‫‪ ‬‬

‫‪Ayelet Kalter‬‬
‫‪Fatties‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫גלוסקאות — סדרה על תרבות המזון הישראלית‬
‫‪ ‬‬
‫עורך‪ :‬יחיל צבן‬
‫‪ ‬‬
‫‪All Rights Reserved in Hebrew‬‬
‫© ‪Ilamor 2020‬‬
‫‪ ‬‬
‫כל הזכויות בעברית שמורות © תשפ"א ‪ 2020 /‬עילמור בע"מ‬
‫‪ ‬‬
‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לבצע בפומבי‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או‬
‫לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪.‬‬
‫שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה או בחלק ממנו אסור בהחלט‪ ,‬אלא ברשות‬
‫מפורשת מהמו"ל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫הפקה‪ :‬אביה אטס‬
‫איור ועיצוב עטיפה‪ :‬טליה בר‬
‫עימוד‪ :‬גרינהויז — הרצליה‬
‫‪ ‬‬
‫נדפס בישראל ‪Printed in Israel 2020 | 2020‬‬
‫אפיק — ספרות ישראלית‪ ,‬המו"ל‪ :‬עילמור בע"מ‬
‫רח' ז'ובוטינסקי ‪ 7‬רמת גן‪5252007 ,‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪.Afik — A Channel for Israeli Literature, Publisher: Ilamor LTD‬‬
‫‪Jabotinsky St., Ramat Gan 5252007, Israel 7‬‬
‫‪ ‬‬
‫דאנאקוד‪1142-89 :‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪www.afikbooks.com | info@afikbooks.com‬‬
 
 ‫‪ ‬‬

‫להוריי‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫מבוא‪ :‬דיקטטורת הרזון‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫"תעמדי זקוף ותכניסי את הבטן" — ככה אמא שלי‪ ,‬שכל כך אהבה אותי‪ ,‬הייתה אומרת‪ .‬אמא שלי‬
‫הייתה בת זקונים במשפחה ירושלמית ותיקה‪ .‬רבים מבני המשפחה שלה היו שמנים‪ :‬הסבא‪ ,‬האבא‪,‬‬
‫האמא‪ ,‬הדודים והדודות‪ .‬הפחד הגדול של אמא שלי היה שאהיה שמנה כמותם‪ .‬היא עשתה הכול‬
‫כדי להציל אותי מהגורל המשפחתי‪ .‬היא שמרה עליי בזמן שאני אוכלת‪ ,‬עקבה אחר תנועת‬
‫המזלג‪ ,‬ספרה את הקציצות שבצלחת‪ ,‬קצבה את הממתקים‪ ,‬בעיקר את השוקולד‪ ,‬ומנתה את‬
‫פרוסות הלחם‪ .‬הכול רק כדי שלא אעלה במשקל‪ .‬אמא שלי לא ידעה אז שאת מבנה הגוף שלי‬
‫ירשתי מאבא‪ .‬ואבא שלי היה רזה‪ .‬רזה מאוד‪.‬‬
‫הייתי רזה‪ ,‬אבל האימה מפני השומן הושרשה בי‪ .‬אני זוכרת קיץ אחד כשהייתי בת שמונה‬
‫נסעתי לבלות את החופש בקיבוץ חפץ חיים אצל מלכה בת הדודה של אבי‪ .‬לקראת סוף השבוע‬
‫היא הכינה עוגת שוקולד ואמרה לי‪" ,‬איילת‪ ,‬רוצה פרוסת עוגה?" ואני‪ ,‬שכל כך התאוויתי‬
‫למתוק‪ ,‬השבתי‪" ,‬אמא לא מרשה לי"‪ .‬מלכה הביטה בי בתימהון ואמרה‪" ,‬אבל אמא לא פה"‪ .‬ואני‬
‫הצבעתי על הראש שלי והשבתי‪" ,‬היא פה‪ ,‬היא פה"‪.‬‬
‫גדלתי בבית שמפחד מהשמנה‪ .‬וכמו בהרבה בתים אחרים‪ ,‬בבית שלי דיברו בשפת הדיאטה‪.‬‬
‫המאכלים חולקו לקטגוריות של מותר ואסור‪ ,‬משמין ולא משמין‪ .‬השפה יצרה סדר במרחב‬
‫המשפחתי והקנתה לו משמעות‪ .‬יש הגבלות ויש חוקים ואמיתות‪ .‬ידעתי איך צריך להתנהג עם‬
‫אוכל‪ ,‬כמה ממנו לאכול )פחות מכפי שאני רוצה(‪ ,‬מתי יש לאכול )כשמרשים( וממה לאכול )ממה‬
‫שמותר(‪ .‬השפה לא הותירה הרבה חופש בחירה‪.‬‬
‫אמא שלי‪ ,‬שהייתה אשת חינוך‪ ,‬הייתה שבה בצהריים מבית הספר‪ ,‬ולאחר הארוחה הולכת לנוח‪.‬‬
‫ובאותן שעות צהריים שבהן השתרר שקט בבית הייתי מתגנבת על בהונות למטבח ומחפשת‬
‫בחשאי דברי מתיקה‪ .‬הקולות של אמא מחדר השינה מהדהדים בראשי עד היום‪" :‬איילת‪ ,‬מה את‬
‫מחפשת במטבח? הרגע סיימנו לאכול"‪ .‬או‪" :‬אם תאכלי הרבה תהיי שמנה כמו מרים" )בת השכנה‬
‫מהקומה הראשונה(‪ .‬בתמימותה ובאהבתה הייתה אמא שלי בטוחה שככה היא "מצילה אותי"‪ .‬היא‬
‫לא הבינה שהמדידה והמעקב‪ ,‬הניהול והחשדנות‪ ,‬האימה מפני המזונות הרעים ותחושת האשמה‬
‫קנו שביתה בליבי‪ ,‬ושקולות שפת הדיאטה ימשיכו להדהד במטבחים‪ ,‬במאכלים ובצלחות שלי‬
‫לאורך חיי‪.‬‬
‫ועם קולות שפת הדיאטה‪ ,‬עם הידיעה המוחלטת של האוכל הטוב והאוכל הרע‪ ,‬גדלתי והייתי‬
‫לאדם בוגר שהלך ללמוד‪ ,‬איך לא‪" ,‬מדעי התזונה" בפקולטה לחקלאות ברחובות‪ .‬וגם שם‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫למדתי את שפת הדיאטה‪ .‬למדתי הרבה על "מה לאכול"‪ ,‬על שליטה באוכל‪ ,‬על תהליכים‬
‫ביוכימיים ופיזיולוגיים של הגוף ושל המזון בתוכו‪ .‬למדתי על אוכל ותחלואה‪ ,‬על אוכל ותמותה‪.‬‬
‫למדתי לפחד מאוכל‪ ,‬לריב איתו‪ ,‬להימנע ממנו‪ ,‬לספור אותו‪ .‬למדתי על האוכל ולא על האכילה‪.‬‬
‫לא למדתי על מערכות היחסים שאנחנו מפתחים עם האוכל ולא על ההקשר החברתי‪ ,‬הפסיכולוגי‬
‫והפוליטי של המזון‪ .‬במובן זה הלימודים היו המשך ישיר של השפה של הבית שגדלתי בו; שפת‬
‫הדיאטה; שפה של מדידות‪ ,‬שקילות‪ ,‬של מותר ואסור‪ ,‬של בריא ולא בריא‪ ,‬של ראוי ולא ראוי‪.‬‬
‫התברר שהשפה שלי הייתה שגורה בפי כול‪.‬‬
‫ועם קולות שפת הדיאטה גם נישאתי וילדתי את אמיר ואלון‪ .‬וככה גם גידלתי אותם‪ .‬גם הם‬
‫שמעו את המשפטים "אתה בטוח שאתה צריך עוד?"‪" ,‬מי גמר את המילקי מהמקרר?"‪" ,‬כמה‬
‫הרבה אתה אוכל"‪ .‬וכמו שמשפטים אלה צרבו את ילדותי‪ ,‬כך הם גם צרבו את ילדותם‪ .‬בעיניי היה‬
‫אך טבעי שהם גדלים לצד משקל‪ ,‬קלוריות‪ ,‬מספרים‪ ,‬מדידות‪ ,‬איסורים וכללים; שהמילים שהם‬
‫שמעו ליד השולחן היו מילים של גבולות‪ ,‬שליטה‪ ,‬ביקורת‪ ,‬שיפוט ואשם‪ .‬ככה מדברים על אוכל‪,‬‬
‫ככה מגדלים ילדים עם אוכל‪ ,‬ככה מחנכים ילדים עם אוכל‪ .‬השפה הזאת — שיפוטית ופולשנית —‬
‫חלחלה לכל תחומי החיים‪ :‬הכנת שיעורי הבית‪ ,‬סדר וניקיון בבית ועוד‪ .‬החיים על כל גוניהם‬
‫בסגנון דיאטה‪.‬‬
‫חמושה בקולות הנוקשים והמוחלטים האלה נעשיתי אשת מקצוע‪ .‬היו חוקים‪ ,‬היו אמיתות‪ ,‬צדק‬
‫אוטופי‪ ,‬ובעיקר הרבה שליטה‪ .‬והייתה גם שמנופוביה‪ .‬מקצתה גלויה מרביתה נסתרת‪ ,‬גם מעיניי‬
‫שלי‪ .‬כמו רבים אחרים דמיינתי את עצמי "משחררת" )גם זו מחשבה שמנופובית‪ ,‬מתנשאת( את‬
‫השמנים מסבלם‪ ,‬מסירה מעליהם את עול המשקל ומעניקה להם את אושר הרזון המיוחל‪ .‬ואכן‬
‫מהר מאוד הקליניקה שלי שקקה אנשים שמנים‪ ,‬ששמעו בקולי‪ ,‬נהגו לפי עצתי‪ ,‬שינו את הרגלי‬
‫האכילה שלהם‪ ,‬אכלו אוכל דיאטטי וירדו במשקל‪ .‬ואז הם העלו אותו בחזרה‪ .‬הרגשתי אשמה‬
‫ומבולבלת‪ .‬לא הבנתי מה קורה‪ .‬זה הם או אני? האם אני אשת מקצוע גרועה או שמא הם לא‬
‫ממלאים את חלקם‪ ,‬מוותרים‪ ,‬מרמים‪ ,‬מרימים ידיים? לא הצלחתי להבין למה מטופליי שירדו‬
‫במשקל אחרי תהליך ארוך ומייגע‪ ,‬שהיו גאים כל כך בהצלחתם‪ ,‬שהיו מאושרים ברזונם‪ ,‬פתאום‪,‬‬
‫בלי כל סיבה הגיונית‪ ,‬העלו אותו‪ .‬על הראשונים התרעמתי‪ ,‬חשבתי שהם ילדותיים או חסרי כוח‬
‫רצון‪ ,‬אבל ככל שתכפו המקרים של מטופלים שחזרו למשקלם הקודם או השמינו‪ ,‬התחילה תמונת‬
‫העולם הברורה והמוחלטת שציירתי להיסדק‪ .‬הכללים מבית‪ ,‬הידע מלימודי התזונה‪ ,‬הדרישות‬
‫שהצבתי לילדיי וההנחיות למטופליי איבדו את ערכם ואת תוקפם‪.‬‬
‫אט אט התחוור לי שמצב הדברים — כדי לרזות צריך לאכול פחות — אינו סדור וברור כפי‬
‫שחשבתי‪ .‬התחלתי לחשוב שאולי אני לא באמת עוזרת למטופלים שלי לרדת במשקל ובטח שלא‬
‫לשמור עליו‪ .‬הבחנתי שגם מול הילדים שלי המתודות‪ ,‬שעיקרן שליטה וידיעה של אמת מוחלטת‬
‫וצודקת‪ ,‬אינן מועילות‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬לא רק שהן לא יעילות אלא הן אפילו פוגעות‪.‬‬
‫הבנתי שאת השמנים שטיפלתי בהם‪ ,‬אלה שבטווח הקצר יורדים‪ ,‬אני משמינה‪ .‬אני‪ ,‬בעצותיי‬
‫המלומדות‪ ,‬בהגבלות ובהערות שנלקחו מתוך תוכֵי לקסיקון שפת הדיאטה‪ ,‬משבשת להם את‬
‫התנהגויות האכילה‪ ,‬פוגעת ביחסיהם עם הגוף ומוסיפה עוד קושי על קשייהם הרבים‪ .‬מתוך רצון‬
‫כן ואמיתי להיטיב עימם אני מרעה‪ ,‬מנציחה את העיסוק הפתולוגי באוכל‪ ,‬ברזון ובדימויי גוף‪,‬‬
‫משמרת אותם בתנועת היוֹ־יוֹ האין־סופית של המשקל‪ ,‬לעלות לרדת לעלות לרדת‪ .‬מכאן גם‬
‫הבנתי שהדרך שבה חינכתי את ילדיי לאכול לא הייתה תקינה‪ .‬לקחתי מהם את חוויית הגילוי‪,‬‬
‫ההתנסות‪ ,‬החקר‪ ,‬הבחירה‪ ,‬ובעיקר את חוויית החופש‪ .‬מבלי דעת ניסיתי לגרום להם להתנהג יפה‬
‫ליד השולחן‪ ,‬לאכול אוכל מזין כדי שיהיו ילדים טובים ובריאים‪ .‬אבל לא הצלחתי לראות אותם‬
‫בנפרד ממני‪ ,‬עם גוף שונה‪ ,‬עם צרכים שונים‪ ,‬עם רעב שונה‪ ,‬עם חשקים שונים‪ .‬גידלתי אותם‬
‫לתוך תבניות שיתאימו לי‪ ,‬שיתאימו לנורמות חברתיות שקיבלתי כמובנות מאליהן‪ .‬ושוב‪ ,‬מתוך‬
‫רצון אוהב ואמיתי לא באמת עזרתי להם‪ .‬להפך‪ ,‬הזקתי להם‪.‬‬
‫פתאום הבנתי שתפיסותיי על אודות שומן‪ ,‬השמנה‪ ,‬אוכל ודיאטה לא רק שאינן פותרות את‬
‫הבעיה אלא מחוללות אותה‪ .‬יותר מזה‪ ,‬הבנתי שהיחס שלי לשמנים ולאכילה הוא נורמטיבי‪ .‬כלומר‬
‫ההתייחסות שלי אליהם‪ ,‬לדיאטה‪ ,‬לילדים אוכלים‪ ,‬נחשבה אז‪ ,‬כמו היום‪ ,‬כהלך מחשבה תקין‪,‬‬
‫בריא ונורמלי‪ .‬מי שלא בסדר הם כמובן השמנים‪.‬‬
‫ישראל היא מדינה שמנופובית‪ .‬שמנופוביה היא פחד מלהיות שמן‪ ,‬מהשמנה ומשְׁ ֵמנ ִים המלוּוה‬
‫בשנאה‪ .‬השמנופוביה היא רגש נפוץ ורגיל‪ .‬כאשר אדם עם עודף משקל הולך ברחוב כ‪85%-‬‬
‫מהאנשים העוברים לידו מעידים שהוא מעורר בהם מחשבות שליליות‪ 1.‬השמנים בחברה המערבית‬
‫מקוללים מלכתחילה‪ .‬ובישראל‪ ,‬שכ‪ 64.5%-‬מהאוכלוסייה בה עם עודף משקל או השמנה‪,‬‬
‫השמנופוביה היא תופעה חברתית הרסנית שאת אותותיה רואים בכל המגזרים ובכל הגילים‪ .‬אבל‬
‫חשוב לציין שהשמנופוביה היא הרבה יותר משנאת שמנים או אימה מפניהם‪ .‬היא ביטוי לחרדה‬
‫שלנו כלפי עצמנו‪ ,‬להתנתקות מהגוף שלנו ולהתכחשות אליו‪ .‬היא חזות השיח הדיאטטי ה ְמ דד‬
‫את האדם לדימוי‪ ,‬המודד אנושיות לפי היקף מותניים ומידת מכנסיים‪ .‬היא שולטת על האופן שבו‬
‫אנחנו מתבוננים על עצמנו במראה ועל האופן שבו אנו רואים את האחר‪ .‬היא שוקלת את ערכנו‪,‬‬
‫את אופיינו ואת עולמנו הנפשי בקילוגרמים‪ .‬השמנופוביה נשענת על תפיסות סטריאוטיפיות על‬
‫שמנים‪ .‬השמנים נתפסים בחברה כבעלי תכונות שליליות‪ ,‬כגון עצלנות‪ ,‬היעדר משמעת עצמית‬
‫וכוח רצון ובעלי אופי חלש‪ .‬היא מתבטאת באלימות מילולית‪ ,‬באלימות פיזית‪ ,‬בהדרה ובהגבלות‬
‫כמו מניעת יחס שוויוני בקבלה לעבודה ובקידום בעבודה‪ .‬היא אחראית למתן שירות ירוד ולטיפול‬
‫רפואי לקוי‪ .‬היא נוכחת בכל מקום‪ :‬ביחסים בין הורים לילדיהם‪ ,‬ביחסים בין בני זוג‪ ,‬בחנויות‬
‫בגדים‪ ,‬בעבודה ובתקשורת‪.‬‬
‫השמנופוביה היא תוצר של סטיגמה ארוכת שנים על משקל הגוף‪ 2.‬השמנים סובלים מאפליה‪,‬‬
‫הנובעת מהדעה הקדומה שהמשקל של האדם הוא באחריותו ובשליטתו המלאה‪ 3.‬הדעה הקדומה‬
‫הזאת מזינה את האמונה שהשמנים אשמים בעודף המשקל שלהם בשל פגמים באופיים‬
‫ובהתנהגותם‪ .‬השומן הוא עדות לחולשה‪ ,‬לנחיתות ולהיעדר כוח רצון‪.‬‬
‫ההיגיון של השמנופוביה הוא גם אבסורדי וגם רב עוצמה‪ :‬כשקבוצת הרוב מחליטה שקבוצת‬
‫מיעוט היא נחותה היא מייצרת מנגנונים של הדרה‪ ,‬הרחקה ואפליה שמאשרים את נחיתותה‪.‬‬
‫ההגבלות וההדרות שמופעלות על קבוצת המיעוט מאלצות את חבריה להתנהג בדרך שונה מהרוב‪,‬‬
‫ולפתח‪ ,‬ואפילו לאמץ‪ ,‬תכונות שמצדיקות את האפליה‪ .‬השוני‪ ,‬האופי של השמנים במקרה שלנו‪,‬‬
‫שהוא תוצאה של אפליה אכזרית וממושכת‪ ,‬משמש את ה ַמ פְלה כהוכחה לצדקתו‪ .‬או כדבריו של‬
‫סארטר‪" :‬מוכרח להיות איזה משהו בעגבניות‪ ,‬כי אני שונא עגבניות" )סארטר‪ ,2020 ,‬עמ' ‪.(26‬‬
‫הנחת היסוד המוטעית — כי ההשמנה היא תוצאה של היעדר כוח רצון‪ ,‬חוסר שליטה עצמית‪,‬‬
‫חוסר מוטיבציה או חוסר נחישות ויכולת התמדה — מכשירה התנהגות אלימה ומשפילה כלפי‬
‫שמנים‪ .‬לשונאי השמנים נדמה שאם יחשפו בפני השמנים את קלונם‪ ,‬יגרמו להם להתבייש‬
‫במשמניהם‪ ,‬לפחד על בריאותם‪ ,‬הם פשוט "יתאפסו על עצמם" וירדו במשקל‪ .‬הסוגיה נעשית‬
‫סבוכה אף יותר‪ ,‬שכן המערכת הרפואית לא רק מסרבת להודות שאין כיום פתרון אמיתי וארוך‬
‫טווח לסוגיית ההשמנה‪ ,‬אלא היא גם מעניקה תוקף מדעי ובריאותי לשנאת השמנים‪ .‬המדיניות‬
‫התקשורתית‪ ,‬הרפואית והחברתית ממשיכות להציג את האדם השמן באופן שלילי ומשפיל‪ .‬יתר‬
‫על כן‪ ,‬קבוצת המיעוט )שסטטיסטית היא בפועל רוב(‪ ,‬השמנים‪ ,‬משתפת פעולה עם השמנופוביה‪.‬‬
‫השמנים מתחנכים לאורו של אידיאל הרזון ומפנימים את העובדה שהשומן הוא חולי גופני ונפשי‬
‫ושהם ראויים ליחס פוגעני‪ ,‬מתנשא ומעליב‪ .‬הם עצמם שונאים את עצמם‪ ,‬פוגעים בעצמם‪ ,‬עולבים‬
‫בעצמם ובאחרים‪ .‬השמנים הם שמנופובים‪.‬‬
‫השמנופוביה היא עקרון מפתח בהבניית מערכות היחסים בחברה המערבית המודרנית‪ .‬היא‬
‫מוטמעת על ידי סוכני חִברות כמו המשפחה‪ ,‬התקשורת ומערכת החינוך‪ .‬היא עוברת בירושה מדור‬
‫לדור‪ .‬אנחנו נולדים לשיח הזה‪ ,‬נולדים לשמנופוביה‪ ,‬למשחק התפקידים המוכר בין השמנים‬
‫לרזים‪ .‬זאת הנורמה‪" .‬לא חבל? איזה פנים יפות יש לך‪ .‬אם רק היית יורדת שני קילוגרמים‪,"...‬‬
‫"בשביל מה את צריכה עוד פרוסת לחם?"‪" ,‬ארוחת החג שברה אותי"‪" ,‬אני לא מבינה למה את לא‬
‫יכולה קצת להתאפק‪ ,‬הרי את יודעת לאן הקציצות מגיעות"‪ .‬משפטים כאלה מאשרים את‬
‫ההיררכיות‪ ,‬האלימות והדכאניות של משטר הרזון‪ .‬זהו תהליך סמוי ולא מודע בדרך כלל‪ ,‬שבו‬
‫מופעלים לחצים שתכליתם הנצחת מעמדם וחולשתם של השמנים ושימור הכוח בידי בעלי הכוח‪:‬‬
‫הרזים‪ ,‬האוטוריטות הרפואיות וסוחרי המשקל‪.‬‬
‫השמנים הם קטגוריה נפרדת‪ .‬הם נתונים למרות המבט המפקח והנזפני של החברה‪ ,‬שמנהלת‬
‫את התנהגותם ומגדירה את זהותם‪ .‬הם הופכים לאובייקט בעיני עצמם‪ ,‬לתופעה חברתית פסולה‪.‬‬
‫הם מייחסים לעצמם את השומן כמהות‪ ,‬מאמצים את מבטם של האחרים ורואים את עצמם‬
‫ככעורים‪ ,‬חלשים‪ ,‬נכשלים — כ"שמנים"‪.‬‬
‫חשוב אפוא להבין שהיחס שמקבלים השמנים אינו רק עלבונות‪ .‬מדובר באופנים להקנות זהות‬
‫אחידה וקבועה לקבוצה עצומה באוכלוסייה שמאפייניה שליליים )עצלנות‪ ,‬היעדר כוח רצון‪ ,‬חוסר‬
‫היגיינה‪ ,‬טיפשות(‪ .‬לא משנה מה השמנים עושים‪ ,‬הם יודעים שהם קודם כול ובסופו של דבר‬
‫נתפסים ומוגדרים כשמנים‪ .‬כשהם פותרים משוואה‪ ,‬קונים מכונית‪ ,‬הולכים לים או יוצאים‬
‫למסעדה‪ ,‬הם עושים זאת כשמנים‪ .‬בכל מקום הם חשים את משקלם משום שעל מחשבותיהם‬
‫ורגשותיהם מושלך המבט האלים‪ ,‬השיפוטי‪ ,‬השמנופובי‪.‬‬
‫המבט של השמנופוב הוא מבט ממשמע‪ ,‬אוטוריטטיבי‪ ,‬המבודד את ההמונים ושולט בהם‪ .‬זהו‬
‫מבט מפחיד‪ ,‬אנונימי ולא אישי‪ .‬השמנים מפנימים את המבט ומתבוננים בעצמם ובעולם דרך‬
‫עדשותיו‪ .‬הם מפקחים על אכילתם‪ ,‬מקפידים על משמעת אכילה ומענישים את גופם באופן עצמאי‪.‬‬
‫הם נהיים האסירים והסוהרים של עצמם‪ ,‬המענים והמעונים גם יחד‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬השמנופוביה נמצאת בכל מקום‪ :‬במסעדות‪ ,‬במערכת הבריאות‪ ,‬באופנה‪ ,‬במקצועות‬
‫הטיפול‪ ,‬בתקשורת‪ ,‬במשפחה‪ ,‬בין האדם לבין עצמו‪ ,‬בבתי הספר‪ ,‬בתעסוקה וביחסים‬
‫הבין־אישיים‪ .‬ההשלכות שלה הרסניות‪ .‬היא מחוללת דיכאון‪ ,‬אחראית לפגיעה בלתי הפיכה‬
‫בהערכה העצמית ובדימוי הגוף‪ ,‬לעלייה במקרי התאבדות‪ ,‬לניצול מיני‪ ,‬פיזי ורגשי‪ ,‬לפגיעה‬
‫ביכולות קוגניטיביות ולימודיות‪ ,‬לאכילה לא בריאה‪ ,‬לדיאטות חוזרות ונשנות‪ ,‬להפרעות אכילה‪,‬‬
‫לבידוד חברתי ולהשמנה );‪O'Brien et al., 2016; Himmelstein, Puhl, & Quinn, 2018‬‬
‫‪.(Pudney, Himmelstein, & Puhl, 2019‬‬
‫השמנופוביה אינה רק מנת חלקם של אלו המוגדרים שמנים לפי מדדי ה־ ‪ BMI.4‬אופי השיח‬
‫החברתי אינו עושה הנחות לאיש‪ .‬גם הרזים מצויים תחת אש צולבת ונתונים לשיפוטיות‬
‫ולביקורת‪ .‬הם מפחדים להשמין‪ ,‬מבוהלים מעוגיות‪ ,‬מייסרים את עצמם על בגד שלא הולם אותם‬
‫ומתייחסים אל משקלם כמדד להצלחה‪ ,‬למוסריות ולערכיות‪ .‬שנאת השומן ושנאת השמן נעשו זה‬
‫מכבר לאויבי החברה המודרנית‪ .‬כולם נגועים בהן‪ .‬לא משנה כמה הם שוקלים‪ ,‬כולם רוצים להיות‬
‫קצת יותר רזים‪ .‬רק לרדת קצת במשקל‪ ,‬רק קצת להשתנות‪ .‬כולם מאמינים שהאושר חבוי בהסרת‬
‫אותם כמה קילוגרמים‪ .‬כולם עסוקים במרדף אחר פנטזיית הגוף החטוב‪.‬‬
‫תעשיית הרזון הענפה אחראית במידה רבה לתופעת השמנופוביה‪ .‬בשנת ‪ 2017‬פרסמה הלשכה‬
‫המרכזית לסטטיסטיקה נתונים המראים שיותר ממחצית מהאוכלוסייה בארץ הם במצב של עודף‬
‫משקל או השמנה )‪ 55%‬מהגברים ו‪ 41%-‬מהנשים(‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬יותר מ‪ 50%-‬מהאוכלוסייה בישראל‬
‫רוצים לרדת במשקל )‪ 58%‬מהנשים לעומת ‪ 46%‬מהגברים; ‪ 54%‬מהיהודים ו‪ 41%-‬מהערבים(‪.‬‬
‫מתוכם ‪ 21%‬עושים דיאטה בפועל )‪ 24%‬מהנשים ו‪ 18%-‬מהגברים‪ 22% .‬מהיהודים ו‪16%-‬‬
‫מהערבים(‪ 5 .‬בפועל כחמישית מהאוכלוסייה בישראל נמצאת תמיד בדיאטה )ניסיונות לרדת‬
‫במשקל(‪ ,‬והיתר מלקקים את פצעי הדיאטה הקודמת או מתכוננים לדיאטה הבאה‪ .‬מה שהנתונים‬
‫לא מספרים הוא שהמרדף אחר הרזון כמוהו כהשתתפות בהגרלה של מפעל הפיס‪ .‬מיליון קונים‬
‫נעשים עניים יותר ורק אחד זוכה‪ .‬או במילים דיאטטיות‪:‬‬
‫במחקר שנעשה באנגליה בדקו ‪ 76,704‬גברים שמנים ו‪ 99,791-‬נשים שמנות בני עשרים ומעלה‬
‫בשנים ‪ .2004-2014‬התוצאות הראו שכ‪ 53%-‬מהנחקרים שהפחיתו ‪ 5%‬ממשקל גופם העלו חלק‬
‫ממשקלם בתוך שנתיים‪ ,‬ו‪ 78%-‬שבו למשקלם הבסיסי בתוך חמש שנים‪ .‬רק אחד מתוך ‪1,290‬‬
‫גברים ואחת מתוך ‪ 677‬נשים עם השמנה חמורה )מדרגה ‪ 2‬ו‪ .3-‬ראו הערה ‪ (4‬הצליחו לרדת‬
‫למשקל גוף תקין ולשומרו‪ .‬רק אחד מתוך ‪ 210‬גברים ואחת מתוך ‪ 124‬נשים עם השמנה מדרגה ‪1‬‬
‫)ראו הערה ‪ (4‬הצליחו לרדת למשקל גוף תקין ולשומרו )‪.(Fildes et al., 2015‬‬
‫תעשיית הרזון מתפרנסת מהכישלון לרזות‪ .‬הכישלון הכרחי לקיומה ולתפקודה‪ .‬התוצאות‬
‫בסופו של דבר הן אותן תוצאות‪ .‬בהתחלה כמעט כולם יורדים במשקל‪ ,‬אבל כמעט כולם גם עולים‪.‬‬
‫הגוף באופן כמעט עקבי מנצח את כוח הרצון‪ 95% .‬מהיורדים במשקל עולים במשקל בתוך שנה‬
‫עד חמש שנים מסיום הדיאטה )‪ .(Hobbes, 2018‬הדיאטה היא הכישלון המצליח ביותר בחברה‬
‫המודרנית‪.‬‬
‫נוסף על כישלון ההרזיה האורב בפינה‪ ,‬המחקרים מראים שהעיסוק במשקל הגוף משבש את‬
‫האכילה‪ ,‬פוגע בדימוי העצמי‪ ,‬מעצים את בעיות האכילה ומעלה את רף ההשמנה )‪Rothblum,‬‬
‫‪ .(2018‬הדבר הרסני בייחוד אצל ילדים‪ .‬ככל שהעיסוק במשקל הגוף מתחיל בגיל צעיר יותר‪ ,‬כך‬
‫עולה גם הסיכוי לעלייה במשקל בגיל הבוגר‪ .‬העיסוק במשקל גם משבש את האכילה הבריאה‬
‫והאינטואיטיבית של הילדים‪ ,‬מבלבל את מנגנוני הרעב והשובע שלהם ומכוון אותם לאכול פחות‬
‫בריא )‪.(Field et al., 2003‬‬
‫ועל אף הנתונים החמורים הללו‪ ,‬ואף שפגעיהם של תעשיית הדיאטה ומשטר הרזון זועקים‬
‫לשמים‪ ,‬השמנופוביה נותרת בעינה‪ ,‬מכיוון שבחברה המודרנית כיום השמנופוביה משתלמת‬
‫כלכלית‪.‬‬
‫ככל שהשמנים סובלים יותר ממשקלם — נפשית‪ ,‬חברתית ותרבותית — כך מתעצמת חגיגת‬
‫הטיפול בהם‪ .‬מכוני הטיפול בשמנים‪ ,‬גורואים מסורים‪ ,‬חוות בריאות יוקרתיות‪ ,‬רופאים מומחים‬
‫וסתם רופאי אליל חגים סביב הגופים השמנים‪ ,‬ומתפרנסים מהשומן ומכישלונותיהם להסירו‪.‬‬
‫המלחמה במשקל מתעלמת בעקביות מהעובדה שאין היום שום דרך ארוכת טווח לעזור לאנשים‬
‫לרדת במשקל ולשמור עליו‪ .‬המלחמה הזאת מתעקשת "לתקן" את השמנים‪ ,‬לנרמל את גופם‬
‫ולמשמע אותו‪ .‬היא מתהדרת בתו תקן חברתי ותרבותי )כלומר כמו כל מלחמה היא מציגה את‬
‫עצמה כמוצדקת(‪ ,‬כופה על השמנים טיפולי המרה )‪ ,(Hobbes, 2018‬מענה אותם באמצעות‬
‫טיפולים רפואיים )זריקות‪ ,‬תרופות וניתוחים(‪ ,‬משעבדת אותם לתעשיית התרופות ומנציחה את‬
‫היותם אנשים פגומים וחולים‪.‬‬
‫הנזק הנפשי שמחוללת השמנופוביה הוא בלתי ניתן לשיעור‪ .‬יש היום עדויות ליחס מפלה כלפי‬
‫ילדים שמנים כבר מגיל שלוש )‪ .(Musher-Eizenman et al., 2004‬מחקרים שבחנו את היחס‬
‫כלפי ילדים עם משקל יתר מגיל הגן ועד בית הספר היסודי הראו שחבריהם‪ ,‬בדיוק כמו בקבוצת‬
‫המבוגרים‪ ,‬תופסים אותם כאשמים במשקלם‪ .‬בסקר רוחבי שנערך בקרב מבוגרים בארצות הברית‪,‬‬
‫בקנדה‪ ,‬באיסלנד ובאוסטרליה‪ ,‬שבו השתתפו מעל ‪ 2,500‬אנשים‪ ,‬היה משקל הגוף הסיבה‬
‫העיקרית להצקה לילדים בבית הספר ולפגיעה בהם‪ ,‬פי חמישה יותר מהצקות הנוגעות למגדר‪,‬‬
‫לגזע‪ ,‬לדת או למוגבלות פיזית )‪ .(Puhl et al., 2016‬בניגוד לדעת רבים‪ ,‬לא משקל הגוף עצמו‬
‫גורם בעיות נפשיות בקרב הילדים השמנים‪ ,‬אלא היחס המזלזל והמשפיל מצד חבריהם )‪Juvonen‬‬
‫‪ .(et al., 2017‬גם אצל מתבגרים האלימות השמנופובית רווחת‪ .‬עודף המשקל הוא הסיבה‬
‫הראשונה להצקות‪ ,‬ללעג ולהשפלה )‪ 41%‬מכלל ההצקות(‪ ,‬וככל שמשקל הגוף גבוה יותר‪ ,‬כך‬
‫הנער חשוף יותר לפגיעה )‪.(Puhl, Luedicke, & Heuer, 2011‬‬
‫גם בבית‪ ,‬המרחב שאמור לגונן על הילדים‪ ,‬השמנופוביה מרגישה בבית‪ .‬היא יושבת לשולחן‬
‫שישי‪ ,‬צופה עם הילדים בטלוויזיה ומעקמת את האף מול המראה‪ .‬בני זוג מזלזלים זה בזה בגין‬
‫משקלם‪ ,‬הם מתייחסים אחרת לילדיהם השמנים ורואים במשקלם עדות לכישלונם כהורים‪ .‬אם‬
‫ההורים עצמם עם עודף משקל הם מנסים לגונן על ילדיהם מתוך דאגה שלא יסבלו כמותם‪ .‬הם‬
‫חושבים בטעות שעל ידי ביקורת והצקות מצד אחד ודיאטות ושינוי אורח חיים מן הצד האחר‬
‫אפשר להוביל את הילד לירידה במשקל‪ .‬מחקר שנעשה בקרב ‪ 4,746‬ילדים עם עודף משקל מצא‬
‫כי ‪ 47%‬אחוזים מהבנות ו‪ 34%-‬מהבנים עם עודף משקל היו נתונים להצקות מצד בני משפחתם‬
‫)‪ .(Eisenberg, Neumark-Sztainer, & Story, 2003‬גם כשההורה אינו מפלה את ילדו‬
‫ישירות אבל מזלזל בילדים או באנשים אחרים עם עודף משקל‪ ,‬הילד רואה את היחס השלילי‬
‫כאילו הוא מופנה כלפיו‪6 .‬‬

‫השמנופוביה הולכת ומתעצמת עקב חשיפה למדיה — קולנוע‪ ,‬משחקי וידאו‪ ,‬טלוויזיה‪ ,‬רשתות‬
‫חברתיות ועיתוני אופנה — שבה מוצג האדם עם עודף המשקל באופן שלילי עד מבזה‪ .‬המדיה‬
‫למיניה מייצרת אווירה של דה־לגיטימציה לשונות במשקל ובגודל הגוף‪ .‬השמנים מוצגים בדרך‬
‫כלל כדמויות קומיות ומגוחכות או כנבלים שתאוותנותם למזון שקולה לתאוותנותם לרוע‪ .‬עדשת‬
‫המצלמה מתמקדת באיברים השמנים‪ ,‬בכרס‪ ,‬בחזה הגדול ובישבן‪ ,‬ומדלגת לא פעם על הראש‪ ,‬מה‬
‫שמאשר בעיני הצופה את החוויה שהאנשים מולו )השמנים( הם חסרי תבונה‪ ,‬רגש או אנושיות‬
‫ומותר לנהוג בהם כאילו אינם בני אדם‪ .‬יחס התקשורת המשפיל לשמנים‪ ,‬המלוּוה באיומים‬
‫והפחדות של הממסד הרפואי ותעשיית הרזון על הקשר הגורדי בין תחלואה לשומן‪ ,‬מקבע אותם‬
‫בחברה כחריגות חולנית‪ ,‬ומאשר‪ ,‬מצדיק ומעצים את השמנופוביה ואת הנזקים הבלתי הפיכים‬
‫שהיא מחוללת‪ .‬עוצמת האימה מפני שמנים ועוצמת השנאה כלפיהם מדאיגות‪ 60% .‬ממשתתפי‬
‫מחקר שנערך ב‪ 2015-‬שאין להם עודף משקל טענו שהיו מעדיפים לוותר על שנה מחייהם‪ ,‬ובלבד‬
‫שלא להיות שמנים‪ 15% .‬טענו שהיו מעדיפים לוותר אפילו על עשר שנים ויותר מחייהם‪ .‬עוד‬
‫נמצא כי ילדים בני שלוש תיארו את בני גילם "השמנים" כרעים‪ ,‬טיפשים‪ ,‬עצלנים ומכוערים‪,‬‬
‫וילדים בכיתות ה' ו־ו' טענו שהם הכי פחות מעדיפים להימצא בחברתם של תלמידים "שמנים"‬
‫)‪.(Logel, Stinson, & Brochu, 2015‬‬
‫השמנופוביה חולשת גם על שוק העבודה‪ .‬שמנים מתקשים יותר להתקבל לעבודה‪ ,‬הם מקבלים‬
‫משימות בעלות ערך נמוך‪ ,‬אחוז הפיטורים שלהם גבוה והם נענשים באי־קידום‪ ,‬בשעות נוספות‬
‫במשכורות נמוכות ועוד‪ 7.‬מאחר שבמדינות רבות אין מערך חקיקה המגן על זכויות השמנים‬
‫ומאפשר להם לתבוע את מקומם ואת היחס הראוי להם‪ ,‬נותרים השמנים חשופים לאפליה‬
 ‫והתעמרות‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬שוב‪ ,‬מונצחת ומוצדקת נראותם הבלתי נראית‪.‬‬
‫בעולם הרפואה המצב חמור במיוחד‪ .‬במחקר שפורסם בשנת ‪ 2010‬נבדק יחס רופאי המשפחה‬
‫למטופלים שה‪ BMI-‬שלהם גבוה‪ .‬המחקר הראה שהרופאים קשרו השמנה עם חוסר היענות‬
‫לטיפול הרפואי וחוסר התמדה בו‪ ,‬עוינות והיגיינה נמוכה‪ .‬עוד תיארו רופאי משפחה את‬
‫המטופלים עם השמנה כחסרי שליטה עצמית‪ .‬הרופאים נטו להקדיש פחות זמן טיפול למטופלים‬
‫שמנים‪ ,‬זמן השיחה עם מטופלים אלו וזמן הבדיקות שלהם היה קצר יותר לעומת מטופלים שה‪-‬‬
‫‪ BMI‬שלהם נמוך‪ .‬המטופלים דיווחו על יחס מפלה ועל מחסור בציוד רפואי מתאים לגודלם כגון‬
‫שרוולי מד לחץ דם‪ ,‬צמידים ובגדי אשפוז )‪ .(Huizinga et al., 2010‬ליחס המפלה השלכות‬
‫חמורות מכיוון שהמטופלים השמנים נרתעים מן הטיפול הרפואי‪ ,‬לא מאמינים בו ואפילו מוותרים‬
‫עליו‪ .‬המחקרים מראים שכמו שהרופא מתנהג אל המטופל מתוך דעות קדומות‪ ,‬כך גם המטופל‬
‫מתנהג אל הרופא‪ :‬בוטח בו פחות‪ ,‬מאמין בו פחות )‪.(Puhl et al., 2013‬‬
‫העוינות כלפי שמנים‪ ,‬והזלזול וההתעמרות בהם נשענים על ההנחה כי היחס כלפי השמנים‪ ,‬קרי‬
‫השמנופוביה‪ ,‬הוא חינוכי‪ ,‬כלומר שהביקורת השלילית היא חיובית מעיקרה‪ ,‬שכן היא מעודדת את‬
‫בעלי השומן להתאמץ ולסגל התנהגויות אכילה בריאות‪ ,‬דוחפת אותם אל פעילות גופנית סדירה‪,‬‬
‫ושהיא נחוצה כדי לפקח ולהקפיד על ההורדה במשקל‪ .‬ההפך הוא הנכון‪ .‬השמנופוביה דווקא‬
‫מעודדת התנהגויות אכילה לא בריאות כמו התקפי זלילה ואובדן שליטה על האכילה‪ ,‬הימנעות‬
‫מפעילות גופנית‪ ,‬הימנעות מקבלת טיפול רפואי ועוד )‪ .(Puhl & Heuer, 2010‬היא מגבירה‬
‫לחצים נפשיים‪ ,‬פוגעת בהערכה העצמית‪ ,‬מייצרת דימוי גוף נמוך ומעלה את הסיכון לדיכאון‬
‫ולבריאות ירודה‪ 80% .‬מהגברים והנשים שחוו שמנופוביה דיווחו על אכילה מוגברת כדרך‬
‫להתמודדות עם המצוקה הנפשית‪ 8.‬השמנופוביה משמינה‪.‬‬
‫במדינות רבות נעשים מאמצים להילחם בשמנופוביה ובתוצאותיה ההרסניות‪ ,‬אבל בישראל לא זו‬
‫בלבד שהשמנופוביה אינה מרוסנת אלא היא נחגגת בראש חוצות‪ .‬בשנת ‪ 2014‬עלה קמפיין של‬
‫חברת הפרסום ‪ JCDecaux‬שבמסגרתו נתלו בתחנות אוטובוס באזור המרכז פוסטרים המציגים‬
‫ילדים עם עודף משקל בדרך מבזה‪ ,‬משפילה ומאיימת‪ .‬באחד הפוסטרים התנוססו פנים ענקיות‬
‫וחסרות פרופורציה של ילד מחייך עם הכיתוב‪" :‬כשהילד שלך שמן‪ ,‬החיוך שלו קטן"‪ .‬פוסטר אחר‬
‫הציג חצי צילום של פנים של ילדה עם סנטר משולש‪ ,‬כאילו פניה לא יכלו להיכנס לפריים אחד‪,‬‬
‫ופוסטר נוסף הציג את הכיתוב‪" :‬דבה — ככה יקראו לבת שלך כל החיים" )רון‪ .(2014 ,‬הייתי אחת‬
‫הפעילות המרכזיות שנלחמו נגד הקמפיין האכזרי‪ .‬שבועיים התנוססו הפוסטרים הגזעניים באזור‬
‫המרכז עד שמחאתנו נשאה פרי‪ .‬מיד אחר כך העלתה חברת הפרסום עוד קמפיין‪ ,‬פוגעני לא‬
‫פחות‪" .‬עכשיו זה כבר בידיים שלכם" זעקו המודעות בתחנות האוטובוסים באזור המרכז‪ .‬בלי‬
‫תמונות של שמנים אבל עם מלל המטיח את האשמה בילדים השמנים באופן ישיר ותקיף‪ ,‬מסר‬
‫המותיר את הילד עם רגשות אשמה כבדים‪ ,‬ערך עצמי נמוך ובעיקר בלי יכולת להתגונן‪ .‬איך ילד‬
‫שמן יוכל לגדול ולהיות בריא ומאושר כאשר מול עיניו מכריזים עליו כעל עיוות‪ ,‬כעל אדם פגום?‬
 ‫‪9‬‬

‫בעשרים השנים האחרונות אני מקדישה את מרב עיתותיי לעשייה מקצועית וחברתית שמטרתה‬
‫לשנות את היחס לאנשים השמנים ואת הטיפול בהם‪ .‬העשייה מתבטאת בפיתוח גישה טיפולית‬
‫חדשה שאינה מתמקדת בשינוי המטופלים‪ ,‬בתיקונם ובהפיכתם ללא שמנים‪ ,‬אלא דווקא בקבלתם‪.‬‬
‫גישה זו מלוּוה בפעילות תקשורתית שמטרתה שינוי זווית ההסתכלות על ההשמנה בחברה‬
‫ובתרבות הישראלית והכרה בדעות הקדומות ובאפליה שמהם הם סובלים‪ ,‬בניסיונות לרגולציה‬
‫חוקית ומוסדית לשם שמירה והגנה על זכויות האנשים השמנים ברפואה‪ ,‬בעבודה‪ ,‬בשעות הפנאי‪,‬‬
‫ובהכשרת אנשי מקצוע מתחום הבריאות‪ ,‬הטיפול והחינוך‪.‬‬
‫אני רואה בשמחה את השינויים ואת התמורות המתרחשים כיום בארץ ובעולם‪ .‬תופעות רבות‬
‫ומגוונות מעידות שהדוֹגמה השלטת מתערערת‪ :‬דוגמניות מלאות ואפילו שמנות מופיעות על שערי‬
‫ירחונים; קבוצות שמנים ברשתות החברתיות מעניקות להם קול ותמיכה; סדרות וסרטי תעודה על‬
‫אפליית השמנים חושפים את פניהן הכעורות של תעשיית היופי ותרבות הרזון; ירידי בגדים‬
‫למידות גדולות נותנים מענה לאלו שתעשיית האופנה פסחה עליהם; זכייתה של נטע ברזילי‬
‫באירוויזיון ‪ 2018‬ניפצה לא מעט תקרות זכוכית‪ .‬השמנים החלו להרים ראש‪ ,‬לדבר ואפילו להשיב‬
‫מלחמה שערה‪ .‬הם מורדים בדיקטטורת הרזון ובשמנופוביה ומערערים על שלטונן‪.‬‬
‫אפילו שדה הרפואה האליטיסטי והמסוגר מתחיל להשתנות‪ .‬במאי ‪ 2018‬הכריזה הסתדרות‬
‫הרופאים בישראל כי השמנה היא מחלה ויש לטפל בה כמו בכל מחלה אחרת‪" .‬מדובר במחלה‬
‫כרונית ולא בכשל התנהגותי"‪ ,‬נאמר‪ .‬נכון‪ ,‬הגדרת ההשמנה כמחלה היא עדיין בעייתית ויש בה‬
‫גוונים שמנופוביים‪ ,‬אבל עם זאת לראשונה הודו הרופאים שהאדם אינו אשם במשקלו ומשקלו אינו‬
‫עדות לפגמים באופי ולהיעדר כוח רצון‪ .‬וכמו כדי לחזק מהלך זה‪ ,‬במרץ ‪ 2020‬פרסם פאנל‬
‫בין־לאומי של מומחים לטיפול בהשמנה הצהרה שעליה חתמו יותר ממאה ארגונים וקהילות של‬
‫אנשי מקצוע‪ ,‬המכירה בקיומה של סטיגמה חברתית על רקע השמנה וקוראת למיגורה )‪Rubino,‬‬
‫‪.(Puhl, & Dixon, 2020‬‬
‫אלא שהתהליכים האלה ואחרים עדיין רחוקים מהכחדת תעשיות הדיאטה והאופנה המתנהלות‬
‫לפי אידיאל הרזון‪ ,‬עדיין רחוקים מהפיכת הטיפול הרפואי בשמנים לאנושי ואפקטיבי‪ ,‬עדיין‬
‫רחוקים מניפוץ תדמיות וסטיגמות שהושרשו בתרבות לאורך שנים‪ .‬זהו תהליך סיזיפי ארוך‬
‫ועקשני‪ ,‬שכן הוא אינו כרוך בחיפוש דרך חדשה לירידה במשקל או באיזה סוג של מזון לאכול‬
‫וכמה לאכול ממנו‪ .‬להפך‪ ,‬הוא קורא לשחרור מהעיסוק האובססיבי־קומפולסיבי בשומן ובמזון‪ .‬לא‬
‫עוד מלחמה בהשמנה או בשמנים‪ .‬לא עוד מאבקים נוראיים בַּגוף האוכל ובחדוות האכילה‪ ,‬אלא‬
‫מתן לגיטימציה לשונות הטבעית במשקל הגוף ובצורתו‪ ,‬כמו שהיא קיימת בצבע העור‪ ,‬בגובה‪,‬‬
‫בנטיה המינית‪.‬‬
‫השמנופוביה היא תוצר של הגישה הפתוגנית הרואה בגוף האנושי מערכת הרמונית‪ ,‬מאורגנת‬
‫היטב ויעילה )שגיא‪ .(2011 ,‬פה ושם המערכת האנושית מותקפת על ידי פתוגן — חיידק או גורם‬
‫סיכון אחר — המחולל נזק או חולי‪ .‬הגישה מניחה שעל ידי הימנעות מהגורם הפתוגני תישמר‬
‫בריאות הגוף‪ .‬הגישה מניחה אפוא שהבריאות תלויה בהימנעות מגורמי סיכון‪ ,‬ואם הם קיימים‬
‫בגוף יש להכחידם‪ .‬זהו הרציונל העומד מאחורי הטיפול בהשמנה הרווח היום‪ .‬היות שבריאות‬
‫מוגדרת כמניעת גורמי סיכון‪ ,‬עלינו לסלק את השומן העודף מן הגוף‪ .‬הטיפול בשומן העודף הוא‬
‫הפחתת האכילה‪ :‬פחות אוכל — פחות שומן‪ .‬האוכל בגישה זו הוא גורם סיכון‪ ,‬כמוהו כחיידק‪,‬‬
‫כרעל‪.‬‬
‫הנחת מוצא זו היא אחת הסיבות לשמנופוביה‪ ,‬המשמרת את שנאת הגוף ואת הדמוניזציה‬
‫לאכילה‪ .‬היא מניחה שהאדם אחראי על המאזן הקלורי בגופו ולפיכך אשם במשקלו‪.‬‬
‫אהרון אנטונובסקי ‪ 10‬הוא שהעז לכפור בראייה הצרה והממלכדת של הבריאות‪ .‬הבריאות לדידו‬
‫קשורה בראייה רחבה רב־מערכתית הקושרת בין הגוף‪ ,‬הרגש‪ ,‬התרבות וחיי החברה‬
‫)‪ .(Antonovsky, 1996‬הוא ניסח את הגישה הסלוטוגנית‪ 11,‬שאינה שוללת את הגישה הפתוגנית‬
‫ורואה בבריאות האנושית מכלול‪ .‬הגישה הפתוגנית שמה דגש על זיהוי גורמי החולי והפחתת‬
‫גורמי הסיכון‪ .‬היא יוצאת מנקודת הנחה שהמטופל הוא הדיוט ופסיבי‪ ,‬ולכן יש לקבל אחריות על‬
‫גופו ולנהל את בריאותו מתוך בחינה תמידית של הסיכונים שעלולים לפגוע בה‪ .‬הגישה‬
‫הסלוטוגנית‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מתמקדת בגורמים שמשפרים את הבריאות ואת איכות החיים ובמשאבים‬
‫הנפשיים של האדם‪ ,‬המעניקים לו משמעות‪ ,‬מפחיתים מתחים חיצוניים ומקנים לו ביטחון ויציבות‬
‫מתוך אמונה ביכולותיו ובכוחותיו לדאוג לעצמו ולבריאותו‪.‬‬
‫זו הגישה שאימצתי גם לטיפול בהשמנה‪ .‬במקום להילחם בה‪ ,‬במקום לנסות שוב ושוב להעלימה‬
‫לטובת מה שנדמה לנו חיים מלאים ובריאים‪ ,‬אני מבקשת לעזור לכל אדם בכל משקל גוף לחיות‬
‫חיים מלאים ובריאים עם משקלו‪ .‬אין פירושו של דבר "הבה נהיה שמנים" או "אפשר לאכול ללא‬
‫מחשבה והבחנה"‪ ,‬אבל במקום להיאבק במה שלא ניתן לשינוי )המשקל( יש להתמקד בדברים‬
‫שניתנים לשינוי‪ ,‬כמו קבלת העצמי השמן וקבלת האחר השמן‪ ,‬אכילה מהנה ובריאה ופעילות‬
‫גופנית‪ .‬עברתי מגישה ממוקדת משקל לגישה ממוקדת בריאות‪.‬‬
‫אני מאמינה שכאב והיעדר שלמות הם חלק בלתי נפרד מהחיים‪ ,‬והסבל שלנו מתעצם כאשר‬
‫אנחנו מנסים להיפטר מהכאב ולחתור לשלמות‪ .‬השומן בחברה המודרנית מכאיב‪ ,‬הוא עדות לחוסר‬
‫שלמות‪ .‬במקום לטפל בשומן עלינו לקבל את קיומו ולהכיר במציאותו‪ .‬השמן אינו מקולקל‪ ,‬אינו‬
‫פגום ואינו דורש תיקון‪ .‬המשקל משתנה מאדם לאדם‪ ,‬והוא אינו מעיד על אופי‪ ,‬על יכולות‪ ,‬על‬
‫צרכים ועל רגישויות‪ .‬משקל גם אינו מעיד על טוהר מידות‪ ,‬מוסריות או כישרון‪ .‬איכות חיים‬
‫ובריאות הן זכות של כל אדם‪ ,‬והשמנים בכללם‪ .‬אל לנו להתנות אותן בירידה במשקל‪ ,‬בדיאטה או‬
‫בציות לתווי תקן גופניים‪ .‬השמנים זכאים להיות שמנים‪.‬‬
‫ההתנגדות לשמנופוביה מעוררת תגובות נגד אלימות‪ ,‬גזעניות ומפוחדות‪ .‬העולם המחולק‬
‫לשמנים ורזים‪ ,‬האידיאל הקושר בין רזון ליופי ומוסריות והמבט השיפוטי — כולם מושרשים עמוק‬
‫בנפש ובתרבות האנושית‪ .‬קל לסדר את העולם לטובים ורעים‪ ,‬לרזים ושמנים‪.‬‬
‫השמנופוביה היא גם מערך כלכלי משוכלל ומשומן‪ .‬תעשיות רבות מתפרנסות מהמילים "אנחנו‬
‫רוצים בטובתכם"‪" ,‬אנחנו יודעים מה טוב לכם"‪ .‬הרבה כסף מתגלגל בתעשיית הרזון‪ .‬חברות‬
‫התרופות‪ ,‬תעשיית הדיאטות‪ ,‬מועדוני ספורט‪ ,‬משרדי ממשלה‪ ,‬תעשיית המזון‪ ,‬תעשיית האופנה‬
‫ותרבות הפנאי משגשגים על מצע שנאת השמנים והפחד מן השומן‪ .‬הכוחות האלה משמרים את‬
‫המצב הקיים‪ ,‬מקבעים את השמנים כ"חלשים‪ ,‬עצלנים‪ ,‬נזקקים‪ ,‬חסרי כוח רצון"‪ ,‬מחילים על גופם‬
‫ונפשם בעלות ומנצלים אותם כלכלית‪.‬‬
‫עריצות הרזון שולטת בנו כמעט ללא עוררין‪ .‬היא ייצרה מערכת ענישה מתוחכמת נפשית‬
‫וגופנית‪ ,‬המוּ ֶשׁ ֶת ת על מי שאינו מצליח למשמע את גופו‪ :‬טקס השקילה‪ ,‬למשל‪ ,‬המתקיים בחדר‬
‫האמבטיה כמעט כל בוקר ומודד את האדם וקובע לו אם הוא בסדר אם לאו; הווידוי השבועי אצל‬
‫גורו הדיאטה התורן שבו נדרש האדם לדווח על תפריט האכילה שלו‪ ,‬על הישגיו‪ ,‬משוגותיו‬
‫ועוונותיו‪ ,‬על רקע המספר המציין אם השמן הוא בחזקת צדיק או חוטא‪.‬‬
‫עריצות הרזון משתמשת באיומים‪ ,‬בהפחדות ובעינויים‪ .‬היא מכפיפה את הגוף לחוקי השוק‪,‬‬
‫הופכת אותו לחפץ וממיינת בני אדם לשווים ולשמנים‪ .‬המאבק בה מחויב המציאות‪ .‬אף דיקטטור‬
‫לא ויתר על כוחו מרצון‪ ,‬אף רודן לא פינה את כיסאו מתוך התחשבות בנתיניו‪ .‬מכוני ההרזיה‪,‬‬
‫מכשירי החיטוב‪ ,‬הרופאים המתעמרים‪ ,‬הדמויות המגוחכות של השמנים בסרטים לא ייעלמו‬
‫מעצמם‪ .‬אם נוסיף לחכות לרצונם הטוב של המוסדות‪ ,‬לרגולציה עצמית של תעשיית הדיאטות‬
‫ולשינוי אמות המידה של תעשיית האופנה‪ ,‬נצטרך להמשיך להיות כפופים למשטר אכילה דכאני‪,‬‬
‫לשנאת הגוף ולשמנופוביה גוברת‪.‬‬
‫הספר "שמנים" מבקש להצית את אש המרד‪ ,‬לקרוע את כרטיס הרזון שמצויר בחברה כאילו‬
‫היה כרטיס הכניסה לגן עדן; חלום של אושר חמקמק שנמנע מאיתנו בשל שומנים וקילוגרמים‪,‬‬
‫אותם שומנים וקילוגרמים הקובעים‪ ,‬כך נדמה לנו‪ ,‬את זהותנו‪.‬‬
‫מפחיד להשתחרר מעריצות הרזון‪ .‬מפחיד למרוד בדיקטטורה‪ .‬אנחנו מורגלים לחוקיה‪ ,‬לטקסיה‬
‫ולעונשיה‪ .‬נדמה לנו שהיא שומרת עלינו‪ .‬אנחנו מתקשים לראות את עליבותה מכאן ואת עוצמתה‬
‫מכאן‪ ,‬מתקשים לחשוף את קלונה ואת קלוננו; אנחנו‪ ,‬שהענקנו לה את השלטון על חיינו‪,‬‬
‫שהפנמנו את שררתה; אנחנו‪ ,‬שחרדים ללא הרף מריצוד המספרים על צג המשקל‪ 12,‬שיראים‬
‫מדעתם של האחרים‪ .‬איני מקלה ראש לא בפחד ולא בכוחה של תעשיית הרזון‪ ,‬אבל הספר הזה‬
‫חותר לעבר הרגע שבו פתאום ישתנה המבט‪ ,‬הרגע שבו יתרוקן המשקל מכוחו המאגי‪.‬‬
‫הספר "שמנים" מציע צורת חשיבה אחרת‪ ,‬שפה אחרת‪ ,‬התבוננות אחרת על תרבות הגוף‬
‫בישראל‪ .‬המילה "שמן" נאמרת בו בריש גלי‪ ,‬נוכחת במלוא עוצמתה ובמלוא מטעניה הרעילים‪.‬‬
‫בולטת‪ ,‬חשופה ושמנה היא מפגינה לעין כול את הידע‪ ,‬את השיפוטיות ואת הדעות הקדומות‬
‫שדבקו בה‪ ,‬מסרבת לתת לה לנהל את חייהם של השמנים‪ ,‬להכתיב את גורלם ולייסר אותם‪ .‬לא‬
‫נחביא את המשקל‪ ,‬לא נתחבא מפניו‪ ,‬גם לא נגן עליו ולא נפחד ממנו‪ ,‬אלא ניתן לו להיות פשוט‬
‫מה שהוא‪ :‬אביזר חלול עטור מספרים‪ .‬אביזר שללא בושה השתלט על חיינו ומירר אותם‪.‬‬
‫נבין ששם התואר "שמנים" שבוי בביקורת‪ ,‬באימה ובהפחדה‪ .‬וכמו שהמילים שחור‪ ,‬הומו‪ ,‬אישה‬
‫משתנות אט אט מביטוי של חולשה למפגן של עוצמה‪ ,‬כך תהפוכנה גם המילים שמן‪ ,‬שמנים‪,‬‬
‫שמנות‪ ,‬השמנה לעמדות כוח וערכיות‪ .‬לכן בחרתי לקרוא לספר "שמנים"‪ .‬הספר הזה לא מבקש‬
‫להתנצל‪ ,‬להתבייש‪ ,‬להסתתר‪ .‬הוא משמיע בקול את המילה המהוסה "שמנים"‪ ,‬הוא מציג את הגוף‬
‫השמן במלוא נוכחותו‪ ,‬מדבר על הפחדים והבושות ללא בושה וללא מורא‪.‬‬
‫בכל עמוד ועמוד בספר תפגשו בהטיות של השורש שמ"נ‪ :‬שמן‪ ,‬שמנה‪ ,‬שומן‪ ,‬השמנה‪ ,‬שמנים‪.‬‬
‫ההטיות האלה לא תשלחנה איש לרדת במשקל‪ ,‬להיאבק בגוף‪ ,‬לעבור תהליך תיקון‪ .‬עיקרן יהיה‬
‫ציון עובדה שהיא מעבר לאשמה‪ ,‬לאימה ולבושה‪ .‬לא כי זה קל להיות שמן בישראל‪ ,‬לעיתים זה‬
‫מסורבל‪ ,‬לעיתים זה כבד ולעיתים מכאיב‪ .‬אבל זה מה שיש‪ .‬קבלת המציאות כשמנה אינה מייפה‬
‫אותה‪ ,‬וּודאי שלא מתקנת אותה‪ ,‬אבל היא משחררת אותנו מניסיונות ההתכחשות אליה‪ .‬היא‬
‫פותחת צוהר להצצה אחרת על החיים‪ ,‬שבהם משקל אינו מדד לאושר‪.‬‬
‫בספר "שמנים" אנשים שמנים מספרים בגילוי לב על חייהם הסודיים; שמנים שמשחר ילדותם‬
‫היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; שמנים שחייהם עוצבו על ידי קילוגרמים וקלוריות; שמנים‬
‫ששנים על גבי שנים עוסקים בניסיונות לתקן את גופם ולהתאימו לסטנדרטים החברתיים; שמנים‬
‫שבמשך עשרות שנים לא ענו לעלבונות‪ ,‬לעצות ולביקורת; שמנים שכבר הסכינו עם מציאות‬
‫שמנופובית‪ ,‬שקיבלו את ההשמנה כגורל וטרגדיה‪ .‬השמנים הללו מדברים‪ .‬חוויותיהם מוגשות כאן‬
‫לפניכם במלוא מערומיהן‪ ,‬ומלבד תיקוני עריכה קלים השתדלתי להשאירם כמות שהם‪ ,‬כעדות‬
‫כואבת לחיים שלמים בצל המכשיר הדומם והקר הזה הנקרא משקל‪.‬‬
‫הספר נכתב בזכות אומץ ליבם של אלה שהעזו לחשוף בפניי את נפשם‪ ,‬שפרמו מסכת חיים‬
‫מורכבת ומבלבלת‪ ,‬המחפשת תדיר הגדרה עצמית‪ ,‬אהבה ואישור באמצעות משקל‪ .‬הספר נועד‬
‫להשמיע את קולם‪ ,‬לייצר תהודה שתוביל לשינוי‪ ,‬להציע שפה אחרת‪ ,‬מבט אחר‪ ,‬צורת חיים‬
‫אחרת בחברה שמייסרת את חבריה בשל צורת גופם‪ .‬הספר קורא לחברה חדשה‪ ,‬שתאפשר לכל‬
‫אדם בכל משקל גוף להלך זקוף‪ ,‬להרגיש שווה‪ ,‬להרגיש ראוי; חברה שתכבד את השונות הטבעית‬
‫והלגיטימית גם בצורת הגוף וגודלו‪ ,‬ותצליח לראות את האדם באשר הוא אדם‪.‬‬
‫ואני‪ ,‬הילדה שגדלה בצל פיקוח קולינרי‪ ,‬שהייתה נשקלת שלוש פעמים ביום‪ ,‬לפני פיפי‬
‫ולאחריו‪ ,‬עם בגדים ובלי בגדים; שבבגרותה ספרה‪ ,‬עקבה אחר ילדיה ומדדה אותם‪ ,‬שלפרנסתה‬
‫שקלה וחישבה קלוריות למטופליה‪ ,‬שניסתה לשלוט בשומן ובשמנים‪ ,‬שהאמינה שהמשקל הוא‬
‫הדרך לאושר‪ ,‬הפסקתי‪ .‬הנחתי לידיעה המוחלטת מה טוב ומה רע לשמנים‪ ,‬הנחתי למשקל‪ ,‬גם‬
‫בקליניקה וגם בחיי )כבר ‪ 23‬שנים שאינני נשקלת‪ ,‬וכבר יותר מעשר שנים שאינני שוקלת את‬
‫מטופליי(‪ .‬את כרטיסיות המעקב של כל מטופל שמפרטות את משקלו במשך שבועות‪ ,‬חודשים‬
‫ושנים זרקתי לאשפה‪ .‬הנחתי בצד את העצות המלומדות שקובעות מה נכון לאכול‪ ,‬מתי נכון‬
‫לאכול וכמה נכון לאכול‪ .‬הפסקתי לתכנן אוכל‪ ,‬לחנך את האוכלים‪ ,‬לשלוט בשומן‪ .‬הפסקתי לייסר‬
‫את עצמי בזמן האכילה‪ ,‬הפסקתי לפקח על ילדיי על חבריי ועל מכריי ולשפוט אותם‪ .‬יעלי בתי‬
‫הצעירה כבר גדלה באווירה אחרת‪ ,‬של ארוחות שמחות‪ ,‬רגועות‪ ,‬מתוך הבנה שלכל אדם יש הגוף‬
‫שלו והצרכים שלו‪ ,‬הרעב שלו והחשקים שלו‪ .‬ובמקום קליניקה לדיאטה וירידת משקל הקמתי את‬
‫מרכז "שפת האכילה"‪ ,‬שמבקש לחזק ולקדם אנשים ולעזור להם בהתמודדות עם התנהגויות‬
‫אכילה‪ ,‬תפיסת גוף ודימוי עצמי‪.‬‬
‫השמנים שינו אותי‪ .‬הם העניקו לי את החופש מן החתירה לשלמות‪ .‬כשהנחתי לנפשם הנחתי גם‬
‫לנפשי‪ .‬הם שלחו אותי לחשבון נפש עמוק על השיפוטיות והביקורתיות שבאמצעותן ניהלתי את‬
‫חיי‪ ,‬על מנגנוני האשם והפחד שפגעו במערכת היחסים שלי עם עצמי‪ ,‬עם ילדיי‪ ,‬עם בן זוגי‬
‫ובעצם עם העולם כולו‪ .‬השמנים שינו אותי‪ .‬הם עזרו לי לקבל את המציאות כמות שהיא על כל‬
‫קסמיה וקשייה‪ .‬ועל כל אלו אני אומרת תודה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ראשון‪ :‬לגדול‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫ילדים סוג ב'‬
‫‪ ‬‬
‫איך זה לגדול בתור ילד שמן? בתור ילדה שמנה? איך זה להתקיים בתוך עולם שנרתע משמנים‪,‬‬
‫שכועס על שמנים‪ ,‬שמפחד משמנים? איך אפשר לגדול בחברה שמלכתחילה כבר מגדירה את‬
‫השמן כגדול מדי‪ ,‬כחסר כוח רצון‪ ,‬ככישלון?‬
‫האימה מפני הילד השמן מוטבעת כבר בהיריון‪ ,‬בשלבים שבהם האם עוברת הדרכות ומקבלת‬
‫עצות איך לא להשמין במהלכו ואיך לרדת במשקל לאחריו‪ .‬העיסוק האובססיבי במשקלה יעבור‬
‫בטבעיות לגוף הילד‪" :‬איך הייתה הלידה? כמה התינוק שוקל?" התחנה השנייה היא טיפת חלב‪,‬‬
‫מקום שבו מתייגים את הילד ואת הוריו לפי עקומות גדילה‪ ,‬שהפכו ממדד מחקרי־מדעי )שאמינותו‬
‫מוטלת בספק( למדד ערכי‪ ,‬המסביר לאם הצעירה והנרגשת אם היא ותינוקה עומדים בתווי התקן‬
‫החברתיים או לאו‪ .‬מהר מאוד מתברר כי "המשקל התקין" הוא על תקן מפלצת בסרט‪ ,‬שמזין את‬
‫חייהם של ההורים וילדיהם בביעותים וחרדות‪ .‬אחוזונים‪ ,‬היקפים ומשקל ייזקפו לזכותה או‬
‫לחובתה של האם‪ ,‬וההנקה‪ ,‬ההאכלה והמשקל יגדירו את מהותה‪ ,‬את טיבה ואת משמעותה של‬
‫ההורות‪ .‬הילד יימדד לא על פי אושרו ובריאותו אלא על פי מראהו‪.‬‬
‫דאגת המשקל מינקות פוגמת במבט המתפעל‪ ,‬אותו מבט שההורה אמור להביט בילדו‪ ,‬מבט‬
‫שהוא אבן היסוד לחוסנו הנפשי של התינוק; מבט המעניק לו את האישור הקיומי הנדרש‬
‫להתפתחותו הבריאה ולתחושת היותו ראוי ובעל הערכה עצמית גבוהה )אופנהיימר‪ .(2000 ,‬ככל‬
‫שההורים חרדים למשקל צאצאיהם‪ ,‬וככל שהתנהגותם מתנהלת סביב החרדה הזאת‪ ,‬כך גם עולה‬
‫הסיכוי שילדיהם יפתחו בעיות אכילה‪ ,‬יסבלו מדימוי גוף נמוך‪ ,‬ישמינו ואפילו יפתחו הפרעות‬
‫אכילה‪ 13.‬הפחד מהשמנה ואפיונה השלילי מובילים להתערבות באכילת הילדים‪ ,‬למעקב אחריהם‪,‬‬
‫לשידולים‪ ,‬לאיומים ולאיסורים‪ ,‬שבדרך כלל משיגים תוצאה הפוכה מן המקווה‪.‬‬
‫השמנופוביה כולאת את ההורים בהרגשה שהם חייבים "להציל" את הילד שלהם מגורל גופו‪,‬‬
‫ולשם כך הם מוכנים לעשות מעל ומעבר בלי לדעת שתגובותיהם ומעשיהם מחוללים יותר נזק‬
‫מתועלת‪ .‬תוכחות והסברים‪ ,‬ספירת קלוריות‪ ,‬השוואה לילדים אחרים "בריאים ורזים"‪ ,‬דיאטות‬
‫מגיל צעיר וכפיית אורח חיים ספורטיבי נתפסים כהורות טובה‪ .‬בלהט המשימה קשה להבחין‬
‫שהילדים השמנים עצמם חווים זאת כהתעללות רגשית וגופנית‪ ,‬התעללות הכוללת תוקפנות‬
‫מילולית‪,‬‬
‫פגיעה גופנית והשפלה‪ .‬המסר שהילד מבין מן ההערות והעצות‪ ,‬ההקנטות וההגבלות‪ ,‬הוא‬
‫שערכו‪ ,‬הצלחתו‪ ,‬זהותו‪ ,‬ויותר מכול אהבתם של הוריו‪ ,‬תלויים במשקלו‪.‬‬
‫גם במסגרות החברתיות ילדים ובני נוער‪ ,‬רזים ושמנים כאחד‪ ,‬חשופים לאלימות שמנופובית‬
‫הפוגעת בהתפתחותם הנפשית‪ .‬הם חווים הצקות‪ ,‬השפלות והתעללויות שאינן מאפשרות להם‬
‫להפריד בין משקלם לזהותם‪ .‬הילד בעל המשקל החריג הוא טרף קל‪ .‬בהרבה מקרים הוא השנוא‬
‫ביותר בקרב החברים‪14 .‬‬

‫לשנאה הזאת יש פנים רבות‪ :‬מתבדחים על חשבונם של השמנים‪ ,‬מכנים אותם בשמות גנאי‪,‬‬
‫מעירים להם הערות מרושעות‪ ,‬מאיימים עליהם‪ ,‬לא משתפים אותם במשחקים‪ ,‬מתעלמים מקיומם‪,‬‬
‫מזלזלים בדבריהם‪ ,‬נוגעים בהם בלי רצונם ותוקפים אותם פיזית ומינית‪ .‬ההתעמרות הרגשית‬
‫הקשה‪ ,‬שלא פעם היא יומיומית‪ ,‬מחזקת תחושות שליליות אצל הילדים הפגועים‪ .‬היא הופכת‬
‫אותם למסוגרים‪ ,‬דיכאוניים‪ ,‬וכמובן מפתחת אצלם בעיות אכילה הכרוכות בניסיונות חוזרים‬
‫ונשנים לרדת במשקל‪ .‬מצבם נעשה מורכב עוד יותר‪ ,‬שכן פעמים רבות הבית שאמור לגונן‬
‫עליהם‪ ,‬לאפשר להם לדבר על הקשיים שלהם‪ ,‬לשמש מפלט ומקלט מהאלימות המופנית כלפיהם‪,‬‬
‫אינו מקום בטוח ואוזן קשבת בשבילם‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬לא פעם הוא מצדד בעלבונות‪ ,‬מצדיק את‬
‫בידודם החברתי ומצטרף לאלימות‪.‬‬
‫לעיתים הפגיעה בבית היא גלויה‪ :‬בני המשפחה מתבוננים‪ ,‬מודדים ומעירים על צורות האכילה‬
‫של הילד — מה יש בצלחת‪ ,‬מה אכל‪ ,‬מה הוציא מן המקרר — ולעיתים היא נסתרת‪ :‬ההורים יוצרים‬
‫קשר בין הורדה במשקל ובין מענה לבקשות‪ ,‬כמו גיטרה או הרשמה לחוג‪.‬‬
‫הורים רבים תופסים את משקל הילד כעדות להצלחתם‪ ,‬לערכם וליוקרתם‪ .‬כלומר ילד עם עודף‬
‫משקל פוגם לתפיסתם בדימוי ָם העצמי ובתא המשפחתי‪ .‬הם מְתעלים את התסכול ואת הכעס אל‬
‫הילד חסר האונים ונוטעים בו את ההרגשה שהוא "ילד לא טוב"‪ .‬הילד השמן מסומן ומתויג ככבשה‬
‫השחורה של המשפחה‪ ,‬נבואה שמגשימה את עצמה‪.‬‬
‫ברוב הבתים‪ ,‬בלא קשר למשקל הגוף‪ ,‬שולטת שפת הדיאטה )‪weight talk) (Pudney et al.,‬‬
‫‪ ,(2019‬על אחת כמה וכמה בבתים שבהם נאבקים חלק מבני המשפחה במשקלם‪ .‬שפת הדיאטה‪,‬‬
‫שעליה ארחיב בהמשך‪ ,‬כוללת הערות טורדניות‪ ,‬המלצות‪ ,‬חוקים ותחבולות להורדה במשקל‪ .‬היא‬
‫משתמשת הרבה בביטויים כמו "שתי פרוסות לחם מספיקות"‪" ,‬זה יורד ישר לירכיים"‪" ,‬זה מלא‬
‫בסוכר"‪" ,‬דוגמנית כבר לא תהיי"‪" ,‬אתה האחרון שצריך לבקש פיצה"‪ .‬ביטויים כאלה ממלאים את‬
‫הילד אשם‪ ,‬שוללים את החופש הפנימי שלו ואת הקשב האותנטי שלו לגופו‪ .‬הם מערערים את‬
‫יכולתו להתוודע לעצמו ולצרכיו ולהאמין ביכולותיו‪ .‬הילד מפנים את השפה‪ ,‬מקבל אותה כחוק‬
‫ועקרון מציאות‪ 15 .‬הוא יאמץ את מרותה גם במסגרות חברתיות אחרות )גן‪ ,‬בית ספר‪ ,‬צבא( וילמד‬
‫לדבר בה עם חבריו ועם בני משפחתו‪ ,‬ובעיקר עם עצמו‪16 .‬‬

‫הילדים גדלים לתוך שיח שיפוטי‪ ,‬ביקורתי‪ ,‬מאיים ומאשים בכל הנוגע למשקל גופם‬
‫ולהתנהגויות האכילה שלהם‪ .‬הם גדלים בהרגשה תמידית של דה־לגיטימציה‪ ,‬שמשהו בהם פגום‬
‫ומקולקל והם חייבים לעבור תיקון כדי להיות בריאים‪ ,‬שווים ומאושרים‪ .‬מגיל צעיר הם גדלים‬
‫בתחושה שהם אינם לגיטימיים‪ ,‬אינם ראויים‪ ,‬פגומים‪ ,‬ובכך הם מחזקים ומאשרים את היחס של‬
‫חבריהם והוריהם אליהם‪ .‬נוצר מעגל של היזון חוזר המשמר את החוויה הפנימית הקשה הזאת‬
‫ומנציח אותה‪ .‬השמנים נושאים את משקל ילדותם כפצע שמסרב להגליד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫ילדוּת‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫בסך הכול אתה רוצה להיות ילד טוב‪ .‬בסך הכול אתה נלחם בשביל לקבל אהבה‪ .‬אז אם אתה מבין‬
‫שלרדת חמישה קילו שווה אהבה‪ ,‬אתה מנסה לרדת חמישה קילו עם היכולת שלך‪ ,‬בשביל לקבל‬
‫את האהבה שלא ניתנה לך‪ .‬אתה רוצה לקנות את כל הרגש שחסר לך דרך קילוגרמים‪ .‬אז אולי‬
‫יתייחסו אליך‪ .‬אז אולי יראו אותך‪ .‬אז אולי יאהבו אותך‪ .‬אבל בעצם אתה לא משיג את זה‪ .‬זה‬
‫לופ‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫כבר מגיל אפס אמרתי לעצמי‪ ,‬את תמיד רוצה עוד‪ ,‬לא משנה אם זה עוד אוכל או עוד תשומת לב‬
‫או עוד ספר‪ .‬זה לא היה בסדר לרצות עוד‪ ,‬זה לא היה בסדר להיות רעבה‪ .‬יש ילדים רעבים‬
‫באפריקה‪ ,‬אז איך את רעבה? אמא שלי עד היום אומרת שבשבילי צריך ארבע אימהות‪ ,‬שלושה‬
‫אבות ובעל אחד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫לא הייתי נסיכה‪ ,‬לא הייתי מלכה‪ ,‬לא הייתי הכי יפה‪ ,‬לא הייתי הכי חכמה‪ ,‬לא הייתי‪ .‬לא הייתי‬
‫בעיני ההורים שלי‪ ,‬לא הייתי בעיני האחים שלי‪ .‬הייתי ‪.nobody‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫אני ילדה שמנה‪ .‬תמיד הייתי שמנה‪ .‬הלידה שלי הייתה קשה והסתיימה בניתוח קיסרי ואחרי הרבה‬
‫סבל‪ .‬ככה התחילו החיים שלי‪ .‬הייתי מאוד גדולה‪ ,‬ממש ענקית‪ .‬שקלתי ‪ .4.100‬בהיריון עם אחותי‬
‫הגדולה אמא שלי כנראה עלתה קצת ומיד ירדה ונשאר לה גוף חטוב‪ .‬ואז הגעתי אני והרסתי לה‬
‫את הגוף‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫היינו יושבים בקבוצות לאכול‪ .‬הסנדוויץ' היה חתוך לשניים‪ ,‬וכל הילדים היו אוכלים את הרך ולא‬
‫את הקשה‪ .‬הייתי גומרת את הקשה של הקבוצה שלי ועוברת לקשה של הקבוצה השנייה‪ .‬פעם‬
‫אחת הגננת ניגשה אליי — היא עשתה את זה יפה — ואמרה לי‪" ,‬חבל על הזמן שאת אוכלת‪ ,‬את‬
‫יכולה לשחק בחוץ בזמן הזה‪ ,‬כי עוד מעט נגמרת ההפסקה"‪ .‬אבל אני זוכרת את זה כהערה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫עד היום אם יבוא לי לאכול משהו שלא משרת ירידה במשקל אני אשנה את הקול לקול ילדותי‬
‫ואבקש מבעלי שיביא אותו‪ .‬אם נגיד אני אחליט שאני לוקחת חתיכת ביסקוויט עם שוקולד השחר‬
‫או נוטלה‪ ,‬אני אעשה את זה כך שאיש לא יראה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫אני זוכרת בכיתה ח' או ז' שמו לי פלטה )גשר(‪ .‬אמרתי לעצמי‪ ,‬איזה יופי‪ ,‬עכשיו אני ארזה‪ .‬לא‬
‫רזיתי‪ .‬אני כן זוכרת את ההתמודדות שלי עם אמא שלי‪ ,‬שנתנה לי סנדוויץ' לבית ספר ופרי‪ ,‬וזה‬
‫בכלל לא הספיק‪ .‬אז הייתי קונה בקיוסק בכסף מהבייביסיטר שעשיתי‪ .‬הייתי מחפשת אוכל‪ .‬כל‬
‫הזמן הייתי אוכלת אוכל "אסור"‪ .‬כל הזמן אוכלת אוכל לא חוקי‪ .‬זה היה ‪ issue‬לקנות גלידה‪ .‬אני‬
‫זוכרת בעיקר את הקיוסק בבית הספר ואת הלחם עם סלט הביצים‪ .‬היינו לומדים עד שלוש‪ .‬מי‬
‫מספיק לו סנדוויץ' אחד עד השעה שלוש? לי זה לא הספיק‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫קודם כול‪ ,‬לא הייתי ילדה שמנה‪ .‬אני בת בכורה להורים מאוד צעירים‪ .‬נולדתי בקיבוץ‪ ,‬מהילדים‬
‫האלה שבגיל שישה ימים הביאו אותם מבית החולים ושמו אותם בבית התינוקות והלכו לנוח בבית‪.‬‬
‫אמא שלי לא הצליחה להניק אותי‪ ,‬והיא מספרת שבששת השבועות הראשונים לחיי לא הפסקתי‬
‫לצרוח‪ ,‬כנראה הייתי רעבה‪ .‬המטפלות בבית התינוקות התעקשו שהיא תיניק‪ .‬היא אמרה להם‪,‬‬
‫"תנו לה בקבוק‪ ,‬הילדה בוכה"‪ ,‬והן אמרו לה שהיא צריכה להשתדל יותר‪ .‬ואז בגיל שישה שבועות‬
‫הם כנראה הבינו שזה באמת לא יכול לעבוד‪ ,‬ואני לא אצליח לינוק‪ .‬אז אמרו‪" ,‬טוב‪ ,‬תנו לה‬
‫בקבוק"‪ .‬אכלתי מהבקבוק‪ ,‬היא אומרת שמיד נרגעתי‪ .‬ואז הם אמרו לה‪" ,‬אוקיי‪ ,‬גם אנחנו יכולים‬
‫לתת לה אוכל מהבקבוק‪ ,‬תלכי לעבוד בשדה"‪ .‬והיא הלכה לעבוד שמונה שעות ביום‪ .‬אני חושבת‬
‫הרבה פעמים שזו חוויית האוכל הראשונית שלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫אמא שלי תמיד מספרת‪ ,‬לא ממקום רע‪ ,‬שבגלל שהיא כזאת מאורגנת‪ ,‬נקייה ומסודרת‪ ,‬היא לא‬
‫היניקה אותי‪ ,‬כי הייתה לה דלקת‪ .‬את אחותי הגדולה היא היניקה פעם אחת ואותי בכלל לא‪ .‬וזה‬
‫גם משהו בסיפור החיים שלי‪ ,‬אחותי מועדפת ואני לא‪ .‬ואמא שלי מספרת שהייתה מכינה כל יום‬
‫שמונה בקבוקים על השיש‪ .‬כל היום הייתה ההתעסקות סביב האוכל כי אכלתי כל הזמן‪.‬‬
‫הייתי תמיד ילדה שמנה‪ .‬גם אחותי שגדולה ממני בשנתיים‪ ,‬שתינו‪ .‬שמנות ממש‪ .‬וכך גם קראו‬
‫לנו‪ ,‬בעיקר החברים בבית הספר היסודי‪ .‬השמנות‪ ,‬השמנות‪ .‬אני זוכרת שהייתי מגיעה לבית הספר‬
‫והיו אומרים‪" ,‬הנה השמנה באה"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫מצד אחד הייתי נורא רזה והסביבה שידרה‪ ,‬היא חייבת דיאטת השמנה‪ ,‬היא חייבת לאכול שוקולד‪,‬‬
‫ומצד שני‪ ,‬אמא שלי אהבה מאוד את הרזון הזה שלי‪ .‬אז אמרתי‪ ,‬אז למה להשמין? אם אני אשמין‬
‫אמא לא תאהב אותי‪ .‬לא אמרתי את זה בקול‪ ,‬אבל האמביוולנטיות הזאת ניהלה את כל מערכת‬
‫היחסים שלי עם האוכל‪ .‬לחשוב כל הזמן מה מותר ומה אסור ומה צריך‪ .‬כל ניסיון של הקשבה‬
‫לגוף היה בעצם "לא‪ .‬אל תקשיבי לו"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫בכיתה ב' התחלתי להיות מלא‪ .‬לא משהו מיוחד‪ .‬כבר אז ההורים שלי התחילו להסתכל על זה‪.‬‬
‫ההידרדרות האמיתית התחילה כשבכיתה ג' היה ילד שהתחיל להתעלל בי חברתית ביחד עם הרבה‬
‫חברים שלו‪ .‬אז כבר האוכל נהפך לאיזושהי נחמה‪ ,‬לאיזושהי אהבה‪ .‬גם הייתי ילד מאוד ְמ צה‪,‬‬
‫ולא רציתי שההורים שלי י ֵדעו‪ .‬הם לא ידעו שאני עובר חרם והתעללות‪ .‬לא סיפרתי להם את זה‬
‫כי גדלתי עם הורים שהם לא בדיוק נוכחים‪ ,‬לא בדיוק רואים מה עובר על הילד שלהם‪ .‬ואז כבר‬
‫ההשמנה נהפכה להיות יותר ויותר גדולה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫אני זוכרת את עצמי כל בוקר קמה ובודקת את הבטן‪ ,‬אולי משהו השתנה‪ .‬כאילו הלוואי שתהיה לי‬
‫בטן שטוחה‪ ,‬הלוואי שלא יהיה לי את קפלי השומן האלה‪ ,‬הלוואי שהבגדים יעלו עליי‪ .‬כל הזמן‬
‫החוויה הזאת שאני גדולה מדי‪ ,‬הכול צר עליי‪ ,‬שום דבר לא נסגר‪ ,‬הכול לא יפה‪ .‬אני מכוערת‪.‬‬
‫כאילו אי אפשר להיות יפה אם את שמנה‪ ,‬וגם אף גבר לא ירצה אותי‪ .‬כאילו אין סיכוי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫אני חיה את החיים עם משקולות‪ .‬ולמרות המשקולות‪ ,‬למרות המכשול‪ ,‬אני כן מצליחה להמריא‪.‬‬
‫תראי‪ ,‬אני תמיד אומרת‪ ,‬עם האנרגיה והטמפרמנט והרצונות שלי‪ ,‬למקומות שרציתי להגיע היו‬
‫צריכים לתת לי ִשלְ ה של פיאט פונטו וקיבלתי סמי טריילר‪ ,‬זה לא הוגן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫אבא‪ ,‬אמא ואני‬

‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫אבא היה מאוכזב ממני‪ .‬הוא ציפה לבן ספורטאי וקיבל גם שמן וגם הומו‪ .‬מוצר פגום‪ .‬טעות בייצור‬
‫כאילו‪ ,‬אין מה לעשות‪ .‬מבחינתם ההשמנה הייתה הבעיה שלי‪" .‬אתה יכול לסתום את הפה ולהיות‬
‫רזה‪ .‬זה רק בידיים שלך"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נועם‬
‫הייתי בכל כך הרבה מסגרות של דיאטה מגיל כל כך קטן‪ .‬אני מנסה להיזכר‪ ,‬לדעתי הראשונה‬
‫הייתה דיאטנית‪ .‬הייתי אצלה פרטי ליד כיכר המדינה‪ ,‬סך הכול ילד בן תשע אולי עשר‪ ,‬לא מבין‬
‫מה רוצים מהחיים שלי‪ .‬ההורים שלי גוררים אותי איתם כדי שארד במשקל‪ .‬היום אני מבין את זה‪,‬‬
‫אני סולח להם בליבי‪ ,‬אבל בסך הכול זה היה בשביל להשקיט את הראש של עצמם‪ ,‬לא כי הם‬
‫רואים אותי‪ .‬זה גם השיח שתמיד התנהל בבית‪ ,‬אבא שלי לא נמצא בבית‪ ,‬וכשהוא חוזר הוא מושיב‬
‫אותי ומתחיל‪" :‬מה עם דיאטה?" "מה עם הספורט?" "מה עם הלימודים?"‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫לכולם יש רשות להתערב‪" :‬אוי‪ ,‬שווה לך ללכת לשומרי משקל‪ ,‬זה יעשה לך ממש טוב"‪" ,‬אני‬
‫מכירה מישהו שירד"‪" ,‬אולי תעשי את הניתוח"‪ .‬כל אחד פרופסור‪ .‬היו תקופות שלאמא שלי‬
‫התייחסו כאל שמנה‪ .‬וגם האובססיה שלה הועברה אליי‪ .‬אבל בה לא זלזלו‪ .‬אמא שלי אישה חזקה‬
‫מאוד‪ .‬מרגישים את הנוכחות שלה‪ .‬אני לא רוצה להשתמש במילים חזקות מדי‪ ,‬אבל לה לא העזו‬
‫להגיד את הדברים האלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נועם‬
‫האוכל? גם אם הוא לא היה טעים הוא נתן לי משהו שבאותו הזמן הייתי צריך‪ .‬ההורים שלי לקחו‬
‫לי את האוכל בכוח‪ ,‬אז כשאכלתי קיבלתי את הכוח בחזרה‪ .‬מצאתי את הדרכים שלי‪ .‬למשל‪,‬‬
‫ההורים שלי עשו לי תקציב בגיל ‪ .15‬כמובן אבא שלי חיטט לי בפירוט האשראי‪ ,‬היה אומר לי‪,‬‬
‫"למה כל הכסף שלך הולך רק על אוכל? למה?" אז לפעמים כשהייתי רואה שהארנק שלו נשאר‬
‫על השולחן הייתי לוקח מאה שקל לדפוק אותו בחזרה‪ .‬זו הייתה נקמה‪ :‬אתה מתעלל בי — אני‬
‫אתעלל בך‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫יואב‬
‫יש את הכאב של אמא ויש את של אבא‪ ,‬אבל איפה אני בכל הסיפור הזה? הלכתי לבית חולים‪,‬‬
‫הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית‪ ,‬והיא מספרת לי שאבא שלי היה אצלה בשבוע שעבר — הרי‬
‫בטיפול בילדים גם ההורים באים מדי פעם — היא אומרת לי‪" ,‬כן‪ ,‬הוא נורא בכה בגללך‪ ...‬בגלל‬
‫המשקל‪ ,‬מאוד קשה לו"‪ .‬היום אני מבין שההורים שלי לא באמת היו שם בשבילי‪ .‬הם לא רצו‬
‫שאהיה במקום מאושר‪ ,‬אלא במקום רזה‪ .‬הם רצו לאשפז אותי במחלקה סגורה‪ ,‬במחלקה של‬
‫הפרעות אכילה‪ .‬אפילו אותי הם שכנעו להתאשפז עד שהם שמעו שמה שיש לי לא נקרא הפרעת‬
‫אכילה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫המשקל היה באווירה של הבית‪ .‬לא מדברים אותו‪ ,‬מתנהגים אותו‪ .‬אמא שלי הלכה לדיאטות בלי‬
‫סוף וכל הזמן נשקלה‪ .‬היו לה שנים שהיא הייתה שמנה באמת‪ .‬מתישהו היא עשתה איזו דיאטה‬
‫וירדה במשקל‪ ,‬ואחרי זה כל החיים שלה נהפכו למאבק לשמור עליו‪ .‬ואז ברור שהיא העלתה ושוב‬
‫הרזתה‪ ,‬ועוד פעם הלוך וחזור‪ .‬אוכל לא היה חבר‪ ,‬הוא לא היה חלק טבעי מהחיים‪ ,‬אבל כשאני‬
‫ניסיתי להוציא אותו מהחיים וגם להרזות אז אבא רתח‪ .‬המסרים היו מבלבלים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫תראי‪ ,‬בבית לא אמרו אף פעם "את שמנה"‪ ,‬אבל תמיד היו משפטים כמו "את בטוחה שזה טוב‬
‫לך?" "אולי די?" "את בטוחה שאת צריכה את זה?" ותראי‪ ,‬אני הייתי כמה מידות מעל כולם‪ .‬זאת‬
‫אומרת‪ ,‬אם הרוב היו לובשים ‪ ,36-38‬אז אני הייתי ‪ .42‬אז את אומרת לי ש‪ 42-‬זה לא שמן‪ ,‬אבל‬
‫להם זה היה שמן‪ .‬לא הייתי כזאתי נפוחה‪ .‬חבל שלא הבאתי לך תמונות לראות‪ .‬בתמונות את לא‬
‫רואה ילדה שמנה‪ ,‬את רואה ילדה אולי קצת צ'אבי‪ ,‬אולי טיפה מלאה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫למדתי תיאטרון באורנה פורת‪ .‬החוג היה מבחינתי כמו מפלט‪ .‬היה שם סופר ‪ ,AM:PM‬הייתי‬
‫נכנס לבד‪ ,‬קונה מה שבא לי‪ ,‬מרגיש חופש‪ .‬ואז אבא שלי עשה לי טריק‪ :‬פעם אחת כשהוא הביא‬
‫אותי הוא עצר לראות לאן אני הולך‪ .‬בבית הוא אמר לי‪" ,‬שלחתי אחריך בלש פרטי‪ ,‬והוא ראה‬
‫שאתה נכנס ל‪ AM:PM-‬וקונה"‪ .‬הרגשתי מושפל ברמה אחרת‪ ,‬כאילו ראו אותי ותפסו אותי גונב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫הגענו לחופש חנוכה של כיתה ט'‪ .‬נכנסתי למיטה ולא יצאתי במשך שלושה חודשים‪ .‬הייתי‬
‫בדיכאון‪ .‬מה שקרה אז זה שסבתא שלי‪ ,‬אמא של אמא‪ ,‬ניסתה להתאבד באותו הזמן והייתה‬
‫מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם‪ ,‬ואמא שלי‪ ,‬פשוט כל המשאבים שלה היו מופנים לשם‪.‬‬
‫אז אני פשוט שלושה חודשים הייתי בבית‪ .‬לא הגעתי לבית ספר‪ ,‬חייתי רק בלילות‪ .‬לבד‪ .‬הייתי‬
‫לבד‪ ,‬לבד‪ ,‬לבד‪ .‬כלום‪ .‬לא יצאתי‪ ,‬לא ראיתי אף אחד‪ ,‬לא הייתי בקשר עם אף אחד‪ .‬הייתי ישנה‬
‫בבוקר‪ .‬אמא הייתה בבית חולים עם סבתא‪ ,‬ואז התפתחה לי הפרעת אכילה‪ .‬הייתי עושה בולמוסים‬
‫בלילות‪ .‬הייתי אוכלת פשוט מלא טחינה עם דבש או טחינה עם סילאן‪ ,‬ופשוט אוכלת פיתות‪ .‬מלא‬
‫פיתות‪ .‬זה מה שהיה בבית‪ .‬היה את חדר האוכל‪ ,‬אבל אני לא הלכתי לשם בתקופה הזאת‪ .‬הייתי‬
‫אוכלת‪ ,‬רואה "רוחות של תשוקה" ברצף‪ .‬זה היה הסרט שלי‪ ,‬רואה ובוכה‪ ,‬רואה ובוכה‪ .‬הייתי‬
‫מדקלמת אותו בעל פה‪ .‬הייתי רואה המון את סרט החתונה של אחותי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫אף אחד לא הגן עליי בבית‪ .‬אבא היה מעיר לי כל הזמן או משמיע בדיחה‪ .‬היו קוראים לי בכינוי‬
‫בדיחה‪ ,‬כינוי שאחותי עוד לפעמים משתמשת בו והוא נורא מעצבן אותי‪" ,‬שמנדוזון"‪ ,‬שקיצרו‬
‫אותו ל"דוזי"‪ .‬הבית כאילו התחלק לשני מחנות‪ :‬אחות שלי ואבא שלי‪ ,‬שהם הרזים השווים‪ ,‬נגדי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫הרבה שנים חייתי בתחושה שאבא לא אוהב אותי בכלל‪ ,‬שהוא מתבייש בי בגלל איך שאני נראית‪,‬‬
‫בגלל איך שאני מתנהגת‪ .‬וגם אני חייבת להגיד שאמא שלי לא עשתה עבודה קשה בלהכחיש את‬
‫זה‪ .‬לאמא היה את המשפט "אני אוהבת אותך גם אם תהיי מאתיים קילו"‪ ,‬אבל אחרי שהיא הייתה‬
‫נגיד מוצאת איזו אריזה היא הייתה אומרת‪" ,‬את חושבת שאת מתנקמת בי ואת עושה רק רע‬
‫לעצמך"‪ .‬היא ראתה שאני אומללה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אמא ליד השולחן‪" :‬אולי די?" "אולי מספיק?" "אולי די?" "אולי מספיק?" עם זאת‪ ,‬אמא הייתה גם‬
‫המקום הבטוח שלי‪ .‬למרות שידעתי שזה קשה לה‪ ,‬המשקל שלי‪ ,‬היא הייתה החברה‪ ,‬האוזן‬
‫הקשבת‪ ,‬היא הייתה המנחמת העיקרית‪ .‬זאת אומרת הבית היה המקום המוגן שלי‪ ,‬לא היה לי‬
‫מקום אחר בעולם‪ ,‬אבל ידעתי גם שיש אכזבה‪ ,‬או שיש אי־שביעות רצון‪ ,‬כי אני אוכלת וכי אני‬
‫שמנה‪ .‬זה היה סוג של ‪" ,abuse‬אנחנו אוהבים אותך‪ ,‬אבל את יכולה בחייאת להפסיק לאכול?"‬
‫"אנחנו אוהבים אותך‪ ,‬אבל תעשי משהו עם עצמך"‪ .‬זאת לא אהבה שאני אוהב אותך בגלל מי‬
‫שאת באמת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫כל הזמן אמרו לי שאני צריך לרדת במשקל‪ ,‬כל הזמן‪ .‬לא התייחסתי לזה אף פעם‪ ,‬כי אמא שלי‬
‫הצליחה לגרום לי להרגיש שהכול בסדר‪ .‬אני זוכר מקרה אחד‪ ,‬באותה תקופה גרתי אצל אח שלה‬
‫בראשון כי אמא למדה ואז היינו אצלו בדירה והיא באה והכינה לנו ארוחת ערב‪ .‬אני נרדמתי‪ ,‬ואני‬
‫זוכר שהיא העירה אותי כאילו ברוך ובחמימות ונתנה לי לאכול‪ .‬זה מה שהיא יכלה לתת לי‪ ,‬אוכל‪.‬‬
‫אני חושב שהשמנתי בגלל אבא שלי‪ ,‬בגלל הכעס על אבא שלי‪ ,‬שעזב אותי‪ .‬אני חושב שבאיזשהו‬
‫מקום נתתי לו סיבה להתבייש בי‪ ,‬כדי להסביר לעצמי למה הוא עזב אותי‪ ,‬אחרת איך אתה יכול‬
‫לעזוב‪ .‬והאוכל היה או המשך של מה שאמא שלי עשתה או מה שאבא שלי עשה‪ ,‬או למלא את‬
‫הריקנות‪ .‬אלף ואחד דברים‪ .‬וזה לא אמור להיות ככה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫נולדתי לאמא מאוד מאוד מאוד שמנה‪ ,‬שמאז ילדותה הייתה שמנה‪ ,‬ואבא שממש לא‪ ,‬שהיה מאוד‬
‫מאוד רזה בתור ילד‪ .‬ואני‪ ,‬בניגוד לאחים שלי‪ ,‬הייתי כמו אבא‪ .‬נולדתי ממש קטנה והייתי עד גיל‬
‫הנעורים רזה מאוד מאוד‪ .‬רזה במובן שבחברה הקיבוצית של שנות השבעים נאלצתי לעבור‬
‫דיאטות השמנה למיניהן‪ .‬וזה היה מהסוג הנורא ביותר‪ .‬הזוועה הכי גדולה שהיו נותנים לי אוכל‬
‫מיוחד שהייתי חייבת לאכול‪ .‬היו נותנים לי שוקולד ואני שנאתי שוקולד‪ ,‬שנאתי את הזוועה הזאת‪,‬‬
‫והייתי חייבת לאכול אותו‪ ,‬ושאר הילדים שרצו שוקולד בקיבוץ לא קיבלו‪ ,‬במיוחד אח שלי שהיה‬
‫שמן‪ .‬אני הייתי מחביאה את השוקולד ונותנת לו‪ .‬לא יכולתי לסבול שיסתכלו עליי אוכלת‪ .‬אני‬
‫חושבת שהיה לזה חלק נכבד בהיווצרות הקשיים שלי עם אכילה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫הבינג' התחיל לפני הדיאטות‪ .‬הבינג' שלי התחיל בכיתה ט'‪ .‬זה היה מפריע תפקודית‪ .‬אובדן‬
‫שליטה לחלוטין‪ ,‬לגמרי לגמרי‪ .‬זה היה כמו חוויה חוץ־גופית‪ .‬ועם כל זה אני לבד‪ .‬לבד לגמרי‪ .‬אף‬
‫אחד לא יודע את זה בכלל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫כשהיו יורדים עליי בבית הספר בגלל המשקל הייתי מספרת לאמא שלי‪ .‬אבא שלי הוא איש מאוד‬
‫חם‪ ,‬אבל אין לו שום יכולת להתמודד עם רגשות קשים‪ .‬ולכן הוא מדחיק‪ .‬ככה הוא‪ .‬זה מנגנון‬
‫ההגנה שלו‪ .‬הוא איש חכם מאוד‪ ,‬אינטלקטואל‪ ,‬מעריך מאוד ידע וחוכמה וקוגניציה גבוהה‪ ,‬אבל‬
‫החיבור שלו לרגשות לא חזק בכלל‪ .‬אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה בבית‪ ,‬מספרת ובוכה‪,‬‬
‫והוא היה מקשיב ואומר‪" ,‬אבל לא קרה לך אסון‪ ,‬אל תבכי"‪ .‬לאמא הייתי מספרת‪ ,‬והיא הייתה‬
‫שומעת‪ ,‬אבל לא הייתי מספרת הרבה כי כבר התרגלתי לזה‪ .‬החוויה היא שאני לא רצויה‪ ,‬לא‬
‫אהובה‪ ,‬אף אחד לא אוהב אותי‪ ,‬אני עול על העולם‪ .‬עם הכובד שלי‪ ,‬עם הגודל שלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫ההנחה היא שאבא ואמא תמיד רוצים בטובתי‪ .‬אבא ואמא אוהבים אותי‪ ,‬ואם קורה משהו וכועסים‬
‫עליי‪ ,‬זה אומר שאני לא בסדר‪ ,‬כמו במשקל‪ .‬זה שאת שמנה זה כנראה כי את אוכלת לא בסדר או‬
‫עשית משהו לא בסדר‪ .‬לא! יש דברים שבכלל לא קשורים אליי‪ ,‬ולא לכוחות שלי ולא ליכולות שלי‪.‬‬
‫זאת אומרת‪ ,‬אם אבא ואמא בחרו להתנהג אליי ככה זה כי הם לא יכלו להכיל‪ ,‬הם לא יכלו לראות‬
‫אותי בנפרד מעצמם‪ .‬והם הגיבו אליי המון פעמים מתוך הצרכים של עצמם והחרדות של עצמם‪,‬‬
‫ולא מתוך זה שהם ראו אותי‪ .‬כי מרבית ההורים מתנהלים מתוך העצמי שלהם ולא מתוך העצמי‬
‫של הילד שלהם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫הנושא הזה של דיאטות והשמנה היה מאוד מאוד מרכזי בבית‪ .‬אמא שלי נלחמה במשקל שלה‬
‫מלחמת חורמה‪ .‬אני זוכרת מיום היוולדי את הדיאטות שלה‪ .‬שנים על שנים היא ניסתה כל ספר‬
‫אפשרי‪ ,‬כל גורו אפשרי‪ .‬בתקופה שאני נולדתי גם אבא שלי קצת השמין‪ ,‬אז הוא צורף למלחמה‬
‫וכך גם אחותי‪ .‬היא תמיד הגדירה את עצמה סובלת מעודף משקל‪ .‬בעיניי היא בסדר גמור‪ ,‬היא‬
‫ממש לא שמנה‪ ,‬אבל מאז ימי הנעורים היא תמיד טענה שהיא שמנה ונלחמה בזה המון‪ .‬עד היום‬
‫היא חיה עם דיאטות‪ .‬בגיל ההתבגרות התחיל גם לי עניין עם דיאטות‪ .‬זה התחיל ממקומות ממש‬
‫חולניים ופוגעניים‪ .‬הייתי עושה דיאטות הרעבה‪ :‬לאכול רק מלפפון‪ ,‬תה ופרוסת לחם ביום עד‬
‫שהייתי מתעלפת‪ ,‬ואז אמא שלי הייתה באה‪ .‬אני מאמינה שאם לא הייתי נוגעת במשקל היה לי גוף‬
‫רגיל‪ ,‬בריא ולא שמן‪ ,‬כמו לאבא שלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫הגוף של אבא ואמא‬

‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אמא שלי הייתה אישה מתפקדת ששנאה את הגוף שלה‪ .‬היה ספר אצל ההורים שלי שקראו לו‬
‫"איך תהיי רזה" או "איך לרזות"‪ .‬זה היה התנ"ך‪ ,‬הוא היה מונח על שולחן האוכל‪ .‬אמא שלי‬
‫ניהלה את כל העולם ואשתו‪ .‬לא ראיתי בן אדם שעשה כל כך הרבה כמוה‪ .‬אבל היא חשבה לעצמה‬
‫שהיא עצלנית ושאין לה כוחות‪ .‬היא הייתה בטוחה שהיא זללנית ושהיא מוותרת לעצמה ובגלל זה‬
‫היא שמנה‪ .‬היא באמת שנאה את עצמה‪ ,‬זלזלה בעצמה‪ .‬היום אני מסתכלת על זה ברחמים‪ ,‬כמה‬
‫שנאה יכולה להיות למישהי כל כך מדהימה‪ .‬סתירה אין־סופית שהיא חיה בתוכה‪ .‬היה פיצול גדול‬
‫בין איך שהיא אהבה את היכולות הקוגניטיביות שלה ובין איך שהיא שנאה את היכולות הפיזיות‬
‫שלה‪ .‬גם אבא לא אהב את השומן שלה‪ .‬הוא היה בדיוק כמוה‪ ,‬שבוי‪ .‬וגם היום הוא שבוי במקום‬
‫הזה ששומן זה דבר נורא‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫אני חושבת שספגתי את היחס השלילי שלהם לגוף‪ .‬אבא שלי עד היום מתקלח בדקה וחצי בחושך‪.‬‬
‫הוא לא רוצה לראות את עצמו‪ .‬אמא שלי מתעבת את הגוף שלה‪ ,‬היא מדברת על זה‪ .‬ופעם היא‬
‫ניסתה להגיד לי משהו על יחסי המין שלהם‪ ,‬ואני נתתי שאגה ואמרתי לה‪ ,‬אל תעזי אפילו‪ .‬אבל‬
‫ברור שיכולתי להבין שאין שם שום חוויה טובה‪ ,‬הוא הגבר היחיד שהיא הייתה איתו אי פעם‪,‬‬
‫כמובן‪ .‬אני לא אתפלא לדעת שהיא בחיים שלה לא קיבלה אורגזמה‪ .‬את יודעת‪ ,‬חשבתי על זה‬
‫בדרך לפה‪ ,‬אני זוכרת את עצמי בגיל מאוד צעיר‪ ,‬שלמדתי לאונן‪ ,‬וזה הפחיד אותי ברמות‪.‬‬
‫חשבתי שאני הולכת למות‪ ,‬לא ידעתי מה זה הדבר הזה שאני מרגישה‪ .‬הרגשתי נורא אשמה על‬
‫זה וזה הגעיל אותי‪ ,‬וזה היה מעבר לשליטה שלי‪ ,‬ואני זוכרת לאורך גיל ההתבגרות‪ ,‬ואני חושבת‬
‫שזה היה ההתחלה של ההשמנה שלי‪ .‬להתחיל לעטוף את עצמי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫אמא‪ ...‬תמיד‪ ,‬היו קוראים לה שמיינה‪ ,‬אבל היא לא הייתה שמיינה‪ ,‬היא הייתה ממש נחמדה כזו‪,‬‬
‫לא רזה אבל היא הייתה בסדר‪ .‬הייתה בה מלאות‪ ,‬אבל לא נורא‪ .‬מה שאני כן זוכרת‪ ,‬ואני זוכרת‬
‫טוב‪ ,‬שהיא עשתה את שומרי משקל‪ .‬היא הגיעה למשקל כבוד ורזתה ממש‪ .‬הייתה מבשלת‪ ,‬היו לה‬
‫מרשמים‪ ,‬ואז היא העלתה את הכול חזרה‪ .‬אני לא יודעת להגיד לך כמה זמן היא הייתה במשקל‬
‫הכבוד‪ ,‬אבל היא התייחסה אחרת לעצמה אז‪ .‬היא הייתה הולכת בכבוד‪ ,‬היא אהבה את עצמה‪,‬‬
‫ואמרה‪ ,‬או איזה חתיכה אני‪ .‬כשהיא הייתה בשומרי משקל הבנו ששֶ מן זה משמין ויש חוקים‪ .‬היא‬
‫הכניסה את הדיאטה הביתה‪ .‬היא הכניסה את הדיאטה לעצמה‪ .‬היא לא כפתה עלינו‪ .‬אבל כשהיא‬
‫רואה בחורה רזה‪ ,‬גם היום‪ ,‬כזו שיש לה מותניים‪ ,‬אז היא אומרת לה‪" ,‬יואווו‪ ,‬אם הייתה לי מותן‬
‫כזאת"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫ההורים שלי רוב החיים נאבקים במשקל‪ .‬ויש להם סיפורים על זה מפה ועד הונולולו‪ .‬היום‬
‫כשתראי אותם בשנות השבעים לחייהם‪ ,‬אבא שלי נראה מדהים‪ ,‬טפו טפו‪ .‬הוא לא איש רזה‪ ,‬אבל‬
‫הוא נראה מצוין‪ ,‬ונשים מתות עליו כי הוא איש שנורא יודע להקשיב ולתת תשומת לב‪ .‬אמא שלי‪,‬‬
‫המאבק שלה בגוף שלה הוא פשוט אחד הדברים העצובים בעולם‪ .‬היא שונאת את הגוף שלה‬
‫וכנראה בגללה גם אני‪ .‬אמנם אני לא זוכרת אמירות של ההורים על המשקל‪ .‬אבל אני זוכרת‬
‫התנהגויות שמסתייגות מאוכל‪ ,‬מאכילה‪ ,‬מהגוף בכלל‪ .‬לא היה משטר דיאטטי‪ ,‬אבל יש להורים‬
‫שלי איזושהי סגפנות בסיסית‪ .‬יש מאוד הקפדה על האוכל‪ .‬לא היה ג'אנק פוד‪ .‬אני זוכרת‬
‫שכשהייתי נערה‪ ,‬כשקניתי איזה יום אחד מנה חמה‪ ,‬אני זוכרת את הקבס והבוז שהיו לאבא על‬
‫הפנים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫איבדתי את אמא כשהיא הפכה להיות אישה חולה‪ .‬זה היה יותר מאובדן‪ ,‬כי הייתי חייבת לטפל‬
‫בה‪ ,‬חייבת לטפל בהורים הזקנים שלה‪ ,‬חייבת‪ .‬חייתי עם המון חולי מסביבי‪ .‬חולי שקשור לבטן‪.‬‬
‫דיאליזה של פעם הייתה עם צינורות שתקעו לה בבטן והיו ניסיונות לדיאליזה ביתית‪ .‬אני הייתי זו‬
‫שצריכה לחבר אותה‪ ,‬להכניס לה‪ .‬לכן הייתי גם חייבת להיות תמיד אחר הצהריים בבית‪ .‬אל‬
‫החולי הצטרפו הדיכאון והחרדות האין־סופיות מן המחלה‪ .‬היו שם הרבה קשיים‪ .‬ושם התחיל‬
‫הסיפור שלי עם הגוף שלי‪ .‬זה היה הגוף שלי מול הגוף שלה‪ ,‬הגוף החולה שלה והגוף הבריא שלי‪.‬‬
‫הגוף שלי שבהתחלה הוא היה נורמלי אבל אז הוא השמין‪ .‬והיא החדירה את המסר שאם אני‬
‫אשמין אני אהיה חולה כמוה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫אבא שלי אוהב מאוד לאכול‪ .‬הוא לא שמן‪ ,‬אבל הוא לא רזה‪ .‬הוא גבוה מאוד‪ ,‬הוא איש מרשים‬
‫אבא שלי‪ .‬הוא גבוה‪ ,‬הוא גדול‪ ,‬אבל הוא לא שמן‪ .‬אמא יחסית רזה‪ .‬אבל במשפחה שלי כל הזמן‬
‫עסוקים בזה‪ ,‬כל הזמן‪ .‬זה תופס הרבה מהעולם שלנו העיסוק בזה‪ .‬הם מנסים לעזור אחד לשני‬
‫לשמור על המשקל‪ .‬הדיבור על הדיאטה ועל המשקל הוא כל הזמן‪ .‬אני זוכרת שפעם הכנו לאמא‬
‫שלי עוגת יום הולדת‪ .‬רצינו להפתיע אותה‪ ,‬והכנו לה עוגה כי חשבנו שהיא תתלהב מזה‪ .‬אבל היא‬
‫אמרה‪" ,‬אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו‪ .‬אף אחת מאיתנו לא יכולה להרשות לעצמה לאכול את‬
‫זה"‪ .‬היא לא יכלה לפרגן לעצמה ולשמוח בעוגה שהכנו לה‪ .‬כל הזמן היה עיסוק במה אוכלים‪,‬‬
‫כמה שוקלים ולפחד להשמין‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫מגיל צעיר מאוד היה משקל בבית‪ .‬אמא שקלה את עצמה כל הזמן‪ .‬אני זוכרת את עצמי נכנסת‬
‫לחדר שלהם‪ ,‬נשקלת בלי שיראו‪ .‬לא הייתי מוכנה שאף אחד יראה‪ .‬מתנהגת כאילו שזה לא יפה‪.‬‬
‫כאילו השומן הזה לא יפה‪ .‬אמא לא הייתה מעליבה בצורה ישירה‪ .‬זה היה השיח‪ ,‬ככה היא דיברה‬
‫וככה אני דיברתי‪ :‬אני לא יפה‪ ,‬אני לא שווה‪ ,‬כל הזמן‪ ,‬כל הזמן‪ .‬ואם קצת ארזה‪ ,‬אז אני גבוהה‪,‬‬
‫וא אה ממש טוב‪ ,‬כל הזמן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫בואי נשים דברים על השולחן‪ ,‬היא לא הייתה בבית‪ .‬היא הייתה אשת קריירה‪ ,‬היא ברחה מהמקום‬
‫הזה של להיות אמא‪ ,‬היא הייתה עסוקה בלברוח מהאבל שלה‪ ,‬והילדים שלה הזכירו לה את האבל‪.‬‬
‫היא עשתה המון‪ .‬היא הייתה אישה מדהימה‪ ,‬מדהימה ברמות‪ .‬אני מעריצה אותה‪ ,‬אבל היא הייתה‬
‫גם אישה מאוד מאוד פגועה‪ ,‬והיא נלחמה בדרך שהיא ידעה‪ .‬בבית הייתה אווירה מאוד שמנופובית‬
‫ומאוד דיאטטית‪ .‬היו המון איסורים‪ .‬אמא שנאה את הגוף שלה‪ .‬ואחר כך כשהשמנתי היא שנאה גם‬
‫את הגוף שלי‪ .‬גם האחים שלי ספגו ממנה יחס שמנופובי‪ .‬הם היו השמנים‪ .‬אחותי‪ ,‬נגיד‪ ,‬מגיל‬
‫ארבע בדיאטות‪ .‬והיא חיה כל הזמן בהיסטריה שהיא תהיה שמנה‪ ,‬ומה יקרה אם היא תעלה‬
‫במשקל‪.‬‬
‫כולנו נחשבנו שמנים‪ ,‬גם מיכאל‪ ,‬גם ארז‪ ,‬גם לילך וגם מיכל‪ ,‬כולנו‪ .‬היום אני מסתכלת על‬
‫התמונות‪ ,‬אף אחד מאיתנו לא היה שמן‪ ,‬גם אני‪ .‬אני מסתכלת גם על התמונות של אמא שלי מגיל‬
‫הנעורים‪ ,‬שהיא תמיד הגדירה שהיא הייתה שמנה‪ ,‬ואני מסתכלת‪ ,‬היא הייתה יפהפייה‪ ,‬ברמה‪.‬‬
‫בלונדינית עם עיניים כחולות‪ ,‬מהממת כזאת‪ ,‬והיא הגדירה את עצמה שמנה‪ .‬גם לילך הגדירה את‬
‫עצמה שמנה‪ .‬אני מסתכלת על התמונות שלהם היום ושואלת‪ ,‬למה? למה לעשות את זה? ממש‬
‫עצוב‪ .‬אבל כן‪ ,‬הם כולם הגדירו את עצמם שמנים‪ ,‬ואני הייתי הילדה הרזה‪ .‬ועליי היה גם כל העול‬
‫הזה שאמא שלי שמה עליי שאני הילדה הרזה‪" ,‬איזה כיף שיש לי לפחות אחת"‪ .‬ואז הגיע המחזור‪.‬‬
‫ועליתי במשקל‪ ,‬גדלו לי הציצים‪ ,‬וכבר לא הייתי רזה‪ .‬אני מסתכלת שוב על התמונות‪ .‬לא השמנתי‬
‫השמנה מטורפת‪ ,‬אבל מבחינת אמא שלי זה העלה את סף החרדות למקומות שהיא לא יכלה‬
‫להכיל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫אחים ואחיות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫אתמול נפגשתי עם אחותי‪ ,‬והיא אומרת לי‪" ,‬אוף‪ ,‬את יותר רזה ממני‪ ,‬תמיד את נראית יותר יפה‪.‬‬
‫תמיד‪ ,‬לא משנה מה את לובשת‪ ,‬את יותר‪ ."...‬אמרתי לה‪" ,‬את יותר חכמה ממני"‪ .‬אמרתי לה‪,‬‬
‫"תפרגני לי את זה‪ ,‬את לא צריכה לעשות לי רגשי"‪ .‬הראיתי לה שגם לה יש יותר חוכמה‪ ,‬שהיא‬
‫יותר שווה ויותר אהובה‪ .‬אז אני יותר רזה‪ ,‬אז תשמחי בשבילי‪ .‬אבל זה היה לה קשה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫רונה‬
‫לא הייתי ילדה רזה‪ ,‬אבל לא הייתי בכלל שמנה‪ .‬נולדתי בצ'כיה‪ .‬הייתי בת שנה וחצי כשברחנו‪.‬‬
‫ברחנו בגלל הקומוניסטים‪ .‬אני‪ ,‬אמא‪ ,‬אבא ואחותי הגדולה‪ ,‬והיא היחידה שכל הזמן הייתה אומרת‬
‫לי שאני שמנה‪ ,‬וזה לא היה נכון‪ .‬מגיל צעיר היא אמרה לי שיש לי שתי רגליים שמאליות‪ ,‬היא‬
‫הייתה מענה אותי‪ .‬היא הייתה רזה‪ ,‬אבל לא רזה מאוד‪ ,‬היא נחמדה‪ .‬אבל היא קראה לי שמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫הרגשתי מופלה ביחס לאחותי‪ .‬היא היפה והמוצלחת‪ ,‬ואני כישלון‪ .‬לה קונים מחשב כבר בגיל‬
‫עשר‪ .‬אני צריך להתחנן שיביאו לי מחשב לחדר בגיל עשר‪ .‬אני זוכר שרק יצא אייפון ‪ ,4‬אמרתי‬
‫לאבא‪" ,‬יו‪ ,‬אבא‪ ,‬בא לי‪ ,"...‬הייתי לדעתי בן ‪ ,14‬משהו כזה‪ .‬הוא אמר לי‪" ,‬תרד עשרה קילו‪ ,‬אני‬
‫אקנה לך"‪ .‬או "אתה רוצה לטוס לסקי? אז תיכנס לכושר‪ ,‬יש לך כרטיס פתוח ממני"‪ .‬כאילו‪ ,‬הכול‬
‫בתנאי‪ .‬לא מעודדים אותי לפי האופי שלי‪ ,‬לפי היכולות שלי‪ ,‬לפי מי אני באמת‪ .‬אלא לפי המשקל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אנחנו משפחה עם שישה ילדים‪ .‬נולדו לי שתי אחיות קטנות שאין להן שום השפעה על החוויה‬
‫שלי כנערה‪ .‬אבל הייתה לי אחות‪ ,‬יש לי אותה עדיין — יש בינינו הבדל של חמש שנים — מגיל‬
‫שמונה עד ‪ 12‬היא התעללה בי‪ .‬לא זכרתי כלום‪ .‬שנים מאוחר יותר כשהייתי בפרק א' של‬
‫הנישואים שלי רציתי להתגרש והלכתי לפסיכולוג‪ .‬באיזשהו שלב הוא עצר את הטייפ )הוא נהג‬
‫להקליט( ואמר לי‪" ,‬אני רוצה לשאול אותך שאלה אוף דה רקורד‪ ,‬האם עברת התעללות מינית?"‬
‫אמרתי לו "לא"‪" .‬בטוחה? לא אבא? לא דוד?" "לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא"‪ .‬אני אקצר‪" ,‬תראי‪ ,‬אני רואה‬
‫שחווית טראומה‪ ,‬את בחורה ישרה‪ ,‬ואני רואה את זה‪ ,‬אבל יש בך איזה משהו שאת לא‪ ...‬אני‬
‫אעזור לך‪ ...‬זה היה בין גיל שמונה ל‪ ,12-‬זה יכול להיות אבא‪ ,‬אמא‪ ,‬אח‪ ,‬אחות"‪ .‬הוא התחיל‬
‫לכוון‪ ,‬והתחלתי לחשוב מה עשיתי בגילאים האלה‪ ,‬ונזכרתי שהייתי בבלט‪ .‬וכשנזכרתי בבלט‪,‬‬
‫טראח‪ ,‬הכול יצא‪ .‬וואו מדהים‪ ,‬הוא פתח את הפצע שהיה אטום‪ ,‬אטום‪ .‬ואז התחילו כעסים שלי על‬
‫אחותי‪ .‬התחילו לצוף דברים‪ ,‬כמו בסרטים‪ ,‬אשכרה כמו בסרטים‪ ,‬זה היה קבור‪ .‬ואז נזכרתי שהיא‬
‫הייתה יפה ורזה ובלונדינית עם עיניים כחולות ושיער חלק‪ .‬ואני הייתי קטנה יותר‪ ,‬עגולה יותר‪.‬‬
‫היא הייתה מעמידה אותי כמעט כל יום מול המראה ואומרת לי‪" ,‬תראי‪ ,‬לי יש עיניים כחולות‬
‫ושיער בלונדיני‪ ,‬ולך יש עיניים חומות ושיער לא יפה‪ .‬לך יש בטן"‪ .‬היא הייתה נערה‪ ,‬ואני הייתי‬
‫בת שמונה‪ ,‬והייתה לי בטן עגולה ולה הייתה בטן שטוחה‪ .‬זה היה טקס כמעט קבוע‪ .‬בבית הספר‬
‫היא הייתה אומרת‪" ,‬תלכי ליד חדווה השמנה‪ ,‬כי ליד חדווה את נראה רזה דווקא"‪ .‬אז תמיד הייתי‬
‫הולכת ליד חדווה כי ליד הרזות אני נראית נורא ולידה אני נראית טוב יחסית‪ .‬פעם אחת היא‬
‫אמרה‪" ,‬טוב‪ ,‬אני אשקול אותך בשיטה מיוחדת"‪ ,‬והיא הושיבה אותי בישיבה מזרחית ושמה לי‬
‫פתקים בכל אצבע בגוף‪ ,‬והייתי צריכה להתכווץ ולחשוב לחשוב לחשוב‪ ,‬וכאילו אז המשקל אמור‬
‫לצאת‪ ,‬ואז היא נתנה לי סטירת לחי חזקה מאוד‪ ,‬זה אירוע טראומטי ממש‪ .‬היא אמרה לי שאם‬
‫אתרכז‪ ,‬זו שיטה מיוחדת‪ ,‬יפנית‪ ,‬בסוף נדע את המשקל שלי‪ .‬אגב‪ ,‬תמיד הייתי בוועד הכיתה‪ .‬לא‬
‫הבנתי למה תמיד בוחרים אותי לוועד הכיתה‪ .‬זה היה לי נעים‪ ,‬אבל לא הבנתי למה‪ .‬אבל אחותי‬
‫הסבירה לי‪" :‬אותך תמיד החברה יאהבו‪ ,‬את יודעת‪ ,‬על זה אי אפשר להתווכח"‪ .‬אבל לא יאהב‬
‫אותך אחד‪ ,‬גבר אחד לא יאהב אותך באמת"‪ .‬ובכיתה ח' הכי חתיך הכי מדהים הציע לי חברות‪ ,‬זה‬
‫היה כזה‪ ,‬ואהההההה‪ ,‬אירוע‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫אחותי לא מעזה להגיד לבת הבכורה שלה‪ ,‬שהיא שמנה‪" ,‬אני לא אוהבת אותך"‪ ,‬אבל את רואה‬
‫את ההתייחסות‪ .‬רק עכשיו כשהיא התחילה לרדת במשקל פתאום היא מפרסמת תמונות שלה‪ .‬עד‬
‫עכשיו התייחסו רק לבת הקטנה‪ .‬רק התמונות שלה היו בפייסבוק‪ ,‬באינסטגרם‪ ,‬בשומר מסך‪,‬‬
‫הגדולה כאילו לא קיימת‪ .‬ודווקא הקטנה היא הבעייתית‪ .‬שתביני‪ ,‬הילדה הקטנה שלהם היא‬
‫הפרעת אישיות מהלכת‪ .‬היא ילדה בעייתית מאוד‪ .‬מאוד‪ ,‬מאוד‪ ,‬מאוד‪ .‬אבל היא השמש זורחת לה‬
‫מהתחת‪ ,‬כי היא לא שמנה‪ .‬והגדולה‪ ,‬שהיא נשמה אדירה‪ ,‬ענקית‪ ,‬ילדה עם מחוננות רגשית‪ ,‬לא‬
‫יכולים לסבול אותה‪ .‬לא יכולים לסבול את המראה שלה‪ .‬יש להם שריטות‪ .‬הם בשמנופוביה‬
‫מטורפת‪ .‬מטורפת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אחותי העמידה אותי על השביל כאילו לצלם אותי‪ ,‬ואז היא אמרה‪" ,‬את לא נכנסת לתמונה‪,‬‬
‫תתרחקי‪ ,‬תתרחקי‪ ,‬תתרחקי כבר"‪ ,‬אני עומדת כבר בקצה השביל‪ ,‬היא אומרת‪" ,‬מצטערת את לא‬
‫נכנסת לתמונה‪ .‬עברתי על הפרופיל‪ ,‬הבטן שלך בולטת"‪ .‬אז אני מכניסה את הבטן‪ .‬ואז היא‬
‫אומרת שהסנטר נדבק לי לחזה‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫אח שלי הגדול שנפטר היה שמן מאוד‪ .‬לא שקלתי אותו‪ ,‬אבל הוא היה מאוד מאוד שמן‪ .‬הוא היה‬
‫יותר נמוך ממני ומעל ‪ 120‬קילו‪ .‬אני זוכר אותו בצבא‪ ,‬חתיך‪ ,‬רזה‪ ,‬כל החיים‪ ,‬כל הזמן הוא היה‬
‫כאילו וואו‪ .‬לא רק רזה‪ ,‬אלא מאוד יפה‪ ,‬מבוקש כאילו‪ ,‬אליל הבנות‪ .‬היה גם מקסים כאישיות‪,‬‬
‫הייתה לו אישיות מקסימה‪ ,‬והוא היה טוב‪ ,‬הוא היה ממש משהו ראוי להערצה‪ .‬כשהוא היה רזה‬
‫תמיד הפריע לו שאני שמן‪ .‬הוא לא העיר לי כדי להקניט אותי‪ ,‬זה הפריע לו‪ .‬לפעמים הוא היה‬
‫מעיר ליד אנשים‪ .‬אף פעם לא ידעתי אם הוא נהנה דווקא מהמבוכה שלי או לא‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫פעם אחת המורה לבלט‪ ,‬אאוט אוף דה כלום‪ ,‬נתן לי ריקוד סולו בהופעה מול ההורים‪ .‬ובריקוד‬
‫סולו הוא ניפח בובה בגובה שלי‪ .‬הייתי קטנה‪ ,‬ורקדתי עם בובה‪ .‬רק לי הוא נתן מכל הקבוצה של‬
‫הילדות‪ ,‬אני לא הייתי בגדולות‪ ,‬אז אחותי אמרה לי שהוא נתן לי את הסולו בגללה‪ ,‬רק כדי לצאת‬
‫ידי חובה‪ ,‬ועדיף שאני אבטל כי אני לא נראית טוב‪ ,‬ואני גם ככה שמנה‪ .‬אני לא יודעת איך‪ ,‬אבל‬
‫החלטתי שאני כן מופיעה‪ .‬אני אפילו זוכרת את הריקוד‪ ,‬ובערב ההופעה‪ ,‬שנייה לפני שעליתי‬
‫לבמה‪ ,‬מאחורי הקלעים‪ ,‬היא אמרה לי‪" ,‬יש לך הזדמנות אחרונה לוותר"‪ .‬הסתכלתי עליה‪,‬‬
‫ונכנסתי‪ ,‬רקדתי‪ ,‬יש תמונות שלי רוקדת עם הבובה‪ ,‬ואני מסתכלת בתמונות‪ ,‬כמובן שאני לא‬
‫שמנה‪ .‬אני לא שמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫אנחנו שתי בנות ובן‪ .‬פעם אחת שאלתי את אמא שלי‪" ,‬יש משהו לאכול? אני רעבה" ואח שלי‪,‬‬
‫הצעיר ממני בהרבה שנים‪ ,‬היה חוזר אחריי "אני רעבה‪ ,‬אני רעבה"‪ ,‬כאילו זה הדבר היחיד‬
‫שמעניין אותי בחיים‪ .‬נפגעתי מזה מאוד‪ .‬הרגשתי שק חבטות‪ .‬וההורים‪ ,‬הם לא התערבו‪,‬‬
‫"תסתדרו‪ ,‬אתם אחים‪ ."...‬היום כשאנחנו מבוגרים אני כל הזמן מדברת איתו על זה‪ .‬הוא חווה זאת‬
‫כמו ילד שובב שמקניט את האחות שלו‪ ,‬אבל אצלי זה נצרב עמוק‪ .‬זה נצרב בצורה מאוד מאוד‬
‫קשה‪ .‬הייתי בוכה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫רונה‬
‫אמא שלי הפלתה בינינו כל הזמן‪ .‬אחותי הקטנה הייתה המועדפת‪ ,‬ואני‪ ,‬שהייתי גדולה ושמנה‪,‬‬
‫הייתי פחות‪ .‬כל היום הייתי אוכלת‪ ,‬ואחותי הקטנה‪ ,‬שתמיד הייתה רזה ולא הייתה אוכלת הרבה‪,‬‬
‫קיבלה את הגנטיקה של אמא‪ .‬אני את של אבא‪ .‬אז היא הייתה הפריבילגית‪ .‬הרבה שנים הייתה‬
‫קנאה קשה מאוד בינינו‪ ,‬זה ממש חירב את היחסים‪ ,‬ממש‪ .‬היא הרזה ואני השמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫גיא‬
‫אח שלי‪ ,‬זה שהכי אהבתי‪ ,‬היה קורא לי בשמות‪" .‬בטטה"‪" ,‬בט בט"‪ .‬זה הכאיב לי‪ .‬אני זוכר שפעם‬
‫הייתה לי חברה שמנה‪ ,‬והוא סיפר לכולם שכשהוא ראה אותה בפעם הראשונה הוא נבהל ממנה‪,‬‬
‫שזה מצחיק כי בסוף הוא בעצמו נהיה נורא שמן‪ .‬הוא היה אומר לי‪" ,‬מה נהיה ממך"‪ .‬אני זוכר‬
‫שכשהלכתי לסופר וקניתי משהו בדרך‪ ,‬לפני שנכנסתי הביתה זרקתי את מה שנשאר כדי שלא‬
‫יחקור‪ .‬הייתי אוכל בסתר מלא‪ .‬הייתי בא לאבא שלי למסעדה‪ ,‬והייתי אוכל‪ ,‬ואז הייתי אומר‪ ,‬טוב‬
‫אני אקח גם מנה הביתה בשביל הערב‪ ,‬ואז הייתי אוכל בדרך‪ ,‬תוך כדי הליכה‪ .‬תמיד כשהייתי‬
‫קונה נגיד באגט שווארמה‪ ,‬אז הייתי קונה עוד חצי מנה‪ .‬בדרך הביתה הייתי אוכל חצי מנה‬
‫פלאפל‪ ,‬ואז הייתי נכנס הביתה עם באגט‪ ,‬כמו כולם אוכל בגאט‪ .‬כאילו עכשיו אני אוכל איתם את‬
‫הארוחה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫חברים‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫כשהייתי ילדה לא הייתי כל כך אהודה חברתית‪ .‬גם גבוהה וגם שמנה‪ .‬אני מדברת על בית ספר‬
‫יסודי‪ ,‬בתיכון זה השתנה‪ .‬בכיתה הייתה איזו אחת שתמיד הייתה מציקה לי‪ ,‬כל הזמן‪ .‬בית ספר‬
‫לבנות בלבד‪ ,‬והבנות הציקו‪ .‬הייתי עוברת בין השולחנות‪ ,‬והיא הייתה אומרת לי ולכל הטור‪,‬‬
‫"תזיזו את השולחנות‪ ,‬תנו לשמנה לעבור"‪ ,‬וכולן הזיזו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫הייתי מטרה מעולה‪ ,‬בואי נגדיר את זה ככה‪ ,‬גם שמן וגם הומו‪ .‬ללכת לבית ספר היה להיכנס‬
‫לשדה קרב‪ .‬כשהייתי יותר קטן זה היה ידיעה שבאים לחרם‪ ,‬שבאים לרע‪ .‬עם השנים פיתחתי‬
‫מנגנון הגנה של הדחקה‪ ,‬שכל פעם שבא דבר רע‪ ,‬אז נכון‪ ,‬זה כואב‪ ,‬נכון‪ ,‬זה לא נעים‪ ,‬אבל אין‬
‫מה לעשות‪ ,‬צריך להמשיך לשרוד פה‪ .‬אז יש גם את האוכל שיכול לעזור‪ ,‬לנחם‪ .‬עם השנים‬
‫התווספו עוד התמכרויות אחרות‪ ,‬כמו סיגריות וכאלה‪ .‬איימתי בהתאבדות‪ ,‬זה היה מתוך רצון‬
‫לייצר דרמה ו‪ wake up call-‬אצל כל הסביבה‪ ,‬ושיראו אותי ושיאהבו אותי‪ .‬זה לא באמת עזר‪.‬‬
‫רק איימו להעיף אותי מבית הספר‪ ,‬ההורים שלי נלחצו רצח‪ .‬בתיכון היה קצת יותר טוב‪ ,‬אבל גם‬
‫שם היו כל מיני דחיות‪ ,‬כל מיני הצקות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫תראי‪ ,‬הקטע עם המשקל היה נוכח כל הזמן‪ .‬בכיתה ו' אני זוכרת שלקחו אותנו לראות את מסיבת‬
‫הסיום של כיתה ו' בקיבוץ דליה‪ .‬אני ממש זוכרת עד היום איפה ישבתי‪ .‬בכל הקבוצה שלנו הייתה‬
‫ילדה אחת שמנה‪ .‬ואני זוכרת את אנחת הרווחה‪ ,‬אני לא אהיה השמנה היחידה‪ .‬הייתה עוד ילדה‬
‫אחת מלאה ממושב אחר‪ ,‬זה מושב של תימנים‪ .‬קראו לה גלית‪ .‬היא גם הייתה מלאה‪ .‬היא ואני‬
‫היינו המלאות‪ .‬כל השאר היו "שדפלעך"‪ .‬ואז בקיץ שבין ו' ל־ז' גלית מאוד ירדה במשקל‪ .‬אני‬
‫זוכרת שכשראיתי אותה נפל לי הלב לתחתונים‪ .‬אני לא יודעת אם קינאתי כמו שנבהלתי‪ .‬ואז כבר‬
‫לא הייתי יותר חברה שלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫אני זוכרת שבכיתה ג' הלכתי מכות עם ירון‪ .‬אני זוכרת שהוא אמר לי משהו על המשקל‪ ,‬ואני‬
‫אמרתי לו‪ ...‬שטוב שאבא שלו מת‪ .‬זה היה נורא‪ .‬אני זוכרת איך הוא תלש לי גוש של שיער‪ .‬זה‬
 ‫היה נורא‪ .‬נורא‪ ,‬באמת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫שלחו אותי לבית הספר דביר למלונאות למגמת טבחות‪ .‬למדו שם מזון ומשקאות עם טבחות‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬התקבלתי‪ .‬מהר מאוד הבנתי איפה נ ָ ַח תִּי‪ ,‬זה בית ספר מקצועי‪ ,‬רגע לפני ששולחים את‬
‫התלמידים לאיזה מקום סגור‪ .‬הייתי עם עוד בת אחת שרוב הזמן בכלל לא הייתה בלימודים‪ .‬שם‬
‫התחיל הסיוט של חיי‪ .‬הייתי כבר יותר מלאה‪ ,‬הרבה יותר מלאה‪ .‬שם הייתי שמנה‪ .‬הם )הבנים(‬
‫זיהו את החולשה שלי ואת השונות שלי תוך שנייה‪ .‬הם הריחו את זה‪ ,‬ושם התחילה מסכת של‬
‫השפלות‪ ,‬הצקות‪ ,‬ניצול מיני‪ ,‬איומים‪ ,‬ירידות‪ ...‬הכול‪ .‬פשוט סיוט‪ .‬אני רציתי רק שיאהבו אותי‪.‬‬
‫רק להיות מקובלת ולהיות בסדר‪ .‬הייתי חנונית‪ ,‬כי באתי באמת ללמוד ולהצליח‪ ,‬כי עד עכשיו לא‬
‫הצלחתי‪ .‬עכשיו‪ ,‬הרמה הלימודית שם הייתה כל כך נמוכה שהיא באמת אפשרה לי להצליח‪ .‬הם‬
‫שנאו את זה‪ .‬הם שנאו את זה שאני חנונית‪ ,‬הם שנאו את זה שאני מצליחה‪ .‬ואני רק רציתי‬
‫שיאהבו אותי‪ .‬אז כל דבר שהם ביקשו או רצו אני חייכתי וזרמתי ושיתפתי פעולה‪ .‬פעם אחת‬
‫ישבנו שם על המדרגות בהפסקה‪ ,‬ואחד הבנים לקח את היד שלי והכניס אותה לתוך המכנסיים‪.‬‬
‫היו כל מיני אקטים מיניים כאלה של כמעט לבוא לנשק אותי‪ ,‬ירידות‪ ,‬על מי שאני ומה שאני‪ .‬זה‬
‫התפוצץ בכיתה י'‪ .‬יום אחד הלכנו במסדרון‪ ,‬אני הלכתי קדימה וכל הבנים פשוט הלכו מאחוריי‬
‫והביאו לי בעיטות‪ .‬מה־זה בעיטות‪ ,‬בתחת‪ ,‬אחד אחרי השני‪ .‬זה היה כמה חודשים אחרי תחילת‬
‫השנה‪ ,‬אחרי שכבר מלא זמן הייתי סובלת מהטרדות‪ .‬פשוט הלכו ונכנסו בי אחד אחרי השני‪ .‬ואז‬
‫התפרצתי בבכי‪ .‬הלכתי למחנך שלי וביקשתי שייתן לי ללכת הביתה‪ .‬הוא אמר לי‪" ,‬אני לא‬
‫משחרר אותך בלי אישור של אמא"‪ .‬התקשרתי לאמא שלי בטלפון הציבורי‪ ,‬והיא שמעה אותי‬
‫נורא בוכה‪ ,‬ואמרתי לה‪" ,‬אני צריכה שתגידי למוטי שאת מאשרת לי"‪ .‬חזרתי הביתה‪ .‬אני זוכרת‬
‫שישנתי‪ ,‬ובערב אמא שלי ואני ישבנו בשולחן האוכל ואבא שלי ישב בכורסה וקרא את העיתון‬
‫שלו‪ ,‬ואז היא אומרת לי‪" ,‬טוב‪ ,‬את חייבת לספר מה קורה"‪ ,‬כי היא לא ידעה כלום עד אז‪ .‬ואז‬
‫סיפרתי לה את הכול‪ .‬הם היו בהלם‪ .‬אבא שלי שתק‪ .‬למרות שהוא תמיד שותק‪ .‬גם אמא שלי‪ .‬אני‬
‫לא זוכרת שהיא אמרה משהו‪ .‬ואני בכיתי‪ .‬לא זוכרת חיבוקים‪ .‬בכיתי והתחננתי לא לחזור לשם‬
‫יותר‪ .‬התחננתי לא לחזור יותר לבית הספר‪ .‬ואז היה את המשפט שעד היום אני לא שוכחת ולא‬
‫סולחת להם עליו‪" ,‬אנחנו לא בורחים‪ ,‬אנחנו מתמודדים"‪ ,‬זה היה המוטו‪ .‬ואז זה הפך להיות‬
‫תקופות שיש סטטוס קוו ואני בסדר עם כולם ותקופות שפשוט יורדים לי לחיים ועושים לי את‬
‫המוות‪ .‬הם היו זורקים עליי אשפה‪ .‬הייתי יושבת מקדימה והם זרקו עליי קליפות תפוזים ואשפה‪.‬‬
‫יום אחד הם גזרו לי את השיער‪ ,‬ישבו מאחוריי וגזרו לי את השיער‪ ,‬ושרפו לי את התיק‪.‬‬
‫השיא היה כשהמחנך‪ ,‬מוטי‪ ,‬עמד מול כל הכיתה אחרי שההורים שלי באו לבית הספר לשוחח‬
‫על מצבי‪ ,‬ואמר "זה שבחורה שמנה זה לא אומר‪ ."...‬התכווצתי כולי‪ .‬איך מחנך עושה את זה מול‬
‫כל הכיתה‪ .‬מה אתה עושה?? שתקתי ולא אמרתי כלום‪ .‬מתתי מבפנים‪ .‬פשוט מתתי מבפנים‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫בבית הספר הייתי מאוד פופולרי‪ ,‬היו לי מלא חברים כל הזמן‪ .‬בגלל שהייתי שמן השומן אילץ‬
‫אותי לפתח תכונות נוספות כמו חוש הומור‪ ,‬חריפות‪ ,‬מעורבות‪ ,‬יצירתיות‪ .‬הייתי חברותי מאוד‪,‬‬
‫וזה עבד‪ ,‬זאת אומרת אני לא זוכר שהעליבו אותי‪ .‬אני זוכר פעם כשהייתי בתיכון הלכנו לאכול‬
‫פיצה‪ .‬כשנכנסתי לקנות פיצה איזה שכן מהשכונה הסתכל עליי וצקצק בלשון‪ .‬זה ממש העליב‬
‫אותי‪ ,‬ממש‪ .‬בבית הספר‪ ,‬חברים‪ ,‬אנשים‪ ,‬כלום‪ .‬אני חושב שלא שידרתי מוכנות להיפגע‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫תמיד אהבתי לשחות‪ ,‬מילדות‪ .‬זה היה הדבר שהכי הכי אהבתי‪ .‬מגיל הנעורים היה לי קשה לשחות‪.‬‬
‫כי התביישתי בגוף שלי‪ .‬בסביבות כיתה ז'‪ ,‬כשרק נכנסנו לתיכון‪ ,‬הייתה תחרות שחייה בית‬
‫ספרית‪ .‬עוד לא הכרנו אף אחד והיינו הכי קטנים בבית הספר‪ .‬כל ילד חיפש את המקום החברתי‬
‫שלו‪ .‬ואני הייתי עם כל הסיבוך הזה שלי שאני שמנה ועם המשקפיים ואיך יראו אותי עם הבגד ים‬
‫ומה יגידו שיש לי משקפיים‪ .‬היה לי נורא קשה‪ ,‬אבל אהבתי לשחות והייתי טובה בשחייה‪ .‬כולם‬
‫יושבים על הדשא‪ ,‬וכל פעם כיתה אחרת‪ ,‬פעם הבנים ופעם הבנות‪ ,‬נכנסים לבריכה להתחרות‪ .‬ואז‬
‫הגיע תור הכיתה שלי‪ ,‬ועמדתי עם כל הבנות ולא ידעתי איפה לשים את המשקפיים‪ ,‬ובאתי אחרי‬
‫כולן‪ ,‬והבנות האחרות צחקו עליי ואמרו‪" ,‬איזה מגושמת‪ ,‬ואיזה משקפופרית"‪ ,‬והתביישתי‬
‫שרואים אותי עם הבגד ים ושרואים אותי עם המשקפיים‪ ,‬ואז קפצתי למים‪ .‬השגתי בחצי בריכה‬
‫את כולם‪ ,‬כי הייתי באמת טובה‪ .‬פשוט שחיתי עד הסוף‪ ,‬ואז יצאנו מהמים‪ .‬ואז הבנות האלו ששחו‬
‫איתי ושניצחתי אותן התחילו לצחוק על המשקפיים‪ .‬ואז באו אליהן בנות כיתה ט'‪ ,‬הגדולות ממש‪,‬‬
‫שהערצנו אותן‪ ,‬והן אמרו‪" ,‬אתן יכולות לצחוק עד מחר‪ ,‬אולי היא קפצה אחרי כולן‪ ,‬אולי היא‬
‫קפצה גרוע‪ ,‬אבל היא השיגה את כולכן בחצי בריכה"‪ .‬הייתי כל כך גאה בעצמי‪ ,‬עד שאמרתי‬
‫לעצמי‪ ,‬מה אכפת לי שרואים אותי בבגד ים ומה אכפת לי שרואים את המשקפיים‪ ,‬אני ניצחתי‬
‫אותן‪ .‬אני באמת פה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫יש סיפור אחד קטסטרופלי שבגללו שנאתי קייטנות‪ .‬בקייטנות של יולי היו שוקו ולחמנייה‬
‫בהפסקת עשר‪ .‬אני ואחותי‪ ,‬שהייתה גדולה ממני בשנתיים‪ ,‬היינו בקייטנה בקבוצה אחת‪ ,‬והיו‬
‫זורקים עלינו את הלחמניות‪" :‬השמנות יגמרו מה שנשאר"‪ .‬ואני ממש זוכרת את זה כעלבון מאוד‬
‫מאוד חזק‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫לא פגעו בי‪ ,‬אבל אני פגעתי בעצמי‪ .‬כל הזמן הייתי בהופעה‪ .‬כל הזמן התאמצתי להיות מצחיק‪,‬‬
‫ונהניתי מזה‪ ,‬כי קיבלתי תשומת לב‪ .‬אבל לא אהבתי איך שאני נראה‪ ,‬לא היה לי נוח‪ ,‬את יודעת‪.‬‬
‫גם תמיד אמרתי לעצמי‪ ,‬עם כל היכולת הוורבלית הזאת והחוכמה והשנינות‪ ,‬אם רק הייתי רזה‬
‫הייתי כובש את העולם‪ .‬ולא הצלחתי‪ .‬העולם החיצוני התחבר אליי למרות השומן‪ ,‬אני לא‬
‫התחברתי לעצמי אף פעם‪ .‬תמיד ביקרתי את עצמי‪ ,‬לא אהבתי את עצמי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫בבית הספר היה סיוט‪ .‬סיוט‪ .‬הייתה מורה אחת שאמרה‪" ,‬טוב‪ ,‬עזבו אותה‪ .‬היא קוקו"‪ .‬זה היה‬
‫בכיתה ב'‪ .‬זו הייתה חוויה מאוד קשה‪ :‬את עול‪ ,‬את לא רצויה ואת לא אהובה ואת שמנה‪ .‬ואם את‬
‫שמנה אין לך זכות קיום‪ .‬פעם אחת ראינו סרט בבית הספר‪ .‬אז ה"ענקית"‪ ,‬שזו אני‪ ,‬צריכה לשבת‬
‫מאחורה‪ ,‬כי היא מסתירה‪ .‬אבל אני לא רואה כלום מאחורה‪ .‬אז שמתי כיסא‪ ,‬היה שולחן כזה של‬
‫בית הספר‪ ,‬עליו שמתי כיסא כי לא ראיתי כלום‪ .‬זה היה במקלט‪ .‬ונפלתי‪ .‬ושברתי את היד‪ .‬ואף‬
‫אחד לא בא לעזור לי‪ .‬שכבתי שם על הרצפה‪ ,‬שרועה‪ ,‬הכתף נשברה לי‪ .‬אחרי הרבה זמן שאני‬
‫פשוט מתעלפת מכאבים מישהו קלט שאני שרועה על הרצפה‪ .‬זה פשוט לא עניין אף אחד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫העיסוק במשקל‪ ,‬אני חושבת‪ ,‬התחיל פתאום עם הבנות בגיל ‪ .12‬ראיתי שאני משמינה‪ .‬פעם אחת‬
‫הלכתי לקנות מכנסיים‪ .‬היה לי יום הולדת‪ ,‬אני זוכרת הייתי בכיתה ט'‪ ,‬וגיליתי ששום דבר לא‬
‫עולה עליי‪ .‬ופתאום גיליתי שאני צריכה מידה ‪ ,40‬או ‪ ,42‬אבל הייתי רק בת ‪ .14‬אני זוכרת את‬
‫המכנסיים הצהובים האלה‪ ,‬פדלפון‪ .‬ואני לא מאמינה שאני במידה הזו‪ .‬איך יכול להיות שאני‪ ...‬איך‬
‫הגעתי לזה? אז נפל האסימון‪ ,‬ומאז התחילו הדיאטות‪ .‬לבד ועם חברות‪ .‬היינו מתחרות‪ ,‬בואי נאכל‬
‫השבוע רק לבן‪ ,‬בואי נאכל השבוע רק מלפפונים‪ ,‬בואי נאכל רק פלפלים‪ .‬נראה מי יורדת יותר‪,‬‬
‫אני ירדתי שניים את ירדת חמישה‪ ,‬ככה כל היום‪ .‬כל התיכון התעסקנו בזה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫חוויית הילדות שלי היא שאני לא שווה‪ .‬אני שמנה‪ ,‬אני גדולה‪ ,‬אני לא מספיק חכמה‪ ,‬אני לא שווה‬
‫כלום‪ .‬ככה התנהגתי לעצמי‪ ,‬ובגלל זה לא הייתי מקובלת‪ .‬כל הזמן צחקו עליי‪ .‬אני זוכרת שפעם‬
‫אחת דחפו אותי על השולחן וכל הבנות סגרו ולא נתנו לי לצאת‪ .‬הן אמרו‪" ,‬לא ניתן לשמנה‬
‫לצאת‪ ,‬לא ניתן לשמנה לצאת"‪ .‬הציקו לי המון‪ .‬המון‪ .‬היו מעליבים אותי בלי סוף‪ ,‬בלי סוף‪ ,‬כל‬
‫הזמן "השמנה"‪" ,‬השמנה"‪ ,‬הייתי מתביישת לאכול‪ .‬לא הייתי אוכלת בהפסקה כדי שלא יראו‪ .‬אם‬
‫היו הולכים לבריכה לא הייתי הולכת עם בגד ים‪ ,‬אין סיכוי בעולם שיראו אותי עם בגד ים‪ .‬מכיתה‬
‫א' או ב' לא לבשתי בגד ים‪ .‬אין לי בגד ים עד היום‪ .‬היום יש לי מכנסיים כאלה של בריכה וחולצה‪,‬‬
‫לעולם לא בגד ים‪ ,‬לא מעלה על דעתי ללבוש את הדבר הזה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫מורים‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אני זוכרת את המורה לשל"ח בכיתה ט' צועק במגפון להסתדר בשלשות‪ ,‬ואז בין כל הצעקות הוא‬
‫אומר‪" ,‬גם אותך דפנה‪ ,‬השומן סתם לך את האוזניים?" שש כיתות ט' נשכבו על הרצפה מצחוק‪,‬‬
‫ואחר כך חודשים הזכירו לי את זה‪" ,‬את את‪ ,‬השומן סתם לך את האוזניים?"‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫בבית הספר המורה לספורט עשתה לנו שיעור על חמור‪ ,‬ולא הצלחתי לעלות עליו‪ .‬היא אמרה‪,‬‬
‫"בטח‪ ,‬עם המשקל שלך"‪ .‬אז עניתי‪" ,‬אמא שלך"‪ ,‬והיא סילקה אותי מהשיעור מפני שאני‬
‫מתחצפת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫בשיעורי ספורט זאת הייתה קטסטרופה שאין לתאר במילים‪ .‬כבר מכיתה ו' או ז' הפסקתי לבוא‪.‬‬
‫המורה כל הזמן הייתה מעליבה‪ ,‬כל הזמן הייתה נותנת משימות שאי אפשר לעמוד בהן‪ ,‬קפיצות‬
‫לרוחק‪ ,‬מתח‪ ,‬קפיצות בחבל‪ .‬אף פעם לא ידעתי לקפוץ בחבל‪ .‬והיא כל הזמן הייתה עושה‬
‫תחרויות‪ .‬התביישתי להתעמל כי הציצים זזים והבטן זזה‪ .‬הייתי באה בלי תלבושת ספורט ואז‬
‫אסור היה לי להשתתף‪ .‬בכדורסל דווקא הייתי טובה‪ ,‬אבל לא היו בוחרים אותי אף פעם‪ .‬אף פעם‪.‬‬
‫נכון בוחרים את החמישיות? תמיד הייתי נשארת אחרונה‪ ,‬אף אחד לא בחר בי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫תראי‪ ,‬אם אני צריכה להגיד איפה בעיות האכילה שלי התחילו זה היה אצל המורה להתעמלות‬
‫בכיתה ד'‪ .‬אני זוכרת את היום הזה‪ ,‬את האירוע‪ .‬התעמלתי וגם רקדתי בלט מגיל צעיר‪ .‬התאמנתי‬
‫נורא ברצינות‪ ,‬עמידת ידיים‪ ,‬פליק־פלאק‪ ,‬הצלחתי בהכול‪ .‬ואני זוכרת את המורה‪ ,‬אני זוכרת את‬
‫האימון‪ .‬אנחנו עושות גלגלונים‪ ,‬והיא אומרת לי‪" ,‬את חייבת להכניס את הבטן"‪ .‬שקלתי אז ‪47‬‬
‫קילו‪ .‬מטריד אותי מאוד איך בכיתה ד' ידעתי כמה שקלתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫הייתה לנו מטפלת בקיבוץ‪ .‬היא הייתה מזעזעת‪ .‬היה לה ‪ issue‬עם עניינים כאלה של דיאטה‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬היא חשבה שהיא שמנה‪ .‬היא אכלה אוכל דיאטטי‪ ,‬ואני כל פעם הייתי מבקשת ממנה את‬
‫העוף המכובס שהיא אהבה לאכול )תמיד הייתה בדיאטה(‪ .‬ויום אחד היא חטפה עליי קריזה וצרחה‬
‫עליי באמצע האוכל‪" ,‬תפסיקי כבר לאכול לי את האוכל‪ ,‬תפסיקי לבקש"‪ ,‬ואני ברחתי פשוט בבכי‬
‫נוראי ולא העזתי לספר לאף אחד‪ ,‬גם לא לאמא שלי‪ .‬כי התביישתי‪ ,‬חשבתי שעשיתי משהו מאוד‬
‫לא בסדר‪ .‬למחרת הגיעה שוב ארוחת צהריים ואני לא באתי כי ידעתי שהיא תעשה לי משהו רע‪.‬‬
‫לא באתי לאכול‪ ,‬והיא שלחה חברה שלי והיא באה לקרוא לי והיא ידעה‪ .‬היא קראה לי מה־זה‬
‫ברחמים כי היא ידעה שהיא רוצה להתעלל בי‪ ,‬היא ידעה שזה הולך להיות רע הדבר הזה‪ .‬אבל לא‬
‫הייתה לשתינו ברירה‪ ,‬הייתי חייבת לבוא והיא הייתה חייבת לקרוא לי‪ .‬היא קראה לי ואני באתי‪,‬‬
‫והיא שמה לי את כל העצמות של העוף המכובס שהיא אכלה‪" .‬עכשיו תאכלי ארוחת צהריים"‪ ,‬היא‬
‫אמרה לי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫ילדים בכל הגדלים‬

‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫לגדול עם עודף משקל והשמנה בחברה שמנופובית זה לגדול עם כאב גדול‪ .‬מגיל צעיר המסר‬
‫לילדים שמנים הוא שהם נכשלו‪ ,‬שהם פגומים‪ ,‬שהם צריכים לתקן את עצמם‪ .‬הסביבה הקרובה —‬
‫הורים‪ ,‬אחים‪ ,‬חברים ומורים — משדרת להם שהם חולים‪ ,‬שהם כעורים‪ ,‬שהם נחותים‪ ,‬ושהם‬
‫אשמים במצבם‪ .‬חוויות אלו עומדות ביסוד הבניית התנהגותם ועצמיותם‪ ,‬והתבגרותם מלווה‬
‫בתחושות קשות של בדידות‪ ,‬ניתוק ואי־מובנות‪.‬‬
‫המשקל אינו ניתן להסרה או להסתרה‪ .‬רואים אותו‪ ,‬הוא מודיע לעולם מי הילד‪ ,‬מה אופיו ומה‬
‫מעמדו עוד בטרם הלה התנהג או דיבר‪ .‬הוא מגדיר אותו מראש‪ ,‬מכונן את הדימוי העצמי שלו ואת‬
‫זהותו החברתית‪ .‬ילדים שמנים מתבקשים להתנהג כמו מבוגרים‪ ,‬לעשות דיאטה‪ ,‬וגם במובן מסוים‬
‫לא לגדול‪ ,‬כלומר לא להשמין‪ .‬הם מתבגרים מהר מדי ותמיד נשארים ילדים שמנים‪.‬‬
‫כדי שילד שמן יגדל למבוגר בוטח בעצמו‪ ,‬שמרגיש ראוי לממש את שאיפותיו וזכאי לחיים‬
‫בריאים ומאושרים‪ ,‬כמו כל אדם אחר‪ ,‬עלינו המבוגרים האחראים — מורים‪ ,‬מחנכים והורים —‬
‫לשנות את תפיסת העולם שלנו‪ ,‬המחברת בין השמנה לכישלון‪ ,‬בין שומן ליופי‪ ,‬בין מראה לערך‬
‫עצמי‪.‬‬
‫ילדים שמנים לא זקוקים למילות ביקורת ולתזכורות שהם מקולקלים ונדרשים להשתנות‪ .‬הם‬
‫זקוקים דווקא להבעת התפעלות‪ ,‬למילות חיזוק‪ ,‬לקבלה ולידיעה שאוהבים אותם ומעריכים אותם‬
‫בלא תנאי‪ .‬לראות אותם ולהכיר אותם כמות שהם‪ ,‬עם המשקל‪ ,‬עם הבטן‪ ,‬עם אהבתם לפחמימות‬
‫ועם שנאתם לספורט‪ .‬בדיוק כמו שמקבלים ילדים ששונאים מתמטיקה או ילדים שיש להם נמשים‪.‬‬
‫ילדים שמנים אינם שונים מילדים אחרים‪ .‬יש להם אותם רגשות‪ ,‬אותם צרכים‪ ,‬אותם כאבים‪,‬‬
‫ואותן דילמות‪ .‬גם הם זקוקים לאישור ולהערכה‪ ,‬למבט מחזק ולאוזן קשבת‪ .‬הם רוצים שננהג בהם‬
‫בדיוק כמו שאנחנו נוהגים בילדים האחרים בבית ובמסגרות החברתיות האחרות‪ .‬ילדים שמנים לא‬
‫זקוקים שיבלשו אחרי האכילה שלהם‪ ,‬הם גם לא זקוקים לדיאטות ולתוכניות לירידה במשקל‪,‬‬
‫לעצות מלומדות ולתפריט אחר‪ .‬הם זכאים לאכול כמו שאר בני משפחתם ולהשתתף בפעילויות‬
‫כמו חבריהם‪ .‬תפקידנו בתור הורים ומחנכים לאפשר להם זאת‪ .‬נכון‪ ,‬לא נוכל להגן לחלוטין על‬
‫ילדים שמנים מפני הסביבה‪ .‬תמיד יהיו "חברים" שעולבים ו"מחנכים" שמפלים‪ .‬אבל כן אפשר‬
‫לדאוג שהבית יהיה מרחב שמעניק ביטחון‪ ,‬שקט ואמונה‪ ,‬מקום שבו הילד השמן יכול להרגיש‬
‫בנוחות עם הגוף שלו‪ ,‬מרחב המעניק הפוגה מהמבט השיפוטי והלשון המלגלגת‪ ,‬מקום שבו הוא‬
‫ימצא אוזן קשבת למצוקות שהוא חווה ביום־יום‪ .‬בית שבו הילד יראה את עצמו אחרת‪ ,‬שבו לא‬
‫מקדשים את הרזון כערך ולא נבהלים מהשומן‪.‬‬
‫לא שהמשקל יהפוך לסוגיה שולית בחיי היום־יום‪ .‬הילדים‪ ,‬גם הרזים וגם השמנים‪ ,‬עדיין יהיו‬
‫עסוקים בו כמו שאנחנו המבוגרים עסוקים בו‪ ,‬אבל אם הילדים השמנים יוכלו להתמקד בפעילויות‬
‫אחרות ובכישוריהם הוא יאבד ממרכזיותו‪ ,‬מעוקצו‪ ,‬ממשקלו החברתי‪ .‬כוחו המצמית — המגדיר‬
‫מלכתחילה את זהותם של הילדים ואת איכויותיהם‪" :‬קודם תרזי ואז תלכי לחוג שחייה" — יפחת‪.‬‬
‫אם בבית נדבר עליו‪ ,‬נדבר אותו‪ ,‬נרשה לו להיות הוא‪ ,‬המשקל יפסיק להיות הפיל שבחדר‪ .‬בדיוק‬
‫כמו שמדברים היום על הומואים או לסביות‪ .‬בדיוק כמו שמדברים על הפרעות קשב‪ .‬זה לא משהו‬
‫להתבייש בו‪ ,‬להסתתר מפניו‪.‬‬
‫אין אלו שינויים קלים‪ .‬כיום למשקל שלנו כבוגרים עדיין יש נוכחות רעילה בחיינו‪ ,‬ולפיכך גם‬
‫בחיי הילדים שלנו‪ .‬כל עוד סוגיה זו אינה פתורה אצלנו היא בוודאי תנהל אותנו מולם‪ .‬אם אנחנו‪,‬‬
‫ההורים‪ ,‬רזים‪ ,‬הילד ירגיש שאיננו מבינים אותו ואיננו מסוגלים לחלוק איתו את חוויותיו או‬
‫לחלופין הוא יחוש שגופו אינו תואם גוף בוגר נורמלי‪ .‬הוא ירגיש נבדל ושאין הוא עומד בציפיות‪.‬‬
‫האווירה הסובבת אותו‪ ,‬גם אם המילה שמן לא תיאמר במפורש‪ ,‬תתבע ממנו לרזות‪ ,‬לאכול פחות‪,‬‬
‫להתבייש בגופו‪.‬‬
‫אם אנחנו‪ ,‬ההורים‪ ,‬שמנים‪ ,‬נתנהל מתוך הרצון "להציל" את הילד מהסבל שחווינו ושאנחנו‬
‫חווים‪ .‬אבל מודל ההתנהגות של הילד יהיה שלילי ומבלבל‪ .‬הוא ייתבע להיות מה שאנחנו לא‬
‫הצלחנו להיות‪ ,‬מה שאנחנו לא מסוגלים להיות‪ .‬בסתר ליבו הוא י ֵדע שאנחנו רוצים בטובתו‪ ,‬אבל‬
‫הוא יתקשה לממש את משאלות ליבנו ולפתור את בעיית המשקל‪ .‬הוא ירגיש שהוא מאכזב אותנו‬
‫ואת עצמו‪ ,‬לא מפני שהוא אינו רוצה אלא מפני שהוא אינו יכול‪ .‬במקום לעזור לילד ולפתור את‬
‫מצוקותיו‪ ,‬נוריש לו את מצוקותינו אנו‪ .‬נוסיף סבל על הכאב‪.‬‬
‫תפיסת הגוף של הילד ותפיסת העצמי שלו כרוכות זו בזו‪ .‬כשהילד חווה ביקורת על גופו או על‬
‫משקלו הוא מרגיש שהביקורת היא על מי שהוא‪ .‬חוויה זו מעצבת את עולמו ומגדירה את זהותו‪.‬‬
‫ההערות על צורת גופו ומשקלו‪ ,‬התזכורות שבעצם אנחנו רק רוצים בטובתו ושאולי מספיק עם‬
‫הפסטה‪ ,‬האמירות הקבועות "את חייבת לתפוס את עצמך בידיים"‪ ,‬לא רק שאינן מועילות‪ ,‬אלא‬
‫הן מחזקות אצל הילדים השמנים את תחושת הכישלון ומבודדות אותם מחבריהם ומבני משפחתם‪.‬‬
‫אנחנו כהורים‪ ,‬אנחנו כמחנכים‪ ,‬חייבים להפנים שהילד לא בחר ולא בוחר להיות שמן‪ .‬הוא נולד‬
‫עם נטייה למשקל מסוים‪ ,‬והנטייה הזאת מתעצמת ככל שהוא מנסה לשנות אותה‪ .‬אם נבין שיש‬
‫ילדים בכל מיני משקלים‪ ,‬בכל מיני גדלים וצורות‪ ,‬ומשקל כמוהו כנטייה מינית‪ ,‬כגובה‪ ,‬גיל או‬
‫צבע עיניים‪ ,‬ההבנה הזאת תהיה גם מנת חלקו של הילד‪ ,‬והוא יוכל להתמודד עם מי שהוא ביתר‬
‫קלות‪ .‬בה בעת עלינו לשחרר את הילד מרגשי האשם‪ ,‬מהפחד ומהמחשבה הטורדנית שהוא פגום‬
‫וחייב תיקון‪ .‬ילד שגדל מתוך הערכה עצמית גבוהה יצליח להתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים‪.‬‬
‫את המציאות השמנופובית היום לא נצליח לשנות במחי כף‪ .‬דיקטטורת הרזון שרירה וקיימת‬
‫ושולטת ביד רמה באמונות ובנורמות החברתיות‪ .‬אבל אפשר גם אפשר לשנות את האופן שבו‬
‫אנחנו תופסים את המציאות הזאת‪ ,‬להבין שהיא מעוותת‪ .‬במקום להתאים את הילד לסד הרזון‪,‬‬
‫במקום להקריב את אכילתו‪ ,‬את אושרו ואת הנאתו לגחמותיה‪ ,‬נ ַקנה לו את הראייה הביקורתית‪,‬‬
‫ניתן לו נקודת מבט אחרת שבה נוכחת ההבנה שהמשקל לא קובע את ערכו‪ ,‬אינו מדד של כוח‬
‫רצון ובטח שאינו מנבא את יכולותיו ואת זכאותו לחיים מאושרים‪.‬‬
‫הבית עצמו אמור להיות אי של שפיות בתוך שיגעון הרזון‪ ,‬אי שבו לא מודדים את הגובה‬
‫בקערות המרק‪ ,‬לא סופרים פרוסות לחם‪ ,‬לא קוצבים ממתקים ולא מכריחים לאכול סלט; אי‬
‫שהכניסה אליו אסורה לכוהנות הרזיה ו"למומחי" דיאטה לילדים; מקום חף משיפוט ואשמה‪ ,‬שאינו‬
‫מחלק פרסים ועונשים בצורות "מאכלים" או מעניק מתנות על תיקון הגוף; בית שמביע אהבה‬
‫ושמחה ואינו קושר אותם לירידה במשקל; בית שאינו מדבר כל הזמן על כמה האוכל משמין וגם‬
‫אינו משבח אכילת פריכיות‪ .‬בית אוהב שבו הילדים חשים ראויים ומחובקים כמות שהם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק שני‪ :‬הורות שמנה‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫רק שלא יהיה לי ילד שמן‬
‫‪ ‬‬
‫"רק שלא יהיה לי ילד שמן" היא מחשבה המלווה הורים רבים‪ ,‬המשוכנעים שהאשמה והאחריות‬
‫על משקל הילד שלהם מוטלת עליהם‪.‬‬
‫למשקל יש השפעה מאגית על הדרך שבה הורים מגדלים את ילדיהם‪ .‬המשקל הוא חזות הכול‪.‬‬
‫הוא מדד לאושרו של הילד‪ ,‬לבריאותו ולחוכמתו‪ ,‬והוא מנבא את עתידו כאדם בוגר‪ .‬הוא מודיע‬
‫לעולם אילו הורים אנחנו‪ ,‬עד כמה אנחנו משקיעים בילד ומה מעמדנו החברתי‪ .‬משקל גבוה אצל‬
‫הילד נתפס כמום משפחתי‪ ,‬כחולשה משפחתית‪ ,‬ובעיקר כעדות לחוסר כוח רצון‪ ,‬לא רק של הילד‬
‫אלא גם של הוריו‪.‬‬
‫רגשות האשם‪ ,‬הכישלון והבושה מובילים את ההורים לחפש דרכי מילוט כדי לחלץ את הילד‬
‫מעבותות המשקל‪ ,‬כלומר להפוך אותו לרזה‪ .‬זוהי הצלה שהיא אסון מכיוון שהיא מכניסה את‬
‫הילד ואת הוריו למעגל הקסמים ההרסני של המשקל שממרר וימרר את חייהם מעתה ואילך‪ .‬וכך‬
‫במקום לשמוח באכילתו‪ ,‬ההורים מתבוננים בחרדה בכמויות שהוא מערים על צלחתו‪ .‬במקום לבשל‬
‫לו בשמחה‪ ,‬ההורים מבשלים בכעס ובמשורה‪ ,‬ובמקום לשאול אותו איך היה בבית הספר ומה‬
‫שלומו‪ ,‬שואלים אותו מה הוא אכל בבית הספר‪ .‬ככל שההורים נאבקים במשקל‪ ,‬כך הוא מקבל‬
‫ממדים דמוניים‪ .‬המשקל מסתיר את הילד‪ ,‬מרחיק את הילד‪ ,‬מוחק את הילד‪ .‬ההורים מתקשים‬
‫לגעת בו‪ ,‬לחייך אליו‪ ,‬לאהוב אותו‪ .‬הילד השמן הוא קודם כול שמן ורק אחר כך ילד‪.‬‬
‫המצב מחמיר כאשר ההורים עצמם נאבקים במשקל שלהם ונכשלים‪ .‬כאשר ההורים עצמם למודי‬
‫סבל דיאטטי ושבעי תלאות מזון‪ ,‬כשההורים עצמם גדלו מתוך מריבה מתמדת עם גופם‪ .‬ההורים‬
‫שעשו דיאטות‪ ,‬שרזו‪ ,‬השמינו וסבלו מתים מפחד שהילד יסבול כמותם‪ .‬הם רוצים לחסוך ממנו את‬
‫הצער שהיה מנת חלקם‪ ,‬חוששים שיחוש דחוי חברתית ויסבול מהצקות חבריו‪ ,‬דואגים לבריאותו‪,‬‬
‫ובעיקר מניחים מראש שחייו יהיו מלאי סבל‪ ,‬ומתוך כך מעבירים את אימתם מן המשקל ומן הסבל‬
‫שהוא מחולל אל הילד‪ ,‬ומכוננים את הקשר ההורי־ילדי סביב הימנעות מאכילה ואיסוריה‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ ,‬הילד מעתיק את מערכת היחסים הבעייתית של ההורים עם האוכל ועם הגוף‪ .‬הילד‪,‬‬
‫שבאופן טבעי מגלה את יכולות גופו‪ ,‬מתפעל מכוחו ומיכולותיו‪ ,‬שאוהב את איבריו ונהנה להסתכל‬
‫על דמותו במראה‪ ,‬לומד כבר בגיל צעיר שהגוף שלו מעציב את הוריו‪ ,‬מדאיג אותם ומאכזב אותם‪.‬‬
‫שהפעולה הבסיסית ביותר‪ ,‬הטבעית ביותר‪ ,‬החיונית ביותר — האכילה — נתפסת בעיני הסביבה‬
‫כמעשה רע‪ .‬גרוע מכך‪ ,‬הילד‪ ,‬שבהיותו רך בשנים לא מצליח להפריד בין הגוף שלו למי שהוא‪,‬‬
‫אינו מבין שהוא נולד עם הגוף "הלא נכון"‪ ,‬אלא מבין שהוא הילד "הלא נכון"‪ .‬הילד שמחויב‬
‫להצר‪ ,‬להקציע‪ ,‬להתאפק‪ ,‬כדי שגופו יהלום את תווי התקן החברתיים מבין שהוא לא מתאים‪.‬‬
‫היחסים הבריאים והטבעיים עם הגוף שאיתו נולד מתקלקלים והוא עוין את גופו‪ ,‬כועס עליו ושונא‬
‫אותו‪ .‬הוא שונא את עצמו‪ ,‬כועס על עצמו‪ .‬ילד סוג ב'‪.‬‬
‫הסביבה המשפחתית נשלטת על ידי שפת הדיאטה שעיקרה עיסוק בלתי פוסק במשקל‪,‬‬
‫בדיאטות‪ ,‬באיסורים ובהגבלות אכילה‪ ,‬בדיבור על איברים‪ ,‬צורות גוף‪ ,‬פעילות גופנית לצורך‬
‫הרזיה‪ .‬זוהי שפה צרת עין‪ ,‬רודה ומאשימה‪ ,‬עוקבת ומאימת )‪ .(Pudney et al., 2019‬שפת‬
‫הדיאטה מעצבת את התקשורת המילולית בין הילדים להוריהם‪ .‬היא משתיתה את הבעות הרגש‪,‬‬
‫החינוך‪ ,‬העברת המידע על אכילה "נכונה"‪ .‬זהו דיבור שמציב את ההורים בתפקיד "שוטרי חרש"‬
‫הבולשים אחר משוגותיהם של ילדיהם‪ .‬והילדים הרעבים הופכים בלית ברירה ל"גנבי מזון" וגופם‬
‫הופך עדות מתמדת לפשעיהם‪ .‬הבית הופך למקום ממשטר‪ ,‬אובססיבי ופרנואידי שאינו מסוגל‬
‫לספק ביטחון והגנה ומעודד הונאה עצמית‪ ,‬שקרים וסודות‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫יש לי שלושה ילדים שמנים‪ ,‬ואני מרגישה מאוד אשמה‪ .‬הורשתי להם גנים‪ ,‬בטח פישלתי גם‬
‫בחינוך‪ ,‬כמו שגם בעלי דאג ודואג לציין לי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫הייתה לבת שלי חברה שהייתה באה לאכול אצלנו‪ .‬האמא הייתה מביאה לה סלט מהבית והילדה‪,‬‬
‫אם היא כבר הייתה אוכלת משהו אחר‪ ,‬למשל אורז‪ ,‬היא הייתה מודדת את הכמות עם כוס חד‬
‫פעמית‪ .‬זוועה‪ .‬אז הייתי גאה שאני משחררת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אני מתבאסת שהורשתי לילדים את ההשמנה‪ .‬אני שמחה שהורשתי להם רק את זה במקום מחלות‬
‫אחרות‪ .‬סך הכול הם ילדים בריאים בלי שום הפרעה‪ .‬כשכולם מאובחנים מכאן עד הרצליה‪,‬‬
‫שלושתם על הסוס‪ .‬ואני מאוד מרוצה‪ .‬כמו שאני אומרת לבעלי‪" ,‬אנחנו מושלמים חוץ מהמשקל"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫לא תמיד אני מחברת בין רזון ליופי‪ .‬כל הזמן אני אומרת לבת שלי שהיא מהממת‪ ,‬אבל היא כן‬
‫רוצה לרדת במשקל‪ .‬היא שוקלת ‪ ,76-75‬אולי ‪ .78‬היא רוצה קצת לרדת‪ ,‬היא כזה במשחק‪ .‬אמרתי‬
‫לה‪" ,‬רונית‪ ,‬אל תעשי דיאטה‪ ,‬אל תעשי את הטעות שלי‪ ,‬תישארי ככה‪ ,‬תאמיני לי‪ ,‬את נראית‬
‫מעולה גם ככה"‪ .‬אבל אני כן אומרת לה‪" ,‬תשתדלי לא לעלות"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אני מפחדת‪ .‬אני מסתכלת‪ ,‬ובכל מבט אני מודדת אם הבן שלי שמן או לא‪ .‬אני מודדת גם את הבעל‬
‫שלי‪ ,‬את כולם‪ ,‬ברנטגן על השומן‪ .‬כל הזמן‪ ,‬כל הזמן‪ .‬כל פעם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫גאיה מאוד רזה‪ .‬רומי ממש שמנה‪ ,‬היא יותר שמנה ממני עכשיו‪ ,‬היא שמְנה בשנים האחרונות‪.‬‬
‫וסיוון בנויה מדהים‪ .‬היא גבוהה‪ ,‬היא בנויה גדול‪ ,‬אבל היא לא שמנה‪ .‬בעיניה‪ ,‬היא הכי שמנה‬
‫בעולם‪ .‬התחת שלה משתרע מהגלבוע ועד רמות יששכר‪ ,‬מבחינתה‪ .‬אבל היא נראית מדהים‪ .‬מאוד‬
 ‫מרשימה בהופעה שלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אני זוכרת שפעם אחת נעלבתי מאחות בטיפת חלב שאמרה שלבת שלי יש מבנה של טוסיק גדול‪.‬‬
‫עניתי שזה מאוד מעליב‪ ,‬והיא הסבירה שזו מחמאה‪ ,‬שטוסיק גדול זה יפה‪ .‬אבל זה כבר היה‬
‫מאוחר מדי‪ .‬כשהבת שלי הייתה בגן לכל ילד הייתה מדבקה על המגירה‪ .‬לבת שלי שמו מדבקה של‬
‫דובי‪ .‬אמרתי לגננת‪" ,‬לבת שלי את לא שמה דובי‪ ,‬הבת שלי דוגמנית־על‪ ,‬אני לא מסכימה שתהיה‬
‫לה מדבקה של דובי"‪ .‬אז היא החליפה לה את זה בברבי‪ .‬היא חשבה שאני צוחקת‪ ,‬אבל אני לא‬
‫צחקתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אם אני רואה היום ילד שמן אני בעיקר‪ ,‬קודם כול‪ ,‬רואה מצוקה‪ .‬אני לא חושבת שאמא שלו לא‬
‫טובה‪ ,‬אני חושבת שהיא לא יודעת לזהות את המצוקה‪ ,‬אולי היא לא מבינה שמדובר במצוקה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫כשהייתי עם הילדות שלי בחו"ל יצאנו איזה ערב לאכול באיזו מסעדה‪ ,‬ורומי ואני סיימנו מה שהיה‬
‫לנו בצלחת וגאיה לא סיימה‪ .‬המלצר בא ושאל אותה משהו‪ ,‬אז אמרתי לרומי‪" ,‬טוב‪ ,‬זה ברור‬
‫שאותנו הוא לא שואל"‪ .‬ואז חזרנו לחדר שלנו בצימר‪ ,‬והיא נורא כעסה עליי‪ .‬היא אמרה‪" ,‬אמא‪,‬‬
‫אני כבר שנה בלי החרא הזה‪ ,‬אל תתחילי עם זה עוד פעם"‪ .‬והרגשתי מה־זה רע‪ ,‬כי ידעתי שהיא‬
‫צודקת‪ ,‬וזה היה בשבילי כאפה‪ ,‬ממש‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אם את חושבת שלהיות שמן זה איום ונורא‪ ,‬אז מה את קונה ומכניסה את השוקולד הביתה? לי אין‬
‫לי בעיה עם שוקולד‪ ,‬אין לי בעיה עם גלידות‪ ,‬אין לי בעיה גם עם חטיפים‪ ,‬אבל ביום שישי חמי‬
‫קנה את הפפאיות המיובשות הזרחניות האלה‪ .‬אמרתי‪ ,‬עד פה! "אם הייתה פה כפית של ציאניד‬
‫היית נותן לבת שלך לבלוע? זה מה שאתה עושה כשאתה נותן לה לאכול את זה‪ .‬אין לי בעיה‬
‫שתאכל גלידה עכשיו‪ ,‬שתאכל שוקולד ועוד שוקולד‪ ,‬אבל לא את החרא הזה‪ .‬כאילו‪ ,‬יש גבול‪ ,‬וזה‬
‫הגבול"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫בעיני הסביבה הורה שמן מצטייר כהורה פחות טוב‪ .‬הוא חלש‪ ,‬הוא שמן‪ ,‬הוא ויתר על עצמו‪ ,‬והוא‬
‫יזניח גם את הילדים שלו‪ .‬ואם הילד שלו שמן‪ ,‬אז הנה ההוכחה‪ .‬הורה שמן זה להיות באובססיה‬
‫על הילד שלך‪ .‬זה מה שקרה אצלי בבית‪ .‬אמא שלי הייתה אמא שמנה‪ ,‬אז היא העבירה את‬
 ‫האובססיה אליי‪ ,‬והאובססיה הזאת עוברת בירושה‪ .‬בלי מילים‪ ,‬מספיק מבט‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫לבן שלי קניתי משקל ואמרתי לו שיישקל‪ .‬הוא היה יורד ממנו חיוור ואומר לי‪" ,‬אמא‪ ,‬את לא‬
‫מבינה כמה אני שוקל"‪ .‬ואז אני הייתי אומרת‪" ,‬העיקר שאתה נראה טוב"‪ .‬אני משתדלת‪ ,‬אבל אני‬
‫יודעת שלפעמים אני מעבירה מסרים כפולים‪ .‬אומרת לו מדי פעם‪ ,‬תשים לב‪ .‬הוא אומר‪" ,‬אני‬
‫יודע‪ ,‬את לא צריכה להגיד לי"‪ .‬למיכלי אני לא אומרת כלום‪ ,‬כלום‪ .‬אבל לפעמים אני אומרת לה‪,‬‬
‫"את נראית טוב‪ ,‬רזית"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫בגן הילדים לימדו אותן את המושג "צלחת מנצחת"‪ .‬איך אני יודעת שאני אוכלת בריא? כשיש‬
‫בצלחת שלי רבע ירקות‪ ,‬רבע חלבונים וחצי פחמימות‪ ,‬משהו כזה‪ .‬ואנחנו כהורים חולי שליטה‬
‫בענייני משקל ובריאות הכנסנו את זה לשיח בבית‪ ,‬וזה היה מסביב לארוחת ערב שתהיה צלחת‬
‫מנצחת ורק ממתק אחד ביום‪ .‬זה היה מאבק‪ ,‬כל הזמן‪ .‬אבל ממקום של אני עושה להן שירות טוב‪,‬‬
‫אני מחנכת אותן לאכילה בריאה‪ ,‬אני מלמדת אותן מה חשוב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫זה הכי הכי חצוף לעמוד מול הילד שלי שיש לו את הדבר שהכי קשה לי עם עצמי‪ .‬והוא סובל מזה‬
‫ואני רואה את זה ואני רואה את הסבל שלי משתקף בתוכו וכואב לי‪ .‬אבל הוא שק החבטות שלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אני חושבת שכמו שהמשקל שלי ניהל אותי הוא ניהל אותי גם מול הילדות שלי‪ .‬הילדות שלי‬
‫מספרות שהבית שלנו או נמצא בדיאטה ואז יש רק אוכל בריא ואסור ממתקים ואסור זה ואסור‬
‫זה‪ ,‬ואם הוא לא בדיאטה אז פורקים כל עול‪ ,‬כי לכי תדעי מתי תהיה הדיאטה הבאה‪ ,‬אז כדאי‬
‫לנצל את זה‪ .‬תמיד היו מאבקים‪ ,‬כמה ממתקים ואיזה ממתקים‪ ,‬מה מותר ומה אסור‪ ,‬וכן תאכלי‬
‫ואל תאכלי‪ .‬אני מעירה להן‪ ,‬אני ממשטרת אותן‪ .‬כמה הן ישימו בצלחת ואיזה אוכל הן תשמנה‬
‫ושתהיה להן צלחת מנצחת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫רויטל רזה‪ .‬היא די דומה לי במבנה הגוף שלה‪ ,‬היא רזה‪ ,‬ועוד עם הריטלין גם לא אוכלת‪ .‬ואז‬
‫יושבות לי שתי בנות ליד השולחן בבית‪ ,‬זאת לא נוגעת בשום דבר וזאת מוכנה לגמור את הצלחות‬
‫של כולם‪ ,‬ואני יושבת שם ושותקת‪ .‬אני לא יכולה להגיד לך שלא בא לי להעיר לשתיהן‪ .‬בא לי‬
‫להגיד‪" ,‬את לא קמה עד שאת לא אוכלת משהו"‪ ,‬ובא לי להגיד‪" ,‬די‪ ,‬אכלת מספיק"‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫בכיתה ו' הם למדו עם המורה למדעים על תזונה בריאה ועל הצלחת המנצחת‪ .‬בהפסקת עשר‬
‫המורה למדעים החצופה שלהם נכנסה לכיתה והתחילה לעבור בין התלמידים ולהגיד‪ ,‬זאת צלחת‬
‫מנצחת? זה בריא? זה לא ארוחת עשר! מה פתאום את אוכלת את זה? זה ממתקים‪ .‬והבת שלי‬
‫קמה‪ ,‬הפיצית הזאת‪ ,‬עוד לא הייתה בת ‪ ,12‬נעמדה ואמרה לה‪" ,‬המורה‪ ,‬תצאי לנו מהצלחת‬
‫בבקשה"‪ .‬ואני הייתי כל כך גאה‪ .‬וכל הילדים האחרים שמחו ואמרו למורה‪" ,‬די‪ ,‬גמרנו את‬
‫השיעור‪ ,‬תני לנו לאכול בשקט‪ ,‬אנחנו רוצים לאכול"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫תראי‪ ,‬אני לא הייתי הורה שמן‪ ,‬הייתי הורה מופרע‪ .‬לבן שלי אין שום בעיות‪ ,‬הוא כל כך קשוב‬
‫לגוף שלו וכל כך מחובר למה שהוא אוהב‪ ,‬והוא רזה והוא שומר על אותו משקל‪ .‬ואם אני אגיד לו‪,‬‬
‫בוא תאכל‪ ,‬הוא יגיד לי אני לא רעב‪ .‬תמיד אני אומר‪" ,‬מה‪ ,‬יש דבר כזה?" אני תמיד צוחק‪ ,‬איך‬
‫אתה יודע? והוא לא איבד את זה‪ .‬רני החליט בגיל תשע שהוא מפסיק לאכול ממתקים ועובר למים‪.‬‬
‫בגיל תשע‪ .‬הוא היה צ'אבי‪ ,‬וזה הפריע לו‪ .‬הוא היה הולך לבריכה עם חולצה‪ ,‬ואז הוא החליט‬
‫שהוא לוקח את עצמו לבד בידיים‪ ,‬הוא אף פעם לא דיבר על זה‪ .‬הוא החליט שכאילו הוא לא אוכל‬
‫יותר מדי ממתקים והוא הפסיק לשתות משקאות ממותקים‪ ,‬שאז הייתי מחזיק בבית‪ .‬ומאז לא‬
‫דיברנו על זה יותר‪ .‬זאת אומרת לא דיברנו על זה גם אז‪ .‬והיום הוא רזה דחליל‪ .‬הוא עוסק הרבה‬
‫בספורט‪ .‬הוא שמנופוב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫שקלתי את הילדות שלי כל הזמן‪ .‬והן גם נורא גבוהות‪ .‬רותי אולי טיפה פחות‪ ,‬אבל גם היא גבוהה‬
‫יחסית לכיתה שלה‪ .‬כל הזמן הן היו בחלק העליון של הטבלאות‪ .‬נגיד אם את שמה אותן‬
‫באחוזונים‪ ,‬אז הן היו ב‪ 120-‬גם במשקל וגם בגובה‪ ,‬כי הן גדולות‪ .‬זו הנטייה הטבעית שלהן‪ ,‬אבל‬
‫אני לא יכולתי לראות את זה‪ ,‬זה היה לי ממש כאב לב שהן שם‪ .‬זה נראה לי נורא ואיום שיש לי‬
‫ילדות כל כך גדולות‪ .‬כל הזמן חשבתי איך לצמצם אותן ואיך לקנות בגדים שהן ייראו יותר רזות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫דנה ראתה איך אני מתאמנת‪ ,‬איך אני אוכלת‪ ,‬איך אני לא אוכלת בעיקר‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬השפע‬
‫והמבחר תמיד היו בבית‪ .‬תמיד יש חמאה‪ ,‬תמיד יש שוקולד‪ ,‬אני גם לא הייתי אמא מאכילה‪ .‬זאת‬
‫אומרת‪ ,‬אני מאכילה כי אני אוהבת לבשל‪ ,‬אני לא מאכילה מהמקום של להאביס‪ .‬לא תאכל‪ ,‬תאכל‪,‬‬
‫תאכל‪ ,‬תאכל‪ ,‬או אל תאכל‪ ,‬אל תאכל‪ .‬מי שרעב אוכל‪ ,‬מי שלא רעב לא אוכל‪ ,‬מי שהשאיר‬
‫השאיר‪ ,‬מה שנזרק נזרק‪ .‬אצל דנה אני רואה בפירוש את השריטות‪ .‬תארי לך שהיינו בטיול בסן‬
‫פרנסיסקו‪ ,‬עשינו את כביש מספר ‪ ,1‬והיא ראתה איזה חתיכה ביוסמיטי פארק‪ .‬נערה עם שורטס‪,‬‬
‫עם מגפי בוקרים לבנים‪ ,‬כזאת אמריקאית כוסית‪ ,‬עם כובע בוקרים‪ ,‬עם הבטן בחוץ‪ .‬דנה לא הייתה‬
‫דבה‪ ,‬היא לא הייתה שמנה בכלל‪ ,‬אבל זה מה שהיא הרגישה‪ ,‬והיא התחילה לבכות‪ .‬היא לא‬
‫הפסיקה לבכות‪ .‬לא משנה כמה אמרתי לה שהיא נהדרת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫נראה לי שהבת שלי נשקלת בסתר‪ .‬יש לי משקל‪ ,‬יש לי שניים‪ .‬ברור לי שהזקתי לבת שלי‪ .‬אבל‬
‫אני מנסה לתקן‪ .‬יום אחד הקטנה שלי אמרה בזמן שלבשתי איזו שמלה‪" ,‬אמא‪ ,‬את יודעת‪ ,‬זה‬
‫מוציא לך תחת"‪ .‬והיא הייתה רק בת שש‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אני זוכרת שהבת שלי באה אליי בכיתה ו' עם דמעות בעיניים שהולכים להישקל‪ ,‬שהודיעו להם‪,‬‬
‫הם קיבלו פתק שהולכים להישקל בבית הספר‪ .‬למחרת כל הכיתה הייתה אמורה ללכת להישקל‬
‫והיא לא רוצה כי היא יודעת שהיא תשקול הכי הרבה מכל הבנות‪ ,‬כי היא הכי גבוהה והכי זה‪ .‬היא‬
‫לא שמנה‪ ,‬אבל היא גבוהה והיא גדולה‪ .‬כשאת עשרים סנטימטר יותר גבוהה משאר הבנות בכיתה‬
‫את תשקלי יותר‪ ,‬גם אם את לא שמנה יותר מהן‪ .‬והיא לא רצתה לעמוד בסיטואציה הזאת‪ .‬היא‬
‫הייתה כבר בסוף ו'‪ ,‬היא הייתה ‪ ,1.65‬היא שנאה את זה כל כך‪ ,‬והיא לא רצתה להיות בסיטואציה‬
‫הזאת‪ .‬ואני זוכרת ששם היה לי איזשהו סוויץ' במחשבה‪ .‬למה היא צריכה לעמוד בסיטואציה‬
‫המשפילה הזאת ולהישקל מול כל הכיתה? לקחתי אותה ליום חופש‪ ,‬וגם אמרתי למורה שאני לא‬
‫מוכנה שהיא תישקל‪ ,‬שאני חושבת שזו סיטואציה משפילה ומגעילה ושאין לה שום קשר לבריאות‪.‬‬
‫זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שאני לא מוכנה שדימוי הגוף של הבת שלי יהיה סביב המשקל‪.‬‬
‫שמחתי מאוד שהיה לי האומץ‪ .‬אני חושבת שזה עשה לי איזה סוויץ' בהורות ובמחשבה על מה אני‬
‫משדרת לילדות שלי‪ .‬אני יודעת שאני לא אוכל לגרום לשיח החברתי מסביבן להיות אחר‪ .‬אבל‬
‫כשהיא תעמוד עם החברות שלה שעסוקות כל הזמן ברזון‪ ,‬היא תוכל לאכול לידן גלידה בלי‬
‫לספור אותן‪ ,‬כי הן לא יחליטו מה ייכנס לגוף שלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫היינו עושים בחצר ניילון ומתגלשים על המים‪ .‬אמא שלי אמרה שהגעתי יותר רחוק מהדס ויסמין‬
‫הקטנות כי אני יותר שמנה‪ .‬אז היא לא אמרה שמנה‪ ,‬היא אמרה מילה אחרת‪ .‬אז אמרתי לה‬
‫שתגיד שהיא חושבת שאני שמנה‪ .‬כתבתי לעצמי ביומן‪ .‬זה היה מקרה יחיד שאני תפסתי אותה על‬
‫משהו חוץ מהפעם שהיא לא נתנה לי לאכול עוד שניצלים‪ ,‬כנראה באמת עברתי את הגבול‪ .‬היא‬
‫אמרה‪ ,‬תשאירי לאבא‪ ,‬אני לא יכולה לעשות כל היום שניצלים‪ ,‬אני עושה וזה לא נערם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫מיכל‬
‫הייתי צריכה להיות בתל אביב‪ ,‬והתפנו לי שעתיים‪ ,‬אז הלכתי לראות את הנכדה שלי‪ .‬הסבתא‬
‫השנייה הייתה במשמרת‪ ,‬ואיך שנכנסתי‪" :‬ראית איך היא רזתה? היא חולה כבר יומיים"‪ .‬אמרתי‬
‫לסבתא‪" ,‬באמא שלך‪ ,‬הילדה בת שנה וחצי‪ ,‬תגידו‪ ,‬אתם דפוקים?" זה יושב לה על חרדות של‬
‫הנכדה הגדולה‪ .‬היא דואגת לה ולוקחת אותה להליכות ועושה לה ספורט‪ ,‬ולא קונה לה נקניקיות‬
‫ומכינה לה אוכל בריא‪ .‬והילדה כבר לא רוצה ללכת לבריכה‪ ,‬היא לא רוצה ללבוש בגד ים‪ .‬זה קרה‬
‫אחרי שהיא רצתה ביקיני‪ ,‬ואמא שלה אמרה שלה זה לא מתאים‪ .‬ואז הכלה שלי מספרת לי‬
‫שהאחות בטיפת חלב אמרה שהבת שמנה ושצריך להיזהר איתה עם האוכל‪ ,‬אז הבן שלי חזר‬
‫הביתה‪ ,‬לקח את כל ה"דני" וזרק מהחלון‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אני חושבת שהרבה מאוד מההורות שלי נמצאת בערכים של צדק‪ ,‬אחריות‪ ,‬מחויבות‪ ,‬עזרה‬
‫הדדית‪ ,‬ואני מאוד מאוד גאה בזה‪ .‬בנושא של המשקל אני חושבת שהיחיד שניצל זה דווקא הבן‬
‫הקטן שלי‪ .‬אולי דפקתי אותו‪ ,‬אבל לא במשקל‪ .‬שמן הוא שמן‪ ,‬אבל אל"ף הוא באמת גבר; ובי"ת‪,‬‬
‫הייתי יותר זמינה לחיבוקים ולאהבות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אני לא הרגשתי אף פעם שהילדים שלי עם עודף משקל‪ .‬זה התחיל רק כשהם התבגרו‪ .‬בתמונות‬
‫של הילדים שלי הם באמת מלכי יופי‪ ,‬אחד אחד‪ ,‬יפהפיים‪ ,‬גם היום‪ .‬בעצם בבית שלושתם שמנים‪,‬‬
‫אז השפה השכיחה בבית היא שפה של ביקורת‪ .‬היא סמויה‪ ,‬אבל כל הזמן באוויר‪ .‬כולם נכנסים‬
‫לכולם לצלחת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫הילדים קלטו ממני‪ ,‬אין לי ספק בזה‪ .‬זה כל כך חזק אצלי‪ ,‬זה כל כך היה חולני אצלי‪ .‬היום אני כן‬
‫חושבת שאני במקום הרבה יותר בריא‪ ,‬אבל זה היה כל כך חולה‪ ,‬את לא יכולה להסתיר את זה‪.‬‬
‫הבת הקטנה שלי אומרת לי‪" ,‬אמא‪ ,‬אני אוכלת רק לָב ָן"‪ .‬כנראה היא שמעה שאמרתי שאני אוכלת‬
‫ירוק‪ .‬או נגיד הבת הגדולה שאוהבת להכין דברים‪ ,‬אז היא אומרת‪" ,‬אמא‪ ,‬את זה אל תטעמי כי זה‬
‫מלא שמן"‪ .‬הם יודעים שאני מטורפת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫תראי‪ ,‬אני לא יודעת אם אני כבר עושה לעצמי אידיאליזציה או שתמיד הייתי ככה‪ .‬הייתה תקופה‬
‫שהבת שלי הקטנה הייתה ממש מלאה‪ .‬אני שונאת את המילה הזאת‪ ,‬מלאה‪ .‬גועל נפש‪ .‬הייתה‬
‫שמנמונת‪ ,‬והיא אוהבת לאכול‪ ,‬כולם אצלי אוהבים לאכול‪ .‬כל כך הציקו לה במשפחה‪ ,‬וואי‪ ,‬זה‬
‫משהו לא נורמלי‪ .‬ואני שמרתי עליה ואמרתי לכולם‪" ,‬תעזבו אותה‪ ,‬היא תאכל מה שהיא רוצה‪.‬‬
‫תפסיקו"‪ .‬אבל שתי הסבתות אומרות‪" ,‬מה‪ ,‬את לא אומרת לה כלום? את לא מדברת איתה?" אז‬
‫הייתי שומרת על הילדה שלי שלא יעליבו אותה‪ .‬אבל ברור שזה היה מפריע לי שהיא שמנה‪.‬‬
‫שמנמנה‪ .‬עד שבאיזשהו שלב היא פשוט גבהה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אני לא יודעת מה לעשות מול זה הרבה פעמים‪ ,‬והלב שלי נשבר‪ ,‬אני לא יכולה להגיד לך שלא‪.‬‬
‫הלב שלי נשבר ובא לי ללכת להרוג את הילדות האלו והאימהות האלו שפוגעות בילדה שלי‪ .‬ואני‬
‫יודעת שהדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה לחזק את הבת שלי‪ .‬אני לא יכולה למנוע ממנה לקבל‬
‫הערות וגם לא להגיד לה‪" ,‬נו‪ ,‬אז תרוצי כולה שלושה קילומטר‪ .‬תרוצי קצת‪ ,‬תתאמצי קצת‪ ,‬ואולי‬
‫באמת לא תגיעי לתיכון שמנה‪ .‬בא לך להשתתף בזה‪ ,‬בא לך שהיא לא תעמוד מול תשעים הילדים‬
‫החדשים האלו בעוד חודשיים והיא תהיה הכי גדולה מכולם והכי גבוהה מכולם‪ .‬אני יודעת שתהיה‬
‫לה טראומה‪ ,‬ואני יודעת שהיא ילדה חזקה ויש לה גם מעמד חברתי חזק והיא תרכוש אותו מחדש‪,‬‬
‫אני יודעת את זה‪ .‬זה כואב כי הם מתביישים לדבר‪ ,‬כי אמא ואבא ישפטו אותם‪ .‬אז אני מנסה מאוד‬
‫לא לשפוט אותה על זה‪ .‬זה רק מה שאני יכולה‪ ,‬לא לשפוט אותה על זה‪ .‬וגם באמת להאמין בה‬
‫שהיא באמת ילדה חזקה‪ .‬אני חושבת שזה המזל שלה‪ ,‬שהיא ילדה נורא חזקה חברתית‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫אם היית שואלת את הילדים שלי הם היו אומרים שיש להם אמא עם הפרעות אכילה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫להעניק ולאהוב‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫התפתחות מערכת התנהגותית אצל תינוקות‪ ,‬המאפשרת התקשרות עם מטפליהם‪ ,‬היא מנגנון‬
‫הישרדות )‪ .(Bowlby & Ainsworth, 1992‬כאשר התינוק מתנסה בטיפול קשוב‪ ,‬כאשר הוא‬
‫בטוח בהיענותו של המטפל לצרכיו‪ ,‬כאשר הוא יכול לסמוך על נוכחותו ועידודו‪ ,‬הוא מפתח‬
‫ביטחון עצמי גבוה ותחושת ערך עצמי‪ ,‬שמלווים אותו בהתמודדויותיו במהלך החיים )מיקולינסר‬
‫וברנט‪ .(2005 ,‬אמצעי ההתקשרות הבסיסי ביותר בין ילדים להורים הוא אכילה והאכלה‪ .‬החל‬
‫בהנקה‪ ,‬דרך הזנה במזונות מוצקים ראשונים ועד לאכילה עצמאית‪ ,‬המזון משמש מסד לתקשורת‬
‫מילולית ורגשית בין ההורים לילדיהם‪.‬‬
‫לתינוקות ולילדים קטנים הערכת גוף בריאה‪ .‬לכל תינוק מנגנון רעב ושובע ייחודי לו‪ .‬לכל‬
‫תינוק מאכלים אהובים שלו‪ .‬יש תינוקות רעבים יותר ויש תינוקות רעבים פחות‪ ,‬יש תינוקות‬
‫שניזונים פעמים רבות ויש שניזונים פעמים מעטות‪ .‬בהינתן לילדים חופש בחירה ומגוון רחב של‬
‫מזונות‪ ,‬הם יצרכו באופן טבעי תזונה מאוזנת‪ .‬לכל ילד נקודת שיווי משקל ייחודית לו‪ .‬תקשורת‬
‫קולינרית בריאה צריכה להיות דו־כיוונית‪ .‬הילד מאותת על צרכיו‪ ,‬ועל ההורה לפרשם ולמלאם‪.‬‬
‫עם התבגרותם‪ ,‬בשל הסביבה החברתית וההתנהגות ההורית‪ ,‬מאבדים ילדים רבים את נקודת‬
‫האיזון הטבעית והבריאה‪ .‬התקשורת של ההורים עם הילדים משתבשת‪ ,‬הם מתקשים לפרש את‬
‫אותות הרעב של ילדיהם‪ ,‬מאלצים אותם לאכול אחרת ופוסלים את בחירותיהם‪.‬‬
‫כאשר אנחנו ההורים שבויים בשמנופוביה‪ ,‬כאשר אנחנו בעצמנו רבים עם משקלנו‪ ,‬כאשר אנחנו‬
‫מיוסרים באכילתנו‪ ,‬אנחנו מתקשים להקשיב לילד שלנו‪ ,‬לראות אותו ולהיענות לצרכיו‪.‬‬
‫ההתקשרות הקולינרית שהכרחית להקניית ביטחון‪ ,‬עצמאות ויחסים תקינים עם הגוף נפגמת‪.‬‬
‫כאשר האכילה של הילד נמצאת בפיקוח ונתונה לביקורת מתמדת שלנו הוא מתקשה להבין מתי‬
‫הוא רעב‪ ,‬מה הוא הכי רוצה באמת לאכול‪ ,‬מה טעים לו‪ ,‬מה ישביע אותו‪ .‬האכילה שלו מתנהלת‬
‫לא לפי צרכיו‪ ,‬אלא לפי הצרכים שלנו‪ .‬הפחדים שלנו‪ ,‬המגבלות שלנו‪ ,‬האמונות שלנו הם‬
‫שמנהלים את תאבונו ואת גופו‪ .‬הורים שלמדו לא להקשיב לגופם מאמנים את הילד לא להקשיב‬
‫לגופו‪ .‬אט אט הוא מאבד את היחס הבריא הטבעי לגופו‪ ,‬מתכחש לצרכיו הטבעיים ומתנתק‬
‫מהתחושות המולדות של רעב ושובע‪ .‬אלו פוגמים בביטחון העצמי‪ ,‬פוגעים בדימוי הגוף‪ ,‬ומגדילים‬
‫את הסיכוי להשמנה‪ ,‬לבעיות אכילה ולהפרעות אכילה‪.‬‬
‫כדי לאפשר לילד שלנו לשמר את הערכת הגוף הבריאה והטבעית שלו ולאפשר לו בחירות‬
‫בריאות‪ ,‬כדי שהילד שלנו ירגיש בבית במקום בטוח ומוגן בכל משקל או צורת גוף‪ ,‬עלינו לרפא‬
‫את מערכת היחסים שלנו עם הגוף שלנו‪ .‬אם נניח לחלומות ההרזיה שלנו הם לא יְי ַסרו את‬
‫חלומותיהם של ילדינו‪ .‬מאחר שחלומות אלו קשורים באמונות‪ ,‬בחוקים ובהתנהגויות לא‬
‫מציאותיים‪ ,‬פסולים ופוגעניים‪ ,‬לא קל להיות הורה שלא עוקב אחר מזונות ילדיו‪ ,‬לא מבקר את‬
‫צורת אכילתם‪ ,‬לא שולט על הכמות בצלחת ולא אוסר על מאכלים מסוימים‪ .‬לא קל להשתחרר‬
‫ממוסרות המשקל ולראות את הילד שלא דרך גודל הגוף‪.‬‬
‫כדי להפסיק להיאבק במשקל עלינו כהורים להפנים שאפילו אם כוונתנו טובה‪ ,‬הרי שתוצאותיה‬
‫מזיקות‪ .‬עלינו להכיר בשונות הטבעית הלגיטימית בין משקלי הגוף באוכלוסייה‪ .‬לא כולנו נועדנו‬
‫להיות רזים‪ .‬עלינו להבין שהניסיונות שלנו להרזות את הילדים משמינים אותם‪ ,‬שאין ביכולתנו‬
‫לשלוט באכילתם ובגופם של הילדים והעיסוק הביקורתי בהם מרחיק אותם מאיתנו‪ .‬תחת מכבש‬
‫הורי ביקורתי ושיפוטי הילדים נוטים להסתגר‪ ,‬להתבודד‪ ,‬להתנתק ולכעוס על עצמם‪ .‬סוגיות אלה‬
‫ראשיתן אולי באכילה‪ ,‬אבל בהמשך הן משפיעות על ההורות גם בתחומים אחרים‪.‬‬
‫אז בין הקשיים שלנו כהורים עם הגוף שלנו אל מול הקשיים של הילד השמן עם הגוף שלו עלינו‬
‫לחתור לעבר הורות שבה הילד יוכל לבוא ולספר לנו שקשה לו עם המשקל בבית הספר‪ ,‬שהילדים‬
‫צוחקים עליו‪ ,‬שהוא מתבייש לאכול סנדוויץ' לפני כולם‪ ,‬שהוא לא מעז להוריד את החולצה‬
‫בבריכה‪ ,‬שהוא "גונב" אוכל כי הוא מפחד שיכעסו עליו‪ ,‬שהוא לא יודע למה זה מגיע לו להיות‬
‫שמן‪ .‬זה אותו ילד שיצליח להבין שאנחנו ההורים לא מאשימים אותו‪ ,‬לא חושבים שהוא כישלון‪,‬‬
‫ובעיקר שהוא לא מאכזב אותנו‪ .‬זה אותו ילד שיראה שאנחנו מסוגלים לדבר איתו על הנושאים‬
‫המורכבים האלה‪ ,‬מסוגלים להתמודד עם האכזבות שלו‪ ,‬מכיוון שאנחנו עצמנו למדנו להתמודד עם‬
‫האכזבות שלנו ממשקל הגוף שלנו; שאנחנו הורים שמאפשרים לילדים שלנו ללכת בלי חולצה‬
‫בבית בלי להתבייש‪ ,‬שמאפשרים להם לאכול ולקחת עוד בלי לפחד; הורים שמציעים פתרונות‬
‫לקשיים חברתיים בלי להגיד "כדאי שתרדי במשקל"‪.‬‬
‫זאת הורות מאתגרת‪ .‬היא דורשת מאיתנו לא לשבח דוגמניות רזות‪ ,‬לא להשוות את הילד שלנו‬
‫לילד של השכנה וגם לא להאדיר כל אחד שירד כמה קילוגרמים במשקל‪ .‬זה גם דורש מאיתנו לא‬
‫לעמוד מול המראה ולבכות על הצמיג שנוצר לנו סביב הבטן או ליילל כמה אכלנו בארוחה‬
‫האחרונה ואיזה חסרי כוח רצון אנחנו‪ .‬עלינו לזכור שהילד שלנו מעתיק אותנו‪ ,‬מפנים את‬
‫ההתנהגויות שלנו ומייחס אותן לעצמו‪.‬‬
‫אנחנו יכולים לדאוג להכניס אוכל בריא ומגוון הביתה אבל גם חטיפים‪ .‬אנחנו יכולים לדאוג‬
‫לארוחות משפחתיות מסודרות ולנימוסים סביב השולחן‪ ,‬אבל הילד‪ ,‬ורק הוא‪ ,‬יכול לבחור אם הוא‬
‫יאכל‪ ,‬ממה הוא יאכל וכמה‪ .‬תפקידנו לאפשר את בניית האמון שלו בגופו‪ ,‬בהחלטותיו ובצרכיו‪.‬‬
‫האכילה העצמאית של הילד היא אבן היסוד להורות המצליחה‪ :‬להפריד בין הצרכים שלנו כהורים‪,‬‬
‫בין הפחדים שלנו‪ ,‬הרצונות שלנו ובין אלו של הילד שלנו‪ .‬הורות המתנהלת מתוך ראיית הילד‪,‬‬
‫צרכיו‪ ,‬כאביו ומגבלותיו‪ .‬הורות שמקשיבה לו‪ ,‬גם אם תאבונו‪ ,‬גופו והתנהגותו אינם תואמים את‬
‫האידיאלים הרזים של החברה‪ .‬אין זה אומר שנהפוך להורים המעודדים השמנה‪ .‬אין זה אומר‬
‫שנהפוך להורים המעודדים ממתקים או אכילה חסרת גבולות‪ .‬אבל זה אומר שנניח לחרדות‪,‬‬
‫שנרפה את השליטה ונפסיק למדוד את הצלחתנו כהורים בקילוגרמים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק שלישי‪ :‬שפת האכילה‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫פיצה זה משמין‬
‫‪ ‬‬
‫אנחנו רגילים להתייחס לאוכל כאל צורך פיזיולוגי‪ ,‬מושא תשוקה ומשאב כלכלי‪ ,‬אבל אוכל הוא‬
‫גם שפה‪ .‬באמצעות האוכל אנחנו מעבירים מידע ומסרים‪ ,‬משתפים ומשתתפים בחוויות ומביעים‬
‫רצונות‪ .‬האוכל הוא אמצעי תקשורת‪.‬‬
‫שפת האכילה היא בעלת שני פנים‪ :‬פן ציבורי‪ ,‬הכולל נורמות‪ ,‬טקסים‪ ,‬אמונות‪ ,‬חוקים‪,‬‬
‫פרסומות ואמצעי תקשורת; ופן פרטי‪ ,‬שעוסק ללא הרף בעיבוד ובדיבוב פנימי של המסרים‬
‫הקולינריים‪ .‬אם אכלנו‪ ,‬למשל‪ ,‬משולש פיצה מיד תצוץ מחשבה שתאמר לנו "פיצה זה משמין"‪,‬‬
‫ומחשבה זו תלד מחשבות נוספות‪" :‬איך אכלת פיצה?" "אסור לאכול פיצה"‪ .‬מהר מאוד אנחנו‬
‫מוצאים את עצמנו מסתבכים בתוך שרשרת המחשבות מאחר שהן משכנעות מאוד‪ .‬הן נדמות‬
‫צודקות ואמיתיות‪ ,‬הגיוניות ומוסריות‪ .‬הדיון איתן אוטומטי‪ .‬אם נחזור לרגע לשרשרת המחשבות‬
‫על הפיצה — "פיצה זה משמין"‪" ,‬למה אכלתי פיצה"‪" ,‬אסור לאכול פיצה" — אך הגיוני שהחוליה‬
‫הבאה בשרשרת היא "ממחר אפסיק עם פחמימות" או "טוב‪ ,‬נירשם בשבוע הבא למכון כושר"‪.‬‬
‫שפת האכילה מוליכה אותנו מן הפיצה אל האשמה‪ ,‬אל העונש‪ ,‬אל הסבל‪.‬‬
‫הפן הפרטי של שפת האכילה מנוהל מתוך אשמה ופחד ונע בין העתיד לעבר‪" .‬כשאהיה רזה‬
‫אלבש בגד ים"‪" ,‬כשהייתי רזה הייתי יפה"‪ .‬זוהי שפה שמספרת מעשיות‪ ,‬מייצרת אמונות‪ ,‬בוראת‬
‫מיתוסים‪ ,‬קובעת אמיתות וערכים‪ .‬השפה הזאת מסתובבת כקרוסלה ענקית‪ .‬רגע אחד אנחנו‬
‫מרגישים חכמים‪ ,‬יפים‪ ,‬מוכשרים‪ ,‬פופולריים ומצליחים‪ ,‬וברגע שלאחריו אנחנו "על הקרשים"‪,‬‬
‫מכוערים‪ ,‬דחויים — כישלון‪.‬‬
‫זוהי שפה רודנית‪ ,‬שפה מלאה בחוקים המכתיבים לנו איך להתייחס לאוכל‪ ,‬איך עלינו להתנהג‬
‫לידו‪ ,‬איך אנו אמורים להרגיש כלפיו ומה המשמעות שלו בחיינו‪ .‬היא שאומרת לנו מה לאכול‪,‬‬
‫כמה ומתי‪ ,‬ומסבירה לנו שאם לא הקשבנו לדבריה אנחנו "לא בסדר"‪ .‬זו שפה שאין בה חופש‬
‫בחירה אמיתי‪ ,‬שדוגלת בשליטה‪ ,‬בהפחדה‪ ,‬בהימנעות ובאיום‪ .‬זו שפה המתנהלת מתוך תכתיבים‬
‫חיצוניים‪ .‬היא מנוסחת בתקשורת‪ ,‬מתנהלת בין אנשים ומחלחלת ליחסים בין האדם לגופו‪.‬‬
‫שפת האכילה הדומיננטית היום‪ ,‬שמדברת במקומנו‪ ,‬שמדובבת את שפתנו‪ ,‬היא שפת הדיאטה‪,‬‬
‫שפת הרזון‪ ,‬שפת הבריאות )‪ .(weight talk‬זוהי שפה החוטאת ליכולת המולדת והאינטואיטיבית‬
‫שלנו כבני אדם‪ ,‬השוללת את היכולת לדעת מתי אנחנו רעבים ולְמה‪ ,‬מתי אנחנו שבעים וממה‪ .‬זו‬
‫שפה הגוזלת את חירות האכילה ואת חדוות האכילה‪ .‬זו שפה עם אוצר מילים המבוסס על‬
‫הגבלות‪ ,‬איומים וחרדות‪ ,‬על מותר‪ ,‬אסור‪ ,‬מסוכן‪ ,‬לא בריא‪ ,‬בריא‪ ,‬רק קצת‪ ,‬עצלנות‪ ,‬כוח רצון‪,‬‬
‫כן משמין‪ ,‬לא משמין‪ ,‬רק היום‪ ,‬אם כבר אז כבר‪ ,‬דל שומן‪ ,‬מופחת קלוריות )קלטר‪ .(2015 ,‬שפת‬
‫הדיאטה עשירה במשפטים שנשמעים הגיוניים‪ ,‬מציאותיים‪ ,‬מובנים מאליהם‪:‬‬
‫‪ ‬‬
‫▪ אם אתאפק עוד שעה‪ ,‬אוכל פחות במהלך היום‪.‬‬
‫▪ היום אני אוכל וממחר אשמור‪.‬‬
‫▪ אני חייבת לרדת במשקל‪.‬‬
‫▪ ארוחת בוקר היא הבסיס של היום‪.‬‬
‫▪ איזה אפס אני‪ ,‬שוב שברתי את הדיאטה‪.‬‬
‫▪ עד שלא ארד במשקל לא אלך לים‪.‬‬
‫▪ ראית איך היא רזתה?‬
‫▪ למה היא לא תופסת את עצמה בידיים?‬
‫▪ פיצה מסוכנת ומשמינה‪.‬‬
‫▪ רק חתיכה קטנה מהעוגה‪ ,‬אני בדיאטה‪.‬‬
‫▪ אם תהיי שמנה אף אחד לא ירצה אותך‪.‬‬
‫▪ נשברתי ואכלתי גלידה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫כולנו מדברים בשפה שכוננה קודים חברתיים המעודדים פלישה לצלחת של האחר כדי לברר מה‬
‫אכל‪ ,‬כמה ולמה‪ ,‬שמעירה על ממדי הגוף‪ ,‬שמתלוננת ללא הרף על "כמה אכלתי"‪" ,‬איך השמנתי"‬
‫ו"ממחר דיאטה"‪ .‬מי שלא שותף לדיבור הדיאטטי‪ ,‬מי שמבקש לא לשוחח בו‪ ,‬מוצא את עצמו בצד‪,‬‬
‫זר ומנוכר‪ .‬הסטטוס החברתי נקבע על פי תכיפות האכילה‪ ,‬סוגי המאכלים‪ ,‬כמותם וכמובן המשקל‪.‬‬
‫שפת הדיאטה מודדת ומעריכה את נתיניה לפי המשקל‪ :‬ככל שהוא יורד‪ ,‬הערך החברתי של בעליו‬
‫עולה‪ .‬שפת הדיאטה מנהלת את הלך הרוח שלנו‪ ,‬מכוננת את מעמדנו החברתי‪ ,‬קובעת היררכיות‬
‫במקום העבודה‪ ,‬מתקשרת בין בני הבית ומשפיעה על היכולת שלנו ליהנות מהקיום שהאכילה היא‬
‫חלק כל כך מרכזי בו‪.‬‬
‫שפת הדיאטה הובילה את רובנו למצב שבו האכילה שלנו‪ ,‬שאמורה להיות אינטואיטיבית‬
‫וטבעית‪ ,‬מנוהלת מתוך הפרעה‪ .‬אנחנו חברה בהפרעת אכילה‪ ,‬חברה שהשפה שלה לוקה בהפרעת‬
‫אכילה‪ .‬לרובנו יחסים יומיומיים כואבים עם הגוף‪ ,‬עם האכילה ועם האוכל‪ .‬אנחנו מדברים על‬
‫הסבל הזה ללא הרף‪ ,‬אבל עצם הדיבור‪ ,‬ששבוי במוסכמות דיאטטיות‪ ,‬רק מגביר את הסבל במקום‬
‫לבטלו‪ .‬או במילים אחרות‪ ,‬הפתרון שמציעה שפת הדיאטה לאכילתנו המיוסרת והחולה — לרזות —‬
‫הוא הבעיה‪.‬‬
‫כמעט כולנו מדברים בשפת הדיאטה‪ ,‬חלקה גלויה וחלקה נסתרת‪ .‬פעמים רבות היא מתחפשת‬
‫לשפה צדקנית‪" .‬ג'חנון? בשביל מה? תאמין לי‪ ,‬אתה לא רוצה את כל השומן הזה בבטן"‪" ,‬מי‬
‫שאוכל סופגנייה ייראה כמו סופגנייה"‪ .‬ופעמים רבות היא גלויה ואפילו בוטה‪" :‬אני מרשה רק‬
‫ממתק אחד ביום"‪.‬‬
‫השפה הזאת מדוברת בכל התחומים הציבוריים‪ .‬זו השפה שמשרד הבריאות משתמש בה כשהוא‬
‫מסביר לנו שהוא יודע מה אנחנו צריכים לאכול ומסמן מזונות בצבעי רמזור‪ ,‬אדום וירוק‪ .‬זו השפה‬
‫המדוברת בקופות החולים‪ ,‬שם שוקלים את החולים‪ ,‬מסבירים להם חדשות לבקרים מה עליהם‬
‫לאכול ונוזפים בהם על ממדי גופם‪ .‬זו שפה שמפטפטת את עצמה לדעת בתוכניות רדיו וטלוויזיה‬
‫מתוך גרונם של גורואים תורנים המרביצים בנו את תורתם־תזונתם‪ .‬זו השפה שמדקלמת במדורי‬
‫הפנאי שוב ושוב את אותם טיעונים איך לא להשמין במהלך החג ואיך לרזות אחריו‪ .‬זו השפה‬
‫שמצרפת למתכונים ערך קלורי‪ ,‬אחוזי שומן והבטחות "גם מרזה וגם טעים"‪ .‬היא שורצת בשיחות‬
‫הסלון‪ ,‬במספרה השכונתית‪ ,‬בחנויות הבגדים ובחתונות‪ .‬היא נוכחת בלידה ומלווה כהורה שלישי‬
‫את הילד בכל מעגלי החיים‪ .‬אנחנו קמים איתה ונרדמים איתה‪ .‬מספרים לה מה אכלנו‪ ,‬שומעים‬
‫ממנה שהגזמנו ומבטיחים לה שנשתפר‪ .‬היא סבה סביבנו כנחיל דבורים‪ ,‬עוקצת אותנו ללא הרף‬
‫ומונעת מאיתנו שקט ושלווה‪ .‬היא לא שותקת שפת הדיאטה‪ .‬אין שקט‪.‬‬
‫שפת הדיאטה אחראית לסבל רב‪ .‬היא מסבירה כמה היא צודקת ואם ננהג על פי הוראותיה נהיה‬
‫רזים‪ ,‬בריאים ומאושרים‪ .‬אנחנו‪ ,‬שמאמינים לה באמונה עיוורת‪ ,‬לא עוצרים לבדוק אם היא בכלל‬
‫עוזרת או מועילה‪ .‬היא נדמית כה טבעית ומציאותית‪ ,‬הרי כולם מדברים בה ובשבחה‪ ,‬עד שאנחנו‬
‫משוכנעים שכך דרכו של עולם; שצריך לפחד מאוכל‪ ,‬שמוכרחים לעשות הרבה ספורט כדי להיות‬
‫רזים‪ ,‬שחייבים לספור קלוריות‪ ,‬שחייבים להישקל‪ .‬אנחנו משוכנעים שאם נאכל‪ ,‬למשל‪ ,‬פיצה‬
‫נהיה שמנים ולא בריאים ושיהיה לנו אופי של פיצה‪ ,‬כלומר שנהיה אנשים חלשים וחסרי אחריות‪.‬‬
‫אנחנו משוכנעים שאם נאכל קוביית שוקולד אחת בהכרח נאכל חפיסה שלמה ואולי אפילו שתיים‪.‬‬
‫אנחנו רבים עם הפלאפל‪ ,‬מפחדים מחמאה‪ ,‬מאיימים על העוגה במאסר והגליה‪ .‬וכמובן במקרים‬
‫רבים מאוד אנחנו אוכלים דווקא את אותם מאכלים המקוטלגים "אסורים"‪ ,‬פחות משום שאנחנו‬
‫מתאווים אליהם ויותר משום שכוננו אותם כהתענגות נפלאה בנוראותה‪ .‬כשאנחנו מקשיבים לשפת‬
‫הדיאטה אנחנו נופלים תדיר להתקפי זלילה‪ ,‬מנהלים יחסים סאדו־מזוכיסטיים עם המזון ופוצעים‬
‫ומענים את גופנו ונפשנו‪.‬‬
‫שפת הדיאטה כה מושרשת ביום־יום עד שקשה לראות אותה‪ ,‬לבקר אותה‪ ,‬לערער עליה‪ ,‬לריב‬
‫איתה ולמרוד בה‪ .‬היא בלבלה את המקומות הכי אינטואיטיביים שלנו‪ ,‬גזלה מאיתנו את החופש‬
‫ואת מרחב הבחירה עד שהתחושה הכי טבעית — הרעב — והפעולה הכי בסיסית — האכילה — נעשו‬
‫זרות ומאיימות‪ .‬היא פוגמת במערכות היחסים בבית ובעבודה‪ ,‬מסכסכת בין חברים ובינינו לבין‬
‫עצמנו‪ ,‬שכן תכונותיה הדומיננטיות — השיפוטיות‪ ,‬האשמה ואי־שביעות הרצון — לא מצטמצמות‬
‫רק לאכילה‪ ,‬אלא זולגות בשקט ובעקביות לאופיינו‪ ,‬להתנהגותנו ולאורח חיינו‪.‬‬
 
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫מצאתי הסכם שכתבתי עם הבת שלי‪ .‬אין לי תאריך‪ ,‬אבל כתוב שם "אני לא אעיר לך יותר ואת‬
‫תצאי לי מהצלחת"‪ ,‬על החתום‪ ,‬אמא ושלומית‪ .‬עכשיו שלומית היא כמו ארבה בבית‪ ,‬היא יכולה‬
‫לחסל שלוש סלסילות של עגבניות שרי‪ ,‬היא יכולה לנקות לך את המקרר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫אין לי ילדים עם עודף משקל‪ .‬רובם משוחררים מזה‪ ,‬למרות שהשפה קיימת בבית‪ .‬סביב הארוחות‬
‫תמיד אומרים‪" ,‬וואי אכלנו יותר מדי‪ .‬מה עם הרעל הזה‪ ,‬מה עם החרא הזה‪ ,‬טעים החרא הזה"‪.‬‬
‫הילדים הקטנים שומעים את זה‪ ,‬הנכדים שומעים את זה‪ .‬זה לא בא ממני דווקא‪ .‬זה שם‪ ,‬כמו איזה‬
‫ריח של בושם שאף פעם לא מתפוגג‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫פתאום פאקמן מתחיל לבלוע הכול‪ 11 .‬בלילה‪ ...‬ואז לקחתי בוטנים ו"רביולי"‪ ,‬סוג של פיצוחים‬
‫כזה‪ .‬אחרי זה לקחתי צלחת ענקית עם מלא פתיתים‪ ,‬שמתי על זה גבינה צהובה‪ ,‬חיממתי‪ ...‬אכלתי‬
‫חטיף קליק‪ .‬כל זה קורה בלילה‪ ,‬בחצי שעה‪ ,‬כשאף אחד לא רואה‪ .‬ידעתי שזה לא טוב לי‪ .‬כי‬
‫להתפרק ככה זה לא טוב‪ .‬כי גם לא באמת נהנים מזה‪ .‬אבל אמרתי‪ ...‬בסדר‪ .‬לא להילחם בזה‬
‫עכשיו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫כולנו ככה ממוצעים‪ ,‬כולל אמא שלי‪ ,‬כולל אחותי‪ .‬אחותי עכשיו מאוד מאוד רזה‪ ,‬אבל אחותי‬
‫אוכלת רק קרקרים‪ .‬היא אוכלת קלקרים‪ ,‬לא קרקרים‪ .‬יש לה משטר מטורף של תזונה‪ ,‬לה ולבעל‬
‫שלה‪ .‬רק דברים מסוימים‪ ,‬דברים מסוימים לא נכנסים‪ .‬לאט לאט האוכל שלה נהיה מגעיל‪ .‬את‬
‫יודעת‪ ,‬פעם היינו בשלניות‪ ,‬נהנות מאוכל‪ .‬היום בארוחה אין סוכר‪ ,‬אין קמח‪ ,‬אין מלח‪ ,‬אין זה‪,‬‬
‫אין זה‪ ,‬אין זה‪ .‬אין אין אין‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נועם‬
‫אני לא כל כך אוהב ללכת למסעדות כי אז מתחיל הרעש בראש‪ .‬ההתלבטות‪ ,‬מה נזמין‪ ,‬אבל אתה‬
‫במסעדה‪ ,‬אז אולי כן תיהנה‪ ,‬ואולי לא תיהנה‪ .‬בחוץ אני אוכל את מה שמצפים שאני אוכל‪ ,‬ובבית‬
‫אני גונב את האוכל‪ .‬זו הקבלה נורא מצחיקה‪ ,‬אבל אני זוכר שאימצנו כלב לפני איזה חמש שנים‪.‬‬
‫המאלף אמר‪ ,‬אם הוא עושה קקי בבית‪ ,‬אל תצעקו עליו‪ ,‬כי הוא פשוט יעשה את זה במקום אחר‪.‬‬
‫ואז אני מתנדב לרחוץ כלים בסוף הארוחה‪ .‬ואז אני אוכל את תפוחי האדמה‪ ,‬האורז‪ ,‬השניצל‬
‫והעוגה שנשארו בצלחת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫היינו עם אבא במסעדה‪ .‬יש סלט פפאיה שאני ממש אוהב‪ ,‬וגם סלט עוף‪ ,‬כזה עוף קצוץ‪ ,‬ממש‬
‫טעים‪ .‬ואכלתי את זה‪ ,‬באמת כי רציתי‪ ,‬לא רציתי כל כך לדפוק פאד־תאי‪ ,‬באמת‪ .‬אני יודע שאחר‬
‫כך אני לא מרגיש טוב מזה‪ .‬אז‪ ...‬מה אבא שלי אומר לי? "יואב‪ ,‬כל הכבוד‪ .‬ראיתי איך הזמנת סלט‬
‫ולא הזמנת פאד־תאי"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫עם הבעל הראשון שלי אני זוכרת שהייתי אומרת לו‪ ,‬תשמור עליי שאני לא אוכל‪ .‬אז הוא לקח את‬
‫זה עד הסוף‪ ,‬הוא שמר עליי‪ .‬ובאחת הפעמים אכלתי תפוח‪ ,‬והוא אמר לי‪" ,‬אמרת שאת לא אוכלת‬
‫עכשיו עד הערב"‪ .‬הוא רץ אחריי ואני ברחתי‪ ,‬והוא הוציא לי את התפוח מהפה ולא בכוונה שרט‬
‫אותי ואמר‪" ,‬אמרת לי לשמור עלייך שלא תאכלי כלום"‪ .‬אני זוכרת שכאב לי הפה שבוע‪ .‬גם נניח‬
‫היינו מזמינים קינוח‪ ,‬ואני לא מזמינה‪ ,‬ואז אני רוצה לטעום‪ ,‬אז הוא לא נתן לי‪ ,‬זה היה מאוד‬
‫משפיל‪ .‬הוא היה אומר למלצרית‪" ,‬אל תיתני לה כפית"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫זה היה יכול להיות יום שאני פשוט מתפרק על סיר פסטה לבד‪ ,‬שאני מבשל ואחר כך אוכל ובוכה‪.‬‬
‫זה גם בדרך כלל בשעות שאמא שלי לא בבית‪ ,‬ואני בגדול לבד‪ .‬עם השנים זה נהפך לשעות יותר‬
‫מאוחרות‪ .‬או שאני כבר מחשב את זה מראש‪ ,‬אחרי בית ספר קונה ממתקים‪ ,‬קונה מנות חמות‪,‬‬
‫קונה ושם בתיק‪ .‬מגיע הביתה‪ ,‬מחביא את זה בחדר בתוך הארון‪ ,‬שיהיה לעת צרה‪ .‬ואז האוכל‬
‫מרגיש כמו גן עדן‪ .‬כל ביס‪ .‬מכל הסערה הזו פתאום יש שקט‪ ,‬פתאום יש מקום שלא שופטים‪,‬‬
‫פתאום יש מקום שמרגיש טוב‪ .‬שאני יכול להיות עם עצמי בשקט פתאום‪ .‬כאילו‪ ,‬שאין את כל‬
‫המלחמה הזו של כן אוכל‪ ,‬לא אוכל‪ ,‬מה אומרים לי‪ ,‬מציקים לי‪ .‬ואז אחרי זה בא הגיהינום‪ ,‬כן?‬
‫למה אכלת‪ ,‬למה זה‪ ,‬למה פה‪ .‬ברגע הראשון כל האכילה הזו בסתר‪ ,‬בשקט‪ ,‬הייתה גן עדן צרוף‪.‬‬
‫וברגע שאחרי זה‪ ,‬זה היה בית משוגעים של אשמה וכעס עצמי‪ .‬כל ההלקאה העצמית הקבועה‬
‫שבאה כאילו עם האוכל‪ .‬זה דיסוננס כזה‪ ,‬בא‪ ,‬הולך‪ ,‬בא‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אני קונה מלא מלבי‪ ,‬הם אוהבים מלבי‪ ,‬אני אציף אותם במלבי‪ .‬אז הבן שלי בא ואומר לי‪ ,‬גמרו את‬
‫כל המלבי‪ .‬מתחילות החקירות‪ :‬אז כמה היו? אני אכלתי אחד‪ ,‬הוא אכל אחד‪ ,‬אז מישהו פה משקר‪.‬‬
‫חוץ מפוליגרף בבית יש הכול‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫המקום הזה של‪ ...‬רגע לפני שאני אוכלת‪ ,‬לעצור שנייה‪ ,‬לחשוב משהו‪ ,‬לנסות אפילו שנייה לפני‬
‫בולמוס‪ ,‬עוד שנייה לפני שאני רוצה לאכול משהו‪ ,‬שנייה‪ ,‬אפילו לשנייה לעצור‪ .‬אם אפשר לדקה‪,‬‬
‫אם אפשר לשתיים‪ ,‬אבל מספיק שתהיה שם את השנייה‪ .‬המקום הזה שמותר לאכול הכול‪ ...‬מותר‬
‫לאכול הכול! הכול מותר לאכול! המקום הזה של להקשיב לעצמי‪ ,‬מה אני רוצה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫אני ממש קשובה‪ ,‬אני אוכלת מתוך קשיבות‪ .‬אם יש לי קרייב אני לא מנסה להילחם בו‪ .‬אם בא לי‬
‫לרדת על עוגה‪ ,‬אז עוגה‪ .‬עדיף לי עכשיו לרדת על עוגה ולא עוד חודש לעשות בולמוס שכבר‬
‫אלוהים לא זוכר שרציתי עוגה‪ .‬וכשאני אומרת לאנשים שאני אוכלת מה שבא לי הם לא מאמינים‬
‫לי‪ ,‬הם לא מאמינים לי‪ .‬ואני יודעת‪ ,‬אם מישהו היה אומר לי פעם‪" ,‬תאכלי מה שבא לך" הייתי‬
‫מתה מפחד‪ .‬זה לקח קרוב לעשר שנים‪ ,‬אבל זה מדהים‪ .‬זה מדהים‪ .‬וכמה טוב לי‪ ,‬לפעמים אני‬
‫אומרת לעצמי‪ ,‬כן‪ ,‬עכשיו אכלת יותר מדי‪ ,‬היית רעבה‪ ,‬לא היה לך זמן‪ ,‬אז אכלת‪ ,‬אז אכלת יותר‬
‫מדי‪ .‬עכשיו‪ ,‬יחד עם הידיעה החזקה הזו‪ ,‬והאמונה והתחושה שזה שלי‪ ,‬עדיין אני שומעת את‬
‫הדיבור הישן‪" ,‬טוב‪ ,‬אם חטאתי אז רק עד ‪ 12‬בלילה"‪ .‬או "כל השבוע היה מחורבן‪ ,‬אז מ‪1-‬‬
‫בחודש‪ ...‬מ‪ 1-‬בחודש אני אתחיל שוב"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫אני כבר לא אוכלת בהיחבא‪ .‬בתחילת הזוגיות הייתי אוכלת בלי שהבעל שלי יראה‪ .‬היום יש לי‬
‫כלל‪ :‬אני תמיד מדווחת לו‪ .‬וזה נורא נורא עוזר לי לשחרר את האשם‪ ,‬כי הבעל שלי אומר כזה‬
‫"יופי‪ ,‬אז אכלת"‪ .‬יום אחד אמרתי לו‪" ,‬אכלתי מלא ממתקים"‪ ,‬אז הוא אמר לי‪" ,‬מעולה‪ ,‬איזה יופי‪.‬‬
‫היה לך טעים? זה רק שוקולד"‪ .‬אין לו פחד מאוכל‪ ,‬אז הוא יכול להחזיק את זה שאוכל זה רק‬
‫אוכל‪ .‬לי יש פחד מאוכל‪ ,‬אז אני‪" :‬אוי‪ ,‬אכלתי קופסה שלמה של עוגיות"‪ .‬אז ישר‪" ,‬אוי הנה‪,‬‬
‫חוזרת להפרעת האכילה‪ ,‬חוזרים הבולמוסים והנה אני מאה קילו שוב"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אני לא מרשה להכניס אוכל לחדרים‪ ,‬זה חוק ברזל‪ .‬אני לא מרשה בסלון‪ ,‬למרות שהתחלתי לעגל‬
‫פינות וגם אני אוכלת שם לפעמים‪ .‬בהתחלה הרשיתי רק פופקורן לקולנוע‪ ,‬אחר כך פיצוחים‪,‬‬
‫אחר כך אבטיח שהבעל שלי מביא‪ .‬על הבעל שלי אני כועסת שהוא מלכלך‪ ,‬כאילו אם הוא אכל אז‬
‫אחר כך צריך שלא יהיה גרגר פופקורן‪ .‬ואני לא מאלה שמסודרים‪ ,‬אני לא רוצה שאריות‪ ,‬אני לא‬
‫אוהבת את זה‪ .‬אני אומרת להם שזה מביא נמלים‪ ,‬יש לי תירוצים כאלה‪ .‬הבת הגדולה שלי הייתה‬
‫אוכלת על אדן החלון כשהיינו בקומת קרקע‪ .‬היא הייתה יושבת על אדן החלון כדי לא לאכול‬
‫בסלון‪ .‬היא הייתה אוכלת‪ ,‬יושבת ורואה טלוויזיה מעבר לחלון והרשיתי לה‪ ,‬שם מותר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫הבת שלי רואה את זה‪ .‬כל הזמן‪ ,‬ברור‪ .‬אז אני יודעת להגיד שהיא רואה‪ .‬מה שהיא רואה זה אורח‬
‫חיים בריא עם אוכל מזין‪ ,‬היא רואה אמא שאוהבת את עצמה‪ ,‬שאוהבת את הגוף שלה‪ .‬היא רואה‬
‫אותי נהנית מהבטן שלי‪ ,‬אני כל הזמן עושה מסאז' בטן ושדיים‪ ,‬והיא רואה את זה לפעמים‪ ,‬אני‬
‫אומרת לה‪ .‬היא שמה עליי את הראש‪ ,‬ואני נותנת לה נשיקה ואומרת‪" ,‬איזו בטן‪ .‬ונכון היא נעימה‬
‫ונכון היא רכה?" אין שום ‪ .issue‬ה‪ issue-‬שיש היום זה באמת ה‪ issue-‬של הצורך הזה והלחץ‬
‫הזה שהיא תאכל אוכל מזין‪ ,‬שיהיו לה גם ירקות בתפריט‪ ,‬כי התזונה שלה היא תזונה מצומצמת‬
‫יחסית‪ ,‬והפחד שלי שאם עכשיו אני אשחרר את השליטה פה אז‪...‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫כל הזמן פחד‪ .‬כל הזמן מחשבות על האוכל‪ ,‬כן‪ ,‬לא‪ ,‬כן‪ ,‬לא‪ .‬כאילו לעמוד מול בופה וכל הזמן‬
‫להרגיש שיש עיניים עלייך‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫אני זוכרת את עצמי מתפללת לאלוהים‪ ,‬ממש ככה‪" ,‬בבקשה תעשה שלא תהיה לי בחילה‪ ,‬אני‬
‫מבטיחה לא לעשות עוד בולמוס‪ ,‬אני מבטיחה שאני לא אוכל יותר‪ ,‬אני מבטיחה לא לעשות את זה‬
‫שוב‪ ,‬רק בבקשה שלא תהיה לי בחילה"‪ .‬נורא נורא‪ .‬שוכבת ומתפללת‪ ,‬לא יכולה לזוז‪ .‬בת דודה‬
‫שלי תמיד‪ ,‬עד היום היא זוכרת לי את זה‪ ,‬בשנים שאכלתי הרבה יותר‪ ,‬כמויות מאוד גדולות‪ ,‬שכל‬
‫פעם שהייתי אוכלת הייתי רצה להישכב ולהרים רגליים‪ .‬לא יכולתי להכיל את זה‪ ,‬כן‪ ,‬ממש‪ .‬עד‬
‫היום היא מתפקעת מזה‪" :‬אין את‪ ,‬רק אוכלת רצה להישכב ולהרים רגליים"‪ .‬עכשיו זה מצחיק‪,‬‬
‫אבל זה לא היה מצחיק‪ ,‬את יודעת‪ .‬זה היה נורא‪ .‬ותחושות אשם והלקאה עצמית‪ .‬זה להיות‬
‫בתחתית הביוב‪ ,‬זה בחרא של עצמך‪ .‬זה מקום קשה מאוד‪ ,‬קשה מאוד‪ .‬ממש‪ .‬ממש‪ .‬שנאה עצמית‪,‬‬
‫תיעוב עצמי‪ ,‬ביקורת‪ ,‬השפלה‪ ...‬תחושה של כאילו אין סיכוי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫אותה אהבה שלא קיבלתי‪ ,‬רציתי לקבל אותה דרך האוכל‪ .‬אוכל לא יבגוד בי‪ ,‬לא ישפוט אותי‪,‬‬
‫יקבל אותי כמו שאני‪ .‬ומה שבסך הכול הייתי צריך זה לקבל את אותה האהבה במקום לחפש לה‬
‫תחליפים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫דפנה‬
‫נסענו להולנד‪ ,‬ויש לי עניין עם אוכל‪ ,‬אז אמרתי לבעלת הצימר שאנחנו באים מטיסה בלילה אם‬
‫היא יכולה לדאוג לנו שתהיה לנו ארוחת בוקר‪ ,‬כאילו אין בית קפה בהולנד‪ .‬היא אמרה‪" ,‬בטח‪ ,‬אני‬
‫אשים לכם גבינות ולחם וחלב לקפה"‪ ,‬ומילאה לנו את המקרר בגבינות‪ .‬הגבינות‪ ,‬הבעל שלי מת‬
‫על זה‪ .‬הוא התחיל לחתוך‪ ,‬ומתברר שגם הבת שלי‪ ,‬באיזשהו שלב הוא היה יושב על המחשב‬
‫ושולח אותה להביא לו‪ ,‬אז כל פעם שהוא שלח אותה היא הייתה אוכלת בדרך‪ .‬אמרתי לו באיזשהו‬
‫שלב‪" ,‬אתה רוצה — תקום‪ ,‬אתה משמין את הילדים"‪ .‬הוא לקח את זה לתשומת ליבו והפסיק‪.‬‬
‫ועכשיו במונדיאל הוא אוכל המון פיסטוקים‪ .‬ואז אמרתי לבן שלי‪" ,‬אתה לא חייב לאכול כמו אבא‪,‬‬
‫כל כך הרבה‪ ,‬תסתכל"‪ .‬הוא אמר לי‪" ,‬אמא‪ ,‬אני יודע‪ ,‬את לא צריכה להגיד לי‪ ,‬אני יודע לבד"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫האמירות האלו של אמא שלי‪" ,‬את תשמיני‪ ,‬תשמרי"‪ ,‬נכנסו לי לנשמה שאני לא בסדר שאני רוצה‬
‫את זה‪ ,‬אני לא בסדר שאני רוצה עוגה‪ ,‬זה לא בסדר שאני רוצה צ'יפס‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫הסיפור עם הלחמניות צרוב בי‪ .‬אני זוכרת שפעם חברה הזמינה אותי לישון אצלה ונסעתי אליה‪.‬‬
‫ואז אמא שלה‪ ,‬אני זוכרת כמה זה בייש אותי‪ ,‬אמרה למישהי בטלפון שהיא עשתה לנו פיצות‪,‬‬
‫הבת שלה הביאה חברה שכל הזמן אוכלת‪" .‬אני עושה לה עוד פיצה ועוד פיצה והיא רוצה עוד‬
‫ועוד"‪ .‬זה בכלל לא היה נכון‪ .‬אני זוכרת את התנועה "וואי וואי כמה היא אוכלת"‪ .‬אני זוכרת את‬
‫החוויה של האוכל כחוויה של בושה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫את רוב האוכל שלי אכלתי בהיחבא‪ ,‬לבד‪ .‬בבית ספר לא הייתי אוכלת בכלל‪ ,‬הייתי מתביישת‪ .‬שלא‬
‫יראו‪ ,‬שלא יגידו על השמנה שאוכלת‪ .‬בבית הייתי אוכלת‪ ,‬אבל גם הרבה פעמים בלי שיראו‪ .‬עד‬
‫היום אני לא רוצה שיראו שאני אוכלת‪ .‬אין סיכוי שאני אוציא סנדוויץ' ואני אוכל אותו ומישהו‬
‫יראה‪ ,‬לא יקרה לעולם‪ .‬אני מתביישת לאכול בחוץ לבד‪ .‬לא אלקק גלידה ברחוב‪ ,‬רק עם עוד‬
‫מישהו‪ .‬זה לא אני שאוכלת‪ ,‬אני רק טועמת‪ .‬עם הבן זוג שלי? אני יכולה‪ ,‬אני הכי אוהבת לצאת‬
‫לאכול איתו‪ ,‬זה הכי כיף‪.‬‬
‫אני מתביישת מאוד לאכול לבד‪ .‬מול אנשים אני לא אוכלת‪ .‬בחיים לא‪ .‬אני לא אלך לבית קפה‬
‫לבד‪ .‬אני לא אוציא משהו מהתיק ואוכל לבד‪ ,‬אין סיכוי בחיים‪ .‬או שאני אביא לכולם או שאני‬
‫פשוט לא אוכל‪ .‬לא יקרה שאני מוציאה איזה משהו ואוכלת‪ ,‬לא קיים‪ .‬אני לא מרגישה שהחברה‬
‫נותנת לי רשות לאכול‪ ,‬זה דפיקוּת‪ ,‬ברור שזה משהו מהילדות‪ ,‬אבל לא נעים לי לאכול‪ .‬איך אני‬
‫אוכלת‪ ,‬שמנה כמוני אוכלת‪ .‬את רוצה לאכול? אז איך את יכולה לרצות לאכול? יש אצלי הבחנה‬
‫מאוד מאוד משמעותית אם זה אצלי בבית והאוכל שלי או שזה של אחרים‪ .‬אם אנחנו מתארחים‬
‫באיזה מקום אני מרגישה מאוד לא נעים‪ .‬תמיד אני חושבת‪ ,‬הילדים שלי אוכלים הרבה‪ ,‬הבעל שלי‬
‫אוכל הרבה‪ ,‬אנחנו מכבידים‪ .‬קשה לארח אותנו‪ .‬אני כמעט לגמרי נמנעת מלהתארח‪ ,‬שונאת‪ .‬נכון‪.‬‬
‫אני כל הזמן בלחץ‪ .‬אם אנחנו מתארחים אני גם משגעת את הבעל שלי‪ ,‬את הילדים‪ .‬לכן אני פשוט‬
‫מעדיפה להימנע מזה‪ ,‬זה לא נעים לי‪ ,‬זה מביך אותי‪ .‬היחידה שאני כן אוהבת לאכול אצלה זו‬
‫אחותי‪ ,‬שם אני מרגישה נוח‪ .‬לא מסתכלת לאף אחד בצלחת‪ .‬אבל אני כל הזמן מרגישה‬
‫שמסתכלים לי‪ .‬אני לא אוהבת לאכול בעבודה‪ ,‬אני לא אוהבת לאכול באירועים שאני מכירה את‬
‫כולם‪ .‬ממש מרגישה לא נוח‪ ,‬זה לא כיף לי בכלל‪ .‬עושה לי הרבה מתח‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫כל הזמן הייתי בחוויה של אסור‪ ,‬אסור זה ואסור זה‪ ,‬זה משמין‪ ,‬זה רק קצת‪ ,‬זה לא‪ ,‬זה לא‪ ,‬זה‬
‫לא‪ .‬תמר עם אגוז‪ ,‬אסור כי זה עם שומן‪ ,‬אסור לחם‪ ,‬אסור אורז‪ ,‬אסור תפוח אדמה‪ ,‬אסור בצקים‪.‬‬
‫אכלתי‪ ,‬לא אכלתי את זה במשך השבוע ואכלתי המון בסוף שבוע‪ ,‬רק מוצרי חלב שהם לא מעל‬
‫חמישה אחוז‪ .‬גלידה לא‪ .‬מבחינתי לאכול מגנום‪ ,‬שאני מאוד אוהבת‪ ,‬זה הפשע החמור ביותר‬
‫שאפשר לבצע‪ .‬כל האוכל היה לא‪ .‬חוץ מירקות וחלבונים‪ .‬חלבונים אפשר לאכול כמה שרוצים‪.‬‬
‫דגים‪ ,‬בשר ועוף וירקות מותר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫אני מרגישה שאני מלכלכת על ההורים שלי‪ ,‬זה לא פייר‪ .‬תראי‪ ,‬אני ממש ממש מבינה‪ ,‬ממש ממש‬
‫ממש‪ .‬הם האמינו שהם עושים את מה שהם עושים כי זה הכי טוב לי או שזה מה שמניע אותם‬
‫מבפנים והם לא יכולים לשלוט בזה‪ .‬כשאכלתי תפוח אדמה מיד הם אמרו‪" ,‬מה‪ ,‬עוד אחד?" אני לא‬
‫הרגשתי שאני יכולה לאכול בכיף‪ .‬אף פעם‪ .‬אסור לי לאכול בגלל שאני שמנה‪ .‬כל פעם שאני‬
‫אוכלת אני מעצימה את זה שאני שמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אני קבעתי גבולות‪ ,‬אני לא חזקה בזה‪ .‬אני לא סומכת על עצמי‪ .‬הגבולות הם שמשמונה עד ‪ 12‬אני‬
‫לא נוגעת בכלום‪ .‬אני לא אוכלת‪ ,‬כן‪ .‬סוג של דיאטה‪ .‬כי אני מרגישה בלילה מצוין‪ ,‬אני לראשונה‬
‫הולכת לישון עם בטן ריקה‪ .‬בלי לחץ‪ ,‬יש לי יציאות מצוינות‪ ,‬אני מרגישה מעולה עם זה שאני לא‬
‫אוכלת בלילה‪ .‬ועם זה שאני לא פותחת את הבוקר עם משהו לאכול‪ ,‬אין לי צורך‪ ,‬כמעט חודשיים‪.‬‬
‫הנה למשל עכשיו אני רעבה‪ ,‬הבטן שלי קרקרה מאוד קשה לפני שעה בדיוק‪ .‬נורא התלבטתי אם‬
‫זה קשור לאישיות שלי‪ ,‬אם אני מספיק חשובה לעצמי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫יש נכדים סביב השולחן‪ ,‬וההורים שלהם מעירים להם כמו שאני הערתי לילדים שלי‪ .‬כמו גלגל‬
‫מסתובב כזה‪ .‬בסמוי ולפעמים גם בגלוי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫ההורים לא אמרו הרבה‪ ,‬הם שידרו בדרכים אחרות את אי־הנחת שלהם‪ .‬היה שלב שאבא הפסיק‬
‫לאכול איתנו‪ .‬הוא לא הסביר‪ .‬בארוחה המסכנה של שבת הוא הפסיק לשבת איתנו‪ .‬אני פירשתי‬
‫את זה שהוא לא אוהב לראות אותנו אוכלות‪ .‬אבא גם היה שמן‪ .‬אולי שיקפנו לו את עצמו? אמא‬
‫גם לא השתתפה בארוחה‪ .‬רוב הזמן היא ניקתה את החלונות‪ .‬הייתה תמיד אוכלת איזה משהו קטן‬
‫ואומרת‪ ,‬טוב‪ ,‬זה מספיק‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫היום אני אתחרע ומחר יום ירוק‪ ,‬יום חלבון‪ ,‬יום‪ ...‬והחיים שלי היו מחולקים לשבוע ושבת‪ :‬ראשון‬
‫עד חמישי הימנעות מוחלטת כמעט מהכול‪ ,‬אין פחמימות‪ ,‬ימים ירוקים‪ ,‬ימים חלבוניים; מיום‬
‫חמישי בערב כשהתחלתי כאילו לבשל לשבת אין גבול‪ .‬אי אפשר לרדת ככה במשקל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫את הבעל שלי הרגתי‪ .‬נכנסתי לו לצלחת‪ .‬חבל לך על הזמן מה הייתי עושה לו‪" .‬אתה לא יודע מה‬
‫יהיה‪ ,‬אתה תצטער על זה‪ .‬אם תמות זה החלק הטוב‪ ,‬כי אם לא תמות אתה לא יודע באיזה ייסורים‬
‫אתה תחיה"‪ .‬הוא נורא סבל‪ ,‬אני חושבת בדיעבד‪ ,‬אז הוא היה אומר לי‪" ,‬תעזבי אותי‪ ,‬תעזבי אותי‪,‬‬
‫תרדי ממני‪ ,‬צאי לי מהצלחת"‪ .‬אחותי הרבה יותר קיצונית ממני‪ .‬אחותי יושבת לבעלה בתוך‬
‫הווריד‪ ,‬כאילו היא מנקה לו את הכולסטרול וזורקת החוצה במקום סימוביל‪ .‬והוא רזה והוא‬
‫מטבולי‪ .‬אבל היא אומרת‪" ,‬הוא אוכל רק מה שאני מרשה לו מתי שאני מרשה לו‪ ,‬איך שאני מרשה‬
‫לו‪"...‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫באמת את כל הכישלונות שלי שמתי על היותי שמנה‪ .‬גם מה שלא היה באמת כישלון‪ .‬אף פעם לא‬
‫הייתי מספיק מרוצה מהתוצאות‪ .‬זה בגלל שאני שמנה‪ .‬ומה שקוראים בפסיכולוגיה אפקט הילה‪,‬‬
‫ישר הייתי מדביקה לזה עוד תכונות‪ ,‬אני לא רק שמנה‪ ,‬אני גם עצלנית‪ ,‬אני גם טיפשה‪ ,‬אני גם‬
‫חסרת כוח רצון‪ ,‬חסרת מוטיבציה וחסרת תקווה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫כל חיי‪ ,‬מגיל ‪ 12‬ועד לפני חודש‪ ,‬לא היה יום שלא נשקלתי‪ .‬נשקלתי באדיקות‪ .‬כמה אני שוקלת‪,‬‬
‫איך אני נראית‪ ,‬מה אני אוכלת‪ ,‬כמה אני אוכלת‪ ,‬אם זה כן נכון‪ ,‬אם זה כן בריא‪ ,‬אם זה לא בריא‪,‬‬
‫זה כן משמין‪ ,‬זה לא משמין‪ .‬המון אנרגיה הוצאתי על זה בימי חיי‪ ,‬אנרגיה וכסף‪ .‬בעיקר הרבה‬
‫שנאה עצמית‪ .‬כמה שנאה אפשר לשפוך על עצמך‪ .‬אנחנו מוצאים לעצמנו משהו כזה שקל לשנוא‪.‬‬
‫שאפשר לשים עליו את הכול‪ .‬אם אני אהיה רזה אז הכול יהיה טוב‪ .‬כאילו המילה "שומן" מאגדת‬
‫בתוכה את כל הסבל הקיומי‪ .‬ואז אני לא צריכה לפתור באמת לא את הדיכאון ולא את הקושי‪ .‬זה‬
‫כמו אליבי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫הייתי אומרת לו‪" ,‬תראה איך אתה משמין‪ .‬לא חבל על הבריאות? ומה איתי? ותעזוב אותי ותמות?‬
‫ותמות ותמות‪ ...‬תראה אצלנו במחלקה‪ ,‬אתה תמות"‪ .‬כל היום הייתי משתמשת בתמה הזו‪ ,‬את‬
‫יודעת‪ ,‬כאילו בכל ההפחדות‪ .‬הוא היה אומר לי‪" ,‬תעזבי אותי‪ ,‬אני מוכן לחיות עשר שנים פחות‪.‬‬
‫תעזבי אותי‪ ,‬תני לי ליהנות מהאוכל‪ ,‬זה מה שאני אוהב וזה מה שאני"‪ .‬מאוד הפריעה לי האכילה‬
‫שלו‪ .‬אני חושבת שמאוד העלבתי אותו‪ .‬רדיתי בעצמי ורדיתי בהם ורדיתי בכל העולם‪ .‬לא חשבתי‬
‫שאני מציקה לו‪ ,‬חשבתי שהוא צריך רודה עבדים‪ ,‬שהוא צריך מישהו שיגיד לו מה זה‪ ...‬פעם אמא‬
‫שלו‪ ,‬זיכרונה לברכה‪ ,‬אישה חמודה מאוד‪ ,‬הייתה אומרת לי‪" ,‬את צריכה לשמור עליו"‪ ,‬אז אמרתי‬
‫לה‪" ,‬תראי‪ ,‬אני שלחתי איתו לעבודה סנדוויצ'ים וגזר בצורה של דובונים וירקות בקופסאות‪ ,‬רק‬
‫שיאכל מסודר‪ ,‬עד שיום אחד אני נכנסת למשרד עשר דקות לפני שקבענו ואני שומעת אותו אומר‬
‫למזכירה שלו‪' ,‬תוציאי את העוגה לפני שאשתי מגיעה'"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אצל אמא שלי‪ ,‬אין לי מושג למה‪ ,‬לא יודעת מאיפה זה התחיל הכינוי — רעבתנית‪ .‬כל הזמן‬
‫חיפשתי מתוק‪ ,‬כל הזמן רציתי ממתקים‪ ,‬ואני זוכרת סיפור אחד קצת מביך‪ .‬היו אורחים‪ ,‬אני‬
‫ילדה קטנה אז‪ ,‬והיו פירות על השולחן‪ ,‬חיינו אז בצמצום‪ ,‬לא היה‪ ,‬כמו היום אצלי‪ ,‬ערימה של‬
‫פירות‪ .‬היה מה שצריך‪ ,‬אבל לא היה בשפע‪ .‬אז אני זוכרת שישבנו ליד השולחן‪ ,‬היו תפוחים‬
‫ופירות‪ ,‬ואני לקחתי תפוח ושמתי לידי‪ .‬ואמרתי‪" ,‬זה שלי"‪ .‬נורא כעסו עליי‪ ,‬נורא כעסו עליי‪,‬‬
‫כאילו קודם כול זה לא מכבד את האורחים‪ ,‬ומה זה שאני שומרת לעצמי אוכל‪ .‬אז קראו לי — את‬
‫רעבתנית‪ .‬רעבתנית‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫בכיתה ח'־ט' כבר חשבתי שאני שמנה‪ .‬אני זוכרת שהייתה לי חברה שיותר גדולה ממני בשנה‪ ,‬גם‬
‫ההורים שלנו היו חברים‪ .‬הייתי מאוד משתדלת נגיד בארבע אחר הצהריים לבוא איתה אליה‬
‫הביתה כי אמא שלה בארבע הייתה פותחת שולחן באמצע השבוע‪ .‬עושים קפה לכולם‪ ,‬היא הייתה‬
‫עושה סנדוויצ'ים קטנים חמודים עם מלפפונים‪ .‬בבית שלנו בארבע אחרי הצהריים לא היה אוכל‪.‬‬
‫אני לא זוכרת שם אוכל‪ .‬אני זוכרת שבגיל די צעיר הייתי גונבת ממתקים מהבית‪ .‬לא היה מי יודע‬
‫מה‪ ,‬אבל מה שהיה הייתי מוצאת דרך לדחוף לכיס‪ .‬זיכרון ממש מבאס‪ .‬את הממתקים שהייתי‬
‫לוקחת בדרך החוצה‪ ,‬ליד הדלת מבחוץ עמד פגז של טנק או משהו כזה‪ ,‬שהיו שמים שם מטריות‬
‫או לא יודעת מה‪ ,‬אז הייתי זורקת שם את העטיפות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אכלתי יותר מדי‪ ,‬אני כמו פו הדוב‪ ,‬הייתי אומרת כל הזמן‪ ,‬אני כמו פו הדוב‪ ,‬אחרי הכול אני‬
‫שוכבת על הגב‪ ,‬לא יכולה לזוז‪ .‬ישנתי‪ .‬גם עכשיו נגיד אם תהיה לי איזו התקפונת כזו שאני‬
‫אוכלת הרבה‪ ,‬אני לא יכולה לצאת מהבית‪ ,‬אני לא יכולה לזוז‪ ,‬אני כמו פו הדוב‪ .‬אני לא סובלת‬
‫את עצמי במצבים האלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אם אני ארזה יהיה לי הרבה יותר קל למצוא עבודה בתפיסה שלי‪ .‬אם ארזה אני אהיה כרטיס‬
‫ביקור של עצמי‪ .‬הייתי קוראת לעצמי פרה‪ .‬אני זוכרת שחברה פעם אמרה לי‪" ,‬אל תדברי ככה‬
‫ליד בעלך‪ ,‬אל תגידי לו דברים כאלה‪ .‬אל תגידי שאת נראית לא טוב לידו‪ ,‬תגידי לי‪ ,‬אל תגידי‬
‫לו"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫סבתא שלי הייתה עסוקה כל הזמן בלהכין אוכל‪ .‬לה זה היה מאוד חשוב‪ ,‬האוכל‪ .‬היא עבדה כמו‬
‫חמור‪ .‬והיה את הטקס הזה‪ ,‬היא הייתה אופה בחסד‪ ,‬והיינו באים והמשרפות היו עובדות‪ ,‬והיא‬
‫הייתה מגלגלת רוגלך ולשה‪ ,‬והייתה מאחסנת את זה‪ ,‬היו לה פחיות של ריבה‪ ,‬גדולות‪ .‬וכשהיה‬
‫נגמר כל הטררם הזה של האפייה היינו באות אחרי הצהריים‪ ,‬אני והאחיות שלי‪ ,‬והיינו שואלות‬
‫אותה‪" ,‬סבתא‪ ,‬אולי אפשר איזה רוגלך"‪ .‬והיא הייתה עושה פרצוף‪ ,‬כאילו ביקשנו שהיא תיתן לנו‬
‫אצבע‪ .‬היא נתנה לבני הדודים שלנו מהקיבוצים האחרים כי הם לא היו באים כל יום‪ ,‬הם היו‬
‫אורחים יותר חשובים‪ .‬ואז היא הייתה שמה לנו על צלוחית‪ ,‬אני זוכרת את הצלוחית הזאת‪ ,‬את‬
‫הרוגלך היותר מעפנים‪ ,‬עם הצורה העקומה בקצוות‪ ,‬שפחות הצליחו‪ .‬גם האחיות שלי זוכרות את‬
‫זה‪ .‬וזה מה שהיא הייתה מגישה לנו עם פרצוף חמוץ‪ ,‬וכשהיינו באות לאכול את זה היא הייתה‬
‫אומרת לנו "שמנות"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫בבית שררה הדיאטה‪ .‬זאת הייתה השפה‪ .‬אבל אוכל לא היה חסר‪ .‬החסכים היו בממתקים‪ .‬זה היה‬
‫מותרות‪ .‬אני נורא אוהבת ממתקים‪ .‬קראו לי קרמבו בבית‪ .‬כל פעם שהיו שולחים אותי לקנות לחם‪,‬‬
‫מהעודף הייתי קונה קרמבו‪ .‬תמיד את הגרושים הנותרים בזבזתי על ממתקים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫יסמין‬
‫פעם דיברו על אחריות באירוח‪ .‬אני אמרתי שהם ייקחו את האחריות על עצמם‪ ,‬אני מבשלת עם‬
‫שמנת‪ ,‬שבבית שלהם ישמרו‪ .‬אצלי האורחים יכולים לשמור‪ ,‬אבל אני לא מגישה דל קלוריות‪ .‬לגבי‬
‫הרגשות? הרבה רגשות אשמה‪ ,‬הרבה פחד‪ ,‬זאת אומרת פעם אחרי כל ביס יכולתי להישקל‪ .‬זאת‬
‫אומרת‪ ,‬אחרי כל ארוחה‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬טראח בום טראח בום‪ .‬כל הזמן אתה נשקל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫הכול התחיל מזה שאתה רוצה לרזות‪ ,‬זו מערכת שמזינה את עצמה בלי להזין‪ .‬מזינה ולא באוכל‪.‬‬
‫מזינה בחוקים‪ ,‬באסור ומותר‪ ,‬וכמובן שאסור‪ .‬הפחמימות זה הרעה החולה של האנושות מבחינתנו‪,‬‬
‫המופרעים‪ .‬עד היום אני אדבר עם אחותי אז היא תגיד לי‪" ,‬אני אוכלת מלא‪ ,‬אני אוכלת מלא‪ ,‬אני‬
‫אוכלת פטרוזיליה שעות"‪ .‬היא אומרת שהיא אוכלת כי זה טעים‪ .‬באמת‪ .‬פעם היא הייתה מבשלת‬
‫טוב מאוד‪ .‬פעם אחרונה שהייתי אצלה אמרתי‪ ,‬וואלה‪ ,‬קרה לה משהו באוכל‪ ,‬היא הפסיקה לשים‬
‫מלח‪ ,‬סוכר‪ ,‬האוכל נהיה תפל‪ .‬באמת אי אפשר לאכול‪ .‬היא התרגלה לזה‪ .‬תראי‪ ,‬אחותי אוכלת‬
‫מאוד בריא‪ .‬גם בקנדה היא לא התמסרה לכל הג'אנק פוד‪ ,‬תמיד ירקות‪ ,‬דגים‪ ,‬אוכל טרי בבית‪,‬‬
‫כמו שאוכלים פה‪ .‬כמו שאנחנו אוכלים בבית‪ ,‬ככה זה אצלה‪ ,‬חומוס‪ ,‬מג'דרות‪ ,‬אוכל בריא‪ .‬אבל‬
‫רוב הארוחות שלה מורכבות אך ורק מירקות‪ .‬זאת אומרת אין לחם בכלל‪ .‬יש אורז‪ .‬כף אורז‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫כשאני הולכת למסעדות אני לא אזמין קינוח‪ ,‬אבל אני אטעם‪ .‬אני אשכנע מישהו אחר להזמין‪.‬‬
‫תמיד שואלים אותי מה תרצי‪ ,‬ואני אומרת כפית‪ .‬כי אני עם הכפית לוקחת מהחברה‪ ,‬טועמת‬
‫משהו‪ .‬נוח לי עם זה‪ .‬דוגרי אני אגיד לך‪ ,‬נעים לי‪ .‬אני לא תוקעת‪ ,‬אני מרגישה שאני מסופקת‬
‫כשאני קמה‪ .‬זה גם עושה לי שמח שלא תקעתי‪ ,‬את יודעת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫היה שלב שהפסקתי לאכול ביצים‪ .‬לא יכולתי לאכול ביצים‪ .‬לא יכולתי להריח‪ .‬כולם היו אוכלים‬
‫ביצת עין‪ ,‬והריח הזה היה הורג אותי‪ .‬והתחננתי שאמא לא תיתן לי ביצים‪ ,‬התחננתי‪ .‬כנראה הגוף‬
‫שלי כבר לא היה צריך את זה‪ .‬לא אכלתי ביצים ‪ 300‬שנה‪ .‬לא הייתי שוטפת את הכלים עם‬
‫הביצים כי זה היה מעלה ריח של החלבון‪ .‬בהתחלה הכריחו אותי‪" :‬תגידי תודה שנותנים לך‪ .‬את‬
‫לא יודעת להעריך את זה‪ .‬את תגמרי את זה עד הסוף‪ ,‬ואם לא‪ ,‬את לא תקומי‪ .‬ואז תהיי‬
‫בומבמלה"‪ .‬ואחר כך ראו שאי אפשר‪ ,‬הייתי מקיאה אותן‪ ,‬הייתי ממש מקיאה אותן‪ .‬בלי להרגיש‪,‬‬
‫ממש‪ .‬זה לא עובר‪ ,‬זה נספג‪ ,‬נספג‪ ,‬נספג‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫כל אוכל חוץ מדגים וסלט שאני מכינה יש לי איתו קונפליקט‪ .‬כל מאכל מסיבות אחרות‪ .‬הרבה‬
‫פעמים אני מרגישה מין דיסוציאציה כמו בתקיפה מינית‪ ,‬כמו נפגעת תקיפה מינית‪ ,‬כשאני אוכלת‪.‬‬
‫כאילו אני משאירה את הגוף שלי ואת התודעה שלי במקום אחר‪ ,‬ואני אוכלת במנותק‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫אכילה קשובה‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫קשה ללמוד לדבר בשפת אכילה אחרת‪ ,‬בייחוד כאשר שפת הדיאטה טבועה בנו עמוק‪ ,‬ואם לא די‬
‫בזה היא גם שגורה בפי כול‪ .‬שפת הדיאטה היא שפה של ידיעה ושליטה‪ ,‬היא יודעת מה מותר ומה‬
‫אסור‪ ,‬מה טוב ומה רע‪ .‬חוקיה ברורים‪ ,‬הם מורים לנו מה עלינו לאכול‪ ,‬מתי וכמה‪ ,‬ומבהירים לנו‬
‫שניענש אם לא נציית להם‪ .‬היא מחילה עלינו בעלות‪ .‬לא אנו מדברים באמצעותה‪ ,‬אלא היא‬
‫מדברת אותנו‪ .‬אבל השפה הזאת חוטאת לטבעו של האדם ולצרכיו המולדים‪ ,‬היא פוסלת את‬
‫האינטואיציה‪ ,‬את האינסטינקט‪ ,‬את התענוג‪ ,‬את ההקשבה לגוף‪ ,‬ומחליפה אותם בכללים חברתיים‬
‫קשוחים ופנטזיות‪ .‬עם זאת‪ ,‬קשה להרפות ממנה‪ ,‬למרוד בה‪ ,‬לשנותה‪ .‬אנחנו משוכנעים שאם נניח‬
‫לה נאבד שליטה‪ ,‬נטבע במערבולת המזונות‪ ,‬נזלול מהבוקר עד הערב אוכל לא בריא ונשמין‪.‬‬
‫אנחנו מתקשים להבין שדווקא כאשר אנחנו מקשיבים לה ואוכלים לפיה‪ ,‬חיים מתוכה‪ ,‬כל הפחדים‬
‫שלנו מתממשים‪ .‬בעטייה אנחנו מרבים לאכול מעבר לצרכים שלנו‪ ,‬נופלים להתקפי זלילה‪ ,‬מרזים‬
‫ומשמינים‪ ,‬כי מי שמתנהל על פי שפת הדיאטה נמצא כמעט תמיד במגמת השמנה‪.‬‬
‫אכילה קשובה אינה דיאטה או כל תוכנית אכילה עם חוקים וכללים‪ .‬היא גם אינה דרך אחרת של‬
‫שליטה באכילה ואינה דרך המובילה בהכרח לירידת משקל‪ .‬היא עוסקת באיך אוכלים יותר מאשר‬
‫במה‪ .‬אכילה קשובה היא אכילה המאפשרת לכל החושים להיות מעורבים בתהליך האכילה‪ .‬היא‬
‫גמישה‪ ,‬משתנה ומושפעת ממגוון היבטים‪ ,‬ובהם בריאות‪ ,‬עלות‪ ,‬סיטואציה חברתית‪ ,‬מצב רגשי‪,‬‬
‫נוחות‪ ,‬השפעת הסביבה‪ ,‬טעם‪ ,‬איכות המזון‪ ,‬אמונות )צמחונות‪ ,‬כשרות(‪ ,‬סוג האוכל‪ ,‬מקום‪ ,‬זמן‪.‬‬
‫היא מאפשרת להיות נוכחים בזמן האכילה‪ .‬היא קוראת למודעות ולהשהיית השיפוט במהלך‬
‫האכילה‪.‬‬
‫אכילה קשובה מאמינה לגוף‪ .‬אין זה גוף סורר ומורה )ביטוי מקראי לילד שאינו שומע בקול‬
‫הוריו‪ ,‬אוכל ושותה יותר מדי ודינו מוות בסקילה( שיש לייסרו‪ ,‬להרעיבו ולהענישו‪ ,‬אלא גוף בעל‬
‫צרכים‪ .‬הגוף שלנו יודע אם הוא רעב‪ ,‬יודע לְמה הוא רעב‪ ,‬כמה הוא צריך לאכול ומתי הוא שבע‪.‬‬
‫אלא שאנו חונכנו לא להאמין לו‪ ,‬לא להקשיב לו‪ ,‬לא לבטוח בו‪ .‬החלפנו את האינטואיציה הבריאה‬
‫בשפה שפועלת באופן בוטה נגד צרכיו‪ ,‬בשפה שמבלבלת אותו וכופה עליו צורת אכילה שאינה‬
‫תואמת את טבעו‪.‬‬
‫איך חוזרים להקשיב לגוף? איך נלמד‪ ,‬אחרי ששנים אומַנו לא לבטוח במסריו‪ ,‬להאמין להם‬
‫שוב? באופן אירוני לומדים להקשיב קודם כול לשפת הדיאטה‪.‬‬
‫שפת הדיאטה תובעת אי־הקשבה לגוף‪ .‬היא מנציחה מערך מחשבות אוטומטי שלא מאפשר לנו‬
‫לראות את האופן שבו היא מתנסחת ומנהלת אותנו‪ .‬האכילה בשפת הדיאטה נעה ללא הרף בין‬
‫שליטה באכילה ובין אובדן שליטה עליה‪ .‬היא מאשימה‪ ,‬פוסלת ומשפילה‪ .‬היא תובעת מאיתנו‬
‫אכילה מכנית‪ ,‬שרירותית וצייתנית‪ .‬חוקיה‪ ,‬דימוייה וכלליה של שפת הדיאטה נדמים לנו כאוסף‬
‫עצום ואין־סופי של מחשבות‪ .‬נחיל זבובים טורדני שזמזומו מחריש אוזניים ומעופו מחשיך את‬
‫הדעת‪ .‬אנחנו לא שומעים דבר‪ ,‬לא רואים דבר‪ ,‬מלבד אסור‪ ,‬מותר‪ ,‬צריך‪ ,‬לא צריך‪ ,‬משמין‪ ,‬לא‬
‫משמין‪ .‬כדי לפזר את הנחיל חייבים להודות בקיומו‪ ,‬בנוכחותו הכוחנית‪ ,‬המאשימה השתלטנית‪.‬‬
‫כאשר נכיר בכוחה הרודני של שפת הדיאטה היא תתחיל להתפוגג‪ .‬האמירות "אסור בתכלית‬
‫האיסור לאכול בורקס"‪" ,‬מחר אוכל פחות כדי לאזן את היום"‪ ,‬תישמענה לפתע מגוחכות‪,‬‬
‫מרגיזות‪ ,‬מלאכותיות ושקריות‪ .‬עם התפוגגותה ההדרגתית של שפת הדיאטה‪ ,‬הגוף שלנו‬
‫שהושתק והוסה ידבר מחדש‪ ,‬יזמין אותנו לגלות אותו שוב‪ ,‬להקשיב לו‪ ,‬ליהנות ממנו‪.‬‬
‫הנה לדוגמה‪ ,‬האמירה הפופולרית "אסור לאכול פחמימות"‪ .‬כשאנחנו מקשיבים לה הדבר דומה‬
‫לאמירה "לא לחשוב על פיל ורוד"‪ .‬אנחנו כל הזמן עסוקים במציאת דרכים לעקוף את פיל‬
‫הפחמימות‪ .‬בסופרמרקט אנחנו נמנעים מדוכן הלחמים‪ ,‬מתרחקים מאזור הפסטות והאורז‪.‬‬
‫בארוחות אנחנו עסוקים בלייצר תחליפים משביעים וטעימים למה שאנחנו בעצם די אוהבים לאכול‪.‬‬
‫אבל הפחמימות לא נעלמות‪ .‬להפך‪ ,‬מקומן של הפחמימות בחיי היום־יום שלנו מתעצם‪ ,‬אנחנו‬
‫חושבים עליהן ללא הרף‪ ,‬עוסקים בהן באובססיביות‪ .‬ואם וכאשר אנו אוכלים פחמימות האכילה‬
‫נתפסת כגניבה ואנו מרגישים כגנבים‪ ,‬האכילה מתנהלת בהסתר ואנו מרגישים כפושעים‪ ,‬ולא פעם‬
‫אנחנו נופלים להתקפי זלילה ומיד מתייסרים בעטיים‪ .‬הפחמימות מתקבעות בתודעתנו כחטא‪,‬‬
‫"פשענו‪ ,‬עווינו‪ ,‬חטאנו בתפוח אדמה"‪.‬‬
‫אולם אם נכיר שהאמירה "אסור לאכול פחמימות" היא רק מחשבה )ולא חשוב אם היא צודקת‬
‫או לא( שמנהלת את האכילה שלנו באופן אוטומטי‪ ,‬נוכל לייצר מרחק ביננו לבינה‪ .‬המרחק יעניק‬
‫לנו את מרחב הבחירה אם להקשיב לה או להניח לה‪ ,‬להקשיב לה או להקשיב לגוף‪.‬‬
‫נסו להגיד בקול רם‪:‬‬
‫▪ אני חושבת שאסור לי לאכול פחמימות‪.‬‬
‫▪ יש לי מחשבה שאומרת שאסור לי לאכול פחמימות‪.‬‬
‫▪ אני רואה שיש לי מחשבה שאומרת שאסור לי לאכול פחמימות‪.‬‬
‫▪ אני שמה לב שאני רואה שיש לי מחשבה שאומרת שאסור לי לאכול פחמימות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫עד מהרה נשים לב שכוחו של האיסור פוחת‪ ,‬שקולו הרועם נחלש‪ ,‬שהאמונה בו מתגלה כבחירה‪,‬‬
‫כאפשרות‪ ,‬כהחלטה שלנו‪ .‬את מקומם של הקולות המצווים‪ ,‬האוסרים‪ ,‬המייסרים והמאיימים‬
‫יתפסו לאט לאט השקט‪ ,‬היכולת להקשיב לגוף ולבחור מה שהכי מדויק לנו‪ ,‬טעים לנו ומשביע‬
‫אותנו‪.‬‬
‫כשאנחנו מתמודדים עם מחשבות שפת הדיאטה מתגלים ֵשׁ יהָ המבעתים את הלילות וטורדים‬
‫את הימים במלוא כיעורם‪ .‬אלו שלוחשים באוזנינו ששמנים הם לא בריאים ועצלנים‪ ,‬שמי שאוכל‬
‫צ'יפס הוא חסר כוח רצון‪ ,‬ששוקולד הוא חטא‪ .‬לפתע נבין שלא אנחנו‪ ,‬לא אכילתנו ולא גופנו‬
‫אינם מפלצתיים וכעורים‪ ,‬אלא האמירות עצמן‪ .‬כשאנחנו מתמודדים עם מחשבות שפת הדיאטה‬
‫אנחנו מוותרים על הציפייה לתיקון‪ ,‬להרזיה‪ ,‬לחזרה לגוף הנעורים מפני שאנחנו מבינים שאנחנו‬
‫לא באמת מקולקלים‪ ,‬אלא פשוט אנושיים‪ .‬כאשר אנחנו מתמודדים עם מחשבות שפת הדיאטה‬
‫אנחנו מניחים למשקל‪ ,‬לפחד ממנו‪ ,‬לעיסוק בו‪ ,‬לקלוריות‪ .‬אנחנו נפרדים משפה שהעמיסה עלינו‬
‫שנאה עצמית ורגשות אשם‪ ,‬ולומדים להרגיש אחרת‪ ,‬לאכול מחדש‪ ,‬לשמוח‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק רביעי‪ :‬ארוחה משפחתית‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫נכנסים לי לצלחת‬
‫‪ ‬‬
‫תילי תילים של מילים נכתבו על חשיבותה של הארוחה המשפחתית‪ .‬הארוחה המשפחתית מכוננת‬
‫זמן ומקום להתכנסות‪ ,‬מייצרת סדר יום‪ ,‬מאפשרת לחבריה לשוחח‪ ,‬להחליף ולסכם רשמים‪ ,‬היא‬
‫סביבת למידה וחינוך והיא מקנה הרגשה של לכידות ושותפות משפחתית‪ .‬עם זאת‪ ,‬במאה העשרים‬
‫ואחת לבשה הארוחה המשפחתית פנים חדשות שלא בהכרח מחמיאות לה ולעיתים אף מבטלות את‬
‫יתרונותיה‪ .‬קצב החיים‪ ,‬האכילה בחוץ‪ ,‬השתנות אופייה של המשפחה וקשיים אובייקטיביים‬
‫וסובייקטיביים להשקיע בתבשילים ומאכלים‪ ,‬שאפיינו את "המטבח של פעם"‪ ,‬משנים את אופייה‪.‬‬
‫אל אלה אפשר להוסיף את אופנת הבריאותנות שהשתלטה על השיח הקולינרי‪ ,‬הקצינה את‬
‫העיסוק במזון ובמרכיביו‪ ,‬העניקה לו תפקיד רפואי ושללה ממנו את ההנאה‪ ,‬את הפשטות ואת‬
‫השמחה‪.‬‬
‫בבתים רבים הארוחה המשפחתית הפכה מפעילות מזינה נפשית ורגשית למרחב מלא בסייגים‪,‬‬
‫בכללים‪ ,‬בחוקים ובאיסורים‪ ,‬ההופכים את האכילה לאירוע מלחיץ‪ ,‬מכאיב וטראומטי‪ .‬המאכלים‬
‫המסורתיים וההרגלים הקבועים המקדשים את מרחב הארוחה השתנו‪ ,‬ואת מקומם תופס ערב רב‬
‫של אופנות אכילה משתנות‪ ,‬כמו צמחונות‪ ,‬טבעונות‪ ,‬מזון מהיר‪ ,‬דיאטה קטוגנית‪ ,‬מזון אורגני‪,‬‬
‫פלאו‪ .‬אלו הופכים את האכילה למקום שבו הזהות האינדיבידואלית מתנגשת תדיר עם המכנה‬
‫המשותף המשפחתי‪.‬‬
‫מבין שלל מנהגי האכילה וצורותיה‪ ,‬הדומיננטית ביותר היא שפת הדיאטה‪ .‬השפה שבה סופרים‬
‫קלוריות‪ ,‬מחוקקים חוקים גלויים וסמויים של מותר אסור‪ ,‬בריא לא בריא‪ ,‬משמין לא משמין‪,‬‬
‫צריך לא צריך‪ ,‬בלי סוכר‪ ,‬בלי גלוטן‪ ,‬בלי פחמימות‪ ,‬ועוד ועוד‪ .‬השפה הזאת מְשַווה לארוחה‬
‫המשפחתית אופי עוין‪ ,‬פולשני‪ ,‬ביקורתי‪ ,‬ממשטר ומאשים‪ .‬היא הופכת את הארוחה לבית משפט‪,‬‬
‫שבו כל אחד נכנס לצלחתו של האחר‪ .‬היא שוללת את פרטיות הסועדים‪ ,‬את עצמאותם ואת‬
‫תחושת עצמיותם‪ .‬שאלות תמימות סביב השולחן‪ ,‬כגון "כמה אכלת?" "אתה בטוח שאתה צריך את‬
‫זה?" "אתה לא יכול להתאפק?" "בשביל מה?" "לא אכלת מספיק ירקות?" "עכשיו קורנפלקס?"‬
‫הן בעלות פוטנציאל הרסני‪.‬‬
‫הפיקוח הקולינרי בזמן הארוחה כה מושרש ב‪ DNA-‬של השפה שלנו עד שהוא נתפס כצודק‪,‬‬
‫טבעי והכרחי‪ .‬אולם זהו פיקוח המבוסס על היררכיות וכוח‪ ,‬המאשר שימוש באלימות בשם‬
‫"החינוך" ו"הבריאות"‪ .‬בייחוד בולט הדבר כאשר מסבים לשולחן "רזים" ו"שמנים"‪ .‬ה"רזים" הם‬
‫תמיד בעמדה הצודקת‪ ,‬שמאפשרת להם לבקר את ה"שמנים"‪ ,‬לבדוק אותם‪ ,‬לעקוב אחריהם‪,‬‬
‫להעיר להם ולביישם בשם טובתם האישית‪.‬‬
‫שפת הדיאטה חותרת תחת מהות הארוחה המשפחתית‪ ,‬המבקשת לייצר מקום של ביטחון‬
‫והכלה‪ ,‬והופכת אותה למקום אלים ופוגעני‪ .‬השולחן הופך לשדה קרב‪ ,‬למקום שבו חירותו של‬
‫הפרט נשללת ואפשרויות הבחירה שלו מצטמצמות‪ ,‬ועימן ההקשבה לגוף‪ ,‬ההנאה מהמזון ובעיקר‬
‫הביטחון שהמשפחה אמורה לספק‪ .‬במקום תקשורת והתקשרות דרך מזון‪ ,‬הארוחה משרה על‬
‫חבריה התנתקות ובדידות‪.‬‬
‫אנשים שמנים וילדים שמנים‪ ,‬שנתונים למבט המבקר והמצמית של החברה‪ ,‬יודעים שגם בבית‬
‫הם נתונים למרותו של אותו מבט‪ .‬מה הפלא שהם רוצים לאכול לבד? בתוכם פנימה הם מרגישים‪,‬‬
‫שנעשה להם עוול‪ ,‬שלא מכירים בהם‪ ,‬באחריותם‪ ,‬בעצמאותם ביכולותיהם‪ .‬הם ממורמרים כי הם‬
‫מרגישים שקופים‪ ,‬נתונים למבט שאינו רואה אותם אלא את אכילתם ואת משקלם‪ .‬בארוחה‬
‫המשפחתית קשה להתנגד לאוטוריטת הרזון כי דובריה וסוכניה רוצים בטובת הסועדים‪ .‬הילדים‬
‫בעיקר נמצאים במלכוד‪ .‬ההורים הם שמספקים את האוכל ומזינים את בני המשפחה‪ .‬המזון הוא‬
‫באחריותם ובבעלותם‪ .‬בעלי המזון הם בעלי הדעה‪ ,‬ואם הילדים מרגישים מותקפים הם אינם‬
‫יכולים לבטא את קשייהם מבלי שירגישו שהם כפויי טובה‪.‬‬
‫שפת הדיאטה ליד השולחן היא שפה מבוֹדדת‪ ,‬מרחיקה ומכאיבה‪ .‬היא תובעת מנמעניה מאמצי‬
‫הרזיה‪ ,‬הימנעויות‪ ,‬ציות‪ ,‬התאפקות‪ ,‬ומן הצד האחר מאלצת אותם למצוא פיצוי רגשי במזון שהיא‬
‫שוללת מהם‪ .‬בשני המקרים האכילה‪ ,‬ההשמנה ורגשות הכעס‪ ,‬הכאב והבדידות יזינו אלו את אלו‪.‬‬
‫דבר דומה מתרחש לא רק ביחסים בין הורים לילדים אלא גם בין בני הזוג‪ ,‬כאשר האחד נכנס‬
‫לצלחתו של רעהו‪ .‬הארוחה המשפחתית הופכת לאירוע מייסר שבמהלכו השמנים עסוקים במגננה‬
‫ובהישרדות‪ .‬הם מרגישים חשופים ובודדים במקום שבו הם אמורים לחוש בטוחים וקרובים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫ארוחה משפחתית בבית? הרבה פעמים זה היה נגמר בזה שאני קם והולך לחדר כי היו מעירים לי‬
‫הערה שמעצבנת אותי או שגורמת לי להתנתק‪ .‬זה גרם לי להרגיש שהארוחה היא לא באמת‬
‫משפחה‪ ,‬כאילו ההורים שלי צריכים לסמן וי‪ .‬אני תמיד הרגשתי מנותק מהם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫ארוחות ערב משפחתיות היו בחדר האוכל‪ .‬ושמחתי שאוכלים בחדר האוכל כי אז יכולתי לאכול את‬
‫הקוטג' ואת הלחם‪ .‬היו מעירים על פרוסות לחם‪ ,‬על כמה פרוסות לחם‪ ,‬אבל לא בהערות אישיות‪,‬‬
‫אלא היו מראים לי שהם לוקחים מעט‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נעם‬
‫נגיד‪ ,‬אנחנו הולכים למסעדה‪ .‬היו מצפים ממני שלא אזמין המבורגר וצ'יפס‪ ,‬אבל בסוף הייתי‬
‫מזמין המבורגר וצ'יפס וכולם הסתכלו לי בצלחת ועשו פרצופים מלאי ביקורת‪" :‬למה שלא תזמין‬
‫חזה עוף?" "אולי במקום הצ'יפס תיקח סלט?" זה לא עזר‪ .‬כל הדברים שכל הזמן אמרו לי לא‬
‫לאכול‪ ,‬אכלתי אותם בדרכים אחרות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫היינו יושבים כל המשפחה סביב השולחן והייתי נגיד מתלבט אם לקחת עוד מהקוטג'‪ ,‬הם‬
‫מסתכלים‪ ,‬לא נעים סביב השולחן‪ .‬נגיד‪ ,‬אנחנו אצל סבתא שלי‪ ,‬אז זו משפחה שכולם שם עם‬
‫בעיות אוכל‪ .‬כולם‪ .‬אחד בהרעבה קיצונית‪ ,‬אחד בניסיונות דיאטה‪ ,‬בן דוד שלי הקטן‪ ,‬כל הזמן‬
‫חופרים לו על האוכל‪ ,‬מעירים לו ליד השולחן‪ .‬פעם אני הייתי הקורבן‪ ,‬עכשיו הוא הקורבן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫החוויה בבית עם אוכל תמיד הייתה כיפית‪ .‬השכנים היו באים שהילדים שלהם יאכלו כי אצלנו יש‬
‫אווירה של אוכל וכיף‪ .‬לא משהו שאת תשמיני‪ .‬האחיות של אבא שלי היו מרביצות לילדות שלהן‪,‬‬
‫אמא שלי סיפרה‪ ,‬אני לא ראיתי‪ .‬אבל כן שמעתי אותן צועקות שטינגה רופ‪ ,‬שזה תבלעי‪ .‬שטינגה‬
‫רופ על המרק שטינגה רופ על כל המנות‪ .‬על השולחן אבא שלי אף פעם לא התערב לנו באוכל‪,‬‬
‫לא אמר לנו מה לאכול‪ .‬הוא כן היה מעיר שאנחנו חזירים‪ ,‬כאלה שאוכלים הרבה‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫בקיבוץ היינו אוכלים את כל הארוחות בחדר האוכל‪ ,‬חוץ מארוחה אחת בשבת בערב‪ .‬זו לא הייתה‬
‫באמת ארוחה‪ ,‬זה היה זמן של המשפחה‪ .‬אבל פעם בשבועיים סבתא הייתה עושה ארוחת ערב‬
‫אחרי הצהריים‪ .‬במהלך השבועיים האלה היא הייתה עסוקה בלקושש מצרכים‪ ,‬כי לא היה איפה‬
‫לקנות‪ .‬פה אספה קציצה שאף אחד לא אכל‪ ,‬ופה כמה ביצים מהלול‪ ,‬ופה כמה נקניקיות מחדר‬
‫האוכל‪ ,‬והייתה רוקחת מזה מאכלים מאוד מאוד ביתיים‪ .‬זה לא היה גורמה כמובן‪ ,‬אבל זה היה‬
‫מאוד מאוד ביתי‪ ,‬והיא השקיעה בזה המון‪ .‬ואני זוכרת שחיכיתי לארוחות האלה‪ ,‬כי היה שם אוכל‪.‬‬
‫זה היה מבושל‪ ,‬זה היה טעים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫סבא וסבתא מצד אמא לא היו רזים‪ .‬הם היו פולנים‪ ,‬ניצולי שואה שניהם‪ ,‬כל משפחותיהם נספו‬
‫בשואה‪ ,‬ואוכל היה ‪ issue‬מאוד מורכב שם‪ .‬הם היו ההפך מדיאטות‪ .‬אצלם אוכל היה חשוב ולא‬
‫היה הרבה ממנו‪ .‬זה לא כמו בית מרוקאי‪ ,‬זה בית פולני‪ .‬היה טעים ברמות‪ .‬את שואלת איזה אוכל‬
‫אהבתי כשהייתי ילדה? את האוכל של סבא‪ .‬חיכיתי לנסיעות אליהם כי הוא הכין אוכל כל כך‬
‫טעים‪ ,‬באמת אוכל נפלא‪ ,‬אבל לא היה בכמות גדולה‪ .‬לכל אחד היה את הצלחת שלו‪ .‬אז הוא היה‬
‫במטבח‪ ,‬הייתי באה אליו כשהוא היה מבשל‪ ,‬ובלי שהם יראו הוא היה נותן לי מהכבד הקצוץ‪ .‬זה‬
‫היה הפרס שלי שהייתי באה אליו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אני מנסה לעשות ארוחות משפחתיות בבית‪ ,‬אבל הם כל הזמן צוחקים עליי‪ .‬פעם הלכתי לאסוף‬
‫את הבן שלי‪ ,‬הוא רצה לאכול ארוחת ערב אצל החבר שלו‪ ,‬אז הוא אמר לי שהם כל יום אוכלים‬
‫ביחד ארוחת ערב ויש אוכל טעים‪ ,‬ואני חיכיתי באוטו כמו איזה כלבלב‪ .‬הבן שלי מעדיף לאכול‬
‫ארוחת ערב אצל חבר מאשר לבוא לאמא‪ .‬משפחה מוצלחת‪ ,‬מכוניות יפות‪ ,‬עובדים בהיי־טק‪ .‬שבוע‬
‫אחרי זה שמעתי שההורים התגרשו‪ ,‬אז אמרתי לעצמי‪ ,‬ארוחה משפחתית זה לא אומר כלום‪ .‬אז‬
‫נרגעתי‪ .‬אני מנסה‪ ,‬אני משתדלת‪ .‬למשל עכשיו בימים האחרונים כשהבת שלי הייתה בבית עשינו‬
‫ערב פיצות ולא קראנו לבת הבכורה שלנו‪ .‬היא באה ואמרה‪" ,‬למה לא חיכיתם לי? למה לא‬
‫אמרתם לי? הייתי פה בקניון"‪ .‬היא כעסה‪ ,‬בצדק‪ .‬אפילו לא קראנו לה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫אצל ההורים היה פעם סלט‪ ,‬פעם חביתה‪ ,‬מאוד בסיסי‪ .‬הבית של ההורים היה מאוד קטן‪ .‬ליד פינת‬
‫האוכל היה חלון גדול‪ .‬ההורים היו מניחים את האוכל על השולחן‪ ,‬ואני לא זוכרת אותם אוכלים‬
‫איתנו‪ .‬ואמא שלי הייתה יושבת בכיסא ליד החלון‪ ,‬ותוך כדי שאנחנו אוכלים היא הייתה מנגבת את‬
 ‫החלון מהאבק‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אבא שלי שנים על שנים ניהל מלחמה עם אמא שלי‪ .‬הוא תמיד כעס על הדיאטות האלו שלה ומרד‬
‫בהן עד שפתאום הוא רצה לרדת במשקל‪ .‬תמיד הבית שלנו היה מלא בכל התחליפים המגעילים‪.‬‬
‫אני שנאתי את זה שהיו לנו תחליפי סוכר ועוגות דיאט‪ .‬וכל דבר כזה שיצא שיכול היה לעזור לה‬
‫למלחמתה בשומנים מיד הגיע אלינו‪ .‬סוכרזית‪ ,‬איך שהמוצר יצא לשוק‪ .‬האוכל בבית היה סביב‬
‫דיאטות והמרידה של אבא שלי בשלטון הדיאטות של אמא שלי‪ .‬הוא נורא אהב לבשל‪ ,‬ואמא‬
‫הסכימה שאם הוא מכין תבשיל מיוחד אז אפשר לעשות ארוחה משפחתית‪ .‬אלו היו הארוחות‬
‫הכיפיות שאני זוכרת בילדות‪ ,‬כשהוא היה מכין משהו מיוחד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫האכילה בבית הייתה בכיף‪ ,‬בלי גבולות‪ ,‬לא ארוחות מסודרות‪ ,‬מטבח פתוח‪ .‬בשבת היינו אוכלים‬
‫ביחד‪ .‬אמא הייתה מבשלת כל היום‪ .‬אצלנו בישולים היו כל הזמן‪ ,‬היא מטגנת כל הזמן‪ .‬היא טיגנה‪,‬‬
‫בעיקר חצילים‪ ,‬לעצמה‪ .‬תגידי לה חצילים לא מטוגנים‪ ,‬היא תגיד לך‪ ,‬רק מטוגן‪ .‬ככה היא‪ ,‬הפוך‬
‫מהאחרים‪ .‬לא טעים לי לא מטוגן‪ ,‬הכול היא מטגנת‪ .‬עוף היא מטגנת‪ .‬אבל היה גם תמיד ירקות‪,‬‬
‫אבטיחים‪ .‬היא הייתה מביאה לי את ארוחת הערב לאמבטיה‪ .‬הייתה קופסת פלסטיק עם קליפסים‪,‬‬
‫היא הייתה שמה לי בזה קוטג'‪ ,‬והייתי אוכלת באמבטיה‪ .‬ככה מתלכלכים ושוטפים‪ ,‬זה הכי פרקטי‪.‬‬
‫אוכל מטוגן ואוכל מבושל‪ .‬היא הייתה שמה את הסיר על אש קטנה‪ ,‬כל היום‪ .‬מלא אורז‪ ,‬כמו‬
‫חמין‪ ,‬האורז דביק‪ ,‬לא ידעתי איפה נגמר האורז ואיפה מתחילות העדשים‪ .‬מה שיש אוכלים‪ .‬ויש‬
‫עניין עם האוכל‪ ,‬מגיע האוכל‪ ,‬טראח‪ ,‬כולם מתנפלים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אחרי שחוזרים מהבריכה היה מותר שיהיה פינוקים או אבטיח ותה קר‪ ,‬או איזה עוגה‪ .‬לא יודעת‬
‫למה‪ ,‬אבל אמא שלי ויתרה שם לנו ולאבא‪ .‬תמיד היה שם טעים וכיפי וכאילו היינו יושבים ביחד‪.‬‬
‫והם ישבו איתנו ודיברו איתנו‪ ,‬זה היה כאילו כולנו ביחד וזה היה כאילו ארוחת ערב שיש בבתים‬
‫אחרים‪ .‬מה שהיום אני עושה עם הבנות שלי בארוחת ערב‪ ,‬זה היה המקום שאיכשהו הגן עלינו‬
‫מכל ההחזקה האיומה שהייתה מסביב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫כל שבת אחר הצהריים היינו הולכים לבקר את סבתא שלי‪ ,‬אמא של אמא שלי‪ ,‬שגרה בקטמונים‪.‬‬
‫החוויה הזו של האוכל אצל סבתא לא הייתה חוויה טובה‪ .‬סבא וסבתא שלי רבו כל היום‪ ,‬ורבו גם‬
‫על האוכל‪ .‬סבתא שלי הייתה אישה ענקית‪ ,‬גדולה‪ ,‬שמנה‪ .‬סבא שלי קטנצ'יק‪ ,‬רזה‪ .‬היינו באים‬
‫לבקר‪ ,‬ואז סבתא שלי הייתה קוראת לבת דודה שלי למטבח‪ ,‬היא שמרה רק לה מרק קובה‪ ,‬ואנחנו‬
‫הילדים האחרים כאילו לא יודעים‪ .‬היא אכלה במרפסת של המטבח את מרק הקובה‪ ,‬ואנחנו היינו‬
‫יושבים בסלון‪ .‬היא הייתה מביאה עוגה כזאת‪ ,‬ואני לא אוכלת‪ ,‬לא מעזה לבקש‪ .‬ידעתי שהיא‬
‫אוהבת אותה יותר מאשר אותי‪ .‬אני שמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫בבית שלי היום יש ארוחות שישי‪ ,‬כל שישי‪ .‬ברור שאני אומרת לך שאני דפקתי אותם‪ .‬דפקתי את‬
‫כולם‪ ,‬דופקת וממשיכה‪ .‬את כל הילדים שלי‪ .‬וגם אני מעירה לבן הקטן שלי כמו שאמא שלי העירה‬
‫לאח שלי‪ .‬את רואה‪ ,‬אני רואה את זה‪ .‬אני מאוד קשורה אליו‪ .‬אני לא אומרת לו שמן‪ ,‬או דברים‬
‫כאלה‪ ...‬אבל נניח הוא מקבל צלחת והוא מסיים אותה ואומר "לא נתת לי כלום לאכול‪ "...‬אני יכולה‬
‫להסתכל עליו ולהגיד לו "נו די‪."...‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫הפרדת רשויות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫הארוחה המשפחתית המדברת בשפת הדיאטה הופכת לבית סוהר‪ ,‬לסביבה שבעלי הכוח בה‪,‬‬
‫הרזים‪ ,‬מנסים להגביל ולהציל את חסרי הכוח‪ ,‬השמנים‪ ,‬מחטאיהם‪ .‬הארוחה המשפחתית המדברת‬
‫בשפת הדיאטה מנסה לתקן את האדם‪ ,‬כאילו היה מקולקל‪ ,‬למשטר אותו‪ ,‬ובמובנים רבים להכפיף‬
‫אותו לתבניות חברתיות באמצעות "הרזייתו"‪ .‬היא מציגה את השמן‪ ,‬את השומן ואת האכילה‬
‫היתרה‪ ,‬ופעמים רבות גם הלא בריאה‪ ,‬כתופעות לא מוסריות‪ .‬השמנים אוכלים יותר מכולם‪ ,‬הם‬
‫מנצלים את טוב ליבם של ההורים‪/‬המבשלים ולא מותירים אוכל לשאר המסובים‪ .‬הם נשפטים תדיר‬
‫על מה שהם בוחרים לאכול ועל הכמות שהם בוחרים לאכול‪ .‬הם נמצאים תחת עיניהם הפקוחות‬
‫והמאשימות של שאר חברי המשפחה‪ .‬בסופו של דבר בזמן הארוחה מתבקשים השמנים "לא‬
‫לאכול"‪ .‬הם צריכים לצום‪ ,‬להצטמצם‪ ,‬לרזות‪ ,‬ורק אז יוכלו להשתתף בארוחה‪ ,‬להיות חלק מן‬
‫המשפחה‪ .‬הארוחה המשפחתית מאבדת את ערכה המשפחתי‪ .‬היא משתנה מאירוע שתורם לקרבה‪,‬‬
‫לתקשורת רגישה בין בני הבית‪ ,‬לאכילה בריאה ולאינטימיות — למקום מפגש שבו שולטים‬
‫הביקורת‪ ,‬האשמה והכעס‪.‬‬
‫שלושה מהלכים צריכים להתרחש כדי שהארוחה המשפחתית תהפוך ממקום מחניק ומאשים‬
‫למרחב מחזק ומעצים‪ .‬הראשון הוא ההכרה שלנו‪" ,‬מנהלי הארוחה" — ההורים‪ ,‬המארחים‪ ,‬בני‬
‫הזוג — שההערות‪ ,‬הביקורת והפיקוח אינם נתפסים בעיני הצד השני כרצון טוב‪ ,‬אלא כפלישה‬
‫למרחב הפרטי‪ ,‬כפגיעה בעצמאות‪ ,‬התנשאות וחוסר התחשבות‪ .‬יותר מזה‪ ,‬השליטה שלנו באכילה‬
‫של האחר מחלישה אותו‪ ,‬שוללת ממנו את ההנאה ומעניקה לנו כוח שאינו מיטיב אלא הרסני‪.‬‬
‫הדבר השני הוא ההכרה שניסיונות השליטה שלנו באכילה של האחר אינם מועילים‪ ,‬הן מפני‬
‫שאי אפשר לדעת במקום הילדים או בן המשפחה שלנו מה טוב להם לאכול — הם אלו שיודעים עד‬
‫כמה הם רעבים ומה הם אוהבים ורוצים לאכול; והן מפני שניסיונות השליטה שלנו משיגים‬
‫תוצאות הפוכות — במקום להקשיב לגופו‪ ,‬הסועד מקשיב לקולות חיצוניים‪ ,‬מתבלבל‪ ,‬סובל ומאבד‬
‫שליטה על האכילה‪ .‬השליטה החיצונית באכילה פוגעת בחופש הפרט‪ ,‬פוגעת ביכולתו לבחור מה‬
‫שמתאים לו ונכון לו לאכול באמת ופוגעת במערכות היחסים בבית‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬ניסיונות השליטה‬
‫שלנו באכילה מחלחלים לשאר חלקי החיים בבית‪ .‬בני הבית מרגישים שהם תחת מעקב שראשיתו‬
‫סביב השולחן אבל רישומו ניכר בשאר רובדי החיים‪.‬‬
‫המהלך השלישי והקשה מכולם הוא להרפות את האחיזה שלנו‪ ,‬לוותר על השליטה‪ ,‬לבטוח‬
‫בסועדים‪ ,‬ברצונותיהם ובצורכיהם‪ .‬להניח את המזון על השולחן ולהניח לו‪ .‬עלינו להשכיל להיות‬
‫חירשים‪ ,‬עיוורים ואילמים‪ .‬כך נוכל להפוך את האכילה סביב השולחן לחוויה אחרת‪ ,‬חוויה שאינה‬
‫שופטת ואינה מבקרת‪ .‬שאינה עוקבת או סופרת‪ ,‬אלא מאפשרת לכל אחד להתמקד בצלחתו ובה‬
‫במידה להיות חלק מהמארג המיוחד הזה‪ ,‬הנקרא ארוחה משפחתית‪ .‬התהליך הזה נקרא "הפרדת‬
‫רשויות"‪ ,‬ותפקידו לייצר הפרדה בין תפקיד ההורה לתפקיד הילד‪ ,‬ובין בני הזוג‪ .‬בהפרדת‬
‫הרשויות תפקידנו כהורים המבשלים הוא להכין את האוכל‪ ,‬וזהו‪ .‬אנחנו לא מתבקשים או נדרשים‬
‫לנהל את הארוחה‪.‬‬
‫מודל "הפרדת הרשויות" )‪ (Eneli, Crum, & Tylka, 2008‬מזמין אותנו להפוך את הארוחה‬
‫המשפחתית למקום המקבל את השונות בין בני המשפחה‪ :‬השונות בעוצמות הרעב והשובע‪,‬‬
‫השונות בסוגי המזון הנאכלים‪ ,‬השונות בכמויות‪ ,‬השונות בצרכים ובחשקים והשונות בצורות‬
‫הגופים שאוכלים‪.‬‬
‫תפקידנו כמנהלי הארוחה הוא לשמור על חופש האוכלים ועצמאותם‪ ,‬כלומר לדאוג שיהיה בבית‬
‫אוכל בריא‪ ,‬מגוון וטעים‪ ,‬אוכל שתואם את הצרכים של בני הבית‪.‬‬
‫ברמה הפרקטית אפשר לשתף את בני הבית ברשימת הקניות‪ ,‬בתוכניות הבישול ובסוגי‬
‫המאכלים שמתבשלים ולוודא שכל אחד מקבל את המאכלים שהוא אוהב ורוצה‪ .‬כמו כן‪ ,‬עלינו‬
‫להבנות ארוחות מסודרות ולהקפיד על נימוסי שולחן שעיקרם לא פיקוח ביקורתי‪ ,‬אלא כללים‬
‫המאפשרים אכילה נעימה סביב השולחן‪ ,‬שיח מכבד ותחושת קרבה‪.‬‬
‫תפקידם של בני הבית בסעודה זו הוא קל‪ ,‬פשוט וטבעי לכאורה )לכאורה מכיוון שהפשטות‬
‫והטבעיות נשללו מהם(‪ :‬לבחור אם לאכול‪ ,‬ממה לאכול וכמה לאכול‪ ,‬כלומר להקשיב לגופם‪ ,‬לאמוד‬
‫את צורכיהם ולבחור מה הכי מדויק ונכון להם‪ ,‬לפי רעבונם‪ ,‬תאוותם ולפי דרגת השובע שלהם‪.‬‬
‫זה תהליך מורכב ולא קל‪ ,‬אבל הוא משנה את חוויית הארוחה המשפחתית מקצה לקצה‪ .‬היא‬
‫מתגלה כבטוחה‪ ,‬שמחה‪ ,‬מזינה וטעימה‪ ,‬והיא מרחב שהסועדים ירצו להיות חלק ממנו‪ ,‬כי בו‬
‫מכבדים את עצמאותם ואת גופם גם אם אינו תואם את תווי התקן החברתיים‪ .‬זהו תהליך‬
‫שראשיתו אמנם סביב השולחן‪ ,‬אבל המשכו במובנים רבים בכל תחומי החיים בתא המשפחתי‪ .‬זהו‬
‫תהליך המאפשר את חופש הפרט במשפחה‪ ,‬את מרחב השונות ואת הכבוד לשונות הזאת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק חמישי‪ :‬דיאטה לנצח‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫חלום הרזון‬
‫‪ ‬‬
‫דיאטה היא הכישלון המצליח ביותר בעידן המודרני‪ .‬כולם יורדים במשקל‪ ,‬שומרים על המשקל או‬
‫מתכוונים בקרוב לרדת במשקל‪ .‬וכמעט כל היורדים‪ ,‬השומרים והמתכוונים מעלים במשקל‪ ,‬עם‬
‫ריבית‪ .‬כבר ב‪ 1958-‬כתב ד"ר אלברט סטונקרד‪ ,‬מחלוצי המחקר בתחום‪" :‬רוב האנשים המתחילים‬
‫תוכנית להורדת משקל אינם מסיימים אותה‪ .‬אלו שכן מסיימים אותה לרוב אינם מרזים‪ ,‬והאנשים‬
‫שכן מרזים לרוב אינם מצליחים לשמור על משקלם" )‪ .(Stunkard, 1958‬כשישים שנה חלפו מאז‬
‫ומאום לא השתנה‪ .‬אנשים עדיין מוציאים במהלך חייהם מאות אלפי שקלים על תכשירים‪,‬‬
‫מכשירים‪ ,‬מכונים ומוצרי דיאטה‪ .‬אנשים עדיין מתבוננים במזון בייסורי מצפון‪ ,‬בזעם ובייאוש‪.‬‬
‫אנשים עדיין כועסים על עצמם‪ ,‬מאשימים את עצמם ומבטיחים לעצמם שמחר הם יתחילו מחדש‪.‬‬
‫חלום הירידה במשקל גובה מחיר גבוה מקורבנותיו‪ .‬הוא פוגע בכיס‪ ,‬בנפש ובגוף‪ ,‬והוא כולא את‬
‫קורבנותיו במעגל קסמים של השמנה ואשמה‪ ,‬שמבטיח רווחים נאים לעסקני‬
‫הדיאטה ותעשייניה‪ .‬דיאטה היא כמו כרטיס מפעל הפיס‪ .‬מיליונים קונים‪ ,‬בודדים זוכים‪17.‬‬

‫במובנים רבים הפך מרדף הרזון לסוג של דת‪ .‬שלובים בו טקסים ואמונות‪ ,‬פולחנים ותפילות‪.‬‬
‫וכמו כל דת‪ ,‬העיסוק בו יוצק משמעות לחיים והופך למטרה אולטימטיבית‪ ,‬לנר תמיד במקדש‬
‫היופי‪ .‬לדת הזאת יש גם מסורת‪ ,‬הקובעת חוקים וכללים חברתיים‪ ,‬כך שהאדם הגדל בה מפנים את‬
‫חוקיה וכלליה והיא נדמית לו טבעית ונורמלית‪ .‬כך הפכו חלום הרזון מצד אחד ואימת ההשמנה מן‬
‫הצד האחר לחלק מההוויה החברתית‪.‬‬
‫חלום הרזון ואימת ההשמנה מבנים מיתוסים על חיים עתידיים נפלאים המחכים לאלו שיצליחו‬
‫להיות רזים; מפארים דמויות )איקונוגרפיות( שאפשר להעריץ ולחקות‪ ,‬הנותנות השראה ותקווה‬
‫לעתיד "מבטיח יותר"; מארגנים מחדש את טקסי סדר היום‪ :‬ספירת קלוריות‪ ,‬רישום אכילה‪,‬‬
‫מדידת משקל‪ ,‬פעילות גופנית אובססיבית ובישול מאכלים מיוחדים; מחוקקים חוקים המורים ממה‬
‫להימנע ואיך‪ ,‬כמה לאכול ומתי; קובעים ערכים ושיפוט מוסרי‪ :‬מאכלים טובים ורעים‪ ,‬מותרים‬
‫ואסורים )אתה "רע" אם אכלת גלידה‪ .‬אתה "טוב" אם אכלת סלט(; ממשטרים את צורת הגוף ואת‬
‫התנהגותו; מייצרים קהילות וקבוצות חברתיות שהמכנה המשותף שלהן הוא דיאטה‪ ,‬שומן‪ ,‬אוכל‬
‫ואשמה‪ ,‬שמאמינות בחזון המשותף של "אושר ההרזיה"‪.‬‬
‫הציבור יודע שהדיאטה היא חלום שעתיד להתפוגג לאכזבות ותסכולים‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא מתקשה‬
‫לוותר על החלום‪ ,‬מפני שהוא מוטמע בנפש‪ ,‬מושרש בשפה ומעוגן בתרבות‪ .‬אנשים שבוחרים‬
‫להישאר שמנים‪ ,‬לא לרזות‪ ,‬להפסיק את הדיאטות‪ ,‬לא לספור קלוריות באוכל‪ ,‬נתפסים כמוזרים‪,‬‬
‫א־סוציאלים‪ ,‬אינפנטילים ואפילו לא שפויים‪ .‬עד כדי כך הנורמליזציה הפתולוגית של הרזון‬
‫מושלת במחשבה המודרנית‪.‬‬
‫כאשר גוברים הקולות בגנות תרבות הרזון והדיאטה‪ ,‬והאלימות‪ ,‬הנצלנות והגזענות שהיא‬
‫מעודדת‪ ,‬היא הופכת את עורה‪" :‬רזה ללא דיאטה"‪" ,‬דיאטה ללא דיאטה"‪" ,‬לאכול ולהיראות כמו‬
‫שהטבע התכוון"‪" ,‬רזה מהראש"‪" ,‬להקשיב לרעב ולשובע ולרדת במשקל"‪ .‬המטרה היא אותה‬
‫מטרה — ירידת משקל "לתמיד" — רק הגברת החליפה אדרת‪ .‬הדיאטה‪ ,‬גם כשהיא חבויה וסמויה‪,‬‬
‫עדינה‪ ,‬מחבקת ומתחשבת‪ ,‬עדיין שומרת על התכלית האכזרית שלה‪ :‬הבטחת חלום הרזון )אפילו‬
‫יהא חלקי( תמורת רווח כלכלי‪.‬‬
‫מתוך המִשטוּר האלים של הדיאטה צמחה המדיקליזציה של הרזון‪ ,‬שמציעה לעקוף את האכילה‬
‫ואת הגוף האוכל ולהשיג את החלום באמצעות טכנולוגיות רפואיות — ניתוחים לקיצור קיבה‬
‫)טבעת‪ ,‬שרוול‪ ,‬מעקף קיבה(‪ ,‬שאיבות שומן‪ ,‬קשירת מלתעות‪ ,‬זריקות )שהחומר הפעיל שבהן‬
‫משפיע על מרכז השובע במוח‪ ,‬מדכא תיאבון ומאט את ריקון הקיבה(‪ ,‬תרופות להרזיה שמדכאות‬
‫את מנגנון הרעב‪ ,‬מתיחות עור‪ ,‬ועוד — המנסות להכפיף ולעצב את הגוף הסורר לחזון הרזון‪18.‬‬

‫חשוב לציין שאף אחד מן העזרים הרפואיים הללו אינו פתרון קסם‪ .‬גם אם הם מסייעים לירידה‬
‫מסוימת במשקל‪ ,‬הם כלל לא מבטיחים את שמירתו בעתיד‪ ,‬ולרובם נלווים סיכונים ותופעות לוואי‪.‬‬
‫הדיאטה נכשלת מכיוון שהגוף שלנו אינו יכול להתנהל לפי חוקיה‪ .‬מתברר שדי בגירעון תזונתי‬
‫קטן‪ ,‬הימנעות או איסור כדי לגרום לגוף לחוש "מאוים" ולעודד מנגנונים המעוררים את תיקון‬
‫הגירעון על ידי הפרשת הורמונים מעוררי רעב‪ .‬אחרי ירידה ניכרת במשקל מצבם הפיזיולוגי של‬
‫האנשים משתנה‪ .‬גופם מתנהג על פי דפוסי מצוקת מזון ועובד שעות נוספות כדי להעלות מחדש‬
‫את הקילוגרמים האבודים‪ .‬מנגנון ההגנה הזה כולל עלייה ברמת הורמון הגרלין‪ ,‬המכונה הורמון‬
‫הרעב‪ ,‬ירידה ברמת הלפטין‪ ,‬הורמון המדכא תיאבון ומגביר את קצב חילוף החומרים‪ ,‬וירידה‬
‫ברמות הורמון הפפטיד ‪ YY‬הקשור אף הוא לדיכוי תיאבון )‪Parker-Pope, 2011; Sumithran‬‬
‫‪ .(et al., 2011‬הגוף חווה את ירידת המשקל כאיום הישרדותי‪ .‬הוא מתגונן‪ ,‬הוא משמין ובסופו‬
‫של דבר מנצח את כוח הרצון )‪.(Fothergill et al., 2016‬‬
‫הגבלת הקלוריות לא מעוררת רק מצוקה פיזיולוגית‪ ,‬אלא גם רגשית וקוגניטיבית‪ .‬אפילו‬
‫הגבלה קלה יכולה לעורר התקפי זלילה ואובדן שליטה על האכילה‪ .‬הגבלות — למשל‪ ,‬בלי גלוטן‪,‬‬
‫בלי סוכר‪ ,‬בלי שומן — או שינוי שיטת האכילה‪ ,‬למשל ספירת קלוריות‪ ,‬מחוללים שינויים‬
‫משמעותיים ביחס לאוכל ובהתנהגויות האכילה‪ .‬כאשר האכילה מרוסנת וממושטרת היא מלווה‬
‫בדאגה מתמדת ובחשש להשמנה‪ ,‬והיא קושרת את האכילה )לפני‪ ,‬תוך כדי ואחרי( ברגשות‬
‫שליליים ובהתנהגות אובססיבית־קומפולסיבית‪ .‬מחקרים מראים שדווקא ניסיונות השליטה באכילה‬
‫מובילים תדיר לאובדן שליטה ולהתקפי זלילה יותר ממי שאינם חווים איסור או הגבלה‪.‬‬
‫קשה להודות בעובדות‪ .‬ספורים האנשים ש"החלימו" מהשמנה‪ .‬אלו שרזו עדיין חווים השמנה‬
‫ברמיסיה )‪ ,(obesity remission‬כלומר השמנה בהפוגה‪ ,‬והתנהגותם ותגובותיהם תמיד יהיו‬
‫שונות משל אנשים אחרים באותו משקל שמעולם לא היו שמנים )‪.(Ochner et al., 2015‬‬
‫עד לפני שני עשורים היה משטור הגוף הדיאטטי בעיקר נחלתן של נשים‪ .‬סוזי אורבך סימנה‬
‫בספרה פורץ הדרך ‪ Fat is a Feminist Issue‬את הזיקה בין הזהות הנשית ובין שומן‪ .‬היא‬
‫הציפה לראשונה את המושגים שמן‪ ,‬רזה ועודף משקל והדגישה את המטען הרגשי האצור בהם‪.‬‬
‫המונח שמנה‪ ,‬היא טענה‪ ,‬אינו עוסק רק בגוף הפיזי‪ ,‬אלא בהלך רוח‪ .‬היא יצרה חיבור בין הגדרת‬
‫הערך העצמי ובין שליטה באכילה ודיברה רבות על יחסי הגומלין בין אכילה ובין הגדרת גבולות‬
‫הגוף הנשי‪ .‬בהשמנה היא ראתה קריאת תיגר מכוונת‪ ,‬מדעת ושלא מדעת‪ ,‬על מגבלות תפקידי‬
‫המגדר‪ ,‬כמו שאלה מוגדרים בתרבות )אורבך‪ .(1997 ,‬שני עשורים אחר כך נעמי וולף‪ ,‬ממובילות‬
‫הגל השלישי של הפמיניזם האמריקאי‪ ,‬הציגה בספרה "מיתוס היופי" את מודל הרזון ככלי לדיכוי‬
‫נשים‪ ,‬המכלות את עצמן בניסיון לממשו‪ .‬הכסף‪ ,‬האנרגיה‪ ,‬הזמן והמחשבות שלהן מתועלים‬
‫באמצעות אידיאל יופי בלתי אפשרי לעבר הגוף הרזה‪ ,‬מה שמונע מהן להתפתח בתחומים אחרים‬
‫ומציב אותן בעמדה של מצוקה רגשית ופיזית תמידית )וולף‪.(2004 ,‬‬
‫לקראת סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת נדד שיח הרזון אל אוכלוסיות‬
‫מוחלשות אחרות‪ .‬הוא הפך לסמן של עוני‪ ,‬הגירה ושונות אתנית‪ .‬אבל יותר מכול הוא יצר קבוצת‬
‫השתייכות חדשה המופלית תדיר בגין משקלה — השמנים‪ .‬אלו "זכו" לאותם סטריאוטיפים גזעניים‬
‫אשר מופנים כלפי קבוצות מיעוט אחרות‪" .‬השמנים" הם נצלנים‪ ,‬עצלנים‪ ,‬בעלי מיניות קלוקלת‪,‬‬
‫חסרי אחריות‪ ,‬טיפשים וחולים בגוף ובנפש‪ .‬השמנופוביה הזאת מושלת כמעט ללא עוררין בחברה‬
‫המודרנית‪ ,‬וקיומה מעצים ומעודד את המרדף אחר תיקון הגוף‪.‬‬
‫הנורמליזציה של אידיאל הרזון מאפשרת לו להימצא בכל מקום ובשום מקום‪ .‬זהו כוח שאינו‬
‫נסמך על אלימות ישירה‪ ,‬ובכל זאת הפלישה שלו לגוף מוחלטת‪ .‬השמנים והמרזים הפכו לאסירים‬
‫בתוך גופם‪ .‬נשללו מהם עצמיותם וחירותם‪ ,‬וזהותם הפכה למשקלם‪.‬‬
‫הזרוע המבצעת של אידיאל הרזון היא שפת הדיאטה‪ ,‬שמדברת אותנו‪ ,‬מדברת במקומנו‪ .‬זו שפה‬
‫האומרת לנו מה לאכול‪ ,‬מתי‪ ,‬כמה ולמה‪ .‬זאת שפה השופטת אותנו‪ ,‬מאשימה אותנו‪ ,‬מענישה‬
‫אותנו‪ .‬זו שפה שמעוררת בנו פחד ממאכלים ושנאה לגופנו‪ ,‬לעצמנו‪ .‬היא מכוננת מערכת יחסים‬
‫קלוקלת בינינו לבין עצמנו‪ ,‬עם בני משפחתנו ועם חברינו ומעוותת את הדימוי העצמי שלנו‪ ,‬את‬
‫התנהגותנו ואת ערכינו‪ .‬היא משמרת מערכת קלוקלת זו‪ ,‬וכך מבטיחה את נצחיות מעגל האימה‪.‬‬
‫הדיאטה‪ ,‬באופן אירוני‪ ,‬היא מלכודת דבש מחוכמת‪ .‬היא מבטיחה לנו שאם ניפטר מהדבש נהיה‬
‫רזים ומאושרים בעוד שהיא משקיעה אותנו עמוק בתוכו ומשנה את מתיקותו למרירות שמלווה את‬
‫חיינו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫הדיאטה הראשונה‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫אם אגיד לך את המשקל שלי‪ ,‬אצטרך להרוג אותך מיד אחרי זה‪ .‬כי אף אחד לא יודע את המשקל‬
‫שלי‪ ,‬זה סודי‪ .‬האמת שעכשיו גם אני לא יודע מה המשקל שלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫הדיאטה הראשונה שאני זוכרת את התפריט שלה הייתה בכיתה י'‪ .‬זו הייתה דיאטת לחם‪ .‬אוכלים‬
‫תשע או עשר פרוסות לחם ביום מרוחות בחמאה במשך עשרה ימים‪ .‬סה טו )זהו(‪ .‬והתחלתי את זה‬
‫עם שמונה פרוסות‪ .‬בהמשך זה גם הפך לדפוס שלי‪ :‬אם אני עושה דיאטה אני חייבת לעשות אותה‬
‫עוד יותר חמורה ממה שהיא כתובה‪ .‬תוך כדי זה הייתי צריכה לצאת למחנה קיץ של התנועה‪.‬‬
‫ישבתי ליד השולחן בבית ואכלתי את הלחם שלי עם החמאה‪ .‬ואבא שלי אמר‪" ,‬על איזה מחנה את‬
‫מדברת? איך את יכולה ללכת למחנה כשזה מה שאת אוכלת?" והוא חטף לי את הלחם וזרק אותו‬
‫לפח ואמר‪" ,‬ככה את לא יוצאת"‪ .‬ולא יצאתי‪ .‬לא הסכמתי לוותר על הדיאטה והוא לא ויתר‪ .‬ולא‬
‫יצאתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫עד כיתה ט' לא עשיתי דיאטות‪ .‬אבל אז עשיתי שלושה חודשים דיאטה שבה אכלתי רק פיתות עם‬
‫טחינה וסילאן‪ ,‬וכך זה התחיל‪ .‬היו תקופות שכמעט לא הייתי אוכלת‪ ,‬והייתי עושה המון המון‬
‫ספורט‪ ,‬בעיקר אירובי‪ .‬שלושה ימים לא אכלתי כמעט כלום‪ ,‬ואז הייתי מחליטה פתאום שאני‬
‫אוכלת רק תירס מקופסה וממרח שקדים‪ .‬או דיאטת אורז‪ ,‬למשל‪ .‬ירדתי מעולה‪ ,‬חמישה קילו‬
‫בשבוע‪ ,‬זה היה נהדר‪ .‬רק אורז וירקות‪ ,‬אורז וירקות‪ ,‬אורז וירקות‪ .‬ואז התחילו גם התקפי‬
‫הזלילה‪ .‬ומשם כבר עברתי לדיאטנית של קופת חולים‪ ,‬למכון שירן‪ ,‬ל‪ .OA-‬הייתי יורדת ומיד‬
‫נכנסת להתקף זלילה ומשמינה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫רונה‬
‫אפשר להגיד שעד גיל שלושים לא היו לי דיאטות בחיים‪ .‬בעלי‪ ,‬אבא של הבת שלי‪ ,‬עזב אותי‬
‫בשביל מישהי ששקלה ‪ 12‬קילו פחות ממני‪ .‬היא הייתה חיילת שלו‪ .‬הוא היה בצבא‪ .‬היא הייתה‬
‫מאוד מאוד מאוד רזה‪ .‬אני לא יודעת אם היא הייתה אז אנורקטית‪ .‬זה היה נורא‪ .‬הם התחתנו ועשו‬
‫ילדים‪ .‬אני זוכרת שביום שהתגרשתי‪ ,‬אני לא אשכח את זה אף פעם‪ ,‬היה לי אז שיער מאוד מאוד‬
‫ארוך‪ ,‬מין פוני‪ .‬חמוד כזה‪ .‬ואני זוכרת שלגירושים קניתי לי חליפה‪ ,‬מין ג'ינס חאקי כזה‪ ,‬עם‬
‫חולצה כזאת יפה בצבע חאקי‪ .‬אמרתי‪ ,‬אני אראה לו החרא הזה‪ ,‬אני אראה לו איך אני יפה‪.‬‬
‫ועשיתי אבו־עגילה לילה קודם‪ .‬אמרתי‪) I'm going to show that bustard ,‬צוחקת(‪ .‬ואת‬
‫יודעת מה‪ ,‬זה היה איזשהו כנראה ‪ ,turn point‬שמישהו עזב אותי בשבילה‪ ,‬והיא הייתה ‪ 45‬קילו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫מגיל שלוש או ארבע שנאתי את עצמי ואת המשקל שלי‪ ,‬התביישתי בו מאוד מאוד מאוד‪ .‬זאת‬
‫חוויה חזקה מאוד‪ .‬תמיד אצלנו בבית דיברו על לשמור‪ .‬לשמור לשמור לשמור‪ .‬הדיאטה הראשונה‬
‫שניסיתי לעשות הייתה בכיתה ה' או ו' לבד‪ .‬אני זוכרת שהיה יום כיפור‪ .‬אמרתי‪ ,‬אני אשקל בסוף‬
‫יום כיפור אחרי הצום אז זה יהיה הכי רזה שלי‪ ,‬ואז נראה‪ .‬נשקלתי‪ ,‬קיבלתי הלם כשראיתי כמה‬
‫אני שוקלת‪ ,‬והחלטתי לעשות דיאטה‪ .‬אבל זה לא החזיק‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫אני חושבת שבתיכון התחלתי את הדיאטות‪ ,‬גם התחלתי לאכול קצת חריג‪ ,‬אני חושבת‪ .‬אני זוכרת‬
‫את אמא שלי‪ ,‬פעם הבאתי חברה הביתה ואכלנו צ'יפסים בטירוף‪ ,‬והיא אמרה לי שכדאי שאני‬
‫אזהר עם זה‪ .‬היא אמרה לי‪" ,‬למה צ'יפסים? תאכלו סלט"‪ .‬מצד אחד אני זוכרת שאמא שלי דואגת‬
‫כל הזמן שנאכל‪ ,‬אבל מצד שני דאגה שלא אשמין מדי‪ .‬אבל היא לא דיברה על זה יותר מדי‪ .‬אחר‬
‫כך בין הבנות בכיתה בסביבה החברתית התפתחה התחרות הזאת של הרזון‪ ,‬וכמובן שהרזות תמיד‬
‫היו יותר אטרקטיביות‪ ,‬ויותר התחילו איתן בנים‪ ,‬והיו להן אלף מחזרים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫‪ 42‬זה המשקל הראשון שאני זוכרת‪ .‬אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי‪" ,‬זה טוב?" היא אמרה לי‪,‬‬
‫"זה המון"‪ .‬לא זוכרת באיזה גיל זה היה‪ .‬אימא'לה‪ .‬בקיצור‪ ,‬אחר כך‪ ,‬בכיתה ח' או ז'‪ ,‬הייתי‬
‫מאושפזת‪ .‬הייתי עם דלקת ריאות שבוע וחצי בבית חולים‪ .‬ואז כנראה ממש רזיתי שם‪ ,‬וכשיצאתי‬
‫מבית החולים כולם החמיאו לי‪" ,‬וואי איך רזית‪ ,‬איך רזית‪ ,‬את נראית טוב"‪ .‬התלהבתי‪ ,‬אמרתי‪,‬‬
‫"יאללה‪ ,‬ננסה לא להשמין"‪ .‬הרי דיברו אצלנו בבית על לשמור לשמור לשמור‪ .‬לא הייתה מודעות‬
‫למה בריא ומה לא בריא‪ .‬הקיצר‪ ,‬זה לא החזיק והשמנתי‪ .‬בתיכון הייתי ממש דובה והתביישתי בזה‬
‫מאוד מאוד‪ .‬לא אובּיס‪ ,‬את יודעת‪ ,‬כאילו הר‪ ,‬אבל יחסית לכל הבחורות המקלות בנות ‪ ,15-16‬כן‪.‬‬
‫בכיתה י' בערך‪ ,‬משהו כזה‪ ,‬אחותי ממש רזתה‪ .‬אני לא יודעת מה היא עשתה‪ .‬אני לא יודעת איך‬
‫זה קרה‪ ,‬ואני גם רציתי‪ .‬ההורים שלי נסעו לחו"ל‪ ,‬ואמרתי‪ ,‬כשהם יחזרו אז אני גם אהיה רזה‪.‬‬
‫אמא שלי כל הזמן אמרה לאחותי‪" ,‬איך את רזה‪ ,‬איך את רזה‪ ,‬איך רזית"‪ .‬ואני לא הצלחתי‪ .‬גם‬
‫אני רציתי שהם יגידו שרזיתי‪ ,‬הרגשתי שלהיות שמן זה פשוט לא יפה‪ .‬את לא יכולה להיות יפה‬
‫אם את שמנה‪ .‬הייתי בטוחה שאף אחד לא יתחתן איתי‪ .‬חשתי בושה לאכול בציבור‪ .‬אם הייתי‬
‫אוכלת בורקס הייתי מתחבאת‪ .‬שלא יראו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫אני לא יודעת להגיד בדיוק מתי זה התחיל‪ .‬אני כן יודעת שכמעט אני לא זוכרת תקופה בחיי שלא‬
‫הייתי אין‪/‬און‪/‬באמצע דיאטה‪ .‬בצבא לא עשיתי דיאטות‪ .‬הייתה לי חוויה שאני סבבה‪ ,‬אני שמנמנה‬
‫אבל אני סבבה‪ .‬לא צריך למות על זה‪ ,‬רק צריך לשמור‪ .‬ואז הייתה דיאטת חרמון‪ .‬ואז היה חודש‬
‫של צום‪ ,‬צום מיצים‪ ,‬כל מיני קשקשנות כזאת‪ ,‬ואז יש שומרי משקל‪ ,‬דיאטה של חלי ממן לפני‬
‫ודיאטה של חלי ממן אחרי‪ ,‬וכל מיני דיאטות כאלה שאומרים שלא עושים דיאטות‪ .‬אמרתי‪ ,‬אני רק‬
‫לא אוכלת את זה ולא אוכלת את זה‪ .‬כלום לא החזיק מעמד‪ .‬וכל פעם אחרי איזה תקופה מסוימת‬
‫של כמה שנים של אכזבות מאוד גדולות ועלייה נוספת במשקל‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אני לא נוגעת יותר‬
‫בדיאטות‪ ,‬אני לא נוגעת יותר בדיאטות‪ ,‬לא קיימת שום דיאטה אצלי‪ ,‬ואז הלכתי לכדורים‪ .‬זה היה‬
‫לפני עשרים שנה‪ ,‬היום הם אסורים‪ .‬היום יש חולרות אחרות‪ .‬שכנעו אותי שלא חשוב‪ ,‬שהכדור‬
‫רק יעשה את הפוש‪ ,‬את הפוש את הפוש‪ ,‬ועשיתי פוש‪ .‬ועליתי את הפשפוש‪ .‬זה היה בגיל ארבעים‬
‫לערך‪ .‬ואחרי זה המשכתי במסגרות מסודרות כמו חלי ממנים כאלה‪ ,‬שם אתה יכול לאכול הכול‪,‬‬
‫אבל אתה לא באמת יכול לאכול הכול‪ ,‬אתה כל הזמן מתעסק בזה וחושב על זה‪ .‬אני חושבת‬
‫שהתחלתי בגיל עשרים‪ .‬אני חושבת שכל גיל העשרים שלי הייתי בסביבות השבעים קילו‪,‬‬
‫התחתנתי משהו כמו שמונים‪ .‬והיום אני ארבעים קילו יותר‪ .‬היום אני מבינה‪ ,‬אין שום דבר חיובי‬
‫במילה דיאטה‪ ,‬אין שום דבר חיובי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫דיאטות מגיל ‪ 15‬בערך‪ .‬עד גיל ‪ 15‬לא עשיתי דיאטות‪ .‬בערך מכיתה י' התחלתי עם הדיאטות‪.‬‬
‫בבית הספר היינו נשקלות ביחד‪ ,‬רואות מי ירדה יותר‪ ,‬מי ירדה פחות‪ ,‬צמות‪ ,‬בתחרות מי תרזה‬
‫יותר‪ ,‬מי רזה יותר‪ .‬זה גם השלב שעליתי במשקל‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬זה השלב שהייתה קפיצה‪ ,‬כי גם‬
‫קיבלתי מחזור יחסית מאוחר לבנות‪ ,‬אז בשלב הזה כנראה עליתי במשקל‪ ,‬תפסתי גובה‪ ,‬ואני‬
‫חושבת שפשוט לא נתתי לגוף שלי מספיק להתאזן‪ ,‬בגלל שכבר כולן קיבלו בגיל ‪ ,13‬אני קיבלתי‬
‫בגיל ‪ .15‬אז השמנתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫דיאטה ראשונה בגיל ‪ .13‬אני לא זוכרת כמה שקלתי בגיל ‪ ,13‬אבל אני יודעת שבצבא שקלתי ‪.53‬‬
‫הייתה מוסכמה חברתית כזאת‪ ,‬וגם דיברו עליה ב"מעריב לנוער"‪ ,‬אז אמרתי שאני חייבת לרזות‬
‫קצת כי אני ממש בסוף‪ ,‬עוד קילו אחד שאני עולה אני כבר שמנה‪ ,‬אז אני לא יכולה לעלות‪ ,‬אני‬
‫לא יכולה להרשות לעצמי להיות שם‪ .‬ממש שנאתי את המשקל הזה‪ .‬בכל אופן‪ ,‬בין כיתה ח' לי"ב‬
‫העיסוק שלי בדיאטות היה בלי שום השכלה פורמלית‪ ,‬עשיתי דברים מזעזעים באמת‪ .‬האמנתי‬
‫שהגוף האידיאלי צריך להיות עשרה קילו פחות מהגובה שלך פחות מטר‪ .‬התעללות פיזית‪ .‬זאת‬
‫אומרת שכל פעם חדשות לבקרים היו ממציאים תפריטי אינקוויזיציה חדשים שאני אימצתי‪.‬‬
‫מלפפון ותה למשך כל היום ופעם בשבוע פרוסת לחם‪ .‬הדברים הכי הכי נוראים וקשים לדמיון‪ .‬היו‬
‫לי כמובן גם בולמוסי הדיאטה האלו‪ ,‬שפתאום הייתי נכנסת לצומות מטורפים‪ .‬אף אחד לא באמת‬
‫גם ראה מה אני עושה‪ .‬אף אחד לא שם לב אליי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫בגיל ‪ 15‬עשיתי תחרות עם החברות‪ .‬זה היה מין הווי כזה‪ ,‬משהו שאמא שלי לא הייתה שותפה לו‪.‬‬
‫עשינו כל דבר אפשרי כדי לזכות בתחרות‪ .‬היינו ארבע־חמש בנות‪ ,‬חלק פרשו באמצע‪ ,‬אני חושבת‬
‫שאני ורחל עלינו לגמר‪ .‬עד היום אנחנו חברות טובות‪ .‬אני חושבת שירדתי בין חמישה לשבעה‬
‫קילו‪ ,‬לא יודעת‪ ,‬משהו כזה‪ .‬הייתי מבסוטה מעצמי‪ .‬אחר כך כמובן עליתי בחזרה‪ ,‬וזה היה מאוד‬
‫קשה‪ .‬כשהייתי רזה לא אכלתי כי רזיתי‪ .‬כשהייתי שמנה אם הייתי יוצאת עם חברה‪ ,‬נגיד הולכים‬
‫לבית קפה‪ ,‬הייתי מתביישת לאכול‪ .‬אז לא אכלתי עם כולם‪ .‬לא הפסקתי לצאת עם החברה‪ ,‬לא‬
‫הפסקתי ללכת לים‪ ,‬רק אכלתי את הלב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫עד לפני שנה וחצי בערך הייתי שמן ועשיתי דיאטות קטנות‪ ,‬ירדתי עליתי‪ ,‬ירדתי עליתי‪ .‬לפני‬
‫שנה וחצי הייתי ‪ 110‬קילו בערך‪ .‬ומה שקרה זה‪ ,‬נסעתי לאירוע של אחד הזמרים‪ ,‬ובאירוע ישבתי‬
‫עם כל מיני אנשים בתעשייה‪ ,‬סתם יושב ומשחק עם הטבעת על האצבע‪ ,‬והיא לא זזה‪ .‬זה היה‬
‫חדש לי מאוד וסבלתי מאוד‪ .‬באירוע הזה אכלתי רגיל‪ ,‬וכל הדרך חזרה הביתה קיטרתי לחברים‬
‫שלי‪ ,‬אני לא יכול לסבול את זה כבר‪ ,‬די‪ ,‬נגמר‪ .‬אני עושה דיאטה אמיתית‪ ,‬נגמר‪ .‬והגעתי הביתה‬
‫ואכלתי שני באגטים עם שניצל מהאירוע‪ .‬וכשעשיתי את זה והתעוררתי בבוקר אמרתי‪ ,‬משהו‬
‫דפוק בי‪ .‬זה לא דיאטה‪ ,‬זה לא טבעת‪ ,‬זה לא מעניין כל השטויות האלה‪ .‬אם הרגשתי שאני לא‬
‫יכול לסבול יותר ואחרי שעה שהגעתי הביתה זה מה שעשיתי‪ ,‬משהו דפוק בראש‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫דיאטנים וגורואים‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫הכי גרועות הן הדיאטניות שהלכתי אליהן‪ ,‬הן היו הכי גרועות‪ .‬כי אצלן הרגשתי הכי לא מובנת‪.‬‬
‫איך אפשר להגיד לי‪ ,‬תאכלי חצי פרוסת לחם או שתי כפות קוטג'? הייתי אומרת לעצמי בלב‪,‬‬
‫טוב‪ ,‬את לא מבינה‪ ,‬תסתכלי על עצמך ותסתכלי עליי‪ ,‬איך את אמורה להבין אותי? מאיפה את‬
‫מפליצה את הרעיונות האלה?‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫"אין דבר העומד בפני הרזון"‪ ,‬זה היה הגורו של כל השמנים‪ .‬זה היה ה־ספר של ירידה במשקל‬
‫של שנות השמונים‪ .‬הוא היה על השולחן של ההורים שלי‪ .‬זה היה הספר שניהל את מערכת‬
‫היחסים של אמא שלי עם אוכל‪ .‬היא רצתה שינהל גם את מערכת היחסים של אבא שלי עם האוכל‪,‬‬
‫הכול היה שם‪ .‬היה שם ציור‪ ,‬תצלום של אישה רזה כזאת שכאילו גולשת על גרם מדרגות כזה‬
‫ולאט לאט מרזה‪ .‬ובאמת אמא שלי האמינה שהיא עושה משהו לא בסדר‪ ,‬שהיא אוכלת לא בסדר‪,‬‬
‫שהיא לא שולטת באכילה שלה‪ .‬היא האמינה שהיא צריכה להסתתר ושהיא צריכה להתחבא‪ .‬הספר‬
‫יצא בשנת ‪ .1978‬אני חושבת שאז התחילה מערכת היחסים שלי עם האוכל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫הייתי הולכת לדיאטנית בפתח תקווה וממש התחלתי לרדת יפה‪ .‬בסוף השנה הזאת שקלתי‬
‫בסביבות שבעים קילו‪ ,‬ואז מי שאחר כך הפך להיות בעלי הכיר אותי‪ .‬הייתי משגעת אותו עם‬
‫האוכל‪ .‬הבעל שלי מת עליי‪ .‬הוא היה רוצה שנלך לאכול‪ ,‬הוא הכי אוהב לאכול‪ ,‬עד היום‪ .‬לשתות‬
‫ולאכול‪ .‬בהתחלה הוא היה מגיע ממש רעב כי הוא היה בטוח שהולכים לאכול ואני רק רציתי‬
‫לשמור‪ .‬אז כשהכרתי אותו שקלתי בערך ‪ ,72‬משהו כזה‪ .‬מראה סבבה‪ ,‬לא מראה שמן‪ .‬בקיצור‪,‬‬
‫התחתנו‪ ,‬ומיד נכנסתי להיריון‪ .‬עכשיו כל הזמן הזה הייתי צמודה לדיאטנית‪ ,‬לא עזבתי אותה‪:‬‬
‫שנה וחצי בערך‪ .‬התחתנתי איתו מהר מאוד‪ .‬הכרתי אותו בפברואר‪ ,‬התחתנו ביוני‪ ,‬חודש אחרי‬
‫כבר נכנסתי להיריון‪ .‬זאת הייתה עוד סאגה‪ .‬אני אוהבת לבשל‪ ,‬אז יאללה‪ ,‬אוכלים‪ .‬התחלתי‬
‫לעלות כמו לא יודעת מה‪ .‬ואז הייתה לי את ההפלה‪ ,‬ואז בכלל התפרקתי ואכלתי בלי הפסקה‪,‬‬
‫חבל על הזמן‪ .‬וכל התסכולים וכל הצער שלי וכל הפחד שלי‪ ,‬הכול על האוכל‪ .‬אחר כך שוב‬
‫נכנסתי להיריון‪ .‬גמרתי את ההיריון הזה במשקל אלוהים שישמור‪ .‬כאילו מאה ומשהו קילו‪ .‬אני בת‬
‫‪ .24‬הר‪ .‬הייתי נראית זוועה‪ .‬ואז לקח לי זמן להתאושש‪ .‬באמצע ההיריון הרופאה שלי אמרה‪ ,‬את‬
‫עולה המון‪ ,‬את חייבת לחזור לדיאטנית שלך‪ ,‬אז חזרתי אליה‪ ,‬זה לא עבד‪ .‬בהיריון זה פשוט לא‬
‫עבד‪ .‬המצב הרגשי שלי‪ ,‬לא ידעתי לעשות את ההפרדות‪ .‬ילדתי את הבת הבכורה שלי‪ .‬הייתי‬
‫ענקית‪ .‬אני זוכרת שהלכתי לקנות בגדים‪ ,‬עשינו לה מסיבה‪ ,‬וזה היה נורא‪ .‬כלום לא עלה עליי‪.‬‬
‫זוועה‪ .‬אחרי כמה חודשים חזרתי אל הדיאטנית שוב‪ .‬אותה אחת כל הזמן‪ ,‬נתקעתי אצלה‪ .‬ואז‬
‫רזיתי שוב‪ .‬רזיתי עוד פעם והגעתי ל‪ ,76-‬משהו כזה‪ .‬ואז הצלחתי לשמור על משקל יציב‪ ,‬על‬
‫סביבות שמונים‪ ,‬ולא זזתי ממנו‪ ,‬קילו לפה קילו לשם‪ .‬אבל לא ויתרתי וכל הזמן ניסיתי לרדת‪,‬‬
‫ניסיתי לרדת‪ ,‬ולא הצלחתי‪ .‬הדיאטנית הייתה אומרת‪" ,‬כל השבוע אסור אסור אסור‪ ,‬שבת מה‬
‫שרוצים"‪ ,‬מבינה? כל הזמן הייתי בלופ הזה בגלל שרק בשבת מותר אז חייבים לא להפסיק לאכול‬
‫בשבת כי כבר מחר אני לא אוכל‪ .‬כאילו מחר זה כבר יהיה אסור‪ .‬כל הזמן הזה הייתי עם אותה‬
‫דיאטנית‪ .‬הייתי אצלה איזה עשר שנים‪ ,‬ואני לא יורדת‪ .‬כל סוף שבוע לפוצץ את עצמי עד גועל‪.‬‬
‫לופ של עשר שנים‪ ,‬וזה טירוף‪ .‬והדיאטנית? היום‪ ,‬אני חושבת‪ ,‬הייתה צריכה להודות בפני עצמה‬
‫ובפניי שאצלה אני לא יורדת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫הייתי ממש ממש שמנה‪ ,‬ואז עשיתי את ניסיון ההרזיה האחרון שלי לפני הניתוח‪ .‬אמרתי‪ ,‬אני לא‬
‫יכולה לשאת את עצמי יותר בכזה גודל‪ ,‬ועשיתי חלי גרופ‪ .‬ירדתי ‪ 17‬קילו‪ ,‬אני זוכרת את זה‪,‬‬
‫והייתי מאוד מאוד גאה בעצמי‪ .‬כל התהליך הזה עד שהגעתי לאיזשהו שלב שחשבתי שזה‪ .‬זה היה‬
‫‪ 63‬קילו‪ ,‬ואמרתי "וואי‪ ,‬איזה מדהים ואיך הגעתי לזה"‪ .‬ואז בא המדריך ואמר לי‪" ,‬לא‪ 63 ,‬זה לא‬
‫מספיק‪ ,‬את צריכה להיות ‪ ,61.5‬אחרת את לא מקבלת את משקל הכבוד"‪ .‬אמרתי לו‪" ,‬אבל אני עם‬
‫‪ BMI‬תקין‪ ,‬אפילו עם שלושה קילו יותר"‪ .‬והוא אמר לי‪" ,‬לא לא לא‪ ,‬אם לא תהיי ‪ 61.5‬זה לא‬
‫משקל כבוד‪ ,‬זה לא בסדר"‪ .‬נשברתי ממה שהוא אמר לי כאילו חרב עליי עולמי‪ .‬אמרתי‪ ,‬די‪ ,‬אז‬
‫אני לא שווה כלום‪ .‬אין‪ ,‬אני בחיים לא אצליח להשיג את העוד קילו וחצי האלו‪ ,‬לא יכולה יותר‬
‫להחזיק וזהו"‪ .‬ועליתי הכול חזרה‪ .‬פשוט עזבתי את הקבוצה ועליתי הכול חזרה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫בשכונה הייתה מישהי‪ ,‬קראו לה מירי‪ .‬אצלה התחלתי את האימונים‪ .‬מירי הייתה הכוהנת הגדולה‬
‫של הספורט‪ ,‬ואני הייתי אחרי הלידה של הילדה שלי‪ .‬זה התחיל לפני שהייתי בהיריון‪ ,‬ואחרי‬
‫שילדתי לקחתי אותה כמאמנת פרטית‪ .‬היא הציעה לי לרוץ מרתון‪ ,‬היא כביכול קידמה אותי‪ ,‬אבל‬
‫ככל שהיא קידמה אותי‪ ,‬ככה גם שרטה אותי יותר‪ ,‬וכל התיאוריות של השרירים ואחוזי השומן‪,‬‬
‫ולמדוד ולמדוד ולמדוד ולמדוד‪ .‬כל היום מדדתי‪ .‬כל הזמן מדדתי אחוזי שומן‪ ,‬עם הקליפר‪ ,‬עם תא‬
‫הלחץ של יאיר להב‪ ,‬עם כל מי שיצא לשקול‪ ,‬אולגה רז‪ .you name it ,‬הייתי אצל יאיר להב‬
‫כמה פעמים‪ ,‬ואצל יאיר קרני כמה פעמים ואצל אולגה כמה פעמים‪ ,‬ועל הדרך עוד שמות לא‬
‫מוכרים של קופת חולים‪ .‬התאמנתי בלי סוף‪ .‬חשבתי שאני כמו כל השמנים )שקלתי אולי ‪ 60‬קילו(‪.‬‬
 ‫וכל הזמן אמרתי‪" ,‬תשמעו‪ ,‬זה לא יכול להיות שזה מה שאני אוכלת ואני לא מרזה"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫לי לא היו גורואי דיאטות למיניהם‪ .‬לי היה את אמא שתמיד פחדתי ממנה עם הדיאטה‪ .‬היא הייתה‬
‫לוקחת אותי למירי בלקין ונשארה איתי שם כי הייתי קטנה‪ .‬כל הזמן פחדתי שיאשימו אותי או‬
‫יכעסו עליי או יענישו אותי‪ .‬למרות שלא באמת הענישו אותי‪ .‬העונש היה במבט‪ ,‬באכזבה‪,‬‬
‫בביקורת‪ ,‬זה העונש‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫הגורו שלי הייתה דפנה‪ .‬מה שדפנה אומרת‪ .‬אם היא אמרה שמותר — מותר‪ ,‬ואם היא אמרה אסור‬
‫— אסור‪ .‬אצל דפנה פחדתי לזוז‪ .‬כי השיטה הייתה בנויה על הפחדה‪ ,‬אחרת אי אפשר לעמוד בה‪.‬‬
‫את חייבת לעשות הכול כי אם את לא‪ ,‬אז הכול יתקלקל‪ .‬הייתי מתה מפחד אם הייתי עולה‪ .‬לבוא‬
‫אליה ולעלות על המשקל היה זוועה‪ .‬וגם היא הייתה יורדת עליי‪ ,‬חבל על הזמן‪ ,‬אם הייתי עולה‪,‬‬
‫וואי וואי‪ ,‬הורגת אותי‪ .‬אם הייתי נשארת אותו דבר או יורדת היא הייתה מבסוטה‪ .‬הייתי אצלה‬
‫המון שנים‪ ,‬אז כנראה מצאתי שם משהו‪ .‬היה אסור תה עם נענע‪ .‬פעם אחת בטעות שתיתי תה‬
‫לימונענע‪ ,‬לא שמתי לב‪ ,‬לא זוכרת למה‪ .‬וואי וואי‪ ,‬נכנסתי לחרדה שהכול התקלקל‪ .‬התקשרתי‬
‫אליה‪" ,‬דפנה‪ ,‬את לא מאמינה מה קרה לי‪ ,‬בטעות‪ ,‬לא שמתי לב שזה נענע"‪ .‬אז היא אמרה‪" ,‬טוב‪,‬‬
‫נראה בבוקר מה תהיה ההשפעה של זה"‪ .‬היא לא אמרה‪" ,‬לא נורא‪ ,‬שטויות‪ ,‬שתית כוס תה"‪ .‬תה‬
‫עם נענע‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫הבן שלי קיבל את מכתב ה‪ BMI-‬בבית הספר‪ .‬לקחתי אותו לדיאטנית‪ .‬יש לי חברה שלקחה את‬
‫הילדים שלה גם לדיאטנית‪ .‬הם כולם רזים‪ ,‬אבל היא לקחה אותם ליתר ביטחון‪ .‬והבן שלה צמח‬
‫ונהיה מקל והבן שלי לא‪ .‬היא אמרה לי‪" ,‬אני לוקחת אותם לדיאטנית וזה עוזר"‪ .‬אז לקחתי אותו‪.‬‬
‫מה‪ ,‬אני אמא מזניחה? למזלנו נפלנו על דיאטניות חמודות‪ ,‬אמרו לו רק לעבור משוקו לשוקולית‪,‬‬
‫וניסו לעודד אותו לפעילות ספורטיבית‪ .‬הן היו יחסית עדינות‪ .‬היינו פעמיים־שלוש אצל כל אחת‪.‬‬
‫היינו ביחד בקורס צלילה‪ ,‬הבן שלי ואני עשינו צלילה חופשית ביחד‪ ,‬ושם היה בחור גדול‪ ,‬גוף‬
‫יפה‪ ,‬והבן שלי אמר לי‪" ,‬אני רוצה שיהיה לי גוף כמוהו"‪ ,‬והוא עובד על זה‪ .‬אבל יש לו מעטה‬
‫שומן מעל כל הדבר הזה‪ ,‬הוא כבר נראה ג'אבר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫לפני הצבא הייתה לי חצי שנה עד הגיוס‪ .‬הרגשתי שאני חייבת לרזות‪ .‬מניחה שזה היה הבשלה‬
‫של כל מיני דברים שהיו שם קודם‪ ,‬אבל לא זוכרת משהו ספציפי‪ .‬באותה תקופה עבדתי במטבח‬
‫בקיבוץ‪ ,‬האוכל הגעיל אותי‪ .‬מארבע בבוקר בתוך הסירים‪ ,‬זה היה נורא‪ .‬ב‪ 11-‬היינו מסיימים את‬
‫העבודה‪ ,‬הייתי לוקחת לי קערת מרק שהיינו מכינים כל יום‪ ,‬הייתי אוכלת אותה והולכת לנוח‪,‬‬
‫לישון צהריים‪ ,‬כי הייתי נורא עייפה‪ .‬ואז היה משהו בריקות הזאת של הגוף שהיה לי נורא נורא‬
‫נעים‪ .‬זה נותן תחושה של משהו מרחף כזה‪ ,‬וקצת התמכרתי לזה‪ .‬אני זוכרת שהייתי שוכבת‬
‫במיטה והייתי מתחילה לעשות כל מיני תרגילי בטן‪ ,‬ולפעמים לא הצלחתי להירדם מרוב שהייתי‬
‫רעבה‪ ,‬מרוב שהבטן הייתה ריקה‪ ,‬אבל זה היה נורא נעים‪ .‬דרך העבודה במטבח נחשפתי לאיזה‬
‫איש זקן שהיה בקיבוץ השכן‪ ,‬הוא היה טבעוני‪ .‬ואמרתי‪ ,‬וואו זה מעניין אותי כי בשר אף פעם לא‬
‫אהבתי‪ .‬הוא הסביר לי מה הטבעונים אוכלים‪ .‬בערב הוא אמר לי‪ ,‬תעשי לך סלט גדול עם לחם‬
‫מלא‪ ,‬עם תפוח אדמה‪ ,‬עם דבש‪ ,‬עם אבוקדו‪ .‬אבל אני אכלתי רק עגבנייה ומלפפון וחצי פרוסת‬
‫לחם‪ ,‬וצ'יק ירדתי בחצי שנה הזאת ‪ 17‬קילו‪ ,‬וככה התגייסתי לצבא‪ .‬בחודשים הראשונים ההורים‬
‫שלי היו עוד מביאים לי אוכל למחנה שמונים‪ .‬אני לא יודעת עד כמה הם רצו לתת כמו שהם שמחו‬
‫שרזיתי‪ .‬אז היו מביאים לי ירקות ופירות‪ ,‬והחזקתי מעמד חצי שנה או משהו כזה‪ ,‬ואחרי זה עליתי‬
‫במשקל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫אני זוכרת בשבעה של אבא שלי מצאתי בבית של ההורים שלי את כל הפנקסים של שומרי משקל‬
‫מ‪ ,1970-‬מגיל ‪ .14‬מצאתי מלא פנקסים‪ ,‬פנקסים‪ ,‬פנקסים‪ ,‬של משקלים‪ ,‬של היקפים‪ ,‬של מה‬
‫אכלתי‪ ,‬של נקודות של קלוריות‪ .‬עכשיו יש לי את הכול סרוק‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫בעלי‪ ,‬שלא רצה שאעשה את הדיאטה של הדיאטנית‪ ,‬אמר לי‪" ,‬זה טירוף‪ .‬מה זה הטירוף הזה?"‬
‫אמרתי לו‪" ,‬בסדר‪ ,‬אבל אני רוצה"‪ .‬היה צריך לעשות העברה בנקאית לדיאטנית‪ .‬אמרתי לו‪,‬‬
‫"תעשה העברה"‪ ,‬והוא לא הסכים‪ .‬אמרתי לו‪" ,‬תגיד לי‪ ,‬אתה בסדר? אם החלטתי שאני רוצה אז‬
‫אני עושה"‪ .‬אמר‪" ,‬בסדר"‪ ,‬לא נבהל‪ ,‬עשה את ההעברה‪ .‬וכשהתחלתי הוא ממש תמך בי‪ .‬ממש‪ .‬זה‬
‫היה סיוט‪ ,‬זה היה מאוד קשה‪ .‬זה תהליך ממש ממש קשה‪ .‬שישה שבועות ראשונים לא לאכול‬
‫כלום‪ ,‬אסור שומן ורק ירוק‪ .‬אני זוכרת איזה בוקר אחד‪ ,‬אחרי שכל השבוע אכלתי רק סוג ירק‬
‫אחד‪ ,‬הגיע יום שישי והיה מותר לי מיקס של ירקות ופרוסת לחם כוסמין‪ ,‬כזאת פיצית‪ ,‬כאילו‬
‫אומללה כזו‪ ,‬מה־זה פיצית‪ .‬עם זה איזה גבינה אולי ‪ ,5%‬משהו כזה‪ .‬אני זוכרת‪ ,‬סידרתי לי על‬
‫הצלחת את הפרוסה האומללה הזאת‪ ,‬את הגבינה‪ ,‬שמתי פלפל קלוי‪ ,‬חציל‪ .‬ביום שישי‪ ,‬אחרי שכל‬
‫השבוע‪ ...‬בקיצור‪ ,‬הלכתי שנייה‪ ,‬אני באה ואני רואה שהמנקה זרק את זה‪ .‬הוא חשב שזה שאריות‪.‬‬
‫וואי‪ ,‬את לא מבינה‪ ,‬הלכתי לחדר‪ ,‬התחלתי לבכות‪ .‬הייתי מרוטת עצבים‪ .‬כל כך השקעתי במנה‬
‫הזאת ואתה זורק לי את זה לפח? האוכל שאני מחכה לו כל השבוע בעיני מישהו אחר זה נראה‬
‫זבל? כאילו‪ ,‬לאיזה שפל הגעתי? ואז הבעל שלי בא‪ ,‬וממש ניחם אותי‪ ,‬ואמר שהוא יכין לי חדש‪.‬‬
‫אמרתי לו‪" ,‬אני לא רוצה חדש"‪ .‬הוא מאוד תמך‪ .‬ובלי התמיכה שלו לא הייתי יכולה‪ .‬שישה‬
‫שבועות מאוד מאוד קשים‪ ,‬אחר כך עוד שלושה שבועות ועוד שלושה שבועות‪ .‬ירדתי ‪ 15‬קילו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫יש איזה מאמן כושר שמבטיח לך שהוא הולך לספר לך איך לפרק את מאגרי הגליקוגן‪ ,‬שאם את‬
‫תפרקי את מאגרי הגליקוגן‪ ,‬אז תרדי במשקל‪ .‬עכשיו אני — זה היה לפני איזה שנתיים‪ ,‬משהו כזה‬
‫— אמרתי‪ ,‬וואו‪ ,‬הנה הדבר! שלחתי את זה לבעל שלי‪ ,‬הוא אומר לי‪" ,‬מה נסגר איתך? הכול טוב?‬
‫אין שום מצב שאפשר לעשות את מה שהוא אומר‪ ,‬זה הכול עבודה בעיניים"‪ .‬כאילו הבעל שלי הוא‬
‫באמת הצלה בקטע הזה‪ .‬ישר תאכלי דברים טובים‪ ,‬תאכלי אוכל טוב‪ .‬אם לרגע אני סוטה הוא‬
‫מדייק אותי חזרה‪ .‬ואני ניסיתי הכול‪ .‬את התה הטיבטי‪ ,‬את האשכוליות של ג' יפית‪ ...‬תמיד ידעתי‬
‫שזה בולשיט‪ ,‬אבל התפתיתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫המפגש שלי עם "אכלני יתר אנונימיים" היה מפגש מדהים‪ .‬נזכרתי אז שקצת אחרי שהילד הקטן‬
‫שלי נפטר הלכתי לקבוצה של מכורים‪ ,‬וכל הדיבור שלהם על אלוהים ועל הכרת תודה הטריף‬
‫אותי‪ .‬אמרתי‪ ,‬מה אלוהים ומה תודה אחרי שלי קרה כזה אסון? אז ברחתי משם‪ ,‬אבל אז זה כבר‬
‫נכנס לאוזניים וזה עשה לי מדהים‪ .‬הייתי שומעת סיפורים של אנשים שכמעט תלשתי את האוזניים‬
‫מרוב לא להאמין‪ .‬הבנתי שזאת מחלה קשה‪ ,‬ובמחלה קשה מטפלים באמצעים קשים‪ .‬ירדתי שם‬
‫ארבעים קילו‪ ,‬שזה הכי הרבה שאי פעם ירדתי‪ .‬ושם פגשתי את יובל‪ .‬יובל היה אז כבר איזה‬
‫שנתיים בתוכנית הזאת‪ ,‬במקום אחר‪ .‬הוא ירד שם שמונים קילו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אף פעם לא ביקשתי עזרה‪ ,‬הסתדרתי בעצמי‪ .‬גם בדיאטה‪ .‬את יודעת‪ ,‬דיאטות עוברות בין חברות‪.‬‬
‫הייתה לי ידידה שעשתה את הדיאטה של דוקטור חרמון‪ ,‬ואני גם עשיתי אותה‪ .‬המשקל עף מהגוף‬
‫בצורה אגרסיבית כזו‪ ,‬ואני זוכרת שהתעלפתי פעם אחת‪ ,‬ממש התעוררתי מהמכה של הראש‬
‫באסלה‪ .‬עשיתי פיפי והתעוררתי מהמכה של הראש באסלה‪ .‬לחברה שלי הפסיק המחזור‪ ,‬השיער‬
‫התחיל לנשור‪ ,‬משהו הרסני‪ .‬דיאטה זוועה של שבוע ראשון ירקות ירוקים‪ ,‬שבוע שני את יכולה‬
‫להוסיף עגבניות‪ .‬ירקות ירוקים עם גבינה‪ ,‬כמה שאת רוצה‪ .‬שבוע ראשון עשיתי את זה‪ ,‬ירדתי‬
‫חמישה קילו‪ .‬מרוב שאמרתי‪ ,‬בוא'נה‪ ,‬זה מה שקורה‪ ,‬עשיתי את זה עוד שבוע‪ ,‬ואז התעלפתי‪.‬‬
‫שבועיים מלפפונים וגבינה לבנה‪ .‬ניסיתי גם הימנעות טוטאלית מלחם ומאפים‪ .‬החזקתי חודשיים‪.‬‬
‫ירדתי ועליתי‪ .‬הייתי עושה דיאטה חודש‪ ,‬חודשיים‪ ,‬שלושה‪ ,‬יורדת ‪ 10-15‬קילו‪ ,‬מעלה אותם תוך‬
‫פחות מחודש‪ ,‬חודשיים‪ ,‬שלושה‪ .‬תמיד עליתי אחרי הדיאטה ומיד‪ ,‬עם ריבית‪ .‬תמיד בריבית‪ .‬אז‬
‫אלה היו הדיאטות‪ ,‬עצמיות‪ ,‬בלי מסגרת ואגרסיביות‪ ,‬תמיד עם תוצאות‪ ,‬תמיד עם שיברון לב‬
‫וגוף‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫בגיל צעיר הייתי אצל דיאטנית מתל השומר‪ .‬מגיעה מישהי שלא מבינה מהחיים שלה‪ .‬בן אדם רזה‬
‫שכל מה שהיא אומרת נשמע "אתה שמן אז תסתום ת'פה‪ ,‬הנה ההנחיות"‪ .‬הייתי אצל דיאטנית‬
‫ידועה שנחשבת מומחית‪ .‬ממש לא עזרה לי‪ .‬עוד פעם‪ ,‬מלאה שיפוטיות‪" ,‬תעשה ספורט‪ ,‬תעשה‬
‫ככה"‪ ,‬חטיפי "זון" )‪ .(Zone‬הייתי אצל מירי בלקין‪ ,‬שהיא גם משפילה‪ .‬היא באה אליי ואמרה לי‪,‬‬
‫"מה‪ ,‬אתה רוצה להיות כמו דביר בנדק שאתה מגיע כולך שמן?" אצל מירי בלקין‪ ,‬לדעתי‪ ,‬שקלתי‬
‫‪ 97‬קילו בכיתה ח'‪ ,‬משהו כזה‪ ,‬והיא רצתה שאני ארד לשמונים‪ ,‬משהו כזה‪ .‬את הסיבוב הבא‬
‫לדעתי התחלתי ב‪ 130-‬קילו בערך‪ .‬ירדתי ל‪ ,116-‬שזה היה הכי נמוך בכל השנים האחרונות שלי‪.‬‬
‫ואז כאילו זה נשבר והעליתי לאיזה ‪ .140‬הדבר הכי נורא שהייתי בו בחיים שלי — אני לא יודע אם‬
‫שמעת עליו‪ ,‬כי זה בשושו כזה — קוראים לזה "גריישיט"‪ .‬התעללות נפשית‪ .‬סבתא שלחה אותי‪.‬‬
‫הייתי שלושה חודשים‪ .‬התעללות נפשית ברמה‪ .‬כי זה כמו אלכוהוליסטים אנונימיים‪ ,‬אתה צריך‬
‫להגיד "אני שמן"‪ ,‬או משהו כזה‪ ,‬לפני שאתה מתחיל לדבר‪ ,‬זה פשוט היה נורא‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫אצל סיון אופירי עושים דמיון מודרך‪ .‬תדמיינו שאתם בלי משקל ואתם רצים בים ו‪ ...‬תיהנו כבר‬
‫מעכשיו‪ .‬את חולמת‪ ,‬ואז יש את המשבר שמגיע עם הדיאטה‪ .‬ואז את מוצאת את עצמך שוב בחרא‪.‬‬
‫וכל החלום הזה מתכווץ והולך לזבל‪ .‬ואז פאזה של התחרעויות‪ ,‬ואותו רגש שנמצא בפנים‪,‬‬
‫שסובל‪ ,‬שצריך את האוכל‪ ,‬כי הוא צריך איכשהו לקבל את האהבה שהוא לא קיבל‪ ,‬ודיאטה זו‬
‫ממש לא אהבה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫אני חושבת שלא היו הרבה תקופות שהייתי אוכלת שפוי‪ .‬או שהייתי אוכלת המון‪ ,‬או שהייתי‬
‫בוחרת איזו הגבלה‪ ,‬ואומרת‪ ,‬הנה‪ ,‬זה ירזה אותי‪ .‬היו קטעים מגעילים‪ ,‬שקשה לי לדבר עליהם‪,‬‬
‫אבל דיברתי עליהם עם הבנות אפילו‪ .‬נגיד שהייתי אופה עוגה בבית והן היו רוצות לבוא ללקק את‬
‫התבנית‪ ,‬הייתי מסלקת אותן מהמטבח כי רציתי ללקק בעצמי‪ .‬וזה זיכרון נורא לא נעים‪ .‬שאלתי‬
‫אותן אם הן זוכרות את זה‪ ,‬והן אמרו‪ ,‬זכרנו שאת לא אוהבת שמסתובבים לך במטבח‪ ,‬תמיד‬
‫אמרת שאת לא רוצה שנעשה לך בלגן‪ ,‬שלא נלכלך‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫המשקל שלי‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫שנים ארוכות שהמשקל עמד ליד המיטה שלי‪ .‬הצעד הראשון בבוקר היה המשקל‪ ,‬ואז הייתי‬
‫הולכת לעשות פיפי וחוזרת למשקל‪ .‬זה למהדרין‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫המשקל בשבילי זה שיפוטיות‪ ,‬פחד‪ ,‬סבל‪ ,‬עונש‪ ,‬רוע‪ .‬זה לשאול מישהו מה המשקל שלו‪ ,‬לחדור לו‬
‫למקום הכי אישי‪ .‬זה המדד לבחון אם אתה בן אדם‪ ,‬אם אתה טוב או לא‪ .‬המדידה הזו כבר‬
‫התבצעה בפנים‪ .‬אם אני במשקל נמוך אז אני בטוב‪ ,‬ואם לא‪ ,‬אני ברע‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אני נשקלת בהיחבא‪ ,‬שאף אחד לא יראה‪ .‬כל בוקר תמיד לפני שאוכלים‪ ,‬אחרי שהולכים‬
‫לשירותים‪ ,‬עם כמה שפחות בגדים‪ .‬זה טקס‪ .‬בעבר זה קבע אם אני אהיה מאושרת היום‪ ,‬אם יהיה‬
‫לי יום טוב היום‪ ...‬אני חושבת שאמא שלי מינקות חינכה אותנו לראות בשומן חלק לא לגיטימי של‬
‫הגוף‪ .‬זה עודף מגעיל שצריך להוציא אותו‪ .‬ככה גדלתי‪ ,‬שכל הזמן יש חלק בי שאסור שהוא יהיה‬
‫חלק ממני‪ ,‬זה קשה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫עוד מהלידה‪ ,‬עוד מהבטן של אמא שלי‪ ,‬המשקל כבר היה עיסוק‪ .‬איך שנולדתי כבר שקלתי הרבה‪.‬‬
‫מגיל מאוד מאוד צעיר‪ ,‬מאז שאני זוכרת את עצמי‪ ,‬התביישתי במשקל שלי‪ .‬תמיד היה לנו משקל‬
‫בבית‪ .‬אמא שלי עם המשקל‪ ,‬הוא החיים שלה‪ ,‬לפעמים היא לוקחת אותו איתה לחופשה‪ .‬היא אף‬
‫פעם לא אמרה כמה היא שוקלת‪ ,‬וגם אני לא הסכמתי שידעו כמה אני שוקלת‪ .‬הייתי מסתירה עם‬
‫היד‪ ,‬עם הרגל‪ ,‬שלא יראו‪ .‬מגיל צעיר אני זוכרת שגם שקלו בבית ספר‪ ,‬אצל האחות‪ .‬הייתי‬
‫מתחמקת‪ .‬מתה מבושה‪ .‬כל הזמן‪ .‬כל הזמן שקרים‪ .‬כמה את שוקלת? מורידה עשרה קילו‪ ,‬תמיד‪.‬‬
‫אני מתביישת להגיד את המשקל‪ .‬אני זוכרת שאפילו בהריונות הייתי מסתירה את כרטיס ההיריון‬
‫שלא יראו‪ ,‬שנים לא סיפרתי לבן הזוג שלי כמה אני שוקלת — ואני לא מסתירה ממנו כלום —‬
‫שנים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫תקשיבי‪ ,‬אני חושב שהמשקל ניהל לי מההתחלה את החיים‪ .‬אני חושב שמההתחלה הבנתי שזאת‬
‫הדרך שלי להתמודד עם החיים‪ ,‬להגן על עצמי‪ ,‬ואחת מההגנות זה שומן‪ ,‬בלי להבין שזה שומן‪.‬‬
‫בלי להיות‪ ,‬בלי לחשוב ממה זה מגן עליי‪ ,‬אבל כן מהצורך לחיבה‪ ,‬לאהדה‪ ,‬למשהו מתוק ומחבק‪.‬‬
‫אם היום מחבק אותי חיבוק‪ ,‬אז חיבקה אותי סוכרייה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫אף אחד לא יכול לעזור לי‪ .‬אסור לי לסמוך על אף אחד‪ .‬בפנים בפנים אין לי על מי לסמוך‪ .‬אני‬
‫חושבת שהבנתי לאט לאט שהמקום שהכי מגן עליי הוא הגודל הפיזי‪ .‬כי אז אף אחד לא דורש‬
‫ממני‪ .‬אני לא יודעת למה חשבתי ככה‪ ,‬אבל ככה זה קרה‪ .‬כי שמן הוא אידיוט‪ ,‬הוא טיפש‪ ,‬הוא‬
‫עצלן‪ .‬אם תהיי שמנה יהיה לך יותר קל‪ .‬באישיות שלי אני מאוד פרפקציוניסטית‪ .‬ומצטערת שזה‬
‫לא צנוע‪ ,‬אני נבונה מאוד‪ ,‬חדה‪ ,‬היום אולי כבר פחות‪ ,‬אבל בהחלט מאוד מאוד שווה‪ .‬בכל המובנים‬
‫האפשריים‪ ,‬וכל השווי הזה הולך לאיבוד בגלל המשקל‪ .‬הוא נעלם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫היום אני שוקלת ‪ 71‬וחצי‪ .‬משקל זה הכול‪ .‬הוא אומר אם אני יפה‪ ,‬אם אני חכמה‪ ,‬אם אני משכילה‪,‬‬
‫אם אני מצליחה‪ .‬משקל זה הזהות שלך‪ ,‬זה היופי‪ ,‬זה האופי‪ ,‬זאת ההשכלה‪ ,‬הביטחון העצמי‪,‬‬
‫הכול כלול במספר הזה‪ .‬עשרות פעמים ביום הייתי עולה על המשקל‪ .‬כולל אם עשיתי פיפי באמצע‬
‫הלילה‪ ,‬בדרך למיטה עולה כדי לראות שירדתי את ה‪ .cc200-‬שני משקלים היו לי‪ .‬עד היום יש לי‬
‫תקופות שאני נשקלת יותר ויש תקופות שאני נשקלת פחות‪ .‬בגלל זה אני יודעת שאני ‪.71.5‬‬
‫הדיגיטלי מראה מדויק‪ ,‬והאנלוגי מראה קילו פחות‪ .‬אז אם הייתי מפחדת — תראי איך אני עובדת‬
‫על עצמי — אם הייתי מפחדת אז לא הייתי עולה על הדיגיטלי‪ ,‬המדויק‪ .‬כל בוקר אם הייתי רואה‬
‫שעליתי אז הייתי עולה על השקרן‪ .‬אפילו עם המשקלים אני מתווכחת‪ .‬באמת כמות אנרגיה‬
‫מטורפת שאת משקיעה בלא כלום‪ .‬בלא כלום‪ .‬אלו היחסים עם המשקל‪ .‬ככה הוא מנהל את החיים‬
‫שלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫אני חושבת שהגורו היחיד שהיה לי היה המשקל‪ .‬ההערצה תמיד הייתה אליו‪ .‬המשקל הוא הגורו‬
‫שלי‪ ,‬בוודאי‪ .‬ואולי גם החתיכות המטורפות שמסתובבות על הפלקטים‪ .‬הייתי רואה בגד ים‪ ,‬הייתי‬
‫הולכת למדוד אותו‪ .‬אחר כך הייתי מודדת אותו והייתי נכנסת לדיכאון‪ .‬הייתי בטוחה שאני א אה‬
‫אותו הדבר כמו הדוגמנית בפרסומת‪ .‬אני הרי שוקלת שישים‪ ,‬אז למה שזה לא ייראה אותו הדבר?‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫יש הבדל אם את משתמשת במשקל כל יום או שלוש פעמים ביום‪ .‬מה שאני באה להגיד זה שפעם‬
‫נשקלתי הרבה פחות‪ ,‬כי ככל שאת משמינה את נשקלת פחות‪ .‬הוא‪ ,‬המשקל‪ ,‬ניהל אותי הרבה‬
‫יותר בלי שהייתי נשקלת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫באחת מקבוצות ההרזיה עשינו תרגיל של דמיון מודרך‪ ,‬ואני הייתי המשקל של מיקה ואמרתי‪,‬‬
‫"מיקה לא אוהבת אותי בכלל‪ ,‬למה היא לא אוהבת? כי אני כל הזמן מעליב אותה‪ ,‬כל הזמן אומר‬
‫לה כמה היא לא בסדר‪ ,‬היא מפחדת ממני"‪ .‬זה היה מאוד עוצמתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫היחסים שלי עם המשקל הם יחסים גרועים‪ ,‬אני פוחדת ממנו‪ ,‬עדיין‪ .‬אני כן יכולה להגיד לך‬
‫שהפסקתי את טקס השקילות הכפול‪ .‬היה לי טקס‪ :‬כל בוקר הייתי נשקלת בשני משקלים‪ .‬פעם‬
‫שניהם היו בצד שלי‪ ,‬אחד ליד השני‪ .‬הייתי עולה על אחד ואז על השני‪ .‬שנים‪ ,‬שנים‪ ,‬שנים‪.‬‬
‫באיזשהו שלב העברתי אחד לצד השני‪ .‬אבל אז הייתי הולכת לצד השני של המיטה ונשקלת‪ .‬גם‬
‫היום‪ ,‬אני לא יכולה להגיד שאין לי את זה יותר‪ ,‬זה יהיה שקר‪ .‬זה נמצא בתוכי‪ ,‬אני לא רוצה‬
‫להשמין‪ ,‬אני פוחדת מלהשמין‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫החברה הקיבוצית של שנות השבעים והשמונים הייתה שמנופובית‪ .‬כל הבנות מסביבי‪ ,‬כולן‪ ,‬כולל‬
‫הרזות וכולל אלו שהיו יותר רזות ממני‪ ,‬כולן התעסקו בדיאטות‪ .‬לא הייתי היחידה שהרעיבה את‬
‫עצמה‪ .‬זה היה נורא נפוץ‪ .‬היינו מחפשות בעיתונים את התפריטים האלו שבריא לעשות‪ ,‬שככה‬
‫תרזי לקראת הקיץ לבגדי ים‪ .‬כשעברנו לכיתה ז' הגיעה לכיתה ילדה שמנה מאוד וחולת סרטן‪,‬‬
‫היא נפטרה בסוף ח'‪ .‬בסוף ז' קטעו לה רגל‪ .‬וכולם דיברו כמה הרגל שלה שקלה‪ ,‬וכמה היא ירדה‬
‫במשקל מאז הקטיעה‪ .‬כשבאנו אליה לבית החולים להביא לה פרחים ולעודד אותה‪ ,‬אז היא ואמא‬
‫שלה סיפרו לנו בחיוך גדול שהיא ירדה שלושה קילו במשקל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫מתי הייתי נשקלת? זה היה תלוי ביום‪ .‬אם זה היה יום שהרגשתי טוב עם עצמי‪ ,‬שלא אכלתי‬
‫הרבה‪ ,‬אז היה מגיע לי להישקל‪ .‬הייתי נשקלת ומקווה לטוב‪ .‬ואם אני מרגישה לא טוב עם עצמי‪,‬‬
‫אז גם מגיע לי להישקל‪ ,‬ואני רואה את המשקל וברור שאני מרגישה לא טוב‪ ,‬לא מגיע לי להרגיש‬
‫טוב‪ ,‬אין סיבה להרגיש טוב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫הלכנו לקונצרט‪ ,‬ואחר כך הלכנו לאכול באיזשהו מקום‪ .‬היו תמונות של המנות בבית הקפה‪,‬‬
‫והייתה גם תמונה של ופל בלגי עם כל הגועל‪ ,‬משהו ששנים לא נגעתי בו‪ .‬הזמנתי כמובן ואכלתי‪.‬‬
‫למחרת לקחתי את האופניים‪ ,‬יצאתי מהבית על ‪ 443‬ורכבתי לאמא שלי לירושלים‪ .‬לקח לי כמה‬
‫שעות טובות‪ .‬רכבתי לבד את כל הדרך לירושלים כדי לשרוף את הוופל הבלגי‪ .‬כל הדרך בכביש‬
‫מהיר שעובר בין המחסומים‪ ,‬החומות והכפרים הערביים‪ .‬במנהרה שנכנסים לירושלים כמעט‬
‫נדרסתי עשר פעמים‪ .‬זה לקח לי ארבע שעות‪ ,‬ואז בן זוגי בא להחזיר אותי הביתה‪ .‬העיקר שרפתי‬
‫את הוופל‪ .‬ואז חברה שלי אמרה לי‪" ,‬איפה שמעת שמישהי מתאבדת על ופל בלגי? זה נראה לך‬
‫נורמלי? כולה ופל בלגי"‪ .‬אבל לי זה נראָה מאוד נורמלי‪ .‬מאוד נורמלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אני חושבת שהייתה במשקל איזו אמביוולנטיות שגם עליה דיברתי המון עם המון פסיכולוגים‪ .‬מצד‬
‫אחד שנאתי אותו‪ ,‬מצד שני הוא היה מה שחיבר אותי לאמא שלי‪ .‬כי הייתי כל כך שונה ממנה‪,‬‬
‫אבל בהתעסקות בו הייתי דומה לה‪ .‬ככה היא יכלה לראות בי סוף־סוף משהו שהוא חלק ממנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫התערבויות כירורגיות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫עברתי אירוע מאוד טראומטי לפני כמעט שנתיים וחצי כשהוציאו לי את הטבעת‪ ,‬כמעט מתתי‪.‬‬
‫ואני חושבת שאחרי זה הפסקתי עם הדברים האלה של אסור ומותר‪ .‬פתאום השתחררתי‪ ,‬כי כל‬
‫השנים האלה עם הטבעת היו דברים שלא יכולתי לאכול‪ ,‬שהייתי מקיאה‪ .‬פתאום אפשר לאכול‬
‫ולהרגיש בסדר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫עשיתי מלתעות‪ ,‬שקושרים את השיניים ככה שאי אפשר לאכול‪ .‬רק עם קש שתיתי אוכל‪ .‬הייתי‬
‫עם זה חודשיים בערך‪ ,‬ירדתי שמונה או עשרה קילו‪ .‬חייתי על מיץ‪ .‬הרופאה שעשתה לי את‬
‫המלתעות אמרה לי‪" ,‬תקני קאטר‪ ,‬תפתחי מתי שאת רוצה"‪ .‬לא הסתדר לי לנסוע אליה‪ ,‬ורופא‬
‫השיניים בקיבוץ אמר לי‪ ,‬תבואי אליי אני אפתח לך‪ .‬שעה שלמה הוא ניסר‪ ,‬ובקושי הצליח לפתוח‬
‫לי את הקשרים‪ ,‬שום קאטר בעולם לא היה פותח לי את זה‪ .‬הבנתי שהייתי יכולה למות‪ .‬אחרי‬
‫שירדתי את העשרה קילו הם הזדחלו חזרה למעלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫הבן הקטן שלי נפטר‪ ,‬ואחרי המוות שלו הגעתי לשיא המשקל שלי‪ ,‬כי הייתי יושבת בלילות‬
‫ואוכלת קופסאות של גלידה‪ .‬שנה וחצי אחרי זה הלכתי לעשות את הניתוח לקיצור קיבה‪ .‬הייתי‬
‫בערך ‪ 120‬קילו‪ .‬את הטבעת החזירו לי בהרדמה‪ ,‬הייתי איזה שלושה ימים בבית חולים בילינסון‪,‬‬
‫זה לא כל כך כאב‪ ,‬גם הייתי בהיי‪ ,‬הייתי ממש מאושרת ומלאת תקווה‪ .‬ירדתי בצ'יק איזה שלושים‬
‫קילו‪ ,‬אבל ישר התחלתי לעלות‪ ,‬כי אכלתי שוקולד ואכלתי גלידה‪ .‬מה שכן קרה זה שלמדתי‬
‫לאכול לאט‪ .‬כי עד אז הייתי אוכלת נורא נורא מהר‪ ,‬ועד היום אני אוכלת לאט יחסית‪ .‬נגיד לשבת‬
‫איתי לאכול סלט זה סיוט‪ .‬לא העליתי הכול‪ .‬אף פעם‪ ,‬לא חזרתי ל‪ ,120-‬אבל ל‪ 100-105-‬כן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫קרובת משפחה‪ ,‬אישה מאוד מאוד שמנה‪ ,‬עשתה ניתוח קיצור קיבה‪ .‬והיא נראית עכשיו פשוט‬
‫נורא‪ .‬כמו צל אנוש‪ .‬אין שיער כי אין ספיגה‪ ,‬כל השיער נשר לה‪ ,‬כל השיניים נשרו לה מההקאות‬
‫כי כל דבר היא מקיאה‪ .‬פשוט נראית שלד מהלך‪ .‬שלד! פשוט נראית נורא‪ .‬נורא! שנה מאז שהיא‬
‫עשתה את הניתוח‪ ,‬ואני לא ראיתי אותה בשנה האחרונה‪ .‬היה לפני איזה שבועיים פסטיבל באזור‬
‫ומישהי עושה לי שלום‪ ,‬ואני לא מבינה מי עושה לי שלום‪ ,‬ואז כאילו קלטתי שזאת היא‪ .‬אמרתי‬
‫לבן הזוג שלי אחר כך‪" ,‬תקשיב‪ ,‬אני לא יודעת מי זה הבן אדם הזה שעומד מולי"‪ .‬אז הוא אמר‬
‫לי‪" ,‬את נתפסת למשקל‪ ,‬זה לא חשוב‪ ,‬הבן אדם בפנים נשאר אותו בן אדם"‪ .‬אמרתי לו‪" ,‬אבל אני‬
‫לא מרגישה שזה אותו בן אדם"‪ .‬אז הוא אומר לי‪" ,‬את לא מכירה אותה מספיק"‪ .‬ככה הבעל‬
‫המהמם שלי מתנהג‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫לפני כמה שנים עשיתי מתיחת בטן‪ ,‬ופתאום ראיתי שנוספו לי בגוף דברים שלא היו‪ ,‬אז אמרתי‬
‫לעצמי‪ ,‬טוב‪ ,‬זה הגיל‪ ,‬הגוף משתנה‪ .‬רק אחר כך הבנתי שהשומן נודד למקומות אחרים‪ .‬למזלי זה‬
‫לא קטסטרופה‪ .‬יש לי חברה שעשתה שאיבה ענקית‪ ,‬וכל השומן עבר לגב‪ .‬יש לה היום חתיכת גב‪.‬‬
‫רציתי בכלל שהמנתח יקטין את הטבעת‪ .‬היא הייתה פתוחה‪ .‬ואני רציתי שינסה לסגור לי אותה‪,‬‬
‫שאוכל לרזות יותר‪ .‬היא הייתה בבטן שלי משהו כמו ‪ 18‬שנים‪ ,‬והוא נכנס לבטן והייתה שם‬
‫קטסטרופה‪ .‬רקמה כיסתה את הטבעת‪ .‬הוא אמר לי‪" ,‬משהו היה קורה לך בזמן הקרוב‪ ,‬לא היית‬
‫נשארת ככה עוד הרבה זמן"‪ ,‬ושצריך להוציא אותה‪ .‬ותוך כדי שהוא הוציא אותה נוצר קרע‬
‫בקיבה שהוא לא ראה‪ .‬הוא שחרר אותי הביתה‪ .‬ישבתי בבית והתנפחתי‪ ,‬כאבי תופת‪ ,‬אין שום‬
‫תנועת מעיים‪ ,‬כאבים מטורפים‪ ,‬יכולתי למות מזה‪ .‬חזרתי לבית החולים‪ .‬בהתחלה השהו אותי‬
‫במיון‪ ,‬אחרי זה נתנו לי ניאוגליצרין‪ ,‬אמרו לי‪" ,‬תנסי להתרוקן‪ ,‬זה יקל עלייך"‪ .‬אחרי זה העלו‬
‫אותי למחלקה‪ ,‬חיברו אותי לנוזלים‪ ,‬אמרו‪" ,‬בטח עד הבוקר תרגישי יותר טוב"‪ .‬בבוקר הם אמרו‪,‬‬
‫"טוב‪ ,‬ניקח אותך לסי־טי"‪ .‬נתנו לי לשתות את החומר הזה ולחכות כמה שעות‪ .‬לקחו אותי‬
‫לסי־טי‪ ,‬חזרתי מהסי־טי‪ ,‬אז בגלל החומר ששתיתי כבר הצלחתי להתרוקן בשירותים‪ ,‬אבל כבר‬
‫הייתי עם כאבי תופת‪ .‬הרופא אמר לי‪" ,‬תקשיבי‪ ,‬יש איזה חור קטן בקיבה‪ ,‬זה כנראה נגרם מזה‬
‫שהוצאנו את הטבעת‪ ,‬אנחנו נסגור אותו וזה שום דבר"‪ ...‬במיון כבר חיכו שני כירורגים‪ ,‬הם הלכו‬
‫למעלה לראות את הסי־טי וחזרו למטה עם פנים אפורות‪ .‬אמרו לי‪" ,‬תקשיבי‪ ,‬את בקטסטרופה‪ ,‬יש‬
‫לך חור גדול בקיבה ואת מזוהמת כולך"‪ .‬הם העלו אותי בטיל למחלקה‪ ,‬באו איזה שישה רופאים‪,‬‬
‫נעמדו מסביבי ואמרו לי‪" ,‬אנחנו שמים הכול על השולחן‪ .‬את נכנסת עכשיו לניתוח‪ ,‬זה מצב‬
‫חירום‪ .‬קודם כול‪ ,‬לא כולם מתעוררים מניתוח כזה‪ ,‬יש מצב שנצטרך לפתוח לך את הבטן‪ ,‬יש‬
‫מצב שנצטרך לכרות חלק מהקיבה או את כל הקיבה‪ ,‬יש מצב שנצטרך לכרות חלק מהמעי‪ ,‬יש‬
‫מצב שנעשה לך סטומה"‪ .‬כשזה הגיע לסטומה אמרתי להם‪" ,‬תעצרו‪ .‬אם אתם צריכים סטומה אל‬
‫תעירו אותי בכלל‪ ,‬אל תעירו אותי"‪ .‬חברה שלי באה אליי למיטה‪ ,‬נעמדה לי פה ליד הראש ואמרה‬
‫לי‪" ,‬תשתקי ועכשיו‪ .‬יש לך שלוש בנות‪ ,‬והן בדרך לפה‪ ,‬את לא יכולה להגיד דברים כאלה"‪.‬‬
‫אמרתי לה‪" ,‬מאיה‪ ,‬אני לא אקום עם סטומה"‪ .‬היא אמרה לי‪" ,‬את תקומי‪ ,‬יש לך שלוש בנות"‪.‬‬
‫הבנות שלי באו‪ ,‬לא הסבירו להן את הכול‪ ,‬נישקתי אותן‪ ,‬לקחו אותי‪ .‬עוד לפני ההרדמה נזכרתי‪,‬‬
‫קראתי לכירורג עוד פעם‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אל תרדימו אותי‪ ,‬אל תרדימו אותי‪ ,‬אני רוצה להגיד משהו‬
‫לרופא‪ ,‬דחוף‪ .‬הוא בא בריצה‪ ,‬כי הם פחדו‪ ,‬הם נורא רצו כבר להתחיל‪ .‬אני אמרתי‪" ,‬אני עשיתי‬
‫מתיחת בטן‪ ,‬יש לי פה רשת‪ ,‬אז תראה מאיפה אתה יכול להיכנס"‪ .‬והם עבדו עליי שם איזה שש‬
‫שעות‪ .‬השוליים של הקיבה היו עם נמק‪ ,‬הם לא ידעו אם התפרים יחזיקו‪ ,‬אבל אני הייתי כל כך‬
‫בצקתית מבפנים שזה נשען על משהו‪ .‬הם הוציאו אותי ואמרו למשפחה‪ 48" ,‬שעות עכשיו זה‬
‫קריטי‪ ,‬יש תקווה שהתפרים יחזיקו‪ .‬ותתפללו‪ ,‬אנחנו לא יודעים"‪ .‬אני רק פתחתי את העיניים‬
‫בהתאוששות‪ ,‬דבר ראשון הרמתי את הסדין לראות שלא יוצאת ממני סטומה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫לא אכלתי כלום‪ ,‬לחם קל‪ ,‬עגבנייה ומלפפון‪ .‬שמרתי בין ‪ 60‬ל‪ 62-‬קילו‪ .‬לא אכלתי‪ .‬אכלתי מעט‬
‫מאוד‪ .‬נגיד היה איזה אירוע‪ ,‬אז הייתי עושה קווץ' לפני‪ .‬הייתי אוכלת יום אחד‪ ,‬שלושה ימים חצי‬
‫כוס אורז‪ .‬וצמה כל הזמן‪ .‬כשהילדים כבר נולדו החלה אופנת המלתעות‪ .‬באמת הייתי רזה כבר‪,‬‬
‫אני זוכרת שהרופא לא רצה לשים לי אותן‪ .‬שכנעתי אותו‪ .‬באתי הביתה ונורא נבהלתי‪ .‬נבהלתי‬
‫מעצמי‪ .‬פתאום הבנתי שאני לא יכולה לפתוח את הפה‪ .‬ואני נותנת דוגמה אישית לילדים קטנים‪,‬‬
‫אחד בכיתה א' ואחד בכיתה ב'‪ ,‬ואני מדברת ככה‪ ,‬והם אומרים לי‪ ,‬מה יש לך? ואז אני מבינה שאם‬
‫חס וחלילה אני נחנקת ויש לי שני ילדים בבית‪ ...‬לקחתי קאטר ופשוט הורדתי את זה לבד‪ .‬זה כאב‪,‬‬
‫אבל זה היה קלסטרופובי המצב הזה‪ .‬זה לא היה משהו שאפשר להישאר איתו‪ .‬אני לא יודעת מי‬
‫המציא את הטמטום הזה‪ .‬אחר כך נורא נפגעתי מעצמי‪ ,‬נורא נעלבתי‪ ,‬נורא האשמתי את עצמי‪.‬‬
‫הגיע לי‪ .‬זאת אומרת הייתי צריכה את המקל הזה שייתן לי בתחת על ההתנהגות המטופשת הזאת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫תובנות על דיאטה‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫רוב המטפלים בעולם הדיאטות לא באמת מבינים‪ .‬הם יוצרים מציאות שלא באמת קיימת‪ .‬צריך‬
‫לדעתי להפליל אותם כמו ברוקרים שמוכרים מניות מזויפות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫חיי דיאטה הם אומללות‪ .‬אין מנוחה‪ .‬אין שקט‪ .‬יש התעסקות‪ .‬אתה כל הזמן חושב מתי אני אוכל‪,‬‬
‫מה יהיה שם לאכול‪ ,‬מה לא יהיה שם לאכול‪ ,‬כל הזמן השיח הזה‪ .‬זה נורא‪ ,‬אתה פשוט אוכל את‬
‫עצמך מבפנים‪ .‬פשוט נורא‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אני לא רוצה לעשות דיאטות ולא רוצה שישפטו אותי אם אני שמנה או רזה‪ ,‬אבל שופטים אותי‪.‬‬
‫וכשאני עומדת מול כולם ואני שמנה ואני אוכלת עוגה ומישהי‪ ,‬ילדה ציפלונה כזאת שעומדת לידי‪,‬‬
‫אומרת שהיא לא מוכנה לאכול כי היא השמינה קילו כי אמא שלה אמרה לה שהיא השמינה והיא‬
‫אומרת לי‪" ,‬איך את אוכלת את זה?" אני מתביישת‪ .‬זה לא נעים לי לשמוע‪ .‬או שמישהי ששוקלת‬
‫רבע ממני אומרת לי שהיא הולכת לרוץ עכשיו שלושה קילומטר כי אמא שלה אמרה לה שאם היא‬
‫לא תרוץ היא תגיע לתיכון מאוד מאוד שמנה‪ ,‬והיא שואלת אותי למה אני לא מצטרפת אליה‪ ,‬זה‬
‫מביך אותי‪ .‬וזה כואב לי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫במרחק הזמן אני יכולה להגיד שהחיים שלי במשך ארבעים שנות דיאטה נראים עלובים ופתטיים‪.‬‬
‫עלוב המאמץ הזה‪ .‬את יודעת מה כואב גם? שאף פעם‪ ,‬גם כשירדתי עשרה קילו‪ ,‬זה לא הזיז לאף‬
‫אחד‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬ההכרה לא באה‪ .‬עלוב המאמץ הזה‪ .‬לא מהסביבה ולא מעצמי‪ .‬בגלל זה אף פעם‬
‫לא היה מספיק‪ .‬הסביבה לא רואה את זה‪ ,‬היא לא רואה את העשר לפני והיא לא רואה את העשר‬
‫אחרי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫היום אני ‪ 143‬קילו‪ ,‬והחלטתי להפסיק להישקל‪ ,‬לא להיות במלחמה קפואה עם עצמי כל הזמן‬
‫בכן‪/‬לא‪ ,‬כן‪/‬לא‪ ,‬בלהימנע או בלהתחרע‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫מה שהניע אותי זה הפחד‪ ,‬גם כשרזיתי‪ .‬זה מרוץ שלעולם לא מגיע אל קו הגמר‪ .‬גם היום‪ ,‬אמנם‬
‫אני היום לא שמנה‪ ,‬אבל אני לא אגיע לעולם לגוף של דוגמנית‪ .‬יש לנו במשפחה בדיחה‪ :‬בהארי‬
‫פוטר יש שיקוי פולימיצי‪ ,‬שאתה לוקח ממישהו שערה‪ ,‬מערבב ושותה ואז אתה נראה כמוהו‪ ,‬אז‬
‫ממי כדאי לקחת? גל גדות? בר רפאלי?‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫אתה סובל‪ .‬ממילא רע לך‪ .‬גם שאתה עושה דיאטה אתה עדיין שמן‪ ,‬עדיין מקבל את המבטים‪,‬‬
‫עדיין את אותו היחס מהסביבה‪ .‬אולי חלק נחמדים כי יודעים שאתה עושה דיאטה‪ .‬חלקם‪ ,‬לא כולם‪.‬‬
‫וגם זה נגמר מהר מאוד‪ .‬כי ההתחשבות היא רגעית‪ .‬אתה לא חי‪ ,‬אתה זומבי מהלך‪ .‬ואז גם לוקחים‬
‫לך את האוכל? פאק יו‪ ...‬אני אהנה ממה שבא לי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫כשאתה עושה דיאטה אז אתה עושה איזו פעולה שקשורה לכוח רצון‪ ,‬ואתה מרגיש בהתחלה מאוד‬
‫מאוד חזק ושהעולם קטן עליך וזה‪ ,‬ואז אתה מאבד את זה‪ .‬וכשאתה מחליט בכל ארוחה ליהנות‬
‫ואז אתה גם מנסה להבין מה זו המילה ליהנות‪ ,‬זה מקום אחר לגמרי‪ .‬ומה שיהיה עם המשקל‬
‫שיהיה‪ .‬אתה מרגיש טוב אחרי הארוחה‪ ,‬לפני הארוחה‪ ,‬אתה נהנה מהארוחה‪ ,‬הכול טוב? זהו‪ .‬אני‬
‫כבר כמעט שנה וחצי רזה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נעם‬
‫כשהייתי בדיאטות הייתי נשקל שש פעמים ביום‪ .‬היום אני לא בדיאטה‪ ,‬אבל אני באיזה תהליך של‬
‫אכילה אחרת‪ ,‬אני חי חיים רגילים ונשקל פעם בשבוע‪ .‬אגב‪ ,‬אין טקסיות לדבר הזה‪ ,‬זה יכול‬
‫להיות בבוקר או בערב‪ .‬וכשהמספרים זזים — והם תמיד זזים — זה לא עושה לי כלום כי קודם כול‬
‫זה לא זז באופן קיצוני לשום מקום וגם כי אני יודע שככה אני רוצה לאכול ואני לא רוצה לאכול‬
‫אחרת כי אני אסבול אם אני אוכל אחרת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫תעשיית הדיאטות בעיניי היא מכונה משומנת לעשיית כסף קל וחוזר שמייצרת אנשים שמנים‬
‫ומתוסכלים ומכשילה אותם עוד פעם ועוד פעם כי היא מספקת להם פתרון שבטוח ייכשל‪ .‬אבל אני‬
‫לא בטוח שהתעשייה הזו יודעת מה היא עושה ועושה את זה בכוונה‪ .‬אני חושב שהם מאמינים בזה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫במקום לראות בהשמנה נורת אזהרה — רגע‪ ,‬מה קורה אצלו? אולי משהו לא בסדר? אולי משהו‬
‫רע לו? אולי הוא צריך עזרה? — לא! מתייחסים רק להשמנה‪ .‬אולי הוא צריך לקבל אהבה? אולי‬
‫הוא צריך מישהו שיקשיב לו? מישהו שיכיל אותו? זה מה שהיה לי חסר‪ .‬מספיק קשה לי‪ ,‬ואז עוד‬
‫באים ומבקרים אותי על זה שאני שמן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נעם‬
‫כל היום סביב האוכל‪ ,‬כל הזמן רעב‪ ,‬מתוסכל‪ ,‬עצבני‪ .‬קצת שמחה כשאתה יורד‪ ,‬הרבה באסה‬
‫כשזה נתקע או כשאתה עולה‪ .‬חוסר שקט‪ .‬מאוד קשה‪ .‬אתה מאכזב את עצמך ואחרים‪ .‬ירדת‬
‫במשקל? אתה קוצר מחמאה אחת או שתיים‪ ,‬אבל כשאתה עולה אתה שומע על זה פי מאה‪ .‬זה‬
‫חרא‪ ,‬החיים בדיאטה הם חיים זוועתיים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫חיים מלאים ובריאים‬

‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫ַבּ רב ששפת הדיאטה ואידיאל הרזון מכריזים על הגוף‪ ,‬בעליו )כלומר אנחנו( הם המפסידים‬
‫הגדולים‪ .‬אנחנו חושבים בטעות שאנחנו יכולים לשלוט במשקל‪ ,‬שאם רק נחליט‪ ,‬נתאמץ ונשקיע‬
‫עוד קצת נהיה רזים‪ .‬קשה לנו לקבל את העובדה שיש דברים שאין לנו שליטה עליהם‪ ,‬ושניסיונות‬
‫השליטה הם דווקא פעמים רבות הבעיה ולא הפתרון‪ .‬אנחנו משוכנעים שאנחנו אשמים‬
‫בכישלונותינו הדיאטטיים‪ ,‬אנחנו מתביישים בשומן המשמש עדות וסימן לאופיינו הפגום‪ .‬אנחנו‬
‫בטוחים שיש פתרון ופשוט טרם מצאנו את הנוסחה הנכונה‪ .‬אנחנו ממשיכים לרדוף אחר הבטחות‬
‫חטובות וחלומות צנומים ופונים לטיפולים שונים‪ ,‬שבמקום לעזור מחזקים את ההנחה שהגוף שלנו‬
‫הוא הבעיה‪ ,‬שהאכילה שלנו היא הבעיה‪ ,‬שאנחנו הבעיה‪.‬‬
‫האמונה שהאושר הוא בעל משקל מקשה עלינו את הפרידה מן המשקל‪ .‬אנחנו נאחזים בו‪,‬‬
‫רודפים אחריו‪ ,‬משקרים לעצמנו‪ ,‬רק כדי לשמור על הקשר ביניהם‪ .‬במרדף העקר הזה אובדות לנו‬
‫ההנאה‪ ,‬הבריאות ושמחת החיים‪.‬‬
‫ההשמנה‪ ,‬כך מודיעים לנו בכל מקום ואתר‪ ,‬היא מחלה‪ .‬אבל במובנים רבים הדיאטה היא מחלה‬
‫קשה יותר‪ ,‬ממכרת‪ .‬התרופה לה היא לא עוד דיאטה‪ ,‬וגם לא דיאטה בתחפושת‪ .‬היא גם לא נמצאת‬
‫בחדרי הניתוח או במרפאות קופת חולים‪ ,‬לא במגזין שמגלה תבשיל עדשים חדש שאינו משמין‬
‫ולא אצל הגורו התורן שמבטיח צומות ונצורות‪ .‬התרופה לדיאטה נמצאת אצלנו‪ .‬רק אנחנו יכולים‬
‫לבחור אם לתת לה להמשיך להתל בנו ולייסר את נפשנו ואת גופנו‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬האימה מן ההשמנה תובעת פתרון‪ ,‬אבל שניהם — האימה והפתרון — רק כולאים אותנו‬
‫במעגל של סבל אין־סופי‪ .‬קשה לקבל את העובדה שהגוף שלנו לא יכול להיות מה שהיינו רוצים‬
‫שיהיה‪ ,‬גוף של מישהו אחר‪ ,‬יפה יותר‪ ,‬צעיר יותר‪ ,‬חזק יותר‪ .‬שהגוף שלנו לעולם לא יהיה גוף‬
‫של מגזינים‪ ,‬גוף של דוגמנים‪ ,‬גוף של אחרים‪ .‬האמת הזאת מייסרת וכואבת‪ .‬עם זאת‪ ,‬היא גם‬
‫משחררת‪ .‬היא מאפשרת לנו נקודת מבט חדשה על סוגיית ההשמנה‪ :‬לא מאבק בה ולא ניסיון‬
‫אין־סופי להעלימה‪ ,‬אלא זווית ראייה אחרת לגמרי השואלת איך תשתנה התמונה אם נפסיק‬
‫להתמקד במשקל ונתמקד בקידום הבריאות ושמחת החיים‪ .‬איך נמצא את הכוח והיכולת לבנות‬
‫חיים מלאים ובריאים עם המשקל ולא בלעדיו‪ .‬חיים שבהם לא נמתין לירידת המשקל כדי לחיות‪,‬‬
‫חיים שבהם נפסיק להיאבק בגוף‪ ,‬להרעיב אותו ולהכאיב לו‪ .‬חיים מלאים‪ ,‬עם גוף מלא‪ ,‬שבהם‬
‫נאכל אוכל טעים ובריא‪ ,‬נעשה ספורט‪ ,‬נקנה בגדים יפים‪ ,‬נלך לים עם חברים או בני משפחה‬
‫ונחיה עם מי שאנחנו‪ ,‬עכשיו ולא אחרי שנרזה‪ ,‬אחרי הדיאטה‪.‬‬
‫חיים כאלה‪ ,‬שבהם הדיאטה תהפוך למילה גסה‪ ,‬מזמנים לנו תחושת זכאות לעונג‪ ,‬לחופש‪,‬‬
‫לבריאות‪ ,‬שאינם רק מנת חלקם של הרזים‪ ,‬אלא מנת חלקו של כל אדם בלא כל קשר למשקל‬
‫גופו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק שישי‪ :‬סקס שמן‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיניות בדיאטה‬
‫‪ ‬‬
‫▪ שמן זה לא סקסי‪.‬‬
‫▪ אף גבר לא ירצה אותך אם תהיי שמנה‪.‬‬
‫▪ נשים שמנות צריכות להתפשר‪.‬‬
‫▪ עם כרס כזאת אף אישה לא תסכים לעשות איתי אהבה‪.‬‬
‫▪ כל עוד אני שמנה אף גבר לא ראה ולא יראה אותי ערומה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫אלו הם מקצת מההיגדים השכיחים המנהלים את מערכת היחסים ואת המיניות המורכבת של‬
‫האנשים השמנים‪ .‬הם כולם מבוססים על ההנחה שהמיניות של השמנים פגומה והפגם הוא השומן‪.‬‬
‫הנחה זו צמחה מתוך השיח המיני על הגוף הנשי שבו שוררת זהות כמעט מוחלטת בין רזון‬
‫לנשיות‪.‬‬
‫הגוף שלנו הוא תוצר חברתי־תרבותי‪ .‬צורתו והיחס אליו נענים לנורמות אידיאולוגיות‪ .‬הדיבור‬
‫על הגוף התקין‪ ,‬ה"יפה"‪ ,‬ה"בריא" אינו עוסק באמת ביופי ובבריאות‪ ,‬אלא הוא בעצם כוח‬
‫ממַשטר‪ .‬נעמי וולף הראתה בספרה "מיתוס היופי" כיצד הרזון כאידיאל יופי הפך לאמצעי שליטה‬
‫ודיכוי גבריים על נשים‪ .‬אידיאל הרזון מרעיב את הנשים‪ ,‬מה שמקשה עליהן לתפקד‪ ,‬הופך אותן‬
‫אובססיביות למזון ומחליש אותן גופנית‪ .‬גופן של הנשים נתון להחפצה ונתפס כקיים למען העונג‬
‫של האחר — הגבר‪19 .‬‬

‫כדי להיות אובייקט תשוקה הראוי למבטו ולתשומת ליבו של הגבר נדרשת האישה לעצב את‬
‫הגוף שלה לפי סטנדרטים מחמירים התובעים גוף צעיר‪ ,‬מורעב‪ ,‬א־מיני ובתולי‪ .‬היא עושה זאת‬
‫באמצעות דיאטות‪ ,‬התעמלות‪ ,‬ניתוחים פלסטיים‪ ,‬בגדים מצרים‪ ,‬שאמורים לעצב או להעלים חלקי‬
‫גוף )שומן בבטן‪ ,‬צלוליטיס( הייחודיים לנשים ונחשבים למיותרים‪ .‬הכול כדי ליצור גוף נשי‬
‫מותאם‪ ,‬מתורגל‪ ,‬ממושמע ומוגבל‪ .‬גוף שיהפוך את האישה מסובייקט חושב‪ ,‬פעיל ובעל רצונות‬
‫משלו לאובייקט נחשק בשביל הגבר‪.‬‬
‫הרזון הנשי מודיע לגבר שהאישה היא צייתנית וחלשה מכאן אבל גם מעיד על שליטה גופנית‬
‫ואיפוק יצרי מכאן‪ .‬ויותר מכול הגוף הרזה מעיד על קבלת הסדר החברתי והפנמתו הגופנית‪ ,‬על‬
‫הזיהוי בין נראות חיצונית לנשיות‪.‬‬
‫השומן‪ ,‬לעומת הרזון‪ ,‬מייצג תשוקה נשית שיצאה מכלל שליטה‪ ,‬מרידה במוסכמות וכמובן‬
‫אי־נשיות‪ .‬הוא נתפס כבזוי‪ ,‬כחריגות וכסימן לאנטי סוציאליות‪ .‬בה בעת ההשמנה היא דרך‬
‫להימנע מלהפוך לאובייקט מיני‪ .‬לנשים רבות השומן נעשה מתרס‪ ,‬הגנה ואמצעי התרסה‪ .‬הוא‬
‫הופך למחסום המכונן מרחק והגנה מתצורות ההחפצה המינית המגולמת במבט הגברי של החברה‪.‬‬
‫ההשמנה קוראת תיגר על התפקידים המיניים של הנשים בחברה המודרנית‪ :‬זאת אני‪ .‬קבלו אותי‬
‫כפי שאני ולא כפי שאני אמורה להיות )אורבך‪.(1997 ,‬‬
‫מאחר שהאכילה הנשית וההשמנה הנשית נתפסות כפגמי אופי‪ ,‬החברה כולה מתגייסת להציל‬
‫את הנשים מגופן‪ .‬מכוני כושר וניתוחים בריאטריים‪ ,‬מוצרים דיאטטיים וטיפולים פסיכולוגיים —‬
‫כולם מנסים להתאים אותן אל הפנטזיות והסטריאוטיפים הגבריים‪ .‬בה בעת הנשים השמנות‬
‫משוכנעות שהן ראויות לעצות ביקורתיות‪ ,‬לטיפולים מכאיבים‪ ,‬להנאות במשורה‪ ,‬ליחס המשפיל‬
‫ולענישה‪ .‬הן שונאות את גופן‪ ,‬מתנתקות ממנו‪ ,‬מצרכיו וממיניותו‪.‬‬
‫האישה השמנה מתביישת בגופה‪ ,‬מתקשה לראות אותו‪ ,‬ועוד יותר מתקשה להראות אותו‪ .‬היא‬
‫מסתתרת מעיני עצמה אבל גם מעיני בן זוגה‪ .‬חוויית הסקס מתממשת מתוך ההסתתרות‪ ,‬מתוך‬
‫המחבוא‪ .‬היא אינה מעזה להיחשף ואינה מעזה לחשוף את צרכיה‪ ,‬את תשוקותיה וגם לא כאביה‪.‬‬
‫פצעיה נותרים חבויים משום שבעיניה ובעיני הסביבה הם נתפסים כלא לגיטימיים‪ .‬בשמנופוביה‪,‬‬
‫כמו בכל עמדה גזענית‪ ,‬גם ההפך הוא הנכון‪ .‬השמנות נתפסות כתאוותניות מדי‪ ,‬נעדרות שליטה‬
‫ובעלות מוסריות מפוקפקת‪ .‬הן מותרות לכול‪ :‬למבט‪ ,‬לנגיעה ולביקורת‪ ,‬ושיגידו תודה שבכלל‬
‫מתייחסים אליהן‪.‬‬
‫במאה העשרים ואחת השתלט אידיאל הרזון‪ ,‬שמשל בנשיות יותר מחמישים שנה‪ ,‬גם על מעוזי‬
‫הגבריות‪ .‬הגברים‪ ,‬שפעם נמדדו במעמדם‪ ,‬במשרתם ובכספם‪ ,‬שבטחו בגופם ואפילו מצאו בכרסם‬
‫עדות לעוצמתם‪ ,‬לעושרם וליופיים‪ ,‬החלו גם הם לפחד‪.‬‬
‫בשנים האחרונות מתגברים הקולות המדווחים על הקושי והתסכול הגברי להתנהל לפי אמות‬
‫המידה של עריצות הרזון‪ .‬הגברים נדרשים להיות שריריים יותר‪ ,‬בנויים לתלפיות‪ ,‬עם "קוביות‬
‫בבטן"‪ .‬הם נתבעים לאכול בריא‪ ,‬להישקל‪ ,‬להתעמל ולעשות דיאטה — דרישות המלוות בחוויות‬
‫של החפצה ותחושות אפליה‪ .‬מעמדם החברתי‪ ,‬דימוי ָם העצמי‪ ,‬מיניותם וזהותם נקבעים לפתע על‬
‫ידי הסטנדרטים שהיו מנת חלקן של הנשים )‪ .(Gilman, 2004‬כך למשל הבטן השטוחה‬
‫והשרירית "]‪ [...‬היא המפתח לגן העדן הארצי‪ .‬הכרס היא הדרך הבטוחה לגיהינום החברתי"‬
‫)קליינברג‪ ,2007 ,‬עמ' ‪ .(118‬באופן אירוני‪ ,‬הרזון כאמצעי להכפפת נשים יצא מכלל שליטה‪,‬‬
‫וכעת הוא מולך ללא עוררין על גברים ונשים כאחד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אבא שלי אמר לנו משפט נוראי‪ .‬כמה שהוא היה מקסים‪ ,‬הוא אמר‪" ,‬אישה זה כמו מישמש‪ ,‬היא‬
‫מבשילה ונרקבת מהר"‪ .‬אחותי לא התחתנה‪ ,‬ואני פחדתי שאף אחד לא באמת ירצה אותי‪ .‬אני‬
‫שמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫הבעל שלי הוא הכי לא שיפוטי‪ ,‬הוא מדהים‪ .‬גם כשחליתי וירדתי עשרה קילו הוא חזר מחו"ל‬
‫ובאתי לשדה לקבל אותו‪ .‬באתי עם הבגדים הכי הכי‪ ...‬אמרתי לו‪" ,‬מה השתנה בי?" והוא לא ראה‪.‬‬
‫עשיתי סיבובים על המקום‪ ,‬אמר לי‪ ,‬משקפיים‪ ,‬צבע שיער‪ ,‬נעליים‪ .‬אמרתי לו‪" ,‬אתה לא רואה‬
‫שרזיתי עשרה קילו מאז שנפגשנו?" הוא אמר לי‪" ,‬אני לא רואה‪ ,‬אבל אל תיעלבי‪ .‬גם אם תעלי‬
‫עשרה קילו אני לא אראה"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫הבעל הראשון שלי קרא לי בומבמלה‪ ,‬זה היה שם החיבה שלו‪ .‬רק אחרי שהתגרשתי הבנתי שממש‬
‫עברתי התעללות‪ .‬זה הרגיש טבעי‪ ,‬שהאהוב שלך‪ ,‬זה שהתחתנת איתו‪ ,‬קורא לך בומבמלה‪ ,‬ועוד‬
‫ליד חברים‪ .‬זה היה שם החיבה שלי אצלו‪ .‬אידיוט‪ .‬הוא היה יורד עליי‪ ,‬חבל על הזמן שלך‪ .‬דברים‬
‫איומים שאף אחד לא אומר לאף אחד‪ .‬הוא היה אומר לי‪" ,‬הציצים שלך נפולים‪ ,‬אולי נשים לך‬
‫גלגיליות שלא ייגררו על הרצפה" ו"התחת שלך מתחיל בכתפיים ומגיע לברכיים"‪ .‬הייתי כמו‬
‫אישה מוכה שלא יודעת שזה לא בסדר‪ .‬כנראה הגיע לי סוג כזה של מטומטם‪ .‬מפגרת‪ .‬מפגרת‪,‬‬
‫מפגרת לגמרי‪ .‬כשהכרתי את הבעל השני שלי נהייתי מלכה‪ .‬הוא אמר‪" ,‬יש לי יותר ממך"‪,‬‬
‫מהקלישאות האלה‪ .‬ולאט לאט נולדתי מחדש‪ ,‬והייתי אז בת שלושים פלוס‪ .‬הוא היה התיקון‪ .‬הוא‬
‫תמיד יגיד‪" ,‬את תמיד נראית טוב‪ .‬תמיד תמיד‪ ,‬לא משנה"‪ .‬ואני הכי חכמה‪ ,‬ואני הכי מוצלחת‪,‬‬
‫ואני אמא הכי טובה‪ ,‬והאישה הכי‪ .‬והוא לא יגיד משהו רע ליד אנשים‪ ,‬בחיים לא‪ .‬ההפך‪ ,‬רק יגזים‬
‫לטוב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫נפרדנו שמונה שנים אחרי שהבן שלי מת מות עריסה‪ .‬בשנים האלה עברנו מטיפול לטיפול‪ ,‬פרטני‬
‫וזוגי‪ .‬היה גם איזה ניסיון לטיפול מיני‪ .‬הבעל שלי לא שיתף פעולה‪ ,‬הוא קיבל תרגילים לעשות‬
‫בבית‪ ,‬והוא לא היה מוכן לעשות אותם‪ .‬אני נורא כעסתי‪ ,‬ואמרתי‪ ,‬אם אתה לא מטפל בעצמך אני‬
‫לא שוכבת איתך‪ ,‬אל תנסה לגעת בי אפילו‪ .‬וגזרתי על עצמי שאף אחד לא יחבק אותי אפילו‪,‬‬
‫שאף אחד לא ייגע בי‪ .‬כעסתי עליו‪ ,‬הענשתי אותו‪ ,‬והענשתי את עצמי‪ .‬שנה אחרי המוות של הבן‬
‫שלי הגעתי לשיא המשקל שלי‪ .‬לא ישנתי בלילות‪ .‬הייתי שומרת על הבת שלי‪ .‬הייתי שומרת‬
‫ואוכלת‪ .‬היה קיץ‪ ,‬הייתי אוכלת קופסאות גלידה‪ .‬ולבעל שלי אף פעם לא הפריע המשקל שלי‪ .‬הוא‬
‫אהב אותי מאוד‪ ,‬אני אף פעם לא האמנתי לו‪ ,‬עשיתי לו את המוות על זה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫אין הרבה מה לספר על המיניות שלי‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬יש לי‪ ,‬אבל אני נמנע כרגע‪ .‬אני בשלב שאני‬
‫לא שם‪ .‬בעצם לא קיימתי יחסי מין מעולם‪ .‬אני חושב שאני בניתוק מהמיניות שלי‪ .‬אני לא סובל‬
‫את עצמי‪ .‬ואם אני לא סובל את עצמי אז איך אני ארצה שבכלל מישהו יסבול אותי? אני אהיה‬
‫בשקר ובאיזשהו לה־לה־לנד אם אני אגיד שאני עומד מול מראה ואני רואה מישהו שאומר "וואו"‪.‬‬
‫הגוף שלי מגעיל אותי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫כשהייתה עוברת אישה שמנה ברחוב‪ ,‬אישה של ‪ 150‬קילו‪ ,‬הבעל הראשון שלי היה אומר לי‪" ,‬ככה‬
‫את תהיי כשתהיי גדולה‪ .‬את לא תרדי מתחת לשבעים קילו‪ .‬תמיד הרגליים שלך יהיו מחוברות"‪.‬‬
‫הוא לא הסכים לרקוד איתי ריקודי עם בתיכון כי אני כבדה לו‪ .‬והוא רקד עם ילדה אחרת‪ ,‬וזה היה‬
‫מטריף אותי‪ .‬הייתי כמו אישה מוכה‪ ,‬ולא הבנתי שזה לא בסדר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫תהליך גילוי המיניות שלי התחיל בכיתה י'‪ .‬אני מאחלת באמת לכולם חוויה כזו‪ .‬למעט מה שריחף‬
‫באוויר שאני מלאה ושמנה וקצת מתביישת בגוף שלי זה זרם‪ ,‬וזה היה טוב‪ ,‬וזה היה נחמד‪ .‬החבר‬
‫שלי לא פגע בי‪ ,‬אבל אני לא זוכרת את עצמי עומדת ערומה מולו‪ .‬אני חושבת שאף פעם לא‬
‫העזתי‪ .‬היינו חברים מגיל ‪ 15‬עד עשרים‪ ,‬אני לא זוכרת את עצמי ערומה מולו‪ .‬כן הלכתי עם בגד‬
‫ים חופשי‪ ,‬אני עם בגד ים‪ ,‬ביקיני‪ .‬אני יודעת שאני שמנמונת‪ .‬באיזשהו שלב‪ ,‬טאק עובר לי איזה‬
‫מחסום‪ ,‬וכאילו לא אכפת לי‪ .‬גם היום‪ ,‬כאילו לא נעים‪ ,‬ואז טאק‪ ,‬אני נכנסת למים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫עם הבעל שלי זה קטע‪ ,‬זה קטע מצחיק‪ .‬כן הרגשתי שמנה‪ ,‬ופחדתי שהוא יראה אותי‪ ,‬והוא היה‬
‫עם משקפיים‪ ,‬ופעם ראשונה שהייתי עם גבר עם משקפיים‪ .‬וכשנכנסתי איתו למיטה פעם ראשונה‪,‬‬
‫ידעתי‪ ,‬התכוננתי‪ .‬זה לא היה בהפתעה או בספונטניות‪ .‬הוא הוריד את המשקפיים כשהוא נכנס‬
‫למיטה‪ .‬ואני חשבתי שבלי משקפיים הוא לא רואה כלום‪ .‬הרגשתי שאני עכשיו שוכבת עם עיוור‪.‬‬
‫ואז זה היה כמה פעמים‪ .‬וככה זה היה באור יום‪ ,‬הוא אוהב את הגוף שלי‪ ,‬מתלהב‪ .‬ואז אחרי איזה‬
‫שבועיים אני רואה שהוא קורא ספר בלי משקפיים‪ .‬שאלתי אותו‪" ,‬איך אתה רואה?" אז הוא ענה‬
‫לי‪" ,‬אני רואה כמוך‪ ,‬רק קצת יותר גדול"‪ .‬וואי‪ ,‬הרס לי את הכול עכשיו‪ ,‬חשבתי שהוא עיוור‬
‫במיטה‪ ,‬והוא לא רואה את כל השומן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫בחתונה עם מי שהיה הבעל הראשון שלי הרגשתי גדולה לידו‪ .‬הרגשתי דינוזאור לידו‪ ,‬כי הוא רזה‬
‫וחתיך ואני גדולה‪ .‬תמיד הסתובבו לידו כל מיני ילדות קטנות ורזות והתחילו איתו‪ .‬היו קוראים לנו‬
‫בצופים "הזוג המלכותי"‪ .‬גם היום אנשים אומרים לי‪ ,‬הייתם הזוג המלכותי‪ ,‬הוא היה הכי מקובל‬
‫ואני‪ ,‬מסתבר‪ ,‬בעיניים של החברים‪ ,‬הייתי הכי מקובלת‪ ,‬היינו הזוג המלכותי‪ .‬בעיניים שלי הוא‬
‫היה קטן ורזה ואני גדולה עליו‪ ,‬פחדתי להיות גדולה מדי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫היה לנו תאריך לחתונה וטאק נכנסתי להיריון‪ .‬אז כל פעם שבאתי למדוד את השמלה החזה גדל‬
‫והתביישתי בגוף שלי‪ .‬מעצבת עשתה לי כזה וולאן‪ ,‬מחובר‪ ,‬שאני לא אתפתה לזרוק אותו במהלך‬
‫החתונה‪ ,‬שהוא כל הזמן יסתיר לי את התחת ואת הגב ואת כל השומנים‪ .‬סופרמן עם וולאן בחזה‪.‬‬
‫לא התביישתי‪ ,‬היה מחשוף‪ ,‬וכשהרב יהיה אני אכסה את זה עם הוולאן‪ .‬אחד החברים הביא סכין‬
‫במהלך החתונה וחתך לי את הוולאן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫בעלי ה"מקסים" היה אומר לי שאני יכולה להיות דוגמנית גרביים‪ ,‬כי עד לפה יש לי רגל יפה‪ ,‬יש‬
‫לי קרסול רזה‪ ...‬גם בהיריון כשהייתי ‪ 200‬קילו‪ ,‬הקרסול נשאר רזה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫דאגתי שלא יראו לי את הרגליים כי החבר הקודם שלי היה אומר לי "הפולקעס יידבקו לך"‪ .‬אני‬
‫זוכרת שנורא התביישתי להוריד מכנסיים‪ ,‬הייתי דואגת להוריד אותם רק בסוף‪ ,‬כדי שלא יראו לי‬
‫את הרגליים‪ .‬בחלק הזה יותר התביישתי‪ .‬אני יודעת שזה טיפשי‪ ,‬כן‪ ,‬כן‪ .‬אף אחד לא ראה אותי‬
‫בעירום מלא ככה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אני אגיד לך משהו יותר גרוע מזה‪ ,‬זה גרם לי להפחית בערכו‪ ,‬כי אמרתי‪ ,‬אם הוא אוהב מישהי‬
‫כמוני‪ ,‬אז מה‪ ,‬מה הוא דפוק? כי רק אנשים לא שווים אוהבים אותי‪.‬‬
‫נטע‬
‫בין גיל ‪ 37‬ל‪ 38-‬היה לי רומן מהאגדות‪ .‬הייתי בוועד הורים‪ ,‬והיה שם איזה אבא שהכרתי אותו‬
‫לפני זה‪ ,‬אבל לא ירקתי לכיוון שלו‪ .‬ובאיזשהו קטע‪ ,‬אני לא זוכרת מה‪ ,‬הייתי חולה או משהו כזה‪,‬‬
‫ופתאום הרגשתי שקצת רזיתי‪ ,‬ואמרתי‪ ,‬וואי‪ ,‬נראה לי שקצת רזיתי‪ ,‬בואי נמנף את זה‪ .‬זה היה‬
‫אחרי הניתוח לקיצור קיבה שירדתי‪ .‬התחלתי להשגיח על מה שאני אוכלת והתחלתי לצעוד‪,‬‬
‫ובסוף הישיבות של ועד ההורים נשארנו לדבר עוד קצת‪ ,‬והוא סיפר לי איך הוא צועד‪ ,‬והצעתי‬
‫שנלך ביחד‪ .‬המסלולים הלכו והתארכו‪ ,‬הזמן הלך והתארך‪ .‬ואני התחלתי לשים לב שאני הולכת‬
‫להליכה עם חזייה יפה‪ ,‬עם תחתונים יפים‪ ,‬ומתחיל משהו לבעור בי‪ .‬ויום אחד זה קרה‪ .‬זה התחיל‬
‫מאיזו נשיקה מהוססת‪ ,‬ועוד אחת‪ ,‬והפך להיות רומן של איזו חצי שנה‪ .‬כשנפרדנו רזיתי אפילו‬
‫יותר וצ'יק העפתי שלושים קילו‪ ,‬ואחרי זה העליתי אותם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫תמיד היו גברים‪ ,‬הרגשתי שהם איתי בכיף‪ .‬נורא כיף לשכב איתי‪ ,‬נורא כיף להיות איתי‪ .‬אני‬
‫אינטליגנטית‪ ,‬אני משעשעת‪ ,‬אני עושה סקס נורא בשמחה‪ .‬אבל כשזה מגיע לקטע הציבורי‪ ,‬של‬
‫לצאת איתי‪ ,‬הרבה היו נעלמים‪ .‬וגם בכל מיני קשרים שהיו לי הסכמתי לקבל כל מיני התנהגויות‬
‫שהיום אני כבר לא מסכימה לקבל‪ .‬כי אמרתי‪ ,‬טוב‪ ,‬אם הוא יזרוק אותי אני אהיה לבד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫כשהוא התאהב בי ורצה להיות איתי לא האמנתי לו‪ ,‬כאילו הייתי צוחקת עם חברות שאני פרויקט‬
‫שיקום שכונות כי אני מבת ים‪ .‬לקח לי‪ ,‬אני חושבת‪ ,‬איזה עשר שנים להאמין לו‪ ,‬היינו ביחד עשר‬
‫שנים עם ילדים‪ .‬היום אני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד‪ .‬אני יודעת את זה‪ .‬זה לא משנה אם הוא‬
‫יגיד לי‪ ,‬לא יגיד לי‪ ,‬יתנהג יפה‪ ,‬לא ידבר איתי — לא משנה מה‪ .‬אני יודעת שהוא מאוד מאוד אוהב‬
‫אותי‪ .‬אז למה הרגשתי שאני לא ראויה? למה כל הזמן הפחד הזה שאני לא מספיק טובה?‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫הוא השמין‪ ,‬היה קשה לראות‪ .‬הוא בקושי הסכים שאני אחבק אותו‪ .‬אחרי זה אמרתי לו‪ ,‬תקשיב‪,‬‬
‫אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור להיות ביחד‪ ,‬אתה נשארת האדם הכי משמעותי בחיים שלי‪ ,‬אני‬
‫לא באמת מצליחה להיפרד ממך‪ .‬הוא היה נורא מופתע‪ ,‬ביקש קצת לחשוב על זה‪ .‬הוא אמר‪,‬‬
‫"בסדר‪ ,‬ננסה"‪ .‬הוא בא אליי הביתה‪ ,‬ואחרי פחות משבוע הוא ברח‪ .‬הוא לא היה מסוגל‪ .‬הוא לא‬
‫הסכים שאגע בו‪ ,‬הוא שנא את הגוף שלו‪ .‬הוא לא הסכים שאני אראה אותו ערום‪ ,‬הוא לא הסכים‬
‫לשכב איתי‪ .‬הוא שמן‪ ,‬אבל הוא שומר באדיקות על מה שלימדו אותו באכלנים אנונימיים‪ .‬שמן כמו‬
‫אני לא יודעת מה‪ ,‬אבל שם את הסוכרזית בקפה ואוכל רק פריכיות אורז‪ ,‬לא לחם‪ ,‬לא עוגייה‪ ,‬לא‬
‫עוגה‪ ,‬לא זה ולא זה‪ .‬אסון‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫נגה‬
‫עם מי שהיום בעלי באמת עוד מההתחלה‪ ,‬גם כשזה עוד לא היה מיני‪ ,‬לא הייתה שום הסתרה כי‬
‫באמת לא התביישתי ממנו‪ .‬לא יודעת‪ ,‬כאילו איתו מההתחלה הרגשתי שזה לא משנה‪ ,‬הוא יכול‬
‫לראות הכול — מה הוא כבר? הוא אוהב‪ .‬אני לא צריכה להוכיח את עצמי מולו‪ .‬זה היה הקסם של‬
‫הקשר שלי איתו‪ ,‬כי באמת יכולתי להיות שם בפעם הראשונה בחיים שלי הכי ערומה שאפשר‬
‫במובן האינטימי הזה של מיניות ושל חשיפה ושל גוף ושל כל האיכסה‪ .‬לא רוצה? אל תיקח‪ .‬אני‬
‫חושבת דווקא שהיה לנו קשר כזה חושפני ואמיתי לפני שהייתה מיניות‪ .‬כל הזמן הזה אני רזה‬
‫אבל עם המון שנאה עצמית‪ .‬זה המשיך בהרגלי אכילה עם הימנעויות אין־סופיות ואז זלילות‬
‫אין־סופיות ואז כעס על הזלילות‪ .‬דיאטות ואז לפרוק כל עול ואז לכעוס על עצמי ורגשי אשם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫היה לי פעם איזה קטע נורא‪ ,‬שאני ממש זוכרת‪ .‬דיברתי עם מישהו בקטע של להגשים איזו פנטזיה‬
‫מינית‪ ,‬ושמתי אז תמונה שלי באינטרנט‪ ,‬אבל שקלתי יותר ממה שנראיתי בתמונה‪ ,‬וחיכיתי לו‬
‫במיטה‪ .‬זה היה מפגש לזיון לשמו‪ .‬היום כשאני חושבת על זה אני מתחלחלת‪ .‬הוא גם היה יכול‬
‫לרצוח אותי‪ ,‬עשיתי דברים פסיכיים לפעמים‪ .‬זה היה בבית שלי‪ .‬הוא בא וראה אותי ואמר‪" ,‬מה‬
‫זה? את בכלל לא נראית כמו בתמונה‪ ,‬למה עשית את זה?" אמרתי לו‪" ,‬אבל זאת אני"‪ .‬והוא אמר‬
‫לי‪" ,‬לא עושים דבר כזה"‪ .‬אמרתי לו‪" ,‬אני מצטערת"‪ .‬ואני שוכבת במיטה‪ ,‬מרגישה חסרת הגנה‬
‫ומושפלת‪ .‬אז הוא אמר‪" ,‬יאללה‪ ,‬אם כבר באתי בואי נעשה את זה‪ ,‬את לא תצטערי"‪ .‬אז אמרתי‪,‬‬
‫"לא‪ ,‬עזוב"‪ .‬אז הוא אמר לי‪" ,‬אבל באתי עד הנה"‪ .‬אשכנזי‪ ,‬איש מהיישוב‪ .‬שכבתי איתו‪ .‬הייתה לי‬
‫הרגשה שאם אני לא אשתף פעולה‪ ,‬הוא ייקח את זה בכוח‪ .‬והדבר האחרון שאני צריכה עוד‬
‫לסיפור חיים שלי זה להגיד גם שנאנסתי‪ ,‬אז הסכמתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫הוא מההתחלה מאוד בז למראה הגופני שלי‪ .‬כאילו‪ ,‬הוא חתיך‪ ,‬הוא באמת‪ ,‬יש לו גוף הורס! לא‬
‫הייתה לו חברה אף פעם‪ ,‬יחסית לגילו המבוגר ולמוצאו‪ .‬ירדתי מאוד במשקל כי רציתי אותו‬
‫מאוד‪ .‬אני חושבת שהייתי פלוס מינוס כמו שאני עכשיו‪ ,‬שבשבילו גם זה קצת יותר מדי אבל זה‬
‫כבר סבבה‪ .‬נכנסתי חזק מאוד לספורט‪ .‬היינו עושים ביחד ריצות ושחייה‪ ,‬ועשיתי ספרינט‬
‫טריאתלון‪ .‬הייתי חטובה‪ .‬אבל הוא לא פרגן לי‪ .‬הוא לא אהב אותי‪ ,‬הוא לא אהב את הגוף שלי‪,‬‬
‫הוא לא‪ ...‬הוא‪ ...‬הוא היה "מין זמין"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫ביוון לא הפריע לי המשקל‪ .‬התפשטתי על החוף עם כל הגרמניות‪ ,‬הלכתי ערומה‪ .‬זה נורא ריגש‬
‫אותי המפגש עם אנשים אחרים ערומים‪ ,‬שאף אחד שם לא היה מושלם‪ ,‬זה היה נורא כיף‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫הבעל שלי עשה לי תהליך מטורף עם הקבלה והאהבה העצמית שלי‪ .‬אני תמיד אומרת לו‪" ,‬וזה לא‬
‫מפריע לך כאילו שאני מלאה או זה?" אז הוא אומר לי‪" ,‬אני לא יודע מה את רוצה את פשוט‪ ...‬את‬
‫ממש חתיכה"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נעם‬
‫יחסי מין כשאתה נער שמן‪ ,‬בחור שמן‪ ,‬מבוגר שמן‪ .‬לא נוח‪ ,‬מביך‪ ,‬כי אתה נחשף‪ ,‬רואים אותך‪.‬‬
‫אתה גם מתעייף‪ ,‬הכושר הוא לא משהו‪ .‬הרגשתי נבוך‪ ,‬אבל לא הסתתרתי‪ .‬כן‪ ,‬כמו שגמגמתי אבל‬
‫דיברתי‪ ,‬באותה תקופה ככה עשיתי את זה באור‪ ,‬כי אם אני לא אעשה את זה באור אז זה אומר‬
‫שזה מפריע לי ושזה בעיה שלי‪ .‬גם פה שיחקתי בעצם‪ ,‬התאמצתי שלא יראו שזה קשה לי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫מבחינת בנות זוג‪ ,‬אני לא חושב שנתתי להן להעיר לי‪ .‬שידרתי שככה אני וזה הכי טוב‪ .‬והן הבינו‬
‫שאם הן יעירו אז הן יפסידו אותי‪ .‬אם מישהי הייתה אומרת "אני לא מקבלת אותך ככה"‪ ,‬הייתי‬
‫מעיף אותה‪ .‬הרגשתי בתוכי שאני מצחיק‪ ,‬שאני חכם‪ ,‬שאני שנון‪ ,‬שכיף להיות איתי‪ ,‬שאני איש‬
‫שיחה מעניין‪ .‬ידעתי את זה‪ ,‬הרגשתי את זה‪ .‬צריך להפעיל את זה‪ ,‬וטאק הן היו נדלקות עליי‪,‬‬
‫תמיד היה חשוב לי להיות מסמר‪ ,‬להיות המופע‪ .‬אני מאוד מיני‪ ,‬תמיד הייתי‪ .‬שמן או לא שמן‪ ,‬זה‬
‫לא משנה‪ .‬כובש ומתקרר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫בשנים האחרונות כשמאוד השמנתי זה פגע בדימוי העצמי שלי‪ ,‬עם ביקיני הפסקתי‪ ,‬ללכת עם‬
‫בגדים קצרים הפסקתי‪ ,‬אבל המיניות שלי כבר לא קשורה לזה‪ ,‬כי ברגע שיש לך בן זוג זה בא‬
‫ממקום אחר‪ .‬זה לא שזה לא משפיע על כלום‪ .‬כשאתה לא אוהב את הגוף שלך זה משפיע על‬
‫המיניות שלך‪ .‬אני חושבת שזה פגע במקום של הערכה לגוף ובמקום של אהבה לגוף‪ ,‬אבל לסיפוק‬
‫מיני יש עוד צדדים‪ .‬הבעל שלי היה רוצה להיות יותר רזה אבל לא באותן עוצמות כפי שאני רוצה‪.‬‬
‫אין לו בולמוסי אכילה והימנעויות מאוכל‪ ,‬הוא מתייחס לזה באופן הרבה יותר בריא ממני‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫אני חושב שהיום כשרזיתי‪ ,‬הרבה יותר בא לי‪ .‬תמיד היה בא לי‪ ,‬אבל הייתי מתרגל למערכות‬
‫יחסים ואז עם הזמן פחות הייתי זקוק לזה‪ .‬והיום אני נמשך לאשתי ורוצה להיות איתה‪ .‬אולי כי‬
‫רזיתי‪ .‬קודם כול ההנאה גדלה כי יש יותר גמישות ויכולת פיזית‪ ,‬וכשאתה יודע שאתה נראה טוב‪,‬‬
‫אז יותר כיף לך‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫למרות שעדיין לא הייתי רזה כמו שרציתי להיות‪ ,‬הצלחתי להתאהב‪ .‬נכון‪ ,‬אמרתי עוד קצת‪,‬‬
‫כאילו קילו‪ ,‬אז בכלל אני אהיה מושלמת‪ .‬כל כך אהבתי את זה שאני יכולה להסתובב בלי‬
‫המשקפיים והרגשתי תחושת חופש‪ .‬התחלתי לצאת‪ ,‬התחלתי ללכת למסיבות‪ ,‬דברים שלא עשיתי‬
‫לפני‪ ,‬להסתכל על בנים‪ ,‬להעז לחשוב שהם יסתכלו עליי‪ .‬לפני זה‪ ,‬זה היה כאילו רק ממש‬
‫במחשבות הכי הכי אסורות שלי‪ ,‬לא העזתי לחלום על זה שיסתכלו עליי‪ .‬החבר שבחרתי לי בחרתי‬
‫ממקום של שליטה‪ ,‬מישהו שאני יכולה להיות שם איתו לא בקשר אינטימי‪ ,‬באיזשהו מקום‪ .‬הוא‬
‫היה מהגרעין‪ ,‬הוא היה גדול ממני בארבע שנים‪ .‬היה לי המון ביטחון כלפי חוץ‪ .‬היה לי‪ ,‬אני‬
‫אומרת מבחינת התפקוד‪ ,‬נגיד כמו שמסתכלים על משפחה ברווחה‪ ,‬מבחינת תפקוד‪ ,‬תפקדתי‬
‫מעולה‪ .‬אבל היו המון המון הכחשות והסתרות וניסיון להיות יפה תוך כדי‪ ,‬ושלא יראו שומן ושלא‬
‫יראו מה שאני רוצה‪ .‬להגיע לסיפוק מיני זה היה באמת משהו שקרה בגילאים הרבה יותר‬
‫מאוחרים‪ .‬להעז לעשות סקס באור או להעז להגיד מה אני רוצה בסקס‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫אין לי כמעט אף תמונה מהגילאים האלו כי לא סבלתי להצטלם‪ ,‬שנאתי איך שנראיתי בתמונות‪.‬‬
‫שנאתי את המראה שלי‪ .‬נתק בין הגוף ובין העניין החברתי‪ .‬השנאה העצמית הזאת אולי אפילו‬
‫שירתה אותי קצת‪ .‬הפגיעה הזאת‪ ,‬המין הלא נעים הזה‪ ,‬באיזשהו מקום כוחני וכואב‪ .‬מיניות‬
‫ששירתה את השנאה העצמית‪ .‬נתק גדול מאוד בקשר שלי עם הגוף שלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אני חושבת שבסופו של דבר גברים אוהבים נשים ונשים אוהבות גברים‪ ,‬וזה לא קשור למשקל‪,‬‬
‫אתה לא מתחבר לפי משקל‪ .‬אבא שלי אהב את אמא שלי גם כשהייתה ממש שמנה‪ ,‬אהב אותה‬
‫מאוד‪ ,‬עם כל המוזרויות שלו ושלה‪ .‬ואני חושבת שהבעל שלי אהב אותי גם כששקלתי מאה קילו‪.‬‬
‫אהב אותי מאוד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫רוב התיכון הייתי שמנה‪ ,‬אבל אז גם היה לי חבר זבל שכל הזמן טרח להגיד לי שאני שמנה ושיש‬
‫רזות יותר ממני‪ .‬אני מאוד "מודה" לו על זה‪ .‬מה זה חברים אצל הדוסים? מדברים בטלפון ומדי‬
‫פעם יוצאים לעיר לאכול גלידה‪ .‬הוא לא היה חבר מוצהר שלי‪ ,‬אבל כולם ידעו שאנחנו ביחד‪ .‬הוא‬
‫היה ממש זבל‪ .‬כל הזמן טרח להגיד לי שיש יותר יפות ממני ויש רזות ממני‪ .‬אז למה אתה איתי?‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫היחס לגוף שלי תמיד היה ממקום של שנאה‪ .‬לכן אני לא יכולה להצטלם כי אני נראית שמנה‬
‫בתמונות‪ ,‬לכן אני לא יכולה‪ ...‬לכן יש לי גוף מכוער‪ ,‬לכן אני לא יכולה לעשות סקס באור‪ ,‬כי יש‬
‫לי‪ ...‬כי אם הוא באמת יראה איך אני נראית הוא לא יישאר‪ .‬אם אני אגיד לו באמת מה אני אוהבת‬
‫הוא לא יישאר פה‪ ,‬זה לא משנה כמה הוא העריץ אותי וכמה הוא כתב לי וכמה הוא עשה בשבילי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫יש לי היום את הבעל הכי שווה בעולם‪ .‬אבל לפני שהתחתנתי איתו הייתי מאוד צעירה‪ .‬והוא‬
‫מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא איש טוב‪ .‬לא הייתה בינינו‪ ,‬לא יכולה להגיד שהייתה‬
‫בינינו‪ ,‬אהבה‪ .‬כשראיתי אותו בפעם הראשונה אני זוכרת משהו בלב שלי זז‪ .‬אני ממש זוכרת את‬
‫עצמי עם התזוזה הזאת בלב‪ .‬ממש לא ידעתי שאני אתחתן איתו‪ .‬כשהכרתי אותו לא הייתי שמנה‪,‬‬
‫לא רזה‪ ,‬אף פעם לא הייתי ממש רזה‪ ,‬אולי שניים־שלושה קילו יותר מעכשיו‪ ,‬אחרי דיאטה‬
‫רצינית שעשיתי‪ .‬הכרתי אותו‪ ,‬ישר ראיתי שאנחנו משדרים על אותו גל‪ .‬ראיתי שהוא מאוד מכבד‬
‫אותי‪ ,‬שהוא רוצה שיהיה לי נוח‪ .‬הוא פתח את הדלת של האוטו‪ .‬הוא גדל באירופה‪ ,‬יש לו גינוני‬
‫חיזור של אירופאים‪ ,‬הוא לא כמו הישראלים היַבְּשנים‪ .‬אז הוא ידע לחזר אחריי‪ .‬הוא כיבד אותי‬
‫מאוד מההתחלה‪ ,‬שיהיה לי נוח‪ ,‬שזה כמו שאני רוצה‪ ,‬זה היה ממש חזק אצלו‪ .‬פעם אפילו הלכנו‬
‫לטיול בצפת העתיקה והוא הביא שלושה סנדוויצ'ים‪ .‬לכל אחד‪ .‬כדי שאם נרצה עוד יהיה לנו‪ ,‬זה‬
‫ממש חמוד‪ .‬הוא פשוט הביא מספיק שלא נהיה רעבים‪ .‬זה הוא‪ .‬ככה הוא‪ .‬לא היה בינינו שום מגע‬
‫מיני לפני החתונה‪ .‬כלום‪ ,‬גם לא יד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫אני לא רציתי גבר רזה‪ .‬שונאת רזים‪ .‬גם המיניות ביני לבינו התפתחה‪ .‬בהתחלה הייתי מאוד‬
‫עצורה‪ .‬לא דיברתי בכלל על העדפות שלי‪ ,‬על מה אני רוצה‪ ,‬מה עושה לי טוב‪ .‬אבל כל הקטע של‬
‫הגוף כאילו‪ ,‬לחשוף אותו‪ ,‬הייתי משגעת אותו בהתחלה‪ .‬זה כבר ממש אישי‪ .‬שלא יראה‪ ,‬אוי ואבוי‬
‫אם הוא יראה משהו אצלי‪ .‬כן‪ ,‬ורק בחושך‪ ,‬והייתי מכסה את הכול בהתחלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫את יודעת במה נזכרתי בעניין המיניות‪ ,‬ניואנס שבעיניי הוא משמעותי‪ ,‬שחסר במיניות שלי‬
‫ובמציאות של הרבה בנות‪ ,‬שאישה בסופו של אקט מיני אמורה להרגיש יפה או סקסית‪ ,‬ואני לא‬
‫מרגישה ככה‪ .‬אני חושבת שזה המקום החולה של המיניות שלי‪ .‬אני מרגישה שאני מסופקת ואני‬
‫אומרת שאני חופשייה ושאני אומרת מה שאני רוצה‪ ,‬אבל אני מרגישה שפשוט הבעל שלי מקבל‬
‫אותי עם הכיעור שלי ולא כי אני יפה‪ .‬הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה‪ ,‬מה שנקרא‪ .‬הוא אמר‬
‫מיליון פעמים שהוא אוהב וזה יפה בעיניי‪ .‬חצי מהטיפולים הזוגיים שעשינו בחיינו היו על המקום‬
‫הזה‪" .‬אני לא מרגישה שאתה חושב שאני יפה‪ ,‬אני מרגישה שאתה אוהב אותי מכוערת"‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫הבעל שלי אף פעם‪ ,‬גם כשהייתי ממש שמנה‪ ,‬לא אמר שזה מפריע לו‪ .‬הוא כל הזמן מפרגן לי‪.‬‬
‫אומר שאני יפה‪ ,‬שאני נראית טוב‪ .‬אני מרשה לעצמי להיות מודעת לעצמי‪ ,‬מרשה לעצמי ליהנות‪,‬‬
‫וכן יש לי מיניות טובה‪ .‬אני לא יכולה להגיד שאני משוחררת לגמרי‪ .‬אם מישהו יראה או ישמע אני‬
‫אמות‪ .‬זה הפחד שלי‪ .‬אני מאמינה לו‪ ,‬אבל בתפיסה שלי לא יכול להיות שזה אמיתי‪ .‬אם אני שמנה‪,‬‬
‫איך הוא יכול לחשוב שאני שווה‪ ,‬את מבינה? למרות שהוא בעלי כבר ‪ 18‬שנה‪ .‬אבל כשאני איתו‬
‫אני כן מרגישה שווה‪ .‬הוא היחיד בעולם‪ .‬מבחינה מינית ברור שהוא היחיד בעולם ואף פעם לא‬
‫הייתה לי התנסות מינית אחרת‪ ,‬ואני גם לא רוצה שתהיה לי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫בעצם אני סוג של ברווזון מכוער שהפך לברבור‪ .‬האהבה שלו אליי היא ללא תנאי‪ ,‬לא משנה כמה‬
‫אני שוקלת‪ .‬זה נכון כלפי הבעל שלי‪ ,‬אבל זה לא נכון כלפי עצמי‪ .‬אני לא מסוגלת לאהוב את‬
‫עצמי עם עוד עשרים קילו‪ .‬זו תהיה זוועה שלא תתואר‪ .‬זה לא יפגע לי בזוגיות‪ ,‬כי היא לא‬
‫מותנית במשקל‪ .‬אבל האהבה שלי כלפי עצמי כן‪ ,‬אני לא רוצה להשמין‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫לא הייתי בקליקה של החברה הכי מקובלים‪ .‬גם לא הייתי מאלו שהכי מנודים‪ ,‬חבר לא היה לי‬
‫בגיל שבין ‪ 14‬ל‪ ,15-‬אולי ‪ .16‬אבל כן היה מישהו שנורא רציתי‪ .‬הוא היה מבוגר ממני בשנתיים‬
‫והוא היה נורא חתיך‪ .‬וטיפש ואידיוט‪ .‬הוא ידע לרקוד‪ ,‬וזה היה הורס בעיניי‪ .‬מתתי על ריקודים‬
‫סלוניים‪ ,‬ונורא רציתי לרקוד‪ .‬רקדנו הרבה יחד‪ ,‬אבל יותר מזה לא היה‪ .‬רקדתי יפה מאוד עם‬
‫ההשמנה שלי‪ ,‬והרגשתי הכי סקסית‪ .‬אבל בגיל ‪ 19-18‬כבר התקלקלתי‪ .‬התחלתי להבין שכדי‬
‫למשוך גברים אני צריכה להיות או רזה או לוותר על עצמי‪ .‬להיכנס למיטה לא עם הגבר שאני‬
‫רוצה להיכנס איתו למיטה‪ ,‬ולא באמת הסקס שאני רוצה שיהיה‪ .‬ואין לי זכות להגיד מה אני רוצה‪.‬‬
‫אני צריכה להגיד תודה שיש כאלו שרוצים להיות איתי במיטה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫אני מורדת סדרתית‪ .‬בגיל שלושים אני מתאהבת ביואל‪ ,‬ותכלס אני כבר נשואה עם שלושה ילדים‪.‬‬
‫ואני יכולה להגיד לך את התאריך‪ ,‬את השעה ובאיזו דקה זה היה שהוא נישק אותי‪ .‬אני שוקלת‬
‫מאה קילו‪ .‬אני יודעת מה ממיס אותו‪ .‬החום‪ ,‬החום‪ .‬הוא בא מזוגיות קרה כקרח‪ .‬החום‪ ,‬החום ממיס‬
‫אותו‪ .‬הוא לא יודע מה לעשות איתי בכלל‪ .‬למרות שהחום מופגן‪ .‬אנחנו מתחילים במריבה בכלל‪,‬‬
‫הוא קולגה בכיר במשרד שלי‪ ,‬אני רבה איתו על איזו עסקה‪ .‬זאת אומרת זה מתחיל ממריבה ואחר‬
‫כך אנחנו נפגשים בחדר האוכל והוא מבקש סליחה‪ ,‬ואנחנו מקיימים שיח מקצועי‪ ,‬אבל כשהוא‬
‫מנשק אותי‪ ,‬זו פעם ראשונה בחיים שאני מבינה את ההבדל בין רוצה לצריכה‪ .‬אני צריכה — לא‪,‬‬
‫אני רוצה — כן‪ .‬ואני הולכת עם זה עד הסוף‪ ,‬בלי להתבלבל בכלל‪ .‬היינו בקשר לא מעט שנים‪ .‬לא‬
‫רציתי לעזוב את הבית שלי‪ .‬אני אוהבת את הבעל שלי‪ .‬וכמה שנים אחר כך אני נכנסת לקשר אחר‬
‫שבאמת‪ ,‬באמת‪ ,‬נותן לי תחושה שאני הכי מושלמת בעולם ואני שוקלת ‪ 108‬קילו‪ .‬לא הפריע לו‬
‫כלום‪ .‬הוא התאהב ביכולת שלי להיות אישה חמה‪ .‬במובן הכי פשוט אני מאוד התביישתי בגוף‪,‬‬
‫מאוד הסתתרתי בחושך‪ ,‬אבל איתו זה השתחרר באיזשהו שלב‪ .‬אני זוכרת את הפעם הראשונה‬
‫שהרשיתי לו לגעת בי בבטן‪ .‬האם אני מעריכה את עצמי? לא כל כך‪ .‬האם אני אוהבת את עצמי?‬
‫לא משהו‪ .‬אבל יש בי חלקים שבהם אני מתחברת לעצמי‪ ,‬ובמיניות אני מוצאת את עצמי יותר‪.‬‬
‫מעניין שדווקא דרך הגוף‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫דווקא במיטה זה היה בסדר‪ .‬את יודעת‪ ,‬מין עושים בחושך‪ .‬זה מה שלמדנו‪ .‬לו זה לא הפריע‪ ,‬לי‬
‫זה לא הפריע‪ .‬לא הרגשתי אי־נוחות‪ .‬לא סבלתי‪ .‬יותר כאב לי להיות איתו בחוץ‪ .‬להיראות‪ .‬כי אני‬
‫‪ nobody‬בכל מקום‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫הבעל שלי אף פעם לא היה רזה‪ .‬אני חושבת שאני לא אוהבת רזים‪ .‬הבעל הראשון שלי היה רזה‪,‬‬
‫ובדיעבד אני חושבת שזה בכלל לא מגרה‪ .‬לי זה לא עושה את זה‪ .‬והבעל שלי עכשיו שמן מאוד‪.‬‬
‫חדוות המין איתו הייתה אחרת‪ ,‬זאת אומרת איתו הייתי מוכנה לעשות הכול‪ .‬הכול‪ .‬הכול ובכל‬
‫מקום כמעט‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬אי אפשר היה לעצור אותי‪ .‬הכול התנקז לאיזה משהו‪ ,‬פתאום נפתחו לי‬
‫הצ'קרות‪ .‬מה הוא עשה? לא יודעת‪ ,‬אני חושבת שהוא תמיד אמר לי שאני סקסית ושאני יפה‬
‫ושאיזה כיף איתי‪ ,‬וכיף שאני רוצה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫אני חושבת שהבעל הראשון שלי עשה עבודה יסודית מאוד בלהנמיך אותי‪ .‬פגשתי אותו בגיל ‪18‬‬
‫וחצי בערך‪ ,‬הוא הזדיין איתי ולא הפסיק לרדת עליי‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬אף פעם הוא לא הפסיק לרדת‬
‫עליי‪ .‬גם כשהייתי אשתו‪ ,‬גם כשהייתי בהיריון‪ ,‬הוא לא הפסיק לרדת עליי‪ .‬הוא היה משגע אותי‪.‬‬
‫הייתה תקופה שהוא פשוט נגע בי לא נעים‪ .‬כשאני חושבת על הזוגיות שלנו זו הייתה פשוט‬
‫תאונה‪ ,‬וזה היה מין מפגש לוחות טקטוניים‪ .‬תאונה של הטבע המפגש הזה‪ .‬כנראה היה לו איזה‬
‫תפקיד בחיים שלי בכל זאת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫בדיוק כמו באכילה‪ .‬אף פעם לא באמת בדקתי עם מי אני שוכבת ואם הוא מתאים לי‪ .‬בפועל הם לא‬
‫היו מתאימים לי‪ .‬ממין לא נהניתי עם אף אחד למרות שהיו לי התנסויות רבות‪ ,‬כולל בן זוגי‬
‫הנוכחי‪ ,‬שהוא נורא מסכן כי אני לא מאפשרת‪ ,‬ואני לא נותנת‪ ,‬והיום כבר אין סיכוי שאני אאפשר‪.‬‬
‫את כל הצרכים שלי דחקתי עמוק־עמוק‪ .‬אני זוכרת את עצמי כמישהי שחשוב לה להיראות‬
‫חושנית‪ ,‬ומרגישה חושנית‪ ,‬אז ברור לי שזה שמה לגמרי‪ .‬לא מימשתי את כל הפנטזיות האלה של‬
‫להיות מופקרת‪ ,‬לעשות מה שאני רוצה‪ .‬לא יודעת‪ ,‬לא יודעת למה לא מימשתי‪ .‬כי לא מגיע לי‪ .‬לא‬
‫מגיע לי כלום‪ .‬ליהנות‪ ,‬להתענג‪ ,‬לשמוח‪ .‬לא מגיע לי שיהיה לי עונג בחיים‪ ,‬ובאמת העונג הוא לא‬
‫רק עונג סקסי‪ .‬בכל דבר‪ .‬כאילו אין רשות ליהנות‪ ,‬ויש פחד ליהנות‪ ,‬זאת אומרת לממש את‬
‫הפנטזיות‪ ,‬אני לא ראויה להיות במקום הזה‪ .‬הבעל שלי תואם את הסוג שאליו אני רגילה‪ ,‬הוא‬
‫רוצה אותי ואסתדר עם זה‪ .‬זה הבסיס של הזוגיות‪ .‬אני לא רוצה אף אחד אחר‪ .‬אני מרגישה שאני‬
‫כנראה סוג של מישהי שלא יכולה לאהוב גבר כמו שגבר יכול לאהוב אישה‪ .‬אין אצלי הדדיות או‬
‫יכולת התמסרות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫בגדתי בבעל הראשון שלי במהלך הנישואים‪ .‬כי הייתי ‪ nobody‬ורציתי להיות מישהו‪ .‬רציתי‬
‫להיות מישהו‪ .‬היו אנשים שהתחילו איתי‪ ,‬במשקל שלי‪ .‬כנראה זה לא היה כזה נורא‪ .‬לא הייתי‬
‫‪ .obese‬אולי אפילו נראיתי טוב‪ ,‬אולי אפילו נראיתי סקסית‪ ,‬אני לא יודעת‪ ,‬אולי גם שידרתי‬
‫משהו? לא הרבה‪ ,‬היו לי איזה שניים באמצע‪ ,‬ואת יודעת מה‪ ,‬הרגשתי דווקא נוח‪ .‬לא הסתרתי את‬
‫עצמי‪ .‬היה לי נחמד והלכתי‪ .‬תראי‪ ,‬לא היה לי טוב איתו‪ ,‬אולי זה לא הוגן כלפיו‪ .‬הוא היה אמצעי‬
‫כדי לצאת מהבית כדי להיות ‪ .body‬בדיעבד להתחתן היה סוג של הכרה‪ .‬אני הדבה‪ ,‬מישהו רצה‬
‫אותי‪ .‬בגלל זה התחתנתי‪ ,‬כי הייתי דבה‪ ,‬כי מישהו רצה אותי עם כל הכיעור שלי וכל הטמטום‬
‫שלי‪ ,‬ומישהו הסכים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫יש רגעים שאני אוהבת את עצמי‪ .‬לא משנה כמה אני שוקלת‪ ,‬גברים אוהבים אותי‪ .‬גם גברים וגם‬
‫נשים‪ .‬היו לי התנסויות מיניות גם עם נשים‪ ,‬שחלקן נגמרו בשיברון לב של הצד השני‪ .‬לא זוכרת‬
‫ששברתי לגברים יותר מדי את הלב‪ .‬לנשים דווקא שברתי את הלב יותר‪ .‬יש רק אישה אחת שעד‬
‫היום‪ ,‬כל פעם שאנחנו נפגשות‪ ,‬יהיה בינינו סקס‪ .‬אנחנו ממסגרות את זה בחיים של שתינו‪ ,‬כמו‬
‫שאנחנו אוהבות את זה‪ ,‬כמו שאנחנו רוצות את זה‪ .‬בהחלט יש לי את היכולת להתמסר ל‪-‬‬
‫‪ passion‬גם היום‪ .‬אני בהחלט יצרית‪ .‬הבעל שלי לא יודע על העניינים האחרים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫תשוקה בכל המידות‬

‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫השמנופוביה כוללת חיבור הרסני בין משקל למיניות‪ .‬היא מקטלגת את השמנים כא־מיניים‪ ,‬כבעלי‬
‫מיניות פגומה או חריגה‪ ,‬ויותר מכול כמי שאינם ראויים לחוש משיכה מינית‪ .‬הם אינם ראויים‬
‫לחוש משיכה מינית מכיוון שהם עצמם‪ ,‬לכאורה‪ ,‬אינם יכולים להיות מושא לתשוקה מינית‪ .‬גופם‬
‫אינו מתאים לסכמת היופי והחושניות של התרבות המערבית‪ ,‬ומי שגופו אינו מציית לכללים אינו‬
‫זכאי ליהנות ממנו‪ .‬ההסדרה החברתית הזאת משבשת את ההנאה ממין‪ ,‬מצרה אותה‪ ,‬מגבילה‬
‫אותה‪ ,‬ומציגה אותה כמנת חלקם של הרזים בלבד‪ .‬אבל משקל אינו מעיד על מה וכמה אכלנו‪.‬‬
‫משקל אינו תוצאה של מאזן קלורי‪ ,‬של הכנסה לעומת הוצאה‪ .‬לכן‪ ,‬כמו שהמשקל אינו יכול‬
‫להעיד דבר וחצי דבר על האכילה של האדם‪ ,‬לא השמן ולא הרזה‪ ,‬כך הוא גם אינו יכול להעיד על‬
‫מיניות האדם‪ ,‬לא השמן ולא הרזה‪.‬‬
‫יש קווי דמיון רבים בין עונג מיני לעונג קולינרי‪ .‬האכילה היא במובנים רבים פעילות ארוטית‪.‬‬
‫היא כוללת משחק מקדים‪ ,‬שמלווה בתחושת רעב‪ ,‬בישול‪ ,‬מישוש‪ ,‬טעימה וגירוי‪ ,‬ממשיכה באקט‬
‫האכילה‪ ,‬הכולל הנאה מאובייקט התשוקה‪ ,‬המזון‪ ,‬עד שהיא מסתיימת בעונג‪ ,‬בסיפוק ובשובע‪.‬‬
‫האכילה יכולה להיות סטוץ מזדמן או רומן ממושך‪ ,‬רב אהבהבים ועינוגים‪.‬‬
‫התאווה לאוכל היא חושנית‪ ,‬יצרית וגופנית‪ .‬יש בה המון שמחת חיים‪ ,‬יצירתיות וכוח‪ .‬מה הפלא‬
‫שהדה־לגיטימציה לאכילה נושקת במובנים רבים גם לדה־לגיטימציה למין‪ .‬שניהם קיומיים‪ ,‬שניהם‬
‫מענגים ושניהם נעשים פעמים רבות בסתר‪ ,‬מתוך בושה ובלוויית אשמה וחטא‪ .‬את שניהם מנסים‬
‫למסד בחוקים שמגבילים‪ ,‬מסדירים ומדכאים את ההנאה‪ ,‬כך שתתאים להיררכיות של החברה‬
‫השלטת‪.‬‬
‫כל אדם רעב ושבע אחרת‪ .‬אדם יכול להיות רזה ותאוותן‪ ,‬הוא יכול להיות שמן וסקסי‪ ,‬ובה‬
‫במידה לשנוא מאכלי גורמה‪ .‬אנשים שונים זקוקים לכמויות שונות‪ ,‬לטעמים שונים‪ ,‬בלא קשר‬
‫למשקל גופם‪ .‬וכמו באוכל גם במיניות‪ .‬כל אדם חווה את המיניות אחרת‪ ,‬חושק בה אחרת‪ ,‬זקוק‬
‫לה אחרת‪ .‬המיניות אינה תלויה במשקל הגוף‪.‬‬
‫השחרור מהמשקל קצת מפחיד אותנו‪ .‬נדמה לנו שהוא שומר עלינו מפני חופש‪ ,‬מפני אינטימיות‪,‬‬
‫מפני יצריות‪ ,‬ובעיקר מפני עונג‪ .‬החופש‪ ,‬האינטימיות‪ ,‬היצריות והעונג מאיימים ומזמנים לנו‬
‫אובדן שליטה‪ .‬לעיתים אנחנו משתמשים במשקל כמחבוא‪ ,‬כמקלט מפני נטישה‪ ,‬מפני הזדקקות‪,‬‬
‫מפני בושה‪ .‬אלו תפקידים שהצמדנו למשקל כדי לא להתמודד עם הרגשות הקשים הללו‪ .‬רגשות‬
‫הקשורים לשיח התרבותי שמדכא את הגוף החושני שאוהב לאכול ולקיים יחסי מין‪ ,‬באמצעות‬
‫החיבור בין רזון לעונג גופני‪ ,‬קולינרי ומיני‪ .‬אבל חשוב להדגיש שהחיבור בין אידיאל הרזון ובין‬
‫הרשות לעונג נמצא בשליטתנו‪ ,‬הוא פרי בחירתנו‪ .‬החופש להתענג על הגוף האוכל והמיני הוא‬
‫ערך מפתח בחיים‪ .‬לא פעם הדרך לשחרור מיני מתחילה בהנאה מאכילה‪ ,‬ולהפך‪ ,‬הנאה באכילה‬
‫שלובה בהנאה מינית‪ .‬כשאנחנו מגבילים אותן ומפחדים מהן אנו מתכחשים לחיי חדווה‪ ,‬תשוקה‬
‫ושמחה‪ ,‬הקיימים בכל הגדלים‪ ,‬בכל המידות ובכל הצורות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק שביעי‪ :‬רפואה רזה‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫המלחמה בהשמנה כמלחמה בשמנים‬
‫‪ ‬‬
‫בחברה המערבית נתפסת ההשמנה כמחלה נפשית וגופנית‪ .‬אך לעומת בעיות נפשיות וגופניות‬
‫כגון דיכאון או שפעת‪ ,‬שאינן נתפסות כאחריותם של החולים‪ ,‬הטיפול הרפואי הקונבנציונלי‬
‫בהשמנה מטיל את האחריות על המטופלים‪ .‬הם אשמים במשקלם‪ .‬מצפים מהם שירפאו את עצמם‪,‬‬
‫שישנו את אורח חייהם‪ ,‬ירדו במשקל ויהיו בריאים יותר‪" .‬תאכלו פחות‪ ,‬תאכלו בריא‪ ,‬לכו למכון‬
‫כושר" — זהו המרשם האוטומטי של הממסד הרפואי‪.‬‬
‫השמנופוביה‪ ,‬החרדה הלא הגיונית מאנשים שמנים‪ ,‬המובילה לפיתוח סטיגמות שליליות כלפיהם‬
‫ולפגיעה בהם‪ ,‬שכיחה בקרב רופאים‪ ,‬אחיות ודיאטניות כפי שהיא שכיחה בקרב כלל‬
‫האוכלוסייה‪ 20 .‬אנשי מקצועות הבריאות מתקשים לטפל בשמנים באופן מכבד‪ ,‬מקצים להם פחות‬
‫זמן טיפול ויחסם אליהם נע לעיתים בין אטימות להשפלה‪.‬‬
‫השמנופוביה של הממסד הרפואי מעוררת רגשי אשם אצל המטופלים כבדי המשקל‪ ,‬שמתמודדים‬
‫עם עוינות‪ ,‬עם חוסר הבנה ועם זלזול מצד אלו שאמורים לדאוג לבריאותם‪ .‬בחלק גדול מהמקרים‬
‫המטופלים "לא מצליחים" למלא את הוראות הממסד הרפואי‪ ,‬כלומר לרזות‪ .‬הם מתעקשים‪ ,‬כך‬
‫נדמה לרופאים‪ ,‬להמשיך להיות חולים‪ .‬האטימות והעוינות כלפי המטופלים בשילוב עם הקושי‬
‫לרדת במשקל מונעים ממטופלים רבים לבקש עזרה או להמשיך במעקב רפואי‪ .‬הם מחכים שהכאב‬
‫"יעבור מעצמו"‪ ,‬שכן המחיר הנפשי שהם נאלצים לשלם כבד מדי‪ .‬יותר מכך‪ ,‬לא פעם הצוות‬
‫הרפואי מטפל בהשמנה ולא בתלונת המטופל‪ ,‬ופעמים רבות מתנה את המשך הטיפול בהרזיה‪.‬‬
‫העוינות כלפי השמנים מסלימה ומחריפה מכיוון שלרופאים‪ ,‬לאחיות ולדיאטניות אין באמת‬
‫הכלים‪ ,‬היכולת או פתרונות ארוכי טווח לעזור למטופלים לרדת במשקל ולשמרו לאורך שנים‪.‬‬
‫ההשמנה לדידם היא עדות לאוזלת ידם המקצועית‪ .‬אף שמהספרות המדעית עולה כי הטיפול‬
‫הקונבנציונלי בהשמנה על ידי שינוי באורח החיים אינו יעיל בטווח הבינוני והארוך‪ 79% ,‬מאנשי‬
‫הצוות הרפואי עדיין מאמינים כי זהו הטיפול הראוי להשמנה‪ 89% ,‬מהם מחשיבים הרגלי אכילה‬
‫לא בריאים כגורם להשמנה ו‪ 88%-‬מהם מציינים חוסר פעילות גופנית‬
‫כגורם להשמנה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬רק ‪ 44%‬מהם קשרו בין הגורם הגנטי להשמנה‪21 .‬‬

‫כדי לא להתמודד עם בורותם‪ ,‬כישלונם ואי־כשירותם בוחרים המטפלים פעמים רבות לגולל את‬
‫האשמה אל פתח המטופלים וכך להחמיר את מצבם הרפואי‪ .‬כמה קל להגיד למטופל "אבל אמרתי‬
 ‫לך להוריד עשרה קילוגרם‪ ,‬לא?"‬
‫הסטיגמות הרפואיות בנוגע לאדם השמן מסוכנות לא פחות מההשמנה עצמה‪ .‬אלה שאמורים‬
‫לעזור‪ ,‬לטפל ולרפא מתגלים כמזיקים‪ ,‬פוגעים ומחלים‪ .‬העוינות הגוברת גורמת למטופלים‬
‫השמנים להימנע מביקורות רפואיות‪ ,‬להתמקד בדיאטות במקום באכילה בריאה ולהפחית בפעילות‬
‫גופנית בשל דימוי עצמי נמוך‪ 22.‬המטופלים מפנימים את השומן כחולי‪ ,‬את חוסר יכולתם להרזות‬
‫כחולי‪ ,‬את עצמם כחולי‪.‬‬
‫במאי ‪ 2018‬הכריזה ההסתדרות הרפואית בישראל על ההשמנה כמחלה‪ .‬לראשונה הכיר הממסד‬
‫הרפואי בישראל בהשמנה כבעיה כרונית ולא ככשל התנהגותי‪ ,‬כלומר שהשמנים אינם אשמים‬
‫במשקלם‪ ,‬ושלא די באורח חיים בריא או בדיאטה חד־פעמית כדי לשמור על משקל "תקין"‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬בהכרזה על ההשמנה כמחלה היה היבט מקומם ופוגעני‪ .‬בישראל ‪ 2018‬היו יותר ממחצית‬
‫האוכלוסייה עם עודף משקל‪ .‬כל אדם שני חולה‪ ,‬כל אדם שני זקוק לטיפול רפואי‪ ,‬כל אדם שני‬
‫הוא בעל גוף פגום‪.‬‬
‫מבחינה רפואית התיוג של ההשמנה כמחלה בעייתי‪ ,‬שכן ההשמנה אינה כמו שאנו נוטים לחשוב‬
‫סוגיה של קילוגרמים‪ ,‬אלא היא קשורה לתפקוד ולפיזור רקמות ותאי השומן )‪Sjöström et al.,‬‬
‫‪ .(2012‬אם תא השומן יכול להתרחב ולגדול במידה מספקת תוך אספקת דם נאותה‪ ,‬האדם יהיה‬
‫בריא מבחינה מטבולית אפילו במצבי עודף קלורי‪ .‬אך אם בשל סיבה גנטית או סביבתית )למשל‪,‬‬
‫עישון( תאי השומן אינם מסוגלים להתרחב ולגדול במידה מספקת או שאספקת הדם אינה תואמת‬
‫לגידול רקמת השומן‪ ,‬עלולה להיגרם תחלואה הן אצל אנשים רזים והן אצל שמנים‪ .‬מכאן שהתיוג‬
‫של אדם כחולה על פי מראה ומשקל חוטא בהתנשאות‪ ,‬בהכללה ובחוסר רגישות המושתתים על‬
‫בורות‪.‬‬
‫המלחמה בהשמנה הפכה זה מכבר למלחמה באדם השמן‪ ,‬וזו משיגה תוצאות הפוכות‪ .‬שימת‬
‫הדגש על האשמה‪ ,‬הפחדה‪ ,‬איום ויחס מפלה מובילה להפרעות אכילה‪ ,‬להימנעות מפעילות‬
‫גופנית‪ ,‬לשנאת הגוף‪ ,‬לדיכאון ולאימוץ התנהגויות לא בריאות‪ ,‬היא מציבה את האדם השמן‬
‫בסיכון מוגבר לפיתוח סוכרת‪ ,‬סרטן‪ ,‬מחלות לב ולהשמנה‪ 23.‬עצם השימוש הרווח בביטוי "מגפת‬
‫ההשמנה" בממסד הרפואי כבר מציב את השמנים‪ ,‬כנשאים של מחלה מידבקת‪ ,‬כיצורים שכדאי‬
‫להתרחק מהם‪ ,‬כהמון חסר צורה ודעת‪ .‬מומחי הרפואה והדיאטה שוכחים שלא תאי השומן סופגים‬
‫את העלבונות וההשפלות‪ ,‬אלא בני אדם כמוהם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫היו לי כאבי בטן יום אחד‪ ,‬חזקים מאוד‪ ,‬ולקחו אותי לבית חולים‪ ,‬חשבו שזה אפנדיציט‪ .‬בסוף זה‬
‫לא היה אפנדיציט‪ ,‬אבל זאת הייתה איזו דלקת‪ .‬והייתי שבוע בבית חולים כדי לברר איפה היא ומה‬
‫היא‪ .‬באנו לעשות אולטרסאונד‪ ,‬והרופא אמר לאבא שלי‪" ,‬הילדה שלך שמנה מדי‪ ,‬אי אפשר‬
‫לעשות לה אולטרסאונד‪ ,‬תחזרו כשהיא תרזה"‪ .‬הייתי ילדה בכיתה ז'‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫כשהייתי שמן הייתי חולה מלא‪ .‬היו לי מלא דלקות בגרון‪ ,‬הייתי נדבק על ימין ועל שמאל‪ .‬עכשיו‪,‬‬
‫אני לא אומר שזה בגלל שהייתי שמן‪ .‬עד לפני שנתיים הייתי כל כמה חודשים עם אנטיביוטיקה‪.‬‬
‫כמה פעמים בשנה הייתי עם דלקות גרון‪ ,‬שפעות‪ ,‬דלקות ריאות‪ .‬כל פעם שהייתי בא לרופאים הם‬
‫היו אומרים להפסיק לעשן ולרדת במשקל‪ .‬בדיקות לא עשיתי אף פעם כי פחדתי לגלות דברים‪ ,‬כי‬
‫הרגשתי אשם במשקל שלי‪ ,‬כי פחדתי לגלות סרטן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫כל אלה שעובדים מסביב לתעשייה המזעזעת הזאת של הניתוחים הבריאטריים באים ממקום מאוד‬
‫שיפוטי‪ .‬כל פגישה‪ ,‬החל מאנשי הוועדה ועד לאחרון טכנאי האולטרסאונד‪ ,‬מלווה בהמון שיימינג‬
‫והמון שיפוטיות‪" :‬למה את צריכה ניתוח? תסתמי קצת את הפה והכול יהיה בסדר"‪ .‬באולטרסאונד‬
‫הראשון שעשו לי כי סבלתי מחיידק ההליקובקטר שגרם לי לגידולים בבטן‪ ,‬אני שוכבת ככה עם‬
‫הבטן בחוץ‪ ,‬וזאת סיטואציה כל כך לא נעימה שמישהו נוגע באיבר שאתה הכי מתבייש בו והוא גם‬
‫חולה‪ .‬והטכנאית בזמן הבדיקה אומרת‪" ,‬מה‪ ,‬את הולכת לניתוח בריאטרי? השתגעת? תסתמי קצת‬
‫את הפה ותרזי‪ .‬אני יכולה להמליץ לך על דיאטניות נהדרות"‪ .‬ואחר כך בוועדה העובדת‬
‫הסוציאלית יושבת מולי ומול בעלי ואומרת‪" ,‬אני רוצה להגיד לכם ששום דבר פה לא ילך אם אתם‬
‫לא תעשו שינוי בבית שלכם‪ .‬תתפסו את עצמכם בידיים"‪ .‬אז אמרתי לה‪" ,‬את יודעת שחלק‬
‫מהסיבה לניתוח זה הגידולים בבטן שאי אפשר להוריד אותם בדרך אחרת‪ ,‬אני חייבת להוריד‬
‫אותם ככה"‪ .‬אז היא מסתכלת ואומרת‪" ,‬אה‪ ,‬יש לך הליקובקטר"‪ .‬מה היא יודעת על איך אוכלים‬
‫אצלנו בבית? למה היא חושבת שאני בן אדם עצלן? שאני לא עושה מספיק ספורט? שאני לא‬
‫אוכלת בריא? גם אחרי הניתוח קרו דברים‪ .‬עוד הייתי כולי עם חומרי הרדמה ועם בחילה נוראית‬
‫וסחרחורת‪ ,‬ומתיישבת מולי דיאטנית — ככה כשאני עם הצינורות ובחילה ובעלי שם וחדר מלא‬
‫אנשים‪ ,‬מלא אורחים‪ ,‬מלא חולים — היא מתיישבת מולי עם הטופס הזה שלה ואומרת‪" ,‬את‬
‫מהרמאיות האלו"‪ .‬שאלתי אותה‪" ,‬מה? על מה את מדברת?" והיא אומרת‪" ,‬כן‪ ,‬את רימית‪ ,‬את‬
‫רימית עם המשקל שלך כדי לקבל טיפול‪ "...‬הייתי בשוק ושאלתי‪" ,‬פתחת את התיק שלי? ראית‬
‫למה עשיתי את הניתוח?" ואז היא פותחת ואומרת "אה‪ ,‬היה לך הליקובקטר"‪ .‬אז אמרתי לה‪" ,‬לא‬
‫משנה מה את רוצה להגיד לי עכשיו‪ ,‬אם זה לא משהו שמתחיל במילה סליחה אז פשוט תלכי‪.‬‬
‫תלכי"‪ .‬אז מה היא אומרת לי? "שתדעי לך שזה לא יעזור לך הניתוח הזה"‪ .‬אמרתי לה‪" ,‬למה זה‬
‫לא יעזור?" "כי עם הניתוח הזה"‪ ,‬היא מחשבת ככה במחשבון שלה‪" ,‬את שוקלת ‪ 97‬ואת רוצה‬
‫להגיע ל‪ ,65-‬ועם הניתוח את תגיעי רק ל‪ .78-‬מקסימום ל‪ ,75-‬ואת כל השאר תצטרכי לרדת לבד‪,‬‬
‫ואת לא תצליחי אם לא תעשי שינוי ואם לא תעשי דיאטה‪ ,‬אז חבל שבאת לפה וחבל על כל הזבל‬
‫הזה"‪ .‬זה מה שאמרו לי בבית החולים‪ ,‬מול כולם‪ ,‬כשאני מחוברת לצינורות ומלאה בחומרי‬
‫הרדמה‪ .‬מזעזע כמה אתה חוטף כשאתה שמן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫תדעי שהרופא הזה שניתח אותי )ניתוח שרוול( הוא שמן‪ ,‬אפילו שמן מאוד‪ .‬עשיתי אצלו את‬
‫הניתוח והסתכלתי עליו ואמרתי‪ ,‬אז מה‪ ,‬למה הוא מנתח אותי ולא את עצמו? כאילו מה‪ ...‬מה יש?‬
‫מה הקטע?‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫התחלתי את ההיריון השני שלי סביב ‪ ,70-75‬נראיתי טוב‪ .‬הייתי גם די מרוצה מעצמי‪ ,‬זו הייתה‬
‫תקופה נדירה‪ .‬נכנסתי להיריון מהר מאוד‪ ,‬כאילו ממש פאק‪ ,‬ואחרי שהשתנתי על המקל‪ ,‬אני‬
‫זוכרת‪ ,‬הלכתי ועשיתי לעצמי סנדוויץ' עם מיונז‪ .‬כאילו מאותו רגע‪ ,‬בום‪ .‬ואז התחילו השקילות‬
‫בטיפת חלב‪ ,‬וכל פעם הייתי עולה חמישה קילו‪ ,‬ארבעה קילו‪ ,‬בחודש חמישי כבר הייתי ‪.92‬‬
‫האחות אמרה לי‪" ,‬אל תבכי‪ ,‬אני אקח טיפקס ואני אמחק את כל המשקלים‪ ,‬ומעכשיו לא נשקלים"‪.‬‬
‫אמרתי‪" ,‬באמת? ואם תהיה לי רעלת היריון?" אז היא ענתה‪" ,‬אנחנו נראה את זה בבדיקת חלבון‬
‫בשתן"‪ .‬אמרתי‪ ,‬סבבה‪ ,‬קניתי את כל המכנסיים עם הגומי‪ ,‬ואמרתי אודרוב‪ .‬וגדלתי‪ .‬אף אחד לא‬
‫אמר לי‪ ,‬את פרה‪ ,‬את פילה‪ ,‬ייאמר לזכות הסביבה שלא העירו לי בשיט‪ ,‬כולל הבעל שלי‪ .‬ואז‬
‫בסקירת מערכות הרופא אמר לי‪ ,‬את כל כך שמנה שאני לא רואה כלום‪ ,‬וזה ממש העליב אותי‪.‬‬
‫אני לא אשכח את היום הזה‪ .‬כי הוא המשיך להעליב לאורך כל הבדיקה‪ .‬ואני במקום לקום ולהגיד‬
‫לו‪ ,‬אני לא מוכנה שתטפל בי‪ ,‬שכבתי שם וספגתי את הכול‪ ,‬וגם הבעל שלי לא אמר מילה‪ .‬הוא‬
‫אמר‪" ,‬את כל כך שמנה שאני לא רואה את הלב של העובר‪ ,‬צריך לעשות אקו־לב"‪ .‬אמרתי לו‪,‬‬
‫"עשיתי סקירת מערכות‪ ,‬ראינו לב‪ ,‬ראינו חדרים‪ ,‬ראינו הכול"‪ .‬ואז הוא התחיל לצעוק עליי‪.‬‬
‫יצאתי ממנו וכל סוף השבוע הייתי בדיכאון‪ .‬הייתי מושפלת‪ .‬לא שלטתי בזה‪ ,‬וזה הלך והתעצם‪,‬‬
‫לא היה לי מושג כמה אני שוקלת‪ ,‬והגעתי לשבוע ‪ ,43‬לא יולדת‪ ,‬אין פתיחה‪ ,‬אין צירים‪ ,‬אין‬
‫כלום‪ .‬אשפזו אותי ושמו אותי בצום‪ .‬מתחילים זירוזים‪ ,‬זירוזים‪ .‬כמה זמן את יכולה להיות בצום?‬
‫אחרי יום בערך הבעל שלי התחיל להאכיל אותי‪ .‬בהתחלה הוא נתן לי רק ללקק את השוקולד‪...‬‬
‫את זוכרת את השוקולד דפנה העבה הזה‪ .‬עד היום אני זוכרת את הצליל — בה בם‪ ,‬היינו מפוצצים‬
‫את השוקולד‪ .‬שישי‪ ,‬שבת‪ ,‬ראשון‪ ,‬שני‪ ,‬שלישי בחדר לידה ולא זז‪ .‬אז אני אוכלת‪ ,‬אסור היה לי‬
‫לאכול‪ ,‬אז חברים היו מביאים לי שניצלים מהחלונות‪ .‬אני חושבת שגם בחדר לידה עליתי‪ .‬ואז ביום‬
‫שלישי נכנס מנהל המחלקה ואמר‪" :‬שמעתי שהתנחלתם פה"‪ .‬הבעל שלי ישן על הכיסא חמישה‬
‫ימים‪ ,‬אני תקועה במיטה עם זירוזים ובלונים חמישה ימים‪ ,‬והוא‪" :‬שמעתי שהתנחלתם"‪ .‬ואז הוא‬
‫מסתכל על הפיטוצין‪ ,‬מסתכל עליי‪ ,‬ואומר להם‪" ,‬תגידו‪ ,‬אתם לא רואים את הווליום של הבחורה?‬
‫זה מה שאתם שמים לה?" הוא השתמש במילה ווליום‪ ,‬והוא הגדיל את המינון‪ ,‬ואז התחילו צירים‪,‬‬
‫והילדה שלי עשתה האטות דופק‪ ,‬והבהילו אותי לחדר ניתוח‪ .‬וניתקו אותי מהמוניטור‪ ,‬אז אמרתי‬
‫להם‪" ,‬תחברו אותי למוניטור‪ ,‬אני חמישה ימים שומעת את זה‪ .‬ועכשיו היא עושה האטות דופק‪,‬‬
‫אני חייבת מוניטור"‪ .‬לא שמעו בקולי‪ ,‬וזרקו אותי לבד בלי בעלי‪ ,‬ואז המרדימה הגיעה לעשות לי‬
‫אפידורל‪ ,‬והיא אומרת לי‪" ,‬את כל כך שמנה שאני לא יודעת אם אני אצליח‪ ,‬אז אל תזוזי לי"‪.‬‬
‫בכיתי כל הזמן והיה לי קר‪ ,‬ובכיתי והיה לי רע‪ .‬אמרתי לה‪" ,‬אני לא רוצה להיות לבד‪ .‬אני רוצה‬
‫את בעלי‪ ,‬אני רוצה את ענת האחות"‪ .‬והמרדימה אומרת לי‪" ,‬מה את בוכה‪ ,‬עכשיו תפסיקי לבכות‪,‬‬
‫ואל תזוזי‪ ,‬גם ככה את שמנה‪ ,‬ואם תזוזי תהיי גם משותקת"‪ .‬זו הייתה החוויה של הלידה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫הלכתי לדוקטור שוורץ‪ ,‬את זוכרת את הבעל של אודטה‪ ,‬המתחזה? וואלק מתחזה‪ ,‬חבל על הזמן‬
‫שלך‪ .‬יום אחד תפסתי אותו על חם‪ ,‬בגלל זה הפסקתי ללכת‪ .‬הוא היה שם את הרגל מתחת למשקל‬
‫— זה משקל מהסוג הכי מעפן — כדי שתיראה ירידה‪ ,‬שתמשיכי את הטיפול‪ .‬הייתי אומרת לו‪ ,‬תזיז‬
‫את הרגל‪ .‬הוא אומר לי‪" ,‬לא‪ ,‬הרגל שלי לא נוגעת"‪ .‬בתור בחוץ מיליון של אנשים‪ .‬והוא נותן את‬
‫הטיפות האלה‪ ,‬ואני אומרת‪ ,‬אלוהים‪ ,‬מה יש בטיפות האלה? ואני מנסה‪ ,‬ואני לא יורדת‪ .‬ואיך‬
‫אפשר לרדת משישים קילו בגובה שלי ובמסת שריר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אמא שלי עשתה ניתוח לקיצור קיבה‪ .‬היא הייתה חולת כליות‪ .‬היא הייתה מאוד שמנה ומאוד‬
‫שנאה את זה‪ .‬בגלל שהיא הייתה חולת כליות הציעו לה לעשות ניתוח קיצור קיבה‪ ,‬היא הייתה בין‬
‫מתי המעט ששמרו על התוצאות‪ .‬הייתה חולה אבל רזה עד יום מותה‪ .‬היא מעולם לא החלימה‬
‫מהניתוח הזה‪ .‬הגוף שלה הלך ונהרס‪ ,‬היא סבלה מאוד ממערכת העיכול‪ ,‬והיא אהבה כל דקה‬
‫מהסבל הזה‪ .‬כי היא הייתה רזה והיא אהבה מאוד מאוד להיות רזה‪ .‬עד יום מותה סבלה מכאבי‬
‫תופת‪ ,‬באמת‪ ,‬היו לה צרבות‪ .‬עשו לה טבעת‪ ,‬וזה עשה לה שם באמת סמטוחה על גבי סמטוחה‪.‬‬
‫והיא מתה מהכליות‪ ,‬הכליות הפסיקו לעבוד‪ .‬שלושים שנה‪ .‬שלושים שנה של חולי וסבל‪ ,‬שלושים‬
‫שנה על ערש דווי‪ ,‬אבל היא אהבה את עצמה רזה וחולה‪ .‬מפחיד אותי שאשנא את הגוף שלי כמוה‪.‬‬
‫היא מכרה את גופה לשטן רק בשביל להיות רזה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫כשהתחילה מחלת המפרקים שלי עוד לא הבינו שזה בכלל מפרקים‪ ,‬אבל התנפח לי מפרק בקרסול‬
‫והגעתי לרופא‪ .‬הוא בדק אותי ואמר שאני צריכה זריקה‪ ,‬ואז הוסיף‪" ,‬טוב‪ ,‬אני צריך להגיד לך‬
‫שאת צריכה לרדת במשקל‪ ,‬אבל ממילא זה לא יעזור‪ ,‬את לא תרדי גרם‪ .‬אבל הרגליים שלך לא‬
‫יישאו אותך"‪ .‬אמרתי לו‪" ,‬אוקי‪ ...‬זה קצת מעליב שאתה אומר שאני לא אוכל לרדת אף גרם"‪.‬‬
‫אמר לי‪" ,‬תעזבי‪ ,‬בחייך‪ ,‬שמנות כמוך"‪ .‬ואז אחרי שירדתי ארבעים קילו‪ ,‬כשבאתי להיבדק אצלו‬
‫אמרתי‪" ,‬אולי בכל זאת ירדתי קצת"‪ .‬והוא אמר‪" ,‬אין בעיה‪ ,‬את עוד תעלי את זה"‪ .‬אולי זו הייתה‬
‫האמת‪ ,‬אבל זה היה מגעיל‪ ,‬נוראי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫אז קודם כול‪ ,‬אני חושבת שאני בן אדם בריא‪ .‬אין לי בעיות‪ ,‬תודה לאל‪ .‬סך הכול‪ ,‬הכול אצלי‬
‫בסדר‪ .‬ברור שהקטע של המשקל תמיד השפיע‪ ,‬ההיסטריה שלי‪ ,‬תמיד כששאלו כמה אני שוקלת‬
‫קיבלתי חום‪ .‬כשתפרו אותי אחרי הלידה של הבת שלי‪ ,‬שהייתה גיהינום‪ ,‬פשוט גיהינום‪ ,‬חשבתי‬
‫שאני לא אצא בחיים מהלידה הזאת‪ .‬אז בא הרופא ובדק אותי ואמר בלגלוג "בלי עין הרע"‪ .‬זה‬
‫היה מגעיל‪ .‬ואני התחממתי‪ ,‬הייתי כבר מרוטת עצבים‪ ,‬גמורה‪ ,‬כאובה והתחלתי לצעוק‪" ,‬תתבייש‬
‫לך‪ ,‬איך אתה מעז‪ ,‬שלא תעז ללגלג עליי בירושלים‪ ,‬בשערי צדק‪ .‬שלא תעז ללגלג עליי‪ ,‬אין לך‬
‫שום רשות"‪ .‬אני לא יודעת אם הוא התכוון‪ ,‬יכול להיות שזו הייתה ההרגשה שלי‪ .‬אני פשוט‬
‫צעקתי עליו ופרקתי עליו את עצביי‪ .‬אחר כך הוא בא להתנצל ואמר‪" ,‬אני מתנצל אם פגעתי בך"‪.‬‬
‫ומאז לא חזרתי יותר לחדרי לידה‪ ,‬רק לידות פרטיות‪ ,‬למרות שזה עלה הון עתק‪ ,‬אבל כבר לא‬
‫יכולתי לעמוד בטראומה הזאת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫אז מה שאני רוצה להגיד שלפני כשנתיים־שלוש‪ ,‬כן בערך שלוש שנים‪ ,‬הייתה לי נקודת חן כאן‪,‬‬
‫שאני חשבתי שהיא נקודת חן נורא רגילה‪ ,‬והבן הקטן שלי אמר לי‪" ,‬אמא‪ ,‬תלכי לבדוק את זה"‪.‬‬
‫אמרתי לו‪" ,‬טוב‪ ,‬אני אלך"‪ .‬הלכתי לרופא עור‪ ,‬והוא הפנה אותי הלאה‪ ,‬משם זה התגלגל לזה‬
‫שיש לי מלנומה‪ .‬זה היה קצת שוק‪ ,‬עשה לי קצת בום‪ ,‬מאז אני מסתובבת עם חרדה ואשם שזה רק‬
‫הספתח‪ ,‬והעונש האמיתי בוא יבוא‪ .‬העונש על ההשמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫איך אמר לי בעדינות גדולה מאוד הראומטולוג שלי‪ ,‬שהוא איש עדין מאוד‪" ,‬אם תהיי פחות זה‬
‫יהיה יותר קל לגידים"‪ .‬אמרתי לו שאני מאוד מנסה‪ .‬אז הוא אמר לי לשקול קיצור קיבה‪ .‬אמרתי‬
‫לו שכבר עשיתי טבעת אבל‪ ...‬אני מוכנה לשקול הכול‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אני מפחדת שאם אפול ואשבור משהו יהיה קשה להרים אותי‪ .‬עניינים טכניים לחלוטין‪ .‬מעבר לזה‪,‬‬
‫הרבה מאוד שנים האכילו אותי בהפחדות על השומן ומחלת הלב‪ ,‬היום אני מבינה שזה פחות‬
‫קשור‪ .‬אבל בערך כל רופא שנכנסתי אליו‪ ,‬בכל מקום‪ ,‬גם כשאמרתי שכואב לי הראש‪ ,‬הסביר לי‬
‫שאני שמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫בריאות שווה‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫תפיסת העולם המניחה שכדי להיות בריאים יש לרדת במשקל מסמנת חלקים שלמים מהאוכלוסייה‬
‫שאינם עומדים בתווי התקן המחמירים של הרזון‪ .‬תפיסה זו נשענת על המודל הפתוגני שמגדיר‬
‫את הבריאות כהיעדר גורמי סיכון למחלות‪ .‬אם נוכל לרפא את המחלה או למנוע את פגיעת‬
‫הפתוגן בגוף‪ ,‬נהיה בריאים‪ .‬החיסרון המרכזי של הפרדיגמה הפתוגנית הוא העיסוק הבלתי נלאה‬
‫בגורמי הסיכון‪ .‬לפי תפיסה זו‪ ,‬כמו שאדם שחולה בשפעת צריך להיפטר מנגיפי השפעת‪ ,‬כך על‬
‫אדם עם השמנה להיפטר מגורם ההשמנה‪ ,‬קרי לרדת במשקל‪ .‬המודל הפתוגני מגדיר את ההשמנה‬
‫כמחלה ואת השומן כחולי‪ ,‬ואגב כך הוא מסמן את השמנים כבני אדם חולים‪.‬‬
‫התוצאות הן הרסניות‪ .‬אנשי הבריאות מרגישים חסרי אונים מול המטופלים השמנים‪ .‬הם‬
‫מתקשים להפנים שירידת המשקל היא סוגיה מורכבת ואינה פעולה חישובית המסתכמת בסך‬
‫הקלוריות הנכנסות אל הגוף אל מול סך הקלוריות היוצאות ממנו‪ .‬הם טועים על חשבון גופם של‬
‫מטופליהם‪ .‬בניסיונם למצוא פתרון "רפואי" הם רק מחריפים את הבעיה‪ .‬בתסכולם הם בזים‬
‫למטופלים‪ ,‬כועסים עליהם ומפעילים עליהם אלימות מילולית ופיזית‪ .‬מהצד השני של המתרס‬
‫עומדים המטופלים השמנים‪ ,‬אלו הנאבקים במשקל גופם שנים ארוכות ונכשלים‪ .‬הם סופגים את‬
‫העצות של הרופאים‪ ,‬מפנימים את האשמה‪ ,‬מקבלים על עצמם אחריות וחושבים ומתנהגים כמו‬
‫חולים‪ .‬הם מאמינים שהם חולים‪.‬‬
‫כדי לצאת מהמלכוד הרפואי על הרופאים להבין שהשמנה אינה תלויה בכוח רצון ואינה נובעת‬
‫מכשל התנהגותי‪ .‬עליהם להודות שאין כיום שום התערבות מערכתית רפואית גורפת העמידה‬
‫לאורך שנים ומאפשרת לרדת במשקל ולשמרו לטווח הארוך — לא ניתוחים‪ ,‬לא דיאטות ולא‬
‫תרופות‪ .‬במקום עצות‪ ,‬עליהם לכבד את השונות הגופנית בין בני האדם‪ ,‬להפוך את המרפאה‬
‫לנגישה למטופליהם‪ ,‬עם כיסאות מרווחים‪ ,‬חלוקים רחבים ומדי לחץ דם גדולים‪ ,‬ולעבור שינוי‬
‫תפיסתי מעמיק ועקרוני‪ ,‬אשר מכיר בפחדים ובסטריאוטיפים ומתמודד עימם‪24 .‬‬

‫האנשים השמנים‪ ,‬אף ששבעו מרורים ויחס משפיל מצד הממסד הרפואי‪ ,‬נדרשים גם הם‬
‫להשתנות‪ .‬הם נדרשים לצאת מהעמדה הקורבנית המוכרת ולדרוש את היחס שהם ראויים לו‪ .‬לשם‬
‫כך עליהם לזכור שמשקלם אינו עדות ואינו סימן לכישלון‪ .‬עליהם גם להבין שלאיש‪ ,‬גם לא‬
‫לרופא‪ ,‬אין זכות לזלזל בהם‪ ,‬להשפיל‪ ,‬להאשים או לבקר‪ ,‬לא את גופם ולא את מי שהם‪ .‬זכותם‬
‫המלאה לדאוג לגופם ולאיכות חייהם ולדרוש יחס מכבד ומקצועי‪ .‬אין שום סיבה שבעולם שכל‬
‫ביקור אצל הרופא יתחיל‪ ,‬יתמקד או יסתיים בסוגיית המשקל‪ .‬כי משקל גופם אינו אומדן‬
‫לבריאות‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה אינו אומדן לערכם ולזכויותיהם‪.‬‬
‫המלחמה בהשמנה היא פרי הבאושים של שפת הדיאטה והמודל הפתוגני לבריאות‪ ,‬וכדי שזו‬
‫תסתיים יש ל פַנות מקום למודל בריאות אחר — המודל הסלוטוגני )‪.(Antonovsky, 1996‬‬
‫הגישה הסלוטוגנית מסתכלת על האדם בראייה מערכתית ורחבה יותר‪ ,‬ובמקום במלחמה בגורמי‬
‫הסיכון היא עוסקת דווקא בקידום מקדמי בריאות‪ .‬בבסיס הגישה מונחת השאלה איך אפשר לעזור‬
‫לכל אדם להיות הכי בריא במצבו הנוכחי‪ ,‬כלומר עם המשקל ולאו דווקא בלעדיו‪ .‬האדם‪ ,‬לפי‬
‫תפיסה זו‪ ,‬אינו מוגדר על ידי מחלתו )סוכרתי‪ ,‬שמן(‪ ,‬אלא יש את האדם ויש את הסוכרת‪ .‬יש את‬
‫האדם ויש את ההשמנה‪ .‬אין התעלמות מהחולה וגם אין התעלמות מהמחלה‪ ,‬ועדיין צריך לטפל‬
‫בחולה‪ ,‬אך הוא אינו מוגדר רק על ידי מחלתו‪.‬‬
‫גישה זו מרפה מהמאבק העקר במשקל ומתמקדת בשאלה עקרונית אחרת‪ :‬איך נקדם כל אדם‬
‫בכל משקל גוף לאכול בריא‪ ,‬להיות פעיל ולטפח את הבריאות שלו? איך נעזור לו ללכת עם‬
‫משקלו לרופא לבדיקות תקופתיות ולא להימנע מהן? להעז לשחות גם אם הוא משוכנע שכולם‬
‫מגחכים למראהו או לחלופין לצאת לצעידות גם אם הוא מצליח ללכת רק רבע שעה ביום‪ .‬איך‬
‫לעודד אותו להפסיק להתבייש ולהוציא כריך בשעת ארוחת הצהריים ולאכול אותו לשובעה‪ ,‬ואיך‬
‫להתעקש על זכויותיו ולהיבדק ולקבל טיפול הולם‪ .‬זו אינה גישה המקדמת השמנה‪ ,‬אלא גישה‬
‫המקדמת את גורמי הבריאות שהמסר העולה ממנה הוא טיפול יעיל ושווה לכל אדם בכל משקל‬
‫גוף‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק שמיני‪ :‬אופנה‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫שחור זה מרזה‬
‫‪ ‬‬
‫בשביל השמנים מטרת הבגד היא להסתיר‪ ,‬להחביא‪ ,‬לצמצם‪ ,‬להעלים‪ ,‬למזער ולארוז את הגוף‪.‬‬
‫החיים מתוך ההמתנה והציפייה למשקל הגוף הנכון מתנהלים כמעט דרך קבע מתוך אימה‬
‫והימנעות מחנויות בגדים ומתוך חוסר ביטחון להתלבש כמו שרוצים להתלבש‪ ,‬והם מלווים בסבל‬
‫ועוגמת נפש‪.‬‬
‫המפגש בין הבגד לגוף משקף את מערכת היחסים המורכבת בין היחיד לחברה‪ .‬הבגד מסמן‬
‫יוקרה‪ ,‬מעמד‪ ,‬מיניות‪ ,‬אופי‪ ,‬טעם וערכים‪ .‬הוא מתפקד כשפה המעבירה מסרים‪ .‬הוא מתכתב עם‬
‫האמונות‪ ,‬עם המשאלות ועם המגבלות ומאפשר לספר‪ ,‬להגדיר ולהציג את האדם מחדש‪ .‬במובנים‬
‫רבים הבגד מדבר‪.‬‬
‫בחירת הבגד היא בעצם סוג של הגדרה עצמית‪ ,‬שנכנסים אליה שיקולים כמו נוחות הבגד‪,‬‬
‫זמינותו‪ ,‬מחירו ותפקידו‪ .‬הבחירה‪ ,‬הקנייה והלבישה של הבגד מתכתבות עם האופנה השלטת‪ ,‬עם‬
‫הערכים שהיא מייצגת ועם האפשרויות להתבדל ממנה‪.‬‬
‫על האופנה ועל תרבות הביגוד שולט אידיאל הרזון‪ .‬הוא כופת את הלובשים בתווי תקן‪,‬‬
‫שמוגדרים כיפים‪ ,‬נכונים והגיוניים אף שהם מותאמים לגופים חטובים‪ ,‬למידות רזות‪ ,‬לגילים‬
‫צעירים‪ ,‬כלומר לציבור מצומצם ומסוים מאוד של צרכנים‪ .‬מי שלא זכה לגוף ה"מתאים" לעולם‬
‫לא יצליח למצוא את הבגד ה"מתאים"‪ .‬לעולם לא יהיה "באופנה"‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬השמנים‬
‫נדרשים להתאים את עצמם לבגד ולאו דווקא להפך‪ .‬הם צריכים לתפור את עצמם‪ ,‬לגזור את‬
‫עצמם‪ ,‬לכווץ את עצמם בשבילו‪.‬‬
‫לא שתעשיית האופנה לא "מתחשבת" בשמנים‪ .‬היא מייצרת בגדים שחורים "מרזים"‪ ,‬בגדים‬
‫רפויים מסתירים‪ ,‬בגדים שמהדקים את השומן‪ ,‬שמסיטים אותו‪ ,‬שמרמים את העין הדיאטטית‬
‫והשיפוטית של החברה‪ .‬הבגד הופך מכלי לעיצוב מחדש של הגוף לכלי לעינוי הגוף‪ ,‬לסד שאליו‬
‫נכנסים מדי יום‪ ,‬אשר מענה את קורבנותיו על מזבח היופי‪ .‬לכך מצטרף החיפוש האין־סופי אחר‬
‫הבגד האידיאלי "הלא משמין"‪ ,‬אותו בגד שאמור לעצב את גופנו לפי דרישות החברה‪ .‬חיפוש‬
‫הבגד האידיאלי לגוף הלא אידיאלי הופך את הביקור בחנויות הבגדים למסע ייסורים מלא תסכול‪,‬‬
‫בושה ופחד‪ .‬הוא מעודד את השמנים להרגיש לא יפים‪ ,‬לא בנוח ובעיקר לא באופנה‪ .‬השמנים לא‬
‫מתאימים‪.‬‬
 
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫ללכת עם אמא לקנות בגדים היה סבל‪ .‬סיוט‪ .‬אני נכנס לתא‪ ,‬אמא ממשיכה לחפש בחנות‪ ,‬ואז היא‬
‫מביאה דברים‪ ,‬וזה אף פעם לא טוב עליי‪ ,‬וזה תמיד נגמר בעצבים‪ .‬או נגיד‪ ,‬ראיתי חולצה שממש‬
‫אהבתי וגם הרגשתי איתה בנוח‪ .‬ואז היא הייתה אומרת‪" ,‬אתה לא רואה שזה עושה לך קצת בטן?‬
‫זה עושה לך קצת ציצי? אולי לא כדאי?"‬
‫איך אני מתלבש? את האמת‪ ,‬כשהייתי בשיא שלי זה היה קשה‪ ,‬כי נאבקתי באמא שלי‪ .‬היא עבדה‬
‫אז עם "מתאים לי"‪ ,‬והמליצה לי לבוא‪ .‬בשבילי זה היה להודות‪" ,‬אני צריך מידות גדולות"‪ .‬לא‬
‫רציתי‪ .‬הלכתי עם בגדים שהם צמודים ולא נוחים לי רק בשביל לא להיות "אני קונה במתאים לי"‪,‬‬
‫אבל בסוף הסכמתי ללכת‪ ,‬זה דווקא נתן לי מקום‪ .‬הבנתי שיש דברים שנוחים לי וטובים לי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫יש רגעים שאני יכולה להסתכל על עצמי ואני אומרת שאני ממש מדהימה‪ ,‬כוס אמכּ על כולם‪ .‬אני‬
‫יכולה לעשות את זה כשאני ערומה בבוקר‪ ,‬כשהכול שקט ואף אחד לא מפריע‪ ,‬זאת בעבודה‪ ,‬זה‬
‫הלך‪ ,‬אין לי שום מחויבות מהירה‪ .‬ואני מסתכלת על עצמי אחרי פעילות ספורטיבית ומקלחת‪ ,‬ואני‬
‫אומרת‪ ,‬מה את רוצה‪ ,‬את נהדרת‪ ,‬מה קרה? ואז אני מתחילה לשים עליי את הבגדים ולהתחיל‬
‫לחשוב איך אני א אה‪ ,‬ומה יגידו‪ ,‬אם הבטן תבלוט מכאן‪ ,‬אם הקפל ייראה משם‪ ,‬אם המכנסיים‬
‫מתאימים לי או לא‪ ,‬וגמרתי את היום‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫כשקנינו בגדים לבת מצווה‪ ,‬קניתי קטנים כדי שארזה‪ .‬את הבלייזר של הבת מצווה לבשתי פעם‬
‫אחת‪ ,‬חצי פעם‪ .‬גם אז זה לא היה נוח‪ .‬איך חשבתי שארזה בכתפיים‪ ,‬לא ברור לי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫כולן הסתובבו בבית הקפה "רביבה וסיליה" בטייץ שחורים‪ .‬כולן בלונדיניות עם פסים בשיער‪,‬‬
‫ולבושות כיכר המדינה‪ .‬ועליי זה לא עולה‪ .‬וככל שאני יותר רזה המידות יותר קטנות‪ .‬זה משהו לא‬
‫נורמלי‪ .‬עכשיו‪ ,‬אני אומרת לך‪ ,‬אני שקלתי כבר ‪ .58‬ולא נהייתי יותר נמוכה‪ .‬הייתי‪ ,‬עדיין אני‬
‫באותו גובה‪ ,‬שזה מדהים‪ .58-60-62 .‬עם הגובה שלי‪ ,‬עם הספורט שלי‪ ,‬עם השרירים שלי‪ ,‬עם‬
‫הכול‪ ,‬עם המרתונים‪ ,‬עם הכול‪ .‬ולא עולים עליי הבגדים‪ ,‬זה לא עולה עליי‪ .‬אני מרגישה כמו‬
‫סחבה‪ .‬את יודעת כמה פעמים יצאתי מהבית עם חולצה ולא הרגשתי טוב עם עצמי כי אני דבה‪,‬‬
‫והלכתי וקניתי חולצה בדרך‪ .‬כל כך סבלתי‪ ,‬לא יודעת ממה‪ .‬ושקלתי עשרה קילו פחות מהיום‪.‬‬
‫עכשיו אני מרגישה עם עצמי הרבה יותר נוח ממה שהרגשתי אז‪ .‬בדיעבד הייתי דחליל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫הולכים לקנות בגדים‪ ,‬ובדרך כלל לא מוצאים‪ .‬ואיך זה נגמר? אוכלים את עצמך מבפנים‪ .‬ואז‬
‫מתפרקים על אוכל בקניון או בבית‪ .‬לדעתי‪ ,‬ההורים שלי שמחו לקחת אותי לקניון כדי לשים לי‬
‫את המציאות בפרצוף‪" .‬בוא תראה ששום דבר לא עולה עליך"‪ .‬זה לא כל כך כאב להם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫אופנה? אני לובשת צמוד‪ .‬קונה מידה קטנה יותר כי אולי ארזה‪ .‬אם הבגדים לא עולים אני שומרת‪,‬‬
‫שומרת‪ ,‬שומרת‪ .‬לפעמים זורקת כי זה כבר יוצא מהאופנה‪ .‬התחלתי לזרוק בגדים גדולים רק‬
‫לאחרונה‪ .‬פעם גם לא הייתי זורקת בגדים גדולים‪ ,‬הייתי שומרת את אלה — מידה ‪ ,48‬מידה ‪— 46‬‬
‫הייתי מרזה חוזרת‪ ,‬עולה יורדת‪ .‬אני לא לובשת שמלות גדולות‪ ,‬תמיד צמודות‪ ,‬תמיד בגדים‬
‫צמודים‪ .‬בגד גדול משמין‪ ,‬ואני גם ככה גדולה‪ .‬כמובן לבשתי המון המון שחור‪ ,‬היום אני כבר‬
‫הולכת לבן לבן חופשי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫הייתה תקופה שלבשתי גרבונים גם בחורף וגם בקיץ כי גרבון אוסף את הרגל‪ ,‬לא חושף את‬
‫הרגל‪ .‬גרבונים‪ ,‬חצאית‪ ,‬חגורה וגופייה‪ .‬ומחשוף? כאילו תמיד כזה סקסי והדוק הדוק‪ ,‬מחזיק‪ .‬זו‬
‫המילה‪ .‬מחזיק והדוק‪ .‬לישון אני לא אשן עם טריקו רופפת‪ ,‬אני אשן עם גופייה צמודה שהיא כמו‬
‫חזייה‪ ,‬שלא יהיה רופף‪ ,‬שלא יהיה שומני‪ ,‬כאילו שלא יהיה נוזל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫האמת שחזיות אני קונה רק באינטרנט כי אני יודעת את הסוג שלי וזה באמת רבע מחיר‪ .‬היו‬
‫פעמים שהייתי נכנסת לדיכאון מהחזיות כי הייתי הולכת לקנות חזייה‪ ,‬אני זוכרת גם כחיילת‪,‬‬
‫הייתי עומדת שם והייתי מרגישה כמו פרה מול המבחר‪ ...‬דיכאון‪ .‬יכולה לא לאכול אחר כך יומיים‬
‫מאיך שאני נראית‪ .‬שם בחנויות היה לי קשה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫בחתונה זה היה נורא‪ .‬הרגשתי מאוד לא נשית‪ ,‬מאוד לא יפה‪ ,‬לא הסכמתי ללבוש שמלה‪,‬‬
‫התחתנתי עם מכנסיים וחולצה לבנים‪ ,‬שתפרה לי מישהי מבד כזה מפואר‪ ,‬עם זר על הראש‪,‬‬
‫ואפילו התאפרתי קצת‪ .‬תקשיבי‪ ,‬הגיעו שלושה אוטובוסים מהתעשייה האווירית‪ ,‬איפה שאבא של‬
‫הבעל שלי עבד‪ .‬אנשים הסתובבו ברחבה וחיפשו את הכלה‪ ,‬הם לא קלטו שזו אני‪ .‬זה היה בבריכה‬
‫בקיבוץ‪ .‬אלפי שנים לא לבשתי שמלות‪ ,‬רק בקיץ לפני שנה התחלתי ללבוש שמלות‪ .‬כי אני שמנה‪,‬‬
‫ואיך אני נראית עם שמלה‪ ,‬ובשביל מה שמלה‪ .‬היום אני נורא אוהבת שמלות‪ ,‬זה נורא יפה בעיניי‪.‬‬
‫אני מרגישה נורא נשית עם שמלה‪ .‬לא ידעתי להיות נשית‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫יש מלא חנויות שאליהן אני לא נכנסת‪ .‬מלא‪ .‬כמעט כל החנויות‪ .‬אני נכנסת ל‪ ,H&M-‬גולף‪,‬‬
‫קסטרו‪ ,‬פוקס — אלה בערך החנויות שאני נכנסת אליהן‪ ,‬מדי פעם אריסטו שמאט‪ ,‬מעבירה שם‬
‫איזה וישט מהיר‪ .‬איך קוראים להם‪ ,‬אמריקן איגל‪ ,‬אני מחבבת אותם‪ .‬מדפדפת שתי שניות ויוצאת‪.‬‬
‫ואני גם בכלל לא מעזה להתחיל לשאול יש את זה או את זה‪ ,‬כי בראש שלי אין את המידות שלי‪.‬‬
‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא לוקחת‪ ,‬פשוט יוצאת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫כשהייתי קטנה זה היה מחריד‪ .‬וואו‪ ,‬זה היה נורא‪ ,‬נורא‪ ,‬נורא‪ .‬אני זוכרת את החוויה הזאת של‬
‫"קטן לי"‪" ,‬תביאי עוד מידה"‪ .‬רק חנויות של עונות ומתאים לי‪ ,‬זה מה שהיה לשמנים כשהייתי‬
‫נערה‪ .‬היום עונות ומתאים לי עושים בגדים קצת יותר משמחים‪ ,‬פעם הכול היה מבד ביז'ו‪ ,‬עבה‬
‫כזה‪ ,‬בצבעים של חום‪ ,‬בורדו ושחור‪ ,‬ואפור במקרה הטוב‪ ,‬פשוט מחריד‪ ,‬מחריד‪ ,‬מחריד‪ .‬זה היה‬
‫מחריד‪ .‬אמא הייתה אומללה‪ ,‬כי היא הייתה רואה אותי אומללה‪ ,‬אומללה‪ ,‬הייתי אומללה‪ .‬לא היינו‬
‫מוצאות‪ ,‬הייתי מתוסכלת‪ ,‬ואז בסוף זה תמיד היה נגמר עם איזה אוכל מנחם שרק היה עוד יותר‬
‫מתסכל‪ .‬זה היה קשה מאוד בתור ילדה ונערה‪ ,‬וגם בתור אישה בוגרת‪ ,‬אבל באיזשהו שלב סיגלתי‬
‫לעצמי דווקא סטייל שאנשים היו מאוד מחמיאים לי עליו‪ .‬הייתי שמה טוניקות ארוכות מעל‬
‫מכנסיים או שהייתי עושה כל מיני שילובים‪ .‬חולצה מעל גופייה למשל‪ .‬דווקא בתור אישה יותר‬
‫בוגרת החמיאו לי על ההתלבשות‪ ,‬לא הייתי פאשניסטה‪ ,‬סתם‪ ,‬אבל תמיד הייתי משלבת בגדים‬
‫יפים כאלה‪ ,‬קושרת משהו יפה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫אני לא מתפשט לפני חברים‪ .‬גם ביני לבין עצמי‪ ,‬אגב‪ ,‬יוצא מהמקלחת‪ ,‬מסתובב‪ ,‬מסתתר‬
‫מהמראה‪ ,‬שם את המגבת‪ ,‬ככה עוטף את עצמי‪ ,‬יוצא לחדר‪ ,‬מהר מחליף בגדים‪ .‬אין זמן שאני בלי‬
‫בגדים‪ .‬אין דבר כזה‪ .‬אני לא יכול להיות ספונטני‪ ,‬אני כל הזמן מסתתר ממשהו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫גיא‬
‫בחתונה‪ ,‬למשל‪ ,‬כשהייתי שמן לבשתי מכנסי בד מגעילים‪ ,‬לא נוחים‪ ,‬חולצה לבנה‪ .‬ועוד בחתונה‬
‫הייתי טיפה יותר רזה‪ ,‬כי ניסיתי להיראות יותר טוב לחתונה‪ ,‬אז טיפה יותר רזה‪ ,‬אבל עדיין‬
 ‫הייתי שמן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יואב‬
‫אני זוכר את אבא שלי‪ ,‬חלק מהתפקידים שלו זה היה מדי פעם להגיד לי‪ ,‬בוא נקנה בגדים‪ .‬בתור‬
‫ילד היינו נפגשים כל שבוע־שבועיים‪ ,‬ושנאתי את זה‪ .‬זה היה סבל‪ ,‬מה אכפת לי בגדים‪ ,‬זה לא‬
‫מעניין אותי בגדים‪ ,‬תקנה לי משחקים‪ ,‬תביא לי כסף‪ ,‬מה בגדים‪ ,‬מה אני אעשה עם בגדים‪ ,‬למה‬
‫צריך בגדים‪ .‬כל כך סבלתי מהתהליך‪ .‬עד שלא הכריחו אותי‪ ,‬לא קניתי‪ .‬באסה‪ ,‬כלום לא היה‬
‫נראה טוב‪ ,‬לא היה מסתדר טוב‪ ,‬לא היה נוח על הגוף‪ .‬בגדים זה אחת מהבאסות הגדולות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫בפייסבוק אני נמצאת בקבוצה של אופנה מלאה‪ .‬זאת קבוצה שחבל שמישהו לא עושה על זה מחקר‬
‫כי היא פשוט קבוצה תרפויטית‪ .‬היום אני כבר פחות צריכה את זה‪ ,‬אבל בהתחלה כשרק‬
‫הצטרפתי‪ ,‬תקשיבי‪ ,‬זה בנה לי לבנה אחרי לבנה אחרי לבנה של ביטחון‪ ,‬של אהבה‪ ,‬של קבלה‪ ,‬של‬
‫זכות‪ ,‬של זכאות‪ .‬עם הבעל שלי ועם התובנות החדשות שלי ועם הקבוצה הזאת עפתי קדימה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫בקיבוצים של פעם לכל שכבת גיל הייתה תערוכה של בגדים שלה‪ .‬היו את הבגדים של כולם והיה‬
‫המדף שעליו היה כתוב ‪ .second best‬והיו שם שני זוגות מכנסיים בצבע שחור וכחול‪ .‬כל‬
‫הבגדים הצבעוניים היו לכל שאר הבנות שיכלו לבחור‪ .‬בשבילי זו הייתה בושה שאין שום בגד‬
‫שמתאים לי‪ .‬הכול גדול‪ .‬ואמא שלי הייתה כל כך נהנית מזה‪ .‬היא הייתה באה ואומרת‪" ,‬שלנו זה‬
‫הבגדים הכי רזים‪ ,‬הכי קטנים"‪ .‬מבחינתה זה היה איזה הישג‪ ,‬שהבת שלה היא הכי רזה בקבוצה‪.‬‬
‫אני מסתכלת על עצמי היום‪ ,‬אני אומרת‪ ,‬יאוו‪ ,‬הייתי כזאת רזה יפהפייה ומהממת‪ ,‬הייתה לי בטן‬
‫שטוחה‪ ,‬הייתי נערה יפה בת ‪ 16‬ושנאתי את הגוף שלי‪ .‬ואמא שלי הייתה יפהפייה ששנאה את‬
‫הגוף שלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫הבת הקטנה שלי יש לה דרישות מפה עד להודעה חדשה‪ ,‬וואי וואי‪ .‬קניתי לה שמלת ג'ינס‪ ,‬לא נוח‬
‫לה‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬אבל השמלה מהממת‪ .‬לא‪ .‬אז החזרתי אותה‪ .‬לא נוח לה‪ .‬היא אוהבת את עצמה‪,‬‬
‫היא אוהבת את הגוף שלה‪ ,‬היא רוצה נעלי עקב‪ .‬אני בגיל שש הייתי עומדת מול הראי ומדמיינת‬
‫את עצמי רזה‪ ,‬הלוואי ורק הייתי רזה‪ .‬אבל היא כן אמרה לי פעם אחת‪" ,‬אמא‪ ,‬את יודעת‪ ,‬השמלה‬
‫הזאת מוציאה לך תחת"‪ .‬היא קולטת זאת‪ ,‬חבל על הזמן‪ .‬אז אמרתי לה‪" ,‬מה‪ ,‬זה לא יפה?"‪ ,‬והיא‬
‫עונה‪" ,‬יפה טיפה־טיפה"‪ .‬חמודה‪ .‬קלפטע זה לא מילה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫יסמין‬
‫כשאת נכנסת לחנות ורואים שאת שמנה אז כל היחס אלייך משתנה‪ .‬אומרים‪" ,‬ילדה‪ ,‬זה לא‬
‫למידות שלך"‪ .‬אני מאוד נעלבת מהאמירות האלה‪ .‬וגם מקנאת‪ .‬הלוואי‪ ,‬אם רק הייתי רזה‪ ,‬אם רק‬
‫הייתי יפה‪ .‬אין דבר כזה שמנה יפה‪ .‬זה לא קיים‪ .‬כדי להיות יפה‪ ,‬תנאי א' זה להיות רזה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אחרי הניתוח עם כל הצלקות על הבטן‪ ,‬עשיתי את השלב הבא ואמרתי שאני לא מוכנה להתכסות‬
‫יותר‪ ,‬אני לא מוכנה לבוא עם בגד ים עד לפה ב‪ 40-‬מעלות חום‪ .‬קניתי בגד ים רגיל והחלטתי‬
‫ללכת איתו גם אם יש לי צלקות על הבטן‪ .‬זה משהו שאני מאוד גאה בו‪ .‬להגיד אני אוהבת בריכה‬
‫ואני אוהבת לשחות וחם לי‪ .‬אני אדאג למה שטוב לי‪ .‬וזה לא פשוט‪ ,‬עכשיו אני מסבירה את זה‬
‫באסרטיביות‪ ,‬אבל במציאות את עומדת מול המבטים האלו ובא לך להתחבא‪ ,‬בא לך לברוח ובא לך‬
‫שלא יראו‪ .‬את חושבת‪ ,‬הלוואי שלא היו לי צלקות‪ ,‬הלוואי שלא הייתי משמינה‪ ,‬הלוואי שלא‬
‫הייתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫בחנות בגדים היום אני ממש בסדר‪ ,‬אין לי שום בעיה‪ .‬ברור לי שאני שמנה‪ .‬אני אקח את החולצה‬
‫שמתאימה לי גם אם היא לא מחמיאה לי‪ ,‬כי בא לי עליה‪ ,‬וזהו זה‪ .‬יש לי בעיה בקנייה‪ .‬אני עושה‬
‫את זה מהר מאוד‪ ,‬יכול להיות שזה קשור‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫כשמישהי שהיא שמנה אוהבת לשחות היא במצב אמביוולנטי‪ .‬בשביל לשחות צריך ללבוש בגד ים‪,‬‬
‫צריך לחשוף את עצמך‪ ,‬וזה תמיד היה לי קשה‪ ,‬תמיד שנאתי את הגוף שלי‪ ,‬כי כל פעם עליתי‬
‫עוד במשקל ועוד במשקל‪ .‬אני חושבת שחלק מהעבודה שעשיתי עם עצמי בשנים האחרונות שקדמו‬
‫לניתוח היה שאני אשחה גם כשאני שמנה‪ .‬קניתי בגד ים כזה שמסתיר‪ ,‬אני מודה‪ ,‬אבל אמרתי‬
‫שאני לא אוותר על השחייה‪ .‬אז הלכתי‪ ,‬קניתי מכסותא — לא יודעת אם את מכירה אותן‪ ,‬זה בגדי‬
‫ים לדתיות — ובאתי עם זה לבריכה בקיבוץ‪ .‬לא נהוג להגיע ככה‪ ,‬הבגד ים הודיע‪ ,‬אני שמנה‪ ,‬אבל‬
‫אני אהיה פה בבריכה בדיוק כמוכם‪ .‬אחריי קנו הרבה שמנות את הבגד ים הזה‪ .‬גם לנו מגיע לבוא‬
‫לבריכה בקיץ‪ .‬ואלו אותן בנות שאחרי זה באו איתי לניתוח ושאחרי זה באו איתי לטיפול‪ .‬נהיינו‬
‫חבורה כזאת‪ .‬אבל זה לא תהליך פשוט‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫כשהייתי ילדה אז תמיד הכול היה קטן עליי‪ ,‬שום דבר לא היה נסגר‪ .‬כל הזמן צריך להסתיר‪.‬‬
‫שנים התלבשתי ככה‪ .‬שיניתי קצת את סגנון הלבוש‪ .‬פעם הייתי לובשת רק שחור‪ ,‬אולי עוד איזה‬
‫טיפה צבע‪ .‬קצת איזה נקודות‪ .‬גם אחרי שרזיתי בפעם האחרונה לקח לי זמן לצאת מהשחור‪.‬‬
‫למה? כי שחור זה מרזה‪ .‬אז הייתי לובשת רק שחור וכל הזמן‪ ,‬מלא בגדים וכל הזמן אותו דבר‪.‬‬
‫כאילו פחות או יותר אותו דבר וגזרה כאילו גם מאוד מאוד ספציפית‪ .‬כאלה חצאיות פעמון‪ ,‬שהן‬
‫יותר רחבות ולא רואים‪ .‬לפני כמה שנים גיסתי‪ ,‬שלמדה קורס סטיילינג‪ ,‬אמרה לי‪" ,‬תצאי כבר‬
‫מהשחור הזה‪ ,‬את כל הזמן נראית אותו דבר‪ ,‬כל הזמן‪ ,‬כל הזמן שחור"‪ .‬ובאמת בשנים האחרונות‬
‫התחלתי להוסיף צבעים‪ ,‬שילובים קצת‪ .‬אני לא אלבש אף פעם משהו מאוד צעקני‪ ,‬להבליט יותר‬
‫מדי‪ ,‬אבל אני כן אלך צמוד וכאילו קצת יותר‪ .‬אני בעיקר מזמינה באינטרנט בגדים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫ממש כמו אכילה בולמוסית מול אכילה של דיאטה‪ ,‬תמיד הייתי במקום של להסתיר עם הבגד או‬
‫לקנות בלי בכלל לחשוב אם זה יפה או לא‪ ,‬רק שיעלה עליי כבר‪ .‬בשלוש השנים האחרונות‬
‫אפשרתי לעצמי לבחור בגדים כמו שבא לי‪ ,‬להסתכל על אופנה‪ ,‬גם אם אני לא אמצא בגד מתאים‪.‬‬
‫אחרי שהתחלתי את התהליך עם שפת אכילה אני ואחותי התחלנו לריב‪ .‬היא רצתה שאני אמשיך‬
‫עם דיאטות ואני אמרתי לה שלא‪ ,‬ודיברתי על זה שאני קונה בגדים שאני אוהבת ולא מחכה‬
‫שארזה‪ .‬היה לי יום הולדת והיא לקחה אותי וקנתה לי נעליים‪ .‬הן עלו מלא כסף‪ ,‬הן עלו איזה ‪900‬‬
‫שקל‪ ,‬והיא קנתה לי אותן למרות שאחותי בחיים לא הוציאה ‪ 900‬שקל על שום בגד‪ ,‬כולל בגדים‬
‫לחתונות של הילדים שלה‪ .‬זה הגיע מהמקום של "אני מקבלת אותך כמו שאת"‪ .‬אני מאוד אוהבת‬
‫אותן‪ ,‬לא תמיד מוצאת עם מה ללכת איתן כי הן נורא מיוחדות‪ ,‬אבל אני נורא אוהבת אותן‪ .‬הן‬
‫הסימן שאני יכולה לקנות בגדים שאני אוהבת ולא כי הם מרזים או מתאימים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫אוי‪ ,‬זוועה‪ .‬זוועה שאין לתאר במילים‪ .‬קודם כול‪ ,‬היה את החבילות‪ .‬השקיות הארורות שעוברות‬
‫בירושה מהבנות דודות‪ .‬הבנות דודות היו רזות‪ ,‬ואני הייתי שמנה‪ .‬אני לא סבלתי את זה‪ ,‬כי שום‬
‫דבר לא עלה עליי ולא נסגר‪ .‬תמיד ההרגשה שאת גדולה מדי לבגד והוא לא מתאים‪ .‬אני זוכרת‬
‫שהלכנו לקנות בגדים לבר מצווה של אח שלי‪ ,‬פשוט גיהינום‪ ,‬גיהינום‪ .‬כל חנות שאת נכנסת‬
‫עושים לך פרצופים‪ .‬גם אמא שלי כל הזמן הייתה בחוויה של להתנצל‪ .‬וגם המוכרות מעירות על‬
‫הגודל‪ ,‬על המשקל‪ .‬אני שנאתי את זה‪ .‬שום דבר לא התאים‪ .‬עכשיו אני מסתכלת בתמונות של‬
‫הבר מצווה ואני לא חושבת שהייתי כזאת שמנה‪ ,‬אבל בחוויה שלי זה היה סיוט‪ .‬אני זוכרת שפעם‬
‫קניתי חצאית‪ ,‬זה היה כבר בגיל יותר מבוגר‪ ,‬בתיכון‪ ,‬אולי ‪ 14‬או ‪ .15‬והמוכרת אומרת לי‪,‬‬
‫"תקשיבי לי‪ ,‬ילדה בגיל שלך לא צריכה להיות במידה כזאת‪ .‬אין שום סיבה בעולם"‪ .‬ככה‪ .‬זה היה‬
‫מה־זה מעליב‪ .‬אני זוכרת את זה כסיוט‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫אף פעם לא אהבתי את המשקל שלי‪ ,‬לא משנה אם הייתי רזה או מלאה‪ .‬נחשבתי כלה לא רזה‪69 .‬‬
‫שקלתי‪ .‬בחוויה שלי הייתי כלה ענקית ושנאתי למדוד את השמלות והלכתי לחנות שהרגשתי‬
‫שיהיה בה נוח למדוד‪ .‬בסוף בחרתי שמלה שנורא אהבתי אבל הרגשתי רע עם הגוף שלי ושנאתי‬
‫את זה‪ .‬אני זוכרת שהמוכרת בחנות‪ ,‬אומרת‪" ,‬את אל תעשי לי דיאטה לפני החתונה‪ ,‬שלא ישתנו‬
‫המידות של השמלה‪ .‬ותלכי עם מה שאת"‪ .‬ואני‪ ,‬איך אני לא אעשה דיאטה? אני כל כך שמנה‪ ,‬אני‬
‫חייבת לעשות דיאטה לרדת קצת לפני החתונה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫לאמא היה לא נעים‪ .‬מה יגידו‪ .‬להיכנס לחנות ושום דבר שם לא מתאים‪ .‬באיזשהו שלב‪ ,‬די מהר‪,‬‬
‫הבגדים של הילדות כבר לא התאימו בכלל‪ ,‬והיינו צריכות ללכת למדפים של הנשים‪ .‬שם זה היה‬
‫טקס משפיל‪ .‬מה רואים‪ ,‬מה מבליט‪ ,‬מה לא מבליט‪ .‬אצלנו כולם עסוקים במה מבליט‪ .‬אין מקום‬
‫לגוף‪ .‬מאוד התביישתי‪ ,‬אני זוכרת‪ .‬מאוד‪ .‬כל הזמן ניסיתי להסתיר‪ .‬שלא יראו את הבטן‪ ,‬שלא‬
‫יראו את הצמיגים‪ ,‬כל היום אצלנו זה הצמיגים‪ ,‬שלא יראו אותם‪ .‬מכיתה א' לא לבשתי בגד ים‪ ,‬עד‬
‫היום אין לי בגד ים‪ .‬אף פעם לא לבשתי בגד ים‪ .‬בים אני לובשת מכנסי ספורט כאלה קצרים‬
‫וחולצה‪ ,‬אפילו לא גופייה‪ .‬גם לא הייתי הולכת עם חברות לים‪ .‬הייתי מתביישת‪ .‬בקיצור‪ ,‬בגד ים‬
‫זה משהו שלא עולה על הדעת‪ .‬שיראו לי את הפולקעס? מוגזם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫לא היו בגדים‪ .‬תמיד זה נראה רע‪ ,‬אף פעם לא יושב טוב‪ .‬תמיד זה נראה משהו קטן יותר ממה‬
‫שהייתי צריכה לקחת‪ .‬או בגדים של זקנות‪ .‬אני זוכרת שקניתי שמלה שאני לא יודעת איך יכול‬
‫להיות שנתנו לי ללבוש אותה בכלל‪ .‬הייתי אולי בת ‪ ,21‬אני זוכרת‪ ,‬אחר כך לא יכולתי להסתכל‬
‫עליה‪ .‬נראיתי כמו דודה‪ .‬בגדים של דודות‪ .‬כל הבגדים היו של דודות‪ ,‬בזמן שכולן הלכו לים עם‬
‫ביקיני‪ ,‬כולן הלכו בלי שרוול‪ ,‬כולן הלכו עם מכנסיים קצרים‪ .‬זה היה נורא משפיל‪ ,‬כבד ומבאס‪.‬‬
‫ואז הייתי קונה עוד משהו‪ ,‬אולי זה יצליח‪ .‬זה היה נופל לאותו בור שחור שאני לא מצליחה למלא‬
‫אותו‪ ,‬ושום בגד לא יצליח למלא אותו‪ ,‬ואף פעם זה לא ייראה טוב‪ ,‬ואף פעם אני לא א אה טוב‪.‬‬
‫נדיר נדיר‪ ,‬נדיר שאני יכולה להגיד לעצמי‪ ,‬וואלה את נראית טוב‪ ,‬גם היום‪ .‬אני תמיד ארגיש לא‬
‫נוח‪ ,‬תמיד אולי יותר מדי‪ ,‬אולי פחות מדי‪ ,‬תמיד יש משהו‪ ...‬ואז אני מוצאת את עצמי קונה עוד‬
‫בגדים כדי להירגע‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫גם בבית הייתי מסתתרת‪ .‬אף פעם לא הייתי הולכת לא לבושה‪ .‬פיג'מות‪ ,‬אבל לא חשופות‪ .‬כזה‪,‬‬
‫את יודעת‪ ,‬שיכסה‪ .‬סמרטוטים‪ ,‬חולצות סניף כזה‪ .‬וואה וואה‪ ,‬זו הייתה סאגה לקנות את הפיג'מה‬
‫הראשונה לערב הראשון של החתונה‪ ,‬לקנות משהו חשוף‪ ,‬משהו סקסי‪ .‬הלכתי עם אמא שלי‪ .‬וואי‪,‬‬
‫אני זוכרת את זה כסיוט‪ .‬בסוף מצאנו איזה משהו‪ .‬טוב‪ ,‬הייתי גם מאוד מאוד צעירה‪ ,‬אז לא רציתי‬
‫משהו חשוף מדי‪ ,‬מצד שני‪ ,‬מה‪ ,‬אני אבוא עם טרנינג? בקיצור‪ ,‬בסוף מצאנו איזה משהו‪ .‬אבל ימים‬
‫שלמים התבזבזו על חיפושים בחנויות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫בשנתיים האחרונות פרקתי כל עול‪ .‬לאט לאט‪ ,‬כאילו גם בחוג וגם ביוגה‪ ,‬התחלתי לבוא עם‬
‫מכנסיים קצרים‪ ,‬ואני אומרת לחברה שלי שאיבדתי את הבושה‪ .‬היא אומרת לי‪ ,‬טוב שכך‪ .‬היום‬
‫אני מתלבשת במלתחות‪ ,‬אני עושה על עצמי עבודה מראש שאני מתפשטת ומתלבשת ליד כולן‪,‬‬
‫וזה מה יש! לכולן נשארה בטן שטוחה‪ ,‬ואני לא שם‪ .‬נכון‪ ,‬יש גם אחרות‪ ,‬אבל אנחנו לא רואות‬
‫אותן‪ ,‬אנחנו רואות רק את הרזות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫אני זוכרת אותי כנערה שהתחילה להשמין‪ ,‬מסתובבת בירושלים בחנויות כאלה שהיו אז‬
‫אופנתיות‪ ,‬ולא מוצאת שום דבר‪ 18-17 .‬כזה‪ ,‬את יודעת‪ ,‬כלום לא עולה עליי‪ ,‬כלום‪ ,‬כלום‪ ,‬הכול‬
‫נראה שמן‪ .‬מאוד עצוב לנערה‪ .‬תמיד הבגד היה תחפושת כזאת או אחרת‪ ,‬תמיד היו בגדים קטנים‬
‫כי עוד מעט אני ארזה‪ .‬עלה לי בזמן ובכסף ללמוד את זה כי לא השלמתי עם זה אף פעם שאולי‬
‫זה בסדר‪ .‬לא ראיתי את החלק היפה שבי‪ ,‬לא ראיתי‪ ,‬לא נהניתי ממה שיש‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫אני קונה בגדים בספונטניות‪ .‬אני קונה אותם כמו שאני אוכלת גלידונית‪ .‬בהתחלה אחת ואז אוכלת‬
‫עשר‪ .‬ברעבתנות אני קונה בגדים‪ .‬אני קונה בגדים בכאילו להתאפק‪ ,‬כמו עם האוכל‪ .‬אני מתאפקת‪,‬‬
‫ואז אני מתנפלת כי יש לי איזו מחשבה טורדנית‪ ,‬ואז אני קונה‪ ,‬וזה לא סותם את החור‪ ,‬אז אני‬
‫קונה בגדים כדי לסתום את החור‪ .‬זה שוב כמו בולימיה‪ .‬זה סוג של אכילה‪ ,‬זה משהו מאוד‬
‫אימפולסיבי‪ .‬מתוך רגש של עצב‪ ,‬לא מתוך רגש של שמחה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫אתמול עשיתי הליכה בים‪ .‬ראיתי שתי נשים‪ ,‬לא יודעת מה הקשר שלהן‪ ,‬אמא ובת‪ ,‬או זוג‪ ,‬או‬
‫סתם‪ ,‬כאילו ממש שמנה‪ ,‬בטן ענקית כזאת‪ ,‬עם חזייה ומכנסיים קצרים קצרים‪ ,‬והולכות ברגל ככה‬
‫שתיהן‪ .‬אמרתי מהמם‪ ,‬מהמם‪ ,‬מהמם‪ ,‬מהמם‪ .‬יצאה לי השמנופוביה חופשי‪ ,‬ומיד חשבתי‪ ,‬אל‬
‫תשכחי מאיפה באת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫השמלה שאמא שלי הביאה לי לחתונה‪ ,‬כאילו תפרו אותה עליי ארבעים יום וארבעים לילה‪.‬‬
‫הרגשתי בה הכי יפה‪ .‬סירבתי ללבוש מחוך‪ ,‬אבל הרגשתי כאילו הייתי מספיק טובה בשביל‬
‫להיכנס למידה שהיא קנתה לי‪ .‬וכך גם אני יכולתי ליהנות מהחתונה שלי‪ .‬אבא שלי ראה אותי‬
‫יורדת במדרגות עם שמלת הכלה ופרץ בבכי‪ .‬כן‪ ,‬גם בעיני אמא‪ ,‬היא גם חשבה שהייתי כלה‬
‫מעלפת‪ .‬אבל אחרת‪ .‬עם אבל‪ .‬אני לא בן אדם שמרגיש יפה‪ .‬שמנים לא יכולים להיות יפים‪ .‬אני‬
‫שומעת תמיד את ה"למרות"‪" :‬למרות שאת שמנה‪ ,‬את יפה"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫בגדים שמחים‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫בה במידה שהבגד מלהיט את הקרב עם הגוף הוא גם זה שיכול לכבות את האש או לפחות להנמיך‬
‫את להבותיה‪ .‬ולא‪ ,‬תעשיית האופנה לא תשתנה והבגדים הבוגדניים שהיא מייצרת לא ישתנו‪ ,‬אבל‬
‫מערך היחסים והזיקות בינינו לבינם יכולים להשתנות‪ .‬כלומר במקום לקבל את הבגד ככלי‬
‫הממשטר את הגוף ומכפיף אותו לאידיאל הרזון‪ ,‬נרתום אותו לביטוי של חופש‪ ,‬ביטוי עצמי‪,‬‬
‫יצירתיות‪ ,‬טעם ומימוש עצמי‪.‬‬
‫עלינו להבין‪ ,‬הכוח שאנחנו מעניקים לבגד‪ ,‬שבשביל רבים מאיתנו הוא אישור על הזהות ועל‬
‫פסילת הגוף שלנו‪ ,‬מצוי ברשותנו‪ ,‬ומרגע שנשלול אותו ונגביל אותו‪ ,‬הבגדים ישתנו‪ ,‬יהפכו‬
‫לשלנו‪ ,‬למי שאנחנו‪ ,‬ולא לתביעות הלא הגיוניות והדכאניות של הקניונים והפרסומות‪.‬‬
‫ויותר מכול ראוי שנהיה מודעים לפער בין האדם ובין האופן שבו הוא מגדיר את עצמו‬
‫באמצעות הבגד‪ .‬כי אם נגדיר את עצמנו מראש כשמנים מדי‪ ,‬הרי שנקנה בגדים מתוך ידיעה‬
‫שהבגדים שאנחנו קונים לא מתאימים‪ ,‬צריכים להסתיר‪ ,‬צריכים להרזות‪ ,‬לא מספיק יפים כי‬
‫אנחנו לא יפים‪ .‬אבל אם נשאל את עצמנו‪ ,‬מה אנחנו רוצים ללבוש? איזה צבע ואיזו גזרה? לפי‬
‫טעמנו והעדפותינו‪ ,‬ולא מתוך התיוג שמנים‪ ,‬ברגע זה הדכאנות והמניפולטיביות של תעשיית‬
‫האופנה יהפכו לפריט לבוש‪.‬‬
‫כאשר לא נבחר בבגד כאמצעי הרזיה‪ ,‬הסתרה או צמצום‪ ,‬כאשר נבחר בו ממקום חופשי‪ ,‬פתוח‪,‬‬
‫ממגוון צבעים‪ ,‬מידות‪ ,‬גזרות ונבליט את אופיינו ורצונותינו‪ ,‬כאשר נעז להגיד "נכון‪ ,‬אני אדם‬
‫שמן‪ ,‬אבל אני גם אלגנטי‪ ,‬גם חכם‪ ,‬גם ספורטיבי‪ ,‬גם אוונגרדי"‪ ,‬אז יוכל הבגד לקבל את תפקידו‬
‫המתאים‪ ,‬ככסות‪ ,‬כמייצג חוויה‪ ,‬תחושה פנימית‪ ,‬מצב רוח‪ ,‬טעם‪.‬‬
‫היכולת שלנו להיפתח‪ ,‬להתנסות‪ ,‬למדוד ולפשוט בגדים באופן קליל‪ ,‬היוצא מתוך ההגדרה‬
‫העצמית המקובעת של עצמנו‪ ,‬יכולה להעניק לנו כוח עצום לשנות ולהשתנות בתוך הממד הפרטי‬
‫של הגוף שלנו‪ .‬אותו ממד השולל ומבייש את גופנו הוא היכול גם להכתיר אותו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק תשיעי‪ :‬שמנים עובדים‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫הם עצלנים‬
‫‪ ‬‬
‫מקומות העבודה בישראל הם מן המקומות השכיחים שבהם מתקיימת אפליה על רקע משקל‪.‬‬
‫אפליה זו מתבטאת בתנאי העסקה ושכר לא הוגנים‪ ,‬בהאטה בקידום בעבודה‪ ,‬בהטרדות מבוסים‬
‫ומעמיתים ובפיטורים לא מוצדקים‪ .‬גם במסגרות משמעותיות אחרות בחברה הישראלית‪ ,‬כגון‬
‫הצבא‪ ,‬האוניברסיטאות והמכללות‪ ,‬מצויים השמנים מלכתחילה בעמדת נחיתות ונתונים להרעת‬
‫תנאים תמידית‪.‬‬
‫העבודה היא אחד המקומות שבהם נתונים השמנים לאלימות סמלית )בורדייה‪ .(2007 ,‬זו אינה‬
‫אלימות במובנה הפשוט‪ ,‬כלומר שימוש בכוח פיזי‪ ,‬איום בהפעלתו או שימוש מפורש בסמכות‪ .‬זהו‬
‫כוח חברתי המופעל על ידי יצירת רושם של עליונות‪ ,‬הדרה והיבדלות )וייטמן‪ .(2007 ,‬השמנים‬
‫מרגישים חסרי כוח‪ ,‬מחוץ למוקדי הכוח‪ ,‬לא בשל מעשיהם או תפקודם אלא בשל גופם‪ .‬הם‬
‫נאלצים תדיר להתמודד עם הסטיגמות הקשורות לגופם‪ :‬השמן הוא עצלן‪ ,‬השמן הוא תאב בצע‪,‬‬
‫השמן עובד לאט‪ ,‬השמן ייכשל במשימה כמו שהוא נכשל בשליטה במשקלו )‪.(Flint et al., 2016‬‬
‫השמנים נאשמים במשקלם יום־יום שעה־שעה‪ .‬הם חווים את הסטיגמה‪ ,‬מפנימים אותה‪ ,‬חיים‬
‫מתוכה וסובלים בשל כך מבידוד חברתי‪ ,‬אבטלה ואובדן הכנסה‪ .‬הם מתקשים להשתלב במעגל‬
‫העבודה‪ ,‬אינם נתפסים שווי ערך ברמה המקצועית והאישית‪ ,‬מקבלים ציונים נמוכים ותפקידים‬
‫פחותים‪ ,‬המונעים מהם להתפרנס בכבוד ולמקסם את יכולותיהם המקצועיות‪25 .‬‬

‫מגמת הבריאותנות ההולכת ומשתלטת על השיח הציבורי מאיצה את האפליה‪ .‬הדעות הקדומות‬
‫על שמנים והיחס המזלזל כלפיהם‪ ,‬מצד המעסיקים וגם מצד הקולגות לעבודה‪ ,‬מקבלים גושפנקה‬
‫מדעית )‪ .(Powroznik, 2017‬אווירת הבריאותנות מכשירה ומ תַקפת את התחושה שהשמנים לא‬
‫בריאים‪ ,‬לא תקינים‪ ,‬לא מצייתים לכללים הנאורים של ה דמה הרזה‪ .‬גופם מתנגד לתבונה‪ ,‬מתנגד‬
‫לטכנולוגיה‪ ,‬מתנגד למדע‪ .‬בחברה קפיטליסטית‪ ,‬שדוגלת בצמיחה והשתכללות‪ ,‬הגוף של השמנים‬
‫מותיר אותם מאחור‪.‬‬
‫אפליה בתעסוקה גדלה ככל שתחום העיסוק ייצוגי ותדמיתי יותר‪ .‬קשה למצוא מלצרים‪ ,‬דיילים‬
‫וסוכני מכירות שמנים‪ .‬קשה גם למצוא שמנים בעמדות מפתח ניהוליות‪ .‬האפליה מתעצמת אף‬
‫יותר כאשר מדובר בנשים‪ .‬הסטנדרטים המחמירים שהגוף הנשי חייב להתאים אליהם מעמיקים את‬
‫משוא הפנים השמנופובי‪ ,‬ומציגים את הנראות הרזה כחלק מהכישורים המקצועיים הנדרשים‬
 ‫מנשים‪26 .‬‬

‫בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה‪ ,‬התשמ"ח‪ ,1988-‬אין כל אזכור לאפליה על רקע משקל‪ .‬אין גם‬
‫שום חוק המגן על האדם השמן הנותן תוקף רגולטורי לחוויותיו הסובייקטיביות ולמגבלות‬
‫האובייקטיביות שהוא נתקל בהן‪ 27.‬בכנסת‪ ,‬הרשות המחוקקת‪ ,‬לא מתקיימת כל פעילות חקיקתית‬
‫בנושא‪ .‬במובנים רבים התעלמות הממסד מהתופעה היא מראה מדויקת להדרת השמנים מן המרחב‬
‫הציבורי‪ .‬ומאחר שאין לאפליה התעסוקתית על רקע משקל שום נוכחות בחוק‪ ,‬נוצר מצב אבסורדי‬
‫שבו האנשים השמנים בסביבת העבודה לא רק שאינם תקינים‪ ,‬אלא גם לא קיימים‪ .‬גופם של‬
‫השמנים נוכח אבל הם עצמם נפקדים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫הבוסית כל הזמן הסתכלה‪ ,‬היא העירה על השומן מאוד בעדינות‪ :‬כשהיינו אוכלות היא הייתה‬
‫אומרת‪" ,‬כמה אתן אוכלות"‪ .‬היא לא אכלה‪ .‬היא לא הייתה אוכלת בכלל‪ .‬הבטן שלה הייתה‬
‫מקרקרת‪ ,‬היינו שומעים את הבטן שלה בישיבות‪ ,‬עצבנית‪ .‬היום אני מבינה שהיא הייתה עם‬
‫מאניה־דפרסיה‪ .‬עבדתי עם דוגמניות‪ ,‬הסתכלתי עליהן‪ ,‬ראיתי שהן מסתובבות עם מחטב‪ ,‬התחלתי‬
‫לקנות מחטבים‪ .‬כל הזמן הסתכלתי עליהן‪ ,‬כל הזמן הייתי צריכה להיראות טוב‪ .‬הבוסית‪ ,‬היא‬
‫הייתה מאוד מאוד חתיכה‪ ,‬ואחרי איזה פרק זמן שעליתי במשקל‪ ,‬מהלחץ עליתי‪ ,‬אמרתי לה‪" ,‬בלי‬
‫הלחץ של העבודה‪ ,‬את תראי שאני ארזה"‪ .‬ואז היא ראתה אותי אחרי איזה שנה‪ ,‬כשכבר לא‬
‫עבדתי שם‪ ,‬באיזה אירוע‪ ,‬חתונה‪ .‬היא אמרה לי‪" ,‬את כבר לא בלחץ ולא רזית"‪ .‬היא בעצמה‬
‫בדיאטות כמובן‪ ,‬והיא רזה‪ ,‬חתיכה‪ ,‬לא מנותחת‪ .‬אני רואה אותה בפייסבוק‪ ,‬ואין לה קמט אחד‪,‬‬
‫והיא צריכה להיות מעל שבעים‪ .‬אין לה קמט אחד‪ ,‬משקפי שמש מכסים‪ ,‬היא מעידה על עצמה‬
‫שהיא נראית זוועה‪ ,‬והיא נראית פצצת עולם‪ ,‬פארה פוסט כזאת‪ .‬אבל פסיכית‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫אני חושבת שבחרתי להיות עובדת סוציאלית מהמקום שרציתי להיות אהובה‪ ,‬ורציתי להיחשב‬
‫טובה‪ ,‬וגם הדבר הזה‪ ,‬המחשבה הזאת שדרך הטיפול אני אבין את עצמי יותר טוב‪ ,‬אבל שאנשים‬
‫יאהבו אותי ויצטרכו אותי‪ ,‬ולא יוכלו להגיד לי משהו‪ .‬וזה עבד מצוין‪ ,‬ונחשבתי לעובדת סוציאלית‬
‫ומטפלת מאוד מוערכת‪ .‬עשיתי פרויקטים מאוד יפים‪ ,‬היו לי מטופלים‪ ,‬הופעתי בכנסים‪.‬‬
‫כשהתחלתי לעבוד בכפר נוער ראיינה אותי מנהלת הכפר‪ ,‬והיא אמרה לי‪" ,‬יש משהו שאני חייבת‬
‫לשים פה על השולחן"‪ ,‬והייתה לי הרגשה שהיא הולכת להגיד משהו על זה שאני שמנה‪ ,‬ממש‬
‫הייתה לי הרגשה‪" .‬את יודעת‪ ,‬ילדים לפעמים אומרים מה שהם רואים‪ .‬מה תעשי אם ילד יגיד לך‬
‫שאת שמנה?" אמרתי לה‪" ,‬אני כנראה אגיד לו שהוא צודק"‪ ,‬אמרתי לה‪" .‬יש עוד משהו שאת‬
‫רוצה לשאול אותי בקשר לזה?" היא אמרה לי‪" ,‬לא‪ ,‬ענית לי"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫כשלמדתי באוניברסיטה‪ ,‬במכינה‪ ,‬היו הסעות סטודנטים‪ .‬כל קיבוץ מקצה רכב גדול‪ ,‬טרנספורטר‬
‫כזה‪ ,‬ויש סדרן שאוסף את הסטודנטים מהקיבוצים השונים‪ .‬ובטרנספורטר יש נהג ויש כיסא לשני‬
‫אנשים שיכולים לשבת מקדימה‪ ,‬אבל זה קצת צפוף לפעמים‪ .‬ובאחת הפעמים כשהצטרפנו להסעה‬
‫של קיבוץ דליה באתי להיכנס מקדימה‪ ,‬נשאר כאילו מקום אחרון‪ ,‬ואז הנהג אמר‪" ,‬אי אפשר‬
‫משהו קצת יותר רזה?" רציתי למות‪ ,‬באותו רגע‪ .‬זה היה נורא‪ .‬עברתי אחורה מושפלת‪ .‬תחשבי‪,‬‬
‫הייתי כבר בת ‪ ,24‬כולם מכירים את כולם‪ .‬זאת הייתה אחת היציאות המשפילות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫הייתה מטפלת אחת שהייתה בלונדינית יפהפייה וחתיכה‪ .‬קראו לה שירלי‪ .‬ואחת הילדות אמרה לי‪,‬‬
‫"אותך הכי כיף לחבק‪ ,‬את כזאת נעימה‪ ,‬לא כמו שירלי"‪ .‬כי שירלי הייתה רזה ואני הייתי שמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫כשניסיתי לעבוד במלצרות הגעתי למקום והשארתי פתק כפי שנהוג‪ .‬אני מסתובבת ואני רואה את‬
‫המלצרית הולכת וזורקת את הפתק לפח‪ .‬במקום אחר אני מגיעה‪ ,‬אני כבר עושה התלמדות‪.‬‬
‫פתאום אני רואה את האחמ"שית מדברת עם הבעלים‪ .‬ואני‪ ,‬ההשמנה פיתחה אצלי חיישנות מאוד‬
‫מאוד גבוהה‪ ,‬ראיתי שאני באה לה לא טוב בעין‪ .‬שתי דקות אחרי השיחה הזאת האחמ"שית קוראת‬
‫לי לשבת ואומרת‪" ,‬תשמעי‪ ,‬יש מתמודדים נוספים על התפקיד‪ ,‬את לא יכולה להתחיל למלצר פה‪.‬‬
‫נראה לי שכרגע את לא מתאימה‪ .‬יש אחרים‪ ,‬שיהיה לך בהצלחה"‪ .‬או באתי לעבוד בארומה‪ ,‬ויש‬
‫להם חולצות למלצרים‪ .‬הייתי אז גם יותר גדולה‪ ,‬ואז מנהלת המשמרת אמרה‪" ,‬אה‪ ,‬בשבילה‬
‫החולצה? מאיפה תהיה חולצה בגודל שלה?"‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫אחד הקולגות שלי הוא פסיכולוג‪ .‬הרבה שנים אנחנו עובדים ביחד‪ ,‬ותמיד הייתה לנו מערכת‬
‫יחסים חברית‪ .‬כשהוא ראה אותי אחרי שחזרתי מהניתוח הוא בא אליי כולו נפעם מהמשקל‪ .‬הוא‬
‫פשוט בא אליי ואמר‪" ,‬אני רוצה שאת תיקחי את הבת שלי ואשתי לטיפול"‪ .‬שאלתי‪" ,‬במה אתה‬
‫רוצה שאני אטפל?" הוא אומר‪" ,‬אני יודע שלמדת טיפול בהתנהגויות אכילה‪ ,‬ואני רוצה שתטפלי‬
‫בהתנהגויות האכילה שלהן"‪ .‬עניתי לו‪" ,‬זה לא אתי"‪ .‬אני יודעת במיליון אחוז שהוא רצה שאני‬
‫אעבוד איתן כי רזיתי והוא רצה שהן ירזו גם‪ ,‬הוא רצה את ה"שיטה" שהביאה לרזון שלי‪ ,‬לא‬
‫שום "התנהגויות אכילה"‪ .‬והוא היה באמת בן אדם מאוד אינטליגנט ומאוד מוערך בעבודה‪ .‬אני‬
‫חושבת שהשיפוטיות שלו לא מייצגת רק אותו‪ ,‬היא מייצגת את החברה הלא שמנה שמסביבנו‪,‬‬
‫שלא מבינה מה זה אומר ואיך זה מרגיש ולא רואה את השיימינג שהיא עושה ולא רואה את‬
‫ההקטנה ואת הזלזול ביכולות של האדם רק בגלל המשקל שלו‪ .‬והוא מול אשתו והבת שלו‪ ,‬אני‬
‫בטוחה שזה שם בלי שהוא מתכוון לפגוע‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫התחלתי לעבוד במחלקת הרכש‪ .‬התחלתי במקביל גם תואר ראשון‪ .‬עבדתי ונכנסתי להיריון‪ ,‬מאוד‬
‫השמנתי‪ .‬ואז המנהל קרא לי יום אחד ואמר שאני לא מייצגת את הארגון‪ .‬הייתי בת ‪ ,21‬איזה‬
‫חוצפן‪ .‬אני כבר לא מייצגת את הארגון‪ ,‬כי אני עם בטן ושמנה‪ .‬בסוף עבדתי שם עד אחרי הלידה‪,‬‬
‫אבל ממש הרגשתי שהפסיקו לי את העבודה כי נהייתי שמנה‪" ,‬אני כבר לא ייצוגית"‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫אין לי ספק שהייתי יכולה להיות בעמדה הרבה יותר גבוהה אם הייתי רזה יותר‪ ,‬כן‪ .‬אין לי ספק‬
‫שלא הייתי סובלת משום הטרדה מינית אם הייתי רזה יותר‪ .‬הייתי מקצועית ובעלת ידע ויכולת‬
‫ניהול כוח אדם‪ ,‬ואם הייתי גם חתיכה או רזה לא היו מעזים להתקרב אליי‪ .‬העזו להטריד אותי‬
‫בגלל שכאילו אני צריכה להודות שמישהו בכלל מסכים להתעניין בי‪ :‬לגעת בי‪ ,‬להזיז לי את התחת‬
‫או לזרוק לי איזה הערה סקסיסטית מגעילה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫העובדים שלי אף פעם לא הפלו אותי על רקע המשקל שלי אבל המעסיקים כן‪ .‬המשקל אולי הוא‬
‫לא הפרמטר‪ ,‬אבל השילוב שלו עם ההתנהגות משפיע‪ .‬וכשהתנהגתי כלא ראויה הייתי לא ראויה‪.‬‬
‫זהו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫באתי לעבודה החדשה‪ ,‬אמרתי‪ ,‬זה יהיה סיפור לא טוב‪ ,‬המנהל נמוך ממני בהרבה‪ .‬כל הנפוליאון‬
‫היה יוצא עליי‪ .‬מנהל שצעיר ממני ופחות מנוסה ממני‪ ,‬ועוד נמוך וקטן ממני? הרגשתי שהוא נורא‬
‫נרתע ממני‪ .‬דיברתי עם הפסיכולוגית שליוותה אותי‪ ,‬היא אמרה לי‪" ,‬תקשיבי‪ ,‬הוא היה מת‬
‫שתחבקי אותו"‪ .‬פשוט הפכתי את זה‪ ,‬ונהייתי האמא שלו והכול הסתדר‪ .‬הוא הכי קשוח כלפי‬
‫העולם‪ ,‬אבל כלפיי הוא נזקק‪ .‬כל ההנהלה‪ ,‬כולם כאלה רזים‪ ,‬רגילים‪ ,1.70 ,‬ואז יש אותי ואותו‪.‬‬
‫אז זה נותן לי תחושת נורמליות‪ .‬זה מנרמל אותי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫המנהל שלי קנה לי מיטה כי הייתי צריכה לישון במשמרות‪ ,‬קנה לי מיטה שאני בכלל לא נכנסת‬
‫אליה‪ .‬את יודעת‪ ,‬המתקפלות האלו‪ .‬אז אמרתי לו‪" ,‬זה אולי מתאים לגודל שלך‪ ,‬אבל לשלי לא‪,‬‬
‫נקנה מיטה חדשה"‪ .‬זה פוגש אותך בהרבה מקומות‪ .‬בכיסאות‪ ,‬במדים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫הגיע הזמן ללכת לצבא‪ .‬אני‪ ,‬חלום חיי בערך מהיום שאני זוכרת את עצמי היה להתגייס לצבא‪.‬‬
‫אפילו ראיתי את עצמי נשארת שם בקבע‪ .‬זה היה החלום שלי‪ .‬רציתי להיות מפקדת‪ ,‬רציתי להיות‬
‫מפקדת חי"ר‪ ,‬מפקדת כושר גופני‪ .‬הגיע יום הגיוס‪ ,‬והם אומרים לי‪" ,‬את הולכת להיות טבחית"‪.‬‬
‫אני‪ ...‬נפל עולמי‪ .‬נפל עולמי! מה מסתבר? שבגלל שיש לי תעודת מקצוע מבית ספר לטבחות אני‬
‫אוטומטית נשלחת למטבח‪ .‬ואני אמרתי‪ ,‬איך עכשיו אני הולכת למטבח? יש לי הפרעת אכילה‪ ,‬אני‬
‫לא יכולה לסבול את המטבח‪ .‬אחרי שלוש שנים שרק מתעללים בי במטבחים אני לא יכולה לסבול‬
‫את זה! הייתי שבורה‪ .‬שבר כלי‪ .‬בקיצור‪ ,‬אחרי כך וכך זמן שלחו אותי לבסיס בירושלים עם מטבח‬
‫מדהים ועם רס"ר מטבח מדהים‪ .‬למדתי ממנו המון‪ ,‬התאהבתי בו תוך שנייה‪ .‬הייתי תותחית‪ ,‬הוא‬
‫עף עליי‪ ,‬התחברנו נורא‪ .‬אממה‪ ,‬אחרי חצי שנה הכול צף‪ .‬כל הקשיים‪ ,‬כל האתגרים‪ ,‬השמנתי עוד‬
‫יותר‪ .‬הייתי עושה שם בולמוסים איומים‪ .‬הייתי נכנסת למקרר הגדול של המטבח‪ ,‬סוגרת את‬
‫הדלת‪ ,‬אוכלת‪ ,‬אוכלת‪ ,‬אוכלת‪ ...‬פעם אחת עשיתי בולמוס על פטריות שמפיניון וקיבלתי הרעלת‬
‫מזון‪ ...‬זה היה נורא‪ .‬הייתי אומללה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אני חווה אי־שוויון תעסוקתי‪ .‬שוב‪ ,‬אני לא יודעת אם זה בגלל שאני אישה או בגלל שאני שמנה או‬
‫שניהם ביחד‪ ,‬השילוב המוחץ של שניהם‪ .‬בשנים האחרונות כשמישהו היה אומר לי משהו‪ ,‬חצי‬
‫מעצבן אותי‪ ,‬הייתי אומרת לו‪" ,‬אתה קורא לי שמנה?" אני לא רוצה לשמוע שאתה קורא לי‬
‫שמנה‪ .‬עכשיו‪ ,‬הייתי דופקת נאום על זה כאילו אין מחר‪ ,‬ואנשים היו נכנסים לאמוק‪ ,‬לא היו‬
‫מדברים יותר על השומן לידי‪ ,‬בשום דרך‪ .‬עשיתי קטע כזה עוד בארגון האחרון שעבדתי בו‪.‬‬
‫מישהו אמר לי משהו‪ ,‬תאכלי‪ ,‬אל תאכלי‪ ,‬כן תאכלי‪ .‬דפקתי לו קטע‪ ,‬זה היה באמצע המשבר הכי‬
‫גדול‪ .‬ישבו‪ ,‬את יודעת‪ ,‬למשא ומתן ארבעים איש‪ ,‬ואני דפקתי קטע‪" :‬אתה קורא לי שמנה? אני‬
‫רוצה לדעת אם אתה עכשיו קורא לי שמנה?" זה הפך את כל המשא ומתן לטובתי‪ .‬יש קטעים‬
‫שאני עושה סצנה מההשמנה הגדולה שלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫"את באה עם כל הגודל שלך‪ ,‬וזה מפחיד"‪ ,‬הוא אמר את זה ככה‪ .‬בהרבה מקומות בעבודה ראיתי‬
‫שהגודל מבהיל אותם‪ ,‬שלא לדבר על השיער הלבן‪ ,‬מוציא אותם מאיזון‪ .‬הכי מאיימות על מנהלים‬
‫נשים שמנות עם שיער לבן‪ .‬אני מרגישה שהנוכחות שלי לא נותנת לי כוח‪ .‬אני מרגישה שזה‬
‫מחליש אותי‪ .‬אני צריכה להיות לא מאיימת‪ .‬וכשאני מקטינה את עצמי אני אוכלת יותר‪ .‬כשאני‬
‫במקומות שמקטינים אותי או כשאני מקטינה את עצמי‪ ,‬זה הרגע שאני אוכלת את כל העולם‬
‫ואשתו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫זכויות שמנים בעבודה‬

‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫בישראל‪ ,‬שהיא לכאורה מדינת כל אזרחיה‪ ,‬יש פלח עצום של האוכלוסייה )‪ 60%‬בערך עם עודף‬
‫משקל והשמנה( שאין לו קיום אמיתי‪ ,‬שזכויותיו אינן שוות‪ ,‬והוא נתון לאפליה והדרה מתמדת‪.‬‬
‫אפליה כזו באה לידי ביטוי בתנאי העסקה ירודים‪ ,‬בשכר נמוך יחסית‪ ,‬במשמעת נוקשה יותר‪,‬‬
‫בפיטורים לא מוצדקים‪ ,‬בתפיסות סטריאוטיפיות המייחסות לעובדים השמנים עצלות‪ ,‬טיפשות‬
‫וחוסר כוח רצון‪ .‬בשל כך אנשים שמנים מתמודדים לא רק עם אפשרויות כלכליות מוגבלות‪ ,‬אלא‬
‫גם עם זילות עצמית‪ ,‬עם דיכאון ועם פחד‪ .‬עם המכאובים והחששות האלה קמים אנשים שמנים‬
‫בוקר־בוקר‪ ,‬מתלבשים והולכים לעבודה‪ ,‬לאותו מקום שלא רואה אותם עובדים‪ ,‬לא מקשיב‬
‫לדבריהם‪ ,‬אלא רק מודד אותם על פי משקלם‪ .‬אבל משקל אינו מדד לכישורים‪ ,‬הוא אינו מודד כוח‬
‫רצון‪ ,‬אינטליגנציה או מחויבות לעבודה‪.‬‬
‫השמנופוביה בעבודה היא במובנים רבים טכניקת שליטה‪ .‬בחברה קפיטליסטית תחרותית‪ ,‬שבה‬
‫העובדים מתחרים זה בזה תדיר‪ ,‬שבה המעביד מנסה לשלם כמה שפחות על כמה שיותר עבודה‪,‬‬
‫השמנים הם טרף קל‪ .‬קל לשלם פחות לשמנים‪ ,‬לפגוע בזכויות הסוציאליות שלהם‪ ,‬להתקדם‬
‫בדרגה מעליהם‪ ,‬לאחד את המשרד נגדם ולפטר אותם‪.‬‬
‫השלב הראשון במאבק נגד אפליית שמנים בעבודה הוא ההכרה שהיא קיימת ופועלת‪ .‬ההכרה‬
‫הזאת היא בראש ובראשונה חובתם של העובדים השמנים‪ .‬לפני שהם מציינים בפני העובדים‬
‫והמעבידים שאין קשר בין עבודתם למידות גופם הם חייבים לציין זאת לעצמם‪ .‬הם חייבים להכיר‬
‫בכך שהאפליה מגיעה בדרכים רבות‪ :‬לעיתים במעשי בריונות ולעיתים בהערות קטנות‪ ,‬במבטים‬
‫מתחמקים‪ ,‬בבדיחות "לא מזיקות" בשיחות שולחן "תמימות"‪ .‬השלב השני הוא הכרה שהבעיה‬
‫אינה בעובדים השמנים עצמם‪ ,‬אלא דווקא באלו הסובבים אותם‪ ,‬המביישים אותם והמתביישים‬
‫בהם‪ .‬השלב השלישי‪ ,‬שבישראל הוא עדיין רחוק‪ ,‬הוא דרישה לחקיקה והגנה משפטית על זכויות‬
‫שמנים בעבודה‪.‬‬
‫אל כל אלה מצטרפת העמדה האישית על זכויות השמנים‪ ,‬הכוללת סירוב להתנהג לפי‬
‫"הנורמות הדיאטטיות של המשרד"‪ .‬אם לא ניתן לאיש לדבר אלינו בהתנשאות‪ ,‬אם נדרוש כבוד‪,‬‬
‫אם נילחם על מקומו וזכותו של גופנו להיות שמן‪ ,‬תתגלה האלימות המילולית הרעילה‪ ,‬שתובעת‬
‫מהשמנים את עמדת הקורבן‪ ,‬במלוא כיעורה‪ .‬ראוי לציין שהתפיסה הסטריאוטיפית הזאת כובלת‬
‫לא רק את העובדים השמנים‪ ,‬אלא גם את שותפיהם ומעסיקיהם שמתעלמים מכישוריהם‬
‫ומיכולותיהם‪ .‬כדי שסביבת העבודה תהיה פורייה ויעילה עליה להיות מושתתת על קבלת כל אדם‬
‫ללא קשר למתאר גופו‪ ,‬למשקלו ולמידתו‪.‬‬
 
 
 ‫פרק עשירי‪ :‬אופק‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫כשארד במשקל‬
‫‪ ‬‬
‫"כשארד במשקל"‪" ,‬בסוף הדיאטה"‪" ,‬כשאפסיק לאכול גלוטן"‪" ,‬אחרי החגים" — אלו רק מקצת‬
‫המחשבות הגורמות לאנשים רבים להשהות את התוכניות והמשאלות שלהם לטובת חזון הרזון‪.‬‬
‫החיים בשפת הדיאטה הם חיים של המתנה‪ ,‬חיים של ציפייה להתגשמות איזה חלום‪ ,‬שלאחריו כל‬
‫הפנטזיות האחרות תתגשמנה‪.‬‬
‫שפת הדיאטה שמה את המציאות בסוגריים‪ .‬היא מקשה על היכולת לפעול‪ ,‬לעשות ולהתנהל‬
‫כאן ועכשיו‪ .‬החיים מתמקדים‪ ,‬באופן כמעט קבוע‪ ,‬בעבר או בעתיד‪ :‬בזיכרונות על הגוף החטוב של‬
‫פעם ובקילוגרמים שייעלמו עוד מעט‪ .‬תקופות שבהן‪ ,‬כך נדמה‪ ,‬אפשר היה לאכול הכול בלי‬
‫חשבון‪ ,‬ותוכניות אכילה עתידיות שבהן החיים יהיו יפים ורזים‪ .‬אנחנו שומרים אמונים למשקל של‬
‫גיל עשרים מסרבים להיפרד מהשמלה שמחכה בארון‪ ,‬זוכרים כמה מאושרים היינו בבגד ים‪.‬‬
‫במקביל העתיד מתמלא בפחדים וחששות‪ :‬מה יהיה אם לא נרד במשקל? מה נעשה אם נעלה‬
‫במשקל? איך כדאי לחיות כדי לא להעלות במשקל? בין הגעגועים ל עָב ָר הרזה ובין אימת העתיד‬
‫השמן‪ ,‬ההווה נעשה מייאש‪ .‬לא נותר אלא להקריב אותו למען החלומות הרזים‪ ,‬לחכות לנס שיגאל‬
‫אותנו מהקילוגרמים העודפים‪ ,‬מתוך אמונה שהחיים שלנו ישתנו איכשהו ונוכל לעשות את אותם‬
‫דברים שהשומן מנע מאיתנו‪ .‬כך יכולות לחלוף שנים‪ ,‬ואפילו חיים שלמים‪ ,‬בציפייה לגאולה‪.‬‬
‫תחת שלטונו הרודני של המשקל חושבים פעמיים לפני הליכה לים‪ ,‬נמנעים מקניית בגדים‪,‬‬
‫מתקשים ביחסים זוגיים‪ ,‬מפחדים מיחסי מין‪ ,‬שונאים מסעדות‪ ,‬חוששים מעוגות‪ ,‬מאמינים ששמנים‬
‫הם לא בריאים‪ ,‬לא נקיים‪ ,‬לא טובים‪ ,‬לא ראויים לאהבה‪ .‬מרגישים אשמים‪ .‬חיים חיים שלמים ליד‬
‫החיים‪ ,‬חיים שעיקרם איסורים והימנעויות‪.‬‬
‫חלום הרזון מעמיד בפנינו שלושה סוגי הימנעויות )קלטר‪:(2015 ,‬‬
‫‪ ‬‬
‫א‪ .‬הימנעות גופנית — הגוף השמן מהלך עלינו אימים‪ .‬אנחנו מוכנים לעשות הכול כדי לא‬
‫להרגיש אותו‪ ,‬כדי לבטלו‪ ,‬מכיוון שהוא המחסום לאושר‪ ,‬לבריאות‪ ,‬להצלחה‪ .‬האימה מהגוף‬
‫והקושי היומיומי לפגוש אותו שולחים אותנו לכל תוכנית לירידת משקל שצצה חדשות‬
‫לבקרים‪ .‬אנחנו מוסרים את עצמנו לכל מי שרק מבטיח לנו גוף אחר‪ .‬אנו משננים תפריטים‪,‬‬
‫סופגים זריקות‪ ,‬בולעים פריכיות וכדורים כדי לא לחיות בתוך הגוף שלנו‪ .‬תוך כדי כך‬
‫אנחנו מנציחים את התנועה הסיבובית בין העלייה במשקל לירידה במשקל ומתים מפחד‬
‫לרדת מהגלגל הענק הזה ולפגוש את הגוף הממשי‪.‬‬
‫ב‪ .‬הימנעות מאוכל ומאכילה — ההימנעות מלהרגיש את הגוף והצורך לשנות אותו מובילים‬
‫אותנו גם להימנעות מאוכל ומאכילה‪ .‬הכול כשר רק שנרד במשקל‪ .‬הימנעות זו כוללת‬
‫חוקים‪ ,‬כללים ואיסורים על מאכלים‪ ,‬מקומות אכילה וזמני אכילה‪ .‬אלו מובילים לבידוד‪,‬‬
‫לדיכאון ולייאוש‪ .‬ואלו מובילים להתקפי זלילה ואכילה "בלתי נראית"‪ .‬ההימנעות מאכילה‬
‫מייצרת מעגל קסמים שמעצים את העיסוק באוכל‪ ,‬מעצים את האשמה ובעיקר מעצים את‬
‫ההשמנה‪.‬‬
‫ג‪ .‬הימנעות חברתית — הקושי להכיר במציאות של הגוף השמן מוביל אותנו להימנע גם מכל‬
‫הסיטואציות החברתיות המזכירות לנו את האמת שאנחנו לא רוצים לזכור‪ .‬הימנעות זו‬
‫כוללת הסתגרות והתבודדות‪ ,‬הימנעות ממפגשים משפחתיים וחברתיים‪ ,‬מהליכה למסעדות‪,‬‬
‫מקניית בגדים‪ ,‬מבילוי בחוף הים‪ .‬אנחנו יושבים על הגדר ומחכים‪" .‬כשאהיה רזה אז אקנה‬
‫בגדים‪ ,‬אסע לחו"ל‪ ,‬אחפש עבודה חדשה‪ ,‬אצא לשוט‪ .‬אחיה"‪ .‬חיים בהמתנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫כשאנחנו מתנהלים מתוך אידיאל הרזון ומתוך שפת הדיאטה אנחנו מתקשים לבחור ולשאול את‬
‫עצמנו אילו בני אדם אנחנו באמת רוצים להיות‪ ,‬אילו סוגים של כוחות ואיכויות אנחנו רוצים‬
‫לפתח‪ .‬פעמים רבות אנחנו מאבדים את המצפן שלפיו נרצה ללכת‪ .‬המשקל מדריך אותנו לקיום‬
‫משובש‪ ,‬מלא שנאה‪ ,‬נטול חופש ושמחה‪ .‬חשרת עננים שחורה מקדירה את השמים של השמנים‬
‫ומסתירה את האור‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫שיחות‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫יסמין‬
‫רציתי שהאוכל לא ינהל אותי‪ ,‬שהוא לא יפחיד אותי‪ ,‬שהוא לא ירדוף אותי כל הזמן‪ .‬שהוא פשוט‬
‫יהיה שם‪ .‬שהוא יהיה רק אוכל‪ .‬ושהמשקל יהיה רק משקל‪ .‬שאני אוכל ליהנות מהחיים כולם‪.‬‬
‫שאוכל לקנות בגדים איפה שבא לי‪ .‬שאוכל ללכת לאכול בלי להתבייש‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫זוהר‬
‫ביקיני אדום‪ ,‬שאשקול ‪ ,76‬לא אכפת לי שהביקיני יהיה גבוה‪ ,‬אבל ללכת עם ביקיני אדום זה היה‬
‫בשבילי מטרה‪ ,‬ושאהיה יציבה במשקל‪ .‬לא אכפת לי לעלות קילו‪ ,‬לרדת קילו‪ ,‬אבל שאהיה יציבה‬
‫במשקל‪ .‬אם תחתמי לי שאני אשאר ככה עד ‪ ,120‬אני לוקחת את זה בשתי ידיים‪ .‬העניין הוא שאני‬
‫חוששת שאם אני אהיה ככה‪ ,‬אני אעלה עוד‪ .‬ואני רוצה להיות במשקל טוב ‪.for ever‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיקה‬
‫אני יכולה להיות כמוני במשקל אבל טיפה פחות‪ ,‬זה הכול‪ ,‬זה מה שאני רוצה‪ .‬אני די מרוצה‪.‬‬
‫כשאני עושה עמידת נר אז כל הבטן עפה לי בפנים‪ ,‬ואני אומרת‪ ,‬רק על זה‪ ,‬אני מוותרת רק על‬
‫זה‪ ,‬כל היתר סבבה לי לגמרי‪ ,‬אין לי בעיה‪ ,‬אני הולכת עם גופיות‪ ,‬אין לי בעיה לחשוף את הבטן‪,‬‬
‫כאן קצת שמן לי‪ ,‬אבל היום אני כבר מקבלת את עצמי הרבה יותר טוב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מיכל‬
‫אני רוצה שתמיד יהיו לי עוד אתגרים ספורטיביים ושתמיד ירגש אותי להרגיש את היכולת של‬
‫הגוף שלי‪ ,‬לא את איך שהוא נראה‪ ,‬אלא מה שהוא יכול לעשות‪ .‬ושזה יעשה לי כיף‪ ,‬כמו עכשיו‪,‬‬
‫שאני מרגישה כוחות ויכולות שלא ידעתי שיש לי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נטע‬
‫הייתי רוצה שהבנות שלי יזכו לגדל את הדור הבא‪ ,‬שיהיה עוד יותר משוחרר ביחסים שלו עם‬
‫הגוף‪ ,‬שזה כבר לא יהיה משהו לדבר עליו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ליטל‬
‫מתישהו ארצה לעבוד על המקום שמפחד מאוכל‪ .‬מצד אחד אני מתנהלת היום כאילו אוכל זה‬
‫כלום‪ ,‬אבל לא זה לא נכון‪ ,‬עדיין יש שם משהו שמקשה עליי להמשיך להזין את עצמי‪ ,‬להאזין‬
‫לעצמי‪ ,‬לאהוב את עצמי עוד ולהיות קשובה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫אני חושבת שאני מאחלת לעצמי את הקבלה הזאת של המציאות של לעשות שם איזה שלום‬
‫ושלווה עם מה שיש ועם מה שקיים‪ ,‬לחיות עם זה בלי ביקורת ושיפוטיות ובלי מקום שונא כל כך‪.‬‬
‫ואם כן יש שנאה‪ ,‬אז לסלוח לעצמי עליה‪ .‬יש את השיר הזה של יעל קלמור‪" :‬תשימי בצד את כל‬
‫המטענים של העבר ואת כל הציפיות של העתיד‪ ,‬הם כבדים מדי לסחוב אותם איתך עכשיו‪ .‬תיקחי‬
‫רק את מה שמתאים להיום‪ ,‬אין לך מקום למטען אחר"‪ .‬אז אני מאחלת לעצמי שאני אוכל באמת‬
‫לעשות את זה — לקחת כל יום את מה שמתאים לאותו יום‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫דפנה‬
‫מה הייתי מאחלת לעצמי? האמת‪ ,‬לאהוב את עצמי כמו שאני‪ ,‬לקבל את זה‪ .‬אני חושבת שאני ממש‬
‫בדרך‪ .‬אני חושבת שמצאתי את השביל הזה‪ .‬הוא לא סלול‪ .‬השביל הזה שמצאתי‪ ,‬שרק את הקצה‬
‫שלו מצאתי‪ ,‬הוא סבוך בתוך היער‪ ,‬ואני צריכה לפלס לי בו את הדרך‪ ,‬כי אני רק בהתחלה‪.‬‬
‫שבאמת תהיה לי מצ'טה כדי שאוכל להוריד את כל הסבך הזה צ'יק צ'ק‪ ,‬שאני אוריד אותו‪ .‬אני‬
‫מרגישה הרבה פעמים שאני בהחלט בדרך‪ .‬רואה את הבורות ואני עוקפת‪ ,‬אבל לפעמים אני‬
‫נופלת‪ ,‬נשקלת‪ ,‬עצובה קצת‪ .‬אני אגיד לך‪ ,‬בגלל שירדתי עכשיו במשקל אני נורא מפחדת לאבד‬
‫את זה‪ .‬נגיד שאני ‪ 72‬ולא ‪ 71‬וחצי אני נורא מבסוטית‪ ,‬אבל אז אני מסתכלת במראה ואני מרגישה‬
‫שמנה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫נגה‬
‫בפנטזיה הייתי רוצה שכל זה ייעלם ושאני באמת לא אתעסק במשקל יותר‪ .‬שזה לא יהיה ‪issue‬‬
‫בכלל בחיי הפרטיים ושאני לא אהיה שמנה ושזה לא יעסיק אותי ושאני לא אהיה חולה‪ ,‬שאני לא‬
‫אדאג מהתוצאות של הבדיקות וגם לא אם הג'ינס יעלה עליי — זאת הפנטזיה‪ .‬אבל היא כנראה לא‬
‫מציאותית‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫רונה‬
‫אני מאחלת לעצמי להרחיק מעצמי את המחשבות על המשקל‪ .‬לא לתפוס אותן‪ ,‬לא להתייחס‬
‫אליהן‪ ,‬לתת להן לחלוף מעליי‪ ,‬זה מה שאני מאחלת לעצמי‪ .‬שאני אדע לנהל את החור שנקרא‬
‫שומן‪ ,‬ושהחור לא ינהל אותי‪ ,‬זה לא חור‪ ,‬זה בור‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ציפי‬
‫אינשאללה שנתעסק רק במשקל‪ .‬את יודעת‪" ,‬שאלו יהיו הצרות שלנו"‪ ,‬שהמשקל יהיה הצרות‬
‫שלנו )צוחקת(‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫יערה‬
‫תראי‪ ,‬היה כאן תהליך בתוך הריאיון‪ ,‬היה תהליך של עבודה פנימית‪ ,‬כי כשיצאתי מהריאיון‬
‫בפעמים הקודמות‪ ,‬אז זה המשיך לעבוד‪ .‬את יודעת‪ ,‬זה כמו שזורקים דשן על הדשא כדי שהוא‬
‫יצמח‪ .‬אתה הולך‪ ,‬הוא נשאר על הדשא‪ ,‬ופתאום אחרי שבועיים אתה רואה שהדשא נהיה ירוק‪ .‬אז‬
‫הריאיון הוא בעצם סוג של טיפול‪ ,‬אין ספק‪ ,‬בזה הרווחתי בגדול‪ .‬והוא גם‪ ,‬כמו הדשן הזה‪ ,‬הוא‬
‫מצמיח אחרי שאת הולכת‪ ,‬לא באותו הרגע דווקא‪ .‬אז אולי הירוק הזה שאת רואה עכשיו‪,‬‬
‫הקלילות הזאת‪ ...‬הדשן‪ ,‬זה היה דשן‪ .‬אין ספק‪ .‬עוד דשן‪ .‬עוד דשן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סיון‬
‫אני אומרת לך פייר‪ ,‬להיות חוה בגן עדן‪ ,‬לבד‪ ,‬ערומה‪ ,‬זאת אני‪ .‬תסתכלו בדיוק‪ ,‬זאת אני‪ .‬לוותר‬
‫על כל מה שמבחוץ שמקלקל את מה שאני באמת מרגישה מבפנים‪ .‬כמו ב"היפה והחיה"‪ .‬איך הוא‬
‫בסוף הופך מחיה ליפה והם מתחתנים וסוף טוב‪ .‬זה יכול לקרות רק כשהיא באמת אהבה את מה‬
‫שהיה מבחוץ‪ ,‬ואז היא זכתה לקבל את הפנים‪ .‬וואלה אותו הדבר‪ ,‬להרגיש נוח בדיוק כמו שאני‪.‬‬
‫ושהעולם שירגיש נוח איתי כמו שאני‪ .‬ולא ינסה לשנות אותי‪ ,‬לא יבקר אותי ולא ישפוט אותי‪ ,‬ואז‬
‫אני לא אעשה את זה על עצמי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫כאן ועכשיו‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫הרזון הוא פוליטיקאי מחוכם‪ .‬הוא המליך את עצמו עלינו ושכנע אותנו שהוא הכרחי לקיומנו‪,‬‬
‫לבריאותנו ואושרנו‪ .‬הוא יודע מה טוב לנו ומה נכון לנו‪ ,‬ואוי ואבוי אם לא נשמע בקולו‪ .‬אנחנו‬
‫הולכים שבי אחר ההבטחות הנפלאות‪ ,‬רועדים מפחד מפני האיומים והאזהרות‪ ,‬רואים את שעבודנו‬
‫כזכות ואת הסבל כדרך לגאולה‪ .‬אנחנו מפנימים את כוחו ומתפקדים לפי חוקיו וגחמותיו‪.‬‬
‫אולם רודנות הרזון תלויה בנו‪ .‬אנו יכולים להפיל אותו מכיסאו‪ ,‬לשלול את כתרו‪ ,‬לכפור בכוחו‪,‬‬
‫להציג אותו במלוא חולשתו ועליבותו‪ .‬הפחד הגדול הוא מה יקרה אם נמרוד‪ .‬אם נעז להמרות את‬
‫פיו‪ ,‬כך לפחות הדמגוגיה של הרזון משכנעת אותנו‪ ,‬נשמין‪ ,‬נתכער ונחלה‪ .‬אנחנו שוכחים או‬
‫מסרבים להכיר בכך שכל אותן שנים שאנחנו עובדים את הרזון אנחנו דווקא עולים במשקל‪,‬‬
‫סובלים מן המשקל‪ ,‬כורעים תחת נטל המשקל‪ .‬ההתנגדות היא קשה‪ ,‬מפחידה‪ ,‬מטלטלת ובה בעת‬
‫היא מאפשרת שינוי‪ ,‬אופק חדש‪ ,‬שחרור‪.‬‬
‫לא השחרור שנזכה בו כשנהיה רזים‪ .‬לא שחרור שינבע מכך שמישהו יודיע לנו שאנחנו אוכלים‬
‫בסדר‪ ,‬שיאשר לנו שאנחנו בסדר‪ .‬גם לא שחרור של תוכנית ההרזיה החדשה שמבטיחה לנו‬
‫שנראה את האור בצורת ברוקולי או בלי גלוטן‪ .‬לא שחרור שמבטיח לנו להרזות בלי דיאטה‪,‬‬
‫להרזות בלי שנהיה רעבים‪ ,‬להרזות בלי מאמץ‪.‬‬
‫השחרור נובע מן ההצלחה שלנו להסתכל על המשקל שלנו אחרת‪ ,‬לשנות את נקודת המבט‪,‬‬
‫שעיקרה קבלת המציאות‪ ,‬שתובעת להפסיק את המאבק בגוף‪ ,‬שמכירה בכך שהציפייה לחיים‬
‫טובים כשנהיה רזים יותר היא בעצם תוצר לוואי של מרדף הרזון האכזרי‪ ,‬הכובל אותנו‬
‫לאידיאולוגיה דכאנית ומניפולטיבית הגוזלת מאיתנו אלפי רגעי אושר קטנים‪.‬‬
‫קבלת המציאות שהגוף שלנו לא יודע ולא ערוך לירידת משקל ושמירתו לאורך שנים‪ .‬קבלת‬
‫המציאות האומרת שבקרב מול אידיאל הרזון הגוף מנצח את כוח הרצון שלנו‪ .‬אנחנו לא חייבים‬
‫לאהוב את המציאות הזאת‪ ,‬אבל זו המציאות‪ .‬זה מה יש‪.‬‬
‫שינוי נקודת המבט יהפוך את המשקל לשולי‪ ,‬האוכל יחזור להיות שמח‪ ,‬משפחתי‪ ,‬מספק‪ .‬יהיה‬
‫לנו זמן לפעילויות אחרות‪ ,‬למחשבות חדשות‪ ,‬לחברים ולעצמנו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫▪ פתאום נוכל ללכת לים בלי שנצטרך לרזות ובלי שיהיה לנו הגוף הנכון‪.‬‬
‫▪ פתאום נוכל לרקוד במסיבה בלי שיהיה אכפת לנו מאיך גופנו מתנועע‪.‬‬
‫▪ פתאום נבקש העלאה במשכורת כי אנחנו ראויים לה‪.‬‬
 ‫▪ פתאום נגיד לאבא ואמא שלנו שהם פוגעים בנו כשהם מדברים על המשקל שלנו‪.‬‬
‫▪ פתאום נוכל להתפשט מול בן הזוג שלנו ולהיות ערומים מולו‪ ,‬באור‪.‬‬
‫▪ פתאום ניכנס לחנות בגדים ונבקש מידה ‪ 48‬בלי להתנצל‪ .‬ואם יעיפו בנו מבט מלא ביקורת‪,‬‬
‫כאילו אנחנו מקלקלים את שמה הטוב של הרשת‪ ,‬נצליח להגיד שזאת בושה שאין להם‬
‫מידות לכל האנשים בכל הגדלים‪.‬‬
‫▪ פתאום נגיד לאורתופד שבאנו עם כאב בקרסול ולא ביקשנו את דעתו על המשקל שלנו‪.‬‬
‫▪ פתאום נתבונן בילד שלנו במבט מתפעל ולא במבט ביקורתי‪.‬‬
‫▪ פתאום נאכל פרוסת עוגת שוקולד כי מתחשק לנו עוגת שוקולד‪.‬‬
‫▪ פתאום נפסיק להחביא מאכלים מהילדים או לאכול בהיחבא‪.‬‬
‫▪ פתאום נשאל את הילדים שלנו אם הם רוצים תוספת אפילו אם הם אכלו יותר מכולם‪.‬‬
‫▪ פתאום נוכל ללכת בבית בלי חולצה או עם הבטן בחוץ כי ככה נוח‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫כשהמשקל יאבד ממשקלו כי פוגגנו את כוחו המאגי על חיינו הוא לא יחדל למדוד‪ ,‬להכות‪,‬‬
‫להכאיב‪ ,‬לרדות‪ ,‬להאשים‪ ,‬לספור‪ ,‬לבייש ולשפוט‪ .‬עריצתו ואלימותו מושרשות בתרבות ובשפה‪,‬‬
‫אבל אנחנו לא נשמע בקולו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫אחרית דבר‪ :‬לאושר אין משקל‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫הספר "שמנים" נכתב כדי להשמיע את קולם ואת כאבם של אנשים שמנים ורזים כאחד שהמשקל‬
‫מנהל את חייהם‪ .‬הוא נכתב כדי להתנגד לשפה השמנופובית ולמבט הדיאטטי המודדים וקובעים‬
‫זהות וערך על פי קילוגרמים‪ .‬הוא נכתב כדי להילחם בדיקטטורת הרזון‪ ,‬שפורשת את שלטונה על‬
‫כל מעגלי החיים‪ ,‬הורסת משפחות‪ ,‬פוצעת נשמות‪ ,‬וממלאת את היום־יום בתוכחה‪ ,‬באשמה‬
‫ובייסורי מצפון‪.‬‬
‫הספר "שמנים" נאבק בשנאת השמנים‪ ,‬בביזוי ההשמנה ובאימה מפני השמנים שהשתרשה‬
‫בתרבות הישראלית ועיצבה חברה שבה מקומו‪ ,‬אושרו ואיכות חייו של הפרט נתונים לחסדי‬
‫הגזרה והמשקל‪.‬‬
‫‪ 35‬שנים אני מלווה אנשים שמנים במרדף האין־סופי שלהם אחר "המשקל הראוי" שישחרר‬
‫אותם מאימת משמניהם‪ .‬עולים ויורדים בגלגל הענק של הדיאטה בתוך פארק העינויים של הרזון‪,‬‬
‫גלגל שמסתובב ללא הפוגה‪ ,‬שאינו נעצר ואינו מאפשר למבקרים לרדת‪ ,‬משוכנעים שהאשם‬
‫בכישלונם‪ ,‬באכילתם ובגופם מונח לפתחם‪ .‬אם רק יתאמצו עוד קצת‪ ,‬הם מאמינים‪ ,‬יצליחו לכבוש‬
‫את מחוזות האושר והתהילה שהם מנת חלקם של הרזים‪ 35 .‬שנים אני רואה את סבלותיהם‪,‬‬
‫תקוותיהם ואכזבותיהם בתוך חברה שמציגה את הרזון כגן עדן ודואגת שמציאות השמנים תהיה‬
‫גיהינום‪.‬‬
‫הספר נכתב כדי לפרק את הקשר המאגי בין משקל לאנושיות‪ ,‬שכובל אותנו לעולם שבו‬
‫האהבה‪ ,‬החמלה והקבלה של עצמנו ושל הזולת מועלות על מאזניים‪ .‬הוא נכתב כדי להציג מציאות‬
‫אחרת שבה יש אנשים רזים‪ ,‬יש אנשים שמנמנים ויש אנשים שמנים‪ .‬מציאות שבה הרצף המשקלי‬
‫הוא חלק מהשונות הטבעית הקיימת בין בני האדם‪ .‬מציאות המכירה בכך שהמאבק במשקל‪,‬‬
‫באמצעים דיאטטיים שונים ומשונים‪ ,‬בתחפושות פוסטמודרניות ובשקרים אופנתיים‪ ,‬הוא הרסני הן‬
‫לגוף‪ ,‬הן לנפש והן לחברה‪.‬‬
‫הספר נכתב מתוך הקשבה לכאבם של מטופליי ומתוך חוסר האונים שלי מולם‪ .‬הוא מבוסס על‬
‫עשרות שעות של ראיונות עם נשים שמנות ועם גברים שמנים‪ ,‬שפתחו בפני את סגור ליבם‪,‬‬
‫שסיפרו בכנות ובאומץ על הטראומות‪ ,‬על ההתעמרויות‪ ,‬על הכישלונות ועל הפחדים שלהם‪ .‬ביחד‬
‫ותוך כדי שיחה הבנו והרגשנו שבסיפור שלהם יש הכוח להוביל שינוי‪ ,‬הסגולה לקעקע מציאות‪,‬‬
‫כדי לאפשר אופק חדש להמונים הכלואים בבתי הסוהר של המשקל‪.‬‬
‫הכתיבה הייתה בשבילי תהליך ארוך‪ ,‬נוקב‪ ,‬מפחיד אבל רצוף רגעי חמלה‪ ,‬אמונה ואופטימיות‪.‬‬
‫היה בה ממד אישי וממד מקצועי חברתי‪ .‬גיליתי כיצד השמנופביה מושרשת בי‪ ,‬במרתפי‬
‫הזיכרונות‪ ,‬בצורת מחשבותיי ובדרך שבה אני מדברת‪ .‬לא פעם תהיתי ביני לבין עצמי אם אני‪,‬‬
‫שעוסקת בנושאים אלו‪ ,‬מטפלת‪ ,‬מלמדת‪ ,‬כותבת ומתראיינת כבר עשרות שנים‪ ,‬אם אני‪ ,‬שנלחמת‬
‫בדעות הקדומות על המשקל‪ ,‬במיתוסים ההרסניים של הדיאטה‪ ,‬עדיין מתפתה לסטריאוטיפים‪,‬‬
‫ממהרת לשפוט ולבקר אנשים על צורת גופם וצורת אכילתם‪ ,‬מה יהא על החברה שלנו ככלל? איך‬
‫אפשר להוביל את השינוי המיוחל הזה? אבל זה טבעו של שינוי חברתי‪ .‬הוא אינו מתנהל כדיאטה‪,‬‬
‫זבנג וגמרנו‪ .‬הוא מצריך זמן ואמונה בצדקת הדרך‪ .‬אם נתמיד להלך בה הוא יתחולל‪.‬‬
‫ובעודי מהלכת אני שמה לב שהתמורה הגדולה כבר החלה‪ .‬השמנים הרימו את נס המרד‪.‬‬
‫יותר ויותר אנשים מספרים לי שלאחר ששנים נמנעו מביקור אצל רופא הם החלו פוקדים את‬
‫המרפאות מתוך דאגה אמיתית לגופם ומתוך הבנה שהם זכאים לטיפול רפואי נאות ומקצועי‪.‬‬
‫מטופלת סיפרה לי שכאשר היא נכנסה לחנות בגדים ונענתה בשלילה‪ ,‬במקום להתקפל ולצאת היא‬
‫פנתה למנהל החנות בדרישה שיחזיק מגוון מידות‪ .‬רבים סיפרו לי בגאווה שהפסיקו להישקל‬
‫והפסיקו את ניסיונות הירידה במשקל‪ ,‬שהתחילו להתלבש בבגדים מלאי צבע ונוכחות מתוך‬
‫הרגשה שמגיע להם להיראות ולהיות יפים‪ .‬והמשמח מכול‪ ,‬הורים רבים החליטו להפסיק להיאבק‬
‫באכילה של הילד שלהם‪ ,‬להפסיק למדוד את גופו‪ ,‬ולתת לו לבחור ולאכול בעצמו‪" ,‬כמה שהוא‬
‫רוצה"‪.‬‬
‫נשמעים יותר ויותר קולות שכבר אינם אחוזים בתחושות אשם על משקל‪ ,‬על גודל‪ ,‬על כמות‬
‫האכילה‪ .‬אני רואה ברחוב אנשים שמנים שמיודדים עם הגוף שלהם‪ ,‬עם הבטן שלהם‪ ,‬עם הישבן‬
‫שלהם ועם הפיצה שלהם‪.‬‬
‫בכל מקום צצים ירידי בגדים למידות גדולות‪ ,‬דוגמניות שמנות מככבות על שערים שפעם יועדו‬
‫אך ורק לעשירון הרזה‪ .‬יותר ויותר כתבות בתקשורת עוסקות בסוגיית השמנופוביה‪ ,‬וחושפות את‬
‫פניה הכעורים ואת גזענותה‪ .‬במרחב הווירטואלי ובמרחב הציבורי מתאגדות קהילות של שמנים‪,‬‬
‫המשמשות בית חם לאלפי אנשים ששנים הרגישו מבודדים‪ ,‬מוקצים‪ ,‬מודרים‪ .‬הקבוצות הללו‬
‫מעניקות כוח‪ ,‬אמונה וקול‪.‬‬
‫כן‪ ,‬השמנים מפסיקים לשתוק‪ .‬הם מספרים על שנים ארוכות תחת משטר הרזון שפצעו את גופם‬
‫וצילקו את נפשם‪ .‬הם תובעים את זכותם לחירות האכילה‪ ,‬לבריאות‪ ,‬למשפחה ולקריירה‬
‫משגשגת‪ .‬הם דורשים הכרה‪ ,‬לגיטימציה‪ ,‬קבלה‪.‬‬
‫אין זה אומר שהשינוי כבר התרחש והדרך לא רצופה מכשולים וקשיים‪ .‬כוחות רבים מבית‬
‫ומחוץ עדיין מבקשים להרזות את השמנים‪ .‬אבל ההתפכחות כבר כאן‪ ,‬ההכרה כי פנטזיית הרזון‬
‫היא רעילה כבר כאן‪ .‬המציאות היא שמנה‪ ,‬ובזכותה אנחנו מתחילים להפנים כי לאושר אין משקל‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫ביבליוגרפיה‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫אופנהיימר א'‪ .2000 ,‬היינץ קוהוט‪ ,‬תל אביב‪ :‬תולעת ספרים‪.‬‬
‫אורבך ס'‪ .1997 ,‬לא עוד דיאטה‪ ,‬בן שמן‪ :‬מודן‪.‬‬
‫אליזרע ר'‪" .2019 ,‬קיצור קיבה בישראל‪ 17% :‬ניתוחים חוזרים; בעולם — רק ‪ynet, ,"7%‬‬
‫‪.6.5.2019‬‬
‫בורדייה פ'‪ .2007 ,‬סקיצה לאנליזה עצמית‪ ,‬תל אביב‪ :‬הקיבוץ המאוחד‪.‬‬
‫גופמן א'‪ .1983 ,‬סטיגמה‪ ,‬תל אביב‪ :‬רשפים‪.‬‬
‫וולף נ'‪ .2004 ,‬מיתוס היופי‪ ,‬תל אביב‪ :‬הקיבוץ המאוחד‪.‬‬
‫וייטמן ס'‪" .2007 ,‬פתח דבר"‪ ,‬פ' בורדייה‪ ,‬סקיצה לאנליזה עצמית‪ ,‬תל אביב‪ :‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬
‫עמ' ‪.5-24‬‬
‫חרמון ר'‪ ,‬ח' פורת וי' פלדמן‪" .2018 ,‬אפליה תעסוקתית בישראל‪ :‬התמודדות מבדלת"‪ ,‬נייר‬
‫מדיניות ‪ ,121‬ירושלים‪ :‬המכון הישראלי לדמוקרטיה‪.‬‬
‫לינדר ר'‪" .2019 ,‬ישראל היא שיאנית העולם בניתוחי הרזיה — אך רובם חוזרים למשקלם‬
‫הקודם"‪ ,‬דה מרקר‪.6.5.2019 ,‬‬
‫מאור מ'‪" .2015 ,‬סטיגמה כלפי השמנה בקרב נשים‪ :‬סקירה היסטורית והיבטים חברתיים"‪,‬‬
‫‪ ,REVIEW‬מגזין מכון תנובה למחקר‪ — 45 ,‬היבטים חברתיים ומחקר‪.‬‬
‫מיקולינסר מ' וא' ברנט‪" .2005 ,‬תאוריית ההתקשרות"‪ ,‬מפגש‪.21 ,‬‬
‫סארטר ז"פ‪ .2020 ,‬מחשבות על השאלה היהודית‪ ,‬תל אביב‪ :‬ידיעות אחרונות‪.‬‬
‫קלטר א'‪ .2015 ,‬יורדים מהמשקל‪ :‬מבט חדש על שפת האכילה‪ ,‬תל אביב‪ :‬מרכז שפת האכילה‪.‬‬
‫קליינברג א'‪ .2007 ,‬שבעת החטאים‪ ,‬תל אביב‪ :‬ידיעות אחרונות‪.‬‬
‫רון ל'‪" .2014 ,‬למה להעליב את השמנים?" גלובס‪.8.1.2014 ,‬‬
‫שגיא ש'‪" .2011 ,‬מניעת שימוש בחומרים פסיכואקטיביים בקרב ילדים ונוער‪ :‬לאן מכוונת אותנו‬
‫הגישה הסלוטוגנית?" כתב עת ישראלי לחינוך וקידום בריאות‪ ,4 ,‬עמ' ‪.26-31‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪The Salutogenic Model as a Theory to Guide Health‬״ ‪Antonovsky A., 1996.‬‬
‫‪, Health Promotion International, 11 (1), pp. 11-18.‬״‪Promotion‬‬
‫‪,‬״‪The Origins of Attachment Theory‬״ ‪Bowlby J. & M. Ainsworth, 1992.‬‬
‫‪Developmental Psychology, 28 (5), pp. 759-775.‬‬
Corrigan P., F. E. Markowitz, A. Watson, D. Rowan, & M. A. Kubiak, 2003.
‫״‬An Attribution Model of Public Discrimination towards Persons with
Mental Illness‫״‬, Journal of Health and Social Behavior, 44 (2), pp.
162-179.
Daly M., E. Robinson, & A. R. Sutin, 2017. ‫״‬Does Knowing Hurt? Perceiving
Oneself as Overweight Predicts Future Physical Health and Well-Being‫״‬,
Psychological Science, 28 (7), pp. 872-881.
Eisenberg M. E., D. Neumark-Sztainer, & M. Story, 2003. ‫״‬Associations of
Weight-Based Teasing and Emotional Well-Being among Adolescents‫״‬,
Archives of Pediatrics & Adolescent Medicine, 157 (8), pp. 733-738.
Eneli, I. U., P. A. Crum, & T. L Tylka, 2008. ‫״‬The Trust Model: A Different
Feeding Paradigm for Managing Childhood Obesity‫״‬, Obesity, 16 (10), pp.
2197-2204.
Field A. E., S. B. Austin, C. B. Taylor, S. Malspeis, B. Rosner, H. R. Rockett,
M. W. Gillman, & G. A. Colditz, 2003. ‫״‬Relation between Dieting and
Weight Change among Preadolescents and Adolescents‫״‬, Pediatrics, 112
(4), pp. 900-906.
Fildes A., J. Charlton, C. Rudisill, P. Littlejohns, A. T. Prevost, & M. C.
Gulliford, 2015. ‫״‬Probability of an Obese Person Attaining Normal Body
Weight: Cohort Study Using Electronic Health Records‫״‬, American Journal
of Public Health, 105, doi: 10.2105/AJPH.2015.302773.
Flint S. W., M. Čadek, S. C. Codreanu, V. Ivić, C. Zomer, & A. Gomoiu, 2016.
‫״‬Obesity Discrimination in the Recruitment Process: 'You're Not Hired!'‫״‬,
Frontiers in Psychology, 3 (7): 647, doi: 10.3389/fpsyg.2016.00647.
Fothergill E., J. Guo, L. Howard, & J. C. Kerns, 2016. ‫״‬Persistent Metabolic
Adaptation 6 Years after 'The Biggest Loser' Competition‫״‬, Obesity, 24 (8),
pp.
1612-1619.
Gilman S. L., 2004. ‫״‬Introduction: Fat Is a Man's Issue‫״‬, Fat Boys: A Slim
Book, Lincoln and London: University of Nebraska press, pp. 1-35.
Himmelstein M., R. Puhl, & D. Quinn, 2018. ‫״‬Weight Stigma in Men: What,
When, and by Whom?‫ ״‬Obesity, 26 (6), pp. 968-976.
Hobbes M., 2018. ‫״‬Everything You Know About Obesity Is Wrong‫״‬, HuffPost,
 19.9.2018.
Huizinga M. M., S. N. Bleich, M. C. Beach, J. M. Clark, & L. A. Cooper,
2010. ‫״‬Disparity in Physician Perception of Patients' Adherence to
Medications by Obesity Status‫״‬, Obesity, 18 (10), pp. 1932-1937.
Juvonen J., L. M. Lessard, H. L. Schacter, & L. Suchilt, 2017. ‫״‬Emotional
Implications of Weight Stigma across Middle School: The Role of Weight-
Based Peer Discrimination‫״‬, Journal of Clinical Child & Adolescent
Psychology, 46 (1), pp. 150-158.
Kaplan L. M., A. Golden, K. Jinnett, R. L. Kolotkin, T. K. Kyle, et al., 2018.
‫״‬Perceptions of Barriers to Effective Obesity Care: Results from the
National ACTION Study‫״‬, Obesity, 26 (1), pp. 61-69.
Lear M. R., L. A. Jensen-Campbell, & S. Lee, 2019. ‫״‬Young and Biased:
Children's Perceptions of Overweight Peers‫״‬, Journal of Applied
Biobehavioral Research, 24 (3), doi: org/10.1111/jabr.12161.
Logel C., D. A. Stinson, & P. M. Brochu, 2015. ‫״‬Weight Loss Is Not the
Answer: A Well-Being Solution to the 'Obesity Problem'‫״‬, Social and
Personality Psychology Compass, 9 (12), pp. 678-695.
Musher-Eizenman D. R., S. C. Holub, A. B. Miller, S. E. Goldstein, & L.
Edwards-Leeper, 2004. ‫״‬Body Size Stigmatization in Preschool Children:
The Role of Control Attributions‫״‬, Journal of Pediatric Psychology, 29 (8),
pp. 613-620.
Neumark-Sztainer D., S. J. Paxton, P. J. Hannan, J. Haines, & M. Story, 2006.
‫״‬Does Body Satisfaction Matter? Five-year Longitudinal Associations
between Body Satisfaction and Health Behaviors in Adolescent Females
and Males‫״‬, Journal of Adolescent Health, 39 (2), pp. 244-512.
O'Brien K. S., J. D. Latner, D. Ebneter, & J. A. Hunter, 2013. ‫״‬Obesity
Discrimination: The Role of Physical Appearance, Personal Ideology, and
Anti-Fat Prejudice‫״‬, International Journal of Obesity, 37 (3), pp. 455-460.
O'Brien K., J. Latner, R. Puhl, L. Vartanian, C. Giles, K. Griva, & A. Carter,
2016. ‫״‬The Relationship between Weight Stigma and Eating Behavior Is
Explained by Weight Bias Internalization and Psychological Distress‫״‬,
Appetite, 102, pp. 70-76.
Ochner C. N., A. G. Tsai, R. F. Kushner, & T. A. Wadden, 2015. ‫״‬Treating
 Obesity Seriously: When Recommendations for Lifestyle Change Confront
Biological Adaptations‫״‬, Lancet Diabetes Endocrinol, 3 (4), pp. 232-234.
Parker-Pope T., 2011. ‫״‬The Fat Trap‫״‬, The New York Times, 28.12.2011.
Powroznik K. M.,2017. ‫״‬Healthism and Weight-Based Discrimination: The
Unintended Consequences of Health Promotion in the Workplace‫״‬, Work
and Occupations, 44 (2), pp. 139-170.
Pudney E., M. Himmelstein, & R. Puhl, 2019. ‫״‬The Role of Weight Stigma in
Parental Weight Talk‫״‬, Pediatric Obesity, 14 (10), doi: 10.1111/ijpo.12534.
Puhl R. M. & K. D. Brownell, 2006. ‫״‬Confronting and Coping with Weight
Stigma: An Investigation of Overweight and Obese Adults‫״‬, Obesity (Silver
Spring), 14 (10), pp. 1802-1815.
Puhl R. M. & C. A. Heuer, 2010. ‫״‬Obesity Stigma: Important Considerations
for Public Health‫״‬, American Journal of Public Health, 100 (6), pp. 1019-
1028.
Puhl R. M., J. A. Gold, J. Luedicke, & J. A. DePierre, 2013. ‫״‬The Effect of
Physicians' Body Weight on Patient Attitudes: Implications for Physician
Selection, Trust and Adherence to Medical Advice‫״‬, International Journal
of Obesity, 37 (11), pp. 1415-1421.
Puhl R. M., J. D. Latner, K. O'Brien, J. Luedicke, M. Forhan, & S. R.
Danielsdottir, 2016. ‫״‬Cross-National Perspectives about Weight-Based
Bullying in Youth: Nature, Extent and Remedies‫״‬, Pediatric Obesity, 11 (4),
pp. 241-250.
Puhl R. M., J. Luedicke, & C. Heuer, 2011. ‫״‬Weight-Based Victimization
toward Overweight Adolescents: Observations and Reactions of Peers‫״‬,
Journal of School Health, 81 (11), pp. 696-703.
Puhl R. M., J. Luedicke, & J. L. Peterson, 2013. ‫״‬Public Reactions to Obesity-
Related Health Campaigns: A Randomized Controlled Trial‫״‬, American
Journal of Preventive Medicine, 45 (1), pp. 36-48.
Puhl R. M., J. L. Peterson, & J. Luedicke, 2013. ‫״‬Weight-Based Victimization:
Bullying Experiences of Weight Loss Treatment-Seeking Youth‫״‬,
Pediatrics, 131 (1), e1-e9. doi: https://doi.org/10.1542/peds.2012-1106.
Roehlinga M. R., P. V. Roehling, & S. Pichler, 2007. ‫״‬The Relationship
between Body Weight and Perceived Weight-Related Employment
 Discrimination: The Role of Sex and Race‫״‬, Journal of Vocational
Behavior, 71 (2), pp. 300-318.
Rothblum E. D., 2018. ‫״‬Slim Chance for Permanent Weight Loss‫״‬, Archives of
Scientific Psychology, 6 (1), pp.
63-69.
Rubino F., R. M. Puhl, & J. B. Dixon, 2020. ‫״‬Joint International Consensus
Statement for Ending Stigma Of Obesity‫״‬, Nature Medicine (2020). doi:
https://doi.org/10.1038/s41591-020-0803-x.
Sjöström L., M. Peltonen, et al., 2012. ‫״‬Bariatric Surgery and Long-Term
Cardiovascular Events‫״‬, JAMA, 307 (1), pp. 56-65.
Stunkard A. J., 1958. ‫״‬The Results of Treatment for Obesity‫״‬, New Journal of
Medicine, 58, pp. 79-87.
Sumithran P., L. A. Prendergast, E. Delbridge, K. Purcell, A. Shulkes, A.
Kriketos, & J. Proietto, 2011. ‫״‬Long-Term Persistence of Hormonal
Adaptations to Weight Loss‫״‬, New England Journal of Medicine, 365 (17),
pp. 1597-1604.
Sutin, A. R. & A. Terracciano, 2013. ‫״‬Perceived Weight Discrimination and
Obesity‫״‬, PLoS One, 8 (7), doi.org/10.1371/journal.pone.0070048.
 ‫הערות‬
‫‪ .1‬מתוך מחקר בהזמנתי בנושא תפיסת השמנה ברשת )מכ"ם מחקרים‪ ,‬אפריל ‪.(2015‬‬
‫‪ .2‬היוונים המציאו את המונח סטיגמה כדי להורות על סימני היכר גופניים שנועדו להוקיע‬
‫משהו יוצא דופן ורע במעמדו המוסרי של הנושא אותם‪ .‬הסימנים‪ ,‬שאותם היו צורבים או‬
‫חותכים בגוף‪ ,‬הכריזו כי נושאם הוא עבד‪ ,‬פושע‪ ,‬או בוגד — אדם פסול שיש להתרחק‬
‫ממנו‪ ,‬ובייחוד בּ ָרבים‪ .‬כיום משתמשים במונח בהוראה די דומה למשמעות המילולית‬
‫המקורית שלו‪ ,‬אבל הוא מיוחס לחרפה עצמה יותר מאשר לעדות הגופנית )גופמן‪,‬‬
‫‪.(1983‬‬
‫‪ .3‬הסטיגמה היא מאפיין שלילי אשר מבחין בין האדם בעל המאפיין הזה )או הנתפס כבעל‬
‫המאפיין הזה( ובין אנשים אחרים‪ .‬הסטיגמה נוגעת לסטריאוטיפים שליליים הקשורים‬
‫לדעה קדומה ומובילה לדחייה ולאפליה‪ .‬מרכיבי הסטיגמה‪ (1) :‬מרכיב קוגניטיבי‪:‬‬
‫סטריאוטיפים )‪ — (stereotypes‬הכללת יתר של תכונות על קבוצת אנשים מסוימת; )‪(2‬‬
‫מרכיב רגשי‪ :‬דעה קדומה )‪ — (prejudice‬עמדה נלמדת‪ ,‬בדרך כלל שלילית‪ ,‬כלפי מושא‬
‫מטרה כלשהו על סמך השתייכותו החברתית‪ ,‬עוד בטרם התקיימה עימו אינטראקציה‬
‫חברתית; )‪ (3‬מרכיב התנהגותי‪ :‬אפליה )‪ — (discrimination‬תגובות התנהגותיות‬
‫המבוססת על דעה קדומה כלפי קבוצה חברתית מסוימת הפוגעות בהזדמנויות חיים בלי‬
‫שתהיה לכך הצדקה עניינית )‪.(Corrigan et al., 2003‬‬
‫‪ .4‬השיטה המקובלת בעולם למדידת השמנה היא מדד מסת הגוף‪BMI (Body Mass ,‬‬
‫‪ ,(Index‬המחושב כמשקל הגוף )בקילוגרמים( חלקי הגובה )במטרים( בריבוע‪ .‬היום‬
‫מקובל להגדיר את דרגות ה‪ BMI-‬לפי המדרג הבא‪:‬‬
‫רזון מסוכן‪ :‬עד ‪18.5‬‬
‫משקל גוף תקין‪ 18.5 :‬עד ‪24.9‬‬
‫עודף משקל‪ ,‬השמנה קלה‪ 25 :‬עד ‪29.9‬‬
‫השמנת יתר מדרגה ‪ 30 :1‬עד ‪34.9‬‬
‫השמנת יתר מדרגות ‪ 2‬ו‪ ,3-‬השמנה תחלואתית‪ 35 :‬ומעלה‬
‫יתרונו העיקרי של מדד ה‪ BMI-‬הוא פשטות החישוב שלו‪ ,‬והבעיה העיקרית שלו שהוא‬
‫אינו מביא בחשבון נתונים של גיל‪ ,‬מין‪ ,‬מוצא אתני‪ ,‬גזע‪ ,‬מבנה גוף ופיזור שומן בגוף‪,‬‬
‫ואינו מבחין בין רקמת שריר לרקמת שומן‪ ,‬ובעצם‪ ,‬הוא אינו מדד מהימן למסת השומן‬
‫ולאופן פיזורה בגוף‪.‬‬
‫‪ .5‬הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‪" ,‬לקט נתונים בנושאי בריאות ואורח חיים‪ ,‬מתוך הסקר‬
‫החברתי ‪ ,"2017‬הודעה לתקשורת ‪.3.9.2018 ,262/2018‬‬
‫‪ .6‬לפי מחקר אחר‪ 37% ,‬מהילדים עם עודף משקל היו נתונים להקנטות‪ ,‬להצקות‪ ,‬לאיומים‬
‫ולהפחדות מצד הוריהם בגין משקלם )‪.(Puhl, Peterson, & Luedicke, 2013‬‬
‫‪Weight Bias in the Workplace: Information for Employers". Retrieved" .7‬‬
‫‪from‬‬
‫‪http://uconnruddcenter.org/files/Pdfs/Updated_Information%20Handout‬‬
‫‪.%20Employers.pdf‬‬
‫‪ .8‬השמנופוביה מעוררת הרבה לחץ נפשי אצל השמנים‪ ,‬המוביל לפתו־פיזיולוגיה הקשורה‬
‫להשמנה‪ ,‬לסיבוכים ביוכימיים הקשורים להצטברות שומן )‪ (adiposity‬באזור הבטן‪,‬‬
‫ללחץ כרוני‪ ,‬לחרדה ולמצב רוח שלילי‪ .‬הלחץ והחרדה משפעלים‬
‫מנגנונים ביוכימיים הגורמים לעלייה בתיאבון‪ ,‬לחוסר ויסות של תחושות רעב ושובע‬
‫ולעלייה בצריכת המזון ובצבירת השומן )‪.(Puhl & Brownell, 2006‬‬
‫‪ .9‬מחקר שבדק את דעת הציבור על קמפיינים ציבוריים שמקדמים בריאות באופן‬
‫סטריאוטיפי או מאשים העלה שקמפיינים מסוג זה מפחיתים את תחושת הערך העצמי של‬
‫הצופה ואת האמונה שלו ביכולתו לשנות את התנהגותו ולהפוך אותה לבריאה יותר‬
‫)‪.(Puhl, Luedicke, & Peterson, 2013‬‬
‫‪ .10‬פרופסור ישראלי־אמריקאי לסוציולוגיה‪ .‬עבודתו הדגישה את הקשר שבין לחץ‪ ,‬בריאות‬
‫ורווחה‪ .‬פיתח את המודל הסלוטוגני כתיאוריה מכוונת בקידום הבריאות‪.‬‬
‫‪ .11‬המילה סלוטוגניות נגזרת מהמילה ‪ salute‬שמשמעותה בריאות בלטינית‪.‬‬
‫‪ .12‬בספר זה המילה "משקל" מציינת גם מסת גוף וגם את המכשיר המודד אותה )מאזניים(‬
‫כדי להדגיש עד כמה ערכינו וערכנו נקבעים לפי מדד חיצוני‪.‬‬
‫‪ .13‬הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם המשקל משפיעה מאוד על האכילה ועל תפיסת הגוף של‬
‫הילדים שלנו‪ ,‬מה שעלול להוביל לאכילה לא בריאה ולעליית משקל‪ .‬מחקר שבדק‬
‫כ‪ 3,500-‬ילדים והוריהם הראה כי ילדים להורים המאמינים שהם בעודף משקל‪ ,‬בין שהיו‬
‫בעודף משקל ובין שלא‪ ,‬יעלו בסופו של דבר במשקלם )‪Daly, Robinson, & Sutin,‬‬
‫‪.(2017‬‬
‫‪ .14‬במחקר שנערך בקרב ‪ 42‬ילדי גן בני ארבע עד שש נמצא כי לילד במשקל יתר יוחסו הכי‬
‫הרבה תכונות אופי שליליות‪ ,‬כגון רשע לעומת נחמד‪ ,‬טיפש לעומת חכם‪ ,‬מכוער לעומת‬
‫יפה‪ ,‬וכן מאפיינים שליליים‪ ,‬כמו היעדר חברים‪ ,‬מוזנח לעומת מסודר‪ ,‬רועש לעומת שקט‪.‬‬
‫אמונות אלו הובילו לדחייה חברתית של הילד‪ .‬כאשר התבקשו הילדים לבחור מתוך סדרת‬
‫תמונות של ילדים עם משקל נמוך‪/‬תקין‪/‬גבוה מי מהם היו רוצים שיהיה החבר הכי טוב‬
‫שלהם‪ 55% ,‬בחרו בילד הרזה‪ — 38% ,‬בילד במשקל התקין‪ ,‬ורק ‪ — 7%‬בילד עם משקל‬
‫היתר )‪.(Musher-Eizenman et al., 2004‬‬
‫‪ .15‬התפיסה המחברת בין דיאטה לעליית משקל הולכת ומתעצמת עם הגיל‪ .‬כך גם היחס‬
‫השלילי להשמנה‪ .‬בגיל חמש אצל יותר משליש מהילדים היה קשר הדוק בין עליית משקל‬
‫להשלכות שליליות כמו עצלנות וחוסר כוח רצון בלא הבדל בין בנות לבנים )‪Lear,‬‬
‫‪.(Jensen-Campbell, & Lee, 2019‬‬
‫‪ .16‬במחקר שבדק את רגשותיהם של ילדים בנוגע לעיסוק של הוריהם במשקלם נמצא כי‬
‫כ‪ 20%-‬מהם הרגישו עצובים כשההורים השתמשו במילים כמו משקל או שמן‪ ,‬כ‪35%-‬‬
‫הרגישו נבוכים‪ ,‬ו‪ 40%-‬דיווחו על בושה כאשר הוריהם מתארים אותם במונחים‬
‫השיפוטיים כמו גדול או שמנמן )‪.(Neumark-Sztainer et al., 2006‬‬
‫‪ .17‬מחקר שהתפרסם ב‪ 2016-‬בכתב העת ‪ Obesity‬ובחן את תוצאות הירידה במשקל של‬
‫המשתתפים בתוכנית האמריקאית "יורדים בגדול" העלה שהמשתתפים העלו‬
‫את משקלם חזרה‪ ,‬חלקם כבר חודשים לאחר התוכנית‪ .‬מסקנת המחקר הייתה כי "הגוף‬
‫מנצח את כוח הרצון" )‪.(Fothergill et al., 2016‬‬
‫‪ .18‬לאחרונה פורסם בדוח מבקר המדינה שישראל ניצבת במקום הראשון בין מדינות‬
‫‪ OECD‬במספר הניתוחים לקיצור קיבה יחסית לגודל האוכלוסייה )לינדר‪ .(2019 ,‬עוד‬
‫הראה דוח המבקר שמדינת ישראל היא המובילה בעולם בניתוחים בריאטריים )ניתוחים‬
‫להצרה וקיצור של הקיבה( חוזרים‪ .‬ניתוחים אלה הם ברמת סיכון גבוהה‪ ,‬ועם זאת‬
‫ב‪ 2017-‬היה שיעורם בישראל כ‪ .17%-‬כל מנותח שישי חוזר על הניתוח לפחות פעם‬
‫אחת‪ .‬חרף הכישלונות והסיכונים מתקשים האנשים לוותר על החלום ומעמידים בסכנה את‬
‫חייהם )אליזרע‪.(2019 ,‬‬
‫‪ .19‬כדי להגשים את אידיאל הנשיות נשים נדרשות לעמוד בקריטריונים של יופי הנקבעים על‬
‫פי האופן שבו גברים רוצים שהן תיראנה‪ .‬היופי הזה נקבע על ידי עמדה פוליטית‬
‫המשמרת את הדומיננטיות הגברית‪ .‬בחברה המערבית הפטריארכיה מדכאת נשים ושולטת‬
‫בהן באמצעות אידיאל יופי שמובן כרזון‪ .‬גם גברים‪ ,‬כמובן‪ ,‬מתפקדים לאור אידיאל היופי‬
‫כרזון‪ ,‬אבל דרגות החופש שלהם גבוהות יותר‪ .‬נשים נשפטות בחומרה רבה יותר על‬
‫הופעתן‪ ,‬והתנהגותן כלפי מזון נתפסת כחלק בלתי נפרד מזהותן )וולף‪ ;2004 ,‬מאור‪,‬‬
‫‪.(2015‬‬
‫‪ .20‬במחקר משנת ‪ 2010‬נבדק יחס רופאי משפחה למטופלים עם ‪ BMI‬גבוה‪ .‬המחקר הראה‬
‫שהרופאים קשרו השמנה עם חוסר היענות לטיפול הרפואי וחוסר התמדה בו‪ ,‬עם עוינות‬
‫ועם היגיינה נמוכה‪ .‬את המטופלים השמנים הם תיארו כחסרי שליטה עצמית וכוח רצון‪.‬‬
‫הרופאים נטו להקדיש להם פחות זמן טיפול‪ ,‬זמן השיחה עם המטופלים השמנים היה קצר‬
‫יותר והם עשו להם פחות בדיקות‪ .‬המטופלים דיווחו על יחס מפלה ועל חוסר בציוד רפואי‬
‫המתאים לגודלם‪ ,‬כגון שרוול מד לחץ דם‪ ,‬צמידים ובגדי אשפוז‪ .‬גם בקרב אחיות נמצאו‬
‫תפיסות שליליות כלפי מטופלים שמנים‪ .‬במחקרים דיווחו האחיות כי מטופלים שמנים‬
‫"מעוררים דחייה"‪ ,‬אחוז גבוה מהן דיווחו כי הן חשות חוסר נוחות בטיפול במטופלים‬
‫שמנים ואף ציינו כי הן מעדיפות שלא לטפל בהם )‪.(Huizinga et al., 2010‬‬
‫‪ .21‬הנתונים מתבססים על סקר אינטרנטי נרחב שבו השתתפו ‪ 14,502‬מטופלים שמנים‬
‫ו‪ 2,785-‬אנשי צוות רפואי ב‪ 11-‬מדינות‪ ,‬שבחן עמדות‪ ,‬אסוציאציות וסטיגמות של אנשי‬
‫צוות רפואי בנוגע להשמנה‪ .‬מהנתונים עולה כי ‪ 76%‬מאנשי הצוות הרפואי מאמינים כי‬
‫להשמנה השפעה נרחבת על המצב הבריאותי‪ 88% .‬מהם הסכימו עם הגדרת ההשמנה‬
‫כמחלה כרונית‪ .‬חשוב לציין שאף שגופים רפואיים ורגולטוריים מובילים ברחבי העולם‬
‫)וישראל בכללם( הגדירו את ההשמנה כמחלה כרונית שהגורם הגנטי בה הוא המשמעותי‬
‫ביותר‪ ,‬רק ‪ 44%‬מאנשי הצוות הרפואי בסקר החשיבו את הגורם הגנטי כסיבה להשמנה‪.‬‬
‫יתרה מזאת‪ 62% ,‬מהם קבעו כי המטופלים השמנים יכולים לרדת במשקל אם באמת‬
‫יתכוונו וירצו‪ ,‬ופחות משליש )‪ (31%‬האמינו כי למטופלים שמנים יש מוטיבציה לרדת‬
‫במשקל )‪.(Kaplan et al., 2018‬‬
‫‪ .22‬במחקר שבו השתתפו מעל ‪ 6,000‬נבדקים בשנת ‪ 2013‬בדקו שתי שאלות‪ :‬האחת‪ ,‬אם‬
‫אפליה על רקע משקל מעלה את הסיכון להעלות במשקל ולהיות שמן בקרב אנשים‬
‫שאינם שמנים‪ .‬השנייה‪ ,‬אם אפליה על רקע משקל אצל אנשים שמנים מעלה את הסיכוי‬
‫להפחתה במשקל‪ .‬המשתתפים שלא היו שמנים אבל חוו אפליה העלו במשקל פי ‪2.5‬‬
‫מאשר קבוצת הביקורת‪ .‬ואילו מספר הנבדקים השמנים שחוו אפליה ונשארו שמנים בתום‬
‫המחקר היה גדול פי שלושה מקבוצת הביקורת‪ .‬מחקר זה הראה את השפעתה ההרסנית‬
‫של השמנופוביה )‪.(Sutin & Terracciano, 2013‬‬
‫‪Weight Bias in Clinical Care: Improving Health Care for Patients" .23‬‬
‫‪with‬‬ ‫‪Overweight‬‬ ‫‪and‬‬ ‫‪Obesity".‬‬ ‫‪Retrieved‬‬ ‫‪from‬‬
‫‪http://www.uconnruddcenter.org/weight-bias-stigma-health-care-‬‬
‫‪.providers‬‬
‫‪ .24‬ואכן‪ ,‬הניצנים לשינוי תפיסתי כבר כאן‪ .‬במרץ ‪ 2020‬פרסם פאנל בין־לאומי של מומחים‬
‫לטיפול בהשמנה הצהרה הקוראת למיגור הסטיגמה החברתית על רקע משקל‪ .‬ההצהרה‪,‬‬
‫שפורסמה בכתב העת ‪ Nature Medicine‬והוצגה בכנס ‪ World Obesity Day‬זכתה‬
‫לתמיכה של יותר ממאה קהילות מקצועיות‪ .‬ההבנה כי השמנופוביה פוגעת באפשרויות‬
‫הטיפול באנשים שמנים מקבלת גושפנקה מדעית וחברתית )‪Rubino, Puhl, & Dixon,‬‬
‫‪.(2020‬‬
‫‪ .25‬באחד המחקרים ביקשו ממעסיקים פוטנציאליים להעריך את הסיכויים לקבלה לעבודה של‬
‫מועמדות בהסתמך על קורות חייהן ותמונותיהן‪ .‬הם לא ידעו שבתמונות הוצגו אותן נשים‬
‫לפני ניתוח הרזיה ולאחריו‪ .‬בכל אחד מהמקרים קיבלו המועמדות השמנות הערכות‬
‫נמוכות יותר מן המועמדות האחרות בפוטנציאל‪ ,‬בכושר מנהיגות‪ ,‬בהצלחה‪ ,‬בשכר‬
‫ובסיכויי העסקה )‪.(O'Brien et al., 2013‬‬
‫‪ .26‬מחקר משנת ‪ 2007‬שבו השתתפו ‪ 2,383‬אנשים הראה שנשים חוות אפליה בגין משקלן‬
‫פי ‪ 16‬יותר מאשר גברים‪ .‬עוד הראה המחקר שככל שהאדם שמן יותר‪ ,‬כך מתעצמת‬
‫האפליה נגדו )‪.(Roehlinga, Roehling, & Pichler, 2007‬‬
‫‪ .27‬בנייר המדיניות "אפליה תעסוקתית בישראל‪ :‬התמודדות מבדלת" של המכון הישראלי‬
‫לדמוקרטיה נכתב‪" :‬אפליה תעסוקתית מוגדרת בסעיף ‪1‬א לאמנה בדבר הפלייה בתעסוקה‬
‫ובמשלח יד )מס' ‪ ( 111‬של ארגון העבודה הבינלאומי‪' :‬כל הבדלה‪ ,‬הרחקה או עדיפות‬
‫מטעמי גזע‪ ,‬צבע‪ ,‬מין‪ ,‬דת‪ ,‬השקפה מדינית‪ ,‬מוצא לאומי או מקור חברתי‪ ,‬שיש בהן כדי‬
‫לשים לאל או לפגום את שוויון הסיכוי או היחס בהעסקה או במשלח יד'" )חרמון ואחרים‪,‬‬
‫‪ ,2018‬עמ' ‪.(9‬‬