‫פרולוג‬

‫לפני חמש שנים‬

‫זה היה יום קטן‪ .‬לא גדול‪ ,‬קטן‪.‬‬

‫אנחנו בסך הכל הלכנו לים‪ .‬היינו הולכים לים הרבה‪ ,‬עד היום הזה‪.‬‬
‫"בואי‪ ,‬גילי" אלמוג קראה לי‪ .‬יש לה קול כמו שלי‪ .‬גוף ילדי וידיים דקיקות כמו שלי‪ ,‬עטוף בבגד ים כמו‬
‫שלי‪ .‬שיער חום באורך בינוני שטוף מי ים כמו שלי‪ .‬אותו מבט‪ .‬רק שעכשיו המבט שלה קרא לי לבוא‪.‬‬
‫אני ואלמוג אחיות תאומות‪ .‬בלתי נפרדות‪ .‬ההורים שלנו היו אומרים שאנחנו תאומות סיאמיות‪.‬‬
‫הרגליים ה‪-‬כמו‪-‬שלי שלה עמדו על החול והקצה של הים עם הקצף הלבן כל הזמן שטף אותם‪ .‬הגלים‬
‫הלכו הלוך ושוב‪ ,‬ככה שהיא הייתה בתוך הים‪ ,‬ואז מחוץ לים‪ ,‬בתוך הים‪ ,‬מחוץ לים‪ ,‬בפנים‪ ,‬בחוץ‪,‬‬
‫בפנים‪ ,‬בחוץ‪ ,‬בפנים‪.‬‬
‫שכבתי על החול החמים בלי מגבת‪ ,‬השיער פזור על החול לכל עבר והעיניים בשמים שהיו בין יום‬
‫לילה‪ .‬זה היה שעון קיץ‪ ,‬אז השעה בטח הייתה ‪.19:30‬‬
‫"נו את באה?" הקול שלה הדהד לי באוזניים המלאות מלח ים‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬אני רוצה להישאר‪ ".‬הקול שלי היה רועד‪.‬‬
‫"באמת?" היא לא האמינה‪ .‬אני מתה על הים‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬הפעם הספיק לי‪ .‬לרגע רציתי להיות לבד ולהסתכל על השמיים‪ .‬רגע אחד‪ .‬אמרתי רגע אחד‪ ,‬לא‬
‫הרבה!‬
‫"טוב‪ .‬אני הולכת‪ ,‬כבר חוזרת‪".‬‬
‫יש לנו אותו הקול‪ .‬אותו הדבר בדיוק‪ .‬המשפט הזה נשאר תלוי באוויר וחזר אליי כל הזמן כמו הגלים‬
‫שחוזרים לאיפה שאלמוג עמדה עד לפני רגע‪.‬‬
‫אלמוג פסעה לתוך הים‪ ,‬המים מכסים יותר ויותר מהרגליים שלה עד שהגיעו לה עד למותניים‪.‬‬
‫הצללית המוכרת שלה נעלמה בתוך הים‪.‬‬
‫טביעות הרגליים שלה עדיין בערך על החול‪ .‬ואז הגיע שוב הים ומחק אותן‪.‬‬
‫זה כמעט כאילו יכולתי לשמוע את הנשימות שלה בזמן שהיא שוחה‪ ,‬כאילו אלה בכלל הריאות שלי‪.‬‬
‫כאילו זה בכלל הגוף שלי‪.‬‬
‫שכבתי על החול והקשבתי לזמן עובר‪ .‬לזמן היה צליל של גלים ושחפים וחול זז‪.‬‬
‫עצמתי עיניים רק לרגע‪ .‬רק לרגע‪ .‬אבל לא הייתי צריכה להיות כזאת שאננה‪ .‬לא יכולתי להרשות‬
‫לעצמי לעצום את העיניים‪.‬‬
‫הגלים הלכו וחזרו והלכו וחזרו והלכו וחזרו והלכו וחזרו והשמש רק ירדה למטה ולמטה‪.‬‬
‫"ילדה טובעת! ילדה טובעת!" צעקה פילחה את האוויר‪ .‬אנשים מתוך הים נופפו בידיהם והצביעו על‬
‫נקודה מרוחקת‪.‬‬
‫החול היה חם מאוד ולא הייתה רוח‪ .‬איך אין רוח? תמיד יש רוח‪ ,‬אבל עכשיו לא הייתה‪.‬‬
‫התרוממתי והסתכלתי והרבה אנשים רצו מסביבי כולם לאותו כיוון‪ ,‬לכיוון הים‪ .‬נעמדתי והרגליים שלי‬
‫כמעט החליקו בתוך החול‪.‬‬
‫המציל התרומם מתוך הים ונראה כמו בלוק בערב‪ ,‬כשאמא קוראת לך מהחלון ואתה רק יכול לראות‬
‫את הבלוק גבוה מעליך‪ .‬בידיים שלו הייתה ילדה‪.‬‬
‫"זאת אני!" הייתה המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש‪.‬‬
‫אבל ברור שהצללית לא הייתה שלי אלא של אלמוג‪ .‬המציל הוציא את אלמוג מהים‪.‬‬
‫אלמוג טבעה? אלמוג טבעה?! היא בסדר?! בבקשה תגידו לי שאלמוג בסדר מה לעזאזל קורה כאן‬
‫שמישהו יענה לי היא בסך הכל הלכה לשחות בבקשה תגידו לי שאלמוג בסדר!!‬
‫לקחתי את הידיים החוליות שלי ולחצתי אותן על המצח שלי והעברתי אותן בשיער כי לא ידעתי מה‬
‫לעשות איתן‪.‬‬
‫המציל הוציא את אלמוג החוצה וניסה להחיות אותה‪.‬‬
‫בום‪ .‬בום‪ .‬בום‪ .‬החזה שלנו החסיר פעימה‪.‬‬
‫בום‪ ,‬בום‪ ,‬בום‪ .‬בבקשה‪ ,‬מה‪ ,‬איך זה קורה לי? איך היא פשוט טובעת?!‬
‫בום בום בום‪ .‬אני אעשה הכל‪ ,‬בבקשה!‬
‫בום‪-‬בום‪-‬בום‪ .‬בבקשה‪...‬‬
‫בוםבוםבום‪ .‬אל תיקחו לי אותה‪ ,‬היא כל מה שיש לי!‬
‫"היא אחותי התאומה!!"‬
 ‫הצעקה יצאה לי מהפה ונפלה על החול כי לא הייתה רוח שתישא אותה עד לאלמוג‪.‬‬
‫אלמוג שכבה על החול‪ ,‬לבנה עם עורקים ירוקים ושפתיים לא קיימות‪ .‬חסרת חיים‪.‬‬
‫"אל תיקחו לי אותה‪ .‬היא אחותי התאומה‪".‬‬
‫ייבבתי ואני חושבת שהתרסקתי על החול וקברתי את הראש עמוק בתוכו והוא הפך להיות בוץ שעשוי‬
‫מדמעות‪.‬‬
‫אלמוג מתה?‬
‫זה היה ‪.19:42‬‬
‫אלמוג מתה‪.‬‬
‫אלמוג מתה!‬
‫אלמוג מתה!!!‬
‫אלמוג מתה‪.‬‬
‫זה לא איך שהיום הזה היה אמור להיגמר‪ .‬זה בסך הכל היה יום קטן‪ ,‬לא גדול‪ .‬זה היה יום קטן!‬
‫אבל מאז השנים הפכו לגיהינום‪.‬‬
‫זה השתפר עם הזמן אבל זה לקח נצח‪.‬‬
‫ההלוויה והשבעה נגמרו‪ .‬החדשות בטלוויזיה הפסיקו להתחרפן ולדבר על זה‪.‬‬
‫כולם אמרו שהגיע הזמן לחזור לשגרה‪ .‬ודי‪ ,‬אי אפשר להתאבל לנצח‪ .‬וקדימה‪ ,‬תחזרי לשגרה כבר כי‬
‫זאת השגרה עכשיו ואין מה לעשות אז קדימה כבר תפסיקי להיות כזאת תינוקת את לא היחידה‬
‫שאיבדה פה מישהו בחיים שלה!!‬
‫הפכתי להיות בת יחידה‪.‬‬
‫זה לא טבעי‪ ,‬זה לא נכון‪ ,‬זה לא אמור להיות ככה! זה תמיד גילי ואלמוג‪.‬‬
‫זה הסוף‪ .‬זה הסוף של החיים איך שאני מכירה אותם‪.‬‬
‫עכשיו זה סתם גילי‪ .‬וזהו‪ ,‬קדימה‪ ,‬אין ברירה‪.‬‬
‫ההורים שלי אמרו שאלמוג הלכה עם האלמוגים‪ .‬אם זה שהגורל רצה אז זה מה שהוא רצה‪ ,‬אולי‬
‫ככה זה אמור להיות‪.‬‬
‫הם טועים‪ .‬זה לא יכול להיגמר ככה‪ .‬אני לא פשוט אחיה עם זה‪ ,‬אני לא פשוט אשלים עם זה!‬
‫אני מכירה את אלמוג‪ .‬אני יודעת שזה לא הסוף‪.‬‬
‫כי המילים האחרונות שהיא אמרה עדיין מרחפות לי באוזניים‪.‬‬
‫"אני הולכת‪ ,‬כבר חוזרת‪".‬‬
 ‫פרק ‪ :1‬חדשה‬

‫"את בסדר?"‬
‫העולם היטשטש מולי‪ .‬יד לבנה בהירה הושטה אליי‪ ,‬ומאחוריה התגלה פרצוף מחייך של ילדה‪.‬‬
‫לקחתי את ידה והתרוממתי‪ .‬בטח נפלתי מהמדרגות‪.‬‬
‫"אני כל כך מגושמת‪ "...‬התנצלתי‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ".‬היא חייכה‪" .‬אף פעם לא ראיתי אותך‪ ,‬את חדשה פה?"‬
‫"כן‪ ,‬זה היום הראשון שלי פה‪ .‬עברתי לכאן לא מזמן‪".‬‬
‫"נחמד‪ .‬אני ורד‪ ".‬היא הציגה את עצמה‪ .‬הייתה לה רעמת שיער בלונדיני ארוך ואוורירי‪ ,‬עיניים חומות‬
‫ומבנה גוף דקיק וגבוה‪ .‬היא לבשה שמלת גופייה בצבע ורוד‪.‬‬
‫"אני גילי‪ ".‬הצגתי את עצמי גם‪.‬‬
‫"באיזה כיתה את?" היא שאלה‪.‬‬
‫"שיבצו אותי ל‪-‬ו'‪".3‬‬
‫"איזה מגניב‪ ,‬אני לומדת ב‪-‬ו'‪ .3‬רוצה שאני אראה לך את הדרך?" ורד הייתה כל כך נחמדה אליי‪,‬‬
‫אפילו שהיא פגשה אותי רק לפני רגע‪.‬‬
‫הלכנו במסדרונות בית הספר החדש שלי‪ ,‬ואני רק התרכזתי בלא ליפול עוד פעם על משהו‪.‬‬
‫כל התלמידים חלפו על פנינו כאילו זאת איזה סופה שמורכבת מילדים במקום מרוח ועננים‪ .‬זה בית‬
‫ספר הרבה יותר גדול מבית הספר הקודם שלי‪ ,‬ועם הראש המעופף שלי אין סיכוי שאני אזכור את‬
‫הדרך לכיתה‪.‬‬
‫לפני שהבנתי מה קרה ורד נעצרה וכבר הגענו‪ .‬כיתה סטנדרטית סך הכל‪ ,‬עם לוחות על הקירות‬
‫ועליהם מערכת שעות ותורנות ניקיון וכמה פוסטרים על ערכים ואכפתיות‪.‬‬
‫כמה ילדים ישבו על השולחנות עם רגליים על הכיסאות ודיברו‪ .‬הרבה תיקים זרוקים על הרצפה‬
‫וילדים דורכים עליהם כאילו הם בכלל לא שמים לב שיש שם תיק של מישהו‪.‬‬
‫ורד התיישבה בשולחן צמוד לקיר בשורה הראשונה‪ ,‬אז התיישבתי לידה‪.‬‬
‫"אל תדאגי‪ ,‬אני אבקש מהמורה שתשבי לידי‪ ".‬ורד אמרה בביטחון‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬תודה‪ ".‬לא ידעתי ממש מה לומר‪.‬‬
‫הכל היה מושלם‪ .‬כאילו‪ ,‬ורד הייתה מושלמת‪ ...‬מידי‪.‬‬
‫צלצול‪.‬‬
‫הרבה ילדים נכנסים לכיתה ויושבים במקומות וכולם ביחד וכולם מדברים ורעש רעש מאוד‪ ,‬אני‬
‫משפשפת את העיניים ופתאום ממש באלי לצאת מכאן ואני מרגישה שכולם הולכים מהר מידי‪.‬‬
‫"את בסדר?" שאלה ורד‪ ,‬שמה לב אליי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬פשוט‪"...‬‬
‫"אל תדאגי‪ ,‬הם לא כאלה מפחידים‪ .‬לא יהיה לך קשה להשתלב כאן‪ ".‬היא ניסתה להרגיע אותי‪ ,‬אבל‬
‫ידעתי שהיא איכשהו לא באמת מתכוונת לזה‪.‬‬
‫מורה נכנסת וכולם משתתקים ועומדים כשהיא נכנסת‪ .‬אני עומדת גם‪.‬‬
‫"בוקר טוב‪ ,‬תשבו‪ ",‬היא אפילו לא מסתכלת עלינו‪ .‬כולם יושבים בבום וממשיכים לדבר‪.‬‬
‫"שקט! אמרתי לשבת‪ ,‬לא לפתוח את הפה‪ ".‬היא תוקעת משפט מורתי כזה‪.‬‬
‫המורה מתיישבת ומתחילה לקרוא שמות‪ .‬היא אפילו לא שמה לב אליי‪ .‬היא גומרת להקריא את‬
‫הרשימה‪.‬‬
‫אני מצביעה‪" .‬אה‪ ,‬סליחה?" אני מנסה לתפוס את תשומת ליבה‪ .‬היא לא שומעת אותי ולא שמה לב‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬סליחה?" ורד מצביעה בשבילי והמורה שמה לב‪" .‬היא חדשה‪ ".‬היא מצביעה עלי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אוקיי‪ .‬מה השם?" המורה פותחת שוב את רשימת השמות‪.‬‬
‫"גילי‪ ",‬אני אומרת בחטף‪.‬‬
‫"גילי מה?"‬
‫"שוורץ‪".‬‬
‫"הצגת את עצמך לכיתה כבר?" המורה שואלת‪.‬‬
‫"לא‪ "...‬כבר התכוננתי לזה שאני כנראה אצטרך לעמוד מול הכיתה ולהציג את עצמי‪ ,‬אבל עכשיו?‬
‫"טוב‪ ,‬לא נורא‪ ,‬תציגי את עצמך בשיעור עם המחנכת‪ .‬עכשיו‪ ,‬תפתחו את השיעורים שנתתי‪ ,‬עמוד‬
‫‪ "...132‬היא ממשיכה הלאה‪.‬‬
‫מה? זה היה מוזר‪ ,‬הייתי בטוחה שזה הסוף שלי ואני צריכה לעמוד עכשיו מול כל הכיתה‪ .‬אבל רגע‪,‬‬
‫המורה פשוט התעלמה ממני לגמרי?‬
 ‫השיעור עובר במהירות מסחררת‪ .‬זה כאילו רק אני חיה על הילוך איטי‪ ,‬וכל השאר על מהירות כפול‬
‫שתיים‪.‬‬
‫ואז גם כל היום פשוט טשטוש אחד גדול‪ ,‬אבל תמיד הייתי עם ורד‪ .‬מהשנייה שנפגשנו היינו‪ ,‬בלתי‬
‫נפרדות‪ .‬היא לימדה אותי הכל על בית הספר‪ ,‬דיברה כשאף אחד לא שמע אותי ועמדה על שלי כי אני‬
‫בדרך כלל לא ממש עמדתי‪ .‬זה הפך את הכל להרבה יותר קל‪ ,‬ושאר התלמידים לא ממש עניינו אותי‬
‫חוץ ממנה‪.‬‬
‫זה היה‪ ...‬דיי מושלם‪.‬‬
‫זה היה כאילו יש לי אחות תאומה שוב‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :2‬הדרך הביתה‬

‫בסוף היום ורד ואני חזרנו הביתה ביחד‪ ,‬כי מסתבר שאנחנו גרות דיי קרוב‪.‬‬
‫העיר הזאת הרבה יותר גדולה מהעיר שגרתי בה לפני‪ ,‬כל הרחובות פה ענקיים ויש הרבה מכוניות‬
‫ברחובות שנוסעות ממש מהר שזה לפעמים מפחיד כמה מהר הן עוברות לידינו‪.‬‬
‫יש מלא כיכרות עם פסלים ובתים עם גדרות והרבה רצפות במדרכות שזה מסיח את הדעת‪.‬‬
‫יש הרבה אנשים שהולכים מהר עם הטלפונים באוזניים וכלבים ברצועות שנובחים כל הזמן ועושים‬
‫קקי על עצים‪.‬‬
‫ורד ממש אוהבת פרחים‪ .‬כל פעם שעברנו ליד פרחים או שיחים ורד תמיד עצרה קצת להסתכל‬
‫עליהם‪ .‬בהתחלה זה היה נחמד‪ ,‬אבל אחר כך זה התחיל קצת לעצבן‪ .‬אבל לא אמרתי כלום‪.‬‬
‫זה היה קצה של איזה רחוב‪ ,‬והכמה בניינים שבקצה עוד לא עברו חידוש כמו כל שאר הבניינים בעיר‬
‫הזאת והם נראו ממש רע‪ .‬זיהיתי את אחד מהם‪ ,‬כמו זיכרון של זיכרון‪ ,‬אבל לא הייתי בטוחה למה‪.‬‬
‫היו להם הרבה קירות מתקלפים בצבע שתן‪ ,‬ומרפסות ישנות כאלה שזה פשוט תריסים על הקיר‪,‬‬
‫וכאלה של מזגנים מטפטפים מסתובבים שפולטים אוויר חם‪.‬‬
‫ילדה אחת רצה מהפתח של הבניין הזכור עם פנים אדומות לגמרי וחלפה על פנינו‪ .‬אני חושבת‬
‫שהעיניים שלה דמעו קצת‪.‬‬
‫הרגליים שלה עם הכפכפים טופפו על המדרכה המטופחת הטהורה כניגוד מוחלט‪ ,‬והקוקיות שלה‬
‫עפו מאחוריה כאילו הן מצליפות לנו בפנים מרחוק‪ .‬היא לבשה מכנסי טרנינג גדולים ודהויים שלא היו‬
‫באופנה אף פעם כנראה‪.‬‬
‫כשהיא עברה לידנו הפסקנו לדבר והלכתי עם הראש במדרכה והתרכזתי במלא רצפות שיש שם כדי‬
‫שהילדה לא תחשוב שאני בוהה בה‪.‬‬
‫אחרי שהיא התרחקה והמשכנו ללכת ורד ואני הסתכלנו אחת על השנייה ולא אמרנו כלום‪.‬‬
‫"היא תמיד עושה את זה‪ ,‬ראיתי אותה לפני‪ .‬הם ממש מוזרים‪ ".‬ורד אמרה בלחש‪ ,‬כאילו הילדה‬
‫מסתכלת עלינו מאחורה במבט מאשים עם העיניים שלה שמתחתיהן עיגולים שחורים והמון נמשים‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬גם אני רואה אותה לפעמים כשאני עוברת פה‪ ",‬אני אומרת גם בלחש‪ ,‬למרות שאני יודעת‬
‫שהילדה לא באמת מאחורינו‪ ,‬היא בטח כבר לא ברחוב הזה עם כמה שהיא רצה מהר‪ .‬אני אומרת‬
‫את זה בלחש כי זה מה שוורד עשתה‪ ,‬ואני מרגישה שאם אני לא אלחש היא תיעלב‪.‬‬
‫שמענו צעקות מהבניין והבנתי פתאום למה אני מכירה אותו‪ .‬הם תמיד צועקים‪.‬‬
‫הצעקות האלה עשו לי קווץ' בלב‪ .‬הרגשתי כאילו הכל חשוך פתאום ואני נופלת ואני נופלת ואני נופלת‬
‫וזה בעצם הבית שלי וזה בעצם אבא ואמא וזה בעצם לפני ארבע וחצי שנים ואני רוצה לצאת מפה‪,‬‬
‫תנו לי לצאת מהזיכרונות האלה החוצה‪.‬‬
‫"זה פשוט עצוב שיש אנשים כאלה בעולם‪ ,‬ועוד בעיר שלנו‪ ".‬ורד מנענעת את ראשה בידענות‪.‬‬
‫לא ידעתי מה לומר‪ ,‬אבל ידעתי שלא משנה מה זה יהיה זה יעצבן אותה‪ .‬ורד מתעצבנת בקלות‪.‬‬
‫ואז המשכנו ללכת ודיברנו על דברים אחרים‪ ,‬ואז ורד עצרה והבנתי שהיא הגיעה לבית שלה‪ .‬גם‬
‫הבנתי שפתאום הרחובות לא מוכרים בכלל ושעברנו את הבית שלי מזמן‪ .‬מסביבי ראיתי רק בתים‬
‫פרטיים ענקיים והרגשתי כל כך מטופשת‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬לא יודעת למה באת עד לפה‪ ,‬את גרה לפני זה‪ .‬אבל בכל מקרה‪ ,‬ביי‪ ".‬ורד אמרה ונכנסה דרך‬
‫השער לבית שלה‪.‬‬
‫הייתי צריכה להסתובב לכיוון שבאנו ממנו ולהגיד משהו כמו "נכון‪ ,‬אוי‪ ,‬סליחה‪ ,‬ביי‪ ",‬אבל הרגליים‬
‫שלי נשארו נטועות במיליונתלפים המרצפות במדרכה והמילים של ורד נשארו תלויות באוויר ואני‬
‫רציתי לתלות את עצמי‪.‬‬

‫חזרתי אחורה בסוף‪ ,‬אבל חזרתי אחורה מידי ושוב עברתי את הבית שלי‪.‬‬
‫הבנתי ששוב לא שמתי לב לאן אני הולכת כשראיתי את הפרצוף של הילדה על הספסל מולי‪ .‬הילדה‬
‫שרצה מקודם מחוץ לבניין ישבה על ספסל‪.‬‬
‫הורדתי את התיק ושמתי אותו על הרצפה‪ .‬זאת הייתה הקלה‪ ,‬לא שמתי לב כמה כבד הוא היה‪.‬‬
‫התיישבתי לידה‪ .‬ידעתי שהילדה מסתכלת עליי כשאני עושה את זה‪ .‬הסתכלתי עליה חזרה‪.‬‬
‫והסתכלנו והסתכלנו והסתכלנו והסתכלנו‪.‬‬
‫נאנחתי ונשענתי לאחור ככה שהמשענת תומכת בי והסתכלתי על העיר הזאת שיש בה הרבה פסלים‬
‫ושיחים גזומים מאוד ומעט מאוד שקט‪ .‬אבל עכשיו נראה לי שהיה לי ולילדה קצת שקט‪.‬‬
 ‫הרגשתי אותה‪ ,‬בתוך הלב שלי‪ .‬זה היה קורה לי עם אלמוג‪ ,‬הייתי מרגישה אותה כאילו המוח שלי‬
‫מלטף אותה‪ .‬זה לא מגעיל‪ ,‬אל תסתכלו עלי ככה‪ .‬זה דיי מדהים‪.‬‬
‫אבל הפעם הרגשתי את הילדה כי הצעקות של הבית שלה הדהדו לשתינו בראש‪.‬‬
‫המילים רפרפו לי על השיניים ולא ידעתי אם לומר אותן‪ .‬לא ידעתי מה הן יהיו‪.‬‬
‫"ס‪-‬סליחה‪ ".‬מילה עזבה לי את הפה בכוח‪ .‬פתחה לי את השפתיים ונמלטה אל האוויר לפני שאספיק‬
‫לתפוס אותה‪ .‬משהו בתוכי רצה לומר לסליחה הזאת לרוץ מהר‪.‬‬
‫ואז קמתי ושמתי את התיק והתחלתי ללכת כאילו התפילה שלי לסליחה בעצם הגיעה בטעות לרגליים‬
‫שלי‪.‬‬
‫וידעתי שהפעם העיניים שלה עם הנמשים כן מסתכלות עליי מאחורה והפעם העזתי להסתכל אחורה‬
‫ונראה לי שאפילו חייכתי קצת‪.‬‬
‫הרגשתי בכל כולי את הספסל על הישבן שלי וידעתי שוורד הייתה שונאת אותי אם היא הייתה יודעת‬
‫שעשיתי את זה‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :3‬החיים על פי ורד‬

‫היום היה מחר ושוב הייתי עם ורד כל היום‪.‬‬

‫חוץ משיעור מדעים שנתנו לנו עבודה בזוגות אבל המורה בחרה אותם‪ ,‬אז הייתי עם ילד אחר‪.‬‬
‫בהפסקה אחר כך ורד הייתה עצבנית ואמרה כמה שזה ממש לא בסדר שלא נתנו לנו לבחור את‬
‫הזוגות‪ .‬אני חושבת שזה בגלל שהיא הייתה עם ילד שהיא שונאת‪ ,‬אבל היא לא ממש אוהבת אף‬
‫אחד בכיתה חוץ ממני‪.‬‬
‫חוץ ממני יש כמה בנות בתיכון שהיא מעריצה וחושבת שהן ממש מגניבות‪ ,‬אבל האמת שאני דיי‬
‫שונאת אותן‪ .‬אני מתנהגת כאילו הן מגניבות גם‪.‬‬
‫לי דווקא לא הייתה בעיה עם הילד שקיבלתי‪ ,‬עבדנו דיי טוב‪ .‬לא חושבת שאני אדבר איתו שוב‪ ,‬אבל‬
‫לפחות עשינו את העבודה בסדר‪.‬‬
‫"אני הייתי צריכה לעשות את כל העבודה ואפילו לא היה לו אכפת! זה כל כך לא בסדר‪ ,‬אני חייבת‬
‫ללכת להתלונן‪ ".‬ורד המשיכה‪.‬‬
‫"מה המורה כבר תעשה?" שאלתי‪.‬‬
‫"תיתן לי את הציון לעבודה ולו תוריד ציון כי הוא לא עשה כלום‪".‬‬
‫"היא תאמין לך? איזה הוכחה יש לך?"‬
‫"אני הולכת עכשיו‪ ",‬היא צעדה בסערה‪.‬‬
‫ואז עצרה והסתובבה אליי כי המשכתי לעמוד במקום והסתכלה אליי במבט של "נו‪ ,‬את באה?" כמו‬
‫כלב שאומרים לו קדימה ומושכים לו ברצועה כמו כל האנשים עם הכלבים שמסתובבים ברחובות כל‬
‫הזמן‪.‬‬
‫אז הלכתי אחריה והגענו לחדר מורים ועמדנו בדלת ורציתי שהאדמה תקבור אותי‪.‬‬
‫ורד דיברה עם המורה ואני עמדתי בצד‪ .‬בסוף לא יצא מזה כלום וחזרנו לכיתה כי היה צלצול‪.‬‬
‫אני יודעת שוורד אוהבת לעמוד על שלה‪ ,‬וגם על שלי‪ ,‬אבל‪ ...‬לא יודעת מה האבל‪ .‬אבל יש אבל‪.‬‬

‫ורד הזמינה אותי לבוא אליה ישר אחרי בית ספר‪ .‬התקשרתי לאמא שלי והיא הסכימה אבל אמרה לי‬
‫לחזור בשלוש‪.‬‬
‫הלכנו ברחובות עד לבית שלה‪ ,‬ומזל שהיא הייתה כי אין סיכוי שהייתי זוכרת את הדרך‪ .‬עברנו שוב‬
‫ליד הבניין המכוער ההוא והפעם לא היו צעקות‪.‬‬
‫הסתכלתי למעלה וראיתי שכמה מהמרפסות האלה שהן פשוט תריסים בתוך הקיר פתוחות‪.‬‬
‫באחת נמוכה יותר הייתה אישה עם מטפחת מסביב לראש שקיפלה כביסה או תלתה כביסה‪ ,‬אני לא‬
‫ממש בטוחה‪ .‬כל הבדים היו כבר חסרי צבע והאוויר החם מהמאווררים האלה שעל הבניין נפלט‬
‫עליה‪.‬‬
‫באחד החלונות הגבוהים יותר ראיתי את הילדה ההיא‪ .‬היא ידעה שזאת אני‪ .‬היא ידעה שאני יודעת‬
‫שזאת היא‪ .‬הייתה בינינו ידיעה כזאת כמו זרם חשמלי של "כן"‪ .‬חייכתי אליה למעלה מעבר לראש של‬
‫ורד והיא חייכה חזרה‪ ,‬כאילו יש לנו סוד כזה שרק שתינו שותפות לו‪ .‬ובאמת היה לנו‪ ,‬אתמול ישבנו‬
‫על ספסל‪.‬‬
‫ואז ורד תקעה בי מרפק כי היא חשבה שאני בוהה בילדה למעלה וזה לא מנומס‪.‬‬
‫הרגשתי שאני רוצה לומר לוורד שזה בסדר‪ .‬רציתי לומר לוורד שתפסיק כבר להתנשא מעל הבניין‬
‫הזה‪ .‬רציתי לומר לה משהו‪ ,‬אבל ידעתי שאסור לי‪.‬‬
‫אסור לי‪ ,‬זה היה חוק‪ .‬ואני יודעת שלדבר אל ורד עכשיו‪ ,‬או לדבר עם הילדה מהבניין בכלל הוא‬
‫לעבור על החוקים‪ .‬לא ידעתי מהם עד הסוף‪ ,‬אבל ידעתי שמשהו רע יקרה אם אני לא אציית להם‪.‬‬

‫הגענו שוב לשער הענק ההוא והפעם נכנסתי פנימה עם ורד במקום לעמוד בחוץ עם רגליים‬
‫במרצפות‪.‬‬
‫היה להם גם אוטו לבן גדול שם‪ ,‬בטח עם שש מושבים‪ ,‬ואבנים גדולות כאלה שהם שביל הכניסה ואז‬
‫מגיעים לדלת עץ גדולה‪.‬‬
‫היא דפקה בדלת ופתחה לה אישה זקנה שנראית נחמדה‪ .‬ורד שאלה אם זה בסדר שאני אהיה אצלם‬
‫עד שלוש והאישה אמרה שכן‪.‬‬
‫נכנסנו וורד ישבה ליד השולחן הגבוה‪ ,‬יש להם שולחן אחד גבוה קרוב למטבח ושולחן אחד נמוך‬
‫וגדול עם הרבה כיסאות‪ .‬אין לי מושג למה צריך שני שולחנות‪ ,‬אבל אני יושבת לידה‪.‬‬
 ‫מסתבר שהאישה הזקנה היא לא סבתא של ורד אלא המנקה והמבשלת והמטפלת‪ .‬היא שמה לנו‬
‫שניצלים ופירה על הצלחת‪ ,‬ואת שניהם היא הכינה בעצמה‪ .‬הם היו ממש טעימים‪ ,‬כאילו ממש ממש‬
‫טעימים‪.‬‬
‫בדרך כלל בבית שלי שניצל אומר שאנחנו מוציאים מהמקפיא שניצל קפוא מוכן מראש ומחממים‬
‫במיקרו‪ .‬אמרתי את זה לוורד והיא אמרה שזה מגעיל ומעובד ואין סיכוי שהיא או מישהו מהבית שלה‬
‫היה נוגע בזה‪.‬‬
‫הסכמתי איתה ואכלתי עוד מהשניצל הלא מעובד‪.‬‬
‫אחרי האוכל אנחנו עולות לקומה השנייה‪ .‬אנחנו בחדר שלה ויש לה חדר גדול עם הרבה בגדים‬
‫ומחשב נייד‪ .‬היא מראה לי כל מיני דברים במחשב הנייד ואני מקשיבה ומסתכלת ומהנהנת הרבה‪.‬‬
‫היא גם יורדת למטה ומביאה לנו עוגיות ואני אוכלת הרבה וזה טעים‪ ,‬היא אומרת שזה מותג‬
‫מאמריקה ושהוא הרבה יותר טוב מכל מה שיש בארץ‪.‬‬
‫אחר כך היא מציעה שנלך לשחק במחשב‪ ,‬וקצת התבלבלתי כי המחשב ממש פה‪ .‬אבל היא אומרת‬
‫שיש להם עוד מחשב במשרד של אבא שלה ושם יש את המשחקים‪ ,‬אז אני הולכת אחריה‪.‬‬
‫היא משחקת שם במשחק מחשב שעולה כסף אבל רק אחד יכול לשחק ואני לא יודעת איך לשחק‬
‫במילא‪ ,‬אז אני יושבת בכיסא השני קצת מאחוריה ומסתכלת‪.‬‬
‫הזמן עבר מאוד מהר וכשאני יורדת לקומה השנייה כבר ארבע ואימא שלי התקשרה אליי שלוש‬
‫פעמים והיא ממש כועסת‪ .‬זועמת‪ ,‬זאת המילה‪.‬‬
‫אני אומרת לוורד סליחה שאני חייבת ללכת ממש עכשיו‪ ,‬והיא קצת מתבאסת ומשכנעת אותי‬
‫להישאר אבל הפעם היא לא מצליחה לשכנע אותי ובסוף אני הולכת ומסתכלת הרבה אחורה על‬
‫הבית שלה‪.‬‬
‫ורד כל כך נחמדה שהיא חברה שלי‪ ,‬ועוד חברה כזאת טובה‪ ,‬והיא הולכת איתי הביתה ומזמינה אותי‬
‫לבית שלה‪ .‬אני אסירת תודה‪.‬‬
‫אני רואה מרחוק את הבניין של הילדה ומרגישה את הסוכר מהעוגיות בפה שלי‪.‬‬
‫אני פונה לרחוב שלי ואין לי זמן להתקרב לבניין כי כל שנייה אומרת שאמא שלי כועסת יותר‪ .‬הבטן‬
‫שלי מלאה בשניצל לא מעובד ועוגיות מאמריקה והמשחקי מחשב שעולים כסף מרצדים לי מול‬
‫העיניים‪.‬‬
‫אני מגיעה הביתה ושוכחת שיש בניינים מכוערים בעולם לרגע‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :4‬לעבור על החוקים‬

‫ורד שוב עוזרת לי לקום כי אני נופלת‪ .‬זה כבר אחרי כמה ימים‪.‬‬
‫אנחנו ממשיכות ללכת הביתה והפעם יש לי מספיק אומץ לנופף לילדה מלמעלה‪ .‬ורד שואלת אותי‬
‫מה אני עושה אבל אני לא רוצה לענות‪ .‬הילדה מנופפת אליי חזרה ואז נעלמת מהמרפסת אבל‬
‫התריסים נשארים פתוחים‪.‬‬
‫ורד מסתכלת עלי ממש מוזר ואז כשאנחנו ממשיכות ללכת ועוברות את הבניין ורד לוחשת לי "למה‬
‫עשית את זה?"‬
‫אם לומר את האמת‪ ,‬אין לי מושג‪ .‬אין לי שום מושג למה אני מתחברת עם הילדה הזאת שאני לא‬
‫מכירה בכלל‪ .‬אני לא בנאדם כזה חברותי‪ .‬עכשיו אין לי נראה לי אף חבר אחר חוץ מוורד‪ .‬לפני חמש‬
‫שנים לא היה לי אף חבר אחר חוץ מאלמוג‪.‬‬
‫"למה לא?" אני עונה‪ ,‬לא בלחש‪.‬‬
‫"למה כן?" היא לא מוותרת‪ ,‬אבל גם לא בלחש‪.‬‬
‫"כי היא נראית אחלה‪ .‬והיא קצת מסכנה להיות בבית עם צעקות‪ ,‬זה קשה‪ ".‬אני עונה‪ .‬כן‪ ,‬זאת נראה‬
‫לי הסיבה‪ .‬נכון?‬
‫תמיד כשהם צועקים אני נזכרת איך שזה היה אחרי שאלמוג מתה‪ .‬אמא ואבא שלי היו צועקים ממש‬
‫הרבה ואז אבא הלך והם התגרשו‪ .‬זה עושה משהו ללב שלך‪ .‬הלבבות שלי ושל הילדה מבינים את‬
‫זה ממש טוב‪ ,‬וזה כאילו יש חוט כזה של כאב בין הלבבות שלנו ואי אפשר לגזור‪ ,‬פשוט אי אפשר‪.‬‬
‫"ההורים שלי תמיד אומרים לא להתקרב לאנשים כאלה כי מי יודע מה קורה בבית הזה ובבתים‬
‫כאלה שגרים בהם אנשים מסוכנים‪ ".‬ורד אומרת בצדקנות‪.‬‬
‫אני לא עונה וזה כאילו היא ניצחה‪ .‬נמאס לי לטעות כל הזמן ולהישמע מטומטמת ליד ורד‪ .‬היא תמיד‬
‫צודקת ויש לה כל מיני סיבות‪ ,‬כמו זה ששניצל קפוא הוא ממש מעובד ולא בריא ושאסור לדבר עם‬
‫אנשים זרים מבתים לא משופצים‪ .‬היא צודקת‪ ,‬אבל כל פעם שהיא מדברת אני מרגישה כאילו זה‬
‫אגרוף בבטן‪.‬‬

‫אחרי שאני מגיעה לבית שלי והפעם זוכרת לעצור ולהיכנס לבניין ולהגיד ביי לוורד‪ ,‬אני לא עולה‬
‫במדרגות אלא מחכה עד שאני לא יכולה לראות יותר את ורד‪.‬‬
‫ואז אני יוצאת ומגיעה עד לבניין אבל הילדה לא שם‪.‬‬
‫אני מתקדמת ברחוב‪ ,‬ולהתקדם זה אומר שהרגליים שלי הולכות בלי שאני אומרת להם ואני נשרכת‬
‫אחריהם כי אין לי משהו טוב יותר לעשות‪.‬‬
‫היא על הספסל ההוא‪ ,‬אני מזהה אותה ולוקחת חזרה את השליטה מהרגליים שלי והולכת אליה‬
‫בכוחות עצמי‪.‬‬
‫אני מורידה את התיק ויושבת לידה‪ .‬יש קצת שקט‪.‬‬
‫ואז היא אומרת "היי‪ ".‬בקול ממש שקט כזה‪ .‬חרישי‪.‬‬
‫"היי‪ ".‬אני אומרת גם‪.‬‬
‫"תודה‪ .‬איך קוראים לך?"‬
‫"גילי‪".‬‬
‫"שמש‪".‬‬
‫"שמש זה השם שלך?"‬
‫"כן"‬
‫"מגניב‪".‬‬
‫"את רעבה?" נופל לי מהפה‪ .‬אבל מסתבר שאני כבר רגילה לדבר על אוטומט כשאני עם שמש‪ .‬אני‬
‫בוחנת את השם שלה בקול של המוח שלי‪ .‬כן‪ ,‬זה אחלה‪.‬‬
‫"לא‪ .‬כן‪".‬‬
‫"חכי‪ ,‬אני אביא אוכל‪",‬‬
‫"לא‪ ,‬את לא צריכה‪ ,‬זה בסדר‪"...‬‬
‫"רק משהו קטן‪ .‬חכי‪ ,‬אני כבר חוזרת‪".‬‬
‫קמה ולוקחת את התיק ונכנסת לבניין ועולה הביתה ולמזלי היום אמא שלי עובדת עד מאוחר‪.‬‬
‫פותחת את הארון למעלה ומביאה שקית של צ'יפס‪ .‬מורידה את התיק ולוקחת רק את המפתחות ואת‬
‫הצ'יפס‪.‬‬
‫יורדת למטה ויוצאת מהבניין והולכת לספסל ויושבת‪.‬‬
 ‫פותחת את הצ'יפס ונותנת לשמש קודם אחד‪ .‬היא לוקחת ואוכלת‪ .‬אני אוכלת קצת גם‪ .‬אני רואה‬
‫שהיא רוצה עוד אחד‪ ,‬ואני נותנת לה עוד‪.‬‬
‫בסוף השקית כבר אצלה והיא אוכלת‪.‬‬
‫אני אומרת לה ביי וחוזרת הביתה‪ .‬אני לא רוצה לעזור לה יותר מידי‪ ,‬כי לפעמים כשוורד עוזרת לי‬
‫יותר מידי זה מעצבן‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :5‬אגרוף בבטן‬

‫עוד יום‪ .‬עוד דרך הביתה‪.‬‬

‫עוד "היי גילי"‪ ,‬עוד "היי שמש"‪ ,‬מבעד למרפסת הישנה עם התריסים‪ .‬עוד מבט מוזר של ורד‪.‬‬
‫אני מרגישה כאילו יש לי אגרוף בבטן כל הזמן‪ .‬הכל מוזר איתי ועם ורד‪.‬‬
‫פעם אחת קיבלתי יותר ממנה במבחן והיא כל הזמן אמרה שאני החכמה בטון ממש ציני ורציתי‬
‫למות‪ .‬היא כל פעם לוקחת את זה ממש קשה ואז היא בוכה ובורחת ואני אמורה להיות החברה הכי‬
‫טובה שלה אבל אני לא יודעת מה לעשות‪.‬‬
‫ורד ממש שונאת את כולם חוץ ממי שהיא אוהבת‪ .‬יש לי מזל שאותי היא אוהבת‪ .‬היא גם אוהבת‬
‫כמה בנות מאיזה חוג שיש לה שהן בול אותו דבר כמוה רק עם בתים יותר קטנים‪.‬‬
‫שמש ואני לא מדברות כל כך הרבה ולמרות זאת אני מרגישה שהיא חברה יותר טובה שלי מוורד‪.‬‬
‫סתם‪ .‬ורד היא החברה הכי טובה שלי‪ .‬מהסוג של חברות הכי טובות מושלמות תאומות לנצח לתמיד‪.‬‬
‫אני ושמש פשוט‪ ...‬חברות‪.‬‬
‫ורד הכי שונאת את שמש‪ .‬היא מסתכלת עליה ממש מוזר‪ ,‬למרות שרוב הזמן היא פשוט לא מסתכלת‬
‫עליה‪ .‬אבל היא גם לא מסתכלת על המרצפות במדרכה‪ ,‬אלא ישר קדימה‪.‬‬
‫הצעתי לה לדבר עם שמש פעם אחת‪ ,‬אבל מאז אני לא אומרת את זה יותר‪ .‬עברתי על החוקים מאוד‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫אני מרגישה שוורד על סף שבירה‪.‬‬
‫היא מחורפנת על כל הראש‪ .‬ההורים שלה סבבה וממש נחמדים וממש מושלמים אבל אח שלה הקטן‬
‫מופרע ונראה לי שיש לו איזה בעיה אבל לא שאלתי‪ .‬הוא הולך לבית הספר הדמוקרטי הפרטי שעולה‬
‫הרבה כסף‪ ,‬זה בגלל שבבית ספר רגיל לא היה לו טוב‪ .‬אני רואה אותו לפעמים על האופניים ממחוץ‬
‫לחלון חוזר מהבית ספר שלו והוא נראה לי מחורפן כמו ורד‪ .‬ורד ממש שונאת אותו‪.‬‬
‫ורד רוצה להסתובב רק עם אנשים שהם כמוה אבל לא באמת כמוה כמו אח שלה‪ ,‬אלא כמוה כמו‬
‫ללבוש שמלות בצבע ורוד‪ .‬אני לא יודעת אם אני לגמרי כמוה‪ ,‬אבל כשהיא איתי שזה בערך כל הזמן‬
‫אני מרגישה שאני חייבת לנסות להיות כמוה‪.‬‬
‫אני רוצה לפעמים להיות אותו הדבר כמו מישהו‪ .‬טוב‪ ,‬הרבה מאוד פעמים‪ .‬אני ואחותי התאומה היינו‬
‫פעם בדיוק אותו דבר וזה היה כל כך נחמד‪ .‬אבל עכשיו אני לבד‪.‬‬
‫אבל להיות אותו דבר עם ורד זה לא כיף‪ ,‬ואז אני לא מצליחה ויש לי אגרוף בבטן‪.‬‬
‫שמש הכי שונה מוורד ונראה לי שזה למה היא הכי שונאת אותה בעולם‪.‬‬

‫אז זה היה היום‪ .‬היום בה' הידיעה‪ ,‬ששינה הכל‪ .‬ורד ואני חזרנו הביתה שוב‪.‬‬
‫ורד בכתה הרבה היום כי היא קבלה ציון גרוע במבחן והיה לה יום רע ודיברתי עם מישהו אחר‪ .‬כל‬
‫דבר שהיא אמרה היה בציניות‪ ,‬והיא שנאה אותי ממש‪.‬‬
‫היא רעדה הרבה כאילו כל דבר יכול לפוצץ אותה ולגרום לה לירוק אש מהפה שתיפול על המדרכה‬
‫ותהרוג הרבה נמלים‪ .‬הפנים שלה היו אדומות והקול שלה היה צרוד‪.‬‬
‫השמש יקדה על השיער הבלונדיני שלה וגרם לו להיראות קסום וטהור‪ .‬השמש על השיער שלי סתם‬
‫הפכה אותו ללוהט וגרמה לו להיראות שמנוני‪ .‬הציפורים צייצו בחוסר הרמוניה‪ ,‬כמו מסמר תקוע‬
‫בראש‪.‬‬
‫הרבה מכוניות עברו ממש מהר וחרקו‪ .‬אותי זה לא הפחיד כי התרגלתי‪ ,‬אבל ורד ממש התעצבנה‬
‫וקפצה כל פעם שהם עברו‪ .‬היא אפילו לא עצרה ליד הפרחים‪.‬‬
‫עברנו ליד הספסל ושמש הייתה שם‪ .‬אמרתי לה שלום‪ .‬השיער הג'ינג'י שלה נראה מדהים ומלא חיים‬
‫בשמש היוקדת‪.‬‬
‫"היי גילי‪".‬‬
‫ואז ורד התפוצצה‪.‬‬
‫היא בעטה בשמש‪ .‬כן‪ ,‬היא בעטה בשמש‪.‬‬
‫שמש קפצה בהפתעה וברחה קצת‪.‬‬
‫התמקדתי פתאום כי נראה לי שאיבדתי את המוח שלי לשנייה‪ ,‬הייתי כל כך על אוטומט ואז האוטומט‬
‫נשבר כמו הזכוכית בין ורד לשמש‪ .‬וזה היה מכוער הרבה יותר מכל בניין‪.‬‬
‫ורד רדפה אחריה ונתנה לה אגרוף בבטן‪ .‬לא המטפורה מקודם‪ ,‬אשכרה אגרוף בבטן‪.‬‬
‫שמש ברחה לכביש וורד אחריה‪ ,‬אגרופיה שלופים ובום בום‪ ,‬בום!‬
‫הן שתיהן בכו‪.‬‬
 ‫ורד נתנה לה אגרוף אחרון בבטן באמצע הכביש‪.‬‬
‫ואז אחת מהמכוניות הלבנות הענקיות האלה עברה‪.‬‬
‫‪...‬‬
‫‪...‬‬
‫‪..‬‬
‫‪.‬‬
‫עמדתי עם התיק על הגב וראיתי את המכונית הלבנה הופכת לאדומה‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :6‬אדום כחול‬

‫"בואי איתנו"‬
‫האלונקות זזות ופרמדיקים זזים והשוטרים מולי‪.‬‬
‫"טוב‪".‬‬
‫אני נכנסת לניידת והעיניים שלי ממש בתוך החורים בראש לעיניים‪ .‬הן שקועות ומתות ואפורות מאוד‬
‫ואדומות גם‪ .‬השפתיים שלי יבשות ואני לא רוצה ללקק אותן‪ .‬ורד הייתה אומרת שזה מגעיל‪ .‬אבל ורד‬
‫לא כאן עכשיו‪.‬‬
‫התיק של בית ספר במושב לידי והוא כבד ומזיע וכזה של בית ספר והוא כאילו בא מעולם אחר לא‬
‫קשור לכאן בכלל‪.‬‬
‫השוטרים נוסעים והאדום כחול של הסירנות מגן עלי מבחוץ שבחלון כמו מסך‪.‬‬
‫יש לניידת ריח מוזר והשוטרים מדברים ואני לא רוצה לספר להם שהאמת הבית שלי היה ממש שם‬
‫ברחוב שהם אספו אותי ממנו אבל אני רוצה עכשיו להיות במקום אחר רחוק מאוד כמו בניידת עם‬
‫ריח מוזר‪.‬‬
‫בתחנת משטרה יש כיסאות ואני יושבת שם ויש להם ריפוד ירוק ועל הכיסא שלידי יש כתם חום גדול‪.‬‬
‫"קחי" נותנים לי כוס עם מים קרים ואני שותה טיפה וזה מקפיא לי את השיניים‪.‬‬
‫אני עוצמת עיניים וזה כאילו המים ששתיתי עברו לי לעיניים ודמעה אחת רזה כמו דוגמנית נופלת לי‬
‫לתוך האף‪.‬‬
‫"מה הטלפון של ההורים שלך?"‬
‫ואני נותנת את הטלפון של אמא שלי והם מתקשרים ולמזלי הם עושים את הדיבורים‪ .‬הרבה שוטרים‬
‫ואנשים אחרים עוברים עלי ואני מסתכלת דרכם‪.‬‬
‫בסוף הם מכבים את השיחה בטלפון ואומרים לי שהיא תבואו לקחת אותי עוד מעט ושאל תדאגי והם‬
‫שואלים אם אני רוצה עוד מים ואני עונה שעוד לא סיימתי את הכוס הזאת אז הם אומרים לי לשתות‪.‬‬
‫אני שותה טיפה אחרי טיפה וזה לא נעים לי‪.‬‬
‫הם אפילו לא שואלים אותי מה היה ומה ראיתי‪ .‬אני מניחה שהם יודעים הכל לבד ולא צריכים שאני‬
‫אענה להם על שאלות‪ .‬אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה‪.‬‬
‫אני מחכה נצח והרבה מאוד אנשים עוברים מולי ונכנסים בדלת אבל הם לא אמא שלי‪.‬‬
‫אני לומדת להכיר את הציורים על הקיר ממש מקרוב ואני חושבת על מה שקרה‪ .‬אני לא יודעת אם‬
‫אני יכולה לומר את זה‪.‬‬
‫אני חושבת שוורד ושמש מתו‪.‬‬
‫המכונית עברה עליהן ולא יכולתי להסתכל וכאילו פספסתי את זה‪.‬‬
‫עכשיו האלונקות אספו אותן לבית חולים‪ ,‬אבל אני יודעת בפנים שזה אבוד‪ .‬ראיתי חתיכות מהמוח‬
‫שלהן מרוחות על הכביש‪.‬‬
‫ואני כאן‪ ,‬יושבת על כיסא עם ריפוד ירוק ומים קרים מאוד ומחכה שאמא שלי תבוא לאסוף אותי‪.‬‬
‫התיק שלי לרגליי והוא מזיע ויש לו ריח של מתכת מהריצ'רצ'ים אבל אני משאירה אותו קרוב ולא‬
‫עוזבת‪.‬‬
‫ודווקא כשהסתכלתי פתאום על התיק ולא על הדלת‪ ,‬אמא שלי נכנסת ואני מחבקת אותה קודם כל‪.‬‬
‫"גיל‪-‬גיל!" היא קוראת לי בשם חיבה שלי ואני אומרת לה שאני רוצה לחזור הביתה‪.‬‬

‫אנחנו נוסעות במכונית הרבה והחגורה חותכת לי את הצוואר‪ .‬הדרך בחלון כבר חשוכה יותר‪.‬‬
‫אני מסתכלת על אמא שלי והיא נוסעת עם עיניים עמוק בתוך הכביש‪ ,‬היא עייפה והיא פשוט לא‬
‫יודעת מה לומר‪ .‬היא בשוק‪.‬‬
‫ואולי טוב יותר ככה‪ ,‬כי אני לא יודעת אם אני רוצה לדבר‪ .‬התמונות של המוחות של ורד ושמש‬
‫מרוחים על הכביש עולות לי בלבן של העיניים‪.‬‬
‫איך אני אלך לבית ספר מחר בלי ורד? אני לא מצליחה לדמיין את הבניין בלי לדעת ששמש שם‪ .‬איך‬
‫ממשיכים? אני לא חושבת שאני אראה אותן עוד פעם‪ .‬זאת הפעם האחרונה שראיתי אותן‪ .‬לא זוכרת‬
‫מה היו המילים האחרונות שאמרתי להן או הן לי‪ .‬זה כל כך מוזר‪.‬‬
‫זה קצת מוכר‪ ,‬והימים האלה שנמצאים עמוק ברבדי השכל שלי מלפני חמש שנים פתאום אומרים‬
‫היי‪ .‬אני לא עונה להם‪ ,‬למרות שאני יודעת שלא יפה לסנן‪.‬‬
‫כשאנחנו מתקרבות הביתה הכל עדיין אדום כחול‪ .‬אבל אני עולה הביתה בלי להסתכל בכלל‪ .‬נראה לי‬
‫שאמא שלי הציצה על מה קורה אבל אני לא רוצה לדעת‪.‬‬
‫אני שמה אוזניות עמוק באוזניים כדי לא לשמוע וסוגרת את כל החלונות‪.‬‬
‫רק אחר כך אני פותחת אותם ומורידה את האוזניות ומסתכלת בחוץ‪ ,‬אבל אני במילא לא מצליחה‬
‫לראות הרבה‪ .‬אבל כבר אין רעש של סירנות ואין אדום כחול‪ .‬כנראה שאני בחיים לא אדע‪.‬‬
‫עד מחר לפחות‪ ,‬שבטח יודיעו לי סופית שהן מתות ויצפו ממני לבכות או לצעוק אבל אני פשוט אעמוד‬
‫שם ולא אדע מה לומר‪.‬‬
‫הם בטח יחשבו שזה ממש לא יפה אבל פתאום לא ממש אכפת לי מה ורד ושמש חושבות עלי‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :7‬הלילה הראשון‬

‫אני שומעת הרבה ורוד באוזניות‪.‬‬

‫האוזניות עמוק באוזניים ושחורות והחוט מסתלסל לי על הלחיים‪ .‬השעון אומר ‪.23:58‬‬
‫הרגליים במכנסיים קצרים והכל פרוס על המיטה‪ ,‬כל הידיים הרגליים‪ .‬הכרית מעוכה מתחת לשיער‬
‫מבולגן והשמיכה זרוקה על הרצפה‪.‬‬
‫החלון מואר יותר מכל שאר הבית‪ ,‬והירח גדול ולבן‪ .‬אני קמה לפעמים לחלון ושמה את הידיים על‬
‫המתכת הקרה של האדן שלו ומסתכלת דרך התריסים והירח נעים לי בפרצוף‪.‬‬
‫ואז הידיים שלי מתעייפות ואני מתגלגלת חזרה אל המיטה ונפרסת מחדש‪ ,‬ידיים ורגליים‪.‬‬
‫כל הוורוד הזה באוזניים גורם לי להרגיש כמו לרקוד מול המראה עם מסרק כמו מיקרופון כמו זמרת‬
‫ממש עם מבטא‪ ,‬נראה לי שככה זה היה מרגיש להיות ורד‪ .‬אבל עכשיו השעון אומר ‪.00:03‬‬
‫זה אומר שהתחלף היום‪ ,‬אבל הירח אותו דבר ואני אותו דבר ואדן החלון עדיין חם טיפה מהידיים שלי‬
‫שם מקודם‪.‬‬
‫זה אומר שזה כבר לא יום המוות של שתיהן אבל זה עדיין יום המוות שלהן בחדר שלי ובראש שלי‬
‫ועל הכביש‪.‬‬
‫באיזשהו שלב האלבום נגמר והאוזניות עדיין באוזניים שלי אבל יש שם רק שקט‪.‬‬
‫באיזשהו שלב נראה לי שאני מוציאה את האוזניות מהאוזניים מתוך שינה ונרדמת‪ ,‬אבל אני לא בדיוק‬
‫זוכרת‪.‬‬

‫העש מסתובב בחדר בשלוש בלילה‪.‬‬

‫אני מתעוררת ופותחת את האור וסוגרת את הדלת כדי לא לסנוור אף אחד עם האור בשלוש בלילה‪.‬‬
‫הוא עף שם בטירוף‪ ,‬לא ישר‪ ,‬לא צלול‪.‬‬
‫אני מתקרבת אליו והוא בורח‪ .‬נח על החלון‪ ,‬מותש‪.‬‬
‫מתקרבת והצרצרים מצרצרים לי באוזניים והחלון קר‪.‬‬
‫נוגעת בו עם קצה הציפורן‪.‬‬
‫הוא‪ ...‬הוא נפגע‪ .‬הוא קם ומנסה לעוף אבל הוא עף אפילו עקום יותר‪ .‬הוא נופל אל החלון שוב‪.‬‬
‫אני נוגעת בו שוב‪ ,‬חסרת נשימה‪ .‬גם הוא חסר נשימה‪.‬‬
‫אני מחליטה להרוג אותו ולגאול אותו מייסוריו‪ .‬בום עם היד‪ ,‬והוא שלולית של עש‪.‬‬
‫אני לא לוקחת טישו ומגלגלת אותו בו וזורקת לפח‪ .‬אני משאירה את הגופה על החלון‪.‬‬
‫אני יודעת שאם הייתי אומרת למישהו את המשפט הזה הם היו מסתכלים עלי מוזר‪ ,‬כי קראתי לזה‬
‫גופה‪.‬‬
‫אבל שלא יטעו‪ .‬זאת גופה שם על החלון‪.‬‬
‫אני מתחילה לבכות‪ ,‬והדמעות השמנות מתגלגלות לי על הלחיים והעיניים שלי רואות רק מין טשטוש‬
‫כזה‪.‬‬
‫אני יושבת על המיטה ומסתכלת על העש המת ואז קוברת את הראש בידיים ובוכה‪.‬‬
‫מתייפחת וכל הפנים שלי חמות וכל הידיים רטובות וכל העיניים מרצדות מהאור בשלוש בלילה‪.‬‬
‫אמא שלי נכנסת לחדר ושואלת מה קרה‪.‬‬
‫אני פשוט בוכה ובוכה ואני שמה את הראש על הכתף שלה ובוכה ונראה לי שגם היא‪.‬‬
‫נראה לי שגם הגופה של העש על החלון‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :8‬היום הראשון‬

‫מתעוררת שוב עם השיער סתור כולו על הפרצוף וחם ומזיע‪.‬‬

‫השמש שוב בחלון‪ ,‬והאור שוב בחדר והשמיים בכחול מאוד‪ .‬השעון אומר ‪.9:47‬‬
‫אוי‪ ,‬רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬אוי‪ ,‬באמת? רגע‪ ,‬אוי‪ ,‬לא‪ ,‬רגע‪ .‬מה? באמת? לא‪ .‬אוי‪ .‬רגע‪.‬‬
‫בית ספר התחיל לפני טונה זמן‪.‬‬
‫קמה מהמיטה וכל העולם לרגע עושה סיבוב‪ .‬אני קמה והכל מסריח ואני מגששת את דרכי לשירותים‪.‬‬
‫במטבח יש פתק שאמא שלי אומרת שהיא נתנה לי לישון הרבה היום ושאני צריכה להפסיד בית ספר‬
‫היום כי אתמול לא היה קל‪.‬‬
‫אני יושבת קצת על הספה ועצובה‪ ,‬והקורנפלקס בחוץ על השולחן במטבח ומוכן שאני אוכל אבל אני‬
‫לא במצב לאכול עכשיו‪.‬‬
‫היא גם כתבה בפתק שהיא קבעה לי תור דחוף לפסיכולוגית שהייתי מדברת איתה כשאלמוג מתה‪,‬‬
‫אורטל‪ .‬אבל זה דיי יוצא לי מהחור בראש‪ ,‬שמשם יוצאים כל הדברים שלא זוכרים‪.‬‬

‫הטלפון שלי צלצל וזה היה מספר שלא הכרתי‪.‬‬

‫ישבתי על הספה איתו ביד‪ ,‬וחשבתי אם כדאי לי לענות‪ .‬אוף‪ ,‬למי אכפת‪ ,‬אני עונה‪.‬‬
‫"ה‪-‬היי‪ ,‬גילי‪ ".‬זה קול של ילד‪.‬‬
‫"זה ארז מהכיתה‪ .‬רק רציתי להתקשר לשאול אם את בסדר כי לא באת היום ואת תמיד באה‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬אני לא מרגישה כל כך טוב אז נשארתי בבית היום‪ ".‬אני לא יודעת אם זה שקר או לא‪.‬‬
‫"תרגישי טוב‪ ".‬הוא שקט קצת‪ .‬יש לו קול מוזר‪ ,‬קצת רועד אבל קצת כמו של רובוט‪.‬‬
‫אני נזכרת שהוא הילד שוורד עבדה איתו במדעים וכעסה עליו‪.‬‬
‫"שמעת על מה שקרה?"‬
‫"על מה?" אני לא מפוקסת‪.‬‬
‫"על ורד‪ ...‬את יודעת‪ ,‬פגעה בה מכונית והיא עכשיו בבית חולים ואמרו לנו ש‪"-‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬אני יודעת‪ .‬הייתי שם‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬אוי‪ ...‬טוב‪ ,‬אז לא משנה סתם רציתי לדעת מה איתך‪ .‬טוב ביי‪".‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬ביי‪ "...‬אני מנתקת‪.‬‬
‫זאת הפעם הראשונה שדברתי עם מישהו מהכיתה אחרי אתמול‪ .‬בעצם‪ ,‬אני חושבת שזאת הפעם‬
‫הראשונה שדיברתי עם מישהו מהכיתה מחוץ לשעות הלימודים איי פעם חוץ מוורד‪ .‬זה חדש‪.‬‬

‫"אנחנו כבר צריכות לצאת‪ ",‬אמא שלי אומרת כשהיא נכנסת הביתה בצהריים‪.‬‬
‫"לאן?" אני שואלת בטשטוש‪.‬‬
‫"לפסיכולוגית‪ ,‬מה זאת אומרת? ראית את הפתק שלי?"‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬פשוט שכחתי לרגע‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬גיל‪-‬גיל‪ ,‬לא אכלת את הקורנפלקס‪ "...‬היא מגיעה למטבח ומוצאת את הקופסה שם בחוץ עם‬
‫הקערה ריקה ונקייה‪.‬‬
‫"כן‪ ...‬לא היה לי תיאבון‪"...‬‬
‫היא נאנחת‪" .‬טוב‪ ,‬את לבושה? אנחנו צריכות לצאת כבר‪ ,‬אנחנו מאחרות‪".‬‬
‫"לא‪ ...‬אני אלך להתלבש עכשיו‪ ".‬הפיג'מה הייתה עליי כל היום ויש לה ריח של דמעות‪ .‬אני מתגלגלת‬
‫מהספה אל החדר שלי וזורקת על עצמי שילוב מכוער‪.‬‬
‫אחרי כמה דקות אנחנו במכונית ונוסעות‪.‬‬
‫"אני מקווה שזה יעזור‪ ...‬אני באמת רק רוצה שתרגישי בסדר‪ "...‬היא דואגת לי‪.‬‬
‫אני לא עונה‪ ,‬אני מסתכלת מהחלון והעצים עוברים מהר מהר מהר מהר‪.‬‬
‫אנחנו יוצאות מהעיר החדשה הזאת ונוסעות הרבה אבל לא יותר מידי בכבישים שלא שייכים לשום‬
‫עיר‪.‬‬
‫יש שלט גדול שאומר ברוכים הבאים לעיר הקודמת שלי אבל רק לי הוא מגלה בסוד "אני לא באמת‬
‫רוצה לומר ברוכים הבאים‪ ,‬אני רוצה לומר שזאת העיר הזאת וזה מה שיש‪ ".‬אני מהנהנת כי לא יפה‬
‫לא לענות‪.‬‬
‫זה בניין רגיל בתוך הרחוב הכי גדול‪ ,‬נראה לי שקוראים לזה שדרה‪ .‬יש הרבה חנויות ישנות שאף‬
‫אחד לא נכנס אליהם עם שלטים בצבעים צבעוניים באמת שמוכרות צעצועים בלי מותג או בגדים לא‬
‫באופנה שהם שמלות עם דוגמאות בצבע טורקיז‪ .‬על השלטים יש הרבה קקי של ציפורים‪.‬‬
 ‫יש הרבה עמודים מחוספסים והרבה אנשים שמעשנים עליהם כי זה מרכז העיר‪ .‬אל תדאגו‪ ,‬בקצה‬
‫העיר לא מעשנים‪ ,‬זה רק כי זה המרכז‪.‬‬
‫אנחנו נכנסות לבניין ההוא שיש לו דלת זכוכית אבל הזכוכית היא לא באמת‪ ,‬היא פלסטיק שקוף אבל‬
‫כהה ככה שאי אפשר באמת לראות מה שבפנים חה‪-‬חה עבדנו עליכם‪.‬‬
‫אני ואמא עולות במדרגות כי המעלית היא כזאת עם דלת שפותחים לבד וחלון משובץ ומעליות כאלה‬
‫קצת מפחידות אותי‪.‬‬
‫אנחנו נכנסות לדירה כזאת שהיא בעצם משרדים ואז יושבות על הכיסאות כאלה בחוץ שמחכים‬
‫עליהם‪ .‬אין אף אחד חוץ משתינו ויש אומנות מוזרה כזאת על הקירות‪ ,‬זה ציורים שאני לא יודעת אם‬
‫הם על בד או לא כי הם במסגרת והם רובם בחום וזה הרבה אנשים בתוך אנשים וזה גורם לי‬
‫להרגיש בחוץ וזה דווקא טוב‪.‬‬
‫זה יום ממש מוזר‪ .‬זה יום ממש מוזר‪ .‬הפוך כזה‪ .‬כמו דף תלוש ממחברת שמשאירים בפנים אבל הוא‬
‫בעצם לא מחובר והוא נופל כל פעם שפותחים והוא מציץ החוצה משאר המחברת‪.‬‬
‫מה זה היום הזה בכלל? איזה יום זה בכלל? מה השעה בכלל? האם הוא ימשך לנצח?‬
‫לא‪ .‬הוא ייגמר כשיודיעו לי מה קרה לוורד ושמש‪ .‬גם אם זה ייקח שנה‪ ,‬אני יודעת שזה רק מתי‬
‫שהיום הזה באמת ייגמר‪.‬‬
‫אבל כרגע אני עדיין בתוכו‪ ,‬וזה מרגיש הפוך‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :9‬סליחה על ההטרדה‬

‫"בואי‪ ",‬אורטל יוצאת מהחדר ומחייכת אליי ועושה לי תנועה של לבוא איתה לחדר‪ .‬זאת הפסיכולוגית‬
‫שלי מפעם‪ ,‬למרות שעכשיו כנראה גם עכשיו‪.‬‬
‫אני יושבת על הספה בקצה שלה כי אני לא אוהבת לשבת באמצע הספה‪ .‬השתנה פה קצת‪ .‬האומנות‬
‫על הקירות שונה והספה שלי והכורסה שלה במקומות אחרים‪.‬‬
‫"גילי‪ ".‬היא אומרת‪ .‬זה מוזר פתאום לשמוע אותה אומרת את השם שלי‪.‬‬
‫יש שקט כזה ואני יודעת שאני צריכה לומר משהו‪ ,‬זה התפקיד שלי‪ ,‬אבל אני לא יודעת מה עזבו אותי‬
‫די כבר קשה לי‪.‬‬
‫"אני מקוללת‪ ".‬אני אומרת ואני לא יודעת אם אני באמת מתכוונת לזה‪ .‬אני בודקת את זה בפה שלי‬
‫כדי לבדוק אם זה נכון‪.‬‬
‫היא נותנת לי לדבר‪ .‬היא פשוט נותנת לי להמשיך לדבר‪ ,‬היא לא אומרת כלום‪.‬‬
‫"אני יודעת שזה באשמתי כי עברתי על החוקים‪ ".‬אני יודעת שאם אני אמשיך לדבר אני אבכה‪ .‬אבל‬
‫אני חייבת‪ ,‬אני חייבת‪" .‬אבל‪ ...‬אבל‪ -‬אבל אולי אני יודעת שלא יכולתי להמשיך ככה‪ ".‬אני חייבת‬
‫לעצור‪ ,‬אבל אני חייבת להמשיך‪" .‬ככה‪ ,‬לנצח? מה זה הדבר הזה מי שם אותי בכלל במצב כזה‪ ,‬אני‬
‫בסך הכל רציתי מישהי כמו אלמוג אבל אף אחד בחיים לא יוכל להיות אלמוג ואני פשוט‬
‫מסתו‪-‬מסתובבת בעולם כמו ח‪-‬ח‪-‬חצי בנאדם‪ ".‬ואז אני מתפרקת‪.‬‬
‫אני רואה שהיא לא יודעת מה לומר אבל לא אכפת לי‪ .‬זאת העבודה שלה להתמודד איתי‪.‬‬
‫אני לא רוצה להסביר‪ .‬אני רוצה מישהו שמבין אותי בלי מילים‪ .‬נראה לי שזה למה זה עבד כל כך טוב‬
‫עם אלמוג‪ .‬ועם שמש‪ .‬עם ורד לא‪ .‬אני לא חושבת שהיא ידעה שבכלל יש לי מחשבות‪.‬‬
‫"רוצה‪ ...‬רוצה לספר לי מה קרה‪ ,‬מהתחלה?" היא שואלת בסוף כי הוכחתי לה שאני לא הולכת לדבר‬
‫עוד‪.‬‬
‫אנחה‪" .‬עברנו לעיר החדשה לפני שבועיים‪-‬שלוש כזה בערך‪ ,‬ובבית ספר החדש פגשתי ילדה בשם‬
‫ורד‪ ".‬הסברתי הפעם בפשטות‪ .‬הפעם אובייקטיבית‪ ,‬ולא סובייקטיבית‪ ,‬שזה לא משהו שקורה לי‬
‫הרבה‪.‬‬
‫"איך היה המעבר? מה זה עשה לך?" היא מתחילה עם פסיכולוגיות‪-‬יות הזאת‪ .‬אני אוהבת לדבר‬
‫דוגרי‪ ,‬לא טוב לי רשמיות‪ .‬אפילו בספר הזה אני לא מוכנה לכתוב בשפה גבוהה‪ ,‬אני פשוט ממלמלת‬
‫וממלמלת את הבפנים של המוח שלי ומקווה שלא תשתעממו ותפסיקו לקרוא באמצע‪.‬‬
‫"זה היה שינוי‪ .‬הייתי צריכה שינוי‪ ,‬היינו חייבות להסתלק מהעיר הזאת מתישהו‪ .‬כל מה שקרה פה‬
‫זה כבר בעבר‪ .‬אבל‪ ...‬אני לא יודעת אם המעבר היה לטובה‪ ".‬חשבתי מה לומר תוך כדי‪ .‬לא עשיתי‬
‫את זה כבר הרבה זמן אבל זה פתאום בא טבעי‪ .‬לדבר עם פסיכולוג זה כמו לרכב על אופניים‪.‬‬
‫היא הנהנה והמשכתי לדבר‪ .‬היא לא אחת שרושמת מה שאני אומרת‪ ,‬היא פשוט מקשיבה‪.‬‬
‫"אני לא אוהבת את העיר החדשה‪ ".‬הנה‪ .‬אמרתי את זה‪ ,‬משהו שלא העזתי להודות בפני עצמי‪ .‬אני‬
‫ממש שונאת את העיר הזאת‪" .‬היא כל כך מתנשאת! היא חייבת להיות כזאת‪ ...‬בושש‪-‬האו‪-‬וואו" אני‬
‫עושה קולות ותנועות של פיצוצים עם הידיים‪ .‬היא מסתכלת עלי מוזר‪.‬‬
‫"כל האנשים שם כל כך מהירים ורצים כל הזמן ומתעלמים מכולם חוץ ממי שהם אוהבים‪ .‬הם לא‬
‫אוהבים הרבה‪ ,‬אפילו לא את הכלבים שלהם‪ .‬הכלבים שלהם נובחים כל הזמן ומשתינים בכל מקום כי‬
‫אף אחד לא אמר להם שאנשים אחרים הולכים לדרוך על המדרכה אחר כך‪ .‬הם חושבים שכל העיר‬
‫הזאת היא פשוט השירותים הפרטיים שלהם!" אני בוכה מגעיל‪ .‬הפה שלי פעור והעיניים מכווצות ואני‬
‫אדומה ורטובה ונזלת‪ ,‬הרבה נזלת‪ .‬היא נותנת לי טישו בלי שביקשתי אפילו ואני אסירת תודה‪.‬‬
‫אני נרגעת‪ ,‬נושמת‪ ,‬ולרגע חוזרת לעצמי‪ .‬לחזור לעצמי זה אומר להיות יותר אדישה כזאת‪ .‬אני לא‬
‫מראה הרבה רגשות‪ ,‬אני פשוט לא מצליחה‪ .‬אבל עכשיו פתאום זה בא לי בכזאת קלות‪.‬‬
‫"אני יודעת הרבה פעמים מה קורה ומה זה גורם לי להרגיש אבל אין לי דעה בדרך כלל‪ .‬קשה לי עם‬
‫דעות והחלטות ואני מעדיפה שאנשים יחליטו ויחשבו בשבילי‪ .‬אין לי הרבה דעה על דברים‪ .‬אבל אני‬
‫על העיר הזאת גיבשתי דעה‪ .‬והדעה היא שהיא חרא!" את זה אני אומרת בקול רם‪.‬‬
‫"פגשתי את ורד ו‪-‬ו‪-‬ו‪-‬וזה היה בסדר בהתחלה כי היא מ‪-‬ממש נח‪-‬נח‪-‬נחמדה‪ ".‬הגרון שלי מחורפן‪.‬‬
‫"היא גם מאוד מושל‪-‬מושלמת‪ .‬מאוד מושלמת‪ .‬יש לה בית גדול עם מכונית לבנה אבל נקייה והיא‬
‫גדולה כזאת ויש להם מטפלת ומבשלת ואין להם שניצל מעובד‪ ,‬ו‪-‬ואני אחת שאוכלת שניצל מעובד‪".‬‬
‫"את מקנאה בוורד?" היא שואלת‪.‬‬
‫אני חושבת רגע ולא אומרת כלום כי זה קשה למצוא את התשובה בתוכי‪ .‬צריך לחפש ולהתאמץ‬
‫ולפשפש בכל הארגזים וכל הידיים מתמלאות חוטים אבל בסוף מוצאים‪" .‬לא‪".‬‬
 ‫"לא?"‬
‫"לא‪ .‬אני פשוט מרגישה שליד ורד הדעה שלי פחות חשובה‪ .‬זה לא שיש לי אחת‪ ,‬אבל זה פרינציפ!"‬
‫אני אומרת בחוזקה והחלטיות וביטחון וכל הדברים האלה שאני בדרך כלל לא‪" .‬היא מייצגת את כל‬
‫הדברים שאני שונאת בעולם‪ .‬אבל הדברים האלה כל כך מדהימים שהם מעוורים אותך ואתה הולך‬
‫עם משקפי שמש‪ .‬אני שונאת משקפי שמש‪ ,‬ככה אני אף פעם לא יכולה לראות את העיניים שלהם‬
‫ואני לא יודעת אם הם מסתכלים עלי‪ ".‬אני משלבת ידיים‪.‬‬
‫אני ממשיכה לדבר לפני שהיא תספיק לומר משהו‪" .‬ופגשתי עוד ילדה וקוראים לה שמש‪ ,‬והיא‬
‫נחמדה למרות שלא ממש דיברנו הרבה‪ .‬אני לא יודעת בת כמה היא אבל היא לא הולכת לבית ספר‬
‫שלי והיא גרה בבניינים כאלה שעוד לא עברו שיפוץ‪ .‬ההורים שלה צועקים מלא‪ ",‬אני אומרת למרות‬
‫שאני לא יודעת אם אלה ההורים שלה‪ .‬אבל אני יודעת שאלה ההורים שלה‪ ,‬אני פשוט יודעת‪" .‬וזה‬
‫למה עברתי על החוקים‪".‬‬
‫"מהם 'החוקים'?" היא שואלת‪.‬‬
‫"אני לא ממש בטוחה‪ ...‬אבל לעבור עליהם זה לעשות משהו שיעצבן את ורד‪".‬‬
‫"אז עצבנת את ורד?"‬
‫"כן‪ .‬נראה לי שאפילו עשיתי את זה בכוונה כי ידעתי שאני לא יכולה להמשיך ככה‪ ,‬להיות עם ורד‪ .‬זה‬
‫ההפך מלהיות עם אלמוג‪ ,‬להיות עם ורד זה בדיוק ההפך!"‬
‫"אבל מה עיצבן אותה? ואיך זה קשור למה שקרה?"‬
‫"דיברתי עם שמש‪ .‬שמש היא האנטי‪-‬ורד‪ ,‬היא ההפך מוורד בכל צורה אפשרית‪ .‬אבל עשיתי את זה‬
‫בכל זאת‪ ,‬ועכשיו הכל באשמתי‪ ".‬אבל אני לא אומרת את זה בכעס‪.‬‬
‫אני משום מה לא מרגישה אשמה‪ ,‬אפילו שכשאני אומרת את זה ככה זה ברור מאוד שהן שתיהן‬
‫מתות באשמתי‪ .‬כי הייתי חייבת לבדוק את הגבולות‪ .‬אני לא יודעת למה אני לא עצובה על זה שהן‬
‫מתות‪" .‬אני בנאדם נורא‪ ".‬אני משלימה את המשפט בקול רם‪.‬‬
‫"לא נכון‪ ,‬למה?" היא מסתכלת עליי במבט כזה‪ ,‬כאילו אני מסכנה‪.‬‬
‫"כי הן שתיהן מתות וזה באשמתי‪ ,‬אבל אני לא מרגישה אשמה בכלל‪ .‬אני לא מצליחה להרגיש רע על‬
‫זה שהן מתות‪ .‬גם אם אני בוכה זה אף פעם לא על זה שהן לא בחיים יותר‪ .‬אני לא יודעת מה לא‬
‫בסדר איתי‪".‬‬
‫"דבר ראשון‪ ,‬את בסדר גמור‪"-‬‬
‫"בדיוק‪ ,‬זאת הבעיה!"‬
‫"ודבר שני‪ ,‬אני רוצה לשמוע איך זה קרה‪ .‬אם זה בסדר מבחינתך‪".‬‬
‫"ורד בעטה בשמש‪ ",‬אני מדגישה את ה‪-‬ע' בבעטה‪" ,‬והיא נלחמה בה עד לכביש‪ ,‬ו‪-‬ו‪-‬ו‪-‬אחת‬
‫מהמכוניות הענקיות הלבנות האלה פגעה בהן‪ ".‬אני מתחילה לצחוק צחוק נוראי מצמרר‪.‬‬
‫היא לא אומרת כלום‪.‬‬
‫"אני לא יודעת למה אמא שלי הביאה אותי לפה‪ .‬אין לי מה לומר ממש‪ .‬אני לא מרגישה כלום‪ .‬סליחה‬
‫על ההטרדה‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬את יכולה לקרוא שנייה לאמא?"‬
‫"בטח‪ ",‬אני יוצאת מהחדר‪ ,‬עדיין צוחקת בנוראיות‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :10‬הטעם של חרדל‬

‫"את רוצה שנלך לאכול המבורגר?" אמא שלי שואלת אותי כשאנחנו יוצאות מהבניין של הפסיכולוגית‪.‬‬
‫אמא והפסיכולוגית דיברו קצת בפנים ואז היא יצאה עם פנים קצת אדומות ולא אמרה על זה כלום‪,‬‬
‫וגם אני לא כלום‪ .‬יצאנו מהבניין ועכשיו היא שואלת אותי את זה‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬אני תמיד במצב רוח לאכול המבורגר‪.‬‬
‫אני הולכת אחריה למסעדה הקרובה‪ .‬אנחנו מכירות אותה כי תמיד ראינו אותה כשהייתי הולכת‬
‫לפסיכולוגית ממש פעם אבל אף פעם לא נכנסנו אליה‪.‬‬
‫אנחנו יושבות בשולחן לשניים‪ .‬אפילו שזה רק שתינו כבר בערך שלוש שנים‪ ,‬זה עדיין מרגיש מוזר‬
‫לשבת בשולחן לשניים‪.‬‬
‫אני בוהה בתפריט וקוראת את כולו מהתחלה ועד הסוף ואז כשהוא נגמר עוד פעם ועוד פעם עד‬
‫שאני שומעת מלצר מתקרב‪.‬‬
‫"אנחנו נרצה מנה אחת של ההמבורגר הצמחוני עם לחמניית בריאות וצ'יפס בטטה‪ ,‬ו‪ "...‬אמא‬
‫מסתכלת עליי‪.‬‬
‫"המבורגר רגיל עם צ'יפס‪ .‬בלי עגבנייה ועם חרדל‪ ".‬אני משלימה את ההזמנה‪ ,‬אבל עדיין בוהה‬
‫בתפריט‪.‬‬
‫המלצר חוטף את התפריט מהעיניים שלי ומשאיר אותן ערומות ובוהות בשולחן עץ‪.‬‬
‫"אורטל אמרה שהיא חושבת שכדאי שתמשיכו להיפגש‪ ,‬אבל היא אמרה לי לשאול מה את חושבת‪".‬‬
‫אנחנו סוף סוף מדברות על השיחות עם הפסיכולוגית‪.‬‬
‫"א‪ ...‬אני לא יודעת‪ "...‬אני אומרת בהיסוס‪" .‬זה גם עכשיו ממש רחוק מהבית שלנו‪ ,‬וגם‪ ...‬אני לא‬
‫יודעת אם יהיה לי הרבה על מה לדבר איתה‪".‬‬
‫"היא דווקא אמרה שנראה לה שזה יעזור‪ .‬אבל מה שאת מחליטה‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬בואי נעשה את זה‪ .‬לא יזיק להיפגש איתה פעם בשבוע‪ ".‬מה אכפת לי‪ ,‬תכלס? התגעגעתי‬
‫לדבר ככה‪ .‬זה פתאום כאילו אני בנאדם לבד ולא חצי‪ ,‬והמילים הן רק שלי והלב הוא ספוג שמכווצים‬
‫ומכווצים ויוצא כל הלכלוך‪.‬‬
‫המלצר מניח המנות מולנו והולך‪ .‬אני נותנת ביס ענק בהמבורגר‪ .‬ועוד אחד ועוד אחד‪ .‬לא מורידה‬
‫אותו מהידיים‪ .‬ורד פתאום עולה לי בראש‪ .‬אני מדמיינת אותה אומרת כמה המבורגר כזה הוא בשר‬
‫שומני‪ ,‬שזה כמעט כאילו השומן מההמבורגר הופך להיות ממרח ללחמנייה וכל החסה שומנית‪.‬‬
‫המבט של ורד בדמיון כמעט מפצח לי את המצח‪ ,‬ותכף יתעופפו פה במסעדה שני חצאי גולגולת‪.‬‬
‫אני מסתכלת על המנה של אמא שלי‪ .‬אני חושבת שהיא ממש לא טעימה‪ .‬אף פעם לא הצלחתי‬
‫לאהוב לחם מלא‪ ,‬עד כמה שניסיתי‪ .‬וכשאני אוכלת המבורגר אני‪ ...‬טוב‪ ,‬רוצה לאכול המבורגר‪ .‬לא‬
‫לביבה צמחית כזאת‪ .‬אבל ורד בטח הייתה אוהבת את המנה הזאת‪.‬‬
‫ואז עוברת לי מחשבה מפחידה בראש‪.‬‬
‫המבורגר צמחוני זה מה שאנשים מבוגרים מזמינים‪ .‬כמו אמא שלי‪ .‬גם ורד והיא לא מבוגרת‪ .‬אבל‪...‬‬
‫בוגרת? המבורגר צמחוני זה מה שאנשים בוגרים מזמינים‪.‬‬
‫אני ילדה? יום אחד אני אתבגר ואשתנה ואזמין המבורגר צמחוני עם לחם מלא? יום אחד אני אשתנה‬
‫לגמרי עד שאני כבר לא אהיה עצמי? מה זה בכלל להיות עצמי? למה אני עוברת משבר זהות בגלל‬
‫המבורגר?!‬
‫אוי‪ ,‬זה ביס עם הרבה חרדל‪ .‬אני כמעט נחנקת מהחריפות‪ .‬אני סוף סוף מניחה את ההמבורגר‬
‫ושותה קצת מים‪.‬‬
‫אני לוקחת צ'יפס ומסתכלת מסביב ורואה שאין מבוגרים שמזמינים המבורגר רגיל‪ .‬בנים כן‪ ,‬בנות לא‪.‬‬
‫אני חושבת כמה שאני אוהבת להיות עצמי פתאום‪.‬‬
‫"מה אם אלמוג הייתה חושבת שזה מגעיל?" עוברת לי פתאום מחשבה בראש‪.‬‬
‫אבל אני לא עונה‪ .‬אני מסננת כזאת‪ ,‬אחת שלא עונה‪ .‬איזה מגעילה אני‪.‬‬
‫אני אוכלת את ההמבורגר בהפגנתיות‪ .‬מול הפרצוף של ורד ואלמוג ושמש מחייכת‪.‬‬
‫אני לא לבד‪ .‬עכשיו יש שלוש בנות שאני סוחבת‪.‬‬
‫אבל אני הכי לבד שהייתי איי פעם‪ .‬אני צריכה להתרגל לטעם של המבורגר עם חרדל‪.‬‬

‫כל הדרך הביתה העצים עוברים בחלון‪ .‬הבטן שלי מלאה‪ .‬אני בוחנת את השמיים כשאנחנו עוברים‬
‫מהעיר הישנה לחדשה ואין הבדל אבל יש‪ .‬השמיים שונים‪.‬‬
‫אנחנו יוצאות מהאוטו ועולות למעלה ואני מתיישבת על הספה ובודקת את הטלפון‪.‬‬
 ‫"יודעים מה קורה עם ורד ושמש?" שאלתי את אמא שלי בלי קשר לכלום‪.‬‬
‫היא בודקת גם את הטלפון שלה ואז אומרת בקול כזה חרישי‪ ,‬כמו ה"היי" הראשון של שמש‬
‫"שתיהן‪ ...‬לא שרדו‪".‬‬
‫אבל את זה כבר ידעתי‪.‬‬
‫הייתי הראשונה ששחררה את הנשמה שלהן‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :11‬חלום רטוב‬

‫הלכתי בתוך הלבן‪ .‬לבן לבן לבן לבן לבן לבן לבן לבן‪.‬‬
‫ובאיזשהו שלב כבר היה קשה מידי להתעלם מהקוצים השרכיים שעל הרצפה‪ ,‬אז הסתכלתי למטה‬
‫וראיתי רק ורדים‪ .‬הסתכלתי למעלה וראיתי את ורד צמודה לאיזה קיר למרות שלא היו שם קירות‬
‫בכלל‪.‬‬
‫זה‪ ...‬זה בתוך זכוכית? לא‪ .‬זה לא‪ .‬הוורדים סתם מגנים עליה כמו כלוב‪.‬‬
‫"היי‪ ".‬אמרתי בקול השקט הנחמד שלי שאני מדברת בו לוורד בדרך כלל‪.‬‬
‫העיניים שלה נפקחו והיא‪ ...‬עיקמה את הפרצוף שלה‪ ,‬כאילו יש פה איזה ריח ממש מאוד מסריח‪.‬‬
‫היא הסתכלה לצדדים‪ ,‬כאילו היא מחפשת משהו או מבינה משהו פתאום‪ .‬היא כאילו בכוונה לא‬
‫הסתכלה עליי‪ ,‬וגם כשהפנים שלה פנו אליי היא הסתכלה ישר דרכי‪.‬‬
‫"בואי‪ ,‬אני אעזור לך‪ ",‬התקרבתי ונגעתי באחד הוורדים‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬השפתיים שלה אמרו והרגשתי דקירה באצבע שהרגישה כמו ענן‪ .‬הסתכלתי על האצבע והיה‬
‫שם בקצה גוש דם‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אין סיכוי את באה עכשיו!!" אף פעם לא רציתי משהו כמו שרציתי עכשיו‪ .‬לקחתי את‬
‫הידיים שלי בידיים וקרעתי את השרכים כאילו הם מסטיק אבל מהסוג שנקרע‪.‬‬
‫תפסתי לה ביד הכתומה‪-‬ורודה‪-‬אפרסקית המושלמת שלה‪ ,‬כאילו היא שמה על כל העור שלה טונה‬
‫איפור בגוון יותר חזק לה ממה שמתאים לה באמת‪ .‬היד שלי לעומתה הייתה כל כך לבנה וחלבית‪.‬‬
‫הסתכלתי עמוק על היד שלי וראיתי את העורקים שלי במפרק‪ .‬הם היו ירוקים כמו ברווזים‪ .‬ירוקים‬
‫מאוד‪.‬‬
‫תפסתי אותה וגררתי אותה על הרצפה כמו מגב וכל השרכים נעלמו‪ .‬המשכתי ללכת איתה ביד שלי‬
‫כאילו כל רגל שלי היא משקולת בטון ענקית שעושה בום‪.‬‬
‫הייתי החלטית‪ .‬אני לא מכירה את הצד הזה בי‪ .‬מה זה לוקח כדי לגרום לבנאדם להתחרפן עד שהוא‬
‫פשוט רוצה לשרוד? אני מרגישה שזה הישרדות‪ .‬כאילו אני טובעת ומחזיקה במים רק בשביל נשימה‪.‬‬
‫"הנה היא!" צווחתי כשראיתי את שמש במרחק‪ .‬אפילו לא ידעתי שאני מחפשת אותה‪.‬‬
‫תפסתי בקצה של החולצה שלה ומשכתי אותה ממשטח המתכת שהיא שכבה עליו‪ .‬היא לא עשתה‬
‫כלום ולא עזרה לי לגרור את עצמה‪ ,‬אבל היא לא התנגדה כמו ורד‪ .‬היא חייכה אליי‪.‬‬
‫הפלתי את שתיהן על הרצפה והמשכתי לצווח‪" .‬נהדר! עכשיו מה אני עושה? מה אני עושה?"‬
‫הסתכלתי למעלה‪ ,‬הכי למעלה‪ ,‬וראיתי חור ענק בתקרה הלבנה‪ .‬הייתה שם עין ענקית מסתכלת על‬
‫שלושתנו‪ .‬העין שלי‪.‬‬
‫"גילי?" צווחתי והיא מצמצה‪.‬‬
‫אוי‪ .‬זאת גילי‪ .‬מה שאומר שאני‪ ...‬אני לא גילי! אני אלמוג!! אני אלמוג! אני אלמוג‪ .‬טפחתי על‬
‫הברכיים שלי כמה פעמים כדי להרגיש בתוך עצמי‪.‬‬
‫ראיתי את הפרצוף העצוב העצום שלה מבעד לחור וטיפה אחת נפלה מהעיניים שלה ישר אל הראש‬
‫שלי‪ ,‬וורד ושמש כבר לא היו לי בידיים הן נעלמו‪.‬‬
‫"לא!" שמעתי צווחה בקול שלי אבל לא שלי‪ .‬זאת הייתה גילי‪.‬‬
‫טונה מים נפלו מהחור‪ .‬טונה‪ .‬אני לא יכולה לנשום‪ .‬אני‪ ...‬אני לא יכולה לנשום הצילו!! רטוב! רטוב לי!‬
‫אני טובעת! אני טובעת! גילי‪ ,‬תפסיקי לבכות בבקשה!!‬

‫התעוררתי והבנתי שברח לי פיפי במיטה‪.‬‬

 ‫פרק ‪ :12‬הגבעות של הדשא‬

‫הלכתי בבית ספר בהפסקה ואני לא יודעת למה‪ .‬אף פעם לא הסתובבתי בבית הספר תמיד הייתי עם‬
‫ורד‪.‬‬
‫זה היה כל כך מהר והחלטי שפחדתי מהרגליים של עצמי‪ .‬הידיים שלי זזו בצדי הגוף שלי כמו זמר על‬
‫או סתם גיבור על‪.‬‬
‫והגבעות של הדשא היו שם מולי והעצים מעליהן נצצו לי בעיניים כמו כוכבים בסופת שמש‪.‬‬
‫הרגליים היו כזה "כן‪ ,‬זה זה‪ ".‬והלכו לשם ישר‪.‬‬
‫אבל היה שם מישהו ואיזה טוויסט זה ארז‪ .‬שדיברתי איתו בטלפון‪.‬‬
‫ישבתי בתוך הדשא ובטח נראיתי כמו נמר בספארי‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬גילי‪ ".‬הוא אמר בקול המיוחד שלו‪ .‬רובוטי ורועד‪.‬‬
‫"הן מתות סופית‪ ".‬הודעתי לו‪.‬‬
‫"באמת אוי חבל‪ ".‬הוא אמר הכל בנשימה אחת בלי רגשות וזה גרם לי לחייך‪ .‬בנאדם רע מרושע‬
‫שכמותי‪ .‬שכמותינו‪.‬‬
‫"את אוהבת משחקי מחשב?" הוא אמר פתאום‪.‬‬
‫"לא‪ .‬לא ממש‪ ".‬אמרתי את האמת והרגשתי כאילו אני יושבת על מגדל אייפל עם רגליים מתנדנדות‬
‫באוויר‪.‬‬
‫"אה‪ ".‬הוא אפילו לא מסתכל עליי‪ .‬ואני לא עליו‪ .‬אנחנו שנינו מסתכלים על הנמלים בדשא‪.‬‬
‫"אני ממש אוהב את המקום זה‪ .‬זה נותן הרגשה כאילו הוא בכלל לא קשור לבית ספר‪ ".‬הוא ממשיך‬
‫לדבר‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬נכון‪ ,‬בדיוק‪ ",‬אני מחייכת‪" ,‬ככה גם אני חשבתי‪ .‬אני חושבת שאני יודעת למה‪ ,‬זה בגלל‬
‫שהשיחים פה לא גזומים והגזע של העצים לא ישר והדשא לא קצוץ‪ .‬זה לא כזה‪ ...‬שלוט כזה? יש‬
‫כזאת מילה?"‬
‫"אני חושב שאומרים נשלט‪".‬‬
‫"אה‪ .‬אני עדיין מעדיפה שלוט‪ ".‬צחקתי‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬תמיד הפריע לי כמה שהצמחייה בעיר הזאת‬
‫גזומה ככה‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫"לא יודעת‪ ...‬זאת פשוט הרגשה כזאת‪".‬‬
‫אנחנו שנינו מהנהנים וגם העצים‪ .‬אני יודעת שהם מהנהנים‪ ,‬זאת לא הרוח‪.‬‬
‫אני מרגישה שבפעם הראשונה בחיים שלי אני יכולה לנשום‪ .‬זה כאילו כל החיים היו נסתרים ועכשיו‬
‫הם נתגלו אליי‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :13‬לשחרר‬

‫"איך את מרגישה השבוע?" אורטל מחייכת אליי בחשש‪.‬‬

‫אני נותנת לעצמי לשקוע בספה‪" .‬חדש‪ .‬אני מרגישה חדש‪ .‬אבל חוץ מזה היה לי חלום מוזר‪".‬‬
‫היא עושה לי מבט של "אני מקשיבה"‪.‬‬
‫"ש‪ ...‬ש‪-‬שאני אלמוג בעולם המתים ואני לוקחת את ורד ושמש איתי ואני צריכה לחלץ אותן וללכת‬
‫איתן אני אפילו לא יודעת למה‪ .‬ואז יש חור ענק בתקרה וזאת אני‪ ,‬גילי‪ ,‬ואני בוכה דרכו עד שאני‪,‬‬
‫אלמוג‪ ,‬טובעת‪".‬‬
‫"מה את חושבת שזה אומר?" היא שואלת אותי‪.‬‬
‫"אני לא יודעת‪ ,‬חשבתי שאת תאמרי לי‪".‬‬
‫"אני חושבת ש‪ ...‬את צריכה לשחרר‪ .‬זהו‪ .‬הן הלכו‪ ,‬הן לא חלק מהחיים שלך יותר‪".‬‬
‫"זה לא נכון! אני סוחבת אותן איתי‪ .‬אני לא בנאדם אחד‪ ,‬אני ארבע‪".‬‬
‫היא נאנחת‪" .‬לא אמרת לי בפגישה הקודמת שלנו ש‪ ...‬עצבנת את ורד בכוונה?"‬
‫אני מהנהנת ומכווצת את הפה ומסתכלת על השטיח‪" .‬זה כי לא יכולתי להמשיך ככה אז הכרחתי את‬
‫השינוי על עצמי‪ .‬ככה שזאת הייתה בחירה כזאת אבל לא הייתה לי בחירה‪".‬‬
‫שקט‪.‬‬
‫"פגשתי ילד שקוראים לו ארז‪ .‬וזהו‪ ,‬אין לי מה לומר עליו‪ .‬הוא קצת משעמם אבל אומר את האמת‪.‬‬
‫כמוני‪ ".‬אני פתאום קולטת‪.‬‬
‫"את לא משעממת‪ "...‬היא מחייכת חיוך מנחם‪.‬‬
‫"פשוט לא נראה לי אף פעם חייתי לבד אז לא יכולתי למצוא דברים לעשות בעצמי‪".‬‬
‫"עכשיו יש לך זמן‪".‬‬
‫"בשביל זה אני צריכה לשחרר אותן והן נדבקות עליי כמו עלוקות‪ .‬כל החיים צבועים בצבעים שלהן‪,‬‬
‫אני צריכה לשטוף את העיניים כדי לראות נורמלי‪".‬‬
‫"אז תשטפי את העיניים‪".‬‬

‫"לאן את הולכת?" אמא שלי צועקת מהמטבח כשהיא שומעת את המפתח המסתובב‪.‬‬
‫"לילד שקוראים לו ארז מהכיתה שלי‪ ".‬אני זורקת ובורחת‪.‬‬
‫רצה במדרגות של הבניין עד שאני יוצאת החוצה אל הרחוב המזורגג שלנו‪.‬‬
‫יש לי חבילת טיק‪-‬טק בכיס ואני מרגישה כאילו גנבתי אותה למרות שהוא פשוט הייתה מונחת על‬
‫השיש במטבח‪ .‬אבל לא אמרתי לאף אחד שלקחתי את חבילת הטיק‪-‬טק וזה גורם לי להרגיש כל כך‬
‫מרושעת‪ .‬ועצמאית‪.‬‬
‫הרגליים שלי בכפכפים מטופפות על המדרכה ואני ממשיכה לכיוון הבית של ורד‪ ,‬הרחובות האלה‬
‫שאני לא ממש מכירה‪ .‬אני מסתכלת סביב ומרגילה את העיניים שלי למקום חדש‪.‬‬
‫אני ממשיכה ללכת ועוברת את הרחובות של הבתים הפרטיים ועכשיו אני בקצה של העיר ויש פה רק‬
‫שדה כזה שעוד לא בנו בו והכל מוזנח‪.‬‬
‫כן! סוף סוף משהו לא שלוט בעיר הזאת‪ .‬משהו לא מושלם וסנוביסטי‪-‬סנובי כזה‪ .‬משהו לא ורד‪ .‬גם‬
‫לא שמש‪ .‬גם לא אלמוג‪.‬‬
‫אני רצה בתוך השדה המצהיב שמסריח אבל לא מקקי של כלבים ולא מפרחים‪ .‬מסריח מעשן‪.‬‬
‫אני מגיע לעץ היחיד ומטפסת עליו למעלה כאילו החיים שלי תלויים בזה‪ .‬אני מגיעה למעלה‬
‫ומתיישבת על הענף ושמה כמה טיק‪-‬טק בפה שלי‪.‬‬
‫לא לקחתי טלפון ולא שעון והזמן עובר‪.‬‬
‫אני שוטפת את העיניים שלי בכל היופי הזה שנקרא שמיים ערומות בלי בניינים בלי כלום‪.‬‬
‫זהו‪ .‬זה חדש‪ .‬זה חדש מספיק? זה הלאה‪ .‬מהיום אני קוראת למקום הזה הלאה‪.‬‬

‫ביליתי בשדה הזה‪ ,‬רצתי וקפצתי וטיפסתי והסתכלתי‪.‬‬

‫אז אני הולכת חזרה הביתה עם קופסת הטיק‪-‬טק שנשאר בה רק שניים והם מרשרשים קלות‪.‬‬
‫אמא שלי מתחרפנת כשאני חוזרת ואני אומרת "מצטערת על זה ששכחתי את הטלפון אני וארז לא‬
‫שמנו לב איך הזמן עובר‪".‬‬
‫אבל שמתי לב איך הזמן עובר‪ ,‬זאת הייתה המטרה‪ .‬להרגיש את הזמן בין החורים של היקום‪.‬‬
‫אני מתיישבת ועושה שיעורים לבד בלי אלמוג לידי וזה לבד מאוד‪.‬‬
‫איפה הן? איפה שלושתן? הן כבר לא דבוקות אליי‪.‬‬
 ‫פרק ‪ :14‬קצוות גמורים‬

‫"אני חושבת שזה משתפר‪ .‬את לא חושבת?" אורטל אומרת‪.‬‬

‫"אולי‪ .‬אני לא סוחבת אותן יותר‪".‬‬
‫"זה טוב‪".‬‬
‫"אבל מה אני עושה עכשיו? אף פעם לא‪ ...‬אף פעם לא‪ ...‬מה עושים עכשיו?"‬
‫"אני חושבת‪ ...‬שאת צריכה ליהנות‪ .‬עכשיו הגיע הזמן לגלות מה את אוהבת‪ ,‬מה את רוצה לעשות‪...‬‬
‫אולי למצוא תחביבים‪ ...‬את צריכה ללמוד להיות עצמך‪".‬‬
‫"ישבתי על עץ אתמול‪".‬‬
‫היא מהנהנת‪" .‬אהבת את זה?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"איך הולך לך בבית הספר?"‬
‫"אני מדברת עם ארז לפעמים‪ ...‬זה מזכיר לי שיחה שלנו‪ .‬דיברנו על זה שאין כזה דבר 'האמת שלי'‪,‬‬
‫יש רק אמת אובייקטיבית כי זה הקטע של אמת‪".‬‬
‫"הוא נשמע נחמד‪ ,‬הארז הזה‪ ".‬היא מחייכת‪.‬‬
‫"אין לו חברים אחרים חוץ ממני‪ .‬כי הוא אוטיסט‪ .‬פעם אחת הוא אמר משהו מגוחך אז יצא לי כזה‬
‫'מה‪ ,‬אתה אוטיסט?' והוא פשוט חייך ואמר 'כן‪ .‬איך ידעת?'"‬
‫אורטל לא יודעת מה להגיב‪.‬‬
‫"הוא ממש נחמד‪ ,‬הוא מבין אותי‪ .‬לא אכפת לי שכולם שונאים אותו‪ .‬היי‪ ,‬זה מגניב‪ ,‬סוף סוף לא‬
‫אכפת לי!" אני מחייכת חיוך טיפשי‪" .‬אין לי ממש תחביבים חוץ מזה‪".‬‬
‫"אז אני חושבת שאני אתן לך משימה השבוע‪ ,‬למצוא תחביב‪ .‬בסדר?"‬
‫"אוקיי‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬היא קמה ופותחת את הדלת‪ ,‬מסמנת שטיפול נגמר‪" .‬תזכירי לאמא על התשלום‪ ,‬אוקיי?"‬
‫אני מהנהנת ויוצאת‪.‬‬

‫אני יושבת על העץ ב'הלאה' ומוצאה את הטלפון שלי כי הפעם הבאתי אותו‪.‬‬
‫וכאילו מתוך אינסטינקט‪ ,‬אני פותחת את ה'פתקים'‪.‬‬
‫פתק חדש‪.‬‬
‫שם הפתק‪ :‬הדף של גילי‬
‫תוכן‪:‬‬
‫אני רוצה לכתוב משהו ואני לא יודעת מה‪ .‬אולי סיפור? על החיים שלי? על כל מה שקרה? על‬
‫אלמוג? על החלום המוזר שלי?‬
‫מעניין איך ורד ושמש ואלמוג בעולם המתים‪ ,‬אם טוב להן שם‪ .‬אולי הן רוצות לצאת אבל אני מקווה‬
‫שזאת התחלה חדשה‪.‬‬
‫מה זאת התחלה חדשה? התחלה חדשה זה אומר שאני עושה דברים שאני אוהבת‪ ,‬קוראים לזה‬
‫להיות בנאדם‪ .‬עד עכשיו לא הייתי בנאדם‪ ,‬עכשיו כן‪.‬‬
‫עכשיו נגמרה תקופה‪ ,‬זה מרגיש מוזר‪ .‬אני מרגישה שאני לא מכירה את מי שהייתי לפני‪ ,‬אין לי מושג‬
‫מי זאת‪ .‬אולי זה טוב?‬
‫אני רוצה לכתוב‪ ,‬אבל בעצם‪ ,‬מה אני עושה עכשיו? אני רוצה לכתוב הכל איך שאני ראיתי את זה‪,‬‬
‫דרך המוח שלי‪ .‬ואני לא יודעת אם מישהו יראה את מה שכתבתי אבל לא אכפת לי כי אני כותבת את‬
‫זה לעצמי ורק לעצמי‪.‬‬
‫אלה החיים שלי אחרי הכל‪ .‬לא של ורד‪ ,‬לא של שמש‪ ,‬לא של אמא שלי‪ ,‬לא של ארז‪ ,‬ובעיקר לא של‬
‫אלמוג‪.‬‬
‫אולי אנשים שונים מנסים להתערב לי בחיים כי הם חושבים שהם יודעים מה הם עושים‪.‬‬
‫אבל כדי להיות בסדר‪ ,‬אני צריכה להחליט‪ .‬אני צריכה להתערב על ההתערבות שלהם‪.‬‬

‫אני לא יודעת אם אני זאת שהרגתי את ורד ושמש‪ .‬או את אלמוג‪.‬‬

‫אבל אולי אמא שלי צדקה‪.‬‬
‫הכל לטובה‪.‬‬