‫"כי שאל נא לדור ראשון‬

‫וכונן לחקר אבותם‬

‫כי תמול אנחנו‬
‫ולא נדע‬
‫כי צל ימינו עלי ארץ‬
‫הלא הם יורוך‪,‬‬
‫יאמרו לך‬
‫ומליבם יוציאו מילים‪".‬‬

‫איוב ח' ‪8‬‬

‫‪1‬‬
 ‫הקדמה‬

‫בכל בית שבו אני מבקרת‪ ,‬עיני תרות אחר מדפי הספרים‪ .‬כריכות הספרים מספרות לי סיפור נוסף‬
‫על בעלי הבית‪ .‬בבית של סבא יצחק היו ספרים רבים‪ .‬כשהייתי קטנה הספרים היו גבוהים מדי ‪-‬‬
‫תרתי משמע ‪ -‬ולכן לא ממש קראתי את שמותיהם‪ ,‬רק נהניתי למשש את הכריכות המכובדות‪.‬‬
‫פעם אחת‪ ,‬בגיל עשרים ואחת בערך‪ ,‬נעמדתי מול ארון הספרים הבנוי בקיר וניסיתי לזהות את‬
‫הספרים‪ .‬בין ספרי הקודש‪ ,‬ספרי ההגות והקונקורדנציה‪ ,‬הציצו שני קלסרים חומים שעל גבם‬
‫היה כתוב‪" :‬זכרונות"‪ .‬הוצאתי קלסר אחד ושקעתי בקריאה‪ .‬מסתבר שסבא התחיל לכתוב את‬
‫זיכרונותיו בערך בשנה שבה נולדתי‪ ,‬ואני כלל לא ידעתי‪.‬‬
‫כמובן ששעות הביקור לא הספיקו כדי לקרוא את כל הסיפורים ולכן ביקשתי מסבא לקחת איתי‬
‫את הקלסר‪ .‬סבא היסס‪ ,‬אולי חשב שאני סתם מנומסת ואין לי עניין ממשי בכתביו‪ .‬לבסוף הוא‬
‫הסכים לתת לי קלסר אחד והשביע אותי לשמור עליו ולהחזיר‪.‬‬

‫וכך כתבתי לסבא יומיים אחר‪-‬כך‪:‬‬

‫"כשגיליתי שהדפדפת שהורדת מהמדף מכילה את זיכרונותייך זה הדליק בי סקרנות‪ .‬רציתי‬

‫לגלות מה יש בה‪ .‬אני לא יודעת אם שמת לב שכבר בביתך קשה היה לי לנתק מגע מהכתוב‪.‬‬
‫ובכלל‪ ,‬אם חשבת במקרה שאני לוקחת איתי את הזיכרונות מתוך חסד אז תדע שאתה טועה‪.‬‬
‫בקושי הייתה לי סבלנות עד שאגיע לפינה שקטה ואוכל להתחיל לקרוא‪( .‬כל הדרך החזקתי את‬
‫השקית צמוד כמו אוצר יקר)‪.‬‬
‫מדוע סקרנות? ראשית זהו תיאור חיים על תקופה שהיא ערבוב של היסטוריה ושל אותו יסוד‪,‬‬
‫אותה אדמה שייצרה אותי (את הדור שלי) כמו שהוא‪ .‬ושנית‪ ,‬מדובר במשפחה שלי‪ ,‬מסופר על‬
‫אנשים שאני מכירה‪ .‬זה מרתק לגלות פתאום שסבא וסבתא הם לא רק סבא וסבתא שלי אלא גם‬
‫בני אדם שחיים – קשה‪ ,‬יפה‪ ,‬מתלבטים ומנסים‪ .‬זה הפעיל את דמיוני‪ .‬הרגשתי שיש לי‬
‫ההזדמנות להבין את הבית של אימא‪ ,‬באיזה סביבה היא גדלה…‬
‫אתה כותב שאולי אין לך בכלל זכות לכתוב זיכרונות או לשאוף לפרסומם כיוון שאינך ממנהיגי‬
‫הדור‪ .‬ובכן‪ ,‬אתה באמת לא 'ממנהיגי הדור' אבל אני חושבת שהזכות נעוצה בכך שבתקופות‬
‫השונות לאורך חייך עשית מעשים שנוצרו מעצם חוסר השקט‪ ,‬מעשים שהתגובה עליהם לא תמיד‬
‫הייתה אוהדת‪ ,‬ולרוב לא מבינה‪ .‬ולכן זוהי הזכות שלך להסביר את עצמך‪ .‬אני מנסה להבין‪ .‬נראה‬
‫לי שקשה לאדם לחיות עם עצמו כאשר הוא לא מקבל את העולם‪ .‬הוא מנסה לשנות‪ ,‬אבל‬
‫ניסיונותיו נכשלים‪ .‬ולכן כתיבה זו היא הדרך שעוזרת להסביר את עצמך בתקווה שאולי בעתיד‬
‫יהיה מי שיקבל את דרכך‪ ,‬יבין אותך‪.‬‬
‫אני מוצאת בעקביות שלך‪ ,‬עם כל הכישלונות שנחלת‪ ,‬כוח רב‪ .‬אפשר לומר שאתה לא בנית את‬
‫עצמך כפסל ומסכה של אדם שיוכל להשתלב בסביבתו ובמשפחתו (מה שהיה עושה את החיים‬
‫קלים יותר לכמה אנשים ואולי גם לך) אלא נשארת נאמן לכוון שלך"‪.‬‬

‫‪2‬‬
‫את המכתב הזה כתבתי לסבא בגיל עשרים ואחת‪ .‬שנים אחר‪-‬כך‪ ,‬כשסבא נפטר בשיבה מבורכת‪,‬‬
‫ביקשתי לרשת את הזיכרונות והמכתבים כדי לקרוא בהם שוב ולהוציא אותם לאור המשפחה‪.‬‬
‫סבא אסף מידע‪ ,‬מכתבים וחומר מקרובי משפחה‪ ,‬וכתב במשך מעל שלושים שנה את זיכרונותיו‪.‬‬
‫בין הזיכרונות התחבאו פתקיהערותגם לי לקח שנים רבות להכיר את החומר‪ ,‬לקרוא ולערוך‬
‫אותו‪ .‬במשך התקופה הרגשתי שאני נפגשת עם אנשים שלא הכרתי ומכירה אנשים מוכרים באופן‬
‫נוסף‪ .‬וככל שהכרתי יותר‪ ,‬הבנתי שאני יודעת פחות‪ .‬תהיות רבות על התקופה‪ ,‬על האנשים‪ ,‬על‬
‫המניעים שלהם לעשות שינויים כל‪-‬כך גדולים‪ ,‬צפו ועלו‪ .‬הרגשתי כאילו בין הסיפורים יש חללים‬
‫חשוכים שמבקשים אותי להאיר גם אותם‪.‬‬

‫בשנים האחרונות אני כותבת פרוזה שמקורה נמצא בזיכרונות של סבא יצחק ז"ל ובסיפורים של‬
‫סבתא עליזה ז"ל‪ .‬הסיפורים האלו אינם צמודים למציאות אך מושפעים ממנה‪ .‬הדמויות נוצרו‬
‫בהשראת הסבים שלי ובני משפחתם‪ .‬הדמויות והאירועים הם פרי דמיוני וגם הדרך שלי להבין‬
‫קצת יותר את התקופה רבת המהפכות שבה חיו סבי‪ .‬הסיפורים האלו הם הוכחה חיה ובועטת‬
‫להשפעה הרבה שהושפעתי ממקורותיי המשפחתיים‪ .‬זוהי דרכי לומר לסבא‪ :‬כתיבת הזיכרונות‬
‫שלך מהווה אוצר בלום של קשר אל העבר וגם מקור יצירתי בהווה ולעתיד‪.‬‬

‫החלטתי להוסיף בחלק השני של הספר את הסיפורים שכתבתי עד כה‪.‬‬

‫הדמויות‪ ,‬השמות‪ ,‬המקומות והאירועים נושקים למה שמסופר בזיכרונות אך גם משוטטים‬
‫במחוזות נוספים‪ ,‬מחוזות דמיוני‪.‬‬
‫ספרי פרוזה נוהגים להזהיר את קוראיהם‪" :‬כל קשר בין הדמויות והאירועים למציאות מקרי‬
‫בהחלט"‪ .‬בסיפורים שלי יש לשנות את ההזהרה‪" :‬כל קשר בין הדמויות והאירועים למציאות‬
‫אינו מקרי אך גם אינו עקבי בהחלט"‪.‬‬

‫‪3‬‬
 ‫שער ראשון – תולדות חיי‬

‫כשהגעתי לגיל חמישים וחמש‪ ,‬הרגשתי לראשונה צורך להתבונן אל חיי לאחור‬
‫ולסכם‪.‬‬
‫במיוחד חשבתי לתעד את השנים הרחוקות‪ ,‬משנת ‪ 1910‬ועד לשנת ‪ , 1950‬כאשר‬
‫עולמות ישנים נשברו והסתיימו‪ ,‬עולמות חדשים נבנו ועם ישראל זכה לתקומה‬
‫בארצו‪ .‬הרגשתי צורך למסור את תולדות המשפחה בעבר‪ ,‬לתאר את הדרך‬
‫שעשיתי מהגלות ארצה ואיך חזרתי ליהדות‪.‬‬

‫אבל במשך השנים‪ ,‬ככל שהתמשכה הכתיבה‪ ,‬אחזו בי פקפוקים ולעיתים לא‬
‫נגעתי ביומן זמן רב‪ .‬כמעט רציתי לחדול ממנו‪ .‬בשנות השבעים אפילו עזבתי את‬
‫הכתיבה‪ .‬לא הרגשתי פנוי ולא מצאתי בתוכי את השקט‪ ,‬הריכוז והסביבה‬
‫המתאימה להתמסר לה‪ .‬שאלתי את עצמי ‪ -‬מי אני ואפסי‪ ,‬איזו זכות ונימוק יש לי‬
‫לספר את זיכרונותיי‪ .‬האם בכלל יבינו אותי אי פעם‪ ,‬את כל נפתולי חיי וכל‬
‫כישלונותיי‪.‬‬

‫בשנותי האחרונות הקדשתי את רוב זמני לפרנסה‪ ,‬לעבודות הבית‪ ,‬הגינה והקניות‪.‬‬
‫המחייה התייקרה וחשתי מחויב כלפי האחרים‪ .‬אורח החיים הדתי שהתחלתי‬
‫לקיים‪ ,‬חייב אותי להשכמה מוקדמת‪ ,‬להליכה לבית כנסת מדי בוקר וערב‪ .‬למדתי‬
‫פרשות השבוע עם רש"י‪ ,‬הפטרות ופרקים בתנ"ך במסגרת קול‪-‬ישראל‪ .‬הדת‬
‫תפסה זמן ומחשבה‪ .‬הרגשתי שאני מעדיף ללמוד תורה מלעסוק בעצמי‪.‬‬

‫בתפילת שחרית כתוב‪-:‬‬

‫"מה אנו‪ ,‬מה חיינו‪ ,‬מה חסדנו‪ ,‬מה צדקתנו‪ ,‬מה נאמר לפניך ה' אלוהינו ואלוהי‬
‫אבותינו‪...‬‬
‫הלוא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו‪ ,‬וחכמים כבלי מדע ונבונים‬
‫כבלי שכל‪ ,‬כי רוב מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך‪" ...‬‬
‫אם כך הדבר ביחס לגדולים‪ ,‬מה אומר אני – שלא הגעתי להישגים חיצוניים‬
‫ניכרים בחיי ולרוב לא זכיתי להערכה‪ .‬אני לא מדינאי‪ ,‬לא מפקד צבא והיכן ומה‬
‫חלקי בהיסטוריה‪?..‬‬

‫איני חושב שחיי היו לבטלה ולשווא‪ .‬מבעד לעיני‪ ,‬הם היו בלתי‬ ‫ובכל זאת –‬
‫רגילים‪ ,‬שפעו רשמים‪ ,‬חוויות וניסיונות‪.‬‬

‫‪4‬‬
‫איני יודע אם מותר לי להתגאות במעשי וגם איני בטוח אם אני צריך למסור הכל‪.‬‬
‫אבל התחייבתי לעצמי להקדיש כל יום שעה אחת למלאכת הרשימות‪ .‬אני משתדל‬
‫לעבור על רוב הדפים שנאספו תחת ידי ויודע שלחלק מהקטעים לא אספיק‬
‫להגיע והם יישארו בלתי שלמים ובלתי מסודרים‪ .‬אני בוחן תחילה את הכתוב‬
‫באופן שטחי‪ ,‬ממיין מה חשוב ומה פסול ומסלק את החומר שאין בו ערך‪ .‬אם הזמן‬
‫יאפשר אשלים את העבודה לעומקה מאוחר יותר‪.‬‬
‫מיד גובר עלי הרצון‬ ‫גם אם לעיתים גואה בי הדחף לשרוף ולהשמיד הכל‪,‬‬
‫שמשהו מכל הניירות הרבים שהיו חיי‪ ,‬יישאר אחרי מותי ‪ ..‬ולו רק בגלל הצורך‬
‫להסביר ולהצדיק דברים שעשיתי ולהדגיש את המשמעות שהייתה לחיי‪.‬‬
‫אני ער להבדלים בין הדורות‪ .‬יודע שלא תמיד הדור הבא מעוניין בהשקפות הדור‬
‫שלפניו‪.‬‬
‫ובכל זאת אני מקווה‪ ,‬שכשהצעירים יגיעו לזקנה‪ ,‬תתקיים הבנה עמוקה יותר ‪-‬‬
‫ושבו בנים לאבות‪...‬‬
‫אל העתיד הזה אני מניח שורות אלה‪.‬‬
‫מכיוון שאינני הטיפוס שמשחק עם תינוקות של בית רבן‪ ,‬זאת הינה דרכי למסור‬
‫מניסיוני לילדי ונכדי‪ ,‬למסור ולבטא את מלוא אהבתי‪.‬‬

‫‪5‬‬
 ‫מקור המשפחה‬

‫על מקור משפחות אבי ואמי איני יודע הרבה‪ .‬רק את שמות סבי וסבתי ורמזים‬
‫מאין הגיעו המשפחות לגרמניה‪ .‬אחד הספרים שנשארו על המדף בספריית‬
‫בהוצאת ברוקאוז שנת‬ ‫המשפחה בעיר אסן‪ ,‬הוא הספר‪ungrn n zicbenburgen :‬‬
‫‪ .1853‬ספר מעוטר בליטוגרפיות שהיה וודאי שייך לסבי‪ ,‬מזכרת מארץ מולדתו‬
‫ורמז כי מקור המשפחה בהונגריה שבמזרח‪.‬‬
‫משפחת אימא הייתה כנראה ממוצא הולנדי ספרדי‪ .‬הם התיישבו במערב גרמניה‬
‫בחבל רוהר מחוז וסטפלן‪.‬‬

‫שתי המשפחות השתייכו למעמד הבינוני‪ ,‬היו בעלות השקפות ליברליות‪ ,‬שמרו רק‬
‫על מעט מצוות ובמידה רבה היו מתבוללות‪ .‬בני המשפחה לקחו חלק בחיים‬
‫האזרחיים‪ ,‬בחיי המסחר והתעשייה ‪.‬‬
‫לסבא היה מפעל קטן לזיקוק שומן בעיר אסן‪ .‬המפעל שכן בתוך אזור התעשייה‬
‫של בית החרושת 'קרופ' המפורסם‪ ,‬ליצור תותחים וכלי נשק‪ .‬סבא היה מגיע‬
‫לשטח המפעל בעיניים קשורות כדי שלא יראה את סודות המקום‪.‬‬

‫חלק מבני משפחתי נודעו בתקופתם ‪-‬‬

‫‪6‬‬
‫גוסטב לוי אחי סבי‪ ,‬היה יד ימינו של פרדיננד לסל‪ ,‬ומילא תפקיד מרכזי ביסוד‬
‫אגודת הפועלים הראשונה בשנת ‪ .1864‬שמו מופיע בין עשרת החתומים על‬
‫הוראות המעבר ליסוד האגודה‪.‬‬
‫הצייר ההולנדי קורט לוי‪ ,‬בנו של אחי אבי‪ ,‬צייר בסגנון אקספרסיוניסטי‪ .‬בתקופת‬
‫מלחמת העולם השניה היה במחנה ריכוז בדרום צרפת‪ .‬אחר כך חזר להולנד‬
‫ונפטר שם‪.‬‬
‫ארנסט פרנקשטיין‪ ,‬עורך דין מוכשר ממשפחת אימי‪ ,‬שהתמחה במשפט בינלאומי‬
‫ופרסם ספר ‪' -‬צדק לעמי' (‪. )justice for my people‬‬
‫מלכיור‪ ,‬מנהל קרונות השינה של הרכבת הגרמנית‪.‬‬

‫שתי המשפחות‪ ,‬משפחות אבי ואימי‪ ,‬היו מרובות ילדים וגידלו כל אחת שמונה‬
‫ילדים‪.‬‬
‫הסבא באסן מת מוקדם והשאיר את פרנסת המשפחות לסבתא שניהלה את‬
‫המפעל וחינכה לבדה את ילדיה‪ .‬מכולם ‪ -‬אבי יוסף היה היחיד שלמד‬
‫באוניברסיטה‪ .‬סבתי שפעה חכמת חיים והומור ובעצם הייתה היחידה שהכרתי‬
‫מכל סבי‪.‬‬
‫סבתי מצד אימי מתה צעירה‪ .‬בעלה ניהל חנות מנופקטורה‪ ,‬כנראה למסחר‬
‫בבדים והיה מעורב עם הגויים‪ ,‬שיחק עמם קלפים וגם נהג לצאת לרכב על סוסים‬
‫בחברתם‪.‬‬

‫ילדותי בברלין‬

‫שנות ילדותי בברלין עברו עלי בדירות שונות‪.‬‬

‫בתחילה ברחוב אורניאנבורג שבמזרח העיר‪ .‬באותה תקופה‪ ,‬רוב היהודים שאפו לעבור לצד המערבי של‬
‫ברלין‪ ,‬שם התרכזו היהודים 'המתקדמים' בעלי המעמד והעשירים‪ .‬ואמנם בשנת ‪ 1903‬עברנו לדירה‬
‫ברחוב אנסבכר‪ ,‬אזור בו גרו יהודים משכילים ומתבוללים‪ .‬שם התקבלתי לבית‪-‬הספר‪.‬‬

‫זיכרונותי משם‪:‬‬
‫אימא מארגנת מסיבת יום‪-‬הולדת לילדים ומגישה גרגרי קפה משוקולד עם ליקר‬
‫מתוק בפנים ואנחנו יושבים על כסאות קטנים מסביב לשולחן כמו גדולים‪.‬‬

‫‪7‬‬
‫אני ואחי הולכים עם המטפלת שלנו לקרויצברג‪ ,‬גבעת הצלב‪ ,‬גבעה קטנה וכמעט‬
‫יחידה בעיר‪ ,‬שהברלינאים נהגו להתפאר בה‪ .‬ישבנו על ספסל ולידנו ישבה ילדה‬
‫והתעסקה עם ארגז ניירות צבעוניים אותם חתכה לחתיכות קטנטנות‪ .‬הצבעים היו‬
‫יפיפיים‪ .‬פתאום היא קמה והגישה את הארגז עם הפיסות הצבעוניות מתנה לילדה‬
‫אחרת שנראתה ענייה‪ .‬מעשה אלטרואיסטי זה עשה עלי רושם רב‪.‬‬
‫לקחו אותנו להסתפר או שאולי הספר בא אלינו הביתה‪ .‬הוא פצע את אחי ארנסט‬
‫באוזנו ודם רב נזל‪ .‬מאד ריחמתי עליו והצטערתי על הדם שנשפך‪ ,‬למרות‬
‫שהפצע לא היה מסוכן‪.‬‬
‫לפעמים בא לשחק אתנו בן דודנו גיאורג שהיה מבוגר מאתנו‪ .‬טענו נגדו שהוא‬
‫הומוסקסואל והאשימו אותו במעשים מגונים בילדים‪ .‬בבגרותו הוא היה מורה‬
‫לספורט‪.‬‬
‫הייתי יותר עצמאי מאחי הבוגר ולכן לעיתים קרובות ארנסט היה נעזר בי‬
‫במשחקיו‪ .‬פעם הוא דרש ממני איזה צעצוע ואני בכיתי‪.‬‬
‫כשאימא שאלה אותי ‪" -‬למה אתה בוכה‪ ,"?..‬עניתי ‪" -‬הוא רוצה את הצעצוע ואני‬
‫אופיי זה ליווה אותי כל‬ ‫לא רוצה לתת לו‪ ,‬אבל אני לא יכול להגיד לו לא!"‪.‬‬
‫החיים‪ .‬קשה לי לסרב אם מבקשים ממני יפה‪.‬‬
‫רק אם מרגיזים אותי‪ ,‬אני מצליח להתעקש ולסרב‪ .‬רק בשלב מאוחר של חיי‬
‫למדתי להיות קשה‪ ,‬גם כשלבי סרב‪.‬‬

‫אני זוכר את הדירה ברחוב אורניאבורג ובה מסדרון צר וארוך בין המטבח וחדר‬
‫האוכל‪ ,‬אולי עשרה מטרים של תעלה חשוכה‪ .‬הייתי רץ במסדרון בפחד גדול עד‬
‫שהייתי מגיע למטבח המואר‪ .‬פעם אחת התעוררתי מחלום בלהות‪ ,‬וביקשתי‬
‫להתיישב על הסיר‪ .‬היה לי רושם כאילו אני נופל לתהום אין סופית‪ ,‬ועבר זמן רב‬
‫עד שיצאתי מהדיכאון של החלום‪.‬‬
‫אימא השתדלה תמיד לחנך אותנו במילים מסבירות ועל‪-‬ידי מופת התנהגותה‪.‬‬
‫לפני השינה נהגה להתפלל אתנו‪ ,‬מעין תפילת ילדים שחיברה ‪ ,‬שנשמעה בערך‬
‫כך ‪-‬‬
‫אלוהי הטוב‬
‫עשה עמי חסד‬
‫שאבוא השמיימה‪.‬‬
‫אם עשיתי היום עוולה‬
‫אל תסתכל על זה‪.‬‬
‫נא עשני ילד טוב‬

‫‪8‬‬
 ‫עלי אדמות‪.‬‬

‫אבא היה אדם טוב‪ ,‬אך לרוב מיעט להתעניין בנו‪ .‬זכור לי מקרה שבו קיבלנו מכות‬
‫במקל עשוי קנה בגלל איזה 'פשע' שבצענו‪.‬‬
‫למרות היותו רופא‪ ,‬הוא לא היה אדם מעשי ביותר‪ .‬הייתה לו נפש מוזיקלית והוא‬
‫אף חיבר שירים אחדים‪ .‬הוא אהב להקדיש זמן למטרות חברתיות שלא על מנת‬
‫לקבל פרס והיה בין היוזמים והמייסדים של 'האגודה המרכזית של אזרחי גרמניה‬
‫בני דת משה' שמטרתה להגן על זכויות היהודים ולהילחם באנטישמיות שהייתה‬
‫מורגשת גם בימים ההם‪ ,‬שנות העשרים של המאה‪.‬‬
‫הוא גם היה פעיל בייסוד ארגון הרופאים בגרמניה‪ ,‬ערך את העיתון הרפואי‬
‫'מידיקו' שהתבסס על מודעות ושירת את הרופאים‪ ,‬וכתב בו את החלק המקצועי‪-‬‬
‫מדיציני‪.‬‬

‫מהחגים אני זוכר במיוחד את חג ניקולאס הקדוש שהתקיים שבועיים לפני חג‬
‫המולד והיה חג ילדים‪ .‬הילדים הטובים קיבלו מתנות‪ ,‬הילדים הרעים קיבלו מקל‪.‬‬
‫בדמיוני ראיתי איש זקן‪ ,‬בעל זקן ארוך שהולך מבית לבית עם שק מתנות על‬
‫שכמו‪ .‬בערב שמנו את הנעליים לפני החדר שלנו ובבוקר מצאנו אותן מלאות‬
‫בסוכריות‪ ,‬תפוחי אדמה של מרציפן‪ ,‬אגסים ושוקולדות‪.‬‬

‫כאשר עברנו לברלין המערבית לרחוב אנסבכר החדש‪ ,‬התוודענו לבית המסחר‬
‫שהכיל בתוכו מכל טוב‪ .‬בקרבת מקום עמדה כנסיית הקיסר‬ ‫הגדול ‪K.D.W‬‬
‫ולהאזין לשירה הדתית‬ ‫וילהלם והקורפיטסטן‪-‬דם שהיהודים נהגו לפקוד אותה‬
‫היפה שהושרה בה‪.‬‬
‫זה היה האזור של הקהילה היהודית העשירה והדקדנטית‪ ,‬שעסקה בתרבות‬
‫ובאומנות והייתה מתבוללת ברובה‪ .‬חלק זה של ברלין נקרא בפי היהודים בלעג‬
‫"ברלין ויי (אוי ואבוי)‪ ,‬היכן שהנקודה כואבת ביותר"‪Berlin w. wo es wehsten fst .‬‬

‫השיר הסטירי הבא‪ ,‬תיאר את ההווי בקרב היהודים ‪-‬‬

‫"שלוש בנות לגברת הנכבדה נובל‬
‫היא מלובשת בפרווה של צובל‬
‫אך למעלה יושבת הנסיכה של ריד‬
‫ולמטה הכל רק מיידן"‪( .‬מיידן=יודונים)‪.‬‬

‫‪9‬‬
‫דודי יוסף‪ ,‬אחיה הבכור של אימא‪ ,‬התגורר במזרח העיר וכשהיינו נוסעים לבקר‬
‫אותו‪ ,‬היינו לוקחים את הרכבת החשמלית‪ .‬זאת הייתה עבורי חוויה‪ ,‬במיוחד‬
‫כשהרכבת הייתה יורדת באיטיות מלמעלה למטה אל תוך בטן האדמה ומעוררת‬
‫בתוכי הרגשה מיוחדת במינה של מסתורין‪.‬‬
‫דוד יוסף היה אדם מוכשר‪ ,‬למד כימיה אצל פרופסור הופמן ושימש כסגנו‪ .‬עמדה‬
‫לפניו קריירה מלאת סיכוי‪ .‬באחד מביקוריו בווינה‪ ,‬ראה באחת המסעדות מלצרית‬
‫בוכה‪ .‬הוא ריחם עליה‪ ,‬התאהב בה ונשא אותה לאישה‪ .‬היא הייתה בת למשפחה‬
‫קתולית וענייה‪ .‬הנישואין חייבו אותו להפסיק את הקריירה האקדמית ולחפש‬
‫פרנסה‪ ,‬והוא התחיל לנהל את בית החרושת לספירט במזרח ברלין‪.‬‬

‫ביקורי בבית החרושת היו מעניינים ומושכים‪ .‬ריח האלכוהול החמוץ‪-‬מתוק שעמד‬
‫באוויר‪ ,‬החביות הגדולות שעמדו בחצר‪ ,‬ואולי גם הידיעה על השריפה שפרצה‬
‫בעבר בבית החרושת והייתה הגדולה ביותר בברלין‪ ,‬הוסיפה מתח ויראה למקום‪.‬‬
‫צנצנות‪ ,‬תנורים‪ ,‬ומכשירים שונים ומשונים‪,‬‬ ‫בבניין הייתה מעבדה גדולה של‬
‫שבנוסף להשפעת הדוד‪ ,‬גרמה לכך‪ ,‬שבחרתי בכימיה כמקצוע שלי בעתיד‪.‬‬

‫בגן ילדים לא ביקרתי‪ .‬נדמה לי שלא היה דבר כזה בתקופה ההיא‪ .‬כשהגעתי לגיל‬
‫בית ספר‪ ,‬התקבלתי לגימנסיום ויטנברג הסמוך לככר ויטנברג‪ ,‬מרחק חמש דקות‬
‫מהבית‪ .‬שמו של המנהל היה פריצ'גודה‪ .‬ומכיוון שזה היה שם פולני מסובך‪ ,‬הוא‬
‫נהג ללמד את שמו כך ‪ :‬תתעטשו ואחר כך תוסיפו 'גודה' וכך תדעו את שמי‪.‬‬
‫גישה חביבה זו עזרה לי מאד‪ .‬הייתי ילד מתוח וסבלתי מגמגום‪ .‬יש לי יסוד להניח‬
‫לרגשי אשמה שהציקו לי בגלל הקשר עם בן‪-‬דודי גיאורג‪.‬‬ ‫שזה היה קשור‬
‫סבלתי במיוחד‪ ,‬כשהתבקשתי להקריא ולדקלם מילים מסוימות‪ .‬בדיבור חופשי‬
‫יכולתי לעזור לעצמי ולבחור מילים שלא כללו אותיות שהתקשיתי לבטאן‪ .‬בעיה‬
‫זו מיררה את כל תקופת שהותי בבית‪-‬הספר‪.‬‬

‫הרחוב בו גרתי נשלט על ידי שני בני בליעל‪ ,‬יוליה והחבר שלה‪ ,‬שהטילו מרות‬
‫על ילדי האזור‪ .‬פעם רצתי נפחד דרך מבוך של סמטאות עד שהגעתי לביתי‬
‫בהתרגשות גדולה‪ .‬איני יודע אם היה נדמה לי או שבאמת רדפו אחרי‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1908‬כשהייתי בן אחת עשרה‪ ,‬חל מפנה בחיי‪ .‬משפחתי עברה מברלין‬
‫לעיר פרייבורג שבחבל באדן‪.‬‬

‫‪10‬‬
‫אבי מצא בית באזור הכפרי גינטרסטל‪ ,‬ומחיי הכרך עברנו אל חיי הכפר‪ .‬אזור זה‬
‫היה חלומו של אבי עוד מהתקופה שהיה סטודנט באוניברסיטה של פרייבורג‪ .‬הוא‬
‫התלהב מהעיר והתגעגע לשוב אליה‪ .‬הוא נהג להגיד ‪ -‬אם פעם תהיה לנו‬
‫אפשרות זו נקרתה‬ ‫אפשרות לעבור למקום אחר‪ ,‬אני רוצה לחיות בפרייבורג‪.‬‬
‫לפנינו‪ ,‬כשאימי ירשה סכום כסף מאחיה פיליפ‪ ,‬בנקאי אנגלי‪ .‬הירושה שיחררה‬
‫את משפחתנו מדאגות פרנסה‪.‬‬
‫השינוי היה גדול כיוון שהסביבה הברלינאית הייתה מאוסה על אימי‪ .‬אורח החיים‬
‫בקרב קרובים ומכרים מתבוללים היה רקוב בעיניה‪ .‬נשים שעסקו בלבוש‪ ,‬קישוט‬
‫ומשחקי קלפים‪ .‬נשים שמסרו את ילדיהן לעוזרות נוצריות‪ .‬ביקורים הדדיים חסרי‬
‫תוכן ומלאי רכילות מזימות ואינטריגות קטנטנות‪.‬‬
‫היא לא יכלה להסתגל לחיי החברה וניסתה למלא את חייה בתכנים ספרותיים‬
‫סוציאליים‪ .‬כתביו של איבסן‪ ,‬שחשף את השקר החברתי‪ ,‬ספריו של אלאן קי‬
‫שכתב את המאה של הילד‪ ,‬ותורותיהם של לייב טולסטוי ופרידריך פירסטר‪ ,‬כולם‬
‫השפיעו עליה השפעה רבה‪.‬‬
‫גם אנשים השאירו עליה רושם‪ .‬היא העריצה את דודה אנה‪ ,‬אשתו הנוצריה של‬
‫אחיה הבכור יוסף‪ ,‬ששמרה על מידותיה הצנועות‪ ,‬על חריצות ופשטות והמשיכה‬
‫לעבוד עבודות גופניות גם כאשר הפכה ממלצרית פשוטה לאשת בעל בית‪-‬‬
‫חרושת‪.‬‬
‫אימא המשיכה למלא את עבודות הבית‪ ,‬התייחסה באנושיות רבה לעוזרות וגידלה‬
‫אותנו בלי לסמוך על מחנכות שכירות‪.‬‬

‫‪11‬‬
 ‫פרייבורג‬

‫אל תחנת הרכבת של פרייבורג הגענו בלילה ולקחנו 'פיאקר'‪ -‬כרכרה אל מלון‪-‬‬
‫תחנת מעבר בחצי השנה הראשונה להיותנו‬ ‫פנסיון קיבורג ששימש לנו‬
‫בפרייבורג‪.‬‬
‫חבוי בתוך יערות‬ ‫המקום היה בלתי נשכח ‪ .‬מלון עם חצר משק חקלאית‪,‬‬
‫שהשתפלו מההרים‪ .‬הנוף היה נפלא‪ .‬עמק רחב וסביבו הרים מכוסי עצים‪ .‬מצד‬
‫‪ , schauhnslauj‬ומצד שני הכפר‬ ‫אחד ההר הגבוה ששמו ‪' -‬משקיף ארצה'‬
‫גינטרסטל עם בתי האיכרים הפזורים והכנסייה במרכזו‪.‬‬
‫לצד המלון השתרעו שדות ירוקים‪ ,‬מגרש טניס‪ ,‬גן ירק וגינת פרחים‪ .‬בחצר הייתה‬
‫ארווה לסוס‪ ,‬רפת לפרות ותרנגולות שהסתובבו‪ .‬סביב החצר היו בתי מלאכה‬
‫קטנים ואפילו תחנת כוח חשמלית שהייתה מונעת בעזרת תחנת מים או בעת‬
‫הצורך בבנזין‪ .‬מתחת היה מרתף ובו אגרו קרח בחורף למשך כל השנה‪ .‬זה היה‬
‫משק פטריאכלי עם התחלות של טכנולוגיה מודרנית והמקום שפע חיים‪.‬‬

‫אנשי דרום גרמניה של חבל באדן היו שונים מהפרוסים הצפוניים היבשים‪ .‬הם היו‬
‫חמי‪-‬לב‪ ,‬עליזים וטובים‪ .‬לא הייתה מורגשת שם שום נימה של אנטישמיות‪ .‬כל זה‬
‫השאיר בלי שום ספק רושם תמידי בחיינו‪.‬‬
‫בעל המלון‪ ,‬מר טרשר‪ ,‬תייר בנעוריו בעולם הגדול וביבשת אפריקה‪ ,‬והיה טיפוס‬
‫קוסמופוליטי רחב דעת‪ ,‬דבר שחסר לאנשי באדן שלא עזבו מעולם את סביבתם‬
‫והיו צרי אופקים‪ .‬הוא היה שקול ורציני‪ ,‬חביב ואדיב מאד‪ .‬אשתו הייתה מלאת‬
‫חיים‪ ,‬עליזה ואוהבת ילדים‪ .‬היו להם ארבע בנות ובן‪.‬‬
‫הבכורה פרידה‪ ,‬הייתה חברה של ארנסט ובת גילו‪ .‬השנייה‪ ,‬ליזל הייתה בת גילי‬
‫וחברתי‪.‬‬

‫‪12‬‬
‫שיחקנו‪ ,‬טיילנו ביערות‪ ,‬אספנו פטריות וגרגרי יער ונסענו באופניים‪ .‬פעם מצאנו‬
‫ציפור מתה והחלטנו לקבור אותה בכבוד ביער‪ .‬שמנו צלב על קברה‪ ,‬שרנו שירים‬
‫וערכנו תפילה‪ .‬בכינו על הנפש המסכנה‪.‬‬

‫במלון התארחו אורחים מכל העולם‪ .‬אני זוכר שהגיעה נסיכה עשירה‪ ,‬בעלת קרון‬
‫שינה‪ ,‬שאתו נסעה ממקום למקום כמו צוענייה‪ .‬בחברתה הייתה סינית קטנה‬
‫שסקרנה אותנו אבל לא יכולנו לדבר עמה‪ .‬תלבושתה האקזוטית‪ ,‬פניה הסיניות‬
‫וארצה הרחוקה ‪ -‬היו דברים קסומים‪.‬‬

‫בימים טובים ובשבתות‪ ,‬היה המקום אתר טיולים ידוע‪ ,‬שהמונים נהרו אליו ונעשו‬
‫הכנות גדולות לקבלת האורחים‪ .‬בנות הכפר היו מגויסות לתפקיד מלצריות תחת‬
‫כיפת השמים‪ ,‬ואם השמים לא נטו חסד והמטירו גשם‪ ,‬ההכנות שנעשו היו לשווא‬
‫והעוגות היו יורדות לטמיון‪.‬‬

‫גם אחרי שעזבנו את המלון‪ ,‬נמשכה הידידות והמשכנו לבקר בקיבורג‪ ,‬רכובים על‬
‫והתחתנה עם בעל בית‪-‬מלון‬ ‫אופניים‪ .‬פרידה הייתה העליזה משתי האחיות‬
‫ב'טיטיס זא'‪ .‬נישואיה לא היו מאושרים‪ ,‬בעלה נפטר אחרי שנים ספורות ולא היו‬
‫לה ילדים‪ .‬ליזל הייתה רצינית ובעלת נימה של רגש רליגיוזי‪ .‬היא אהבה אותי‬
‫ובודאי הייתה מסכימה להתחתן אתי‪ .‬היא הצטרפה למנזר ועדיין משמשת כאחות‬
‫באחד המנזרים בגרמניה ומתכתבת איתי פעם פעמיים בשנה‪.‬‬

‫הורי רכשו בית יפה‪ ,‬בן שתים וחצי קומות‪ ,‬במרחק עשר דקות הליכה מקיבורג‪.‬‬
‫מסביב לבית היתה גינה של חצי דונם ומולו ניצבה וילה מפוארת של בעל בית‬
‫חרושת למשי‪ .‬מצדנו האחד‪ ,‬עמד בית איכרים ומצדנו השני‪ ,‬שורת וילות דומות‬
‫לשלנו‪ .‬כך היו מעורבבים בתי האיכרים והווילות וזה נתן למקום אופי של‬
‫אריסטוקרטיה עם עממיות‪.‬‬
‫בגן היו צמחי נוי ועצי פרי‪ ,‬לול ומחסן‪ .‬בימי מצוקה‪ ,‬כמו זמן מלחמת העולם‬
‫הראשונה‪ ,‬אימי עיבדה את האדמה והפיקה ממנה תועלת‪ .‬בנוסף לעופות היא‬
‫גידלה חזירים שהזינה בפסולת ביתית‪ .‬יום השחיטה היה יום חג ‪ .‬היו נקניקי‪-‬כבד‪,‬‬
‫נקניקי‪-‬דם‪ ,‬נקניקים לבישול וגם השכנים והעניים לא נשכחו וקיבלו את חלקם‪.‬‬
‫מאכלי אלים ממש‪ .‬הקדוש ברוך הוא יסלח על חטאי נעורי‪ ,‬אבל זאת האמת‬
‫ההיסטורית‪.‬‬

‫‪13‬‬
‫ועוד ווידוי‪ ,‬אחי ואני לא אהבנו להשתתף בעבודת הגינה‪ .‬אבא תחזק את הגינה‬
‫בעזרת פועל ואנו האדונים‪-‬הבנים היינו מוכנים לעזור רק כשרוחנו הייתה טובה‬
‫במיוחד‪ .‬אבא לפעמים כעס‪ ,‬אבל אימי ידעה לפייס אותו באמירות כמו ‪ -‬הילדים‬
‫צריכים ללמוד‪ ,‬יש בחינות להתכונן וכד'‪.‬‬

‫בקומה הראשונה היה חדר‪-‬העבודה של אבא‪ ,‬סלון עם פסנתר‪-‬הכנף‪ ,‬חדר האוכל‬

‫עם הבלקון‪ ,‬ההול שממנו עלו מדרגות עץ לולייניות לקומה השנייה והמטבח‪.‬‬
‫בקומה השנייה היו חדרי השינה‪ .‬חדר להורי‪ ,‬חדר לארנסט‪ ,‬חדר נפרד לי ‪ ,‬חדר‬
‫משפחה‪ ,‬חדר אמבטיה גדול ונוחיות‪.‬‬
‫הקומה השלישית היתה קטנה מעט ובה חדר העוזרת‪ ,‬חדר האורחים‪ ,‬אמבטיה‬
‫ונוחיות ששימשו לי גם חדר חושך לפיתוח הצילומים‪ ,‬ועלייה גדולה בה ניתן ליבש‬
‫במרתף עמד תנור גדול‬ ‫כביסה בימי גשם‪ ,‬ופעם נערכה בה הצגת תלמידים‪.‬‬
‫להסקה מרכזית שפעל על סולר או פחמים‪ ,‬והיה חדר כביסה וגיהוץ‪.‬‬

‫הבית המרווח היה פתוח תמיד לאורחים‪ .‬בחדר האוכל הייתה תלויה מודעה‬
‫מגישים את הארוחה‬ ‫אחרי שעה עשר‪,‬‬ ‫הומוריסטית‪ ,‬מעין תקנון לאורחים ‪-‬‬
‫השנייה כראשונה וכדומה‪.‬‬
‫בזמן האינפלציה‪ ,‬אימא השכירה חדרים למעלה‪ ,‬עם פנסיון מלא‪ ,‬על מנת‬
‫אחד הדיירים היה ידיד אישי של הסופר מקסים‬ ‫להשלים את צורכי הפרנסה‪.‬‬
‫גורקי‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1909‬התקבלתי לכתה 'קוורטה'‪ ,‬הכתה השלישית של הגימנסיה‪ .‬הגימנסיה‬

‫הייתה הומנית‪ .‬למדו שם שפות עתיקות ‪ -‬יוונית ולטינית‪ ,‬וצרפתית ואנגלית‬
‫כמקצועות בחירה‪ .‬אני הצטערתי שלא ביקרתי בגימנסיה הריאלית‪ ,‬בה למדו את‬
‫מקצועות הטבע ושפות חדשות‪ .‬כדי ללמוד רפואה היה צריך לדעת לטינית וכיוון‬
‫שהורי לא ידעו איזה מקצוע אבחר‪ ,‬הם העדיפו לתת לי את מירב האפשרויות‪.‬‬

‫בפעם הראשונה נכנסתי לכתה בשעות אחר‪-‬הצהרים‪ .‬שנת הלימודים כבר‬

‫התחילה ולכן היו לי חששות רבים‪ .‬הייתי חדש‪ ,‬יהודי‪ ,‬באתי מצפון גרמניה וכידוע‬
‫התקיימה שנאה בין האזורים הצפוניים לדרומיים בגרמניה‪ .‬אימי רצתה לחזק את‬
‫לבי ובישלה לי את מרק העגבניות האהוב עלי ואני בלעתי הרבה ומהר מן 'האדום‬
‫הזה'‪ ...‬וכך בתור מופע כניסה לכתה ‪ -‬הקאתי והתביישתי נורא‪.‬‬

‫‪14‬‬
‫לאט לאט התרגלתי והרגשתי יחסית טוב‪ ,‬חוץ מפחד הגמגום שהטיל צל כבד על‬
‫כל ימי נעורי בבית הספר‪ .‬בברלין הייתי בטיפול אצל רופא‪ ,‬שניסה להרגיל אותי‬
‫לדבר תמיד לאט‪ ,‬אבל כמובן שזה לא עזר‪.‬‬

‫הנס ליטגנס‪ ,‬אלפרד ניטשה‬ ‫אני זוכר שלושה חברים מבין תלמידי הכיתה ‪-‬‬
‫וקונרד לנג‪.‬‬
‫מכשירים‪ ,‬חלקם חשמליים‪ .‬ניסינו‬ ‫הנס היה בעל כשרונות טכניים ויחד בנינו‬
‫ליצור קשר בעזרת חוט שהעברנו בין הדירות‪ .‬וציפינו מתוחים לאות‪ ,‬אבל נדמה לי‬
‫שהצלחנו להתקשר ממרחק של כמה מטרים בלבד‪ .‬מהורי שהיו רחבי לב‪ ,‬קיבלתי‬
‫טלסקופ ומכשירי רנטגן‪ ,‬כך שהיו לנו עיסוקים רבים‪.‬‬
‫אלפרד היה בחור גדול וחזק‪ ,‬טוב‪-‬לב וישר‪ .‬אולי תחושת הצדק קרבה אותו אלי ‪-‬‬
‫ליהודי הקטן‪ .‬אני כיבדתי אותו מאד‪.‬‬
‫קונרד היה יתום מאביו‪ ,‬שמנמן ומפונק‪ .‬רק אצל הנס ביקרתי בבית‪ .‬אולי כבר אז‬
‫היה הלך רוח נגד היהודים‪ ,‬למרות שלא נאמר דבר‪.‬‬
‫הנריך וגוסטל בני השכנים היו גם הם ידידי‪ .‬ביתם נראה כמו ארמון בסגנון‬
‫איטלקי‪ ,‬ובו אולם כמו בבית אבירים‪ .‬גם כשהלכנו בצעדים שקטים‪ ,‬הד הצעדים‬
‫נשמע בכל הבית‪ .‬האב היה חובב אמנות והאם אישה תרבותית מאד‪ .‬הם היו‬
‫בודדים בכפר ולכן הורי תמכו בביקורים הדדיים‪ .‬גוסטל הייתה מאד סקרנית‬
‫לראות כיצד מפתחים תמונות ואני הזמנתי אותה למסתורי חדר החושך שלי‪.‬‬
‫היא הייתה נערה מתבגרת‪' ,‬דג מטוגן'‪ ... backfuses ,‬כמו שקראו לנערה בגילה‪,‬‬
‫וגם על שפתי התחילו להציץ סימנים ראשונים של שפם‪ .‬היא התכופפה אל הפילם‬
‫באור הפנס האדום ומשערותיה נדף ריח נעים‪ ,‬ומאד רציתי לנשק אותה אבל לא‬
‫העזתי‪.‬‬
‫כיצד יכולתי לערער את האמון שנתנה בי ולאכזב אותה? ואולי כן אכזבתי‬
‫אותה‪ ?...‬מה שבטוח ‪ -‬הייתי בימים ההם בחור הגון וביישן‪.‬‬

‫המעבר לפרייבורג הוסיף להתפתחותי הגופנית ולבריאותי‪ .‬שיחקנו משחקי ספורט‪,‬‬

‫טיילנו באופניים והצטרפנו לתנועת הצופים כדי להיות בחברה‪ .‬הצופים הייתה‬
‫תנועה כללית‪ ,‬לא פוליטית ולא קונפיסיונלית ‪ ,‬לא השתייכה לשום דת‪ .‬היה‬
‫לבשל ולבלות בימי‬ ‫לתנועה 'בלוק האוס'‪ ,‬צריף מעצי יער שבו יכולנו ללון‪,‬‬
‫חופשה וסופי‪-‬שבוע‪ .‬בחורף עשינו סקי‪ ,‬זה היה דבר נפלא לגלוש בשלג הנוצץ‬
‫באלפי ניצוצות ובברק של שמש החורף‪.‬‬

‫‪15‬‬
‫בפרייבורג עמד בראש הצופים הרמן וויל שהיה מבוגר בחמש שנים מאיתנו‪ .‬הוא‬
‫טבע ומתמטיקה‪ ,‬יהדות‪,‬‬ ‫היה יהודי מעיירה סמוכה‪ ,‬מוכשר בתחומים רבים ‪-‬‬
‫פילוסופיה וספורט‪ .‬באחד מטיולי האופניים שבר את רגלו ואני ביקרתי אותו‬
‫הרבה‪ .‬אחר‪-‬כך נעשה פרופסור לפילוסופיה או מיסטיקה בסורבונה שבפריס‪.‬‬
‫לישראל הוא לא הגיע‪ .‬הוא מת צעיר למדי‪.‬‬
‫הורי מצאו לעצמם חברים‪ ,‬כל אחד לפי רוחו‪ .‬היה לנו שכן מר פורבאך‪ ,‬אמריקאי‬
‫שאשתו רוסייה‪ ,‬ניטה שמה‪ .‬הם הכניסו גוון בינלאומי לשכונה‪ .‬הוא היה הראשון‬
‫שהיה לו אוטו פרטי‪ ,‬פורד קטן‪ ,‬דבר שעדיין לא היה נפוץ‪.‬‬
‫אבי השתייך לקלוב‪-‬הסקט‪ ,‬קלוב קלפים‪ .‬הוא היה מוכשר במשחקים ותמיד‬
‫הרוויח‪ ,‬עד שאימי ביקשה ממנו לא לשחק על כסף‪ ,‬כי חששה שיעורר‬
‫אנטישמיות‪.‬‬
‫אמי מצאה חברה מתאימה 'לשתי הנפשות' שבקרבה‪ ,‬העממית והאריסטוקרטית‪,‬‬
‫שנבעו מהרקע המשפחתי שלה‪ .‬החלק האריסטוקרטי ‪ -‬מצד משפחת זילברברג‬
‫הורי אימה‪ ,‬והחלק העממי מצד משפחת בנדיקט‪ ,‬משפחת אביה‪.‬‬
‫היא התיידדה עם שתי נשים לא נשואות‪ .‬פרויליין פון הייסבורג שבאה ממשפחת‬
‫אצילים קתולית וגברת פברי שעבדה באגודת קרייסט – חברה קתולית לצדקה‬
‫וההכרות ביניהן נעשתה דרך אבי שעבד עם נפגעי המלחמה‪ .‬לידידותיה אלה‪,‬‬
‫הייתה השפעה במובן דתי והיא התקרבה להבנת הדת הנוצרית הקתולית‪.‬‬
‫ידידים נוספים היו פרופ' כהן ואישתו שאתם היו נערכות שיחות בענייני חינוך‪ .‬הם‬
‫חיו בגינטרסטל והיו צמחונים טבעונים עם כל מיני מנהגים משונים‪ ,‬כמו אמבטיות‬
‫שמש במצב 'גן‪-‬עדן‪ '..‬כלומר בעירום‪ .‬פרופ' כהן כונה 'הפוסטל של קולרבי' ‪-‬‬
‫שליח הקולרבי‪.‬‬
‫וולטר קאופמן‪ ,‬קרוב של הדודה לאורה‪ ,‬שלמד‬ ‫בביתנו היה‬ ‫מבקר נוסף‬
‫פילוסופיה ופנומנולוגיה על פי משנתו של הוסרל‪ .‬הוא היה די מנותק מן החיים‬
‫ושרוי בעולם הרוח‪ .‬אימי הייתה דומיננטית בשיחות אתו והשפיעה עליו בפשטות‬
‫שלה וברוח השכל הישר‪ .‬הוא נסע לאמריקה ונהיה שם פרופסור‪ .‬כשביקר‬
‫בישראל‪ ,‬לא ביקר בביתנו‪.‬‬
‫הכי קרובים ללב אימי היו האנשים הפשוטים‪ ,‬איכריה של גינטרסטל‪ .‬שלא היו‬
‫נגועים בתרבות המודרנית‪ .‬בבית האיכרים לידינו התגוררה משפחת נפח‪ .‬האב היה‬
‫שיכור ואשתו טיפלה בילדיהם הרבים וסבלה מאד‪ .‬אימא הייתה בשבילה ובשביל‬
‫עניי הכפר כמו הרוח הטובה‪.‬‬
‫אחד האיכרים‪ ,‬שיכור מועד‪ ,‬נהג לשיר את השיר הבא‪:‬‬

‫‪16‬‬
 ‫"כל הנשים לא שוות דבר‬
‫כל הנשים לא שוות דבר‬
‫רק אשתי שווה דבר מה"‬

‫אני זוכר עד היום את הניגון‪ ,‬בגלל שכשהוא שר את השיר‪ ,‬אשתו הרביצה לו מכות‪.‬‬

‫מול ביתנו הייתה מסעדה גדולה עם גינה‪ ,‬שבשבת משכה אליה את התושבים‪.‬‬
‫אחד מהם – טיפוס מקורי‪ ,‬היה ספר הכפר‪ ,‬מר ברנאור‪ .‬איש קטנטן שנקרא‬
‫באותם ימים‪ ,‬הספר היה גם חובש‬ ‫בחיבה דוקטור'לה (דוקטור קטנצ'יק)‪.‬‬
‫והמספרה הייתה מרכז לידיעות ולרכילות‪ .‬היה לו מנהג שלא סבלתי ‪ -‬לנשוף‬
‫לתוך האוזניים כדי להרחיק את השערות‪.‬‬
‫ליד המספרה היה מבנה שנראה כמו שער והכביש עבר דרכו‪ .‬כל רבע שעה‬
‫הגיעה החשמלית ודוקטור'לה היה מוכרח להפסיק את עבודתו כדי להציץ מהחלון‬
‫ולראות מי הגיע אל הכפר‪.‬‬
‫משרד הדואר התנהל על ידי שתי אחיות רווקות שגרו בחדר אחורי הצמוד‬
‫למשרד‪ .‬כשאנשים נכנסו לדואר‪ ,‬היה פעמון שצלצל ואז הן נכנסו למשרד‪ .‬הן‬
‫נהגו לבשל בחדרן ולכן לדואר היה ריח מיוחד‪ ,‬תערובת של מזון מתבשל ‪ ,‬דבק‬
‫וחותמות‪.‬‬
‫במרכז הכפר בצמוד לכנסיה עמד מנזר קתולי ובו גרו נזירות‪ .‬היה גם כומר בלגי‬
‫שהיה לתקופת מה בכפר ובמלחמת העולם הראשונה נאסר ונחשד בריגול‪ .‬בא‬
‫כוח המשטרה והסדר הציבורי ‪ -‬היה הסרג'נט שמידט‪ ,‬איש בעל שפם גדול וקול‬
‫נמוך שנשא חרב בצמוד לחגורתו‪ .‬בדרך כלל היו לו חיים שקטים‪ .‬רק השיכורים‬
‫הטרידו אותו ומקרים בודדים של גניבות‪ .‬פעם הוא התאבק עם מישהו ואסר אותו‬
‫בשרשרת‪ .‬בתו למדה במיסיון ונשלחה לסין‪ ,‬וזה הרשים אותי מאד‪.‬‬

‫טיולים‬

‫הכפר גינטרסטל היה בלב הטבע‪ .‬הרים ויערות מסביב ובהם כבישים ושבילים שאגודה מיוחדת מטעם‬
‫העיר פרייבורג טיפלה בשמירתם‪ ,‬הציבה ספסלים בפינות מול הנוף המרהיב וסימנה מסלולים כדי שיהיה‬
‫אפשר לטייל מבלי לטעות בדרך‪.‬‬
‫הכיף הגדול ביותר היה לשכב בין העשבים בתוך האזוב הרך ולהקשיב לשירת‬
‫הצפרים ולרשרוש העלים‪ .‬ילדי ישראל לא מכירים חוויה זו‪ .‬זכור לי סיפור‬

‫‪17‬‬
‫שסיפרה מרים זינגר‪ ,‬משוררת מדגניה‪ ,‬שלקחה פעם את בתה לטיול בחו"ל‬
‫וכששאלה אותה מה היא מרגישה בתוך היער ענתה הילדה ‪"-‬העצים מסתירים לי‬
‫את השמים"‪ .‬כך הרגישה בת השמש הישראלית‪.‬‬
‫היער היה מלא בפלא יופיו של הטבע‪ .‬צמרות העצים רשרשו ורעשו‪ ,‬ציפורים שרו‪,‬‬
‫הפרחים‪ ,‬הפרפרים והחיפושיות צבעו את הנוף בכל מיני צבעים ומעל לכל –‬
‫מראה השמים שהציצו מבין העצים‪ ,‬נוף ההרים‪ ,‬והכפרים הקטנים שבמרכזם‬
‫כנסיות‪ .‬יכולנו לשכב שם שעות ולחלום‪ .‬יכולנו ליהנות מגרגירי יער ופטריות‪ .‬אלה‬
‫היו חוויות של אושר‪.‬‬
‫טיולים גדולים יותר עשינו עם אופניים‪ .‬תענוג מיוחד היה לעלות על ההר‪ ,‬לדחוף‬
‫במאמץ את האופנים במשך שעה וחצי‪ ,‬לאכול ולשתות ממי המעיינות שבדרך‪,‬‬
‫שטעמם המיוחד הוסיף לארוחה‪ ,‬ולנוח‪ .‬ואז התענוג העיקרי ‪ -‬לגלוש כמעט בלי‬
‫מאמץ עד הבית‪ .‬באופניים גם עלינו לגבעת לואיזה‪ ,‬לסיטיזא שהירידה ממנה‬
‫היתה גדולה וארוכה ולפלדברג‪ .‬לשני המקומות האחרונים אפשר היה גם להגיע‬
‫ברכבת דרך 'עמק הגיהינום' ו'קפיצת הצבי' ‪ -‬שני סלעים שנקראו כך‪ ,‬בגלל צבי‬
‫טיולים לכוון אחר היו‬ ‫שברח מרודפיו בקפיצה מהסלע האחד למשנהו‪.‬‬
‫לקיסרשטול ‪ -‬הר עם קרקע וולקנית‪ ,‬שגבל בנהר הריין והיה ידוע בכרמי היין‬
‫הטובים שלו‪.‬‬
‫בזמן פגרת הקיץ נסענו למקומות נופש והבראה‪ .‬כשהיינו בברלין נהגנו לצאת‬
‫לברונסהאופט‪ ,‬אזור של מרחצאות‪ .‬נסענו גם לחוף הים הצפוני בהולנד‬
‫ולשוויצריה‪ .‬אני זוכר חגיגת למפיונים שהייתה באחת מהחופשות ואיך פתאום קמה‬
‫מהומה כשילד נתפס גונב בגד של מלח‪ .‬ריחמתי על הילד וחשבתי מה יעלה‬
‫בגורלו‪.‬‬
‫נסענו מפרייבורג לסנט‪-‬מוריץ בשוויצריה‪ .‬מקום נופש בעל שם‬ ‫‪1910‬‬ ‫בשנת‬
‫עולמי‪ .‬באחד הימים עלינו ברכבת הרים למווסט‪-‬מוריאל‪ .‬מהתחנה הסופית יצאנו‬
‫עם חבורת מטיילים לטיול רגלי עד למטה‪ .‬אימי נשארה למעלה כיוון שלא הייתה‬
‫חזקה מספיק להליכה‪ .‬אני הצטרפתי למטיילים אבל באמצע הדרך התעייפתי או‬
‫שפגה סבלנותי ורציתי לחזור לאימי‪ .‬השטח היה מלא סלעים וגבעות וטעיתי בכוון‪.‬‬
‫הלכתי עוד ועוד ולא הצלחתי למצוא את תחנת הרכבת‪ .‬החבורה נעלמה מעיני‬
‫והשעה הייתה מאוחרת‪ .‬השמש שקעה מאחורי ההרים הגבוהים‪ .‬תהיתי מה‬
‫לעשות‪ .‬למטה נראו הכפרים כמו צעצועים בארגז בגן ילדים‪ .‬לא הייתה לי ברירה‬
‫אלא לנסות להגיע לכפר‪ ,‬שם אולי אמצא את הדרך למלון בסנט‪-‬מוריץ או לפחות‬
‫אגיע למקום מגורים‪ .‬קפצתי בפסיעות גדולות ובמהירות מסלע לסלע‪ ,‬עד‬
‫שהגעתי לשביל שהתפתל בקו עקלתוני לכוון העמק‪ .‬רצתי בדהירה וסוף סוף‬

‫‪18‬‬
‫הגעתי לכפר‪ .‬עכשיו עמד בפני מכשול חדש‪ .‬לא יכולתי לדבר עם אנשי הכפר‬
‫שדיברו רק איטלקית‪ .‬לא היה לי כסף‪ ,‬ומרוב מתח ומאמץ בכיתי ולא הצלחתי‬
‫להסביר את עצמי‪ .‬יתכן שהשתמשתי במספר מילים בצרפתית שלמדתי בבית‬
‫הספר‪ ,‬כי התושבים הצליחו להבין אותי ואולי גם לא הייתי הראשון שזה קרה לו‪.‬‬
‫הם נתנו לי כסף לרכבת שלקחה אותי לסנט מוריץ‪ .‬הנסיעה ערכה כחצי שעה‪.‬‬
‫מה קרה בינתיים על ההר? אחרי זמן קצר החבורה הרגישה בהעדרי‪ .‬היא הגיעה‬
‫למרגלות ההר ו‪ ..‬הילד איננו‪ .‬זו הייתה סביבה מסוכנת וכבר אירעו אסונות‬
‫במקום‪ .‬רכבת מיוחדת עם שוטרים וכלבי גישוש עלתה להר והתחילה בחיפושים‪.‬‬
‫כשהגעתי למלון התקבלתי בהתרגשות‪ ,‬הבן האבוד חזר‪ .‬הורי חיבקו ונישקו אותי‬
‫אבל הייתה אישה אחת שאמרה‪" :‬אם זה היה בני‪ ,‬הייתי נותנת לו מנה!" ימים‬
‫אחדים הייתי 'גיבור' המקום‪ ,‬אחר כן עברו לסדר היום והפרשה נגמרה‪ .‬גם בני‬
‫משפחתי מדורטמונד‪ ,‬הדוד זיגפריד והדודה ברטה עם ארבעת בנותיהן וביניהן‬
‫אילזה‪ ,‬בילו איתנו בסנט מוריץ‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1911‬נסענו להולנדיה‪ ,‬למקום מרחץ בשם צוידר‪-‬זאה על שפת הים הצפוני‪.‬‬
‫בזיכרוני נשארו קטרי הרכבת בצבעים ירוק‪ ,‬אדום‪ ,‬כסף ושחור שנראו כמו‬
‫צעצועים יפים‪ ,‬הנשים שהלכו בסנדלי עץ ותלבושתן הנקיה והמסודרת‪ .‬הכל עשה‬
‫רושם נקי ומסודר וגם סירות הדייגים היו מסוג מיוחד‪.‬‬

‫בשנת ‪ ,1912‬היינו אחי ואני כמעט בחורים ועשינו טיול אופניים לשוויצריה עם בן‬
‫דודי ד"ר פליקס דרייר מהעיר ביליפלד ‪ .‬אני הייתי בן חמש עשרה אבל בגופי‬
‫נראיתי קטן מאד ‪.‬‬
‫את פרטי הדרך אינני זוכר‪ .‬עברנו כנראה את עמק אר והגענו לעיר גנף על יד‬
‫הים של גנף‪ .‬בסיום הטיול שכרנו סירה קטנה עם משוטים ויצאנו לים‪ .‬פתאום‬
‫הופיעה באופק סירת מנוע שנסעה במהירות ענקית וכיוונה היה בדיוק אלינו‪.‬‬
‫פליקס מאד נבהל ודרש לצאת תכף ומיד מהסירה באמצע הים‪ .‬זה היה כל‪-‬כך‬
‫משונה ומצחיק עד שארנסט ואני פרצנו בצחוק‪ .‬טיילנו גם טיולים קטנים יותר‬
‫לבודן‪-‬זאה‪ ,‬לוצרן וציריך‪..‬‬

‫אהבה ראשונה‬

‫בשנת ‪ 1913‬שלחו אותנו הורי לשיעורי ריקוד‪ .‬הם רצו שנלמד כל מה שעשוי‬
‫להיות דרוש לנו כדי ליצור קשרים חברתיים‪ .‬חשוב היה שנהיה חזקים גם על‬

‫‪19‬‬
‫רחבת הריקודים וכך למדנו פולקה ופוקס‪-‬טרוט ונימוסי חברה כמו ‪ -‬כיצד להגיש‬
‫לבחורה פרחים וכיצד לדבר אתה‪.‬‬
‫כך הכרתי את אהובתי הראשונה‪ .‬את שמה אינני זוכר‪ .‬היא הייתה קטנה‪ ,‬עדינה‬
‫'שבלול' וזו הייתה‬ ‫ושערותיה סודרו בצורת זר סביב ראשה‪ .‬קראו לתסרוקת‬
‫תסרוקת מקובלת‪.‬‬
‫היא לא הייתה מפרייבורג אבל ביקרה שם בבית הספר וגרה אצל דודתה האדוקה‬
‫על שפת נהר הדריזם שחוצה את העיר‪.‬‬
‫שעורי הריקוד נפסקו‪ ,‬או שאולי אחד מאתנו הפסיק‪ ,‬ואני החלטתי לבקרה בבית‬
‫דודתה‪ .‬נסעתי עם האופניים למקום מגוריה‪ ,‬צלצלתי בפעמון‪ ,‬אבל ללא הצלחה‪.‬‬
‫היא לא הופיעה שוב ונעלמה מחיי‪ .‬שנים רבות לא שכחתי אותה ואחרי מלחמת‬
‫העולם הראשונה חיפשתי אותה בכפר שבו גרה‪ .‬לא התראינו עוד‪ .‬זאת הייתה‬
‫אהבתי הראשונה‪.‬‬

‫בבית הספר‬

‫המורה היחידי שהיה באמת מחנך והצטיין בהתלהבות בתפקידו היה מר בכט‪ .‬הוא הביא רוח חדשה‪ .‬ידע‬
‫לעניין ולהלהיב אותנו ולרתק בנושאים שהביא‪ .‬רוב המורים היו מעופשים‪ ,‬מהדור הישן‪.‬‬
‫למדנו לטינית אצל פרופ' אסמוס‪ .‬הוא דיבר דרך האף וגרד תמיד את עור‬
‫אצבעותיו‪ .‬פעם אחת השתעשעתי בזמן השיעור בציור תמונת חידה‪ ,‬שמסרתי‬
‫לשכני‪ .‬על התמונה היה כתוב‪" :‬איפה שד היער?" הפרופסור תפס את הפתק‬
‫וקרא‪" :‬אוי לוי‪ ,‬ששד היער ייקח אותך‪ ".‬מאז כשלא ידעתי לענות על שאלה‬
‫שנשאלתי‪ ,‬הוא היה אומר‪" :‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬שד היער"‪.‬‬
‫היו לו שני בנים שהיו יושבים אתו להכין שיעורי בית‪ ,‬ובאופן טבעי שאלו אותו‬
‫כשלא הבינו איזו מילה‪ .‬הוא תמיד ענה להם‪" :‬תחפשו במילון‪ ".‬בנו הבכור נפל‬
‫במלחמה ומאוד הצטערתי על אביו שבסך הכל היה איש טוב‪.‬‬
‫את השפה היוונית למדנו אצל פרופ' שנרנברג‪ ,‬או בקיצור – שנריט‪ ,‬כפי שקראו‬
‫לו‪ .‬הוא היה איש קטן וגבנוני‪ ,‬משקפיים עם שרשרת מרשרשת על אפו‪ ,‬טוב לב‪,‬‬
‫ועשה כמיטב יכולתו לקרב אותנו לכתבי הומרוס‪.‬‬

‫‪20‬‬
 ‫תחביבים‬

‫לא הצטיינתי בלימודים וכבר אמרתי שימי בית הספר היו ימים מרים בגלל הגמגום‪ .‬גם לא אהבתי ללמוד‬
‫באופן שיטתי‪ ,‬אלא חיפשתי לעצמי את הדרך‪ .‬עם הזמן התחביבים תפסו מקום מרכזי בחיי‪ .‬הורי עזרו‬
‫ביד רחבה ורכשו כל מה שלבי ביקש ‪ -‬ספרים‪ ,‬כלים וחומרים ‪.‬‬
‫בתחומים טכניים‪ .‬הייתי טיפוס של 'בסטלר'‪ ,‬בעל מלאכה‬ ‫בתחילה התעניינתי‬
‫חובב שרוצה לבנות לעצמו כל מיני מכשירים‪ .‬ארנסט היה יותר טיפוס של אספן‬
‫ואסף כל דבר‪ :‬אבנים‪ ,‬מטבעות‪ ,‬בולים‪.‬‬
‫בניתי לי מעלית בגזוזטרא ‪-‬מרפסת הבית‪ ,‬שהצליחה להרים ולהוריד משאות‬
‫קטנים‪ .‬אחר‪-‬כך הפכתי אותה לרכבת כבלים‪ .‬לפעמים קרו 'אסונות' והמנוע משך‬
‫את הרכבת מעבר לתחנה‪ .‬כדי למנוע תקלות‪ ,‬בניתי אמצעי בטחון עם צלצול‬
‫אוטומטי‪ .‬יותר מאוחר המצאתי טלפון וטלגרף אלחוטיים משלי בעקבות הפיתוחים‬
‫של האיטלקי מרקוני ‪ .‬התנסיתי בצילומי רנטגן חובבים והתמסרתי לצילום‬
‫אומנותי‪ .‬ניסיתי טכניקות שונות שלו הדפסות פחם והדפסות שמן‪ ,‬שהיו צורות‬
‫ביניים בין צילום וציור‪.‬‬
‫הצילום עזר לי בשני מובנים‪ :‬הוא פתח את עיני לראות את הטבע‪ ,‬היופי וטיפוסי‬
‫ובצילומי נוף ופורטרטים הגעתי‬ ‫פיתחתי את כישורי האומנותיים‪,‬‬ ‫דמויות‪ .‬גם‬
‫לדרגה גבוהה‪.‬‬
‫אהבתי לאסוף צמחים‪ ,‬ליבש ולהגדיר אותם‪ .‬בהמשך למדתי על כוכבי השמים‬
‫ובתחביב זה התמדתי גם כשהייתי במשמרות הלילה הארוכות תחת שמי גליציה‬
‫כשהייתי חייל במלחמת העולם הראשונה‪.‬‬
‫חומר הדרכה בכתב קיבלתי משבועון הנוער "החבר הטוב" (‪)der gute kamarad‬‬
‫ומהירחון "קוסמוס"‪ .‬חיכיתי בכיליון עיניים להופעת החוברת של "החבר הטוב"‬
‫ובלעתי אותה בהתלהבות‪ .‬בייחוד נחרת בזיכרוני טיפוס עוזר המדפים "פיטר‬
‫שלושים שנה אחר כך ‪,‬‬ ‫שנויצכן" שתרם חוכמות של טעם לתוכן העיתון‪.‬‬
‫כשהוצאתי את עיתון "המשק הזעיר" חשבתי להשתמש ברעיון זה‪ ,‬ולהוסיף גם בו‬
‫דברי אמת ברוח הומוריסטית‪.‬‬
‫היינו די ילדותיים‪ .‬לא התעניינו בספרות יפה ובפוליטיקה‪ ,‬כמו שמקובל היום‪,‬‬
‫כש'תינוקות של בית רבן' מצטרפים לתנועות פוליטיות‪ ,‬וקובעים את דרכם‬
‫העתידית‪ .‬התנועה היחידה שהייתה ‪ -‬היא הצופים שהייתה נייטרלית במובן‬
‫הפוליטי‪ .‬בצופים התחנכנו לכושר גופני‪ ,‬התמצאות והכרת הטבע‪ ,‬מחנאות‪ ,‬ניווט‪,‬‬
‫לפקוח עיניים ולראות‪ ,‬להיות מנומסים וג'נטלמנים‪ ,‬לעשות מצווה מדי יום ולעזור‬

‫‪21‬‬
‫לכל בני האדם‪ .‬את החינוך הזה לא שכחתי מעולם והוא מוצא את אישורו וחיזוקו‬
‫במוסר הדתי‪.‬‬

‫מלחמת העולם הראשונה‬

‫כך עברו ימי נעורי‪ ,‬שקטים ומאושרים‪ .‬באופק הפוליטי עלו עננים כבדים אבל אני לא ראיתי ולא‬
‫הרגשתי‪ .‬עבורי זאת היתה תקופה רוחנית ושאננה‪ .‬רק אחר‪-‬כך נוכחתי באיזו רשלנות וקלות דעת התגלגל‬
‫העולם על ידי שליטים ודיפלומטים לא אחראיים‪ ,‬לתוך הטבח הגדול של המלחמה‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1914‬עליתי לכתה 'אופטר פרימה'‪ ,‬הכתה הלפני אחרונה‪ .‬אני זוכר את יום‬
‫הכרזת המלחמה‪ .‬המונים יצאו לרחובות הראשיים בהתלהבות ובהתרברבות‪,‬‬
‫צעקו‪" :‬לפריז‪ ,‬לצרפת"‪ ,‬שרו שירים כמו דויטשלנד איבר אלס ‪ -‬גרמניה מעל‬
‫לכל‪ ,‬נשאו דגלים ונראו שיכורים מהתלהבות ובטוחים בניצחון‪.‬‬
‫אני וחברי הצופים נשלחנו לתחנת הרכבת כדי לקבל את מובילי האספקה לחזית‪,‬‬
‫בלחמניות עוגות ותה חם‪ .‬הרכבות שהובילו נשק וסוסים עברו בפרייבורג ועצרו‬
‫לחניות ביניים‪ .‬על חזית הקטר נרשמו כתובות "לפריז" ו"נכה את צרפת"‪.‬‬
‫אני זוכר ששמענו את רעש התותחים מהחזית‪ ,‬שלא הייתה רחוקה מהעיר‪ ,‬באזור‬
‫הרי הווגיזים ליד הגבול של אלפס‪-‬לוטרינגן בין גרמניה לצרפת‪.‬‬
‫בתור גימנזיסטים בוגרים הצטרפנו למשמר האזרחי‪ .‬אבא של ק' זמיש היה‬
‫המפקד‪ .‬הוא העמיד אותנו בשורה וצעק‪" :‬גוטן מורגן זידשטדט קומפגני" ‪ -‬בוקר‬
‫טוב גדוד דרום‪ .‬היינו מוכרחים לצעוק בקול רועם ואחיד‪" :‬גוטן מורגן הר‬
‫אוברליטנט" ‪ -‬בוקר טוב אדוני הסרן‪ .‬צעקנו כך עד שהצלחנו לספק את רצונו‪.‬‬

‫פרייבורג נמצאת בדרום מערב גרמניה‪ ,‬מרחק קצר מהגבול הצרפתי‪ .‬בימים‬
‫הראשונים לאחר הכרזת המלחמה‪ ,‬שרר פחד מפני מרגלים‪ .‬כשבלגיה הצטרפה‬
‫האזור של‬ ‫למלחמה לצד צרפת‪ ,‬נאסר הכומר הבלגי של הכפר גינטרסטל‪.‬‬
‫הכפר ושל פרייבורג הופצץ מהאוויר רק פעם אחת‪ ,‬אבל ללא נזק‪.‬‬

‫‪22‬‬
‫בתחילת המלחמה‪ ,‬המיכון היה בראשית הדרך‪ .‬היו דגמים ראשונים של מכוניות‬
‫ואווירונים והם נוצלו לצורכי המלחמה‪ .‬את הטנק המציאו בזמן המלחמה וניסיונות‬
‫ראשונים לשימוש בו נעשו בסוף מלחמת העולם הראשונה‪.‬‬

‫אבי הרופא נקרא לדגל‪ .‬בתחילה שימש כרופא בועדת הגיוס‪ .‬אחר‪-‬כך הקימו בית‪-‬‬
‫חולים מיוחד לנפגעי מלחמה וכאורטופד היה לו שדה פעולה גדול‪ .‬הוא תפקד גם‬
‫בהקשר רפואי – טיפול בגפיים והתאמת פרוטזות וגם בהקשר סוציאלי ‪ -‬מתן‬
‫עזרה בתהליך ההסתגלות המחודשת לחיים של נפגעי המלחמה הנכים‪ .‬הוא מילא‬
‫את תפקידו בהתמסרות‪ ,‬היה אהוב על החולים וזכה לסיפוק רב בעבודתו‪ .‬הוא‬
‫קיבל דרגת קפיטן‪ ,‬לבש מדים מפוארים עם חרב למותניו‪ .‬אני התגאיתי בו‪.‬‬
‫כשיכולתי ללוות אותו‪ ,‬נהניתי לעבור ולראות את בעלי הדרגות הנמוכות מצדיעים‬
‫לו‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫הגיע זמנו של ארנסט להתגייס‪ .‬היות והוא החליט ללמוד רפואה‪ ,‬הוא שירת‬
‫בתחילה בארגון "הצלב האדום" ורק אחר‪-‬כך גויס לצבא‪ ,‬צורף לשירות הרפואי‬
‫ורכש את ניסיונו הראשון בטיפול ‪.‬‬
‫בקנאה רבה הסתכלנו על תלמידי הכתה העליונה שמיהרו להיבחן בבחינות בגרות‬
‫קלות של שעת חירום והתנדבו לצבא‪ .‬הם היו ממיטב האינטליגנציה הגרמנית‬
‫הצעירה ורובם נפלו בשדה הקטל‪ ,‬בקרב שבשפלת "פלנדרן" שם התחוללו‬
‫קרבות איומים‪ .‬לאחר הקרב‪ ,‬חל עיכוב בגיוס צעירים שהתנדבו טרם זמנם‪ ,‬ואני‬
‫וחברי הצטרכנו לחכות בכיליון עיניים לגיל הגיוס‪ ,‬לאחר תום הלימודים‪.‬‬
‫למרות הקרבות הקשים והקורבנות הרבים‪ ,‬לנו‪ ,‬בני הנוער‪ ,‬הייתה מטרה להספיק‬
‫בבית‪ .‬רצינו‬ ‫את המלחמה‪ .‬פחדנו שנפספס את המלחמה והתביישנו לשבת‬
‫לעשות את הבחינות הקלות לשעת חירום‪ .‬בשבילי זו יכלה להיות הקלה עצומה‪,‬‬
‫כי פחדתי מהבחינות ובמיוחד מהבחינה בעל‪-‬פה‪.‬‬
‫לשרת בצבא‪ .‬בפעם‬ ‫הוזמנתי פעמיים לוועדה רפואית שבחנה את כושרי‬
‫הראשונה דחו אותי כי הייתי קטן ולא מפותח‪ .‬אמי רצתה שאקבל פטור וניסתה‬
‫להפעיל את השפעתה בעזרת אבי‪ ,‬שהשתתף בוועדות אלו במחוז אחר‪ .‬אני כמובן‬
‫התנגדתי‪ .‬זו הייתה בושה גדולה להישאר בבית‪ .‬לשמחתי הצלחתי לעבור את‬
‫הוועדה הרפואית השנייה‪ ,‬קבעו שאני מתאים וקבלתי צו גיוס לחודש מאי ‪.1916‬‬

‫‪23‬‬
‫ניגשתי לבחינות גמר של שעת חירום‪ .‬אני זוכר שהן התקיימו בספרית הגימנסיון‬
‫הסתתר בין האצטבאות וארונות הספרים כדי לאפשר לנו‬ ‫וכי פרופ' קוטש‬
‫להעתיק אחד מן השני ומספרי העזר‪ .‬כך הצלחתי לעבור בהצלחה את הבחינות‪.‬‬

‫בצבא‬

‫ביום המיועד התייצבתי בתחנת המיון ונשלחתי לאנפנטרי‪ ,‬חיל הרגלים‪ .‬הרג'ימנט היה בעיר אופנבורג‪,‬‬
‫חצי שעה ברכבת צפונה מפרייבורג‪ .‬נדמה לי שאבי ליווה אותי למקום‪.‬‬
‫כילד מפונק לא היה לי קל להתרגל לחיי צבא‪ .‬האימונים ותרגילי הסדר שקראו‬
‫להם "דריל" היו קשים‪ .‬צעיר אחד‪ ,‬חניך בית‪-‬ספר לקצינים‪ ,‬סדיסט מובהק‬
‫שמירר לנו את החיים‪ ,‬עינה אותנו ללא הרף וכל הזמן המציא שיטות חדשות‪ .‬אם‬
‫משהו לא מצא חן בעיניו‪ ,‬היינו צריכים להרים את הרובה מאה פעמים ולעשות‬
‫חמישים כפיפות רגלים כשאנו צועקים ‪ -‬אני אוהב להיות חייל‪.‬‬

‫היו לנו מדים כחולים עם כפתורי נחושת‪ ,‬שהצטרכו להבריק כמו זהב בשמש‪.‬‬
‫התעסקנו רבות בצחצוח המדים והנשק‪ .‬במבחן היריות והקליעה הצלחתי‪ ,‬אבל‬
‫במצעדים הרבים נכשלתי בגלל שהמגפיים הגדולים והכבדים פצעו את רגלי וגרמו‬
‫לי לשלפוחיות‪ .‬כיוון שהריפוי נמשך זמן ארוך‪ ,‬הוחלט לשלוח אותי לחיל הפרשים‪,‬‬
‫לגדוד ‪ 21‬של הדרגונים צהובי המדים‪ .‬הם חנו בעיר צפונית יותר ‪ -‬ברוכזל‪.‬‬
‫האימונים התחילו בטיפול בסוסים‪ .‬השכמנו בשעות בוקר מוקדמות‪ ,‬האכלנו את‬
‫הסוסים וניקינו אותם במברשת ובמסרק מיוחד‪ .‬את האבק והשערות היינו מצווים‬
‫להניח מסודרים על הרצפה‪ .‬כמות השערות שסידרנו הייתה ההוכחה שניקינו‬
‫אותם כראוי‪ .‬לאחר‪-‬מכן פינינו את הזבל וניקינו את האורווה‪.‬‬
‫אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לרכיבה‪ .‬התקשיתי לעלות על הסוס‪ ,‬כי מאבי ירשתי‬
‫גוף עליון ארוך ורגלים קצרות‪" ,‬ענק מקוטע" כמו שאמר אבי‪ .‬לבסוף למדתי‬
‫לעלות במעוף הדרוש‪ .‬האימונים נעשו בהדרגה‪ ,‬קודם ביחידים‪ ,‬ואחר בזוגות‬
‫בסביבה‬ ‫ולבסוף בשורות ובקבוצות‪ .‬ממגרש האמונים יצאנו לטיולי רכיבה‬
‫וביערות הסמוכים‪ .‬זאת הייתה חוויה חזקה ומלאת אושר‪ .‬הנוף‪ ,‬הטבע המתעורר‪,‬‬
‫אווירת הבוקר השרוי בערפל‪ ,‬השמש המתפרצת ועולה מתוך הערפל באלפי‬
‫גוונים והתנועה על גבי הסוסים בנדנוד כמו בעריסה‪ .‬וכמובן גם הגאווה ‪ -‬אנחנו‬
‫הדרגונים הצהובים עם החניתות והדגלים הקטנים‪.‬‬

‫‪24‬‬
‫לא אהבתי את הרכיבה במסלול מכשולים כמו מעבר גדרות גבוהות בקפיצה‪.‬‬
‫גיבור לא הייתי ולרוב נפלתי או הפלתי את עצמי לפני המכשול‪ ...‬גם אם העובדות‬
‫המתוארות אינן לשבחי‪.‬‬
‫לבסוף העבירו אותי לחייל התותחנים‪ .‬התותחים היו קלים‪ ,‬זו הייתה ארטילרית‪-‬‬
‫שדה קלה‪ .‬הם לא היו ממוכנים אלא נגררו בעזרת ארבעה או שישה סוסים‬
‫ובביצות גליציה אף נזקקנו לרתום סוסים נוספים‪ .‬למדנו לכוון את התותחים‬
‫באמצעות חישובים ובעזרת מכשירים‪.‬‬
‫הגיע היום הגדול שכולנו ציפינו לו‪ ,‬יום היציאה לחזית‪ .‬רצינו להיות בין הלוחמים‬
‫למען המולדת‪ .‬להורי הייתה הפרידה קשה‪ ,‬הם נרגעו במקצת כיוון שלא נשלחתי‬
‫לחזית החמה שהייתה במערב‪ ,‬אלא לגליציה שבמזרח‪ .‬ארנסט שירת במערב‬
‫כנושא אלונקות של הצלב האדום‪ .‬הוא היה בקו הראשון‪ .‬כשעבר לצבא‪ ,‬שימש‬
‫כחובש בדרגת סמל ביחידה של תותחים נגד אווירונים‪.‬‬

‫עלינו על רכבת משא בקרונות הובלה‪ .‬בכל תחנה‪ ,‬נשים ובחורות כיבדו אותנו‬
‫"גיבורי המולדת" במעדנים ושתייה‪ .‬הנסיעה ארכה חמשה ימים‪.‬‬

‫ניהלתי יומן מלחמה‪ ,‬כתוב בשיטת קצרנות של שטולצה‪-‬שריי‪:‬‬

‫‪5.5.1916‬‬
‫בבוקר התייצבות‪ .‬משעה ‪ 10‬עד ‪ 11‬קבלנו חופשה‪ .‬נסעתי לבית‬ ‫בשעה ‪8.00‬‬
‫החולים הצבאי שאבי מנהל כדי להיפרד ממנו‪ .‬בצהרים נסענו לעיר אופנבורג‪,‬‬
‫לגדוד ‪ 170‬של חיל רגלים‪.‬‬
‫‪15.5.1916‬‬
‫תרגילי הגנה מפני התקפות מן האוויר‪.‬‬
‫‪16.5.1916‬‬
‫הליכה למרחק של ‪ 14‬ק"מ‪ .‬קבלתי פצעים ברגלים‪.‬‬
‫‪2.10.1916‬‬
‫הכנות ליציאה‪ :‬קבלנו משכורת‪ ,‬תחמושת ותחבושות‪ .‬היחידה שלנו קרובה לעיר‬
‫למברג בגליציה‪ .‬בתחנת הרכבת נפרד מאתנו הנסיך הגדול של בדן והגנרל‪.‬‬
‫האחרון דיבר איתי‪.‬‬
‫‪7.10.1916‬‬
‫הגענו לעיר גרליץ ולעיר ברסלאו‪ .‬ראינו קצינים יוונים שבויים נכנסים לאוסטריה‬
‫ויש טענות על רשלנות‪.‬‬

‫‪25‬‬
 ‫‪8.10.1916‬‬
‫ראינו את הבתים ההרוסים הראשונים‪ .‬נפגשנו עם רכבת של חיילים טורקים‬
‫פצועים‪ .‬לפני העיר פרצ'מיל ראינו את החפירות הראשונות וגם קברי חיילים רבים‬
‫על ידי הרכבת‪ .‬כפרים מלוכלכים‪ ,‬ילדים עזובים רבים המתחננים לקבל לחם‪.‬‬
‫חיילים החוזרים מן החזית ומספרים שיש מקרים רבים של דיזנטריה ושל חולירע‪.‬‬
‫‪9.10.1916‬‬
‫קמנו בשעה ‪ 5.00‬והלכנו רגלי למטה הרגימנט‪ .‬הדרך הייתה קשה ושקענו בבוץ‪.‬‬
‫המפקד נאם וחילק אותנו ליחידות השונות‪ .‬בדרך עברנו שער עם פרחים לכבוד‬
‫הקיסר ווילהלם שביקר במקום לפני יומיים‪ .‬מן המטה הלכנו הלאה‪ ,‬עמוסים‬
‫בתרמילי גב‪ ,‬תחמושת‪ ,‬מנת ברזל‪ .‬במאמץ גדול הגענו אחרי שעתיים למטה‬
‫המחלקה‪ .‬שלחו אותי לסוללה מס ‪ 4‬כ"בן שנת נדבה"‪ ,‬כלומר חייל שרק גמר‬
‫בגרות ולכן יועד לשרת שנה במקום שנתיים כשאר החיילים‪ .‬למרות שהצטערתי‬
‫זה היה לטובה‪ ,‬כי כך הכרתי חיילים מכל שכבות העם ולא רק מהאינטלגנציה‪.‬‬
‫אחרי חצי שעה של הליכה הגענו למחנה העגלות‪ .‬ארבעה מאתנו נשארו‬
‫כעגלונים‪ .‬אחרי שקיעת השמש הלכנו עוד שעה והגענו לעמדות האש‪ .‬צורפתי‬
‫לתותח הראשון‪ .‬אנו ‪ 6‬איש בבונקר קטן‪ .‬בפנים מיטות‪ ,‬ספסל‪ ,‬שולחן ותנור קטן‪.‬‬
‫בלילה מצב הכן משעה ‪ 12.00‬עד ל ‪3.00‬‬
‫‪11.10.1916‬‬
‫שעתיים שמירה‪ .‬לא קרה כלום‪ .‬ליל ירח‪ .‬רואים רק זיקוקי‪-‬דינור‪ .‬ביום עבודות‬
‫חפירה‪ .‬כיסינו בקרשים את הבונקר של קורפורל לוי‪ ,‬סוחר מהעיר מגדיבורג‪.‬‬
‫באמצע ירינו שתי יריות מכל סוללה‪ ,‬יריות תגמול‪ .‬גם אני יריתי‪ ,‬זו הייתה הפעם‬
‫הראשונה שלי‪ .‬רעש ההתפוצצות לא כל‪-‬כך חזק כפי שתיארתי לעצמי שיהיה‪.‬‬
‫שלושה אווירונים גרמנים טסים מעלינו‪.‬‬
‫‪12.10.1916‬‬
‫חפירות‪ .‬הובלת מים‪ .‬שעת הוראות מהקצין‪ .‬בשעה שמונה בערב הלכתי לעמדת‬
‫תצפית מס' ‪.399‬‬
‫‪14.10.1916‬‬
‫בשעה ‪ 5.00‬שוב מצב הכן‪ .‬נודע משבוי שהרוסים מתכוננים להתקפה‪ .‬אנו‬
‫מתכוננים להתקפת נגד‪ ,‬לכבוש את ה"צלוטה‪-‬גורה" ‪ -‬הר לבן עשוי כולו סיד‪ ,‬שבו‬
‫יש חפירות של האויב‪.‬‬
‫‪18.10.1916‬‬
‫סוללה אחת קיבלה פקודת תנועה‪ .‬נסענו דרך בוץ כבד לפומרצנה‪ .‬נסענו עד‬
‫חצות ולנו במחסן של שחת‪.‬‬

‫‪26‬‬
 ‫‪19.10.1916‬‬
‫המשכנו בדרך שבנויה מגזעי עצים‪ .‬אחר‪-‬כך עברנו ביצות‪ .‬לפעמים נאלצנו לפרק‬
‫את התותחים מהעגלות‬
‫ולדחוף אותם בידיים‪ .‬מטרת התנועה להתכונן להתקפת הרוסים‪ .‬במקום מרוכזים‬
‫‪ 70‬תותחים‪ .‬בערב הגיע המטבח אחרי שבמשך ‪ 17‬שעות לא אכלנו‪ .‬האוכל היה‬
‫די רע‪ ,‬אך היינו רעבים‪ .‬לנו באוהל אחד ‪ 43‬חיילים‪ .‬הצפיפות כה רבה שלא יכלנו‬
‫לישון‪ .‬בחוץ קר ורטוב‪.‬‬

‫‪21.10.1916‬‬
‫החפרים הגרמנים בונים לנו בונקרים בהרים‪.‬‬
‫‪23.10.1916‬‬
‫הרטיבות גדולה ומפליא כי עד כה חלו רק ‪ 3‬חיילים‪ .‬אנו בעמדה ‪ 9‬שהייתה כבר‬
‫בידי הרוסים‪.‬‬
‫‪24.10.1916‬‬
‫קבלתי את המכתב הראשון מהבית‬
‫‪26.10.1916‬‬
‫הייתי בעיר צלוטושוב להובלת מים‪ .‬פרה אחת של איכר גליציאני עני טעתה בדרך‬
‫ונכנסה לחפירה שלנו‪ .‬החיילים רוצים לשחוט אותה‪ .‬כשהוא חיפש אותה אמרו‬
‫שלא ראו אותה‪.‬‬

‫כאן נפסק היומן‪.‬‬

‫האמת היא שהטינו את הפרה מהדרך‪ ,‬הכנסנו אותה לחפירה ואמרנו עוד דברי‬
‫שקר ומרמה‪ .‬המעשה השפל זעזע אותי וזמן רב לא יכולתי לשכוח אותו‪ .‬אולי‬
‫משום כך נפסק היומן‪.‬‬

‫פגישה ראשונה עם יהודים‬

‫עד אז לא היתה לי שום הרגשה של תודעה יהודית‪ .‬הרגשתי עצמי מאה אחוז‬
‫גרמני כמו כל הגרמנים‪ .‬החיילים היו החברים שלי ולא הרגשתי קירבה ליהודים‬

‫‪27‬‬
‫בגליציה‪ .‬לפעמים ניגש אלי יהודי ושאל בזהירות‪ ,‬כי נראיתי לו לפי קלסתר פני‬
‫יהודי טיפוסי ‪" -‬אתה ישראל?" לא הבנתי את המילה המשונה ומה רוצים ממני‪.‬‬
‫ציוני טרם הייתי‪ .‬בימיה הטובים של היהדות‪ ,‬החיילים היהודים היו מקבלים חופשה‬
‫ללכת לבתי כנסת לתפילה‪ .‬אני לא השתתפתי בזה כאילו זה לא נגע לי‪ .‬לא‬
‫גיליתי כל סקרנות להכיר את מנהגי היהודים‪ .‬פשוט הסתייגתי מהם‪.‬‬
‫הייתי צעיר ולא הכרתי את החיים‪ .‬בצבא נפגשתי עם עמך מכל שכבות העם‪.‬‬
‫הקשבתי לשיחות הפוליטיות בין קורפורל וינגרט לקורפורל הבר‪ ,‬אחיינו של פרופ'‬
‫פריץ הבר היהודי‪ ,‬חתן פרס נובל שהמציא דרך להפקת חנקן מהאוויר‪ ,‬המצאה‬
‫חשובה בתחומי הלחימה‪( .‬פרופ' הבר נפטר בשנת ‪ 1934‬וספרייתו הגיעה למכון‬
‫וויצמן‪).‬‬
‫וינגרט היה סוציאל‪-‬דמוקרט וסמל הבר יריבו היה טיפוס קל‪-‬דעת ולא דומה לדודו‪.‬‬
‫לא הבנתי הרבה משיחתם אך הם פתחו לי חלון לבעיות החיים שהייתי רחוק מהן‪.‬‬
‫בשמירות הלילה בלילות החורף‪ ,‬התבוננתי ברבבות הכוכבים ובעזרת מפה למדתי‬
‫את שמותיהם‪ .‬קבלתי ספרים מהבית‪ ,‬קראתי את פאוסט של גתה‪ ,‬אך עדיין לא‬
‫הבנתי את כל עומקו‪.‬‬
‫בחורף הפעילות הצבאית הייתה מצומצמת‪ .‬לקראת האביב ציפו לאופנסיבה‬
‫גדולה‪.‬‬
‫אמי שדאגה לי מאד‪ ,‬פעלה מאחורי גבי וללא ידיעתי‪ ,‬ניצלה את הקשרים הטובים‬
‫של אבי‪ ,‬ואני נשלחתי למקום בטוח יותר‪ .‬הייתה דרישה גדולה לצלמים בחיל‬
‫האווירי‪ ,‬ואני שהייתי צלם חובב הועברתי מן החזית‪ ,‬קיבלתי פקודה לנסוע לברלין‬
‫לשיעורים והשתלמות בפיתוח תצלומים‪ .‬הרעיון‪ ,‬שאעזוב את חברי בחזית לפני‬
‫אך לא העליתי בדעתי שאפשר‬ ‫ההתקפה שעמדה בפתח‪ ,‬היה למורת רוחי‪,‬‬
‫להתנגד לפקודה‪.‬‬

‫בברלין הייתי מספר חודשים ומצפוני לא היה שקט‪ .‬יום אחד שמעתי שמחפשים‬
‫מתנדבים לצבא התורכי בפלשתינה‪ .‬זה משך אותי מאד‪ .‬ולמרות שלא ידעתי דבר‬
‫על ציונות או על הישוב העברי בארץ ישראל‪ ,‬הרעיון נראה לי מכובד ורומנטי יותר‬
‫מתפקידי בברלין‪ .‬נרשמתי‪ ,‬עברתי בדיקות והסתבר שחליתי במלריה סמויה‬
‫בגליציה‪ .‬הורי קיוו שזה ימנע את קבלתי למקום רחוק כל‪-‬כך בעל אקלים‬
‫סובטרופי‪.‬‬
‫אבל התקבלתי‪ ,‬וצוידתי בכל הדרוש כולל כובע טרופי וכילה נגד יתושים‪.‬‬

‫‪28‬‬
‫"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"‪ ...‬אומר הפסוק‪ .‬אבי חלה במחלה‬
‫רצינית‪ ,‬עבר ניתוח ופירפר בין חיים למוות בבית החולים‪ .‬בעת שנסעתי לבקרו‪,‬‬
‫יצאה קבוצת המתנדבים לפלשתינה לדרכה ואני נשארתי בגרמניה והפסדתי את‬
‫ההזדמנות להגיע כבר אז ארצה‪.‬‬
‫מברלין נשלחתי מערבה למעבדה טכנית לפיתוח צילומים‪ .‬צורפתי ליחידת טייסים‬
‫ששהתה במרחק לא גדול מהחזית‪ .‬אחד הקצינים היה סגן מילר שהתפרסם אח"כ‬
‫כמפקד חייל האוויר ה"לופטוופה" של המשטר הנאצי‪ .‬הוא היה חצי יהודי כנראה‬
‫מצד אימו‪ ,‬וכאשר המינוי שלו לתפקיד המרכזי בימי מלחמת העולם השנייה עורר‬
‫התנגדות‪ ,‬גרינג דפק על השולחן וצעק‪" :‬הוא אינו יהודי‪ .‬אני קובע מי יהודי"‪.‬‬
‫מילר היה אחראי לבליץ על לונדון ונדמה לי שנשפט לשמונה‪-‬עשר שנות מאסר‬
‫על פשעיו במלחמה ויצא אחר‪-‬כך לחופשי‪ .‬בכל אופן אז הוא היה אדם שקט ואהוד‬
‫על חייליו‪.‬‬

‫הייתה ההסתערות הגדולה האחרונה על צרפת ואנחנו הלכנו‬ ‫‪,1918‬‬ ‫באביב‬

‫קדימה עם הצבא והיינו עדים לחורבן הגדול כתוצאה מההפצצות‪ .‬אך המזל‬
‫השתנה ובסתיו החלה הנסיגה הגדולה משטחי צרפת עד לכניעת גרמניה בחודש‬
‫נובמבר‪ .‬כנשק חדש הכניסו האנגלים טנקים‪ .‬בהפצצה מן האוויר הספקתי לספוג‬
‫רסיס באוזן ולמזלי נמלטתי מנזק רציני‪ .‬הספקנו להשמיד את כל הארכיונים של‬
‫זכוכיות וסרטים מהצילומים‪.‬‬

‫הנסיגה הייתה קשה‪ ,‬הכבישים הצרים לא יכלו להכיל את כל כלי הרכב ונוצרו‬
‫פקקים רבים בדרכים‪.‬‬
‫לקצינים הורידו את סממני הדרגות והמרשל הינדנבורג הוציא כרוז לסגת בצורה‬
‫מסודרת ולחזור בסדר הביתה‪ .‬מהעיר קלן הגעתי עם חשמלית לעיר דורטמונד‬
‫ונכנסתי לבית דודי ודודתי זיגפריד וברטה‪ .‬באותו יום הדודים חיכו לביקור של‬
‫קצין יפה עם מדים מצוחצחים ששמו סגן מרקס‪ .‬במקומו הופעתי אני‪ ,‬חייל פשוט‪,‬‬
‫מלוכלך מבוץ ואבק הנסיגה‪ .‬הדודה ברטה הייתה מאוכזבת‪ .‬כשהגיע אחרי שעה‬
‫סגן מרקס ורצה לתת לבת דודתי הצעירה אילזה נשיקה‪ ,‬היא נתנה לו סטירת לחי‬
‫טובה! אז עוד לא ניחשתי כמובן כי אתקשר עם בת‪-‬דודתי אילזה בקשר נישואין‪.‬‬
‫מדורטמונד נסעתי ברכבת פתוחה עד לעיר הנובר שם קבלתי שחרור מהצבא‪.‬‬
‫התקבלתי בשמחה גדולה בבית הורי‪ .‬הדבר הראשון הייתה אמבטיה עם סבון‬
‫אמריקאי‪ ,‬כשהתחליף המקומי לסבון היה מאדמה וחול‪ .‬כל המצרכים היו‬
‫מצומצמים ביותר‪ .‬סוכר בקושי היה וריבה הוכנה מסלק בהמות עם סכרין‪ .‬למזלנו‪,‬‬

‫‪29‬‬
‫האמריקאים התחילו מהר מאד לספק לגרמניה המנוצחת את הצרכים החיוניים‬
‫לשיקומה‪ .‬גם ארנסט חזר הביתה והתכוננו לחיים האזרחיים ולבחירת מקצוע‪.‬‬

‫‪30‬‬
 ‫דרכי לציונות‬

‫בנעורי אהבתי לערוך ניסיונות מדעיים‪ .‬אבל לצערי הייתי חלש במתמטיקה ולא יכולתי ללמוד את‬
‫מקצועות ההנדסה‪ .‬העיסוק ברפואה כבר 'נתפס' על ידי אחי ואני החלטתי לנסות להיות כימאי‪ .‬נרשמתי‬
‫ללימודים באוניברסיטת פרייבורג ולמדתי אצל פרופ' גטרמן‪.‬‬
‫המצב בגרמניה אחרי התבוסה היה קשה מאד‪ .‬חבל הרוהר היה עדיין בידי צבא‬
‫הכיבוש‪ .‬אחרי המהפכה הסוציאל‪-‬דמוקרטית היה חשש למהפכה קומוניסטית‬
‫גדולה ורדיקלית יותר‪ .‬גרמניה הייתה צריכה לשלם פיצויי מלחמה כבדים בהתאם‬
‫לחוזה וורסאי‪ .‬במצב המדולדל שבו הייתה נתונה המדינה‪ ,‬האינפלציה‪ ,‬המחסור‬
‫במצרכים ובמקומות עבודה‪ ,‬פסימיות שררה בכל‪.‬‬
‫באוניברסיטה הייתה אווירה של התרגשות ותסיסה‪ .‬היה רצון להבין את הסיבות‬
‫למפלה וניסיון לחיפוש דרך חדשה‪ .‬התחילו תנועות סוציאליסטיות ופציפיסטיות‬
‫וזה התבטא גם בספרות‪ .‬הלאומנים היו חלשים באותה תקופה‪.‬‬

‫הסטודנטים היהודים התחלקו לשני זרמים ‪ -‬מתבוללים וציונים‪ .‬הראשונים חיקו‬

‫את הגויים בלבוש‪ ,‬בכובעים‪ ,‬במנהגים כמו שתייה מרובה של בירה ואפילו בדו‪-‬‬
‫קרב בחרבות‪ ,‬להראות שהיהודים אינם פחדנים‪.‬‬
‫היה פעיל בארגון הצנטרל‪-‬פראיין ‪ ,e.v‬ששאף להגן על זכויות היהודים‬ ‫אבי‬
‫בגרמניה‪ .‬הוא נבחר כ'זקן‪-‬כבוד' של אגודת הסטודנטים היהודים המתבוללים‪.‬‬
‫הסטודנטים ביקרו בגינת ביתנו‪ ,‬ישבו בסוכה היפה‪ ,‬בה ערכנו מסיבות וכינסנו‬
‫אורחים על כוס קפה או יין‪ .‬אבי חשב שאני ואחי נלך בעקבותיו ונצטרף לאגודה‬
‫אך לאכזבתו הגדולה בחרנו בדרך אחרת‪.‬‬

‫באוניברסיטה התקיימה פעילות תעמולתית חזקה מצד‬ ‫כיצד הגעתי לציונות?‬

‫על רכישת חברים היתה‬ ‫הסוציאליסטים ומצד הסטודנטים היהודים והתחרות‬
‫גדולה‪ .‬הראשון שנכבש בקסם הציונות היה אחי ארנסט‪.‬‬
‫פעילות המתבוללים הייתה שטחית למדי‪ .‬הם המשיכו במסלול הישן כאילו לא‬
‫הייתה מלחמה‪ ,‬מהפכה ושבר גדול בכל תחומי החיים‪ .‬במקביל‪ ,‬נערך מפקד‬
‫שהפיץ את הדיבה כאילו ליהודים לא היה ייצוג הולם במלחמה‪ .‬טענו שהיהודים‬
‫התחמקו ואפילו הקורבנות בקרב הציבור היהודי לא מנעו את ההתבטאויות‬
‫האנטישמיות‪.‬‬
‫לעומת המתבוללים‪ ,‬הציונים היו נושאי רעיון‪ ,‬מלאי אמונה‪ ,‬ידעו לבסס ולנמק את‬
‫השקפותיהם והיו רציניים יותר בכל פעילותם‪ .‬הם הצליחו למשוך אליהם‬

‫‪31‬‬
‫סטודנטים יהודים‪ ,‬גם כאלה שהיו רחוקים מהעולם היהודי ומהדת‪ .‬המפגש עם‬
‫הציונות היה דרך פעילות תרבותית ועיונית‪ ,‬דרך לימודי היסטוריה‪ ,‬ספרות ושפה‬
‫עברית‪ ,‬שירה וטיולים משותפים‪ .‬שילוב בין רציני לשמח‪.‬‬

‫על הפעילות שמעתי מארנסט והשאלה אם האם אני גרמני או יהודי‪ ,‬החלה‬
‫להעסיק אותי‪ .‬לא יכולתי להשלים עם הדעה שאינני גרמני‪ .‬הרי נולדתי בגרמניה‪,‬‬
‫אני מדבר גרמנית‪ ,‬התחנכתי בבית‪-‬ספר גרמני וספגתי את התרבות הגרמנית‪.‬‬
‫הייתי חייל גרמני וחבר לנשק עם בני העם הגרמני‪ .‬אני זוכר שממש היו לי נדודי‬
‫שינה‪ .‬מצד שני הקריאה בספרים הציונים נגעה ללבי יותר מחברותא של שתיית‬
‫בירה‪ ..‬וכך התחלתי לקרוא וללמוד‪.‬‬
‫קראתי ראשית את "מדינת היהודים" של דר' הרצל ובהמשך את שאר כתביו‪,‬‬
‫מהם אני זוכר לטובה את הסיפורים ‪" -‬מאושל" ו"המנורה"‪ .‬התרשמתי עמוקות‬
‫מספרו של ארתור רופין ‪" -‬היהודים של ימינו" שהיה מחקר כלכלי וסוציולוגי מקיף‬
‫על מצב היהודים‪ .‬מהספר הכלכלי של קורט נברצקי ‪" -‬פלשתינה החדשה"‪ ,‬ספרו‬
‫של אחד העם "על פרשת דרכים"‪ ,‬ספריו של מרטין בובר על הבעל‪-‬שם‪-‬טוב ועל‬
‫ר' נחמן מברסלב‪ ,‬וספרו "שלושה נאומים על היהדות" שקרא להגשמה‪ .‬כל‬
‫הספרים כמובן בתרגום לגרמנית‪.‬‬
‫קראתי גם את מכתבי א‪.‬ד‪ .‬גורדון שהגיעו מהארץ‪ ,‬ותרגומים של פרץ‪ ,‬שלום‬
‫עליכם‪ ,‬ומנדלי מוכר ספרים‪ .‬התעניינתי גם בשאלת הגזע היהודי וקראתי מחקר‬
‫מאת צולשן ‪" -‬בעיית הגזע של היהודים"‪ ,‬שבמובן הזה מצאתי דמיון מסוים ביסוד‬
‫הציונות והנאציזם‪.‬‬
‫גם כתבים של אנשי רוח לא יהודים שכתבו על היהדות כמו ‪" -‬היהודים וחיי‬
‫הכלכלה" של פרופ' סומברט וספרו של גוסטב לנדאור ‪" -‬קריאה לסוציאליזם"‬
‫שהציע להגשים את הסוציאליזם באמצעות תאים חברתיים בדומה לקיבוצים‪ .‬זו‬
‫הייתה קריאה נרגשת שנגעה ללבי והשפיעה בהמשך על החלטתי להגשים את‬
‫הציונות‪.‬‬
‫הייתה גם עיתונות יהודית‪ .‬השבועון "יודישה רונדשאו" שיצא בברלין בעריכת‬
‫רוברט וולטש והירחון "היהודי" בעריכת מרטין בובר‪ .‬את יסודות העברית למדתי‬
‫בעזרת הספר של משה ראט‪.‬‬

‫באוניברסיטת פרייבורג‪ ,‬למדה רפואה שלומית אפשטיין‪ .‬היא הייתה בחורה‬

‫רומנטית‪ ,‬עם עטרת שיער שחור ועיני עורב שחורות ובעלת השפעה ציונית חזקה‬
‫על בני הנוער‪ .‬בהמשך היא עלתה ארצה וחייתה חיי נישואין 'משולשים' עם ליאו‬

‫‪32‬‬
‫קאופמן‪ .‬היא הייתה אשתו השניה‪ ,‬אשתו הראשונה הייתה גורית קדמן קרובת‬
‫המשפחה‪ .‬לשולמית נולדה בת אחת וביחד עם כל הילדים הם חיו בשיכון בתל‪-‬‬
‫אביב‪.‬‬
‫נציגה נוספת מישראל בפרייבורג הייתה לאה הג'ינג'ית שעזרה לי לנסח מכתב‬
‫למנהל תחנת הניסיונות אליעזר וולקני‪ ,‬ממנו לא קיבלתי תשובה‪.‬‬
‫כך אט אט‪ ,‬הגעתי להכרה ולהרגשה שאני שונה מהגרמנים ומקומי בין הציונים‬
‫ולא בין המתבוללים היהודים‪ .‬לנדאור השפיע על לבי ומצפוני לבחור בחקלאות‬
‫וחלוציות‪.‬‬
‫בקרבת פרייבורג‪ ,‬היה משק הכשרה לחלוצים שנוסד על ידי האינג'ינר המהנדס‬
‫גולדמן‪ .‬שם המשק היה מארנהוף וממנו יצאה קבוצת חברי בית‪-‬זרע‪.‬‬
‫אבי התאכזב שלא הלכתי בעקבותיו‪ .‬אמי ניסתה בכל כוחה לשמור שהדברים לא‬
‫יגיעו לניגוד חריף ולקרע במשפחה והשפיעה על אבי לאפשר לי ולארנסט חופש‬
‫בחירה בדרכנו‪ .‬כשהחלטתי לעלות‪ ,‬היה להם קשה מאד‪ .‬הם קיוו שאסתפק‬
‫משק הכשרה בגרמניה וכדי לעכב את עזיבתי‪ ,‬הם הסכימו בשמחה‬ ‫בניהול‬
‫שאצטרף לאחוזת הכשרת חלוצים בליטא‪.‬‬
‫הסטודנטים הציונים נחלקו גם הם לשני זרמים‪-:‬‬
‫–‬ ‫הפרנקפורטאי בהנהגת פרנץ רוזנצוויג‪ ,‬ארנסט סימון וגרהרד שולם‬ ‫החוג‬
‫מקס הירש‬ ‫והחוג בראשות‬ ‫שדרש לשוב לחיק היהדות‪ ,‬כתנאי לשיבת ציון‪,‬‬
‫והרמן אהרון שקראו להגשמה חלוצית ועבודה חקלאית‪ ,‬יסדו את קבוצת צבי והיו‬
‫בין הראשונים שעלו ארצה‪.‬‬

‫הכשרה חקלאית‬

‫דרכי בהכשרה הייתה דרך הצטרפות של יחיד‪ .‬בסתיו ‪ 1919‬עזבתי את לימודי‬

‫הכימיה באוניברסיטה והחלפתי אותם בחקלאות‪ ,‬כמו שאמר אבי בנימה‬
‫הומוריסטית‪" :‬הרטורטה (אביק) נהפך לקלשון זבל"‪.‬‬
‫עזבתי את פרייבורג והלכתי להכשרה אצל איכר בשם יוסף פריטש בכפר קנצינגן‬
‫שבקרבת העיר‪.‬‬
‫זה היה משק זעיר מעורב‪ .‬עבדתי עם פרות ששימשו גם לחריש ולהובלה‪ .‬חרשתי‪,‬‬
‫הבאתי את המספוא הביתה וחלבתי את הפרות‪ .‬למדתי את הא' ב' של החקלאי ‪-‬‬
‫חריש‪ ,‬קציר‪ ,‬טיפול בבעלי חיים‪ .‬בתחילה התייחס אלי האיכר בספקנות‪ .‬יהודי‪,‬‬

‫‪33‬‬
‫צעיר וחלשלוש ‪ -‬לא ייתכן שיהיה מסוגל לעבודה גופנית‪ .‬אבל כשעזבתי‪ ,‬אבד לו‬
‫כוח עבודה זול ומיומן‪ .‬נשארתי שם במשך הקיץ והסתיו‪ ,‬ובבוא החורף כשפחתה‬
‫באופן עיוני ולהירשם לפקולטה לחקלאות‬ ‫העבודה‪ ,‬החלטתי להשתלם‬
‫באוניברסיטת גיסן‪ .‬הורי שמחו‪ ,‬וקיוו שאולי אשאר באקדמיה‪ ,‬אהיה פרופסור‬
‫לחקלאות ואוותר על תוכניתי להגיע לארץ ישראל‪.‬‬
‫התגוררתי בפנסיון יהודי בגיסן‪ ,‬המסגרת הייתה מסורתית‪ ,‬האוכל כשר ואני חשתי‬
‫באווירה היהודית‪ .‬את לימודי חלקתי בין חקלאות לבין פילוסופיה יהודית‪.‬‬
‫עצר אותי סטודנט ושאל באדיבות ובנימוס‪" :‬סליחה‬ ‫יום אחד‪ ,‬בלכתי ברחוב‪,‬‬
‫אדוני‪ ,‬אתה יהודי?" הפעם‪ ,‬להבדיל מתגובתי בשנות המלחמה‪ ,‬עניתי בפה מלא ‪-‬‬
‫האיש מרדכי פרידמן מקובנה שבליטא נרשם אף הוא ללימודי אגרונומיה‬ ‫כן!‬
‫ונוצרו בינינו קשרי ידידות חזקים שנמשכו גם בכפר הנוער בן‪-‬שמן‪.‬‬
‫בגיסן פגשתי גם את אדולף רייפנברג שסיים בדיוק את לימודיו בתורת הקרקע‬
‫לפרופ' לקרקע באוניברסיטת ירושלים וחיבר ספרי‬ ‫ואחר כך התמנה‬
‫ארכיאולוגיה‪ .‬נפגשתי אתו בצבא הבריטי‪ ,‬כמה שנים לפני מותו בשנת ‪.1950‬‬
‫באוניברסיטה היו גם פרופ' רבין וד"ר סמוירה‪ ,‬שניהל בית ספר לעברית ובארץ‬
‫מונה לשופט בבית הדין העליון‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1920‬מצאתי מקום הכשרה באחוזת וולפארסט‪-‬מילה שבמדינת ווירטמברג‪.‬‬

‫בשטח האחוזה הייתה גם תחנת קמח ואני עבדתי עם מקצרה שהייתה רתומה‬
‫לסוסים‪ .‬המשפחה הייתה מרובת ילדים ונוהלה על ידי שלושה דורות ‪ -‬סבא‪ ,‬אבא‬
‫ובן‪ .‬היה גם שבוי רוסי מימי המלחמה שטרם הוחזר לארצו והוא דיבר גרמנית‬
‫רצוצה‪ .‬שמו היה איוון‪ .‬באחד מביקורי הורי‪ ,‬הוא נדהם למראה אבי‪ ,‬זקנו המטופח‬
‫ולבושו הטוב‪ .‬הוא עשה השוואה בין אבי לביני‪ ,‬שהסתובבתי לרוב בבגדי עבודה‬
‫מלוכלכים ואמר ‪" -‬אביך כל כך יפה ואתה סתם בחורצ'יק מחורבן‪".‬‬
‫הצטרפו אלינו עוד שלושה חלוצים‪ :‬פרידמן‪ ,‬יהודי מזרחי מלייפציג‪ .‬הרצפלד‪,‬‬
‫בחור אריסטוקרטי שרצה להיות אגרונום והיגר לאוסטריה והנס אלטרטום מברלין‬
‫שהפסיק את ההכשרה‪ ,‬למד רפואת ילדים‪ ,‬עלה ארצה לרעננה ואחר‪-‬כך לפתח‬
‫תקווה‪.‬‬
‫העבודה הייתה קשה אבל האוכל בשפע והיחס טוב‪ .‬השכמנו מוקדם‪ ,‬האכלנו את‬
‫הסוסים ואת הפרות וחלבנו את עשר הפרות‪ .‬אני זוכר את הכנת החצר והמשק‬
‫ליום ראשון‪ ,‬יום המנוחה‪ .‬הכנו אוכל בשפע וטאטאנו את החצר‪ .‬בשבת עבדנו רק‬
‫במידת ההכרח ואת המנהג הזה שימרתי והנהגתי במשק ברחובות‪.‬‬

‫‪34‬‬
‫הייתי גאה שעמדתי במבחן העבודה הקשה‪ .‬כשקצרו את השעורה‪ ,‬עמדתי בשורה‬
‫אחת עם הפועלים הגויים‪ ,‬מהבוקר עד שקיעת השמש‪ .‬חרקתי שיניים והחזקתי‬
‫מעמד‪.‬‬
‫לפעמים ניצלתי את יום המנוחה לבקר בבוכאו‪ ,‬עיר קטנה במרחק שעה הליכה‪.‬‬
‫בעיר הייתה קהילה יהודית שבראשה עמד הרב ד"ר אברהם שלזינגר‪ ,‬אדם עדין‬
‫שכולו רוחניות‪ ,‬הוגה דעות יהודי וציוני‪ ,‬פילוסוף שחיבר ספרים אחדים‪ .‬הוא היה‬
‫לפרסום בארץ‪.‬‬ ‫חסיד אחד העם ורצה לייסד בארץ מרכז רוחני אבל לא זכה‬
‫להרבות‬ ‫ספרו "מונולוגים" על תביעות מוסר ביהדות מצוי בספרייתי‪ .‬יכולתי‬
‫ללמוד מהרב שלזינגר‪ ,‬אך עדיין לא הייתי מוכן לכך‪ .‬הוא עלה ארצה בשנת‬
‫‪ 1933‬והתגורר בירושלים‪.‬‬
‫בבוכאו הייתה קבוצת נוער ציונית‪ ,‬חברי "בלאוו‪-‬וייס"‪ ,‬ומשפחת אינשטיין שאחד‬
‫מבניה‪ ,‬הוא אלפרד איינשטיין שהתפרסם כמבקר מוסיקלי נודע‪ .‬קרוב אחר הוא‬
‫אלברט איינשטין חתן פרס נובל לפיסיקה‪.‬‬

‫בשנת ‪ ,1921‬הגעתי לכרם גפנים דרומית לפרייבורג‪ .‬למדתי איבוק‪ ,‬גיפור וריסוס‬
‫ובציר ענבים‪ .‬במשק ניסו להשביח גפני יין וליצור פטריות הדרושות לתסיסה‪.‬‬
‫רציתי ללמוד שיטות עבודה במשק גדול‪ .‬התקבלתי לאחוזת האבירים קנידן‪,‬‬
‫שהיתה שריד לתקופה הפיאודלית‪ .‬המשק מנה אלפי דונמים‪ .‬האחוזה נרכשה על‬
‫ידי בנקאי יהודי בשם גיאורג ארון‪ .‬בשבילו היא הייתה תחביב‪ ,‬מעין רשת בטחון‬
‫כלכלית למקרה של קטסטרופה בעולם הבנקאות‪ .‬הוא היה מסור‪ ,‬מוכשר‪ ,‬מלא‬
‫מרץ ואיש ארגון טוב‪ ,‬אבל רחוק מהיהדות‪ ,‬ולועג לציונות‪ .‬אינני יודע מה עלה‬
‫בגורלו אחרי עליית הנאציזם בגרמניה‪.‬‬

‫את‬ ‫להיות 'מיילדת' של חזירה‪ ,‬ולקחת‬ ‫בלילי הראשון באחוזה‪ ,‬הוטל עלי‬
‫על ידי‬ ‫החזירונים מיד אחרי לידתם‪ ,‬מאחר והיו מקרים של אכילת הצאצאים‬
‫האמהות‪ .‬כך הצלתי שנים עשר חזירונים‪.‬‬
‫נשארתי שם כל חודשי הסתיו‪ .‬בקרתי באוניברסיטת ברלין ושמעתי את הרצאותיו‬
‫של פרופ' פ‪ .‬ארובואה על כלכת המשק החקלאי‪ .‬הוא דיבר על הקשר האורגני בין‬
‫חלקי המשק‪ .‬התרשמתי מאד מדעותיו‪ ,‬ספריו ואישיותו האצילה‪ .‬הוא היה אנושי‬
‫ואוניברסלי‪ ,‬והזכיר את הקבוצות בארץ כדוגמא ומופת‪ .‬הרצאותיו היו מלאות‬
‫פאתוס והתלהבות‪ .‬לדעתי פרופ' וולקני הושפע ממנו‪.‬‬

‫‪35‬‬
‫הכשרתי החקלאית בגרמניה הסתיימה‪ .‬למדתי את הניהול של משק זעיר ומשק‬
‫גדול‪ .‬היתה לי עוד מטרה אחת ‪ -‬להכיר מקרוב את יהדות מזרח אירופה‪ .‬בשביל‬
‫יהודי מערב אירופה‪ ,‬דמות היהודי המזרח‪-‬אירופאי הייתה נערצת‪ .‬זה היה המקור‪.‬‬
‫חשבתי שרצוי להכיר את המקורות‪ ,‬שכדאי ללמוד עברית ויידיש‪.‬‬
‫ידידי מרדכי פרידמן היה בליטא והזמין אותי לבוא ולהצטרף לקבוצת הכשרה של‬
‫החלוץ הליטאי "כיבוש" בכפר פלגנוגי ליד העיירה קידני‪.‬‬
‫הנהירה אל המזרח לא הייתה רעיון מקורי שלי‪ .‬סטודנטים ציונים שמו פעמיהם‬
‫לשם‪ ,‬חלקם בתור מורים‪ .‬גלווריסקי לימד בגימנסיה בווילקומיר‪ ,‬סמבורסקי לימד‬
‫בליטא ואחר כך באוניברסיטת ירושלים‪ .‬ד"ר שוובה היה מנהל הגימנסיום‬
‫בקובנה‪ .‬ד"ר זיגפריד לימן‪ ,‬רופא ומחנך‪ ,‬יסד מוסד חינוכי על יסודות החינוך‬
‫החדש עם ניהול עצמי של הנוער‪ .‬הוא אסף ילדי יתומים מהפוגרומים באוקראינה‬
‫כדי לתת להם בית חם ומקלט‪ .‬תלמידיו היו הגרעין הראשון בכפר הנוער בן‪-‬שמן‪.‬‬
‫הרגשנו שמתחת למראה המוזנח של יהדות מזרח אירופה‪ ,‬שוכנת נשמה יהודית‬
‫טהורה‪ .‬למדנו לבוז ל'קפל המכנסיים המגוהץ' שסימל את הציביליזציה הגרמנית‬
‫והפרוסית המיליטנטית‪.‬‬
‫המגמה היתה להצטרף לעממיות‪ .‬סטודנטים עשירים רצו לחיות בקרב דלת העם‪,‬‬
‫לגור בשכוני העוני‪ .‬הקריאה באה ברוח תורתו של טולסטוי‪ .‬ברוסיה קראו להם‬
‫'נרודניקים'‪ ,‬באנגליה הייתה תנועת ה'סטלמנטס'‪ ,‬בברלין יסדו את 'מעון העם‬
‫היהודי'‪ .‬רוח זו השפיעה גם עלי‪.‬‬

‫מרדכי פרידמן החל לפעול בחוגים הציונים בליטא להשיג לי סרטיפיקט‪ ,‬שמשמעו‬
‫היתר כניסה לליטא‪ .‬חיכיתי חודש‪ ,‬חודשיים‪ ,‬שלושה ושום דבר לא התקדם‪.‬‬
‫החלטתי לנסוע לקניגסברג‪ ,‬עיר הגובלת בליטא‪ ,‬אולי באמצעות קשרים‪ ,‬אחיש‬
‫את האישור‪ .‬התאכסנתי אצל משפחה יהודית וציונית שקיבלה את פני בחמימות‪.‬‬
‫שיש אפשרות בלתי‬ ‫חיכיתי ימים רצופים‪ ,‬אבל כלום לא התקדם‪ .‬נרמז לי‬
‫"בקשיש"‪ ,‬להיעזר במבריחים להבריח את הגבול‪ .‬לא הייתי‬ ‫ליגאלית‪ ,‬בעזרת‬
‫רגיל לדרכים בלתי ישרות‪ ,‬אבל רצוני להגיע למקום חפצי היה כה חזק‬
‫שהתגברתי על ההיסוסים והסכמתי 'לגנוב' את הגבול‪ .‬מה כבר יכול להיות?‬
‫הניירות בדרך‪ ,‬אקבל אותם בליטא‪.‬‬
‫עברתי את המחסום והביקורת ללא מכשולים והמבריח שיחרר אותי בצד השני של‬
‫הגבול‪ ,‬עם הוראות ללכת ישר קדימה עד לעיירה ווילקומיר‪ .‬שם עמדתי לפגוש‬
‫את סמבורסקי שלימד בגימנסיה והוא יעזור לי להתקדם בדרכי‪.‬‬

‫‪36‬‬
‫סמבורסקי לא שמח להופעתי הבלתי לגאלית‪ .‬הוא היה מבוהל‪ .‬הוא התקשר עם‬
‫לחזור לגרמניה ולחכות‬ ‫קובנה ועם השלטונות וכעבור יום יומיים‪ ,‬הודיעו לי‬
‫להיתר רשמי‪ .‬זו הייתה מכה קשה בשבילי‪.‬‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬איך אשוב? כאן לא היו מבריחים שהיו מוכנים להגניב אותי בחזרה‪.‬‬
‫התחלתי לצעוד‪ ,‬בחוץ ערפל ושלג‪ ,‬הכל אפור ועצוב‪ .‬הלכתי עד שראיתי את‬
‫הגבול הגרמני לפני‪ .‬פתאום שמעתי חייל צועק לעברי ‪" -‬עמוד!" אם אמשיך‬
‫ללכת הוא עלול לירות‪ .‬פניתי לאחור והתקרבתי אליו‪ .‬אמרתי את המילים היחידות‬
‫שהכרתי בליטאית‪" :‬דובי אוטרי פנ'ה"‪ ,‬בוקר טוב אדוני‪ ,‬ודחפתי לו מטבעות ליד‪.‬‬
‫הוא הפנה עורף‪ ..‬מסמן לי שהוא 'לא רואה אותי' ואני יכול להמשיך‪ .‬המתנתי‬
‫ימים אחדים בבית מכרים‪ ,‬עד שקיבלתי את הסרטיפיקט ועברתי את הגבול כדין‪.‬‬
‫קבוצת כיבוש‬

‫הגעתי לקובנו‪ ,‬בירת ליטא‪ .‬בתים קטנים ונמוכים‪ ,‬בנויים רובם עץ‪ .‬הרחוב הראשי‬
‫נקרא ליזלס אללה‪ ,‬שדרות ליזלס‪ .‬התחבורה הייתה באמצעות רכב משוך ע"י‬
‫סוסים‪" ,‬סוסיה" כפי שהיה נהוג בברלין בשנת ‪.1910‬‬
‫התקבלתי בחביבות על ידי מרדכי‪ ,‬הוריו ואחיו שמואל‪ ,‬ששינה את שמו לאלישב‬
‫והיה בהמשך הציר הראשון של מדינת ישראל במוסקבה‪ .‬הלכתי לבקר את ד"ר‬
‫מ‪ .‬שוובה‪ ,‬אבל חשתי ביחסו הקריר ולא הצלחתי להתקרב אליו‪ .‬הוא היה גאה‬
‫ולעגן ולא העריך אותי‪ .‬לעומתו ד"ר לימן ואשתו הראשונה קיבלו אותי יפה מאד‬
‫ולנתי בביתם כל פעם שהגעתי לקובנה‪ .‬לימן הראה לי את המוסד שהקים‪ ,‬הסביר‬
‫את שיטתו החינוכית והזמין אותי לחגיגות ולפעולות‪ .‬בהמשך הוא התגרש מאשתו‬
‫עם ד"ר קליבנסקה‪ ,‬רופאת ילדים‬ ‫שנסעה יחד עם בנה לארגנטינה‪ ,‬והתחתן‬
‫ילידת רוסיה‪ ,‬שהייתה שותפה לפעילותו והבינה לרוחו‪ .‬נולדו להם שתי בנות‪.‬‬
‫בישראל‪ ,‬הוא היה חבר נאמן בתנועת "ברית שלום"‪ ,‬ופרסם את הספר "שרשים"‬
‫על הבעיה היהודית‪-‬ערבית‪ .‬לאחר מותו‪ ,‬פורסמו קובץ ממאמריו בספר שנקרא‬
‫"רעיון והגשמה"‪ ,‬ביניהם המאמרים ‪" -‬בית העם היהודי בברלין" ו‪" -‬מילדי רחוב‬
‫לחברת נוער"‪.‬‬
‫קבוצת 'כיבוש' קיבלה את פני בציפייה‪ .‬הכינוי 'יקה' הלך לפני והם שמחו לבואי‪.‬‬
‫חברי הקבוצה לנו באורווה‪ ,‬בצריף גדול וארוך‪ .‬היו כחמישים חברים וחברות‬
‫והרבה פחות מיטות ונאלצנו להתחלק ‪ -‬שניים במיטה‪.‬‬
‫לקבוצה היו פלחה‪ ,‬רפת‪ ,‬סוסים ועגלות שכללו גם עגלות חורף עם מגלשות‪ .‬הכל‬
‫היה פרימיטיבי ושיטות העבודה שונות משהכרתי‪ .‬ברפת נהגו למשוך את העגלים‬
‫בכוח מרחם הפרה עם מקל וחבל‪ .‬אני למדתי שצריך להמתין ולעזור בזהירות‬

‫‪37‬‬
‫וביד עדינה ‪ -‬רק במקרה של סיבוכים‪ .‬מנהל המשק היה האגרונום דויטש‪ ,‬אדם‬
‫חביב ויהודי עם דמיון ונשמה של בעל חלומות‪ .‬בחזונו ראה רווחים גדולים‪.‬‬
‫ניסיתי להציע שיטות לימוד מגרמניה‪ ,‬כמו לשקול מדי יום את כמות החלב של כל‬
‫פרה‪ ,‬אך בעיני החלוצים זה היה מגוחך‪ .‬ניסיתי להכניס הנהלת חשבונות חקלאית‬
‫מסודרת וסטטיסטיקה ולא הצלחתי‪.‬‬
‫למדתי את השפה‪ ,‬המנהגים והשירים וחיבבתי את האנשים‪ .‬אבל בלבי פנימה‪ ,‬עם‬
‫אופיי היקה‪ ,‬התקוממתי נגד הספונטניות והסנטימנטליות בענייני משק‪ ,‬עוררתי‬
‫מאבקים ומצאתי עצמי יחיד מול רבים‪.‬‬
‫המדריך והכוח האידיאולוגי של הקבוצה היה דב זיסלה שאף הוא התנגד לגישה‬
‫המשקית‪ .‬העיקר בעיניו הייתה המטרה הציונית להכשיר חלוצים‪ .‬לא חשוב אם‬
‫המשק מסוגל לקלוט אותם או לא‪ .‬בארץ הוא היה מורה ושנים אחדות לימד בבן‪-‬‬
‫שמן‪ .‬בין החברים בלט יהודה אדר‪ ,‬חבר עין חרוד בהמשך‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1922‬אושר המנדט על ארץ‪-‬ישראל‪ .‬הארץ הזדקקה לחלוצים‪ ,‬לעיבוד‬

‫קרקעות ונתינת תוכן ומשמעות למנדט‪ .‬בשנה זו החלטתי החלטה חשובה‪.‬‬

‫נישואין‬

‫אומרים ששני דברים חשובים בחיי אדם ‪ -‬בחירת מקצוע ונישואין‪.‬‬

‫אשתדל לתאר בטקט ובחוש מידה את התקשרותי עם עליזה‪ ,‬ובאובייקטיביות אפשרית‪ .‬יש דברים שאין‬
‫אני יכול לגלותם‪ ,‬רק לרמוז‪ .‬זה מתחייב מהכבוד שאני רוחש לאשתי במשך עשרים וחמש שנים ואם‬
‫ילדי‪.‬‬
‫דודה ברטה‪ ,‬האחות הבכורה של אימי‪ ,‬התחתנה עם הבנקאי זיגפריד שטרן בעיר‬
‫דורטמונד‪ .‬היא הייתה ההפך מאימי‪ .‬בעלת בטחון והכרה עצמית‪ ,‬אריסטוקרטית‬
‫וגאה במעמדה‪ .‬אימי לעומתה‪ ,‬הייתה חסרת ביטחון‪ ,‬צנועה‪ ,‬מחפשת דרך‬
‫ומבקשת אמת‪.‬‬
‫לדודה ברטה היו ארבע בנות‪ ,‬ועליזה הצעירה שבהן‪ .‬הוריה קיוו לבן והיא אמנם‬
‫התנהגה כמו בן‪ .‬הייתה מפונקת בשל הדאגה הרבה של ההורים ושלוש האחיות‬
‫וגם מרדנית בעקבות רצון כולם לחנך ולהטיף מוסר‪.‬‬
‫עליזה צעירה ממני בשנתיים‪ .‬בילדות נפגשנו לעיתים רחוקות‪ .‬כמוני‪ ,‬גם היא‬
‫נכנסה לאווירת התסיסה הרוחנית והחברתית שהייתה אחרי מלחמת העולם‬
‫הראשונה‪ ,‬רצתה להשתחרר מן הבית‪ ,‬לבחור מקצוע ולעמוד ברשות עצמה‪.‬‬

‫‪38‬‬
‫עליזה שהייתה מאד אינטליגנטית נתפסה לתנועה הציונית והסוציאליסטית בכל‬
‫נפשה‪ ,‬אך לצד התלהבותה הייתה גם מעשית‪.‬‬
‫אני הייתי פחות מציאותי‪ .‬בעל מעוף ורעיונות וסיפקתי לעליזה את מה שחסר‬
‫בבית הוריה הרציני והנוקשה‪ ,‬בעיקר מצד אביה שאהב את בנותיו אך שלט בבית‬
‫בעודף נוקשות‪.‬‬
‫השאיפות המשותפות קירבו אותנו זה לזו וכך החלטנו להתארס בשנת ‪.1922‬‬
‫תכננו לעלות יחד לארץ ישראל‪.‬‬
‫כיצד התייחסו שתי המשפחות להחלטתנו ‪ -‬אמי נבהלה‪ .‬היא חששה שהאופי של‬
‫באמצעות עליזה גם עלי‪ .‬היה לה קשה להשתחרר‬ ‫אחותה הגדולה ישפיע‬
‫מההתנגדות שחשה לאחותה וצל קל מיחס זה ריחף כענן מעלינו שנים רבות‪ .‬אמי‬
‫חששה שעליזה לא תבין אותי כפי שהיא הבינה‪ ,‬אבל השתדלה להתייחס בהגינות‬
‫והשלימה עם רצוני להתחתן‪ ,‬ואף סינגרה עלינו מול הוריה של עליזה‪.‬‬
‫מבחינת דודי ודודתי‪ ,‬לא הייתי המועמד המתאים‪ .‬הם שאפו לאדם בעל מעמד‬
‫ורכוש‪ ,‬דוקטור או פרופסור בעל שם‪ ,‬מבוסס ובעל מעמד מכובד בחברה‪ .‬והנה‬
‫מופיע צעיר שאין לו כלום‪ ,‬והוא עומד לפני אוטופיה הרפתקנית‪ ,‬ארץ רחוקה‬
‫ומדברית‪ ,‬ללא עתיד‪.‬‬
‫הבנקאי זיגפריד שהיה נוקשה מאד‪ ,‬כתב בצוואתו זמן קצר לפני עלית הנאצים‬
‫לשלטון ולאחר שכבר היינו בישראל ‪ -‬שאין הוא מאמין בעתיד ארץ ישראל וכל‬
‫כספו יהיה מובטח אך ורק בארץ היחידה הנותנת בטחון – גרמניה‪.‬‬
‫זיגפריד שטרן היה קפיטליסט מתבולל‪ ,‬והסוציאליזם הציוני נראה לו חלום‬
‫מעורפל‪ .‬הוא היה עיוור לגמרי לתהליכים שרחשו במולדתו גרמניה ודודתי ברטה‬
‫חשבה כמותו‪.‬‬
‫אני הייתי תמים מאד‪ .‬כשחותני ביקש לדעת את מצבי‪ ,‬כתבתי לו באמונה שלמה‬
‫שיש לי קיום‪ ,‬לחם לאכול‪ ,‬בגד ללבוש וגג על הראש‪ .‬לא רציתי לרמות אותו או‬
‫לשקר לו‪ ,‬פשוט לא העזתי לספר שעדיין אין לי כלום ומה שיהיה עם כל החלוצים‬
‫יהיה גם אתנו‪ .‬עבודה יש בארץ (לא ידעתי שגם זו תהיה בעיה)‪ ,‬השמים נראו‬
‫כחולים והייתי מלא אמונה ותקווה‪.‬‬
‫עליזה האשימה אותי ששיקרתי להם ולא הבינה אותי‪ .‬היא כתבה לי‪ ,‬שלאדם כמו‬
‫מספרים מדויקים ונתוני תקציב‪.‬‬ ‫אביה צריך לכתוב תוכנית ברורה הכוללת‬
‫בשנותינו הבאות בארץ‪ ,‬בזמן שהפרדס עדין לא נשא פרי והיינו שקועים בחובות‪,‬‬
‫הוא תמך בנו‪ .‬הוא כתב שלא מדאיג אותו שיש חובות אלא שהחובות בעיניו לא‬
‫גדולים יותר‪.‬‬

‫‪39‬‬
‫עליזה עזבה את הבית ועברה לעבוד בבית‪-‬ילדים בברלין ואחר כך בקולברג על‬
‫שפת הים המזרחי‪.‬‬
‫אל הרצון והרגש הטוב‪ ,‬כדי‬ ‫ופנתה‬ ‫לדורטמונד‪ ,‬להורי עליזה‪,‬‬ ‫אמי כתבה‬
‫להסביר ולהוכיח את דבריה גם במובן הפסיכולוגי‪ .‬היא הסבירה שלצעירים הזכות‬
‫לחיות כפי שהם מבינים ואין להורים הזכות לכפות את דעתם על הילדים‪ .‬היא‬
‫הצליחה למנוע קרע גמור בין עליזה להוריה‪ .‬אמי העדיפה את הדוד זיגפריד על‬
‫ברטה אחותה‪ ,‬הרגישה שמתחת לקליפה הקשה יש לב חם וחיבבה אותו ומצאה‬
‫דרך לדבר עמו‪ .‬בנושא החתונה נקבעה פשרה ‪ -‬קודם אסע לבד לארץ ישראל‬
‫ואם אצליח‪ ,‬עליזה תוכל לבוא אחרי‪ .‬ההורים קיוו כנראה שאשוב מאוכזב וכך‬
‫באמצעות הדחייה ניתנה ההסכמה‪.‬‬

‫מצאתי מכתבים אחדים שעליזה שלחה אלי ארצה‪ .‬ביניהם מכתבים יפים בסגנון‪,‬‬
‫בהגיון וברגש‪ .‬היא שואלת למה איני מוצא עבודה ומרוויח את עלייתי לארץ ‪-‬‬
‫במקום למכור את אוסף הבולים והשעון שלי‪ .‬אבל אני לא ידעתי כיצד להשיג‬
‫עבודה‪ ,‬הייתי מפונק ובלתי מנוסה‪.‬‬
‫דאגה נוספת שעוררה בנו התלבטות‪ ,‬הייתה ‪ -‬האם נישואי קרובים עלולים לפגוע‬
‫בבריאות הילדים שייוולדו‪ .‬הרופאים שהתייעצנו אתם‪ ,‬אמרו שאין חשש להשפעה‬
‫רעה‪ ,‬אם ההורים בריאים וההיסטוריה המשפחתית תקינה‪ .‬וכך גם גורם זה ירד‬
‫מהפרק‪.‬‬

‫בסתיו ‪ 1922‬חזרתי מליטא ובאתי לברלין‪ .‬שמעתי הרצאות בבית‪-‬הספר הגבוה‬

‫לחקלאות והשתתפתי ב"ברית הפרקטיקנטים" שהכשירו עצמם לעבודה חקלאית‬
‫במשקי איכרים בגרמניה‪.‬‬
‫באותם ימים הגיע לברלין שפירא מהמרכז החקלאי‪ ,‬כדי לייסד בעיר סניף של‬
‫החלוץ‪ .‬עזרתי לו בעבודתו וניסיתי לכנס חלוצים למפגש‪ .‬בחורה ששמה רוזה‬
‫ליסנר עזרה לי בעבודתי‪.‬‬
‫רצה הגורל שהתאהבנו‪ .‬יחסי לעליזה היה בעיקר יחס חברות ואהדה שנבע מתוך‬
‫שיתוף רעיוני‪ .‬את רוזה אהבתי אהבת נפש גדולה‪ .‬נכנסתי למשבר מצפוני קשה‪.‬‬
‫האם להתיר את הבטחתי לעליזה? ספרתי לעליזה על רוזה‪ .‬היא הייתה אצילת‬
‫רוח ונתנה לי את החופש לבחור על פי לבי‪ .‬אך לא יכולתי לעזבה ולגרום לה‬
‫אכזבה וצער‪.‬‬
‫שנים אח"כ‪ ,‬מצאתי בתלמוד בספר מעין‪-‬יהודה את האמרה ‪" -‬מוטב להתיר את‬
‫ברית הנישואין מאשר לבטל אירוסין‪ .‬האירוסין נחשבים כנדר חמור ביותר‪ ,‬הם‬

‫‪40‬‬
‫נגדרים סביב על ידי חרם‪ .‬אפילו אם לא מקיימים את ההתחייבות‪ ,‬לא מתבטל‬
‫הצד המשפטי‪ .‬את הנישואין אפשר להתיר‪ ,‬אך אם מישהו התארס עם בחורה והוא‬
‫קורע את ברית‪-‬האירוסין‪ ,‬באות הדמעות המבוישות לפני אלוקים והגבר יקבל את‬
‫עונשו מן השמים‪ .‬וזה אפילו אם סלחה לו הבחורה‪ .‬זה יישאר ענן כבד מעל ראשו‬
‫כל חייו‪".‬‬
‫יותר לא נפגשתי עם רוזה ליסנר‪ .‬שמעתי שעלתה לארץ‪ ,‬התחתנה‪ ,‬ילדה ילד‬
‫ובשל מצבה הכלכלי הקשה הגרה עם משפחתה לארגנטינה‪.‬‬
‫יהיו הגורמים להחלטתי להישאר עם עליזה אשר יהיו‪ ,‬מה שבטוח שמעולם לא‬
‫בחרתי בה בגלל כספה‪ .‬שנינו לא חשבנו על כסף ועל עושר ושנים רבות היא‬
‫סירבה לקבל עזרה כספית מהוריה‪.‬‬
‫בסופו של דבר המציאות הכריעה‪ .‬אימי שכנעה את עליזה לוותר על התנגדותה‬
‫ובזכות רצונו הטוב של אביה ועזרתו‪ ,‬הצלחנו להתמודד עם הקשיים‪ .‬איני יודע אם‬
‫לולא תמיכתו‪ ,‬הייתי מסוגל לפרנס אישה וילד ולא הייתי נאלץ לחזור לגרמניה‪.‬‬
‫לזכותה של עליזה אומר שהיא הייתה מוכנה להקריב את אהבתה ואת עושרה‬
‫למען האושר שלי‪.‬‬

‫וכך הגורל או יותר נכון‬ ‫אך "רבות מחשבות בלב איש‪ ,‬ועצת ה' היא תקום"‬
‫ההשגחה העליונה הביאו לחתונתנו ולהקמת משפחה‪ .‬החששות התורשתיות‬
‫התבררו כלא מוצדקות וזכינו בעזרת השם בילדים ובנכדים טובים ומוצלחים‪ .‬חיינו‬
‫שנים רבות וטובות יחד וכל אחד ספג ערכים מהעזר כנגדו‪ .‬נשארנו כמעט עד‬
‫חתונת הכסף‪ ,‬משך עשרים ושלוש שנה‪.‬‬

‫בינתיים בברלין פעלו תנועת החלוץ שהיתה בעלת מגמה פוליטית‪ ,‬וברית‬
‫הפרקטיקנטים שהיה ארגון מעשי שהכשיר חקלאים וסייע בבעיות ההכשרה‪.‬‬
‫בוועידה שהתקיימה התבקשתי לשאת הרצאה על הכשרתי בליטא‪ .‬זו הייתה‬
‫ההרצאה הראשונה שלי וגם ההרצאה הראשונה בוועידה‪ .‬הפניתי אל הקהל הצעה‬
‫לשלוח חברים גם למזרח‪-‬אירופה לפני עלייתם ארצה‪.‬‬
‫מקס צבי שהיה כבר שנה בישראל וייסד קבוצה שנקראה "קבוצת הצבי"‪ ,‬הרצה‬
‫פאול‬ ‫המצב בארץ ועל ניסיון הקבוצה שלו‪ .‬משתתפים נוספים היו גם‬ ‫על‬
‫אלברט‪ ,‬הרמן אהרון‪ ,‬ליאו קאופמן קרוב משפחה של שטרן‪ ,‬וולטר מוזס מייסד‬
‫בית החרושת דובק‪ ,‬הינץ נגלר מייסד עסיס ואחרים‪.‬‬

‫‪41‬‬
‫אחרי הועידה חזרתי לפרייבורג לבית הורי ועזרתי כחקלאי וגנן מנוסה בגינת עצי‬
‫ורק קיוו שאתייאש ואחזור‬ ‫הפרי‪ .‬הורי לא ניסו יותר לעכב את עלייתי ארצה‬
‫לגרמניה‪.‬‬

‫ארץ ישראל‬

‫בסתיו ‪ 1923‬עליתי ארצה באניה איטלקית שיצאה מנמל טריאסט‪ .‬המתנתי להפלגה בבית החלוצים‬
‫שבעיר ובינתיים טיילתי עם העולים מסביב‪ ,‬נהננו מהשמש‪ ,‬אכלנו ספגטי ומקרוני‪ ,‬תמרים ופירות סוב‪-‬‬
‫טרופיים‪.‬‬
‫בנמל נאפולי עלה לאנייה אדם בגובה בינוני‪ ,‬מרשים במראהו‪ ,‬לבוש חולצת‬
‫רובאשקה רוסית של פועל‪ ,‬שיערו פרוע ומתולתל והבעת פניו נעימה‪ .‬זה היה‬
‫ברל כצנלסון‪ .‬נלוותה אליו לילי צדק‪ ,‬גננת וציירת שכתבה ופרסמה סיפורי ילדים‪.‬‬
‫ברל שמר על דיסטנס מסוים מהחלוצים הירוקים‪ .‬למרות זאת זכיתי להכירו‬
‫ולהיפגש עמו בהמשך‪ .‬הוא עקב אחר כל אנייה שהפליגה לישראל והתייחס בחום‬
‫לכל חלוץ חדש‪ .‬עלייתו על האנייה עודדה אותי‪ ,‬הרגשתי את נוכחותה של‬
‫ההשגחה‪.‬‬
‫ההפלגה ארכה שבוע‪ .‬חיכינו בכיליון עיניים לראות באופק את סימניה הראשונים‬
‫של ארץ יעודנו ותקוותנו‪ .‬לאט לאט הופיע הקו הצהוב של חולות תל‪-‬אביב‪ ,‬ועליו‬
‫נקודות קטנות ואדומות של גגות הבתים‪ .‬האוניה עגנה במרחק מסוים מנמל יפו‪.‬‬
‫ערבים במכנסים רחבים הורידו אותנו לסירותיהם ובצעדים האחרונים סחבו אותנו‬
‫בין הגלים הסוערים על כתפיהם לעבר החוף הבטוח‪.‬‬
‫לאחר בדיקת פספורטים וחפצים במשרד המכס‪ ,‬יצאו הותיקים לדרכם ואותנו‪,‬‬
‫העולים החדשים‪ ,‬הכניסו למחנה הסגר‪ .‬קיבלנו מקלחת חמה‪ .‬הבגדים עברו‬
‫טיפול נגד כינים ומזיקים ונמסרו לנו נקיים אך מקומטים‪.‬‬
‫כעבור יומיים שלושה יצאנו 'לחופשי'‪ .‬נסענו מיפו לתל אביב במרכבה הקשורה‬
‫לסוסים שנקראה דיליז'אנס‪ .‬היה בה מקום לעשרה נוסעים‪ .‬אוטומובילים‬
‫ואוטובוסים טרם היו‪ .‬נכנסנו למחנה קליטה של אוהלים בשטח שבין מוגרבי‬

‫‪42‬‬
‫לשפת הים כשמסביב רק חולות‪ .‬סיפקו לנו פתקי אוכל למטבח הפועלים ברחוב‬
‫נחלת בנימין‪ .‬זו הייתה המסעדה היחידה בכל העיר‪.‬‬
‫במחנה הכרתי את בינה דבורה ורטהיים‪ ,‬בחורה דתייה מגרמניה שיחד עם בעלה‬
‫שלמה ויינברג הם הקימו משק ברמת השרון‪ .‬הבעל נפטר בגיל צעיר‪ .‬היו להם‬
‫שני בנים ואחד מהם היה בין נופלי הל"ה שבגוש עציון במלחמת העצמאות‪.‬‬

‫כדי למצוא עבודה הלכנו למרכז‪-‬החקלאי‪ ,‬חדר קטן בו ישב המנהל יעקב אפטר‪.‬‬
‫קיבלתי ספרון קטן שנכתב על ידו ‪" -‬המשקים החקלאים בארץ ישראל" וזה היה‬
‫הספר הראשון שקראתי בעברית‪ .‬הציעו לי לעלות לקבוצת אילת‪-‬השחר‪ ,‬אבל‬
‫לבסוף נשלחתי לקבוץ גן שמואל‪.‬‬
‫קבלת הפנים אכזבה אותי‪ .‬בסידור העבודה נתנו לי מזמרה גדולה ותפקידי היה‬
‫לזמור גדר אקציה שהקיפה את הפרדס‪ .‬הגדר הייתה סמיכה ומלאה קוצים ועד‬
‫מהרה התמלאו ידי בפצעים ובדם‪ .‬התמדתי בעבודה כשבועיים‪ .‬ימי גן שמואל היו‬
‫כמו מקלחת קרה עבורי‪ .‬הגעתי מלא באמביציה ושאיפות גבוהות‪ .‬שנים רבות‬
‫אחר‪-‬כך הייתי מלא בטענות על הזרות שקידמה את פני‪ ,‬ללא מפגש הכרות‬
‫במקום‪ .‬אף אחד לא דיבר עימי‪ ,‬הראה לי את המקום ואת העבודות שיש‪.‬‬
‫ממרחק הזמן‪ ,‬אני מסוגל להודות שהחזירו אותי לבסיס‪ ,‬לעבודות הכי פשוטות‪ .‬מי‬
‫ששואף להגיע לעמדה בכירה‪ ,‬צריך להתחיל מעבודה גופנית קשה‪.‬‬
‫גרתי באוהל עם צעיר יליד הארץ בשם הרצל יעקבי שאביו היה מורה ירושלמי‬
‫ואחותו חברה בקבוץ‪ .‬הוא היה בחור כארז והתיידדנו מאד‪ .‬התחביב שלו היה‬
‫סיתות אבנים ופיסול‪ .‬בהמשך הוא הצטרף לקבוצה קטנה שנוסדה ביוזמתי והלך‬
‫איתי לחדרה‪ .‬גורלו היה מצער‪ .‬הוא הלך למסע רגלי רומנטי לבדו במדבר‪ ,‬תכנן‬
‫להגיע למצרים אך עקבותיו נעלמו‪.‬‬
‫את שעות הפנאי הקדשתי להכיר את המשק והסביבה‪ .‬אחותו של הרצל‪ ,‬שעבדה‬
‫בלול הראתה לי בגאווה את מקום עבודתה‪ .‬היא שאלה אם ברצוני להיות לולן‪ .‬אני‬
‫חשבתי דווקא על פלחה ולא דמיינתי שאתמסר לענף בהמשך‪.‬‬
‫בקיץ הלכנו לברכה הגבוהה שבתוך המשק‪ .‬שחיין גדול לא הייתי ופעם כמעט‬
‫טבעתי‪ ,‬בקושי הגעתי לסולם המציל‪ .‬אבל כמו שכתב צ'רצ'יל בזיכרונותיו פעמים‬
‫רבות ‪" -‬לולא כך…‪ .‬לא הייתי כותב כעת את זיכרונותי"‪.‬‬
‫בחורף עבדתי בקטיף בפרדס המשק‪ .‬אך מצב חוסר העבודה והיותי פועל זמני‬
‫הביאו לפיטורי‪.‬‬
‫עברתי לחדרה וגרתי בבית הפועלים שקלט חלוצים חדשים במושבה ונתן להם‬
‫מיטה לישון‪.‬‬

‫‪43‬‬
‫חוסר התעסוקה העלה במוחי מחשבה‪ ,‬למה שלא אייסד בעצמי קבוצה? באזני‬
‫הצטלצלו המילים הנהדרות של גוסטב לנדאור‪-‬‬
‫"רעב‪ ,‬ידיים ואדמה ישנם‪ .‬שלושתם נתונים של הטבע ומלבדם אין‬
‫האנשים צריכים אלא להביא סדרים נאותים במה שמתרחש בינהם‪,‬‬
‫ואז יהיה להם כל מה שדרוש…"‬

‫משפטים נפלאים אלה הביאו אותי להגשמה חלוצית‪ .‬האם הם לא מתארים בדיוק את מצבנו במושבה?‬
‫רעבים היינו‪ .‬ידיים ורצון לעבוד היו לנו‪ .‬הרבה אדמות במושבה היו בלתי מעובדות‪ .‬מה יותר פשוט‬
‫מאשר לעבד אותן‪ ,‬לגדל תפוחי אדמה וירקות?‬
‫גם רציתי ליצור קבוצה של מיזוג גלויות‪ ,‬מעורבת מעולים ומילידי הארץ‪ .‬לרוב‬
‫הקבוצות התארגנו מאותה ארץ מקור‪ ,‬כמו חברי גן שמואל שעלו מצ'כוסלובקיה‬
‫וחברי קבוצת צבי מגרמניה‪.‬‬
‫איני זוכר אם ביקשנו רשות או פשוט עלינו על הקרקע‪ ,‬על מגרש ריק באמצע‬
‫המושבה‪ .‬את הציוד הנדרש קבלנו כעולים חדשים ממחלקת העלייה של הסוכנות‪.‬‬
‫מהמרכז החקלאי קבלנו הלוואה לרכישת כלי עבודה‪ .‬היה לנו גם חמור להובלת‬
‫מים ממרכז המושבה‪.‬‬
‫מספר החברים בקבוצה היה קטן‪ .‬אך כמו שאומר הפתגם ‪" -‬כל הדברים הטובים‪,‬‬
‫שלושה‪ ,‬שלושה באים"‪ .‬וגם ‪" -‬שלושה במניין‪ ,‬סימן טוב לכל קניין" ו "הברכה‬
‫שורה על שלושה"…‬
‫היינו ‪ -‬הרצל יעקבי‪ -‬יליד הארץ‪ ,‬שלמה שטקן – חלוץ מליטא ואני – יקה יליד‬
‫גרמניה‪.‬‬

‫שום דבר לא נראה לנו בלתי אפשרי‪ .‬היינו צעירים‪ ,‬מלאי מרץ‪ ,‬אמונה וכח יוצר‪.‬‬
‫האם לא התחילו הרבה דברים גדולים בהתחלה צנועה? גם לא רצינו לשבת חסרי‬
‫מעש ומובטלים‪ .‬בתחילה יצאנו לעבודת חוץ בעיקר בפרדס‪ ,‬בייבוש ביצות ליד‬
‫בנימינה ובמיון טבק בשדות‪ .‬חבר נוסף הצטרף אלינו במהרה ושלמה הביא את‬
‫בלומה חברתו שקיבלה על עצמה את עבודות הבית והבישול‪ .‬לא החזקנו מעמד‬
‫זמן רב‪ .‬שלמה רצה להתחתן‪ .‬עליזה הגיעה ארצה‪ .‬שתי הנשים רצו בצדק תנאי‬
‫מגורים מסודרים והקבוצה התפוררה והתפרקה מלחץ שני הזוגות הצעירים‪.‬‬

‫המרכז החקלאי רכש את הציוד בזיל הזול ומסר אותו לחבורת‪-‬השומרון שבין‬
‫מייסדיה היה יוסף שפרינצק‪ .‬מטרתה הייתה להיות לעזר לפועלים במושבה‪,‬‬

‫‪44‬‬
‫לספק דיור ואוכל במשותף‪ .‬חבורה דומה נוסדה גם ברחובות וממנה עלה על‬
‫הקרקע קבוץ גבעת‪-‬ברנר‪ .‬הצטרפתי לחבורה והתמניתי למחסנאי שתפקידו כלל‬
‫גם חלוקת מצרכים‪ .‬כשקבלנו גבינה גדולה ועגולה‪ ,‬חילקתי אותה לחלקים שווים‬
‫עוד באותו יום במקום לחלק בקמצנות במשך כשבועיים‪ .‬כשראו שאיני חסכן‪,‬‬
‫אלא דואג לתאבון החברים‪ ,‬פיטרו אותי‪.‬‬

‫לאחר כשנה חזרתי לגרמניה‪ ,‬ובניגוד לציפיות ‪ -‬לחלוטין לא מיואש ומלא ברצון‬
‫לשוב לישראל‪ .‬רציתי לקיים את הבטחתי ולקבל את הסכמת ההורים שעליזה‬
‫תצטרף אלי‪ .‬ההורים בדורטמונד נאלצו להשלים עם רצוננו ואנחנו נסענו יחד‬
‫לישראל‪ .‬עליזה הצטערה שלא יכולנו להתעכב יותר באיטליה כי היא נהנתה‬
‫מהטיול הקטן שעשינו ברחובות העיר‪ .‬כשהגענו ארצה שכרנו חדר במושבה‬
‫בחדרה‪ .‬בקרבתנו גר צעיר ששמו חוטר‪-‬ישי שלימים התפרסם כעורך דין חשוב‬
‫בהגנה‪.‬‬

‫מצב המשק היה קשה‪ .‬לא הייתה עבודה‪ .‬למזלנו אחרי מלחמת העולם הראשונה‬
‫אזל מלאי הטבק בעולם וזה הביא לגידול רב של שתילי טבק‪ ,‬לצורך בידיים‬
‫עובדות וגם התשלום היה טוב‪ .‬כולם עבדו בשתילה‪ ,‬איסוף‪ ,‬והשחלה על חוטים‪.‬‬
‫עליזה עבדה במחסן הטבק במיון העלים‪ .‬היא אהבה את האווירה‪ ,‬את הישיבה עם‬
‫הפועלים ואת השירה בצוותא‪.‬‬
‫אני נשלחתי לייבוש ביצות כברה שעל יד בנימינה‪ .‬ההכנסות לא הספיקו לנו‬
‫וניסיתי להרוויח כסף גם באמצעות הצילום‪ .‬פעם כשנסעתי לעבודה ברכבת‬
‫פגשתי את זלמן רובשוב ששינה שמו לזלמן שזר וסיפרתי לו על עיסוקי הנוסף‬
‫והוא אמר לי ‪" -‬זה חורג מהמסגרת החלוצית"‪ .‬שזר היה אז עורך עיתון "דבר"‪.‬‬
‫אני הייתי מהראשונים שחתמו על העיתון וגם הפיצו אותו יחד עם חוברת "השדה"‬
‫שנוסדה באותם ימים‪.‬‬
‫לאחר תקופה רכשנו מגרש באמצע המושבה‪ .‬התיידדנו עם שמואל כפרי שהיה‬
‫איש מקורי ומיוחד‪ .‬הוא היה טבעוני קיצוני‪ ,‬הלך יחף ופרוע שיער ורצה להתקיים‬
‫מיגיע כפיו ללא עזרת המוסדות‪ .‬הוא העריץ את גיבור ספרו של קנוט המסון‬
‫"ברכת האדמה"‪ .‬כפרי התגורר לבדו בצריף רעוע בגן של תחנת הניסיונות שיסד‬
‫האגרונום אהרונסון מאנשי ניל"י‪ .‬החלטנו שאנו רוצים להיות שכנים שלו‪ .‬קנינו‬
‫שני דונם בתוך המושבה והעמדנו חצי מהמגרש לרשותו של כפרי‪ .‬אני זוכר עוד‬
‫אפיזודה מצחיקה‪ :‬בחגיגת פורים בבית הפועלים הופיע גבר אלגנטי על הבמה‪.‬‬

‫‪45‬‬
‫הוא היה מצוחצח‪ ,‬מגולח וענב עניבה‪ .‬זה היה כפרי שהתחפש לאדם אירופאי‪ .‬היה‬
‫קשה לזהותו‪ .‬כולנו פרצנו בצחוק כשהבנו מי הוא‪.‬‬
‫כעבור שנים‪ ,‬כשכבר לא התגוררנו בחדרה‪ ,‬שמענו שהוא התאהב בבחורה‬
‫ג'ינג'ית צעירה מבנימינה‪ .‬הם חיו יחד‪ ,‬הקימו רפת‪ ,‬התפרנסו ממכירת תוצרת חלב‬
‫במושבה ומצבם הכלכלי השתפר לאחר שהפרדס שנטעו החל לתת פרי‪ .‬אשתו‬
‫דאגה גם לאיכות וליפי חייהם ואת הבית שבנו ריהטה בטוב טעם‪.‬‬

‫אחי רצה גם הוא לראות את ארץ האבות והורי שדאגו למצבנו שלחו אותו לכאן גם‬
‫כדי לראות מה שלומנו‪ .‬הוא התקבל בכבוד בקבוצה והתכבד בתפקיד הובלת‬
‫המים על החמור‪ .‬הוא נוכח שלא מתאים לו להצטרף לקבוצה וכדאי לו לשמור על‬
‫מקצועו כרופא‪ .‬את הביקור תיאר בהומור רב‪ .‬בעקבות היכרותו עם חדרה‪ ,‬דרש‬
‫שנעזוב את העיר ונמצא מקום בריא יותר להתיישב בו‪ .‬כמו רחובות‪ ,‬שהייתה‬
‫מושבה נטולת קדחת‪.‬‬
‫אחריו הגיעו גם ההורים‪ .‬עלתה האפשרות שכל המשפחה תעלה ארצה‪ .‬הביקור‬
‫היה בזמן הנחת היסוד לאוניברסיטה על הר‪-‬הצופים‪ .‬לורד בלפור הישיש והאציל‬
‫הגיע לישראל וטקס הנחת אבן הפינה היה טקס מיוחד שהשאיר רישומו על כולם‪.‬‬
‫מעין הגשמת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודברי ה' מירושלים"‪ .‬תחת הרושם העז‪,‬‬
‫הורי החליטו לעלות ארצה‪ ,‬צעד בלתי רגיל לאנשים בגילם‪ ,‬עשור לפני עליית‬
‫היטלר לשלטון‪.‬‬

‫לשמחתי ארנסט התגלה כציוני נלהב‪ .‬להישאר עם הורי בגרמניה הייתה הקרבה‬
‫גדולה‪ .‬אימי הבינה ללבו ושכנעה את אבי שהעתיד שייך לצעירים ואסור להם‬
‫להפריע לאחי בתוכניותיו‪ .‬ומכיוון שאינה מסכימה להישאר רחוקה משני ילדיה‪,‬‬
‫היא רוצה להצטרף‪ .‬אבי שהציונות הייתה זרה לו‪ ,‬הבין לליבה ונאות לבקשתה‪.‬‬
‫מה שעזר היה חוש ההומור שלו‪ .‬הוא הודיע שילך אתנו אך יבקש להיות הציר‬
‫שנה לאחר שנפטר‪ ,‬הוקמה‬ ‫הראשון של מדינת ישראל בגרמניה‪ ..‬עשרים‬
‫שגרירות ישראל בגרמניה‪ .‬על הציונות הוא אמר ‪" -‬אני מתייצב מולה באהדה"‪.‬‬
‫הוא הדגיש ‪ -‬מולה‪ ,‬כלומר מנגד לה‪.‬‬
‫בהשפעת ארנסט עזבנו את חדרה ועברנו לרחובות‪ ,‬מושבה יפה ובריאה‪ .‬הורי‬
‫בקרו במושבה ופגשו ברחוב הראשי את מר זקס‪ ,‬ראש המועצה‪ .‬הוא קיבל אותם‬
‫באהדה ושמח על רצונם לבוא לגור ברחובות‪ .‬הם נפגשו גם עם משה סמילנסקי‬
‫ומר מילר‪ ,‬אנשי עמל ומלומדים‪ .‬זקס וחותנו מילר הגיעו מדרום אפריקה אך ארץ‬
‫מוצאם הייתה ליטא‪ .‬הם הבטיחו לאבי את משרת רופא המושבה‪.‬‬

‫‪46‬‬
‫עליזה ואני קנינו מגרש של תשעה דונם בגבול המושבה ומגרש להורי בגבעת‬
‫דונדוקוב‪ ,‬כעת בית הפועלים‪ .‬הורי חזרו לגרמניה במטרה לחסל את רכושם‬
‫ולעלות יחד עם אחי‪ ,‬ארנסט‪.‬‬
‫הקמנו על מגרשנו צריף‪ ,‬ומיד התחלנו בבניית בית‪ ,‬מקווים לקבל אליו את ההורים‬
‫בבואם‪ .‬את שורות הבלוקים הראשונות של הבית הצבנו במו ידינו‪.‬‬
‫בזמן הזה‪ ,‬בתאריך ‪ 16.5.1924‬נולדה בתנו הבכורה רחל‪ ,‬בבית היולדות של ד"ר‬
‫היללסון בת"א‪.‬‬
‫את רחל אני זוכר אותה עומדת בכותנת לילה בתוך מיטתה‪ ,‬בת שנה וקצת‪,‬‬
‫מצביעה בגאווה על הרקמה שעל השרוול ואומרת‪" :‬פיצה" כלומר שפיצה‪ ,‬רקמה‬
‫בגרמנית‪ .‬כשאמרנו לה שהיא שהיא בת חוה קטנה‪ ,‬זאת אומרת גנדרנית‪ ,‬היא‬
‫ענתה‪" :‬לא אומרים 'בת‪-‬חוה' אומרים 'בת‪-‬חלבה' "מפני שאהבה מאד לאכול‬
‫חלבה‪.‬‬
‫שכני מר טריביש‪ ,‬תושב ותיק במושבה שניהל את הדואר ואהב לעזור למתיישבים‬
‫החדשים‪ .‬היו לו כרמי שקדים ועבדו אצלו פועלים ערבים‪ .‬בגיל חמישים וחמש‪,‬‬
‫התחתן עם יהודיה ממצרים ונולדו להם שלושה בנים‪ .‬הוא נפטר די צעיר ואלמנתו‬
‫גידלה את הבנים לבדה‪.‬‬
‫על המגרש שקנינו גדל טבק‪ .‬הבולמוס של שתילת הטבק נעצר כי מחיריו בשוק‬
‫העולמי החלו לרדת‪ .‬תוכניתי הייתה לגדל ירקות ותפוחי אדמה‪ .‬בתפוחי אדמה‬
‫ראיתי מזון עממי חשוב כמו החיטה ושווה לכל נפש‪ .‬יש שיר עממי ‪" -‬סונטאג‬
‫בולבס‪ ,‬מונטאג בולבס‪ "...‬ביום ראשון – תפוחי אדמה‪ ,‬ביום שני‪ ...‬וכך כל ימות‬
‫השבוע‪.‬‬
‫בארץ גידלו מעט תפוחי אדמה ועיקר הכמות הובאה מצרפת‪ .‬החלטתי להתמסר‬
‫לנושא ועסקתי בשאלות ‪-‬‬
‫מהם הזנים המתאימים לאקלים הארץ וכיצד ניתן לשמור את תפוחי האדמה‬
‫לזריעה מעונה אחת דרך הקיץ עד לאביב הבא‪.‬‬
‫התקשרתי עם התחנה לגידול תפוחי אדמה בברלין והזמנתי כעשרה זנים שונים‪,‬‬
‫כמות קטנה מכל זן לניסיון‪ .‬למדתי מהספרות המקצועית שאפשר לשמור תפוחי‬
‫אדמה זמן רב כשמאחסנים אותם באור‪ ,‬ואז הנבטים לא ארוכים אלא מוצקים‬
‫ובמצב של תרדמה עד לעונת הזריעה‪ .‬גם פרסמתי שני מאמרים בחוברת‬
‫"השדה" שעניינם – הנושאים הנ"ל‪.‬‬
‫בספרו של מ‪ .‬גרשזון "תולדות תפוחי אדמה" הוצ' הקיבוץ המאוחד עם תוספות‬
‫מאת אורי רוזנבלט מגבעת ברנר‪ ,‬לא מוזכר ניסיוני ומאמרי‪ .‬רוזנבלט שהיה גנן‬
‫בגבעת ברנר והכיר אותי‪ ,‬פתח את סקירתו במילים אלו‪:‬‬

‫‪47‬‬
 ‫"בתקופת העלייה השלישית‪ ,‬משנת ‪ 1920‬עד ‪ 1930‬נחשב‬
‫הגידול הזה ללא יצלח בארץ ישראל‪ .‬הניסיונות שנעשו אז הכזיבו"‬

‫אולי יש בדברים רמז לניסיונותיי‪ ,‬שנעשו בשנים ‪ . 1926/7‬לצערי שלושים דונם‬

‫של זנים שגידלתי סבלו ממכת קור וקפאו‪ .‬אחרי הנזק הגדול לא יכולתי להמשיך‬
‫בגידול הזה‪.‬‬

‫שאיפתי הייתה לחיות מיגיע כפי‪ ,‬לא לנצל אחרים ולא להיות תלויי בהורי‬
‫ובעזרתם‪ .‬לעליזה זה היה חשוב במיוחד‪ .‬היא הייתה גאה ושאפה לעמוד ברשות‬
‫עצמה‪ .‬אך הדרך לעצמאות כלכלית הייתה ארוכה‪ .‬גידול תפוחי האדמה נכשל וגם‬
‫בירקות לא יכולתי להתחרות בערבים‪ .‬לא יכולנו להעסיק פועלים שכירים במשק‬
‫שלנו כי היינו קרובים בדעותינו לפועלים ולהסתדרות העובדים‪.‬‬
‫פועלים‬ ‫היו הבדלים גדולים בהשקפת העולם בינינו לבין האיכרים‪ .‬הם ניצלו‬
‫ערבים ולא העסיקו פועלים יהודים‪ .‬היו גם אחרים כמו משה סמילנסקי שהעסיק‬
‫ערבים ויהודים‪ .‬זה היה חלק מהשקפת עולמו בשאלה הערבית‪ .‬הוא הרגיש מחויב‬
‫להעסיק גם אותם‪ .‬הוא היה המנהיג של התאחדות האיכרים וקרוב בדעותיו לאנשי‬
‫ברית שלום‪ .‬כך גם טוביה מילר‪ .‬שניהם הוציאו לאור יחד עיתון שבועי מדיני‪,‬‬
‫מקצועי חקלאי ותרבותי ספרותי בשם "בוסתנאי"‪ ,‬שהיה ברמה גבוהה מאד‪.‬‬
‫אחרי שניסיונותיי נכשלו וגם בירקות לא ראיתי סיכוי לקיום‪ ,‬החלטתי לטעת‬
‫פרדס‪ .‬זו הייתה הצעתה של אמי שהייתה אידיאליסטית ומעשית‪ .‬היא שכנעה‬
‫אותנו לרכוש עוד אדמה‪ ,‬שלושה מגרשים של תשעה דונם כל אחד ולעבור‬
‫לגידול פרדס‪ .‬היינו זקוקים לתמיכת ההורים במשך כשבע שנים‪ .‬זה היה למורת‬
‫רוחנו‪ ,‬אבל אימי הצליחה לשכנע אותנו‪ .‬הסכמנו לקבל כסף מהורי עליזה לנטיעת‬
‫פרדס ולבניית באר על מגרשנו‪ .‬הדבר היה לברכה לנו ומקור עבודה לפועלים‪.‬‬
‫בגבעת‪-‬ברנר קראו למקום העבודה בפרדס שלנו 'בית הבראה'‪ .‬לקח לי זמן‬
‫ללמוד להיות תקיף וקשה כשצריך עם הפועלים‪.‬‬
‫מסביב לרחובות ניטעו פרדסים נוספים‪ .‬הם היו מרוחקים מהמושבה ולכן נחרבו‬
‫ונשרפו‪ .‬הפרדס שלנו היה מוגן וכך ניצל‪ .‬הקמתו עלתה כסף רב‪ ,‬עשרים וחמש‬
‫ל"י לדונם לעומת ‪ 4‬ל"י לדונם בפרדסים המרוחקים‪ .‬האשימו אותנו בקלות דעת‬
‫ובבזבוז אך לבסוף נוכחו כולם ששיקול דעתנו היה נכון‪.‬‬

‫האם הייתה דרך אחרת‪ ,‬מתאימה יותר להתיישבותנו בארץ?‬

‫‪48‬‬
‫עליזה הייתה מוכנה להתיישב בקיבוץ‪ .‬הייתה אפשרות שנצטרף לבית‪-‬אלפא או‬
‫לגבעת‪-‬ברנר שהוקמה ע"י עולי גרמניה‪ .‬ברל כצנלסון אף שלח אלי את אנצ'ו‪-‬‬
‫סירני לשכנע אותי שמקומי בקיבוץ‪ .‬אני חששתי שהחיים בקיבוץ יגבילו את‬
‫רצונותיי ושאיפותיי והצורך המתמיד שלי בניסיונות‪ .‬עליזה הייתה מסתגלת טוב‬
‫ממני לחיי קיבוץ‪ .‬בסופו של דבר החלטנו להישאר במתכונת של משק בודד‪.‬‬

‫הענף היחיד שנשאר לנו מתקופת המשק המעורב‪ ,‬היה הלול‪ .‬ההתחלה הייתה‬
‫מצחיקה‪ .‬הבאתי פעם מהשוק הערבי תריסר עופות קטנים מגזע מקומי‪ .‬רציתי‬
‫שיהיו לנו עופות בבית‪ ,‬שיהיו ביצים וגם בשר‪ .‬אך בסוף התברר שכולם היו‬
‫תרנגולים ורק תרנגולת אחת‪ .‬זו הייתה ההתחלה‪ .‬בהמשך רכשנו מדגרה למאה‬
‫ביצים ועליזה שחזרה מביקור בגרמניה‪ ,‬הביאה ביצי דגירה מסוג לגהורן‪ ,‬ממשק‬
‫יוחסין מפורסם של רקהרד בכפר רלינגהאוזן שבקרבת דורטמונד‪ .‬מהעופות האלו‬
‫הקמנו להקה‪ ,‬שבה היו תרנגולות לרבייה‪ .‬הדרישה לאפרוחים ולפרגיות הייתה‬
‫גדולה‪ .‬התחלנו בבחירה וטיפוח של העופות‪ .‬סדרנו קיני הטלה ורשמנו את מספר‬
‫הביצים של כל תרנגולת‪.‬‬

‫באותם ימים נוסד האגוד של משקי ספר יוחסין‪ .‬הייתי אחד הראשונים והשתתפתי‬
‫בוועדת ספר היוחסין ובניסוח רשימות היוחסין‪ .‬את זכות הראשונים שלי‪ ,‬הזכיר‬
‫אריה אשל מזכיר הועדה‪ ,‬במאמר סקירה במלאת חצי יובל לארגון מגדלי העופות‬
‫בישראל ‪-‬‬
‫ואכן‪ ,‬עוד בשנה זו הונח היסוד לספר היוחסין‪ ,‬וכותב שורות אלו נבחר להיות‬
‫מרכזו‪ .‬ראוי לציון‪ ,‬והדבר זכור לי היטב‪ ,‬כי העתק רשימות היוחסין הראשונות‬
‫על ההטלה של רשימות אינדיבידואליות של תרנגולות ושל סימון אפרוחים‬
‫ממשפחות‪ ,‬נתקבלו אלי מאת החבר יצחק (קורט) לוי‪ ,‬מלול כפר הנוער בן‪-‬שמן‪.‬‬
‫ואגב‪ ,‬בשנים הראשונות של ספר יוחסין היה החבר קורט לוי חבר ועדת ספ"הי‪.‬‬
‫הוא השתתף בפעילות וסייע הרבה בשאלות העיוניות ובארגון המעשי של מפעל‬
‫זה"‪.‬‬
‫אריה אשל היה היחיד שהכיר והעריך את זכויותיי ושמר לי ידידות נאמנה במשך‬
‫כל השנים‪.‬‬

‫רחל בתנו הקטנה אהבה להיכנס ללולים ולראות את האפרוחים הקטנים‪ .‬בלול‬
‫הגדול היה תרנגול גדול‪ ,‬שניסה או התכונן באחת הפעמים לקפוץ עליה‪ ,‬והיה לה‬
‫פחד גדול מפניו‪ .‬היא קראה לו "פוקל‪-‬האן"‪ ,‬תרנגול גבנוני בגרמנית‪ .‬כדי להרגיע‬

‫‪49‬‬
‫את עצמה‪ ,‬היא השתמשה באמצעי פסיכולוגי‪ ,‬באמרה ‪' -‬פוקל האן לא עושה לך‬
‫כלום'‪ .‬רק אחרי שהרגיעה את עצמה‪ ,‬אזרה אומץ להיכנס לתוך הלול‪.‬‬

‫‪50‬‬
 ‫שנות המשבר‬

‫אחרי המעוף של ההתחלה באה תקופת משבר‪ .‬אבי נפטר בקיץ ‪ 1927‬מדלקת ריאות‪ ,‬בדיוק כשהתחיל‬
‫להתרגל לתנאי הארץ וגם עבודתו כרופא התפתחה ונתנה לו קיום וסיכויים טובים להיקלט‪ .‬אמי נכנסה‬
‫למשבר נפשי ודיכאון עמוק וחשה אשמה במותו‪ .‬הרי הוא זה שאמר ‪" -‬אסור לעקור עצים זקנים מהקרקע‬
‫שלהם ולהעביר אותם לקרקע חדשה‪".‬‬
‫אבי באישיותו השלים והרגיע את נפשה של אימי ועכשיו היא נשארה בודדה‪ ,‬יחידה מדור הזקנים‪.‬‬

‫ניסינו להקל ולרפא‪ .‬עליזה נסעה איתה למקום שקט בהרי ירושלים‪ ,‬למרות שרחל הייתה קטנה וזקוקה‬
‫לה‪ ,‬והתקשתה להישאר אפילו בהשגחתה הנאמנה של לילי דנקורט מקבוצת שילר‪.‬‬
‫בסוף החלטנו שאימא צריכה לנסוע לגרמניה‪ ,‬לסביבה הרגילה בפרייבורג‪ ,‬ושארנסט ייסע איתה וישלים‬
‫את השתלמותו באורטופדיה‪ .‬כך עברה שנת ‪.1928‬‬
‫באביב שנת ‪ 1929‬נולד יעקב בננו‪ .‬עליזה נטתה להרגיש חולשה בעונת הקיץ החמה‪ ,‬והיות ואביה התאלמן‬
‫ב‪ ,1926-‬לאחר שאימה ברטה נהרגה בתאונת דרכים‪ ,‬הוחלט שעליזה תסע אליו לאירופה‪.‬‬

‫מכתב מעליזה אלי ‪:‬‬

‫מה שלומך חביבי? שלחתי אמש חבילה קטנה עם‬
‫צפיחית‪-‬שוקולדה ותפוחי‪-‬אדמה ממרציפן שרחלה‬
‫קנתה לאבא בעצמה מכספה שלה‪ .‬לכן‪ ,‬תביע לה‬
‫יפה את תודתך‪ .‬היא הייתה כל‪-‬כך גאה שהיא‬
‫זכתה פעם לתת לאבא מתנה‪.‬‬
‫רחלה עוד קצת מקוררת‪ ,‬אבל בדרך‪-‬כלל די בריאה‪.‬‬
‫הנער מתפתח די טוב והוא בר‪-‬נש כה חביב! גם‬
‫אתה תהנה משניהם‪ ,‬כשנהיה שוב יחד‪ .‬לו תגיע כבר‬
‫העת‪ .‬אני כל‪-‬כך מתגעגעת אליך‪.‬‬
‫דרטמונד ‪26.1.30‬‬

‫נשארתי לבדי במשק‪ .‬הלול והמדגרות התפתחו טוב‪ .‬בקיץ הייתי צריך לספק הזמנה גדולה למושב עטרות‪.‬‬
‫אך לפתע פרצה מגפה והפרגיות נשארו אצלי‪ .‬כשכבר יכולתי למסור אותן‪ ,‬התחילו המאורעות ושוב‬
‫התעכב המשלוח‪.‬‬
‫נכנסתי לחרדה גדולה מפני העתיד‪ .‬קשיי הפרנסה‪ ,‬העבודה המאומצת‪ ,‬האקלים שלא הייתי רגיל אליו‪,‬‬
‫תחושת חוסר הסיפוק והעייפות הרבה שנלוותה אליהם ‪ -‬הביאו אותי לכך‪ ,‬שלפעמים ממש עמדתי בניסיון‬
‫להשליך עצמי לבאר‪.‬‬

‫‪51‬‬
‫בני המשפחה ניסו להשפיע עלי לבוא לגרמניה‪ ,‬לנוח באופן יסודי עד שמצבי ישתפר ואוכל לשוב בכוחות‬
‫מחודשים‪ .‬המצב בארץ היה מתוח אבל אני לא הייתי חבר בהגנה‪ ,‬כי אנשי הרוח והמוסר‪ ,‬חסידי בובר לא‬
‫הוכנסו בסוד ההגנה העצמית‪.‬‬
‫הנאציזם בגרמניה טרם הגיע לשלטון וגם איש לא האמין באפשרות כזאת‪ .‬אביה של עליזה הבטיח לקשר‬
‫אותנו עם אחוזת הכשרה לחלוצים‪ ,‬והציע לי את ניהול האחוזה‪ .‬עליזה וודאי היתה מוכנה לחיים קלים‬
‫יותר ואימי ביקשה להישאר בגרמניה‪ .‬ארנסט היה כמובן נשאר לצידה‪ .‬כך ששאלת השארתנו בארץ‬
‫ישראל עמדה בסימן שאלה‪.‬‬

‫בהיותי בגרמניה בקרתי במשקי עופות‪ .‬בקרתי גם את פרופ' בובר בהפנהיים ודברנו על גוסטב לנדאור‬
‫שספרו עודד אותי להיות לחלוץ‪ .‬הוא הציע לי ירחון בשם "נויה וויגה" ‪ -‬דרכים חדשות‪ ,‬מאת פרופ'‬
‫ליאונרד ראגאץ‪ ,‬שהשפיע בהמשך באופן גורלי על חיי אימי‪ .‬כשנסעתי אליו היו לי פקפוקים אם אני נוהג‬
‫נכון‪ ,‬אך אחרי הביקור שמחתי‪ .‬כך נכנס ראגאץ לחיי משפחתנו‪.‬‬

‫אני מוכרח לתאר פרשה‪ ,‬שאולי הייתי מעדיף לעבור עליה בשתיקה‪ ,‬אך למען השלמות אני מוכרח למסור‬
‫אותה‪ .‬התחייבתי לתאר את עצמי על כל סגולותיי‪ ,‬גם על הרע והשונה‪ ,‬והאמת חייבת להיאמר‪.‬‬
‫במובן זה ‪ -‬לאוטוביוגרפיה ‪ -‬יש אופי של ווידוי‪ .‬אני לא מתפאר בדברים שעשיתי אך גם לא מתכחש‬
‫אליהם‪ .‬והיום אחרי ארבעים שנה‪ ,‬אני בוחן ובודק מה דעתי על המעשה‪ ,‬שגם אם לא השפיע כלפי חוץ‪,‬‬
‫השפיע כלפי פנים עלי ועל חיי משפחתי ‪.‬‬
‫אני רוצה לנסות לתאר את רקע התקופה‪ ,‬הסוציולוגי והפסיכולוגי שדחפו אותי למעשה בלתי רגיל זה‪.‬‬
‫ידידנו וופייט (‪ ,) Konard Veift‬רופא עצבים‪ ,‬תאר את מצבי‪ ,‬תוצאה של עבודה פיסית יתרה ומחסור‬
‫בעבודה רוחנית‪ .‬בחדשים שהייתי בגרמניה‪ ,‬נחתי במובן הגופני וסיפקתי את הרעבון לרוחניות שהייתה‬
‫חסרה לי בזמן האחרון‪ .‬במקרים כאלה הולכת הטלטלה מקצה אחד אל הקצה השני‪ .‬מדיכאון תהומי אל‬
‫התלהבות עד למרומי השמיים‪.‬‬
‫לקראת ראשית נובמבר‪ ,‬יום השנה להצהרת בלפור‪ ,‬הערבים הכריזו על הפגנות גדולות וחידוש‬
‫המאורעות‪ .‬הייתה לי הרגשה שמתקרבת שואה‪ .‬קטסטרופה‪ .‬שאלתי את עצמי מה לעשות? האם לחזור‬
‫לארץ‪ ,‬להיות עם הישוב היהודי‪ ,‬עם חברי הפועלים שעבדו ושמרו במשקנו‪ .‬יכולתי לעזור בארץ אך לא‬
‫להשתתף בהגנה‪ .‬הרגשתי שיש לעורר את המוסדות ולהזעיק אותם‪ ,‬לעורר אותם מהשאננות והאדישות‬
‫כדי להגן ולהציל את הישוב היהודי‪.‬‬
‫לא ברחתי מהארץ‪ ,‬נסעתי בגלל מצב רוח דכאוני‪ .‬אבל עכשיו הייתי שוב שרוי במצב רוח של אקטיביות‬
‫ופעילות גדולה‪ .‬בתחילה הלכתי אל ידידים ומכרים בעלי השפעה ‪ -‬ד"ר וולטש וד"ר סינטור וניסיתי‬
‫לעורר באמצעותם את ההנהלה הציונית לפעולה נמרצת‪ .‬התשובות היו קרירות ולא מעודדות‪ .‬חייתי‬
‫בהרגשה שאני מוכרח להציל‪ .‬כדרך הישועים שפועלים תמיד במקום העליון‪ ,‬מתוך הכרה שלפעמים‬
‫השפעה קטנה של אדם פשוט במקום גבוה‪ ,‬יכולה להניע החלטות‪.‬‬

‫‪52‬‬
‫החלטתי להגיע עד למקום הגבוה ביותר‪ :‬לדבר עם הלורד הרברט סמואל שהיה הנציב הבריטי העליון‬
‫ועם ראשי ההסתדרות הציונית בלונדון‪.‬‬

‫מכתב תגובה מעוזרו של סר הרברט סמואל שנמצא בעזבון‪.‬‬

‫‪53‬‬
‫עליזה ובני משפחתה היו סקפטיים‪ .‬אמי הייתה לצדי‪ .‬גם אם לא הייתה בטוחה בהצלחת תוכניתי‪ ,‬חשבה‬
‫ששווה לנסות‪ .‬לארנסט לא היתה דעה חד משמעית‪ ,‬אבל הוא לא מנע ממני‪ .‬יכול להיות שהיו לי מספיק‬
‫אמצעים לנסיעה ולא ביקשתי את הסכמת המשפחה‪ .‬הייתי שרוי במצב של קנאות‪ .‬החלטה להגשים את‬
‫יוזמתי בכל כוחותיי ולעבור את כל המכשולים כדי לקיים את השליחות החשובה‪ .‬הפכתי משוגע לדבר‬
‫אחד‪ .‬כי הרי הגבולות בין הנורמלי והבלתי נורמלי לא ברורים‪ .‬אבל גם אם זה היה מעשה מאד יוצא דופן‪,‬‬
‫אף אחד לא חשב שאני זקוק לבדיקה פסיכיאטרית‪ .‬יוזמה של היחיד‪ ,‬הייתה כנראה יותר מקובלת בימים‬
‫ההם‪.‬‬
‫על מצבי הנפשי תעיד תעודה של גרפולוגית שאני מצרף לזיכרונותיי‪ .‬לטוני הייתה ידידה גרפולוגית והיא‬
‫כתבה על סמך כתב היד שלי תאור אופי שדי הולם אותי ואיני צריך להתבייש בו‪.‬‬

‫ללונדון נסעתי ברכבת והמשכתי באוניה‪ .‬ידיעותיי באנגלית היו מעטות‪ ,‬הכרתי את השפה רק מתוך‬
‫הספרות המקצועית בתחום העופות‪ .‬לא ידעתי כמעט לדבר וכמובן לא להקשיב ולהבין‪ .‬נעזרתי בבת דודה‬
‫גונדרסון קרובת משפחת שטרן‪ .‬פניתי לסוכנות היהודית‪ ,‬דיברתי עם קפלנסקי ועם פנחס רוזנבליט אך‬
‫ללא שום תוצאה‪ .‬בסוף הגעתי לבית‪-‬הנבחרים ועל פי בקשתי‪ ,‬לורד סמואל יצא מאולם האסיפות לשמוע‬
‫את מבוקשי‪ .‬הוא אמר לי שהשלטונות הבריטיים בתוך העניינים ויתכן שישלחו אוניית מלחמה כתגבורת‪.‬‬
‫לא הסתפקתי בזה‪ .‬בסוכנות היהודית אמרו לי שרק פרופ' ויצמן יוכל לדון בדבר‪ ,‬נסעתי אליו לבית‬
‫המרגוע בעיר מירן בשוויצריה והוא קיבל אותי לראיון וקיבל ממני תזכיר עם הצעות לפעולה‪.‬‬

‫מילאתי את שליחותי וזכיתי לרגיעה‪ .‬בארץ‪ ,‬הימים עברו בשקט יחסי‪ ,‬אוניית מלחמה נשלחה לכאן‪,‬‬
‫אבל מאורעות קשים לא היו‪ ,‬אלא הפגנות‪.‬‬
‫לשיגעון הגדלות שלי היו תוצאות שונות‪ .‬ידידי מברית‪-‬שלום לא הסכימו איתי‪ ,‬אך הגיעו להכרה‬
‫שמוכרחים לעשות דבר מה בעניין שלום ולהיכנס לפעולה אקטיבית‪.‬‬
‫אני משער שהוכנסתי לרשימות האינטליג'נס הבריטי‪ ,‬המודיעין‪ ,‬כטיפוס אקסצנטרי‪ ,‬שיש לשים עליו עין‪.‬‬
‫ואמנם חיי הושפעו מכך בהמשך‪ ,‬כשבאתי במגע רב עם האנגלים בתקופת מלחמת העולם השניה‪.‬‬

‫‪54‬‬
 ‫חוות דעת גרפולוגית מתאריך ‪7.8.1929 -‬‬

‫קורט בן שלושים וחמש‪.‬‬

‫בלי ספק‪ ,‬נגרעו מכתב היד מאפיינים של יציבות ושקט‪ ,‬כשמשווים אותו למכתבים משנים‬
‫קודמות‪.‬‬
‫אך לפני שנכנסים לניתוח ולפירוט הסיבות ותוצאותיהן‪ ,‬ולפני שמבדילים ביניהם‪ ,‬יש להדגיש‬
‫את הבהירות הפנימית שנמצאת גם בכתב שלפנינו‪ .‬הדבר נותן את האפשרות להוציא‬
‫מסקנות רחבות ביותר על הבהירות הגדולה ועל בטחון המטרה שאותה חושב כותב המכתב‪.‬‬
‫ברור שאם הוא לוקח את בעיות חייו בידיו‪ ,‬הוא לא איבד את הבהירות אפילו בזמנים של‬
‫התאמצות גדולה ושל לאות‪.‬‬
‫הוא מוכשר באופן אינטלקטואלי‪ ,‬ויחד עם זה בעל רגש חם ובלתי אמצעי‪ ,‬בעל טוב‪-‬לב וטקט‬
‫נפשי‪ ,‬שאינו חס על עצמו‪ ,‬אלא מתייצב מול החיים‪ ,‬ואינו בורח מהריאליות (ממשיות)‪ .‬הוא‬
‫מתאמץ לא רק על איזון במאבק בין חיי רוח לחיים גשמיים‪ ,‬בין תיאוריה לפרקטיקה‪ ,‬אלא‬
‫במשחק הכוחות האלה‪ ,‬במאמץ להגשים את הנראה לו‪ ,‬הוא משיג לזמן מסוים פשרה‬
‫הרמונית‪.‬‬
‫רעיונותיו אינם מוצאים את שיאם באוטופיה‪ ,‬יש להם יסוד רחב וגמיש של השקפת עולם‬
‫בדגש על הסוציאלי‪ .‬המניעים הדוחפים את הכותב לכוון רוחני‪ ,‬הם קווי אופי אמיתיים‬
‫ונובעים מהלך רוח וטבע לא חומרי ומתוך ענווה אישית‪.‬‬
‫לכותב אין גישה עסקית המכוונת רק לפרנסה ורכישה‪ ,‬אין לו שאיפות חד‪-‬צדדיות שמציינות‬
‫סוחר מלידה‪ .‬שאיפתו לרכוש עצמי ולהתקשרות לקרקע באה מתוך הצורך לדרך‪-‬חיים בלי‬
‫כפייה‪ ,‬לחיים בריאים‪ ,‬פרודוקטיביים וטבעיים ולא מתוך אגואיזם חומרי‪.‬‬
‫לא חסר לו כוח‪-‬רצון וכוח‪-‬יצירה‪ .‬הוא עובד לפי תוכנית‪ ,‬בעקשנות שקטה של אדם שיש לו‬
‫אהבה לעניין ושהוא מסוגל לחשוב באופן אובייקטיבי וענייני‪ .‬אדם שיכול לבסס את שיפוטו הן‬
‫על חישוב אקונומי‪-‬כלכלי יבש והן על השקפות מוסריות אתיות‪.‬‬
‫הוא מוכשר לעשות חישובים והוא בעל כישרונות מספיקים כדי לבצע את התפקידים היום‪-‬‬
‫יומיים‪ .‬הוא בעל ידיעות טובות‪ ,‬חרוץ ומוכשר לעבודה כדי לעשות עבודה חלוצית‪.‬‬
‫שתי סגולות חשובות לחיים הוא לא פיתח בתוך עצמו‪ ,‬וחסרונן עלול לצמצם לאורך זמן את‬
‫הצלחתו בחיים‪ .‬אלה הן החוסן הגופני וכושר ההתנגדות הנפשית‪.‬‬
‫הוא אדם בעל רגש עדין‪ ,‬רגיש וקל להיפגע‪ .‬תגובותיו על הפגיעה מופנות כלפי פנים יותר‬
‫מאשר כלפי חוץ‪ .‬צורת הקשר שלו עם בני אדם היא על‪-‬פי‪-‬רוב קצרה‪ ,‬לפעמים נדמה שהיא‬

‫‪55‬‬
‫חדה‪ ,‬חריפה‪ .‬הוא לא מסתלק מאחריות אבל נמנע מלנמק את מעשיו ועושה כך רושם של‬
‫ביטחון פנימי גדול‪ ,‬שעה שפקפוקים וספקות רציניים כבר התגנבו לנפשו‪.‬‬
‫אמונתו בחיים קיבלה מכות קשות‪ ,‬ולכן ספקות עמוקים אוכלים את כוחותיו‪ .‬בעזרת מכתבים‬
‫נוספים היה אפשר לקבוע באיזה מועד קרה המפנה ומתי חדרו לאמונתו בחיים‪ ,‬הספק ואי‪-‬‬
‫האמונה‪.‬‬
‫הכותב סובל מאד מההסתפקות שהוא מטיל על עצמו‪ ,‬וזה עוצר את ריתמוס החיים הטבעי‬
‫שלו‪ .‬לו היה ניחן בוויטליות חסונה‪ ,‬היה מייצר כוחות הגנה שהיו מקילים על המלחמה‬
‫בחזית הנפשית והאנושית‪.‬‬
‫הכותב נמצא בדרך להיסגר בעצמו ולהפחית את המגע עם אנשים‪ .‬אין הוא עני ברגשות‪ ,‬אך‬
‫מה שנראה לאחרים כדחייה קרירה‪ ,‬זו הגנה עצמית שנובעת מרגש בדידות עמוק‪.‬‬
‫אין ספק כי התאמצות יתרה ומאמצים רוחניים‪-‬נפשיים אכלו מכוחותיו והפחיתו אותם‪ .‬מצבו‬
‫הנוכחי מתפרש כרגישות עצבנית יתרה והחלשת האורגניזם‪ ,‬וזה נתון לתיקון באמצעות‬
‫נופש ומנוחה‪.‬‬
‫השפעת ההבראה תהיה רק לזמן מוגבל‪ ,‬אם הכותב לא ינסה להעביר את משקל הכובד‬
‫הפנימי למקום אחר‪ .‬הוא שם פחות מדי לב לצרכים של התחום הפיזי והוויטאלי‪ .‬הוא חי יותר‬
‫מדי על חשבון גופו ולא נתן לו את הטיפול ואת תשומת הלב שהוא זקוק להם כאדם ממערב‬
‫אירופה בקרקע אקלימי זר ובתנאי חיים זרים‪ .‬אילו הייתה לו תשתית של אופי פלגמטי‪ ,‬לא‬
‫היו האכזבות והכרזות המלחמה נגדו‪ ,‬פוגעות בו כל‪-‬כך‪ .‬אך בשל רגישותו הן פוגעות בו עד‬
‫הלשד‪.‬‬
‫רק בניין כוחות שיתבצע באופן שיטתי ובהכרה ויתבסס על דרך חיים בריאה‪ ,‬יוכל להחזיר לו‬
‫את כוחו‪ .‬לא על ידי חיזוק הסגפנות והימנעות מתענוגי החיים הוא יבריא‪ .‬חשוב לקבל בחיוב‬
‫גם את תענוגות החיים שאינם נמצאים בשטח הרוחני‪ .‬וכך בודאי יוכל לחדש את כוחותיו‬
‫לגמרי בסנטוריום טבעוני מודרני‪ .‬גם אם הוא לא יכול לרמות את עצמו ‪ -‬שרעיונות העבר על‬
‫מטרות החיים‪ ,‬עדיין חזקים כמקודם‪ ,‬בכל זאת הוא יכול להתגבר על השפל הנוכחי‪ ,‬על ידי‬
‫חסכון זמני בכוחותיו‪ ,‬כדי לרכוש שוב את כוחות המגן שהוא זקוק להם במצבו המיוחד‪.‬‬

‫‪56‬‬
 ‫תיקון‬

‫כשהסתובבתי בעיר מירן שבשוויצריה‪ ,‬עיני נפלו על כותרתו של ספר שעמד במרכז חלון ראווה‪.‬‬
‫"הפחדן" מאת ד‪.‬ה‪ .‬לורנס‪ .‬הרגשתי אינסטיקטיבית כי הספר מכוון אלי‪ ,‬שמו אינו מקרי‪ ,‬ומיועד שאקרא‬
‫בו‪ .‬רכשתי את הספר והוא שימש לי כחומר לבירור פסיכולוגי‪ .‬סופר בו על שני אחים‪ .‬אחד סבל‬
‫מפחדנותו ונאבק כל חייו להתגבר על פחד זה ובסוף הוא הציל חייו של אדם מתוך בית בוער ונהרג‬
‫בעצמו‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬הוא התמודד עם הפחד והשיג את אומץ הלב‪ .‬גם אני עשיתי תיקון‪ .‬לאחר שובי‬
‫ארצה‪ ,‬התנדבתי למשימות ביטחון‪ .‬בשנת ‪ 1936‬הצטרפתי למשטרת הנוטרים ונשלחתי לשמירה בסג'רה‬
‫שבגליל‪ .‬גם התנדבתי לצבא הבריטי בשנת ‪ 1942‬והשתתפתי בקרב אל‪-‬עלמין‪ .‬במלחמת השחרור מלאתי‬
‫תפקידי שמירה והגנה‪.‬‬
‫יחד עם בני המשפחה‪ ,‬ניסינו להבין מה עבר עלי ומה הדרך הטובה לתיקון‪ .‬הכרנו וקראנו את הספרים‬
‫של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית מיסודו של אלפרד אדלר שלא הייתה מבוססת על היסוד המיני‪ ,‬אלא על‬
‫רגש הנחיתות ויצר ההשתלטות שמתרפא על ידי ביטול האני והדגשת החברה והאנחנו‪.‬‬
‫עיקרי הבירור הפנימי שעשיתי ‪ -‬עדיין הייתי קשור מדי באופן נפשי ורוחני לאמי שבינה לבין עליזה היו‬
‫ניגודים גדולים‪ .‬לאמי היו דעות קדומות שנבעו מקשריה הישנים עם אחותה‪ .‬הבירור הפסיכולוגי חיזק‬
‫בתוכי את החיבור לעליזה והחליש את הקשר ההדוק לאמי‪ .‬הניתוק המסוים‪ ,‬שיחרר במובן הטוב את‬
‫שנינו מהתלות ההדדית ואיפשר לאימי למצוא את הדרך המתאימה לה‪ .‬כולנו נעשינו חופשיים‪ .‬הרגשתי‬
‫שקול ושקט ומעשי יותר‪ .‬המאורע של לונדון היה כמו קולות פיצוצים וברקים‪ .‬הבירור בא כמו גשם‬
‫המטהר את האוויר‪ .‬חזרנו לארץ באמונה חדשה‪ ,‬רצון טוב ומרץ מחודש‪.‬‬

‫טרנספר כספים מגרמניה‬

‫לאחר חזרתנו החלטתי לארגן רפורמות במשק‪ .‬קודם לשנות את יחסי לעובדים ולהעבירו לבסיס עניני‪ .‬לא‬
‫להיות מעין 'בית הבראה'‪ .‬לדאוג שהפועלים שהשעון שלהם איחר בבואם והקדים בסוף יום עבודתם‪,‬‬
‫"יתוקן"‪ .‬קניתי שעון קיר גדול ומדויק ועד היום הוא נמצא בחדר הילדים‪-‬נכדים בבית ברחובות‪.‬‬
‫העובדים הקבועים הראשונים היו בנציון בורגין ויחיאל ברקמן‪ .‬שניהם מליטא‪.‬‬
‫בנציון היה בחור יפה‪ ,‬עדיין ממש ילד ומסור לעבודתו כמכונאי‪ .‬כאשר רכשנו מנוע דיזל לבאר‪ ,‬רכשתי‬
‫עבורו אוברול כחול‪ .‬הוא כל‪-‬כך שמח שלא הוריד את האוברול מעליו‪ .‬ברקמן ידידו היה טיפוס רציני‬

‫‪57‬‬
‫יותר וכשהתחתן עם מניה חברתו‪ ,‬בנציון לא ידע מנוחה עד שהתחתן עם פרומה‪ .‬אבל לחוסר מזלו‪ ,‬היא‬
‫לא הייתה בעלת בית טובה וזה הקשה עליו‪ .‬אחד משני בניו נפל במלחמת השחרור‪ .‬הוא עצמו נפטר בגיל‬
‫צעיר יחסית‪.‬‬
‫אחריהם בא אליעזר‪ ,‬תלמיד בן שמן‪ ,‬בחור מוכשר שידע את כל העבודות במדגרה‪ .‬לפרדס נכנס ציזר‬
‫מלנייק תלמיד בית ספר לגננות מהעיר אלם שליד הנובר בגרמניה‪ .‬אני התמסרתי לפיתוח הלול‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1931‬הגיע וולף הילר‪ ,‬ידיד של עליזה מהתקופה שהייתה בקולברג והשתכן בעליית הגג של ביתנו‪.‬‬
‫הוא היה רווק‪ ,‬סוציאליסט רדיקלי בדיעותיו‪ ,‬משהו בין אחדות העבודה לקומוניסטים‪ .‬היתה לו הכרה‬
‫פרולטרית מעמדית חזקה ווחזון לשלום עם הערבים‪ .‬עבדו אצלנו גם חיים אולמן שעבד עם הסוסים וטיפל‬
‫בירקות‪ ,‬ובני הזוג הנס ולילי דנקורט‪ .‬זו הייתה ממש קומונה קטנה‪ .‬וולף היה דייקן ואחראי והתמסר לכל‬
‫העבודות‪ .‬כעבור זמן התחתן עם חנה והם הקימו צריף בסמוך לנו על המגרש של יעקבסון והחזיקו פרות‬
‫כמשק עזר‪.‬‬

‫ב‪ 22 -‬לאוקטובר ‪ ,1930‬נפטר זיגפריד שטרן אביה של עליזה לאחר מחלה ממושכת‪ .‬הוא עזר לנו תמיד‬
‫ורק הודות לו יכולנו להשקיע את הסכומים הגדולים במשק ולהתקיים עד שהפרדס נתן פרי‪ .‬אבל למרות‬
‫העזרה היינו שקועים בחובות‪ .‬הסבא זיגפריד כתב בצוואתו ‪" -‬מפני שאני רואה שחורות ביחס לעתיד של‬
‫ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬יישאר ההון שאני מוריש לעליזה אך ורק בניירות ערך בטוחים ומושקעים בגרמניה"‪.‬‬
‫המצב הפוליטי בגרמניה הלך והחמיר ובשנת ‪ 1933‬עלה היטלר לשלטון והחרים ועיקל את כל החשבונות‬
‫וכל הכספים המונחים בבנקים בגרמניה‪ .‬החשבונות היו סגורים בלי שום אפשרות להוציא את הכסף‪ .‬היה‬
‫צורך לנסוע לגרמניה ולנסות לעשות משהו‪ .‬עליזה לא רצתה שאסע ודאגה לביטחוני‪ ,‬אבל אני הרגשתי‬
‫בטוח עם הפספורט הפלשתינאי של ממשלת המנדט הבריטי‪.‬‬
‫בקיץ ‪ 1936‬נסעתי לגרמניה‪ .‬בשנה זו התקיימה האולימפיאדה העולמית בגרמניה‪ ,‬והגרמנים הרחיקו את‬
‫הכתובות האנטישמיות מן הקירות ורצו להסתיר מעיני העולם הגדול והחופשי את מזימותיהם הפושעות‬
‫נגד היהודים‪ .‬אני זוכר שהלכתי לאולימפיאדה באמפיתאטרון הענק בדאלס ושמעתי את הצעקה ההיסטרית‬
‫של ה"פיהרר"‪ .‬הלכתי לבקר את ידידי אימי‪ ,‬הדודה לאורה ובעלה אדולף‪ .‬אדולף היה מדוכא‪ ,‬כי היה‬
‫פטריוט נאמן לגרמניה וסירב להאמין שהגרמנים יהיו מסוגלים לעשות רע ליהודים‪ .‬בביתו הגדול כבר‬
‫ניצב שומר של המפלגה הנאצית ושניהם פחדו מאד שילשין‪ .‬אני עדיין לא הרגשתי באמת את הפעילות‬
‫האנטישמית‪ .‬פעם אחת העירו אותי בבוקר שוטרים של הגסטאפו‪ .‬הם בדקו את הפספורט שלי ושאלו על‬
‫מטרת בואי‪ .‬אחר‪-‬כך עזבו ולא נחקרתי יותר‪.‬‬
‫בבנק אמרו שלא אוכל להוציא כסף כי חשבון הירושה סגור‪ .‬רכשתי את כל ספרי החוקי העוסקים‬
‫בעיקול כספים ומטבע זר‪ .‬הקדשתי שלושה ימים ללמוד את הבעיה באופן יסודי ומשפטי וגיליתי סעיף ‪-‬‬
‫על פיו ניתן להוציא את הניירות ערך כמו שהם‪ .‬כלומר – אי‪-‬אפשר למכור את ניירות הערך בגרמניה‬
‫ולפדות את הכסף‪ ,‬אבל ניתן להוציא אל מחוץ למדינה‪ .‬החלטתי לנסוע מאסן‪ ,‬העיר בה גרו קטה והדוויג‬

‫‪58‬‬
‫קאופמן‪ ,‬אחיותיה של עליזה‪ ,‬להונלדיה ‪ -‬הולנד‪ ,‬שם התגורר קרוב משפחה שטיפל בענייני בנקאות‪ .‬הוא‬
‫אמר שיש שם שוק לניירות הערך שברשותנו‪ .‬חזרתי לגרמניה ובחרדה גדולה נכנסתי לבנק עם מזוודה‬
‫ובאמת מסרו לי את ניירות הערך‪ .‬הצלחתי לעבור את הגבול להולנד בלי שעקבו אחרי או בדקו את‬
‫תכולת מזוודתי ומכרתי את ניירות הערך בבנק‪.‬‬
‫כשחזרתי ארצה‪ ,‬צלצל אלי ד"ר פינר ושאל בעצתי‪ .‬הוא שמע על פעולתי המוצלחת‪ ,‬והסתבר שזה היה‬
‫המקרה הראשון של הוצאת כסף מחוץ לגבולות גרמניה‪ .‬הבאתי כעשרת אלפים לירות אנגליות‪ .‬סכום‬
‫שהספיק לכסות את חובנו ולקיים אותנו שנים רבות עד שהפרדס הניב‪ .‬זו הייתה ממש הצלה עבורנו‪.‬‬
‫יכולנו בצדק לטעון שהמצב השתנה‪ ,‬שגרמניה לא מבטיחה עוד את שמירת הרכוש היהודי‪ ,‬אלא דווקא‬
‫ארץ‪-‬ישראל ‪ -‬למרות מצבה והסכנות העומדות בפניה‪.‬‬

‫פקפוקים‪:‬‬

‫הרבה זמן שלא טיפלתי בזכרונותי‪ .‬כמעט רציתי לחדול מכך כי יש לי הרגשה‪ ,‬מה אני ומה‬
‫אפסי‪ .‬איזה זכות יש לי לספר את זיכרונותיי‪ .‬ובכלל‪ ,‬האם יבינו אותי אי פעם? את כל נפתולי‬
‫חיי וכל כישלונותיי‪ .‬ובכלל‪ ,‬לפי התורה העיקר הוא השם מבורך ותורתו ויש ללמוד ולחקור בה‬
‫וזה אני עושה לפי יכולתי ולפי הזמן שיש לי כי זמני תפוס גם בעבודה לשם פרנסה‪ .‬ולא רק‬
‫לעצמי אלא לעזור לאחרים‪ .‬וזמני מוקדש לגינה ולעזור לרות ולשמור על שלום בית‪ ,‬ולא‬
‫להיות בטל בסביבה של משפחת ברייל‪ ,‬שכולם אנשים מעשיים וחרוצים וכך עובר היום ואני‬
‫שבע‪-‬רצון‪ ,‬כי יש לי מה להתעסק ואני מודה לשם לכל יום שאני בריא ויכול לעשות עוד דבר‬
‫מה‪ .‬גם יכולתי המחשבתית יורדת ואני תמיד עייף והולך מוקדם לישון כדי להשכים בבוקר‬
‫וללכת למניין היומי בבית‪-‬הכנסת וגם בזה אני מקיים מצווה‪ .‬אך מאידך גיסא‪ ,‬חבל לי‪ .‬כי‬
‫קטעי זיכרונות נשארים בלתי שלמים ובלתי מסודרים‪ .‬וייתכן כי פעם ילדי או נכדי ימצאו עניין‬
‫בזיכרונות אלה‪ .‬ובכן‪ ,‬אני ממשיך לאט לאט‪ ,‬אולי קודם באופן שטחי יותר‪ ,‬לעבור על כל‬
‫השנים‪ .‬ואם ייתן לי עוד הזמן להשלים ואחר‪-‬כך שלכל הפחות מכל הניירות הרבים יישאר‬
‫לפחות דבר אחד ולא ישרפו את הכל אחרי מותי‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬אשתדל להקדיש בכל יום שעה אחת להמשך הרשימות‪ ,‬ויחד עם זה אני בעצמי אסלק‬
‫את כל החומר שאין לו ערך ואשרוף אותו‪.‬‬

‫‪59‬‬
 ‫בן‪-‬שמן‬

‫פגישתי הראשונה עם ד"ר ז‪ .‬לימן מנהל כפר הנוער בן‪-‬שמן‪ ,‬התקיימה בליטא‬
‫בשנת ‪ .1922‬כשהתכונן להעביר את בית הילדים שלו מהעיר קובנה לארץ‪-‬ישראל‪,‬‬
‫הוא בא לבקרנו ברחובות בשנת ‪.1925‬‬
‫לקבוצת בני הנוער‪ ,‬שגרו‬ ‫במגרש של מר חסין שבקרבת ביתנו‪ ,‬נמצא מקום‬
‫באוהלים עד המעבר למקום קבע‪ .‬שתי אפשרויות שעמדו על הפרק היו ‪ -‬עמק‬
‫יזרעאל ובן‪-‬שמן שהייתה אז תחנת הניסיונות של ד"ר וולקני שעמד לעבור‬
‫לרחובות‪.‬‬
‫ד"ר לימן בחר בכוונה את הסביבה הערבית‪ .‬משאת נפשו הייתה להשתלב במזרח‬
‫ולחיות בדו‪-‬קיום ובשלום עם הערבים‪ .‬בהמשך‪ ,‬כפר הנוער בן‪-‬שמן שימש מרכז‬
‫כגון ברל כצנלסון וזלמן‬ ‫מנהיגים‬ ‫חשוב לכינוסים למען השלום‪ ,‬והתארחו בו‬
‫רובשוב שזר‪.‬‬

‫ד"ר לימן יליד ברלין‪ ,‬התחנך באווירה התרבותית של הימים ההם‪ ,‬היה אסתטיקן‪,‬‬
‫אהב אמנות‪ ,‬מוזיקה וציור והטביע את חותמו על הכפר‪ .‬החדרים‪ ,‬הבגדים של‬
‫הנוער‪ ,‬הכל היה מסודר בטעם רב‪ .‬הוא הנהיג מסורת של הדלקת נרות בערבי‬
‫שבת וחגים‪ ,‬קריאה בתנ"ך ובסיפורי חסידים ושמיעת מוסיקה קלאסית‪ .‬הוא‬
‫העניק אופי רליגיוזי לחגים ולשבתות וחברי הקיבוצים למדו ממנו‪ .‬קבלות השבת‬
‫השאירו בי רושם חזק ובלתי נשכח ואחרי עוזבי את בן‪-‬שמן ערכתי קבלות שבת‬
‫דומות בביתי ברחובות‪.‬‬
‫מלווה בשירה בדמדומי צאת השבת עד‬ ‫הנהיג 'סעודה שלישית'‬ ‫ד"ר לימן‬
‫שהודלק האור ושרו 'המבדיל'‪.‬‬
‫הוא השתייך לזרם שצפה את שקיעת המערב ע"פ ספרו של ספנגלר‪ ,‬ומנגד ראה‬
‫את האור העולה ממזרח‪ ,‬ע"פ שער למזרח של אויגן היפליך‪ .‬לקבוצה זו שייכים‬
‫גם ורנר סנטור‪ ,‬וולטר מנהיים‪ ,‬וקופנברג (נחושתן)‪ .‬הם התרחקו מהתלות‬

‫‪60‬‬
‫במדיניות האירופאית‪ ,‬שללו את היהדות המערבית‪ ,‬חיזקו את יהדות המזרח ורצו‬
‫קשר ישיר עם הערבים‪.‬‬

‫כפר הנוער עמד במקום מבודד‪ .‬כשפרצו מאורעות ‪ ,1929‬והמוני ערבים עמדו‬
‫לעלות על המקום ולכובשו‪ ,‬ריכז ד"ר לימן את הילדים בחצר הפנימית של המשק‬
‫וניסה להרגיע אותם בנגינת מוזיקה של בטהובן‪ .‬לבסוף זקני ומכובדי הערבים‬
‫הצליחו להרגיע את הצעירים ולמנוע מהם לבצע את מזימתם‪.‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬ארגון ההגנה דאג לנשק בכפר ולשמירה‪ .‬ד"ר לימן נאסר פעם אחת‬
‫בעקבות הפעילות בהגנה‪ ,‬למרות שהיה ידוע כשוחר שלום ומקורב לערבים‪ .‬גם‬
‫אני השתתפתי בשמירה בעמדות‪ .‬הנסיעה אל הכפר ובחזרה נעשתה באוטובוס‬
‫משוריין‪.‬‬
‫פרדס הכפר היה סמוך לסרפנד‪ .‬מנהל הפרדס ציזר מלניק‪ ,‬למד גננות בגרמניה‬
‫והיה אהוב על המורים התלמידים ואף יצא לו שם טוב בקרב הערבים‪ .‬בתקופת‬
‫המאורעות הקשים‪ ,‬הוא נסע על גבי אופנוע פתוח ולא ממוגן‪ ,‬דרך הערים לוד‬
‫ורמלה ואיש לא פגע בו‪ .‬אף ילד לא זרק עליו אבן ותמיד הוא צלח את דרכו‬
‫בשלום‪.‬‬

‫בבן שמן ביקרו מפורסמים רבים‪ .‬ביניהם ‪ -‬הפילוסוף היהודי ד"ר מרטין בובר‬
‫שנשא דברים לפני בני הנוער ואמר ‪" -‬לא הפסיכולוגיה מקיפה את הדת ומסוגלת‬
‫ורשאית לפרש אותה‪ ,‬אלא הדת מקיפה את הכל וכוללת גם את הפסיכולוגיה‪.‬‬
‫הפסיכולוגיה יכולה להבין חלק קטן של הדת‪ ,‬אך לא את העיקר"‪.‬‬
‫נוספות‬ ‫משקפת אסטרונומית ומתנות‬ ‫וגם אלברט איינשטיין שהביא עמו‬
‫ששמורות במוזיאון הכפר‪.‬‬

‫אותה תקופה הייתי עסוק בהקמת המשק הפרטי שכלל לול ומדגרה‪ .‬כדי להשביח‬
‫את המטילות עסקתי בפעילות ספר היוחסין‪ ,‬עבודה התנדבותית ללא רווח‪ .‬בכל‬
‫שעה סרקתי את קיני ההטלה‪ ,‬שחררתי את העופות ורשמתי את מספרן‪ ,‬ניהלתי‬
‫דפי רשימות וסימנתי אפרוחים‪ .‬הדבר גרם לדפיציט גדול במשק ועליזה שהייתה‬
‫מעשית‪ ,‬התנגדה לכך בצדק‪.‬‬
‫היינו משק בודד‪ ,‬בתווך בין משקי האיכרים הוותיקים לבין פועלי המושבה‪ .‬רציתי‬
‫למצוא שדה פעולה נוסף שייתן לי גם תוספת עבודה וגם אפשרות מקצועית‬
‫וחינוכית להתפתחות‪ .‬בן שמן הייתה הזדמנות מתאימה‪.‬‬

‫‪61‬‬
‫הניסיונות הראשונים להקים שם לול‪ ,‬לא הצליחו‪ .‬המחלה שנקראת ספירוכיטוזיס‬
‫ומועברת על ידי קרציות שנמצאות על עצים‪ ,‬מצצה את דם העופות והדביקה‬
‫אותם‪ .‬הלול‪ ,‬שכן בחורשת עצים ליד הכביש שחצה את הכפר וסבל הפסדים‬
‫רבים בגלל המחלה‪ .‬לבסוף חוסל בטענה שאי אפשר לגדל עופות בבן‪-‬שמן‪.‬‬
‫לנסות את מזלי ולהקים את הלול בשטח פנוי מחוץ ליער‪ .‬לא ייתכן‬ ‫החלטתי‬
‫שלבית‪-‬ספר חקלאי לא יהיה ענף עופות‪ .‬ד"ר לימן הציע לי חצי משרה‪ .‬הקמנו‬
‫לולים נודדים מעץ ורשת והתחלנו בפעולה‪ .‬בשנה הראשונה לא הספקנו להקים‬
‫את כל הלולים והצפיפות גרמה להפסדים בהטלות‪ .‬בשנה השנייה הגעתי למסקנה‬
‫שאסור לסמוך על הבטחות בניה‪ ,‬צמצמתי את מספר העופות וכך התחיל הענף‬
‫להרוויח‪ .‬לשמחתי הלולים לא נפגעו מהמחלה הקודמת‪.‬‬
‫הפועלת הקבועה הראשונה בענף‪ ,‬הייתה נעמי בת‪-‬עמי מנהלל‪ .‬אחריה עבדו‬
‫יצחק ורבקה הוכברג שהיו מסורים מאד לתפקידם‪ .‬וגם ד"ר יהודה לווה‪ ,‬מומחה‬
‫ידוע בכלכלה חקלאית שהכשרתו הראשונה בשפה העברית הייתה בלול בן‪-‬שמן‪.‬‬
‫הצלחתי להלהיב את הנוער לעבודה מדעית‪ ,‬וכך יכולתי להמשיך בפעילותי בספר‬
‫היוחסין‪ .‬זה היה בעיני‪ ,‬אמצעי חינוכי טוב ליצירת אחריות ודייקנות‪ .‬קבעתי תקנון‬
‫מפורט למניעת טעויות והתלמידים עמדו באחריות הכבדה‪ .‬בין התלמידות‬
‫שהתמסרו ללול בשקדנות הייתה שלומית בתו של חיים ארלוזורוב ומרים בתו של‬
‫השר נפתלי פריץ ‪.‬‬

‫הפרעה קשה היו הגניבות‪ .‬נוכחתי בחסרונן של תרנגולות וביקשתי משומר הכפר‬
‫להגביר את השמירה על הלולים‪ .‬הרגשתי שהוא לא מעוניין‪ .‬התברר שהוא הבטיח‬
‫לערבים שעזרו לו במלאכת השמירה‪ ,‬שיתיר להם לסחוב עופות מהלול‪ .‬בעקבות‬
‫גילוי 'הקשר'‪ ,‬פסקו הגניבות‪.‬‬
‫לאחר שנים אחדות התחלנו לראות סימני הצלחה‪ .‬חלק מהתרנגולות הטילו ביצים‬
‫שמתאימות להדגרה‪ ,‬כלומר בקיעתן טובה והאפרוחים הצטיינו בחיוניות ולא מתו‪.‬‬
‫גם טיפחתי פרגיות שהצטיינו בהטלה טובה‪.‬‬
‫להכניס את כל הגורמים האלה לנוסחה אחת ופרסמתי את‬ ‫מצאתי שיטה‬
‫ניסיונותיי בדפי משקי ספר היוחסין‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1935‬יצרתי מגע עם הארגון הבינלאומי של מדע העופות‪ .‬פניתי לנשיא‬
‫הארגון סר אדוארד בראון מאנגליה‪ ,‬שהיה אדם אציל ואידיאליסט‪ ,‬מייסד הארגון‪,‬‬
‫והרוח החיה בו‪ .‬הוא ענה לי באריכות והזמין אותי לבוא לקונגרס העולמי הבא‬
‫להרצות על גידול עופות בפלשתין‪ .‬הוא כתב ‪" -‬אני תקווה שתהיה לך האפשרות‬
‫לבוא וללכת לברלין‪ ,‬המצב הבינלאומי מבשר רעות וברגע זה אף אחד לא יכול‬

‫‪62‬‬
‫לראות מה יקרה בשנת ‪ ."1936‬הקונגרס התקיים בגרמניה‪ ,‬לא בברלין אלא בעיר‬
‫לייפציג ואני בקרתי בו ונפגשתי גם עם סר בראון שקיבל אותי בלבביות גדולה‬
‫והכיר לי את גדולי המדענים בשטח זה בעולם‪ .‬את ההרצאה המבוקשת לא נתתי‪,‬‬
‫רק בהמשך בשנות הארבעים אחרי מלחמת העולם השנייה חיברתי מאמר על‬
‫גידול עופות בארץ ישראל שהתפרסם ברבעון הארגון הבינלאומי‪.‬‬
‫קיבלתי עלונים מדעיים מרחבי העולם‪ ,‬מכתבים וחומר מקצועי ששמרתי בספריית‬
‫בן‪-‬שמן‪.‬‬
‫אני רוצה להזכיר את פרופסור יול מאוניברסיטת מרילנד‪ ,‬ג‪.‬ל‪ .‬מורגן מדרום‬
‫קרולינה‪ ,‬פרופ' הויזר מחבר ספרי מדע על גידול עופות‪ ,‬מר האגידרון משבח‬
‫עופות לפי שיטה של ברירה קולקטיבית שרציתי להנהיג גם בארץ‪ ,‬פרופ' טי‪-‬‬
‫הניפה שהתכתבנו בגרמנית בנושא מזון מרוכז‪.‬‬
‫כשהייתי בגרמניה בענייני הון המשפחה‪ ,‬קיוויתי לרכוש חומר רבייה משובח‪ .‬מכתב‬
‫מעניין קבלתי ממר פריץ פניגסדורף בעל הוצאת ספרים מקצועית‪ .‬הוא פנה‬
‫למיניסטריון התזונה של הרייך שהיה חלק מהממשלה הנאצית בבקשה לעזור לי‬
‫בהשגת החומר‪ .‬על מכתבו חתם "בהייל היטלר" כמו שהמשטר חייב‪ .‬גם השינויים‬
‫הפוליטיים שעברנו בארץ‪ ,‬השתקפו בחילופי המכתבים שלי עם הגזבר האנגלי‬
‫מקדונלד שהיה מאיור בפנסיה‪ .‬הוא המשיך לשלוח לי מכתבים גם אחרי שנת‬
‫‪ 1948‬עם הכרזת המדינה‪ .‬הוא כתב לי לפלשתינה ורק לאחר שערערתי‪ ,‬שלח את‬
‫מכתביו ל‪-‬ישראל‪.‬‬

‫התאמצתי לצרף חברים חדשים לארגון העופות ו‪ 16 -‬מגדלים נרשמו‪.‬‬

‫בסטטיסטיקה שפרסמתי‪ ,‬ציינתי שזאת ההשתתפות הגדולה בעולם‪ ,‬כי באמריקה‬
‫היו ‪ 469‬משקי עופות ורק ‪ 73‬מגדלים נרשמו לארגון‪ ,‬זאת אומרת על כל ששה‬
‫וחצי מליון עופות חבר אחד‪ .‬אצלנו היו רק מליון עופות ו‪ 16-‬מגדלים חברים‬
‫בארגון‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬על כל ‪ 66,000‬עופות חבר אחד‪.‬‬
‫שאפתי לרכוש גם חברים ערבים לארגון‪ ,‬למרות תקופת המאורעות‪ .‬הראשון‬
‫שהצטרף ‪ -‬ערבי צעיר בעל משק עופות מודרני בדרך לבית‪-‬לחם‪ .‬הוא גידל גם‬
‫חזירים והיה רגיל למכור אותם ביפו‪ .‬בשל ניתוק קשרי התחבורה‪ ,‬הוא פנה אלי‬
‫שאעזור לו למצוא שוק לחזירים‪ ,‬מה שכמובן לא יכולתי לעשות‪ .‬נסעתי לבקר‬
‫אותו אך הוא לא היה בבית‪ .‬לאחר מלחמת השחרור רציתי להתקשר אליו שוב אך‬
‫הוא כנראה נהרג במלחמה כי עקבותיו נעלמו לגמרי‪.‬‬
‫השני גר ביז'ור‪ ,‬היום גבעת השבעה‪ .‬בדרכי מרחובות לתל אביב‪ ,‬החלטתי לעצור‬
‫ביז'ור ולרשום אותו לארגון‪ .‬כבר היה לפנות ערב‪ .‬בלילה היה אמור להיות עוצר‬

‫‪63‬‬
‫בדרכים‪ .‬באווירה המתוחה חשדו תושבי הכפר שאני מרגל ציוני או שאני נושא‬
‫פצצה‪ .‬המון רב התאסף סביבי‪ ,‬הלכתי אחורה וערבי אחד שלף סכין שחדר רק‬
‫את הסוודר שלי ושרט אותי קלות‪ .‬אינני יודע איך זה היה נגמר‪ ,‬אלמלא הצליחו‬
‫חמומי המוח לעזבני‪ .‬הצלחתי להניע את המכונית‬ ‫זקני הכפר להשפיע על‬
‫הקטנה שלי ולהסתלק‪ .‬נסעתי לחולון ושם קבלתי עזרה ראשונה‪ .‬הקושי הבא‬
‫היה להגיע לתל אביב‪ .‬בשל העוצר עלולים היו לפתוח עלי באש‪ .‬עברתי דרך יפו‪,‬‬
‫ודרך המחסום והגעתי לבית אמי שהייתי מודאגת מאד בגלל האיחור ‪.‬‬

‫למרות פעילותי הרבה בספר היוחסין והקשרים שטיפחתי עם חוקרים בעולם‪,‬‬

‫הישגי לא הוערכו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הכירו בהישגיו של גבתי מקבוץ גבת שניהל שם‬
‫את ספר היוחסין‪ .‬אני מאמין שהיו גם סיבות פוליטיות‪ .‬בבן‪-‬שמן רצו שאצמצם את‬
‫פעילותי בספר היוחסין ואדאג לרווחיות הענף‪ .‬זה היה קשה כי היו מאבקים על‬
‫התקציב והצטרכתי להתחרות עם ענפים אחרים‪.‬‬

‫חוסר ההגינות כלפי הישגי בתחום ספר היוחסין‪ ,‬והאפליה שנקט ארגון מגדלי‬
‫העופות‪ ,‬קררו את יחסי עם ההסתדרות‪ ,‬וחיברו אותי עם ארגון האזרחים‬
‫הפרוגרסיביים‪ ,‬חלקם אנשי המעמד הבינוני המתקדם‪ .‬קיוויתי שפה יהיה יושר רב‬
‫יותר מאשר בהסתדרות‪.‬‬
‫לארץ הגיע מהולנד יהודי מבוגר כבן ‪ ,60‬בא‪-‬כוח מפעל מזון לעופות בשם "פרו‪-‬‬
‫וי‪-‬מי"‪ ,‬פרוטאין‪-‬ויטמין‪-‬מינרל‪ .‬במפעל עבדו מיטב החוקרים והמזון עמד על רמה‬
‫לבניין הארץ והציע‬ ‫מקצועית ומוסרית גבוהה‪ .‬הנציג‪ ,‬מר בר‪ ,‬רצה לתרום‬
‫בהתלהבות לספק את המזון למשקים‪.‬‬
‫התערובת המקומית של המשביר‪ ,‬הייתה באיכות גרועה ותהליך ערבוב החומרים‬
‫אבל האקסיומה ששלטה מסביב‪ ,‬קבעה שתוצרת‬ ‫נעשה בחוסר מקצועיות‪.‬‬
‫ההסתדרות תמיד בסדר ותוצרת המסחר הפרטי תמיד גרועה וסובלת מרמאויות‪.‬‬
‫מר בר פתח במאבק והציע למשקים לעשות מעקב אחר התפתחות אפרוחים‬
‫בתערובת של פרו‪-‬וי‪-‬מי מול אפרוחים שהוזנו בתערובת המשביר‪ .‬כך‬ ‫שהוזנו‬
‫הוכיח את עליונותה של התערובת מחו"ל‪.‬‬
‫הוא התחיל בפעולות הדרכה‪ ,‬הוציא עלונים בעברית וגרמנית על תזונת עופות‪.‬‬
‫העורך היה מר שפטלוביץ מעולי גרמניה‪ ,‬תושב גן‪-‬שומרון‪ .‬מעלונים אלה התפתחו‬
‫הירחונים "המשק הזעיר" ו"המשק החקלאי"‪ .‬כך קידם מר בר את התפתחות‬
‫ארגון הסקטור הפרטי של מגדלי העופות‪ .‬איני יודע מה עלה בגורלו‪ .‬הוא עזב את‬
‫הארץ‪ ,‬חזר להולנד ואולי נספה בשואה‪.‬‬

‫‪64‬‬
‫עליזה סירבה לעבור לבן שמן ועברה עם הילדים לתל אביב‪ ,‬מצאה חברה טובה‬
‫בעיר והרגישה טוב‪ .‬הייתי צריך להחליט על המשך דרכי‪ ,‬לא אהבתי ל'התחלק'‬
‫בין הכפר לעיר‪ ,‬והחלטתי לסיים את עבודתי בכפר‪ .‬זה היה בשנת ‪ .1938‬עננים‬
‫לחזור למשק ברחובות‪ ,‬לחדש את הלול‪,‬‬ ‫קודרים עלו בשמי אירופה והחלטנו‬
‫לטפל בפרדס ולאחד את המשפחה‪.‬‬

‫לפני עזיבתי נפגשתי עם חיים ארלוזורוב בנסיבות איומות‪ .‬הוא חזר מגרמניה‬
‫אחרי משא ומתן בדבר ארגון עליית בני נוער‪ .‬הוא בא לכפר להיפגש עם הנציב‬
‫הבריטי העליון סר ארתור ווקופ ששהה כאן בין השנים ‪ 1931‬עד ‪ 1938‬וגילה הבנה‬
‫למפעל הישוב‪.‬‬
‫סיימתי את עבודתי וביקשתי מארלוזרוב טרמפ לתל‪-‬אביב לחזור למשפחתי‪.‬‬
‫באמצע הדרך‪ ,‬על יד בית‪-‬דגן‪ ,‬השיגה אותנו מכונית ושוטר אנגלי יצא ממנה ומסר‬
‫לארלוזורוב את התיק שלו עם דוקומנטים ששכח בבן‪-‬שמן‪ .‬הגענו לעיר ונפרדתי‬
‫ממנו סמוך לבנק הלאומי‪ .‬לא עלה על דעתי מה עומד לקרות‪ .‬בלילה הגיעו‬
‫רוצחיו אל שפת הים‪ .‬הרהרתי בלבי שהם יכלו לירות בו גם במכוניתו‪ .‬הכדורים‬
‫יכלו לפגוע גם בי‪ .‬אך כנראה נועדתי להמשיך בחיים‪ .‬למחרת מסר לי ברגמן‬
‫שעבד בפרדס את הידיעה על הירצחו וזה זעזע אותי מאד‪.‬‬
‫בן‪-‬גוריון צוטט בעיתון כאילו אמר ‪" -‬אין אנו רשאים להשלים עם השלטת חתרנות‬
‫בטלנית של ארלוזורוב על הישוב" (ידיעות אחרונות ‪ , 7.6.1985 ,‬סיכומי חקירה‪,‬‬
‫‪ 50‬שנה אחרי הירצחו)‪.‬‬
‫אין לי ספק שבן‪-‬גוריון ארגן את הרצח של היריב שעמד כמכשול בדרכו‪ ,‬והטיל את‬
‫החשד על סטבסקי ורוזנפלד‪.‬‬

‫קלוב מסד ומשקי עופות‬

‫רצח ארלוזרוב היה אות אזעקה וגרם לזעזוע עמוק בישוב‪ .‬זו הייתה שנה גורלית בעולם כולו‪ ,‬עם‬
‫התגברות הפאשיזם‪ .‬התנועה הרביזיוניסטית בארץ בהנהגת ז'בוטינסקי צברה גם היא כוח‪ .‬הייתה סכנה‬
‫שאנשים רבים יצטרפו אליה‪ .‬אותם אנשים שאהדו את ערכי תנועת הפועלים‪ ,‬אך נדחו על ידי ההסתדרות‬
‫מפני שהחברות בתנועה העבודה הייתה מותנית בעבודה עצמית‪ .‬כך נחסמה הדרך לבעלי עסקים‪ ,‬בעלי‬
‫בתי חרושת ובעלי רכוש‪ ,‬גם אם היו סוציאליסטים בנשמתם‪ .‬במו עיניי ראיתי איך במשקים חקלאים‬

‫‪65‬‬
‫שנקראו 'אחוזות איכרים'‪ ,‬הבעלים ישבו ואכלו בחברת הפועלים‪ .‬הם ביקשו לבטל את היחס הפיאודלי‬
‫של אדון ועובד ויצרו מעין נימוס סוציאליסטי‪.‬‬
‫גם אני סבלתי מהסתירה‪ .‬הייתי בעל משק ובעל רכוש‪ ,‬העסקתי פועלים והייתי‬
‫קרוב אליהם בלבי ואפילו בעל הכרה סוציאליסטית‪( .‬ההסתדרות גם קבלה אותי‬
‫כחבר באופן יוצא מהכלל ונשארתי חבר בה כל חיי‪).‬‬

‫אהבה נכזבת יכולה לגרום לשנאה‪ ,‬לבחירה באידיאל מדומה ובמפלגות מטעות‪.‬‬
‫חשתי בסכנה וחששתי שרבים וטובים ילכו אחרי הפיתויים של אידיאלים מדומים‪.‬‬
‫כדי למנוע את הסכנה של התרחקות ואפילו התנגדות לתנועת הפועלים‪ ,‬עלה‬
‫בדעתי הרעיון של יצירת מכשיר ארגוני שיארגן את ידידי ארץ ישראל העובדת‪,‬‬
‫יבטל את הנחיתות של הנידחים וייתן להם את רגש הסיפוק‪ ,‬להיות מוכרים מטעם‬
‫ההסתדרות‪.‬‬
‫יסדתי קלוב שנקרא "קלוב מסד" – ידידי ארץ ישראל העובדת‪ .‬הרעיון מצא דרך‬
‫אל לבו של המנהיג הדגול ברל כצנלסון‪ ,‬שנחשב והיה נשמת ומצפון תנועת‬
‫העבודה‪ .‬תפקיד ההדרכה והפיקוח המפלגתי הוטל על יוסף שפרינצק‪ .‬בן‪-‬גוריון‬
‫התייחס בחשדנות והתנגדות לתוכנית‪ ,‬גם בגלל המגמה של הקמת מרכז ליברלי‬
‫חזק נגד הימין הרביזיוניסטי‪ .‬לפי דברי פליקס וולטש בספרו "העזת המרכז"‪ ,‬בן‪-‬‬
‫התפשר והתפייס עם הרביזיוניסטים על ידי קבלת שיטותיהם הצבאיות‬ ‫גוריון‬
‫ודרכי התעמולה ההמונית שלהם‪.‬‬

‫הישיבה המייסדת הייתה בדירתה של אדית בוכהולץ‪ ,‬ידידה של מקס צבי‪ ,‬מורה‬
‫ומנהל בכפר הנוער בן‪-‬שמן‪ .‬גב' ליכטנשטיין אחותו של חיים וייצמן וגב' לינדהיים‬
‫לשעבר נשיאת "הדסה" באמריקה‪ ,‬פעלו כיושבות ראש‪ .‬בין התומכים היו גם חיים‬
‫סירני‪ ,‬פשרינצה אחותה של גולדה מאירסון‪ ,‬מר בלוך בלומנפלד ראש העיר‬
‫הקודם בתל‪-‬אביב ועדה טברסקי ‪.‬‬
‫השותפים הקפיטליסטים היו מר שפלן בעל בית חרושת לקרטונג'‪ ,‬מר שנקר‪,‬‬
‫אחיינו של בעל בית חרושת "לודג'יה"‪ ,‬מר פרוינדהיים בעל בית חרשת "יצהר"‬
‫שילדיו חיו בקיבוצים ואחרים‪ .‬עדה שור שעלתה זה מכבר מוינה שימשה כמזכירה‬
‫והמשרד היה ברח' נחלת בנימין ‪ 59‬מול חנות הספרים של ל‪ .‬בלומשטיין‪ .‬שולחן‬
‫הכתיבה שבחדרי בנוה‪-‬עוז הוא שריד מריהוט הקלוב‪.‬‬

‫התקוות שנקשרו עם הקמת הקלוב התבדו‪ .‬הביקורים במועדון היו חלשים‪ ,‬לא‬
‫הצלחנו למשוך חוגים רחבים ולמצוא חברים פעילים‪ .‬לא היו לנו אמצעים להחזקת‬

‫‪66‬‬
‫המועדון‪ .‬שפרינצק ארגן בשם הקלוב אסיפה המונית במקום הכי גדול שהיה אז‬
‫בתל‪-‬אביב ‪ -‬בית העם ברח' בן יהודה‪ .‬המקום התמלא‪ ,‬אך למעשה‪ ,‬זו הייתה‬
‫אסיפת תעמולה להסתדרות ולא ניתן שם ביטוי למגמות ולכוונות שלנו וכך‬
‫התנוונה ונפסקה פעולתנו כעבור זמן קצר‪.‬‬

‫נשארו בידי למזכרת שלושה מסמכים ‪.‬‬

‫‪.1‬כרוז להחתמה‬
‫‪.2‬מסמך על מהותו ומגמתו של קלוב "מסד"‪.‬‬
‫‪.3‬רעיונות היסוד של קלוב "מסד" – בגרמנית‪ ,‬מסמך שמתאר את הבסיס‬
‫הפוליטי והפסיכולוגי של הקלוב‪.‬‬

‫עולי גרמניה‬

‫דווקא בקרב עולי גרמניה היו אוהדים רבים לרעיונות הארגון‪ ,‬מה שיכול היה להיות‬
‫כר נרחב לפעולה בשבילי לולא ההתנגדות שעוררתי בנושא השפה‪ .‬על עליית‬
‫הנאציזם בגרמניה הגבתי דרך הנאמנות לשפה העברית‪ .‬לא עוד גרמנית !!‬
‫החל משנת ‪ 1933‬ניהלתי את הפנקסים בעברית והשתדלתי להימנע מדיבור‬
‫בגרמנית‪ .‬זה גרם לי נזק בקרב עולי גרמניה שהתבדלו מהישוב וארגנו את‬
‫לדבר אתנו‬ ‫פעולותיהם באופן נפרד בשפתם וטענו כנגדי ‪" -‬הרי אתה יכול‬
‫גרמנית‪ ,‬למה אתה לא מדבר גרמנית?"‬

‫התעקשתי על עברית גם בפעילותי הציבורית‪ .‬בשנים ‪ ,1933-1934‬לאחר העלייה‬

‫הגדולה מגרמניה נוסדו ישובים של עולי גרמניה וביניהם גן‪-‬שומרון‪ .‬ההסתדרות‪,‬‬
‫התאחדות האיכרים וזרמים נוספים השתדלו למשוך את העולים אליהם והבטיחו‬
‫להם בגרמנית רצוצה הבטחות גדולות‪.‬‬
‫אני התחלתי לארגן את המשקים של המעמד הבינוני על יסוד מקצועי ולא פוליטי‪.‬‬
‫בבואי לגן‪-‬שומרון פעלתי בדרך הפוכה‪ .‬במקום למשוך אותם‪ ,‬פעלתי בכוון הפוך‬
‫של דחייה‪ .‬אמרתי להם בעברית‪" :‬אני מדריך‪ .‬אני לא צריך אתכם‪ ,‬אתם צריכים‬
‫אותי‪ .‬כדי להיעזר בי עליכם ללמוד עברית‪ .‬זה הכי חשוב"‪.‬‬
‫כדי שיבינו היה צריך להעלות על הבמה מתורגמן‪ .‬הייתה התרגשות גדולה‪ ,‬דווקא‬
‫זה‪ ,‬יקה כמונו‪ ,‬לא מתאמץ לסגל את שפתנו אלא מדבר אלינו עברית‪ .‬בהמשך הם‬

‫‪67‬‬
‫הכירו בצדקתי‪ ,‬הייתי הראשון שאמר להם את האמת‪ .‬אם כי ‪ -‬למען האמת‪ ,‬הם‬
‫הצליחו מאד בגרמנית שלהם‪ ,‬אף יותר ממני‪ ,‬עם העברית שלי‪.‬‬
‫מתבוללים‪ .‬בגרמניה התבוללו היטב בקרב העם‬ ‫עולי גרמניה הם באופיים‬
‫ובישראל נטמעו בין עולי ארצות מזרח אירופה ואימצו את מנהגיהם‪.‬‬ ‫הגרמני‪,‬‬
‫מרדכי ווילנסקי אחיו של פרופ' ווילנסקי‪ ,‬אמר לי שיהדות גרמניה מתקלקלת‬
‫בארץ‪ ,‬מאבדת את התכונות הטובות של סדר ודייקנות‪ .‬פרופ' ברגמן טען שיהודי‬
‫גרמניה לא השפיעו על החברה הישראלית בגלל התבדלותם‪ .‬מכאן שתנועת‬
‫"עליה חדשה" של עולי גרמניה‪ ,‬הייתה יכולה להיות בעלת השפעה גדולה יותר‪,‬‬
‫אם הייתה פועלת בישוב כולו ולא רק בין עולי גרמניה‪ .‬כשהתקבלתי להיות יושב‬
‫ראש של "עלייה חדשה" ברחובות‪ ,‬התניתי זאת בפעילות בעברית!‬
‫התנגדותי לחנופה ולפרופגנדה הוכיחה את עצמה פעמים נוספות‪ .‬ערב אחד‬
‫הוזמנתי לאסיפה בהרצליה‪ ,‬לדבר על המצב בענף‪ .‬פיזרו מודעות על האסיפה‬
‫בכל המושבה‪ ,‬אך במועד שנקבע‪ ,‬הגיעו רק חמישה אנשים‪ .‬הם רצו לרוץ ולגייס‬
‫אנשים נוספים כדי שהאולם לא יהיה ריק כל‪-‬כך‪ .‬אני אמרתי בשוויון נפש ‪" -‬אין‬
‫דבר‪ ,‬אני דווקא אוהב לדבר למעט אנשים‪ .‬כמה שפחות יותר טוב‪ .‬שני אנשים‪,‬‬
‫אפילו לעצמי אני מוכן לדבר‪ .‬אני אדבר מול הקהל שהופיע ואם ישאלו אתכם מה‬
‫היה אתמול‪ ,‬אל תספרו‪ .‬רק תגידו שזו הייתה אינפורמציה סודית על מצב‬
‫האספקה בישוב בימי מלחמה" ‪ .‬הרעיון הוכיח את עצמו ובפעם הבאה כשהגעתי‬
‫היה אולם מלא‪.‬‬
‫רבים מעולי גרמניה שעלו אחרי עליית הנאציזם בחרו בחקלאות וייסדו משקים‬
‫אינטנסיביים‪ ,‬בייחוד גידול עופות‪ .‬בצפון הוקמו משקים בנהריה‪ ,‬בכפר‪-‬ביאליק‬
‫ובשבי‪-‬ציון‪ .‬במרכז ‪ -‬גן‪-‬שומרון‪ ,‬מגד‪ ,‬רמת‪-‬הדר ורמות‪-‬השבים‪ .‬גם במושבות‬
‫האיכרים ‪ -‬רעננה‪ ,‬כפר‪-‬סבא‪ ,‬מגדיאל ורמתיים התיישבו עולים והקימו משקי‬
‫עופות‪.‬‬
‫רוב המשקים שווקו את התוצרת דרך תנובה‪ .‬רמות‪-‬השבים שווקו באופן עצמאי‬
‫את תוצרתם‪ .‬זה גרם ליחס מזלזל כלפיהם ובהנהלה אפשרו להם רק דעה‬
‫מייעצת ללא זכות הצבעה‪ .‬הם החליטו להתארגן ולשמור על האינטרסים שלהם‬
‫במסגרת תנובה‪ .‬היוזם להתארגנות היה ד"ר יעקבסון מגד‪.‬‬
‫לאחר פעילות בגן‪-‬שומרון‪ ,‬הרצליה‪ ,‬מגדיאל ומושבות נוספות‪ ,‬התחלתי להיאבק‬
‫על איחוד הזרמים השונים‪ .‬אחד המדריכים האזוריים אמר לי ‪" -‬את החוגים האלה‬
‫לא תצליח לארגן"‪ .‬עניתי לו ‪" -‬אני אצליח"‪.‬‬
‫באותו הזמן נוסדה המחלקה להתיישבות של המעמד הבינוני בהנהלת ד"ר לודוויג‬
‫פינר‪ ,‬שגם הוא היה מעוניין שיהיה מכשיר ארגוני שירכז את כל המשקים‪ .‬אינני‬

‫‪68‬‬
‫בסוף הצלחתי למשוך את הזרמים השונים לבוא‬ ‫זוכר את פרטי המאבק אבל‬
‫לישיבה בדירתנו בתל‪-‬אביב‪ ,‬בניסיון להתאחד‪ .‬נכחו ‪ -‬מר פינר‪ ,‬מר שלוסברג‬
‫מנהל של מפעל אספקה‪ ,‬מר איגל מרמות השבים‪ ,‬ד"ר יעקבסון‪ ,‬מר יעקבי בא‪-‬‬
‫כוח מנהריה‪ ,‬ומר גפנר מהסוכנות שתפקידו היה לטפל במשקים‪.‬‬
‫האסיפה נפתחה בעברית אך בהמשך הדיונים עברו לגרמנית‪ .‬בשבילי זו הייתה‬
‫נפילה‪ .‬קיוויתי שהארגון החדש יהיה יותר אידיאליסטי וייתן אלטרנטיבה חיובית‬
‫למעמד המשקים‪ .‬הרגשתי שהארגון ממשיך בדרך הקיימת ללא חידושים‪ .‬זזתי‬
‫הצידה והנחתי לארגון ללכת אל גורלו‪.‬‬
‫בכל אופן בזכותי הושג הסכם האיחוד‪ .‬ד"ר פינר אמנם לא הזכיר את חלקי אך‬
‫הוצעה לי חצי משרה כמדריך לגידול עופות במחלקה החדשה לחקלאות המעמד‬
‫הבינוני‪.‬‬

‫לקחתי על עצמי את ארגון האספקה ללולים וליווי מקצועי‪ .‬בעלי המשקים‬

‫מקואופרטיב אגרא‪ ,‬למרות שהיה ידוע‬ ‫במושבה מגדיאל‪ ,‬העדיפו לקנות מזון‬
‫שהמחסנאי שם מרמה בהכנת המנה ובמקום קמח‪-‬חלב מכניס לתערובת קלחי‬
‫תירס טחונים‪ .‬לקחתי דוגמית מהתערובת והבאתי לכימאי תחנת הניסיונות‬
‫ברחובות‪ .‬הוא חשש למצוא פגם בתערובת וסירב לבדוק‪ .‬שלחתי דוגמה לאחיו‬
‫של פרופ' חיים וייצמן‪ ,‬כימאי אף הוא‪ ,‬שאישר שחסרים ויטמינים בתערובת קמח‬
‫החלב‪.‬‬
‫לצערי הממצאים הושתקו ונמנע ממני להתלונן בחלונות הגבוהים‪ .‬גם חשתי‬
‫שמצפים ממני 'להתרשל' בעבודתי ולהיות נוח למעסיקי‪ .‬בתמורה‪ ,‬הציעו לי‬
‫לעבור מחצי משרה למשרה מלאה‪...‬‬
‫אבל כל זה לא יצא אל הפועל‪ ,‬הדברים שקרו‪ ,‬השפיעו עלי לזרוק הכל ולוותר‬
‫על הפיתוי ‪.‬‬

‫הפרסום הראשון אודות אגודת משקי עופות‪ ,‬היה במוסף החקלאי של "ידיעות‬
‫התאחדות עולי גרמניה" מס' ‪ 22‬מחודש פברואר ‪1939‬‬

‫וזה לשונו‪:‬‬
‫ביום ‪ 5‬לינואר ‪ , 1939‬התאספו במשרד הסוכנות בתל‪-‬אביב באי‪-‬כח של ישובים בהם מגדלים עופות במידה‬
‫רבה‪ ,‬במיוחד עוסקים בהשבחת עופות‪ .‬ישובים שהמשקים הם ביוזמה פרטית של המעמד הבינוני ובהם‬
‫בולטת צורת המשק האנטנסיבי על שטח קרקע קטן‪.‬‬

‫‪69‬‬
‫מספר ישובים בעיקר מצפון הארץ התארגנו לפני חודשים אחדים ב'אגודת משקי‬
‫עופות'‪ .‬התארגנות זו שאפה להרחיב את המסגרת לכל הארץ‪.‬‬
‫בשם הסוכנות פתח ד"ר פינר את האסיפה‪ .‬הוא הדגיש את הצורך להרים את רמת‬
‫משקי העופות שלנו ע"י השבחת חומר הרבייה‪ .‬הוא הסביר את החשיבות של‬
‫התאחדות מקצועית ודרש קשר הדוק עם מחלקת הדרכה חקלאית ברחובות‪.‬‬
‫אחריו דיבר מר י‪.‬ק‪ .‬לוי בקיצור על תולדות ההתהוות של האגודה‪ ,‬על הפעולה עד‬
‫כה ועל התפקידים בעתיד‪ .‬הוא דן בשאלה של משקי רבייה פרטיים‪ ,‬והצורך‬
‫ביצירת ועדה מקצועית‪.‬‬

‫בדיון השתתפו באי‪-‬כח נהריה‪ ,‬קריית‪-‬ביאליק‪ ,‬רמות השבים‪ ,‬כפר שמריהו‪ ,‬מגד‪,‬‬
‫רמת‪-‬גן ומגדיאל‪ .‬מחלקת ההדרכה של מכון המחקר החקלאי של הסוכנות‪ ,‬הייתה‬
‫מיוצגת ע"י מר דוד אורי ומר קרמפנר שהבטיחו לאגודה ולחבריהם את עזרתם‪.‬‬
‫כל המשקים המיוצגים הצהירו על הצטרפותם‪ .‬לכן הונחה אבן‪-‬היסוד לארגון‬
‫הארצי הראשון של משקים חקלאיים פרטיים קטנים‪ .‬את העובדה הזאת אפשר‬
‫להעריך כנכונה‪ ,‬רק כשלוקחים בחשבון שסוג זה של משקים עד כה לא הצליח‬
‫למצוא את הדרך לארגון עצמאי‪ .‬הכוח הארגוני הוא אחד הגורמים החשובים‬
‫בבניין ארצנו‪ ,‬הוא סולל את הדרך להתקדמות מקצועית ומשקית‪.‬‬
‫כל המעונינים בארגון החדש מתבקשים לפנות אל המזכירות‪.‬‬
‫י‪.‬ק‪ .‬לוי ת"א חובבי ציון ‪74‬‬

‫במחצית השניה של שנת ‪ 1938‬סיימתי את עבודתי בכפר הנוער‪ ,‬ועבדתי חלקית בבית הספר עיינות‪.‬‬
‫גרנו בת"א‪ .‬הייתי פעיל בארגון המשקים הפרטיים בשפה העברית‪ .‬היה לנו חוג‬
‫ידידים לשיחות וגם ארגנתי מסיבות שבת לילדים ולמדתי את פרשות השבוע‪.‬‬
‫מלחמת העולם השניה עמדה בפתח‪ ,‬אוסטריה נכבשה‪ ,‬פולניה נכבשה‪,‬‬
‫וידיעות על רצח יהודים החלו‬ ‫בספטמבר ‪ 39‬נחתם הסכם מולוטוב‪-‬ריבנטרופ‬
‫להישמע‪.‬‬
‫בארץ המצב היה מתוח ומלווה מאורעות תמידיים‪ .‬הרגשתי שאני לא יכול לשבת‬
‫בחיבוק ידיים בתל‪-‬אביב ולא לתת את חלקי בהגנה‪ .‬רציתי להתנדב לשרות‬
‫הגפירים היהודים שהיו חלק מהמשטרה המנדטורית‪ .‬הסתייגתי מפעולות מחתרת‪,‬‬
‫מפני שיש בהן שניות ודבר שקר‪.‬‬

‫‪70‬‬
‫נשלחתי להכשרה בשכונת בורוכוב ליד מגדל המים ועברתי קורס בן שבועיים‬
‫בפיקודו של המורה אשכנזי‪ ,‬שהיה אחר כך שכני בנוה‪-‬עוז‪ .‬בסיומו נשלחתי‬
‫למושבה סג'רה שבגליל התחתון‪ ,‬אחד המקומות המסוכנים באותם ימים‪.‬‬
‫מיום בואי ועד לעוזבי‪ ,‬המקום היה שקט וללא התנכלויות‪ .‬לפעמים הגיע אלינו‬
‫בחור צעיר בטנדר שהיה מפקד ההגנה ושמו יגאל אלון‪.‬‬
‫השמירה נעשתה מתוך מגדל בטון שממנו יכולנו להשקיף על הסביבה‪ .‬בלילה‬
‫המושבה הייתה שקטה וחשוכה ונוף השמיים היה זרוע רבבות הכוכבים‪ .‬תקיעת‬
‫השופר בחודש אלול‪ ,‬ומראה האיכרים הזקנים האומרים סליחות‪ ,‬עשו עלי רושם‬
‫רב‪ .‬אחד מהם ניסה להטיף לנו השומרים‪ ,‬דברי תורה‪ ,‬אבל זכה ללעג ‪.‬‬

‫נדמה לי ששם הייתה הפעם הראשונה‪ ,‬בה הרגשתי בנוכחות ההשגחה‪ ,‬השגחה ששומרת עלי מפני סכנה‪.‬‬
‫בלילות כשהייתי מדוכא‪ ,‬הייתי משנן את פרק תהילים ו' שביטא את מצב רוחי והתפילה העניקה לי רוגע‬
‫בטחון ועידוד‪.‬‬
‫יי‪ ,‬אל באפך תוכיחני‪ ,‬ואל בחמתך תייסרני‬
‫חנני יי כי אומלל אני‪ ,‬רפאני יי כי נבהלו עצמותיי‬
‫ונפשי נבהלה מאד‪ .‬ואתה יי‪ ,‬עד מתי?‬
‫שובה יי חלצה נפשי‪ ,‬הושיעני למען חסדך‬
‫כי אין במות זכרך‪ ,‬בשאול מי יודה לך?‪..‬‬

‫בשהותי בסג'רה‪ ,‬התקיימה ההתקפה על טבריה שבה נהרגו כשלושים יהודים‬

‫ורבים נוספים נפצעו ופוצץ צינור הנפט בעמק יזרעאל‪.‬‬
‫וחזרתי לתל‪-‬אביב במצפון נקי‪ ,‬מילאתי את חובתי‬ ‫השמירה העניקה לי סיפוק‬
‫בהגנה על המדינה‪.‬‬

‫‪71‬‬
 ‫גיוס לצבא הבריטי‬

‫בדצמבר ‪ 1941‬הופץ כרוז הקורא להתגייס לצבא הבריטי כדי לעזור לבנות הברית במלחמתם בגרמנים‪.‬‬
‫על הכרוז היו חתומים כעשרים ארגונים‪ ,‬חלקם מפורסמים וחלקם אלמונים‪ .‬ארגון עולי גרמניה לא היה‬
‫ביניהם‪.‬‬
‫דווקא הארגון בראשות פנחס רוזן‪ ,‬אז פליקס רוזנבליט‪ ,‬שהחרים את הארגון‬
‫שלנו‪ ,‬היה הראשון שתבע את הגיוס לצבא הבריטי‪ .‬באותה תקופה הייתי יו"ר‬
‫ארגון עולי גרמניה ברחובות‪ ,‬וכעסתי מאד‪.‬‬
‫התקיימה אסיפת גיוס ברחובות בהשתתפות משה‬ ‫שבת אחת אחר הצהרים‬
‫עליזה ישבה עם יעקב על הגזוזטרה ושיחקה אתו שח‪.‬‬ ‫סמילנסקי וחוטר‪-‬ישי‪.‬‬
‫רחל הלכה לפעולה בתנועת השומר הצעיר‪.‬‬
‫אמרתי לעליזה ‪" -‬האין אנו מחויבים להתעניין במצבנו במלחמה?" עליזה ענתה‬
‫בלעג ‪" -‬אז אולי תתגייס?!" הלעג שלה הרגיז אותי ונראה בעיני כמעין‬
‫פרובוקציה‪.‬‬
‫הלכתי לבדי לאסיפה‪ .‬אם היא הייתה מזמינה אותי לכוס קפה‪ ,‬או מצטרפת אלי‬
‫לאסיפה‪ ,‬אולי האירועים היו מתפתחים אחרת‪ .‬אבל לא כך כיוונה ההשגחה‪.‬‬
‫באסיפה הקשבתי לנאומים והם השפיעו עלי מאד‪ .‬בייחוד נאומו של סמילנסקי‬
‫מנהיג התאחדות האיכרים וחבר ברית שלום‪ .‬סמילנסקי אמר ‪" -‬אשרי מי שיוכל‬
‫להגיד לילדיו ‪ -‬הייתי בשעה זו בצבא ובמערכה נגד היטלר‪ ,‬ולא יצטרך להתבייש‬
‫שלא לקח חלק במערכה"‪.‬‬

‫‪72‬‬
‫הרגע המכריע הגיע כאשר סמילנסקי קרא ‪" -‬מי שמוכן להתגייס‪ ,‬שיודיע באסיפה‬
‫זו‪ ".‬לא העזתי לקרוא בשמי ועוד היו לי פקפוקים‪ .‬גם התביישתי לעשות לעצמי‬
‫פרסומת‪ .‬עלה בדעתי למסור את ההחלטה להכרעת הגורל‪ .‬כתבתי פתק ‪" -‬אם‬
‫אתה רוצה‪ ,‬תודיע על גיוסי לצבא!"‪ .‬לא יכולתי לגשת לבמת הנאומים ומסרתי את‬
‫הפתק לסדרן שיעביר אותו לנואם‪ .‬הלכתי בשלוות נפש הביתה‪.‬‬
‫כעבור שעה באה רחל נרגשת הביתה ‪" -‬אבא‪ ,‬האם נכון שאתה התגייסת?‬
‫מספרים במושבה שאתה הודעת על גיוסך‪ ".‬ובכן‪ ,‬נפלה ההכרעה‪.‬‬
‫עליזה הופתעה ונבהלה מאד‪ .‬היא חשבה כי החלטתי נבעה מהתרגשות רגעית ולא‬
‫אקיים אותה‪ .‬היא הרגישה שאני עוזב אותה ואת המשפחה ואת הבית ולא רואה את‬
‫כל‬ ‫התמונה השלמה‪ .‬היא לא הבינה את הנימוקים הלאומיים שמחייבים גיוס‬
‫הכוחות‪.‬‬
‫בישוב רחשו שתי גישות‪ .‬אחת של ההגנה והפלמ"ח שגרסו שאל לנו לשתף‬
‫פעולה עם הבריטים‪ ,‬שאין זאת מלחמתנו‪ ,‬ועלינו להתכונן למלחמה רק בגבולות‬
‫הארץ‪ ,‬אם חלילה הנאצים יתקרבו לארץ ישראל‪.‬‬
‫הגישה השנייה טענה כי אי אפשר להגן וללחום נגד כוח כביר כמו הצבא הגרמני‬
‫ללא שיתוף עם הצבא הבריטי‪.‬‬
‫אלה שתמכו בגישה הראשונה‪ ,‬לא התביישו לחשוד בנו שאנו מחפשים דרך‬
‫לברוח ולהציל את עצמנו‪.‬‬
‫בין הפעילים לגיוס היו משה שרת‪ ,‬שראה בגיוס שלב ראשון להקמת כוח לוחם‬
‫עברי והכנה לבריגדה היהודית‪ .‬בן‪-‬גוריון הצטרף מאוחר יותר‪ ,‬בהתחלה התנגד‬
‫לגיוס אבל קטף את עלי הדפנה בסוף המערכה‪.‬‬

‫המגוייסים נשלחו ליוון‪ ,‬צרפת‪ ,‬מצרים‪ ,‬ולשמירה במחנות בארץ‪ .‬לקראת קרב אל‪-‬‬
‫עלמין שבו הובסו הצבאות הגרמנים‪ ,‬הרצון להתגייס בקרב היישוב בארץ הלך‬
‫וגבר‪.‬‬
‫שהמליץ לי להתגייס לחיל הנהגים ולא‬ ‫אני מודה לחיים סירני מגבעת ברנר‬
‫הוא רץ אחרי ברחוב נחלת בנימין ושכנע אותי‬ ‫לחייל הרגלים שנשאר בארץ‪.‬‬
‫להירשם ליחידת הנהגים וכך עשיתי‪.‬‬
‫בבדיקה הרפואית‪ ,‬טען הבודק שיש לי 'סוכר בשתן'‪ .‬איימתי עליו שלא יבלף‬
‫והתקבלתי למחנה האימונים בסרפנד‪.‬‬

‫עליזה השלימה עם המצב‪ ,‬מילאה חלק מתפקידי כמדריך עופות‪ ,‬עסקה במתן‬
‫חיסונים ובפקידות במשרד המשק החקלאי ומצאה בעבודה זו סיפוק רב‪.‬‬

‫‪73‬‬
 ‫עבר הדני הסופר כתב מאמר פרידה לרגל גיוסי בירחון המשק החקלאי ‪:‬‬
‫חברנו ועוזרנו הקבוע‪ ,‬המדריך לעופות יצחק לוי‪ ,‬שהתגייס לצבא לפני שבועות‬
‫מספר‪ ,‬עומד לצאת בימים אלו למקום שרותו‪ .‬למותר לומר כי החקלאים שנהנו‬
‫במשך שנים רבות מהדרכתו יצטערו בהעדרו מהם זמן ממושך‪ .‬לא רק לולנים‬
‫ולולניות קשישים‪ ,‬אלא גם הפעוטות‪ ,‬שלוי השתדל למשוך אותם לעבודת הלול‬
‫באמצעים שונים‪ ,‬יזכרו בלא ספק בחיבה את המדריך‪ ,‬הדוד הטוב‪ ,‬ויצפו לשובו‪.‬‬
‫מערכת "המשק הזעיר"‪,‬‬ ‫יחד עמם ואולי יותר מהם ירגישו בחסרונו חברי‬
‫היו לחלק אורגני מעבודתה‪ .‬רשימות אלה שהיו נכתבות‬ ‫שרשימותיו הקבועות‬
‫תמיד לא רק מתוך יחס מקצועי יבש‪ ,‬אלא מתוך הבנה למצבו המיוחד של האיכר‬
‫ומתוך רצון נאמן לעזור לו בעצה להצלחת עבודתו‪ ,‬היו כבר למדור‬ ‫הפרטי‬
‫שהעיתון וקוראיו לא יוכלו בלעדיו‪ .‬ולא זה בלבד‪ ,‬אלא יקר בעיננו גם האיש לוי‪,‬‬
‫המחפש תמיד דרכים חדשות‪ ,‬והנושא תמיד את נפשו להישגים חדשים גם‬
‫בשטחים שהם מחוץ למקצוע‪ .‬כל אלה גרמו לקשרי חברות אמיצים בין לוי‬
‫ומערכת "המשק הזעיר"‪ .‬בינו ובין הלולנים המודרכים על ידו‪ .‬בינו ובין כל אלה‬
‫ששותפו עמו בעבודתו‪.‬‬
‫אין פלא כי ברכתם החמה של כל הנזכרים לעיל מלווה את לוי‬
‫בצעד החדש לשירות הלאומי הנעלה ביותר‪ ,‬ואנו מאחלים לו ‪:‬‬
‫יצחק לוי‪ ,‬צאתך לשלום ושובך אלינו ולעבודתך בשלום!‬

‫התגובה שהכי ריגשה אותי‪ ,‬הייתה של יעקב בני בן השלוש עשרה‪.‬‬

‫הוא לקח את הטורייה ביד ואמר שימלא את מקומי בהשקיית הפרדס ויעזור‬
‫במשק‪ .‬לדרך נתן לי פנקס לרשימות ובדף הראשון כתב "תורה ומעשים טובים"‪,‬‬
‫מתחת צייר ספר תנ"ך‪ ,‬שני גלילי תורה ועליהם לוחות הברית‪ ,‬ובצד את קופסת‬
‫הקרן הקיימת‪.‬‬

‫אל‪-‬עלאמיין‬

‫בשנת ‪ ,1942‬בהיותי בן ‪ ,45‬סיימתי את האימונים וההכשרה והתנדבתי לצאת‬

‫למצריים‪ .‬לא רציתי בעבודה קלה בעורף‪ .‬הגעתי לאלכסנדריה ומשם ישר למדבר‬

‫‪74‬‬
‫עד אל‪-‬עלמין‪ .‬איזו סמליות יש לשם אל‪ -‬עלמין‪ ,‬הרומז לאלוקים ולאמונה ושם‬
‫אמנם התרחש המפנה הגדול במלחמה‪ ,‬שם התחילה ראשית התבוסה הגרמנית‬
‫ואני גאה שזכיתי להיות נוכח במערכה‪ ,‬בזמן הנכון‪ ,‬ועימי ארץ‪-‬ישראלים מעטים‬
‫בלבד‪.‬‬

‫ידענו שמתכננים התקפה גדולה‪ .‬הצטרפתי ליחידת הובלת המים החמישית‪,‬‬

‫שמפקדה היה המאיור פרומקין‪ .‬תפקידנו היה להביא מים‪ ,‬מזון וציוד ולעזור‬
‫בסלילת כבישים לטנקים שזזו אל החזית‪ .‬ציפינו בחרדה ליום הקרבות‪ .‬יודעים‬
‫שאם ידם של הגרמנים תהיה על העליונה‪ ,‬גורלנו יהיה ליפול בשבי‪.‬‬

‫לידנו הייתה פלוגת טנקים‪ .‬בליל ההתקפה הצטערתי על הבחורים האנגלים‬

‫עשר בלילה התחיל רעם‬ ‫הלוחמים שהלכו לקראת הקרב והמוות‪ .‬בשעה‬
‫התותחים‪ .‬כל האדמה רעדה‪ .‬למחרת נפרצה החזית של הגרמנים ונסיגתם החלה‪.‬‬
‫חלקנו במערכה היה צנוע ביותר‪ .‬לא היינו יחידה קרבית‪ .‬רק יחידת נהגים אחת‬
‫נכנסה זמנית לחזית הראשונה‪ .‬הרגשתי איזו אירוניה‪ ,‬שדווקא אני חסיד השלום‪,‬‬
‫זכיתי להיות נוכח במערכה הצבאית‪ ,‬שעה שאחרים‪ ,‬לוחמים גדולים ממני‪ ,‬נשארו‬
‫בארץ‪ .‬מספר החיילים הישראלים שהיו נוכחים בתפקידי נהגים או בחייל ההנדסה‬
‫הגיע למאתיים‪ ,‬אני שב ואומר לעצמי ‪ -‬זה לא קרה לי במקרה‪ ,‬זה קרה בזכות‬
‫התנדבותי‪ .‬קניתי את עולמי ביום זה‪.‬‬
‫אחרי הפריצה קבלנו פקודה להתקדם לאורך החוף‪ .‬ראיתי את תוצאות הקרבות‪.‬‬
‫טנקים ואווירונים הרוסים ועמדות הרוסות ‪ .‬עברנו באתרי המלחמה ‪ ,‬מטוברוק‬
‫לבנגזי‪ .‬אחרי זמן רב במדבר‪ ,‬זו הייתה חוויה גדולה לראות צבע ירוק‪ .‬עיני שתו‬
‫בצימאון את הצמחייה והציפורים שהתעופפו בינות לענפים‪ .‬בעיר בנגזי פגשנו‬
‫נוער יהודי שקיבל את פנינו בהתלהבות והזמין אותנו לבקר במועדוני הקהילה‪.‬‬

‫על פי פקודה הועברתי ליחידת הובלה חדשה מס' ‪ 179‬בפיקודו של מאיור יפה‪.‬‬
‫במהלך‬ ‫חלק מהחיילים היהודים צורפו ליחידה מס' ‪ 462‬שהפליגה לאיטליה‪.‬‬
‫ההפלגה‪ ,‬הופצצה האנייה וטבעה בים‪ .‬מאה מאתנו נספו ורק המקרה זימן לי גורל‬
‫שונה‪.‬‬
‫התחלנו במסענו לטריפולי‪ .‬על הדרך נפגשנו עם יחידה ערבית מפלשתינה‪ .‬גם‬
‫אנו נקראנו חיילים פלשתינאים – ואני הנפתי את ידי לברכת שלום‪ .‬הרגשתי‬
‫שותפות וקירבה וקיוויתי כי החיילות המשותפת תביא אחווה שלאחר המלחמה‪.‬‬

‫‪75‬‬
‫לצערי חברי לא הרגישו כך‪ .‬כשפנו אלינו הבדואים במדבר וביקשו מים‪ ,‬החיילים‬
‫שפכו את שארית האוכל לחול‪ ,‬לא נתנו להם מים ועוררו את שנאתם כלפינו‪.‬‬
‫בטריפולי התחלנו בהכנות מעשיות ובהצטיידות לקראת הפלישה לאיטליה‪ .‬אני‬
‫כבר רציתי לחזור ארצה‪ .‬הרגשתי שיש סכנה בפעולות האצ"ל והלח"י וחשבתי‬
‫שתפקידי להיאבק נגדן‪ .‬התנגדתי גם לפעולות המאורגנות לגניבת נשק מהצבא‬
‫הבריטי ולפעילות המחתרתית של חיילים יהודים חברי היישוב בתוך הצבא‬
‫הבריטי‪.‬‬
‫באחת ההזדמנויות‪ ,‬הניף הסרג'נט מאיור אליהו כהן את הדגל העברי במסדר‪ .‬זה‬
‫נגד את חוקת הצבא וביטא את הרעיון‪ ,‬שבמקרה של ניגוד בין העניין הבריטי‬
‫והעניין הישראלי‪ ,‬תכריע משמעת ההגנה‪ .‬כעין מחתרת בתוך הצבא הבריטי‪.‬‬
‫הזדעזעתי ולא יכולתי להשלים עם פעולה בלתי חוקית שהייתה מנוגדת לשבועת‬
‫האמונים שלי לכתר הבריטי‪ .‬הודעתי למאיור פרומקין על התנגדותי למעשה הנפת‬
‫הדגל‪ .‬הייתי תחת הרושם של שבועת יפתח בתנ"ך‪.‬‬
‫לאחר עליית היטלר לשלטון‪ ,‬ראיתי חשיבות מיוחדת לקיים הבטחות‪ ,‬בעיני זה היה‬
‫המוסר היהודי‪ .‬כתבתי את ספקותיי ליוסף ברץ שהיה ראש הועד למען החייל‬
‫ושימש כמו אב לחיילים‪ .‬קראתי לחליפת המכתבים בינינו ‪" -‬האחריות והנאמנות‬
‫הכפולה"‪.‬‬
‫אני יודע שהאנגלים ידעו על גניבת הנשק והפעולות הבלתי חוקיות‪ .‬לפעמים‬
‫עצמו עיניים בכוונה כדי לעזור לבנות את הכוח היהודי‪ .‬רק לאחר חודשיים במסדר‬
‫הורד הדגל העברי‪ .‬כאב לי לראות‪ ,‬אך זו הייתה החלטה של צמרת הצבא‬
‫שלדעתי הייתה נכונה‪.‬‬
‫מרגע שהבעתי את דעתי בנושא‪ ,‬הבאתי עלי צרות‪ .‬כשהזדקקתי לניתוח טחורים‪,‬‬
‫סרג'נט אליהו כהן דרש שרופא יהודי ינתח אותי‪ ,‬כיוון שלא האמין לי וחשד שאני‬
‫רוצה להתחמק‪.‬‬
‫האנגלים לעומת זאת‪ ,‬ראו בי את קול המצפון והאמת‪ .‬כתבתי גם בעניין סירוב‬
‫האנגלים לגייס את חיילי הבריגדה להשתתף בקרבות באירופה ולנקום את דם‬
‫קרוביהם המתים‪ .‬כתבתי ותיארתי את מצבם הרגשי ודרשתי להבין את תביעתם‬
‫הצודקת‪ .‬זמן קצר לאחר כתיבת המכתב‪ ,‬ניתנה פקודה להעביר חיילים תחת‬
‫דגל עברי לחזית‪ .‬רציתי להאמין שזה נעשה בהשפעת דברי‪.‬‬

‫לא הייתי חייל לוחם או גיבור ולא הצטיינתי במובן צבאי‪ .‬ראיתי את תפקידי בתחום‬
‫הרוחני‪ .‬ניסיתי לקיים פעילות תרבותית‪ ,‬קריאה בתנ"ך ובסידור ועריכת קבלות‬
‫שבת‪.‬‬

‫‪76‬‬
‫קבלות השבת היו לרוב שטחיות‪ .‬החיילים קראו להן 'למה למה פריין'‪' ,‬אגודה של‬
‫למה למה' כי שרו בהן שירים פטריוטיים שנלמדו בגן הילדים‪ .‬אני זוכר באחד‬
‫הערבים‪ ,‬מסיבה מאולתרת בבסיס כשהובאו למחנה מליון גלונים של מים וסמל‬
‫התרבות שר שיר שחיבר‪:‬‬

‫"הבאנו מליון‪ ,‬לא נחוץ לנו אל עליון"‬

‫למחרת הופצץ המחנה והסמל היה היחיד שנפגע ונהרג‪ .‬כמו מקרה קורח‪ ,‬בו‬
‫האדמה פצתה את פיה ובלעה אותו‪ ,‬וכאן במדבר ‪ -‬השמיים נפתחו וידו הנוקמת‬
‫של השם פגעה בו‪ .‬כאילו הייתה זאת מיתה משמים‪.‬‬

‫חזרתי ארצה ונשלחתי להיות נהג בסרפנד‪ .‬התנאים היו קשים ומשפילים‪ ,‬אבל‬
‫סירבתי להשתחרר והתעקשתי לסיים את השירות רק בסוף המלחמה‪ .‬הוטל עלי‬
‫לבצע הובלות בתוך שטח המחנה‪.‬‬
‫השירות כלל השפלות וטרטורים מצד קורפורל יהודי בשם מ‪ .‬שנהג לקלל את‬
‫האנגלים מאחורי גבם ולהתחנף בנוכחותם‪ .‬היה לי קשה להשלים עם העובדה‬
‫שהאנגלים פייסו את שונאיהם ודיכאו את תומכיהם‪ .‬מדוע לא זכיתי אני לתפקיד‬
‫שהלם את כישורי‪ ..‬מדוע לא קיבלתי דרגה‪?..‬‬

‫האנגלים התעייפו משהותם בנכר והתגעגעו הביתה‪ .‬המחנה היה עזוב ומוזנח‪.‬‬
‫חברי היישוב טענו שהמחנה שייך לאנגלים ולרובם לא היה אכפת ממראהו‪ .‬אני‬
‫חיבבתי את הקפטן ולמענו התחלתי לארגן ביחידה גינת פרחים‪ .‬יחידות אחרות‬
‫הרימו את הכפפה וכל המחנה קיבל צורה‪ .‬בכנס יחידות של המזרח הקרוב‪,‬‬
‫קבלה יחידתנו פרס ראשון‪.‬‬

‫נעשו ניסיונות להיפטר ממני‪ .‬נשלחתי עם משאית לרמת‪-‬גן‪ ,‬והודיעו לי שאם לא‬
‫אגיע עד שעה ‪ 15.30‬המחנה יישאר בלי לחם‪ .‬נסעתי כמו מטורף וליד מקווה‬
‫ישראל התהפכתי עם המשאית לתעלה‪.‬‬
‫למזלי לא קרה דבר‪ .‬תושב ערבי זקן יצא מביתו הסמוך והגיש לי כוס קפה‪ .‬לא‬
‫שפטו אותי כי היה ברור שזו לא הייתה אשמתי‪.‬‬
‫ניסו לשלוח אותי לסוריה לבדוק ביצים שסופקו לצבא הבריטי והבטיחו לי שאם‬
‫אסע‪ ,‬אקבל דרגת סמל‪ .‬זה היה לפני ראש השנה וחגי תשרי‪ ,‬רציתי להיות עם‬
‫משפחתי וסירבתי לצאת מהארץ‪.‬‬

‫‪77‬‬
 ‫בית חולים צבאי‬

‫יום אחד זומנתי לבדיקת כושרי המקצועי‪ .‬הנחתי שמדובר בבדיקה פסיכוטכנית‬
‫להתאמה מקצועית‪.‬‬
‫הרופא שקיבל אותי‪ ,‬שלח אותי בלווית חובש צבאי למקום שלא הכרתי‪ .‬רק‬
‫כך‬ ‫כשנסגרו אחרי הדלתות‪ ,‬הבנתי שאני נמצא במחלקה סגורה לחולי נפש‪.‬‬
‫התחילה פרשת בית החולים הצבאי‪.‬‬
‫לקחו ממני את בגדי ואת דברי הערך שהיו ברשותי‪ ,‬הלבישו אותי בפיג'מה של בית חולים ונתנו לי מיטה‬
‫לשכב בה‪.‬‬
‫החולים קיבלו את פני בסקרנות ורצו לדעת מה המקרה של 'החדש'‪ .‬לא עניתי‪.‬‬
‫על יד המיטה בתוך ארון קטן מצאתי ספר‪ .‬לקחתי אותו לידי וקראתי ‪" -‬המשבר"‬
‫מאת וינסטון צ'רצ'יל‪.‬‬
‫זה ממש התאים למצבי‪ .‬הערצתי את צ'רצ'יל וקראתי את כל נאומיו‪ .‬אבל‬
‫להפתעתי התברר לי שמדובר בסופר אמריקאי בשם וינסטון צ'רצ'יל‪ .‬הספר עסק‬
‫בשאלות ובעיות שהתלבטתי בהן‪ .‬הוא תאר את מלחמת האזרחים באמריקה ואת‬
‫הקונפליקט בין נאמנות למדינה ונאמנות למחתרת‪.‬‬
‫ספר זה נשאר חידה ללא פתרון‪ .‬מי הניח את הספר ליד מיטתי? האם הייתה‬
‫כוונה? מדוע? מי הסופר שמסתתר מאחורי שם זה? בספר נוסף של צ'רצ'יל‬
‫האמריקאי שנקרא "הארץ הרחוקה" מצאתי תאור של בעיות נישואין‪ ,‬עמן גם אני‬
‫התמודדתי‪ .‬הרגשתי כאילו מישהו מכיר אותי‪ ,‬יודע את מצבי הנפשי ועוקב אחרי‪.‬‬
‫פניתי לקצין החינוך האנגלי בשאלה מה הוא יודע על שני הצ'רצ'ילים ולא קבלתי‬
‫תשובה מספקת‪ .‬רק כעבור עשור‪ ,‬לרגל חג היובל של צ'רצ'יל ‪ ,‬חקרתי את‬
‫הסיפור ונכנסתי לעובי הקורה‪.‬‬

‫שקעתי בקריאת הספר‪ .‬הייתי רגוע לגמרי ולא הושפעתי מהסביבה המשונה‪,‬‬
‫למרות שהמאושפזים לא נתנו לי לנוח ובאו ושפכו את ליבם בפני‪ .‬הרופא שהיה‬
‫אמור לטפל בנו‪ ,‬בילה את רוב שעות היום במשחק כדורגל‪ .‬פעם ביום עבר בין‬
‫המיטות במחלקה ושאל אם יש טענות‪ .‬אלה שלא אמרו שהכל 'או‪.‬קי‪ '.‬קיבלו‬
‫טיפול בשוק חשמלי‪ .‬נזהרנו לא להטריד אותו בשאלות והעדפנו לשתוק‪ .‬התוצאה‬
‫הייתה שבית החולים התמלא בחולים ואיש לא יצא ‪.‬‬

‫‪78‬‬
 ‫הקשבתי לסיפורים מסביב ואף עלה בידי לעזור‪ ,‬ממש מעשי נסים‪.‬‬
‫חייל יהודי מדרום אפריקה סיפר לי שמחר הוא יוצא להורג ביריות‪ .‬החובשים לעגו‬
‫לו ובמקום להרגיעו‪ ,‬אשרו את העובדה ואפילו הראו לו את המקום מאחורי גדר‬
‫חיה‪ ,‬בו יוצא להורג‪ .‬אני התייחסתי ברצינות לפחד שלו‪ ,‬שנבע כנראה משיגעון‬
‫רדיפה‪ .‬עניתי לו ‪" -‬יש אמצעי אחד למנוע את ביצוע גזר הדין‪ .‬עליך לפנות אל‬
‫המלך האנגלי בבקשת חנינה‪ ".‬החובשים שנהנו מהמצב המטורף‪ ,‬שיתפו עימי‬
‫פעולה‪ ,‬נתנו לי כלי כתיבה וחיברתי באנגלית את המכתב‪-:‬‬

‫בקשת חנינה להוד מעלתו המלך ג'ורג' מאנגליה‬

‫אני החתום מטה‪ ,‬איש מסכן וחף מפשע‪ ,‬מבקש‬
‫לחון אותי ולבטל את משפט המוות שלי‪.‬‬

‫שמתי את המכתב במעטפה‪ ,‬כתבתי כתובת‪ ,‬הדבקתי בול ומסרתי למשרד בית‬
‫החולים‪.‬‬
‫כולם נהנו וחיכו לראות מה יהיו התוצאות‪ .‬בינתיים האיש נרגע‪ .‬הבטחתי לו‬
‫שבימים הקרובים תגיע תשובה‪ ,‬ובכל מקרה יעכבו את ביצוע גזר הדין‪ .‬הוא החל‬
‫לספר לי את תולדות חייו‪ .‬יליד ליטא שלמד בחדר והתגלגל לדרום‪-‬אפריקה‪ .‬תמיד‬
‫היה טיפוס שלימזל‪ ,‬עבד בבית מסחר גדול ושם הורידו אותו מדרגה לדרגה‬
‫לעבודות הכי נמוכות ושחורות‪ .‬בצבא היה לו גורל דומה‪ .‬עבד במטבח ועשה את‬
‫העבודות המלוכלכות ביותר עד שהאמין שרודפים אחריו ורוצים במותו‪ .‬כך הגיע‬
‫לבסוף לבית החולים‪.‬‬
‫כשנודע לי שלמד בחדר‪ ,‬חשבתי שקריאת תהילים עשויה להרגיע אותו‪ .‬ביקשתי‬
‫מהרב הצבאי להביא ספר תהילים וכך התחילו שיחות בינו לבין הרב ומצב רוחו‬
‫החל להשתפר‪.‬‬
‫כעת גם הרופא נכנס לפעולה ונוכח שאפשר לעזור בדרכים אחרות‪ ,‬לא רק באיום‬
‫בשוק חשמלי‪.‬‬
‫הוא כנראה היה מיואש מתפקידו‪ ,‬כל כך הרבה חולים מילאו את המקום והוא‬
‫הרגיש חסר אונים‪ .‬מקרה זה גרם לפריצת דרך‪ ,‬הרופא הפשיל שרווליו והתחיל‬
‫להתמסר לתפקידו – ריפוי חולים‪.‬‬

‫היה מקרה של חייל אנגלי שחפר בורות בחול כאילו רצה לקבור את עצמו‪ .‬הוא‬
‫ראה עצמו ישו הסובל שיביא גאולה במותו‪ .‬אמרתי לו ‪" -‬אתה יודע‪ ,‬ישו לא רק‬
‫סבל‪ .‬הוא גם לחם כמו המרשל מונטגומרי‪ ,‬הוא רצה להתגבר על הרוע"‪ .‬כנראה‬

‫‪79‬‬
‫שפגעתי בנקודה חשובה לו‪ ,‬כי מאותו יום‪ ,‬הוא חדל לחפור בורות‪ .‬התחזק‬
‫באמונתו‪ ,‬ולאחר זמן קצר שוחרר‪.‬‬
‫בצריף שגרנו הייתה חלוקה לשני אגפים‪ .‬האגף הבריטי והאגף של 'הילידים'‬
‫הפלשתינאים‪ ,‬יהודים וערבים יחדיו‪ .‬מכיוון שזה היה לקראת סוף המלחמה וכבר‬
‫היו מעשי טרור בארץ‪ ,‬השכיבו אחד החולים‪ ,‬סרג'נט בריטי‪ ,‬במיטה קרובה לדלת‬
‫ותפקידו היה לשמור על ה'נייטיבס'‪ .‬הוא מינה עצמו למעשה לקצין בטחון‪ .‬סיפרו‬
‫שאשתו באנגליה בגדה בו והלכה עם אחר‪ ,‬אבל הוא הרגיש מחויב לתפקידו‬
‫להישאר בארץ ולשמור על הביטחון‪.‬‬
‫פניתי אליו ‪" -‬ג'וני‪ ,‬האם אינך סבור כי מוטב שתשוב הביתה ותשמור על אשתך‬
‫במקום לשמור על האימפריה הבריטית בארץ נכר רחוקה?" למחרת בבוקר הוא‬
‫ארז את חפציו וחזר לאנגליה‪.‬‬

‫התחילו להכין חבילות שי לחולים האנגלים‪,‬‬ ‫חג המולד התקרב ובבית החולים‬
‫שהיו באגף נפרד‪ .‬גם אני זכיתי לחבילת שי‪ ,‬קופסת פח עם עוגיות‪ ,‬מעשה ידי‬
‫אימי היקרה‪ .‬רציתי לעשות לכולם הפתעה ולהעביר מסר נגד אפליה גזעית בחג‬
‫האהבה האוניברסאלי‪ .‬הנחתי את הפחית מתחת לעץ האשוח המקושט והדבקתי‬
‫פתק על החבילה ‪-‬‬
‫"זהירות! שי מגנגסטר‪-‬שלום מסוכן‪ ".‬למחרת בבוקר שאלו אותי אם אני הנחתי‬
‫את החבילה‪ .‬העמדתי פני תם‪" ,‬לא‪ ,‬מה פתאום"‪ .‬אבל לכולם היה ברור שזה‬
‫מעשה ידי‪ .‬התוצאה הייתה שפרקו את החבילות שנועדו לנוצרים האנגלים וחילקו‬
‫את הממתקים לכל החיילים והחולים‪ ,‬אנגלים יהודים וערבים‪ ,‬בלי הבדל גזע‪,‬‬
‫לאום או אמונה‪ .‬האנגלים הבינו את הלקח שניתן בהומור‪ ,‬נהנו מהמעשה והסיפור‬
‫קיבל כנפיים‪ .‬הם לא ראו בכך מעשה חנופה אלא ביטוי למשותף שבתורת ישראל‬
‫ותורת ישו ‪" -‬ואהבת לרעך כמוך"‪.‬‬

‫לאט לאט התרוקן בית החולים‪ .‬עברנו מהמחלקה הסגורה לשטח פתוח‪ .‬יכולנו‬
‫לעבוד בגינה ולהיות בביתן הפיזיוטרפויטי‪ .‬המנהלת שם הייתה נסיכה פולנית‬
‫ששרתה כאחות מתנדבת בצבא הפולני שהיה אז בארץ‪ .‬היא הייתה מסורה מאד‬
‫לתפקידה והתייחסה באהבה לחולים‪ .‬כולם מצאו תעסוקה לפי כישרונותיהם‬
‫בנגריה‪ ,‬במסגרייה‪ ,‬בציור ובסריגה‪ .‬אני עשיתי מאפרות מפח‪ .‬כך מצאנו רגיעה‬
‫והתפרקנו ממצוקותינו‪.‬‬

‫‪80‬‬
‫הרופא קיבל כנראה הוראה מגבוה לשחרר אותי כבלתי מתאים‪ ,‬עם סעיף בריאותי‬
‫נפשי‪ .‬שחרור כזה יכול היה להזיק לי בחיי האזרחיים‪ .‬הוא לחץ עלי לחתום על‬
‫שחרור אך אני לא חתמתי והוא ויתר‪ .‬ביום האחרון‪ ,‬כשכמעט כל החולים עזבו‪,‬‬
‫מהמפקדה העליונה של הבריטים בקהיר‪ ,‬קצין בדרגת גנרל‪ .‬הוזמנתי‬ ‫הגיע‬
‫למשרדו בלי לדעת מדוע‪ .‬הוא הסתכל בי במבט חודר ובחיוך של חיבה והערכה‬
‫ונתן לי לחיצת יד‪ .‬כנראה סיפרו לו על חלקי בריפוי החולים והוא רצה לראות‬
‫אותי‪.‬‬
‫למחרת החזירו אותי ליחידה‪ .‬שם ניתן לי תפקיד של ספרן בספריה החדשה‪.‬‬
‫ראיתי בזה ביטוי להערכה‪ .‬לא הועלתי בדרגה אבל הרגשתי שעלי להישאר צנוע‬
‫ופשוט ולא להזדקק לכבוד חיצוני‪.‬‬
‫לא ידעתי עד אז‪ ,‬שיש לי סגולה לעזור ולרפא חולי נפש‪ .‬חלק מההצלחה קשור‬
‫לכך‪ ,‬שבתקופה זו ניסיתי ללכת בעקבות סיפורו של ישו ולהדמות לו‪ ,‬וזה אולי‬
‫השפיע על הנוצרים‪.‬‬
‫לעומת זאת כשאושפזתי כעבור שנים בבית חולים יהודי‪ ,‬לא הצלחתי להשפיע‪.‬‬
‫הייתי שקוע בנושא השלום ובניתוח הפסיכולוגי של עצמי‪ .‬גם‪ ,‬יהודים מאמינים רק‬
‫בריפוי שמבוסס על ראציונל רפואי‪ ,‬והרופאים לא מקבלים עצה מפי מי שאינו‬
‫מומחה‪.‬‬

‫כשחזרתי מבית החולים העבירו אותי ליחידת הובלה בשערי‪-‬העמק‪ .‬היו בה‬
‫'טנקרים' של בנזין‪ .‬קיבלתי טנקר ותפקידי היה לבצע הובלות ממיכלים במפרץ‬
‫חיפה לכל הסביבה עד כפר יונה‪ .‬שיבתי לתפקיד נהג היתה הרהביליטציה‪,‬‬
‫הטיהור שלי‪ .‬אחרי תקופה מסוימת השתחררתי בכבוד ולא מטעמי מחלה או מצב‬
‫נפשי‪.‬‬

‫שחרורי נעשה בשלבים בין אפריל לספטמבר ‪.1945‬‬

‫חזרתי לרחובות והתחלתי לעבוד עם יעקב ועם בחור תימני בשם אליהו‪ .‬קיוויתי‬
‫למצוא עבודה מלאה ולא הצלחתי‪ .‬ניסיתי להתקבל לעבודה במשרד החקלאות‬
‫של הממשלה המנדטורית‪ ,‬אך לא התקבלתי‪.‬‬
‫הרגשתי מחויבות כלפי החיילים המשוחררים וביקשתי לתרום שטח של שמונה‬
‫דונמים מהאדמה שהייתה בבעלותי לטובתם‪.‬‬
‫נושא זה יצר סכסוך בין עליזה לביני‪ .‬סכסוך שכלל את נושא הבעלות ונושא‬
‫'ראשות' המשפחה‪ .‬רציתי שלום בית וניסיתי להתפשר‪ .‬הצעתי שיינתנו לי ארבעה‬
‫דונם ופיצוי של שלוש מאות לירות‪ ,‬והשאר יירשם בבעלותה של עליזה‪.‬‬

‫‪81‬‬
‫זו הייתה תקופת ביניים וזמן של שמחה במשפחה‪ .‬רחל התחתנה עם חיים בלבן‪,‬‬
‫יליד גיבתון‪ ,‬שהכירה בתנועת 'השומר הצעיר'‪ .‬הם עברו לקריית‪-‬חיים והתכוננו‬
‫לעליה על הקרקע של קיבוץ יחיעם בגליל המערבי‪ .‬רחל המשיכה את הקו‬
‫החקלאי והרוח החלוצית‪ .‬לאושרנו נולדו להם שלושה ילדים‪ ,‬הם מאושרים‬
‫בנישואיהם ותודה לאל חיים טוב‪.‬‬

‫חדר בירושלים‬

‫בכל התקופות שהיו קשות לי‪ ,‬התגעגעתי לירושלים עיר הקודש‪ .‬הרגשתי שמשם תבוא ישועתי‪.‬‬
‫במרץ ‪ ,1945‬מצאתי מקום מגורים ומקלט אצל חנוך מרקוס‪ ,‬מכר מתקופת בן‪-‬שמן‪ .‬הוא היה מוסיקאי‬
‫ועבד במשכורת צנועה בתזמורת‪ .‬להשלמת משכורתו אסף ביער ירושלים צלפים ומכר אותם והכין מצמח‬
‫הקנה פיות לחלילים‪.‬‬
‫לשנינו היה גורל משותף‪ .‬הוא גורש ממשפחתו והיה אב לילד קטן שחי עם אמו בראשון לציון‪ .‬ישנתי‬
‫אצלו בשכונת גאולה‪ ,‬מרכז החרדים והחזקנו מטבח משותף‪ .‬בביתו שרר אי סדר פנטסטי‪ .‬ניסתי לסדר‬
‫קצת‪ ,‬אבל הבלגן היה קדוש והוא לא נתן לי להתערב‪ .‬במצבי‪ ,‬כחסר בית ודירה‪ ,‬הוא ממש הציל אותי‪.‬‬

‫חלמתי להקים מוסד שיקום משותף לחיילים יהודים וערבים אחרי שחרורם‬
‫מהצבא‪ .‬פניתי בתזכירים שונים לממשלה ולסוכנות‪ .‬ניסיתי לקבל זיכיון על‬
‫הרכוש של צבאות בעלות הברית בקהיר כשהכריזו על חיסול מחנות הצבא‪.‬‬
‫הסוכנות היהודית‬ ‫נפגשתי אפילו עם גנרל בכיר בנדון‪ .‬אבל מיד אחרי פנתה‬
‫וזכתה ברכוש‪.‬‬
‫בירושלים נאבקתי נגד ארגוני הטרור היהודים‪ .‬סילקתי מהקירות כרוזי הסתה נגד‬
‫פרופ' וויצמן ואחרים‪.‬‬

‫‪82‬‬
‫ד"ר פרק‪ ,‬אצלו מצאתי עבודה בקטלוג חומר מדעי (והיה כנראה ממונה מטעם‬
‫ההגנה להגן עלי)‪ ,‬התעניין אם אהיה למחרת במשרדי הממשלה במלון המלך‬
‫דוד‪ .‬עניתי בשלילה‪ ,‬כי תכננתי לבקר את משה וילבושביץ על הר הצופים‪ .‬משה‬
‫היה כימאי‪ ,‬מייסד מפעלי שמן‪ ,‬מפתח מזון בריאות ומיסטיקאי‪ .‬כששוחחנו בחדרו‬
‫המלא מכשירים וצנצנות‪ ,‬נדמה לי על גנדי ועל אי‪-‬אלימות‪ ,‬שמענו לפתע קול‬
‫רעם של התפוצצות ומן החלון ראינו ענן שחור מעל מרכז העיר‪ .‬זה היה הפיצוץ‬
‫במלון המלך דוד‪ ,‬בו נהרגו רבים‪.‬‬

‫לאורך זמן לא רציתי להישאר בחדרו של חנוך‪ .‬חיפשתי אדמה מתאימה‪ .‬מישהו‬
‫הציע לי שלושה דונם ליד מושב עטרות‪ ,‬מרחק חצי שעה נסיעה באוטובוס‬
‫מתאימה‬ ‫מירושלים‪ .‬האדמה הייתה בין עטרות לכפר הערבי קלנדיה ונראתה‬
‫לשאיפותיי ולרוחי ‪ -‬לשמור על יחסים טובים בין יהודים לערבים‪.‬‬
‫אחרי ביצוע הקניה‪ ,‬שאל אותי ד"ר פרק – "למה לא התייעצת אתי‪ ,‬הייתי מציע לך‬
‫ויימסר‬ ‫מגרש מתאים במוצא‪ .‬השטח של עטרות לא ייכלל בתכנית החלוקה‬
‫לירדן‪ ".‬וכך היה‪.‬‬
‫רק אחרי מלחמת ששת הימים חזר המגרש בעטרות לישראל וניתן לעיריית‬
‫ירושלים‪ .‬בדרך מקרה ונס מצאתי את הסוכן שמכר לי את הקרקע והשגתי את‬
‫הקושאן‪ ,‬שבזמן הקניה לא ניתן לי בגלל ההתדרדרות הביטחונית ופרוץ מלחמת‬
‫העצמאות‪.‬‬

‫בתחילת השנה עשיתי ניסיון להשיג סרטיפיקט עבור גיאורג וקטה שחיו באנגליה ורצו להצטרף לאדית‬
‫בתם בגבעת‪-‬ברנר‪ .‬היות והגבילו את מתן הסרטיפיקטים בגלל התנגדות הערבים להגדלת הישוב היהודי‪,‬‬
‫פניתי לידיד ערבי וסיפרתי לו על גיאורג וקטה‪ .‬אמרתי שגיסי אדם מבוגר‪ ,‬לא מתעניין בפוליטיקה‪ ,‬איננו‬
‫ציוני ורצונו היחידי הוא להתאחד עם משפחתו‪ .‬ביקשתי ממנו שיתמוך בבקשתי‪ ,‬אולי זה יעזור‪ .‬הרעיון‬
‫עלה בדעתי בהשפעת הנרייטה סולד‪ ,‬ששלחה ערבי פלשתינאי לנורי‪-‬פשה‪ ,‬ראש ממשלת עיראק‪ ,‬בבקשה‬
‫לתת רשות מעבר לילדי טהרן‪ .‬נורי‪-‬פשה ענה – "היות ואתה כערבי מבקש זאת‪ ,‬אתן רשות זו‪".‬‬
‫מכתבי נשלח ב ‪ 12.1.1946 -‬לנציב העליון וקבלתי אישור על קבלתו‪ .‬הארי ואדית‬
‫פנו בבקשה לסרטיפיקט בתאריך ‪ .2.2.1946‬ובחודש יולי גיאורג וקטה עלו ארצה‪.‬‬
‫איני יודע אם מכתבי השפיע‪ .‬המשפחה טענה שבזכות בקשתה של אדית ניתן‬
‫הסרטיפיקט‪ .‬בכל אופן זה היה ניסיון אוריגינלי מצדי לשבור את הקיפאון שחל‬
‫על נתינת סרטיפיקטים‪.‬‬

‫‪83‬‬
‫אצל אמי וארנסט המצב היה קשה‪ .‬ארנסט סבל ממחלת השחפת‪ ,‬סוג מסוים של‬
‫טוברקולוזיס ונסע להתרפא בדבוס בשוויצריה‪ .‬אמי נשארה לבדה ונסעתי לבקרה‬
‫פעמים רבות‪.‬‬
‫ב‪ , 6.12.45 -‬נפטר בשוויץ פרופ' ראגאץ‪ ,‬אחד מחסידי העולם וידיד ומעריץ של‬
‫אמי‪ .‬בפברואר נערכה לו אזכרה בבית הכנסת "אמת ואמונה" בירושלים ופרופ'‬
‫בובר נשא נאום לזכרו‪ .‬הצער על מותו גרם להתדרדרות בבריאותה‪ ,‬היא לקתה‬
‫בשטף‪-‬דם בעיניה‪ ,‬הפכה עיוורת באופן חלקי ולא יכלה לקרוא יותר‪.‬‬

‫עליזה ואני התגרשנו‪ .‬הסכמתי לבקשת הגט שלה‪ .‬טוני המליצה על עורך הדין‬
‫חיים כהן‪ ,‬שהיה אחר כך שר המשפטים וחבר בית המשפט העליון‪ .‬הגט ניתן ב‪-‬‬
‫‪ 13.11.46‬ברבנות הראשית בירושלים‪.‬‬
‫עד הרגע האחרון שאפתי למנוע את הפירוד‪ .‬כששאלו אותה הרבנים אם היא רוצה‬
‫שאבטל את הגירושין‪ ,‬חיכיתי בתקווה לתשובתה‪ ,‬אבל היא לא חזרה בה‪ .‬וודאי‬
‫חשבה שטוב לשנינו להיות חופשיים ולחיות כל אחד על פי דרכו‪ .‬אלו היו ימים לא‬
‫שקטים בארץ‪ ,‬והרבנים לא ניסו להקשות על מתן גט ולהתעקש על פיוס בין‬
‫הצדדים‪.‬‬
‫יעקב פנה אל שנינו במכתב נוגע ללב והביע בנימוס וברצינות משאלה שנישאר‬
‫יחד‪ .‬בתחתית הדף הוא צייר את יונת השלום ושתי כפות ידיים בלחיצת יד‪ .‬הוא‬
‫למד אז בבית הספר החקלאי פרדס‪-‬חנה‪.‬‬
‫אני אחראי לגירושין יותר מעליזה‪ .‬הייתי יוצא דופן והלכתי נגד הזרם‪ .‬ובכל זאת‬
‫היינו יכולים למצוא דרך חיים שיש בה פשרה‪ .‬קבלתי את הנימוק שהילדים כבר‬
‫גדולים ולא זקוקים להורים‪ .‬היחסים בינינו המשיכו להיות הגונים ונשמרה הידידות‬
‫גם לאחר שהתחתנתי עם רות בריל‪.‬‬

‫חיילים משוחררים‬

‫עבדתי באוניברסיטה במרתף המחלקה של חוקר התולעים פרופ' ויטנברג‪ ,‬בין‬

‫צנצנות תולעים גדולות וקטנות‪ .‬לכל צנצנת היה דבוק פתק עם הגדרה‪ .‬על מקום‬
‫עבודתי הדבקתי פתק‪" :‬יצחק לוי‪ ,‬תולעת הומוספיאנס‪ ,‬או תולעת ספרים‪".‬‬
‫הרגשתי חייל משוחרר‪ ,‬קשור סנטימנטלית לצבאות הברית שלחמו יחד ‪-‬‬
‫אמריקאים‪ ,‬אנגלים‪ ,‬פולנים‪ ,‬יהודים וערבים‪ .‬האמנתי שהמדינה שתקום תהיה‬

‫‪84‬‬
‫קשורה לחבר העמים הבריטי וחשבתי שרוח זו של שירות משותף יכולה להיות‬
‫גורם מאחד‪.‬‬

‫חלמתי להקים מוסד שיקום משותף לחיילים יהודים וערבים אחרי שחרורם‬
‫מהצבא‪ .‬לשם כך חיברתי תכנית בשם "מחנה מעבר ובית‪-‬ספר למשק‪-‬זעיר עבור‬
‫חיילים משוחררים‪ ".‬את התכנית הגשתי לרשויות הצבא ולממשלה המנדטורית‪.‬‬
‫הסברתי שלא כל החיילים חוזרים עם השחרור לבית מסודר ולמשפחה‪ .‬ביניהם יש‬
‫פליטים שישר מהאנייה התגייסו לצבא‪ ,‬אין להם קרובים בארץ וטרם למדו את‬
‫השפה או רכשו מקצוע‪ .‬כיוונתי גם לערבים שעזבו את המסגרת הצרה של הכפר‬
‫וראו עולם‪.‬‬
‫האמנתי שכמוני גם אחרים‪ ,‬רוצים לשמור על ההרגלים והערכים שבחיי הצבא כמו‬
‫סדר וציות‪ ,‬נכונות לעבוד יחד עם לאומים שונים בסבלנות‬ ‫חברות‪ ,‬משמעת‪,‬‬
‫הדדית ולכונן ערכים אלה בימי שלום‪.‬‬
‫זה היה חשוב לי‪ ,‬כי הרגשתי איך סביבי מצטברת שנאה וקנאות לאומנית‪ .‬רבים‬
‫חיכו למלחמה הבאה ואני חיכיתי לשלום שיבוא וקיוויתי שעדיין ניתן למנוע שפיכות‬
‫דמים‪ .‬זו הייתה אמונתי‪ ,‬אלו היו שאיפותיי ותקוותי‪.‬‬

‫פניתי בתזכירים שונים לממשלה ולסוכנות לשם מימוש רעיונותיי‪.‬‬

‫קראתי מודעה שהצבא האמריקאי מחסל את רכושו בקהיר ומבקש הצעות רכישה‪.‬‬
‫מכיוון שוועד הנבחרים של היישוב‪ ,‬היה טרוד בויכוחים‪ ,‬איש לא שם לב למודעה‬
‫ואני קיוויתי שאמצע בעל נכסים או גורם ציבורי שיעזור לי לרכוש את המקום‪.‬‬
‫נפגשתי עם גנרל אמריקאי במלון בירושלים והגשתי לו מכתב בנידון‪ .‬אבל כנראה‬
‫שהאינפורמציה עלי לא הייתה חיובית‪ ,‬כי התשובה שקיבלתי מקהיר הייתה‬
‫שהרכוש כבר נמכר לסוכנות היהודית‪.‬‬
‫פניתי לסר ארנסט אופנהיימר‪' ,‬מלך היהלומים' מדרום אפריקה‪ ,‬קרוב רחוק של‬
‫משפחתי (גיסו של דודי קרל) שבדיוק התפרסם מאמר גדול אודותיו בעיתון‬
‫הלועזי בגרמנית "ידיעות אחרונות" מתאריך ‪ .7.3.47‬ייתכן שאז כבר נפטרה אשתו‪,‬‬
‫אחותה של אשת דודי וסר אופנהיימר התחתן בשנית עם אישה קתולית‪ .‬הסברתי‬
‫לו במכתב מפורט את תכניתי‪ ,‬אבל הוא השיב לי בכתב ידו שאינו שותף‬
‫לאופטימיות שלי והחזיר את התכנית בחזרה‪ .‬פניתי אליו שוב‪ ,‬והוא ענה שהוא‬
‫מעורב במפעלי צדקה רק במסגרת ארגונים סוציאליים בתוך דרום אפריקה‪.‬‬

‫עטרות‬

‫‪85‬‬
‫עזבתי את ירושלים‪ ,‬לא רציתי לחיות על חסדי ידידי חנוך‪ .‬עברתי למושב עטרות‪.‬‬
‫שם התגוררו כעשרים משפחות שהתפרנסו ממשק פרות לחלב וסיפקו חלק גדול‬
‫מתצרוכת החלב של הישוב העברי בירושלים‪.‬‬
‫בכניסה לכפר הוצבה יחידה קטנה של חיילים אנגלים ששמרו על מתקני שדה‬
‫התעופה‪ .‬פניתי אליהם בידידות‪ ,‬ללא כוונה למסירת מידע או הלשנה‪ ,‬אבל‬
‫באווירה העוינת כלפי הבריטים באותם ימים‪ ,‬יחסי הלבבי עורר נגדי חשדות‪ .‬אינני‬
‫זוכר בדיוק מה התרחש והאם חברי המושב סירבו לתת לי להיכנס‪ .‬בכל מקרה‬
‫ישנתי בלילה הראשון על אדמתי תחת כיפת השמיים‪ .‬הרגשתי בדידות אך גם‬
‫התרוממות רוח‪ .‬רבבות כוכבים נצצו בשמים‪ ,‬הרגשתי שאני משקיף אל אבינו‬
‫שבשמיים‪ .‬התפללתי לעזרתו ולהגנתו‪ .‬פחדתי קצת מנחשים ושועלים וממעשי‬
‫אלימות מהצד היהודי או מהצד הערבי‪ .‬הרגשתי כמו יעקב אבינו ששם אבנים‬
‫לראשו בבורחו מהבית בדרכו ללבן‪ .‬אינני זוכר אם שכבתי על האדמה‪ ,‬או שהיו‬
‫עימי שמיכות‪ ,‬או מיטה מתקפלת‪ .‬בימים הבאים הקמתי לעצמי אוהל לפני הכניסה‬
‫לכפר‪ .‬ילד ערבי כבן שמונה‪ ,‬היה מבקר בחלקתי לעיתים קרובות‪ .‬הוא היה נכה‪,‬‬
‫קטוע זרוע שמאל ובעל מראה עדין‪ .‬הרביתי לשוחח אתו וגם צילמתי אותו‪ .‬כעבור‬
‫שנים‪ ,‬כשרציתי לשלוח ממתקים לילדים ערבים‪ ,‬דמותו היתה תמיד לנגד עיני‪.‬‬
‫המשכתי לעבוד בירושלים ובסוף יום חזרתי לעטרות עם האוטובוס של המושב‪.‬‬
‫ערב אחד בשובי‪ ,‬מצאתי שהחריבו את כל התכולה שבאוהל ולכלכו את הספרים‬
‫בצואה‪ .‬זה היה ממש זוועה‪ ,‬מעשה טרור‪ .‬פניתי לוועד עטרות בתלונה‪:‬‬
‫"בזה הנני תובע מכם חקירה ופיצויים למעשה חבלה שנעשה ברכושי‬
‫בתוך אוהלי‬
‫שעומד על אדמת עטרות‪ .‬אלמונים חדרו לאוהל והחריבו בגדים‪,‬‬
‫ספרים‪ ,‬ספלים‪,‬‬
‫מזון‪ ,‬שעון‪ ,‬כל זה בסך ‪ 25‬ל"י‪ .‬מעשה חבלה זה היה מלווה בגניבת‬
‫בולים‪ .‬האשמים‬
‫הם לפי עדות ילדי גולוביסקי‪ ,‬פישר ואכדיה (שעובד אצל גיטניס) אבל‬
‫אין שום ספק‬
‫כי למעשה חבלה כזה יש סיבות אחרות וכי אחרי הילדים עמדו גורמים‬
‫שהניעו מעשה זה‪.‬‬
‫מאד התפלאתי ואני טוען כי הסרג'נט האחראי במקום‪ ,‬אריה‪ ,‬לא מצא‬
‫לנחוץ לגשת‬

‫‪86‬‬
 ‫ולראות את הנזק‪ .‬וגם הועד לא עשה שום דבר לגילוי הפשע"‪.‬‬
‫את האוהל עזבתי לטובת חדר שכור אצל אחד האיכרים‪ .‬המצב הביטחוני‬
‫התדרדר‪ ,‬מיום ליום התרבו מעשי טרור והתנפלויות על ישובים מבודדים‪ .‬הדרך‬
‫לירושלים נסגרה לעיתים והמאורעות הפכו למלחמה ממש‪ .‬העבודה אצל ד"ר‬
‫פרק הופסקה‪ ,‬ואני נעניתי להצעה לעבוד בעיתון "המשק החקלאי" שבפתח‪-‬‬
‫תקווה‪ .‬כך נגמרה עבורי תקופת עטרות‪ ,‬לא הספקתי לסדר את הקושאן על‬
‫אדמתי‪ ,‬כי המשרד הממשלתי של הטאבו נסגר‪.‬‬
‫גורל מושב עטרות בקרבות מלחמת העצמאות היה קשה‪ .‬חברי המקום הגנו על‬
‫עצמם בגבורה‪ .‬אחדים מהם נפלו בקרבות‪ .‬היה כמעט בלתי אפשרי להעביר‬
‫אספקה ליישוב הנצור ולבסוף התקבלה פקודה מההגנה לפנות את המקום‬
‫ולעבור למושבה הגרמנית העזובה וילהלמה ליד פתח‪-‬תקווה‪ .‬היישוב החדש נקרא‬
‫‪ -‬בני עטרות‪.‬‬

‫רק אחרי מלחמת ששת הימים‪ ,‬חזר שטח עטרות למדינת ישראל‪ ,‬כשטח מוחזק‪.‬‬
‫תוך זמן קצר הועברו אדמות אלה לתחום שטח עיריית ירושלים‪.‬‬
‫בדרך נס השגתי את הקושאן על הקרקע‪ .‬זכרתי שלסוכן ממנו רכשתי את‬
‫האדמה‪ ,‬קראו כהן‪ .‬לא ידעתי אם הוא עדיין חי‪ ,‬הרי חלפו כבר כעשרים שנה‬
‫כעשרים סוכני נדל"ן שענו לשם זה‪ .‬פגשתי‬ ‫בספר הטלפונים‬ ‫מאז‪ .‬מצאתי‬
‫במקרה באוטובוס את מר פרנקנשטיין שעבד כמבקר חשבונות בירושלים‪ .‬שאלתי‬
‫אם הוא מכיר עורך דין הבקיא בענייני קרקעות והוא מסר לי טלפון של הגב' חנה‬
‫פרנק‪ .‬סיפרתי לה את סיפור האדמה‪ ,‬והיא אמרה‪" ,‬חכה רגע‪ ,‬אני מתקשרת‬
‫לסוכן קרקעות ששמו כהן‪ ".‬היא שאלה אותו אם הוא טיפל באדמה בעטרות‪ .‬הוא‬
‫ענה בחיוב ואמר שהוא זוכר אותי היטב‪ .‬כשנפגשנו בבית קפה‪ ,‬הוא הבטיח לסדר‬
‫את הקושאן וגם את המפה העדכנית של השטח‪ .‬יעקב ואני נסענו אתו ובקרנו‬
‫במקום‪ .‬במגרש הגובל בחלקה עמד בית ערבי‪ ,‬אך האדמה שלי שימשה רק‬
‫לגידול ירקות‪ .‬הצלחנו לאתר את המקום למרות שמהמושב לא נשאר זכר‪.‬‬

‫‪87‬‬
 ‫נישואין שניים‬
‫קה בשנת ‪ 1901‬בעיר צ'רנוביץ שעברה מיד ליד‬
‫רות בריל נולדה בשם רּבּ ָ‬
‫מתורכיה לגרמניה ולרוסיה ורומניה‪ .‬את שם ילדותה היא לא אהבה ולאחר חיפוש‬
‫והתלבטויות שינתה את שמה‪ .‬כמובן שאז לא עלה על דעתה כי אי‪-‬פעם תנשא‬
‫לאיש ששמו יצחק לוי‪ ,‬כמו הזוג התנ"כי יצחק ורבקה‪...‬‬
‫רות התחנכה ב"שומר הצעיר" והגיעה לישראל בשנת ‪ .1925‬לאחר שנתיים חזרה‬
‫לצ'רנוביץ לטפל באמה החולה‪ ,‬אבל היא לא נשארה שם וחזרה שוב לישראל‪.‬‬
‫כשחיפשה עבודה סיפרה לה טרודה גולדשמידט ידידתה‪ ,‬על עליזה לוי מרחובות‬
‫שילדה את בנה השני והיא חלשה מדי ומחפשת עזרה לטיפול בפעוטים‪ .‬רות‬
‫עבדה אצלנו תקופה קצרה‪ .‬עד היום אני זוכר את המילים והמלודיה של השיר‬
‫שהיא שרה לילדי‪:‬‬
‫‪,Wie das Faehnlein dem Turn‬‬
‫‪…drehet sich im Wind und Sturm‬‬
‫(השיר תורגם גם לעברית‪ :‬כמו הדגל על הגג‪ ,‬מתנופף מצד לצד‪ ,‬כך הסתובבי‬
‫ידי‪ ,‬סובי סובי‪ ,‬די עמדי‪)...‬‬

‫באותה תקופה לא עלה על דעתנו ולא חלמנו על כך שפעם נתקשר וננשא‪ .‬כמובן‬
‫ששום פלירט לא התרחש ביננו‪.‬‬

‫לאחר שעזבתי את עטרות‪ ,‬עברתי לגור בפתח‪-‬תקוה‪ .‬באותה תקופה רות עבדה‬
‫כאחות בחולון ורכשה בית בנוה‪-‬עוז שבפתח‪-‬תקוה‪ .‬הימים היו ימי מלחמת‬
‫העצמאות‪ ,‬ולא פעם עשתה את דרכה למקום עבודתה תחת כדורי הערבים‬
‫המתקיפים‪ .‬באחד הימים נפגשנו בתחנה המרכזית‪ .‬זו הייתה פגישה מקרית‬
‫שהובילה לפגישות נוספות‪ .‬התיידדנו והחלטנו להתחתן‪.‬‬
‫אנחנו היינו נשואים יותר משלושים שנה ולזכותה של רות אני רוצה להקדיש את‬
‫מילות השיר של ביאליק‪:‬‬
‫"הכניסיני תחת כנפך‬
‫והיי לי אם ואחות‪".‬‬
‫רות הייתה לי אשה מסורה‪ ,‬דאגה לעזור בימים קשים והעניקה לי מטובה במשך‬
‫כל השנים הבאות‪.‬‬

‫‪88‬‬
 ‫פקח מזון‬

‫כשאני מדפדף בניירותי הרבים‪ ,‬אני נוכח שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי‪ ,‬שהחלטתי לדאוג לעצמי‬
‫למשרה קבועה‪ .‬עד אז‪ ,‬בכל מקום שעבדתי‪ ,‬לא קיבלתי משכורת אלא תשלום עבור ביצוע עבודה‬
‫מסוימת‪.‬‬
‫פניתי למכר מארגון מגדלי העופות‪ ,‬ח' טישלר‪ ,‬חבר קבוץ בית‪-‬אלפא‪ .‬הוא שלח‬
‫בהסתמך על‬ ‫מכתב לעיריית פתח‪-‬תקווה‪ ,‬והמליץ להעסיק אותי כפקח מזון‪,‬‬
‫הניסיון הרב שצברתי‪.‬‬
‫כעבור שלושה חודשים באוגוסט ‪ ,1948‬קיבלתי את המינוי כולל הגדרת סמכויות‬
‫התפקיד‪ .‬המינוי היה חתום על ידי יוסף ספיר ראש העיר שהיה אדם שקול ונבון‬
‫בנוסף לי היו עוד שני פקחים‪ ,‬ומנהל בשם גרינשטיין שהיה‬ ‫וזכה להערכתי‪.‬‬
‫מעורב בעניינים לא כשרים ובסוף מצאו אותו הרוג באחד הפרדסים‪.‬‬
‫זו הייתה תקופה הצנע‪ .‬היה מחסור במצרכים רבים וחלוקת המזון נעשתה על פי‬
‫כרטיסי מזון‪ .‬רבים ניסו להבריח בשר עוף וביצים ולמכור בשוק השחור‪.‬‬
‫לקחתי את תפקידי ברצינות‪ ,‬ובהתאם לתקנות גם נתתי דוח"ות (רפורטים)‪ .‬למשל‬
‫‪ -‬ירקן שלא שם לוח מחירים‪ ,‬או מוכר שלא הקפיד על שמירת תור בין הקונים‬
‫בשוק‪.‬‬
‫מדלת העם שהתפרנסו בדוחק‪.‬‬ ‫במקרים אחרים הגנתי על ירקנים קשישים‬
‫כשתנובה חייבה את הרוכלים למכור עגבניות וחצילים יחד – כלומר‪ ,‬מי שרצה‬
‫עגבניות חייב היה לקנות גם חצילים‪ ,‬התקוממתי נגד התביעה אבל לא הצלחתי‬
‫לשנות‪.‬‬
‫אסור היה למכור בשר עוף בשוק החופשי‪ .‬במקרה של מגפה בענף הלול‪ ,‬מותר‬
‫היה להביא את העופות שנשחטו באונס אל הסוחר‪ .‬עופות אלה נמכרו לפי כרטיסי‬
‫מזון לחולים ואני נתתי היתר להעברת העופות מהמשק לסוחרים‪.‬‬
‫סוחר אחד מכר בניגוד לחוק וטען שאני אישרתי את העברת העופות‪ .‬במשפט‬
‫נמסרה עדותו של המפקח שלא היה קשור לעניין‪ .‬בקשתי לדבר נדחתה‪ .‬האשימו‬
‫אותי שאני פועל על דעת עצמי ולא על פי ההוראות ואחרי חודשיים פוטרתי‪.‬‬

‫‪89‬‬
 ‫עזיזה‬

‫לא חלמתי שביום מן הימים אעסוק בעיזים ואתמנה אפילו לתפקיד מזכיר הארגון הארצי‪.‬‬
‫בשיכון חיילים משוחררים‪ ,‬שרות ואני גרנו בו בשנת ‪ ,1948‬היתה לנו עז שקראנו לה אמנדה וכאשר היא‬
‫המליטה גדי ביום ראשון לאפריל חשבה רות שאני רוצה "לפתות" אותה‪ .‬היא המליטה גדי רך והשכנים‬
‫שלנו קראו לו "אמדיאוס זו‪-‬צרט‪ .‬זו‪-‬צרט פירושו ‪ -‬כה עדין‪ .‬כאשר עזבנו את השיכון בשל תקלות מים‬
‫וחשמל ועברנו לנווה‪-‬עוז‪ ,‬המליטה אמנדה גדי נוסף והפעם בראשון למאי כהוקרה לחג הפועלים ‪.‬‬
‫זו היתה תקופת צנע ומחסור במזונות ומשק עזר היה רב חשיבות‪ .‬מי שיכול‪ ,‬החזיק עופות ועיזים וגידל‬
‫ירקות ופירות‪ .‬בנוה‪-‬עוז התגורר מנחם לאור‪ ,‬חבר מפ"ם שהשתלם בענף עיזי הבית וראה את יעודו‬
‫בייבוא עיזים תרבותיות מגזע 'זאנו' השוויצרי‪ ,‬במקום העזים הערביות המקומיות‪ .‬ביחד עם יוסקה ‪-‬‬
‫רועה צאן ומדריך חקלאי‪ ,‬יסד ארגון למגדלי עיזים‪.‬‬

‫הם לקחו על עצמם לייצג את המגדלים מול המוסדות‪ ,‬לטפל בנושאי הזנה ווטרינרייה‪ ,‬להשביח את הגזע‬
‫ולבטח את הענף‪ .‬השבחה נעשתה על ידי הבאת תיישים גזעיים‪ ,‬שאמנם לא עלו כסף‪ ,‬אך גם לא הורישו‬
‫תנובת חלב גבוהה‪ .‬הארגון דאג לקיום קורסים והשתלמויות‪ ,‬להפצת עלוני הדרכה וחלוקת ספר על גידול‬
‫עיזים מאת האגרונום משה שור‪.‬‬
‫בהתחלה הצטרפו כשישים מגדלים‪ .‬בשנת ‪ 1953‬כבר מנה הארגון שמונת אלפים וחמש מאות חברים‪,‬‬
‫בעלי כחמש עשרה אלף עיזים ותנובת חלב של אחד עשר מליוןן ליטר בשנה‪ .‬הדירים נמצאו במשקים‬
‫זעירים‪ ,‬משקי עזר של עולים חדשים‪ ,‬בתי‪-‬ספר ומשקי נוער וילדים‪.‬‬
‫מנחם לאור‪ ,‬היוזם‪ ,‬היה חבר טוב של גיסי יהושע בריל ובהמלצתו‪ ,‬נבחרתי למרכז הסניף בנווה עוז‪.‬‬
‫דאגתי לתוספת מזון מרוכז ‪ -‬הכוספה‪ ,‬והתמניתי מטעם משרד החקלאות לבדוק חלב‪ .‬בספטמבר נבחרתי‬
‫ע"י האסיפה כחבר המועצה הארצית‪ .‬התפקיד יצר עבורי קשרים חברתיים רבים עם אנשי השכונה‪,‬‬
‫ושיכון נווה‪-‬עוז הפך ל – 'נווה‪-‬עז'‪ .‬ממרכז הסניף עליתי בסולם הקריירה עד למזכיר הארצי של הארגון‪.‬‬

‫יוסי הרועה נבחר להיות יושב‪-‬הראש‪ ,‬אני נבחרתי למרכז וגברת אטקין‪ ,‬אשה מבוגרת מרמתיים‪ ,‬שגידלה‬
‫עז בחצרה‪ ,‬נבחרה להיות הגזברית‪.‬‬
‫נחשבתי לאיש נוח‪ ,‬שישמש ל'מראית עין' אבל לא יפריע לפעולותיהם של מנחם לאור ויוסקה הרועה‪ .‬גם‬
‫גברת אטקין נבחרה מאותה סיבה‪ .‬המשרד עבר לרמתיים והיה נוח שהגזברית תגור בקרבת מקום‪.‬‬
‫תפקידי היה מרכז ולא מזכיר‪ ,‬למרות שתקנון האגודה קבע כי התפקידים הראשיים הם יו"ר‪ ,‬מזכיר‬
‫וגזבר‪ .‬הדבר גרם בהמשך לסכסוך שהביא להתפטרותי‪.‬‬
‫אותה תקופה קראתי בעיתון על איגוד מקצועי שהואשם באי‪-‬סדרים‪ .‬מזכיר האיגוד טען שלא ידע דבר‪.‬‬
‫על זה נאמר לו ‪ -‬מתפקידך לדעת‪ .‬בעקבות המאמר החלטתי לחדור לעומק מה שנעשה באגודה‪ .‬עד אז‬
‫בעיקר באתי לישיבות‪ .‬בקשתי להגדיל את היקף פעילותי מיום בשבוע ליומיים‪-‬שלושה אושרה בתנאי‬

‫‪90‬‬
‫שבמקום מזכיר אועסק כפקיד‪ .‬התחלתי לנהל את החשבונות ודרשתי להנהיג רישום של מכתבים נכנסים‬
‫ויוצאים‪ .‬למרות הפיקוח שהנהגתי‪ ,‬נעשו פעולות כספיות מאחורי גבי‪ ,‬שנודע לי אודותיהן‪ ,‬רק לאחר‬
‫מעשה‪ ,‬כמו קבלת הלוואה בסך ‪ 10,000‬ל"י מהממשלה‪.‬‬

‫היום פרשות כספיות מסעירות את הציבור והופכות לנושאים אקטואליים‪ .‬איני אומר שהיו אי‪-‬סדרים‬
‫ב"עזיזה"‪ ,‬אך דרישתי לנהל את האגודה בצורה מתוקנת הייתה מוצדקת‪ .‬כשלא נעניתי‪ ,‬ביקשתי לשחרר‬
‫אותי מאחריות לאי סדרים אם יתגלו‪ .‬כשגם לכך לא הסכימו‪ ,‬הגשתי את התפטרותי באפריל ‪.1955‬‬
‫ביולי נערכה בדיקה של ועדת הביקורת ונמצאו זיופים אחדים‪ .‬נכתב שהחבר י' לוי היה מרכז קניות חוץ‬
‫למרות שלא עשיתי אף קניה‪ .‬טענותי כונו השמצות‪ .‬בדו"ח נכתב‪:‬‬

‫"ועדת הביקורת קובעת שלוי ניצל את אשר נודע לו בתוקף היותו מרכז (מזכיר) האגודה‪( ". ..‬בכל זאת‬
‫מזכיר?) בעניין הנושאים שהעלתי במכתבי‪ ,‬קבעה וועדת הביקורת שהם מחוץ לתחום טיפולה‪ .‬פניתי‬
‫לבירור ל'ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת'‪ ,‬ונעניתי לחכות עד גמר הבירור בועדת הביקורת‬
‫המרכזית‪.‬‬
‫פניתי במכתב ארוך למבקר המדינה זיגפריד מוזס‪ ,‬שהיה חברי באגודת הסטודנטים הציונית ק‪.‬י‪.‬פ‪.‬‬
‫בתקווה למצוא הבנה ותמיכה‪ .‬קבלתי תשובה קצרה מהיועץ המשפטי למבקר המדינה‪:‬‬

‫"תפקידי מבקר המדינה הם לערוך ביקורות אך ורק בגופים העומדים לביקורתו עפ"י החוק‪ ,‬לכן נבצר מאתנו‬
‫להתערב בענינים הנוגעים לאגודה הנ"ל‪".‬‬

‫גישה זו הפליאה אותי‪ ,‬כי עזיזה הייתה שייכת למשרד החקלאות‪ .‬מנחם לאור אגב‪ ,‬שמר על נייטרליות‬
‫בסכסוך‪.‬‬
‫כשעבדתי ברמתיים הייתה במשרד אוירת מתיחות ועצבנות‪ ,‬ודווקא אני הכנסתי נימה של סבלנות‪ ,‬אורך‬
‫רוח ואפילו הומור‪ .‬התלוצצתי עם הכתבנית והייתה לי השפעה מרגיעה לקראת פורים הייתי במצב‪-‬רוח‬
‫פורימי ובאווירה זו שלחתי למשה שרת את החידה הבאה (הוא הכיר אותי מתכתובות בשאלת הערבים‪).‬‬
‫לכל דבר ראש ורגליים‬
‫לאחד הראש‬
‫לשני הרגליים‬
‫ושניהם דומים בחלקיהם‬
‫לצ'רלי צ'פלין‪.‬‬
‫מי הם?‬

‫‪91‬‬
‫והתשובה – העומד בראש‪ ,‬שראשו דומה לצ'פלין הוא משה שרת‪ ,‬והעומד למטה‬
‫הוא אני‪ ,‬שרבים אומרים שהליכתי דומה להילוכו של צ'רלי צ'פלין (וגם בני יעקב‬
‫ירש אותה)‪.‬‬
‫חיכיתי לתגובה‪ ...‬האם יאסרו אותי? האם יש בזה זלזול בראש הממשלה? מה‬
‫יהיה?‬
‫זמן מה אחר כך‪ ,‬הופיעה בשוק פרסומת גדולה‪ ,‬קופסאות עליהן הודפסה דמותו‬
‫של צ'רלי צ'פלין עם רגליו ונעליו הגדולות‪ .‬כשראיתי לראשונה את הדמות על‬
‫אוטובוס דן‪ ,‬הרגשתי שזו התשובה שניתנה לי ברמז ובהומור מפייס‪ .‬פניתי למקור‬
‫הפרסום וביקשתי לדעת מה כתובת בית החרושת 'נוגה' שפרסם מודעה זו‪ .‬לא‬
‫קיבלתי תשובה ולא המשכתי לבדוק את העניין‪ .‬בסביבה הקרובה צחקו עלי שכמו‬
‫תמיד יש לי יותר מדי רעיונות בראש‪ .‬מצד שני‪ ,‬אולי אם אני מסוגל להתבדח כך‪,‬‬
‫החליטו במסדרונות שלמעלה לסלק אותי מתפקיד המזכיר‪ .‬ואולי באמת לא‬
‫נועדתי להיות מזכיר מגדלי עיזים‪.‬‬

‫היום אני מבין שעשיתי שגיאות‪ ,‬כאשר קפצתי מדבר למשנהו‪ ,‬והאמנתי‬
‫שהביקורת שלי תיחשב לטובתי‪ .‬לכל מקום עבודה שפניתי‪ ,‬גיליתי ששאלו ובדקו‬
‫עלי מידע במקום עבודתי הקודם‪ .‬לכן חשוב היה לי לערער ולסתור מסקנות לא‬
‫נכונות‪ .‬אני מוכרח להודות שמכתבי הערעור ששלחתי היו ארוכים מדי ולא תמיד‬
‫משכנעים‪.‬‬

‫כך הסתיים עידן עזיזה והתחילו פעילויות אחרות‪ ,‬גלגולים והרפתקאות שונות‪.‬‬

‫המשק הזעיר‬

‫אחרי שעבודתי כפקח נכשלה והעבודה בשירות החקלאי לא העסיקה אותי די‬
‫צורכה‪ ,‬לקחתי על עצמי לתרגם את מאמרי "המשק החקלאי" מעברית לגרמנית‪.‬‬
‫את הטרמינולגיה החקלאית והמדעית‪ ,‬עמדו‬ ‫ידעתי היטב את השפה‪ ,‬הכרתי‬
‫לרשותי מלונים מקצועיים‪ ,‬ובכל זאת לא ברצון נעניתי ‪ -‬כי שאפתי להיות נאמן‬
‫לעברית ולהתרחק מהלועזית ומהגרמנית אחרי עידן המלחמה‪.‬‬

‫‪92‬‬
‫את עבודת התרגום עשיתי בבית‪ .‬למשרד הייתי מגיע להתייעץ עם העורך ישראל‬
‫ענברי‪ .‬הוא היה איש עדין‪ ,‬בעל הומור‪ ,‬מושרש ביהדות‪ ,‬כותב נבון ויחסינו היו‬
‫טובים‪ .‬לפעמים הייתי בא לבית הדפוס לשם סידור ההגהות‪ ,‬ולומד תוך כדי צפייה‪,‬‬
‫את עימוד הדפים‪ ,‬העריכה וסידור העיתון‪ .‬גם לקחתי קורס בעיתונאות אצל מר‬
‫גץ‪ ,‬עורך לשעבר של עיתון גרמני גדול‪.‬‬
‫היהודים יוצאי גרמניה וידעתי שגנוזים בהם‬ ‫אך לא חשתי סיפוק‪ .‬הכרתי את‬
‫כישרונות ואוצרות תרבות גדולים‪ .‬הירחון "המשק הזעיר" לא נתן לזה ביטוי‪.‬‬
‫נזכרתי בשבועון "הבוסתנאי" בעריכת משה סמילנסקי וטוביה מילר שהיה רב גווני‬
‫וכלל בתוכו נושאי תרבות חקלאות ופוליטיקה‪.‬‬

‫בהתחלה זכה העיתון להצלחה בקרב החקלאים בזכות נושאיו המקצועיים‪ .‬אני‬
‫שאפתי לעורר את הכוחות המוסריים של הקוראים לבוא לידי ביטוי‪ .‬הזמנתי את‬
‫הקוראים להשתתף בעיתון ולהביא את נקודת המבט שלהם‪ .‬הטפתי ל'תרבות‬
‫כפרית'‪ ,‬ל'התכנסות נפש' על משמעות החיים בכפר ומשמעות החיים‪ .‬דרשתי‬
‫לרשום גם את שמי כעורך משנה בסוף העיתון‪.‬‬

‫רציתי גם לצאת מהמשרד אל ה'שדה'‪ ,‬לבוא במגע קרוב עם המשקים‪ .‬ניסיתי‬

‫לייסד ועד קוראים בכפרים‪ ,‬למשל בבני ציון‪ ,‬ומצאתי הבנה ותמיכה‪ .‬סיכמתי עם‬
‫ענברי‪ ,‬שאני אטפל ברכישת חותמים נוספים‪ ,‬בגביית חובות וברכישת מודעות כדי‬
‫לכסות את הדפיציט שהצטבר‪.‬‬
‫יצרתי קשר עם עיתוני חקלאות וגננות בחוץ‪-‬לארץ והצעתי חילופין‪ .‬בגרמניה‬
‫ובשוויצריה התגובה הייתה חיובית‪ ,‬התחלתי לפרסם תמצית מהחומר של עיתונים‬
‫אלה‪ .‬ניסיתי להרחיב את מסגרת פעולתי ולעזור ביצוא תוצרת חקלאית לארצות‬
‫דוברות גרמנית‪ .‬התקשרתי עם משלחת ישראל בעיר בון והתחילו להופיע מאמרים‬
‫על פיצויים מגרמניה והקשר עם החקלאות‪.‬‬
‫כאשר התחילו לדון בסגירת הירחון‪ ,‬כל מאמצי לעכב את התהליך לא הועילו‪.‬‬
‫העיתון נועד לספק הדרכה מקצועית ליוצאי גרמניה שלא למדו את השפה‬
‫העברית‪ .‬עם השנים חלקם נפטרו‪ ,‬אחרים שלטו בעברית וחלק מהמשקים עברו‬
‫לידי הבנים ילידי הארץ‪.‬‬
‫למרות התמיכה שזכיתי לקבל מהחברים הותיקים לניסיוני להכניס רוח חדשה‬
‫ניסיתי לארגן מסיבת סיום ל"המשק‬ ‫לעיתון‪ ,‬נאלצתי להשלים עם הסגירה‪.‬‬
‫הזעיר" אך דרכי לא צלחה גם בכך‪.‬‬

‫‪93‬‬
‫בימי התשובה שנת תשי"ט כתבתי לעצמי‪ :‬בודאי הייתי צריך להתחיל את דברי‪,‬‬
‫עם דברי קטרוג כנגד עצמי‪ .‬אבל נדמה לי כי עצם‬ ‫עם "לפשפש במעשי"‪,‬‬
‫עמדתי היא קטרוג שלם‪ .‬כי יש כאילו "חרם עולם"‪ .‬חרם בלתי רשמי מסביבי‪,‬‬
‫שהוא כולו האשמה וקטרוג‪ .‬כי בכלל אין הערכה‪ ,‬אין סניגוריה ואין קטגוריה‪ .‬יש‬
‫אווירה של "שקט מוזר" שהוא יותר גרוע מאשר קטרוג‪.‬‬
‫ואם בקשתי לערוך מסיבת פרידה‪ ,‬לא בגלל רדיפת כבוד‪ ,‬אלא חשבתי לשבת‬
‫"שבת אחים יחד" לברור רציני על העבר‪ .‬לסכם את פעולת העיתון וגם על מקומי‬
‫בו‪.‬‬

‫תנועת הארץ הקדושה‬

‫לא יתכן חשבתי‪ ,‬שבארץ הקודש תשלוט שנאה בין עמים‪ ,‬בין אחים‪ ,‬בין דתות‬
‫שונות המאמינות כולן באל אחד‪ ,‬אל שדורש אהבה‪ ,‬חסד ורחמים ולא שנאה‬
‫ושפיכות דמים‪.‬‬

‫התאכזבתי מתנועת ברית שלום שלא מצאה מנהיגים ערביים בעלי שיעור קומה‬
‫שיצטרפו לתנועה‪ .‬מה מועילה השאיפה הנעלה ביותר‪ ,‬אם הצד שמנגד לא‬
‫משתתף בה? הכרחי היה לשתף את הערבים באופן אקטיבי בשאיפות לשלום‪ ,‬ולא‬
‫להיות רק אלה שמקבלים סיוע ומדגישים בכך את נחיתותם‪ .‬וכמו שאנו מסייעים‬
‫צריכים לסייע לפליטים היהודים שברחו מארצות‬ ‫לפליטים הערבים‪ ,‬הערבים‬
‫ערב‪.‬‬
‫שני הצדדים צריכים ללמוד לעזור זה לזה!‬
‫כך נולד בליבי הרעיון להקמת תנועה חדשה‪ .‬בחרתי בשם ‪HOLY LAND THE‬‬
‫כנראה שהייתי מושפע ממונח זה‪ ,‬כי הרי בעברית יותר נכון להגיד "תנועת ארץ‬
‫הקודש"‪ .‬לא הארץ‪ ,‬לא האדמה היא הקדושה‪ ,‬אלא השם קדוש‪.‬‬

‫אחרי שנים אחדות של שקט נפשי התעוררתי לפעילות‪ .‬יש מחזוריות בחיי אדם‪.‬‬
‫גם אצל סופרים גדולים יש תקופות פרודוקטיביות ושנים של הפסקת היצירה‪.‬‬
‫הפסיכולוגים קוראים למצב זה‪ ,‬מצב מאני‪-‬דפרסיבי‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1955‬הייתה לי שמחה גדולה‪ .‬בני יעקב התחתן עם בחירת לבו‪ ,‬אסתר‬
‫לבית גולדפרב‪ ,‬והם חיים ברוך השם בנישואין מאושרים ובורכו בארבעה ילדים‬
‫טובים ומוצלחים‪ .‬לעיתים דאגתי‪ ,‬שמא יעקב חלילה‪ ,‬לא ימצא בת‪-‬זוג מתאימה‬

‫‪94‬‬
‫החתונה גרמה לי למצב רוח מאושר ואולי עודדה אותי שוב‬ ‫ויישאר רווק‪.‬‬
‫לפעילות‪ .‬גם הושפעתי משני ידידי‪ ,‬דוד אלון וחיים בילסקי‪ ,‬טיפוסים יוצאי‪-‬דופן‬
‫ובעלי חלומות ותכניות‪.‬‬
‫דר' אלון השקיע את מרצו בשיקום נוער עזוב ועברייני‪ ,‬ובשנת ‪ 1962‬הקמנו יחד‬
‫היה הראשון‬ ‫הוא לא היה פציפיסט‪ ,‬אך‬ ‫מחנה על שפת הירקון לנוער עזוב‪.‬‬
‫שחתם על הכרוז שלי‪.‬‬
‫חיים בלסקי ‪ ,‬היה יהודי דתי‪ ,‬טיפוס אוניברסאלי‪ ,‬משוגע לדבר אחד ‪ -‬לתקן את‬
‫העולם על ידי ביצוע חוק התורה של חלוקת הקרקע‪ .‬הוא הקים תנועה בשם‬
‫"תנועת‪-‬מישרים"‪ ,‬הפיץ כרוזים וחיבר ספרים‪ .‬בהגשמת חוק היובל‪ ,‬הוא ראה‬
‫אמצעי בעל ערך לא רק לישראל אלא גם לארצות אחרות‪ .‬כדי לבצע את רעיונו‬
‫הוא המציא שפה בינלאומית שמתבססת על העברית‪ .‬הוא קיבל בהתלהבות את‬
‫רעיון 'ארץ הקודש' במיוחד ברית ארצות הים התיכון‪ ,‬מדינות ערב ומדינת ישראל‬
‫ששוכנת בתוכן‪.‬‬

‫התייעצתי עם זלמן שזר‪ ,‬אז מנהל הסוכנות היהודית‪ .‬הוא יעץ לי להשיג את‬
‫חתימתם של אנשים מכובדים שאינם קשורים למערכת מפלגתית‪ ,‬כמו רקטור‬
‫האוניברסיטה‪ ,‬ראשי ערים‪ ,‬אנשי הרבנות הראשית ואחרים‪ .‬פניותיי לא נשאו פרי‪.‬‬
‫אבא חושי היה בחו"ל‪ ,‬הרקטור פרופ' מזר לא ענה‪ ,‬ורק לאחר שכתבתי לו שאני‬
‫רואה בשתיקתו הסכמה ‪ -‬השיב‪" :‬אינני רוצה להיות חבר בתנועה‪".‬‬
‫מהרבנות הראשית קבלתי שני מכתבים‪ .‬הראשון על גבי טופס פרטי של הרב‬
‫הראשי לישראל‪" :‬בתשובה למכתבך‪ ,‬לאחר שיקול דעת החליט כבוד הרב‬
‫הראשי‪ ,‬שהן מבחינת ניסוח הכרוז והן מבחינת הנסיבות הקיימות ‪ -‬לא ישרת‬
‫הכרוז את מטרתו הנעלה ועל כן גם אינו מוכן לתת עליו את שמו‪ ".‬חתום –‬
‫המזכיר‪ .‬מכתב זה נתן לי אפשרות לשאול האם על ידי שינוי הניסוח אוכל לקבל‬
‫את הסכמתו‪ .‬במכתב השני שנכתב על‪-‬גבי טופס רשמי של משרד הרב הראשי‪,‬‬
‫הוא הפנה אותי לרשות המוסמכת ‪ -‬למשרד החוץ‪.‬‬
‫ד"ר אהרון ברט‪ ,‬מנהל בנק לאומי והוגה‪-‬דעות דתי‬ ‫החלפתי מכתבים עם‬
‫ופילוסופי‪ ,‬ועם ידידי ד"ר לימן‪ ,‬גם שניהם לא חתמו על הכרוז‪.‬‬
‫חתמו קרובי משפחתי וידידים‪ .‬חתמו ערבים שהכרתי מפעולות וארגונים שונים‪,‬‬
‫ממחנות עבודה בינלאומיים‪ ,‬סטודנטים ערביים מאוניברסיטת ירושלים ונכבדים‬
‫ערבים מחיפה שחתמו בהשפעתו של עורך הדין הערבי אליאס קוסא‪ .‬אליאס‬
‫קוסא היה עסוק בארגון הגוש הערבי הישראלי והיה נלהב מהרעיון של התנועה‪.‬‬
‫בעזרתו קיוויתי להגיע גם אל אבא חושי‪.‬‬

‫‪95‬‬
‫בביקורי בחיפה החלטתי לפגוש את הבישוף חכים נציג התנועה הקתולית‪ .‬כאשר‬
‫צלצלתי בדלת הוא פתח בעצמו‪ .‬בעל זקן ארוך‪ ,‬לבוש בגדי כהונה סגולים וצלב‬
‫גדול על חזהו‪ .‬הוא הסתכל בי בעיניים תמהות וסגר את הדלת בשקט‪ .‬אני‬
‫משוכנע ‪ -‬לו אדונו ישו היה מופיע בפתחו‪ ,‬הוא היה מסלק גם אותו‪ .‬זה דומה‬
‫לתיאור הנפלא של דוסטויבסקי על האינקויזטור הגדול בספרו "האחים קרמזוב"‪.‬‬
‫'אל תפריע לי‪ ,‬הייתה טענתו‪ ,‬אני מעורב בפוליטיקה גדולה של כוח‪ ,‬ובטלנותך רק‬
‫יכולה להפריע לי בחיזוק כוחי בדיפלומטיה המסובכת בין הכוחות‪'.‬‬
‫לאפיפיור פיוס ה‪ 12-‬ברומא‪ ,‬שהיה בעבר‬ ‫לקראת חג המולד שלחתי מכתב‬
‫קרדינל בעירי פרייבורג‪:‬‬

‫ה‪12 -‬‬ ‫פיוס‬ ‫הקדוש‬ ‫האפיפיור‬ ‫מעלתו‬ ‫להוד‬

‫‪20.12.55‬‬
‫לקראת חג המולד והשנה החדשה אני שולח מארץ הקודש את ברכותיי הנכבדות‬
‫ל"שלום עלי אדמות" עם איחולים טובים לבריאות הוד מעלתו‪ .‬אני מצרף טיוטה‬
‫לתכנית שלום‪ ,‬תחילתנועת הארץ הקדושה שעליה חתמו כבר מוסלמים‪ ,‬נוצרים‬
‫ויהודים‪ .‬ייתכן שפרייבורגים יכולים לתרום דבר מה לשלום ולהבנה‪ .‬אני מקבל את‬
‫המכתב החוזר הפרייבורגי שאגודת הקריסט וגב' ד"ר ג‪ .‬לוקנר חלקם וזכותן‬
‫גדולים בהוצאתם‪.‬‬
‫ביראת כבוד ‪ -‬יצחק לוי‬

‫אינני זוכר אם המכתב נשלח רשום‪ ,‬אבל אני בטוח שמכתבים רבים עוכבו על ידי‬
‫הצנזורה של שירותי הביטחון הכללי בארץ‪ .‬אישור לקבלת מכתבי מהוותיקן לא‬
‫ניתן לי‪ .‬ייתכן גם שהאפיפיור שירת יותר את האנטי‪-‬קריסט ואת הכוח מאשר את‬
‫החלש הבודד ואת החסד של האהבה‪.‬‬
‫מכתבים ותזכירים לגדולי העולם‪ ,‬ביניהם גנרל אייזנהאור‬ ‫עו"ד קוסא שלח‬
‫ומזכיר האו"ם דאג המרשלד לרגל בואו לירושלים‪ .‬הוא מחה נגד דיכוי המיעוט‬
‫הערבי על ידי ממשלת ישראל‪ .‬בנקודה זאת התנגדתי לו וניסיתי לשכנעו כי יש‬
‫הרבה רצון טוב ונעשות פעולות קונסטרוקטיביות לטובת הערבים‪.‬‬

‫‪ ,1956‬אספתי כשישים חתימות ותרומות‪ .‬חיברתי‬ ‫בסוף שנת ‪ – 1955‬וראשית‬

‫חוזרים שענו על שאלות ובעיות שנתקלתי בהן‪ .‬הכרוז תורגם לערבית על ידי‬

‫‪96‬‬
‫מיכאל אסף‪ ,‬המומחה לענייני ערבים‪ .‬גברת שוורץ‪ ,‬בהמלצתו של זלמן שזר‪,‬‬
‫ערכה את התרגום לאנגלית‪.‬‬
‫אחרים‪ ,‬הביאו אותי לחדול מהמשך הפעילות ול'גניזת'‬ ‫מבצע קדש ואירועים‬
‫התנועה שיזמתי‪.‬‬

‫מבצע מנדלבאום‬

‫בשנת ‪ 1955‬חציתי את הגבול לעבר הירדן עם מכתב למלך חוסיין‪ .‬על פי הבנתי ‪-‬‬
‫זה היה בידיעת הממשלה ועל פי הוראת ראש הממשלה מר דוד בן‪-‬גוריון‪.‬‬

‫‪ 2.6.55‬התקיימה חתונתם של יעקב ואסתר‪ .‬יעקב נתן לי סכום כסף‬ ‫בתאריך‬

‫לתרום לנזקקים על פי שיקול דעתי‪ .‬החלטתי לחלק את הכסף לשלושה חלקים‪.‬‬
‫לילדי הפליטים‬ ‫ליישובי הספר ושליש‬ ‫שליש לזקנים עולי גרמניה‪ ,‬שליש‬
‫הערבים‪ .‬כך התחילה הפרשה‪.‬‬

‫ביני לביני תמיד הקפדתי לקיים‬

‫הבטחות‪ .‬כך היה בהחלטתי‬
‫להיות נאמן לשפה העברית וכך‬
‫הבריטי‬ ‫לכתר‬ ‫בשבועתי‬ ‫גם‬
‫במלחמת העולם השניה‪ .‬כיצד‬
‫אם כן אוכל להגשים את הנדר‬
‫שנדרתי ולהגיע לילדי הפליטים‬
‫מעבר לגבול?‬
‫הצעד הראשון היה מכתב לשר‬
‫הביטחון דוד בן גוריון‪ ,‬בצרוף‬
‫צ'ק על סך ‪ 10‬ל"י‪ ,‬אז סכום לא‬
‫מבוטל‪ .‬כשלא קיבלתי תשובה‪,‬‬
‫שלחתי תזכורת‪.‬‬
‫התשובה שקיבלתי בעקבותיה‬
‫לכל‬ ‫היסוד‬ ‫עבורי‬ ‫היתה‬
‫הפרשה‪ ,‬כמופיע להלן‪:‬‬

‫‪97‬‬
 ‫המכתב שהיה רשום כדין‪:‬‬
‫ק‪ ,2422/‬הפליא אותי ואמר דרשני‪...‬‬
‫מה משמעות המשפט האחרון ‪" -‬מאחר והחלטת מה לעשות בכסף‪ ,‬ודאי תדע‬
‫להמציאו לתעודתו בדרך הישירה"‪ .‬האם זהו צחוק או לעג? והרי מדובר במכתב‬
‫רשמי‪ ,‬אולי יש פה רמז או פרובוקציה? ואולי דווקא היתר או אפילו פקודה?‬
‫המסקנה שלי הייתה ‪ -‬שלא נאסרה עלי עצם הפעולה‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬עם אופיי היקי שאינו יודע חוכמות‪ ,‬פועל על פי הכתוב ומציית לחוק בתמימות‪,‬‬
‫התחלתי לפנות לאלה שיוכלו לעזור לי בהעברת התרומה‪.‬‬

‫הייתי שרוי בהתרוממות רוח ובפעילות רבה‪ .‬שלחתי מכתבים לבן‪-‬גוריון‪ ,‬למשה‬
‫שרת ולמשרד החוץ‪.‬‬
‫פניתי בכתב לועדת שביתת הנשק המעורבת‪ .‬ניסיתי להיפגש עם מר תקוע הנציג‬
‫הישראלי של הוועדה‪ ,‬ולא נעניתי והעניין 'נשאר תקוע'‪ .‬פניתי לעירית ירושלים‬
‫ולקצין האו"ם‪ .‬פניותיי נתקלו באוזניים אטומות‪.‬‬
‫את המרץ שהייתי שרוי בו‪ ,‬הפנייתי לעיסוקי בתנועת הארץ הקדושה ובמחנות‬
‫עבודה בינלאומיים והייתי מעודד על ידי ידידי הקרובים‪ .‬אחרי שנות אי‪-‬פעילות‬
‫והצטמצמות בארבע פינות הבית והגינה ועבודות תרגום‪ ,‬רציתי לצאת למרחב‪.‬‬
‫חבר אחד טען נגדי ‪ -‬לך ָ קל לדבר על שלום‪ ,‬צא לגבולות וליישובי הספר ואז‬
‫תחשוב אחרת‪..‬‬
‫טענתו נשמעה לי מוצדקת ובקשתי מהעורך לשלוח אותי לגבות חובות ולרכוש‬
‫מנויים ומודעות לעיתון‪ ,‬כדי לבקר בישובים‪ ,‬מושבים וקיבוצים‪ .‬נסעתי לקיבוץ נחל‬
‫בקשתי להצטרף לשמירת לילה‪ .‬לא אפשרו לי לשמור‬ ‫עוז ליד גבול עזה‪.‬‬
‫בעמדה‪ ,‬אלא על מגדל השמירה‪ .‬אולי נודע להם על כוונותיי כי יותר מששמרתי‬
‫עליהם‪ ,‬הם שמרו עלי‪ .‬באור יום ראיתי את השטח שמעבר לגבול‪ .‬שקלתי ללכת‬
‫לעזה ולמסור את הכסף‪ ,‬אך המקום לא נראה מתאים ונרתעתי מהסיכון ומהיחס‬
‫האכזרי של המצרים‪.‬‬

‫בחג המולד העביר ידידי עו"ד קוסא שביקר בעיר העתיקה את התרומה ליעדה‬
‫ולמעשה יכולתי לבוא על סיפוקי‪ .‬אבל הרגשתי שזו תהיה התחמקות מההנחיה‬
‫לבצע את שליחותי באופן ישיר‪.‬‬

‫‪98‬‬
 ‫התחלתי לחפש מקום מתאים למעבר‬
‫בירושלים‪.‬‬
‫שער‬ ‫וליד‬ ‫הגבול‬ ‫לאורך‬ ‫הסתובבתי‬
‫מנדלבאום‪.‬‬
‫זיהיתי פרצה בגדר מימין לאזור הרשמי‬
‫של בדיקת‬
‫הפספורטים והחלטתי לעבור דרכה‪.‬‬
‫של מזכיר‬ ‫המועד שבחרתי היה ביקורו‬
‫האו"ם‬
‫מר המרשלד תחילה בירושלים ומשם לצד‬
‫הירדני‪.‬‬
‫זה היה ביקורו הראשון בארץ‪ .‬הוא נפגש עם‬
‫מרטין בובר מורו ורבו ורק אחר‪-‬כך עם בן‪-‬גוריון‪.‬‬
‫ראיתי בכך סמליות מעודדת‪ .‬הנחתי שבעת ביקורו‪,‬‬
‫הירדנים לא יפתחו בתקרית דמים בין הגבולות‪.‬‬
‫הודעתי למשרד החוץ על כוונתי‪ .‬כתבתי שאם לא אקבל תשובה האוסרת עלי‪,‬‬
‫אפרש את שתיקתם כהסכמה‪ .‬המכתב נלקח ממני במעבר ולא נשאר בארכיוני‪.‬‬
‫השארתי העתק אצל ידידיה של רות‪ ,‬ד"ר רבינוביץ רופא הילדים וקלרה אשתו‪.‬‬
‫ביקשתי שיפתחו את המכתב אם עד שעה ארבע אחר הצהרים לא אגיע אליהם‪.‬‬
‫נתתי הוראות לפנות לוועדת שביתת הנשק כדי להחזירני לישראל‪ .‬כתבתי גם‬
‫מכתב גדול ומנומק לרחל וליעקב‪ ,‬שלא יחשבו שהתכוונתי לברוח או לעזוב את‬
‫הארץ‪.‬‬
‫ביום רביעי נסעתי לירושלים‪ .‬מולי נסע ג'יפ צבאי שהסיע את משה שרת‪ ,‬כאילו‬
‫עקב אחרי‪.‬‬
‫ניגשתי לגדר‪ ,‬קפצתי מעליה והלכתי ישר לעבר הגבול‪ ,‬אל החייל הירדני שומר‬
‫הגבול‪ .‬הייתי מצויד בספר תנ"ך קטן ובמתנה למלך חוסיין ‪ -‬הספר "על פשרה"‬
‫מאת ג'ון מורלי‪ ,‬שקבלתי בשהותי בבית החולים הצבאי הבריטי בסרפנד‪ .‬היו לי‬
‫ציגריות בכיסים ושוקולדה וממתקים לילדים‪ .‬ברכתי את החייל בברכה ערבית‬
‫ומסרתי לו מכתב בערבית למלך חוסיין‪..‬‬
‫בעודי מוסר את המכתב‪ ,‬רצו לעברי שני חיילי צה"ל‪ .‬בנאים‪ ,‬פועלי בניין יהודים‪,‬‬
‫שעבדו ליד שער מנדלבאום‪ ,‬ראו אותי פורץ את הגבול והזעיקו אותם‪ .‬הם סחבו‬
‫אותי בכוח ובגסות‪ ,‬רמסו את התנ"ך ברגליהם (מה שכאב לי באופן מיוחד)‬
‫והעבירו אותי לחדר המשמר במקום‪ .‬משם הועברתי לבית הסוהר‪ ,‬בו ביליתי את‬

‫‪99‬‬
‫גנבים ופושעים‪ .‬כשחקרו אותי עניתי‪ ,‬שיש מכתב אצל ד"ר‬ ‫הלילה בחברת‬
‫רבינוביץ ובו היתר מטעם משרד הביטחון ואני בסדר גמור‪.‬‬
‫למחרת בבוקר נבדקתי על ידי פסיכיאטר‪ ,‬ששאל אותי אם שמעתי קול מהשמיים‬
‫שציוה עלי לעבור את הגבול‪ .‬עניתי שעשיתי את הצעד ‪ -‬בהכרה צלולה ובתכנון‬
‫ממושך ואני נורמלי לגמרי‪ .‬אחרי הצהרים באה רות לאסוף אותי ונסענו הביתה‪.‬‬
‫גרמתי לה צער רב ועל כך הצטערתי‪.‬‬

‫זכיתי גם להערכה על המבצע‪ .‬אנשי צבא וביניהם סגן אלוף ארגוב שחתם על‬
‫המכתב מלשכתו של בן גוריון‪ ,‬העריכו את נכונותי לסכן את חיי למען השלום‪ ,‬כמו‬
‫חיילים המסכנים את חייהם בשעת מלחמה וקרב‪ .‬זכיתי לתמיכה מבני נוער וכאשר‬
‫באתי למפגש בתנועת ברית שלום‪ ,‬פרופסור בובר קם באמצע דיבורו ולחץ את‬
‫ידי‪.‬‬

‫‪100‬‬
 ‫(כתבות שהופיעו בעיתונים "הארץ"‪" ,‬ג'רוזלם‪-‬פוסט" ו"העולם‪-‬הזה"‪).‬‬

‫‪101‬‬
 ‫מושב עופר‬

‫מעשי למען השלום באזור‪ ,‬תרמו להנחה על יכולתי להשכין שלום גם בין העדות‪.‬‬
‫קיבלתי הצעה לשמש מדריך כללי וחברתי במושב עופר שבכרמל‪ ,‬על הדרך בין‬
‫חיפה לחדרה‪.‬‬
‫במושב שבו מתיישבים מחבל קוצ'ין בהודו‪ ,‬מבורמה ועיראק שררו מתח רב‪ ,‬ניגודי‬
‫דעות‪ ,‬מריבות קשות ומעט שפת דיבור משותפת‪ .‬קודמי לתפקיד נכשל בעבודתו‬
‫וההצעה משכה אותי לנסות את כוחי‪.‬‬

‫בחודש אפריל ‪ ,56‬הגשתי בקשה להתקבל כמדריך ובתוך שבוע קיבלתי את‬
‫המינוי מטעם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית‪ .‬בנוסף לי היו במקום שני‬
‫מדריכים מקצועיים‪ ,‬אחד לנטיעות ואחד לגידול ירקות‪ ,‬ומדריכת נשים לניהול‬
‫משק‪-‬בית‪ .‬הוועד לא קיים אסיפות והמושב סבל מחוסר ארגון ואי סדר‪ .‬גם‬
‫האספה הכללית לא התכנסה זמן רב‪.‬‬
‫את זאב ברנובסקי‪ ,‬אחד הממונים עלי במשרדי הסוכנות בחיפה‪ ,‬הכרתי בתקופת‬
‫שירותי בצבא הבריטי‪ .‬הוא זכר כנראה‪ ,‬שסירבתי להשתתף במחתרת העברית‬
‫בצבא הבריטי‪ ,‬ואני מניח שהתנגד למינויי למפרע‪ .‬אבל ללא ספק הוספתי נשק‬
‫בידיו והסתייגות‪ ,‬כי כבר בדו"ח הראשון כתבתי על פעילותי הבינלאומית‪ ,‬והבעתי‬
‫רצון לפעול בתוך היישובים לקידום הבנה‪.‬‬
‫היום כשאני קורא את הדו"חות שכתבתי‪ ,‬אני מודה שהם לא יכלו לפעול לטובתי‪.‬‬
‫חלקם ארוכים מדי‪ ,‬לא מתרכזים בעיקר‪ ,‬העברית לא טובה‪ ,‬שגיאות הדפוס אינן‬
‫מתוקנות והם ‪ -‬גלויים מדי בתוכנם‪ ,‬אימפולסיביים כמו שאני מדבר ובלי מחשבה‬
‫משחקי מילים ובדיחות שלא במקומן‪ .‬העובדה‬ ‫כיצד הם יתפרשו‪ .‬יש בהם גם‬
‫שהייתה ברשותי מכונת כתיבה‪ ,‬פיתתה אותי להרבות במכתבים ובתגובות‪ .‬נהניתי‬
‫להתיישב ולתקתק על המכונה‪.‬‬

‫מושב עופר שכן בהרים‪ ,‬מרחק קילומטר מהכביש לחיפה‪ .‬ארבעים המשפחות‬
‫התפרנסו מנטיעות וירקות‪ .‬פעלתי בכיוונים שונים חדור אמונה ורצון טוב‪ .‬הממונה‬
‫עלי אמר בתחילת עבודתי‪" :‬אתה מוכרח להיות 'דיקטטור'‪ ,‬להוכיח ולשכנע את‬
‫האנשים ובסוף לעשות מה שאתה חושב”‪ .‬קיוויתי ליצור סדר בעבודה ובארגון‪,‬‬
‫למנוע סחבת ושחיתות‪.‬‬

‫‪102‬‬
‫פניתי למקורות להגדיל את מכסת המים‪ .‬טפלתי ברכישת עדר משותף‪ .‬יזמתי‬
‫בחירת וועד וקריאה לאסיפה כללית‪ .‬חילקתי חומר על תנועת המושבים ומפלגת‬
‫מפא"י‪ .‬קידמתי נושאי תרבות‪ ,‬השגתי עיתונים‪ ,‬ספרים‪ ,‬משחקי שח מט ופינג‪-‬פונג‬
‫שולחן לנוער‪ .‬ארגנתי שיעורי עברית בעזרת מתנדבים מחיפה ולאלה שלא הייתה‬
‫עבודה‪ ,‬עזרתי להסתדר בשיכון‪.‬‬
‫למדריכים דאגתי למטבח משותף‪ .‬כולנו עבדנו במסירות מבוקר עד ערב ולא היה‬
‫מי שיכין לנו ארוחה חמה ביום‪.‬‬
‫הרגשתי שאני זוכה לעזרה והבנה מצד החברים‪ .‬ידעתי להרגיע את הרוחות‬
‫חריגים‪,‬‬ ‫כשהתחילו מריבות וצעקות והאווירה הכללית השתפרה‪ .‬במצבים‬
‫השתקתי את הצעקן בכך שצעקתי חזק ממנו‪..‬‬

‫אבל רכשתי מתנגדים‪ .‬מנהל החשבונות ואחד המדריכים‪ .‬בענייני כספים שרר אי‪-‬‬
‫סדר רציני‪ .‬לא הוכנה הצעת תקציב ולא נעשה תכנון מראש כיצד להשתמש‬
‫בכסף‪ .‬הכסף חולק לכל מיני מקומות וגם ממני נלקחו כספים שלא הוחזרו‪.‬‬
‫על תיקון משאית למשל‪ ,‬הוצא סכום גדול של שש מאות ל"י‪ .‬בהמשך הוגשו‬
‫הצ'קים שהגיעו ממשרד‬ ‫תביעות על קלקולים נוספים‪ .‬החלטתי לעכב את‬
‫התחבורה בסך ‪ 1240‬ל"י‪ ,‬ולבדוק את מצב המשאית‪ ,‬כדי להשתמש נכון בכסף‪.‬‬
‫החלטתי עוררה סערה‪ .‬התבקשתי למסור מיד את הכסף לחבר קאופמן‪ ,‬אחד‬
‫המדריכים‪ .‬מנהל החשבונות בא לחדרי בערב שבת ודרש את הכסף‪ .‬סירבתי‬
‫למסור בנימוק שבשבת אינני מטפל בכספים‪ .‬במוצאי השבת הוא בא שנית והפעם‬
‫איים‪ .‬מסרתי צ'ק אחד וביקשתי קבלה‪ .‬הוא חטף את הצ'ק וצעק שיחתום רק עם‬
‫קבלת השני‪ .‬לא האמנתי לו וסירבתי למסור‪ .‬חלק מהחברים היו בעדי וחלק נגדי‪.‬‬
‫זה התגלגל לחרם ולמעשי אלימות‪ .‬על דלת חדרי הוצב מנעול ולא היה לי היכן‬
‫לישון‪ .‬הייתי מוכרח לעזוב את הכפר ולחפש לעצמי לינה‪.‬‬
‫הייתי מדוכא מאד‪ .‬לאן ללכת? לשוב הביתה ולהודות בכישלוני? עדיין קיוויתי‬
‫שאפשר לערער על גזירת הפיטורין‪ .‬חיכיתי להכרעה אצל רענן וויץ‪ ,‬מנהל‬
‫מחלקת ההתיישבות‪ .‬פניתי אליו בכתב וגם נסעתי לירושלים‪ ,‬אך הוא לא היה‬
‫במשרדו‪.‬‬
‫רות הייתה במצב רוח קשה וביקשה שאלך אל אחי או אל בני‪ .‬לא ידעתי מה‬
‫לעשות‪ .‬נכנסתי לבית ערבי עזוב‪ ,‬חצי קילומטר צפונה למושב‪ ,‬סמוך לכביש‪.‬‬
‫הבאתי מצרכי מזון ממושב צרופה‪ .‬אך הכל היה לשווא‪ .‬בסוף נאלצתי לשוב‬
‫לנווה‪-‬עוז‪.‬‬

‫‪103‬‬
‫בתקופה זו טשטשו שחיתויות‪ .‬היו בעופר גניבות ורמאויות וגורמים שפעלו למנוע‬
‫הכנסת סדר בניהול העניינים‪ .‬לא נאבקו לגילוי האמת כמו בהווה‪.‬‬

‫הכישלון הוביל להמלצה שאעבור בדיקה פסיכולוגית ונתתי את הסכמתי‪ .‬יותר לא‬
‫עבדתי כפקיד‪.‬‬
‫גידל פטמים בבית‪ ,‬סחב שקים כבדים של‬ ‫שנים אחדות יעקב עזר בפרנסתי‪,‬‬
‫על כך אני חייב לו‬ ‫אספקה מהמכונית למחסן והביא את הפטמים אל השוק‪.‬‬
‫תודה‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1969‬התחלתי לעבוד בביתי עבור ארגון "אמני ציור בפה או ברגל"‪ .‬ואני‬
‫ממשיך בעבודה זו עד היום‪.‬‬

‫פקפוקים‬

‫מזה זמן שעזבתי את הזיכרונות שלי לגמרי‪ .‬ויש סיבות רבות לכך‪:‬‬
‫ראשית‪ ,‬אינני פנוי ואין לי השקט‪ ,‬הריכוז והסביבה המתאימה להתמסר לזיכרונות‪.‬‬
‫אני מוכרח להקדיש שעות אחדות לפרנסה‪ ,‬שתהיה לי הכנסה צדדית‪ ,‬כי המחייה‬
‫מתייקרת ויש לי גם התחייבויות כלפי אחרים‪ .‬הגינה תופסת מקום‪ ,‬יש קניות‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬נכנסתי למסלול של חיים דתיים‪ .‬השכמה מוקדמת‪ ,‬בית‪-‬כנסת בבוקר ובערב‪.‬‬
‫בזמן האחרון אני אומר קדיש לגיסי ארני (הבעל של אחות רות) שנפטר ברומניה‪ .‬אני‬
‫לומד השנה פרשות השבוע עם רש"י‪ ,‬הפטרות וגם שני פרקים בתנ"ך יחד עם "קול‬
‫ישראל"‪ .‬כל זה תופס זמן ומחשבה‪.‬‬
‫אך לגישתי הדתית יש גם השפעה‪ ,‬אני מעדיף לימוד תורה מהתעסקות עם עצמי‪" .‬מה אנו‪,‬‬
‫מה חיינו‪ ,‬מה חסדנו‪ ,‬מה צדקתנו‪ ,‬מה נאמר לפניך יי' אלוהינו ואלוהי אבותינו‪ ...‬הלא כל‬
‫הגיבורים כאין לפניך‪ ,‬ואנשי השם כלא היו‪ ,‬וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי שכל‪ ,‬כי רב‬
‫מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך‪ "...‬כתוב בתפילת שחרית‪.‬‬

‫‪104‬‬
‫ואם הדבר ביחס לגדולים‪ ,‬מה יש לי כבר להגיד‪ ,‬שלא הגעתי להישגים ניכרים בחיים‪ .‬למי יש‬
‫עניין בזיכרונותיי? אין אני מדינאי ולא מפקד צבא‪ ,‬שזיכרונותיהם נקראים כיוון שעשו‬
‫היסטוריה‪.‬‬
‫בוודאי אסור לי להתגאות במעשי‪ ,‬ואפילו מוטב אולי לא למסור את הכל ולפעמים אני חושב‬
‫לשרוף את כל החומר‪ ,‬מכתבים וזיכרונות‪ ,‬שאספתי עד עכשיו‪ .‬מי יקרא בהם? מי יתעניין‬
‫בהם? ובייחוד שאני משאיר אותם בצורה בלתי מסודרת ובלתי נבחרת בין חשוב ופסול‪.‬‬
‫ובכל זאת חבל לי להשמיד את הכל‪ .‬ואם אני משאיר זיכרונות זה רק בגלל הצורך להסביר‬
‫ולהצדיק את התנהגותי וגם להראות את המשמעות שהייתה לחיי‪.‬‬
‫לו היה אחד או אחת בין ילדי או נכדי שיראה התעניינות או יבקש ממני להניח את הזיכרונות‪,‬‬
‫היה דבר זה עידוד וכוח מדרבן‪ .‬אך יעקב לא התקרב אלי בשנים האחרונות ואין לי תקווה‬
‫שיבין לרוחי‪ .‬לא בחיים וגם לא אחרי מותי‪ .‬זה חבל‪ ,‬אך בני אדם שונים‪ .‬אולי אחרי שנים‬
‫רבות תמר או דור עלולים להבין ולהתעניין בזיכרונות האלה‪.‬‬

‫(‪)2.1.1972‬‬

‫טלביה – ירושלים‬

‫לשם‬ ‫אחרי מבצע מנדלבאום‪ ,‬משפחתי העלתה את המחשבה לאשפז אותי‬

‫פסיכיאטרית‪.‬‬ ‫בדיקה‬
‫בעד הבדיקה היו וודאי ארנסט ועליזה‪ ,‬חסידת הפסיכואנליזה‪ ,‬וגם רות ומשפחת‬
‫ברייל שהיו רציונליסטים ולא הבינו מניעים נפשיים שאינם רציונלים‪.‬‬
‫אני התנגדתי ולצידי עמדו אמי וטוני‪ .‬יעקב היה ניטרלי‪ .‬סירבתי להתאשפז כחולה‬
‫כי לא הרגשתי לא אחראי למעשי‪ .‬מבצע מנדלבאום נעשה אחרי שיקול דעת רב‪,‬‬
‫בהכרה ברורה ובתכנון מדויק ולא כתוצאה ממחלה‪ .‬ביקשתי שלא יאשפזו אותי‪,‬‬
‫אלא שבעצמי אבקש את הבדיקה לקבוע אם אני בריא או חולה‪.‬‬

‫זה היה באמצע אפריל‪ .‬בדיוק הוצעה לי העבודה במושב‪ ,‬הזדמנות חדשה ‪-‬‬
‫לנסות את כושרי בחיים באופן מעשי‪ .‬ואולי ‪ -‬ניסיון להכשילני ולהוכיח שאיני‬

‫‪105‬‬
‫מסוגל למלא תפקיד מעשי‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬עבדתי במושב כחודשיים וחצי‬
‫והאשפוז נדחה‪.‬‬

‫שאדם הפועל באורח יוצא דופן כדי לחדש‪ ,‬מתקבל‬ ‫ניסיון ההיסטוריה מלמד‬
‫לעיתים כבלתי נורמלי או משוגע‪ .‬בתנ"ך נקרא הנביא ‪" -‬משוגע איש הרוח"‪ .‬גם‬
‫ישו נחשב במשפחתו לחולה רוח‪ .‬אלברט שוויצר עזב קרירה מצליחה בלכתו‬
‫לאפריקה‪ ,‬ונחשב למשוגע כי לא הובנו מניעיו הנעלים‪ .‬ברוסיה ובסין מכניסים את‬
‫מתנגדי המשטר לבתי‪-‬חולים לחולי נפש‪ ,‬לשם שטיפת מוח ‪.‬‬
‫כשאשפזו אותי בצבא הבריטי‪ ,‬הייתה כוונה להכריז עלי כעל בלתי שפוי ולהטיל‬
‫בי דופי‪ ,‬שלא יתאפשר לי לפעול פעולה ציבורית‪ .‬שוחררתי כבריא אחרי מאבק‬
‫עם הרופאים‪ .‬לא היו לי בעיות מיוחדות‪ ,‬אלא ההתעקשות להיות נאמן לשבועתי‬
‫לכתר הבריטי ולהישאר בצבא עד סוף המלחמה‪.‬‬

‫בבית החולים טלביה בירושלים הייתה לי בעיה של מאבק למען השלום‪ .‬הייתי‬
‫באמת 'משוגע לדבר אחד' ‪ -‬לשלום‪ .‬הייתי בתקופה 'מאנית' (בתוך המצב הרפואי‬
‫של מאניה‪-‬דפרסיה)‪ .‬המוח שלי פעל בטורים גבוהים‪ .‬שלחתי מכתבים בזה אחר‬
‫זה לראש הממשלה‪ ,‬לשר החוץ ולשר הביטחון‪ .‬הצעתי ‪ -‬משמרות משותפים בין‬
‫יהודים וערבים וקבלתי אישורים מנומסים קצרים על מכתבי‪ .‬אולי האישורים גרמו‬
‫לי להסיק שאני יכול להמשיך ולשלוח ‪.‬‬
‫כמו בסרפנד‪ ,‬גם בטלבייה לא קבלתי טיפול‪ .‬כתבתי הרבה מאד‪ ,‬אולי ארבעים‬
‫עמודים על מצב משפחתי‪ ,‬על דעותיי‪ ,‬והוספתי חומר פסיכולוגי שליקטתי בספרות‬
‫מקצועית‪ .‬עשיתי לעצמי אנליזה ולרופאים לא היה הרבה מה לעשות‪ ,‬חוץ מאשר‬
‫לכלול אותי תחת הכניס הגדרה מדעית רפואית‪ .‬קראו לכך שיצופרניה‪ ,‬פאראנויה‬
‫וכו'‪ .‬אנסה להתייחס להגדרות הרפואיות‪:‬‬

‫שיגעון‪-‬רדיפה ‪:‬‬
‫חשתי להפך !! מאז מבצע לונדון‪ ,‬הרגשתי שיש עלי השגחה מלמעלה‪ .‬שדואגים‬
‫ושומרים עלי‪.‬‬
‫מרגע שהגעתי לחזית‪,‬‬ ‫כשבאתי לשמירה בסג'רה ובמלחמת העולם השניה‪,‬‬
‫המצב נהיה שקט יותר‪.‬‬
‫האם זה מקרה? ראה מאמרי "השגחה מהשמים ומהמדינה"‪.‬‬

‫אשליית יחס אני‪:‬‬

‫‪106‬‬
‫היו התרחשויות סביבי‪ ,‬שפירשתי אותן כאילו הן מכוונות ממש אלי‪ .‬הפגישה עם‬
‫הרב לוי במדבר ליד אל‪-‬עלמין‪ .‬כשנפלו משקפי הופיעה קריקטורה בעיתון‪.‬‬
‫שר ּת והופעת התמונה של צ'רלי צ'פלין על‬
‫הבדיחה ששלחתי בפורים למשה ָ‬
‫קופסאות הנעליים‪ .‬האשליה הפכה במקרים אחדים למציאות‪.‬‬

‫שיגעון גדלות‪:‬‬
‫האם התפתח בי הרצון לגדולות‪ ?..‬אמי עודדה אותי ואת אחי להיות מיוחדים‪ .‬יתכן‬
‫שכניסתו של ראגץ לחייה ואמונתו שהיא בעלת יעוד ושליחות‪ ,‬ולפיכך גם שני‬
‫בניה‪ ,‬תרמה להתפתחות תודעת שליחות בתוכי‪ .‬הרגשתי הזדהות עם דמותו של‬
‫ישו וצורך ללכת בעקבותיו‪ .‬לא שאפתי לכוח ולא לכבוד‪ .‬להפך‪ ,‬הייתה לי הנאה‬
‫כשיכולתי להשפיע בסתר וכשדעותיי מצאו הד ללא אזכור שמי‪.‬‬
‫המשפחה אמרה שרציתי להיות משיח‪ .‬אם זה נכון‪ ,‬אז מדובר במשיח סובל ולא‬
‫במשיח גואל‪ .‬ידעתי כי אין אני די טהור וצדיק כדי להיות ראוי לתואר נעלה כזה‪.‬‬
‫אולם בכתבי צ'רצ'יל האמריקאי‪ ,‬ממנו הושפעתי‪ ,‬מצאתי את המשפט ‪" -‬השם‬
‫בוחר לפעמים מכשירים משונים למטרותיו‪".‬‬

‫צ'רצ'יל המנהיג כתב בזיכרונותיו‪ ,‬שלפעמים הושפע דווקא מאנשים פשוטים‪.‬‬

‫לבובר ומגנס מורי מצפוני והגעתי לאל‪-‬עלאמין‪.‬‬ ‫התנדבתי למלחמה‪ ,‬האזנתי‬
‫בקרב הזה גורל העולם נשקל במאזניים‪ .‬זה נותן תוקף לאמרה היהודית‪:‬‬
‫"לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא חצי חייב וחצי זכאי‪,‬‬
‫וכאילו הוא שקול וגם כל העולם שקול‪.‬‬
‫עשה מצווה אחת‪ ,‬אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף‬
‫זכות‪.‬‬
‫עבר עבירה אחת‪ ,‬אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף‬
‫(קידושין)‬ ‫חובה‪.‬‬

‫הייתה כבר הכרעה להפקיר את פלשתינה‪ .‬אך צ'רצ'יל החליט להגן עליה משנודע‬
‫לו על התגייסות בובר ומגנס למלחמת הקודש נגד האנטי‪-‬קריסט‪ .‬אז גם נבחר‬
‫המרשל הדתי מונטגומרי‪.‬‬
‫רבים הם הקרואים‬ ‫כך כתוב בברית החדשה‪:‬‬
‫ומעטים הנבחרים"‪.‬‬
‫(מתי ‪.)16 ,20‬‬

‫‪107‬‬
‫מהו שיגעון גדלות? אם חולה אומר שהוא נפוליאון ומאמין בזה ומתנהג כאילו הוא‬
‫נפוליאון‪ .‬כמו אותו איש שהלך ברחובות תל‪-‬אביב עם מדים של מרשל וכל מיני‬
‫מדליות והיה משוכנע שהוא מרשל‪ .‬אני אף פעם לא חשבתי שאני בן‪-‬גוריון או‬
‫משה שרת או מישהו אחר‪ .‬היו בי קווי התנהגות שנבעו מהיהדות וגם ממקורות‬
‫אחרים‪:‬‬
‫"קום עשה‪ ,‬עדיף משב ואל תעשה"‬
‫"אלכה לי אל הגדולים ואדברה איתם כי המה ידעו דרך יהוה משפט‬ ‫וגם –‬
‫אליהם‪"...‬‬
‫(ירמיהו ה' ‪ ,‬אחרי שחיפש איש עושה משפט בחוצות‬
‫ירושלים ולא מצא)‪.‬‬

‫נתונים לכללי משחק מקרי‪ .‬מכתב‬ ‫האנגלים‬ ‫הושפעתי גם מהסגנון האנגלי‪.‬‬

‫שמתגלגל על שולחן הכתיבה יכול להשפיע‪ .‬והתקופה בה שלחתי את מכתבי‪,‬‬
‫התאפיינה בליברליות ואינדיבידואליזם‪ ,‬דעת הפרט יכלה להשפיע‪.‬‬

‫הושפעתי גם מהטקטיקה הישועית‪ .‬הישועים ניסו לרכוש את אהדת ראש המדינה‪,‬‬

‫כי האמינו שאם ירכשו את אהדתו ירכשו את אהדת העם כולו‪ .‬לכן התאמצו להגיע‬
‫אליו‪ .‬אבל לזכותי אומר שמעולם לא השתמשתי בחנופה או שוחד כדי להשפיע‪.‬‬
‫ניגשתי ישר למטרה בלי להתחשב אם מעשי מקובלים‪ .‬לא השמעתי רק מה‬
‫שנעים‪ .‬דרכי הייתה כמו דרכו של דון‪-‬קישוט‪.‬‬

‫שגעון דתי‪:‬‬
‫היה לי רגש רליגיוזי‪ ,‬אך לא טענתי כי הצטוויתי על‪-‬ידי השם או השמים‪ .‬יש בי צד‬
‫דתי‪-‬רוחני‪-‬מוסרי‪ ,‬אבל גם תאוות חושים ויצרים מיניים‪ .‬היצר הטוב נאבק עם היצר‬
‫הרע‪ ,‬יש בי אמביוולנציה בין שני החלקים בדומה לרספוטין הרוסי‪.‬‬
‫האם היו לי מגמות או כיסופים להיות מעין משיח? תמיד שאפתי להיות נאמן‬
‫לעצמי‪ .‬כמו בסיפור על רב סוסיה‪ ,‬שכאשר שאלוהו ‪ -‬אם הוא רוצה להיות כמו‬
‫הבעל‪-‬שם‪-‬טוב‪ ,‬ענה‪ :‬אני רוצה להיות רק כמו רב סוסיה מטרנופול‪ .‬זאת אומרת‪,‬‬
‫לא בשונה ממה שהשם שם בתוכי‪.‬‬
‫בנושא המשיחיות קבלתי את דעתה של חנה סנש‪ .‬התקופה צריכה להיות‬
‫משיחית‪ .‬ואם יבוא משיח‪ ,‬אז המשיח היהודי יהיה דומה לישו‪ ,‬ואנו צריכים לחיות‬
‫בהתאם לרוח היהודית של אי‪-‬אלימות‪.‬‬

‫‪108‬‬
 ‫בריחת מחשבות‪:‬‬
‫היה לי תמיד עודף במחשבות וברעיונות‪ ,‬לא תמיד בחנתי ובדקתי אותם די הצורך‪.‬‬

‫יצר השתלטות‪:‬‬
‫לא שאפתי לשלוט‪ ,‬ובמיוחד לא אחרי שהכרתי את שיטת אדלר‪,‬שמבטלת את יצר‬
‫השלטון‪ .‬לא שאפתי לשלוט גם כחסיד ישו‪ ,‬שמלמד לשרת ולא לשלוט‪.‬‬

‫את כל הדברים האלה כתבתי בדו"חות שהעברתי לרופא שטיפל בי‪ .‬הדפים‬
‫נמצאים ברשותי וכתובים בכתב יד קטן‪ ,‬צפוף וברור‪ .‬בקשתי מהרופא שיגיב‬
‫לדברי‪ ,‬שיוסיף הערות‪ ,‬ביקורת‪ ,‬כדי שאוכל לחקור את בעיותיי‪ .‬אך הוא לא כתב‬
‫שום תגובה ותשובה‪.‬‬

‫ואולי המפתח נמצא בשמי‪.‬‬

‫שמי מורכב מרצינות (לוי) ומצחוק (יצחק)‪ .‬כך גם אישיותי מורכבת מרצינות‬
‫ומצחוק‪ .‬ביני לבין עצמי אני סבור כי לרצינות הייתה עדיפות בחיי‪.‬‬

‫כפר קאסם‬

‫נפלו‬ ‫בתקרית כפר קאסם הסמוך לפתח תקווה‪ ,‬שהתרחשה באוקטובר ‪,1957‬‬
‫קורבנות חפים מפשע‪ ,‬נשים וילדים ערבים‪ .‬הצבא הכריז עוצר על הכפר‪ .‬לחיילים‬
‫ניתנה פקודה לפתוח באש על מפירי העוצר שברחוב‪ .‬נשים וילדים ששבו מעבודת‬
‫השדה‪ ,‬נורו ועשרות נהרגו‪.‬‬
‫בירור ‪ -‬כיצד ועל ידי מי ניתנה‬ ‫הפרשה נחקרה בבית משפט צבאי והתקיים‬
‫הפקודה לפתוח באש‪.‬‬
‫נשאלה השאלה‪ ,‬האם חייל חייב לבצע פקודה ‪ -‬אם היא מנוגדת לרגש האנושי‬
‫ולמצפונו‪ ,‬כמו ירי על נשים וילדים‪.‬‬

‫שנה אחרי האירוע‪ ,‬פנתה אלי מלכה רגינה גליקסון מפתח‪-‬תקווה בהצעה להניח‬
‫זר פרחים על קברי המתים בכפר קאסם‪ .‬רגינה הייתה קומוניסטית ולא הייתי‬

‫‪109‬‬
‫שותף לדעותיה‪ ,‬אך לא רציתי שתלך לבדה‪ .‬פניתי למפלגה הפרוגרסיבית בה‬
‫הייתי חבר‪ ,‬ולא נעניתי‪.‬‬

‫עם חבר נוסף פרסמנו כרוז בזו הלשון‪:‬‬

‫קבוצת אנשים מתעוררת הגיעה למחשבה הבאה‪,‬‬
‫היא משוכנעת כי רבבות אנשים בישוב נושאים בליבם את רגשות‬
‫הצער ושיתוף באחריות ואשמה עבור פרשת כפר קאסם‪ .‬כדי‬
‫לטהר את לבנו אנו מציעים לכל אדם אשר נושא בלבו רגשות‬
‫אלה‪ ,‬שיבוא וישים על‪-‬יד גבול כפר‪-‬קאסם זר פרחים ואבן‪ .‬אבנים‬
‫אלה יצטברו ויהפכו אט אט לגלעד‪.‬‬
‫אוטובוס ‪ 77‬נוסע מפתח‪-‬תקוה לראש העין‪ .‬משם מובילה דרך‬
‫לכפר קאסם‪.‬‬
‫יצחק (קורט) לוי‪ ,‬פתח תקווה‬
‫פתח תקווה‬ ‫מלכה גליקסון‪,‬‬
‫קרית‪-‬ביאליק‪.‬‬ ‫פאול גוטפלד‪,‬‬
‫אנשים לא הצטרפו אלינו‪ ,‬אך אני שבע רצון שבצענו את הפעולה‪ .‬היא זכתה‬
‫להערכה בכפר והייתה המניע לפעילות גדולה אחר כך‪.‬‬
‫גברת גליקסון הזמינה זר פרחים ובבוקר יצאנו באוטובוס לכיוון כפר‪-‬קאסם‬
‫והמשכנו רגלית כחצי שעה‪ .‬בכניסה לכפר עמד מחסום משטרתי‪ .‬היות ולא היה‬
‫לנו רישיון מהממשל הצבאי‪ ,‬לא נתנו לנו להמשיך‪ .‬ביקשנו מהשוטרים שיעזרו‬
‫לנו והם הבטיחו למסור את זר הפרחים לנכבדי הכפר‪.‬‬
‫את מלאכת הפרסום העבירה ידיעה על הפעולה‬ ‫הגברת גליקסון שידעה‬
‫לעיתונים‪" .‬העולם הזה"‪" ,‬קול העם" ו"פריי ישראל" (ביידיש) פרסמו את הסיפור‪.‬‬

‫‪110‬‬
 ‫חשוב מכל היה ‪ -‬מכתב של תושב הכפר שפורסם מאוחר יותר בעיתונות‪:‬‬

‫הגברת גליקסון שלחה לי קטע זה עם הערה‪" :‬ובכן‪ ,‬הגעת עד לאלוקים"‪.‬‬

‫יש לפעמים פעולות שמתחילות תגובת שרשרת‪ ,‬כמו שאבן קטנה יכולה להניע‬
‫מפולת גדולה‪.‬‬
‫ימים אחדים אחרי פעולתנו‪ ,‬קראה עירית פתח‪-‬תקווה לאירוע זיכרון לחללי כפר‪-‬‬
‫קאסם‪ ,‬סולחה‪ ,‬בנוכחות אברהם שפירא‪ ,‬תרשיש‪ ,‬ראש העיר‪ ,‬הסופר משה שמיר‬
‫ונכבדי הכפר‪ .‬גם נקבעו פיצויים ממשלתיים למשפחות ההרוגים‪ .‬אני ורגינה כמובן‬
‫לא היינו בין המוזמנים!‬

‫במפלגה הפרוגרסיבית‬
‫(‪)1957-1960‬‬

‫אינני זוכר כיצד הצטרפתי למפלגה‪ .‬המפלגה לא הייתה זרה לי‪ ,‬מעין המשך של‬
‫חברי‬ ‫ברחובות לפני גיוסי לצבא הבריטי‪.‬‬ ‫'העלייה החדשה' שהייתי מנהלה‬
‫המפלגה היו מתקדמים‪ ,‬מתונים וקרובים לערכי תנועת העבודה‪ .‬רבים מקרב‬
‫האינטליגנציה של עולי גרמניה היו פעילים בה ‪ -‬פנחס רוזן‪ ,‬ז' מוזס‪ ,‬אחי ארנסט‬

‫‪111‬‬
‫ואחרים‪ .‬הצטערתי שהיקים נבדלו מיתר חברי התנועה‪ ,‬ועדיין דיברו גרמנית וניהלו‬
‫ביטאון בשפתם שנקרא "קידמה"‪.‬‬

‫מדוע נכנסתי לפעילות במפלגה הפרוגרסיבית?‬

‫קבלתי הזמנה מעבד‪-‬אל‪-‬סאלם יוסוף מטייבה שבמשולש‪ ,‬מזכיר החטיבה‬
‫הערבית במפלגה‪ ,‬להיות חבר בוועדה לענייני הערבים‪.‬‬
‫אותה תקופה הייתי חבר בתנועת "נר –אחוד" ‪ ,‬חוג מצומצם של אינטלקטואלים‬
‫הומניסטים‪ ,‬כולם בעלי כוונות טובות‪ ,‬תמיד מוכנים לויתורים‪ ,‬מבלי לדרוש גם מן‬
‫הערבים ויתורים‪ .‬לא היו בחוג הזה חברים ערבים‪ .‬הרדיפה אחרי שלום הייתה‬
‫כרגיל חד‪-‬צדדית‪.‬‬
‫קיוויתי שבמסגרת מפלגתית אגיע לקשר אישי וישיר עם ערבים‪ .‬שאפתי להביא‬
‫מהרוח של "איחוד" (ברית שלום) לתוך המפלגה‪ .‬ניגשתי באופן שיטתי ללמוד את‬
‫דעות כל מנהיגי המפלגה בשאלה הערבית וחיברתי לקט של דבריהם‪ .‬ביקשתי‬
‫לצרף אלי עוד שני חברים כדי לפעול על פי דעת שלושה‪.‬‬

‫קבלתי הזמנה רשמית מעבד‪-‬אל‪-‬סאלם‪ ,‬לפגישה בכפר קאסם‪ .‬הנסיעה לא יצאה‬

‫אל הפועל ואולי הוכשלה במתכוון‪ .‬החבר בן‪-‬משה‪ ,‬יו"ר הסניף בפתח‪-‬תקווה טען‬
‫שהוא לא פנוי‪ ,‬המונית שהייתה צריכה לקחת אותי לא מצאה את הבית בנווה‪-‬עוז‪,‬‬
‫ובקיצור ‪ -‬הביקור לא התקיים‪.‬‬
‫כעבור חודשיים קבלתי הזמנה לישיבת הוועדה והצעתי לבקר בכפר טירה‪ .‬עו"ד‬
‫קלימנטינובסקי היושב ראש אמר‪ :‬מה אתה שואל אותי‪ ,‬אתה חופשי לנסוע לאן‬
‫שאתה רוצה‪ ..‬עניתי לו ‪ -‬כדי להיות חופשי אין לי צורך להיות במפלגה‪ .‬אינך יודע‬
‫שאני חייב ברישיון מן הממשל הצבאי כדי לבקר בטירה?‬
‫חשתי שהוא ממש עשה ניסיונות להתגרות בי לנסוע על דעת עצמי ולהסתבך‬
‫עם שירות הביטחון‪.‬‬
‫דיברתי עם מערכת "קידמה לחבר" על מאמר שאני רוצה לפרסם בנושא‬
‫מרקסיזם ומוסר וקיבלתי את הסכמתם‪ .‬המאמר הוחזר מבלי שפורסם‪ .‬בתגובה‬
‫לפניותיי‪ ,‬קיבלתי ‪ 5‬ל"י שכר סופרים‪.‬‬
‫המאמר התפרסם בשבועון "דער אופבאו" בעריכת ד"ר יעקב ראגאץ בציריך‪.‬‬

‫בהזדמנות אחרת נסעתי עם החבר נוימן במכוניתו לכפר ערה‪ .‬נוימן‪ ,‬איש נחמד‬
‫וישר‪ ,‬נואם טוב‪ ,‬דיבר על מדיניות המפלגה ביחס לקרקעות‪ .‬כמה התביישנו‬

‫‪112‬‬
‫כאשר הערבים שם טענו שקיבוץ כפר גליקסון השייך למפלגה הפרוגרסיבית‪ ,‬גזל‬
‫מהם קרקעות‪ .‬לא היה לנו מה לענות ובמפח נפש גדול חזרנו הביתה‪.‬‬
‫לדעתי חברי הסניף בפתח‪-‬תקווה‪ ,‬לא היו מעוניינים בפעילות משותפת עם‬
‫הערבים והתאמצו להכשיל אותי‪ .‬נאבקתי כמעט שנתיים להגיע לבירור בועדת‬
‫הביקורת‪ .‬פניתי לשר המשפטים פנחס רוזן‪ ,‬חברי מאגודת הסטודנטים הציונית‪.‬‬
‫צרפתי לתביעתי את נוימן וד"ר ג'ון לוי‪ ,‬פעיל בנושאים סוציאליים‪ ,‬אבל הבירור לא‬
‫התקיים‪.‬‬

‫מחנות עבודה בינלאומיים (‪)S.G.I‬‬

‫(‪)1952-1963‬‬

‫בברית שלום הכיוון היה עיוני‪ ,‬בלי מגע עם ערבים‪ .‬במפלגה הפרוגרסיבית היה‬
‫מעט מגע עם ערבים‪.‬‬
‫עתה מצאתי מסגרת של שיתוף פעולה בינלאומי בין יהודים וערבים‪.‬‬

‫הרעיון נולד בשנת ‪ ,1920‬אחרי מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬במוחו של הפציפיסט‬

‫וההומניסט השוויצרי פייר קריזול (‪ )Pierre Ceresole‬שנפטר בשנת ‪ .1945‬הפעולה‬
‫הראשונה הייתה לשלוח קבוצת מתנדבים גרמנים לצרפת‪ ,‬כדי לשקם כפר הרוס‬
‫מהמלחמה ולפייס בין שני העמים שכל‪-‬כך שנאו אחד את השני‪.‬‬
‫התנועה קיימה מחנות עבודה משותפים לשיקום אזורי מלחמות‪ ,‬שיטפונות ורעידות‬
‫אדמה‪ .‬במחנה העבודה נמצאו כעשרים מתנדבים ומתנדבות שעבדו יחד‪ ,‬נהלו‬
‫חיים בצוותא ולמדו‪ .‬כך נוצרה הכרות והבנה אנושית הדדית‪.‬‬
‫הארגון אינו פוליטי‪ .‬השתתפו בו אנשים מכל הדתות‪ ,‬הגזעים והשכבות החברתיות‪.‬‬
‫פועלים וסטודנטים‪ ,‬חיילים ופציפיסטים‪ ,‬יהודים‪ ,‬נוצרים‪ ,‬מוסלמים‪ ,‬בודהיסטים‬
‫ואתאיסטים‪.‬‬
‫בארץ‪ ,‬הארגון נוסד בשנת ‪ 1955‬ביוזמת והנהגת מאיר רובינשטיין‪ ,‬מהנדס ופקיד‬
‫במחלקת הקרקע של הממשלה‪ .‬הוא היה נשוי לנוצרייה‪ ,‬מה שאולי דחף אותו‬

‫‪113‬‬
‫לפעול להבנה בין העמים‪ .‬פעיל אחר היה מר אבילאה‪ ,‬בעל מפעל לכלי מוזיקה‬
‫בחיפה‪ .‬בין הערבים בלט פואד יריורס‪ ,‬קצין מבחן מנצרת‪.‬‬
‫הקווקרים המכונים גם 'ידידים' ‪ -‬הם פלג בדת הנוצרית‪ ,‬שנוסד בשנת ‪ 1647‬על ידי‬
‫גיאורג פוקס והתארגן באמריקה על ידי וויליאם פן‪ .‬מהיותם רודפי שלום נאמנים‬
‫ועקביים‪ ,‬מצאו עניין במחנות העבודה הבינלאומיים‪.‬‬
‫אמונתם רוחנית וללא פולחן דתי‪ .‬הם מצטיינים בפעולות עזרה בינלאומיות במצבי‬
‫פורענות‪ ,‬מסרבים לשרת בצבא ומסרבים לשבועה‪ .‬בשנת ‪ 1947‬קבלו פרס נובל‬
‫לשלום‪ .‬מרכזם בארץ הוא בעיר עכו‪.‬‬
‫לאימי היה יחס מיוחד אליהם‪ .‬בתולדות חייה נכתב‪:‬‬
‫אחד מבתי הכנסת בברלין‪ ,‬ניזוק ולוכלך בהתנכלות אנטישמית‪ .‬הקווקרים גינו את‬
‫המעשה בחריפות ועמדו לימין הקהילה היהודית‪ .‬אנשי הקהילה‪ ,‬או אגודת אזרחי‬
‫גרמניה בני דת משה (שאבי היה בין ראשיה) שלחו מכתב תודה קצר וענייני‪ .‬אמי‬
‫שהייתה כבת ארבעים ועדיין לפני התקופה הרליגיוזית שלה‪,‬‬
‫חשבה שהמכתב אינו מבטא כראוי את התודה ושלחה מכתב אישי ולבבי יותר‪.‬‬
‫מילותיה כנראה הרשימו את הקווקרים שענו לה ‪ -‬כי למרות שאינם כוללים בין‬
‫שורותיהם יהודים‪ ,‬הם מרגישים שהיא קרובה להם באופן רוחני‪ ,‬ומזמינים אותה‬
‫להצטרף אליהם‪ .‬כך היא התקבלה 'כחברה של כבוד'‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1955‬הצטרפתי למחנה עבודה בכפר רמה שבבקעת בית הכרם‪ .‬תפקידנו‬
‫היה לבנות כביש גישה שיקשר בין הכפר לכביש הראשי‪ .‬הכנו את התשתית‬
‫והסלילה נעשתה על ידי המשרד לעבודות ציבוריות של הממשלה‪ .‬הקבוצה כללה‬
‫‪ -‬יהודים‪ ,‬ערבים‪ ,‬אמריקאים‪ ,‬הולנדים‪ ,‬יוונים ושוויצרים‪ .‬שררה אווירה טובה בין‬
‫המתנדבים ותושבי הכפר קיבלו אותנו בידידות‪ .‬בבוקר היינו נפגשים לחצי שעת‬
‫התכנסות ומדיטציה ובערב היינו נפגשים לשיחות והרצאות‪.‬‬

‫מחנה העבודה הבא התקיים בבן‪-‬שמן‪ ,‬מקום שהכרתי והיה חביב עלי משנות‬
‫עבודתי כמורה ומדריך לגידול עופות‪ .‬תפקידנו היה לסדר גן‪-‬נוי ומדשאה סביב‬
‫למוזיאון אלברט איינשטיין‪ .‬השיחות הכלליות תרמו לי פחות מהשיחות בזמן‬
‫העבודה‪ .‬כשנשאתי מריצה עם אדמה‪ ,‬קיימתי שיחה גלויה עם חבר פלמ"ח ובחור‬
‫ערבי על השלום ויחסי יהודים ערבים‪.‬‬
‫עם הזמן חשתי פחות נלהב מהמפגשים‪ .‬האווירה הייתה תמיד אדיבה ומנומסת‪,‬‬
‫ההבנה ההדדית התבססה על מחמאות הדדיות וקשירת קשר על פי שיטת קרנגי‬
‫התאים בירור ישיר‪ ,‬בלי טקטיקות של‬ ‫"כיצד לרכוש ידידים"‪ .‬לנו היהודים‬

‫‪114‬‬
‫טשטוש‪ .‬הרגשתי כי נמנענו מלגעת בבעיות העקרוניות‪ .‬גם הדו‪-‬שיח שהתקיים‬
‫בשפה האנגלית היה זר לרוחי‪.‬‬
‫הצעירים הערבים באו ליצור קשר עם האמריקאים‪ .‬קשרי ידידות עם יהודים היו‬
‫פחות חשובים להם‪ .‬הרגשתי שהם 'משתחווים' לגויים‪ ,‬כמו צורה של עבודה זרה‪.‬‬
‫גם הדיבור בשפה זרה יצר את התחושה שאנחנו מתבוללים באחרים‪.‬‬

‫בהמשך מצאתי חוג בין‪-‬דתי לדו‪-‬שיח בין יהודים ונוצרים‪ ,‬שבו הדיון התנהל בשפה‬
‫העברית‪ .‬דו‪-‬שיח ראשון בעולם שהתנהל בעברית‪ .‬החוג נוסד על ידי מטילדה‬
‫מטיס‪ ,‬קנדית‪ ,‬קתולית‪ ,‬שהשתקעה בישראל‪ ,‬שכרה דירה מרווחת והקימה ספריה‬
‫ובה שיחות ופעולות בין יהודים ונוצרים‪.‬‬
‫מתוך מאמר ‪" :‬בניית הבנה אנושית ע"י מחנות עבודה בינלאומיים בישראל"‪:‬‬

‫"פשטות אופיינית למחנות‪ .‬המתנדבים ישנים בבניינים פרימיטיבים‪ ,‬אוהלים או‬

‫צריפים‪ .‬גברים בחדר אחד‪ ,‬נשים בחדר אחר‪ .‬תוכנית היום מלאה וגדושה‪.‬‬
‫החברים משרתים את עצמם‪ ,‬מכינים סעודות פשוטות‪ .‬כובסים את בגדיהם ומנקים‬
‫את החדרים‪ .‬העבודה מתחילה השכם בבוקר ונגמרת אחרי הצהרים‪ .‬בצהרים יש‬
‫שעה אחת מנוחה‪ .‬עובדים חמישה ימים בשבוע‪ .‬שבת וראשון פנויים לטיולים‪.‬‬
‫בערב יש שיחות על שאלות של שלום‪ ,‬בעיות סוציאליות בארצות שונות‪ ,‬אי‪-‬‬
‫אלימות‪ ,‬על התנועה למחנות עבודה בארצות שונות ועוד‪ .‬לפעמים מזמינים‬
‫מרצה‪ .‬יש גם ערבים של שירה וריקודים‪ .‬עושים גם ביקורים במקומות העבודה‬
‫שהחברים עובדים בהם‪ .‬כל ההחלטות הן משותפות‪.‬‬
‫בבוקר‪ ,‬ישר אחרי ארוחת הבוקר מתקיים 'מועד השקט'‪15 -‬דקות להתכנסות‬
‫נפש‪ ,‬להרהר על שיפור העבודה במחנה‪.‬‬
‫החברים הישראלים כותבים‪:‬‬
‫הרגשת הידידות עושה כל דבר לנפלא‪ .‬כל אחד מרגיש שהוא עובד למען כל‬
‫הקבוצה ועוזר בכל הדרוש‪ .‬הרגשת השוויון גורמת לשינוי נפשי כלפי דברים‬
‫רבים‪ ,‬בייחוד כלפי דתות ולאומים אחרים‪.‬‬
‫ישראלי "סברס" כותב אחרי שהיה במחנה‪" :‬החיים במחנה היו בשבילי הרפתקה‬
‫חדשה‪ ,‬אופק פתוח למרחקים רחבים‪ ,‬שער פתוח מחדש‪ ,‬שאוכל להיכנס בו‬
‫באופן חופשי ולהשיג בו שלווה וחכמה‪".‬‬

‫‪115‬‬
 ‫מחנה לנוער עזוב‬
‫‪1964 - 1962‬‬

‫ד"ר אלון‪ ,‬איש קטן גוף ומוצק‪ ,‬מביע בטחון וטוב‪-‬לב‪ ,‬חבש תמיד כובע של קצין‪-‬‬
‫ים‪ .‬כשהגיע לביקור פגש כל אחד בנשיקה לבבית‪ .‬אדם בעל‪-‬חזון‪ ,‬רב פעלים‪,‬‬
‫מאמין ופנטזיונר‪ ,‬נכשל ולא מרפה‪.‬‬

‫רעיון אחד היה לו‪ ,‬כי היה משוגע לדבר אחד ‪ -‬הקמת בית ספר לימאות לשיקום‬
‫נוער עזוב או עברייני‪ .‬הים יביא את הנער למרחקי תבל‪ ,‬ייתן פורקן בהרפתקאות‬
‫ויחד עם זה ירפא וירגיע את הנפש ויעניק את מקצוע הימאות‪.‬‬
‫ד"ר אלון אהב בגדול את כולם‪ .‬באהבתו החזיר נוער תועה למוטב‪ ,‬גם במקום‬
‫שמחנכים ופסיכולוגים מדופלמים נכשלו ונשארו חסרי עצה‪.‬‬
‫ד"ר אלון אב לשלושה ילדים‪ ,‬ואב למאות שהציל מעבריינות‪ .‬הוא פעיל מהשכם‬
‫בבוקר ועד מאוחר בלילה‪ .‬נכנס לבתי סוהר ומעודד אסירים‪ .‬מגיע לצבא ומשתדל‬
‫לשחרר עריקים‪ .‬לוקח זונות מהרחוב ומשדך אותן לחיי משפחה מאושרים‪ .‬הוא‬
‫הציל מאות‪ .‬גם אם אהב להפריז לעיתים‪.‬‬

‫בפעולות פרטיזניות של הצלת הפרט‪ ,‬אין כמוהו מצליח‪ .‬במטרות אחרות‪ ,‬כמו‬
‫הקמת בית ספר ימי‪ ,‬הוא נכשל תמיד‪ .‬הוא רץ בין משרדים ומוסדות‪ .‬יש לו ידידים‬

‫‪116‬‬
‫רבים‪ ,‬קשר אינטימי ודלת פתוחה אצל בן‪-‬גוריון‪ ,‬לוי אשכול ואברהם הרצפלד‪.‬‬
‫הוא מאמין בבני אדם ומאמין בהבטחות‪ .‬אומרים לו מילה טובה‪ ,‬הבטחה לא‬
‫מחייבת‪ ,‬והוא יוצא מאושר מהמשרד‪ ,‬לא מבחין שהיושב במשרד מאושר שהצליח‬
‫להשתחרר ממנו‪ .‬יש לו תיקים של הצעות‪ ,‬בקשות‪ ,‬תשובות והמלצות‪ .‬הוא כבר‬
‫הקים אגודות רבות וקרא להן בשמות רבים ושונים‪ .‬הוא התחיל להקים מוסדות‬
‫בהרצליה‪ ,‬אשקלון והבטיחו לו אדמה באילת‪ .‬אבל כל ההתחלות לא החזיקו‬
‫מעמד‪.‬‬
‫באהבתו ובחזונו הגדול הוא דומה בעיני לאלברט שוייצר‪.‬‬
‫בשונה ממני הוא מיליטריסט ומעריץ את צה"ל‪ ,‬אך בדאגתו לצעירים‪ ,‬לא מפלה‬
‫בין נוער עזוב ערבי ליהודי‪.‬‬
‫דוד אלון נולד בריגה‪ ,‬למד באוניברסיטה והוא בעל דוקטורט בפילולוגיה‪ .‬הוא גם‬
‫מתמטיקאי מצוין ומצטיין בכישרון להוראה‪ .‬נפגשנו בהיותי חלוץ בקיבוץ כיבוש‬
‫בליטא בשנת ‪.1922‬‬
‫בארץ היה חבר בגדוד העברי ובין הראשונים לכיבוש או שחרור אילת‪ .‬הוא‬
‫התיישב בהתיישבות האלף בכפר גיבתון והקים משק‪ .‬כנראה נפגשנו מתוך עניין‬
‫משותף‪ ,‬במוסד לילדי עולי תימן בבית הספר של מיה רוזנברג בשעריים ברחובות‪,‬‬
‫אך אז טרם היו לנו קשרים מיוחדים‪.‬‬

‫היכרותנו התחדשה כאשר ביקר בנווה‪-‬עוז את בת עירו והזמין אותי לוועד למען‬
‫הנוער וחתם כמעט הראשון על הכרוז של התנועה לארץ הקודש‪ .‬אני טיפלתי‬
‫בנוער עברייני‪ ,‬או יותר נכון בבני טובים בנווה‪-‬עוז ‪.‬‬
‫פעולותיו הגיעו לקיפאון והצטמצמו לריצה ממשרד למשרד‪ ,‬ממוסד לרעהו‪ ,‬בלי‬
‫שום תוצאות‪.‬‬
‫שיעזרו בהמשך‪ .‬היה לנו צריף על שפת‬ ‫הצעתי לו להתחיל במעשה ולקוות‬
‫הירקון‪ .‬הסביבה הייתה הפקר‪ ,‬מקום של העולם התחתון‪ ,‬רוצחים‪ ,‬גנבים – כך‬
‫אמרה השמועה‪ ,‬פחד להיכנס‪ .‬החלטנו ללכת לצריף וללון בו‪ .‬העברנו את הלילה‬
‫הראשון קצת בפחד‪ ,‬אך הכל היה שקט‪ .‬האדמה הייתה חלק ממאה דונם של מר‬
‫ביאס‪ ,‬עולה מיגוסלביה‪ .‬הוא נתן לנו חמשה דונם סביב לצריף למטרת הכשרה‬
‫אוטובוסים‬ ‫ימית ‪ -‬שייט סירות קרוב לים ומשק עזר‪ .‬חברות דן ואגד תרמו‬
‫משומשים‪ ,‬ששימשו כחדרי לימוד‪ ,‬מטבח וספריה‪ .‬חלק מהצעירים ישן בצריף‪.‬‬
‫הרוב‪ ,‬נערים ונערות הגיעו אחר‪-‬הצהרים ללימוד‪ ,‬שייט‪ ,‬ספורט‪ ,‬ושיחות‪ .‬ביקרו גם‬
‫אנשי ציבור כמו ח"כ עדה פישמן‪ ,‬הרצפלד ואחרים‪.‬‬

‫‪117‬‬
‫בין המבקרות היו שתי נשים נוצריות ממוצא יהודי שחיו בחיפה‪ .‬אחת היא קרובת‬
‫משפחתי ‪ -‬תיאה מרקס‪ ,‬בת בן דודי פריץ מרקס שנולדה באנגליה והוריה המירו‬
‫את דתם בילדותה‪ ,‬והיא הפכה נוצריה מאמינה‪ .‬היא עלתה ארצה‪ ,‬קיימה מצוות‬
‫ישיבה בארץ‪ ,‬הקפידה על השפה העברית‪ ,‬וכאחות טיפלה באהבה ובמסירות נפש‬
‫בחולים במרפאה השייכת לכנסיה הסקוטית‪ .‬תיאה השתייכה לזרם היהודים‬
‫השנייה ‪ -‬מלי קגן‪ ,‬יהודיה שנולדה בברלין‬ ‫המשיחיים‪ ,‬שהאמינו בישו כמשיח‪.‬‬
‫והתנצרה וקבעה את מקום מגוריה בארץ הקודש‪ .‬שתיהן סבלו מניתוק‪ ,‬שמנע מהן‬
‫לבוא במגע עם הישוב היהודי שהסתייג ממשומדות‪.‬‬
‫הן הגיעו עם משאית פולקסווגן עמוסה כל טוב‪ :‬כלי אוכל‪ ,‬מגבות‪ ,‬סדינים‪ ,‬כוסות‪,‬‬
‫שמיכות ושפע דברי מאכל‪ .‬הצעירים קבלו אותן בשמחה ובלבביות והנשים היו‬
‫מאושרות לקבלה החמה ומצאו שדה פעולה למתן צדקה‪.‬‬
‫ד"ר אלון‪ ,‬שרצה לקבל את האורחים במעדנים יוצאים מהכלל‪ ,‬תפס סרטנים‬
‫בירקון‪ ,‬בישל והגיש לשולחן הסעודה‪ .‬בעל המשאית‪ ,‬גם הוא יהודי שהתנצר‪,‬‬
‫ראה את הסרטנים בצלחת והזדעזע מהאוכל הטמא‪ .‬הוא זכר את חוקי הכשרות‬
‫מילדותו‪ .‬כך היה לנו עולם הפוך ‪ -‬היהודי מגיש טריפה והנוצרי מבקש כשרות‪...‬‬

‫לילה אחד שמענו רשרוש בקרבת הצריף‪ .‬מה זה? גנבים או שועלים? דוד יצא‬
‫החוצה וגילה זוג נאהבים על פני האדמה‪ .‬במקום לנזוף בהם שלא מצאו מקום‬
‫אחר והפריעו לשנתנו‪ ,‬הוא חזר לצריף‪ ,‬לקח שמיכה חמה‪ ,‬והלך על קצות‬
‫אצבעותיו לכסות אותם באהבה אבהית‪ .‬בבוקר הזמין אותם לארוחת בוקר‪ .‬הם‬
‫שפכו את לבם וספרו על המריבה עם ההורים שמתנגדים לקשר‪ .‬הוא תימני והיא‬
‫אשכנזייה‪ .‬דוד נכנס לעובי הקורה‪ ,‬דיבר על לב ההורים ובסוף שכנע אותם‬
‫להסכים לחתונה‪.‬‬

‫הצלחנו להוציא לאור חוברת שנקראה "מעוז ים" והוקדשה לבעיית הנוער העזוב‪.‬‬
‫בליל שבת הדלקתי נרות ורציתי לקיים קבלת שבת ולהשרות מעט תודעה יהודית‪.‬‬
‫כבר הגיע זמן קבלת שבת‪ ,‬החושך ירד ודוד איננו‪ .‬הוא ישב עם אחד הילדים‬
‫ולימד אותו מתמטיקה‪ .‬הדבר היה למורת רוחי‪ .‬הצטערתי שדוד לא הבין את ערך‬
‫המסורת ולא שיתף עימי פעולה‪.‬‬
‫אחרי שנים הוא חלה בשיתוק והיה מאושפז באסף‪-‬הרופא‪ .‬לימינו ולשמאלו ישבו‬
‫מבני‪-‬ברק‪ .‬הוא נדר שאם יבריא‪ ,‬ישוב אל המסורת ויניח‬ ‫שני בחורי ישיבה‬
‫תפילין‪ .‬מיום ליום הוטב מצב בריאותו‪.‬‬
‫כשעזב את בית‪-‬החולים‪ ,‬גידל זקן‪ ,‬התחיל לקיים מצוות ונהיה לבעל תשובה‪.‬‬

‫‪118‬‬
‫המוסד שהקים לא החזיק מעמד זמן רב בהעדר משמעת וסדר‪ .‬העירייה מצידה‬
‫רצתה לקחת את שטח האדמה ולהקים עליו פארק ציבורי‪ .‬בצער נאלצנו לעזוב‬
‫את המקום‪.‬‬

‫בחייו הפרטיים דוד היה חסר מזל‪ .‬אשתו הראשונה שהייתה מסורה לו והבינה את‬
‫שאיפותיו‪ ,‬נפטרה בתאונה‪ .‬אשתו השנייה מתה זמן קצר אחר נישואיהם‪ .‬הוא נישא‬
‫בשלישית לאישה מבוגרת והתגורר עמה ברמת‪-‬גן‪ .‬כשהיא נפטרה‪ ,‬הוא נשאר‬
‫גלמוד ובודד ושב לכפר גיבתון‪ ,‬לשקם את משקו‪ .‬בניו התפזרו בארץ‪ .‬בנו הבכור‪-‬‬
‫אלוני‪ ,‬היה ראש עירית קריית‪-‬שמונה ובנו השני עבר לאילת ועסק בהוראה‪.‬‬

‫הצ'רצ'ילים‬

‫שנים אחדות העסיק אותי מחקר שכתבתי על הקשרים והדמיון הנפלא בין שני‬
‫הצ'רצ'ילים ‪ -‬סר וינסטון צ'רצ'יל‪ ,‬ראש ממשלת בריטניה וסופר אמריקאי בעל‬
‫אותו שם‪.‬‬

‫כשאושפזתי כחייל בצבא הבריטי‪ ,‬מצאתי על‪-‬יד מיטתי את הספר "המשבר"‪.‬‬

‫ברגע המכריע של הסיפור‪ ,‬מתואר כיצד מגישה בת הקולונל לאביה העומד‬
‫לצאת למלחמה את 'הציגרה' החביבה עליו‪ .‬משפט זה האיר את רוחי בהשראה‬
‫ולא צ'רצ'יל‬ ‫יכול להישמע מפיו של צ'רצ'יל המנהיג‬ ‫כמו ברק‪ .‬דבר זה‬
‫האמריקאי‪.‬‬
‫מאוחר יותר למדתי‪ ,‬ששני הצ'רצ'ילים אמנם נפגשו‪ ,‬כמו שמתואר בספר‬
‫הזיכרונות של המנהיג הבריטי "השנים המוקדמות של חיי"‪.My early life ,‬‬
‫חקרתי ולמדתי את הספרים של צ'רצ'יל האמריקאי ומצאתי הקבלות מופלאות‬
‫בסיפורי חייהם‪ .‬במיוחד בשפע האזכורים וההערות בעניין ציגריות‪ ,‬הרבה יותר‬
‫ממה שמקובל אצל סופרים אחרים‪.‬‬
‫מרגע שצ'רצ'יל הפך ראש ממשלת אנגליה במקום צ'מברליין החלש והוותרן‬
‫והתייצב ביד חזקה וברוח איתנה נגד האויב הנאצי‪ ,‬גיליתי בו עניין אישי רב‪ .‬הוא‬
‫באמת ניצח והציל את העולם‪ .‬נאומיו וסיסמאותיו הנפלאים חדרו עמוק ללבי‪,‬‬

‫‪119‬‬
 ‫ונהייתי מעריץ וחסיד שלו‪ .‬הוא היה מקור השראה עבורי והשפיע על‬
‫'ההתבוללות האנגלית' שלי‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1955‬שלחתי לו מכתב‪ ,‬לא לציון יום הזיכרון לאל‪-‬אלעמין‪ ,‬לא לציון יום‬
‫הכרזת האו"ם על הקמת המדינה‪ ,‬אלא לכבוד יום הולדתו השמונים‪ ,‬כשפרש‬
‫מכהונתו כראש ממשלה‪.‬‬

‫כך כתבתי‪:‬‬

‫מר צ'רציל היקר‪,‬‬

‫כעת אתה אדם פרטי ואני תקווה שאתה נהנה מזמנך באושר‬
‫(לפחות ‪ 99%‬מהזמן)‪ .‬בזה אני שולח לך בולים אחדים שהם‬
‫מצטיינים ביופיים ובמשמעותם הסמלית (שלום)‪ .‬הבולים הם‬
‫הפרפרים של הקשרים הבינלאומיים‪ .‬יש לי שני ידידי כתיבה‬
‫אתם אני מחליף בולים‪ .‬אחד מבנגלורה (הודו) והשני מואדי‬
‫חלפה (סודן)‪.‬‬
‫בספרך "שנותיי הראשונות" אתה מזכיר שאתה אוהב לאסוף תקליטי‬
‫גרמופון‪ .‬האם‬
‫אתה אוהב את השיר‪' :‬אהוב אותי רב סמל‪ /‬היה לי כמו אח'‪...‬‬
‫'הרי הנה דרך רחוקה למכסיקו‪'...‬‬ ‫או‪:‬‬
‫אלו הם שירים נפלאים‪ .‬הראשון קשר בין רוח צבאית ואהבה‪,‬‬
‫השני מביע את הגעגועים‬
‫ורגש הבדידות של חיילים בארץ רחוקה‪.‬‬
‫אני תקווה שביום מהימים תהיה מוזמן לישראל ויהיה לנו התענוג‬
‫הגדול והכבוד לראותך‬
‫בארצנו‪.‬‬
‫אני אשאר עם איחולים הטובים ביותר‪,‬‬
‫שלך יצחק קורט לוי‪.‬‬

‫בסוף הכתיבה נזכרתי שיום הולדתה של אשתו חל ב‪-‬אחד באפריל‪ .‬ברכתי אותה‬
‫והזכרתי שגם אשתי נולדה באותו תאריך‪ .‬הבולים שצירפתי למכתב היו של ד"ר‬
‫תשובתו‬ ‫חיים ויצמן‪ ,‬בול של יחיעם‪ ,‬בול הותיקן ובול של אישה עם פירות‪.‬‬
‫הגיעה עוד באותו חודש‪ .‬זה היה מכתב קצר בכתב ידו‪ ,‬בו הוא כותב שמכתבי‬
‫גרם לו לעונג רב‪.‬‬

‫‪120‬‬
 ‫בשנת ‪ ,1957‬חיברתי סקירה‪ ,‬המעלה השערה בדבר שיתוף פעולה ספרותי בין‬
‫שני הצ'רצ'ילים‪ ,‬ושלחתי אותה אליו‪ .‬בתשובה‪ ,‬ענה לי מזכירו‪:‬‬

‫‪12.2.58‬‬
‫"סר וינסטון צ'רציל מצטער מאד שאיננו יכול לעשות הערות‬
‫על כתב היד כפי שבקשת‪ ,‬אך הוא ביקש להודות לך שאתה‬
‫חושב עליו‪ .‬שלך בכבוד‪.‬‬
‫דוין מזכיר פרטיי"‬

‫המכתב עודד אותי להמשיך בביסוס השערתי‪ .‬אימצתי את המנהג האנגלי לדבר‬
‫רק ברמזים‪ .‬סר וינסטון היה יכול לענות גם‪ :‬השערתך דמיונית ובלתי מתקבלת‬
‫על הדעת ואני מייעץ לך לא לבזבז זמנך‪ .‬הוא היה יכול לדבר בשפה נחרצת‬
‫וברורה‪ .‬ידעתי גם שצ'רצ'יל אינו משתף פעולה עם כותבי הביוגרפיה שלו‪.‬‬
‫קראתי כמעט את כל ספריו של הסופר צ'רצ'יל ואני מודה על העצות שקבלתי‬
‫מאת ד"ר אוסקר רבינוביץ מחבר הספר "סר וינסטון צ'רציל והבעיה היהודית‪".‬‬
‫ד"ר רבינוביץ התגורר באמריקה וקנה עבורי את הספרים בחנויות לספרים‬
‫משומשים‪ .‬רוב הספרים אזלו מהשוק ורבינוביץ שלח לי אותם במתנה‪.‬‬
‫כשסיימתי את החיבור‪ ,‬שלחתי את כתב היד להוצאת ספרים באמריקה‪,‬‬
‫שכתובתה נודעה לי כשעבדתי בחנות ספרים ברחוב גורדון‪ .‬מהוצאת הספרים‬
‫קיבלתי את התשובה המעודדת‪:‬‬

‫‪24.10.1958‬‬
‫"מר לוי היקר‪ ,‬מסרתי את כתב היד שלך לאחד‬
‫הקוראים המנוסים שלנו והוא מסר לי את הדו"ח‬
‫הבא על ספרך‪' :‬החידה על הכפיל‬
‫הטרנסאטלנטי של סר וינסטון צ'רציל'‪:‬‬
‫"העבודה הבלשית הספרותית בכתב יד היא מקסימה‬
‫והחומר הנדון באמת חשוב הן לחוקרי ההיסטוריה והן‬
‫לקוראים בכלל‪ ,‬אך הכתיבה בכלל והסידור של החומר‬
‫עדיין גס מדי בשביל פרסום‪ .‬ראוי לתת תשומת לב נוסף‬
‫ועידוד‪".‬‬

‫‪121‬‬
 ‫במבט על ההערות המעודדות לעיל‪ ,‬אני סבור שאתה צריך‬
‫להמשיך לעבוד על החומר‬
‫שלך עד שהוא ימצא בצורה הטובה ביותר‪ ,‬ואז תן אותו לי שוב‬
‫לראות‪.‬‬
‫בלבביות‪ ,‬ה‪.‬ן‪ .‬מנהל ההוצאה‪".‬‬

‫עבדתי על החומר‪ ,‬הוספתי‪ ,‬השלמתי ושכללתי את סידור הפרקים באופן‬

‫כרונולוגי והגיוני יותר‪ .‬תמך בי גם ד"ר כ‪ .‬לקטור לספרות אנגלית באוניברסיטה‬
‫העברית‪ ,‬שיעץ לי להחליף את האנגלית הבלתי מספקת שלי בשפה הגרמנית‪,‬‬
‫שפת האם שלי‪ .‬סיבות אישיות ומשפחתיות מנעו ממני להמשיך את העבודה‬
‫ובינתיים סר וינסטון הלך לעולמו‪ .‬שלושה חודשים לאחר פטירתו‪ ,‬כתבתי מכתב‬
‫לבנו ‪ -‬רנדולף צ'רציל‪ .‬הוא סבר שאני חוקר גרפולוגי‪ ,‬והביע עניין לקבל את‬
‫החיבור שלי‪ .‬ניהלנו תכתובת‪ ,‬ניסיתי להיפגש איתו בביקורו בארץ לרגל חנוכת‬
‫האולם על שם אביו באוני' חיפה‪ ,‬ולא הצלחתי‪ .‬לאחר פטירתו המוקדמת‪ ,‬ניסיתי‬
‫ליצור קשר עם הנכד ‪ -‬מר וינסטון צ'רציל שביקר בארץ אחרי מלחמת ששת‬
‫הימים והתאכסן במלון הילטון‪.‬‬
‫קבענו פגישה בחדרו‪ .‬ניסיתי להסביר לו על מחקרי‪ ,‬אולם הוא לא הבין את‬
‫האנגלית הרצוצה שלי‪ .‬שלחתי לו את החומר שכתבתי לעיון אבל הוא לא מצא‬
‫זמן לעיין בו והחזיר בלי להוסיף מילה‪ .‬לא רציתי להפסיק את העיסוק במחקר‪,‬‬
‫אך אדישותו ויחסו השלילי של הנכד שנזקקתי לאישורו כדי להדפיס ולהעתיק‬
‫מתוך ספרי סבו‪ ,‬הביאו אותי לייאוש גמור‪ .‬הקדשתי מזמני לספר במשך עשר‬
‫שנים‪.‬‬

‫ולהתרחקות מתרבות זרה‬ ‫בשנת ‪ 1967‬גברה נטייתי לעולם המסורת והדת‪,‬‬

‫והפסקתי את מחקרי‪.‬‬

‫אני מניח שבבוא הזמן‪ ,‬חומר ביוגרפי רב שהיה סודי בחייו של צ'רצ'יל‪ ,‬יימסר‬
‫לפרסום‪ .‬אולי זה ייתן מענה לבעיות שעלו בספרי‪ .‬לי אין את האמצעים לנדוד‬
‫בין ארכיונים באנגליה ואמריקה‪ .‬אני מקווה שיימצא מי שימשיך ויסיים את‬
‫המבצע שהתחלתי ‪.‬‬
‫תרומתי זו הינה ביטוי להוקרה ותודה לסר וינסטון המנוח על רוחו הגדולה‪,‬‬
‫השראתו והזכות האנושית לחיים שנתן לבני האדם מכל אומות עולם‪.‬‬

‫‪122‬‬
 ‫שני מכתבי לסר וינסטון צ'רצ'יל‪:‬‬

‫‪123‬‬
 ‫נווה‪-‬עוז‬
‫‪1959‬‬

‫לפעילות בנווה‪-‬עוז‪ ,‬הצטרפתי ביוזמת זאב צרנמל‪ ,‬שקרא לי להשתתף בוועדת‬

‫התרבות‪ .‬החבר צרנמל היה מנהל בית‪-‬ספר עממי‪ ,‬איש חופשי ואידיאליסט‪ ,‬יפה‬
‫ומסביר פנים‪ .‬הוא נולד בפולניה ובנעוריו היה חסיד של הלל צייטלין‪ ,‬חבר בפועל‬
‫המזרחי ובארץ חבר מפא"י‪ .‬למרות שרגלו לא דרכה בבית הכנסת בשיכוננו‪ ,‬גם‬
‫לא ביום הכיפורים‪ ,‬בכל זאת הוא היה יהודי נלהב וגדוש יהדות‪ .‬מלא מרץ‬
‫והתלהבות‪ ,‬שופע רעיונות‪ ,‬אמונה וכשרון לארגון ובצוע של רעיונותיו‪.‬‬
‫לא הייתה בו צרות עין מפלגתית והוא לא היסס לצרף אותי למרות היותי מעט יוצא‬
‫דופן ולא חבר מפלגתו‪ .‬שמחתי להזמנה‪ ,‬כי תמיד חשתי רגש נחיתות חברתי‪,‬‬
‫כאילו לא רוצים לשתף אותי בפעילות ציבורית‪.‬‬
‫חל אצלי מפנה רעיוני ‪ -‬מגישה של התבוללות לפעולה בתוך‬ ‫אותה תקופה‬
‫המחנה היהודי‪.‬‬
‫בנווה‪-‬עוז בדיוק הוקם שיכון עולים‪ .‬בין העולים היה יהודי אדוק מאגודת ישראל‪,‬‬
‫אב לילדים רבים‪ ,‬עגלון שהתקשה להסתגל לשכון ועורר בעיות‪ .‬על הפרק עמדו‬
‫שאלות של בחירת מקצוע בישראל‪ ,‬פעילות לזקנים ולימוד עברית ‪.‬‬
‫באחת מישיבות וועדת התרבות‪ ,‬הציעו להוציא עלון מקומי כפי שמקובל בקיבוצים‬
‫ובמושבים‪ .‬בא כוח "דבר" חישב את העלות וטען שלא נוכל לבצע את הדבר‪ .‬אני‬
‫אמרתי שאפשר להדפיס ביטאון בסטנסיל‪ ,‬ולהפיץ את העלון במחיר סמלי‪ .‬חזרתי‬
‫לא הפצה המונית תעורר עניין‪ ,‬אלא‬ ‫לשיטתי למשוך אנשים על ידי אי הידיעה‪...‬‬
‫דווקא ספר מצומצם של עלונים‪ ,‬שהכתוב בהם עובר באופן נסתר מפה לאוזן ומיד‬
‫ליד‪.‬‬
‫את הביטאון הראשון הדפסתי בעשרה עותקים והוא הכיל שמונה עמודים‪:‬‬
‫בעמוד הראשון כתבתי על מטרתנו‪:‬‬
‫"עוד ביטאון אחד? החסר לנו עיתונים? ישאל‬
‫הקורא‪ .‬כן‪ ,‬יש הרבה עיתונים‪ ,‬אפילו יותר מדי‪,‬‬
‫אבל דבר כזה כמו ביטאון שלנו אין עדיין‪.‬‬
‫אנחנו רוצים לשוחח איש עם רעהו‪ ,‬שכן אל‬
‫שכן‪ ,‬מלב אל לב‪ .‬שכנים אנחנו‪ ,‬אבל האם‬
‫אנחנו מדברים ביננו? האם האחד יודע מהשני‪,‬‬
‫מבעיותיו‪ ,‬דאגותיו‪.‬‬

‫‪124‬‬
 ‫כל אחד יושב בביתו כמו שבלול בקליפתו‪ .‬האם‬
‫הקיפאון הזה נקרא חיים?‬
‫מטרתנו היא לספר קצת המתרחש בעולמנו‬
‫הקטן‪ ,‬לשוחח ולהתקרב איש אל רעהו מעל‬
‫המפלגות ומעל העדות השונות לשם מיזוג‬
‫גלויות ולמען גאולה שלמה‪.‬‬
‫כל דעה רצויה וכל חבר יכול להשתתף בבמה‬
‫זאת"‬
‫בעמוד השני על המדיניות העולמית‪:‬‬
‫פנייה לנקוט עמדה על המתרחש בעולם‪ .‬מה הדבר החשוב ביותר בשבילנו‪.‬‬
‫לעג לדעות המנוגדות והסותרות בעיתונות הערב‪ .‬הזמנת אנגליה את נציגי סין‬
‫לבוא לביקור‪ ,‬אולי אות לשלום בין העמים‪.‬‬
‫בעמוד השלישי על סלילת כבישים בשכונה‬
‫סיום בניית השיכון החדש לעולים והנחת צינורות מים‪.‬‬
‫בעמוד הרביעי פעולה תרבותית ‪:‬‬
‫כל שבועיים שיעור בידיעת הארץ‪ .‬הרצאת השחקן משה הלוי על התנ"ך‬
‫בתיאטרון‪.‬‬
‫בעמוד החמישי ביקור מורה ליוגה הודי בשכונה‪:‬‬
‫יוגי בשם בלקרישנה שהדגים בפני הציבור את השיטה‪.‬‬
‫בעמוד שישי לנוער‪:‬‬
‫באסיפה האחרונה היו קריאות ביניים‪ :‬תעזבו כבר את הנוער עם הציונות ועם‬
‫הגלות‪ .‬ברוח הזאת הבאתי לעיתון את השיר של המשוררת עשי סמטר‪:‬‬

‫אל תלך בדרכי‬

‫אל תצעד בצעדי‬
‫אל תעשה בעדי‬
‫להרים את ערכי‬
‫אף אל תכרע ברך‬
‫לאמת זולתך‪.‬‬
‫אורי מאיר לך צעדך‬
‫לך‪ ,‬סלול לך דרך‪.‬‬

‫עמוד שביעי תוספת לביטאון בגרמנית‪.‬‬

‫‪125‬‬
 ‫מתוך התחשבות בעולים החדשים שטרם יודעים עברית‪ ,‬רצוי להוסיף דף‬
‫בלועזית‪ ,‬ביטויים ומושגים חדשים‪ .‬יש גם הערה‪ :‬העיקר האמת! מוטב אמת‬
‫בגרמנית משקר בעברית‪ ,‬אך הכי טוב זו האמת בעברית‪.‬‬

‫הביטאון השני הודפס אף הוא בעשרה עותקים‪ .‬אחרי ששני הגישושים הצליחו‪,‬‬
‫הדפסתי את הביטאון השלישי במאה עותקים ומכרתי בקלות שמונים מתוכם‪.‬‬
‫עשרים אגורות לעיתון‪ ,‬מה שכיסה את כל ההוצאות של ההדפסה והוכיח את‬
‫שאפשר להפיץ ביטאון בלי תקציב גדול‪ .‬בביטאון זה היה שיפור רב‪,‬‬ ‫דברי‬
‫והשתתפו בו כותבים נוספים שנענו להפצרותיי‪ .‬הביטאון הרביעי היה מוקדש‬
‫לפעילות שלי עם חוג הנוער‪ ,‬דבר ששאב את רוב מרצי ותשומת לבי‪.‬‬

‫חוג הנוער‪:‬‬
‫בקצה גבעת המורים‪ ,‬גרה אלמנה מבוגרת מרומניה שבנה המלח שהה תמיד‬
‫בים‪ ,‬רחוק מהבית‪.‬‬
‫שבת אחת אחר‪-‬הצהרים‪ ,‬היא ישבה בחזית ביתה ונחה בצל כשפתאום פגע חץ‬
‫שהחץ "גלש"‬ ‫במצחה‪ ,‬פצע אותה וכמעט פגע בעינה‪ .‬הבחור שירה‪ ,‬טען‬
‫מהקשת לא בכוונה‪ ,‬אך קשה היה להאמין לתירוץ הזה‪.‬‬
‫במקרה אחר‪ ,‬נערים בגיל מצווה גנבו פרי מהעצים של גיסי‪ .‬זה שנתפס טען‬
‫שלא הוא גנב‪ ,‬אלא חברו שברח‪ .‬שני אירועים אלה היו עבורי אות אזעקה‪,‬‬
‫רמזור אדום שמתריע ‪.‬‬

‫הכרתי את הנערים מההכנות שעשו לקראת בר המצווה‪ .‬נפגשנו בבית הכנסת‬

‫והחלטתי להזמין אותם לביתי ולשוחח‪ .‬זה היה בשבת‪ ,‬פרשת בראשית‪ .‬הסיפור‬
‫התנ"כי על אכילת הפרי מהעץ האסור ואדם שהאשים את חוה אשתו‪ .‬הראיתי‬
‫להם כמה אקטואלי המעשה שהם עשו‪ .‬גניבת הפרי והאשמת האחר‪.‬‬

‫גם הבנתי את הילדים‪ .‬עצי הפרי נושאים פרי בשפע‪ ,‬חלק מהפרי נופל ונרקב‬
‫על האדמה‪ .‬ומצד שני עולים חדשים‪ ,‬משפחות מרובות ילדים ולילדים מתחשק‬
‫לנגוס מהפרי שבחצרות השכנים‪ .‬באתי אליהם בהצעה‪ :‬למה לכם 'לסחוב'?‬
‫תבקשו רשות מהחברים לקטוף ולחלק בין המשפחות שאין להם‪ .‬ההצעה‬
‫התקבלה וגם הביצוע נעשה ברצון ובהתלהבות‪ .‬הם אספו את הפרי ובעזרת‬

‫‪126‬‬
 ‫עגלה קטנה חילקו אותו‪ .‬הפעולה נקראה 'עזרה לזולת' ‪ -‬רעיון של אחד‬
‫המשתתפים‪.‬‬

‫בביטאון הבא פרסמנו דו"חות על פעולת החוג‪:‬‬

‫התרחשו מקרי פגיעה בזקנים‪ ,‬סחיבות ושבירת רכוש ציבורי‪ .‬החלטנו שדרושה‬
‫פעולה למלא את הריקנות של הנוער בשעות הפנאי ‪.‬‬
‫אחרי שנשבר הקרח הראשוני של חשדנות ולעג‪ ,‬הנערים השתתפו מרצונם‪.‬‬
‫לפעמים אף נאלצנו בצער לדחות חלק מהפניות‪.‬‬
‫התקיימו שיחות על החיים בהקשר לתנ"ך והשקפת העולם היהודית‪ .‬בליל שבת‬
‫התקיימה שיחה על פרשת השבוע‪ .‬ההשתתפות בפעילות הרוחנית הייתה‬
‫חלשה‪ .‬הנערים העדיפו עניינים תכליתיים כמו עבודה וחלוקת מצרכים‪.‬‬
‫נפתח חוג בולאות‪ .‬בהתחלה‪ ,‬כולם התנפלו על הבולים‪ ,‬רצו לחטוף וניסו לרמות‬
‫בהחלפה‪ .‬כדי למלא את מלאי הבולים‪ ,‬דרשנו החלפות של בול מול בול‪ .‬לפעמים‬
‫אפילו בקשנו לתת שני בולים במקום בול אחד‪ .‬למרות הרוגז ואי ההבנה‪ ,‬הסכימו‬
‫כולם שצריך ליצור 'קרן בולים'‪ .‬אט אט נוצר סדר‪ .‬לצד הערך הכספי של הבול‬
‫התייחסנו גם למשמעותו‪ ,‬לערכו האומנותי ולנושאים – הדמויות שעל הבול‪ ,‬היכן‬
‫הנוף‪ ,‬אילו המצאות טכניות ועוד‪.‬‬
‫נערכה חלוקת מצרכים למשפחות מרובות ילדים שבין העולים החדשים‪.‬‬
‫התקיימו עבודות גינון בגינות של אלמנות‪ ,‬נכים וקשישים‪ .‬העבודות נעשו בתנאים‬
‫נוחים‪ ,‬בלי להתחשבן על שכר ומתוך התחשבות ביכולתם של הנעזרים‪ .‬נעזרנו‬
‫בקרן שהבטיחה לבחורים תשלום‪ ,‬מעין דמי כיס צנועים‪ .‬בהתחלה הילדים‬
‫והוריהם התייחסו בהסתייגות 'זעיר‪-‬בורגנית'‪" ..‬מה‪ ,‬הילד שלי יעבוד עם מעדר?"‬
‫אבל לילדים היה סיפוק וגאווה בעבודה וההורים היו שבעי רצון מהנאת ילדיהם‬
‫ומדמי הכיס שהרוויחו‪ .‬הייתה לנו קרן השוואה‪ .‬היו מקומות ששילמו ביד רחבה‬
‫ואחרים פחות‪ .‬כך יכולנו לתת לכולם תשלום ראוי‪.‬‬

‫הפעילות הצליחה‪ ,‬אך הרגשתי שגשת הדו"ח לא תורמת ולהפך – מעוררת קנאה‪.‬‬
‫כיצד אני שאיני מורה או מחנך מקצועי‪ ,‬מצליח במקום שאחרים נכשלים‪.‬‬

‫‪127‬‬
 ‫שנות הששים‬

‫בשנת ‪ 1963‬נפטר אחי ארנסט ‪ .‬הוא היה קשור לאימי בכל נפשו והתקשה לחיות‬
‫להתחתן‪ ,‬אף שהשתדלנו לעזור לו בהיכרויות‪.‬‬ ‫בת זוג‬ ‫לא מצא‬ ‫לבדו‪ .‬הוא‬
‫בביתי בנווה‪-‬עוז הוא ביקר לעיתים רחוקות‪ .‬אט אט הוא התחיל להזניח את עצמו‪,‬‬
‫חלה לעתים קרובות‪ ,‬ולבסוף החליט לעבור לבית אבות של ארגון עולי מרכז‬
‫אירופה‪ .‬בבית האבות הכינו לו חדר‪ ,‬אך הוא לא זכה לעבור כי נפטר מחולשת לב‪.‬‬

‫ערכתי וכתבתי ביוגרפיה על חייו בגרמנית‪ .‬קשה לי לשרטט את תמונת אופיו‬

‫שקול‪ ,‬רציני ואובייקטיבי‪ .‬בעל חוש הומור‪ ,‬לב טוב‪ ,‬רגש‬ ‫ואישיותו‪ .‬הוא היה‬
‫סוציאלי וכשרון לפעולה ציבורית וארגונית‪ .‬הוא לא ידע לעשות כסף‪ .‬לא הכיר‬
‫דרכי פעולה ותחבולה מפלגתיים ולא לקח חלק במפלגת עליה‪-‬חדשה אלא בחר‬

‫‪128‬‬
‫מקום ניטרלי מבחינה‬ ‫בארגון עולי מרכז אירופה לשדה פעולתו‪ .‬הוא חיפש‬
‫פוליטית ועסק בעיקר ביסוד וניהול קופת עזר‪.‬‬
‫היחסים בינינו לא היו הדוקים‪ .‬הוא תמיד הביט עלי כעל אח קטן‪ .‬ניסיתי לנסח‬
‫את יחסו כך‪:‬‬
‫כאשר הוא היה בן שנתיים ואני בן שנה‪ ,‬הוא היה גדול ממני פי שניים‪ .‬אך ככל‬
‫שהשנים התקדמו המרחק היחסי הצטמצם‪ .‬בין אח בן שישים לאח בן חמישים‬
‫ותשע ‪ ...‬אין כבר הבדל‪.‬‬
‫הקשר העז עם אמנו‪ ,‬אישיותה הבולטת והשפעתה‪ ,‬גרמו ליריבות וקנאת אחים‪.‬‬
‫עמדותיו הפוליטיות והיותו מקורב לרשויות הביטחון‪ ,‬גרמו לי לחוסר בטחון‪ .‬האם‬
‫החינוך המשותף‬ ‫הוא העביר מידע עלי‪ ?..‬למרות כל זאת היו בינינו קשרים‪,‬‬
‫והזיכרונות משותפים‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1966‬רות יצאה לפנסיה ומצאה עניין בעבודות הבית‪ ,‬הגינה והמשפחה לצד‬
‫בפוליטיקה‪ ,‬קריאת ספרים ושמיעת רדיו‪ ,‬ובשנים האחרונות צפייה‬ ‫התעניינות‬
‫בטלוויזיה‪ .‬בקיצור ‪" -‬אשת חיל מי ימצא‪"..‬‬
‫רות ואני מתייחסים אחד אל השני בסובלנות הדדית ומשלימים זה את זו‪ .‬כשאני‬
‫הולך לבית כנסת בשבת‪ ,‬רות נוסעת עם שכננו ירקוני להתרחץ בים‪-‬המלח‪ .‬אבל‬
‫נפלאים לפי מיטב המסורת‬ ‫לסעודת השבת היא יודעת להכין כדורי‪-‬דגים‬
‫היהודית‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1969‬התחלתי לעבוד עם גיסי יהושע בריל שיזם ויסד את הסניף הישראלי‬
‫של אמני הציור בפה וברגל‪ .‬המזל שיחק לי‪ ,‬מצאתי עבודה שיש בה תקשורת עם‬
‫כל העולם‪ .‬כל שנה נשלחו מאות אלפי מכתבים וברכות‪ .‬זוהי עבודת בית קלה‬
‫ומשתלמת ואני חופשי לעבוד מתי שאני רוצה‪ .‬אני מארגן את הקטלוג בעברית‪,‬‬
‫כותב את הכתובות ושולח את המכתבים‪ .‬יהושע וטיט‪ ,‬גיסי וגיסתי‪ ,‬מתייחסים אלי‬
‫יפה ולא שמעתי אף טענה על עבודתי במשך עשר שנים‪.‬‬

‫בראשית שנות השבעים‪ ,‬ריתקה אותי דמותו של גוסטב לוי‪ ,‬אחיו של סבי יעקב‪.‬‬
‫במשפחה הילך הסיפור שהוא אחד מבין עשרת המייסדים של אגודת הפועלים‬
‫הראשונה ויד ימינו של פרדיננד לסל‪.‬‬
‫בעבר קיבלתי מקרובתי לילי לוי‪ ,‬אלמנת בן‪-‬דודי המנוח קורט לוי‪ ,‬שני גביעים‪ ,‬שי‬
‫מפרדיננד לסל לחתונה של סבתי ברטה והם נמצאים אצלי כזיכרון יקר‪ .‬במקור‬
‫היו כנראה עשרה ואולי שנים‪-‬עשר גביעים שאבדו‪.‬‬

‫‪129‬‬
‫נתקלתי בעקבותיו במקרה‪ ,‬כשעבדתי יום בשבוע באנטיקווארה‪ ,‬חנות לספרים‬
‫היה אדם אורגינלי‪ ,‬בקי‬ ‫משומשים‪ ,‬ברחוב פרישמן בתל אביב‪ .‬בעל החנות‬
‫בספרים ובעל אוסף גדול של ספרים שעלי הוטל לקטלג ולסדר‪ .‬השגתי ספרים‬
‫רבים שמצאתי בהם עניין‪ .‬אחד הספרים היה הרומן ההיסטורי של אלפרד‬
‫שירואקאור ‪" -‬לסל‪ ,‬חיים למען חרות ואהבה"‪ .‬בספר היה העתק של הכרוז עם‬
‫שמות עשרת המייסדים של האגודה הגרמנית הכללית של הפועלים מתאריך‬
‫‪ .23.5.1863‬במקום השמיני נכתב ‪ -‬גוסטב לוי‪ .‬זו הייתה העדות הממשית לשמועות‬
‫על חלקו והתעורר בי רצון לבדוק ולחקור לעומק‪.‬‬

‫ליום הולדתי ביקשתי מגיסי בגרמניה‪ ,‬את ספרו של פרופ' הירש מפרנקפורט על‬
‫לסל‪ .‬הוא ענה לי שבישראל נמצא חוקר גדול של לסל‪ ,‬פרופסור נאמן‬
‫וראיינתי אותו‪ .‬בהמשך חיברתי מאמר‬ ‫מאוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ .‬פניתי אליו‬
‫בגרמנית שפותח את הביוגרפיה של תולדות המשפחה‪.‬‬

‫בשנים האחרונות לצד העיסוק בפרנסה אני עוזר גם לאחרים בעבודתם‪ ,‬מתמסר‬
‫לעבודות הגינה‪ ,‬לעזרה לרות ולשמירה על שלום בית‪ .‬מנסה לא להיות בטל‬
‫בסביבה של משפחת ברייל‪ ,‬שכולם בה אנשים מעשיים וחרוצים‪ .‬אני שבע רצון‬
‫מעיסוקי ומודה לשם על כל יום שאני בריא ויכול לעשות דבר מה‪.‬‬
‫לעיתים נדמה לי שיכולתי המחשבתית יורדת ואני מרגיש עייף והולך לישון מוקדם‪,‬‬
‫כדי להשכים למחרת למניין היומי בבית הכנסת ולקיים מצווה‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1973‬רשמתי ביומני –‬

‫"הכושר הרוחני שלי פחת מאוד‪ .‬אין לי את שפע הרעיונות כמו קודם‪ .‬אין בי את‬
‫הרצון לדעת וללמוד‪ .‬קריאה ועיון מייגעים אותי מהר‪ .‬הסיבות הן כנראה‪ :‬הזיקנה‪,‬‬
‫וגם סביבה‬ ‫סידורים וקניות שעלי לעשות‬ ‫ענייני היום יום הרבים והמטרידים‪,‬‬
‫שאינה מעוררת ומעודדת לדו‪-‬שיח והבנה הדדית‪.‬‬

‫בסוף השנה נבחרתי לוועד בית‪-‬הכנסת‪ .‬אין זו מסגרת של התעוררות רוחנית‪,‬‬

‫כי‬ ‫אלא עבודות שונות בעניינים מעשיים‪ .‬יש שיגרה והיא פועלת עלי לטובה‪,‬‬
‫המסגרת החברתית מוציאה אותי מבדידותי‪.‬‬

‫‪130‬‬
 ‫כיצד נהייתי לדתי‬

‫ללא ספק ירשתי רגש רליגיוזי מאמי‪.‬‬

‫אמי גדלה בבית מסורתי ליברלי‪ .‬דרך הפולחן השגרתית בבית הכנסת לא נתנה‬
‫מתארת את השפעת החברה הנוצרית עליה במכתב שכתבה‬ ‫לה סיפוק‪ .‬היא‬
‫לפרופ' ראגאץ ב‪:24.6.1934 -‬‬

‫"זכרונותי בנידון הם מרחיקי לכת ומגיעים עד לימי הילדות‪.‬‬

‫כילדה חייתי בעיירה קטנה‪ .‬התהלכתי עם ילדי הנוצרים‪.‬‬
‫הפולחן החיצוני של הכנסיה הנוצרית (ביחוד הקתולית) משך‬
‫מאד את לבי‪ .‬התהלוכות המפוארות וחג המולד עם עץ האשוח‬
‫המקושט בנרות והשירה היפה‪ .‬בבית הורי לאחר שאימי מתה‬
‫עלי בגיל מוקדם‪ ,‬ראיתי מעט מנהגים יהודים‪ .‬כשרות לא‬
‫שמרו שם‪ .‬היה "סדר" ו"יום כיפורים" עם צום שלפניו ואחריו‬
‫אכלו כפליים‪ ,‬ו"ראש השנה" עם אגרות ברכה קטנות‪ ,‬אלו‬
‫הם הזיכרונות מהיהדות‪ .‬אבל מנהגים אלו כבר לא היו מלאי‬
‫חיים‪ ,‬הם לא חדרו לנפש הילד‪ ,‬כי הכל היה שגרה חיצונית‪.‬‬
‫יהודים כמעט ולא היו בקרבתי‪ ,‬וכפי שאבי ביקר בקלוב של‬
‫גויים‪ ,‬כך אנו‪ ,‬אחי ואחותי‪ ,‬בילינו ושחקנו עם ילדים נוצרים"‬

‫בביוגרפיה שכתבתי עליה כתבתי בין היתר‪:‬‬

‫"הייתה בה נטית רוח רליגיוזית רדומה וכאשר שאלו אותה פעם‪ ,‬מה היא מבקשת‬
‫בחיים היא ענתה‪ :‬להיות טובה‪ .‬זה משפט שאפשר לשים ככותרת על כל חייה‬
‫והיא נשארה נאמנה לו תמיד‪ .‬בבית אביה לא הייתה התעניינות רוחנית או‬
‫תרבותית‪ .‬מאביה ירשה ריאליזם ורצינות‪ .‬כל מה שרוחני או רליגיוזי היא רכשה‬
‫לעצמה בעמל רב‪".‬‬

‫אמא זכרה כמה מנהגים מילדותה המוקדמת‪ .‬קצת ניגוני תפילה‪ ,‬מכות מצרים‬
‫בסדר פסח‪ ,‬ומגיל מאוחר יותר‪ ,‬כשהייתה בבית אחותה בעיר דורטמונד‪ ,‬הלכה‬
‫איתה לבית הכנסת וסיפרה בהומור כיצד החזיקו בסידור שלהן רומן זעיר‪.‬‬

‫‪131‬‬
‫לאחר החתונה עברה לגור בברלין‪ ,‬ושם ניהלו הורי בית חופשי לגמרי‪ .‬הם האמינו‬
‫באידיאלים של התקופה‪ ,‬ליברליזם‪ ,‬חופש‪ ,‬שוויון והשכלה‪ .‬יום המנוחה היה יום‬
‫ראשון האזרחי‪-‬נוצרי‪ .‬את שבת לא הכרנו‪ .‬כילד קטן אינני זוכר את החגים‬
‫היהודים‪ .‬אני זוכר שאבא היה הולך פעם בשנה לבית הכנסת‪ ,‬לרגל יום הולדתו‬
‫של הקייזר‪ ,‬חגור חרב של קצין רפואה במילואים‪ .‬אותנו הילדים לא לקח לשם‪.‬‬
‫כאשר עברנו מברלין שבמדינת פרוסיה לפרייבורג שבנסיכות של הדוכס הגדול‬
‫מבאדן‪ ,‬היינו מוכרחים להשתתף גם בלימודי דת ואף ללמוד עברית לפני בחינת‬
‫הבגרות‪ .‬הרב הראשי של באדן‪ ,‬ד"ר מקס אשלבכר הוא שלימד אותנו לימודי דת‪,‬‬
‫אך אישיותו והלימודים לא השאירו עלי רושם מיוחד‪ .‬כדי ללמוד עברית שלחו את‬
‫אחי ואותי לקנטור זומר‪ ,‬איש נמוך קומה‪ ,‬לבוש כיפה גדולה שישב על כר על‬
‫הספה ומצץ כל הזמן סוכריות סגולות‪ .‬הוא תאמץ מאוד להקנות לנו הגיה נכונה‬
‫של ה"ח" הגרונית‪ ,‬אך אנו לא היינו להוטים ללמוד והתעצלנו להכין את שיעורינו‪.‬‬
‫אני זוכר איך רגע לפני שנכנסנו לשיעור‪ ,‬היינו נעצרים בפינת הרחוב ומשננים את‬
‫מה שנדרש‪ .‬כמובן שעברית לא למדתי והכל נשכח מהר‪.‬‬

‫הפגישה הראשונה שלי עם העברית הייתה בגיל צעיר בברלין‪ ,‬כאשר נסענו‬
‫ב"סוסיה" (חשמלית) דרך רחובות העיר וראינו על חנויות מסוימות כתובות‬
‫מסתוריות ואת האותיות "כשר" על חנות של קצבים‪ .‬אך אז לא הסבירו לנו את‬
‫פשר הדבר‪.‬‬
‫את האפשרות להיפגש עם יהודים מסורתיים בתקופה שהייתי חייל החמצתי‪ .‬זה‬
‫היה בשנת ‪ .1916‬היהודים הזמינו חיילים יהודים לחגוג בבתי הכנסת ומכיוון שניכר‬
‫עלי שאני יהודי‪ ,‬שאלו אם אני "ישראל"‪ .‬אני הרגשתי חייל גרמני ולא התעניינתי‬
‫במפגש‪ .‬העסיקו אותי ויכוחים על הסוציאל‪-‬דמוקרטיה עם חיילים גרמנים אחרים‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬כנראה אז התחלתי להרגיש משהו‪ .‬אני זוכר חוויה רליגיוזית חזקה‬
‫כאשר עמדתי בלילות חורף ארוכים בשמירה בחזית‪ .‬ממול עלו וירדו אורות של‬
‫רקטות‪ ,‬ואני הסתכלתי על הרקיע עם רבבות הכוכבים בדממת הנצח והאינסוף‬
‫והרגשתי רגש קוסמי כלפי סוד היקום‪ .‬רציתי לדעת יותר ובעזרת מפה למדתי את‬
‫שמות הכוכבים‪.‬‬

‫המפגש עם היהדות היה לאומי וסוציאליסטי‪ ,‬לא דתי‪ .‬למדתי היסטוריה של עם‬
‫ישראל ‪ ,‬אך את היהדות הכרתי בזכות הנאומים וסיפורי החסידים של מרטין בובר‪.‬‬
‫הייתה לו השפעה גדולה על הנוער‪ ,‬עד כדי כך שנהגו לקרוא לגיל הנעורים‬
‫'בוברטייט‪'.‬‬

‫‪132‬‬
‫כחלוץ הכרתי את יהודי המזרח בהכשרתי בליטא‪ .‬הם היוו את האידיאל החלוצי‪,‬‬
‫אבל לא קרבו אותי לדת‪.‬‬
‫בגיל ‪ 24‬עליתי ארצה‪ .‬קבלות השבת היפות בכפר הנוער בן‪-‬שמן העניקו לי‬
‫השראה‪ .‬המסורת ניתנה ברוח חופשית‪ .‬כשחזרתי לרחובות‪ ,‬הנהגתי קבלות שבת‬
‫עם קטעי קריאה‬ ‫את פרשת השבוע יחד‬ ‫בביתי ברוח דומה‪ .‬הקראתי לילדי‬
‫אחרים‪.‬‬
‫כגפיר בגליל חשתי נפעם תחת כיפת השמים‪ .‬כבר לא הייתי חייל צעיר בן תשע‪-‬‬
‫עשרה בגלות‪ ,‬אלא איש מבוגר בן ארבעים ואחת‪ .‬הייתי כבר יותר יהודי‪ .‬זו הייתה‬
‫תקופה שחשתי מיואש‪ .‬לא ראיתי דרך ועתיד‪ ,‬שרוי במצב של דיכאון ומשבר‪.‬‬
‫החזקתי בידי ספר תנ"ך וקראתי בו‪ .‬לילות השמירה היו בדיוק בתקופת הסליחות‬
‫לפני ראש השנה‪ .‬השכם בבוקר‪ ,‬עדיין בדממת הלילה‪ ,‬נדלק אור ונשמע ניגון של‬
‫באווירה בה נמצאתי‪ ,‬למדתי בעל‪-‬פה פרקי תהילים‬ ‫סליחות ותקיעת שופר‪.‬‬
‫שהתאימו למצבי הנפשי‪:‬‬

‫"ה'‪ ,‬אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני‬

‫חנני ה' כי אמלל אני‪ ,‬רפאני ה' כי נבהלו עצמי‬
‫ונפשי נבהלה מאוד‪ .‬ואתה ה'‪ ,‬עד מתי?‬
‫שובה ה' חלצה נפשי‪ ,‬הושיעני למען חסדך‪.‬‬
‫כי אין במות זכרך‪ ,‬בשאול מי יודה לך?‪"...‬‬

‫יחד עם השקט‪ ,‬הדממה‪ ,‬החושך‪ ,‬קולות המתפללים ורבבות הכוכבים הנוצצים‬

‫מעל ראשי בשמיים‪ ,‬יצאתי מדיכאון להתעוררות חדשה‪ .‬חשתי סיפוק שמילאתי‬
‫את חובתי לשמירת הביטחון‪ ,‬הרגשתי ממש כאילו יצאתי ממרחץ טיהור‪.‬‬
‫בפעם הראשונה הרגשתי את נוכחות ההשגחה עלי‪ .‬כאילו יש לי יעוד ותפקיד‬
‫בחיים‪ .‬הרגשה חזקה שאינני יכול להסביר‪ ,‬יש מה שמכוון אותי ומשגיח עלי‪.‬‬
‫גיוסי לצבא הבריטי היה שלב נוסף בהתפתחותי הדתית‪ .‬התגייסתי בחורף ‪1941‬‬
‫באסיפה ברחובות‪ .‬בחודש יולי התנדבתי עם קבוצת חיילים לצאת לאפריקה‪ .‬הייתי‬
‫בקרב אל‪-‬עלמין ביום ההכרעה‪ ,‬העשרים ושלושה באוקטובר שנת ‪.1941‬‬
‫מונטגומרי המצביא האנגלי‪ ,‬התחנך בבית דתי והיה אדם חדור אמונה‪ .‬הוא ראה‬
‫במלחמה מסע צלב נגד ה"אנטי קריסטוס" היטלר ימ"ש‪ .‬הגדוד השמיני שניצח‬
‫באל‪-‬עלמין קרא לעצמו 'נוסעי הצלב'‪ .‬בין החיילים הפיצו ביטאון בשם 'חרב‬
‫הרוח' שעודד את האמונה ואת המורל של החיילים‪.‬‬

‫‪133‬‬
‫ניסיתי לערוך קבלת שבת יהודית ולהקריא פסוקים מהתורה ביחידתי‪ .‬אבל‬
‫כשהזמנתי את החברים לאוהל לפני הסעודה‪ ,‬הם דחו אותי בטענה שהם רעבים‪.‬‬
‫כששבעו אחרי האוכל כבר התפזרו לארבע רוחות‪ .‬למדתי את הלקח ‪ -‬אין בידי‬
‫לתת צביון יהודי מסורתי‪ .‬מעט החיילים שבכל זאת התענינו במעשי היו החיילים‬
‫הכושים שהתענינו בארץ ישראל והאמינו בתנ"ך‪.‬‬

‫לאחר המלחמה העסיקו אותי שאיפותיי ופעולותיי למען השלום‪ .‬שנתיים לפני מות‬
‫אימי‪ ,‬יצרתי קשר עם משפחת ראגאץ‪ .‬פרופסור ראגאץ היה ידידה של אימי‬
‫גרמניה ולוחם אמיץ נגד ההיטלריזם על סמך הבשורה שבכתבי הקודש‪ .‬בנו ד"ר‬
‫יעקב ראגאץ ערך את הביטאון הגרמני "הבניה"‪.‬‬
‫כעשרים וארבעה מאמרים‪ .‬חלק מהנושאים היו‪" :‬אחרי‬ ‫פרסמתי בביטאון זה‬
‫המלחמה ומה הלאה" (בתום מבצע קדש)‪" ,‬חשבון נפש ברוח הביבלייה"‪" ,‬לייסד‬
‫'אשרם' בישראל" (על פי הדוגמא ההודית‪ .‬המאמר התפרסם עם המלצה של‬
‫המערכת)‪" .‬חנה סנש – יומניה" (עם הדגשת הצד הרליגיוזי בכתביה)‪" ,‬האם‬
‫בעיית ישו בישראל עדיין חיה?"‪" ,‬האם ישו שאב מהמסורת היהודית או גם להפך‪,‬‬
‫האם החכמים קיבלו מדברי ישו" (ניסיתי להוכיח שאת הפסוק 'ואהבת לרעך‬
‫כמוך' אמר ישו לפני רבי עקיבא)‪.‬‬

‫כתיבת המאמרים והאפשרות לבטא את מחשבותיי גרמו לי סיפוק רב‪ .‬הצטערתי‬

‫שלא מצאתי אף ביטאון עברי שהיה מוכן לפרסם את מאמרי‪ .‬הרגשתי כאילו‬
‫חרם‪ ,‬שמקורו בדרגים הגבוהים‪ ,‬אסר לפרסם חומר פרי עטי‪.‬‬

‫כשאימי נפטרה‪ ,‬כבה האור‪ .‬ההשראה המתמדת שהיא היתה מקור לה‪ ,‬נלקחה‬
‫מאתנו‪ .‬הקדשתי לזכרה ביוגרפיה מפורטת בשפה הגרמנית‪ .‬ואף שפרופסור הרמן‬
‫לוין גולדשמיט מצא שכתב היד ראוי לפרסום כספר‪ ,‬לא טיפלתי בדבר‪.‬‬
‫האנרגיה שלי הופנתה להתבטאות בעברית‪ .‬בביוגרפיה כתבתי על השנים‬
‫האחרונות לאחר שפרופסור ראגאץ נפטר‪ .‬לאמי היה צורך נפשי בדמות של אדם‬
‫מכתבים והכרות עם אחד‬ ‫שיהיה לה מורה דרך‪ .‬לאחר מותו היא יצרה קשר‬
‫מחסידי אומות העולם‪ ,‬הכומר הפרוטסטנטי ד"ר הרמן מאס מהיידלברג בגרמניה‪.‬‬
‫ד"ר מאס השתתף בקונגרס הציוני הראשון כסטודנט צעיר אוהד ישראל וחסיד‬
‫הציונות‪ .‬הוא היה קרוב לפרופסור ראגאץ‪ ,‬אך האמין בהבדלים בין יהדות לנצרות‪.‬‬
‫כל דת שומרת על שלמותה ומכירה בדת השניה‪ .‬לאחר השואה הוא ארגן תפילות‬

‫‪134‬‬
‫עם יהודים וידע לקיים מנהגים יהודיים‪ .‬ד"ר מאס נתפס ונשלח למחנה ריכוז בשל‬
‫השתתפותו בהצלת יהודים‪ .‬עם קום המדינה הוא היה הגרמני הראשון שהוזמן על‬
‫ידי הממשלה לביקור בארץ‪.‬‬
‫בביקורו כאן‪ ,‬התארח בבית אימי בתל אביב והקדיש לה משפטי הערצה בספרו‬
‫"רחל מביאה את ילדיה חזרה‪".‬‬

‫המפנה שלי לכוון המסורת היהודית התרחש בזכות ההבנה שאמונתה של אמי‪,‬‬
‫התבססה על חוויה אינדיבידואליסטית פרטית לגמרי‪ ,‬ולא אוכל לאמץ אותה כמות‬
‫שהיא‪.‬‬
‫בסוף חייה התלבטה אמי בדרכה ואף השאירה הצעה לייסד "עדה חדשה"‪ ,‬מעין‬
‫קבוצת "אליטה" נבחרת‪ ,‬ברוח הסוציאליזם הדתי‪ .‬כוונתה הייתה ליצור כת קטנה‬
‫ואיכותית‪.‬‬
‫אני אמנם הכרתי בחשיבותו של ישו היהודי‪ ,‬אך הגעתי למסקנה‪ ,‬שרק תורת משה‬
‫עם כל חוקותיה והלכותיה‪ ,‬שמקיפה את כל שדרות העם‪ ,‬בכל פרטי החיים‪ ,‬כפי‬
‫שמלמדת מסורת ישראל‪ ,‬תתאים‪.‬‬
‫השקפת עולמה של אמי ושל שאר חסידי ישו‪ ,‬עד כמה שהיא יפה‪ ,‬לא תצליח‬
‫להיהפך לנכס העם‪ .‬היא יכולה להיות רק נכס של יחידים‪ .‬לא במקום ההלכה‪,‬‬
‫אלא כתוספת של יהדות עם ישו‪.‬‬

‫גורמים נוספים עודדו אותי לכוון הדת‪:‬‬

‫ויכוח שהתנהל על הצורך בתודעה יהודית‪ .‬התברר שהדור הצעיר‬ ‫הראשון ‪-‬‬
‫דיפלומטי בחוץ‪-‬לארץ‪ ,‬אינו מכיר את הטקסים היהודיים ואינו‬ ‫המשרת בשרות‬
‫יודע כיצד לנהוג באירועים יהודיים שנערכים על ידי הקהילות המקומיות‪.‬‬
‫חשבתי שצריך להקנות במערכת החינוך‪ ,‬מושגי יסוד במסורת ישראל ובעבודת‬
‫ברב אביצדק‬ ‫עידוד‬ ‫בית הכנסת‪ .‬הכרתי בעצמי את חוסר הידיעה‪ .‬מצאתי‬
‫שקירב אותי ועזר לי‪ .‬הוא הזמינני לקבלת שבת בביתו ונתן לי מתנה את הספר‬
‫"שולחן ערוך"‪.‬‬
‫הגורם השני ‪ -‬כאשר אבי נפטר בשנת ‪ ,1926‬לא אחי ולא אני היינו מסוגלים‬
‫להגיד 'קדיש' בשעת קבורתו וד"ר פריליך אמר במקומנו‪ .‬כשאימי נפטרה‪ ,‬אחי‬
‫הבכור היה מחויב לאמירת קדיש‪ .‬אבל התרחקותו הפנימית מהמסורת מנעה‬
‫ממנו‪ .‬אני מילאתי את החובה ולמדתי את מנהגי בית הכנסת בימי חול‪ ,‬שבתות‬
‫בכל יום ואף הנחתי‬ ‫וחגים‪ .‬התחלתי לבקר בבית הכנסת מדי שבת‪ ,‬ובמהרה‬
‫תפילין‪.‬‬

‫‪135‬‬
‫כאשר דברתי עם הרב בייפוס על בעיית ישו‪ ,‬הוא שאל אותי אם אני מניח תפילין‪.‬‬
‫בשעה ‪ 5.00‬לפנות בוקר ולהניח תפילין מול עדים ולא לבד‬ ‫התחלתי ללכת‬
‫בחדרי‪ .‬חזרתי אל הרב‪ ,‬סיפרתי שכעת אני מניח תפילין ושאלתי את שאלתי‪ .‬הוא‬
‫ענה לי‪:‬‬

‫"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם‪ ,‬אשר אתם זנים אחריהם"‪.‬‬

‫פסוק זה כתוב בתפילין‪ .‬הוא לא טרח לחדור לעצם הבעיה שאינה רק רגש ולב‬
‫אלא מחשבה מבוססת‪.‬‬
‫עמדו בפני שתי אלטרנטיבות ‪ -‬האם להיות יהודי מקיים מסורת ויחד עם זה חסיד‬
‫ישו‪ ,‬או לחפש את דרכי בתנועה הרפורמית או בחוגי יהודים משיחיים‪.‬‬

‫מהי עמדתי ביחס ליהדות הרפורמית? היהדות הרפורמית מנסה לתת מענה ברוח‬
‫הזמן‪ .‬מענה למנהג האורתודוכסי של הפרדה חמורה בין המינים בבית הכנסת‪.‬‬
‫הרפורמים שואלים ‪ -‬מדוע אב אם וילדים לא יתפללו יחד? נוכחתי בטקסי תפילה‬
‫רפורמים והתפילה הייתה בכוונה רבה וללא הפרעות‪ .‬הרפורמים אינם מתנגדים‬
‫לנסיעה בשבת כי האיסור לא הולם את תנאי החיים המודרניים‪ .‬בעידן הזה‪ ,‬רק‬
‫בשבת ניתנת האפשרות לקיים מצוות כיבוד אב ואם‪ ,‬לבקר הורים זקנים ורחוקים‪,‬‬
‫ולעשות ביקורי חולים במקומות מרוחקים‪ .‬גם לחגיגות בר‪-‬מצווה באים במכוניות‪,‬‬
‫כי תנאי החיים לא מאפשרים להזמין אורחים ללינה‪ .‬היהדות הרפורמית גם שמה‬
‫את הדגש על התפילה והתפילה יותר חגיגית‪.‬‬
‫זכותה של היהדות האורתודוכסית היא בקיום הקפדני של המצוות‪ ,‬והודות לכך‬
‫התקיימה היהדות במשך אלפיים שנה‪ ,‬ומובטח קיומה בעתיד‪ .‬אם מתחילים‬
‫בויתורים ובקיצורים‪ ,‬לא יודעים מה יהיה הסוף‪.‬‬

‫בתקופתנו יש סכנה לטשטוש ההבדלים בין המינים‪ .‬גברות בשער קצר ומכנסיים‬
‫וגברים בחולצות צבעוניות ושער פרא‪ ,‬מגולחים ונשיים למראה כמו הגלוחים‬
‫הנוצריים‪.‬‬
‫יש הבדל פסיכולוגי בין גברים לנשים‪ .‬האישה נחנה באינסטינקטים חדים‪ ,‬רגש‪,‬‬
‫שמחת חיים‪ ,‬מעשיות וחומרנות‪ .‬לרוב אין נשים בעלות יצירה רוחנית פילוסופית‬
‫ואין נשים שחיברו קומפוזיציה מוסיקלית‪.‬‬
‫(לא נכון כמובן לעשות הכללות‪ ,‬למשל ‪ -‬סימון וייל‪ ,‬הוגת דעות ואינטלקטואלית‬
‫צרפתייה‪ .‬יש גברים נשיים ונשים גבריות באופיים‪).‬‬

‫‪136‬‬
‫עיקר היהדות הוא תורה‪ .‬לימוד תורה‪ .‬חוקים והלכות‪ .‬עיסוק שמתאים יותר למבנה‬
‫האישיותי של הגבר‪ .‬נשים מתעניינות פחות בעיקרון הכללי ויותר במקרה הפרטי‬
‫והמעשי‪ .‬האישה מוצאת את סיפוק הרגש הרליגיוזי באווירת הבית‪ ,‬בקבלת שבת‪,‬‬
‫בחינוך ילדיה‪ .‬הגבר מתאים ללימוד שיטתי של חוקי התורה‪.‬‬
‫מחוז מיוחד לגברים‪ ,‬בית‬ ‫בעולמי פינה‪ ,‬שהיא‬ ‫מסיבות אלה‪ ,‬אני שמח שיש‬
‫הכנסת ובית המדרש‪.‬‬

‫מתוך כאלפיים משפחות בנווה עוז‪ ,‬נאספים בשבתות וחגים כחמישים מתפללים‪,‬‬
‫ולמניין יומי בקושי אפשר לקוות‪ .‬הועלתה הצעה לייסד חוג יהדות רפורמית בנווה‬
‫עוז‪ .‬חבר בשם זוסמן פנה אלי לעזור לקדם את הרעיון אך לא הרגשתי בקי‬
‫בנושא‪.‬‬
‫הנוער הישראלי לא נמשך אחר רפורמות דתיות‪ ,‬כמו שסיפרה לי נכדתי תמר‪,‬‬
‫בהיותה בסמינר למורים באורנים‪ .‬הנוער רוצה את היהדות השלמה והמסורתית‬
‫ולא את המתוקנת‪ .‬הכל או לא כלום‪.‬‬

‫נשארתי בנוה‪-‬עוז במסגרת בית הכנסת האורתודוקסי‪ .‬הצטרפתי לוועד ואני‬

‫משתתף כל בוקר במניין שחרית ובשבת מצטרף לשיעור תלמוד‪ .‬יש לי סיפוק‬
‫מתרומתי לקיום המניין הקטן‪ ,‬תרומתי לשמירה על הגחלת‪ ,‬למניעת התבוללות‬
‫ושיבה אל המקורות ואל עצמנו‪ .‬אין ציונות בלי יהדות‪ .‬אני מאמין שתגיע עת‬
‫תשובה כללית‪.‬‬
‫עגנון יצר את המושג ‪" -‬התשובה המאוחרת"‪ .‬לעולם לא ארגיש בבית הכנסת כמו‬
‫שמרגיש יהודי שינק את הדת עם חלב אמו‪ .‬אך אני שמח על הדרך שעשיתי‬
‫חזרה ליהדות‪ .‬ביומיום איני משוחרר מרגשות ונושאים שמקיפים את עולמו של‬
‫אדם חופשי‪ .‬אני מוצא עצמי קרוב לעמדות 'הפועל המזרחי' כפי שהן משתקפות‬
‫בעיתון 'הצופה'‪ .‬יהדות מסורתית אורתודוכסית מתונה‪ ,‬לא קנאית‪ ,‬ופתוחה גם‬
‫לספרות ולדעות מהעולם‪ .‬אני עוסק בדברי תורה‪ ,‬בפרשות השבוע וההפטרות‪,‬‬
‫ואוהב את הפירושים של נחמה לייבוביץ‪ ,‬אישה חכמה‪ ,‬שבפירושיה ‪ -‬ידע רב‪,‬‬
‫בהירות והיא מצטטת פרשנים כמו תומס מאן ומרטין בובר ומלומדים נוצרים חוקרי‬
‫מקרא‪ .‬למאורעות הזמן הזה היא מתייחסת בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים‪".‬‬
‫בברית החדשה אני כמעט לא קורא‪ ,‬אך דברי ישו חרותים בלבי ואני בטוח שדבריו‬
‫ומשליו חדרו ליהדות בלי שנכיר בכך‪ .‬יבוא יום ומקומו יוחזר לו‪ .‬כמו שביאליק או‬
‫קלאוזנר ביקשו ‪ -‬כינוס כל גדולי ישראל‪ ,‬כולל שפינוזה‪ ,‬אינשטיין‪ ,‬פרויד‬
‫ומרקס ואולי גם ישוע הנוצרי כמו שסברו אנשים כמו בובר‪ ,‬ראגאץ וגם אמי‪.‬‬

‫‪137‬‬
‫במרכז השיכון נבנה בית ציבורי‪ .‬בית הכנסת נדחף לשולי השיכון בתירוץ שיש‬
‫שם נוף יפה‪ .‬אך זוהי שטות‪ .‬אסור ליהודי "לתור אחרי עיניו" ובפרקי אבות כתוב‪:‬‬

‫"רבי יעקב אומר‪ ,‬המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשימתו ואומר‬

‫מה נאה אילן זה‪ ,‬מעלה עליו הכתוב כאילו התחייב בנפשו"‬
‫(פרק ג' סעיף ‪)9‬‬

‫גם במושבות איטליה הפשיסטית בצפון אפריקה‪ ,‬שראיתי במלחמת העולם‬

‫השניה‪ ,‬עמדו במרכז הכפר הצרכנייה והכנסייה‪ .‬אצלנו במרכז עומדים הצרכנייה‬
‫והבית הציבורי החילוני‪ .‬על זה נאמר ‪" -‬רבות המחשבות בלב איש ועצת השם‬
‫היא תקום"‪.‬‬
‫הטלוויזיה רוקנה את הבית הציבורי מתוכנו והיום הוא עומד ריק‪ .‬בית הכנסת‬
‫ממשיך את קיומו‪ ,‬פתוח כל יום ובשבת נאספים בו כחמישים איש‪ .‬יש חברה‪,‬‬
‫שירה משותפת‪ ,‬דרשות ודברי מוסר‪ .‬כל מאורע בשיכון מורגש‪ ,‬נתינת שם לילד‬
‫שנולד‪ ,‬עליה לתורה של בני מצווה וחתנים‪ ,‬ברכות לרפואה‪ ,‬אמירת קדיש באבל‪,‬‬
‫חגיגת החגים‪ ,‬שמחת תורה‪ .‬בית הכנסת נעשה מרכז רוחני ודתי של השיכון‪.‬‬

‫השגחה פרטית‬
‫(מתוך יומן)‬

‫למקריות נוכחות גדולה בחיי‪ .‬ראיתי במקריות השגחה מהשמים שמכוונת אותי‪.‬‬

‫‪– 30.7.1982‬‬
‫לפני זמן מה קניתי אופניים‪ .‬שכני אריה לוי ביקש לראות אותי נוסע ואני ביקשתי‬
‫שהוא יראה לי כיצד לשמן את האופניים‪ .‬רשמתי בפנקסי לגשת בבוקר לאריה‬
‫לוי‪ .‬הייתי מסופק אם הוא בבית‪ ,‬כי פעמים קרובות הוא נוסע העירה‪ .‬אך הדרך לא‬
‫רחוקה‪ ,‬אנסה את מזלי ואגש לביתו‪.‬‬
‫ואיזה פלא‪ ,‬באותה שנייה שאני מתקרב לשער החצר‪ ,‬אריה יוצא ממנו‪ ,‬ממש‬
‫מולי!! לא שנייה קודם ולא שנייה אחר כך‪ .‬לא הצטרכתי לחפש אותו בבית‪,‬‬
‫במחסן או במגרש‪ .‬וזה מה שכתוב בתורה‪" :‬ויקרה ה' לפניו" (רבקה ואליעזר‪ ,‬רחל‬
‫ויעקב וכו')‪.‬‬

‫‪138‬‬
 ‫‪6.9.1983‬‬
‫יומיים לפני ראש השנה תשמ"ד‪ ,‬נסעתי עם דוד מזרחי במכוניתו לבקר בבית‬
‫הקברות את קבר הורי לפי מנהג ישראל‪ .‬דוד ידע באיזה בית קפה‪ ,‬ממתינה לנו‬
‫ריגטה ולקחנו אותה כאחת מקרובות המשפחה‪ .‬בסיום התפילה‪ ,‬ריגטה הלכה‬
‫לביתה ואני ודוד הלכנו מרח' טרומפלדור לרח' אבן‪-‬יהודה‪ .‬פתאום באו לקראתנו‬
‫יעקב ואסתר‪ .‬הם חזרו ממנהל החשבונות‪ ,‬בדקו את מצב העסקים שלהם‪ .‬הם‬
‫לא ידעו כי בראש השנה יש חשבון אחר‪ ,‬חשבון הנפש‪.‬‬
‫גם עלי נופלת האשמה‪ ,‬כי לא ציינתי את המנהג ואת חובתנו להביע תודה לאבי‬
‫שללא הקרבתו‪ ,‬אולי לא היינו נשארים בארץ‪.‬‬
‫השנה היו שני ימי חג ושבת‪ ,‬שלושה ימים רצופים‪ .‬טיט נסעה לחולון‪ .‬יעקב ואסתר‬
‫ולברך אותי בשנה טובה‪,‬‬ ‫בקרו אצל חדווה ואחר‪-‬הצהרים החליטו לקפוץ אלי‬
‫למרות שהיו וודאי עייפים‪.‬‬
‫הלכתי לבית הכנסת למנחה‪ .‬לעלייה לתורה קראו לאהרון לוי לומר ברכה לשבט‬
‫לוי‪:‬‬
‫"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע‪ ,‬כי שמרו‬
‫אמרתך ובריתך ינצרו יורו משפטיך ליעקב‪( "...‬דברים לג‪ ,‬ט)‪.‬‬
‫רק סיים לוי את עלייתו וירד‪ ,‬ופתאום נכנסו יעקב ודור לבית‪-‬הכנסת‪ ,‬עמדו על‪-‬ידי‬
‫והשתתפו בתפילה‪ .‬אחר‪-‬כך הלכנו הביתה‪ ,‬שם חיכו לנו אסתר ואפרת‪.‬‬
‫וכעת הפירוש והמשמעות‪:‬‬
‫טיט מצאה 'במקרה' טרמפ‬ ‫"רוב מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום"‪.‬‬
‫וחזרה מוקדם הביתה‪ ,‬רק זמן קצר לפני בואם של יעקב ומשפחתו‪ .‬אם הבתים‬
‫שלה ושלי היו סגורים‪ ,‬יעקב ומשפחתו היו חוזרים הביתה‪ ,‬מניחים שהלכתי לבקר‬
‫מישהו‪ .‬טיט אמרה להם שאני בבית הכנסת‪.‬‬
‫בתכנון האלוקי‪ ,‬צריך גם לציין‪ ,‬שאהרון לוי עלה לתורה ולא אני‪ ,‬וכי הם באו קצת‬
‫אחרי קריאת הברכה ללוי‪ ,‬כי השם 'חנון ורחום' ולא רצה לפגוע ברגשותיהם‪.‬‬
‫כך יצא‪ ,‬שהם הלכו לבית‪-‬הכנסת‪ .‬השם הוליך אותם להיות פעם בימים הנוראים‬
‫בבית‪-‬הכנסת‪.‬‬

‫‪3.12.1983‬‬
‫יעקב בא עם המשפחה‪ .‬רציתי לדבר אתו לבד על בעיות ‪ ,‬אך לא יצא לי‪ .‬מה‬
‫עשה הקדוש ברוך הוא שהוא רועי וינהיגני‪ ?..‬יעקב שכח את הארנק שלו עם‬
‫התעודות‪ .‬צלצלתי אליו במוצאי שבת והוא אמר כי תכף יבוא‪ .‬סגרתי אותו בשולחן‬
‫הכתיבה כעירבון כביכול‪ .‬שם יכולתי לדבר אתו בשקט‪.‬‬

‫‪139‬‬
 ‫על סף חיי‬

‫השנים עברו עלי בדהירה‬

‫הגעתי לשיבה ומעבר לגבורה‪.‬‬
‫ברוך השם‪ ,‬קרוב לתשעים‬
‫דרכי לתחנה האחרונה‪.‬‬
‫לא תמיד החיים היו נעימים‬

‫‪140‬‬
 ‫ואסכם בדברים הבאים‪:‬‬
‫ימי חיי עשירים בחיוב ובשלילה‬
‫האם המאזן יהיה לטובה?‬
‫האם אוכל לעמוד ביום הדין‬
‫לפני כס המשפט‪ ,‬ואזכה לרחמים?‬
‫אך אציין גם את החיוב‬
‫את עולמי קניתי בשעת אמת‬
‫בלובשי את ה"מונטי‪-‬בארט"‬
‫בהתנדבותי לצבא הבריטי ביחידה עברית‬
‫פלוגת המים החמישית‪.‬‬
‫הגעתי למדבר לאל‪-‬עלמין‬
‫בהתגלות השם אדון העולמים‪,‬‬
‫כנהג של טנק מים‬
‫במלחמת העולם השניה‬
‫בשעת גורל‪ ,‬מפנה והכרעה‪.‬‬
‫לאחר שאיפות חובקות עולם‬
‫הגעתי להסתפק בדברים קטנים‬
‫בצניעות והשלמה‬
‫בחיק משפחתי ב"מנוחה ונחלה"‪.‬‬
‫ברוכות הזיכרונות של שתי נשי‬
‫עליזה ז"ל ורות ז"ל‬
‫ולהבדיל‪ ,‬לחיים ארוכים של ילדי ונכדי‬
‫לבריאות‪ ,‬אושר ולחיים ארוכים‪.‬‬
‫המסורת אומרת‬
‫בן שמונים לגבורה‬
‫בן תשעים שחוח‪.‬‬
‫שחוח‪ ,‬בניקוד מימין‬
‫כפוף ושחוח‪,‬‬
‫אך בניקוד משמאל‬
‫אוהב לשוחח‪.‬‬
‫מתולדות חייו וניסיונותיו‬
‫כפי שאומרים בפי העם‬
‫זה אחד מה'כשבאתניקים'‪.‬‬

‫‪141‬‬
 ‫הארץ השתנתה‬
‫ממלחמת ששת הימים‬
‫זכינו בעזרת השם‬
‫וגבורת בנינו הלוחמים‪,‬‬
‫לירושלים עיר הקודש המאוחדת משני הצדדים‪.‬‬
‫רבים עוד המאבקים‬
‫לימים בטוחים‬
‫עד שיבוא משיח צדקנו‬
‫ויביא לנו שלום וגאולה‬
‫במנוחה ונחלה‬
‫בקיבוץ יחיעם‬
‫ובכל מקום בארצנו הקדושה‪.‬‬

‫חצי שנה אחר‪-‬כך‪ ,‬נפטר סבא בשיבה טובה‪ ,‬ללא כאב וסבל‪.‬‬

‫שער שני‬

‫‪142‬‬
 ‫הלגה מחליטה לעלות‬

‫"הלגה חביבה‪ ,‬את יכולה לרדת לטרקלין בבקשה‪ ",‬קול חזק מלמטה מפריע‬
‫להלגה לקרוא‪ .‬היא קמה ויורדת לאט במדרגות עם הספר ביד‪ ,‬מצפה לנזיפה‪.‬‬
‫אבל ברטה לא מסתכלת לעברה‪ ,‬היא עומדת מול גברת קטנה בשמלה ארוכה‬
‫שרכוסה בקפידה עד לצווארון מעומלן ומשוחחת איתה בהתלהבות‪ .‬מאחורי‬
‫הגברת עומדים בשקט שני נערים‪ .‬הלגה נעצרת מאחורי אמה ומציצה בהם‬
‫בגנבה‪ .‬האחד גבוה עם אף ענק ומכוער‪ .‬השני קטן וצנום עם עיניים חדות‬
‫שמסתכלות בחזרה בלי להתבלבל‪ .‬ברטה מבחינה במבט שלו ומסתובבת‪" .‬הלגה‪,‬‬
‫כמה פעמים אמרתי לך‪ "..‬הנערה ממהרת להזיז את היד עם הספר מאחורי הגב‪.‬‬
‫"תכירי‪ ,‬זאת דודתך ובני דודתך‪ .‬את בטח לא זוכרת –"‬
‫אבל הלגה זוכרת‪ .‬טנטה לינה הקטנה ושני בניה‪ .‬ארנסט‪ ,‬שתמיד ישב בצד בגלל‬
‫שהיה גדול מיוסף וממנה ולא היה לו נאה להשתתף (איזה אף גדול ומכוער הוא‬
‫צימח) ויוסף‪ ,‬שהסכים תמיד לכל מה שביקשה‪ ,‬אפילו שהייתה קטנה ממנו‪,‬‬
‫הסכים‪ .‬יוסף מביט בה בלי להוריד עיניים עד שהיא נשברת ומורידה‪.‬‬

‫‪143‬‬
‫ברטה דורשת מבִתה שתיגש לנשק את ידה של הדודה‪ .‬הלגה גבוהה ממנה בחצי‬
‫ראש‪ .‬אחר‪-‬כך הנערים ניגשים במצוות אמם ומנידים לעברה בראשם‪ .‬יוסף לא‬
‫מוריד ממנה את העיניים‪.‬‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬ברטה יושבת עם לינה אחותה בטרקלין והנערים יוצאים למרפסת‪.‬‬
‫סוכנת הבית מביאה מגש עם שלוש כוסות שוקולטה ועוגיות‪ .‬הלגה מניחה עוגיה‬
‫על צַל ַחית ומגישה לכל אחד‪ .‬יוסף מוחק אחת‪-‬עשרה שנה‪ ,‬הוא צוחק‪" ,‬ובכן‬
‫חביבה‪ ,‬הצליחו לאלף אותך אני רואה"‪ .‬ארנסט מזיז את הגוף הצידה כמו אז‬
‫והלגה מתפרצת‪" :‬גם אתה נראית די מאולף כשעמדת מאחורי אימא שלך"‪.‬‬
‫"אני באתי עם אימא בגלל שהייתי סקרן לראות מה יצא ממך‪ .‬אני רואה שאין לך‬
‫בעיה שמשרתת מגישה לך כוס שוקולטה‪ .‬כמה משרתים יש בבית הזה בכלל?"‬
‫"די יוסף‪ ,‬לא באת הנה כדי לפטר את כל המשרתים‪ .‬תרשה להם להשתכר‬
‫למחייתם בלי שתארגן להם איגוד מקצועי‪ ".‬אם ארנסט פתח את הפה סימן‬
‫שמדובר בעניין רציני‪ .‬הלגה סקרנית כמו סנאי‪ ,‬ככה אומר אביה‪ .‬תמיד מוכרחה‬
‫להבין למה מתכוונים‪.‬‬
‫"למה‪ ,‬מה לא בסדר במשרתים שלנו?"‬
‫וככה זה מתחיל‪ .‬הלגה ויוסף נפגשים לאחר שנים שלא ראו אחד את השניה‪.‬‬
‫הלגה מקשיבה בשקט ליוסף‪ .‬הוא מדבר ומדבר‪ ,‬מספר על החווה בפאתי היער‬
‫מחוץ לעיר‪ .‬איך הוא וחבריו עובדים בבקרים ולומדים בלילות על ציון הרחוקה‪.‬‬
‫כמה שהיא מקנאה‪ .‬היא כל‪-‬כך משתעממת בבית‪ ,‬אפילו הפסנתר ידידה בימי‬
‫החורף הארוכים והספרייה הענקית עם מדפי הספרים המפתים לא מהווים נחמה‬
‫למשמע סיפוריו של יוסף על ההכשרה‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬ליד שולחן האוכל הארוך‪ ,‬הלגה מסתכלת איך אביה בוצע פרוסות מגוש‬
‫הבשר ומגיש להנרייטה שתחלק‪ .‬הנרייטה מעבירה בזהירות חתיכת בשר ומוזגת‬
‫רוטב בצלחת שלו‪ ,‬אחר‪-‬כך עוברת לקצה השני של השולחן להגיש בשר לאמה‪.‬‬
‫כשהנרייטה מגיעה אליה‪ ,‬היא מכסה את הצלחת ביד פרושה וחושבת ששוב יש‬
‫לה מלחמה אבל הפעם היא תנצח‪ .‬הפעם לא תתפרץ סתם כך בדמעות‪ .‬אולי‬
‫יוסף יכול לעזור? כדאי שתחשוב על זה בלילה‪ .‬תתכונן‪ .‬אבא כל היום בבנק‬
‫וכשהוא חוזר הוא מסתגר בחדר העבודה‪ .‬יש להחליט מתי לגשת אליו‪ ,‬ואיך לדבר‬
‫בהגיון‪.‬‬
‫בהתחלה היא נעזרת באמה‪ ,‬שלמזלה לא מרגישה בכוונות נסתרות‪ .‬הלגה‬
‫מדברת במתיקות על הדודים שחזרו לגור בברלין ואיך יש שוב משפחה קרובה‪.‬‬
‫חשוב לעזור להם להכיר מחדש את חיי העיר‪ .‬ברטה אומרת שטנטה לינה שבורה‬
‫בגלל הפרידה מחיי הכפר אבל מה לעשות‪ ,‬אביך אמר שיהיה לדוד קשה למצוא‬

‫‪144‬‬
‫שם פרנסה‪ .‬הלגה מציעה לארגן טיול ופיקניק בפארק‪ ,‬מקווה שיוסף לא יעדר‬
‫אפילו שימיו מלאים בעיסוקים בהכשרה‪ .‬הוא בא‪ .‬הלגה מספרת לו את תוכניתה‬
‫אך הוא מסתייג‪" :‬אבא שלך לא ירשה לאף אחת מגבירות הבית ללכלך ידיים‬
‫אביה‬ ‫בעבודה"‪ .‬יוסף מדבר בקול מתמרמר והלגה מרגישה שקומתו של‬
‫מצטמקת‪.‬‬
‫"אני הבת הקטנה שלו ויש לי דרכים משלי לשכנוע" אבל יוסף מלגלג‪ ,‬הסגנון‬
‫הזה של להשיג בתפנוקים כל מה שהיא חושקת בו לא נראה לו כדרך יאה‬
‫לסוציאליסטית בתחילת דרכה‪.‬‬
‫אחרי שהם נפרדים הלגה מרגישה שהיא תולה ביוסף תקוות רבות מדי‪' .‬אין לי אף‬
‫אחד מלבדי'‪ .‬היא חושבת‪' .‬אני צריכה לפגוש את אבא ברגע רגוע כשיהיה מוכן‬
‫להקשיב‪ .‬להכין מראש כמה הצעות‪ ,‬כמה אפשרויות‪ .‬צריך לקחת בחשבון‬
‫שיתנגד‪ ,‬אי‪-‬אפשר לצפות מאבא שיסכים לי ללכת להכשרה‪ .‬חקלאות זה לא‬
‫רעיון מוצלח‪ ,‬לא כדאי להזכיר‪ .‬ליהודים אסור להיות בעלי אדמות ולכן עדיף שלא‬
‫אדבר על זה‪ .‬משק בית אולי? גם מנהלות משק בית צריכים בהכשרה'‪ .‬הלגה‬
‫חושבת על סוכנת הבית ופתאום זה נראה לה מוזר שאישה זרה גרה בביתם‬
‫וקובעת באיזה יום תהיה כביסה‪ ,‬ומה יהיה התפריט של כל ארוחה‪ .‬גברת מנהיים‬
‫גרה בבית מאז שהלגה נולדה‪ ,‬אבל הקול המזלזל של יוסף במרפסת 'אין לך‬
‫בעיה שמשרתת מגישה לך כוס שוקולטה' חלחל והפך את סוכנת הבית‪ ,‬גברת‬
‫מנהיים‪ ,‬לאישה זרה‪.‬‬
‫בזמן האחרון יוסף מופיע בבית של הלגה אחת ליומיים‪ .‬הוא פוסע לצידה בגן‬
‫שבכניסה לבית ומראה לה את ידיו‪ .‬הציפורנים שלו שבורות ומלוכלכות‪ .‬הלגה‬
‫מכסה את ידיו בידיה ומבקשת בצחוק שיסתיר אותן כשייפגש עם הוריה‪.‬‬
‫"האדמה רטובה וכשעוקרים את העשבים הבוץ נדבק לשורשים‪ ,‬צריך לפורר‬
‫ולהסיר כל רגב‪ .‬אבל עכשיו אני כבר מבדיל בין העשבים לעלים של הבצל" הוא‬
‫אומר בגאווה‪ .‬יוסף ממשיך לספר על השליח שהגיע מפלשתינה‪ ,‬ועל השירים‬
‫ששר בעברית בקול צלול מסביב למדורה בלילות‪ .‬הלגה שותקת ומקשיבה והגוף‬
‫שלה תוסס מתשוקה‪ .‬לפעמים כל‪-‬כך רוצה להיות שם עם יוסף‪ ,‬שקשה לה‬
‫להחליט אם היא שמחה שחזר או שאולי עדיף היה לפני שהגיע עם אחיו ואמו‬
‫לביקור בפעם הראשונה‪.‬‬
‫"מה את חושבת כל‪-‬כך הרבה הלגה? את עוד מתכננת איך לעזוב את הבית שלך?‬
‫טיפשונת‪ ,‬אין סיכוי שההורים שלך ירשו"‪.‬‬
‫"אז למה אתה בא לכאן?" היא מתפרצת והדמעות ממהרות אחרי המילים‪ .‬הלגה‬
‫מסובבת את הראש הצידה‪ .‬יוסף ניגש‪ ,‬מניח יד על הלחי שלה ומסובב את הפנים‪.‬‬

‫‪145‬‬
‫באצבעות דקות הוא מורח את הדמעות ואומר שאם היא כל‪-‬כך רוצה הוא מוכן‬
‫לעזור‪ .‬ושנערה כמוה‪ ,‬אפילו שהיא מפונקת‪" ,‬לא באשמתך כמובן‪ ,‬זה משום‬
‫שהחיים שלך היו כל‪-‬כך קלים‪ ,‬ובכל‪-‬זאת נערה עם רצון כמו שלך זה רווח נקי‬
‫להכשרה‪ .‬אני אחשוב יחד אתך מה אפשר לעשות"‪.‬‬
‫עכשיו הם צוות‪ .‬יוסף מספר שאמא שלו קראה לו יוסף בגלל החלומות‪ .‬כשהייתה‬
‫בהריון כל לילה חלמה‪ ,‬ובבקרים סיפרה לאביו בפרטי‪-‬פרטים את כל החלומות‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך אמרה שבנה נולד כדי להגשים חלומות‪" .‬אמא שלי תשמח לעזור לנו‪,‬‬
‫היא ממש סולדת מהחיים הבורגנים של אמא שלך‪ ,‬ברטה‪ ".‬הלגה נבהלת‪ .‬אם‬
‫יוסף יגלה לאמו את סודותיה הכמוסים‪ ,‬היא בטח תספר לבעלה הרופא והוא יצחק‬
‫ויחשוב שהאחיינית הלגה חולה במחלת הנעורים‪ .‬אחר‪-‬כך הסיפור יגיע להורים‬
‫ואביה יכעס שוב וידרוש מאמה לנתק קשר עם אחותה המוזרה‪ .‬אמה תבכה‬
‫שמשפחה זו משפחה ואיך היא יכולה לנתק קשרים‪' ,‬תראה מה קרה בפעם‬
‫הקודמת'‪ ,‬היא לא מוכנה יותר לניתוק של עשר שנים‪' .‬גם אני לא מוכנה' לוחשת‬
‫הלגה לעצמה‪ ,‬חושבת לאן תוביל אותה השיחה שהיא מתכננת עם אביה‪.‬‬
‫יוסף מתקדם במהירות‪ .‬כשראשו אפוף מחשבות כל העולם מסביב נמוג‪ .‬הלגה‬
‫מסתכלת על בן‪-‬דודה מאחור ומחפשת איך לכווץ את המרחק‪ .‬מחשבה מרפרפת‬
‫מתגנבת ומתמקמת בראשה‪ ,‬היא מסתכלת שוב על הגב המכונס של יוסף וחושבת‬
‫שהוא היחידי שהיא יכולה לדבר איתו על החלומות שלה אבל עכשיו יש לה סוד‪.‬‬
‫אסור לספר לאף אחד‪ .‬גם לא ליוסף‪ .‬בינתיים‪.‬‬
‫"אבאל'ה‪ ,‬מזמן לא באת להגיד לי לילה טוב ולשאול אותי מה עשיתי היום"‪.‬‬
‫זיגפריד צוחק ואומר שהיא כבר נערה‪ ,‬לא תינוקת‪" .‬אבל אבא‪ ,‬השיחות אתך‬
‫חסרות לי כל‪-‬כך‪ ".‬הם יושבים בחדר ההסבה‪ .‬זיגפריד מעשן מקטרת והלגה‬
‫מחזיקה ספר בחיקה‪ .‬היא מספרת לו כמה משעמם לה במשך היום וכמה הייתה‬
‫רוצה לעשות דבר מה מועיל‪" .‬אתה זוכר כשנסענו לבית החרושת של הדוד מקס‬
‫ומה אמרת על אשתו? סיפרת לי שמקס התאהב במלצרית ובניגוד לכל המוסכמות‬
‫התחתן איתה‪ ,‬ואיך היא המשיכה לעבוד עד שחלתה‪ .‬תדע לך שאני מעריצה את‬
‫אינגריד‪ .‬כזאת חרוצה ויסודית‪ ,‬בזכותה לא היה להם צורך במנהלת משק בית‪,‬‬
‫הכל היא ידעה‪".‬‬
‫זיגפריד מכיר את בתו ויודע שהיא חותרת למשהו‪ .‬הוא מוכן לשלם הון בשביל‬
‫לשמור על השגרה‪ .‬אבל הלגה לא מוותרת‪ .‬בהתחלה הוא כועס על אשתו‪ ,‬צועק‬
‫שהוא לא מבין מה קורה בבית הזה במשך היום‪ .‬אולי הוא היה צריך לנהל את‬
‫הבנק מהבית כדי לשמור שאף אחד לא ישתגע‪ .‬ברטה מסתגרת בחדרה כמו‬

‫‪146‬‬
‫תמיד כשהוא כועס‪ .‬היא מכירה את כל הטיעונים על החינוך הקלוקל וכמה היא‬
‫רכה במיוחד עם בת הזקונים‪ .‬ברטה לא מעיזה לענות כשהוא מתפרץ‪.‬‬
‫הלגה יודעת שאביה כועס על אמה בגללה‪ ,‬אבל הפעם היא לא מוותרת‪ ,‬מחליטה‬
‫ללמוד מה גברת מנהיים עושה‪ .‬לא אכפת לה אפילו כשסוכנת הבית מפנה אליה‬
‫את גבה ולא מוכנה לענות‪ .‬גברת מנהיים עובדת בשקט כאילו לא רואה שהלגה‬
‫עוקבת אחריה לכל מקום‪ .‬בסוף ברטה נשברת ומזמינה את הדוד מקס כדי‬
‫להמליץ לו על סוכנת הבית הותיקה‪ .‬מאז שאינגריד אשתו שוכבת במיטה בלי‬
‫לזוז‪ ,‬סוכנות הבית מתחלפות שם כל שבוע‪ ,‬וגברת מנהיים‪ ,‬רק היא תצליח להציל‬
‫את המצב‪.‬‬
‫כשיוסף מגיע שוב לבקר הם נפגשים בשער‪ .‬הלגה עומדת ומצחצחת את הפעמון‪.‬‬
‫יוסף מסתכל עליה כמו בפעם הראשונה כשעמד מאחורי אמו‪ ,‬מסתכל ולא מאמין‪.‬‬
‫לרגע הוא צוחק ושואל "מה את עושה?" אז היא מספרת לו‪" .‬מצטערת יוסף‪ ,‬אבל‬
‫אין לי זמן לטייל אתך בגן‪ ,‬תכנס לטרקלין אני תכף אבוא להכין לך תה"‪.‬‬
‫הלגה סוכנת‪-‬בית מאד ידידותית‪ .‬היא יושבת עם יוסף ומקשיבה לסיפוריו‪ .‬אחר‪-‬כך‬
‫שואלת אותו אם צריך בהכשרה מנהלות משק בית‪ ,‬כי זה המקצוע שהיא מתכוונת‬
‫ללמוד לפני העלייה‪.‬‬
‫"ואיך את מתכוונת לעלות יקירה שלי" הוא צוחק‪.‬‬
‫"אני מתכוונת ואני גם אעלה‪ .‬כל חלוץ חשוב‪ ,‬בעצמך אמרת לי אז למה אתה‬
‫צוחק?"‬
‫יוסף נוגע בידה‪" ,‬אני לא צוחק עליך הלגה יקרה‪ ,‬אני פשוט מתפעל‪ .‬אבל הוריך‬
‫לא ממש יוותרו עליך ואת עדיין ברשותם"‪.‬‬
‫"אמנם גם אז יהיה קשה‪ .‬אבל אם אהיה אישה‬ ‫"רק עוד שנה" היא אומרת‪,‬‬
‫נשואה הם לא יוכלו לעשות עם זה שום דבר‪ ".‬יוסף לא מבין‪ ,‬אז היא מסבה את‬
‫השיחה אליו‪" .‬מתי אתה מתכוון לעשות עלייה?"‬

‫בהתחלה הלגה מקפידה לא להיתקל באביה‪ .‬מחכה בבוקר עד שהוא יוצא לבנק‬
‫ורק אז מתחילה לעבוד‪ .‬המשרתים יודעים את המלאכה‪ .‬הם נזהרים ממנה כמו‬
‫מפני צרעה טורדנית‪ .‬גברת מנהיים נהגה לפטר משרתות שסרחו‪ ,‬עכשיו הם‬
‫מפחדים משיגיונות לבה של סוכנת הבית החדשה‪ .‬הם לא משערים שהלגה‬
‫מֵתַרְג ּלת השתלבות במעמד הפועלים וזה אומר שאין לה כוונות לפגוע בזכויותיהם‪.‬‬
‫בצהרים הלגה יוצאת לצחצח את פעמון הכניסה‪ .‬העבודות בחוץ אהובות עליה‬
‫במיוחד‪ ,‬ככה היא יכולה להסתכל ברחוב ולראות מי מגיע‪ .‬הלגה מחכה בכיליון‪-‬‬
‫עיניים ליוסף אבל הוא מקפיד להופיע בזמנים לא קבועים‪ .‬הפעמון כבר מבריק‪,‬‬

‫‪147‬‬
‫היא מתכננת את הצעד הבא כשאביה מצלצל מבחוץ‪ .‬הלגה פותחת את השער‬
‫ומחייכת‪ .‬אביה עובר כאילו שהיא לא נמצאת ועולה במדרגות‪ .‬שניה לפני שנכנס‬
‫הוא מסתובב‪ ,‬יורד ואומר‪" :‬עכשיו את מרוצה הלגה?"‬
‫"כמעט אבא‪ .‬זה די קשה אבל לאט לאט אני מִתרגלת לעבוד‪ .‬ככה היום עובר‬
‫יותר מהר"‪.‬‬
‫זיגפריד נתקע על המדרגה השלישית‪ .‬לא יודע אם להישאר ולשוחח או להמשיך‬
‫לא לדבר עם הבת הסוררת‪" .‬אבא" היא ניגשת אליו ומסבירה לו על הזמנים‬
‫החדשים בדיוק כמו שיוסף הסביר לה‪.‬‬
‫אביה מקשיב‪ ,‬מנער את הראש ונכנס פנימה‪ .‬רגע לפני שהוא טורק את הדלת‬
‫הוא מפטיר "זמנים חדשים‪ ,‬אה? מי יודע מה עוד את מתכננת‪ ,‬בסוף עוד תרצי‬
‫לעבור עם הפושטקים לפלשתינה‪".‬‬
‫יום רביעי הוא היום החופשי של הלגה‪ .‬היא לובשת שמלה פרחונית ונועלת נעליים‬
‫עם שרוכים צבעונים ואוספת את השיער כי ככה היא נראית בוגרת יותר‪ .‬יוסף‬
‫מקפיד להגיע ביום החופשי‪ ,‬היום הלגה מתכננת שיצאו לפארק ומשם ילכו לבית‪-‬‬
‫קפה "מתילדה המתוקה"‪.‬‬
‫כשיוסף נשען אחורה ומצית ציגרה הלגה מניחה את הכפית הדביקה על מפת‬
‫השולחן הצחורה‪ .‬הוא מחייך אליה ומפטיר שזה נחמד לראות שנשארו בה שרידי‬
‫מרדנות מהילדות‪" .‬אתה אוהב את המרדנות שלי?" היא שואלת‪ ,‬הוא צוחק ואומר‬
‫שוב איך היא מזכירה את אמא שלו שהעזה לבחור עם מי לחיות ואיך‪ .‬אבא של‬
‫יוסף היה רופא אוניות‪ ,‬הוא עבד בחברת ג'רמן‪-‬קולוניה‪ .‬היה מגיע הביתה פעם‬
‫בחצי שנה‪ .‬טנטה לינה הצטרפה אליו עד שנולדו הילדים‪ ,‬למורת רוחם של הוריה‬
‫ואחיותיה הגדולות‪.‬‬
‫"גם אני רוצה לבחור בעל הרפתקן" אומרת הלגה במבוכה‪ .‬לא העלתה בדעתה‬
‫כשתכננה לראשונה‪ ,‬כמה קשה יהיה להציע לו‪ .‬יוסף מזדקף על הכסא ומביט בה‬
‫בסקרנות‪" .‬מה את מנסה להגיד הלגה?"‬
‫הלגה מחכה לראות מה הוא מבין‪ .‬הוא צוחק ואומר‪" :‬רק בשביל לראות את‬
‫הפרצוף של דוד זיגפריד ודודה ברטה‪ "..‬ואז‪ ,‬בבת‪-‬אחת מרצינות פניו‪" .‬אז ככה‬
‫את רוצה לעשות עלייה‪ ,‬או שאולי יש לך תוכניות מרחיקות יותר?"‬
‫אחר‪-‬כך הוא מספר לה על אילזה‪ ,‬הידידה שלו בהכשרה‪ ,‬ושהוא בוחן את רגשותיו‬
‫כלפיה כי התקופה הזו לא ממש מתאימה לחיי משפחה‪ .‬וחוץ מזה אילזה לא‬
‫בטוחה‪ ,‬המשפחה שלה מתנגדת לפלשתינה‪ .‬הם שלחו את אחיה הגדול לאמריקה‬
‫כדי לבדוק אפשרויות‪ .‬יוסף חושב שאילזה מנסה לבדוק אותו‪ ,‬לראות מה סדרי‬
‫העדיפויות שלו‪ .‬זה מאד מבלבל אותו‪ ,‬להעמיד ככה את רגשותיו הפרטיים מול‬

‫‪148‬‬
‫האידיאלים‪" .‬הלגה חביבה‪ ,‬אני כל‪-‬כך אוהב לדבר אתך‪ ,‬רק אתך אני מסוגל‬
‫לפתוח את הלב"‪.‬‬

‫בבוקר למחרת הלגה לא יוצאת מהמיטה‪ .‬הראש מתפוצץ‪ .‬מי היא בשביל יוסף?‬
‫ומה הוא בשבילה? מרחב אפל ועמוק נפער בינה לבינו‪ .‬כל השנים שעברו‪ .‬החיים‬
‫שחיו בלי לדעת אחד על השניה‪ .‬האם הייתה ילדה אחרת שבאה לביתו בימי‬
‫שלישי? הלגה מתכרבלת מתחת לשמיכה וחוזרת להיות הילדה הקטנה‬
‫שהסתתרה מאחורי הוילון וחיכתה לראות מתי אמה תפתח את הדלת כדי לקחת‬
‫את מגש האוכל מהרצפה‪ .‬אבל ברטה לא הריחה את ריחות הארוחה‪ .‬הלגה נזכרת‬
‫כיצד התעוררה מאחורי הוילון לצליל הצלחות כשגברת מנהיים החליפה מגש‪,‬‬
‫ואיך ספרה את הימים‪ .‬יום ראשון‪ .‬גם יום שני עבר וגברת מנהיים לחשה‪" :‬ברטה‪,‬‬
‫ברטה‪ ,‬מה יחשבו הבנות?" הלגה עוצמת עיניים ועוצרת את הנשימה כמו אז‬
‫טה אחותה הגדולה הופיעה וצעקה‪" :‬אמא‪ ,‬אני לא מוצאת את הלגה‪ ,‬את‬
‫ק ּ‬
‫כש ּ‬
‫מוכרחה לצאת ולעזור‪ ,‬היא רק ילדה קטנה‪ ".‬ביום השלישי הלגה הייתה בטוחה‬
‫שאמה תצא‪ ,‬על הביקור ביום שלישי אף‪-‬פעם לא ויתרה‪ .‬ושוב היא לוחשת‪" :‬אמא‬
‫אמא‪ ,‬טנטה לינה מחכה" ובעיניה יוסף מנדנד רגלים על הכסא הגבוה בחדר‬
‫טה ניגבה את דמעותיה של הלגה הקטנה אמרה הילדה‪:‬‬
‫ק ּ‬
‫ההסבה‪ .‬בערב‪ ,‬כש ּ‬
‫טה אמרה ששש… וסיפרה על‬
‫ק ּ‬
‫"פעם ראשונה שארנסט שמֵח ויוסף עצוב"‪ ,‬אז ּ‬
‫זהבה והדובים שהיא אוהבת‪ .‬ושוב ניגבה את דמעותיה‪" ,‬אל תבכי הלגה‪ ,‬זהבה‬
‫בטוח תחזור‪ .‬בסוף היא תבין שהדובים אוהבים אותה" אבל הלגה הקטנה ידעה‬
‫שהיא סתם מדברת‪.‬‬

‫בערב הלגה מתעוררת לקול צעקות‪ .‬היא קמה ורצה במדרגות‪ .‬יוסף עומד ליד‬
‫הדלת וזיגפריד מנופף בידיו‪" :‬ככה‪ ,‬זה אתה שנתת בראש שלה רעיונות! אני לא‬
‫רוצה לראות אותך פה‪ .‬לא מספיק לנו מה שלינה הקטנה עשתה‪ ,‬עכשיו גם אתה?‬
‫מזיק!" הלגה רצה ותופסת את היד של יוסף‪ .‬לזיגפריד נתקעות המילים וגם יוסף‬
‫מופתע‪ .‬לא פלא‪ ,‬המראה שלה עם החלוק המקומט והשיער הפרוע בדלת הכניסה‬
‫זה לא מראה שגור‪ .‬יוסף מחבק את הלגה ואומר שעזרה לו להחליט ואם נא מוצא‬
‫חן בעיניה‪ ,‬ואם זה מתאים גם לה‪ ,‬בעוד חודש התנועה מחלקת סירטיפקטים‬
‫לזוגות נשואים‪.‬‬

‫עזיזה‬

‫‪149‬‬
‫את התפוז הוא מקלף בציפורנים‪ .‬המוך הלבנבן נדבק על הבוץ השחור‪ .‬כל שבת‬
‫מחדש‪ ,‬הוא נזכר במספריים הקטנות‪ ,‬זּכ ּר לטקס נטילת הציפורנים שהנהיגה‬
‫לינה בימי המנוחה‪ .‬יוסף חש שוב בידה של האֵם שהחזיקה בידו הפרוסה‪ ,‬אחזה‬
‫אצבע ונטלה ציפורן‪ ,‬תוך שהיא מספרת שוב ושוב על חמשת האחיות שמחפשות‬
‫חמשה אחים לחתונה‪ .‬זכר איך פרץ בצחוק כל פעם מחדש כשהגיעה אל האחות‬
‫הזרת‪ ,‬למרות הדאגה שמא יחדרו המספרים עמוק לעור ויגרמו לו כאב‪ .‬לקח קצת‬
‫זמן‪ ,‬כמה שבתות‪ ,‬עד שגילה את היתרונות שיש לציפורניים ארוכות‪ .‬איזה עונג הן‬
‫מסבות בגירוד העור המתקלף‪ ,‬ואיך קל יותר להשחיל בנעלים את השרוכים‬
‫הפרומים ולהתיר את הקשרים בסוף היום‪ .‬וכשחסרים סכינים‪ ,‬קל יותר לקלף‬
‫תפוז‪ .‬מבעד לקליפה נחשף בשר כתום‪ .‬רסס ריחני של טיפות זהירות טיפס לאף‬
‫וצרב את העיניים ויחד עם הריח הטרי צפה אילזה‪ ,‬כאילו לא עברו שנתיים מאז‬
‫שקילפה לשניהם תפוז טרי‪ ,‬פרסה אותו כמו פרח והגישה לפיו ולפיה פלח פלח‬
‫באצבעות נקיות‪ .‬התפוז הזה פצוע ומטפטף‪ ,‬המיץ נוזל ונספג בשרוולים‪ .‬יוסף‬
‫דוחף את הפלחים לפה ומנגב אצבעות בשולי המכנסיים‪ .‬השעה מאוחרת ויש‬
‫להגיע לבית הקפה‪ ,‬הפגישה התחילה מזמן והחברים כבר מחכים‪.‬‬
‫את השם לחבורה נתן יוסף‪ .‬למרות ההתנגדות‪' ,‬חוסר התאמה' כפי שאמר‬
‫המזכיר‪ ,‬עמד על דעתו‪ .‬סיפר לחבריו על הפגישה הראשונה עם השפה הזרה‪.‬‬
‫ימים ספורים אחרי שירד מהאנייה‪ ,‬העז ויצא את חומותיה של יפו והלך אל‬
‫הגבעות הירוקות‪ .‬מתחת לאחד העצים ישבו שני ילדים‪" .‬עזיזה"‪ ,‬שמע את אחד‬
‫הילדים קורא‪ .‬עזיזה‪ ,‬הצליל היה זר ומיוחד‪ .‬שפה אחרת‪ .‬אף פעם לא שמע צירוף‬
‫גרוני פעמוני שכזה‪ .‬הילדה התרוממה ורצה לגבעה‪ ,‬התירה חבל ארוך ומשכה‬
‫אחריה חיה‪ ,‬אחר‪-‬כך למד שזוהי עז‪ ,‬ושני הילדים החלו לצעוד אל האופק‪ ,‬אל‬
‫ההרים‪.‬‬
‫עזיזה‪ ,‬כך ביקש יוסף לקרוא לארגון‪ .‬וכשהסבירו לו את פירוש השם‪ ,‬וכשאמרו‬
‫שמתאים יותר שם עברי כמעט והשתכנע‪ .‬אבל כשהלך בלילה ברחובות מצא‬
‫עצמו צועד שוב אל קצה העיר להסתכל על הירח הזורח מעבר לגבעות‪ ,‬וצליל‬
‫השם הזר חזר וביקש למצוא את מקומו‪.‬‬
‫ברחוב ירושלים פנה ימינה ונכנס לסמטה‪ .‬הקפה של מועלם הפך למרכז הארגון‬
‫לפני כחודשיים‪ .‬בתחילה היו מתכנסים בחדרו של יוסף‪ ,‬אבל מאז שהלגה סוחבת‬
‫בטן גדולה‪ ,‬החליט להקל עליה והציע שיעבירו את הפגישות למקום מרכזי‪.‬‬
‫לפעמים הלגה מצטרפת‪ ,‬כשכוחותיה לאחר יום העבודה מאפשרים‪ .‬היום החליטה‬
‫להישכב מוקדם‪ .‬הגישה לו תפוז שהביאה מעבודתה כצידה לדרך ודחקה שילך‬

‫‪150‬‬
‫לבדו וייצג גם אותה‪ .‬היום‪ ,‬חשב‪ ,‬יש לדון בנושא הפרסום‪ .‬יש לו הרבה רעיונות‬
‫והוא בטוח שהפעם יהיה קל יותר לשכנע את חבריו‪.‬‬
‫הסמטה מוארת באור ירח‪ .‬בחלונות עששיות‪ .‬קולות של ילדים מתערבבים בקולות‬
‫נשים עמלניות‪ .‬בְליל של שפות‪ .‬צלילים גרוניים בערבית ובעברית‪ ,‬מילים בפולנית‬
‫ורוסית‪ .‬משפטים ארוכים בשפת אמו‪ .‬יש משהו בעירוב הזה שמחמם את ליבו‪.‬‬
‫נזכר בשיחה שגרמה לו לעזוב את הקומונה של חבריו מההכשרה‪' .‬מדינה‬
‫עברית'‪' .‬הפרחת השממה'‪ .‬אבל יוסף לא ממש בטוח האם הארץ החדשה זקוקה‬
‫לשינויים מרחיקי לכת‪ .‬יש משהו קסום ואהוב ביפו בדיוק כפי שהיא‪.‬‬
‫יוסף מרחיב צעדיו ומגיע לדלת העץ הישנה‪ .‬מוריד את הידית ביד אחת ומרים בו‪-‬‬
‫בזמן את הדלת ביד השניה בתנועה מורגלת של פתיחת דלת כבדה שמבקשת‬
‫לנום על ציריה וחורקת ביללה אל מי שמפריע את מנוחתה ומבקש להיכנס‪.‬‬
‫לוקח זמן עד שהוא מתרגל אל האור שבפנים‪ .‬אור עששיות‪ .‬בשולחן מימין יושבת‬
‫החבורה‪ .‬יוסף מתנצל על האיחור ומתיישב בכסא הריק‪ .‬דיצה מוזגת כוס תה‬
‫ודוחפת את השולחן לעברו‪ .‬באצבעות מיובלות הוא מחזיק בכוס החמה‪ ,‬נהנה איך‬
‫גם הוא‪ ,‬כמו השאר‪ ,‬מסוגל להרימה רותחת ולהגיש לפה‪.‬‬
‫יוסף לא מתערב‪ ,‬הוא מסתכל על חבריו שעסוקים בויכוח ערני בשפה החדשה‪.‬‬
‫יותר מכל הוא אוהב את המיזוג‪ ,‬דיצה מכריזה "במקום לפזז באשמורת ראשונה‪,‬‬
‫יכולים היו להקשיב"‪ .‬דיצה נפרדה מהפולנית כשפגשה את הלגה‪ .‬שתיהן עבדו‬
‫במטבח של הקומונה ובלית ברירה גמגמו בימים הראשונים עברית מקראית‬
‫שדיצה למדה בבית הוריה מאחיה שהיו תלמידים בחדר‪ .‬שאול‪ ,‬גבה קומה בעל‬
‫קול צפצפני מכריז‪" :‬לא מאמין‪ .‬דיצה שלנו מבקשת מחברים לא יותר לרקוד"‪.‬‬
‫שאול מחזר בביישנות‪ ,‬אך דיצה לא מבינה רמזים‪ .‬וכשיוסף זירז פעם את שאול‬
‫"נו‪ ,‬לך תגיד לה לדיצה בפירוש את כוונותיך" אז שאול ענה‪" :‬ברוסית אני אומר‪,‬‬
‫אבל בעברית‪ ,‬לא‪ ,‬זה לא טוב"‪.‬‬
‫גם כנרתי‪ ,‬מזכיר הארגון‪ ,‬יושב בשקט‪ .‬כנרתי‪ ,‬כשהוא פותח את הפה כולם‬
‫מקשיבים‪ .‬הוא בורר את מלותיו בזהירות‪ ,‬ויש לו יכולת להעיף מבט רחב על כל‬
‫האספקטים‪ .‬לכולם היה ברור שכנרתי מתאים להחזיק בהגה‪ ,‬אפילו שהרעיון‬
‫להקים ארגון היה של יוסף‪ .‬בצדו הימני של כנרתי יושבת אסתר‪ .‬על השולחן‬
‫גוזרת חוט ומשחילה במחט‪ ,‬מנצלת את כל רגעי‬ ‫לפניה גרב קרועה והיא‬
‫הפגישה‪ .‬יוסף מסתכל על המספריים וחושב שאם היה פוגש את אסתר איך שירד‬
‫מהאנייה‪ ,‬יתכן והיה מצליח לשמור על הרגלי ההיגיינה שהנחילה לו אמו‪.‬‬
‫בשעה שרפאל מתחיל לנאום בגרמנית‪ ,‬תוך רמיזה ליוסף שיתרגם כי הוא לא‬
‫מסוגל להסביר דברים מסובכים בשפה החדשה‪ ,‬מחליט יוסף להציג את הרעיון‬

‫‪151‬‬
‫החדש‪ .‬הוא קם על רגליו‪ ,‬ואומר‪" :‬סליחה רפאל‪ ,‬אני יודע שיש לך הרבה לדבר‬
‫אבל אני מציע שתדבר עברית‪ .‬ואם העברית לא מספיק טובה אז תלמד‪ ,‬ותדבר‬
‫כשאתה יודע"‪ .‬שקט משתרר‪ ,‬דיצה מניחה יד על הפה ומצחקקת‪" .‬הזה יוסף?‬
‫שמא אבדה סבלנותך?" יוסף מניף יד ומכביד אגרופו על השולחן‪ .‬בכל השולחנות‬
‫האחרים משתררת דממה‪" .‬די ימים ישבנו והסכמנו ביננו על מטרות הארגון‪ .‬הגיע‬
‫הזמן לצאת ול‪..‬ול‪ "..‬הוא מגמגם כי חסרה לו מילה‪ ,‬מסתכל על כנרתי במבט‬
‫מפציר שיעזור‪" .‬לדבר‪ ,‬כלומר לספר בציבור‪ .‬אנחנו צריכים שאיכרים ובעלי‬
‫אדמות פרטיות לא ירגישו לבד‪".‬‬
‫"ומה אתה מבקש שנעשה?" שואל כנרתי‪ ,‬ויוסף יודע שהערב יהיו רק שאלות‪ .‬יש‬
‫לו לכנרתי ימים כאלה‪ ,‬שהוא לא מחווה דעה‪ ,‬רק שואל ושואל עד שאתה מרגיש‬
‫כמו פרי בוסר‪ ,‬כמה מעט חשבת לפני שדיברת‪ .‬אבל הפעם יוסף לא מהסס‪,‬‬
‫בלילות האחרונים חשב הרבה‪ ,‬וגם התייעץ בהלגה שעודדה אותו לפתוח ביוזמה‬
‫חדשה‪.‬‬
‫"ראו‪ ,‬אנשים כמו עדרים‪ ,‬כמו צאן הם מתקבצים קבוצות קבוצות‪ .‬ואם יש מי‬
‫מאתנו שמרגיש לא מתאים לקבוצה‪ ,‬כמה לבד וכמה לא בסדר הוא מרגיש"‪ .‬יוסף‬
‫מוציא ממחטה‪ ,‬מוחא זיעה ממצחו ומתיישב‪ .‬דיצה מוזגת תה בכוס שהתרוקנה‪.‬‬
‫אסתר מניחה את הגרב ותולה בו עיניים‪ .‬רפאל שסובב את גבו‪ ,‬חוזר ומסתכל על‬
‫הקומקום שבמרכז השולחן‪ .‬לוקח זמן עד שיוסף ממשיך לדבר‪ .‬בקומונה‬
‫הראשונה שאליה הצטרף עם הלגה‪ ,‬לא ידע את נפשו‪ .‬כל ערב כשהסדרן תלה‬
‫את רשימת העבודה ליום המחרת‪ ,‬הרגיש שהלב מתכווץ‪ .‬המחשבה שיש מי‬
‫שתפקידו לקבוע יום יום וערב ערב לאן ילך ומה יהיו מעשיו גרמה לו למצוקה‪.‬‬
‫המחשבה איך כולם‪ ,‬רק הוא לא‪ ,‬יוצאים כל בוקר בשמחה למשימה שהוטלה‬
‫עליהם‪ ,‬העמיסה עליו שק של אשמה‪.‬‬
‫"ארגונים יהודים לא חסר‪ ,‬אני יודע‪ .‬זה לא ארגון רגיל‪ .‬זה לא סתם שאת עזיזה‬
‫הקימו אנשים יחידים‪ ,‬כאלו שלא מצאו את מקומם בשום קבוצה"‪.‬‬
‫"אני רוצה לגיד משו" מתערבת אסתר ומציצה רגע שמאלה‪" .‬לא צריך לדגיש את‬
‫פרטיות שלנו‪ .‬כולנו שייכים לעם ויש לנו גם תפקיד‪ .‬אנחנו לא סתם‪".‬‬
‫יוסף מהנהן‪" ,‬זה נכון אסתר‪ .‬זה אני מסביר כאן‪ .‬אני חושב שיש ללכת לאיכרים‬
‫ולבעלי אדמות ו‪ "...‬שוב הוא נתקע‪ .‬כנרתי פולט "לשכנע"‪" ,‬ולשכנע אותם‬
‫להצטרף ל'עזיזה'‪ .‬ביחד אנחנו‪"..‬‬
‫כנרתי מרים יד‪" ,‬חכה"‪ ,‬הוא אומר‪" .‬אתה חושב שיקשיבו לחלוצים שעלו לישראל‬
‫בשנים האחרונות?"‬

‫‪152‬‬
‫מזה יוסף חושש‪" .‬אני יודע‪ .‬הם ותיקים‪ .‬לנו אין שפה‪ ,‬אבל יש גם מקומות אחרים‪.‬‬
‫אני מתכוון‪ ,‬לא איכרים מהמושבות‪ .‬נלך אל החלוצים שקנו חלקת אדמה מכספם‪,‬‬
‫אני מכיר‪ .‬גן שומרון למשל"‪ .‬כשהוא אומר גן‪-‬שומרון רפאל מזדקף ואומר‪" :‬כולם‬
‫יקים‪ .‬וגם נהרייה‪ .‬יש להם קליינר‪-‬הוף מיט תרנגולות מיט כבשה אונד ירקות גרדן‬
‫מיט בוסתן"‪.‬‬
‫השולחנות מסביב מתרוקנים‪ .‬מועלם מרים כסאות ברעש ומסתכל לעברם‪ .‬תוך‬
‫שהם קמים‪ ,‬כנרתי חולף על פניו של יוסף ואומר‪" :‬מחר‪ ,‬בנמל‪ ,‬נראה מי ירד‬
‫מהאנייה מאיטליה‪ .‬אולי יש גם בהם עם מי לדבר"‪ .‬יוסף הולך לאט לצד רפאל‬
‫בסמטה הצרה ועונה לשאלותיו בעברית‪ .‬כשהם נפרדים רפאל טופח על גבו‬
‫ואומר‪" :‬אולי אני כמו אתה די גרמנית בפלשתינה‪".‬‬
‫יוסף צועד ברחוב ירושלים‪ .‬הדרך חזרה לדירה ארוכה‪ ,‬אבל בבוקר כשצריך לקום‬
‫לעבודה קצרה הדרך לעבודה ונשארות עוד כמה דקות לישון‪ .‬בפעם הראשונה‬
‫כשראה את הבחורים בנמל מעמיסים שקים כבדים על העגלות‪ ,‬חשב איך יגיד‬
‫לסדרן שהוא לא מתאים לעבודת הסבלות‪ .‬חיכה רגע ולא ידע מה לעשות עד‬
‫שניגש אליו בחור מבוגר‪ ,‬שעמד ליד הערמה והניף שקים על הגבות המיוזעים‪.‬‬
‫"איך קוראים לך? בוא‪ ,‬תעזור לי"‪ .‬יוסף ניגש בהיסוס לערמה‪' .‬כנרתי‪ ,‬תשים שק‬
‫טוב‪ ,‬תניח בצד שמאל‪ ,‬זה לא התור שלי כנרתי' צעקות הבחורים עלו מכל עבר‪.‬‬
‫בחור אחד צחק על יוסף‪" :‬נראה אותך מגיע מחר יא חדש"‪ .‬וכששקעה השמש‬
‫וכנרתי שליווה אותו בדרך חזרה אמר‪" :‬אם אתה מסוגל להמשיך‪ ,‬יש לך עבודה"‪,‬‬
‫הרגיש יוסף שמצא את מקומו‪.‬‬
‫הלגה מתהפכת במיטה הצרה‪ .‬יוסף מניח כריות על הרצפה ומתכרבל בתוך מעילו‪.‬‬
‫לא נוח לה להלגה‪ ,‬היא מחליפה תנוחה מגב לצד‪ .‬מאז שתפחה הבטן והיא לא‬
‫יכולה לישון בתנוחה האהובה עליה‪ ,‬יוסף עוזב את המיטה ברגע שהיא נרדמת‬
‫ומסדר לו כריות על הרצפה‪ .‬פעם אחת התעוררה וכעסה למה הוא עוזב אותה‪.‬‬
‫התחיל להסביר שאיננו רוצה להפריע אך בזמן שדיבר הבין שהסיבה הפוכה‪ .‬גם‬
‫על הרצפה הוא בקושי נרדם‪ .‬בבוקר הוא מתעורר לפניה אודות לשעון הפנימי‪,‬‬
‫מסדר את הכריות בחזרה ותולה את המעיל על הדלת‪ .‬מהארון במטבח הוא מוציא‬
‫ככר לחם ופורס חמש פרוסות‪ .‬מוסיף חתיכת חלבה‪ ,‬מאכל שגילה באחד מטיוליו‬
‫ביפו‪ ,‬מלפפון ולעיתים מרתיח ביצה בשארית מי הקפה‪ .‬את הכל הוא אורז בקופסא‬
‫קטנה ומניח בתיק‪ ,‬סוגר בשקט את הדלת וצועד בדרך החולית אל הנמל‪.‬‬
‫בצהרים מגיעה אנייה מאיטליה‪ .‬לא כל יום מגיעה אוניית נוסעים‪ .‬התכונה בנמל‬
‫אחרת‪ .‬הבחורים מצטופפים בשקט בצד ומסתכלים על היורדים‪ .‬סבלים ערבים‬
‫מתרוצצים ומציעים עזרתם במטען‪ .‬אפשר להבדיל בין חלוצים לתושבים על פי‬

‫‪153‬‬
‫יחסם למטען‪ .‬החלוצים נאחזים בחוזקה במזוודות ובארגזים‪ ,‬מביטים בעיניים כלות‬
‫לצדדים‪ ,‬מאין יבוא עזרם‪ .‬כנרתי הבין מזמן את חשיבות הרגע‪ .‬כשיגיעו החלוצים‬
‫לשערי הנמל ויוציאו מכיסם את הכרטיסים והסרטיפיקטים‪ ,‬יעוטו עליהם פעילי‬
‫ההסתדרות והסוכנות ויפזרו אותם לפי מוצאם בקבוצות השונות‪" .‬זה המקום שלנו‬
‫יוסף" הוא אומר‪" .‬אתה רואה את הקבוצה הזו שעומדת"? יוסף רואה קבוצה של‬
‫הם עומדים בין שאר האנשים שיושבים על מזוודותיהם‪" .‬הם‬ ‫כעשרים איש‪,‬‬
‫מגרמניה‪ ,‬אפשר כבר כאן להכיר להם את עזיזה‪ ,‬ולהפיץ כמו שאתה חפץ את‬
‫הרעיון של הארגון"‪ .‬יוסף לא ממש מבין‪ ,‬אין להם עוד מקום מגורים ואדמה‪ ,‬והם‬
‫לא ממש מבינים מה קורה בפלשתינה‪ ,‬אבל כנרתי מבטל את ספקנותו בהנפת יד‪.‬‬
‫"זה אפקט ההתחלה יוסף‪ .‬אם לא אתה‪ ,‬נציג ההסתדרות ישא בפניהם נאום על‬
‫חשיבותה של הקומונה והקבוצה והם‪ ,‬אסירי תודה שיש מי שמוביל אותם‪ ,‬ילכו‬
‫אחריו"‪.‬‬
‫"כאן?" שואל יוסף‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כאן"‬
‫"אני?" נבהל יוסף‪.‬‬
‫"בוודאי שאתה‪ ,‬מי אני? ברוסית?"‪.‬‬
‫יוסף מסתכל סביבו‪ ,‬היקים עומדים עדיין על מקומם‪ .‬מסתכל ורואה שרפאל ניגש‬
‫אליהם ולוחץ ידיים‪ .‬ופתאום הוא יודע מה לעשות‪ .‬הוא ניגש אל היקים‪ ,‬מרים ידיים‬
‫ומכריז‪" :‬ברוכים הבאים לארץ אבותינו‪ ,‬רפאל תתרגם בבקשה"‪ .‬רפאל מסתכל‬
‫עליו ולא מבין‪" ,‬אשתו זאין דויטש פורגשן?" הוא שואל‪ ,‬ויוסף עונה‪" :‬לא שכחתי‪.‬‬
‫אני רוצה שגם הם ידברו עברית ועכשיו תתרגם"‪.‬‬
‫יוסף נעמד ומתחיל לדבר‪ .‬אומר משפט ומקשיב איך רפאל מתקשה לתרגם את‬
‫הדקויות שבדבריו‪ ,‬אך לא מתערב‪ .‬בזוית העין הוא רואה את כנרתי מסתכל עליו‬
‫ומחייך‪.‬‬

‫ואלה שמות‬

‫‪154‬‬
‫הלגה שוב בהריון‪ .‬היא מכניסה ידיים לכיסים‪ ,‬מפשפשת ומרוקנת אותם מקליפות‪,‬‬
‫ניירות‪ ,‬פרורים‪ ,‬שולפת את הבד החוצה ומנערת‪ ,‬ואחר‪-‬כך מברישה ביד חלקה את‬
‫המכנסים הרחבים ושוכחת את הכיסים הפוכים‪ .‬אברי‪ ,‬כמו מרגיש בקוצר הרוח‬
‫של אמו‪ ,‬שומט את ידו מהמכנס ומדדה על האספלט עד לשפה ויורד לחול‪.‬‬
‫"אברמל'ה‪ ,‬תזהר לא ליפול‪ ".‬דיצה ממהרת אחריו בצעדים מגושמים ופורסת ידיים‬
‫מסביב לילדון‪ .‬הוא מתנדנד על החול בתנועות מהוססות עד שמחליט להתיישב‬
‫ודיצה נרגעת‪ .‬יוסף מציץ החוצה מהחלון ושואג‪" :‬אברהם‪ .‬אברם אם את לא‬
‫מסוגלת לקרוא לו אברי‪ ,‬אבל די עם האברמ'לה הגלותי הזה‪ ,‬דיצה"‪ .‬הלגה‬
‫מטלטלת מולו את היד שהתפנתה ולוחשת בזעם‪" :‬תניח לה יוסף‪ ,‬אתה לא מסוגל‬
‫להבין?" יוסף שותק‪ .‬בשיחה פרטית יסביר לה שזה ההבדל בין אח שנשאר שם‬
‫לבין הבן שנולד כאן‪ .‬וההבדל ניכר בשמות‪" .‬גם את הלגה‪ ,‬מן הראוי שתיפרדי‬
‫מהשם הגרמני שלך‪ .‬יש כל‪-‬כך הרבה שמות עבריים"‪ .‬הלגה מוותרת מראש על‬
‫ויכוחים מסוג זה‪ .‬על שמות היא לא מוכנה לריב‪" .‬אתה יכול לבחור שמות עבריים‬
‫לילדים שייוולדו לנו אבל אותי תעזוב במנוחה"‪.‬‬
‫אברי הקטן יושב וצוחק‪ .‬הוא ממלא חופניים בחול ומעיף למעלה‪ .‬הרוח נושאת את‬
‫הגרגרים מזרחה והוא מתמלא בחול‪ .‬דיצה ממהרת להרים את הפעוט ולנער‪.‬‬
‫הלגה מסתכלת על שניהם ונאנחת‪ .‬דיצה הגוצה נראית מתאימה יותר להרות‬
‫וללדת‪ ,‬לרדוף אחרי גן שלם של פעוטים‪ .‬אף אחד עוד לא יודע על הביצית‬
‫שמתחלקת במהירות לשלל תאים‪ :‬ידיים‪ ,‬אוזניים‪ ,‬פה‪ ,‬קיבה‪ .‬הלגה עוצמת עיניים‬
‫ומרגישה את הקבס מטפס‪ ,‬נזכרת בחודשים הראשונים עם אברי בבטן ונאנחת‬
‫שוב‪.‬‬
‫יוסף משיב פניו אל השולחן אל ניירות המכתבים הפזורים‪ .‬המכתב האחרון מאמו‬
‫פרוס והוא שב וקורא וראשו מתמלא במחשבות‪ .‬נראה שאימא מתכוננת לאיזה‬
‫עתיד אחר‪ .‬היא מעמיסה על הנייר מטען שלם של רעיונות ואידיאות שיש להעביר‬
‫הלאה‪" .‬אתה היית הראשון במשפחתנו שקיבל שם יהודי‪ .‬כשארנסט נולד עדיין‬
‫לא הכרנו‪ ,‬אביך ואני‪ ,‬בזהותנו היהודית‪ .‬בהתחלה‪ ,‬כשנולדת‪ ,‬חשבתי על הסיפור‬
‫התנכי‪ ,‬אבל עכשיו אני מבינה שאתה קראת נכון את המפה וידעת לקחת את‬
‫המשפחה בדרך הנכונה‪ .‬אתה בעל השם‪ ,‬בעל החלומות‪ ,‬ירדת מצרימה והגעת‬
‫לכנען‪ .‬ממך‪ ,‬כפי שהבטיח אלוהים לאברהם‪ ,‬ייוולדו שמות עבריים כחול על שפת‬
‫הים"‪.‬‬
‫יוסף מצטער שהלגה לא מבינה‪" .‬זה לא מספיק שלילד נקרא אברהם‪ .‬המסע‬
‫לכנען יסתיים ברגע שנהיה אנחנו בעלי שמות עבריים"‪ .‬אבל הלגה מתנערת‬

‫‪155‬‬
‫מאחריות שכזאת‪" .‬אברי יסתפק באבא עברי‪ ,‬אני פשוט הלגה כי ככה נולדתי"‬
‫היא מסכמת‪.‬‬
‫תמונה פסטורלית‪ .‬דיצה ואברי על החול‪ .‬ממול הים‪ ,‬כחול ושקט‪ .‬דיצה יודעת‬
‫שאברי לא מסוגל להרחיק קילומטר של חול עד למים‪ ,‬אבל שמירה על הפעוט‬
‫חשובה תמיד ומי יודע‪ ,‬היו דברים מעולם‪ .‬היא מגרשת את השדים ומסתכלת‬
‫בידיים הקטנות המפשפשות בחול החם‪ .‬מאחוריהם על האספלט החדש מניחה‬
‫הלגה כסא קטן‪ ,‬מתיישבת ומקלפת תפודים‪ .‬כשהתחילו הפועלים לשפוך אספלט‬
‫על החול שגבל בבניין הלבן שבו שכרו דירה‪ ,‬נבהלה‪ .‬בכוונה בחרה בקצה אלנבי‪.‬‬
‫הייתה מוצלחת‪ ,‬כל החוף הזה התאים לה כחצר‪-‬‬ ‫הקרבה של הבניין לחול‬
‫משחקים‪ .‬אבל רגע אחרי שהעזה להתלונן בפני יוסף על הפיתוח המואץ הכירה‬
‫בטעותה‪ .‬אחר‪-‬כך התעודדה‪ ,‬במילא האוטומובילים בעיר מועטים ואין סיכוי‬
‫שיעברו מכאן וככה יותר נוח‪ ,‬אמרה‪ ,‬הוציאה והעמידה כסא על האספלט החדש‬
‫ליד קערות ודלי מלא מים‪ ,‬כדי שלא תצטרך להצטמצם ולהסתפק בכיור המרכזי‬
‫שבבניין‪.‬‬
‫את הדירה בחרה יחד עם יוסף בגלל החלון‪ .‬חלון גדול שפונה מערבה לים‪ .‬יוסף‬
‫הניח מתחתיו שולחן עבודה ועליו שם את המנורה מבית אבא ואת מכונת ההדפסה‬
‫שקנה אצל ברדיצבסקי בחנות‪ .‬פעם בחודשיים לערך‪ ,‬הוא הולך ומחליף סרט‬
‫הדפסה‪ .‬בשבת ובלילות יש זמן שהוא מנצל לכתיבת מאמרים‪ .‬מאד היה רוצה‬
‫להשתפר בעברית כך שיוכל לפרסם דעה אחרת במוסף של דבר‪ .‬יוסף יושב‬
‫ומסתכל החוצה‪ ,‬אבל בעצם לא רואה לא ים ולא את משפחתו הקטנה‪ .‬הוא הוזה‬
‫שם כבר מצא‪ ,‬אבל טרם‬
‫בסודו הקטן‪ ,‬טור אישי במוסף הכלכלי של יום ד'‪ .‬אפילו ּ‬
‫הגיע העת לגלות‪ .‬אפילו הלגה לא יודעת‪.‬‬
‫הלגה מרימה עיניים מהתפוד המקולף‪ .‬אברי בוכה ודיצה אוספת אותו בזרועותיה‬
‫ומלמלת בשקט "די‪ ,‬די אברמל'ה קטן"‪ .‬מזל שיש את דיצה‪ .‬דיצה הבודדה מצאה‬
‫משפחה‪ .‬שתיהן‪ ,‬היא יודעת‪ ,‬מצילות זו את זו‪ .‬הלגה חושבת שלאברי ולמי שייוולד‬
‫אחריו יהיו תמיד הורים עסוקים וטוב שיש דיצה שבשבילה כל החול הזה‪ ,‬כל הים‬
‫הגדול וכבישי האספלט החדשים מתגמדים על יד הפעוט‪ ,‬כי הוא העולם ומלואו‪.‬‬
‫זה לא שיוסף לא שמח להיות אבא‪ ,‬היא מהרהרת‪ ,‬אבל אבא פעם נוספת זה עלול‬
‫להיות יותר מדי‪ ,‬היא מסכמת בפני עצמה ודוחה את הגילוי‪.‬‬
‫יוסף מסיים לקרוא‪ .‬פעם בכמה זמן הוא פותח את צרור המכתבים וקורא שוב‪ .‬היה‬
‫לאמו הכשרון לדעת מה לכתוב ומה לשלוח‪ .‬מעבר לדיווחי השעה היא שיבצה‬
‫במכתביה זיכרונות על גבי זיכרונות‪ ,‬כאילו ידעה שלא יישאר מי שיוכל לספר‬
‫סיפורי ילדות ושכדאי להעלותם על הכתב ולשלוח‪ .‬ובעוד אביו עסוק בריפוי חולים‬

‫‪156‬‬
‫ובניסיון ריפוי של המולדת המתלהמת בשנאת יהודים‪ ,‬אספה אמו חפצים‬
‫וסיפורים‪ ,‬ציידה את ארנסט אחיו בכרטיס ובארגזי משלוח והעבירה לפלשתינה‬
‫לאט לאט את הרכוש המשפחתי‪.‬‬
‫הלגה דווקא הייתה מופתעת‪" .‬חשבתי שאתה מעדיף דירה עברית" מלמלה והניחה‬
‫כריות רקומות על הספה הכבדה שתופסת כמעט מחצית מחדר האוכל‪-‬אורחים‪-‬‬
‫עבודה‪-‬וספריה‪ ,‬ומשאירה רק מעבר צר בינה לבין לארון הספרים עם המדפים‬
‫הסגורים בחלונות זכוכית‪ .‬בפינה הקרובה לכניסה עומד שולחן האוכל המתקפל‪.‬‬
‫צדו האחד פתוח ומספיק בשביל שלוש נפשות‪ ,‬וצדו השני נשען על הקיר‪.‬‬
‫כשהניחו אותו כאן‪ ,‬ציין יוסף שהשולחן מיועד למשפחה גדולה ולאורחים‪ ,‬אבל‬
‫הבית לא‪ ,‬ושבסוף יעברו לדירה אחרת‪" .‬מי יודע הלגה‪ ,‬אולי נצליח גם לקנות‬
‫חלקת אדמה במושבה‪ ,‬לבנות בה בית ולנטוע פרדס"‪ .‬הלגה חייכה ואמרה‪:‬‬
‫"בחלום הזה אנחנו שותפים‪ .‬כשאבא ישנה דעתו ויחליט שאנחנו השקעה בטוחה‬
‫יש סיכוי שנצליח להגשים אותו"‪.‬‬
‫צרחות של שחפים‪ .‬הם מתרחקים מהחוף ומתקרבים אל שורת הבתים‪ .‬ריח‬
‫קליפות התפודים‪ .‬אברי צוהל ומוחא כפיים ודיצה אחריו‪ ,‬מושיטה אצבע וצועקת‬
‫"הנה ציפור‪ ,‬ציפור מארץ רחוקה באה לספר לאברמל'ה על סבים ודודים ובני‪-‬‬
‫דודים"‪ .‬הפעם יוסף כל‪-‬כך שקוע במכתבים שהוא לא שומע אבל הלגה לא‬
‫מתאפקת‪" :‬דיצהל'ה" היא אומרת‪" ,‬השחפים נולדו כאן וכאן‪ ,‬בים הזה הם ימותו‪.‬‬
‫אין להם שום סנטימנטים למה שקורה מעבר לים"‪.‬‬
‫מעבר לים‪ .‬על המכתב הזה בדרך כלל יוסף מדלג‪ ,‬אבל הפעם הוא פותח גם אותו‬
‫וקורא שוב‪" .‬זה יהיה מכתב עצוב בני‪ ,‬אני רוצה לספר לך על בן‪-‬דודך"‪ .‬בן‪-‬דודי‬
‫רודולף‪ ,‬נזכר יוסף‪ ,‬היה מגיע לביקור פעם בחודש לערך‪ .‬הוא היה גדול ממני‬
‫ומארנסט ואנחנו הערצנו אותו‪ .‬המשחקים אתו כללו רובים ואקדחים וקשת עם‬
‫חצים‪ ,‬תלוי באויב‪ :‬אינדיאנים‪ ,‬שודדי‪-‬ים או שודדי קברים‪ .‬ארנסט הסכים שאני‬
‫אשחק כנראה בגלל שצריך היה גיבוי לאויבים‪ ,‬וכך‪ ,‬תמיד הייתי זה שנתפס‪,‬‬
‫נקשר‪ ,‬מועלה על המוקד‪ .‬אבל תמיד‪ ,‬תמיד מי שכפת אותי היה רודולוף‪ .‬והוא לא‬
‫ריחם‪ .‬היה שולף מכיסיו חבלים ואולר‪ .‬ואם נראה לו שהחבל לא יספיק היה דורש‬
‫שאחלוץ נעלים ואסיר בגדים‪ .‬וכך‪ ,‬רועד בתחתונים הוא היה מתחיל לכפות‪ .‬ואם‬
‫החבל והבגדים לא הספיקו‪ ,‬היה מוריד גם את בגדיו‪ .‬פעם אחת לא הצלחתי‬
‫לשמור את הבכי בפנים והיללות זינקו החוצה‪ .‬אימא שלי רצה במדרגות ודחפה‬
‫את הדלת עם הכורסא והכיסאות ששמרו עליה סגורה מבפנים‪ .‬כשנכנסה פרצה‬
‫בצעקות‪ .‬הקול שלה מהדהד עד היום באוזניים‪ .‬ומאז רודולוף לא בא יותר לבקר‪.‬‬

‫‪157‬‬
‫ארנסט האשים אותי תמיד‪ .‬היה מזעיף פנים ולועג לי 'תינוק‪ .‬רק משחקי בנות‬
‫אתה יודע לשחק'‪.‬‬
‫יוסף יודע את המשך המכתב ולא רוצה לקרוא‪ .‬הוא מסתכל החוצה על הים ואחר‪-‬‬
‫כך על הלגה‪ .‬מה היא יודעת? ועוד מחשבה‪ :‬ומה אם לרוע יש שורשים וענפים?‬
‫האם במעבר לארץ חדשה אתה נפרד גם מהצופן הגנטי? ואם היה מתברר שגם‬
‫הזדון והעיוות הם גנים‪ ,‬ממש כמו העיניים הכחולות‪ ,‬האם עדיף היה לוותר על‬
‫הולדת ילדים? יוסף נזכר בגמגום‪ .‬רודולוף נעלם מחיינו אבל השאיר מסע של‬
‫מילים תקועות‪ .‬מילים שבורות שנמלטות כמו צרורות חצים ברעש כדורי אקדחים‪,‬‬
‫דוקרות כמו פגיונות של מבטים מתחמקים‪ .‬ארנסט היה מסובב את העיניים וקופץ‬
‫שפתיו‪ ,‬שומר שהצחוק לא יברח‪ .‬אבא מישש את הגרון ולא ידע מה לעשות‪ .‬איזו‬
‫דרך לגלות שאבא רופא איננו כל יכול‪ .‬אבל אימא לא ויתרה‪ .‬פעם בשבוע לקחה‬
‫אותי לטיול שתחילתו בגן השעשועים‪ ,‬ואחרי ביקור אצל גברת קול כפי שנהגנו‬
‫לקרוא לה‪ ,‬סיום בבית הגלידה במרכז העיר‪.‬‬
‫המילים במכתב מגומגמות‪ .‬קשה לאמו לכתוב על רודולף לא פחות משקשה לו‬
‫לקרוא‪ .‬זעם פתאומי כמו משב אוויר מלוח במיוחד‪ .‬המילים מרגיזות ומחניקות‬
‫והנייר נרמס ומתכדרר בתוך האגרופים‪ .‬יוסף מתרומם מהכסא‪ ,‬טורק את החלון‬
‫ורוצה לנוע אבל החדר צר ותפוס כולו אז הוא נעמד מול הספה בקיפוץ שיניים‬
‫והרגליים כמו זזות מעצמן בעווית לא רצונית‪ ,‬תוקעות בעיטות ברגלי השולחן‬
‫והספה ושוב השולחן עד אשר נהמות חנוקות פורצות משפתיים הדוקות ליללת‬
‫כאב‪ .‬הנעליים מתקשות להגן על הציפורניים המתרסקות ומדממות‪ .‬בעיניים‬
‫עצומות מגשש יוסף‪ ,‬אוסף את הכדור המקומט וחוזר אל הכסא‪ .‬מגהץ את הנייר‬
‫ובלי להסתכל פנימה‪ ,‬מקפל יחד עם שאר המכתבים ומקבץ לחבילה קשורה‬
‫בסרט מתיחה‪ .‬אחר‪-‬כך פותח חלון ומציץ החוצה‪ .‬הלגה אוחזת בקצוות סינורה‪,‬‬
‫אוספת את הקליפות ומכניסה לקערת מים שמונחת על האספלט לצד הקערה עם‬
‫התפודים המקולפים‪ .‬היא מנערת את הסינור ולא מוותרת על אף קליפה‪ .‬את‬
‫הקליפות המקולפות והמושרות היא תבשל במים‪ ,‬תסנן‪ ,‬תערבב עם קצת קמח‬
‫ואבקת חלב ואבקת ביצה ולבסוף תאפה בסיר פלא לפשטידה עגולה‪ .‬כמה טוב‬
‫שיש את הלגה‪ ,‬שמלאכת היום היא הגזע והשורשים של קיומה‪ .‬הלגה היא אישה‬
‫של כאן ועכשיו‪ .‬את העבר הניחה מאחור‪ ,‬והעתיד תמיד פרי ההווה ולכן יש מה‬
‫לעשות ברגע זה‪ ,‬חבל לבזבז את הזמן על חלומות‪ .‬לחלוחית צוננת באצבעות‬
‫הרגליים גורמת ליוסף לקום מהשולחן ולעבור לברז המים שבמקלחת‪ .‬הוא חולץ‬
‫נעלים‪ ,‬שוטף אצבעות אדומות‪ ,‬סופג את הדם בגרביים ומוציא את הנעלים החוצה‬
‫להתייבש‪.‬‬

‫‪158‬‬
‫והלגה‪ ,‬שמחשבותיה בעת קילוף התפודים נודדות לעתיד דווקא‪ ,‬תוהה איך תספיק‬
‫הדירה למשפחתה המתרחבת‪ ,‬וששבעה חודשים זה לא די זמן בשביל למצוא‬
‫דירה חדשה ואולי חיים חדשים ועבודה‪ ,‬ועל כן יש להתחיל כבר עכשיו בהכנות‪.‬‬
‫היא אוספת את הקערות‪ ,‬מסתכלת לרגע על דיצה ואברי שמתרחקים לעבר הים‬
‫ונכנסת פנימה כדי לבשל ולספר ליוסף את מה ששמרה עד כה בסוד‪.‬‬

‫בולים וחותמות‬

‫ואז נענש‪ .‬נענש על כל הטוב שנפל בחיקו‪ .‬חזקה אשתו‪ ,‬שני ילדים הביאה‬
‫לעולם ואחר‪-‬כך אמרה די‪" .‬לא לעולם הזה" אמרה וחתמה געגועים ותקוות‪ .‬ואילו‬
‫יוסף‪ ,‬געגועיו מבעבעים‪ .‬בית גדול עם קירות מאבן אפורה‪ .‬טיולי קיץ וחורף בהרים‬

‫‪159‬‬
‫ירוקים שקפאו באוויר הצלול‪ ,‬כל זה נעכר מתימרות העשן והשנאה‪ .‬ואילו כאן‪,‬‬
‫דממה‪ .‬הלגה מסרבת להיעצב‪" .‬צדקתי‪ ,‬צדקתי‪ ,‬צדקתי"‪ ,‬צעקה פעם אחת‬
‫כשהתחילו להגיע ידיעות‪" .‬התחננתי שיבואו‪ ,‬אפילו לבקר סירבו בגלל הלבנטין‬
‫ואי הביטחון והסכנה לבריאות‪ .‬ועכשיו הצורר הזה שמסמן אותם כמו בהמות ועדיין‬
‫אינם מקשיבים‪ .‬לשם אתה רוצה לנסוע? מה יש לך לחפש בגרמניה? פה יש לך‬
‫שני ילדים ועבודה‪ .‬זה ממשי‪ .‬זאת משפחה"‪ .‬אברי נעמד במיטה‪ ,‬נשען על מעקה‬
‫הברזל ועוקב אחרי אמו בעיניים פעורות‪ .‬רבקה מתעוררת ופועה‪ .‬הלגה תוקעת‬
‫מחט בציפית הרקומה וניגשת לנדנד את העריסה‪ .‬יוסף מנסה להסביר לה את‬
‫פשר הנסיעה אבל היא משתיקה אותו ומצביעה על התינוקת‪ .‬ומאז היא שקטה‪.‬‬
‫לא מנסה לשכנע בצדקתה‪ ,‬לא מקשיבה‪.‬‬
‫את יוסף קורעות פיסות של ידיעות שמגיעות מארצו המתנכרת‪ .‬שמות ופנים של‬
‫דודים דודנים וחברים לעט חולפים מול עיניו העצומות כל ערב וכל בוקר מחדש‪.‬‬
‫הוא מעסיק מוחו בכל שם וכל גוף ופנים‪ .‬מה מעשיו? האם תפר את הטלאי‬
‫הצהוב? וכמה התכופפו הכתפיים‪ ..‬רוצה היה לעלות על אנייה ולהפליג לשם‪,‬‬
‫לספר להם על בתיה הלבנים של תל‪-‬אביב‪ ,‬על העבודה בנמל שהתחלפה‬
‫במשרד קטן בסניף הדואר‪ .‬להביא להם בולים חדשים מפלשתינה‪ ,‬לחלק לילדים‬
‫טה אחותה‪ .‬נזכר‬
‫ק ּ‬
‫כדי לנסות לשכנע דרכם את ידידיו ובעיקר את זיגפריד אביה ו ּ‬
‫שוב בנחת זרועו של הדוד זיגפריד כשנפרדו‪ .‬אביה סירב לומר שלום‪ .‬פניו נשארו‬
‫חתומות מול נשיקותיה של הלגה‪ ,‬ורק כשפנו אל כבש האונייה נשלחה ידו כאילו‬
‫היו לה חיים משל עצמה וחבטה בגבו מחוות פרידה כואבת‪ .‬את המכה הזו‪,‬‬
‫שהצטברו בה העצב והגאווה הפגועה על הגזלה‪ ,‬מרגיש יוסף עד עכשיו‪ .‬זו הייתה‬
‫חותמת ראשונה שנצרבה על שיכמתו כמו מכינה מקום לבאות אחריה‪.‬‬
‫הלגה לא רוצה להיזכר‪ .‬חודשיים אחרי שנפרדה מהוריה‪ ,‬בשעה שרחצה סירים‬
‫וקדרות במטבח של הקבוצה‪ ,‬הגיע יוסף בסערה ובידו טלגרמה קרועה‪ .‬דיצה‬
‫חיבקה את כתפיה ויוסף עמד מנגד נוגה וחסר אונים‪" .‬ברטה" "אקסידנט"‪.‬‬
‫המילים בערו מתוך הנייר הלבן‪ .‬ובעודה בוכה ומלמלת בגרמנית של החלומות אל‬
‫החזה של דיצה‪ ,‬התחילה לקבור את הזיכרונות‪ .‬מאז הן דבוקות‪ .‬רק עם דיצה היא‬
‫יכולה לדבר‪ .‬לספר על אימא ברטה שהייתה תמיד ברקע‪ ,‬שפחדה מבעלה‬
‫ונעלמה לחדרה דווקא ברגעים שהיא‪ ,‬הלגה‪ ,‬נזקקה לה ביותר‪ .‬ודיצה הייתה‬
‫מהסה‪" :‬די‪ ,‬די הלגה‪ ,‬זו לא אשמתך‪ .‬תאונה של נהג לא מנוסה באוטומוביל חדש‪.‬‬
‫טה שלחה טלגרמה ארוכה‪" .‬אבא מדוכא ואני לא זזה מהבית‪.‬‬
‫ק ּ‬
‫אין לך חלק בזה"‪ּ .‬‬
‫את חסרה פה הלגה‪ .‬אני זקוקה לשמחת החיים שלך ילדונת"‪ .‬אבל הלגה מרגישה‬
‫שהילדות והשמחה מאחוריה‪ .‬אחר‪-‬כך אמרה לדיצה‪" :‬זהו‪ ,‬די‪ ,‬אני פורשת לתל‪-‬‬

‫‪160‬‬
‫אביב‪ .‬החלום הזה של ההכשרה לא בשבילי"‪ .‬וכשהלכה והחיים החלו מבעבעים‬
‫בין קרביה‪ ,‬נהרו אחריה דיצה וגם יוסף‪ ,‬וביחד מצאו את הדירה בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫אברי בוכה‪" .‬מה קרה בני?" יוסף מתקרב‪ ,‬מחזיק את הילד ומרחרח בתאווה את‬
‫הראש הקטן‪" .‬פאפא‪ ,‬פאפא‪ ,‬ים"‪ .‬יוסף גאה בבנו‪" .‬אתה רוצה שנלך היום לים?‬
‫רוצה לראות אוניה גדולה מתקרבת לחוף?"‪ .‬הלגה שולחת עיניים מאיימות‪" .‬שלא‬
‫תעז להכניס רעיונות בראשו‪ .‬אנחנו נשארים כאן‪ ,‬וגם לך אני מציעה להישאר אם‬
‫ברצונך לשמור על מקום עבודתך בדואר"‪ .‬אבל כבר בזמן שהיא מדברת‪ ,‬ומתוך‬
‫שהיא מכירה באוזלת ידה מול בעלה‪ ,‬מבזיק במוחה רעיון‪ .‬ובעוד יוסף לוקח את‬
‫רבקל'ה התינוקת ומזמין את אברי לעזור לו לדחוף את העגלה על החול‪ ,‬נועלת‬
‫הלגה את דלת הדירה וממהרת במעלה אלנבי לכיוון השני‪ .‬עוברת פעם ופעמיים‬
‫מול חלון סניף הדואר המקומי עד שמעזה ודוחפת את הדלת המתנדנדת‪" .‬שלום‪.‬‬
‫אני הלגה של יוסף‪ .‬רציתי לדעת אם בעלי דיבר אתך על חופשה‪ ,‬אני יודעת שזו‬
‫בעיה עכשיו‪ ,‬ולכן חשבתי שאולי אפשר שאני אמלא את מקומו‪ .‬הוא ילמד אותי‬
‫את העבודה במהירות ואתה לא תרגיש בהבדל"‪ .‬בלי לנשום ממהרת הלגה לדבר‬
‫אל האיש המבוגר עם המשקפיים‪ ,‬מר קלר‪ ,‬המעסיק של יוסף‪ .‬היא יודעת שאם‬
‫תעצור באמצע‪ ,‬עלול ההיסוס לחדור לדבריה‪ .‬אבל נחרצת היא בדעתה לדאוג‬
‫לפרנסת המשפחה‪.‬‬
‫הלגה יודעת על מה היא מדברת‪ .‬בדמיונה יוסף עולה על האונייה ומפליג לשם‪,‬‬
‫לנסות במו פיו לשכנע את המשפחה והחברים לעשות עליה‪ ,‬ולהביא עמו את‬
‫הרכוש שנתקע‪ .‬היא לא מאמינה שסיכוייו טובים‪ ,‬אבל מכירה מספיק טוב את‬
‫בעלה ויודעת שיש רגעים שאין סיכוי לשנות את דעתו‪.‬‬
‫הלגה מהרהרת בדיצה חברתה‪ .‬אולי זה הזמן להזמין אותה לגור ביחד כדי‬
‫שתטפל בילדים‪' .‬מי יודע‪ ,‬אולי גם אני זקוקה לשינוי' היא מרגיעה את עצמה‬
‫ומתיישבת על הכסא של יוסף מול הדלפק‪.‬‬

‫‪161‬‬
 ‫אדמה‬

‫האוטומוביל חורק בדרך למושבה ונדמה לרגעים שהוא עומד להיתקע‪ .‬האבק‬
‫מתערבל מסביב וקשה להחליט האם לסגור חלונות ולהסתכן בחום וריח ומחסור‬
‫בחמצן‪ ,‬או לפתוח אותם לרווחה ולספוג את האבק בדרכי הנשימה‪.‬‬
‫ח שהשאיר את הלגה והילדים בתל‪-‬אביב‪ .‬הדרך לא בטוחה וגם מחיר‬
‫יוסף שמּ ַ‬
‫הכרטיסים דורש שיקול דעת‪ ,‬כפי שאמרה הלגה כשיצאו ממשרדו של הברון‪ .‬זה‬
‫היה רעיון של הלגה‪ ,‬היא ביררה מתי שעות הקבלה ומי מהפקידים יודע עברית‪.‬‬
‫מאחורי שולחן רחב עמוס בתיקים חומים מקרטון ישבה פקידה‪ .‬שערה הכסוף‬
‫אסוף לצמה דקה ועיניה מוסתרות במשקפיים‪ .‬היא לא הסתכלה עליהם‪ ,‬פשפשה‬
‫בניירות כאילו הם הם הלקוחות החשובים‪ .‬וכשניסו להתייעץ היכן ניתן לרכוש‬
‫אדמה‪ ,‬ביקש יוסף לפרוס מעל לערמות התיקים את המסמכים שהביא מהבנק‬
‫בגרמניה‪ ,‬כדי שתעזור להם להעריך כמה דונם אפשר לקנות ובאיזה אזור‪ ,‬אבל‬
‫הלגה הניחה יד על אבזם התיק המשומש של אביה ואמרה בתקיפות‪" :‬אני רוצה‬
‫שתכיני טבלה עם רשימה של אפשרויות‪ ,‬תפרטי בבקשה מקום וסוג אדמה והצעת‬
‫מחיר‪ ".‬הפקידה הרימה עיניה בהפתעה‪" .‬וכשזה יהיה מוכן‪ ",‬הוסיפה הלגה‪" ,‬אני‬
‫מתכוונת לנסוע לכל מקום שרשמת ורק אחרי‪-‬כן אחליט מה מתאים ואחזור‬
‫לביצוע העסקה‪ .‬אל תחסכי מידע‪ ,‬הכל אני רוצה לדעת‪ .‬אני מתכוונת לשמוע מה‬
‫אומרים השכנים על האדמה שרכשו ממך בכל מקום שאבקר"‪.‬‬
‫יוסף נזכר בגאווה איך הפקידה הסתכלה על הלגה ונענעה בראשה‪.‬‬

‫הבחורה הצעירה שיושבת לפניו נכנעת לחום‪ ,‬קושרת מטפחת מסביב לשערה‬
‫ופותחת חלון‪ .‬משב מאובק גורם ליוסף להשתעל‪ .‬נזכר בתרמוס הבורדו שהשאיר‬
‫בדירה‪ .‬הלגה הציעה להכין מים עם חתיכת לימון לדרך אבל הוא חשש פן יינתזו‬
‫טיפות על הניירות שבתיק‪ .‬עכשיו הוא חושב על טיפות המים וממשיך להשתעל‬
‫עד שהבחורה מסתובבת אחורה ומגישה לו ממחטה כדי לכסות את פיו‪" .‬זה יעזור"‬

‫‪162‬‬
‫היא אומרת‪" ,‬ככה אני שומרת לא לנשום אבק" מחייכת ומנגבת עיניים אדומות‪.‬‬
‫יוסף מנצל את ההזדמנות‪" :‬לאן פניך?" שואל‪ ,‬וכך הוא למד שהיא בת המושבה‪,‬‬
‫ושהוריה קנו אדמה עוד כשגרו ברומניה‪ .‬נטעו פרדס‪ ,‬חפרו באר המשמשת‬
‫בעיקר להשקיה‪ ,‬אבל כשהייתה ילדה הוסיפו ובנו בריכה קטנה לצד הבאר כדי‬
‫שיוכלו להתרחץ בימות הקיץ בשעות החום הכבדות כששום דבר אחר לא עוזר‪.‬‬
‫"תאר לעצמך את אימא שלי פושטת בגדים ונכנסת למים כשלגופה רק תחתונית‪.‬‬
‫הזיכרונות הראשונים שלי שאני משכשכת במים והיא מחזיקה בחוזקה בר ִתמה‬
‫שקשרה לי לחיתול‪".‬‬
‫יוסף צוחק‪ .‬יודע שזה הזמן לשאול את כל השאלות שהלגה ציידה אותו על טיב‬
‫האדמה‪ ,‬באיזה שנה התחיל היבול והאם הם מתקיימים מהפרדס או שיש גם רכוש‬
‫נוסף‪ ,‬אבל הסיפורים של הבחורה על הילדות במושבה שובים את אוזנו‪ .‬בינו‬
‫לבינו הוא מנסה להשוות את זיכרונותיה עם זיכרונותיו ומגלה הבדלים בין ילדות‬
‫בארצות הכפור לילדות כאן‪ .‬הילדים שלי‪ ,‬הוא חושב‪ ,‬יהיו להם זיכרונות נטולי‬
‫נעליים ומדים‪ .‬יחפים יתרוצצו בינות לעצים המניבים כמו הילד והילדה שישבו‬
‫מתחת לעץ על יד יפו עד שהשמש שקעה‪ ,‬וחזרו עם העז לביתם כדי לחלוב את‬
‫תנובתה‪.‬‬
‫מאז שחזר מגרמניה‪ ,‬מחפש יוסף מה לעשות‪ .‬הכסף שהלגה מרוויחה בדואר‬
‫והרכוש שהצליח להעתיק לבנק בפלשתינה מספיקים בשביל מחייתם‪ .‬מאד היה‬
‫רוצה להתחיל להקדיש ימיו לפעילות ציבורית‪ ,‬אבל הלגה חושבת אחרת‪" .‬קודם‬
‫שאתה איש ציבור יקירי‪ ,‬אל תשכח שאתה גם איש משפחה‪ .‬צריך לחשוב איפה‬
‫אנחנו רוצים שהילדים יתחנכו‪ ,‬ובכלל‪ ,‬אני לא רואה את עצמי כל חיי בדואר‪ ,‬גם‬
‫לי יש קצת חלומות"‪ .‬החלומות של הלגה קשורים למציאות‪ .‬לפני שהייתה פרנסה‬
‫בטוחה היו דאגות שתפסו את כל המקום‪ ,‬וכשהיה מתחיל לדבר על שאיפותיו‬
‫הייתה מפסיקה אותו באמצע ואומרת‪" :‬עם שני תינוקות אין לנו יותר את‬
‫הפריבילגיה לשאוף‪ .‬אני חושבת שאתה צריך את כל האנרגיה שלך להקדיש‬
‫לפרנסה וביטחון‪".‬‬
‫"שמעתי שיש קצת היתקלויות‪ ,‬ושיש חשש שמא לא יגיעו הפועלים לעבודה‬
‫בקטיף" אומר יוסף לשכנתו באוטומוביל‪ .‬יוסף רוצה לדעת על יחסי השכנות‪,‬‬
‫ובאיזה אווירה גדלים הילדים במושבה‪ .‬יש לו הרבה רעיונות חדשים אבל הלגה‬
‫טוענת שראשית יש להקשיב ורק אחר‪-‬כך להביע דעה‪ .‬יוסף מרגיש שהוא מכיר‬
‫כבר מחצית מאנשי המושבה בזכות הסיפורים של הבחורה שעברה לשבת לצדו‪.‬‬
‫ובכלל‪ ,‬הוא בטוח שזה המקום‪ .‬רק אדמה פורייה יכולה לגדל ילדים כה מלאי‬
‫חיים‪ .‬ברשימה שבתיקו יש עוד ארבע מושבות שעליו לבקר‪ .‬יסוד המעלה בצפון‪,‬‬

‫‪163‬‬
‫חדרה ובנימינה בשרון וגדרה בדרום‪ ,‬אבל רחובות‪ ,‬המושבה הראשונה שאליה‬
‫מועדות פניו קנתה את ליבו בשעתיים נסיעה לפני שהגיע אליה‪ ,‬ונראה לו שהוא‬
‫כבר יודע בדיוק איזה חלקה הוא הולך לקנות‪ .‬ברגע הזה‪ ,‬בתוך האוטומוביל‬
‫המאובק שוכח יוסף את הבטחותיו להלגה‪ ,‬ובכלל‪ ,‬שוכח שיש לו משפחה להיוועץ‬
‫עמה‪ .‬כמו אז‪ ,‬בביקור בגרמניה‪ ,‬ברגע אחד נחה עליו הידיעה‪ ,‬ושום דבר לא‬
‫הפריע למהלכיו‪.‬‬
‫כשנכנס בשעריה של המולדת לשעבר והחליף מילים עם שוטרי המכס ופקידי‬
‫הנמל בשפה שנשכחה‪ ,‬הרגיש שהוא נכנס לכוננות דחייה‪ .‬וכשיצא מתוך הטקסי‬
‫ועבר בשער על‪-‬יד הפעמון הדהוי‪ ,‬הסתכל עליו בתהייה קלה‪' ,‬נראה שזיגפריד לא‬
‫מצא מישהי לצחצח את הפעמון אחרי שהלגה נסעה איתי‪ ',‬הרהר בדאגה‪ .‬הוא‬
‫דרך על העלים היבשים שהצטברו על השביל עד שנתקעו רגליו‪ .‬המדרגות‬
‫הרחבות שמובילות למבואה גם הן היו מכוסות בעלים‪ .‬זז הצידה והתחיל להקיף‬
‫את הבית תוך שהוא מנסה לשחזר את קצב צעדיו כשהלגה פסעה לצדו‪ .‬עצי‬
‫ערמון ערומי שלכת התנשאו למרומים‪ .‬רעפי הצפחה השחורים מנוקדים היו‬
‫בקצותיהם בלשלשת יונים‪ .‬הבית הגדול עדיין הטיל עליו מורא‪ .‬גוש אפור ניצב‬
‫בכובד ראש כיאה לגזע הראשי של המשפחה שחייתה כאן דורות ועכשיו התפרקה‬
‫והתפזרה‪ .‬וכשסיים להקיף את הבית‪ ,‬פתח בעצמו את הדלת כדי לא להטריח את‬
‫המשרתים (לפני שידע שהם אינם) והפתיע את דודו בחדר הספרייה‪ .‬זיגפריד ישב‬
‫מכווץ איברים‪ ,‬וכשקפץ במהירות מהכורסא ונעמד זקוף אפשר היה לראות‬
‫שהמקטורן רחב מדי ושגופו תופס פחות מחלל החדר הגדול‪ .‬זיגפריד היה עניני‬
‫כדרכו‪ ,‬שאל מעט על הלגה ואיך מתפתחים נכדיו‪ .‬קימץ במילות נזיפה ובעיקר‬
‫רצה לדעת מדוע חזר יוסף‪ .‬יוסף אמר "כדי לשכנע אתכם שבאמת עדיף לכם‬
‫לעלות ארצה" אבל זיגפריד רק נפנף יד נוכח ההטרדה‪" .‬אני חייב להישאר‪.‬‬
‫לחכות שהבנק יפתח דלתותיו ויאפשר לי לסחור באגרות החוב כדי לפדות את‬
‫החשבונות הסגורים"‪.‬‬
‫יוסף הסתובב והסתכל על מדפי הספרים‪" .‬מתי זה יקרה לדעתך?" שאל‪ .‬זיגפריד‬
‫הסביר לו שזה עניין של ימים‪ .‬טעות מצערת וצריך סבלנות‪ .‬אבל ליוסף נגמרה‬
‫הסבלנות והוא התחיל לצעוק‪" :‬מה עוד צריך לקרות כדי שתבין? לא רוצים אותך‬
‫כאן‪ .‬זה כבר לא משנה לנאצים האלו מי אתה וכמה עזרת בעבר‪ .‬כל יום יהיה‬
‫גרוע יותר‪ .‬צריך לחשוב מה ניתן להציל היום ולא לחכות יותר אף דקה‪ ".‬זיגפריד‬
‫התיישב בעייפות ואמר‪" :‬אם כך אתה חושב‪ ,‬לך תנסה במקום אחר‪ .‬אחרי ארוחת‬
‫מנחה‪ ,‬אביא לך את הניירות ומספרי החשבונות וכל התעודות‪ .‬יש לנו סניף‬
‫בהולנד‪ ,‬יכול להיות שתצליח לפעול משם"‪.‬‬

‫‪164‬‬
‫יוסף מוחה זעה מאובקת בעזרת המטפחת הרקומה של שכנתו‪ .‬פסים דקים‬
‫אפורים מצטברים על הבד העדין‪ ,‬הוא לא מבחין בהם ודוחף את הבד הדקיק‬
‫באגרוף קמוץ לכיס המכנס‪ .‬שום דבר לא דומה בין הנסיעה באוטומוביל המקרטע‬
‫לנסיעה המהירה והחלקה ברכבת הלילה מברלין לאמסטרדם‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬
‫משנזכר בנסיעה ההיא לא יכול היה שלא להשוות‪ .‬ראשית השכנים‪ .‬כאן הכל‬
‫עובר בשקט‪ ,‬אנשים מצטמצמים בספסל ומציצים החוצה כמו נכונים לרגע שבו‬
‫יאלצו לכופף את ראשם‪ .‬וברכבת‪ ,‬שם ישבו משפחות וחבורות קולניות‪ ,‬שירים‬
‫בגרמנית ושאגות צחוק‪ ,‬שולחנות ועליהם כל טוב‪ ,‬מפיות לבנות עם לחם טרי‬
‫ונקניקים וגבינות ריחניות‪ ,‬ונדמה שהוא היחידי שצמצם את גופו בצפייה לסוף‬
‫המסע‪.‬‬

‫האוטומוביל עוצר ליד צריף קטן ורעוע ומעלה אבק של חריקת בלמים‪ .‬מבעד‬
‫לחלון מתגלים בתים לבנים עם גגות רעפים‪ .‬ערמות קרשים בצידי הדרך רומזות‬
‫על המשך הבניה‪ ,‬ושורות עצים ירוקים מעידים על פרנסתם של אנשי המושבה‪.‬‬
‫יוסף קם ומשתחל במדרגות בעקבות שכנתו‪ ,‬תוך שהוא מודה לנהג‪ .‬אחר‪-‬כך‪,‬‬
‫כשרגליו מדשדשות באדמה הכבושה מחייך אל הנערה שמחייכת אליו בתשובה‪.‬‬
‫"רות‪ .‬נעים מאד‪ ".‬לוחצת הצעירה את ידו‪" ,‬אם תצטרך עזרה אני גרה במעלה‬
‫רחוב יעקב‪ .‬ותדע שכל שכן חדש מתקבל כאן בברכה‪ .‬יש לנו מנהג‪ ,‬כל אנשי‬
‫המושבה באים ביום העלייה ועוזרים בנטיעת העצים‪ .‬אני מצפה שתבוא ותספר לי‬
‫מה תהיה ההחלטה שלך ושל אשתך"‪.‬‬

‫מנוחה ונחלה‬

‫אחרון השכנים עזב‪ .‬הלגה מנגבת ידים בסמרטוט בד עם שרידי כיסים שמזכירים‬
‫את עברו ומטילה אותו הצידה על האדמה‪ .‬מסביב למקום שהיא עומדת‪ ,‬בארבע‬

‫‪165‬‬
‫פינות האדמה שיושרה‪ ,‬תקועות קורות עץ בהירות וזקופות ועליהן מונחים קרשים‬
‫מחוספסים של גג‪ .‬בין הקורות יבואו הבנאים ויניחו שורות של בלוקים‪ .‬על הגג‬
‫יסדר הגגן רעפים מחרס‪ .‬ימים אחדים של עבודה מאומצת ויהיה לה בית משלה‪.‬‬
‫השמש משאירה פסים אדומים ונעלמת‪ .‬זה הזמן לגשת לבית השכן שמארח כבר‬
‫כמה ימים את הילדים‪ .‬הלגה מוקירה את רוח המקום‪ .‬האנשים נדיבים כל‪-‬כך‪,‬‬
‫שמחים להושיט יד ממש כמו המתיישבים בסיפורי המערב הפרוע של אמריקה‬
‫שקראה בילדותה‪ .‬צדק יוסף כשהתעקש על המקום‪ .‬שוב פעם צדק‪ .‬לפעמים‬
‫קשה לה לגשר על הפערים שנמתחים בינה (אבל יוסף‪ ,‬איך אפשר להחליט דבר‬
‫כל‪-‬כך חשוב כמו בית לפני שראינו את כל המקומות) לבינו (אין לי זמן לבזבז‬
‫בבדיקת מה שאני כבר יודע)‪.‬‬
‫יוסף בצד השני של המגרש‪ ,‬מחזיק בידיו דלי עם סיד ומברשת‪ .‬הוא ניגש אליה‬
‫ומנענע בראשו‪ ,‬מאשר שסיים לסמן את גדרות חלקת הפרדס‪.‬‬
‫זה הבית הרביעי ועדיין אין שם לרחוב‪ .‬כמו בכל מושבה‪ ,‬יש כבר רחוב של‬
‫המייסדים ועוד שניים‪-‬שלושה רחובות על‪-‬שם‪ .‬ביחד עם זוגות נוספים שהגיעו‬
‫שפעת‬
‫מצוידים בקושאן‪ ,‬הוא מנסה להשפיע על המושבה כדי להוציאה מכבלי ה ְ‬
‫הנדיבים שנשארו שם אבל דאגו להנציח שמם כאן‪ .‬ליוסף יש דעה נחרצת על‬
‫בעלי הממון‪ .‬הרחוב שלו לא צריך להיקרא על שום שם‪.‬‬
‫כמו אז‪ ,‬כשבנו עמד להיוולד הוא פותח את ספר הספרים ומחפש שם מתאים‪ .‬כמו‬
‫אז‪ ,‬כשהחליט להיתלות באילנות גבוהים הוא מחפש שם וסיפור שמתאימים‬
‫לשאיפותיו‪ .‬בלילות הקצרים‪ ,‬כשכל בני משפחתו צונחים לזרועותיה החמות של‬
‫השינה‪ ,‬הוא מדליק פנס קטן‪ ,‬מתכרבל בתוך הכסת ששלחה לו אימו ומעיין‬
‫בתנ"ך‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשהפרדס כבר מסומן‪ ,‬את הבאר גמרו לחפור ויש רק לטייח‪,‬‬
‫והשתילים הרכים מחכים במשתלה לבוא יומם‪ ,‬זה הזמן לתת שם לרחוב של ביתו‪.‬‬
‫יוסף עוצם עיניים‪ ,‬נזכר ומכבה את הפנס‪ .‬אם יצליח למצוא שם טוב‪ ,‬מתאים‪,‬‬
‫יקרין השם על החיים ברחובו‪ .‬יוסף רואה בדמיונו איך מגיעות עוד ועוד משפחות‬
‫של חלוצים שקצו בחיי נדודים בין ביצות לכבישים שצריך לייבש ולסלול‪ ,‬והרחוב‬
‫חק צפונה‪ ,‬למקומות שאיש לא‬
‫הקטן ממשיך ומתפתל על גבעות הכורכר הַר ְ ּ‬
‫משער כי פעם גם לשם תגיע המושבה כשתהיה לעיר‪.‬‬

‫בספר דברים נאמר‪" ,‬כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה"‪ .‬וכשייתמו‬
‫ימי הבניה וכל השתילים יעמיקו שורשיהם באדמתו‪ ,‬מייחל יוסף למנוחה בנחלתו‪,‬‬
‫ולא ידע כי השם שקרא לרחוב בלבו‪ ,‬לקח עמו גם את יתרת הפסוק‪.‬‬

‫‪166‬‬
 ‫שבי רגע‬

‫יוסף מביט בשמים‪ .‬הם כחולים כמו דף חלק ושטוח‪ ,‬אבל אחרי זמן והתמדה נראה‬
‫לפתע העומק‪ .‬היה רוצה לשמר את הרגע הזה‪ .‬רגע של חדות ראיה‪ ,‬של התגלות‪.‬‬
‫פתאום רואים יותר‪ .‬השמים נהפכים מכיפה מגוננת למרחב עם עומק בלתי נתפס‪,‬‬
‫והבלתי נתפס הזה‪ ,‬נתפס לרגע בחושים שמתגברים על הידיעה‪.‬‬
‫יוסף נשען על המעדר‪ .‬השתילים הרכים משלחים ריח של עלים טריים ואדמה‪.‬‬
‫חמש עשרה שורות מאחוריו‪ ,‬ולפניו עוד עשרים שורות עם סימונים לבנים‪ .‬כל‬
‫ארבעה וחצי מטר יחפור גומה‪ ,‬יטמין‪ ,‬יהדק וישקה שתיל נוסף‪.‬‬
‫אבל עכשיו פניו בשמים‪ .‬הכחול בהיר כל‪-‬כך וזוהר‪ .‬אף פעם לא ראה כחול כזה‬
‫באירופה‪ .‬אף פעם לא הזיע כך‪ .‬בקצה החלקה ממול עלי חופר גומות‪ .‬עד עכשיו‬
‫ניסה יוסף לעמוד בקצב‪ .‬רצה להיפגש עם עלי באמצע השורה‪ ,‬אבל מרגע שתלה‬
‫עיניו בשמים הכחולים נעצר הקצב‪ .‬האם גם עלי מביט לפעמים בשמים כדי‬
‫לראות עד לאן ממשיך הצבע הכחול? והלגה?‬
‫בצהרים הם עושים הפסקה‪ .‬עלי לימד את יוסף סדר יום שמתאים ללבנט‪ .‬הוא‬
‫הולך הביתה ויוסף‪ ,‬גם הוא חוזר אל הלגה למטבח‪.‬‬
‫"שבי רגע‪ ",‬הוא אומר‪" .‬תעזבי רגע כל מלאכה ובואי נשב נדבר‪".‬‬
‫הלגה מניחה לכלים וניגשת לחדר‪ ,‬שולפת בדרך גרב מסל ובלי שיבחין משחילה‬
‫חוט ואומרת "אני אתך‪".‬‬
‫יוסף קם‪ ,‬מסתובב בחדר ומתקשה להתחיל‪ .‬הלגה מסתכלת עליו וממלאה את‬
‫השקט ברשימת דברים שצריך להספיק‪ .‬עד הגשם הראשון כדאי שנטאטא את‬
‫העלים היבשים ונשרוף‪ ,‬ויש כמה פרצות בגדרות וכדאי לתקן מיד עכשיו לפני‬
‫שיתרחבו‪.‬‬
‫"רגע הלגה די זה בדיוק מה שאני לא רוצה‪ .‬את מה צריך אנחנו אומרים כל היום"‬
‫משתתק יוסף‪.‬‬
‫הלגה מביטה במחט בלי להזיז ידיים‪ .‬עוד מעט הילדים חוזרים היא חושבת‬
‫ואומרת "אני שומעת‪".‬‬
‫"את אוהבת את מה שאת עושה?" שואל יוסף‪.‬‬
‫"איזה מין שאלה?" היא עונה‪" .‬בשביל זה באתי הנה‪ ,‬לא?"‬
‫"אני חושב שצריך לפעמים לשאול את עצמנו שאלות כאלה‪ .‬אני שואל את עצמי‬
‫ואני רוצה שגם את תשאלי‪ ".‬הוא מתיישב‪.‬‬

‫‪167‬‬
‫הלגה מותחת את החוט ותוקעת ליד החור‪ ,‬אחר‪-‬כך מביטה בו ואומרת‪" .‬טוב‪ ,‬אז‬
‫תתאר לעצמך שהייתי נשארת שם‪".‬‬
‫שם' שלו‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך משתרר שקט‪ .‬כל אחד וה' ַ‬
‫הלגה נזכרת בימים שלפני ההפלגה לפלשתינה‪ .‬ימים שהצטיינו בהתרוצצות‬
‫חפוזה בין פרנסי הקהילה לרישום במשרדי העירייה‪ .‬הבית השלו של הוריה הפך‬
‫לשדה קרב נטול אסטרטגיות ובשל כך רווי בטונים גבוהים‪ .‬חדר השינה וחדר‬
‫ההסבה התמלאו בחפצים ובבגדים שהוצאו והוכנסו כמה פעמים לארגזים‪ ,‬בגלל‬
‫הקושי להחליט מה מתאים לחיים בפלשתינה‪ .‬ושוב היא רואה את פרצופו הזועף‬
‫של זיגפריד אביה שויתר על ימיו בבנק ועקב מקרוב בפעלתנות של בתו‪ .‬חריקות‬
‫דלת חדר השינה שנפתחה ונסגרה בגלל שברטה התקשתה להחליט אם היא‬
‫מעדיפה להסתגר בחדרה או לצאת ולעזור לילדתה באריזת החפצים המתאימים‬
‫לקולוניה השחונה‪ ,‬עדיין מצטלצלות באזנייה‪.‬‬
‫יוסף גם הוא נזכר בימים ההם‪ .‬איך ניסה לשכנע את דור ההורים שהצעד שלהם‬
‫פותח אופציה חדשה לעתיד‪ .‬הוריו שהיו הרפתקנים בנפשם התמלאו בחדווה‪,‬‬
‫למרות הדאגה והחשש מגעגועים‪ .‬אבל הוריה היו אגוז קשה לפיצוח‪ .‬והנה‪ ,‬זה מה‬
‫טה נספו שנה אחרי שפרצה המלחמה‪.‬‬
‫ק ּ‬
‫שקרה‪ .‬ברטה נהרגה בתאונה וזיגפריד ו ּ‬
‫הלגה מסרבת לדבר על מה שקרה שם‪ ,‬והוא איננו יודע כלל האם משפחתה‬
‫מופיעה בחלומותיה או במחשבותיה‪.‬‬
‫הלגה מהרהרת באטמוספירה שעיצבה את חייה כאן ועכשיו‪ .‬אביה‪ ,‬חי מתמיד‪,‬‬
‫איש חזק ודומיננטי שהשפיע עליה ללכת תמיד בדרך ראשית‪ .‬פקפוקים הם‬
‫דרכים צדדיות שיכולות להוביל למחסום או תהום ועל כן עדיף להתעלם מקיומן‪,‬‬
‫וכל שכן‪ ,‬להימנע מעצירות פתאום‪.‬‬
‫אבל כמו שאבא בחר בת‪-‬זוג פסיבית שהייתה לאם שותקת‪( ,‬דבר שהקצין את‬
‫מזג‪-‬רוחו הנחרץ)‪ ,‬כך גם היא בחרה לה בן‪-‬זוג שדרכים ראשיות היו לו לרועץ‪ ,‬ועל‬
‫כן הרגישה לעיתים איך כל אחד מהם מהלך על כברת אדמה אחרת‪.‬‬
‫נו די‪ .‬המחשבות האלו לא מובילות לשום מקום‪ .‬בזבוז זמן ודי‪.‬‬
‫הלגה קמה כדי להניח את הגרב בסלסלה של המתוקנות‪ .‬מביטה ביוסף ושואלת‬
‫האם אפשר לדחות את השיחה לערב כיוון שהילדים תכף חוזרים והיא צריכה‬
‫להכין אוכל לכולם‪.‬‬

‫‪168‬‬
 ‫על שפת הירקון‬

‫יש להציב אוהל‪ .‬למתוח יריעות על חבלים ולחבר לאדמה ביתדות שישמרו את‬
‫הקירות מתוחים‪ .‬יש לגלגל מחצלת‪ ,‬להניח עליה מזרון ולפרוש שמיכות‪ .‬לשים‬
‫ארגז ברוס בפינה ולסדר עליו צלחת עם כוס וסכו"ם‪ ,‬על ידם סיר קטן ופינג'ן‪,‬‬
‫ובקצה השני מלחיה‪ ,‬פחית עם סוכר‪ ,‬שקיק עלי תה וחבילת קפה‪ .‬יוסף בולע‬
‫עלבונות ומעכל במהירות‪ .‬רוחו לא נשברת‪ ,‬היא מאמנת את מוחו לרקוח לעצמו‬
‫תיאוריות חדשניות לחיים הולמים את רוח התקופה‪ .‬יותר מדי שנים חי בצל רוחה‬
‫המעשית של הלגה‪ .‬קורים דקיקים של התנגדות הצטברו בפינות אין כניסה‪ .‬ניסה‬
‫לחסום את המרתפים האלה של תודעתו בהצדקות כגון אתה חייב להיות מציאותי‬
‫ויש לך משפחה‪ ,‬אבל לאט לאט הצטבר בקרבו אריג של מרירות אפלה‪.‬‬
‫יש לאסוף ענפים יבשים‪ ,‬לשבור אותם לחתיכות כדי לסדר בין האבנים השטוחות‬
‫ולהצית‪ .‬למלא מן הנהר מים בסיר ולהניח אותו בזהירות על האש‪ .‬לתוך הסיר‬
‫לבזוק מלח ובינתיים‪ ,‬עד שירתח‪ ,‬לנער אדמה מתפוד שהתחיל להנץ‪ ,‬לקלף‪,‬‬
‫לרחוץ בנהר גם גזר וקישוא ולחתוך לקוביות‪ .‬את טעמה האנין הביאה הלגה מבית‬
‫אבא‪ .‬בימים שאחרי הקטיף‪ ,‬לאחר שחילקה כסף ושילחה את הפועלים לדרכם‪,‬‬
‫הייתה נוסעת לשוק בתל‪-‬אביב ובוחרת בקפידה ירקות יקרים שאהבה‪ .‬פעם אחת‬
‫אפילו מצאה אספרגוס‪ .‬וכשחזרה הביתה עם סל תפוח‪ ,‬ובזמן שהילדים פשפשו בו‬
‫כדרכם ושלפו חבילות עטופות של רחת‪-‬לקום וחלבת אגוזים דשנה‪ ,‬הרתיחה‬
‫הלגה את האספרגוס בסיר‪ ,‬הוציאה מארגז הקרח כף חמאה והמיסה אותה על‬

‫‪169‬‬
‫החתיכות הירוקות‪ .‬וכשהתיישבו לפת ערבית הרגיש כאילו לא נפרדו מארץ‬
‫מולדתם‪ .‬יוסף התבייש‪ .‬ביקש לסגור את החלונות מפני ריחות הבישול העסיסיים‪.‬‬
‫חשב שוב שבשנה הבאה ימצא תירוץ ויצטרף לעלי לארוחה הגדולה של סוף‬
‫העונה‪ .‬דמיין איך הוא יושב על הספסל בין הגברים‪ ,‬מקבל את פיית הנרגילה‪,‬‬
‫שואף ומעביר הלאה לאחיו או אביו של עלי ידידו‪ .‬ביחד יעלו זיכרונות מהימים‬
‫שחפרו את הבורות והטמינו את השתילים הרכים שבחר בקפידה לאחר שביקר‬
‫בחמש משתלות והגיע אפילו עד לשפלת החוף כדי לקנות כמה ולנסיות אותן שתל‬
‫בקצה החלקה‪ ,‬כדי לבדוק אם הן מתאימות לאדמה הסידית של המושבה‪.‬‬
‫המים רותחים‪ .‬יוסף מטיל בזהירות קוביות של ירקות לסיר המהביל‪ .‬לאט לאט‬
‫כדי שהמים לא יגלשו ויכבו חס וחלילה את המדורה‪ .‬השמש‪ ,‬כדור גדול ואדום‪,‬‬
‫צוללת לים‪ .‬יוסף מאזין לשריקות השחרורים‪ .‬זמירות לילה טוב מהדהדות והוא‬
‫מצטרף בשריקה משלו‪ .‬מנגינה שכוחה‪ ,‬שיר ערש או מעין תפילה שהייתה מזמרת‬
‫אמו‪:‬‬
‫"אלוהי הטוב‬
‫עשה עמי חסד‬
‫שאבוא השמיימה‪.‬‬
‫אם עשיתי היום עוולה‬
‫אל תסתכל על זה‪.‬‬
‫נא עשיני ילד טוב‬
‫עלי אדמות‪".‬‬
‫נזכר באמו וחשב על הבחירה שלה‪ .‬פעם בשנה היא באה לביקור‪ .‬הלגה לוקחת‬
‫עזרה ומתקינה לכבודה את חדר הילדים‪ .‬בהתחלה חשבו לבנות קומה נוספת‬
‫למעלה‪ ,‬אבל אחרי הביקור הראשון אמרה להם לינה שמפאת גילה‪ ,‬לונדון‬
‫מתאימה לה יותר למגורים‪ .‬היא מצאה דירה סמוך לכנסייה – שם היא פעילה‬
‫נמרצת בקהילה מעורבת של יהודים ונוצרים שמקדישים מזמנם בחקר מקורותיו‬
‫היהודים של ישוע בן מרים כדי לקרב בין הדתות‪ .‬בהתחלה קיווה שגם אמו תתלהב‬
‫מהרעיון הציוני‪ .‬את ארנסט אחיו שלחה לפלשתינה שנתיים אחרי שהוא והלגה‬
‫עלו‪ .‬אבל אמו השברירית הבינה מהר ששינוי כל‪-‬כך דרמטי בחייה יקשה עליה‬
‫והספיקה לעבור יחד עם אביו לאנגליה‪ .‬שם השתקעו בשנות המלחמה‪ .‬משם‬
‫הגיעו מדי שנה לביקור‪ .‬ולשם ארנסט היגר לאחר שהבין שאיחוד המשפחה כבר‬
‫לא על הפרק‪.‬‬
‫הגחלים במדורה מתפוררים לרמץ אפור אדמדם‪ .‬המים בסיר מעלים בועיות‬
‫קטנטנות‪ .‬יוסף תוחב כף וטועם‪ .‬למים טעם מלוח וקצת תפל‪ .‬הוא שולה קובית‬
‫תפוד ונושף שתתקרר‪ .‬אחרי‪-‬כן מוריד את הסיר בזהירות מן האש‪ ,‬מניח לו‬

‫‪170‬‬
‫להתקרר במקצת עד שהרעב גובר‪ .‬טובל כף ואוכל ישר מהסיר עד שהסיר‬
‫מתרוקן‪ .‬הבטן מלאה במעדן אבל הלב והמוח עדיין חסרי מנוחה‪ .‬יוסף מתכופף‬
‫אחורה ונשכב על האדמה‪ .‬למעלה בשמים מתחילים לבצבץ כוכבים‪ .‬שמיכה‬
‫שחורה זוהרת וכולה בשבילו‪.‬‬
‫אם אתה רוצה לגור כאן מתחת לשמים‪ ,‬בלי כבלים של משפחה ואדמה‪ ,‬אתה‬
‫צריך לגרש מחשבות‪ .‬המחשבות מריצות את הגעגועים‪ ,‬האשמות‪ ,‬הקשרים‬
‫שנהפכים לפלונטרים‪ ,‬מרחיקות את התקוות והופכות אותך לשבוי של תולדותיך‬
‫ואורח חייך וההרגלים‪ .‬יוסף מתהפך ונשכב על הבטן‪ .‬חוטמו מתחפר באדמה‬
‫ושפתיו נפערות‪ .‬טעם חום אפרפר‪ .‬ריח עסיסי של רקב וטריות‪ .‬תערובת מוזרה‬
‫של סופיות והתחלה זורמים ומפעפעים לגוף‪ .‬יצר עצום שמבקש לחבק את אימא‬
‫אדמה‪ .‬לחבק ולדעת‪ .‬להתפרש ולעטוף אותה כמו השמים‪ .‬היצר גואה ובוקע‬
‫בדמעות סמיכות שמרעידות את הגוף הפרוש‪ ,‬געיות ואנקות וטיפות מלוחות‬
‫שמרוות את האדמה עד לכיווץ הגוף המתרוקן ומתהדק לתוך עצמו‪ .‬טיפות רכות‬
‫נופלות גם מהשמים‪ .‬רעש הנהר מתערבל באוויר ובאדמה ויוסף‪ ,‬לח מעייפות‬
‫מתרומם ומסתכל למעלה‪" .‬תודה" לוחש ועוצם עיניים‪ .‬מתכופף מתחת ליריעה‬
‫המשוחררת‪ ,‬נכנס פנימה לאוהל וקושר אותה לשכנתה‪ .‬עוד כמה דקות עוברות‬
‫בהקשבה לטיפות המרקדות על תקרת האוהל עד שהוא נרדם‪.‬‬
‫בבית שוכבת הלגה פקוחת עיניים‪ .‬חושבת על המילים שהשאירה אחריה טנטה‬
‫לינה בביקור האחרון‪" :‬אני אמו ואני רואה זאת בעיניים‪ .‬לא תצליחי לקשור אותו‬
‫לשמלתך‪ .‬עליך ללמוד לתת לבעלך זמן למסעות‪ .‬המסעות של יוסף קשים יותר‬
‫ממסעותיו של בעלי באוניה ולכן גם לא יהיו צפויים‪ .‬נסי להיות לו לנמל‪ .‬לתת לו‬
‫את הזמן והמרחב ולהמשיך להבהב בלילות שלו כמו מגדלור‪".‬‬
‫הלגה מנסה להקשיב גם להוריה‪ .‬מעולם לא שוחחה עמם על בחירותיה‪ .‬נישואים‬
‫לפרי הבטן של בני משפחה הרפתקניים והליכה לפלשתינה‪ .‬מה היו אומרים לה‬
‫עכשיו כשהיא שוכבת לבד במיטה בלי לדעת לאן יוסף הלך? האם אביה היה‬
‫מסוגל להיפרד מכעסיו הישנים ולטפח אהבה מחודשת לבתו שעשתה בניגוד‬
‫לרצונו? להיפרד ממשפטי 'אמרתי לך' כעוסים ולנסח משפטי עצה של אדם חזק‬
‫ומעשי? הלגה זקוקה ליד מכוונת‪ .‬היא מרגישה שהיא עדיין ילדה כמעט כמו‬
‫ילדיה‪ ,‬כל‪-‬כך רצתה לעמוד יחד אתם ולהזיל דמעות כשיוסף נעמד לפתע ליד‬
‫השולחן ואמר‪' :‬צר לי‪ .‬אני מוכרח לצאת‪ .‬אני נחנק‪ .‬לא יכול להיות שהחיים‬
‫מסתכמים בדאגה לבית ובעבודת האדמה'‪.‬‬
‫היא מתהפכת במיטה‪ .‬פורשת ידיים ורגלים לכל הכיוונים‪ .‬אפה מתחפר במזרון‬
‫ושפתיה נפערות‪ .‬ריח מתוק של לילות אהבים‪ ,‬ריח מעופש של זיעה מימים‬

‫‪171‬‬
‫מעייפים‪ .‬התערובת הזו מעוררת בה בחילה והיא קמה וצועדת הלוך ושוב בדירה‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך מתיישבת על הכורסא ועוצמת עיניים‪.‬‬
‫בבוקר הילדים מתעוררים לפניה ומעירים אותה בקולות הפתעה‪" .‬אימא‪ ,‬את‬
‫נראית ככה כמו סבתא‪ .‬את ישנה בישיבה ושוכחת שיש לנו בית‪-‬ספר" צועקת‬
‫רבקה שלא מוכנה לוותר על ימיה הראשונים בלימוד קריאה‪ .‬הלגה מתנערת‬
‫בזריזות וחוזרת להרגליה הישנים‪ .‬מחממת כוסות חלב ומוסיפה כפית דבש‬
‫מצנצנת ענקית של מתיקות‪ .‬פורסת פרוסות דקיקות מלחם שחור ופרוסות עבות‬
‫מנקניק יבש‪ ,‬מורחת ועוטפת לכל אחד מילדיה ערמה שתספיק לכל היום‪.‬‬
‫מברישה בזריזות את שערה של רבקה ובודקת שאברי רכוס ושמכנסיו אינם‬
‫קרועים‪.‬‬
‫הימים הראשונים בלי יוסף קשים אבל הלגה לא נכנעת‪ .‬היא צועדת בנמרצות אל‬
‫ביתו של עלי ומבקשת ממנו להצטרף כפועל קבוע‪" .‬בימים הראשונים תבנה לך‬
‫צריף‪ ,‬ובהמשך נעבור ביחד בפרדס ונתחלק בעבודות‪ .‬ארוחת צהרים כל יום‬
‫בארבע כשהילדים חוזרים‪ ,‬אתה מוזמן לשבת עמנו במטבח‪ ,‬זה נראה לי הכי נוח‬
‫לכולם‪".‬‬

‫‪172‬‬
 ‫ושבו בנים‬

‫הזמן הוא השחקן החרישי‪ .‬בלי דרמה קשה להרים סיפור‪ .‬הנייר לא סובל את מי‬
‫שגור‪ .‬הסיפור דול ּה את הדרמות מתוך מאגר החיים ופורס אותן על‬
‫שנע במסלול ָ‬
‫הנייר בצפיפות‪ ,‬זו אחר זו‪ ,‬מוותר על ימים כתיקונם‪ ,‬על פעולות שגורות‪ .‬מילים‬
‫כתובות על נייר מבקשות נשיפות גדולות של אוויר‪ ,‬פרצי צחוק וברגעי השיא‪,‬‬
‫להצליח לגלגל דמעות קטנות בצידי הפנים‪ .‬ובינתיים‪ ,‬הזמן מחכה‪ .‬בצעדים‬
‫חרישיים‪ ,‬בלתי נראים‪ ,‬מתקדם מאחורי הקלעים‪ .‬ואז‪ ,‬כשהפרק מסתיים‪ ,‬הגיבור‬
‫נרדם‪ ,‬הגיבורה בתנועות שגורות של בוקר פורסת לחם ונקניק ומכניסה לקופסא‬
‫לצד ירקות חתוכים ועטופים‪ ,‬יוצא הזמן לדרכו הארוכה‪ .‬דרך ללא מילים‪.‬‬
‫מולקולות של געגוע מתגנבות וצובעות בצבעי פסטל רכים את החלל המפריד בין‬
‫דמות לדמות‪ .‬ופתאום קולות הילדים נשמעים אחרת‪ .‬כל "חסר לי" נהפך לחיסרון‬
‫באב‪ .‬כל פצע ושריטה פוערים ארובה לכאב אחר‪ .‬ואז‪ ,‬כשכל דקה של חוסר‬
‫המעש על שפת הירקון מתנפחת לחוסר תכלית‪ ,‬הזמן מתחיל להרגיש בבית‬
‫ומתיישב כאורח קבוע וידיד נאמן‪.‬‬
‫יוסף יושב בפתח אוהלו ומהרהר בילדיו‪ .‬מה הם עושים? האם עדיין חושבים עליו‬
‫בדרכם לבית‪-‬הספר? (הימים הרבים מתחת לכיפת השמים שיבשו עליו את לוח‬
‫השנה‪ .‬זהו זמן חופשה והילדים מתעוררים מוקדם יותר‪ ,‬מקבלים כריכים ויוצאים‬
‫לעבוד עם עלי בפרדס)‪ .‬ומה עם הלגה? מה היא עושה עכשיו? האם עדיין‬
‫כועסת? יוסף חושב שכדאי לו ללכת עם מי הירקון מערבה ואחר‪-‬כך עם קו החוף‬
‫דרים‪ .‬לעצור רגע בדרך ולחפש את הבית שהיה האחרון לפני החוף באלנבי‪,‬‬
‫להַ ְ‬
‫ועכשיו הוא כבר לא‪ .‬להציץ ולראות מי גר שם‪ ,‬לשוחח קלות (ימים רבים שלא‬
‫דיבר בקול)‪ ,‬לעצור אצל ברדיצבסקי כדי לקנות גלויה צבעונית ומשם להמשיך‬
‫אל סניף הדואר השכונתי‪ .‬מעניין את מי יפגוש‪ .‬האם מר קלר בריא? לבטח הוא‬
‫עדיין יושב מאחורי הדלפק‪ .‬אולי גם דיצה עובדת? מדביקה בולים וחותמת וממיינת‬
‫בתאים לפי הישובים‪ .‬על הגלויה יכתוב מילות ברכה לילדיו ואחר‪-‬כך ישאיל ניר‬
‫גדול ויכתוב להלגה‪ .‬ושוב ינסה להסביר‪ ,‬אבל נדרשת מחשבה איך להפוך במילים‬
‫כך שלא תתרגז‪ .‬אולי אם יסב דבריו ויבקש את עזרתה‪ .‬רוצה היה להיעזר בהגיון‬
‫השקול של אשתו‪ .‬אך הספק מתגנב‪ ,‬האם היא מסוגלת להבין מה חסר לו? האם‬
‫הוא מבין? הזמן מתגנב ומעביר עוד יומיים‪ .‬יוסף יושב בפתח אוהלו וחושב שאם‬
‫לא ינצל את הימים שהוא יושב לבד ויפענח את חידת חוסר הנחת‪ ,‬אין טעם שישוב‬
‫לביתו‪.‬‬

‫‪173‬‬
‫לפעמים יש לסיפורים פרספקטיבה של מרחב וידע שעוזרים להתיר את הפלונטר‬
‫שבתוכו סבוך הגיבור‪ .‬ואז הם מושיטים יד ופורמים יחד איתו אט אט את התסבוכת‪,‬‬
‫כך שבסיום הוא יוכל להתרווח יחד עם קוראיו‪ .‬לא כך בסיפור הזה‪ .‬יוסף יושב‬
‫בפתח האוהל אבוד ומיואש‪ .‬על מה מיואש? כשעושים בדק בית נראה שאין כל‬
‫סיבה‪ .‬יוסף עשה מהלכים נבונים‪ .‬עזב את אירופה בזמן והצליח אפילו להעביר‬
‫את הרכוש‪ .‬בנה בית‪ ,‬הקים משפחה לתפארת ויש לו די כסף לפרנסה‪ .‬ייתכן‬
‫שעשה אי אלו פשרות בקשר לאהבה אבל ברור שהרוויח אישה נהדרת‪ .‬וחוץ מזה‪,‬‬
‫אם לא היה מתפשר‪ ,‬קשה להניח שהיה מאושר יותר באמריקה אם היה הולך‬
‫אחרי אילזה אהובתו מההכשרה‪.‬‬
‫יוסף יושב בפתח אוהלו ושובר את הראש‪ .‬זה כאילו שמתרוצצות בראשו כמה‬
‫בריות‪ ,‬וכולן מבלבלות לו את המוח‪ .‬האחת דורשת פרטיות‪ ,‬הקולקטיב פוגע לה‬
‫בחירות‪ .‬האחרת מבקשת לתרום מעצמה והחיים בנחלה הפרטית ובדאגה‬
‫למשפחה בלבד מטריפים את דעתה‪ .‬זו הבעיה יוסף‪ .‬איך מיישבים ביחד רצונות‬
‫סותרים? אדם אחד צריך להיות מורכב מחומר אחד‪ .‬ככה הלגה‪ ,‬ומר קלר ודיצה‬
‫אז למה אתה לא? יוסף חושב על הוריו ונזכר בימים שהיה תלמיד תיכון ואהב‬
‫לערבב חומרים כ ִימים בלבורטוריה‪ .‬יש חומרים שהתרכובת בינהם גורמת‬
‫להתפרצות‪ .‬אדים וריחות שהיו פורצים מהמבחנה וממלאים את חלל המעבדה‬
‫מהדהדים עדיין באפו‪ .‬האם הוא נוצר מחומרים כאלה? האם ההרכב בין הוריו‬
‫דיסהרמוני כפי שטענו אחיותיה של אמו‪ .‬יוסף נזכר בסיפורי הילדות של הלגה‪.‬‬
‫כיצד ניסתה לשכנע את אמה לשוב ולבקר אותו ואת הוריו אבל ברטה חזרה‬
‫ואמרה מה שטען בעלה‪ :‬את צעירה וזה יכול להזיק לך כי טנטה לינה התחתנה‬
‫עם הרפתקן‪ .‬הלגה התרפקה על חזהו במיטה שבבית החדש כשסיפרה זאת‬
‫ואמרה שבוודאי הוריה חשבו על אביו כעל זיהום גנטי‪ ,‬ואיך היא הכניסה את‬
‫הזיהום הזה בדלת הראשית‪.‬‬
‫ואולי צדקו? כשאתה צעיר אתה משוכנע בוודאות שהדור הקודם מייצג עולם חשוך‬
‫שהגיע זמנו להעלם‪ .‬אבל מגיע גיל שבו אתה בוחן מחדש את תולדותיך ומגלה‬
‫גרעיני אמת בתוך האנכרוניזם מאז‪ .‬ושוב אתה נובר ותוהה בזיכרונותיך‪ ,‬מנסה‬
‫לפרק לחלקיקים את מרכיבי חייך ולהגיע ליסודות שאין לך שום דרך ללוש בם‬
‫ועל‪-‬כן עליך להשלים עם קיומם‪ .‬הגנים ממשפחת אביו התפרצו אצל רודולוף עליו‬
‫השלום ומי יודע איזה גנים נוספים מתרוצצים במשפחה ומה משמעותם לגביו‪.‬‬
‫בשלב זה יוסף עדיין לא חושב על ילדיו הקטנים‪ ,‬הם תמימים וחביבים כל‪-‬כך‬
‫והכאב שבלהסתדר עם עצמו רב מדי בשביל שיצליח להישיר מבט ממנו והלאה‪.‬‬

‫‪174‬‬
‫בבית של הלגה הזמן מתמקם בנוחיות‪ .‬שעות היום מלאות בפעילות‪ .‬הלגה‬
‫מסיימת לבשל‪ ,‬תולה את הכביסה מאמש‪ ,‬מעלה ערדליים על נעליה‪ ,‬לוקחת‬
‫כובע ויוצאת לחצר‪ .‬דרך אדמה הדוקה מובילה בין שתי שורות עצים‪ .‬העצים‬
‫גזומים לתפארת‪ .‬לכל עץ יש צלחת למים‪ .‬תעלה חפורה בין העצים‪ ,‬המים זורמים‬
‫בה וממלאים כל צלחת‪ .‬התעלות נקיות למשעי‪ ,‬זו המשימה של אברי ורבקה‪.‬‬
‫הילדים לבושים בבגדים מרופטים‪ ,‬זוחלים מתחת לעצים‪ ,‬מכניסים ידיים לתוך‬
‫התעלות והצלחות ובאצבעות פסוקות גורפים את העלים והענפים והאבנים‬
‫הקטנות החוצה‪ .‬האדמה חלקה‪ ,‬המים זורמים בנחת בתעלות‪ ,‬והידיים הקטנות‬
‫מבוצבצות ומאושרות‪.‬‬
‫הלגה מתקדמת עד ששומעת קולות של ילדים‪ .‬הם שרועים מתחת לעץ ורבקה‬
‫צוהלת לאברי תראה תראה‪ .‬מעליהם עץ התפוז מנץ ועלי עומד ובוחן כל ניצן‪.‬‬
‫זהירות לא לגעת בענפים‪ ,‬שמא יטלטלו את הניצנים החדשים ולא יהיו תפוזים‬
‫בחורף‪ .‬זו העונה הראשונה‪ ,‬ניצני הביכורים‪ .‬הלגה מחייכת אל עלי בשפתיים‬
‫פתוחות ומבקשת לדעת מה דעתו על העצים‪ .‬העלים ירוקים ומבריקים‪ .‬הניצנים‬
‫אחוזים חזק ומחכים‪ .‬עלי מביט עליה ואומר שזה נראה על הכיפאק אבל הכי‬
‫חשוב לחכות ולראות‪ .‬הזמן מתרווח בין הענפים הסבוכים‪ .‬הילדים משתחלים‬
‫מתחת בלי לגעת באף ענף‪ .‬עלי לוקח טוריה ומגיש טוריה נוספת להלגה והם‬
‫ניגשים להעמיק תעלה בשורה הבאה‪ .‬הלגה מחזיקה בטוריה בשתי ידיים ומרגישה‬
‫בחסרון של טוריה למחשבותיה‪ .‬בזמן שהיא עודרת היא מחשבת את הימים‪ .‬כבר‬
‫שבוע שהוא נעדר‪ .‬לא אמר לאן ולא אמר אם ומתי יחזור‪ .‬טנטה לינה ידעה תמיד‬
‫לאן מפליגה הספינה של בעלה וכמה זמן בערך יעבור עד שישוב‪ .‬אבל יוסף לא‬
‫מצא לו אוניה להפליג‪ .‬כמה חסרת טעם ותכלית ההפלגה הזו‪ ,‬בדיוק עכשיו‪,‬‬
‫כשצריך להכין את הפרדס לחורף‪ ,‬וכשיש דברים חדשים ללמוד‪.‬‬
‫בשביל יוסף ההפלגה אינה חסרת טעם‪ .‬גם הפרדס והניצנים החדשים לא יכולים‬
‫לספקות המקננים‪ .‬יוסף יושב על האדמה הקרה ומרגיש בכבלים‪ .‬האדמה כובלת‬
‫אותו באזיקיה‪ .‬העונות המתחלפות‪ .‬כל עונה ועבודותיה‪ .‬מכונת הכתיבה מכוסה‬
‫בציפית של כרית כדי שהאבק לא יזיק לקלידיה‪ .‬העיתונים מלאים בטורים של‬
‫בכותב‬ ‫עניין‬ ‫אין‬ ‫עיתון‬ ‫לאף‬ ‫המפלגה‪.‬‬ ‫מטעם‬ ‫פעילים‬ ‫שנהיו‬ ‫חלוצים‬
‫אינדיבידואליסט‪ .‬שלח מאמרים על "עזיזה" אך הם הוחזרו מסומנים בעיפרון‪' :‬אין‬
‫עניין לעורך'‪ .‬חבריו לארגון טענו שהשם עזיזה מרתיע‪ .‬מחק את השם מהחותמת‬
‫ושלח שוב‪' .‬שום עניין'‪ .‬הלגה ניסתה לעודד‪" :‬גם לך אין עניין בהם‪ ,‬עכשיו שיש‬
‫לך אדמה משלך‪ .‬זוהי הנחלה שלנו יוסף‪ ,‬בוא ונקדיש ימינו בשבילה"‪ .‬היה רוצה‬
‫להסתפק במה שמספק אותה‪ ,‬אך לא יכול לאורך זמן‪ .‬בפתח אוהלו הוא יושב וריח‬

‫‪175‬‬
‫ההדרים מרחף ממרחקים‪ .‬בימים ההם‪ ,‬לפני שאביו היה שב מההפלגה‪ ,‬תכונה‬
‫רבה הייתה בבית‪ .‬אמו בעזרת האיכרות השכנות התנפלו על הוילונות והמרצפות‪.‬‬
‫מכבסות‪ ,‬מורחות בשעווה‪ ,‬וגם המטבח התמלא בריחות וקולות של סירים‬
‫ומבשלות‪ .‬החדרים עמוסי ריחות טריים וריחות משכרים ובכלל‪ ,‬הכל התמלא והזמן‬
‫הצטמצם והתהדק ופינה מקום מפני הצפייה‪ .‬ומה אתו? האם לזיכרונות פתרונים?‬
‫נזכר בימי הצפייה בבית אבא‪ .‬כשהיה ילד הוא זוכר את אמו עסוקה בטיפול בו‬
‫ובאחיו ובבית‪ .‬גם בשעות השלווה זוכר את ידיה העמלניות רוקמות מפות ומפיות‪.‬‬
‫כשגדל‪ ,‬ואת עבודת הבית העבירה לחדרנית ולמבשלת‪ ,‬מצאה אמו מקומות‬
‫שבהם יכלה לסעוד נזקקים‪ .‬ככה הגיעה לבתי חולים ובתי מחסה וכך קשרה‬
‫קשרים עם פעילים בכנסיה‪ .‬אימא שלו הייתה חולמת ואשת מעשה בו‪-‬בזמן וספק‬
‫אם נכנעה לניגודים שהתרוצצו בקרבה‪ .‬השכילה להביא תועלת בכל מצב‪ .‬זה גם‬
‫מה שמחייה את נפשה בימים אלו הרחק ממולדתה‪ .‬היה רוצה ללמוד ממנה‪ ,‬היה‬
‫רוצה שתאציל עליו ועל הלגה את היכולת הזו‪ .‬להביא תועלת בכל מצב‪ .‬יש לו‬
‫הרבה ללמוד ממנה גם פה ועכשיו‪ .‬עליו לקפל את היריעות ולהניחן עטופות בשק‬
‫למרגלות העץ הגדול‪ ,‬לארוז את כלי הבית בתרמיל ולהתחיל לפסוע עם מי הירקון‬
‫דרים‪.‬‬
‫מערבה ואחר‪-‬כך עם קו החוף להַ ְ‬

‫והזמן? הזמן שב ומתכנס מאחורי הקלעים‪ .‬נשמר לא להיהפך להרגל‪ .‬הרגל‬

‫מגונה לטעמם של הקוראים‪ .‬כי ההרגל נמצא מחוץ לדפים‪ .‬ואילו כאן‪ ,‬בסיפור‬
‫הזה‪ ,‬התפנית היא רגע דרמטי ודי‪ ,‬כדי שאפשר יהיה לחזור לעלילה‪ ,‬להמשיך‬
‫לדחוף ידיים לתוך הקרביים של הדמויות המוכרות‪.‬‬

‫המלחמה הקטנה של הלגה‬

‫חם‪ .‬כל‪-‬כך חם‪ .‬בלתי נסבל כמה שחם‪ .‬הלגה מנגבת ידים בפינת הסינור‪ .‬אחר‪-‬כך‬
‫פנים וצוואר עד למחשוף‪ .‬אגלי זיעה קטנים מנצנצים על הקרקפת‪ .‬שיערה לח‬
‫ודביק ואפשר לראות את העור הלבנבן מבצבץ‪ .‬היא מניחה לבד הסינור לצנוח‬
‫ומרימה ידה אל העורף‪ .‬היד מובילה את השיער הקצר למעלה‪ ,‬אחר‪-‬כך מוציאה‬

‫‪176‬‬
‫סיכות מהכיס כדי להדק את השערות לפדחת הלחה‪ .‬המבט של הלגה שלוח‬
‫קדימה אל מעבר לחלון‪ .‬עצים ירוקים שהתרוקנו מפרי השמוטי של העונה‬
‫שעברה‪ .‬זכר המיץ הטרי שסחטה לה ולילדיה מעורר ביתר שאת געגועים‪ .‬פתאום‬
‫היא נזכרת בהרים המושלגים שהיו נוסעים אליהם כל קיץ לחופשה‪ .‬פעם אחת‬
‫טה‪ .‬מבעד לחלונות המלון אפשר היה לראות‬
‫ק ּ‬
‫נסעו לסנט‪-‬מוריץ היא ואמא ואבא ו ּ‬
‫טורים ארוכים צבעוניים של גולשים נטולי דאגות טסים בחדווה על המדרונות‬
‫הלבנים‪ .‬מאותם הימים היא זוכרת רק את ההנאות‪ .‬האם הילדות שמרה עליה‬
‫מפני הדאגות‪ ,‬או שהעולם כולו התנהג אחרת? ניסתה להיזכר בסבר הפנים של‬
‫טה ישבו צמוד לחלון וניסו לזהות‬
‫ק ּ‬
‫הוריה ונזכרה בשיחה אחת בבית הקפה‪ .‬היא ו ּ‬
‫את הסובבים‪ .‬אנשים זרים צעדו בנחת לכל עבר‪.‬‬
‫לפתע הזדקפה אמא כשראתה אשה קטנטנה צועדת לצידו של גבר רחב כתפיים‬
‫עם מטריה‪" .‬היא מזכירה את לינה" אמרה חרישית‪ ,‬אז אבא משך בכתפיו‪" .‬את‬
‫חושבת שאחותך מגיעה למקומות כאלה? שאל בהתרסה‪.‬‬
‫"כבר כשהייתה ילדה הייתה אחרת‪ .‬פעם אחת דרשה מההורים לקחת אותה‬
‫לכנסיה כי הטקסים הנוצרים מעוררי השראה‪ ".‬טון עוקצני ליווה את צליל קולה‬
‫של אמא‪ .‬הלגה לא זוכרת אם הם פגשו בחופשה ההיא את טנטה לינה ובניה‬
‫ארנסט ויוסף‪ .‬עברו שנים רבות‪ ,‬וחוץ מזה הייתה עסוקה מדי בגלישה על השלג‬
‫הצונן ‪---‬‬
‫טיפת זיעה זולגת ומטפטפת לתוך השפתיים‪ .‬מאיפה קפץ השלג של סנט‪-‬מוריץ‬
‫לעזאזל‪ .‬המחשבה שיותר לא תפגוש את המרחבים הלבנים‪ ,‬לא תתכרבל בפרווה‬
‫ובמגפיים חמים‪ ,‬סוחטת מפיה אנקה מלוחה‪.‬‬

‫בערב מזמינה הלגה את יוסף‪ .‬בוא נטייל בין העצים היא אומרת‪ .‬הילדים ישנים‪,‬‬
‫אולי על יד העלים הירוקים נחוש קצת קרירות‪ .‬הלגה מחזיקה בידה עיתון 'דבר'‬
‫מאמש‪ ,‬מנפנפת אותו בחוזקה מול הפנים‪ .‬הלוואי והייתה יודעת איך להתחיל‬
‫לדבר‪ .‬לנסוע עד סנט מוריץ אין כסף‪ .‬בטח לא לכל המשפחה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬זה לא‬
‫פתרון‪ .‬כל שנה תביא עמה את חום יולי‪-‬אוגוסט כך שנסיעה עכשיו לשוויצריה לא‬
‫תפתור שום בעיה‪.‬‬
‫"חם‪ .‬כל‪-‬כך חם‪ .‬אני ממש מיואשת" היא אומרת לבעלה אז הוא מזמין אותה‬
‫לביקור בברכה הצמודה לבאר‪ .‬הברכה מתמלאת עכשיו במים‪ .‬לפנות בוקר יפתח‬
‫את הצינור שיוביל את המים לתעלות להשקיה‪.‬‬

‫‪177‬‬
‫יוסף נעמד ליד עץ שמוטי מול הבריכה‪ ,‬אוחז בענף ומנענע את העלים‪" .‬בראשית‬
‫ברא אלוהים את הגזע והענפים והעלה והפרחים והמזיקים" הוא מלמל‪" .‬ויברא את‬
‫האדם שיחרוש ויקלטר‪"...‬‬

‫מה אתה מדבר עם העצים" צוחקת הלגה‪ ,‬אז הוא משתתק כי בטח היא לא תבין‬
‫שיש לו שיח עם השמים והעצים‪ .‬הוא מביט בפניה הרזים הנוצצים ובשערה הדבוק‬
‫שמצייר בדיוק בדיוק את קווי המתאר של גולגולתה ואת צווארה הדק בתוך‬
‫השמלה המרושלת‪ .‬ידו עוזבת את הענף ועוברת אל כתפיה‪" .‬בואי למים" הוא‬
‫אומר‪.‬‬
‫תחתונים וחזייה נוצצים בלבן לאור הכוכבים‪ .‬הלגה רובצת בברכה‪ ,‬צפה וטובלת‬
‫לאחור את הראש‪ .‬יפים השמים השחורים המקושטים בנקודות זוהרות‪ .‬צוננים‬
‫המים ומלטפים חמוקים‪ .‬היא מתיישבת‪ ,‬נשענת על שפת הבריכה ומביטה‬
‫למרומים‪ .‬כשיוסף מתקרב עירום מבגדיו היא מזיזה את הראש הצידה אך כעבור‬
‫רגע מסובבת ומישירה אליו מבט‪ .‬המים צוננים‪.‬‬
‫"הלוואי והייתי יכולה לשבת ככה כל היום‪ .‬אמרת שאתרגל אחרי שנחיה כאן כמה‬
‫קיצים‪ .‬זה קיץ תשיעי ועדיין אני סובלת"‪.‬‬
‫יוסף שולח יד והלגה נרתעת‪ .‬אבל כמו קודם‪ ,‬כשהזיזה בחזרה את הראש‪ ,‬היא‬
‫מגייסת את הגוף לשתף פעולה‪ .‬יש מקומות קרירים קרוב לפלשתינה‪ .‬לבנון‬
‫למשל‪ .‬שמעה מקרובים שאוהבים לסייר בלבנט‪ ,‬על הרי השוף שהם השוויץ של‬
‫המזרח‪ .‬אולי אחרי שתפנק את בעלה כאן בבריכה תוכל לפרוס לפניו את תוכניתה‬
‫החדשה‪ .‬אולי אם תמצא דרך להציג את הנסיעה להרים הממוזגים כמוטיב הכרחי‬
‫במעבר מאירופה למזרח ישמע את קולה‪ .‬ואם לא ירצה להצטרף עם הילדים כי‬
‫זה מנוגד להשקפתו‪ ,‬או שלא ירצה להעניק לילדיהם חינוך גלותי קלוקל של‬
‫חופשות‪ ,‬בכל זאת יתרצה ויסכים‪ .‬בשביל זה תהיה מוכנה אפילו שרות‪ ,‬ידידתו‬
‫מהנסיעה הראשונה למושבה‪ ,‬תעזור לו לטפל בילדים‪.‬‬
‫ידיו נוגעות ולשות את שכמותיה‪ ,‬מטפסות דרך הצוואר ופורעות את שיערה‪ .‬הלגה‬
‫מניחה ראש על ברכיו ונהנית מהמים המלטפים את לחיה‪ .‬אחר‪-‬כך הם יוצאים‬
‫רטובים מהמים ונטולי בגדים הולכים חבוקים להתכרבל בגופות מקוררים על‬
‫המיטה‪.‬‬

‫‪178‬‬
 ‫נראה אותך יוסף‬

‫יוסף רותח מזעם‪ .‬הצעירים של היום כל‪-‬כך עסוקים בעצמם‪ .‬אתמול האזין לשיחה‬
‫בין אברי וחבריו‪ .‬קול דקיק של נערה התגבר על שאר הקולות‪" ,‬בעיה שלהם‪ ,‬לא‬
‫שלנו‪ .‬צריך להגיד תודה שהגרמנים מעסיקים אותם בחזית ולא נשאר להם זמן‬
‫להפריע לנו"‪ .‬ואברי‪ ,‬בלי לנזוף רק שאל‪" ,‬אז לא תבואי לאספה?" מישהו עם קול‬
‫בס אמר שצריך להפגין נוכחות וזה חשוב שכל הבוגרים יבואו עם חולצה כחולה‪.‬‬
‫בלילה יוסף לא מצליח להירדם‪ .‬הלגה שואלת "מה קורה יוסף?"‪ ,‬אבל איך שהוא‬
‫מתחיל להסביר היא מפנה אליו את הגב ואומרת "תשאיר את זה למחר‪ ,‬אין לי כוח‬
‫עכשיו לנאומים"‪ .‬יוסף מסובב את הראש לצד השני ומסתכל על הקווים השחורים‬
‫שמטילה הלבנה על הקיר ממול‪ .‬צלליות של ענפים נעות בכבדות מצד לצד‪ .‬ענן‬
‫דקיק של עצב אופף אותו רגע לפני שהוא נרדם‪.‬‬
‫העבודה בפרדס תמיד מרגיעה‪ .‬יוסף מתהלך בין העצים ונהנה לראות שעוד מעט‬
‫הם משיגים את קומתו‪ .‬הוא מתבונן בעיניים התפוחות שבפרקי הענפים‪ ,‬רגע לפני‬
‫שיבקעו הניצנים החדשים‪ .‬עוד מעט אפשר יהיה להעריך את העונה שתבוא‪ .‬יוסף‬
‫אוהב להפגין את הידע והניסיון שצבר‪ .‬חושב שהשנה ישמור לא להתאכזב בגלל‬
‫שהלגה כבר לא מתרשמת‪ .‬עובדה שהחברים שלה ממשיכים להזמין אותו להביט‬
‫בעצים שלהם כדי לדעת למה לצפות והאם כדאי להזמין פועלים נוספים לקטיף‪.‬‬
‫לקראת החשכה הוא חולץ מגפים בחצר‪ ,‬רוחץ ידיים בכיור הנמוך ונכנס לאכול‪.‬‬
‫"איפה אברי ורבקה?" שואל‪ .‬הלגה אומרת שאחרי בית‪-‬ספר הם הלכו לתנועה‬
‫ומשם ירדו העירה לאספה‪" .‬ומה אתך‪ ,‬את באה הלגה? האספה לכל התושבים את‬
‫יודעת"‪ .‬הלגה מושכת בכתפיה ואומרת שיש המון עבודה‪ ,‬ערמה ענקית של גיהוץ‬
‫וחוץ מזה חבל לבזבז את שעות האור כשיש כל‪-‬כך הרבה עשב בגינת הירק‪.‬‬

‫‪179‬‬
‫"לפעמים אני מצטערת שלא הצטרפנו לקיבוץ‪ ,‬ככה היה נחסך ממני גם כביסה גם‬
‫בישול‪ .‬זה פשוט עבדות הבית הזה‪ ".‬יוסף יודע שהלגה סתם מדברת‪ ,‬היא בעצמה‬
‫אמרה שהספיק לה מאביה שאמר לה מה לעשות ומעכשיו היא מתכוונת להיות‬
‫עצמאית‪ .‬לקח זמן עד שהצליחו למצוא אדמה מתאימה לפרדס‪ ,‬וטוב‪ ,‬יש גם‬
‫יתרונות לאבא עשיר‪ .‬חוץ מזה הלגה‪ ,‬כשהיא רוצה לעשות משהו‪ ,‬תמיד היא‬
‫מצליחה‪ .‬זה לא סתם שדווקא לאספה היא לא מוצאת זמן‪" .‬מה אתה רוטן שם‬
‫יוסף‪ ,‬אם אתה רוצה להגיד לי משהו אז תדבר‪".‬‬
‫בשבע בערב אחרי הרחצה‪ ,‬אחרי שלבש חולצה רקומה מעשה ידי הלגה מלפני‬
‫שתים‪-‬עשרה שנה‪ ,‬חולצה שהלגה לא הסכימה לו ללבוש באירועים בגלל‬
‫שנשחקה מרוב כביסה‪ ,‬והוא לא הסכים להכתים בעבודה‪ ,‬הוא יורד העירה‪.‬‬
‫בחצר המושבה‪ ,‬מסביב לבאר הישנה‪ ,‬עומדת במה קטנה ועליה שלושה כסאות‬
‫מאחורי קרש רחב‪ ,‬חשוף‪ ,‬מונח על חמורי‪-‬עץ ומשמש כשולחן‪ .‬מסביב לבמה‬
‫מתחילים להתכנס חברי המושבה‪ .‬על הקיר של בית‪-‬העם קרעי מודעות צהובות‬
‫ועליהן באותיות שחורות‪" :‬אסיפה חשובה! כל תושבי המושבה התכנ ּסו לשמוע את‬
‫דברי החבר יולק וויס‪ ,‬יושב‪-‬ראש הועד למען הצלת יהודי אירופה‪ .‬ביום כ"ג לסיוון‬
‫בשעת ערבית בכיכר הבאר הישנה‪ .‬בל יעדר איש!" חלק מהמילים מטושטשות‬
‫ובלתי ניתנות לקריאה‪ ,‬אבל יוסף יודע אותן על בוריין‪ ,‬הרי הוא ניסח את המודעה‬
‫ודאג שתתלה בכל פינה במושבה‪.‬‬
‫טיפין טיפין מופיעים אנשים‪ .‬אפשר לזהות מי בא‪ ,‬להעביר בראש בית בית לפי‬
‫סדר הרחובות כדי לדעת מי מגיע‪ ,‬למי מהשכנים אכפת מ'אחינו בגולה' כפי‬
‫שנוהג לומר וייס‪ .‬מזל שיש צעירים שממלאים את צו התנועה‪ .‬יוסף עוקב אחרי‬
‫החולצות הכחולות‪ .‬ומגלה את אברי‪ .‬על‪-‬ידו עומדת הצעירה הקולנית מאתמול‪ .‬גם‬
‫רבקה רואה את אברי‪ .‬היא יושבת על המדרגה הגבוהה בכניסה המהודרת של‬
‫הבנק מעבר לרחבה הגדולה‪ .‬יותר מזה לא מעיזה להתקרב‪ .‬עד עכשיו אברי לא‬
‫גילה שהיא עוקבת אחריו‪ .‬למה שיגלה בעצם‪ ,‬העיניים שלו כל הזמן על הצעירה‪.‬‬
‫האספה לא ממש מעניינת אותו‪.‬‬

‫רבקה נזכרת איך לא טרחה לתקן את הטעות של הוריה‪" .‬לפחות כל הנוער‬

‫מהתנועה יגיעו לאספה" אמרה אמה לאביה המודאג‪ .‬רבקה ניסתה לשכנע את‬
‫המדריכים שבני גילה יצטרפו לבוגרים‪ ,‬אבל המדריכים סברו שאין טעם כי זה לא‬
‫לגילם‪ .‬רבקה לא מהססת‪ ,‬כל השבוע אבא דיבר על האספה‪ ,‬על החבר וייס‬
‫שנוסע ממושבה למושבה‪ ,‬וכמה קשה לגייס יהודים מישראל‪ .‬גם היא רוצה‬
‫לשמוע‪ ,‬לראות את וייס ולדעת את מי מבני המושבה יצליח לשכנע להתגייס‪.‬‬

‫‪180‬‬
‫רוצה ללכת אבל לא מוכנה להסתכן במריבה בין אביה לאמה‪ .‬איזה מזל שאמא‬
‫מאמינה בתנועה‪.‬‬
‫רבקה מסתכלת על הגב של אברי ומחכה לרגע שהרחבה תתמלא והיא תוכל‬
‫להתקרב ולהקשיב בלי שירגיש‪ .‬דלת חדר המועצה בקצה השני של הכיכר‬
‫נפתחת‪ .‬אבא של תלמה ועוד כמה אנשים שהיא מכירה במעורפל יוצאים‬
‫ומתקדמים אל הבמה‪ .‬איש אחד עם שיער לבן מנופף בזרועותיו‪ .‬עכשיו היא‬
‫מבחינה גם באביה שניגש אל האיש הכסוף‪ .‬האיש מבחין באביה ועוצר את‬
‫הליכתו‪ ,‬מוריד את ידו והם לוחצים ידיים‪ .‬זה וייס לוחשת רבקה וקמה מהמדרגה‪.‬‬
‫הרחבה מתמלאת באנשים‪ .‬אם תתקרב לא בטוח שתראה את הבמה‪ ,‬אבל מכאן‬
‫קשה יהיה לשמוע את הקולות‪ .‬רבקה נזכרת איך פעם אבא היה מרכיב אותה על‬
‫כתפיו בלי לשעות להערות שמאחורי גבו‪ .‬היא תוהה האם כדאי לה להצטרף‬
‫לאביה‪ ,‬או שאולי עדיף לא להזדהות‪.‬‬
‫ופתאום הקהל משתתק‪ ,‬וקול רחוק מבצבץ בין הגבות‪ .‬רבקה מצמצמת עצמה‬
‫ומתחילה לעבור בין גבות לרגליים והקול מתגבר‪" .‬יהודים כולנו" צליל המילים‬
‫נשמע איטי ומתפורר כמו קולות העלים הנדרכים מתחת לנעליה בפרדס‪" .‬עדויות‬
‫של פרטיזנים" ממשיך הקול הסדוק ולרגע משתנק‪ .‬בקהל דממה‪ .‬ורק כשהקול‬
‫מתחזק ומצטעק פתאום‪" :‬הצבא הבריטי מציל את אחינו" מתחילות הרגליים‬
‫שמסביבה לנוע בחוסר מנוחה‪" ,‬אתה השתגעת חבר וייס?" מבהילה אותה צעקה‬
‫קולנית מאחור‪" ,‬הצבא הבריטי זה האויב אם במקרה שכחת" שומעת קול זועם‬
‫מצידה הימיני‪ .‬ועוד קולות גוברים על הקול שהיא כל‪-‬כך רוצה לשמוע ואז‪ ,‬לפתע‬
‫שומעת רקיעות‪.‬‬
‫לוקח לה זמן לזהות את הרקיעות כפסיעות חזקות על הבמה‪ .‬היא לא רואה כלום‬
‫וחושבת שאולי קרה משהו לוייס אבל אז היא שומעת לפתע קול מוכר‪" :‬אני חושב‬
‫שוייס צודק‪ .‬תקשיבו לו‪ .‬תרימו את העיניים מהאדמה הקטנה שלנו כאן ותעיפו‬
‫מבט אל האופק‪ ".‬הקהל משתתק‪ .‬אף אחד לא מפריע והיא שומעת כל מילה‪.‬‬
‫"מעבר לים מתחוללת מלחמה נוראית‪ .‬בימים כאלו צריך להרים את הראש‬
‫מהצרות הפרטיות ולהתגייס ביחד למגר את השטן שמשמיד‪ "..‬צעקה נוראית‬
‫מאחורי גבה קוטעת את הנאום‪" :‬נראה אותך מתגייס‪ .‬מה אתה מטיף‪ .‬אם כולם אז‬
‫גם אתה צריך‪ .‬נראה אותך יוסף!"‬
‫רבקה קופאת למרות שהיא רוצה לברוח‪ .‬זו רק אספה אמר אביה לאמה‬
‫כשהתווכחו בלילות על הצבא הבריטי‪ .‬זו רק אספה שמיועדת לפקוח את העיניים‬
‫של יהודי ישראל‪ .‬אבל אמה אמרה‪ ,‬אתה לא חייב להצטרף לכל מאבק שיש על‬
‫כדור הארץ‪ ,‬אתה עוד מעט בן ארבעים ויש לך משק ומשפחה לדאוג‪.‬‬

‫‪181‬‬
‫ושוב שקט בקהל‪ .‬גם אבא משתתק‪ .‬הקול מאחוריה ממשיך למלמל‪" .‬רק להטיף‬
‫הוא יודע‪ .‬האנשים שמטיפים צריכים להוות דוגמא‪ ".‬אבא כנראה שומע את‬
‫המילים כי לפתע פתאום רבקה שומעת אותו מכריז‪" :‬גם אני אתגייס‪ .‬בואו נלך‬
‫יחד לחטיבה היהודית‪ ,‬בואו נחזק את הצבא הבריטי במלחמת הקודש להצלת‬
‫אחינו היהודים"‪.‬‬
‫ויותר היא לא רוצה לשמוע‪ .‬רבקה פורצת בריצה בין רגליים לבטנים ומותניים עד‬
‫שמגיעה לקצה הכיכר ומשם במהירות כאילו אין עלייה‪ ,‬דרך רחוב יעקב עד לפינת‬
‫מנוחה ונחלה‪ ,‬היא רצה בבהלה עד שהיא מגיעה לביתה‪.‬‬

‫יוסף שב לשדה הקרב‬

‫הלגה מביטה בדאגה במראה‪ .‬דווקא לקמטים היא מצליחה להתרגל‪ .‬לעמוקים‬
‫בצדי העיניים היא מוקירה‪ ,‬כיוון שהם משרים על פניה סבר מחייך‪ .‬מהקמטוטים‬

‫‪182‬‬
‫הזעירים מעל שפתיה היא מתעלמת‪ ,‬כמו שהיא נוהגת להתעלם מדאגותיה‬
‫ומרירותה‪ .‬אבל השיער‪ ,‬השיער הדליל שהתחיל להלבין גורם לה לעגמה רבה‪.‬‬
‫מה לא ניסתה‪ .‬פעם בשבוע היא מערבלת ביצה טרייה של התרנגולת הערמונית‬
‫עם כפית שמן זית וכף חומץ הדרים‪ ,‬מתכון שקיבלה מאאידה של עלי ששערה‬
‫השחור העבות והמבריק מעורר את קנאתה‪ .‬בשעת לילה מאוחרת היא מורחת על‬
‫השיער את הממרח המוזר וחשה אותו מבעבע פנימה עד לשורשים‪ .‬אחר‪-‬כך‪,‬‬
‫בבוקר‪ ,‬לפני שכולם קמים‪ ,‬חופפת היטב בכיור וכשהוא מתייבש היא מתהלכת‬
‫במשך יום בתחושה נעימה שעטרת מבריקה מעטרת את פניה‪ .‬אבל בערב‪ ,‬לפני‬
‫השינה‪ ,‬האכזבה מתעצמת‪ .‬הלגה מביטה בדאגה במראה וחושבת מה תעשה‪.‬‬
‫לפני שבע‪-‬עשרה שנה כשהגיעה לפלשתינה היה השיער ארוך וגולש‪ .‬בבקרים‬
‫אסוף במטפחת ובלילות רך ופזור על הכר‪ .‬מגע ידיו של יוסף על שערה חסר כל‪-‬‬
‫כך‪ .‬לא בטוחה אם היא רוצה שיחזור הביתה‪ ,‬אבל מי עוד ירצה ללטף את שערה?‬
‫מחר שבת‪ .‬צריך למצוא זמן לדבר עם הילדים‪ .‬הם גדולים ומבינים עניין וגם די‬
‫התרגלו לחיות בבית בלעדיו‪ .‬והיא‪ ,‬האם היא התרגלה? כבר שנתיים שהוא איננו‬
‫וזכר ידיו על שערה עדיין טרי‪ .‬האם כדאי שתשתף אותם בהתחבטותיה או אולי‬
‫עדיף שתתחיל את השיחה עם משפטים מן המוכן‪ :‬אבא בחר להלחם מלחמות של‬
‫אחרים והשאיר אותנו לבד בשדה‪ ,‬אז עכשיו כמו שאני רואה את הדברים אין‬
‫אפשרות שיחזור כאילו כלום לא קרה‪ .‬הילדים יתנגדו‪ .‬זה ברור‪ ,‬והיא תיהפך בעל‬
‫כורחה לאם הרעה‪ .‬לא לא‪ ,‬זה לא מגיע לה וגם לא ראוי שיחזור כמו גיבור והיא‬
‫תדחק לפינה לא רצויה‪ .‬אולי עדיף לשמוע קודם את הילדים‪ .‬הלגה יודעת מה‬
‫יהיה‪ .‬אברי ישתוק ויכעס בלבו פנימה והיא תנסה לדובב אותו עד שיפלוט‪ :‬אני לא‬
‫רוצה לראות אותו ודי! היא תמצא את עצמה מגוננת‪ :‬הכוונה של אבא הייתה טובה‪.‬‬
‫חשוב לו להיות בלב הדברים ולהשפיע‪ ,‬ובשביל זה הוא מוכן אפילו להקריב אותנו‬
‫בלי לחוש מה אנחנו מרגישים‪ .‬אחר‪-‬כך תכעס על עצמה על שסנגרה על בעלה‬
‫והעצימה את מצוקתו של אברי‪ .‬רבקל'ה תתפרץ לדבריהם בדמעות ובגעגועים‬
‫ותלחלח את עיניה וגם עיניו של אברי יבהיקו פתאום‪ .‬אברי ורבקה זקוקים לאב‬
‫ושערה ליד מלטפת‪ .‬לעזאזל איתו‪ ,‬היא מברישה בכעס את הפדחת המלבינה‪.‬‬
‫מהדקת חזק את השיער בסיכות מבריקות שאף שערה לא תעיז להתפרע ולמרוד‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך מניחה את ראשה על הכרית ויודעת שעם כל הכעס‪ ,‬היא לא מסוגלת‬
‫למנוע ממנו את ביתם‪.‬‬

‫באותו הזמן מנמנם יוסף ברכבת‪ .‬רכבת לילה בדרך לקהיר‪ .‬משם יעלה על אנייה‬
‫בריטית שתשיט אותו בחזרה לנמל בתל‪-‬אביב‪ .‬התנודות המונוטוניות מבקשות‬

‫‪183‬‬
‫להרדימו אבל המחשבות מונעות מהשינה לעטוף אותו בחיקה‪ .‬הוא נזכר איך קיבל‬
‫את פני העולים כשעבד בנמל בתל‪-‬אביב‪ .‬איך עמד מולם וניסה להשפיע וכמה‬
‫התאכזב לגלות שאין לו מילה‪ .‬החלוצים השתייכו לארגונים עוד לפני שהגיעו‬
‫ארצה‪.‬‬
‫מי יקבל אותו בנמל? הגלויות מהבית היו קצרות ואחרי שנתיים במדבר קשה‬
‫לדעת מה מצפה לו‪ .‬בגיל ארבעים וארבע אדם מוותר ומעדיף לא להיתקל‬
‫ברגליים של עצמו‪ .‬יש לו מספיק ניסיון לדעת שהצפיות לא תמיד מתגשמות‪.‬‬
‫בעיניים עצומות רואה את חדר השינה שלו ושל הלגה‪ .‬ביום שהתגייס עצם עיניים‬
‫פעמים אחדות וחדר השינה היה התמונה הראשונה שהופיעה‪ .‬גם במדבר‪ .‬ברגעי‬
‫החיכיון הארוכים‪ ,‬המשיכה התמונה להראות חיה מתמיד‪ .‬השידה הנמוכה עם‬
‫הכיסא‪ .‬המיטה במרכז החדר‪ .‬הלגה לא הייתה שם אבל הוא חש בנוכחותה‪ ,‬כאילו‬
‫חיכתה מאחורי הקיר מעבר לפריטי הריהוט הברורים‪ .‬וכך‪ ,‬בעצימת עיניים הצליח‬
‫לעבור פריט פריט‪ .‬זו הייתה התמונה הכי ברורה שראה‪ .‬מעבר לחדר התערפל‬
‫הכל‪ .‬המלחמה העכירה דעתו‪ .‬יוסף פוקח עיניים‪ ,‬מסתכל בחלון ורואה אחורה‪.‬‬
‫המדבר לא השתנה מאז המלחמה אבל הרעש אחר‪ .‬ביום ראשון‪ ,‬הראשון אחרי‬
‫המלחמה היה שקט משונה‪ .‬המדבר הלובי היה חם אש‪ ,‬ממש פלט להבות‪ .‬טוראי‬
‫יוזף נשען על המשאית‪ ,‬נצמד לגלגל האחורי בניסיון להרוויח שרידי צל‬
‫שהתמעטו ככל שהשעות עברו וחיכה‪ .‬הסתכל שוב על הגלויה הצבעונית ששלחה‬
‫אשתו‪ ,‬הרים ירוקים ובאופק פסגות מושלגות‪ ,‬וקרא שוב בפעם המי יודע כמה את‬
‫מה שכתבה‪:‬‬

‫נסעתי לבדי‪ .‬צילה לקחה חופשה מהדואר ועברה לגור בבית עם הילדים ועלי‬
‫מסתדר בפרדס כי עכשיו אם אתה עוד זוכר זו לא העונה‪ .‬אני מבטיחה שאחזור‬
‫בסוף חום אוגוסט‪ .‬תשמור על עצמך ותכתוב לילדים כשתוכל‪ .‬אף פעם לא‬
‫חשבתי שנשאיר אותם לבד אבל אני לא יכולה יותר וחופש קריר בהרי הלבנון‬
‫מסייע בידי לחזור טובה יותר‪.‬‬
‫אני כל כך מתגעגעת‪,‬‬
‫הלגה‪.‬‬

‫תחושת אשמה‪ .‬כל הימים כשרץ אחרי המלחמה‪ ,‬נוהג במשאית הצבאית הטעונה בציוד מטבח‪ ,‬חשב עליה‪.‬‬
‫ידע שהיא מסתדרת הרי יש לה כבר ניסיון בלהישאר לבד‪ .‬אבל הפעם נטש אותה לתקופה ארוכה‪ .‬רצה‬
‫לדבר עליה עם מישהו‪ .‬הטבח היה איטלקי נמוך קומה וצנום שהקפיד לחבוש על ראשו כובע טבחים לבן‬
‫למרות שהצבא סיפק לו כומתה‪ .‬את השיחה הם ניהלו באיטלקית מתובלת בגרמנית‪ .‬יוסף ביקש להבין‬

‫‪184‬‬
‫איך זה שאיטלקי משרת את כוחות הברית וכך נודע לו שהאיטלקי ברח בספינה לחופי סיציליה ומשם‬
‫לתוניסיה‪ ,‬והיה קצת קשה אבל בסוף נתנו לו להגשים את חלומו ולסייע למגר את הצוררים האלה היטלר‬
‫ומוסוליני‪ .‬יש עוד אחד כמוני שסוטה מהתלם‪ ,‬חשב יוסף ושאל על המשפחה‪ .‬יש אישה ושני בנים‪ .‬חיים‬
‫בכפר קטן לא רחוק מווַלֶנְטיָה שבחוף המערבי‪ .‬כן‪ ,‬הם רגילים שאבא יוצא להם מהחיים אבל זה תמיד‬
‫למטרות 'טהורות' אמר האיש הקטן והצטלב‪ .‬יוסף צחק‪ .‬פעם ראשונה שמישהו מבין ללבו‪' .‬אתה ואני יחד‬
‫קצת כמו דון קישוט וסנשו פנשו' אמר‪ .‬יוסף חשב שהאיש הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה‪ .‬יודע‬
‫להסתכל על עצמו ברצינות ובשחוק‪ ,‬לא כמוני‪ .‬אני זקוק שיבינו ללבי ולמניעי‪ .‬עם קצת אירוניה עצמית‬
‫יכול להיות שמעשיו היו צורבים פחות את נשמתו‪ .‬הלוואי והיה יודע לצחוק על עצמו וגם להפריד בינו‬
‫ובין המשפחה‪ .‬להסתכל עליהם בנפרד ולא כמכתיבי דרך או מעמיסי אשמה‪.‬‬
‫שקשוק הגלגלים מתגבר לפתע ויוסף מתנער‪ .‬הרכבת מאיטה‪ .‬פרברי צריפים‬
‫ופחונים ואחריהם מבני אבן אפורה‪ .‬רגע לפני שהיא נכנסת לתחנה‪ ,‬צופרת‬
‫הרכבת ולקול תרועתה מסתיימת הנסיעה‪ .‬אולי כדאי שאלמד באמת משהו מידידי‬
‫האיטלקי‪ ,‬והבית יהיה לי לנמל מבטחים‪ ,‬חושב יוסף לעצמו ומעמיס על הגב את‬
‫שק החאקי שהיה לביתו בתקופה האחרונה‪ .‬על הרציף כולם ממהרים‪ .‬יוסף‬
‫מצטרף על הזרם הגואה ושם פעמיו אל הנמל‪.‬‬

‫‪185‬‬
 ‫חלום יוסף‬

‫רות יקרה‪.‬‬
‫בשער מנדלבאום פניתי מזרחה‪ ,‬עברתי בין גדרות התיל בלי להסתכל קדימה או אחורה‪ .‬איזו דממה‪,‬‬
‫כאילו שהגעתי למדבר‪ .‬אני זוכר שהכנסתי יד לתיק ונגעתי בציגרות ובבונבונירות כדי לא להרגיש לבד‪.‬‬
‫כשעטפת אותן בניר המשי הדקיק לא ידעת לאיזו תכלית‪ .‬עכשיו את יודעת‪.‬‬
‫כשהז ַ'נ ְדרמים תפסו אותי והייתה התרוצצות גדולה סביבי‪ ,‬זכרתי את עינייך‬
‫כשהגשת לי את החבילות הארוזות‪ .‬אולי אם הייתי מספר לך למה אני קונה כל‪-‬כך‬
‫הרבה מתנות‪ ,‬היית מצליחה להניא אותי מתוכניתי‪ .‬היית מסבירה בדרכך ההגיונית‬
‫לאן המעשה מוביל‪ ,‬איזה סיכון וסיכוי אני לוקח‪ .‬אולי הייתי מקדיש מחשבה נוספת‬
‫ומוצא פתרון אחר‪ .‬דעי לך שניסיתי‪ .‬פניתי אפילו למיניסטר החוץ כדי שיעביר את‬
‫התרומה והמתנות בדרכים דיפלומטיות‪ ,‬אבל לא קיבלתי תשובה‪ .‬אני חושש‬
‫שפנייתי לא הגיעה לייעודה‪ .‬הייתי צריך להתאמץ יותר‪.‬‬
‫כאן הימים עוברים בשקט‪ ,‬לאט‪ .‬הם עדיין לא יודעים מה לעשות עם תימהוני‬
‫כמוני‪ .‬מותר לי לשלוח רק מכתב אחד‪ .‬הּלְג ָה כועסת מדי‪ ,‬צריך לחכות בסבלנות‬
‫שהעניינים יירגעו‪ .‬תודה לאל שיש אותך‪ ,‬הנפש הקרובה‪.‬‬
‫רות יקירתי‪ ,‬האם תצליחי להתעלות מעל לנכתב בעיתונים ולהשיב (נזיפה‪ ,‬עידוד‪,‬‬
‫נחמה) לידיד שנקלע לצרות?‬
‫בידידות יוסף‪.‬‬

‫שלום יוסף‪.‬‬
‫אנחנו מכירים כבר שנים‪ .‬יותר ממכירים‪ ,‬ובכל זאת הצלחת להפתיע‪ .‬אני מודה‬
‫שיש לי איזה יתרון על משפחתך‪ ,‬אני יכולה להביט בך בעיניים מפוקחות‪ ,‬המעשה‬
‫שלך לא נוגע בי‪( .‬כן נוגע ללבי‪ ,‬אני מקווה שאתה שם לב להבדל)‪.‬‬
‫אני מנסה לבחון מה אני חושבת עליך‪ .‬זה לא קל‪ .‬אתה כל‪-‬כך תמים‪ .‬אתה יודע‬
‫את מי אתה מזכיר? את אברי כשהיה בן שלוש‪ .‬אתה זוכר איך רצה ללטף את‬
‫התרנגולת האדמונית וכמה כעס כשברחה? מבחינתו הייתה צעצוע בהישג יד‪ ,‬כמה‬
‫התאכזב כשהתקרב אליה אבל היא פרחה‪.‬‬

‫‪186‬‬
‫כן יוסף ידידי‪ ,‬הגבול בשבילך הוא כמו לוח משחק‪ .‬מעין חסמבה שהילדים אוהבים‬
‫לקרוא‪.‬‬
‫אמרת שתקבל הכל‪ .‬נזיפה‪ ,‬עידוד‪ ,‬נחמה‪ .‬סיימתי לנזוף ועכשיו רק אומר כמה‬
‫מיוחד בעיניי חלומך וכמה העולם היה נראה אחרת אם עוד אנשים היו כמוך‪ .‬אני‬
‫מעריצה את הכוונות שלך‪ ,‬אבל הייתי רוצה לשמור עליך מפני מעשיך‪ .‬איש כמוך‬
‫לא צריך להגיע לטלביה‪.‬‬
‫ספר עוד על מעשיך בבית החולים‪ .‬האם יש לך כל צורכך? לא חסרים לך בגדים‬
‫ספרים?‬ ‫וטואלט?‬
‫החזק מעמד‪ .‬רות‪.‬‬
‫רות יקרה מאד‪.‬‬
‫המכתב שלך כמו מים צלולים‪ .‬היום דר' מַאֵייר הגיש לי אותו בפגישה והתעניין‬
‫לדעת מי הכותבת‪ .‬סיפרתי הכל כמובן‪ .‬כזה הוא דר' מאייר‪ .‬הוא מאפשר לי לדבר‬
‫באופן פתוח על הכל‪ .‬דיברנו רבות על הקשר עם אשתי והוא הצביע על הדמיון‬
‫לאימי זיכרונה לברכה וכמה ציפיות היו לי שאינן יכולות להתגשם‪ .‬מה לעשות‪,‬‬
‫כשאנחנו בוחרים לנו בני זוג בגיל עשרים (בחירה מהירה במקרה שלי)‪ ,‬חסרה‬
‫קצת בינה כדי לראות את העתיד‪ .‬אולי באמת צריך‪ ,‬בחוק‪ ,‬להצמיד לכל זוג‬
‫עין דר' מאייר שיפקח את העיניים‪ .‬מצד שני‪ ,‬כמה מעט זוגות יינשאו‬
‫שנישא מ ֵ‬
‫אחרי שייפקחו להם העיניים‪ ,‬ותחשבי כמה מעט ילדים ייוולדו‪ .‬זה כמעט לבוא‬
‫ולהכחיד את האומה‪.‬‬
‫את רואה‪ ,‬אני מסוגל אפילו להשתעשע ברעיונות‪ .‬סימן שהמצב לא ממש רע‪ .‬זה‬
‫כנראה בגלל שגם בתוך הבור‪ ,‬אני לומד לדעת את עצמי‪ .‬ואת יודעת מה‪ ,‬אני‬
‫מתחיל ללמוד גם על המקום החשוב שלך בחיי‪.‬‬
‫אנא‪ ,‬אל תיבהלי‪ .‬את יודעת כמה שאני רוחש לך כבוד‪ .‬וגם אל חשש‪ ,‬לא‬
‫השתחרר שום בורג בראשי‪ .‬כנראה שיש משהו בבית‪-‬חולים למשוגעים (כן כן‪,‬‬
‫מותר גם לך לקרוא לו בשם המפורש) שמצליח להפיל חומות של מילים‪.‬‬
‫תודה לדאגתך‪,‬לא חסר לי כלום‪ ,‬וחסר לי הכל‪.‬‬
‫מקווה שנתראה שוב‪,‬‬
‫יוסף‬

‫יוסף‪,‬‬
‫המכתב שלך העציב אותי‪ .‬מתחת למילותיך מבצבץ כאב עמוק‪ .‬אתה זקוק ליד‬
‫מנחמת של אם‪ ,‬לא למצוקה של אשת איש שנעזבה לבד עם ילדיה ופרנסתה‪ .‬גם‬
‫אני לא יכולה להיות לך כמו אמא‪ .‬עליך לגדול לארבעים ומשהו שנותיך ולזכור‬

‫‪187‬‬
‫שיש לך אחריות (כן‪ ,‬רבקה ואברי עדיין באחריותך)‪ .‬אני נשמעת שוב כמו מטפלת‪.‬‬
‫כמו הימים ששהיתי בביתכם ואתה היית נכנס מהפרדס לרגע מנוחה‪ ,‬מלטף את‬
‫לחייהם הרכות של ילדיך וניגש אלי לשוחח במטבח‪ .‬אהבתי את השיחות אבל‬
‫הרגשתי לעיתים כאילו יש ילד נוסף לטיפולי‪.‬‬
‫אולי זו הצרה של כולנו‪ .‬דור שלם שעזב את ביתו באירופה בגיל כה צעיר כדי‬
‫להקים מדינה‪ .‬כן‪ ,‬היית זקוק ליד מכוונת‪ ,‬אּם‪ ,‬לא פסיכולוג‪ ,‬שתלווה את שנות‬
‫נישואיך ואבהותך הראשונות‪.‬‬
‫אני חוששת שאתה מוצא עניין באשה בודדה רק בגלל הסיטואציה שבה אתה‬
‫נמצא‪ .‬אני מבקשת שלא תכתוב לי את המילים הנרגשות מתוך התחשבות‬
‫ברגשותיי‪ .‬עלי להזכירך שיותר מדי נפגעתי‪ .‬טוב לי עכשיו‪ .‬קיפלתי היטב את‬
‫ציפיותיי וגעגועי‪ .‬אנא ממך‪ ,‬אל תגרום לי לפתוח שוב את המגירה הנעולה‪.‬‬

‫חביבתי‪ ,‬ומה אם שיחותיי עם הפסיכולוג מאירות את עיני מחדש? אני מדבר איתך‬
‫על קשר עמוק של איש מבוגר לאישה מבוגרת‪ .‬עזבי את עלומינו‪ .‬גם אני כבר לא‬
‫צעיר כפי שציינת‪ .‬חיבה‪ ,‬חמימות‪ ,‬וכן‪ ,‬גם אהבה‪ ,‬לא נגמרים בגיל העמידה‪ .‬אז‬
‫אנא ממך‪ ,‬אל תקברי כלום ותני לי להגיד לך בכנות את האמת‪.‬‬
‫אני לא יודע לאן יובילו החיים את הלגה ואותי‪ .‬אנחנו נשואים אבל נראה לי שהיא‬
‫מתחילה למאוס במצב והעובדה שאני כבר חודש רחוק מהבית נותנת איזו‬
‫פרספקטיבה לעצמאותה‪ .‬היא מגלה שהיא יכולה בלעדי‪ .‬גם הילדים כבר מספיק‬
‫גדולים ויכולים לשמש עזר כנגדה‪.‬‬
‫אני לא מכריע כרגע‪ .‬זכותה של הלגה לבחור מה לעשות איתי‪ .‬אני בעמדת‬
‫הַמְתנה‪ .‬היא ביקרה פה רק פעמיים ושוחחה בעיקר עם דר' מאייר‪ .‬אלי היא לא‬
‫מתייחסת ברצינות‪.‬‬
‫נראה שאני מתייחס למצב עם אשתי בשוויון נפש‪ .‬זה נכון‪ .‬היא לא ממש חסרה לי‬
‫וזה גם בגלל שאני לא מרגיש בודד כשיש לי אותך להתחלק במחשבות‪( .‬אולי עוד‬
‫מוקדם מדי שאתחלק עמך גם ברגשותיי‪).‬‬
‫עכשיו את יודעת באיזה מצב אני נתון‪ .‬דר' מאייר עוזר לי רבות‪ .‬עברנו לדון בחיי‪.‬‬
‫תודה לאל שהוא מניח למעשה האלטרואיסטי שלי (ככה הוא קורא לסיבה‬
‫שהגעתי לכאן וזה מלמד שהוא גם קצת מעריך אותי)‪ .‬בפגישות הראשונות דנו‬
‫בסוגיה‪ :‬מדוע מותר להשתתף בגורלם של הפליטים במחשבות‪ ,‬אבל אסור לחצות‬
‫את הגבול ולהעביר להם תרומות‪ .‬אני מסכים אתו‪ .‬זה ההבדל בין מחשבות‬
‫למעשים‪ .‬בשביל מעשים יש מוסדות‪ .‬מה לעשות‪ ,‬גבול זה גבול‪ ,‬כמו שהוא אומר‪,‬‬
‫וגבולות בין מדינות זו יצירה של הנהגות וממשלות‪ ,‬לא של אדם פרטי‪.‬‬

‫‪188‬‬
‫את שמה לב איך אני עובר מהציבורי‪/‬כללי אל הפרטי‪ ,‬בעקבות השהות הארוכה‬
‫שלי בטלביה? כן‪ ,‬אדם פרטי עם חלומות‪ ,‬כפי שלמדתי משיחותיי עם דר' מאייר‪.‬‬
‫כפי שאת רואה‪ ,‬עיניי נפקחות‪ ,‬אני מנסה לגדול לגילי‪ .‬את חושבת שתצליחי‬
‫לראות את הבוגר שבי‪ ,‬ולא עוד ילד לטיפולך?‬
‫בחיבה‪,‬‬
‫יוסף (עדיין בעל חלומות)‬

‫יוסף‪,‬‬
‫אני מתקשה לענות לך‪ .‬באמת שהייתי שמחה לפגוש אותך ולראות את השינויים‬
‫בעקבות הטראומה והחודש האחרון‪ .‬האם אתה מרשה שאשוחח עם דר' מאייר?‬

‫רותי חביבה‪ ,‬בהשפעתו של דר' מאייר והבחנותיו אני לא מתאפק‪ .‬משהו מסתתר‬
‫מאחורי ה"מתקשה לענות" שלך‪ .‬אני רוצה לקוות שאצליח לעבור מתחת לעיניהם‬
‫של השומרים הניצבים מסביב לרגשותיך‪ ,‬ושהפעם לא תברחי מפני כמו לפני‬
‫שש‪-‬עשרה שנה‪ .‬לא נשאר יותר במי לפגוע‪ .‬רבקה ואברי עוד מעט עומדים‬
‫ברשות עצמם וממילא הם לגמרי בצד של הלגה‪ .‬והלגה כפי הנראה לא תרצה‬
‫שאחזור הביתה אחרי שאשתחרר מפה‪.‬‬
‫אני יודע שזה לא נהוג אבל אני לא מוותר‪ .‬מותר להשתמש בכל המילים כולן‪ ,‬זה‬
‫לא סתם שהמציאו מילים כמו אהבה למשל‪.‬‬
‫יוסף‬

‫ידידי‪ ,‬כשקראתי את מכתבך חשבתי מה היה קורה אם הייתי יושבת מולך ושומעת‬
‫את המילים שלך‪ .‬הייתי קופאת במבוכה? לוהטת מחום? מה הייתי עונה באותו‬
‫רגע?‬
‫המכתב יושב על ברכי כבר שלושה ימים‪ .‬מה לענות? לנזוף בך שוב? לשחרר את‬
‫רגשותיי על הנייר כמו שהן?‬
‫אצלך השתחררו כל הבלמים וזה גורם לי לייתר אחריות‪ .‬להיות אחראית גם עליך‬
‫שלא תעשה דברים שתצטער עליהם אחרי שתצא מבית המשוגעים (אמרתי זאת!)‬
‫אולי המשפחה שלך תרצה אותך שוב? מי יודע‪ ,‬הזמן מרפא‪.‬‬
‫אם מדובר בסיום היחסים עם הלגה עשה זאת בלי קשר אלי‪ .‬אחרי שתחליט‪ ,‬קח זמן והישאר עם ההחלטה‬
‫כדי לבחון אם מתאימה היא לך‪.‬‬
‫אני לא בורחת‪ .‬אתה מכיר מספיק טוב את הדרך‪ .‬אל פחד‪ ,‬ז'נדרמים לא שומרים עלי‪ .‬כשתרצה לבוא אלי‬
‫בוא‪ ,‬אבל רק אחרי שהחלטת באמת‪.‬‬

‫‪189‬‬
‫ואם אתה חייב להזכיר‪ ,‬לפני שש עשרה שנה לא אני שעזבתי אלא אתה‬
‫שנשארת‪ .‬אני הלכתי למען ההגינות כדי לאפשר לך להחליט כשאני לא‬
‫בסביבתך‪ .‬מה לעשות‪ ,‬להלגה ולרכוש המשפחתי היה משקל רב יותר מזה שיש‬
‫לרווקה מבוגרת‪ ,‬ענייה ופשוטת מראה‪ .‬אני לא נוטרת ועושה חשבון לעבר‪ .‬אבל‬
‫גם לא מוכנה לעבור זאת שוב‪.‬‬
‫יוסף‪ ,‬גם אני רוצה לשחרר בלמים‪ ,‬להיענות למתיקות של מלותיך‪ ,‬להיפרד‬
‫מהמילים המרוסנות שלי ולהפליג אתך למחוזות העבר‪ .‬הייתי רוצה שנחליף פעם‬
‫אחת תפקידים‪ ,‬שתשמור אתה עלי מפני שטויות הלב‪ ,‬שתדאג אתה שלא אפגע‪.‬‬

‫רות אהובה‬
‫את רואה‪ ,‬גם צוק איתן נמס כשהלבה פורצת‪.‬‬
‫מפחיד? כן‪ ,‬אבל תודה לאל‪ ,‬עידן הקרח לא נצחי‪.‬‬
‫זה נראה לך כמו שיר? אני מניח שזה מה שקורה‪ .‬כי שיר זה דמעות במילים‪,‬‬
‫וכרגע אני בעיקר בוכה‪.‬‬
‫(לא יפה‪ ,‬גבר בן ארבעים)‪.‬‬
‫וגם אם את מרגישה כמו אילה מפרפרת בסבך‪,‬‬
‫לכודה בשיפולי השדה‪.‬‬
‫דעי‪ ,‬הדג שקפא בקרח הקולקטיבי‬
‫מתעורר ממגע השמש הממיסה‬
‫לומד לשחות במים עמוקים‪.‬‬
‫תודה לבית המשוגעים‪ ,‬אני מוצא את המפתח לשער מנדלבאום שלי‪ ,‬חוצה את‬
‫הגבול נטול מתנות ויכול להבטיח רק שאנסה להפוך את שבע השנים הטובות‬
‫ליותר שנים ויותר טובות‪.‬‬
‫שלך‬
‫יוסף‬
‫לביא‬ ‫חגית‬
‫‪2003-2006‬‬

‫‪190‬‬