‫‪a‬‬

‫ניסיתי לשכב במיטה ולעצום עיניים‪ ,‬אך התברר לי מיד כמה‬

‫הרעיון הזה גרוע‪ .‬הבחילה שהציפה אותי כל יום‪ ,‬כל היום במשך‬
‫השבועיים האחרונים התגברה ואיימה לשבור שיא חדש בעודה‬
‫הופכת למפלצת קטנה שטיפסה במעלה גרוני וגרמה לי להאמין‬
‫שאני באמת מסוגלת להקיא‪ .‬פקחתי עיניים לרווחה והזדקפתי‬
‫באיטיות מיוסרת במיטה‪ ,‬אם אפשר לקרוא למזרון הקש‬
‫המעופש והדקיק הזה מיטה ונשמתי עמוק‪ ,‬נשימות שלהן לא‬
‫בהכרח נזקקתי‪ ,‬אך כרגע הרגישו חיוניות כל כך להסדרת‬
‫הבלאגן שהתחולל בגופי‪ .‬אוויר ים הכפור חדר דרך אפי ומשם‬
‫אל תוך גופי‪ ,‬משכך מעט את התחושה הקשה שהתבססה‬
‫בגרוני‪ .‬אורו של הירח הצהוב סינוור אותי בעודו מבליח דרך‬
‫מראת קיר עגולה‪ ,‬קטנה ומטונפת שנתלתה על דופן הספינה‬
‫בסמוך למזרון שלי‪ .‬הסטתי מעט את ראשי וראיתי דרכה את‬
‫נוסעי הספינה הבודדים נמים‪ .‬לימיני‪ ,‬יכולתי לראות זקן צנום‬
‫נוחר בקולי קולות בעודו חובק שני ילדים קטנים‪ ,‬בת ובן‪.‬‬
‫לשמאלי שכבו דוממים שתי דמויות בבגדים מרופטים‪ ,‬גבר‬
‫ואישה‪ .‬הם ישנו מחובקים ונראו שלווים למדי בהתחשב בכך‬
‫ששכבו בין אינספור ארגזי הסחורות המיובאות שהטלטלו יחד‬
‫עימם מצד לצד לפי קצב הגלים המאסיבים‪ .‬נאנחתי בשקט‬
‫כשהבנתי שרק אני ערה‪ .‬כרגיל‪ .‬למרות האפלה העמוקה‬
‫ששררה בבטן האונייה‪ ,‬יכולתי לראות היטב‪ .‬שמחתי שכאן‬
‫בבטן הספינה לפחות יבש‪..‬מה שאי אפשר היה לומר על מה‬
‫שקורה למעלה‪ ,‬בסיפון ‪.‬הסרתי את מבטי מן הדמויות הנמות‬
‫והחלטתי להיישיר מבט עם בבואתי‪...‬‬

‫ונחרדתי‪ .‬עיני הספיר הכחולות שלי עוטרו בעיגולים שחורים‬

‫ועורי הבהיר קיבל גוון חולני אפרפר‪ .‬נראיתי כמו גופה של נערה‬
‫בת שמונה עשרה עם מעט מאוד רוח חיים‪ .‬גם הרגשתי ככה ‪.‬לא‬
‫הייתי מופתעת מהשפעת ההפלגה והים עליי‪ .‬שנאתי את הים‬
‫וסלדתי ממנו מספיק שנים כדי לדעת לשמור מרחק ממנו‪ .‬הוא‬
‫החליש אותי ושאב ממני את כוחי‪ .‬החוויה האחרונה שהיתה לי‬
‫מהפלגה זהה לכיוון ההפוך מלפני שנים כבר הספיקה לדהות‬
‫מעט בראשי‪ ,‬אבל עדיין יכולתי לזכור כמה רע הרגשתי גם אז‪.‬‬
‫בקושי שרדתי אז‪ ,‬ולא הייתי במצב טוב בהרבה גם היום‪ .‬לא‬
‫הייתי מעיזה להפליג‪ ,‬לא אז‪ ,‬לא במצבי‪ ,‬אילו היתה לי ברירה‬
‫אחרת‪ .‬אבל הברירה היחידה שהיתה לי אז היתה להימלט על‬
‫חיי‪ .‬ועכשיו אני חוזרת למקום שממנו ברחתי לפני כמעט חמש‬
‫שנים‪ .‬היום כבר היתה לי ברירה ואולי‪ ,‬כנראה שאני מטורפת‬
‫לגמרי לשוב אחרי כל מה שקרה‪ .‬קול קריאות המלחים מהסיפון‬
‫פילח את קול הגלים הנשברים על דפנות הספינה וקול נחירות‬
‫הזקן‪ .‬הרמתי את ראשי בחדות‪ ,‬חשה את ליבי מטפס לגרוני‬
‫כשלפתע הספינה התייצבה והפסיקה להטלטל מצד לצד‬
‫באלימות המתמדת שאפיינה את מסעי הימי עד כה‪" .‬היכונו‬
‫לעגינה!" שמעתי את אחד מהם קורא כה בבירור‪ ,‬שבאותה‬
‫המידה הוא יכל לעמוד כאן לידי‪ .‬שמיעתי היתה חדה בהרבה‬
‫משל בני אנוש רגילים‪ .‬יכולתי לשמוע כל הוראה שניתנה על ידי‬
‫רב החובל מלמעלה‪ .‬חטפתי את תיק הגב הריק למדי‬
‫שבבעלותי‪ ,‬ששימש לי בעיקר כמעין כרית בלילות‪ ,‬תליתי את‬
‫הרצועות סביב כתפיי בידיים רועדות ורצתי במעלה המדרגות‬

‫‪a‬‬
‫‪4‬‬ ‫אל הסיפון‪.‬‬

‫צינת הלילה הכתה בי בבת אחת כשיצאתי מבטן האונייה‪ ,‬אך זה‬
‫לא מה שגרם לי לשקשק‪ .‬פחד נורא לפת את מעיי כשהבטתי‬
‫בנמל החשוך והגדול שהשתרע למולי‪ .‬רבות השתנה מאז‬
‫שהייתי כאן‪ ,‬במולדתי‪ ,‬בפעם האחרונה‪ .‬המעגן גדל פי כמה‬
‫והספינות שעגנו היו עצומות בהתאם‪ .‬רצתי בחשאי אל המעקה‬
‫הקרוב וראיתי את הספינה שלנו נצמדת לקצה של גשר עץ‪.‬‬
‫הבטתי לצדדים‪ ,‬בודקת שאיש לא הבחין בי בחשכת הלילה ואז‬
‫נשמתי עמוק ככל שיכולתי וזינקתי מטה אל גשר העץ‪ ,‬לפני‬
‫שיגיעו אנשי צוות הנמל להצמיד את הספינה בחבלים אל הגשר‪.‬‬
‫נחתתי בקול רקיעת מגפיים שלא נשמע מבעד לשאון הרוח‬
‫והצעקות‪ ,‬לפחות לא לאוזניים אנושיות‪ .‬הנחיתה מגובה שתי‬
‫קומות הכאיבה לגופי‪ ,‬אך גופי היה חזק גם כשהיה חלש וספגתי‬
‫את הכאב בדממה‪ ,‬לא מבזבזת זמן ‪ -‬טסתי אל עבר שער‬
‫הכניסה לנמל‪ ,‬שיהיה כנראה סגור בשעה כזו‪ .‬עשיתי את דרכי‬
‫בדממה חפוזה בין הספינות הגדולות שעגנו להן בשלווה‪,‬‬
‫מתגנבת בקלות‪ ,‬שומרת את גופי בצללים והרחק מהעששיות‬
‫שהאירו את הדרך הראשית‪ .‬טיפסתי על גבי שער המתכת‬
‫הסגור שהתנודד וחרק ברוח ונחתתי בצידו השני‪ .‬לא הבטתי‬
‫לאחור לרגע‪ ,‬אל עבר הים השחור והעמוק או הנמל הרחב‪,‬‬
‫נחושה לשים את המסע הימי שטוף הבחילות מאחוריי‪.‬‬