‫תסריט קצר ‪ -‬עומרי רובין‬

‫דראפט ‪1‬‬

‫פנים‪ .‬סלון בית אנדריי ‪ -‬יום‬ ‫‪.1‬‬

‫חושך מוחלט‪ .‬אבא (‪ )40‬מכניס עוגה לפריים‪ ,‬אור הנרות חושף לנו את‬
‫אנדריי (‪ ,)10‬שיושב בראש השולחן‪ ,‬על ראשו זר‪ .‬מסביבו אביו ואימו (‪ ,)40‬עולים‬
‫חדשים מרוסיה‪.‬‬
‫אמא‬
‫(שרה במבטא רוסי כבד) היום יום הולדת‪ ,‬היום‬
‫יום הולדת‪ ,‬היום יום הולדת לאנדריי‪..‬‬
‫אביו מוחא כף בפרץ של התלהבות‪.‬‬
‫אבא‬
‫(מבטא רוסי כבד‪ ,‬לעצמו) נו די‪ ,‬כמה אפשר‪,‬‬
‫חיכיתי מספיק‪.‬‬
‫בזמן שאימו שרה‪ ,‬אביו מתכופף מתחת לשולחן ומוציא בזריזות קופסא ארוזה בנייר‬
‫עטיפה אדום חגיגי מוגזם‪ .‬הוא מניח אותה בהתלהבות על השולחן‪.‬‬
‫אימו מפסיקה לשיר‪ .‬אנדריי מביט בקופסא מופתע ביותר‪ ,‬דרך הבעתו ניתן להניח שלא‬
‫מקבל בדרך כלל מתנות מהוריו‪ .‬אביו הופך אדום כמעט כמו נייר העטיפה‪.‬‬
‫אבא‬
‫(כמעט מת מההתרגשות) ‪..‬נו!!!!‪...‬‬
‫אביו קופץ על הקופסא וקורע את העטיפה בעצמו‪.‬‬
‫המתנה נחשפת ‪ -‬נעליים רוסיות מסורתיות מקש‪ .‬הייתי הולך על משהו אחר כי זה‬
‫ממש מוגזם‪ ,‬מי לובש נעלים מקש? גם ההורים הכי שמרנים ורוסים לא יצפו שילד ילך‬
‫היום ברחוב עם נעלי קש‪ .‬אפשר סתם נעליים מכוערות מאד של פעם‪ .‬כמו כן‪ ,‬צריך‬
‫להבין שהציפייה שלהם שהוא ילך עם הנעליים‪ .‬אולי יגידו משהו ביקורתי על‬
‫הנעליים‪/‬הלבשה של היום ושל הדור שלו‪ .‬משהו כזה שנבין שהם מצפים ממנו להיות‬
‫אחר‬
‫ניכר שאנדריי מזייף את שמחתו בנוגע למתנה ואף כי חש אכזבה‪.‬‬
‫אנדריי‬
‫וואו‪.. ...‬מה זה‪?..‬‬
‫אבא‬
‫היום אתה הופך לגבר אמיתי‪ ,‬אנדרייצ׳קה‪.‬‬
‫(שם יד על כתפו) זה (מצביע על הנעליים)‪,‬‬
‫סולנצ׳קה שלי‪ ,‬זה נכס משפחתי!‬
‫אימו מחבקת אותו בכוח‪ ,‬חונקת אותו‪.‬‬
‫אמא‬
‫מזל טוב!‬
‫פנים‪ .‬בית אנדריי ‪ -‬יום‬ ‫‪.2‬‬
‫אנדריי יושב על כיסא הפסנתר ליד כניסת הבית‪ ,‬אימו נועלת לו את הנעליים החדשות‪.‬‬

‫‪1‬‬
 ‫אמא‬
‫יפיופי שלי‪ .‬מתאים בול‪.‬‬
‫הטלפון של אמא מצלצל‪.‬‬

‫אמא‬
‫מתוקי יום מקסים שיהיה לך‪ ,‬תזרוק את‬
‫הנעליים הישנות! (הולכת לחדר שלה‪ ,‬לטלפון)‬
‫הלו?‬
‫אנדריי מחכה לצאת משדה הראייה של אימו‪ ,‬אורז את זוג נעליו הישנות בשקית ניילון‬
‫ומכניס אותה לתיק‪ .‬הוא יוצא מהבית‪.‬‬
‫חוץ‪ .‬בית הספר ‪ -‬יום‬ ‫‪.3‬‬
‫הפסקה‪ .‬אנדריי יושב בקפיטריה עם חברו הטוב יואל‪ .‬על ראשו של אנדריי זר‬
‫הפרחים‪.‬‬
‫חבר נוסף‪ ,‬שמעון‪ ,‬מתקרב לעברם עם בלון הליום בידו‪.‬‬
‫שמעון‬
‫פריבייט אנדריי!! מזל טוב אחשלו‪.‬‬
‫שמעון נותן לאנדריי את הבלון‪.‬‬
‫יואל‬
‫האיש והבלון (נותן לשמעון כיף)‪.‬‬
‫אנדריי כמעט ולא מגיב‪ .‬מחייך קלות‪.‬‬
‫שמעון‬
‫קק‪-‬דילה? הכל בסדר אנדריי?‬
‫אנדריי‬
‫בסדר‪ ,‬אתה יודע‪.‬‬
‫שמעון‬
‫נו איך אתה חוגג?‬
‫אנדריי‬
‫חוגג שמעון‪ ...‬משתגע‪ .‬ההורים שלי חמים על‬
‫מסיבת הסיום הכיתתית‪.‬‬
‫יואל‬
‫מה זה מתי זה?‬
‫אנדריי‬
‫עוד יומיים‪ ..‬חסך מהם לעשות משהו בעצמם‪.‬‬
‫מה מטרת הסצנה הזו? מה בעצם אנחנו מגלים על מערכת היחסים שלו עם החברים‬
‫שלו? כרגע נראה שהכל טוב‪ .‬חברים נחמדים והוא בהחלט מרגיש שייך‪ .‬ואז בעצם אין‬
‫בעיה וזה כמובן לא טוב לנו‪ .‬הוא צריך להרגיש קצת נטע זר ולכן המשמעות של‬
‫הנעליים כמסמלות את הזרות שלו‪ .‬הוא מאד מנסה להטמע והבית שלו מושך אותו‬
‫לכיוון אחר‪ .‬אופציה שניה – הוא הכי מקובל בעולם‪ ,‬אפילו מלך הכיתה ולכן מסתיר את‬

‫‪2‬‬
 ‫כל נושא ההורים והבית הרוסי הזה ואסור בשום אופן שמישהו יבין מאיפה הוא בא‬
‫(נניח‪ ,‬לא מזמין את החברים אליו אף פעם וכל פעם בתירוץ אחר‪ .‬אפשר להבין את זה‬
‫בדיאלוג שהם אף פעם לא היו אצלו‪ .‬העיקר – שנבין שהוא שומר בשיניים על מעמדו‬
‫בבית ספר ובמאבק פנימי מול הזרות של ההורים והרצון שלו להשתחרר מהזרות הזו‬
‫חוץ‪ .‬רחוב ליד בית אנדריי ‪ -‬יום‬ ‫‪.4‬‬
‫לפני כניסתו הביתה‪ ,‬אנדריי מתיישב על ספסל ומחליף לנעליו החדשות‪ ,‬המסורתיות‪.‬‬
‫את הנעליים הישנות שם בחזרה בשקית בתיק‪.‬‬
‫בדרכו לכניסת הבית‪ ,‬הוא עובר דרך שיח שמפוצץ את הבלון שנתן לו שמעון‪.‬‬

‫‪3‬‬
 ‫פנים‪ .‬סלון בית אנדריי ‪ -‬לילה‬ ‫‪.5‬‬
‫אנדריי והוריו אוכלים ארוחת ערב‪ .‬ארוחה שקטה עד כה‪.‬‬
‫אבא‬
‫איך היה היום בבית ספר?‬
‫אנדריי‬
‫בסדר‪.‬‬
‫שתיקה‪.‬‬
‫אמא‬
‫זכרו שיש לך יום הולדת‪?..‬‬
‫אנדריי‬
‫כן אמא‪..‬‬
‫הוריו מתסכלים אחד על השני‪.‬‬
‫אבא‬
‫ומה‪ ,‬איך הנעליים? (בהתלהבות) מוצאת חן‬
‫בעיניך?‬
‫אנדריי מהנהן בראשו‪.‬‬
‫כנ"ל – מה מטרת הסצנה? לא קורה פה כלום תכלס‪ .‬אולי עוד משהו על היחסים עם‬
‫ההורים? או שהוא משקר באופן יותר בוטה או על עוד דברים?‬

‫פנים‪ .‬אוטובוס ציבורי ‪ -‬יום‬ ‫‪.6‬‬

‫אנדריי יושב באוטובוס ציבורי בחזרה מבית הספר‪ .‬במושב לידו נמצא תיקו‪ ,‬הוא‬
‫מתעסק בו וניתן לראות את שקית הנעליים מבצבצת‪.‬‬
‫אישה מבוגרת מסבה את תשומת ליבו‪.‬‬
‫אישה מבוגרת‬
‫סלח לי נער צעיר‪ ,‬אני לא ממש מסתדרת‪..‬‬
‫תוכל בבקשה לעזור לי בתיקוף הרב קו?‬
‫הוא קם לעזור לה‪ .‬לפתע מבין שהאוטובוס הגיעה לתחנה שלו ויורד מן האוטובוס‪.‬‬
‫תיקו נשאר על האוטובוס‪ .‬הוא מבין זאת מאוחר מדי‪ .‬הוא מסתכל על האוטובוס נוסע‬
‫ורואה את תיקו מהחלון‪.‬‬
‫אנדריי לא יודע מה לעשות‪ .‬לפני כניסתו הביתה מחביא את הנעליים שלו ליד שיח‪.‬‬
‫פנים‪ .‬בית אנדריי ‪ -‬יום‬ ‫‪.7‬‬
‫אנדריי נכנס לביתו‪ ,‬משתדל שהוריו לא יראו אותו‪ .‬למזלו‪ ,‬הוריו לא נמצאים בסלון‪.‬‬
‫הוא שומע אותם מתוך חדרם‪ .‬האור בחדר דלוק והדלת סגורה‪.‬‬
‫מתוך סקרנות‪ ,‬הוא מצמיד את אוזנו לדלת‪ .‬הוא שומע שהם דנים בטלפון עם הבנק‬
‫אודות מצבם הכלכלי הרעוע‪ .‬אם הוא שומע שיחה או שברי שיחה אז צריך לכתוב‬
‫אותם בדיאלוג‪ .‬לא רק לתאר על מה השיחה‬
‫לאחר זמן מה השיחה מסתיימת‪ .‬אנדריי שעומד ליד הדלת עושה כאילו עבר שם‬
‫במקרה כאשר היא נפתחת‪.‬‬

‫‪4‬‬
 ‫פנים‪ .‬סלון בית אנדריי ‪ -‬לילה‬ ‫‪.8‬‬
‫אנדריי והוריו אוכלים ארוחת ערב ‪ -‬בורשט‪ .‬אנדריי כמעט לא נוגע בו מרוב מבוכה‬
‫ופחד‪ .‬הארוחה עד כה שקטה במיוחד‪.‬‬
‫אבא‬
‫(אל אנדריי) אנדרייצ׳קה מה בסוף אנחנו‬
‫צריכים להביא מחר?‬
‫אנדריי‬
‫אתה יודע אבא? אתם בכלל לא באמת צריכים‬
‫לבוא מחר למסיבה‪..‬‬
‫אמא‬
‫מה השתגעת? אנחנו רוצים להגיע!‬
‫אבא‬
‫(בהתרגשות) פעם ראשונה שאראה אותך עם‬
‫הנעליים!! אבל הוא כביכול לובש אותם כל יום‬
‫ויוצא איתם לבית ספר‪ .‬למה פעם ראשונה? אז‬
‫אולי באמת הם מתכננים לו מסיבה מסורתית‬
‫ובשביל זה הנעליים והוא מת מבושה והרצון‬
‫שלו זה למנוע מהמסיבה הזו לקרות כי שם הוא‬
‫עלול להיחשף? זה כיוון טוב מאד לרצון בסרט‬
‫קצר – לטרפד את המסיבה של ההורים שלו‬
‫אנדריי לא יודע איפה לקבור את עצמו‪.‬‬
‫הוא מתחיל לבכות‪ .‬הוריו לא מבינים מה קורה‪ .‬אימו נגשת ללטף ולנחם אותו‪.‬‬
‫אמא‬
‫מה זה מה קרה?‬
‫אנדריי מהסס לענות‪.‬‬

‫אנדריי‬
‫(בבכי) אני שונא את הנעליים החדשות שלי!‬
‫אני פשוט שונא אותן! למה לא יכלתם לקנות לי‬
‫מתנה רגילה‪ ,‬פשוטה? אני ילד רגיל‪ ,‬אלוהים‬
‫אדירים! אני ילד רגיל!!‬
‫מה קורה שגורם לו להתפוצץ ככה פתאום? למה עכשיו זה קורה? ואיך זה קשור למצב‬
‫הכלכלי שלהם?‬
‫סוף‬

‫‪5‬‬