫זעירים‪ ,‬מסכות אדומות של שטן‪ ,‬כולל הקרניים‪ .‬אבל היו גם כמה אנשים חשופי־פנים‪ ,‬כולל‬
‫קבוצת נשים עם שיער בגוני לוונדר‪ ,‬ירוק וסגול‪ .‬טסה התקשתה להאמין שמדובר בצבע‪,‬‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬הן התהלכו בשיער פזור‪ ,‬כמו נימפות בציורים‪ .‬גם הבגדים שלגופן היו רפויים‬
‫ובלתי־הולמים בעליל‪ .‬ניכר בהן שלא לבשו מחוך‪ ,‬ובדי הקטיפה‪ ,‬הטוּל והסאטן התבדרו‬
‫סביבן‪.‬‬
‫בין שלל המוזמנים האנושיים למראה נראו דמויות בכל מיני צורות וגדלים‪ .‬היה שם אדם‬
‫לבוש בפראק‪ ,‬שנראה גבוה וצנום מכדי להיות אנושי‪ .‬הוא התנשא לגובה כמו עמוד מעל‬
‫אישה צעירה בגלימה ירוקה‪ ,‬עם שיער אדמוני שנצץ כמו מטבע נחושת‪ .‬יצורים שנראו כמו‬
‫כלבים גדולים הסתובבו בין האורחים‪ ,‬ועיניהם הצהובות גדולות ודרוכות‪ .‬מתוך גבם בצבצה‬
‫שורה של קוצים‪ ,‬כמו בציורים של בעלי חיים אקזוטיים שראתה בספרים‪ .‬כתריסר גובלינים‬
‫קטנים צווחו ושוחחו בשפה לא מובנת‪ .‬נדמה שנאבקו זה בזה על מזון כלשהו – שנראה כמו‬
‫צפרדע קרועה לגזרים‪ .‬טסה החניקה את הקבס שעלה בגרונה והסתובבה –‬
‫ופתאום היא ראתה אותם לראשונה‪ .‬אולי היא חשבה שהם סתם קישוטים‪ ,‬חליפות שריון‪,‬‬
‫אבל לא‪ .‬אוטומטונים עמדו לאורך הקירות‪ ,‬שקטים ודוממים‪ .‬הם נראו אנושיים בצורתם‪ ,‬כמו‬
‫העגלון של האחיות אופל‪ ,‬ולבשו את מדיה של משפחת לייטווּד‪ ,‬עם סמל האוּרוֹבּוֹרוֹס מעל‬
‫הדש השמאלי‪ .‬פניהם היו חתומות ונטולות־תווים‪ ,‬כמו ציור של ילד שפרטים הושמטו ממנו‪.‬‬
‫מישהו אחז בכתפיה‪ .‬לבה החמיץ פעימה מרוב פחד – היא נחשפה! כל שריר בגופה נדרך‪,‬‬
‫אלא שאז נשמע קול מוכר ואוורירי‪:‬‬
‫“חשבתי שכבר לא תגיעי‪ ,‬ג׳סי יקירתי‪.‬״‬
‫היא סבה על עקביה ונשאה את מבטה אל אחיה‪.‬‬

‫בפעם האחרונה שטסה ראתה את נייט‪ ,‬הוא היה חבול וזב־דם‪ ,‬ונהם לעברה בפרוזדור המכון‬
‫כשסכין בידו‪ .‬הוא נדמה לה מפחיד ועלוב ומעורר פלצות בעת ובעונה אחת‪.‬‬
‫אבל נייט שעמד לפניה כעת נראה שונה לגמרי‪ .‬הוא חייך אליה מלמעלה – ג׳סמין היתה‬
‫נמוכה ממנה בהרבה; זה היה מאוד מוזר לא להגיע לסנטרו של אחיה‪ ,‬אלא רק לחזהו –‬
‫בעיניו הכחולות הערניות‪ .‬שערו הבהיר היה חפוף ומסורק‪ ,‬ועורו היה נקי מחבורות‪ .‬הוא‬
‫לבש פראק אלגנטי וחולצה שחורה‪ ,‬שהבליטה היטב את גווניו הבהירים ואת יפי מראהו‪.‬‬
‫הכפפות שלו היו צחות כשלג‪.‬‬
‫היה זה נייט כפי שתמיד חלם להיות – עשיר למראה‪ ,‬אלגנטי ומתוחכם‪ .‬הוא נראה שבע‬
‫רצון – וליתר דיוק‪ ,‬מדושן עונג‪ ,‬נאלצה טסה להודות בפני עצמה‪ .‬הוא נראה בדיוק כמו‬
‫צ׳רץ׳‪ ,‬אחרי שזה הרג עכבר‪.‬‬
‫נייט גיחך‪“ .‬מה קרה‪ ,‬ג׳ס? את נראית כמי שראתה רוח רפאים‪.‬״‬
‫אכן‪ .‬את רוחו של האח שאהבתי פעם‪ .‬בתוך תוכה הושיטה טסה את ידה אל ג׳סמין‪ ,‬אל‬
‫חלקה של זו בתודעתה‪ .‬גם הפעם הרגישה כמי שתוחבת את ידה לתוך מים רעילים‪ ,‬ולא‬
‫הצליחה לאחוז בשום דבר מוצק‪“ .‬אני – פחד פתאומי השתלט עליי‪ ,‬חששתי שלא תהיה‬
‫כאן‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫הפעם הוא צחק ברוך‪“ .‬ולהחמיץ את ההזדמנות לראות אותך שוב? אל תהיי טיפשה‪.‬״ הוא‬
‫הביט סביבו בחיוך‪“ .‬לייטווּד צריך לנסות להרשים את המגיסטר לעתים מזומנות יותר‪.‬״ הוא‬
‫הושיט לה יד‪“ .‬האם תכבדי אותי בריקוד‪ ,‬ג׳סי?״‬
‫ג׳סי‪ .‬לא “מיס לאבלייס״‪ .‬כל ספק שעוד נותר בלבה של טסה באשר לרצינות הקשר בין‬
‫השניים נמוג כלא היה‪ .‬היא אילצה את עצמה לחייך‪“ .‬כמובן‪.‬״‬
‫התזמורת – אוסף של גברים קטנים וסגולי־עור שלבשו רשתות כסופות – החלה לנגן‬
‫ואלס‪ .‬נייט נטל את ידה ומשך אותה אל רחבת הריקודים‪.‬‬
‫תודה לאל‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬תודה לאל על כל אותן שנים שאחיה סובב אותה בטרקלין דירתם‬
‫הקטנה בניו יורק‪ .‬היא ידעה בדיוק איך הוא רוקד‪ ,‬איך להתאים את תנועותיה לשלו‪ ,‬גם בתוך‬
‫הגוף הקטן והלא־מוכר הזה‪ .‬הוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬מעולם לא הביט בה כך – ברוך ובשפתיים‬
‫מפושקות קלות‪ .‬אלוהים אדירים‪ ,‬מה אם יישק לה? היא לא חשבה על זה‪ .‬היא עלולה להקיא‬
‫על נעליו אם רק ינסה‪ .‬אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬התפללה‪ .‬רק שלא ינסה‪.‬‬
‫היא מיהרה להפר את השתיקה‪“ ,‬היה לי קשה מאוד לחמוק הלילה מהמכון‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“המשרתת העלובה הזאת‪ ,‬סופי‪ ,‬כמעט מצאה את ההזמנה‪.‬״‬
‫אחיזתו של נייט התהדקה סביב מותניה‪“ .‬אבל היא לא מצאה אותה‪ ,‬נכון?״‬
‫היא שמעה אזהרה בקולו‪ .‬טסה חששה שהיא קרובה למעידה רצינית‪ .‬היא העיפה מבט‬
‫חטוף בחדר – איפה וויל? מה אמר לה? גם אם לא תראי אותי‪ ,‬אני אהיה שם? אבל היא‬
‫מעולם לא הרגישה בודדה כל כך‪.‬‬
‫היא נשמה נשימה עמוקה והטילה את ראשה לאחור בניסיון לחקות את ג׳סמין‪“ .‬אני נראית‬
‫לך טיפשה? בוודאי שלא‪ .‬חבטתי בידה הכחושה במראת היד שלי‪ ,‬והיא מיד שמטה את‬
‫ההזמנה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אני לא בטוחה שהיא יודעת לקרוא‪.‬״‬
‫“אכן‪,‬״ אמר לה נייט‪ ,‬וניכר בו שנרגע‪“ ,‬הם היו יכולים למצוא לך משרתת הולמת יותר‪.‬‬
‫מישהי שמדברת צרפתית‪ ,‬שיודעת לתפור‪...‬״‬
‫“סופי יודעת לתפור‪,‬״ ענתה לו טסה מוכנית‪ ,‬ומיד רצתה לסטור לעצמה‪“ .‬באופן המניח את‬
‫הדעת‪,‬״ מיהרה לתקן ורפרפה בריסיה אל נייט‪“ .‬ומה שלומך מאז פגישתנו האחרונה?״ לא‬
‫שיש לי מושג מתי זה היה‪.‬‬
‫“שלומי טוב מאוד‪ .‬המגיסטר מעריך אותי מאוד‪.‬״‬
‫“הוא איש חכם‪,‬״ מלמלה טסה‪“ .‬הוא יודע לזהות אוצר יקר־ערך‪.‬״‬
‫נייט ליטף קלות את פניה בידו העטויה כפפה‪ .‬טסה אילצה את עצמה שלא לקפוא במקומה‪.‬‬
‫“הכול בזכותך‪ ,‬יקירה‪ .‬את מעיין המידע שלי‪.‬״ הוא נצמד אליה‪“ .‬אני רואה שלבשת את‬
‫השמלה שביקשתי‪,‬״ לחש באוזנה‪“ .‬מאז שסיפרת לי שלבשת אותה לנשף חג המולד האחרון‪,‬‬
‫השתוקקתי לראות אותך בשמלה הזאת‪ .‬ואם יורשה לי לומר‪ ,‬את ממש זוהרת‪.‬״‬
‫טסה חשה את הקבס עולה בה‪ .‬עיניה התרוצצו על פני החדר‪ .‬היא זיהתה את גדעון לייטווּד‪,‬‬
‫שנראה נאה במיוחד בבגדי הערב שלו‪ ,‬אף שעמד זקוף ונוקשה ליד הקיר‪ ,‬ונראה כמי‬
‫שהודבק אליו‪ .‬רק עיניו נעו כשסרק את החדר‪ .‬גבריאל צעד אנה ואנה; בידו החזיק כוס של‬
‫משקה שנראה כמו לימונדה‪ ,‬ועיניו נצצו מסקרנות‪ .‬היא ראתה אותו ניגש אל אחת הצעירות‬
‫סגולות־השיער ופותח בשיחה‪ .‬הנה נגוזה התקווה שהאחים לא ידעו מה זומם אביהם‪ ,‬חשבה‬
‫לעצמה והסיטה את מבטה בכעס מגבריאל‪ .‬ואז היא ראתה את וויל‪.‬‬
‫הוא נשען מולה על הקיר‪ ,‬בין שני כיסאות ריקים‪ .‬למרות המסכה שעל פניו‪ ,‬הרגישה שהיא‬
‫יכולה להביט ישירות לתוך עיניו‪ .‬שהוא עומד במרחק נגיעה‪ .‬היא כמעט ציפתה לראותו‬
‫משועשע מהמבוכה שלה‪ ,‬אבל לא; הוא נראה מתוח‪ ,‬וזועם ו‪...‬‬
‫“אלוהים‪ ,‬אני מקנא בכל גבר שמסתכל עלייך‪,‬״ אמר לה נייט‪“ .‬אני רוצה להיות היחיד‬
‫שמסתכל עלייך‪.‬״‬
‫אלוהים אדירים‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬הייתכן שנשים באמת מאמינות לשטויות האלה? אילו היה‬
‫אחיה שואל בעצתה‪ ,‬היא היתה אומרת לו ללא כחל ושרק שהוא נשמע כמו אידיוט‪ .‬אבל אולי‬
‫חשבה שהוא נשמע כמו אידיוט רק משום שהוא היה אחיה‪ .‬ואדם מתועב‪ .‬מידע‪ ,‬חשבה‪ .‬אני‬
‫חייבת להשיג עוד מידע‪ ,‬ואז להסתלק מפה‪ ,‬לפני שאקיא באמת‪.‬‬
‫היא הציצה שוב בוויל‪ ,‬אבל הוא נעלם‪ ,‬כאילו מעולם לא עמד שם‪ .‬עם זאת‪ ,‬כעת היא‬
‫האמינה לו שהוא אכן נמצא שם‪ ,‬שהוא משגיח עליה‪ ,‬גם אם היא אינה רואה אותו‪ .‬היא אזרה‬
‫אומץ ואמרה‪“ ,‬באמת‪ ,‬נייט? לפעמים אני חוששת שאתה מעריך אותי רק בזכות המידע שאני‬
‫מוסרת לך‪.‬״‬
‫לרגע קפא במקומו‪ ,‬והיא כמעט עפה מזרועותיו‪“ .‬ג׳סי! איך את יכולה לחשוב כך? את‬
‫יודעת שאני מעריץ אותך‪.‬״ הוא הביט בה בתוכחה‪ ,‬והם חזרו לנוע שוב לצלילי המוזיקה‪“ .‬זה‬
‫נכון שהקשר שלך לנפילים במכון יקר לנו מאוד‪ .‬בלעדייך לעולם לא היינו יודעים‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫שהם נוסעים ליורק‪ .‬אבל חשבתי שאת יודעת שאת מסייעת לי כדי שנוכל לתכנן את עתידנו‬
‫המשותף‪ .‬וכשאהפוך ליד ימינו של המגיסטר‪ ,‬יקירה‪ ,‬אוכל לפרנס אותך כהלכה‪.‬״‬
‫טסה צחקה בעצבנות‪“ .‬אתה צודק‪ ,‬נייט‪ .‬לפעמים אני פשוט מפחדת‪ .‬מה אם שרלוט תגלה‬
‫שאני מרגלת עבורך? מה הם יעשו לי?״‬
‫נייט סובב אותה בקלילות‪“ .‬שום דבר‪ ,‬יקירתי; את בעצמך אמרת שהם פחדנים‪.‬״ הוא הציץ‬
‫בה והרים גבה‪“ .‬בּנדיקט חזר לסורו‪,‬״ אמר‪“ .‬הוא ממש מגעיל‪.‬״‬
‫טסה סובבה את ראשה וראתה את בּנדיקט לייטווּד נשען לאחור על ספת קטיפה אדומה‪ ,‬לא‬
‫רחוק מהתזמורת‪ .‬הוא פשט את מקטורנו‪ ,‬בידו החזיק כוס יין אדום‪ ,‬ועיניו היו‬
‫עצומות־למחצה‪ .‬טסה הזדעזעה לראות שבחיקו שרועה אישה – או יצור שנראה כמו אישה‪.‬‬
‫שיער ארוך‪ ,‬שחור ופזור‪ ,‬שמלת קטיפה שחורה עם מחשוף עמוק – וגם ראשים של נחשים‬
‫קטנים שבצבצו מתוך עיניה ולחשו‪ .‬טסה צפתה באימה‪ ,‬כשאחד הנחשים שלח לשון ארוכה‬
‫ומפוצלת וליקק את פניו של בּנדיקט לייטווּד‪.‬‬
‫“האישה הזאת שֵדה‪,‬״ לחשה טסה‪ ,‬ולרגע שכחה שהיא ג׳סמין‪“ .‬נכון?״‬
‫למזלה‪ ,‬נדמה שנייט לא ראה שום דבר מוזר בשאלה‪“ .‬ודאי שהיא שֵדה‪ ,‬טיפשונה שלי‪ .‬זה‬
‫מה שבּנדיקט אוהב‪ .‬שֵדות‪.‬״‬
‫קולו של וויל הדהד באוזניה של טסה‪ ,‬אני מאוד אתפלא אם לייטווּד האב לא לקה במקרה‬
‫קשה של אבעבועות שֵ דים בעקבות ביקוריו הליליים בכמה מהבתים המפוקפקים ביותר‬
‫בשאדוֶול‪“ .‬איכס‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“אכן‪,‬״ הסכים נייט‪“ .‬ואפילו אירוני בהתחשב בשחצנות האופיינית לנפילים‪ .‬לעתים אני‬
‫תוהה מדוע מוֹרטמן מחבב אותו כל כך‪ ,‬ומדוע הוא רוצה שהאיש ינהל את המכון‪.‬״ נייט נשמע‬
‫כעוס‪.‬‬
‫טסה כבר ניחשה שזה המצב‪ ,‬ובכל זאת הידיעה‪ ,‬שמוֹרטמן עומד מאחורי נחישותו העזה של‬
‫לייטווּד לגזול את המכון משרלוט‪ ,‬פגעה בה כמו מכת אגרוף‪“ .‬אני פשוט לא מבינה במה זה‬
‫יועיל למגיסטר‪,‬״ אמרה טסה והשתדלה כמיטב יכולתה לשוות לקולה את הנימה הכעוסה של‬
‫ג׳סי‪“ ,‬בסך הכול בניין ישן ומתפורר‪...‬״‬
‫נייט צחק בסלחנות‪“ .‬זה לא הבניין‪ ,‬טיפשונה שלי‪ .‬זה המעמד‪ .‬ראש המכון בלונדון הוא‬
‫אחד מציידי הצללים החזקים באנגליה‪ ,‬והמגיסטר שולט בבּנדיקט כאילו היה בובה‪ .‬בעזרתו‬
‫הוא יוכל להרוס את המועצה מבפנים‪ ,‬בזמן שצבא האוטומטונים יהרוס אותם מבחוץ‪.‬״ הוא‬
‫סובב אותה במיומנות; רק בזכות שנים רבות של ריקודים עם נייט‪ ,‬הצליחה טסה לשמור על‬
‫שיווי משקלה‪ ,‬כה מוסחת דעת היתה מההלם‪“ .‬וחוץ מזה‪ ,‬זה לא לגמרי נכון שאין במכון שום‬
‫דבר בעל ערך‪ .‬הגישה לספרייה הגדולה לבדה יקרה מפז למגיסטר‪ .‬שלא לדבר על חדר‬
‫הנשק‪...‬״‬
‫“וטסה‪.‬״ היא השתדלה בכל מאודה לייצב את קולה‪.‬‬
‫“טסה?״‬
‫“אחותך‪ .‬המגיסטר עדיין רוצה אותה‪ ,‬נכון?״‬
‫לראשונה הביט בה נייט בהפתעה ובמבוכה‪“ .‬כבר דיברנו על זה‪ ,‬ג׳סמין‪,‬״ אמר‪“ .‬טסה‬
‫תיעצר באשמת החזקה של חומרי מאגיה שחורה ותישלח לעיר השתקנים‪ .‬בּנדיקט יחלץ‬
‫אותה משם‪ ,‬ואז ימסור אותה למגיסטר‪ .‬כל זה חלק מהעסקה‪ ,‬אף שעדיין לא הבנתי איזו‬
‫תועלת מפיק בּנדיקט מכל הסיפור הזה‪ .‬זה כנראה משהו חשוב‪ ,‬אחרת הוא לא היה בוגד כך‬
‫בבני עמו‪.‬״‬
‫תיעצר? באשמת החזקה של חומרי מאגיה שחורה? ראשה של טסה הסתחרר‪.‬‬
‫ידו של נייט החליקה על עורפה‪ .‬הוא לבש כפפות‪ ,‬אבל טס התקשתה להשתחרר מהתחושה‬
‫שמשהו חלקלק ודוחה נגע בעורה‪“ .‬ג׳סי הקטנה שלי‪,‬״ מלמל‪“ .‬את מתנהגת כאילו שכחת את‬
 ‫חלקך בכל המזימה‪ .‬החבאת את ספר הלבן בחדרה של אחותי כפי שביקשנו‪ ,‬נכון?״‬
‫“כמ – כמובן‪ .‬סתם התלוצצתי‪ ,‬נייט‪.‬״‬
‫“זאת ג׳סי שלי‪.‬״ הוא רכן מעליה‪ .‬הוא התכוון לנשק אותה! זה לא היה יאה‪ ,‬אבל שום דבר‬
‫בנשף הזה לא היה יאה‪ .‬טסה גמגמה באימה‪:‬‬
‫“נייט – יש לי סחרחורת – נראה לי שאני עומדת להתעלף‪ .‬אולי זה מהחום‪ .‬תוכל להביא‬
‫לי לימונדה?״‬
‫הוא הביט בה לרגע‪ ,‬פיו קפוץ בכעס‪ ,‬אבל טסה ידעה שלא יוכל לסרב לה‪ .‬אף ג׳נטלמן לא‬
‫היה מסרב‪ .‬הוא הזדקף‪ ,‬יישר את חפתיו וחייך‪“ .‬כמובן‪,‬״ אמר וקד קידה‪“ .‬אולי כדאי‬
‫שתשבי‪.‬״‬
‫היא מחתה‪ ,‬אך ידו כבר נחה על מרפקה והובילה אותה אל הכיסאות שעמדו לאורך קירות‬
‫האולם‪ .‬הוא הושיב אותה ונעלם בקהל‪ .‬היא עקבה אחריו במבטה‪ ,‬כולה רועדת‪ .‬מאגיה‬
‫שחורה‪ .‬היא חשה בחילה וכעס‪ .‬היא רצתה לסטור לאחיה‪ ,‬לנער אותו עד שיאמר לה את כל‬
‫האמת‪ ,‬אבל היא ידעה שאסור לה‪.‬‬
‫“את בטח טסה גריי‪,‬״ לחש לפתע קול ליד מרפקה‪“ .‬את דומה לאימא שלך כמו שתי טיפות‬
‫מים‪.‬״‬
‫טסה קפצה ממקומה‪ .‬לצדה עמדה אישה גבוהה וצנומה‪ ,‬עם שיער ארוך ופזור בצבע‬
‫לוונדר‪ .‬עורה היה כחול בהיר‪ ,‬ושמלתה הארוכה נראתה כמו שילוב של טוּל ושל קורי‬
‫עכביש‪ .‬רגליה היו חשופות‪ ,‬ובין אצבעות רגליה נראו קרומים דקיקים כמו קורי עכביש‪,‬‬
‫בגוון כחול‪ ,‬אשר היה כהה מעורה‪ .‬ידיה של טסה נחו על פניה באימה פתאומית – הייתכן‬
‫שהתחפושת שלה מתפוגגת? – אבל האישה הכחולה רק צחקה‪.‬‬
‫“לא התכוונתי להפחיד אותך‪ ,‬קטנטונת‪ .‬אל תדאגי‪ ,‬את עדיין עטויה בתחפושתך‪ .‬אני ובני‬
‫מיני פשוט מסוגלים לראות דרכה‪ .‬כל זה –“ היא החוותה בידה על שערה הבלונדיני של‬
‫טסה‪ ,‬על שמלתה הלבנה ועל הפנינים שענדה –“הוא כמו אדי ענן‪ ,‬ואת השמים שמאחוריהם‪.‬‬
‫הידעת שעיניה של אימא שלך היו בדיוק כמו שלך‪ ,‬לפעמים אפורות ולפעמים כחולות?״‬
‫טסה מצאה שוב את קולה‪“ .‬מי את?״‬
‫“אה‪ ,‬בני מיני לא אוהבים לחשוף את השם שלנו‪ ,‬אבל את יכולה לקרוא לי איך שתרצי‪.‬‬
‫את יכולה להמציא לי שם יפה‪ .‬אמך קראה לי יקינתון‪.‬״‬
‫“כמו הפרח הכחול‪,‬״ אמרה טסה חלושות‪“ .‬איך הכרת את אימא שלי? את לא נראית‬
‫מבוגרת ממני –“‬
‫“בני מיני מגיעים לבגרות‪ ,‬ואינם מזדקנים או מתים‪ .‬גם את לא תזדקני‪ .‬נערה בת־מזל! אני‬
‫מקווה שתעריכי את הטובה שעשו לך‪.‬״‬
‫טסה נדה בראשה במבוכה‪“ .‬טובה? איזו טובה? את מתכוונת למוֹרטמן? את יודעת מה אני?‬
‫״‬
 ‫“את יודעת מה אני?״‬
‫טסה ניסתה להיזכר במה שקראה בקודקס‪“ .‬פיה?״ ניחשה‪.‬‬
‫“ואת יודעת מהי מוחלפית?״‬
‫טסה הנידה את ראשה‪.‬‬
‫“לפעמים‪,‬״ אמרה לה יקינתון כממתיקה סוד והנמיכה את קולה ללחישה‪“ ,‬כשדם הפיות‬
‫שלנו נחלש‪ ,‬אנחנו פולשים לביתם של בני־אנוש‪ ,‬גונבים את הילד היפה והשמנמן ביותר –‬
‫וכהרף עין מחליפים אותו באחד מבנינו החולניים‪ .‬ובזמן שהילד האנושי גדל להיות גבוה‬
‫וחזק‪ ,‬המשפחה האנושית נאלצת להתמודד עם יצור גוסס שמפחד מברזל קר‪ .‬וכך מתחזקת‬
‫השושלת שלנו –“‬
‫“אבל למה לטרוח?״ שאלה טסה‪“ .‬למה לא לחטוף את הילד האנושי מבלי להשאיר במקומו‬
‫אף אחד?״‬
‫עיניה הכחולות של יקינתון התרחבו‪“ .‬כי זה לא יהיה הוגן‪,‬״ אמרה‪“ .‬וחוץ מזה‪ ,‬זה יעורר‬
‫חשד אצל הסתמיים‪ .‬הם טיפשים‪ ,‬אבל הם גם רבים‪ .‬לא כדאי לעורר את חמתם‪ .‬כי אז הם‬
‫מגיעים בהמוניהם עם לפידים ועם מוטות ברזל‪.‬״ היא נרעדה‪.‬‬
‫“רגע אחד‪,‬״ אמרה לה טסה‪“ .‬את רוצה לומר לי שאני מוחלפית?״‬
‫יקינתון פרצה בצחוק‪“ .‬ודאי שלא! איזו מחשבה מגוחכת!״ היא הצמידה את ידיה אל לבה‬
‫כשצחקה‪ ,‬וטסה גילתה שגם בין אצבעות ידיה היו קרומים כחולים‪ .‬פתאום היא חייכה וחשפה‬
‫שיניים נוצצות‪“ .‬יש בחור נאה שעוקב אחרינו במבטו‪,‬״ אמרה‪“ .‬הוא יפהפה כמו אדון הפיות!‬
‫אולי כדאי שאניח לך להמשיך בשלך‪.‬״ היא קרצה‪ ,‬ועוד לפני שטסה הספיקה למחות‪ ,‬נעלמה‬
‫יקינתון בתוך הקהל‪.‬‬
‫טסה המבוהלת הסתובבה וציפתה לגלות שאותו “בחור נאה״ הוא נייט – אבל זה היה וויל‪,‬‬
‫שנשען לצדה על הקיר‪ .‬וכשהישירה אליו את מבטה‪ ,‬הוא מיהר להסתובב ולבחון בסקרנות‬
‫את רחבת הריקודים‪“ .‬מה רצתה הפיה?״‬
‫“אני לא יודעת‪,‬״ ענתה לו טסה בתסכול‪“ .‬אולי לומר לי שאינני מוחלפית‪.‬״‬
‫“אני שמח לשמוע‪ .‬שיטת האלימינציה‪.‬״ טסה נאלצה להודות שוויל התמזג בצורה מושלמת‬
‫בווילונות הכהים שמאחוריו‪ ,‬כאילו לא היה שם בכלל‪ .‬אולי זה כישרון של ציידי צללים‪,‬‬
‫חשבה לעצמה‪“ .‬ומה הצלחת לחלץ מאחיך?״‬
‫היא פכרה את ידיה והשפילה את מבטה אל הרצפה כשדיברה‪“ .‬ג׳סמין מרגלת אחרינו עבור‬
‫נייט זה זמן רב‪ .‬אינני יודעת ממתי בדיוק‪ .‬היא סיפרה לו הכול‪ .‬היא חושבת שהוא מאוהב‬
‫בה‪.‬״‬
‫וויל לא נראה מופתע‪“ .‬ומה איתך? את מאמינה שהוא מאוהב בה?״‬
‫“אני חושבת שנייט דואג רק לעצמו‪,‬״ אמרה לו טסה‪“ .‬וזה לא הכול‪ .‬בּנדיקט לייטווּד עובד‬
‫בשביל מוֹרטמן‪ .‬לכן הוא זומם להשתלט על המכון‪ .‬כדי שהמגיסטר יוכל לשלוט בו‪ .‬ובי‪ .‬נייט‬
‫מודע לכל זה‪ ,‬כמובן‪ .‬לא אכפת לו‪.‬״ טסה השפילה שוב את מבטה אל ידיה‪ .‬אל ידיה של‬
‫ג׳סמין‪ .‬אל ידיה הקטנות והעדינות‪ ,‬בכסיות הלבנות והעדינות מעור גדי‪ .‬אוי‪ ,‬נייט‪ ,‬חשבה‪.‬‬
‫דודה הרייט נהגה לקרוא לו הילד תכול־העיניים שלה‪.‬‬
‫“מן הסתם‪ ,‬לפני שהוא הרג אותה‪,‬״ אמר וויל‪ .‬רק אז הבינה טסה שאמרה את הדברים‬
‫בקול‪“ .‬והנה הוא בא‪,‬״ הוסיף חרישית‪ .‬טסה הביטה בקהל וראתה את נייט צועד לעברה‪,‬‬
‫שערו הבלונדיני זוהר למרחוק כמו מגדלור‪ .‬בידו היתה כוס מלאה בנוזל זהוב ונוצץ‪ .‬היא‬
‫פנתה לבקש מוויל שילך‪ ,‬אבל הוא כבר נעלם‪.‬‬
‫“לימונדה תוססת‪,‬״ אמר לה נייט‪ ,‬כשדחף את הכוס לידה‪ .‬הזכוכית הקרה כקרח היתה‬
‫נעימה כנגד עורה החם‪ .‬היא לגמה לגימה; למרות הכול‪ ,‬המשקה היה טעים מאוד‪.‬‬
‫נייט הסיט את שערה ממצחה‪“ .‬ובכן‪ ,‬על מה דיברנו?״ שאל‪“ .‬אה‪ ,‬אמרת שהסתרת את‬
‫הספר בחדרה של אחותי‪...‬״‬
‫“כן‪ ,‬בדיוק כמו שביקשת‪,‬״ שיקרה טסה‪“ .‬היא אינה חושדת בדבר‪ ,‬כמובן‪.‬״‬
‫“אני מאוד מקווה שלא‪.‬״‬
‫“נייט‪...‬״‬
‫“כן?״‬
‫“אתה יודע מה המגיסטר מתכוון לעשות עם אחותך?״‬
‫“אמרתי לך‪ ,‬היא לא אחותי‪.‬״ קולו של נייט נשמע מתוח‪“ .‬ואין לי מושג מה הוא מתכנן‬
‫לעשות איתה‪ ,‬וזה גם לא מעניין אותי‪ .‬כל מחשבותיי נתונות לעתיד שלי – שלנו‪ .‬אני מאוד‬
‫מקווה שגם את מסורה למטרה כמוני‪.‬״ טסה הרהרה בג׳סמין‪ ,‬שישבה בפנים קודרות לצדם‬
‫של שאר ציידי הצללים‪ ,‬כשפשפשו במסמכים על מוֹרטמן; בג׳סמין‪ ,‬שנמנמה ליד השולחן‬
‫במקום לקום וללכת‪ ,‬כשדנו בתוכניות שלהם עם רגנור פֶל‪ .‬טסה ריחמה עליה לא פחות‬
‫מששנאה את נייט – שנאה אותו כל כך עד שגרונה שרף‪ .‬אמרתי לך‪ ,‬היא לא אחותי‪.‬‬
‫טסה הניחה לעיניה להתרחב ולשפתה התחתונה לרטוט‪“ .‬אני משתדלת‪ ,‬נייט‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“אתה לא מאמין לי?״‬
‫היא נמלאה תחושת ניצחון קלה כשראתה אותו מחניק את כעסו‪“ .‬כמובן‪ ,‬מתוקתי‪ .‬כמובן‪.‬״‬
‫הוא בחן את פניה‪“ .‬את מרגישה יותר טוב? שנמשיך לרקוד?״‬
‫היא לפתה את הכוס בידה‪“ .‬אה‪ ,‬אני לא יודעת‪...‬״‬
‫“כמובן‪,‬״ גיחך נייט‪“ ,‬הרי אומרים שאסור לג׳נטלמן לרקוד יותר מריקוד או שניים עם‬
‫אשתו‪.‬״‬
‫טסה קפאה במקומה‪ .‬נדמה שהזמן עמד מלכת‪ :‬הכול בחדר קפא איתה‪ ,‬כולל החיוך על פניו‬
‫של נייט‪.‬‬
‫אשתו?‬
‫הוא וג׳סמין נשואים?‬
 ‫“מלאך שלי?״ שאל נייט‪ ,‬ונדמה שקולו הגיע ממרחק‪“ .‬את בסדר? החוורת כמו סדין‪.‬״‬
‫“מר גריי‪.‬״ קול מכאני וחדגוני נשמע לפתע מאחורי כתפו של נייט‪ .‬היה זה אחד‬
‫האוטומטונים חסרי־הפנים‪ ,‬שהושיט לעברו מגש כסף ועליו פיסת נייר מקופלת‪“ .‬הודעה‬
‫בשבילך‪.‬״‬
‫נייט סב על עקביו בהפתעה ונטל את פיסת הנייר מהמגש; טסה התבוננה בו כשפתח אותה‪,‬‬
‫קרא את תוכנה‪ ,‬קילל חרש ותחב אותה לכיס מעילו‪“ .‬שכה אחיה‪,‬״ אמר‪“ .‬הודעה מהוד‬
‫מעלתו‪.‬״ הוא בוודאי מתכוון למגיסטר‪ ,‬חשבה טסה‪“ .‬מתברר שהוא זקוק לי‪ .‬העיתוי נורא‪,‬‬
‫אבל מה אפשר לעשות?״ הוא נטל את ידה‪ ,‬הקים אותה על רגליה‪ ,‬ואז רכן אליה ונשק לה‬
‫נשיקה חסודה על לחייה‪“ .‬דברי עם בּנדיקט; הוא ידאג שמישהו ילווה אותך בחזרה לכרכרה‬
‫שלך‪ ,‬גברת גריי‪.‬״ את שתי המילים האחרונות לחש באוזנה‪.‬‬
‫טסה הנהנה‪ ,‬קהת־חושים‪.‬‬
‫“ילדה טובה‪,‬״ אמר לה נייט‪ .‬ומיד הסתובב ונעלם בקהל‪ ,‬והאוטומטון בעקבותיו‪ .‬טסה‬
‫בהתה בשניהם‪ ,‬וראשה סחרחר עליה‪ .‬אולי זה מההלם‪ ,‬חשבה‪ ,‬אבל נדמה שהכול בחדר נראה‬
‫פתאום מוזר‪ .‬כאילו פתאום יכלה לראות כל קרן אור שהוחזרה מאגלי הבדולח שנתלו‬
‫מהנברשת‪ .‬זה היה יפהפה‪ ,‬גם אם קצת מוזר ומסחרר‪.‬‬
‫“טסה‪.‬״ היה זה וויל‪ ,‬שהופיע פתאום יש מאין לצדה‪ .‬היא פנתה להביט בו‪ .‬הוא נראה‬
‫סמוק‪ ,‬כאילו רץ – גם הוא יפהפה ומוזר‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬עם השיער השחור והמסכה‪ ,‬עם‬
‫העיניים הכחולות והעור החיוור‪ ,‬ועם הסומק בלחייו‪ .‬כאילו הביטה בציור‪“ .‬אני רואה שאחיך‬
‫קיבל את הפתק‪.‬״‬
‫“אה‪.‬״ פתאום הכול נראה הגיוני‪“ .‬אתה שלחת אותו‪.‬״‬
‫“אכן‪.‬״ הוא נראה מרוצה מעצמו כשחטף את כוס הלימונדה מידה‪ ,‬רוקן את שארית המשקה‬
‫והניח אותה על אדן חלון‪“ .‬הייתי מוכרח להרחיק אותו ממך‪ .‬וכדאי שנמהר לנהוג כמותו‪,‬‬
‫לפני שיבין שהפתק מזויף ויחזור על עקבותיו‪ .‬עם זאת‪ ,‬שלחתי אותו לווֹקסהוֹל‪ ,‬כך שיידרשו‬
‫לו שעות לנסוע לשם ובחזרה‪ ,‬וסביר להניח שאנחנו בטוחים –“ הוא השתתק‪ ,‬ופתאום היא‬
‫שמעה בהלה בקולו‪“ .‬טס – טסה? את בסדר?״‬
‫“למה אתה שואל?״ קולה הדהד באוזניה‪.‬‬
‫“הביטי‪.‬״ הוא הושיט את ידו‪ ,‬אחז בקווצה משערה המתולתל ומשך אותו קדימה כדי‬
‫שתוכל לראות‪ .‬היא בהתה בתדהמה‪ .‬חום־כהה‪ ,‬לא בלונדיני‪ .‬שערה שלה‪ .‬לא של ג׳סמין‪.‬‬
‫“אוי‪ ,‬אלוהים‪.‬״ היא הניחה את ידה על פניה וחשה מיד בעקצוץ המוכר של המהפך‪ ,‬שכבר‬
‫החל להשתלט עליה‪“ .‬לפני כמה זמן –“‬
‫“לא מזמן‪ .‬עדיין היית ג׳סמין כשהתיישבתי‪.‬״ הוא אחז בידה‪“ .‬בואי‪ .‬מהר‪.‬״ הוא פנה אל‬
‫היציאה‪ ,‬אבל זו היתה רחוקה מאוד‪ ,‬בקצה האחר של אולם הנשפים‪ ,‬וכל גופה של טסה כבר‬
‫עקצץ ונרעד מהמהפך‪ .‬היא נאנקה כשפילח את גופה כמו חץ‪ .‬היא ראתה את וויל מסובב את‬
‫ראשו אנה ואנה‪ ,‬מבוהל; היא הרגישה בזרועותיו שאחזו בה כשמעדה‪ ,‬וכמעט גררו אותה‬
‫משם‪ .‬החדר הסתובב סביבה‪ .‬אסור לי להתעלף‪ .‬אסור לי להתעלף‪.‬‬
‫משב של אוויר קריר הלם בפניה‪ .‬היא הבינה שוויל הוביל אותם אל הדלתות הצרפתיות‬
‫ומשם החוצה‪ ,‬אל מרפסת אבן קטנה‪ ,‬אחת מני רבות שפנו אל הגנים‪ .‬היא התרחקה ממנו‪,‬‬
‫קרעה את מסכת הזהב מפניה‪ ,‬וכמעט התמוטטה על מעקה האבן‪ .‬לאחר שטרק את הדלת‬
‫מאחוריהם‪ ,‬מיהר אליה וויל והניח יד קלילה על גבה‪“ .‬טסה?״‬
‫“אני בסדר‪.‬״ היא שמחה על מגעו של מעקה האבן מתחת לידיה‪ ,‬על המוצקות האיתנה‬
‫שהרגיעה אותה כל כך‪ .‬גם האוויר הקריר פוגג את הסחרחורת שתקפה אותה‪ .‬היא השפילה‬
‫את מבטה אל גופה וגילתה שהיא שוב טסה‪ .‬השמלה הלבנה היתה כעת קצרה מדי‪ ,‬והשרוכים‬
‫בגבה היו כה הדוקים‪ ,‬ששדיה התרוממו וכמעט התפרצו מחוץ למחשוף הנמוך‪ .‬היא ידעה‬
‫שנשים רבות הידקו את המחוך לגופן רק כדי ליצור את המראה הזה‪ ,‬אבל היא הזדעזעה‬
‫למראה כל כך הרבה מעורה החשוף‪.‬‬
‫היא לכסנה את מבטה אל וויל ושמחה על האוויר הקריר שמנע מלחייה לבעור‪“ .‬אני – לא‬
‫מבינה מה קרה‪ .‬זה אף פעם לא קרה לי בעבר‪ ,‬מעולם לא איבדתי את המהפך מבלי להבחין‬
‫בכך‪ .‬אולי זה אירע מרוב הפתעה‪ .‬הם נשואים‪ ,‬אתה יודע‪ .‬נייט וג׳סמין‪ .‬הם התחתנו‪ .‬נייט‬
‫מעולם לא רצה להתחתן‪ .‬והוא לא אוהב אותה‪ .‬זה די ברור‪ .‬הוא לא אוהב איש פרט לעצמו‪,‬‬
‫ומעולם גם לא אהב‪.‬״‬
‫“טס‪,‬״ שב וויל ואמר‪ ,‬הפעם ברוך‪ .‬גם הוא נשען על המעקה והפנה את מבטו אליה‪ .‬הם‬
‫עמדו כמעט צמודים זה לזה‪ .‬מעליהם שחה הירח בין העננים כמו סירה לבנה בים שטוח‬
‫ושחור‪.‬‬
‫היא סגרה את פיה משהבינה שהיא מקשקשת‪“ .‬מצטערת‪,‬״ אמרה חרישית והסבה את‬
‫מבטה‪.‬‬
‫כמעט בהיסוס הניח וויל את ידו על לחייה וסובב את פניה אליו‪ .‬הוא פשט את כפפותיו‪,‬‬
‫ועורו נגע בעורה‪“ .‬אין לך על מה להצטער‪,‬״ אמר‪“ .‬היית מבריקה‪ ,‬טסה‪ .‬לא עשית ולו טעות‬
‫אחת‪.‬״ היא הרגישה שפניה חמימות מתחת למגע אצבעותיו הקרירות‪ ,‬והביטה בו בתדהמה‪.‬‬
‫האם זה וויל שמדבר כך? וויל‪ ,‬שדיבר איתה על גג המכון כאילו היתה זבל? “את אהבת פעם‬
‫את אחיך‪ ,‬נכון? ראיתי את זה בפנייך כששוחחתם‪ ,‬ורציתי להרוג אותו על ששבר את לבך‪.‬״‬
‫גם אתה שברת את לבי‪ ,‬רצתה לומר‪ .‬אך במקום זה אמרה‪“ ,‬משהו בתוכי מתגעגע אליו –‬
‫כמו שאתה מתגעגע לאחותך‪ .‬וגם אם אני יודעת מהו באמת‪ ,‬אני מתגעגעת לאח שחשבתי‬
‫שהיה לי‪ .‬הוא כל מה שנותר לי ממשפחתי‪.‬״‬
‫“המכון הוא המשפחה שלך כעת‪.‬״ קולו היה עדין להפליא‪ .‬טסה הביטה בו בתדהמה‪ .‬עדינות‬
‫אינה תכונה שטסה היתה מייחסת לוויל‪ .‬אבל כעת היא היתה שם‪ ,‬במגע ידו על לחייה‪ ,‬ברוך‬
‫ששמעה בקולו‪ ,‬בעיניו כשהביט בה‪ .‬כך תמיד חלמה שיביט בה בחור‪ .‬ועם זאת‪ ,‬מעולם לא‬
‫חלמה על בחור יפהפה כמו וויל‪ .‬באור הירח נראה הקימור של פיו טהור ומושלם‪ ,‬והעיניים‬
‫שמאחורי המסכה נראו כמעט שחורות‪.‬‬
‫“כדאי שנחזור פנימה‪,‬״ אמרה כמעט בלחישה‪ .‬היא לא רצתה לחזור פנימה‪ .‬היא רצתה‬
‫להישאר כאן עם וויל‪ ,‬שהיה קרוב אליה עד כאב‪ ,‬כמעט נצמד אליה‪ .‬היא חשה בחום שגופו‬
‫הקרין‪ .‬שערו הכהה נפל סביב המסכה אל תוך עיניו‪ ,‬הסתבך בריסיו הארוכים‪“ .‬אין לנו‬
‫הרבה זמן –“‬
‫היא פסעה צעד אחד קדימה – וכמעט נפלה על וויל‪ ,‬אך הוא אחז בה‪ .‬היא קפאה במקומה –‬
‫ופתאום זרועותיה נכרכו סביבו‪ ,‬ואצבעותיה נשזרו זו בזו על עורפו‪ .‬היא טמנה את פניה‬
‫בצווארו וליטפה את שערו הרך בקצות אצבעותיה‪ .‬היא עצמה את עיניה והרחיקה מעליה את‬
‫העולם המסחרר‪ ,‬את האור שבקע דרך הדלתות הצרפתיות‪ ,‬את זוהר השמים‪ .‬היא רק רצתה‬
‫להיות כאן עם וויל‪ ,‬עטופה ומוגנת בתוך הרגע הזה; היא רק רצתה לשאוף לתוכה את הניחוח‬
‫החריף והנקי שלו‪ ,‬לחוש בהלמות לבו כנגד לבה‪ ,‬יציבה וחזקה כמו הדופק של האוקיינוס‪.‬‬
‫היא הרגישה שהוא נושם נשימה עמוקה‪“ .‬טס‪,‬״ אמר‪“ .‬טס‪ ,‬תסתכלי עליי‪.‬״‬
‫היא הרימה את עיניה אליו לאט ובאי־רצון‪ ,‬וכל גופה נדרך בציפייה להפגנה של כעס או‬
‫של קור – אך מבטו היה נעוץ בעיניה‪ ,‬עיניו הכחולות נראו קודרות מתחת לריסיו השחורים‬
‫העבים‪ ,‬והן היו חפות מהקרירות ומהריחוק שאפיינו אותו‪ .‬הן היו צלולות כמו זכוכית ומלאות‬
‫תשוקה‪ .‬ועוד יותר מזה – מלאות רוך שמעולם לא ראתה שם קודם‪ ,‬שמעולם לא ייחסה לוויל‬
‫הרונדייל‪ .‬זה‪ ,‬יותר מכל דבר אחר‪ ,‬קטע את ניסיונה למחות‪ ,‬כשהרים את ידיו והחל לשלוף‬
‫את הסיכות משערה בזו אחר זו‪.‬‬
‫זה מטורף‪ ,‬חשבה כשהסיכה הראשונה צנחה על הרצפה בקול נקישה‪ .‬הם אמורים לברוח‪,‬‬
‫להסתלק מהמקום הזה‪ .‬אבל היא עמדה נטועה במקומה‪ ,‬ללא מילים‪ ,‬שעה שוויל השליך הצדה‬
‫את סיכות הפנינים של ג׳סמין כאילו היו תכשיטים זולים‪ .‬שערה הארוך‪ ,‬המתולתל והכהה‬
‫צנח על כתפיה‪ ,‬והוא תחב את ידיו לתוכו‪ .‬היא שמעה אותו מתנשף כאילו עצר את נשימתו זה‬
‫חודשים‪ ,‬ורק עכשיו שחרר אותה‪ .‬היא עמדה כמהופנטת כשחפן את שערה בידיו‪ ,‬הניח אותו‬
‫על כתפה ומולל את תלתליה בין אצבעותיו‪“ .‬טסה שלי‪,‬״ אמר‪ ,‬והפעם היא לא אמרה לו‬
‫שהיא לא שלו‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ לחשה כשהושיט את ידו והסיר את ידיה מעורפו‪ .‬הוא פשט את כסיותיה‪ ,‬וגם הן‬
‫הצטרפו לפנינים של ג׳סי ולמסכה שלה על רצפת האבן‪ .‬לאחר מכן הסיר את המסכה שלו‬
‫והשליך אותה הצדה‪ ,‬העביר את ידיו בשערו השחור והלח והסיט אותו ממצחו‪ .‬שולי המסכה‬
‫השאירו סימנים בלחייו כמו צלקות קטנות‪ ,‬אך כשהושיטה את ידה לגעת בהם‪ ,‬אחז בעדינות‬
‫בידיה ודחף אותן מטה‪.‬‬
‫“לא‪,‬״ אמר‪“ .‬תני לי לגעת בך קודם‪ .‬השתוקקתי לעשות את זה‪...‬״‬
‫היא לא סירבה‪ .‬היא רק עמדה מולו פעורת־עיניים והביטה בו‪ ,‬בעוד קצות אצבעותיו‬
‫רפרפו על רקותיה‪ ,‬על לחייה‪ ,‬ולבסוף – בעדינות מופלאה‪ ,‬למרות היבלות בידיו – אחר צורת‬
‫פיה‪ ,‬כאילו התכוון לחרות אותו בזיכרונו‪ .‬לבה איים לזנק החוצה מתוך חזה לנוכח המחווה‪.‬‬
‫עיניו נותרו קבועות בפניה‪ ,‬אפלות כמו קרקעית האוקיינוס‪ ,‬תוהות‪ ,‬מסוחררות מתחושת‬
‫גילוי‪.‬‬
‫היא עמדה ללא ניע כשקצות אצבעותיו הניחו לפיה וצנחו אל צווארה‪ ,‬השתהו על הדופק‬
‫שפעם בעורקיה‪ ,‬החליקו משם אל סרט המשי שקישט את צווארון שמלתה ומשכו בקצהו;‬
‫עפעפיה רפרפו‪ ,‬עצומים־למחצה‪ ,‬כשהסרט נפתח וידו החמימה נחה על עצם הבריח החשוף‬
‫שלה‪ .‬היא נזכרה בשיט ההוא במֵ יין‪ ,‬כשהספינה חצתה קטע מוזר וזרחני של מימי האוקיינוס‪,‬‬
‫כיצד פילסה לעצמה נתיב של אש על פני המים והותירה ניצוצות מאחוריה‪ .‬נדמה שידיו של‬
‫וויל עשו את אותו הדבר על עורה‪ .‬היא בערה בכל מקום שנגע בה‪ ,‬וחשה היטב היכן היו‬
‫אצבעותיו גם אחרי שרפרפו הלאה‪ .‬ידיו צנחו בקלילות במורד שמלתה‪ ,‬התחקו אחר קימורי‬
‫שדיה‪ .‬טסה נאנקה שעה שידיו החליקו סביב מותניה ומשכו אותה אליו‪ ,‬הצמידו את גופו אל‬
‫גופה‪.‬‬
‫הוא התכופף והצמיד את לחיו אל לחייה‪ .‬נשימתו באוזנה הרעידה את כל גופה‪ ,‬וכך גם כל‬
‫מילה שבקעה מפיו‪“ .‬כל כך רציתי לעשות את זה‪,‬״ אמר‪“ ,‬בכל רגע ובכל שעה של כל יום‪,‬‬
‫מהרגע שהכרתי אותך‪ .‬אבל את ודאי יודעת את זה‪ .‬את חייבת לדעת‪ .‬נכון?״‬
‫היא הביטה בו‪ ,‬ושפתיה פשוקות במבוכה‪“ .‬לדעת מה?״ שאלה‪ ,‬ואז הוא נשק לה באנחה‬
‫שנשמעה כמו השלמה עם תבוסה‪.‬‬
‫שפתיו היו רכות‪ ,‬כה רכות‪ .‬הוא נשק לה בעבר‪ ,‬נשיקות פראיות ונואשות שהיה להן טעם‬
‫של דם‪ ,‬אבל זה היה שונה‪ .‬זה היה מלא כוונה ולא בהול‪ ,‬כאילו דיבר אליה חרישית ואמר לה‬
‫בשפתיים שנגעו־לא־נגעו בשפתיה את מה שלא היה יכול לומר לה במילים‪ .‬שפתיו רפרפו על‬
‫פיה בנשיקות קלילות של פרפר‪ ,‬כל אחת מהן קצובה כפעימת לב‪ ,‬וכל אחת גילתה לה עד‬
‫כמה היא יקרה‪ ,‬נחשקת‪ ,‬אחת ויחידה‪ .‬טסה לא יכלה לשמור עוד את ידיה לצדי גופה‪ .‬היא‬
‫חפנה את עורפו‪ ,‬תחבה את אצבעותיה בגלי המשי הכהים של שערו‪ ,‬חשה בדופק שלו הולם‬
‫בכפות ידיה‪.‬‬
‫אחיזתו נותרה איתנה גם כשפיו חקר את פיה‪ .‬הוא טעם את הלימונדה הנוצצת‪ ,‬מתקתקה‬
‫ומעקצצת‪ .‬תנועת לשונו‪ ,‬כשליקק בעדינות את שפתיה‪ ,‬העבירה צמרמורת משכרת בכל‬
‫גופה; נדמה שעצמותיה נמסו‪ ,‬ושעצביה להטו מחום‪ .‬היא כמהה להצמיד אותו אליה עוד יותר‬
‫– אבל הוא היה עדין‪ ,‬כל כך עדין שזה היה בלתי־נתפס כמעט‪ ,‬אף שהרעד בידיו והלמות לבו‬
‫כנגד חזה גילו לה שגם הוא מתאווה אליה‪ .‬אילולא היתה חשובה לו‪ ,‬הוא לא היה נוהג‬
‫בעדינות כזו‪ .‬כשהביטה בוויל בשבועות האחרונים‪ ,‬היה נדמה שכל האיברים בגופה שבורים‪,‬‬
‫והנה הם החלו להתאחות ולהירפא‪ .‬היא הרגישה קלילה‪ ,‬כאילו יכלה לצוף‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ לחשה אל תוך שפתיו‪ .‬היא השתוקקה אליו כל כך‪ ,‬שזה כמעט כאב – כאֵב לוהט‬
‫שפילח את גופה‪ ,‬התפשט בכולה‪ ,‬האיץ את פעימות לבה‪ ,‬תחב את ידיה בשערו והעלה את‬
‫עורה באש‪“ .‬וויל‪ ,‬אתה לא צריך להיות כל כך זהיר‪ .‬אני לא אשבר‪.‬״‬
‫“טסה‪,‬״ גנח בחזרה לתוך פיה‪ ,‬אבל היא שמעה את ההיסוס בקולו‪ .‬היא נשכה בעדינות את‬
‫שפתו‪ ,‬התגרתה בו‪ ,‬ונשימתו נעתקה‪ .‬ידיו נצמדו אל גבה ולחצו אותה אליו‪ ,‬שעה ששליטתו‬
‫העצמית התמוססה‪ ,‬והרוך התעצם והפך לדחיפות תובענית‪ .‬הנשיקות הלכו והעמיקו‪ ,‬כאילו‬
‫ביקשו השניים לנשום זה את זה‪ ,‬לאכול זה את זה‪ ,‬לטרוף זה את זה כליל‪ .‬טסה ידעה שהיא‬
‫נאנקת קלות; שוויל דוחף אותה‪ ,‬מצמיד אותה למעקה באופן שאמור להכאיב לה‪ ,‬אבל‬
‫משום־מה זה לא קרה; שידיו ממששות את מחוך שמלתה של ג׳סמין ומועכות את ורדי הבד‬
‫העדינים‪ .‬ברקע שמעה טסה את סיבוב הידית ואת פתיחת הדלתות הצרפתיות‪ ,‬ובכל זאת וויל‬
‫וטסה נצמדו זה לזה כאילו שום דבר אחר אינו חשוב‪.‬‬
‫פתאום נשמעו מלמולים‪ ,‬ומישהו אמר בתוכחה‪“ ,‬מה אמרתי לך‪ ,‬אדית? זה מה שקורה‬
‫כששותים את המשקאות הוורודים‪.‬״ הדלתות שבו ונסגרו‪ ,‬וטסה שמעה צעדים מתרחקים‪.‬‬
‫היא התנתקה מוויל‪.‬‬
‫“אלוהים אדירים‪,‬״ אמרה קצרת־נשימה‪“ .‬כמה משפיל –“‬
‫“לא אכפת לי‪.‬״ הוא משך אותה בחזרה אליו‪ ,‬חיכך את לחיו בצווארה‪ ,‬ופניו החמימות‬
‫נצמדו אל עורה הקר‪ .‬שפתיו התרוממו אל שפתיה‪“ .‬טסה –“‬
‫“אתה חוזר שוב ושוב על השם שלי‪,‬״ מלמלה‪ .‬היא הניחה את ידה על חזהו והרחיקה אותו‬
‫קלות מעליה‪ ,‬אך לא ידעה כמה זמן תוכל להמשיך בכך‪ .‬גופה השתוקק למגעו‪ .‬הזמן נעצר‬
‫ואיבד כל משמעות‪ .‬נותרו רק הרגע הזה‪ ,‬רק וויל‪ .‬היא מעולם לא הרגישה כך‪ ,‬ותהתה אם כך‬
‫הרגיש גם נייט כשהיה שיכור‪.‬‬
‫“אני אוהב את השם שלך‪ .‬אני אוהב את הצליל שלו‪.‬״ גם הוא נשמע שיכור‪ ,‬ופיו נח על‬
‫פיה כשדיבר‪ ,‬והיא חשה היטב בתנועה המופלאה של שפתיו‪ .‬היא נשמה את נשימתו‪ ,‬שאפה‬
‫אותו אליה‪ .‬היא שמה לב שגופיהם השתלבו זה בזה בצורה מושלמת; נעלי הסאטן הלבנות‬
‫של ג׳סי הוסיפו כמה סנטימטרים לגובהה‪ ,‬כך שהיתה נמוכה רק במעט מוויל‪ ,‬ולא נאלצה‬
‫אלא להטות את ראשה לאחור כדי לנשק אותו‪“ .‬רציתי לשאול אותך משהו‪ .‬רציתי לדעת –“‬
‫“הנה אתם‪,‬״ נשמע לפתע קול מהפתח‪“ .‬ואיזה מופע אתם מספקים‪ ,‬אם יורשה לי לומר‪.‬״‬
‫הם ניתקו זה מזה‪ .‬טסה לא שמעה את הדלת נפתחת – והנה עמד מולם מגנוס בּיין עם סיגר‬
‫ארוך בין אצבעותיו החומות הדקיקות‪.‬‬

‫“תנו לי לנחש‪,‬״ אמר להם מגנוס ונשף עשן‪ .‬העשן יצר עננה לבנה בצורת לב; הלב התעוות‬
‫קלות כשריחף והתרחק מפיו‪ ,‬ואז התרחב והתרחב עד שלבסוף התפוגג ונעלם‪“ .‬שתיתם את‬
‫הלימונדה‪.‬״‬
‫וויל וטסה‪ ,‬שעמדו כעת זה לצד זה‪ ,‬הצליבו מבטים‪ .‬טסה היתה הראשונה שדיברה‪“ .‬אני –‬
‫כן‪ .‬נייט הביא לי כוס משקה‪.‬״‬
‫“יש בפנים לא מעט אבקת מכשפים‪,‬״ אמר מגנוס‪ .‬הוא לבש כולו שחורים‪ ,‬ללא שמץ של‬
‫קישוט פרט לטבעות שעל אצבעות ידיו‪ .‬על כל אצבע ענד טבעת משובצת אבן ענקית בצבע‬
‫אחר – סיטרין בצבע לימון‪ ,‬אזמרגד ירוק‪ ,‬אודם אדום‪ ,‬טופז כחול‪“ .‬אבקה כזו שמסלקת את‬
‫כל העכבות ומעודדת אתכם לעשות דברים״ – הוא כחכח בגרונו –“שלא הייתם עושים‬
‫בנסיבות רגילות‪.‬״‬
‫“אה‪,‬״ אמר לו וויל‪ .‬ואז‪“ :‬אוי‪.‬״ קולו היה נמוך‪ .‬הוא הפנה את מבטו והשעין את ידיו על‬
‫המעקה‪ .‬טסה הרגישה שפניה בוערות‪.‬‬
‫“אלוהים אדירים‪ ,‬את יודעת לחשוף את עופרייך‪,‬״ אמר מגנוס בעליצות והחווה בידו אל‬
‫טסה בקצה הבוער של הסיגר שבידו‪“ .‬כולם יצאו אל הבלקון‪ ,‬כמו שאומרים הצרפתים‪,‬״‬
‫הוסיף ואמר‪ ,‬כשהוא מבליט את חזהו‪“ .‬ללא ספק הולם בהתחשב בעובדה שאנחנו במרפסת‪.‬״‬
‫“הנח לה‪,‬״ אמר וויל‪ .‬טסה לא ראתה את פניו; הוא הרכין את ראשו‪“ .‬היא לא ידעה מה‬
‫היא שותה‪.‬״‬
‫טסה שילבה את זרועותיה‪ ,‬גילתה שזה רק מבליט עוד יותר את שדיה ומיהרה להפיל אותן‬
‫בחזרה‪“ .‬השמלה של ג׳סמין‪ ,‬והיא גמדה לעומתי‪,‬״ סיננה לעברו‪“ .‬בנסיבות רגילות לא הייתי‬
‫מעיזה לצאת ככה‪.‬״‬
‫מגנוס זקר גבה‪“ .‬אז התהפכת בחזרה לעצמך‪ ,‬אחרי ששתית את הלימונדה?״‬
‫טסה הזעיפה פנים‪ .‬היא הרגישה מושפלת – על שנתפסה מתנשקת עם וויל; על שעמדה מול‬
‫מגנוס בשמלה שהיתה מעוררת פלצות בדודתה – ובכל זאת ייחלה שמגנוס ילך לדרכו והיא‬
‫תוכל לשוב ולנשק את וויל‪“ .‬מה אתה עושה כאן?״ סיננה לעברו בכעס‪“ .‬ואיך ידעת שאנחנו‬
‫פה?״‬
‫“יש לי מקורות משלי‪,‬״ אמר לה מגנוס ונשף ענן בשלווה‪“ .‬חששתי שתיקלעו לצרה‪.‬‬
‫המסיבות של בּנדיקט לייטווּד ידועות בסכנות שטמונות בהן‪ .‬וכששמעתי שאתם כאן –“‬
‫“באנו מוכנים היטב לכל סכנה‪,‬״ אמרה לו טסה‪.‬‬
‫מגנוס נעץ בה מבט חסר־בושה‪“ .‬אני רואה‪,‬״ ענה לה‪“ .‬באתם חמושים היטב‪.‬״ הוא סיים‬
‫עם הסיגר והשליך אותו אל מעבר למעקה המרפסת‪“ .‬אחד המשועבדים של קאמיל היה כאן‬
‫וזיהה את וויל‪ .‬הוא מיהר לעדכן אותי‪ ,‬אבל אם כבר זיהו אתכם‪ ,‬יש סיכוי טוב שזה יקרה‬
‫שוב‪ .‬הגיע הזמן שתסתלקו מכאן‪.‬״‬
‫“מה אכפת לך אם נסתלק או לא?״ היה זה וויל‪ ,‬שסירב להרים את ראשו ודיבר בקול‬
‫חלוש‪.‬‬
‫“אתה חייב לי‪,‬״ אמר מגנוס בקול מתכתי‪“ .‬ואני מתכוון לגבות את החוב‪.‬״‬
‫וויל נשא את מבטו אליו‪ .‬טסה נדהמה לראות את ההבעה שעל פניו‪ .‬הוא נראה כמעט חולה‪.‬‬
‫“הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה‪.‬״‬
‫“אתה יכול לבחור את חבריך‪ ,‬וויל‪ ,‬אבל לא את מושיעיך‪,‬״ השיב לו מגנוס בעליצות‪.‬‬
‫“הנלך? או שתעדיפו להישאר כאן ולנסות את מזלכם? כשתחזרו למכון‪ ,‬תוכלו להמשיך עם‬
‫הנשיקות מהמקום שבו הפסקתם‪.‬״‬
‫וויל עיווה את פניו‪“ .‬תוציא אותנו מכאן‪.‬״‬
‫עיני החתול של מגנוס נצצו‪ .‬הוא נקש באצבעותיו‪ ,‬ומטר פתאומי ומבהיל של ניצוצות‬
‫כחולים ניתך סביבם‪ .‬טסה קפאה במקומה‪ ,‬היא ציפתה שיצרבו את עורה‪ ,‬אבל הרגישה רק‬
‫ברוח שנשבה על פניה‪ .‬שערה התרומם כשאנרגיה מוזרה זרמה בעצביה‪ .‬היא שמעה את וויל‬
‫ברכת הנוי‪ .‬מעליהם התנשא בית‬ ‫נאנק – ופתאום הם עמדו על אחד משבילי האבן בגן‪ ,‬ליד ֵ‬
‫האחוזה של משפחת לייטווּד‪ ,‬דומם וחשוך‪.‬‬
‫“נו‪,‬״ אמר מגנוס בנימה משועממת‪“ .‬זה לא היה כל כך קשה‪ ,‬נכון?״‬
‫וויל הביט בו ללא שום הכרת טובה‪“ .‬כישוף‪,‬״ מלמל‪.‬‬
‫מגנוס הניף את ידיו באוויר‪ .‬הן עדיין רחשו אנרגיה כחולה כמו ברקים‪“ .‬ומהן הרוּנות‬
‫היקרות שלך אם לא כישוף?״‬
‫“ששש‪,‬״ אמרה טסה‪ .‬לפתע פתאום הרגישה תשושה‪ .‬המחוך מחץ את צלעותיה והכאיב‬
‫לה‪ ,‬ונעליה הקטנות־מדי של ג׳סמין ייסרו את כפות רגליה‪“ .‬תפסיקו לקשקש‪ ,‬שניכם‪ .‬נדמה‬
‫לי שמישהו בא‪.‬״‬
‫הם השתתקו‪ ,‬ובדיוק באותו הרגע הגיחה קבוצה מלהגת מאחורי פינת הבית‪ .‬טסה התאבנה‪.‬‬
‫גם לאורו הקלוש של הירח שחדר מבעד לעננים‪ ,‬ראתה שהם אינם אנושיים‪ ,‬אם כי הם גם‬
‫לא היו שוכני תחתיות‪ .‬זו היתה חבורה של שדים – האחד נראה כמו גווייה מהלכת‪ ,‬עם‬
‫חורים שחורים במקום עיניים; אחר היה בגודל של חצי־אדם‪ ,‬עורו היה כחול‪ ,‬והוא לבש‬
‫לסוטה ומכנסיים‪ ,‬אך התהדר גם בזנב קוצני‪ ,‬בתווי פנים של לטאה ובחוטם שטוח של נחש;‬
‫השלישי נראה כמו גלגל מסתובב שכוסה כולו פיות אדומים רטובים‪.‬‬
‫כמה דברים קרו בבת אחת‪.‬‬
‫טסה הצמידה את ידה אל פיה עוד לפני שהספיקה לצרוח‪ .‬לא היה שום טעם לברוח‪ .‬השדים‬
‫כבר הבחינו בהם וקפאו במקומם על השביל‪ .‬צחנת ריקבון נדפה מהם והאפילה לחלוטין על‬
‫ניחוח העצים‪.‬‬
‫מגנוס הרים את ידו‪ ,‬ואש כחולה נשלחה מקצות אצבעותיו‪ .‬הוא מלמל כמה מילים‪ .‬טסה‬
‫מעולם לא ראתה אותו מודאג כל כך‪.‬‬
‫אבל וויל – וויל‪ ,‬שממנו ציפתה להושיט את ידו ללהב השרפים – עשה דבר־מה לא צפוי‬
‫לחלוטין‪ .‬הוא הרים אצבע רועדת‪ ,‬הצביע על השד כחול־העור וסינן‪“ ,‬אתה‪.‬״‬
‫השד כחול־העור מצמץ‪ .‬כל השדים עמדו ללא ניע והביטו זה בזה‪ .‬כנראה הסכם כלשהו‪,‬‬
‫חשבה טסה‪ ,‬מנע מהם לתקוף את בני־האדם במסיבה‪ ,‬אבל היא לא אהבה את האופן שבו‬
‫לחלחו הפיות האדומים הרטובים את שפתיהם‪“ .‬אה‪,‬״ אמר השד שוויל פנה אליו‪ ,‬וקולו‬
‫נשמע אנושי להפליא‪“ .‬אני לא זוכר – כלומר‪ ,‬לא זכור לי שהיה לי העונג להכיר אותך‪.‬״‬
‫“שקרן!״ וויל מעד קדימה והסתער; טסה הביטה בו בתדהמה‪ ,‬כששעט על פני השדים‬
‫האחרים וזינק על השד הכחול‪ .‬הלה פלט צווחה איומה‪ .‬מגנוס התבונן במתרחש בפה פעור‪.‬‬
‫טסה צעקה‪“ ,‬וויל! וויל!״ אבל הוא כבר התגלגל על הדשא עם היצור כחול־העור‪ ,‬שהיה זריז‬
‫להפתיע‪ .‬הוא אחז בלסוטה שלו‪ ,‬אבל זו נקרעה והוא מיהר לברוח לעבר הגנים‪ ,‬בעוד וויל‬
‫דולק אחריו‪.‬‬
‫טסה רצה כמה צעדים אחריו‪ ,‬אבל רגליה בערו מייסורים‪ .‬היא חלצה את נעליה של ג׳סמין‬
‫והתכוונה להמשיך בריצתה‪ ,‬כשלפתע גילתה ששני השדים האחרים מזמזמים בכעס‪ .‬נדמה‬
‫ששוחחו עם מגנוס‪.‬‬
‫“נו‪ ,‬טוב‪ ,‬אתם יודעים‪,‬״ אמר המכשף לאחר שהתעשת‪ ,‬והחווה בידו בכיוון שאליו נעלם‬
‫וויל‪“ .‬סכסוך קל‪ .‬בגלל אישה‪ .‬זה קורה‪.‬״‬
‫הזמזום גבר‪ .‬ניכר בשני השדים שהם לא האמינו לו‪.‬‬
‫“חובות הימורים?״ הציע מגנוס אפשרות אחרת‪ .‬הוא נקש באצבעותיו‪ ,‬ולהבה פרצה מכף‬
‫ידו והאירה את הגן באור נגוהות‪“ .‬אל תטרידו את עצמכם יותר מדי‪ ,‬רבותיי‪ .‬תחזרו לחגיגה‪.‬״‬
‫הוא סימן בידו אל הדלת הצרה שהובילה לאולם הנשפים‪“ .‬בפנים הרבה יותר נעים ממה‬
‫שצפוי לכם אם תמשיכו להשתהות כאן‪.‬״‬
‫נדמה שזה שכנע אותם‪ .‬השדים פנו לדרכם‪ ,‬מזמזמים וממלמלים‪ ,‬ולקחו איתם את צחנתם‪.‬‬
‫טסה הסתובבה על עקביה‪“ .‬מהר‪ ,‬צריך לרדוף אחריהם –“‬
‫מגנוס התכופף והרים את נעליה מהשביל‪ .‬הוא החזיק אותן בסרטי הסאטן ואמר‪“ ,‬לא כל‬
‫כך מהר‪ ,‬סינדרלה‪ .‬וויל צייד צללים‪ .‬הוא רץ מהר‪ .‬לעולם לא תתפסי אותו‪.‬״‬
‫“אבל אתה – חייב להיות איזה כישוף –“‬
‫“כישוף‪,‬״ אמר מגנוס בחקותו את נימת הגועל של וויל‪“ .‬וויל יודע מה הוא עושה‪ .‬התפקיד‬
‫שלו הוא לחסל שדים‪ ,‬טסה‪.‬״‬
‫“אתה לא מחבב אותו?״ שאלה טסה; השאלה היתה מוזרה אולי‪ ,‬אבל היה משהו במבט‬
‫שמגנוס נעץ בוויל‪ ,‬בטון דיבורו אל וויל‪ ,‬היא התקשתה לשים את אצבעה על הדבר‪.‬‬
‫להפתעתה‪ ,‬מגנוס התייחס לשאלה ברצינות‪“ .‬אני מחבב אותו‪,‬״ אמר‪“ ,‬גם אם בניגוד‬
‫לרצוני‪ .‬בהתחלה חשבתי שהוא יצור יפה ורעיל‪ ,‬אבל מאז שיניתי את דעתי‪ .‬יש נשמה גדולה‬
‫מתחת לכל הרהב‪ .‬והוא באמת חי‪ ,‬הוא אחד האנשים החיוניים ביותר שפגשתי מימיי‪ .‬כשהוא‬
‫מרגיש‪ ,‬הרגש בהיר וחד כמו ברק‪.‬״‬
‫“כולנו מרגישים‪,‬״ אמרה לו טסה המופתעת‪ .‬וויל בעל רגשות עמוקים יותר מכל אדם אחר?‬
‫אולי הוא מטורף יותר מכל אדם אחר‪.‬‬
‫“לא כמוהו‪,‬״ ענה לה מגנוס‪“ .‬תאמיני לי‪ ,‬חייתי הרבה מאוד זמן‪ ,‬ואני יודע‪.‬״ במבט‬
‫שבעיניו היתה אהדה‪“ .‬ואת עוד תגלי שרגשות נמוגים ככל שאתה חי יותר‪ .‬המכשף העתיק‬
‫ביותר שפגשתי אי־פעם חי קרוב לאלף שנה‪ ,‬והוא אמר לי שהוא כבר לא זוכר מה הן אהבה‬
‫או שנאה‪ .‬שאלתי אותו מדוע אינו שם קץ לחייו‪ ,‬והוא אמר שהוא עדיין מרגיש דבר אחד‪ ,‬וזה‬
‫‪12‬‬
‫שׁמִּתְּ חוּמָהּ ‪ /‬נוֹ ֵס ַע א י ָשׁוּב‪"'.‬‬
‫ִירה ֶ‬
‫פחד – הפחד ממה שמחכה לו לאחר מותו‪‘ .‬זוֹ מְדִ ינָה ְטמ ָ‬
‫“המלט‪,‬״ אמרה לו טסה מוכנית‪ .‬היא ניסתה לסלק ממוחה את המחשבות על חיי הנצח‬
‫האפשריים שלה‪ .‬עצם הרעיון היה מבעית ומסחרר בעת ובעונה אחת‪ ,‬וחוץ מזה‪ ...‬אולי זה לא‬
‫נכון בכלל‪.‬‬
‫“אנחנו‪ ,‬בני־האלמוות‪ ,‬כבולים לחיים בשרשרת זהב‪ ,‬ואיננו מעיזים לנתק אותה מחשש‬
‫ממה שנמצא מעבר לתהום‪,‬״ הסביר לה מגנוס‪“ .‬בואי נלך‪ .‬ואל תכעסי על וויל‪ ,‬הוא רק מנסה‬
‫לבצע את חובתו המוסרית‪.‬״ הוא פנה ללכת על השביל‪ ,‬וטסה מיהרה לצלוע אחריו והתאמצה‬
‫לעמוד בקצב‪.‬‬
‫“אבל היתה לי תחושה שהוא מכיר את השד –“‬
‫“אולי הוא כבר ניסה להרוג אותו בעבר‪,‬״ אמר לה מגנוס‪“ .‬לפעמים הם בורחים‪.‬״‬
‫“אבל איך הוא יחזור למכון?״ מחתה טסה‪.‬‬
‫“הוא ילד חכם‪ .‬הוא ימצא את דרכו‪ .‬חשוב לי יותר להחזיר אותך למכון לפני שמישהו‬
‫יבחין בחסרונך ותפרוץ מהומת השטן‪.‬״ הם הגיעו אל השער‪ ,‬שבו חיכתה הכרכרה; סיריל‬
‫נמנם בשלווה במושב הנהג‪ ,‬וכובעו משוך על עיניו‪.‬‬
‫היא נעצה מבט זועם ומרדני במגנוס‪ ,‬כשזה פתח את דלת הכרכרה והושיט את ידו כדי‬
‫לעזור לה לטפס פנימה‪“ .‬מנין לך שוויל ואני לא קיבלנו משרלוט רשות לבוא לכאן הלילה?״‬
‫“תני בי קצת אמון‪ ,‬חביבתי‪,‬״ אמר מגנוס וחייך חיוך כה מידבק‪ ,‬שטסה נאנחה והושיטה לו‬
‫את ידה‪“ .‬כעת‪,‬״ אמר‪“ ,‬אקח אותך בחזרה למכון‪ ,‬ובדרך תספרי לי הכול‪.‬״‬

‫‪ 11‬אנקת גבהים‪ ,‬מאנגלית‪ :‬גרשון גירון‪ ,‬ידיעות ספרים – משכל‪ ,2008 ,‬פרק ‪.6‬‬
‫‪ 12‬המלט‪ ,‬מערכה שלישית תמונה ‪ .1‬תרגום‪ :‬ישראל אפרת‪ ,‬מתוך וויליאם שייקספיר – טרגדיות‪ .‬הוצאת עם הספר‪.1960 ,‬‬
13
 ‫חרב התמותה‬
‫“‪,Take my share of a fickle heart‬‬
‫‪:Mine of a paltry love‬‬
‫‪,Take it or leave it as you will‬‬
‫‪.I wash my hands thereof‬״‬
‫– כריסטינה רוזטי‪Maude Clare ,‬‬

‫“אוי‪ ,‬אלוהים!״ אמרה סופי וזינקה מכיסאה כשטסה פתחה את דלת חדר השינה של ג׳סמין‪.‬‬
‫“מיס טסה‪ ,‬מה קרה?״‬
‫“סופי! ששש!״ טסה נופפה ביד מתרה וסגרה את הדלת מאחוריה‪ .‬החדר נראה בדיוק כמו‬
‫שעזבה אותו‪ .‬הכותונת והחלוק שלה היו מקופלים בקפידה על כיסא‪ ,‬מראת הכסף הסדוקה‬
‫נחה על שולחן האיפור‪ ,‬וג׳סמין – ג׳סמין עדיין שכבה מחוסרת־הכרה‪ ,‬ומפרקי ידיה קשורים‬
‫למראשות המיטה‪ .‬סופי ישבה בכיסא ליד הארון‪ ,‬וניכר בה שלא זזה משם מרגע שוויל וטסה‬
‫יצאו; היא לפתה מברשת שיער ביד אחת )כדי להכות בה את ג׳סמין אם זו תתעורר? תהתה‬
‫טסה(‪ ,‬ועיני השקד שלה היו ענקיות‪.‬‬
‫“אבל מיס‪...‬״ קולה של סופי נמוג כשמבטה של טסה נח על השתקפותה במראה‪ .‬היא לא‬
‫יכלה שלא לבהות‪ .‬שערה היה פזור‪ ,‬כמובן‪ ,‬ונח סבוך ופרוע על כתפיה‪ .‬סיכות הפנינים של‬
‫ג׳סמין נעלמו‪ ,‬לאחר שוויל שלף אותן משערה; היא היתה יחפה וצולעת‪ ,‬גרבוניה הלבנים היו‬
‫מטונפים‪ ,‬כסיותיה נעלמו גם הן‪ ,‬והיה נדמה ששמלתה חונקת אותה למוות‪“ .‬זה היה כל כך‬
‫נורא?״‬
‫מחשבותיה של טסה נדדו בחזרה אל המרפסת‪ ,‬ואל זרועותיו של וויל שנכרכו סביבה‪ .‬אוי‪,‬‬
‫אלוהים‪ .‬היא סילקה את המחשבה מראשה והעיפה מבט בג׳סמין‪ ,‬שהמשיכה לישון בשלווה‪.‬‬
‫“סופי‪ ,‬נצטרך להעיר את שרלוט‪ .‬אין לנו בררה‪.‬״‬
‫סופי נעצה בה עיני עגל‪ .‬טסה התקשתה להאשים אותה; גם היא חששה להעיר את שרלוט‪.‬‬
‫טסה אפילו התחננה בפני מגנוס להצטרף אליה כדי לבשר את הבשורה‪ ,‬אבל הוא סירב;‬
‫לדבריו‪ ,‬הוא לא רצה שום קשר לדרמות העקובות מדם של ציידי הצללים‪ ,‬וחוץ מזה חיכה לו‬
‫בבית הספר שקרא‪.‬‬
‫“מיס –“ מחתה סופי‪.‬‬
‫“אנחנו חייבות‪.‬״ טסה נחפזה לספר לסופי את תמצית אירועי הלילה‪ ,‬פרט למה שקרה עם‬
‫וויל במרפסת‪ .‬איש אינו צריך לדעת על כך‪“ .‬זה כבר גדול מדי בשבילנו‪ .‬לא נוכל להמשיך‬
‫ולעקוף את שרלוט‪.‬״‬
‫סופי לא השמיעה ולו צליל אחד של מחאה‪ .‬היא הניחה את מברשת השיער שלה על שולחן‬
‫האיפור‪ ,‬קמה‪ ,‬החליקה את חצאיתה ואמרה‪“ ,‬אלך להעיר את גברת בּראנוול‪ ,‬מיס‪.‬״‬
‫טסה שקעה בכיסא שליד המיטה ועיוותה את פניה כששמלתה של ג׳סמין הכאיבה לה‪“ .‬אני‬
‫רוצה שתקראי לי טסה‪.‬״‬
‫“אני יודעת‪ ,‬מיס‪.‬״ סופי יצאה מהחדר וסגרה את הדלת חרישית מאחוריה‪.‬‬

‫מגנוס שכב במגפיו על הספה בטרקלין כשהמהומה פרצה‪ .‬הוא גיחך ושכב ללא ניע לקול‬
‫מחאתם של ארצ׳ר ושל וויל‪ .‬צעדים קרבו אל הדלת‪ .‬מגנוס הפך עמוד בספר השירה שלו‬
‫כשהדלת נפתחה לרווחה ולחדר נכנס וויל‪.‬‬
‫היה קשהה לזהות אותו‪ .‬בגדי הערב האלגנטיים שלו היו קרועים ומוכתמים בבוץ‪ ,‬מעילו‬
‫נקרע לכל אורכו‪ ,‬מגפיו היו מרובבים בבוץ‪ .‬שערו היה פרוע‪ ,‬ואת פניו חרשו עשרות‬
‫שריטות‪ ,‬כאילו תקפו אותו תריסר חתולים‪.‬‬
‫“צר לי‪ ,‬אדוני‪,‬״ אמר ארצ׳ר בייאוש‪“ .‬הוא דחף אותי הצדה‪.‬״‬
‫“מגנוס‪,‬״ אמר וויל‪ .‬הוא חייך‪ .‬מגנוס כבר ראה בעבר את הגיחוך הזה‪ ,‬אבל הפעם היתה בו‬
‫חדווה אמיתית‪ .‬הוא שינה את פניו של וויל‪ ,‬הפך אותו מפרצוף יפה אך קר לזוהר‪“ .‬אמור לו‬
‫שיניח לי‪.‬״‬
‫מגנוס נופף בידו‪“ .‬הנח לו‪ ,‬ארצ׳ר‪.‬״‬
‫פניו האפורות של המשועבד התעוותו קלות‪ ,‬והדלת נטרקה מאחורי וויל‪“ .‬מגנוס!״ הוא‬
‫ספק מעד ספק הידס אל האח המבוערת‪ ,‬ונשען על המדף שמעליה‪“ .‬אתה לא תאמין –“‬
‫“ששש‪,‬״ אמר לו מגנוס; ספרו עדיין היה פתוח על ברכיו‪“ .‬תקשיב לזה‪:‬‬
‫‪I am tired of tears and laughter,‬‬
‫‪And men that laugh and weep‬‬
‫‪Of what may come hereafter‬‬
‫‪For men that sow to reap:‬‬
‫‪I am weary of days and hours,‬‬
‫‪Blown buds of barren flowers,‬‬
‫‪Desires and dreams and powers‬‬
‫״‪And everything but sleep.‬‬
‫“סווינבּורן‪,‬״ אמר לו וויל ונשען על המדף‪“ .‬רגשני ומוערך יותר מדי‪.‬״‬
‫“לך אין מושג מה זה להיות בן־אלמוות‪.‬״ מגנוס השליך את הספר הצדה והזדקף‪“ .‬אז מה‬
‫אתה רוצה ממני?״‬
‫וויל הפשיל את שרוולו‪ .‬מגנוס החניק זעקת הפתעה‪ .‬את זרועו של וויל חרץ חתך עמוק‪,‬‬
‫ארוך ומדמם‪ .‬דם הקיף את מפרק ידו כמו צמיד ונזל מקצות אצבעותיו‪ .‬ובתוך החתך שובצה‬
 ‫שן לבנה ויחידה‪ ,‬כמו קריסטל המשובץ בקיר מערה‪.‬‬
‫“מה –“ גמגם מגנוס‪.‬‬
‫“השן של השד‪,‬״ אמר לו וויל‪ ,‬קצר־נשימה‪“ .‬רדפתי אחרי הממזר הכחול בכל צ׳יזיק‪ ,‬אבל‬
‫הוא ברח – לא לפני שהוא נשך אותי‪ .‬וכך הוא השאיר לי את השן הזאת‪ .‬אתה יכול להשתמש‬
‫בה‪ ,‬נכון? כדי לזמן את השד?״ הוא אחז בקצה השן ושלף אותה מבשרו‪ .‬דם זרם מהפצע‬
‫במורד זרועו‪ ,‬ומשם אל הרצפה‪.‬‬
‫“השטיח של קאמיל‪,‬״ מחה מגנוס‪.‬‬
‫“זה דם‪,‬״ השיב לו וויל‪“ .‬זה אמור לשמח אותה‪.‬״‬
‫“אתה בסדר?״ מגנוס הביט בוויל בהתפעלות‪“ .‬אתה מדמם די הרבה‪ .‬האם אין עליך‬
‫אסטלה? רוּנת ריפוי –“‬
‫“לא אכפת לי מרוּנות ריפוי‪ .‬אכפת לי מזה‪.‬״ וויל הפיל את השן המגואלת בדם לתוך כף ידו‬
‫של מגנוס‪“ .‬מצא את השד למעני‪ .‬אני יודע שאתה יכול‪.‬״‬
‫מגנוס הביט בשן בתיעוב‪“ .‬נראה לי שאני יכול‪ ,‬אבל‪...‬״‬
‫האור בפניו של וויל הבליח‪“ .‬אבל?״‬
‫“אבל לא הלילה‪,‬״ השיב לו מגנוס‪“ .‬זה ייקח לי כמה ימים‪ .‬תצטרך להיות סבלני‪.‬״‬
‫וויל נשם נשימה מקוטעת‪“ .‬אני לא יכול להיות סבלני‪ .‬לא אחרי מה שקרה הערב‪ .‬אתה לא‬
‫מבין –“ פתאום מעד ונאחז במדף האח כדי לא ליפול‪ .‬מגנוס המבוהל זינק מהספה‪.‬‬
‫“אתה בסדר?״‬
‫הצבע אזל מפניו של וויל‪ .‬הצווארון שלו היה ספוג זיעה‪“ .‬אני לא יודע‪,‬״ התנשף‪“ .‬השן‪.‬‬
‫ייתכן שהיא רעילה‪...‬״‬
‫קולו נמוג‪ .‬הוא החליק קדימה‪ ,‬ועיניו התגלגלו בחוריהן‪ .‬בקריאת הפתעה תפס אותו מגנוס‬
‫לפני שצנח על השטיח המגואל בדם‪ .‬הוא הרים את הנער בזרועותיו ונשא אותו בזהירות אל‬
‫הספה‪.‬‬

‫טסה‪ ,‬שישבה בכיסא ליד מיטתה של ג׳סמין‪ ,‬עיסתה את צלעותיה הכואבות ונאנחה‪ .‬המחוך‬
‫עדיין נגס בבשרה‪ ,‬ולא היה לה מושג מתי תוכל להסיר אותו‪ :‬רגליה כאבו‪ ,‬וגם נפשה היתה‬
‫פצועה‪ .‬לראות את נייט היה כמו סיבוב סכין בתוך פצע טרי בגופה‪ .‬הוא רקד עם “ג׳סמין״ –‬
‫פלרטט איתה – ודן באדישות בגורלה של טסה‪ ,‬אחותו‪ ,‬כאילו היה זה עניין של מה בכך‪.‬‬
‫היא ידעה שזה לא אמור להפתיע אותה‪ ,‬ששום דבר ממעשיו של נייט אינו אמור להפתיע‬
‫אותה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬זה כאב‪.‬‬
‫וגם וויל – אותם רגעים ספורים במרפסת עם וויל היו המבלבלים ביותר בחייה‪ .‬אחרי‬
‫האופן שבו נהג בה על הגג‪ ,‬נשבעה שלעולם לא תטפח כלפיו מחשבות רומנטיות‪ .‬הוא לא היה‬
‫היתקליף המהורהר והקודר‪ ,‬שטיפח בלבו תשוקה נסתרת‪ ,‬אמרה לעצמה‪ ,‬הוא בסך הכול נער‬
‫שחושב שהיא לא מספיק טובה בשבילו‪ .‬אבל איך שהוא הביט בה במרפסת‪ ,‬איך שסילק את‬
‫שערה מפניה‪ ,‬הרעד הקל בידיו כשנגע בה – לא ייתכן שכל אלה היו מבוססים על שקר‪.‬‬
‫אבל גם היא נגעה בו באותה הדרך‪ .‬באותו הרגע היא לא רצתה דבר חוץ מוויל‪ .‬לא חשה‬
‫בדבר פרט לוויל‪ .‬ועם זאת‪ ,‬רק בלילה הקודם היא נגעה כך בג׳ם ונישקה אותו; היא הרגישה‬
‫שהיא אוהבת אותו‪ ,‬היא הניחה לו לראותה כפי שאיש מעולם לא ראה אותה קודם‪ .‬וכשחשבה‬
‫עליו כעת‪ ,‬כשהרהרה בשתיקתו הבוקר‪ ,‬בהיעדרותו מארוחת הערב‪ ,‬התגעגעה אליו שוב‪ ,‬וגם‬
‫בכאב הפיזי שבלבה לא היה שקר‪.‬‬
‫הייתכן שהיא אוהבת שניים בעת ובעונה אחת? האם אפשר לפצל את הלב לשתיים? ואולי‬
‫הדקות שבילתה במרפסת עם וויל היו רק טירוף הדעת? תוצאה של אבקת מכשפים? האם‬
‫היתה נוהגת כך עם כל גבר אחר? המחשבה רדפה אותה כמו רוח רפאים‪.‬‬
‫“טסה‪.‬״‬
‫טסה כמעט זינקה ממקומה‪ .‬הקול נאמר בלחישה‪ .‬זו היתה ג׳סמין‪ .‬עיניה היו פקוחות‬
‫למחצה‪ ,‬והלהבות המרצדות באח השתקפו במעמקיהן החומים‪.‬‬
‫טסה הזדקפה‪“ .‬ג׳סמין‪ .‬את‪...‬״‬
‫“מה קרה?״ ג׳סמין הניעה בבהלה את ראשה מצד לצד‪“ .‬אני לא זוכרת כלום‪.‬״ היא ניסתה‬
‫להתיישב ונאנקה‪ ,‬כשגילתה שידיה כבולות‪“ .‬טסה! מה פתאום –“‬
‫“זה לטובתך‪ ,‬ג׳סמין‪.‬״ קולה של טסה רעד‪“ .‬שרלוט‪ ,‬יש לה שאלות שהיא צריכה לשאול‬
‫אותך‪ .‬כדאי שתהיי מוכנה לענות עליהן‪.‬״‬
‫“המסיבה‪.‬״ עיניה של ג׳סמין התרוצצו בחוריהן‪ ,‬כאילו התבוננה במשהו שטסה לא יכלה‬
‫לראות‪“ .‬סופי‪ ,‬הקופיפה הקטנה‪ ,‬היא חיטטה בחפצים שלי‪ .‬מצאתי אותה עם ההזמנה ביד –“‬
‫“כן‪ ,‬המסיבה‪,‬״ אמרה לה טסה‪“ .‬אצל בּנדיקט לייטווּד‪ .‬המסיבה שבה התכוונת לפגוש את‬
‫נייט‪.‬״‬
‫“את קראת את המסר שלו?״ ג׳סמין הטתה את ראשה‪“ .‬את לא יודעת שזו גסות רוח להציץ‬
‫בתכתובת הפרטית של אדם אחר?״ היא שוב ניסתה להתיישב ונפלה לאחור על הכריות‪“ .‬על‬
‫כל פנים‪ ,‬הוא לא חתם עליו‪ .‬את לא יכולה להוכיח –“‬
‫“ג׳סמין‪ ,‬אין טעם לשקר‪ .‬אני יכולה להוכיח הכול‪ ,‬כי הלכתי למסיבה ושוחחתי עם אח‬
‫שלי‪.‬״‬
‫ג׳סמין פערה את פיה בתדהמה‪ .‬רק אז הבחינה לראשונה בבגדים שלגופה של טסה‪.‬‬
‫“השמלה שלי‪,‬״ היא התנשפה‪“ .‬את התחפשת אליי?״‬
‫טסה הנהנה‪.‬‬
‫עיניה של ג׳סמין התקדרו‪“ .‬יצור מגעיל ולא־טבעי שכמוך!״ סיננה‪“ .‬מה עשית לנייט? מה‬
‫אמרת לו?״‬
‫“הוא הבהיר לי היטב שאת מרגלת מטעמו של מוֹרטמן‪,‬״ אמרה לה טסה והתפללה שסופי‬
‫ושרלוט יגיעו במהרה‪ .‬מדוע הן מתעכבות‪ ,‬בשם אלוהים? “שבגדת בנו‪ ,‬שדיווחת לו על כל‬
‫הפעילויות שלנו‪ ,‬שצייתּ לפקודותיו של מוֹרטמן –“‬
‫“בנו?״ צרחה ג׳סמין ונאבקה להזדקף ככל שכבליה אפשרו לה‪“ .‬את לא ציידת צללים! את‬
‫לא חייבת להם שום נאמנות! להם לא אכפת ממך‪ ,‬ממש כשם שלא אכפת להם ממני‪ .‬רק‬
‫לנייט אכפת ממני –“‬
‫“אחי‪,‬״ אמרה לה טסה‪ ,‬שבקושי הצליחה לשלוט בקולה‪“ ,‬הוא רוצח שקרן וחסר־רגשות‪.‬‬
‫בהחלט ייתכן שהוא נשא אותך לאישה‪ ,‬ג׳סמין‪ ,‬אבל הוא לא אוהב אותך‪ .‬ציידי הצללים עזרו‬
‫לי והגנו עליי‪ ,‬וכך הם נהגו גם בך‪ .‬אבל את הפנית להם עורף כמו כלב ברגע שאחי נקש‬
‫באצבעותיו‪ .‬הוא עוד ינטוש אותך‪ ,‬אם הוא לא יהרוג אותך קודם‪.‬״‬
‫“שקרנית!״ צרחה ג׳סמין‪“ .‬את לא מבינה אותו‪ .‬מעולם לא הבנת אותו! יש לו נשמה‬
‫טהורה ועדינה –“‬
‫“טהורה כמי תעלה‪,‬״ ענתה לה טסה‪“ .‬ואני מבינה אותו יותר טוב ממך; אותך הוא סנוור‬
‫בקסמו האישי‪ .‬לא אכפת לו ממך כהוא זה‪.‬״‬
‫“שקרנית –“‬
‫“ראיתי את זה בעיניו‪ .‬ראיתי איך הוא מסתכל עלייך‪.‬״‬
‫ג׳סמין נאנקה‪“ .‬איך את יכולה להיות אכזרית כל כך?״‬
‫טסה נדה בראשה‪“ .‬את לא מסוגלת לראות את זה‪ ,‬נכון?״ שאלה בתדהמה‪“ .‬בשבילך זה‬
‫רק משחק‪ ,‬כמו הבובות בבית הבובות שלך – כשאת מזיזה אותן ממקום למקום‪ ,‬מכריחה‬
‫אותן להתנשק ולהתחתן‪ .‬תמיד רצית בעל סתמי‪ ,‬ונייט התאים לתוכניות שלך‪ .‬לא מעניין‬
‫אותך איזה מחיר ישלמו על הבוגדנות שלך מי שתמיד דאגו לך‪.‬״‬
‫ג׳סמין חשפה את שיניה; באותו הרגע היא נראתה כמו חיה לכודה‪ ,‬וטסה נרתעה מעט‬
‫לאחור‪“ .‬אני אוהבת את נייט‪,‬״ אמרה‪“ .‬והוא אוהב אותי‪ .‬את זו שאינה מבינה שום דבר‬
‫באהבה‪‘ .‬אוי‪ ,‬קשה לי להחליט אם לבחור בוויל או בג׳ם‪ .‬מה עליי לעשות?׳״ צייצה בקול‬
‫צווחני‪ ,‬וטסה הסמיקה מבושה‪“ .‬אז אם מוֹרטמן רוצה לחסל את כל ציידי הצללים בבריטניה‪,‬‬
‫שיבושם לו‪ .‬מצדי שכולם יישרפו‪.‬״‬
‫טסה לטשה בה מבט‪ ,‬ובדיוק באותו הרגע נפתחה הדלת ושרלוט צעדה פנימה‪ .‬היא נראתה‬
‫מתוחה ומרוקנת מתשישות‪ ,‬בשמלה אפורה שתאמה את גון העיגולים שהקיפו את עיניה; אך‬
‫היא עמדה זקופה‪ ,‬ועיניה היו צלולות‪ .‬מאחוריה דשדשה לתוך החדר סופי‪ ,‬מבועתת – רק‬
‫כעבור רגע הבינה טסה מדוע; מאחורי שתיהן הופיעה דמות בגלימה בצבע קלף‪ ,‬עם ברדס‬
‫שהצל על פניה ולהב מבריק וקטלני בידה‪ .‬זה היה האח חנוך‪ ,‬מהאחים השתקנים‪ ,‬והוא החזיק‬
‫בידו את חרב התמותה‪.‬‬
‫“מצדך שכולם יישרפו? זה מה שאמרת‪ ,‬ג׳סמין?״ שאלה אותה שרלוט בקול רם ומקפיא‬
‫שכל כך לא אופייני לה‪ ,‬שגם טסה עמדה ולטשה בה מבט‪.‬‬
‫ג׳סמין גנחה‪ .‬עיניה היו נעוצות בחרב שבידו של האח חנוך‪ .‬הידית הגדולה גולפה בצורת‬
‫מלאך שכנפיו פרושות‪.‬‬
‫האח חנוך נופף בחרב לכיוונה של ג׳סמין‪ .‬זו נרתעה לאחור‪ ,‬ומיד נפרמו החבלים שקשרו‬
‫אותה אל מראשות המיטה‪ .‬ידיה צנחו ברפיון בחיקה‪ .‬היא הביטה בהן‪ ,‬ואז נשאה את מבטה‬
‫אל שרלוט‪“ .‬שרלוט‪ ,‬טסה משקרת‪ .‬היא שוכנת תחתיות שקרנית –“‬
‫שרלוט נעמדה לצד מיטתה והביטה בג׳סמין בקור רוח‪“ .‬זה לא הרושם שקיבלתי‪ ,‬ג׳סמין‪.‬‬
‫ומה עם סופי? היא תמיד היתה משרתת ישרה מאין כמותה‪.‬״‬
‫“היא הלמה בי! במראה!״ פניה של ג׳סמין היו אדומות‪.‬‬
‫“משום שמצאה את זה‪.‬״ שרלוט שלפה מכיסה את ההזמנה שטסה נתנה לסופי‪“ .‬את יכולה‬
‫להסביר את זה‪ ,‬ג׳סמין?״‬
‫“זה לא מנוגד לחוק ללכת למסיבות‪.‬״ ג׳סמין נשמעה כעוסה ומפוחדת באותה מידה‪.‬‬
‫“בּנדיקט לייטווּד הוא צייד צללים –“‬
‫“זה כתב ידו של נתנאל גריי‪.‬״ קולה של שרלוט נותר שקול להפליא‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬היה בה‬
‫משהו נחרץ‪“ .‬הוא מרגל‪ ,‬הוא מבוקש בידי המסדר‪ ,‬ואת נפגשת איתו בחשאי‪ .‬מדוע זה?״‬
‫פיה של ג׳סמין נפער קלות‪ .‬טסה ציפתה לתירוצים נוספים – זה שקר וכזב‪ ,‬סופי בדתה את‬
‫ההזמנה מלבה‪ ,‬נפגשתי עם נייט רק כדי לזכות באמונו – אבל היא פרצה בבכי‪“ .‬אני אוהבת‬
‫אותו‪,‬״ אמרה‪“ .‬והוא אוהב אותי‪.‬״‬
‫“אז כן בגדת בנו‪,‬״ אמרה לה שרלוט‪.‬‬
‫“לא!״ קולה של ג׳סמין התרומם‪“ .‬לא משנה מה טסה אומרת‪ ,‬זה לא נכון! היא משקרת‪.‬‬
‫היא תמיד קינאה בי‪ ,‬והיא משקרת!״‬
‫שרלוט העיפה מבט בטסה‪“ .‬מה את אומרת? גם סופי משקרת?״‬
‫“סופי שונאת אותי‪,‬״ התייפחה ג׳סמין‪ .‬לפחות זו היתה אמת לאמיתה‪“ .‬צריך לזרוק אותה‬
‫לרחוב – בלי המלצות –“‬
‫“תפסיקי לייבב‪ ,‬ג׳סמין‪ .‬זה לא יעזור לך‪.‬״ קולה של שרלוט שיסע כמו סכין את בכי‬
‫התמרורים של ג׳סמין‪ .‬היא פנתה אל האח חנוך‪“ .‬אין לנו שום בעיה לגלות את האמת‪ .‬חרב‬
‫התמותה‪ ,‬בבקשה‪ ,‬האח חנוך‪.‬״‬
‫האח השתקן פסע קדימה‪ ,‬וחרב התמותה כוונה אל ג׳סמין‪ .‬טסה בהתה באימה‪ .‬הוא מתכוון‬
‫לענות את ג׳סמין במיטתה שלה‪ ,‬בנוכחות כולם?‬
‫ג׳סמין צעקה‪“ .‬לא! לא! תרחיקו אותו ממני! שרלוט!״ קולה התרומם ליללה איומה‬
‫וממושכת‪ ,‬זעקה מחרישת אוזניים שפילחה את ראשה של טסה‪.‬‬
‫“הושיטי את ידייך‪ ,‬ג׳סמין‪,‬״ אמרה לה שרלוט בקרירות‪.‬‬
 ‫ג׳סמין הנידה את ראשה בפראות‪ ,‬ושערה הבלונדיני התעופף מצד לצד‪.‬‬
‫“שרלוט‪ ,‬לא‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬אל תפגעי בה‪.‬״‬
‫“אל תתערבי במה שאינך מבינה‪ ,‬טסה‪,‬״ ענתה לה שרלוט בחדות‪“ .‬הושיטי את ידייך‪,‬‬
‫ג׳סמין‪ ,‬אחרת מצבך יהיה גרוע בהרבה‪.‬״‬
‫דמעות זלגו מעיניה של ג׳סמין כשהושיטה את כפות ידיה‪ .‬טסה נדרכה‪ .‬קבס עלה בגרונה‪,‬‬
‫ופתאום הצטערה על התפקיד שמילאה בתוכנית הזאת‪ .‬אם נייט הוליך שולל את ג׳סמין‪ ,‬הוא‬
‫עשה את זה גם לה‪ .‬לא מגיע לג׳סי ש –‬
‫“זה בסדר‪,‬״ נשמע קול חרישי ליד כתפה‪ .‬זו היתה סופי‪“ .‬הוא לא יפגע בה‪ .‬חרב התמותה‬
‫מאלצת נפילים לומר את האמת‪.‬״‬
‫האח חנוך הניח את הלהב השטוח על כפות ידיה הפרושות של ג׳סמין‪ .‬הוא לא עשה זאת‬
‫בכוח וגם לא בעדינות‪ ,‬כאילו לא היה מודע כלל לקיומה של ג׳סמין כאדם‪ .‬הוא הניח לחרב‬
‫ופסע לאחור‪ :‬אפילו עיניה של ג׳סמין נפערו בהפתעה; החרב פשוט נחה בכפות ידיה‪ ,‬מאוזנת‬
‫להפליא וללא ניע‪.‬‬
‫“זה לא מכשיר עינויים‪ ,‬ג׳סמין‪,‬״ אמרה לה שרלוט ושילבה את זרועותיה‪“ .‬אין לנו בררה‬
‫אלא להשתמש בזה‪ ,‬כי אחרת לא נוכל עוד לסמוך עלייך שתאמרי לנו את האמת‪.‬״ היא נופפה‬
‫בהזמנה שבידה‪“ .‬זה שלך‪ ,‬נכון?״‬
‫ג׳סמין לא ענתה‪ .‬היא הביטה באח חנוך‪ ,‬עיניה פעורות ושחורות מאימה‪ ,‬והחזה שלה עולה‬
‫ויורד במהירות‪“ .‬אני לא מסוגלת לחשוב‪ ,‬לא עם המפלצת הזה בחדר –“ קולה נרעד‪.‬‬
‫שרלוט קפצה את פיה‪ ,‬אבל פנתה לחנוך ואמרה כמה מילים‪ .‬הוא הנהן ויצא מהחדר בלאט‪.‬‬
‫הדלת נסגרה מאחוריו‪ ,‬ושרלוט אמרה‪“ ,‬הנה‪ .‬הוא ממתין בפרוזדור‪ .‬ואל תחשבי שהוא לא‬
‫יצליח לתפוס אותך אם תנסי לברוח‪ ,‬ג׳סמין‪.‬״‬
‫ג׳סמין הנהנה‪ .‬כתפיה שחו‪ ,‬היא נראתה שבורה כמו בובת צעצוע‪.‬‬
‫שרלוט נופפה בפתק שבידה‪“ .‬זה שלך‪ ,‬נכון? ונתנאל גריי שלח לך אותו‪ .‬זה כתב היד‬
‫שלו‪.‬״‬
‫“כ־כן‪.‬״ נדמה שהמילה בקעה מגרונה של ג׳סמין בניגוד לרצונה‪.‬‬
‫“כמה זמן אתם כבר נפגשים בחשאי?״‬
‫ג׳סמין קפצה את פיה‪ ,‬אבל שפתיה רעדו‪ .‬כעבור רגע של היסוס פרצו המילים מפיה בשטף‪.‬‬
‫עיניה התרוצצו בחוריהן בבהלה‪ ,‬כאילו התקשתה להאמין שהיא אכן מדברת‪“ .‬הוא שלח לי‬
‫הודעה כמה ימים אחרי שמוֹרטמן פלש למכון‪ .‬הוא התנצל על התנהגותו כלפיי‪ .‬הוא אמר‬
‫שהוא אסיר תודה על שסעדתי אותו כשהיה חולה‪ ,‬ושאין בכוחו לשכוח את טוב־לבי או את‬
‫יופיי‪ .‬רציתי להתעלם ממנו‪ .‬אבל אז הגיעו מכתב שני‪ ,‬ושלישי‪ ...‬הסכמתי להיפגש איתו‪.‬‬
‫עזבתי את המכון באישון לילה ונפגשנו בהייד פארק‪ .‬הוא נישק אותי –“‬
‫“זה מספיק‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬כמה זמן נדרש לו כדי לשכנע אותך לרגל אחרינו?״‬
‫“הוא אמר שהוא עובד בשירותו של מוֹרטמן רק עד שירוויח מספיק כדי לחיות חיי נוחות‪.‬‬
‫אמרתי לו שנוכל להתקיים מהכסף שלי‪ ,‬אבל הוא לא היה מוכן לשמוע‪ .‬הוא אמר שהוא חייב‬
‫להרוויח את כספו בעצמו‪ .‬שאין לו שום כוונה לחיות על חשבון אשתו‪ .‬זה לא אצילי בעינייך?‬
‫״‬
‫“אם כן‪ ,‬בשלב זה הוא כבר הציע לך נישואים?״‬
‫“הוא הציע לי נישואים כבר בפגישתנו השנייה‪.‬״ ג׳סמין נשמעה קצרת־נשימה‪“ .‬הוא אמר‬
‫שלעולם לא יאהב אישה אחרת‪ .‬והוא הבטיח לי כי ברגע שיהיה לו מספיק כסף‪ ,‬אוכל לחיות‬
‫את החיים שתמיד רציתי‪ ,‬שלעולם לא נצטרך לדאוג לכסף‪ ,‬ושיהיו לנו גם י־ילדים‪.‬״ היא‬
‫משכה באפה‪.‬‬
‫“אוי‪ ,‬ג׳סמין‪.‬״ שרלוט נשמעה כמעט עצובה‪.‬‬
‫ג׳סמין הסמיקה‪“ .‬זה נכון! הוא אוהב אותי! הוא הוכיח את זה שוב ושוב‪ .‬אנחנו נשואים!‬
‫והכול נעשה כמו שצריך‪ ,‬בכנסייה עם כומר –“‬
‫“ככל הנראה בכנסייה נטושה ועם אדם שהתחפש לכומר‪,‬״ אמרה לה שרלוט‪“ .‬מה את‬
‫מבינה בכלל בחתונות של סתמיים‪ ,‬ג׳סי? מנין לך לדעת מתי זה נעשה כמו שצריך? אני‬
‫מבטיחה לך שנתנאל גריי לא רואה בך רעיה‪.‬״‬
‫“בטח שכן‪ ,‬בטח שכן!״ צווחה ג׳סמין וניסתה למשוך את ידיה מהחרב‪ .‬אך נדמה שזו‬
‫מוסמרה אליהן‪ .‬יללותיה גברו‪“ .‬אני ג׳סמין גריי!״‬
‫“את בוגדת‪ .‬את בגדת במסדר‪ .‬מה עוד סיפרת לנתנאל?״‬
‫“הכול‪,‬״ התנשמה ג׳סמין בכבדות‪“ .‬איפה אתם מחפשים את מוֹרטמן‪ ,‬לאילו שוכני תחתיות‬
‫פניתם בניסיון למצוא אותו‪ .‬בגלל זה הוא אף פעם לא היה במקומות שחיפשתם בהם‪ .‬הזהרתי‬
‫אותו לפני שנסעתם ליורק‪ .‬לכן הוא שלח את האוטומטונים לבית משפחתו של וויל‪ .‬מוֹרטמן‬
‫רצה להכניס בכם פחד כדי שתפסיקו לחפש אותו‪ .‬הוא רואה בכולכם בסך הכול מטרד‪,‬‬
‫בשבילו אתם רק מזיקים‪ .‬הוא לא מפחד מכם‪.‬״ החזה שלה עלה וירד‪“ .‬הוא ינצח את כולכם‪.‬‬
‫הוא יודע את זה‪ .‬וגם אני יודעת‪.‬״‬
‫שרלוט רכנה קדימה‪ ,‬וידיה על מותניה‪“ .‬אבל הוא לא הצליח להכניס בנו פחד‪ ,‬וגם לא שם‬
‫קץ לחיפושים שלנו‪,‬״ אמרה‪“ .‬האוטומטונים שהוא שלח ניסו לחטוף את טסה‪ ,‬אך נכשלו –“‬
‫“הם לא נשלחו כדי לחטוף את טסה‪ .‬נכון‪ ,‬הוא רוצה אותה‪ ,‬אבל לא בצורה כזו‪ ,‬עדיין לא‪.‬‬
‫תוכניתו קרובה מאוד למימוש‪ ,‬ואז הוא ישתלט על המכון וייקח את טסה –“‬
‫“עד כמה הוא קרוב? הוא הצליח לפתוח את הפּיקסיס?״ התפרצה שרלוט‪.‬‬
‫“אני – אני לא יודעת‪ .‬אני חושבת שלא‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬את סיפרת לנייט הכול‪ ,‬והוא לא גילה לך כלום‪ .‬מה עם בּנדיקט? מדוע הסכים‬
‫לשתף פעולה עם מוֹרטמן? תמיד ידעתי שהוא אדם מתועב‪ ,‬אבל לא חשבתי שיעלה על דעתו‬
‫לבגוד במסדר‪.‬״‬
‫ג׳סמין נדה בראשה‪ .‬היא הזיעה‪ ,‬ושערה הבלונדיני נדבק לרקותיה‪“ .‬מוֹרטמן מאיים עליו‬
‫במשהו‪ ,‬במשהו שהוא רוצה‪ .‬אינני יודעת במה מדובר‪ .‬אבל הוא יעשה הכול כדי להשיג את‬
‫מבוקשו‪.‬״‬
‫“והוא לא יהסס למסור אותי למוֹרטמן‪,‬״ אמרה טסה‪ .‬שרלוט הביטה בה בהפתעה‬
‫כשדיברה‪ .‬לרגע נדמה שהתכוונה לקטוע אותה‪ ,‬אבל טסה המשיכה בשלה‪“ .‬ומה עם הניסיון‬
‫להפליל אותי בהחזקה של חומרי מאגיה שחורה? איך הם התכוונו לעשות את זה?״‬
‫“ספר הלבן‪,‬״ התנשפה ג׳סמין‪“ .‬לקחתי אותו מהארון הנעול בספרייה‪ .‬החבאתי אותו‬
‫בחדרך כשיצאת מהמכון‪.‬״‬
‫“איפה בחדרי?״‬
‫“קרש רופף ברצפה – ליד האח‪.‬״ אישוניה של ג׳סמין נראו ענקיים‪“ .‬שרלוט‪ ...‬בבקשה‪...‬״‬
‫אבל שרלוט היתה חסרת־רחמים‪“ .‬איפה מוֹרטמן? הוא אמר לנייט מה הוא מתכוון לעשות‬
‫בפּיקסיס ובאוטומטונים?״‬
‫“אני –“ ג׳סמין נשמה נשימה עמוקה‪ ,‬וכל גופה הצטמרר‪ .‬פניה היו אדומות‪“ .‬אני לא יכולה‬
‫–“‬
‫“נייט לא היה מגלה לה‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬הוא יודע שהיא עלולה להיתפס בקלקלתה‪ ,‬ובוודאי‬
‫ניחש שתישבר בעינויים ותגלה הכול‪ .‬בדיוק כמוהו‪.‬״‬
‫ג׳סמין נעצה בה מבט ארסי‪“ .‬הוא שונא אותך‪ ,‬את יודעת‪,‬״ אמרה‪“ .‬הוא אומר שכל חייו‬
‫הסתכלת עליו מלמעלה‪ ,‬את ודודה שלך והמוסר הקרתני שלכן‪ ,‬שפטתן אותו על כל דבר‬
‫שעשה‪ .‬אמרתן לו תמיד מה לעשות‪ ,‬לא רציתן שיתקדם בחיים‪ .‬יש לך מושג איך הוא קורא‬
‫לך? הוא –“‬
‫“זה לא מעניין אותי‪,‬״ שיקרה טסה; קולה רעד במקצת‪ .‬למרות הכול‪ ,‬וגם אם חשבה‬
‫שתישאר אדישה‪ ,‬כאב לה לשמוע שאחיה שונא אותה‪“ .‬הוא אמר לך מה אני? מה מקור‬
‫הכישרון שלי?״‬
‫“הוא אמר שאביך היה שֵד‪.‬״ שפתיה של ג׳סמין רעדו‪“ .‬ושאימא שלך היתה ציידת צללים‪.‬״‬

‫הדלת נפתחה חרישית עד כדי כך שמגנוס לא היה מתעורר‪ ,‬אילולא היתה שנתו טרופה‪.‬‬
‫הוא הרים את מבטו‪ .‬הוא ישב בכורסה ליד האש‪ ,‬כי את המקום האהוב עליו – על הספה –‬
‫תפס וויל‪ .‬חולצתו של וויל היתה מגואלת בדם‪ ,‬והוא היה שקוע בשינה העמוקה של אדם‬
‫מסומם שנמצא בדרכו להתפכחות‪ .‬זרועו היתה חבושה עד למרפק‪ ,‬לחייו סמוקות‪ ,‬וראשו נח‬
‫על זרועו הבריאה‪ .‬השן שנשלפה מזרועו נחה על השולחן‪ ,‬בוהקת כשנהב‪.‬‬
‫דלת הטרקלין היתה פתוחה לרווחה‪ .‬ובפתח עמדה קאמיל‪.‬‬
‫היא לבשה גלימת נסיעות מקטיפה שחורה מעל שמלה ירוקה ונוצצת שתאמה את גון עיניה‪.‬‬
‫שערה היה אסוף גבוה על ראשה במסרקות אזמרגד‪ .‬בעודו מביט בה‪ ,‬הסירה מעליה את‬
‫כפפות עור הגדי הלבנות שלה באטיות מכוונת‪ ,‬בזו אחר זו‪ ,‬והניחה אותן על השולחן שליד‬
‫הדלת‪.‬‬
‫“מגנוס‪,‬״ אמרה‪ ,‬וקולה נשמע כמו דנדון פעמונים כסופים‪ ,‬כרגיל‪“ .‬התגעגעת אליי?״‬
‫מגנוס הזדקף‪ .‬הלהבות באח זהרו בשערה הנוצץ של קאמיל והשתקפו בעורה הלבן והצח‪.‬‬
‫היא היתה יפהפייה‪“ .‬לא ידעתי שתכבדי אותי בנוכחותך הערב‪.‬״‬
‫היא הציצה בוויל‪ ,‬שישן על הספה‪ .‬קצות שפתיה התרוממו בחיוך‪“ .‬אני רואה‪.‬״‬
‫“לא שלחת לי הודעה‪ .‬למעשה‪ ,‬לא כתבת לי מילה מאז שעזבת את לונדון‪.‬״‬
‫“אתה נוזף בי‪ ,‬מגנוס?״ קאמיל נשמעה משועשעת‪ .‬היא פסעה מעדנות אל הספה‪ ,‬גהרה‬
‫מעל המסעד והביטה בפניו של וויל‪“ .‬וויל הרונדייל‪,‬״ אמרה‪“ .‬הוא מקסים‪ ,‬נכון? הוא‬
‫הצעצוע החדש שלך?״‬
‫במקום לענות‪ ,‬שיכל מגנוס לפניו את רגליו הארוכות‪“ .‬איפה היית?״‬
‫קאמיל גהרה נמוך יותר מעל הספה; אילו היתה נשימה בפיה‪ ,‬היא היתה מסיטה קלות את‬
‫השיער הכהה המסתלסל ממצחו של וויל‪“ .‬מותר לי לנשק אותו?״‬
‫“לא‪,‬״ אמר מגנוס‪“ .‬איפה היית‪ ,‬קאמיל? בכל לילה שכבתי כאן על הספה שלך‪ ,‬ציפיתי‬
‫לשמוע את הלמות צעדייך בפרוזדור ותהיתי איפה את‪ .‬לפחות אמרי לי את זה‪.‬״‬
‫היא הזדקפה וגלגלה את עיניה‪“ .‬טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬הייתי בפריז‪ ,‬קניתי כמה שמלות חדשות‪ .‬זו‬
‫היתה בהחלט חופשה נחוצה ביותר אחרי כל הדרמה של לונדון‪.‬״‬
‫שתיקה ארוכה השתררה בחדר‪ .‬ואז‪“ ,‬את משקרת‪,‬״ אמר לה מגנוס‪.‬‬
‫עיניה נפערו‪“ .‬למה אתה אומר דבר כזה?״‬
‫“כי זו האמת‪.‬״ הוא שלף מכיסו מכתב מקומט והשליך אותו על הרצפה ביניהם‪“ .‬אי אפשר‬
‫לעקוב אחרי ערפד‪ ,‬אבל אפשר לעקוב אחרי משועבד‪ .‬לקחת איתך את ווֹקֶר‪ .‬לא התקשיתי‬
‫לאתר אותו בסנט פטרסבורג‪ .‬יש לי מודיעים בעיר‪ .‬הם עדכנו אותי שאת גרה שם עם מאהב‬
‫אנושי‪.‬״‬
‫קאמיל הביטה בו‪ ,‬וחיוך קלוש עלה על שפתיה‪“ .‬אז מה‪ ,‬אתה מקנא?״‬
‫“את רוצה שאקנא?״‬
‫“סָ ה מֶ ה אֶ גאל‪,‬״ ענתה לו קאמיל‪ ,‬שתמיד עברה לצרפתית כשרצתה להרגיז אותו באמת‪.‬‬
‫“בשבילי זה היינו הך‪ .‬אין לזה שום קשר אליך‪ .‬הוא הסיח את דעתי בזמן שהותי ברוסיה‪ ,‬זה‬
‫הכול‪.‬״‬
‫“ועכשיו הוא‪...‬״‬
‫“מת‪ .‬כך שאין לך שום מתחרים‪ .‬אתה חייב לאפשר לי ליהנות מהסחות הדעת הקטנות‬
‫שלי‪ ,‬מגנוס‪.‬״‬
‫“אחרת?״‬
‫“אחרת אני אכעס‪.‬״‬
‫“כמו שכעסת על המאהב האנושי שלך ורצחת אותו?״ שאל מגנוס‪“ .‬מה עם רחמים?‬
‫חמלה? אהבה? או שאין בלבך רגשות כאלה?״‬
‫“אני יודעת לאהוב‪,‬״ ענתה לו קאמיל בזעם‪“ .‬אנשים כמוך וכמוני‪ ,‬מגנוס‪ ,‬שחיים לעד‪,‬‬
‫חווים אהבה שאף בן־תמותה לעולם לא יוכל להבין – להבה אפלה ונצחית לעומת הזוהר‬
‫הקצרצר והמקרטע שלהם‪ .‬מה אכפת לך מהם? נאמנות היא מושג אנושי‪ ,‬המבוסס על הרעיון‬
‫שאנחנו כאן על זמן שאול‪ .‬אינך יכול לדרוש נאמנות לנצח‪.‬״‬
‫“באמת מטופש מצדי‪ .‬חשבתי שאני יכול‪ .‬חשבתי שאוכל לכל הפחות לצפות לכך שלא‬
‫תשקרי לי‪.‬״‬
‫“זה מגוחך‪,‬״ אמרה‪“ .‬אתה מתנהג כמו ילד‪ .‬אתה מצפה ממני למוסר של סתמיים‪ ,‬אף על פי‬
‫שאינני אנושית‪ ,‬וגם אתה לא‪ .‬על כל פנים‪ ,‬אין לך מה לעשות בנידון‪ .‬לעולם לא אתמסר‬
‫לאיש‪ ,‬ודאי לא לבן־כלאיים‪.‬״ היה זה כינוי הגנאי של שוכני תחתיות למכשפים‪“ .‬אבל אתה‬
‫מסור לי; אמרת זאת בעצמך‪ .‬אם כך‪ ,‬מסירותך תיאלץ לשאת את הסחות הדעת שלי; רק כך‬
‫נוכל להסתדר‪ ,‬אתה ואני‪ .‬אחרת איאלץ להשליך אותך הצדה‪ .‬אתה ודאי לא מעוניין בזה‪.‬״‬
‫בקולה נשמעה נימה קלה של בוז‪ ,‬ומשהו בתוך מגנוס נשבר‪ .‬הוא נזכר בקבס שעלה בגרונו‬
‫כשהמכתב מסנט פטרסבורג הגיע‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬המתין בסבלנות לשובה וקיווה לשמוע הסבר‪.‬‬
‫קיווה לשמוע התנצלות‪ .‬קיווה שתבקש ממנו לאהוב אותה שוב‪ .‬כעת הבין שהוא אינו ראוי‬
‫דיו מבחינתה – שמעולם לא היה ראוי מספיק – ודוק אדום כיסה את עיניו; לרגע נדמה‬
‫שאיבד את שפיותו‪ ,‬שכן אין הסבר אחר לתגובתו‪.‬‬
‫“זה לא משנה‪.‬״ הוא קם על רגליו‪“ .‬יש לי עכשיו את וויל‪.‬״‬
‫היא פערה את פיה‪“ .‬אתה לא רציני‪ .‬צייד צללים?״‬
‫“אולי את בת־אלמוות‪ ,‬קאמיל‪ ,‬אבל הרגשות שלך רדודים וקהים‪ .‬בניגוד לרגשות של וויל‪.‬‬
‫הוא מבין מה זאת אהבה‪.‬״ לאחר שנשא את נאומו בראש זקוף‪ ,‬חצה מגנוס את החדר וטלטל‬
‫את כתפו של וויל‪“ .‬וויל‪ .‬וויליאם‪ .‬תתעורר‪.‬״‬
‫העיניים הכחולות נפקחו‪ ,‬מעורפלות‪ .‬הוא שכב על גבו‪ ,‬נשא את מבטו למעלה‪ ,‬והדבר‬
‫הראשון שראה מולו היה פניה של קאמיל‪ ,‬שרכנה מעל מסעד הספה ובחנה אותו‪ .‬הוא הזדקף‪.‬‬
‫“בשם המלאך –“‬
‫“ששש‪,‬״ אמרה לו קאמיל בעצלתיים וחייכה עד שקצות ניביה נחשפו‪“ .‬אני לא אפגע בך‪,‬‬
‫נפילים‪.‬״‬
‫מגנוס הרים את וויל על רגליו‪“ .‬בעלת הבית‪,‬״ אמר‪“ .‬היא חזרה‪.‬״‬
‫“אני רואה‪.‬״ וויל היה סמוק‪ ,‬וצווארון חולצתו ספוג זיעה‪“ .‬נפלא‪,‬״ אמר‪ ,‬ונדמה שדיבר אל‬
‫עצמו‪ .‬המכשף התקשה להבחין אם הוא שמח לראות את קאמיל‪ ,‬שמח על השפעתו של‬
‫הכישוף משכך הכאבים שמגנוס ביצע – זו בהחלט אפשרות – או שהוא סתם מבולבל‪.‬‬
‫“ולכן‪,‬״ אמר מגנוס ולחץ בחוזקה את זרועו של וויל‪“ ,‬אנחנו חייבים ללכת‪.‬״‬
 ‫וויל מצמץ בעיניו‪“ .‬לאן?״‬
‫“הסר דאגה מלבך‪ ,‬אהובי‪.‬״‬
‫וויל מצמץ שוב‪“ .‬סליחה?״ הוא הביט אנה ואנה‪ ,‬כאילו ציפה לראות בחדר אנשים נוספים‪.‬‬
‫“אני – איפה המקטורן שלי?״‬
‫“הוא נהרס מהדם‪,‬״ אמר לו מגנוס‪“ .‬ארצ׳ר נפטר ממנו‪.‬״ הוא הנהן אל קאמיל‪“ .‬וויל צד‬
‫שדים כל הלילה‪ .‬הוא כל כך אמיץ‪.‬״‬
‫הבעת פניה של קאמיל נראתה כתערובת של תדהמה ושל כעס‪.‬‬
‫“אני באמת אמיץ‪,‬״ אמר וויל‪ .‬הוא נראה מרוצה מעצמו‪ .‬הכישוף משכך הכאבים הרחיב את‬
‫אישוניו‪ ,‬ועיניו נראו כהות מתמיד‪.‬‬
‫“נכון מאוד‪,‬״ אישר מגנוס ונשק לו‪ .‬זו לא היתה נשיקה דרמטית במיוחד‪ ,‬אבל וויל חבט‬
‫בזרועו החופשית באוויר כאילו ניסה לסלק דבורה; מגנוס קיווה שקאמיל תראה בכך הפגנת‬
‫תשוקה‪ .‬כשנסוג לאחור‪ ,‬וויל נראה המום‪ .‬וגם קאמיל‪ ,‬לאמיתו של דבר‪.‬‬
‫“נו‪,‬״ אמר מגנוס וקיווה שוויל זוכר שהוא חייב לו טובה‪“ .‬עלינו ללכת‪.‬״‬
‫“אני – אבל –“ וויל השתחרר מאחיזתו‪“ .‬השן!״ הוא חצה את החדר בריצה‪ ,‬הרים את השן‬
‫ותחב אותה בכיס הלסוטה של מגנוס‪ .‬ואז הוא יצא מהחדר‪ ,‬אך לא לפני שקרץ קריצה‪ ,‬ומגנוס‬
‫חשב לעצמו שרק אלוהים יודע איך קאמיל תפרש אותה‪.‬‬
‫“קאמיל‪,‬״ ניסה מגנוס לומר‪.‬‬
‫ידיה היו שלובות על חזהּ‪ ,‬והיא הביטה בו בארסיות‪“ .‬להתעסק עם צייד צללים מאחורי‬
‫הגב שלי‪,‬״ אמרה לו בקור‪ ,‬מתעלמת לחלוטין מהצביעות שבדבריה‪“ .‬ועוד בבית שלי! באמת‪,‬‬
‫מגנוס‪.‬״ היא הצביעה על הדלת‪“ .‬צא בבקשה מביתי ואל תחזור לכאן עוד‪ .‬אני משוכנעת שלא‬
‫אצטרך לבקש ממך פעמיים‪.‬״‬
‫מגנוס שמח להיעתר לבקשתה‪ .‬הוא יצא אל המדרכה שמחוץ לבית והצטרף אל וויל‪ ,‬שלבש‬
‫את מעילו – הדבר היחיד שנותר לו בעולם כולו‪ ,‬פרט למה שהחזיק בכיסיו – ורכס את‬
‫הכפתורים כהגנה מפני צינת הלילה‪ .‬בקרוב מאוד‪ ,‬חשב מגנוס‪ ,‬יאירו את השמים קרני שמש‬
‫ראשונות ואפורות‪ ,‬והשחר יעלה‪.‬‬
‫“נישקת אותי או שזה רק נדמה לי?״ שאל וויל‪.‬‬
‫מגנוס קיבל החלטה בתוך שבריר שנייה‪“ .‬לא‪.‬״‬
‫“היה נדמה לי –“‬
‫“לכישוף משכך הכאבים יש תופעות לוואי‪ ,‬כולל הזיות מהסוג המוזר ביותר‪.‬״‬
‫“אה‪,‬״ אמר לו וויל‪“ .‬באמת מוזר‪.‬״ הוא הביט שוב בביתה של קאמיל‪ .‬מגנוס ראה את חלון‬
‫הטרקלין ואת וילון הקטיפה האדום שכיסה אותו‪“ .‬מה נעשה עכשיו? בעניין זימון השֵד? יש‬
‫לנו לאן ללכת?״‬
‫“לי יש לאן ללכת‪,‬״ אמר לו מגנוס ונשא תפילת הודיה חרישית על האובססיה העיקשת של‬
‫וויל לזימון השֵד‪“ .‬יש לי חבר שאוכל לבקר אצלו‪ .‬אתה תחזור למכון‪ .‬אני אתחיל לעבוד על‬
‫השן הארורה שלך בהקדם האפשרי‪ .‬אשלח לך מסר ברגע שאדע יותר‪.‬״‬
‫וויל הנהן באטיות‪ ,‬ואז הביט בשמים השחורים‪“ .‬הכוכבים‪,‬״ אמר‪“ .‬מעולם לא ראיתי אותם‬
‫בהירים כל כך‪ .‬נדמה לי שהרוח פיזרה את הערפל‪.‬״‬
‫מגנוס נזכר בהנאה בפניו של וויל כשעמד ודימם בטרקלין של קאמיל‪ ,‬והחזיק בידו את שֵן‬
‫השד‪ .‬משום־מה נראה לי שלא הכוכבים הם שהשתנו‪.‬‬

‫“ציידת צללים?״ קראה טסה בהפתעה‪“ .‬זה בלתי־אפשרי‪.‬״ היא הסתובבה במקומה והביטה‬
‫בשרלוט‪ ,‬שנראתה מזועזעת לא פחות ממנה‪“ .‬זה בלתי־אפשרי‪ ,‬נכון? וויל אמר לי שכל‬
‫צאצאי הזיווג בין ציידי צללים לשדים נולדים מתים‪.‬״‬
‫שרלוט נדה בראשה‪“ .‬לא‪ .‬לא‪ ,‬זה בלתי־אפשרי‪.‬״‬
‫“אבל אם ג׳סמין חייבת לומר את האמת –“ קולה של טסה נסדק‪.‬‬
‫“היא חייבת לומר את האמת כפי שהיא מאמינה בה‪,‬״ הסבירה לה שרלוט‪“ .‬אם אחיך שיקר‬
‫לה והיא האמינה לו‪ ,‬היא תחזור על הדברים כאילו היו אמת לאמיתה‪.‬״‬
‫“נייט לעולם לא ישקר לי‪,‬״ סיננה ג׳סמין‪.‬‬
‫“אם אמה של טסה היתה ציידת צללים‪,‬״ אמרה לה שרלוט בקור‪“ ,‬אז גם נייט צייד צללים‪.‬‬
‫כל צאצא של צייד צללים הוא צייד צללים בעצמו‪ .‬הוא לא הזכיר את זה אף פעם? שגם הוא‬
‫צייד צללים?״‬
‫ג׳סמין נראתה מזועזעת‪“ .‬נייט איננו צייד צללים!״ ייללה‪“ .‬הייתי מרגישה את זה! ולא‬
‫הייתי מתחתנת –“ היא השתתקה ונשכה את שפתה התחתונה‪.‬‬
‫“זה חייב להיות אחד מן השניים‪ ,‬ג׳סמין‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬כנראה נישאת לצייד צללים‪,‬‬
‫ואין אירוניה גדולה מזו; או שנישאת לשקרן שניצל אותך ואחר כך השליך אותך‪ ,‬וזו בהחלט‬
‫אפשרות סבירה יותר‪ .‬הוא בוודאי ידע שבסופו של דבר תיתפסי‪ .‬ומה הוא חשב שיקרה לך‬
‫אז?״‬
‫“שום דבר‪.‬״ ג׳סמין נראתה המומה‪“ .‬הוא אמר שאתם חלשים‪ .‬שלא תענישו אותי‪ .‬שלא‬
‫תהיו מסוגלים לפגוע בי‪.‬״‬
‫“אז הוא טעה‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬את בגדת במסדר‪ .‬וכך גם בּנדיקט לייטווּד‪ .‬וכשהקונסול‬
‫ישמע על כך –“‬
‫ג׳סמין צחקה‪ ,‬אבל היה זה צחוק חלש וסדוק‪“ .‬תגידו לו‪,‬״ אמרה‪“ .‬זה בדיוק מה שמוֹרטמן‬
‫רוצה‪.‬״ היא גמגמה‪“ .‬אל תשאלו אותי למה‪ .‬אני לא יודעת‪ .‬אני יודעת רק שהוא רוצה בזה‪ .‬אז‬
‫לכי להלשין‪ ,‬שרלוט‪ .‬זה רק יקל עליו להשלים את התוכנית שלו‪.‬״‬
‫שרלוט לפתה את מרגלות המיטה‪ ,‬ומפרקי אצבעותיה הלבינו‪“ .‬איפה מוֹרטמן?״‬
 ‫ג׳סמין נרעדה‪ ,‬הנידה את ראשה‪ ,‬ושערה התנופף מצד לצד‪“ .‬לא‪...‬״‬
‫“איפה מוֹרטמן?״‬
‫“ה־הוא‪,‬״ היא נשנקה‪“ .‬הוא –“ פניה של ג׳סמין הפכו כמעט סגולות‪ ,‬ועיניה בלטו‬
‫מחוריהן‪ .‬היא אחזה בחרב בכל כוחה‪ ,‬ודם נקווה סביב קצות אצבעותיה‪ .‬טסה הביטה בשרלוט‬
‫באימה‪“ .‬באידריס‪,‬״ סיננה לבסוף ג׳סמין‪ ,‬וצנחה על הכרית‪.‬‬
‫פניה של שרלוט התאבנו‪“ .‬באידריס?״ חזרה על הדברים‪“ .‬מוֹרטמן נמצא באידריס‪,‬‬
‫מולדתנו?״‬
‫עפעפיה של ג׳סמין רפרפו‪“ .‬לא‪ .‬הוא לא שם‪.‬״‬
‫“ג׳סמין!״ שרלוט נראתה כמי שעומדת לזנק על הנערה ולנער אותה עד ששיניה ינקשו‪.‬‬
‫“איך ייתכן שהוא שם ולא שם? הצילי את עצמך‪ ,‬נערה טיפשה‪ .‬אמרי לנו איפה הוא!״‬
‫“די!״ זעקה ג׳סמין‪“ .‬די‪ ,‬זה כואב‪.‬״‬
‫שרלוט נעצה בה מבט ארוך וקשה‪ .‬אז היא ניגשה לדלת החדר‪ ,‬וחזרה מלווה באח חנוך‪.‬‬
‫היא שילבה את זרועותיה על חזה והחוותה על ג׳סמין בסנטרה‪“ .‬משהו לא בסדר‪ ,‬האח חנוך‪.‬‬
‫שאלתי אותה היכן מוֹרטמן‪ ,‬והיא אמרה שהוא באידריס‪ .‬כששאלתי אותה שוב‪ ,‬היא‬
‫הכחישה‪.‬״ קולה שוב נהיה מצמית‪“ .‬ג׳סמין! האם מוֹרטמן הצליח לעבור את כשפי ההגנה של‬
‫אידריס?״‬
‫ג׳סמין נשמעה חנוקה; נשימתה בקעה מגרונה שורקנית‪“ .‬לא‪ ,‬אני נשבעת שלא‪ ...‬שרלוט‪,‬‬
‫בבקשה‪...‬״‬
‫שרלוט‪ .‬האח חנוך דיבר בתקיפות‪ ,‬ודבריו הדהדו גם בראשה של טסה‪ .‬מספיק‪ .‬יש חסם‬
‫כלשהו בראשה של הנערה‪ ,‬מעשה ידיו של מוֹרטמן‪ .‬הוא מתגרה בנו ברעיון של אידריס‪ ,‬אך‬
‫היא מודה שהוא איננו שם‪ .‬החסם רב־עוצמה‪ .‬אם תמשיכי לחקור אותה‪ ,‬ייתכן שלבה יידום‪.‬‬
‫כתפיה של שרלוט שחו‪“ .‬אז מה אני‪...‬״‬
‫תני לי לקחת אותה איתי לעיר השתקנים‪ .‬יש לנו דרכים משלנו לחשוף את הסודות הנעולים‬
‫במוח‪ ,‬סודות שאפילו הנערה עצמה אינה מודעת לקיומם‪.‬‬
‫האח חנוך שלף את החרב מאחיזתה של ג׳סמין‪ .‬נדמה שבקושי הבחינה בו‪ .‬מבטה היה נעוץ‬
‫בשרלוט‪ ,‬עיניה פקוחות ומבועתות‪“ .‬לעיר העצמות?״ לחשה‪“ .‬אל משכנם של המתים? לא!‬
‫אני לא אלך לשם! אינני סובלת את המקום הזה!״‬
‫“אם כך‪ ,‬גלי לנו היכן מוֹרטמן‪,‬״ אמרה לה שרלוט‪ ,‬קולה קר כקרח‪.‬‬
‫ג׳סמין רק פרצה שוב בבכי‪ .‬שרלוט התעלמה ממנה‪ .‬האח חנוך הקים את הנערה על רגליה;‬
‫ג׳סמין נאבקה‪ ,‬אבל האח השתקן אחז בה אחיזת ברזל‪ ,‬וידו השנייה נחה על קת חרב התמותה‪.‬‬
‫“שרלוט!״ צווחה ג׳סמין בקול מעורר רחמים‪“ .‬שרלוט‪ ,‬בבקשה‪ ,‬לא לעיר השתקנים!‬
‫תנעלי אותי בקריפטה‪ ,‬תמסרי אותי לידי המועצה‪ ,‬אבל בבקשה אל תשלחי אותי לבד ל – בית‬
‫הקברות הזה! אני אמות מפחד!״‬
‫“היית צריכה לחשוב על זה לפני שבגדת בנו‪,‬״ אמרה לה שרלוט‪“ .‬האח חנוך‪ ,‬קח אותה‪,‬‬
‫בבקשה‪.‬״‬
‫ג׳סמין המשיכה לצווח גם כשהאח השתקן הניף אותה על כתפו‪ .‬טסה צפתה בו בעיניים‬
‫פעורות כשיצא עמה מהחדר‪ .‬זעקותיה של ג׳סמין הדהדו בפרוזדור הארוך‪ ,‬ועדיין נשמעו‬
‫בחדר גם לאחר שהדלת נסגרה – ופתאום השתרר שקט‪.‬‬
‫“ג׳סמין –“ לחשה טסה‪.‬‬
‫“היא בסדר גמור‪ .‬ייתכן שהוא צייר עליה רוּנת שקט‪ .‬זה הכול‪ .‬אין מה לדאוג‪,‬״ אמרה‬
‫שרלוט והתיישבה על קצה המיטה‪ .‬היא השפילה מבט תמה אל ידיה‪ ,‬כאילו לא היו שלה‪.‬‬
‫“הנרי‪...‬״‬
‫“תרצי שאלך להעיר אותו‪ ,‬גברת בּראנוול?״ שאלה סופי ברוך‪.‬‬
‫“הוא בקריפטה‪ ,‬עובד‪ ...‬לא הייתי מסוגלת לקרוא לו‪.‬״ קולה של שרלוט נשמע פתאום‬
‫מרוחק‪“ .‬ג׳סמין נמצאת איתנו מאז היתה ילדה קטנה‪ .‬זה היה עלול להיות למעלה מכוחו‪ .‬אין‬
‫בו שמץ של אכזריות‪.‬״‬
‫“שרלוט‪.‬״ טסה נגעה בכתפה בעדינות‪“ .‬שרלוט‪ ,‬גם בך אין שמץ של אכזריות‪.‬״‬
‫“אני עושה את מה שצריך‪ .‬אין מה לדאוג‪,‬״ אמרה שוב שרלוט ופרצה בבכי‪.‬‬
14
 ‫עיר השתקנים‬
‫‪She howl‬׳‪.d aloud, “I am on fire within‬‬
‫‪.There comes no murmur of reply‬‬
‫‪,What is it that will take away my sin‬‬
‫‪?And save me lest I die‬״‬
‫– אלפרד לורד טניסון‪The Palace of Art ,‬‬

‫“ג׳סמין‪,‬״ חזר הנרי ואמר‪ ,‬אולי בפעם החמישית או השישית‪“ .‬אני עדיין מתקשה להאמין‪.‬‬
‫ג׳סמין שלנו?״‬
‫בכל פעם שחזר על הדברים‪ ,‬נקפץ עוד יותר פיה של שרלוט‪ ,‬הבחינה טסה‪“ .‬כן‪,‬״ חזרה גם‬
‫היא ואמרה‪“ .‬ג׳סמין‪ .‬היא ריגלה אחרינו ודיווחה לנייט על כל צעד שלנו‪ ,‬והוא מסר את‬
‫המידע למוֹרטמן‪ .‬אני חייבת לחזור על זה שוב ושוב?״‬
‫הנרי מצמץ לעברה‪“ .‬מצטער‪ ,‬יקירתי‪ .‬אני מקשיב לך‪ .‬אני פשוט –“ הוא נאנח‪“ .‬ידעתי‬
‫שהיא אומללה‪ .‬אבל לא עלה על דעתי שהיא שונאת אותנו‪.‬״‬
‫“לא נראה לי שהיא שנאה – שונאת אותנו‪.‬״ זה היה ג׳ם‪ ,‬שעמד ליד האח המבוערת‬
‫בטרקלין‪ ,‬וידו נחה על המדף‪ .‬הם לא התכנסו לארוחת הבוקר כפי שנהגו תמיד; איש לא‬
‫הכריז על כך רשמית וגם לא הסביר מדוע‪ ,‬אבל טסה ניחשה ששרלוט היתה מתקשה‬
‫להתמודד עם הכיסא הריק של ג׳סמין בארוחת הבוקר‪.‬‬
‫בכייה של שרלוט לא נמשך זמן רב בלילה הקודם; היא התעשתה במהרה ונופפה בביטול‬
‫לנוכח ניסיונותיהן של סופי ושל טסה להביא לה מטליות לחות או ספל תה‪ ,‬טלטלה את ראשה‬
‫בנוקשות ואמרה שוב ושוב שאינה יכולה להרשות לעצמה להישבר כך‪ ,‬כי זו העת לתכנון‪,‬‬
‫לאסטרטגיה‪ .‬היא פנתה אל חדרה של טסה‪ ,‬כשסופי וטסה דולקות אחריה‪ ,‬ומיששה‬
‫בקדחתנות את קורות הרצפה עד שלבסוף מצאה ספר קטן‪ ,‬כמו ספר תנ״ך משפחתי‪ ,‬בכריכת‬
‫עור לבנה‪ ,‬עטוף ביריעת קטיפה‪ .‬היא תחבה את הספר לכיסה בנחישות‪ ,‬נופפה שוב בביטול‬
‫בתגובה על שאלותיה של טסה וקמה ממקומה‪ .‬השמים מחוץ לחלונות כבר התבהרו קלות‬
‫ונצבעו בגוון החיוור של השחר העולה‪ .‬שרלוט נראתה מותשת כשביקשה מסופי להורות‬
‫לברידג׳ט להגיש בטרקלין ארוחת בוקר פשוטה ולא־חמה‪ ,‬ולעדכן בכך גם את סיריל כדי‬
‫שיוכל ליידע את כל יושבי הבית‪ .‬ואז פנתה ללכת‪.‬‬
‫בעזרתה של סופי‪ ,‬ובתחושה של אסירות תודה‪ ,‬הצליחה טסה סוף כל סוף לפשוט מעליה‬
‫את שמלתה של ג׳סמין; היא התרחצה ולבשה את השמלה הצהובה שלה‪ ,‬זו שג׳סמין קנתה‬
‫לה‪ .‬היא קיוותה שהצבע הבהיר ישפר את מצב רוחה‪ ,‬אבל עדיין הרגישה עייפה ונטולת‬
‫כוחות‪.‬‬
‫היא מצאה את אותה ארשת גם בפניו של ג׳ם כשנכנסה לטרקלין‪ .‬מתחת לעיניו היו צלליות‪,‬‬
‫והוא הסיט את מבטו ממנה‪ .‬זה כאב‪ .‬וזה גם הזכיר לה את אמש‪ ,‬עם וויל‪ ,‬במרפסת‪ .‬אבל זה‬
‫היה שונה‪ ,‬אמרה לעצמה‪ .‬אבקת המכשפים דחפה אותם לזה‪ ,‬להפגנה של טירוף זמני‪ .‬זה לא‬
‫מה שקרה בינה לג׳ם‪.‬‬
‫“אני לא מאמין שהיא שונאת אותנו‪,‬״ חזר ג׳ם ואמר בניסיון לתקן את השימוש שלו בזמן‬
‫עבר‪“ .‬היא תמיד רצתה כל כך הרבה‪ .‬היא תמיד היתה נואשת כל כך‪.‬״‬
‫“זו אשמתי‪,‬״ אמרה שרלוט חרישית‪“ .‬היה אסור לי להכריח אותה להיות ציידת צללים‪,‬‬
‫כשלכולם היה ברור שהיא מתעבת את זה‪.‬״‬
‫“לא‪ .‬לא!״ הנרי מיהר להרגיע את אשתו‪“ .‬תמיד היית טובה אליה‪ .‬עשית למענה כל מה‬
‫שיכולת‪ .‬לפעמים יש מנגנונים כה שבורים‪ ,‬שלא ניתן לתקן אותם‪.‬״‬
‫“ג׳סמין היא לא שעון‪ ,‬הנרי‪,‬״ ענתה לו שרלוט בנימה מרוחקת‪ .‬טסה תהתה אם היא עדיין‬
‫כועסת על הנרי‪ ,‬משום שלא רצה להצטרף אליה לפגישה עם ווּלזי סקוֹט‪ ,‬או שהיא כועסת על‬
‫כל העולם‪“ .‬אולי עדיף שאעטוף את המכון בנייר עטיפה ובסרט ואתן אותו במתנה לבּנדיקט‬
‫לייטווּד‪ .‬זו הפעם השנייה שאנחנו מגלים מרגל תחת קורת הגג שלנו‪ ,‬בלי לדעת על כך עד‬
‫שנגרם נזק רציני‪ .‬זה די ברור שאינני מתאימה לתפקיד‪.‬״‬
‫“במובן מסוים זה היה רק מרגל אחד‪,‬״ ניסה הנרי את כוחו‪ ,‬אך השתתק כששרלוט נעצה בו‬
‫מבט שהיה ממס זכוכית‪.‬‬
‫“אם בּנדיקט לייטווּד עובד בשירותו של מוֹרטמן‪ ,‬אסור להניח לו להשתלט על המכון‪,‬״‬
‫אמרה טסה‪“ .‬למעשה‪ ,‬די בנשף שערך אתמול בלילה כדי לפסול אותו‪.‬״‬
‫“הבעיה תהיה להוכיח את זה‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ .‬בּנדיקט יכחיש הכול; זו תהיה המילה שלך‬
‫מול המילה שלו‪ ,‬ואת שוכנת תחתיות בכלל –“‬
‫“מה עם וויל?״ שאלה שרלוט וקימטה את מצחה‪“ .‬ואם כבר מדברים על וויל‪ ,‬איפה הוא?״‬
‫“ישן עד מאוחר‪ ,‬בלי שום ספק‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ ,‬ובתור עד‪ ,‬הוא לא ממש יעיל‪ .‬כולם גם‬
‫ככה חושבים שהוא מטורף –“‬
‫“אה‪,‬״ נשמע לפתע קול מפתח הטרקלין‪“ ,‬שוב אתם מקיימים את הישיבה השנתית בנושא‬
‫כולם־חושבים־שוויל־מטורף?״‬
‫“זו ישיבה דו־שנתית‪,‬״ ענה לו ג׳ם‪“ .‬ולא‪ ,‬זו לא הישיבה הזאת‪.‬״‬
‫עיניו של וויל נעו אל טסה בצדו המרוחק של החדר‪“ .‬הם יודעים הכול על ג׳סמין?״ שאל‪.‬‬
‫הוא נראה עייף‪ ,‬אבל פחות עייף משחשבה שיהיה; הוא נראה חיוור‪ ,‬אבל היתה בו גם מעין‬
‫התרגשות כבושה שנראתה כמעט כמו – אושר‪ .‬בטנה התהפכה כשזיכרונות ליל האתמול‬
‫שטפו אותהש – הכוכבים‪ ,‬המרפסת‪ ,‬הנשיקות‪.‬‬
‫באיזו שעה חזר הביתה? תהתה‪ .‬איך הוא חזר? ומדוע הוא נראה כל כך – נרגש? האם הוא‬
‫מזועזע ממה שקרה ביניהם אמש במרפסת‪ ,‬או שזה משעשע אותו? ואלוהים אדירים‪ ,‬האם‬
‫סיפר על כך לג׳ם? אבקת מכשפים‪ ,‬אמרה לעצמה בייאוש‪ .‬היא לא היתה כתמול שלשום‪ ,‬היא‬
‫לא פעלה מרצונה‪ .‬אין ספק שג׳ם יבין את זה‪ .‬לבה יישבר אם תפגע בו‪ .‬אם אכפת לו בכלל‪...‬‬
‫“כן‪ ,‬הם יודעים הכול על ג׳סמין‪,‬״ נחפזה לומר‪“ .‬חקרנו אותה עם חרב התמותה‪ ,‬ואז היא‬
‫נלקחה אל עיר השתקנים‪ .‬כרגע אנחנו שוקלים מה לעשות הלאה‪ ,‬יש לכך חשיבות מכרעת‪.‬‬
‫שרלוט נסערת מאוד‪.‬״‬
‫שרלוט הביטה בה בתמיהה‪.‬‬
‫“את באמת נסערת‪,‬״ אמרה לה טסה‪ ,‬שהיתה כמעט חסרת־נשימה מרוב מאמץ להקדים את‬
‫כולם ולדבר‪“ .‬ושאלת על וויל –“‬
‫“והנה אני פה‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬שצנח על כיסא לצדו של ג׳ם‪ .‬זרועו היתה חבושה‪ ,‬ושרוול‬
‫חולצתו כיסה אותה חלקית‪ .‬על ציפורניו היה דם קרוש‪“ .‬אני שמח לשמוע שג׳סמין בעיר‬
‫השתקנים‪ .‬זה המקום הטוב ביותר עבורה‪ .‬אז מה הצעד הבא?״‬
‫“זה מה שאנחנו מנסים להחליט‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪.‬‬
‫“טוב‪ ,‬מי יודע שהיא שם?״ שאל וויל‪.‬‬
‫“רק אנחנו‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ ,‬והאח חנוך‪ ,‬אבל הוא הסכים שלא לעדכן את המסדר לפחות‬
‫עוד יממה‪ .‬עד שנחליט מה לעשות‪ .‬מה שמזכיר לי‪ ,‬שעליי להחליף איתך כמה מילים‪ ,‬וויל;‬
‫אני לא אוהבת את העובדה שנסעת לרגל אחרי בּנדיקט לייטווּד בלי לעדכן אותי‪ ,‬ועוד גררת‬
‫איתך את טסה‪.‬״‬
‫“לא יכולנו לבזבז זמן‪,‬״ אמר לה וויל‪“ .‬עד שהיינו מעירים אותך ועד שהיית מסכימה‬
‫לתוכנית‪ ,‬נתנאל היה נמוג ונעלם‪ .‬ואת לא יכולה לומר לי שהרעיון היה גרוע‪ .‬גילינו הרבה‬
‫מאוד מידע על נתנאל ועל בּנדיקט לייטווּד –“‬
‫“נתנאל גריי ובּנדיקט לייטווּד אינם מוֹרטמן‪.‬״‬
‫וויל צייר דבר־מה באוויר באצבעותיו הארוכות והאלגנטיות‪“ .‬מוֹרטמן הוא העכביש‬
‫שבמרכז הרשת‪,‬״ אמר‪“ .‬ככל שנגלה יותר‪ ,‬כך נדע עד לאן פרש את הרשת שלו‪ .‬עד אמש לא‬
‫היה לנו מושג באיזה אופן הוא קשור ללייטווּד; עכשיו אנחנו יודעים שהאיש הוא הבובה שלו‪.‬‬
‫אני אומר שעלינו לפנות למסדר ולדווח להם על בּנדיקט ועל ג׳סמין‪ .‬שוויילנד יטפל בהם‪.‬‬
‫נראה מה בּנדיקט יחשוף כשיחזיק בידו את חרב התמותה‪.‬״‬
‫שרלוט נדה בראשה‪“ .‬לא‪ ,‬אני – אנחנו לא יכולים לעשות את זה‪.‬״‬
‫וויל הטה את ראשו לאחור‪“ .‬למה לא?״‬
‫“כי ג׳סמין אמרה שלזה בדיוק מצפה מוֹרטמן‪ .‬והיא אמרה את זה בהשפעת חרב התמותה‪.‬‬
‫היא לא שיקרה‪.‬״‬
‫“אבל אולי היא טועה‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬בהחלט ייתכן שמוֹרטמן חזה את הנולד והורה לנייט‬
‫לשתול את המחשבה בראשה כדי שאנו נשלוף אותה משם‪.‬״‬
‫“אתה חושב שהוא היה מרחיק לכת כל כך במזימותיו?״ שאל הנרי‪.‬‬
‫“ללא ספק‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬האיש הוא אסטרטג‪.‬״ הוא תופף על רקתו‪“ .‬כמוני‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬אתה חושב שעלינו לפנות למסדר?״ שאל ג׳ם‪.‬‬
‫“מה פתאום?!״ קרא וויל‪“ .‬ומה אם היא דיברה אמת? כולנו נרגיש כמו מטומטמים‪.‬״‬
‫שרלוט הניפה את ידיה בתסכול‪“ .‬אבל אתה אמרת –“‬
‫“אני יודע מה אמרתי‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬אבל צריך לחשוב על ההשלכות‪ .‬אם נפנה למסדר‬
‫ואנחנו טועים‪ ,‬ניפול היישר לידיו של מוֹרטמן‪ .‬עדיין יש לנו כמה ימים עד לתום הארכה‬
‫שקיבלנו‪ .‬לא נשיג דבר אם נפנה למסדר מוקדם מדי‪ .‬אם נמשיך לחקור ונתקדם צעד־צעד‪...‬״‬
‫“ואיך אתה מציע לחקור?״ תהתה טסה‪.‬‬
‫וויל סובב את פניו אליה‪ .‬בעיניו הכחולות היפות לא היה דבר שהזכיר לה את וויל מאמש‪,‬‬
‫זה שנגע בה בעדינות כזו‪ ,‬שלחש את שמה כאילו היה זה סוד שהיה רק שלו‪“ .‬הבעיה עם‬
‫ג׳סמין היא שגם אם נאלץ אותה לומר את האמת‪ ,‬הידע שלה מוגבל מאוד‪ .‬אבל יש לנו קשר‬
‫נוסף אל המגיסטר‪ .‬והאדם הזה עשוי לדעת הרבה יותר‪ .‬מדובר באחיך נייט‪ ,‬באמצעות‬
‫ג׳סמין‪ .‬הוא עדיין סומך עליה‪ .‬אם תזמן אותו לפגישה‪ ,‬נוכל ללכוד אותו שם‪.‬״‬
‫“ג׳סמין לעולם לא תסכים לעשות את זה‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬לא אחרי –“‬
‫וויל נעץ בה מבט אפל‪“ .‬נראה לי שכולכם נסערים מכדי לחשוב בהיגיון‪,‬״ אמר‪“ .‬בוודאי‬
‫שהיא לא תסכים‪ .‬נבקש מטסה לחזור ולגלם את תפקידה של ג׳סמין‪ ,‬צעירה אופנתית‬
‫ובוגדנית מאין כמותה‪.‬״‬
‫“זה נשמע מסוכן‪,‬״ אמר ג׳ם חרישית‪“ .‬לטסה‪.‬״‬
‫טסה לכסנה אליו את מבטה‪ ,‬ולרגע הבחינה בהבזק של עיניו הכסופות‪ .‬זו הפעם הראשונה‬
‫שהביט בה מאז יצאה מחדרו באותו הלילה‪ .‬הייתכן שדמיינה את הדאגה בקולו כשדיבר על‬
‫הסכנה הצפויה לה‪ ,‬או שהוא פשוט היה ג׳ם שדואג לכולם? הוא לא רצה לחזות במותה‬
‫מטוב־לבו‪ ,‬ולא – לא מתוך הרגש שייחלה לו‪.‬‬
‫יהיה אשר יהיה‪ ,‬לפחות שלא יתעב אותה‪...‬‬
‫“טסה חסרת־מורא‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬והסכנה מזערית‪ .‬נשלח לו פתק ונארגן פגישה במקום שבו‬
‫נוכל להפתיע אותו בקלות‪ .‬האחים השתקנים יכולים לענות אותו‪ ,‬עד שימסור את כל המידע‬
‫הנחוץ לנו‪.‬״‬
‫“לענות אותו?״ שאל ג׳ם‪“ .‬זה אחיה של טסה –“‬
‫“לענות אותו‪,‬״ הסכימה טסה‪“ .‬אם זה מה שצריך‪ .‬אני נותנת לכם את רשותי‪.‬״‬
‫שרלוט הביטה בה‪ ,‬המומה‪“ .‬את לא מתכוונת לזה‪.‬״‬
‫“אמרת לי שיש דרכים לפשפש במוחו ולחשוף סודות‪,‬״ אמרה לה טסה‪“ .‬בזמנו ביקשתי‬
‫ממך לא לעשות את זה‪ ,‬ונענית לבקשה שלי‪ .‬אני מודה לך על כך‪ ,‬אבל עכשיו את משוחררת‬
‫מהבטחתך‪ .‬את יכולה לפשפש כרצונך‪ ,‬אם זה מה שצריך לעשות‪ .‬זה חשוב לי עוד יותר‬
‫מאשר לך‪ .‬לך חשובים המכון וההגנה על ציידי הצללים‪ .‬גם לי חשובים הדברים הללו‪,‬‬
‫שרלוט‪ .‬אבל נייט – הוא עובד בשירותו של מוֹרטמן‪ .‬של מוֹרטמן‪ ,‬שרוצה לחטוף אותי‬
‫ולהשתמש בי‪ ,‬ואפילו איננו יודעים באיזה אופן‪ .‬מוֹרטמן‪ ,‬שעשוי לדעת מה אני‪ .‬נייט אמר‬
‫לג׳סמין שאבי היה שד ושאמי היתה ציידת צללים –“‬
‫וויל הזדקף‪“ .‬זה בלתי־אפשרי‪,‬״ אמר‪“ .‬ציידי צללים ושדים – הם לא יכולים להתרבות‪.‬‬
‫הם לא יכולים לייצר צאצאים‪.‬״‬
‫“אז אולי זה שקר‪ ,‬כמו השקר על כך שמוֹרטמן נמצא באידריס‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬זה לא אומר‬
‫שמוֹרטמן איננו יודע מה האמת‪ .‬ואני חייבת לדעת מה אני‪ .‬לכל הפחות‪ ,‬אני חושבת שזה‬
‫המפתח לשאלה מדוע אני חשובה לו כל כך‪.‬״‬
‫היה עצב בעיניו של ג׳ם כשהביט בה‪ ,‬ואז הסב את מבטו‪“ .‬בסדר‪,‬״ אמר‪“ .‬וויל‪ ,‬איך אתה‬
‫מציע שנפתה אותו להגיע לפגישה? נראה לך שהוא לא יבחין כי לא מדובר בכתב ידה של‬
‫ג׳סמין? ואולי יש ביניהם איזה סימן סודי?״‬
‫“חייבים לשכנע את ג׳סמין‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬שתעזור לנו‪.‬״‬
‫“בבקשה ממך‪ ,‬רק אל תציע שנענה אותה‪,‬״ אמר לו ג׳ם ברוגז‪“ .‬כבר עשינו שימוש בחרב‬
‫התמותה‪ .‬היא סיפרה לנו את כל מה ש –“‬
‫“חרב התמותה לא גילתה לנו היכן הם נהגו להיפגש‪ ,‬או באילו קודים השתמשו‪ ,‬או את‬
‫שמות החיבה שנהגו לכנות בהם זה את זה‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬אתה לא מבין? זו ההזדמנות‬
‫האחרונה של ג׳סמין‪ .‬ההזדמנות האחרונה שלה לשתף פעולה‪ .‬לשכנע את המסדר שיקל‬
‫בעונשה‪ .‬לזכות במחילה‪ .‬גם אם המכון יישאר בידיה של שרלוט‪ ,‬נראה לך שהם ישאירו‬
‫בידינו את גורלה של ג׳סמין? לא‪ ,‬היא תהיה נתונה לחסדיהם של הקונסול ושל‬
‫האינקוויזיטור‪ .‬והם לא יהיו נחמדים‪ .‬אם היא תעשה את הדבר הזה למעננו‪ ,‬היא עשויה‬
‫להציל את עצמה‪.‬״‬
‫“אני לא משוכנעת שחשוב לה להציל את עצמה‪,‬״ אמרה טסה ברוך‪“ .‬ודאי שחשוב לה‪,‬״‬
‫השיב לה וויל‪“ .‬כולם רוצים לחיות‪.‬״‬
‫ג׳ם מיהר להפנות את מבטו אל האח המבוערת‪.‬‬
‫“השאלה היא את מי לשלוח כדי לשכנע אותה‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬אני לא יכולה ללכת‪ .‬היא‬
‫שונאת אותי ורואה בי את האשמה העיקרית במצבה‪.‬״‬
‫“אני יכול ללכת‪,‬״ אמר הנרי‪ ,‬ופניו העדינות נראו מוטרדות‪“ .‬ייתכן שאוכל לדבר איתה‬
‫בהיגיון‪ ,‬להסביר לה על האיוולת שבאהבת נעורים‪ ,‬כמה מהר היא נמוגה לנוכח המציאות‬
‫הקשה של החיים –“‬
 ‫“לא‪.‬״ הטון של שרלוט היה פסקני‪.‬‬
‫“סביר להניח שהיא לא רוצה לראות גם אותי‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬אז נשאר לנו רק ג׳ם‪ .‬איש לא‬
‫יכול לשנוא אותו‪ .‬אפילו החתול השטני ההוא אוהב אותו‪.‬״‬
‫ג׳ם נשף ארוכות והמשיך לבהות באש‪“ .‬אני אסע לעיר השתקנים‪,‬״ אמר‪“ .‬אבל רק אם‬
‫טסה תבוא איתי‪.‬״‬
‫טסה נשאה את מבטה‪ ,‬מופתעת‪“ .‬לא‪ ,‬לא‪,‬״ אמרה‪“ .‬לא נראה לי שג׳סמין מחבבת אותי‪.‬‬
‫היא מרגישה שבגדתי בה כשהתחפשתי לה‪ ,‬ואני די מבינה אותה‪.‬״‬
‫“כן‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬אבל את אחותו של נייט‪ .‬אם היא אוהבת אותו כמו שאמרתן‪...‬״ הוא‬
‫היישיר אליה את מבטו‪“ .‬את מכירה את נייט‪ .‬תוכלי לדבר עליו מתוך היכרות עמוקה‪ .‬אולי‬
‫תצליחי לשכנע אותה באמת‪ ,‬בניגוד אליי‪.‬״‬
‫“טוב‪,‬״ נכנעה טסה‪“ .‬אני אנסה‪.‬״‬
‫נדמה שזה היה האות לסיומה של ארוחת הבוקר; שרלוט מיהרה לזמן כרכרה שתיקח אותם‬
‫לעיר השתקנים; כך מעדיפים האחים השתקנים‪ ,‬הסבירה‪ .‬הנרי חזר לקריפטה ואל המצאותיו‪,‬‬
‫וג׳ם הלך להביא את כובעו ומעילו‪ ,‬לאחר שאמר כמה מילים לטסה‪ .‬רק וויל נשאר ישוב‬
‫במקומו ובהה אל תוך האש; טסה‪ ,‬שראתה שהוא אינו זז‪ ,‬חיכתה עד שהדלת תיסגר מאחורי‬
‫ג׳ם‪ ,‬ואז התייצבה בין וויל ללהבות האח‪.‬‬
‫הוא נשא את מבטו באטיות‪ .‬הוא עדיין לבש את הבגדים מאמש‪ ,‬אף שחזית חולצתו הלבנה‬
‫היתה מוכתמת בדם‪ ,‬ובפראק שלו נראה חתך ארוך ומשונן‪ .‬חתך ארוך שיסע גם את לחיו‪,‬‬
‫מתחת לעינו השמאלית‪“ .‬וויל‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“את לא אמורה לנסוע עם ג׳ם?״‬
‫“כן‪,‬״ ענתה‪“ .‬אבל קודם כול אני צריכה שתבטיח לי משהו‪.‬״‬
‫עיניו נעו אל האש‪ ,‬וטסה הבחינה בלהבות המרצדות שהשתקפו באישוניו‪“ .‬דברי מהר‪ .‬יש‬
‫לי עניינים חשובים לטפל בהם‪ .‬אני מתכנן להזעיף פנים כל אחר הצהריים‪ ,‬לשבת בפנים‬
‫קודרות כמו של ביירון כל הערב ולקנח בהוללות אל תוך הלילה‪.‬״‬
‫“אתה מוזמן להתהולל כאוות נפשך‪ .‬אני רק רוצה שתבטיח לי שלא תספר לאיש על מה‬
‫שקרה אתמול בלילה במרפסת‪.‬״‬
‫“אה‪ ,‬זו היית את‪,‬״ אמר לה וויל‪ ,‬כאילו נזכר זה עתה בפרט מפתיע‪.‬‬
‫“תחסוך ממני את השטויות שלך‪,‬״ סיננה‪ ,‬אף על פי שנפגעה‪“ .‬היינו נתונים להשפעה של‬
‫אבקת מכשפים‪ .‬אין לזה שום משמעות‪ .‬אפילו אני לא מאשימה אותך במה שקרה‪ ,‬למרות‬
‫ההתנהגות האיומה שלך כרגע‪ .‬אבל אין צורך שאיש ידע‪ ,‬ואילו היית ג׳נטלמן –“‬
‫“אני לא ג׳נטלמן‪.‬״‬
‫“אבל אתה כן צייד צללים‪,‬״ אמרה בארסיות‪“ .‬ואין שום עתיד לציידי צללים שמתעסקים‬
‫עם מכשפים‪.‬״‬
 ‫האש ריצדה בעיניו כשאמר‪“ ,‬כבר לא כיף להקניט אותך‪ ,‬טס‪.‬״‬
‫“אז תבטיח לי שלא תספר לאיש‪ ,‬גם לא לג׳ם‪ ,‬ואני אלך לדרכי כדי שתוכל להמשיך‬
‫ולכייף‪.‬״‬
‫“אני נשבע לך במלאך‪,‬״ אמר‪“ .‬בין כה וכה לא התכוונתי להתפאר בזה‪ .‬אף שאין לי מושג‬
‫מדוע חשוב לך כל כך שאיש לא ידע שאת חסרת־מוסר‪.‬״‬
‫בעיני רוחה ראתה את פניו של ג׳ם‪“ .‬לא‪,‬״ אמרה‪“ .‬ודאי שאין לך מושג‪.‬״ היא סבה על‬
‫עקביה‪ ,‬יצאה מהחדר והניחה לו לבהות אחריה במבוכה‪.‬‬

‫סופי צעדה ברחוב פיקדילי בראש מורכן והשפילה את עיניה אל המדרכה‪ .‬היא התרגלה‬
‫למלמולים ולפיות הפעורים בכל פעם שיצאה מהמכון‪ ,‬ולמבטים שננעצו בצלקת שלה; היא‬
‫למדה לצעוד באופן שהסתיר את פניה מתחת לצל שמצנפתה יצרה‪ .‬היא לא התביישה בצלקת‬
‫שלה‪ ,‬אבל שנאה את הרחמים שראתה בעיניהם של אנשים‪.‬‬
‫היא לבשה את אחת השמלות הישנות של ג׳סמין‪ .‬היא עדיין לא יצאה מהאופנה‪ ,‬אבל ג׳סמין‬
‫ראתה בכל שמלה שלבשה יותר משלוש פעמים שמלה שעבר זמנה‪ ,‬והשליכה אותה לפח או‬
‫דאגה שייעשו בה תיקונים‪ .‬היתה זו שמלת משי מפוספסת בירוק ובלבן‪ ,‬והמצנפת קושטה‬
‫בפרחי שעווה לבנים ובעלים ירוקים‪ .‬בסך הכול‪ ,‬חשבה‪ ,‬היה אפשר להאמין שהיא אכן נערה‬
‫טובה מבית טוב – אילולא יצאה מהבית לבדה – במיוחד משום שידיה המיובלות היו נתונות‬
‫בכסיות לבנות מעור גדי‪.‬‬
‫היא ראתה את גדעון עוד לפני שראה אותה‪ .‬הוא נשען על פנס רחוב מחוץ לשער הכניסה‬
‫הירוק־בהיר של בית הכולבו פוֹרטנאם אנד מֵייסוֹן‪ .‬לבה החסיר פעימה כשהביטה בו‪ ,‬יפה כל‬
‫כך בבגדיו הכהים‪ ,‬מציץ בשעון זהב שחובר לכיס מקטורנו בשרשרת דקה‪ .‬היא עצרה לרגע‬
‫והביטה בהמון האנשים שחלפו על פניו‪ ,‬בשאון החיים הלונדוני ששאג סביבו‪ ,‬ובגדעון עצמו‬
‫שנראה רגוע כמו סלע בלבו של נהר גועש‪ .‬זה משהו שאפיין את כל ציידי הצללים‪ ,‬חשבה‪,‬‬
‫השקט הנפשי הזה‪ ,‬הילה אפלה של קיום נפרד‪ ,‬שהבדילה בינם לזרם החיים הסתמי‪.‬‬
‫או אז הרים את מבטו וראה אותה‪ ,‬וחייך חיוך ששינה את פניו‪“ .‬מיס קולינס‪,‬״ אמר וניגש‬
‫אליה‪ .‬וכשגם היא קרבה אליו‪ ,‬הרגישה שהיא צועדת אל תוך מעגל הקיום הנפרד שלו‪ .‬נדמה‬
‫שאט־אט נמוג שאון התנועה בעיר‪ ,‬של הולכי רגל ושל כרכרות גם יחד‪ ,‬ושרק גדעון והיא‬
‫עמדו כעת ברחוב זה מול זה‪.‬‬
‫“מר לייטווּד‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫פניו השתנו‪ ,‬אמנם רק במקצת‪ ,‬אבל היא הבחינה בזה‪ .‬והיא הבחינה גם בסלסילת הפיקניק‬
‫שהחזיק בידו השמאלית‪ .‬היא הציצה בה והחזירה את מבטה אליו‪.‬‬
‫“אחת מסלסילות הפיקניק המפורסמות של פוֹרטנאם אנד מֵייסוֹן‪,‬״ אמר וחייך חיוך‬
‫עקמומי‪“ .‬גבינת סטילטון‪ ,‬ביצי שליו‪ ,‬ריבה מעלי ורדים –“‬
‫“מר לייטווּד‪,‬״ שבה ואמרה‪ ,‬נדהמת מכך שקטעה את דבריו‪ .‬משרתת לעולם אינה קוטעת‬
‫את דבריו של ג׳נטלמן‪“ .‬הייתי בסערת רגשות – כל כולי בסערת רגשות‪ ,‬אתה מבין‪ ,‬כי לא‬
‫ידעתי אם עליי לבוא לכאן‪ .‬לבסוף החלטתי שכן‪ ,‬ולו כדי לומר לך פנים אל פנים שלא אוכל‬
‫לראות אותך עוד‪ .‬חשבתי שאתה ראוי לפחות לזה‪ ,‬גם אם אינני משוכנעת בכך‪.‬״‬
‫הוא הביט בה המום‪ ,‬ובאותו הרגע לא ראתה צייד צללים אלא נער ככל הנערים‪ ,‬כמו תומס‬
‫או סיריל‪ ,‬שהחזיק בידו סלסילת פיקניק והתקשה להסוות את הפתעתו ואת העלבון שחש‪.‬‬
‫“מיס קולינס‪ ,‬אם פגעתי בך באיזשהו אופן –“‬
‫“לא אוכל להתראות איתך‪ .‬זה הכול‪,‬״ אמרה לו סופי ופנתה לחזור מיד כלעומת שבאה‪ .‬אם‬
‫תזדרז‪ ,‬תספיק לתפוס את האומניבוס הבא בחזרה לסיטי –‬
‫“מיס קולינס‪ ,‬אנא ממך‪,‬״ אמר גדעון‪ ,‬שעמד ליד מרפקה‪ .‬הוא לא נגע בה‪ ,‬אבל פסע לצדה‬
‫ופניו מודאגות‪“ .‬אמרי לי מה עשיתי‪.‬״‬
‫היא נדה בראשה בשתיקה‪ .‬המבט שלו – אולי היא טעתה כשבאה לכאן‪ .‬הם חלפו על פני‬
‫חנות הספרים הָצ׳ארדס‪ ,‬ולרגע חשבה להיכנס פנימה; הוא ודאי לא יעקוב אחריה‪ ,‬לא למקום‬
‫שבו עלולים לצותת לדבריהם‪ .‬אבל אולי היא טועה‪.‬‬
‫“אני יודע מה קרה‪,‬״ אמר פתאום‪“ .‬וויל‪ .‬הוא סיפר לך‪ ,‬נכון?״‬
‫“עצם העובדה שאתה אומר לי את זה‪ ,‬מוכיחה שיש מה לספר‪.‬״‬
‫“מיס קולינס‪ ,‬אני יכול להסביר‪ .‬אבל בואי איתי – לכאן‪.‬״ הוא הסתובב‪ ,‬ובניגוד לרצונה‬
‫היא הלכה בעקבותיו בצעד זהיר ומהוסס‪ .‬הם עמדו מול כנסיית סנט ג׳יימס; הוא הוביל אותה‬
‫לרחוב צדדי וצר‪ ,‬שחיבר בין פיקדילי לג׳רמין סטריט‪ .‬הרחוב היה שקט יותר‪ ,‬אף כי לא‬
‫שומם לחלוטין; כמה עוברי אורח העיפו בהם מבטים סקרניים – בנערה המצולקת ובבחור‬
‫הנאה וחיוור הפנים‪ ,‬שהניח את סלסילת הפיקניק לרגליו‪.‬‬
‫“זה בגלל מה שקרה אמש‪,‬״ הוא אמר‪“ .‬בגלל הנשף בביתו של אבי בצ׳יזיק‪ .‬היה נדמה לי‬
‫שראיתי את וויל‪ .‬תהיתי אם סיפר לך את כל השאר‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬אתה מודה בזה? שהיית שם‪ ,‬בנשף המתועב והבלתי־הולם הזה –“‬
‫“בלתי־הולם? הוא היה הרבה יותר גרוע מזה‪,‬״ אמר לה גדעון בעוצמת רגשות שכמותה לא‬
‫שמעה אי־פעם בקולו‪ .‬מאחוריהם צלצל פעמון הכנסייה בשעה העגולה; נדמה שגדעון לא‬
‫שמע אותו‪“ .‬מיס קולינס‪ ,‬אין לי אלא להישבע לך שעד אמש לא היה לי מושג באיזו חברה‬
‫עלובה מסתובב אבי ואילו הרגלים נלוזים אימץ לעצמו‪ .‬הייתי בספרד בחצי השנה האחרונה‬
‫–“‬
‫“והוא לא היה כזה לפני כן?״ שאלה סופי כממאנת להאמין‪.‬‬
‫“לא לגמרי‪ .‬קשה לי להסביר‪.‬״ עיניו בהו מעבר לכתפה‪ ,‬אפורות־ירוקות וסוערות מתמיד‪.‬‬
‫“אבי תמיד בז למוסכמות‪ .‬הוא תמיד אהב לעגל פינות‪ ,‬ואפילו להפר את החוק‪ .‬הוא תמיד‬
‫אמר לנו שרק ככה מתקדמים בחיים‪ ,‬ושכל ציידי הצללים עושים את זה‪ .‬ולא היתה לנו דוגמה‬
‫טובה יותר – לגבריאל ולי – אחרי שאיבדנו את אמנו בגיל צעיר‪ .‬רק כשהגעתי למדריד‪,‬‬
‫התחלתי להבין עד כמה אבי‪ ...‬חורג מהמוסכמות‪ .‬גיליתי שלא כולם מזלזלים בחוק ומפרים‬
‫אותו‪ ,‬וכולם התייחסו אליי כמו למפלצת רק משום שהאמנתי בזה‪ ,‬עד ששיניתי את‬
‫התנהגותי‪ .‬התבוננות ומחקר הבהירו לי שלא חונכתי לערכים הנכונים‪ ,‬ושכל זה נעשה‬
‫במכוון‪ .‬חשבתי רק על גבריאל ותהיתי איך אוכל להציל אותו מהגילוי הזה‪ ,‬או לפחות‬
‫מהזעזוע שבגילוי‪.‬״‬
‫“ואחותך‪ ,‬מיס לייטווּד?״‬
‫גדעון נד בראשו‪“ .‬היא תמיד היתה מוגנת מכל זה‪ .‬אבא מאמין שאסור לערב נשים‬
‫בהיבטים האפלים ביותר של עולם התחתיות‪ .‬לא‪ ,‬הוא מאמין שאני צריך להיות מעורב יותר‬
‫מתוקף היותי היורש שלו‪ .‬בדיוק משום כך לקח אותי אבא איתו לנשף שנערך אתמול בלילה‪,‬‬
‫ושם ראה אותי וויל‪.‬״‬
‫“ידעת שהוא שם?״‬
‫“נגעלתי כל כך ממה שראיתי באולם הנשפים‪ ,‬שבסופו של דבר פילסתי את דרכי החוצה‬
‫ויצאתי לגנים לשאוף אוויר צח‪ .‬הצחנה של השדים עוררה בי בחילה‪ .‬בכר הדשא שבחוץ‬
‫ראיתי מישהו מוכר רודף אחרי שד כחול בנחישות רבה‪.‬״‬
‫“מר הרונדייל?״‬
‫גדעון משך בכתפיו‪“ .‬לא היה לי מושג מה הוא עושה שם; היה ברור לי שהוא לא הוזמן‪,‬‬
‫אבל לא היה לי מושג מנין שמע על הנשף‪ ,‬או מדוע הוא רודף אחרי השד‪ .‬לא הייתי משוכנע‪,‬‬
‫עד שראיתי את המבט בפנייך כשראית אותי לפני כמה רגעים‪...‬״‬
‫קולה של סופי התרומם בחדות‪“ .‬אבל סיפרת על כך לאביך או לגבריאל? הם יודעים שהוא‬
‫היה שם‪ ,‬מר וויל?״‬
‫גדעון נד בראשו באטיות‪“ .‬לא אמרתי להם דבר‪ .‬הם ודאי לא ציפו שוויל יהיה שם משום‬
‫סיבה שהיא‪ .‬ציידי הצללים מהמכון אמורים לרדוף אחרי מוֹרטמן‪.‬״‬
‫“והם אכן עושים זאת‪,‬״ אמרה סופי לאטה‪ ,‬וכשהגיב על דבריה במבט תמה‪ ,‬הוסיפה‬
‫ושאלה‪“ :‬היצורים המכאניים במסיבה של אביך – מאין חשבת שהם מגיעים?״‬
‫“אינני יודע – חשבתי שהם צעצועים של השדים –“‬
‫“הם שייכים למוֹרטמן‪,‬״ אמרה לו סופי‪“ .‬אתה מעולם לא ראית אוטומטונים‪ ,‬אבל מר‬
‫הרונדייל ומיס גריי כבר ראו אותם בעבר‪ ,‬והם משוכנעים בכך‪.‬״‬
‫“אבל מדוע שאבי יחזיק במשהו ששייך למוֹרטמן?״‬
‫סופי נדה בראשה‪“ .‬מוטב שלא תשאל אותי שאלות שאינך רוצה לשמוע את התשובות להן‪,‬‬
‫מר לייטווּד‪.‬״‬
‫“מיס קולינס‪.‬״ שערו נפל על עיניו; הוא הסיט אותו לאחור בקוצר רוח‪“ .‬מיס קולינס‪ ,‬אני‬
‫יודע שכל מה שתאמרי לי יהיה אמת לאמיתה‪ .‬במובנים רבים את מהימנה יותר מכל האנשים‬
 ‫שפגשתי בלונדון – אפילו מבני משפחתי‪.‬״‬
‫“צר לי עליך‪ ,‬מר לייטווּד‪ ,‬כי אתה ואני מכירים רק זמן קצר‪.‬״‬
‫“אני מאוד מקווה שזה ישתנה‪ .‬לווי אותי לפחות עד הפארק‪ ,‬סופ – מיס קולינס‪ .‬וספרי לי‬
‫את האמת הזאת שידועה לך‪ .‬אם גם אז לא תרצי שום קשר איתי‪ ,‬אכבד את רצונך‪ .‬אני מבקש‬
‫רק שעה מזמנך‪.‬״ עיניו הפצירו בה‪“ .‬בבקשה?״‬
‫כמעט בניגוד לרצונה הציף את סופי פרץ של אהדה כלפי הנער סוער־המבט הזה‪ ,‬שנראה‬
‫בודד כל כך‪“ .‬בסדר‪,‬״ אמרה‪“ .‬אבוא איתך לפארק‪.‬״‬

‫נסיעה ארוכה בכרכרה לבד עם ג׳ם‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬ובטנה התהפכה כשלבשה את כסיותיה‬
‫והעיפה מבט אחרון בהשתקפותה במראה הארוכה שבחדר השינה‪ .‬רק לפני יומיים המחשבה‬
‫על כך לא עוררה בה שום רגש חדש או יוצא דופן; רק לפני יומיים היא חששה לוויל והיתה‬
‫סקרנית לבקר בווייטצ׳אפל‪ ,‬וג׳ם הסיח קלות את דעתה כשנסעו בכרכרה‪ ,‬ודיבר על לטינית‬
‫ויוונית ופּראבָּ טאי‪.‬‬
‫וכעת? כעת הרגישה שרשת מלאה בפרפרים השתחררה בתוך בטנה מעצם המחשבה על כך‬
‫שתהיה ספונה עמו לבד בחלל קטן וסגור‪ .‬היא ראתה במראה את פניה החיוורות‪ ,‬צבטה את‬
‫לחייה ונשכה את שפתיה כדי להוסיף להן קצת צבע‪ ,‬ואז הושיטה את ידה לכובעה שנח על‬
‫השידה שליד שולחן האיפור‪ .‬היא הניחה אותו על שערה החום‪ ,‬ולרגע ייחלה לתלתלי זהב‬
‫כמו של ג׳סמין וחשבה לעצמה – האם זה אפשרי? האם אוכל להפוך רק חלק קטן מעצמי?‬
‫להעניק לעצמי שיער נוצץ‪ ,‬או מותניים דקיקים או שפתיים מלאות?‬
‫היא הסבה את מבטה מהמראה ונדה בראשה‪ .‬איך ייתכן שלא חשבה על זה קודם? ועם זאת‪,‬‬
‫עצם הרעיון נראה לה כמו בגידה בפניה‪ .‬הרעב שלה לדעת מה היא באמת עדיין בער בתוכה;‬
‫אם גם תווי פניה כבר לא יהיו אלה שנולדה עמם‪ ,‬איך תוכל להצדיק את הרצון הזה‪ ,‬את‬
‫הצורך לדעת מה היא באמת? את לא יודעת שטסה גריי האמיתית לא קיימת? אמר לה מוֹרטמן‪.‬‬
‫אם תשתמש בכוחה כדי להפוך את עיניה לכחולות או להכהות את ריסיה‪ ,‬האם לא תוכיח‬
‫שהוא צדק?‬
‫היא טלטלה את ראשה‪ ,‬ניסתה לסלק מעליה את המחשבות ומיהרה לצאת מחדרה ולרדת‬
‫במדרגות אל פתח המכון‪ .‬בחצר חיכתה לה כרכרה שחורה‪ ,‬חפה מכל סמל אצולה ורתומה‬
‫לצמד סוסים זהים בצבע של עשן‪ .‬במושב העגלון ישב אח שתקן; זה לא היה האח חנוך‪ ,‬אלא‬
‫אחד מאחיו שלא הכירה‪ .‬פניו היו מצולקות פחות מפניו של חנוך‪ ,‬ככל שהצליחה לראות‬
‫מתחת לברדס שכיסה את ראשו‪.‬‬
‫היא פנתה לרדת במדרגות‪ ,‬ואז נפתחה הדלת מאחוריה וג׳ם יצא מהמכון; האוויר היה‬
‫קריר‪ ,‬והוא לבש מעיל אפור־בהיר‪ ,‬שהעמיק עוד יותר את הגוון הכסוף של שערו ושל עיניו‪.‬‬
‫הוא נשא את מבטו אל השמים האפורים‪ ,‬שמים שהיו כבדים מעננים שחורים‪ .‬הוא אמר‪:‬‬
‫“מוטב שניכנס לכרכרה לפני שיתחיל לרדת גשם‪.‬״‬
‫זה היה משפט שגרתי לחלוטין‪ ,‬ובכל זאת נאלמה טסה דום‪ .‬היא הלכה בעקבות ג׳ם ללא‬
‫אומר לכרכרה והניחה לו לעזור לה לטפס פנימה‪ .‬רק כשטרק את הדלת מאחוריהם‪ ,‬שמה לב‬
‫שהוא אינו מחזיק בידו את מקל ההליכה עם החרב הנסתרת‪.‬‬
‫הכרכרה נרעדה ויצאה לדרכה‪ .‬טסה‪ ,‬שהניחה את ידה על החלון‪ ,‬צעקה פתאום‪“ :‬השער –‬
‫הוא נעול! הכרכרה –“‬
‫“ששש‪.‬״ ג׳ם הניח את ידו על זרועה‪ .‬בניגוד לרצונה נאנקה טסה בקול כשהכרכרה דהרה‬
‫היישר אל תוך השער הנעול – ועברה דרכו כאילו היה עשוי מאוויר‪ .‬היא הרגישה שהנשימה‬
‫נקרעת ממנה בשריקה של הפתעה‪“ .‬לאחים השתקנים יש קסם משלהם‪,‬״ אמר לה ג׳ם והסיר‬
‫את ידו‪.‬‬
‫באותו הרגע החל לרדת גשם‪ ,‬והשמים נפתחו כמו בקבוק חם שנקרע בצדו‪ .‬מבעד ליריעות‬
‫הכסף של גשם הזלעפות גילתה טסה שהכרכרה עוברת דרך העוברים והשבים כאילו היו‬
‫רוחות רפאים‪ ,‬חודרת בין המעברים הצרים ביותר בין בניינים‪ ,‬מקרקשת לתוך חצר ולתוך‬
‫מחסן‪ ,‬עוברת בתוך ארגזים ויוצאת לבסוף אל גדת הנהר‪ ,‬שהיתה חלקלקה ורטובה מהגשם‪,‬‬
‫ולצדה מימיו הגועשים של נהר התמזה‪.‬‬
‫“אוי‪ ,‬אלוהים‪,‬״ אמרה טסה וסגרה את הווילון‪“ .‬אל תגיד לי שאנחנו נכנסים לתוך הנהר‪.‬״‬
‫ג׳ם צחק‪ .‬למרות ההלם שלה‪ ,‬היה זה צליל שקידמה בברכה‪“ .‬לא‪ .‬הכרכרות של עיר‬
‫השתקנים נוסעות רק על פני האדמה ככל שידוע לי‪ ,‬אף על פי שהמסלול שלהן באמת מוזר‪.‬‬
‫זה מעורר קצת בחילה‪ ,‬לפחות בפעמים הראשונה או השנייה‪ ,‬אבל בסוף את תתרגלי לזה‪.‬״‬
‫“ואתה?״ היא הישירה אליו מבט‪ .‬זה היה הרגע‪ .‬היא ידעה שהיא חייבת לומר זאת‪ ,‬לפני‬
‫שהידידות ביניהם תיפגם לעד‪ .‬לפני שרק מבוכה תשרור ביניהם‪“ .‬ג׳ם‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“כן?״‬
‫“אני – עליך להבין – הידידות שלנו חשובה לי מאוד‪,‬״ החלה לומר בביישנות‪“ .‬ו –“‬
‫מבט של כאב הבזיק בפניו‪“ .‬בבקשה‪ ,‬לא‪.‬״‬
‫משחוט מחשבתה נקטע‪ ,‬הביטה בו בתימהון‪“ .‬מה זאת אומרת?״‬
‫“בכל פעם שאת אומרת את המילה הזאת‪‘ ,‬ידידות׳‪ ,‬היא מפלחת אותי כמו סכין‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫“להיות ידידים זה נפלא‪ ,‬טסה‪ ,‬ואינני מזלזל בזה‪ ,‬אבל במשך זמן רב קיוויתי שנוכל להיות‬
‫יותר מידידים‪ .‬ואחרי מה שקרה באותו לילה‪ ,‬האמנתי שלא קיוויתי לשווא‪ .‬אבל עכשיו –“‬
‫“הרסתי הכול‪,‬״ לחשה טסה‪“ .‬אני נורא מצטערת‪.‬״‬
‫הוא הביט בחלון‪ ,‬אבל היתה לה תחושה שהוא נאבק ברגשות עזים‪“ .‬את לא צריכה‬
‫להתנצל על כך שאינך מרגישה כמוני‪.‬״‬
‫“אבל‪ ,‬ג׳ם‪.‬״ היא היתה מבולבלת‪ ,‬ורק רצתה לסלק את כאבו‪ ,‬להפיג את העלבון שבלבו‪.‬‬
‫“רציתי להתנצל על ההתנהגות שלי באותו לילה‪ .‬היא היתה מחפירה ובלתי־נסלחת‪ .‬אתה בטח‬
‫חושב שאני‪...‬״‬
‫הוא נשא את מבטו בפליאה‪“ .‬טסה‪ ,‬לא ייתכן שאת חושבת כך‪ .‬ההתנהגות שלי היא זו‬
‫שהיתה בלתי־נסלחת‪ .‬מאז אותו הלילה התקשיתי להביט בך‪ ,‬כי חששתי שאת בזה לי –“‬
‫“לעולם לא אוכל לבוז לך‪,‬״ אמרה‪“ .‬מעולם לא פגשתי אדם טוב־לב ונדיב כמוך‪ .‬חשבתי‬
‫שאתה מאוכזב ממני‪ .‬שאתה בז לי‪.‬״‬
‫ג׳ם נראה המום‪“ .‬איך אוכל לבוז לך‪ ,‬כשדעתי המוסחת היא זו שהובילה למה שקרה‬
‫בינינו? אילולא הייתי נואש כל כך‪ ,‬הייתי מפגין איפוק‪.‬״‬
‫הוא מתכוון לומר שהיה מגלה איפוק ועוצר בעדי‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬הוא לא מצפה ממני לגלות‬
‫איפוק‪ .‬הוא ודאי חושב שזה מנוגד לטבע שלי‪ .‬היא שבה ובהתה בחלון‪ ,‬או במעט שהצליחה‬
‫לראות‪ .‬היא ראתה את הנהר‪ ,‬וגם סירות שחורות שהיטלטלו מצד לצד עם הגאות‪ ,‬ואת הגשם‬
‫שהתערבב במימיו‪.‬‬
‫“טסה‪.‬״ הוא קם מהמושב שמולה והתיישב לצדה‪ ,‬פניו המודאגות והיפות קרובות לפניה‪.‬‬
‫“אני יודע שמלמדים את הבנות הסתמיות כי זו האחריות שלהן שלא לפתות גברים‪ .‬שגברים‬
‫הם חלשים‪ ,‬ועל כן הנשים צריכות לרסן אותם‪ .‬אני מבטיח לך‪ ,‬המוסר של ציידי הצללים‬
‫שונה מאוד‪ .‬הוא שוויוני יותר‪ .‬זו היתה הבחירה של שנינו לעשות – את מה שעשינו‪.‬״‬
‫היא לטשה בו מבט‪ .‬הוא כל כך טוב־לב‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬נדמה שקרא את הפחד שבלבה‬
‫ומיהר להפיג אותו‪ ,‬עוד לפני שהספיקה לומר את הדברים בקול‪.‬‬
‫ופתאום היא חשבה על וויל‪ .‬ועל מה שקרה ביניהם אמש‪ .‬היא סילקה ממוחה את זיכרון‬
‫האוויר הקריר סביבם‪ ,‬והחום שגופיהם יצרו כשנצמדו זה לזה‪ .‬היא סוממה‪ ,‬בדיוק כמוהו‪.‬‬
‫לשום דבר ממה שעשו או אמרו לא היתה שום משמעות‪ ,‬לא יותר מלהגו של אדם המכור‬
‫לאופיום‪ .‬אין צורך לספר על כך לאיש; אין לזה שום משמעות‪ .‬כלום‪.‬‬
‫“אמרי משהו‪ ,‬טסה‪.‬״ קולו של ג׳ם רעד‪“ .‬נדמה לי שאת חושבת שאני מתחרט על אותו‬
‫הלילה‪ .‬אבל את טועה‪.‬״ אגודלו התחכך באמתה‪ ,‬בעור החשוף שבין שרוול שמלתה‬
‫לכפפותיה‪“ .‬אני מצטער רק שזה קרה מהר מדי‪ .‬ר־רציתי קודם לחזר אחרייך‪ .‬לצאת איתך‬
‫לטיול‪ ,‬עם בת לוויה‪.‬״‬
‫“עם בת לוויה?״ טסה צחקה בניגוד לרצונה‪.‬‬
‫אבל הוא המשיך בנחישות‪“ .‬לספר לך איך אני מרגיש כלפייך‪ ,‬לפני שאראה לך‪ .‬לכתוב לך‬
‫שירה –“‬
‫“אתה אפילו לא אוהב שירה‪,‬״ אמרה לו טסה‪ ,‬וקולה כמעט נשנק מצחוק של הקלה‪.‬‬
‫“נכון‪ .‬אך בזכותך אני רוצה לכתוב שירה‪ .‬זה לא אומר לך משהו?״‬
‫קצות שפתיה של טסה התרוממו בחיוך‪ .‬היא רכנה קדימה ונשאה את מבטה אל פניו; כה‬
‫קרובה היתה אליו‪ ,‬עד שיכלה לספור כל ריס כסוף שקישט את עפעפיו‪ ,‬להתחקות אחר כל‬
‫צלקת לבנה קלושה בצווארו החיוור‪ ,‬במקום שבו צוירו בעבר סימנים‪“ .‬זה נשמע כאילו‬
‫התאמנת על הדברים‪ ,‬ג׳יימס קרסטֵיירז‪ .‬כמה בחורות הפלת ברשתך בזכות הדברים האלה?״‬
‫“יש רק בחורה אחת שאני רוצה להפיל ברשתי‪,‬״ אמר‪“ .‬השאלה היא אם היא רוצה ליפול‬
‫ברשת‪.‬״‬
‫היא חייכה אליו‪“ .‬היא רוצה‪.‬״‬
‫כהרף עין – היא לא ממש הבינה איך זה קרה – הוא נישק אותה‪ ,‬שפתיו נצמדו אל שפתיה‪,‬‬
‫וידיו התרוממו כדי לחפון את לחייה וסנטרה‪ ,‬לאחוז ביציבות בפניה‪ .‬טסה שמעה רשרוש‬
‫והבינה שפרחי המשי בכובעה נמחצו אל קיר הכרכרה‪ ,‬כשמשקל גופו הדף אותה לאחור‪ .‬היא‬
‫נאחזה בדשי מעילו‪ ,‬גם כדי להצמיד אותו אליה וגם כדי שלא תצנח לאחור‪.‬‬
‫הכרכרה נעצרה בטלטלה עזה‪ .‬ג׳ם מיהר להתרחק ונראה מבולבל‪“ .‬בשם המלאך‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫“אולי אנחנו באמת זקוקים לבת לוויה‪.‬״‬
‫טסה נדה בראשה‪“ .‬ג׳ם‪ ,‬אני‪...‬״‬
‫ג׳ם עדיין נראה מוכה הלם‪“ .‬מוטב שאשב כאן‪,‬״ אמר וחזר להתיישב מולה‪ .‬טסה העיפה‬
‫מבט בחלון‪ .‬מבעד לפתח שבין הווילונות ראתה את בתי הפרלמנט מתנשאים מעליהם‪ ,‬כהים‬
‫על רקע השמים המתבהרים‪ .‬הגשם פסק‪ .‬היא לא הבינה מדוע עצרה הכרכרה; ואכן‪ ,‬כעבור‬
‫שניות ניעורה שוב לחיים והתגלגלה היישר אל תוך מה שנראה כמו פתח שחור שנפער‬
‫לפניהם‪ .‬הפעם היתה טסה מוכנה‪ ,‬כך שלא נשנקה מהפתעה; לרגע הם היו שרויים בעלטה‪,‬‬
‫ופתאום התגלגלו אל תוך אולם גדול מבזלת שחורה‪ ,‬שהואר בלפידים בוערים‪ .‬היה זה האולם‬
‫שזכרה מישיבת המועצה‪.‬‬
‫הכרכרה נעצרה‪ ,‬והדלת נפתחה‪ .‬כמה מהאחים השתקנים עמדו מחוץ לכרכרה‪ .‬בראשם‬
‫עמד האח חנוך‪ .‬שני אחים עמדו משני צדיו‪ ,‬וכל אחד מהם החזיק לפיד בוער‪ .‬הברדסים‬
‫שלהם היו משוכים לאחור‪ .‬שניהם היו עיוורים‪ ,‬אך רק לאחד מהם היו חורים שחורים במקום‬
‫עיניים‪ ,‬כמו לחנוך; עיניו של השני היו עצומות‪ ,‬ורוּנות צוירו בשחור על עפעפיו‪ .‬שפתיהם‬
‫של השלושה נתפרו בחוט ומחט‪.‬‬
‫ברוכה השבה לעיר השתקנים‪ ,‬בת לילית‪ ,‬אמר האח חנוך‪.‬‬
‫לרגע השתוקקה טסה להושיט את ידה לתוך הכרכרה ולאחוז בידו החמימה של ג׳ם‪ ,‬שיעזור‬
‫לה לרדת‪ .‬אבל אז נזכרה בשרלוט‪ .‬בשרלוט הקטנה והחזקה‪ ,‬שלא נשענה על איש‪.‬‬
‫היא ירדה מהכרכרה בכוחות עצמה‪ ,‬ועקבי מגפיה נקשו על רצפת הבזלת‪“ .‬תודה לך‪ ,‬האח‬
‫חנוך‪,‬״ אמרה‪“ .‬באנו לבקר את ג׳סמין לאבלייס‪ .‬תוכל לקחת אותנו אליה?״‬
‫בתי הכלא של השתקנים נמצאו מתחת לקומת הקרקע‪ ,‬מעבר לביתן הכוכבים המדברים‪ .‬גרם‬
‫מדרגות חשוך הוביל מטה‪ .‬האחים השתקנים צעדו בראש‪ ,‬ואחריהם ג׳ם וטסה‪ ,‬שלא החליפו‬
‫מילה מאז ירדו מהכרכרה‪ .‬אך השתיקה לא היתה מביכה‪ .‬משהו בפאר המצמרר של עיר‬
‫העצמות‪ ,‬באחוזות הקבר האדירות ובקשתות הנישאות‪ ,‬עורר בטסה תחושה שהיא נמצאת‬
‫במוזיאון או בכנסייה‪ ,‬ושם הרי נהוג לשמור על השקט‪.‬‬
‫בתחתית המדרגות התפצל פרוזדור לשני כיוונים; האחים השתקנים פנו שמאלה והובילו‬
‫את ג׳ם ואת טסה כמעט עד לקצה הפרוזדור‪ .‬תוך כדי הליכה חלפו על פני שורות של תאים‬
‫קטנים עם דלתות נעולות וחלונות מסורגים‪ .‬בכל חדר היו מיטה וכיור בלבד‪ .‬הקירות היו‬
‫בנויים אבן‪ ,‬ושרר בהם ריח של טחב ושל רטיבות‪ .‬טסה תהתה אם הם נמצאים מתחת לנהר‬
‫התמזה או במקום אחר לחלוטין‪.‬‬
‫לבסוף נעצרו האחים ליד הדלת השנייה מהסוף‪ ,‬והאח חנוך נגע במנעול‪ .‬הוא נפתח‬
‫בנקישה‪ ,‬והשלשלאות שנתלו על הדלת נפלו אל הרצפה‪.‬‬
‫אתם מוזמנים להיכנס‪ ,‬אמר חנוך ונסוג לאחור‪ .‬נחכה לכם בחוץ‪.‬‬
‫ג׳ם הניח את ידו על ידית הדלת והביט בטסה בהיסוס‪“ .‬אולי כדאי שתדברי איתה קודם‬
‫לבדך‪ .‬כאישה אל אישה‪.‬״‬
‫טסה נבהלה‪“ .‬אתה בטוח? אתה מכיר אותה טוב ממני –“‬
‫“אבל את מכירה את נייט‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪ ,‬ולרגע הסיט את מבטו הצדה‪ .‬לטסה היתה תחושה‬
‫שהוא מסתיר ממנה משהו‪ .‬זו היתה תחושה כה מוזרה ובלתי־צפויה‪ ,‬במיוחד כשמדובר בג׳ם‪,‬‬
‫שלרגע לא ידעה כיצד להגיב‪“ .‬אצטרף אלייך בעוד כמה רגעים‪ ,‬כשהיא כבר תחוש בנוח‬
‫בחברתך‪.‬״‬
‫טסה הנהנה לאטה‪ .‬האח חנוך פתח את הדלת‪ ,‬והיא נכנסה פנימה ועיוותה את פניה קלות‬
‫כשהדלת הכבדה נסגרה מאחוריה בטריקה‪.‬‬
‫החדר היה קטן כמו כל השאר ובנוי מאבן‪ .‬בפינה עמד כיור‪ ,‬ולצדו מה שהיה כנראה קנקן‬
‫מים מקרמיקה; אבל כעת נחו רסיסיו על הרצפה‪ ,‬כאילו הוטח בקיר בעוצמה רבה‪ .‬על המיטה‬
‫הצרה ישבה ג׳סמין בשמלה לבנה פשוטה‪ ,‬עטופה בשמיכה גסה‪ .‬שערה צנח על כתפיה כמו‬
‫נחשים מפותלים‪ ,‬ועיניה היו אדומות‪.‬‬
‫“ברוכה הבאה‪ .‬בית נחמד מצאתי לי‪ ,‬את לא חושבת?״ אמרה לה ג׳סמין‪ .‬קולה היה צרוד‪,‬‬
‫כאילו התנפח גרונה מבכי‪ .‬היא הביטה בטסה‪ ,‬ושפתה התחתונה החלה לרעוד‪“ .‬האם –‬
‫שרלוט שלחה אותך כדי להחזיר אותי?״‬
‫טסה נדה בראשה‪“ .‬לא‪.‬״‬
‫“אבל –“ בעיניה של ג׳סמין שוב נקוו דמעות‪“ .‬היא לא יכולה להשאיר אותי כאן‪ .‬אני‬
‫שומעת אותם כל הלילה‪.‬״ היא נרעדה והידקה את השמיכה לגופה‪.‬‬
‫“את מי?״‬
‫“את המתים‪,‬״ אמרה‪“ .‬הם לוחשים בקבריהם‪ .‬אם אשאר כאן‪ ,‬גם אני אצטרף אליהם‪ .‬זה‬
‫ברור לי‪.‬״‬
‫טסה התיישבה על קצה המיטה ונגעה בזהירות בשערה של ג׳סמין‪ ,‬ליטפה קלות את‬
‫תלתליה‪“ .‬זה לא יקרה‪,‬״ אמרה‪ ,‬וג׳סמין פרצה בבכי‪ .‬כתפיה רעדו‪ .‬טסה הביטה סביבה‬
‫בחוסר־אונים‪ ,‬כאילו ציפתה שמשהו בתא העלוב הזה יעניק לה השראה‪“ .‬ג׳סמין‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“הבאתי לך משהו‪.‬״‬
‫ג׳סמין נשאה את מבטה באטיות‪“ .‬משהו מנייט?״‬
‫“לא‪,‬״ ענתה טסה בעדינות‪“ .‬זה משהו שלך‪.‬״ היא תחבה את ידה לכיסה‪ ,‬שלפה אותה ממנו‬
‫והושיטה אותה לג׳סמין‪ .‬בכף ידה נחה בובה זעירה שלקחה מהעריסה שלה בבית הבובות של‬
‫ג׳סמין‪“ .‬ג׳סי התינוקת‪.‬״‬
‫ג׳סמין גנחה ותלשה את הבובה מאחיזתה של טסה‪ .‬היא אחזה בה בחוזקה והצמידה אותה‬
‫אל חזה‪ .‬דמעות זלגו מעיניה וחרצו תלמים בלכלוך שעל פניה‪ .‬היא באמת מעוררת רחמים‪,‬‬
‫חשבה טסה‪ .‬אילו רק‪...‬‬
‫“ג׳סמין‪,‬״ שבה טסה ואמרה‪ .‬היה נדמה שג׳סמין היא בעל חיים שזקוק ליד רכה ומלטפת‪,‬‬
‫והיא חשבה שזה עשוי לעזור אם תחזור שוב ושוב על שמה בטון אוהב‪“ .‬אנחנו זקוקים‬
‫לעזרתך‪.‬״‬
‫“כדי לבגוד בנייט‪,‬״ אמרה לה ג׳סמין בכעס‪“ .‬אבל אינני יודעת דבר‪ .‬אני אפילו לא יודעת‬
‫למה אני כאן‪.‬״‬
‫“את כן יודעת‪.‬״ היה זה ג׳ם שנכנס לתא‪ .‬הוא נראה סמוק וקצר־נשימה כאילו מיהר‪ .‬הוא‬
‫ירה בטסה מבט ממתיק סוד וסגר את הדלת מאחוריו‪“ .‬את יודעת היטב מדוע את כאן‪ ,‬ג׳סי –“‬
‫“בגלל שהתאהבתי!״ התפרצה ג׳סמין‪“ .‬מי כמוך מבין אותי‪ .‬אני רואה איך אתה מסתכל על‬
‫טסה‪.‬״ היא נעצה בטסה מבט ארסי‪ ,‬שעה שלחייה של זו האדימו‪“ .‬לפחות נייט הוא בן־אנוש‪.‬״‬
‫ג׳ם לא איבד את קור רוחו‪“ .‬אני לא בגדתי במכון למען טסה‪,‬״ אמר‪“ .‬אני לא שיקרתי ולא‬
‫סיכנתי את כל מי שדאג לי מאז שהתייתמתי‪.‬״‬
‫“אם לא היית עושה את זה למענה‪,‬״ השיבה לו ג׳סמין‪“ ,‬סימן שאתה לא אוהב אותה‬
‫באמת‪.‬״‬
‫“אילו היתה טסה מבקשת ממני לבגוד‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ ,‬סימן שהיא לא אוהבת אותי‪.‬״‬
‫ג׳סמין עצרה את נשימתה והסיטה את מבטה כאילו סטר לה‪“ .‬אתה‪,‬״ סיננה בקול חנוק‪.‬‬
‫“חשבתי תמיד שאתה הכי נחמד מכולם‪ .‬אבל אתה איום‪ .‬כולכם איומים‪ .‬שרלוט עינתה אותי‬
‫עם חרב התמותה עד שגיליתי לה הכול‪ .‬מה עוד אתם רוצים ממני? כבר אילצתם אותי לבגוד‬
‫באהובי‪.‬״‬
‫בזווית עינה ראתה טסה את ג׳ם מפלבל בעיניו‪ .‬היתה מין תיאטרליות בייאוש של ג׳סמין‬
‫כמו בכל דבר שעשתה‪ ,‬אבל מתחת לפני השטח – מתחת לדמות האישה שנעשה לה עוול‪,‬‬
 ‫שאימצה לעצמה – הרגישה טסה שג׳סמין מפחדת באמת ובתמים‪.‬‬
‫“אני יודעת שאת אוהבת את נייט‪,‬״ אמרה לה טסה‪“ .‬ואני יודעת שלא אוכל לשכנע אותך‬
‫שהוא אינו מרגיש כמוך‪.‬״‬
‫“את סתם מקנאה –“‬
‫“ג׳סמין‪ ,‬נייט אינו מסוגל לאהוב אותך‪ .‬יש בו משהו פגום – חתיכה שחסרה בלבו‪ .‬אלוהים‬
‫יודע שדודתי ואני ניסינו להתעלם מזה‪ ,‬לומר זו לזו שזו סתם התנהגות נערית‬
‫חסרת־התחשבות‪ .‬אבל הוא רצח את הדודה שלנו – הוא סיפר לך את זה? – הוא רצח את‬
‫האישה שגידלה אותו‪ ,‬ואז צחק על כך בפניי‪ .‬אין בלבו שום אהדה‪ ,‬שום הכרת טובה‪ .‬גם אם‬
‫תגני עליו כעת‪ ,‬לא תישאי חן בעיניו יותר‪.‬״‬
‫“וחוץ מזה‪ ,‬סביר להניח שלא תראי אותו עוד‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ .‬כי אם לא תעזרי לנו‪ ,‬חברי‬
‫המסדר לעולם לא ייתנו לך לצאת לחופשי‪ .‬את והמתים תישארו כאן לנצח‪ ,‬אלא אם כן תוטל‬
‫עלייך קללה‪.‬״‬
‫“נייט אמר שתנסו להפחיד אותי‪,‬״ השיבה לו ג׳סמין בלחש‪.‬‬
‫“נייט אמר גם ששרלוט והמסדר לא יעשו לך כלום כי הם חלשים‪,‬״ אמרה לה טסה‪.‬‬
‫“והתברר שזה לא נכון‪ .‬הוא אמר לך רק את מה שרצית לשמוע‪ ,‬כדי שתעשי כרצונו‪ .‬הוא‬
‫אחי‪ ,‬ואני אומרת לך שהוא רמאי ושקרן‪.‬״‬
‫“אנחנו זקוקים לך כדי לכתוב לו מכתב‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬ולעדכן אותו בתוכנית חשאית של‬
‫ציידי הצללים נגד מוֹרטמן‪ ,‬כדי שיסכים להיפגש איתך הלילה –“‬
‫ג׳סמין נדה בראשה ומוללה בידה את השמיכה הגסה‪“ .‬אני לא אבגוד בו‪.‬״‬
‫“ג׳סי‪.‬״ קולו של ג׳ם היה רך; טסה התקשתה להבין איך ג׳סמין עומדת מולו‪“ .‬בבקשה‪.‬‬
‫אנחנו רק רוצים שתצילי את עצמך‪ .‬שלחי את המסר; גלי לנו מהו מקום המפגש הקבוע‬
‫שלכם‪ .‬זה כל מה שאנחנו מבקשים‪.‬״‬
‫ג׳סמין נדה בראשה‪“ .‬מוֹרטמן‪,‬״ אמרה‪“ .‬מוֹרטמן ינצח אתכם‪ .‬אז האחים השתקנים יובסו‪,‬‬
‫ונייט יבוא להציל אותי‪.‬״‬
‫“בסדר‪,‬״ אמרה לה טסה‪“ .‬נניח שזה יקרה‪ .‬אמרת שנייט אוהב אותך‪ .‬אם כן‪ ,‬הוא יסלח לך‬
‫על הכול‪ ,‬את לא חושבת? כי כשגבר אוהב אישה‪ ,‬הוא משלים עם חולשותיה‪ .‬הוא יודע שלא‬
‫תוכל לעמוד בעינויים‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬בניגוד אליו‪.‬״‬
‫ג׳סמין ייבבה‪.‬‬
‫“הוא מבין שהיא שברירית ועדינה ושקל להכניע אותה‪,‬״ המשיכה טסה ונגעה בעדינות‬
‫בזרועה של ג׳סמין‪“ .‬ג׳סי‪ ,‬את מבינה איזו בחירה עומדת בפנייך‪ .‬אם לא תעזרי לנו‪ ,‬חברי‬
‫המסדר ישמעו על כך‪ ,‬והם לא ינהגו בך בסלחנות‪ .‬אבל אם כן תעזרי לנו‪ ,‬נייט יבין‪ .‬אם הוא‬
‫אוהב אותך‪ ...‬לא תהיה בררה‪ .‬כי אהבה פירושה מחילה‪.‬״‬
‫“אני‪...‬״ ג׳סמין העבירה את מבטה בין השניים כמו ארנבת מבוהלת‪“ .‬אתה היית סולח‬
‫לטסה אילו היתה כאן במקומי?״‬
‫“אין דבר שלא הייתי סולח עליו לטסה‪,‬״ אמר לה ג׳ם בכובד ראש‪.‬‬
‫טסה התקשתה לראות את ארשת פניו כשעמד מול ג׳סמין‪ ,‬אבל לבה החסיר פעימה‪ .‬נדמה‬
‫שלא היה בכוחה להישיר את מבטה אל ג׳ם כי פחדה להסגיר את רגשותיה‪.‬‬
‫“ג׳סי‪ ,‬בבקשה‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫ג׳סמין שתקה ארוכות‪ .‬לבסוף‪ ,‬כשדיברה‪ ,‬נשמע קולה דקיק‪“ .‬אני מניחה שתיפגשי איתו‬
‫מחופשת לי‪.‬״‬
‫טסה הנהנה‪.‬‬
‫“את חייבת להתלבש כילד‪,‬״ אמרה‪“ .‬כשאני נפגשת איתו בלילות‪ ,‬אני תמיד לבושה כילד‪.‬‬
‫כך אני מרגישה בטוחה יותר להתהלך ברחובות באישון לילה‪ .‬והוא גם יצפה לזה‪.‬״ היא נשאה‬
‫את מבטה והדפה את שערה הסתור מפניה‪“ .‬יש לכם עט ונייר?״ הוסיפה‪“ .‬אני אכתוב לו‬
‫מסר‪.‬״‬
‫היא נטלה את העט והנייר שג׳ם הציע לה והחלה לכתוב‪“ .‬אני רוצה לקבל משהו בתמורה‪,‬״‬
‫אמרה‪“ .‬אם הם לא ישחררו אותי –“‬
‫“הם לא יעשו זאת‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ ,‬עד שנדע אם מסרת לנו מידע מדויק‪.‬״‬
‫“אם כך‪ ,‬שייתנו לי לפחות אוכל טוב יותר‪ .‬האוכל פה איום ונורא‪ .‬דייסה מגעילה ולחם‬
‫קשה‪.‬״ משסיימה לכתוב את הפתק‪ ,‬מסרה אותו לטסה‪“ .‬בגדי הילד שאני לובשת בדרך כלל‬
‫חבויים מאחורי בית הבובות בחדרי‪ .‬הזיזי אותו הצדה בזהירות‪,‬״ הוסיפה‪ ,‬ולרגע שוב היתה‬
‫ג׳סמין‪ ,‬עיניה החומות יהירות‪“ .‬ואם את חייבת לשאול כמה מהבגדים שלי‪ ,‬אל תתביישי‪ .‬את‬
‫לובשת את אותן ארבע שמלות שוב ושוב מאז שקניתי לך אותן ביוני‪ .‬השמלה הצהובה היא‬
‫כבר ענתיקה‪ .‬ואם אינך רוצה שמישהו ידע שהתנשקתם בכרכרה‪ ,‬אולי כדאי שלא תחבשי‬
‫כובע עם פרחים שנמחצים בקלות‪ .‬אנשים אינם עיוורים‪ ,‬את יודעת‪.‬״‬
‫“מתברר שלא‪,‬״ אמר ג׳ם בכובד ראש‪ ,‬וכשטסה הציצה בו‪ ,‬הוא חייך חיוך שהיה שמור רק‬
‫לה‪.‬‬
15
 ‫עוד אלפים‬
‫‪;There is something horrible about a flower‬‬
‫‪This, broken in my hand, is one of those‬‬
‫‪;He threw it in just now; it will not live another hour‬‬
‫‪.There are thousands more; you do not miss a rose‬‬
‫– שרלוט מיוּ‪In Nunhead Cemetery ,‬‬

‫שארית היום עברה על יושבי המכון במתח רב‪ ,‬שעה שציידי הצללים התכוננו לעימות עם‬
‫נייט באותו הלילה‪ .‬הם שוב ויתרו על ארוחה מסודרת‪ ,‬ורק התרוצצו ברחבי המכון‪ ,‬מירקו‬
‫כלי נשק‪ ,‬הכינו אִצטלות ונועצו במפות שלהם‪ ,‬שעה שברידג׳ט שרה בלדות נוגות ונשאה‬
‫מגשים של תה ושל כריכים במעלה המדרגות ובמורדן‪.‬‬
‫אילולא הזמינה אותה סופי “לבוא לאכול מלפפון חמוץ״‪ ,‬דבר לא היה נכנס לפיה של טסה‬
‫באותו היום; גם כך אִפשר לה גרונה הכואב לבלוע רק כמה נגיסות קטנות מכריך‪ ,‬לפני‬
‫שהרגישה שהיא נחנקת‪.‬‬
‫אני עומדת לראות שוב את נייט הערב‪ ,‬חשבה לעצמה והביטה בהשתקפותה במראה‬
‫הארוכה‪ ,‬כשסופי כרעה ברך לרגליה וקשרה את שרוכי נעליה – מגפיים גבריים שג׳סמין‬
‫החביאה בין שלל בגדי הנער שלה‪.‬‬
‫ואז לבגוד בו‪.‬‬
‫היא נזכרה בנייט ששכב בחיקה בכרכרה בדרכם חזרה מביתו של דה קווינסי‪ ,‬נזכרה איך‬
‫צווח בשמה שוב ושוב כשהאח חנוך הופיע מולו‪ .‬היא תהתה מה מתוך זה היה רק הצגה‪ .‬בתוך‬
‫תוכו הוא בוודאי היה מבוהל – הרי מוֹרטמן נטש אותו‪ ,‬דה קווינסי שנא אותו‪ ,‬והוא היה נתון‬
‫לחסדיהם של ציידי הצללים‪ ,‬אנשים שלא היתה לו שום סיבה לבטוח בהם‪.‬‬
‫אבל היא אמרה לו שאפשר לבטוח בהם‪ .‬וזה לא הפריע לו‪ .‬הוא העדיף את מה שמוֹרטמן‬
‫הציע לו‪ .‬הוא העדיף את זה על פני הדאגה לשלומה‪ .‬הוא העדיף את זה על פני כל דבר אחר‪.‬‬
‫כל אותן שנים משותפות‪ ,‬כל הזמן שחיבר ביניהם עד שחשבה שהם בלתי־נפרדים‪ ,‬לכל זה‬
‫לא היתה שום משמעות בעיניו‪.‬‬
‫“אל תחשבי על זה יותר מדי‪ ,‬מיס‪,‬״ אמרה לה סופי‪ ,‬שקמה על רגליה וניערה אבק מידיה‪.‬‬
‫“למה שהוא – כי הוא לא שווה את זה‪.‬״‬
‫“מי לא שווה את זה?״‬
‫“אחיך‪ .‬עליו את חושבת‪ ,‬לא?״‬
‫טסה צמצמה את עיניה בחשדנות‪“ .‬מנין לך לדעת? את מצליחה לקרוא את מחשבותיי‬
‫בזכות מתנת הראייה שלך?״‬
‫סופי צחקה‪“ .‬אלוהים אדירים‪ ,‬לא‪ ,‬מיס‪ .‬אני קוראת את פנייך כמו ספר פתוח‪ .‬תמיד יש לך‬
‫אותו מבט כשאת מהרהרת במר נתנאל‪ .‬אבל הוא תפוח רקוב‪ ,‬מיס‪ ,‬הוא לא שווה שתחשבי‬
‫עליו‪.‬״‬
‫“הוא אח שלי‪.‬״‬
‫“זה לא אומר שאת דומה לו‪,‬״ אמרה לה סופי בפסקנות‪“ .‬יש כאלה שנולדים רעים‪ ,‬ואין מה‬
‫לחשוב על זה יותר מדי‪.‬״‬
‫איזו רוח שטות הובילה את טסה לשאול‪“ :‬ומה עם וויל? את עדיין חושבת שהוא נולד רע?‬
‫אמרת לי פעם שהוא יפה וארסי כמו נחש‪.‬״‬
‫גבותיה של סופי התרוממו קלות‪“ .‬מר וויל הוא תעלומה‪ ,‬בלי שום ספק‪.‬״‬
‫עוד לפני שטסה הספיקה להגיב נפתחה הדלת‪ ,‬וג׳ם עמד בפתח‪“ .‬שרלוט ביקשה אותי –“‬
‫פתח ואמר‪ ,‬ופתאום השתתק ובהה בטסה‪.‬‬
‫היא הביטה בעצמה‪ .‬מכנסיים‪ ,‬נעליים‪ ,‬חולצה‪ ,‬לסוטה‪ ,‬הכול נראה כשורה‪ .‬זה היה קצת‬
‫משונה ללבוש בגדי גברים – הם היו הדוקים במקומות שלא הורגלה בהם‪ ,‬משוחררים‬
‫במקומות אחרים‪ ,‬והם גירדו נורא – אבל זה לא הסביר את המבט המוזר על פניו של ג׳ם‪.‬‬
‫“אני‪...‬״ ג׳ם הסמיק קשות‪ ,‬והסומק התפשט מצווארו אל פניו‪“ .‬שרלוט שלחה אותי כדי‬
‫לומר לכן שכולנו מחכים בטרקלין‪,‬״ אמר‪ .‬ומיד הסתובב ונחפז לצאת מהחדר‪.‬‬
‫“שכה אחיה‪,‬״ אמרה טסה‪ ,‬מבולבלת‪“ .‬מה זה היה?״‬
‫סופי גיחכה חרישית‪“ .‬טוב‪ ,‬תסתכלי על עצמך‪.‬״ טסה הסתכלה‪ .‬היה נדמה לה שהיא‬
‫סמוקה‪ ,‬ושערה צנח על חולצתה ועל הלסוטה שלגופה‪ .‬החולצה ללא ספק נתפרה עבור הגוף‬
‫הנשי‪ ,‬שכן לא נלחצה אל שדיה כמו שטסה חששה; ובכל זאת‪ ,‬היא היתה הדוקה הודות‬
‫לגזרתה הצרה יותר של ג׳סמין‪ .‬גם המכנסיים היו צמודים‪ ,‬לפי צו האופנה‪ ,‬והדגישו את מבנה‬
‫רגליה‪ .‬היא הטתה את ראשה הצדה‪ .‬יש בזה משהו כמעט מגונה‪ ,‬הלוא כן? גבר אינו אמור‬
‫לראות את צורת רגליה של אישה או כל כך הרבה מקימורי ירכיה‪ .‬משהו בבגדי הנער גרם‬
‫לה להיראות‪ ...‬לא גברית אלא‪ ...‬עירומה‪.‬‬
‫“אלוהים אדירים‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“אכן‪,‬״ אמרה לה סופי‪“ .‬אבל אל דאגה‪ .‬הם יתאימו לך טוב יותר מרגע שתתהפכי‪ ,‬וחוץ‬
‫מזה‪ ...‬הוא ירצה אותך בכל מקרה‪.‬״‬
‫“אני – כלומר – את חושבת שהוא רוצה אותי?״‬
‫“בהחלט‪,‬״ אמרה לה סופי בשוויון נפש‪“ .‬את צריכה לראות איך הוא מסתכל עלייך כשהוא‬
‫חושב שאת לא רואה‪ .‬או איך הוא מרים את מבטו כשדלת נפתחת‪ ,‬ומתאכזב כשזו לא את‪ .‬מר‬
‫ג׳ם‪ ,‬הוא לא כמו מר וויל‪ .‬הוא לא מסוגל להסתיר את הרגשות שלו‪.‬״‬
 ‫“ואת לא‪...‬״ טסה חיפשה את המילים‪“ .‬סופי‪ ,‬את לא – כועסת עליי?״‬
‫“למה שאכעס עלייך?״ נימת השעשוע נעלמה מקולה של סופי‪ ,‬וכעת היא נשמעה ניטרלית‬
‫וזהירה‪.‬‬
‫עכשיו הסתבכת‪ ,‬טסה‪ ,‬חשבה לעצמה‪“ .‬חשבתי שאולי גם את מביטה בג׳ם בהערצה‬
‫מסוימת‪ .‬זה הכול‪ .‬לא התכוונתי לחטט‪ ,‬סופי‪.‬״‬
‫סופי שתקה ארוכות‪ ,‬וטסה היתה משוכנעת שהיא כועסת עליה‪ ,‬או גרוע מזה‪ ,‬שנפגעה‬
‫עמוקות‪ .‬אבל היא רק אמרה‪ ,‬לבסוף‪“ ,‬היתה תקופה שבאמת – הערצתי אותו‪ .‬הוא תמיד כל‬
‫כך עדין ואדיב‪ ,‬בניגוד לכל גבר אחר שהכרתי‪ .‬והוא כל כך יפה‪ ,‬והמוזיקה שלו –“ היא נדה‬
‫בראשה‪ ,‬ותלתליה הכהים קיפצו מצד לצד‪“ .‬אבל הוא מעולם לא אהב אותי‪ .‬מעולם לא העניק‬
‫לי סיבה להאמין שהוא מרגיש כמוני‪ ,‬אף שמעולם לא נהג בי ברשעות‪.‬״‬
‫“סופי‪,‬״ אמרה לה טסה חרישית‪“ .‬מהרגע שבאתי לכאן‪ ,‬היית עבורי הרבה יותר ממשרתת‪.‬‬
‫היית חברה טובה‪ .‬לעולם לא אעשה דבר שעלול לפגוע בך‪.‬״‬
‫סופי הביטה בה‪“ .‬את אוהבת אותו?״‬
‫“אני חושבת שכן‪,‬״ אמרה לה טסה בזהירות‪.‬‬
‫“טוב מאוד‪.‬״ סופי נשפה ארוכות‪“ .‬מגיע לו שיאהבו אותו‪ .‬מגיע לו להיות מאושר‪ .‬מר וויל‬
‫היה תמיד הכוכב הזוהר של המכון‪ ,‬זה שמושך את כל תשומת הלב – אבל הלהבה של ג׳ם‬
‫בוערת ביציבות‪ ,‬והיא איתנה וכנה‪ .‬הוא יסב לך אושר‪.‬״‬
‫“ואת לא מתנגדת?״‬
‫“מתנגדת?״ סופי נדה בראשה‪“ .‬אוה‪ ,‬מיס טסה‪ ,‬נחמד מצדך שאכפת לך מה דעתי‪ ,‬אבל לא‪.‬‬
‫אני לא מתנגדת‪ .‬החיבה שלי כלפיו – וזה כל מה שזה היה‪ ,‬רק חיבה ילדותית – התקררה‬
‫והפכה לידידות‪ .‬אני מאחלת לשניכם רק אושר‪.‬״‬
‫טסה נדהמה‪ .‬היא חששה כל כך פן תפגע ברגשותיה של סופי‪ ,‬אך לסופי זה לא הפריע כלל‪.‬‬
‫מה השתנה מאז שסופי פרצה בבכי בגלל מחלתו של ג׳ם‪ ,‬בלילה ההוא על גשר בּלקפריירז?‬
‫אלא אם כן‪“ ...‬האם את מתעניינת במישהו אחר? אולי בסיריל‪ ,‬או‪...‬״‬
‫סופי פלבלה בעיניה‪“ .‬אוי‪ ,‬שאלוהים ירחם עליי‪ .‬קודם תומס‪ ,‬ועכשיו סיריל‪ .‬מתי תפסיקו‬
‫לנסות לשדך אותי לגבר הקרוב ביותר?״‬
‫“אבל בטח יש לך מישהו –“‬
‫“אין לי אף אחד‪,‬״ אמרה לה סופי בתקיפות‪ ,‬ומיד קמה ממקומה והפנתה את סופי אל‬
‫המראה הארוכה‪“ .‬בבקשה‪ .‬אספי את שערך מתחת לכובע ותיראי כמו ג׳נטלמן לכל דבר‪.‬״‬
‫טסה עשתה כמצוותה‪.‬‬
‫כשנכנסה לספרייה‪ ,‬התגודדו ציידי הצללים – ג׳ם‪ ,‬וויל‪ ,‬הנרי ושרלוט‪ ,‬כולם באִצטלות –‬
‫סביב שולחן ועליו תיבה קטנה‪ ,‬עשויה מפליז‪ .‬הנרי נופף בידיו בהתלהבות‪ ,‬וקולו התרומם‪.‬‬
‫“על זה עבדתי בזמן האחרון‪,‬״ אמר להם‪“ .‬במיוחד לקראת היום הזה‪ .‬המכשיר כויל במיוחד‬
‫כדי לשמש כלי נשק נגד הרוצחים המכאניים‪.‬״‬
‫“זה נראה משעמם כמו נייט גריי עצמו‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הנרי‪ ,‬הראש שלו אינו מלא‬
‫בגלגלי שיניים‪ .‬הוא אנושי‪.‬״‬
‫“ייתכן שיביא עמו את היצורים המכאניים‪ .‬מנין לנו לדעת שיבוא לשם ללא ליווי? לכל‬
‫הפחות‪ ,‬יהיה שם העגלון המכאני ההוא של מוֹרטמן –“‬
‫“אני חושבת שהנרי צודק‪,‬״ אמרה טסה‪ ,‬וכולם הסתובבו ופנו אליה‪ .‬ג׳ם שוב הסמיק‪ ,‬הפעם‬
‫קלות‪ ,‬וחייך אליה חיוך עקום; עיניו של וויל אמדו אותה מכף רגל ועד ראש‪ ,‬ולא בחטף‪.‬‬
‫הוא אמר לה‪“ ,‬את לא נראית כמו נער בכלל‪ .‬את נראית כמו נערה בתחפושת של נער‪.‬״‬
‫היא התקשתה לומר אם הוא מחמיא לה‪ ,‬אם הוא ביקורתי או שהוא ניטרלי‪“ .‬אני לא מנסה‬
‫להטעות אף אחד‪ ,‬פרט למתבונן מהצד‪,‬״ ענתה לו בכעס‪“ .‬נייט יודע שג׳סמין איננה נער‪.‬‬
‫והבגדים יתאימו לי טוב יותר ברגע שאתהפך‪.‬״‬
‫“אולי כדאי שתעשי את זה עכשיו‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫טסה לטשה בו מבט‪ ,‬ואז עצמה את עיניה‪ .‬זה היה שונה להפוך למישהי שכבר היתה בעבר‪.‬‬
‫היא לא נזקקה הפעם לחפץ כלשהו מחפציה‪ ,‬וגם לא לעמוד בקרבתה‪ .‬היא הרגישה כמי שרק‬
‫עוצמת את עיניה‪ ,‬מושיטה את ידה אל הארון של ג׳סמין ומגששת בתוכו אחר שמלה מוכרת‪.‬‬
‫היא חיפשה את ג׳סמין בתוך תוכה‪ ,‬שחררה אותה אל פני השטח ועטפה את דמותה של ג׳סמין‬
‫סביב עצמה‪ .‬תוך כדי כך הרגישה שנשימתה נעתקת‪ ,‬שעה שצלעותיה התכווצו‪ .‬שערה האסוף‬
‫צנח על כתפיה בגלים של משי‪ .‬היא אספה אותו בחזרה‪ ,‬דחפה אותו מתחת לכובעה ופקחה‬
‫שוב את עיניה‪.‬‬
‫כולם לטשו בה מבט‪ .‬ג׳ם היה היחיד שחייך אליה כשמצמצה אל מול האור‪.‬‬
‫“לא ייאמן‪,‬״ אמר הנרי‪ .‬ידו נחה בקלילות על החפץ שעל השולחן‪ .‬טסה‪ ,‬שלא הרגישה‬
‫בנוח לנוכח המבטים שננעצו בה‪ ,‬התקרבה אל השולחן‪“ .‬מה זה?״‬
‫“זה מין‪ ...‬מכשיר שטני שהנרי המציא‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬הוא אמור לשבש את המנגנונים‬
‫הפנימיים שמפעילים את היצורים המכאניים‪.‬״‬
‫“מסובבים אותו ככה –“ הנרי החווה בידיו באוויר כמסובב מחצית מהחפץ בכיוון אחד‪,‬‬
‫ואת מחציתו העליונה בכיוון הנגדי‪“ ,‬ואז משליכים אותו‪ .‬מומלץ לתקוע אותו בין גלגלי‬
‫השיניים של היצור או בכל מקום אחר בגופו‪ .‬הוא נועד לשבש את הזרמים המכאניים בגופו‬
‫של היצור‪ ,‬כך שהוא יתפרק‪ .‬הוא עלול להזיק גם לכם‪ ,‬אף על פי שאינכם מכאניים‪ ,‬לכן‬
‫השתדלו להיפטר ממנו מיד לאחר שתפעילו אותו‪ .‬יש לי רק שניים כאלה‪ ,‬אז‪...‬״‬
‫הוא הושיט אחד לג׳ם‪ ,‬ואת השני לשרלוט‪ ,‬שתלתה אותו על חגורת כלי הנשק שלה ללא‬
‫אומר‪.‬‬
‫“המסר נשלח?״ שאלה טסה‪.‬‬
‫“כן‪ .‬כעת אנחנו מחכים לתשובה מאחיך‪,‬״ הסבירה שרלוט‪ .‬היא פרשה על השולחן נייר‪,‬‬
‫ועל קצותיו המגולגלים הניחה ממסרות נחושת שהנרי כנראה השאיר על השולחן‪“ .‬כאן‪,‬״‬
‫אמרה‪“ ,‬במפה‪ ,‬תוכלו לראות את המקום שלדברי ג׳סמין היא ונייט נוהגים להיפגש בו‪ .‬זה‬
‫מחסן במינסינג לֵיין‪ ,‬לא רחוק מלוֹאֶר תֶ מז סטריט‪ .‬בעבר היה זה מפעל האריזה של סוחר תה‬
‫שפשט את הרגל‪.‬״‬
‫“מינסינג לֵיין‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬לבו של המסחר בתה‪ .‬וגם באופיום‪ .‬זה נשמע הגיוני שלמוֹרטמן‬
‫יהיה שם מחסן‪.‬״ הוא העביר אצבע דקה על המפה והתחקה אחר שמות הרחובות הסמוכים‪:‬‬
‫גרייסצֶ׳רץ׳ לוֹאֶר תֶ מז‪ ,‬סנט סווית׳ינז לֵיין‪“ .‬אבל קשה להאמין שג׳סמין תרצה‬
‫איסטצ׳יפּ‪ֵ ,‬‬
‫להיפגש שם‪,‬״ הוסיף‪“ ,‬היא תמיד חלמה על חיי הזוהר – על ביקורים בחצר המלוכה ונשפים‬
‫מפוארים‪ .‬לא מתאימות לה פגישות סתרים במחסן מפויח ליד הרציפים‪.‬״‬
‫“אבל היא כן קיבלה את מה שרצתה‪,‬״ אמרה לו טסה‪“ .‬היא התחתנה עם אדם שאיננו צייד‬
‫צללים‪.‬״‬
‫פיו של וויל התעקם בחיוך‪“ .‬אם הנישואים אכן בתוקף‪ ,‬היא גיסתך‪.‬״‬
‫טסה נרעדה‪“ .‬אני – אין לי שום דבר נגד ג׳סמין‪ .‬אבל היא ראויה למישהו טוב יותר מאח‬
‫שלי‪.‬״‬
‫“כולן ראויות למישהו טוב יותר ממנו‪.‬״ וויל הושיט את ידו מתחת לשולחן ושלף פיסת בד‬
‫מגולגלת‪ .‬הוא פרש אותה על השולחן‪ ,‬הרחק מהמפה‪ .‬בפנים היו כלי נשק ארוכים ודקים‪,‬‬
‫ובלהב של כל אחד מהם נצצה רוּנה חרותה‪“ .‬כמעט שכחתי שביקשתי מתומס להזמין עבורי‬
‫את אלה לפני כמה שבועות‪ .‬רק עכשיו הם הגיעו‪ .‬מיזֶריקוֹרדים – קל יחסית לנעוץ אותם בין‬
‫המפרקים של היצורים המכאניים‪.‬״‬
‫“השאלה היא‪,‬״ אמר ג׳ם‪ ,‬שהרים את אחד המיזֶריקוֹרדים ובחן את הלהב‪“ ,‬מרגע שטסה‬
‫תיכנס פנימה כדי לפגוש את נייט‪ ,‬איך אנחנו אמורים לצפות בהם מבלי שאיש יבחין בנו?‬
‫עלינו להיות מוכנים כדי להתערב בכל רגע‪ ,‬במיוחד אם יתברר שחשדו התעורר‪.‬״‬
‫“עלינו להגיע מוקדם ולהסתתר בתוך המחסן‪,‬״ אמר לו וויל‪“ .‬זו הדרך היחידה‪ .‬כך נוכל גם‬
‫לשמוע אם נייט יאמר משהו מועיל‪.‬״‬
‫“לא מוצא חן בעיניי הרעיון שטסה תדבר איתו בכלל‪,‬״ מלמל ג׳ם‪.‬‬
‫“היא יודעת לעמוד על שלה; ראיתי את זה במו עיניי‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הוא ידבר בחופשיות אם‬
‫ירגיש בטוח‪ .‬לאחר שנלכוד אותו‪ ,‬גם אם האחים השתקנים יפשפשו במוחו‪ ,‬בהחלט ייתכן‬
‫שמוֹרטמן שתל שם חסמים כדי להגן על הידע שלו‪ ,‬ויעבור זמן עד שנצליח להתגבר עליהם‪.‬״‬
‫“אני חושבת שמוֹרטמן בהחלט שתל חסמים במקרה של ג׳סמין‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬אני לא‬
‫מצליחה לגעת במחשבות שלה‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬סביר עוד יותר להניח שעשה את אותו הדבר גם לנייט‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫“הנער הזה חלש כמו חתלתול‪,‬״ אמר הנרי‪“ .‬הוא יספר לנו כל מה שנרצה‪ .‬ואם לא‪ ,‬יש לי‬
‫מכשיר –“‬
‫“הנרי!״ שרלוט נראתה מבוהלת‪“ .‬אל תגיד לי שהמצאת מכשיר עינויים‪.‬״‬
‫“ודאי שלא‪ .‬אני קורא לזה הבלבלן‪ .‬הוא פולט רטט שמשפיע ישירות על המוח האנושי‪ ,‬כך‬
‫שאינו מסוגל להבדיל בין בדיה למציאות‪.‬״ הנרי נראה גאה כשהושיט את ידו אל התיבה שלו‪.‬‬
‫“הוא ישפוך את כל מה שיש לו בראש מבלי להבין את ההשלכות‪...‬״‬
‫שרלוט הרימה יד מתרה‪“ .‬לא עכשיו‪ ,‬הנרי‪ .‬גם אם נצטרך להשתמש ב‪ ...‬בלבלן על נייט‬
‫גריי‪ ,‬נעשה זאת רק אחרי שנביא אותו לכאן‪ .‬כרגע עלינו להתמקד בהגעה אל המחסן לפני‬
‫טסה‪ .‬הוא לא כל כך רחוק; אני מציעה שסיריל יסיע אותנו‪ ,‬ולאחר מכן יחזור לקחת את‬
‫טסה‪.‬״‬
‫“נייט יזהה את הכרכרה של המכון‪,‬״ מחתה טסה‪“ .‬כשראיתי את ג׳סמין יוצאת לפגישה‬
‫שלה עם נייט‪ ,‬אני משוכנעת שהיא הלכה ברגל‪ .‬גם אני אלך ברגל‪.‬״‬
‫“את תלכי לאיבוד‪,‬״ אמר לה וויל‪.‬‬
‫“אל דאגה‪,‬״ השיבה טסה והחוותה בידה על המפה‪“ .‬המסלול פשוט‪ .‬אני יכולה לפנות‬
‫לגרייסצֶ׳רץ׳ סטריט‪ ,‬ללכת על איסטצ׳יפּ‪ ,‬ומשם לחצות אל מינסינג לֵיין‪.‬״‬ ‫שמאלה ֵ‬
‫ויכוח פרץ ביניהם‪ ,‬ולהפתעתה של טסה‪ ,‬ג׳ם צידד בוויל וסירב להצעה שתלך לבדה‬
‫ברחובות העיר‪ .‬בסופו של דבר הוחלט שהנרי ינהג בכרכרה למינסינג לֵיין‪ ,‬ואילו טסה תלך‬
‫ברגל וסיריל יעקוב אחריה ממרחק־מה‪ ,‬למקרה שתאבד את דרכה בעיר הצפופה‪ ,‬המלוכלכת‬
‫והרועשת‪ .‬היא נאלצה להסכים במשיכת כתפיים; נדמה שלא היתה דרך אחרת לשים קץ‬
‫לוויכוח‪ ,‬ולא הפריע לה שסיריל יעקוב אחריה‪.‬‬
‫“אני מניח שאף אחד לא התכוון לציין‪,‬״ הוסיף וויל‪“ ,‬ששוב אנחנו יוצאים מהמכון‬
‫ומפקירים אותו ללא שום הגנה?״‬
‫שרלוט גלגלה את המפה בהינף יד‪“ .‬ומי מאיתנו היית מציע להשאיר בבית במקום לעזור‬
‫לטסה?״‬
‫“לא אמרתי שצריך להשאיר מישהו בבית‪.‬״ וויל הנמיך את קולו‪“ .‬אבל סיריל יהיה עם‬
‫טסה‪ ,‬סופי עדיין לא סיימה את הכשרתה‪ ,‬וברידג׳ט‪...‬״‬
‫טסה הציצה בסופי‪ ,‬שישבה בשקט בפינת הספרייה‪ ,‬אך נדמה שהיא לא שמעה את וויל‪.‬‬
‫בה־בעת‪ ,‬בקע קלושות מהמטבח קולה של ברידג׳ט‪ ,‬ששרה עוד בלדה אומללה‪:‬‬
‫‪“So John took out of his pocket‬‬
‫‪A knife both long and sharp,‬‬
‫‪s heart,‬׳‪And stuck it through his brother‬‬
‫‪And the blood came pouring down.‬‬
‫‪Says John to William, ‘Take off thy shirt,‬‬
 ‫‪And tear it from gore to gore,‬‬
‫‪And wrap it round your bleeding heart,‬‬
‫״‪And the blood will pour no more.‬‬

‫“בשם המלאך‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ ,‬נצטרך לעשות משהו בנוגע אליה‪ ,‬לפני שהיא תוציא אותנו‬
‫מדעתנו‪ ,‬אתם לא חושבים?״‬
‫עוד לפני שמי מהם הספיק לענות‪ ,‬קרו שני דברים בבת אחת‪ :‬משהו נקש בחלון‪ ,‬וטסה‬
‫המבוהלת נסוגה צעד לאחור; ורעש גדול הדהד ברחבי המכון – הצליל של פעמון הזימון‪.‬‬
‫שרלוט אמרה משהו לוויל – דבריה נבלעו ברעש הפעמון – והוא יצא מהחדר‪ .‬שרלוט חצתה‬
‫את הספרייה‪ ,‬פתחה את החלון ותפסה משהו שריחף בחוץ‪.‬‬
‫היא הפנתה את גבה לחלון ובידה פיסת נייר; זו נראתה כמעט כמו ציפור לבנה‪ ,‬וקצותיה‬
‫התנופפו ברוח‪ .‬גם שערה של שרלוט התבדר סביב פניה‪ ,‬וטסה נזכרה פתאום עד כמה היא‬
‫צעירה‪“ .‬מנייט‪ ,‬אני מניחה‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬המסר שלו לג׳סמין‪.‬״ היא מסרה את פיסת‬
‫הנייר לטסה‪ ,‬שקרעה את פיסת הקלף לכל אורכה מרוב להיטותה לפתוח את המכתב‪.‬‬
‫טסה נשאה את מבטה‪“ .‬זה באמת מנייט‪,‬״ אישרה‪“ .‬הוא הסכים להיפגש עם ג׳סי במקום‬
‫הרגיל עם שקיעת החמה –“ היא זעקה קלות בהפתעה‪ ,‬כי נדמה שהמכתב הבין שקראו את‬
‫תוכנו‪ ,‬ופתאום בקעו מתוכו להבות קטנות ולא־חמות‪ ,‬שאיכלו אותו במהירות‪ ,‬עד שלא נותר‬
‫ממנו דבר פרט לאפר שחור על קצות אצבעותיה‪.‬‬
‫“אין לנו הרבה זמן‪,‬״ אמר הנרי‪“ .‬אלך לומר לסיריל להכין את הכרכרה‪.‬״ הוא הביט‬
‫בשרלוט‪ ,‬כאילו ביקש את אישורה‪ ,‬אך היא רק הנהנה מבלי להישיר אליו מבט‪ .‬הנרי יצא‬
‫מהחדר באנחה – וכמעט התנגש בוויל‪ ,‬שחזר פנימה ובעקבותיו דמות בגלימת מסע‪ .‬לרגע‬
‫תהתה טסה המבולבלת אם האורח הוא אח שתקן – אך כשמשך את הברדס מעל לראשו‪ ,‬נגלו‬
‫לעיניה רעמת שיער מסולסל ובלונדיני וזוג עיניים ירוקות‪.‬‬
‫“גדעון לייטווּד?״ קראה בהפתעה‪.‬‬
‫“יופי‪.‬״ שרלוט החליקה לכיסה את המפה שבידה‪“ .‬המכון לא יישאר ריק מציידי צללים‪.‬״‬
‫סופי מיהרה לקום ממקומה – ופתאום קפאה‪ ,‬כאילו מחוץ לחדר האימונים היא לא ממש‬
‫ידעה כיצד עליה לנהוג ולדבר בנוכחות האח הבכור במשפחת לייטווּד‪.‬‬
‫גדעון הביט סביבו‪ .‬כמו תמיד‪ ,‬היו עיניו הירוקות רגועות‪ ,‬כמעט אדישות‪ .‬וויל‪ ,‬לעומתו‪,‬‬
‫נראה כמי שבוער מרוב אנרגיה גם כשעמד במקומו ללא ניע‪“ .‬קראתם לי?״ אמר גדעון‪ ,‬ורק‬
‫אז הבינה שהוא מביט בה ורואה את ג׳סמין‪“ .‬אז הנה אני פה‪ ,‬גם אם אינני יודע למה או לשם‬
‫מה‪.‬״‬
‫“כדי לאמן את סופי‪ ,‬לכאורה‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬וגם כדי להשגיח על המכון בהיעדרנו‪.‬‬
‫אנחנו זקוקים לצייד צללים בעל הכשרה מלאה‪ ,‬ואתה עומד בדרישות‪ .‬למעשה‪ ,‬סופי היא זו‬
 ‫שהציעה לקרוא לך‪.‬״‬
‫“וכמה זמן תיעדרו?״‬
‫“שעתיים‪ ,‬שלוש‪ .‬לא כל הלילה‪.‬״‬
‫“בסדר‪.‬״ גדעון החל לפרום את כפתורי מעילו‪ .‬אבק כיסה את נעליו‪ ,‬שערו נראה כאילו‬
‫שהה גלוי־ראש בחוץ‪ ,‬ברוח הקרה‪“ .‬אבא היה אומר שכדאי לי להתאמן לקראת היום שבו‬
‫אנהל את המכון‪.‬״‬
‫וויל מלמל משהו שנשמע כמו “החוצפה״‪ .‬הוא הביט בשרלוט‪ ,‬אך זו הנידה את ראשה‬
‫קלות‪.‬‬
‫“ייתכן שהמכון יהיה שלך בבוא היום‪,‬״ אמרה לגדעון בנימוס‪“ .‬מכל מקום‪ ,‬אנו מודים לך‬
‫על עזרתך‪ .‬המכון הוא באחריותם של כל ציידי הצללים‪ ,‬ככלות הכול‪ .‬המכון הוא ביתנו –‬
‫האידריס שלנו הרחק מהבית‪.‬״‬
‫גדעון פנה לסופי‪“ .‬את מוכנה לאימונים?״‬
‫היא הנהנה‪ .‬כולם יצאו יחדיו מהחדר‪ ,‬גדעון וסופי פנו ימינה לכיוון חדר האימונים‪ ,‬וכל‬
‫השאר פנו אל המדרגות‪ .‬קולה הנוגה של ברידג׳ט נשמע חזק מתמיד‪ ,‬וטסה שמעה את גדעון‬
‫אומר משהו לסופי בעניין זה‪ ,‬וגם את קולה הרך של סופי עונה לו‪ ,‬לפני שיצאו מטווח‬
‫שמיעה‪.‬‬
‫היה זה אך טבעי לפסוע לצדו של ג׳ם כשירדו במדרגות וחצו את אולם התווך של‬
‫הקתדרלה‪ .‬אף שלא שוחחו‪ ,‬היתה טסה קרובה מספיק כדי לחוש בחום גופו לצדה‪ ,‬וידו‬
‫החשופה הברישה את ידה כשיצאו החוצה‪ .‬השקיעה היתה קרובה‪ .‬השמים כבר עטו ברק בגון‬
‫ארד‪ ,‬המעיד על שעת דמדומים‪ .‬סיריל חיכה על המדרגות שבפתח המכון ודמה כל כך לתומס‪,‬‬
‫שלבם של כל הנוכחים נחמץ‪ .‬הוא נשא בידו פגיון ארוך ודק ומסר אותו לוויל ללא אומר;‬
‫וויל תחב אותו בחגורתו‪.‬‬
‫שרלוט הסתובבה וחפנה את לחייה של טסה‪“ .‬נתראה במחסן‪,‬״ אמרה‪“ .‬את תהיי מוגנת‬
‫לחלוטין‪ ,‬טסה‪ .‬ותודה לך על מה שאת עושה למעננו‪.‬״ שרלוט שמטה את ידה וירדה‬
‫במדרגות; וויל והנרי מיהרו אחריה‪ .‬ג׳ם היסס רק לרגע‪ ,‬וטסה – שנזכרה בלילה אחר‪ ,‬דומה‬
‫לזה‪ ,‬כשרץ במעלה המדרגות כדי להיפרד ממנה – לחצה באצבעותיה את מפרק ידו‪.‬‬
‫“מִ צְ פָּ ה‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫היא שמעה את נשימתו נעתקת‪ .‬ציידי הצללים טיפסו לתוך הכרכרה; הוא הסתובב ונשק לה‬
‫במהירות על הלחי‪ ,‬לפני שהסתובב ורץ אחרי האחרים; נדמה שאיש לא הבחין בדבר‪ ,‬אבל‬
‫טסה הניחה את ידה על לחייה כשג׳ם טיפס‪ ,‬אחרון‪ ,‬לתוך הכרכרה‪ ,‬והנרי התיישב במושב‬
‫העגלון‪ .‬שער המכון נפתח‪ ,‬והכרכרה יצאה בקרקוש גלגלים אל הערב היורד‪.‬‬
‫“שנלך‪ ,‬מיס?״ שאל אותה סיריל‪ .‬אף שנראה בדיוק כמו תומס‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬היתה התנהגותו‬
‫מהוססת פחות‪ .‬הוא הישיר אליה מבט כשדיבר‪ ,‬ונדמה שזוויות פיו היו נכונות תמיד‬
‫להתרומם לחיוך‪ .‬היא תהתה אם תמיד זה כך – אח אחד שלֵו יותר והשני מתוח יותר‪ ,‬כמו‬
‫גבריאל וגדעון‪.‬‬
‫“כן‪ ,‬אני חושבת –“ טסה נעצרה פתאום‪ ,‬כשרגל אחת תלויה באוויר מעל המדרגה‪ .‬זה היה‬
‫מגוחך‪ ,‬היא ידעה‪ ,‬ובכל זאת – היא הסירה את המלאך המכאני שלה כשלבשה את בגדיה של‬
‫ג׳סמין‪ .‬היא לא ענדה אותו שוב‪ .‬היא ידעה שאסור לה – נייט יזהה אותו מיד – אך התכוונה‬
‫להניח אותו בכיסה למזל טוב ושכחה לעשות זאת‪ .‬לרגע היססה‪ .‬זה היה הרבה יותר מאמונה‬
‫טפלה; פעמיים הציל המלאך את חייה‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪.‬‬
‫היא הסתובבה‪“ .‬שכחתי משהו‪ .‬חכה לי כאן‪ ,‬סיריל‪ .‬אני מיד חוזרת‪.‬״‬
‫דלת המכון עדיין היתה פתוחה; היא נחפזה לעלות במדרגות‪ ,‬רצה בפרוזדורים והגיעה‬
‫לפרוזדור שהוביל אל חדרה של ג׳סמין – שם קפאה במקומה‪.‬‬
‫הפרוזדור של ג׳סמין הוביל גם אל המדרגות שטיפסו אל חדר האימונים‪ .‬היא ראתה את‬
‫גדעון ואת סופי פונים לשם רק לפני כמה דקות‪ .‬אבל הם לא הגיעו לחדר האימונים; הם עמדו‬
‫בפרוזדור‪ .‬האור היה קלוש‪ ,‬והם נראו כמו צלליות באפלולית‪ ,‬אבל טסה ראתה אותם‬
‫בבירור‪ :‬סופי היתה צמודה אל הקיר‪ ,‬וגדעון לחץ את ידה‪.‬‬
‫טסה נסוגה צעד אחד לאחור‪ ,‬ולבה הלם בעוז בחזהּ‪ .‬הם לא ראו אותה‪ .‬הם נראו שקועים‬
‫לחלוטין זה בזה‪ .‬גדעון רכן מעליה ומלמל משהו באוזנה; הוא סילק בעדינות קווצת שיער‬
‫סוררת מפניה‪ .‬קיבתה של טסה התהפכה‪ .‬היא נדרכה‪ ,‬ומיד הסתובבה וחזרה על עקבותיה‬
‫מבלי להשמיע רחש‪.‬‬
‫השמים נראו כהים עוד יותר כשיצאה שוב אל מדרגות הכניסה‪ .‬סיריל חיכה שם‪ ,‬שורק‬
‫לעצמו ומזייף; הוא השתתק מיד כשראה את הבעת פניה של טסה‪“ .‬הכול בסדר‪ ,‬מיס? מצאת‬
‫את מה שחיפשת?״‬
‫טסה הרהרה בגדעון שהסיט את השיער מפניה של סופי‪ .‬היא זכרה את ידיו של וויל שנחו‬
‫בעדינות על מותניה‪ ,‬ואת הרוך בנשיקה של ג׳ם על לחייה‪ ,‬וראשה הסתחרר עליה‪ .‬מי היא‬
‫שתאמר לסופי להיות זהירה‪ ,‬כשהיא עצמה עברה כל גבול?‬
‫“כן‪,‬״ שיקרה‪“ .‬מצאתי את מה שרציתי‪ .‬תודה לך‪ ,‬סיריל‪.‬״‬

‫המחסן היה בניין גדול מאבן גיר‪ ,‬מוקף גדר ברזל שחורה‪ .‬החלונות היו חסומים בקרשים‪,‬‬
‫ומנעול ברזל כבד נתלה על שער הכניסה‪ .‬השלט מוֹרטמן ושות׳ בקושי נראה מתחת לשכבות‬
‫הפיח‪.‬‬
‫ציידי הצללים השאירו את הכרכרה ליד המדרכה וכיסו אותה בתעתוע כדי שאף סתמי‬
‫חולף לא יעז לגנוב אותה‪ ,‬לפחות עד שסיריל יגיע‪ .‬בדיקה מדוקדקת של המנעול גילתה לוויל‬
‫שהוא שומן לאחרונה ונפתח; את בעיית המפתח פתר באמצעות רוּנה‪ ,‬ועם האחרים הוא‬
‫החליק פנימה וסגר שוב את השער‪.‬‬
‫רוּנה נוספת פתחה את דלת המחסן‪ ,‬והם הגיעו אל מערכת משרדים‪ .‬רק אחד מהם עדיין‬
‫היה מרוהט‪ ,‬ובו שולחן‪ ,‬מנורה עם אהיל ירוק וספה פרחונית גבוהת־מסעד‪“ .‬כנראה כאן חיזר‬
‫נייט אחר ג׳סמין‪,‬״ ציין וויל בעליצות‪.‬‬
‫ג׳ם נחר במיאוס ודקר את הספה במקל ההליכה שבידו‪ .‬שרלוט רכנה מעל השולחן‬
‫ופשפשה במהירות במגירות‪.‬‬
‫“לא עלה על דעתי שאתה מתנגד נחרצות לחיזורים‪,‬״ אמר וויל לג׳ם‪.‬‬
‫“לא באופן עקרוני‪ .‬אבל המחשבה על כך שנייט גריי יתעניין במישהי –“ ג׳ם עיווה את‬
‫פניו‪“ .‬וג׳סמין משוכנעת כל כך שהוא אוהב אותה‪ .‬אילו ראית אותה‪ ,‬אפילו אתה היית מרחם‬
‫עליה‪ ,‬וויל‪.‬״‬
‫“ממש לא‪,‬״ אמר לו וויל‪“ .‬אהבה נכזבת מגוחכת בעיניי וגורמת לצד המאוכזב להתנהג‬
‫בצורה מגוחכת‪.‬״ הוא משך בתחבושת שעל זרועו כאילו הכאיבה לו‪“ .‬שרלוט‪ ,‬השולחן?״‬
‫“שום דבר‪.‬״ היא סגרה את המגירות‪“ .‬כמה מסמכים‪ ,‬המפרטים את מחירי התה ומועדי‬
‫המכירות הפומביות‪ ,‬אבל חוץ מזה שום דבר פרט לכמה עכבישים מתים‪.‬״‬
‫“כמה רומנטי‪,‬״ מלמל וויל‪ .‬הוא עקף את ג׳ם‪ ,‬שכבר פנה אל המשרד הסמוך‪ ,‬והשתמש‬
‫במקלו כדי לסלק מדרכו קורי עכביש‪ .‬החדרים הבאים היו ריקים‪ ,‬והאחרון נפתח אל מה‬
‫שהיה אולם המחסן עצמו‪ .‬החלל היה גדול ואפלולי‪ ,‬ותקרתו נעלמה בתוך החשכה‪ .‬מדרגות‬
‫עץ רעועות הובילו ליציע בקומה העליונה‪ .‬שקי יוטה היו שעונים על הקירות בקומת הקרקע‪,‬‬
‫ובאפלולית האולם הם נראו כמו גופות‪ .‬וויל החזיק אור מכשפות ביד אחת‪ ,‬וקרני האור‬
‫נשלחו לכל פינה בחדר שעה שהנרי ניגש לבדוק את השקים‪ .‬הוא חזר כעבור שניות ומשך‬
‫בכתפיו‪.‬‬
‫“עלי תה‪,‬״ אמר‪“ .‬נראה שזה תה שחור ואיכותי‪.‬״‬
‫אבל ג׳ם נד בראשו והביט סביבו‪“ .‬אני מוכן לקבל את העובדה שפעם זה היה מחסן תה‬
‫פעיל‪ ,‬אבל ברור לכולנו שהמקום סגור כבר שנים‪ ,‬מאז שמוֹרטמן החליט להתעניין במנגנונים‬
‫במקום בתה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הרצפה נקייה מאבק‪.‬״ הוא נטל את ידו של וויל והנחה את הקרן של‬
‫אור המכשפות אל רצפת העץ הממורקת‪“ .‬היתה כאן פעילות לאחרונה – פרט למפגשים‬
‫החשאיים של ג׳סמין ושל נייט במשרד נטוש‪.‬״‬
‫“יש משרדים נוספים בכיוון ההוא‪,‬״ אמר הנרי והצביע על הקצה המרוחק של האולם‪.‬‬
‫“שרלוט ואני נערוך בהם חיפוש‪ .‬וויל‪ ,‬ג׳ם‪ ,‬אתם תבדקו את הקומה השנייה‪.‬״‬
‫היה זה רגע נדיר ומרגש‪ ,‬כשהנרי חילק פקודות; וויל הביט בג׳ם וחייך‪ ,‬ואז פנה אל‬
‫מדרגות העץ הרעועות‪ .‬הן חרקו תחת כובד משקלו‪ ,‬וגם תחת משקלו הקל יותר של ג׳ם‬
‫מאחוריו‪ .‬אבן אור המכשפות בידו של וויל יצרה צלליות של אור על הקיר‪ ,‬עד שהגיעו‬
‫למדרגה האחרונה‪.‬‬
‫היה זה יציע שבו נהגו לאחסן כנראה ארגזים של תה‪ ,‬או שמנהל העבודה נהג לצפות ממנו‬
‫במתרחש באולם‪ .‬כעת הוא היה ריק‪ ,‬פרט לדמות אחת שהיתה שרועה על הרצפה‪ .‬גופת אדם‪,‬‬
‫רזה וצעיר‪ .‬כשקירב אליו את אור המכשפות‪ ,‬החל לבו של וויל לפעום בחוזקה; הוא כבר‬
‫ראה את זה בעבר – המראה היה מוכר מאין כמותו – הגופה הרופסת‪ ,‬השיער הכסוף והבגדים‬
‫כהים‪ ,‬העיניים העצומות והחבולות למראה‪ ,‬הריסים הכסופים‪.‬‬
‫“וויל?״ היה זה ג׳ם מאחוריו‪ .‬הוא העביר את מבטו מפניו הדוממות וההמומות של וויל אל‬
‫הדמות שעל הרצפה‪ ,‬ומיד כרע ברך לצדה‪ .‬הוא נטל את מפרק ידו של האיש בדיוק כששרלוט‬
‫עלתה במדרגות‪ .‬וויל הביט בה לרגע בהפתעה; פניה היו מיוזעות‪ ,‬והיא נראתה חולה‪ .‬ג׳ם‬
‫אמר‪“ ,‬יש לו דופק‪ .‬וויל?״‬
‫וויל התקרב וכרע ברך ליד חברו‪ .‬ממרחק שכזה היה קל לראות שהאיש על הרצפה לא היה‬
‫ג׳ם‪ .‬הוא היה מבוגר יותר ולבן־עור; זיפים כסופים כיסו את סנטרו ואת לחייו‪ ,‬ותווי פניו היו‬
‫רחבים יותר ומוגדרים פחות‪ .‬לבו של וויל חזר לפעום כרגיל‪ ,‬ופתאום רפרפו עיניו של האיש‬
‫ונפקחו‪.‬‬
‫הן נראו כמו שתי דסקיות כסופות‪ ,‬בדיוק כמו של ג׳ם‪ .‬ובאותו הרגע זיהה אותו וויל‪ .‬הוא‬
‫הריח את הריח החמוץ־מתוק של אבקת מכשפים בוערת‪ ,‬הוא חש בחומה בעורקיו‪ ,‬ואז ידע‬
‫שכבר ראה את האיש הזה בעבר‪ ,‬וגם איפה‪.‬‬
‫“אתה איש־זאב‪,‬״ אמר‪“ .‬מאלה שאינם שייכים לשום להקה‪ ,‬מאלה שקונים יִין פֶ ן אצל בני‬
‫עפרית בווייטצ׳אפל‪ .‬אני צודק?״‬
‫עיניו של איש־הזאב נחו על שניהם‪ ,‬ולאחר מכן ננעצו בג׳ם‪ .‬הוא צמצם את עיניו‪ ,‬ולפתע‬
‫נורתה ידו קדימה ואחזה בבד מעילו של ג׳ם‪“ .‬אתה‪,‬״ התנשף האיש‪“ .‬׳תה אחד מאיתנו‪ .‬יש‬
‫עליך חומר – משוּ – ?״‬
‫ג׳ם נרתע לאחור‪ .‬וויל אחז במפרק ידו של האיש ושחרר אותה ממעילו של ג׳ם‪ .‬זה לא היה‬
‫קשה במיוחד; לא נותר כוח רב באצבעות המשותקות‪“ .‬אל תיגע בו‪.‬״ וויל שמע את קולו‬
‫כאילו עלה ממרחק‪ ,‬חד ומקפיא‪“ .‬אין לו אפילו קמצוץ מהאבקה המטונפת שלך‪ .‬זה לא עובד‬
‫עלינו‪ ,‬הנפילים‪ ,‬כמו שזה עובד עליך‪.‬״‬
‫“וויל‪.‬״ בקולו של ג׳ם היתה תחינה‪ :‬תהיה נחמד‪.‬‬
‫“אתה עובד בשירותו של מוֹרטמן‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬ספר לנו מה אתה עושה בשבילו‪ .‬ספר לנו‬
‫איפה הוא‪.‬״‬
‫איש־הזאב צחק‪ .‬דם ניתז משפתיו ונזל על סנטרו‪ .‬כמה טיפות לכלכו את האִצטלה של ג׳ם‪.‬‬
‫“כאילו ש – הייתי יודע – איפה שהמגיסטר‪,‬״ חרחר האיש‪“ .‬טיפשים ארורים‪ ,‬שניכם‪.‬‬
‫נפילים חסרי־תועלת‪ .‬אם היה לי – ת׳כוח שלי – הייתי קורע אותכם לגזרים –“‬
 ‫“אבל אין לך כוח‪.‬״ וויל היה חסר־רחמים‪“ .‬ואולי בעצם יש לנו קצת יִין פֶ ן‪.‬״‬
‫“׳תה לא מבין‪‘ .‬תה חושב – שאני לא יודע?״ מבטו של איש־הזאב נדד‪“ .‬מתי שנתנו לי‬
‫אֶד׳זה בפעם הראשונה‪ ,‬ראיתי דברים – כזה דברים שלא יכולת לדמיין – עיר ענקית מבדולח‬
‫– ומגדלים בשמים –“ התקף שיעול טלטל את גופו‪ .‬טיפות דם נוספות ניתזו מפיו‪ .‬הן נצצו‬
‫קלות כמו כספית‪ .‬וויל החליף מבטים עם ג׳ם‪ .‬עיר הבדולח‪ .‬הוא לא היה מסוגל שלא לחשוב‬
‫על אליקאנטֶה‪ ,‬אף שמעולם לא היה שם‪“ .‬חשבתי שאני יחיה לנצח – שאני יעבוד כל היום‬
‫וכל הלילה‪ ,‬שאני לא יתעייף בחיים‪ .‬אבל אז אנחנו התחלנו למות‪ ,‬אחד־אחד‪ .‬הסמים‪ ,‬זה הורג‬
‫אותך‪ ,‬אבל אֶד׳זֶה הוא לא אמר לנו‪ .‬חזרתי להנה כדי לראות אולי יש עוד קצת איפשהו‪ .‬אבל‬
‫אין כלום‪ .‬אין לי סיבה ללכת‪ .‬אני גם ככה גוסס‪ .‬מה ‘כְפת לי איפה אני ימות?״‬
‫“הוא ידע מה הוא עושה כשנתן לך לטעום מהסם‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪“ .‬הוא ידע שזה יהרוג‬
‫אותך‪ .‬לא מגיע לו שתשמור על הסודות שלו‪ .‬ספר לנו מה הוא עושה – לשם מה העביד‬
‫אתכם כאן כל היום וכל הלילה‪.‬״‬
‫“אנחנו חיברנו ת׳דברים האלה – האנשים מהמתכת‪ .‬הם היו עושים לי צמרמורת‪ ,‬אבל היה‬
‫כסף טוב‪ ,‬והסמים היה עוד יותר טוב –“‬
‫“ממש יעזור לך הכסף עכשיו‪,‬״ אמר לו ג׳ם בקול מריר ולא־אופייני‪“ .‬באיזו תדירות הוא‬
‫נתן לכם אותה? את אבקת הכסף?״‬
‫“שש‪ ,‬שבע פעמים ביום‪.‬״‬
‫“לא פלא שהחומר אוזל להם בווייטצ׳אפל‪,‬״ מלמל וויל‪“ .‬מוֹרטמן שולט בכל האספקה‪.‬״‬
‫“לא היית אמור לקחת כל כך הרבה‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬ככל שאתה צורך יותר‪ ,‬אתה גם מת מהר‬
‫יותר‪.‬״‬
‫איש־הזאב מיקד את מבטו בג׳ם‪ .‬בעיניו בלטו נימים אדומים‪“ .‬אתה‪,‬״ אמר‪“ .‬כמה זמן עוד‬
‫יש׳ ?״‬
‫וויל הפנה את מבטו‪ .‬שרלוט עמדה מאחוריו ללא ניע‪ ,‬על המדרגה העליונה‪ ,‬והביטה‬
‫במתרחש‪ .‬הוא הרים את ידו וסימן לה להתקרב‪“ .‬שרלוט‪ ,‬אם נוכל להוריד אותו למטה‪ ,‬אולי‬
‫האחים השתקנים יוכלו לעזור לו‪ .‬אם תוכלי –“‬
‫אך להפתעתו הרבה של וויל‪ ,‬פניה של שרלוט שינו את צבען לירוק‪ .‬היא הצמידה את ידה‬
‫אל פיה ומיהרה לרוץ במורד המדרגות‪.‬‬
‫“שרלוט!״ סינן וויל‪ ,‬אבל לא העז לצעוק‪“ .‬אוי‪ ,‬לעזאזל‪ .‬בסדר‪ ,‬ג׳ם‪ .‬תפוס את הרגליים‬
‫שלו‪ ,‬אני אחזיק מתחת לבתי השחי –“‬
‫“אין טעם‪ ,‬וויל‪.‬״ קולו של ג׳ם היה רך‪“ .‬הוא מת‪.‬״‬
‫וויל פנה לאחור‪ .‬ואכן‪ ,‬העיניים הכסופות נותרו פקוחות‪ ,‬מזוגגות‪ ,‬והביטו בתקרה; חזהו של‬
‫האיש כבר לא עלה וירד‪ .‬ג׳ם הושיט את ידו כדי לעצום את עפעפיו‪ ,‬אבל וויל אחז במפרק ידו‬
‫של חברו‪.‬‬
 ‫“לא‪.‬״‬
‫“לא התכוונתי לברך אותו‪ ,‬וויל‪ .‬רק לעצום את עיניו‪.‬״‬
‫“הוא לא ראוי לכך‪ .‬הוא עבד עם המגיסטר!״ לחישתו של וויל הפכה כמעט לצעקה‪.‬‬
‫“הוא כמוני‪,‬״ אמר ג׳ם בפשטות‪“ .‬הוא מכור‪.‬״‬
‫וויל הישיר אליו מבט והמשיך לאחוז במפרק ידו‪“ .‬הוא לא כמוך‪ .‬ואתה לא תמות ככה‪.‬״‬
‫שפתיו של ג׳ם נפערו בתדהמה‪“ .‬וויל‪...‬״‬
‫לפתע שמעו שניהם דלת נפתחת‪ ,‬וקול קרא בשמה של ג׳סמין‪ .‬וויל שחרר את מפרק ידו של‬
‫ג׳ם‪ ,‬ושניהם צנחו מיד על הקרקע והתקדמו חרישית עד למעקה היציע כדי לראות מה קורה‬
‫על רצפת המחסן‪.‬‬
16
 ‫זעף מוות‬
‫בִּ ְראוֹת עֵ ינַי אֵ י ְך זְרוֹעַ זְמַ ן אַ לִּ ים‬
‫ּתַשְׁ חִ ית אוֹצְ רוֹת תִּ פְ א ֶֶרת דּוֹר נִכְ ַרת;‬
‫אֵי נֶחֶ ְרבוּ ָרמִ ים בַּ ִּמגְדָּ לִ ים‪,‬‬
‫אָרד‪.‬‬ ‫וּלְ זַעַ ף ָמוֶת שַׁ ח גְּאוֹן ָ‬
‫‪13‬‬
‫– וויליאם שייקספיר‪ ,‬סונטה ‪64‬‬

‫איזו חוויה מוזרה לצעוד ברחובות לונדון לבושה כנער‪ ,‬חשבה טסה כשעשתה את דרכה על‬
‫המדרכה הצפופה של איסטצ׳יפּ‪ .‬הגברים שנקרו בדרכה לא זיכו אותה ולו במבט‪ ,‬רק חלפו‬
‫על פניה בדרכם אל בית המרזח או אל הפנייה הבאה‪ .‬אילו היתה נערה שצועדת לבדה בלילה‬
‫ברחובות העיר‪ ,‬ועוד בבגדיה היפים‪ ,‬היתה הופכת מיד מושא למבטים וללעג‪ .‬כנער היא היתה‬
‫– בלתי־נראית‪ .‬מעולם לא הבינה איך זה להיות בלתי־נראה‪ .‬עד כמה היא חופשייה וקלילה –‬
‫או היתה יכולה להיות כזו‪ ,‬אילולא הרגישה כמו בן־אצולה בבין שתי ערים‪ ,‬בדרכה‬
‫לגיליוטינה בעגלה פתוחה‪.‬‬
‫היא הבחינה בסיריל רק פעם אחת‪ ,‬כשחמק אל בין שני בניינים מול מינסינג לֵיין ‪ .32‬היה‬
‫זה בניין אבן גדול‪ ,‬שגדר ברזל שחורה הקיפה אותו‪ ,‬ובאור הדמדומים נראתה כמו שורה של‬
‫שיניים שחורות משוננות‪ .‬על השער נתלה מנעול‪ ,‬אבל זה היה פתוח; היא החליקה פנימה‬
‫ופנתה לעלות במדרגות המאובקות עד לדלת הכניסה‪ ,‬שהיתה גם היא לא־נעולה‪.‬‬
‫בפנים גילתה שהמשרדים הריקים‪ ,‬עם החלונות הניבטים אל מינסינג לֵיין‪ ,‬דוממים כמו‬
‫אחוזת קבר; זבוב זמזם בחדר אחד והטיח את עצמו שוב ושוב על שמשת הזכוכית‪ ,‬עד שנפל‬
‫באפיסת כוחות על אדן החלון‪ .‬טסה נרעדה והמשיכה בדרכה‪.‬‬
‫בכל חדר שאליו נכנסה‪ ,‬נדרכה בציפייה לראות את נייט‪ ,‬אבל הוא לא היה שם‪ .‬החדר‬
‫האחרון נפתח אל אולם המחסן‪ .‬אור כחול עמום הסתנן פנימה מבעד לחרכים בחלונות‬
‫המכוסים קרשים‪ .‬היא הביטה סביבה בהיסוס‪“ .‬נייט?״ לחשה‪.‬‬
‫הוא הגיח מהצללים בין שני עמודים מתקלפים‪ .‬שערו הבלונדיני זהר באור הכחלחל תחת‬
‫מגבעת משי‪ .‬הוא לבש פראק כחול מטוויד‪ ,‬מכנסיים שחורים ומגפיים שחורים‪ ,‬אבל הופעתו‪,‬‬
‫שהיתה בדרך כלל ללא רבב‪ ,‬נראתה כעת פרועה‪ .‬שערו נתלה על עיניו‪ ,‬וכתם של לכלוך‬
‫נראה על לחיו‪ .‬בגדיו היו מקומטים כאילו ישן בהם‪“ .‬ג׳סמין‪,‬״ אמר‪ ,‬ובקולו ניכרה הקלה‪.‬‬
‫“מתוקה שלי‪.‬״ הוא פרש את זרועותיו‪.‬‬
‫היא קרבה אליו לאט‪ ,‬וכל גופה נדרך‪ .‬היא לא רצתה שנייט ייגע בה‪ ,‬אבל לא עלתה על‬
‫דעתה שום דרך לחמוק מחיבוקו‪ .‬זרועותיו הקיפו אותה‪ .‬ידו אחזה בשולי כובעה והסירה‬
‫אותו‪ ,‬ותלתליה הבהירים צנחו במורד גבה‪ .‬היא חשבה על וויל ששחרר את הסיכות משערה‪,‬‬
‫ובטנה התהפכה בניגוד לרצונה‪.‬‬
‫“אני צריכה לדעת איפה המגיסטר‪,‬״ החלה לומר בקול רועד‪“ .‬זה דחוף נורא‪ .‬אתה מבין‪,‬‬
‫שמעתי חלק מהתוכניות של ציידי הצללים‪ .‬אני יודעת שאתה לא רוצה לספר לי‪ ,‬אבל‪...‬״‬
‫הוא דחף את שערה לאחור והתעלם מדבריה‪“ .‬אני מבין‪,‬״ אמר‪ ,‬קולו עמוק וצרוד‪“ .‬אבל‬
‫קודם‪,‬״ הוא הניח אצבע מתחת לסנטרה והטה את ראשה לאחור‪“ .‬נשקי אותי כל עוד עלמה‬
‫את‪.‬״ סונטה מתוך הלילה השנים־עשר‪ /‬תרגום‪ :‬דורי פרנס‪ .‬מערכה ‪ 2‬סצנה ‪ .3‬לקוח מהאתר‬
‫שייקספיר ושות‪.‬‬
‫טסה קיוותה שיפסיק לצטט את שייקספיר‪ .‬היא ידעה שלעולם לא תוכל לשמוע שוב את‬
‫הסונטה הזאת מבלי להקיא‪ .‬כל עצב בגופה השתוקק לפרוץ בצווחות אימה כשרכן לנשק‬
‫אותה‪ .‬היא התפללה שחבריה יפרצו לתוך החדר‪ ,‬ובה־בעת הניחה לו להטות את ראשה‬
‫מעלה־מעלה –‬
‫נייט פרץ בצחוק‪ .‬בהינף יד העיף את הכובע שלראשה אל בין הצללים; אצבעותיו התהדקו‬
‫על סנטרה‪ ,‬וציפורניו התחפרו בעורה‪“ .‬סלחי לי על התנהגותי החצופה‪,‬״ אמר‪“ .‬אבל הייתי‬
‫סקרן לראות עד כמה תרחיקי לכת כדי להגן על חברייך ציידי הצללים‪ ...‬אחותי הקטנה‪.‬״‬

‫“נייט‪.‬״ טסה ניסתה למשוך את ידה לאחור ולהיחלץ מלפיתתו‪ ,‬אבל אחיזתו היתה חזקה מדי‪.‬‬
‫ידו השנייה נורתה כמו נחש‪ ,‬סובבה אותה במקומה והצמידה אותה אליו‪ .‬זרועו נכרכה סביב‬
‫צווארה‪ ,‬והבל נשימתו חימם את אוזנה‪ .‬היה לו ריח חמוץ של ג׳ין ישן ושל זיעה‪.‬‬
‫“את באמת חושבת שלא ידעתי?״ סינן לעברה‪“ .‬הבנתי מהר מאוד אחרי המכתב ההוא‬
‫שקיבלתי בנשף של בּנדיקט‪ ,‬ששלח אותי למרדף שווא בווֹקסהול‪ .‬פתאום הכול נראה הגיוני‪.‬‬
‫הייתי צריך לדעת מלכתחילה שזו את‪ .‬ילדה קטנה וטיפשה‪.‬״‬
‫“טיפשה?״ סיננה בחזרה‪“ .‬גרמתי לך לחשוף את סודותיך‪ ,‬נייט‪ .‬סיפרת לי הכול‪ .‬מוֹרטמן‬
‫גילה מה עשית? בגלל זה אתה נראה כאילו לא ישנת כבר כמה ימים?״‬
‫הוא הידק את אחיזתו סביב צווארה‪ ,‬והיא נאנקה מכאב‪“ .‬לא יכולת להניח לי לנפשי‪ .‬היית‬
‫חייבת לחטט‪ .‬את משתוקקת לראות אותי מושפל‪ ,‬נכון? איזה מין אחות את‪ ,‬טסי?״‬
‫“אתה היית הורג אותי בהזדמנות הראשונה‪ .‬אין שום משחק שתוכל לשחק‪ ,‬אין שום דבר‬
‫שתוכל לומר כדי לשכנע אותי שאני בגדתי בך‪ ,‬נייט‪ .‬אתה ראוי לכל מה שיקרה לך‪ .‬אחרי‬
‫שיצרת ברית עם מוֹרטמן –“‬
‫הוא טלטל אותה חזק מספיק כדי ששיניה ינקשו‪“ .‬הבריתות שלי הן לא עניינך‪ .‬הסתדרתי‬
‫יפה מאוד עד שאת וחברייך הנפילים באתם והתערבתם בענייניי‪ .‬ועכשיו המגיסטר רוצה‬
‫לחסל אותי‪ .‬והכול באשמתך‪ .‬הכול באשמתך‪ .‬הייתי כמעט מיואש‪ ,‬עד שקיבלתי את המסר‬
‫המגוחך ההוא מג׳סמין‪ .‬ידעתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬שאת עומדת מאחוריו‪ .‬ובטח טרחת מאוד‪ ,‬הרי היית‬
‫צריכה לענות אותה כדי שתכתוב את המכתב המגוחך הזה –“‬
‫“לא עינינו אותה‪,‬״ סיננה טסה‪ .‬היא נאבקה‪ ,‬אבל נייט רק הידק את אחיזתו‪ ,‬וכפתורי‬
‫מקטורנו ננעצו בגבה‪“ .‬היא רצתה לעשות את זה‪ .‬היא רצתה להציל את עצמה‪.‬״‬
‫“אני לא מאמין לך‪.‬״ היד שלא חנקה את צווארה אחזה בסנטרה; ציפורניו ננעצו בבשרה‪,‬‬
‫והיא ייללה בכאב‪“ .‬היא אוהבת אותי‪.‬״‬
‫“אף אחד לא יכול לאהוב אותך‪,‬״ ירקה טסה‪“ .‬אתה אחי – אני אהבתי אותך – וגם את זה‬
‫הצלחת להרוס‪.‬״‬
‫נייט רכן קדימה ונהם‪“ ,‬אני לא אחיך‪.‬״‬
‫“טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬אח חורג‪ ,‬אם אתה חייב לדקדק –“‬
‫“את לא אחותי‪ .‬אפילו לא חורגת‪.‬״ הוא הגה את המילים מתוך עונג אכזרי‪“ .‬אימא שלך לא‬
‫היתה אימא שלי‪.‬״‬
‫“זה לא ייתכן‪,‬״ לחשה טסה‪“ .‬אתה משקר‪ .‬אימא שלנו היתה אליזבת גריי “‬
‫“אימא שלך היתה אליזבת גריי‪ ,‬לשעבר אליזבת מוּר‪,‬״ אמר לה נייט‪“ .‬אימא שלי היתה‬
‫הרייט מוּר‪.‬״‬
‫“דודה הרייט?״‬
‫“היא היתה מאורסת פעם‪ .‬ידעת את זה? אחרי שההורים שלך – שלנו – כבר היו נשואים‪.‬‬
‫ארוסה מת עוד לפני החתונה‪ .‬אבל היא כבר היתה בהיריון‪ .‬אמך גידלה את התינוק כאילו היה‬
‫שלה כדי לחסוך מאחותה את הבושה – שכל העולם י ֵדע כי מימשה את נישואיה עוד לפני‬
‫החתונה‪ .‬שהיא היתה זונה‪.‬״ קולו היה מריר כרעל‪“ .‬אני לא אחיך‪ ,‬ומעולם לא הייתי‪ .‬והרייט‪,‬‬
‫היא מעולם לא אמרה לי שהיא אימא שלי‪ .‬זה נודע לי מהמכתבים של אימא שלך‪ .‬כל כך‬
‫הרבה שנים‪ ,‬והיא לא אמרה מילה‪ .‬היא התביישה בי‪.‬״‬
‫“אתה הרגת אותה‪,‬״ אמרה לו טסה‪ ,‬קהת־חושים‪“ .‬את אימא שלך‪.‬״‬
‫“בגלל שהיא היתה אימא שלי‪ .‬בגלל שהתכחשה לי‪ .‬בגלל שהתביישה בי‪ .‬כי לעולם לא‬
‫אדע מי היה אבא שלי‪ .‬בגלל שהיא היתה זונה‪.‬״ קולו של נייט היה חלול‪ .‬נייט תמיד היה‬
‫חלול‪ .‬מעולם לא היה בו דבר פרט לקליפה יפה‪ ,‬וטסה ודודתה רק דמיינו לעצמן שיש בו‬
‫אמפתיה וחמלה וחולשה מלאת אהדה‪ ,‬כי הן רצו בזה כל כך‪ ,‬לא בגלל שזה היה שם‪.‬‬
‫“למה אמרת לג׳סמין שאמי היתה ציידת צללים?״ שאלה טסה‪“ .‬גם אם דודה הרייט היתה‬
‫אימא שלך‪ ,‬היא ואמי היו אחיות‪ .‬אם כך‪ ,‬גם דודה הרייט היתה אמורה להיות ציידת צללים‪,‬‬
‫וזה אומר שגם אתה כזה‪ .‬מדוע המצאת שקר מגוחך שכזה?״‬
‫הוא גיחך‪“ .‬את ודאי משתוקקת לדעת‪.‬״ אחיזתו התהדקה סביב צווארה וכמעט חנקה אותה‪.‬‬
‫היא נאנקה ונזכרה פתאום בדבריו של גבריאל‪ :‬כווני את הבעיטה אל פיקות הרגליים; הכאב‬
‫בלתי־נסבל‪.‬‬
‫היא בעטה למעלה ואחורה‪ ,‬ועקב מגפה ננעץ בברכו של נייט והשמיע קול עמום של פיצוח‪.‬‬
‫נייט זעק מכאב‪ ,‬ורגלו כרעה תחתיו‪ .‬הוא המשיך לאחוז בטסה תוך כדי נפילה‪ ,‬והתגלגל כך‬
‫שמרפקו ננעץ בבטנה כשצנחו יחדיו על הרצפה‪ .‬היא השתנקה‪ ,‬ריאותיה התרוקנו מאוויר‬
‫בבת אחת‪ ,‬ובעיניה נקוו דמעות‪.‬‬
‫היא בעטה בו שוב‪ ,‬ניסתה להתרומם והלמה באגרופה בכתפו‪ ,‬אבל הוא זינק לעברה ואחז‬
‫בלסוטה שלגופה‪ .‬הכפתורים נקרעו וצנחו על הרצפה כמו טיפות גשם כשגרר אותה לעברו;‬
‫ידו השנייה אחזה בשערה‪ ,‬והיא חבטה בידיה באוויר ושרטה את לחיו בציפורניה‪ .‬הדם שעלה‬
‫מיד על עורו עורר בה סיפוק פראי‪.‬‬
‫“עזוב אותי‪,‬״ התנשפה‪“ .‬אתה לא יכול להרוג אותי‪ .‬המגיסטר רוצה אותי חיה –“‬
‫“הוא אמר ‘חיה׳‪ ,‬הוא לא אמר ‘ללא פגע׳‪,‬״ נהם נייט‪ ,‬ודם ניגר על פניו ובמורד סנטרו‪.‬‬
‫הוא חפן את שערה בידו וגרר אותה לעברו; היא צרחה בכאב וניסתה לבעוט בו שוב‪ ,‬אבל‬
‫הוא היה זריז וחמק בקלילות מרגליה שחבטו באוויר‪ .‬היא התנשפה וזעקה בתוך תוכה‪ :‬ג׳ם‪,‬‬
‫וויל‪ ,‬שרלוט‪ ,‬הנרי – איפה אתם?‬
‫“את תוהה איפה החברים שלך?״ הוא גרר אותה על רגליה‪ ,‬ידו עדיין טמונה בשערה‪,‬‬
‫והשנייה לופתת את גב חולצתה‪“ .‬הנה אחת מהם לפחות‪.‬״‬
‫רחש מוזר של גריסה הפנה את תשומת לבה של טסה אל בין הצללים‪ .‬נייט גרר אותה‬
‫בשערה וניער אותה בכוח‪“ .‬תראי‪,‬״ סינן לעברה‪“ .‬הגיע הזמן שתביני מול מה את עומדת‪.‬״‬
‫טסה לטשה את מבטה‪ .‬היצור שיצא מבין הצללים היה ענקי – היא ניחשה שגובהו כשבעה‬
‫מטרים‪ ,‬וכל כולו עשוי ברזל‪ .‬כמעט לא היו מפרקים בגופו‪ .‬נדמה שהוא נע כמנגנון יחיד‪,‬‬
‫עשוי מקשה אחת וחסר־תווים‪ .‬פלג גופו התחתון התפצל לשתי רגליים‪ ,‬ומכל אחת מכפות‬
‫רגליו בצבצו מסמרי מתכת‪ .‬גם זרועותיו הסתיימו בכפות ידיים דמויות טפרים‪ ,‬וראשו היה‬
‫סגלגל בצורתו וחלק לגמרי‪ ,‬פרט לפה רחב ולשיניים משוננות‪ .‬צמד קרניים כסופות התפתל‬
‫מתוך “ראשו״‪ ,‬ובין שניהם התפצח פס דקיק של אש כחולה‪.‬‬
‫בזרועותיו העצומות נשא היצור גופה רופסת לבושה אִצטלה‪ .‬על רקע גופו העצום של‬
‫האוטומטון היא נראתה קטנה מאי־פעם‪.‬‬
‫“שרלוט!״ צרחה טסה‪ .‬היא הגבירה את מאמציה להימלט מאחיזתו של נייט וטלטלה את‬
‫ראשה מצד לצד‪ .‬קווצת שיער נתלתה מראשה וצנחה על הקרקע – שערה הבהיר של ג׳סמין‪,‬‬
‫שהוכתם כעת בדם‪ .‬נייט הגיב בסטירה אדירה‪ ,‬עד שכוכבים ריצדו מול עיניה; היא צנחה אל‬
‫הרצפה‪ ,‬והוא אחז שוב בצווארה וכפתורי חפתיו ננעצו בקנה הנשימה שלה‪.‬‬
‫נייט גיחך‪“ .‬אב־טיפוס‪,‬״ אמר‪“ .‬המגיסטר נטש אותו כאן‪ .‬הוא גדול ומסורבל מדי‬
‫למטרותיו‪ .‬אבל לא למטרותיי‪.‬״ הוא הרים את קולו‪“ .‬תפיל אותה‪.‬״‬
‫זרועות המתכת של האוטומטון נפרשו‪ .‬שרלוט צנחה ופגעה בקרקע בחבטה מחליאה‪ .‬היא‬
‫שכבה ללא ניע‪ .‬ממרחק שכזה התקשתה טסה לראות אם החזה שלה עולה ויורד‪.‬‬
 ‫“מחץ אותה‪,‬״ ציווה נייט‪.‬‬
‫היצור המגושם הרים את כף רגלו המתכתית הממוסמרת‪ .‬טסה שרטה את אמותיו של נייט‪,‬‬
‫קרעה את עורו בציפורניה‪.‬‬
‫“שרלוט!״ לרגע חשבה טסה שהזעקה בקעה מגרונה שלה‪ ,‬אבל הקול היה גברי מדי‪ .‬דמות‬
‫הגיחה מאחורי האוטומטון‪ ,‬לבושה כולה בשחור; את ראשה כיסתה רעמה של שיער ג׳ינג׳י‪,‬‬
‫ובידה החזיקה מיזֶריקוֹרד דק־להב‪.‬‬
‫הנרי‪.‬‬
‫מבלי להעיף מבט בטסה ובנייט‪ ,‬זינק הנרי על האוטומטון‪ ,‬והלהב שבידו צנח קשת ארוכה‪.‬‬
‫מתכת התחככה במתכת‪ .‬ניצוצות עפו‪ ,‬והאוטומטון התנודד לאחור‪ .‬רגלו צנחה ופגעה ברצפה‪,‬‬
‫סנטימטרים מגופה השרוע של שרלוט‪ .‬הנרי צנח אל הקרקע‪ ,‬זינק שוב על היצור ושיסע אותו‬
‫בלהב שבידו‪.‬‬
‫הלהב נשבר‪ .‬לרגע עמד הנרי והביט בלהב במבט מטופש של הלם‪ .‬ופתאום הושיט היצור‬
‫את ידו ואחז בזרועו‪ .‬הוא צעק כשהיצור הרים אותו באוויר והשליך אותו בעוצמה‬
‫בלתי־נתפסת על אחד העמודים; הנרי פגע בעמוד וצנח על הקרקע חסר־תנועה‪.‬‬
‫נייט צחק‪“ .‬איזו תצוגה של מסירות לאישה‪,‬״ אמר‪“ .‬מי היה מאמין? ג׳סמין אמרה תמיד‬
‫שבּראנוול לא סובל את אשתו‪.‬״‬
‫“אתה חזיר‪,‬״ אמרה לו טסה ונאבקה באחיזתו‪“ .‬מה אתה יודע בכלל על הדברים שאנשים‬
‫עושים זה למען זה? גם אם ג׳סמין היתה עולה באש‪ ,‬לא היית מרים את מבטך ממשחק‬
‫הקלפים שלך‪ .‬אכפת לך רק מעצמך‪.‬״‬
‫“תסתמי‪ ,‬אם את לא רוצה שאפיל לך את כל השיניים‪.‬״ נייט ניער אותה שוב וקרא‪“ :‬בוא!‬
‫לכאן‪ .‬תחזיק אותה עד שהמגיסטר יגיע‪.‬״‬
‫בחריקת מתכת פנה האוטומטון לציית‪ .‬הוא לא היה זריז כמו אחיו הקטנים יותר‪ ,‬אבל גודלו‬
‫העצום אילץ את טסה לעקוב אחר תנועותיו בפחד מצמית‪ .‬וזה עוד לא הכול‪ .‬המגיסטר אמור‬
‫להגיע‪ .‬טסה תהתה אם נייט כבר זימן אותו‪ ,‬אם הוא נמצא בדרכו‪ .‬מוֹרטמן‪ .‬רעד עבר בה‬
‫כשנזכרה בעיניו הקרות‪ ,‬בחיוכו המקפיא והמאופק‪“ .‬עזוב אותי‪,‬״ קראה והשתחררה מאחיזתו‬
‫של אחיה‪“ .‬תן לי לבדוק את שרלוט –“‬
‫נייט דחף אותה קדימה בכוח; היא נפלה ארצה‪ ,‬ומרפקיה וברכיה פגעו בעוצמה ברצפת‬
‫העץ‪ .‬היא נאנקה והתגלגלה הצדה בצלו של יציע הקומה השנייה‪ .‬האוטומטון דידה לעברה‪.‬‬
‫היא זעקה –‬
‫ושניהם זינקו מהיציע שמעליהם‪ ,‬וויל וג׳ם‪ ,‬ונחתו על כתפיו של היצור‪ .‬הוא שאג‪ ,‬נשמע‬
‫כמו מפוח שניזון מפחם‪ ,‬ואז התנודד לאחור ואִפשר לטסה להתגלגל אל מחוץ להישג ידו‬
‫ולזנק על רגליה‪ .‬היא העיפה מבט מהנרי לשרלוט‪ .‬הנרי שכב חיוור ודומם ליד העמוד‪ ,‬אבל‬
‫שרלוט‪ ,‬שהיתה שרועה במקום שבו הפיל אותה האוטומטון‪ ,‬היתה עלולה להימחץ תחת רגליו‬
‫של היצור המשתולל‪.‬‬
‫טסה נשמה נשימה עמוקה‪ ,‬רצה אל שרלוט וכרעה לידה על ברכיה‪ .‬היא הצמידה את‬
‫אצבעותיה לצווארה של שרלוט; היא הרגישה דופק חלש‪ ,‬מפרפר‪ .‬טסה תחבה את ידיה‬
‫מתחת לזרועותיה של שרלוט והחלה לגרור אותה אל הקיר‪ ,‬הרחק ממרכז החדר‪ ,‬שבו‬
‫הסתובב האוטומטון‪ ,‬התיז ניצוצות‪ ,‬וזרועותיו חבטו באוויר בניסיון לאחוז בג׳ם ובוויל‪.‬‬
‫אבל הם היו מהירים מדי בשבילו‪ .‬טסה הניחה את שרלוט על הרצפה‪ ,‬בין שקי היוטה‪,‬‬
‫והביטה סביבה באולם בניסיון לאתר את הנתיב הבטוח ביותר שיוביל אותה להנרי‪ .‬נייט‬
‫התרוצץ הלוך ושוב‪ ,‬צעק וקילל את היצור המכאני; וויל‪ ,‬בתגובה‪ ,‬ניסר את אחת מקרניו של‬
‫היצור והשליך אותה על אחיה של טסה‪ .‬הקרן ניתרה על הרצפה כשהיא מעלה גצים‪ ,‬ונייט‬
‫זינק לאחור‪ .‬וויל צחק‪ .‬ג׳ם נאחז בצווארו של היצור ועשה משהו שטסה התקשתה לראות‪.‬‬
‫היצור עצמו הסתובב במעגלים‪ ,‬אבל תוכנן להושיט את “זרועותיו״ ולתפוס את מה שנמצא‬
‫לפניו‪ ,‬כך שהן לא התכופפו כראוי‪ .‬הוא לא ידע לתפוס את מה שנתלה על צווארו ועל ראשו‪.‬‬
‫טס כמעט פרצה בצחוק‪ .‬וויל וג׳ם נראו כמו עכברים שמתרוצצים על גופו של חתול‬
‫ומוציאים אותו מדעתו‪ .‬הם שיספו את היצור שוב ושוב בלהבים שבידיהם‪ ,‬אך לא הסבו לו‬
‫נזק ממשי‪ .‬להביהם‪ ,‬ששיסעו ברזל ופלדה כאילו היו נייר – היא ראתה זאת במו עיניה –‬
‫הותירו רק שריטות וגומות קלות בגופו של היצור המכאני‪.‬‬
‫נייט המשיך לצעוק ולקלל‪“ .‬תנער אותם!״ צעק על האוטומטון‪“ .‬תנער אותם מעליך‪ ,‬בן‬
‫כלבה מתכתי שכמוך!״‬
‫האוטומטון נעצר לרגע‪ ,‬ואז היטלטל בפראות‪ .‬וויל החליק‪ ,‬אך בשנייה האחרונה נאחז‬
‫בצווארו של היצור וניצל מנפילה‪ .‬לג׳ם לא היה מזל שכזה; הוא נופף בחרב שלו כאילו‬
‫התכוון לנעוץ אותה בגופו של היצור ולעצור את נפילתו‪ ,‬אבל הלהב החליק מגבו של הענק‪.‬‬
‫ג׳ם נפל בגמלוניות‪ ,‬כלי נשקו עף מידו‪ ,‬ורגלו התכופפה תחתיו‪.‬‬
‫“ג׳יימס!״ צעק וויל‪.‬‬
‫ג׳ם התרומם בכאב על רגליו‪ .‬הוא הושיט את ידו לאסטלה שבחגורתו‪ ,‬אבל היצור שחש‬
‫בחולשתו עט עליו והושיט אליו את טפריו‪ .‬ג׳ם נסוג לאחור ותחב את ידו לכיסו‪ .‬הוא שלף‬
‫מתוכו משהו חלק‪ ,‬מלבני‪ ,‬מתכתי – החפץ שהנרי נתן לו בספרייה‪.‬‬
‫הוא הניף את זרועו כדי ליידות אותו – ופתאום הופיע נייט מאחוריו ובעט ברגלו הפגועה‪,‬‬
‫שהיתה כנראה שבורה‪ .‬ג׳ם לא השמיע רחש‪ ,‬אבל רגלו כרעה תחתיו בקול פיצוח אדיר‪ .‬הוא‬
‫צנח על הקרקע בפעם השנייה‪ ,‬והעצם התגלגל מידו‪.‬‬
‫טסה מיהרה לקום ומיהרה אל החפץ בו־בזמן עם נייט‪ .‬הם התנגשו‪ ,‬וכובד משקלו וגובהו‬
‫העיפו אותה אל הקרקע‪ .‬היא התגלגלה מיד כשפגעה ברצפת העץ‪ ,‬כפי שגבריאל לימד אותה‪,‬‬
‫כדי לספוג את עוצמת המכה‪ ,‬ובכל זאת הותיר אותה ההלם קצרת־נשימה‪ .‬היא הושיטה‬
‫אצבעות רועדות אל המכשיר‪ ,‬אך הוא החליק והתגלגל הרחק ממנה‪ .‬היא שמעה את וויל צועק‬
‫בשמה‪ ,‬קורא לה לזרוק את המכשיר אליו‪ .‬היא הושיטה את ידה ככל שיכלה‪ ,‬אצבעותיה סגרו‬
‫על המכשיר – ופתאום אחז נייט בידה וגרר אותה אליו באכזריות חסרת־רחמים‪.‬‬
‫הוא גדול ממני‪ ,‬חשבה‪ .‬הוא חזק ממני‪ .‬אכזרי ממני‪ .‬אבל יש דבר אחד שאני יכולה לעשות‬
‫והוא לא‪.‬‬
‫היא התהפכה‪.‬‬
‫מוחה התמקד בלפיתת ידו סביב קרסולה‪ ,‬בעורו הנוגע בעורה‪ .‬מוחה חיפש את נייט‪ ,‬את‬
‫הנשמה שהיתה בתוכו – היא היתה משוכנעת בכך – את אותו ניצוץ שמבליח אצל כולם עמוק‬
‫בפנים כמו נר בחדר חשוך‪ .‬היא שמעה אותו עוצר את נשימתו‪ ,‬ופתאום המהפך צנח עליה‬
‫כמו גל‪ ,‬העלה אדווה בעורה‪ ,‬המס את עצמותיה‪ .‬הכפתורים בצווארון חולצתה ובחפתיה‬
‫נקרעו בבת אחת כשגדלה פתאום; עווית השתלחה בגפיה‪ ,‬וכף רגלה השתחררה מאחיזתו של‬
‫נייט‪ .‬היא התגלגלה אל מחוץ להישג ידו של אחיה‪ ,‬קמה מתנודדת וראתה את עיניו מתרחבות‬
‫באימה כשהביט בה‪.‬‬
‫היא היתה כעת העתק מדויק של נייט‪ ,‬פרט לבגדים שלגופה‪.‬‬
‫היא הסתובבה אל האוטומטון‪ .‬הוא עמד קפוא וחיכה להוראות‪ ,‬כשוויל עדיין תלוי על גבו‪.‬‬
‫הוא הרים את ידו‪ ,‬וטסה השליכה אליו את המכשיר‪ .‬היא הודתה חרישית לגבריאל ולגדעון‬
‫על שעות רבות של אימונים בהטלת סכינים‪ .‬המכשיר עף בקשת מושלמת‪ ,‬וּ־וויל תפס אותו‬
‫באוויר‪.‬‬
‫נייט קם ממקומו‪“ .‬טסה‪,‬״ נהם לעברה‪“ .‬מה את חושבת שאת עושה‪ ,‬לכל הרוחות –“‬
‫“תפוס אותו!״ צעקה לעבר האוטומטון והצביעה על נייט‪“ .‬תפוס אותו ואל תרפה!״‬
‫היצור לא זז‪ .‬טסה לא שמעה דבר פרט לנשימה המאומצת של נייט לצדה ולקרקושי‬
‫המתכת שעלו מתוך הענק; וויל נעלם מאחוריו ועשה משהו‪ ,‬אף שטסה התקשתה לראות מה‪.‬‬
‫“טסה‪ ,‬את טיפשה‪,‬״ סינן‪“ .‬זה לא יעבוד‪ .‬היצור מציית רק –“‬
‫“אני נתנאל גריי!״ צעקה טסה אל ענק המתכת‪“ .‬ואני מצווה עליך בשם המגיסטר לתפוס‬
‫את האיש הזה ולאחוז בו!״‬
‫נייט התנפל עליה‪“ .‬מספיק עם המשחקים שלך‪ ,‬חתיכת טיפשה –“‬
‫דבריו נקטעו באחת‪ ,‬כשהאוטומטון התכופף‪ ,‬אחז בו בין טפריו והרים אותו אל־על‪ ,‬עד‬
‫שנייט נתלה באוויר מול הפתח הצר של פיו‪ ,‬שהשמיע נקישות סקרניות‪ .‬נייט החל לצרוח כמו‬
‫אוויל‪ ,‬וזרועותיו התנופפו באוויר‪ .‬וויל סיים לעשות את מה שעשה‪ ,‬וצנח על הקרקע בתנוחת‬
‫כריעה‪ .‬הוא צעק משהו לטסה‪ ,‬עיניו הכחולות ענקיות ופראיות‪ ,‬אבל קולו נבלע בזעקות של‬
‫אחיה‪ .‬לבה הלם בפראות בחזהּ; היא הרגישה ששערה צונח שוב על עורפה‪ ,‬פוגע בכתפיה‬
‫בכובד משקלו הרך‪ .‬היא היתה שוב טסה‪ ,‬הלם ההתרחשויות היה גדול מכדי שתוכל להתמיד‬
‫במהפך‪ .‬נייט המשיך לצרוח – היצור החזיק בו בלפיתה איומה‪ .‬וויל פנה לרוץ‪ ,‬ובדיוק באותו‬
‫הרגע הזדקף היצור בשאגה אדירה – וּויל התנגש בטסה‪ ,‬הפיל אותה אל הרצפה וכיסה אותה‬
‫בגופו‪ ,‬כשהאוטומטון התנפץ לרסיסים כמו כוכב מתפוצץ‪.‬‬
‫רעש אדיר של חלקי מתכת מתפוצצים ומתנגשים החריש את אוזניהם‪ .‬טסה ניסתה לכסות‬
‫את אוזניה‪ ,‬אבל גופו של וויל הצמיד אותה בחוזקה אל הרצפה‪ .‬מרפקיו ננעצו ברצפת העץ‬
‫משני צדי ראשה‪ .‬היא חשה בהבל נשימתו על עורפה ובהלמות לבו כנגד עמוד השדרה שלה‪.‬‬
‫היא שמעה את אחיה זועק זעקה איומה ומחרחרת‪ .‬היא הפנתה את ראשה והצמידה את פניה‬
‫לכתפו של וויל‪ ,‬וגופו היטלטל מעל גופה; רצפת האולם רעדה תחתם –‬
‫ואז זה נגמר‪ .‬טסה פקחה את עיניה באטיות‪ .‬האוויר היה עכור מאבק גבס ומרסיסי עץ‬
‫ומעלי תה משקי היוטה הקרועים‪ ,‬שהתעופפו כולם באוויר‪ .‬גושי מתכת ענקיים היו פזורים‬
‫על הרצפה‪ ,‬וכמה מהחלונות התנפצו‪ ,‬ואור הירח הערפילי חדר דרכם פנימה‪ .‬טסה מיהרה‬
‫להביט סביבה‪ .‬היא ראתה את הנרי‪ ,‬שערסל בזרועותיו את שרלוט ונשק לפניה החיוורות‬
‫כשהביטה בו; היא ראתה את ג׳ם‪ ,‬שניסה לקום ממקומו‪ ,‬בידו אסטלה ואבק גבס מכסה את‬
‫בגדיו ושערו‪ ...‬וגם את נייט‪.‬‬
‫בהתחלה חשבה שהוא נשען על אחד העמודים‪ .‬ופתאום ראתה את הכתם האדום שהתפשט‬
‫על חולצתו‪ ,‬והבינה‪ .‬פיסת מתכת משוננת פילחה אותו כמו חנית ומסמרה אותו אל העמוד‪.‬‬
‫ראשו היה שמוט‪ ,‬וידיו החלשות ניסו לשווא להגיע אל חזהו‪.‬‬
‫“נייט!״ טסה צרחה‪ .‬וויל התגלגל הצדה‪ ,‬שחרר אותה‪ ,‬והיא זינקה על רגליה ורצה אל‬
‫אחיה‪ .‬ידיה רעדו מאימה ומסלידה‪ ,‬ובכל זאת הצליחה להניח אותן על חנית המתכת שבחזהו‬
‫ולמשוך אותה החוצה‪ .‬היא השליכה אותה הצדה‪ ,‬ובקושי הספיקה לתפוס את נייט כשצנח‬
‫קדימה‪ ,‬וכובד משקלו הפתאומי הפיל אותה אל הקרקע‪ .‬איכשהו הצליחה להתיישב‪ ,‬וגופו‬
‫הרופס של נייט נח בחיקה‪.‬‬
‫זיכרון עלה במוחה – היא כרעה ברך על הרצפה בביתו של דה קווינסי והחזיקה את נייט‬
‫בזרועותיה‪ .‬היא אהבה אותו אז‪ .‬היא בטחה בו‪ .‬כעת‪ ,‬כשחיבקה אותו ודמו נספג בחולצתה‬
‫ובמכנסיה‪ ,‬הרגישה שהיא צופה בשחקנים על במה‪ ,‬שמזייפים רגשות צער ואבל‪.‬‬
‫“נייט‪,‬״ לחשה‪.‬‬
‫עיניו נפקחו‪ .‬צביטה של הלם חלפה בגופה‪ .‬היא חשבה שהוא כבר מת‪.‬‬
‫“טסי‪...‬״ קולו היה עמום‪ ,‬כאילו בקע מתוך מים עמוקים‪ .‬עיניו שוטטו על פניה‪ ,‬נעצרו בדם‬
‫שהכתים את בגדיה ונחו לבסוף על חזהו שלו‪ ,‬שעליו זרם הדם בקילוח יציב מתוך שסע ארוך‬
‫בחולצתו‪ .‬טסה הסירה את המקטורן שלה‪ ,‬קיפלה אותו והצמידה אותו אל הפצע‪ ,‬התפללה‬
‫שזה יספיק כדי לעצור את הדם‪.‬‬
‫אבל זה לא הספיק‪ .‬המקטורן נספג מיד בדם‪ ,‬ונחלים דקיקים המשיכו לזרום על מותניו של‬
‫נייט‪“ .‬אוי‪ ,‬אלוהים‪,‬״ לחשה טסה‪ .‬היא הרימה את קולה‪“ .‬וויל –“‬
‫“לא‪.‬״ ידו של נייט אחזה במפרק ידה‪ ,‬וציפורניו התחפרו בעורה‪.‬‬
 ‫“אבל‪ ,‬נייט –“‬
‫“אני עומד למות‪ .‬אני יודע‪.‬״ הוא השתעל‪ ,‬והצליל היה רטוב ומחרחר‪“ .‬את לא מבינה?‬
‫אכזבתי את המגיסטר‪ .‬הוא יהרוג אותי בכל מקרה‪ .‬ויוודא שהמוות שלי יהיה אטי‪.‬״ הוא‬
‫השמיע צליל צרוד‪ ,‬קצר־רוח‪“ .‬הניחי לי‪ ,‬טסי‪ .‬אני לא אומר את זה מתוך אצילות‪ .‬את יודעת‬
‫שלא‪.‬״‬
‫היא נשמה נשימה מקוטעת‪“ .‬אני אמורה להשאיר אותך כאן למות בתוך שלולית הדם שלך‪.‬‬
‫זה מה שהיית עושה במקומי‪.‬״‬
‫“טסי –“ דם ניגר מזווית פיו‪“ .‬המגיסטר לא התכוון לפגוע בך‪.‬״‬
‫“מוֹרטמן‪,‬״ לחשה‪“ .‬נייט‪ ,‬איפה הוא? בבקשה‪ .‬תגיד לי איפה הוא‪.‬״‬
‫“הוא –“ נייט נשנק והתנשם בקושי‪ .‬בועה של דם הופיעה על שפתו‪ .‬המקטורן בידה של‬
‫טסה היה אדום כולו‪ .‬עיניו נקרעו לרווחה‪ ,‬מבועתות‪“ .‬טסי‪ ...‬אני – אני עומד למות‪ .‬אני ממש‬
‫עומד –“‬
‫שאלות התרוצצו בראשה‪ .‬איפה מוֹרטמן? איך ייתכן שאימא שלי ציידת צללים? ואם אבי‬
‫היה שד‪ ,‬איך ייתכן שאני חיה‪ ,‬אם כל צאצאיהם של שדים וציידי צללים נולדים מתים? אך‬
‫האימה בעיניו של נייט השתיקה אותה‪ ,‬ולמרות הכול‪ ,‬הניחה את ידה בידו‪“ .‬אין ממה לפחד‪,‬‬
‫נייט‪.‬״‬
‫“לך אין ממה לפחד‪ .‬את תמיד היית – הטובה‪ .‬אבל אני הולך לגיהינום‪ ,‬טסי‪ .‬איפה המלאך‬
‫שלך‪ ,‬טסי?״‬
‫היא הניחה את ידה על צווארה אינסטינקטיבית‪“ .‬לא יכולתי לענוד אותו‪ .‬הייתי מחופשת‬
‫לג׳סמין‪.‬״‬
‫“את – חייבת – לענוד אותו‪.‬״ הוא השתעל‪ .‬עוד דם‪“ .‬תענדי אותו תמיד‪ .‬תישבעי לי‪.‬״‬
‫היא נדה בראשה‪“ .‬נייט‪...‬״ אני לא יכולה לסמוך עליך‪ ,‬נייט‪.‬‬
‫“אני יודע‪.‬״ קולו בקושי נשמע‪“ .‬אין מחילה – על כל הדברים שעשיתי לך‪.‬״‬
‫היא הידקה את אחיזתה בידו‪ ,‬אצבעותיה חלקלקות מדמו‪“ .‬אני סולחת לך‪,‬״ לחשה‪ ,‬בלי‬
‫שידעה – ובלי שעניין אותה – אם זה נכון‪.‬‬
‫עיניו הכחולות נפערו‪ .‬פניו הצהיבו כמו קלף ישן‪ ,‬ושפתיו היו כמעט לבנות‪“ .‬את לא יודעת‬
‫את כל מה שעשיתי‪ ,‬טסי‪.‬״‬
‫היא גהרה מעליו בחשש‪“ .‬נייט?״‬
‫אבל היא לא קיבלה תשובה‪ .‬פניו הלבינו‪ ,‬עיניו נפערו לרווחה‪ ,‬וראשו התגלגל קלות‬
‫אחורה‪ .‬ידו החליקה מתוך ידה ופגעה ברצפה‪.‬‬
‫“נייט‪,‬״ שבה ואמרה‪ ,‬והניחה את קצות אצבעותיה על צווארו‪ ,‬היכן שהיה אמור לפעום‬
‫הדופק שלו‪ .‬היא ידעה מה תגלה‪.‬‬
‫לא היה שום דופק‪ .‬הוא מת‪.‬‬
‫טסה קמה ממקומה‪ .‬הלסוטה הקרועה‪ ,‬מכנסיה‪ ,‬חולצתה‪ ,‬אפילו קצות שערה היו ספוגים בדמו‬
‫של נייט‪ .‬היא היתה קהת־חושים‪ ,‬כאילו טבלו אותה במים קרים כקרח‪ .‬היא הסתובבה לאטה‪,‬‬
‫ורק אז‪ ,‬לראשונה‪ ,‬תהתה אם האחרים צפו בה‪ ,‬אם שמעו את חילופי הדברים בינה לנייט‪,‬‬
‫תהתה –‬
‫אבל הם אפילו לא הביטו לכיוונה‪ .‬הם כרעו ברך – שרלוט‪ ,‬ג׳ם והנרי – במעגל קטן סביב‬
‫דמות שחורה שהיתה שרועה על הרצפה‪ ,‬בדיוק במקום שקודם לכן שכבה בו גם היא‬
‫כשמעליה וויל‪.‬‬
‫וויל‪.‬‬
‫טסה חלמה בעבר שהיא צועדת בפרוזדור ארוך וחשוך אל עבר משהו נורא ואיום – משהו‬
‫שלא הצליחה לראות‪ ,‬אבל ידעה שהוא מפחיד וקטלני‪ .‬בחלומותיה‪ ,‬ועם כל צעד‪ ,‬נעשה‬
‫הפרוזדור ארוך יותר‪ ,‬והשתרע עמוק יותר אל תוך העלטה והאימה‪ .‬אותה תחושה של חרדה‬
‫ואין־אונים השתלטה עליה גם עכשיו כשנעה קדימה; כל צעד נדמה לה כמו קילומטר‪ ,‬עד‬
‫שלבסוף הצטרפה אל מעגל ציידי הצללים הכורעים והביטה בוויל‪.‬‬
‫הוא שכב על צדו‪ .‬פניו היו חיוורות‪ ,‬ונשימתו רדודה‪ .‬ג׳ם הניח יד על כתפו ודיבר אליו‬
‫בקול עמוק ומרגיע‪ ,‬אך וויל לא הראה כל סימן לכך שהוא שומע אותו‪ .‬דם הצטבר תחתיו‪,‬‬
‫נמרח על הרצפה‪ ,‬ולרגע טסה רק בהתה‪ ,‬מתקשה להבין מנין הגיע‪ .‬אבל אז התקרבה עוד‬
‫יותר והבחינה בגבו‪ .‬האִצטלה‪ ,‬שהיתה עשויה מבד עבה‪ ,‬נקרעה לגזרים לכל אורך עמוד‬
‫השדרה שלו ושכמותיו‪ ,‬ומתוכה בצבצו רסיסים של מתכת חדה‪ .‬עורו היה ספוג בדם‪ ,‬וכך גם‬
‫שערו‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ לחשה טסה‪ .‬היא הרגישה סחרחורת משונה‪ ,‬כאילו ריחפה באוויר‪.‬‬
‫שרלוט נשאה את מבטה‪“ .‬טסה‪,‬״ אמרה‪“ .‬אחיך‪...‬״‬
‫“הוא מת‪,‬״ השיבה לה טסה ההמומה‪“ .‬אבל וויל – ?״‬
‫“הוא הפיל אותך וכיסה את גופך כדי להגן עלייך מהפיצוץ‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪ .‬היא לא שמעה‬
‫אשמה בקולו‪“ .‬אבל לא היה דבר שיגן עליו‪ .‬שניכם הייתם קרובים לפיצוץ‪ .‬שברי המתכת‬
‫קרעו את גבו לגזרים‪ .‬הוא מאבד דם במהירות‪.‬״‬
‫“אתם לא יכולים לעשות שום דבר?״ קולה של טסה התרומם‪ ,‬למרות הסחרחורת שאיימה‬
‫האירצֶ ה?״‬
‫ָ‬ ‫לבלוע אותה‪“ .‬ומה עם רוּנות הריפוי שלכם?‬
‫“השתמשתי באָמיסיוֹ‪ ,‬רונּה שמאיטה את איבוד הדם‪ ,‬אבל אם נשתמש ברוּנת הריפוי‪ ,‬עורו‬
‫יגליד מעל המתכת וידחף אותה עמוק יותר לתוך בשרו‪,‬״ אמר הנרי בענייניות‪“ .‬חייבים לקחת‬
‫אותו הביתה למרפאה‪ .‬צריך להסיר את רסיסי המתכת לפני שנרפא אותו‪.‬״‬
‫“קדימה‪ ,‬בואו נלך‪.‬״ קולה של טסה נרעד‪“ .‬חייבים למהר –“‬
‫“טסה‪,‬״ אמרה לה ג׳ם‪ .‬ידו עדיין נחה על כתפו של וויל‪ ,‬אבל כעת הביט בה בעיניים‬
‫פעורות‪“ .‬שמת לב שאת פצועה?״‬
‫היא החוותה בקוצר רוח אל חולצתה‪“ .‬זה לא הדם שלי‪ .‬זה הדם של נייט‪ .‬קדימה‪ ,‬חייבים –‬
‫נוכל לשאת אותו החוצה? יש משהו –“‬
‫“לא‪,‬״ קטע אותה ג׳ם‪ ,‬וקולו החד הפתיע אותה‪“ .‬לא התכוונתי לדם שעל בגדייך‪ .‬יש לך‬
‫פצע בראש‪ .‬כאן‪.‬״ הוא נגע ברקתו‪.‬‬
‫“אל תהיה מגוחך‪,‬״ אמרה לו טסה‪“ .‬אני בסדר גמור‪.‬״ היא הניחה את ידה על רקתה –‬
‫מיששה את שערה‪ ,‬שהיה נוקשה מדם‪ ,‬ואת לחייה שהיתה דביקה‪ .‬לבסוף נגעו אצבעותיה‬
‫בשפתו של פצע בעורה‪ ,‬פצע שנמתח מזווית לחייה עד רקתה‪ .‬כאב איום פילח את ראשה‪.‬‬
‫זה היה הקש האחרון‪ .‬טסה‪ ,‬שכבר היתה חלשה מאיבוד דם ומסוחררת מאירועי הלילה‪,‬‬
‫הרגישה שגופה קורס‪ .‬היא בקושי שמה לב לזרועותיו של ג׳ם שנכרכו סביבה כשצנחה לתוך‬
‫האפלה‪.‬‬

‫‪ 13‬סונטות שייקספיר ‪ /‬תרגום‪ :‬אפרים ברוידא‪ .‬הוצאת שוקן‪.1993 ,‬‬

17
 ‫בחלומות‬
‫‪Come to me in my dreams, and then‬‬
‫‪.By day I shall be well again‬‬
‫‪For then the night will more than pay‬‬
‫‪.The hopeless longing of the day‬‬
‫– מתיו ארנולד‪Longing ,‬‬

‫ההכרה באה והלכה בקצב אחיד ומהפנט‪ ,‬כמו הים ששוטף את סיפונה של ספינה בעיצומה של‬
‫סערה‪ ,‬ומיד נעלם‪ .‬טסה ידעה שהיא שוכבת במיטה‪ ,‬בין מצעים לבנים ונקיים ובמרכזו של‬
‫חדר ארוך; היא ידעה שיש שם מיטות נוספות‪ ,‬זהות; ושמעליה יש חלונות גבוהים שהניחו‬
‫לצללים‪ ,‬ולאחר מכן לאורו המדמם של השחר‪ ,‬לחדור פנימה‪ .‬היא עצמה את עיניה מפני‬
‫האור‪ ,‬והחושך שוב עטף אותה‪.‬‬

‫היא ניעורה למשמע קולות מלחששים ופרצופים מודאגים שריחפו מעליה‪ .‬שרלוט היתה שם‪,‬‬
‫שערה אסוף על עורפה בקפדנות‪ ,‬והיא עדיין לבושה אִצטלה; ולידה האח חנוך‪ .‬פניו‬
‫המצולקות כבר לא הילכו עליה אימים‪ .‬היא שמעה את קולו בראשה‪ .‬הפצע בראשה שטחי‪.‬‬
‫“אבל היא התעלפה‪,‬״ אמרה שרלוט‪ .‬להפתעתה של טסה‪ ,‬היא שמעה בקולה פחד אמיתי‪,‬‬
‫חרדה אמיתית‪ “ .‬ומכה בראש –“‬
‫היא התעלפה מרוב הלם‪ .‬אחיה מת בזרועותיה‪ ,‬אמרת? ואולי חשבה שגם וויל מת‪ .‬אמרת‬
‫שהוא כיסה אותה בגופו בעת הפיצוץ‪ .‬אילו היה מת‪ ,‬הוא היה מקריב את חייו למענה‪ .‬זה בהחלט‬
‫משא כבד‪.‬‬
‫“אם כן‪ ,‬אתה חושב שהיא תחלים?״‬
‫לאחר שגופה ונפשה ינוחו‪ ,‬היא תתעורר‪ .‬לא אוכל לומר לך מתי זה יקרה‪.‬‬
‫“טסה המסכנה שלי‪.‬״ שרלוט נגעה קלות בפניה של טסה‪ .‬לידיה היה ריח של סבון בניחוח‬
‫לימון‪“ .‬לא נותר לה איש בעולם‪...‬״‬

‫שוב ירדה החשכה‪ ,‬וטסה צללה לתוכה‪ ,‬אסירת תודה על ההפוגה המבורכת מאור וממחשבה‪.‬‬
‫היא עטפה את עצמה בעלטה כמו שמיכה והניחה לעצמה לצוף כמו הקרחונים בים מול חופי‬
‫לברדור‪ ,‬כשהמים השחורים והקרים כקרח מערסלים אותה לאור הירח‪.‬‬

‫זעקה איומה של כאב פילחה את החלום שלה על חשכה‪ .‬היא היתה מכורבלת בתוך סבך של‬
‫סדינים‪ ,‬ומרחק של כמה מיטות ממנה שכב וויל על בטנו‪ .‬היא גילתה‪ ,‬אם כי חושיה הקהים‬
‫קלטו זאת רק קלושות‪ ,‬שהוא שוכב עירום‪ :‬הסדינים כיסו אותו עד למותניים‪ ,‬אבל גבו וחזהו‬
‫היו חשופים‪ .‬זרועותיו היו שלובות על הכריות שלפניו‪ ,‬ראשו מונח עליהן וגופו נמתח כמו‬
‫מיתר‪ .‬דם הכתים את הסדינים הלבנים שמתחתיו‪.‬‬
‫האח חנוך עמד לצד מיטתו‪ ,‬וסמוך לראשו של וויל עמד ג׳ם‪ ,‬ועל פניו הבעה מודאגת‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ שאל ג׳ם בדחיפות‪“ .‬וויל‪ ,‬אתה בטוח שאינך רוצה רוּנה נוספת לשיכוך כאבים?״‬
‫“לא – די‪,‬״ נהם וויל בשיניים חשוקות‪“ .‬תגמור עם זה וזהו‪.‬״‬
‫האח חנוך החזיק בידו משהו שנראה כמו פינצטה חדה להחריד עשויה כסף‪ .‬וויל בלע את‬
‫רוקו וטמן את ראשו בין זרועותיו‪ ,‬שערו הכהה בולט על רקע לובן הסדינים‪ .‬ג׳ם נרעד כאילו‬
‫סבל גם הוא מכאבים‪ ,‬כשהפינצטה חפרה עמוק בגבו של וויל; גופו התפתל על המיטה‪,‬‬
‫שריריו נמתחו מתחת לעורו‪ ,‬והוא זעק מכאב זעקה קצרה ועמומה‪ .‬האח חנוך שלף מגופו‬
‫פיסת מתכת מרוחה בדם והחזיק אותה בין צבתות הפינצטה‪.‬‬
‫ג׳ם החליק את ידו לתוך ידו של וויל‪“ .‬תחזיק חזק‪ .‬זה יעזור לך להתגבר על הכאב‪ .‬נותרו‬
‫רק עוד כמה‪.‬״‬
‫“לך – קל לומר‪ ,‬אתה לא זה שמתייסר‪,‬״ נשנק וויל‪ ,‬אך נדמה שמגע ידו של הפּראבָּ טאי‬
‫שלו הרגיע אותו מעט‪ .‬הוא קישת את גבו‪ ,‬מרפקיו ננעצו במזרן‪ ,‬והוא נשם נשימות קצרות‬
‫ורדודות‪ .‬טסה ידעה שעליה להפנות את מבטה‪ ,‬אך זה היה למעלה מכוחה‪ .‬לפתע עלה על‬
‫דעתה שמעולם לא ראתה כל כך הרבה מגופו של גבר אחר‪ ,‬גם לא של ג׳ם‪ .‬ריתק אותה‬
‫האופן שבו השתרגו שריריו של וויל מתחת לעורו החלק‪ ,‬האופן שבו תפחו זרועותיו‪ ,‬ובטנו‬
‫הקשה והשטוחה רטטה כשנשם‪.‬‬
‫הפינצטה שוב הבזיקה‪ ,‬וידו של וויל לפתה בעוצמה את ידו של ג׳ם‪ ,‬עד שמפרקי‬
‫אצבעותיהם הלבינו‪ .‬דם ניגר במורד צלעותיו החשופות‪ .‬הוא לא השמיע קול‪ ,‬אך ג׳ם נראה‬
‫חיוור וחולני‪ .‬הוא הרים את ידו כאילו כדי לגעת בכתפו של וויל‪ ,‬ומיד משך אותה בחזרה‬
‫ונשך את שפתו‪.‬‬
‫כל זה משום שוויל כיסה את גופי כדי להגן עליי‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬כפי שהאח חנוך אמר‪ ,‬זה אכן‬
‫היה משא כבד‪.‬‬

‫היא שכבה במיטה הצרה שבחדרה הקודם‪ ,‬בדירה שבניו יורק‪ .‬מבעד לחלון ראתה שמים‬
‫אפורים ואת גגות מנהטן‪ .‬אחת משמיכות הטלאים הצבעוניות של דודתה כיסתה את המיטה‪,‬‬
‫והיא משכה אותה אליה כשהדלת נפתחה ודודתה נכנסה לחדר‪.‬‬
‫טסה‪ ,‬שידעה כעת את כל מה שידעה‪ ,‬ראתה את הדמיון הברור‪ .‬לדודה הרייט היו עיניים‬
‫כחולות ושיער בהיר; אפילו צורת פניה הזכירה לטסה את נייט‪ .‬היא רכנה בחיוך מעל טסה‬
‫והניחה יד על מצחה‪ ,‬שהיתה קרה כנגד עורה החמים של טסה‪.‬‬
‫“אני נורא מצטערת‪,‬״ לחשה טסה‪“ .‬על נייט‪ .‬זאת אשמתי שהוא מת‪.‬״‬
‫“ששש‪,‬״ אמרה לה דודתה‪“ .‬זו לא אשמתך‪ .‬אלה אשמתי ואשמתו‪ .‬תמיד הרגשתי אשמה כל‬
‫כך‪ ,‬את מבינה‪ ,‬טסה‪ .‬ידעתי שאני אמו‪ ,‬אבל לא היה בי הכוח לומר לו את האמת‪ .‬הנחתי לו‬
‫לעשות ככל העולה על רוחו‪ ,‬עד שמרוב פינוק הוא התקלקל‪ .‬אילו אמרתי לו שאני אמו‪ ,‬הוא לא‬
‫היה מרגיש נבגד כל כך‪ ,‬ולא היה בוגד בנו‪ .‬שקרים וסודות‪ ,‬טסה‪ ,‬הם כמו סרטן שנוגס‬
‫בנשמתנו‪ .‬הוא מאכל את כל מה שטוב ומשאיר מאחוריו רק הרס‪.‬״‬
‫“אני מתגעגעת אלייך כל כך‪,‬״ אמרה לה טסה‪“ .‬נשארתי בלי משפחה‪...‬״‬
‫דודתה גהרה מעליה ונשקה למצחה‪“ .‬יש לך יותר משפחה מכפי שאת חושבת‪.‬״‬

‫“אין לי ספק שנאבד את המכון‪,‬״ אמרה שרלוט‪ .‬היא לא נשמעת שבורת־לב‪ ,‬אלא רק רחוקה‬
‫ומנותקת‪ .‬טסה ריחפה כמו רוח רפאים מעל המרפאה והשפילה את מבטה אל המקום שבו‬
‫עמדו שרלוט וג׳ם‪ ,‬למרגלות מיטתה‪ .‬טסה ראתה את עצמה ישנה‪ ,‬שערה השחור פרוש כמו‬
‫ואירצֶ ה‬
‫ָ‬ ‫מניפה על הכרים‪ .‬וויל שכב כמה מיטות ממנה‪ ,‬חלקים מגופו עטופים בתחבושות‬
‫שחורה על עורפו‪ .‬סופי ניקתה מאבק את אדני החלונות במצנפתה הלבנה ובמדיה השחורים‪.‬‬
‫“איבדנו את נתנאל גריי כמקור למידע‪ ,‬אחת משלנו התגלתה כמרגלת‪ ,‬וגם אחרי שבועיים‬
‫איננו קרובים יותר למצוא את מקום המסתור של מוֹרטמן‪.‬״‬
‫“אחרי כל מה שעשינו? כל מה שגילינו? חברי המסדר יבינו –“‬
‫“הם לא יבינו‪ .‬גם כך כבר הבאתי אותם לקצה גבול יכולתם‪ .‬מוטב שאצעד אל ביתו של‬
‫בּנדיקט לייטווּד ואמסור את המכון לידיו‪ .‬נגמור עם זה וזהו‪.‬״‬
‫“ומה הנרי אומר על כל זה?״ שאל ג׳ם‪ .‬הוא כבר לא לבש אִצטלה‪ ,‬וכך גם שרלוט; הוא‬
‫לבש חולצה לבנה ומכנסי בד חומים‪ ,‬ושרלוט לבשה את אחת משמלותיה הכהות האפרוריות‪.‬‬
‫ג׳ם הפך את ידו‪ ,‬וטסה ראתה שזו עדיין מוכתמת בדמו היבש של וויל‪.‬‬
‫שרלוט פלטה נחרה שאינה יאה לליידי‪“ .‬אוי‪ ,‬הנרי‪,‬״ אמרה ונשמעה מותשת‪“ .‬אני חושבת‬
‫שהוא פשוט המום כל כך שאחד ממכשיריו עבד‪ ,‬שהוא כבר לא יודע מה לעשות עם עצמו‪.‬‬
‫והוא לא מסוגל לבקר במרפאה‪ .‬הוא חושב שזו אשמתו שוויל וטסה נפצעו‪.‬״‬
‫“אילולא המכשיר כולנו היינו מתים‪ ,‬וטסה היתה נופלת בידי המגיסטר‪.‬״‬
‫“אתה מוזמן להסביר את זה להנרי‪ .‬אני כבר הרמתי ידיים‪.‬״‬
‫“שרלוט‪...‬״ קולו של ג׳ם היה עדין‪“ .‬אני יודע מה אומרים אנשים‪ .‬אני יודע ששמעת את כל‬
‫הרכילות המרושעת‪ .‬אבל הנרי אוהב אותך‪ .‬כשחשב שנפגעת במחסן התה‪ ,‬הוא כמעט יצא‬
‫מדעתו‪ .‬הוא השליך את עצמו על המכונה –“‬
‫“ג׳יימס‪.‬״ שרלוט טפחה על כתפו של ג׳ם בתנועה מגושמת‪“ .‬אני מעריכה את הניסיון שלך‬
‫לנחם אותי‪ ,‬אבל כזבים אף פעם לא עוזרים לאף אחד‪ .‬השלמתי מזמן עם העובדה שהמצאותיו‬
‫של הנרי הן אצלו במקום הראשון‪ ,‬ושאני רק במקום השני – אם בכלל‪.‬״‬
‫“שרלוט‪,‬״ השיב לה ג׳ם בנימה לאה‪ ,‬אך עוד לפני שהספיק לומר מילה‪ ,‬נעמדה סופי לצדם‬
‫ומטלית האבק בידה‪.‬‬
‫“גברת בּראנוול‪,‬״ אמרה בקול חרישי‪“ .‬אם יורשה לי לדבר איתך לרגע‪.‬״‬
‫שרלוט נראתה מופתעת‪“ .‬סופי‪...‬״‬
‫“בבקשה‪ ,‬גברתי‪.‬״‬
‫שרלוט הניחה את ידה על כתפו של ג׳ם‪ ,‬לחשה דבר־מה באוזנו והנהנה אל סופי‪“ .‬בסדר‪.‬‬
‫בואי איתי אל הטרקלין‪.‬״‬
‫שרלוט יצאה מהחדר עם סופי‪ ,‬וטסה גילתה להפתעתה שסופי גבוהה יותר מגברתה‪.‬‬
‫נוכחותה של שרלוט היתה כזו שלעתים קרובות היה קל לשכוח איזו נמוכה היא‪ .‬סופי היתה‬
‫גבוהה כמעט כמו טסה ודקיקה כערבה‪ .‬טסה ראתה אותה שוב בעיני רוחה עם גדעון לייטווּד‪,‬‬
‫צמודה אל קיר הפרוזדור‪ ,‬ודאגה לה מאוד‪.‬‬
‫כשהדלת נסגרה מאחורי השתיים‪ ,‬ג׳ם רכן קדימה ושילב את זרועותיו מעל למרגלות מיטת‬
‫הפליז של טסה‪ .‬הוא הביט בה בחיוך קטן‪ ,‬אם כי עקום‪ ,‬וידיו נתלו רופסות – דם יבש כיסה‬
‫את מפרקי אצבעותיו וחדר מתחת לציפורניו‪.‬‬
‫“טסה‪ ,‬טסה שלי‪,‬״ אמר חרישית‪ ,‬קולו עדין כנגינת כינור‪“ .‬אני יודע שאת לא שומעת‬
‫אותי‪ .‬האח חנוך אמר שלא נפגעת קשה‪ .‬אבל זה לא מנחם אותי‪ .‬זה כמו שוויל מבטיח לי‬
‫שהלכנו לאיבוד רק קצת‪ .‬אני תמיד יודע שנשוטט ברחובות שעות עד שנמצא רחוב מוכר‪.‬״‬
‫הוא הנמיך את קולו‪ ,‬עד כדי כך שטסה התקשתה לומר אם המשך דבריו היה אמיתי או חלק‬
‫מהחשכה שאיימה לעטוף אותה שוב‪ ,‬אף שנאבקה בה מרות‪.‬‬
‫“זה אף פעם לא הפריע לי‪,‬״ הוסיף ואמר‪“ .‬ללכת לאיבוד‪ .‬תמיד חשבתי שאינך יכול ללכת‬
‫לאיבוד אם אתה יודע מה נמצא בלבך‪ .‬אבל אני חושש שאלך לאיבוד בלי לדעת מה נמצא‬
‫בלבך‪.‬״ הוא עצם את עיניו כאילו היה סחוט ומותש לחלוטין‪ ,‬והיא גילתה כמה דקיקים‬
‫עפעפיו‪ ,‬כמו נייר קלף‪ ,‬ועד כמה הוא עייף‪“ .‬ווֹ אַיי ני‪ ,‬טסה‪,‬״ לחש לה‪“ .‬ווֹ בּוּ שיאַנג שי קוּ‬
‫ני‪.‬״‬
‫היא הבינה את כוונת דבריו‪ ,‬אף שלא ידעה מה פירושן של המילים‪.‬‬
‫אני אוהב אותך‪.‬‬
‫ואינני רוצה לאבד אותך‪.‬‬
‫גם אני לא רוצה לאבד אותך‪ ,‬התכוונה לומר‪ ,‬אך המילים סירבו לבקוע מגרונה‪ .‬במקום זה‬
‫התפשטה בה תשישות מוזרה‪ ,‬כמו גל אפל שכיסה אותה בדממה‪.‬‬

‫חשכה‪.‬‬
‫חשכה שררה בתא‪ ,‬וטסה הבחינה בראש ובראשונה בתחושה של בדידות איומה ושל בעתה‪.‬‬
‫ג׳סמין שכבה במיטתה הצרה‪ ,‬שערה הבלונדיני תלוי חבלים־חבלים על כתפיה‪ .‬טסה ריחפה‬
‫מעליה‪ ,‬ומשום־מה הרגישה שהיא נוגעת במוחה‪ .‬היא הרגישה תחושה איומה של אובדן‪.‬‬
‫איכשהו ידעה ג׳סמין שנייט איננו‪ .‬בעבר‪ ,‬כשטסה ניסתה לגעת בנשמתה של ציידת הצללים‬
‫הצעירה‪ ,‬היא נתקלה בהתנגדות‪ ,‬אבל עכשיו היא הרגישה רק עצבות גדלה והולכת‪ ,‬כמו טיפת‬
‫דיו שחורה שמתפשטת לאטה במים‪.‬‬
‫עיניה החומות של ג׳סי היו פקוחות ובהו נכחן בעלטה‪ .‬לא נשאר לי כלום‪ .‬המילים הדהדו‬
‫במוחה של טסה‪ ,‬ברורות כמו פעמון‪ .‬העדפתי את נייט על פני ציידי הצללים‪ ,‬ועכשיו הוא מת‪,‬‬
‫ומורטמן ודאי רוצה גם במותי‪ ,‬ושרלוט מתעבת אותי‪ .‬הימרתי‪ ,‬והפסדתי הכול‪.‬‬
‫טסה צפתה בה‪ ,‬כשג׳סמין הושיטה את ידה והסירה חוט מצווארה‪ .‬בקצה החוט השתלשלה‬
‫טבעת זהב‪ ,‬ובמרכזה אבן גדולה ונוצצת – יהלום‪ .‬היא אחזה בה בקצות אצבעותיה והשתמשה‬
‫ביהלום כדי לחרוט אותיות על קיר האבן‪.‬‬
‫‪.JG‬‬
‫ג׳סמין גריי‪.‬‬
‫ייתכן שהמסר היה ארוך יותר‪ ,‬אבל טסה לעולם לא תדע; כי כשג׳סמין לחצה בכוח את אבן‬
‫החן אל הקיר‪ ,‬היא התנפצה לרסיסים וידה נחבטה בקיר ושרטה את מפרקי אצבעותיה‪.‬‬
‫טסה לא היתה צריכה לגעת במוחה של ג׳סמין כדי לדעת מה מתחולל בו‪ .‬אפילו היהלום לא‬
‫היה אמיתי‪ .‬ג׳סמין פלטה זעקת שבר‪ ,‬התהפכה במיטתה והליטה את פניה בשמיכה הגסה‪.‬‬

‫כשטסה שבה והתעוררה‪ ,‬כבר ירדה החשכה‪ .‬אור כוכבים קלוש נהר פנימה מבעד לחלונות‬
‫הגבוהים במרפאה‪ ,‬ואור מכשפות זהר בעששית על השולחן שליד מיטתה‪ .‬ליד העששית נחו‬
‫ספל‪ ,‬ובו חליטת צמחים מהבילה‪ ,‬וצלחת קטנה עם עוגיות‪ .‬היא התיישבה במיטתה‪ ,‬הושיטה‬
‫את ידה לספל – וקפאה‪.‬‬
‫וויל ישב במיטה שלצדה‪ ,‬לבש חולצה ומכנסיים רפויים‪ ,‬וחלוק שחור מעליהם‪ .‬עורו היה‬
‫חיוור לאור הכוכבים‪ ,‬אבל גם האפלולית לא הסתירה את כחול עיניו‪“ .‬וויל‪,‬״ אמרה‪,‬‬
‫מופתעת‪“ ,‬למה אתה ער?״ האם התבונן בה בשנתה? היא תהתה‪.‬‬
‫אך נדמה שהיה זה מעשה מוזר ומאוד לא אופייני לוויל‪.‬‬
‫“הבאתי לך חליטת צמחים‪,‬״ אמר בקול נוקשה מעט‪“ .‬אבל היה נדמה לי שאת באמצע‬
‫סיוט‪.‬״‬
‫“באמת? אני אפילו לא זוכרת על מה חלמתי‪.‬״ הוא משכה את השמיכה על גופה‪ ,‬אף‬
‫שכתונת הלילה הצנועה כיסתה אותה היטב‪“ .‬חשבתי שאני בורחת לתוך החלומות – שהסיוט‬
‫האמיתי הוא החיים עצמם‪ ,‬ושבשינה אוכל למצוא שלווה‪.‬״‬
‫וויל הרים את הספל ופנה להתיישב על קצה מיטתה‪“ .‬הנה‪ .‬שתי קצת מזה‪.‬״‬
‫היא נטלה את הספל בצייתנות‪ .‬התה היה מר אבל טעים‪ ,‬כמו קליפת לימון‪“ .‬מה זה אמור‬
‫לעשות?״ שאלה‪.‬‬
 ‫“להרגיע אותך‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫היא הביטה בו‪ ,‬ובפיה טעם חמצמץ של לימון‪ .‬נדמה שראייתה היתה קצת מעורפלת; מבעד‬
‫לערפל נראה וויל כמו דמות מתוך חלום‪“ .‬מה שלום הפציעות שלך? עדיין כואב לך?״‬
‫באירצֶ ה‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫ָ‬ ‫הוא נד בראשו‪“ .‬מרגע שהוציאו את כל שברי המתכת‪ ,‬הם השתמשו‬
‫“הפצעים לא הגלידו לגמרי‪ ,‬אבל הם מגלידים‪ .‬עד מחר יישארו מהם רק צלקות‪.‬״‬
‫“אני מקנאה בך‪.‬״ היא לגמה עוד לגימה מהחליטה‪ .‬היא עוררה בה סחרחורת מוזרה‪ .‬היא‬
‫נגעה בתחבושת שעל מצחה‪“ .‬נראה לי שיעבור הרבה זמן עד שיורידו לי את זה‪.‬״‬
‫“בינתיים תיהני מזה שאת נראית כמו פיראט‪.‬״‬
‫היא צחקה‪ ,‬אבל היה זה צחוק קלוש‪ .‬וויל היה קרוב דיו כדי שטסה תוכל לחוש את החום‬
‫שעלה מגופו‪ .‬הוא בער מחום‪“ .‬אתה קודח?״ שאלה‪ ,‬עוד לפני שהספיקה לעצור את עצמה‪.‬‬
‫“האירצֶ ה מעלה את טמפרטורת הגוף שלנו‪ .‬זה חלק מתהליך הריפוי‪.‬״‬‫ָ‬
‫“אה‪,‬״ אמרה‪ .‬הוא היה קרוב כל כך שעצביה רטטו קלות‪ ,‬אבל היא היתה מסוחררת מכדי‬
‫להתרחק‪.‬‬
‫“צר לי על אחיך‪,‬״ אמר חרישית‪ ,‬והבל נשימתו הרעיד את שערה‪.‬‬
‫“אני לא מאמינה לך‪.‬״ היא נשמעה מרירה‪“ .‬אני יודעת שחשבת שהוא קיבל את מה שמגיע‬
‫לו‪ .‬וסביר להניח שאתה צודק‪.‬״‬
‫“אחותי מתה‪ .‬היא מתה מבלי שיכולתי לעשות דבר כדי לעזור לה‪,‬״ אמר‪ ,‬וקולו היה צרוד‬
‫מצער‪“ .‬אני באמת מצטער על אחיך‪.‬״‬
‫היא הביטה בו‪ .‬עיניו הגדולות הכחולות‪ ,‬הפנים המושלמות‪ ,‬קימורי שפתיו שצנחו קלות‬
‫בזוויות הפה מרוב דאגה‪ .‬דאגה לשלומה‪ .‬היא הרגישה שעורה מתחמם‪ ,‬שראשה סחרחר‬
‫עליה‪ ,‬כאילו שוב ריחפה‪“ .‬וויל‪,‬״ לחשה‪“ .‬וויל‪ ,‬אני מרגישה מוזר‪.‬״‬
‫וויל רכן מעליה‪ ,‬הניח את הספל בחזרה על השולחן‪ ,‬וכתפו התחככה בשלה‪“ .‬את רוצה‬
‫שאקרא לשרלוט?״‬
‫היא הנידה את ראשה‪ .‬היא חולמת‪ .‬היא היתה כמעט משוכנעת בכך; שוב ניעורה בה אותה‬
‫תחושה מוזרה שהיא נמצאת בגופה אבל מחוצה לו‪ ,‬וכך בדיוק הרגישה כשחלמה על ג׳סמין‪.‬‬
‫מעצם המחשבה על כך שזה חלום‪ ,‬הרגישה נועזת יותר‪ .‬וויל עדיין רכן מעליה‪ ,‬ידו מושטת‬
‫לפניו; היא התכרבלה בו‪ ,‬הניחה את ראשה על כתפו ועצמה את עיניה‪ .‬היא הרגישה שהוא‬
‫נרתע בהפתעה‪.‬‬
‫“הכאבתי לך?״ לחשה כשנזכרה בגבו הפצוע באיחור־מה‪.‬‬
‫“לא אכפת לי‪,‬״ אמר לה בלהט‪“ .‬לא אכפת לי‪.‬״ זרועותיו הקיפו אותה‪ ,‬והוא חיבק אותה‬
‫אליו; היא הניחה את לחייה בשקע שבין צווארו לכתפו‪ .‬היא שמעה את הדופק שלו מהדהד‪,‬‬
‫הריחה את ריח גופו – דם וזיעה וסבון וקסם‪ .‬זה היה שונה ממה שקרה במרפסת עם כל האש‬
‫והתשוקה‪ .‬הוא החזיק אותה בזהירות‪ ,‬ליטף את שערה בלחיו‪ .‬הוא רעד‪ ,‬אפילו חזהו עלה‬
‫וירד‪ ,‬והוא החליק את קצות אצבעותיו מתחת לסנטרה ונשא את פניה אליו‪...‬‬
‫“וויל‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬זה בסדר‪ .‬לא משנה מה נעשה‪ .‬אנחנו חולמים‪ ,‬אתה יודע‪.‬״‬
‫“טס?״ וויל נשמע מבוהל‪ .‬זרועותיו התהדקו סביבה‪ .‬היא הרגישה חמה ורכה ומסוחררת‪.‬‬
‫אילו רק היה זה וויל האמיתי‪ ,‬לא זה שמופיע בחלומותיה‪ .‬המיטה התגלגלה מתחתיה כמו‬
‫סירה בלב ים‪ .‬היא עצמה את עיניה והניחה לחשכה לעטוף אותה‪.‬‬

‫אוויר הלילה היה קר‪ ,‬והערפל היה סמיך וצהבהב־ירוק תחת שלוליות האור שפנסי הגז הטילו‬
‫לסירוגין‪ ,‬כשוויל צעד בקינגס רואד‪ .‬הכתובת שמגנוס מסר לו היתה בצ׳ייני ווֹק‪ ,‬לא רחוק‬
‫מטיילת צ׳לסי שלגדת הנהר‪ ,‬וּ־וויל כבר הריח את ריחו המוכר של נהר התמזה – סחופת ומים‬
‫ולכלוך וריקבון‪.‬‬
‫הוא ניסה למנוע מלבו לפרוץ החוצה מתוך חזהו מאז שמצא את מכתבו של מגנוס‪ ,‬מקופל‬
‫בקפידה על מגש ומונח על השולחן שליד מיטתו‪ .‬הוא היה קצר ותמציתי‪ ,‬רק כתובת בכתב יד‬
‫נמרץ‪ :‬צ׳ייני ווֹק ‪ .16‬וויל הכיר היטב את הרחוב‪ ,‬וכן את האזור שמסביב‪ .‬צ׳לסי שלגדת הנהר‬
‫היתה פופולרית מאוד בקרב אומנים‪ ,‬סופרים וטיפוסים בוהמיים‪ ,‬וחלונות בתי המרזח שעל‬
‫פניהם חלף זהרו באור צהוב ומזמין‪.‬‬
‫הוא הידק את מעילו סביבו כשפנה בפינת הרחוב והמשיך דרומה‪ .‬גבו ורגליו עדיין כאבו‬
‫מהפציעות שספג‪ ,‬למרות האִ ָירצֶ ה; כל גופו דאב‪ ,‬כאילו עקצו אותו עשרות דבורים‪ .‬אבל הוא‬
‫בקושי הרגיש בזה‪ .‬במוחו הסתחררו שלל אפשרויות‪ .‬מה גילה מגנוס? הרי לא ייתכן שיזמן‬
‫את וויל אם אין לו סיבה טובה‪ ,‬הלוא כן? כל גופו עדיין חש בטסה‪ ,‬בתחושת עורה ובניחוח‬
‫שלה‪ .‬מוזר‪ ,‬אבל הזיכרון שפילח את לבו ואת מוחו בצורה החדה ביותר לא היה זיכרון‬
‫שפתיה על שפתיו בנשף הריקודים‪ ,‬אלא האופן שבו נשענה עליו הערב‪ ,‬כשראשה נח על‬
‫כתפו‪ ,‬ונשימתה רכה על צווארו‪ ,‬כאילו בטחה בו לחלוטין‪ .‬הוא היה נותן את כל מה שהיה לו‬
‫בעולם‪ ,‬את כל מה שיהיה לו אי־פעם‪ ,‬רק כדי לשכב לצדה במיטה הצרה שבמרפאה ולחבק‬
‫אותה בזמן שישנה‪ .‬כשהתרחק ממנה‪ ,‬הרגיש כמי שפושט מעליו את עורו שלו‪ ,‬אבל לא היתה‬
‫לו בררה‪.‬‬
‫כמו תמיד‪ ,‬לא היתה לו בררה‪ .‬כמו תמיד‪ ,‬הוא נאלץ להתכחש לכל מה שרצה‪.‬‬
‫אבל אולי אחרי הלילה –‬
‫הוא סילק מעליו את המחשבה לפני שתפרח ממוחו‪ .‬עדיף שלא לחשוב על זה; עדיף שלא‬
‫לטפח תקווה‪ ,‬ואז להתאכזב‪ .‬הוא הביט סביבו‪ .‬הוא הגיע לצ׳ייני ווֹק‪ ,‬עם הבתים היפים‬
‫והחזיתות הגיאורגיאניות שלו‪ .‬הוא עצר מול בית מספר ‪ .16‬הבית היה גבוה‪ ,‬מוקף גדר‬
‫מברזל מחושל‪ ,‬ובחזיתו חלון גומחה‪ .‬מול הכניסה עמד שער נאה שהיה פתוח; הוא חמק‬
‫פנימה‪ ,‬פנה אל דלת הכניסה וצלצל בפעמון‪.‬‬
‫להפתעתו הרבה‪ ,‬את הדלת פתח לא משרת אלא ווּלזי סקוט‪ ,‬ושערו הבלונדיני צנח על‬
‫כתפיו תלתלים־תלתלים‪ .‬הוא לבש חלוק ירוק מברוקד סיני מעל זוג מכנסיים כהים‪ .‬חזהו היה‬
‫חשוף‪ .‬על עינו נח מונוקל במסגרת זהב‪ .‬הוא החזיק מקטרת בידו השמאלית ונשף עננה של‬
‫עשן מתקתק ומעורר־שיעול‪“ .‬סוף כל סוף נשברת והחלטת להודות שאתה מאוהב בי‪ ,‬הא?״‬
‫שאל את וויל‪“ .‬אני מאוד אוהב את הצהרות האהבה המפתיעות הללו של שעת חצות‪.‬״ הוא‬
‫נשען על הדלת ונופף בעצלתיים ביד מקושטת טבעות‪“ .‬טוב‪ ,‬בוא נשמע אותך‪.‬״‬
‫לשם שינוי‪ ,‬נדמה שוויל היה מוכה אלם‪ .‬הוא לא היה רגיל להיקלע למצבים שכאלה‪ ,‬ונאלץ‬
‫להודות בפני עצמו שזה לא מצא חן בעיניו‪.‬‬
‫“אוי‪ ,‬עזוב אותו בשקט‪ ,‬ווּלזי‪,‬״ עלה קולו מוכר מתוך הבית – מגנוס מיהר לעברם‬
‫בפרוזדור‪ .‬הוא הידק את כפתורי חולצתו תוך כדי הליכה‪ ,‬ושערו נראה כמו סבך של תלתלים‬
‫שחורים‪“ .‬אמרתי לך שוויל יגיע הערב לביקור‪.‬״‬
‫וויל העביר את מבטו ממגנוס לווּלזי‪ .‬מגנוס היה יחף; וכך גם איש־הזאב‪ .‬ווּלזי ענד שרשרת‬
‫זהב נוצצת סביב צווארו‪ .‬בקצה השרשרת נתלה תליון‪ ,‬ועליו הכיתוב בֵּ יאַטי ּבֶליקוֹזי‪“ ,‬ברוכים‬
‫הלוחמים״‪ .‬מתחתיו נראה חותם של כפת זהב‪ .‬סקוט הבחין במבטו של וויל וגיחך‪“ .‬אתה‬
‫אוהב את מה שאתה רואה?״ שאל‪.‬‬
‫“ווּלזי‪,‬״ קרא מגנוס‪.‬‬
‫“המכתב ששלחת לי קשור לזימון שדים‪ ,‬אני מקווה?״ שאל וויל והציץ במגנוס‪“ .‬אתה‬
‫לא‪ ...‬מבקש ממני לעשות לך טובה‪ ,‬נכון?״‬
‫מגנוס נד בראשו‪“ .‬לא‪ .‬עסקים בלבד‪ .‬ווּלזי גילה חביבות רבה והרשה לי לגור אצלו עד‬
‫שאחליט על צעדיי הבאים‪.‬״‬
‫“אני מציע שניסע לרומא‪,‬״ אמר סקוט‪“ .‬אני מת על רומא‪.‬״‬
‫“טוב ויפה‪ ,‬אבל לפני כן אני זקוק לחדר פנוי‪ .‬עדיף כזה שאין בו רהיטים רבים‪ ,‬אם בכלל‪.‬״‬
‫סקוט הסיר את המונוקל מעינו ובהה במגנוס‪“ .‬ומה אתה מתכוון לעשות בחדר הזה?״ נימת‬
‫דבריו היתה הרבה יותר ממרומזת‪.‬‬
‫“לזמן את השד מָרבּאס‪,‬״ אמר לו מגנוס וגיחך‪.‬‬
‫סקוט נחנק מעשן המקטרת שלו‪“ .‬טוב‪ ,‬לכל אחד מאיתנו יש דרכים משלו להעביר את‬
‫הערב‪...‬״‬
‫“ווּלזי‪.‬״ מגנוס העביר את ידיו בשערו השחור הסבוך‪“ .‬לא נעים לי להעלות את הנושא‪,‬‬
‫אבל אתה חייב לי טובה‪ .‬זוכר את המבורג? ‪?1863‬״‬
‫סקוט הרים את ידיו‪“ .‬טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬אתה יכול להשתמש בחדרו של אחי‪ .‬איש לא השתמש‬
‫בו מאז מותו‪ .‬תעשו חיים‪ .‬אני אהיה בטרקלין עם כוסית שרי וכמה חיתוכי עץ שובבים‬
‫במיוחד שהבאתי מרומניה‪.‬״‬
‫הוא פנה לדרכו בפרוזדור‪ .‬מגנוס אותת לוויל להיכנס‪ ,‬וזה נענה בשמחה; חמימותו של‬
‫הבית עטפה אותו כמו שמיכה‪ .‬מכיוון שלא היה משרת שיקדם את פניו‪ ,‬הוא פשט את פראק‬
‫הצמר הכחול ותלה אותו על זרועו‪ .‬מגנוס נעץ בו מבט מוזר‪“ .‬וויל‪,‬״ אמר‪“ .‬אני רואה שלא‬
‫בזבזת ולו רגע אחרי שקיבלת את המכתב שלי‪ .‬לא ציפיתי לך עד מחר‪.‬״‬
‫“אתה יודע כמה זה חשוב לי‪,‬״ השיב לו וויל‪“ .‬באמת חשבת שאתמהמה?״‬
‫עיניו של מגנוס אמדו אותו ארוכות‪“ .‬אתה מוכן לכישלון נוסף?״ שאל‪“ .‬מה אם גם הפעם‬
‫זה השד הלא־נכון? או אם הזימון לא יעבוד?״‬
‫לרגע ארוך התקשה וויל לזוז‪ .‬הוא ראה את פניו במראה התלויה על הדלת‪ .‬הוא נחרד‬
‫לראות את עצמו – נדמה שלא נותרה כל מחיצה בין העולם למשאלות לבו‪“ .‬לא‪,‬״ הודה‪“ .‬אני‬
‫לא מוכן‪.‬״‬
‫מגנוס נד בראשו‪“ .‬וויל‪...‬״ הוא נאנח‪“ .‬בואו איתי‪.‬״‬
‫הוא הסתובב בתנועה חתולית‪ ,‬צעד בפרוזדור והחל לטפס במדרגות העץ‪ .‬וויל מיהר אחריו‪,‬‬
‫טיפס במדרגות האפלוליות‪ ,‬והשטיח הפרסי העבה עמעם את צעדיו‪ .‬גומחות הקבועות בקירות‬
‫הכילו פסלי שיש מלוטשים של גופים השלובים זה בזה‪ .‬וויל מיהר להסיט את מבטו‪ ,‬אבל רק‬
‫לרגע‪ .‬נדמה שמגנוס לא הבחין כלל במעשיו של וויל‪ ,‬שלא האמין כי שני אנשים מסוגלים‬
‫להגיע לתנוחה שכזו‪ ,‬ובטח שלא להפוך את זה ליצירת אומנות‪.‬‬
‫הם עלו לקומה השנייה‪ ,‬ומגנוס המשיך לצעוד בפרוזדור‪ ,‬כשהוא פותח דלתות וממלמל‬
‫לעצמו‪ .‬לבסוף מצא את החדר הנכון‪ ,‬פתח את הדלת לרווחה וסימן לוויל לבוא אחריו‪.‬‬
‫חדר השינה של אחיו המת של ווּלזי סקוט היה אפלולי וקר‪ ,‬ובאוויר נישא ריח של אבק‪.‬‬
‫וויל פשפש בכיסו אינסטינקטיבית בחיפוש אחר אור המכשפות‪ ,‬אבל מגנוס נופף לעברו‬
‫בזלזול‪ ,‬ואש כחולה ניצתה מקצות אצבעותיו‪ .‬אש פרצה לפתע באח והאירה את החדר‪ .‬חדר‬
‫זה כן היה מרוהט‪ ,‬אף שהכול היה עטוף בבד לבן – המיטה‪ ,‬הארון והשידות‪ .‬מגנוס חצה את‬
‫החדר‪ ,‬הפשיל שרוולים והחווה בידיו‪ ,‬והרהיטים החלו לזוז מעצמם ולהתרחק ממרכז החדר‪.‬‬
‫המיטה הסתובבה ונצמדה אל הקיר; הכיסאות והשידות והכיור עפו אל פינות החדר‪.‬‬
‫וויל שרק‪ .‬מגנוס גיחך‪“ .‬אני רואה שקל להרשים אותך‪,‬״ אמר מגנוס‪ ,‬אף שנשמע מעט‬
‫קצר־נשימה‪ .‬הוא כרע על ברכיו במרכז החדר‪ ,‬שנותר כעת חף מרהיטים‪ ,‬וצייר בחופזה‬
‫פנטגרם‪ .‬בכל אחת מחמש הזוויות של הסמל הטמיר שרבט המכשף רוּנה‪ ,‬אבל וויל לא זיהה‬
‫אף אחת מהן מהספר האפור‪ .‬מגנוס נשא את ידיו והחזיק אותן מעל הכוכב המחומש; הוא החל‬
‫לפזם‪ ,‬וחתכים נפערו במפרקי ידיו‪ .‬דמו ניגר אל הקרקע במרכז הפנטגרם‪ .‬וויל נדרך‬
‫כשטיפות הדם פגעו ברצפה והחלו לבעור בזוהר כחול מוזר‪ .‬מגנוס נסוג מהפנטגרם בעודו‬
‫מפזם‪ ,‬הושיט את ידו לכיסו ושלף את השן של השד‪ .‬וויל התבונן בו כשהעיף את השן לתוך‬
‫מרכזו הבוער של הכוכב המחומש‪.‬‬
‫לרגע לא קרה דבר‪ .‬ופתאום‪ ,‬מלבה הבוער של האש‪ ,‬הגיחה דמות אפלה והחלה ללבוש‬
‫צורה‪ .‬מגנוס הפסיק לפזם; הוא עמד ללא ניע‪ ,‬צמצם את עיניו אל הכוכב המחומש ואל‬
‫המתרחש במרכזו‪ ,‬והחתכים במפרקי ידיו הגלידו בתוך שניות‪ .‬בחדר שררה דממה מוחלטת‪,‬‬
‫פרט לפצפוץ האש ולנשימתו הרדודה של וויל‪ ,‬שהדהדה אפילו באוזניו שלו‪ .‬הדמות הכהה‬
‫גדלה והתמצקה‪ ,‬עד שלבסוף עטתה צורה מוכרת‪.‬‬
‫זה היה השד הכחול מהנשף‪ ,‬והוא כבר לא היה לבוש בבגדי ערב‪ .‬גופו היה מכוסה‬
‫בקשקשים כחולים‪ ,‬וזנבו הארוך הצהבהב הסתיים בעוקץ והתנועע מצד לצד‪ .‬השד העתיק את‬
‫מבטו ממגנוס אל וויל‪ ,‬ועיניו האדומות הצטמצמו‪.‬‬
‫“מי מזמן את מָ רבּאס השד?״ שאל בקול שנשמע כאילו הדהדו המילים מתוך תחתית באר‪.‬‬
‫מגנוס החווה בסנטרו לכיוון הפטנגרם‪ .‬המסר היה ברור‪ :‬עכשיו זה נתון בידיו של וויל‪.‬‬
‫וויל פסע צעד אחד קדימה‪“ .‬אתה לא זוכר אותי?״‬
‫“אני זוכר אותך‪,‬״ נהם השד‪“ .‬אתה רדפת אחריי בשטח האחוזה הכפרית של לייטווּד‪ .‬אתה‬
‫עקרת לי שן‪.‬״ היצור פער את פיו והצביע על הרווח בין שיניו‪“ .‬טעמתי את הדם שלך‪.‬״ קולו‬
‫היה שורקני‪“ .‬וכשאצליח להשתחרר מהפנטגרם הזה‪ ,‬אטעם אותו שוב‪ ,‬נפילים‪.‬״‬
‫“לא‪.‬״ וויל עמד על שלו‪“ .‬שאלתי אותך אם אתה זוכר אותי‪.‬״‬
‫השד שתק‪ .‬בעיניו ריצדה אש‪ ,‬והן נותרו בלתי־קריאות‪.‬‬
‫“לפני חמש שנים‪,‬״ אמר לו וויל‪“ .‬היתה תיבה‪ .‬פּיקסיס‪ .‬אני פתחתי אותה‪ ,‬ואתה יצאת‬
‫מתוכה‪ .‬היינו בספרייה של אבי‪ .‬אתה תקפת אותי‪ ,‬אבל אחותי הדפה אותך בלהב שרפים‪.‬‬
‫אתה זוכר אותי עכשיו?״‬
‫בחדר השתררה שתיקה ארוכה‪ .‬מגנוס נעץ את עיני החתול שלו בשד‪ .‬היה בהן איום‬
‫מרומז‪ ,‬איום שוויל התקשה לפענח‪“ .‬דבר אמת‪,‬״ אמר לו מגנוס לבסוף‪“ .‬או שזה לא ייגמר‬
‫בטוב‪ ,‬מָרבּאס‪.‬״‬
‫ראשו של השד הסתובב בחזרה אל וויל‪“ .‬אתה‪,‬״ אמר באי־רצון‪“ .‬אתה הנער ההוא‪ .‬בנו‬
‫של אדמונד הרונדייל‪.‬״‬
‫וויל עצר את נשימתו‪ .‬פתאום הרגיש סחרחורת כאילו עמד להתעלף‪ .‬הוא נעץ את ציפורניו‬
‫בכפות ידיו בכל כוחו‪ ,‬פצע את עורו והניח לכאב להשיב לו את צלילות דעתו‪“ .‬אז אתה‬
‫זוכר‪.‬״‬
‫“הייתי לכוד עשרים שנה בדבר הזה‪,‬״ נהם מָרבּאס‪“ .‬ודאי שאני זוכר ששוחררתי‪ .‬דמיין‬
‫לעצמך‪ ,‬אם תוכל‪ ,‬אידיוט בן־תמותה‪ ,‬שנים על גבי שנים של חושך‪ ,‬חושך‪ ,‬בלי שום אור או‬
‫תנועה – ופתאום סדק צר‪ ,‬פתח‪ .‬ופניו של האדם שכלא אותך מרחפות מעליך‪.‬״‬
‫“אני לא האדם שכלא אותך –“‬
‫“לא‪ .‬זה היה אביך‪ .‬אבל לי נראית בדיוק כמוהו‪.‬״ השד גיחך‪“ .‬אני זוכר את אחותך‪ .‬נערה‬
‫אמיצה‪ ,‬היא ניסתה להדוף אותי בלהב שבקושי ידעה להשתמש בו‪.‬״‬
‫“היא השתמשה בו טוב מספיק כדי להגן עליי ממך‪ .‬בגלל זה קיללת אותנו‪ .‬קיללת אותי‪.‬‬
‫אתה זוכר את זה?״‬
‫השד גיחך‪“ .‬׳כל מי שאוהב אותך ימות‪ .‬אהבתך תביא לחורבנם‪ .‬זה יקרה בתוך שניות‪ ,‬או‬
‫בתוך כמה שנים‪ ,‬אבל כל מי שיביט בך בעיניים אוהבות ימות‪ ,‬אלא אם כן תתרחק ממנו לנצח‬
‫נצחים‪ .‬והיא תהיה הראשונה‪.‬׳״‬
‫וויל הרגיש שהוא נושם אש‪ .‬חזהו בער‪“ .‬כן‪.‬״‬
‫השד הטה את ראשו הצדה‪“ .‬ואתה זימנת אותי כדי להעלות זיכרונות על אירוע משותף‬
‫בעברנו?״‬
‫“זימנתי אותך‪ ,‬בן־כלבה כחול־עור‪ ,‬כדי שתסיר ממני את הקללה‪ .‬אחותי – אֵלה – היא‬
‫מתה באותו הלילה‪ .‬נאלצתי לנטוש את משפחתי למען ביטחונם‪ .‬מאז עברו חמש שנים‪.‬‬
‫מספיק‪ .‬די!״‬
‫“אל תנסה לעורר בי רחמים‪ ,‬בן־תמותה‪,‬״ אמר לו מָרבּאס‪“ .‬אני הוא שעוניתי עשרים שנה‬
‫בתוך תיבה קטנה‪ .‬אולי כדאי שגם אתה תסבול עשרים שנה‪ .‬או מאתיים שנה –“‬
‫כל גופו של וויל נדרך‪ .‬לפני שהספיק לזנק לתוך הכוכב המחומש‪ ,‬אמר מגנוס בנימה‬
‫רגועה‪“ ,‬משהו בסיפור הזה נשמע לי משונה‪ ,‬מָרבּאס‪.‬״‬
‫השד הפנה את מבטו אליו‪“ .‬מה‪ ,‬למשל?״‬
‫“שד שזה עתה השתחרר מתוך פּיקסיס חלש מאין כמותו בדרך כלל‪ ,‬לאחר שרעב שנים כה‬
‫רבות‪ .‬הוא בוודאי חלש מכדי להטיל קללה מדויקת רבת־עוצמה כמו זו שהטלת על וויל‪.‬״‬
‫השד סינן משהו בשפה בלתי־מוכרת לוויל‪ ,‬באחת משפות השדים הנדירות‪ ,‬אבל לא כּתוֹנית‬
‫או פּוּרגאטית‪ .‬עיניו של מגנוס הצטמצמו‪.‬‬
‫“אבל היא מתה‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬מָרבּאס אמר שאחותי תמות‪ ,‬והיא מתה‪ .‬באותו הלילה‪.‬״‬
‫עיניו של מגנוס עדיין היו נעוצות בשד‪ .‬נדמה שהתחולל ביניהם קרב מוחות שקט‪ ,‬הרחק‬
‫מחוץ להבנתו של וויל‪ .‬לבסוף אמר מגנוס חרישית‪“ ,‬אתה בטוח שאתה רוצה לסרב לי‪,‬‬
‫מָרבּאס? אתה רוצה להכעיס את אבי?״‬
‫מָרבּאס סינן דברי נאצה ופנה שוב לוויל‪ .‬חוטמו התעוות קלות‪“ .‬בן־התערובת צודק‪.‬‬
‫הקללה היתה מזויפת‪ .‬אחותך מתה כי נעצתי בה את העוקץ שלי‪.‬״ הוא הצליף בזנבו הצהבהב‬
‫מצד לצד‪ ,‬וּ־וויל נזכר שהזנב הפיל את אֵלה אל הקרקע‪ ,‬והחרב עפה מידה‪“ .‬מעולם לא היתה‬
‫שום קללה‪ ,‬וויל הרונדייל‪ .‬לא כזו שאני הטלתי עליך‪ ,‬בכל אופן‪.‬״‬
‫“לא‪,‬״ אמר וויל חרישית‪“ .‬לא‪ ,‬זה לא ייתכן‪.‬״ הוא הרגיש שסערה ענקית משתוללת‬
‫בראשו; הוא נזכר בקולו של ג׳ם שאמר החומה קורסת‪ ,‬ובעיני רוחו ראה חומה ענקית‬
‫שהקיפה אותו‪ ,‬שבודדה אותו במשך שנים‪ ,‬ופתאום התפוררה והפכה לחול‪ .‬הוא היה חופשי –‬
‫ולגמרי לבד‪ ,‬ורוח מקפיאה נשבה דרכו כמו סכין‪“ .‬לא‪.‬״ קולו החרישי נשמע כמו קינה‪.‬‬
‫“מגנוס‪...‬״‬
 ‫“אתה משקר‪ ,‬מָרבּאס?״ התפרץ המכשף‪“ .‬אתה נשבע לי בבעל שאתה דובר אמת?״‬
‫“אני נשבע‪,‬״ השיב לו מָרבּאס ופלבל בעיניו האדומות‪“ .‬איזו תועלת תצמח לי אם אשקר?״‬
‫וויל צנח על ברכיו‪ .‬ידיו היו שלובות זו בזו על בטנו‪ ,‬כאילו חשש שקרביו יישפכו החוצה‪.‬‬
‫חמש שנים‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬חמש שנים שירדו לטמיון‪ .‬הוא שמע את זעקותיהם של בני‬
‫משפחתו‪ ,‬כשהידפקו על דלתות המכון‪ ,‬הוא שמע את עצמו מורה לשרלוט להיפטר מהם‪ .‬והם‬
‫אפילו לא ידעו למה‪ .‬הם איבדו בת ובן בתוך ימים ספורים‪ ,‬ומעולם לא ידעו למה‪ .‬וכל‬
‫האחרים – הנרי ושרלוט וג׳ם – וטסה – כל הדברים שעשה –‬
‫ג׳ם הוא החטא הכי גדול שלי‪.‬‬
‫“וויל צודק‪,‬״ אמר מגנוס‪“ .‬מָרבּאס‪ ,‬אתה בן־כלבה כחול־עור‪ .‬הישרף למוות!״‬
‫אי־שם בזווית עינו של וויל נסקה אל התקרה להבה אדומה כשני; מָרבּאס צרח‪ ,‬ויללתו‬
‫המיוסרת נקטעה במהירות שבה החלה‪ .‬צחנה של בשר שֵׁד חרוך מילאה את החדר‪ .‬אבל וויל‬
‫המשיך לכרוע על ברכיו על הרצפה‪ ,‬ונשימתו היתה כמו מסור שניסר את ריאותיו‪ .‬אוי‬
‫אלוהים‪ ,‬אוי אלוהים‪ ,‬אוי אלוהים‪.‬‬
‫ידיים רכות נחו על כתפיו‪“ .‬וויל‪,‬״ אמר מגנוס‪ ,‬ולא היה שום הומור בקולו‪ ,‬רק טוב־לב‬
‫מפתיע‪“ .‬וויל‪ ,‬אני נורא מצטער‪.‬״‬
‫“כל מה שעשיתי‪,‬״ אמר וויל‪ .‬נדמה שלא הגיע מספיק אוויר לריאותיו‪“ .‬כל השקרים‪ ,‬כל‬
‫האנשים שהרחקתי‪ ,‬המשפחה שנטשתי‪ ,‬הדברים הבלתי־נסלחים שאמרתי לטסה – הכול היה‬
‫לשווא‪ .‬הכול היה לשווא‪ ,‬הכול בגלל שהייתי טיפש מספיק להאמין לשקר‪.‬״‬
‫“היית בן שתים־עשרה‪ .‬ואחותך מתה‪ .‬מָרבּאס היה יצור ערמומי‪ .‬הוא הוליך שולל קוסמים‬
‫רבי־עוצמה‪ ,‬שלא לדבר על ילד שלא הכיר את עולם הצללים‪.‬״‬
‫וויל השפיל את מבטו אל כפות ידיו‪“ .‬החיים שלי נהרסו‪ ,‬נהרסו‪...‬״‬
‫“אתה רק בן שבע־עשרה‪,‬״ אמר לו מגנוס‪“ .‬אתה לא יכול להרוס חיים שבקושי חיית‪ .‬אתה‬
‫לא מבין מה זה אומר‪ ,‬וויל? בחמש השנים האחרונות שכנעת את עצמך שאיש לא יכול לאהוב‬
‫אותך‪ ,‬אחרת הם ימותו‪ .‬העובדה שהם עדיין חיים הוכיחה לך שהם אדישים כלפיך‪ .‬אבל אתה‬
‫טועה‪ .‬כי שרלוט‪ ,‬הנרי‪ ,‬ג׳ם – המשפחה שלך –“‬
‫וויל נשם נשימה עמוקה‪ ,‬ואז שחרר אותה‪ .‬הסערה שהשתוללה בראשו התפוגגה לאטה‪.‬‬
‫“טסה‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫“נו‪.‬״ כעת התגנב ההומור בחזרה לקולו של מגנוס‪ .‬וויל גילה שהמכשף כרע ברך לצדו‪ .‬אני‬
‫נמצא בביתו של איש־זאב‪ ,‬חשב וויל‪ ,‬עם מכשף שמנחם אותי‪ ,‬ובמרחק של מטר מאפרו של‬
‫שד‪ .‬מי היה מעלה על דעתו? “לא אוכל לומר לך מה טסה מרגישה כלפיך‪ .‬אם לא שמת לב‪,‬‬
‫היא בחורה עצמאית מאוד‪ .‬אבל יש לך סיכוי לזכות באהבתה לא פחות מכל גבר אחר‪ ,‬וויל‪,‬‬
‫וזה לא מה שרצית?״ הוא טפח על כתפו של וויל‪ ,‬ואז הזדקף‪ ,‬וצלו הצנום והכהה התנשא מעל‬
‫וויל‪“ .‬אם זה מנחם אותך‪ ,‬ממה שהספקתי לראות במרפסת באותו הלילה‪ ,‬נדמה לי שהיא‬
‫מחבבת אותך‪.‬״‬

‫מגנוס צפה בוויל כשזה יצא אל שביל הכניסה אל הבית‪ .‬הוא קרב לשער ועצר לרגע כשידו‬
‫על הבריח‪ ,‬כאילו היסס לצאת אל תחילתו של מסע ארוך וקשה‪ .‬הירח הציץ מבין העננים‬
‫והאיר את שערו הכהה והסמיך‪ ,‬ידיו חיוורות ולבנות‪.‬‬
‫“מוזר מאוד‪,‬״ אמר ווּלזי‪ ,‬שהופיע לצדו של מגנוס בפתח הבית‪ .‬האור החמים שבקע מתוכו‬
‫הפך את שערו הבלונדיני של ווּלזי לסבך של חוטי זהב‪ .‬נדמה שהתעורר משנתו‪“ .‬אילולא‬
‫הכרתי אותך‪ ,‬הייתי אומר שאתה מחבב את הבחור‪.‬״‬
‫“מי אמר שאתה מכיר אותי‪ ,‬ווּלזי?״ שאל אותו מגנוס בהיסח הדעת והמשיך לצפות בוויל‬
‫ובאור שנצץ מאחוריו במימי התמזה‪.‬‬
‫“הוא נפילים‪,‬״ השיב לו ווּלזי‪“ .‬ואתה מעולם לא אהבת אותם‪ .‬כמה הוא שילם לך כדי לזמן‬
‫עבורו את מָרבּאס?״‬
‫“שום דבר‪,‬״ אמר מגנוס‪ ,‬וכעת כבר לא ראה שום דבר מהנוף שלפניו‪ ,‬לא את הנהר‪ ,‬ולא‬
‫את וויל‪ ,‬רק שטף זיכרונות – עיניים‪ ,‬פנים‪ ,‬שפתיים‪ ,‬שנסוגו ונעלמו בחשכה‪ ,‬אהבה שכבר‬
‫לא ידע לקרוא בשמה‪“ .‬הוא עשה לי טובה‪ .‬הוא אפילו לא זוכר‪.‬״‬
‫“הוא יפה‪,‬״ אמר לו ווּלזי‪“ .‬יחסית לבן־אנוש‪.‬״‬
‫“הוא גם שבור‪,‬״ אמר מגנוס‪“ .‬כמו אגרטל יפה שמישהו ניפץ‪ .‬רק מזל וכישרון יוכלו‬
‫להדביק אותו בחזרה כפי שהיה פעם‪.‬״‬
‫“או כישוף‪.‬״‬
‫“עשיתי מה שיכולתי‪,‬״ אמר לו מגנוס ברוך‪ ,‬ובאותו הרגע שחרר וויל סוף־סוף את הבריח‪,‬‬
‫והשער נפתח‪ .‬הוא יצא אל הרחוב‪.‬‬
‫“הוא לא נראה מאושר במיוחד‪,‬״ ציין ווּלזי‪“ .‬אין לי מושג מה עשית למענו‪...‬״‬
‫“הוא בהלם‪,‬״ אמר מגנוס‪“ .‬הוא האמין בדבר מסוים חמש שנים‪ ,‬וכעת הוא מבין שהביט‬
‫בעולם כולו מבעד לעדשה מעוותת – שכל הדברים שהקריב למען הטוב והאצילי‪ ,‬הכול היה‬
‫בזבוז משווע‪ ,‬ושהוא רק פגע בכל מי שאהב‪.‬״‬
‫“אלוהים אדירים‪,‬״ אמר ווּלזי‪“ .‬אתה בטוח שעזרת לו?״‬
‫השער נטרק מאחורי וויל‪“ .‬אני משוכנע‪,‬״ אמר מגנוס‪“ .‬עדיף תמיד לדעת את האמת ולא‬
‫לחיות בשקר‪ .‬והשקר הזה היה משאיר אותו בודד לנצח‪ .‬אולי לא היה לו דבר בחמש השנים‬
‫האחרונות‪ ,‬אבל עכשיו הוא יכול להשיג את הכול בחזרה‪ .‬צעיר שנראה כמוהו‪...‬״‬
‫ווּלזי צחקק‪.‬‬
‫“אבל לבו כבר שייך לאחרת‪,‬״ אמר מגנוס‪“ .‬ואולי זה לטובה‪ .‬עכשיו הוא צריך לאהוב‬
‫ולהיות נאהב‪ .‬הוא ידע קשיים רבים יחסית לגילו הצעיר‪ .‬אני רק מקווה שהיא תבין‪.‬״‬
‫גם ממרחק שכזה ראה מגנוס את וויל נושם נשימה עמוקה‪ ,‬זוקף את כתפיו ויוצא לדרכו‪.‬‬
‫והיה נדמה – מגנוס היה כמעט משוכנע שלא דמיין זאת – שיש איזו קלילות חדשה בצעדיו‪.‬‬
‫“אתה לא יכול להציל כל ציפור פצועה‪,‬״ אמר לו ווּלזי‪ ,‬שנשען לאחור על הקיר ושילב את‬
‫זרועותיו‪“ .‬גם אם היא יפה‪.‬״‬
‫“אחת מספיקה לי‪,‬״ אמר מגנוס‪ ,‬וכשוויל נעלם מהעין‪ ,‬הוא הניח לדלת להיסגר‪.‬‬
18
 ‫עד יום מותי‬
‫‪My whole life long I learn‬׳‪.d to love‬‬
‫‪This hour my utmost art I prove‬‬
‫‪?And speak my passion–heaven or hell‬‬
‫‪ ?She will not give me heaven‬׳‪!Tis well‬‬
‫– רוברט בראונינג‪One Way of Love ,‬‬

‫“מיס‪ .‬מיס!״ טסה התעוררה לאטה וגילתה שסופי מטלטלת את כתפה‪ .‬אור שמש חדר פנימה‬
‫מבעד לחלונות הגבוהים‪ .‬סופי חייכה ועיניה ריצדו‪“ .‬גברת בּראנוול שלחה אותי ללוות אותך‬
‫בחזרה לחדרך‪ .‬את לא יכולה להישאר כאן לנצח‪.‬״‬
‫“איכס‪ .‬אני גם לא רוצה בזה!״ טסה התיישבה‪ ,‬ואז עצמה את עיניה כשסחרחורת שטפה‬
‫אותה‪“ .‬כנראה תצטרכי לעזור לי לקום‪ ,‬סופי‪,‬״ אמרה בקול מתנצל‪“ .‬אני עדיין לא לגמרי‬
‫יציבה‪.‬״‬
‫“כמובן‪ ,‬מיס‪.‬״ סופי הושיטה את כתפה ועזרה לטסה לצאת מהמיטה‪ .‬אף שהיתה צנומה‪,‬‬
‫היתה סופי חזקה למדי‪ .‬היא חייבת להיות חזקה‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬כדי לשאת סלי כביסה כבדים‬
‫במעלה המדרגות ובמורדן‪ ,‬וגם פחם בדלי אל האח‪ .‬טסה עיוותה את פניה כשכפות רגליה‬
‫פגעו ברצפה הקרה‪ ,‬והתקשתה להתגבר על הדחף להציץ במיטות הסמוכות כדי לראות אם‬
‫וויל עדיין שם‪.‬‬
‫הוא נעלם‪.‬‬
‫“וויל בסדר?״ שאלה כשסופי עזרה לה להחליק את כפות רגליה לתוך נעלי בית‪.‬‬
‫“התעוררתי אתמול לזמן קצר וראיתי אותם שולפים את רסיסי המתכת מגבו‪ .‬זה נראה נורא‪.‬״‬
‫סופי נחרה‪“ .‬זה נראה גרוע מכפי שזה היה‪ ,‬מתברר‪ .‬מר הרונדייל בקושי הניח להם לצייר‬
‫אירצֶ ה ומיד ברח מהבית‪ .‬יצא אל תוך הלילה‪ ,‬ואלוהים יודע לאן הלך‪.‬״‬
‫עליו ָ‬
‫“באמת? יכולתי להישבע שדיברתי איתו אמש‪.‬״ הן יצאו אל הפרוזדור‪ ,‬וסופי הניחה את‬
‫ידה בעדינות על גבה של טסה והנחתה את דרכה‪ .‬תמונות החלו להתגבש במוחה של טסה‪.‬‬
‫תמונות של וויל לאור הירח‪ ,‬של עצמה כשאמרה לו שזה לא משנה מה הם עושים‪ ,‬כי הם‬
‫חולמים – והיא באמת חלמה‪ ,‬לא?‬
‫“כנראה חלמת‪ ,‬מיס‪.‬״ הן הגיעו לחדרה של טסה‪ ,‬וסופי ניסתה לסובב את ידית הדלת מבלי‬
‫להרפות מטסה‪.‬‬
‫“זה בסדר‪ ,‬סופי‪ .‬אני יכולה לעמוד‪.‬״‬
‫סופי מחתה‪ ,‬אבל טסה היתה נחושה‪ ,‬וסופי מיהרה לפתוח את הדלת וללבות את האש באח‪,‬‬
‫שעה שטסה שקעה בתוך כורסה‪ .‬קנקן תה וצלחת כריכים חיכו על השולחן שליד מיטתה‪,‬‬
‫והיא התכבדה בהכרת טובה‪ .‬היא כבר לא הרגישה מסוחררת‪ ,‬אבל כן היתה עייפה‪ ,‬ונדמה‬
‫שהיתה זו עייפות נפשית יותר מגופנית‪ .‬היא זכרה את טעמה המריר של חליטת התה‬
‫ששתתה‪ ,‬וגם את התחושה הנעימה כשוויל חיבק אותה – אבל זה היה חלום‪ .‬היא תהתה מה‬
‫מתוך כל מה שקרה במרפאה היה חלום – ג׳ם שלחש למרגלות מיטתה‪ ,‬ג׳סמין שהתייפחה‬
‫לתוך שמיכתה בעיר השתקנים‪...‬‬
‫“הצטערתי לשמוע על אחיך‪ ,‬מיס‪.‬״ סופי כרעה על ברכיה ליד האח‪ ,‬והלהבות ריצדו על‬
‫פניה היפות‪ .‬ראשה היה מורכן‪ ,‬וטסה לא ראתה את הצלקת שלה‪.‬‬
‫“את לא חייבת לומר את זה‪ ,‬סופי‪ .‬אני יודעת שהכול קרה באשמתו‪ ,‬אגתה – ותומס –“‬
‫“אבל הוא היה אחיך‪.‬״ קולה של סופי היה נחוש‪“ .‬ודם תמיד מתאבל על דם‪.‬״ היא גהרה‬
‫מעל הגחלים הלוחשות‪ ,‬ומשהו בקולה הנעים ובטוב־לבה‪ ,‬באופן שבו הסתלסל שערה על‬
‫עורפה‪ ,‬כהה ופגיע‪ ,‬עורר בטסה את הצורך לומר‪:‬‬
‫“סופי‪ ,‬ראיתי אותך עם גדעון באותו לילה‪.‬״‬
‫סופי קפאה מיד‪ ,‬ולא העזה להסב את מבטה אל טסה‪“ .‬מה זאת אומרת‪ ,‬מיס?״‬
‫“חזרתי לקחת את השרשרת שלי‪,‬״ אמרה לה טסה‪“ .‬שעון המלאך שלי‪ .‬בשביל המזל‪.‬‬
‫וראיתי אותך עם גדעון בפרוזדור‪.‬״ היא בלעה את רוקה‪“ .‬הוא‪ ...‬לחץ את ידך‪ .‬כמו מחזר‪.‬״‬
‫שתיקה ארוכה השתררה ביניהן‪ ,‬וסופי בהתה באח המבוערת‪ .‬לבסוף אמרה‪“ ,‬את מתכוונת‬
‫לספר לגברת בּראנוול?״‬
‫טסה נבהלה‪“ .‬מה? סופי‪ ,‬לא! אני רק – רציתי להזהיר אותך‪.‬״‬
‫קולה של סופי היה חלול‪“ .‬להזהיר אותי ממה?״‬
‫“מהאחים לייטווּד‪...‬״ טסה שבה ובלעה את רוקה‪“ .‬הם לא אנשים טובים‪ .‬כשהייתי בביתם‬
‫– עם וויל – ראיתי דברים איומים ונוראים –“‬
‫“אבל זה מר לייטווּד‪ ,‬לא הבנים שלו!״ טסה מצמצה לנוכח החדות בקולה של סופי‪“ .‬הם‬
‫לא דומים לו בכלל!״‬
‫“קשה לי להאמין שהם שונים לגמרי‪.‬״‬
‫סופי קמה‪ ,‬והמחתה נפלה לתוך האש‪“ .‬נראה לך שאני כזו טיפשה‪ ,‬שהייתי נותנת לכל גבר‬
‫מפוקפק לשים אותי ללעג אחרי כל מה שעברתי בחיי? אחרי כל מה שגברת בּראנוול לימדה‬
‫אותי? גדעון הוא איש טוב –“‬
‫“זו שאלה של חינוך‪ ,‬סופי! את מדמיינת אותו ניגש אל אביו‪ ,‬בּנדיקט לייטווּד‪ ,‬ואומר לו‬
‫שהוא רוצה לשאת אישה סתמית‪ ,‬ועוד משרתת? את מסוגלת לדמיין אותו עושה את זה?״‬
‫פניה של סופי התעוותו‪“ .‬אין לך שום מושג‪,‬״ אמרה‪“ .‬אין לך מושג מה הוא מוכן לעשות‬
‫למעננו –“‬
 ‫“את מתכוונת לאימונים?״ טסה הביטה בה כמתקשה להאמין‪“ .‬סופי‪ ,‬באמת –“‬
‫אבל סופי נדה בראשה‪ ,‬אספה את שולי חצאיתה‪ ,‬יצאה מהחדר בכעס והניחה לדלת‬
‫להיטרק מאחוריה‪.‬‬

‫מרפקיה של שרלוט נחו על שולחן בטרקלין‪ ,‬והיא נאנחה‪ ,‬קימטה לכדור את הטיוטה‬
‫הארבע־עשרה והשליכה אותה לתוך האח‪ .‬האש ניצתה לרגע ואיכלה את הנייר שהשחיר‬
‫והפך לאפר‪.‬‬
‫היא הרימה את הקולמוס‪ ,‬טבלה אותו בקסת הדיו וניסתה שוב‪.‬‬
‫אני‪ ,‬שרלוט מרי בּראנוול‪ ,‬בתם של נפילים‪ ,‬מגישה בזאת‪ ,‬ובתאריך הנקוב לעיל‪ ,‬את‬
‫התפטרותי מניהול המכון בלונדון‪ ,‬בשמי ובשמו של בעלי הנרי ג׳וסלין בּראנוול–‬
‫“שרלוט?״‬
‫ידה רעדה‪ ,‬וכתם של דיו התפשט על הדף והרס את כתב ידה המוקפד‪ .‬היא נשאה את מבטה‬
‫וראתה את הנרי עומד ליד שולחנה‪ ,‬ומבט מודאג בפניו הצנומות המנומשות‪ .‬היא הניחה את‬
‫הקולמוס מידה‪ .‬לפתע פתאום הביכה אותה הופעתה החיצונית – כפי שקרה מאז ומעולם רק‬
‫עם הנרי‪ ,‬ולא עם אף אחד אחר‪ .‬היא ידעה ששערה נמלט מתוך הפקעת שעל עורפה‪,‬‬
‫ששמלתה איננה חדשה ואף מלוכלכת בכתם דיו על השרוול‪ ,‬ושעיניה עייפות ונפוחות מבכי‪.‬‬
‫“מה הבעיה‪ ,‬הנרי?״‬
‫הנרי היסס‪“ .‬אני פשוט – יקירתי‪ ,‬מה את כותבת?״ הוא הקיף את השולחן והציץ מעבר‬
‫לכתפה‪“ .‬שרלוט!״ הוא חטף את הנייר מהשולחן; למרות כתם הדיו שנמרח על האותיות‪ ,‬הוא‬
‫קרא מספיק כדי להבין את רוח הדברים‪“ .‬את מתפטרת מניהול המכון? איך את יכולה?״‬
‫“עדיף להתפטר מאשר שקונסול וויילנד יזרוק אותי החוצה‪,‬״ אמרה שרלוט חרישית‪.‬‬
‫“התכוונת לומר ‘אותנו׳‪ ,‬לא?״ הנרי נראה פגוע‪“ .‬ולי אין מה לומר בעניין?״‬
‫“מעולם לא התעניינת בניהול המכון בעבר‪ .‬למה שתתעניין עכשיו?״‬
‫הנרי הביט בה כאילו סטרה לו‪ ,‬ושרלוט השתוקקה לקום ולחבק אותו ולנשק ללחיו‬
‫המנומשת‪ .‬היא נזכרה בימים ההם‪ ,‬כשהתאהבה בו וחשבה שהוא מזכיר לה גור כלבים מתוק‪,‬‬
‫עם כפות הידיים הגדולות יחסית לגופו‪ ,‬עם עיני השקד הגדולות שלו‪ ,‬עם הלהט בעיניו‪ .‬מאז‬
‫ומעולם האמינה שמאחורי אותן עיניים היה מוחו חד ואינטליגנטי לא פחות משלה‪ ,‬אף‬
‫שאחרים לעגו לשיגיונותיו של הנרי‪ .‬מאז ומעולם גם האמינה שתסתפק בקרבתו‪ ,‬ושתאהב‬
‫אותו גם אם הוא אינו אוהב אותה‪ .‬אבל כל זה היה פעם‪.‬‬
‫“שרלוט‪,‬״ אמר כעת‪“ .‬אני יודע למה את כועסת עליי‪.‬״‬
‫היא זקרה את סנטרה בהפתעה‪ .‬הייתכן שהוא באמת כל כך חד הבחנה? על אף שיחתה עם‬
‫האח חנוך‪ ,‬היא חשבה שאיש לא שם לב‪ .‬היא עצמה התקשתה לחשוב על זה‪ ,‬וגרוע מזה –‬
‫איך יגיב הנרי כשידע‪“ .‬באמת?״‬
 ‫“כי לא התלוויתי אלייך לפגישה עם ווּלזי סקוט‪.‬״‬
‫ההקלה והאכזבה נאבקו זו בזו בחזהּ של שרלוט‪“ .‬הנרי‪,‬״ נאנחה‪“ .‬זה ממש לא –“‬
‫“זה לא עלה על דעתי‪,‬״ הודה‪“ .‬לפעמים אני שקוע כל כך ברעיונות שלי‪ .‬אבל תמיד ידעת‬
‫שאני כזה‪ ,‬לוטי‪.‬״‬
‫שרלוט הסמיקה‪ .‬רק לעתים נדירות קרא לה כך‪.‬‬
‫“הייתי משתנה אילו יכולתי‪ .‬מכל האנשים בעולם‪ ,‬חשבתי שאת מבינה‪ .‬את יודעת – את‬
‫יודעת שבשבילי זו לא סתם התעסקות‪ .‬את יודעת שאני רוצה ליצור משהו שיהפוך את העולם‬
‫לטוב יותר‪ ,‬שישפר את חייהם של הנפילים‪ .‬בדיוק כמו שאת עושה כשאת מנהלת את המכון‪.‬‬
‫וגם אם תמיד אהיה אצלך רק בעדיפות שנייה –“‬
‫“אצלי?״ קולה של שרלוט צייץ בספקנות‪“ .‬אתה תהיה בעדיפות שנייה אצלי?״‬
‫“זה בסדר‪ ,‬לוטי‪,‬״ אמר לה הנרי ברוך שלא ייאמן‪“ .‬כשהסכמת להתחתן איתי‪ ,‬ידעתי שאת‬
‫פשוט צריכה להיות נשואה כדי לנהל את המכון‪ ,‬שאיש לא יסכים לקבל אישה בגפה כמנהלת‬
‫–“‬
‫“הנרי‪.‬״ שרלוט קמה על רגליה‪ ,‬רועדת‪“ .‬איך אתה יכול לומר לי דברים איומים שכאלה?״‬
‫הנרי נראה מבולבל‪“ .‬חשבתי שזה המצב –“‬
‫“ונראה לך שאינני יודעת מדוע אתה התחתנת איתי?״ קראה שרלוט‪“ .‬שאינני יודעת‬
‫שאביך היה חייב הרבה כסף לאבא שלי? או שאבא שלי הסכים לוותר על החוב רק אם‬
‫תתחתן איתי? הוא תמיד רצה בן‪ ,‬מישהו שינהל את המכון אחריו‪ ,‬ואם זה בלתי אפשרי‪ ,‬אז‬
‫למה לא לשלם כדי להשיא את בתו המסכנה – הפשוטה‪ ,‬העקשנית – לבחור עני שממלא את‬
‫חובתו כלפי משפחתו –“‬
‫“שרלוט‪.‬״ הנרי האדים כמו עגבנייה‪ .‬מעולם לא ראתה אותו כועס כל כך‪“ .‬על מה את‬
‫מדברת‪ ,‬לכל הרוחות?״‬
‫שרלוט נשענה על השולחן‪“ .‬אתה יודע היטב‪,‬״ אמרה‪“ .‬בגלל זה התחתנת איתי‪ ,‬לא?״‬
‫“אבל מעולם לא הזכרת את זה עד היום!״‬
‫“למה לי להזכיר את זה? הרי ידעת זאת מלכתחילה‪.‬״‬
‫“אבל לא ידעתי‪.‬״ הנרי נעץ בה מבט יוקד‪“ .‬לא ידעתי דבר על חוב של אבא שלי לאביך‪.‬‬
‫ניגשתי אל אבא שלך בתום לב ושאלתי אותו אם הוא מוכן לכבד אותי ולבקש את ידך למעני‪.‬‬
‫מעולם לא שמעתי מילה על כסף!״‬
‫נשימתה של שרלוט נעתקה‪ .‬בכל שנות נישואיהם מעולם לא אמרה מילה על נסיבות‬
‫האירוסים ביניהם; נדמה שלא היתה סיבה להזכיר זאת‪ ,‬והיא גם לא רצתה לשמוע הכחשה‬
‫מגומגמת של האמת‪ .‬הרי זה מה שאביה אמר לה‪ ,‬כשסיפר לה על הצעת הנישואים של הנרי‪.‬‬
‫הוא בחור לא רע‪ ,‬טוב יותר מאביו‪ ,‬ואת גם ככה צריכה בעל‪ ,‬שרלוט‪ ,‬אם תרצי לנהל את המכון‪.‬‬
‫סלחתי לאביו על חובותיו כלפיי‪ ,‬כך שהעניין סגור‪.‬‬
‫אבל הוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬מעולם לא אמר מפורשות כי זאת הסיבה להצעת הנישואים של הנרי‪ .‬היא‬
‫רק הניחה‪...‬‬
‫“ואת ממש לא פשוטה‪,‬״ אמר לה הנרי‪ ,‬ופניו עדיין בערו‪“ .‬את יפהפייה‪ .‬וגם לא ביקשתי‬
‫את ידך מאביך מתוך חובה כלפי משפחתי; עשיתי את זה כי אני אוהב אותך‪ .‬תמיד אהבתי‬
‫אותך‪ .‬אני בעלך‪.‬״‬
‫“לא חשבתי שאתה רוצה להיות בעלי‪,‬״ לחשה‪.‬‬
‫הנרי נד בראשו‪“ .‬אני יודע שאנשים קוראים לי תימהוני‪ .‬עוף מוזר‪ .‬אפילו מטורף‪ .‬כל זה‬
‫ועוד יותר מזה‪ .‬זה אף פעם לא הפריע לי‪ .‬אבל נראה לך שאני חלש אופי עד כדי כך – האם‬
‫את אוהבת אותי בכלל?״‬
‫“ודאי שאני אוהבת אותך!״ קראה שרלוט‪“ .‬מעולם לא היה ספק בזה‪.‬״‬
‫“באמת? את חושבת שאני לא שומע מה אומרים אנשים? הם מדברים עליי כאילו אינני‬
‫נוכח‪ ,‬כאילו אני רפה־שכל‪ .‬שמעתי את בּנדיקט לייטווּד אומר כל הזמן שהתחתנת איתי רק‬
‫כדי שכולם יוכלו להעמיד פנים שגבר מנהל את המכון –“‬
‫כעת היה זה תורה של שרלוט לכעוס‪“ .‬ואתה מבקר אותי על שחשבתי שאתה חלש אופי!‬
‫הנרי‪ ,‬לעולם לא הייתי מתחתנת איתך רק מהסיבה הזאת‪ ,‬בשום פנים ואופן לא‪ .‬הייתי‬
‫מוותרת על המכון בלי שום היסוס‪ ,‬העיקר לא לוותר על‪...‬״‬
‫הנרי בהה בה‪ ,‬עיניו החומות פעורות ושערו הג׳ינג׳י סתור‪ ,‬כאילו העביר בו את ידיו שוב‬
‫ושוב בפראות‪ ,‬עד שכמעט תלש קווצות ממנו‪“ .‬על מה?״‬
‫“עליך‪,‬״ אמרה‪“ .‬אתה לא יודע את זה?״‬
‫היא לא הוסיפה עוד מילה‪ ,‬כי הנרי כרך את זרועותיו סביבה ונשק לה‪ .‬והוא נשק לה כך‬
‫שכבר לא הרגישה פשוטה‪ ,‬וכבר לא התביישה בשערה הסתור או בכתם הדיו על שרוול‬
‫שמלתה‪ ,‬וכבר לא זכרה שום דבר אחר פרט להנרי‪ ,‬אהובה היחיד‪ .‬דמעות נקוו בעיניה וזלגו‬
‫על לחייה‪ ,‬וכשנסוג ממנה‪ ,‬נגע בפניה הרטובות בתמיהה‪.‬‬
‫“באמת?״ שאל‪“ .‬גם את אוהבת אותי‪ ,‬לוטי?״‬
‫“בוודאי שאני אוהבת אותך‪ .‬לא התחתנתי איתך כדי שיהיה לי עם מי לנהל את המכון‪,‬‬
‫הנרי‪ .‬התחתנתי איתך כי ידעתי שלא יפריעו לי הקשיים שבניהול מקום כזה‪ ,‬או האופן שבו‬
‫יתייחסו אליי חברי המסדר‪ ,‬אם אתה תהיה הפרצוף האחרון שאראה מדי לילה לפני‬
‫שאירדם‪.‬״ היא הלמה קלות בכתפו‪“ .‬אנחנו נשואים כבר שנים‪ ,‬הנרי‪ .‬מה חשבת שאני‬
‫מרגישה כלפיך?״‬
‫הוא משך בכתפיו ונשק לראשה‪“ .‬חשבתי שאת מחבבת אותי‪,‬״ אמר בזעף‪“ .‬ושעם הזמן‬
‫תלמדי לאהוב אותי‪.‬״‬
‫“זה גם מה שאני חשבתי עליך‪,‬״ אמרה בתדהמה‪“ .‬הייתכן ששנינו טיפשים עד כדי כך?״‬
‫“טוב‪ ,‬אני לא מתפלא עליי‪,‬״ אמר הנרי‪“ .‬אבל במלוא הכנות‪ ,‬שרלוט‪ ,‬עלייך אני כן‬
‫מתפלא‪.‬״‬
‫היא כבשה את צחוקה‪“ .‬הנרי!״ היא לחצה את זרועותיו‪“ .‬יש משהו נוסף שעליי לספר לך‪,‬‬
‫משהו חשוב –“‬
‫דלת הטרקלין נפתחה‪ .‬זה היה וויל‪ .‬הנרי ושרלוט ניתקו זה מזה ולטשו בו מבט‪ .‬הוא נראה‬
‫מותש‪ ,‬חיוור‪ ,‬עם כתמים שחורים מתחת לעיניו – אבל היה בו גם אור ששרלוט מעולם לא‬
‫ראתה שם קודם לכן‪ ,‬מעין זוהר שהאיר את פניו‪ .‬היא חישלה את עצמה לקראת הערה‬
‫סרקסטית או איזו הבחנה מרושעת‪ ,‬אבל הפעם הוא רק חייך אליהם בשמחה‪.‬‬
‫“הנרי‪ ,‬שרלוט‪,‬״ אמר‪“ .‬ראיתם אולי את טסה?״‬
‫“היא בוודאי בחדרה‪,‬״ אמרה שרלוט‪ ,‬מבולבלת‪“ .‬וויל‪ ,‬קרה משהו? אתה לא אמור לנוח?‬
‫אתה עדיין פצוע –“‬
‫וויל נופף בידו בביטול‪“ .‬האִ ָירצֶ ה המצוין שלך עשה את עבודתו נאמנה‪ .‬אני לא זקוק‬
‫למנוחה‪ .‬אני רק רוצה לראות את טסה ולבקש מכם –“ הוא השתתק‪ ,‬כשהבחין במכתבה של‬
‫שרלוט על השולחן‪ .‬רגליו הארוכות הובילו אותו בכמה פסיעות למרכז החדר‪ ,‬והוא הרים את‬
‫המכתב מהשולחן‪ .‬על פניו עלתה אותה ארשת של אי־אמון כמו זו של הנרי‪“ .‬שרלוט‪ ,‬לא –‬
‫את לא יכולה לוותר על המכון!״‬
‫“המסדר ימצא לך מקום אחר לגור בו‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬או שתוכל להישאר כאן עד‬
‫שימלאו לך שמונה־עשרה‪ ,‬אף שבני משפחת לייטווּד –“‬
‫“לא הייתי רוצה לגור כאן בלעדייך ובלי הנרי‪ .‬למה את חושבת שאני פה? בשביל‬
‫האווירה?״ וויל ניער את פיסת הנייר‪ ,‬שרשרשה קלות‪“ .‬אני מתגעגע אפילו לג׳סמין הטיפשה‬
‫– טוב‪ ,‬קצת‪ .‬ובני משפחת לייטווּד יפטרו את המשרתים שלנו ויחליפו אותם במשרתים‬
‫משלהם‪ .‬שרלוט‪ ,‬אל תניחי לזה לקרות‪ .‬זה הבית שלנו‪ .‬זה הבית של ג׳ם‪ ,‬זה הבית של סופי‪.‬״‬
‫שרלוט לטשה בו מבט‪“ .‬וויל‪ ,‬אתה בטוח שאין לך חום?״‬
‫“שרלוט‪.‬״ וויל הטיח את המכתב על השולחן‪“ .‬אני אוסר עלייך להתפטר מתפקידך‪ .‬את‬
‫מבינה? כל כך הרבה שנים עשית למעני כל כך הרבה כאילו הייתי דם מדמך‪ ,‬ומעולם לא‬
‫אמרתי לך שאני אסיר תודה‪ .‬וזה נכון גם לגביך‪ ,‬הנרי‪ .‬אבל אני באמת אסיר תודה‪ ,‬ולכן גם‬
‫לא ארשה לך לעשות את הטעות הזאת‪.‬״‬
‫“וויל‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬זה נגמר‪ .‬יש לנו רק עוד שלושה ימים למצוא את מוֹרטמַן‪ ,‬וזה‬
‫בלתי־אפשרי‪ .‬אזל לנו הזמן‪.‬״‬
‫“שמוֹרטמן ילך לעזאזל‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬ואני מתכוון לזה מילולית‪ ,‬כמובן‪ ,‬אבל גם בהשאלה‪.‬‬
‫את פרק הזמן של שבועיים שקיבלנו כדי למצוא את מוֹרטמן קבע בּנדיקט לייטווּד‪ ,‬שראה בזה‬
‫מבחן מגוחך‪ .‬וכפי שגילינו‪ ,‬הוא גם רימה אותנו‪ .‬הוא עובד בשירותו של מוֹרטמן‪ .‬המבחן הזה‬
‫היה רק ניסיון נוסף לגזול ממך את המכון‪ .‬אם רק נחשוף את בּנדיקט – אם רק נראה לכולם‬
‫שהוא הבובה של מוֹרטמן – המכון יהיה שוב שלך‪ ,‬ונוכל להמשיך ולחפש את הנבל‪.‬״‬
‫“אבל ג׳סמין הרי אמרה שאם נחשוף את בּנדיקט‪ ,‬נשחק לידיו של מוֹרטמן –“‬
‫“אנחנו לא יכולים לשבת בחוסר־מעש‪,‬״ אמר וויל בתקיפות‪“ .‬מן הראוי שלפחות נדון בזה‪,‬‬
‫את לא חושבת?״ שרלוט לא ידעה מה לומר‪ .‬הוויל שעמד כעת מולה לא היה הוויל שהכירה‪.‬‬
‫הוא היה תקיף‪ ,‬ישיר‪ ,‬ובעיניו נצצה איזו עוצמה‪ .‬אם היה ניתן להבין משהו משתיקתו של‬
‫הנרי‪ ,‬הרי זה שגם הוא הופתע באותה המידה‪ .‬וויל הנהן כאילו פירש את שתיקתם כהסכמה‪.‬‬
‫“מצוין‪,‬״ אמר‪“ .‬אומר לסופי לכנס את כולם‪.‬״‬
‫הוא מיהר לצאת מהחדר‪.‬‬
‫שרלוט בהתה בבעלה‪ ,‬וכל מחשבה על מה שרצתה לספר לו התפוגגה ממוחה‪“ .‬זה היה‬
‫וויל?״ שאלה לבסוף‪.‬‬
‫הנרי הרים גבה ג׳ינג׳ית‪“ .‬אולי הוא נחטף והוחלף באוטומטון‪,‬״ הציע‪“ .‬זו בהחלט‬
‫אפשרות‪...‬״‬
‫לשם שינוי‪ ,‬לא יכלה שרלוט אלא להסכים‪.‬‬

‫טסה העגמומית סיימה לשתות את התה ולאכול מהכריכים וקיללה את עצמה על הצורך‬
‫המתמיד הזה לדחוף את אפה לענייניהם של אחרים‪ .‬משסיימה‪ ,‬לבשה את שמלתה הכחולה‪,‬‬
‫משימה שהיתה קשה לה במיוחד ללא עזרתה של סופי‪ .‬תסתכלי על עצמך‪ ,‬חשבה‪ ,‬את כבר‬
‫מפונקת להחריד‪ ,‬גם אחרי שבועות ספורים בלבד עם משרתת‪ .‬את לא מסוגלת להתלבש לבד‪,‬‬
‫את חייבת לדחוף את האף שלך לכל מקום‪ .‬בתוך זמן קצר תצטרכי שמישהו ידחף לך דייסה‬
‫לתוך הפה‪ ,‬אחרת תגוועי ברעב‪ .‬היא עיקמה את אפה אל מול בבואתה‪ ,‬התיישבה ליד שולחן‬
‫האיפור שלה‪ ,‬הרימה את מברשת השיער הכסופה והחלה לסרק את שערה החום הארוך‪.‬‬
‫היא שמעה נקישה על הדלת‪ .‬סופי‪ ,‬חשבה טסה בתקווה‪ ,‬היא חזרה כדי לשמוע התנצלות‪.‬‬
‫והיא גם תקבל את מבוקשה‪ .‬טסה הניחה את המברשת ומיהרה לפתוח את הדלת‪.‬‬
‫בדיוק כשם שבעבר ציפתה לג׳ם והתאכזבה לגלות את סופי על מפתן חדרה‪ ,‬ציפתה כעת‬
‫לסופי והופתעה לגלות מולה את ג׳ם‪ .‬הוא לבש מקטורן ומכנסי צמר אפורים‪ ,‬ויחסית אליהם‬
‫נראה שערו הכסוף כמעט לבן‪.‬‬
‫“ג׳ם‪,‬״ אמרה בהפתעה‪“ .‬הכול בסדר?״‬
‫עיניו האפורות בחנו את פניה‪ ,‬את שערה הארוך הפזור‪“ .‬נראה שציפית למישהו אחר‪.‬״‬
‫“לסופי‪.‬״ טסה נאנחה ותחבה תלתל סורר מאחורי אוזנה‪“ .‬אני חוששת שפגעתי בה‪ .‬שוב‬
‫נפלתי למלכודת הרגילה ודיברתי בלי לחשוב‪.‬״‬
‫“אה‪,‬״ אמר לה ג׳ם באדישות מאוד לא־אופיינית‪ .‬בנסיבות רגילות היה שואל את טסה מה‬
‫אמרה לסופי‪ ,‬וגם מרגיע אותה ועוזר לה לחשוב על הדרך הנכונה לזכות במחילה מסופי‪.‬‬
‫הסקרנות הבריאה שגילה בכל דבר חסרה לה משום־מה‪ ,‬חשבה טסה בבהלה; חוץ מזה הוא‬
‫גם נראה חיוור מאוד‪ ,‬ונדמה שהציץ מאחוריה כדי לבדוק אם היא לבדה‪“ .‬אפשר – כלומר‪,‬‬
‫הייתי רוצה לדבר איתך בארבע עיניים‪ ,‬טסה‪ .‬את מרגישה בריאה מספיק?״‬
‫“תלוי מה אתה רוצה לומר לי‪,‬״ אמרה בבדיחות הדעת‪ ,‬אבל גם זה לא העלה חיוך על‬
‫שפתיו‪ ,‬וחששה גבר‪“ .‬ג׳ם – אתה בטוח שהכול בסדר? וויל –“‬
‫“זה לא קשור לוויל‪,‬״ אמר‪“ .‬וויל יצא לשוטט כהרגלו‪ ,‬ואין לי ספק שהוא בסדר גמור‪ .‬זה‬
‫קשור – אפשר לומר שזה קשור אליי‪.‬״ הוא הפנה את מבטו מצד לצד בפרוזדור‪“ .‬אני יכול‬
‫להיכנס?״‬
‫טסה הרהרה לרגע במה שדודה הרייט היתה אומרת על נערה שמרשה לנער שאיננו‬
‫בן־משפחתה להיכנס לחדר השינה שלה ללא ליווי הולם‪ .‬אבל גם דודה הרייט עצמה היתה‬
‫מאוהבת פעם‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬מאוהבת מספיק כדי לתת לארוסה לעשות – את מה שעושים‬
‫בדרך כלל כדי להרות‪ .‬אילו היתה בחיים‪ ,‬דודה הרייט לא היתה דוגמה ומופת‪ .‬וחוץ מזה‪,‬‬
‫כללי ההתנהגות היו שונים אצל ציידי הצללים‪.‬‬
‫היא פתחה את הדלת לרווחה‪“ .‬כן‪ ,‬כמובן‪.‬״‬
‫ג׳ם נכנס לחדרה וסגר את הדלת מאחוריו‪ .‬הוא ניגש לאח והשעין את זרועו על המדף; אלא‬
‫שאז החליט כנראה שהתנוחה הזאת אינה מתאימה‪ ,‬ובמקום זה קרב אל מרכז החדר ונעמד‬
‫מולה‪.‬‬
‫“טסה‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫“ג׳ם‪,‬״ השיבה לו באותה מידה של רצינות‪ ,‬אך גם הפעם הוא לא חייך‪“ .‬ג׳ם‪,‬״ חזרה‬
‫ואמרה בקול שקט יותר‪“ .‬אם זה קשור לבריאות שלך – למחלה שלך‪ ,‬אמור לי בבקשה‪.‬‬
‫אעשה כל מה שאפשר כדי לעזור לך‪.‬״‬
‫“זה לא קשור‪,‬״ אמר‪“ ,‬למחלה שלי‪.‬״ הוא נשם נשימה עמוקה‪“ .‬את הרי יודעת שלא מצאנו‬
‫את מוֹרטמן‪,‬״ אמר‪“ .‬ובעוד כמה ימים המכון כנראה יועבר לידיו של בּנדיקט לייטווּד‪ .‬הוא‬
‫ודאי ירשה לוויל ולי להמשיך להתגורר כאן‪ ,‬אבל לא לך‪ ,‬ואין לי שום כוונה לגור בבית‬
‫שהוא מנהל‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬וויל וגבריאל יהרגו זה את זה בתוך דקות‪ .‬זה יהיה סופה של החבורה‬
‫הקטנה שלנו; שרלוט והנרי ימצאו להם בית אחר ללא ספק‪ ,‬ואילו וויל ואני ניסע מן הסתם‬
‫לאידריס עד שימלאו לנו שמונה־עשרה‪ .‬וג׳סי – זה תלוי איזה עונש תקבל מהמסדר‪ ...‬אבל‬
‫לא נוכל לקחת אותך איתנו לאידריס‪ .‬את לא ציידת צללים‪.‬״‬
‫לבה של טסה החל לפעום בעוז‪ .‬היא התיישבה בפתאומיות על קצה מיטתה‪ .‬היא הרגישה‬
‫חולשה‪ .‬היא זכרה את עקיצותיו הלגלגניות של גבריאל לייטווּד‪ ,‬שהבטיח למצוא לה‬
‫“תעסוקה״; ולאחר שהשתתפה בנשף בבית משפחתו‪ ,‬היא לא ראתה גורל גרוע מזה‪“ .‬אני‬
‫מבינה‪,‬״ אמרה‪“ .‬אבל לאן אני אמורה ללכת – לא‪ ,‬אל תענה לי‪ .‬אין לך שום אחריות כלפיי‪.‬‬
‫תודה שאמרת לי מראש‪ ,‬בכל אופן‪.‬״‬
 ‫“טסה –“‬
‫“כולכם גיליתם נדיבות יוצאת מן הכלל‪,‬״ הוסיפה ואמרה‪“ ,‬הרשיתם לי לגור פה‪ ,‬וזה ודאי‬
‫לא תרם להעלאת קרנכם בעיני המסדר‪ .‬אני אמצא לי מקום –“‬
‫“מקומך איתי‪,‬״ אמר לה ג׳ם‪“ .‬וכך יהיה תמיד‪.‬״‬
‫“מה זאת אומרת?״‬
‫הוא הסמיק‪ ,‬והצבע נראה כהה על רקע עורו החיוור‪“ .‬זאת אומרת‪,‬״ אמר‪“ ,‬טסה גריי‪ ,‬האם‬
‫תסכימי להיות אשתי?״‬
‫טסה הזדקפה‪“ .‬ג׳ם!״‬
‫לרגע ארוך הם הביטו זה בזה‪ .‬לבסוף אמר בנימה קלילה ומאולצת‪ ,‬אף שקולו היה סדוק‪,‬‬
‫“אני מניח שזה לא היה סירוב‪ ,‬אבל גם לא שמעתי אותך אומרת כן‪.‬״‬
‫“אתה לא מתכוון לזה‪.‬״‬
‫“אני מתכוון לזה מאוד‪.‬״‬
‫“אתה לא יכול‪ ,‬אני לא ציידת צללים‪ .‬יגרשו אותך מהמסדר –“‬
‫הוא פסע צעד אחד לעברה‪ ,‬ועיניו נצצו‪“ .‬אולי את לא בדיוק ציידת צללים‪ ,‬אבל גם לא‬
‫סתמית‪ ,‬וגם לא שוכנת תחתיות‪ .‬המצב שלך ייחודי‪ ,‬כך שאינני יודע מה יאמרו על זה במסדר‪.‬‬
‫אך הם אינם יכולים לאסור משהו שהחוק אינו אוסר‪ .‬הם יצטרכו לבחון את המקרה שלך –‬
‫שלנו – לגופו‪ ,‬ועד אז יעברו חודשים‪ .‬בינתיים הם לא יכולים למנוע מאיתנו להתארס‪.‬״‬
‫“אתה באמת רציני‪.‬״ הפה שלה היה יבש‪“ .‬ג׳ם‪ ,‬טוב־לבך באמת יוצא דופן‪ .‬וראוי להערכה‪.‬‬
‫אבל לא אוכל לתת לך להקריב את עצמך למעני‪.‬״‬
‫“להקריב? טסה‪ ,‬אני אוהב אותך‪ .‬אני רוצה להתחתן איתך‪.‬״‬
‫“אני‪ ...‬ג׳ם‪ ,‬אתה פשוט טוב־לב‪ ,‬ואין בך שמץ של אנוכיות‪ .‬מנין לי לדעת שאינך עושה את‬
‫זה אך ורק למעני?״‬
‫הוא הושיט את ידו לכיס הלסוטה ושלף ממנו דבר־מה חלק ועגול‪ .‬זה היה תליון מאבן ירקן‬
‫לבנה־ירקרקה‪ ,‬שאותיות סיניות בלתי־מוכרות נחרתו בה‪ .‬הוא הושיט לה את התליון ביד‬
‫רועדת‪.‬‬
‫“יכולתי לתת לך את הטבעת המשפחתית שלי‪,‬״ אמר‪“ .‬אבל זה משהו שאמורים להחזיר‬
‫בתום תקופת האירוסים ולהחליף ברוּנות‪ .‬רציתי לתת לך משהו שיהיה שלך לנצח‪.‬״‬
‫היא נדה בראשה‪“ .‬אני לא יכולה –“‬
‫הוא קטע אותה‪“ .‬אבי נתן את התליון לאמי כשנישאו‪ .‬ההקדשה היא מ ֵספֶר התמורות‪ ,‬אִי‬
‫צ׳ינג‪ .‬והפירוש הוא‪ :‬כששני אנשים מתאחדים לאחד בלבם הכמוס ביותר‪ ,‬הם יכולים לנפץ גם‬
‫ברזל או ארד‪.‬״‬
‫“אתה חושב שגם אנחנו יכולים?״ שאלה טסה‪ ,‬קולה חרישי מרוב הלם‪“ .‬להתאחד כך?״‬
‫ג׳ם כרע על ברכיו לרגליה ונשא את מבטו אל פניה‪ .‬היא ראתה אותו כמו אז בגשר‬
‫בּלקפריירז‪ ,‬צל כסוף ויפה על רקע החשכה‪“ .‬אינני יכול להסביר אהבה‪,‬״ אמר לה‪“ .‬אינני‬ ‫ַ‬
‫יכול לומר לך אם אהבתי אותך ממבט ראשון‪ ,‬או שני או שלישי או רביעי‪ .‬אבל אני זוכר את‬
‫הרגע הראשון שראיתי אותך הולכת לקראתי; חשתי שהעולם כולו נמוג ונעלם כשאני איתך‪.‬‬
‫שאת עומדת בלבו של כל דבר שאני עושה ומרגיש וחושב‪.‬״‬
‫טסה ההמומה ניערה את ראשה באטיות‪“ .‬ג׳ם‪ ,‬לא עלה על דעתי –“‬
‫“יש כוח ועוצמה באהבה‪,‬״ הוסיף ואמר‪“ .‬וזה פירושה של ההקדשה‪ .‬זה קיים גם בטקס‬
‫הנישואים של ציידי הצללים‪ .‬כִּ י עַ זָּה כַ מָּ וֶת אַהֲ בָ ה‪ .‬לא ראית איך מצבי השתפר בשבועות‬
‫האחרונים‪ ,‬טסה? אני פחות חולה‪ ,‬אני משתעל פחות‪ ,‬אני מרגיש חזק יותר‪ ,‬אני זקוק פחות‬
‫לסם – והכול בזכותך‪ .‬כי האהבה שלי אלייך מחזקת אותי‪.‬״‬
‫טסה לטשה בו מבט‪ .‬האם דבר כזה אפשרי בכלל מחוץ לאגדות? פניו הכחושות קרנו; ניכר‬
‫בו שהאמין בזה בכל לבו‪ .‬ומצבו באמת השתפר‪.‬‬
‫“דיברת על הקרבה‪ ,‬אבל אינני מציע לך קורבן‪ .‬אני מבקש ממך שתקריבי קורבן‪,‬״ המשיך‪.‬‬
‫“אני מציע לך את חיי‪ ,‬אבל חיי קצרים; אני מציע לך את לבי‪ ,‬אף שאינני יודע כמה פעימות‬
‫עוד יפעם‪ .‬אבל אני אוהב אותך כל כך‪ ,‬שלא אכפת לי אם אני אנוכי ברצוני למצוא איתך‬
‫אושר – לשארית ימיי‪ .‬אני רוצה לשאת אותך לאישה‪ ,‬טסה‪ .‬אני רוצה בזה יותר מכל דבר‬
‫שרציתי מימיי‪.‬״ הוא הביט בה מתחת למסך של שיער כסוף שנפל על עיניו‪“ .‬כמובן‪,‬״ הוסיף‬
‫בביישנות‪“ ,‬אם גם את אוהבת אותי‪.‬״‬
‫טסה השפילה את מבטה אל ג׳ם‪ ,‬שכרע מולה ברך ובידו התליון‪ ,‬והבינה סוף־סוף למה‬
‫מתכוונים אנשים כשהם אומרים על אדם שיש בעיניו אהבה‪ ,‬כי עיניו של ג׳ם‪ ,‬עיניו מלאות‬
‫ההבעה והזוהר‪ ,‬העיניים שהיו כה יפות בעיניה‪ ,‬אכן היו מלאות אהבה ותקווה‪.‬‬
‫ומדוע שלא תהיה בהן תקווה? היא נתנה לו את כל הסיבות להאמין שהיא אוהבת אותו‪ .‬את‬
‫ידידותה‪ ,‬את אמונה וביטחונה העצמי‪ ,‬את הכרת הטובה שלה‪ ,‬אפילו את תשוקתה‪ .‬ואם היה‬
‫בלבה איזה חלק קטן ונעול שעדיין לא ויתר לחלוטין על וויל‪ ,‬אין ספק שהיא חייבת לעצמה –‬
‫וגם לג׳ם – לעשות ככל יכולתה כדי לסלקו מתוכה‪.‬‬
‫היא הושיטה את ידה אט־אט ונטלה את התליון מג׳ם‪ .‬היא ענדה לצווארה את שרשרת‬
‫הזהב‪ ,‬שהיתה קרירה כמו מים ונחה בשקע צווארה מעל המלאך המכאני שלה‪ .‬כשהפילה את‬
‫ידיה לצדדים‪ ,‬ראתה את התקווה בעיניו מתלקחת ללהבה עזה של אושר אין קץ‪ .‬היא הרגישה‬
‫שמישהו הושיט יד לתוך חזה ופתח תיבה לא־נעולה שהחזיקה את‪ ,‬והרוך נשפך החוצה כמו‬
‫דם חדש בעורקיה‪ .‬מעולם לא חשה דחף עצום כל כך להגן על אדם אחר‪ ,‬לכרוך את זרועותיה‬
‫סביבו ולהתרפק עליו‪ ,‬רק היא והוא‪ ,‬מבודדים מהעולם כולו‪.‬‬
‫“כן‪,‬״ אמרה‪“ .‬כן‪ ,‬אני אתחתן איתך‪ ,‬ג׳יימס קרסטֵיירז‪ .‬כן‪.‬״‬
‫“אוה‪ ,‬תודה לאל‪,‬״ אמר ונשף נשיפה ארוכה‪“ .‬תודה לאל‪.‬״ הוא טמן את פניו בחיקה וחיבק‬
‫את מותניה‪ .‬היא רכנה מעליו וליטפה את כתפיו‪ ,‬את גבו‪ ,‬את שערו המשיי‪ .‬לבו הלם בברכיה‪.‬‬
‫משהו בתוך תוכה הסתחרר מתדהמה‪ .‬היא לא שיוותה לעצמה שיש בידיה הכוח להצית אושר‬
‫כזה בלבו של אדם אחר – אפילו בלי להזדקק לקסם‪ ,‬כי היה זה כוח אנושי לחלוטין‪.‬‬
‫הם שמעו נקישה על הדלת ומיהרו להתנתק זה מזה‪ .‬טסה קמה ממקומה ומיהרה אל הדלת‪,‬‬
‫כשהיא מחליקה את שערה ומרגיעה את רוחה הסוערת – כך לפחות קיוותה‪ .‬הפעם זאת באמת‬
‫היתה סופי‪ .‬ועם זאת‪ ,‬ארשת פניה המרדנית העידה על כך שלא עלתה לחדרה של טסה‬
‫מרצונה‪“ .‬שרלוט ביקשה שתרדי אל הטרקלין‪ ,‬מיס‪,‬״ אמרה‪“ .‬מר וויל חזר‪ ,‬והיא מבקשת‬
‫לקיים פגישה‪.‬״ היא הציצה מעבר לכתפה של טסה והזעיפה את פניה עוד יותר‪“ .‬גם אתה‪ ,‬מר‬
‫ג׳ם‪.‬״‬
‫“סופי‪,‬״ ניסתה טסה לומר‪ ,‬אבל סופי כבר פנתה ללכת‪ ,‬ומצנפתה הלבנה התנועעה מצד‬
‫לצד‪ .‬טסה הידקה את אחיזתה בידית הדלת ועקבה אחריה במבטה‪ .‬סופי אמרה שהרגשות של‬
‫ג׳ם כלפי טסה אינם מעוררים בה קנאה‪ ,‬וטסה ידעה כעת שהסיבה לכך היא גדעון‪ .‬ובכל‬
‫זאת‪...‬‬
‫היא הרגישה את ג׳ם כשקרב אליה מאחור ותחב את ידו בידה‪ .‬אצבעותיו היו צנומות; היא‬
‫שילבה בהן את אצבעותיה ושחררה את נשימתה העצורה‪ .‬האם זה מה שקורה כשאוהבים?‬
‫האם כל נטל הופך לנטל משותף‪ ,‬כך שדי במילה או במגע כדי לנחם אותך? היא השעינה את‬
‫ראשה על כתפו‪ ,‬והוא נשק לרקתה‪“ .‬קודם נספר לשרלוט בהזדמנות הראשונה‪,‬״ אמר‪,‬‬
‫“ואחר כך לכל האחרים‪ .‬לאחר שגורלו של המכון יוכרע‪...‬״‬
‫“נשמע שכבר לא אכפת לך מה יעלה בגורלו‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬לא תתגעגע אליו? המקום הזה‬
‫הוא הבית שלך‪.‬״‬
‫אצבעותיו ליטפו את ידה בקלילות‪ ,‬וכל גופה נרעד‪“ .‬עכשיו את הבית שלי‪.‬״‬
19
 ‫אם הבגידה צולחת‬
‫הבגידה לעולם אינה צולחת; אחרת מה הטעם?‬
‫כי אם היא צולחת‪ ,‬איש לא יעז לקרוא לה בגידה‪.‬‬
‫– סר ג׳ון הרינגטון‬

‫סופי טיפלה באש שבערה בטרקלין‪ ,‬ובחדר שררה חמימות עד כדי מחנק‪ .‬שרלוט ישבה‬
‫מאחורי שולחנה‪ ,‬והנרי ישב בכיסא לצדה‪ .‬וויל היה שרוע באחת מהכורסאות הפרחוניות‬
‫שלצד האח; ליד מרפקו נחה מערכת תה מכסף‪ ,‬ובידו החזיק ספל‪ .‬כשטסה נכנסה לחדר‪,‬‬
‫הזדקף בפתאומיות שכזו‪ ,‬שכמה טיפות מהתה נשפכו על שרוולו; הוא הניח את הספל מידו‪,‬‬
‫אך לא הסיר את עיניו ממנה‪.‬‬
‫הוא נראה מותש‪ ,‬כאילו צעד ברחובות כל הלילה‪ .‬הוא עדיין לבש את מעילו מצמר‬
‫כחול־כהה עם בטנת משי אדומה‪ ,‬ושולי מכנסיו השחורים הוכתמו בבוץ‪ .‬שערו היה לח‬
‫וסבוך‪ ,‬פניו חיוורות‪ ,‬לסתו כהה מזיפים‪ .‬אבל ברגע שראה את טסה‪ ,‬נצצו עיניו כמו צמד‬
‫פנסים למגע הגפרור של ַפּנָּסַאי‪ .‬פניו השתנו לחלוטין‪ ,‬והוא הביט בה בשמחה כה רבה‬
‫ובלתי־מוסברת‪ ,‬שטסה ההמומה קפאה במקומה‪ ,‬וג׳ם נתקל בה בדרכו לתוך החדר‪ .‬באותו‬
‫הרגע התקשתה להסיט את מבטה מוויל; נדמה שהפנט אותה במבטו‪ ,‬והיא שבה ונזכרה‬
‫בחלום שחלמה אמש‪ ,‬החלום שבו ניחם אותה במרפאה‪ .‬האם קרא בפניה את זיכרון אותו‬
‫חלום? האם בגלל זה הוא בוהה בה?‬
‫ג׳ם הציץ מעבר לכתפה‪“ .‬היי‪ ,‬וויל‪ .‬אתה בטוח שזה היה רעיון מוצלח לבלות כל הלילה‬
‫בחוץ‪ ,‬ועוד בגשם‪ ,‬בזמן שאתה עדיין מחלים?״‬
‫וויל הסיט את מבטו מטסה‪“ .‬אני בטוח‪,‬״ אמר בתקיפות‪“ .‬הייתי חייב ללכת‪ .‬כדי לנקות את‬
‫הראש‪.‬״‬
‫“והראש שלך נקי עכשיו?״‬
‫“מצוחצח‪,‬״ אמר לו וויל‪ ,‬שהחזיר את מבטו אל טסה‪ ,‬ושוב קרה אותו הדבר‪ .‬נדמה‬
‫שמבטיהם ננעלו זה בזה‪ ,‬והיא נאלצה להסב את עיניה בכוח‪ ,‬לחצות את החדר ולהתיישב על‬
‫הספה שליד השולחן‪ ,‬מקום שוויל לא נמצא בו ישירות בטווח ראייתה‪ .‬ג׳ם ניגש והתיישב‬
‫לצדה‪ ,‬אך לא הושיט לה את ידו‪ .‬היא תהתה מה יקרה אם יכריזו כעת‪ ,‬כבדרך אגב‪ ,‬על מה‬
‫שקרה‪ :‬אנחנו עומדים להתחתן‪.‬‬
‫אבל ג׳ם צדק; זה לא היה העיתוי המתאים‪ .‬שרלוט נראתה‪ ,‬כמו וויל‪ ,‬כאילו היתה ערה כל‬
‫הלילה; עורה היה צהוב וחולני‪ ,‬וחבורות כהות הופיעו מתחת לעיניה‪ .‬הנרי ישב לצדה ליד‬
‫השולחן‪ ,‬כשידו מונחת על ידה בתנוחה מגוננת‪ ,‬והתבונן בה בדאגה‪.‬‬
‫“יופי‪ ,‬כולנו כאן‪,‬״ מיהרה שרלוט לומר‪ ,‬ולרגע רצתה טסה להזכיר להם שלא כולם כאן‪,‬‬
‫שג׳סמין חסרה‪ .‬אבל היא לא אמרה מילה‪“ .‬כפי שאתם בוודאי יודעים‪ ,‬כמעט תמו השבועיים‬
‫שהקונסול וויילנד העניק לנו‪ .‬לא הצלחנו לגלות את מקום הימצאו של מוֹרטמן‪ .‬לדברי חנוך‪,‬‬
‫האחים השתקנים בדקו את גופתו של נתנאל גריי ולא למדו ממנה דבר‪ .‬מכיוון שהוא מת‪ ,‬גם‬
‫אנחנו לא נוכל ללמוד ממנו דבר‪.‬״‬
‫מכיוון שהוא מת‪ .‬טסה הרהרה בנייט כפי שזכרה אותו‪ ,‬כשהיו צעירים מאוד ורדפו אחרי‬
‫שפיריות בפארק‪ .‬הוא נפל לאגם‪ ,‬והיא ודודה הרייט – אמו – משכו אותו החוצה; ידו היתה‬
‫חלקלקה ממים ומהצמחים הירוקים שצומחים בתוכם‪ .‬היא נזכרה בידו שהחליקה מידה‬
‫במחסן התה‪ ,‬חלקה מדם‪ .‬את לא יודעת את כל מה שעשיתי‪ ,‬טסי‪.‬‬
‫“מובן שנוכל לדווח למסדר את כל מה שנודע לנו על בּנדיקט‪,‬״ אמרה שרלוט‪ ,‬וטסה‬
‫ניעורה משרעפיה ואילצה את עצמה לחזור לשיחה‪“ .‬נדמה שזו דרך הפעולה ההגיונית‬
‫ביותר‪.‬״‬
‫טסה בלעה את רוקה‪“ .‬ומה עם הדברים שג׳סמין אמרה? שנשחק לידיו של מוֹרטמן?״‬
‫“אבל לא נוכל לשתוק‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬הרי לא נוכל לשבת בחיבוק ידיים ולמסור את מפתחות‬
‫המכון לבּנדיקט לייטווּד ולצאצאיו העלובים‪ .‬זה כמו למסור את המכון ישירות למוֹרטמן‪.‬‬
‫בּנדיקט הוא הבובה שלו‪ .‬אנחנו חייבים לנסות‪ .‬בשם המלאך‪ ,‬האם אין לנו מספיק ראיות?‬
‫מספיק כדי לאלץ אותו לעבור את מבחן החרב‪ ,‬לכל הפחות‪.‬״‬
‫“כשניסינו את החרב על ג׳סמין‪ ,‬גילינו שמוֹרטמן שתל שם חסמים‪,‬״ אמרה שרלוט בנימה‬
‫לאה‪“ .‬נראה לך שמוֹרטמן ינהג ברשלנות ולא ינקוט אמצעי זהירות דומה גם במקרה של‬
‫בּנדיקט? ואם לא נחלץ ממנו דבר‪ ,‬ניראה מטופשים‪.‬״‬
‫וויל העביר את ידיו בשערו השחור‪“ .‬מוֹרטמן מצפה מאיתנו לפנות למסדר‪,‬״ אמר‪“ .‬זו‬
‫תהיה ההנחה הראשונה שלו‪ .‬הוא גם נוהג לחסל את שותפיו כשאין לו עוד שימוש בהם‪ .‬דה‬
‫קווינסי‪ ,‬למשל‪ .‬לייטווּד אינו חסר־תחליף‪ ,‬והוא יודע את זה‪.‬״ הוא תופף באצבעותיו על‬
‫ברכיו‪“ .‬אני חושב שאם נפנה למסדר‪ ,‬נוכל להוציא את בּנדיקט מהמרוץ לראשות המכון‪.‬‬
‫אבל בין חברי המסדר יש שרואים בו מנהיג; כמה מהם מוכרים לנו‪ ,‬ואחרים לא‪ .‬זה עצוב‪,‬‬
‫אבל לא נוכל לדעת על מי נוכל לסמוך חוץ מאשר על עצמנו‪ .‬המכון בטוח בידינו‪ ,‬ואסור‬
‫שיילקח מאיתנו‪ .‬אחרת‪ ,‬איך נוכל לשמור על ביטחונה של טסה?״‬
‫טסה מצמצה בהפתעה‪“ .‬מה?״‬
‫וויל נראה מופתע‪ ,‬כאילו נבהל ממה שאמר‪“ .‬טוב‪ ,‬כולנו יודעים שאת חלק בלתי נפרד‬
‫מתוכניתו של מוֹרטמן‪ .‬הוא תמיד רצה אותך‪ .‬הוא תמיד נזקק לך‪ .‬אסור לנו לתת לו אותך‪ .‬אין‬
‫ספק שבידיו את תהיי נשק רב־עוצמה‪.‬״‬
‫“כל זה נכון‪ ,‬וויל‪ ,‬ובוודאי שאפנה לקונסול‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬אבל כציידת צללים מן‬
‫המניין‪ ,‬לא כראש המכון‪.‬״‬
 ‫“אבל למה‪ ,‬שרלוט?״ שאל ג׳ם‪“ .‬את מצטיינת בתפקידך –“‬
‫“האומנם?״ שאלה‪“ .‬זו הפעם השנייה שלא גיליתי מרגל תחת קורת גגי; וויל וטסה חמקו‬
‫מבין אצבעותיי והלכו ללא רשות למסיבה של בּנדיקט; התוכנית שלנו ללכוד את נייט‬
‫השתבשה לחלוטין – שלא לדבר על כך שלא שיתפנו בה את הקונסול – והעד היחיד והכי‬
‫חשוב שלנו מת –“‬
‫“לוטי!״ הנרי הניח את ידו על זרועה של אשתו‪.‬‬
‫“אני לא מתאימה לנהל את המקום הזה‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬בּנדיקט צדק‪ ...‬מובן שאנסה‬
‫לשכנע את חברי המסדר שהוא אשם‪ .‬שמישהו אחר ינהל את המכון‪ .‬אני מקווה שזה לא יהיה‬
‫בּנדיקט‪ ,‬אבל זו בטח לא תהיה אני –“‬
‫משהו פגע ברצפה בקרקוש‪“ .‬גברת בּראנוול!״ זו היתה סופי‪ .‬היא שמטה את המחתה מידה‬
‫והתרחקה מהאש‪“ .‬את לא יכולה להתפטר‪ ,‬גברתי‪ .‬את – לא יכולה‪.‬״‬
‫“סופי‪,‬״ אמרה לה שרלוט בחביבות‪“ .‬לכל מקום שאליו נלך‪ ,‬ובכל מקום שהנרי ואני נקים‬
‫בו בית‪ ,‬ניקח גם אותך –“‬
‫“לא בגלל זה‪,‬״ אמרה סופי בקול חלוש‪ .‬עיניה התרוצצו בחדר‪“ .‬מיס ג׳סמין – היא היתה –‬
‫כלומר‪ ,‬היא אמרה את האמת‪ .‬אם תפנו למסדר‪ ,‬תשחקו לידיו של מוֹרטמן‪.‬״‬
‫שרלוט הביטה בה‪ ,‬מבולבלת‪“ .‬מנין לך?״‬
‫“אני לא – אני לא ממש יודעת‪.‬״ סופי השפילה את מבטה אל הרצפה‪“ .‬אבל אני יודעת שזה‬
‫נכון‪.‬״‬
‫“סופי?״ שרלוט נשמעה נרגזת‪ ,‬וטסה ידעה מה עובר בראשה‪ :‬הייתכן שיש בקרבם מרגל‬
‫נוסף‪ ,‬נחש נוסף בגינתם? גם וויל רכן קדימה וצמצם את עיניו‪.‬‬
‫“סופי לא משקרת‪,‬״ אמרה פתאום טסה‪“ .‬היא יודעת כי – שמענו את גדעון וגבריאל‬
‫מדברים על זה בחדר האימונים‪.‬״‬
‫“ורק עכשיו החלטת לומר לנו את זה?״ וויל קימט את מצחו‪.‬‬
‫משום־מה התעורר כעס פתאומי בלבה של טסה‪ ,‬והיא התפרצה‪“ :‬שקט‪ ,‬וויל‪ .‬אם אתה –“‬
‫“אני מתראה איתו‪,‬״ קטעה אותה סופי בקול רם‪“ .‬עם גדעון לייטווּד‪ .‬בימים החופשיים‬
‫שלי‪.‬״ היא היתה חיוורת כסיד‪“ .‬הוא סיפר לי‪ .‬הוא שמע את אביו צוחק על זה‪ .‬הם ידעו‬
‫שג׳סמין תיחשף‪ .‬הם קיוו שתפנו למסדר‪ .‬הייתי צריכה לומר משהו‪ ,‬אבל חשבתי שאין לכם‬
‫שום כוונה לפנות למסדר‪ ,‬אז‪...‬״‬
‫“מתראה איתו?״ שאל הנרי באי־אמון‪“ .‬עם גדעון לייטווּד?״‬
‫סופי המשיכה להביט בשרלוט‪ ,‬שהישירה אליה עיניים פעורות‪“ .‬חוץ מזה‪ ,‬אני יודעת גם‬
‫מה הסוד של לייטווּד שמוֹרטמן מחזיק בידו‪,‬״ אמרה‪“ .‬גדעון גילה את זה רק לאחרונה‪ .‬אביו‬
‫אינו יודע שהוא יודע‪.‬״‬
‫“אלוהים אדירים‪ ,‬ילדה‪ ,‬אל תעמדי שם כמו בול עץ‪,‬״ אמר לה הנרי‪ ,‬שנראה מוכה הלם‬
‫כמו אשתו‪“ .‬ספרי לנו‪.‬״‬
‫“אבעבועות שֵדים‪,‬״ אמרה סופי‪“ .‬מר לייטווּד חולה‪ ,‬הוא חלה לפני שנים‪ ,‬והוא עלול למות‬
‫בתוך חודשיים אם לא יקבל תרופה‪ .‬מוֹרטמן הבטיח להשיג לו תרופה‪.‬״‬
‫בחדר פרצה מהומה‪ .‬שרלוט רצה אל סופי; הנרי קרא בשמה; וויל זנק מכיסאו ופצח‬
‫בריקוד‪ .‬טסה נשארה במקומה‪ ,‬המומה‪ ,‬וג׳ם המשיך לשבת לצדה‪ .‬בינתיים החל וויל לשיר‬
‫איזה שיר על כך שהוא צדק מלכתחילה‪.‬‬
‫“אבעבועות שֵ דים‪ ,‬אבעבועות שֵ דים‪,‬‬
‫אז איך אתה נדבק במחלה?‬
‫רד לבלות בשאול תחתיות‬
‫ותקבל מיד גם חלחלה‪.‬‬
‫אבעבועות שֵ דים‪ ,‬אבעבועות שֵ דים‪,‬‬
‫נתקפתי בה כבר די מזמן –‬
‫לא במחלה‪ ,‬טיפשים מטופשים‪,‬‬
‫בשיר הזה המבולגן –‬
‫צדקתי! מי כמוני מהימן?״‬
‫“וויל!״ צעקה שרלוט מעל שאון השירה‪“ .‬יצאת מדעתך? תפסיק מיד עם השירה‬
‫המטופשת הזאת! ג׳ם –“‬
‫ג׳ם‪ ,‬שקם על רגליו‪ ,‬הניח את ידו על פיו של וויל‪“ .‬אתה מבטיח לשתוק?״ לחש באוזנו של‬
‫חברו‪.‬‬
‫וויל הנהן‪ ,‬ועיניו הכחולות בהקו‪ .‬טסה הביטה בו בתדהמה‪ ,‬כמו כולם‪ .‬היא כבר ראתה את‬
‫וויל בכל מצב רוח אפשרי – משועשע‪ ,‬מריר‪ ,‬מתנשא‪ ,‬כועס‪ ,‬מעורר־רחמים – אך מעולם לא‬
‫נראה מסוחרר מאושר‪.‬‬
‫ג׳ם הניח לו‪“ .‬בסדר‪.‬״‬
‫וויל צנח על הרצפה‪ ,‬השעין את גבו על הכורסה והניף את זרועותיו‪“ .‬אבעבועות שֵדים על‬
‫שתי המשפחות!״ הכריז ופיהק‪.‬‬
‫“אוי אלוהים‪ ,‬עכשיו צפויים לנו שבועות של בדיחות על אבעבועות‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬כאשר‬
‫אבדנו אבדנו‪.‬״‬
‫“אבל לא ייתכן שזה נכון‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬זה הכול – אבעבועות שֵ דים?״‬
‫“ומנין לנו לדעת שגדעון לא שיקר לסופי?״ שאל ג׳ם בהיגיון‪“ .‬אני מצטער‪ ,‬סופי‪ .‬לא נעים‬
‫לי לומר‪ ,‬אבל האחים לייטווּד לא ממש אמינים‪.‬״‬
‫“ראיתי את פניו של גדעון כשהוא מביט בסופי‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬טסה היא שציינה לראשונה‬
‫שגדעון מחבב את מיס קולינס‪ ,‬וכשאני חושב על זה אני מבין שזה נכון‪ .‬וגבר מאוהב – יאמר‬
‫הכול‪ .‬יבגוד בכל אחד‪.‬״ הוא בהה בטסה בעודו מדבר‪ .‬היא בהתה בו בחזרה; זה היה למעלה‬
‫מכוחה‪ .‬נדמה שמבטה נמשך אליו‪ .‬האופן שבו הביט בה‪ ,‬בעיניו הכחולות שנראו כמו פיסות‬
‫שמים‪ ,‬כאילו ניסה להעביר לה מסר חשאי‪ ,‬ללא מילים‪ .‬אבל מה‪ ,‬לכל הרוחות‪?...‬‬
‫היא באמת חייבת לו את חייה‪ ,‬עלה פתאום על דעתה‪ .‬אולי הוא מצפה לתודה‪ .‬אבל לא היה‬
‫לה זמן‪ ,‬לא היתה לה הזדמנות! היא החליטה להודות לו בהזדמנות הראשונה שתהיה לה‪.‬‬
‫“וחוץ מזה‪ ,‬במסיבה שלו ישבה בחיקו של בּנדיקט שֵדה‪ ,‬והוא נישק אותה‪,‬״ המשיך וויל‬
‫והפנה את מבטו‪“ .‬היו לה נחשים במקום עיניים‪ .‬מה אני אגיד לכם‪ ,‬על טעם ועל ריח אין‬
‫להתווכח‪ .‬על כל פנים‪ ,‬הדרך היחידה ללקות באבעבועות שֵדים היא בקיום יחסים אסורים עם‬
‫שֵד‪ ,‬ולכן‪...‬״‬
‫“נייט סיפר לי שמר לייטווּד אוהב שֵדות‪,‬״ הוסיפה טסה‪“ .‬אני מניחה שהוא אף פעם לא‬
‫סיפר את זה לאשתו‪.‬״‬
‫“רגע‪.‬״ היה זה ג׳ם‪“ .‬וויל – מה הם התסמינים של אבעבועות שֵדים?״‬
‫“זה די מגעיל‪,‬״ אמר וויל בהנאה גלויה‪“ .‬זה מתחיל בפריחה בצורת מעוינים על הגב‪ ,‬זה‬
‫מתפשט לכל הגוף ויוצר בקיעים וסדקים בעור –“‬
‫ג׳ם נשף בקולניות‪“ .‬אני – מיד חוזר‪,‬״ אמר‪“ .‬תכף ומיד‪ .‬בשם המלאך –“‬
‫הוא נעלם כהרף עין‪ ,‬וכל הנוכחים הביטו אחריו בפליאה‪.‬‬
‫“אתם לא חושבים שגם הוא חלה באבעבועות שֵדים‪ ,‬נכון?״ שאל הנרי מבלי לצפות‬
‫לתשובה‪.‬‬
‫אני מאוד מקווה שלא‪ ,‬הרגע התארסנו‪ ,‬רצתה טסה לומר במין דחף מוזר – ולו כדי לראות‬
‫את ארשת פניהם – אבל סכרה את פיה‪.‬‬
‫“אוי‪ ,‬שתוק כבר‪ ,‬הנרי‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬ונדמה שגם הוא התכוון לומר משהו נוסף‪ ,‬אלא שאז‬
‫שוב נפתחה הדלת בתנופה וג׳ם חזר לטרקלין כשהוא מתנשף‪ ,‬ובידו פיסת קלף‪“ .‬קיבלתי את‬
‫זה‪,‬״ אמר‪“ ,‬מהאחים השתקנים – כשטסה ואני הלכנו לבקר את ג׳סמין‪.‬״ הוא העיף בטסה‬
‫מבט אשם משהו מתחת לרעמת שערו הכסוף‪ ,‬והיא נזכרה שנכנס לתאה של ג׳סמין באיחור‬
‫של כמה דקות ונראה מוטרד‪“ .‬זה הדוח על מותה של ברברה לייטווּד‪ .‬לאחר ששרלוט סיפרה‬
‫לנו שאביה לא הלשין על סיילס לייטווּד למסדר‪ ,‬החלטתי לשאול את האחים השתקנים אם‬
‫לא היתה סיבה אחרת למותה של גברת לייטווּד‪ .‬רציתי לבדוק אם בּנדיקט שיקר גם כשטען‬
‫שהיא מתה מצער‪.‬״‬
‫“אז הוא שיקר?״ טסה רכנה קדימה‪ ,‬מרותקת‪.‬‬
‫“כן‪ .‬למעשה‪ ,‬היא חתכה את מפרקי ידיה‪ .‬אבל זה לא הכול‪.‬״ הוא השפיל את מבטו אל‬
‫הנייר שבידו‪“ .‬פריחה בצורת מעוינים על הכתף השמאלית‪ ,‬עדות לקיומה של מחלת‬
‫האסטריוֹלָ ה‪.‬״ הוא הושיט את המסמך לוויל‪ ,‬שעיין בו ועיניו הכחולות נפערו‪.‬‬
‫“אסטריוֹלָה‪,‬״ אמר‪“ .‬כלומר‪ ,‬אבעבועות שֵדים‪ .‬היו לך ראיות לקיומן של אבעבועות שֵדים‪,‬‬
‫ולא אמרת לי מילה! הגם אתה‪ ,‬ברוטוס?״ הוא גלגל את הנייר והלם בו בראשו של ג׳ם‪.‬‬
‫“אח!״ ג׳ם שפשף את ראשו בעצב‪“ .‬לא הבנתי מה המשמעות של זה! חשבתי שזו סתם‬
‫איזו פריחה קלה‪ .‬זה לא נשמע כמו סיבת המוות בין כה וכה‪ .‬היא חתכה את הוורידים‪ ,‬אבל‬
‫אם בּנדיקט רצה להגן על ילדיו מהעובדה שאמם התאבדה –“‬
‫“בשם המלאך‪,‬״ אמרה שרלוט חרישית‪“ .‬לא פלא שהיא התאבדה‪ .‬בעלה הדביק אותה‬
‫באבעבועות שֵ דים‪ .‬והיא ידעה את זה‪.‬״ לפתע פנתה אל סופי‪ ,‬שנאנקה בהפתעה‪“ .‬גדעון יודע‬
‫על כך?״‬
‫סופי נדה בראשה‪ ,‬עיניה ענקיות‪“ .‬לא‪.‬״‬
‫“אבל האם האחים השתקנים לא היו מחויבים לספר על כך למישהו משגילו את האמת?״‬
‫שאל הנרי‪“ .‬לעזאזל – זה נראה לי חסר אחריות‪ ,‬וזה בלשון המעטה –“‬
‫“בוודאי שהם היו מחויבים‪ .‬לספר על כך לבעלה‪ .‬והם ודאי עשו זאת‪ ,‬אז מה? בּנדיקט בכל‬
‫מקרה ידע זאת‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬אבל הוא לא ראה שום צורך לספר על כך לילדים; הפריחה‬
‫מופיעה מיד כשנדבקים במחלה‪ ,‬והם כבר היו גדולים יחסית כך שהיא לא הדביקה אותם‪.‬‬
‫האחים השתקנים מן הסתם דיווחו על כך לבּנדיקט‪ ,‬והוא ודאי אמר ‘אלוהים אדירים!׳ ומיהר‬
‫להשתיק את כל הסיפור‪ .‬אי אפשר להעמיד לדין את המתים באשמת קיום יחסים אסורים עם‬
‫שֵדים‪ ,‬וכך הם שרפו את הגופה וזהו‪.‬״‬
‫“אבל איך ייתכן שבּנדיקט עדיין חי?״ שאלה טסה‪“ .‬המחלה כבר היתה אמורה להרוג אותו‪,‬‬
‫לא?״‬
‫“מוֹרטמן‪,‬״ אמרה סופי‪“ .‬כבר שנים שהוא משיג לו תרופות שמאיטות את קצב התקדמות‬
‫המחלה‪.‬״‬
‫“מאיטות‪ ,‬אך לא עוצרות אותה לחלוטין?״ שאל וויל‪.‬‬
‫“לא‪ ,‬הוא עדיין גוסס‪ ,‬ועכשיו מצבו קשה מתמיד‪,‬״ אמרה סופי‪“ .‬בגלל זה הוא נואש כל כך‬
‫ומוכן לעשות כל דבר שמוֹרטמן יבקש ממנו‪.‬״‬
‫“אבעבועות שֵדים!״ לחש וויל והביט בשרלוט‪ .‬למרות התרגשותו הניכרת‪ ,‬היה מין זיק‬
‫קבוע שהבליח בעיניו הכחולות‪ ,‬ניצוץ אינטליגנטי וחריף‪ ,‬כמו של שחקן שחמט שבוחן את כל‬
‫היתרונות והחסרונות של הצעד הבא שלו‪“ .‬מוכרחים לפנות לבּנדיקט‪ ,‬ומיד‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫“שרלוט צריכה לפרוט על נימי גאוותו‪ .‬הוא בטוח מדי בעצמו ומשוכנע שישיג את המכון‪.‬‬
‫היא צריכה לפנות אליו ולומר לו כי גם אם ההחלטה הרשמית של הקונסול תתקבל רק ביום‬
‫ראשון‪ ,‬היא כבר מבינה שידו על העליונה‪ ,‬ולכן רוצה לפגוש אותו ולהשכין ביניהם שלום‬
‫לפני שזה יקרה‪.‬״‬
‫“בּנדיקט אדם עקשן –“ החלה שרלוט לומר‪.‬‬
‫“אבל הוא בעיקר גאה‪,‬״ הסכים ג׳ם‪“ .‬בּנדיקט תמיד רצה לשלוט במכון‪ ,‬אבל הוא רוצה גם‬
‫להשפיל אותך‪ ,‬שרלוט‪ .‬להוכיח שאישה אינה יכולה לנהל מכון‪ .‬הוא מאמין שביום ראשון‬
‫יפסוק הקונסול שהמכון יילקח מידייך‪ ,‬אבל הוא לא יוותר על ההזדמנות לראות אותך‬
‫מתרפסת בפניו בארבע עיניים‪.‬״‬
‫“לשם מה?״ שאל הנרי‪“ .‬מה נשיג בכך אם נשלח את שרלוט להתעמת עם בּנדיקט?״‬
‫“סחיטה‪,‬״ אמר וויל‪ .‬עיניו בערו מהתרגשות‪“ .‬מוֹרטמן אמנם חמק מאיתנו‪ ,‬אבל בּנדיקט‬
‫נמצא בהישג ידנו‪ ,‬ולעת עתה זה עשוי להספיק‪.‬״‬
‫“אתה חושב שהוא יוותר על הניסיון להשתלט על המכון? שהוא לא יפקיד את המשימה‬
‫בידי אחד מחסידיו?״ שאל ג׳ם‪.‬‬
‫“אנחנו לא מנסים להיפטר ממנו‪ .‬אנחנו רק רוצים שיעניק לשרלוט את תמיכתו המלאה‪.‬‬
‫שייסוג מקריאת התיגר ויכריז ששרלוט ראויה לנהל את המכון‪ .‬חסידיו יישארו המומים;‬
‫הקונסול יהיה מרוצה‪ .‬המכון יישאר בידינו‪ .‬ויותר מזה‪ ,‬נוכל להכריח את בּנדיקט לומר לנו‬
‫את כל הידוע לו על מוֹרטמן – מקום הימצאו‪ ,‬סודותיו‪ ,‬הכול‪.‬״‬
‫טסה אמרה בהיסוס‪“ ,‬אבל אני די משוכנעת שהוא פוחד ממוֹרטמן יותר מאשר מאיתנו‪,‬‬
‫והוא ודאי זקוק למה שמוֹרטמן יכול לתת לו‪ .‬אחרת הוא ימות‪.‬״‬
‫“כן‪ ,‬את צודקת‪ .‬אבל מה שהוא עשה – קיום יחסים אסורים עם שֵדה‪ ,‬העברת המחלה‬
‫לאשתו וגרימת מותה – כמוהו כרצח בכוונה תחילה של ציידת צללים‪ .‬וזה הרבה יותר מרצח‪,‬‬
‫כי המעשה בוצע גם באמצעים שטניים‪ .‬והעונש על כך הוא הגרוע מכול‪.‬״‬
‫“מה יותר גרוע ממוות?״ שאלה טסה‪ ,‬ומיד התחרטה כשראתה את ג׳ם חושק שפתיים‪.‬‬
‫“האחים השתקנים יסירו ממנו את כל סימני הנפילים‪ .‬הוא יהפוך לשבוּק‪,‬״ אמר וויל‪.‬‬
‫“ובניו יהפכו לסתמיים‪ ,‬לאחר שכל הסימנים יוסרו מהם‪ .‬השם לייטווּד יימחק ממגילות ציידי‬
‫הצללים‪ .‬זה יהיה סופה של שושלת לייטווּד בקרב הנפילים‪ .‬אין בושה גדולה מזו‪ .‬זה עונש‬
‫שיזעזע אפילו את בּנדיקט‪.‬״‬
‫“ומה אם לא?״ שאל ג׳ם חרישית‪.‬‬
‫“אז כנראה נישאר באותו מצב‪.‬״ שרלוט היא שענתה‪ ,‬ונדמה שהבעת פניה הפכה נחרצת‬
‫בזמן שוויל דיבר; סופי נשענה על מדף האח‪ ,‬עצובה; והנרי את הניח את ידו על כתפה של‬
‫אשתו ונראה שקט להפתיע‪“ ...‬נלך לבקר את בּנדיקט‪ .‬אין זמן לשלוח הודעה; זו תהיה‬
‫הפתעה‪ .‬נו‪ ,‬איפה כרטיסי הביקור שלי?״‬
‫וויל הזדקף‪“ .‬החלטת לבחור בתוכנית שלי‪ ,‬אם כן?״‬
‫“עכשיו זו התוכנית שלי‪,‬״ אמרה שרלוט בתקיפות‪“ .‬אתה יכול להצטרף אליי‪ ,‬וויל‪ ,‬אבל‬
‫אתה חייב להישמע לי‪ ,‬ואסור לך להזכיר את אבעבועות השֵדים ולו במילה‪ ,‬תשאיר את זה‬
‫לי‪.‬״‬
‫“אבל – אבל‪...‬״ גמגם וויל‪.‬‬
 ‫“די‪ ,‬תרד מזה‪,‬״ אמר לו ג׳ם ובעט בקרסולו של וויל בחיבה‪.‬‬
‫“היא ניכסה לעצמה את התוכנית שלי!״‬
‫“וויל‪,‬״ אמרה טסה בתקיפות‪“ .‬מה חשוב לך יותר‪ ,‬להשיג את מטרתנו או שהכול ייזקף‬
‫לזכותך?״‬
‫וויל הצביע עליה‪“ .‬מה שאמרת‪,‬״ קרא‪“ .‬האפשרות השנייה‪.‬״‬
‫שרלוט גלגלה את עיניה‪“ .‬וויליאם‪ ,‬תצטרך לעשות זאת בתנאים שלי‪ ,‬או שתישאר כאן‪.‬״‬
‫וויל נשם נשימה עמוקה והביט בג׳ם‪ ,‬שחייך אליו; וויל נשף את האוויר מריאותיו כמשלים‬
‫עם תבוסתו‪“ ,‬בסדר‪ ,‬שרלוט‪ .‬את רוצה שכולנו נבוא איתך?״‬
‫“אתה וטסה‪ ,‬ללא ספק‪ .‬אנחנו זקוקים לכם כעדים למסיבה‪ .‬ג׳ם‪ ,‬הנרי‪ ,‬אין צורך שתתלוו‬
‫אלינו‪ ,‬ולפחות אחד מכם צריך להישאר ולשמור על המכון‪.‬״‬
‫“יקירתי‪...‬״ הנרי נגע בידה של שרלוט והביט בה בשאלה‪.‬‬
‫היא הישירה אליו מבט מופתע‪“ .‬כן?״‬
‫“את בטוחה שאינך רוצה שאבוא איתך?״‬
‫שרלוט חייכה אליו‪ ,‬והחיוך שינה לגמרי את פניה השדופות והעייפות‪“ .‬אני בטוחה‪ ,‬הנרי;‬
‫טכנית‪ ,‬ג׳ם עדיין אינו צייד צללים בוגר‪ ,‬ואם נשאיר אותו כאן לבדו – אף שהוא בהחלט‬
‫מסוגל לעמוד בזה – רק נוסיף דלק למדורת התלונות של בּנדיקט‪ .‬אבל תודה לך‪.‬״‬
‫טסה הציצה בג׳ם; הוא חייך חיוך מתנצל‪ ,‬ומכיוון שידו הסתתרה מתחת לחצאיתה‪ ,‬לחץ את‬
‫ידה קלות‪ .‬מגעו החמים העניק לה נחמה‪ ,‬והיא קמה ממקומה עם וויל‪ ,‬שעה ששרלוט הרימה‬
‫קולמוס כדי לשרבט פתק לבנדיקט על גב כרטיס ביקור‪ ,‬שסיריל יצטרך למסור לו בזמן שהם‬
‫יחכו בכרכרה‪.‬‬
‫“מוטב שאלך לקחת את הכובע ואת הכפפות שלי‪,‬״ לחשה טסה לג׳ם ופנתה אל הדלת‪ .‬וויל‬
‫היה ממש מאחוריה‪ ,‬וכעבור רגע‪ ,‬כשדלת הטרקלין נסגרה מאחוריהם‪ ,‬עמדו שניהם לבדם‬
‫בפרוזדור‪ .‬טסה התכוונה לרוץ לחדרה‪ ,‬אבל שמעה את הלמות צעדיו של וויל מאחוריה‪.‬‬
‫“טסה!״ קרא‪ ,‬והיא הסתובבה‪“ .‬טסה‪ ,‬אני צריך לדבר איתך‪.‬״‬
‫“עכשיו?״ שאלה בהפתעה‪“ .‬קיבלתי את הרושם שעלינו למהר –“‬
‫“לעזאזל עם זה‪,‬״ אמר וויל וקרב אליה‪“ .‬לעזאזל עם בּנדיקט לייטווּד ועם המכון ועם כל‬
‫העסק הזה‪ .‬אני רוצה לדבר איתך‪.‬״ הוא חייך אליה‪ .‬תמיד היתה בו מעין פזיזות אנרגטית‪,‬‬
‫אבל עכשיו זה היה שונה – זו לא היתה פזיזות של ייאוש‪ ,‬זו היתה פריקת עול שמקורה‬
‫באושר עילאי‪ .‬אבל איזה עיתוי מוזר להיות בו מאושר כל כך!‬
‫“השתגעת לגמרי?״ שאלה אותו‪“ .‬אתה אומר ‘אבעבועות שֵדים׳ במין הנאה מוזרה‪ ,‬כאילו‬
‫אמרת ‘קיבלתי ירושה מפתיעה׳‪ .‬אתה באמת כל כך מרוצה?״‬
‫“אני לא מרוצה‪ ,‬אני מרגיש שאין לי עוד צורך להצטדק‪ ,‬אבל זה לא קשור באבעבועות‬
‫השֵדים‪ .‬זה קשור בך ובי –“‬
‫דלת הטרקלין נפתחה‪ ,‬והנרי יצא מהחדר מלווה בשרלוט‪ .‬טסה‪ ,‬שידעה כי ג׳ם יהיה הבא‬
‫בתור‪ ,‬מיהרה להתרחק מוויל‪ ,‬אף שלא קרה ביניהם שום דבר שאיננו יאה‪ .‬חוץ מאשר‬
‫במחשבות שלך‪ ,‬לחש קול קטן בירכתי מוחה‪ ,‬אבל היא התעלמה ממנו‪“ .‬וויל‪ ,‬לא עכשיו‪,‬״‬
‫אמרה בשקט‪“ .‬אני חושבת שאני יודעת מה אתה רוצה לומר‪ ,‬וזכותך לומר את זה‪ ,‬אבל אלה‬
‫לא הזמן ולא המקום הנכונים‪ ,‬אתה מסכים איתי? תאמין לי‪ ,‬גם אני משתוקקת לשוחח איתך‬
‫על כך‪ ,‬כי זה מטריד אותי זה זמן רב –“‬
‫“באמת?״ וויל נראה המום‪ ,‬כאילו הכתה אותו באבן‪.‬‬
‫“כן‪ ,‬בהחלט‪,‬״ אמרה טסה ונשאה את מבטה כדי לראות אם ג׳ם מתקרב אליהם‪“ .‬אבל לא‬
‫עכשיו‪.‬״‬
‫וויל עקב אחר מבטה‪ ,‬בלע את רוקו והנהן באי־רצון‪“ .‬אז מתי?״‬
‫“אחר כך‪ ,‬אחרי שנחזור מבית משפחת לייטווּד‪ .‬פגוש אותי בטרקלין‪.‬״‬
‫“בטרקלין?״‬
‫היא הזעיפה פנים‪“ .‬באמת‪ ,‬וויל‪,‬״ אמרה‪“ .‬אתה חייב לחזור על כל משפט שלי?״‬
‫ג׳ם הופיע לצדם ושמע את הערתה האחרונה; הוא גיחך‪“ .‬טסה‪ ,‬תסלחי לוויל על ההתנהגות‬
‫שלו‪ ,‬הוא היה בחוץ כל הלילה‪ ,‬ונראה שהוא בקושי זוכר את שמו‪.‬״ הוא הניח את ידו על‬
‫זרועו של הפּראבָּ טאי שלו‪“ .‬בוא איתי‪ ,‬הרונדייל‪ .‬נראה שאתה זקוק לרוּנת אנרגיה – או‬
‫שתיים־שלוש‪.‬״‬
‫וויל קרע את מבטו מטסה והניח לג׳ם להוביל אותו בפרוזדור‪ .‬טסה עקבה אחריהם במבטה‬
‫ונדה בראשה‪ .‬בנים‪ ,‬חשבה‪ .‬היא לעולם לא תבין אותם‪.‬‬

‫טסה פסעה רק כמה צעדים לתוך חדר השינה שלה‪ ,‬כשלפתע נעצרה בהפתעה והביטה במה‬
‫שנח על מיטתה‪ .‬חליפת טיול מסוגננת עשויה משי הודי מפוספס בגוני שמנת ואפור‪ ,‬עם‬
‫כפתורים מכסף ושוליים שקושטו במקלעת עדינה‪ .‬כפפות משי אפורות נחו לצד החליפה‪,‬‬
‫מקושטות בתבנית של עלים שנרקמה בחוטי כסף‪ .‬למרגלות המיטה עמדו מגפיים מכופתרים‬
‫בצבע עצם‪ ,‬ולידם גרבונים אופנתיים‪.‬‬
‫הדלת נפתחה וסופי נכנסה לחדר‪ ,‬ובידה כובע אפור בהיר עם קישוטים של גרגרי יער‬
‫מכסף‪ .‬היא נראתה חיוורת מאוד‪ ,‬ועיניה היו נפוחות ואדומות‪ .‬היא לא הישירה את מבטה אל‬
‫טסה‪“ .‬בגדים חדשים‪ ,‬מיס‪,‬״ אמרה סופי‪“ .‬הבד היה חלק מהנדוניה של גברת בּראנוול‪ ,‬ולפני‬
‫כמה שבועות היא ביקשה שניצור ממנו שמלה עבורך‪ .‬אני חושבת שהיא רצתה לתת לך‬
‫בגדים שמיס ג׳סמין לא קנתה עבורך‪ .‬היא חשבה שכך תרגישי – יותר בנוח‪ .‬החליפה הגיעה‬
‫רק הבוקר‪ ,‬וביקשתי מברידג׳ט שתכין לך אותה על המיטה‪.‬״‬
‫טסה הרגישה שהדמעות צורבות את עיניה והתיישבה מיד על שפת המיטה‪ .‬המחשבה על‬
‫כך ששרלוט חשבה על רגשותיה של טסה‪ ,‬למרות הלחצים שהופעלו עליה‪ ,‬הביאה את טסה‬
‫לכדי דמעות‪ .‬אבל היא החניקה את הדחף‪ ,‬כפי שעשתה תמיד‪“ .‬סופי‪,‬״ אמרה בקול נרעד‪.‬‬
‫“אני חייבת – לא‪ ,‬אני רוצה – להתנצל בפנייך‪.‬״‬
‫“להתנצל בפניי‪ ,‬מיס?״ שאלה סופי בקול חדגוני והניחה את הכובע על המיטה‪ .‬טסה לטשה‬
‫מבט‪ .‬שרלוט עצמה לבשה בגדים פשוטים כל כך‪ .‬טסה לעולם לא היתה מאמינה שיש לה‬
‫נטייה – או חוש – לבחור בגדים יפים כל כך‪.‬‬
‫“טעיתי לחלוטין בדברים שאמרתי לך על גדעון‪,‬״ המשיכה טסה‪“ .‬דחפתי את אפי למקום‬
‫שלא היה רצוי בו‪ ,‬ואת בהחלט צודקת‪ ,‬סופי‪ .‬אי אפשר לשפוט אדם על פי חטאי משפחתו‪.‬‬
‫ועליי להוסיף ולומר לך‪ ,‬ראיתי את גדעון במסיבה באותו הלילה‪ ,‬אבל נראה שהוא לא‬
‫השתתף בחגיגות; למעשה‪ ,‬אינני יכולה לחדור לתוך ראשו ולקבוע מה הוא חושב‪ ,‬ואסור לי‬
‫להעמיד פנים שכן‪ .‬אינני מנוסה יותר ממך‪ ,‬סופי‪ ,‬ובכל הקשור לגברים אני חסרת כל ידע‪.‬‬
‫אני מתנצלת על ההתנשאות שהפגנתי כלפייך; לא אעשה זאת שוב‪ ,‬אם רק תסלחי לי‪.‬״‬
‫סופי ניגשה אל הארון‪ ,‬פתחה אותו וחשפה שמלה נוספת – כחולה־כהה‪ ,‬עם אמרה קלועה‬
‫מקטיפה זהובה‪ .‬העליונית היתה מורמת בצד ימין וחשפה מתחת חצאית משי חיוורת‪“ .‬זה כל‬
‫כך יפה‪,‬״ אמרה בכמיהה וליטפה קלות את השמלה‪ .‬לבסוף פנתה בחזרה אל טסה‪“ .‬זאתי – זו‬
‫היתה התנצלות יפה מאוד‪ ,‬מיס‪ ,‬ואני סולחת לך‪ .‬כבר סלחתי לך בטרקלין‪ ,‬כששיקרת למעני‪.‬‬
‫אני לא אוהבת שקרים‪ ,‬אבל אני יודעת שהכוונות שלך היו טובות‪.‬״‬
‫“זה היה אמיץ מאוד‪ ,‬מה שעשית‪,‬״ השיבה לה טסה‪“ .‬כשאמרת את האמת לשרלוט‪ .‬אני‬
‫יודעת שפחדת מאוד שהיא תכעס‪.‬״‬
‫סופי חייכה בעצב‪“ .‬היא לא כועסת‪ .‬היא מאוכזבת‪ .‬אני יודעת‪ .‬היא אמרה שאין לה זמן‬
‫לדבר איתי עכשיו‪ ,‬אבל היא תעשה זאת אחר כך‪ ,‬וראיתי את זה בפניה‪ .‬משום־מה זה גרוע‬
‫יותר‪.‬״‬
‫“אוי‪ ,‬סופי‪ .‬וויל מאכזב אותה כל הזמן!״‬
‫“את מי הוא לא מאכזב?״‬
‫“זה לא מה שהתכוונתי לומר‪ .‬התכוונתי שהיא אוהבת אותך כאילו שאת וויל או ג׳ם או –‬
‫נו‪ ,‬טוב‪ ,‬את יודעת‪ .‬גם אם היא מאוכזבת‪ ,‬אל תחששי‪ ,‬היא לא תפטר אותך‪ .‬זה לא יקרה‪ .‬היא‬
‫חושבת שאת נהדרת‪ ,‬וכך גם אני‪.‬״‬
‫עיניה של סופי נפערו‪“ .‬מיס טסה!״‬
‫“זה נכון‪,‬״ אמרה טסה בעקשנות‪“ .‬את אמיצה ולא אנוכית ומקסימה‪ .‬כמו שרלוט‪.‬״‬
‫עיניה של סופי זרחו‪ .‬היא מיהרה לנגב אותן בקצה סינרה‪“ .‬די‪ ,‬מספיק‪,‬״ נחפזה לומר‬
‫ומצמצה שוב ושוב‪“ .‬חייבים להלביש אותך‪ ,‬סיריל כבר הלך להכין את הכרכרה‪ ,‬ואני יודעת‬
‫שגברת בּראנוול לא רוצה לבזבז עוד רגע‪.‬״‬
‫טסה נעה בצייתנות‪ ,‬ובעזרתה של סופי לבשה את שמלת הפסים האפורה־לבנה‪“ .‬ותיזהרי‪,‬‬
‫זה כל מה שיש לי לומר‪,‬״ אמרה לה סופי כשרכסה את הכפתורים באצבעות זריזות‪“ .‬לייטווּד‬
 ‫הזקן הוא איש נבזי‪ ,‬ואל תשכחי את זה‪ .‬הוא מאוד נוקשה כלפי הבנים‪.‬״‬
‫הבנים‪ .‬הטון של סופי העיד שהיתה בלבה אהדה גם לגבריאל‪ ,‬לא רק לגדעון‪ .‬מעניין מה‬
‫גדעון חושב על אחיו הצעיר‪ ,‬תהתה טסה‪ ,‬ועל אחותו‪ .‬אבל היא לא שאלה את סופי דבר כשזו‬
‫הברישה את שערה וסלסלה אותו‪ ,‬ואז הזליפה לוונדר על רקותיה‪.‬‬
‫“זהו‪ ,‬את נראית מקסים‪ ,‬מיס‪,‬״ אמרה בגאווה כשסיימה סוף־סוף‪ ,‬וטסה נאלצה להודות‬
‫ששרלוט עשתה עבודה מצוינת בבחירת גזרה שמחמיאה לה במיוחד‪ ,‬וגם הצבע האפור‬
‫החמיא לה‪ ...‬עיניה נראו גדולות וכחולות‪ ,‬מותניה וזרועותיה צנומים יותר‪ ,‬וחזהּ מלא יותר‪.‬‬
‫“רק עוד דבר אחד‪.‬״‬
‫“מה‪ ,‬סופי?״‬
‫“מר ג׳ם‪,‬״ אמרה סופי והבהילה את טסה‪“ .‬בבקשה‪ ,‬מיס‪ ,‬מה שלא תעשי‪...‬״ הנערה הציצה‬
‫בשרשרת הירקן שנחה על חזית שמלתה של טסה ונשכה את שפתה‪“ .‬רק אל תשברי את‬
‫לבו‪.‬״‬
20
 ‫שורש מריר‬
‫‪,But now, you are twain, you are cloven apart‬‬
‫‪;Flesh of his flesh, but heart of my heart‬‬
‫‪,And deep in one is the bitter root‬‬
‫‪.And sweet for one is the lifelong flower‬‬
‫– אלג׳רנון צ׳רלס סווינבורן‪The Triumph of Time ,‬‬

‫טסה עטתה את כפפות הקטיפה על ידיה כשיצאה מהמכון אל מדרגות הכניסה‪ .‬רוח עזה‬
‫שנשבה מהנהר העיפה ערמות של עלים בחצר‪ .‬עננים כבדים התחשרו בשמים‪ .‬וויל עמד‬
‫בתחתית המדרגות‪ ,‬ידיו בכיסיו‪ ,‬ונשא את מבטו אל צריח הכנסייה‪.‬‬
‫ראשו היה גלוי‪ ,‬והרוח בידרה את שערו השחור וסטרה על פניו‪ .‬נדמה שלא הבחין בטסה‪,‬‬
‫ולרגע היא עמדה והביטה בו‪ .‬היא ידעה שאסור לה; ג׳ם היה שלה כעת‪ ,‬והיא היתה שלו‪,‬‬
‫וגברים אחרים כבר לא היו קיימים מבחינתה‪ .‬אבל היא התקשתה להתאפק‪ ,‬ובתוך תוכה‬
‫השוותה בין השניים – ג׳ם‪ ,‬עם השילוב המיוחד בין עדינות לכוח; וּויל‪ ,‬שהיה כמו סערה בלב‬
‫ים‪ ,‬צפחה כחולה־שחורה עם הבזקים זוהרים של מזג חם‪ ,‬כמו ברקים‪ .‬היא תהתה אם ככל‬
‫שהזמן יחלוף‪ ,‬המראה של שניהם כבר לא ירגש אותה‪ ,‬לא יעורר פרפרים בבטנה‪ ,‬ואם‬
‫התחושה תחלוף ככל שתתרגל לרעיון שהיא מאורסת לג׳ם‪ .‬המחשבה עדיין היתה טרייה מדי‬
‫ונראתה לא מציאותית כמעט‪.‬‬
‫אבל משהו השתנה‪ .‬כי כשהביטה כעת בוויל‪ ,‬כבר לא היה כאב בלבה‪.‬‬
‫וויל הבחין בה פתאום וחייך מתחת לשיער שהתנופף על פניו‪ .‬הוא הושיט את ידו והסיט‬
‫אותו מעיניו‪“ .‬זו שמלה חדשה‪ ,‬נכון?״ אמר כשהיא ירדה במדרגות‪“ .‬ולא אחת מהשמלות של‬
‫ג׳סמין‪.‬״‬
‫היא הנהנה וחיכתה בהכנעה שיאמר לה משהו סרקסטי – עליה‪ ,‬על ג׳סמין‪ ,‬על השמלה‪ ,‬או‬
‫על שלושתן ביחד‪.‬‬
‫“היא הולמת אותך‪ .‬מוזר‪ ,‬אבל הצבע האפור דווקא מדגיש את הכחול בעיניים שלך‪.‬״‬
‫היא הביטה בו בתדהמה‪ ,‬אך עוד לפני שהספיקה לשאול אותו אם הוא מרגיש בסדר‪,‬‬
‫קרקשה הכרכרה והופיעה מצד הבניין‪ ,‬כשסיריל אוחז במושכות‪ .‬הכרכרה נעצרה מול‬
‫המדרגות‪ ,‬והדלת נפתחה‪ :‬שרלוט כבר ישבה בפנים‪ ,‬לבושה בשמלת קטיפה בצבע יין ובכובע‬
‫שקושט בפרחים מיובשים‪ .‬טסה מעולם לא ראתה אותה מתוחה כל כך‪“ .‬מהר‪ ,‬היכנסו‪,‬״‬
‫קראה ואחזה בכובעה כשנשענה אל מחוץ לדלת‪“ .‬נדמה לי שעומד לרדת גשם‪.‬״‬
‫להפתעתה של טסה‪ ,‬הסיע סיריל אותה‪ ,‬את שרלוט ואת וויל לא לבית האחוזה בצ׳יזיק‪ ,‬אלא‬
‫לבית אלגנטי בפּימליקוֹ‪ ,‬שהיה כנראה בית המגורים של משפחת לייטווּד בימות חול‪ .‬גשם‬
‫אכן החל לרדת‪ ,‬וחפציהם הרטובים – הכפפות‪ ,‬המעילים‪ ,‬הכובעים – נלקחו מהם בידי משרת‬
‫חמוץ־פנים‪ ,‬לפני שזה הוביל אותם במסדרונות מצוחצחים לתוך ספרייה גדולה‪ ,‬שאש בערה‬
‫בה באח ענקית ועמוקה‪.‬‬
‫מאחורי שולחן כבד מעץ אלון ישב בּנדיקט לייטווּד‪ ,‬וצדודיתו החדה הדגישה עוד יותר את‬
‫משחקי האור והצל על קירות החדר‪ .‬הווילונות היו מתוחים על פני החלונות‪ ,‬ואת הקירות‬
‫כיסו ספרים עבי־כרס‪ ,‬כרוכים בעור כהה‪ ,‬עם אותיות זהב שנטבעו בשדרה‪ .‬משני צדיו עמדו‬
‫בניו‪ :‬גדעון עמד מימין‪ ,‬שערו הבלונדיני נפל קדימה והסתיר את ארשת פניו‪ ,‬וידיו היו‬
‫שלובות על חזהו הרחב; מצד שמאל עמד גבריאל‪ ,‬ידיו תחובות בכיסי מכנסיו‪ ,‬ובעיניו‬
‫הירוקות מבט של שעשוע אדנותי‪ .‬הוא נראה כמי שעומד לשרוק‪.‬‬
‫“שרלוט‪,‬״ אמר בּנדיקט‪“ .‬וויל‪ .‬מיס גריי‪ .‬לעונג הוא לי‪.‬״ הוא החווה בידו אל הכיסאות‬
‫שהוצבו מול השולחן‪ .‬גבריאל גיחך ברשעות כשוויל התיישב‪ .‬וויל הביט בו בפנים חתומות‬
‫וזהירות‪ ,‬ומיד הסב את מבטו‪ .‬בלי שמץ של הערה עוקצנית‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬מבולבלת‪ .‬אפילו בלי‬
‫מבט צונן‪ .‬מה קורה פה?‬
‫“תודה לך‪ ,‬בּנדיקט‪.‬״ שרלוט הזעירה ישבה בגב זקוף ודיברה בביטחון עצמי מושלם‪“ .‬על‬
‫שהסכמת לקבל את פנינו בהתרעה כה קצרה‪.‬״‬
‫“כמובן‪.‬״ הוא חייך‪“ .‬את הרי יודעת ששום דבר לא ישנה את התוצאה הסופית‪ .‬החלטת‬
‫המועצה כבר לא תלויה בי‪ .‬היא כל כולה שלהם‪.‬״‬
‫שרלוט הטתה את ראשה קלות הצדה‪“ .‬אכן‪ ,‬בּנדיקט‪ .‬אבל אתה הוא זה שמושך בחוטים‪.‬‬
‫אילולא אילצת את הקונסול וויילנד לנהוג בי ביד קשה למען יראו וייראו‪ ,‬לא היה כעת צורך‬
‫בשום החלטה‪.‬״‬
‫בּנדיקט משך בכתפיו הצרות‪“ .‬אה‪ ,‬שרלוט‪ .‬אני זוכר אותך עוד כשהיית שרלוט‬
‫פיירצ׳יילד‪ .‬היית ילדה קטנה וחביבה‪ ,‬ותאמיני או לא‪ ,‬אני מחבב אותך גם עכשיו‪ .‬כל מעשיי‬
‫הם לטובת המכון והמסדר‪ .‬אישה אינה יכולה לנהל מכון‪ .‬זה מנוגד לטבעה‪ .‬עוד תודי לי‬
‫כשתשבי בביתך עם הנרי‪ ,‬ותגדלו יחדיו את הדור הבא של ציידי הצללים‪ ,‬כפי שצריך להיות‪.‬‬
‫ייתכן שגאוותך כעת פצועה‪ ,‬אך בלבך את יודעת שאני צודק‪.‬״‬
‫חזה של שרלוט עלה וירד במהירות‪“ .‬אילו היית מוותר על קריאת התיגר שלך עוד לפני‬
‫הפסיקה בעניין המכון‪ ,‬גם אז היית מאמין שזה אסון גדול כל כך‪ ,‬שאני אנהל את המכון?״‬
‫“נו‪ ,‬אין טעם לדון בכך‪ ,‬כי לעולם לא נדע‪ ,‬נכון?״‬
‫“מי יודע?״ אמרה לו שרלוט‪“ .‬אני חושבת שרוב חברי המועצה יעדיפו אישה על פני חוטא‬
‫ומופקר שמתרועע לא רק עם שוכני תחתיות‪ ,‬אלא גם עם שדים‪.‬״‬
‫שתיקה קצרה השתררה בחדר‪ .‬בּנדיקט לא הניע שריר‪ .‬גם לא גדעון‪.‬‬
‫לבסוף פצה בּנדיקט את פיו‪ ,‬אבל כעת היו שיניים חדות בקולו הרך כמו קטיפה‪“ .‬שמועות‬
‫ורמיזות‪.‬״‬
‫“אמת ומראה עיניים‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬וויל וטסה היו במסיבה האחרונה שלך בצ׳יזיק‪ .‬הם‬
‫ראו הרבה מאוד‪.‬״‬
‫“השֵדה שאיתה התחבקת על הספה‪ ,‬למשל‪,‬״ אמר לו וויל‪“ .‬האם היית מכנה אותה ידידה או‬
‫שותפה לעסקים?״‬
‫עיניו הכהות של בּנדיקט היו קרות כקרח‪“ .‬כלבלב חצוף –“‬
‫“אני הייתי אומרת שהיא ידידה‪,‬״ הוסיפה טסה‪“ .‬אנשים רגילים אינם מניחים לשותפיהם‬
‫לעסקים ללקק את פניהם‪ .‬אבל מה אני מבינה? אני רק אישה טיפשה‪.‬״‬
‫זווית פיו של וויל התעוותה קלות בחיוך‪ .‬גבריאל המשיך לבהות בהם; גדעון השפיל את‬
‫מבטו אל הרצפה‪ .‬שרלוט ישבה מולם בשוויון נפש‪ ,‬וידיה מונחות בחיקה‪.‬‬
‫“שלושתכם טיפשים‪,‬״ אמר בּנדיקט והחווה בראשו בבוז‪ .‬טסה הבחינה בחטף במשהו מוזר‬
‫על מפרק ידו‪ ,‬מין צל‪ ,‬כמו צמיד של אישה‪ ,‬לפני ששרוולו צנח וכיסה אותו‪“ .‬אם אתם‬
‫חושבים שחברי המועצה יאמינו לשקרים שלכם‪ .‬את״ – הוא העיף מבט מזלזל בטסה –‬
‫“שוכנת תחתיות; המילה שלך שווה כקליפת השום‪ .‬ואתה״ – הוא הניף את זרועו – “משוגע‬
‫עם קבלות‪ ,‬שמתרועע עם מכשפים‪ .‬ולא עם הפרגית הצעירה שמולי‪ ,‬אלא גם עם מגנוס בּיין‪.‬‬
‫וכשיבחנו אותי בחרב התמותה ואפריך את כל הטענות שלכם‪ ,‬למי אתם חושבים שיאמינו‪,‬‬
‫לכם או לי?״‬
‫וויל החליף מבט מהיר עם שרלוט ועם טסה‪ .‬הוא צדק‪ ,‬חשבה טסה‪ ,‬בּנדיקט לא חשש‬
‫מהחרב‪“ .‬יש ראיות נוספות‪ ,‬בּנדיקט‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫“באמת?״ שפתיו של לייטווּד התרוממו בגיחוך‪“ .‬האר את עיניי‪.‬״‬
‫“ראיות לדם המורעל שלך‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬רק לפני רגע‪ ,‬כשהנפת את זרועך‪ ,‬ראיתי את‬
‫מפרק ידך‪ .‬עד לאן התפשט הרעל? זה מתחיל בדרך כלל בפלג הגוף העליון‪ ,‬נכון? ומתפשט‬
‫במורד הזרועות והרגליים –“‬
‫“על מה היא מדברת?״ בקולו של גבריאל נשמעה תערובת של זעם ואימה‪“ .‬אבא?״‬
‫“אבעבועות שֵדים‪,‬״ אמר וויל בסיפוק של אדם שהוכיח את צדקת דרכו‪.‬‬
‫“איזו האשמה מגעילה –“ מחה בּנדיקט‪.‬‬
‫“בבקשה‪ ,‬תפריך אותה‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬הפשל את השרוול‪ .‬הראה לנו את זרועך‪.‬״‬
‫השריר בזווית פיו של בּנדיקט שוב התעוות ורטט‪ .‬טסה הביטה בו בהתפעלות‪ .‬הוא לא‬
‫הפחיד אותה כמו מוֹרטמן‪ ,‬הוא עורר בה בעיקר שאט־נפט‪ ,‬כמו תולעת שמנה שמתפתלת לה‬
‫בגן‪ .‬היא התבוננה בו כשהסתובב אל בנו הבכור‪.‬‬
‫“אתה‪,‬״ נהם‪“ .‬אתה סיפרת להם‪ .‬אתה בגדת בי‪.‬״‬
‫“נכון‪,‬״ אמר לו גדעון‪ ,‬שזקף את ראשו ופרש את זרועותיו לצדדים‪“ .‬והייתי עושה את זה‬
‫שוב‪.‬״‬
‫“גדעון?״ כעת היה זה גבריאל‪ ,‬שנשמע מבולבל‪“ .‬אבא? על מה אתם מדברים?״‬
‫“אחיך בגד בנו‪ ,‬גבריאל‪ .‬הוא גילה את סודותינו לבני־הזוג בּראנוול‪.‬״ בּנדיקט סינן את‬
‫הדברים כאילו היו ארס‪“ .‬גדעון ארתור לייטווּד‪,‬״ המשיך האיש‪ .‬פניו נראו מבוגרות יותר‪,‬‬
‫הקמטים בזוויות פיו עמוקים יותר‪ ,‬אבל קולו נותר ללא שינוי‪“ .‬אני מציע לך לחשוב היטב‬
‫על מה שעשית ועל הצעדים הבאים שלך‪.‬״‬
‫“אני חושב‪,‬״ אמר לו גדעון בקולו הרך‪ ,‬הנמוך‪“ .‬מאז שקראת לי לחזור מספרד‪ ,‬אני לא‬
‫מפסיק לחשוב‪ .‬כילד חשבתי שכל ציידי הצללים חיים כמונו‪ .‬הורגים שדים לאור יום‬
‫ומתרועעים איתם בחסות החשכה‪ .‬היום אני מבין שזה לא נכון‪ .‬זו לא הדרך שלנו‪ ,‬אבא‪ ,‬זו‬
‫הדרך שלך‪ .‬אתה הבאת את הזוהמה והמטת קלון על משפחת לייטווּד‪.‬״‬
‫“אין צורך להיות מלודרמטי –“‬
‫“מלודרמטי?״ היה זלזול עמוק בנימת דבריו האדישה בדרך כלל של גדעון‪“ .‬אבא‪ ,‬אני‬
‫חושש לעתידה של הלשכה אם תקבל את המכון לידיך‪ .‬אני אומר לך עכשיו‪ ,‬אצא נגדך‬
‫במועצה‪ .‬אחזיק את חרב התמותה בידיי ואומר לקונסול וויילנד למה אני סבור ששרלוט‬
‫מתאימה לנהל את המכון הרבה יותר ממך‪ .‬אני אגלה לכל חברי המועצה מה קורה כאן מדי‬
‫לילה בלילה‪ .‬אומר להם שאתה עובד בשירותו של מוֹרטמן‪ .‬ואומר להם גם למה‪.‬״‬
‫“גדעון!״ זה היה גבריאל‪ ,‬שקטע את אחיו בקולו החד‪“ .‬אתה יודע שזו היתה משאלתה‬
‫האחרונה של אמנו שהמכון יהיה שלנו‪ .‬וזו אשמתם של בני משפחת פיירצ׳יילד שהיא מתה‬
‫–“‬
‫“שקר וכזב‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬היא התאבדה‪ ,‬אבל לא בגלל משהו שאבי עשה‪.‬״ היא‬
‫הישירה את מבטה אל בּנדיקט‪“ .‬אלא בגלל משהו שאביך עשה‪.‬״‬
‫קולו של גבריאל התרומם עוד יותר‪“ .‬מה? איך את מעיזה לומר דבר כזה? אבא –“‬
‫“שתוק‪ ,‬גבריאל‪.‬״ קולו של בּנדיקט היה קר ומצווה‪ ,‬אבל בפעם הראשונה היה גם פחד‬
‫בקולו ובעיניו‪“ .‬שרלוט‪ ,‬מה את מנסה לומר?״‬
‫“אתה יודע טוב מאוד מה אני מנסה לומר‪ ,‬בּנדיקט‪,‬״ השיבה לו שרלוט‪“ .‬השאלה היא אם‬
‫אתה רוצה שאחלוק את המידע הזה עם המסדר‪ .‬ועם הילדים שלך‪ .‬אתה יודע מה זה יעשה‬
‫להם‪.‬״‬
‫בנדיקט נשען לאחור‪“ .‬אני יודע לזהות סחיטה‪ ,‬שרלוט‪ .‬מה את רוצה ממני?״‬
‫היה זה וויל שענה‪ ,‬להוט מכדי לעצור בעצמו‪“ .‬ותר על קריאת התיגר שלך‪ .‬תמוך בשרלוט‬
‫בישיבת המועצה‪ .‬אמור להם מדוע המכון צריך להישאר בידיה‪ .‬אתה אדם רהוט‪ .‬אני בטוח‬
‫שתדע מה לומר‪.‬״‬
‫בּנדיקט העביר את מבטו מוויל לשרלוט‪ .‬שפתיו התעקלו‪“ .‬אלה התנאים שלך?״‬
‫עוד לפני שוויל הספיק לדבר‪ ,‬הוסיפה שרלוט‪“ ,‬לא‪ ,‬יש עוד‪ .‬אנחנו רוצים לדעת איך אתה‬
‫יוצר קשר עם מוֹרטמן‪ ,‬והיכן הוא נמצא‪.‬״‬
‫בּנדיקט גיחך‪“ .‬יצרתי איתו קשר דרך נתנאל גריי‪ .‬אבל מאחר שהרגתם אותו‪ ,‬ספק אם‬
‫יוכל לספק לכם מידע‪.‬״‬
‫שרלוט נראתה מזועזעת‪“ .‬אתה רוצה לומר שאיש אינו יודע היכן הוא נמצא?״‬
‫“בטח לא אני‪,‬״ אמר בּנדיקט‪“ .‬מוֹרטמן לא טיפש‪ ,‬לצערך הרב‪ .‬הוא ביקש ממני להשתלט‬
‫על המכון‪ ,‬כדי שיוכל לפגוע בו מבפנים‪ .‬אבל זו רק אחת מתוכניותיו הרבות‪ ,‬זה רק קצה‬
‫קצהו של הקרחון‪ .‬הוא מחכה לזה זמן רב‪ .‬והוא ישתלט על המסדר‪ .‬וגם עליה‪.‬״ עיניו נחו על‬
‫טסה‪.‬‬
‫“בשביל מה הוא צריך אותי?״ שאלה טסה‪.‬‬
‫“אינני יודע‪,‬״ אמר בּנדיקט בחיוך ערמומי‪“ .‬אני יודע שהוא שואל תמיד לשלומך‪ .‬דאגה‬
‫שכזו נוגעת ללב‪ ,‬במיוחד אצל חתן לעתיד‪.‬״‬
‫“הוא אמר שהוא יצר אותי‪,‬״ המשיכה טסה‪“ .‬למה התכוון?״‬
‫“אין לי מושג‪ .‬את טועה אם את חושבת שאני איש סודו‪.‬״‬
‫“אתה צודק‪,‬״ אמר לו וויל‪“ ,‬לא נראה לי שיש לכם הרבה מן המשותף‪ ,‬פרט לחיבה לשֵדות‬
‫ולרוע‪.‬״‬
‫“וויל!״ התפרצה טסה‪.‬‬
‫“לא התכוונתי אלייך‪,‬״ אמר וויל במבט מופתע‪“ .‬התכוונתי למועדון פנדמוניום –“‬
‫“אם סיימתם עם ההצגה שלכם‪,‬״ אמר בּנדיקט‪“ ,‬אני רוצה להבהיר דבר אחד לבני‪ .‬גדעון‪,‬‬
‫דע לך שאם תתמוך בשרלוט בּראנוול בעניין זה‪ ,‬לא תהיה עוד אורח רצוי תחת קורת הגג‬
‫שלי‪ .‬לא לחינם אומרים שאסור לשים את כל הביצים בסל אחד‪.‬״‬
‫בתגובה הרים גדעון את ידיו אל פניו כאילו התכוון להתפלל‪ .‬אבל ציידי הצללים לא נהגו‬
‫להתפלל‪ ,‬וטסה הבינה מהר מאוד מה הוא עושה – הוא הסיר את טבעת הכסף שענד על‬
‫אצבעו‪ .‬הטבעת דמתה לזו של משפחת קרסטֵיירז שג׳ם ענד‪ ,‬אבל בטבעת הזאת הוטבעו כמה‬
‫להבות‪ .‬זו היתה הטבעת של משפחת לייטווּד‪ .‬הוא הניח אותה על קצה שולחן העבודה של‬
‫אביו ופנה אל אחיו‪.‬‬
‫“גבריאל‪,‬״ אמר‪“ .‬אתה מוכן לבוא איתי?״‬
‫עיניו הירוקות של גבריאל ברקו מזעם‪“ .‬אתה יודע שאני לא יכול‪.‬״‬
‫“כן‪ ,‬אתה יכול‪.‬״ גדעון הושיט את ידו לאחיו‪ .‬בּנדיקט לטש את מבטו בשניהם‪ .‬הוא החוויר‬
‫קלות‪ ,‬כאילו הבין פתאום שהוא עלול לאבד לא בן אחד‪ ,‬אלא את שניהם‪ .‬ידו אחזה בקצה‬
‫השולחן‪ ,‬ומפרקי אצבעותיו הלבינו‪ .‬טסה לא יכלה שלא להביט במפרק היד שהתגלה מתחת‬
‫לשרוול‪ .‬הוא היה חיוור מאוד‪ ,‬ותלמים שחורים ועגולים חרצו אותו‪ .‬משהו בו עורר בה‬
‫בחילה‪ ,‬והיא קמה ממקומה‪ .‬וויל כבר עמד לצדה‪ .‬רק שרלוט עדיין ישבה כמו גברת חסודה‬
‫וחתומת־פנים‪.‬‬
‫“גבריאל‪ ,‬בבקשה‪,‬״ אמר גדעון‪“ .‬בוא איתי‪.‬״‬
‫“ומי יטפל באבא? מה יאמרו אנשים על המשפחה שלנו אם שנינו ננטוש אותו?״ אמר‬
‫גבריאל‪ ,‬ובקולו נשמעו מרירות וייאוש‪“ .‬מי ינהל את האחוזות שלנו‪ ,‬את המושב במועצה –“‬
‫“אני לא יודע‪,‬״ אמר לו גדעון‪“ .‬אבל זה לא צריך להיות אתה‪ .‬החוק –“‬
‫קולו של גבריאל רעד‪“ .‬משפחה קודמת לחוק‪ ,‬גדעון‪.‬״ עיניו ננעצו לרגע באחיו; ואז הסיט‬
‫את מבטו‪ ,‬נשך את שפתו וניגש לעמוד מאחורי בּנדיקט‪ ,‬כשידו מונחת על גב כיסאו של אביו‪.‬‬
‫בּנדיקט חייך; לפחות בזה הוא ניצח‪ .‬שרלוט קמה על רגליה בסנטר מורם‪“ .‬אני מאמינה‬
‫שנראה אותך מחר בחדר המועצה‪ ,‬בּנדיקט‪ .‬אני בטוחה שתדע מה לעשות‪,‬״ אמרה ויצאה‬
‫מהחדר כשהיא מלווה בגדעון ובטסה‪ .‬רק וויל היסס לרגע בפתח החדר‪ ,‬ועיניו ננעצו‬
‫בגבריאל‪ ,‬אך הנער סירב להביט בפניו‪ .‬וויל משך בכתפיו וסגר את הדלת מאחוריו‪.‬‬

‫הם נסעו בחזרה למכון בדממה‪ ,‬וגשם הצליף בחלונות הכרכרה‪ .‬שרלוט ניסתה לפנות לגדעון‬
‫כמה פעמים‪ ,‬אבל הוא שתק‪ ,‬ורק הביט דרך החלון בנוף המטושטש של רחובות העיר‪ .‬טסה‬
‫לא ידעה אם הוא כועס‪ ,‬מתחרט על מעשיו‪ ,‬ואולי חש הקלה‪ .‬הוא נראה אדיש כמו תמיד‪ ,‬גם‬
‫כששרלוט אמרה לו שהוא תמיד מוזמן לגור במכון‪ ,‬ושאין לה מילים להביע את תודתה על מה‬
‫שעשה‪ .‬לבסוף‪ ,‬כשהגיעו לסטראנד‪ ,‬אמר‪“ ,‬הייתי בטוח שגבריאל יבוא איתי‪ .‬שאם י ֵדע על‬
‫מוֹרטמן‪...‬״‬
‫“הוא עדיין לא מבין‪,‬״ אמרה לו שרלוט‪“ .‬תן לו זמן‪.‬״‬
‫“איך אתה ידעת?״ וויל נעץ בגדעון מבט סקרן‪“ .‬אנחנו גילינו רק עכשיו מה קרה לאימא‬
‫שלך‪ .‬וסופי אמרה שאין לך מושג –“‬
‫“ביקשתי מסיריל למסור שני כרטיסי ביקור‪,‬״ הסבירה שרלוט‪“ .‬אחד לבּנדיקט ואחד‬
‫לגדעון‪.‬״‬
‫“הוא תחב אותו לידי בלי שאבא שם לב‪,‬״ אמר גדעון‪“ .‬הספקתי לקרוא אותו רגע לפני‬
‫שנכנסתם‪.‬״‬
‫“ובחרת להאמין לנו ככה סתם?״ שאלה טסה‪“ .‬כל כך מהר?״‬
‫גדעון החזיר את מבטו אל החלון שטוף הגשם‪ .‬הוא חשק את לסתו‪“ .‬כל הסיפור של אבא‬
‫על מותה של אימא לא נשמע לי הגיוני‪ .‬זה נשמע לי אמין‪.‬״‬
‫כשישבו צפופים בכרכרה הלחה‪ ,‬וגדעון במרחק סנטימטרים ספורים ממנה‪ ,‬הרגישה טסה‬
‫דחף מוזר להושיט את ידה אליו‪ ,‬לומר לו שגם לה היה אח שאהבה‪ ,‬ושאיבדה אותו לגורל‬
‫אכזר ממוות‪ ,‬ולכן היא מבינה‪ .‬היא הבינה כעת מדוע מצא חן בעיני סופי – הפגיעות שרחשה‬
‫מתחת לארשת האדישה‪ ,‬הכנות שמתחת לפנים הנאות‪.‬‬
‫אבל היא לא אמרה דבר‪ ,‬כי ידעה שזה לא יתקבל בברכה‪ .‬וויל‪ ,‬שישב לצדה‪ ,‬היה כמו‬
‫קפיץ דרוך של אנרגיה‪ .‬מדי פעם הבחינה בהבזק של כחול כשלכסן את מבטו אליה‪ ,‬או בקצה‬
‫קצהו של חיוך – חיוך מתוק להפתיע‪ ,‬כמעט מסוחרר‪ ,‬חיוך שמעולם לא ראתה בפניו של וויל‪.‬‬
‫היה נדמה שהוא חולק איתה בדיחה פרטית‪ ,‬אלא שהיא לא ממש הבינה מהי הבדיחה‪ .‬ובכל‬
‫זאת‪ ,‬המתח ניכר בו כל כך‪ ,‬עד שאיבדה לחלוטין את שלוות רוחה כשסוף־סוף הגיעו למכון‪,‬‬
‫וסיריל ניגש לפתוח להם את דלת הכרכרה – רטוב עד לשד עצמותיו‪ ,‬אבל חייכן כתמיד‪.‬‬
‫הוא עזר לשרלוט לרדת ראשונה‪ ,‬ולאחר מכן לטסה‪ ,‬ופתאום וויל עמד לצדה‪ ,‬לאחר שקפץ‬
‫מהכרכרה וכמעט צנח לתוך שלולית‪ .‬הגשם פסק‪ .‬וויל נשא את מבטו אל השמים ואחז‬
‫בזרועה של טסה‪“ .‬בואי איתי‪,‬״ לחש וכיוון אותה אל דלת המכון‪.‬‬
‫טסה הציצה מעבר לכתפה אל שרלוט שעמדה למרגלות המדרגות‪ .‬נדמה שסוף־סוף‬
‫הצליחה לדרבן את גדעון לדבר איתה‪ .‬היא החוותה בידיה בהתלהבות‪.‬‬
‫“כדאי שנחכה להם‪ ,‬וויל‪ ,‬לא יפה –“ אמרה טסה‪.‬‬
‫וויל טלטל את ראשו הכהה בנחישות‪“ .‬שרלוט תמשיך לקשקש לנצח‪ ,‬תשאל אותו באיזה‬
‫חדר הוא רוצה לשהות ותאמר לו שהיא אסירת תודה על עזרתו‪ ,‬ואני רק רוצה לדבר איתך‪.‬״‬
‫טסה נעצה בו מבט כשנכנסו למכון‪ .‬וויל רצה לדבר איתה‪ .‬הוא אמר זאת בעבר‪ ,‬זה נכון‪,‬‬
‫אבל הישירות הזאת לא היתה אופיינית לו‪.‬‬
‫מחשבה עלתה במוחה‪ .‬הייתכן שג׳ם סיפר לו על האירוסים שלהם? האם הוא כועס כי הוא‬
‫חושב שאינה ראויה לחברו הטוב? אבל מתי היתה לג׳ם הזדמנות? אולי בזמן שהתלבשה –‬
‫ובכל זאת‪ ,‬וויל לא נראה כעוס‪.‬‬
‫“אני מת לספר לג׳ם על הפגישה שלנו‪,‬״ אמר לה כשעלו במדרגות‪“ .‬הוא בחיים לא יאמין‬
‫למה שקרה – שגדעון הפנה עורף לאביו! מילא לגלות סודות לסופי‪ ,‬אבל לוותר על הנאמנות‬
‫שלך למשפחה! והנה‪ ,‬הוא ויתר על טבעת המשפחה‪.‬״‬
‫“כמו שאמרת‪,‬״ הסכימה טסה כשעלו במדרגות ופנו ללכת בפרוזדור‪ .‬ידו עטוית הכפפה של‬
‫וויל היתה חמימה על זרועה‪“ .‬גדעון מאוהב בסופי‪ .‬אנשים יעשו הכול בשביל האהבה‪.‬״‬
‫וויל הביט בה כאילו מילותיה טלטלו אותו‪ ,‬ואז חייך את אותו חיוך מתוק ומכעיס כמו‬
‫בכרכרה‪“ .‬מדהים‪ ,‬נכון?״‬
‫טסה התכוונה לענות‪ ,‬אלא שאז הגיעו לטרקלין שהיה מואר היטב; לפיד אור המכשפות‬
‫בער במלוא עוזו‪ ,‬ואש בערה באח‪ .‬הווילונות הוסטו לאחור וחשפו ריבועים של שמי עופרת‪.‬‬
‫טסה הסירה את כובעה ואת כפפותיה והניחה אותם על שולחן מרוקני‪ .‬וויל נכנס אחריה‬
‫לחדר‪ ,‬ופתאום ראתה שהוא מבריח את הדלת‪.‬‬
‫טסה צמצמה את עיניה‪“ .‬וויל‪ ,‬למה אתה נועל –“‬
‫היא לא סיימה את המשפט‪ .‬וויל צמצם את הפער ביניהם בשני צעדים ארוכים‪ ,‬ופתאום‬
‫חיבק אותה בחום‪ .‬היא התנשפה בהפתעה‪ ,‬ואז אחז וויל בזרועותיה והוליך אותה לאחור עד‬
 ‫שכמעט התנגשו בקיר‪.‬‬
‫“וויל‪,‬״ אמרה בהשתאות‪ ,‬אך הוא הצמיד אותה לקיר בגופו‪ ,‬ידיו החליקו על כתפיה‪ ,‬על‬
‫שערה הרטוב‪ ,‬ופתאום היה פיו החמים על פיה‪ .‬היא נפלה לאחור והסתחררה וטבעה בנשיקה‬
‫שלו‪ :‬שפתיו היו רכות‪ ,‬וגופו היה נוקשה כנגד גופה‪ ,‬והיה לו טעם של גשם‪ .‬חום התפשט‬
‫בחלל בטנה כששפתיו נעו בדחיפות מעל פניה‪ ,‬מבקשות ממנה להגיב‪.‬‬
‫פניו של ג׳ם הבזיקו כנגד עפעפיה העצומים‪ .‬היא הניחה את ידיה על החזה השטוח של וויל‬
‫והדפה אותו מעליה בכל כוחה‪ .‬נשימתה בקעה מגרונה כמעט באלימות‪“ :‬לא‪.‬״‬
‫וויל נסוג בהפתעה לאחור‪ .‬קולו היה נמוך וסדוק כשדיבר‪“ .‬אבל אתמול בלילה? במרפאה?‬
‫אני – את חיבקת אותי –“‬
‫באמת? הלם שטף את גופה כשהבינה שזה לא היה חלום‪ ,‬ככלות הכול‪ .‬ואולי הוא משקר?‬
‫אבל לא‪ .‬איך היה יכול לדעת על מה חלמה?‬
‫“אני‪...‬״ היא גמגמה במבוכה‪“ .‬חשבתי שאני חולמת‪.‬״‬
‫המבט מלא התשוקה נמוג ונעלם מעיניו של וויל‪ ,‬והוחלף בכאב ובבלבול‪ .‬גם הוא כמעט‬
‫גמגם‪“ :‬אבל גם היום – חשבתי שאת – אמרת שאת משתוקקת להישאר איתי לבד –“‬
‫“חשבתי שאתה מחכה להתנצלות! הצלת את חיי במחסן התה‪ ,‬ואני באמת אסירת תודה‪,‬‬
‫וויל‪ .‬חשבתי שאתה מצפה ממני לומר את זה –“‬
‫וויל הביט בה כאילו סטרה לו‪“ .‬לא הצלתי את חייך כדי שתהיי אסירת תודה!״‬
‫“אז למה?״ קולה התרומם‪“ .‬כי מילאת את תפקידך? כי החוק אומר –“‬
‫“עשיתי את זה כי אני אוהב אותך!״ כמעט צעק‪ ,‬וכשהבחין במבט ההמום על פניה‪ ,‬הוסיף‬
‫ברוך‪“ ,‬אני אוהב אותך‪ ,‬טסה‪ .‬אהבתי אותך כמעט מהרגע הראשון שנפגשנו‪.‬״‬
‫טסה פכרה את כפות ידיה‪ .‬הן היו קרות כקרח‪“ .‬חשבתי שלא תוכל להיות אכזרי יותר‬
‫מכפי שהיית על הגג באותו היום‪ .‬כנראה טעיתי‪ .‬זה אכזרי יותר‪.‬״‬
‫וויל עמד ללא ניע‪ .‬ואז הניד את ראשו באטיות מצד לצד‪ ,‬כמו חולה המכחיש את האבחנה‬
‫הקטלנית של רופא‪“ .‬את‪ ...‬לא מאמינה לי?״‬
‫“ודאי שלא‪ .‬אחרי הדברים שאמרת לי‪ ,‬איך שהתייחסת אליי –“‬
‫“הייתי חייב‪,‬״ אמר‪“ .‬לא היתה לי בררה‪ .‬טסה‪ ,‬תקשיבי לי‪.‬״ היא פנתה אל הדלת; הוא‬
‫מיהר לחסום את דרכה‪ ,‬עיניו הכחולות בוערות‪“ .‬תקשיבי לי‪ ,‬בבקשה‪ .‬בבקשה‪.‬״‬
‫טסה היססה‪ .‬האופן שבו אמר “בבקשה״ – כשגרונו כמעט נשנק – זה היה שונה ממה‬
‫שקרה על הגג‪ .‬אז הוא בקושי היה מסוגל להביט בה‪ .‬עכשיו הוא נעץ בה מבט של ייאוש‪,‬‬
‫כאילו ניסה להכריח אותה להישאר בכוח רצונו בלבד‪.‬‬
‫הקול שזעק בתוכה שהוא יפגע בה‪ ,‬שהוא סתם משקר‪ ,‬נחלש והלך‪ ,‬עד שנקבר מתחת לקול‬
‫בוגדני – שהלך והתעצם וביקש שתישאר‪ .‬שתשמע את דבריו‪.‬‬
‫“טסה‪.‬״ וויל העביר את ידו בשערו השחור‪ ,‬ואצבעותיו הדקות רעדו מהתרגשות‪ .‬טסה‬
‫זכרה איך הרגישה כשנגעה בשיער הזה‪ ,‬כשהעבירה את אצבעותיה בתוכו‪ ,‬כמו משי מחוספס‬
‫על עורה‪“ .‬את מה שאספר לך כעת מעולם לא סיפרתי לאיש חוץ ממגנוס‪ ,‬וזה משום‬
‫שנזקקתי לעזרתו‪ .‬אפילו לג׳ם לא סיפרתי‪.‬״ וויל נשם עמוקות‪“ .‬כשהייתי בן שתים־עשרה‬
‫ועדיין גרתי בבית הוריי בוויילס‪ ,‬מצאתי פּיקסיס במשרדו של אבי‪.‬״‬
‫היא לא ידעה למה לצפות‪ ,‬אבל ודאי שלא ציפתה לזה‪“ .‬פּיקסיס? למה שאביך ישמור‬
‫פּיקסיס?״‬
‫“מזכרת מימיו כצייד צללים? מי יודע? אבל האם את זוכרת את מה שכתוב בקודקס על‬
‫קללות ואיך הן מוטלות? אז כשפתחתי את התיבה‪ ,‬שחררתי את השד מָרבּאס – והוא קילל‬
‫אותי‪ .‬הוא נשבע שכל מי שיאהב אותי אי־פעם ימות‪ .‬לא הייתי מאמין לו – באותם ימים לא‬
‫ידעתי דבר על כישופים – אבל אחותי מתה באותו הלילה‪ ,‬היא מתה מוות נורא‪ .‬חשבתי‬
‫שהקללה החלה לפעול את פעולתה‪ .‬ברחתי מהמשפחה והגעתי לכאן‪ .‬הרגשתי שזו הדרך‬
‫היחידה להבטיח את שלומם‪ ,‬ולא להביא למותם‪ .‬בהתחלה לא הבנתי שאני מצטרף למשפחה‬
‫אחרת‪ .‬הנרי‪ ,‬שרלוט‪ ,‬אפילו ג׳סמין הטיפשה – הייתי חייב לוודא שאיש מהם לא יוכל לאהוב‬
‫אותי‪ .‬אחרת‪ ,‬הייתי משוכנע שאסכן את חייהם‪ .‬במשך שנים הרחקתי את כולם מעליי – את‬
‫כל מי שלא הצלחתי לסלק מחיי לחלוטין‪.‬״‬
‫טסה בהתה בו‪ .‬המילים הדהדו בראשה‪ .‬הרחקתי את כולם מעליי – את כל מי שלא הצלחתי‬
‫לסלק מחיי – והיא הרהרה בשקרים שלו‪ ,‬בהתגנבויות שלו‪ ,‬ביחסו המחפיר לשרלוט ולהנרי‪,‬‬
‫באכזריות שנראתה מאולצת‪ ,‬אפילו סיפורה של טטיאנה שאהבה אותו כמו שרק ילדות‬
‫יודעות לאהוב‪ ,‬ושאת חיבתה מחץ ללא רחם‪ .‬והיה כמובן גם‪“ ...‬ג׳ם‪,‬״ לחשה‪.‬‬
‫הוא הביט בה בייאוש‪“ .‬ג׳ם שונה‪,‬״ לחש‪.‬‬
‫“ג׳ם גוסס‪ .‬הנחת לג׳ם לאהוב אותך כי גם ככה הוא קרוב למוות? חשבת שהקללה לא‬
‫תשפיע עליו?״‬
‫“עם כל שנה שחלפה‪ ,‬והוא נשאר בחיים‪ ,‬זה נראה לי סביר יותר‪ .‬חשבתי שאוכל ללמוד‬
‫לחיות כך‪ .‬חשבתי שאחרי מותו של ג׳ם‪ ,‬וכשימלאו לי שמונה־עשרה‪ ,‬אלך להתבודד אי־שם‪,‬‬
‫כך שהקללה שלי לא תשפיע על איש – אבל אז הכול השתנה‪ .‬בגללך‪.‬״‬
‫“בגללי?״ שאלה טסה בקול חרישי‪ ,‬מוכה הלם‪.‬‬
‫צלו של חיוך נגע בשפתיו‪“ .‬כשפגשתי אותך בפעם הראשונה‪ ,‬חשבתי שאת שונה מכל אדם‬
‫שהכרתי אי־פעם‪ .‬הצחקת אותי‪ .‬איש חוץ מג׳ם לא הצחיק אותי בחיי כבר חמש שנים‪ .‬ואת‬
‫עשית את זה בטבעיות שכזו‪ ,‬כמו נשימה‪.‬״‬
‫“אבל אפילו לא הכרת אותי‪ .‬וויל –“‬
‫“שאלי את מגנוס‪ .‬הוא יגיד לך‪ .‬אחרי אותו לילה על הגג הלכתי אליו‪ .‬הרחקתי אותך‬
‫מעליי‪ ,‬כי חשבתי שהתחלת להבין איך אני מרגיש כלפייך‪ .‬במקדש באותו היום‪ ,‬כשחשבתי‬
‫שאת מתה‪ ,‬הייתי משוכנע שקראת את רגשותיי בפניי‪ .‬הייתי מבועת‪ .‬הייתי חייב לעורר בך‬
‫שנאה כלפיי‪ ,‬טסה‪ .‬אז ניסיתי‪ .‬ואז רציתי למות‪ .‬חשבתי שאוכל לשאת את השנאה שלך‪ ,‬אבל‬
‫לא יכולתי‪ .‬הבנתי שתמשיכי לגור במכון‪ ,‬ושבכל פעם שנתראה אחיה מחדש את מה שקרה‬
‫בעליית הגג‪ ,‬אאלץ אותך לתעב אותי‪ ,‬וזה היה כמו רעל שחנק את גרוני‪ .‬פניתי למגנוס‬
‫ודרשתי ממנו לעזור לי למצוא את השד שקילל אותי‪ ,‬כדי שיסיר את הקללה‪ .‬חשבתי שאם זה‬
‫יקרה‪ ,‬אוכל לנסות שוב‪ .‬שאולי זה יהיה תהליך אטי וכואב ובלתי־אפשרי כמעט‪ ,‬אבל חשבתי‬
‫שתוכלי לחבב אותי שוב אם רק אומר לך את האמת‪ .‬שאוכל לזכות שוב באמון שלך – לבנות‬
‫איתך משהו לאט־לאט‪.‬״‬
‫“אתה – אתה רוצה לומר שהקללה הוסרה? שהיא איננה?״‬
‫“לא רבצה עליי קללה‪ ,‬טסה‪ .‬השד רימה אותי‪ .‬מעולם לא היתה קללה‪ .‬כל השנים האלה‬
‫הייתי אידיוט‪ .‬ועם זאת‪ ,‬ידעתי כי הדבר הראשון שעליי לעשות הוא לספר לך איך אני מרגיש‬
‫באמת‪.‬״ הוא פסע צעד נוסף קדימה‪ ,‬והפעם היא לא נסוגה לאחור‪ .‬היא נעצה בו מבט‪ ,‬בעורו‬
‫החיוור שהיה כמעט שקוף מתחת לעיניו‪ ,‬בשערו הכהה שהסתלסל ברקותיו‪ ,‬בקימורי צווארו‪,‬‬
‫בעיניו הכחולות ובשפתיו המשורטטות‪ .‬היא הביטה בו כאילו הביטה במקום אהוב‪ ,‬משום‬
‫שלא ידעה אם תשוב אי־פעם לראותו‪ ,‬כאילו ניסתה לחרות אותו בזיכרונה‪ ,‬לצייר אותו‬
‫בפנים עפעפיה‪ ,‬כך שתוכל לראותו בכל פעם שתעצום את עיניה‪.‬‬
‫היא שמעה את קולה שלה כאילו הגיע ממרחק‪“ .‬למה אני?״ לחשה‪“ .‬למה דווקא אני‪ ,‬וויל?‬
‫״‬
‫הוא היסס‪“ .‬אחרי שהבאנו אותך לכאן‪ ,‬אחרי ששרלוט מצאה את המכתבים שלך לאחיך‪,‬‬
‫אני – קראתי אותם‪.‬״‬
‫טסה שמעה את עצמה אומרת חרישית‪“ ,‬אני יודעת שקראת אותם‪ .‬מצאתי אותם בחדר‬
‫שלך כשהייתי שם עם ג׳ם‪.‬״‬
‫הוא נראה מופתע‪“ .‬לא אמרת לי דבר‪.‬״‬
‫“בהתחלה כעסתי‪,‬״ הודתה‪“ .‬אבל זה היה בלילה שמצאנו אותך במאורה של בני עפרית‪.‬‬
‫אמרתי לעצמי שהיית פשוט סקרן‪ ,‬או ששרלוט ביקשה ממך לקרוא אותם‪.‬״‬
‫“לא‪,‬״ אמר‪“ .‬שלפתי אותם בעצמי מתוך האש‪ .‬קראתי את כולם‪ .‬כל מילה שכתבת‪ .‬את‬
‫ואני‪ ,‬טס‪ ,‬אנחנו דומים מאוד‪ .‬אנחנו חיים ונושמים מילים‪ .‬הספרים הם שמנעו ממני להתאבד‪,‬‬
‫כשחשבתי שלעולם לא אוכל לאהוב אף אחד או להיות נאהב‪ .‬הספרים עוררו בי תחושה שאני‬
‫לא לגמרי לבד‪ .‬הם כנים איתי‪ ,‬ואני איתם‪ .‬וכשקראתי את המילים שכתבת‪ ,‬כשהבנתי שהיית‬
‫לפעמים כל כך בודדה ומפוחדת‪ ,‬אבל תמיד אמיצה; כשהבנתי איך את רואה את העולם‪,‬‬
‫צבעים ומרקמים וצלילים‪ ,‬הרגשתי – הרגשתי איך את חושבת‪ ,‬מקווה‪ ,‬מרגישה‪ ,‬חולמת‪.‬‬
‫הרגשתי שאני חולם וחושב ומרגיש איתך‪ .‬חלמתי את מה שחלמת‪ ,‬רציתי את מה שרצית –‬
‫ואז הבנתי שאני רוצה רק אותך‪ .‬את הנערה שמאחורי האותיות‪ .‬אהבתי אותך מהרגע הראשון‬
‫שקראתי אותן‪ .‬ואני אוהב אותך גם היום‪.‬״‬
‫טסה החלה לרעוד‪ .‬מאז ומעולם ייחלה שמישהו יאמר לה בדיוק את הדברים הללו‪ .‬ובתוך‬
‫תוכה‪ ,‬עמוק בלבה‪ ,‬ייחלה שוויל יאמר לה אותם‪ .‬וויל‪ ,‬שאהב את אותם ספרים כמוה‪ ,‬את‬
‫אותה שירה‪ ,‬שהצחיק אותה גם כשרתחה מזעם‪ .‬והנה הוא עמד כעת לפניה ואמר לה שהוא‬
‫אוהב את הדברים שיצאו מלבה‪ ,‬את נשמתה‪ .‬אמר לה דברים שכבר כמעט לא קיוותה לשמוע‪.‬‬
‫אמר לה דברים שכבר לא תשמע לעולם‪ ,‬לא כך‪ .‬ולא מפיו‪.‬‬
‫אבל זה לא שינה דבר‪.‬‬
‫“מאוחר מדי‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“אל תגידי את זה‪.‬״ קולו נשמע כמו לחישה‪“ .‬אני אוהב אותך‪ ,‬טסה‪ .‬אני אוהב אותך‪.‬״‬
‫היא נדה בראשה‪“ .‬וויל‪ ...‬די‪.‬״‬
‫הוא נשם נשימה רדודה‪“ .‬ידעתי שלא תאמיני לי בהתחלה‪,‬״ אמר‪“ .‬טסה‪ ,‬בבקשה‪ ,‬האם את‬
‫לא מאמינה לי‪ ,‬או שאינך מסוגלת לדמיין שאת אוהבת אותי בחזרה? כי אם זו האפשרות‬
‫השנייה –“‬
‫“וויל‪ .‬זה כבר לא משנה –“‬
‫“שום דבר כבר לא משנה!״ קולו התרומם‪“ .‬אני יודע שאם את שונאת אותי‪ ,‬זה בגלל שאני‬
‫דחפתי אותך לזה‪ .‬אני יודע שאין לך סיבה לתת לי הזדמנות שנייה או לראות אותי באור אחר‪.‬‬
‫אבל אני מתחנן‪ ,‬תני לי הזדמנות‪ .‬אעשה הכול‪ .‬הכול‪.‬״‬
‫קולו נסדק‪ ,‬והיא שמעה בתוכו הד של קול אחר‪ .‬היא ראתה את ג׳ם מביט בה‪ ,‬ואת כל‬
‫האהבה והאור והתקווה והציפייה של העולם מבזיקים בעיניו‪.‬‬
‫“לא‪,‬״ לחשה‪“ .‬זה בלתי־אפשרי‪.‬״‬
‫“זה כן אפשרי‪,‬״ אמר בייאוש‪“ .‬זה חייב להיות אפשרי‪ .‬לא ייתכן שאת שונאת אותי כל כך‬
‫–“‬
‫“אני לא שונאת אותך בכלל‪,‬״ אמרה בעצב גדול‪“ .‬ניסיתי לשנוא אותך‪ ,‬וויל‪ .‬אבל לא‬
‫יכולתי‪.‬״‬
‫“אם כן‪ ,‬יש סיכוי‪.‬״ התקווה שבה וניצתה בעיניו‪ .‬היה אסור לה לדבר ברוך שכזה – אוי‬
‫אלוהים‪ ,‬האם יש משהו שיכול להקל את סבלם? היא חייבת לומר לו‪ .‬עכשיו‪ .‬מהר‪ .‬קצרות‪.‬‬
‫“טסה‪ ,‬אם את לא שונאת אותי‪ ,‬אז יש סיכוי שתוכלי גם –“‬
‫“ג׳ם הציע לי נישואים‪,‬״ אמרה פתאום‪“ .‬ואני השבתי לו בחיוב‪.‬״‬
‫“מה?״‬
‫“אמרתי שג׳ם הציע לי נישואים‪,‬״ לחשה‪“ .‬הוא שאל אם אסכים להינשא לו‪ .‬ואני אמרתי‬
‫שכן‪.‬״‬
‫וויל הלבין כולו‪ .‬הוא לחש‪“ ,‬ג׳ם? ג׳ם שלי?״‬
 ‫היא הנהנה‪ ,‬כי לא ידעה מה לומר‪.‬‬
‫וויל מעד לאחור והניח את ידו על גב כיסא בניסיון למצוא את שיווי משקלו‪ .‬הוא נראה כמו‬
‫אדם שבעטו בבטנו בפתאומיות אכזרית‪“ .‬מתי?״‬
‫“הבוקר‪ .‬אני והוא התקרבנו מאוד זה תקופה ארוכה‪.‬״‬
‫“את – וג׳ם?״ וויל נראה כמי שנתבקש להאמין בבלתי־אפשרי – בשלג באמצע הקיץ‪,‬‬
‫בחורף לונדוני ללא טיפת גשם‪.‬‬
‫בתשובה נגעה טסה בקצות אצבעותיה בתליון מאבן הירקן שג׳ם נתן לה‪“ .‬הוא נתן לי את‬
‫זה‪,‬״ אמרה‪ .‬קולה היה שקט מאוד‪“ .‬זו היתה מתנת החתונה של אמו‪.‬״‬
‫וויל הביט בו‪ ,‬באותיות הסיניות‪ ,‬כאילו הביט בנחש שנתלה על גרונה‪“ .‬הוא לא אמר לי‬
‫מילה‪ .‬מעולם לא אמר לי מילה אחת עלייך‪ .‬לא בהקשר הזה‪.‬״ הוא הסיט את שערו מפניו‪,‬‬
‫תנועה אופיינית שראתה אותו עושה אלף פעמים‪ ,‬אלא שכעת רעדה ידו‪“ .‬את אוהבת אותו?״‬
‫“כן‪ ,‬אני אוהבת אותו‪,‬״ אמרה וראתה אותו מתכווץ‪“ .‬אתה לא אוהב אותו?״‬
‫“אבל הוא יבין‪,‬״ אמר וויל בקול המום‪“ .‬אם נסביר לו מה קרה‪ .‬אם נספר לו‪ ...‬הוא יבין‪.‬״‬
‫לרגע דמיינה טסה את עצמה מסירה את התליון מצווארה‪ ,‬חוצה את הפרוזדור‪ ,‬נוקשת על‬
‫דלתו של ג׳ם‪ .‬מחזירה לו אותו‪ .‬אומרת לו שעשתה טעות‪ ,‬שהיא לא יכולה להתחתן איתו‪ .‬היא‬
‫יכולה לומר לו‪ ,‬לספר לו הכול עליה ועל וויל – שהיא לא בטוחה‪ ,‬שהיא זקוקה לזמן‪ ,‬שהיא‬
‫לא יכולה להבטיח לו את כל לבה‪ ,‬כי חלק ממנו יהיה שייך תמיד לוויל‪.‬‬
‫ואז הרהרה במילים הראשונות ששמעה את ג׳ם אומר כשעיניו עצומות‪ ,‬גבו מופנה אליה‪,‬‬
‫ופניו מורמות אל אור הירח‪ .‬וויל? וויל‪ ,‬זה אתה? וגם באופן שבו התרכך קולו של וויל‪,‬‬
‫והתרככו פניו‪ ,‬רק בנוכחותו של ג׳ם; באופן שג׳ם אחז בידו של וויל במרפאה כשדימם; בוויל‬
‫שצעק ג׳יימס! כשהאוטומטון השליך את ג׳ם מעליו‪.‬‬
‫לא אוכל לנתק אותם זה מזה‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬לא אוכל להיות אחראית לדבר כזה‪.‬‬
‫לעולם לא אוכל לספר לאף אחד מהם את האמת‪.‬‬
‫היא דמיינה את פניו של ג׳ם אם תבטל את האירוסים‪ .‬הוא יגיב על כך בנועם‪ .‬ג׳ם תמיד‬
‫הגיב על כל דבר בנועם‪ .‬אבל משהו יקר בתוכו יישבר‪ ,‬משהו מהותי‪ .‬הוא לא ישוב להיות‬
‫כשהיה‪ ,‬וגם וויל לא יוכל לנחם אותו‪ .‬ונותר לו זמן מועט כל כך‪.‬‬
‫ומה עם וויל? מה הוא יעשה? גם אם לבו נשבר כעת‪ ,‬היא ידעה שאם תפר את הבטחתה‬
‫לג׳ם‪ ,‬הוא לא ייגע בה עוד‪ ,‬לא יעז להיות איתה למרות אהבתו אליה‪ .‬כי איך יוכל להפגין את‬
‫אהבתו אליה בנוכחות ג׳ם‪ ,‬בידיעה שאושרו שלו עולה לחברו הטוב במחיר כבד כל כך? גם‬
‫אם וויל ישכנע את עצמו שזה אפשרי‪ ,‬בעיניו היא תמיד תהיה הנערה שג׳ם אהב עד ליום‬
‫מותו של ג׳ם‪ .‬עד ליום מותה שלה‪ .‬הוא לא יבגוד בג׳ם‪ ,‬גם לא אחרי מותו‪ .‬אילו היה זה‬
‫מישהו אחר‪ ,‬כל אדם אחר בעולם – אבל היא לא אהבה אף אחד אחר‪ .‬אלה היו השניים‬
‫שאהבה‪ .‬לטוב‪ .‬ולרע‪.‬‬
 ‫היא ניסתה לשוות לקולה קרירות‪ .‬ושלוות נפש‪“ .‬לומר לו מה?״‬
‫וויל רק נעץ בה מבט‪ .‬היה אור בעיניו כשטיפס במדרגות‪ ,‬כשנעל את הדלת‪ ,‬ואז נשק לה –‬
‫אור מסמא‪ ,‬מלא שמחה‪ .‬וכעת הוא נעלם‪ ,‬נמוג כמו נשימתו האחרונה של אדם גוסס‪ .‬היא‬
‫חשבה על נייט‪ ,‬שדימם למוות בזרועותיה‪ .‬היא היתה אז חסרת־אונים‪ ,‬ולא היה בכוחה לעזור‬
‫לו‪.‬‬
‫וכך גם כעת‪ .‬היא הרגישה שהחיים מדממים מגופו של וויל הרונדייל‪ ,‬ולא היה בכוחה‬
‫לעשות דבר כדי לעזור לו‪.‬‬
‫“ג׳ם יסלח לי‪,‬״ אמר וויל‪ ,‬אך הייאוש כבר התגנב לפניו‪ ,‬לקולו‪ .‬הוא כבר ויתר‪ ,‬חשבה‬
‫טסה; וויל‪ ,‬שמעולם לא ויתר על מאבק כלשהו לפני שהחל‪“ .‬הוא‪...‬״‬
‫“אתה צודק‪,‬״ אמרה‪“ .‬הוא אף פעם לא יוכל לכעוס עליך‪ ,‬וויל; הוא אוהב אותך יותר מדי‪.‬‬
‫אני בטוחה שגם כלפיי לא תישאר טינה בלבו‪ .‬אבל הבוקר הוא אמר לי כי האמין תמיד שימות‬
‫בלי שאף אחת תאהב אותו כמו שאביו אהב את אמו‪ ,‬בלי לזכות באהבה שכזו‪ .‬אתה באמת‬
‫רוצה שאחצה את הפרוזדור ואנקוש על דלתו ואקח את זה ממנו? והאם תמשיך לאהוב אותי‬
‫אם אעשה את זה?״‬
‫וויל הביט בה ארוכות‪ .‬ופתאום נדמה שהוא נמעך מבפנים כמו נייר; הוא התיישב בכורסה‬
‫והליט את פניו בידיו‪“ .‬תבטיחי לי‪,‬״ אמר‪“ .‬שאת אוהבת אותו‪ .‬מספיק כדי להתחתן איתו‬
‫ולהסב לו אושר‪.‬״‬
‫“כן‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫“אז אם את אוהבת אותו‪,‬״ אמר חרישית‪“ ,‬בבקשה‪ ,‬טסה‪ ,‬אל תאמרי לו את מה שאמרתי‬
‫לך‪ .‬אל תאמרי לו שאני אוהב אותך‪.‬״‬
‫“והקללה? הוא לא יודע –“‬
‫“בבקשה‪ ,‬אל תספרי לו גם על זה‪ .‬גם לא להנרי או לשרלוט‪ ,‬לאף אחד‪ .‬אני חייב לספר‬
‫להם בעיתוי שאבחר‪ ,‬בדרך שלי‪ .‬תעמידי פנים שלא אמרתי לך דבר‪ .‬אם אכפת לך ממני‪,‬‬
‫טסה‪...‬״‬
‫“לא אומר דבר לאיש‪,‬״ הסכימה‪“ .‬אני נשבעת לך‪ .‬אני מבטיחה‪ ,‬בשם המלאך שלי‪ .‬המלאך‬
‫של אמי‪ .‬וויל‪...‬״‬
‫הוא שמט את ידיו‪ ,‬אך נדמה שהתקשה להישיר אליה מבט‪ .‬הוא לפת את צדי הכורסה‪,‬‬
‫ומפרקי אצבעותיו לבנים‪“ .‬מוטב שתלכי‪ ,‬טסה‪.‬״‬
‫אבל היא לא יכלה לשאת את זה‪ .‬לא כשהוא נראה כך‪ ,‬כאילו גסס מבפנים‪ .‬יותר מכול‪ ,‬היא‬
‫רצתה לגשת אליו ולחבק אותו‪ ,‬לנשק לעיניו העצומות‪ ,‬לעורר בו שוב חיוך‪“ .‬כל הסבל‬
‫שידעת‪,‬״ אמרה‪“ ,‬מאז שהיית בן שתים־עשרה – היה הורג מזמן כל אדם רגיל‪ .‬האמנת תמיד‬
‫שאיש אינו אוהב אותך‪ ,‬לא יוכל לאהוב אותך לעולם‪ ,‬והעובדה שכולם סביבך נשארו בחיים‬
‫היתה מבחינתך עדות לכך שהם לא אהבו אותך‪ .‬אבל שרלוט אוהבת אותך‪ .‬וגם הנרי‪ .‬וג׳ם‪.‬‬
‫והמשפחה שלך‪ .‬כולם יאהבו אותך לעד‪ ,‬וויל הרונדייל‪ ,‬כי אינך יכול להסתיר את כל הטוב‬
‫שבך‪ ,‬גם אם תתאמץ‪.‬״‬
‫הוא הרים את פניו והביט בה‪ .‬היא ראתה את להבות האש משתקפות בעיניו הכחולות‪.‬‬
‫“ואת? את אוהבת אותי?״‬
‫ציפורניה ננעצו בכפות ידיה‪“ .‬וויל‪,‬״ אמרה‪.‬‬
‫הוא הביט בה‪ ,‬כמעט דרכה‪ ,‬בעיוורון‪“ .‬את אוהבת אותי?״‬
‫“אני‪...‬״ היא נשמה נשימה עמוקה‪ .‬זה כאב‪“ .‬ג׳ם צדק לגביך‪ .‬אתה הרבה יותר טוב מכפי‬
‫שחשבתי‪ .‬לא נתתי לך מספיק קרדיט‪ ,‬ואני מצטערת על כך‪ .‬כי אם זה אתה‪ ,‬אם זה וויל‬
‫האמיתי‪ ,‬ואני מאמינה שכן‪ ,‬לא תתקשה למצוא מישהי שתאהב אותך‪ ,‬וויל‪ ,‬מישהי שרק לך‬
‫יהיה מקום בלבה‪ .‬אבל אני‪...‬״‬
‫הוא השמיע קול שהיה ספק צחקוק ספק אנחה‪“ .‬׳שרק לך יהיה מקום בלבה‪,‬׳״ אמר‪“ .‬היית‬
‫מאמינה שזו לא הפעם הראשונה שאמרת לי את זה?״‬
‫היא נדה בראשה‪ ,‬מבולבלת‪“ .‬וויל‪ ,‬אני לא –“‬
‫“לעולם לא תוכלי לאהוב אותי‪,‬״ אמר לה ביובש‪ ,‬וכשלא הגיבה‪ ,‬כשלא אמרה דבר‪ ,‬הוא‬
‫נרעד – צמרמורת פשטה בכל גופו – והוא קם מהכורסה מבלי להביט בה‪ .‬הוא הזדקף וחצה‬
‫את החדר‪ .‬היא התבוננה בו כשגישש בידו בחיפוש אחר הבריח‪ ,‬וידה מונחת על פיה; נדמה‬
‫שנדרש לו נצח כדי למצוא אותו‪ ,‬ואז פתח את הדלת‪ ,‬יצא אל הפרוזדור וטרק את הדלת‬
‫מאחוריו‪.‬‬
‫וויל‪ ,‬חשבה‪ .‬וויל‪ ,‬זה אתה? עיניה כאבו מבפנים‪ .‬איכשהו גילתה שהיא יושבת על הרצפה‬
‫מול האח המבוערת‪ .‬היא הביטה בלהבות‪ ,‬חיכתה לדמעות שיבואו‪ .‬שום דבר לא קרה‪ .‬אחרי‬
‫זמן רב כל כך שהדפה אותן בחזרה פנימה‪ ,‬נדמה שאיבדה את היכולת לבכות‪.‬‬
‫היא אחזה במחתת האח ודחפה את הקצה אל בין הגחלים הלוחשות‪ ,‬חשה בחומן על פניה‪.‬‬
‫תליון הירקן התחמם סביב צווארה‪ ,‬כמעט צרב את עורה‪.‬‬
‫היא שלפה את המחתה מהאש‪ .‬היא זהרה באדום‪ ,‬כמו לב‪ .‬טסה סגרה את ידה סביב הקצה‪.‬‬
‫לרגע לא הרגישה דבר‪ .‬ופתאום‪ ,‬כאילו ממרחק רב‪ ,‬שמעה את עצמה זועקת‪ ,‬ונדמה‬
‫שמפתח הסתובב בלבה ושחרר סוף־סוף את הדמעות‪ .‬המחתה נפלה ונחבטה ברצפה‪.‬‬
‫סופי‪ ,‬ששמעה אותה צורחת‪ ,‬הגיעה בריצה ומצאה את טסה על ברכיה ליד האח‪ ,‬ידה‬
‫שנכוותה צמודה אל חזה‪ ,‬והיא מתייפחת כאילו חישב לבה להישבר‪.‬‬

‫היתה זו סופי שלקחה אותה לחדרה‪ ,‬וסופי שהלבישה אותה בכתונת לילה ועזרה לה להיכנס‬
‫למיטה‪ ,‬וסופי ששטפה את הכווייה במטלית קרה ומשחה אותה במרקחת של עשבי מרפא –‬
‫אותה משחה‪ ,‬אמרה לטסה‪ ,‬ששרלוט מרחה על לחייה של סופי כשהגיעה למכון‪.‬‬
‫“את חושבת שתישאר לי צלקת?״ שאלה טסה‪ ,‬בעיקר מסקרנות ולא משום שבאמת היה‬
‫אכפת לה‪ .‬הכווייה‪ ,‬והבכי שבא בעקבותיה‪ ,‬צרבו את רגשותיה וסילקו אותם מגופה‪ .‬היא‬
‫הרגישה קלה וחלולה כמו קליפה‪.‬‬
‫“אולי קטנה‪ ,‬לא כמו שלי‪,‬״ ענתה לה סופי בכנות וכרכה את ידה של טסה בתחבושת‪.‬‬
‫“כוויות בדרך כלל כואבות יותר ממידת חומרתן‪ ,‬אם את יורדת לסוף דעתי‪ ,‬ומשחתי את ידך‬
‫במהירות‪ .‬את תהיי בסדר‪.‬״‬
‫“לא‪ ,‬אני לא אהיה בסדר‪,‬״ אמרה לה טסה‪ ,‬שהביטה בידה ואז בסופי‪ .‬סופי‪ ,‬שהיתה יפה‬
‫כמו תמיד‪ ,‬רגועה וסבלנית במדיה השחורים ובמצנפתה הלבנה‪ ,‬עם התלתלים שמסגרו את‬
‫פניה‪“ .‬אני שוב מתנצלת‪ ,‬סופי‪,‬״ אמרה‪“ .‬צדקת לגבי גדעון‪ ,‬ואני טעיתי‪ .‬הייתי צריכה‬
‫להקשיב לך‪ .‬את האדם האחרון עלי אדמות שינהג בטיפשות בחברת גברים‪ .‬בפעם הבאה‬
‫שתאמרי על אדם כלשהו שהוא ראוי לאמון‪ ,‬אני אאמין לך‪.‬״‬
‫סופי חייכה מאוזן לאוזן‪ ,‬חיוך שהשכיח גם מזרים את הצלקת שעל לחייה‪“ .‬אני מבינה למה‬
‫אמרת את זה‪.‬״‬
‫“הייתי צריכה לסמוך עלייך –“‬
‫“ואני לא הייתי צריכה לכעוס‪,‬״ אמרה לה סופי‪“ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬אני עצמי לא ידעתי מה‬
‫הוא יעשה‪ .‬לא הייתי בטוחה בעצמי‪ ,‬עד שחזר איתכם בכרכרה והבנתי שהוא יעמוד לצדנו‪.‬״‬
‫“אבל זה בטח נחמד‪,‬״ אמרה טסה ומוללה בידה את השמיכה‪“ ,‬שהוא יגור כאן איתנו‪ .‬קרוב‬
‫כל כך אלייך –“‬
‫“זה יהיה הדבר הנורא ביותר בעולם‪,‬״ אמרה לה סופי‪ ,‬ופתאום נקוו דמעות בעיניה‪ .‬טסה‬
‫קפאה באימה ותהתה מה אמרה‪ .‬הדמעות גדשו את עיניה של סופי בלי לזלוג ונצנצו בגוון‬
‫ירקרק‪“ .‬אם הוא יגור פה‪ ,‬הוא יראה אותי כמו שאני באמת‪ .‬משרתת‪.‬״ קולה נסדק‪“ .‬ידעתי‬
‫שאסור לי להיפגש איתו כשהזמין אותי‪ .‬גברת בּראנוול לא מענישה משרתות רק משום שיש‬
‫להן מחזרים‪ ,‬אבל ידעתי שזה אסור בגלל מי שהוא ומי שאני – אין לנו זכות להיות ביחד‪.‬״‬
‫היא ניגבה את עיניה בידה‪ ,‬ופתאום החלו הדמעות לזלוג והרטיבו את לחייה‪ ,‬הבריאה‬
‫והמצולקת גם יחד‪“ .‬אני עלולה לאבד הכול אם ארשה לעצמי – ומה הוא יפסיד? שום דבר‪.‬״‬
‫“גדעון לא כזה‪.‬״‬
‫“הוא בנו של אביו‪,‬״ אמרה סופי‪“ .‬מי אמר שזה לא חשוב? גם ככה הוא לא התכוון‬
‫להתחתן עם סתמית‪ ,‬אבל אם יראה אותי מטפלת באח המבוערת בחדרו‪ ,‬עושה כביסה –“‬
‫“אם הוא אוהב אותך‪ ,‬זה לא יפריע לו‪.‬״‬
‫“לאנשים זה תמיד מפריע‪ .‬הם לא אציליים כמו שאת חושבת‪.‬״‬
‫טסה חשב על וויל כשהליט את פניו בידיו ואמר‪ ,‬אם את אוהבת אותו‪ ,‬בבקשה‪ ,‬טסה‪ ,‬אל‬
‫תאמרי לו את מה שאמרתי לך‪“ .‬את יכולה למצוא אצילות גם במקומות הכי פחות צפויים‪,‬‬
‫סופי‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬היית רוצה להיות ציידת צללים? באמת? לא היית מעדיפה –“‬
 ‫“בוודאי שאני רוצה‪,‬״ אמרה סופי‪“ .‬יותר מכל דבר בעולם‪ .‬תמיד רציתי‪.‬״‬
‫“לא היה לי מושג‪,‬״ אמרה לה טסה בהשתאות‪.‬‬
‫“פעם חשבתי שאם אתחתן עם מר ג׳ם –“ סופי עצמה מוללה את השמיכה‪ ,‬ואז נשאה את‬
‫מבטה וחייכה בעגמומיות‪“ .‬עדיין לא שברת את לבו‪ ,‬נכון?״‬
‫“לא‪,‬״ אמרה לה טסה‪ .‬רק קרעתי את שלי לשניים‪“ .‬לא שברתי את לבו‪.‬״‬
21
 ‫גחלים לוחשות‬
‫‪.O brother, the gods were good to you‬‬
‫‪.Sleep, and be glad while the world endures‬‬
‫‪;Be well content as the years wear through‬‬
‫‪;Give thanks for life, and the loves and lures‬‬
‫‪,Give thanks for life, O brother, and death‬‬
‫‪,For the sweet last sound of her feet, her breath‬‬
‫‪,For gifts she gave you, gracious and few‬‬
‫‪.Tears and kisses, that lady of yours‬‬
‫– אלג׳רנון צ׳רלס סווינבורן‪The Triumph of Time ,‬‬

‫מוזיקה זרמה מתחת לדלת חדרו של ג׳ם‪ ,‬שהיתה פתוחה קלות‪ .‬וויל עמד ליד הדלת‪ ,‬ידו‬
‫מונחת על הידית וכתפו שעונה על הקיר‪ .‬הוא חש מותש‪ ,‬עייף כפי שלא היה מימיו‪ .‬האנרגיה‬
‫העצומה שבערה בתוכו והשאירה אותו ערני מאז הטיול שלו לצ׳ייני ווֹק‪ ,‬התפוגגה ונעלמה‬
‫לחלוטין‪ ,‬ובמקומה נותרה רק חשכה מותשת‪.‬‬
‫הוא חיכה לטסה שתרוץ אחריו לאחר שטרק את דלת הטרקלין‪ ,‬אבל זה לא קרה‪ .‬הוא עדיין‬
‫ראה אותה בעיני רוחו‪ ,‬מביטה בו‪ ,‬עיניה כמו ענני סערה אפורים וגדולים‪ .‬ג׳ם הציע לי‬
‫נישואים‪ ,‬ואני השבתי לו בחיוב‪.‬‬
‫את אוהבת אותו?‬
‫אני אוהבת אותו‪.‬‬
‫והנה הוא עמד כעת מול דלת חדרו של ג׳ם‪ .‬הוא לא ידע אם בא לכאן כדי לשכנע את ג׳ם‬
‫שיוותר על טסה – אם זה אפשרי בכלל – או משום שלכאן נהג לבוא תמיד כדי למצוא נחמה‪,‬‬
‫ואי אפשר לוותר בקלות על הרגל של שנים‪ .‬הוא פתח את הדלת; אור המכשפות נשפך‬
‫החוצה אל הפרוזדור‪ ,‬והוא נכנס לחדרו של ג׳ם‪.‬‬
‫ג׳ם ישב על תיבת המסע שלמרגלות מיטתו‪ ,‬וכינורו נח על כתפו‪ .‬עיניו היו עצומות‪ ,‬והקשת‬
‫ניסרה את המיתרים‪ ,‬אך זוויות שפתיו רטטו כשהפּראבָּ טאי שלו נכנס לחדר‪ .‬הוא שאל‪:‬‬
‫“וויל? זה אתה‪ ,‬וויל?״‬
‫“כן‪,‬״ השיב לו חברו‪ .‬הוא עמד בפתח החדר‪ ,‬ונדמה שהתקשה להיכנס פנימה‪.‬‬
‫ג׳ם הפסיק לנגן ופקח את עיניו‪ֶ “ .‬ט ֶלמָן‪,‬״ אמר‪“ .‬פנטזיה במי במול מז׳ור‪.‬״ הוא הניח את‬
‫הכינור ואת הקשת‪“ .‬נו‪ ,‬תיכנס‪ .‬אתה מלחיץ אותי כשאתה עומד שם כמו בול עץ‪.‬״‬
‫וויל פסע כמה צעדים לתוך החדר‪ .‬הוא בילה זמן רב כל כך בחדר הזה‪ ,‬שהרגיש כמעט כמו‬
‫בחדרו שלו‪ .‬אוסף ספרי התווים של ג׳ם; תיק הנשיאה שבו שמר את הכינור שלו; החלונות‬
‫שהכניסו פנימה ריבועים של אור שמש‪ .‬תיבת המסע‪ ,‬שעשתה את כל הדרך משנגחאי‪ .‬מקל‬
‫ההליכה עם הראש מירקן‪ ,‬שעמד שעון על הקיר‪ .‬הקופסה הקטנה שקושטה בחריתה של‬
‫קוואן יין‪ ,‬אֵלת החמלה‪ ,‬ובה הסמים של ג׳ם‪ .‬הכורסה שבה ישב וויל לילות רבים‪ ,‬צפה בג׳ם‬
‫בשנתו‪ ,‬ספר את נשימותיו והתפלל‪.‬‬
‫ג׳ם הביט בו‪ .‬עיניו נצצו; לא היה בהן שמץ של חשד‪ ,‬רק אושר טהור למראה חברו‪“ .‬אני‬
‫שמח שאתה כאן‪.‬״‬
‫“גם אני‪,‬״ אמר לו וויל בזעף‪ .‬הוא היה נבוך ותהה אם ג׳ם מרגיש בזה‪ .‬הוא מעולם לא חש‬
‫מבוכה בחברת הפּראבָּ טאי שלו‪ .‬זה בגלל המילים שעמדו לו על קצה הלשון‪ ,‬חשב לעצמו‪,‬‬
‫בגלל התחינה שהיתה בפיו‪.‬‬
‫אתה ודאי מבין‪ ,‬נכון‪ ,‬ג׳יימס? בלי טסה אין לי כלום – לא שמחה‪ ,‬לא אור‪ ,‬לא חיים‪ .‬אם אתה‬
‫אוהב אותי‪ ,‬תן לי אותה‪ .‬לא תוכל לאהוב אותה כמוני‪ .‬איש לא יוכל‪ .‬אם אתה באמת אחי‪ ,‬עשה‬
‫את זה למעני‪.‬‬
‫אך המילים נותרו בתוכו‪ ,‬וג׳ם רכן קדימה‪ ,‬קולו נמוך וממתיק־סוד‪“ .‬וויל‪ .‬רציתי לספר לך‬
‫משהו‪ ,‬ולא בנוכחות כולם‪.‬״‬
‫וויל חישל את עצמו‪ .‬זהו זה‪ .‬ג׳ם הולך לספר לו על האירוסים‪ ,‬והוא ייאלץ להעמיד פנים‬
‫שהוא שמח בשמחתו‪ ,‬ולא להקיא את נשמתו כפי שהתאווה לעשות‪ .‬הוא תחב את ידיו לכיסיו‪.‬‬
‫“מה העניין?״‬
‫השמש נצצה בשערו של ג׳ם כשהרכין את ראשו‪“ .‬רציתי לדבר איתך קודם‪ .‬אף פעם לא‬
‫דיברנו על אהבה‪ ,‬נכון‪ ,‬ואתה גם ככה ציניקן גדול‪...‬״ הוא חייך‪“ .‬חשבתי שתלעג לי‪ .‬וחוץ‬
‫מזה‪ ,‬לא עלה על דעתי שיש לי סיכוי‪ ,‬ושגם היא מרגישה כמוני‪.‬״‬
‫“טסה‪,‬״ אמר וויל‪ .‬שמה היה כמו סכינים בפיו‪.‬‬
‫חיוכו של ג׳ם הפיץ אור‪ ,‬האיר את פניו‪ ,‬וכל תקווה שוויל טיפח במסתרי לבו‪ ,‬שאולי ג׳ם‬
‫לא באמת אוהב אותה‪ ,‬התנדפה כמו ערפל ברוח עזה‪“ .‬תמיד מילאת את חובותיך בנאמנות‬
‫רבה‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪“ .‬ואני יודע שהיית עושה הכול כדי להציל את טסה במחסן‪ ,‬תהיה מי‬
‫שתהיה‪ .‬ובכל זאת חשבתי שאולי היית נחוש כל כך להציל אותה בגלל שידעת עד כמה היא‬
‫חשובה לי‪.‬״ הוא הטה את ראשו לאחור‪ ,‬וחיוכו זהר‪“ .‬ניחשתי נכון או שאני אידיוט?״‬
‫“אתה אידיוט‪,‬״ אמר לו וויל וניסה לבלוע את רוקו‪ ,‬אבל גרונו ניחר‪“ .‬אבל אתה צודק‪ .‬אני‬
‫יודע עד כמה היא חשובה לך‪.‬״‬
‫ג׳ם גיחך‪ .‬האושר ניכר היטב בפניו‪ ,‬בעיניו‪ ,‬חשב לעצמו וויל; הוא מעולם לא ראה אותו‬
‫ככה‪ .‬הוא תמיד ראה בג׳ם נוכחות רגועה ושלווה וחשב תמיד שהאושר‪ ,‬כמו הזעם‪ ,‬היה עבורו‬
‫רגש קיצוני ואנושי מדי‪ .‬כעת הבין שהוא טעה; ג׳ם פשוט מעולם לא היה מאושר כל כך‪ .‬לא‬
‫מאז מתו הוריו‪ ,‬ניחש וויל‪ .‬אבל וויל מעולם לא חשב על כך‪ .‬תמיד עניין אותו אם ג׳ם מוגן‪,‬‬
‫אם הוא מחזיק מעמד‪ ,‬ולא אם הוא מאושר‪.‬‬
‫ג׳ם הוא החטא הכי גדול שלי‪.‬‬
‫טסה צדקה‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬הוא רצה שתנתק את יחסיה עם ג׳ם בכל מחיר; כעת הבין שההפך‬
‫הוא הנכון‪ ,‬שלא יוכל לשאת זאת‪ .‬אתה צריך לפחות להאמין שיש בי כבוד – כבוד ואחריות‪,‬‬
‫אמר לג׳ם‪ ,‬והוא התכוון לזה‪ .‬הוא חייב לג׳ם את חייו‪ .‬הוא לא יכול לקחת ממנו את הדבר‬
‫היחיד שג׳ם רצה יותר מכול‪ .‬גם במחיר אושרו של וויל עצמו; כי ג׳ם לא היה רק אדם שאת‬
‫חובו כלפיו לעולם לא יוכל לפרוע‪ ,‬הוא היה גם אדם שאהב בכל נשמתו‪.‬‬
‫ג׳ם לא נראה רק מאושר יותר‪ ,‬אלא חזק יותר‪ ,‬חשב פתאום וויל‪ ,‬הצבע חזר ללחייו‪ ,‬והוא‬
‫ישב זקוף‪“ .‬עליי להתנצל‪,‬״ אמר ג׳ם‪“ .‬הייתי קשוח מדי כלפיך בעניין המאורה של בני‬
‫עפרית‪ .‬אני יודע שרק חיפשת נחמה‪.‬״‬
‫“לא‪ ,‬אתה צדקת –“‬
‫“לא‪.‬״ ג׳ם קם ממקומו‪“ .‬אם נהגתי בך בקשיחות‪ ,‬זה משום שקשה לי לראות אותך מתנהג‬
‫כאילו אינך שווה דבר‪ .‬לא משנה מה תעשה‪ ,‬אני רואה אותך כמו שאתה באמת‪ .‬אנחנו אחים‬
‫לדם‪ .‬אתה לא רק טוב יותר מכפי שאתה מתיימר להיות‪ ,‬אתה טוב יותר מרוב האנשים בעולם‬
‫הזה‪.‬״ הוא הניח יד רכה על כתפו של וויל‪“ .‬אתה שווה הכול‪ ,‬וויל‪.‬״‬
‫וויל עצם את עיניו‪ .‬הוא ראה את הבזלת השחורה של אולם המועצה‪ ,‬את שני מעגלי האש‬
‫שבערו על הרצפה‪ .‬את ג׳ם שיצא מתוך המעגל שלו ונכנס למעגל של וויל‪ ,‬כך שחלקו את‬
‫אותו מרחב‪ ,‬מוקפים באש‪ .‬באותם ימים עדיין היו עיניו שחורות וגדולות בפניו החיוורות‪.‬‬
‫וויל זכר את המילים של שבועת הפּראבָּ טאי‪ .‬אֶ ל אֲ שֶׁ ר תֵּ לֵ אֵ ֵל ‪ ...‬בַּ אֲ שֶׁ ר תָּ מוּת אָמוּת‪ ,‬וְשָׁ ם‬
‫אֶ קָּבֵ ר‪ .‬כֹּה יַעֲ שֶׂ ה לִ י הַ מַּ לְ אָ ‪ ,‬וְכ ֹה יוֹסִ יף‪ ,‬כִּ י הַ מָּ וֶת יַפְ ִריד בֵּ ינִי וּבֵ י ְנ ‪.‬‬
‫“תודה לך על מה שעשית למען טסה‪,‬״ אמר לו ג׳ם‪.‬‬
‫וויל התקשה להביט בג׳ם; הוא הפנה את מבטו אל הקיר‪ ,‬שבו התמזגו צלליהם‪ ,‬כך שהיה‬
‫קשה לומר היכן הסתיים האחד והחל השני‪“ .‬תודה שעמדת ליד האח חנוך כששלף את רסיסי‬
‫המתכת מהגב שלי‪,‬״ אמר‪.‬‬
‫ג׳ם צחק‪“ .‬בשביל מה יש פּרא ּבָטאי?״‬

‫אולם המועצה קושט בדגלים אדומים‪ ,‬רקומים ברוּנות שחורות; ג׳ם לחש לטסה שמדובר‬
‫ברוּנות של קבלת החלטות ושל חריצת דין‪.‬‬
‫הם התיישבו במקומותיהם בשורות הראשונות‪ ,‬לצדם של הנרי‪ ,‬גדעון‪ ,‬וויל ושרלוט‪ .‬טסה‬
‫לא דיברה עם וויל מאז היום הקודם; הוא לא ירד לארוחת הבוקר‪ ,‬והצטרף אליהם בחצר‬
‫באיחור‪ ,‬כשהוא דוהר במורד המדרגות ורוכס את כפתורי מעילו‪ .‬שערו השחור היה סתור‪,‬‬
‫והוא נראה כאילו לא ישן‪ .‬נדמה שניסה להתחמק ממבטה של טסה‪ ,‬וגם היא מצדה התחמקה‬
‫ממבטו‪ ,‬אף שהרגישה את עיניו מרפרפות עליה מעת לעת‪ ,‬כמו כתמי אפר חמים שצנחו על‬
‫עורה‪.‬‬
‫ג׳ם היה הג׳נטלמן המושלם; האירוסים שלהם עדיין היו סוד‪ ,‬ולמעט החיוך שעלה על‬
‫שפתיו בכל פעם שהביט בה‪ ,‬התנהג כאילו שום דבר לא השתנה‪ .‬כשהתיישבו במקומם באולם‬
‫המועצה‪ ,‬חשה שהוא מבריש את זרועה במפרקי אצבעותיו‪ ,‬בעדינות רבה‪ ,‬לפני שלקח את‬
‫ידו‪.‬‬
‫היא הרגישה שוויל צופה בהם מקצה השורה‪ .‬היא לא העזה להביט בו‪.‬‬
‫על הבמה המוגבהת שבמרכז האולם ישב בּנדיקט לייטווּד‪ ,‬שהפנה את צדודיתו אל חברי‬
‫המועצה וזקר את סנטרו בגאווה‪ .‬לידו ישב גבריאל; גם הוא‪ ,‬כמו וויל‪ ,‬נראה מותש ולא‬
‫מגולח‪ .‬הוא הציץ לרגע באחיו כשגדעון נכנס לאולם‪ ,‬ולאחר מכן כשזה תפס את מקומו‪,‬‬
‫בכוונה תחילה‪ ,‬בין ציידי הצללים של המכון‪ .‬גבריאל נשך את שפתו והשפיל את מבטו‪ ,‬אבל‬
‫לא זז ממקומו‪.‬‬
‫היא זיהתה כמה פרצופים מוכרים בקהל‪ .‬דודה קאלידה של שרלוט היתה שם‪ ,‬וכך גם‬
‫אֶלוּסיוּס סטארקוות׳ר הכחוש – אף שמן הסתם לא הוזמן‪ ,‬כפי שנהג להתלונן‪ .‬עיניו הצטמצמו‬
‫כשנפלו על טסה‪ ,‬והיא מיהרה להסב את פניה בחזרה אל קדמת האולם‪.‬‬
‫“התכנסנו כאן‪,‬״ אמר הקונסול וויילנד כשתפס את מקומו מאחורי הדוכן‪ ,‬ולשמאלו‬
‫האינקוויזיטור‪“ ,‬כדי לקבוע עד כמה סייעו למסדר שרלוט והנרי בּראנוול‪ ,‬כשפעלו בשבועיים‬
‫האחרונים לאיתורו של אקסל מוֹרטמן‪ ,‬ואם בעקבות קריאת התיגר של בּנדיקט לייטווּד מוטב‬
‫להפקיד את המכון בידיים אחרות‪.‬״‬
‫האינקוויזיטור קם‪ .‬הוא החזיק בידו דבר־מה כסוף ושחור‪“ .‬שרלוט בּראנוול‪ ,‬עלי בבקשה‬
‫לדוכן‪.‬״‬
‫שרלוט קמה על רגליה ועלתה במדרגות אל הבמה‪ .‬האינקוויזיטור מסר לה את חרב‬
‫התמותה‪ ,‬ושרלוט אחזה בלהב בשתי ידיה‪ .‬בקול שקט ומדוד שחזרה את אירועי השבועיים‬
‫האחרונים – החיפוש אחר מוֹרטמן בגזירי עיתונים ישנים ובתיעוד היסטורי‪ ,‬הביקור‬
‫ביורקשייר‪ ,‬האיום על משפחת הרונדייל‪ ,‬גילוי בגידתה של ג׳סי‪ ,‬הקרב במחסן‪ ,‬מותו של‬
‫נייט‪ .‬היא לא שיקרה ולו פעם אחת‪ ,‬אף שטסה שמה לב שהשמיטה פרט קטן פה ושם‪ .‬כנראה‬
‫היו דרכים לעקוף את חרב התמותה‪ ,‬גם אם במקצת‪.‬‬
‫מדי פעם במהלך נאומה של שרלוט הגיבו חברי המועצה בקול על דבריה‪ :‬הם התנשמו‬
‫בכבדות ורקעו ברגליהם‪ ,‬בעיקר לנוכח הגילוי על בוגדנותה של ג׳סמין‪“ .‬הכרתי את ההורים‬
‫שלה‪,‬״ שמעה טסה את דודה קאלידה אומרת בקול מירכתי האולם‪“ .‬איזה סיפור נורא –‬
‫נורא!״‬
‫“והיכן הנערה כעת?״ שאל האינקוויזיטור‪.‬‬
‫“בתא המעצר בעיר השתקנים‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ ,‬ממתינה לעונשה על הפשע שביצעה‪.‬‬
‫הודעתי לקונסול על מקום הימצאה‪.‬״‬
‫האינקוויזיטור‪ ,‬שפסע אנה ואנה על הבמה‪ ,‬נעצר ונעץ בשרלוט מבט נוקב‪“ .‬אמרת‬
‫שהנערה היתה עבורך כמו בת‪,‬״ אמר‪“ ,‬ובכל זאת מסרת אותה בקלות לאחים השתקנים?‬
‫מדוע?״‬
‫“השמירה על החוק קשה לפעמים‪,‬״ אמרה לו שרלוט‪“ ,‬אבל זה החוק‪.‬״‬
‫זווית פיו של הקונסול וויילנד התרוממה קלות‪“ .‬ואתה אמרת שהיא תנהג בפושעים ביד‬
‫רכה‪ ,‬בּנדיקט‪,‬״ ציין האיש‪“ .‬אתה רוצה להגיב?״‬
‫בּנדיקט קם ממקומו; הוא עמד על הבמה בשביעות רצון עצמית‪ ,‬וחפתיו הצחים כשלג‬
‫בצבצו מתחת למקטורן הטוויד המחויט שלגופו‪“ .‬כן‪ ,‬אני רוצה להגיב‪,‬״ אמר‪“ .‬אני תומך בלב‬
‫שלם בשרלוט בּראנוול כראש המכון בלונדון‪ ,‬ומוותר על קריאת התיגר שלי‪.‬״‬
‫רחש של תדהמה עבר בקהל‪.‬‬
‫בּנדיקט חייך בנועם‪.‬‬
‫האינקוויזיטור הסתובב והביט בו כממאן להאמין‪“ .‬אז אתה אומר‪,‬״ הדהד האיש‪“ ,‬כי גם‬
‫אם ציידי הצללים הללו הרגו את נתנאל גריי – או אחראים למותו של הקשר היחיד שהיה לנו‬
‫למוֹרטמן‪ ,‬גם אם שוב נמצאה מרגלת בקרבם‪ ,‬גם אם אין להם שמץ של מושג היכן נמצא‬
‫מוֹרטמן‪ ,‬אתה בכל זאת ממליץ ששרלוט והנרי בּראנוול ינהלו את המכון?״‬
‫“אולי הם לא יודעים היכן נמצא מוֹרטמן‪,‬״ אמר בּנדיקט‪“ ,‬אבל הם יודעים מיהו‪ .‬וכמאמר‬
‫האסטרטג הצבאי הדגול של הסתמיים‪ ,‬סוּן דזֶה‪ ,‬בספרו אומנות המלחמה‪‘ ,‬הכר את האויב‬
‫שלך‪ ,‬והכר את עצמך‪ .‬אפילו תילחם במאה קרבות‪ ,‬לעולם לא תובס׳‪ .‬אנחנו יודעים עכשיו‬
‫שמוֹרטמן הוא בן־תמותה‪ ,‬ולא ישות על־טבעית; הוא רק אדם שמפחד מהמוות; אדם הנחוש‬
‫לנקום את נקמתו על מה שנראה בעיניו רצח לא־מוצדק של משפחתו‪ .‬ואין בלבו חמלה גם‬
‫כלפי שוכני תחתיות‪ .‬הוא מנצל אנשי־זאב כדי לעזור לו לבנות את הצבא המכאני שלו‪ ,‬הוא‬
‫מלעיט אותם בסמים כדי שיעבדו עשרים וארבע שעות ביממה‪ ,‬בידיעה ברורה שהסמים יהרגו‬
‫את אנשי־הזאב ויבטיחו את שתיקתם‪ .‬בהתחשב בגודלו של המחסן ובמספר הפועלים‬
‫שהעסיק‪ ,‬הצבא המכאני שלו יהיה גדול‪ .‬ובהתחשב במניעיו ובשנים הרבות שהוא מטפח את‬
‫תוכניותיו לנקמה‪ ,‬נראה לי שאי אפשר לדבר איתו בהיגיון‪ ,‬להניא אותו מתוכניתו‪ ,‬לעצור‬
‫אותו‪ .‬עלינו להתכונן למלחמה‪ .‬ואת זה לא ידענו קודם‪.‬״‬
‫האינקוויזיטור הביט בבּנדיקט בשפתיים חשוקות‪ ,‬כאילו חשד שמשהו אינו כשורה‪ ,‬אבל לא‬
‫ידע לומר מה‪“ .‬להתכונן למלחמה? ואיך אתה מציע שנעשה את זה – בהתחשב‪ ,‬כמובן‪ ,‬בכל‬
‫המידע החשוב כביכול שבני־הזוג בּראנוול שטחו בפנינו?״‬
‫בּנדיקט משך בכתפיו‪“ .‬על כך תצטרך להחליט המועצה בבוא הזמן‪ .‬אבל מוֹרטמן ניסה‬
‫לגייס שוכני תחתיות רבי־עוצמה‪ ,‬כמו ווּלזי סקוט וקאמיל בֶּלקוֹרט‪ .‬אמנם איננו יודעים היכן‬
‫הוא‪ ,‬אבל אנחנו יודעים כעת מהן שיטות הפעולה שלו‪ ,‬וכך נוכל להפיל אותו בפח‪ .‬אולי אם‬
‫נחבור לכמה מהמנהיגים החזקים ביותר בתחתיות‪ .‬שרלוט מכירה היטב את כולם‪ ,‬אתה לא‬
‫חושב?״‬
‫צחקוקים קלים נשמעו באולם; אבל הם לא צחקו על שרלוט‪ ,‬הם חייכו עם בּנדיקט‪ .‬גבריאל‬
‫עקב במבטו אחר אביו‪ ,‬ועיניו הירוקות בערו‪.‬‬
‫“ומה עם המרגלת במכון? האם אינך רואה בזה דוגמה נוספת לרשלנות של שרלוט?״ שאל‬
‫האינקוויזיטור‪.‬‬
‫“להפך‪,‬״ אמר בּנדיקט‪“ .‬היא טיפלה בעניין במהירות וללא רחם‪.‬״ הוא חייך אל שרלוט‬
‫חיוך חד‪“ .‬אני חוזר בי מהדברים שאמרתי על מורך לבה‪ .‬אין לי ספק שהיא יודעת לנהוג ביד‬
‫קשה כמו כל גבר‪.‬״‬
‫שרלוט החווירה‪ ,‬אבל לא אמרה דבר‪ .‬ידיה הקטנות המשיכו לאחוז בחרב התמותה‪.‬‬
‫הקונסול וויילנד נאנח בדרמטיות‪“ .‬חבל שלא הגעת למסקנה הזאת לפני שבועיים‪ ,‬בּנדיקט‪.‬‬
‫היית חוסך מאיתנו טרחה רבה‪.‬״‬
‫בּנדיקט משך בכתפיו באלגנטיות‪“ .‬חשבתי שעליה לעבור מבחן‪,‬״ אמר‪“ .‬למרבה המזל‪,‬‬
‫היא עברה את המבחן בהצלחה‪.‬״‬
‫וויילנד נד בראשו‪“ .‬טוב מאוד‪ .‬הבה נצביע‪.‬״ הוא הושיט לאינקוויזיטור מעין כלי מזכוכית‬
‫חלבית‪ ,‬והלה ירד אל הקהל ומסר את הכלי לאישה שישבה בכיסא הראשון בשורה הראשונה‪.‬‬
‫טסה הביטה בהתפעלות כשזו הרכינה את ראשה ולחשה לתוך הכלי‪ ,‬ולאחר מכן העבירה‬
‫אותו לאדם שמשמאלה‪.‬‬
‫הכלי הועבר מיד ליד בכל האולם‪ ,‬ופתאום הרגישה טסה שידו של ג׳ם מחליקה לתוך ידה‪.‬‬
‫היא נבהלה‪ ,‬אף שחשה כי חצאיתה הרחבה מסתירה היטב את ידיהם‪ .‬היא שילבה את‬
‫אצבעותיה באצבעותיו הרזות והעדינות ועצמה את עיניה‪ .‬אני אוהבת אותו‪ .‬אני אוהבת אותו‪.‬‬
‫אני אוהבת אותו‪ .‬ואכן‪ ,‬מגע ידו הרטיט את גופה‪ ,‬אף שכמעט פרצה בבכי – מרוב אהבה‪,‬‬
‫בלבול‪ ,‬שיברון לב‪ ,‬זכר המבט בפניו של וויל כשאמרה לו שהיא וג׳ם מאורסים‪ ,‬זכר האושר‬
‫שהתנדף מתוכו כמו אש שכבית בגשם‪.‬‬
‫ג׳ם משך את ידו מידה כדי לקחת את הכלי מגדעון שישב לצדו‪ .‬היא שמעה אותו לוחש‪,‬‬
‫“שרלוט בּראנוול‪,‬״ ואז העביר אותו להנרי שישב לצדה‪ .‬היא הביטה בו‪ ,‬והוא כנראה פירש‬
‫לא נכון את האומללות שבעיניה‪ ,‬כי הוא חייך אליה בעידוד‪“ .‬יהיה בסדר‪,‬״ אמר‪“ .‬הם יבחרו‬
‫בשרלוט‪.‬״‬
‫משהכלי סיים את מסעו‪ ,‬הוא הוחזר לאינקוויזיטור‪ ,‬שהציג אותו בחגיגיות לקונסול‪.‬‬
‫הקונסול נטל אותו מידו והניח אותו על הדוכן שלפניו‪ .‬בעזרת האסטלה שלו צייר רוּנָה על‬
‫הזכוכית‪.‬‬
‫הכלי רעד כמו קומקום שעומד על האש‪ .‬עשן לבן היתמר מצווארו – סך כל לחישותיהם‬
‫של מאות ציידי צללים‪ .‬העשן איית באוויר אותיות שהתגבשו לשם אחד‪.‬‬
‫שרלוט בּראנוול‪.‬‬
‫שרלוט הסירה את ידיה מחרב התמותה‪ ,‬וכמעט צנחה לאחור בהקלה‪ .‬הנרי קרא קריאות‬
‫אושר והשליך את כובעו באוויר‪ .‬סביבם עלה שאון של לחשושים ושל קטעי שיחה‪ .‬טסה לא‬
‫יכלה להתאפק‪ ,‬והביטה בוויל שישב בקצה השורה‪ .‬הוא היה שקוע בכיסאו‪ ,‬ראשו שמוט‬
‫לאחור ועיניו עצומות‪ .‬הוא נראה חיוור ומותש‪ ,‬כאילו גזלה הישיבה את שארית כוחותיו‪.‬‬
‫צעקה פילחה את ההמולה שמסביב‪ .‬טסה זינקה על רגליה והסתחררה‪ .‬היתה זו דודה‬
‫קאלידה; ראשה האפור והאלגנטי הוטל לאחור‪ ,‬והיא הצביעה אל התקרה‪ .‬קריאות הפתעה‬
‫נשמעו סביבם‪ ,‬כשציידי הצללים עקבו אחר מבטה‪ .‬מעליהם רחשו עשרות – אולי אפילו‬
‫מאות – יצורי מתכת שחורים ומזמזמים‪ ,‬כמו חיפושיות פלדה גדולות עם כנפיים מנחושת‪.‬‬
‫היצורים שייטו באוויר ומילאו את החדר בזמזום מכוער ומתכתי‪.‬‬
‫אחת מחיפושיות המתכת צללה מטה וריחפה מול טסה בגובה עיניה‪ ,‬והשמיעה קולות‬
‫נקישה‪ .‬לא היו לה עיניים‪ ,‬אך במרכז ראשה נראה עיגול מכוסה זכוכית‪ .‬היא הרגישה שג׳ם‬
‫אוחז בזרועה‪ ,‬מושך אותה לאחור‪ ,‬אבל היא שחררה את זרועה בקוצר רוח‪ ,‬תפסה את הכובע‬
‫שלראשה והטיחה אותו ביצור‪ ,‬שנלכד בין הכובע שלה למושב הכיסא‪ .‬הוא הגיב בזמזום‬
‫קולני וכעוס‪“ .‬הנרי!״ קראה טסה‪“ .‬הנרי‪ ,‬תפסתי אחד מהם –“‬
‫הנרי הופיע מאחוריה‪ ,‬פניו ורודות‪ ,‬והשפיל את מבטו אל הכובע‪ .‬חור קטן נפער בקטיפה‬
‫האפורה של הכובע האלגנטי‪ ,‬במקום שבו קרע אותו היצור המכאני‪ .‬הנרי קילל נמרצות‬
‫והנחית את אגרופו בעוצמה‪ ,‬כשהוא מוחץ את הכובע ואת היצור שבתוכו‪ .‬לרגע הוא זמזם‪,‬‬
‫ומיד נדם‪.‬‬
‫ג׳ם הושיט את ידו והרים בזהירות את הכובע המחוץ‪ .‬מתחתיו נשארו רק פיסות מרוסקות‬
‫– כנף מתכת‪ ,‬שלד וכמה רגלי נחושת‪“ .‬איכס‪,‬״ אמרה טסה‪“ .‬הוא נראה ממש כמו – חרק‪.‬״‬
‫היא נשאה את מבטה כשצעקה נוספת הדהדה באולם‪ .‬היצורים דמויי החרקים התקבצו יחדיו‬
‫לעננה שחורה במרכז האולם; היא בהתה בהם‪ ,‬כשהסתחררו במהירות גוברת והולכת‪,‬‬
‫ופתאום נעלמו כמו חיפושיות שחורות שנשאבות לתוך ביוב‪.‬‬
‫“מצטער על הכובע‪,‬״ אמר לה הנרי‪“ .‬אני אקנה לך אחר במקומו‪.‬״‬
‫“לעזאזל הכובע‪,‬״ אמרה לו טסה‪ ,‬ומסביבם הדהדו קריאותיהם הכעוסות של חברי המועצה‪.‬‬
‫היא הביטה במרכז האולם; הקונסול עמד שם‪ ,‬ובידו הניף את חרב התמותה הזוהרת‪ .‬מאחוריו‬
‫עמד בּנדיקט‪ ,‬פניו חתומות ועיניו קרות כקרח‪“ .‬אין ספק שיש לנו צרות גדולות מזו‪.‬״‬

‫“זה סוג של מצלמה‪,‬״ אמר הנרי‪ ,‬שהחזיק בחיקו את שברי יצור המתכת המרוסק בדרכם‬
‫חזרה הביתה בכרכרה‪“ .‬בלי ג׳סמין‪ ,‬נייט או בּנדיקט‪ ,‬כנראה לא נשארו למוֹרטמן מרגלים‬
‫אמינים שיכולים לדווח לו‪ .‬אז הוא שלח את היצורים האלה‪.‬״ הוא נבר בפיסות המתכת‪ ,‬שנחו‬
‫על ברכיו בשרידי כובעה של טסה‪.‬‬
‫“בנדיקט לא נראה שמח במיוחד לראות את היצורים האלה‪,‬״ אמר וויל‪“ .‬הוא ודאי הבין‬
‫שמוֹרטמן כבר יודע שהוא ערק‪.‬״‬
‫“זו היתה רק שאלה של זמן‪,‬״ אמרה שרלוט‪“ .‬הנרי‪ ,‬הדברים האלה מקליטים צלילים‪ ,‬כמו‬
‫פונטוגרף‪ ,‬או רק תמונות? הם עפים מהר כל כך –“‬
‫“אני לא יודע‪.‬״ הנרי קימט את מצחו‪“ .‬אצטרך לבחון את החלקים מקרוב בקריפטה שלי‪.‬‬
‫לא מצאתי צמצם‪ ,‬אבל זה לא אומר –“ הוא הביט בפרצופים שבהו בו חסרי־הבנה‪ ,‬ורק משך‬
‫בכתפיו‪“ .‬על כל פנים‪,‬״ אמר‪“ ,‬אולי זה לא כל כך נורא שגם חברי המועצה זכו להצצה‬
‫בהמצאות של מוֹרטמן‪ .‬לשמוע עליהן ממקור אחר זה טוב ויפה‪ ,‬אבל לראות אותן בפעולה‪...‬‬
‫את לא מסכימה איתי‪ ,‬לוטי?״‬
‫שרלוט מלמלה תשובה‪ ,‬אבל טסה לא שמעה אותה‪ .‬מחשבותיה נדדו לדבר מוזר שאירע‬
‫מיד לאחר שיצאו מאולם המועצה‪ ,‬כשחיכו לכרכרה של בני־הזוג בּראנוול‪ .‬ג׳ם פנה לשוחח‬
‫עם וויל‪ ,‬ופתאום היא הבחינה בשוליה של גלימה שחורה‪ ,‬ואֶלוּסיוּס סטארקוות׳ר קרב אליה‪,‬‬
‫פניו המאפירות עזות־מבע‪“ .‬מיס גריי‪,‬״ נבח לעברה‪“ .‬היצור המכאני – האופן שבו פנה‬
‫דווקא אלייך‪...‬״‬
‫טסה עמדה ללא ניע‪ ,‬ורק הביטה בו וחיכתה שיאשים אותה במשהו‪ ,‬אף שלא עלה על דעתה‬
‫במה‪.‬‬
‫“הכול טוף?״ שאל לפתע‪ ,‬ופתאום גבר עליו מבטאו היורקשיירי‪“ .‬הדבר הזה הוא לא פגע‬
‫בך‪ ,‬אה?״‬
‫טסה נדה בראשה לאטה‪“ .‬לא‪ ,‬מר סטארקוות׳ר‪ .‬תודה לך על הדאגה לשלומי‪ ,‬אבל לא‪.‬״‬
‫רק אז הסתובבו וויל וג׳ם ובהו בהם‪ .‬נדמה שגילה שהוא מושך תשומת לב‪ ,‬שכן‬
‫סטארקוות׳ר רק הנהן חדות‪ ,‬הסתובב והלך‪ ,‬כשגלימתו המרופטת מתבדרת סביבו‪.‬‬
‫טסה התקשתה להבין את פשר פנייתו אליה‪ .‬היא חשבה רק על הזמן הקצר שהעבירה בתוך‬
‫ראשו של סטארקוות׳ר‪ ,‬ועל התדהמה בפניו כשראה אותה לראשונה‪ .‬אלא שאז נעצרה‬
‫הכרכרה בחריקה בחזית המכון‪ .‬טסה וציידי הצללים יצאו מתוכה‪ ,‬להוטים להיחלץ מהחלל‬
‫הצפוף‪.‬‬
‫נדמה שקרע נקרע בענן האפור שכיסה את העיר‪ ,‬וקרן שמש צהובה כלימון בצבצה דרכו‬
‫וריצדה על המדרגות שבחזית המכון‪ .‬שרלוט פנתה ללכת‪ ,‬אבל הנרי עצר אותה וקירב אותה‬
‫אליו בזרוע שלא החזיקה בכובע ההרוס של טסה‪ .‬טסה הביטה בשניהם‪ ,‬ובלבה ניעור הניצוץ‬
‫הראשון של אושר מאז היום הקודם‪ .‬שרלוט והנרי חשובים לה מאוד‪ ,‬הבינה פתאום‪ ,‬והיא‬
‫רצתה שיהיו מאושרים‪“ .‬עלינו לזכור שהכול התנהל בדיוק כמו שקיווינו‪,‬״ אמר לה הנרי‬
‫וחיבק אותה בחום‪“ .‬אני כל כך גאה בך‪ ,‬יקירתי‪.‬״‬
‫טסה ציפתה להערה עוקצנית מצדו של וויל‪ ,‬אבל הוא רק בהה בשער המכון‪ .‬גדעון נראה‬
‫נבוך‪ ,‬וג׳ם נראה מרוצה‪.‬‬
‫שרלוט התנתקה מהנרי‪ ,‬הסמיקה ויישרה את כובעה‪ ,‬אבל ניכר בה שהיתה מאושרת‪.‬‬
‫“באמת‪ ,‬הנרי?״‬
‫“בהחלט! לא רק שאשתי יפה‪ ,‬היא גם מבריקה‪ ,‬ועלינו להכיר בכך!״‬
‫“בשלב זה‪,‬״ אמר וויל והמשיך להביט בשער‪“ ,‬ג׳סמין היתה אומרת לך להפסיק‪ ,‬אחרת‬
‫היא תקבל בחילה‪.‬״‬
‫החיוך נגוז מפניה של שרלוט‪“ .‬ג׳סי המסכנה‪...‬״‬
‫אך מבטו של הנרי היה קשוח‪ ,‬שלא כהרגלו‪“ .‬היה אסור לה לעשות את מה שעשתה‪ ,‬לוטי‪.‬‬
‫זאת לא אשמתך‪ .‬נוכל רק לקוות שהמועצה תנהג בה במידת הרחמים‪.‬״ הוא כחכח בגרונו‪.‬‬
‫“מספיק דיברנו על ג׳סמין היום‪ ,‬נכון? הערב אנחנו חוגגים‪ .‬המכון עדיין בידינו‪.‬״‬
‫שרלוט הביטה בו‪ ,‬קורנת מאושר‪ ,‬ובעיניה היתה אהבה כה עזה‪ ,‬שטסה נאלצה להסב את‬
‫מבטה אל המכון‪ .‬היא צמצמה את עיניה‪ .‬גבוה מעליהם קלטו עיניה תנועה קלה‪ .‬וילון נרעד‬
‫בפינת חלון‪ ,‬והיא ראתה פנים חיוורות שהציצו למטה‪ .‬סופי‪ ,‬שחיפשה את גדעון? היא‬
‫התקשתה לומר – הפנים נעלמו‪.‬‬

‫טסה התלבשה באותו הלילה בקפידה יתרה באחת מהשמלות החדשות ששרלוט העניקה לה‪:‬‬
‫שמלת סאטן כחולה עם מחוך בצורת לב ומחשוף עגול ועמוק‪ ,‬ומעליו תחרה עדינה‪.‬‬
‫השרוולים היו קצרים ותפוחים וחשפו את זרועותיה הלבנות הארוכות‪ .‬היא סלסלה את שערה‬
‫לתלתלים‪ ,‬הרימה אותם למעלה על עורפה ושזרה בשערה פרחי אמנון ותמר כחולים‪ .‬רק‬
‫כשסופי נעצה את אחרון הפרחים בזהירות בשערה‪ ,‬הבינה טסה שצבעם של הפרחים הוא‬
‫כצבע עיניו של וויל‪ ,‬ופתאום רצתה למשוך אותם בחזרה החוצה – אך מובן שלא עשתה דבר‪,‬‬
‫רק הודתה לסופי על המאמץ והחמיאה לה בכנות על שעיצבה את שערה יפה כל כך‪.‬‬
‫סופי יצאה מהחדר לפניה כדי לעזור לברידג׳ט במטבח‪ .‬טסה התיישבה מוכנית מול המראה‬
‫כדי לנשוך את שפתיה ולצבוט את לחייה‪ .‬היא זקוקה לצבע בפניה‪ ,‬חשבה‪ .‬היא היתה חיוורת‬
‫במיוחד‪ .‬תליון הירקן היה תחוב מתחת לתחרה שעל חזה‪ ,‬היכן שאיש לא יבחין בו; סופי‬
‫הביטה בו כשטסה התלבשה‪ ,‬אך לא אמרה מילה‪ .‬היא הושיטה את ידה אל תליון המלאך שלה‬
‫וענדה גם אותו לצווארה‪ .‬הוא נח מתחת לתליון האחר‪ ,‬מתחת לעצמות הבריח שלה‪ ,‬והרגיע‬
‫אותה בתקתוקו הקצוב‪ .‬אין סיבה שלא תוכל לענוד את שניהם‪ ,‬נכון?‬
‫כשיצאה אל הפרוזדור‪ ,‬חיכה לה שם ג׳ם‪ .‬עיניו אורו כשראה אותה‪ ,‬ולאחר ששלח מבט‬
‫חטוף לשני הצדדים‪ ,‬משך אותה אליו ונשק לה על פיה‪.‬‬
‫היא אילצה את גופה להינמס לתוך הנשיקה‪ ,‬לשקוע בתוכו כל כולה כמו ששקעה בעבר‪.‬‬
‫פיו היה רך וטעמו מתקתק‪ ,‬וידו היתה חזקה ועדינה כאחד כשחפן את צווארה‪ .‬היא נצמדה‬
 ‫אליו‪ ,‬רצתה להרגיש את פעימות לבו‪.‬‬
‫הוא נסוג‪ ,‬חסר־נשימה‪“ .‬לא התכוונתי‪...‬״‬
‫היא חייכה‪“ .‬אני חושבת שהתכוונת‪ ,‬ג׳יימס‪.‬״‬
‫“לא לפני שראיתי אותך‪,‬״ אמר‪“ .‬רק התכוונתי לשאול אם אוכל ללוות אותך לארוחת‬
‫הערב‪ .‬אבל את כל כך יפה‪.‬״ הוא נגע בשערה‪“ .‬אני חושש שמרוב תשוקה את עלולה להשיר‬
‫עלי כותרת כמו עץ בסתיו‪.‬״‬
‫“התשובה היא כן‪,‬״ אמרה‪“ .‬אתה רשאי ללוות אותי לארוחת הערב‪.‬״‬
‫“תודה לך‪.‬״ הוא העביר את אצבעותיו בעדינות על לחייה‪“ .‬חשבתי שהבוקר אתעורר‬
‫ואגלה שזה היה חלום‪ ,‬העובדה שאמרת לי כן‪ .‬אבל זה לא היה חלום‪ .‬נכון?״ עיניו חקרו את‬
‫פניה‪.‬‬
‫היא נדה בראשה‪ .‬היא טעמה את הדמעות עמוק בגרונה ושמחה על כסיות העור שהסתירו‬
‫את הכווייה בידה השמאלית‪.‬‬
‫“צר לי שאת זוכה בעסקה גרועה כל כך‪ ,‬טסה‪,‬״ אמר לה‪“ .‬כלומר‪ ,‬מבחינת השנים‪ .‬את‬
‫קושרת את עתידך באדם גוסס‪ ,‬ואת רק בת שש־עשרה‪...‬״‬
‫“ואתה רק בן שבע־עשרה‪ .‬יש עוד הרבה זמן למצוא תרופה‪,‬״ לחשה‪“ .‬וזה יקרה‪ .‬אנחנו‬
‫נמצא אותה‪ .‬ואני אהיה איתך‪ .‬לנצח‪.‬״‬
‫“לזה אני מוכן להאמין‪,‬״ אמר לה‪“ .‬כי כששתי נשמות מתאחדות‪ ,‬הן נשארות יחדיו על‬
‫הגלגל‪ .‬אני נולדתי לתוך העולם הזה כדי לאהוב אותך‪ ,‬ואוהב אותך גם בגלגול הבא‪ ,‬ובזה‬
‫שאחריו‪.‬״‬
‫היא חשבה על מגנוס‪ .‬אנחנו כבולים לחיים בשרשרת זהב‪ ,‬ואיננו מעיזים לנתק אותה מחשש‬
‫ממה שנמצא מעבר לתהום‪.‬‬
‫היא הבינה כעת למה התכוון‪ .‬חיי נצח היו מתנה‪ ,‬אבל היו להם גם השלכות‪ .‬כי אם אני‬
‫בת־אלמוות‪ ,‬חשבה‪ ,‬יש לי רק את החיים הללו‪ .‬אני לא אסתובב על הגלגל כמך‪ ,‬ג׳יימס‪ .‬אני לא‬
‫אראה אותך בגן עדן‪ ,‬או בגדותיו של הנהר הגדול‪ ,‬או בכל מה שנמצא מעבר לחיים האלה‪.‬‬
‫אבל היא לא אמרה זאת‪ .‬היא ידעה שזה יפגע בו‪ ,‬ואם היה משהו שידעה בכל לבה‪ ,‬היה זה‬
‫הצורך העז שלה להגן עליו מפגיעה‪ ,‬לחצוץ בינו למפח־נפש‪ ,‬בינו לכאב‪ ,‬בינו למוות‪ ,‬להילחם‬
‫בכולם כמו בּוֹדיקָה שנלחמה בכובש הרומי‪ .‬היא הושיטה את ידה ונגעה בלחיו‪ ,‬והוא הצמיד‬
‫את פניו לשערה‪ ,‬שהיה מלא פרחים בצבע עיניו של וויל‪ .‬וכך הם עמדו‪ ,‬חבוקים‪ ,‬עד שצלצל‬
‫שנית הפעמון שזימן אותם לארוחת הערב‪.‬‬

‫ברידג׳ט‪ ,‬שהמשיכה לשיר שירים עגמומיים במטבח‪ ,‬התעלתה על עצמה בחדר האוכל‪ .‬היא‬
‫הציבה נרות בפמוטי כסף בכל פינה‪ ,‬והחדר זהר באורם‪ .‬ורדים וסחלבים צפו בקערות כסף‬
‫על מפת הפשתן הלבנה‪ .‬הנרי ושרלוט ישבו בראש השולחן‪ .‬גדעון‪ ,‬בבגדי ערב‪ ,‬נעץ את מבטו‬
‫בסופי בכל פעם שנכנסה לחדר‪ ,‬אף שזו ניסתה בשקדנות להתעלם ממבטיו‪ .‬לצדו ישב וויל‪.‬‬
‫אני אוהבת את ג׳ם‪ .‬אני מתחתנת עם ג׳ם‪ .‬טסה חזרה על הדברים בתוך תוכה כשצעדה‬
‫בפרוזדור‪ ,‬אבל זה לא שינה דבר; לבה החסיר פעימה כשראתה את וויל‪ .‬היא לא ראתה אותו‬
‫בבגדי ערב מאז הנשף‪ ,‬ואף שנראה חיוור וחולה‪ ,‬הוא עדיין היה נאה מאין כמותו‪.‬‬
‫“הטבחית שלכם תמיד שרה ככה?״ שאל גדעון ביראת כבוד‪ ,‬כשג׳ם וטסה נכנסו לחדר‪.‬‬
‫הנרי נשא את מבטו‪ ,‬וכשראה אותם ננסך חיוך רחב על פניו הנעימות המנומשות‪.‬‬
‫“כבר התחלנו לתהות איפה אתם –“ פתח ואמר‪.‬‬
‫“לטסה ולי יש בשורה‪,‬״ קטע אותו ג׳ם‪ .‬ידו מצאה את ידה של טסה ואחזה בה; היא עמדה‬
‫מאובנת‪ ,‬ושלושה פרצופים סקרניים הסתובבו אליהם – ארבעה‪ ,‬שכן סופי נכנסה שוב לחדר‪.‬‬
‫וויל לא זע‪ ,‬ובהה בקערת הכסף שלפניו; ורד לבן צף בתוכה‪ ,‬ונדמה שהתכוון ללטוש בו מבט‬
‫עד שישקע במים‪ .‬במטבח המשיכה ברידג׳ט לשיר‪ ,‬גם הפעם את אחד מהשירים האיומים‬
‫והעצובים שלה‪ .‬מילות השיר בקעו מפתח המטבח‪:‬‬
‫‪Twas on an evening fair I went to take the air,‬׳‬
‫;‪I heard a maid making her moan‬‬
‫?‪Said, ‘Saw ye my father? Or saw ye my mother‬‬
‫?‪Or saw ye my brother John‬‬
‫‪Or saw ye the lad that I love best,‬‬
‫׳״?‪And his name it is Sweet William‬‬

‫אני יכולה לרצוח אותה‪ ,‬חשבה טסה‪ .‬נראה אותה שרה על זה‪.‬‬
‫“נו‪ ,‬ספרו לנו‪,‬״ אמרה שרלוט וחייכה‪“ .‬אל תשאיר אותנו במתח‪ ,‬ג׳ם!״‬
‫ג׳ם הרים את ידיהם השלובות ואמר‪“ ,‬טסה ואני מאורסים‪ .‬הצעתי לה נישואים – והיא‬
‫אמרה לי כן‪.‬״‬
‫דממה השתררה בחדר‪ .‬גדעון נראה המום – טסה ריחמה עליו‪ ,‬אף שמחשבותיה היו רחוקות‬
‫משם – וסופי עמדה עם קערית של שמנת חמוצה ופערה את פיה בתדהמה‪ .‬הנרי ושרלוט‬
‫נראו ממש מבוהלים‪ .‬איש לא ציפה לזה‪ ,‬חשבה טסה; גם אם ג׳סמין אמרה שאמה של טסה‬
‫היתה ציידת צללים‪ ,‬היא עדיין שוכנת תחתיות‪ ,‬וציידי צללים לא מתחתנים עם שוכני‬
‫תחתיות‪ .‬היא לא דמיינה לעצמה את הרגע הזה‪ .‬משום־מה חשבה שיספרו לכל אחד בנפרד‪,‬‬
‫בזהירות‪ ,‬ולא שג׳ם יבשר את הבשורה בחדר האוכל‪ ,‬בתרועת ניצחון מסוחררת מאושר‪ .‬והיא‬
‫חשבה לעצמה‪ ,‬נו‪ ,‬חייכו בבקשה‪ .‬אנא מכם‪ ,‬ברכו אותנו‪ .‬אל תקלקלו לו את זה‪ .‬בבקשה‪.‬‬
‫רגע לפני שחיוכו של ג׳ם הפך מהוסס‪ ,‬קם וויל ממקומו‪ .‬טסה נשמה נשימה עמוקה‪ .‬הוא‬
‫באמת היה יפהפה בבגדי הערב שלו‪ ,‬אבל הרי תמיד היה יפהפה; כעת היה בו משהו שונה –‬
‫עומק בעיניו הכחולות‪ ,‬סדקים בשריון הקשיח והמושלם שעטה על עצמו‪ ,‬ומבעד לסדקים‬
‫בצבץ אור מסמא‪ .‬זה היה וויל חדש‪ ,‬וויל שונה‪ ,‬וויל שזכתה לראותו רק בחטף – וויל כמו‬
‫שרק ג׳ם הכיר אותו‪ .‬וכעת היא לעולם לא תכיר אותו‪ .‬המחשבה מילאה את לבה בעצב עמוק‪,‬‬
‫כאילו נזכרה באדם אהוב שהלך לעולמו‪.‬‬
‫הוא הרים את כוס היין שלו‪“ .‬אינני מכיר זוג נאה יותר‪,‬״ אמר‪“ ,‬ולא יכולתי לדמיין חדשות‬
‫טובות יותר‪ .‬שיהיו חייכם המשותפים ארוכים ומאושרים‪.‬״ עיניו רפרפו על טסה‪ ,‬ומיד הוסטו‬
‫והתמקדו בג׳ם‪“ .‬מזל טוב‪ ,‬אחי‪.‬״‬
‫נאומו לווה במבול של קולות נוספים‪ .‬סופי הניחה את הקערה וניגשה לחבק את טסה; הנרי‬
‫וגדעון לחצו את ידו של ג׳ם‪ ,‬ואילו וויל עמד והתבונן מן הצד‪ ,‬ובידו הכוס‪ .‬בתוך כל השמחה‬
‫רק שרלוט שמרה על שתיקה‪ ,‬וידה נחה על חזה‪ .‬טסה רכנה מעליה בדאגה‪“ .‬שרלוט‪ ,‬את‬
‫בסדר?״‬
‫“כן‪,‬״ אמרה שרלוט‪ ,‬ואז הרימה את קולה‪“ ,‬כן‪ .‬זה פשוט – יש לי חדשות משלי‪ .‬חדשות‬
‫טובות‪.‬״‬
‫“כן‪ ,‬יקירה‪,‬״ אמר לה הנרי‪“ .‬זכינו במכון! אבל כולם כבר יודעים –“‬
‫“לא‪ ,‬זה לא זה‪ ,‬הנרי‪ .‬אתה –“ שרלוט פלטה מין צליל של שיהוק‪ ,‬ספק צוחק ספק דומע‪.‬‬
‫“הנרי ואני עומדים להיות הורים‪ .‬לבן‪ .‬האח חנוך אמר לי‪ .‬לא רציתי לומר מילה עד עכשיו‪,‬‬
‫אבל –“‬
‫שארית דבריה נבלעה בשאגת השמחה של הנרי‪ .‬הוא הניף את שרלוט באוויר וכרך את‬
‫זרועותיו סביבה‪“ .‬יקירתי‪ ,‬זה נפלא‪ ,‬נפלא –“‬
‫סופי פלטה צווחה קטנה ומחאה כפיים‪ .‬גדעון נראה נבוך כל כך‪ ,‬עד שלרגע היה נדמה‬
‫שהוא עלול למות בו במקום‪ ,‬ואילו וויל וג׳ם החליפו ביניהם חיוכים משועשעים‪ .‬טסה לא‬
‫יכלה שלא לחייך; שמחתו של הנרי היתה מידבקת‪ .‬הוא הסתחרר עם שרלוט ברחבי החדר‬
‫במין ואלס מוזר‪ ,‬ופתאום קפא במקומו‪ ,‬כאילו עלה על דעתו שהוא עלול להזיק לעובר‪ ,‬והוא‬
‫הושיב אותה בכיסא הקרוב‪.‬‬
‫“הנרי‪ ,‬אני בהחלט מסוגלת ללכת בכוחות עצמי‪,‬״ אמרה לו שרלוט בכעס‪“ .‬ואפילו‬
‫לרקוד‪.‬״‬
‫“יקירתי‪ ,‬אינך בקו הבריאות! את צריכה להיות מרותקת למיטה בשמונת החודשים‬
‫הקרובים‪ .‬בּיוּפוֹרד הקטן –“‬
‫“אין לי שום כוונה לקרוא לילד שלנו בּיוּפוֹרד‪ .‬לא אכפת לי אם זה שמו של אביך או שם‬
‫מסורתי מיורקשייר –“ אמרה לו שרלוט בכעס‪ .‬פתאום נשמעה נקישה על הדלת‪ ,‬וסיריל תחב‬
‫את ראשו הפרוע לתוך החדר‪ .‬הוא בהה בסימני העליצות סביבו ואמר בהיסוס‪:‬‬
‫“מר בּראנוול‪ ,‬יש כאן מישהי שמבקשת לפגוש את כולכם‪.‬״‬
‫הנרי צמצם את עיניו‪“ .‬לפגוש אותנו? אבל זו ארוחת ערב פרטית‪ ,‬סיריל‪ .‬ולא שמעתי‬
‫צלצול פעמון –“‬
‫“לא‪ ,‬היא נפילים‪,‬״ אמר סיריל‪“ .‬והיא אומרת שזה מאוד חשוב‪ .‬היא לא מוכנה לחכות‪.‬״‬
‫הנרי ושרלוט החליפו מבטים נבוכים‪“ .‬טוב‪ ,‬בסדר‪,‬״ אמר הנרי לבסוף‪“ .‬שלח אותה לכאן‪,‬‬
‫אבל אמור לה שזה יהיה קצר‪.‬״‬
‫סיריל נעלם‪ .‬שרלוט קמה ממקומה‪ ,‬החליקה את שמלתה וסידרה את שערה הסתור‪“ .‬דודה‬
‫קאלידה‪ ,‬אולי?״ אמרה בקול נבוך‪“ .‬אחרת אין לי מושג‪...‬״‬
‫הדלת נפתחה שוב‪ ,‬וסיריל נכנס לחדר‪ ,‬ואחריו נערה כבת חמש־עשרה‪ .‬היא לבשה גלימת‬
‫מסע שחורה ושמלה ירוקה‪ .‬גם אילולא כבר ראתה אותה בעבר‪ ,‬היתה טסה מזהה אותה מיד –‬
‫בזכות שערה השחור‪ ,‬עיניה הכחולות־סגולות‪ ,‬הקימור החינני של צווארה הלבן‪ ,‬תווי פניה‬
‫העדינים‪ ,‬שפתיה המשורטטות‪.‬‬
‫היא שמעה את וויל נושם נשימה עמוקה‪ ,‬כמעט אלימה‪.‬‬
‫“שלום‪,‬״ אמרה הנערה‪ ,‬קולה רך אבל תקיף להפתיע‪“ .‬אני מתנצלת על ההפרעה בשעת‬
‫ארוחת הערב‪ ,‬אבל לא היה לי לאן לפנות‪ .‬אני ססילי הרונדייל‪ .‬באתי לקבל הכשרה כציידת‬
‫צללים‪.‬״‬
 ‫תודות‬
‫כמו תמיד‪ ,‬תודה למשפחה שלי‪ :‬לאמי ולאבי; לג׳ים היל ולקייט קונור; לנאו‪ ,‬טים‪ ,‬דוד ובן;‬
‫למלאני‪ ,‬ג׳ונתן והלן לואיס; לפלורנס; ולג׳ויס‪ .‬תודה לכל מי שקרא את הספר‪ ,‬העיר את‬
‫הערותיו והצביע על אנכרוניזמים ועל חוסר עקביות‪ :‬קלי‪ ,‬קליירי‪ ,‬דליה שרמן‪ ,‬הולי בלאק‪,‬‬
‫שרה ריס ברנן‪ ,‬ג׳סטין לרבּלסטיר‪ ,‬רובין וסרמן‪ ,‬מורין ג׳ונסון‪ .‬תודה לליסה גולד‪ ,‬בעלת‬
‫הבלוג ‪ ,(Research Maven (http://lisagoldresearch.wordpress.com‬על עזרתה‬
‫הרבה‪ .‬תודה לג׳ואי יואינג ולהוּאן יוּ על התרגומים ממנדרינית‪ .‬תודה גם לוויין מילר על‬
‫העזרה ביוונית ובלטינית‪ .‬תודתי שלוחה תמיד גם לסוכן שלי בּארי גולדבלט; לעורכת שלי‬
‫קארן ווֹיטילה; ולכל הצוות ששקד על המלאכה ב־‪ Simon & Schuster‬וב־‪Walker‬‬
‫‪ .Books‬אחרון חביב‪ ,‬תודתי לבעלי ג׳וש‪ ,‬שדאג לכך שלינוּס ולוסי לא יאכלו את כתב היד‪.‬‬
 ‫הערה על לונדון של טסה‬
‫כמו במלאך המכני‪ ,‬לונדון של הנסיך המכני היא שילוב של אמת ובדיה‪ ,‬של המפורסם‬
‫והנשכח )בכנסיית ווסטמינסטר‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬יש באמת בית אוצר(‪ .‬הגיאוגרפיה של לונדון‬
‫הוויקטוריאנית נשתמרה עד כמה שאפשר‪ ,‬אך לעתים היה זה בלתי־אפשרי‪.‬‬
‫למי מכם שתוהים לגבי המכון‪ :‬הכנסייה הקטנה של כל הקדושים )‪All-Hallows-the-‬‬
‫‪ (Less‬אכן היתה קיימת ונשרפה בשרפה הגדולה של לונדון ב־‪ ;1666‬עם זאת‪ ,‬היא עמדה‬
‫ב ָאפֶּר תֶ מז סטריט‪ ,‬ולא סמוך לפליט סטריט כמו שמיקמתי אותה‪ .‬מי שמכיר את לונדון יזהה‬
‫בּריידז )‪St. Bride‬׳‪s‬‬ ‫את מקומו של המכון ואת צורת הצריח שלו כחלק מכנסיית סנט ַ‬
‫‪ (Church‬המפורסמת‪ ,‬שהיתה אהובה על עיתונאים‪ .‬למי שתוהה לגבי המכון ביורק‪ ,‬הוא‬
‫מבוסס על כנסיית השילוש הקדוש גוּדרמגֵייט‪ ,‬שעדיין קיימת בעיר‪.‬‬
‫ובאשר לבית של לייטווּד בצ׳יזיק‪ ,‬במאות השש־עשרה והשבע־עשרה האמינו הלונדונים‬
‫שצ׳יזיק רחוקה מספיק כדי לשמש מקום מפלט בריא מהזוהמה ומהמחלות בעיר‪ ,‬ומשפחות‬
‫עשירות בנו שם אחוזות מפוארות‪ .‬ביתה של משפחת לייטווּד מבוסס פחות או יותר על צ׳יזיק‬
‫האוס הידוע‪ .‬אשר לבית בצ׳ייני ווֹק ‪ ,16‬ביתו של ווּלזי סקוט – באותה תקופה שכרו אותו‬
‫למעשה אלג׳רנון צ׳רלס סווינברן‪ ,‬דנטה גבריאל רוזטי וג׳ורג׳ מרדית׳‪ .‬שלושתם היו‬
‫אסתטיקנים‪ ,‬והיו מעריכים מאוד את המוטו על הטבעת של ווּלזי – ל׳ארט פּוּר ל׳ארט‪ ,‬או‬
‫“אומנות לשם האומנות״‪.‬‬
‫באשר למאורת האופיום בווייטצ׳אפל‪ ,‬למרות המחקרים הרבים בנושא‪ ,‬אין שום הוכחה‬
‫ממשית לקיומן של מאורות אופיום‪ ,‬האהובות כל כך על חסידי שרלוק הולמס והספרות‬
‫הגותית‪ .‬בספר שלפניכם היא הוחלפה במאורת חטאים דמונית‪ .‬מובן שאין הוכחה גם לכך‬
‫שאלו היו קיימות‪ ,‬אבל אין גם הוכחה שלא‪.‬‬
‫למי שתוהים מה אמר וויל לטסה מחוץ לשער האחוזה בצ׳יזיק‪ ,‬קֶלוּם דֶ ניקֶה היתה קריאת‬
‫הקרב של הצלבנים‪ ,‬ופירושה‪“ ,‬גן עדן סוף־סוף!״‬
 ‫אימא‪ ,‬אבא‪ ,‬חוואר לאך ]אחותי הקטנה בוולשית[‬
‫היום יום הולדתי השבעה־עשרה‪ .‬אני יודע שזו הפרה של החוק לכתוב לכם מכתב‪ .‬כנראה‬
‫אקרע אותו לגזרים לאחר שאסיים לכתוב אותו‪ ,‬כפי שקרעתי את כל המכתבים בימי ההולדת‬
‫שלי מאז גיל שתים־עשרה‪ .‬אבל אני כותב לכם בכל זאת‪ ,‬כדי להנציח את האירוע‪ ,‬כמו שאחרים‬
‫עולים לרגל מדי שנה אל קברו של אהוב לבם כדי לזכור אותו‪ .‬שהרי אתם מתים בעיניי ואני‬
‫בעיניכם‪ ,‬לא?‬
‫אני תוהה אם זכרתם את היום הזה‪ ,‬את יום הולדתו השבעה־עשר של הבן שלכם‪,‬‬
‫כשהתעוררתם הבוקר‪ .‬אני תוהה אם אתם חושבים עליי ומדמיינים איך נראים חיי כאן‪ ,‬במכון‬
‫של לונדון‪ .‬קשה לי להאמין שתוכלו לדמיין את זה‪ .‬החיים כאן שונים כל כך מהחיים בביתנו‪,‬‬
‫שהיה מוקף הרים ושמים כחולים וצלולים וכרי דשא ירוקים ואינסופיים‪ .‬הכול כאן כל כך שחור‬
‫ואפור וחום‪ ,‬והשקיעות מוכתמות בעשן ובדם‪.‬‬
‫אני תוהה אם אתם דואגים לי‪ ,‬כמו שאימא תמיד דאגה לי‪ ,‬אם אני בודד‪ ,‬או אם קר לי‪ ,‬או אם‬
‫יצאתי החוצה בגשם בלי כובע‪ .‬כאן אף אחד לא מטריד את עצמו בפרטים שכאלה‪ .‬יש כל כך‬
‫הרבה סכנות שאורבות לנו בכל רגע‪ ,‬כך שהצטננות נראית חסרת כל חשיבות‪.‬‬
‫אני תוהה אם אתם יודעים ששמעתי אתכם באותו היום‪ ,‬כשהייתי בן שתים־עשרה‪ ,‬ובאתם‬
‫למכון כדי להחזיר אותי הביתה‪ .‬זחלתי מתחת למיטה כדי לחסום את זעקותיכם כשקראתם‬
‫בשמי‪ .‬אבל שמעתי אתכם‪ .‬שמעתי את אימא קוראת ללאך שלה‪ ,‬לבן הקטן שלה‪ .‬נשכתי את ידי‬
‫עד שדיממה‪ ,‬אבל לא ירדתי למטה‪ ,‬ובסופו של דבר שרלוט שכנעה אתכם ללכת‪ .‬חשבתי‬
‫שתחזרו‪ ,‬אבל זה לא קרה‪ .‬בני משפחת הרונדייל ידועים כעקשנים‪.‬‬
‫אני זוכר את אנחות ההקלה שלכם בכל פעם שחברי המועצה שלחו מישהו כדי לשאול אותי‬
‫אם אני רוצה להצטרף לנפילים ולעזוב את משפחתי‪ ,‬ובכל פעם עניתי להם שלא ושלחתי אותם‬
‫לדרכם‪ .‬אני תוהה אם ידעתם שהתפתיתי מאוד‪ :‬חלמתי על חיי זוהר ותהילה‪ ,‬חלמתי להילחם‬
‫ולהרוג כדי להגן על אחרים‪ ,‬כמו שגבר צריך לעשות‪ .‬זה טבוע בדמנו‪ :‬קריאת השרף והאסטלה‪,‬‬
‫קריאת הסימנים וזעקת המפלצות‪.‬‬
‫אני תוהה מדוע עזבת את הנפילים‪ ,‬אבא; אני תוהה מדוע אימא בחרה שלא להתעלות ולהפוך‬
‫לציידת צללים‪ .‬האם חשבתם שהם אכזריים או קרים? אני גיליתי שהם אינם כאלה‪ .‬שרלוט‬
‫טובה אליי במיוחד‪ ,‬אולי כי היא לא יודעת שאינני ראוי לכך‪ .‬הנרי מטורלל על כל הראש‪ ,‬אבל‬
‫הוא איש טוב‪ :‬הוא היה מצחיק מאוד את אֵ לה‪ .‬קשה לי לומר מילים טובות על ג׳סמין‪ ,‬אבל היא‬
‫לא מזיקה‪ .‬וככל שקשה לי להחמיא לה‪ ,‬קל לי מאוד להחמיא לג׳ם – הוא האח שאבא תמיד‬
‫רצה בשבילי‪ ,‬הוא דם מדמי‪ ,‬גם אם איננו קרובי משפחה‪ .‬ייתכן שאיבדתי הכול‪ ,‬אך לפחות‬
‫זכיתי בחברות איתו‪ .‬ולאחרונה הגיעה לביתנו דיירת חדשה‪ .‬קוראים לה טסה‪ .‬זה שם יפה‪ ,‬נכון?‬
‫צבע עיניה אפור‪ ,‬ממש כמו העננים שהיו מתגלגלים מעל ההרים מכיוון האוקיינוס‪.‬‬