‫מערכה ראשונה‬ ‫תמונה ראשונה‬ ‫ולר: מה זאת, אליז יקירתי?

אחרי כל הבטחות נלבבות של אהבה ואמונים‬ ‫שנתת לי בחסדך, את נתפסת למרה שחורה! אבוי, בעוד לבי מלא שמחה אני‬ ‫שומע את אנחתך. אמרי נא, שמא הנך מתחרטת על אשר שבאני מידך? שמא‬ ‫את חוזרת בך מברית האירוסין שאולי כפיתי עליך בתקף אהבתי?‬ ‫אליז: לא, ולר. וכי יכולה אני להתחרט על דבר כלשהו שאני עושה למענך? כוח‬ ‫מתוק לאין קץ מכון את מעשי ואין בי אפילו יכולת לרצות שהדברים יתגלגלו‬ ‫בדרך אחרת. אבל את האמת אומר לך - כל הענין כולו ממלאני דאגה. חוששת‬ ‫אני מאוד שמא אני אוהבת אותך קצת יותר מדי.‬ ‫ולר: הרי לכם! חסד זה שאת נוטה לי, אליז, מפני מה הוא מעורר חששות‬ ‫בליבך?‬ ‫אליז :אבוי! בשל אלף דברים גם יחד: מפני חמתו של אבי, מפני תוכחתה של‬ ‫המשפחה, מפני רנונם של הבריות. אבל יותר מכל, ולר - מפני לבבך שמא יסור‬ ‫מעלי, מפני אותה אדישות מרושעת שבני מינך גומלים לנו על-פי-הרוב‬ ‫כשאהבתנו התמימה מכריזה על עצמה בלהט רב מדי.‬ ‫ולר: הה, עול את עושה לי שאת מודדת אותי במידתם של אחרים.‬ ‫חשדי בי כל חשדות שאת רוצה, אליז, אבל את חובת-לבבי כלפיך לא אזנח‬ ‫לעולם. יותר מדי אני אוהב אותך, ואהבתי אליך תתקים כל זמן שאני חי.‬ ‫אליז: הה, ולר! הכל משמיעים את הזמירות הללו, כל הגברים הם לשון אחת,‬ ‫ורק מעשים מראים במה הם נבדלים זה מזה.‬ ‫ולר: כיון שרק המעשים הם המעידים עלינו, חכי, איפוא. לפחות עד שתוכלי‬ ‫לחרוץ עלי משפט על פי מעשי ואל תטפלי עלי עוונות ברוח-נבואה, ובחששות‬ ‫פורחים באוויר.‬ ‫אנא, אל תכי אותי נפש במדקרות חשדותיך הקשים ותני לי שהות להוכיח לך‬ ‫באלף אלפי הוכחות כי פי ולבבי שוים.‬ ‫אליז: הה, כמה נוחות אנו להאמין לאדם שאנו אוהבות אותו! כן, ולר, בטוחה‬ ‫אני בך שאין אתה מסוגל לנהוג בי כגונב-דעת. אני מאמינה שאתה אוהב אותי‬ ‫אהבת-אמת ושעתיד אתה לשמור לי אמונים. אינני רוצה לפקפק בזאת כלל,‬ ‫ואין אני משאירה בלבי אלא את הצער מפני תוכחתם העתידה של הבריות.‬ ‫ולר:‬ ‫אבל מנין החששות הללו?‬

‫אליז: לא הייתי דואגת כלל. אילו הכל היו רואים אותך בעיני שלי. בשבילי הרי‬ ‫אתה עצמך סיבה מספקת להצדיק בה כל מעשה שאעשה למענך. ליבי שלי,‬ ‫כדי ללמד סנגוריה על עצמו, די לו שיסתמך על מעלותיך הרבות ועל הכרת‬ ‫הטובה הקושרת אותי אליך ברצון שמים. כל יום נזכרת אני מחדש באותה שעה‬ ‫של סכנה שבה הכרנו זה את זו לראשונה. אותו גודל-לב נפלא שעורר אותך‬ ‫להשליך נפשך מנגד כדי למלט את נפשי מן הגלים הסוערים: אותה טרחה‬ ‫שופעת רוך שטרחת לסעדני אחרי שחילצת אותי מן המים וכל מופתיה הרצופים‬ ‫של אהבתך העמוקה, אשר לא הזמן ולא המכשולים השישבוה מדרכה, אשר‬ ‫במצותה זנחת בית-ורים ועיר-מולדת ונשארת כאן, בגללי, בעילום תואר ויוחסין,‬ ‫והטית שכם לשרת לפני אבי כדי שתוכל לראות פני. הדברים הללו גדולים‬ ‫ונפלאים בעיני ואני כשלעצמי די לי בהם שאצדיק בליבי את האירוסין אשר‬ ‫הסכמתי להם. אבל האחרים אולים לא יסתפקו בכך ואינני בטוחה כי יבינו‬ ‫לרוחי.‬ ‫ולר: מבין כל הדברים שמנית, רק אהבתי בלבד נחשבת בעיני ללמד עלי זכות‬ ‫לפניך: ואשר לאותם החששות שבלבך, הרי אביך עצמו עושה במיטב המאמצים‬ ‫להצדיקך בעיני הבריות; קמצנותו שאין לה גבול וחיי הדחקות והמחסור שהוא‬ ‫כופה על בניו, דים לתת מקום לעברות קשות מאלו. סלחי לי, אליז יקירתי, שאני‬ ‫אומר זאת לפניך. מי כמוך יודע כי סעיף זה אין לדבר בו טובות הרבה. אבל‬ ‫למה ארבה במילים? אם יעלה בידי למצוא את הורי - ואני מקוה שאמצאם - לא‬ ‫יקשה עלינו להפוך את לב אביך לטובה עלינו. אני מחכה בקוצר-רוח לידיעות‬ ‫עליהם ואם לא תבואנה במהירה אצא לחקור ולדרוש בעצמי.‬ ‫אליז: לא, ולר, בבקשה ממך - אין אתה זז מפה. עליך לעשות את הכל כדי‬ ‫למצוא דרך אל ליבו של אבי.‬ ‫ולר: אכן גדולות עשיתי במלאכה זו ולמדתי לדעת שכדי לקנות את לבם של‬ ‫הבריות אין לך דרך טובה אלא להתקשט לפניהם בשיגעונות שלהם, לשנן פניני‬ ‫חכמת חיים שפיהם מפיק, להקטיר קטורת לכל מום שבהם ולמחוא כף לכל‬ ‫מעשה שהם עושים. אין אתה צריך לפחד כלל שמא תגדיש חלילה את סאת‬ ‫ההתרפסות, הדרך שאתה משטה בהם יכולה להיות גלויה לכל - אין חשש.‬ ‫אפילו את המפולפלים שבהם אתה הופך לכסילים גמורים כשאתה מגיע לפרק‬ ‫חנופה. יכול אתה להלעיטם כל חוצפה וכל דבר גיחוך שבעולם, אם תתבל זאת‬ ‫בתבלין של תשבחות. אמנם ישר-הלב סובל קצת במקצוע זה שאני עוסק בו.‬ ‫אבל כשאתה נצרך לבריות עליך לשנות טעמך לפי טעמם וכיון שאין לכבשם‬ ‫אלא בדרך זו הרי שאשמים לא המחניפים כי אם אלה הששים להיות נחנפים.‬ ‫אליז: אבל מדוע אינך עושה משהו גם כדי להכין לך את עזרתו של אחי, למקרה‬ ‫שפתאום יעלה על דעתה של המשרתת לגלות את סודנו?‬ ‫ולר: להתחבב על שניהם גם יחד - לא בא בחשבון. טיבו של האב וטיבו של הבן‬ ‫הם שני קצוות כה רחוקים זה מזה שאם אתה מקרב את האחד אתה דוחה את‬ ‫השני. אבל את, מצידך, כדאי שתקחי דברים עם אחיך ותנסי, בכוח הידידות‬

‫שביניכם, לעורר אותו שיעמוד לימיננו. הנה הוא בא. אני אלך לי. זו שעה יפה‬ ‫לדבר איתו; ומוטב שלא תספרי לו בעניננו אלא רק מה שתמצאי לנכון.‬ ‫אליז: אינני יודעת אם יהיה בי הכוח לגלות לו את הסוד הזה.‬ ‫תמונה שניה‬ ‫קליאנט, אליז‬ ‫קליאנט:‬ ‫אני שמח מאוד, אחותי, שמצאתיך לבדך. נפשי יוצאת לדבר אתך. עלי לגלות לך‬ ‫סוד.‬ ‫אליז: אני שומעת, אחי. מה בפיך לומר לי?‬ ‫קליאנט:‬ ‫הרבה דברים, אחותי, וכולם צרורים בדיבור אחד: אני מאוהב.‬ ‫אליז: אתה מאוהב?‬ ‫קליאנט: כן, אני מאוהב. וקודם-כל ובטרם אמשיך, - יודע אני כי הנני ברשותו‬ ‫של אבי וכי מעצם היותי בנו הנני כפוף לרצונו, וכי אסור לנו לבוא בברית אהבה‬ ‫בלי הסכמתם של אלה שהביאונו לאור עולם, וכי במצות-שמים הם אדונים‬ ‫למשאלות נפשנו וכי חלילה לנו ללכת אחרי לבבנו שלא בהנהגתם, וכי מאחר‬ ‫שאין שום יצר פוחז מעביר אותם על דעתם אין הם מועדים לשגות כמונו והם‬ ‫המטיבים לראות מה הנכון והישר בשבילנו, וכי אור תבונתם צריך להיות נאמן‬ ‫עלינו יותר מסנורי תשוקותינו, וכי סערת הנעורים עשויה לטלטל אותנו אל עברי‬ ‫פי תהומות שסכנה בהן. את כל הדברים האלה, אחותי, אני אומר לך, כדי שלא‬ ‫תטריחי עצמך לומר אותם לי; שכן, אהבתי, בקיצור, אינה רוצה לשמוע דבר ואני‬ ‫מבקש אותך שלא תטיפי לי מוסר.‬ ‫אליז: כבר ביקשת את ידה של העלמה?‬ ‫קליאנט: עוד לא, אבל גמרתי בליבי. ואני משביע אותך עוד הפעם שלא תביאי‬ ‫לי נימוקים להשיבני מדעתי.‬ ‫אליז: כל כך אני בריה משונה בעיניך, אחי?‬ ‫קליאנט: לא אחותי. אבל אין את מאוהבת. אין את יודעת טעמה של אותה‬ ‫עריצות רכה שאהבה טהורה כופה על ליבותינו. אני חושש מפני שכל הישר‬ ‫שלך.‬

‫אליז: אבוי, אחי! אל נדבר על שכל הישר שלי. אין אדם בעולם שאינו מאבד‬ ‫אותו לפחות פעם אחת בחייו. ואילו גיליתי לך מה שבליבי, אולי היית מוצא בי‬ ‫שכל פחות מאשר בך.‬ ‫קליאנט: הה, מי יתן וגם נפשך…‬ ‫אליז: קודם נגמור בעסקיך שלך. אמור לי מי היא זאת שאתה אוהב.‬ ‫קליאנט: עלמה צעירה שבאה לא מזמן לגור בסביבתנו. דומה שמטבע בריתה‬ ‫היא עשויה לעורר אהבה בלב כל רואיה. הטבע, אחותי, לא הוציא מתחת ידיו‬ ‫דבר נאה יותר מזה ומרגע שראיתיה לא ידעתי נפשי. קוראים לה מרין והיא‬ ‫שרויה במחיצתה ובהשגחתה של אמה הטובה שכמעט תמיד חולה היא ונערה‬ ‫זו הוגה לה רגשי אהבה שאין לשערם.היא סועדת אותה בחוליה, מצטערת‬ ‫בצערה ומחזקת את רוחה במידת עדינות שהיתה נוגעת עד ליבך. כל מעשה‬ ‫שהיא עושה יש בו תשעה קבים חן וכל הליכותיה מלאות קסם בלי קץ. יש בה‬ ‫מן מתיקות כובשת, מן טוב לב המוליך אותך שבי, מן ישרנות מקסימה...הה,‬ ‫אחותי, אלו היית רואה אותה.‬ ‫אליז: אני רואה, אחי. אני לומדת מדבריך. די לי שאתה אוהב אותה וכבר אני‬ ‫יודעת מי היא.‬ ‫קליאנט: אגב נתברר לי, שלא בידיעתן, כי אין הן שרויות ברוחה ועם כל היותן‬ ‫מסתפקות במועט אין הן מספיקות למלא מחסורן באמצעים הדחוקים שבידיהן.‬ ‫שערי, אחותי, בנפשך איזה אושר הוא כשאדם יכול להרים משפל המדרגה את‬ ‫זו שאהבה נפשו. להושיט בלי משים עזרה פה ושם כדי לספק את צרכיה‬ ‫המעטים של משפחה ישרת דרך; וחשבי נא כמה נפשי מרה בראותי כי מחמת‬ ‫קמצנותו של אבי אין אני יודע טעמו של אושר זה ואינני יכול להראות ליפה‬ ‫בנשים שום סימן שיעיד על אהבתי.‬ ‫אליז: כן, אחי, מבינה אני כמה גדול צערך.‬ ‫קליאנט: הה, אחותי, הוא גדול יותר ממה שאת תופסת. אבל מה נרבה דברים?‬ ‫האם יש בעולם עניין מגונה יותר מאותה יד קפוצה שרודה בנו, מאותה בצורת‬ ‫לא אנושית שאנו נמקים בה? ומה יהיה לנו מן הרכוש שבידינו, אם סופו לבוא‬ ‫אחרי בלותנו, בשנים שאין חפץ בהם. ואם אני נאלץ עכשיו, כדי להחזיק מעמד,‬ ‫לשקוע בחובות על ימין ועל שמאל ואם אין לנו ברירה, לי ולך, אלא לבקש יום-‬ ‫יום את חסדם של חנונים כדי שאוכל לצאת בבגדים שאין בושה בהם? קיצור‬ ‫דבר, עמדתי לדבר אתך שתתהי על קנקנו של אבינו בענין רגשותי כלפי מרין,‬ ‫ואם מתברר לי שהוא מתנגד לכך אני קם והולך למקום אחר, יחד עם העלמה‬ ‫החביבה הזאת, לחיות כמזלנו שתועיד לנו ההשגחה העליונה. אני משתדל בכל‬ ‫הדרכים ללוות את הכסף הדרוש לי לשם כך ואם צרותייך, אחותי, הן כצרותי‬ ‫שלי, ואם גזרה היא שאבינו יתנגד למשאלות ליבנו, אנו עוזבים אותו שנינו גם‬

‫יחד ויוצאים לחופשי מאותה עריצות שכפתה עלינו עת כה רבה קמצנותו‬ ‫המעושה.‬ ‫אליז: נכון הדבר. כל יום הוא מוסיף לנו סיבות להצטער על מותה של אימנו‬ ‫ואומנם…‬ ‫קליאנט: אני שומע את קולו. נסור נא מפה ונמשיך בסוד שיח שלנו. אחר-כך‬ ‫נעשה יד אחת כדי לקדש מלחמה על רוחו הרעה.‬ ‫תמונה שלישית‬ ‫הרפגון, לפלש‬ ‫הרפגון: תסתלק מפה תכף ומיד, ושלא אשמע כל טענות ומענות! אחת שתים,‬ ‫שאראה אותך עף מן הבית הזה, רב נבלים ארור, גנב לתליה שכמוך!‬ ‫לפלש: (לעצמו) מימי לא ראיתי דבר משוקץ יותר מן הזקן האשמאי הזה. אני‬ ‫בטוח – בל אחטא בשפתי - שהשטן יושב בקרבו.‬ ‫הרפגון: מה אתה רוטן שם בין שניך?‬ ‫לפלש: מדוע אתה מגרש אותי?‬ ‫הרפגון: עוד אתה שואל שאלות, פגע רע שכמוך? צא מהר, שלא ארצח אותך‬ ‫נפש.‬ ‫לפלש: מה עשיתי לך?‬ ‫הרפגון: עשית לי שאני רוצה שתצא.‬ ‫לפלש:‬ ‫האדון הצעיר, הוא בנך, ציווני לחכות לו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫תצא ותחכה לו ברחוב, ואל תעמוד לי פה תקוע כבול עץ לבלוש אחרי כל‬ ‫הנעשה ולהפיק תועלת מכל דבר. אינני רוצה שיהיה לי פה תמיד מרגל שחטמו‬ ‫בעסקי, נוכל ורמאי שעיניו הארורות משגיחות על כל מעשי, חומדות את כל מה‬ ‫שיש לי ומפשפשות בכל פינה שמא אפשר לגנוב משהו.‬ ‫לפלש: איך, לעזאזל, אתה משער בנפשך כי אפשר לגנוב ממך? האם הגניבה‬ ‫יש לה שליטה עליך, כשאתה סוגר כל מה שיש לך ועומד על משמרתך יומם‬ ‫ולילה?‬ ‫הרפגון: אני רוצה לסגור כל מה שאני רוצה ולשמור כמה שמוצא חן בעיני. כך‬ ‫נוהגים כל הפשפשנים הללו – שמים לב לכל מה שאתה עושה!‬

‫לעצמו בלחש. אני רועד מפחד – אולי הוא חושד משהו בדבר הכסף‬ ‫שלי. בקול. האם בחור כמוך מסוגל להוציא שמועה שיש לי כסף חבוי בבית.‬ ‫לפלש:‬ ‫יש אתך כסף חבוי בבית?‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא, צרה צרורה, זאת לא אמרתי. לעצמו. אני מתפקע. בקול. אני שואל האם‬ ‫אתה יכול להפיץ שמועה בכוונה כאילו יש לי כסף.‬ ‫לפלש:‬ ‫הא- הא, מה אכפת לך אם יש לך או אין לך? לגבינו אין בכך שום הבדל.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אתה עומד להתווכח! בשביל הויכוח הזה אני אקטוף את אוזניך. מרם עליו את‬ ‫ידו. עוד הפעם – צא מפה!‬ ‫לפלש:‬ ‫יפה, אני יוצא.‬ ‫הרפגון:‬ ‫עמוד! לא לקחת עמך משהו?‬ ‫לפלש:‬ ‫וכי מה יכולתי לקחת?‬ ‫הרפגון:‬ ‫בוא ונראה. הראה לי את ידיך.‬ ‫לפלש:‬ ‫בבקשה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫את השניות.‬ ‫לפלש:‬ ‫את השניות?‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן.‬ ‫לפלש:‬ ‫בבקשה‬ ‫הרפגון:‬ ‫מצביע על כיסי מכנסיו של לפלש. לא תחבת משהו פנימה?‬ ‫לפלש:‬ ‫תבדוק בעצמך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ממשמש בכיסי מכנסיו. מכנסים רחבים אלה עשויים כמחסנים לסחורה גנובה.‬ ‫כדאי היה לתלות משהו בגלל זה.‬ ‫לפלש:‬ ‫לעצמו. אדם שכזה, מגיע לו שיתקיים הדבר ממנו הוא פוחד. באיזה שמחה‬ ‫הייתי עורך לו איזו גניבה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הא?‬

‫לפלש:‬ ‫מה יש?‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה אתה מדבר שם על גניבה?‬ ‫לפלש:‬ ‫אני אומר כי אתה מחטט יפה כדי לראות אם גנבתי ממך משהו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫זאת בדיוק אני עושה. מחפש במכנסיו של לפלש.‬ ‫לפלש:‬ ‫לעצמו. יכה הדבר את הקמצנות ואת הקמצנים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫איך? מה אמרת?‬ ‫לפלש:‬ ‫מה אמרתי?‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, מה אמרת בעניין הקמצנות והקמצנים.‬ ‫לפלש:‬ ‫אמרתי שיכה הדבר את הקמצנות והקמצנים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אל מי אתה מתכוון?‬ ‫לפלש:‬ ‫אל הקמצני.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ומי הם הקמצני הללו?‬ ‫לפלש:‬ ‫בני בליעל ונבלים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אבל אל מי רומזים הדברים הללו?‬ ‫לפלש:‬ ‫למה אתה מתעמק בזה כל-כך?‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני מתעמק במה שראוי לי להתעמק.‬ ‫לפלש:‬ ‫אולי אתה חושב שבך אני מדבר?‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני חושב מה שאני חושב; אבל אני רוצה שתאמר לי אל אתה מתכוון כשאתה‬ ‫אומר זאת.‬ ‫לפלש:‬ ‫אני מתכוון… אני מתכוון למצנפת שלי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ואני מתכוון לקרקפת שלך!‬ ‫לפלש:‬ ‫אתה אוסר עלי לקלל את הקמצנים?‬

‫הרפגון:‬ ‫לא, אבל אני אוסר עליך לפטפט ולהתחצף. אף לא הגה.‬ ‫לפלש:‬ ‫לא הזכרתי שמות.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני אתן לך מלקות (מכות) אם אתה פותח פיך.‬ ‫לפלש:‬ ‫מי שאפו נוטף שיקנחהו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אתה שותק סוף סוף?‬ ‫לפלש:‬ ‫אין לי ברירה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫זהו. זהו.‬ ‫לפלש:‬ ‫מראה לו כיס חולצתו. בבקשה הרי עוד כיס אחד. עכשיו אתה שקט?‬ ‫הרפגון:‬ ‫שמע, השב לי זאת בלי שאחפש.‬ ‫לפלש:‬ ‫מה להשיב לך?‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה שלקחת ממני.‬ ‫לפלש:‬ ‫לא לקחתי ממך שום דבר.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בהחלט?‬ ‫לפלש:‬ ‫בהחלט.‬ ‫הרפגון:‬ ‫שלום; לך לכל הרוחות.‬ ‫לפלש:‬ ‫לעצמו. איזו ברכת שלום נחמדה!‬ ‫הרפגון:‬ ‫המצפון שלך ישפוט אותך. לפלש יוצא. המשרת הזה, ימח – זכרו, אין לי מנוחה‬ ‫בגללו. לגמרי לא מוצא חן בעיני שראש כלב זה צולע לי פה מסביב.‬

‫תמונה רביעית‬ ‫אליז, קליאנט, הרפגון‬ ‫הרפגון:‬ ‫לבדו. כמובן, לא דבר קל כשאתה שומר אצלך סכום כסף גדול. מאושר האיש‬ ‫שכספו נתון בהשקעה בטוחה. והוא מחזיק סכום כסף רק למה שנחוץ לו‬ ‫להוצאות. לא בקלות אתה מוצא בתוך הבית מחבוא טוב לכספך; מה שקשור‬ ‫לקופות הברזל – לכספות. קופה כזאת ממש קוראת לגנב וזה תמיד הדבר‬ ‫הראשון שהם נטפלים אליו. ובכל זאת אינני בטוח אם טוב עשיתי שטמנתי,‬ ‫החבאתי, באדמה בתוך הגינה שלושים אלף פרנקים שהחזירו לי אתמול.‬ ‫שלושים אלף פרנקים זהב בידך זהו סכום די… האח והאחות מופיעים כשהם‬ ‫משוחחים בלחש. הה, שמים! במו ידי הפלתי עצמי בפח! ההתרגשות הוציאה‬ ‫אותי מכלי ונדמה לי, שדיברתי בקול רם כהתדינתי ביני לבין עצמי. מה קרה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫לא כלום, אבי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫כבר מזמן אתם פה?‬ ‫אליז:‬ ‫זה עתה (עכשיו) נכנסנו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הספקתם לשמוע?‬ ‫אליז:‬ ‫מה, אבי?‬ ‫הרפגון:‬ ‫את זה…‬ ‫אליז:‬ ‫מה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה שאמרתי זה עכשיו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫לא.‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, כן‬ ‫אליז:‬ ‫אינני מבינה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני רואה שהספקתם לשמוע כמה מילים. שוחחתי עם עצמי כמה קשה להשיג‬ ‫כסף בימים אלה ואמרתי שמאושר מי שיש לו שלושים אלף פרנקים.‬ ‫קליאנט:‬

‫לא ניגשנו אליך, כי חששנו להפריע.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני שמח מאוד לומר לכם זאת, שאולי לא תבינו את הדברים כהלכה ותחשבו‬ ‫שאמרתי שלי יש שלושים אלף פרנקים.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אנו לא מתערבים בעסקיך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ולואי והיו לי שלושים אלף פרנקים!‬ ‫קליאנט:‬ ‫אינני סבור ש…‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא היה מזיק לי כלל וכלל‬ ‫אליז:‬ ‫אלה הם הדברים ש…‬ ‫הרפגון:‬ ‫אתם חושבים שאינני זקוק לכך?‬ ‫אליז:‬ ‫הלא…‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא הייתי מתלונן כל-כך על הזמנים הרעים.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אל אלוהים! נדמה לי אבי, שאין לך כל סיבה להתלונן ולהתאונן והכל יודעים‬ ‫שיש לך לא מעט.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה? יש לי לא מעט? כל מי שאומר זאת הוא שקרן. זהו שקר שאין גדול ממנו‬ ‫ורק בני בליעל מפיצים את כל השמועות הללו.‬ ‫אליז:‬ ‫אל תכעס כל-כך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הנשמע כדבר הזה? בני עצמי ובשרי יוצאים נגדי ונהפכים לי לאויבים?‬ ‫קליאנט:‬ ‫מי שאומר עליך שיש לך לא מעט, האם הוא נהפך לאויב שלך?‬ ‫הרפגון:‬

‫כן, דיבורים כמו אלה והבזבזנות שלך יגרמו לכך שיום אחד ינסו לרצוח אותי,‬ ‫שכן הם בטוחים שאני מרופד ומלא בזהובים.‬ ‫קליאנט:‬ ‫מה הבזבוז הגדול שאני נוהג?‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה הבזבוז? יש שערורייה גדולה יותר מבגדי הפאר שאתה לובש בין הבריות?‬ ‫אתמול נתתי מנה לאחותך, אבל אתה גרוע ממנה. צורתך בלבד, כמו שהיא,‬ ‫מרגל ועד ראש, שווה הכנסה שלמה. כבר אמרתי לך עשרים פעם, בני,‬ ‫מנהגים אלה אינם מוצאים חן בעיני. אתה מסתובב כמו מיליונר וכדי לאת‬ ‫בבגדים כאלה אין לך ברירה אלא לשדוד אותי.‬ ‫קליאנט:‬ ‫הא! מי השודד שיכול לשדוד אותך?‬ ‫הרפגון:‬ ‫אותי אתה שואל? איפה אתה משיג את הכסף למחלצות, לבגדים שלך?‬ ‫קליאנט:‬ ‫איפה אני משיג אותו? אני משחק בקלפים, אבי, וכיון שהמזל מאיר לי פנים, אני‬ ‫מתעטף בכסף שאני זוכה בו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מנהג של טיפשים וכסילים. אם יש לך מזל במשחק, עליך לתת את הכסף‬ ‫שאתה זוכה בו ולקבל תמורתו ריבית טובה כדי שבאחד הימים תוכל להשתמש‬ ‫בו. מה יש לך מכל הקישוטים שאתה מקושט בהם מכף רגל ועד ראש ואם לא‬ ‫מספיק לך כמה שרוכים כדי להחזיק את המכנסיים במקומם הנכון. למה לבזבז‬ ‫את הכסף על פאות נוכריות כשיכול אדם להשתמש בשערות ראשו עצמו שאינן‬ ‫עולות פרוטה? אני מוכן להתערב כי בפיאה ובסרטים ישנה השקעה יקרה‬ ‫מאוד.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אתה צודק בהחלט.‬ ‫הרפגון:‬ ‫נחדל מזה. ניגש לעניין אחר. לעצמו. נדמה לי שהם מאותתים זנ לזה לגנוב‬ ‫ממני את הארנק. בקול. מה העוויות והפרצופים הללו?‬ ‫אליז:‬ ‫אנו מתדיינים בינינו, אחי ואני, מי ידבר ראשון. שנינו דבר לנו אליך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ואני דבר לי אל שניכם.‬ ‫קליאנט:‬ ‫מה שאנו באים לומר לך הוא בעניינם של נישואין.‬ ‫הרפגון:‬

‫ומה שאני בא לומר לכם גם הוא בעניינם של נישואין.‬ ‫אליז:‬ ‫הה, אבי!‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה הבהלה הזאת? מהו המפחיד אותך, בתי, הדיבור או הדבר?‬ ‫קליאנט:‬ ‫הנישואין, הדרך שבה אתה עשוי לתפוס אותם, עלולים להפחיד את שנינו. אנו‬ ‫חוששים כי רגשותינו לא ימצאו חן בעינך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קצת סבלנות ואורך – רוח. אני יודע בדיוק מה נחוץ לשניכם, לא תהיה לכם, לא‬ ‫לך ולא לך, שום סיבה להתלונן ולהתאונן על המעשה שאני עומד לעשות. ובכן,‬ ‫כדי שלא להאריך: לקליאנט. אמור לי, האם ראית כאן עלמה צעירה, מרין שמה,‬ ‫המתגוררת בקרבת מקום?‬ ‫קליאנט:‬ ‫כן, אבי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ואת?‬ ‫אליז:‬ ‫שמעתי אודותיה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה דעתך על הנערה הזאת, בני?‬ ‫קליאנט:‬ ‫נערה חיננית מאוד.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מראה פניה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫אומר יושר לב.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הליכותיה והתנהגותה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫לתפארת. אין ספק.‬ ‫הרפגון:‬ ‫האם אתה סבור, בני, שנערה כמו זו ראויה לתשומת לב?‬ ‫קליאנט:‬ ‫כן, אבי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫שזהו שידוך מתקבל על הדעת?‬ ‫קליאנט:‬ ‫מאוד מתקבל על הדעת.‬

‫הרפגון:‬ ‫והיא יכולה להיות עקרת בית מצוינת?‬ ‫קליאנט:‬ ‫מאין כמוה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ושבעלה עתיד לשבוע נחת ממנה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫בלי שום ספק‬ ‫הרפגון:‬ ‫יש קוץ קטן בכל הטוב הזה: אני חושש שין לה רכוש במידה שאדם מצפה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫הה, אבי, במה נחשב הכסף כשמדובר בעלמה ישרת לב וטובה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא בדיוק, לא בדיוק. אבל מה שאפשר לומר שאם אין לה את הסכום הנדרש,‬ ‫אפשר להפיק תועלת בדברים אחרים.‬ ‫קליאנט:‬ ‫מובן מאליו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ובכן, אני שמח מאוד שאנו תמימי – דעים ומסכימים בעניין זה. עדינותה,‬ ‫והליכותיה ונימוסיה קנו את לבי וגמרתי בלבי – החלטתי לאתה לאישה, אם רק‬ ‫אמצא אתה שמץ, קצת נדוניה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫הה!‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה יש?‬ ‫קליאנט:‬ ‫גמרת בדעתך –החלטת, אתה אומר?‬ ‫הרפגון:‬ ‫לשאת את מרין לאישה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫מי, אתה? אתה?‬ ‫הרפגון:כן, אני, אני, אני. מה יש לך?‬ ‫קליאנט:‬ ‫פתאום הרגשתי סחרחורת. אני מוכרח ללכת.‬ ‫הרפגון:‬ ‫זה יעבור. לך מהר למטבח ושתה כוס גדולה של מים קרים. קליאנט יוצא. הנה‬ ‫לכם – הדרדקים – התינוקות המטורזנים הללו, כוח כמו של תרנגולת יש להם.‬ ‫ובכן, בתי, זאת גמרתי בנפשי לענייני שלי. ואשל לאחיך, אני מועיד לו – משדך‬

‫לו אלמנה מסוימת שהבוקר דיברו איתי עליה. ובענייניך שלך – אותך אני נותן‬ ‫למר אנסלם.‬ ‫אליז:‬ ‫אנסלם?‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, איש מבוגר ונבון ומיושב בדעתו, לכל היותר בן חמישים והכל מדברים שהוא‬ ‫עשיר מופלג.‬ ‫אליז:‬ ‫מחווה קידה. אינני רוצה להתחתן, אבי, אם לא אכפת לך‬ ‫הרפגון:‬ ‫מחכה את קידתה. ואני, בתי החביבה, חמדת ליבי, אני רוצה שתתחתני, אם לא‬ ‫אכפת לך.‬ ‫אליז:‬ ‫אבקש את סליחתך, אבי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אבקש את סליחתך, בתי.‬ ‫אליז:‬ ‫כל הכבוד למר אנסלם, אבל ברשותך האדיבה לא אתחתן אתו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫כל הכבוד גם לך, יקירתי, אבל ברשותך האדיבה תתחתני אתו עוד הערב.‬ ‫אליז:‬ ‫עוד הערב?‬ ‫הרפגון:‬ ‫עוד הערב.‬ ‫אליז:‬ ‫לא יהיה, אבי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫יהיה גם יהיה, בתי.‬ ‫אליז:‬ ‫לא ולא.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הן והן .‬ ‫אליז:‬ ‫לא, אני אומרת לך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, אני אומר לך.‬ ‫אליז:‬ ‫דבר זה לא יעלה בידך להכריח אותי ולכפות עלי.‬

‫הרפגון:‬ ‫דבר זה יעלה בידי לכפות עליך.‬ ‫אליז:‬ ‫אני אתאבד ולא אנשא לאיש הזה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫את לא תתאבדי ואת תנשאי לו. אבל ראו נא איזו חוצפה! הנשמע כדבר הזה‬ ‫שבת שבת עומדת ומדברת כך לאביה?‬ ‫אליז:‬ ‫הנשמע כדבר הזה שאב עומד ומשיא באופן כזה את בתו?‬ ‫הרפגון:‬ ‫זה שידוך שאין בו פגם. ואני מתערב שכל אדם יאמר כי יפה בחרתי.‬ ‫אליז:‬ ‫ואני מתערבת כי שום אדם שפוי בדעתו לא יאמר זאת.‬ ‫הרפגון:‬ ‫רואה את ולר מרחוק. הנה ולר! את מסכימה שנשים אותו שופט בינינו?‬ ‫אליז:‬ ‫אני מסכימה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫את מקבלת עליך לעשות כמשפטו?‬ ‫אליז:‬ ‫כן. כאש יאמר כן אעשה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫יפה. גמרנו, סיכמנו.‬

‫תמונה חמישית‬ ‫ולר, הרפגון, אליז.‬ ‫הרפגון:‬ ‫גש הנה, ולר. בחרנו בך שתאמר לנו מי הצודק, בתי או אני.‬ ‫ולר:‬ ‫אתה הצודק, אדוני, אין שום ספק.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אתה יודע במה מדובר?‬ ‫ולר:‬ ‫אינני יודע, אבל אתה אינך יכול להיות לא צודק. אתה הצדק עצמו.‬ ‫הרפגון:‬

‫אני רוצה להשיא אותה הערב לאדם שהתברך בישוב הדעת ובנכסים גם יחד.‬ ‫והחצופה מטיחה לי בפני שאינה מעלה על דעתה להנשא לו. מה אתה אומר על‬ ‫כך?‬ ‫ולר:‬ ‫מה שאני אומר על כך?‬ ‫הרפגון:כן.‬ ‫ולר:‬ ‫המ… המ…‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה?‬ ‫ולר:‬ ‫אני אומר שבעיקרון אני מסכים לך ולא יתכן כלל שאינך צודק. אבל גם היא אינה‬ ‫טועה לחלוטין, וכיון…‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה פרוש? מר אנסלם הוא חתן ראוי להתכבד. אציל בעל שושלת יוחסין, מתון‬ ‫ומיושב בדעתו, הגיוני ויש לו שפע של נכסים ואין לו בנים כלל מנישואיו‬ ‫הקודמים. וכי אפשר למצוא שידוך טוב מזה?‬ ‫ולר:‬ ‫נכון מאוד. אבל היא יכולה לטעון שאתה קצת לוחץ עליה, ואולי מוטב לשהות,‬ ‫להמתין קצת ולראות אם יש לה זיקה, יחס אל…‬ ‫הרפגון:‬ ‫זו הזדמנות שיש לקפוץ עליה. יש כאן יתרון שלא אמצא בשום מקום אחר: הוא‬ ‫מתחייב לקבל אותה בלי נדוניה.‬ ‫ולר:‬ ‫בלי נדוניה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫זהו!‬ ‫ולר:‬ ‫הה! אני שותק. מבין אתה? זהו נימוק מוצדק. אני נסוג לאחור.‬ ‫הרפגון:‬ ‫זה חיסכון לא קטן.‬ ‫ולר:‬ ‫ברור כשמש. אין כאן מקום לויכוח. בתך יכולה לטעון כנגדך, שנישואין הם עניין‬ ‫חשוב יותר ממה שאנו משערים והשאלה היא אם עליה להיות מאושרת או‬ ‫אומללת כל ימי חייה וכי התקשרות כזאת שצריכה להתקיים עד היום האחרון‬ ‫מחייבת כי נהיה זהירים לגביה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בלי נדוניה!‬ ‫ולר:‬

‫אתה צודק בהחלט! זו תשובה מנצחת. מה נאמר ומה נדר? יש בני אדם שהיו‬ ‫אומרים שיתכן וטעמה של הנערה הוא עניין שצריך לתת עליו את הדעת וכי‬ ‫אותו הפרש גדול בגיל, באופי ובמזג, עשוי להביא על הנישואין תקלות חמורות‬ ‫למדי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בלי נדוניה!‬ ‫ולר:‬ ‫הה! אין מילים בפי כמובן. מי, לעזאזל, יעמוד מול זה? אף כי פה ושם ימצאו‬ ‫כמה אבות, שהיו חסים ומרחמים על רגשי ליבן של בנותיהם יותר מאשר על‬ ‫הוצאות הנדוניה ושלא היו מקריבים אותן קורבן לעסקיהם ושהיו משתדלים‬ ‫קודם כל לתבל את הנישואין באותו דבק טוב של התאמה השומרת בהם על‬ ‫הכבוד, על שלוות הנפש ועל השמחה, וכי…‬ ‫הרפגון:‬ ‫בלי נדוניה!‬ ‫ולר:‬ ‫אין ספק! כאן מסתימות כל הטענות! לך ודבר בזמן שנימוק כזה עומד לפניך!‬ ‫הרפגון:‬ ‫מסתכל לעבר הגינה, לעצמו. הא, הא! נדמה לי שהכלב נובח. משהו כבר ודאי‬ ‫משתדך אל הכסף שלי. לולר. אל תזוז. אני חוזר מיד. יוצא.‬ ‫אליז:‬ ‫צחוק אתה עושה, ולר! כיצד אתה מדבר אליו?‬ ‫ולר:‬ ‫אני משתדל שלא לעורר בו את הכעס וכך מובטח ליותר שהוא בידי. לצאת ישר‬ ‫נגדו, פירושו לקלקל את הכל. יש כל מיני אנשים שאתה יכול נגדם רק בעקיפין,‬ ‫בעלי אופי שאינם סובלים התנגדות, בעלי טבע שהאמת מרגיזה אותם. את‬ ‫אלה אין מוליכים ישר אל המטרה. העמידי פנים שאת מסכימה לכל מה שהוא‬ ‫רוצה. כך את בטוחה יותר שרצונך יתקיים, וגם…‬ ‫אליז:‬ ‫אבל הנישואין הללו, ולר!‬ ‫ולר:‬ ‫נמצא תחבולה לבטלם.‬ ‫אליז:‬ ‫אבל איך נספיק להמציא משהו, אם הערב הם עומדים להיחתם?‬ ‫ולר:‬ ‫תמצאי סיבה לדחייה; איזו מחלה, למשל.‬ ‫אליז:‬ ‫אבל הם יגלו מיד את התחבולה אם יקראו לרופאים.‬ ‫ולר:‬ ‫את צוחקת! מה אלה מבינים? הבלים, שטויות! יכולה את לקחת כל מחלה‬ ‫שתעלה על דעתך הם יעמדו ויסבירו לך מנין זו קפצה עליך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו, בירכתים. הכל במקומו, השבח לאל.‬ ‫ולר:‬

‫ואמצעי אחרון שבידינו – אנו קמים ובורחים והרינו פטורים מכל. אם יש‬ ‫באהבתך קצת כוח אשר… רואה את הרפגון. כן, כן, ואיזו היא בת נבונה?‬ ‫המכבדת את רצון אביה. ואם יש לה את אותו נימוק כמו של אבייה האומר "בלי‬ ‫נדוניה", עליה לקבל מיד כל מה שנותנים לה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מצוין. אלה דיבורים כהלכה!‬ ‫ולר:‬ ‫סלח לי, אדוני, שאני קצת יוצא מכלי ומרשה לעצמי לדבר אליה כך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫להפך, להפך! מאושרות האוזניים שכך שומעות. אני רוצה שתקבל השגחה‬ ‫מלאה עליה לאליז. כן, עכשיו את בידיים נאמנות! אני מוסר לו את השליטה‬ ‫עליך והנני אומר שתעשי כל מה שהוא מצווה.‬ ‫ולר:‬ ‫לאליז. עכשיו נסי לחלוק על דברי המוסר שלי. אליז יוצאת. אלך אחריה, אדוני,‬ ‫ואמשיך לתת לה לקח.‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, אני מודה לך מאוד. זה הדרך…‬ ‫ולר:‬ ‫יש להחזיק אותה "קצר".‬ ‫הרפגון:‬ ‫נכון מאוד. (מוכרחים) הכרח הוא ש…‬ ‫ולר:‬ ‫אל תדאג, הסר דאגה מלבך. אני בטוח שאעשה וגם אוכל.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קום ועשה. קום ועשה. אני יוצא לשעה קלה העירה ומיד אני חוזר.‬ ‫ולר:‬ ‫פונה אל אליז, בלכתו אחריה לעבר הפתח שבו יצאה. כן, הכסף הוא היקר‬ ‫מכל הדברים שתחת השמיים ועליך להודות ולשבח לאלוהים שזכית והאיש‬ ‫הישר הזה הוא אביך. הוא יודע מהו טעם החיים. כשאדם מסכים לקבל נערה‬ ‫בלי נדוניה לא שואלים שאלות. ויופי, גיל ומוצא וכבוד ובינה – חוכמה ויושר‬ ‫אינם משנים העיקר "בלי נדוניה".‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. הה. איזה בחור יקר! מאושר אני שזכיתי למשרת כזה!‬

‫מערכה שניה‬ ‫תמונה ראשונה‬ ‫קליאנט, לפלש.‬

‫קליאנט:‬ ‫הה, צרה צרורה. היכן אתה תקוע כל הזמן? וכי לא ציוויתי עליך…‬ ‫לפלש:‬ ‫כן, אדוני, באתתי לכאן, כדי לחכות לך נטוע במקום, אבל אדוננו אביך – רגזן‬ ‫כמוהו לא ראיתי מימי – סילק אותי מפה ללא רצוני, בעל כורחי, כמעט ספגתי‬ ‫מכות מידיו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫מה חדש בעניינו? הדברים לחוצים ביותר; מרגע שראיתיך לאחרונה נתברר לי,‬ ‫כי אבי מתחרה בי.‬ ‫לפלש:‬ ‫אביך התאהב?‬ ‫קליאנט:‬ ‫כך, ולא בקלות הצלחתי לא לגלות בפניו כמה הסעירה וריגשה אותתי החדשה‬ ‫הזאת.‬ ‫לפלש:‬ ‫בעסקי האהבה הוא נכנס? מה הוא חושב לעצמו, לכל הרוחות? הוא צוחק לו‬ ‫על בני – האדם? האהבה נבראה בשביל בריות שיש להן אופי כמו שלו?‬ ‫קליאנט:‬ ‫בעוונותי וחטאי הרבים נתקע לו הטרוף הזה במוחו.‬ ‫לפלש:‬ ‫אבל מדוע אתה שומר בסוד מפניו את אהבתך?‬ ‫קליאנט:‬ ‫כדי לא להרבות בו חשדות ולשמור לי לשעת הצורך דרכים נוחות יותר למנוע‬ ‫את הנישואין הללו. מה תשובתך?‬ ‫לפלש:‬ ‫בחיי, אדוני, אבוי לו למי שצריך מלווים. אדם סופג ביזיונות ועלבונות כשהוא‬ ‫נופל בידיהם הערמומיות של המלווים.‬ ‫קליאנט:‬ ‫העניין לא יצא אל הפועל?‬ ‫לפלש:‬ ‫חכה קצת. אותו מר סימון שלנו, הסרסור שהומלץ לנו עליו, איש חרוץ וזריז‬ ‫במלאכתו, מצא עבורך מלווה, הוא אומר כי הפך עולמות למענך. מראה פניך‬ ‫בלבד, הוא אומר, קנה את ליבו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אני מקבל חמישה עשר אלף פרנק שביקשתי?‬ ‫לפלש:‬

‫כן, אבל בכמה תנאים קטנים שעליך למלא, אם אתה מתכוון להגיע לסיכום.‬ ‫קליאנט:‬ ‫הוא הביא אותך אל האיש המלווה?‬ ‫לפלש:‬ ‫הא, לאט, לאט! הדברים אינם פשוטים כל-כך ההוא (המלווה) מסתתר. את‬ ‫שמו אין מגידים והיום יזמנו אתכם בבית של צד שלישי, בבית של אדם אחר,‬ ‫כדי לשמוע מפיך ממש את ערך הנכסים שלך ושל משפחתך ואני בטוח כי שמו‬ ‫של אביך בלבד יכול להסיר כל מכשול.‬ ‫קליאנט:‬ ‫ועל הכל, רכושה של אמנו המתה שאין לקחתו ממני.‬ ‫לפלש:‬ ‫הרי כמה סעיפים שהכתיבו על ידי המלווה לסרסור שלנו לפני שנוקטים‬ ‫פעולה; "בהיותנו בטוחים כי המלווה ראה את כל הערבויות והביטחונות בעין‬ ‫וכי הלווה (אתה) הוא בוגר ובן למשפחה שנכסיה ורכושה רבים, יציבים,‬ ‫בטוחים, ברורים ופטורים מכל חיוב ייחתם חוזה נכון ומדויק במעעמדו של‬ ‫נוטריון (עורך-דין), שעליו להיות אדם ישר ככל שימצא, ולשם כך יבחר העורך-‬ ‫דין על- ידי המלווה המתעקש על כך שההסכם יערך בדרך הראויה".‬ ‫קליאנט:‬ ‫אין לי טענות נגד זה.‬ ‫לפלש:‬ ‫"המלווה, כדי שמצפונו יהיה שקט, ייתן את כספו בריבית בחמישה אחוזים‬ ‫וחצי".‬ ‫קליאנט:‬ ‫חמישה וחצי? מעשה הגון בהחלט. אין לי תלונות.‬ ‫לפלש:‬ ‫נכון. "אבל כיוון שלמלווה אין את הסכום עליו אנו מדברים וכיוון שכדי למלא את‬ ‫רצונך נאלץ המלווה בעצמו ללוות את הכסף מאדם אחר בריבית של עשרים‬ ‫למאה, יסוכם שהלווה (אתה) ישלם ריבית זו, בתוספת לחמישה וחצי אחוזים,‬ ‫מכיוון שכדי להיטיב איתך המלווה לוקח על עצמו התחייבות כספית זו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫מה קורה כאן לכל הרוחות?! איזה בוגד הוא זה? יש כאן ריבית של יותר‬ ‫מעשרים וחמישה אחוזים!‬ ‫לפלש:‬ ‫בדיוק. זאת אשר אמרתי. תצטרך לבדוק את הדבר.‬ ‫קליאנט"‬ ‫במה עלי לעיין? אני צריך את הכסף ואין לי ברירה אלא להסכים לכל דבר.‬

‫לפלש:‬ ‫זו התשובה שנתתי.‬ ‫קליאנט:‬ ‫יש עוד משהו?‬ ‫לפלש:‬ ‫עוד דבר אחד קטן. "מחמישה עשר אלף הפרנקים, שהוא הסכום המבוקש,‬ ‫המלווה יוכל להשיג רק שנים עשר אלף פרנקים במזומן ואת שאר השלושת‬ ‫אלפים יצטרך הלווה לקבל בחפצים משומשים.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אינני מבין דבר.‬ ‫לפלש:‬ ‫הנה רשימת החפצים. תשמע "ראשית מיטה על ארבע רגליים, מקושטת,‬ ‫מעשה אומן, פסי רקמה שקוראים הונגרית, על גבי שמיכה שצבעה צבע הזית,‬ ‫עם שישה כסאות וכן רפידה לכיסוי הרגליים, הכל במצב מצוין עם ביטנה של‬ ‫משי טפטה כחול עם נוגה אדום. נוסף על הנ"ל (הדברים שנזכרים למעלה):‬ ‫כילה בעלת שובל, מעשה צמר קל, צבעו ורוד כהה עם פתילי שוליים גדולים‬ ‫וקטנים כולם משי".‬ ‫קליאנט:‬ ‫מה לדעתו אני צריך לעשות בכל אלה?‬

‫לפלש:‬ ‫חכה. "נוסף על הנ"ל: שטיח של קיר המתאר שעשועי אהבים של גומבו ומסה.‬ ‫נוסף על הנ"ל: שולחן גדול מעץ אגוז, מתחתיו שרפרפים שישה".‬ ‫קליאנט:‬ ‫מה עלי לעשות, לכל הררי החושך?‬ ‫לפלש:‬ ‫סבלנות בבקשה. "נוסף על הנ"ל: שלושה רובים כבדים משובצים צדף לכל‬ ‫אורכם, יחד עם החצובות המתאימות. נוסף על הנ"ל: כיריים עשויים לבנים עם‬ ‫שני קנקני צינור ושלושה צינצני קיבול, מועיל מאוד למי שיש לו נטייה למעשי‬ ‫זיקוק".‬ ‫קליאנט:‬ ‫אני יוצא מדעתי.‬ ‫לפלש:‬ ‫לאט, לאט. "ונוסף על הנ"ל: קתרוס מעשה אומן מבולוניה וכל מיתריו שלמים,‬ ‫או כמעט כולם. ונוסף עך הנ"ל: שולחן למשחק הביליארד וגם טבלת אשקוקי‬ ‫למשחק הדמה של האווז, שקיבלנו מן היוונים ושינינו צורתו. יפה מאוד לבילוי‬ ‫הזמן כשאין מה לעשות. ונוסף על הנ"ל: עור הלטאה, שלושה וחצי מטר אורכו,‬ ‫ממלא תבן, חפץ מופלא ונאה למראה, לתלותו לתקרה בחדר. כל הנכלל ומנוי‬

‫לעיל, על-פי הערכה מקבלת של ארבעת אלפים וחמש מאות פרנקים, ובהנחה‬ ‫עד לסך שלושת אלפים כנדבת וטוב ליבו של המלווה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫שיכה אותו הדבר עם נדבת ליבו גם יחד, הנבל השודד! לא מספיק לו הריבית‬ ‫המטורפת שהוא דורש – עוד הוא מכריח אותי שאקח ממנו בסך שלושת‬ ‫אלפים פרנקים כל מיני שברי כלים, שהוא מקבץ ואוסף! מכל זה לא אקבל‬ ‫אפילו עשירית מן המחיר ששילמתי, ואף-על-פי-כן אני מוכרח להסכים לכל מה‬ ‫שעולה על דעתו. יש באפשרותו לכפות עלי כל דבר, הוא מחזיק אותי, הפגע‬ ‫רע, וחרב חדה שלו על צווארי.‬ ‫לפלש:‬ ‫אתה דומה לי, אדוני, שלא אפגע בכבודך, כאדם ההולך בדרך המלך לאבדון.‬ ‫לוקח כסף מראש, קונה ביוקר, מוכר בזול ואוכל את פרותיו כשאינם בשלים‬ ‫עדיין.‬ ‫קליאנט:‬ ‫ומה אני יכול לעשות? ראה לאן מוליכה את הצעירים הקמצנות של האבות,‬ ‫ואחרי כל זה עוד מתפלאים, שהם עומדים ומחכים לזקנים שימותו.‬ ‫לפלש:‬ ‫האמת צריכה להאמר, כי אביך שלך, במידת הניוול שבו יכול להרתיח אפילו‬ ‫אדם שאין בו כעס בכלל. אני כשלעצמי, השבח לאל, אין לי נטייה להתעסק בכל‬ ‫מני עסקים עקומים, יודע אני להיחלץ מכל אותם עניינים דקים, שאתה מרגיש‬ ‫בהם ריח שיגרום לך לצרות. אבל את האמת אומר לך מידותיו הנאות של אביך‬ ‫ממש מעוררות בי את התשוקה והרצון העז לגנוב ממנו, אני נשבע, אני בטוח,‬ ‫כי הייתי מקיים על-ידי כך מצווה גדולה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫תן לי את הרשימה אני רוצה לעיין בה.‬

‫תמונה שניה‬ ‫מר סימון, הרפגון, קליאנט, לפלש (בירכיתים)‬ ‫מר סימון:‬ ‫כן, אדוני, זהו בחור שנצרך לכסף. עניינים שונים לוחצים עליו למצוא את החסר‬ ‫והוא יקבל כל תנאי שאתה מבקש.‬

‫הרפגון:‬ ‫אבל האם בטוח אתה, מר סימון, שאינני מסתכן בכלום? היודע אתה את שמו,‬ ‫רכושו ומוצאו, של זה שאתה מדבר עבורו.‬ ‫מר סימון:‬ ‫לא, אין באפשרותי לתת לך את פרטי הפרטים, שכן רק בדרך מקרה הופנתי‬ ‫אליו, אך הוא עצמו ימצא חן בעינך ומשרתו הבטיח לי, כי התענוג יהיה כולו‬ ‫שלך לכשתכיר אותו. כל מה שיכול אני לומר לך הוא שמשפחתו עשירה מאוד,‬ ‫שאין לו אם, והוא מוכן להתחייב, אם תבקש זאת, שאביו ימות עד שיעברו‬ ‫שמונה חודשים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קצת מידה של חסד, מר סימון, מחייבת אותנו לעשות טובות לבריות כל זמן‬ ‫שיש באפשרותנו.‬ ‫מר סימון:‬ ‫ברור כשמש.‬ ‫לפלש:‬ ‫רואה את מר סימון. מה מתרחש כאן? מר סימון שלנו מדבר עם אביך?‬ ‫קליאנט:‬ ‫אולי סיפרו לו מי אני? האם לא אתה הוא שבגדת?‬ ‫מר סימון:‬ ‫לקליאנט ולפלש. הו, הו! אכן זריזים אתם! מי גילה לכם שכאן‬ ‫המקום? להרפגון. על כל פנים, אדוני, לא אני הוא שהגדתי להם את שמך‬ ‫ומקום מגוריך. אבל אחרי הכל אין זה כל-כך רע. אלה הם בחומרים שומרי סוד‬ ‫ועכשיו תוכלו לשוחח בעניינכם.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה פרוש הדבר?‬ ‫מר סימון:‬ ‫אדוני, זהו הצעיר המבקש ללוות ממך אותם חמישה עשר אלף, שאמרתי לך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ובכן אתה הוא, שודד שכמותך! אתה הוא המנוול העוסק במעשים מופקרים‬ ‫כאלה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫ובכן, אתה הוא, אבי?! אתה הוא המגעיל העוסק בעסקים מחפירים ונוראים‬ ‫כאלה?‬ ‫מר סימון בורח.‬

‫הרפגון:‬ ‫אתה הוא העומד ללכת לאבדון בהלוואות מגונות כאלו?‬ ‫קליאנט: אתה הוא העומד להתעשר בערמומיות נפשעת כזו?‬ ‫הרפגון:‬ ‫אחרי כל אלה יש בך חוצפה לעמוד לפני?‬ ‫קליאנט:‬ ‫אחרי כל אלה יש לך חוצפה להראות לפני בני-אדם?‬ ‫הרפגון:‬ ‫כיצד אינך מתבייש, אני שואל אותך, שהגעת לידי חגיגות שכאלה, שאתה שוקע‬ ‫בהוצאות מחרידות כאלו ומפזר לרוח, בלי בושה, את רכושם פרי עמלם –‬ ‫עבודתם וזיעת אפיהם של הוריך?‬ ‫קליאנט:‬ ‫כיצד אינך מסמיק מכלימה ובושה, אני שואל אותך, שאתה עוטף בושה וחרפה‬ ‫על שמך ומעמדך בסחר -מכר שאתה עושה? שאתה מקריב את כבודך ואת‬ ‫שמך הטוב ליצר זה אינו שבע לעולם – לגרוף עוד מטבע ועוד מטבע לעלות‬ ‫במדרגות הגזל והשוד על התחבולות המנוולות ביותר שהמציאו מעולם הגדולים‬ ‫שבערמומיים?!‬ ‫הרפגון:‬ ‫סלק את עצמך ממול עיני, פרחח שכמותך! סלק עצמך מנגד עיני!‬ ‫קליאנט: מי חוטא גדול יותר, לדעתך? מי שקונה כסף שהוא זקוק לו או מי‬ ‫שגוזל כסף שאין לו מה לעשות בו?‬ ‫הרפגון:‬ ‫הסתלק מזה, אמרתי. לבדו. בעצם, גם זו לטובה. מכך אני למד, כי ראוי וטוב‬ ‫להגיח שבעתיים על כל מעשה שהוא עושה.‬

‫תמונה שלישית‬ ‫פרוזין, הרפגון.‬ ‫פרוזין:‬ ‫אדוני…‬ ‫הרפגון:‬ ‫חכי קצת. מיד אני שב לדבר אתך. לעצמו. מעניין לעניין כדאי להעיף עין ולראות‬ ‫מה שלום הכסף.‬

‫תמונה רביעית‬ ‫לפלש, פרוזין‬ ‫לפלש:‬ ‫אינו רואה את פרוזין. משונה מאוד. יש לו, באיזה מקום מחסן שלם של עתיקות.‬ ‫לא מצאנו פה אפילו חפץ אחד מתוך הרשימה.‬ ‫פרוזין:‬ ‫הא! אתה הוא, לפלש חביבי, מה לידידי בבית הזה?‬ ‫לפלש:‬ ‫הו, הו! את היא, פרוזין! מה מעשיך פה?‬ ‫פרוזין:‬ ‫מעשים שאני נוהגת לעשות בכל מקום: לתווך ולקשר, לעזור לבריות ולהפיק‬ ‫תועלת עד כמה שאפשר מן הכשרונות הקטנים שנתברכתי בהם. אתה יודע, כי‬ ‫בעולם הזה בזריזות ידינו נתפרנס וכי לבריות עלובות כמוני נתן האל מקורות‬ ‫הכנסה, מן העצה והתחבולה.‬ ‫לפלש:‬ ‫יש לך עסק עם בעל-הבית?‬ ‫פרוזין:‬ ‫כן, אני מטפלת בשבילו באיזה עניין פשוט ומקווה אני שאקבל שכר טרחתי.‬ ‫לפלש:‬ ‫ממנו? אל אלוהים! את תעשי נפלאות אם תוציאי ממנו משהו. כידוע לך במקום‬ ‫הזה הכסף יקר מפז (מזהב).‬ ‫פרוזין:‬ ‫יש טובות מסוימות שחודרות פנימה.‬ ‫לפלש:‬ ‫אני עבדך הנאמן, אבל עוד אינך מכירה את אדוננו הרפגון. אדוננו הרפגון אין‬ ‫כמוהו חסר אנושיות, ואין כמוהו אטום לב, כל טובה שבעולם שתעשי בשבילו‬ ‫הוא יכיר לך טובה עד שיהיה עליו לפתוח את ידו. תשבחות וכבוד ורגשי חיבה‬ ‫כל כמה שליבך חפץ; אבל כסף – לא ייזכר ולא יופקד. אין בעולם דבר יבש‬ ‫וצחיח יותר מאדיבותו שלו וחביבותו שלו. המילה לתת מעוררת בו רגשי בחילה‬ ‫כה חזקים, שלעולם אין הוא אומר אני נותן שלום, אלא אני מלווה שלום.‬

‫פרוזין:‬

‫אלוהים גדולים! סמוך עלי שאני יודעת כיצד חולבים את הבריות. יש ליסוד שבו‬ ‫אני פותחת לפני שערים של חסד שבהם, אני מדגדגת את ליבם ומוצאת נקודות‬ ‫רגישות שלהם‬ ‫לפלש:‬ ‫הבלים, שטויות, לא אצלו, אני מתחייב בראשי אם תעירי ואם תעוררי את האיש‬ ‫בשטח הכסף. בעניין זה הוא שומע רק תורכית. יכול אדם לגווע מול עיניו – הוא‬ ‫לא ינקוף אצבע. קיצור דבר, הוא אוהב את הכסף יותר מן הכבוד ומן השם‬ ‫הטוב ומן המידות הטובות ולמראהו של אדם המבקש ממנו משהו, עווית אוחזת‬ ‫בו. בכך אתה מפחיד אותו פחד מוות, אתה חותך את ליבו, אתה הופך את‬ ‫איבריו הפנימיים ואם… אבל הנהו חוזר, אני מסתלק.‬

‫תמונה חמישית‬ ‫הרפגון, פרוזין‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. הכל במקומו. בקול. ובכן? מה חדש, פרוזין?‬ ‫פרוזין:‬ ‫הו, אלי! מה נאה ובריא אדם זה! כלך אומר בריאות הגוף!‬ ‫הרפגון:‬ ‫מי? אני?‬ ‫פרוזין:‬ ‫מעולם לא היה צבע פניך כה רענן שופע ומלא מרץ.‬ ‫הרפגון:‬ ‫באמת?‬ ‫פרוזין:‬ ‫ולמה אתה שואל? מימך עוד לא נראית צעיר כל-כך. אני רואה בחחורים בני‬ ‫עשרים וחמש והם זקנים יותר ממך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ובכל זאת, פרוזין, כבר מלאו לישישים.‬ ‫פרוזין:‬ ‫ובכן מה זה? שישים שנה גם זה עניין? זה אביב החיים! בדיוק עכשיו אתה‬ ‫נכנס אל תקופת הפריחה שבחיי האנוש.‬ ‫הרפגון:‬ ‫נכון מאוד. אבל בכל זאת, עשרים שנה פחות לא היו אולי מזיקות לי.‬ ‫פרוזין:‬ ‫אתה מתלוצץ אין זה נחוץ לך כלל. אתה עשוי מחומר שחיים בו עד מאה שנה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫כך את חושבת?‬ ‫פרוזין:‬

‫בהחלט. יש בך כל הסימנים. עמוד ישר. אוהו! הנה פה בין שתי עינך, סימן של‬ ‫אריכות ימים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫את מבינה בדברים כאלה?‬ ‫פרוזין:‬ ‫מה השאלה? הראה לי את ידך. הו, אלי! איזה קו של חיים!‬ ‫הרפגון:‬ ‫כלומר?‬ ‫פרוזין:‬ ‫אינך רואה עד היכן מגיע הקו הזה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫ובכן מה זה אומר?‬ ‫פרוזין:‬ ‫בחיי ! אמרתי מאה שנה; אבל אתה תעבור את המאה ועשרים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫עד כדי כך?‬ ‫פרוזין:‬ ‫יצטרכו להרוג אותך, אני אומרת לך; וסופך שאת תקבור באדמה את בניך ואת‬ ‫בני בניך‬ ‫הרפגון:‬ ‫יפה מאוד. מה בענייננו?‬ ‫פרוזין:‬ ‫למה את השואל שאלות? אם אני מעורבת באיזה עניין דע לך שהוא יוצא חד‬ ‫וחלק, בייחוד בעסקי שידוכים. בתחום זה אני מפליאה לעשות. אין לך שני‬ ‫אנשים בעולם, שלא אמצא דרך קצרה ומהירה לשדך אותם, העניין שלך, בסופו‬ ‫של דבר, אינו מן המסובכים. כיוון שאני יוצאת ונכנסת אצל מרין ואמה שוחחתי‬ ‫איתן עליך בהרחבה וסיפרתי לאם מה רעיון עלה בליבך לגבי מרין בראותך‬ ‫אותה מטיילת ברחוב או שואפת אוויר צח בחלונה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ותשובתה…‬ ‫פרוזין:‬ ‫היק קבלה את ההצעה בשמחה. וכשאמרתי לה כי מבקש אתה מאוד את בתה‬ ‫לבוא הערב לשם חתימת התנאים לנשואי ביתך שלך, הסכימה לכך ונתנה‬ ‫אותה בידי להביאה הנה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הערב הזה, פרוזין, מוכרח אני לכבד בארוחת ערב את מר אנסלם, וכדאי שגם‬ ‫היא תהיה בין היושבים מסביב לשולחן במשתה.‬ ‫פרוזין:‬

‫כך יאה. אחרי הצהריים היא עומדת לבקר אצל ביתך, אחר-כך היא חושבת‬ ‫לטייל קצת בשוק ומשם היא באה לארוחת הערב.‬ ‫הרפגון:‬ ‫יפה מאוד. הן תסענה יחד במרכבה שלי. אני משאיל אותה להן.‬ ‫פרוזין:‬ ‫רעיון נאה מאוד.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אבל, פרוזין, האם דברת עם האם בעניין אלו נכסים יש באפשרותה לתת‬ ‫לבתה? אמרת לה שעליה למצוא איזו דרך, לעשות מאמץ כלשהו, לכבודו של‬ ‫מאורע כזה? סוף – כל-סוף אין אדם לוקח נערה בלי שזו תביא לו משהו.‬ ‫פרוזין: מה אתה סח? זוהי נערה שביאה לך שנים עשר אלף ליברות בשנה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫שנים עשר אלף בשנה?‬ ‫פרוזין:‬ ‫כבון. ראשית כל, - היא גודלה וחונכה על חיסכון גדול באכילה, זוהי שנערה‬ ‫שהתרגלה לחיות על סלטה, חלב, גבינה ותפוח ולא יהיה לה צורך בשולחן מלא‬ ‫וגדוש במטעמים שאין להם סוף ולא בכל שאר מיני קינוחים שנשים אחרות‬ ‫אוהבות; אולי זה לא חשוב, אבל מכאן זה מצטרף לחשבון של שלושת אלפים‬ ‫פרנקים לשנה, לכל הפחות. חוץ מזה ליבה נמשך אחרי הוי ויופי הפשוט ביותר‬ ‫ואינה מבקשת את השמלות ההדורות ולא את התכשיטים ולא את הרהיטים‬ ‫המוארים, שבנות מינה קופצות עליהם כאלו אחז אותן רעב. הסעיף הזה שווה‬ ‫לך יותר מארבעת אלפים פרנקים לשנה. חוץ מזה נפשה ממש סולדת מפני‬ ‫הקלפים, דבר שהוא יקר המציאות בקרב נשים של זמננו ומכירה אני גברת‬ ‫אחת בסביבתנו, שהפסידה השנה במשחק שלושים – וארבעים, עשרים אלף‬ ‫פרנק. אבל ניקח את הרבע בלבד. חמשת אלפים פרנקים לשנה למשחק‬ ‫וארבעת אלפים לשמלות ותכשיטים, הרי לפנינו תשעת אלפים. ועוד שלושת‬ ‫אלפים על חשבון האכילה, הרי לנו שנים – עשר אלף פרנקים על כף היד.‬ ‫הרפגון:‬ ‫נכון, לא רע. אבל חשבון זה אין בו כל דבר של ממש.‬ ‫פרוזין:‬ ‫במחילה (סליחה) מכבודך. וכי אין זה דבר של ממש אם אתה מקבל בנדוניה‬ ‫אופי המסתפק במועט מן המועט ואהבה גדולה לצניעות הלבוש עם רכוש גדול‬ ‫של שנאה לקלפים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אבל מצחיק שאת מצרפת לי את הנדוניה שלה מן ההוצאות שהיא אינה עתידה‬ ‫להוציא. לעולם אני לא נותן קבלה על דבר, שאינני מקבל. צריך שיהיה לי איזה‬ ‫רווח מוחשי.‬

‫פרוזין:‬ ‫אל אלוהים! רווח מוחשי לא יחסר לך. נוסף על כך שמעתי מהן, כי יש להן איזה‬ ‫נכסים בחוץ-לארץ ובסופו של דבר הם יהיו בידיך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫נצטרך לברר. אבל, פרוזין, יש עוד עניין שמעיק ומציק לי. הנערה, כפי שאמרנו,‬ ‫צעירה היא וטיבם של צעירים הוא, על פי הרוב, שהם אוהבים את בני גילם‬ ‫ונמשכים אחריהם. חושש אני, כי אדם בגילי לא יהיה לפי טעמה וכי דבר זה‬ ‫אולי עשוי לסבך אותי ולא יביא לי נחת.‬ ‫פרוזין:‬ ‫הה, כמה אין אתה מכיר אותה! אף זה פרט מעניין שעלי לספר לך. היא סולדת‬ ‫סלידה נוראה מפני אנשים צעירים ורק זקנים בלבד היא אוהבת.‬ ‫הרפגון:‬ ‫זקנים בלבד?‬ ‫פרוזין:‬ ‫כן, זקנים בלבד. ולואי ושמעת כיצד היא מדברת בעניין זה. היא אינה יכולה‬ ‫להסתכל על בחור צעיר, היא אומרת, משעה שהיא רואה ישיש נאה בעל זקן אין‬ ‫לה עונג גדול יותר מזה. ככל שהאיש זקן יותר כך הוא קוסם לה יותר ואני‬ ‫מזהירה אותך מראש שלא יעלה על דעתך להראות לפניה צעיר ממה שאתה‬ ‫באמת. היא מבקשת אדם שיהיה לכל הפחות בן שישים, ורק לפני רבעה‬ ‫חודשים היה מעשה – היא עמדה להינשא לאיש ופתאום חזרה בה – התחרטה‬ ‫לחלוטין מן השידוך כשנודע לה מפי אביו, שהוא רק בן חמישים ושש כשראתה‬ ‫כי אין הוא שם משקפיים כדי לחתום על הכתובה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫רק בשל כך?‬ ‫פרוזין:‬ ‫אך ורק. אין היא מסתפקת, אומרת היא, במועט זה של חמישים ושש, וחוטם,‬ ‫אף, שאין עליו משקפיים אינו נחשב בעיניה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫את מספרת לי דברים שלא ציפיתי.‬ ‫פרוזין:‬ ‫בעניין זה היא מרחיקה לכת ועוד לא סיפרתי לך את החצי. יש איתה בחדר כמה‬ ‫תמונות, כמה ציורי חותם. ובכן מה הן, לפי דעתך התמונות הללו? כל מיני‬ ‫אדוניס או קיפלוס או פריס ואפולו? הבלים! כאן לפניך זיו, אור, קלסתר פניהם‬ ‫של סטורן הסב, של פריאמוס המלך, של נסטור הזקן ושל סבא אנכיסס הטוב‬ ‫על כתפיו של בנו.‬ ‫הרפגון:‬

‫הפלא ופלא. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי, ומאוד נעים לשמוע, שיש בה‬ ‫נטייה לצד זה דווקא. לאמיתו של דבר, אילו אישה אני, לא הייתי מחבב כלל‬ ‫בחורים צעירים.‬ ‫פרוזין:‬ ‫מובן מאליו. אכן סחורה נאה היא, בחורים צעירים! מי פתי ויאהב אותם; צרור‬ ‫של גרוגרות מטורזנות, של תינוקות מצוחצחים, טעם תפל בלי מלח. וכי יש‬ ‫מעט אמת בכל השטויות האלה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני כשלעצמי – מוחי אינו תופס. אינני מבין כיצד נמצאות נשים שמחבבות‬ ‫אותם כל –כך.‬ ‫פרוזין:‬ ‫יש מטורפות בעולם, לומר שהצעירים יש להם חן! איה, היכן השכל הישר? וכי‬ ‫גברים הם בכלל, כל אותם לבקנים צעירים? וכי יש שמץ עניין בחיות הללו?‬ ‫הרפגון:‬ ‫זאת אני אומר תמיד. אותו קול של תרנגולת מטופחת ואותם שלושה חוטי שיער‬ ‫של זקן המזדקרים כמו שפמו של חתול ואותן פאות של פשתן והמכנסיים‬ ‫התלויים על בלימה וקיפלי החולצות הפורצות פרץ.‬ ‫פרוזין:‬ ‫מה נגיד? שברי כלים לעומת איש כמוך! הנה גבר שראוי לשמו! יש במה לשים‬ ‫עין. כל צריך אדם להיות בנוי ולבוש כדי לעורר את האהבה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫את סבורה, שאני עשוי למצוא חן?‬ ‫פרוזין:‬ ‫למצוא חן? מרהיב עניים. מראה פניך ממש קורא לצייר. תסתובב קצת,‬ ‫בבקשה. כליל השלמות. נראה אותך מתהלך קמת. הנה זה גוף מחוטב, חפשי,‬ ‫קל תנועה, כמו שיאה לו לאדם, ובלי כל סימן של מחושים וכאבים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מחושים, כאבים, גדולים אין לי, השבח לאל. רק השיעול הקופץ עלי מפעם‬ ‫לפעם.‬ ‫פרוזין:‬ ‫שום חשיבות. דבר זה מוסיף לך חן. יש לך דרך שיעול חביבה מאוד.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אמרי-נא, מרין עוד לא ראתה אותי כלל? היא לא שמה לב אליי במקרה ברחוב?‬ ‫פרוזין:‬ ‫לא, אבל שוחחנו עליך ארוכות. תארתי אותך לפניה תאור מלא וגם שיבחתי את‬ ‫מעלותיך והוכחתי לה מה טוב חלקה אם היא נשאת לבעל שכמוך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫יפה עשית, ואני מודה לך.‬

‫פרוזין:‬ ‫יש לי, אדוני, בקשה קלה שאני מביאה לפניך. פניו מחמירות. אני עומדת‬ ‫למשפט שאני כמעט מפסידה בו, כיוון שחסר לי סכום קטן, של מה-בכך, ויכול‬ ‫אתה בקלות לעזור לסייע לי, שאזכה בדין, במשפט, אם תעשה לי טובה‬ ‫קטנה… אין אתה משער באיזה תענוג היא תסתכל עליך… פניו חוזרות‬ ‫ומאירות. הו, כמה אתה מוצא חן בעיניה! וכמה יתרחב ליבה למראה צווארון‬ ‫הקפלים העתיק הזה שלצווארך! ועל הכל היא עתידה להתפעל מן הדרך שאתה‬ ‫קושר את מכנסיך בשרוכים של אפודתך. היא תתאהב בך כל-כך. חתן מקושר‬ ‫בשרוכים – הרי זה מאכל מלכים בשבילה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫דבריך משמחים את ליבי.‬ ‫פרוזין:‬ ‫בחיי, אדוני, המשפט הזה חשוב לי מאוד. פניו חוזרות ומחמירות. אם אפסיד בו‬ ‫הריני יוצאת בחוסר כל. סיוע כלשהו עשוי לתקן הכל… חבל שלא ראית איך‬ ‫התפעלה כששמעה אותי מדברת על-אודותיך. פניו חוזרות ומאירות.עיניה ממש‬ ‫נצצו משמחה בזמן שמניתי את מעלותיך ועכשיו היא לוהטת מחוסר סבלנות‬ ‫וקוצר רוח לראות את הנישואין גמורים וחתומים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫גרמת לי שמחה רבה, פרוזין, ולא אסתיר ממך, שאני חייב לך כל תודה‬ ‫שבעולם.‬ ‫פרוזין:‬ ‫אני מבקשת ממך, אדוני, להושיט לי אותה עזרה קלה, שאני נצרכת לה. פניו‬ ‫חוזרות ומחמירות. דבר זה יעזור לי ועד עולם, ולתמיד אהיה אסירת תודה לך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫היי שלום. עלי לסיים כמה מכתבים שהנחתי.‬ ‫פרוזין:‬ ‫האמן לי, אדוני, שמעולם לא היית יכול לעזור לי במצוקה חמורה יותר מזו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אצווה שהמרכבה תעמוד הכן להוליך אתכן לשוק.‬ ‫פרוזין:‬ ‫לא הייתי מטרידה אותך לולא ההכרח הכופה אותי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫וגם אדאג לכך שנסעד בהקדם, כדי שהאכילה לא תזיק לכן.‬ ‫פרוזין:‬ ‫אל תמנע ממני את הטובה שאני מבקשת. אין אתה משער, אדוני, באיזה עונג‬ ‫היא…‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני הולך. קוראים לי. להתראות בקרוב.‬ ‫פרוזין:‬ ‫לבדה. תכה אותך הקדחת, המחלה, ראש כלב שכמוך, לכל הררי החושך! הוא‬ ‫עמד איתן ויציב בפני כל ההתקפות שערכתי – המנוול! ואף-על-פי-כן אינני‬ ‫נוטשת את המערכה. עוד יש לי דרך אשר בה, על-כל-פנים, שכרי מובטח.‬

‫מערכה שלישית‬ ‫תמונה ראשונה‬ ‫הרפגון, קליאנט, אליז, ולר, מרת קלוד, מר ז'ק, ברנדוואן, למרלוש.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בואו, עמדו כלכם לפני ושמעו את הפקודות לכל אדם לשעה זו וכל מלאכה אשר‬ ‫הוא צריך לעשות. בואי נא מרת קלוד. בך אנו מתחילים. רואה מטאטא שהיא‬ ‫מחזיקה בידה. כך נאה, הנה את עומדת וכלי מאכתך בידיך. אותך אני ממנה‬ ‫לנקות יפה בכול, אך שימי לב שלא לשפשף את הרהיטים שפשוף חזק, כדי‬ ‫שלא לקלקל אותם. חוץ מזה אני ממנה אותך, לזמן ארוחת הערב, להיות‬ ‫אחראית על הבקבוקים שאם יעדר או ישבר אחד מהם, אני מוריד, מנכה, לך‬ ‫אותו ממשכורתך.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לעצמו. עונש ושכרו בצידו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫למרת קלוד. גמרנו. לכי. אתה, ברנדוואן, ואתה, למרלוש, - אתכם אני ממנה‬ ‫להדיח את הגביעים ולתת משקה לאורחים, אבל רק בשעה שיהיו צמאים ולא‬ ‫כדרכם של אותם משרתים חצופים הקמים לעורר את האורחים לשתיה בזמן‬ ‫שהם כלל אינם צמאים. תחכו עד שיבקשו אתכם, ולא רק פעם אחת, ושימו לב‬ ‫למים שיהיו מצויים תמיד.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לעצמו. כן, היין נקי מאלכוהול.‬ ‫למרלוש:‬ ‫שנפשוט את הסינרים, אדוני?‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, כשתראו את האורחים באים, אבל שמרו על בגדיכם שלא יתלכלכו.‬ ‫ברנדוואן:‬ ‫כידוע לך, אדוני, - מכנסי יש בהם חור גדול מאחור ורואים אצלי, במחילה‬ ‫מכבודך…‬ ‫הרפגון:‬ ‫שמעתי. אתה, צריך להשתדל לעמוד כשגבך אל הקיר, שיהא הקהל רואה רק‬ ‫מה שלפנים. ואתה תחזיק את הכובע, הנה כך – אחיזה כזאת, כשאתה משרת‬

‫את האורחים. הרפגון מראה לברנדוואן כיצד עליו לעשות כדי לכסות על כתם‬ ‫השמן. ואת, ביתי, תהיינה עיניך פקוחות על מה שמחזירים מן השולחן והשגיחי‬ ‫שהכל ישמר. מלאכה זו נאה לעלמות, לבחורות,. בינתיים הכיני עצמך לקבל את‬ ‫פני ארוסתי שתבוא עוד מעט לבקרך ולהוליכך עמה אל השוק, היריד. את‬ ‫שומעת מה שאני מדבר אליך?‬ ‫אליז:‬ ‫כן, אבי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ואתה, בני, שודד של משי שאני סולח לו בטוב ליבי על מה שארע וקרה כאן לא‬ ‫מזמן, שלא יעלה על דעתך לקבלה בפנים זועפות וכעוסות.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אני, אבי? בפנים זועפות? מדוע?‬ ‫הרפגון:‬ ‫אלוהים גדולים! אנו מכירים את דרכם של בנים שאבותיהם מתחתנים בשנית‬ ‫ואיזה עיניים הם פותחים על מה שקוראים אם-חורגת. אבל אם אתה מבקש כי‬ ‫אשכח את מעשה הנבל שעשית, זו עצתי לך להאיר פנים לעלמה, ובקיצור –‬ ‫לקבלה יפה ככל שתוכל.‬ ‫קליאנט:‬ ‫באמת, אבי, איני יכול לומר כי אני שמח שמחה גדולה על שהיא נעשית לי לאם-‬ ‫חורגת. הייתי משקר אילו אמרתי כזאת. אבל לקבלה יפה ולהאיר לה פנים –‬ ‫לעניין זה אני מבטיח שאמלא את בקשתך במלואה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ראה הזהרתיך.‬ ‫קליאנט:‬ ‫היה סמוך ובטוח כי מצד זה לא תהיה לך כל סיבה להתאונן ולהתלונן עלי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫יפה תעשה. ולר, עכשיו עליך לעזור לי. הו, מר ז'ק, בוא קרב נא בבקשה. אותך‬ ‫השארתי אחרון אחרון.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אל מי אתה מדבר, אדוני? אל הרכב או אל הטבח? שהרי אני שניים שהם אחד.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אל שניהם כאחד.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אבל אל מי מהם בראשונה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫אל הטבח.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫חכה קצת, אם טוב בעיניך. מסיר את מעיל הרכבים ונשאר עומד בבגדי טבח.‬ ‫הרפגון:‬

‫מה, לעזאזל, כל הטקס הזה?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫דבר ואני שומע, אדוני.‬ ‫הרפגון:‬ ‫התחייבתי, מר ז'ק, לערוך הערב סעודה לאורחים שהזמנתי.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫ניסים ונפלאות.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אמור, תערוך לנו סעודה כהלכה?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫כן, אם תתן לי כסף כהלכה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לכל הרוחות, תמיד כסף! יש להם בפיהם רק דיבור אחד בלבד: כסף, כסף,‬ ‫כסף! תמיד הם מדברים על כסף. בשוכבם ובקומם – כסף!‬ ‫ולר:‬ ‫מימי לא שמעתי תשובה מחוצפת כזאת. חכמה גדולה להכין סעודה כהלכה‬ ‫בכסף כהלכה. אין דבר יותר קל מזה בעולם והשוטה הגדול ביותר בעולם יכול‬ ‫לעשות זאת. אבל מיהו החכם – שיכין סעודה כהלכה בלי כסף.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫סעודה כהלכה בלי כסף?‬ ‫ולר:‬ ‫כן.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫באלוהים, אדוני המפקח, תלמד אותנו את הסוד הזה ותבוא במקומי כטבח. שכן‬ ‫אתה מומחה פה לכל דבר וידך בכל.‬ ‫הרפגון:‬ ‫שתוק. מה יהיה נחוץ לנו?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫בקש את מר מפקח שלך ויכין לך סעודה מלאה בחצי חינם.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מהר! אני מחכה לתשובה.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫כמה אנשים יהיו לשולחן?‬ ‫הרפגון:‬ ‫נהיה שמונה או עשרה, אבל אין להביא בחשבון אלא שמונה, במקום שיש‬ ‫מספיק אוכל לשמונה יש מספיק גם לעשרה.‬ ‫ולר:‬ ‫כמובן.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫ובכן נצטרך ארבע הבאות… חמישה מיני אקדמות…מרק… מנות ראשונות…‬ ‫הרפגון:‬

‫להררי- חושך! יש כאן כדי להאכיל עיר שלמה.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫בשר צל…‬ ‫הרפגון:‬ ‫שם ידו על פיו של ז'ק. נבל! אתה זולל את כל רכושי!‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫ירקות…‬ ‫הרפגון:‬ ‫אתה ממשיך?‬ ‫ולר:‬ ‫אתה מתכוון לראות את כרסם של האורחים מתפקעת ומתפוצצת, מה? והאם‬ ‫האדון הזמין את אורחיו על-מנת להמיתם בזלילה? כדאי לך שתעיין קצת‬ ‫בספרי בריאות ותשאל רופאים אם יש בעולם דבר שמזיק לאדם יותר מאכילה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הוא צודק בהחלט.‬ ‫ולר:‬ ‫האם ידוע לך, מר ז'ק, ולכל הדומים לך, כי כל המכין שולחן גדוש ומלא לחבריו,‬ ‫כאילו תקף אותם בחרב. כל המבקש את טובתם של אורחיו, סעודתו צריכה‬ ‫להיות סעודה צנועה וכדברי משל קדום: חייב אדם לאכול על-מנת לחיות ולא‬ ‫לחיות על-מנת לאכול.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הא, כמה נאה דרשת! בוא ואנשק אותך בעד דברי החוכמה הללו. אימרה‬ ‫מפוארת, כמותה לא שמעתי מימיי. חייב אדם שיחייה על-מנת שיאכל ולא‬ ‫שיאכל על-מנת שיחייה. לא, לא כך. כיצד אמרת?‬ ‫ולר:‬ ‫חייב אדם שיאכל על-מנת שיחייה ולא שיחייה על-מנת שיאכל.‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן. שמעת? מי האדם הגדול שאמר זאת?‬ ‫ולר:‬ ‫אינני זוכר עכשיו את שמו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אל תשכח לכתוב לי את במילים הללו. אני אכתוב אותן באותיות של זהב על‬ ‫הלוח בחדר האוכל.‬ ‫ולר:‬ ‫אכתוב לך אותן. ובקשר לארוחת הערב תן לי ואכין את הכל כמו שיאה ונאה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אנא עשה זאת.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הנה מה טוב. פחות דאגות על צווארי.‬ ‫הרפגון:‬

‫יש להכין דברים שהבריות אינם מרבים לאוכלם ושהם משביעים מיד: איזה נתח‬ ‫בשר כבש, כולו שומן, עם איזה מעשה בצק ממולא בערמונים.‬ ‫ולר:‬ ‫סמוך עלי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ועכשיו, מר ז'ק, יש לנקות את המרכבה.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫חכה נא, תפקיד זה שייך לרכב. חוזר ולובש את מעיל הרכבים. מה אמרת?‬ ‫הרפגון:‬ ‫יש לנקות את המרכבה ולהחזיק את הסוסים מוכנים כדי להוביל אל השוק‬ ‫את…‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫סוסיך, אדוני? בחיי, אין להם כוח לפסוע פסיעה. לא אומר לך, אומנם, כי הם‬ ‫מוטלים על גבי הקש, חיות עלובות אלו אין להן אפילו קש באורווה ומוטב שלא‬ ‫אשקר. אבל אתה כופה עליהם צומות כה חמוריות, שכיום הם כמו רוחות‬ ‫רפאים, מין סוסים שבדמיון בלבד.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מסתבר שהם חולים; והרי הם אינם עובדים.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫ואם הם אינם עובדים, אדוני, אין הם צריכים לאכול? היה להם טוב לבהמות‬ ‫עלובות אלו, אילו עבדו הרבה ואכלו משהו. ליבי נשבר בקרבי כשאני רואה‬ ‫אותם תשושים ועייפים כל-כך, שכן יש לי חיבה אליהם אל הסוסים שלי ובראותי‬ ‫אותם הולכים ונגמרים נדמה לי כאילו אי במקומם. יום יום אני מחסיר ומוריד‬ ‫מפי למענם. לא טוב, אדוני, היות האדם חסר מצפון כל-כך, עד כי אינו מרחם‬ ‫ומשתתף בצערם של אחרים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אין זו עבודה מרובה ללכת עד השוק.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לא, אדוני, ליבי לא יתנני להוליכם וארגיש רע מאוד אם אוריד שוט על גבם,‬ ‫בזמן שהם חלושים כל-כך. כיצד תבקש מהם כי יגררו את המרכבה ואין בהם‬ ‫כוח אפילו לגרור את רגליהם?‬ ‫ולר:‬ ‫אדוני, אבקש את שכננו פיקר כי יקבל על עצמו לנהוג בהם. וכך יעזור לנו גם‬ ‫בהכנת הסעודה.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫יהי כן. מוטב שימותו בידיו של אחר ולא בידי.‬ ‫ולר:‬ ‫מר ז'ק עושה את חשבון הנפש.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫מר מפקח עושה חשבון בעצמו.‬

‫הרפגון:‬ ‫לשתוק!‬ ‫אדוני, יש לי טבע שאינני סובל את החנפנים, ורואה אני כיצד הוא מתנהג, -‬ ‫שהרי כל ההקפדות שהוא מקפיד יומם ולילה על הלחם ועל היין ועל העץ ועל‬ ‫המלח ועל הנר הן מכוונות כדי להתחנף. לבי מתחמץ למראה כל הדברים‬ ‫האלה וצר לי כשאני שומע כל יום תמיד את הדיבורים שמדברים עליך; שכן סוף‬ ‫כל סוף, על אף כל הטינה והשנאה, יש בי מעט חיבה כלפיך ואחרי הסוסים שלי‬ ‫אתה האדם שאני אוהב בכל העולם.‬ ‫הרפגון:‬ ‫האוכל לשמוע מפיך, מר ז'ק, מה הדברים שמדברים עלי?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫כן, אדוני, אילו ידעתי כי לא תתרגז עלי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא, בשום פנים ואופן.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫במחילה מכבודך, אני יודע יפה כי אביא אותך לידי כעס גדול.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא, לא. להפך. אתה תגרום לי הנאה מרובה. אני אשמח מאוד לשמוע מה‬ ‫מדברים עלי.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אדוני, כיוון שאתה עומד על כך ומתעקש, אומר לך בגלוי כי צוחקים עליך בכל‬ ‫מקום וכי מכל צד משמיעים לנו בדיחות על חשבונך, והתענוג הגדול ביותר של‬ ‫הבריות הוא להשמיץ אותך בפני כולם ולספר עליך בדיחות. האחד אומר כי‬ ‫אתה מדפיס לוחות-שנה מיוחדים שבהם אתה מכפיל את ימי הצום וההגבלה‬ ‫כדי לצאת ברווח מן הצומות שאתה כופה ומכריח את אנשיך. השני מספר כי יש‬ ‫לך תמיד סיבה מוכנה לגרום למריבה עם משרתיך, בתחילת השנה, או בזמן‬ ‫שהם פורשים מעבודתם, כדי שתהיה לך סיבה שלא לתת להם כלום. האחר‬ ‫מספר כי יום אחד תבעת לדין את חתולו של שכנך על שאכל שאריות של צלי‬ ‫כבש; והוא מוסיף כי לילה אחד תפסו אותך כשאתה בא לגנוב מעצמך מהאוכל‬ ‫של סוסיך וכי עגלונך, זה שהיה לפני חבט בך והרביץ לך בחושך יפה יפה במקל‬ ‫החובלים שלו וכי אחרי המקרה לא פצית פה ולא סיפרת. בקיצור, מב אומר ומה‬ ‫אדבר? בכל אשר נפנה מרכלים וצוחקים עליך; ותמיד כשמדברים עליך מכנים‬ ‫אותך שודד ונבל וערמומי כמו נחש.‬ ‫הרפגון:‬ ‫חובט בו (מכה אותו). אתה טיפש ובן בלייעל וחוצפן!‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הנה לך. וכי לא ידעתי מראש? לא האמנת לי. אמרתי לך שאגרום לך לכעוס אם‬ ‫אומר את האמת.‬ ‫הרפגון:‬ ‫תלמד לדבר כבן-אדם.‬

‫תמונה שניה‬ ‫מר ז'ק, ולר‬ ‫ולר:‬ ‫אני רואה, מר ז'ק, שאתה יוצא בהפסד כשאתה מספר את האמת.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לכל הרוחות, אדוני הקופץ בראש והמומחה לכל דבר, אין זה עסקך. תתבדח על‬ ‫חשבון המכות שאתה תקבל, כשתספוג אותן, ואילו למכות שלי הנח.‬ ‫ולר:‬ ‫הה, נכבדי מר ז'ק, אל תכעס בבקשה ממך.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לעצמו. הוא מכשכש בזנבו. אכעס עליו ואם הוא טיפש עד כדי לפחד ממני, אני‬ ‫אבהיל אותו קצת. בקול. היודע אתה, אדוני המתבדח, שאין צוחקים איתי ועלי‬ ‫ואם אתה מרתיח את דמי סופך יהיה שאתה תצחק אצלי צוחק אחר‬ ‫לגמרי! מאיים על ולר ודוחף אותו אל הירכתים.‬ ‫ולר:‬ ‫הו, לאט-לאט!‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫מה פרוש לאט-לאט? אני עושה מה שנראה לי!‬ ‫ולר:‬ ‫בבקשה ממך.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫חצוף אתה!‬ ‫ולר:‬ ‫נכבדי מר ז'ק!‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אין פה שום נכבדי מר ז'ק ואין זה שווה פרוטה. אילו היה בידי מקל הייתי מכה‬ ‫אותך כהלכה.‬ ‫ולר:‬ ‫הכיצד? מקל? ולר דוחף את מר ז'ק החוזר ונסוג מפניו.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הה, לא כך נתכוונתי.‬ ‫ולר:‬ ‫הידוע לך, אדוני המתחצף, כי אני הוא האיש להרביץ לך עם המקל?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אין לי ספק.‬ ‫ולר:‬ ‫הידוע לך שכל כולך אלא טבח טיפש, שוטה ועלוב.‬ ‫מר ז'ק:‬

‫אני יודע זאת יפה.‬ ‫ולר:‬ ‫ושעדיין אינך יודע מי אני.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אנא, סלח לי.‬ ‫ולר:‬ ‫אמרת שתרביץ לי במקל?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אמרתי בצחוק.‬ ‫ולר:‬ ‫ואני אינני אוהב צחוק כזה. חובט במר ז'ק. דע לך שאתה ליצן גרוע.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לבדו. יכה הדבר את ההגינות. מקצוע מעצבן הוא. מהיום והלאה אין לי חלק בו‬ ‫ושוב לא אדבר אמת לעולם. אדוני עצמו, יש לו איזו זכות לחבוט בי, אבל אותו‬ ‫מר מפקח – אי אתנקם בו, אם תהיה לי אפשרות.‬

‫תמונה שלישית‬ ‫מרין, פרוזין, מר ז'ק.‬ ‫פרוזין:‬ ‫הידוע לך, מר ז'ק, אם אדונך בבית?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫כן, ידוע לי, כל עצמותי אומרות לי שהוא בבית.‬ ‫פרוזין:‬ ‫אמור לו, בבקשה ממך, שאנו כאן.‬

‫תמונה רביעית‬ ‫מרין, פרוזין.‬

‫מרין:‬ ‫הה, אני מתרגשת, פרוזין, אינני צריכה לסביר לך כמה אני מפחדת מפני‬ ‫הפגישה הזאת.‬ ‫פרוזין:‬ ‫אבל מדוע? מפני מה את חוששת?‬ ‫מרין:‬ ‫אבוי! את היא השואלת? האם אינך מבינה את פחדיה של אישה העומדת‬ ‫לראות את האיש שאליו היא עתידה להקשר?‬ ‫פרוזין:‬ ‫אני מבינה כי בשביל מוות יפה לא היית בוחרת דווקא את הרפגון לעונש מן‬ ‫השמיים. אני רואה כי אותו בחור צהבהב שסיפרת לי עליו נטוע קצת בדמיונך.‬ ‫מרין:‬ ‫כן, פרוזין. אשמה זו ישנה אצלי ואיני מכחישה אותה. הוא כיבדני בביקוריו‬ ‫פעמים אחדות והרושם שעשה עלי נשאר בלבי.‬ ‫פרוזין:‬ ‫אבל היודעת את מיהו?‬ ‫מרין:‬ ‫לא, אינני יודעת מיהו. אבל יודעת אני כי הוא עשוי מחומר היכול לעורר את‬ ‫האהבה וכי אם הייתי בידי אפשרות הבחירה הייתי מעדיפה אותו על פני כל‬ ‫איש אחר וכי הוא במידה רבה הגורם לכך שאותו אדם שמשדכים לי נראה לי‬ ‫כאימה ופחד בחשכה.‬ ‫פרוזין:‬ ‫אל אלוהים! כל הטרזנים הצעירים הללו אנשי-חמודות הם והמעלות שיש בהם‬ ‫מכריזות על עצמן יפה יפה, אבל רובם דלפונים – חסרי כל שאין דוגמתם ומוטב‬ ‫שתיקחי לך בעל זקן שיביא לך מכל טוב. אומנם אני מודה כי שי כמה סלידות‬ ‫שצריך להתגבר עליהן עם בעל שכזה, אבל אין זה להרבה זמן ולאחר שהוא‬ ‫מת, האמיני לי, יכולה את לקחת לך בעל נאה יותר שיתקן את המצב.‬ ‫מרין‬ ‫אלוהים גדולים! האין זה מוזר, פרוזין, שכדי להיות מאושרת עליך להתפלל‬ ‫ולצפות למותו של מישהו? והמוות, הרי לא תמיד מגיע מתי שאנחנו מצפים‬ ‫שיבוא.‬ ‫פרוזין:‬ ‫הבלים, שטויות! את נישאת לו בתנאי שבקרוב תהפכי לאלמנה; דבר זה חייב‬ ‫להירשם באחד מהסעיפים בכתובה. זו תהיה חוצפה, אם הוא לא ימות בעוד‬ ‫שלושה חודשים. הנהו בכבודו ובעצמו.‬ ‫מרין:‬ ‫הה. פרוזין! איזו אישה!‬ ‫תמונה חמישית‬ ‫הרפגון, פרוזין, מרין.‬

‫הרפגון:‬ ‫אל תכעסי עלי, יפתי, שאני מופיע לפניך במשקפיים. אני מכיר היטב את קסמיך‬ ‫והם נראים מצוין בכוח עצמם וכי אין צורך במשקפיים, כדי לוש בהם ואף-על-פי-‬ ‫כן הרי במשקפות אנו צופים בכוכבים, ובזה הריני קובע ומאשר שהנך כוכב‬ ‫שמיים. אבל איזה כוכב? הכוכב היפה שבכוכבי ממלכת הכוכבים. פרוזין, היא‬ ‫אינה מראה שום סימן, כך נדמה לי אפילו סימן קל של שימחה למראה פני.‬ ‫פרוזין:‬ ‫היא עוד מופתעת כולה, וחוץ מזה – כך נוהגות עלמות שהן מתביישות בתחילה‬ ‫לגלות את המתרחש בנפשן פנימה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫יפה אמרת. ראי נא, יעלת-חן, הנה ביתי באה לברכך.‬ ‫תמונה שישית‬ ‫אליז, הרפגון, מרין, פרוזין.‬ ‫מרין:‬ ‫באיחור רב אני ממלאה, גברתי, את חובתי כלפיך בביקור זה.‬ ‫אליז:‬ ‫עשית, גברתי, את הדבר שהיה מחובתי לעשות, היה עלי להקדימך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫רואה את כמה היא מגודלת? עשב שוטה צמיחתו מהירה.‬ ‫מרין:‬ ‫בלחש לפרוזין. הה, כמה הוא מאוס!‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה יפתינו אומרת?‬ ‫פרוזין:‬ ‫שאתה מלא חן.‬ ‫הרפגון:‬ ‫רב מדי הכבוד שאת חולקת לי, יעלה חמודה.‬ ‫מרין:‬ ‫בלחש. איזו מפלצת!‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני מודה לך על רגשי החיבה הללו.‬ ‫מרין:‬ ‫בלחש. זה למעלה מכוחי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הנה גם בני, הבא להשתחוות לפניך.‬ ‫מרין:‬ ‫בלחש לפרוזין. הה, פרוזין, איזו פגישה! הוא שעליו ספרתי לך.‬ ‫פרוזין:‬ ‫למרין. הרי זה מעשה שלא יאמן!‬

‫הרפגון:‬ ‫אני רואה שאת מתפלאה שיש לי בנים גדולים כל-כך; אבל בקרוב אני מתפטר‬ ‫משניהם גם יחד.‬ ‫תמונה שביעית‬ ‫קליאנט, הרפגון, ולר, מרין, פרוזין.‬ ‫קליאנט:‬ ‫גברתי, אם אמת אדבר, הרי זה מקרה שלא התפללתי שיקרה; ואבי הפתיעני‬ ‫לא במעט כגילה לי לא מזמן את הרעיון שעלה בדעתו.‬ ‫מרין:‬ ‫הוצאת את המילים מפי. זוהי פגישה לא צפויה שהפתיעה אותי במידה‬ ‫שהפתיעה אותך. לא הייתי מוכנה להתרחשות מען זו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אין ספק, גברתי, כי אבי לא יכול היה לבחור בחירה נאה יותר, ורבה שמחתי על‬ ‫הכבוד שנפל בחלקי לראותך כאן; ואף-על-פי-כן לא אומר לך שאני שמח‬ ‫לכוונתך שאת מתכוונת להיות לי לאם חורגת. אני מודה ומתוודה כי קשה לי‬ ‫להשמיע לך דברי ברכה; זהו תואר – שאין אני מאחל לך כלל. רבים יראו אולי‬ ‫את הנאום הזה צורם וחסר לב, אבל בטוח אני שאת מסוגלה להבין את דברי‬ ‫כראוי. הנישואין הללו, גברתי, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך, מעוררים בי‬ ‫סלידה; מאחר שידוע לך מי אני, לא אסתיר ממך, כמה קשה פגיעתם בי, אל‬ ‫תהיה בך טינה עלי אם אומר, ברשותו של אבי, כי אם היה הדבר בידי לא היה‬ ‫השידוך הזה יוצא אל הפועל.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ראיתם מן קבלת פנים מחוצפת כזאת? אתה תקבל ממני נאום כהלכה!‬ ‫מרין:‬ ‫ואני, מה אומר ומה אשיב לך: לעניין זה גם אני חושבת כך ואם אתה סולד‬ ‫מלראותי אם חורגת, הריני סולדת לא פחות מלראותך בן חורג. אנא, אל תאמר‬ ‫מה שבלבך כי אני היא המבקשת להביא עליך את הרעה הזאת. צר לי מאוד‬ ‫שאני גורמת לך צער; לולא הייתה עלי גזירה משמיים שאין לעמוד בה, הריני‬ ‫מבטיחה לך בהן- צדקי שלא הייתי מסכימה לנישואין אלה שמצערים את לבך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫היא צודקת בהחלט. ענה טיפש. אני מבקש את סליחתך, יפתי, על חוצפתו של‬ ‫בני. זהו שוטה צעיר שאוזניו עוד אינן שומעות מה שפיו מדבר.‬ ‫מריון:‬ ‫האמן לי כי דבריו לא העליבוני כלל, להפך, שמחתי מאוד שבדרך זו הביע לפני‬ ‫את רגשותיו. דברים גלויים אלה דווקא מוצאים חן בעיניי ואם היה מדבר אחרת‬ ‫הייתי מכבדת אותו הרבה פחות.‬ ‫הרפגון:‬ ‫טובת-לב הנך שאת טורחת כל-כך להצדיקו. הזמן יוסיף לו קצת שכל ותראי‬ ‫שהוא ישתנה.‬

‫קליאנט:‬ ‫הא, אבי, בעניין זה לא יתכן כל שינוי שהוא, ואני מבקש בכל התוקף שהעלמה‬ ‫הכבודה תאמין לדברי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אתה בשלך? אולי תשנה את דרך דבורך?‬ ‫קליאנט:‬ ‫ובכן, יפה! אם ברצונך שאדבר אחרת, הרשיני נא, גברתי, שאעמיד עצמי‬ ‫במקומו של אבי ואומר לך כי מימי לא ראיתי בעולם דבר נאה ממך וכי אין אני‬ ‫יודע איזה אושר גדול הוא למצוא חן בעינייך וכי הזכות להקרא בעלך היא‬ ‫תפארת, כן, גברתי, אושר זה, לדעת כי שלי את, טוב בעיניי מן היפה בגורלות.‬ ‫לשם אני מכוון את כל תשוקותי וקנאתי; אין בעולם דבר שלא אהיה מסוגל‬ ‫לעשותו, כדי לזכות בזכייה נעלה כל-כך והמכשולים הקשים ביותר לא…‬ ‫הרפגון:‬ ‫שמע נא, בחורי, לאט, בבקשה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אני ממלא את מקומך ואומר דברי שבח לגברת.‬ ‫הרפגון:‬ ‫יש לי, תודה לאל, פה ולשון משלי ואינני צריך שליח מצווה כמוך. מהר, הבא‬ ‫כסאות לשבת.‬ ‫פרוזין:‬ ‫לא, מוטב שנלך מיד לשוק, כדי שנקדים לשוב ותהיה לנו שהות לשוחח.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ובכן – שירתמו את הסוסים. אני מבקש את סליחתך, יפתי, שדיברתי כל-כך‬ ‫ברהב ולא הגשתי כיבוד לפני שאתם יוצאים.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אני דאגתי לכך, אבי, ביקשתי להביא כמה קערות של תפוחי-סין ולימון מתוק.‬ ‫הזמנתי בשמך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בלחש לולר. ולר!‬ ‫ולר:‬ ‫להרפגון. הוא יצא מדעתתתו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אתה חושב, אבי כי אין זה מספיק? העלמה בטובה תסלח לנו.‬ ‫מרין:‬ ‫לא היה כל צורך.‬ ‫קליאנט:‬ ‫הראית מימייך, גברתי, יהלום נוצץ יותר מזה שאבי נושא על אצבעו?‬ ‫מרין:‬ ‫נכון, הוא מבריק להפליא.‬ ‫קליאנט:‬ ‫מסיר את הטבעת מאצבעו של אביו ומושיט למרין. כדאי שתראי אותו מקרוב.‬

‫מרין:‬ ‫אומנם כן, הוא יפה מאוד וממש יורה זיקים. (מבריק).‬ ‫קליאנט:‬ ‫חוסם את הדרך לפני מרין, הרוצה להשיב את היהלום. לא, לא, גברתי, הוא‬ ‫יפה מאוד על ידך. זו מתנה שאבי נותן לך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני נותן?‬ ‫קליאנט:‬ ‫לא כך, אבי? הלא בקשתך היא שהעלמה תקבל אותו מידיך כמתנת אהבה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בלחש לקליאנט. מה אתה עושה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫איזו שאלה! למרין. הוא מרמז לי שאכריח אותך לקבלו.‬ ‫מרין:‬ ‫לא, לא. אין צורך…‬ ‫קליאנט:‬ ‫למרין. הפסיקי. הוא לא ייקח את מתנתו בחזרה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. לכל הרוחות!‬ ‫מרין:‬ ‫אין זה…‬ ‫קליאנט:‬ ‫מוסיף ומונע את מרין מלהשיב את הטבעת. לא ולא, אני אומר לך את מעליבה‬ ‫אותו.‬ ‫מרין:‬ ‫אנא, בבקשה ממך…‬ ‫קליאנט:‬ ‫לא, בשום פנים ואופן.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. יכה הדבר…‬ ‫קליאנט:‬ ‫ראי כמה הוא מתמרמר על שאת מסרבת.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בלחש לקליאנט. הה, הנבל!‬ ‫קליאנט:‬ ‫את רואה כי הוא מגיע לכלל ייאוש.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בלחישה, מאיים על קליאנט. הה, רוצח!‬ ‫קליאנט:‬ ‫לא בי האשם, אבי. אני עושה כל מה שאפשר כדי שהיא תקבלנו, אבל זו‬ ‫מתעקשת.‬

‫הרפגון:‬ ‫בלחש, לקליאנט, כולו חימה וכעס. שודדים לתלייה!‬ ‫קליאנט:‬ ‫בשלך, גברתי, אבי כועס עלי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בלחש, לקליאנט, באותן העוויות שמקודם. מכה טריה!‬ ‫קליאנט:‬ ‫סופו שיחלה בגללך. עשי חסד, גברתי, ואל תסרבי עוד.‬ ‫פרוזין:‬ ‫אל אלוהים! מה הכרכורים הללו! קבלי את הטבעת, אם האדון עומד על כך.‬ ‫מרין:‬ ‫להרפגון. כדי לא להביא אותך לידי רוגז אני מקבלת אותה עכשיו. אמצא שעה‬ ‫נוחה ואשיבנה לך.‬

‫תמונה שמינית‬ ‫הרפגון, מרין, פרוזין, קליאנט, אליז, ברנדוואן.‬ ‫ברנדוואן:‬ ‫אדוני, יש כאן אדם המבקש לדבר אתך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אמור לו שאני עסוק. שיבוא בפעם אחרת.‬ ‫ברנדוואן:‬ ‫הוא אומר שהביא לך כסף.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני מבקש סליחה. מיד אני חוזר.‬

‫תמונה תשיעית‬ ‫הרפגוון, מרין, קליאנט, ולר, פרוזין, למרלוש.‬ ‫למרלוש: בא במרוצה וברכו הוא מפיל את הרפגון ארצה. אדוני…‬ ‫הרפגון:‬ ‫אבוי! אני מת…‬ ‫קליאנט:‬ ‫מה קרה, אבי? נחבלת?‬ ‫הרפגון:‬ ‫נבל זה ודאי קיבל כסף מאנשים החייבים לי כדי שיהרוג אותי.‬ ‫ולר:‬

‫לא קרה דבר.‬ ‫למרלוש:‬ ‫אדוני, את סליחתך אבקש… חשבתי כי מוטב שאמהר…‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה אתה מבקש, רוצח?‬ ‫למרלוש:‬ ‫אני בא לומר לך ששני סוסיך פרסותיהם נפלו…‬ ‫הרפגון:‬ ‫להוליך אותם מיד אל הנפח.‬ ‫קליאנט:‬ ‫עד שיתקינו להם פרסות אמלא את מקומך, אבי, בקיום הכנסת אורחים. אוליך‬ ‫את הגברת אל הגינה ואצווה להביא את הכיבוד.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ולר, עליך לשים עין על מה שמרחש פה. השתדל, בבקשה ממך, לחסוך מן‬ ‫הכיבוד כל כמה שאפשר, כדי שנוכל להחזיר לחנות.‬ ‫ולר:‬ ‫מובן מאליו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. הה, בן בלייעל! לרושש אותי זו כוונתך?‬ ‫מערכה רביעית‬ ‫תמונה ראשונה‬ ‫קליאנט, מרין, אליז, פרוזין‬ ‫קליאנט:‬ ‫נכנס לכאן. פה יהי לנו נוח יותר. אין כאן מי שיקשיב ונוכל לדבר באין מפריע.‬ ‫אליז:‬ ‫כן, גברת, אחי גילה לפני כמה חזקה אהבתו אליך. יודעת אני כמה צער ומרורים‬ ‫עשוי אדם להרגיש ממכשולים הפוגעים באהבתו, והאמיני לליבי כולו איתכם‬ ‫בכל המתרחש כאן.‬ ‫מרין:‬ ‫כשאני רואה אותך קמה לעזור לנו, הדבר הזה הוא נחמה בשבילי. הנני‬ ‫משביעה אותך, גברתי, כי תשמרי לי תמיר רגשות חברות נדיבים כאלה כדי‬ ‫שימתיקו את גורלי המר.‬ ‫פרוזין:‬ ‫חיי, כמה צר לי עליכם, גם עליך וגם עליו, שלא סיפרתם לי על העניין הזה קודם‬ ‫כל. הייתי מונעת מכם את עוגמת הנפש והצער והדברים לא היו מגיעים למקום‬ ‫שהם תקועים בו עכשיו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫למה תתפלאי? מזלי הרע הוא שגרם. אבל, מרין יקירתי, מה את מחליטה‬ ‫לעשות?‬ ‫מרין:‬

‫מחליטה? וכי אני חופשייה להחליט דבר? שעבוד זה שאני כפופה לו יש בו רק‬ ‫משאלות לב בלבד.‬ ‫קליאנט:‬ ‫רק משאלות לב? זה כל התמיכה שאת מעניקה לי? לא אחווה שמחזקת ידיים,‬ ‫לא נדיבות שחשה לעזרה, לא אהבה המוכנה להקריב?‬ ‫מרין:‬ ‫מה אדבר? שים עצמך במקומי וראה מה יש באפשרותי לעשות? מצא דרך,‬ ‫צווה, עליך המלאכה. אני מפקידה עצמי בידך וסומכת על יושר לבך שתבקש‬ ‫ממני את המותר לי על פי הכבוד וההגינות.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אבוי, מה את משאירה לי לעשות כשאת מאפשרת לי רק מה שירשו הכבוד‬ ‫הקפדני והגינות חששנית?‬ ‫מרין:‬ ‫אבל מה יכולה אני לעשות? גם אילו דילגתי על שפע גבולות שבנות מיננו חיבות‬ ‫בהם. הלא אימי לנגד עיני. היא גידלה וטיפחה אותי באהבה רבה כל-כך וליבי‬ ‫לא יתנני לגרום לה צער. קום ועשה, נסה לשכנע אותה, השתדל במוטה‬ ‫יכולתך לעוררה שתתן הסכמתה. יכול אתה לעשות ולדבר כל מה שברצונך,‬ ‫הרשות נתונה לך. ואם יידרש שגם אני אומר ללה כי נשאת חן מלפני, הנני‬ ‫נכונה ומוכנה להתוודות לפניה ולגלות לה מה ליבי רוחש לך.‬ ‫קליאנט:‬ ‫פרוזין, פרוזין חביבה שלנו, המוכנה את להיות לנו לעזר?‬ ‫פרוזין:‬ ‫חי אלוהים! שאלה יפה שאלת! נכונה אני בכל ליבי! עליכם לדעת כי בעצם יש‬ ‫בי ניצוץ אנושי. נשמה שנתנו לי השמיים אינה מברזל ויש בי עדינות נפש כדי‬ ‫לגמול קצת חסד פה ושם כשאני רואה אנשים שאוהבים זה את זה באמת. מה‬ ‫יכולים אנו, אפוא, לעשות בעניין זה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫אנא, תני לנו עיצה.‬ ‫מרין:‬ ‫האירי את עיננו.‬ ‫אליז:‬ ‫המציאי משהו כדי לקלקל את מה שעשית.‬

‫פרוזין:‬ ‫דבר זה קשה קצת. למרין. מה ששיך לאמך, אין היא חסרה מדת שכל-הישר‬ ‫ואולי יהי אפשר להפוך את ליבה ולעורר אותה שתעביר לידי הבן את מה‬ ‫שחשבה לתת בידי האב. לקליאנט. אבל זו צרה שאביך הוא אביך.‬ ‫קליאנט:‬ ‫נכון, כך הדבר.‬

‫פרוזין:‬ ‫רצוני לומר כי הוא ישמור טינה ושנאה, אם יסרבו לו בגלוי וכעסו לא יקל עלינו‬ ‫לשכנע אותו אחר-כך שיתן הסכמתו לנישואיכם. כדי שנשיג את המטרה צריך‬ ‫הסירוב לבוא ממנו עצמו ועלינו להשתדל, באיזו דרך שהיא, להמאיס אותך‬ ‫בעיניו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫את צודקת.‬ ‫פרוזין:‬ ‫כן, אני צודקת. ידוע לי. זהו, אם כן, הדבר שאנו צריכים. אבל השאלה היא‬ ‫לעזאזל, איך עושים זאת. אילו מצאנו איזו אישה, בגיל נכבד פחות או יותר,‬ ‫שיש בה מעט מהייחודיות שבי ושנתברכה ביכולת משחק מספקת כדי להראות‬ ‫אישה מבית האצילים, כי אז אנו מצרפים לה על רגל אחת פמליה של משרתים‬ ‫וממציאים לה איזה שם מוזר של מרקיזה או רוזנת, נניח מברטן התחתונה, ומכן‬ ‫ואילך חריצותי תעורר את אביך שיאמין כי זוהי אישה גדולה בעלת שלושים אלף‬ ‫פרנקים במזומנים, חוץ מבית חומה שיש לה, וכי היא מאוהבת בו מעל הראש‬ ‫וכה משתוקקת ורוצה להינשא לו עד שהיא מוכנה לתת לו את כל רכושה עם‬ ‫שטר הכתובה. אין בי ספק שהוא יקשיב להצעת נישואין זו. שכן אומנם אוהב‬ ‫הוא אותך מאוד, יודעת אני; אבל קצת יותר מזה הוא אוהב את הכסף. פיתיון-‬ ‫תאווה זה יעביר אותו על דעתו ולאחר שיתן את הסכמתו בעניינכם שלכם, שוב‬ ‫אין זה חשוב הרבה אם הוא יתפכח בסופו של דבר לכשיבדוק על אותה‬ ‫מרקיזה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫זוהי מלאכת-מחשבת.‬ ‫פרוזין:‬ ‫הניחו זאת בידי. נזכרתי בידידה משלי שתצליח למשחק הזה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫היי בטוחה, פרוזין, כי אם דבר זה יצליח, לא אמנע ממך תודתי. אבל, מרין,‬ ‫יפתי, ראשית חוכמה נתחיל לשכנע את אמך לטובתנו. אם יופר השידוך הזה‬ ‫הרי שמחצית מרצוננו בידנו. אני משביע אותך, עשי כל מאמץ; התעזרי‬ ‫באהבתה הנותנת לך שליטה עליה; שלחי בך את כל חנך המכניע, את הקסם‬ ‫הכל-יכול שאלוהים נתן בעיניך ובשפתותיך. ואנא – אל תחסירי שמץ מאותן‬ ‫מילים רבות, מאותן תחנונים, מאותן התרפקויות וחיבוקים שוביי-הלב שאין‬ ‫לעמוד בפניהם.‬ ‫מרין:‬ ‫אעשה כל מה שאוכל, ולא אחסיר דבר.‬

‫תמונה שניה‬ ‫הרפגון, קליאנט, מרין, אליז, פרוזין.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. הה, הה! בני נושק את ידה של אמו החורגת לעתיד ואמו החורגת‬ ‫לעתיד כאלו לא אכפת לה כל-כך; או יש כאן איזה סוד שלא ידעתי?‬ ‫אליז:‬ ‫הנה אבי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫המרכבה מוכנה. אתן יכולות לנסוע בכל שעה שתבחרו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫כיוון שאינך הולך עימהן, אבי, אצא אני ללוותן.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא, השאר כאן. הן מוצאות את דרכן בלעדיך ואתה נחוץ לי.‬ ‫תמונה שלישית‬ ‫הרפגון, קליאנט.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ובכן, אמור לי – פרשת אם חורגת לחוד – איך היא בעינך העלמה הזאת?‬ ‫קליאנט:‬ ‫איך היא בעיני?‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, הליכותיה, גיזרתה,מידת יופיה, חוכמתה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫לה-לה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫כך; וחוץ מזה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫אם נדבר בגילוי לב, אבי, לא מצאתי בה מה שחשבתי. הליכות של גנדרנית,‬ ‫גיזרה מגושמת (שמנה), יופי זול וחוכמה בצמצום גדול (טיפשה). אל נא‬ ‫תחשוב, אבי, כי אני אומר זאת כדי להמאיס אותה עליך. אם חורגת זו או אם‬ ‫חורגת אחרת – מצד זה היא טובה בעיני לא פחות מכל אישה שבעולם.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ובכל-זאת אמרת לה זה עכשיו…‬ ‫קליאנט:‬ ‫אמרתי לה כמה דברי חנופה בשמך, ורק על-מנת לגרום לך נחת-רוח.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מסתבר, אפוא, שאין אתה מוצא בה כל עניין?‬ ‫קליאנט:‬ ‫אני? אף לא שמץ.‬

‫הרפגון:‬ ‫חבל מאוד. שכן אני צריך לחזור בי מרעיון מסוים שעלה בדעתי. כשראיתיה כאן‬ ‫הרהרתי קצת הרהורים בנוגע לגיל שאני עומד בו ובאה מחשבה בליבי‬ ‫שהבריות יחשבו שיש פגם ברעיון להתחתן עם נערה צעירה כל-כך. הרהורים‬ ‫אלה גרמו לי להתחרט על כל העניין כולו; אל כיוון שכבר הצעתי לה הצעת‬ ‫נישואין והתחייבתי לפניה, הייתי נותן אותה לך, לולא אותו חוסר העניין שלך‬ ‫בה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫היית נותן אותה לי?‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, לך.‬ ‫קליאנט:‬ ‫על-מנת שאשא אותה לאישה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫על-מנת שתישא אותה לאישה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫שמע נא, אומנם נכון הדבר שאין היא לפי טעמי, אבל אם הדבר יגרום לך נחת,‬ ‫אבי, הייתי מסכים לשאתה לאיש, - מאחר שאתה עומד על כך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני? יש בי מידת הגינות יותר משאתה סבור. אני לא אכפה עליך דבר שאינו‬ ‫כלבבך.‬ ‫קלליאנט:‬ ‫סלח לי, אני מוכן לעשות את המאמץ הזה, מאהבתי אליך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא, לא. אין נישואין מאושרים במקום שאין בו אהבה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫דבר זה, אבי, אולי יבוא עם הזמן. אומרים, כי האהבה באה כתוצאה מנישואין.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא, מצד הגבר אין להסתכן העניין זה. יש כאן פתח לתוצאות עגומות שאינני‬ ‫מסכים לקבל על עצמי. אילו הייתה בליבך איזו משיכה אליה, כי אז – בכל‬ ‫הכבוד, היית נושא אותה לאישה במקומי. אך כיוון שאין הדבר כך, אשוב‬ ‫למחשבתי הראשונה ואתחתן איתה בעצמי.‬ ‫קליאנט:‬ ‫ובכן, אבי, כיוון שכך נתגלגלו הדברים, הב אתוודה לפניך ואגלה לך את סודינו.‬ ‫האמת היא שאני אוהב אותה מיום שראיתיה בשעת טיול. היה בדעתי לבקש‬ ‫ממך רשות לשאתה לאישה ונמנעתי מכך מפני שנודעו לי כוונותיך לגביה ומפני‬ ‫שחששתי לעורר את חמתך וכעסך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ביקרת אצלה בבית?‬ ‫קליאנט:‬ ‫כן, אבי.‬

‫הרפגון:‬ ‫פעמים רבות?‬ ‫קליאנט:‬ ‫לא מעט, לפי הזמן הקצר שאנו מכירים.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קיבלו אותך יפה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫יפה מאוד, אבל לא ידעו מי אי. לכן הייתה מרין נרעשת ונרגשת כל-כך כשראתה‬ ‫את פני.‬ ‫הרפגון:‬ ‫גילית לה את רגשי ליבך ואת כוונתך לשאתה לאישה לך?‬ ‫קליאנט:‬ ‫כמובן! ואילו ניסיתי לשוחח עם האם בעניין זה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫וזו – דעתה הייתה נוחה שאתה מדבר נכבדות בבתה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫כן, נוחה מאוד.‬ ‫הרפגון:‬ ‫והנערה, ליבה משיב לך אהבה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫אם לשפוט לפי מראה עניים, אבי, נדמה לי שהיא מחבבת אותי פחות או יותר.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני שמח מאוד שניגלה לי הסוד הזה. דבר זה בדיוק רציתי לדעת. גמרנו, בני,!‬ ‫אתה תופס מה מתרחש כאן" תצטרך, לצערי, להוציא מליבך את האהבה הזאת‬ ‫ולחדול מלכרכר מסביב לעלמה שהועדתי בשבילי עצמי ובקרוב אתה נושא‬ ‫לאישה את זו שאני משדך לך.‬ ‫קליאנט:‬ ‫כך, אבי, - כל אתה מתחכם לי! יפה! כיוון שאלה פני הדברים הנני מכריז‬ ‫ומודיע, אף אני כי לא אוציא מליבי את אהבתי למרין וכי כל דרך שבעולם כשרה‬ ‫כדי להלחם אתך ולהוציאה מידיך, וכי אם אתה סומך על הסכמתה של האם‬ ‫אמצא לי אולי שותפים אחרים שיעמדו לצידי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הכיצד? פגע רע שכמוך? כניסה למקום אסור?‬ ‫קליאנט:‬ ‫אתה הוא הנכנס לשטח האסור שלי. אני מצאתי אותה לפניך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫וכי לא אביך אני? ואתה חייב לכבד אותי.‬ ‫קליאנט:‬ ‫בעניינים כמו אלה אין הבנים חייבים דין וחשבון לאבותיהם. האהב אינה יודעת‬ ‫כבוד.‬ ‫הרפגון:‬

‫אני אראה לך כבוד של ממש בכמה חבטות ומכות של מקל.‬ ‫קליאנט:‬ ‫כל איומיך לשוא.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אתה תוותר על כוונותיך כלפי מרין!‬ ‫קליאנט:‬ ‫לא יעלה על דעתי‬ ‫הרפגון:‬ ‫תנו לי מיד את המקל!‬ ‫תמונה רביעית‬ ‫מר ז'ק, הרפגון, קליאנט.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הו, הו, הו, רבותי מה קורה כאן? איזו רוח נכנסה בכם?‬ ‫קליאנט:‬ ‫לא אכפת לי.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לקליאנט. הה, אדוני, לאט לך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫להתחצף כנגדי עד כדי כך?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫להרפגון. הה, אדוני, בנחת.‬ ‫קליאנט:‬ ‫אתה לא תסלק אותי ממנה.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫שמע, בלי ידיים! זה אביך!‬ ‫הרפגון:‬ ‫תנני לגשת אליו.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫שמע, בלי ידיים! זה בנך! לפחות אילו אותי אתה מכה, מילא.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק, רצוני לשים אותך שופט בינינו על-מנת שיוודע כמה אני צודק.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אני מסכים. לקליאנט. תתרחק נא קצת.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אני אוהב נערה אחת שאני חושב לשאתה לאישה וראש כלב זה יש לו חוצפה‬ ‫לאהוב אותה גם הוא ולהשתדך אליה, אף שאסרתי עליו באיסור חמור.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לא יפה.‬ ‫הרפגון:‬

‫הנשמע דבר כזה שבן יוצא נגד אביו להתחרות בו? האין הוא חייב, לכבד אותי,‬ ‫להמנע מלהפריע לי בדברים אלה שבלב?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫איתך הצדק. תן לי לדבר אתו. ואתה עמוד כאן. ניגש אל קליאנט שבקצה השני‬ ‫של הבמה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫ובכן יפה! כיוון שהוא בוחר אותך לשופט לא אנוס ואברח מן הקרב. יהיה מה‬ ‫שיהיה. גם אני אביא ואציג לפניך, מר ז'ק, את טענותי במחלוקת שבינינו.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫כבוד גדול אתה חולק לי.‬ ‫קליאנט:‬ ‫נפשי יוצאת אל נערה אחת המאירה פנים לרגשותי ומקבל באהבה את‬ ‫מחשבתי לשאתה לי לאישה והנה אבי קם לבלבל עלינו את אהבתנו בהצעת‬ ‫נישואין שהביא לפניה.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫מאוד לא יפה.‬ ‫קליאנט:‬ ‫האין הוא מתבייש, בגילו שלו, להרהר הרהורי נישואין? האם עוד זה מכובד‬ ‫להיות מאוהב? האם הוא אינו צריך להשאיר את ההתעסקות הזו לצעירים‬ ‫ממנו.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אתך הצדק. הוא עושה צחוק. תן לי לחטוף שיחה איתו. ניגש אל הרפגון. רואה‬ ‫אתה? בינך אינו בן מביש כל-כך וסתם דיברת נגדו. הנה הוא מתחיל לחשוב‬ ‫בהגיון. הוא אומר כי ידוע לו שהוא חייב לכבד אותך וכי רק הכעס הוציא אותו‬ ‫מגדרו והרי הוא מקבל עליו כל החלטה שלך, לו רק תנהג כלפיו יותר בנחמדות‬ ‫מאשר עד עכשיו ותדאג לו לשידוך טוב שימצא חן בעיניו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הה, אמור לו, מר ז'ק, שאם כך הדבר עתיד הוא לקבל ממני כל הטוב שבעולם‬ ‫וחוץ ממרין אני מרשה לו כל אישה שנראית לו.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫תן ואני גומר את העניין. ניגש אל הבן. רואה אתה? אביך אינו חסר בינה ושכל‬ ‫כל-כך ולשווא דיברת בו רעות. הוא טוען כי רק ההתפרצות שלך עליו היא‬ ‫שהעלתה את חמתו וכי אין לו טענות אלא רק כנגד ההתנהגות שלך והוא ישמח‬ ‫לתת כל מבוקשך ובלבד שתתנהג בנחת ותתן לו כבוד ותציית לו כפי שבנים‬ ‫חייבים לאבותיהם.‬ ‫קליאנט:‬ ‫הה, מר ז'ק, יכול אתה להבטיחו נאמנה שאם הוא נותן לי את מרין לא יהיה איש‬ ‫שייכנע לפניו יותר ממני ותמיד אעשה כמצוותו.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫להרפגון. בסדר, הוא מסכים לכל דבריך.‬

‫הרפגון:‬ ‫ובכן, הכל על מקומו בא בשלום.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לקליאנט. תם ונשלם. הוא מקבל בשמחה מה שהבטחת.‬ ‫קליאנט:‬ ‫השבח לאל!‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫רבותי, עכשיו אתם צריכים לשוחח זה עם זה. ולהגיע להסכמה. אתם קופצים‬ ‫לריב שאינכם מבינים איש את רעהו.‬ ‫קליאנט:‬ ‫מר ז'ק חביבי, כל ימי אהיה אסיר תודה לך.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫על לא דבר, אדוני.‬ ‫הרפגון:‬ ‫שמחת את ליבי, מר ז'ק, וראוי שלא אקפח את שכרך. הוא מפשפש בכיסו ומר‬ ‫ז'ק סבור שהוא עומד לתת לו משהו, עד שהרפגון מעלה ממחטה בידו.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הריני נושק את כפות ידיך.‬

‫תמונה חמישית‬ ‫הרפגון, קליאנט.‬ ‫קליאנט:‬ ‫סלח לי, אבי, על שיצאתי מגדרי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אין בכך כלום. (שום דבר לא קרה).‬ ‫קליאנט:‬ ‫האמן לי שליבי מלא צער על כך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ואני, ליבי מלא שמחה שאתה חושב בהגיון.‬ ‫קליאנט:‬ ‫כמה רב טובך שכבר שכחת את אשר חטאתי לפניך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫חטאת בנים יש לה נטייה להישכח כשהם מתחרטים על מעשיהם ומקימים‬ ‫חובתם.‬ ‫קליאנט:‬ ‫היתכן? ללא שום טינה בלב על כל המעשים שלי?‬ ‫הרפגון:‬ ‫התחייבות זו של צייתנות וכבוד שקיבלת עליך מחייבת שאוציא כל טינה מליבי.‬ ‫קליאנט:‬ ‫היה סמוך ובטוח, אבי, כי עד אחרון ימי אשמור בליבי את זכרון חסדיך.‬

‫הרפגון:‬ ‫ואני, הנני מבטיח לך כי אין בעולם דבר שלא תקבלנו מידי.‬ ‫קליאנט:‬ ‫הה, אבי, לא עוד אבקש דבר מידך; מה אבקש ולא קיבלתי לאחר שנתת לי את‬ ‫מרין.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה אתה אומר?‬ ‫קליאנט:‬ ‫אני אומר, אבי, שמילאת את כל משאלותי וכולן צרורות ומאוגדות בחסד זה‬ ‫שאתה נותן לי את מרין.‬ ‫מי אמר שאני נותן לך את מרין?‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: אתה, אבי.‬ ‫אני?‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: כמובן.‬ ‫מה פרוש? הרי אתה הוא שהבטחת לוותר עליה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: אני – לוותר עליה?‬ ‫ודאי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: לא היו דברים מעולם.‬ ‫לא חזרת בך מתביעות שיש לך עליה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: להפך! אני עומד עליהן בכל תוקף.‬ ‫מה, שודד שכמותך? אתה מתחיל שוב?‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: פעם אחת אמרתי ואיני משנה דעתי.‬ ‫שמור נפשך, פגע רע!‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: עשה כל מה שתעשה.‬ ‫אני אוסר עליך להכנס לביתי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: מקבל עלי.‬ ‫אני מנדה אותך נידוי גמור ומוחלט.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: בבקשה.‬ ‫אני מכריז שאין אתה בני עוד.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: יהי כן.‬ ‫אני מוחק אותך מן הירושה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: כל מה שליבך חפץ.‬ ‫ואני מוריש לך את הקללות שאני מקלל אותך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קליאנט: מוותר על כל המתנות הללו. הרפגון יוצא.‬

‫תמונה שישית‬

‫לפלש, קליאנט‬ ‫לפלש:‬ ‫בא מן הגן ותיבה בידו. הה, אדוני,! מצאתי אותך בדיוק ברגע הנכון! בוא מהר‬ ‫אחרי.‬ ‫מה קורה?‬ ‫קליאנט:‬ ‫בוא אחרי, אני אומר. שלנו בידנו.‬ ‫מה פרוש?‬ ‫הנה מזלך. כמונח בקופסה.‬ ‫מה הדבר?‬ ‫יום שלם ריגלתי אחרי זה.‬ ‫מה כאן?‬ ‫אוצר הכסף של אביך שקניתי במשיכה.‬ ‫איך הצלחת?‬ ‫אספר לך את הכל. הבה נברח. כבר אני שומע אותו צורח.‬ ‫לפלש:‬ ‫קליאנט:‬ ‫לפלש:‬ ‫קליאנט:‬ ‫לפלש:‬ ‫קליאנט:‬ ‫לפלש:‬ ‫קליאנט:‬ ‫לפלש:‬

‫תמונה שביעית‬ ‫הרפגון.‬ ‫הרפגון:‬ ‫קולו נשמע עוד מן הגן בצווחו על הגניבה והוא בא בחופזה ובגילו ראש. גניבה!‬ ‫רצח! תפסו את הפושע! צדק, צדק, אלוהי המשפט! אני אבוד, אני הרוג, שחטו‬ ‫אותי, גנבו ממני את כספי. מי הוא זה? איזה הוא? איה הוא? איפה הוא‬ ‫מתחבא? מה עלי לעשות כדי למוצאו? לאן לרוץ? לאן לא לרוץ? האין הוא שם?‬ ‫האין הוא פה? מי זה? עמוד! אל עצמו, בתופסו את עצמו בזרועו. השב לי את‬ ‫כספי, נבל… הה, אני הוא זה! ראשי סחרחר עלי ואינני יודע איפה אני, מי אני‬ ‫ומה אני עושה, אבוי, כסף מסכן שלי, כסף מסכן שלי, ידידי נפשי היקר! הנה‬ ‫נלקחת מעימי, ומאחר שנטלת ונלקחת ממני נטלה ונלקחה משענתי, נטלה‬ ‫נחמתי, נטלה שמחתי, הכל חשך עלי, אין לי תכלית וטעם בעולם. אם אין אתה‬ ‫לי למה לי חיים? תם ונשלם. אין בי כוח לשאת עוד. אני הולך למות, אני מת,‬ ‫אני קבור. האין איש בעולם שיבוא להקימני לתחייה על-ידי שישיב לי את כספי‬ ‫או שיודיע לי מי לקח אותו? אה? מה אתם אומרים? לא, אין איש. זה שעשה‬ ‫את המעשה, יהיה מי שיהיה, הרי ארב וריגל יפה-יפה לשעה המתאימה ובחר‬ ‫בדיוק את הזמן שדיברתי עם בני הפגע-רע. לדרך! אלך לעורר את הדין ולדרוש‬ ‫כי יעמידו לחקירה את הבית כולו, משרתים ושמשים ובן ובת ואותי עצמי. כמה‬ ‫אנשים נתאספו פה! לכל מקום שאסתכל אין אדם שאינו חשוד בעיני וכל אחד‬ ‫נראה לי כאילו הוא שגנב ממני. אה? מה הלחישות הללו שם? על זה שגזל וגנב‬

‫את כספי הם מתלחשים? מה הרעש הזה שם למעלה? או הגנב נמצא שם?‬ ‫אנא ברחמיכם הרבים, אם יוודע לכם דבר על גונב כספי, - הנני מתחנן לפניכם:‬ ‫הודיעוני נא דבר. האם הוא מתחבא שם בניכם? הם מסתכלים בי כולם וצוחקים‬ ‫לי בקול. אני מבטיחכם שיש להם חלק בגניבה. מהרו, הבו קצינים שוטרים,‬ ‫שופטים, דינים, כלי חקירה, עצי תליה ותליינים. אני אתלה את כל באי- עולם‬ ‫ואם אינני מוצא את כספי אני תולה את עצמי אחר-כך.‬

‫מערכה חמישית‬ ‫תמונה ראשונה‬ ‫הרפגון, קצין משטרה, לבלרו.‬ ‫הקצין:‬ ‫סמוך עלי ואל דאגה. זאת מלאכתי ואני רגיל בה, השבח לאל. לא היום התחלתי‬ ‫עוסק בגילוי גניבות; ולואי ויש בידי צרורות של אלפי פרנקים, כמספר האנשים‬ ‫ששלחתי לתליה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫כל אנשי המשפט והצדק חייבים להיכנס לעובי הקורה ועומק העניין ואם אין‬ ‫אתם מוצאים לי את הכסף אני תובע למשפט את המשפט.‬ ‫הקצין:‬ ‫עלינו לעשות כל מה שהחוק מחייב. אתה אומר כי היו לך בקופה הזאת…‬ ‫הרפגון:‬ ‫שלושים אלף פרנקים כסף טוב.‬ ‫הקצין:‬ ‫שלושים אלף פרנקים!‬ ‫הרפגון:‬ ‫שלושים אלף פרנקים.‬ ‫הקצין:‬ ‫גניבה מוצלחת.‬

‫הרפגון:‬ ‫כל עונש קטלני שבעולם לא ישווה לפשע הנתעב הזה. ואם הוא לא ייענש, הרי‬ ‫שהדברים הקדושים מכל שוב אינם בטוחים בידינו.‬ ‫הקצין:‬ ‫באיזה מטבעות היה שמור הסכום הזה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫בלואידורים כשרים עם פסטולים שלא היתה בהם יד.‬ ‫הקצין:‬ ‫את מי אתה חושד בגניבה הזאת?‬ ‫הרפגון:‬ ‫את כל באי עולם. ואני דורש ממך לשים במאסר את כל העיר כולה עם‬ ‫הפרוורים.‬ ‫הקצין:‬ ‫אם בקולי תשמע לא כדאי להפחיד את הבריות. נעשה זאת בשקט ובנחת עד‬ ‫שנעלה בידינו כמה הוכחות על-מנת שנוכל אחר-כך לפעול בחומרת הדין‬ ‫ולהשיב לך את כספך.‬

‫תמונה שניה‬ ‫מר ז'ק, ברפגןו, הקצין, לבלרו.‬ ‫מר ז'ק‬ ‫מירכיתי הבמה, כשהוא פונה אחורנית אל המקום שממנו בא. תכף אני חוזר‬ ‫שיטבחו אותו מיד, שיצלו את רגליו, שישרו אותו במים רותחים ושיתלו אותו‬ ‫לתקרה.‬ ‫ההרפגון:‬ ‫את מי? את הגנב?‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אני מדבר על החזרזיר, אשר מר מפקח שלך שלח לי ואני עומד להכין אותו‬ ‫בשבלך על-פי מתכון שליץ‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא בזאת אנו עוסקים עכשיו. הנה אדון זה מבקש לשוחח איתך העניין אחר.‬ ‫הקצין:‬ ‫למר ז'ק אל פחד. אני לא אעשה רעש והעניינים יתנהלו בנחת.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אדון זה הוא אורח לסעודה?‬ ‫הקצין:‬ ‫חייב אתה, ידידי היקר, שלא להסתיר דבר מאדונך.‬ ‫מר ז'ק‬

‫חיי, אדוני, אני אראה כל מה שאני יודע לעשות ואכבד אותך כמיטב יכולתי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא בזאת אנו דנים!‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אם לא אכין לך מטעמים טעימים, מי שאשם בזאת הוא אך ורק מר מפקח שלנו‬ ‫שקיצץ את כנפי והגביל אותי במספרים של חסכונות שהוא חוסך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אין אנו מתעסקים פה באכילה. פרא אדם! אני דורש ממך כי תאמר לי מה אתה‬ ‫יודע על הכסף שגנבו ממני.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫גנבו ממך כסף?‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, ראש כלב! ואני שולח אותך לתליה אם אינך משיב לי אותו.‬ ‫הקצין:‬ ‫אלוהים גדולים! אל תתנפל עליו כל-כך. מפרצוף פניו אני רואה שאדם ישר הוא‬ ‫וסופו לגלות לך כל מה שאתה מבקש לדעת, בלי שנצטרך לשים אותו בבית-‬ ‫הסוהר. כן, ידידי, אם אתה מודה במעשה, לא יאונה לך כל רע וגם תבוא על‬ ‫שכרך, כראוי, מידי אדונך. היום גנבו ממנו את כספו ולא יתכן שאין אתה יודע‬ ‫שמץ מה על כך.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לעצמו. הנה מציאה שנזדמנה לידי להתנקם במר מפקח שלנו. מיום שהופיע‬ ‫כאן הוא חביבו של בעל-הבית ורק דעתו נשמעת. גם טעמו של מקל שספגתי‬ ‫מידו עוד לא נשכח מליבי!‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה אתה ממלמל שם?‬ ‫הקצין:‬ ‫הנח לו, הוא מכין עצמו למלא את בקשתך, אמרתי לך כי אדם ישר הוא.‬ ‫מר ז'ק‬ ‫אם אתה מבקש, אדוני, כי אספר לך את האמת, אני חושב שאותו מר מפקח‬ ‫יקר שלך הוא שעשה את המעשה הזה.‬ ‫ולר?‬ ‫כן.‬ ‫הוא שחשבתי כנאמן לי?‬ ‫הוא ולא אחר. אני סבור כי הוא שגנב את כספך.‬ ‫ועל סמך מה אתה סבור כך?‬ ‫על סמך מה?‬ ‫כן, על סמך מה?‬ ‫אני סבור כך… על סמך שאני סבור כך.‬ ‫אבל עליך לומר לנו מה הוכחות שיש בידך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הקצין:‬

‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לה‬ ‫הקצין:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הקצין:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫הרפגון:‬ ‫אין כל ספק. זוהי לבטח. כתוב, אדוני, כתוב את עדותו. אלוהים אדירים! במי‬ ‫להאמין אחרי כל אלה? במה נשבע ולא נשבענו לשוא… לאחר מה שקרה נדמה‬ ‫לי כי אני מסוגל לגנוב ממני עצמי.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫אדוני, הנה הוא חוזר. אל נא תאמר לו, כי אני הוא שגליתי לך זאת.‬

‫ראית אותו משוטט מסביב למקום שבו החזקתי את הכסף?‬ ‫כן, כמובן איפה החזקת את הכסף?‬ ‫בגגן.‬ ‫ממש כך. ראיתי אותו משוטט בגן. ובמה היה מונח אותו כסף?‬ ‫בתוך קופה נעולה.‬ ‫זה הדבר. ראיתי קופה בידו.‬ ‫וקופה זו כיצד נראית? אני אכירנה אם שלי היא.‬ ‫כיצד היא נראית?‬ ‫כן.‬ ‫היא נראית… היא נראית קופה.‬ ‫מובן מאליו. אבל תאר אותה קצת לפנינו. הבה נשמע.‬ ‫זוהי קופה גדולה.‬ ‫זו שגנבו ממני קטנה היא.‬ ‫הו, כמובן, היא קטנה אם מסתכלים טוב; אבל אני קורא‬ ‫גדולה בגלל מה שיש בה.‬ ‫מה צבע שלה?‬ ‫צבע שלה?‬ ‫כן.‬ ‫זהו צבע… כן… זהו מן צבע שכזה… אינך יכול לעזור לי בזה?‬ ‫כיצד?‬ ‫האין היא אדומה?‬ ‫לא, היא אפורה.‬ ‫הה, כמובן, מן אפור אדמדם. בדיוק לכך נתכוונתי.‬

‫תמונה שלישית‬ ‫ולר, הרפגון, הקצין, לבלרו, מר ז'ק‬ ‫הרפגון:‬ ‫קרב הנה. בוא והתוודה על הנורא בחטאים שהיו מעולם עלי אדמות.‬ ‫ולר:‬ ‫מה תבקש, אדוני?‬ ‫הרפגון:‬ ‫הכיצד, נבל שכמותך, אין אתה מסמיק אפילו על פשע זה אשר פשעת?‬

‫ולר:‬ ‫איזה פשע? מה כוונתך?‬ ‫הרפגון:‬ ‫איזה פשע, כאילו אינך יודע על מה אני מדבר. לשוא אתה מעמיד פני תם. הכל‬ ‫גלוי וידוע; הכל סופר לי. הנשמעה כזאת? לגמול לי כך על טוב-ליבי, לסדר אותי‬ ‫ולהתקבל עלי כבן בית בכוונה תחילה כדי למרוד בי? כדי לטמון לי את הפח‬ ‫הזה?‬ ‫ולר:‬ ‫אדוני, כיוון שהכל ידוע לך לא אתחמק ולא אכחיש את הדבר.‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫לעמצו. הו, הו! כנראה נתנה לי יכולת הנבואה ואני לא ידעתי.‬ ‫ולר:‬ ‫עמדתי לדבר איתך על כך וחיכיתי רק לזמן נוח, אך כיוון שכך הדבר הנני‬ ‫משביע אותך שלא תתרגז עלי ותשמע את נימוקי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ואיזה נימוקים טובים יכול אתה להשמיע לי גנב?‬ ‫ולר:‬ ‫הה, אדוני, אין השם הזה מתאים לי. אומנם נכון הדבר: חטאתי לך, אבל אחרי‬ ‫ככלות הכל, הרי זה עוון שיש לו כפרה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הכיצד, יש לו כפרה? שוד בצוהריים! רצח לאור היום!‬ ‫ולר:‬ ‫אנא, אל נא תכעס. תשמע דברי ונוכחת לדעת כי אין סיבה לצעקתך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אין סיבה? כך! דם לבבי, עצמי ובשרי, שודדים לתליה!‬ ‫ולר:‬ ‫עצמך ובשרך, אדוני, לא בידיים רעות נפלו. באחריותי שלא יקרה להם כל דבר‬ ‫רע וכל הפרשה הזאת אין בה כל מעוות שלא אוכל לתקנו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫זאת בדיוק אני דורש. תשיב לי מה שגזלת ממני.‬ ‫ולר:‬ ‫כבודך, אדוני, יבוא על סיפוקו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫וכי מה עניין כבוד לכאן? אמור לי מיהו שעורר אותך למעשה זה?‬ ‫ולר:‬ ‫אבוי, העוד אתה שואל זאת אותי?‬ ‫הרפגון:‬ ‫כן, זאת אני שואל אותך.‬ ‫ולר:‬ ‫האל הוא שיודע הצדקתם כל המעשים שאנו עשים במצוותו, אלוהי האהבה.‬ ‫הרפגון:‬

‫אהבה?‬ ‫ולר:‬ ‫כן, אהבה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אהבה נאה, אהבה נאה, חיי ראשי! אהבה לזהב שלי.‬ ‫ולר:‬ ‫לא, אדוני, לא כספך הוא שקסם לי, לא הוא שסנוור אותי. אתה יודע שאין אני‬ ‫מבקש דבר מכל נכסיך, לו רק תשאיר לי נכס זה שבידי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא ולא, לכל הרוחות! זאת לא אשאיר לך. אבל מה דעתכם על החוצפה‬ ‫הזאת –שאשאיר בידו את הגניבה!‬ ‫ולר:‬ ‫לזאת אתה קורא גניבה?‬ ‫הרפגון:‬ ‫אם אני קורא לזאת גניבה? אוצר שכזה!‬ ‫ולר:‬ ‫אומנם נכון, אוצר הוא, ואין יקר ממנו בכל מה שיש לך; אבל אם אתה משאיר‬ ‫אותו בשבילי, הרי לא תגיד שבכך אתה מאבד אותו. אני ויורד על בירכי מתחנן‬ ‫ומבקש את האוצר הזה ותעשה מצווה גדולה אם תיתן לי אותו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לא יקום ולא יהיה, בשום פנים ואופן. מה זה עולה על דעתך?‬ ‫ולר:‬ ‫כבר אמרתי לך אדוני. לא מתוך רדיפת בצע עשיתי מה שעשיתי, אלא רצון חזק‬ ‫הוא שגרם לי להחליט.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בסופו של דבר יצא שמתוך רחמים הוא חומד –רוצה את רכושי, שודד עלוב‬ ‫שכמוך, המשפט יוציא את הצדק לאור.‬ ‫ולר:‬ ‫אתה יכול להיעזר במשפט ומוכן אני לכל דבר שתכפה עלי, אבל אם תאמין לי‬ ‫לפחות שאם רע המעשה שעשיתי הרי רק אני אשם וביתך איננה אשמה בכל‬ ‫הפרשה הזאת.‬ ‫הרפגון:‬ ‫בזה אתה נשמע אמין בהחלט! עוד זה חסר לי שגם ביתי שותפה לפשע הזה.‬ ‫אבל אני חייב לקבל את הקופה הגנובה ממני בחזרה ואתה חייב לגלות לי היכן‬ ‫החבאת אותה?‬ ‫ולר:‬ ‫אני? אני לא החבאתי אותה. היא עדיין אצלך.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. הה, קופתי היקרה! בקול. היא לא יצאה מביתי?‬ ‫ולר:‬ ‫לא, אדוני.‬ ‫הרפגון:‬

‫הא, אמור לי בבקשה ממך: לא נגעת בה?‬ ‫ולר:‬ ‫לנגוע בה? אתה עושה גם לי וגם לה עוול. ליבי לוהט אליה באש ובשלהבת‬ ‫טהורה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. אש ושלהבת לקופה שלי!‬ ‫ולר:‬ ‫אלו מצאה אצלי דבר אחד העלול לפגוע בכבודה עדיף שאמות. היא כל-כך‬ ‫צנועה והגונה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. הקופה שלי הגונה?‬ ‫ולר:‬ ‫כל מה שעשיתי הוא להסתכל עליה ועל עיניה היפות, לא עשיתי דבר אסור‬ ‫שעלול לפגוע בכבודה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. עיניה היפות של הקופה שלי! הוא מדבר עליה ממש כמו על אהובת‬ ‫נפשו.‬ ‫ולר:‬ ‫המשרתת קלוד, אדוני, יודעת את האמת על כל המעשה והיא יכולה להעיד‬ ‫לפניך...‬ ‫הרפגון:‬ ‫מה? המשרתת גם היא מעורבת בעסק?‬ ‫ולר:‬ ‫כן, אדוני, היא הייתה עדה לאירוסין שלנו. והיא יודעת על אהבתי, היא עזרה לי‬ ‫לשכנע את ביתך להינשא לי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫לעצמו. המ... האם בגלל הפחד מהמשפט הוא מדבר שטויות?‬ ‫בקול. מה אתה מערבב את ביתי בתוך הסיפור?‬ ‫ולר:‬ ‫אני אומר, אדוני, כי לא בקלות שכנעתי אותה להסכים לבקשתי להינשא לה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫שכנעת את מי?‬ ‫ולר:‬ ‫את ביתך; רק אתמול החלטתי שנתחייב זה לזה בהבטחת נישואין.‬ ‫הרפגון:‬ ‫ביתי התחייבה לפניך בהבטחת נישואין?‬ ‫ולר:‬ ‫כן, אדוני, ואני התחייבתי לפניה.‬ ‫הרפגון:‬ ‫אל אלוהים! מצרה אל צרה גרועה יותר!‬ ‫מר ז'ק:‬ ‫כמו כל השודדים גם אתה מפתה לעשות חטאים.‬ ‫ולר:‬

‫שמות כאלה אינם מתאימים לי במיוחד, כאשר כולם ידעו מי אני...‬

‫תמונה רביעית‬ ‫אליז, מרין, פרוזין, הרפגון, ולר, מר ז'ק, הקצין, לבלרו.‬ ‫הרפגון:‬ ‫הה, מופקרת! ההבת שאינה ראויה לאב שכמוני! כך את מקיימת מה שלימדתי‬ ‫אותך?‬ ‫כך את הולכת אחרי האהבה של הגנב הזה ואת מתארשת לו בלי לקבל רשות‬ ‫ממני? בסוף תראו שאתם טועים, גם את וגם הוא. לאליז. ארבעה קירות יהיו‬ ‫עדים שלא תצליחי בדרכיך. לולר. ואתה, מגיע לך ממני עץ תליה על כל‬ ‫המעשים הטובים שלך.‬ ‫ולר:‬ ‫לא לפי כעסך יקבעו את אשמתי ולפני שיקבעו שאני אשם לפחות ישמעו את‬ ‫דברי.‬ ‫הרפגון:‬ ‫מהר מידי אמרתי תליה. דינך ריסוק עצמות.‬ ‫אליז:‬ ‫על ברכיה לפני אביה. הה, אבי, גלה קצת אנושיות‬

‫כל הזכויות שמורות לורד בן יאיר‬