‫‪1‬‬

‫מקראה וניתוחי יצירות‬

‫מגמת ספרות מורחב‬
 ‫‪2‬‬

‫תוכן עניינים‬

‫יחידה שלישית – ‪ 30‬אחוז‪ :‬משפחה בראי הספרות‬

‫שירה‬

‫שיר‪ :‬שיר ערש‪ /‬שמעון אדף‪.........................................................‬עמ'‬

‫שיר‪ :‬כשאתה מתגרש‪ /‬ט‪ .‬כרמי‪....................................................‬עמ'‬

‫שיר‪ :‬אבא שלי ואלוהים‪ /‬יודית שחר‪..............................................‬עמ'‬

‫שיר‪ :‬אבי‪ /‬יהודה עמיחי‪.............................................................‬עמ'‬

‫שיר‪ :‬העדר‪ /‬שימברוסקה‪ ..........................................................‬עמ'‬

‫סיפור קצר מתורגם‪ :‬נסיעה במסלול מעגלי‪ /‬אמיל זולא‪ ....................‬עמ'‬

‫סיפור קצר מתורגם‪ :‬עניין משפחתי‪ /‬מורקמי‪ .................................‬עמ'‬

‫סיפור קצר‪ :‬פטרו‪ /‬מירה מגן ‪...................................................‬עמ'‬

‫סיפור קצר‪ :‬לב רעב‪ /‬אשכול נבו‪...................................................‬עמ'‬

‫סרט‪ :‬קרמר נגד קרמר‪...............................................................‬עמ'‬

‫סרט‪ :‬להציל את נטע‪ ................................................................‬עמ'‬

‫סרט‪ :‬אביבה אהובתי‪................................................................‬עמ'‬

‫נובלה‪ :‬והכלה סגרה את הדלת‪/‬רונית מטלון‪...................................‬עמ'‬

‫מחזה‪ :‬קידוש‪ /‬שמואל הספרי‪....................................................‬עמ'‬

 ‫‪3‬‬

‫יחידה רביעית‪ :‬מבחר יצירות מספרות העולם‬

‫מחזה‪ :‬מהומה רבה על לא דבר‪ /‬שקספיר‪ .......................................‬עמ'‬

‫אפוס‪ :‬אודיסאה – פרק ‪ /23‬הומרוס‪ ......................................... ...‬עמ'‬

‫סיפורת‪ :‬דון קיחוטה ‪/‬מיגל דה סרוואנטס ‪ ....................................‬עמ'‬

‫נובלה‪ :‬האף‪ /‬ניקולאי ו‪ .‬גוגול‪ .....................................................‬עמ'‬

‫שיר‪ :‬גנרל‪ ,‬הטנק שלך‪ /‬ברטולד ברכט ‪ .........................................‬עמ'‬

‫שיר‪ :‬סונט ד' מתוך מותה של הגבירה לאורה‪ /‬פטררקה פרנצ'סקו ‪ .....‬עמ'‬

‫שיר‪ :‬סונטה ‪ /130‬שייקספיר‪.......................................................‬עמ'‬

‫שיר‪ :‬קברניט שלי! רב החובל!‪ /‬וולט ויטמן ‪....................................‬עמ'‬

‫שיר‪ַ :‬א ַנֶַּבֶַּ ל ‪ִ-‬לִי‪ /‬אדגר אלן פו ‪......................................................‬עמ'‬

‫יחידה חמישית‪ :‬לא הכל ריאליסטי‬

‫סיפור קצר‪ :‬החתול השחור‪ /‬אדגר אלן פו ‪.....................................‬עמ'‬

‫סיפור קצר‪ :‬רופא כפרי‪ /‬עגנון‪......................................................‬עמ'‬

‫סרט‪ :‬שר הטבעות‪....................................................................‬עמ'‬

‫סיפור קצר‪ :‬מסע הערב של יתיר‪ /‬א‪.‬ב יהושע‪..............…………….‬עמ'‬

‫נובלה‪" :‬הצל"‪ :‬או "המעשה המופלא בפטר שלמיל"‪ /‬שאמיסֹו‪...........‬עמ'‬

 ‫‪4‬‬

‫שלושים אחוז‬
‫משפחה בראי הספרות‬
 ‫‪5‬‬

‫שירה‬

‫שיר‪ :‬שיר ערש‪ /‬שמעון אדף‬

‫"יש ילדים בבוקר‪ ,‬הם גוחנים לאהבה‪,‬‬

‫והם יגחנו כך לנצח" לאונרד כהן‬

‫אַ בָּ א‪,‬‬

‫לְ עֹולָּם מַ ְח ִטיא אֶ ת הַ מַ טָּ ָּרה‪,‬‬

‫אָּ כּול ְבאַ הֲ בָּ ה כְ מֹו ג ְַפרּור‪,‬‬

‫גֹוחֵ ן עַ ל סֵ פֶ ר‪.‬‬

‫ְבהֶ ְסתֵ ר‪,‬‬

‫נִ ְמסָּ ְך כִ ְסלֵו בָּ ֲאוִיר‪,‬‬

‫י ֵָּרחַ ְמג ָֻּשם נ ְֶחבָּ ט בֵ ין צַ לְ עֹות הָּ ְרחֹוב‪ ,‬עֶ ְד ֵרי‬

‫רֹומ ִסים בַ חֹ ֶשְך‪.‬‬

‫ע ֲָּרפֶ ל ְ‬

‫כְ ֶשהּוא ּפֹועֵ ר אֶ ת יָּדָּ יו‬

‫עַ ל הַ שֻ לְ חָּ ן הַ חֲ מַ ְקמַ ק‪,‬‬

‫מּורה‪,‬‬
‫ִב ְשנָּתֹו הַ קָּ ָּרה וְהַ גְ ָּ‬

‫קָּ ֶשה לְ הַ א ֲִמין ֶשּפַ עַ ם חָּ צָּ ה אֶ ת הַ יָּם ּופַ עַ ם ָּראָּ ה ֶשלֶג‪,‬‬

‫בַ בָּ ִתים הַ ְמ ֻכּוָּצִ ים ֶשל מָּ רֹוקֹו‪,‬‬

‫סּוף ְשנֹות הָּ אַ ְרבָּ ִעים‪,‬‬

‫עֶ ֶרׂש הַ זְ מַ ן‪.‬‬

 ‫‪6‬‬

‫ניתוח השיר‪" :‬שיר ערש"‬

‫הקדמה‬

‫בשיר זה המשורר מתאר את אביו כפי שהוא משתקף דרך עיניו‪ .‬המשורר רואה באביו‬
‫אדם זקן ומיואש‪ ,‬לאחר שכילה את כוחותיו במהלך חייו שכללו עליה לארץ ממרוקו‪,‬‬
‫וניסיונות השתלבות לא מוצלחים בארץ‪ .‬הוא מתבונן באביו נרדם‪ ,‬כפי שאם‬
‫ששרהשיר ערש לתינוקה מתבוננת בתינוק‪ ,‬וכותב בהשארת ההתבוננות באביו‪ ,‬שיר‬
‫זה‪.‬‬

‫הכותרת "שיר ערש" מטעה‪ ,‬שכן הדובר בשיר שלפנינו אינו אם אלא בן‬
‫המתבונןבאביו‪ ,‬והשיר אינו מושמע לתינוק שהאם מרדימה‪ .‬האב הוא הישן "שינה‬
‫קרה וגמורה" ‪ .‬הערש בשיר זה אינו עריסה שבה שוכב הילד הרך שהאם מנסה‬
‫להרדימו אלא הערש הוא ‪ -‬עפ"י השורה אחרונה – ערש הזמן‪ ,‬לידתו ומקורו של‬
‫הזמן החדש‪ ,‬הזמן שבו חצה אביו של המשורר את הים כשעלה ארצה ממרוקו בסוף‬
‫שנות הארבעים‪ .‬השורה הראשונה‪ ,‬המכילה את המלה "אבא" בלבד‪ ,‬מדגישה‬
‫אתההתמקדות של הדובר בדמות האב‪.‬‬

‫בית ראשון‬

‫בבית הראשון‪ ,‬האב מתואר כמישהו שהחמיץ את חייו ‪" -‬לעולם מחטא את המטרה‪,‬‬
‫"וכמי שנשרף כמו גפרור; "אכול באהבה כמו גפרור"‪ .‬בניגוד לגפרור שנשרף והצית‬
‫להבות בשיר של חנה סנש "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות"‪ ,‬אביו של הדובר‬
‫לאהצית להבה‪ .‬הוא מוקף ערפל וחושך ‪.‬‬

‫ראינו שהשורה הראשונה בשיר מכילה מלה אחת בלבד – "אבא"‪ .‬גם השורה‬
‫החמישית מכילה מילה אחת בלבד – "בהסתר"‪ .‬ייחודן זה של שורות אלה מרמז‬
‫עלקשר בין "אבא" ובין ב"הסתר"‪ .‬כשאביו היה צעיר אולי היה כמו הצדיק הנסתר‬
‫באגדה על ל"ו צדיקים נסתרים החיים כל דור‪ ,‬הנראים כלפי חוץ כבני אדם פשוטים‬
‫ובורים‪ ,‬אך בסתר הם עוסקים בתורה ובחכמה‪ ,‬ובזכותם מתקיים העולם‪ .‬אי לכך‪,‬‬
‫המשורר מרמז שייתכן ואביו הוא צדיק נסתר החי בהסתר‪ ,‬כבתוך ערפל‪ ,‬את חייו‬
‫הרמוסים בחושך‪.‬‬

‫אין אור בחייו של האבא – "ירח מגושם נחבט בין צלעות הרחוב"‪ .‬אין זה ירח במרום‪,‬‬
‫כמו בסצינה רומנטית‪ .‬זה ירח מגושם‪ ,‬שאינו מתרומם מעל הרחוב שבין צלעותיו הוא‬
 ‫‪7‬‬

‫נחבט‪ .‬הירח הנחבט‪ ,‬החושך והערפל מטונימיים למציאות חייו של האב; מציאות‬
‫חבוטה‪ ,‬רמוסה‪ ,‬מעורפלת‪ ,‬חשוכה ‪.‬‬

‫בית שני‬

‫כמו הילדים ה "גוחנים לאהבה" בשירו של לאונרד כהן המצוטט מתחת לשם השיר‪,‬‬
‫אבא גוחן על ספר כשהוא לומד ונרדם‪ .‬כמותם הוא גוחן לאהבה‪ ,‬כמהה‬
‫לאהבה‪,‬שאותה הוא יכול אולי למצוא רק בספר‪ .‬הספר שעליו גוחן האב הוא – יש‬
‫להניח –ספר קודש‪ ,‬המונח על השולחן‪ .‬אין זה ספר שקוראים להנאה בשכיבה במיטה‬
‫אובישיבה על הכורסה‪ .‬זה ספר קודש שבו קרא עוד במרוקו‪ ,‬לפני "ערש הזמן"‪.‬‬
‫האבגוחן על הספר כשהוא "פוער את ידיו‪ "...‬ונרדם שינה "קרה וגמורה" כמותה‬
‫כשינה הסופית‪ ,‬שנת המוות הקרה‪.‬‬

‫הדמות של האב "השרוף" הגוחן על ספר היא‪ ,‬אם כן‪ ,‬דמות של חי‪-‬מת‪ .‬יסוד המוות‬
‫בא לידי ביטוי גם בתמונה "פוער את ידיו"‪ .‬הפועל "פוער" מתקשר בדרך כלל לביטוי‬
‫"פוער את פיו" בתימהון או בזעקת כאב‪ .‬הידיים הפעורות של האב מביעות את‬
‫התימהון ואת הזעקה שמביע בדרך כלל הפה‪ .‬כאן אין הזעקה נשמעת מפיו של האב‬
‫שהחטיא את המטרה‪ ,‬שהחמיץ את חייו‪ .‬היא מובעת ע"י הידיים הפעורות והפשוטות‬
‫כידיו של מת‪ .‬על פי המדרש "כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות‪ .‬כלומר‪ :‬כל העולם‬
‫שליהוא ואני נוחלו‪ ,‬וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות‪ ,‬כלומר‪ :‬לא נחלתי מן‬
‫העולם הזה כלום"‪ .‬האב החי‪-‬המת גוחן על הספר כשידיו פעורות – הוא יודע שלא‬
‫נחל מן העולם כלום‪ .‬השולחן שעליו מונח הספר "חמקמק"‪ ,‬לא יציב‪ ,‬אי אפשר‬
‫להיאחז בו‪.‬‬

‫קש ְה לַהֲ ִִאמין‬

‫בסוף השיר‪ ,‬הדובר המתבונן בדמות מכמירת הלב של האב ואומר " ְ‬
‫הּים ַופַעם ראה שלג ‪/‬בבתים המכווצים של מרוקו"‪ .‬הוא מתקשה‬
‫שפעם חצה ַא ַת ּ‬
‫להאמין שלפני "עֶ ַרשַ הַ זַמן" (ערש הזמן = מתקשר ללפני זמן רב מאוד)‪ ,‬לפני שעלה‬
‫ממרוקו בסוף שנות הארבעים‪ ,‬חי האב חיים אחרים‪ .‬הוא מתקשה להאמין שבעבר‬
‫האב חצה את הים כמו שחצו בני ישראל את ים סוף בצאתם ממצרים‪ .‬כלומר –‬
‫שהיתה לו תקווה כתקוותם של בני ישראל‪ .‬אין כאן אידיאליזציה של החיים במרוקו‬
‫לפני "ערש הזמן"‪ .‬גם במרוקו לא חי האבא חיי פאר‪.‬‬

‫אז במה‪ ,‬אם כן‪ ,‬מתקשה הדובר להאמין? הוא מתקשה להאמין שהאב "המפוספס"‬
‫וה"אכול" שהוא רואה לפניו היה פעם אדם שפיעמה בו תקווה‪ ,‬אדם שהאמין שלאחר‬
‫חציית הים ייפתח בחייו פרק חדש‪ .‬יחסו של הדובר לאב שתקוותו נכזבה הוא יחס‬
‫אמפטי מכמיר לב‪ .‬אמפטיה זו מאפשרת הזדהות הן עם האב והן עם הבן‪.‬‬
 ‫‪8‬‬

‫ניתוח השיר – ביעור מילים ואמצעים אמנותיים‬

‫שם השיר –"שיר ערש"‪ :‬השם של השיר הוא שם אירוני‪ ,‬שכן המשורר שר את‬
‫השירעל אביו הנרדם‪ ,‬במקום אם ששרה שיר ערש לתינוקה הנרדם‪ .‬כמו כן‪ ,‬השיר‬
‫הינו שירערש‪ ,‬במובן של "ערש הזמן" –הכוונה‪ ,‬השיר מדבר בין היתר על התקופה‬
‫בה היה האב צעיר (בבית האחרון)‪ ,‬ועד כמה קשה להאמין שהוא היה פעם מלא‬
‫תקווה‪ ,‬על סמך דמותו הנוכחית העלובה‪.‬‬

‫"לעולם מחטיא את המטרה" – הכוונה בכך שהאב החטיא (החמיץ) את חייו‪.‬‬

‫"אכול באהבה כמו(דימוי) גפרור‪ ,‬גוחן על ספר" – אביו כמהה לאהבה והגשמה (כמו‬
‫הילדים מהציטוט)‪ ,‬אותה הוא מוצא בספר‪ .‬כנראה ספר קודש ממרוקו‪ .‬הכמיהה הלא‬
‫ממומשת שרפה אותו כמו גפרור‪.‬‬

‫"ירח מגושם נחבט"‪ - ...‬מטנומיה לאב‪ .‬חייו של האב עלובים כמו אותו ירח הנחבט‬
‫בין צלעות הבניינים‪.‬‬

‫"עדרי ערפל רומסים בחושך" – אפוף בחשיכה‪ ,‬בחוסר הגשמה‪ .‬הערפל שעופף אותו‬
‫מצביע על חיים עגמומיים וחסרי הגשמה‪ .‬מדובר במטפורה ובהאנשה ‪.‬‬

‫פוער את ידיו – כמו פוער את פיו בזעקה‪ .‬לכאורה האב זועק בכאב בגלל חייו בקשים‪.‬‬

‫ידיים פעורות כמו במדרש לפיו אדם מבין במותו שלא נחל מהעולם‬ ‫גם‪:‬‬
‫כלום(אלוזיה‪/‬ארמז)‪.‬‬

‫"קשה להאמין שפעם חצה את הים"‪ – ...‬מטפורה לכך שפעם היה חזק ומלא תקווה‪.‬‬

‫"שנות הארבעים ערש הזמן" – לכן זה" שיר ערש" המסמל את הזמן הקדום בו‬
‫אביוהיה צעיר‪.‬‬
 ‫‪9‬‬

‫מסרים‪/‬משמעויות‬

‫‪.1‬הקושי של העולים מארצות ערב – שיר זה עוסק בקשיים של העולים מארצות ערב‬
‫‪ -‬שאביו של המשורר הוא אחד מהם‪ ,‬היותם "דור המדבר" שהקריבו את אושרם‬
‫ומימושם עבור ילדיהם‪ .‬אביו כואב‪ ,‬עלוב וחסר אהבה‪/‬הגשמה בארץ‪ ,‬בגלל שהקריב‬
‫את כל כולו עבור ילדו‪ .‬צדיקותו לא מגנה עליו; כל המאמצים שלו ללמוד תורה ולדבוק‬
‫במסורת‪ ,‬לא מקנים שום כבוד או הערכה בישראל‪.‬‬
‫‪ .2‬רחמים על האב של המשורר ועל הדורות הקודמים בכלל ‪ -‬אביו של המשורר‬
‫מסמלאת הדור ות הקודמים שעלו ארצה מארצות המזרח‪ .‬רבים "לא מצאו את‬
‫עצמם‪",‬וחיו חיים עלובים‪ .‬המשורר מציין שחייו של אביו במרוקו גם כן היו עלובים‪,‬‬
‫זאתאומרת‪ ,‬שגם אם לא היה עולה חייו היו קשים‪ .‬בכך‪ ,‬הוא מביע רחמים והזדהות‬
‫עםאביו‪ ,‬ואולי במקום כלשהו הוא אף אסיר תודה על כך שהקריב למענו‪.‬‬
‫‪ .3‬חילופי הדורות – השיר משקף כיצד הדור הקודם נתפס בעיני הדור הנוכחי‪.‬‬

‫‪ .4‬התדרדרות לקראת זקנה – השיר משקף את המשפט "מעפר באת ואל עפר‬
‫תשוב‪ ".‬האדם הזקן חוזר להיות תינוק חסר ישע‪ .‬כזה ששרים לו שיר ערש‪ ,‬ומתגלה‬
‫במלוא עליבותו וחולשתו‪.‬‬

‫‪ .5‬צדיקותו הנסתרת של אביו (צדיק בסתר) ‪ -‬ישנם רמזים לכך שאביו של‬
‫הדוברהינו צדיק נסתר המוצא את אהבתו וסיפוקו בספר התורה ממרוקו‪ .‬מדובר‬
‫באלוזיה למושג החזל"י ל"ו צדיקים שבזכותם קיים העולם‪ .‬המשורר מרמז‬
‫שדבקותו הנסתרת של האב בתורה מקנה לו מעמד זה‪ ,‬בניגוד לעליבותו הגלויה‪.‬‬
 ‫‪10‬‬

‫שיר‪" :‬כשאתה מתגרש"‪ /‬ט‪ .‬כרמי‬

‫כְ שֶ ַא ָּתה ִמ ְתג ֵָּרש‪ַ ,‬א ָּתה נֹולַד מֵ חָּ דָּ ש‪,‬‬
‫פִ ְתאֹם ַא ָּתה במהופך‪,‬‬
‫עֵ ינְֵך בָּ ָּא ֶרץ‪,‬‬
‫ומישהוא סֹופֵר ֶאת אבריך‪,‬‬
‫בֹודֵ ק ִאם ֵאין לְָך ָּשפָּה שסועה‪,‬‬
‫ישית‪.‬‬ ‫ֶאצְ בַ ע ִש ִשית‪ ,‬עיו ְשלִ ִ‬

‫חֶ בֶ ל הַ טַ בּור נ ְֵח ַתְך‪.‬‬

‫בְ לִי חֲ לָּ לִית – הַ אם‪,‬‬

‫ַא ָּתה נלבט בְ חָּ לָּ ל‪ ,‬נחבט‪ ,‬משולח‪,‬‬
‫נֹוקבִ ים‬
‫נחבל בְ מַ בָּ ִטים ְ‬
‫שֶ ל עֵ י ַניִם זָּרֹות‪ ,‬מזָּרֹות‪.‬‬
‫ע ֲִריסָּ ה חֲ דָּ שָּ ה ְמצַ פָּ ה לְָך‪:‬‬
‫מַ צָּ עִ ים רעננים‪ ,‬דבים ְמנַגְ נִים‪,‬‬
‫שֶ מֶ ן המור‪ ,‬שַ ְמפּו‪ ,‬טלק‪.‬‬
‫הברות חֲ דָּ שֹות פֹוצְ עֹות ֶאת פִ יָך‬
‫כְ מֹו שיני ָּחלָּב‪.‬‬

‫יֹום וְ ַל ְילָּ ה ַא ָּתה ְבמַ ע ֲָּקב‪.‬‬

‫כֹל ניע שֶ ל גּופְ ָך הַ זָּ עִ יר‪,‬‬
‫כֹל הַ פְ ָּרשָּ ה‪ ,‬צחקוק‪ ,‬שיהוק‪,‬‬
‫נ ְִרשָּ ִמים בָּ ַא ְלבֹום הַ תֹופֵחַ ‪.‬‬
‫ידים פְ נֵי – ָּתם‪:‬‬ ‫הַ צַ עֲצּועִ ים ַמ ֲע ִמ ִ‬
‫ֻּכלָּם מכשירי – הַ אֲ ָּזנָּה‪.‬‬

‫כְ שֶ ַא ָּתה ִמ ְתג ֵָּרש‪ַ ,‬א ָּתה נֹולָּד מֵ חָּ דָּ ש‪.‬‬
‫אֲ בָּ ל הַ מַ ל ְָּאְך הַ ְממֻּ נֶה עַ ל הַ ִשכְ חָּ ה‬
‫(זֶה עֹונְשֶ ך(‬
‫שֹוכֵחַ ‪ ,‬בַ זָּדֹון‪ ,‬ל ְִסטֹר לְָך‪.‬‬
‫ַא ָּתה נֹולָּד בַ עַ ל מּום ל ֹא עֹובֵ ר‪,‬‬
‫ָּקשֶ ה בַ שָּ נִים‪ ,‬זֹוכֵר‪.‬‬
 ‫‪11‬‬

‫ניתוח השיר‪" :‬כשאתה מתגרש"‪ /‬ט‪ .‬כרמי‬

‫שיר זה עוסק בחווית הגירושין מבעד לעיניו של המשורר‪ ,‬ובקושי שהיא טומנת‬
‫בחובהעבור הגבר המתגרש מצד החברה‪ ,‬ומבחינת היכולת שלו לפתוח דף חדש‪ .‬השיר‬
‫מציגאת המשפחה כ"רחם" וכ "חללית האם ‪",‬שההתנתקות ממנה מובילה‬
‫לתחושתשחרור מצד אחד‪ ,‬אך גם לחוסר אונים מצד שני‪.‬‬

‫בבית הראשון‪ ,‬מוצגת חווית הגירושין כלידה‪ ,‬אך זוהי לידה קשה‪ ,‬טראומטית‬
‫אפילו‪.‬זוהי לידה בה בוחנים את התינוק )האדם שהתגרש( בחשש לכך שהוא פגום‪.‬‬
‫התינוקהפוך ומישהו בודק האם האם הוא ניחן בשלל פגמים כגון אצבע שישית‪ ,‬עין‬
‫שלישיתאו שפה שסועה‪.‬‬

‫ההשוואה בין אדם שמתגרש לתינוק עם חשש לפגם ממחישה את היחס החשדני‬
‫כלפיהאדם המתגרש; נציגי החברה כאילו שואלים ‪ -‬מדוע הגיע למצב הזה? חייב‬
‫להיותבו משהו לא בסדר ‪.‬הם מעניקים למתגרש את התחושה שהינו אדם פגום‪.‬‬

‫מטפורה‬ ‫חבל התבור הינו‬ ‫הבית מסתיים בשורה ‪" :‬חבל התבור נחתך"‪.‬‬
‫לתלותוכבילה לאם‪ ,‬אך הוא גם מסמל קשר הדוק וחיוני בין העובר לאימו‪ ,‬שבלעדיו‬
‫העובראינו יכול להתקיים‪ .‬כאשר הבית הראשון מסיים בשורה זו המופיעה בינו לבית‬
‫השני‪,‬מובלט הרעיון לפיו הגירושין מעניקים חופש מצד אחד‪ ,‬אך גם מובילים לחוסר‬
‫אוניםואף סכנה‪ ,‬מצד שני ‪.‬המשפחה מושוות בכך לרחם; מעין מרחב כובל מצד‬
‫אחדשבשביל להתפתח יש להתנתק ממנו‪ ,‬אך גם מקום חם‪ ,‬בטוח‪ ,‬ומזין מצד שני‪.‬‬
‫ההתנתקות ממנו היא מסוכנת‪.‬‬

‫בבית השני‪ ,‬ישנה המחשה של ההתנתקות מהמשפחה באמצעות המטפורה של חללית‬

‫כמו האסטרונאוט שהתנתק‬ ‫האם‪ .‬ההתנתקות מחללית האם הינה מפחידה;‬
‫מהחללית‪ ,‬המתגרש לא מוצא את עצמו – שט בחלל‪ ,‬נחבט ונאבד‪ .‬ה"מבטים‬
‫הנוקבים" פוגעים בו‪ .‬הכוונה בכך שהאופן בו החברה מסתכלת עליו – כפגום (כפי‬
‫עם זאת ישנן אפשרויות להזדמנויות‬ ‫פוגע בו‪.‬‬ ‫שצוין בבית הראשון)‪,‬‬
‫חדשותהמסומלות באמצעות המיטונמיות של עריסה חדשה‪ ,‬מצעים רעננים‪ ,‬שמפו‬
‫טלק‪ .‬כלאלו מסמלים בית חדש‪ ,‬ניקיון ורעננות‪ .‬לכאורה התחלה חדשה ונקייה‪.‬‬

‫בסוף הבית מתואר כיצד המתגרש מנסה ללמוד "לדבר מחדש"‪ :‬הברות חדשות‬
‫פוצעות את פיך"‪ .‬לכאורה הוא שכח כיצד להתנהל כאדם רווק‪ .‬ע ליו ללמוד זאת‬
‫מחדש והדבר פוצע ומכאיב‪ .‬ישנו שימוש בדימוי" כמו שיני חלב"; לפי דימוי זה‪,‬‬
 ‫‪12‬‬

‫המתגרש לא מורגל בהתנהלות היומיומית לבד‪ ,‬עד שהוא מדומה לילד בעל שיני‬
‫חלב‪ ,‬הפוצעות אותו‪.‬‬

‫בבית השלישי‪ ,‬מתואר כיצד לאחר הגירושין הגרוש נמצא תחת מעקב תמידי כמו‬
‫תינוק שהוריו עוקבים אחריו‪ .‬כל תנועה שלו מפוקחת מצד העיניים של החברה‪.‬‬
‫הצעצועים של ה "תינוק" מתוארים כמכשירי האזנה ‪.‬מכשירי האזנה‬
‫מהוויםמטאפורה לאופן בו החברה בוחנת ובולשת אחר הגרוש‪.‬‬

‫הבית הרביעי ;בית זה מסכם את חווית השירים באמצעות השימוש בחזרה‪:‬‬

‫"כשאתה מתגרש‪ ,‬אתה נולד מחדש‪ ".‬החזרה על המשפט שהופיע בבית‬
‫הראשוןיוצרת מבנה מעגלי לשיר המביע תחושה של אין מוצא; הגירושין הינם‬
‫לידה מחדששבה המתגרש עדיין זוכר מה היה לו בנישואין‪ .‬זאת אומרת שהוא‬
‫לעולם לא באמתיצל יח להשתחרר מהם‪.‬‬

‫השורה השנייה בבית הרביעי מתארת כיצד המתגרש נאלץ לזכור מה הוא חווה‬
‫בנישואיו‪ ,‬כשהוא יוצא לגירושין‪ ,‬שכן "המלאך" – אותו מלאך שעל פי חז"ל‬
‫משכיחמהתינוקות הנולדים מה הם חוו לפני לידתם באמצעותם‪" ,‬שכח בזדון"‬
‫לעשות זאת למתגרש‪ .‬כך‪ ,‬בשונה מלידה של תינוק‪ ,‬לידה מחדש לאחר גירושין‬
‫היא מלאה בזיכרונות מהמשפחה והבית שהמתגרש עזב‪ .‬בכך‪ ,‬המשפחה מוצגת‬
‫כמרחב מגן ושומר‪ ,‬שעזיבתו הינה טראומתית‪.‬‬

‫כשמתואר שמלאך השכחה שכח‪ ,‬ישנו שימוש באירוניה; כיצד ייתכן שהמלאך‬
‫האחראי על השכחה‪ ,‬שוכח בעצמו?‬

‫בלידת המתגרש‪ ,‬המתגרש נולד "בעל מום" (כפי שתואר בבית הראשון)‪ ,‬זה אומר‬
‫שהלידה אינה מוצלחת ומשמחת‪ .‬זוהי לידה שתוביל לדרך מלאה קשיים שכן עזיבת‬
‫הבית הינה קשה ומייסרת‪.‬‬

‫בשורה האחרונה מתואר שהמתגרש הנולד מחדש הינו "קשה בשנים"‪ .‬על תינוקות‬
‫נהוג לומר שהם "רכים בשנים" – הכוונה שהם קטנים וצעירים‪ ,‬אך בניגוד לתינוק‪,‬‬
‫המתגרש נולד" קשה בשנים" – הכוונה בכך בזקן ומנוסה‪ ,‬כשהוא זוכר היטב מה‬
‫היולו בנישואין‪ .‬לטוב ולרע‪.‬‬
 ‫‪13‬‬

‫משמעות ומסרים‬

‫שיר זה עוסק בחווית הגירושין ומתאר אותה כמטלטלת ורבת משמעות עבור‬
‫המתגרש;‬
‫המתגרש כחסר אונים לאחר הגירושין; השיר עוסק באופן בו המתגרש מרגיש‬
‫חסראונים כתינוק שנולד לאחר הגירושין‪ .‬אך זהו אינו תינוק רגיל‪ ,‬אלא תינוק עם‬
‫פגם וגם עם זיכרון מלפני לידתו‪ .‬תינוק זה חש אבוד וחסר אונים שכן הוא זוכר כמה‬
‫חם ובטוח היה ברחם המסמל את המשפחה‪ .‬בנוסף‪ ,‬מתואר שסיכוייו להסתדר מחוץ‬
‫לרחם (למשפחה)‪ ,‬הינם קלושים‪ ,‬שכן החברה לא נותנת הזדמנות‪,‬נרתעת ממנו‪,‬‬
‫בוחנת אותו ומתייחסת אליו כאילו הוא נולד פגום‪.‬‬

‫המשפחה מתוארת בשיר כמרחב בטוח;‬ ‫המשפחה כמרחב בטוח אך מגביל;‬

‫כרחם‪,‬או חללית אם‪ .‬מרחב ששומר על העובר באמצעות חבל התבור‪ .‬עם זאת‪ ,‬יש‬
‫למתגרש רצון להשתחרר ממנה‪ ,‬לצמוח ולהתפתח – כפי שתינוק עוזב את הרחם‪,‬‬
‫על אף הסכנות ואי הוודאות שצעד זה טומן בחובו‪.‬‬

‫עם זאת‪ ,‬גם לאחר ההתנתקות מהרחם או חללית האם – מהמשפחה‪ ,‬הזיכרון אינו‬
‫חולף‪ .‬המתגרש נידון לזכור את מה שהיה לו לעד‪ ,‬מה שמחבל בסיכוייו לצאת‬
‫להתחלה חדשה‪.‬‬

‫הגירושין כטומנים בחובם הזדמנות לפתיחת דף חדש; למרות הכל‪ ,‬הגירושין‬

‫הינםהזדמנות לפתיחת דף חדש‪ ,‬הבא לידי ביטוי בביטויים המטנומיים "עריסה‬
‫חדשה‪" ,‬מצעים רעננים"‪" ,‬שמפו טלק"‪ .‬כל אלו מסמלים בית חדש‪ ,‬ניקיון ורעננות‪.‬‬
‫אמנם הניסיון לפתוח את הדף החדש הינם קשים ביותר‪ ,‬שכן על המתגרש ללמוד‬
‫להתנהל לבדו מחדש‪ ,‬לאחר ששכח כיצד עושים זאת‪ .‬הזיכרון מנישואיו לעומת זאת‬
‫–נשאר לעד‪.‬‬

‫ביקורת על השיפוטיות שהחברה מפגינה כלפי המתגרש; המשורר מרבה‬

‫להתייחסלאופן בו החברה חושדת במתגרש ומתייחסת אליו כאל בעל פגם‪ .‬כך‪ ,‬על‬
‫אףשהגירושין מתוארים כלידה‪ ,‬זוהי לידה בה כולם בוחנים את התינוק ומחפשים בו‬
‫פגמים (עין שלישית‪ ,‬אצבע שישית‪ ,‬שפה שסועה)‪ .‬מתואר כיצד החברה אינה עוזבת‬
‫את המתגרש לנפשו; חושדת בו‪ ,‬מבקרת ופוסלת אותו‪ ,‬כך שהאפשרות לפתוח דףחדש‬
‫באמת‪ ,‬הינה קלושה‪.‬‬
 ‫‪14‬‬

‫אמצעים אמנותיים‬

‫מטפורות‪ :‬חללית אם‪ ,‬רחם‪ ,‬חבל הטבור החתוך (בעל משמעות כפולה)‪.‬‬

‫מטונמיות להתחלה חדשה‪:‬‬

‫עריסה חדשה‪ ,‬מצעים רכים‪ ,‬שמפו טלק‪.‬‬

‫חזרתיות ומבנה מעגלי של השיר‪" :‬כשאתה מתגרש"‪ .‬חיזוק תחושת האין מוצא או‬
‫אי היכולת לשנות את הרוע הגזרה‪.‬‬

‫בפעם השנייה יש תוספת ללידה בכך שהם מפרטים שהמתגרש נולד עם זיכרון‪ .‬יש‬
‫התמקדות בפן הרוחני של הלידה‪.‬‬
‫תמונה מטפורית ‪ +‬אלוזיה‪" :‬המלאך הממונה על השכחה שוכח‪ ...‬לסטור לך"‬

‫דימוי – כמו שיני חלב‪ :‬בא להמחיש את הכאב שבא עם הגירושין‪ ,‬וגם את כאב‬
‫הלמידה מחדש‪ ,‬של להיות רווק‪.‬‬
‫אירוניה‪ -‬מלאך השכחה שוכח (בזדון)‪.‬‬

‫"קשה בשנים" (פרפרזה) – בא להמחיש את זה שהמתגרש נולד מחדש כ "זקן" –‬

‫שיודע דבר או שניים על החיים‪,‬לטוב ולרע‪.‬‬
 ‫‪15‬‬

‫אבא שלי ואלוהים‪/‬שחר יודית‬

‫אבא שלי ואלוהים‪,‬‬

‫היו מעמידים אותנו בליל שבת‬

‫במסדר תפילות‬

‫ואוי לאחת האחיות‬

‫אם שינתה תנוחה‪ ,‬לא נזדקפה דיה‪,‬‬

‫אלוהים ואבא היו מעיפים עליה בקבוק מים לא קדושים‬

‫שעמד לצד כוס הקידוש הכסופה‬

‫שהייתה חרותה במפת המדינה‪,‬‬

‫אשכול ועלה גפן‪.‬‬

‫הייתי נמלטת לאלוהים שלי‬ ‫בבית הכנסת אלוהים ושאר האבות‬

‫מטליא כפתורים זעירים‬ ‫רצו אותנו יושבות מאחור‪,‬‬

‫שהיו מתפרצים פתאום בכתום ארגמן וניחוח גן עדן‬ ‫מנפנפות מניפת תחרה מצוירת תוצרת ספרד‬

‫בגזע וורדים יבש‪,‬‬ ‫ממלמלות חנוקות זיעה מתקתקה ואדי 'או דה קולון'‬

‫נשכבת על אדמה כבדה‬ ‫הופכות דפים באצבעות לחות באור קלוש‬

‫משגיחה בעלעלים זעירים צהובים סגלגלים‬ ‫מהדקות מטפחת‪ ,‬נועצות מתכת קרה בבשר‬

‫מבצבצים מבטנה‬ ‫צופות בזכרים ובאלוהים פורקים חרונם בפרץ גאולה‬

‫מתגבה קר מתריסים‬
‫ַ‬ ‫שברירים מול רקיע‬ ‫מול דלתות ארון סגור‬

‫‪.‬‬ ‫אני כאן‪,‬‬

‫אני כאן‪.‬‬
 ‫‪16‬‬

‫ניתוח השיר‪ :‬אבא שלי ואלוהים‬

‫השיר "אבא שלי ואלוהים" מציג את המשפחה כמוסד חברתי פטריארכלי בו אב‬
‫סמכותי והחזק שולט על בנות המשפחה ומכתיב את יחסי הכוחות הבלתי‬
‫שוויוניים‪ .‬הוא עושה זאת לכאורה בשם "אלוהים"‪ ,‬ומכאן השם – "אבא שלי‬
‫ואלוהים"‪ .‬שם זה ממחיש את יומרתו של האבא להתעלל בבנותיו בשם אלוהים‬
‫ובשם כללי הדת והמסורת‪ .‬בכך‪ ,‬היחידה המשפחתית הופכת לאומללה ובלתי‬
‫שוויונית‪ ,‬תחת אצטלה דתית‪.‬‬

‫בבית א'‪ ,‬הדוברת מציבה את אביה ואת אלוהים באותו שלב בסולם‬
‫ההיררכיהמשפחתי‪ .‬האב והאלוהים הם הסמכות‪ ,‬והם אלו המעצבים את גורל‬
‫הבנותבמשפחה‪ .‬על הבנות נכפה להתפלל‪ ,‬וכל התרשלות במהלך התפילה גוררת‬
‫אחריהעונש פיזי‪" :‬אלוהים ואבא היו מעיפים עליה בקבוק מים לא קדושים"‪.‬‬
‫הזעם והכאב באים לידי ביטוי בצירוף אירוני זה‪.‬‬

‫בית ב' מדגים כיצד יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים קיימים גם במרחב הציבורי‪.‬‬
‫כך‪,‬בבית הכנסת הגברים שרים וצועקים ‪" -‬פור קים חרונם בפרץ גאולה" לאלוהים‬
‫אלמול "דלתות ארון סגור"‪ .‬זוהי מטפורה לחוסר האזנתו לתפילותיהם‪ ,‬בזמן‬
‫שהנשיםכלואות ומודרות בעזרת הנשים‪ .‬שם‪ ,‬בניגוד לגברים הצועקים הן ממלמלות‬
‫אתהתפילות‪ ,‬מיוזעות‪ ,‬ונאלצות להתבשל בתוך מטפחות ובגדים מחניקים כדי‬
‫להראותצנועות ומכובדות‪ ,‬כפי שמצופה מהן‪.‬‬

‫הדרך היחידה של הנשים להביע את תסכולן זה באמצעות נעיצת מתכת קרה בבשרן‪.‬‬

‫בבית ג' מתוארת הבריחה מהסמכות הגברית והדתית לטבע‪ .‬הדוברת בשיר‬
‫נמלטתהחוצה‪ ,‬אל מקום הנשלט על ידי אלוהים חלופי‪ ,‬אשר שונה באופן מובהק‬
‫מהאלוהים הנמצא בבית הכנסת או בבית‪ .‬אלוהים ששולט במרחב העירוני‪.‬‬
‫אלוהיםזה עוסק במלאכות נשיות‪" :‬מטליא כפתורים זעירים‪" .‬‬

‫הדוברת השירית נרגעת ומתמזגת עם אמא אדמה‪ .‬העלעלים המבצבצים‬

‫מבטןהאדמה ומתריסים "אני כאן" מאפיינים באופן מטונימי את המשוררת ואת‬
‫הכוחשלה להתריס אל מול אלוהי אבא שלה ובית כנסת‪ .‬כוח שאותו היא מקבלת‬
 ‫‪17‬‬

‫מאלוהים שלה – "אמא אדמה‪ ".‬אלוהים של טבע ושל מרחב פתוח וחופשי‪ ,‬ללא‬
‫מגבלות ודיכוי‪.‬‬

‫אמצעים אמנותיים‬

‫שיר זה‪ ,‬הבא להמחיש את מערכת היחסים הקשה ששררה בין הבת ואחיותיה‬
‫לביןאביהן הנוקשה המנכס לעצמו את אלוהים בכדי להשפיל ולהדיר את בנותיו‪,‬‬
‫מביעזאת באמצעים הבאים‪:‬‬

‫אירוניה‪ :‬מתואר ש "אלוהים ואבא"‪ ,‬העיפו עליה ואחיותיה מים "לא" קדושים‬
‫(בניגוד למים קדושים)‪ ,‬כדי להענישן על כך שלא עמדו זקופות בזמן הקידוש‪.‬‬
‫בכך‪,‬אביה עושה שימוש בדברים בעלי קדושה – אלוהים ומים שאמורים להיות‬
‫קדושים‪,‬כדי לנקוט באלימות בלתי קדושה בעליל כנגד בנותיו‪.‬‬

‫בבית השני מצוין ש "אלוהים ושאר האבות" מדירים את הבנות בבית‬

‫הכנסתומושיבים אותן בעזרת נשים‪ .‬בכך‪ ,‬לא רק אביה נוהג בצורה מדירה ומשפילה‪,‬‬
‫אלאגם שאר הגברים המנכסים לעצמם את אלוהים בשם הדת‪ .‬יש גם מעין כפילות‬
‫–אבות מלשון אבות לילדים‪ ,‬וגם מלשון אבות בני ישראל‪.‬‬

‫מטפורה‪" :‬מול דלתות ארון סגור"‪ .‬מתואר כיצד הגברים מתפללים בלהט מול‬
‫ארוןספר תורה סגור‪ .‬ניתן לראות זאת כמטפורה לסגירת הלב או האוזניים של‬
‫אלוהיםלתפילותיהם הרועשות של הגברים‪ ,‬בזמן שהנשים לא יכולות להתפלל‬
‫כראויונאלצות למלמל‪.‬‬

‫ניגודים‪ :‬הבית השלישי מנוגד לשני הבתים ה ראשונים בסדרה של דוגמאות‪,‬‬

‫הממחישה כיצד הטבע ואלת האדמה הינם שונים מהאל הגברי השולט בבית‬
‫ובביתהכנסת (במרחב הציבורי‪ ,‬האורבני – הגברי)‪.‬‬

‫בבית היא נאלצת לעמוד זקופה בעוד בחיק הטבע היא יכולה לשכב‪.‬‬

‫בבית הכנסת יש ניחוח של זיעה מתקתקה (הנובעת מהצפיפות והבגדים הארוכים)‬

‫מול ניחוח גן העדן האופף את הטבע הפתוח ‪.‬‬

‫האנשה‪" :‬שבריריים מול רקיע קר מתגבר מתריסים"‪ .‬מתואר כיצד‬

‫העלעליםהזעירים מצליחים להתריס מול הרקיע הקר‪ .‬כך‪ ,‬הפרחים והעלים‬
 ‫‪18‬‬

‫השייכים לאלת האדמה לכאורה אינם מפחדים מהאל הגדול השוכן ברקיע‪ ,‬כפי‬
‫שהדוברת אינה מפחדת‪.‬‬

‫מטונימיה‪ :‬העלעלים המבצבצים מבטן האדמה ומתריסים "אני כאן"‬

‫מאפייניםבאופן מטונימי את המשוררת ואת הכוח שלה להתריס אל מול אלוהי‬
‫אבא שלהובית הכנסת‪ .‬כוח שאותו היא מקבלת מאלוהים שלה – "אמא אדמה‪".‬‬

‫מבנה השיר‪ :‬ניתן לראות שהשיר סוקר את יחסי הגברים והנשים בהקשר של‬
‫הדת‪",‬מהפנים אל החוץ"‪ ,‬הכוונה‪ ,‬הבית הראשון מתייחס לביתה של המשוררת שבו‬
‫האבשולט "יחד עם אלוהים"‪ ,‬ביד קשה‪.‬‬

‫בבית השני יש יציאה אל בית הכנסת גם בו "אלוהים ושאר האבות"‪ ,‬מדירים‬

‫אתהנשים וכולאים אותן בעזרת נשים‪.‬‬

‫ואילו בבית השלישי‪ ,‬סוף סוף מתוארת היציאה לחופשי ‪ -‬הפתרון; כאן כבר‬
‫ישתיאור של הטבע‪ ,‬המתריס כנגד האלוהים ואף מהווה יישות אלו הית בעצמו‪.‬‬
‫בטבעהפרוע והחופשי‪ ,‬המשוררת יכולה לחוש חופשיה ורבת עוצמה‪ .‬בכך‪ ,‬הבית‬
‫השלישימהווה ניגוד לשני בתים הראשונים בהם מתוארת כליאתה של המשוררת‬
‫במרחבהעירוני והגברי (הבית ובית הכנסת)‪ ,‬אל מול היציאה לחופשי במרחב הטבעי‬
‫‪,‬החופשי והנשי – שהוא הטבע‪.‬‬

‫משמעות‪ /‬המסרים ביצירה‬

‫ביקורת על הדת היהודית‪ ,‬הפטריארכיה ודחיקתן של הנשים לשוליים בשלל‬

‫מצבים; על פי השיר‪ ,‬גברים במשפחה ובמרחב הציבורי עושים שימוש בדת ובאלוהים‬
‫כדי לדחוק ולהתעלל בנשים‪ .‬כולל בבנות משפחתן‪.‬‬

‫ניתן לראות כיצד בשיר זה‪ ,‬בבית הכנסת‪ ,‬בקידוש‪ ,‬בלבוש‪ ,‬ובבית‪ ,‬הגבר הוא זה‬
‫שמנהל את הבית ורודה בנשים‪.‬‬

‫הדת הממוסדת – במקרה זה היהדות‪ ,‬משמשת ככלי שרת ע בור הגברים כדי‬
‫לדכאאת הנשים‪ ,‬וכדי להתנהג בכוחניות‪.‬‬

‫קיימת גם צביעות גברית‪ :‬הגברים בשיר – ובמיוחד אביה של המשוררת‪,‬‬

‫חושביםשככל שיקפידו על כללי הדת כך הם יתקרבו יותר לאלוהים‪ .‬עם זאת‪ ,‬ערך‬
 ‫‪19‬‬

‫המשפחהוהכבוד לנשים – שהינם ערכים מרכזיים ביהדות‪ ,‬מופרים תוך כדי‬

‫"ההקפדה היתרה" על כללי צניעות וההלכה‪ .‬בכך‪ ,‬ספק אם האלוהים עומד לצידם‪.‬‬

‫בהקשר לכך ניתן לציין שקידוש הינו טקס מרכזי בדת היהודית המבטא את‬
‫קדושתהשבת וכן את ערך לכידות המשפחה‪ .‬ברגע שבטקס זה יש שימוש בהדרה‬
‫ואלימות– לכאורה בשם הדת‪ ,‬אזי‪ ,‬הוא מאבד את קדושתו ואת ערכו‪ .‬כמו כן‪ ,‬הדבר‬
‫מוביל להרס המשפחה‪.‬‬

‫ביקורת על המשפחה הישראלית ‪ -‬מסורתית‪ :‬המשפחה הישראלית מתנהלת‬

‫בפטריארכליות נוקשה‪ ,‬בה הנשים – כגון המשוררת ואחיותיה‪ ,‬נתונות לדיכוי‬
‫גברימצד האבא‪ .‬האבא רואה כתפקידו לרדות בהן‪ ,‬בין היתר באמצעות "מים‬
‫לאקדושים"‪ .‬הגברים במשפחה ובכלל רואים זאת כדרך לנהל את המשפחה ביד רמה‬
‫ולהתקרב לאלוהים‪ .‬המשפחה בישראל נגועה בשוביניסטיות‪ ,‬ובעיקר שוביניסטית‬
‫מסורתית ‪ -‬דתית‪.‬‬

‫הדרך של הנשים לחיות חופשיות הינה למרוד בממסד הדתי‪ ,‬והן במוסד המשפחתי‬
‫הפטריארכלי אם יש צורך‪.‬‬
 ‫‪20‬‬

‫שיר‪ :‬אבי‪ /‬יהודה עמיחי‬

‫זכר אבי עטוף בנייר לבן‪,‬‬

‫כפרוסות ליום עבודה‪.‬‬

‫כקוסם המוציא מוכבעו ארנבות ומגדלים‪,‬‬

‫הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה‪.‬‬

‫ַנֲהֲ רֹות ָּ ּּיָּדָּ יו‬

‫נ ְִשפְ כּו ְלתֹוך מַ ּ ָּ ֲעשָּ יו הַ טֹוִ בִ ים‪.‬‬

‫ניתוח השיר‪ :‬אבי ‪ /‬יהודה עמיחי‬

‫על המשורר‬

‫יהודה עמיחי נולד בעיירה וירצבורג בדרום גרמניה בשנת ‪ .1924‬כשהיה בן ‪ ,11‬על‬
‫העם משפחתו ארצה‪ .‬הוא התגורר בירושלים לאורך מרבית שנות חייו‪ .‬כשפרצה‬
‫מלחמת השחרור‪ ,‬התגייס עמיחי לפלמ"ח‪ .‬כשהסתיימה המלחמה‪ ,‬הוא למד‬
‫תנ"ךוספרות ועסק שנים רבות בהוראה‪ .‬שיריו מאופיינים בפשטות המזכירה שיחה‬
‫מלב אל לב‪ ,‬ונשמעים כמו דיבור של אדם המספר על עצמו ללא ניסיון לעשות רושם‪.‬‬
‫עמיחי שגדל בעולם דתי וחונך במסגרתו‪ ,‬בלט בעזיבתו עולם זה ובעיסוקו המרובה‬
‫בשיריו בהטלת ספק בקיומה של השגחה אלוהית בעולם‪ .‬בשירים רבים הוא‬
‫עסקבנושאים קיומיים יומיומיים‪ ,‬כגון‪ :‬משפחה‪ ,‬אהבה‪ ,‬מוראות המלחמה‪ ,‬החיים‬
‫וטעם החיים‪ .‬כל אלו תוארו מנקודת מבט אנושית‪-‬אישית‪ .‬ציבור הקוראים‬
‫אהבמאוד את שיריו של עמיחי והממסד הספרותי העניק לו פרסים יוקרתיים‬
‫ובראשם את פרס ישראל לשירה לשנת ‪. 1982‬‬
‫יהודה עמיחי נפטר בירושלים בשנת ‪.2000‬‬
 ‫‪21‬‬

‫תוכן השיר ומשמעותו‬

‫בית א´ – הבן‪-‬הדובר זוכר את אביו שנפטר‪ .‬הזיכרון שלו מדומה לפרוסות לחם‬
‫המיועדות ליום עבודה‪ ,‬העטופות בנייר לבן‪ .‬עמיחי בוחר לשלב בתיאורו חומרים‬
‫פשוטים של חולין (פרוסות עטופות בנייר) עם חומרים מיוחדים של קדושה (הצבע‬
‫הלבן)‪ .‬בכך נעשה ניסיון לקשור משהו נשגב ‪,‬רוחני ושמימי (זכר האב) עם דבר ארצי‬
‫וגשמי (סנדוויץ´ ליום עבודה‪).‬‬
‫עמיחי מנסה לשנות את המערכת החוקית האסתטית המקובלת‪ ,‬האומרת שדבר‬
‫נשגב חייב להיות מדומה על ‪-‬ידי דבר נשגב לא פחות‪ .‬זכרו של האב בהווה הופךלהיות‬
‫יומיומי וטריוויאלי‪ ,‬כמו כריך אותו עוטפים בנייר פרגמנט לבן‪ .‬דווקא החיבור‬
‫לאלמנט היומיומי הופך את זכר האב לחי‪ ,‬אמיתי‪ ,‬קיים ותוסס‪ .‬ההקשר המקובל‬
‫למושג "זכר" מבטא תוכן גבוה‪ .‬לדוגמא‪" ,‬זכר צדיק לברכה" (משלי‪ ,‬י ‪",)7´,‬זכר‬
‫קדשו" (תהילים‪ ,‬ל ‪" ,)5´,‬זכר ליציאת מצרים" (תפילת שחרית לחג הפסח) כאשר‬
‫המושג "זכר" מובאת בהקשר לדמות קרובה שהלכה לעולמה‪ ,‬היא מעוררת געגועים‬
‫וכאב‪ ,‬ולעתים גם הרהורים על נושאים קיומיים ושאלות ערכיות‪.‬‬
‫בשיר "אבי" בולטת ההנמכה שנעשית למושג ה"זיכרון"‪ ,‬שכן דמות האב המנוח‬
‫נקשרת לפריט לא נחשב בחיי היום ‪-‬יום‪ ,‬משהו שמשתמשים בו וזורקים אותו – נייר‬
‫לבן שעוטף כריך שלוקחים לעבודה‪.‬‬
‫זהו ניגוד חריף שעלול להתפרש כפגיעה בערך מקודש‪ .‬אבל אפשר לראות זאת‬
‫גםבאופן אחר‪ :‬פרוסות הלחם העטופות בנייר הלבן הן חלק בלתי‪-‬נפרד מסדר‪-‬‬
‫יוםקבוע‪ ,‬ולכן מתלווה אליהן הרגשה של יציבות מתמשכת‪ .‬פרוסות הלחם בנייר‬
‫הלבן מביאות למקום העבודה את הריח הטוב של הבית‪ ,‬ויוצרות אווירה חמימה‬
‫שלשייכות‪ .‬זוהי המשמעות החבויה מאחורי תמונת הלשון המיוחדת‪ :‬זכר האב‬
‫מלווהאת הדובר בכל רגע מרגעי חייו‪ .‬נוסף לכך‪ ,‬נייר העטיפה הלבן יכול להזכיר‬
‫תכריכים‪ ,‬או טלית‪ ,‬ולעורר הרגשה בלב הבן שכל קיומו – הנפשי והגופני – תלויבזכר‬
‫אביו‪ .‬לפיכך‪ ,‬ניתן בהחלט לפרש את הבית הראשון כביטוי עז לאהבה ולחוםהאנושי‬
‫שמאחורי המלים הפשוטות לכאורה‪.‬‬

‫בית ב´ – האב מדומה לקוסם‪ ,‬בכך שהוא מצליח להוציא מתוך גופו הקטן שפע‬
‫שלאהבה‪ .‬תפישת האב כקוסם מדגישה את ההערצה‪ ,‬הילדותית אולי‪ ,‬של הבן‪-‬‬
‫הדוברכלפי האב המת‪ .‬בבית זה עולה הניגוד בין המשמעות המקובלת של המושג‬
‫"קוסם" לבין מה שמשתמע מ"האב הקוסם" בשיר‪ .‬אם קוסם רגיל הוא אדם המסוגל‬
‫לשלוף ארנבות ומגדלים מן הכובע בטכניקה של זריזות ‪-‬ידיים ואחיזת‪-‬עיניים‪ ,‬הרי‬
 ‫‪22‬‬

‫שאביושל הדובר הוא קוסם מסוג אחר‪ .‬הוא מצליח להוציא שפע של אהבה מתוך‬
‫גופוהקטן‪ ,‬במה שנתפש כקסם מופלא‪.‬‬

‫בית ג´ – מעשיו הטובים של האב הם כמו נהרות הזורמים ללא הפסק‪ .‬שפע זה‬
‫אינונעצר לעולם‪ .‬גם תמונה זו מדגישה את ההערצה העצומה של הבן כלפי אביו המת‪.‬‬
‫בכך למעשה‪ ,‬הבית השלישי מעביר את השיר כולו למקום נעלה של האצלת חסד‬
‫ורחמים‪ .‬שיאו של המהלך המטאפורי‪ :‬כמו שהנהר נשפך לים‪ ,‬כך "ידיו" של האב‬
‫נשפכות אל "ים" אינסופי של מעשים טובים‪ .‬היד היא חלק מגופו של אדם – איבר‬
‫שקשור לעשייה מוחשית‪ .‬הביטוי "נהרות ידיו" מקנה איכות סמלית לידי‬
‫האב‪,‬שמעשיו הטובים זורמים ושופעים ללא גבול ומאצילים אור של חסד ואהבה‪.‬‬

‫כותרת השיר‬

‫הכותרת מבליטה את הדמות עליה נכתב השיר‪ .‬הכותרת "אבי" רומזת שמדוברבשיר‬
‫לירי‪ ,‬אישי מאוד‪ ,‬שבמרכזו תיאור חווית הזיכרון המיוחדת למשורר על אביו‪.‬‬

‫מצב הדובר והאווירה בשיר‬

‫הדובר מאופיין כמי שמעריץ את אביו המת‪ ,‬עד כדי כך שזיכרונו מלווה אותו‬
‫ללאהפסק בחיי היום‪-‬יום‪ .‬למרות שזהו שיר זיכרון לאב המת‪ ,‬ניכרת בו האווירה‬
‫המאופקת רגשית‪ ,‬המעידה עד כמה גדולה היתה האהבה וכמה עצומה היא‬
‫העצבותבהיעדרו של האב‪ .‬השיר מותיר רושם עז של צער וגעגועים של הבן כלפי אביו‬
‫–רושם המתבטא בזיכרונות מתוקים המשולבים בחיי הה ווה של הדובר‪.‬‬

‫מבנה השיר‬

‫השיר בנוי משלושה בתים קצרים‪ ,‬אשר כל אחד מהם מהווה תמונה העומדת‬
‫בפניעצמה‪ .‬שלוש התמונות מתקשרות זו לזו באמצעות הרעיון העומד בבסיסן‪:‬‬
‫התרפקות המשורר על זכר אביו האהוב‪.‬‬
‫תבנית השיר מתארת את אהבת הבן לאביו בשלושה הקשרים‪ ,‬העוברים בהדרגה‬
‫מן המוחשי למופשט ‪ /‬מן הריאלי אל המופלא‪ :‬הזיכרון כפרוסות עטופות‪,‬‬
‫האהבהכמעשה קסם‪ ,‬המעשים הטובים כנהרות זורמים‪.‬‬
 ‫‪23‬‬

‫אמצעים אומנותיים (לשון ציורית)‬

‫מטאפורות‬ ‫‪.1‬‬

‫"זכר אבי עטוף בנייר לבן" – הלבן הוא צבע המתקשר לטוהר וניקיון‪ ,‬כלומר‪ ,‬עבור‬
‫הדובר‪ ,‬זיכרון אביו הוא דבר טהור ונקי‪ .‬יתר על כן‪ ,‬הזיכרון העטוף בנייר לבן מזכיר‬
‫את לובן התכריכים שבהם נהוג לעטוף את המת‪ .‬בכך מורגשת היטב תחושת המוות‬
‫המרחפת מעל זיכרון האב‪.‬‬
‫"נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים" – מעשיו הטובים של האב נשפכו מתוךידיו‬
‫כמו מי נהר זורמים‪ .‬לשון ציורית זו מבליטה את סגולות האב כאדם נדיב וטוב ‪-‬לב‪.‬‬
‫המילה "נהרות" יכולה להתפרש הן כלשון ריבוי של "נהר" (=נחל מים גדול) והן כלשון‬
‫ריבוי של "נהרה" (=אור‪ ,‬זוהר)‪ .‬מכאן שמשמעות כפולה ניתנת למעשי האב‪:‬‬
‫מעשיו הטובים של האב היו רבים (כמים זורמים) ומיטיבים עם מי שקיבל אותם‬
‫וזכה לאור (התמלא בסיפוק רוחני)‪.‬‬

‫דימויים‬ ‫‪.2‬‬

‫"כפרוסות ליום עבודה" – דימוי הזיכרון לפרוסות לחם ליום עבודה‪ ,‬מציב את‬
‫זכרהאב במעמד קבוע ובטוח בתודעתו של הדובר‪ .‬הזיכרון בסיסי בחיי הדובר‬
‫ומזיןאותו יום‪-‬יום‪ ,‬כמו הלחם‪.‬‬
‫"כקוסם […] הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה" – הדובר מדמה את אביו לקוסם‪.‬‬
‫הדמיון בין השניים הוא בשפע‪ ,‬אך בולט דווקא השוני ביניהם‪ :‬בעוד הקוסם מוציא‬
‫מכובעו ארנבות ומגדלים (דברים פיזיים)‪ ,‬הוציא אביו של הדובר מתוך גופו אהבה‬
‫(דבר רוחני וחמים‪).‬‬

‫אלוזיה (ארמז מקראי)‬ ‫‪.3‬‬

‫המילה "נהרות" היא ארמז אפשרי לפסוק הידוע‪" :‬כל הנחלים הולכים אל היםוהים‬
‫איננו מלא" (קהלת‪ ,‬א ‪ .)7 ,‬לארמז זה משמעות הפוכה מזו של הפסוק המקראי‪ .‬קהלת‬
‫מדבר על נחל‪ ,‬שמקבל את המים ממקור חיצוני ומזרים אותם למקום חיצוני‪ .‬תיאור‬
‫זה יוצר הרגשה של בזבוז‪ ,‬כי המים המתוקים (כסמל של חיים) נבלעים ונעלמים‬
‫במרחבים המלוחים של הים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬השיר מתאר נהרשמימיו נובעים מתוכו‪,‬‬
 ‫‪24‬‬

‫זרימתם חזקה‪ ,‬והם אינם הולכים לאיבוד‪ .‬הנהר – מעשיו הטובים של האב – מזין‬
‫את עצמו‪ ,‬ומימיו הולכים ומתרבים תוך כדי שהם מיטיביםעם מי שמקבל אותם –‬
‫הבן שנהנה ממעשים אלו‪.‬‬

‫סיכום‬

‫בשיריו של יהודה עמיחי‪ ,‬דמות האב תופסת מקום חשוב‪ .‬בהתרפקות על זכר‬
‫האביש הרבה אהבה וגעגועים‪ ,‬תוך הימנעות מההגבהה המנותקת מהמציאות‪.‬‬
‫בשיר "אבי"‪ ,‬המשורר מגלה את הקסם האישי המיוחד של אביו דווקא מתוךהפרטים‬
‫הקטנים והמוחשיים של החיים‪ ,‬וגילוי זה צובע את חיי היו ם‪-‬יום באורמיוחד‪ .‬בשיר‬
‫קצר זה‪ ,‬מופקת הרבה אהבה מתוך מעט מלים‪ ,‬בדומה לגופו הקטן שלהאב שהוציא‬
‫מתוכו שפע של אהבה‪.‬‬
‫הזמן בשיר זורם לאחור‪ ,‬מן ההווה (בית א´) אל העבר (בתים ב´ – ג´)‪ ,‬ומסמן‬
‫בכךמעבר אל שכבות‪-‬נפש השייכות לעולם הילדות‪ .‬ואכן‪ ,‬דיוקן האב מצטייר‬
‫בשירמעמדת תצפית שיש בה מיזוג מיוחד במינו של בגרות וילדות‪ :‬הנייר הלבן‬
‫העוטף את פרוסות הלחם ליום העבודה שייך למציאות היומיומית בחייו של המשורר‬
‫הבוגר ואילו דימוי הקוסם‪ ,‬משחרר את הדובר לעברו כילד שביקש לראות את אביו‬
‫בלבוש ובכישורים של קוסם‪ .‬החיבור של המבוגר עם הילד (הווה ועבר) בונה את‬
‫המבט המיוחד של המשורר‪ ,‬ומוביל אל האצלת הטוב והחסד‪ ,‬המעוצבת באמצעות‬
‫מטאפורת הנהרות הזורמים בבית הנועל את השיר‪.‬‬
 ‫‪25‬‬

‫שיר‪ :‬העדר‪ /‬שימברוסקה‬

‫ל ֹא הָּ יָּה חָּ סֵ ר הַ ְרבֵ ה‬

‫שֶ ִא ִמי ִתנָּשֵ א‬

‫לַאֲ דֹון זְ ִביגְ נְ ייב ב‪ִ .‬מזְ דּונְ ְס ָּקה וֹולָּ ה‪.‬‬

‫ִיתי אֲ נִ י‪.‬‬
‫וְ לּו נֹו ְל ָּדה לָּהֶ ם בַ ת – ז ֹאת ל ֹא הָּ י ִ‬

‫יֹותר לְ שֵ מֹות ּולְ ָּפנִ ים‪,‬‬

‫אּולַי בַ ֲעלַת זִ ָּכרֹון טֹוב ֵ‬

‫ּולְכָּל ַמנְגִ ינָּה שֶ נ ְִש ְמעָּ ה ַרק ַפעַ ם ַאחַ ת‪.‬‬

‫ל ֹא טֹועָּ ה בְ זִ הּוי צִ פ ֳִּרים‪.‬‬

‫ימיָּה ְמ ֻּעלִים‪,‬‬
‫יקה ּובְ כִ ְ‬
‫צִ ּיּונֶיהָּ בְ פִ יזִ ָּ‬

‫ַאְך טֹובִ ים פָּחֹות בְ פֹו ָּל ִנית‪,‬‬

‫כֹותבֶ ת בַ סֵ ֶתר ִש ִירים‬

‫וְ עִ ם ז ֹאת ֶ‬

‫ְמעַ נְ יְ נִים בְ הַ ְרבֵ ה ִמשֶ לִ י‪.‬‬

‫ל ֹא הָּ יָּה חָּ סֵ ר הַ ְרבֵ ה‬

‫שֶ בְ אֹותֹו הַ זְ מַ ן יִשָּ א ָּאבִ י‬

‫ֶאת הָּ עַ ְל ָּמה י ְַדוִ יגָּה ר‪ִ .‬מזָּקֹו ָּפנֶה‪.‬‬

‫ִיתי אֲ נִ י‪.‬‬
‫וְ לּו נֹו ְל ָּדה לָּהֶ ם בַ ת – ז ֹאת ל ֹא הָּ י ִ‬

‫ְילָּדֹות‪ ,‬עִ ְמדּו ָּכאן‬ ‫יִתכֵן שֶ ְש ֵתיהֶ ן ַאף הָּ יּו נִ פְ גָּשֹות‬
‫ָּ‬
‫קֹורא–‬
‫–הָּ יָּה ַהצַ לָּם ֵ‬
‫אֹותּה כִ ָּתה‪.‬‬
‫בְ אֹותֹו בֵ ית‪-‬סֵ ֶפר ּובְ ָּ‬
‫הַ נְמּוכֹות ִמלְ ָּפנִים‪ַ ,‬הגְ בֹוהֹות ֵמ ָּאחֹור‪.‬‬
‫לְחַ ּיְֵך ָּיפֶה‪ ,‬כְ ֶשאֲ ַס ֵמן‪.‬‬ ‫אֲ בָּ ל ֵאין הֵ ן זּוג‪,‬‬
‫ִתבְ ְדקּו ַרק‪,‬‬
‫ֵאין בֵ ינֵיהֶ ן ִק ְרבָּ ה‪,‬‬
‫הַ ִאם ֻּכלָּן ָּכאן?‬
‫–כֵן‪ ,‬אֲ דֹונִי‪ ,‬כֻּלָּ ן‪.‬‬ ‫ּובַ ַתצְ לּום ַה ְקבּוצָּ ִתי הֵ ן ְרחֹוקֹות זֹו ִמזֹו‪.‬‬
 ‫‪26‬‬

‫ניתוח השיר‪ :‬העדר‪ /‬שימברוסקה‬

‫קצת על הסופרת‬

‫ויסלבה שימבורסקה (‪ 2‬ביולי ‪ 1 – 1923‬בפברואר ‪ )2012‬הייתה משוררת פולנייה‪,‬‬

‫מסאית ומתרגמת ספרות צרפתית‪ ,‬כלת פרס נובל לספרות לשנת ‪.1996‬‬

‫סגנונה של שימבורסקה מקורי ואיננו חלק מזרם כלשהו; הוא אינטלקטואלי במהותו‪,‬‬
‫ישיר ומשוחח עם הקורא‪ .‬פעמים רבות בנויים השירים כמבטים חוזרים על אותו מושג‬
‫או משפט‪ ,‬ומוסיפים בכל פעם משהו‪ ,‬עד להפתעה בסיום‪ .‬כך למשל השיר אחדים‬
‫אוהבים שירה בנוי כך שכל אחד משלושת הבתים עוסק במילה מן הכותרת‪ .‬היא‬
‫מציגה את המצב כמו שהוא‪ ,‬בדרך כלל ללא מילות הערכה‪ ,‬ומתוך התיאור עולה‬
‫אנושיות פשוטה‪ .‬כך גם בסגנון שיריה‪ ,‬היא נמנעת מקישוט אמנותי‪ ,‬מטפורה‪ ,‬חרוז‬
‫או כל דבר אחר‪ .‬כך‪ ,‬התוכן מובלט ואף המקצב מכוון לחשוף את המשמעות המפתיעה‬
‫הטמונה בדברים‪.‬‬

‫שירתה עוסקת בזמן‪ ,‬בהיסטוריה‪ ,‬בקוסמוס‪ ,‬ביחס האדם לסובב אותו‪ ,‬בעולם‬
‫ומלואו‪ .‬היא עוסקת בנושאים הגדולים ביותר‪ ,‬אך מנסה ללכוד את הרגע‪ ,‬הפעולה‬
‫או הנקודה הקטנה ביותר‪.‬‬

‫ניתוח השיר ‪" -‬העדר"‬

‫בשיר "העדר"‪ ,‬הפותח את ספרה "נקודתיים"‪ ,‬עורכת ויסלבה שימבורסקה‪ ,‬כמו‬

‫ברבים משיריה‪ ,‬ניסוי מחשבתי‪ :‬היא מדמה עולם הדומה לשלנו פרט לעובדה אחת‪:‬‬
‫בעולם ההוא אמה ואביה לא נישאו זו לזה והמשוררת לא זכתה להיוולד‪ .‬אמה נישאה‬
‫לגבר אחר ואביה לאישה אחרת‪ ,‬ולכל אחד מהם נולדה בת‪ ,‬אך "זאת לא הייתי אני"‪.‬‬
‫במהלך השיר עולה האפשרות ששתי הנערות אף זכו להיפגש‪ ,‬וגם אם לא התידדו‪ ,‬אולי‬
‫למדו יחד באותה כיתה‪.‬‬

‫על פני השטח ברור מה שימבורסקה עושה‪ :‬היא יוצרת שתי דמויות בדויות על מנת‬
‫להעניק תוכן ממשי לאפשרות שהיא עצמה‪ ,‬על זהותה המיוחדת‪ ,‬שירתה ותודעתה‪,‬‬
‫לא היו ולא נבראו‪ .‬מצד אחד מדובר במסלול מחשבה פשוט שכמעט כל ילד סקרן הוגה‬
‫בו – איפה הייתי אני אם אמא ואבא לא היו נפגשים? – ומצד שני במשל חידתי וסבוך‬
‫שעוסק בהבחנות הפילוסופיות המתעתעות בין הוויה ואין‪ ,‬מציאות ודמיון‪ ,‬ממשות‬
‫ותודעה‪ .‬הצירוף המיוחד הזה‪ ,‬של פשטות ומורכבות המשיקות בעדינות זו לזו‪ ,‬ניצב‬
 ‫‪27‬‬

‫בליבה של שירת שימבורסקה‪ ,‬המצטיינת בתרגומן של מבוכות פילוסופיות בלתי‬

‫פתירות לשירים בהירים להפליא (שרפי וייכרט מצטיין בתרגומם לעברית)‪.‬‬

‫רק דבר אחד חסר להשלמת התמונה – המסקנה של הניסוי‪ .‬ומכיוון שאנחנו עוסקים‬
‫בשירה ולא במדע‪ ,‬מוטב אולי להחליף את המלה "מסקנה" במלים "מניע" או‬
‫"תכלית"‪ .‬השאלה היא מה שימבורסקה מנסה לומר לנו באמצעות הניסוי הזה‪ ,‬ואם‬
‫לא לומר‪ ,‬לפחות לרמוז או לשאול‪.‬‬

‫רמז לתשובה אפשר למצוא בשיר אחר בספר‪" ,‬חלומו הנורא של המשורר"‪ .‬שוב מדמה‬
‫שימבורסקה עולם הדומה לשלנו פרט לעובדה אחת‪ .‬בעולם ההוא המרחק בין המלים‬
‫לבין הממשות נמחק‪ ,‬וליתר דיוק‪" :‬אין בתחביר משפטי תנאי‪ / ,‬השם נצמד בחוזקה‬
‫לעצם‪ / ,‬אין להוסיף‪ ,‬לגרוע‪ ,‬לשנות או להזיז‪ ".‬זהו עולם מסויט שאין בו תהיות ללא‬
‫תשובה‪ ,‬משאלות שלא ייענו או פחדים שאינם מתגשמים‪ .‬יש בו רק עובדות נחרצות‪,‬‬
‫ולכן לא נותר בו מקום לשירה‪ ,‬פילוסופיה או דת‪.‬‬

‫יש דמיון עמוק בין שני השירים‪ ,‬ובעצם בין כל שירי "נקודתיים"‪ .‬רובם ככולם הם‬
‫גרסאות של אותו ניסוי מחשבתי‪ ,‬שבו התודעה – תודעתה המיוחדת של המשוררת או‬
‫התודעה בכלל – מנסה לחוות את העדרה‪ ,‬ודווקא משום שהיא מצליחה היא נכשלת‪,‬‬
‫שכן היכולת לחוות העדר (להטיל ספק‪ ,‬להיזכר או לייחל) אינה אפשרית בלי קיומה‬
‫של תודעה‪ .‬שימבורסקה לא המציאה את הניסוי הזה‪ :‬זוהי אחת ההוכחות המקובלות‬
‫לנצחיות הנפש‪ ,‬לקיומו של אלוהים או של תודעה חובקת כל‪ ,‬וכיו"ב‪.‬‬
 ‫‪28‬‬

‫סיפורים קצרים‬
‫סיפור קצר מתורגם‪ :‬נסיעה במסלול מעגלי‪ /‬אמיל זול א‬

‫תרגמה מצרפתית‪ :‬אנמרי בארטפלד‬

‫אֹורטנס‪ ,‬האלמנה ַמדאם לָּריוויֶר‪ ,‬מנהלת זה‬

‫ַ‬ ‫ואֹורטנס לָּריוְ ויֶר נשואים זה שמונה ימים‪ִ .‬אמה של‬
‫ַ‬ ‫לּוסיֶן בֵ ַרר‬
‫שלושים שנה חנות צעצועים שבבעלותה בשדרת ַאנטַ ן‪ .‬היא אישה נוקשה וחדה‪ ,‬בעלת אופי רודני‪ ,‬שהסכימה‬
‫בסופו של דבר להשיא את בתה ללּוסיֶן‪ ,‬בנו היחיד של סוחר הברזל השכונתי‪ ,‬רק כדי להשגיח על הזוג הצעיר‬
‫מקרוב‪ .‬בח וזה הנישואים אמנם נקבע שהאם תוותר על החנות לטובת ִבתה‪ ,‬אך היא שמרה לעצמה חדר‬
‫בדירה האחורית‪ .‬ולמעשה היא־היא שממשיכה לנהל את בית המסחר‪ ,‬באמתלה שהיא צריכה להכניס את‬
‫הילדים בסוד העניינים‪.‬‬

‫אוגוסט עכשיו‪ ,‬החום כבד והעסקים רעים‪ .‬לכן מדאם לָּריוויֶר חמוצה מהרגיל‪ .‬היא לא מרשה ללּוסיֶן‬
‫להשתהות ולו לרגע אחד בקרבת אֹורטַ נס‪ .‬הרי כבר תפסה אותם בוקר אחד מתנשקים בחנות! שמונה ימים‬
‫בלבד אחרי ליל הכלולות! עניין נאה‪ ,‬המוציא מיד שם טוב לְבית עסק! היא עצמה מעולם לא הרשתה למר‬
‫לָּריוויֶר לגעת בה בתוך החנות אפילו בקצה אצבעו‪ .‬והוא מצדו כמעט לא חשב על כך‪ .‬זאת הדרך שבה הם‬
‫ביססו את המוסד שלהם‪.‬‬

‫לּוסיֶן‪ ,‬שעדיין לא מעז להתמרד‪ ,‬שולח נשיקות לאשתו רק כשחמותו מפנה את גבה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬יום אחד הוא‬
‫אוזר אומץ ומזכיר לה שלפני ליל הכלולות הבטיחו שתי המשפחות לממן לזוג הצעיר את ירח הדבש‪ .‬מדאם‬
‫לָּריוויֶר קופצת את שפתיה הדקות‪.‬‬

‫— ובכן‪ ,‬היא אומרת להם‪ ,‬לכו לטייל כמה שעות ביער ֶונסֶ ן‪.‬‬

‫אֹורטנס מתחילה לחשוב שאימא שלה באמת מגוחכת‪ .‬אפילו‬ ‫ַ‬ ‫בני הזוג הצעירים מביטים זה בזה בתדהמה‪.‬‬
‫בלילות היא כמעט שלא מצליחה להיות לבד עם בעלה‪ .‬עם כל רעש קטן‪ ,‬מדאם לָּריוויֶר באה יחפה ודופקת‬
‫על הדלת‪ ,‬ושואלת אם הם חשים ברע‪ .‬וכשהם עונים לה שהם מרגישים מצוין‪ ,‬היא קוראת אליהם‪:‬‬

‫— אז מוטב שתישנו‪ ...‬מחר עוד תירדמו על הדלפק‪.‬‬

 ‫‪29‬‬

‫זה נעשה בלתי נסבל‪ .‬לּוסיֶן מונה באוזניה את כל בעלי החנויות בשכונה שמרשים לעצמם לנסוע לטיולים‬
‫לדיאפ‪ ,‬מוכר‬
‫ֶ‬ ‫קצרים כשההורים או פקיד מהימן עומדי ם בחנות‪ .‬סוחר הכפפות בפינת רחוב ָּלפָּ יֶט נסע‬
‫הסכינים מרחוב סן־ניקולה נסע זה עתה ללּושֹון‪ ,‬התכשיטן שליד השדרה לקח את אשתו לשווייץ‪ .‬בימינו כל‬
‫האנשים האמידים מרשים לעצמם חודש של נופש‪.‬‬

‫— זה יביא לקץ המסחר‪ ,‬אדוני‪ ,‬אתה שומע! צועקת מדאם לָּריוויֶר‪ — .‬כשמר ָּלריוויֶר עוד היה בחיים היינו‬
‫הולכים לוֶ נסֶ ן פעם בשנה‪ ,‬ביום השני של חג הפסחא‪ ,‬ולא חסר לנו דבר‪ ...‬אתם יודעים מה? אתם תאבדו את‬
‫החנות עם הגחמות האלה — לשוטט בעולם‪ .‬כן‪ ,‬בית המסחר אבוד‪.‬‬

‫— אבל היה גמור ומוסכם שנצא למסע‪ ,‬אֹורטַ נס מעזה לפצות את פיה‪ .‬את זוכרת אימא‪ ,‬את הסכמת‪.‬‬

‫— אולי‪ ,‬אבל זה היה לפני הנישואים‪ .‬ולפני הנישואים אומרים כל מיני דברים סתם כך‪ ,‬כל מיני שטויות‪,‬‬
‫נכון? בואו נהיה רציניים עכשיו!‬

‫לּוסיֶן יוצא כדי למנוע מריבה‪ .‬הוא חש דחף פראי לחנוק למוות את חמותו‪ .‬אך כשהוא חוזר כעבור שעתיים‪,‬‬
‫הוא שונה לגמרי; הוא מדבר אל מדאם ָּלריוויֶר בקול רך‪ ,‬וחיוך קטן נראה בקצות שפתיו‪.‬‬

‫בערב הוא שואל את אשתו‪:‬‬

‫— היית פעם בנורמנדי?‬

‫ֶנסן‪.‬‬
‫— אתה הרי יודע שלא‪ ,‬עונה אֹורטַ נס‪ ,‬מעולם לא הרחקתי מעבר ליער ו ֶ‬

‫למחרת מרעים רעם בחנות הצעצועים‪ .‬אביו של לּוסיֶן‪ ,‬אבא בֵ ַרר‪ ,‬כפי שמכנים אותו בשכונה‪ ,‬שהוא מּוכר בה‬
‫כנהנתן היודע לנהל יפה את עסקיו‪ ,‬מזמין את עצמו לארוחת הצהריים‪ .‬בשעת הגשת הקפה הוא קורא‪:‬‬

‫— הבאתי מתנה לילדינו‪ .‬ובתנועת ניצחון שולף שני כרטיסי רכבת‪.‬‬

‫— מה זה? שואלת המחותנת בקול חנוק‪.‬‬

‫— זה‪ ,‬שני כרטיסים למחלקה הראשונה‪ ,‬לרכבת של המסלול המעגלי בנורמנדי‪ ....‬כן‪ ,‬יקיריי‪ ,‬חודש שלם‬
‫באוויר הצח! אתם תחזרו רעננים כמו ורדים‪.‬‬

‫מדאם לָּריוויֶר נחרדת‪ .‬היא רוצה למחות‪ ,‬אבל בסופו של דבר לא מתחשק לה לריב עם אבא בֵ ַרר‪ ,‬ששמורה‬
‫לו תמיד המילה האחרונה‪ .‬כמהלומה סופית‪ ,‬רוצה סוחר הברזל לקחת את הנוסעים לתחנת הרכבת תכף‬
‫ומיד‪ .‬הוא לא יֵלך עד שיראה אותם בתוך הקרון‪.‬‬

‫— בסדר גמור‪ ,‬היא מצהירה בזעם כבוש‪ ,‬קח ממני את בתי‪ ,‬זה עדיף‪ .‬כך הם לא יתנשקו בתוך החנות ואני‬
‫אשמור על כבודו של בית המסחר‪.‬‬
 ‫‪30‬‬

‫בני הזוג מגיעים סוף־סוף לתחנת סן־לזאר בחברת אבי החתן‪ ,‬שבקושי השאיר להם זמן לתחוב מעט לבנים‬
‫וכמה בגדים לתוך מזוודה‪ .‬הוא נושק להם נשיקות מצלצלות על לחייהם‪ ,‬וממליץ להם להתבונן בכול היטב‬
‫כדי לספר לו אחר כך מה ראו עיניהם‪ .‬זה יגרום לו הנאה‪.‬‬

‫ואֹורטנס נחפזים לאורך הרכבת למצוא תא ריק לגמרי‪ .‬מתמזל מזלם והם מוצאים את‬ ‫ַ‬ ‫על הרציף‪ ,‬לּוסיֶן‬
‫מבוקשם‪ ,‬עטים על התא הריק‪ ,‬ומתחילים להתכונן לנסיעה זוגית; אך למרבה הצער‪ ,‬אדון ממושקף עולה‬
‫אֹורטנס מסבה את ראשה בעוגמת נפש‬ ‫ַ‬ ‫אחריהם‪ ,‬מתיישב ונותן בהם מבט חמור‪ .‬הרכבת יוצאת לדרך‪.‬‬
‫ומעמידה פנים שהיא מתבוננת בנוף‪ .‬דמעות נקוות בעיניה‪ ,‬אפילו את העצים אינה רואה‪ .‬לּוסיֶן מחפש דרך‬
‫מחוכמת להיפטר מהאדון המבוגר‪ ,‬אבל דבר לא עולה בדעתו מלבד תחבולות מחוצפות למדי‪ .‬לרגע הוא‬
‫וור‪ .‬ברוגז מה הוא‬
‫ֶה־א ְ‬
‫מייחל ששותפם לנסיעה ירד במַ נְט או בו ְֶרנֹון‪ .‬אבל תקוותיו מתבדות‪ ,‬האדון נוסע עד ל ַ‬
‫מחליט לאחוז בידה של אשתו‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הם נשואים‪ ,‬הם רשאים להראות חיבה זה לזה בגלוי‪ .‬אבל המבט‬
‫של האדון המבוגר רק נעשה נוקב יותר‪ ,‬ומוסרנותו מופגנת כל כך עד שהאישה הצעירה מסמיקה ומושכת‬
‫ברּואן‪.‬‬
‫ַ‬ ‫את ידה‪ .‬מהרגע הזה הנסיעה נמשכת בשתיקה מעיקה‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬הנה הם כבר‬

‫ללּוסיֶן יש מדריך טיולים שנקנה טרם צאתם מפריז‪ .‬הם משתכנים במלון מומלץ‪ ,‬ותכף ומיד נופלים לידיהם‬
‫של עובדי המלון הזוטרים‪ .‬ישובים אל שולחן האורחים‪ ,‬הם בקושי מעזים להחליף מילה מול כל המבטים‬
‫שננעצים בהם‪ .‬לבסוף הם הולכים לישון מוקדם‪ .‬אבל המחיצות בין החדרים דקות כל כך שהם שומעים כל‬
‫תנועה של השכנים‪ ,‬מימין ומשמאל‪ .‬והם קופאים במקומם‪ ,‬לא מעזים לזוז‪ ,‬אפילו לא להשתעל במיטתם‪.‬‬

‫וור‪.‬‬
‫ֶה־א ְ‬
‫— נצא לטיול בעיר‪ ,‬אומר לוסיֶן כשהם קמים בבוקר‪ ,‬ואז ניסע מהר לל ַ‬

‫כל היום כולו הם מטיילים ברגל‪ ,‬הולכים לראות את הקתדרלה‪ ,‬ושם מראים להם את מגדל החמאה שנבנה‬
‫בכספי המס שהטילה הכמורה בשרירות על חובצי החמאה מהסביבה‪ .‬הם מבקרים בארמון הישן של דוכסי‬
‫נורמנדי‪ ,‬בכנסיות העתיקות שנהפכו למתבני חציר‪ ,‬בכיכר ז'אן ד'ארק‪ ,‬במוזיאון‪ ,‬ומגיעים עד לבית הקברות‬
‫האדיר‪ .‬כמו משימה שיש למלא‪ ,‬הם אינם מוותרים על דבר ולא פוסחים על שום מבנה מהבתים‬
‫אֹורטנס משתעממת עד מוות ומתעייפת כל כך שביום המחרת היא נרדמת ברכבת‪.‬‬‫ַ‬ ‫ההיסטוריים‪.‬‬

‫וור מצפה להם אי־נעימות נוספת‪ .‬המיטות במלון צרות כל כך שמשכנים אותם בחדר ובו שתי מיטות‪.‬‬ ‫בלֶה־א ְ‬
‫ַ‬
‫וור זמן רב‬
‫ה־א ְ‬
‫אֹורטַ נס רואה בכך עלבון ומתחילה לבכות‪ .‬לּוסיֶן נאלץ לנחם אותה‪ ,‬ונשבע שלא יישארו בלֶ ַ‬
‫יותר ממה שדרוש לראות את העיר‪ .‬וכך המרוצה מתחילה מחדש‪.‬‬

‫וור ועוצרים לכמה ימים בכל עיר חשובה המסומנת על מסלולם‪ .‬הם מבקרים בהֹונְפלֶר‪,‬‬ ‫ה־א ְ‬
‫הם עוזבים את לֶ ַ‬
‫פֹון־לֵ וֶק‪ ,‬קאיין‪ ,‬באיּו‪ ,‬שֶ רבּור‪ ,‬בראשם ערבוביה של רחובות ואנדרטאות‪ ,‬הם מבלבלים בין הכנסיות‪ ,‬המומים‬
‫ממהירותם של הנופים הבאים וחולפים בלי שימצאו בהם כל עניין‪ .‬הם אינם מוצאים ולו פינה אחת של‬
‫שלווה‪ ,‬לא מקום אחד שיוכלו להתנשק שם הרחק מאוזניים כרויות‪ .‬לבסוף אינם מתבוננים עוד במאומה‪,‬‬
‫וממשיכים במסעם בשקדנות כאילו היה מעמסה שאי אפשר להשתמט ממנה‪ .‬אבל מי שנוסע‪ ,‬סופו שגם‬
‫יחזור‪ .‬ערב אחד בשֶ רבּור‪ ,‬נפלט מפיו של לּוסיֶן דבר מה חמור‪:‬‬

‫— אני חושב שאני מעדיף את אמך‪.‬‬

 ‫‪31‬‬

‫למחרת הם נוסעים לגְ ַרנְוִ יל‪ .‬אבל לּוסיֶן יושב קודר בקרון הרכבת ושולח מבטים פראיים אל הנוף הכפרי‪ ,‬אל‬
‫השדות הנפרשים כמניפות משני צדי הדרך‪ .‬הרכבת נעצרת לפתע בתחנה קטנה‪ ,‬הם אפילו לא שומעים את‬
‫שמה‪ ,‬מקום נידח ויפהפה של ירק בינות לעצים‪ ,‬ובן־רגע לּוסיֶן צועק‪:‬‬

‫— נרד יקירתי‪ ,‬נרד מהר!‬

‫— אבל התחנה הזאת לא מופיעה במדריך‪ ,‬אומרת אֹורטַ נס בתדהמה‪.‬‬

‫— המדריך! המדריך! את תראי כבר מה שאעשה עם המדריך הזה‪ ,‬הוא עונה‪ .‬קדימה‪ ,‬רדי מהר!‬

‫— והמזוודות שלנו?‬

‫— אני שם קצוץ על המזוודות שלנו!‬

‫אֹורטַ נס יורדת‪ ,‬הרכבת נוסעת ומשאירה את שניהם בשממה הירוקה והקסומה הזו‪ .‬ביציאה מהתחנה‬
‫הקטנה הם עומדים בלב הנוף הכפרי‪ :‬דממה דקה‪ ,‬ציפורים מצייצות על העצים‪ ,‬נחל צלול זורם בתוך עמק‬
‫קטן‪ .‬מעשהו הראשון של לּוסיֶן הוא לזרוק את המדריך ולהטביע אותו באחת הביצות‪ .‬סוף־סוף זה נגמר‪ ,‬הם‬
‫חופשים!‬

‫במרחק שלוש מאות צעדים משם הם רואים פונדק מבודד‪ ,‬ובעלת המקום נותנת להם חדר גדול מסויד בלבן‬
‫וכולו עליזות אביבית‪ .‬עוביים של הקירות כמטר אחד‪ .‬אבל בעצם אין איש מלבדם בפונדק‪ ,‬ורק התרנגולות‬
‫מסתכלות בהם בסקרנות‪.‬‬

‫— הכרטי סים שלנו בתוקף לעוד שמונה ימים‪ ,‬אומר לּוסיֶן‪ .‬נבלה את שמונת הימים שלנו כאן‪.‬‬

‫איזה שבוע מענג! הם יוצאים השכם בבוקר לטייל בשבילים הנסתרים‪ ,‬נבלעים בחורשה שעל צלע הגבעה‪,‬‬
‫ושם הם מבלים את הימים‪ ,‬חבויים בין הצמחים והעשב המסוככים על אהבתם הרכה‪ .‬לעתים הם הולכים‬
‫אֹורטנס רצה כמו ילדה שנמלטה מבית הספר‪ .‬היא חולצת את המגפונים שלה‪ ,‬טובלת את רגליה‬
‫ַ‬ ‫לאורך הנחל‪,‬‬
‫ופולטת צווחות קטנות כשלּוסיֶן נושק לה במפתיע בעורפה‪ .‬המחסור בלבָּ נים‪ ,‬העירום הפשוט שהם שרויים‬
‫בו‪ ,‬מצהילים את רוחם‪ .‬הם שמחים להימצא כך‪ ,‬נטושים‪ ,‬במקום מבודד‪ ,‬כשאין איש עוקב אחריהם‪.‬‬
‫אֹורטַ נס נאלצת לשאול מבעלת הפונדק לבנים מבד מחוספס‪ ,‬כותנות מאריג כפרי שמדגדגות את עור גופה‬
‫ומביאות אותה לידי צחוק‪ .‬חדרם עליז כל כך! בשעה שמונה בערב — כשהטבע החשוך והשקט לא קורא‬
‫להם עוד — הם נסגרים בחדר‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬מבקשים שלא יעירו אותם בבוקר‪ .‬לּוסיֶן יורד לפעמים בנעלי בית‪,‬‬
‫מעלה בעצמו את ארוחת הבוקר‪ ,‬ביצים מטוגנות וקותלי חזיר‪ ,‬בלי לפתוח את דלת החדר לאיש‪ .‬על קצה‬
‫המיטה הם יושבים ואוכלים את הארוחות הערבות לחך האלו‪ ,‬הנמשכות לאין קץ‪ ,‬הודות לנשיקות הרבות‬
‫בין נגיסות הלחם‪.‬‬

‫ביום השביעי הם נעצבים אל לבם‪ ,‬מופתעים לגלות שהזמן חלף מהר כל כך‪ .‬הם עוזבים בלי שירצו אפילו‬
‫לדעת את שם חבל הארץ שבו אהבו זה את זה‪ .‬לפחות רבע מירח הדבש שלהם‪ ,‬שבו חיו באמת‪ ,‬יהיה להם‬
‫למזכרת‪ .‬וכך‪ ,‬רק בהגיעם לפריז הם מוצאים את המטען שלהם‪.‬‬
 ‫‪32‬‬

‫כשאבא בֵ ַרר חוקר אותם‪ ,‬הם מסתבכים‪ .‬הם ראו את הים בקאיין‪ ,‬ואת מגדל החמאה הם ממקמים בלֶה־‬
‫וור‪.‬‬
‫ַא ְ‬

‫— מה לעזעזל! צועק סוחר הברזל‪ ,‬אתם מדברים על שֶ רבּור‪ ...‬ומה עם הארסנל?‬

‫— אה! ארסנל קטן מאוד‪ ,‬עונה לּוסיֶן בשלווה‪ .‬אין שם מספיק עצים‪.‬‬

‫מדאם לָּריוויֶר‪ ,‬חמורת סבר כתמיד‪ ,‬מושכת בכתפיה ורוטנת‪:‬‬

‫אֹורטנס‪ ,‬מספיק עם השיגעונות‪,‬‬

‫ַ‬ ‫— בשביל זה שווה לנסוע! הם אפילו לא מכירים את האנדרטות‪ ...‬קדימה‬
‫עִ מדי מאחורי הדלפק‪.‬‬

‫ניתוח סיפור קצר מתורגם‪ :‬נסיעה במסלול מעגלי‪/‬אמיל זולא‬

‫סיפור זה מציג את המשפחה המורחבת כמוסד דכאני המשקף את ערכי החברה‬

‫השמרנית הסובבת‪ ,‬המונעת מזוג אוהבים לממש את אהבתם‪.‬‬

‫במרכז הסיפור ניצבים בני זוג מאושרים ואוהבים שזה רק נישאו; הגבר‪ ,‬לוסיין‬
‫בר‪,‬ואשתו‪ ,‬הורטנס לריוויר‪ .‬הם מתגוררים בבית אמה של הורטנס (המשולב בחנות‬
‫צעצועים)‪ ,‬שאישרה כמעט בלית ברירה את הזוגיות ביניהם‪ ,‬אך כעת עסוקה בלמנוע‬
‫מהם להיות מאושרים ואוהבים מתוך אינטרסים צרים ושיקולים כלכליים‪.‬‬
‫היאמפחדת שאם יביעו אהבה זה כלפי זו במהלך עבודתם‪ ,‬זה יוציא שם רע לעסק –‬
‫עלאף שהם נשואים‪ .‬כמו כן‪ ,‬אפילו בלילות היא לא עוזבת אותם לנפשם‪ ,‬ותמיד דופקת‬
‫על דלת חדרם לשמע כל רעש הכי קטן‪.‬‬

‫השניים מנסים בהדרגה למרוד באם על ידי כך שהם שולחים נשיקות באוויר זה לזו‬
‫מאחורי גבה‪ .‬בהמשך‪ ,‬לוסיין מחליט לפנות לאביו המצטייר כאדם פתוח ונהנתן‬
‫לעומת האם‪ ,‬אשר מכריח את מאדאם לריוויר לאפשר להם לצאת לירח דבש‪ .‬אמנםגם‬
‫אז‪ ,‬אביו של לוסיין מתכנן עבורם את ירח הדבש לפרטי פרטים‪ ,‬ובכך מוריד‬
‫מהספונטניות שצריכה לאפיין טיול שכזה‪.‬‬

‫הזוג יוצא לריח הדבש – לנסיעה ברכבת הנוסעת במסלול מעגלי‪ ,‬אשר עוצרת‬
‫בשללתחנות חשובות היסטוריות חשובות‪ ,‬מתוך רצון לממש את אהבתם‪ ,‬אך שלל‬
‫קשייםמונעים זאת מהם‪:‬‬

‫האיש חמור הסבר שיושב לידם ברכבת שבוחן ללא הרף כל מגע ביניהם (על‬ ‫•‬

‫אף שהם זוג נשוי)‪ .‬שמרנותו וחמיצות פניו הופכים אותו למקביל מבחינת‬
‫התנהגות ומראה לדמות האם ‪.‬‬
 ‫‪33‬‬

‫הרחובות הומי האדם והמבנים הרבים והצפופים שלא מאפשרים להם‬ ‫•‬

‫להתייחד‪ .‬נדמה להם שבכל מקום בוחנים אותם!‬

‫החדרים הקטנים בהם הם לנים‪ ,‬בעלי קירות דקים מאוד‪ ,‬דרכם שומעים‬ ‫•‬

‫כלרחש‪ ,‬ומונעים מהם אפילו "להשתעל בקול‪" .‬‬

‫המבנים ההיסטוריים הגוזלים מהם זמן רב‪ ,‬שבהם הם לכאורה "חייבים‬ ‫•‬

‫"לבקר על פי ספר מדריך הטיולים מתנת האב‪ ,‬אשר גורמים להם לשעמום‬
‫ועייפות‪.‬‬

‫לאחר שהתסכול של הזוג מגיע לשיא‪ ,‬לוסיין מחליט למרוד ויורד מהרכבת יחד‬
‫עםזוגתו בתחנה שאינה מופיעה בספרון מדריך הטיולים אשר קיבלו מאביו‪ .‬תחנה‬
‫זונמצאת באמצע "שום מקום" – במרכז טבע פראי ופתוח‪.‬‬

‫באופן סמלי הזוג אז מטביע את ספר מדריך הטיולים בביצה‪ .‬כמו כן‪ ,‬את‬
‫המזוודותהם מותירים על הרכבת‪.‬‬

‫המזוודות והמדריך מאפיינים באופן מטונימי‪/‬מטפורי את תכתיבי החברה‬

‫והמשפחה המורחבת‪ .‬הזוג חש חופשי לראשונה‪ ,‬מאז שנישאו‪ .‬כאשר הם מצויים‬
‫בחיק הטבע‪ ,‬הרחק מהערים ההומות‪.‬‬

‫הזוג ממשיך לבלות את הימים הבאים של חופשתם בפונדק מבודד בחיק הטבע‪,‬‬
‫בוהם לנים בחדר מרווח – המנוגד לחדרים הצפופים בהם הם לנו עד אז ‪.‬סוף סוף‬
‫הםחווים חופש ושלווה ‪.‬‬

‫כאשר הם שבים הבית הם מלאים בכוח וברוגע‪ ,‬שמאפשרים להם להתמודד עם‬
‫הקטנוניות והדכאנות המאפיינים את המשפחה המורחבת‪ .‬האם מיד זועמת על‬
‫כךשהם לא ביקרו בשלל מקומות היסטוריים "בעלי חשיבות"‪ .‬מהר מאוד היא‬
‫שולחת אותם אל מאחורי הדלפק כדי לעבוד‪ .‬הם מצייתים‪ ,‬אך לפחות הם הצליחו‬
‫במשך שמונה ימים לטעון את עצמם בכוחות מחודשים‪ ,‬כדי להתמודד עם דרישות‬
‫האם‪.‬‬
 ‫‪34‬‬

‫אמצעי העיצוב‬

‫שם הסיפור‪" :‬נסיעה במסלול מעגלי" – מתאר את הרכבת הנוסעת באופן מעגלי‬
‫וגם את חזרתם של הזוג לשגרה המדכאת בחנות הצעצועים‪ ,‬האם‪ ,‬והחברה‬
‫הדכאנית‪.‬‬

‫ההדרגתיות במרד של בני הזוג‪ :‬ניתן לראות כיצד בני הזוג מורדים באופן הדרגתי‬
‫באם ובחברה‪ .‬זה מתחיל בנשיקות באוויר מעבר לדלפק‪ ,‬נסיונות שכנוע‬
‫שתאפשרלהם לצאת לירח דבש‪ ,‬נסיונות שממשיכים לשיחה עם האב על יציאה‬
‫לחופשה‪ ,‬היציאה עצמה לחופשה‪ ,‬והשיא – זריקת ספר מדריך הטיולים לביצה‬
‫והיציאה לחופשי בחיק הטבע‪ .‬בכך‪ ,‬מועבר המסר לפיו על זוג אוהבים צעירים לנסות‬
‫בכל דרך לפרוץ את הכלא החברתי בכדי לצאת לחופשי‪.‬‬

‫ייצוגים מטונימיים (דבר הסמוך לדבר אחר‪ ,‬ומייצג אותו‪ .‬לדוגמה ‪" -‬לא הייתי רוצה‬
‫להיות בנעליו"‪ .‬הנעליים מסמלות את האדם)‪ .‬או מטפורות ‪ -‬דבר מתחום אחד‬
‫המייצג משהו מתחום אחר ‪ :‬דמות האם מייצגת‪/‬מסמלת את השמרנות והאטימות‬
‫של החברה כולה‪ ,‬האיש חמור סביר מקביל ומייצג את דמות האם‪ ,‬הקירות הדקים‪,‬‬
‫מדריך הטיולים‪ ,‬המבנים והכנסיות – כולם ייצוגים מטונימיים שלחברה אורבנית‪,‬‬
‫שמרנית ואטומה לרצונות אנושיים בסיסיים של הבעת חיבהואהבה בין בני זוג‪.‬‬

‫אנלוגיה (הקבלה) בין האיש חמור הסבר ברכבת לבין האם‪.‬‬

‫אנלוגיה ניגודית בין הטבע והפונדק לבין העיר והמלון‪.‬‬

‫בעיר – אנשים צופים בהם ללא הרף‪ .‬בפונדק – התרנגולים צופים בהם‪.‬‬

‫בעיר – חדרים קטנים‪ ,‬חסרי פרטיות ובעלי קירות דקים‪ .‬בפונדק – חדר גדול עם‬
‫קירות עבים מאוד‪.‬‬

‫בעיר – צפיפות ומבני בטון משעממים‪ .‬ההיסטוריה והדת (הכנסייה) שולטים‪ .‬בטבע–‬
‫מרחב חופשי ופראי‪ ,‬ניתן לטייל ולהתייחד‪ .‬לא להתחשב במוסכמות החברהובדת‪.‬‬

‫סיום הסיפור – סיום מעגלי עם מספר פרשנויות‪ :‬מצד אחד קיימת נימה‬
‫אופטימית בכך שהם שבו לחנות לאחר שהם הצליחו לממש את אהבתם במשך‬
‫שמונה ימים ‪.‬מצד שני הם חזרו לאותה נקודת התחלה מדכאת ולשלטון האימיםשל‬
‫האם‪ .‬המבוגרים מתפלאים כיצד הם לא ביקרו בשורה של מקומות והאם‬
‫מידשולחת אותם לעבוד‪.‬‬
 ‫‪35‬‬

‫משמעות‪/‬מסרים ‪ -‬עליונות הרגש האנושי על פני מוסכמות החברה‪ ,‬עליונות‬

‫המשפחה הגרעינית על פני המשפחה המורחבת‪ ,‬עליונות הטבע על פני העיר‪.‬‬
‫הטבע מסמל רגש ואנושיות‪ ,‬בעוד העיר מסמלת את החברה האירופאית הדכאנית‪.‬‬
‫ביקורת על החברה המודרנית הדכאנית‪ :‬סיפור זה עוסק באופן בו החברה‬
‫האירופאית המודרנית של המאה ה ‪ ,19‬הינה חברה מסורתית‪ ,‬אטומה ומדכאת‪,‬שלא‬
‫מאפשרת לאוהבים צעירים לממש את אהבתם‪ .‬בכדי שבני אדם יוכלו לממשאת‬
‫רצונותיהם ותשוקותיהם עליהם לברוח מהחברה – גם אם לזמן מוגבל‪ ,‬כפי שעשו‬
‫זאת הזוג בסיפור‪.‬‬

‫המשפחה המורחבת כמייצגת את החברה הכללית‪ :‬ישנה ביקורת גם כלפיהמשפחה‬

‫המורחבת המוצגת כאן כמוסד דכאני המושפע ומייצג את החב רה הכלליתשל המאה‬
‫ה ‪ .19‬כך‪ ,‬הנורמות הדכאניות והשמרניות של החברה מעצבים אתהמשפחה המורחבת‬
‫כמוסד שמדכא את רצונותיהם ורגשותיהם של הזוג הצעיר‪ .‬לפיהסיפור‪ ,‬על בני זוג‬
‫להתמקד באהבתם וזה בזה‪ ,‬תוך מרידה במשפחה המורחבת ‪.‬רק כך הם ייזכו לחוות‬
‫קשר זוגי חם ואינטימי‪ ,‬גם אם רק לזמן מוגבל‪.‬‬

‫החשיבות של לאהוב במסגרת הנישואין ללא פשרות וללא התחשבות‪:‬‬

‫בסיפורמתבלטת החשיבות של רגשי אהבה ותשוקה ככאלו המסוגלים "להגן" על‬
‫זוג נשוי מפני השמרנות והדיכוי של המשפחה המורחבת והחברה הכללית‪ .‬אסור‬
‫לזוג נשוי להיכנע לתכתיבי החברה הכללית והמשפחה המורחבת‪ ,‬ועליו למרוד‬
‫בנורמות צבועות של צניעות ושמרנות‪ ,‬כדי לממש את אהבתם‪.‬‬

‫עליונותו של הרגש האנושי והטבע על פני מוסכמות חברתיות והמרחב העירוני‪:‬‬

‫בסיפור מתבלט האופי האנושי ויופי הטבע כנעלים ומועילים יותר ממוסכמות‬
‫חברתיות והמרחב העירוני‪ .‬בכך‪ ,‬האהבה שבני הזוג חולקים מספקת אותם‬
‫הרבהיותר מעבודה בחנות‪ ,‬סימון "וי" על תחנות בטיול מתוכנן מראש‪ ,‬וציות לאם‪.‬‬

‫ברגע שהם מתמסרים לרגש הבסיסי שלהם ולטבע הנמצא מחוץ לעיר המדכאת‪ ,‬הם‬
‫חווים אושר אמיתי‪.‬‬
 ‫‪36‬‬

‫סיפור קצר מתורגם‪ :‬עניין משפחתי‪ /‬מורקמי‬

‫(סיפור זה נקרא בכיתה)‬
‫ניתוח הסיפור‪:‬‬

‫הסיפור נכתב ב‪ ,1985‬פורסם לראשונה במגזין נשים‪ ,‬וב‪ 1993‬יצא לאור בקובץ‬
‫הסיפורים‪ :‬הפיל הנעלם‪.‬‬

‫הוא מסופר על ידי מספר בגוף ראשון‪ .‬זוהי נקודת תצפית לא אובייקטיבית המאפשרת‬
‫למספר לתמרן את קוראיו ולתעתע בהם‪.‬‬

‫העלילה והדמויות‪:‬‬

‫העלילה מתארת תקופה של כמה חודשים בחיי אח ואחות המתגוררים ביחד בטוקיו‬
‫בירת יפן‪.‬‬

‫המספר בן עשרים ושבע‪ ,‬סיים את לימודיו האקדמיים‪ ,‬ועובד במחלקת יחסי ציבור‬
‫של יצרן מכשירי חשמל‪.‬‬

‫הוא מתאר את עצמו כ"חרגול הקיץ המזמר"‪ .‬בחור קל דעת‪ ,‬צר אופק‪ ,‬אגואיסט‬
‫והולל‪ ,‬המחליף נשים לעתים קרובות‪ .‬בשיחת הפיוס עם אחותו הוא מספר לה ששכב‬
‫עם עשרים ושש נשים ואולי עוד עשר ששכח‪ .‬זו אינה התנהגות אופיינית לצעירים‬
‫היפנים‪.‬‬

‫המספר מרבה לשתות משקאות חריפים ומתייחס בקלות ראש אל החיים‪ .‬מדי פעם‬
‫הוא מפגין התנהגות בוגרת ומעמיקה יותר‪ ,‬וגם אמירות בעלות משמעות קיומית‪ ,‬אבל‬
‫ממהר לחזור אל תדמית‬

‫הבחור הריקני והשטחי‪ .‬יחסית לסיפור קצר‪ ,‬הוא מרבה בתיאורים של טיפוח הגוף‪:‬‬
‫צחצוח שיניים לצלילי ברוס ספרינגסטין‪ ,‬מקלחות‪ ,‬גזיזת ציפורניים‪ ,‬התעמלות‪,‬‬
‫סילוק פירורים‪...‬‬

‫המוזיקה החביבה עליו היא מערבית‪ :‬הרבי הנקוק‪ ,‬ברוס ספרינגסטין‪ ,‬ג'ף בק‬
‫והדלתות וריצ'י ביירק‪.‬‬

‫הוא מתעב את חוליו אינגלסיאס‪.‬‬

‫מוזיקה יפנית אינה מוזכרת בין ההעדפות שלו‪ ,‬והדברים נכונים גם לגבי המשקאות‬
‫שהוא שותה‪ :‬וויסקי עם קרח‪ ,‬בירה או ברנדי‪.‬‬
 ‫‪37‬‬

‫גם עולם הדימויים שלו אינו יפני‪ .‬כשהוא סובל מהנגאובר‪ ,‬הוא מתאר זאת כך‪:‬‬
‫"כשהייתי בחוץ‪ ,‬היכה בי השיכרון כאילו התנגשה בי רכבת לילה‪ .‬הפרקים שלי חרקו‬
‫כמו אלה של איש הפח בקוסם מארץ‬

‫עוץ‪".‬‬

‫על ההקפדה הפתאומית של אחותו בענייני ביגוד הוא כותב‪ :‬בלי הרף עסקה בכביסה‬
‫ובגיהוץ של בגדים במקום להניח להם להיערם בחדר האמבטיה כמו תל נמלים‬
‫מהאמזונס‪.‬‬

‫לדבריו‪ ,‬הוא נוהג להופיע בעבודה קצת לפני הצהריים‪ ,‬קורא את העיתון‪ ,‬אוכל‬
‫צהריים‪ ,‬עושה משהו קטן בסביבות שתיים‪ ,‬ואחר כך יוצא לשתות עם הבחורים‬
‫מסוכנות הפרסום עד חצות‪.‬‬

‫התיאור הזה מנוגד לחלוטין לאופן בו מתוארים חיי העובדים ביפן ב‪.2017‬‬

‫ייתכ ן שהוא מגזים בתיאור בטלנותו כי סביר להניח שעל רקע החריצות ומוסר‬
‫העבודה הגבוה ביפן‪ ,‬הוא היה מפוטר ממשרתו‪ .‬מצד שני‪ ,‬לדברי אחותו‪ ,‬יש לו‬
‫פרוטקציה בחברה בה הוא עובד‪.‬‬

‫אחותו בת ‪, 23‬סיימה את לימודיה באוניברסיטה ועובדת בסוכנות נסיעות‪.‬‬

‫למרות המגורים המשותפים‪ ,‬הם אינם מרבים להתראות‪ ,‬ואולי בגלל זה הם מצליחים‬
‫לשמור על חיבה הדדית רווית הומור‪ .‬אבל פעם אחת כשהמספר רואה את אחותו בוכה‬
‫באישון ליל הוא מתוודה‪:‬‬

‫"אני אולי צר אופק ואגואיסט‪ ,‬אבל הייתי מספיק חכם להבין שאם היא בוכה ליד‬
‫השלחן במטבח ולא בחדר שלה‪ ,‬סימן שהיא רוצה שאני אנחם אותה‪ ".‬וכך הוא עושה‬
‫בדרכו המיוחדת‪ ,‬ומצליח‪ .‬שמות האח והאחות אינם מוזכרים בסיפור כנהוג ברוב‬
‫יצירותיו של מורקמי‪.‬‬

‫חייהם משתנים כשהאחות פוגשת בנובורו ווטנבה‪ ,‬מהנדס מחשבים חרוץ ורציני‪ ,‬חסר‬
‫חוש הומור‪ ,‬חובב אופנועים‪ ,‬ואת חוליו אינגלסיאס‪ ,‬בעל חוש טכני מפותח ואלרגיה‬
‫לאלכוהול‪ .‬בקיצור‪:‬‬

‫אנטיתזה לדמות המספר‪.‬‬

‫אולי זו הסיבה לכך שהמספר אינו סובל אותו‪ ,‬ומרבה ללעוג לו ולהתבדח על חשבונו‪.‬‬

‫למרות זאת‪ ,‬הוא משתדל למלא כהלכה את תפקיד הנציג המשפחתי הבוגר במפגש עם‬
‫נובורו והוריו‪.‬‬
 ‫‪38‬‬

‫האחות עוברת שינוי משמעותי בעקבות הקשר עם נובורו‪ :‬היא נהיית מודעת לאורח‬
‫החיים הריקני שלה ושל המספר ומתחילה להטיף לו מוסר בחריפות בהזדמנויות‬
‫שונות‪.‬‬

‫במסגרת השינוי האחות גם מתחילה להקפיד באופן קיצוני על הופעתה החיצונית ועל‬
‫ניקיון הדירה‪.‬‬

‫לכבוד ביקורו של נובורו היא "הכניסה את המצעים למכונת הכביסה ונקתה את שני‬
‫החדרים שלנו‪.‬‬

‫אחר כך מילאה דלי במים וסבון ושטפה את הקירות ואת הרצפות בסלון ובמטבח‪"...‬‬

‫כמו מאצ'ו טיפוסי‪ ,‬המספר אינו נוטל חלק במבצע הניקיון אלא מבלה את הזמן‬
‫בהתבוננות בצילומי עירום של אברי מין נשיים בעותק של "האסלר" שידיד מאמריקה‬
‫הצליח להבריח למרות הצנזורה בדואר‪.‬‬

‫הוא נענה לבקשתה של אחותו לערוך קניות ומוסיף ביוזמתו בקבוק יין שבלי ב‪4500‬‬
‫יין כמתנה לזוג הצעיר‪ .‬לדבריו‪" ,‬רק בן אדם רגיש וטוב לב היה חושב על דבר כזה‪".‬‬

‫הוא לובש את הבגדים ההדורים שאחותו הכינה לו ומשתדל להתנהג יפה אל נובורו‪.‬‬
‫למרות שמדי פעם מתפלקת לו בדיחה לא מוצלחת‪ .‬נובורו מצדו מתפעל ממה שהוא‬
‫מגדיר כשמחת החיים של האח והאחות ומשתדל להתאים את עצמו אליהם‪ .‬הוא‬
‫מתקן את מערכת הסטריאו בדירה אבל לא זוכה להערכה מהמספר על כך‪.‬‬

‫הוא מתאר את נובורו בלעג ובביקורתיות‪ ,‬ולאחר שמילא את תפקיד המארח כמיטב‬
‫יכולתו‪ ,‬סבלנותו פוקעת‪ ,‬והוא יוצא לבלות כמנהגו בשתיה לשוכרה‪ ,‬צפייה במשחק‬
‫בייסבול בטלביזיה ובסטוץ עם‬

‫בחורה בת עשרים שפגש בבר השכונתי‪.‬‬

‫כשהיא נרדמת‪ ,‬הוא מסתלק ובדרך הביתה סובל מהנגאובר קשה שגורם לו לשאול‬
‫את עצמו‪ :‬מה לעזאזל אני עושה עם עצמי בימים האלה? אותו הדבר פעם אחר פעם‪.‬‬
‫אבל כול פעם גרועה מן הקודמת‪.‬‬

‫כשהוא מגיע לדירה הוא אומר לעצמו‪ :‬משהו יסתדר כבר מחר‪ ,‬ואם לא‪ ,‬אז מחר‬
‫אעשה קצת חושבים‪ .‬אובלדי אובלדה‪ ,‬החיים נמשכים‪.‬‬

‫אחותו נתקפת בהרהורי חרטה על דברי הביקורת שהשמיעה כלפיו בעת ביקורו של‬
‫נובורו‪ ,‬ומתנצלת בפניו‪.‬‬
 ‫‪39‬‬

‫המספר מרגיע אותה באומרו‪ :‬כול אחד מציק למישהו‪ .‬אבל אם אני הוא האיש‬
‫שבחרת להציק לו‪ ,‬זאת בחירה נכונה‪ ,‬אז שזה לא ידאיג אותך‪.‬‬

‫על חששותיה מהעתיד הוא משיב‪ :‬את צריכה להשתדל לראות תמיד את הצד הטוב‪,‬‬
‫תמיד לחשוב על הדברים הטובים‪ .‬ואז אין לך מה לפחד‪ .‬ואם יקרה משהו רע‪ ,‬תוכלי‬
‫את לחשוב מה עושים הלאה‪.‬‬

‫לשאלתה על נובורו הוא משיב‪ :‬הוא בחור לא רע‪ ,‬אני מניח‪ .‬רק לא הטיפוס שלי‪ .‬יש‬
‫לו טעם מוזר בבגדים למשל‪ .‬זה לא מזיק שיהיה אחד כמוהו בכול משפחה‪.‬‬

‫האחות משיבה לו‪ :‬זה מה שאני חושבת‪ .‬גם אתה‪ ,‬האיש שאני קוראת לו אחי‪ .‬אני‬
‫אוהבת אותך‪ ,‬אבל אם כולם היו כמוך‪ ,‬העולם בטח היה מקום איום ונורא‪.‬‬

‫הם פורשים כול אחד לחדרו‪ .‬המספר תוהה "לאן פנינו מועדות" אבל עייף מכדי לחשוב‬
‫לעומקם של דברים‪ ,‬עוצם את עיניו‪ ,‬והשינה יורדת עליו כרשת אפלה ואילמת‪.‬‬

‫בין יפן לארה"ב‪:‬‬

‫הרוקי מורקאמי הושפע מאוד המתרבות האמריקאית אליה התוודע בצעירותו‬

‫כשתרגם ליפנית את התפסן בשדה השיפון של סאלינג'ר‪.‬‬

‫למעט כמה אזכורים לתרבות ולמנהגים יפניים‪ ,‬האח והאחות מנהלים אורח חיים‬
‫מערבי לכול דבר‪.‬‬

‫אימם מבקשת מהמספר לברר פרטים על נובורו כמו כול אם מכול תרבות שהיא‪.‬‬
‫ההורים מאפשרים לאחות בת השמונה עשרה לגור עם אחיה בטוקיו למרות שהם‬
‫מודעים להיותו חסר אחריות וקל דעת‪.‬‬

‫ניתן לראות אם כך‪ ,‬ש‪ :‬סידור הדירה‪ ,‬המשקאות‪ ,‬הארוחות‪ ,‬המוזיקה‪ ,‬הלבוש וצורות‬
‫הבילוי‪ ,‬אינם תואמים את התרבות היפנית אלא את זו המערבית‪.‬‬

‫חלוקת התפקידים בין המספר לאחותו שמרנית מבחינה מגדרית‪ .‬היא אחראית לסדר‪,‬‬
‫לניקיון ולבישול בדירה‪ ,‬ואילו הוא "עוזר" לה מדי פעם‪ .‬יש לו נטיה לנסות ולהתחמק‬
‫ממטלות שאימו ואחותו מטילות עליו‪ ,‬אבל בסופו של דבר הוא נכנע להן ומציית‪.‬‬

‫על התקף ניקיון הדירה של אחותו הוא כותב‪ :‬נשים הן דגי סלמון‪ .‬בסוף הן כולן שוחות‬
‫בחזרה לאותו מקום‪.‬‬

‫המעבר מהמנהגים היפנים המסורתיים והכובלים אל תרבות המערב המתירנית‬

‫אופייני ליפן היום‪.‬‬
 ‫‪40‬‬

‫דרכי העיצוב‪:‬‬
‫‪ .1‬מוטיב הספגטי‪ ,‬או ‪" -‬לא רק ספגטי"‪:‬‬

‫הסצנה הראשונה בסיפור מתרחשת במסעדת ספגטי חדשה‪ .‬המנה של המספר אינה‬
‫טעימה לו‪ ,‬והוא אוכל מחצית ממנה ומבקש מהמלצרית לפנות את השאר‪ .‬אחותו‬
‫אוכלת את כול המנה שלה‪ ,‬ומנצלת את ההזדמנות לפתוח במתקפת ביקורת על אורח‬
‫חייו ואופיו מילדות ועד עצם היום הזה‪ .‬זה לא מקובל בחברה היפנית‪ ,‬בה הנשים‬
‫מכבדות את הגברים במשפחתן‪ ,‬והאח הבכור זוכה לכבוד מאחיו הצעירים‪ .‬המספר‬
‫מופתע ונפגע מדבריה אבל מגיב ברוח טובה‪ .‬בהמשך נבין שנושא השיחה לא היה‬
‫ספגטי‪ .‬המספר אנוכי ועושה כטוב בעיניו‪ .‬אחותו נהגה כמוהו בעת מגוריהם‬
‫המשותפים אם כי היו לה "רק" שני מאהבים לעומת עשרים ושש‪ +‬הנשים עימן הוא‬
‫שכב‪ .‬כעת‪ ,‬בגיל עשרים ושלוש‪ ,‬היא מרגישה צורך להינשא‪ .‬ניכר שהיא אינה מאוהבת‬
‫בנובורו‪ ,‬לכן היא כועסת על יחסו הלועג של אחיה לפיו‪ .‬כאישה היא אינה יכולה‬
‫להמשיך ולנהל אורח חיים קל דעת ומופקר כמו אחיה‪ ,‬וזה מקומם אותה‪ .‬לנובורו יש‬
‫יתרונות אבל היא אינה מאוהבת בו‪ .‬כשהיא מבשרת לאחיה על כוונתה להתחתן‪ ,‬היא‬
‫אומרת‪ :‬בעצם‪ ,‬אני לא בטוחה שאני רוצה להתחתן‪ .‬רק עכשיו התחלתי לעבוד‪ ,‬ואני‬
‫חושבת שאני לא צריכה למהר‪ ,‬הייתי רוצה עוד קצת להתפרפר‪ ,‬לא להשתגע כמוך‬
‫כמובן‪ ...‬אבל אני לא יודעת‪ ,‬הוא ממש נחמד‪ .‬לפעמים אני חושבת שהייתי רוצה‬
‫להתחתן איתו‪ .‬זה מסובך‪ .‬בשיחת הסיום אומר עליו המספר לאחר מחשבה‪ :‬זה לא‬
‫מזיק שיהיה אחד כמוהו בכול משפחה‪ ,‬ואחותו עונה‪ :‬זה מה שאני חושבת‪.‬‬

‫זו אינה הצהרת אהבה אלא התפשרות מתוך כניעה לכללי החברה‪ .‬היא לא מאוהבת‬
‫בספגטי‪/‬נבורו‪ ,‬אבל כאישה בת עשרים ושלוש היא אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר‬
‫עליו‪ ,‬וזה מעלה את חמתה על אחיה הגבר החופשי ממחויבות‪ .‬בסוף היצירה היא‬
‫מחליטה להינשא לנובורו תוך הסתמכות על האישור המסוייג של אחיה לגביו‪.‬‬

‫‪ .2‬טלוויזיה בלי קול ומלחם כמשל‪:‬‬

‫למרות חיבתו של המספר למוזיקה מערבית‪ ,‬כאשר המגבר של מערכת הסטראו‬

‫והטלוויזיה בדירתם מתקלקל‪ ,‬הוא מסתפק באנחה ואינו דואג לתיקונו אלא צופה‬
‫בסרט מלחמה ישן ללא קול‪.‬‬

‫בבאר בו הוא מבלה לאחר הביקור של נובורו‪ ,‬מוקרן בטלוויזיה משחק בייסבול ללא‬
‫קול‪ .‬במקום זה התנגן ברקע תקליט של סינדי לאופר‪ .‬המספר אומר‪ :‬יש משהו חיובי‬
‫בטלוויזיה בלי קול‪.‬‬
 ‫‪41‬‬

‫בדרכו הביתה אחרי הסטוץ‪ ,‬ההקאה והרהורי החרטה‪ :‬בלי קשר לשום דבר‪ ,‬חשבתי‬
‫על נובורו ווטנבה ועל המלחם שקנה לי‪" .‬דווקא כדאי לכם להחזיק מלחם בבית‪ .‬זה‬
‫שימושי"‪ .‬זה מה שהוא אמר‪.‬‬

‫איזה רעיון חיובי‪ ,‬אמרתי לו בלבי כשקינחתי את שפתיי בממחטה‪ .‬עכשיו בזכותך‬
‫הבית שלי מצוייד במלחם‪ .‬אבל בגלל המלחם המחורבן הזה אני כבר לא מרגיש בבית‬
‫שלי כמו בבית‪.‬‬

‫זה בטח בגלל שאני כזה צר אופק‪.‬‬

‫יש משהו אפאתי ופסיבי בדמות המספר כשהוא אינו מחזר אחר נשים‪ .‬הוא מרבה‬
‫להיאנח‪ ,‬מזלזל בעבודה‪ ,‬אינו דואג לתיקון המגבר והטלוויזיה‪ ,‬ומוכן להסתפק בסרט‬
‫ללא קול‪ .‬אבל המלחם שהביא‬

‫נובורו מעיד על אישיותו המעשית ועל העובדה שעוד מעט הוא ישא לאישה את‬
‫האחות‪ ,‬הדמות הנשית היחידה שהמספר חש כלפיה רגש עמוק ומשמעותי‪.‬‬

‫יש משהו אירוני בכך שמלחם שאמור לחבר דברים‪ ,‬יפריד בסופו של דבר בין המספר‬
‫לאחותו ויגרום לו להרגיש ניכור כלפי הדירה שלו‪.‬‬

‫‪ .3‬חזות הכותרת‪:‬‬

‫לדברי סיגל יזרעאלי מהמרכז ללימודי יפנית‪ ,‬שם היצירה במקור הוא ‪AFFAIR‬‬
‫‪. FAMILY‬לפי‬

‫מילון מורפיקס משמעות המילה ‪ AFFAIR‬היא‪ :‬עִ ְניָּן‪ ,‬עֵ סֶ ק‪ ,‬נֹושֵ א; פ ָָּּרשָּ ה; פ ְַר ִשיָּה‪,‬‬
‫פ ָָּּרשַ ת אֲ הָּ בִ ים‪ ,‬רֹומָּ ן‪ .‬התרגום לעברית מחמיץ את ריבוי המשמעויות של שם היצירה‪.‬‬

‫ניתן אולי ללמוד מהשם שמערכת היחסים בין המספר לאחותו חורגת מאהבת אחים‪.‬‬
‫כשהמספר יוצא לבלות אחרי האירוח‪ ,‬הוא ממליץ לאחותו לתנות אהבים עם נבורו‪.‬‬
‫כשהוא שב מהבילוי אחותו אומרת‬

‫לו‪:‬‬

‫רציתי רק שתדע שלא עשינו את זה‪.‬‬

‫לא עשיתם מה?‬

‫לא עשינו כלום‪ .‬משהו הלחיץ אותי‪.‬‬

‫אה‪.‬‬

‫אתה לא רוצה לשאול מה הלחיץ אותי?‬

 ‫‪42‬‬

‫מה הלחיץ אותך?‬

‫החדר הזה! המקום הזה! פשוט לא יכולתי לעשות את זה כאן‪.‬‬

‫אה‪.‬‬

‫האחות מתפשרת על נובורו‪ ,‬והמספר לאחר מחשבה‪ ,‬מסכים איתה‪ ,‬אבל בגלל המלחם‬
‫שלו הוא כבר אינו מסוגל להרגיש בבית בדירה‪ ,‬והאחות אינה מסוגלת לתנות בה‬
‫אהבים עם נובורו‪ .‬הדירה לא הייתה רק דירה‪ .‬היא הייתה קן אהבה (לאו דווקא במובן‬
‫הארוטי) של המספר ואחותו‪ .‬נראה שנובורו התמים והלא אופנתי גרם לשינוי‬
‫משמעותי בחייהם ובמערכת היחסים ביניהם‪ ,‬וגם אילץ אותם להתבגר‪.‬‬

‫בקריאה מחודשת של הסיפור לאור הדברים האלו ‪ ,‬אנו מקבלים רושם שונה‬
‫מהסלידה שחש המספר כלפי נובורו‪:‬‬

‫"זה בטח קורה הרבה‪ ,‬אבל תיכף מההתחלה לא סבלתי את החבר של אחותי הצעירה‪.‬‬
‫וככול שאהבתי אותו פחות‪ ,‬כך גדלו ספקותיי ביחס אליה‪ .‬הייתי מאוכזב ממנה בגלל‬
‫הבחירה שלה‪.‬‬

‫אולי אני פשוט אדם צר אופק‪( .‬אחד המאפיינים הבולטים של הסיפור הקצר הוא‬
‫מהפך המפתיע את‬

‫הקורא וגורם לו לשוב ולקרוא אותו בהבנה שונה ומחודשת של הדמויות והעלילה)‪.‬‬

‫וכך לכול אורך היצירה מונה המספר את פגמיו של נובורו ולועג לו‪ .‬הוא מתרץ זאת‬
‫בהיותו אדם צר אופק‪ ,‬ומתחמק מחקר הגורמים האמתיים לתחושתו זו‪ .‬גם כשאחותו‬
‫מעלה את הנושא‪ ,‬הוא נמנע מדיון בתירוצים נוסח‪ :‬אני עייף‪ ,‬מבולבל‪ ,‬אני מאבד את‬
‫כוח הדיבור בלילות של חצי ירח‪...‬‬

‫בסופו של דבר הוא נכנע למוסכמות ונותן לאחותו מעין אישור מסוייג להינשא‬
‫לנובורו‪ ,‬דוחה את המחשבות על העתיד והולך לישון‪.‬‬

‫לסיכום (משמעויות הסיפור) ‪:‬‬

‫על פי הכתוב למעלה‪ ,‬לפרש את הסיפור בשני אופנים‪:‬‬

‫א‪ .‬המספר הוא שטותניק ‪ COOLY‬שמתעב את המחזר של אחותו בגלל תכונותיו‬

‫הסולידיות והלא אופנתיות‪ .‬בסופו של דבר הוא "מאשר" לאחותו להינשא למחזר‬
‫והולך לישון‪.‬‬

‫ב‪ .‬לאורך הסיפור המספר מתמרן את הקוראים ומהתל בהם‪ ,‬אמנם בסופו של דבר‬
‫עולה שאהבתו לאחותו היא עמוקה‪ .‬הוא מבין שעליו לאפשר לה להתנתק ממנו – בכדי‬
 ‫‪43‬‬

‫שתוכל לממש את עצמה‪ .‬כך‪ ,‬הוא מציג את עצמו כחרגול הקיץ המזמר‪ ,‬וכצר אופק‬
‫ושטחי במחשבותיו וברגשותיו‪ .‬בכול פעם שעולה במוחו מחשבה מעמיקה על החיים‪,‬‬
‫הוא דוחה אותה תרתי משמע‪ .‬את התוכחות הפוגעות של אחותו הוא מקבל בהומור‬
‫ובהשלמה‪ ,‬ומשתדל להימנע משיחות מעמיקות איתה בתירוצים קלושים‪ .‬לאמיתו של‬
‫דבר‪ ,‬הוא אוהב את אחותו אהבה עזה וגם היא חשה כך כלפיו‪ .‬אבל השעון שלה‬
‫מתקתק מהר יותר מזה שלו‪.‬‬

‫המספר סולד מנובורו‪ ,‬ומאוכזב מאחותו עקב בחירתה בו‪ .‬יתכן שהסלידה אינה נובעת‬
‫מאופיו של נובורו‪ ,‬אלא מהעובדה שהוא עתיד לתפוס את מקומו בלבה של אחותו‪.‬‬
‫התנהגותו של המספר נעה בין קבלה מאולצת של נובורו לבין סלידה ולעג כלפיו‪.‬‬
‫לקראת סוף הסיפור הוא מבין את מה שהבינה אחותו לפניו‪ ,‬שהגיע זמנה להשתחרר‬
‫ממנו ולהינשא‪ ,‬ולאחר לבטים הוא מחליט לאשר את בחירתה בנובורו‪ .‬זהו וויתור‬
‫גדול הנובע מאהבה‪ ,‬וסותר את תדמיתו האנוכית של המספר‪.‬‬
 ‫‪44‬‬

‫סיפור קצר‪ :‬פטרו ‪/‬מירה מגן‬

45
46
47
48
49
50
51
52
 ‫‪53‬‬

‫ניתוח הסיפור‪ :‬פטרו‪ /‬מגן מירה‬

‫מקום‬
‫הבית‪ ,‬הקרון של חאלד‪.‬‬
‫זמן שבועיים מבואו של פטרו לבית ‪ -‬זמן העלמות סבא‪ ,‬ויום ‪-‬יומיים עד היוודע‬
‫מותו‪.‬‬

‫נושא הסיפור‬
‫הסיפור מתאר משפחה מתלבטת ביחסה אל הסבא‪ ,‬הסיפור מתאר גם תהליך‬
‫התבגרות העובר על גיבור הסיפור‪.‬‬

‫סוג הסיפור‪ :‬ריאליסטי בעל סיום סגור‪ .‬בסיום מופיעות שתי פואנטות‪:‬‬
‫א‪ .‬הגילוי‪ :‬לאם יש רומן עם חאלד (השמלה הירוקה)‪.‬‬
‫ב‪ .‬הסבא נפטר‪ .‬אין יודעים האם התאבד או קיבל התקף לב תוך כדי‬
‫בריחהמהבית‪.‬‬

‫השתלשלות האירועים בנקודות‪:‬‬

‫‪ -‬תיאור ההווה ומיד גלישה לעבר – שבועיים אחורנית‪.‬‬

‫‪ -‬תיאור היחסים במשפח ה‬

‫תיאור דמות האם‬ ‫•‬

‫‪ -‬הריב סביב הכנסת הסב לבית אבות‬

‫תיאור הצב של יזהר (הילד)‪.‬‬ ‫•‬

‫תיאור אופיו של יזהר‪ ,‬תהליך התבגרותו ויחסו לסבו‪ :‬הסבא הוא היחידי‬ ‫•‬

‫שיש לו סבלנות ליזהר ולצב‪ ,‬ויזהר היחיד שמעריך את הסבא‪.‬‬

‫תיאור היחסים של יזהר עם חאלד‪ ,‬שחי בקרווא ן‬ ‫•‬

‫הפואנטה הכפולה בהקשר של הסב‪ ,‬ובהקשר של האם‪:‬‬ ‫•‬

‫התברר שהסבא הלך לעולמו‪ ,‬ושהאם בוגדת בבעלה עם חאלד‪.‬‬

‫תמצית העלילה‪:‬‬
‫מסופר על משפחה בה היחסים בין ההורים גרועים‪ .‬כבר בפתיחה מתוודעים למריבה‬
‫בין ההורים על שאלת שליחת הסבא לבית אבות‪ .‬בעל החיים פטרו מלווה את הגיבור‬
‫כל הסיפור‪ ,‬גם אותו האם לא רוצה להכניס הביתה‪.‬‬
‫בסוף הילד משחרר אותו לחופשי‪.‬‬
 ‫‪54‬‬

‫הילד מספר לסבא על הצעת אימו להכניסו לבית אבות‪ .‬הסב בוכה‪-‬צוחק‪ .‬ביום הגורלי‬
‫הסבא בורח‪ .‬מחפשים אחריו נואשות ובסוף מתברר כי הוא מת‪.‬‬

‫עוד קודם לכן דמיין הילד‪ ,‬כי הסבא נדרס על ‪-‬ידי קרון רכבת (כי היה בקרון שלחאלד)‪.‬‬
‫ייתכן כי התאבד‪ ,‬וייתכן כי קיבל התקף לב‪.‬‬
‫במקביל הילד מגלה שאימו בוגדת באביו עם חאלד‪.‬‬
‫הילד כועס מאוד על אימו ועל חאלד ומוכן להכות את שניהם‪.‬‬

‫הדמויות העיקריות – דרכי אפיון והתנהגות‬

‫הילד יזהר ‪-‬זוריק‪ :‬מילד לנער מתבגר – גיבור הסיפור ‪.‬‬

‫הוא ניחן בתכונות של ילד ובעל עולם פנימי עשיר‪ :‬יש לו אוסף של שקיות‪ ,‬פקקים‬
‫שלטמפו‪ ,‬מדפים מנייר אלומניום‪ .‬מסדר ‪ 13‬קוביות של עגבניות כמו שריון הצב‪.‬‬
‫נותןשם מעניין לצב‪ :‬פטרו‪.‬‬
‫הוא מתחשב מאוד בסב‪ .‬הוא מוכן שיגור אצלו בחדר‪ .‬הוא מזיז את המיטה לחלוןכדי‬
‫שיהיה לו אויר‪ .‬כשהוריו מצויים במריבה גדולה‪ ,‬הוא אוטם את אוזניו‪ .‬הילד אינו‬
‫מקבל חום ותמיכה בבית‪ ,‬לכן הוא נהנה כשחאלד מניח את ידו הכבדה על כתפו‪ .‬הוא‬
‫אוהב את פטרו הצב‪ ,‬רוצה לשוחח על צבים וחייהם עם סבא‪ .‬הילד חש את מותו של‬
‫הסב‪ .‬זהו האירוע המשפיע ביותר על השינוי שחל אצל יזהר‪ .‬ואכן‪ ,‬עם היוודע דבר‬
‫מותו של הסב הוא דורש‪-‬זועק מאימו כי לא תקרא לו יותר זוריק! הדרישה נעשתה‬
‫"בקול צרוד שיצא לי ממקום עמוק מתחת לגרון"‪ .‬בעצם תמיד שנא את הכינוי הזה‪.‬‬
‫הוא מבין שיש בכינוי הזה צביעות רבה‪ .‬דרישה זו גם מסמלת את תהליך ההתבגרות‬
‫שלו‪ .‬חנפנות כבר לא תעזור‪ .‬הוא כבר אינו ילד‪ ,‬הוא בוגר‪ .‬במשך כל הסיפור הוא מכנה‬
‫את אימו "היא ‪".‬‬
‫הערה‪ :‬מותו של הסב היה זרז להתבגרותו‪.‬‬
‫בתחילה לא הבין בדיוק מה עושה אימו אצל חאלד‪ ,‬אולם בסיום‪ ,‬כששומע את צחוקה‬
‫של אימו בקרון של חאלד‪ ,‬הוא מקשר בין העובדות‪ ,‬ובאותו רגע הוא כל כך כועס על‬
‫שניהם‪ ,‬עד שהוא מוכן ליידות בהם אלפי אבנים ולפגוע בהם‪ .‬עם היוודע לו מות סבא‬
‫הוא משלים את ידוי האבנים ומגדיר זאת כמכה וניתוץ עיניהם הכחולות של אימו‬
‫ושל חאלד‪.‬‬
‫עם אימו לא ידבר זמן רב‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬לחאלד לא יגיע יותר (למרות שפטרו יכול להימצא‬
‫אצלו)‪.‬‬
 ‫‪55‬‬

‫על תהליך ההתבגרות מעידה עוד עובדה; הוא משחרר את פטרו‪ ,‬לא רק מפני שהוא‬
‫חושש לחייו‪ ,‬אלא מפני שפטרו מסמל את הילד שבו‪ .‬עם שחרור פטרו‪ ,‬הוא משתחרר‬
‫מהילדות שבו‪ .‬מבחינה סמלית שחרור פטרו רומז גם לרצונו לשחרור הסבא מבית‬
‫אבות‪.‬‬
‫יזהר גם מתגלה כילד רגיש ביותר‪ .‬כשהוא כועס הוא מסוגל לצעוק ולצרוח‪ ,‬וכשמבין‬
‫כי אמו מתעסקת עם חאלד הוא מחניק את בכיו‪ .‬אחר כך נכנס לחבית עם פטרו‬
‫ובסיום הוא שוכב חולה ומדמיין (ובוכה בתוך החלום)‪ ,‬כיצד הסב נעלם בעשן הלבן‬
‫של קרון הרכבת‪ .‬בעצם הוא חש את מותו של סבו‪.‬‬

‫"היא"‪-‬האמא – מאפיינות אותה אצבעותיה הלבנות והצבע הלבן של נעליה‪ .‬השמלה‬

‫הירוקה ועיניה כחולות‪ .‬היא מאופיינת כאשה האוהבת את עצמה‪ .‬סובלת תמיד‬
‫מכאבי ראש וממגרנה‪ .‬מסתכלת בכל הזדמנות במראה או במה שיכול לשקף את פניה‬
‫היפות (מזכירה את האם החורגת באגדת לכלוכית)‪ .‬ההסתכלות המרובה הזו יכולה‬
‫ללמד גם על חוסר ביטחון‪.‬‬
‫היא אינה מוכנה שהסב יגור עימם‪ .‬היא מציעה את בית האבות כפתרון בשבילו‪ .‬שם‪,‬‬
‫לדבריה‪ ,‬יש "מומחים לזקנים"‪ .‬היא סוברת כי השהות של סבא בבית תזיק לבנה‬
‫הצעיר‪ .‬היא מעיזה אפילו להאשים את הסב בכך שהוא מסתכל לה בין הרגליים‪.‬‬
‫(אולי כמניפולציה‪ :‬זה עלול להשפיע על האב שירחיק את הסב מהבית)‪ .‬היא מזלזלת‬
‫בסב‪:‬‬
‫היא אומרת שהסב יחזור כי הוא מפחד מהצל של עצמו‪ .‬נראה שלא כאבה לה‬
‫ההעלמותו של הסב‪ .‬להיפך‪ .‬היא שמחה ועליזה‪ ,‬צוחקת בקרון של חאלד‪.‬‬
‫בעצם‪ ,‬אין לאם כל יחס והבנה לילד‪ .‬היא לא רצתה כלב‪ ,‬לא חתול‪ ,‬ובוודאי שאינה‬
‫סובלת צב‪ .‬תמיד היא מחפשת את בנה‪ .‬לא נותנת לו מנוח‪ .‬את יחסיה עם חאלד אפשר‬
‫להסביר על רקע יחסיה המעורערים עם בעלה‪ .‬ואולי יש סיבה אחרת שקשורה לחאלד‬
‫המתואר כגבר שמצליח לפתות נשים‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬חוץ מהסיבה הטבעית שקשה לחיות עם חותן זקן בבית‪ ,‬אולי היתה עוד סיבה‬
‫לרצונה להרחיק את נחמן מהבית? האם פחדה מנחמן‪ ,‬כי הוא עלול לגלות את האמת‬
‫על יחסיה עם חאלד? רק בסיום היא נדהמת למשמע דרישתו הנחרצת של בנה‬
‫להפסיק לקרוא לו זוריק‪ .‬מתואר שעיניה "הופכות לענקיות"‪.‬‬

‫הדמויות המשניות‬

‫האב ‪ -‬הוא רב באופן בלתי פוסק עם האם‪ .‬כמובן‪ ,‬הוא רוצה שאביו יגור עימם‬
 ‫‪56‬‬

‫בבית‪.‬כשטוענת אשתו על הצצה של הסב בתחתוניה‪ ,‬האב טוען כי זה רעיון מטורף‪.‬‬

‫בסוף מסכים שיגור בבית אבות‪ ,‬אבל רק לחודש‪ ,‬לניסיון‪ .‬הדבר מעיד על חוסר‬
‫עמוד שדרתו‪ ,‬וחולשתו‪.‬‬
‫מנגד‪ ,‬הוא מבין את נפש בנו‪ .‬כשהילד מביא את הצב לבית‪ ,‬הוא מייד מציע לו לשים‬
‫אותו בדלי‪ .‬כשנעלם הילד הוא דאג לו ביותר‪ .‬קולו נשבר בחיפושים אחריו‪ .‬הוא‬
‫מצטער על הסכמתו להוצאת הסב מהבית‪.‬‬
‫בכך‪ ,‬האב מצטייר הן כרגיש ואכפתי מצד אחד‪ ,‬אך גם כחלש אופי מול אשתו מצד‬
‫שני‪.‬‬
‫סבא נחמן שטינפלד ‪ -‬מתואר כזקן וחלש‪ :‬רגליו רזות‪ ,‬לסתותיו הצטמקו‪ ,‬הורידים‬
‫שלו כמו חבלים עבים‪ ,‬העוגה מתפוררת לו על מכנסיו‪ ,‬ידיו רועדות והקפה נשפך על‬
‫מכנסיו‪ .‬הוא בעל חוש הומור‪" :‬לא צריך בית אבות פטרו"‪" ,‬בלי קופת חולים‪.‬‬
‫"‪...‬לרגע קט נראה כמו ילד" ‪ .‬כשגילה לו הילד על התכנית‪ ,‬הגיב בצחוק המהול בבכי‪,‬‬
‫ולמחרת בבוקר ‪ -‬נעלם‪ .‬הוא לא יכול היה לסבול את הרעיון לגור בבית אבות אפילורק‬
‫חודש‪ .‬ריח של נפט היה בחדרו (בבגדיו שנמצאו זרוקים בחדר)‪.‬‬

‫חאלד ‪ -‬לכאורה דמות חיובית‪ ,‬מעודד את הילד כשהסבא נעלם‪ ,‬הוא מביא אוכל‬
‫לפטרו‪ ,‬ומבטיח לו חברה‪ .‬הוא מעניק חום והגנה (מניח יד על כתפו של הילד)‪ ,‬אך לאט‬
‫לאט נחשפת דמותו האמיתית‪ .‬מתעסק עם נשים‪ ,‬ומתברר שגם עם אימו של הילד‪.‬‬
‫בסיום הילד‪-‬גיבור רוצה לנתץ את שתי הג'ולות הכחולות שלו גם לו היו בנערותו ‪-‬‬
‫צעירותו ג'לות כחולות כמו לאמו של יזהר‪ .‬כביכול סיבה מקרבת‪...‬‬

‫פטרו ‪ -‬זהו שם הסיפור‪ .‬הוא היצור הנחמד של הסיפור‪ .‬זוחל בשקט‪ ,‬אוכל כל ירק‪,‬‬
‫נמצא בארגז‪ ,‬בחבית‪ ,‬ובסוף משוחרר‪ .‬הוא מתאים לילד כחבר‪ .‬הוא מתואר כחיה‬
‫מבינה (שורט את הארגז)‪ ,‬וגם הוא מחפש בית כמו הסב‪ .‬בסיום הוא משוחרר על ידי‬
‫הגיבור ונעלם‪ .‬את השם פטרו נתן לו הילד‪ .‬הוא יכול להיחשב כדמות משנית חשובה‪.‬‬

‫הדמויות השוליות‬
‫הירקן בצאלאל – נותן לילד את הפטרוזיליה‪ ,‬מגלה לאם כי בנה אצל חאלד‪.‬‬
‫גב' נוימן – אישה נחמדה המבקשת אך שקט מהשכנים המפירים את מנוחתה‪.‬‬
 ‫‪57‬‬

‫העיצוב האמנותי – אמצעי עיצוב‬

‫‪.1‬המספר כגיבור‪ :‬המספר מביע את עמדותיו כלפי הדמויות המרכיבות את עולמו‪.‬‬

‫בין הוא היתר הוא ביקורתי מאוד כלפי אימו‪" .‬לא ידעתי איך ברח הצל של עצמו‪"...‬‬
‫(ע '‪ .)6‬הוא חוזר בלעג על "נבואת" אמו שנחמן יחזור כמו ילד‪.‬‬
‫‪.2‬ישנו תיאור שוטף של האירועים – וקפיצה מהירה ממקום התרחשות אחד‬
‫למשנהו‪.‬‬

‫‪ .3‬ישנו שימוש בסגנון גבוה‪" :‬שקט סמיך"‪" ,‬אבנים פצעו את האוויר ‪",‬אך גם‬
‫בסגנון נמוך‪" :‬זותי"‪" ,‬יעשה חיים"‪ .‬הערבוב בין הסגנונות ממחיש אופני דיבור‬
‫שונים‪ .‬לרוב הדמויות מדברות בסגנון נמוך‪ ,‬כמו חאלד‪ .‬בכך יש המחשה‬
‫לאופיו‪.‬‬

‫‪ .4‬דימויים‪" :‬המילים שהחליפו ביניהם היו כמו סיכות קטנות"‪" ,‬פניה היו כמו‬
‫סיד בחביות‪" .‬‬

‫‪ .5‬מטאפורות‪ :‬מסע המלחייה‪ ,‬פיצוצים בראש‪ ,‬כבתה הדלקה במוח‪" .‬כל הערב‬
‫פצעו את האויר הצרחות שלה" (עמ' ‪.)6‬‬

‫‪ .6‬מוטיבים‪:‬‬

‫ב‪ .‬הצבעים בסיפור‪ :‬לבן‪ ,‬ירוק‪ ,‬אדום‪ ,‬כחול‪.‬‬

‫ירוק – שמלתה הירוקה של האם‪ .‬הילד מזהה אותו אצל חאלד לפי שמלתה‬
‫הירוקה‪.‬‬

‫אדום – שערותיה של נערת הליווי בקרון של חאלד‪.‬‬

‫כשיזהר מגלה על בגידת אימו‪ ,‬הוא מגלה זאת כשהוא רואה את חאלד מאכיל‬
‫אתאמא שלו באבטיח (ירוק ואדום)‬

‫כחול – מייצג את האם‪ .‬כחול עיניה הופך אותה ליפה‪ ,‬מודגש שהיא מתבוננת בו‬
‫בעיניה הכחולות‪ ,‬אך עיניים אלו הם עיניים שבסוף הסיפור נראות לו כשני פצעים‬
‫כחולים שבוודאי נראו כג'ולות (הכחולות) שהיו לחאלד אשר התנפצו‪ .‬התנפצות עיני‬
‫האם = התנפצות דמותה של האם מבחינתו של הילד‪.‬‬

‫הצבע הלבן ‪ -‬מסמל את העדינות‪ ,‬היופי והטוהר המדומה של האם‪ .‬כשהיא מגיעה‬
‫לקרון של חאלד‪ ,‬יזהר מפזר חול על נעליה עם רגליו‪ ,‬ובכך "מלכלך" את לובן נעליה‪.‬‬
‫כאילו לאותת לה שהוא מודע לכך שהיא "מלוכלכת" מבחינה מוסרית‪ .‬שהיא צבועה‪.‬‬
 ‫‪58‬‬

‫‪ .7‬סינקדוכה‪ :‬העיניים הכחולות של האם מסמלות אותה‪ .‬בסוף הסיפור יזהר‬

‫מדמיין אותן מנופצות = את דמות האם שבגדה בו מתנפצת עבורו‪.‬‬

‫‪ .8‬אירוניה (דבר שמתגשם ההפך מהמצופה ‪ -‬לדוג' אמבולנס שדורס בטעות‬

‫אתהפצוע) ‪ :‬חאלד הבטיח שיביא לפטרו נקבה‪ ,‬אך הביא אשה לעצמו‪ ,‬וכן "עשה‬
‫חיים" עם אימו של יזהר‪ ,‬כמו שהבטיח שהצב של יזהר "יעשה חיים" בתחילת‬
‫הסיפור‪.‬‬

‫חאלד עובד בבנייה ‪ -‬בונה בתים‪ ,‬אבל בעצם‪ ,‬הרס בית‪.‬‬

‫האמא מאשימה את הסבא שהוא נמשך אליה (בעל התנהגות מינית בעייתית)‪ ,‬אבל‬
‫בעצם היא בעלת המיניות הבעייתית ‪ -‬בוגדת באבא של יזהר‪.‬‬

‫‪ .9‬סמל‪ :‬א‪ .‬פרטים סמליים ‪ -‬עיניה הכחולות נפצעו ‪-‬נשברו = כל דמותה נסדקת‬
‫כעתבעיניו (סינקדוכה)‪.‬‬

‫ב‪ .‬מעשים סמליים – הילד מערים אבק על נעליה הלבנות של אימו כמחאה על‬
‫התנהגותה‪.‬‬

‫‪ .10‬שם הסיפור‪ :‬פטרו מקביל לסבא נחמן‪ .‬גם לו אין אשה ‪ -‬נקבה כבר ‪ 10‬שנים‪.‬‬
‫שניהם אהובים על הילד‪ .‬שניהם איטיים‪ .‬לשניהם רגליים זקנות‪ ,‬ושניהם מחפשים‬
‫בית‪.‬‬

‫בעצם‪ ,‬מי ידאג לפטרו לאחר שחרורו? האם יסכים הילד שחאלד ידאג לו? עם מותושל‬
‫הסב כנראה שהילד לא יסכים לכך (הרי הוא מוכן לנתץ את עיניו הכחולות)‪ .‬ואז‪ ,‬מי‬
‫ידאג? נראה שפטרו ייעלם כמו שהסבא נעלם‪ .‬שם הסיפור מסכם את מה שמסמל פטרו‬
‫ואת היעלמותם של פטרו וסבא גם יחד‪.‬‬

‫משמעות‪/‬המסרים של היצירה‬

‫‪ .1‬הסיפור מתאר יחס של משפחה לקשיש‪ .‬ניתן לראות שמבחינת האם הסבא הוא‬
‫עול‪ .‬וזאת למרות שיזהר חושב בדיוק ההפך‪ ,‬ורואה בו דמות משמעותית עבורו –‬
‫אף הרבה יותר מאמו‪ .‬למרות זאת‪ ,‬האם מתנגדת שהסב יישאר בביתם‪ .‬האב והבן‬
‫מתנגדים לדעתה‪ .‬בסוף האב מוותר‪ .‬הסבא נאבק נגד ללכת לבית אבות אך ללא‬
‫הועיל‪ .‬כל מה שנותר לו זה להתאבד ‪ -‬זו היתה מחאתו האחרונה‪ .‬ניתן לראות בכך‬
‫מסר על היחס לקשישים בחברה; למרות שיש ביכולתם לתרום‪ ,‬להשפיע לטובה על‬
‫הדור הצעיר ולחנכם בסבלנות רבה ואופטימיות‪ ,‬יש לא מעט הרוצים להשליכם‬
‫לעת זקנה‪ ,‬עד שהם חשים שכבר אין טעם לחייהם‪.‬‬
 ‫‪59‬‬

‫‪ .2‬הסיפור מתאר יחסי הורים זה לזה –ולכן יש מתיחות ביניהם לכאורה‪ ,‬לכאורה‬
‫בגלל שאלת מגורי הסבא‪ ,‬אך בפועל מדובר בדבר עמוק הרבה יותר‪ .‬האם היא‬
‫דומיננטית ונרקיסיסטית – מביטה בהשתקפותה ללא הרף (מוטיב ההשתקפות)‪.‬‬
‫האב לעומת זאת פסיבי ונכנע לאשתו‪ .‬הדבר גורם להתנהגות התוקפנית של ההורים‬
‫זה כלפי זה ‪ -‬ובמיוחד זו של האם‪ .‬כתוצאה מכך נוצרים ליחסים הרסניים‬
‫במשפחה המשפיעים על עולמו הפנימי של יזהר‪.‬‬

‫‪ .3‬חוסר שותפות בנישואין ‪ -‬מתואר מצב בו כאשר לאחד מבני הזוג רע בבית הוא‬
‫הולך לחפש נחמה בחוץ‪ .‬בית שבו אין שותפות אמתית‪ ,‬עתיד להיהרס (ניתן לראות‬
‫את האירוניה בכך שחאלד הבנאי בעצם הורס בית) ‪.‬מוטיב חשיבות הבית מתבלט‬
‫מאוד לאורך הסיפור‪ :‬הצב והבית שהוא נושא על גבו‪ ,‬הסב שמחפש בית (כמו הצב)‪,‬‬
‫והילד שבורח מהבית לקרון כי רע לו בבית‪.‬‬

‫‪ .4‬הסיפור עוסק באופן בו עולמו של ילד מושפע מהאווירה ומהוריו‪ :‬הילד בעל עולם‬
‫פנימי עשיר‪ :‬הו א משחק עם בעלי חיים‪ ,‬יחסו לסבא הינו חם ומכבד‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא‬
‫ביקורתי כלפי אמו‪ ,‬מביע מחאה קשה כלפי הפוגעים בו והמאכזבים אותו‪ .‬הוא‬
‫מתריס כנגדם באמצעות בריחה מהבית לחאלד בו הוא הוא רואה מישהו שעליו‬
‫ניתן להישען‪ .‬בניגוד לאימו בעלת הידיים העדינות אך הקרות‪ ,‬חאלד ניחן בידיים‬
‫חמות וחזקות‪ .‬הוא מהווה אזן קשבת ותמיכה עבור הילד‪ .‬והוא גם זה שמוצא אותו‬
‫לבסוף בתוך החבית‪.‬‬

‫בכך‪ ,‬ניתן לראות את ההשפעה ההרסנית של האווירה המתוחה בבית על נפשו של‬
‫הילד‪ ,‬ואת רצונו לברוח ממנו – בין אם לעולמו הפנימי‪ ,‬או בין אם לעולם החיצוני‪.‬‬

‫‪ .5‬הסיפור מת אר תהליך התבגרות בסביבה שהכוח הדומיננטי בה הוא כוח שלילי‬

‫(האם וגם חאלד מבחינה מסוימת‪ ,‬למרות שהוא גם מהווה אוזן קשבת)‪ .‬הילד גדל‬
‫בצל ויכוחים ואווירה מתוחה‪ ,‬וכן בצילו של אירוע טרגי‪ :‬מות הסב האהוב‪ .‬מי‬
‫שהבינו אותו היו אביו (באופן חלקי ‪ -‬שכן הוא רצה שהסבא האהוב על הילד שפטרו‬
‫האהוב יגורו איתם)‪ ,‬הסב‪ ,‬וכמובן פטרו‪ .‬בכך‪ ,‬המבוגרים החונכים את הילד נחלקים‬
‫לשתי קבוצות‪ :‬החונכים הרעים מול החונכים הטובים‪ .‬אלו וגם אלו משפיעים על‬
‫תהליך התבגרותו‪ ,‬לטוב ולרע‪.‬‬

‫שיאו של תהליך ההתגברות הינו רגע ההתפכחות הכואבת של הילד המתבגר‪ .‬שיא‬
‫ההתבגרות הכפויה בא לידי ביטוי בסוף הסיפור במטאפורה של עיני אימו כג'ולות‬
‫מנופצות‪ .‬התנפצות של ילדותו‪.‬‬

‫כך‪ ,‬למרבה הכאב‪ ,‬הוא נחשף לצביעות ולכיעור בחיים דרך הדמויות הכי קרובות לו‪.‬‬
 ‫‪60‬‬

‫סיפור קצר‪ :‬לב רעב‪ /‬אשכול נבו‬

61
62
63
64
65
66
67
 ‫‪68‬‬

‫הוא נשאר לשבת עד הצלילים המסיימים ודרך המראה רואה שתובל ממשיך להזיז‬
‫את הרגליים הקטנות שלו לפי הקצב אחרי שהשיר נגמר‪.‬‬
 ‫‪69‬‬

‫ניתוח הסיפור‪" :‬לב רעב"‪ /‬אשכול נבו‬

‫תקציר הסיפור‬

‫הסיפור מתרחש בימינו‪ ,‬ועוסק ביחסי אב ובן‪.‬‬

‫בסיפור זה‪ ,‬הבן אייל נזכר במסע שערך עם אביו שנפטר‪ ,‬תוך שהוא מביע כאב‬
‫וגעגוע‪.‬‬

‫אביו היה עבורו מורה לחיים‪ ,‬ממנו הבן שאב דוגמה והשראה‪ .‬בין אם בטעם‬
‫המוזיקלי‪ ,‬בין אם זה קבלת עצות לחיים‪ ,‬וכלה בקבלת עצות לגבי כיצד להתנהג‬
‫עםבת זוגתו (אביו לחץ עליו להתחתן איתה)‪.‬‬

‫העלילה מציגה ארבעה סיפורי מסע מזמנים שונים המשלימים זה את זה זה‪ ,‬ויחדיו‬
‫הם מציגים את מערכת היחסים המיוחדת במשפחה‪:‬‬

‫המסע הראשי הוא המסע שהבן ואביו החולה ערכו לפריז‪ ,‬כדי לצפות בהופעתו של‬
‫ברוס ספרינגסטין – "הבוס"‪ ,‬אותו האב העריץ‪ ,‬אך לדבריו תמיד החמיץ הופעה שלו‪.‬‬

‫במטוס‪ ,‬אייל משחזר בזיכרונותיו את מערכת היחסים בינו לאביו‪ .‬הוא נזכר כיצדאביו‬
‫ואימו התגרשו‪ ,‬ואז אביו יצא למסע(מסע שני) שנמשך מרבית חייו‪ .‬במסע זה‪,‬אביו‬
‫לא מצא את עצמו; נדד ללא הרף‪ ,‬תוך שהוא מחליף עבודות ונשים‪ ,‬וכן צוברחובות‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬הוא נזכר שלא משנה כמה אביו היה נעדר במהלך רוב ימות השבוע‪ ,‬הם היו‬
‫נפגשים באופן קבוע כדי לצפות בהופעה כל יום חמישי‪ .‬המוזיקה היתההגורם‬
‫העוצמתי שאיחד ביניהם‪.‬‬

‫בשדה התעופה ניתן לראות כיצד אייל מת מדאגה כאשר מזוודותיהם אינן מופיעות‬
‫במסוע‪ .‬אביו משוחרר ורגוע ולבסוף המזוודות מופיעות‪ .‬בכך‪ ,‬קיים ניגוד בין חוסר‬
‫הדאגה והשחרור המאפיינים את האב לבין הילד שלא פעם מוצא את עצמו דואג לאביו‬
‫כאילו הוא היה האבא‪ ,‬ואביו הילד‪.‬‬

‫במהלך שהותם במלון אופיו המשוחרר של האב ממשיך להיחשף; הוא שולח את‬
‫בנולקנות לו מצרכים ובמקביל מתחיל עם פקידת הקבלה‪ .‬הבן מתעכב בחוץ ולא מבין‬
‫מדוע אביו לא עונה לטלפון‪ .‬כשהוא מגיע לדלת החדר הוא שומע את אביו ופקידת‬
‫הקבלה מצחקקים מבפנים‪.‬‬
‫כשאייל מטלפן לזוגתו – אותה אביו מאוד אהב‪ ,‬היא מרגיעה את אייל ומצהירה‬
‫עדכמה אבא שלו "מלך"‪ .‬גם היא מלאת הערצה וחיבה כלפי האב‪.‬‬
 ‫‪70‬‬

‫התעכבותו של האב גורמת להם לאחר‪ ,‬אך בעוד שהבן מודאג עד מאוד‪ ,‬האב אינו‬
‫מביע דאגה בכלל‪ .‬הוא לוחש על אוזנו של אחד השומרים וגורם לו להכניס‬
‫אותםלמו פע‪.‬‬

‫במופע של "הבוס" הם נהנים מהמוזיקה שהשיא הינו השיר "לב רעב"‪ ,‬אשר מאפיין‬
‫את אופיו הרעב תמיד של האב‪ .‬האב והבן שרים בהתרגשות עם הזמר‪ .‬לאחר שהשיר‬
‫מסתיים האב אינו חש בטוב ואייל נושא את אביו למלון בזרועותיו‪ .‬שניהם מלאים‬
‫אהבה וקרבה זה לזה‪.‬‬

‫עוד כשאייל שאייל טס עם אביו לפריז‪ ,‬הוא נזכר במסע שלו עצמו לדרום אמריקה –‬
‫לאחר השחרור מהצבא (מסע שלישי)‪ ,‬אשר בו חזה במותו של אחד מהנוסעיםבטיסה‪.‬‬
‫בטיסת החזור הוא צפה בדאגה באביו במהלך הטיסה וניסה להשוות בינו לנוסע שמת‬
‫בטיסה לדרום אמריקה‪.‬‬

‫במהלך הטיסה אייל נרדם‪ ,‬וכשהוא מתעורר הוא מגלה שאביו נפטר‪ .‬לאחר מות‬
‫והוא חווה בדידות‪ ,‬געגוע וריקנות‪.‬‬

‫הסיפור מסתיים בתיאור ה"מסע" האחרון (מסע רביעי) ביצירה‪ .‬לאחר שאביו מת‬
‫(והותיר את אייל עם חובות)‪ ,‬אייל נוסע עם בנו אל גן הילדים‪ .‬מתואר כיצד בנו של‬
‫אייל‪ ,‬תובל‪ ,‬מזיז את רגליו‪ ,‬תוך שהוא מאזין לשיר "לב רעב" שהושמע ברדיו‪.‬‬

‫ההתרגשות של אייל מציפה את ליבו כשהוא צופה בו‪ ,‬ובכך תובל יוצר מעין קשר בין‬
‫הדורות; גם הוא נהנה לשמוע את ספרינגסטין שר; "לב רעב‪" .‬‬

‫אמצעי עיצוב‬

‫המספר ונקודת התצפית‪ :‬הסיפור נחווה דרך הזכרונות של הבן אייל‪ ,‬מחייו עםאביו‪.‬‬
‫חלק לא קטן מזיכרונות אלו מוקדש למסעות‪ .‬המסעות ממחישים אתהקשרים‬
‫המשפחתיים הבין דוריים‪ .‬המסע האחרון לגן של תובל הוא אולי העוצמתי ביותר‪,‬‬
‫שכן הוא מצביע על ההמשכיות שיש להשפעת האב‪ ,‬ומורשתו‪.‬‬

‫הסיום – הסיום הינו סיום מעגלי הממחיש את הקשר הבין הדורי – שירו של‬
‫ספרינגסטין "לב רעב" מחבר גם בין אייל ובנו‪.‬‬

‫מוטיבים ואמצעים אמנותיים‪:‬‬

‫מוטיב המוזיקה‪ :‬המוזיקה משחקת תפקיד מרכזי בסיפור‪ .‬האב מעצב את טעמו‬
‫המוזיקלי של אייל‪ ,‬ובכך הוא גם מעצב את אישיותו‪ .‬המוזיקה חוזרת על עצמה הן‬
‫בזיכרונות של אייל‪ ,‬הן ברדיו‪ ,‬הן בהופעה של ספרינגסטין‪ ,‬והן בנושאי השיחה של‬
 ‫‪71‬‬

‫האב ובנו‪ .‬בכך‪ ,‬המוזיקה משמשת ככלי עוצמתי להמחשת הקשר החם והמתמשך‬
‫בין אייל לאביו‪ .‬כלי שסיום הסיפור מרמז שהוא ממשיך לחבר גם בין אייל לתובל‪.‬‬

‫מוטיב "הלב הרעב" – במהלך ההופעה האב ובנו שומעים את תחילת השיר האהוב‬
‫עליהם המספר על אדם שעוזב את ביתו מתוך יצר נדודים חסר שליטה ורעב לחוויות‬
‫(לכן "ליבו רעב")‪ .‬השיר מתאר שאותו אדם "לקח את הפנייה הלא נכונה"‪ .‬בכך‪ ,‬השיר‬
‫"לב רעב" מתאר את יצר הנהנתנות והנדודים הבלתי הנלאה של האב ובאופן זה נראה‬
‫שהוא עוזר לאייל להבין את אביו ואולי את ה"טעות" שעשה בכך שעזב את הבית‪.‬‬
‫השיר גם מסייע לאב להבין את עצמו ובכך לתקשר עם בנו (ואולי אפילו להתנצל?)‪.‬‬

‫הסוף של השיר מתגלה לנו כאשר אייל שומע אותו ברדיו יחד עם בנו‪ .‬הסוף שמדבר‬
‫על כך שכל אדם זקוק בסופו של דבר לבית ולמקום לנוח‪ .‬מכאן ניתן להבין שאביו‬
‫בסך הכל רצה בית ומשפחה‪ ,‬אך דחף פנימי בלתי נשלט – "לב רעב" שלל ממנו את‬
‫זה ‪.‬אם כך‪ ,‬ליבו של האב לא היה רעב רק לחוויות‪ ,‬אלא גם לבית ומשפחתיות‪.‬‬

‫מוטיב המסע (‪ 4‬מסעות) ‪:‬‬

‫בסיפור הזה מופיעים ‪ 4‬מסעות המשלימים אלו את אלו‪ ,‬ובונים יחדיו את התמונה‬
‫המשפחתית‪:‬‬

‫המסע לדרום אמריקה אליו אייל נסע; מלמד על חרדותיו של אייל‪.‬‬

‫המסע אליו אביו של אייל יצא כאשר עזב את הבית; מלמד על יצר ההרפתקנות‬
‫שלהאב‪ ,‬וגם את הרצון שלו לחזק את הקשר שלו עם אייל‪.‬‬

‫המסע אליו אייל ואביו יוצאים‪ ,‬הממחיש את מערכת היחסים ביניהם‪ ,‬בה אייל הואה‬
‫"האחראי המבוגר"‪ ,‬בעוד אביו מתנהג באופן משוחרר וילדותי‪ .‬עם זאת‪ ,‬האבאהוא‬
‫שמשפיע על הילד בצורה ניכרת‪ ,‬ומשחרר אותו בהדרגתיות מחרדותיו‪.‬‬

‫ה "מסע" של אייל וילדו אל הגן‪ ,‬לאחר שאביו נפטר‪ ,‬בו הוא מגלה שילדו נהנה‬
‫מהמוזיקה של אביו ומהשיר" לב רעב"‪ ,‬מה שיוצר חיבור עקיף בין הנכד תובל לבין‬
‫אביו של אייל‪.‬‬

‫ג‪ .‬שימוש בזיכרונות יחד עם קפיצה מהווה לעבר‪ :‬הסיפור מסופר דרך זיכרונותיושל‬
‫אייל ומדלג בין נקודות זמן שונות‪ ,‬כאשר מוטיב המסע מחבר בין הנקודות השונות‪.‬‬
‫השימוש בזיכרון יוצר קשר בין אירועי העבר הרח וק לקרוב‪ ,‬כאשר הסיפור מסתיים‬
‫בהווה – תובל ב "מסעו" אל הגן‪ ,‬נהנה מהמוזיקה שהנחיל סבו לאייל‪.‬‬
 ‫‪72‬‬

‫באמצעות השימוש בזיכרון אנו מתוודעים למערכת היחסים בין אייל לאביו עוד‬
‫מילדותו‪ ,‬תוך התמקדות בנקודת מבטו של אייל‪ .‬בכך‪ ,‬הסיפור המשפחתי השלם‬
‫נפרש בפנינו‪.‬‬

‫אפיון הדמויות והתהליך שהן עוברות‬

‫ניתן לראות שהאב ובנו אייל הינם שונים זה מזה עד מאוד‪ ,‬אמנם הקשר ביניהם חם‬
‫והדוק‪ .‬שתי הדמויות עוברות תהליך במהלך הסיפור‪ ,‬ובמיוחד אייל – הנקשר יותר‬
‫ויותר לאביו‪ ,‬מפנים את מסריו‪ ,‬מוחל לו‪ ,‬ואף מקים בעצמו משפחה‪ ,‬כפי שאביו ייעץ‬
‫לו‪.‬‬

‫ניתן לראות את מאפייני הדמויות באמצעות יצירת הקבלה(אנלוגיה) ביניהן‪:‬‬

‫הבן (אייל)‬ ‫האב‬

‫"מרובע" וחרדתי‪ .‬אייל חושש‬ ‫האב כדמות צבעונית ומעניינת –‬

‫לשלומו של אביו ללא הרף‪ ,‬הוא‬ ‫נצחי‪ :‬הוא מתואר כאדם‬ ‫מעיןילד‬
‫תמיד דואג; לגבי המזוודה שלהם‬ ‫המחפש הרפתקאות ‪ -‬החליף עבודות‪,‬‬
‫שהתעכבה במסוע בשדה התעופה‪,‬‬ ‫נשים וארצות ללא הרף‪ ,‬ומסרב לראות‬
‫לגבי אביו שהסתגר בחדר עם פקידת‬ ‫יותר רופאים כשמצבו הרפואי‬
‫הקבלה‪ ,‬לגבי זה שהם מאחרים‬ ‫מתדרדר‪ .‬במהלך חייו ובמהלך הסיפור‬
‫למופע‪ ,‬ובמטוס – לכך שאביו לא‬ ‫הוא עובר תהליך בו הוא מפנים שייתכן‬
‫יתעורר משנתו (דאגה שהתממשה)‪.‬‬ ‫ועשה טעות כשעזב את הבית‪ .‬הוא אף‬
‫מייעץ לבנו להתחתן ולהוליד ילדים –‬
‫הוא עובר תהליך‪ :‬אביו מלמד אותו‬ ‫להתיישב‪ .‬הוא בעצמו שם בראש מעייניו‬
‫לשחרר‪ ,‬ולהפחית את חרדותיו‪ .‬הוא‬ ‫את הקשר עם בנו‪ ,‬מה שמרמז על כך‪,‬‬
‫גם מביא בסוף הסיפור ילד לעולם‪,‬‬ ‫שסדר עדיפויותיו השתנה לאורך השנים‪.‬‬
‫מה שמראה שהוא הפנים את עצתו‬
‫של אביו‪.‬‬ ‫האב כדמות אשר נכנסת לליבם‬
‫שלהזולת ומשמש דמות חונכת לבנו‬
‫אייל‪:‬‬
‫לכל מקום בו האב הולך הוא מצליח‬
 ‫‪73‬‬

‫להתחבר לאנשים שונים ‪.‬אייל אוהב אותו הבן כ "מתעלה" על אביו‪ :‬בעוד אביו‬
‫ומושפע ממנו עמוקות‪ .‬בת זוגתו של אייל של אייל לא הצליח להחזיק מעמדב‬
‫מעריצה אותו‪ ,‬הוא הצליח לפתות את נישואין עם אשתו‪ ,‬אייל מצליח לשמר‬
‫פקידת הקבלה במלון‪ ,‬וכן לגרום לשומר קשר בריא וטוב עם בת זוגתו‪ ,‬להתחתן‬
‫איתה ולהביא ילד לעולם –אותו בסוף‬ ‫חמור הסבר בהופעה להכניס אותם‪.‬‬
‫בזכות קסמו האישי הוא מצליח להיחרט הסיפור הוא מסיע לגן‪.‬‬
‫בליבו של אייל למרות שנעדר מרבית הזמן בכך‪ ,‬הוא שונה מאביו אשר זנח את‬
‫מחייו‪ ,‬ואף להנחיל את מורשתו המוזיקלית חובותיו ואף השאיר לאייל חובות‬
‫לאחר פטירתו‪.‬‬ ‫לנכדו תובל‪.‬‬
‫האב כמחפש מחילה מבנו‪ :‬ניתן לראות אייל הוא אדם רציני‪ ,‬הולך בתלם‪,‬‬
‫לאורך הסיפור שהקפדת האב להיפגש פעם ששמר על מסלול קבוע בחייו‪ ,‬בשונה‬
‫בשבוע עם בנו ולצאת איתו להופעה באה מאביו שהחליף עבודות ונשים‬
‫כפיצוי על כך שהוא עזב את הבית ולא נכח ללאהרף‪.‬‬
‫במרבית חייו של אייל‪ .‬ניתן לראות במסע‬
‫האחרון שלהם כמעין סגירת מעגל – שניהם אייל כמסוגל להבין את אביו‪ :‬ניתן‬
‫נוסעים לחו"ל לצפות בספרינגסטין‪ ,‬אותו לראות שלאורך הסיפור אייל מודע‬
‫האב מעריץ ומעולם לא הצליח לצפות בו‪ .‬לבעייתיות של אופיו של אביו‪ ,‬אך הוא‬
‫הם מתגברים על לא מעט קשיים שבסופם אינו שונא אותו או מביע כלפיו ביקורת‬
‫שניהם צועקים יחדיו את השיר "לב רעב"‪ ,‬חריפה‪ .‬ככל שהסיפור מתקדם‪ ,‬אייל‬
‫המסמל את רצונו של האב לה סביר מדוע עובר תהליך בו הוא משלים עם אופיו‬
‫קיבל את ההחלטה לעזוב את הבית‪ ,‬ואף של האב‪ ,‬תוך שהואמבין שהמרדף שלו‬
‫מרמז שהדבר היה טעות‪ .‬במהלך המסע הוא אחר הרפתקאות וריגושים הם אילו‬
‫דוחק בבנו להתחתן‪ .‬יש בכך סגירת מעגל שמגדירים אותו ומהווים את סוד‬
‫וקבלת מחילה‪ .‬לאחר ההופעה האב עוזב את קסמו‪ .‬כאשר הוא צועק יחד עם אביו‬
‫את השיר לב רעב‪ ,‬מובעת מעין הבנה‬ ‫העולם‪.‬‬
‫ומחילה למעשיו‪.‬‬

‫הבן כמגשים את משאלתו של אביו‪:‬‬

‫מביא לעולם את תובל‪ .‬בכך יש‬
‫המשכיות למשפחה המסומלת‬
‫בהאזנה המשותפת של אייל ותובל‬
‫לשיר "לב רעב‪" .‬‬
 ‫‪74‬‬

‫משמעות‪ /‬המסרים של היצירה‬

‫חשיבות ערך הלכידות המשפחתית – ובמיוחד אלו שביןהורים לילדים‪ ,‬מתבלט‬

‫לאורך היצירה‪ .‬כך ניתן לראות שלמרות כל הטעויות שעשהאביו של אייל בחייו‪ ,‬דבר‬
‫אחד נשאר קבוע אצלו – אהבתו לאייל ואהבתו של איילאליו‪ .‬בזכות ההקפדה של‬
‫האב על הקשר עם בנו‪ ,‬גם אם זה אומר שעליו לנ סוע אולטוס כל שבוע כדי שיצאו‬
‫להופעה ביחד‪ ,‬הוא זוכה להבנה ומחילה מבנו‪ ,‬ועוזב את העולם מבלי לחוות אשמה‬
‫מכך עולה שאסור לאפשר לרצון להרפתקאות והגשמה‬ ‫כבדה‪ ,‬דיכאון או עצב‪.‬‬
‫עצמית להרוס את הקשר המשפחתי‪ ,‬שכן זהו הקשר החשוב ביותר בחייו של אדם‪,‬‬
‫והמימוש העצמי ברמה הגבוהה ביותר‪.‬‬

‫כאשר אייל מקבל את עצתו של אביו ומביא ילד לעולם לאחר פטירת אביו‪ ,‬הוא‬
‫מוכיח שהוא הפנים רעיון זה‪.‬‬

‫היכולת להכיל ולסלוח להורים‪ :‬למרות שיכל לשמור על נתק מאביו‪ ,‬אייל בחרלהבין‬
‫אותו ולהמשיך את הקשר עמו‪ .‬הקשר שנשמר ביניהם למרות מעשי האב תרםלשניהם‬
‫רבות‪ ,‬כפי שזה בא לידי ביטוי בנקודת השיא בסיפור – השירה המשותפת של השיר‬
‫"לב רעב‪".‬‬

‫בזכות זה שאייל סלח לאביו‪ ,‬הוא זכה להיחשף למניעיו ולקסמו האישי‪ ,‬שהשפיעו גם‬
‫עליו לאורך הזמן‪ .‬הוא זכה גם להיות איתו ברגעיו האחרונים בחייו ולהחזיק אתידו‪.‬‬

‫החיים הם קצרים – אסור להחמיץ הזדמנויות‪ :‬אביו של אייל הוא התגלמות ה "לב‬
‫הרעב" של האדם הרוצה לחיות את החיים במלואם‪ ,‬מתוך הבנה שהחיים הינם‬
‫קצרים‪ .‬אביו של אייל שם דגש על איכות ולא אורך חיים‪ :‬מתוך ידיעה שהמשך קבלת‬
‫הטיפול הרפואי מצד אחד עשויה להאריך את חייו אך מצד שני תפגע באיכותם‪ ,‬הוא‬
‫מפסיק טיפול זה‪ .‬אביו של אייל הספיק לעשות כל כך הרבה בחייו‪ ,‬וכאשר הוא משלים‬
‫את המשימה האחרונה שהיא להשיג פיוס מלא עם בנו תוך צפייה משותפת‬
‫בספרינגסטין בו מעולם לא צפה‪ ,‬הוא חש שהוא עשה כבר הכל‪ ,‬והוא "מרשה" לעצמו‬
‫לעזוב את העולם‪.‬‬

‫החשיבות בלהבדיל בין עיקר לטפל בחיים‪ :‬על אף שאביו של אייל רדף אחרי ריגושים‬
‫וחוויות הוא לא שכח מהו הדבר החשוב ביותר ‪ -‬הקשר עם בנו‪ .‬בין השורות– ובעיקר‬
‫באמצעות שירת "הלב רעב"‪ ,‬נראה שהוא מתחרט על כך שעזב את ביתו‪ ,‬שהיתה זו‬
‫מעין "פניה לא נכונה" בחייו‪ ,‬כפי שנאמר בשיר "לב רעב‪" .‬‬
 ‫‪75‬‬

‫אם לא די בכך‪ ,‬הוא גם דוחק בבנו להקים משפחה‪ .‬בכך‪ ,‬ערך המשפחתיות מתבלט‬
‫כערך המרכזי בחיים‪ ,‬כאשר המסר הוא שזה בסדר לרצות לחוות חוויות וריגושים‪,‬‬
‫אך זאת מבלי לשכוח את המקום בו שוכן הלב – עם המשפחה‪.‬‬

‫סרט‪ :‬קרמר נגד קרמר‬

‫בסרט זה נצפה בכיתה‬

‫הדמויות‬

‫הבעל ‪ -‬טד קרמר‬

‫האישה ‪ -‬ג'ואנה קרמר‬

‫הילד ‪ -‬בילי‬

‫מסופר על זוג נשוי עם ילד‪ ,‬יום אחד האישה מחליטה ומשאירה את האבא לבד עם‬
‫הילד‪.‬‬

‫הסיבה שבגללה האישה עוזבת זה בגלל אי אהבתה לבעלה עקב עיסוקו הרב‬
‫בקריירה שלו‪ ,‬תוך התעלמות מכל הקורה בבית ומאשתו‪ .‬ניתן לראות זאת בכך‬
‫שכאשר הוא נאלץ לטפל בילד‪ ,‬אין לו מושג כיצד לעשות זאת ‪ -‬ניתן להדגים זאת‬
‫דרך סצינת הכנת ארוחת הבוקר‪.‬‬

‫כל פעם שהיא מנסה לדרוש ממנו תשומת לב‪ ,‬הוא מדגיש בפניה את עניין הפרנסה‪.‬‬
‫אמנם ניתן לראות שהעבודה אצלו היא מעבר לפרנסה‪ .‬היא נותנת סיפוק‪ ,‬היא‬
‫מקום מפגש עם חברים‪ ,‬ואולי אפילו מקום מפלט‪.‬‬

‫לאחר שהיא עוזבת‪ ,‬האבא לומד לאט לאט לגדל את ילדו ולהיות מעורב בבית‪.‬‬
‫בהדרגה‪ ,‬הבעל מתדרדר במקום עבודתו‪ ,‬עד כדי פיטוריו‪ .‬ניתן לראות שפעם‬
‫אחרפעם כאשר מטלה מטעם העבודה עמדה מול הטיפול בילד ‪ -‬הוא העדיף לטפל‬
‫בילדו‪.‬‬

‫במקביל‪ ,‬הוא מתחיל ליצור קשר עם השכנה‪ ,‬אשר מהווה אם חלופית לילדו‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬היא אפילו תעיד לטובתו בבית המשפט‪( .‬וזאת היתה היא שמלכתחילה‬
‫הציעה לג'ואנה לעזוב אותו)‪.‬‬
‫סצינה חשובה היא הסצינה בה הילד נופל במגרש המשחקים‪ ,‬מה שגורם לאבא לרוץ‬
‫איתו פצוע לבית החולים ולהתעקש להישאר איתו בזמן הטיפול‪ .‬דרך סצינה זו‪,‬‬
‫רואים שהוא השתנה‪ ,‬שהוא הפך לאבא מעורב‪ .‬את אותו להט שהקדיש‬
 ‫‪76‬‬

‫להשקעהבעבודה‪ ,‬הוא מקדיש לטיפול בילדו‪ .‬מדובר באדם טוטאלי שאת עוצמותיו‬
‫מקדיש עכשיו לילדו‪.‬‬

‫נקודת המפנה בסרט‪ -‬מסתבר שג'ואנה צפתה בילד שלו כבר זמן מה‪ .‬והיא אפילו‬
‫מודעת לצלקת שהוא קיבל כשנפל במגרש המשחקים‪.‬‬

‫היא יוצרת קשר עם האבא ומבקשת לראות את הבן ובהמשך לקבל עליו בחזרה‬
‫משמורת‪( .‬שהיא תהיה האפוטרופוס) ‪.‬פה ניתן לחוות דעה ‪ -‬בעד מי אתם‪ .‬הדעה‬
‫יכולה להשתנות לאורך הסרט‪.‬‬

‫הבן והאבא כבר התקרבו והם לא רוצים שהאם תהיה ההורה העיקרי‪ .‬הבן רוצה‬
‫להמשיך לגור עם האבא‪ .‬שני ההורים לוקחים עורכי דין ומתכוננים למאבק‬
‫משפטי‪.‬‬

‫עו"ד של טד מזהיר אותו שזה עומד להיות מאבק מלוכלך‪ ,‬יקר ושהניצחון בו רחוק‬
‫מלהיות מובטח (אפילו מתואר כיצד טד מוצא עבודה בקושי רב מאוד ביממה אחת‬
‫בחג המולד‪ ,‬כדי להוכיח את זה שהוא מסוגל לממן ולגדל את הילד)‪.‬‬

‫ואז מתחיל המאבק המשפטי‪.‬‬

‫שני עו"ד משני הצדדים משתמשים בלחץ פסיכולוגי (במיוחד העו"ד של טד)‪,‬‬
‫בהאשמות ובעדים מהעבר כדי להכפיש את הצד השני‪.‬‬

‫ככל שהמשפט נמשך ואשתו מעידה על הדוכן‪ ,‬לראשונה‪ ,‬טד מתחיל להבין לליבה של‬
‫אשתו לשעבר כאשר היא מספרת בבכי על עד כמה הקריבה את הקריירה שלה עצמה‬
‫ועד כמה חשה אבודה ובודדה במערכת היחסים ביניהם‪ .‬עד כמה היא השקיעה‬
‫בגידול בנם‪ ,‬בעוד שטד השקיע רק בתקופה שבה היא נעלמה‪ .‬היא מספרת על השינוי‬
‫והתהליך שהיא עברה ועל כך שהיא רוצה שלבנה תהיה אמא‪ .‬טד משקיף לאחור על‬
‫כל מערכת היחסים ושוקל את מעשיו ואת מעשי אשתו‪ ,‬מחדש‪.‬‬

‫הוא אפילו נוזף בעו"ד שלו על התקפותיו כלפי אשתו לשעבר‪.‬‬

‫גם ג'ואנה מתנצלת בפני טד על כך שעו"ד הזכיר את הפציעה של בילי בזמן שהיה‬
‫אמור להיות תחת השגחת האב‪ .‬בנקודה זו נראה שהשניים רוצים להשלים‪.‬‬

‫בסופו של דבר ‪ -‬השופט פוסק לטובת ג'ואנה‪ ,‬האם‪ .‬העו"ד של טד מסביר זאת בכך‬
‫שתמיד זה ככה בבית משפט‪ .‬העדפה מוחלטת לטובת האם‪.‬‬

‫הוא אומר לטד שאפשרי לערער אבל זה יהיה מאוד יקר וגם עם סיכוי קלוש‬
‫להצליח‪ .‬בנוסף‪ ,‬ערעור שכזה עלול לכלול עדות של בילי על דוכן העדים‪.‬‬
 ‫‪77‬‬

‫טד מסביר לבנו את המצב‪ ,‬בנו בוכה ומתאבל‪ ,‬אך האבא מבטיח שהוא יהיה איתו‬
‫ויבקר אותו בזמני הביקור‪ .‬אמנם‪ ,‬כשהיא מבינה את הצער הרב שהדבר גורם‬
‫לבנה‪ ,‬ג'ואנה מחליטה לוותר על תביעתה! הבן נשאר בחזקת האב‪.‬‬

‫ניתן להדגים את סגירת המעגל המרגשת בארוחת הבוקר המשותפת הכה שונה‬
‫מזו שבתחילה הסרט‪ ,‬בה הם אוכלים בהרמוניה ובנחת‪ .‬זאת אומרת ‪ -‬המשפחה‬
‫שלמה ומתפקדת דווקא לאחר שההורים נפרדו‪ ,‬אך נפרדו בסופו של דבר בצורה‬
‫טובה ותוך ויתורים הדדיים וראיית טובת הילד‪.‬‬

‫משמעויות‪ /‬מסרים של סרט זה‬

‫‪.1‬הצגת משפחה אמריקנית‪ /‬מערבית חדשה‪ ,‬ומודל גברי חדש‪ :‬לראשונה מוצג מודל‬
‫של גבר חדש‪ ,‬המעורב במשפחתו‪ ,‬דואג ומטפל בילדו ומעמיד את צרכי המשפחה מעל‬
‫לקריירה ולדברים אחרים‪ .‬בסרט‪ ,‬טד היה צריך לשלם מחיר כבד כדי להפוך‬
‫לגברשכזה ‪ -‬המחיר של הזוגיות עם אשתו‪ .‬המסר עבור הצופה הוא שאין טעם לשלם‬
‫מחיר כזה‪ ,‬על הגבר במשפחה החדשה בעולם המערבי ללמוד לדאוג לילדיו ולאשתו‬
‫לפני שהתוצאות הקשות הללו מגיעות‪.‬‬

‫ניתן לראות את טד הופך לגבר רגיש‪ ,‬המסוגל להתפייס‪ ,‬להכיל‪ ,‬ולשים לב לצרכי בת‬
‫זוגתו לשעבר‪ .‬הוא גם לומד לסלוח‪ .‬לכאורה‪ ,‬דברים שאינם מאפיינים את‬
‫הסטריאוטיפ של הגבר הישן‪.‬‬

‫‪.2‬מסר לגבי השיטה הקפיטליסטית ושוק העבודה האמריקני‪ :‬ניתן לראות בסרט‬
‫עד כמה מקום העבודה משתלט על חיי היום יום‪ ,‬עד שלא נותר לעובד שום פנאי‬
‫ואנרגיה להשקיע במשפחתו ובזוגיותו‪ .‬יש לשנות את שוק העבודה כך שיראה‬
‫בעובדים יותר ממכונות ייצור האמורות להפיק תוצרת עד לזריקתן לאנחות‪.‬‬

‫‪ .3‬יחסים בין בני זוג‪ :‬אין לקחת את בן‪/‬בת הזוג כמובן מאליו‪ .‬במוקדם או‬
‫במאוחר‪ ,‬כל הזעם והמרמור שהם אוגרים בפנים עלולים לפרוץ החוצה‪ ,‬ובן הזוג החש‬
‫דחוי וזנוח‪ ,‬עשוי לבגוד או לעזוב‪ .‬הדבר תקף גם ואף בעיקר במסגרת נישואין‪ .‬יש‬
‫להיות קשוב לצרכי בן או בת הזוג‪ ,‬גם אם אלו לא מובעים בצורה רועשת‪( .‬לעיתים‬
‫גם שתיקה מעידה על מרמור – שתיקה רועמת)‪.‬‬

‫‪ .4‬מסר נגד ניכור הורי (הסתה של הילד נגד הורה במסגרת פרידה‪/‬גירושין) ‪ :‬ניתן‬
‫לראות בסרט בעיקר במקרה של טד‪ ,‬שהוא עשה הכל כדי להימנע ממצב של שימוש‬
‫בילד ככלי להתנקם באשתו ולנצח במאבק משפטי‪ .‬הוא סירב לקחת חלק במעקב‬
‫עקוב מדם בבית המשפט‪ ,‬עד כדי כך שמצא עצמו נוזף בעו"ד שלו ואף לא מנסה לערער‬
 ‫‪78‬‬

‫על החלטת בית המשפט‪ ,‬כדי להימנע מלהעלות את בנו על דוכן העדים‪ .‬לבסוף גם‬
‫האם עשתה אותו הדבר‪ .‬הכל כדי להעדיף את טובת הילד ‪ -‬שזה מהווה מסר נוסף‬
‫וחשוב של הסרט‪ .‬טובת הילד קודמת לכל‪.‬‬

‫‪ .5‬מסר ‪ -‬היכולת של זוג להיפרד בצורה טובה‪ ,‬תוך שמירה על יחסים חיוביים‪,‬‬
‫והעדפת טובת הילד על פני התנגחות אינסופית שלא מועילה לאף אחד‪.‬‬

‫אמצעי עיצוב‬

‫סגירות מעגל ‪ -‬במיוחד בסוף הסרט‪ :‬ארוחת הבוקר המשותפת‪ ,‬סגירת המעלית‬
‫בתחילת הסרט לעומת המעלית בסופו‪ ,‬כשהיא שואלת "איך אני נראית?" והוא עונה‪.‬‬
‫בניגוד לתחילת הסרט שם דעתו היתה מוסחת‪ .‬כל אלו ממחישים את השינוי שחל‬
‫במערכת היחסים בעקבות כך שהאב נהיה רגיש לצרכי אשתו לשעבר‪.‬‬

‫סגירת מעגל נוספת ‪ -‬בתחילת הסרט האבא לא יודע איפה נמצאת כיתת ילדו ובאיזו‬
‫כיתה הוא לומד‪ ,‬ובהמשך הוא מלווה אותו עד לכיתה‪.‬‬

‫הקבלות בין שתי "דמויות" האב‪ -‬האופן בו דמות האב משתנה לאורך הסרט‪:‬‬
‫בתחילת הסרט דעתו מוסחת‪ ,‬הוא לא מעורב‪ ,‬לא רגיש‪ .‬בהמשך‪ ,‬לאורך הסרט ניתן‬
‫לראות עד כמה דמותו משתנה‪ .‬ממש שני אבות שונים‪ .‬דוגמה ‪ -‬בתחילת הסרט הוא‬
‫אינו יודע להכין ארוחת בוקר והילד מסביר לו‪ ,‬ואילו בסוף הסרט ארוחת הבוקר היא‬
‫משותפת‪ ,‬נעימה‪ ,‬ומוצלחת‪.‬‬

‫סרט‪ :‬להציל את נטע (בסרט זה נצפה בכיתה)‬

‫הסרט מציג ‪ 4‬נשים ו ‪ 4‬סיפורים‪.‬‬

‫כלל הנשים נתקלות בדמות גברית מסתורית ומעוררת חשיבה בשם נטע‪ .‬הסרט מתאר‬
‫כיצד הדמויות הנשיות השפיעו על ו‪/‬או הושפעו ממנו‪.‬‬

‫הסרט עוסק לא מעט ביחסים משפחתיים‪ ,‬ביחסי אם ובתה ובחשיבותה של דמות‬

‫חונכת משמעותית ‪ -‬הורה או דמות אחרת‪ .‬הוא גם עוסק באופן בו משפחה מעצבת‬
‫את חיי הנפש של הפרטים המרכיבים אותה‪ .‬בנוסף‪ ,‬הסרט עוסק ביכולת להתאושש‬
‫מטראומה נפשית‪ ,‬וגם באופן בו ניתן וכדאי להשלים עם ההורים גם לאחר מתחים‬
‫קשים‪.‬‬

‫סיפור ראשון ‪ -‬מספר על דליה‪ ,‬אם חד הורית שמנסה לתפקד הן כמפקדת בצבא והן‬
 ‫‪79‬‬

‫כאמא‪ .‬הדבר לא עולה בידה בצורה חלקה‪ ,‬וניתן להתווכח על מידת הצלחתה‪ .‬קשה‬
‫לה מאוד לשלב בין קריירה לבין טיפול בילדה‪ ,‬והדבר מעלה תהיות ושאלות לגבי‬
‫יכולת של הורה יחידני הן לפרנס ולממש את עצמו והן לטפל בילדו‪ .‬ניתן לראות שללא‬
‫המטפלת היא לא היתה שורדת‪ .‬ניתן אף להסיק על ביקורת כנגד המדינה והאופן בו‬
‫היא אינה מאפשרת למשפחות בעלות הורה אחד‪ ,‬לתפקד‪.‬‬

‫האם דואגת להכל חוץ מלעצמה‪ .‬גם הבת שלה סובלת מזה ‪ -‬היא חווה את המתחים‬
‫והלחץ של האם‪ .‬ולכן כשהאם פוגשת בנטע‪ ,‬היא מיד מבינה לליבו‪ ,‬היא מיד פוקדת‬
‫על החיילת לתת לו פטור כי לדבריה מדובר ב "מקרה מובהק‪ ".‬המקרה של נטע מחזק‬
‫בה רגישות כלפי בתה‪.‬‬

‫ניתן להסיק שהסיבה שבגללה נטע רצה פטור ‪ -‬פרידה כואבת‪ ,‬גרמה לאם להפסיק‬
‫להדחיק את הפרידה שהיא חוותה ושגזרה עליה הורות יחידנית‪ .‬פעלתנות היתר שלה‬
‫שגורמת לה להתעלם מרגשותיה וממצוקתיה ואף ממצוקות בתה‪ ,‬נעצרת‪ ,‬כאשר היא‬
‫פוגשת בנטע‪ .‬הוא מעורר בה רגישות כלפי עצמה וכלפי בתה שלא היו בה לפני‪ .‬רגישות‬
‫זו מתורגמת כלפי החיילת שלה שלפני זה רדתה בה‪ .‬ניתן לראות שדרך נטע היא מבינה‬
‫את חשיבות המשפחה ‪ -‬הן שלה כלפי בתה‪ ,‬והן של החיילת שלה כלפי אחות שלה‪.‬‬

‫היא מצילה את נטע בכך שהיא מעניקה לו פטור‪ .‬ממש מצילה את חייו ‪ -‬שכן הוא רומז‬
‫על פגיעה עצמית במידה וישרת במילואים‪.‬‬

‫סיפור שני‪ :‬זוג נשים‪ ,‬אשר אחת מהן מנסה להיכנס להריון והיא גם בת למשפחה‬
‫חרדית‪ ,‬ואמה מאושפזת על ערש דווי‪ .‬היא מנגנת בצ'לו בתזמורת‪.‬‬

‫במהלך ניסיונתיה הקשים להיכנס להריון נחשף שהיא נמשכת לשכן שלה נטע עליו‬
‫היא מתצפתת‪.‬‬

‫מכאן ניתן להבין שדרך החיים אותה היא בחרה היא דרך שאיתה היא לא שלמה‪.‬‬
‫היא לא שלמה עם בת זוגתה ועם ההחלטה שלה להיכנס להריון מתרומת זרע‪ .‬ניתן‬
‫לפרש שגופה מתנגד פיזית להריון הזה ‪ -‬קשר בין נפש לגוף‪.‬‬

‫היא עסוקה בלהכשיל את עצמה בכל תחומי חייה‪ ,‬ונעלה השבורה ממחישה זאת‬
‫היטב‪ .‬היא לוקחת סיכון עם אותה נעל שבורה ‪ -‬הולכת איתה לקונצרט‪ ,‬ועוד‪ .‬היא‬
‫עוסקת ללא הרף בחבלה עצמית‪ .‬בנוסף היא עושה שימוש בנעל כדי להגיע לנטע‬
‫בשנית‪.‬‬
 ‫‪80‬‬

‫גם האופן בו היא מתצפתת עליו מסכן אותה‪ .‬היא כמעט מתגלה על ידי חברתה‪ ,‬והיא‬
‫אף כמעט מסגירה את עצמה בפניו‪.‬‬
‫המפגש עם נטע גורם לה לחשב מחדש את מסלול חייה‪ .‬ניתן לראות בהמשך שהיא‬
‫מגיעה לבקר את אמה‪ ,‬והיא מספרת לה על הדרך בה היא בחרה‪ .‬ניתן להסיק שהיא‬
‫מתנצלת מול אמה‪/‬מבקשת את עצתה‪/‬מודה בפניה שחלק מדרך חייה קשורה במרד‬
‫נגד המסגרת בה היא חיה‪ .‬בנוסף‪ ,‬ניתן לשער שהיא רצתה לפרוק בפניה את האשמה‬
‫שהיא חשה על כך שהיא בחרה בדרך חיים כל כך לא מקובלת בסביבה שבה גדלה‪ .‬כל‬
‫זה התאפשר בזכות זה שאמא שלה ישנה‪.‬‬

‫גם נטע מושפע ממפגש זה‪ .‬הוא מגלה שהוא אהוב‪ ,‬הוא נחלץ באופן זמני מבדידותו‬
‫ונאלץ להתעמת עם האירוע הקשה שגרם לו להתבודד‪.‬‬

‫סיפור שלישי ‪ -‬המתרחש ביער‪.‬‬

‫זוג הורים (מירי ובעלה) עם ילדיהם בפיקניק משפחתי האמור לסמל את שיאה של‬
‫המשפחתיות‪ ,‬אבל בעצם צפוי לבשר את התפרקותה‪ .‬חיק הטבע‪ ,‬האוכל‪ ,‬והטיול –‬
‫כל אלו משרים אווירה נינוחה ומשפחתית‪ ,‬אבל מעבר לנינוחות הזו אורבת בשורה‬
‫מרה על גירושין‪ .‬לאורך הסיפור הבעל מנסה להביא את עצמו ללספר לילדיו על כך‪,‬‬
‫אך לא מצליח‪.‬‬

‫בנקודה מסוימת מופיע נטע ‪ -‬גם כאן הוא אבוד ולבד‪ ,‬ומצוי בסכנה של ממש‪ .‬מירי‬
‫מזהירה אותו מלנסות לרדת כאשר תיק הטיפוס שלו נופל‪ ,‬ובכך ייתכן שמצילה את‬
‫חייו‪ .‬הפחד מהעמידה על פי תהום הינה מטאפורה לעמידה על פי תהום של מירי‬
‫ומשפחתה‪ .‬היא מזהירה אותו כפי שהיא מזהירה את עצמה‪ .‬היא מאלצת אותו ואת‬
‫עצמה להכיר בסכנה הגלומה בכך‪.‬‬

‫ממצב שהיא אישה מתגוננת‪ ,‬ומנסה לפייס (אפילו מציעה לבעלה שימשיך במעשיו‬
‫ושהנישואין ימשכו)‪ ,‬היא לוקחת יוזמה‪ :‬היא דוחפת את בעלה לספר ולגמור עם זה‪.‬‬
‫היא מנסה להציל את נטע (ניתן להקביל זאת לנסיונה להציל את הנישואין בכל מחיר)‪,‬‬
‫ולוקחת חלק אקטיבי בניהול המשפחה‪ .‬ניתן לשער שבזכות הדחיפה שלה לבשר‬
‫לילדים‪ ,‬בסופו של דבר הנישואין מסתיימים ובסצינה הסופית הבעל יושב בקונצרט‬
‫יחד עם ילדיו ובן זוגו החדש‪ .‬כמו כן‪ ,‬נטע ניצל בזכותה ‪ -‬בין היתר מעצמו‪ .‬בזכות זה‬
‫שהיא מזהירה אותו‪ ,‬היא‪:‬‬

‫א‪ .‬מראה לו שיש מישהו שאכפת לו ממנו‪.‬‬

‫ב‪ .‬גורמת לו להפסיק להתנהג בצורה פזיזה ומסוכנת‪ ,‬ואף אובדנית (התנהגותו‬
‫מזכירה את זו של הצ'לנית ‪ -‬חבלה עצמית)‪.‬‬
 ‫‪81‬‬

‫סיפור רביעי‪:‬‬

‫מסופר על אישה בשם שרונה שעזבה את הקיבוץ ושבה אליו כשאמא שלה נפטרה‪.‬‬
‫ניתן לראות עד כמה התנתקה מהמקום והיתה מחוברת למשפחתה החדשה ‪ -‬זו‬
‫שבחו"ל‪ .‬היא מתנהגת בהתנשאות ובקוצר רוח כלפי בני הקיבוץ‪ .‬אפילו המוות של‬
‫אמא שלה נראה לה כמעמסה‪ .‬היא שם כדי להראות נוכחות ותו לא‪.‬‬

‫בהמשך‪ ,‬אנו נחשפים לאחותה (דן‪-‬דן) הסובלת מפיגור‪ ,‬ומאובדן זיכרון‪ .‬היחסים‬
‫ביניהן מאוד מורכבים‪ .‬ניתן להבין שהסיבה שבגללה היא ברחה רחוק ככל הניתן‬
‫וחשה מנותקת מהמקום‪ ,‬היא אחותה שהדאגה לצרכיה מצד כל הסביבה שלה‪ ,‬גרמו‬
‫לכך ששרונה הוזנחה‪.‬‬

‫אבל כשאחותה מתקשה להתמודד עם מות האם היא נאלצת להתמודד איתה מחדש‬
‫ולהעזר באדם מסתורי בשם נטע‪ .‬נטע הוא המטפל של אחותה אשר משמש לה כדמות‬
‫חונכת משמעותית‪ .‬גם היא משמעותית עבורו ונותנת טעם לחייו‪ .‬היא תלויה בו עד‬
‫מאוד‪ ,‬ייתכן שהדבר מעיד על תהליך שעבר נטע ‪ -‬ממצב של אדם תלותי ותלוש הוא‬
‫הופך לאדם מטפל ודואג לזולת‪ .‬גילוח זקנו הנצחי עבור דן דן‪ ,‬מסמל את אותו שינוי‬
‫ואת הצטרפותו מחדש לחברה הסובבת‪ .‬הטיפול באחר לא פעם נותן משמעות לאדם‪.‬‬

‫עצם זה ששרונה נעזרת בו‪ ,‬מאפשר לו גאולה‪ .‬ההזדקקות לו מעניקה לו משמעות‬

‫לחייו‪.‬‬

‫כל שכן‪ ,‬כאשר מדובר באישה שבה היה מאוהב בנערותו‪.‬‬

‫גם שרונה זוכה לגאולה כאשר היא פורקת את כל מה שהיא נצרה בליבה‪ ,‬כשהיא‬
‫מחפשת אחר אחותה‪ .‬צועקת‪" :‬מפגרת‪ ,‬מפגרת… איפה את?" בכך את כל הרגשות‬
‫שהיה אסור לה להביע כנערה‪ ,‬היא מוציאה‪ .‬רגשות שחשה מצד אמה (אותה היא‬
‫ממעטת לכבד בשבעה)‪ ,‬וגם רגשות קנאה באחותה‪.‬‬

‫בנוסף היא מתחברת לנטע ומתרשמת מהמסירות שלו לאחותה‪ .‬וכך באופן עקיף‬
‫לומדת חמלה כלפי החלש מה היא‪ .‬היא גם מזדהה עם רצונו לראות את הבן שלו‬
‫(ישלו בן שהורחק ממנו מצד אישה שנפרדה ממנו)‪ ,‬שכן גם היא כמהה לראות בתה‬
‫הנמצאת בחו"ל‪ .‬אפשר לטעון שהזדהות זו היא הדדית‪ .‬שניהם גורמים זה לזו‬
‫להתמודד עם העבר שלהם‪ .‬אותו עבר ממנו ניסו לברוח‪.‬‬
 ‫‪82‬‬

‫בסצנה הסוגרת ניתן לראות את בעלה לשעבר של מירי ובן זוגו וילדיו צופים בתזמורת‬
‫שבה מנגנת נגנית הצ'לו כשהיא בהריון‪.‬‬

‫משמעות הסרט‬

‫‪ .1‬הסרט עוסק לא מעט ביחסים משפחתיים‪ :‬המשפחות השונות המופיעות‬

‫בסרטמופיעות כמשפחות לא שגרתיות ובעצם הוא מעלה את השאלה ‪ -‬האם קיימת‬
‫משפחה שגרתית?‬

‫הדבר משתקף בזוגיות של מירי שנראית הכי נורמטיבית‪ ,‬אבל בעצם יש אמת‬
‫אחרתשמסתתרת מתחת לשטיח‪ .‬כל זה מראה על הקשיים שהחברה ותפיסות‬
‫אישיותומשפחתיות שונות מערימות על משפחות שכאלו ועל משפחות בכלל‪.‬‬

‫לא מעט מהדמויות נקרעות בין הרצון להשתייך "לנורמה" לבין ללכת לפי האמתשבליבם‪.‬‬
‫הן חוות אשמה ודילמות‪ ,‬אשר באות לידי ביטוי אפילו בצורה פיזית‪.‬‬

‫נטע גורם בדרכו השקטה לכל נציג של משפחה כזאת‪ ,‬להתעמת עם הרצונות שהואמדחיק‬
‫ועם הדילמות שהוא מעדיף לחמוק מהן‪ .‬דמותו הייחודית והיוצאת דופן שלנטע‪ ,‬גורמת‬
‫לאנשים הללו‪ ,‬לבחון את מאווי ליבם‪.‬‬

‫‪ .2‬הסרט גם עוסק ביחסי אם ובתה‪ ,‬בחשיבות של דמות חונכת משמעותית ‪ -‬הורהאו‬

‫דמות אחרת‪:‬‬

‫הטיפול באדם אחר תורם הן למטופל והן למטפל‪ .‬לא פעם העזרה לאחר‪ ,‬טיפוחו וחינוכו‬
‫עוזרים למטפל לא פחות ואף עשויים להוביל לגאולה אישית‪.‬‬

‫‪ .3‬הסרט עוסק באופן בו משפחה מעצבת את חיי הנפש של בני המשפחה‪,‬ובחשיבותה‪:‬‬

‫אדם לא יכול להתנתק תמידית ממשפחתו‪ .‬המשפחה הינה צינור חמצןחשוב הנותן חיים‪.‬‬
‫יש לטפח היחסים עם המשפחה ולא להסתיר סודות אשר עתידיםלרדוף את המשפחה‬
‫ולסכן אותה (ניתן לראות זאת בסיפור של מירי‪ ,‬בסיפור שלשרונה‪ ,‬בסיפור של הצ'לנית ‪-‬‬
‫מול בת ומול אמה)‪.‬‬

‫הקמת קן משפחתי כאידיאל‪( .‬רואים במהלך תמונות של קן)‪.‬‬

‫‪ .4‬בנוסף הסרט עוסק ביכולת להתאושש מטראומה נפשית‪ ,‬וגם באופן בו כדאי להשלים‬
‫עם בני המשפחה גם לאחר מתחים קשים‪ :‬תמיד ניתן לתקן את הנפש במידת מה כפי‬
‫שנטע עשה‪ ,‬אך יש להתעמת עם הגורמים שהובילו לטראומה‪ ,‬לחשוף את האמת בפני אלו‬
‫שהסתרנו אותה מהם‪ ,‬וגם לחשוף בפני עצמנו את מה שאנו מנסים להדחיק‪.‬‬
 ‫‪83‬‬

‫בנוסף‪ ,‬עזרה לזולת וקשרים בין אישיים ומשפחתיים‪ ,‬הם קריטיים לשיקום הנפש‪.‬‬

‫אמצעי עיצוב‬

‫מוטיב הנעל השבורה או הרגל הפצועה הנועלת אותה‪ -‬בא להמחיש את האופן בו נטע‬
‫מסייע עם השקט שלו לנשים השונות בהן הוא נתקל‪ .‬כמעין נסיך המסייע לסינדרלה‪ .‬אמנם‬
‫תוך כדי סיוע הוא מרגיש שזקוקים לו‪ ,‬והדבר תורם לשיקומו‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬כשאנו‬
‫מסייעים לאחר‪ ,‬אנו מסייעים לעצמנו‪.‬‬

‫מוטיב הקן ‪ -‬ניתן לראות צילומים של קן לאורך הסיפור המדגישים את חשיבותהשל‬

‫משפחתיות‪ .‬המשפחה מהווה מקום בטוח עבור הדמויות השונות ואת חיפושןאחר הקן‬
‫הבטוח‪ .‬נטע נודד ללא הרף עד שייתכן והוא מוצא את אותו קן בקיבוץ בוהוא גדל‪.‬‬

‫הקבלות בין הדמויות השונות ‪ -‬מכנים משותפים שונים בין הדמויות המוצגות‬
‫בסרט‪.‬‬

‫סגירות מעגל שונות ושימוש בסוף סגור אבל עם זאת שמירה על מסתורין ‪ -‬לכאורה‬
‫המעגל של הדמויות נסגר והן משיגות גאולה‪ ,‬אך האופן בו הן עושות זאת‪ ,‬בחלקו לא‬
‫ברור לחלוטין‪ .‬הדבר תקף במיוחד לגבי הצ'לנית‪.‬‬

‫בכלל‪ ,‬לאורך הסיפור יש מסתורין רב‪ ,‬האמת לגבי הדמויות נחשפת בהדרגה וגם אז לא‬
‫באופן מלא‪ .‬הדבר בולט מאוד אצל נטע‪ .‬הדבר אמור לעורר פרשנות מגוונת אצל הצופה‪,‬‬
‫ולעודד אותו לצפות ביצירה פעמים רבות תוך עידוד סקרנות‪.‬‬
 ‫‪84‬‬

‫סרט‪ :‬אביבה אהובתי‪ /‬שמי זרחין‬

‫(בסרט זה נצפה בכיתה)‬

‫אביבה כהן (אסי לוי) היא טבחית קשת‪-‬יום בבית מלון בטבריה‪ ,‬אשר חלומה‪ ,‬להיות‬
‫סופרת‪ ,‬הוצנע במשך שנים‪ .‬את הרעיונות לסיפוריה היא שואבת מחייה‪ :‬היא נושאת‬
‫פנקס קטן‪ ,‬שבכל הזדמנות היא כותבת בו אירועים קטנים הפוקדים אותה‪ ,‬ואת אלה‬
‫שוזרת בהמשך בסיפוריה‪ .‬בעזרת אחותה‪ ,‬אניטה (רותם אבוהב)‪ ,‬המתגוררת בשכנותה‪,‬‬
‫מגיעה אביבה אל עודד זר (ששון גבאי)‪ ,‬סופר נודע המתגורר בתל אביב‪ ,‬שקורא את‬
‫כתביה ומבטיח לעזור לה לקדם את חלומה‪ .‬הדרך להגשמת החלום מושפעת מחייה עם‬
‫משפחתה – בעלה המובטל‪ ,‬מוני (דרור קרן)‪ ,‬שלושת ילדיה המתבגרים ‪ -‬אושרת החיילת‬
‫(דאנה איבגי)‪ ,‬אלון (איתי תורג'מן) ואופק (דקל עדין)‪ ,‬אמה המעורערת בנפשה‪ ,‬ויולט‬
‫(לבנה פינקלשטיין) ואחותה אניטה – ומטלטל את עולמה בניסיון לגבש זהות משל‬
‫עצמה‪ ,‬דרך עקובת רצונות‪ ,‬פחדים וחלומות‪.‬‬

‫במצבה הכספי הקשה‪ ,‬עודד זר מציע לה עסקה שהיא לא ממש מבינה את השפעותיה על‬
‫חייה‪ .‬אך במקביל גם בעל המסעדה במלון‪ ,‬מציע לה לשוב לעבודתה כטבחית‪ .‬אחותה‬
‫אניטה מתערבת בחייה‪ ,‬עד לרגע שאביבה עדה במקרה לקשר הנרקם בין אחותה למוני‪,‬‬
‫והדבר פוגע בה עמוקות‪ .‬כל האנשים סביבה דואגים לה‪ ,‬משום שהשאירה את יצירותיה‬
‫אצל הסופר‪ ,‬העומד לצאת לחו"ל‪ .‬אביבה חייבת לקבל החלטות מה עדיף לה‪ ,‬הכסף או‬
‫היצירה האמנותית‪.‬‬

‫לאחר שחלק מיצירותיה אוגדו לספר הכתוב על שמו – תוך שהקרדיט שהיה אמור להיות‬
‫שמור לה‪ ,‬הושמט‪.‬‬
 ‫‪85‬‬

‫היא אוזרת אומץ ולוקחת מהסופר חלק מהיצירות בהן טרם השתמש‪ .‬באופן זה היא‬
‫יוצאת מעודדת מכך שמקבץ מיצירותיה נותר בידיה‪ ,‬והיא מתכוונת להמשיך לכתוב‬
‫נוספות‪.‬‬

‫מסרים ומשמעויות‬

‫פריפריה מול מרכז‪ :‬סרט זה "מציב זרקור" מעל העיר הפריפריאלית טבריה; על‬
‫המצוקות‪ ,‬התקוות והחלומות של הנפשות הפועלות בה‪ ,‬ובמיוחד של אביבה‪ .‬כל זה‪ ,‬על‬
‫רקע נופיה המרהיבים של העיר‪ .‬יחסי התלות והניצול בין אביבה – בת הפריפריה‬
‫העובדת בעבודה מפרכת ודואגת למשפחתה‪ ,‬לבין הסופר המצליח שעזב את העיר וכעת‬
‫הוא חי בתל אביב בשגשוג ובהצלחה‪ ,‬ממחישים את רגשות הנחיתות של תושבי פריפריה‬
‫מול תושבי המרכז‪.‬‬

‫האופן בו הסופר המצליח מנצל את כישורי הכתיבה של אביבה לצרכיו תוך שהוא "פורש‬
‫עליה את חסותו" ומשכנע אותה שהיא זקוקה לו – למרות שהיא זו שבורכה בכישרון‪,‬‬
‫ממחיש את יחסי הניצול‪ ,‬ההתנשאות והפטרונות הקיימים לכאורה בין ה "בועה התל‬
‫אביבית"‪ ,‬לבין הפריפריה‪.‬‬

‫יחסי תלות וניצול בין נשים וגברים‪ :‬בסרט מתבלטת עוצמתן וחוכמן של הדמויות‬
‫הנשיות (מזרחיות מהפריפריה) המככבות בו – לצד חוסר ההכרה שלהן בכוחן‪ .‬הן‬
‫מאפשרות לגברים – בעלים‪ ,‬רופאים‪ ,‬מנהלים‪ ,‬סופרים – לפרוש עליהן את חסותם‪ ,‬לנצל‬
‫אותן‪ ,‬ולשכנע אותן שעליהן לצמצם את עצמן לעולמם‪ .‬בין אם זה לעבוד עבורם (המנהל‬
‫במלון)‪ ,‬לקבל את מרותם (המנהל והסופר)‪ ,‬לספק אותם מינית (רופא השיניים)‪ ,‬או‬
‫לדאוג לכל צרכיהם – במקרה של בעלה ושל בנה‪.‬‬

‫לצד זאת‪ ,‬דווקא הגברים שלא פעם מפגינים את כוחם – ואף באלימות‪ ,‬מתגלים כפגיעים‬
‫וחלשים מאוד‪ .‬ניתן לראות זאת אצל הרופא המשועבד לדחפיו המיניים‪ ,‬בעלה של‬
‫אביבה – החלש‪ ,‬התלותי והמובטל‪ ,‬בעלה של אניטה האובססיבי והאלים‪ ,‬והסופר הדגול‬
‫שכבר זמן רב לא מצליח לכתוב ושנאלץ לנצל את כשרונה של אביבה כדי להצדיק את‬
‫שמו‪.‬‬

‫כנגד כל אלו‪ ,‬לאורך הסרט אנו נחשפים לכיצד אביבה נאבקת להגשים את חלומה מול‬
‫אותם גברים ‪ -‬כל אחד מקטין‪ ,‬מחפיץ או מקבע אותה למקומה‪ ,‬תוך ניסיון לקצץ‬
‫מכנפיה ולמסמס את חלומותיה‪.‬‬
 ‫‪86‬‬

‫דוקא הנשים – כגון אחותה ובתה של אביבה – ובמידה מסוימת גם אמה‪ ,‬מחזקות‬
‫ומעצימות אותה‪ .‬בכך נוצרת מעין "אחוות נשים"; הן משכנעות אותה לא לוותר על‬
‫החלומות ועל הסיפורים שלה – ובכך לכתוב את סיפור חייה בעצמה‪.‬‬

‫לא פלא שמושא מרכזי של סיפוריה של אביבה הוא אמה; אמא שלה‪ ,‬שמרדה בכל‬
‫המוסכמות בדרכה הייחודית‪ ,‬ולא מאפשרת לאף אחד להטיל עליה רסן ומגבלות‪.‬‬
 ‫‪87‬‬

‫נובלה‪ :‬והכלה סגרה את הדלת‪/‬מטלון (נובלה זו נקרא בכיתה ובבית)‬

‫מקום ההתרחשות העלילה‪ :‬שכונת קיראון‪ ,‬קריית אונו‪.‬‬

‫זמנה של העלילה‪ :‬זמננו שלנו‪.‬‬

‫הדמויות בנובלה‪:‬‬

‫משפחת הכלה משפחה 'מזרחית'‪ :‬שם המשפחה איננו מצוי‪.‬‬

‫מרגי (מרגלית)‪ ,‬הכלה‪ ,‬צעירה בת ‪, 24‬סטודנטית לספרות ולתיאטרון באוניברסיטת‬

‫תל‪-‬אביב‪.‬‬

‫נדיה‪ ,‬אם הכלה ‪ .‬אלמנה ‪ -‬בעלה‪ ,‬אבי הכלה‪ ,‬נפטר חמש שנים לפני תחילת‬
‫המאורעות המתוארים בנובלה‪.‬‬

‫לינה‪ ,‬המכונה סבתונה‪ ,‬אמה של נדיה וסבתה של הכלה‪.‬‬

‫אילן‪ ,‬בן דודה של מרגי‪ ,‬הוריו התגרשו‪ ,‬והוא חי עם סבתו בדירתה הקטנה‪.‬‬

‫נטלי‪ ,‬אחותה הצעירה בשלוש שנים של מרגי‪ ,‬עקבותיה נעלמו לפני עשר שנים‬
‫בצאתה מבית הספר‪.‬‬

‫משפחת החתן ‪ :‬משפחה 'אשכנזית'‪ :‬שם המשפחה איננו מצוין‪.‬‬

‫מתי‪ ,‬החתן‪ ,‬סטודנט לפילוסופיה ולמדע המדינה באוניברסיטת ת"א‪ ,‬עובד בזמנו‬
‫הפנוי בבזק בינלאומי‪.‬‬

‫פנינית (לשעבר פנינה)‪ ,‬אם החתן‪ ,‬סגנית מנהל בביטוח הלאומי‪.‬‬

‫אריה‪ ,‬אבי החתן‪ ,‬פנסיונר של חברת החשמל לישראל‪.‬‬

‫ד"ר יוליה אנגלנדר‪ ,‬פסיכיאטרית (ממוצא רוסי) מחברת "כלות מתחרטות‪".‬‬

‫עדנאן‪ ,‬נהג משאית ערבי של חברת החשמל ברשות הפלסטינית‪.‬‬

‫חלק ראשון‬
 ‫‪88‬‬

‫הכלה‪ ,‬מרגי‪ ,‬מסתגרת מאחורי הדלת הנעולה של חדר אמה ומצהירה כי איננה‬
‫מתכוונת לצאת‪ ,‬מה שמכניס את המשפחה להלם ופאניקה‪ .‬הדבר מוביל לתחילת‬
‫מסע שכנועים כדי להוציא אותה‪ ,‬ואמה מפחדת שהורי החתן (העמידים יותר) אשר‬
‫השקיעו כסף רב מאוד בחתונה‪ ,‬ידרשו את כספם חזרה‪ .‬הסבתא בינתיים לא מבינה‬
‫מה קורה ומדוע מרגי לא יוצאת‪ .‬בתה נדיה (אם הכלה) מרגיעה אותה‪.‬‬
‫לבסוף גם נדיה מאבדת עשתונות ומכה עם טבעתה הבולטת בדלת עד שהטבעת עפה‪.‬‬
‫אילן הוא היחידי שנשאר רגוע בכל הסאגה‪ .‬כאשר הטבעת עפה הוא עונד אותה על‬
‫אצבעו בשמחה (עמ' ‪.)14-15‬‬

‫הסיפור מציג את אילן כאדם נשי‪ ,‬מוזר‪ ,‬החי אצל הסבתא‪ ,‬אשר נמצא כלא מתאים‬
‫לשירות הצבאי( ‪ .)18-20‬הוא סולד מדיבורו ה "צבאי" של מתי החתן‪.‬‬

‫בסופו של דבר‪ ,‬מתי מבקש שכולם יעזבו וישאירו אותו וכלתו לבד‪.‬‬

‫מתי מנסה לשכנע את מרגי לצאת‪ ,‬והיא לא מגיבה לדבריו‪ .‬הוא מנסה לשחזר‬
‫בזכרונותיו את היחסים ביניהם כסיבה ללמה היא מסתגרת‪.‬‬

‫לבסוף הוא דורש ממנה שתגיד מדוע היא לא יוצאת‪ ,‬ושואל האם זה בגלל הריב‬
‫מאתמול הקשור לכתבה טלוויוזנית שהם ראו על לאה גולדברג‪ .‬היא לא עונה לו‪.‬‬

‫הוריו של מתי מגיעים ונדיה מנסה להרגיע אותם‪ .‬הם מנסים לחשוב ביחד על פתרון‪.‬‬
‫הצלמת מתקשרת לגבי הצילומים‪ ,‬והורי הזוג מבקרים את מתי על הכסף הרב שבזבזו‬
‫על הצילומים עם "סודנים"‪.‬‬

‫חלק שני‬

‫בחלק השני מתי לומד להביע כלפי כלתו אמפתיה והבנה‪.‬‬

‫הוא אוסר על הוריו לנסות לפרוץ את הדלת ולהוציא את כלתו בכוח‪.‬‬

‫הוא מביט באירועים באופן מפוכח ונזכר ברגעים היפים שלהם ביחד‪ .‬הוא מגיע‬
‫לתובנה מעצימה לפיה מרגי חוותה שינוי תודעתי מסוג כלשהו והוא שואל אותה‬
‫האם היא עדיין אוהבת אותו‪ .‬הוא מבין שייתכן מאוד שהיא רק אינה רוצה להתחתן‪,‬‬
‫ללא קשר לאהבתה כלפיו‪.‬‬

‫בתגובה‪ ,‬מרגי מחליקה מתחת לדלת נייר עליו רשום שיר‪ .‬היא שכתבה את‬
‫השיר"משירי הבן האובד" מאת לאה גולדברג והפכה אותו לשיר "משירי הבת‬
‫האובדת‪".‬השיר מבטא באופן מטפורי את פחדיה ואולי גם דאגתה לאחותה‬
‫שנעלמה‪ ,‬כנראה באירוע חבלני‪.‬‬
 ‫‪89‬‬

‫חלק שלישי‬

‫המשפחה מנסה להוציא את מרגי מהחדר באמצעות תחבולות גרוטסקיות‪:‬‬

‫בהצעתושל אילן‪ ,‬הם מתקשרים לחברת 'כלות מתחרטות'‪ ,‬ומזמינים פסיכיאטרית‬
‫שתשכנע אותה לצאת‪.‬‬

‫הפסיכיאטרית מגיע עם קלסר גדול ושואלת את המשפחה שאלות סטנדרטיות שאינן‬

‫קשורות אליה וללמה היא מסתגרת‪ :‬גיל‪ ,‬השכלה‪ ,‬עבודה‪ ,‬וכו‪'.‬‬

‫בסופו של דבר היא ניגשת לדלת ומנסה לדובב את מרגי‪.‬‬

‫התשובות של מרגי לשאלות הפסיכיאטרית הן רק ב"כן" ו " לא"‪ ,‬אמנם הקול הוא‬
‫לא שלה‪ ,‬אלא של הבובה השייכת לאחותה האובדת (כך אילן ואמה מזהים)‪ .‬לבסוף‬
‫המשפחה מגיעה למסקנה שצריך להרים את הפסיכיאטרית אל עבר החלון (מבחוץ)‬
‫כדי שתראה את הכלה‪.‬‬

‫אבא של מתי – אריה‪ ,‬מזמין דרך חבר שלו מחברת חשמל משאית של חברת חשמל‬
‫מהרשות הפלסטינית שתעלה בסולם את הפסכיאטרית לעבר החלון‪.‬‬

‫הכלה בתגובה מניפה מבעד לחלון החדר הנעול בריסטול ענקי ובו כתובה "באותן‬
‫אותיות מסולסלות ומעוגלות שנכתבו קודם על דף הנייר" (עמ '‪ )101‬מילה אחת‬
‫בלבד‪" :‬סליחה"‪ .‬האם באלו טמון הרמז למהלך המפתיע שהיא מבצעת?‬

‫לאחר ששתי התחבולות נכשלות‪ ,‬שתי המשפחות מבינות שעליהן להתאחד‬

‫כדילבטל את החתונה ולהסביר לכל האורחים את אשר התרחש‪ .‬בניגוד למשפחה‬
‫המסוכסכת המתוארת בתחילת הנובלה‪ ,‬כעת המשפחה מתלכדת ומפגינה‬
‫התחשבות‪ ,‬תוך שפנינית (אמא של מתי) אומרת לבעלה שהיא תשלם את מלוא‬
‫הסכום של החתונה ולכן היא דורשת ממנו שישלים את הסכסוך המשפחתי עם‬
‫אחיו ויגיעו איתו לפשרה כספית‪.‬‬

‫אפילוג‬

‫לבסוף מתחולל רגע של השלמה והתרה אידאליים‪ .‬הסבתא שרה לנכדתה‪ ,‬מרגי‪,‬‬
‫מבעד לדלת שיר של פיירוז המבטא אהבה ומושר בקול רך ומלטף‪ .‬השיר ממלא את‬
‫החלל ויוצא את גבולות הבית ומלכד את בני המשפחה ואת תושבי השכונה‪ .‬בסיום‬
 ‫‪90‬‬

‫הנובלה קולו של המפתח המסתובב בדלת נשמע‪ .‬הדבר מרמז על שככל הנראה‬
‫סוףסוף הכלה ניאותה לצאת‪.‬‬
‫וכדאי מאוד להשוות את סצנת הסיום המרגשת עם מחשבותיו של מתי לפני הדלת‬
‫הנעולה בשלב מוקדם של ההתרחשויות ביצירה‪" :‬פתאום עלתה בו איזו ידיעה‪,‬כמעט‬
‫בלתי ניתנת לניסוח ולהצדקה‪ ,‬שמה שעשתה מרגי‪ ,‬מה שהכריזה "לא מתחתנת"‪ ,‬לא‬
‫נבע מאיזה תהליך של שיקול דעת והסקת מסקנות‪ ,‬אלא כביכול מתוך איזו תמורה‬
‫ואיזה שינוי מוזיקליים‪ ,‬כניסה מוזיקלית חדשה אל תוכה‪".‬‬

‫אמצעי עיצוב‬

‫שימוש בשלוש מערכות‪ :‬הסיפור מתרחש בשלוש מערכות (מערכה המתארת את‬
‫ההנעלות מאחורי הדלת והמבוכה של המשפחות‪ ,‬מערכה המתארת את ניסיונות‬
‫הוצאתה‪ ,‬ומערכה המתארת את הויתור ולבסוף אפילוג ‪ -‬המתאר כיצד הכלה‬
‫מסובבת המפתח)‪ .‬זה נעשה תוך שמירה על כללי היסוד של הדרמה הקלאסית‪:‬‬
‫אחדות המקום‪ ,‬הזמן והעלילה‪ .‬כל אלו מובילים באופן בטוח לעבר הסוף בו הדלת‬
‫נפתחת‪ ,‬ומותירים את הסוגיה של הסתגרות הכלה מאחורי הדלת הנעולה‪ ,‬כסוגיה‬
‫המרכזית בסיפור‪.‬‬

‫יש כאן אמירה מאוד חשובה‪ :‬בדרך כלל הכלה ורצונותיה הם שוליים בטקס‬
‫הנישואין ובכלל‪ -‬האישה נוטה להידחק על ידי החברה לשוליים‪ .‬בסיפור זה‪,‬‬
‫הכלה וההסתגרות שלה הופכים למרכז‪ .‬לסביבתה אין ברירה אלא להתחשב בה‬
‫ולהבין את רצונותיה‪.‬‬

‫השירים‪ :‬למוזיקה ולשירה תפקיד חשוב ביצירה‪ .‬באמצעות שירה של לאהגולדברג‬

‫משמיעה הכלה את קולה ומרמזת במשהו על מניעיה‪ :‬כמו כן‪ ,‬נקודתהשיא ביצירה‬
‫הינה תוצאה ישירה של השיר של הזמרת הלבנונית פיירוז'‪ ,‬שסבתאשלה (סבתונה)‬
‫שרה אל מול הדלת‪ .‬מרגי נמצאת בשלב זה ב"טון הנכון"‪ ,‬והמוסיקההנכונה פתחה את‬
‫לבה והוליכה אותה קרוב מאוד לפתיחת הדלת הנעולה‪ .‬וכדאימאוד להשוות את סצנת‬
‫הסיום המרגשת עם מחשבותיו של מתי לפני הדלת הנעולהבשלב מוקדם של‬
‫ההתרחשויות ביצירה‪" :‬פתאום עלתה בו איזו ידיעה‪ ,‬כמעט בלתיניתנת לניסוח‬
‫ולהצדקה‪ ,‬שמה שעשתה מרגי‪ ,‬מה שהכריזה "לא מתחתנת"‪ ,‬לא נבעמאיזה תהליך‬
‫של שיקול דעת והסקת מסקנות‪ ,‬אלא כביכול מתוך איזו תמורהואיזה שינוי‬
‫מוזיקליים‪ ,‬כניסה מוזיקלית חדשה אל תוכה" (עמ' ‪. )56‬‬
 ‫‪91‬‬

‫בכך‪ ,‬ניתן לראות שהמוזיקה המבוססת על רגש טהור היא המפתח לליבה של‬
‫מרגי‪,‬ולדלת הנעולה‪.‬‬

‫שימוש באירוניה וגרוטסקה (התחבולות שננקטו כדי לגרום לכלה לצאת)‪ :‬בני‬
‫המשפחה משתמשים בתחבולות מגוחכות וגרוטסקיות (גרוטסקה – עיוות המתואר‬
‫לשם הגחכתו)‪ ,‬כדי לגרום למרגי לצאת‪ :‬הזמנת הפסיכיאטרית מהחברה הדמיונית‬
‫"כלות מתחרטות" וכן העלאת המנוף אל חלונה‪ .‬כל אלו באים להדגיש את הפאניקה‬
‫האוחזת במשפחות לשמע המחשבה לפיו טקס הנישואין הקדוש יופר והםיאלצו‬
‫להודיע למוזמנים שילכו הביתה‪ .‬שלא לדבר על הכסף הרב שכל זה יעלה להם‪ .‬שלומה‬
‫של הכלה אינו בראש מעייניהם‪ ,‬ולכן הם לא מהססים לנקוט בתחבולות פוגעניות‬
‫שכאלו כדי להוציאה‪ .‬רק מתי מתעניין בשלומה וחושב שתחבולות אלו הינן מגוחכות‬
‫ומזיקות ‪ .‬באמצעות הגרוטסקה מובלטת החשיבותשל "מראית העין" עבור‬
‫המשפחה‪ :‬חשוב להם שהכל ייראה בסדר והחתונה תתקיים מאשר שהכל יהיה‬
‫בסדר‪ ,‬ושהכלה תהיה שלמה עם בחירתה להתחתן‪.‬‬

‫שימוש במסתורין שלא מקבל מענה מלא‪ :‬מדוע היא ננעלה? מטרתו ליצורמסתורין‬
‫הנמשך לאורך הסיפור‪ .‬גם כאשר נרמז שהדלת נפתחת‪ ,‬לא נשמעת תשובהלגבי מדוע‬
‫הדלת ננעלה מראש‪ .‬ניתן רק לשער‪ :‬ניתן לטעון שהיא פותחת את הדלתרק עבור מתי‬
‫– שייכנס‪ ,‬כי הוא היחיד שהוא הבין לליבה‪ .‬ייתכן והסיבה לפתיחתהדלת היא להדגיש‬
‫את כוחה של הכלה; ככל שינסו להבינה כך לא יצליחו‪ .‬היאיכולה לנעול או לפתוח את‬
‫הדלת בפתאומיות‪ ,‬רק היא יודעת את הסיבה לכך‪ ,‬ומניפולציות זולות תוך התעלמות‬
‫מרגשותיה לא ישפיעו עליה כהוא זה‪ .‬יש בכך כדי להעצים את הדמות הנשית שכולם‬
‫מנסים להשתיקה‪ ,‬אך לא יצליחו לכפות עליהלהסכים עם מוסכמות החברה‬
‫והמשפחה‪ ,‬תוך התעלמות מרגשותיה‪.‬‬

‫השימוש במגזרים מרובים המתנגשים אלו עם אלו כסמל לחברה הישראלית‬

‫ולמשפחתיות הישראלית‪ :‬ניתן לראות מגוון עדות וזהויות המתנגשים אלו באלו‬
‫ללא הרף‪ .‬בכך הם מסמלים את השסעים בחברה הישראלית‪ ,‬ההתנשאות שמגזר‬
‫אחד מפגין כלפי מגזר אחר‪ ,‬את ההתנשאות של גברים על נשים‪ ,‬של עשירים על‬
‫עניים‪ ,‬ועוד‪.‬‬

‫הסודנים שמהווים רקע בתמונה לחתונה הלבנה‪.‬‬

‫הערבי המנוצל שכל תפקידו לבצע "עבודה ערבית" ולהרים באמצעות מנוף את‬
‫הפסיכולוגית לחלון‪(.‬בהמשך גם המשטרה תתנכל אליו והוא אף ייעצר)‪.‬‬
‫האישה שכל מה שמצופה ממנה זה לשתוק‪ ,‬להראות יפה ולהתחתן ‪.‬‬
 ‫‪92‬‬

‫כלל הנשים שמות דגש רב על טיפוח ויופי‪ ,‬ותוך כדי משתיקות את הכלה‪ .‬רצונה‬
‫אינו מעניין אותן‪ ,‬אלא רק שתצא מהחדר‪.‬‬

‫מתח בין אילן ההומוסקסואל לבין מתי הסטרייט‪.‬‬

‫המשפחה האשכנזית בעלת הממון – מממנת את החתונה‪ ,‬מול משפחת‬

‫הכלההמזרחית הניחנת בחום אנושי אך גם תלויה כספית במשפחת החתן‪.‬‬

‫הסמל שהוא הבובה של האחות – הכלה נאחזת בה כמתקשה להיפרד‪:‬‬

‫מרומזשההעלמות אחותה מקשה על מרגי לפתוח דף חדש‪ .‬הסבתא צועקת באופן לא‬
‫ברורכאשר הדבר עולה‪ ,‬כאילו כדי לומר לנכדתה להתנתק מזה ולהמשיך בחייה‪.‬‬

‫אי שמיעת קולה של הכלה – כולים רוצים חתונה חוץ ממנה (לחץ חברתי)‪ .‬רק דרך בובה‪,‬‬
‫לאה גולדברג ושלט גדול היא מצליחה לדבר‪ :‬בכך מודגם עד כמה הכלהמושתקת במסגרת‬
‫הטקס החברתי ששמו ברית הנישואין בישראל‪ .‬ניתן לשאר שעצם זה שהכלה משתמשת‬
‫באמצעים עקיפים כדי לדבר‪ ,‬נעשה כאות מחאה‪.‬‬
‫"אתם משתיקים אותי ‪ -‬אני אשתוק עד הסוף‪".‬‬

‫משמעות היצירה‬

‫המוחצנות והמלאכותיות של טקס הנישואין הישראלי‪ :‬יצירה זו מביעה‬ ‫‪.1‬‬

‫ביקורת על טקס הנישואין בחברה הישראלית‪ ,‬המוצג כטקס של הפגנת עושר‪ ,‬של‬
‫למצואחן בעיני הסובבים ובעיני החברה‪ ,‬ושל לסמן "וי" על עוד הישג הקשור‬
‫לציפיות החברה‪ .‬הכל בטקס זה הוא למראית עין‪.‬‬
‫אין בטקס התייחסות למערכת היחסים של הזוג‪ ,‬ולרגשותיהם‪.‬‬

‫טקס הנישואין הישראלי הינו שיאו של תהליך אוטומטי הנובע‬ ‫‪.2‬‬

‫כתוצאהמלחצים חברתיים‪ :‬בגלל שנישואין מהווים מעין "סמל סטטוס" יש לחץ‬
‫אדיר עלזוג צעיר להתחתן‪ .‬הם בעצם מובלים אוטומטית לחתונה מבלי שיש‬
‫להזדמנות לחשוב על האם זה מתאים להם‪ .‬מרגלית הבינה שתהליך אוטומטי וזר‬
‫לה‪ ,‬ולכןהחליטה לשבור את אותה אוטומציה‪ .‬שבירה זו‪ ,‬אילצה את המשפחות‬
‫להשקיף מחדש על חייהם‪ ,‬לשבור את האוטומציה שלהם עצמם‪ .‬אריה משלים עם‬
 ‫‪93‬‬

‫אחיו תוך שאשתו מעודדת אותו לעשות אותו כך‪ ,‬המשפחות משלימות עם זה שלא‬
‫תהיה חתונה‪ ,‬והאם והסבתא חושבות מחדש על הבת האובדת ‪ -‬על נטלי‪ .‬מתי חושב‬
‫עלמערכת היחסים בינו למרגי מחדש‪.‬‬

‫התעלמות מרצונה של האישה‪ :‬הלחצים המופעלים על בני הזוג להינשא‬ ‫‪.3‬‬

‫הםחזקים במיוחד כלפי האישה‪ .‬מהאישה מצופה להתחתן ולהביא ילדים‪ ,‬היא‬
‫מהווה רקע לטקס שמנוהל כולו על ידי גברים‪ .‬ברגע שמרגי מעזה להתנגד – להסתגר‬
‫מאחורי הדלת‪ ,‬היא בעצם מסרבת לשתף פעולה עם השתקתה‪.‬‬
‫האירוניה היא שהאופן שבו היא מורדת היא בין היתר על ידי שתיקה‪.‬‬
‫בכך היא לוקחת שליטה על חייה מחדש ועל הטקס המדיר אותה‪.‬‬
‫הפעם הראשונה בה היא יוצרת קשר זה באמצעות שיר של לאה גולדברג – אישה‬
‫שלא התחתנה ומרדה במוסכמות החברה‪.‬‬
‫השיר "שמוציא אותה" מהחדר הוא של פיירוז ‪ -‬מורדת ואישה חזקה‪.‬‬

‫‪.4‬המשפחה הישראלית כמערכת של לחצים‪ :‬מצד החברה‪ ,‬ההורים‪ ,‬הבעל‪ ,‬ועוד‪:‬‬

‫ההתקהלות סביב הדלת של הכלה‪ ,‬והפתרונות האבסורדיים שהמשפחה מנסה‬
‫למצוא להסתגרותה‪ ,‬מדגישים את מערכת הלחצים תחתם נמצא זוג בחברה‬
‫הישראלית‪ .‬התערבות בלתי פוסקת של אימהות ואבות‪ ,‬חמות‪ ,‬דודים ודודות‪ ,‬אשר‬
‫מטרתה לוודא שהזוג "ילך בתלם"‪ ,‬יינשא ויקים משפחה‪ ,‬הכל כדי להגשים את‬
‫ציפיות המשפחה‪ ,‬מדגישה עד כמה טקס הנישואין הישראלי הינו טקס ריק מתוכן‬
‫וריק מהתחשבות ברצונה של הכלה‪.‬‬

‫‪.5‬ביקורת על המעמד הבורגני‪ :‬בסיפור מתבלט הפן הכספי בכל הנוגע לחתונה‪ .‬כלל‬
‫הנוכחים מתהדרים בבגדים יפים‪ ,‬תכשיטים ואיפור‪ .‬בכך החתונה הופכת למפגן‬
‫עושר‪ .‬אמה של מרגי נתקפת חרדה מכך שהיא תאלץ להחזיר להורי מתי את הכסף‬
‫ששילמו על החתונה‪ .‬הממון מגדיר את המשפחות זו לעומת זו‪ :‬משפחתו של מתי‬
‫בעלת הממון והכוח לעומת משפחת הכלה החלשה והתלויה בה‪ .‬בכך‪ ,‬המעמד‬
‫הבורגני מצטייר כחומרני‪ ,‬שטחי‪ ,‬ותאב בצע‪.‬‬

‫‪.6‬השיר של לאה גולדברג – השמעת הקול הנשי‪ :‬הכלה משתמשת בלאה גולדברג‬
‫כדי להשמיע את קולה (קול שהושתק במסגרת ההכנות לחתונה?)‪ .‬היא משלשלת‬
‫מתחת לדלת שיר ידוע של לאה גולדברג – משוררת שמעולם לא נישאה‪ .‬את השיר‬
‫הזה הכלה שיכתבה‪ ,‬באמצעות שינויו מלשון זכר ללשון נקבה‪ .‬כך‪" ,‬משירי הבן‬
 ‫‪94‬‬

‫האובד"‪ ,‬השיר הופך ל "משירי הבת האובדת"‪ .‬יש בזאת כדי לרמז במשהו על‬
‫מניעיה של הכלה להסתגר‪ .‬היא חשה אבודה‪ ,‬לא קשורה לטקס המתחולל סביבה‪.‬‬
‫ניתן גם לקשר זאת לאחותה האבודה‪ .‬ייתכן שקשה לה לפתוח פרק חדש בחייה‬
‫בגלל היעלמות אחותה‪.‬‬

‫(במחזה זה נצפה בכיתה)‬

 ‫‪95‬‬

‫המחזה קידוש שעלה בשנת ‪ 1985‬בתיאטרון "צוותא" בתל ‪-‬אביב ומתאר את‬
‫התפוררותה לאורך השנים של משפחה מסורתית‪.‬‬

‫ההתפוררות מוצגת דרך כישלונו של טקס הקידוש‪ ,‬ההבדלה‪ ,‬ביום שישי‪ .‬כפי‬
‫שמצהיר הספרי מתקיים מתח בין שמו של המחזה לבין המתרחש בו במישור‬
‫האישי – דתי פסיכולוגי וגם במישור הלאומי –סוציולוגי‪.‬‬

‫המשמעות המיידית והבסיסית ביותר של המילה והטקס 'קידוש'‪ ,‬על פי מילון אבן‬
‫שושן היא‪" :‬הבדלתו‪ ,‬הוצאתו מן הכלל של רגע מסוים‪ ,‬אדם מסוים‪ ,‬חפץ מסוים‬
‫או מקום מסוים והכפפתו והכפפת הקרובים לו למערכת חוקים שונה מזו‬
‫הרגילה" (‪ .‬אבן שושן‪ )1988 ,‬זו היא נקודה שכמו אמורה להיות מנותקת מהרצף‬
‫הרגיל של חיינו מכיוון שבה האדם נמצא יותר מאשר כרגיל במחיצתו של האל‪.‬‬
‫הספרי מציין שקידוש יום שישי‪ ,‬הקידוש של הזמן שבין שקיעת החמה לבין‬
‫זריחתה בסוף השבת הוא הקידוש החברתי ביותר‪" .‬הקדושה הזו מחייבת קודם‬
‫כל את האדם בתוך משפחתו" הוא מציין "זה הוא הזמן ‪,‬שמכיוון שהוא קדוש‪,‬‬
‫מתבקש בו יחס עדין אל בני משפחתו של האדם‪ ,‬מתבקשת בו תחושת ביחד של‬
‫המשפחה שלא עוסקת עוד בדברי חול ושאמורה להימצא איש עם רעהו‪ .‬אבל‬
‫כשזה לא קורה אז כמובן שיש לנו את הכי הרבה צביעות שיכולה להיות‪ .‬כי‬
‫מעמידים פנים שמצוים בתקופה קדושה אבל לא מתנהגים ככה‪ .‬זה יותר גרוע‬
‫מאשר ביום חול כי יש פה צביעות כלפי האל"‪( .‬ראיון עם הספרי)‪.‬‬

‫כבר בתחילת המחזה קידוש‪ ,‬שובר הספרי את הציפייה שלנו לקדושה משפחתית‬
‫ומטיח בפנינו את אותה הצביעות שהוא מדבר עליה‪ .‬הוא למעשה מייצר עבורנו‬
‫מצב של אירוניה מתמשכת לכל אורך ההצגה על‪-‬ידי ההבדל המתמשך בין שם‬
‫ההצגה לבין ההתרחשות על הבמה‪ .‬אירוניה זו משאירה אותנו דרוכים ויוצרת‬
‫ניכור מסוים המנטרל את האפשרות להזדהות ומשאיר אותנו פנויים לניתוח‬
‫שכלתני קר‪ .‬בנוסף‪ ,‬אם נשתמש במודל שמציעה דורותיאה קרוב בספרה יסודות‬
‫הטרגדיה הרי שלפנינו כאן המעשה המביש‪ ,‬או יותר נכון ביטוי שלו‪ ,‬האלימות‬
‫הפחדנית של האב כלפי בני משפחתו וביזויו אגב כך את קדושת מילותיו‪ ,‬שתביא‬
‫להתפוררות הסופית‪( .‬קרוק ‪.( 16‬‬

‫הדבר הראשון אליו אנחנו שמים לב עם פתיחת המחזה הוא למתח והאלימות‬
‫הברורים שקיימים בבית הזה על אף איצטלות של קדושה שנמצאות כל הזמן‪.‬‬
‫המשפט הראשון במחזה הוא חלק מתפילה‪ .‬כביכול טקסט קדוש‪ ,‬אך הוא נאמר‬
 ‫‪96‬‬

‫על‪-‬ידיי נער חובש כיפה שאנחנו מבינים מהוראות הבימוי שהרגע ספג סטירה‬
‫כואבת מאביו חובש הכיפה היושב לצידו ומלמד אותו לבר המצווה ‪:‬חושך ‪.‬‬

‫יוסי‪"... :‬אך את זה תאכלו מכל אשר במים" (צליל סטירה )‬

‫איי‪ ...‬למה? (האור עולה)‪.‬‬

‫מתגלים אריה ויוסי יושבים בפינת האוכל אריה לבוש חולצה לבנה פתוחה‪ ,‬חובש‬
‫כיפה שחורה ‪ .‬יוסי לבוש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו ‪ .‬חובש כיפה‪ .‬שניהם‬
‫ממושקפים ‪.‬על השולחן לפניהם ספרים‪ .‬יוסי אוחז בלחיו הכואבת‪ .‬וקורא בטעמי‬
‫המקרא‪"...‬אך את זה לא תאכלו ממפריסי הפרסה וממעלי הגירה‪ (' "..‬קידוש ‪' .‬‬
‫תמונה א‪ .‬עמ' ‪( 9‬‬

‫כבר מתחילת המחזה אנחנו עדים לקונפליקט הבסיסי שמלווה אותו לכל אורכו‪,‬‬
‫וערים למתח שבין קדושה לבין אלימות‪ .‬האב המתיימר להיות מלמד חכם‪,‬‬
‫מתיימר לייצג את ערכי היהדות יושב כשחולצתו פתוחה (סימן ישראלי מוסכם‬
‫לבהמיות מסוימת) ומכה את בנו על טעות בהגיית מילות הקודש‪ .‬בכך הוא כמובן‬
‫מסמל לנו כמה שהוא אינו קדוש כלל‪ .‬הערבוב הזה שבין קדושה לחול‪ ,‬שבין‬
‫קדושה לאי קדושה הוא איסור חמור ביותר; "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת‬
‫מכל דבר רע כי יהיה בך איש לא טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ המחנה לא יבוא‬
‫אל תוך המחנה‪ .‬והיה לפנות ערב ורחץ במים ובבוא השמש יבוא אל תוך המחנה‪.‬‬
‫ויש תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" (דברים‪ .‬כג‪ .‬טו)‪.‬‬

‫מנחם סוליאלי ומשה ברכוז בלקסיקון המקרא מציינם שהפסוק עוסק בדין חמור‬
‫במיוחד שענינו חשיבות ההפרדה וההבדלה שבין קודש לחול ובין קדוש לשאינו‬
‫קדוש‪ .‬וכאשר נוכחת קדושה באיזור‪ ,‬הרי מי שאינו קדוש‪ ,‬בהכרח‪ ,‬טמא ‪.‬‬
‫(סוליאלי וברכוז‪) 781 .‬‬

‫הספרי כידוע הוא בעל רקע דתי כך שסביר להניח שאין מדובר פה על בחירה‬
‫מקרית‪ .‬כל העיסוק בדיני קדושה וטומאה ברור לו ומבחינתו ככתוב בדברים –‬
‫העירוב שבין קודש וחול‪ ,‬בין טומאה וקדושה הוא עירוב הרה אסון‪ .‬הספרי‬
‫ממשיך לפזר רמזים בתחילת המחזה כאשר אנחנו מגלים‪ ,‬שהפרשה של יוסי‪ ,‬הבן‪,‬‬
‫עוסקת ‪,‬בדיני טומאה‪ ,‬ב"בהמות"‪ ,‬שהיא כינוי תדיר בו מתייחס אביו לאימו‪ ,‬כפי‬
‫שיתברר בהמשך‪" .‬בהמות" הוא גם דימוי שהספרי עצמו משתמש בו לגנאי כלפי‬
‫התנהגות דמויותיו במהלך שיחתנו ‪.‬הבהמה היא טמאה‪ ,‬היא ההיפך מבחינה‬
‫לוגית‪,‬לשונית ודתית מהקדושה כך שאין זה מקרה שהאב מכנה את אשתו בהמה‪.‬‬
 ‫‪97‬‬

‫כשהיא באה לשולחן ההבדלה בכותונת לילה חשופה זה מבחינתו כמעט כמו‬
‫למרוח את התורה בבוץ של חזירים ‪:‬‬

‫אריה (מניד ראשו)‪ " :‬לא‪ ,‬לא‪ .‬בשום אופן לא‪ .‬אני לא ארשה את זה כאן‪ .‬ככה אולי‬
‫באו לקידוש בבית של אבא שלך‪ .‬אני לא ארשה את זה כאן ‪.‬‬

‫יוסי‪ :‬אימא ‪...‬‬

‫פנינה‪ :‬שתישרף‪( .‬קידוש‪ .‬תמונה ב' עמ ‪(36‬‬

‫סצינה זו היא אולי שיאו של המחזה כאשר טקס ההבדלה הופך לנגד עינינו‬
‫למלחמה מכוערת בין שני בני הזוג אך מבלי שהטקס ייעצר! זו הצביעות‬
‫בהתגלמותה – וזו‪ ,‬כפי שציין הספרי ‪ -‬זילות של האל בכבודו ובעצמו‪ .‬לא רק בכך‬
‫שמתנהגים כבהמות באמצע הטקס שאמור לחבר בין האדם לאל אלא בכך‬
‫שממשיכים בטקס ללא שום כוונה פנימית‪ .‬כאשר הטענות ההדדיות על התנהגות‬
‫צבועה ובהמית לאורך כל המחזה מביאות למעגל בלתי פוסק של טומאה‬
‫המתפרצת באלימות בני הזוג איש כלפי רעהו וכלפי הילד ודרכם כאמור ביזוי‬
‫הטקס הקדוש‪.‬‬

‫המעגל הזה הינו מעגל בלתי פוסק‪ ,‬המתברר מהוראות הבימוי ‪:‬כמה שנים לאחר‬
‫פתיחת המחזה הגיעו פיצויים מגרמניה והספרי מדגיש בהוראות הבימוי שלו את‬
‫העובדה שהריהוט של הבית נעשה יקר ומפואר יותר ‪ :‬שנה אחרי תמונה א ‪ ' .‬על‬
‫רקע מהדורת החדשות האור עולה ומתגלה הבית של אחרי קבלת כספי הפיצויים‬
‫מגרמניה‪ .‬ארונות עמוסי ספרים‪ .‬פמוטי כסף‪ .‬הבית נראה עשיר יותר‪ .‬אם כי‬
‫בעיקרון שום דבר לא השתנה ‪...‬‬

‫הוראת הבימוי המפורטת המודגשת‪ ,‬ככל הנראה לא באה רק כדי לבטא את‬
‫העובדה שאכן הגיע סכום כסף ואפילו לא רק כדי לבקר את הדמויות על השימוש‬
‫שבחרו לעשות בו – קניית רהיטים מפוארים – אלא כדי להדגיש בהמשך המחזה‪,‬‬
‫שבני הזוג ימשיכו להתנהג איש כלפי רעהו בדיוק כמו ואולי אפילו חמור יותר‬
‫מאשר קודם למרות השיפור במצבם הכלכלי‪ .‬דרך התפאורה השונה אנחנו נזכרים‬
‫שוב ושוב שהמציאות החומרית אולי השתנתה אבל עדיין אין שום קשר לקדושה‬
‫אצל הגיבורים‪ .‬יתרה מזאת הספרי נוקט שוב טקטיקה של יצירת אירוניה כאשר‬
‫הוא משתמש במושג של הזמן המקודש באופן הפוך מביטויו החיובי‪ .‬הזמן‪,‬‬
‫המקודש‪ ,‬כפי שטוען משה גרינברג בספרו על המקרא ועל היהדות‪ ,‬במהותו הוא‬
 ‫‪98‬‬

‫בלתי משתנה‪ .‬זמן קמאי שאיזו זורם ונהיה להווה ביום חג וקדושה מכיוון שהוא‬
‫הד למאורע קדוש שארע בזמן בראשית‪( .‬גרינברג‪). 163 ,‬‬

‫הספרי הופך את היוצרות ולוכד את גיבוריו בלולאת זמן שכזו שמתייחסת לזמן‬
‫אכן כאל זמן שאינו ליניארי אבל כמובן שהתנהגותן של הדמויות כאמור סותרת‬
‫את משמעות הקדושה הבסיסית ומאירה שוב באור אירוני את הסיטואציה‪ .‬שוב‬
‫מבוזה הקדושה ‪ .‬בסוף המחזה הופכת הקדושה לפארסה מוחלטת‪ .‬הספרי כבר‬
‫לא מקונן על אובדנה‪ ,‬הוא נראה משועשע ממנה‪ .‬בתמונה ד' המתרחשת לאורך‬
‫שלוש שנים השניים כבר מנהלים טקס הבדלה שלם ללא מילים בלי להביט איש‬
‫בפני רעהו ואפילו לא באותו חדר‪ ,‬ומתקשרים רק באמצעות הסימן המוסכם של‬
‫הזזת הכסא שמזכירות הוראות הבימוי‪" :‬הוא מוזג יין‪ ,‬מברך‪ ,‬מזיז כסא על‬
‫הרצפה ויוצא‪ ,‬היא מחכה שלוש שניות‪ ,‬יוצאת‪ ,‬מדליקה נרות‪ ,‬מברכת עליהם‪,‬‬
‫שותה מהיין‪ ,‬מזיזה את הכסא‪ ,‬יוצאת‪ ,‬הוא חוזר וכך הלאה"‪ .‬הטקס נעשה כמובן‬
‫מגוחך ונלעג ואיתו גם שאריות הקדושה‪ .‬זה הוא בהחלט לא "הטוב המוחלט‬
‫שהוא הקדושה" כפי שמכנה אותו לאור החשיבות המיוחדת ששמה היהדות בכל‬
‫הנוגע להתכוונות פנימית על פני טקסים וסממנים חצוניים בכל תפילה או פנייה‬
‫לאל ובמיוחד בכל הנוגע לדיני קדושה‪.‬‬

‫היבט מעניין אחר של מושג הקדושה בהקשרו הישראלי הוא המושג מוות על‬
‫קידוש השם‪ .‬הספרי מציין שבהתלבטות האם לקרוא למחזהו הבדלה או מבדיל‬
‫על שם הטקס עצמו או קדוש החליט בסוף על המילה 'קידוש' וזאת מכיוון שהיא‬
‫כוללת את משמעויות שתי האופציות הקודמות אך גם את האסוסיאציה של מוות‬
‫על קידוש השם‪ .‬מוות על קידוש השם הוא מושג שהופיע לראשונה במאה ה ‪- 12‬‬
‫בהקשר של רדיפת יהודים על ידי נוצרים שרצחו אותם על שסרבו להתנצר או‬
‫לעבור עברות של ייהרג ובל יעבור‪.‬‬

‫המושג הפך להיות שם נרדף לרציחתו של יהודי על שום היותו יהודי כך שנרצחי‬
‫השואה נזכרים במקרים רבים כמי שמתו על קידוש השם‪ .‬חנה סנש לדוגמא מכונה‬
‫כך על ידי אביגדור המאירי במחזהו אשרי הגפרור‪ .‬קישור דומה עושה גם גם‬
‫החוקר גיורא שהם בספרו המיתולוגיה של הרוע בו הוא טוען שמיתוס עקידת‬
‫יצחק הוא המיתוס המכונן ומסמל את קבלת מרותו החוקתית של האל כל פעם‬
‫מחדש‪ ,‬בכל דור מחדש‪ ,‬ולכן מוות ששת המיליונים בשואה‪ ,‬שנרצחו על שום‬
‫יהדותם בלבד‪ ,‬הוא ביטוי נוסף לאותה מרטיריות יהודית מתמשכת‪( .‬שוהם‪.)37 ,‬‬
‫במחזה שלפנינו ישנם שני גיבורים שהם ניצולי שואה‪ ,‬שהכירו והתאהבו על רקע‬
 ‫‪99‬‬

‫השואה ואולי בגללה ושעימותים רבים ביניהם נסובים על התנהגותם איש כלפי‬
‫רעהו בזמן המלחמה כפי שמראים הדיאלוגים הבאים ‪:‬‬

‫יוסי (מתריס נגד אימו)‪" :‬למה התחתנת איתו?"‬

‫פנינה‪" :‬זה לא היה סופרמרקט שבוחרים מה לקנות ‪ .‬קשה לך להבין מה זה‪,‬‬

‫אה? כשבורחים ביער ומתים מפחד‪".‬‬

‫וכן‪ ,‬פנינה‪" ... :‬קצין בצבא הפולני עשו אותו‪ .‬בכוח ‪ .‬גרמני אחד הוא לא הרג‪...‬סבא‬
‫שלך נהרג לנו מול העיניים‪ ,‬והוא לא נקם ‪ .‬מוסר! מוסר הוא אמר לנו‪"...‬בנפול‬
‫אויבך אל תשמח"‪ .‬היה לך נשק ביד‪ .‬היה לך גדוד של גוים! והוא התעסק במוסר‪.‬‬
‫הלחי השנייה‪ .‬ישו ‪ .‬נגדי הוא היה גיבור‪( "...‬קידוש ‪.)42 ,‬‬

‫נוסף לביקורת על הצביעות הדתית שנזכרה קודם‪ ,‬ציין הספרי שביקש גם להדגיש‬
‫את חוסר היכולת של החיים לחיות במחיצתם של קדושים‪" ,‬עם קדושים אי אפשר‬
‫לחיות"‪ .‬הוא מצהיר‪ .‬ואת ההתפוררות המתחייבת של חברה שלמה שחיה על‬
‫מיתוס הקרבן הקדוש‪ ,‬המת על קידוש השם‪.‬‬

‫קדושים‪ ",‬אומר הספרי "כאלה שמקדשים את העבר‪ ,‬את מותם של בני‬

‫משפחתם ‪,‬שאסור לשפוט אותם או לבקר אותם מכיוון שאחרי מה שעברו וכמה‬
‫שסבלו הם בגדר קדושים‪ ,‬אי אפשר לחיות איתם‪ .‬אי אפשר להבין אותם‪ .‬הם לא‬
‫יכולים לחיות עם עצמם ועם אנשים אחרים‪ .‬הכל קפוא בעבר‪ .‬אין שם אפשרות‬
‫להמשיך את החיים"‪ .‬יוסי אומר את זה מפורשות לאימו ‪:‬‬

‫יוסי‪( :‬צונח מיואש על הכסא)‪ :‬איך אפשר לחיות איתך בכלל‪".‬‬

‫את 'הקדושים'‪ ,‬את השורדים‪ ,‬אין להבין‪ ,‬הם אינם אנושיים‪ .‬אלה שבאו משם‪,‬‬
‫שסבלו כל כך על קידוש השם בשל היותם יהודים‪ ,‬ועל כן הם קדושים כל כך‪,‬‬
‫כאמור אין להבין‪.‬‬

‫לכן יוסי הצעיר גדל בבית בו שוררת אווירת הישרדות‪ ,‬ולכן הדגש הזה על‬
‫ההישרדות מפורר את היכולת להמשיך הלאה בחיים שיש בהם יצירה‪.‬‬

‫באופן מתחולל תהליך התפוררות הסופית של המשפחה‪ ,‬המקביל להתפוררות‬

‫החברה הישראלית השסועה‪ .‬ואכן אנו רואים כיצד בסוף המחזה‪ ,‬שפיותה של‬
‫פנינה מתערערת והיא חיה בדמיונה כאיכרה פולניה – בדיוק הדבר הבהמי והלא‬
‫יהודי‪ ,‬אותו "איחל" לה בעלה לאורך מריבותיהם‪ .‬אריה‪ ,‬איבד מזמן את צלמו‬
 ‫‪100‬‬

‫כיהודי מאמין‪ ,‬כאשר הפך עסקן פוליטי‪ ,‬המבזה‪ ,‬כפי שתואר‪ ,‬את הקדושה‬
‫הדתית‪ ,‬בה הוא מתיימר‪ .‬ואילו יוסי‪ ,‬נמלט מהוריו לאמריקה ובמעשהו‪ ,‬מבטא‪,‬‬
‫למעשה‪ ,‬את קיצו של החלום היהודי ציוני‪.‬‬

‫שבעים אחוז‬
‫יחידה רביעית ‪ :‬מבחר יצירות מספרות העולם‬
 ‫‪101‬‬

‫ניתוח מחזה‪ :‬מהומה רבה על לא דבר‪/‬שייקספיר‬

‫(במחזה זה נצפה בכיתה)‬
 ‫‪102‬‬

‫מבוא‪:‬‬

‫הדמויות במחזה‬

‫דון ֶַּפ ְְֶֶּּדרֹו ‪ -‬נסיך ארגון‪ ,‬פורש חסותו על קלאודיו‪.‬‬

‫קלאודיו ‪ -‬בן טיפוחיו של דון פדרו‪ ,‬מאוהב בהרו‪ ,‬ביתו של לאונאטו (מושל מסינה)‪.‬‬

‫בנדיק ‪ -‬חבר של דון פדרו וקלאודיו‪ ,‬מצהיר שלעולם הוא לא יתחתן ומתנצח עם‬
‫באטריצ'ה‪.‬‬

‫ְֶּתזָּר ‪ -‬בן לוויה של דון פדרו‪ ,‬זמר‪.‬‬

‫בַ ל ָּ ּ‬

‫דון ג'ון ‪ -‬האח הממזר של דון פדרו; מנסה לחבל בנישואיו של קלאודיו להרו‪.‬‬

‫מסייע לדון ג'ון לבצע את מזימתו להפריד בין קלאודיו להרו ‪.‬‬ ‫בֹוראקיו ‪-‬‬

‫קונראד ‪ -‬חברו של בוראקיו ‪.‬‬

‫לאונאטו ‪ -‬מושל מסינה‪.‬‬

‫הֵ רֹו‪ ,‬בתו של לאונאטו – מתחתנת עם קלאודיו‪.‬‬

‫באטריצ'ה ‪ -‬יתומה‪ ,‬אחייניתו של לאונאטו‪ .‬אומרת שלעולם לא תתחתן‪ ,‬מתנצחת‬

‫עם בנדיק‬

‫אנטוניו ‪ -‬אחיו של לאונאטו‪.‬‬

‫אשת אצולה‪ ,‬חברתה של הרו‬ ‫מרגרט ‪-‬‬

‫אּורס ָּּוּלָּה ‪ -‬אשת אצולה‪ ,‬חברתה של הרו‬

‫ְֶּ‬
 ‫‪103‬‬

‫נזיר‪ ,‬ששמו פרנסיס‬

‫דּובְֶּ דֶַּ ִוִ ויל‪ ,‬שוטר ראשי‪ ,‬אחראי על המשמ ר‬

‫וִ י ֵנ ֵג ָָּּרט‪ ,‬שוטר‪ ,‬שותף של דוגברי‬

‫דמויות נוספות‪:‬‬

‫השמש של הכנסיה‬

‫שומר לילה‬

‫נער‪ ,‬משרת את בנדיק‬

‫בני לוויה ושליחים‬

‫מבוא‬

‫רקע היסטורי‪:‬‬

‫מחזה זה התפרסם על ידי ויליאם שייקספיר‪ ,‬בשנת ‪ -1600‬תקופת הרנסנס‪ .‬למעשה‬

‫הייתה הרנסנס תנועת מחאה כנגד ימי הביניים‪ ,‬בהם שלטה הכנסייה בכל תחומי‬
‫החיים‪ .‬אנשי הרנסנס יצאו כנגד אנשי הכנסייה והגבלת האדם לענייני דת בלבד‪ ,‬אם‬
‫כי לא כנגד הדת עצמה‪ .‬ברנסנס החלה פריחה מחודשת בתחומים שונים כגון מדעים‪,‬‬
‫רפואה‪ ,‬אדריכלות ואמנות‪ .‬האדם הועמד במרכז והיה בעל חשיבות עליונה‪ ,‬בניגוד‬
‫לימי הביניים בהם היה האל במרכז‪ .‬על פי אנשי הרנסנס‪ ,‬על האדם לפתח את עצמו‬
‫ואת הידע שלו בכל התחומים‪.‬‬

‫מעמד האישה‪ :‬אנשי הרנסנס היו אמנם מהפכנים‪ ,‬אך לא בתחום מעמד האישה‪.‬‬
‫כמובימי הביניים‪ ,‬גם בימי הרנסנס לאישה לא היה תפקיד ממשי‪ ,‬כאשר לא התחשבו‬
‫בדעתה ולא היה לה מקום ממשי בחברה‪ ,‬כלומר היחס לנשים בתקופתו של שקספיר‬
‫התבטא בחוסר שיוויון‪ .‬לרוב תפקידה של האישה התבטא בהיותה רכוש של אביה‬
‫אושל בעלה‪ ,‬כאשר לא היה לה ערך בפני עצמה‪.‬‬

‫בניגוד לנורמות‪ ,‬שקספיר ניסה לקדם את מעמד האישה ולהחדיר תפיסת מחשבה‬
‫חדשנית בנוגע לנשים‪ .‬שקספיר ניסה להראות במחזותיו שלא תמיד על האישה לציית‬
‫לאביה ולבעלה‪ .‬על מנת לקדם את מעמד האישה‪ ,‬הוא מציג נשים שעומדות על דעתן‬
‫ויוצאות נגד הגברים (לדוגמא באטריצ'ה במחזה "מהומה רבה על לא דבר")‪ .‬מחד‬
‫גיסא‪ ,‬מנסה שקספיר להראות לקהל את הנורמה המתרחשת בעולם‪ ,‬ומאידך גיסא‬
‫את התיקון לה‪ .‬שקספיר אמנם משתמש בתחבולות שונות‪ ,‬אך למעשה רומז לקוראים‬
 ‫‪104‬‬

‫שהוא מצפה לשינויים בעמדה בגישה כלפי האישה‪ .‬ברצונו ללמד את הקוראים‬
‫שלעיתים יש להקשיב לאישה‪ ,‬כיוון שגם לה יש מה לומר‪ .‬ביאטריצ'ה‪ ,‬גיבורת‬
‫"מהומה רבה על לא דבר" מטיבה לנסח את הנורמה ואת התיקון הראוי לה‪" :‬הו‪ ,‬כן‪,‬‬
‫היא תעשה ותשמע‪ .‬מחובתה של בת דודי להחוות קידה ולומר‪ :‬כן אבא‪ ,‬אם רצונך‬
‫בכך"‪( .‬ב‪ ,1‬עמ' ‪. )65‬‬

‫סוגת המחזה (הז'אנר) ‪ :‬קומדיה רומנטית‬

‫המאפיין הבולט ביותר בקומדיה הרומנטית הוא הסוף שלה‪ .‬הקומדיה קרובה‬
‫מבחינה זו לשני ז'אנרים נוספי ם‪.‬לרוב עוסקת הקומדיה בסיפור אהבה בין זוג צעיר‬
‫הנאבק במכשולים שונים במטרה לממש את אהבתו‪ .‬מבחינה זו עונה הקומדיה על‬
‫צורך בסיסי של הצופה ב "סוף טוב"‪ .‬הצופה מעוניין שתהיה עלילה מרתקת‪ ,‬לא‬
‫בהכרח משכנעת‪ ,‬אך עם סוף טוב‪ .‬בדרך כלל בסוף המחזה אנו מוצאים נשף או‬
‫ריקוד‪ .‬גם חתונות הן פיתרון שכיח ביותר‪ ,‬והרבה פעמים יש יותר מחתונה אחת‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬בקומדיות של שייקספיר יש שימוש רב בהעמדות פנים‪ ,‬בתחפושות ומסיכות‪,‬‬
‫אי הבנות (פערי מידע בין מה שהצו פה יודע למה שהדמויות)‪ ,‬מרדפים וכאמור –‬
‫חתונות‪.‬‬
‫*עם זאת‪ ,‬יש לציין שבמחזה מאיימים להתגשם כמה מיסודות הטרגדיה‬
‫השייקספירית (לדוגמה רומיאו ויוליה)‪ ,‬כגון הניסיון להפריד בין האוהבים‬
‫(התחבולה של דון ג'ון)‪ ,‬ומות האוהבים (במקרה זה – הרו)‪ .‬אמנם יסודות אלו אינם‬
‫מתגשמים בזכות האופי האופטימי והקומי של המחזה המאופיין בסוף טוב‪.‬‬

‫תקציר המחזה – מחזה בחמש מערכות‬

‫מקום התרחשות; מסינה‪ ,‬איטליה‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,1‬תמונה ‪ :1‬האצילים בנדיק‪ ,‬קלאודיו ודון פדר ו חוזרים מהמלחמה‬

‫ומגיעים לביתו של לאונאטו – מושל מסינה‪.‬‬

‫בנדיק ובאטריצ'ה (אחיינית של לאונאטו) מקניטים זה את זו‪ .‬באטריצ'ה מסרבת‬

‫להאמין שהוא אהוד על שאר החיילים ותפקד היטב במלחמה‪ .‬במקביל‪ ,‬קלאודיו‬
‫מתאהב בביתו של לאונאטו ‪ -‬הרו‪ .‬לאונאטו – אביה של הרו מאושר ומעודד‬
‫אתביתו להיענות לחיזורים מצד האצילים ששבו מהמלחמה‪.‬‬

‫קלאודיו מבקש עזרה מחברו הנסיך דון פדרו‪ ,‬שכן לדבריו הוא יתקשה לחזר‬
‫אחרהרו‪.‬‬
 ‫‪105‬‬

‫דון פדרו מבטיח לקלאודיו שיחזר עבורו אחרי הרו בנשף המסכות הקרב כשהוא‬
‫עוטה מסכה‪ .‬ואז‪" ,‬ימסור" אותה לידי קלאודיו‪ ,‬וכל מה שיישאר לו לעשות‬
‫זהלהציע לה נישואין‪.‬‬

‫בנדיק‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מצהיר שהוא לעולם לא יתחתן‪ ,‬ואם כן‪ ,‬יש לבזות אותו עד יום‬
‫מותו בשל כך‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,2‬תמונה ‪ :1‬בנשף המסכות דון פדרו המחופש מפתה את הרו בשמו של‬
‫קלאודיו‪ ,‬והיא נענת לקלאודיו‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,2‬תמונה ‪ :2‬דון ג'ון ובוראקיו מתכננים להונות את קלאודי ועל ידי כך‬
‫שבוראקיו יגרום לחברתה של הרו – מרגרט‪ ,‬לעמוד בחלון ביתה של הרו בלילה‪ ,‬תוך‬
‫שהיא אומרת לבוראקיו דברי אהבה‪ .‬דון ג'ון יביא את קלאודיו לשם ויגרום לחזותבזה‬
‫מרחוק ולהאמין שזו הרו שלא נאמנה לו‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,2‬תמונה ‪ .3‬ומערכה ‪ ,3‬תמונה ‪ :1‬לאחר הנשף‪ ,‬דון פדרו וקלודיו מרמים‬
‫אתבנדיק להאמין שביאטריס אוהבת אותו (הם מדברים בגן על עד כמה היא אוהבת‬
‫אותו‪ ,‬בזמן שהם יודעים שהוא מאזין)‪ .‬תכסיס דומה מבוצע על ביאטריס בידי הרוובת‬
‫דודתה אורסולה‪.‬‬
‫מערכה ‪ ,3‬תמונה ‪ :2‬דון ג'ון (ששונא את קלאודיו) מספר לו שאשתו לעתיד אינה‬
‫נאמנה והיא "תפוח רקוב"‪ ,‬אמנם זהו שקר‪ .‬הוא אומר לו שהוא יחזה בבגידתה‬
‫הלילה ובלילה הוא אכן מביא אותו לחלונה של הרו‪ ,‬שם הוא חוזה ב "בגידתה‪".‬‬

‫קלאודיו מזועזע‪ ,‬ונשבע שהוא ינקום בהרו על ידי כך שבזמן החתונה הוא ישפיל‬
‫אותה ויחשוף בפני כולם את בוגדנותה‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,3‬תמונה ‪ :3‬בוראקיו – חבר של דון ג'ון‪ ,‬משוויץ באמצע הרחוב בפני חברו‬
‫איך הרוויח מדון ג'ון "אלפייה" בתמורה לכך שחיזר אחר מרגרט והיא אחריו‪ ,‬תוך‬
‫שהיא רוכנת מחלון ביתה של הרו‪ .‬קלאודיו צפה מרחוק‪ ,‬וחשב שזו הרה‪ .‬תוך כדי‬
‫השיחה‪ ,‬הם נעצרים בידי שניים ממשמר העיר הטפשים‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,3‬תמונה ‪ :5‬מפקד המשמר ‪-‬גם לא חכם‪ ,‬מודיע ללאונטו ששניים נעצרו‬
‫ברחוב תוך שהם זוממים נגדו‪ ,‬אך מתקשה מאוד להסביר את עצמו בגלל עילגותו‪.‬‬
‫לאונטו לא מקשיב ואומר לו שיחקור זאת בעצמו‪ ,‬כי הוא ממהר לחתונת ביתו‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,4‬תמונה ‪ :1‬קלאודיו מסרב להרו במעמד החתונה‪ -‬תוך שהוא מאשים אותה‬
‫בבגידה עם גבר אחר ובכך שהיא לא בתולה וזנתה‪ .‬הכומר ממליץ ללאונאטו– אביה‪,‬‬
‫להודיע כי בתו מתה‪.‬‬
 ‫‪106‬‬

‫מערכה ‪ ,4‬תמונה ‪ :2‬מפקד המשמר‪ ,‬חוקר יחד עם שני חברי המשמר את בוראקיו‬
‫וחברו‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,5‬תמונה ‪ :1‬לאונטו מתעמת עם קלאודיו‪ ,‬מאשימו במות ביתו ומזמין אותו‬
‫לדו קרב‪ .‬לפתע דּובְ דֶ ִוִ ויל – מפקד המשמר מופיע‪ ,‬תוך שהוא מוביל אחריו את חבריה‬
‫משמר ואת בוראקיו וחברו קשורים‪ .‬בוראקיו מתוודה על הפשע ומצטער מעומק ליבו‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,5‬תמונה ‪ :2‬בנדיק ובאטריצ'ה מדברים ביניהם דברי אהבה‪ ,‬תוך שהם‬
‫ממשיכים להקניט זה את זו‪ .‬קלאודיו מבקש מחילה מאביה של הרו‪ .‬אביה מציב‬
‫כמה תנאים למחילה; א‪ .‬שיפיץ ברבים שביתו לא בגדה כפי שקלאדיו אמר שעשתה‬
‫בזמן החתונה‪.‬‬

‫ב‪ .‬שיחוקק על המצבה שלה שיר הספד‪ ,‬וישיר אותו הלילה‪.‬‬

‫ג‪ .‬לתקן את המצב באמצעות נישואין ל"בתו" של אחיו לאונטו‪ ,‬מבלי לראות‬
‫אותה‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,5‬תמונה ‪ :3‬קלאודיו שר שיר הספד מרגש על הרו ש "נפטרה"‪ ,‬ומבקש‬

‫מחילה‪.‬‬
‫מערכה ‪ ,5‬תמונה ‪ :4‬בחתונה מופיעות כלות רבות קלאודיו‪ ,‬מכוסות בהינומה‪ .‬לפתע‬
‫כלה אחת צועדת קדימה‪ ,‬וקלאודיו מופתע ושמח לגלות שכלתו החדשה היא הרו‪ ,‬שכל‬
‫הזמן הזה היתה חיה‪ .‬בנדיק ובאטריצ'ה גם מסכימים להינשא‪ ,‬הם ממשיכים להקניט‬
‫זה את זה‪ .‬אומרים זה לזו שהם עושים זאת מתוך רחמים על האחר‪.‬‬

‫הסמלים‪ ,‬הנושאים המרכזיים והמוטיבים במחזה‪:‬‬

‫תבנית היסוד של המחזה היא העמדת הפנים‪ .‬כל תושבי מסינה לא מבדילים‬
‫ביןמציאות ובין מראית עין‪ .‬תבנית זו חוזרת בכל העלילות‪ :‬סיפורם של ביאטריצ'ה‬
‫ובנדיק‪ ,‬הרו וקלודיו‪ ,‬דון ג'ון ודון פדרו‪ ,‬דוגברי וורג'ס ואפילו ליאונטו ואנטוניו‪.‬‬
‫כמעט כל הדמויות מעורבות בהעמדת פנים‪ ,‬באחיזת עיניים ובתפיסה לקויה של‬
‫המציאות‪.‬‬
‫בשלב מוקדם במחזה מבטיח דון פדרו כי ינצל את נשף המסכות (אירוע שמזמן‬
‫העמדות פנים וזיוף) כהזדמנות לשמש כשדכן בין ידידו הצעיר קלודיו ובין הרו‪ .‬רק‬
‫נהגתה התוכנית בקול רם וכבר היא מפעילה שרשרת של אי הבנות‪ :‬לאונטו ואנטוניו‬
‫מבינים בטעות כי הנסיך מחזר בשביל עצמו וכבר מיידעים את הרו כיצד עליה‬
‫להשיב‪ .‬קלודיו‪ ,‬שהיה שותף למזימה‪ ,‬מאמין לדברי השקר של דון ג'ון המתריס כי‬
‫פדרו מאוהב בהרו בעצמו‪ .‬בהמשך ישנה מזימת ההונאה של בנדיק וביאטריצ'ה עלא‬
‫הבתם ההדדית‪ ,‬ועוד מזימת דון ג'ון על הפללת הרו‪ ,‬העמדת הפנים של קלודיו‬
 ‫‪107‬‬

‫שהכול תקין ושטקס הנישואין עומד להתרחש כרגיל‪ ,‬תרמית מותה של הרו‪ ,‬וגם‬
‫בטקס הנישואין השני אנו מוצאים אותה תבנית של רמייה עם רעיון "הכלה‬
‫המזויפת" ועוד‪.‬‬

‫העמדות הפנים מופיעה במחזה גם כמוטיב ‪:‬‬

‫המחזה רווי בהעמדות פנים בהן לוקחים חלק כל המשתתפים‪.‬‬

‫• העמדת פנים ראשונה‪ -‬הוגה הרעיון‪ :‬דון פדרו‪.‬‬

‫דון פדרו מציע לקלודיו שהוא יחזר בשמו אחר הרו‪ ,‬כלומר יבוא אליה כשהוא עוטה‬
‫מסיכה על פניו בנשף המסכות‪ ,‬יתחזה לקלודיו וישבה את ליבה בקסמיו‪ .‬בסופו‬
‫שלדבר יחשוף הנסיך בפני הרו את אהבתו של קלודיו אליה וידבר עם לאונטו על‬
‫איחוד בין השניים‪.‬‬

‫• העמדת פנים שנייה‪ -‬ביאטריצ'ה‬

‫בנשף המסכות‪ ,‬ביאטריצ'ה משוחחת עם בנדיק העוטה מסיכה ומעמידה פנים שהיא‬
‫אינה מזהה אותו‪ ,‬ובאותה הזדמנות צוחקת עליו‪.‬‬
‫• העמדת פנים שלישית‪ -‬הוגה הרעיון‪ :‬דון ג'ון‪.‬‬
‫דון ג'ון ובורקיו באים אל קלודיו המעמיד פני בנדיק (הוא אינו יודע שבורקיו ודון‬
‫ג'וןכבר זיהו אותו ורק מעמידים פנים)‪ .‬על מנת לשבש את מצב העניינים הם משקרים‬
‫באומרם כי שמעו את הנסיך דון פדרו נשבע על אהבתו להרו ומתכנן לשאת אותה‬
‫לאישה הלילה‪ .‬קלודיו לא מפקפק לשנייה ומאמין בקלות ראש לסיפוריהם‪.‬‬

‫• העמדת פנים רביעית‪ -‬הוגה הרעיון‪ :‬דון פדרו‪.‬‬

‫דון פדרו הוגה "מזימה" לשדך בין בנדיק לבי אטריצ'ה‪ -‬לגרום להם להתאהב האחד‬
‫בשנייה‪.‬‬

‫בעוד בנדיק מתחבא בצד‪ ,‬קלודיו‪ ,‬הנסיך‪ ,‬לאונטו ובלתזר משוחחים ביניהם‬
‫ומעמידים פנים שאינם יודעים כי בנדיק מאזין‪ .‬הם גורמים לבנדיק להאמין‬
‫שביאטריצ'ה מאוהבת וחושקת בו אך לעולם לא תתוודה מחשש שבנדיק רק ילעג לה‪,‬‬
‫וכי תעדיף למות מלהראות סימני חיבה אליו‪ .‬בנדיק "בולע" את הסיפור‪ ,‬מרים את‬
‫הכפפה ומחליט להתאהב בביאטריצ'ה עד טירוף‪.‬‬

‫דון פדרו מפעיל גם את הכוח הנשי‪ -‬הרו‪ ,‬מרגרט ואורסולה מפילות את ביאטריצ'ה‬
‫באותה צורה והיא מאמינה להעמדת הפנים שבנדיק מאוהב בה‪.‬‬

‫העמדת פנים חמישית‪ -‬דון ג'ון‬ ‫•‬

 ‫‪108‬‬

‫דון ג'ון מעמיד פנים שהוא השלים עם אחיו דון פדרו ומחפש את טובתו‪ ,‬כשבעצם‬
‫הוא מנסה לסכסך ולגרום לבעיות‪.‬‬

‫• העמדת פנים שישית ‪ -‬הוגה הרעיון‪ :‬בורקיו‪.‬‬

‫לאחר שנכשלה מזימתם הראשונה‪ ,‬בורקיו מציע לדון ג'ון שהוא‪ -‬בורקיו‪ -‬ילך בשעת‬
‫הלילה (יום לפני החתונה) אל מרגרט‪ ,‬בת לוויתה של הרו אשר בורקיו מוצא חן‬
‫בעיניה‪ ,‬וישכב עימה אל מול חלון חדרה של הרו‪ .‬הוא מסביר לדון ג'ון שעליו להביא‬
‫את קלודיו והנסיך למקום שיראו במו עיניהם כי הרו כביכול נואפת עם‬
‫בורקיו)בורקיו יקרא למרגרט בשם הרו)‪.‬‬

‫• העמדת פנים שביעית‪ -‬החתונה הראשונה‬

‫קלודיו ודון פדרו מעמידים פנים שהכול כשורה ושהחתונה הולכת להתרחש כמתוכנן‪,‬‬
‫ורק ברגע האמת קלודיו מטיח את האשמותיו בהרו ומשפיל אותו בציבור‪.‬‬

‫• העמדת פנים שמינית‪ -‬הוגה הרעיון‪ :‬הנזיר‪.‬‬

‫הנזיר מציע ללאונטו להסתיר את הרו בביתו לפי שעה ולהעביר שמועה שהיא מתה‬
‫מצער על הדברים שנאמרו עליה ("תפוח עץ רקוב"‪" ,‬פרוצה מושבעת")‪ .‬לטענת הנזיר‬
‫בצורה כזו הכעס עליה יהפוך לרחמים וקלודיו ימחל לה ויתמלא געגועים‪ .‬כאשר‬
‫יקרה כן הרו תוצג מחדש כבתו של אנטוניו‪ ,‬אחי לאונטו‪ ,‬ותהיה מיועדת לקלודיו‪.‬‬

‫• העמדת פנים תשיעית‪ -‬החתונה השנייה‬

‫הרו מעמידה פנים שהיא בתו של אנטוניו עד לרגע האמת בו קלודיו מסיר מפניה את‬
‫ההינומה‪.‬‬

‫• העמדת פנים עשירית‪-‬‬

‫"גם העמדה האנטי‪-‬רומנטית של בנדיק וביאטריצ'ה היא מסווה‪ ,‬וכפי שצוין לעיתים‬
‫תכופות‪ ,‬זוהי עמדה תוקפנית‪-‬הגנתית שנועדה לשכך את הייסורים שהיא עצמה‬
‫גורמת"‪ .‬כלומר מאחורי העקיצות ההדדיות עומדים שני אנשים שנפגעו בעבר מקסם‬
‫האהבה וזו דרכם להגן על ליבם‪..." .‬הדינאמיקה של ההתגוננות העצמית גוזרת‪ ,‬שככל‬
‫שיעמידו פנים שהם מתעלמים זה מזה‪ ,‬כן יגדל כישלונם‪ ,‬וכן תיפגם הערכתם‬
‫העצמית‪ .‬זהו סבך שיקשה עליהם להתירו‪ ,‬אך למרבה המזל מזומנים להם רוקמים‬
‫זימות שיבואו לעזרתם‪".‬‬

‫אהבה "חצרנית" (בין בני מעמד גבוה)‪ ,‬כאהבה שטחית‪ ,‬רדודה וחומרית; אהבתם‬
‫של קלאודיו והרו הינה אהבה "חצרנית" )מלשון חצר מלוכה(‪ ,‬בין שני בניאצולה‬
‫חומריים הנכנעים למוסכמות החברה‪ ,‬לפיהן על בן מעמד גבוה להתחתן עםמישהי‬
‫ההולמת את מעמדו‪ ,‬כאשר הנישואין הן סוג של עסקה חליפין‪ .‬ניתן לראות במחזה‬
‫שמיד לאחר שקלאודיו פגש בהרו‪ ,‬הוא מברר על מעמדה‪ ,‬וכן אביו "רומז"לה שעליה‬
 ‫‪109‬‬

‫להתחתן עם אציל שיחזר אחריה בנשף‪ .‬התאהבותם היא שטחית ומהירה –והחיזור‬
‫מתרחש בנשף תחפושות בו דון פדרו מתחזה לקלאודיו‪ .‬מהרמאוד מגיעים הנישואין‪,‬‬
‫לפני שהם בכלל הכירו זה את זה‪ .‬על סמך מראה עיניים ומעמד בלבד‪ .‬לא פלא‪,‬‬
‫שנישואין כאלה קל מאוד לפרק‪ ,‬על סמך עדות לא מהימנה של אדם לא כגון ג'ון דון‪.‬‬
‫לעומת האהבה השטחית והשקרית של קלאודיו והרו‪ ,‬דווקא אהבתם של בנדיק‬
‫ובאטריצ'יה היא האהבה האמתית יותר והחשובה יותר במחזה‪ .‬ניתן לראות איך‬
‫שניהם הם אינדיבידואליסטים המורדים במוסכמות‪ .‬בנדיק הוא "שונא נשים‬
‫מושבע" וביאטריצ'ה גם היא רווקה מושבעת‪ ,‬אבל בחילופי הדברים ביניהם בולט‬
‫העניין ההדדי שהם מוצאים זה בזה‪ .‬אהבתם עומדת במבחן‪ ,‬ונישואיהם לא יהיו‬
‫"נישואי מסכות" (כמו אצל קלאודיו והרו)‪ ,‬אלא נשואי אמת בין שתי דמויות‬
‫אוהבות שמעריכות זו את זו ושומרות על תכונותיהן‪ .‬בסצנת הסיום מסתבר‬
‫שההומור של שניהם‪ ,‬החיות‪ ,‬העצמאות והעליזות‪ ,‬הספונטאניות והשנינות שהיו‬
‫מסווה‪ ,‬ממשיכים להתקיים‪ .‬המאבק בין השכל והרגש והמאבק בין נתינה וקבלה‬
‫שוב אינם ברירות טראגיות‪ ,‬אלא הרמוניות המשולבות זו בזו‪.‬‬
‫התחבולה הקומית של שני תכסיסי הציתות מעמידה את שתי הסיטואציות זו מול‬
‫זו באנאלוגיה ניגודית ומשלימה כאחד‪ .‬מעשה הציתות הראשון‪ -‬הונאת בנדיק‬
‫וביאטריצ'ה‪ -‬מיועדת לקשור את השניים‪ ,‬ואף על פי שזהו מעשה תרמית‪ ,‬הוא‬
‫חושף אמת ‪ -‬את אהבתם זה לזו‪ .‬ואילו מעשה הציתות השני ‪ -‬הונאת דון פדרו‬
‫וקלודיו‪ ,‬בהדרכת דון ג' ון באשר לזהותה של הנואפת הרו‪ -‬מרגרט‪ ,‬הרי הוא מיועד‬
‫להפריד בין אוהבים והוא חושף שקר‪.‬‬
‫בסיום המחזה הכול יבוא על מקומו בשלום‪ .‬אמנם שתי המזימות כבר נשאו פרי ‪-‬‬
‫ביאטריצ'ה ובנדיק קשרו אהבה‪ ,‬והרו וקלודיו נפרדו‪ ,‬אך דוגברי הטיפש‪ ,‬שאין לו צל‬
‫של מושג מה מתרחש מתיר את הסבך וחושף את האמת‪.‬‬
‫אהבתם של בנדיק ובאטריצ'ה היא האהבה אליה שייקספיר מטיף‪ .‬בנוסף‪ ,‬בחיזור‬
‫זה‪ ,‬האישה לוקחת חלק הרבה יותר פעיל מרק להסכים למה שאביה פוסק והמחזר‬
‫מבקש‪ .‬באטריצ'יה לא מעניקה את עצמה בקלות‪ ,‬כמו הרו‪.‬‬

‫מתוך נושאים מרכזיים אלו‪ ,‬ניתן לגזור מספר נושאי משנה‪ :‬כגון – א‪ .‬מעמד‬
‫האישה(מופיע בהרחבה בפסקה העוסקת ברקע ההיסטורי של המחזה)‪ ,‬ובהשוואה‬
‫בין דמותה הכנועה של הרו‪ ,‬לדמות המתוחכמת של באטריצ'ה ‪,‬ב‪ .‬כניעה מול אי‬
‫כניעה למוסכמות החברה‪ ,‬וכן בטבעה ההפכפך של האהבה – אשר גורמת למאהב‬
‫לבצע מעשי אכזריות‪ ,‬כוח השיפוט שלו לקוי‪ ,‬הוא פתי מאמין לכל דבר ובוגד בכל‬
‫ערכיו‪ .‬הסגידה שלו לאישה היא תרמית‪ .‬המחזה מסיר את המסיכה מעל מוסכמות‬
 ‫‪110‬‬

‫האהבה הזאת ומגלה את פרצופה האמיתי‪ .‬והיפוכו של דבר בתת‪-‬העלילה‪ ,‬העוסקת‬

‫אף היא בהסרת מסיכות; האהבה מסוגלת להסיר את המסיכות שאנו עוטים על‬
‫עצמנו‪ .‬לדוגמה המסיכה של בנדיק ובאטריצ'ה‪ ,‬אשר "מתאבים זה את זה"‪ ,‬ו "לעולם‬
‫לא יתחתנו‪" .‬‬

‫ג‪ .‬מלחמה בין המינים המלווה את המחזה לכל אורכו‪ ,‬בצורה של מרדף הדדי‪,‬‬
‫התחזויות‪ ,‬נקמה נוראית‪ ,‬עוקצנות הדדית המהווה מסיכה לאהבת אמת (במקרה של‬
‫בנדיק ובאטריצ'ה) – והכל בשם האהבה‪.‬‬

‫אמצעים אומנותיים נוספים‬

‫שקספיר משתמש באמצעים אומנותיים רבים‪ ,‬ביניהם דימויים‪ ,‬חרוזים‪ ,‬מטאפורות‪,‬‬
‫אנאלוגיות‪ ,‬הגזמה‪ ,‬שימוש במטבעות לשון‪ ,‬ניגודים ומשחקי מילים למיניהם‪.‬‬
‫האמצעים האומנותיים שזורים לאורך כל המחזה ותפקידם ליצור עניין ותחכום‬
‫בטקסט‪ ,‬המחשת מסרים מסויימים‪ ,‬הדגשת מוטיבים‪ ,‬וכמובן שעשוע הקוראים‬
‫ובידורם‪.‬‬
‫דימויים‪" :‬מראהו כגדי‪ ,‬אך מעשהו עז כארי"‪ .‬השליח במערכה הראשונה מדמה‬
‫את קלודיו לגדי במראהו הרך והעדין‪ ,‬אך טוען כי באופיו הוא אמיץ כאריה‪ .‬הדימויים‬
‫הרבים מוסיפים למחזה פיוטיות ועומק לדמויות‪.‬‬
‫הגזמה‪" :‬אם אי פעם תגלה שאני מחוויר מאהבה יותר משאני מסמיק משתיה‪-‬‬
‫נקראת עיני בקולמוסו של זמר‪-‬בלדות‪ ,‬ותלה אותי מעל לפתחו של בית ‪ -‬קלון במקום‬
‫דיוקנו של קופידון העיוור‪ .‬כך מבקש בנדיק מדון פדרו שיעשה לו אם אי פעם יתאהב‪.‬‬
‫מטרת ההגזמה‪ ,‬הנפוצה בקומדיות בדרך כלל‪ ,‬היא לבדר ולשעשע‪.‬‬
‫אירוניה‪ :‬ניתן לראות בצורה אירונית כיצד בנדיק הנופל בפח שטמנו לו חבריו לגבי‬
‫אהבתה של ביאטריצ'ה‪ ,‬לא מאמין כי ייתכן שלאונטו יהיה מעורב במרמה והוא אינו‬
‫מגלה זאת עד סוף המחזה‪ .‬זו דוגמא לכך שהדמויות אינ ן תמיד כפי שהם נראות וגם‬
‫לאונטו החביב הזקן מסוגל לעבוד על חברו למטרה טובה‪" .‬אלמלא יצאו הדברים‬
‫מפיו של בעל השיבה – הייתי חושד שיש כאן מלכדת‪ .‬אבל לא יתכן שהמרמה תלבש‬
‫הדרת פנים כזאת"‪ .‬הקורא יודע את מה שבנדיק לא ולכן דבריו נשמעים אירוניים‪.‬‬
‫ההסוואה במחזה היא מקור לא אכזב לאירוניות דיאלקטיות‪.‬‬
‫אנאלוגיות (הקבלות) ‪ :‬המחזה כולו בנוי מכמה אנלוגיות‪ ,‬המאזנות זו את זו‪ .‬לדוגמא‬
‫המזימה המרשעת שזומם דון ג'ון על מנת להפריד בין קלודיו להרו‪ ,‬במקביל למזימה‬
‫החיובית של אחיו האדיב דון פדרו אשר מטרתה לקרב בין בנדיק לביאטריצ'ה‪.‬‬
‫הונאת בנדיק וביאטריצ'ה על אהבתם‬
 ‫‪111‬‬

‫• המטרה היא טובה – לחבר בין השניים‬

‫• נעשית על ידי הטובים (דון פדרו טוב הלב‪ ,‬קלודיו‪ ,‬הרו ועוד)‬
‫• "עובדים על שניהם"‬
‫הונאת קלודיו לגבי תומתה של הרו‬
‫מטרה רעה ‪ -‬להפריד בין השניים‬ ‫•‬
‫נעשית על ידי הרעים (דון ג'ון ומלוויו)‬ ‫•‬

‫עובדים רק על אחד‪ -‬קלודיו‬ ‫•‬

‫דוגמא לאנלוגיות בין דמויות‪:‬‬

‫בנדיק – קלודיו‬
‫דומה‪ :‬שניהם חיילים‪ ,‬חברים טובים‪ ,‬נתינים של דון פדרו‪.‬‬
‫זקוק לאישור חיצוני‬ ‫שונה‪ :‬קלודיו‪ -‬רוצה להתאהב‪ ,‬הוא חלש אופי‪,‬‬
‫לאהבתו‪",‬טיפשון"; בנדיק‪ -‬שונא אהבה‪ ,‬בעל דעה מגובשת‪ ,‬אדם חושב‪ ,‬בטוח בעצמו‪.‬‬
‫קלודיו ‪-‬מחפש בנישואין גם כסף ומעמד; בנדיק‪ -‬לא מחפש יותר מאהבה‪.‬‬

‫חידושים במחזה‪:‬‬
‫‪-‬שקספיר הכניס לראשונה בקומדיה זו את יסוד הרוע‪ .‬מדובר ברוע חברתי אותו‬
‫מייצגדון ג'ון המחפש להזיק לסובביו‪ ,‬רוע לשם רוע‪ .‬אלמנט הרוע ילך ויתפתח אצל‬
‫שקספיר במחזות מאוחרים יותר‪ .‬שילוב הרוע עם הילד הלא חוקי במשפחה נראה‬
‫בסדרה שלמחזות כמו כאן‪ .‬דון ג'ון הוא כנראה בן לאב אציל ומכובד ואם ממעמד‬
‫נמוך במדרג החברתי‪ ,‬אי לכך אין לו זכויות במשפחה ושקספיר מוסיף לו גם את‬
‫תפקיד הנבל המחפש לגרום לצרות‪ .‬הנבל הוא תמיד מקדם עלילה מוצלח ומעניין‪.‬‬
‫שקספיר מכין את הקרקע לקראת הרוע המתקרב‪ ,‬ולכן בנה חברה צבועה שבה הרוע‬
‫יכול להתגשם‪ .‬יש בחברה זו תככים‪ ,‬מעללים ונשף מסכות לשמחה‪ ,‬אך גם להתחזות‪.‬‬
‫‪-‬שקספיר משתף ליצנים במחזותיו וכך גם בקומדיה זו‪ .‬הליצנים דוגברי ומלוויו‬
‫נראים כליצנים המהווים חלק מהסיפור המרכזי‪ .‬תפקידם של הליצנים לעשות‬
‫הרפיה קומית בין הסיטואציות הדרמטיות על ידי בידור שפונה לכל סוגי הקהלים‪.‬‬

‫אפיון דמויות הגיבורים ותפקידם‪:‬‬

‫ביאטריצ'ה‪:‬‬

‫ביאטריצ'ה היא יתומה‪ ,‬בת אחיו של לאונטו (אותו אח אינו מופיע במחזה)‪ .‬היא‬
‫מכריזה כי לא תתחתן ולא תתאהב כי לא תמצא גבר ש עומד בקריטריונים שלה‪.‬‬
‫ביאטריצ'ה היא חדת לשון‪ ,‬דעתנית‪ ,‬לא מפחדת לומר את מה שעל ליבה בפני הגברים‬
 ‫‪112‬‬

‫הסובבים אותה ולא מתביישת להעליב אנשים חשובים‪ .‬דמותה אקטיבית ומדברת‬
‫כבר מהתמונה הראשונה בעוד הרו מדברת לראשונה רק במערכה השנייה‪ .‬היא‬
‫שומרת על הרו כמו אחות‪.‬‬

‫כמו כל גיבור‪ ,‬גם ביאטריצ'ה עוברת תהליך במהלך המחזה‪ .‬היא מתחילה כשונאת‬
‫גברים ולא חודלת ללעוג לבנדיק‪ ,‬אך ברגע שנודע לה שהוא רוחש לה אהבה והערכה‬
‫היא פותחת את כל המחסומים ומתגלה בפנינו כרגישה ומלאת חום ואהבה‪.‬‬
‫ביאטריצ'ה ובנדיק יעמדו על שלהם גם כשכולם יאשימו ויאמינו למזימות‪ -‬הם‬
‫היחידים שיבדקו לעומק את העובדות ולא ימהרו להאמין‪.‬‬

‫במערכה הראשונה אנו מקבלים רמז מטרים ליחסים רומנטיים קודמים שהיו‬
‫לביאטריצ'ה עם בנדיק‪ .‬בדו קרב הלשוני הראשון שמתרחש ביניהם בנדיק "מתקפל"‬
‫ראשון וביאטריצ'ה אומרת לנו הקוראים כי הוא תמיד זה שמפסיק‪ ,‬זה שאומר‬
‫אתהמילה האחרונה‪" -‬אתה תמיד נעצר פתאום כמו סוסה קשישה ותשושה‪ .‬אני‬
‫מכירה אותך מזמן)‪ .‬היא אומרת את המשפט במרירות מסוימת‪ .‬כלומר‪ ,‬ייתכן‬
‫שכוונתה של ביאטריצ'ה היא שבנדיק‪ ,‬מעבר לחידודי הלשון ביניהם‪ ,‬הפסיק בטרם‬
‫עת גם את הקשר שלהם‪.‬‬

‫רמז מטרים שני לאהבה קודמת ביניהם נמצא בנשף המסכות‪:‬‬

‫דון פדרו‪" :‬ובכן‪ ,‬גבירתי‪ ,‬ובכן; את איבדת את ליבו של סניור בנדיק‪" .‬‬

‫ביאטריצ'ה‪" :‬אכן אדוני‪ ,‬הוא הלווה לי את ליבו‪ ,‬ואני שילמתי לו ריבית קצוצה‪ -‬בלבו‬
‫בנפש‪ .‬אבל הוא טען שזה היה מלוה קצר‪-‬מועד וגבה את חובו במרמה‪ .‬לכן הוד מעלתך‬
‫צודק באמרו‪ ,‬שאיבדתי את ליבו‪" .‬‬

‫דון פדרו‪" :‬את הכבדת עליו גבירתי ‪ ,‬את הכבדת עליו"‬

‫לא ברור מה כוונתה של ביאטריצ'ה אך ניתן לפרש שאם בנדיק הלווה לה את ליבו‬
‫סימן שהייתה ביניהם אהבה בעבר‪ ,‬שנגמרה מצידו של בנדיק (אולי כי ביאטריצ'ה‬
‫הכבידה עליו)‪ .‬האם זו הסיבה שהיא עוקצנית כלפיו? כבר במפגש הראשון ביניהם‬
‫היא מגלה ציניות ודוקרנות רבה כלפיו‪ ,‬מנסה להראות בפני אנשים שהוא בכלל לא‬
‫מעניין אותה‪.‬‬

‫מן הנאמר אפשר ללמוד על מריבה שהייתה בין השניים‪" :‬בהיתקלות האחרונה שלנו‪,‬‬
‫כל מעלות רוחו ‪ -‬חוץ מאחת ‪ -‬קפאו‪ .‬ועכשיו בן המעלה הזה‪ ,‬תלוי כולו במעלה אחת‬
‫ויחידה‪ .‬אם ישכיל להתחמם לאורה‪ ,‬יהא בזה סימן שהוא עולה על סוסו" ‪.‬‬
 ‫‪113‬‬

‫בנדיק‪ :‬פירוש השם‪ -‬ברוך‪ ,‬מבורך‪.‬‬

‫בנדיק הוא אציל צעיר מפדואה‪ .‬הוא מכריז על עצמו כרווק מושבע הסולד מאהבה‬
‫ומגדיר את מוסד הנישואין כעול‪ .‬בנוסף הוא סאטירי‪ ,‬שנון‪ ,‬מלא הומור‪ ,‬צוחק על‬
‫החברה ועל כל המתרחש בה‪ .‬בנדיק מכין רשימה של כל התכונות הרצויות לאישה‬
‫המושלמת בשבילו‪.‬‬
‫בנדיק הוא גאוותן‪ ,‬או לפחות כך רואים אותו חבריו‪ .‬ציטוט שמעיד על כך מדברי‬
‫בנדיק‪ ,‬לאחר ששמע את חבריו מדברים על אהבתה של ביאטריצ'ה אליו‪" :‬הם‬
‫אומרים‪ ,‬שאני אתהלך בגאווה אם אבחין ברחשי אהבתה‪ ...‬חלילה לי להראות‬
‫לתקן אותן"‪.‬‬ ‫ומשכיל‬ ‫מגרעותיו‬ ‫השומע‬ ‫אדם‬ ‫גאוותן‪ .‬אשרי‬
‫בנדיק אינדיווידואלי ודבק בדעותיו הודות לעקשנותו‪ ,‬לדוגמא במערכה הראשונה‪:‬‬

‫בנדיק‪..." :‬זוהי דעתי ואני אחזיק בה בחירוף נפש‪ ,‬גם אם יעלו אותי על המוקד"‪.‬‬

‫קלודיו‪" :‬כן‪ ,‬ותמיד דבק בדעתו הודות לעקשנותו‪".‬‬

‫דון פדרו‪" :‬תמיד היית כופר עיקש‪ ,‬המתכחש ליופי‪" .‬‬

‫לעומת קלאודיו‪ ,‬בנדיק הוא טיפוס יותר עצמאי עם ביטחון עצמי רב‪ .‬ניתן לומר‬
‫שבנדיק הוא ההיפוך של קלאודיו כשם שביאטריצ'ה היא ההיפוך להרו (וזו רק אחת‬
‫מהאנלוגיות בסיפור אותן נפרט בהמשך)‪ .‬בנדיק הוא ציניקן בכל הנוגע לאהבה בעוד‬
‫קלודיו מתבטא במילים כמו "ליבי נמלא תשוקות רוך ועדנה‪ ,‬המזכירות לי מה רב‬
‫חינה של הרו הרכה "‪ .‬כמו כן‪ ,‬בנדיק הוא דעתן לעומת קלודיו הנתלה בדעתם של‬
‫אחרים‪.‬‬

‫"בנדיק הוא רברבן‪ ,‬פוחלץ‪ ,‬בקושי "עולה על סוסו"‪ ,‬ונאמנותו מתחלפת ממש‬
‫כמוהאופנה; הוא מידבק כמו חולי רע‪ ,‬ליצנו של הנסיך‪ ,‬שוטה אטום מאוד‪".‬‬

‫אפשר ללמוד על טעמו המשתנה לבקרים של בנדיק‪" :‬הוא תלה כרזות פה במסינה‪,‬‬
‫והזמין את קופידון להתחרות בו בקליעה למטרה"‪ .‬ו"הנאמנות שלו כמוה כאופנת‬
‫הכובעים; היא מתחלפת בבת ראש"‪.‬‬

‫כמו אצל ביאטריצ'ה‪ ,‬גם מחאותיו של בנדיק מרמזות על מרירות בעבר בתחום‬
‫האהבה‪ .‬זו הסיבה שהוא מתאמץ ליצור רושם של אדם העומד כחומה בצורה מול‬
‫האיום הנשי‪ .‬בנדיק וביאטריצ'ה מתגאים גאו וה רבה בשנינותם‪ ,‬ואין עלבון חמור‬
‫יותר בעיניהם מאשר פגיעה בכבודם בתחום הזה‪.‬‬

‫דון פדרו‪ :‬נסיך ארגון‪ .‬הוא מגיע לביתו של לאונטו עם חייליו לאחר ניצחון בקרב‪ .‬דון‬
‫פדרו הוא רווק בעצמו אבל במשך העלילה מנסה לשדך לשניים מחבריו בת זוג לחיים‪.‬‬
 ‫‪114‬‬

‫בסוף המחזה הזוגות מתאחדים לאחר שהתגברו על המכשולים‪ ,‬ואילו הוא נותר‬
‫לבדולא פתר את המטען המשפחתי של ו‪ -‬הסכסוך עם אחיו דון ג'ון‪.‬‬
‫תגובתו של דון פדרו לגילוי האהבה של קלאודיו כלפי הרו היא "אמן‪ -‬אם אתה‬
‫אוהבאותה; כי העלמה מאוד נכבדת‪ .‬משתמע מדבריו כי הוא נותן חשיבותבראש‬
‫ובראשונה למעמדה‪ ,‬ולא לאופייה‪ .‬היחס לנשים בתקופתו של שקספיר היהכאל רכוש‬
‫ועל מנת לבצע "רכישה טובה"‪ ,‬היה רצוי שהאישה תהיה בעלת מעמד גבוהומשפחה‬
‫אמידה‪.‬‬

‫דון פדרו‪ ,‬כמו מרבית הגברים בתקופתו של שקספיר‪ ,‬מתייחס לנשים כנחותות‬
‫מגברים‪ ,‬אין להן זכות החלטה אפילו לא על חייהן שלהן‪ .‬דוגמא לכך נמצא במזימת‬
‫השידוך שהוא רוקם בין קלאודיו להרו‪ ,‬מבחינתו‪ ,‬אין זו שאלה האם הרו מעוניינת‬
‫בקלאודיו‪ ,‬על פי דבריו אם קלאודיו רוצה בה‪ -‬היא תהיה שלו‪ .‬ניתן לומר שיש בו‬
‫מןהיהירות מאחר והוא סמוך ובטוח שהרו לא תעמוד בקסמי חיזוריו‪.‬‬

‫כאמור דון פדרו אחר אי לאיחוד בין שני הזוגות במחזה אך נשאר לבדו בסוף‪ .‬ייתכןוזו‬
‫הסיבה שהוא משבח את בנדיק בחצי פה (אולי מקנא לו מעט) בכך שהוא מכנה אותו‬
‫הקטור‪ .‬האליזבתים ראו בהקטור‪ ,‬נסיך טרויה שנהרג בידי אכילס‪ ,‬סמל של רברבנות‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬במערכה השנייה הוא מראה עניין כנה בביאטריצ'ה במהלך נשף המסכות‪:‬‬
‫"גבירתי האם תיקחי אותי?" ביאטריצ'ה מסרבת לו בצורה אלגנטית משעשעת‪ .‬זה‬
‫מראה לנו שליבו של דון פדרו מחפש אהבה כמו שאר הדמויות‪.‬‬

‫קלאודיו‪ :‬אציל צעיר מפירנצה‪ ,‬היה בקרב עם דון פדרו ובנדיק‪ ,‬ומוזכר שחזר כגיבור‬
‫גדול‪ .‬קלאודיו הוא טיפוס חברתי אך חסר ביטחון עצמי‪ ,‬בעיקר בעניינים אינטימיים‪.‬‬
‫כך למשל הוא מתבייש לחזר אחר הרו‪ ,‬בה התאהב ממבט ראשון‪ ,‬לא יודע האם‬
‫לבקשאת ידה וכיצד לדבר עם אביה‪ .‬למעשה קלאודיו הוא איש שטחי עם מניירות‬
‫חברתיות ‪ -‬הוא אוהב למצוא חן‪ ,‬נוהג לפי מוסכמות‪ ,‬וחשוב לו מה אומרים וחושבים‬
‫עליו‪ .‬מאחר וקלאודיו הולך לפי הכללים הוא מחפש בחורה לנישואים‪.‬‬

‫קלאודיו מתעקש לשמוע את דעתו של בנדיק על הרו לפני שהוא מתוודה על אהבתו‬
‫אליה‪ ,‬דבר המבטא את החשיבות שהוא מקנה לדעתם של חבריו על זוגתו לעתיד‪ .‬ניתן‬
‫לומר שהוא מחכה לאישורם ולא הולך מיד על פי צו ליבו‪ .‬כמו כן‪ ,‬לפני שהוא מכריז‬
‫על אהבתו להרו בפני דון פדרו‪ ,‬הוא שואל האם ללאונטו יש בן‪ .‬שאלה זו באה לרמז‬
‫על כך שאהבתו של קלודיו להרו אינה טהורה ותמימה לגמרי‪ ,‬הוא נותן חשיבות‬
‫למצבה הכלכלי ‪ -‬לכסף שהיא עתידה לרשת מאביה מכיוון שללאונטו לא היו בנים‪.‬‬

‫במהלך המחזה אנשים מנצלים את חוסר הביטחון של קלודיו‪ .‬כך עושה דון ג'ון‬
‫כשהוא מערער די בקלות את אמונו של קלודיו בדון פדרו (כשהוא מחזר אחר הרוב‬
 ‫‪115‬‬

‫שמו)‪ ,‬וכן את אמונו בתומתה של הרו עצמה‪ .‬ניתן לומר שאפילו דון פדרו מנצל את‬
‫חולשתו על מנת לחזר בשמו‪ ,‬מעין הזדמנות להשוויץ כיצד הוא (דון פדרו) מצליח‬
‫להפעיל את קסמיו‪ .‬במהלך החתונה הראשונה קלודיו נותן ביטוי לאיבה החבויה‬
‫שמאחורי חזותו האדיבה‪ ,‬על ידי שימוש במילים חמורות ואף מרושעות כלפי הרו‪.‬‬

‫הרו‪ :‬אהובתו של קלאודיו‪ ,‬בתו היחידה והיורשת של לאונטו‪ .‬הרו היא הניגוד‬
‫לביאטריצ'ה האינדיווידואלית‪ ,‬היא תלויה בגחמות הגברים הסובבים אותה‬
‫ו"קורבן" למזימותיהם‪ .‬היא "ילדה טובה של אבא"‪ ,‬שקטה‪ ,‬צייתנית ומדברת כמו‬
‫שמצפים ממנה‪.‬‬

‫דון ג'ון‪ :‬אחיו הממזר של דון פדרו‪ .‬דון ג'ון כועס ומחפש לפגוע‪ ,‬מלנכולי ומריר‪.‬‬
‫מדוברבדמות שטנית וכל מה שמעניין אותו זה לגרום צרות ולקלקל‪ .‬על פי הסיפור‬
‫הוא השלים עם אחיו דון פדרו‪ ,‬אך במהרה מתגלה לקהל כי הוא לא עשה זאת בלב‬
‫שלם אלא כברירת מחדל‪ .‬דון פדרו הוא הבן החוקי ולכן הוא היורש ודון ג'ון מרגיש‬
‫מקופח וממורמר בעקבות כך‪ .‬כבר במערכה הראשונה‪ ,‬תמונה שלישית‪ ,‬מתכנן דון ג'ון‬
‫לשבש בכל דרך שהיא את תוכניתם של דון פדרו וקלודיו לאחד בן קלודיו להרו‪.‬‬
‫ממזרות ומוזכרת במפורש רק במערכה הרביעית‪ ,‬אך נראה שהיא המעצבת את אופיו‬
‫הנרגן לכל אורכו של המחזה‪ .‬נראה שהוא אינו יכול לתקן את מצבו בשום אופן‪ ,‬ולכן‬
‫יעשה כל שביכולתו להזיק לאחרים‪.‬‬

‫שקספיר מרבה להכניס במחזותיו את דמות האח הלא חוקי (הממזר) ככזה שגורם‬
‫לבעיות‪ .‬מקור השם הוא דון ג'ואן הספרותי אך אין ספק שדון ג'ון רחוק מהטיפוס‬
‫הרומנטי החביב מהאגדה העממית‪ .‬חשוב לציין כי דון ג'ון מודע לרשעותו וקורא‬
‫לעצמו נבל; הוא מקבל את עצמו כפי שהוא‪ -‬כועס על כל העולם וממורמר‪.‬‬

‫אפיון דמויות משנה‪:‬‬

‫לאונטו‪ :‬מושל מסינה ואביה של הרו‪ .‬ליאונטו מתייחס להרו כאל רכוש ששייך לו‪.‬דבר‬
‫זה בא לידי ביטוי כשלאונטו חושב שדון פדרו מעוניין לשאתה לאישה‪ ,‬הוא אינו שואל‬
‫האם תרצה בו לבעלה אלא מבהיר לה פעמיים במחזה שעליה לענות בחיובשהרי‬
‫מדובר בנסיך ממעמד גבוה‪ .‬כיאה לבנות מינה באותה תקופה‪ ,‬הרו מצייתתלרצונותיו‬
‫של אביה ללא עוררין‪ .‬בנוסף‪ ,‬כשקלודיו מטיח בהרו האשמות כזב בנוגעלתומתה‪,‬‬
‫ליאונטו אינו נחלץ להגנת בתו‪ ,‬אלא מאמין בקלות דעת לשקרים ומבקשאת נפשו‬
‫למות‪ .‬דבר זה מעיד על האמון וההערכה הנמוכה שהוא רוכש להרו‪ ,‬רקשכנוע מצד‬
‫הנזיר גורם לו לחזור ולהאמין שבתו איננה נואפת‪.‬‬
 ‫‪116‬‬

‫אנטוניו‪ :‬אחיו של לאונטו‪ .‬אנטוניו נמצא לצידו של אחיו לאורך המחזה‪ ,‬שותף‬
‫למזימותיו (איחוד בנדיק וביאטריצ'ה והעמדת הפנים שהרו היא בתו)‪ .‬במערכה‬
‫החמישית אנטוניו מתגלה בפנינו כמי שעומד לצד משפחתו ויוצא להגנתם‪ :‬הוא מתפרץ‬
‫בכעס על דון פדרו וקלודיו על כך שהכפישו את שמה של הרו וביישו את ליאונטו‪.‬‬

‫דוגברי‪ :‬מפקד המשמר‪ .‬דמות קומית‪ ,‬הליצן במחזה‪ ,‬משעשעת את הקהל בטיפשותה‪.‬‬
‫בסופו של דבר טיפשותו היא זו שמצילה את המצב וחושפת את האמת‪ .‬שקספיר‬
‫מגדיר אותו ואת עוזריו כאנשי חוק מטומטמים‪ .‬תפקידו לבדר ולהצחיק את הקהלבין‬
‫הסצנות הדרמטיות ובנוסף דמותו מאירה בצורה אירונית את שאר הנפשות מכיוון‬
‫שדווקא הוא‪ -‬הטיפש‪ ,‬התיר את הסיבוכים שהם יצרו לעצמם‪.‬‬

‫דוגברי מסווה את טיפשותו במליצות השאולות מלשון חכמים‪ ,‬אולם למרבה‬

‫האירוניה‪ ,‬כאשר הוא משתוקק בכל ליבו שכינוי הגנאי שכינהו בורקיו יירשם‬
‫לעדות‪,‬על מנת שיוודע ברבים שהלה לגלג על החוק‪ ,‬אין הוא מצליח אלא לפרסם‬
‫ברבים שהוא אומנם ראוי לכינוי הגנאי‪.‬‬

‫ורג'ס‪ :‬שותפו של דוגברי‪ .‬גם הוא ליצן במחזה ותפקידו כאמור לשעשע ולהפוך את‬
‫האווירה לקלילה בין הסצנות ה"כבדות" יותר‪.‬‬

‫מרגרט‪ :‬בת לוויתה של הרו‪ .‬מרגרט מחבבת את בורקיו ובעקבות זאת נקלעת‬
‫שלאבמתכוון למזימה שנועדה להפליל את הרו לשווא‪.‬‬

‫אורסולה‪ :‬בת לוויתה של הרו‪ ,‬מבוגרת יותר ממרגרט‪.‬‬

‫בלתזר‪ :‬זמר‪.‬‬

‫כומר‪ :‬תפקידו להשיא את הרו וקלודיו‪ .‬למרות היותו איש דת המייצג טוהר וקדושה‪,‬‬
‫הוא הוגה בעצמו העמדת פנים אחת במחזה‪ -‬הסתרת הרו והפצת שמועה שהיא מתה‬
‫במטרה לטהר את שמה‪.‬‬

‫בורקיו‪ :‬בן לוויתו של דון ג'ון‪ .‬ניתן להקבילו לעוזרו של השטן‪ .‬בורקיו הוגה‬
‫שתימזימות מרושעות באוזניו של דון ג'ון לגבי חיבול תוכנית השידוך בין הרו‬
‫לקלודיו‪.‬ראשית הוא צותת לשיחה בין קלודיו לדון פדרו במערכה הראשונה והציע‬
‫לדון ג'וןלחבל בתוכניתם‪ .‬לאחר שניסיון זה לא צלח הוא הציע לנצל את חיבתה של‬
‫מרגרטאליו בשביל לשבש את החתונה העתידית של הרו וקלודיו‪.‬‬

‫קונרד‪ :‬בן לוויתו השני של דון ג'ון‪ .‬שותף למזימות הנרקמות במטרה לפגוע בשמחת‬
‫דון פדרו וחבריו‪.‬‬
 ‫‪117‬‬

‫השתקפות המחבר במחזה‬

‫לא פעם נוהג מחבר היצירה להכניס את עצמו לתוכה בדרכים שונות‪ -‬אם על ידי הבעת‬
‫דעותיו באמצעות הדמויות השונות ואם באמצעות דמות מסויימת המשקפת את‬
‫המחבר כפי שהוא רואה את עצמו‪.‬‬
‫הדמויות הראשיות במחזה הן בנדיק וביאטריצ'ה‪ .‬בניגוד לנאהבים הטיפוסיים‬
‫בקומדיות מוקדמות יותר‪ ,‬ואף בניגוד לקלאודיו והרו‪ ,‬הם אינם שוטים‪ .‬בנדיק‬
‫וביאטריצ'ה הן הדמויות המורכבות ביותר במחזה‪ ,‬ולמרות שהם "נופלים בפח"‬
‫שטמנו להם‪ ,‬השניים מוצגים כדמויות אינטילגנטיות ומתוחכמות‪ .‬נראה שדמויות‬
‫אלו למעשה מייצגות את שקספיר עצמו‪ ,‬וכי התכונות שייחס לשניהם הן תכונות אופי‬
‫שראה בעצמו‪ -‬שנינות‪ ,‬אינטיליגנציה‪ ,‬דומיננטיות‪ ,‬עקשנות ואינדיבידואליזם‪.‬‬
‫האפשרות לפצל את אישיותנו לשתיים ובכך ליהנות מכל העולמות‪ ,‬להביע דעותו‬
‫עמדות שונות בעת ובעונה‪ ,‬היא דבר האפשרי רק באמנות‪ .‬לעומת הרו וקלודיו‪,‬‬
‫דמויותיהם של בנדיק וביאטריצ'ה מסמלות אהבת אמת טהורה‪ ,‬עוד דבר ששקספיר‬
‫וודאי ייחל לעצמו‪.‬‬

‫אפוס – אודיסאה‪ /‬הומרוס‬

‫שיר עשרים ושלושה‪ :‬פנולפה מכירה את אודיסאוס‬

 ‫‪118‬‬

‫(‪ )1-5‬ברם הישישה עלתה אל החדר שמחה וצוהלת‪ ,‬לבשר לגבירתה אשר בעלה כבר בבית‪.‬‬
‫חפזו ברכיה‪ ,‬אך רגליה הולכות וכושלות‪ .‬עמדה למראשותיה וַ תאמר לה דברה‪" :‬עורי‪,‬‬
‫יסאּוס‪,‬‬
‫אֹוד ֶ‬
‫ֵיאה‪ ,‬בתי היקרה! וראית (‪ )6-10‬במו עינייך את אשר ייחלת לו כל הימים‪ .‬שב ִ‬
‫ֵפנֶלֹופ ָּ‬
‫הגיע לביתו‪ ,‬ואם גם ֵאחר לשוב! קטל את המחזרים הגאוותנים‪ ,‬אשר טרדו את ביתו‪ ,‬כילו את‬
‫נכסיו והתעמרו בבנו‪".‬‬

‫ֵיאה צלולת־הדעת לאמור‪" )11-15( :‬אמא יקרה‪ ,‬היכוך האלים טירוף‪ ,‬כי‬ ‫השיבה לה פֵ נֶלֹופ ָּ‬
‫יכולים הם להפוך לסכל אף את מי שבינה יתרה לו‪ ,‬ואת רפה השכל יחונו חוכמה ורוב דעת‪.‬‬
‫הם הם שיטו בך‪ ,‬את שלפנים היית מפוקחת‪ .‬מדוע תלעגי לי‪ ,‬ורוב מכאובים בלבי‪)16-20( ,‬‬
‫תספרי הבלים אלה ותעיריני משנתי המתוקה‪ ,‬אשר אחזתני והליטה עפעפַ י? הן כה לא נמתי‬
‫רוע־טרֹויָּה‪ .‬בואי‬
‫ְ‬ ‫אֹודיסֶ אּוס כי יראה את העיר — חטא לומר שמה — את‬
‫עדיין‪ ,‬למן הפליג ִ‬
‫אפוא! רדי עתה ושובי אל ההיכל! (‪ )21-25‬לו באה שפחה אחרת מן הנשים אשר עִ מדי ובישרה‬
‫לי כדברים הללו‪ ,‬אף העירתני משנתי‪ ,‬אזי חיש גירשתיה בכל עוז כי תשוב אל ההיכל; אולם‬
‫פה הזִ קנה היא יתרון לך‪".‬‬

‫יאה‪ ,‬האומנת המסורה‪ ,‬לאמור‪" )26-30( :‬אינני לועגת לך‪ ,‬בתי היקרה‪ ,‬כי‬ ‫יקלֵ ָּ‬
‫השיבה לה ֶא ִּור ְ‬
‫אֹודיסֶ אּוס והגיע לביתו‪ ,‬כשם שבישרתי‪ .‬הריהו הנוכרי‪ ,‬אשר הכול ביזוהו‬ ‫אם באמת שב ִ‬
‫בהיכלותינו‪ .‬אכן ידע טֵ לֶמָּ כֹוס זה כבר אשר כאן הוא‪ ,‬אולם בתבונתו שמר את תוכניות אביו‬
‫בסוד‪ )31-35( ,‬למען יינקם מהגברים גבהי־הלבב נקמת אלימותם‪ ".‬כך דיברה‪ ,‬והיא שמחה‪,‬‬
‫זינקה מיצועה ַותחבק הזקנה; שפכה דמעות מעפעפיה‪ ,‬נשאה קולה וַתאמר לה מילים בנות־‬
‫כנף‪" :‬בואי‪ ,‬אם כן‪ ,‬אמא יקרה‪ ,‬וספרי לי אל נכון — (‪ )36-40‬הבאמת הגיע הביתה‪ ,‬כשם‬
‫שבישרת? כיצד שלח ידיו במחזרים הנקלים‪ ,‬והוא לבדו‪ ,‬אך המה תמיד המונים שהו פה‬
‫בארמון?"‬

‫יאה‪ ,‬האומנת המסורה‪ ,‬לאמור‪" :‬לא ראיתי‪ ,‬לא חקרתי‪ ,‬אך אנקה בלבד‬ ‫יקלֵ ָּ‬
‫השיבה לה ֶא ִּור ְ‬
‫שמעתי‪ )41-45( ,‬אנקת הנקטלים‪ .‬אנו ישבנו בתוככי חדרינו הבנויים לתלפיות‪ ,‬אחוזות אימה‪,‬‬
‫והדלתות הסגורות־יפה עצרונו‪ ,‬עד אשר בנך קראני מן ההיכל — ֵטל ֶָּמכֹוס‪ ,‬כי אביו שלחו‬
‫אֹודיסֶ אּוס עומד בינות החללים שנקטלו‪ )46-50( ,‬והם שרועים‬ ‫ויקרא לי‪ .‬אזי מצאתי את ִ‬
‫סביבו על הרצפה הקשה איש על אחיו‪ .‬בוודאי היה לבך מתחמם למראהו‪ ,‬מגואל בדם ובאבק‬
‫כאריה‪ .‬ועתה נערמו כולם יחדיו על־יד שערי החצר‪ ,‬אך הוא מטהר בגופרית את ביתו היפה‬
‫להלל‪ )51-55( ,‬אף הבעיר אש גדולה ושלחני לקרוא לך‪ .‬על כן בואי עמי‪ ,‬ויבואכם השניים‬
‫אושר בלבכם‪ ,‬אחר שסבלתם רוב רעות‪ .‬הנה כבר נתגשמה משאלתך זו‪ ,‬לה נכספת זמן רב‪ :‬חי‬
‫הוא ושב בעצמו אל מוקד ביתו‪ ,‬אף מצא אותך (‪ )56-60‬ואת בנו בהיכלותיו; ואם גם עוול עשו‬
‫יאה צלולת־הדעת לאמור‪" :‬אמא‬ ‫לו המחזרים‪ ,‬ניקם מהם כולם בביתו שלו‪ ".‬השיבה לה פֵ נֶלֹו ֵפ ָּ‬
‫יקרה‪ ,‬אל־נא תתפארי עדיין בקול ששון‪ .‬הלא תדעי מה ינעם מראהו לכל אשר בהיכלותינו‪,‬‬
‫(‪ )61-65‬ובייחוד לי ולבנו‪ ,‬שאנו ילדנוהו‪ .‬אולם דברך זה‪ ,‬כספרך אותו‪ ,‬איננו נכון‪ .‬לא כי‪ ,‬אחד‬
‫מבני־האלמוות קטל את המחזרים הנעלים‪ ,‬כי חרה אפו בחוצפתם פוצעת־הלב ובמעשיהם‬
‫הנלוזים‪ .‬כי לא כיבדו איש מבני האדם ההולכים על הארץ‪ )66-70( ,‬בין רשע בין צדיק‪ ,‬אשר‬
‫ַיאה‬
‫מאכ ָּ‬
‫יסאּוס איבד שיבתו הרחק ַ‬ ‫אֹוד ֶ‬
‫הגיע עדיהם‪ .‬לפיכך בשל חטאתם סבלו הרעה‪ .‬אך ִ‬
‫"ובעצמו אבד הוא‪".‬‬
 ‫‪119‬‬

‫יאה‪ ,‬האומנת המסורה‪" :‬בתי שלי‪ ,‬איזהו הדבר אשר נפלט מגדר שינייך!‬ ‫יק ֵל ָּ‬
‫אזי ענתה לה ֶא ִּור ְ‬
‫(‪ )71-75‬הלא אישך כאן‪ ,‬על־יד האח הבוערת‪ ,‬אך תאמרי כי לא ישוב לעולם — תמיד לבך קטן‬
‫בחטו‬‫אמונה! אומר אפוא דבר נוסף‪ ,‬והוא סימן מובהק‪ :‬צלקתו‪ ,‬אשר לפנים ְצ ָּלקֹו חזיר בר ִ‬
‫הלבן‪ .‬הבחנתי בה עת רחצתיו וחפצתי לומר לך זאת‪ )76-80( .‬אולם הוא תפסני‪ ,‬שת ידיו על פי‬
‫ולא התיר לי לדבר‪ ,‬כי רבה עורמת לבו‪ .‬אם כן בואי עמי! אשים חיי על כף המאזניים‪ :‬אם‬
‫יאה צלולת־הדעת לאמור‪)81-85( :‬‬ ‫הולכתיך שולל‪ ,‬הרגיני במיתה רעה!" השיבה לה ֵפנֶלֹופֵ ָּ‬
‫"אמא יקרה‪ ,‬יקשה לך לחקור את עצות האלים הקיימים לעד‪ ,‬ואם גם רבה תבונתך‪ .‬אף על פי‬
‫כן הבה נלך אל בני שלי‪ ,‬למען אראה הגברים‪ ,‬המחזרים המתים‪ ,‬ואותו שהמיתם‪ ".‬כך דיברה‬
‫וירדה מן העלייה‪ .‬רבות (‪ )86-90‬הרהרה בלבה ‪ -‬שמא תרחק ותשאל את פי בעלה היקר‪ ,‬או‬
‫תעמוד לצדו‪ ,‬תאחזהו ותישק לראשו ולידיו‪.‬‬

‫יסאּוס‪ ,‬לאורה של האש ולצד‬‫אֹוד ֶ‬

‫כאשר נכנסה וחצתה את מפתן האבן‪ ,‬התיישבה אל מול ִ‬
‫הכותל שמנגדו‪ .‬אך הוא ישב על־יד העמוד התמיר (‪ )91-95‬והשפיל מבטו‪ ,‬המתין שמא תאמר‬
‫לו אשתו הגבירה דבר מה לכשתראנו במו עיניה‪ .‬ארוכות ישבה והחרישה‪ ,‬כי הגיעה פליאה עד‬
‫לבה‪ .‬סקרה אותו במבטיה‪ ,‬פעמים הסתכלה בפניו‪ ,‬פעמים לא הכירתּו בלובשו בגדיו הבלים‪.‬‬
‫(‪)96-100‬‬

‫וַיוכיחנה טֵ לֶמָּ כֹוס וַיאמר דברו ַויקרא‪" :‬אמי שלי‪ ,‬אמי הקשה! לב אכזר בקרבך! מדוע זה כה‬
‫רחקת מאבי‪ ,‬לא תשבי לצדו‪ ,‬לא תשאלי את פיו או תחקריהו? אין עוד אישה אשר בלב עיקש‬
‫כה (‪ )101-105‬תרחק מבעלה‪ ,‬אחר שסבל רעות רבות ושב בשנה העשרים אל ארץ אבותיו‪.‬‬
‫ֵיאה צלולת־הדעת לאמור‪" :‬ילדי שלי‪ ,‬נדהם לבי‬‫לעולם קשה לבך אף מאבן!" השיבה לו פֵ נֶלֹופ ָּ‬
‫בחזי‪ )106-110( .‬לא אוכל לומר שום דבר או לשאול שאלה‪ ,‬אף לא להישיר מבטי אל פניו‪ .‬אך‬
‫אֹודיסֶ אּוס הנהו ואכן שב לביתו‪ ,‬כי אז בוודאי נכירה זה את זו ואף טוב מקודם‪ :‬כי‬
‫אם באמת ִ‬
‫סימנים לנו יש‪ ,‬נסתרים מעין כול‪ ,‬נדעם אך אנו השניים‪)111-115( ".‬‬

‫אֹודיסֶ אּוס הנהדר‪ ,‬יודע־התלאות‪ ,‬ומיד פנה אל ֵטל ֶָּמכֹוס במילים בנות־כנף‪:‬‬ ‫כך דיברה; חייך ִ‬
‫"טֵ לֶמָּ כֹוס‪ ,‬הנח לאמך לנסותני בהיכלות הארמון‪ ,‬ובמהרה יתבהרו הדברים בעיניה‪ .‬עתה‬
‫נתלכלכתי ולגופי אעטה בְ לֹויִ ים; (‪ )116-120‬הלא בשל כך תבוז לי ותאמר כי אינני האיש‪ .‬אך‬
‫אנו הבה נחשוב‪ ,‬איכה ייטב לנו מכול‪ .‬יען כל שהרג ולו גבר אחד בארץ‪ ,‬אף שרבים לא נותרו‬
‫אחריו לנקום את דמו‪ ,‬בכל זאת יִגְ לֶ ה‪ ,‬יעזוב את קרוביו ואת ארץ מולדתו‪ )121-125( .‬אך אנו‬
‫ית ָּקה; אצווך לתת על כך את הדעת‪".‬‬ ‫קטלנו את סָּ ְל ָּתּה וְ שַ ְמנָּּה של העיר‪ ,‬המצוינים בבחורי ִא ָּ‬

‫השיב לו טֵ לֶמָּ כֹוס הנבון לאמור‪" :‬אתה בעצמך תדאג לזאת‪ ,‬אבי היקר‪ .‬הלא מספרים‪ ,‬כי אין‬
‫טובה כתושייתך בקרב בני האדם‪ ,‬וכי שום (‪ )126-130‬גבר בבני־אנוש בני־מוותה לא יאמר‬
‫להתחרות בך‪ .‬אנו נלך אחריך בשקיקה‪ ,‬ואומר אף זאת‪ :‬כל עוד יעמוד לאמר להתחרות בך‪.‬‬
‫אנו נלך אחריך בשקיקה‪ ,‬ואומר אף זאת‪ :‬כל עוד יעמוד לנו כוחנו אזי לא נחסר אומץ־לב‪".‬‬
‫אֹודיסֶ אּוס רב־התושייה‪ ,‬פנה אליו ואמר‪" :‬הנה כי כן אומר את הישר מכול בעינַי‪:‬‬
‫ענה לו ִ‬
‫(‪ )131-135‬תחילה ַרחֲ צּו ולבשו כותנות‪ ,‬אף אמרו לשפחות הארמון כי תבחרנה בגדיהן‪ .‬יאחז‬
‫המשורר האלוהי את נבלו ענוג־הצליל וינחה אותנו במחולות עליזים — למען ישמע איש מן‬
‫החוץ ויספר‪ ,‬כי משתה נישואים פה — (‪ )136-140‬יהא זה עובר אורח או אחד השכנים‪ .‬נישמר‬
 ‫‪120‬‬

‫פן יִ וודע דבר קטל המחזרים ברחבי העיר‪ ,‬בטרם נצאה השדה‪ ,‬אל חוותנו מרובת־האילנות‪ .‬אז‬
‫נטכס שם עצה‪ ,‬ככל שיִתן האולימפי בידינו ליתרון‪)141-145( ".‬‬

‫כך דיבר‪ ,‬והם הקשיבו לו קשב רב וצייתו לדברו‪ .‬תחילה רחצו ולבשו כותנות‪ ,‬אף הנשים‬
‫למ ֶתק שירה ולחדוות‬
‫התקשטו‪ .‬נטל המשורר האלוהי את נבלו החלול ועורר בקהלם ערגה ֶ‬
‫מחולות‪ַ )146-150( .‬ויהדהד הארמון הגדול לרקיעת רגליהם של גברים ונשים יפות־מחגורת‪.‬‬
‫וכה אמר המאזין מחוץ לכתלי ההיכל‪" :‬הנה בוודאי נשא גבר את המלכה רבו מחזריה‪.‬‬
‫נוראה! כי לא עמד לבה (‪ )151-155‬לשמור נאמנה את ביתו הגדול של בעל נעוריה‪ ,‬עד אשר‬
‫ינֹומה‪ ,‬אם הבית‪ ,‬את‬
‫ישוב‪ ".‬כה אמר האומר‪ ,‬ולא ידעו את אשר נהייה שם‪ .‬רחצה ֶא ִּור ֵ‬
‫אֹודיסֶ אּוס אמיץ־הלב בביתו שלו‪ ,‬משחה עורו בשמן וַתעטהו גלימה יפה וכותונת‪)156-160( .‬‬
‫ִ‬

‫על ראשו נסכה ַא ֵתנֵה רוב חן וַתרוממהו וַ תדשן מראהו; וַ תעש מחלפות ראשו רעננות כפרח‬
‫ס־א ֵתנֵה לימדוהו‬
‫יסטֹוס ו ַפלַ ַ‬
‫היקינתון‪ .‬כאותו צורף מיומן היוצק זהב על כסף לצפותו‪ ,‬כי ֵהפַ ְ‬
‫(‪ )161-165‬כל רזי אומנותו ועמל כפיו נושא חן; כך נסכה עליו ההדר‪ ,‬על ראשו וכתפיו‪ ,‬וַיצא מן‬
‫האמבט ותוארו כבני־האלמוות‪ .‬חזר והתיישב בכיסאו‪ ,‬שממנו קם‪ ,‬ופניו אל אשתו‪ַ .‬וידבר‬
‫אליה לאמור‪" )166-170( :‬גבירתי התמוהה! לעילא מכל הנשים הרכות הכבידו דרי‬
‫ימפֹוס את לבך; יען אין עוד אישה אשר בלב עיקש כה תרחק מבעלה‪ ,‬אחר שסבל רעות‬ ‫האֹולִ ְ‬
‫רבות ושב בשנה העשרים אל ארץ אבותיו‪ )171-175( .‬בואי אפוא‪ ,‬האומנת‪ ,‬הציעי לי מיטה‬
‫למען אשכב בגפי‪ ,‬כי לב ברזל בחובה!"‬

‫ֵיאה צלולת־הדעת לאמור‪" :‬אדוני התמוה! לא גבה לבבי‪ ,‬לא אבוז ולא‬ ‫השיבה לו פֵ נֶלֹופ ָּ‬
‫ית ָּקה בספינתך‬
‫מא ָּ‬
‫אשתאה יתר על המידה; ידֹוע ידעתי היטב מראך (‪ )176-180‬עת הפלגת ִ‬
‫ֵיאה‪ ,‬הציעי לו המיטה המוצקה מחוץ לחדר הכלולות‬ ‫יקל ָּ‬
‫מרובת־המשוטים‪ .‬אולם בואי‪ֶ ,‬א ִּור ְ‬
‫איתן־היסוד‪ ,‬שאותו בנה בעצמו‪ .‬הוציאי שמה המיטה המוצקה ופרסי עליה מצעים‪ :‬אדרות‬
‫כבשים‪ ,‬שמיכות ומרבדים נוצצים‪ )181-185( ".‬ככה דיברה כדי לנסות את בעלה; רגז‬
‫אֹודיסֶ אּוס וַ יאמר אל אשתו הנאמנה‪" :‬אמת‪ ,‬אישה‪ ,‬דברך זה מר ללבי עד מאוד‪ .‬מי הוא‬ ‫ִ‬
‫שהעתיק מיטתי ממקומה? הלא יקשה הדבר אף לאדם מיומן ביותר‪ ,‬בלתי אם יבוא אחד‬
‫האלים בעצמו (‪ )186-190‬ובנקל ישימנה במקום אחר כחפצו‪ .‬אין בבני האדם גבר חי‪ ,‬ואם‬
‫בשיא עלומיו‪ ,‬אשר יסיענה על נקלה‪ ,‬כי סימן גדול נתון במעשה המיטה; אנוכי נתתיו בעמל‬
‫ולא איש מלבדי‪ .‬עץ זית ארך־עלים צמח בתחומי החצר‪ )191-195( ,‬מלבלב ופורח; עבה היה‬
‫כעמוד‪ .‬סביבו הקימותי חדרי‪ ,‬עד השלימי המלאכה‪ ,‬בניתיו מאבנים צפופות והיטבתי לסוככו‬
‫ממעל‪ ,‬אף התקנתי בו דלתות כבדות‪ ,‬סגורות יפה‪ .‬או אז גזמתי את עלוות הזית ארך־העלים‪,‬‬
‫(‪ )196-200‬זָּמַ ְר ִתי את ענפי הגזע מן השורש‪ ,‬החלקתיו יפה ובמיומנות בנחושת‪ ,‬אף יִשרתיו כפי‬
‫חוט־המשיחה‪ ,‬עשיתיו ֶכ ַרע למיטה ובכולו קדחתי נקבים במקדח‪ .‬בזה החילותי וליטשתי‬
‫המיטה עד השלימי המלאכה‪ ,‬וָּאעטרנה בזהב ובכסף ובשנהב; (‪ )201-205‬וָּ אמתח בה רצועת‬
‫עור פר בוהקת בארגמן‪ .‬זה הוא האות אכריזנו לך; אך כלל לא אדע‪ ,‬רעייתי‪ ,‬אם עוד עומדת‬
‫מיטתי על כנה‪ ,‬או שמא אחד הגברים כבר העתיקה ממקומה‪ ,‬כי גדע את גזע הזית‪".‬‬

‫ככה דיבר; פקו ברכיה לאלתר ַוּיִמַ ס לבה‪ )206-210( ,‬כי הכירה הסימנים המובהקים‪ ,‬אשר‬
‫יסאּוס‪ ,‬השליכה‬‫אֹוד ֶ‬
‫אֹודיסֶ אּוס‪ .‬אז שפכה דמעותיה ונחפזה היישר אליו; חיבקה את ִ‬
‫הגיד ִ‬
‫יסאּוס‪ ,‬ייחר בי אפך עוד‪ ,‬יען‬
‫אֹוד ֶ‬
‫זרועותיה סביב צווארו וַתישק לראשו וַתאמר‪" :‬אל־נא‪ִ ,‬‬
 ‫‪121‬‬

‫בּונֹות מכל האדם‪ .‬האלים מינו לנו סבל‪ )211­-215( ,‬כי צרה עינם בנו‪ ,‬אשר זה לצד זו‬‫ָּ‬ ‫מאוד ְנ‬
‫נתענג על זיו עלומינו ונגיע יחדיו עד מפתן הזִ קנה‪ .‬אל־נא כעת תקצוף עלי בשל כך‪ ,‬אל תכעס‪,‬‬
‫כי לא הרעפתי כה אהבתי עת ראיתיך בראשונה‪ .‬הן לעולם חרד לבי בחובי‪ )216-220( ,‬שמא‬
‫מא ְרגֹוס‪ ,‬היא‬
‫יבוא אחד האדם ויהתל בי במילותיו‪ ,‬כי רבים החורשים רעות בלבם‪ .‬אף ֶהלֶ נֵה ַ‬
‫בתו של ֶזאּוס‪ ,‬לא הייתה מתעלסת באהבים עם גבר נוכרי‪ ,‬לו ידעה‪ ,‬כי עתידים היו בני־‬
‫הא ַכיִים הנועזים (‪ )221-225‬להשיבּה לביתה‪ ,‬אל ארץ מולדתה היקרה‪ .‬אמת‪ ,‬אחד האלים‬ ‫ַ‬
‫עוררה לעשות המעשה הנקלה; והיא לא חזתה ברוחה את זה הטירוף האיום‪ ,‬אשר בעטיו‬
‫ראשונה אף עלינו בא צער‪ .‬אך עתה‪ ,‬אחר שכבר מנית סימניה המובהקים (‪ )226-230‬של‬
‫בת־א ְקטֹור‬
‫ַ‬ ‫מיטתנו‪ ,‬שאותה לא ראה שום אדם זולתנו‪ ,‬אתה ואנוכי ואף אֲ ָּמ ִתי האחת לבדה‪,‬‬
‫— נתנּה לי אביה עוד בבואי לכאן — היא שהשגיחה על דלתות חדרנו הבנוי לתלפיות; עתה‬
‫אפוא שכנעת את לבי‪ ,‬ואם גם עיקש הוא מאוד‪)231-235( ".‬‬

‫כך דיברה‪ ,‬ועוררה בו כיסופי קינה ביתר שאת‪ַ ,‬וּיֵבְ ךְ בחבקו את שאהבה נפשו‪ ,‬את אשתו‬
‫פֹוסידֹון‬
‫הנאמנה‪ .‬כשם שברוכה האדמה בעיני השוחים‪ ,‬אשר את ספינתם הבנויה־היטב ניפץ ֵ‬
‫בלב ים עת נִטלטלה ברוח סער ובגלים אדירים; (‪ )236-240‬ואך מעטים נמלטו מן הים האפור‬
‫אל היבשה כי שחו‪ ,‬ומלח הים מכסה את עורם; בשמחה יעלו אל החוף אחר שנמלטו מן‬
‫הרעה; כך הביטה בבעלה והיה הוא ברוך בעיניה‪ ,‬לא הסירה עוד זרועותיה הלבנות מצווארו‬
‫כלל וכלל‪)241-245( .‬‬

‫כֹותם‪ ,‬לולא הגתה האלה ַא ֵתנֵה אפורת־העין‬

‫והנה האירה ֵאאֹוס ורודת־האצבעות לשניהם בִ בְ ָּ‬
‫את עצתה האחרת; ַותעכב מזה את ִקצו של הלילה הארוך‪ ,‬וַתעצור מזה את ֵאאֹוס במימי‬
‫אֹוק ַאנֹוס‪ ,‬לא התירה ליושבת בכס הזהב לרתום סוסיה קלי־הרגל‪ ,‬נושאי האור לבני האדם‪,‬‬ ‫ֶ‬
‫(‪ַ )246-250‬ל ְמפֹוס ופ ֶַאתֹון‪ ,‬הסייחים המושכים את מרכבת השחר‪.‬‬

‫אֹודיסֶ אּוס רב־התושייה אל אשתו‪" :‬רעייתי‪ ,‬לא באנו עדיין אל קץ כל תלאותינו‪ ,‬כי‬‫וַיאמר אז ִ‬
‫אם לעתיד לבוא עוד כון לנו עמל לא ישוער‪ ,‬רב וקשה‪ ,‬ועלי להשלים את כולו‪ )251-255( .‬הן כה‬
‫אדס לבקש השיבה לרעַ י ולי‬
‫יאס ביום ההוא‪ ,‬עת ירדתי אל משכנות ָּה ֵ‬
‫יר ִס ַ‬‫ניבאה לי נפש ֵט ֶ‬
‫עצמי‪ .‬אולם בואי‪ ,‬אשתי‪ ,‬נלכה למיטה‪ ,‬למען ננוח כעת ונתענג בשינה מתוקה‪)256-260( ".‬‬
‫ֵיאה צלולת־הדעת לאמור‪" :‬יהא יצועך מוכן עבורך כל אימת שלבך יבקשנו‪ ,‬כי‬ ‫השיבה לו פֵ נֶלֹופ ָּ‬
‫הנה הגיעוך האלים אל ביתך הבנוי לתלפיות ואל ארץ אבותיך‪ .‬אולם הואיל והגית בדבר וכבר‬
‫נטעו האל בנפשך‪ )261-265( ,‬אמור לי אפוא מהו העמל; הן לעתיד לבוא‪ ,‬דומני‪ ,‬אשמענו‪ ,‬ואם‬
‫אדענו מיד לא י ֵַרע לי בכלל!"‬

‫ענה לה אֹו ִדיסֶ אּוס רב־התושייה‪ ,‬פנה אליה ואמר‪" :‬גבירתי‪ ,‬מדוע כה תעודדיני עתה ותצוויני‬
‫לומר זאת? אמנם אספרה לך ולא אֲ כַ חֵ ד‪ )266-270( .‬אמת‪ ,‬לא יגיל לבבך‪ ,‬אף אני בעצמי לא‬
‫אגילה‪ ,‬שהרי ציוונילנדוד אל ערים רבות מאוד‪ ,‬ערי בני־תמותה‪ ,‬ובכפַי משוט יפה‪ ,‬עד אגיע אל‬
‫בני־אדם‪ ,‬אשר אינם יודעים את הים ויאכלו מזונם בלי לתבלו במלח‪ )271-275( .‬לא יכירו‬
‫ספינות שדופנותיהן־ארגמן‪ ,‬אף לא משוטים יפים‪ ,‬הם כנפי הספינות‪ .‬הנה גילה לי סימן‬
‫מובהק‪ ,‬לא אסתירנו מפנייך‪ :‬כאשר יפגשני עובר אורח ויאמר‪ ,‬כי נושא אני ובכפַי משוט יפה‪,‬‬
‫עד אגיע אל בני־אדם‪ ,‬אשר אינם יודעים את הים ויאכלו מזונם בלי לתבלו במלח‪)271-275( .‬‬
‫לא יכירו ספינות שדופנותיהן־ארגמן‪ ,‬אף לא משוטים יפים‪ ,‬הם כנפי הספינות‪ .‬הנה גילה לי‬
 ‫‪122‬‬

‫סימן מובהק‪ ,‬לא אסתירנו מפנייך‪ :‬כאשר יפגשני עובר אורח ויאמר‪ ,‬כי נושא אני ִמזְ ֶרה על‬
‫כתפי האדירה‪ )276-280( ,‬אזי ציווה לי לתקוע המשוט באדמה ולהעלות קורבנות קודש נאים‬
‫טֹומבֹות קדושות‬ ‫למושל פֹוסֵ ידֹון‪ַ ,‬איִל ופר וחזיר מַ פְ ֶרה־חזירות‪ .‬ולכשאשוב לביתי אעלה ֶה ָּק ְ‬
‫לאלים בני־האלמוות‪ ,‬אוחזי הרקיע הרחב‪ )281-285( ,‬לכולם כפי הסדר‪ .‬המוות יבואני הרחק‬
‫ועמי חיים סביבי בשלום‪ .‬כל‬ ‫מן הים‪ ,‬בלא ייסורים כל עיקר‪ ,‬יאספני ואנוכי כבר זקן מופלג‪ִ ,‬‬
‫יאה צלולת־הדעת לאמור‪" )286-290( :‬אם אכן יכוננו‬ ‫אלה‪ ,‬אמר‪ ,‬יתקיימו‪ ".‬השיבה לו ֵפנֶלֹו ֵפ ָּ‬
‫לך האלים שיבה טובה‪ ,‬אזי יש תקווה כי תמצא מפלט מכל רעותיך‪".‬‬

‫ינֹומה והאומנת הציעו סדינים רכים על‬ ‫כך שחו ביניהם על אודות דברים אלה; ובינתיים ֶא ִּור ֵ‬
‫מיטתם לאור לפידים בוערים‪ )291-295( .‬אחר שהציעו בחריצות את המיטה המוצקה‪ ,‬שבה‬
‫האומנת הישישה אל הבית לנום שנתה; אך ֶא ִּורינֹומֵ ה‪ ,‬האמונה על חדר המשכב‪ ,‬הורתה להם‬
‫הדרך בלכתם אל המיטה ולפיד בידיה‪ .‬הביאתם החדרה וַ תלך‪ .‬אזי (‪ )296-300‬שמחו הם ועלו‬
‫על ערש יצועם כקדם‪ .‬והנה טֵ לֶמָּ כֹוס‪ ,‬רועה הבקר ורועה החזירים חדלו מצעדי מחולות‪ ,‬אף‬
‫עצרו את הנשים‪ ,‬ובעצמם שכבו בהיכל עטוי־הצללים ַוינומו‪ַ .‬ויהי אחר שהתענגו באהבה‬
‫ובדודים‪ )301-305( ,‬המתיקו שיחתם ונ ְִדבְ רּו זה עם זו‪ .‬סיפרה הנהדרת בנשים את כל שסבלה‬
‫בהיכלותיהם‪ ,‬עת חזתה בקהלם הנתעב של הגברים מחזריה‪ ,‬אשר בעבורה שחטו בני בקר‬
‫יסאּוס נצר־זֶאּוס‬‫אֹוד ֶ‬
‫וכבשים דשנים לרוב‪ ,‬אף סבאו יין מן הקיתונות בשפע‪ )306-310( .‬וַ יגולל ִ‬
‫את כל המכאובים שהמיט על בני־אדם ואת כל מצוקותיו שסבל‪ .‬וַתתענג למשמע דבריו‪ ,‬לא‬
‫הקיקֹונִ ים‪,‬‬
‫נפלה שינה על עפעפיה עד שלא סיפר קורותיו ֻּכ ָּלנָּה‪ .‬החל לספר איכה ראשית הכניע ִ‬
‫יקלֹופ‪,‬‬
‫הק ְ‬
‫ואחר (‪ )311-315‬בא אל ארצם הפורייה של אוכלי־הלוטוס‪ .‬סיפר את כל שעולל ִ‬
‫וכיצד נקם ממנו את נקמת רעיו עזי־הנפש‪ ,‬שאותם טרף ולא ריחם‪.‬‬

‫אזי הגיע אל ַאיאֹולֹוס‪ ,‬אשר קיבלו בסבר פנים יפות ושלחו לדרכו‪ ,‬אך עוד לא נגזר לו כי יגיע‬
‫עדי מולדתו היקרה; (‪ )316-320‬לא כי‪ ,‬שוב חטפתּו רוח סער וַתישאנו על פני הים מלא־הדגה‬
‫ַיס ְט ִריגֹונִים‪ ,‬אשר המיטו אבדון על ספינותיו ועל כל‬ ‫וַיאנח מרות‪ .‬אזי בא אל טֵ לֶ פִ ילֹוס עיר הל ְ‬
‫רעיו הדורי־שריון־הרגל; אֹו ִדיסֶ אּוס לבדו נמלט בספינתו השחורה‪ )321-325( .‬ועוד סיפר על‬
‫אדס הטחובים לשאול‬ ‫אודות עורמתה של ִק ְיר ֵקה ורוב ְנ ָּכלֶ יהָּ ‪ ,‬ואיכה עשה דרכו אל משכנות ָּה ֵ‬
‫יאס איש ֵתבַ אי; הפליג שמה בספינתו מרובת־המשוטים וראה את‬ ‫יר ִס ַ‬
‫דבר נבואה מפי נפש ֵט ֶ‬
‫רעיו כולם‪ ,‬אף את אמו יולדתו‪ ,‬אשר טיפחתּו בעודו עול־ימים; (‪ )326-330‬סיפר כי האזין‬
‫יב ִדיס הנוראה‬ ‫ירנֹות מושכות־הלב; וכן כי הגיע עד הסלעים הנודדים‪ ,‬עד כ ִַר ְ‬ ‫הס ֵ‬
‫לשירת ִ‬
‫וס ִקילָּ ה‪ ,‬מעולם לא חמקו גברים מפניה ללא פגע; ועוד — איכה שחטו רעיו את בקרו של‬ ‫ְ‬
‫הֵ לִיֹוס‪ ,‬ובספינתם המהירה השליך (‪ )331-335‬זֶאּוס הרועם־במרומים את חזיזו העָּ ֵשן והמית‬
‫את רעיו המצוינים כולם כאחד; הוא לבדו נמלט ממר־המוות‪ .‬אזי הגיע אל האי אֹוגִ יגִ יָּה‪ ,‬אל‬
‫הנימפה ַקלִ יפְ סֹו‪ ,‬אשר חשקה בו לבעל וַ תעכבנו במערותיה החלולות‪ ,‬וַתדאג לו וַתאמר (‪336-‬‬
‫‪ )340‬לעשותו בן־אלמוות‪ ,‬לא יֵדע זִ קנה כל ימיו; אך מעולם לא דיברה על לבו בחזהו; סיפר‬
‫ושלחוהו‬ ‫ַיא ִקים אחר שיגע רבות‪ ,‬והם כיבדוהו בכל מאודם משל היה אל ִ‬ ‫איכה הגיע עדי הפ ֵ‬
‫בספינה אל ארץ אבותיו היקרה‪ )341-345( ,‬אף נתנו לו נחושת וזהב ומלבושים לרוב‪ .‬כה סיים‬
‫דברו‪ ,‬כי תקפתּו שינה מתוקה‪ ,‬מרגיעה כל ֵאבֶ ר‪ ,‬והפיגה דאגות לבו‪ .‬אז הגתה האלה ַא ֵתנֵה‬
‫דֹודי‬
‫יסאּוס בלבו (‪ )346-350‬מהתענג על ֵ‬ ‫אֹוד ֶ‬
‫אפורת־העין את עצתה האחרת‪ :‬בחושבה כי שבע ִ‬
 ‫‪123‬‬

‫מאֹוק ַאנֹוס את איילת השחר היושבת בכס הזהב‪ ,‬למען תישא‬

‫ֶ‬ ‫אשתו ומנּום שנתו‪ ,‬מיד החישה‬
‫האור לבני האדם‪.‬‬

‫אֹודיסֶ אּוס מיצועו הרך וַיצווה לאשתו לאמור‪" :‬רעייתי‪ ,‬הנה כבר תלאות רבות שבענו‬ ‫ַוּי ָָּּקם ִ‬
‫(‪ )351-355‬אנו השניים‪ ,‬את בבכותך כאן לשיבתי שרבו קשייה‪ ,‬ואנוכי — ֶזאּוס ויתר האלים‬
‫אבותי‪ .‬אך עתה‪ ,‬משהגענו שנינו אל זה‬ ‫ַ‬ ‫שתו עלי מכאובים‪ ,‬חרף ערגתי לשיבה‪ ,‬הלאה מארץ‬
‫בהיכלותי‪ )356-360( .‬עדרי צאני‪ ,‬שאותם‬ ‫ַ‬ ‫היצוע לו נכספנו רבות‪ ,‬השגיחי־נא על כל רכושי אשר‬
‫הא ַכיִים‪ ,‬עד יְמלאו‬
‫כילו המחזרים גבהי־הלבב‪ ,‬רבים אשיב בעצמי כי אקח שלל‪ ,‬ויתרם יתנו ַ‬
‫מכלאותי כולם‪ .‬אולם אלכה כעת אל חוותנו מרובת־האילנות ואראה את אבי הנעלה‪ ,‬אשר‬ ‫ַ‬
‫אבל עלי מרה‪ )361-365( .‬לך‪ ,‬אשתי‪ ,‬אצווה כזאת‪ ,‬ואם גם חכמת‪ .‬כזרוח השמש תפשוט‬
‫בהיכלותי; עלי אפוא ושבי בלשכתך עם הנשים‬ ‫ַ‬ ‫השמועה על אודות המחזרים‪ ,‬אשר קטלתים‬
‫אמהותייך‪ ,‬אל תביטי אל איש‪ ,‬אל תשאלי את פיהו דבר‪ )366-370( ".‬מילל ועטה לכתפיו כלי‬
‫נשקו הנאים‪ ,‬העיר את טֵ ֶל ָּמכֹוס‪ ,‬את רועה הבקר ורועה החזירים וַיצווה לכולם כי יתפסו‬
‫בידיהם כלי נשקם למלחמה‪ .‬והֵ מָּ ה לא ִהמרו את פיו‪ ,‬התחמשו בנחושת‪ ,‬פתחו הדלתות וַיצאו‪,‬‬
‫אֹודיסֶ אּוס בראשם‪ )371-372( .‬כבר האיר האור על הארץ‪ ,‬ו ַָּת ֶלט ַא ֵתנֵה את הגברים באופל‬ ‫וַילך ִ‬
‫יא ַתם‪.‬‬
‫ליל וחיש מן העיר הֹוצִ ָּ‬

‫ניתוח היצירה‪ :‬אודיסאה‪ /‬הומרוס‬

‫יצירה זו הינה אפוס‪ :‬שירה סיפורית המתארת את עלילותיהם של גיבורים‬

‫מיתולגיים‪ ,‬אלים ומעשי גבורה‪ .‬השירה הינה רחבת היקף ובהמשכים‪.‬‬

‫אפוס זה עוסק בשיבתו של אודיסאוס לביתו‪ ,‬לאחר הניצחון במלחמת טרויה ‪.‬‬
‫המסע שלו הביתה לקח כעשר שנים ובסך הכל הוא נעדר כ ‪ 20‬שנה‪ .‬כשהוא‬
‫שבלביתו באיטקה הוא מגלה שעל ארמונו (הוא היה מלך איטקה) השתלטו‬
‫"מחזרים"‪ :‬בני אצולה שרצו שאשתו תתחתן איתם והפעילו לחץ בלתי פוסק כל‬
‫השנים כדי שתבחר באחד מהם‪ .‬הם אכלו את האוכל שלו‪ ,‬שעבדו והכו את בנו‪,‬‬
‫תוך חילול כל מה שקדוש ומכובד בתרבות המקומית‪.‬‬

‫כשהוא רואה את כל זה‪ ,‬הוא הורג את המחזרים בעזרת בנו‪.‬‬

‫פרק ‪: 23‬‬
 ‫‪124‬‬

‫המשרתת הראשית‪ ,‬המכונה "הזקנה"‪ ,‬הולכת לבשר לגבירתה ‪ -‬פנולפה (אשתו‬

‫של אודיסאוס) על כך שבעלה שב‪ .‬יש לציין שלפני כן‪ ,‬היא רחצה את רגליו כששב‬
‫לביתו כשהוא לבוש כנווד‪ ,‬ולפי הצלקת על רגלו זיהתה אותו‪.‬‬

‫פנולפה לא מאמינה למשרתת והיא מטיחה בה שהאלים רימו אותה‪ ,‬והפכו אותה‬
‫לטפשה‪.‬‬

‫לאחר חילופי דברים‪ ,‬המשרתת מצליחה לשכנע את פנולפה לרדת מחדרה ולפגוש‬
‫בבעלה‪ .‬כשהיא רואה אותו היא לא מזהה אותו באופן מלא בגלל הופעתו המוזנחת‪.‬‬
‫בנה – טלמכוס‪ ,‬זועם על אימו‪ :‬קורא לה אישה רעה בעלת לב של אבן‪ .‬הוא מעריץ‬
‫את אביו‪ ,‬ופוחד מהאפשרות שאימו יום אחד תתפתה‪.‬‬

‫היא מנסה להרגיעו תוך שהיא מבטיחה שהם כבר יזהו זה את זו על פי סימנים‬
‫שרק שניהם מכירים‪ .‬גם האבא מרגיע את בנו‪ ,‬ואומר שכרגע יש עניינים דחופים‬
‫אחרים‪:‬‬
‫הארמון מלא בגופותיהם של המחזרים‪ .‬זה רק עניין של זמן עד שקרוביהם יחפשו‬
‫אחריהם‪.‬‬

‫הוא מחליט לערוך חתונה מזויפת‪ :‬כולם מתלבשים יפה ומתרחצים‪ ,‬הנגן משמיע‬
‫מוזיקה‪ .‬כך שמבחוץ כל מי שעובר חושב שאשתו התחתנה עם אחד המחזרים‪ .‬הם‬
‫אפילו מרכלים עליה‪" :‬מדובר באישה מבישה‪ ,‬שלא שמרה אמונים לבעלה‪ ".‬בזמן‬
‫ההתארגנות לחתונה‪ ,‬האלה אתנה הפועלת מאחורי הקלעים עבור‬
‫אודיסאוס‪,‬מייפה אותו‪ :‬גורמת לו להראות צעיר‪ ,‬בריא ויפה יותר‪ .‬כדי שיהיה דומה‬
‫לעצמומלפני עשרים שנה‪ .‬כך שאשתו תזהה אותו‪.‬‬

‫כך‪ ,‬הוא מתיישב בכס ונוזף באשתו שעדיין היא מתנהגת כאילו הוא זר‪ .‬הוא‬
‫משחזר את מה שאמר לו בנו על כך שהיא רעה ויש לה לב של ברזל‪ .‬הוא‬
‫אומרלמשרתת לסדר לו מיטה שיישן לבד‪.‬‬

‫אשתו מחליטה אז לבחון אותו‪ :‬היא אומרת שתוציא את המיטה שלו מחוץ לחדרם‪.‬‬
‫ושיישן בה‪.‬‬

‫כאשר אודיסאוס שומע זאת הוא זועם‪ .‬הוא מטיח באשתו שאי אפשר להזיז את‬
‫מיטתו שכן‪ ,‬הוא בנה אותה כך שהיא מחוברת לעץ הזית העבה שצומח במרכז‬
‫החדר (החדר נבנה סביב עץ הזית)‪ .‬זה אומר ש מישהו ניסר בעץ ורק כך אולי יכל‬
‫לנתק את המיטה ממנה‪ .‬המשמעות של זה‪ ,‬שגבר נגע במיטתם‪ ,‬מה שמעיד על‬
‫כךשגבר שכב עם אשתו בזמן שהוא נעדר‪ .‬אשתו לא שמרה לו אמונים!‬
 ‫‪125‬‬

‫אשתו אז סוף סוף מחבקת ומנשקת אותו ואומרת לו שאיש לא נגע במיטתו אלא‬
‫היא אמרה זאת רק כדי לבחון אותו‪ .‬ואז היא מזמינה למיטה כדי שיהנו זה מזו‬
‫בשארית חייהם ויספר לה את כל אשר עבר עליו ‪.‬‬

‫ואז מתחולל ביניהם סוג של טקס איחוד מחדש כאשר הם שוכבים ביחד במיטה‬
‫ואודיסאוס מספר על כל הדברים שעבר ועל מה שמצפה לו‪.‬‬

‫הסיפור מבליט מאוד את‪:‬‬

‫‪.1‬ההשהיה‪ :‬הסיפור משהה את האירועים ואת האיחוד כדי ליצור אצל הקורא‬
‫וציפייה‪ .‬כך הוא גורם לנו להזדהות עם הציפייה של הדמויות‪.‬‬

‫‪ .2‬משפחה‪ :‬הסיפור מציג את המשפחה כמלוכדת וחזקה‪ .‬לכל אחד יש תפקיד‬

‫במשפחה‪ :‬הבן המנסה לאחד בין אמו ואביו‪.‬‬
‫האם שמנסה לברר האם האדם שעומד מול הוא אכן בעלה‪ ,‬תוך כדי שמירה אדוקה‬
‫על נאמונתה‪ .‬והאב שמציל את המשפחה מידי המחזרים‪.‬‬

‫‪ .3‬תחבולנות‪ :‬הסיפור מציג את אנשי התחבולה (אודיסאוס ואשתו) כאנשים נעלים‪.‬‬

‫העורמה והתחבולה מוצגים כתכונות חשובות ביותר‪.‬‬

‫‪.4‬המבחן‪ :‬הסיפור מבליט את המבחנים השונים שהדמויות צריכות לעבור כדי‬

‫להשיג את מבוקשן‪ .‬במיוחד אודיסאוס‪.‬‬

‫ניתוח הדמויות‬

‫אודיסאוס – שני פירושים לשם; לגדול למי שאתה אמור להיות ("אודיסיאה" תקבל‬
‫בעתיד את המשמעות מסע)‪ ,‬או ‪" -‬איש ריב"‪ .‬אדם שגורם להרבה סבל לו ולסביבתו‪.‬‬
‫הדבר נגרם בגלל גאוותו שכן הוא זקף את הניצחון על טרויה לעצמו במקום לאלים‪.‬‬
‫גאווה זו הוא ילמד למתן במהלך המסע שהאלים גזרו עליו‪ ,‬וכן גם ילמד לכבד את‬
‫האלים‪ .‬הוא עומד בשורה של מבחנים במהלך המסע שלו ואת המבחן הסופי מעבירה‬
‫לא פחות מאשתו – מבחן אותו הוא צולח‪ .‬בכך‪ ,‬הוא "גדל למי שהוא אמור להיות" –‬
‫או גדל לשיאו‪.‬‬

‫תכונות אופי‪ :‬תחבולן‪ ,‬שאפתן‪ ,‬גובר על מכשולים‪ ,‬נאמן ומקדש נאמנות‪ .‬מלא כעס‬
‫ותחושת נקם‪.‬‬
 ‫‪126‬‬

‫פנלופה – שקולה וזהירה‪ ,‬בעלת סבלנות‪ ,‬נאמנה‪ .‬לא נכנעת ללחצים שהפעילו עליה‪.‬‬
‫נאמנותה עומדת מעל הכל‪ .‬היא לא מאפשרת למחזרים‪ ,‬לבנה ואפילו לבעלה‪ ,‬לגרום‬
‫לה לסטות מנאמנותה‪ .‬רק כשהיא מוודאת מעל כל ספק שהאדם העומד מולה הוא‬
‫אכן בעלה – היא מתמסרת לו‪ .‬גם היא ניחנת בתכונת התחבולה‪ ,‬כך שייתכן שהיא‬
‫למדה מבעלה‪ ,‬או אף היתה דומה לו מלכתחילה‪ ,‬בבחינת – "מין מצא את מינו"‪.‬‬

‫טלמכוס ‪ -‬הבן‪ .‬הוא טיפוס רגיש‪ ,‬ממהר לרגוז‪ ,‬גוער באימו המשתהה‪" :‬לבך תמיד‬
‫קשה כאבן"‪ .‬אולי חשש גם שאימו לא תחזיק מעמד ותתפתה בסופו של דבר‪.‬‬

‫לעומת אימו‪ ,‬את אביו הוא מעריץ ובוטח בו כל העת‪ .‬אביו עזב כשהיה תינוק ולכן לא‬
‫זכה להתבגר כראוי ולהיות חזק‪ ,‬תחבולן‪ ,‬ועומד על שלו‪ .‬המחזרים מנצלים זאת‬
‫ומתעללים בו‪ .‬כשאביו חוזר הוא "חונך" אותו‪ ,‬ויחדיו הם הורגים את המחזרים‪.‬‬
‫אביו מלמד אותו גבריות מהי‪.‬‬

‫המשרתת ‪ -‬דמות נאמנה‪ ,‬עוזרת להחזיר את השלמות שאבדה‪ .‬היא בעלת סבלנות‪,‬‬
‫מתווכת בין האוהבים‪ ,‬החוזרים זה לזו בחשדנות ובזהירות‪ .‬היא מסבירה לגבירתה‬
‫מה קרה‪ ,‬למשל שאודיסאוס העניש את המחזרים‪ .‬היא מכנה את אודיסאוס בתואר‬
‫"חכם"‪.‬‬

‫המחזרים – "הרעים" בסיפור‪ .‬הם בזזו את הרכוש‪ ,‬וניסו לפתות את פנלופה‪ .‬הם‬
‫היו בטוחים כי אודיסאוס לא ישוב לעולם‪ .‬כשחזר‪ ,‬חרץ את דינם למוות‪.‬‬

‫אתנה – האלה ההמלווה אותו במסעו‪ .‬מהווה מעין הקמע שלו‪ .‬היא נעשית אלת‬
‫הצדק‪ ,‬וככזו היא מכוונת את אודיסאוס ושומרת עליו שילך בדרך הישרה‪.‬‬

‫אמצעי עיצוב‬

‫‪ .1‬התערבות המספר‪:‬‬
‫המספר מרבה לחזור על תארים לגיבוריו ‪.‬אודיסאוס הוא נהדר‪ ,‬האיש רב‪-‬‬
‫התלאות‪ ,‬אמיץ‪ .‬האומנת –טובה‪ ,‬פנלופה‪ -‬נבונה‪ .‬מדובר באפיון ישיר של גיבוריו‬
‫ובהטפה לכך שמדובר בגיבורים בכל רמ"ח איבריהם‪.‬‬

‫‪ .2‬מוטיבים‪ :‬מוטיב המבחן – פנלופה בוחנת את אודסיאוס‪ ,‬הוא בוחן את‬

‫נאמנותה‪ .‬המבחנים מאפשרים לדמויות להגיע לשיאן‪ ,‬ולהיות ראויות לאב‪/‬‬
 ‫‪127‬‬

‫בן‪ /‬אם‪ /‬אישה‪/‬בעל ‪ -‬או בקיצור‪ ,‬לחסדי האלים‪ .‬רק התעלות על המכשולים‬
‫ועל התאוות מאפשר לקבל גמול מהאלים‪.‬‬
‫מוטיב השיבה המאוחרת – שיבתו של אודיסאוס לארצו‪ ,‬לאשתו‪ ,‬בנו‪ ,‬ומעמדו‪:‬‬
‫הגיבור שיצא לגלות משיב לעצמו באופן הדרגתי עם עזרה מהאלים את כל הדברים‬
‫שנלקחו ממנו בזה אחר זה ‪.‬הדבר מראה כיצד האדם יכול להשיב לעצמו את כל מה‬
‫שנלקח ממנו על ידי דבקותו באלים ובמוסר‪ ,‬עד כמה האדם יכול להתחדש‪ ,‬ואף‬
‫הטבע‪.‬‬

‫‪ .3‬סמלים (בניגוד למוטיב ‪ -‬סמל מופיע פעם אחת) ‪:‬‬

‫עץ הזית ‪ -‬מסמל התחדשות תמידית‪ .‬אפשרלראות בו גם רמז מטרים; כשהוא שב‬
‫יוכלו בני הזוג להוליד עוד ילדים‪ .‬הזית תמיד סימל את השלום והצדק‪ .‬הוא גם עץ‬
‫המסוגל לחדש את הפרי שלו (רמז לפרי הנישואין) גם לאחר שהוא סופג פגעים רבים‪.‬‬

‫המיטה ‪ -‬סמל לנאמנות או לבגידה‪ .‬בסיום "נערך" טקס החתונה החדשה במיטה‬
‫המיוחדת‪.‬‬
‫‪ .4‬דימוי‪ :‬לנוכח האושר ההדדי של בני הזוג מדמה המשורר את פנלופה לניצולה‬
‫מאסון טביעה בים‪( .‬ים של אומללות או אף של פיתוי)‪.‬‬

‫המשמעויות והמסרים ביצירה‬

‫‪ .1‬ערך הנאמנות והאמונה כמעניקים כוח לאדם‪ :‬האדם הניחן בנאמנות לאלים‪,‬למשפחתו‬
‫ולעצמו‪ ,‬יזכה לתמיכת האלים (כפי שאודיסאוס זכה לתמיכת אתנה)‪ ,‬וכן יהיה בכוח‬
‫אמונתו לגבור על מכשולים רבים‪.‬‬
‫‪ .2‬היכולת לשוב לחיים‪/‬שיבה מאוחרת היא אפשרית‪ :‬למרות אובדן וכאברבים‪ ,‬האדם‬
‫הנאמן והמאמין מסוגל להשיב את השייך לו‪ .‬יהיה עליו לגבורעל מכשולים רבים ולבחון את‬
‫א מונתו‪ ,‬אך מעבר מבחנים ישתלם לו‪.‬‬
‫‪ .3‬כוחה של אהבת אמת על פני "אהבה" זמנית‪ :‬אהבת אמת בין בני זוג בצורהשל נישואין‬
‫עדיפה עשרות מונים על פני אהבה זמנית‪ .‬היא מסוגלת לשרוד תלאות רבים‪ ,‬כפי שעץ מסוגל‬
‫לשרוד את תלאות הטבע ולתת פרי‪ .‬פרי אהבה‪.‬‬
‫‪ .4‬עליונותו של הצדק‪ :‬הצדיק עתיד לזכות בגמולו במידה ויתמיד בצדיקותו‪ .‬הרשע עתיד‬
‫להיענש‪ .‬על האדם הצדיק לא להירתע מהרוע הסובב בכדי שצדיקותו תוכל לזכות לגמול‪.‬‬
 ‫‪128‬‬

‫‪ .5‬כוחה של נקמה‪ :‬הנקמה מצטיירת ככלי לגיטימי לעשיית צדק‪ .‬אודיסאוס מעניש את‬
‫המחזרים כפי שמגיע להם‪.‬‬

‫‪ .6‬הקבלה בין האלים‪ ,‬לחיי האדם לבין הטבע ‪ :‬האלים מתערבים לא מעט בחיי האדם‪,‬‬
‫בכדי ליצור איזון בעולם‪( .‬לדוגמה ‪ -‬כדי שהצדיק יזכה בטוב והרשע יענש)‪ .‬כך גם בטבע‪.‬‬
‫הטבע בסוף תמיד מתאזן‪ ,‬ואכן האלים השונים לא פעם מייצגים תופעות טבע‪ .‬האלים‬
‫שואפים לאיזון הן בטבע והן בחיי בני האנוש ‪.‬‬
‫לכן על האדם גם כן לשאוף לאו תו איזון‪ .‬כאשר אודיסאוס משיב את מהשאבד ‪ -‬הוא‬
‫משיב את האיזון לחייו‪.‬‬

‫סיפורת – דון קיחוטה‪ /‬מיגל דה סרוואנטס‬

 ‫‪129‬‬

‫פרק ראשון – היכרות עם דון קישוט‪ ,‬והכנותיו למסע‬

‫ִאיש הָּ יָּה ְבעִ יר ְק ַטנָּה בִ גְ לִ יל לַמַ נְשָּ א‪ִ ,‬קי ַכ ָּדה ְשמֹו‪ִ ,‬מז ֶַרע הָּ אֲ ִצילִים‪ֶ ,‬א ָּחד ֵמ ֵאלֶה אֲ ֶשר כִ ידֹון עַ ִתיק‬
‫קֹומה‬
‫י ִָּמים לָּהֶ ם ּומָּ גֵן יָּשָּ ן נֹושָּ ן וְ סּוסָּ ה כֹושֶ לֶת בֶ ֶרְך עִ ם ז ְַרזִ יר ָּמ ְת ָּנ ִים‪ .‬וְ ָּה ִאיש כְ בֶ ן‪-‬חֲ ִמ ִשים ָּשנָּה‪ ,‬גְ בַ ּה ָּ‬
‫שֹותיו עִ מֹו‪ִ :‬א ָּשה סֹוכֶ נֶת‬
‫ּושלש נַפְ ָּ‬
‫וְ דַ ק בָּ שָּ ר‪ ,‬וְ ִאשָּ ה ּובָּ נִ ים ֵאין לֹו‪ַ .‬וּיֵשֵ ב הָּ ִאיש ְבנַחֲ ָּלתֹו הַ ְקטַ נָּה‪ ,‬הּוא ְ‬
‫עֹושה כָּ ל‪-‬‬
‫בַ יִת כְ בַ ת ַא ְרבָּ עִ ים‪ַ ,‬נע ֲָּרה יְתֹומָּ ה אֲ סּופַת חּוץ‪ְ ,‬קרֹובָּ ה לֹו‪ ,‬כְ בַ ת עֶ ְש ִרים‪ ,‬וְ עֶ בֶ ד ֶא ָּחד ז ֵָּקן‪ָּ ,‬ה ֶ‬
‫בּואת נַחֲ ָּלתֹו ְב ִמ ְסכֵ נּות‪ַ ,‬ו ְי ִהי לֹו לֶ ֶחם לֶאֱ כֹל ּובֶ גֶד‬
‫ְמלָּאכָּה בַ בַ יִת ּובַ שָּ ֶדה‪ .‬וַ ְי ַכ ְלכֵ ל ִקיכַדָּ ה ֶאת‪ -‬בֵ יתֹו ִמ ְת ַ‬
‫לְמ ְק ָּרא‬
‫נֹותן ִ‬
‫ִל ְלבש‪ .‬וְ ִה ְשכִ ים ִקי ַכ ָּדה יֹום יֹום בַ ב ֶֹקר וְ יָּצָּ א הַ שָּ דֶ ה ָּלצּוד צָּ יִ ד‪ ,‬וְ ֵאת כָּל‪-‬זְ ַמנֹו ַה ָּפנּוי ָּהיָּה ֵ‬
‫ּול ְִהגָּיֹון בִ ְס ָּפ ִרים‪ַ .‬ו ִּי ְש ַת ַקע כָּ ל‪-‬הַ ּי ִָּמים בְ ִספְ ֵרי בַ ִדים וַ ּי ֶֶרב לַ הֲ גֹות ְב ִס ֵ‬
‫פּורי נִפְ ָּלאֹות‪ ,‬אֲ ֶשר ָּכ ְתבּו ַהסֹופְ ִרים‬
‫ימי ֶק ֶדם‪ .‬וַ ּיַאֲ ֵמן ִקיכ ַָּדה ְבתֻּ ָּמתֹו לְכָּ ל‪-‬‬
‫יהם ִב ֵ‬
‫ִילֹות ֶ‬
‫ירי ַהפ ָָּּר ִשים ַו ֲעל ֵ‬
‫בַ ּי ִָּמים הָּ הֵ ם עַ ל‪ְ -‬דבַ ר הֲ לִיכֹות ַאבִ ֵ‬
‫יאה‬
‫רּוח הַ סֹופְ ִרים‪ַ ,‬ו ֵּילְֶך לִבֹו ַאחֲ ֵריהֶ ם וְ נַפְ שֹו ָּד ְב ָּקה בָּ ֶהם ְמאֹד‪ַ .‬ו ַּינַח ִבגְ לַל ַה ְק ִר ָּ‬
‫ִדבְ ֵרי ַהנִפְ לָּ אֹות‪ ,‬חֲ זֹון ַ‬
‫יהם‪.‬‬
‫יֹונֹות ֶ‬
‫ֵ‬ ‫ֶאת‪-‬כָּל‪ְ -‬מלָּאכְ תֹו‪ ,‬וַ ּיִטש גַם‪ֶ -‬את‪-‬הַ צַ יִד אֲ שֶ ר ָּאהֵ ב‪ ,‬וְ ל ֹא פָּ נָּה ִבל ְִתי ִאם‪ֶ -‬אל‪ַ -‬ה ְספ ִָּרים וְ ֶחזְ‬
‫וַּיִמכֹר ִמנַחֲ לָּתֹו ֶחל ְָּקה חֶ ְל ָּקה ּובְ כ ֶֶסף ִמכְ ָּרן ִה ְרבָּ ה לֹו ְספָּ ִרים וַּיֹוסֶ ף לִ ְשגֹות בָּ ֶהם כָּל‪ַ -‬הּי ִָּמים‪ .‬וְ גַם בַ לַילָּ ה‬
‫ְ‬
‫יהם‪ ,‬וַ ִּי ְת ַאו ִל ְהיֹות כְ ֶ‬
‫מֹוהם‬ ‫בּורֹות ֶ‬
‫ֵ‬ ‫ּובגְ‬
‫בֹורים‪ַ ,‬ו ְי ַקנֵא בָּ ֶהם ִ‬
‫ל ֹא שָּ כַב לִבֹו‪ ,‬כִ י הָּ גֹה ָּהגָּה ְבכָּל‪ָּ -‬פעֳּלֵ י ַהגִ ִ‬
‫ּוב ִתפְ ֶא ֶרת ְמלִיצָּ ה‪.‬‬
‫בּורה ּובְ עֹז רּוחַ ‪ ,‬בִ ְת ִהלַת ִנצָּ חֹון ּובְ שֵ ם עֹו ָּלם‪ְ ,‬ב ֶפה ְמ ַמ ֵלל ָּרמֹות ְ‬
‫ּול ְִהדַ מֹות אֲ לֵ יהֶ ם ִבגְ ָּ‬

‫ַו ְי ִהי כִ י‪ִ -‬ה ְרבָּ ה ל ְִשגֹות בַ ְספ ִָּרים הָּ הֵ ם ּובְ ַתעְ תּועֵ יהֶ ם‪ ,‬וַ ּי ֵַתע לְ בָּ בֹו וְ ַדעְ תֹו ִה ְתבַ ָּלעָּ ה; ַו ְיל ֵַמד ֶאת‪-‬לְשֹונֹו גַם‪-‬‬
‫בֹוהה גְ בֹו ָּהה‪ ,‬כְ ַאחַ ד הָּ ַאבִ ִירים ַה ְמד ִֻּמים‪ּ ,‬ובָּ ַאחֲ רֹונָּה נ ְִת ְקעָּ ה ַמחֲ ָּשבָּ ה ְבלִבֹו‪,‬‬
‫הּוא לְ הַ ְרבֹות לַהַ ג ּולְדַ בֵ ר גְ ָּ‬
‫לְהֵ עָּ שֹות ַאף הּוא לְ “ ַאבִ יר ְמשֹוטֵ ט” ַרב‪-‬פְ עָּ לִ ים ּוגְ דֹל‪ֲ -‬עלִילִ ּיָּה‪ ,‬וְ עָּ בַ ר בָּ ָּא ֶרץ ל ְָּא ְר ָּכּה ּו ְל ָּר ְחבָּ ּה‪ ,‬וְ עָּ ָּשה‬
‫ימים י ְַדבֵ ר‬
‫ִמלְחָּ מֹות‪ּ ,‬ופָּעַ ל גְ בּורֹות וְ ִה ְצ ִמיחַ יְשּועֹות גְ דֹולֹות‪ .‬עִ ם‪ֲ -‬ענ ִָּקים י ֵָּאבֵ ק וְ ָּיכֹל ל ֶָּהם וְ ֶאת‪ָּ -‬ה ֵא ִ‬
‫ֹלהים‪ִ .‬נפְ לָּ אֹות כָּ ֵאלֶ ה‬
‫ַת ְח ָּתיו‪ .‬וְ הֶ עֱבִ יר ז ִֵדים ָּכ ִליל ִמן‪-‬הָּ ָּא ֶרץ‪ ,‬וְ ִה ְש ִמיד כָּ ל‪ִ -‬ר ְשעֵ י עֹו ָּלם ִמ ַת ַחת ְש ֵמי אֱ ִ‬
‫לִת ִהלָּ ה‬
‫וְ כ ֵָּאלֶה ְתחֹולֵ ל ְי ִמינֹו וְ עָּ ָּש ה לֹו שֵ ם עֹולָּם ל ֹא ִיכ ֵָּרת‪ .‬וְ הָּ יָּה שֵ ם ִקיכ ַָּדה לְ גָּאֹון ּו ְל ִתפְ ֶא ֶרת ל ְַא ְרצֹו וְ ְ‬
‫תֹושיעַ לֹו זְ רֹועֹו גַם ַלעֲלֹות לִ גְ ֻּדלָּה‪ ,‬וְ ָּהיָּה ל ְֶמ ֶלְך ַא ִדיר ְב ַא ַחת ֵמ ַא ְרצֹות‬
‫ִ‬ ‫ּומי יֹודֵ עַ אּולַ י‬
‫לְעִ יר מֹו ַל ְדתֹו‪ִ .‬‬
 ‫‪130‬‬

‫ימין ִצ ְדקֹו‪,‬‬
‫ֲצּומים ל ְִמ ְשמַ עְ תֹו יָּסּורּו‪ .‬בַ ּיֹום הַ הּוא – וְ חָּ ַשף ִקי ַכ ָּדה ֶאת‪-‬כָּל‪-‬זְ רֹעַ עֻּזֹו וִ ִ‬
‫הַ פְ לָּאֹות וְ גֹו ִיים ע ִ‬
‫ּוצדָּ ָּקה לְכִ ֵסא ֵת ֵשב‪.‬‬
‫וְ ִת ֵקן ֶאת‪-‬כָּל‪ָּ -‬העֹולָּם לְפִ י רּוחֹו‪ ,‬וְ נ ַָּטע ִמ ְשפַט אֱ מֶ ת בָּ ָּא ֶרץ ְ‬

‫יאל‬
‫יתי כַאֲ ִר ֵ‬
‫ירי עֹו ָּלם‪ ,‬וְ ָּהיִ ִ‬
‫וְ יֵש אֲ שֶ ר ִה ְתנַשֵ א ְבלִבֹו לֵא מֹר‪ִ :‬הנֵה אֲ נִ י ַאגְ ִדילָּ ה עֹוד ֶאת מַ ע ֲַשי ִמכֹל ַא ִב ֵ‬
‫דֹורים‪.‬‬
‫ּוכְ ַאבִ יר ָּה ַאבִ ִירים‪ ,‬וְ ִה ְש ַא ְר ִתי ֶאת‪ְ -‬ש ִמי לִבְ ָּרכָּ ה בְ ֶק ֶרב ָּה ָּא ֶרץ‪ ,‬וְ זִ כְ ִרי ַי ֲעמֹד ְלדֹור ִ‬

‫ּובְ ַאחַ ד ַהּי ִָּמים ָּקם ִקי ַכ ָּדה לְ הָּ פִ יק ֶאת‪-‬זְ מָּ מֹו‪ ,‬וַ ּיֹוצֵ א ֶאת כְ לֵי‪-‬נ ְִשקֹו ַה ְי ָּשנִים ֵמאֲ ֶשר ֵהם ָּשם‪ ,‬וַ ַּיעֲבֵ ר‬
‫ֲלֵיהם‪ַ ,‬ו ְיצַ ְחצְ חֵ ם‪ַ ,‬וּי ְִמ ְר ֵקם עַ ד‪-‬הֱ יֹות לָּהֶ ם בָּ ָּרק‪ַ .‬וּי ְַרא ֶאת‪ַ -‬הקֹובַ ע וְ ִהנֵה ֵאין ַת ְח ִתית לֹו –‬
‫חֶ ל ְָּא ָּתם ֵמע ֶ‬
‫ֹאמר ְלנַסֹות ֶאת‪ַ -‬ה ַת ְח ִתית ִאם‬
‫אֹותּה לּוחֹות ְניָּר עָּ בֶ ה‪ ,‬וַ ַּי ֲעמֹל בָּ ּה שָּ בּועַ ָּת ִמים‪ּ .‬וכְ כַ לֹותֹו לְ ַת ֵקן‪ַ ,‬וּי ֶ‬
‫ַוּיַעַ ש ָּ‬
‫חֲ ז ָָּּקה ִהיא – וַ ּיְַך עָּ לֶיהָּ בְ כִ ידֹונֹו‪ ,‬ו ִַתשָּ בֵ ר כְ ֶרגַע‪ ,‬וַ ּי ֹאבַ ד ָּל ִריק כָּל‪-‬ע ֲָּמלֹו‪.‬‬

‫חּוטי בַ ְרזֶל‪ ,‬וַ ּיִבְ ַטח ַהפַעַ ם ְבקֹובָּ עֹו‬

‫אֹותם בְ ֵ‬
‫ָּ‬ ‫ַוּיַאֲ ֵרְך ִקיכַדָּ ה ֶאת‪-‬רּוחֹו‪ ,‬וַ ּיָּשָּ ב ל ְַת ֵקן ֶאת‪-‬הַ ְשבָּ ִרים ַויְחַ בֵ ר‬
‫כִ י חָּ זָּק הּוא‪ ,‬וְ ל ֹא שָּ ב לְ נַסֹותֹו עֹוד‪.‬‬

‫ֹאמר‪ָּ :‬אכֵן טֹוב‬ ‫ַוּיָּב ֹא ֶאל הָּ אֻּ ְרוָּה‪ ,‬וַ ּי ְִתבֹונֵן ְבגַל ָּהעֲצָּ מֹות‪ ,‬הּוא סּוסֹו ַהז ֵָּקן וְ ָּה ָּרזֶה‪ ,‬וַ ּיִ ַ‬
‫יטב ְבעֵ ינָּיו ְמאֹד‪ ,‬וַּי ֶ‬
‫בּוצי ַפלּוס‪ ,‬הֲ ל ֹא הּוא ַהסּוס ַה ְמפ ְֻּר ָּסם‬
‫בּורה‪ .‬טֹוב הּוא לִ י גַם‪ִ -‬מ ִ‬
‫סּוסי ִמכָּ ל‪-‬סּוס‪ֵ ,‬אין כָּמֹוהּו ְליֹפִ י וְ ִלגְ ָּ‬
‫ִ‬
‫ּומתֻּ ָּקן לְפִ י כְ בֹודֹו‪.‬‬
‫מֹוקדֹון‪ֵ .‬אין לִי עַ ָּתה כִ י ִאם‪-‬ל ְִמצֹוא לֹו ֵשם נ ֶָּאה ְ‬
‫אֲ שֶ ר לַאֲ לֶכְ סַ נְדֶ ר ְ‬

‫ַוּיִיגַע ַא ְר בָּ עָּ ה י ִָּמים וְ ַא ְרבָּ עָּ ה לֵילֹות‪ַ ,‬ויְבַ ֵקש‪ ,‬וַ יְחַ פֵש – ַו ִּי ְמצָּ א לְסּוסֹו ֵשם נ ֶָּאה וְ עָּ ֵרב ְמאֹד לְ אֹזֶן –‬
‫אשית ְשנֵינּו‬
‫רֹוסי ַנ ְנ ֵטי”‪ ,‬לֵאמֹר‪“ :‬סּוס לְ ָּפנִים”‪ ,‬כִ י ָּאמַ ר ִקי ַכ ָּדה‪ :‬כַסּוס כִ ְבעָּ ָּליו ִמ ְק ֶרה ֶא ָּחד ל ֶָּהם‪ֵ .‬ר ִ‬
‫“ ִ‬
‫נֹודע ִב ְשעָּ ִרים‪,‬‬
‫ִיתי לִגְ ֻּדלָּ ה וָּאֱ ִהי ל ְַא ִביר ָּ‬
‫יתנּו ִת ְשגֶה ְמאֹד‪ .‬אֲ נִי ִמ ְקטַ נֵי הָּ אֲ צִ ילִ ים עָּ ל ִ‬
‫ִמצְ עָּ ָּרה‪ ,‬וְ אּולָּם ַאחֲ ִר ֵ‬
‫וְ הּוא‪ ,‬הַ ָּקטָּ ן וְ הַ דַ ל ֶא ְתמֹול‪ ,‬נ ְֶהפְַך עַ ָּתה ַויְ ִהי לְסּוס ַאבִ ִירים…‬

‫ָּאז י ִֵתן ֶאת‪ִ -‬לבֹו ַל ְחקֹור ָּל ַדעַ ת‪ ,‬מָּ ה הַ שֵ ם אֲ שֶ ר י ְִק ָּרא ְלנַפְ שֹו הּוא‪ַ .‬וּי ָָּּתר ְב ָּחכְ ָּמה ֶאת‪-‬כָּל‪ְ -‬שמֹות‬
‫ּומ ֵקץ י ִָּמים עָּ ַמד וַ ִּיקֹב לֹו ֵשם ָּח ָּדש אֲ ֶשר‪-‬ל ֹא ָּהיָּה עֹוד ְלעֹול ִָּמים‪“ :‬דֹון‬
‫הָּ ַאבִ ִירים ַהגְ דֹולִ ים אֲ שֶ ר בָּ ָּא ֶרץ‪ִ ,‬‬
‫ִקישֹוט”‪ ,‬כִ י ָּאמַ ר ַאל‪-‬נָּא יַחֲ לִ יפּו ֶאת‪ְ -‬ש ִמי בְ שֵ ם ַא ִביר ַא ֵחר‪ ,‬אֲ ֶשר ל ֹא ִה ְרבָּ ה כָּ מֹונִ י לַ עֲשֹות גְ דֹולֹות‪.‬‬
‫יאל ֶה ָּח ִביב עָּ ָּליו ִמכָּ ל‪ְ -‬ש ָּאר ָּה ַא ִב ִירים‬
‫ַוּיָּשֶ ם דֹון ִקישֹוט ֶאל‪-‬לִבֹו‪ ,‬כִ י הָּ ַאבִ יר הַ ְמפ ְֻּרסָּ ם ַאמַ ִדיס‪ ,‬זֶה הָּ אֲ ִר ֵ‬
‫ַּיֹוסף גַם‪-‬‬
‫ַאנְשֵ י הַ שֵ ם‪ ,‬נִ ְק ָּרא בַ ְס ָּפ ִרים עַ ל‪-‬שֵ ם ַא ְרצֹו ַג ְליָּא גַם‪-‬בְ שֵ ם ְלוָּי‪ ,‬לֵ אמֹר‪ַ “ :‬א ַמ ִדיס ַה ַגלִי”‪ ,‬ו ֶ‬
‫ִקיכַדָּ ה לְ עַ צְ מֹו עֹוד שֵ ם ְלוָּי‪ ,‬לֵ אמֹר‪“ :‬דֹון ִקישֹוט הַ לַ מַ נ ְִשי”‪ ,‬כִ י ָּא ַמר‪ֶ :‬אע ֱֶשה‪-‬נָּא ֶח ֶסד וֶאֱ ֶמת עִ ם ְמ ִדינַת‬
‫לְאלֶ ף‬
‫הֹודי‪ ,‬בְ צָּ ְרפִ י ֶאת‪ְ -‬ש ָּמּה ל ְִש ִמי‪ ,‬וְ ָּש ְמ ָּרה לִ י ֶאת‪ַ -‬ה ֶח ֶסד ַה ֶזה ֶ‬
‫מֹול ְַד ִתי‪ ,‬עִ ם לַמַ נְשָּ א‪ ,‬וְ ָּאצַ ְל ִתי עָּ ֶליהָּ ֵמ ִ‬
‫דֹור‪.‬‬

‫ַוּי ְִמצָּ א דֹון ִקישֹוט כָּתּוב בַ ְספָּ ִרים עֹוד‪ ,‬כִ י כָּ ל‪-‬הָּ ַא ִב ִירים אֲ שֶ ר ֵמעֹו ָּלם‪ ,‬זֶ ה ַד ְר ָּכם‪ ,‬ל ְִבחֹור ל ֶָּהם יְפֵה‪-‬‬
‫ִשא נַפְ שֹו‬
‫יה י ָּ‬
‫אֹותּה ַיע ֲִריץ‪ֵ ,‬אלֶ ָּ‬
‫ירת ִלבֹו‪ ,‬כִ ְראֹות בַ ת‪-‬עֶ לְ יֹון‪ָּ ,‬‬
‫פִ ּיֹות ִמבְ נֹות ָּה ָּא ֶרץ‪ ,‬וְ ָּר ָּאה כָּל‪ַ -‬אבִ יר ֶאת בְ ִח ַ‬
‫ֹאמר דֹון ִקישֹוט ְבלִבֹו‪ִ :‬ה ֵנה אֲ נִי יֹוצֵ א‬
‫ּול ְִשמָּ ּה ּולְזִ כְ ָּרּה י ְַק ִדיש ֶאת כָּל גְ בּורֹות נ ְִשקֹו ּופְ ִרי ִנצְ חֹונֹו‪ .‬וַּי ֶ‬
‫זּומים וְ ִהכְ ַרעְ ִתיו –‬
‫ימים אֹו ֶאת‪ַ -‬א ַחד ַהז ְַמ ִ‬
‫כֹותי ֶאת‪ַ -‬אחַ ד הָּ ֵא ִ‬
‫מָּ חָּ ר ַלעֲשֹות גְ בּורֹות בָּ ָּא ֶרץ‪ ,‬וְ הָּ יָּה בְ הַ ִ‬
‫ֶיה ֶא ְשלַח ֶאת ִאיש‬
‫ירת לֵב‪ ,‬אֲ ֶשר ֵאל ָּ‬
‫הַ ֵאין טֹוב ִאלּו נִ ְמצְ ָּאה לִי לְעֵ ת כָּז ֹאת בְ ַאחַ ד ַה ְמקֹומֹות ְי ֵפיפִ ּיָּה ְב ִח ַ‬
‫צּותי ַהנִכְ נָּע ְלפָּ נַי‪ּ ,‬ובָּ א זֶה וְ כ ַָּרע ְל ָּפנֶיהָּ בֶ ֶרְך‪ ,‬וְ ִחנֵן ֶאת‪-‬קֹולֹו לֵאמֹר‪ִ “ :‬בי גְ ִב ְר ִתי ָּהע ֲִדינָּה! י ְַדבֶ ר‪-‬נָּא‬
‫מַ ִ‬
‫יא ְמבֶ רֹו נְ גִ יד ָּה ִאי ַמ ֶמנ ְְד ַר ִנּיָּא‪ ,‬אֲ ֶשר ִהכְ ִריעֹו בַ ְק ָּרב ַא ִביר‬
‫ְך‪:‬הנֵה אֲ נִ י הָּ ֲענָּק ָּק ָּרקּו ִל ַ‬
‫עַ בְ דֵ ְך דָּ בָּ ר בְ ָּאזְ ָּנ ִי ִ‬
 ‫‪131‬‬

‫דּומּיָּה ְת ִהלָּה‪,‬דֹון ִקישֹוט הַ ַל ַמנ ְִשי‪ .‬וְ עַ ָּתה שֻּ לַ ְח ִתי ֵהנָּה ְב ִמ ְצוַת אֲ דֹונִ י ַה ְמנַצֵ ַח ַל ֲעמֹד לִ פְ נֵי‬
‫הָּ ַאבִ ִירים‪ ,‬לֹו ִ‬
‫אֹור ָּפ ַניְִך‪ ,‬וְ עָּ ִשית ִבי כַטֹוב ְבעֵ י ָּנ ִיְך”‪.‬‬

‫יה ִי ָּשא ֶאת‪-‬נַפְ שֹו‪ְ ,‬בכָּ ל‪-‬‬

‫ַוּיֵצֵ א דֹון ִקישֹוט וַ יְבַ ֵקש י ִָּמים ַר ִבים‪ַ ,‬וּי ְִמצָּ א לֹו יְ פֵיפִ ּיָּה כִ לְבָּ בֹו‪ ,‬אֲ ֶשר ֵאלֶ ָּ‬
‫ירנּו ַהגָּדֹול‪ָּ ,‬היְ ָּתה‬
‫יה ַא ִב ֵ‬
‫ִילֹותיו‪ַ .‬ה ְמאֻּ שֶ ֶרת הַ ז ֹאת‪ ,‬אֲ שֶ ר ל ֹא י ְָּדעָּ ה ְמאּומָּ ה ִמכָּל‪ַ -‬הטֹוב אֲ ֶשר יַחֲ שֹב עָּ לֶ ָּ‬
‫ֲעל ָּ‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬כִ י‬
‫לֹורנְצֹו‪ְ .‬‬
‫ּוש ָּמּה ַא ְלדֹו ְנזָּה ֶ‬
‫בַ ת ַאחַ ד הָּ ִאכ ִָּרים אֲ שֶ ר בַ כְ ָּפר הַ ָּקרֹוב לְעִ יר מֹולֶדֶ ת דֹון ִקישֹוט‪ְ ,‬‬
‫דֹון ִקישֹוט אֲ הֵ בָּ ּה ְלפָּ נִים וְ ִהיא ל ֹא יָּדָּ עָּ ה‪ ,‬וְ עַ ל‪-‬כֵן נ ַָּתן בָּ ּה עַ ָּתה ֶאת‪-‬עֵ ינָּיו וַ ִּי ְב ָּח ֶרנָּה ִל ְהיֹות לֹו לִגְ בֶ ֶרת לֵ ב‬
‫טֹובֹוסית‪ ,‬עַ ל‪-‬שֵ ם טֹובֹוסֹו כְ פַר מֹול ְַד ָּתּה‪ַ .‬ה ֵשם ַהזֶה נָּעַ ם ַאף‪-‬‬
‫ִ‬ ‫ּולְמַ שָּ א ֶנ ֶפש‪ַ .‬וּיַסֵ ב ֶאת‪ְ -‬שמָּ ּה דּו ְלצִ י ֵניָּה הַ‬
‫אזֶן דֹון ִקישֹוט‪ ,‬כִ ְשמֹו ּוכְ שֵ ם סּוסָּ תֹו‪ ,‬כִ י ָּהיָּה ְבעֵ ינָּיו כְ ֵשם בַ ת‪ֶ -‬מלְֶך אֹו בַ ת ְנ ִסיכֵי‪ָּ -‬א ֶרץ‪ ,‬וַ ּיִ ְש ַמח‬
‫הּוא ְל ֹ‬
‫עַ ל‪ -‬הַ דָּ בָּ ר ְבלִבֹו‪.‬‬

‫פרק שמיני – היציאה הנוספת למסע‪ ,‬והמאבק נגד תחנות הרוח‬

‫הָּ ַאבִ יר יֹוצֵ א ֵשנִית לַדֶ ֶרְך וְ נֹושֵ א ֵכלָּיו עִ מֹו וְ ל ֹא‪ֵ -‬אחַ ר עֹוד דֹון ִקישֹוט ֶאת‪ַ -‬מעֲשֵ הּו‪ ,‬וַ ּיִכֹון לַ ָּד ֶרְך‪ .‬וַ ּיַעַ ש לֹו‬
‫לּואים‪ַ ,‬וּיָּכֶ ן‪-‬לֹו כֻּתֳּ נֹות וְ ַת ְחבָּ שֹות וְ כָּל‪ְ -‬צ ָּרכָּיו‪ .‬וְ גַם‪-‬כֶ ֶסף‬‫ירה‪ ,‬הּוא הַ ֻּפנְדָּ ִקי‪ ,‬בְ לֵ יל הַ ִמ ִ‬ ‫צֵ ידָּ ה ַכעֲצַ ת שַ ר הַ בִ ָּ‬
‫ל ֹא‪ְ -‬מעַ ט ָּאסַ ף בְ יָּדֹו‪ ,‬מֵ אֲ שֶ ר עָּ בַ ט ּומֵ אֲ שֶ ר מָּ כַר מֵ אֲ חֻּ זָּתֹו בְ ֶהפְ ֵסד ְמרֻּ בֶ ה‪ַ .‬וי ְַת ֵקן ֶאת‪-‬כְ לֵ י נִ ְשקֹו ַה ְשב ִּורים‬
‫לַד ֶרְך‪.‬‬
‫נֹושא כֵ לָּיו ֶאת‪-‬יֹום צֵ אתֹו ָּ‬ ‫כַאֲ שֶ ר ָּיכֹל‪ ,‬וַּיִ ְש ַאל לֹו מָּ גֵן ָּח ָּדש מֵ ֵאת ְש ֵכנֹו‪ּ ,‬וכְ כַ לֹותֹו לְהָּ כִ ין הַ כֹל‪ ,‬וַ ּיֹועַ ד לְ ֵ‬
‫ַויְבַ ֵקש ַסנְשֹו ַפ ְנ ָּסא מֵ ֵאת דֹון ִקישֹוט לְהַ ְרשֹותֹו ל ַָּקחַ ת ִאתֹו ֶאת‪-‬חֲ מֹורֹו ַל ָּד ֶרְך‪ ,‬כִ י ל ֹא‪ִ -‬ה ְסכִ ין לָּלֶכֶת ַרגְ לִי‪.‬‬
‫יְתה‬ ‫ָּשר ַה ָּדבָּ ר ְלפִ י ִמנ ְַהג ָּה ַא ִב ִירים‪ ,‬וְ ִאם‪ָּ -‬ה ָּ‬ ‫ַו ְי ִהי דֹון ִקישֹוט בַ ְת ִחלָּה כִ ְמפַ ְקפֵק‪ ,‬כִ י ל ֹא י ַָּדע ְנכֹונָּה‪ִ ,‬אם‪-‬כ ֵ‬
‫ּובכָּ ל‪-‬ז ֹאת ל ֹא‪ֵ -‬ה ִשיב ַהפַעַ ם ֶאת‪-‬פְ נֵי‬ ‫כָּז ֹאת לְעֹול ִָּמים‪ ,‬אֲ שֶ ר‪ִ -‬י ָּלוֶ ה ֶאל‪ַ -‬אבִ יר נֹושֵ א ֵכלִ ים רֹוכֵב עַ ל‪-‬חֲ מֹורֹו‪ְ .‬‬
‫קֹוח‬
‫בּודה ִמ ֶמנּו‪ִ ,‬מ ַמלְ ַ‬ ‫נֹושֵ א ַהכֵ לִ ים‪ַ ,‬ו ִּי ֵתן לֹו ְש ֵאלָּתֹו‪ְ ,‬ב ִת ְקוָּה‪ ,‬כִ י עֹוד ְמעַ ט וְ הֶ חֱ לִ יף ֶאת‪ַ -‬החֲ מֹור ִב ְב ֵה ָּמה כְ ָּ‬
‫אתם בַ דָּ ֶרְך‪.‬‬‫הָּ ַאבִ יר‪ ,‬אֲ שֶ ר‪-‬יָּעֵ ז וְ יָּצָּ א ִראשֹונָּה ל ְִק ָּר ָּ‬
‫ֵיהם‪ ,‬דֹון ִקישֹוט וְ נֹושֵ א כֵלָּ יו‪ַ ,‬ו ִּי ְרכְ בּו עַ ל‪ְ -‬ב ֶה ְמ ָּתם‪ַ ,‬וּי ְֵצאּו ֶח ֶרש ִמן‪ַ -‬הכְ פָּ ר לָּלֶ כֶ ת‬ ‫ַו ְי ִהי בַ לַ ְי ָּלה וַ ּיָּקּומּו ְשנ ֶ‬
‫ְשי ַהכְ ָּפר ַאחֲ ֵרי ֶהם וְ ִה ִשיגּום‪ .‬ו ִַתזְ ַרח ַה ֶש ֶמש‬ ‫לְמַ ְסעֵ יהֶ ם‪ַ .‬ו ֵּילְכּו בְ ִחפָּזֹון כָּל‪-‬הַ ַל ְילָּ ה‪ ,‬כִ י י ְָּראּו פֶ ן‪-‬י ְִר ְדפּו ֵמ ַאנ ֵ‬
‫ֵיהם ל ְִא ָּטם בָּ עֵ ֶמק ַההּוא‪,‬‬ ‫ּיִתנַהֲ לּו ְשנ ֶ‬ ‫יאל‪ ,‬הּוא הָּ עֵ ֶמק אֲ שֶ ר עָּ בַ ר ָּשם דֹון ִקישֹוט בַ ְת ִחלָּה‪ .‬וַ ְ‬ ‫בְ עֵ מֶ ק מֹונ ְִט ֵ‬
‫הָּ ַאבִ יר הַ ְמ ֻּזּיָּן יֹושֵ ב עַ ל‪-‬הַ סּוס וְ נֹושֵ א הַ ֵכלִ ים בְ צִ דֹו רֹוכֵב בְ ָּכבֹוד עַ ל‪ַ -‬החֲ מֹור כְ ַא ַחד ָּה ָּאבֹות ַה ַק ְדמֹונִים‪:‬‬
‫ּומזֶה ִל ְשנֵי ִצ ֵדי ַהחֲ מֹור‪ַ .‬וּיִ ְת ַא ֶּוה ַס ְנשֹו ַפנְ ָּסא ַתאֲ וָּה ַ‬
‫לָּדעַ ת‬ ‫ּותלּויִ ים ִמזֶה ִ‬‫שּורים ְב ִמ ְר ַדעַ ת ְ‬ ‫הַ נ ֹאד וְ הַ שַ ַקיִ ם ְק ִ‬
‫ֹאמר‪:‬‬
‫ִאם‪ָּ -‬תקּום ְמהֵ ָּרה הַ בְ ָּטחַ ת אֲ דֹונָּיו בִ ְדבַ ר הָּ ִאי‪ ,‬כִ י ָּקצְ ָּרה רּוחֹו ל ְַחכֹות‪ ,‬וַ ּיִפְ ַתח ֶאת‪-‬פִ יו וַּי ַ‬
‫יֹודעַ אֲ נִ י‬
‫אתנּו עַ ל אֹדֹות ָּה ִאי‪ ,‬כִ י ֵ‬
‫“זְ כָּר‪-‬נָּא‪ ,‬אֲ דֹונִי הָּ ַאבִ יר‪ ,‬וְ ַאל‪ -‬נָּא ִת ְשכַח ֶאת אֲ שֶ ר ִה ְבטַ ְח ַתנִי ִלפְ נֵי צֵ ֵ‬
‫ִיטים אֲ ֶשר בָּ ָּא ֶרץ”‪.‬‬
‫בְ נַפְ ִשי‪ ,‬אֲ שֶ ר‪-‬כֹחַ ִלי וְ לֵב מֵ בִ ין ל ְִשפֹט וְ לִ ְמשֹל כְ ַאחַ ד הַ שַ ל ִ‬
‫ַו ַּי ֲענֵהּו דֹון ִקישֹוט לֵאמֹר‪:‬‬
 ‫‪132‬‬

‫יהם עַ ל‪ַ -‬א ַחד ָּה ִאּיִים‬ ‫נֹוש ֵאי כְ ֵל ֶ‬ ‫ידי‪ ,‬כִ י ִמנְ הַ ג ַק ְדמֹונִי הּוא ל ַָּאבִ ִירים ִמימֵ י עֹו ָּלם‪ ,‬ל ְַה ְשלִיט ֶאת‪ְ -‬‬ ‫“ דַ ע לְָך‪ ,‬י ְִד ִ‬
‫מֵ אֲ שֶ ר יִכְ בְ שּו בַ ִמלְחָּ ָּמה‪ .‬וְ גַם‪-‬אֲ נִי‪ ,‬חָּ לִ ילָּ ה לִי לְשַ נֹות ִמן‪ַ -‬ה ִמנ ְָּהג ַה ָּּיפֶה ַהזֶ ה; וְ עֹוד גְ דֹו ָּלה ִמז ֹאת ֶאע ֱֶשה‪-‬‬
‫יהם עַ ד ְי ֵמי ַהזִ ְקנָּה‪ ,‬וְ ַרק ַאחֲ ֵרי‪-‬כְ לֹות‬ ‫נֹוש ֵאי כְ לֵ ֶ‬ ‫ָּלְך‪ַ :‬תחַ ת אֲ שֶ ר‪-‬הָּ ַאבִ ִירים ֶשהָּ יּו ְלפָּ נַי הֶ אֱ ִריכּו ֶאת‪ֶ -‬נ ֶפש ְ‬
‫יהם ֵחלֶף ע ֲָּמלָּם ֵאיזֶה ֵשם‬ ‫ּותל ָָּּאה ּובַ עֲבֹודָּ ה ָּקשָּ ה‪ ,‬עֲבֹודַ ת יֹום ָּו ַליְ לָּ ה‪ָּ ,‬חלְקּו לָּ ֶהם בַ ֲע ֵל ֶ‬ ‫ְש ֵא ָּרם וְ כֹחָּ ם בְ עָּ מָּ ל ְ‬
‫ת ַֹאר שֶ ל‪-‬נ ִָּסיְך אֹו ַאלּוף ְב ַא ַחד הָּ ִאּיִים ַה ְקטַ נִים – ִהנֵה אֲ נִי ל ֹא‪-‬כֵן ֶאע ֱֶשה עִ ָּמְך‪ִ .‬אם‪-‬אֲ נִי וְ ַא ָּתה‪ ,‬ל ֹא‪-‬נִ ָּספֶ ה‬
‫נֹותי ָּה ָּה ַרבֹות‪,‬‬
‫ּוב ֶ‬ ‫ירה ְ‬ ‫בַ ִמלְחָּ מָּ ה‪ ,‬הֲ ל ֹא ָּקרֹוב הַ דָּ בָּ ר‪ ,‬כִ י בְ טֶ ֶרם ַי ֲעבֹר שָּ בּועַ י ִָּמים‪ ,‬וְ נָּפְ לָּה ְבי ֵָּדנּו ַמ ְמ ָּלכָּ ה ַא ִד ָּ‬
‫תֹומם עַ ל‪ַ -‬ה ָּדבָּ ר‪ .‬כ ֵָּאלֶ ה וְ כָּ ֵאלֶה‪,‬‬ ‫וְ ַא ָּתה ִתצְ ַלח ל ְִמלּו ָּכה עַ ל ַא ַחת מֵ ֶהן – וְ ָּק ָּמה ְבי ְָּדָך ְלנַחֲ ָּלה! וְ ַאל‪-‬נָּא ִת ְש ֵ‬
‫כָּהנָּה‬
‫וְ עֹוד גְ דֹולֹות וְ נִפְ לָּ אֹות מֵ ֵאלֶ ה‪ ,‬יֵש אֲ שֶ ר‪ִ -‬ת ְמצֶ אנָּה ֶאת‪-‬הָּ ַאבִ ִירים ְב ַד ְרכָּם‪ ,‬וַאֲ נִי יֵש ל ְֵאל י ִָּדי ל ֵָּתת לְָך ֵ‬
‫וְ כָּהֵ נָּה…”‬
‫יִיתי‬
‫אֹותנּו‪ ,‬וְ ָּה ִ‬
‫“וְ ִאם‪ֵ -‬כן”‪ ,‬עָּ נָּה ַסנְשֹו ַפנְסָּ א וַ ּי ֹאמַ ר‪ִ “,‬אם‪ַ -‬הנִפְ לָּ אֹות הָּ הֵ ן אֲ שֶ ר‪ָּ -‬א ַמר אֲ דֹונִי ִת ְמצֶ אנָּה גַם‪ָּ -‬‬
‫יריזָּה‪ ,‬ל ְַמ ְלכָּה‪ּ ,‬ובָּ נַי ִי ְהיּו ל ְִבנֵי ְמלָּכִ ים!”‬
‫אֲ נִי ְל ֶמלְֶך – הֲ ל ֹא ָּהיֹה ִת ְהיֶה גַם “ ַת ְר ְנ ָּגל ְִתי”‪ִ ,‬היא ִא ְש ִתי ֵת ֵ‬
‫“אֱ מֶ ת וְ נָּכֹון!”‬
‫ֹלהים אֲ רֻּ בֹות בַ ָּש ַמיִם‪ ,‬וְ ִה ְמ ִטיר‬‫“וַאֲ נִ י ל ֹא‪ֵ -‬כן אֲ דַ מֶ ה”‪ ,‬הֵ ִשיב סַ נְשֹו‪“ ,‬אֲ ִני ְמהַ ְרהֵ ר לִ י ָּכְך‪ִ :‬אם גַם‪ַ -‬יע ֲֶשה אֱ ִ‬
‫לִמלּוכָּ ה ל ֹא‬
‫יריזָּה‪ .‬לּוא ְש ָּמעֵ נִ י‪ ,‬אֲ דֹונִ י‪ְ ,‬‬
‫עֲטָּ רֹות עַ ל‪-‬הָּ ָּא ֶרץ – ַאף ַאחַ ת מֵ הֶ ן ל ֹא ַתהֲ ֹלם ֶאת‪ -‬ר ֹאש ַרעְ י ִָּתי ֵת ֵ‬
‫ִתצְ לַח הָּ ִאשָּ ה‪ ,‬ל ֹא ִתצְ לָּח‪ַ ,‬רב לָּּה ִאם‪ֵ -‬תעָּ ֶשה ִלנְ ִסי ָּכה”‪.‬‬
‫ֹלהים דַ ְרכֶָך”‪ָּ ,‬אמַ ר דֹון ִקישֹוט‪“ ,‬וְ הּוא הַ טֹוב בְ עֵ ינָּיו ַיע ֲֶשה‪ֶ .‬אפֶס ַאל‪-‬נָּא ִת ְשפַ ל ְבעֵ ינֶיָך ַה ְרבֵ ה‬ ‫“גֹל עַ ל‪-‬אֱ ִ‬
‫וְ ַאל‪-‬נָּא ִתבְ חַ ר בִ ְקטַ נָּה ִמ ִמ ְש ַרת נְגִ יד ְמ ִדינָּה‪”.‬‬
‫לָּתת‬
‫“ ֶאת‪-‬הַ דָּ בָּ ר הַ זֶ ה ל ֹא ֶאעֱשֶ ה‪ ,‬אֲ דֹו ִני”‪ ,‬עָּ נָּה סַ נְשֹו פַ נְסָּ א‪“ ,‬כִ י‪-‬עַ ל‪-‬כֵן ֶא ָּשעֵ ן ֶאל ָּחכְ ַמת אֲ דֹונִ י‪ ,‬כִ י י ִָּבין ֵ‬
‫עָּ לַי ִמ ְש ָּרה‪ ,‬אֲ שֶ ר‪ִ -‬ת ְהיֶה גַם‪-‬לְ טֹובָּ ִתי וְ גַם ְלפִ י‪-‬כ ִֹחי”‬
‫רּוח נְ פֹוצֹות עַ ל‪-‬פְ נֵי ַה ִב ְקעָּ ה‬
‫לשים אֹו כְ ַא ְרבָּ עִ ים ַטחֲ נֹות ַ‬ ‫ֵיהם וַּיִ ְראּו וְ ִהנֵה כִ ְש ִ‬
‫ַו ִּי ְשאּו ְשנֵי הָּ רֹוכְ בִ ים ֶאת‪-‬עֵ ינ ֶ‬
‫אֲ שֶ ר‪-‬הֵ ם הֹולְכִ ים בָּ ּה‪ .‬וַּי ֹאמֶ ר דֹון ִקישֹוט לְ נֹושֵ א כֵ ָּליו‪:‬‬
‫רֹואה ַא ָּתה ֶאת‪ַ -‬מחֲ נֵה ָּה ֲענ ִָּקים‬ ‫ֹלהים ֶאת‪-‬דַ ְר ֵכנּו הַ ְרבֵ ה ֵמאֲ שֶ ר פִ ָּללְ נּו‪ .‬הֲ ֶ‬ ‫“עַ ָּתה ִת ְר ֶאה כִ י‪ִ -‬הצְ ִליחַ אֱ ִ‬
‫אשית הֹון‪.‬‬ ‫הַ ִנצָּ בִ ים שָּ ם ִמ ֶנגֶד? הַ ּיֹום ֵאצֵ א ֲעלֵיהֶ ם ל ִַמלְ חָּ מָּ ה וְ ִה ַפ ְל ִתי ֶאת‪ֻּ -‬כלָּם חֲ ָּללִ ים וְ ָּהיָּה ְש ָּללָּם ָּלנּו ל ְֵר ִ‬
‫ֹלהים‪ ,‬כִ י כִ לִינּו ֶאת‪-‬הָּ עֵ דָּ ה הָּ ָּרעָּ ה ַה ִהיא ִמ ֶק ֶרב ָּה ָּא ֶרץ”‪.‬‬ ‫ּוצְ דָּ ָּקה ִת ְהיֶה‪-‬לָּ נּו מֵ ֵאת הָּ אֱ ִ‬
‫“הָּ ֲענ ִָּקים ֵאיפֹה הֵ ם?” ָּת ַמּה סַ נְשֹו‪.‬‬
‫“ ִהנֵה הֵ ם שָּ ם ְלפָּ נֶיָך”‪,‬עָּ נָּה הָּ ַאבִ יר‪ “ ,‬וְ יָּדַ יִם אֲ רֻּ כֹות לָּ הֶ ם‪ ,‬כִ ְש ֵתי פ ְַר ָּסאֹות א ֶֹרְך ַהּיָּּד ָּה ֶא ָּחת”‪.‬‬
‫לָּהן‪,‬‬
‫רּוח! וְ ל ֹא י ַָּדיִ ם ֶ‬
‫"מָּ ה אֲ דֹונִ י ְמדַ בֵ ר ֶאל‪-‬עַ בְ דֹו? ָּאמַ ר סַ ְנשֹו‪“ ,‬הֲ ל ֹא ֵאין כָּ ל‪ֲ -‬ענ ִָּקים ָּשם‪ ,‬כִ י ִאם‪ַ -‬טחֲ נֹות ַ‬
‫כִ י ִאם‪ַ -‬כנְ פֵי עֵ ץ‪ ,‬אֲ שֶ ר בְ ִה ְתהַ פְ כָּן לָּרּוחַ וְ סֹובְ בּו ֶאת‪ַ -‬אבְ נֵי הָּ ֵרחָּ יִם…”‬
‫יהם! ל ֹא‬
‫סֹות ֶ‬
‫ּומ ֵ‬ ‫יתי ָּל ַדעַ ת”‪ָּ ,‬אמַ ר דֹון ִקישֹוט‪“ ,‬כִ י ל ֹא ֵת ַדע עַ ד‪ָּ -‬מה ִמ ַד ְרכֵי ָּה ַא ִב ִירים ַ‬ ‫“ ָּאכֵן עַ ָּתה הָּ ְר ֵא ִ‬
‫לֵאֹלהים‪,‬‬
‫ִ‬ ‫טַ חֲ נֹות רּוחַ ‪ ,‬כִ י ֲענ ִָּקים ְלפָּ נֵינּו‪ ,‬וְ ִאם‪-‬י ֵָּרא ַא ָּתה ִמפְ נֵיהֶ ם‪ ,‬כִ י‪-‬עַ ָּתה סֹב ְלָך ַה ִצ ָּדה וְ ָּשא בַ ע ֲִדי ְתפִ ָּלה‬
‫וַאֲ נִי לְבַ ִדי ַא ְשלִיְך נַפְ ִשי ִמ ֶנגֶד וְ ֶא ְש ָּתעֵ ר אֲ לֵ יהֶ ם בְ ַסע ֲַרת ִמלְ חָּ ָּמה”‪.‬‬
‫הּוא כִ לָּה לְדַ בֵ ר‪ַ ,‬וּי ֶָּרץ ֶאת‪-‬סּוסֹו בְ דָּ ְרבֹונֹות ַרגְ ָּליו ַוּיַעַ ט ֶאל‪-‬מּול ָּה ֲענ ִָּקים‪ ,‬וְ ל ֹא ָּש ַמע ֶאת‪-‬צַ ע ֲַקת ַסנְ שֹו‬
‫קֹורא ַאחֲ ָּריו בְ ָּכל‪-‬כֹחַ לַ הֲ ִשיבֹו‪ ,‬כִ י הָּ יָּה עַ ָּתה כְ חֵ ֵרש ּוכְ עִ ֵּור‪ ,‬וְ ל ֹא‪ָּ -‬ר ָּאה וְ ל ֹא‪ִ -‬ה ְב ִחין דָּ בָּ ר‪ ,‬וַּיִ צְ עַ ק ֵמ ָּרחֹוק‬
‫הַ ֵ‬
‫ְלעֻּמַ ת טַ חֲ נֹות הָּ רּוחַ ‪:‬‬
‫“הֹו‪ ,‬עִ ְמדּו‪ֲ ,‬עמֹדּו‪ ,‬וְ ַאל‪ָּ -‬תנּוסּו‪ ,‬מּוגֵי‪-‬לֵב ְש ָּפלִ ים וְ נִבְ זִ ים! כִ י ַרק‪ַ -‬א ִביר ֶא ָּחד יֹוצֵ א כְ ֶנגֶד כֻּלְ כֶם…”‬
 ‫‪133‬‬

‫ֹאמר‪:‬‬
‫ירן‪ַ .‬וּי ְִק ָּרא דֹון ִקישֹוט ַוּי ַ‬
‫רּוח ו ִַתסַ בֶ ינָּה הַ כְ ָּנ ַפיִם עַ ל‪-‬צִ ָּ‬
‫ּובָּ ֶרגַע הַ זֶ ה נָּשַ ב הָּ ַ‬
‫יא ֵרי ָּלרֹב‪ִ ,‬הנ ֵָּקה ל ֹא ִתנָּקּו ִמּי ִָּדי!”‬
‫רֹועֹותיכֶם‪ ,‬וְ ָּהיּו כִ זְ רֹועֹות הָּ ֲענָּק ְב ִר ַ‬
‫ֵ‬ ‫“וְ לּוא ָּכ ֵהנָּה וְ כָּ הֵ נָּה ִת ְרבֶ ינָּה זְ‬
‫ירתֹו דּו ְל ִצי ֵניָּה וַ ּיַפְ ֵקד ֶאת‪ -‬רּוחֹו ְבי ָָּּדּה‪ַ ,‬וּיַחֲ זֵק ָּמגֵן ַוּיֵט בַ כִ ידֹון – וַ ּיִ ְש ָּתעֵ ר‬ ‫ּוב ַד ְברֹו כֹה‪ַ ,‬וּי ְִק ָּרא ְבשֵ ם ְב ִח ָּ‬
‫ְ‬
‫רּוח ֶאת‪ַ -‬ה ָּכנָּף ְבכ ַֹח גָּדֹול ְמאֹד‬ ‫בַ חֲ מַ ת כֹחַ עַ ל ַהטַ חֲ נָּה הַ ְקרֹובָּ ה‪ .‬וְ אּולָּם בְ ֶרגַע ִה ָּת ַקע כִ ידֹונֹו בִ כְ ָּנפָּּה‪ַ ,‬וּיַהֲ פְֹך ָּה ַ‬
‫ֵיהם ְבחָּ זְ ָּקה ְל ֵמ ָּרחֹוק ִמן‪ַ -‬ה ַטחֲ נָּה‬ ‫וַּיּוטלּו ְשנ ֶ‬ ‫ְ‬ ‫– ַו ִּישָּ בֵ ר הַ כִ ידֹון ִל ְשבָּ ִבים וְ ַהסּוס וְ רֹוכְ בֹו ְ‬
‫הּורמּו ְל ַמעְ לָּה‪,‬‬
‫וָּהָּ ל ְָּאה‪.‬‬
‫רּוח ַא ְרצָּ ה וְ ל ֹא יּוכַ ל‬
‫ַויְבַ הֵ ל ַסנְשֹו ֶאת‪-‬חֲ מֹורֹו ֶאל‪ְ -‬מקֹום מַ ֶפלֶת אֲ דֹונֹו‪ ,‬וַ ּי ְַרא וְ ִהנֵה זֶה שֹוכֵב ְבצַ ד‪-‬סּוסּו ָּס ַ‬
‫קּום‪ ,‬וַּיִ בָּ הֵ ל וַ ּי ֹאמַ ר‪:‬‬
‫ֹלהים בְ ַרחֲ ָּמיו! ַה ִאם ל ֹא‪ָּ -‬אמַ ְר ִתי לֵאדֹו ִני מֵ ר ֹאש‪ ,‬כִ י ל ֹא ֲענ ִָּקים לְ ָּפנֵינּו‪ ,‬כִ י ִאם‪-‬בָּ ֵתי ַטחֲ נָּה‬
‫“י ְִש ְמ ֵרנּו אֱ ִ‬
‫וְ ֵרחָּ יִם‪ .‬הֲ ל ֹא ַרק‪-‬הָּ ִאיש אֲ שֶ ר ר ֹאשֹו ְסחַ ְרחַ ר כְ ֵרחַ יִם הּוא לְ בַ דֹו ל ֹא‪-‬י ְִר ֶאה ז ֹאת”‪.‬‬
‫“ ְשתֹק‪ָּ ,‬א ִחי סַ ְנשֹו”‪ ,‬עָּ נָּה דֹון ִקישֹוט‪“ ,‬הֲ טֶ ֶרם ֵתדַ ע כִ י ֵאין כְ ִאיש ִמל ְָּח ָּמה צָּ פּוי ַלחֲ לִיפֹות ּופְ גָּעִ ים‪ָּ .‬א ְמנָּם‬
‫לִבִ י ָּאמַ ר לִי –וְ כֵן ִהיא בֶ אֱ מֶ ת – כִ י‪-‬הַ פַעַ ם יַד הַ ְמכַשֵ ף פְ ַר ְסטֹון ָּהיְ ָּתה בַ ָּדבָּ ר‪ .‬הּוא אֲ ֶשר‪ָּ -‬ג ַזל ִמ ֶמנִי ֶאת‪-‬חֲ ַדר‬
‫כַדבָּ ר ַהזֶה‪,‬‬
‫ְספ ַָּרי וְ הּוא אֲ שֶ ר‪ָּ -‬הפְַך ֶאת‪ָּ -‬ה ֲענ ִָּקים לְטַ חֲ נֹות רּוחַ ‪ּ .‬ולְ מַ עַ ן ְמנֹועַ ִמ ֶמנִ י ֶאת‪-‬ע ֲֶט ֶרת ַה ִנצָּ חֹון עָּ ָּשה ָּ‬
‫כִ י ַתכְ ִלית ִשנ ְָּאה י ְִשנ ֵָּאנִי‪ .‬וְ אּולָּם דַ ע‪-‬לְָך‪ ,‬כִ י‪-‬בֹוא יָּב ֹא יֹום וְ חֶ ֶרב ִצ ְד ִקי ָּת ִשים ֵקץ ְלכָּ ל‪ִ -‬נכְ לֵי ִר ְשעָּ תֹו”‪.‬‬
‫“ ִמי ִי ֵתן וְ ָּהיָּה!” – ָּאמַ ר סַ נְשֹו ַפנְסָּ א‪ַ ,‬וּיִ ְתמְֹך ֶאת‪-‬אֲ דֹונֹו לַ הֲ ִקימֹו ֵמעַ ל ָּה ָּא ֶרץ‪ּ ,‬ולְ ַה ְרכִ יבֹו עַ ל‪ַ -‬הסּוס ַה ָּשבּור‪,‬‬
‫אֲ שֶ ר נ ְָּקעּו כִ ְמעַ ט ָּכל‪-‬כַפֹות ְי ֵרכָּיו‪.‬‬
‫וַּיִסעּו ִמ ָּשם ַו ֵּילְכּו בַ ֶד ֶרְך בֹואֲ כָּה ֶאל‪ -‬נִ ְק ַרת צּור לַ פִ יסֵ י‪ ,‬כִ י ָּשם נָּכֹונּו ל ֶָּהם‪ ,‬ל ְִד ְב ֵרי דֹון ִקישֹוט‪ ,‬עֲלִ ילֹות‬
‫ְ‬
‫ֹאמר ֶאל‪-‬‬‫ּומשֹוחֲ ִחים בַ ְמא ָֹּרע‪ ,‬וַ ּי ְִתעַ צֵ ב ְמאֹד דֹון ִקישֹוט עַ ל‪ַ -‬הכִ ידֹון ַה ָּשבּור‪ ,‬וַ ּי ֶ‬
‫גְ דֹולֹות‪ .‬וַ יְ ִהי הֵ ם הֹו ְלכִ ים ְ‬
‫נֹושֵ א ֵכלָּ יו‪:‬‬
‫ירי ֶקדֶ ם‪ ,‬אֲ שֶ ר ָּאבְ ָּדה לֹו ַח ְרבֹו בַ ִמל ְָּח ָּמה‪ָּ ,‬כ ַרת לֹו ִמן‪ָּ -‬ה ַאלֹון שֹוכָּ ה‬
‫אתי בְ ַאחַ ד הַ ְספ ִָּרים‪ ,‬כִ י ֶאחָּ ד מֵ ַאבִ ֵ‬ ‫“ ָּק ָּר ִ‬
‫יִק ֶרה לְ פָּ נַי‬
‫גְ דֹו ָּלה וַ ּיַעַ ש בָּ ּה שַ מֹות בְ ַמחֲ נֵה הָּ אֹויֵב‪ .‬כ ַָּא ִביר הַ זֶה ֶאעֱשֶ ה ַאף‪ָּ -‬אנִי‪ִ :‬מן‪ָּ -‬ה ַאלֹון ָּה ִראשֹון אֲ ֶשר‪ָּ -‬‬
‫מּותה זּול ְָּתָך ֵמעֹולָּ ם”‪.‬‬
‫נֹוראֹות כ ֵָּאלֶ ה‪ ,‬אֲ שֶ ר ל ֹא‪ָּ -‬ר ָּא ַתם עֵ ין בֶ ן‪ְ -‬ת ָּ‬ ‫ֶאכְ ָּרת‪-‬לִי שֹוכָּ ה גְ דֹולָּ ה ּובָּ ּה ַת ְראֲ ָך י ְִמינִ י ָּ‬
‫ֹלהים‪ .‬וְ אּולָּם לָּ ָּמה י ֵֵשב אֲ דֹונִ י‬
‫ֹלהים!” ָּאמַ ר סַ נְשֹו‪“ ,‬נֶאֱ מָּ נִים עָּ לַי כָּל‪ִ -‬דבְ ֵרי אֲ דֹונִי כִ ְדבַ ר אֱ ִ‬
‫“ ָּאמֵ ן‪ ,‬כֹה ִי ֵתן אֱ ִ‬
‫מֻּ טֶ ה וְ ָּכפּוף ֶאל‪-‬צִ דֹו? ֵאין ז ֹאת כִ י ִאם‪ִ -‬מפְ נֵי הַ חֲ בָּ טָּ ה”‪.‬‬
‫“כֵן‪ָּ ,‬א ִחי‪ ,‬גְ דֹולָּה הָּ י ְָּתה הַ מַ ָּכה בְ נָּפְ לִי‪ ,‬אֲ בָּ ל ַאל‪-‬ל ְַא ִביר פְ צּועַ ִמל ְָּח ָּמה ִה ְתאֹונֵן וְ ֵה ָּאנ ֵַח‪ ,‬גַם ִאם‪-‬יִכְ ְבדּו פְ צָּ עָּ יו‬
‫ְמאֹד וְ גַם בְ ִה ָּשפְֵך בְ נֵי מֵ עָּ יו ַא ְרצָּ ה”‪.‬‬
‫“ ִאם‪ַ -‬קבָּ ָּלה ִהיא”‪ָּ ,‬אמַ ר סַ ְנשֹו‪“ ,‬נְ ַקבֵ ל‪ ,‬אֲ בָּ ל אֲ נִ י בְ תֻּ ִמי חָּ שַ בְ ִתי‪ ,‬כִ י ִאם‪-‬י ֵָּאנַח אֲ דֹונִ י וְ ָּר ַוח לֹו‪ .‬וַאֲ ֶשר לִ י –‬
‫יֹואיל אֲ דֹו ִני לְהַ ִתיר לִ י לְ הֵ ָּאנֵחַ ְבכָּל‪-‬פֶה גַם ִמכְ ֵאב כָּ ל‪ֶ -‬שהּוא‪ִ ,‬אם ַאְך‪ֵ -‬אין ִא ָּסר‬ ‫ִהנֵה ְש ֵאל ִָּתי ּובַ ָּקשָּ ִתי‪ ,‬כִ י‪ִ -‬‬
‫נֹוש ֵאי הַ ֵכלִ ים”‪.‬‬
‫הָּ אֲ נ ָָּּחה חָּ ל גַם עַ ל‪ְ -‬‬
‫נֹושא כֵ לָּיו‪ַ ,‬ויְ בִ ינֵהּו ִבינָּה‪ ,‬כִ י ָּא ְמנָּם ִא ָּסר כָּ זֶה ֵאין ְבכָּ ל‪ִ -‬ספְ ֵרי ָּה ַא ִב ִירים‬ ‫ַו ִּי ְשחַ ק דֹון ִקישֹוט לְתֻּ מַ ת ֵ‬
‫וְ דָּ ֵתיהֶ ם‪ ,‬וַאֲ שֶ ר עַ ל‪-‬כֵן הָּ ְרשּות בְ יָּדֹו לְהֵ ָּאנֵחַ ּולְהֵ ָּאנֵק כַטֹוב ְבעֵ ינָּיו ּוכְ כָּל‪ַ -‬אּוַת נַפְ שֹו‪ ,‬עַ ל‪ָּ -‬דבָּ ר וְ עַ ל ל ֹא‪ָּ -‬דבָּ ר‪.‬‬
‫נֹושא ֵכלָּ יו לֶאֱ כֹל לְבַ דֹו‪.‬‬ ‫ַוּיָּעַ ר ַסנְשֹו ֶאת‪-‬אֹזֶ ן אֲ דֹונֹו כִ י‪ִ -‬הגִ יעָּ ה עֵ ת לֶאֱ כֹל‪ַ .‬ו ְי ָּמ ֵאן דֹון ִקישֹוט‪ַ ,‬וּי ְַר ֶשה ֶאת‪ֵ -‬‬
‫ַו ָּּי ֶכן סַ ְנשֹו לֹו מָּ קֹום עַ ל‪ַ -‬החֲ מֹור וַ ּיֹוצֵ א ִמן‪-‬הַ צֵ י דָּ ה אֲ שֶ ר בְ ַת ְר ִמילֹו וַ ּי ֹאכַל ִמ ֶמנָּה ְב ַתאֲ וַ ת ֶנ ֶפש‪ָּ ,‬אכֹל וְ ָּרכֹב‬
‫ַאחֲ ֵרי אֲ דֹונֹו‪ּ .‬ופַעַ ם בְ פַעַ ם ִה ְצ ִמיד ֶאת‪-‬פִ יו ֶאל פִ י ַהחֵ מֶ ת ַוּיִ גְ ָּמא ל ְֵת ָּאבֹון ִמן‪ַ -‬ה ָּּייִן‪ַ ,‬וּיֵלֶ ְך בַ ֶד ֶרְך ָּהֹלְך וְ גָּמ ֹא‬
‫חֹותיו ַו ָּת ַסר ָּכל‪ְ -‬ד ָּאגָּה ִמלִבֹו‪ .‬וַ ִתנְעַ ם‬ ‫ִמן‪-‬הַ ֵחמֶ ת‪ .‬וַ ּיִיטַ ב ִלבֹו עָּ לָּיו ְמאֹד וַּיִ ְשכַ ח ֶאת‪-‬כָּל‪ִ -‬דבְ ֵרי אֲ דֹונֹו וְ ַה ְב ָּט ָּ‬
‫יה ְל ִמישֹור‪.‬‬ ‫עָּ לָּיו גַם‪-‬הַ דֶ ֶרְך אֲ שֶ ר‪-‬הּוא הֹולֵ ְך בָּ ּה‪ ,‬כִ י ָּהיּו ְבעֵ ינָּיו כָּל‪-‬חַ ְת ַח ֶת ָּ‬
 ‫‪134‬‬

‫ַוּיָּלִ ינּו בַ ַל ְילָּ ה הַ הּוא בַ ח ְֹרשָּ ה ַתחַ ת הָּ עֵ צִ ים‪ .‬וְ דֹון ִקישֹוט ָּכ ַרת לֹו שֹוכָּה‪ ,‬כַאֲ ֶשר ָּא ַמר‪ ,‬וַ ִּי ֵתן ְבר ָּ‬
‫ֹאשה ֶאת‪-‬‬
‫דֶ ֶקר הַ בַ ְרזֶל‪ְ ,‬ש ֵא ִרית הַ כִ ידֹון הַ שָּ בּור‪ַ ,‬ו ְת ִהי ְביָּדֹו ְלכִ ידֹון‪.‬‬
‫גֹותם עַ ל‪-‬‬ ‫דּודי ַהלַ יְ ָּלה אֲ ֶשר י ְִש ְבעּו ָּה ַא ִב ִירים בַ ֶד ֶרְך‪ ,‬בַ הֲ ָּ‬ ‫וַּיִ זְ כֹר דֹון ִקישֹוט ֶאת אֲ ֶשר ָּק ָּרא בַ ְספ ִָּרים עַ ל ְנ ֵ‬
‫ירת נַפְ שָּ ם וְ ָּכל‪-‬מַ עְ ְינֵיהֶ ם בָּ ּה‪ַ ,‬וּיַעַ ש כְ מַ עֲשֵ יהֶ ם גַם‪-‬הּוא וַ ּי ְִתהַ ֵפְך ָּכל‪ַ -‬הלַ ְילָּה וַ ּי ֵַדד ֵמעֵ ינָּיו ֵשנָּה‬
‫ִמ ְשכָּבָּ ם בִ בְ ִח ַ‬
‫וְ ל ֹא הָּ גָּה בִ ְל ִתי ִאם‪-‬בְ דּו ְל ִצי ֵניָּה‪ .‬ל ֹא‪ֵ -‬כן ַסנְשֹו פַ נְסָּ א‪ :‬הּוא שָּ כַב עַ ל בֶ ֶטן ְמל ֵָּאה – ּוכְ ֶרגַע נָּפְ לָּה עָּ לַ יו ַת ְר ֵד ַמת‬
‫ֹלהים וְ ל ֹא‪-‬נָּע וְ ל ֹא‪-‬זָּע עֹוד עַ ד‪-‬הַ ב ֶֹקר‪ .‬ל ֹא הֱ עִ ירּוהּו גַם ַק ְרנֵי ַה ָּש ֶמש‪ ,‬אֲ ֶשר ָּטפְ חּו עַ ל‪ָּ -‬פנָּיו‪ ,‬וְ גַם זִ ְמ ַרת‬ ‫אֱ ִ‬
‫יְמ ֵשש‬‫ירהּו דֹון ִקישֹוט‪ַ ,‬ו ְי ִהי ַאְך‪ָּ -‬קם ַסנְשֹו עַ ל‪ַ -‬רגְ לָּ יו‪ ,‬וַ ַ‬ ‫לֹותיהֶ ם הָּ ַרבֹות ל ְִק ַראת הַ שָּ מֶ ש‪ .‬וַ יְעִ ֵ‬ ‫ּומצְ הֲ ֵ‬
‫הַ צִ פ ֳִּרים ִ‬
‫בַ נ ֹאד ַוּי ְִמצָּ ֵאהּו ַדל וְ ָּרזֶה הַ ְרבֵ ה ִמבָּ ִראשֹונָּה‪ַ ,‬ו ִּי ְתעַ צֵ ב ֶאל‪ִ -‬לבֹו‪ ,‬כִ י ָּרחֲ ָּקה ִמ ֶמנּו ַה ִת ְקוָּ ה ְל ַמלֵא ִב ְמ ֵה ָּרה ֶאת‪-‬‬
‫הּורים‬‫הַ חֶ ְסרֹון‪ .‬וְ ל ֹא‪ָּ -‬אבָּ ה דֹון ִקישֹוט גַם‪ -‬הַ פַ עַ ם ִל ְסעֹוד לִבֹו‪ ,‬כִ י הַ ְשבֵ עַ ִה ְש ִביעַ נַפְ שֹו הֲ מֹון ֶחזְ יֹונֹות וְ ִה ְר ִ‬
‫יסי‪ .‬וַ ּיִפְ גְ עּו בַ ָּמקֹום ַההּוא ְב ָּשלש‬ ‫ּיֹוסיפּו לָּ ֶלכֶת בַ דֶ ֶרְך הָּ ֹלְך וְ ָּנסֹעַ ֶאל‪ַ -‬לפִ ֵ‬
‫כָּל‪-‬הַ לָּ ְילָּה‪ .‬וַ ַּיעֲלּו עַ ל‪ְ -‬בהֶ ְמ ָּתם וְ ִ‬
‫שָּ עֹות ַאחֲ ֵרי חֲ צֹות הַ ּיֹום‪ .‬וַ ּי ֹאמֶ ר דֹון ִקישֹוט‪:‬‬
‫“ פֹה בַ מָּ קֹום הַ זֶה י ִַשיגּונּו הָּ עֲלִ ילֹות כְ נַחַ ל שֹוטֵ ף‪ ,‬עַ ד צַ ּוָּ אר נֶחֱ צֶ ה‪ .‬וְ ַא ָּתה‪ַ ,‬סנְשֹו ָּא ִחי‪ְ ,‬ר ֵאה ִהזְ ַה ְר ִתיָך‪ִ :‬אם‬
‫ּובנֵי‬
‫גַם‪ִ -‬ת ְר ֵאנִי עֹומֵ ד בַ גְ דֹולָּה שֶ בַ ַסכָּנֹות‪ ,‬חָּ לִ ילָּה לְָך מֵ ָּהנִיף חַ ְרבְ ָך לְעֶ זְ ָּר ִתי‪ ,‬כִ י ַרק‪ְ -‬ב ִה ְת ַנפֵל עָּ לַי ִשפְ לֵי עָּ ם ְ‬
‫בְ לִי‪-‬שֵ ם מֻּ ָּתר ְל” ָּזר" ָּכמֹוָך‪ ,‬אֲ שֶ ר ל ֹא‪ַ -‬א ִביר הּוא‪ָּ ,‬לבֹוא לְ עָּ זְ ֵרנִי‪ ,‬אֲ בָּ ל ְב ִמל ְַח ְמ ִתי עִ ם ַא ִב ִירים כְ עֶ ְרכִ י –‬
‫חָּ לִילָּ ה וְ חָּ ִלילָּה! ִאסָּ ר ְמפ ָֹּרש הּוא בְ דָּ ֵתי כָּל‪-‬הָּ ַאבִ ִירים"‪.‬‬
‫ּוב ִריב ל ֹא‪-‬לֹו – ל ֹא‬ ‫אֹוהב ָּשלֹום ֵמעֹודֹו‪ְ ,‬‬ ‫נּוחה וְ ֵ‬‫“ ֶאת‪-‬פְ ֻּקדַ ת אֲ דֹונִי ֶא ְשמֹר”‪ָּ ,‬אמַ ר סַ נְשֹו‪“ ,‬כִ י‪-‬עַ בְ ְדָך ִאיש ְמ ָּ‬
‫י ְִתעָּ ֵרב מֵ עֹו ָּלם‪ .‬וְ אּולָּם לַדָּ בָּ ר הַ זֶה ִי ְס ַלח לִ י אֲ דֹונִי‪ ,‬כִ י ִאם‪-‬יִ ְת ַנפֵל ִאיש עָּ לַ י – וְ עָּ ַמ ְד ִתי עַ ל נַפְ ִשי ְבכָּ ל‪-‬כ ִֹחי‪,‬‬
‫כִ י ֵאין חֹק בָּ ָּא ֶרץ אֲ שֶ ר‪-‬יֶאֱ סֹר עָּ לַי ֵמעֲשֹות ָּכ ָּכה”‪.‬‬
‫“כִ ְדבָּ ֶריְך‪ָּ ,‬א ִחי‪ ,‬כֵ ן‪-‬הּוא”‪ָּ ,‬א ַמר דֹון ִקישֹוט‪“ ,‬הַ בָּ א לַהֲ ָּרגְ ָך הַ ְשכֵם וְ ָּה ְרגֵהּו‪ .‬ל ֹא‪-‬כֵן ִב ְנפֹל ַא ִביר עָּ לַי – לְ עֵ ת‬
‫בּור ֶתָך”‪.‬‬
‫כָּז ֹאת עָּ לֶיָך ל ְִמשֹל בְ רּוחֲ ָך וְ ִל ְבֹלם חֲ מַ ת גְ ָּ‬
‫וָּתָך‪ ,‬כַאֲ ֶשר‬
‫יהי אֲ דֹונִי בָּ טּוחַ ‪ ,‬כִ י ֶא ְהיֶה ִנזְ ָּהר ְמאֹד ֵמ ֲעבֹר עַ ל‪ִ -‬מ ְצ ְ‬
‫“ ִקבַ ל ְִתי עָּ לַי וַאֲ ַקּיֵמָּ ה”‪ָּ ,‬אמַ ר סַ נְשֹו‪“ ,‬וִ ִ‬
‫אֲ נִי ִנזְ הָּ ר ִמ ְמלָּ אכָּה ְביֹום הַ ַשבָּ ת”‬
‫אתם‪ ,‬רֹוכְ ִבים עַ ל‪-‬פְ ָּר ִדים‪,‬‬ ‫חֹורים בָּ ִאים ל ְִק ָּר ָּ‬
‫יק ִטים ְלבּושֵ י ְש ִ‬ ‫עֹוד הֵ ם ְמדַ בְ ִרים‪ ,‬וְ ִהנֵה ְשנֵי נְזִ ִירים בֶ נ ִֶד ְ‬
‫ירה‬‫ּושנֵי ַחמָּ ִרים ַרגְ לִים‪ְ .‬ב ֵחיק ַה ֶמ ְר ָּכבָּ ה י ְָּשבָּ ה גְ ִב ָּ‬
‫ּומֵ ַאחֲ ֵריהֶ ם הֹו ֶל ֶכת מֶ ְרכבָּ ה וְ ַא ְרבָּ עָּ ה פ ָָּּר ִשים עִ מָּ ּה ְ‬
‫כְ בּודָּ ה‪ ,‬הַ הֹו ֶלכֶת עַ ָּתה ְל ִשיבִ י ְליָּה‪ ,‬ל ְִראֹות פְ נֵי בַ עְ לָּּה הַ שַ ר לִ פְ נֵי צֵ אתֹו ַא ְרצָּ ה הֹדּו‪ ,‬ל ְֶרגֶל ִמ ְש ָּרתֹו ַהגְ ב ָֹּהה‪,‬‬
‫אֲ שֶ ר‪-‬נ ְִתנָּה לֹו שָּ ם‪ .‬וְ דָּ בָּ ר ֵאין לַמֶ ְרכָּבָּ ה וְ לַ נְזִ ִירים‪ ,‬כִ י ַרק‪ְ -‬ב ִמ ְק ֶרה נֹועֲדּו ְב ֶד ֶרְך ֶא ָּחת‪ .‬וַ ְי ִהי ַאְך‪ָּ -‬ר ָּאה דֹון‬
‫נֹוסעִ ים וַּי ֹאמֶ ר לְנֹושֵ א כֵ לָּיו‪:‬‬
‫ִקישֹוט ֶאת‪-‬הַ ְ‬
‫אתנּו? – ֵאין ֵאלֶ ה‬
‫חֹורים ַהבָּ ִאים ל ְִק ָּר ֵ‬
‫רֹואה ַא ָּתה ֶאת‪ְ -‬שנֵי ַה ְש ִ‬ ‫“עַ ָּתה ִת ְר ֶאה כִ י‪ֶ -‬אע ֱֶשה נִפְ לָּ אֹות גְ דֹולֹות‪ .‬הֲ ֶ‬
‫יהי‬
‫כִ י ִאם‪ְ -‬שנֵי ְמכ ְַשפִ ים הַ מֹולִיכִ ים בַ מֶ ְרכָּבָּ ה בַ ת‪-‬מֶ לְֶך גְ זּולָּה ֵמ ַא ְרמֹונָּּה‪ .‬עָּ לַי לְ ַה ִציל ֶאת‪ַ -‬ה ְשבּויָּה – וִ ִ‬
‫מָּ ה!”‬
‫י ֵָּרא אֲ נִי פֶן ִתגְ ַדל הָּ ָּרעָּ ה הַ ז ֹאת מֵ ָּרעַ ת הָּ ֵר ָּחיִם – ָּאמַ ר סַ ְנשֹו בְ לִבֹו‪ .‬וְ ֶאל‪-‬אֲ דֹונֹו ָּא ָּמר‪ְ “ :‬ש ָּמעֵ נִי אֲ דֹונִ י‪ ,‬הֲ ל ֹא‬
‫נֹוסעִ ים הֹו ְלכֵ י ָּד ֶרְך‪ִ .‬ה ָּש ֶמר ְלָך‪ ,‬אֲ דֹונִי‪ ,‬פֶ ן‪-‬יִ ְתעַ לֵל ְבָך ַה ָּש ָּטן‬
‫ַרק‪ְ -‬שנֵי נְזִ ִירים שָּ ם ְלפָּ נֵינּו‪ ,‬וְ ַהמֶ ְרכָּבָּ ה ִמ ְרכֶבֶ ת ְ‬
‫גַם‪-‬הַ פַעַ ם וְ ָּרעָּ ה לְָך ז ֹאת ִמן‪ָּ -‬ה ִראשֹונָּה”‪.‬‬
‫יהם‪ְ .‬בעֹוד ֶרגַע‬
‫סֹות ֶ‬
‫ּומ ֵ‬
‫יֹודעַ עַ ד‪-‬מָּ ה בַ ֲע ִלילֹות ָּה ַא ִב ִירים ַ‬
‫“הּוא אֲ שֶ ר ָּאמַ ְר ִתי!” עָּ נָּה דֹון ִקישֹוט‪ֵ “ ,‬אין ַא ָּתה ֵ‬
‫ִת ְר ֶאה הֲ יִ ְק ְרָך ְדבָּ ִרי ִאם ל ֹא”‪.‬‬
‫לְדי‬
‫ּובְ דַ בְ רֹו כֹה – ַוּי ֶָּרץ ֶאת‪-‬סּוסֹו לְ ָּפנָּיו ַו ַּי ֲעמֹד עַ ל ֵאם הַ דֶ ֶרְך ַוּי ְִק ָּרא ֶאל‪ַ -‬ה ְנזִ ִירים ְבקֹול‪“ :‬הֹו‪ֶ ,‬ז ַרע ַה ָּש ָּטן וְ יִ ֵ‬
‫הֹוציאּו כְ ֶרגַע ִמן‪-‬הַ ֶמ ְרכָּבָּ ה ֶאת‪-‬בַ ת‪-‬הַ מֶ לְֶך הַ ְשבּויָּה‪ ,‬וְ ִאם‪-‬ל ֹא – מֹות ְתמּותּון כְ ָּרגַע!”‬ ‫הַ ְשאֹול! ִ‬
 ‫‪135‬‬

‫ֹאמרּו‪:‬‬
‫יהם‪ַ ,‬וּי ְִת ְמהּו ְמאֹד לְמַ ְר ֵאה הָּ ִאיש ּול ְִדבָּ ָּריו‪ ,‬וַ ּי ֵ‬
‫וַ ּיַעְ צְ רּו ְשנֵי הַ נְ זִ ִירים בְ פִ ְר ֵד ֶ‬
‫יק ִטים‪ ,‬וְ הֹולְ כִ ים אֲ נ ְַחנּו‬
‫“בִ י אֲ דֹונִ י! ל ֹא ַי ְל ֵדי ְשאֹול וְ ל ֹא ז ֶַרע הַ שָּ טָּ ן עֲבָּ דֶ יָך‪ ,‬כִ י ִאם‪ְ -‬שנֵי נְזִ ִירים ִמן‪ַ -‬הבֶ נ ִֶד ְ‬
‫לְתֻּ מֵ נּו בַ דֶ ֶרְך‪ ,‬וְ ל ֹא נֵדַ ע הַ ּיֹושֶ בֶ ת בַ ת‪-‬מֶ לְֶך ְשבּויָּה בַ מֶ ְרכָּבָּ ה ִאם‪-‬ל ֹא?”‬
‫“הַ עֵ ינֵי ִאיש כָּמֹונִי ְתנ ֵַקרּו?” – ָּק ָּרא דֹון ִקישֹוט –“ ְנבָּ לִים!”‬
‫וַּיִ ְש ָּתעַ ר בְ חֵ מָּ ה ְשפּוכָּה עַ ל‪ַ -‬הנְזִ ִירים וַ יְנֹופֵף בְ כָּ ל‪-‬כֹחֹו ֶאת‪-‬הַ כִ ידֹון עַ ל‪-‬ר ֹאש ֶא ָּחד ֵמ ֶהם‪.‬כְ פ ַ‬
‫ֶשע ָּהיָּה בֵ ין‬
‫ּובפ ְַחדֹו צָּ נַח מֵ עַ ל ַהפ ֶֶרד ַוּיִ פֹל ְמלֹוא קֹומָּ תֹו ַא ְרצָּ ה‪ .‬וְ ֵרעֵ הּו ָּר ָּאה ז ֹאת‪ְ ,‬‬
‫וַּיִת ַקע ֶאת‪-‬‬ ‫ָּה ִאיש ּובֵ ין הַ ָּמוֶת‪ְ ,‬‬
‫הַ דָּ ְרבֹונֹות בְ צַ ְלעֹות פִ ְרדֹו –וַ ִּי ְב ָּרח‪.‬‬
‫וְ סַ נְשֹו ַפנְ סָּ א ָּר ָּאה ֶאת‪ַ -‬הנָּזִ יר ְבנָּפְ לֹו‪ַ ,‬וּי ֵֶרד ְמ ֵה ָּרה ֵמעַ ל ַהחֲ מֹור‪ ,‬וַ ִּיגַש לְ ַפשֵ ט ֶאת‪ַ -‬הנֹופֵל‪ .‬עַ ד‪-‬כֹה וְ עַ ד‪-‬כֹה‬
‫עֹושה כָּכָּ ה‬ ‫ּוש ַנ ִים ִמ ְמשָּ ְר ֵתי הַ מֶ ְר ָּכבָּ ה ִה ְק ִריבּו לָּבֹוא ֶאל‪ְ -‬מקֹום ַהמַ עֲשֶ ה‪ ,‬וַ ִּי ְשאֲ לּו ֶאת‪ַ -‬ס ְנשֹו‪ ,‬עַ ל‪ָּ -‬מה הּוא ֶ‬ ‫ְ‬
‫ּיִחר ַאפָּ ם ְמאֹד וַ ּיַפִ ילּו‬ ‫ַלנָּזִ יר‪ַ .‬ו ַּי ֲענֵם סַ נְשֹו‪ ,‬כִ י‪-‬בָּ א לָּ ַקחַ ת ֶאת‪ְ -‬שלַל אֹויֵב אֲ דֹונֹו‪ ,‬כִ י ֵכן ִמ ְש ַפט ַה ְמנַצֵ חַ ‪ .‬וַ ַ‬
‫מּוטל‬
‫ָּ‬ ‫נֹות ָּרה בֹו ְנ ָּש ָּמה וַיְ ִהי‬
‫כֹותיו עַ ד‪-‬אֲ ֶשר ל ֹא‪ְ -‬‬ ‫ּיִמ ְרטּו ַשעֲרֹות זְ ָּקנֹו‪ ,‬וַ ּיַפְ לִ יאּו ֶאת‪-‬מַ ָּ‬ ‫ֶאת‪ַ -‬ס ְנשֹו ַא ְרצָּ ה‪ ,‬וַ ְ‬
‫כַמֵ ת‪ .‬וְ דֹון ִקישֹוט ל ֹא ָּר ָּאה ֶאת‪-‬הַ דָּ בָּ ר‪ ,‬כִ י ִמהֵ ר ֶאל‪ַ -‬המֶ ְר ָּכבָּ ה ל ְַה ִציל ֶאת‪-‬בַ ת ַה ֶמלְֶך ִמ ִש ְביָּּה‪ .‬וַ ּי ְַרא ַהנָּזִ יר‬
‫כִ י‪-‬הָּ יְ ָּתה הָּ ְרוָּחָּ ה – וַ י ְַמהֵ ר ַוּיִ ְקפֹץ עַ ל‪ -‬פִ ְרדֹו‪ ,‬וְ הּוא עֹודֶ נּו רֹועֵ ד כֻּלֹו ּו ָּפנָּיו ִחוְ ִרים כ ִַשיד‪ ,‬וַ ּי ֵָּחפֵז ְ‬
‫לִבר ַֹח‪ ,‬וַ ּי ֵַשג‬
‫לְאחֲ ִרית‬ ‫ּומ ַחכֶ ה ְבלֵב נִפְ עָּ ם וְ ָּח ֵרד ַ‬ ‫עֹומד ְ‬
‫ֶאת‪ֵ -‬רעֵ הּו ַהפָּ ִליט‪ַ ,‬וּי ְִמצָּ ֵאהּו נִ צָּ ב בַ ֶד ֶרְך‪ ,‬הַ ְרחֵ ק ְמאֹד ִמן‪-‬הַ ָּמקֹום‪ֵ ,‬‬
‫יהם‪.‬‬ ‫ֹלהים‪ ,‬וַ י ְַמהֲ רּו ל ְִה ָּמלֵט וְ ל ֹא‪ִ -‬ה ִביטּו ַאחֲ ֵר ֶ‬ ‫דָּ בָּ ר‪ .‬וְ ל ֹא‪ִ -‬ה ְתמַ ְה ְמהּו עֹוד ַה ְנזִ ִירים כִ י‪-‬נָּפַ ל עֲלֵ יהֶ ם פַ חַ ד אֱ ִ‬
‫ֹאמר ֶאל‪ָּ -‬ה ִא ָּשה‪“ :‬גְ ִב ְר ִתי ַה ַנעֲלָּ ה ַרבַ ת‬ ‫ּומדַ בֵ ר עִ ם הַ ּיֹושֶ בֶ ת בָּ ּה‪ .‬וַּי ֶ‬ ‫עֹודנּו הֹולֵ ְך עַ ל‪-‬יַד הַ מֶ ְרכָּבָּ ה ְ‬
‫וְ דֹון ִקישֹוט ֶ‬
‫ּומעַ נָּיְִך‪.‬‬
‫הַ ִתפְ ָּא ֶרת! עַ ָּתה חָּ פְ ִשּיָּה ַא ְת לַ עֲשֹות בְ נַפְ שֵ ְך כַטֹוב ְבעֵ י ַניְִך‪ ,‬כִ י‪-‬עַ ל‪ֵ -‬כן ִדכְ ָּאה זְ רֹועִ י ֶאת‪ַ -‬ר ַהב שֹובַ יְִך ְ‬
‫יתי ְל ָּפ ַניְִך ִמי ָּאנִי‪ְ :‬דעִ י‪ ,‬כִ י דֹון ִקישֹוט ַהלַ ַמנְ ִשי‬ ‫ּולְמַ עַ ן ְמנֹעַ ִמכְ בֹודֵ ְך ֶאת‪ -‬הַ ט ַֹרח ל ְִדרש לְשֵ ם גֹואֲ לְֵך ִה ְננִ י וְ גִ לִ ִ‬
‫טֹובֹוסית‪ .‬וְ עַ ָּתה‬
‫ִ‬ ‫ּומבַ ֵקש ֲעלִילֹות גְ דֹולֹות וְ עֶ בֶ ד נֶאֱ מָּ ן לַ ָּּיפָּה בַ נ ִָּשים ְלדֹונָּה דּו ְל ִצי ֵניָּה ַה‬ ‫ָּאנֹכִ י‪ַ ,‬א ִביר ְמשֹוטֵ ט ְ‬
‫טֹובֹוסה ּופִ ְק ִדי ִב ְש ִמי ֶאת‪-‬‬‫ָּ‬ ‫שּובי‪-‬נָּא ֶאל‪-‬‬
‫יתי עִ מָּ ְך ַהּיֹום‪ִ :‬‬ ‫גְ מּו ָּלה ַאחַ ת ֶא ְש ַאל ֵמעִ מָּ ְך‪ֵ ,‬חלֶף הַ חֶ סֶ ד אֲ שֶ ר‪-‬עָּ ִש ִ‬
‫יתי ַהּיֹום לִגְ אֻּ לָּ ֵתְך וְ לִ פְ דּות נַפְ ֵשְך”‪.‬‬
‫גְ בִ ְר ִתי‪ֶ ,‬את‪-‬דּו ְלצִ י ֵניָּה‪ ,‬וְ ִהג ְַד ְת לָּּה בְ פִ יְך ֶאת ָּכל‪-‬הַ גְ דֹולֹות אֲ שֶ ר‪-‬עָּ ִש ִ‬
‫פָּר ִשים‬
‫וְ ל ֹא‪-‬נ ַָּתן דֹון ִקישֹוט ֶאת‪ -‬הַ מֶ ְרכָּבָּ ה ָּל ֶלכֶת לְדַ ְרכָּ ּה וַּי ֹאמֶ ר ַלהֲ ִשיבָּ ּה ְב ָּחזְ ָּקה‪ַ .‬וּי ְַרא ז ֹאת ֶא ָּחד ִמן‪ַ -‬ה ָּ‬
‫ִמן‪-‬הַ ְמלַ ּוִ ים ֶאת‪-‬הַ מֶ ְרכָּבָּ ה‪ ,‬וְ הּוא גִ בֹור ַחיִל‪ְ ,‬קצַ ר ַא ַפיִם וְ עַ ז ֶנפֶש – וַּיִחַ ר ַאפֹו‪ .‬וַּיִ ְתפֹש בַ כִ ידֹון אֲ ֶשר‪ְ -‬ביַד דֹון‬
‫תֹוסיף לַעְ צֹר ֶאת‪-‬הַ ֶמ ְרכָּבָּ ה – ֵחי נַפְ ִשי‪ ,‬כִ י בֶ ן‪ָּ -‬מוֶת ַא ָּתה!"‬ ‫ִקישֹוט וַּי ֹאמֶ ר‪ ":‬גֶש הָּ ְל ָּאה‪ָּ ,‬ה ַאבִ יר! ִאם‪ִ -‬‬
‫נִקלֶ ה!”‬
‫זּותָך‪ ,‬בֶ ן‪-‬בּוז וְ ִאיש ְ‬
‫יתיָך עֹוד עַ ל‪ִ -‬א ַּול ְְתָך וְ עַ ל‪-‬עַ ְ‬
‫ִית וְ ִאיש כְ עֶ ְרכִ י‪ ,‬כִ י‪-‬עַ ָּתה ל ֹא‪-‬נ ִִק ִ‬
‫“לּוא ַא ִביר ָּהי ָּ‬
‫לְהלָּ ֵחם‬
‫ּושֹלף כְ ֶרגַע ֶאת‪ַ -‬ח ְר ְבָך וְ צֵ א ִ‬
‫“ הֶ ָּאנֹכִ י ֵאי ֶננִי ַאבִ יר! ֵחי נַפְ ִשי‪ ,‬כִ י שַ ֵקר ְתשַ ֵקר! הַ ְשלְֵך ֶאת‪ַ -‬הכִ ידֹון ְ‬
‫ִא ִתי!”‬
‫“עַ ָּתה ִת ְר ֶאה!” – ָּאמַ ר דֹון ִקישֹוט‪.‬‬
‫ַוּי ְַשלְֵך ֶאת‪ַ -‬הכִ ידֹון ִמּיָּדֹו ַו ִּי ְשֹלף חַ ְרבֹו וַ ּי ֶָּסְך עַ ל‪-‬נַפְ שֹו בַ מָּ גֵן‪ ,‬וַ ּי ָָּּקם עַ ל‪ַ -‬הפ ָָּּרש לַ הֲ ִמיתֹו‪.‬‬
‫יְמ ֵהר‬‫ּוב ְראֹותֹו כִ י‪ָּ -‬כ ְל ָּתה ֵאלָּ יו ָּה ָּרעָּ ה – וַ ַ‬
‫וְ ל ֹא‪-‬מָּ צָּ א ַהפ ָָּּרש ֶאת‪-‬י ָָּּדיו ַלעֲשֹות ְמאּומָּ ה‪ ,‬כִ י ְלפֶ ַתע ָּהיָּה ַהדָּ בָּ ר; ִ‬
‫ַוּיַחֲ טֹף כַר ִמן‪-‬הַ מֶ ְר ָּכבָּ ה הַ ְקרֹובָּ ה ֵאלָּ יו וַ י ְִהי לֹו לְמָּ גֵן‪ ,‬וַ ִּי ְתיַצֵ ב הָּ ֵכן כְ ֶנגֶד הָּ ַא ִביר וְ ַח ְרבֹו ְשלּופָּ ה בְ יָּדֹו‪.‬‬
‫וְ הָּ ִאשָּ ה ַהּיֹושֶ בֶ ת בַ מֶ ְרכָּבָּ ה ִנ ְבהֲ לָּה ְמאֹד לַמַ ְר ֶאה‪ ,‬ו ְַתצַ ו ֶאת‪ָּ -‬ה ַרכָּב ַל ֲעבֹר ִמ ָּשם ָּו ָּהל ְָּאה‪ ,‬וַ ֵת ַתצַ ב ֵמ ָּרחֹוק‪.‬‬
‫נֹוצצֹות זֹו ְלע ַֻּמת זֹו ִמ ַמעַ ל‬ ‫ַו ִּי ְש ָּתעֲרּו ְשנֵי ָּהאֹויְ ִבים ֶזה עַ ל‪ -‬זֶה בָּ חֳּ ִרי ַאף ּובְ חֵ ָּמה ְשפּוכָּה וְ הַ חֲ ָּרבֹות ַה ְשלּופֹות ְ‬
‫ַּיֹורד הַ פ ָָּּרש חַ ְרבֹו עַ ל דֹון ִקישֹוט בְ כֹחַ גָּדֹול ּובְ שֶ צֶ ף ֶקצֶ ף‪ ,‬ו ְַת ִהי ַה ַמכָּה גְ דֹולָּה ַוחֲ ז ָָּּקה ְמאֹד‪ ,‬וַיְ ִהי‬ ‫לְר ֹאשָּ ם‪ .‬ו ֵ‬
‫ְש ְמרֹו ִמפֶ גַע‪,‬‬ ‫ֹלהים ָּהי ְָּתה עַ ל‪ָּ -‬ה ַא ִביר ל ָּ‬ ‫קֹומתֹו‪ .‬וְ אּולָּ ם עֵ ין אֱ ִ‬‫ָּ‬ ‫בָּ ּה כְ דֵ י לְשַ ַסע ִאיש ל ְִש ַנ ִים לְ כָּל‪ְ -‬מלֹוא א ֶֹרְך‬
‫ּוב ַדל אֹזֶ ן וְ גַם‬ ‫כִ י‪-‬נֹועַ ד ִל גְ דֹולֹות מֵ ֵאלֶה‪ ,‬ו ֵַתט הַ חֶ ֶרב‪ ,‬ו ִַתפְ גַע בַ כ ֵָּתף הַ ְשמָּ אלִ ית‪ַ ,‬ו ָּת ַתז ְב ַד ְר ָּכּה חֲ ִצי ַהקֹובַ ע ְ‬
 ‫‪136‬‬

‫כָּאש חֲ ַמת‬ ‫חֲ צִ י הַ ִש ְריֹון כ ָָּּר ָּתה; ַו ִּיפֹל ַהבַ ְרזֶל ְב ַרעַ ש ַא ְרצָּ ה וְ צֵ ַלע דֹון ִקישֹוט הַ ְש ָּמאלִ ית נ ְֶח ָּשפָּ ה‪ַ .‬ו ִת ְצלַח ֵ‬
‫ּוב ְש ֵא ִרית‬ ‫ַּיִק ָּרא ְב ֵשם דּולְ ִצי ֵניָּה אֲ הּובָּ תֹו‪ִ ,‬‬ ‫וַּיִת ַחזֵק‪ַ ,‬ו ִּי ְש ַת ְרבֵ ב‪ ,‬ו ְ‬
‫נֹורא וְ ָּאיֹם ְמאֹד‪ְ ,‬‬ ‫הָּ ַאבִ יר‪ַ ,‬ויְ ִהי מַ ְר ֵאהּו ָּ‬
‫ּומ ָּאזְ נָּיו‬
‫כֹחֹו ּובְ כָּל‪-‬חֲ ָּמתֹו זִ נֵק עַ ל‪ַ -‬הפָּ ָּרש ַו ַּי ֵכהּו ַאחַ ת בְ חַ ְרבֹו – ַוּיָּהָּ ם אֹותֹו‪ .‬וַ ּיִפְ רֹץ ָּדם ַרב ִמפִ י ַהפ ָָּּרש ֵ‬
‫ּומ ַאפֹו‪ ,‬וְ כִ ְמעַ ט ִה ְתעַ ֵלף ָּה ִאיש וַּיִ פֹל ַא ְרצָּ ה‪ ,‬לּולֵי ִמ ֵהר וַּיִ לְ פֹת ֶאת‪ַ -‬הפ ֶֶרד ִב ְש ֵתי י ָָּּדיו‪ .‬וְ ַהפ ֶֶרד נ ְִב ַהל ְמאֹד ִמן‪-‬‬ ‫ֵ‬
‫ַה ַמכָּה‪ ,‬וַ ִּישָּ א ַרגְ לָּ יו ַוּי ָָּּטש כִ ְמשֻּ גָּע עַ ל‪-‬פְ נֵי ַהשָּ דֶ ה‪ּ ,‬ופִ ְתאֹם נ ְֶחבַ ט וַ ּיִ פֹל ַא ְרצָּ ה – וְ רֹוכְ בֹו עִ מֹו‪.‬‬
‫וַיְמ ֵהר‬
‫שֹוק ָּטה‪ַ .‬ויְ ִהי ַאְך‪-‬נָּפַ ל ַהפ ָָּּרש‪ ,‬וַ ּי ֵֶרד ֵמעַ ל ַהסּוס ַ‬
‫ֵ‬ ‫וְ דֹון ִקישֹוט עָּ מַ ד בִ ְמקֹומֹו ַוּיִ ְתבֹונֵן בַ מַ ְר ֶאה ְב ַ‬
‫רּוח‬
‫ֹאשָך‬
‫ֶאל‪-‬הַ מֻּ כֶה‪ַ ,‬ו ְיכֹונֵן ֶאת‪-‬פִ י הַ ֶח ֶרב ֶאל‪-‬מּול ָּפנָּיו‪ ,‬וַ ּי ֹאמֶ ר בְ קֹול ְמצַ ּוֶה‪ִ “ :‬הכָּ נַע ִמ ָּפנַי‪ ,‬וְ ִאם ַאיִן – ֶאת‪-‬ר ְ‬
‫ָּא ִסיר מֵ עָּ לֶ יָך”‪.‬‬
‫הֹוציא ֶהגֶה ִמפִ יו‪ ,‬וְ כִ ְמעַ ט ָּאמַ ר דֹון ִקישֹוט ְלכַ לֹות בֹו ֶאת‪ָּ -‬כל‪-‬חֲ ָּמתֹו‪ .‬וְ אּולָּ ם‬ ‫וְ ל ֹא‪ָּ -‬יכֹל הַ פ ָָּּרש הַ נ ְִדהָּ ם לְ ִ‬
‫וַת ְבךְ‬
‫הָּ ִאשָּ ה‪ ,‬אֲ שֶ ר י ְָּשבָּ ה ָּכל‪-‬הָּ עֵ ת בַ מֶ ְרכָּבָּ ה ו ִַת ְתבֹונֵן ְבפַחַ ד גָּדֹול ְלכָּל‪ַ -‬ה ַנע ֲֶשה‪ָּ ,‬ח ְר ָּדה לָּבֹוא ֶאל‪ָּ -‬ה ַא ִביר‪ֵ ,‬‬
‫ּובעֹז לֵאמֹר‪:‬‬ ‫ו ִַת ְתחַ נֶן‪-‬לֹו ַל ְחמֹל עַ ל‪ -‬עַ בְ דָּ ּה‪ ,‬לְבִ ל ְִתי הַ כֹותֹו ָּנ ֶפש‪ַ .‬וּיַעַ ן דֹון ִקישֹוט ְב ָּה ָּדר ְ‬
‫נֹוטל עַ ל‪ָּ -‬ה ַא ִביר ַהזֶה‪ָּ :‬הֹלְך יֵלֵ ְך‬
‫“ ָּא ְמנָּם גַם‪-‬לַדָּ בָּ ר הַ זֶ ה ֶאשָּ א ֶאת‪ָּ -‬פ ַניְִך‪ ,‬גְ בִ ְר ִתי ַה ְי ֵפיפִ ּיָּה; וְ אּולָּם ַא ַחת אֲ נִ י ֵ‬
‫ירה טֹובֹוסֹו ּובָּ א בִ ְש ִמי וְ עָּ ַמד לִפְ נֵי הַ ָּּיפָּה בַ נ ִָּשים‪ִ ,‬לפְ נֵי דֹונָּה דּו ְל ִצי ֵניָּה‪ ,‬וְ נ ַָּתן ֶאת‪ַ -‬נפְ שֹו ְבי ָָּּדּה לַ עֲשֹות בֹו‬ ‫עִ ָּ‬
‫כַטֹוב בְ עֵ ינֶיהָּ ”‪.‬‬
‫ּומצָּ ַרת נַפְ ָּשּה‬
‫וְ ל ֹא הֵ בִ ינָּה הָּ ִאשָּ ה ל ְִדבָּ ָּריו‪ ,‬וְ ל ֹא י ְָּדעָּ ה ִמי ּומָּ ה ִהיא דּו ְלצִ י ֵניָּה‪ּ ,‬ואּולָּם ֵמ ֶח ְר ָּד ָּתּה ַהגְ דֹולָּ ה ִ‬
‫יחה ֶאת‪ָּ -‬ה ַאבִ יר‪ ,‬כִ י‪-‬מַ לֵ א יְמַ לֵא נֹושֵ א כֵ לֶיהָּ בֶ אֱ מּונָּה ֶאת כָּל‪ַ -‬ה ְמ ֻּצּוֶה עָּ לָּיו‪.‬‬ ‫ִהבְ ִט ָּ‬
‫“מֹוצָּ א ְשפ ַָּתיְִך נֶאֱ מָּ ן עָּ לַ י”‪ָּ ,‬אמַ ר דֹון ִקישֹוט‪“ ,‬ל ֹא‪ֶ -‬אעֱשֶ ה עֹוד ל ִָּאיש ַהזֶה ָּרעָּ ה‪ַ ,‬אף ִאם‪-‬כ ְָּב ָּדה ַח ָּטאתֹו‬
‫ְמאֹד”‪.‬‬
‫נֹוסעִ ים ֶאת‪-‬הַ פ ָָּּרש ַה ָּפצּועַ ִא ָּתם ַו ֵּי ְלכּו לְדַ ְרכָּם‪.‬‬
‫וַ ּי ְִקחּו ַה ְ‬

‫ניתוח היצירה‬

‫על הסופר ויצירתו – מיגל‪ .‬דה‪ .‬סרוונט ס ‪1547-1616‬‬

‫סרוונטס הרבה לקרוא ספרים בתחומים שונים‪ ,‬אך במיוחד השפיעו עליו הרומנסות‪,‬‬
‫ספרי עלילות הגבורה של האבירים‪.‬‬
‫ב ‪ 1587‬נתפס "שודד" תבואה מהכנסייה‪ .‬בעצם אשמתו היתה‪ :‬הוא הפקיד את כספי‬
‫המס בידי בנקאי‪ ,‬אך לרוע מזלו בנקאי זה פשט רגל‪ .‬הישיבה בכלא הותירה בו איבה‬
‫מסויימת לכנסייה‪ .‬את הרומן החל לכתוב בכלא סיביליה ב ‪. 1597‬‬

‫המיוחד לרומן של סרוונטס‬

‫ברומן מתוארים ‪ 12‬מסעות ו ‪ 300‬אירועים‪-‬הרפתקאות‪ .‬יש בו באופן טבעי דמויות‬
‫רבות וסיפור בתוך סיפור‪ .‬דמות המתוארת בסיפור אחד הופכת לדמות מספרת‬
‫בסיפור שני‪.‬‬
 ‫‪137‬‬

‫רקע היסטורי‪-‬ספרותי לרומן ‪ -‬תום תקופת האבירים‬

‫הרומן מציין את סוף תקופת האבירים כפי שהוצגה ברומנסות הספרדיות‪ .‬תוכנן של‬
‫הרומנסות היה סיפורים על אבירים שהתגברו על מכשולים קשים ביותר‪ .‬הם עברו‬
‫הרפתקאות אהבה‪ ,‬כישוף‪ ,‬וכל זאת סופר בפרוזה נמלצת ומופרזת עד כדי גיחוך‪.‬‬
‫ומכאן נולד אצל סרוונטס הרצון לכתוב מעין פארודיה על ספרות אבירים זו‪.‬‬
‫הפארודיה עצמה יוצרת לעג על ספרות האבירים‪ ,‬גיבוריהן‪ ,‬והמטרות שלמן הם‬
‫נלחמים‪ .‬לעג שנחשף כבר בפרק הראשון‪ .‬לדוגמה‪ ,‬בספרות האבירים עובר האביר‬
‫הרפתקאות רבות כדי לכבוש אהבת יפהפיה ‪ .‬האשה היא המטרה‪ .‬למענה יבוא באש‬
‫למענה מוכן להילחם בדרקונים ובמפלצות‪ ,‬במכשפים ובענקים‪ .‬אצל‬ ‫ובמים‪,‬‬
‫סרוונטס האשה היא רק אמצעי לסלק את העוולות בעולם‪.‬‬
‫האביר מבקש את עזרתה‪ ,‬את עידודה‪ ,‬במיוחד בשעותיו הקשות‪.‬‬
‫הסוגה (הז'אנר) הספרותית ‪ -‬סרוונטס מוכיח שהסוגה הספרותית שיצר – פארודיה‬
‫על ספרות האבירים‪ ,‬עולה על ספרות האבירים עצמה בהרבה מובנים‪ .‬למשל‪ ,‬במקרה‬
‫מסוים הוא מציע לסיים עלילה בלתי גמורה בספרי האבירים‪ .‬כאמור‪ ,‬דרך הפארודיה‬
‫נוצר לעג לתוכן עלילות האבירים של הרומנסה וכן על הצורה המליצית המופרזת של‬
‫הרומנסה‪ .‬הוא מצטט‪ ,‬למשל‪ ,‬קטעים מפליסיאנו דה סילווה‪ ,‬מחברם של ספרי‬
‫אבירים‪ ,‬קטעים מליציים ביותר‪.‬‬

‫הערה‪ :‬אפשר לקרוא את הרומן ולהנות ממנו גם מבלי לדעת דבר על הרומנסות‬
‫(אם כי הוא מזכירן כל הזמן) שהוא מוקיע‪ .‬חלקי המציאות הרבים והדמויות‬
‫משקפים את החיים ואת בני האדם בתקופות שונות‪ .‬כל זה מקרב את הרומן לכל‬
‫קורא בכל העולם‪ ,‬מימי הופעת הרומן ועד ימינו אנו‪.‬‬

‫תקצירי פרקים א' ו – ח'‬

‫פרק א' – מבוא (אקספוזיציה) לכל הרומן‪ :‬מיהו דון קישוט ולמה בכלל התאווה‬
‫לצאת למסעותיו?‬
‫הנושאים העיקריים בפרק ‪:‬‬ ‫א‪.‬‬
‫‪ .1‬בפרק זה הגיבור לומד להכיר בערכו‪ .‬אני יודע מי אני!‪ ,‬כך הוא מצוטט‪ .‬רק כך‬
‫מגיע לו כבוד כאביר‪ ,‬כאדם מיוחד‪ .‬זה יהיה מוטיב בכל פרקי הספר ‪.‬‬

‫‪ .2‬בפרק זה הוא נותן שם לעצמו כחלק מהידיעה והערכה העצמית ‪ -‬דון קיחוטה‬
‫(משמעו‪ :‬מגן הירך בשריון‪ .‬הסיומת "טה" רומזת לשמות אבירים מכוערים ומגוחכים)‪,‬‬
 ‫‪138‬‬

‫אך הוסיף את מקום מושבו "לה מאנצ'ה" כחיקוי לאמאדיס האמיץ; לסוסו‪ -‬רוסינטה‬
‫(משמעו‪ :‬ראשון הסוסים); ולגבירה‪-‬אהובה‪-‬דולסינאה דל טובוס‪ .‬במקום השם‬
‫אלדונסה שנחשב אז לשם המוני‪ .‬נתינת השם מוסברת כמפיחה חיים חדשים בדמות‪,‬‬
‫בבחינת תחייה לדמות רדומה ועייפה‪ ,‬שגרתית ומשעממת‪.‬‬
‫‪ .3‬בפרק זה מתואר תחילתו של השיגעון בו לוקה הגיבור – הקריאה המרובה‬
‫מטריפה את דעתו‪ .‬וכך נולדה בו ההחלטה להיהפך לאביר המשוטט בעולם ומנסה‬
‫לתקן עוולות עולם זה‪ .‬את רעיון השיגעון שאב הסופר מספרי האבירים שקדמו לו‪.‬‬
‫אך יש לציין גם כי בתקופתו האמינו בספרד במראית עין‪ ,‬ברוחות רפאים ובכישוף‪.‬‬
‫דון קישוט עצמו יסביר תופעות רבות ככישוף שקלקל לו את רצונותיו ותקוותיו‪.‬‬
‫החכם פרסטון כישף את הענקים לטחנות רוח ‪ ,‬או‪ :‬מכשף כישף את‬ ‫למשל‪:‬‬
‫דולסינאה שלו לכפרייה מכוערת‪.‬‬

‫בפרק זה מתלבטת מרכזיותם של הספרים ‪ -‬הכל תלוי בהם‪ .‬הם ראשית החטא‪,‬‬ ‫‪.5‬‬
‫וגם בהמשך העלילה יהיה צמוד לספרים‪.‬‬

‫בפרק זה מתלבטת האשה שאמורה ללוות את הגיבור במסעותיו וחשיבותה –‬ ‫‪.6‬‬

‫הוא בוחר אשה שתהיה נערצת עליו‪ .‬נותן לה שם מכובד‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬בספרות האבירים האשה היא המטרה‪ ,‬אצ ל סרוונטס היא אמצעי‪.‬‬
‫בעזרתה יתגבר על קשייו‪ .‬אולם יש אשר מתגוון תפקידה‪ .‬לדוגמה‪ ,‬נאמנותו מדוליסאנה‬
‫מונעת ממנו להתחבר עם זונה‪.‬‬

‫בפרק זה מתחיל להתבהר יחס ההמחבר לגיבורו – הוא מכנה אותו אומלל‪ .‬זהו‬ ‫‪.7‬‬
‫רמז מטרים לעלילותיו בהמשך‪.‬‬
‫ב‪ .‬הנימה – אירונית‪ .‬ניכר הלעג לקורבן האירוני‪ ,‬הלא הוא גיבורנו‪ ,‬שאינו מבין את‬
‫הלעג‪ ,‬הוא די תמים‪ .‬כאשר הלועג הוא המספר‪ .‬הצופה מהצד הוא הקורא הנהנה‬
‫ומבין את העוקץ‪ .‬אולם יש להעיר‪ ,‬כי לעיתים כותבים באירוניה גם על מי שאוהבים‪.‬‬
‫בהקדמה לרומן מתוודה סרוונטס על אהבתו הגדולה לגיבורו‪.‬‬
‫דוגמאות לאירוניה‪ :‬שם הסוס רוסננטה‪ .‬משמעו ראשון לסוסים‪...‬והרי הוא סוס‬
‫כחוש‪ .‬הוא עצמו איש כחוש הרוצה להיות גיבור ענק‪.‬‬

‫תקציר פרק ח'‬

‫‪ .1‬הקשר לפרק א' ניכר במוטיבים הבאים‪ :‬היצמדות לספרים‪ ,‬האשה‪ ,‬הרצון לתקן‬
‫את העולם‪ ,‬הדמיון המופרז‪-‬שגעוני‪.‬‬
 ‫‪139‬‬

‫‪ .2‬אירוניה‪ .‬דון קישוט כל‪-‬כך מאמין לעצמו ואינו רואה נכונה את המציאות‪.‬‬
‫אולםהוא מחשיב כמורהו של משרתו‪ .‬אוי למורה כזה‪ ,‬אך בכל זאת הוא אהוד‬
‫עלינו‪.‬‬
‫למרות הגיחוך שהוא מעורר‪.‬‬
‫‪ .3‬הדמויות‬
‫דון קישוט – בעל דמיון‪ ,‬בעל אתגרים‪ ,‬רצון לעזור לחלשים‪ ,‬ממש מסתער‪ ,‬לא מתייא‬
‫שגם ברגע קשה‪ ,‬די תמים‪ .‬ממשיך לחיות ולנהוג לפי הספר‪ .‬מכין חנית מענף‪ .‬לא אוכל‪.‬‬
‫לא ישן‪ .‬כמו שכתוב בספרים‪ .‬מה שמפחיד אותו הוא הרשע בדמות ענק מפלצתי‪.‬‬
‫הנזירים נראים לו מכשפים‪.‬‬
‫הוא מעין הפטרון‪ ,‬המחנך והמורה של סנצ'ו‪.‬‬
‫השינוי‬
‫בסופו של המסע יודה כי טעה וכל הספרים שהאמין בהם הם כזב גדול‪".‬דעתי כבר‬
‫גאולה וצלולה‪ ,‬בלא צללי הבורות האפלים שהטילה עלי קריאתי הארורה והבלתי ‪-‬‬
‫פוסקת בספרי האבירים הנתעבים" ‪.‬‬
‫השינוי הזה מהווה מעין אירוניה דקה‪ .‬האם כך חשבנו כשהתחלנו לקרוא בספר?‬
‫השינוי יוצר מעבר מגיבור קומי לגיבור טראגי‪.‬‬
‫לו לא היה משתנה והיה חוזר לביתו ואומר כי בעתיד הקרוב עוד יצא למסע נצחונות‪,‬‬
‫אז היה נשאר גיבור קומי‪ ,‬גיבור נלעג‪ .‬אך בו ברגע שהוא מכיר בטעותו ובשגעונו הוא‬
‫הופך להיות גיבור טראגי‪ ,‬וככזה הוא רוכש את אהדתנו (אםכי גם בגיבור קומי יש‬
‫לעיתים מין הטראגיות)‪.‬‬

‫הערה‪ :‬בסיום כידוע חוזר דון קישוט ומודה כי חי בדמיון מטורף‪ ,‬אבל הוא נחלש‪.‬‬
‫מדוע? אולי כי בלי דמיון מטורף אינו יכול לחיות?‬

‫סנצ'ו – איש מעשי והגיוני‪ ,‬נאמן לאדונו‪ ,‬קורבן שגעון אדונו (סופג מכות בגללו)‪,‬‬
‫משתדל להחזיר את אדונו לשפיות(ממש זועק עליו שיחזור למציאות)‪ .‬ברגע מסויים‬
‫אומר סנצ'ו משפט חשוב‪ "...:‬תקועות לך טחנות כאלה במוח?"‪ .‬בעצם‪ ,‬צריך היה‬
‫לומר‪ ,‬שענקים תקועים לו במוח (וזו מעין השלכה‪ ,‬כי כל דבר ייראה לו כענק מפלצתי‬
‫כי הוא מפחד ממשהו‪ ,‬וה"משהו" יכול להיות גם טחנות רוח מקריות שפגש בדרך)‪,‬‬
‫אולם סנצ'ו בוחר דווקא "להחליף" ולהשתמש בטחנות רוח‪ ,‬הן התקועות לו במוח!‬
‫ומה פירושה של החלפה זו? נחשוב מה מציינות טחנות רוח אלה? מבחינה‬
‫ריאליסטית‪ ,‬הן מכונה לעשיית קמח‪ .‬אולם מבחינה מטאפורית‪-‬סמלית (בשימוש‬
‫עממי)‪ ,‬הן "עושות רוח"‪ ,‬ובלשון העממית הכוונה לעשיית כלום! הכלום תקוע לו‬
‫במוח‪ .‬בגלל הכלום הזה הוא מדמיין באופן מופרז‪ .‬כך הוא מעוות את המציאות‪.‬‬
 ‫‪140‬‬

‫על‪-‬ידי אמירת דברים אלה מוכיח סנצ'ו כי הוא נבון והוא מבין היטב מה קורה לאדונו‪.‬‬
‫כאן אפשר לציין כי הוא ממלא תפקיד של שליח הסופר‪.‬‬
‫השכרות‪ :‬ברגע שסנצ'ו שותה‪ ,‬הוא מתחיל לדמיין‪ .‬המסע אינו נתפס כעבודה קשה‪,‬‬
‫אלא כתענוג ונחת‪ .‬אולם השכרות של סנצ'ו היא מצב זמני בספר‪ ,‬לעומת הטירוף של‬
‫דון קישוט שהוא מצב מתמשך (רק בסיום יבוא שינוי)‪.‬‬
‫הוא גם חוזר על "אלהים שבשמיים"‪ .‬החזרה מבטאת חזרה תמימה‪ ,‬או אולי יש בה‬
‫מעין לעג‪.‬‬

‫בפרקים הבאים הוא יוכיח את כוחו באימרות חוכמה ‪ -‬חוכמה עממית‪ .‬הוא כאמור‬
‫יודע ללעוג ולעקוץ‪ .‬הוא מקבל שליטה על האי ומוכיח כי יודע למשול בחכמה ובצדק‬
‫חברתי‪.‬‬
‫שינוי‬
‫בסיום הוא מושפע מכשפים ומתחיל לחיות בעולם דמיוני‪ .‬בפרק הסיום כשאדונו גוסס‬
‫הוא מבקש ממנו שלא ימות כי אביר תמיד יודע להתגבר‪ .‬הוא אומר לו בבכי‪:‬‬
‫"אל ‪-‬נא ימות כבודו‪ ,‬אדוני היקר‪ ,‬אלא ישמע לעצתי ויחיה עוד הרבה שנים‪ ,‬כי‬
‫מעשההטירוף הכי גדול שיכול אדם הוא למות סתם ככה בלי שאיש אחר יהרוג אותו‬
‫ובלישידיים אחרות ימיתו אותו‪ ,‬אלא העצבות" וסנצ'ו ממשיך ברוח הדמיון שנכנסה‬
‫בו‪" :‬אל יתעצל‪ ,‬אלא יקום מהמיטה ונלך לשדות לבושים כמו רועים‪ ,‬כמו שהסכמנו‪:‬‬
‫אולי נמצא מאחורי איזה שיח את הגבירה דוניה דולסינאה הלא ‪-‬מכושפת‪ ."...‬האם‬
‫אומר לו זאת כמי שקשה לו הפרידה מאדונו האהוב‪ ,‬אושבאמת סנצ'ו השתנה והפך‬
‫לבעל דמיון מופלג‪ ,‬והוא הפך להיות דון קישוט?‬
‫אולי סנצ'ו הוא כפילו של דון קישוט‪ ,‬כפילו ההכרחי‪ ,‬כדי להראות טוטליות של דרך‬
‫חיים‪ .‬בסך הכל הם משלימים זה את זה‪.‬‬

‫רעיונות ומשמעויות בפרק ח'‬

‫א‪ .‬ביקורת כלפי תפיסה ניתוקו של דון קישוט מהמציאות‬
‫הערבוב בין המציאות לדמיון הינו מוטיב בספר‪ .‬א' נתפס כ ב'‪ .‬טחנת רוח כענק‬
‫מפלצתי‪ ,‬פונדק כטירה‪ ,‬נזיר כמכשף‪ .‬דון קישוט מערבב בין עולם המציאות לדמיון‪.‬‬
‫ובכך מובעת עליו ביקורת כאדם מנותק מהמציאות‪ .‬עם זאת‪ ,‬בפסקה הבאה יהיה‬
‫ניתן לראות שלצד הביקורת של הסופר על דון קישוט‪ ,‬קיימת גם אהדה כלפיו‪.‬‬

‫ב‪ .‬עמדה דו משמעית (דואלית)‪ ,‬כלפי דון קישוט‬

 ‫‪141‬‬

‫לאמיתו של דבר‪ ,‬אפשר למצוא שסרוונטס התכוון לשני דברים מנוגדים בבת אחת‪,‬‬
‫מעין פיצול אישיות וחוסר יכולת להכריע‪ .‬מצד אחד‪ ,‬ייתכן כי המשמעות היא שאבוי‬
‫לנו אם יש דמויות תמימות כאלה החיות בעולם דמיוני‪ .‬דמויות כאלה אינן מעשיות‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬הוא בעד האידיאלים של גיבורו‪ ,‬כי דווקא דמויות תמימות ומאמינות‬
‫בעולם טוב כמו דון קישוט‪ ,‬יכולות ללמד אותנו דברים שלא ראינו עד כה‪.‬‬
‫נוצרת איפוא דואליות‪ :‬מצד אחד‪ ,‬הסופר לועג לאוטופיסטים הרוצים לתקן עוולות‬
‫העולם‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬הוא בעצם שואל שאלה‪ :‬מדוע טיפוסים כאלה הם כה מעטים? רק בגלל‬
‫היותם כה מעטים הם נתפסים כאבסורדים‪.‬‬
‫דון קישוט ‪ -‬בכל אחד יש דון קישוט המחפש את האמת‪ ,‬התועה בדרכי החיים‪ .‬כמו‬
‫כן‪ ,‬בכל אחד קיימים דון וסנצ'ו – הכוונה‪ ,‬שבכל אחד מאיתנו יש לעיתים גם ניגודיות‬
‫מעין זו‪ ,‬של דון קישוט וסנצ'ו‪.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬נראה שלפי שרוונטס‪ ,‬רצויה שתתקיים בקרבנו ובחברה כולה ניגודיות‬
‫כזו‪ ,‬שתוביל לאיזון פנימי‪.‬‬
‫ג‪ .‬היחס לדת‬
‫האם מקרי שאת הנזירים רואה כמכשפים?‬
‫הרי נאסר על ‪-‬ידי הכנסייה וכנראה נתפסה אצלו כשלילית‪ .‬בפרק זה עושה מעין‬
‫השלכה‪ .‬הנזירים הם מפלצות‪ .‬כך‪ ,‬הוא מרגיש נקמה מסויימת כשדוקר את הנזיר‪...‬‬
 ‫‪142‬‬

‫נובלה‪ :‬האף‪/‬ניקולאי ו‪ .‬גוגול‬

‫תרגמה מרוסית‪ :‬ניל מירסק י‬

‫הספָּר איוואן‬
‫בחודש מארס‪ ,‬ב‪ 25-‬בו‪ ,‬התחולל בפטרבורג מאורע יוצא‪-‬דופן ומשונה עד מאוד‪ַ .‬‬
‫יאקֹוב ֶלביץ’‪ ,‬המתגורר בשדירת ווזנסנסקי (שם‪-‬משפחתו אבד‪ ,‬ואפילו על שלט המיספרה‪ ,‬שמצוייר‬
‫שם אדון עם לחי מסובנת‪ ,‬ומתוססת הכתובת “פה גם מקיזים דם” – אפילו ָּשם לא נכתב יותר‬
‫הספָּר איוואץ יאקֹובלֶביץ’ התעורר משנתו בשעה מוקדמת למדי‪ ,‬וריח לחם חם הגיע לאפו‪.‬‬
‫כלום)‪ַ ,‬‬
‫כשהזדקף קצת על מישכבו ראה את זוגתו‪ ,‬גברת כבודה למדי שהיתה להוטה אחר שתיית הקפה‪,‬‬
‫והנה היא מוציאה מן התנור כיכרות‪-‬לחם שנאפו זה עתה‪.‬‬
‫“היום לא אשתה קפה‪ ,‬פראסקוביה אוסיפובנה‪ ”,‬אמר איוואן יאקובלביץ’‪.‬‬
‫“במקום זה מתחשק לי לאכול לחם חם עם בצל‪( ”.‬כלומר‪ ,‬איוואן יאקובלביץ’ חשק בזה ובזה גם‬
‫יחד‪ ,‬אבל ידע שבשום פנים אי אפשר לבקש שני דברים בבת‪-‬אחת‪ ,‬הואיל ופראסקוביה אוסיפובנה‬
‫לא אהבה שגיונות שכאלה‪).‬‬
‫“שיאכל לו לחם‪ ,‬הטיפש; אני רק אצא נשכרת‪ ”,‬אמרה האשה בלבה‪“ :‬תהיה לי עוד מנה של קפה‪”.‬‬
‫והיא הטילה כיכר לחם על השולחן‪.‬‬
‫מתוך דרך‪-‬ארץ עטה איוואן יאקובלביץ’ פראק על כותונתו‪ ,‬ישב אל השולחן‪ ,‬בזק לו מעט מלח‪,‬‬
‫קילף שני בצלים‪ ,‬לקח סכין בידו‪ ,‬לבש ארשת של חשיבות והתחיל בוצע את הלחם‪ – .‬משחתך את‬
‫הכיכר לשניים‪ ,‬הציץ אל התווך וראה שם לתמהונו איזה דבר מלבין‪ .‬איוואן יאקובלביץ’ חיטט‬
‫בזהירות בסכין ומישש באצבעו‪“ :‬מוצק?” אמר בינו לבינו‪“ :‬וכי מה זה יכול להיות?”‬
‫הוא תחב את אצבעותיו ושלף החוצה – אף!… נשמטו מטה ידיו של איוואן יאקובלביץ’‪ .‬הוא התחיל‬
‫משפשף את עיניו וממשמש‪ :‬אף! פשוטו כמשמעו – אף ! ולא עוד אלא שדומה כאילו אותו האף מוכר‬
‫לו מאיזה מקום‪ .‬אימה פשטה בפניו של איוואן יאקובלביץ’‪ .‬ואולם אימה זו היתה כאין וכאפס‬
‫לעומת הזעם שאחז את זוגתו‪.‬‬
‫“למי זה כרתת את האף‪ ,‬חיה רעה שכמותך?” צעקה בחימה שפוכה‪“ .‬נוכל! שתיין! אני עצמי אלשין‬
‫עליך במישטרה‪ .‬שודד שכזה! שלושה אנשים כבר סיפרו לי שבזמן הגילוח אתה מושך להם באפיהם‬
‫עד שאלה נעקרים כמעט ממקומם‪”.‬‬
 ‫‪143‬‬

‫אבל איוואן יאקובלביץ’ ישב לא חי ולא מת‪ .‬פתאום הכיר באותו אף שאין הוא אלא אפו של‬
‫האססור‪-‬הקולוגי קובאליוב‪ ,‬שבא אליו להתגלח בכל רביעי וראשון‪.‬‬
‫“ חכי‪ ,‬פראסקוביה אוסיפובנה! אעטוף אותו בסמרטוט ואשים בפינה‪ :‬שיהיה מונח שם איזה זמן‪,‬‬
‫אחר‪-‬כך אסלק אותו‪”.‬‬
‫“גם לשמוע איני רוצה! שאני אתן לאף כרות להתגולל אצלי ככה?… צנים מטוגן שכמותך! רק זאת‬
‫הוא יודע‪ ,‬להוליך תער על‪ -‬גבי הרצועה; אבל למלא את חובתו עוד מעט לא יהיה לו כוח בכלל‪:‬‬
‫רכיכה‪ ,‬נבלה! שהמישטרה תיטפל אלי בגללך? לכלכן עלוב‪ ,‬בול‪-‬עץ מטופש! סלק אותו מכאן!‬
‫החוצה! קח אותו לאן שאתה רוצה! שלא יישאר ממנו אפילו זכר!”‬
‫איוואן יאקובלביץ’ עמד כמי שרצחוהו נפש‪ .‬חשב‪ ,‬חשב – ולא ידע מה יחשוב‪“ .‬השד יודע איך זה‬
‫קרה‪ ”,‬אמר לבסוף וגירד מאחורי אוזנו‪“ .‬אם חזרתי אתמול שיכור‪ ,‬אם לא – כבר לא אוכל לומר‬
‫בוודאות‪ .‬ולפי כל הסמינים‪ ,‬מעשה זה אין בו ממש כלל‪ ,‬שהרי הלחם נמנה עם מיני המאפה‪ ,‬מה‬
‫שאין כן אף‪ .‬איני מבין כלום!…” ואיוואן יאקובלביץ’ השתתק‪ .‬כשהירהר בדבר‪ ,‬שיבואו שוטרים‬
‫וימצאו אצלו את האף ויעמידוהו לדין‪ ,‬התבלעה דעתו לגמרי‪ .‬לנגד עיניו כבר ריחף צווארון ארגמן‬
‫רקום ריקמת כסף נאה‪ ,‬ניצנוץ חרב… וכל איבריו הרתיתו‪ .‬לבסוף חיפש ומצא את בגדיו התחתונים‬
‫ואת מגפיו‪ ,‬משך עליו את כל הסחבות האלה‪ ,‬עטף את האף בסמרטוט ויצא החוצה לקול תוכחותיה‬
‫המרות של פראסקוביה אוסיפובנה‪.‬‬
‫הוא רצה לתחוב אותו באיזה מקום‪ ,‬כגון בשקע שמתחת לשיער‪ ,‬או לשמטו מידו סתם כך‪ ,‬באקראי‪,‬‬
‫ולפנות מייד אל סימטה סמוכה‪ .‬אך איתרע מזלו ועל דרכו ניקרה פעם אחר פעם איזה מכר ופתח‬
‫מייד בחקירה‪“ :‬לאן אתה הולך?” או “את מי יצאת לגלח בשעה מוקדמת כל‪-‬כך?” עד שלא נמצאה‬
‫לאיוואן יאקובלביץ’ שום שעת‪-‬כושר כלל‪ .‬פעם אחת כבר נשמט מידו האף לחלוטין‪ ,‬אבל השומר‬
‫הורה לו עוד מרחוק באלה שבידו ואמר‪“ :‬נפל לך איזה דבר‪ ,‬תרים!” ואיוואן יאקובלביץ’ נאלץ‬
‫להרים את האף ולטומנו בכיסו‪ .‬יאוש נפל עליו‪ ,‬ומה גם שהבריות ברחוב התרבו והלכו ככל שנפתחו‬
‫החנויות ובתי המימכר‪.‬‬
‫הוא גמר בדעתו ללכת אל גשר איסאקייבסקי‪ :‬כלום לא יצליח להשליכו משם אל הנייבה?… ואולם‬
‫חטאתי במידת‪ -‬מה לקורא‪ ,‬שהרי עוד לא אמרתי כלום על איוואן יאקובלביץ’‪ ,‬אדם מכובד מכמה‬
‫וכמה בחינות‪.‬‬
‫איוואן יאקובלביץ’‪ ,‬כמוהו ככל בעל‪-‬מלאכה רוסי מהוגן‪ ,‬היה שתיין נורא‪ .‬ואף‪-‬על‪-‬פי שגילח יום‪-‬‬
‫יום את סנטרי זולתו‪ ,‬היה סנטרו שלו לא מגולח כל הימים‪ .‬הפראק של איוואן יאקובלביץ’ (איוואן‬
‫יאקובלביץ’ לא לבש מיקטורן מעולם) היה מנומר‪ ,‬כלומר בעצם שחור‪ ,‬אבל מכוסה כולו מיני כתמים‬
‫חומים‪ -‬צהבהבים ואפורים‪ .‬צווארונו הבהיק מיושן‪ ,‬ובמקום שלושת הכפתורים נידלדלו חוטים‬
‫בלבד‪ .‬ציניקן גדול היה איוואן יאקובלביץ’‪ ,‬וכשהיה האססור‪-‬הקולגי קובאליוב אומר לו‪ ,‬כדרגו‬
‫תמיד בזמן הגילוח‪“ :‬הידיים שלך‪ ,‬איוואן יאקובלביץ’‪ ,‬מסריחות תמיד!” היה איוואן יאקובלביץ’‬
‫משיב לו בשאלה‪“ :‬וכי ממה יש להן להסריח?” – “איני יודע‪ ,‬אחי‪ ,‬אבל עובדה היא‪ :‬מסריחות‪”,‬‬
‫היה אומר האססור‪-‬הקולגי; שעל כן היה איוואן יאקובלביץ’ מריח קצת טבק ומקציף את הסבון‬
‫גם על לחייו של קובאליוב‪ ,‬גם מתחת לאפו‪ ,‬גם מאחרי אוזנו‪ ,‬גם מתחת לסנטרו – הקיצור‪ ,‬בכל‬
‫מקום שהתחשק לו‪.‬‬
‫אזרח מכובד זה כבר עמד על גשר איסאקייבסקי‪ .‬ראשית חוכמה העיף מבט על סביבותיו; אחר גחן‬
‫מעל למעקה כמבקש להציץ אל מתחת לגשר‪ ,‬לראות אם רבים הדגים המתרוצצים שם‪ ,‬ושמעט מידו‬
 ‫‪144‬‬

‫בחשאי את הסמרטוט עם האף‪ .‬מייד חש כאילו נפרק מעליו משא של עשרה פּוד‪ :‬איוואן יאקובלביץ’‬
‫אפילו הצטחק‪ .‬ובמקום ללכת לגלח את סנטריהם של פקידים שם פעמיו אל בית‪-‬עסק אחד‪ ,‬שכתובת‬
‫לו על פתחו “אוכל ותה”‪ ,‬ללגום שם כוס פונש – אבל פתאום ראה בקצה הגשר את שוטר‪-‬הרובע‪,‬‬
‫איש בעל הדרת פנים וזקן‪-‬לחיים עבות‪ ,‬כובע משולש‪-‬קצוות לראשו וחרב על ירכו‪ .‬פרחה נשמתו של‬
‫איוואן יאקובלביץ’; ואילו השוטר רמז לו באצבעו ואמר ‪:‬גש אלי‪ ,‬חביבי!”‬
‫איוואן יאקובלביץ’‪ ,‬כיוון שידע פרק בהליכות נימוסים‪ ,‬הסיר עוד מרחוק את כובעו‪ ,‬קרב בזריזות‬
‫אל השוטר ואמר‪“ :‬השלום להוד‪-‬מעלתך!”‬
‫“לא‪ ,‬אחי‪ ,‬לא‪ ,‬שום הוד‪-‬מעלתך‪ .‬תגיד לי‪ ,‬מה עשית שם על הגשר?”‬
‫“חי‪-‬אלוהים‪ ,‬אדוני‪ ,‬לגלח לקוחות הלכתי‪ ,‬ורק הצצתי לראות אם מהיר הזרם בנהר‪”.‬‬
‫“שקר וכזב! לא תיפטר ממני ככה‪ .‬תואיל להשיב לי תשובה!”‬
‫“הריני מוכן ומזומן לגלח את אדוני רב‪-‬החסד פעמיים בשבוע‪ ,‬ואפילו שלוש‪ ,‬בלי טענות ומענות‪”,‬‬
‫השיב תשובתו איוואן יאקובלביץ’‬
‫“לא‪ ,‬ידידי‪ ,‬הרי אלה הבלים! שלושה ספרים באים לגלח אותי‪ ,‬וגם רואים בזה כבוד גדול לעצמם‪.‬‬
‫ואתה מוטב שתואיל להגיד‪ ,‬מה עשית שם?”‬
‫חוורו פניו של איוואן יאקובלביץ’… אלא שכאן יורד ערפל על כל המעשה‪ ,‬ומה קרה לאחר‪-‬מכן‪ ,‬על‬
‫כך אין יודעים ולא‪-‬כלום‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫האססור‪-‬הקולגי קובאליוב התעורר משנתו בשעה מוקדמת למדי ופלט מבין שפתיו‪:‬‬
‫“בררר…”‪ ,‬כדרכו תמיד עם יקיצה‪ ,‬אף שהוא עצמו לא ידע כלל למה ומדוע‪ .‬התמתח קובאליוב‪,‬‬
‫ומייד ציווה להגיש לו מראה לא גדולה שעמדה על השולחן‪ .‬הוא ביקש לסגור את הפצעון שצץ לו‬
‫אמש על אפו; אך לתדהמתו העצומה ראה שתחת אף יש לו בפרצופו מקום חלק לחלוטין! נבהל‬
‫קובאליוב‪ ,‬ציווה להגיש לו מים ושיפשף את עיניו במגבת‪ :‬אכן‪ ,‬האף איננו! מייד התחיל צובט את‬
‫בשרו‪ ,‬לראות אם אינו יש‪ :‬אינו ישן‪ ,‬כמדומה‪ .‬זינק האססור‪-‬הקולגי קובאליוב מעל מיטתו‪ ,‬חילץ‬
‫עצמותיו‪ :‬האף איננו!… ציווה להגיש לו מייד את בגדיו‪ ,‬וכחץ מקשת טס אל ראש‪-‬המישטרה‪.‬‬
‫אך בינתיים ראוי לומר מלים אחדות על קובאליוב‪ ,‬שיידע הקורא‪ ,‬האססור‪-‬הקולגי זה מה טיבו‪.‬‬
‫אססורים‪-‬קולגיים שזכו בתוארם מכוח תעודות של בתי‪-‬אולפנא אין להשוותם כלל עם אותם‬
‫אססורים‪ -‬קולגיים שנתמנו בקאווקאז‪ .‬אלה שונים מאלה תכלית שינוי‪ .‬האססורים‪-‬קולגיים‬
‫המלומדים… ואולם‪ ,‬רוסיה ארץ כה מופלאה היא‪ ,‬עד שאם תאמר מלה על האססור‪-‬הקולגי פלוני‪,‬‬
‫מייד יעמדו כל האססורים‪-‬קולגיים‪ ,‬מריגה ועד קמצ’אטקה‪ ,‬ויזקפו את דבריך על חשבונם שלהם;‬
‫והוא הדין בכל הדרגות והתארים כולם‪ – .‬קובאליוב נמנה עם האססורים‪-‬קולגיים של קאווקאז‪.‬‬
‫שנתיים בלבד עברו מאז זכה בתוארו‪ ,‬ועל כן לא יכול להסיח דעתו ממנו אף לרגע; ולשם יותר‬
‫אצילות והדר לא קרא לעצמו מעולם ” האססור‪-‬הקולגי”‪ ,‬אלא תמיד “מאיור”‪“ *.‬שמעי‪ ,‬יונתי‪”,‬‬
‫היה אומר ברחוב לרוכלת החולצות‪“ ,‬את בואי אלי הביתה‪ .‬אני גר ברחוב סאדובאיה‪ .‬אינך צריכה‬
‫אלא לשאול‪ :‬איפה גר פה המאיור קובאליוב? וכל אדם יראה לך‪ ”.‬ואם תזדמן לו בדרכו איזו יעלת‪-‬‬
‫חן‪ ,‬יוסיף גם הוראה סודית‪“ :‬את‪ ,‬נשמתי שלי‪ ,‬תשאלי איפה דירתו של המאיור קובאליוב‪ – ”.‬שעל‬
‫כן ייקרא מכאן ואילך אותו אססור‪-‬קולגי “מאיור” גם בפינו‪.‬‬
 ‫‪145‬‬

‫מינהג היה לו למאיור קובאליוב לטייל יום‪-‬יום בשדירת נייבסקי‪ .‬צווארון חולצתו היה תמיד נקי‬
‫ומעומלן לעילא‪ .‬זקן‪-‬לחיים כשלו אפשר למצוא עד היה בפניהם של מודדי‪-‬קרקעות בערי המחוז‬
‫ובערי הפלך‪ ,‬בפניהם של אדריכלים‪ ,‬בתנאי שבני‪-‬רוסיה הם‪ ,‬וכן בפניהם של בעלי תפקידים מיוחדים‬
‫במישטרה – ובכלל‪ ,‬בפני כל אותם גברים שלחייהם אדומות ומלאות והם מיטיבים לשחק‬
‫ב”בוסטון”‪ :‬זקן זה עובר באמצע הלחי ממש‪ ,‬ומישיר דרכו אל האף‪ .‬מן השרשרת התלויה לו‬
‫בחגורתו השתלשלו המון חותמות‪ ,‬מקצתן משובצות כדכודים עם סמלי‪-‬אצולה ומקצתן חקוק‬
‫עליהן‪ :‬יום רביעי‪ ,‬יום חמישי‪ ,‬יום שני וכן הלאה‪ .‬המאיור קובאליוב בא לפטרבורג לשם צורך דחוף‪,‬‬
‫היינו למצו לו מישרה ההולמת את תוארו‪ :‬אם תאיר לו ההצלחה פנים – מישרה של סגן למושל‪-‬‬
‫המחוז‪ ,‬ואם לא – מישרת מפקח באיזה מישרד ממשלתי מכובד‪ .‬המאיור קובאליוב לא בחל אף‬
‫בנישואים‪ ,‬אבל רק בתנאי שתהיה לה לכלה נדנוניה של מאתיים אלף‪ .‬ומכאן יוכל הקורא לשפוט‬
‫בעצמו מה היה מצבו של מאיור זה שעה שראה פתאום בפרצופו‪ ,‬תחת אף לא מכוער כלל ורגיל‬
‫למראה‪ ,‬מקום ישר וחלק‪ ,‬מטופש במידה שאין למעלה ממנה‪.‬‬
‫כמו להכעיס לא נראה ברחוב אף רכָּב אחד‪ ,‬והוא נאלץ ללכת ברגל‪ ,‬מתעטף בשולי גלימתו ומכסה‬
‫את פניו במיטפחת‪ ,‬משים עצמו כמי שדם שותת מאפו‪“ .‬ואולי בכל‪-‬זאת רק נדמה היה לי‪ :‬הרי לא‬
‫יתכן שאף ישתטה לו לפתע‪-‬פתאום ויאבד ככה‪ ”.‬והוא נכנס לבית‪-‬קפה‪ ,‬להציץ במראה‪ .‬לאושרו לא‬
‫היה איש בבית‪-‬הקפה‪ :‬הנערים טיאטאו את החדרים וערכו את הכסאות; אחדים מהם‪ ,‬עיניהם עוד‬
‫אפופות תנומה‪ ,‬נשאו מגשים ועליהם סופגניות חמות; על השולחנות ועל הכיסאות התגוללו עיתונים‬
‫של אתמול ועליהם כתמי קפה שפוך‪“ .‬נו‪ ,‬השבח לאל‪ ,‬אין פה איש‪ ”,‬הפטיר בינו לבינו‪“ :‬עכשיו אוכל‬
‫להסתכל‪ ”.‬בצעדים מהוססים ניגש אל המראה והעיף עין‪“ :‬יקח האופל‪ ,‬איזה גועל‪-‬נפש!” אמר‬
‫ורקק… “אילו היה פה לפחות משהו במקוף האף – אך לא ולא‪ ,‬אין כלום!…”‬
‫נושך שפתיו מרוב עוגמת‪-‬נפש יצא את בית‪-‬הקפה ובלבו החלטה לחרוג הפעם ממינהגו ולא להביט‬
‫גם לא לחייך אל שום אדם‪ .‬פתאום נעמד כנטוע במסמרות בשערי אחד הבתים;לנגד עיניו התחולל‬
‫מעשה שאין להבינו כלל‪ :‬לפני פתח הבית נעצרה כירכרה; דלתותיה נפתחו‪ ,‬ובכפיפת‪-‬גו קפץ ויצא‬
‫ממנה אדור בבגד‪-‬שרד ומייד עלה במרוצה במדרגות‪ .‬והנה‪ ,‬מה עצמּו גם חרדתו של קובאליוב‪ ,‬גם‬
‫נדמה לו שהכל מסתחרר‬‫פליאתו‪ ,‬כשראה שאין זה אלא אפו שלו‪ ,‬עצמו‪-‬ובשרו! למראה המשונה הזה ָּ‬
‫מול עיניו; הוא הרגיש שרגליו כושלות; ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן גמר אומר לחכות ויהי מה עד שישוב הלה אל‬
‫הכיכרה; כל איבריו רעדו כבקדחת‪ .‬לא עברו שתי דקות והאף אכן שב ויצא‪ .‬לגופו היה בגד‪-‬שרד‬
‫מרוקם חוטי‪-‬זהב‪ ,‬עם צווארון גדול וזקוף; מכנסיו היו עשויים עור רך וחרב חגורה לירכו‪ .‬כובעו‬
‫המעוטר נוצות העיד עליו כי מיועצי המדינה הוא‪ .‬בָּ כל ניכר שהוא נוסע לאיזה מקום לביקור נימוסין‪.‬‬
‫הוא העיף מבט ימינה ושמאלה‪ ,‬קרא אל הר ָּכב‪“ :‬זוז!” עלה על הכירכרה ונסע לדרכו‪.‬‬
‫קובאליוב המיסכן כמעט נטרפה דעתו‪ .‬הוא לא ידע אפילו כיצד יתחיל להרהר במעשה משונה כל‪-‬‬
‫כך‪ .‬שהרי איך יתכן כי אותו אף עצמו‪ ,‬אשר אך אתמול עוד היה קבוע לו בפניו ולא יכול לא לנסוע‬
‫ולא להלך – איך יתכן שיהיה לבוש פתאום בגד‪-‬שרד! והוא החל לרוץ אחרי הכירכרה‪ ,‬שלמזלו לא‬
‫הרחיקה לנסוע ונעצרה לפני הכניסה של קאזאן‪.‬‬
‫הוא נחפז אל הכנסיה‪ ,‬נדחק אל תוך שורה של קבצניות ישישות שעמדו שם בפָּ נים רעולות ורק עיניהן‬
‫מציצות מבעד לשני פתחים‪ ,‬ואשר בימים כתיקנם עוררו בו תמיד צחוק גדול‪ ,‬ונכנס פנימה‪ .‬רק‬
‫מתפללים מעטים היו בכנסיה‪ ,‬מקובלים כולם אל הפתח‪ .‬רוחו של קובאליוב היתה עכורה‬
‫ומסוכסכת כל‪ -‬כך‪ ,‬שנבצע ממנו להתפלל‪ ,‬והוא השיט עיניו מפינה לפינה בתּורו אחר האדון ההוא‪.‬‬
 ‫‪146‬‬

‫לבסוף ראה אותו עומד לו בצד‪ .‬האף הסתיר את פניו כליל מאחרי צווארונו הגדול הזקוף‪ ,‬והתפלל‬
‫בארשת של דבקות ובכוונה עצומה‪.‬‬
‫“איך אגש אליו?” חשב קובאליוב‪“ .‬גם בגד‪-‬השרד‪ ,‬גם הכובע – כל מראהו אומר שיועץ‪-‬מדינה הוא‪.‬‬
‫השד יודע מה עלי לעשות!”‬
‫הוא נעמד בסמוך לו והתחיל מכעכע בגרונו; אבל האף לא זז מעבודת‪-‬הקודש ולּו לרגע‪ ,‬והיה חוזר‬
‫ומשתחווה בדבקות‪.‬‬
‫“אדוני הנכבד…” אמר קובאליוב‪ ,‬כופה עצמו בלבו פנימה להתעודד מעט‪:‬‬
‫“אדוני הנכבד…”‬
‫“מה רצונך?” שאל האף ונפנה אליו‪.‬‬
‫“מוזר בעיני‪ ,‬אדוני הנכבד… נדמה לי… עליך לדעת את מקומך‪ .‬והנה אני מוצא אותך פתאום –‬
‫ואיפה? בכנסיה‪ .‬הלא תסכים…”‬
‫“אתכבד לבקש את סליחתך‪ ,‬נעלם ממני פשר הדברים שהואלת להשמיע… אבקש אבהרה‪”.‬‬
‫“וכי איך אבהיר לו?” חשב קובאליוב‪ ,‬ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן אזר עוז ופתח‪“ :‬אני‪ ,‬כמובן… דרך‪-‬אגב‪ ,‬אני‬
‫מאיור‪ .‬אין זה יאה‪ ,‬הלוא תסכים שאתהלך ככה בלי אף‪ .‬רוכלת פלונית‪ ,‬שמוכרת תפוזים קלופים‬
‫על גשר ווסקרסנסקי‪ ,‬יכולה לשבת לה בלי אף; אבל אני‪ ,‬שיש בדעתי לקבל עלי… ויתירה מזו‪ :‬הריני‬
‫יוצא ובא בבתים רבים‪ ,‬ושיח‪-‬ושיג לי עם גברות‪ :‬צ’כטאריובה‪ ,‬אשת יועץ‪-‬מדינה‪ ,‬ואחרות… הגע‬
‫בעצמך… איני יודע‪ ,‬אדוני הנכבד… (כאן משך המאיור קובאליוב בכתפיו‪ ).‬אבקש את סליחתך…‬
‫אם נתבונן בדבר מצד כללי הכבוד והחובה… הלוא תבין מדעתך…”‬
‫“איני מבין ולא כלום‪ ”,‬השיב האף‪“ .‬הואל‪-‬נא לפרש דבריך ביתר בהירות‪”.‬‬
‫“אדוני הנכבד…” אמר קובאליוב מתוך הכרת ערך עצמו‪“ :‬איני יודע איך עלי להבין את דבריך…‬
‫כל העניין ברור ונהיר לחלוטין‪ ,‬כמדומני… אלא אם כן רצונך… הרי אתה אפי שלי‪ ,‬עצמי‪-‬ובשרי!”‬
‫האף הביט במאיור וגבות עיניו התכווצו מעט מתוך זעף‪.‬‬
‫“טעות בידך‪ ,‬אדוני הנכבד‪ .‬אני קיים לעצמי‪ .‬וגם לא יתכן כלל שיהיו בינינו יחסים הדוקים כלשהם‪.‬‬
‫מכפתורי בגד‪-‬השרד שלך אני למד שאתה משרת בסנאט‪ ,‬ולכל המוטב – במישרד המישפטים‪ .‬ואילו‬
‫אני נמנה עם הפקידות המלומדת‪ ”.‬וככלותו את דבריו נפנה האף והמשיך בתפילתו‪.‬‬
‫קובאליוב התבלבל לגמרי ושוב לא ידע מה יעשה‪ ,‬ואפילו מה יחשוב‪ .‬אותה שעה נשמע רישרוש נעים‬
‫של שימלת אשה‪ :‬גברת זקנה קרבה אליהם‪ ,‬עוטה תחרים כולה‪ ,‬ועמה עלמה דקיקה בשימלה צחורה‬
‫שלפפה ברוב חן את מותניה החטובים‪ ,‬ולראשה כובע צהבהב‪ ,‬קליל ואוורירי כסופגניה‪ .‬מאחריהן‬
‫עמד ופתח לו תיבה של טבק משרת גבה קומה‪ ,‬בעל זקן‪-‬לחיים עבות ולצווארו ולא פחות מתריסר‬
‫צווארונים‪.‬‬
‫קובאליוב פסע לקראת הנשים‪ ,‬זקף את צווארון הבאטיסט של כותונתו‪ ,‬היטיב את החותמות‬
‫הקטנות התלויות לו על שרשרת הזהב‪ ,‬ובחייכו לכל עבר נתן עיניו בגברת הקלילה‪ ,‬אשר כמוה כפרח‬
‫אביבי התכופפה מעט ונשאה אל מצחה את ידה הקטנה הצחורה שאצבעותיה שקופות למחצה‪ .‬חיוכו‬
‫של קובאליוב התרחב שבעתיים כשראה מתחת לכובעה את סנטרה העגלגל המבהיק בלובנו‪ ,‬וחלק‬
‫מלחיה‪ ,‬שגוני שושנה ראשונה של אביב נוגהים עליה‪ .‬אך פתאום נרתעלאחוריו כאילו נכווה‬
 ‫‪147‬‬

‫ברותחים‪ .‬הוא נזכר שבמקום אפו אין לו כלום‪ ,‬ודמעות ניקוו בעיניו‪ .‬מייד הסב ראשו כדי להטיח‬
‫לאותו אדום היישר בפניו כי אין הוא אלא משים עצמו יועץ‪-‬מדינה‪ ,‬ובעצם הריהו נוכל ורמאי בזוי‪,‬‬
‫שהרי לאמיתו של דבר אינו אלא אפו שלו‪ ,‬עצמו ובשרו… אבל האף כבר נעלם ואיננו‪ :‬מן‪-‬הסתם‬
‫נחפש בכירכרתו לביקור נוסף‪.‬‬
‫קובאליוב בא לידי יאוש‪ .‬הוא שב על עקבותיו‪ ,‬נעמד לרגע באכסדרת העמודים והביט בשקידה לכל‬
‫עבר‪ ,‬אולי ייראה האף לעיניו‪ .‬יפה‪-‬יפה חקק בזכרונו את כובעו המעוטר נוצות של הלה ואת בגדו‬
‫המרוקם זהב; אלא שלא שם לב כלל לא לאדרתו ולא לצבע כירכרתו ולסוסיה‪ ,‬ואפילו זאת לא ראה‪,‬‬
‫אם הלך אחריו משרת‪ ,‬ומה צבע מדיו של זה‪ .‬בתוך כך היה המון עצום ורב של כירכרות נישא הלוך‬
‫ושוב במהירות גדולה כל‪-‬כך‪ ,‬שהעין התקשתה להבחין בהן; וגם אילו הבחין באחת מהן‪ ,‬לא היה‬
‫בידו לעצרה‪ .‬היה יום יפה‪ ,‬שטוף שמש‪ .‬שדירת נייבסקי שקקה אדם‪ .‬אשד ססגוני של גברות הציף‬
‫את המידרכה כולה‪ ,‬מגשר המישטרה ועד גשר אניצ’קין‪ .‬והנה הולך לו גם מכר ממכריו‪ ,‬יועץ‪-‬חצר‬
‫שהוא נוהג לקרוא לו פודפולקובניק‪ ,‬וביחוד בפני זרים‪ .‬והנה גם יאריגין‪ ,‬מנהל אגף בסנאט ורעו‬
‫כאח לו‪ ,‬המפסיד במישחק ה”בוסטון” כל אימת שהוא מהמר על שמונה דווקא‪ .‬והנה עוד מאיור‬
‫אחד שנעשה אססור בקאווקאז‪ ,‬והוא מנופף לו בידו ורומז לו לגשת אלי…‬
‫“לכל השדים!” אמר קובאליוב‪“ .‬היי‪ ,‬רכָּב‪ ,‬סע ישר אל ראש‪-‬המישטרה!”‬
‫קובאליוב ישב בכירכרה והיה חוזר ומזרז את הר ָּכב‪“ :‬מהר‪ ,‬טוס כמו רוח!”‬
‫“ראש‪-‬המישטרה בבית?” קרא בהיכנסו אל הפרוזדור‪.‬‬
‫“לא ולא‪ ”,‬השיב השוער‪“ .‬כרגע נסע לדרכו‪”.‬‬
‫“הרי לכם!”‬
‫“כן‪ ”,‬הוסיף השוער‪“ .‬לא כל‪-‬כך מזמן – אבל נסע‪ .‬אילו הקדמת רק רגע‪ ,‬אפשר שהיית מוצא אותו‬
‫בבית‪”.‬‬
‫בלי להסיר את המיטפחת מעל פניו חזר קובאליוב ויש בכירכרה וצעק בקול נואש‪“ :‬סע!”‬
‫“לאן?” שאל הרכָּב‪.‬‬
‫“סע ישר!”‬
‫“מה פירוש ישר? יש פה הצטלבות‪ :‬ימינה או שמאלה?”‬
‫שאלה זו עצרה בעד קובאליוב ואילצה אותו לשוב ולהרהר‪ .‬במצבו היה מיטיב לעשות אילו פנה‬
‫קודם‪ -‬כל אל מחלקת המוסר והמידות‪ ,‬לא מפני שהיא קשורה במישרין עם המישטרה‪ ,‬אלא מפני‬
‫שהיא עשויה להזדרז במתן הוראותיה הרבה יותר מלשכות אחרות; ואילו לתבוע את עלבונו מן‬
‫הממונים על אותה לישכה שהאף טען כי הוא משרץ בה‪ ,‬הרי זה מעשה נמהר‪ ,‬הואיל ומתשובותיו‬
‫של האף עצמו כבר ניתן להבין שאדם זה אין שום דבר מקודש בעיניו‪ ,‬והוא עלול לשקר במיקרה זה‬
‫ממש כשם ששיקר בהכריזו כי מימיו לא פגש בו‪ .‬וכך כבר עמד קובאליוב לצוות על הרכָּב שיסע אל‬
‫מחלקת המוסר והמידות‪ ,‬והנה עלה פתאום בדעתו שאותו רמאי ונוכל‪ ,‬שכבר בפגישתם הראשונה‬
‫נהג בחוסר‪-‬הגינות משווע שכזה‪ ,‬מסוגל היה לנצל את שעת‪-‬הכושר ולחמוק לו בנחת מן העיר – ואז‬
‫יהיה כל החיפושים אחריו לריק‪ ,‬או שיימשכו‪ ,‬חלילה וחס‪ ,‬חודש תמים‪ .‬לבסוף דומה שמן השמיים‬
‫האירו את עיניו‪ :‬הוא החליט לפנות היישר אל מערכת של עיתון ולפרסם בעוד מועד מודעה ובה‬
‫תיאור מדוקדק של כל תכונותיו של הלה‪ ,‬עד שכל הפוגש בו יוכל להביאו אליו בו‪-‬ברגע‪ ,‬או להודיעו‪,‬‬
 ‫‪148‬‬

‫למיצער‪ ,‬על המקום הימצאו‪ .‬וכך‪ ,‬משגמר אומר‪ ,‬ציווה על הרכָּב לנסוע אל מערכת העיתון‪ ,‬וכל הדרך‬
‫לא חדל להכותו באגרוף על גבו ולקרוא באוזניו‪“ :‬מהר‪ ,‬קמאי! מהר‪ ,‬נבל!” – “אה‪ ,‬אדוני!” היה‬
‫הרכָּב עונה לו בטלטול הראש‪ ,‬ומצליף במושכות על סוסו ששערו ארוך כשערו של כלב בולוני‪ .‬לבסוף‬
‫נעצרה הכירכרה‪ ,‬וקובאליוב קפץ ונכנס בנשימה טרופה לחדר‪-‬הקבלה‪ ,‬שם ישב אל השולחן פקיד‬
‫שב‪-‬שיער לבוש פראק ישן ומשקפיים על אפו‪ ,‬קולמוסו תחוב לו בין שיניו והוא מונה מטבעות של‬
‫נחושת‪.‬‬
‫“מי מקבל מודעות פה?” קרא קובאליוב בקול‪“ .‬אה‪ ,‬שלום לך!”‬
‫“שלום וברכה‪ ,‬אמר הפקיד השב‪ ,‬נשא עיניו לרגע ומייד שב והשפילן אל ערימות המטבעות הערוכות‬
‫לפניו‪.‬‬
‫“אני מבקש לפרסם…”‬
‫“ברשותך! הואל נא לחכות מעט‪ ”,‬אמר הפקיד‪ ,‬ידו האחת רושמת סיפרה על הנייר והאחרת מעבירה‬
‫צמד חרוזים בחשבוניה‪ .‬משרת במדי פאר‪ ,‬שפניו מעידות על שירות בבית‪-‬אצילים‪ ,‬עמד ליד השולחן‬
‫ופתק בידו‪ ,‬וראה לנכון להוכיח את בקיאותו בהוויות העולם‪“ :‬האמן לי‪ ,‬אדוני‪ ,‬הכלבלב אינו שווה‬
‫אפילו שמונים קופיקות – זאת אומרת‪ ,‬אני לא הייתי משלם בעדו אפילו שמונה; אבל הגראפית‬
‫אוהבת אותו‪ ,‬חי‪-‬נפשי‪ ,‬אוהבת – והנה‪ ,‬מי שיחזיר אותו יקבל מאה רובל! למען האמת‪ ,‬בינינו לבין‬
‫עצמנו‪ ,‬טעמיהם של האנשים אינם דומים זה לזה כלל‪ :‬אם כבר חשקת בכלב‪ ,‬קח לך כלב‪-‬צייד או‬
‫פודל; אל תחוס על חמש‪-‬מאות‪ ,‬תן אפילו אלף‪ ,‬אבל שיהיה לך כלב ראוי לשמו‪”.‬‬
‫הפקיד המכובד הקשיב לו בארשת של חשיבות‪ ,‬ואגב כך ערך אומדן הוצאות‪ :‬כמה אותיות בפתק‬
‫שהונח לפניו‪ .‬מסביב עמדו המון ישישות ושוליות‪-‬סוחרים ושוערים‪ ,‬וכולם פתקים בידיהם‪ .‬באחד‬
‫נאמר שרכָּב לא‪-‬שתיין פנוי לקבל עליו מישרה; באחר הוצעה עגלת‪-‬ילדים משומשת במצב טוב‪,‬‬
‫שהובאה ב‪ 1814-‬מפאריס; כן‪ ,‬חיפשה לה מישרה נערה משרתת בת תשע‪-‬עשרה שנסיון רב לה‬
‫בכביסה‪ ,‬והיא טובה גם למלאכות אחרות; ועוד עמדו למכירה כירכרה מוצקה בלא אף קפיץ אחד;‬
‫סוס צעיר חם‪-‬מזג‪ ,‬מנומר כתמים אפורים‪ ,‬בן שבע‪-‬עשרה שנה; זרעים חדשים של צנון וסלק‪ ,‬שהגיעו‬
‫מלונדון; בית‪ -‬קייט עם כל הנוחיות‪ :‬שתי אורוות סוסים וחלקה לנטוע בה חורש נאה מאוד של‬
‫ליבנים או אשוחים; אף היתה שם פניה אל המבקשים לקנות סוליות ישנות‪ ,‬והם מוזמנים לבוא אל‬
‫המכירה הפומבית‪ ,‬יום‪-‬יום משמונה בבוקר עד שלוש בצהריים‪ .‬החדר שהצטופף בו כל הקהל הזה‬
‫היה קטן‪ ,‬ואווירו דחוס מאין כמוהו; אך האססור‪-‬הקולגי קובאליוב לא חש בריח כלל‪ ,‬משום‬
‫שכיסה את פניו במיטפחת‪ ,‬ומשום שאפו שלו נמצא עכשיו אלוהים יודע היכן‪.‬‬
‫“אדוני הנכבד‪ ,‬הואל נא בטובך… העניין דוחק מאוד‪ ”,‬אמר לבסוף בקוצר‪-‬רוח‪.‬‬
‫“רק רגע‪ ,‬רק רגע! שני רובלים וארבעים ושלוש קופיקות! תיכף ומייד! רובל אחד ושישים וארבע‬
‫קופיקות!” אמר האדון שב‪-‬השיער והטיל את הפתקים בפניהם של השוערים והישישות‪“ .‬ואתה מה‬
‫רצונך?” פנה סוף‪-‬סוף אל קובאליוב‪.‬‬
‫“אני מבקש…” אמר קובאליוב‪ “ :‬אירע מיקרה של הונאה‪ ,‬או של מירמה‪ ,‬עד שעכשיו לא הצלחתי‬
‫לברר‪ .‬אני מבקש לפרסם רק זאת‪ ,‬שמי שיביא אלי את הנבל ההוא‪ ,‬יבוא על שכרו בעין יפה‪”.‬‬
‫“הרשה לי לשאול‪ ,‬מה שם משפחתך?”‬
 ‫‪149‬‬

‫“לא‪ ,‬לא‪ ,‬וכי למה לך שם‪-‬משפחה? לא אוכל לגלותו‪ .‬יש לי הרבה מכרים‪ :‬צ’כטאריובה‪ ,‬אשת יועץ‪-‬‬
‫מדינה‪ ,‬פלאגיה גריגורייבנה פודטוצ’ינה‪ ,‬אשת קצין‪-‬מטה… עוד יוודע להן פתאום‪ ,‬ישמרני האל!‬
‫אתה יכול לכתוב פשוט‪ :‬אססור‪-‬קולגי‪ ,‬או מוטב‪ ,‬פלוני בעל דרגת מאיור‪”.‬‬
‫“והבורח הוא משרת שלך?”‬
‫“איזה משרת? אילו ברח משרת‪ ,‬לא היתה ההונאה גדולה כל‪-‬כך! ברח ממני… אפִ י…”‬
‫“הממ! איזה שם מוזר! ומר אפִ יץ’ זה‪ ,‬האם גנב ממך סכומים גדולים?”‬
‫” אפִ י‪ ,‬זאת אומרת… לא הבנת כלום! האף שלי‪ ,‬אפִ י עצמי‪-‬ובשרי‪ ,‬הוא שברח ממני‪ ,‬אין יודע לאן‪.‬‬
‫לשטות בי התחשק לו‪ ,‬לשֵ ד!”‬
‫“איך ברח ממך? משום מה איני מצליח להבין כראוי‪”.‬‬
‫“לא אוכל להגיד לך איך; אבל העיקר שהוא נוסע עכשיו בכל העיר ומתחזה ליועץ‪-‬מדינה‪ .‬ולכן אני‬
‫מבקש ממך להודיע‪ ,‬שמי שילכוד אותו‪ ,‬צריך להביא לי אותו תיכף ומייד במהירות הבזק‪ .‬אמור לי‬
‫אתה – איך אני יכול להתהלך בלי איבר בולט שכזה? הרי לא מדובר פה באיזו זרת ברגל‪ ,‬שאתה‬
‫תוחב למגף ואיש לא משגיח בהיעדרה‪ .‬כל יום חמישי אני מבקר בביתה של אשת יועץ‪-‬הצר‬
‫צ’כטאריובה; ופודטוצ’ינה פלאגיה גיגורייבנה‪ ,‬אשת קצין‪-‬מטה‪ ,‬שיש לה בת חמודה מאוד – גם הן‬
‫מכרות טובות שלי‪ .‬וכעת תגיד בעצמך‪ ,‬איך אני יכול עכשיו… הרי עכשיו אני מנוע מלבקר אצלן‪”.‬‬
‫הפקיד שקע במחשבות‪ :‬על כך העידו שפתיו שנקפצו בחוזקה‪.‬‬
‫“לא‪ ,‬איני יכול לפרסם מודעה כזאת בעיתון‪ ”,‬אמר לאחר שתיקה ממושכת‪.‬‬
‫“מה? למה?”‬
‫“ככה‪ .‬זה יפגע בשמו הטוב של העיתון‪ .‬אם יתחיל כל אחד לפרסם שברח ממנו אפו‪ ,‬כי אז… והרי‬
‫גם בלאו‪-‬הכי כבר טוענים שהעיתון מדפיס כל מיני שמועות כוזבות וידיעות שאין להן שחר‪”.‬‬
‫“וכי מה פה אין לו שחר? נדמה לי שאין פה שום דבר כזה‪”.‬‬
‫“נדמה לך שאין‪ .‬הנה‪ ,‬בשבוע שעבר היה פה מיקרה כזה ממש‪ .‬בא הנה איזה פקיד‪ ,‬ממש כשם שבאת‬
‫אתה‪ ,‬והביא פתק‪ :‬התשלום היה שני רובלים ושבעים ושלוש קופיקות‪ ,‬וכל עניינה של המודעה היה‬
‫פודל שחור שברח‪ .‬לכאורה‪ ,‬מה בכך? ולאמיתו של דבר – שערוריה‪ :‬אותו פודל לא היה אלא גיזבר‪,‬‬
‫איני זוכר של איזה מוסד‪”.‬‬
‫“אבל אני הרי לא על פודל מבקש להודיע‪ ,‬אלא על אפי עצמי‪-‬ובשרי‪ ,‬הווה אומר‪ :‬כמעט עלי עצמי‪”.‬‬
‫“לא‪ ,‬מודעה כזאת לא אוכל לפרסם בשום פנים‪”.‬‬
‫“אבל מה אם אבד לי אפי באמת?!”‬
‫“ אם אבד‪ ,‬הרי זה עניין לרופא‪ .‬אומרים שיש אנשים שיכולים לקבוע לך בפרצופך כל אף שתרצה‪.‬‬
‫אבל נראה לי‪ ,‬דרך‪-‬אגב‪ ,‬שאתה אדם בעל מזג עליז‪ ,‬ואוהב להתבדח בחברה‪”.‬‬
‫“אני נשבע לך בקדושת האל! אבל אם כבר הגענו לידי כך‪ ,‬בוא ואראה לך‪”.‬‬
‫“למה לך לטרוח!” אמר הפקיד והריח מעט טבק‪“ .‬אבל בעצם‪ ,‬אם אין בזה משום טירדה‪ ”,‬הוסיף‬
‫וזע על כיסאו בסקרנות‪“ ,‬הייתי מציץ ברצון‪”.‬‬
‫האססור‪-‬הקולגי סילק את המיטפחת מעל פניו‪.‬‬
 ‫‪150‬‬

‫“אכן‪ ,‬מוזר להפליא! אמר הפקיד‪“ .‬המקום חלק לגמרי – ממש חביתית שנאפתה זה עתה‪ .‬כן‪ ,‬ישר‬
‫וחלק במידה בלתי מצויה!”‬
‫“נו‪ ,‬גם עכשיו תמשיך להתווכח? הרי אתה רואה בעצמך שאי אפשר לא לפרסם‪ .‬אכיר לך טובה‬
‫מקרב לב‪ ,‬ואני גם שמח מאוד שבזכות המיקרה הזה נפל בחלקי העונג להתוודע אליך…” מכאן‬
‫למֵ דים שהמאיור החליט הפעם להתחנף קצת‪.‬‬
‫“לפרסם – זה לא עניין גדול‪ ,‬כמובן‪“ ,‬אמר הפקיד‪“ .‬אלא שאיני חושב שתצמח לך מזה איזו תועלת‪.‬‬
‫ואם אתה דווקא רוצה‪ ,‬הרי מוטב שתפנה אל איזה סופר קל‪-‬עט‪ ,‬שיתאר את המעשה כמין תופעת‬
‫טבע נדירה ויפרסם את הדברים ב’דבורת הצפון’ (כאן שב והריח מעט טבק)‪ ,‬לתועלת בני הנוער (כאן‬
‫קינח את אפו) או סתם ככה‪ ,‬לסיפוק הסקרנות הכללית‪”.‬‬
‫חלשה דעתו של האססור‪-‬הקולגי‪ .‬הוא השפיל עיניו אל שולי העיתון‪ ,‬שם היו מודעות התיאטרונים‪,‬‬
‫ופיו כבר עמד להתרחב בחיוך שעה שנתקל בשמה של איזו שחקנית כמודה למראה‪ ,‬וידו נשלחה אל‬
‫כיסו לבדוק אם יש שם שטר‪-‬כסף כחול‪ ,‬הואיל וקובאליוב החזיק בדיעה שקציני‪-‬מטה** מקומם‬
‫בשורת הכורסאות – אלא שהמחשבה על אפו צפה ועלתה וקילקלה הכל!‬
‫גם הפקיד עצמו התרכך‪ ,‬כמדומה‪ ,‬למראה מצוקתו של קובאליוב‪ .‬וברצותו להמתיק לו מעט את‬
‫יגונו ראה לנכון להשמיע כמה מילים של השתתפות‪“ :‬אכן‪ ,‬צר לי מאוד שאירעה לך מהתלה שכזאת‪.‬‬
‫אולי תרצה להריח קצת טבק? הרי זו סגולה נאה נגד כאבי‪-‬ראש ונגד עצבונות למיניהם; וכוחה יפה‬
‫אפילו נגד טחורים‪ ”.‬ובדבר הגיש הפקיד לקובאליוב את תיבת הטבק‪ ,‬ואף השכיל לפתוח בזריזות‬
‫את המיכסה שמתנוסס עליו דיוקנה של איזו גברת ומגבעת לראשה‪.‬‬
‫מעשה נמהר זה הוציא את קובאליוב מגדרו‪“ .‬איני מבין איך אתה מוצא פה מקום להלצות‪ ”,‬אמר‬
‫בחרי‪-‬אף‪“ .‬האם אינך רואה שחסר לי דווקא דבר זה עצמו שבו יכולתי להריח? יקח השד את הטבק‬
‫שלך! אפילו להסתכל עליו איני יכול עכשיו – ולא רק על הבֶ ֶרזיני העלוב שלך‪ ,‬אלא אפילו היית מציע‬
‫לי ַראפֶ ה אמיתי‪ ”.‬אמר ויצא ממערכת העיתון ולבו מר עליו מאוד‪ ,‬ומייד שם פעמיו אל מפקח‪-‬‬
‫המישטרה‪ ,‬אותו חובב מושבע של סוכר‪ .‬חדר‪-‬המבוא בביתו‪ ,‬הוא‪-‬הוא גם חדר‪-‬האוכל‪ ,‬היה מלא‬
‫וגדוש סלקים של סוכר‪ ,‬שהביאו לו סוחרים מתוך חיבה ורעות‪ .‬אותה שעה היתה הטבחית חולצת‬
‫למפקח‪-‬המישטרה את מגפי השרד שלו‪ .‬החרב ויתר אביזרי המלחמה כבר נתלו בשלום בפינות‬
‫החדר‪ ,‬בכובע האימתני משולש‪-‬הקצוות כבר השתעשע בנו הפעוט‪ ,‬בן השלוש‪ ,‬והוא עצמו‪ ,‬בתום יום‬
‫של קרבות וציחצוח‪-‬חרבות‪ ,‬התקין עצמו לטעום ממנעמי השלום‪.‬‬
‫בעצם הרגע שנכנס אליו קובאליוב התמתח הלה‪ ,‬כיעכע בגרונו ואמר‪“ :‬אה‪ ,‬עכשיו אתנמנם לי בנחת‬
‫איזה שעתיים!” מכאן אפשר להסיק שהשעה לא היתה כשרה כלל לביקורו של האססור‪-‬הקולגי;‬
‫ואני משער שאפילו הביא עמו כמה ליטראות של תה או פיסת אריג‪ ,‬גם אז לא היה מתקבלת במאור‪-‬‬
‫פנים גדול‪ .‬אותו מפקח היה שוחר נלהב של כל אומנות ותעשיה למיניהן‪ ,‬אבל שטר‪-‬כסף של המדינה‬
‫היה יפה בעיניו מכל‪“ .‬הרי זה חפץ ממש‪ ”,‬נהג לומר‪“ ,‬ובכל העולם כולו לא תמצא חפץ טוב מזה‪:‬‬
‫מזון אינו מבקש‪ ,‬מקום כמעט אינו תופס‪ ,‬די לו בכיס הבגד‪ ,‬ואם יפול ארצה – לא יישבר‪”.‬‬
‫המפקח קיבל את פני קובאליוב בקרירות‪-‬מה ואמר ששעת אחר‪-‬הצהריים אינה יפה לחקירות כל‪-‬‬
‫למד‬
‫עיקר‪ ,‬ושהטבע עצמו ציווה שאחרי הסעודה יש לנוח מעט (ומכאן נמצא האססור‪-‬הקולגי ֵ‬
‫שאימרות חכמים מימי קדם לא נעלמו מידיעת המפקח)‪ ,‬ושאדם הגון אין עוקרים לו את אפו‪,‬‬
‫ושרבים בעולם המאיורים למיניהם שאפילו מצב תחתוניהם אינו מניח את הדעת כלל‪ ,‬והם עצמם‬
‫מתרוצצים בכל מיני מקומות מגונים‪.‬‬
 ‫‪151‬‬

‫הווה אומר‪ ,‬קלע אל חוט‪-‬השערה ולא החטיא! יש לציין שקובאליוב היה אדם נוח‪-‬להיעלב במידה‬
‫מופלגת‪ .‬עשוי היה לסלוח על כל מה שנאמר עליו עצמו‪ ,‬אך בשום פנים לא מחל על כבוד תוארו או‬
‫דרגתו‪ .‬ולא עוד אלא שסבור היה שבהצגות‪-‬תיאטרון מותר לנהוג חירות בכל הנוגע לקציני‪-‬הצבא‪,‬‬
‫ואילו את קציני‪-‬המטה אין לתקוף בשום אופן‪ .‬קבלת‪-‬הפנים שערך לו המפקח בילבלה אותו כל‪-‬כך‪,‬‬
‫עד שטילטל את ראשו ואמר מתוך הכרת ערך עצמו‪ ,‬בעודו פורש מעט את כפיו‪“ :‬אכן‪ ,‬לאחר הערות‬
‫מעליבות שכאלה שוב אין לי מה להוסיף…” ויצא‪.‬‬
‫הוא חזר לביתו ורגליו כושלות תחתיו‪ .‬כבר ירדו דימדומים‪ .‬עגומה ואף מאוסה תכלית המיאוס‬
‫נראתה לו דירתו לאחר כל חיפושי‪-‬השווא האלה‪ .‬כשנכנס אל הפרוזדור ראה על ספת העור המזוהמת‬
‫את משרתו איו ואן שוכב לו שרוע על גבו ויורק אל התיקרה‪ ,‬ואף חוזר ופוגע בהצלחה לא מבוטלת‬
‫באותו מקום עצמו‪ .‬שוויון‪ -‬נפש זה של משרתו הוציאו מכליו; הוא חבט לו בכובעו על מצחו ואמר‪:‬‬
‫“רק בשטויות אתה מתעסק תמיד‪ ,‬חזיר!”‬
‫איוואן קפץ פתאום על רגליו והסתער כל עוד נפשו בו לפשוט מעליו את מעילו‪.‬‬
‫עצוב ויגע נכנס המאיור אל חדרו וצנח בכורסתו‪ ,‬ולבסוף‪ ,‬לאחר שפלט כמה אנחות‪ ,‬פתח ואמר‪:‬‬
‫“ אלי! אלי! על מה ולמה בא עלי אסון שכזה? לו הייתי בלי יד או בלי רגל – מילא; לו הייתי בלי‬
‫אוזניים – עסק‪-‬ביש‪ ,‬אך עוד אפשר לסבול; אבל אדם בלי אף – הרי זה השד‪-‬יודע‪-‬מה‪ :‬ציפור לא‬
‫ציפור‪ ,‬אזרח לא אזרח; רק לקום ולהשליך מן החלון! ואילו נגדע במלחמה‪ ,‬לפחות‪ ,‬או בדו‪-‬קרב‪ ,‬או‬
‫באשמתי שלי; אבל הוא הרי אבד על לא כלום‪ ,‬על לא דבר‪ ,‬אבד לשווא‪ ,‬לריק‪ ,‬חינם אין‪-‬כסף!…‬
‫אבל לא‪ ,‬לא יתכן‪ ”,‬הוסיף לאחר הירהור קצר‪“ .‬לא יעלה על הדעת שאף ילך לאיבוד‪ ,‬לא יעלה על‬
‫הדעת בשום פנים‪ .‬זה ודאי רק חלום שאני חולם‪ ,‬או פשוט הזיה; ואולי במקום מים שתיתי בטעות‬
‫מן הוודקה שאני מנגב בה את הסנטר אחרי הגילוח‪ .‬איוואן הטיפש לא סילק אותה‪ ,‬ואני‪ ,‬מן‪-‬הסתם‪,‬‬
‫לגמתי לגימה‪ – ”.‬וכדי להיווכח שאינו שיכור עמד המאיור וצבט את עצמו צביטה מכאיבה כל‪-‬כך‪,‬‬
‫שצווחה נפלטה מפיו‪ .‬הכאב הזה הוכיח לו בעלילה שהוא פועל וחי בהקיץ‪ .‬חרש‪-‬חרש ניגש אל הראי‪,‬‬
‫ותחילה עצם את עיניו מתוך תקווה שהנה יתמזל לו המזל ואפו יתנוסס במקומו; אך מייד נרתע‬
‫לאחוריו ואמר‪“ :‬איזו שערוריה של פרצוף!”‬
‫אכן‪ ,‬הדבר נפצר מן הבינה‪ .‬אילו אבד לו כפתור‪ ,‬או שעון‪ ,‬או כפית של כסף‪ ,‬או כיוצא באלה; אבל‬
‫אבידה זו – איפה תמצא שכמותה? ועוד בדירתו שלו!… מששקל בדעתו את כל הנסיבות‪ ,‬בא המאיור‬
‫קובאליוב לידי מסקנה שוודאי היתה קרובה יותר מכל האמת‪ ,‬היינו שבכל אלה אשמה מן‪-‬הסתם‬
‫אשת קצין‪-‬המטה פודוטוצ’ינה‪ ,‬היא ולא אחרת‪ ,‬אשר רצתה שיישא לו את בתה לאשה‪ .‬הוא עצמו‬
‫שָּ ש מאוד לחזר אחריה‪ ,‬אבל התחמק מהכרעה סופית‪ .‬וכשהודיעה לו אשת קצין‪-‬המטה בלא עקיפין‬
‫שהיא מבקשת להשיא לו את בתה‪ ,‬קם וחמק לו משם חרש‪ ,‬הוא ומחמאותיו עמו‪ ,‬ואמר שעודו צעיר‬
‫מדי‪ ,‬ועליו לשרת עוד חמש שנים‪ ,‬על‪-‬מנת שימלאו לו ארבעים ושתיים בדיוק‪ .‬ועל‪-‬כן‪ ,‬מתוך נקמנות‬
‫כנראה‪ ,‬החליטה אשת קצין‪-‬המטה להטיל בו קילקול ושכרה לשם כך מיני מכשפות‪ ,‬שהרי בשום‬
‫פנים לא היה אפשר להניח שאפו נכרת‪ :‬איש לא נכנס אל חדרו; ואילו הספר איוואן יאקובלביץ’‬
‫גילח אותו עוד ביום‪-‬רביעי‪ ,‬וכל אותו היום‪ ,‬ואפילו ביום‪-‬חמישי שלמחרתו‪ ,‬היה אפו שלם בלא פגע‬
‫– זאת זכר וידע יפה‪-‬יפה; ולא זו בלבד‪ ,‬אלא שוודאי היה חש כאב‪ ,‬וגם אין ספק שהפצע לא יכול‬
‫היה להגליד בבמהירות שכזאת ולהיעשות חלָּק כחביתית‪ .‬הוא תיכן תוכניות וחכך בדעתו‪ :‬האם‬
‫יתבע את אשת קצין‪-‬המטה לדין באורח רישמי‪ ,‬או יופיע אצלה בעצמו ויוכיחה על פניה‪ .‬הירוהירו‬
‫נקטעו בשל האור שהיבהב פתאום מבעד לכל חרכי הדלת‪ ,‬לאות שאיוואן כבר הדליק את הנר‬
 ‫‪152‬‬

‫בפרוזדור‪ .‬עד מהרה הופיע איוואן עצמו ובידו הנר‪ ,‬שהפיץ אור עז בכל החדר‪ .‬מייד חטף קובאליוב‬
‫את מיטפחתו וכיסה את המקום שאתמול עוד היה לו שם אף‪ ,‬שלא יעמוד המשרת הטיפש ויבהה‬
‫כגולם לנוכח פירכה משונה זו שבפני אדונו‪.‬‬
‫עוד לא הספיק איוואן לחזור אל קיטונו וקול אלמוני עלה מן הפרוזדור ושאל‪“ :‬האם גר פה‬
‫האססור‪-‬הקולגי קובאליוב?”‬
‫“היכנס‪ .‬המאיור קובאליוב כאן‪ ”,‬אמר קובאליוב וזינק בחופזה ופתח את הדלת‪.‬‬
‫נכנס פקיד‪-‬מישטרה נאה למראה‪ ,‬זקן‪-‬לחייו לא בהיר מאוד ולא כהה ולחייו מלאות למדי – אותו‬
‫שוטר עצמו שבתחילת הסיפור עמד בקצה גשר איסאקייבסקי‪.‬‬
‫“האם הואלת לאבד את אפך?”‬
‫“אכן‪-‬כן‪”.‬‬
‫“עכשיו מצאו אותו‪”.‬‬
‫“מה אתה סח?” צעק המאיור קובאליוב‪ .‬מעוצם השימחה נעתקו מלים מפיו‪ .‬הוא לטש עיניו אל‬
‫איש‪-‬המישטרה העומד מולוואור הנר הרועד מרצד וזוהר לו על לחייו ועל שפתיו המלאות‪“ .‬איך זה‬
‫קרה?”‬
‫“בגלל מיקרה מוזר‪ :‬תפסנו אותו כמעט בדרך‪ .‬הוא כבר יש בכירכרה ועמד לנסוע לריגה‪ .‬גם דרכונו‬
‫כבר נרשם מזמן על שמו של איזה פקיד‪ .‬ומוזר שאפילו אני עצמי חשבתי אותו תחילה לאדון‪ .‬אבל‬
‫למרבה המזל היו משקפי אתי‪ ,‬ומייד ראיתי שלפנַי אף‪ .‬הרי אני קצר‪-‬רואי‪ ,‬ואם תעמוד מולי‪ ,‬לא‬
‫אראה אלא שיש לך פנים – אבל לא אף‪ ,‬לא זקן‪ ,‬לא כלום‪ .‬חותנתי‪ ,‬כלומר אם אשתי‪ ,‬גם היא לא‬
‫רואה כלום‪”.‬‬
‫קובאליוב לא ידע את נפשו‪“ .‬אבל איפה הוא? איפה? ארוץ אליו מייד‪”.‬‬
‫“אל תטר יח את עצמך‪ .‬כיוון שידעתי שהוא נחוץ לך‪ ,‬הבאתי לך אותו‪ .‬ומוזר שהשותף העיקרי בכל‬
‫העסק הזה הוא הספָּר הנוכל משדירת ווזנסנסקי‪ ,‬שיושב עכשיו בצינוק‪ .‬כבר מזמן אני חושד בו‬
‫שהוא שתיין וגנב‪ ,‬ועוד שלשום סחב מחנות אחת תריסר כפתורים‪ .‬אבל האף שלך נשאר כמו שהיה‪”.‬‬
‫והשוטר שלח ידו אל כיסו ושלף משם את האף העטוף בנייר‪.‬‬
‫“כן‪ ,‬זה הוא!” צעק קובאליוב‪“ .‬ממש הוא! הואל נא לשתות עמי היום ספל תה‪”.‬‬
‫“הייתי חושב לי זאת לעונג גדול‪ ,‬אבל לא אוכל בשום אופן‪ :‬אני צריך לנסוע מכאן אל בית‪-‬המעצר…‬
‫ומחירי כל המצרכים עלו כל‪-‬כך… ואיתנו בבית גרה גם חותנתי‪ ,‬כלומר ֵאם אשתי‪ ,‬וגם הילדים;‬
‫הבכור‪ ,‬ביחוד‪ ,‬מעורר הרבה תקוות‪ :‬נער פיקח מאוד‪ ,‬אבל לחנך אותו אין שום אמצעים‪”.‬‬
‫קובאליוב הבין‪ ,‬מיהר ולקח מעל השולחן שטר‪-‬כסף אדום ותחבֹו לידי השוטר; הלה קד לו קידה‬
‫ויצא‪ ,‬וכמעט בו‪-‬ברגע כבר שמע קובאליוב את קולו עולה מן הרחוב‪ ,‬שופך חמתו על איזה מוז’יק‬
‫שוטה שגילגל את עגלתו היישר אל השדירה‪.‬‬
‫כשיצא השוטר נשאר האססור‪-‬הקולגי שרוי רגעים אחדים באיזה הלך‪-‬רוח מטושטש‪ ,‬ואך בקושי‬
‫שבה אליו כעבור רגעים אחדים היכולת לראות ולהרגיש‪ :‬עד כדי כך נתבלעו חושיו מן השימחה הלא‬
‫צפויה‪ .‬בזהירות חפן בשתי ידיו את האף שחזר ונמצא‪ ,‬וסקר אותו שוב בעיון‪.‬‬
 ‫‪153‬‬

‫“כן‪ ,‬זה הוא‪ ,‬ממש הוא!” אמר המאיור קובאליוב‪“ .‬והנה גם הפצעון שצץ אתמול בצידו השמאלי‪”.‬‬
‫המאיור כמעט געה בצחוק מעוצם השימחה‪.‬‬
‫אבל אין לך דבר שעומד בעינו לאורך זמן‪ ,‬וגם השימחה טיבה שחיותה מתמעטת לאחר הרגע‬
‫הראשון; ברגע השלישי היא כבר מתפוגגת‪ ,‬וסופה שהיא נטמעת מבלי‪-‬משים בהלך‪-‬הנפש הרגיל‪,‬‬
‫כמוה כעיגול הנוצר במים בנפול לתוכם אבן‪ ,‬והוא נטמע לבסוף בחלקת פני האגם‪ .‬קובאליוב שקע‬
‫בהירהורים‪ ,‬והבין שהמעשה עוד לא תם‪ :‬האף נמצא אבל עדיין יש להצמידו‪ ,‬להשיבו למקומו‪.‬‬
‫“ומה אם לא ייצמד?”‬
‫שאלה זו שאל המאיור את עצמו ופניו חוורו‪.‬‬
‫בלב מלא אימה סתומה הסתער אל השולחן‪ ,‬ואת הראי קירב אליו‪ ,‬כדי שלא להצמיד את האף‬
‫במעוקם‪ ,‬חלילה‪ .‬ידיו רעדו‪ .‬בזהירות ובקפידה הציב את האף במקומו הקודם‪ .‬הו‪ ,‬זוועה! האף לא‬
‫נדבק!… הוא הגישֹו אל פיו‪ ,‬חיממֹו מעט בהבל נשימתו ושב והעמידו על המקום החלק שבין שתי‬
‫לחייו; אבל האף לא נדבק בשום פנים ואופן‪.‬‬
‫“נו‪ ,‬נו! תעמוד כבר‪ ,‬טיפש!” אמר לו‪ .‬אבל האף היה כעשוי עץ‪ ,‬ושב וצנח על השולחן בקול טפיחה‬
‫משונה‪ ,‬כמין פקק‪ .‬פני המאיור נתרעדו בעווית‪“ .‬האומנם לא יידבק? אמר בבהלה‪ .‬אך כל כמה שחזר‬
‫ונשא את האף אל מקומו‪ ,‬היתה טירחתו לשווא כבראשונה‪.‬‬
‫הוא קרא לאיוואן ושלחֹו אל הרופא שהתגורר בדירה הנאה מכולן באותו בית עצמו‪ ,‬בקומה השניה‪.‬‬
‫רופא זה היה גבר בעל הדרת‪-‬פנים ולֹו זקן‪-‬לחיים מפואר‪ ,‬שחור כזפת‪ ,‬ואשה בריאה ורעננה; בבקרים‬
‫היה אוכל תפוחים רעננים‪ ,‬והקפדה יתירה על נקיו פיו‪ ,‬היה שוטפו מדי בוקר כמעט שלושת‪-‬רבעי‬
‫השעה ומצחצח את שיניו בחמישה מינים שונים של מיברשות‪ .‬הדוקטור הופיע ממש בו‪-‬ברגע‪ .‬הוא‬
‫שאל מתי קרה האסון‪ ,‬הגביה את סנטרו של המאיור קובאליוב ובאגודלו סטר לו על המקום שהיה‬
‫שם האף בכוח רב כל‪-‬כך‪ ,‬שראשו של המאיור נרתע לאחוריו ונתקע בקיר‪ .‬הרופא אמר שאין בכך‬
‫כלום‪ ,‬יעץ לו להתרחק מעט מן הקיר וציווה עליו תחילה לכופף את ראשו ימינה‪ ,‬מישמש במקום‬
‫שהיה שם האף ואמר “הממ!” – אחר‪-‬כך ציווה עליו לכופף את ראשו שמאלה ואמר‪“ :‬הממ!”‬
‫ולסיום שב וסטר לו באגודלו‪ ,‬עד שהמאיור טילטל את ראשו כסוס שמפשפשים בשיניו‪ .‬משסיים כך‬
‫את הבדיקה הניד הרופא בראשו ואמר‪“ :‬לא‪ ,‬אין מה לעשות‪ .‬מוטב שתישאר ככה‪ ,‬מפני שאפשר רק‬
‫לקלקל‪ .‬לחבר אותו אפשר‪ ,‬כמובן‪ :‬הייתי יכול לעשות זאת בעצמי תיכף ומייד; אבל תאמי לי שזה‬
‫רק יקלקל‪”.‬‬
‫“הרי לכם! וכי איך אשאר בלא אף?” אמר קובאליוב‪“ .‬גרוע יותר מעכשיו כבר לא יכול להיות‪ .‬הרי‬
‫זה פשוט השד‪-‬יודע‪-‬מה! איך ַאראה את עצמי עם פרצוף‪-‬שערוריה שכזה? יש לי חוג מכרים מכובד‪:‬‬
‫הנה גם הערב עלי ללכת לביקור בשני בתים‪ .‬גם מֹודעים רבים לי‪ :‬אשת יועת‪-‬המדינה צ’כטאריובה‪,‬‬
‫פודטוצ’ינה‪ ,‬אשת קצין‪-‬מטה… אף כי אחרי שעשתה מה שעשתה‪ ,‬שוב אין לי עסק איתה אלא‬
‫באמצעות המישטרה‪ .‬עשה לי טובה‪ ”,‬חינן קובאליוב את קולו‪“ ,‬האם אין שום דרך? תחבר אותו‬
‫איכשהו‪ :‬אפילו לא ממש‪ ,‬ובלבד שיחזיק; אני גם יכול לתמוך בו קצת בידי ברגעי סכנה‪ .‬וכיוון שאיני‬
‫רוקד‪ ,‬הרי אין חשש שאזיק לו באיזו תנועה לא זהירה‪ .‬ואשר להכרת‪-‬טובה‪ ,‬אתה יכול להיות סמוך‬
‫ובטוח שככל שירשו לי אמצעי…”‬
‫“תאמין לי‪ ”,‬אמר הרופא בקול לא רם ולא חרישי‪ ,‬אבל אדיב ומאגנטי מאין כמותו‪“ ,‬שלעולם איני‬
‫מרפא מתוך תאוות‪ -‬בצע‪ .‬הדבר נוגד את אומנותי ואת הכללים שאני דבק בהם‪ .‬אומנם‪ ,‬אני מקבל‬
 ‫‪154‬‬

‫שכר‪-‬טירחה‪ ,‬אבל אך ורק כדי שלא להעליב שום איש בסירובי‪ .‬מובן מאליו שאני יכול לחבר לך את‬
‫האף‪ .‬אבל אני נשבע בכבודי‪ ,‬אם למלתי אינך מאמין‪ ,‬שהדבר רק יקלקל‪ .‬מוטב שתניח לטבע לפעול‬
‫את פעולתו‪ .‬אם תרבה לשטוף את פניך במים קרים‪ ,‬מובטח לך שבלי האף תהיה בריא לא פחות‬
‫מאשר עם האף‪ .‬ואילו את האף עצמו עצתי שתניח בצינצנת מלאה כוהל‪ ,‬או מוטב שתמזוג לתוכה‬
‫שתי כפות וודקה חריפה וחומץ מחומם‪ :‬אז תוכל לקבל בעדו סכום כסף הגון‪ .‬אני עצמי מוכן לקנות‬
‫אותו מידך‪ ,‬אם רק לא תפקיע את המחיר‪”.‬‬
‫“לא‪ ,‬לא! לא אמכור אותו בעד שום הון שבעולם!” צווח המאיור קובאליוב ביאוש‪“ .‬מוטב לי‬
‫שי ֹאבָּ ד!”‬
‫“סלח לי‪ ”,‬אמר הדוקטור וקד קידה‪“ .‬ביקשתי רק לעזור לך… מה לעשות! לפחות ראית שעשיתי‬
‫כמיטב יכולתי‪ ”.‬ועודו מדבר לבש הרופא הדרת‪-‬פנים ויצא מן החדר‪ .‬קובאליוב אף לא ראה את פניו‪,‬‬
‫ומתוך אובדן‪-‬החושים לא השגיח אלא בחפתי כותונתו הנקיה והצחה כשלג המציצים מבעד לשרוולי‬
‫הפראק השחור שלו‪.‬‬
‫למחרת גמר בדעתו כי בטרם יגיש תלונה יכתוב אל אשת קצין‪-‬המטה – אולי תיאות זו להשיב בלא‬
‫קרב את המגיע לו‪ .‬וכך כתב לה‪:‬‬
‫גבירתי הנכבדה‪,‬‬
‫אלכסנדרה גריגורייבנה!‬
‫איני מבין כלל את הפעולה המשונה שנקטת‪ .‬היי סמוכה ובטוחה שמעשה זה לא יביא לך כל תועלת‪,‬‬
‫ולא יאלץ אותי אף כהוא‪-‬זה להתחתן עם בתך‪ .‬האמיני לי שפרשת אפי ידועה לי יפה‪-‬יפה‪ ,‬כשם‬
‫שאת ולא אחרת היא השותפה העיקרית בדבר‪ .‬עקירתו הפתאומים ממקומו‪ ,‬בריחתו‬ ‫שידוע לי ַ‬
‫והתחפשותו‪ ,‬פעם בדמות איזה פקיד‪ ,‬ופעם‪ ,‬לבסוף‪ ,‬בדמותו שלו – כל אלה אינים אלא פרי הכשפים‬
‫שנעשו בידייך או בידי בריות שמתעסקות כמוך במעשים נאצלים מסוג זה‪ .‬אני מצידי רואה חובה‬
‫לעצמי להזהירך‪ :‬אם לא יימצא האף הנ”ל במקומו עוד היום‪ֶ ,‬אראה עצמי נאלץ לבקש לי את הגנת‬
‫החוק וחסותו‪.‬‬
‫ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‪ ,‬במיטב רחשי ההוקרה‪ ,‬הריני מתכבד להיות‬
‫עבדך הנאמן‬
‫פלאטון קובאליוב‪.‬‬

‫אדוני הנכבד‪,‬‬
‫פלאטון קוזמיץ’!‬
‫מאוד‪ -‬מאוד הפליאני מיכתבך‪ .‬אודה ואתוודה בגלוי‪ ,‬לא ציפיתי לזה כלל‪ ,‬ומה עוד שתוכחותיך אין‬
‫להן כל צידוק‪ .‬אתכבד להודיעך‪ ,‬שאת הפקיד הנזכר במיכתבך לא אירחתי בביתי מעולם‪ ,‬לא‬
‫בתחפושת ולא בדמותו האמיתית‪ .‬אמת‪ ,‬ביקר בביתי פיליפ איוואנוביץ’ פוטאנצ’יקוב‪ .‬ואף‪-‬על‪-‬פי‬
‫שאומנם ביקש את ידה של בתי‪ ,‬וכשלעצמו הריהו אדם מהוגן‪ ,‬לא שתיין וגם למדן גדול‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬‬
‫כן לא עוררתי בו מעולם שום תקווה‪ .‬ועוד אתה מזכיר עניין של איזה אף‪ .‬אם אתה רומז שביקשתי‬
 ‫‪155‬‬

‫כביכול לעקם את אפי כנגדך‪ ,‬היינו להשיב פניך ריקם‪ ,‬הרי אין לי אלא להשתומם שאתה מדבר ככה‬
‫בעו ד שידוע לך כי דעתי הפוכה בתכלית‪ ,‬ואם תבוא עכשיו ותשתדך אל בתי כחוק‪ ,‬אהיה מוכנה‬
‫ומזומנה להיעתר לך תיכף ומייד‪ ,‬שכן רק לזה ייחלתי תמיד בכל לבי‪ ,‬ובתקווה זו הריני לשירותך‬
‫תמיד‪,‬‬
‫אלכסנדרה פודטוצ’ינה‬

‫“לא‪ ”,‬אמר קובאליוב משקרא את המיכתב‪“ .‬היא חפה מכל פשע‪ .‬לא יתכן! ככה לא יכתוב אדם‬
‫שרובצת עליו אשמה‪ ”.‬האססור‪-‬הקולגי היה בקי בכגון אלה‪ ,‬שכן עוד בהיותו בקאווקאז נשלח לא‬
‫פעם לערוך חקירות‪“ .‬באיזו דרך‪ ,‬באיזה אופן קרה הדבר איפוא? רק השד ימצא פה את ידיו ורגליו!”‬
‫אמר ורוחו נפלה‪.‬‬
‫בתוך כך פשטו השמועות על אותו מאורע יוצא‪-‬דופן ונפוצו בכל רחבי הבירה‪ ,‬וכדרכו של עולם – לא‬
‫בלתי תוספות למיניהן‪ .‬בימים ההם היתה דעתן של הבריות נתונה למופלא דווקא‪ :‬זה לא כבר‬
‫העסיקו את כל העיר ניסויים בפעולת המאגנטיזם‪ .‬גם פרשת הכיסאות המרקדים ברחוב‬
‫קוניושנאיה עוד היתה זכורה יפה‪ ,‬ועל כן לא ייפלא שעד מהרה החלו לספר על אפו של האססור‪-‬‬
‫הקולגי קובאליוב כאילו הוא יוצא לטייל יום‪-‬יום בשלוש בדיוק בשדירת נייבסקי‪ .‬המון סקרנים‬
‫התקבצו שם מדי יום ביומו‪ .‬מישהו אמר שהאף נמצא כביכול בחנותו של יּונקר‪ :‬ומייד היו הצפיפיות‬
‫והדוחק ליד יּונקר גדולים כל‪-‬כך‪ ,‬שאפילו המישטרה נאלצה להתערב‪ .‬ספסר אחד בעל הדרת‪-‬פנים‬
‫וזקן‪-‬לחיים‪ ,‬שהיה מֹוכר מיני רקיקים יבשים ליד הכניסה לתיאטרון‪ ,‬התחכם והציב שם ספסלי‪-‬עץ‬
‫מוצקים‪ ,‬נהדרים‪ ,‬והזמין את הסקרנים לעמוד עליהם במחיר שמונים קופיקות לאיש‪ .‬פולקובניק‬
‫מכובד אחד הקדים בכוונה תחילה לצאת מביתו ופילס בדי עמל את דרכו בהמון‪ ,‬אך למגינת לבו‬
‫ראה בחלון‪-‬הראווה של החנות לא אף‪ ,‬אלא אפודה רגילה של צמר ותמונה ליטוגראפית ועליה דמות‬
‫נערה המיטיבה את גרביה ומעבר לעץ מציץ בה בחור מטורזן בעל חזיית‪-‬קפלולים וזקנקן – תמונה‬
‫התלויה באותו מקום עצמו זה עשר שנים‪ .‬בהתרחקו משם אמר ברוגזה‪“ :‬איך אפשר לבלבל ככה‬
‫את מוחם של הבריות במיני שמועות אוויליות שאינן מתקבלות על הדעת?” – אחר‪-‬כך פשטה‬
‫השמועה שלא בשדירת נייבסקי מטייל אפו של המאיור קובאליוב אלא בגן הטאברי‪ ,‬והוא נמצא שם‬
‫מירזָּה***‪ ,‬שהתגורר שם בשעתו‪ ,‬כבר השתאה ללצון משונה זה‬ ‫כביכול זה ימים רבים; וגם חֹוזְ ֶרב‪ְ -‬‬
‫שחמד לו הטבע‪ .‬סטודנטים אחדים של האקדמיה הכירורגית הלכו לשם‪ .‬גברת פלונית‪ ,‬רמת‪-‬יחס‬
‫ונשואת‪-‬פנים‪ ,‬כתבה מיכלתב מיוחד אל המשגיח על הגן וביקשה ממנו שיראה לילדיה את התופעה‬
‫הבלתי‪-‬מצויה הזאת‪ ,‬ואם אפשר – בלוויית מוסר‪-‬השכל ולקח טוב לבני הנעורים‪.‬‬
‫כמוצאי שלל רב ששו על כל המעשים האלה אותם מבלי‪-‬עולם שאין לשום נשף קיום בלעדיהם‪ ,‬אלה‬
‫השוקדים תמיד לשעשע את הגברות‪ ,‬והמלאי שלהם אזל בימים ההם כליל‪ .‬כמה אנשים מכובדים‬
‫ונקיי‪-‬דעת התמרמרו במידה מופלגת‪ .‬אדון אחד טען בחרי‪-‬אף שאינו מבין כלל איך אפשר שבדור‬
‫נאור כדורנו יתפשטו בציבור סיפורי‪-‬בדים חסרי‪-‬שחר שכאלה‪ ,‬והוא מתפלא על הממשלה שאינה‬
‫נותנת דעתה על כך‪ .‬נראה שאדון זה נמנה עם אותם אדונים המבקשים לערב את הממשלה בכל‬
‫עניין‪ ,‬אפילו במריבות של יום‪-‬יום עם נשותיהם‪ .‬ואחר‪-‬כך… אבל כאן שב המעשה ומתכסה בערפל‪,‬‬
‫ומה קרה לאחר מכן‪ ,‬על כך אין יודעים כלום‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
 ‫‪156‬‬

‫הבלים גמורים מתחוללים בעולם‪ .‬לפעמים אין שום סבירות כלל‪ :‬אותו אף עצמו‪ ,‬שנסע‬
‫ממקום למקום באיצטלה של יועץ‪-‬מדינה ועורר כל כך הרבה רעש בעיר‪ ,‬שב ונקלע פתאום‪ ,‬כאילו‬
‫לא קרה כלום‪ ,‬למקומו שלו‪ ,‬היינו בדיוק בין שתי לחייו של המאיור קובאליוב‪ .‬אבל הדבר אירע רק‬
‫בשיבעה באפריל‪ .‬בהקיצו משנתו ובהציצו מבלי משים בראי הוא רואה‪ :‬אף! שולח ידו – אף‪ ,‬פשוטו‬
‫כמשמעו! “אה‪-‬הה!” אמר קובאליוב‪ ,‬ומעוצם השימחה כמעט שפיזז יחף מקצה החדר עד קצהו‬
‫הטרֹופאק‪ ,‬אבל איוואן נכנס והפריע‪ .‬הוא ציווה להגיש לו תיכף ומייד את כלי הרחצה‪ ,‬ובעודו‬
‫במחול ְ‬
‫מתרחץ הציץ עוד פעם בראי‪ :‬אף‪ .‬בהתנגבו במגבת שב והציץ‪ :‬אף!‬
‫“בוא תסתכל‪ ,‬איוואן‪ ,‬צץ לי פצון על האף‪ ,‬כמדומה‪ ”,‬אמר‪ ,‬ואגב כך חשב בינו לבינו‪“ :‬אוי ואבואי‬
‫אם יגיד לי איוואן‪ :‬לא‪ ,‬אדון‪ ,‬לא רק שאין פה פצעון‪ ,‬גם אף אין פה כלל!”‬
‫אבל איוואן אמר‪“ :‬לא‪ ,‬אין שום פצעון‪ ,‬האף נקי!”‬
‫“טוב מאוד‪ ,‬לכל השדים!” אמר המאיור בלבו והיכה באצבע צרדה‪ .‬אותה שעה הציץ בדלת הספר‬
‫איוואן יאקובלביץ’‪ ,‬אבל כולו מורך‪-‬לב‪ ,‬כמוהו כחתול שספג מכות בעוון גניבת נתח שומן‪.‬‬
‫“תגיד מראש‪ :‬ידיך נקיות?” קרא אליו קובאליוב עוד מרחוק‪.‬‬
‫“נקיות‪”.‬‬
‫“אתה משקר!”‬
‫“חי‪-‬אלוהים‪ ,‬אדון‪ ,‬נקיות‪”.‬‬
‫“נו‪ ,‬תיזהר לך‪”.‬‬
‫קובאליוב התיישב‪ .‬איוואן יאקובליץ’ הניח עליו מפית וכהרף‪-‬עין‪ ,‬בעזרת מיברשת קטנה‪ ,‬הפך את‬
‫כל זקנו וחלק מלחייו לקצפת‪ ,‬מעין זו שמגישים בימי‪-‬הולדת של סוחרים‪“ .‬לא יאומן!” אמר איוואן‬
‫יאקובלביץ’ בינו לבינו למראה האף‪ ,‬ומייד היטה ראשו אל העבר האחר והציץ בו מן הצד‪“ :‬הרי‬
‫לכם! באמת‪ ,‬כשרק חושבים על זה…” הוסיף ושעה ארוכה לא גרע עיניו מן האף‪ .‬לבסוף‪ ,‬בקלילות‪,‬‬
‫בזהירות שאין להעלות על הדעת גדולה ממנה‪ ,‬פשט שתי אצבעות לאחוז בו בקצהו‪ .‬אכן‪ ,‬שיטה היתה‬
‫לאיוואן יאקובלביץ’‪.‬‬
‫“נו‪ ,‬נו‪ ,‬נו‪ ,‬תיזהר! צעק קובאליוב‪ .‬שמט ידיו איוואן יאקובלביץ’‪ ,‬מבולבל ונבוך כפי שלא נבוך מימיו‪.‬‬
‫לבסוף החל לדגדג לו בזהירות בתער מתחת לסנטרו‪ ,‬ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן שלא היה לו נוח כלל ואף קשה‬
‫לגלח בלי להיתמך באיבר המשמש להרחה‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‪ ,‬בהישענו באגודלו המחוספס על לחיו של‬
‫קובאליוב ועל לסתו התחתונה‪ ,‬התגבר לבסוף על כל המיכשולים וסיים את מלאכתו‪.‬‬
‫כשתם הגילוח הזדרז קובאליוב להתלבש מייד‪ ,‬קרא לרכָּב ונסע היישר אל בית‪-‬הקפה‪ .‬בהיכנסו‬
‫המראה‪ :‬האף במקומו‪ .‬בעליצות פנה‬‫ָּ‬ ‫קרא עוד מרחוק‪“ :‬נער‪ ,‬ספל שוקולדה!” ובו‪-‬ברגע אץ אל‬
‫לאחוריו ובפרצוף לגלגני‪ ,‬בעיניים מצומצמות קימעה‪ ,‬הביתט בשני אנשי‪-‬צבא שאפו של אחד מהם‬
‫לא היה גדול בשום פנים מכפתור של כותונת‪ .‬אחר‪-‬כך שֹם פניו אל המישרד שטרח והשתדל בו להשיג‬
‫לו מישרה של סגן למושל‪-‬המחוז‪ ,‬ואם לא תאיר לו ההצלחה פנים – מישרה של מפקח‪ .‬כשעבר בחדר‪-‬‬
‫במראה‪ :‬האף במקומו‪ .‬אחר‪-‬כך נסע אל אססור‪-‬קולגי או מאיור אחר‪ ,‬לץ גדול‪ ,‬אשר‬ ‫ָּ‬ ‫ההמתנה הציץ‬
‫לו אמר לא‪-‬אחת בתשובה להערות עוקצניות למיניהן‪“ :‬נו‪ ,‬כן‪ ,‬אני מכיר אותך – קֹוץ ממאיר!” בדרך‬
‫אמר בלבו‪“ :‬אם גם המאיור לא יתפקע מצחוק כשיראה אותי‪ ,‬הרי זה סימן בדוק שכל איבר ואיבר‬
‫במקומו‪ ”.‬והנה אותו אססור‪-‬קולגי – כאילו כלום‪“ .‬יפה‪ ,‬יפה‪ ,‬לכל השדים!” חשב קובאליוב בינו‬
 ‫‪157‬‬

‫לבינו‪ .‬בדרכו פגש את אשת קצין‪-‬המטה פודטוצ’ינה בלווית בתה‪ ,‬בירכן לשלום ונענה בקריאות‬
‫צהלה‪ :‬משמע לא‪-‬כלום‪ ,‬אין בו מום‪ .‬הוא האריך מאוד בשיחה עמן‪ ,‬ואף הוציא בכוונת‪-‬מכוון את‬
‫תיבת‪-‬הטבק שלו‪ ,‬פיטם לעיניהן שעה ארוכה את אפו משני פתחיו כאחד‪ ,‬ומילמל בינו לבינו‪“ :‬הרי‬
‫לכן‪ ,‬נקבות‪ ,‬אומה של תרנגולות! ועם הבת לא אתחתן למרות הכל‪ .‬סתם כך‪– **** par amour ,‬‬
‫בבקשה!” ומכאן ואילך היה המאיור קובאליוב מטייל לו כאילו לא קרה כלום גם בשדירת נייבסקי‪,‬‬
‫גם בתיאטרונים‪ ,‬גם בכל מקום‪ .‬וגם האף היה קבוע לו בפניו כאילו כלום לא קרה‪ ,‬ולא ניכר בו כלל‬
‫שסטה אי‪-‬פעם לצדדים‪ .‬ולאחר אותה פרשה נראה המאיור קובאליוב והוא שמח וטוב‪-‬לב תמיד‪,‬‬
‫מחייך ומחזר אחרי כל הגברות הנאות עד האחרונה שבהן‪ ,‬ופעם אחת אף ראוהו מתעכב בחנות אחת‬
‫בגֹוסטיניי ְדוֹור***** וקונה לו פתיל של איזה עיטור‪-‬כבוד‪ ,‬לא ידוע כלל לשם מה‪ ,‬שהרי הוא עצמו‬
‫ְ‬
‫לא זכה מעולם בשום עיטור‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬מעשה שכזה התחולל בבירה הצפונית של ממלכתנו רחבת‪-‬הידיים! ורק עכשיו כשאנו שוקלים‬
‫ובוחנים הכל‪ ,‬אנו רואים שיש כאן הרבה דברים שאין הדעת סובלתם‪ .‬אין צריך לומר‪ ,‬כמובן‪ ,‬שגם‬
‫היתלשות האף‪ ,‬גם הופעתו בפרהסיה בדמות יועץ‪-‬מדינה הריהן עניין משונה‪ ,‬שלא כדרך הטבע –‬
‫אבל איך לא תפס קובאליוב שאי אפשר לפרסם בעיתון מודעה על‪-‬אודות אף? ואיני מבקש לטעון‬
‫שמחיר המודעה מופר בעיני‪ :‬הרי זו שטות‪ ,‬וגם איני נמנה כלל עם תאבי‪-‬הבצע‪ .‬אלא שלא יאה הדבר‪,‬‬
‫לא טוב‪ ,‬לא ראוי! ואף זאת – איך נקלע האף לתוך כיכר לחם אפוי‪ ,‬ואיוואן יאקובלביץ’ עצמו‪,‬‬
‫איך… לא‪ ,‬איני מבין זאת כלל‪ ,‬בשום פנים איני מבין! אבל המוזר מכל‪ ,‬הסתום מכל – איך יכולים‬
‫סופרים לבחור להם נושא שכזה? אני מודה‪ ,‬הדבר נבצר מן הבינה לחלוטין‪ ,‬הרי זה כאילו… לא‪,‬‬
‫לא‪ ,‬איני מבין זאת כלל‪ .‬ראשית‪ ,‬אין בזה שום תועלת למדינה; שנית… אבל גם שנית אין שום‬
‫תועלת‪ .‬פשוט איני יודע מה פירוש כל זה…‬
‫ובכל זאת‪ ,‬ולמרות הכל‪ ,‬ואף‪-‬על‪-‬פי שאפשר‪ ,‬כמובן‪ ,‬להניח גם כך‪ ,‬גם כך‪ ,‬גם אחרת ואפשר אפילו…‬
‫וכי היכן אין קורים דברים שאין הדעת סובלתם? – ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‪ ,‬כשתהרהר בדבר‪ ,‬תמצא שבכל‬
‫אלה אכן יש משהו‪ .‬יאמר כל אדם מה שיאמר‪ ,‬מיקרים שכאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות –‬
‫אבל קורים‪.‬‬
‫‪1836‬‬
‫[*] דרגת הפקידים ברוסיה הצארית היו חופפות לדרגות הצבאיות‪.‬‬
‫[**] הכוונה ל”קצינים האזרחיים” (ראה הערה קודמת)‪ ,‬היינו לפקידים‪.‬‬
‫[***] נסיך פרסי שנשלח לרוסיה ב‪ ,1829-‬להתנצל על רצח שגריר רוסיה בפרס‪.‬‬
‫[****] בשביל אהבה (צרפתית)‪.‬‬
‫‪.‬מרכז קניות יוקרתי בפטרבורג ]*****[‬
 ‫‪158‬‬

‫ניתוח הנובלה‪ :‬האף‬

‫תמצית העלילה‬
‫התיימרותו של פקיד לעלות בדרגה עולה לו ביוקר‪ .‬הוא מאבד את האף שלו‪ ,‬האף‪,‬לכל‬
‫הדעות‪ ,‬מייצג את יומרתו של אותו פקיד‪ .‬אולם לקראת הסיום האבדה נמצאתואותו‬
‫פקיד ממשיך להתנשא ולקוות כי יעלה בדרגה בעתיד הקרוב‪.‬‬

‫מקומות והתרחשויות‬
‫בבית הגלב (הספר) איוון ‪ -‬מציאת האף בלחם‬

‫הגשר – נסיון השלכת האף לנהר ופגישה עם המפקח‬

‫הכנסייה – פגישה עם האף‬
‫מערכת העיתון ‪ -‬בקשה לפרסם מודעה על אבדת האף‬
‫בתחנת המשטרה ‪ -‬הודעה על איבוד האף ובקשת עזרה‬
‫בבית קובאליוב ‪ -‬החזרת האף והשיחה עם הרופא‪ ,‬בואו של יאקובלביץ' לספראת‬
‫קובאליוב‪ ,‬המשך ההתנהגות המתנשאת של קובאליוב‬
 ‫‪159‬‬

‫המבנה וקווי עלילה עיקריים‬

‫לסיפור ‪ 4‬פרקים‪:‬‬
‫א‪ .‬עלילה א' ‪ -‬בבית יאקובלביץ'‪ ,‬הסיבוך‪ :‬מציאת האף‪ ,‬התרת הסיבוך‪:‬‬
‫הרצוןלהשליך אותו לנהר‪ ,‬סיום הפרק‪ :‬ערפל‪...‬ואין יודעים כלום‪.‬‬
‫ב‪ .‬עלילה ב' ‪ -‬קורות קובאליוב‪ .‬ה סיבוך‪ :‬אובדן אף‪ ,‬הפיכתו לאדם ‪,‬הפגישה‬
‫עם האף ‪-‬אדם‪ .‬התרה‪ :‬הודעה על היעלמו בתקווה למוצאו‪,‬חזרתו של האף ואי‬
‫יכולת להדביקו‪ .‬סיום הפרק‪ :‬ערפל‪...‬ואין יודעים כלום‪.‬‬
‫ג‪ .‬סיום שתי העלילות ‪ -‬החוטם יושב היטב על פני קובאליוב‪ .‬סיום סגור‪.‬‬
‫ד‪ .‬אפילוג ‪ -‬הערות המספר באשר לסבירותה של העלילה המוזרה‪.‬‬

‫אמצעי עיצוב‬

‫שם היצירה‬
‫שם היצירה הינו "האף"‪ .‬מדוע נבחר שם תמוה עד כדי כך? ניתן למנות מספר סיבות‪:‬‬

‫ראשית‪ ,‬האף – מסמל את קובלאיוב ובעלי תפקידים בכלל בחברה הסנט ‪-‬‬
‫פטסבורגית‪ :‬בגדיו נאים‪ ,‬מרכבה באה לאסוף אותו‪ .‬הוא מדבר בזלזול לקובאליוב‪.‬‬
‫לעומת זאת הוא מתפלל בדבקות רבה‪ .‬בהתנהגותו של המתנשאת‪ ,‬הגנדרנית‬
‫המטופשת והצבועה לעיתים של האף‪ ,‬יש להעביר מסר נוקב כנגד גיבור הסיפור בפרט‪,‬‬
‫וכנגד החברה הסנט פטסבורגית בכלל‪ .‬ביקורת זו הופכת אותו לראוי להוות את שם‬
‫הנובלה‪.‬‬

‫שנית‪ ,‬האף הוא החפץ העיקרי העובר מספר גלגולים בסיפור‪ .‬מאיבר בגוף האדם הוא‬
‫הופך לאדם ממש‪ ,‬ובסיום הוא מוחזר לבעליו‪ ,‬אלא שבתחילה אינו יכול להידבק‬
‫לבעליו‪ .‬רק בדרך מוזרה וסודית הוא חוזר ללחיי קובאליוב‪ .‬מעללי האף והסמליות‬
‫הרבה שלו מהווים סיבה מספקת לבחור בו כשם הסיפור המיוחד הזה‪.‬‬
 ‫‪160‬‬

‫שימוש בפערי המידע ושאלות בלתי פתורות‬

‫הכותב בכוונה מותיר שאלות בלתי פתורות ומחסיר מגוון פרטי מידע הנוגעים לאופן‬
‫בו האף התנתק מבעליו והחל להתרוצץ ברחבי העיר‪ .‬החסרת פרטי המידע מדגישים‬
‫את אופי הלא ריאליסטי והקומי של הסיפור (כפי שיופיע בפסקאות הבאות)‪ .‬בין‬
‫השאלות שלא נענות ופרטי המידע החסרים‪ ,‬ניתן למנות‪:‬‬
‫מי בעצם "הוריד" לקובאליוב את האף? האם זה באמת איוון הספר? לאו דווקא!‬
‫הרי קובאליוב עצמו דוחה אפשרות זו‪ .‬גם איוון כלל לא נזכר בהורדת אפו של‬
‫קובאליוב‪ .‬לכן יש אפשרות כי אשתו של איוון היא שבעצם "הורידה" את האף‪.‬‬
‫כנראה‪ ,‬קובאליוב מכיר אותה היטב‪ .‬מכיר את כח עריצותה ואת התנהגותה כלפי‬
‫בעלה‪ .‬הוא עצמו הרי בעצם מפחד מנשים‪ .‬כנראה‪ ,‬מקנן בו פחד כי היא עלולה לכרות‬
‫לו את אפו‪.‬‬
‫ב‪ .‬כיצד נסביר שאיוון מזהה די מהר את האף כאפו של קובאליוב?‬
‫אולי באמת היה לו רצון מודחק להוריד ללקוח מסויים את אפו‪ ,‬ודווקא לקובאליוב‬
‫היהיר?!‬

‫סמל האף בנובלה‬

‫האף בסיפור זה יכול לסמל דברים רבים‪ ,‬ביניהם ניתן למנות;‬

‫‪ .1‬מעין שד – מקבל חיים משל עצמו ומאמלל את בעליו‪.‬‬
‫‪ .2‬יופי ‪ -‬בלי אף קובאליוב לא יוכל להכיר נשים ולחזר אחריהן‪.‬‬
‫‪ .3‬מאפשר לו לחוש את העולם ‪ -‬בלי אף לא יוכל להריח‪ ,‬להרגיש‪ ,‬לחיות‪ ,‬להכיר בני‬
‫אדם‪ ,‬לעשות קריירה‪.‬‬
‫‪ .4‬מסמל את הגבריות –האף כאיבר שמסמל מעמד ויופי‪ ,‬מקושר גם לגבריות‪ .‬ללא‬
‫האף קובלאיוב מאבד את גבריותו‪ .‬תמונת (סצינת) הכנסיה ממחישה זאת היטב‪.‬‬
‫‪ .5‬יוהרה – האף מסמל את אופיו של קובאליוב המתנשא‪ ,‬המרים את האף‪ .‬ניתן‬
‫לראות בהמשך שמתחולל היפוך – האף מתנשא מעליו‪.‬‬

‫סוג הנובלה‬
‫אפשר לסווג את הנובלה הן כנובלה פנטסטית והן כנובלה קומית‪ .‬לאמיתו של דבר‪,‬‬
‫הפנטסטי משולב באיכויות קומיות‪ ,‬ואפשר לטעון ההיפך‪ .‬ההבחנה וההפרדה בין שני‬
 ‫‪161‬‬

‫סוגי הז'אנר נעשית רק לצורך הדגשת המאפיינים של כל סוג‪ .‬ככלל‪ ,‬הפנטסטי והקומי‬
‫שלובים זה בזה והשילוב הזה מאפיין את כתיבתו של גוגול‪.‬‬

‫מאפייני הפנטסטי ביצירה‬

‫א‪ .‬ערבוב ריאלי ופנטסטי‬
‫מצויינים תאריכים מדוייקים‪ ,‬מקומות מדוייקים‪ ,‬רחובות‪ ,‬אנשים בעלי מקצוע‬
‫מוגדר‪ .‬תגובותיו של איוון למראה האף שנמצא בלחם‪ ,‬התדהמה של קובאליוב לגילוי‬
‫המחריד ‪ -‬כל אלה הן תגובות ריאליסטיות‪ .‬לכולן מתחברים אירועים פלאיים‪.‬‬
‫הערבוב של הריאלי והפנטסטי בולט מאוד בסיפור‪ .‬לרגע דומה כי כיוון אחד משתלט‪,‬‬
‫אך מייד משתנה התמונה‪ .‬גם בסיום אין הקורא יכול לפסוק בבטחה מה בדיוק קרה‬
‫כאן‪.‬‬

‫ב‪ .‬אירועים מוזרים‪ ,‬מפחידים‪ ,‬פלאיים וקסומים‪:‬‬

‫בנובלה מתקיימים מספר אירועים בלתי הגיוניים ומציאותיים בעליל‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫‪ .1‬אף בלחם ‪ -‬האף נמצא דווקא בלחם חם‪ ,‬שנאפה זה עתה‪ .‬לא בלחם ישן‪ ,‬שאולי‬
‫כבר אתמול היה יכול לחדור אליו בצורה מיסתורית‪.‬‬
‫‪ .2‬גלגולי החוטם‪ :‬כאמור‪ ,‬הוא נמצא בתוך כיכר לחם‪ .‬הוא הופך לאדם‪ .‬זה הקטע‬
‫הפנטסטי העיקרי (המוזר ומופלא כאחד)‪ ,‬בו מזהה קובאליוב את אפו והוא משוחח‬
‫עימו! מאדם הופך שוב האף לאיבר בגוף‪ .‬בסיום הוא חוזר למקומו והפצעון שהיה‬
‫קיים פעם – נעלם‪.‬‬
‫‪ .3‬כישוף? קובאליב מעלה השערה כי הגברת פודטוצינה כישפה את קובאליוב וכך‬
‫נעלם אפו‪ .‬הוא סבור שהיא עשתה זאת כי לא רצה את בתה‪ .‬לכן הוא שולח לה מכתב‬
‫בו הוא מאשים אותה בזאת‪ .‬היא עונה לו בהכחשה מוחלטת‪ ,‬ורק אז הוא מודה כי‬
‫אין לה חלק בהעלמות האף ולא היה פה כל כישוף‪.‬‬

‫ג‪ .‬חלק מהשלם מתפקד כשלם – האף הפך לאיש‪.‬‬

‫ד‪.‬‬
‫ה‪.‬קשרים לא מסתברים בעלילה או פערי מידע מכוונים (לחלקם יש הסבר במישור‬
‫הסמוי‪ ,‬הפנטסטי)‬
‫‪ .1‬ברירה משונה‪ :‬לשתות קפה או לאכול לחם? כך קובעת האשה‪ .‬מוזר‪ ,‬לא?‬
‫‪ .2‬האשה מתקיפה מייד ולא מוזר לה הדבר כי אף נמצא בכיכר הלחם שאפתה זה‬
‫עתה‪ .‬היא מסבירה זאת כמעשי הבעל‪ ,‬המושך באף הכרות‪.‬‬
 ‫‪162‬‬

‫‪ .3‬שני הגיבורים הראשיים נפגשים אצל הגלב כאילו לא קרה דבר‪ .‬ממתי הגלב בא‬
‫לגלח את הפקיד בביתו? הרי מסופר כי הוא עובד רק במספרה שלו‪ .‬ונאמר בפתיחה‬
‫כי כל יום ראשון ורביעי קובאליוב בא אליו‪.‬‬
‫‪ .4‬האם לא מוזר כי על שלט המספרה כתוב‪" :‬פה גם מקיזים דם? "‬
‫‪ .5‬מה מסתתר אחרי האשמה של פקיד המשטרה המחזיר את האף כי השותף העיקרי‬
‫בעניין הגנבה הוא הספר הנוכל‪ ,‬שיושב עכשיו בצינוק? זאת ועוד‪ ,‬איך הערה זו‬
‫מתיישבת עם העובדה כי זמן קצר לאחר השבת האבדה איוון מבקר אצל קובאליוב?‬

‫האופן בו מצבים נפשיים הופכים למצבים פיזיים ביצירה‬

‫קובאליוב‪:‬‬
‫‪ .1‬רצונו להיות פקיד מכובד לזכות ביחס מיוחד ולהרגיש מיוחס (כדי יוכל "להרים‬
‫את האף)‪ ,‬הוא הרי רוצה להיות יועץ מדינה‪ ,‬סגן מושל מחוז‪ ,‬מפקח אזורי‪ .‬ואכן‬
‫החוטם שלו "הופך" לאדון מהודר‪ ,‬הנוסע במרכבה מהודרת‪ ,‬הוא לבוש בבגדי‬
‫זהב ויש לו צוארון גדול ומצנפת‪ .‬ועתה – למרבה האירוניה האף שלו מתנשא ‪-‬‬
‫על הפקיד הזוטר‪ ,‬קובאליוב‪ .‬בכך‪ ,‬המהות של קובלאיוב‪ ,‬הרצונות והאופי שלו –‬
‫עוברים אל האף‪.‬‬
‫‪ .2‬קובלאיוב תמיד שאף לכך שכבעל אף גבוה הוא יוכל ל להיכנס לכל מקום (לתחוב‬
‫את אפו) בכל חור‪ .‬ואכן בסופו של דבר האף שלו עושה זאת – מתארח אצל‬
‫האנשים החשובים ביותר ומקבל כבוד (רק שלמרבה האירוניה – ללא קובלאיוב)‪.‬‬
‫‪ .3‬אי התאמת האף המוחזר לקובאליוב גם היא מציינת מימוש של פחד שמא לא‬
‫יוכל כבר להיות בעל אף מושלם‪ ,‬אלא יישאר עם אף פגום‪.‬‬
‫‪ .4‬שיבת האף לקובאליוב – גם היא מימוש מצב נפשי‪ .‬שכבר נהיה ברור שהוא לא‬
‫יוכל להמשיך לחיות בלעדיו – הנה הוא חוזר אליו באורח פלא‪.‬‬

‫יסודות הקומדיה בנובלה‬

‫יסודות הקומדיה הקלאסית‪ ,‬באים לידי ביטוי באלמנטים הבאים‪:‬‬
‫‪ .1‬עלילה קומית –היעלמות אף‪ ,‬הנתפסת כגניבה בעיני "מאבד" האף‪ ,‬אשר מתחנן‬
‫כי אפו יוחזר לו‪ ,‬ואכן חוזר האף לשמחתו הרבה של בעל האבדה (או של הנגנב)‪.‬‬
‫‪ .2‬גיבור קומי – קובאליוב‪.‬‬
‫א‪ .‬יש לו פגם קומי‪ .‬הפגם מתבטא בחזרה שלו]‪ [1‬על התואר "מאיור"‪ .‬חזרה על התואר‬
‫מאיור מעידים על כך שהכינוי והתואר חשובים לו מאוד‪ .‬כנראה‪ ,‬מעיד הדבר על‬
‫רגש נחיתות המקבלים ביטוי קומי במוחצנותו‪.‬‬
‫ב‪ .‬הגיבור הינו דמות שטוחה‪ .‬הוא אינו משתנה בסיום‪ .‬הוא ממשיך כאילו לא קרה‬
‫דבר ושום לקח לא נלמד‪.‬‬
 ‫‪163‬‬

‫ג‪ .‬הגיבור הוא טיפוס מייצג‪ .‬הייצוג הוא של בעלי רצון לכבוד ומשרה גבוהה‪.‬‬
‫ד‪ .‬לעג הסובבים ‪ -‬לגיבור קומי לועגים כל הסובבים אותו‪ .‬גם הקורא‪-‬צופה‪.‬‬
‫‪ .3‬דמויות קומיות ‪ -‬הלועגים נראים כדמויות ליצניות‪-‬קומיות בעצמן‪ :‬מקבל‬
‫המודעות‪ ,‬המפקח‪ ,‬הרופא‪ ,‬המשרת‪ .‬גם יאקובוביץ' הוא לאמיתו של דבר דמות‬
‫קומית‪ .‬מדוע לא חשב כלל על החזרת האף לבעליו האמיתיים‪ ,‬אלא ניסה להשליכו‬
‫לנהר (רק בגלל הפחד מאשתו?)‪ .‬התנהגותו עם השוטר מלמדת על ערמומיות ומידה‬
‫מסויימת על היתממות‪.‬‬
‫נבל קומי ‪ -‬אשתו של איוון יכולה לשמש כדמות הנבל הקומי‪ .‬האין העובדה‪ ,‬כי אפו‬
‫נמצא דווקא בכיכר הלחם שהיא אפתה זה עתה בבוקר‪ ,‬מחזקת את האפשרות הזו?‬
‫ויש לה עוד חוצפה לצעוק על בעלה ולדרוש ממנו כי ייפטר מייד מהאף הזה‪.‬‬
‫‪ .4‬הקומי במילים‬
‫א‪ .‬שימוש בניבים ובאמירות שנונות‬
‫השימוש העיקרי הוא בניבים הקשורים לאף של קובאליוב‪ ,‬הדמות הקומית הראשית‪.‬‬
‫א‪ .‬דוחף את האף לכל מקום ‪ -‬משמעו מתעניין בכל דבר והדבר מרגיז את הסביבה‪:‬‬
‫"‪...‬המאיורים למיניהם שאפילו מצב תחתוניהם אינו מניח את הדעת כלל‪ ,‬והם‬
‫עצמםמתרוצצים בכל מיני מקומות מגונים" ‪ .‬ובסיום מוזכר שוב כי "המאיור‬
‫קובאליוב מטייל‪...‬גם בתאטרונים‪ ,‬גם בכל מקום" הוא גם מזכיר כי הוא בא לבתים‬
‫רבים‪.‬‬
‫האףפיטום האף מעיד על הרגשת התנשאות של קובאליוב כשחוזר אפו‬ ‫ב‪ .‬פיטום‬
‫אליו]‪. [2‬‬
‫ג‪ .‬מושך באף‪ .‬אשתו של איוון טוענת כי בעלה מושך ללקוחותיו את האף בשעת‬
‫עבודתו עד כדי עקירתם ממקומם‪ .‬למשוך באף משמעו למתוח אדם‪ ,‬להרגיזו‪.‬‬
‫כך חושבת האשה על בעלה‪ ,‬שהוא מרגיז את לקוחותיו‪.‬‬
‫ד‪ .‬לעקם אף‪ .‬הסיפור מסביר ניב זה‪ :‬היינו להשיב פנים ריקם‪ .‬אומרת זאת גברת‬
‫פודטוצ'ינה‪ ,‬אבל בעצם קובליוב עיקם אפו כלפיה וכלפי בתה‪...‬‬

‫ה‪ .‬לאבד אף – "האם הואלת לאבד את אפך?"‪ ,‬שואל השוטר את קובאליוב ‪.‬‬
‫בניסוח "הואלת" נשמעת נימת לעג ואפילו אשמה מסויימת‪ .‬אתה אשם באיבוד האף‬
‫שלך‪ .‬הרשית לעצמך לאבד אותו‪ .‬לאבד אף מזכיר ניב אחר‪ :‬לאבד ראש‪ ,‬לאבד את‬
‫העשתונות‪.‬‬

‫הנובלה האף כיצירה ארס פואטית (יצירה העוסקת בתהליך היצירה) ‪:‬‬
‫מבוא‬
 ‫‪164‬‬

‫יש אומרים כי גוגול מהתל מאוד בקורא בנובלה המפורסמת שלו "האף‪ ".‬הוא שובר‬
‫בכוונה את מוסכמות הכתיבה‪ ,‬וכן מדבר על מלאכת הכתיבה בצורה מאוד אירונית–‬
‫במיוחד בסוף הנובלה (באפילוג)‪ .‬האופן בו הוא שובר את מוסמכות הכתיבה בא לידי‬
‫ביטוי בדרכים הבאות‪:‬‬

‫‪ .1‬באפילוג‪:‬‬
‫א‪ .‬במקום אפילוג – במקום לכתוב על מוסר השכל כלשהו הנובע מהסיפור‪ ,‬גוגול‬
‫שואל מספר שאלות הנוגעות לכתיבת הסיפור ‪ -‬איך סופרים יכולים לבחור נושא כזה‬
‫לסיפור? נראה כי זוהי היתממות של סופר חכם‪ .‬הרי כל נושא הוא נושא לגיטימי‪.‬‬
‫כשמזכיר את המושג סופרים נוצרת אירוניה כי ברור שהכוונה אליו‪.‬‬
‫עלילה ודמויות‪ :‬לגבי האירוע המרכזי בעלילה ‪ -‬איך אף יכול להיכנס לכיכר לחם‬
‫אפוי? ואיך אף הופך יועץ מדינה? לגבי התנהגות הדמויות – האם קובאליוב לא‬
‫מביןאת הגיחוך שבפרסום מודעה בעיתון על אובדן אף? שוב לפנינו התחכמות‬
‫ספרותית של גוגול‪.‬‬
‫תועלת ‪ -‬סיפור כזה אין בו תועלת כלל‪.‬‬
‫שכן סיפור אמור לכאורה למד לקח כלשהו‪ .‬ואילו באפילוג‪ ,‬המספר אומר שהדברהכי‬
‫המוזר הוא שסופר יכתוב על נושא שכזה שאין בו שום תועלת למדינה‪ .‬האפילוגניחן‬
‫באירוניה בכך שהוא שובר את המוסכמה הספרותית לפיה לכל יצירה צריך להיות‬
‫לקח בסופה‪.‬‬

‫ניתוח הדמויות‬
‫הדמויות הראשיות קובאליוב‬
‫נבחן את דמותו של קובאליוב בסיפור מהבחינות הבאות‪:‬‬
‫א‪ .‬תביעתו למשרה מכובדת יות ר‬
‫את תוארו קיבל בקווקאז‪ .‬אין הוא מסתפק בתואר האססור‪-‬קולגי‪ ,‬אלא מעדיף את‬
‫התואר מאיור"‪ ,‬בחושבו כי תואר זה מכובד יותר‪ .‬הוא חוזר על תואר זה ללא הפסק‪.‬‬
‫חשובים לו עיטורים וחותמות של סמלי אצולה‪.‬‬
‫ב‪ .‬יחסו לנשים‬
‫יחסו לנשים הוא יחס מורכב‪ .‬הוא חפץ בנישואים‪ ,‬אך בתנאי שהכלה תביא נדוניה של‬
‫מאתיים אלף רובל‪ ,‬לא פחות ולא יותר‪ .‬יתר על כן‪ ,‬הוא מתנהג בהתנשאות כלפי נשים;‬
‫"הרי לכן נקבות‪ ,‬אומה של תרנגולות! ועם הבת לא אתחתן מרות הכל"‪ ,‬הוא מטיח‬
‫באם ובבתה‪ ,‬המיועדת לו על ‪-‬ידי האם‪ .‬הוא מעדיף לחזר "אחרי כל הגברות הנאות‬
 ‫‪165‬‬

‫עד האחרונה שבהן"‪ .‬הוא נהנה מעצם החיזורים‪ ,‬אך לנישואים‪ ,‬כנראה‪ ,‬עדיין אינו‬
‫בשל‪ .‬הוא מפחד מהכרעה סופית ‪.‬‬
‫ג‪ .‬איבוד האף‬
‫כשאיבד את אפו‪ ,‬הוא נכנס לפאניקה‪ .‬איך יתפקד בלי אף? עז רצונו שאפו יחזור אליו‪.‬‬
‫הסיבות שונות‪ :‬הדבר יפגום בקשריו עם נשים ‪ -‬בלי אף לא יוכל להתחיל עם נשים‪,‬‬
‫ובעיסוקו – הוא יוצא ובא בבתים רבים‪ .‬כשחוזר האף‪ ,‬אך אינו מתחבר לפנים‪ ,‬הוא‬
‫מתחנן לרופא‪" :‬תחבר אותו איכשהו‪ :‬אפילו לא ממש‪ ,‬ובלבד שיחזיק‪"...‬‬
‫כשחוזר האף למקומו בצורה פלאית ונסתרת‪ ,‬חוזר הביטחון לקובאליוב והוא ממשיך‬
‫להתנשא כאילו לא קרה כלום‪ .‬הוא קונה לעצמו פתיל של איזה עיטור‪-‬כבוד‪ .‬בלי‬
‫הרגשה שמכבדים אותו אינו יכול לחיות‪ .‬כנראה‪ ,‬לא למד לקח‪ .‬בעצם לא איכפת לו‬
‫אם רוכלת תהיה בלי אף‪ ,‬אך הוא ‪ -‬לא‪ ,‬לו יש סיבות טובות להיות מושלם‪ ,‬ללא‬
‫חסרון אף‪.‬‬
‫ד‪ .‬האף ‪-‬אדם המזוייף כמייצג את קובאליוב‬
‫האף שהפך אדם מייצג את בעליו‪ ,‬את קובאליוב‪ .‬האף משקף את החלק המתנשא‬
‫שבו‪.‬‬
‫נשים לב לעובדה מעניינת‪ :‬האף‪-‬אדם נתפס עם דרכון של איזה פקיד (כלומר מזוייף)‬
‫בנסותו לברוח לעיר אחרת‪ .‬במילים אחרת‪ :‬גם קובאליוב מזוייף‪ .‬הוא רוצה בתואר‬
‫או בתפקיד שלא מגיעים לו‪ .‬כנראה‪ ,‬כישוריו אינם מספיקים כדי להעלות בדרגה‪,‬‬
‫ו"הוא עצמו לא זכה מעולם בשום עיטור כבוד"‪ ,‬ולכן הוא חי באשליה כי הוא כאילו‬
‫פקיד גבוה‪ .‬כשחוזר האף לבעליו‪ ,‬הוא מזלזל בבעלי אף קטן‪ ,‬אף ככפתור‪ .‬אולם‪,‬‬
‫נדמה‪ ,‬כי כל רברבנותו היא רק חיפוי לחולשותיו האמיתיות‪ .‬בעצם הוא היה אדם נוח‬
‫להיעלב במידה מופלגת‪.‬‬

‫איוון יאקובלביץ'‬
‫בארשת רצינות הוא מתחיל לאכול את הלחם האפוי‪ .‬זו ההנאה שלו מהארוחה‬
‫המוזרה‪ .‬הרי רק אפשרות אחת ניתנה לו‪ :‬לחם או קפה‪ .‬אולם גם הנאה זו מתפוגגת‬
‫מייד‪ .‬על הימצאות האף בלחם הוא מגיב בתדהמה‪ .‬במצוות אשתו העריצה הוא יוצא‬
‫מדירתו כדי להיפטר מהאף המוזר‪ .‬בסיום הוא מגיע לביתו של "ידידו" קובאליוב‬
‫ומספר אותו בזהירות בגלל צעקותיו‪ .‬נשים לב‪ ,‬כי קובאליוב ואשתו שלו גוערים בו‪,‬‬
‫והוא תמיד מתגונן‪ .‬בעצם עוד מעלילים עליו כי ידו היתה במעל היעלמות האף והוא‬
‫גם יושב בצינוק‪ .‬עוד נאמר עליו כיהוא שתיין גדול (לא ברור מתי שותה והיכן)‪ ,‬ואוהב‬
‫להקציף קצף רב על לחיי לקוחותיו‪ .‬האם הוא פשוט נהנה מעבודתו‪ ,‬או שתוך כדי‬
‫הקצף עולות במוחו מחשבות שובבות? ואכן‪ ,‬הוא מגלה מידה גדולה של שובבות עם‬
‫השוטר החושד בו הוא מנסה להערים על השוטר הטרדן‪ .‬נכון ‪ ,‬שהוא נתפס כדמות‬
 ‫‪166‬‬

‫החיובית בסיפור המלא בטיפוסים אדישים וקשוחים‪ ,‬אך דומה כי יש בו תכונות של‬
‫ליצן קומי‪.‬‬
‫האף‬
‫אפשר לומר שהוא מעין הדמות הראשית בסיפור‪ .‬כדמות ממשית הוא מופיע דקות‬
‫ספורות‪ ,‬אך הופעה קצרה זו היא אחד הקטעים המרכזיים והחשובים של הנובלה‪.‬‬
‫האף מתגלה כבן אדם‪ .‬בגדיו מעידים על עושר‪ ,‬יש לו מרכבה‪ .‬הוא מדבר ביהירות אל‬
‫קובאליוב‪ .‬אולם לא נדע מדוע מתפלל כ"כ בדבקות? האם היה כה אדוק? אולי הוא‬
‫מבקש שלא יגלו את האמת עליו? אולי הוא מבקש שמעמדו יישמר? אולי זה מסביר‬
‫שלפתע הוא נאלץ להשתמש בדרכון גנוב?‬
‫בעצם מתנהג האף‪-‬אדם כמו שקובאליוב התנהג במציאות‪ .‬הזהות החיצונית אינה‬
‫שונה מהפנימיות‪.‬‬

‫הדמויות הצדדיות (השוליות)‬

‫הנשים‬
‫א‪ .‬האשה ‪ -‬היא שתלטנית ומרשעת‪ .‬מכנה את בעלה "נבלה"‪ ,‬ו"צנים מטוגן"‪.‬‬
‫צועקת עליו ואומרת כי שלושה אנשים כבר סיפרו לה כי בעלה מושך באפם עד כדי‬
‫כריתה‪.‬‬
‫אשת קצין המטה פודטוצ'ינ ה – דוחה את טענות קובאליוב על כישוף וממשיכה לדרוש‬
‫את התקרבותו לבתה‪.‬‬
‫הגברים‬
‫א‪ .‬העיתונאי במערכת מלגלג וטוען כי איבוד אף הוא עניין לרופאים‪.‬‬
‫ב‪ .‬השוטר בתחנה מלגלג‪ :‬אדם הגון לא עוקרים לו אף‪.. .‬‬
‫ג‪ .‬הרופא מלגלג‪ :‬אפשר בלי אף‪...‬בלי אף יהיה קובאליוב בריא יותר ‪.‬‬
‫סיכום‪ :‬כל הדמויות הללו לועגות (מתאים לרוח הקומדיה)‪ ,‬האשה לבעלה‪ ,‬השאר–‬
‫לקובאליוב‪.‬‬
 ‫‪167‬‬

‫הרעיונות והמשמעויות האפשריות של הנובלה‬

‫קיימות אפשרויות פירוש רבות ומגוונות לנובלה‪ .‬גוגול עצמו מחזק את אפשרויות‬
‫הפירוש שונות‪..." :‬ואף ‪-‬על‪-‬פי שאפשר‪ ,‬כמובן‪ ,‬להניח גם כך‪ ,‬גם כך‪ ,‬גם אחרת‪."...‬‬
‫המסרים האפשריים הם‪:‬‬

‫‪ .1‬האף מסמל את רצונותיו של הגיבור להגיע למשרה גבוהה‪ ,‬אך בשל כך הוא נפגע‬
‫מאוד‪ .‬תמיד ירצה אדם להגיע לגדולות ואם לא יוכל‪ ,‬יפנטז‪ ...‬כמו קובאליוב‪.‬‬

‫‪ .2‬לאדם לא כדאי לבקש להיות יותר ממה שהוא‪ ,‬כי בסוף יפסיד גם דבר בסיסי‪ ,‬ועוד‬
‫ילעגו לו על כך‪.‬‬

‫‪ .3‬לפנינו משל ‪-‬סמל‪ .‬לבעלי מקצוע חסרי כישורים הרוצים להתקדם ולהתהדר‬
‫במעמד‪ .‬ניסיון להתקדם במקצוע ללא כישרון הינו מסוכן ולא כדאי‪.‬‬

‫‪ .4‬אדם שמפגין בטחון מופרז ברבים – מרים את אפו‪ ,‬מסתיר מאחורי ביטחון מופרז‬
‫חולשה וחוסר ביטחון‪ .‬ניתן לראות זאת בכך שכאשר קובאליוב מאבד את אפו‪,‬‬
‫הוא הופך להיות חסר גבריות וביטחון‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬שהנפנוף במעמדו המדומה‬
‫היה בסך כיסוי לחולשה פנימית‪.‬‬

‫‪ .5‬ביקורת על החברה הסנט‪-‬פטסבורגית‪ :‬ניתן לראות שגוגול מתאר את החברה‬

‫הסנט‪-‬פטסבורגית כחברה גסה‪ ,‬מלאה באנשים חסרי כישרון‪ ,‬גסי רוח‪ ,‬עלובים‪,‬‬
‫שתיינים ומרופטים‪ .‬חברה בה קיימת מערכת של מעמדות מובחנים המגדירים את‬
‫מידת הכבוד והיחס אליו יזכה כל אדם ואדם‪ .‬אמנם‪ ,‬לא הכישורים קובעים את‬
‫מעמדו של האדם‪ ,‬אלא הקשרים שלו‪ ,‬והיכולת שלו להתברג לתפקיד ממשלתי כלשהו‬
‫ריק מתוכן‪.‬‬
‫אותם פקידים ממשלתיים (שוטרים‪ ,‬פקידים)‪ ,‬מתוארים כאנשים רודפי שוחד וחסרי‬
‫כישרון‪ .‬כל רצונם הוא להתקדם לתפקיד יותר בכיר – כפי שהדבר מתבלט אל גיבור‬
‫הסיפור‪ ,‬רק כדי לזכות בעוד כבוד וכוח‪.‬‬

‫‪ .6‬עיון פסיכולוגי‬
‫אפשר למצוא אלמנטים פסיכולוגיים בנובלה‪:‬‬
‫א‪ .‬האדם לא משנה את התנהגותו בקלות;‬
‫יש הטוענים כי הסיפור מהתל בקוראים‪ .‬היו לקורא ציפיות כי קובאליוב ילמד לקח‬
‫וישנה את התנהגותו לאחר שיבת האף אליו‪ .‬אמנם אדם אינו משנה את אופיו כך בן‬
 ‫‪168‬‬

‫רגע‪ ,‬ואפילו אחרי מקרה קשה‪ .‬יתר על כן‪ .‬אילו היה קובאליוב בכל זאת משנה את‬
‫התנהגותו‪ ,‬היה הסיפור נוטה לכיוון ריאליסטי‪ .‬קרה מקרה נורא והאדם למד לקח‬
‫ממנו‪ .‬משל פשוט‪ .‬אולם גדולתו ש ל גוגול היא הבנת נפש האדם‪ .‬לכן מתאים כי‬
‫קובאליוב יתמיד בגאוותו‪ .‬העקביות בהתנהגות קובאליוב היא המשך השחצנות שלו‪,‬‬
‫והיא מחזקת את תיאורו כטיפוס המתיימר כל חייו להיות מישהו חשוב‪.‬‬
‫ב‪ .‬לא ניתן לחמוק מהתת מודע – נראה שהאף המוחצן הוא התת מודע שלו ביצירה‬
‫הוא מופיע לפתע‪ ,‬ולפתע הוא נעלם בלי להשאיר כל סימן‪ ,‬כ"יאה" לתת מודע‪.‬‬
‫התתמודע "מתנהג" יפה‪ ,‬בהיגיון ובאירוניה (מתוחכמת)‪ .‬ומה מביע התת מודע?‬
‫* הוא משתוקק ללעוג לאיזה פקיד קטן ממנו‪.‬‬
‫* הלעג שלו על קובאליוב מעיד כי קובאליוב מסוגל ללעוג לעצמו‪ ,‬להבין שהוא סתם‬
‫פקידון די זעיר‪.‬‬
‫* התת מודע מראה לקובאליוב מה עלול להיות מצבו‪ ,‬אם יהיה פקיד גבוה‪ .‬הוא יהיה‬
‫שחצן עוד יותר‪.. .‬‬

‫שירה‬
‫שיר‪ :‬גנרל הטנק שלך‪ /‬ברכט ‪1938 -‬‬
‫גנרל‪ ,‬הטנק שלך הוא רכב חזק ‪,‬‬
‫הוא רומס את היער‪ ,‬הוא מוחץ מאה אנשים‪.‬‬
‫אבל יש לו חסרון אחד‪:‬‬
‫הוא זקוק לנהג‪.‬‬

‫גנרל‪ ,‬המפציץ שלך חזק‪.‬‬

‫הוא טס מהר מן הסופה‪ ,‬הוא עומס יותר מפיל‪.‬‬
‫אבל יש לו חסרון אחד‪:‬‬
‫הוא זקוק למכונאי‪.‬‬

‫גנרל‪ ,‬האדם שמיש מאוד‪.‬‬

‫הוא יודע לטוס‪ ,‬הוא יודע לרצוח‪.‬‬
‫אבל יש לו חסרון אחד‪:‬‬
‫הוא יודע לחשוב‪.‬‬

‫שאלה‪:‬‬
‫כיצד בא לידי ביטוי בשיר השילוב של כלי מלחמה ובני אנוש? הסבר את התרומה‬
‫של שילוב זה לבניית משמעות השיר‪.‬‬
 ‫‪169‬‬

‫ניתוח השיר‪ :‬גנרל הטנק שלך‬

‫השיר בנוי בקצב אחיד ובשורות קצרות ואחידות היוצרות תחושה של‬
‫מצעדצבאי‪/‬מסדר צבאי‪/‬מכונה משומנת הפועלת באופן אוטומטי‪ .‬בתחילת כל בית יש‬
‫פנייה ישירה לגנרל המחדדת את הביקורת שמופנת ישירות לגנרלים‪ .‬יש גם חזרה על‬
‫פעלים חזקים ואלימים‪ :‬עומס‪ ,‬רומס‪ ,‬מוחץ‪ .‬הבאים להדגיש את האלימות‬
‫והאוטומטיות המאפיינת את המכונה‪.‬‬

‫המכונה מוצגת כאוטומטית ואכזרית אך גם כתלויה באדם‪ .‬עבור הגנרל הדבר‬

‫מוצגכחיסרון (יש בכך שימוש באירוניה)‪ ,‬אך זה בעצם יתרון‪.‬‬

‫הבית השלישי מנוגד (ניגוד‪ /‬הקבלה הפוכה) סותר את שני הבתים הראשונים‪ ,‬ובעצם‬
‫שובר את הקצב האחיד‪ .‬הפעלים האוטומטיים הופכים לידיעה כיצד לפעול‪ .‬במקום‬
‫לכתוב רוצח‪ ,‬טס‪ ,‬חושב‪ ,‬כתוב יודע לחשוב‪ ,‬לרצוח‪ ,‬לטוס‪ ,‬וכו' ‪ .‬האדם נבדל מהמכונה‬
‫בחוסר האוטומטיות שלו ובשיקול הדעת והמוסריות שלו‪ .‬הדבר מוצג כחיסרון עבור‬
‫הגנרל ויש בכך אירוניה‪ .‬לדעת לטוס או לחשוב הרי אמורים להוות יתרון‪ .‬החשיבה‬
‫היא מה שמדביל בין האדם מהמכונה‪ .‬אמנם הגנרל לא אוהב חשיבה‪ -‬הוא מעדיף‬
‫ציות אוטומטי כשל המכונה‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬הבית השלישי מתמקד באדם ולא במכונה‪ ,‬החיסרון המוצג הוא בעצם‬
‫יתרון‪ ,‬ושונינוסף שבניגוד למכונה התלויה במשהו (באדם)‪ ,‬האדם אינו תלוי בכלום‪.‬‬
‫הוא מסוגל לחשוב בעצמו‪.‬‬

‫מסרים‪/‬ביקורת‬
‫אסור לגנרלים ולמנהיגים לחשוב שהם יכולים לקבל החלטות שרירותיות בעצמם‬
‫מבלי להתחשב בחיילים ו‪/‬או בעם‪ .‬גם הגנרלים להשתדל להידמות לבני אדם ולדעת‬
‫להעריך חשיבה‪ .‬חשיבה היא איננה חיסרון‪ .‬ניתן להבין זאת מהאירוניה המופיעה‬
‫בשיר‪ .‬אסור לגנרלים לפתוח במלחמה עקובה מדם מתוך מחשבה שהעם והחיילים‬
‫ילכו אחריהם‪ .‬בשונה מהמכונה‪ ,‬לבני האדם שמורה יכולת החשיבה‪ ,‬ולכן מצופה‬
‫מהם להשתמש בה‪ .‬בכך המסר גם מופנה לאדם ולחייל‪ :‬עליך לחשוב‪ ,‬לשקול‪ ,‬ולא‬
‫לפעול כמו מכונה באופן אוטומטי‪ .‬המכונות והגנרלים תלויים בך‪ .‬עליך לחשוב לפני‬
‫שאתה פועל‪ .‬באופן זה‪ ,‬אתה יכול למנוע אסון‪.‬‬
‫לאדם יש את הפוטנציאל הן לבצע מעשים רעים‪ ,‬אבל גם לבחור לא לבצע אותם‪.‬‬
‫הכל תלוי בו‪.‬‬
 ‫‪170‬‬

‫שיר‪ :‬מותה של הגבירה לאורה ‪ /‬פטררקה פרנצ'סקו‬

‫תרגמה מאיטלקית‪ :‬לאה גולדברג‬
‫עֵ י ַניִם ֵאלּו בְ ִמזְ מֹור לֹוהֵ ט‬
‫פ ֵַא ְר ִתי‪ ,‬זֹו הַ ְדמּות‪ ,‬הַ ּיָּד‪ ,‬הַ מֵ צַ ח‬
‫שֶ ִהפְ ִרידּונִי ֵמעַ צְ ִמי ָּלנֶצַ ח‪,‬‬
‫יתי ִמ ְתבֹודֵ ד‪.‬‬ ‫ְשֶ בִ ג ָּללָּם חָּ יִ ִ‬

‫יֹוקד‪,‬‬
‫זֶה הַ שיֵעָּ ר מֵ ִאיר כְ פָּז ֵ‬
‫ת־מל ְָּאך עַ ל רֹך ְשפ ַָּת ִים‬
‫זֶה ְשחֹוק שֶ ל בַ ַ‬
‫אֲ שֶ ר הָּ פַך הָּ ָּא ֶרץ לְשָּ ַמ ִים‪,‬‬
‫אֲ בֹוי‪ ,‬עָּ פָּר ָּו ֵאפֶר הֵ ם כָּעֵ ת‪.‬‬

‫אֲ בָּ ל אֲ נִ י עֹוד חַ י‪ .‬בִ כְ ֵאב ָּוצַ עַ ר‬

‫אֹורי‬ ‫ֵא ַתע בֹודֵ ד מֵ ָּאז כָּבָּ ה ִ‬
‫כָּאֳּ ִנּיָּה ְטרּופָּ ה בְ לֵב הַ סַ עַ ר‪.‬‬

‫עִ מָּ ּה יָּבֵ ש לָּעַ ד מַ עְ יַן ִש ִירי‬

‫ת־ח ְש ִקי כִ ְשקֹעַ ַסהַ ר‬ ‫שָּ ְקעָּ ה ִש ְמחַ ִ‬
‫ינֹורי‪.‬‬
‫ַרק הַ ִקינָּה ָּתעִ יר ֶאת כִ ִ‬

‫שאלה‪:‬‬

‫כיצד המשורר מבטא בסונט את ייסוריו בעקבות מותה של הגבירה לאורה?‬

‫הסברוהדגם את דבריך‪ .‬בתשובתך התייחס גם לתרומה של מבנה הסונט לביטוי‬
‫הייסורים‪.‬‬

‫(מתוך בגרות קיץ‪)2020 ,‬‬

 ‫‪171‬‬

‫ניתוח‪ :‬מותה של הגבירה לאורה‪ /‬פטררקה פרנצ'סקו‬

‫פרנצ'סקו פטררקא היה משורר איטלקי ידוע (‪ )1304-1374‬שהרבה לנדוד באירופה‪,‬‬

‫איש משכיל שקרא וכתב‪ .‬יש המתייחסים אליו כאל איש הרנסנס הראשון‪ .‬את‬
‫לאורה דה סאד פגש בפעם הראשונה בעת תפילה בכנסיה באביניון שבצרפת‪ .‬היא‬
‫היתה אישה נשואה ואף הוא‪ ,‬אך דווקא היותה נשואה תאם את מימוש האידיאל‬
‫השירי של המשורר הנודד‪ -‬אהבה כמושא רחוק שאיננו מושג עם כל הכאב‬
‫הכרוךבמצב כזה‪ .‬קשר ממשי לא נוצר ביניהם‪ ,‬והיא אף מתה במגפת דבר בשנת‬
‫‪. 1348‬‬

‫בשיר זה באים לידי ביטוי תשוקתו של הדובר השירי אל המושא הבלתי‬

‫מושגומותה‪ .‬תשוקה ומוו ת‪ -‬שני דברים שמטלטלים את מחשבותיו‪.‬‬

‫בבית הראשון מתאר הדובר את הגבירה בסדרה של סינקדוחות (חלק המתאר‬

‫אתהשלם) ‪ :‬היד‪ ,‬המצח ובעיקר העיניים "עיניים אלו"‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא מתאר את‬
‫תשוקתואליה באמצעות האדרת דמותה בעיקר דרך מראה עיניים‪ .‬היא מוחשית‬
‫לגביו‪ ,‬אךגם נשגב ת‪ -‬מלאכית‪ :‬שערה הזהוב‪) ,‬צבע זה מעיד על טוהר נפשה על פי‬
‫הקריטריונים של אותה תקופה(‪ ,‬שחוקה מלאכי‪ ,‬יכולתה להפוך ארץ לשמיים‪...‬‬
‫יחדעם השמימיות שבה היא גם נושא ל"מזמור לוהט"‪ ,‬שערה יוקד‪ ,‬שפתיה רכות‪...‬‬
‫כלומר היא גם מקור למשיכה אירוטית‪ .‬כך זה גם בבית השני‪ :‬אישה‪ -‬מלאך‪.‬‬

‫השורה הראשונה של השיר קובעת את מערכת היחסים ביניהם‪" :‬עיניים‬

‫אלהבמזמור לוהט פארתי"‪ .‬היא נושא השיר‪ -‬הוא השר‪ .‬היא הנערצת ‪ -‬הוא‬
‫המעריץ‪.‬‬
‫בהמשך מתפתח הניגוד העיקרי‪ :‬היא גם מקור הסבל וגם מקור האושר‪ .‬שליטתהשל‬
‫האהובה בדובר מוחלטת‪ ,‬קסמיה מנתקים אותו מעולמו שלו וגורמים לו שיהגהרק‬
‫בה‪ .‬התשוקה והמוות נמצאים כאן ביחד‪ .‬הוא משתוקק אליה‪ ,‬אך כעת היא כברעפר‬
‫ואפר‪ .‬גוף ח י‪ -‬מלבב שהפך לגופו של מת‪.‬‬

‫הלשון הציורית (הדימויים והמטאפורות)‪ ,‬כמו‪" :‬השער מאיר כפז יוקד"‬

‫מחזקיםאת דמותה כמושא לתשוקה בגלל יופיה‪ ,‬אך מבליטים גם את חוסר‬
‫האפשרותלהשיג אותה‪ ,‬כי היא "בת מלאך‪" .‬‬

‫שני הבתים הראשונים בסונט הם האוקטט‪ ,‬וכנהוג הם מציגים את הבעיה‪ .‬שני‬

‫הבתים האחרונים הם הססטט והם מתקדמים לעבר הפתרון‪.‬‬

‫הססטט פותח בניגוד חריף לאוקטט במשפט‪" :‬אבל אני עוד חי"‪ .‬הבעיה‬
‫מתבררתבמלוא עוצמתה‪ :‬הדובר חי בעוד האהובה‪ -‬מתה‪ .‬מות ה מכבה את "אור‬
 ‫‪172‬‬

‫חייו‪ ".‬פטררקא מתאר זאת במטאפורה‪" :‬כבה אורי"‪ ,‬ובדימוי‪" :‬כאוניה טרופה‬
‫בלב הסער‪ " .‬הוא מרגיש אבוד‪ ,‬נטוש‪ ,‬ללא קברניט‪ ...‬הוא מדמה את נפשו ואת‬
‫סערת רגשותיו לספינה שעומדת לטבוע בסערה בלב הים‪ .‬המוות מטלטל את חייו‪.‬‬

‫בבית האחרון מציין הדובר‪ ,‬שהשראתו‪" -‬מעיין שירי"‪ ,‬כפי שהוא קורא לזה באופן‬
‫מטאפורי‪ ,‬יבש כתוצאה ממותה‪ .‬אך בבית זה מופיע גם הפתרון‪ .‬בחייה היתה האהובה‬
‫מקור של אור‪ ,‬ולאחר מותה חשך הכל‪ .‬בחייה היתה הציר שסביבו נעו חייו‪ ,‬ועתה‪-‬‬
‫כאוניה שעומדת לטבוע‪ ,‬חייו איבדו כיוון ומטרה‪ .‬כלומר‪ ,‬גם כאן מתשוקה למוות‪.‬‬
‫הצער והאבל על מות האהובה הם שגורמים לתחושת הניתוק והבדידות של הדובר‬
‫השירי‪.‬‬

‫ואז‪ ...‬בשורה האחרונה של הסונט בא הפתרון‪" :‬רק הקינה תעיר את כינורי" ‪-‬‬
‫האהובה‪ ,‬שהיתה תכלית הקיום ומקור השירה שלו בחייה‪ ,‬הופכת להיות נושא‬
‫לקינתו‪ .‬מותה הוא ההשראה לשיריו‪ ,‬מה שמדרבן אותו להמשיך ולכתוב ולפאר את‬
‫דמותה וזיכרונה‪ .‬גם כאן הדימוי "כשקוע סהר" מאיר את המוות‪ .‬שמחתו נעלמה עם‬
‫מותה כשם שהירח שוקע‪ ,‬נעלם‪ ,‬אך כשהסהר שוקע עולה השמש‪ ...‬במילים אחרות‪,‬‬
‫התשוקה אליה נשארת כזיכרון לאחר מותה‪ ,‬והיא תהווה מקור השראה לשיריו עליה‪.‬‬

‫לסיכום‪ ,‬פטררקא כותב על התשוקה והמוות בסונט זה "מותה של הגבירה לאורה"‪.‬‬

‫הגבירה היא מושא אהבתו‪ ,‬אהבה בלתי ממומשת ולכן עצומה כל כך‪ ,‬מקור‬
‫השראתו‪ .‬המוות שלה מערער את חייו‪ ,‬אך‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬הוא מבין שגם במותה‬
‫היא מהווה עבורו השראה‪ ,‬מוזה‪ .‬מעניקה – משמעות לחייו‪ ,‬במותה‪ .‬הלשון הציורית‪,‬‬
‫הדימויים והמטאפורות‪ ,‬מחזקים את ה"מפגש" הזה בין תשוקה למוות‪.‬‬
 ‫‪173‬‬

‫שיר‪ :‬סונטה ‪ /130‬ויליאם שייקספיר‬

‫תרגם מאנגלית‪ :‬שמעון זנדבנק‬

‫עֵ ינֵי גְ בִ ְר ִתי ל ֹא שֶ מֶ ש‪ ,‬ל ֹא וָּל ֹא;‬

‫שָּ נִי – ָּאדֹם הּוא פִ י‪ִ -‬שבְ עָּ ה ִמפִ יהָּ ;‬
‫ִאם שֶ לֶג צַ ח – שָּ דָּ ּה ָּשחּום כֻּלֹו‪,‬‬
‫ֹאשּה כַפִ יחַ ‪.‬‬ ‫שֵ עָּ ר ִאם פַז הּוא – ָּאז ר ָּ‬
‫יתי שֹושַ נֵי‪ָּ -‬שנִי בֵ ין חֹוחַ ‪,‬‬ ‫ָּר ִא ִ‬
‫ַאְך עַ ל לֶ ְחיָּּה ֵאיפֹה שֹושָּ ן ָּכזֶ ה?‬
‫יחֹוח‬
‫ַ‬ ‫יֹותר נִ‬
‫וְ יֵש בְ שָּ ִמים שֹופְ עִ ים ֵ‬
‫מֵ ֵריחַ הֶ בֶ ל‪-‬פִ יהָּ ‪ ,‬כִ ְמ ֻּד ֶמה‪.‬‬
‫קֹולָּּה אֲ נִי אֹוהֵ ב‪ַ ,‬אְך ז ֹאת ָּל ָּדעַ ת‪:‬‬
‫רֹוממֹות –‬ ‫יֹותר ְמ ְ‬ ‫יֵש מַ ְנגִ ינֹות ֵ‬
‫יתי עֹוד ֵאלָּ ה פֹוסָּ עַ ת‪:‬‬ ‫כֵן‪ ,‬ל ֹא ָּר ִא ִ‬
‫אֹודה‪ַ ,‬רגְ לָּ ּה עַ ל אֲ דָּ מֹות‪.‬‬ ‫גְ בִ ְר ִתי‪ֶ ,‬‬
‫וְ עִ ם כָּל ֶזה י ְָּק ָּרה לִי עַ ד ֵאין ֵח ֶקר‬
‫ִמכָּל ִאשָּ ה שֶ נ ְִמ ְשלָּה לַשֶ ֶקר‪.‬‬

‫ניתוח סונטה ‪ /130‬שייקספיר‬

‫הסונטה היא צורה ספרותית שהתחילה במאה ה‪ 13-‬באיטליה ומשם התפשטה‬

‫בכלרחבי אירופה והייתה לצורה הספרותית הפופולרית ביותר של שירי האהבה‪.‬‬

‫לסונטה צורה קבועה של מבנה‪ :‬יש בה ארבע עשר שורות ושבעה חרוזים ותבנית‬
‫חוזרת של תכנים קבועים‪ :‬היא עוסקת בגבר שהוא תמיד מבני האצולה‪ ,‬בדרך‬
‫כללגבר זה הוא הדובר‪ .‬בפעמים הספורות שנושא הסונטה הוא דמותה של אישה‪ ,‬אז‬
‫היא ממעמד בלתי מוגדר‪ .‬האישה המופיעה בסונטות מתוארת מנקודת מבטו של‬
‫הדובר –הגבר‪ :‬היא יצור פסיבי חסר רצונות ואישיות‪ ,‬דמות בובתית‪ ,‬בלונדינית בעלת‬
‫עיניים כחולות וחסרת ייחודיות‪.‬‬

‫האהבה המופיעה בסונטות היא אהבה חסרת מיניות וחושניות‪ ,‬אהבה שמיימית‬
‫העולה בקנה אחד עם דמות האישה המתוארת בהן‪.‬‬

‫שקספיר כתב סונטות רבות‪( .‬הסונטה שלפנינו מספרה ‪ )!130‬הוא כתב אותן כשהיה כבר‬
‫בן ‪ ,45‬כשהוא כבר דמות ספרותית מפורסמת‪ .‬מחזות רבים שלו כבר הועלו על הבמה‪,‬‬
‫והיה לו כבר קהל מאזינים ומעריצים‪ .‬הסונטות של שקספיר הן למעשה פרודיה על‬
 ‫‪174‬‬

‫הסונטות הפופולריות של אותה תקופה‪ .‬בניגוד לסונטה המקובלת‪ ,‬הסונטות של‬

‫שקספיר הן בוטות בלשונן‪ ,‬עוסקות בנשים אמיתיות ובאהבה מינית וחושנית‪.‬‬

‫הסונטה ‪ 130‬היא פרודיה על שיר האהבה שלפניכם‪ ,‬שהיה פופולרי ומייצג את‬
‫הסונטות שבאותה תקופה‪:‬‬

‫"קווצותיה צהובות יותר מזהב שחוט…‬

‫לעיניה הנגוהות יאה מקום במרום‬

‫מילותיה נגינה שצלילה צליל כסף…‬

‫על כל אחת מלחייה ורד שושן‬

‫נשימתה מתק בושם או שלהבת קוד ש‬

‫שפתיה אדומות מכל אלמוג‬

‫צווארה לבן מצואר ברבור‪,‬‬

‫חזה שקוף כציר גביש…"‬

‫כדי להדגיש את העובדה שהסונטה ה‪ 130-‬שלו מציגה את הניגוד לכל אותם‬

‫התיאורים‪ ,‬נוקט שקספיר בלשון שלילה (ניגוד) – שלילת התיאור האידאלי של‬
‫האישה – כפישהוא מופיע בשיר האהבה‪ ,‬שלו הוא לועג‪ :‬מול העיניים הנגוהות‬
‫המופיעות בשירהאהבה‪ ,‬הוא אומר‪ ":‬עיני גבירתי לא שמש‪ ,‬לא ולא‪ ".‬הוא ממשיך‬
‫ועובר על כל איברי גופה הפיסיים הנראים לעין‪ ,‬מלמעלה עד מטה ‪ :‬מהעיניים‪ ,‬לפה‪,‬‬
‫לשד‪ ,‬לשיער‪,‬ללחי ואינו מתאר אותם אלא אומר ומדגיש‪ ,‬עד כמה הם אינם עונים‬
‫על הנדרש‪ .‬המשורר מדגיש מה אין בהם‪ ,‬ולא כיצד הם נראים‪" :‬עיניה לא שמש" …‬
‫"שני אדוםהוא פי שבעה מפיה"‪ .‬אין כאן למעשה תיאור פיה של האישה אלא‬
‫הדגשה‪ ,‬כמה אינה עומדת בסטנדרטים של הסונטות המקובלות‪ .‬וכך ממשיך שקספיר‬
‫לתאר את יתר אבריה ‪ -‬הם אינם עומדים בדרישות המקובלות‪ .‬בדרך זאת הוא‬
‫מדגיש את הגיחוך שבתיאורים המופיעים בשירי האהבה של נשים‪ ,‬שלא קיימות‬
‫במציאות‪ ,‬תיאורים שהם זיוף‪ ,‬כמו זה המופיע בסונטה עליה הוא עושה את הפרודיה‪.‬‬
‫אחר כך עובר המשורר לפרטים הנתפסים בחושים‪ :‬לחוש הריח ולחוש השמיעה ‪.‬‬
‫בלשון בוטה וחסרת עידון כביכול‪ ,‬הוא מתאר אישה רגילה‪ ,‬בשר ודם‪ ,‬שאינה יפה‬
‫במיוחד‪ .‬ריח פיה כמו שיש לכל אדם‪ ,‬וקולה אינו ערב‪ .‬בשורות ‪ 11-12‬מסכם המשורר‬
‫את תכונותיה של האישה המתוארת‪ ,‬גם כן בדרך הניגוד‪" :‬כן‪ ,‬לא ראיתי עוד‬
 ‫‪175‬‬

‫אלהפוסעת‪ :‬גברתי‪ ,‬אודה‪ ,‬רגלה על אדמות"‪ .‬המשורר נוקט בלשון אירונית‪ :‬על פי‬
‫ניסיון חיי אין אלות – כך מבטא המשורר את יחסו הלעגני והביקורתי למשוררי‬
‫הסונטות ‪,‬המציגים דמות האישה כלא ממשית ובלתי מציאותית‪.‬‬

‫שתי השורות המסיימות את השיר מעבירות את משמעותו‪ :‬האישה המתוארת‬

‫בסונטה שלפנינו היא אישה מציאותית‪" :‬רגלה על אדמות‪ ".‬זוהי אישה שאפשר‬
‫לאהוב לעומת הנשים המת וארות בשירי האהבה‪ ,‬שהן דמויות מזויפות ‪,‬וכך‬
‫גםהשירה מסוג זה‪ :‬היא שירה ריקנית‪ ,‬חסרת קשר למציאות‪ ,‬וחסרת ערך ספרותי‪.‬‬

‫"מותה של לאורה" של פטרארקה וסונטה ‪ 130‬של שייקספיר – ניתוח נוסף‬

‫שייקספיר מקיים דיאלוג פורה עם פטררקה ועם הדגם הרומנטי שבסונטה שלו [של‬
‫פטררקה]‪ .‬הוא משתמש באותו הדגם כדי לומר לו דבר אחר‪ ,‬או יותר נכו ן‪ -‬כדילבקר‬
‫אותו‪.‬‬

‫כבר בשורה הראשונה שייקספיר שולל את נקודת המבט שמציג פטררקה‪ -‬הוא שולל‬
‫מפורשות‪ ,‬את השורה הראשונה בסונטה של פטררקה‪ .‬השורה הראשונה מצביעה על‬
‫הדיאלוג שביניהם‪ .‬כאשר שייקספיר אומר ‪" -‬עיני גבירתי לא שמש‪ ,‬לא ולא‪ ".‬הוא‬
‫מעורר בנו את השאלה‪- -‬למה אתה אומר את זה? התשובה לשאלה הזו נמצאת‬
‫בסונטה של פטררקה‪ .‬המשפט הראשון בא לקשר את הקוראים‪ ,‬ליצירתו שלפטררקה‪.‬‬
‫עליה מתבססת כל הסונטה של שייקספיר‪ ,‬אף עוסקת בה כנושא המרכזי שבשיר‪.‬‬

‫שייקספיר שובר את אידיאל הדמות הרומנטית שוב ושוב‪ ,‬בתוך הסונטה שלו‪.‬‬
‫באומרו‪" -‬שני אדום הוא פי שבעה מפיה"‪ ,‬הוא מחריב את הרעיון של השפתיים‬
‫האדומות‪ .‬כמו כן‪ ,‬כשהוא אומר‪" -‬אם שלג צח‪ -‬שדה שחום כולו"‪ ,‬שייקספיר‬
‫משחית את אידיאל האישה הצחורה והצחה‪ ,‬הנקיה‪ ,‬באמצעות שימוש בניגוד‪.‬‬
‫נשים אלה נחשבו לעשירות‪,‬שכן הנשים העשירות לא הרבו לצאת אל השמש‪ ,‬והיו‬
‫בהירות עור‪.‬‬

‫השיר ממשיך בשלילת האידיאל של פטררקה‪ .‬הוא מתייחס לצד החיצוני של האשה‪,‬‬
‫בעיקר לדגם האלוהי‪-‬בובתי שלה‪ ,‬אבל יש גם תכונות נוספות שלה – היותה אמיתית‪,‬‬
‫אותנטית‪ ,‬היא חושנית‪ ,‬בעלת נוכחות גופנית‪ .‬המציאות החושנית עדיפה על פני‬
‫הפנטזיה הנשגבת‪ .‬הדמות הנשית בשירו של שייקספיר מציאותית‪ .‬יש בה לא מעט‬
‫פגמים‪ ,‬אך עם זאת הדובר אוהב אותה‪ .‬בשורה התחתונה‪ ,‬שייקספיר בז לסוג‬
‫האהבה שמציג פטררקה‪ ,‬האפלטונית‪ ,‬וחוזר ומדגיש שהאהבה האמיתית‪ ,‬זו שבאמת‬
‫שווה משהו‪ ,‬היא האהבה הארצית של אישה שאינה מושלמת‪ ,‬אינה אלוהית ‪ -‬ויותר‬
‫מהכל; ניתנת להשגה‪.‬‬
 ‫‪176‬‬

‫שיר‪ַ :‬קבְֶּ ִרניט שֶַּ ִ לַי! ַרב הֵ חֹובל!‪ /‬וולט ויטמן‬

‫תרגם מאנגלית‪ :‬יונתן בן נחום‬

‫ְקבַ ְרנִיט שֶ לִ י! ַרב הַ חֹובֵ ל! נ ְִשלַ ם מַ סַ ע הַ פ ֶֶרך‬

‫סּופֹות צָּ לַחנּו וָּ נּוכַל‪ ,‬עָּ בַ ְרנּו ֶאת הַ דֶ ֶרך‬
‫קֹול פַ עֲמֹון ִמן הַ נָּמֵ ל‪ ,‬הָּ עָּ ם כֻּלּו מֵ ִריעַ ‪,‬‬
‫קֹורא ֵהידָּ ד ָּלאֳּ ִנּיָּה נֹועֶ זֶת שֶ ִהגִ יעָּ ה‪.‬‬
‫ֵ‬
‫ַאך מָּ ה ָּא ְדמּו ִטפֹות הַ דָּ ם‪,‬‬
‫עַ ל מַ ה ָּדוֶה ַהלֵב!‬
‫עַ ל הַ ִספּוןֿ‪ ,‬דֹומֵ ם וְ ַקר‬
‫ַרב הַ חֹובֵ ל שֹוכֵב‪.‬‬

‫ְקבַ ְרנִיט שֶ לִ י! ַרב הַ חֹובֵ ל! לְך מּונָּף הַ ֶדגל‬

‫לְָך ְתרּועַ ת הַ חֲ צֹוצְ רֹות‪ְ ,‬תשּואֹות עֹולֵי הָּ ֶרגל‪,‬‬
‫קֹור ִאים בִ ְשמֶ ָך‪,‬‬‫טּורים‪ ,‬הַ כֹל ְ‬ ‫לְָך ז ִֵרים וְ עִ ִ‬
‫הַ חֹוף רֹוגֵש הָּ מֹון חֹוגג‪ּ ,‬ופְ נֵי ֻּכלָּם ֵאלֶיָך‬
‫ֹאשָך בְ מֹו י ַָּדי!‬
‫ֶא ְתמוך ר ְ‬
‫הֵ ן ַרק חֲ לֹום כֹו ֵזב‬
‫אֹותך הֶ ְר ַאנִי ַקר וָּמֵ ת‬‫ְ‬
‫עַ ל הַ ִספּון שֹוכֵב‪.‬‬

‫ּומ ְמקֹומֹו לא מָּ ש‪.‬‬ ‫ַרב הַ חֹובֵ ל ֵאינֹו עֹונֶה‪ִ ,‬‬

‫ֵאין דֹפֶ ק לֹו‪ְ .‬שפ ָָּּתיו חָּ וְ רּו‪ .‬זְ רֹועִ י ֵאינֹו חָּ ש‪.‬‬
‫ימים עַ ל פְ נֵי י ִַמים ִהנֵה עָּ בַ ר וְ ַתם‪.‬‬ ‫מַ סַ ע ֵא ִ‬
‫ְעָּ גנָּה לָּבֶ טַ ח הַ ְספִ ינָּה‪ַ ,‬ה ִנצָּ חֹון הֻּ ְש ַלם‪,‬‬
‫הַ חֹוף צֹוהֵ ל‪ַ ,‬אך ָּאנֹכִ י‬
‫ל ְַאט ֶאצְ עַ ד בִ כְ ֵאב‬
‫עַ ל הַ ִספּוןֿ‪ ,‬דֹומֵ ם וְ ַקר‬
‫ַרב הַ חֹובֵ ל שֹוכֵב‪.‬‬
 ‫‪177‬‬

‫ניתוח השיר‪ַ :‬קבְֶּ ִרניט שֶַּ ִ לַי! ַרב הֵ חֹובל!‪ /‬וולט ויטמן‬

‫השיר נכתב לזכרו של אברהם לינקולן‪ ,‬מנהיג הצפון במלחמת האזרחים בארה"ב‪,‬‬
‫שהתקיימה ב‪ .1860-‬אברהם לינקולן נרצח על ידי ב ן‪-‬עמו‪ ,‬כמה ימים לאחר סוף‬
‫המלחמה‪ .‬וולט וויטמן‪ ,‬המשורר‪ ,‬הזדהה עם התפיסות הדמוקרטיות – ליברליותשל‬
‫לינקולן‪ ,‬ולכן כתב את השיר‪ .‬השיר הוא שיר פטריוטי‪ ,‬שכתוב בצורה מסורתית‪.‬‬
‫רב החובל הוא סמל למנהיג שנפל בדרך למטרה‪ .‬בשיר עצמו אין אמירה ברורהשהוא‬
‫נרצח‪ ,‬אבל יש רמז לכך – אין שימוש במונח "רצח"‪ ,‬אלא במינוח "קר ומת‪ ".‬יחד עם‬
‫כך‪ ,‬ההקשר שבו נכתב השיר מדגיש את נושא הרצח‪ .‬בזכות הסמליות הרבה של השיר‪,‬‬
‫הוא מתאים לכל זמן ומקום‪.‬‬
‫השיר מתקשר לשירת העולם וכן לשירה לאומית‪ ,‬ומדבר על תהליכים לאומיים‪ ,‬אבל‬
‫יש בו גם נימה אינטימית‪ ,‬והניגוד המרכזי בשיר מתמקד בין העם שנמצא על החוף‬
‫ומחכה בצהלות למנהיג ובין הדובר‪ ,‬הפרטי‪ ,‬האישי‪ ,‬שנמצא מעל האונייה יחד עם‬
‫הקברניט ורואה את האמת הקשה והכואבת‪ .‬ניגוד נוסף מופיע בין השמחה והצהלות‬
‫לכאב‪ ,‬ובין החיים למוות‪.‬‬
‫השיר מבוסס על מספר סמלים מרכזיים‪:‬‬
‫‪.1‬רב החובל – מנהיג האומה‬
‫‪ .2‬הספינה – מסמלת את האומה והקשיים שהיא חוותה במלחמה‬
‫‪ .3‬העם – את אזרחי המדינה החוגגים את סוף המלחמה‪.‬‬

‫מבנה השיר‪ ,‬מבנה הבתים וניגודי ם‬

‫מבנה השיר‪:‬‬
‫כל בית מתחלק לשני חלקים‪ .‬החלק הראשון מדבר על הצהלות של העם‪ ,‬בעוד‬
‫החלק השני מדבר על המוות של המנהיג‪ ,‬ועל הכאב והאבל שחש הדובר על מותו‪.‬‬
‫הבית השלישי הוא מיוחד – הוא מתחיל בכאב ובמוות‪ ,‬עובר לשמחה‪ ,‬וחוזר לכאב‬
‫‪ -‬סיום מעגלי‪ :‬הבית השלישי מסתיים באותו אופן בו הבית הראשון מסתיים‬
‫ובאותן מילים; "על הסיפון‪ ,‬דומם וקר רב החובל שוכב"‪ .‬סיום הבית הראשון‬
‫והבית האחרון בתיאור קשה זה‪ ,‬מעצים את התחושה לפיה מבחינתו של הדובר‪,‬‬
‫מותו של המנהיג מאפיל על שמחת הניצחון‪.‬‬
‫‪.‬‬
 ‫‪178‬‬

‫מבנה הבתים‪:‬‬
‫שיר זה עושה שימוש רב בניגודיות‪ .‬הניגודיות באה לידי ביטוי בין היתר במבנה‬
‫הבתים‪ :‬בשני הבתים הראשונים‪ ,‬ארבעת השורות הראשונות הן ארוכות ומתחרזות‬
‫ומכילות בתוכן מילים המביעות אופטימיות ותחושת ניצחון‪ .‬בבית הראשון יששימוש‬
‫במילה "אך" כדי להעצים את המעבר מתחושת הניצחון של העם לתחושת האבל‬
‫והכאב של הדור‪.‬‬
‫יש סימטריה ניגודית בין שתי הקצוות של שני הבתים הראשונים‪ :‬שמחה ואושר על‬
‫השגת המטרה (בתחילת הבית הראשון והשני)‪ ,‬מול האבל והכאב שבמוות (בסוף‬
‫הבתים הראשונים)‪ .‬המון רב בנמל‪ ,‬מול הדובר והגופה שעל הסיפון‪ .‬תרועת חצוצרות‬
‫מול דממת המוות‪ .‬קהל חוגג בנמל‪ ,‬שלא יודע את האמת‪ ,‬מול הדובר השירי והקוראים‬
‫שיודעים את האמת – בכך יש שימוש גם באירוניה דרמטית ‪.‬‬
‫בבית השלישי הניגודיות שבין שמחת הניצחון של העם לבין צערו של הדובר מועצם‬
‫ביותר; מתואר כיצד שבזמן שהחוף צוהל‪ ,‬הדובר צועד לבד וכואב על הסיפון‪,‬‬
‫מתאבל על מנהיגו‪.‬‬
‫בשונה משני הבתים הראשונים‪ ,‬המתחילים באופטימיות ומסתיימים בכאב‪ ,‬הבית‬
‫השלישי מתחיל בכאב‪ ,‬עובר לאופטימיות; "עגנה לבטח הספינה‪ ,‬הניצחון הושלם‪",‬‬
‫ומסיים שוב בכאב; על הסיפון דומם וקר‪ ,‬רב החובל שוכב‪.‬‬
‫ארבעת השורות הבאות הן קצרות וכואבות ומכילות מילים קשות‪ ,‬בחריזה‬
‫חלקיתושבורה‪.‬‬
‫המשורר מביע קרבה כלפי המנהיג‪ ,‬וזעזוע ממותו במספר דרכים‪:‬‬
‫‪ -‬חזרות‪ :‬כל בית מסתיים במשפט "קר נופל ומת" או "נפלת קר ומת"‪ .‬שלושת‬
‫המילים הללו מדגישים את חומרת המוות ועוצמתו‪ ,‬ואת השפעתו הקשה על הכותב‪.‬‬
‫חזרות‪ :‬הדובר מרגיש רגשות של הערצה כלפי רב החובל ואומר זאת בדרכים‬ ‫‪-‬‬
‫שונות‪ ,‬ע"י הביטוי "קברניט שלי" מספר פעמים‪ .‬מבחינת הדובר‪ ,‬המנהיג הוא אב‬
‫רוחני‪ ,‬ולכן המוות שלו הוא מוות כואב ומועצם‪ .‬המוות של הקברניט מתואר באופן‬
‫הדרגתי‪ ,‬דרמתי ומ פורט המסומל כ "חלום כוזב"‬
‫הדובר פונה אל הקברניט בגוף שני‪ ,‬מה שמעצים את הקרבה‪ .‬הקרבה מדגישה‬ ‫‪-‬‬
‫את המכאוב שבמוות‪ .‬קיים ניגוד בין ההמון המריע לאונייה‪ ,‬לבין הדובר שמחזיק‬
‫בידיו את הקברניט המת‪ .‬השימוש במילים "אך אנוכי" מחדדת ניגוד זה; בין הדובר‬
‫האבל לבין הקהל המריע‪.‬‬
‫השימוש בצבעי האדום והדם גם כן מדגיש את הכאב‪ .‬כל האמצעים‬ ‫‪-‬‬
‫האומנותיים הללו עוזרים להדגשת הכאב והאבל שחש הדובר על מותו של המנהיג‪,‬‬
‫ומחדדים את הפער בין השמחה של העם על הנצחון‪ ,‬ובין הכאב על מות המנהיג‪.‬‬

‫שיר‪ַ :‬אנַבֶַּ ל‪-‬לִי‪ /‬אדגר אלן פו (תרגם מאנגלית‪ :‬זאב ז'בוטינסקי)‬
‫שָּ ם דָּ ָּרה יַלדָּ ה – ְשמָּ ּה ל ֹא ֵת ַדע;‬
‫ַאך יָּדַ עְ נּו ָּאהֹוב ִמכֹל אֹוהֲ ִבים ‪-‬‬
‫לֹוחש בַ חֲ לֹום‬‫וְ י ֵָּר ַח ֵמרֹום לִ י ֵ‬
‫ירי‪-‬ז ַֹהר עַ ל ַאנַבֶ ל‪-‬לִ י;‬ ‫ִש ֵ‬
‫רֹומז כֹל כֹו ָּכב ְב ַק ְרנָּיו –עֵ ינָּיו‬‫לִי ֵ‬
‫ֶיה ֶשל ַאנַבֶ ל‪-‬לִי;‬ ‫כְ עֵ ינ ָּ‬
‫ַאְך ְבלֵיל אֲ ֵפ ָּלה –עִ ָּמ ִדי ִהיא ֻּכלָּּה‪,‬‬
‫נּוח עַ ל‪-‬יַד יֹונ ִָּתי ַהכַ ָּלה‬
‫וְ ָּא ַ‬
‫יתנּו ֶשלָּּה וְ ֶשלִי –‬ ‫ְבבֵ ֵ‬
‫הּוא ַה ֶקבֶ ר עַ ל יָּם עַ רפַ לִי‪.‬‬
‫‪179‬‬
‫זֶה הָּ יָּה ְלפָּ נִים וְ לִפְ נֵי שָּ נִ ים‪,‬‬
‫בְ מַ לְכּות עַ ל יָּם עַ ר ַפלִ י‪.‬‬
‫אתי לָּ ּה ַאנַבֶ ל‪-‬לִי‪.‬‬ ‫ָּק ָּר ִ‬
‫מַ שָּ א‪-‬לֵב ַאחֵ ר ִמלְבַ ד ַאהֲ בָּ ה‬
‫ל ֹא הָּ יָּה גַם לָּ ּה וְ גַם לִי‪.‬‬
‫ִיתי‪ ,‬וְ ִהיא ַילְדָּ ה‬ ‫ֶילֶד ָּהי ִ‬
‫בַ מַ לְכּות עַ ל יָּם עַ ְר ַפלִ י;‬
‫אֲ נִי וְ ַאנַבֶ ל‪ִ -‬לי‬
‫נאה‪,‬‬
‫וְ ָּראּונּו שַ רפֵ י הַ מָּ רֹום בְ ִק ָּ‬
‫וְ זָּעֹום ָּזעֲמּו לָּ ּה וְ לִי‪.‬‬
‫זֹו הַ ִסבָּ ה‪ֶ ,‬שהָּ יָּה מַ עֲשֶ ה‬
‫בַ מַ לְכּות עַ ל יָּם עַ ְר ַפלִ י –‬
‫רּוחַ יָּצָּ א ֵמעָּ בִ ים‪ ,‬וְ צִ נֵן‬
‫וְ הֵ ִמית ֶאת ַאנַבֶ ל‪-‬לִ י‬
‫הֹוריהָּ ‪ַ ,‬א ִחים‪ְ ,‬קרֹובִ ים‬ ‫ּובָּ אּו ֶ‬
‫ִמבְ נֵי אֲ צִ ילֵי גְ לִילִ י‬
‫ּונְשָּ אּוהָּ ִממֶ נִ י ל ְֶקבֶ ר ָּא ֵפל‬
‫בַ מַ לכּות עַ ל יָּם עַ ר ַפלִ י‪.‬‬
‫שרנּו ִב ְנוֵה ְש ָּרפִ ים –‬ ‫ֵאין כְ ָּא ֵ‬
‫ָּלכֵן ָּזעֲמּו ָּלּה וְ לִ י;‬
‫ִהיא הַ ִסבָּ ה (זֶה יָּדּוע ַלכֹל‬
‫בַ מַ לכּות עַ ל יָּם עַ ְר ַפלִ י)‬
‫שֶ רּוחַ בַ לַ ילָּה יָּצָּ א מֵ עָּ ִבים‬
‫וְ הֵ ִמית ֶאת ַאנַבֶ ל‪-‬לִ י‪.‬‬
‫עתי ָּאהֹוב ִמ ֻּכלָּם‪ִ ,‬מכֻּלָּ ם‬ ‫ַאך יָּדַ ִ‬
‫נֹותם ִמגִ ילִ י‬‫שֶ ַרבּו ְש ָּ‬
‫וְ ָּרבָּ ה חָּ כְ מָּ ָּתם ִמ ִשכלִי;‬
‫וְ ֵאין שָּ ָּרף אֹו שָּ ָּטן בָּ עֹולָּם‪,‬‬
‫וְ ֵאין סַ עַ ר בְ יָּם עַ ר ַפלִ י‪,‬‬
‫שֶ י ְִק ַרע אֹו יִגְ ַרע ֶאת הַ ָּקו שֶ ל זָּ הָּ ב‬
‫בֵ ינִי ּובֵ ין ַאנַבֶ ל‪-‬לִ י‪.‬‬
 ‫‪180‬‬

‫ניתוח השיר‪ ":‬אנבל‪-‬לי"‬

‫"אנבל‪-‬לי" הוא אחד השירים הידועים ביותר של אדגר אלן פו ‪.‬לצד היותו משורר‬
‫וסופר‪ ,‬היה פו גם הוגה בעל משנה אסתטית מעמיקה ומנומקת וכן מבקר ספרות‬
‫מבריק‪ .‬במסתו "העיקרון הפיוטי" הוא מנסח הגדרות אחדות לשירה‪ .‬הוא קובע‬
‫כי "ייעודו המיידי של שיר‪ ,‬בניגוד לעבודה מדעית‪ ,‬הוא ההנאה ולא האמת"‪ .‬את‬
‫השירה הוא מגדיר במילים‪" :‬יצירה מקצבית של יופי"‪ .‬בהתבוננות ביופי ניתן‬
‫לגלות אפשרות להגיע להתעלות מהנה‪ ,‬לריגוש של הנשמה‪ .‬פו סבר שהריגוש שהוא‬
‫הרגש הפיוטי‪ ,‬נבדל ללא קושי מהאמת‪ ,‬שהיא הנאתו של השכל‪ .‬בעיניו "האמן‬
‫האמיתי ישכיל תמיד לשעבד את האמת בצורה הראויה ליופי‪ ,‬שהוא האווירה‬
‫והמהות האמיתית של השיר‪".‬‬
‫מתֹואם" (התאמה)‪ .‬מכאן‬
‫ַ‬ ‫"מקורה של השירה הוא בהנאה האנושית המופקת‬
‫תֹואם = יופי‪.‬‬
‫שהמשוואה באמצעותה מגדיר פו שירה היא‪ :‬שירה = ַ‬

‫נראה כי השיר "אנבל‪-‬לי" הוא מודל לאובייקט השייך לתחום היופי (ולא לתחום‬
‫האמת)‪ ,‬המלווה במוסיקליות‪ ,‬והמושתת על איזון בין תואם לבין גיוון‪ .‬העצב‬
‫והכאב הזורמים במוסיקליות לאורך השיר‪ ,‬מקנים לו צביון של אובייקט אסתטי‬
‫מעוצב להפליא‪.‬‬
‫אדגר אלן פו טען כי אין לך נושא יפה יותר לשירה מאשר מותה של אישה אהובה‪...‬‬
‫השיר "אנבל‪-‬לי" עשוי להוכיח טענה זו‪ ,‬הלכה למעשה‪.‬‬

‫תוכן השיר ומשמעותו‬

‫בית ‪1‬‬
‫השיר נפתח במילים‪" :‬זה היה לפנים ולפני שנים ‪ /‬במלכות על ים ערפלי‪ ".‬פתיחת‬
‫השיר מרמזת על אגדה קסומה‪ ,‬שסופה יתברר כטרגי‪ .‬אין אזכור למקום וזמן‬
‫מוגדרים‪ .‬נוצרת תחושה לממד נצחי של אירוע שיכול היה להתרחש בכל זמן ובכל‬
‫מקום‪.‬‬
‫הדובר הוא ילד המספר על אהבה שחווה בילדותו – אהבה עזה לילדה בת גילו‪" .‬שם‬
‫דרה ילדה – שמה לא תדע‪ / :‬קראתי לה אנבל‪-‬לי‪ ".‬חיבור מילת השייכות "לי" לשם‬
 ‫‪181‬‬

‫אנבל יוצר רושם כפול‪ :‬הוא תורם לאסתטיקה המוסיקלית של השיר ומדגיש‬
‫במצלול "לי" את חד‪-‬פעמיותה של הילדה כמי שקשורה לדובר בעבֹותֹות של אהבה‪.‬‬
‫עוצמת האהבה מודגשת במילים החותמות את הבית הראשון‪" :‬משא‪-‬לב אחר‬
‫מלבד אהבה ‪ /‬לא היה גם לה וגם לי" – כלומר‪ ,‬הדובר מצהיר כי לבו ולב אהובתו‬
‫נושאים במטען אחד בלבד – הוא מטען האהבה‪ ,‬במה שלכאורה נראה כמצב בו אין‬
‫שום עניין אחר המעסיק את השניים‪ ,‬מלבד אהבתם זה לזו‪.‬‬

‫בית ‪2‬‬
‫הדובר מצהיר כי מדובר בסיפור אהבה של ילדים (סימן לתמימות)‪ .‬הוא חוזר‬
‫ומציין שההתרחשות היתה "במלכות על ים ערפלי" – מה שמוסיף נופך מסתורי‪.‬‬
‫בדבריו‪" :‬אך ידענו אהוב מכל אוהבים" – הוא מביע עליונות וגאווה שבהמשך‬
‫הופכת להיבריס (חטא הגאווה) ממש‪" :‬וראונו שרפי המרום בקנאה‪ / ,‬וזעום זעמו‬
‫לה ולי" – הדובר מתגרה באלים‪ ,‬שאפילו הם לא ידעו אהבה שכזאת‪ .‬ההיבריס‬
‫מחייב את הענשת האדם‪ ,‬ואכן המלאכים בזעם קנאתם יגרמו לטרגדיה‪.‬‬

‫בית ‪3‬‬
‫בבית זה מתבררת הטרגדיה‪ .‬אנבל‪-‬לי משלמת בחייה‪" :‬רוח יצא מעבים‪ ,‬וצינן ‪/‬‬
‫והמית את אנבל‪-‬לי"‪ .‬ואם לא די במותה של אנבל‪-‬לי האהובה‪ ,‬נחשף כעת גם‬
‫מעמדו הנחות של הדובר המנודה על‪-‬ידי משפחתה‪" :‬ובאו הוריה‪ ,‬אחים‪ ,‬קרובים‬
‫‪ /‬מבני אצילי גלילי ‪ /‬ונשאוה ממני לקבר אפל ‪ /‬במלכות על ים ערפלי" – מוטיב‬
‫האהבה בין בני מעמדות שונים בא לידי ביטוי כואב‪ ,‬כאשר הדובר מאבד את זכותו‬
‫הטבעית להתאבל על אהובתו‪ ,‬שבמותה מופקעת ממנו לעולמים‪.‬‬

‫בית ‪4‬‬
‫הדובר מחדד את ההסבר לפרשת האהבה הטרגית‪ .‬הוא מסביר כי לא היה אושר‬
‫גדול בעולם כמו אושרם של השניים‪ ,‬והקנאה היא שהובילה לפגיעה באנבל‪-‬לי‪.‬‬

‫בית ‪5‬‬
‫שוב מדגיש הדובר את גודל אהבתו לאנבל‪-‬לי‪ ,‬והפעם מתווסף להצהרתו היבט‬
‫נוסף‪" :‬אך ידעתי אהוב מכולם‪ ,‬מכולם ‪ /‬שרבו שנותם מגילי ‪ /‬ורבה חכמתם‬
 ‫‪182‬‬

‫משכלי" – אפשר שמדובר באהבה אסורה – אהבת ילדים‪ .‬יש בה אמנם תמימות‬
‫רבה‪ ,‬אך כוחה מאיים ואינו מתאים לגילם הצעיר של האוהבים‪ .‬סיום הבית‬
‫בהבהרת הדובר כי אין כוח בעולם שישכיח את אהבתו לאנבל‪-‬לי‪" :‬ואין שרף או‬
‫שטן בעולם‪ / ,‬ואין סער בים ערפלי‪ / ,‬שיקרע או יגרע את הקו של זהב ‪ /‬ביני ובין‬
‫אנבל‪-‬לי"‪.‬‬

‫בית ‪6‬‬
‫סיום השיר באווירה מיסטית‪-‬אגדתית בתיאור הרגשות של הדובר שלא מוותר על‬
‫אנבל‪-‬לי‪ .‬הוא חולם אותה ורואה אותה בעיני דמיונו‪ .‬למרות מותה של אנבל‪-‬לי‬
‫וקבורתה במקום לא ידוע‪ ,‬ב"קבר על ים ערפלי"‪ ,‬הדובר מופיע בסיום כמנצח מן‬
‫הבחינה הרוחנית‪" :‬אך בליל אפלה – עמדי היא כולה‪ / ,‬ואנוח על‪-‬יד יונתי הכלה‪/ ,‬‬
‫בביתנו שלה ושלי ‪ / -‬הוא הקבר על ים ערפלי" – למרות הניסיון להפריד בינו לבין‬
‫אהובתו המתה‪ ,‬הוא חש כי הוא מתאחד עמה ושוכב לצידה בקבר ההופך להיות‬
‫ביתם‪ .‬אפשר לראות בסיום דווקא רמז למוות רוחני של הדובר שבהרחקת אהובתו‬
‫ממנו‪ ,‬הוא בוחר למות מבחינה נפשית – אך סביר יותר להניח שבאהבתו ובגאוותו‪,‬‬
‫הוא חש דווקא כמי שיכול למוות‪ ,‬שלעולם לא יגדע את אהבתו לאנבל‪-‬לי‪ .‬בכך זוכה‬
‫האהבה בשיר להאלהה‪ ,‬שעוצמתה בעלת ממדים קוסמיים‪.‬‬

‫אמצעים אומנותיים‬

‫חריזה – לאורך כל השיר יש חריזה מסורגת (ב – ד – ו)‪ .‬נוסף על כך יש חריזה‬ ‫‪‬‬

‫פנימית במלים‪" :‬שם דרה ילדה – שמע לא תדע"‪ ,‬המתחרזת בעצמה עם המלים‬
‫"אה" מציין כאב‪ ,‬קינה‪.‬‬
‫אהבה וקנאה – הצליל ָּ‬

‫חזרות–‬ ‫‪‬‬

‫א) חזרה על השם המיוחד אנבל‪-‬לי‪ :‬שם ייחודי שאין לו משמעות אלא עבור זוג‬
‫האוהבים בלבד‪.‬‬
‫ב) חזרה על המילה "אין" (בתים ‪ )5 ,4‬להדגשת עוצמתה של האהבה‪ ,‬אשר אין כוח‬
‫בעולם שיוכל להכניעה‪.‬‬
‫ג) בית ‪ 4‬הוא מעין חזרה על בית ‪ .3‬מטרת החזרה להדגיש את העוול שנגרם לזוג‬
‫האוהבים רק בשל אהבתם האדירה‪ ,‬אשר המלאכים לא יכלו לעמוד בה מרוב‬
 ‫‪183‬‬

‫קנאתם‪ .‬החזרה על הצירוף "זו הסיבה" נאמרת כמובן באירוניה‪ ,‬שהרי אין בקנאת‬
‫המלאכים סיבה המצדיקה טרגדיה נוראה שכזאת‪.‬‬
‫ד) החזרה על המלים "ים ערפלי" מדגישה את הרקע המסתורי להתרחשות‬
‫הטרגית‪ .‬אין מדובר במקום מוגדר – אלמנט המגביר את תשומת הלב לעוצמת‬
‫האהבה שהיא מעל ומעבר לכל זמן ומקום‪ .‬גם ציון מקום קבורתה של אנבל‪-‬לי‬
‫ב"קבר על ים ערפלי" מעצימה את תחושת האין‪-‬סופיות שבמותה‪ ,‬כמי שגם לאחר‬
‫לכתה נמצאת במקום כלשהו – ובוודאי בלבו של אהובה‪.‬‬

‫מוטיב האגדתיות" – זה היה לפנים‪ "...‬הוא נוסח רומנטי ברוח האגדה הקלאסית‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫היות השניים ליד ים מלכותי‪ ,‬מוסיף נופך אגדתי‪ .‬גם השתתפות הירח והכוכבים‬
‫בתיאור רגשות הדובר לאהובתו תורמת ליצירת הרושם המיסטי‪-‬אגדתי‪.‬‬

‫מוטיב המסתורין – אהבת בני הזוג אפופת מסתורין וזה מרכיב חשוב בקסמה‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫השם "אנבל‪-‬לי" חסר הפשר‪ ,‬אבל המייצג היטב את החיבור הנחרץ ביניהם‪ ,‬מתחבר‬
‫אל תמונת הנוף המעורפלת‪ .‬המוות של אנבל‪-‬לי בא מהרוח – תחושה שמותה בא‬
‫מן השמיים (המלאכים)‪ ,‬כאשר סביר להניח שאנבל‪-‬לי הצטננה ומתה כנראה‬
‫משחפת‪ .‬הדובר מסוגל לחוש בנוכחות אהובתו לאחר מותה – הוא מגלה את עיניה‬
‫האוהבות בכל כוכב‪ .‬הקבר של אנבל‪-‬לי אפל והימצאותו על ים ערפלי מותירה‬
‫תחושה כאילו מדובר במוות האופף את כל הים הגדול‪.‬‬

‫מטאפורות‪:‬‬ ‫‪‬‬

‫א) "במלכות על ים ערפלי" – ביטוי ציורי למקום מלכותי בלתי‪-‬מוגדר המסמל את‬
‫ייחודיות אהבתם של הדובר ואנבל‪-‬לי‪.‬‬
‫ב) "וראונו שרפי המרום בקנאה" – לשון ציורית המבטאת את עוצמת האהבה עד‬
‫כדי כך שאפילו מלאכי המרום ראו אותה וקנאו באוהבים‪.‬‬
‫ג) "ואין שרף או שטן בעולם ‪ ...‬שיקרע או יגרע את הקו של זהב ביני ובין אנבל‪-‬לי"‬
‫– הקשר בין הדובר לאהובתו מתואר בלשון ציורית כקו של זהב‪ .‬זהו קשר יקר‬
‫שאין‬
‫בכוחו של אף אחד להרוס אותו‪.‬‬
‫ד) "וירח מרום לי לוחש בחלום שירי‪-‬זהר על אנבל‪-‬לי" – התמודדות הדובר עם מות‬
‫אנבל‪-‬לי מתוארת באמצעות האנשת הירח המתגייס לעזרתו בהופעתו בחלום‬
‫ובלחישתו שירי אהבה יפים לאנבל‪-‬לי‪.‬‬
 ‫‪184‬‬

‫ה) "לי רומז כל כוכב בקרניו – עיניו כעיניה של אנבל‪-‬לי" – הדובר מתאר בלשון‬
‫ציורית את הכוכבים המעוררים בו את ההיזכרות בעיניה הקורנות של אנבל‪-‬לי‪.‬‬

‫סיכום‬
‫השיר "אנבל‪-‬לי" הוא שיר המתאר את הטרגדיה במלוא תפארתה‪ .‬בשיר זה היטיב‬
‫אדגר אלן פו להציג את האמת הפואטית שלו‪ ,‬לפיה העיקר בשירה הוא היופי‪.‬‬
‫הסיפור האישי המתואר בשיר מעוצב כבלדה‪ ,‬אשר הובלטו בה יסודות אגדתיים‪,‬‬
‫מסתוריים ורומנטיים‪ .‬מלאכי השמיים לא יכולים להסכים שיש אהבה של בני‪-‬‬
‫אדם שהיא יותר חזקה מאהבה לאלים‪ .‬לכן הם מקנאים‪ ,‬זועמים וזורעים מוות‪.‬‬
‫הדובר שעומד כנגד האלים המענישים ומאוחר יותר גם כנגד החברה המנדה אותו‬
‫מנחלת אהובתו‪ ,‬לא מוותר על זכותו לאהוב לנצח‪ .‬הוא מכריז על נצחיות אהבתו‬
‫לאנבל‪-‬לי ומתמזג עמה במותה‪ .‬בכך הוא מוכיח שאין כוח בעולם שיוכל להביס את‬
‫אהבתם‪.‬‬
‫במרכז היצירה עומד סירובו של הדובר להכיר בסופיות הקשר עם אהובתו שמתה‪.‬‬
‫מבחינתו המוות איננו מהווה את סופה של האהבה‪ .‬באמצעות חציית הגבול מן‬
‫הריאליסטי אל המיסטי‪ ,‬מצליח הדובר לשמר את אהבתו ולדחות את הפרידה‬
‫מאהובתו המנוחה‪ .‬ייחודה של דרך הביטוי היא במוסיקליות‪ ,‬בפשטות ובקסם‬
‫הקודר הנלווה לסיפור האהבה הפיוטי והטרגי על זוג הנאהבים הצעירים‪.‬‬

‫יסודות אגדתיים בשיר‬

‫"זה היה לפנים ולפני שנים" – זמן לא מוגדר‪ .‬הפתיחה היא כשל אגדת ילדים‪.‬‬
‫התוספת "במלכות על ים ערפלי" מוסיפה אלמנט אגדתי של ממלכה‪( .‬מלך‪ ,‬ים‬
‫ערפלי‪ -‬מקום על טבעי)‪" .‬וראונו שרפי המרום בקנאה וזעום זעמו לה ולי"‪-‬‬
‫המלאכים מהווים אלמנט אגדתי נוסף‪ .‬המלאכים מתערבים בחיי בני האדם‪ .‬השיר‬
‫מציר מציג את אהבת השניים בצורה מוגזמת – הגזמה ברגשות‪ ,‬בהצגת האהבה‬
‫וכ"ו‪ .‬הרוח והירח מוסיפים תופעה אגדתית – גם גרמי השמיים מתערבים בחיי‬
‫האדם‪ .‬הסיום הוא לכאורה סוף טוב – השניים מתאחדים ונשארים יחד‪ ,‬אולם‬
‫מאידך‪ ,‬השיר נגמר במוות‪.‬‬
‫יסודות רומנטיים‬
‫אחד מהמאפיינים של הז'אנר הרומנטי זהו השימוש במאפיינים מסתוריים‬
‫ואפלים‪ .‬התנועה הרומנטית "חזרה אל הטבע"‪ ,‬אך מצאה בו את האפל‪ ,‬המסתורי‬
‫והקודר‪ .‬יש נסיון להכנס לתוך נבכי נשמתו של האדם‪ ,‬אל האפל שבמחשבותיו‪,‬‬
 ‫‪185‬‬

‫כאשר יש מתח ניכר בין יסוד האהבה לבין המוות – האהבה העזה תתממש רק‬
‫במוות‪ .‬רמזים רומנטיים בשיר‪" :‬קבר אפל"‪" ,‬ים ערפלי‪".‬‬
‫יסודות בלדיים‬
‫בלדה היא שיר שמציג סיפור – עלילה‪ ,‬דמויות‪ ,‬דיאלוג‪ .‬בבלדה בד"כ יש מוות‪.‬‬
‫הבלדה מאופיינת בפערי מידע‪ -‬הרבה דברים לא נאמרים ונזכרים‪ ,‬מה שיוצר‬
‫מסגרת של אי בהירות‪ .‬בשיר אנבל‪-‬לי אין‪ ,‬אפוא‪ ,‬דיאלוג‪ ,‬אמנם יש סיפור מסגרת‬
‫עלילתי‪ .‬לבלדה יש מצלול שירי שמאוד קל להלחין אותו – יש בבלדה הרבה חזרות‪,‬‬
‫מילים חוזרות‪ ,‬חריזה וכ"ו‪ .‬הפער בין המצלול‪ ,‬המקצב‪ ,‬המנגינה‪ ,‬לבין התכנים‬
‫הקשים – מחדד את המסר הקשה‪.‬‬
‫קשר בין מבנה ותוכן‬
‫קיים ניגוד בין מבנה השיר – הקצביות הפנימית‪ ,‬החריזה והמצלול‪ ,‬לבין תוכן‬
‫השיר‪ .‬המבנה והמצלול נותנים תחושה של שיר מתנגן וקליל‪ ,‬בעוד שהתוכן הוא‬
‫כואב ומדכא‪ .‬יש חזרה על המצלול "לי" – "ים ערפלי"‪" ,‬אנבל לי"‪" ,‬לה וגם לי" –‬
‫והמצלול החוזר יוצר תחושת קלילות לאורך כל השיר‪ .‬בנוסף יש חריזה פנימית בין‬
‫שורות השיר‪ ,‬המחלקת את השורות לשני חלקים‪" :‬זה היה לפנים | ולפני שנים‪".‬‬
‫קשר בין אהבה ומוות‬
‫הבית הראשון מדבר על אהבה תמימה ונאיבית‪ ,‬ומהווה למעשה אקספוזיציה בה‬
‫מוצגות הדמויות‪ .‬הבית השני הוא תחילת הקונפליקט – האהבה התמימה מתחילה‬
‫להיפגע‪ .‬בבית השלישי ובבית הרביעי כבר מדובר על המוות‪ .‬התוצאה המעשית של‬
‫הקנאה היא המוות – אין סיכוי לממש את האהבה‪ .‬הטבע מתערב בחיי האדם –‬
‫אנבל לי מתה כתוצאה מהרוח שצינן אותה (יסוד פנטסטי)‪ .‬הבית הרביעי מצמצם‬
‫את שלושת הרעיונות המרכזיים – אהבה‪ ,‬קנאה ומוות‪ .‬בבית החמישי הדובר מדבר‬
‫בעיקר על עצמו‪ ,‬אבל אומר שמבחינתו האהבה שלו היא דבר חזק מכל דבר אחר –‬
‫חזקה מזקנה‪ ,‬חזקה מהכוחות העל טבעיים‪ .‬בבית השישי מתברר שהאהבה החזקה‬
‫והקשר האינטימי שהיה בינהם מנצח גם את המוות‪ .‬השיר מסתיים באיחוד של‬
‫הנאהבים מחדש בקבר – ביתם החדש‪.‬‬
‫כך נוצרת‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬תחושת הקלה‪ ,‬שכן השניים חזרו להתאחד וניצחו את כולם‪,‬‬
‫מאידך‪ ,‬השניים כעת מתים‪ ,‬מה שמעורר שאלות על מהות האהבה – האם יכולה‬
‫להתקיים אהבה כזאת? יש ניגודיות לאורך השיר בין האפלה‪" -‬ים ערפלי"‪" ,‬ליל‬
‫אפלה"‪ ,‬לבין נקודות של אור שמסמלות את הקשר בינהם – "קו של זהב"‪ ,‬הירח‬
‫והכוכבים זוהרים‪ ,‬ומסמלים את עיניה ואת מהותה של אנבל לי‪.‬‬
 ‫‪186‬‬

‫יחידה חמישית‪ :‬לא הכל ריאליסטי‬

‫החתול השחור‪ /‬אדגר אלן פו‬

‫תרגמה מאנגלית‪ :‬אלינוער ברגר‬

‫לסיפור הפרוע מאין‪-‬כמותו‪ ,‬ועם זאת פשוט מאין‪-‬כמותו‪ ,‬שאני עומד להעלות על הכתב‪ ,‬איני‬
‫מצפה‪ ,‬ואף איני מבקש‪ ,‬שמישהו יאמין‪ .‬באמת הייתי משוגע לּו ציפיתי שיאמינו‪ ,‬כאשר אפילו‬
‫חושי כופרים בעדות שלהם‪-‬עצמם‪ .‬אבל משוגע אינני – ולבטח אינני חולם‪ .‬אך מחר אמות‪ ,‬והיום‬
‫אוריד מהלב‪ .‬כוונתי המיידית להציג ֳּקבָּ ל‪-‬עם‪ ,‬בפשטות‪ ,‬בקיצור ובלי פירושים מיותרים‪ ,‬סדרה של‬
‫אירועים שהם משפחתיים בלבד‪ .‬מבחינת תוצאותיהם הטילו עלי האירועים האלה פחד – עינו‬
‫אותי – הרסו אותי‪ .‬ואף‪-‬על‪-‬פי‪ -‬כן לא אנסה להסביר אותם‪ .‬לי הם העניקו רק אימה – לרבים‬
‫אחרים הם ייראו לאו‪-‬דווקא נוראים‪ ,‬אלא יותר בגדר מּוזרּות בָּ רֹוקית‪ .‬ביום מן הימים אולי יימצא‬
‫איזה בעל‪-‬תבונה שימזער את תעתועי הדמיון שלי לכלל ִשגרה – איזה בעל‪-‬תבונה רגוע יותר‪ ,‬הגיוני‬
‫יותר‪ ,‬ורגשני הרבה פחות ממני‪ ,‬אשר יראה בנסיבות שאני מתאר כאן ביִראה‪ ,‬לא יותר‬
‫לגמרי‪.‬‬ ‫טבעיות‬ ‫ותוצאות‬ ‫סיבות‬ ‫של‬ ‫רגילה‬ ‫מהשתלשלות‬

‫משחר ילדותי הצטיינתי במזגי הנוח ובאנושיותי‪ .‬עדינות‪-‬לבי אפילו בלטה כל‪-‬כך‪ ,‬עד שהייתי‬
‫לצחוק בעיני חברי‪ .‬במיוחד אהבתי בעלי‪-‬חיים‪ ,‬והורי פינקו אותי במבחר גדול של חיות‪-‬מחמד‪.‬‬
‫בחברתן ביליתי את רוב זמני‪ ,‬ולא הייתי מאושר כבשעה שהאכלתי אותן וליטפתי אותן‪ .‬תכונת‬
‫אופי מיוחדת זו התעצמה ככל שבגרתי‪ ,‬ובבגרותי הפכה לאחד ממקורות העונג העיקריים שלי‪ .‬למי‬
‫שטיפחו חיבה לכלב נאמן ונבון איני צריך לטרוח להסביר את טיבו‪ ,‬או את עוצמתו‪ ,‬של הסיפוק‬
‫שמּופק מכך‪ .‬באהבה הבלתי‪-‬אנוכית והמתמסרת של חיה יש משהו שחודר ישר ללבו של מי‬
‫שהזדמן לו לא פעם לבחון את הידידות קלת‪-‬הערך ואת הנאמנות הקלושה של מי שהוא בסך‪-‬הכל‬
‫אדם‪.‬‬
 ‫‪187‬‬

‫התחתנתי מוקדם‪ ,‬ושמחתי לגלות כי נטיותיה של אשתי אינן בלתי‪-‬הרמוניות עם אלה שלי‪.‬‬
‫כשראתה את חיבתי לחיות‪-‬מחמד‪ ,‬לא החמיצה שום הזדמנות להשיג את החביבֹות שבהן‪ .‬היו לנו‬
‫חתול‪.‬‬ ‫וגם‬ ‫קטן‪,‬‬ ‫קוף‬ ‫ארנבונים‪,‬‬ ‫נאה‪,‬‬ ‫כלב‬ ‫דגי‪-‬זהב‪,‬‬ ‫ציפורים‪,‬‬

‫אותו חתול היה יצור גדול ויפהפה באופן יוצא‪-‬דופן‪ ,‬שחור כולו‪ ,‬ונבון עד להדהים‪ .‬כשדיברה על‬
‫פיקחותו של החתול‪ ,‬היתה אשתי‪ ,‬שלבּה היה נגוע בלא מעט אמונות‪-‬תפלות‪ ,‬מזכירה לא אחת את‬
‫האמונה העממית העתיקה‪ ,‬אשר ראתה בכל חתול שחור מכשפה בתחפושת‪ .‬ולא שאי‪-‬פעם‬
‫התייחסה לכך ברצינות – לא הייתי מעלה את העניין אלמלא נזכרתי בו במקרה בדיוק עכשיו‪.‬‬

‫פְ לּוטֹו – זה היה שמו של החתול – היה חיית‪-‬המחמד האהובה עלי‪ ,‬ורעִ י למשחקים‪ .‬אני לבדי‬
‫האכלתי אותו‪ ,‬והוא היה מתלווה אלי לכל מקום שניגשתי אליו בבית‪ .‬בקושי הצלחתי למנוע ממנו‬
‫ברחובות‪.‬‬ ‫אחרי‬ ‫ללכת‬

‫"שטַ ן הסביאה" – התחולל (אני מסמיק‬ ‫ידידותנו נמשכה כך שנים אחדות‪ ,‬שבמהלכן – בהשפעת ְ‬
‫להודות בכך) שינוי קיצוני לרעה במזגי ובאופיי‪ .‬מיום ליום נעשיתי מדוכדך יותר‪ ,‬עצבני יותר‪ ,‬חסר‪-‬‬
‫התחשבות ברגשות הזולת‪ .‬הרשיתי לעצמי להתפרץ בלשון בוטה על אשתי‪ .‬לבסוף אפילו הגעתי‬
‫לכלל אלימות גופנית כלפיה‪ .‬לחיות‪-‬המחמד שלי הזדמן גם כן‪ ,‬כמובן‪ ,‬לחוש בַ שינוי במזגי‪ .‬לא זו‬
‫בלבד שהזנחתי אותן‪ ,‬אלא גם התעללתי בהן‪ .‬את פלוטו עדיין הוקרתי במידה מספקת בשביל לרסן‬
‫את עצמי מלהתנכל לו כפי שהתנכלתי‪ ,‬בלי נקיפות‪-‬מצפון‪ ,‬לארנבונים‪ ,‬לקוף‪ ,‬אפילו לכלב‪ ,‬כשקרבו‬
‫אלי במקרה‪ ,‬או מתוך חיבה‪ .‬אך מחלתי גברה עלי – שכן אין מחלה קשה מן האלכוהול! – עד‬
‫שלבסוף אפילו פלוטו‪ ,‬שהזדקן בינתיים‪ ,‬ולכן נעשה רטנוני במקצת – אפילו פלוטו החל לסבול מן‬
‫התוצאות של מצב‪-‬רוחי הרע‪.‬‬

‫לילה אחד‪ ,‬בשובי הביתה שיכור כלוט מאחד משיטוטי בעיר‪ ,‬דימיתי לחשוב שהחתול מתחמק‬
‫ממני‪ .‬תפסתי אותו; ואז‪ ,‬בחרדתו מנחת‪-‬זרועי‪ ,‬הוא פצע קלות את ידי בשיניו‪ .‬מיד נתקפתי זעם‬
‫שטני‪ .‬כבר לא הכרתי את עצמי‪ .‬נשמתי המקורית כמו פרחה באחת מתוך גופי; ורשעות מפלצתית‪,‬‬
‫אשר ניזונה מן הג'ין שסבאתי‪ ,‬הרטיטה את כל סיבי גופי‪ .‬מכיס מותנייתי שלפתי אולר‪ ,‬פתחתי‬
‫אותו‪ ,‬לָּ פ ִַתי את היצור האומלל בגרונו‪ ,‬ובמזיד ניקרתי את אחת מעיניו מחורּה! אני מסמיק‪ ,‬אני‬
‫הארור‪.‬‬ ‫מעשה‪-‬הזוועה‬ ‫את‬ ‫הכתב‬ ‫על‬ ‫מעלה‬ ‫בעודי‬ ‫רועד‬ ‫אני‬ ‫בוער‪,‬‬

‫כשחזרה שפיותי עם בוקר – כשהפיגה שנתי את אדי ההוללות של ליל‪-‬אמש – נמלאתי ספק אימה‬
‫ספק חרטה בשל הפשע שאשמתי בו; אלא שזה היה לכל היותר רגש רפה ודו‪-‬משמעי‪ ,‬שלא נגע‬
‫בנשמתי‪ .‬שוב שקעתי בהפרזה‪ ,‬ועד מהרה הטבעתי ביין כל זכר למעשה‪.‬‬

‫נראה שהחתול‬
‫לאטו‪ .‬אמת‪ ,‬חור העין האבודה היה מחזה מחריד‪ ,‬אך לא ָּ‬‫בינתיים החלים החתול ִ‬
‫מתייסר באיזה כאב‪ .‬הוא הסתובב בבית כרגיל‪ ,‬אבל כצפוי‪ ,‬נמלט באימה נוראה בהתקרבי‪ .‬מה‬
‫שהשתייר מלבי הישן היה בו די‪ ,‬תחילה‪ ,‬להעכיר את רוחי לנוכח הטינה הגלויה מצדו של יצור‬
‫שפעם כה אהב אותי‪ .‬אך עד מהרה פינה הרגש הזה את מקומו לרוגז‪ .‬ואז תקפה אותי – כביכול‬
‫כדי להביא אותי לנפילה הגמורה והסופית – רוח הסטייה‪ .‬לרוח הזאת הפילוסופיה אינה‬
 ‫‪188‬‬

‫מתייחס ת‪ .‬אבל יותר משאני בטוח שנ ְִשמתי נשמה חיה‪ ,‬אני בטוח שהסטייה היא מן הדחפים‬
‫הפרימיטיביים של הלב האנושי – אחד הכְ שָּ רים או הרגשות הראשוניים‪ ,‬הבלתי‪-‬ניתנים‪-‬לחלוקה‪,‬‬
‫שמכַוונים את אופיו של האדם‪ .‬מי לא מצא את עצמו‪ ,‬מאה פעמים‪ ,‬עושה מעשה נתעב או טיפשי‬
‫שאל לו לעשותו? האם אין לנו נטייה מתמדת‪ ,‬בניגוד למיטב שיפוטנו‪ ,‬להפר‬‫רק משום שהוא יודע ַ‬
‫את מה שהוא החוק‪ ,‬רק משום שהוא בעינינו חוק? רוח הסטייה הזאת‪,‬‬
‫אני אומר‪ ,‬היא שהביאה לנפילתי הסופית‪ .‬כמיהה עמוקה לאין חקר של הנשמה להקניט את עצמה‬
‫– לנהוג באלימות כלפי טבעּה שלה – לעשות את הרע רק לשם הרע – היא שדחפה אותי להמשיך‪,‬‬
‫ולבסוף להשלים את הפגיעה ביצור הזה‪ ,‬שלא עשה לי כל רע‪ .‬בוקר אחד‪ ,‬בדם קר‪ ,‬השחלתי עניבת‪-‬‬
‫חבל על צווארו ותליתי אותו על ענף של עץ – תליתי אותו ודמעות זולגות מעיני ובלבי חרטה מרה‬
‫– תליתי אותו משום שידעתי שאהב אותי פעם‪ ,‬ומשום שחשתי שלא נתן שום סיבה לפגוע בו –‬
‫תליתי אותו משום שידעתי שבכך אני חוטא – חטא ללא כפרה‪ ,‬שיסכן כל‪-‬כך את נשמתי בת‬
‫האלמוות עד כי יסלק אותה – אם דבר כזה אפשרי – אפילו הרחק מעֵ בר לרחמיו האינסופיים של‬
‫והנוטר‪.‬‬ ‫הנוקם‬ ‫והחנון‪,‬‬ ‫הרחום‬ ‫האל‬

‫בלילו של יום המעשה האכזרי הזה התעוררתי משנתי מצעקת "אש!" הווילונות של מיטתי עלו‬
‫בלהבות‪ .‬הבית כולו בער‪ .‬במאמץ רב הצלחנו‪ ,‬אשתי‪ ,‬משרתת ואני‪ ,‬להימלט מן הדלקה‪ .‬ההרס‬
‫היה מוחלט‪ .‬כל רכושי עלי‪-‬אדמות עלה באש‪ ,‬ומאותו רגע התמסרתי לייאוש‪.‬‬

‫לא אכנע לחולשה לנסות לבסס רצף של סיבה ותוצאה בין האסון לבין מעשה‪-‬הזוועה‪ .‬אבל אני‬
‫מפרט שרשרת של עובדות‪ ,‬ואיני מתכוון להשאיר ולּו חוליה אפשרית אחת פגומה‪ .‬ביום שלמחרת‬
‫השרפה ביקרתי בהריסות‪ .‬הקירות‪ ,‬פרט לאחד‪ ,‬קרסו תחתם‪ .‬היוצא‪-‬מן‪-‬הכלל היה קיר פנימי‪ ,‬לא‬
‫ומ ַראֲ שֹות מיטתי נסמכו אליו‪ .‬הטיח כאן‪ ,‬ברובו‪ ,‬עמד‬
‫עבה במיוחד‪ ,‬שניצב בערך באמצע הבית‪ְ ,‬‬
‫כנגד האש‪ ,‬עובדה שייחסתי לכך שנמרח רק לאחרונה‪ .‬סביב הקיר הזה הצטופף קהל רב‪ ,‬ורבים‬
‫נראו בוחנים חלק מסוים שלו בדקדקנות ובלהיטות‪ .‬המלים "מוזר!" "יוצא‪-‬דופן!"‪ ,‬וביטויים‬
‫דומים‪ ,‬עוררו את סקרנותי‪ .‬קרבתי וראיתי שעל המשטח הלבן מוטבעת בכעֵ ין תבליט‪-‬שטוח דמותו‬
‫של חתול ענק‪ .‬ההטבעה היתה מדויקת להפליא‪ .‬סביב צווארה של החיה היה כרוך חבל‪.‬‬

‫כשראיתי לראשונה את רוח‪-‬הרפאים – בקושי יכולתי לא להתייחס לכך אחרת – היו פליאתי‬
‫ואימתי נוראות‪ .‬אבל בהמשך באה החשיבה לעזרתי‪ .‬החתול‪ ,‬נזכרתי‪ ,‬נתלה בגן הצמוד לבית‪.‬‬
‫כשפרצה אזעקת האש‪ ,‬מיד נמלא הגן באנשים – ואחד מהם מן‪-‬הסתם חתך את החבל מן העץ‬
‫והטיל את החתול אל חדרי דרך חלון פתוח‪ ,‬כנראה כדי להעיר אותי משנתי‪ .‬התמוטטותם של‬
‫קירות אחרים דחסה את קורבן אכזריותי לתוך שכבת הטיח הטרי; הסיד של הקיר‪ ,‬עם הלהבות‬
‫שראיתיו‪.‬‬ ‫כפי‬ ‫הדיוקן‬ ‫את‬ ‫ביצעו‬ ‫הפגר‪,‬‬ ‫מן‬ ‫האמוניה‬ ‫ועם‬

‫אף‪-‬על‪ -‬פי שכך תירצתי בקלות בפני ההיגיון שלי‪ ,‬גם אם כלל לא בפני מצפוני‪ ,‬את העובדה‬
‫המזעזעת שזה עתה תיארתי‪ ,‬היא המשיכה להטביע חותם עמוק בדמיוני‪ .‬חודשים ארוכים לא‬
‫הצלחתי להיפטר מחזיון‪-‬התעתועים של החתול; ובמהלך התקופה הזאת חזר אל רוחי ספק‪-‬רגש‬
‫שנדמה כחרטה‪ ,‬אך למעשה לא היה כזה‪ .‬הרחקתי לכת עד שאפילו הצטערתי על אובדן החיה‪,‬‬
‫והתחלתי לחפש סביבי‪ ,‬בין מקומות‪-‬המפלט הנתעבים‪ ,‬שעכשיו ביקרתי בהם דרך‪-‬קבע‪ַ ,‬א ַחר‬
‫חיית‪-‬מחמד מאותו סוג‪ ,‬דומה לה במידת האפשר‪ ,‬שתמלא את מקומה‪.‬‬
 ‫‪189‬‬

‫לילה אחד‪ ,‬בעודי יושב קהה‪-‬חושים למחצה במאורה בזויה במיוחד‪ ,‬משך לפתע את תשומת‪-‬לבי‬
‫חפץ שחור‪ ,‬שנח לו על אחת מחביות הג'ין‪ ,‬או הרום‪ ,‬הענקיות‪ ,‬אשר היו הריהוט העיקרי של אותו‬
‫מקום‪ .‬מאחר שמבטי היה נעוץ בראשה של אותה חבית זה דקות אחדות‪ ,‬תמהתי עכשיו שלא‬
‫הבחנתי כבר קודם בחפץ שעליה‪ .‬קרבתי אליו ונגעתי בו בידי‪ .‬זה היה חתול שחור – גדול מאוד –‬
‫ממש כמו פלוטו‪ ,‬וגם דומה לו מכל בחינה פרט לאחת‪ .‬לפלוטו לא היתה אפילו שערה לבנה אחת‬
‫בשום מקום על גופו‪ ,‬ואילו לחתול הזה היה כתם לבן גדול‪ ,‬אומנם בלתי‪-‬מוגדר‪ ,‬שכיסה כמעט את‬
‫כל אזור החזה שלו‪.‬‬

‫כשנגעתי בו‪ ,‬התרומם מיד‪ ,‬גירגר בקול‪ ,‬התחכך בידי ונראה שמח על התעניינותי‪ .‬הנה מצאתי סוף‪-‬‬
‫סוף את היצור שחיפשתי‪ .‬מיד הצעתי לקנותו מידי הבעלים; אך האיש הזה התנער ממנו – לא ידע‬
‫מימיו‪.‬‬ ‫אותו‬ ‫ראה‬ ‫לא‬ ‫–‬ ‫דבר‬ ‫עליו‬

‫המשכתי בליטופי‪ ,‬וכשעמדתי ללכת הביתה הפגין בעל‪-‬החיים נטייה ללוות אותי‪ .‬הרשיתי לו;‬
‫מפעם לפעם רכנתי אליו לטפוח עליו אגב הליכה; כשהגיע אל הבית התביית החתול מיד‪ ,‬וחיש‪-‬קל‬
‫אשתי‪.‬‬ ‫על‬ ‫מאוד‬ ‫התחבב‬ ‫אף‬

‫אשר לי‪ ,‬עד מהרה מצאתי שמתעוררת בי עוינות כלפיו‪ ,‬בניגוד גמור לציפיותי‪ .‬אבל – ואיך ולמה‬
‫נבצר מידיעתי – חיבתו הגלויה כלפי דווקא הגעילה והרגיזה אותי‪ .‬אט‪-‬אט ובהדרגה התעצמו‬
‫הגועל והרוגז והפכו למרירות ולמשטמה‪ .‬השתמטתי מן היצור; שמץ בושה‪ ,‬וזֵכר מעשה האכזריות‬
‫הקודם שלי‪ ,‬מנעו ממני להתעלל בו גופנית‪ .‬במשך כמה שבועות לא הכיתי אותו ולא נהגתי בו‬
‫באלימות; אבל בהדרגה – מאוד בהדרגה – התחלתי להביט בו בשאט‪-‬נפש שאין לתאר‪ ,‬וברחתי‬
‫מגפה‪.‬‬ ‫כמפני‬ ‫הדוחה‪,‬‬ ‫מנוכחותו‬ ‫בדממה‬

‫על שנאתי לחיה הוסיף‪ ,‬בלי ספק‪ ,‬הגילוי בבוקר המחרת‪ ,‬לאחר שהבאתי אותו הביתה‪ ,‬שכמו‬
‫פלוטו‪ ,‬גם הוא חסר אחת מעיניו‪ .‬פרט זה דווקא חיבב אותו אף יותר על אשתי‪ ,‬שכפי שכבר סיפרתי‪,‬‬
‫ניחנה במידה גדושה של אותה אנושיות רגשית‪ ,‬אשר בעבר ייחדה גם אותי‪-‬עצמי והיתה מקור‬
‫ביותר‪.‬‬ ‫והטהורות‬ ‫הפשוטות‬ ‫מהנאותי‬ ‫לרבות‬

‫אך דומה שככל שגברה סלידתי מן החתול הזה‪ ,‬כן הלכה והתעצמה נטייתו אלי‪ .‬הוא הלך בעקבותי‬
‫בעקשנות שיקשה להסבירה לקוראים‪ .‬בכל פעם שהתיישבתי‪ ,‬היה מתכרבל מתחת לכיסאי‪ ,‬או‬
‫מזנק לשבת על ברכי ומכסה אותי בחיבוביו המאוסים‪ .‬אם קמתי ללכת‪ ,‬היה נדחק בין רגלי וכמעט‬
‫מפיל אותי ארצה‪ ,‬או שנעץ את ציפורניו הארוכות והחדות בבגדי‪ ,‬ונאחז וטיפס כך אל חזי‪ .‬ברגעים‬
‫כאלה‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי שהשתוקקתי לחסל אותו במכה אחת‪ ,‬בכל‪-‬זאת עצרתי בעדי‪ ,‬גם בגלל ֵזכֶר פשעי‬
‫הקודם‪ ,‬אך בעיקר – אתוודה מיד – בגלל האימה לאין‪-‬קץ מן החיה‪.‬‬

‫האימה הזאת לא היתה בדיוק חשש מפגיעה גופנית – ובכל זאת איני יודע איך להגדיר אותה באופן‬
‫אחר‪ .‬אני כמעט בוש להודות – כן‪ ,‬אפילו בתא‪-‬הפושעים הזה אני כמעט בוש להודות – כי את החיל‬
‫והרעדה שהשרתה עלי החיה העצים אחד התעתועים הכי טיפשיים שאפשר להעלות על הדעת‪.‬‬
 ‫‪190‬‬

‫אשתי הסבה את תשומת‪-‬לבי‪ ,‬יותר מפעם אחת‪ ,‬לאופיו של כתם השיער הלבן שכבר הזכרתי‪ ,‬שהוא‬
‫שהיה השוני היחיד הנראה‪-‬לעין בין החיה המוזרה לבין זו שהשמדתי‪ .‬הקוראים יזכרו שהכתם‬
‫הזה‪ ,‬חרף גודלו‪ ,‬היה במקורו בלתי‪-‬מוגדר ביותר; אבל בהדרגה – בשלבים כמעט בלתי‪-‬מורגשים‪,‬‬
‫שזמן רב נאבק בהם שכלי לדחותם כפרי הדמיון – לבש הכתם לבסוף בהירות חמורה של קווי‬
‫ִמתאר‪ .‬הוא היה עכשיו ייצוגו של עצם שאני מתחלחל לנקוב בשמו – ומשום כך‪ ,‬מעל לכל‪ ,‬סלדתי‪,‬‬
‫והתייראתי‪ ,‬מן המפלצת‪ ,‬והייתי נפטר ממנה אילו רק העזתי – הוא היה עכשיו‪ ,‬אני אומר‪ ,‬בבואה‬
‫של דבר מבעית – מזעזע – של הגרדום! – אוי‪ ,‬מכשיר עגום ונורא של זוועה ופשע – של ייסורים‬
‫ומוות!‬

‫ועכשיו הייתי באמת אומלל מעֵ בר לאומללות האנושית גרידא‪ .‬חיה אכזרית – שאת בת‪-‬מינה‬
‫השמדתי בבוז – חיה אכזרית – הנה מעוללת לי – לי‪ ,‬אדם שנברא בצלם אלוהים – צרה צרורה‬
‫שכזאת! אבוי! לא ביום ולא בלילה לא ידעתי יותר את חסד המרגוע! ביום לא השאיר אותי היצור‬
‫ולּו לרגע לבדי; ובלילה הייתי מתעורר כל שעה מחלומות‪-‬זוועה בפחד לא‪-‬יתואר‪ ,‬והנה הבל נשימתו‬
‫החם של הדבר הזה על פני‪ ,‬ומשקלו הרב – התגלמותו של חלום‪-‬בלהות שלא היה לי כוח לנער ממני‬
‫לבי!‬ ‫על‬ ‫לנצח‬ ‫מוטל‬ ‫–‬

‫תחת לחצם של עינויים כאלה הוכרעו כליל השרידים הרופפים של הטֹוב שבתוכי‪ .‬מחשבות זדון –‬
‫האפלות והמרושעות שבמחשבות – נעשו ידידות‪-‬נפשי היחידות‪ .‬הדכדוך הרגיל של מזגי התעצם‬
‫לשנאה של כל הדברים ושל כל האנושות; מהתפרצויות הזעם הבלתי‪-‬נשלטות שלי‪ ,‬הפתאומיות‬
‫והתכופות‪ ,‬שהתמסרתי להן עכשיו בעיוורון‪ ,‬סבלה‪ ,‬אבוי‪ ,‬בקביעות ובאורך‪-‬רוח‪ ,‬בעיקר אשתי‪.‬‬

‫יום אחד היא התלוותה אלי‪ ,‬לצורך עבודה ביתית כלשהי‪ ,‬אל מרתפו של הבית הישן‪ ,‬שעוניינו אילץ‬
‫אותנו להתגורר בו‪ .‬החתול ירד בעקבותי במדרגות התלולות‪ ,‬וכשכמעט גילגל אותי בהן מלוא‪-‬‬
‫קומתי‪ ,‬עלתה חמתי עד להשחית‪ .‬הרמתי גרזן‪ ,‬ובזעמי שכחתי את האימה הילדותית שעד כה בלמה‬
‫את ידי‪ .‬כיוונתי מהלומה אל החיה‪ ,‬מהלומה שכמובן היתה מתגלה מיד כקטלנית אילו נחתה כפי‬
‫שהתכוונתי‪ .‬אבל ידה של אשתי עצרה אותה‪ .‬ההתערבות הזאת דירבנה בי זעם יותר משטני‪,‬‬
‫ומשכתי את זרועי מלפיתתה‪ ,‬וקברתי את הגרזן במוחה‪ .‬היא צנחה ומתה בו‪-‬במקום‪ ,‬בלי שום‬
‫גניחה‪.‬‬

‫לאחר הרצח הנפשע פניתי מיד‪ ,‬בשיקול‪-‬דעת גמור‪ ,‬למלאכת הסתרת הגופה‪ .‬ידעתי שלא אוכל‬
‫לסלק אותה מן הבית‪ ,‬לא ביום ולא בלילה‪ ,‬מבלי להסתכן שהשכנים יראו אותי‪ .‬תוכניות רבות עלו‬
‫על דעתי‪ .‬לרגע חשבתי לבתר את הגופה לפיסות זעירות ולחסל אותן באש‪ .‬אחר‪-‬כך החלטתי לכרות‬
‫לה קבר ברצפת המרתף‪ .‬שקלתי גם את האפשרות להשליך אותה לבאר שבחצר – או לארוז אותה‬
‫בארגז‪ ,‬כאילו היתה סחורה‪ ,‬ואז לעשות את הסידורים הדרושים‪ ,‬וכך יגיע אלי ַסבָּ ל שייקח אותה‬
‫מן הבית‪ .‬לבסוף צץ במוחי רעיון שנראה לי תחבולה מוצלחת בהרבה מכל קודמותיה‪ .‬החלטתי‬
‫לטמון אותה באחד מקירות המרתף – כפי שעשו‪ ,‬כמסופר‪ ,‬הנזירים בימי הביניים לקורבנותיהם‪.‬‬

‫למטרה שכזאת התאים המרתף מאוד‪ .‬קירותיו היו רעועים‪ ,‬ולאחרונה טויחו בטיח גס‪ ,‬שהלחות‬
‫שבאוויר מנעה ממנו להתקשות‪ .‬יתר על כן‪ ,‬באחד הקירות היתה בליטה‪ ,‬בגלל ארובה או קמין לא‪-‬‬
‫פעילים‪ ,‬שמולאו כדי להאחיד את הקיר עם שאר קירות המרתף‪ .‬לא היה לי ספק שאוכל לפרק כאן‬
 ‫‪191‬‬

‫את הלבֵ נים בקלות רבה‪ ,‬להכניס את הגווייה ולהחזיר את הכל למקומו‪ ,‬כך ששום עין לא תבחין‬
‫חשוד‪.‬‬ ‫במשהו‬

‫ואכן לא טעיתי‪ .‬בעזרת לום עקרתי את הלבנים בקלות‪ ,‬ולאחר שהנחתי את הגופה בזהירות סמוך‬
‫לקיר הפנימי‪ ,‬השענתי אותה אליו בתנוחה הזאת‪ ,‬ובלי בעיות מיוחדות החזרתי את כל המבנה‬
‫לקדמותו‪ .‬בכל הזהירות השגתי מלט‪ ,‬חול ושיער‪ ,‬ועירבבתי טיח שלא נבדל במאום מן הישן‪,‬‬
‫ובקפדנות רבה מרחתי אותו על מבנה הלבנים החדש‪ .‬כשסיימתי‪ ,‬הייתי מרוצה שהכל בסדר‪ .‬כלל‬
‫לא ניכר בו בקיר שמישהו נגע בו‪ .‬את הפסולת שעל הרצפה אספתי בתשומת‪-‬לב רבה‪ .‬הבטתי סביבי‬
‫בניצחון ואמרתי בלבי – "כאן‪ ,‬לפחות‪ ,‬לא היה עמלי לשווא"‪.‬‬

‫הצעד הבא היה לחפש את החיה שהיתה הסיבה לכל האומללות הזאת; שכן‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬גמרתי‬
‫בדעתי להמית אותה‪ .‬אילו הצלחתי למצוא אותה באותו רגע‪ ,‬לא היה שום ספק באשר לגורלה;‬
‫אבל דומה שבעל‪-‬החיים הערמומי נבהל מן האלימות של כעסי הקודם‪ ,‬והוא נמנע מלהיראות לפנַי‬
‫במצב‪-‬רוחי הנוכחי‪ .‬אין לתאר או לשער את תחושת ההקלה העמוקה‪ ,‬הברוכה‪ ,‬שחולל בחזי‬
‫היעדרו של היצור המאוס‪ .‬הוא לא חזר במשך הלילה – וכך‪ ,‬לפחות לילה אחד מאז היכנסו אל‬
‫הבית‪ ,‬ישנתי שינה עמוקה ושקטה; כן‪ ,‬ישנתי למרות נטל הרצח שרבץ על נִשמתי!‬

‫ומעַ ִני טרם חזר‪ .‬שוב נָּשַ מתי כבן‪-‬חורין‪ .‬המפלצת‪ ,‬אחוזת אימה‪ ,‬ברחה‬
‫חלפו היום השני והשלישי‪ְ ,‬‬
‫מן הבית לעולמים! לא אשוב עוד לראותה! נמלאתי אושר עילאי! אשמת המעשה האפל הדריכה‬
‫את מנוחתי מעט מאוד‪ .‬נחקרתי פעמים אחדות‪ ,‬אך לא התקשיתי לענות על השאלות‪ .‬אפילו נערך‬
‫חיפוש – אך כצפוי לא התגלה דבר‪ .‬אושרי העתידי נראה לי מובטח‪.‬‬

‫ביום הרביעי לאחר הרצח‪ ,‬בהפתעה גמורה‪ ,‬באה אל הבית חבורת שוטרים וערכה בו שוב חיפוש‬
‫יסודי‪ .‬אבל מאחר שהייתי בטוח שמקום המחבוא שלי חסין מהיחשפות‪ ,‬לא הרגשתי שמץ של‬
‫מבוכה‪ .‬השוטרים הורו לי להתלוות אליהם בחיפוש‪ .‬הם לא פסחו על שום פינה ושום סדק‪ .‬לבסוף‪,‬‬
‫בפעם השלישית או הרביעית‪ ,‬הם ירדו אל המרתף‪ .‬לא הנדתי עפעף‪ .‬לבי פעם בשלווה כלבו של מי‬
‫שישן שנת‪ -‬ישרים‪ .‬התהלכתי במרתף מקצה אל קצה‪ .‬שיכלתי את זרועותי על חזי ושוטטתי אנה‬
‫ואנה בנחת‪ .‬נחה דעתם של השוטרים והם עמדו ללכת‪ .‬שמחתי עד עומק נשמתי ולא יכולתי לעצור‬
‫בעדי‪ .‬בערה בי תשוקה לומר ולּו מלה אחת‪ ,‬כמין תרועת ניצחון‪ ,‬ולחזק כפליים את ביטחונם‬
‫בחפותי‪.‬‬

‫"רבותי"‪ ,‬אמרתי לבסוף כשהחלה החבורה לעלות במדרגות‪" ,‬לעונג לי להפיג את חשדותיכם‪ .‬אני‬
‫מאחל לכולכם בריאות טובה והתנהגות מנומסת קצת יותר‪ .‬אגב‪ ,‬רבותי‪ ,‬הבית הזה – הבית הזה‬
‫בנוי היטב"‪( .‬בתשוקתי המטורפת לומר משהו קליל‪ ,‬בקושי ידעתי מה אני מוציא מפי‪" ).‬הייתי‬
‫אומר‪ ,‬בית בנוי לתלפיות‪ .‬הקירות האלה – כבר אתם הולכים‪ ,‬רבותי? – הקירות האלה עומדים‬
‫יציבים"‪ .‬וכאן‪ ,‬רק מתוך רוח‪-‬תזזית של רהב‪ ,‬הלמתי בכוח‪ ,‬במקל שאחזתי בידי‪ ,‬על קטע הקיר‬
‫אשת‪-‬חיקי‪.‬‬ ‫של‬ ‫גווייתה‬ ‫ניצבה‬ ‫שמאחוריו‬

‫אך ישמרני אלוהים ויצילני ממלתעות אשמדאי מלך השדים! ברגע ששקעו הדהודי החבטות אל‬
‫תוך הדממה‪ ,‬ענה לי קול מתוך הקבר! – קול צעקה‪ ,‬תחילה עמומה ושבורה‪ ,‬כיבבה של ילד‪ ,‬ואז‬
 ‫‪192‬‬

‫תופחת במהירות לזעקה אחת ארוכה‪ ,‬רמה ומתמשכת‪ ,‬לא‪-‬טבעית לחלוטין ובלתי‪-‬אנושית – יללה‬
‫באימה ספק בניצחון‪ ,‬כזאת שיכולה לעלות רק מן הגיהינום‪ ,‬פֶה‪-‬אחד‬
‫– צריחת מספד‪ ,‬ספק ֵ‬
‫לאידם‪.‬‬ ‫השמחים‬ ‫השדים‬ ‫ושל‬ ‫המתייסרים‬ ‫הרשעים‬ ‫של‬ ‫מגרונותיהם‬

‫על מחשבותי שלי יהיה טיפשי לדבר‪ .‬כשלתי מתעלף אל הקיר הנגדי‪ .‬לרגע קפאה החבורה במקומה‬
‫על המדרגות‪ ,‬אחוזת יראה ופחד‪ .‬ברגע הבא עמלו תריסר ידיים חסונות להפיל את הקיר‪ .‬הוא קרס‬
‫תחתיו‪ .‬הגווייה‪ ,‬רקובה ב מידה רבה ומכוסה דם קרוש‪ ,‬ניצבה זקופה לעיני הצופים‪ .‬על ראשה‪,‬‬
‫בפה אדום פעור ועֵ ין אש יחידה‪ ,‬ישבה החיה הנוראה שעורמתה הדיחה אותי לרצוח וקולה המלשין‬
‫הסגיר אותי לידיו של התליין‪ .‬אני הוא שכלאתי את המפלצת בתוך הקבר!‬

‫ניתוח הסיפור‪ :‬החתול השחור‬

‫רקע‪ :‬כותב הסיפור ‪ -‬אלן אדגר פו‪ ,‬היה אדם בעל נפש סהרורית וחסרת מנוח‪ .‬הוא‬
‫חי חיים סוערים‪ ,‬הכוללים שתייה‪ ,‬התמכרויות‪ ,‬דיכאונות‪ ,‬וכן קשרים מיוחדים עם‬
‫אהובה בת המשפחה‪ .‬כל אלו באים לידי ביטוי ביצירותיו השונות‪.‬‬
‫הרקע לסיפור‪ :‬ישיבה בכלא ‪ -‬בצינוק מרצחים‪ .‬יש הטוענים כי קיימים יסודות‬
‫אוטוביאוגרפיים בסיפור‪ .‬שכן הסופר היה אלכוהוליסט‪ ,‬וכן היה ידוע גם בסתירות‬
‫פנימיות שבאישיותו‪.‬‬

‫הסיפור מעלה תהיות על מעשיו ונפשו פושע‪ :‬מה היו מניעיו? האם הוא לוקח אחריות‬
‫על מעשיו?‬
‫מהו העונש הראוי?‪ .‬כיצד החברה יכולה להתייחס ולהבין פושע?‬

‫תקציר הסיפור‬
‫במרכזו של הסיפור מתואר יחסו של המספר לחתול שחור‪ ,‬שהיה חיית המחמד שלו‬
‫ושל אשתו והמספר מקדים ומתאר את אהבתו לבעלי החיים כמאפיין המרכזי של‬
‫אישיותו מאז ילדותו‪ .‬כילד הוא נקשר לבעלי חיים וטיפל בהם באהבה ובמסירות‪,‬‬
‫הוא מציין שהיה לו קשה לבטוח בבני האדם וחבריו הילדים לגלגו עליו בשל "מזגו‬
‫הנוח וטוב ליבו"‪ ,‬משום כך העדיף את חברת בעלי החיים‪ .‬גם הקשר עם אשתו‬
‫האהובה נוצר סביב אהבתם המשותפת לחיות הבית והיו ברשותם חיות מחמד רבות‪.‬‬
‫את החתול השחור הנקרא פלוטו אהב המספר יותר מכל החיות והוא מציין שאשתו‬
‫שהכירה אמונות טפלות רבות על חתולים טענה בצחוק ולא "ברצינות ממש"‪,‬‬
‫"כדברי המספר‪ ,‬שכל החתולים הם מכשפות בתחפושת"‪ .‬המספר מזכיר זאת אולי‬
‫כדי לרמוז לטיבו המסוכן והעל ‪ -‬טבעי של החתול השחור‪ .‬פלוטו במיתולוגיה‬
‫היווניתהוא אל השאול (האדס‪ ,‬אל המוות‪ ,‬בשמו המוכר יותר)‪ .‬אך הגיבור מספר‬
‫כיצד השתנה יחסו לאהובים עליו בעקבות "השטן סביאה" ‪ ,‬כלומר השתייה מרובה‬
 ‫‪193‬‬

‫של אלכוהול וההתמכרות לאלכוהול‪ .‬מזגו השתנה; הוא התעלל בחיות והתאכזר‬
‫אליהן‪ ,‬דיבר אל אשתו בלשון בוטה והיכה אותה ולילה אחד בהתקף של זעם‬
‫שיכורים‪ ,‬כאשר הבחין שחתולו האהוב מתרחק ממנו‪ ,‬עקר לחתול עין בחמת זעם‪.‬‬
‫רגשות האשם והחרטה שבאו בימים אחר כך הפכו לטינה כלפי החתול בעל העין‬
‫האחת‪ ,‬ובהתקף זעם נוסף המספר תלה את החתול על עץ בחצרו‪ .‬את מעשיו‬
‫המחרידים מתאר המספר כמעשים של "נלוזות" ו "רשעות אכזרית"‪ ,‬מעין יצר רע‬
‫שמטרתו "להרע רק כדי להרע"‪ ,‬לפגוע רק כי אסור‪ .‬מחלת ההרס העצמי והפגיעה‬
‫באהובים ובקרובים ביותר מתפרצת מהמספר כנראה בעקבות האלכוהוליזם אך גם‬
‫כהפרעה נפשית בפני עצמה שעל יה הוא מתוודה בכנות‪ ,‬ללא שום ניסיון להסתיר דבר‬
‫או לטשטש‪ ,‬מבועת בעצמו מרגשותיו ומעשיו‪ ,‬מתחרט על מעשיו אך מתקשה לשלוט‬
‫בעצמו‪.‬‬
‫בלילה שלאחר מעשה הזוועה של תליית החתול‪ ,‬נשרף כל ביתו של המספר מלבד‬
‫מיטתו וקיר אחד פנימי שנותר בביתו‪ .‬ביום למחרת מגלה המספר שעל הקיר הפנימי‬
‫היחיד שנותר מופיע תבליט של חתול של חתול שחבל על צווארו‪ .‬המספר אמנם מבקש‬
‫לא לראות בשרפה אסון שהוא תוצאה של מעשה הזוועה שלו אבל הוא מעלה את‬
‫האפשרות הזו ; ואת התבליט המסתורי של החתול התלוי על הקיר הוא מסביר באופן‬
‫מסובך כתופעה אפשרית‪ ,‬שבה מישהו השליך את החתול התלוי פנימה וזה נתפס בקיר‬
‫ונשמר כתבליט בגלל פעולה כימית של השרפה‪ .‬בכל מקרה‪ :‬השרפה‪ ,‬הקיר הנותר‬
‫ותבליט החתול צוברים משמעות סמלית‪ .‬השריפה נראית כעונש משמיים על מעשה‬
‫הזוועה כלפי החתול וההתאכזרות לאשתו והבית השרוף ניראה כסמל לנפשו‬
‫השחורה של המספר שמחלה‪ ,‬הרס עצמי ואכזריות שורפים אותה‪.‬‬
‫רק הקיר האחד‪ ,‬הפנימי שנותר הוא שריד אחרון למצפון מייסר ויסוד טוב שעוד‬
‫נותר בנפש המספר‪ .‬הקיר מסמל שריד אחרון ליסוד הטוב בנפש המספר שעוד‬
‫מסוגל להרגיש אשמה וחרטה ולכן מוטבע בו החתול התלוי כתזכורת שאי אפשר‬
‫להדחיק‪.‬‬
‫התקופה שלאחר השרפה מתאפיינת בחיי המספר ואשתו בדלות ועוני ובכך‬
‫שהתדרדרותו של המספר לשתייה מופרזת ואלכוהוליזם נמשכת‪ .‬אשתו שכמעט‬
‫אינה מוזכרת כנראה סובלת את מעשיו באורך רוח ובצער‪ .‬המספר מחפש עתה חתול‬
‫חדש שימלא את מקומו של החתול האהוב שתלה‪ ,‬ואולי יאפשר לו לנהוג בוטוב יותר‬
‫כלפיו ולכפר על מעשיו‪ .‬ואכן לילה אחד במאורת שיכורים אפלה וירודה במיוחד על‬
‫אחת מחביות המשקה מתגלה חתול‪ ,‬שדבק מיד במספר כאילו היה בעליו ורק לו‬
‫הוא נועד‪ .‬החתול אינו מוכר לאיש‪ ,‬והולך אחרי המספר כמו כלב‪ .‬המספר שמח‬
‫לאמץ אותו כי הוא שחור ומזכיר את פלוטו האהוב ‪ ,‬אך בהדרגה מסתבר שחתול‬
 ‫‪194‬‬

‫זה מזכיר את פלוטו באופן מטריד ומצמרר עבור המספר ‪ ,‬שכן לחתול חסרה עין‬
‫אחת וכתם לבן על חזהו ניראה למספר כציור של גרדום‪ ,‬מכונת ההוצאה להורג‪.‬‬
‫החתול מגלם תזכורת מתמדת לפשעו של המספר ולעונש מחמיר שכנראה הוא‬
‫ראוי לו‪ .‬החתול השני‪ ,‬שלא כמו פלוטו‪ ,‬הוא גם חתול עקשן ונועז יותר שנדבק‬
‫למספר‪ ,‬הולך אחריו לכל מקום בבית ואף ישן על חזהו בלילה ‪" ,‬רובץ על ליבו"‪.‬‬
‫חתול זה מסמל עבור המספר במישור הגלוי תזכורת מטרידה‪ ,‬רודפת‪ ,‬אכזרית‬
‫שבאה להטריף אותו כמו מכשפה או שד‪ ,‬מן יצור שהמספר ירצה אחר כך להאשים‬
‫אותו בטרוף הדעת שנפל עליו וגרם לו לרצוח את אשתו‪ ,‬אך מצד שני החתול הזה‬
‫מסמל את רגשות האשמה והאימה של המספר עצמו‪ ,‬המזכירים לו את מעשיו שלו‪,‬‬
‫שהוא עצמו ביצע כלפי חיה אהובה וחסרת ישע ואי אפשר לתלות את האשמה‬
‫למעשים אלה באף חתול‪ ,‬לא בפלוטו ולא בחתול המסתורי החדש (שאולי בתשע‬
‫נשמות החתול הוא גלגול מחודש של פלוטו ‪.)...‬‬
‫החתול במובן זה מגלם רגשות אשמה שהמספר אינו מסוגל לשאת‪ .‬המספר מתאר‬
‫את סבלו הרב מהחתול ההולך אחריו לכל מקום ומטריף אותו אך גם את מאבקו‬
‫לעצור בעצמו ולא לפגוע בחתול‪ .‬אבל יום אחד בבית הישן והשרוף שבו חזרו‬
‫להתגורר הוא ואשתו בגלל עוני‪ ,‬יורדים השניים למרתף והחתול בעקבות המספר‬
‫מסתבך ברגליו עד שזה‪ ,‬בהתקף זעם על החתול הטורדן‪ ,‬תופס גרזן ורוצה להרוג‬
‫את החתול‪ .‬האישה מנסה לעצור את המספר ואוחזת בזרועו‪ ,‬והוא בחמת זעם‬
‫מטורפת הורג את אשתו בגרזנו‪ .‬החתול המבו עת נעלם והמספר מתאר כיצד הוא‬
‫ניגש ב "יישוב הדעת" להעלמת הגווייה‪ .‬הוא שוקל באופן מעשי מחריד שיטות‬
‫שונות להעלמת גופת אשתו שלא יתגלו ויחשידו אותו ולבסוף הוא קובר אותה‬
‫בעמידה בתוך קיר המרתף עבה שלו מזמן חודש בו הטיח‪ .‬הוא גם ממשיך לחפש‬
‫את החתול כדי לחסלו אך לשווא‪-‬החתול נעלם ‪ .‬הוא מתאר מעין שלווה שיורדת‬
‫עליו בשל היעלמותו של החתול ואינו מזכיר כלל רגשי אימה או חרטה על רצח‬
‫אשתו‪ .‬בשלב זה טירופו החולני (הפסיכוטי) מתבטא בניתוק רגשי מוחלט‪ .‬במובן‬
‫סמלי החתול שייצג מעין מצפון מייסר שרודף אותו הסתלק ויחד אתו נעלמו את‬
‫סמני המצפון היחידים שנותרו "והשלווה" שירדה עליו היא מחרידה וחולנית‪.‬‬
‫קיר המרתף שבו קבר את אשתו והעלים אותה גם הוא מסמל הדחקה וטשטוש של‬
‫מעשיו וניתוק רגשי מופרע‪.‬‬
‫כאשר באים השוטרים החושדים בו ברצח אשתו לחפש בביתו סימנים לרצח הם אינם‬
‫מוצאים דבר‪ .‬אפילו בסיור במרתף עדיין לא מתגלה דבר אבל אז מתוך דחף לא צפוי‬
‫מכה המספר במקל בקיר המרתף החדש במקום שבו קבר את אשתו כאילו מתוך רצון‬
‫להתפאר בקיר החזק של ביתו‪ ,‬אלא שאז נופלות הלבנים וגופת אשתו מתגלה‪ ,‬אך עוד‬
 ‫‪195‬‬

‫לפני גילוייה המחריד נשמעת יללה איומה ובתוך הקיר המתפרק ועל ראשה של האישה‬
‫עומד החתול ומסגיר את הפושע ביללתו המבעיתה והמיוסרת‪ .‬המספר באופן עמוק‬
‫ובלתי מודע לו רצה להתגלות והסגיר את עצמו‪ ,‬ויללת החתול מבטאת באופן סמלי‬
‫את מה שהתחולל בנפשו המיוסרת‪ .‬ביללה זו שומע המספר גם את קולו של ילד אבוד‬
‫וגם את זעקת המתענים בגיהינום ואת צהלת השדים שם‪ ,‬כאילו מסכמת יללת החתול‬
‫את המהלך שעברה נפשו מילדות של נפש רכה וטובה עד לזוועה של נפש חוטאת‬
‫שראויה להיענש בגיהינום‪ .‬המספר בסוף הווידוי קובע על הופעתו הפנטסטית של‬
‫החתול בתוך הקיר(כיצד הופיע שם פתאום?) "אני קברתי את המפלצת בתוך הקיר‪".‬‬
‫בסיומו של הסיפור החתול עדיין נתפס בעיני המספר "כמפלצת" שהכשילה אותו‪ ,‬אם‬
‫כי בעיני הקורא החתול דווקא מסמל יותר מכך‪ ,‬המספר ניסה לקבור את מעשיו‬
‫המפלצתיים בקיר ולהעלימם‪ ,‬אך כמו החתול מצפונו ורגשי האשם שלו חוזרים‬
‫ומפרקים את הקיר ותובעים עונש לרוצח‪.‬‬

‫סוג הסיפור – פנטסטי בעל יסודות ריאליסטיים‬

‫האם הסיפור ריאליסטי? הסיפור מכיל גרעין ריאליסטי‪ ,‬כמו הגיבור עצמו; אהבת‬
‫בעלי חיים ושנאה להם בשלב מסויים‪ ,‬השתייה שלו‪ ,‬האישה‪ ,‬מעשי רצח‪,‬‬
‫תפיסתהרוצח וישיבתו בכלא‪ ,‬אך פרטי עלילה רבים אינם עונים על סיבתיות‬
‫הגיונית ‪-‬ריאליסטית‪ .‬הכוונה‪ ,‬שאין היגיון סדור מאחוריהם‪ .‬אותם פרטים חסרי‬
‫הגיון‪ ,‬הינם‪:‬‬

‫א‪ .‬מדוע פרצה השריפה? האם בגלל הרצח? האם היא החצנה של הכעס העצמי?‬
‫ב‪ .‬מדוע הופיעו שוטרים לפתע? את מה הם באו לבדוק? האם את האישה באו לחפש?‬
‫מישהו התלונן על מותה?‬
‫ג‪ .‬מדוע התנכל הגיבור לחתול השני? הרי הוא ביקש חתול דומה לראשון‪.‬‬

‫ד‪ .‬האם באמת הגיוני כי מישהו זרק את החתול המת בדיוק לאמצע הקיר ששרד?‬

‫לשאלות הללו אין תשובה במישור הריאליסטי‪ .‬הסיפור עובר איפוא את שלב‬
‫הריאליזם‪ ,‬ורק חוקיות הפנטסטי תסביר את העלילה המיוחדת‪ ,‬הלא‪-‬סיבתית‪,‬‬
‫הלא‪-‬ריאליסטית‪.‬‬
‫עוזרת לנו גם הבחנת הסופר בפתיחה‪" :‬סיפור מעשה זה‪ ,‬אשר אני הולך להעלותו‬
‫עלהניר‪ ,‬שפשוט הוא ביותר עם שפרוע הוא ביותר‪"...‬‬
‫פשוט משמעו ריאליסטי‪ ,‬ופרוע‪ ,‬משמעו פנטסטי‪ .‬הסופר טורח לטשטש את המסכה‬
‫הפנטסטית באומרו כי בסך הכל אדם שקול יחשוף הכל ויגלה שהסיפור משתלשל‬
 ‫‪196‬‬

‫הגיונית‪ ,‬כלומר הוא ריאליסטי‪ .‬ובכל זאת בעיון בכל פרטי הסיפור הוא מצטייר‬
‫לקוראים כפנטסטי‪.‬‬
‫מאפיינים לא‪-‬ריאליסטיים נוספים‪:‬‬

‫‪ .1‬אירועים פלאיים‪ :‬א‪ .‬הקול העונה מהקיר‬

‫ב‪ .‬הטמנת החתול בקיר‬
‫ג‪ .‬האש ורק הכותל (הקיר) ששרד‪ .‬אולי בגלל הטיח?‬
‫ד ‪.‬הדמיון בין שני החתולים (כנראה השני הוא כפילו של הראשון)‪.‬‬
‫ה‪ .‬תמונת הגרדום על החתול‬
‫‪ .2‬מסתורין ‪ -‬הקורא‪ :‬האמנם התרחש הדבר? גם הגיבור ‪-‬המספר די מתפלא‬
‫באומרו כי חושיו מתקשים להאמין למה שהתרחש‪ .‬גברה פליאתי אומר הגיבור‪.‬‬
‫מתפלא משמע מהסס‪.‬‬

‫‪ .3‬מימוש או החצנה של מצבים מופשטים כמו כוחות נפש פנימיים בסיפור‪ .‬כגון‪:‬‬

‫א‪ .‬חתול שחור אולי קול פנימי רע‪...‬שמו פלוטו‪ ,‬שם הרומז לפלוטון‪ ,‬האל האחראי‬
‫על עולם השאול במיתולוגיה הרומית‪ .‬במבט לאחור החתול או שמו בעצם היה רמז‬
‫מקדים‪ .‬אולי החתול טוב בעצם‪ ,‬כי הגיבור הרי השמיד אותו וכך נשאר עם החלק‬
‫הרע שבו‪ ,‬והחתול השני ממשיך הרי את החלק הטוב כי יש לו כתם לבן המציין תום‬
‫וטוהר‪.‬‬

‫חתול בעל כתם לבן‪ ,‬הלובן מסמל טוהר‪ .‬בהמשך הסיפור הכתם הופך לגרדום‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬בסופו של דבר‪ ,‬העונש יבוא מהלובן‪ .‬הוא משמש גם כהחצנה לעולמו הפנימי‬
‫של המספר‪ .‬יש הטוענים שהלובן מגלם את הפושע ואת הקורבן גם יחד‪ .‬כל הופעתו‬
‫של החתול הזה היא בצל החושך‪ .‬החושך מסמל משהו מיסתורי‪ ,‬שדי‪ ,‬ואצל גיבורנו‬
‫את יצר ההרס‪.‬‬

‫המרתף‪ ,‬המתואר "כ"מאורה נקלה שבנקלות"‪ ,‬מאורה שבתחתית הבניין‪ .‬הוא‬ ‫ג‪.‬‬
‫מסמל ומממש את עולמו הפנימי‪ ,‬את הנפש‪ .‬במאורה זורק הגיבור מבחין בחתול‬
‫המיוחד‪.‬‬
‫ד‪ .‬השריפה יכולה לסמל את המוסר הפנימי‪.‬‬

‫ה‪ .‬קול ‪" -‬קול העירני משנתי"‪ ,‬מספר הגיבור‪ ,‬וזהו כנראה הקול הפנימי‪.‬‬
‫ו‪ .‬הדמות על הקיר ‪ -‬מסמלים את קיר ליבו‪.‬‬
 ‫‪197‬‬

‫ז‪ .‬השוטרים – מסמלים את משטרת הלב‪ ,‬המצפון העליון‪ ,‬שומר המוסר‪.‬‬

‫יללת החתול הקבור בגומחה היא זעקת הנפש המעונה‪ ,‬שאינה יכולה כבר‬ ‫ח‪.‬‬
‫לשאתאת הרוע השוכן בקרבה‪.‬‬

‫אם נחבר את כל הפרטים הללו בסמליותם‪ ,‬נגיע למסקנה שייתכן שהיסוד הפנטסטי‬
‫בסיפור חושף את מעמקי הנפש של הגיבור‪ .‬בסיפור שלנו – הכל מצוי בנפשו‪ ,‬זהו סיוט‬
‫אפשרי ממה שעלול להיות‪ .‬האם באמת רצח את אשתו? היו לו בעיות עם אשתו בת‬
‫המשפחה הקרובה‪ ,‬אך גם להיפך‪ ,‬חיבר עליה שירה נשגבת‪ ,‬את "אנבלי‪".‬כך‪ ,‬ייתכן כי‬
‫יש אלמנטים ריאליסטיים בסיפור‪ ,‬כמו רגשותיו כלפי הסביבה‪ ,‬הרגשת מחלה פנימית‪,‬‬
‫יצר הרע ועוד‪ ,‬אך אלה מהווים גרעין בסיסי לבניית סיפור לא ריאליסטי‪ .‬זאת אומרת‪,‬‬
‫שהסופר מקצין את דברים שעברו עליו בחייו והופך אותם לבלתי הגיוניים עד לבלתי‬
‫ריאליסטיים‪.‬‬

‫קבורת החתול החי יחד עם האישה היא הפנמת האירוע‪ ,‬ניסיון להדחיק את‬ ‫ט‪.‬‬
‫המעשה‪.‬‬
‫י‪ .‬תא הייסורים או הצינוק הם בעצם מימוש לנפש המיוסרת‪.‬‬

‫הדמויות‬
‫הגיבור – טיפוס מיוחד במינו‪ ,‬מספר את וידויו מהכלא‪ .‬הווידוי חושף אדם עםרצונות‬
‫מנוגדים‪ ,‬דחפים שונים‪ ,‬רגעי חולשה‪ ,‬רגעי יהירות‪ .‬האם בגלל לעג החברהבילדותו‬
‫הוא הפך לפושע? ביסודו של דבר היה טוב ואהב את הבריות‪ ,‬אך החברהלעגה לו‪ .‬ואז‬
‫העביר את חיבתו לחיות‪ .‬אך פה נוצרה כפילות‪ .‬גם אהבה לחיות‪ ,‬אךזו הית ה רק‬
‫בריחה‪ ,‬ולכן אולי התחיל להתאכזר עליהם‪ .‬הוא נשא אישה‪ .‬היאאוהבת חיות‪ .‬הוא‬
‫רוצה לבנות את חייו כיאות‪ .‬אך לפתע נתקף במחלה‪ ,‬שתייתהאלכוהול‪ .‬האם זה‬
‫גורלו הרע? אולם האם זו הסיבה העיקרית להדרדרותו? הואמעלה טענה אפשרית‬
‫נוספת‪ :‬אולי יש באדם מן יצר של הרס עצמי‪ ,‬נטייה לצער אתעצמו‪ ,‬יצר התגרות‬
‫עצמית‪ ,‬לעשות רע לשם הרע‪ .‬הוא יודע שבמעשה הרע הואמרחיק את עצמו‬
‫מהאנושות ומהאל‪ ,‬אך לא יכול למנוע ריחוק זה‪ .‬הוא טוען כינשמת ו האמתי ת ברחה‬
‫ממנו! כלומר הוא מבחין בשתי נשמות שיש בקרבו‪ :‬הטובהאו האמתית כפי שהוא‬
‫מכנה אותה‪ ,‬ונשמה שקרית‪ ,‬רעה‪ ,‬שנכנס בה השטן‪ .‬חודשים רבים אינו יכול‬
‫להשתחרר ממעשה הזוועה שעשה‪ .‬נכון‪ ,‬הוא לא מתחרטכלל‪ ,‬אפילו אם היה רוצה‪,‬‬
‫אבל האחראי לאי הרגשת החרטה הוא הדמות השטניתהרובצת בו‪ .‬חסר לו משהו‬
 ‫‪198‬‬

‫והוא מחפש חתול אחר‪ ,‬וזה לא מאחר לבוא‪ .‬הוא מנסהלהתחמק ממנו‪ ,‬אולי מחשש‬
‫שיעשה לו משהו רע גם כן‪ .‬ואכן הוא הולך ונשבהבפשע‪ ,‬בבחינת עבירה גוררת עבירה‪.‬‬
‫רק זמן מועט היה מאושר‪ .‬האושר חלף במהרה‪ ,‬והכל התברר כשקט לפני הסערה‪.‬‬
‫החתול השחור – שמו פלוטו‪ .‬היה נחמד ונבון‪ .‬היה קשור לאדוניו‪.‬‬
‫החתול הלבן ‪ -‬מחבב את בעליו‪ .‬אחר כך נעלם‪ .‬כנראה‪ ,‬הבין היטב מה עולל בעליו‪.‬‬
‫מתואר כערמומי‪.‬‬
‫האישה – טובה‪ .‬גם היא מחבבת בעלי חיים‪ ,‬אפילו קונה בעלי חיים מסוגים שוניםכי‬
‫יודעת את חיבת בעלה לחיות‪.‬‬

‫אמצעי עיצוב‬
‫עמדת המספר; מספר כגיבור – כתיבת הסיפור דרך פיו של הגיבור מאפשרת‬
‫לקוראלהתוודע לנבכי נפשו האפילה‪ .‬אמנם נשאלת השאלה האם הגיבור ‪ -‬המספר‬
‫הוא מהימן? הוא משתדל להיות כזה‪ ,‬ואת זאת רואים כבר לפי פסקת הפתיחה‪.‬‬
‫ובהמשךהוא לא בורח מווידוי אמיתי ונוקב‪ ,‬למשל‪ :‬הוא אומר שבדל חרטה לא היה‬
‫לו‪ .‬ישלו התפרצויות‪" :‬אדיר היה אושרי‪" .‬‬
‫מצד שני‪ ,‬הכותב מצייר אותו כאדם שכל תפיסת המציאות שלו לוקה בחסר‪ .‬אם כךמה‬
‫זה אומר לגבי אמינותו? שאלה זו נשאלת פתוחה עבור הקוראים‪.‬‬
‫סגנון ‪ -‬בעברית התרגום נשמע מליצי; שפה גבוהה ולעיתים מוגזמת‪ .‬ייתכן‬ ‫ב‪.‬‬
‫ובאה לצייר את המספר באור מוזר‪.‬‬
‫אירוניה – החתול השחור בעצם הוא טוב‪ .‬זאת אומרת שבניגוד למראהו‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫נשמתואינה שחורה‪ .‬דווקא נשמתו של המספר היא הנשמה השחורה‪.‬‬
‫‪.1‬הוא מכנה את החתול השני "מפלצת" ‪" :‬ספנתי את המפלצת בקיר"‪ .‬אולם‬
‫המפלצת האמיתית היא הפושע עצמו‪.‬‬
‫הפושע הופך לקורבן של עצמו‪ :‬הוא זה שמדרדר את עצמו מדחי לדחי‪ ,‬אל‬ ‫‪.2‬‬
‫הריגת אשתו ולבסוף לכך שהוא מפליל את עצמו מול המשטרה‪.‬‬
‫האישה אומרת לתומה כי חתול שחור על ‪-‬פי האמונה העממית הוא‬ ‫‪.3‬‬
‫מכשפהמחופשת‪ :‬מהי מכשפה אם לא דמות רעה באגדות העולם? ובכן‪ ,‬ההערה‬
‫התמימה של האשה הית ה רמז מקדים אירוני; בעלה הוא המכשף המחופש‪.‬‬
‫ד‪ .‬הקבלה – הכתובת על הקיר מקביל ה לכתם = כתובת שעל החתול השני‪.‬‬
‫ה‪ .‬רמז מטרים – יש כמה רמזים מקדימים‪ ,‬למשל‪ :‬הכתם הופך לגרדום‪ ,‬המרמז‬
‫לעונש הקרוב‪.‬‬
‫ו‪ .‬סמל ‪ -‬הסיפור טוען במפורש שבהרת הלובן סימלה דבר מבעית‪ ,‬את הגרדום!‬
 ‫‪199‬‬

‫ז‪ .‬השם של היצירה‪ :‬רומז לנו על אך לא אומר את כל האמת של הסיפור‪ .‬הוא‬

‫נותןדרור למחשבה‪ .‬האישה מספרת לו כי החתולים השחורים אינם אלא מכשפות‬
‫מחופשות‪ .‬אבל הוא לא היה מכשפה‪ ,‬הוא ההיפך ממכשפה‪ .‬הוא טוב ולכן הושמד‪.‬‬
‫ואז הוא גם עובר מעין "גלגול נשמות" וחוזר בצורת כפי ל כחתול לבן‪.‬‬
‫אי לכך‪ ,‬השם "החתול השחור"‪ ,‬עשוי לעורר בקורא מחשבות על חתול רע המעוללים‬
‫דברים רעים‪ ,‬אמנם מסתבר שההפך הוא הנכון‪ :‬מדובר בחתול טוב הובל מהרוע‬
‫שלהאדם‪.‬‬

‫הרעיונות בסיפור‬
‫‪.1‬שאלת הרוע החיצוני מול הרוע הפנימי בעולם (יצר האדם רע מנעוריו?); ניתןלראות‬
‫בסיפור שהמספר לעיתים את הנסיבות – האלכוהליזם‪ ,‬חייו הקשים‪ ,‬ההתגורויות של‬
‫החתול בו‪ ,‬אך לעיתים גם את עצמו ואת היצר הטמון בחובו‪ .‬הדבר מעלה את השאלה‬
‫– מאין נובע הרוע? מהנפש או מהסביבה? לעיתים המספר מצטדק ומשליך מעצמו‬
‫אחריות‪ ,‬ולעיתים הוא נושא בה‪ .‬את שאלת האשמה הוא משאיר לפתחו של הקורא‪,‬‬
‫וניתן לפרשה לכאן או לכאן‪.‬‬

‫‪.2‬תמרור אזהרה ומדרון חלקלק‪ :‬סיפור זה מזהיר את הקורא מפני הסכנה הטמונה‬
‫באיבוד שליטה והתמכרות ליצר הרע‪ .‬כאשר אדם מתחיל לבצע פשע אחד‪ ,‬פשע עלול‬
‫להוביל לפשעים נוספים אשר יובילו לבסוף לאובדן צלם אנוש‪.‬‬

‫‪.3‬האשמה כרודפת אחר הפושע; הכותב דן באופן בו אשמת הפושע לא תרפה ממנו‪,‬‬
‫ותשיג אותו באופן כזה או אחר כמעין קארמה או קללה‪ .‬החתול השחור רומז‬
‫כברלמשהו רע‪ .‬החתול ידוע כחיה צמאת דם באשר לאכילת העכברים‪ .‬החתול בעל‬
‫הכתם הלבן הוא כבר בפירוש בעל מהות סמלית‪ .‬הכתם מסמל יסורי מצפון‪ ,‬שבסופו‬
‫של סיפור מביאים אותו על עונשו‪ .‬סוף הרוע להיתפס‪ .‬הרוע עצמו יסגיר את בעליו‪.‬‬
‫ייללת החתול לא תיפסק‪ ,‬גם אם הפושע מנסה להשתיקה‪ .‬בנוסף‪ ,‬עצם הכתיבה‬
‫מלמדת על אי שקט‪ ,‬על סערת רגשות עזה‪ .‬לעיתים היסורים מהפשע הם הם‬
‫העונש‪.‬‬

‫‪.4‬הכותב מאפשר לנו להציץ לתוך נפשו המיוסרת של הפושע ושל האדם המנותק‬
‫מהחברה וכן בעקיפין לזו של הכותב עצמו‪ .‬יש בכך יסוד אוטוביוגרפי שכן פו עצמו‬
‫נודע כאדם התמכרותי ובעל נפש מיוסרת‪ .‬דרך הגיבור‪ ,‬אנו מתוודעים לנפשו הרדופה‬
‫והמוטרדת‪.‬‬
 ‫‪200‬‬

‫רופא כפרי‪ /‬פרנץ קפקא‬

201
202
203
204
205
 ‫‪206‬‬

‫ניתוח הסיפור‪ :‬רופא כפרי‬

‫תקציר‬
‫הסיפור מתואר בגוף ראשון מפי רופא כפרי הנקרא לטפל בילד חולה השוכן עשרה מיל‬
‫ממנו‪ .‬סוסתו של הרופא גססה בליל אמש‪ .‬לאחר שאיש לא נחלץ לעזרתו הוא מוצא‬
‫להפתעתו ביחד עם המשרתת שלו רוזה‪ ,‬שני סוסים "אביריים" בדיר החזירים שבחצר‪.‬‬
‫יחד עם הסוסים יוצא סייס המתואר באופן חייתי‪ ,‬הוא יוצא על ארבע מתוך הדיר ונושך‬
‫את המשרתת‪ .‬כאשר הרופא עוזב את ביתו הוא נאלץ להשאיר מאחור את משרתתו‬
‫האהובה לבדה ולמעשה להפקיר אותה בידי הסייס הגס החושק בה‪ .‬הסייס מרכיב את‬
‫הרופא על העגלה הרתומה ומזניק את הסוסים במחיאת כף‪ ,‬הרופא מרגיש חסר אונים‬
‫כמו כפיס עץ בזרם מים‪ .‬ההגעה אל בית החולה חולפת במהירות עצומה ולא ריאליסטית‪.‬‬
‫כשהרופא מגיע אל מיטת החולה‪ ,‬לוחש החולה באוזנו כי ברצונו למות‪ .‬אורחים נכנסים‬
‫לחדר החולה הדחוס והמחניק על בהונותיהם‪ ,‬מאזנים עצמם בפישוט ידיים לאור הירח‬
‫החודר מן החלון בעוד שראשי הסוסים יוצאים מן החלונות (תמונה סוריאליסטית)‪.‬‬
‫הרופא אינו מוצא את מקור המחלה ומאבחן כי החולה בריא וגורס כי הוזעק לשווא‪.‬‬
‫מטפחת מוכתמת בדם נפרשת לנגד עיניו של הרופא והוא חוזר ובודק את החולה‪ .‬הרופא‬
‫מגלה פצע מחריד ומתולע בגופו של החולה‪ .‬לפתע הרופא עצמו מושכב במיטת החולה‬
‫ומקהלת ילדים שרה שיר הצופה את מותו של הרופא‪ ,‬אם ייכשל בריפוי‪ .‬הנער שואל את‬
‫הרופא אם יציל אותו ומטיח ברופא דברים קשים‪ :‬הוא אינו סומך על הרופא שלא הגיע‬
‫בכוחות עצמו‪ ,‬אלא הושלך על ידי כוח עליון‪.‬‬
‫הרופא עונה לחולה הצעיר תשובה פילוסופית החורגת מעלילת הסיפור‪:‬‬
‫"בשתי מהלומות קרדום חדות זווית נוצר‪ .‬רבים הם החושפים את צלעותיהם ובקושי‬
‫שומעים את קול הקרדום ביער‪ ,‬ואין צורך לומר שאין הקרדום מתקרב אליהם"‪.‬‬
‫הרופא בוחר לנסות לחזור אל ביתו ואל המשרתת שלו רוזה‪ .‬הוא רותם את הסוסים‪ ,‬אך‬
‫הפעם הם מתקשים בדרך והרופא מבין שסופו קרב‪ .‬הסיפור מסתיים במשפט‪" .‬פעם אחת‬
‫נענית לצלצולו הכוזב של פעמון הלילה‪ ,‬ולעולם לא תמצא לזה תקנה‪".‬‬
 ‫‪207‬‬

‫פרשנות‬

‫רופא כפרי כסיפור העוסק בקיום האנושי‬

‫זהו סיפור העוסק בקיום האנושי‪ .‬בסיפור זה מתואר חוסר האונים של האדם אל מול‬
‫העולם האבסורדי‪ .‬האבסורד מתבטא בתיאורים הסוריאליסטים ובנסינותיו‬
‫הכושלים של הרופא לטפל בילד החולה‪ ,‬לחזור אל רוזה המשרתת ולהישאר בחיים ‪.‬‬
‫על אף ההתרחשות הריאליסטית בסיפור‪ ,‬קיימת תחושה של ספק מציאות‪ ,‬ספק‬
‫דמיון וכי על ידי בדיקת האופן בו מציג הרופא את קורותיו ניתן לראות שהוא מספר‬
‫את הסיפור לפחות בשלוש גרסאות שונות‪ .‬אופן הסיפור הראשון מעיד על רגש אשם‬
‫כבד המתבטא בנימה אפולוגטית (של התנצלות)‪ ,‬האופן השני ברטינה‪ ,‬והשלישי‬
‫בתלונה קשה על גורלו של הרופא עצמו‪ .‬על פי עמוס עוז‪ ,‬בחלק הראשון של הסיפור‬
‫המספר כביכול עונה נגד כתב אישום ומנסה להוכיח חפותו ולהציג עצמו כי מי שאינו‬
‫אשם בהשתלשלות האירועים אך למעשה אין בסיפור כלל עניין של שכר ועונש וגורלו‬
‫של המספר נחרץ עוד בטרם עשה דבר וללא סיבה כמו "בול עץ בזרם מים‪".‬‬
‫עוד מוסיף עוז כי דמותו של הסייס היא כמו דמותו של הטרול באגדות עם‪ ,‬המציעה‬
‫פתרון קסום לבעיה אך דורש תשלום (לדוגמה‪ :‬עוץ לי גוץ לי)‪.‬‬
‫לתשובה הפילוסופית של הרופא ניתן למצוא כמה הסברים‪ :‬הסבר אחד הוא שגם‬
‫צרה (במקרה זה הפצע) יכולה להעניק משמעות לחיי אדם‪ .‬רבים מחפשים אותה‪ ,‬אך‬
‫היא אינה קרבה אליהם‪" :‬בקושי שומעים את קול הקרדום‪ ".‬הסבר שני הוא כי‬
‫דווקא אלו שמתגרים בסכנה‪ ,‬הסכנה אינה קרבה אליהם‪ .‬אלו הם האנשים המעזים‬
‫לחיות חיים מלאים ללא עכבות ופחדים‪ .‬הסבר שלישי מציע כי רבים מבקשים את‬
‫הצרה משום שקצו בחייהם‪ ,‬אך הצרה והסכנה אינן מתקרבות אליהם למרות רצונם‬
‫למות‪ .‬פרשנות זו מלמדת על גישה פסימית וכמעט אובדנית‪ ,‬גישה של ייאוש מן החיים‬
‫ומן האפשרות להבין אותם‪.‬‬

‫רופא כפרי כסיפור מסע של גילוי עצמי‬

‫מסע הגילוי העצמי של הרופא כאן הוא גילוי חסר האונים שלו‪ ,‬גילוי חרדותיו‬
‫וההתפרקות אישיותו‪ ..‬ובכך כבר פותח הספור‪" :‬שרוי הייתי במבוכה גדולה"‪.‬‬
‫ובהמשך‪" :‬חולה אנוש חיכה לי בכפר מרוחק" ‪ -‬זה החולה האנוש שבתוך נפשו הוא‪.‬‬
‫הרופא אינו יכול לצאת לדרך כי סוסו נפח את רוחו‪ .‬מות הסוס הוא אבדן האנרגיות‬
‫הליבידנאליות שלו עצמו‪ .‬הסוס במיתולוגיות מסמל אנרגיה יצרית ורוחנית כאחת‬
 ‫‪208‬‬

‫(הסוס מסיע את הליוס אל השמש במרכבתו) הקור והקפאון הם הקור הרגשי‪.‬‬

‫ואמנם הרופא ממלא את משימתו מתוך מילוי חובה ציתני ולא מתוך רגש אנושי‬
‫כלפי החולה‪ .‬הדמות הנשית בנפשו (האנימה) שעשויה לשרת ‪ -‬לסייע (היא המשרתת)‬
‫ושעשויה להאיר את דרכו ("הופיעה הריבה‪ ,‬לבדה באה והפנס מיטלטל בידה") נופלת‬
‫קרבן לדחפים אגרסיביים ומיניים של הסייס שעולה מתחום הדיר ‪ -‬מן ה'איד'‪ ,‬או‬
‫בשפתו של יונג ‪ -‬מתחום הצל‪ .‬הדחפים הבלתי נשלטים שפורצים לספור ואל נפשו‬
‫של הרופא הם הסייס הפורץ אל ביתו ואל הנערה והסוסים הפרועים שרצים מעצמם‪.‬‬
‫ההתרחשות של השתלטות הדחפים על האישיות הנהרסת מתוארת כך‪" :‬העגלה‬
‫נעקרת ממקומה ונישאת‪ ,‬ככפיס עץ בזרם מים‪ :‬עודני שומע‪ ,‬כיצד מתבקעת דלת‬
‫ביתי ונשברת ממחץ הסתערותו של הסייס‪ ,‬ואחר כך מתמלאות עיני ואזני קול המייה‬
‫החודר במידה שווה אל כל החושים"‪.‬‬

‫הרופא שהגיע לבית הנער סובר תחילה שהנער בריא‪ .‬הוא עיוור לפצעו‪ ,‬כלומר מדחיק‬
‫את ההכרה בפצע‪ ,‬כי הגילוי של הפצע הנורא יוליך‪ ,‬לפי רצף ההתרחשות המיידי ‪-‬‬
‫אל היותו עצמו שוכב ליד החולה כחולה בעצמו‪ .‬כשהוא מופשט מבגדיו ‪ -‬מפרסונת‬
‫הרופא‪ .‬המפגש עם הפצע ‪ -‬חולי של הנער מעלה את פצעו‪-‬מחלתו הוא‪" :‬עכשיו הם‬
‫נוטלים אותי‪ ...‬מניחים אותי בסמוך לקיר‪ ,‬לצדו של הפצוע"‪.‬‬

‫גורל הרופא הכפרי עשוי להיות גורלו של מי שלוקח על עצמו להקרא למשימת הריפוי‬
‫(כגון פסיכותרפיה) כשאין לו הכלים הנפשיים הנכונים‪ ,‬כשבית אישיותו נפרץ ומול‬
‫פצעו‪-‬מחלתו של החולה מתפרצת מחלתו הוא‪ .‬ומחלתו של הרופא כפולה ומכופלת‪:‬‬
‫האגו פרוץ‪ ,‬הדחפים הראשוניים שולטים‪ ,‬החלק הנשי קרבן להם‪ ,‬הפרסונה מופשטת‬
‫מעליו‪ ,‬הוא נמשך בכח קסם לתהליכים הראשוניים‪( ,‬התולעים הרגרסיביים)‪ ,‬וגרוע‬
‫מכל‪ :‬הוא מאבד אמונה בקול הפנימי‪" :‬פעם אחת תיענה לצלצול מוטעה של פעמון‬
‫הלילה ‪ -‬ושוב אין לדבר תקנה עולמית"‪.‬‬

‫הרופא מאבד יכלת להבחין בין הקול האמיתי‪ ,‬קול הריפוי הפנימי לבין קול החולי‬
‫המושך אותו לתהום‪ .‬כפי שהוא כותב במכתבים למילנה‪" :‬היה זה כאילו במשך כל‬
‫שנות חיי עשיתי רק כלאחר יד את כל הנדרש ממני‪ ,‬בעוד שלמעשה כל אותה העת‬
‫רק הייתי מטה אוזן ומקשיב‪ ,‬שמא קוראים לי‪ ,‬עד אשר קראה לי מן החדר הסמוך‬
‫המחלה ואני חשתי אליה להיות שלה‪ ...‬אולם החדר חשוך הוא‪ ,‬ואין יודעים כלל אם‬
‫אמנם המחלה היא השורה בו"‪ .‬ובהמשך כותב קפקא מה שמתאים גם כאן‪" :‬חבטו‬
‫בך במעיל הישן לכבות את האש‪ ,‬אך אני הייתי זה שבער ואני גם זה שחבט במעיל‪,‬‬
‫אך אותו חיבוט לא הועיל כדי לגבור על האש"‪.‬‬

‫האידיאל של לשכב עם הפצוע שפצעיו מעוררים חלחלה‪ ,‬מופיע כאן ככפרה‪ ,‬וכמעשה‬
‫גדולה על אנושי‪ .‬מי שמוכן‪-‬מסוגל להתעלות מעבר לדחיה ולחרדה האישית שלו מפני‬
 ‫‪209‬‬

‫הפצע הוא בעל איכויות‪-‬על רוחניות‪ ,‬שמסוגל להקרבה עצמית למען הזולת‪ ,‬כמו ישו‪.‬‬
‫השוואה מענינת זו מדגישה מחד את הגאולה שצומחת מקבלת הפצע‪ ,‬ומאידך‬
‫מחזקת את הבנתנו לקושי של הרופא הכפרי להתמסר לפצע‪ .‬שהרי רק מי שמתמזג‬
‫עם ישו בתוכו מסוגל לכך‪ .‬עניין נוסף נרמז כאן‪ ,‬והוא המצב האפשרי של ההתמסרות‬
‫הטוטלית לעזרה לזולת הסובל‪ ,‬ככפרה על חטא‪.‬‬
 ‫‪210‬‬

‫סרט‪ :‬שר הטבעות בסרט זה נצפה בכיתה‬

‫הקדמה‬
‫העלילה מתרחשת ב "ארץ התיכונה"‪ :‬ארץ קסומה שבה חיים שלל גזעים ויצורים‪.‬‬
‫מתחולל בה מאבק תמידי בן טוב לרע‪ .‬ישנם גזעים המזוהים עם הרוע – כגון‬
‫האורקים (גזע מקולל)‪ ,‬ומצד שני יש את האלפים ‪ -‬הנוטים אחר הטוב‪.‬‬
‫בני האדם נוטים להתנדנד באמצע‪.‬‬
‫המאבק מלווה את העולם הזה לאורך כל התקופות‪.‬‬

‫השתלשלות האירועים‬
‫‪ .1‬בתחילת הסרט מוצגת טבעת מופלאה אותה יצר מעין שד בשם סאורון‪ .‬טבעת זו‪,‬‬
‫המאפשרת שליטה בטבעות עוצמה נוספות אותן יצר סאורון‪ ,‬המעניקות כוח רב‪ .‬מי‬
‫ששולט באותה טבעת ‪ -‬יוכל לשלוט בטבעות האחרות‪( .‬ובכך ממש להשתלט על‬
‫העולם)‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬הטבעת נוטה להוביל את כל האוחז בה למותו‪ ,‬וכן גם להשחית את נפשו‪ .‬היא‬
‫ממכרת ומסוכנת‪ .‬כוחה מהפנט‪ .‬היא מעוררת באדם שאיפה אדירה לעוצמה וגדולה‪.‬‬
‫ככל שהאדם נעלה ועוצמתי יותר ‪ -‬כך היא יותר תשחית אותו (הכוח משחית)‪ .‬יהיו‬
‫אנשים שישכנעו עצמם שהם ישתמשו בטבעת לטוב‪ ,‬ויצליחו לשלוט בה ‪ -‬אך מהר‬
‫מאוד הם מוצאים את עצמם נשלטים על ידה ‪.‬‬
‫היחידי שמסוגל לשלוט בטבעת והיא אף חלק ממנו ‪ -‬הוא סאורון (שר הטבעות)‪.‬‬
‫השד שיצר אותה‪.‬‬
‫סאורון מייצג את הרוע בעולם ואת השאיפה לעוצמה בלתי מוגבל עד כדי שליטה‬
‫על כל הארץ התיכונה‪ .‬לאחר שגופו הפיזי הושמד על ידי מלך אנושי קדום‪ ,‬אט אט‬
‫הוא הרוח שלו החלה להשתקם ולצפות על העולם דרך עין גיהנומית ענקית – "העין‬
‫של סאורן"‪.‬‬
‫באמצעות עין זאת‪ ,‬הוא מסוגל להרגיש איפה הטבעת נמצאת ומי עונד אותה‪.‬‬
‫הטבעת תמיד תנסה לחזור לסאורון‪ ,‬גם אם זה אומר שהיא תוביל את מי שעונד‬
‫אותה למותו‪ .‬הטבעת תמיד תרצה להימצא‪.‬‬
 ‫‪211‬‬

‫גנדלף ‪ -‬הקוסם האפור (השני בחשיבותו במסדר הקוסמים) מטיל על פרודו‬ ‫‪.2‬‬
‫את המשימה להשמיד את הטבעת בהר מורדור שבו הטבעת חושלה‪ .‬פרודו‬
‫הוא הוביט צעיר (גזע של אנשים ננסיים) ואחיינו של בילבו אשר מצא ושמר‬
‫את הטבעת אצלו‪.‬‬

‫פרודו מנסה להעביר את הטבעת לקוסם רב העוצמה גנדלף‪ ,‬אך גנדלף מסרב‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫שכן לדבריו רק לפרודו ולהוביטים יש יכולת לאחוז בטבעת מבלי להתפתות לכוחה‬
‫בגלל תמימותם וטוב ליבם‪ .‬שכן הטבעת נוטה להשחית את לב האדם ולפתות אותו‬
‫להשתמש בכוחה לטובתו האישית‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬כשהאדם עושה שימוש בטבעת הוא נהיה חשוף לעינו של סאורון – תמצית‬
‫הרוע שבעולם‪.‬‬
‫לכן רק מי שיש לו לב תמים וחסר גאווה – כמו זה של פרודו ההוביט‪ ,‬כדאי שיחזיק‬
‫בה‪.‬‬

‫פרודו וחברו סם (יחד עם צמד הוביטים מרי ופיפין) יוצאים למסע להשמיד‬ ‫‪.4‬‬
‫את הטבעת‪.‬‬
‫במהלך המסע מספר גיבורים – נציגי הגזעים העיקריים בארץ התיכונה‪ ,‬מלווים‬
‫אותם; נציג האלפים‪ ,‬נציגי בני האנוש – בן האצולה בורימיר ו "הצעדן" ‪ -‬צאצא של‬
‫המלך הקדום שהשמיד את סאורון‪ ,‬נציג הגמדים‪ ,‬וכמובן הקוסם גנדלף‪.‬‬

‫‪ .5‬במהלך המסע אחד מהמלווים המרכזיים של פרודו ‪ -‬לוחם בן אנוש בשם‬

‫בורימיר‪ ,‬יטען שהוא זה שצריך לאחוז בטבעת ושיש להשתמש בה נגד סאורון‪ .‬הוא‬
‫מנסה לחטוף אותה מידי פרודו‪ .‬פרודו מצליח לחמוק ממנו‪ .‬בורימיר בהמשך הסרט‬
‫ימות‪.‬‬

‫‪ .6‬במהלך המסע פרודו מתגלה בשיא האומץ והיכולות שלו‪ ,‬הן בכך שהוא לא‬
‫מתפתה לעשות שימוש לרעה בטבעת‪ ,‬והן בכך שהוא מתבגר על מכשולים ועל אויבים‬
‫שלכאורה לא היה לו סיכוי להתגבר עליהם‪.‬‬
‫כל זאת‪ ,‬תוך כדי שהוא חש את מסעה הכבד של הטבעת‪ .‬שכן לטבעת יש כוח רב לפתות‬
‫את הקרוב אליה לענוד אותה (כפי שפיתתה את בורימיר)‪ .‬כך‪ ,‬מספר פעמים היא‬
‫מצליחה "להשתחל" על אצבעו של פרודו‪ ,‬מה שחשף אותה לעיניו של סאורון ומצד‬
‫שני – בעולם הגשמי‪ ,‬הפך אותו לבתי נראה‪.‬‬
 ‫‪212‬‬

‫‪ .7‬במהלך הסרט סרומן הקוסם העליון‪ ,‬הקוסם הלבן‪ ,‬מתגלה כמשרתו של‬
‫סאורון‪.‬‬
‫הוא מוביל צבאות של מפלצות נגד פרודו וחבריו ונגד העולם עצמו‪.‬‬

‫‪ .8‬מוצגת גם דמותו של גולום – אשר התמכר לטבעת‪ ,‬ומאז הוא נואש למצוא אותה‬
‫שוב‪ .‬הוא עוקב אחר פרודו במסעו‪ .‬דרך סיפורו של גולום – יצור מעוות בן מאות‬
‫שנים (הוביט לשעבר)‪ ,‬ניתן לראות כיצד הטבעת מסוגלת להשחית את חזותו ואת‬
‫נפשו של העונד אותה זמן רב‪ .‬כך‪ ,‬לצד היכולת להאריך את חיי העונד‪ ,‬היא גם‬
‫הורסת חיים אלו‪.‬‬
‫עמוק בפנים גם הגולום יודע שהטבעת היא רעה‪ ,‬אבל עם זאת הוא מכור אליה ללא‬
‫תקנה‪ .‬ממש כמו לסם‪.‬‬

‫‪ .9‬במהלך המסע גנדלף יקריב את עצמו למען החבורה (למען אחוות הטבעת)‪ ,‬תוך‬
‫שהוא נלחם נגד מפלצת ‪ -‬שד אימתנית‪ .‬עד כדי כך הוא האמין בנחיצות של המסע‬
‫ובצורך להרוס את הטבעת‪.‬‬

‫‪ .10‬הסרט מסתיים בכך שפרודו נפרד מאחוות הטבעת וממשיך במסע עם ידידו‬
‫ההוביט סם בלבד‪.‬‬

‫מסרים‬
‫‪ .1‬אמונה בצדקת הדרך – הטוב גובר על הרע‪ ,‬שכן האדם הטוב מאמין בצדקת‬
‫דרכו‪ .‬אנשים שפועלים למען הטוב ייטו לפעול יחדיו‪ ,‬בשיתוף פעולה‪ ,‬בעוד אנשים‬
‫המכורים לרוע פועלים ממניעים אנוכיים שלא מאפשרים להם לשתף באופן יעיל‪.‬‬
‫ניתן לראות כיצד מפלצות המכונות אורקים‪ ,‬רבות ללא הרף בינן לבין עצמן‪.‬‬
‫והגיבורים – כאשר הם שומרים על דרך הישר‪ ,‬הם זוכים לשמירתם של כוחות‬
‫אדירים (כמו ציפורים ענקיות‪ -‬במקרה של גנדלף)‪ ,‬והם גם עוזרים זה לזה לא ליפול‬
‫בשבי כוחה המשחית של הטבעת‪( .‬הסרט מסתיים בכך שפרודו מחליט להמשיך את‬
‫המסע לבדו – שכן זה רק עניין של זמן עד שהטבעת תפתה חברים נוספים באחוות‬
‫הטבעת)‪.‬‬
 ‫‪213‬‬

‫‪ .2‬הכוח משחית – אדם שלא מאמין שהוא פגיע ובעל חסרונות‪ ,‬הוא אדם מאוד‬
‫מסוכן‪ .‬הגאווה סופה להוביל לרשע‪ .‬רק אדם שפועל מתוך תום לב‪ ,‬ולא מתוך אגו‬
‫וגאווה‪ ,‬מסוגל להשתמש בכוח הניתן לו לטובה‪ ,‬מבלי להיות מושחת על ידי אותו כוח‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬רק אדם שליבו תמים וגאוותו מרוסנת‪ ,‬ראוי להחזיק בכוח ובמעמד‪.‬‬

‫‪ .3‬כל אדם צריך לעבור מסע – כדי שאדם יגיע לשיאו עליו לעבור מכשולים וקשיים‬
‫רבים‪ .‬רק התגברות על אותם קשיים ומכשולים תוך קבלת עזרה מהזולת‪ ,‬תביא אדם‬
‫לגדולה‪.‬‬
‫אסור להימנע מקשיים וממכשולים‪ ,‬הם אלו שבונים את האדם‪ .‬בלתי אפשרי להימנע‬
‫מקשיים ומאבקים‪ .‬יש להיעתר להם‪.‬‬

‫‪ .4‬כוח נפשי וערכי מול כוח פיזי – בסיפור ניתן לראות כיצד טוב לב‪ ,‬אומץ‬
‫וחברות גוברים על כוח פיזי ותכונות פיזיות אחרות‪ .‬אדם שניחן בלב אמיץ וטוב‪ ,‬יכול‬
‫להתגבר על כל דבר‪ .‬בהתחלה‪ ,‬לא מעט מזלזלים ביכולתו של ההוביט לשאת את‬
‫הטבעת להר מורדור – כולל הוא עצמו‪ .‬אמנם ככל שהמסע נמשך מסתבר שדווקא‬
‫הוא זה הראוי לבצע משימה זו‪.‬‬

‫– טולקין יוצא כנגד המהפכה התעשייתית וההשפעות‬ ‫‪ .5‬איכות הסביבה‬

‫השליליות שלה‪.‬‬
‫סרומן ממלא את העולם במפעלי מתכת פולטי עשן ובמכרות‪ ,‬אפילו האורקים‬
‫מולדים מתוך רחמים מלאכותיים שנוצרו בתוך האדמה‪ .‬הוא משעבד גזעים רבים‬
‫בתוך אותו פס ייצור ושואף להשליט אותו על כל העולם תוך הריסת הטבע‪ .‬המלחמה‬
‫נגד סאורון והרצון להרוס את הטבעת זוהי גם המלחמה נגד השפעותיה ההרסניות‬
‫של הטכנולוגיה‪ .‬ניתן לטעון שהטבעת מייצגת את הטכנולוגיה ואת הפיתויים שזו‬
‫מציבה‪ .‬בעיקר בתחומים של התחמשות‪ .‬כיפוף חוקי הטבע הינו ביטוי לגאווה אנושית‬
‫ולרצון לשלוט במה שלא אמורים לשלוט בו‪ .‬הגזעים הטובים בצורה מבוהקת כגון‬
‫ההוביטים והאלפים‪ ,‬חיים בהרמוניה עם הטבע‪ .‬בעוד שגזעים רעים כגון האורקים –‬
‫הורסים אותו‪.‬‬
 ‫‪214‬‬

‫אמצעי עיצוב‬
‫הניגוד בין חושך לאור המקביל לניגוד בין טוב לרע‪ .‬גם בא לידי ביטוי בצבעים‬
‫האפלים שהרוע מתואר בהם לעומת הצבעים הלבנים והבוהקים של הטוב‪.‬‬

‫מוטיב הטבעת ‪ -‬מסמלת את השאיפה לכוח ועוצמה‪ .‬את החשיבה לפיה האדם יכול‬
‫לקבל כוח ולעשות בו שימוש טוב בלבד ‪ -‬אך חשיבה זו היא מוטעית‪ .‬הכוח הוא‬
‫משחית‪ ,‬גם את אלו שהכוונות שלהם טובות‪ .‬היחידים שיכולים להתמודד עם כוח‬
‫אלו הם הבורחים ממנו‪ ,‬שאינם שואפים לשליטה ונחבאים אל הכלים (כגון‬
‫ההוביטים)‪ .‬אלו שמתמכרים לכוחה של הטבעת עוברים שינוי הדרגתי נפשי ופיזי‬
‫לרעה‪ ,‬כאחד‪.‬‬
‫מוטיב העין של סאורון ‪ -‬מייצגת את זה שלא ניתן לברוח מהרוע‪ .‬ניתן רק להתעמת‬
‫איתו‪ .‬ואכן‪ ,‬אלפים‪ ,‬בני אדם‪ ,‬הוביטים וגמדים מגיעים למסקנה שלא ניתן להישאר‬
‫ניטרליים במאבק מול סאורון‪ .‬במאבק של רע מול טוב – חייבים לקחת צד‪.‬‬
 ‫‪215‬‬

‫מסע הערב של יתיר‪ /‬א‪.‬ב‪ .‬יהושע‬

216
217
218
219
220
221
 ‫‪222‬‬

‫ניתוח הסיפור‪ :‬מסע הערב של יתיר‪ /‬א‪.‬ב יהוש ע‬

‫תקציר העלילה‬

‫שגרת חייהם של אנשי כפר יתיר הופרה רק כאשר רוחות הצפון פקדו את‬
‫הכפר‪ .‬אולם בימים כתקנם‪ ,‬התנהלו החיים מתוך שגרה‪ ,‬שעיקרה – ציפייה‬
‫לבוא רכבת האקספרס‪ ,‬שהיתה חולפת‪ ,‬מבלי לעצור‪ ,‬על פני הכפר‪ ,‬כל יום‬
‫בשעה ‪ 18:27‬בדיוק‪ .‬אנשי הכפר השלימו‪ ,‬בלית‪-‬ברירה‪ ,‬עם השעמום והשגרה‬
‫שבחייהם‪ ,‬אך זיווה‪ ,‬בת הכפר‪ ,‬לא הסכימה להשלים עם מציאות זאת‪.‬‬
‫בשיחתה עם המספר‪ ,‬העלתה זיווה רעיון לעצור את מסעה של רכבת‬
‫האקספרס‪ ,‬ולגרום בכך להידרדרותה לתהום‪ .‬הסיבה‪ ,‬לדבריה – הסערה‬
‫הממשמשת ובאה על הכפר‪ ,‬שעלולה לגרום לאסון‪.‬‬
‫זיווה והמספר פנו אל ברדון‪ ,‬מזכיר הכפר‪ ,‬והעלו בפניו את תוכניתם‪ .‬המזכיר‬
‫הפנה אותם למנהל התחנה הזקן‪ ,‬מר ארדיטי‪ .‬כאשר פנו כולם אליו והעלו‬
‫בפניו את התוכנית לעצור את הרכבת ולדרדרה לתהום‪ ,‬חרד מנהל התחנה‬
‫הזקן וחש בסכנה המתקרבת‪ .‬הצעתם לא התקבלה על‪-‬ידו‪ ,‬ולאחר שפנה אליו‬
‫ברדון ובצורה מפורשת הבהיר לו‪ ,‬כי בני הכפר מצפים שיקרה אסון לרכבת‬
‫האקספרס‪ ,‬וזאת מחמת הייאוש וחוסר התקווה הנובעים משעמום חייהם‪,‬‬
‫הזדעזע ארדיטי מעצם הרעיון וניסה להתקומם‪ .‬ברדון הסביר לו כי למחרת‬
‫צפויה סערה‪ ,‬ובשעת סערה יכולים לקרות אסונות‪ .‬לכן‪ ,‬הציע ברדון לארדיטי‬
‫כי לא יצא למחרת להחליף את המסוטים של המסילה‪ ,‬ומכיוון שהרכבת‬
‫תמשיך על פני פסי המסילה המסתיימים בכפר‪ ,‬היא תידרדר במדרון ההר‪,‬‬
‫ונוסעיה יהיו נתונים לחסדם ותלויים בעזרתם של בני הכפר‪.‬‬
‫ארדיטי זעק כנגד המזימה‪ ,‬התקומם ככל יכולתו‪ ,‬ולבסוף השאיר את‬
‫ההחלטה בידי אדון קנאות‪ ,‬המפקח הכללי של מסילת הברזל‪ ,‬שעתיד היה‬
‫לבקר בכפר למחרת היום‪ .‬באותו בוקר הורגשה הסערה שהיתה צפויה‬
‫להתחולל‪ .‬אדון קנאות‪ ,‬שלא הרבה לבקר בכפר‪ ,‬הגיע בקרוניתו האדומה‪ ,‬וישב‬
‫לבדוק את ספרי התחנה‪ .‬כאשר ארדיטי סיפר לו כי מתנכלים לרכבת‬
‫האקספרס‪ ,‬לא התרגש ואף שיבח את הוגה הרעיון על הדברים ששמע‪ .‬חרדתו‬
‫של ארדיטי ודבריו לא השפיעו על המפקח קנאות בכלל‪ ,‬שהבטיח לשוב לכפר‬
‫בערב‪.‬‬
‫באותו היום התכוננו כרגיל בני הכפר לצפות ברכבת החולפת על פניהם‪.‬‬
‫ארדיטי לא יצא לתחנה‪ ,‬וכאשר הגיעה הרכבת במלוא מהירותה‪ ,‬הניף המספר‬
‫את הדגל האדום‪ .‬נהג הקטר‪ ,‬שהבחין בדגל האדום‪ ,‬לא הספיק לבלום את‬
‫הרכבת‪ ,‬שהגיעה לקצה המסילה‪ ,‬ירדה מהפסים וצנחה אל התהום‪ .‬בני הכפר‪,‬‬
‫בראותם זאת‪ ,‬רצו במורד ההר‪ ,‬והשתדלו להגיש עזרה לנוסעי הרכבת הפצועים‬
 ‫‪223‬‬

‫ולעשות כל שביכולתם על‪-‬מנת למלא את חובתם האנושית‪.‬‬

‫נעזר בלפיד בוער‪ ,‬חיפש המספר בין אנשי הכפר‪ ,‬ההרוגים והפצועים את‬
‫זיווה‪ .‬הוא מצא אותה כשעיניה דומעות‪ ,‬מתבוננת באחד הפצועים‪ .‬בדברה עמו‬
‫על ההרס‪ ,‬החורבן ומאות ההרוגים והפצועים‪ ,‬העלתה זיווה את הרעיון שאין‬
‫ארדיטי יכול להמשיך ולהלך חופשי‪ ,‬וכי עליו לתת את הדין על מעשהו ויש‬
‫להסגיר אותו‪.‬‬
‫מבנה הסיפור‬

‫"מסע הערב של יתיר" הוא סיפור קצר שהמרכיב העיקרי בו הוא הרעיון‬
‫המרכזי‪ .‬שאר המרכיבים‪ :‬דמויות‪ ,‬רקע‪ ,‬עלילה – משרתים את הרעיון המרכזי‬
‫של הפגיעה ברכבת האקספרס‪.‬‬

‫פתיחת הסיפור בהצגת שגרת החיים המשעממת והמדכאת (סיבוך) והרצון‬

‫להגשמה עצמית‪ .‬המפנה מופיע עם הרעיון הקיצוני לפגוע ברכבת‪ .‬נקודת השיא‬
‫היא במעשה האלימות עצמו והסיום בהגשמת המטרה בצורה חולנית ומעוותת‬
‫(התרה)‪.‬‬
‫הרעיונות המרכזיים בסיפור‬

‫* מצוקת הקיום האנושית – אנשי כפר יתיר סובלים מחיי שגרה משעממים‪.‬‬
‫הם מנותקים מן העולם החיצון‪ ,‬כאשר הקשר היחיד שלהם אליו הוא באמצעות‬
‫צפייה נרגשת כל יום מחדש ברכבת האקספרס החולפת במהירות‪.‬‬
‫* הדמויות בסיפור שואפות להגשים את עצמן‪ .‬היעד הוא התמזגות עם חברה‬
‫זרה ורחוקה והוא נראה בלתי‪-‬ניתן להשגה‪.‬‬

‫* הכיסופים שאינם מתגשמים יוצרים תחושה של קיפוח‪ ,‬נחיתות וקנאה‪.‬‬

‫תחושות אלו מובילות לאלימות‪ ,‬לרצון להשמיד ולהרוס‪ ,‬כתוצאה מהרגשה של‬
‫כשלון‪.‬‬

‫* הוויית הקיום האנושי באה בסיפור לידי ביטוי באמצעות מספר מצבי יסוד‬
‫של חרדה ואשמה‪ .‬רגשות אלו יוצרים‪ ,‬כשהם כפייתיים‪ ,‬מצב של טירוף‪ .‬כאשר‬
‫חש האדם כי החירות בידו לקבוע לא רק את גורלו‪ ,‬אלא אף את גורל זולתו‪ ,‬כי‬
‫השרירותיות המאפיינת את המציאות אינה בידי כוח עליון אלא בידו הוא‪,‬‬
‫מסתבר לו כי הכל הפקר – הכל מותר‪ ,‬וכי אין כללי מוסר שלפיהם חובה לנהוג‪.‬‬
‫תחושה זו של הפקרות‪ ,‬של חירות אישית אבסורדית ללא גבולות‪ ,‬כאשר היא‬
 ‫‪224‬‬

‫מושפעת על‪-‬ידי היצרים‪ ,‬גורמת להתפרצות של אלימות שתוצאתה – חורבן‪,‬‬

‫כליון ומוות‪.‬‬

‫* המציאות המתוארת בסיפור היא אבסורדית‪:‬‬

‫אופיים המופרך של הקשרים בין בני‪-‬אדם (הסמכות החוקית מאפשרת הפקרות‬

‫ופריעת חוק‪ ,‬האשמה מוטלת על מי שמסרב לבצע את הפשע‪ ,‬התמיכה במעשה‬
‫ההרג מעורבת בסחטנות מינית)‪.‬‬
‫חוסר קשר בין התכלית לבין האמצעים (התכלית – יצירת קשר עם העולם‬ ‫‪‬‬

‫הרחוק‪ ,‬הזר; האמצעים – הרס אותו עולם)‪.‬‬

‫חוסר קשר הגיוני בין היחיד לבין החברה (חוסר הקשר בין תושבי יתיר לבין‬ ‫‪‬‬

‫נוסעי הרכבת)‪.‬‬
‫העדר גבולותיה של החירות האישית (תחושת ההפקרות של זיווה ושל תומכיה‬ ‫‪‬‬

‫מכפר יתיר)‪.‬‬
‫חוסר בסיס מוסרי ליחיד או לציבור חברתי המבצעים פשע ומדברים על עקרונות‬ ‫‪‬‬

‫הומניים (ביצוע ההרג ההמוני ולעומתו הרצון לעזור לפצועים)‪.‬‬

‫יצרים שאין להם היתר במציאות מקבלים "אישור" מוסרי‪-‬חברתי (יצרי ההרס‬ ‫‪‬‬

‫וההשמדה המתבטאים בהורדת הרכבת מן הפסים ובהריגתם ובפציעתם של‬

‫אנשים רבים)‪.‬‬
‫הדמויות בסיפור‬
‫זיווה – דמות אינדיבידואליסטית השונה מאנשי הכפר בתפישתה את המציאות‬
‫("אך היא לא חשבה כך… זו שבגרה מול מרוצת הרכבת… זו שאגרה מזימותיה‬
‫בתוך אותה חזרה עצובה ומייגעת‪ ,‬זו שאי‪-‬שקט יוקד מחלחל בה ומבעיר את‬
‫עיניה לבקש פתרונים ברוחות הבאות מן הצפון‪ ,‬רוחות הזעם")‪.‬‬

‫* השם זיווה מסמל את הזוהר שבדמותה‪ .‬הזוהר האדום של השמש לפני‬

‫התרסקות הרכבת לתהום‪ ,‬מתלכד עם הזוהר שבדמותה היפה‪ ,‬המפתה ובעלת‬
‫היסוד ההרסני‪.‬‬
‫* בעלת חשיבה בלתי‪-‬נורמטיבית‪ .‬מורדת במצב הקיים והוגה מזימה מטורפת‬
‫שתביא לשינוי‪ .‬היא ניזונה מרגשות תסכול‪ ,‬ועצב מול ציפייה שאיננה מתממשת‬
‫ומתוך כך היא בוראת את הרעיון ההרס ואחראית על הוצאתו לפועל‪.‬‬
‫* עולמה הפנימי מורכב ורב‪-‬ניגודים‪ .‬היא אלימה‪ ,‬אך גם רגישה לכאבם של‬
‫הפצועים‪ .‬היא מטפלת בפצוע מתוך רחמים וצער ועיניה דומעות ולפתע נוטשת‬
‫ובזדון לב מקיימת מעשה אהבה מעוות עם המספר על רקע המוות ולקול יבבות‬
 ‫‪225‬‬

‫הפצועים הגונחים בסבלם‪ .‬היא הוגה את רעיון הפלת הרכבת‪ ,‬אך מטילה את‬
‫האשמה על ארדיטי הזקן וחסר‪-‬האונים‪.‬‬

‫המראה החיצוני שלה הוא שילוב של יופי ואימה ("עיניה הכחולות‬ ‫*‬
‫נוצצות"; "עורפה צח"; "קלסטר פניה חטוב"; "זוהרת וענוגה" לעומת "עיניה‬
‫הקרועות"; דמותה "הקפואה")‪ .‬שילוב היופי והאימה מבטא את הזוהר הארוטי‬
‫לצד האישיות האפלה וההרסנית המאפיינים את דמותה‪.‬‬
‫* סגנון דיבורה מאפיין את אישיותה‪ .‬יש בדיבורה ערמומיות‪ ,‬חנופה ויכולת‬
‫שכנוע באמצעות נימוקים רציונליים‪.‬‬
‫ברדון – המזכיר של כפר יתיר‪ .‬מתואר באופן אירוני כ"מזכיר הפעיל"‪ ,‬אך‬
‫למעשה עיקר פעולותיו מסתכמות בעישון מקטרת ובבטלה מופגנת‪.‬‬

‫* מראהו החיצוני חסון‪ .‬הוא בעל שפם עבות‪ ,‬נמוך קומה ורחב גוף‪ .‬סגנון‬
‫דיבורו תקיף וחד‪-‬משמעי מחד גיסא‪ ,‬אך נאיבי וסנטימנטלי מאידך גיסא‪.‬‬
‫בעירוב של סמכות ורגשנות‪ ,‬הוא מצליח לקדם את רעיון ההרס‪.‬‬
‫* הוא מכונה "המזכיר המיושב בדעתו"; "המזכיר האמיץ"; "המזכיר רב‪-‬‬
‫הפעלים" – אך אלו באופן אירוני מציגים את ההפך שבדמותו‪.‬‬

‫* הוא טיפוס צבוע וערמומי‪ .‬בדבריו המנומקים בטיעונים רציונליים‪,‬‬

‫מסתתרים רגשות של נחיתות וקיפוח‪ .‬הוא מנמק את הצורך באסון על‪-‬מנת‬
‫ליצור קשר עם העולם החיצון‪ ,‬להוכיח עצמיות‪ ,‬להכות ולהרוס כדי להציל‬
‫ולפעול באופן בלתי‪-‬אנושי כדי להוכיח אנושיות‪ .‬אך מנגד הוא נותן הצדקה‬
‫מוסרית למעשה מתוך חולשתם של אנשי יתיר‪ ,‬בשל נחיתותם‪ ,‬בדידותם‬
‫וקיפוחם‪ .‬בשם חולשה זו הוא מאשר את ההרג הנורא‪.‬‬
‫הוא בעל תפיסה מוסרית מעוותת – בסמכותו של האדם לגרום להרס‬ ‫*‬
‫ובסמכותו להפעיל כוחות אנושיים לצורך הצלה (נאמר עליו שהוא "מנצח" על‬
‫פעולות ההצלה "בקור רוח ובשום שכל")‪ .‬לדידו‪ ,‬זכותו של האדם להטיל את‬
‫האחריות לפעולותיו‪ ,‬לא על עצמו‪ ,‬אלא על זולתו‪( .‬הוא מפתה את ארדיטי‪,‬‬
‫ביודעו שלא הוא ישא באחריות לתוצאות המעשה)‪ .‬להשקפתו‪ ,‬הקשר למקום‬
‫נוצר באמצעות הרג וטבח המוני‪ ,‬כאשר הקורבן הוא הזולת‪.‬‬
‫ארדיטי – מנהל התחנה העושה את עבודתו הטכנית המדויקת מדי יום ביומו‪.‬‬
‫עבודתו מסתכמת בהחלפת מסוטי הרכבת – פעולה הנמשכת שניות ספורות‪ ,‬אך‬
‫מלאת אחריות מבחינת שמירת שלומם של הנוסעים‪.‬‬

‫* דמות מגוחכת‪ ,‬קומית‪ ,‬גרוטסקית‪ .‬מתואר כמנהל "העייף והיגע"‪ ,‬בעל‬

‫"חרדה של טיפשות" כאשר מופעל עליו לחץ‪ .‬הליכתו כפופה וצעדיו מהירים‪.‬‬
 ‫‪226‬‬

‫עיניו אפורות‪ ,‬אדומות ודומעות‪ ,‬מצחו חרוש קמטים ושערותיו מתולתלות‪ .‬הוא‬
‫צנום‪ ,‬אגרופיו מצומקים וכאשר פורצת הסערה לחדר‪ ,‬הוא מתנודד ברוח‪.‬‬
‫* הוא מפגין ציות מוחלט לממונים עליו‪ .‬משמעת ללא סייג ואחריות לאנשים‬
‫שגורלם נתון בידו‪ .‬הוא מתנגד בתוקף לרעיון האסון‪ ,‬מתריס כנגד ברדון‬
‫ומתקומם בפני המפקח‪ ,‬אך נאמנותו לסמכות וצייתנותו כה מוחלטים עד‬
‫שלמרות סערת נפשו אינו מוצא עוז להפריע לאדון קנאות במנוחתו‪ .‬חובת הציות‬
‫שהוא גוזר על עצמו מביאה אותו למעשה הנורא‪ .‬בקונפליקט בין ציות לממונים‬
‫לבין התנהגות מוסרית‪-‬אנושית‪ ,‬הוא בוחר בציות‪ .‬בכך הוא שותף לאחריות‬
‫בביצוע הפשע – הוא גם אשם בהרג ההמוני של הנוסעים‪.‬‬
‫אדון קנאות – המפקח הכללי של חברת הרכבות‪ .‬דמות מורכבת שהכפילות היא‬
‫המרכיב המרכזי באישיותה‪ .‬ממעט בביקורים בכפר יתיר ולמרות זאת הוא‬
‫דמות ידועה ביותר‪.‬‬
‫* המראה של האדון קנאות גרוטסקי‪ :‬ראשו פחוס מעט‪ ,‬עיניו פוזלניות‪,‬‬
‫זולגניות ועקומות‪ ,‬פיו מגושם‪ ,‬קמטי פניו שמנים‪ ,‬אוזנו מסורבלת‪ ,‬גופו גוץ‬
‫ועגלגל וידיו קטנות ועבות‪.‬‬

‫השם קנאות רומז לאלוהים‪" .‬אל קנא ונוקם" = כינוי לאלוהות הקפדנית‪.‬‬ ‫*‬

‫* זיהוי האדון קנאות כישות אלוהית ("הוא מוחזק בעיני הרבים כל יכול‪ ,‬אף‬
‫כי נמצאו שכפרו בו… דבר לא נעלם מעיניו החודרות‪ ,‬שכן רודה הוא ביד רמה‬
‫וחזקה‪ ,‬אף שאינו נגלה הרבה לבני אדם")‪ .‬תיאור זה נסמך על תכונות אלוהיות‬
‫ידועות‪ .‬האדון קנאות מתגלה מתוך הסערה (בדומה לפרק ההתגלות מספר‬
‫יחזקאל‪" :‬וארע והנה רוח סערה באה מן הצפון" – א´ ‪ 4‬ובדומה להתגלות ה´‬
‫לאיוב‪" :‬ויען ה´ את איוב מן הסערה" – לח´ ‪ ,1‬מ´ ‪ .)6‬מנגד הוא מוצג בנחיתותו‬
‫האנושית ("אך בשעת הצורך לא היה מונע עצמו לחרף ולגדף")‪ .‬קולו סמכותי‪,‬‬
‫דיבורו איטי‪ ,‬לשונו נמוכה ("טפו‪ ,‬איזו תחנה נידחת")‪.‬‬

‫* פעולתו העיקרית – שינה‪ .‬כל תנועותיו מבטאים עייפות ("הוא קורע את עיניו‬
‫הלאות‪ ,‬הכבדות‪ ,‬מרים לאיטו את ראשו הכבד‪ ,‬עוצם את עיניו הבוכיות ושוקע‬
‫בתנומה כבדה")‪ .‬זאת למרות שהוא מתואר כמי "שעסקיו מרובים ומלאים את‬
‫העולם"‪.‬‬

‫* כאשר הוא מביע את הזדהותו עם רעיון המרד‪ ,‬הוא מבצע מעשה סמלי‬
‫ופותח את דלת החדר לרווחה‪" .‬החדר נתמלא רוחות טירוף עזות" – אישור‬
‫לרעיונם המטורף של אנשי יתיר‪.‬‬
 ‫‪227‬‬

‫* תגובתו לרעיון ההרס מנוגדת לתפקידו ולדמותו המוכרת‪ .‬רעיון ההרס לא‬
‫רק שלא נדחה על ידו‪ ,‬אלא אף זוכה להנמקה רגשית מצדו ("גאוותנית זו שועטת‬
‫מצוחצחת לאורך המסילה וכאן רק כפר בודד")‪ .‬הוא רואה את האחריות‬
‫שבתפקידו כמייגעת משום שאין היא שקולה כנגד תחושות הבדידות‪ ,‬הנחיתות‬
‫והמיותרות‪ .‬התפישה המוסרית האנושית שלו מתירה לאדם לקבוע את גורלו‬
‫של הזולת‪ .‬בכך הוא מתפקד בסיפור כסמכות העליונה ביותר (האלוהית אולי)‬
‫שמתירה את דמם של חפים מפשע‪ ,‬רק בכדי להיענות לגחמותיהם המטורפות‬
‫של בודדים מיואשים‪.‬‬
‫עמדת המספר‬
‫מספר עד בגוף ראשון‪ .‬מספר את הסיפור מנקודת מבטו האישית ומערב בה‬
‫ביטוי למחשבותיו ורגשותיו‪.‬‬

‫* עמדת המספר חיובית כלפי רעיון ההרס – מתוך אינטרס אישי‪ :‬אהבתו‬
‫לזיווה‪ .‬הוא הולך שבי אחריה ותומך בה מתוך תשוקתו המינית כלפיה‪.‬‬

‫* הוא ניכר בדלות אישיותו‪ .‬הוא נוהג בפסיביות מתחילת הסיפור וכמעט עד‬
‫סופו‪ .‬הוא מתגלה בנחיתותו הן כלפי זיווה והן כלפי שאר הדמויות‪.‬‬

‫* בסיום הסיפור הוא מתגלה בעורמתו‪ .‬הוא מנצל את הסיטואציה הנוראה‬

‫לתועלתו האישית‪ .‬בתוקפנות עיקשת‪ ,‬הוא דורש מזיווה לספק את תשוקתו‪.‬‬
‫מוטיבים וסמלים מרכזיים‬
‫* מוטיב הסערה – "רוחות הצפון" המשתוללות בכפר הן סמל למתחולל‬
‫בנפשם של תושבי יתיר‪ .‬מוטיב הסערה מופיע בתיאור כל אחת מן הדמויות‪:‬‬
‫זיווה – מפנימה את הסערה; המספר – סערה פנימית מתחוללת בו מעוצמת‬
‫תשוקתו לזיווה; ברדון – מקשר את הסערה עם התשוקה לאסון; ארדיטי –‬
‫נסער מעצם הרעיון השטני; אדון קנאות – "האדון הסוער"‪ ,‬מופיע מתוך‬
‫הסערה‪ ,‬מזדהה עמה ונבלע בתוכה‪ .‬הוא זה הפותח את הדלת לסערה‪ .‬על‪-‬פי‬
‫סיום הסיפור‪ ,‬הסערה היא עצם מהותו של הקיום האנושי‪.‬‬
‫* מוטיב הרכבת והמסע – הרכבת מציינת את היחס הכפול לזמן‪ ,‬הנתפש הן‬
‫כזמן שגרתי וקבוע ("קצובים גלגליה‪ ,‬אחידות תנועותיה") והן כזמן מיוחד‪,‬‬
‫חולף ("בשעה שש עשרים‪-‬ושבע בדיוק מגיחה הרכבת מן ההרים ומתקרבת‬
‫בנהמה קצובה‪ .‬סואנת ורותחת היא חולפת בשריקה על פנינו… היא מהירה‬
‫כבזק")‪ .‬היחס לרכבת מבטא את הווייתם של אנשי הכפר‪ :‬ההתייחסות עד כדי‬
‫קדושה מעניקה לרכבת עוצמה‪ ,‬והופכת את רגע הופעתה לרגע מיוחד ("בכפר לא‬
‫היו מעלים מעולם על דל‪-‬שפתיים את שמה של רכבת האקספרס"; "היום נחצה‬
‫עד הופעתה של הרכבת ומרגע היעלמותה")‪ .‬סביב רגע זה נרקם פולחן קבוע‪,‬‬
 ‫‪228‬‬

‫שהרכבת במרכזו ("כך היה היום‪ ,‬כך הוא כל יום‪ ,‬כך יהיה לעולם")‪ .‬המרד‬
‫בפולחן הרכבת מהווה ביטוי להתקוממות כנגד חיי השגרה שהרכבת מבטאת‪.‬‬
‫המרד בפולחן נהפך לפולחן עצמו (פולחן היצרים המשתוללים‪ ,‬הטירוף‬
‫וההפקר)‪ ,‬הדורש אף הוא קורבן‪ .‬הקורבן הם נוסעי הרכבת המשלמים בחייהם‬
‫ומנהל התחנה ארדיטי שישלם בחירותו‪ .‬כך הופך המסע לתיאור לא רק של‬
‫הרכבת החולפת מדי יום בכפר‪ ,‬אלא במיוחד למסעם של תושבי הכפר למציאות‬
‫חדשה‪ .‬משום כך אולי‪ ,‬בכותרת הסיפור לא מוזכרת במפורש הרכבת‪ ,‬אלא "מסע‬
‫הערב של יתיר" בלבד‪.‬‬
‫* מוטיב העיניים – הסיפור מרובה בתיאורי עיניים של הדמויות השונות‪,‬‬
‫שיש בהם כדי לעצב את עולמם הפנימי באשר לרעיון הפגיעה ברכבת‪ .‬העיניים‬
‫כחלון הראווה לנשמה הנן סמליות ביותר‪ .‬בפתיחת הסיפור מתאר המספר את‬
‫הסערה הגורמת ל"עצב חרישי מחלחל בנו‪ ,‬קורע את עינינו הדומעות‬
‫בהסתוללות הרוחות לבקש לשווא את המרחקים"; זיווה מוצגת כמי "שאי‬
‫שקט יוקד ומחלחל בה ומבעיר את עיניה לבקש פתרונים רחוקים ברוחות‬
‫הבאות מן הצפון‪ ,‬רוחות הזעם"; כשהיא מתעסקת בדגל האדום המסמל סכנה‬
‫"עיניה הכחולות נוצצות"; כשהועלה הרעיון הזדוני בפני ברדון‪" ,‬אור ניצת‬
‫בעיניו הפשוטות"; עיניו של ארדיטי "מקושרות בשינה‪ ,‬אדומות ודומעות"‪,‬‬
‫כאשר זיווה וברדון משמיעים באוזניו את רעיונם; ארדיטי מגיב בבהלה‬
‫המתבטאת במעין עיוורון‪" :‬אבל למה? זעק בשקט‪ ,‬מצמצם עיניו כמו עיוורון";‬
‫זיווה וברדון בסיטואציה זאת מחליפים ביניהם "מבט של הבנה ושמחה";‬
‫המספר שאיננו החלטי ונגרר אחרי השניים מעיד על עצמו‪" :‬עיני העצומות –‬
‫רדומות למחצה"‪ .‬העלאת רעיון ההרס מצטיירת כתהליך של פקיחת עיניים‪.‬‬
‫* מוטיב הצבע האדום – מופיע בתיאור הדגל האדום המסמן סכנה קרבה;‬
‫הקרונית האדומה של קנאות ושל האדון עצמו שהוא "צח ואדום"; תיאור‬
‫השמש לפני הסערה‪ ,‬ש"הציפה את ההר כולו בצבע אדום‪ .‬הצבע האדום הוא‬
‫רמז מקדם ואות אזהרה לעתיד להתרחש‪ ,‬ומהווה ביטוי לפן האלים המתפרץ‬
‫ומגיע לשיא של שפיכות דמים‪.‬‬
‫רמזים מקראיים‬

‫* הטקסיות המלווה את הופעת הרכבת מדי ערב‪" ,‬כך היה היום‪ ,‬כך הוא כל‬
‫יום‪ ,‬כך יהיה לעולם"‪ ,‬רומזת לנצחיות האלוהים המתואר במקורות כמי ש"היה‬
‫הווה ויהיה"‪.‬‬

‫* הופעת הרכבת מתוארת כ"התגלות" המזכירה התגלות אלוהית‪" .‬צפירת‬

‫הרכבת נשמעת מרחוק וחרדה אילמת יורדת עלינו"‪ ,‬רמז למעמד הר סיני‪,‬‬
 ‫‪229‬‬

‫ככתוב‪" :‬ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד‪ ,‬ויחרד כל‬
‫העם אשר במחנה" (שמות‪ ,‬יט´ ‪.)16‬‬

‫* האדון קנאות המעוצב כדמות אנושית עם סימני היכר אלוהיים מובהקים‪.‬‬

‫שמו נגזר מאחד מכינויי האל – "אל קנא ונוקם"‪ .‬הוא מוגדר כ"כל יכול"‪ ,‬רמז‬
‫לפסוק "ידעתי כי כל תוכל" (איוב‪ ,‬מב´ ‪ .)2‬נאמר עליו ש"דבר לא נעלם מעיניו"‪,‬‬
‫רמז לעיקר העשירי מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם‪" :‬הבורא יתברך שמו יודע‬
‫כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם"‪ .‬הוא מתואר כ"צח ואדום"‪ ,‬רמז לפסוק‬
‫"דודי צח ואדום דגול מרבבה" (שיר השירים‪ ,‬ה´ ‪ ,)10‬שלפי פירוש חז"ל הריהו‬
‫מוסב על אלוהים‪ .‬קנאות אומר על עצמו כשהוא נוקט לשון שבועה‪" :‬חי אני!"‪,‬‬
‫כדרך שנשבע אלוהים‪.‬‬

‫* מעשה הורדת הרכבת מן הפסים רומז לפרשת העקדה‪ .‬שם נאמר‪" :‬וישלח‬
‫אברהם את ידו […] ויאמר אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב´ ‪.)12 ,10‬‬
‫בסיפור נכתב‪" :‬אל תבנית מרובעת וארוכה זו‪ ,‬הנושאת חיים שוקקים‬
‫ומופלאים‪ ,‬לא ישלחו אנשי הכפר את ידיהם הכבדות" ובהמשך כשהרכבת‬
‫דוהרת לתהום‪" :‬אנשי הכפר ניצבים כולם על רגליהם‪ ,‬ידיהם שלוחות אל‬
‫הרכבת האובדת לעיניהם"‪.‬‬
‫סיכום‪:‬‬
‫"מסע הערב של יתיר" הוא סיפור אליגורי המתאר מציאות קיצונית‪ ,‬אך‬
‫מייאשת‪.‬‬ ‫קיומית‬ ‫מצוקה‬ ‫של‬ ‫בתנאים‬ ‫בהחלט‬ ‫אפשרית‬
‫הסיפור התפרסם ב‪ 1963 -‬וניתן לראות בו גם לקח לאירועים שהתחוללו‬
‫במלחמת העולם השנייה‪ .‬אפשר שהייאוש המתואר בסיפור מסמל את הייאוש‬
‫ששרר בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה והרעיון ההרסני שמוצג בסיפור‬
‫כסמל לרעיון "הפתרון הסופי" שהביאה עמה המפלגה הנאצית‪ .‬בפרשנות‬
‫שכזאת‪ ,‬אך טבעי הוא שקורבנות הטבח עושים את דרכם אל המוות בנסיעה‬
‫ברכבת‪.‬‬
‫בהיבט אוניברסלי‪ ,‬ניתן לראות בסיפור הזה אות אזהרה מפני מציאות המזניחה‬
‫את איכות חייו של ציבור‪ ,‬שיתעוררו בו באופן טבעי דחפים למרוד ולשפר את‬
‫מצבו בדרך ביטוי קיצונית של יצרים אלימים שעלולים להוביל להתפרצות‬
‫תוקפנית‪ ,‬חסרת רסן ואכזרית שסופה חורבן ומוות‪.‬‬
 ‫‪230‬‬

‫נובלה‪" :‬הצל"‪ :‬או "המעשה המופלא בפטר שלמיל" מאת אדלברט פון שאמיס ֹו‬

‫את ספר זה אנו נקרא יחדיו בכיתה ובבית‪.‬‬

‫קצת על הסופר‪:‬‬

‫אדלברט פון שאמיסו (‪) 1838 – 1781‬‬

‫נולד בצרפת‪ ,‬משפחתו נמלטה מצרפת לגרמניה מפחד המהפכה הצרפתית‪ .‬הוא‬
‫כתבבעיקר בגרמנית‪ .‬למד רפואה ובוטניקה‪ .‬השתתף במסע לקוטב הצפוני‪ .‬פיקח על‬
‫הגןהבוטני בברלין עד למותו בגיל ‪. 57‬‬

‫שאמיסו כותב בסגנון הרומנטי‪ ,‬מגמה מרכזית בימיו‪ .‬הזרם הרומנטי רואה‬
‫אתהאומנות כתגובה בלתי אמצעית‪ ,‬שאינה דומה לשיפוט האינטלקטואלי‬
‫ומוסברתע"י מושג הטעם; לפיכך הובלטה חשיבות המקוריות והייחודיות של כל‬
‫יצירה‪ .‬לפניתקופת הרומנטיקה נחשב הדמיון נחות מן השכל‪ ,‬מן התבונה ואף מן‬
‫החושים [ופילוסופים נחשבו יותר ממשוררים]‪ .‬הרומנטיקנים ראו בדמיון לא כוח‬
‫סביל (ולא הכרה חלקית וסובייקטיבית‪ ,‬כפי שהוא נתפס עד אז)‪ ,‬אלא כוח נפשי‬
‫היוצר דימויים וסמלים המסוגלים לתפוס תופעות מציאות הנעלמות מעיני החושים‬
‫והשכל‪ .‬הסמלוהדימוי הסמלי תופסים ‪ -‬בעיקר בשירה – מקום מרכזי ביותר‪.‬‬
‫ביצירות הפרוזההרומנטיות בולט השימוש בחלום ובהזיה כמפ תח להבנת אישיותם‬
‫של הגיבורים אואופי ההתרחשויות; כמו כן קיים שימוש ביפי הטבע כסמל או כרקע‪.‬‬
‫ברומנטיקה קיימת שניות בסיסית בין הממשות לבין האידיאל‪ ,‬בין החירות‬
‫לביןהמוסר‪ ,‬בין השכל לדמיון‪ ,‬בין היכולת למחשבה אין סופית לבין הצרכים‬
‫והיצרים‪.‬‬

‫ניתוח הסיפור‬

‫בנובלה "הצל" קיים שילוב של שלושה אלמנטים‪ :‬הרומנטי‪ ,‬הריאליסטי והפנטסטי‪.‬‬

‫הספר נבנה סביב אירועים ומפגשים שקורים לגיבור פטר שלמיל‪ .‬אירועים אלה‬
‫מעמידים אותו בפני החלטות המתבררות כהחלטות גורליות‪ ,‬כשקיים מתח מתמיד‬
‫בין כמיהות הלב והיצ רים לבין המוסר והמצפון‪ ,‬כשברקע ניצבות הנורמות‬
‫החברתיות‪ .‬הכתיבה בגוף ראשון גורמת להזדהות מיידית של הקורא עם גיבור‬
‫הסיפור (שהוא אנטי גיבור) מצד אחד‪ ,‬אך הוא (הקורא) אינו יכול להימלט‬
‫מהביקורת (הגלויה או הסמויה) הנמתחת על הגיבור עצמו‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬ועל החברה‬
‫כולה – מצד שני‪.‬‬
 ‫‪231‬‬

‫כבר בפתיחה אנו מתוודעים למספר‪ ,‬שהוא אדם עני הנושא עמו בצרורו את כלרכושו‪,‬‬
‫הנכנס לבית העלוב הראשון שראה‪ .‬מיטב מלבושיו הם מעיל שהפכו אתבטנתו ונעליים‬
‫שהוא טורח להסיר מהן את האבק על סף דלתו של מר תומאס ג'והן‪.‬‬
‫המספר מגיע לביתו של תומאס ג'והן מצויד במ כתב המלצה מאחיו של זה "כדי‬
‫להגשים תקוות צנועות"‪ .‬הגיבור הגיע כנראה ממרחקים‪ .‬בפגישה הצפויה הוא‬
‫רואה פגישה גורלית‪ -‬ואכן היא תהיה כזו‪.‬‬

‫המספר מתכונן לפגישתו עם תומס ג'והן ע"י עיסוק בתלבושתו‪ .‬כבר בתחילת הפגישה‬
‫אנו מתרשמים שהחברה אליה הגיע (דהיינו‪ ,‬בעל הבית ואורחיו) היא חברת עשירים‬
‫מתנשאים‪ .‬שיחתם היא שיחה העוסקת בעושר וריקה מתכנים ערכיים‪.‬‬
‫המספר מתרשם מאוד מן העושר המופגן‪" :‬מי שאין בידו מיליון אחד לפחות‪ ...‬הוא‬
‫במחילה סמרטוט"‪ ,‬אומר תומאס ג'והן‪ ,‬והמספר מסכים עימו בהתלהבות‪ .‬המספר‬
‫נכנס לריגוש מעצם המחשבה על כסף‪ .‬עבור תומאס ג'והן ואורחיו הכסף הוא ערך(!)‪.‬‬
‫כבר כאן ניתן להבחין בביקורתו של שאמיסו כלפי שיפוט זה‪ .‬החברה הגבוהה על‬
‫נשותיה היפות והגן הנאה‪ ,‬מתעלמת מן העני‪ .‬הוא יוצא דופן ביןהעשירים‪ ,‬אך‬
‫כמוהם‪ ,‬גם לו חולשה לכסף‪ .‬הוא נבוך כי אינו יודע להתנהג בחברתהעשירים‪.‬‬

‫מה שמתחולל בהמשך מופלא ושייך לתחום הפנטסטי‪ .‬כל משאלה המובעת ע"י‬
‫אחדהאורחים‪ ,‬מתמלאת מייד ע"י האיש במעיל האפור‪ ,‬המכונה בהמשך "האיש‬
‫באפור"‪ .‬כמענה למשאלות הוא מוציא מכיסו הקטן תחבושת‪ ,‬משקפת‪ ,‬המשך אף‬
‫שטיח‪ ,‬אוהל וסוסים‪ .‬איש מהאורחים אינו תמֵ ַהַ על כך‪ ,‬מלבד המספראשר מתפלא‪,‬‬
‫אך אינו אומר דבר (איש אף אינו מתייחס לשני הזרים‪ :‬האיש באפור והמספר)‪ .‬נוצרת‬
‫תחושה של איזה קשר בין כל האנשים הללו‪ ,‬שהרי ההתרחשויות מעוררות תמיהה‪.‬‬
‫[תומס ג'והן מתבונן באוניות באמצעות המשקפת‪ .‬באחת מאוניותאלה הגיע המספר‪.‬‬
‫גם האיש באפור יפליג באחת מן הספינות הללו בהמשך]‪ .‬חוסר ההתייחסות של אנשי‬
‫החברה הגבוהה לפלאים המתרחשים יכולה להתפרש בשניאופנים‪ :‬האחד – העשירים‬
‫מקבלים את כל שניתן להם כמובן מא ליו; הם רגיליםלכך שמשרתים אותם‪ ,‬אינם‬
‫מתפלאים על השפע‪ ,‬גם כשלא ברור מניין הוא‪ ,‬ובכךמתירים פתח לשחיתות‪ .‬השני –‬
‫קיים סוד המשותף לחבורה ולאיש באפור‪ ,‬סוד שמבהיל את המספר‪ ,‬ועל כן הוא רוצה‬
‫לברוח (מה שאינו עולה בידו)‪ .‬בדיעבד יסתברשסוד זה הוא מכירת הנשמה לשטן‬
‫(הוכחות לכך יש‪ ,‬כאשר האיש באפור מוציא את רוחו של תומס ג'והן מכיסו)‪ .‬בשלב‬
‫זה מצטייר האיש באפור בעיני המספר כמסתורי‪ ,‬ועל כן מעורר בו אימה‪ .‬המספר חש‬
‫שעומדים לצוד אותו‪ ,‬והאיש באפור אכן עומד בדרכו‪.‬‬
 ‫‪232‬‬

‫הפגישה בין האיש באפור ובין המספר –‬

‫האיש באפור חושק במשהו שיש למספר‪ .‬המספר איננו מבין מה יכול לבקש ממנואדם‪,‬‬
‫שלא נבצר ממנו להשיג מאומה‪ .‬בקשתו של האיש באפור מתמיהה‪ .‬הואמבקש לקבל‬
‫את צילו של המספר‪ .‬העניין מוזר‪ ,‬היות שהצל איננו רכוש ואף לא חלקמגופו או נפשו‬
‫של אדם‪ .‬הצל הוא היטל של כל גוף בעת שהוא נמצא באור‪ .‬הצל הואלמעשה תוצאה‬
‫של חוק פיזיקאלי‪ ,‬חלק מחוקי הטבע‪ .‬בקשתו של האיש באפוראיננה נראית בת ביצוע‪.‬‬
‫עם זאת יש כאן רצון לקחת מהמספר משהו שהוא בלעדילו‪ ,‬אף שלכאורה אין כאן כל‬
‫פגיעה בו‪ .‬המספר מסתייג מבקשה מוזרה זו‪ ,‬וכאןמגיע הפיתוי‪ .‬האיש באפור מציע‬
‫לו לקבל מידו חפצים פלאיים שונים‪ ,‬עד שהואנוקט בשמו של חריט‪ ,‬שנובעים ממנו‬
‫מטבעות זהב‪ ,‬כל אימת שבעליו חפץ בכך (את ההצעה הזאת השאיר האיש באפור‬
‫לסוף הרשימה‪ .‬חפץ זה נוגע בנקודת התורפה של המספר‪ ,‬אשר נחשפה בעת הביקור –‬
‫התאווה לכסף)‪ .‬המספר‪ ,‬פטר שלמיל‪ ,‬אינועומד בפיתוי ונכנע‪ .‬צילו נאסף מן הארץ‬
‫ע"י האיש באפור בזהירות (מגוחך והומוריסטי וכמובן על ‪-‬טבעי – הרי צורתו של הצל‬
‫תלויה באדם אליו הוא מחוברובתנאים הפיזיקאליים של הסביבה ברגע נתון‪ ,‬קרי‪:‬‬
‫נפילת האור עליו)‪.‬‬

‫המספר עוזב את החבורה ו"הארץ סביבי הייתה שטופת שמש‪ ".‬השמש והאור יבואו‬
‫מעתה כניגוד (וכמוטיב) לצל‪ .‬בעת פרידתו מן האיש באפור נדמה למספר שזה צחק‪,‬‬
‫מה שמשרה עליו תחושה שרימו אותו‪ ,‬והוא מתחיל לחשוש‪ .‬עם צאתו מביתו של תומס‬
‫ג'והן מתחילים אנשים לזהות את מּומֹו החדש‪ .‬זקנה מתריעה על כך‪ ,‬חבורת נערים‬
‫לועגת לו‪ ,‬ועוד‪ .‬את כל אלה פוטר שלמיל בכך שהוא זורק להם מטבעות זהב‪.‬‬
‫כך הוא משתיקם ואף מפגין את מעמדו החדש‪ .‬אך עד שהוא מגיע לביתו (בכרכרה‬
‫ומוצל) כבר ברור לו‪ ,‬לאיזו מלכודת נקלע‪ .‬הוא כבר מבין‪" ,‬שגם אם הזהב חשוב‬
‫בעולם הזה יותר מטוהר המידות וממעשים טובים‪ ,‬הרי הצל חשוב הרבה יותר‬
‫ממנו‪ ".‬דרך אמירה זו מובאת הביקורת של שאמיסו כלפי המספר ומעשיו‪ ,‬וכמובן‪,‬‬
‫זוהי ביקורת חברתית כוללת‪ .‬וההמשך‪" :‬ואם עד כה וויתרתי (שלמיל) על העושר‬
‫למען המצפון‪ ,‬הרי עכשיו נתתי את צילי בעבור זהב‪ ".‬המספר מעיד על עצמו שהוא‬
‫אדם מצפוני‪ ,‬ושגם חולשתו לממון לא גרמה לו למעוד בעניין זה עד כה‪ ,‬אך משוויתר‬
‫על צילו למען הזהב הבין‪ ,‬שהצל חשוב אף מן הכסף‪ .‬השאלה העולה אצל הקורא‬
‫כאן – "מדוע?" בהמשך יסתבר גם לו‪ ,‬שהעני (כפי שהיה המספר בתחילה) חריג בין‬
‫העשירים‪ ,‬אך חסר הצל חריג באנושות כולה (ואף ביקום) – לא חלים עליו חוקי‬
 ‫‪233‬‬

‫הטבע‪( .‬וכאן השימוש המיטבי ביסודות הפנטסטיים שבסיפור‪ ,‬תוך מתיחת ביקורת‬
‫חברתית מבלי להשתמש באלגוריה)‪.‬‬
‫עם התעשרותו מואס המספר במלונו העלוב ועוקר משם למלון מפואר שחזיתו לצפון‪.‬‬
‫כך הוא יוכל להסתתר היטב מן השמש‪ ,‬שמעתה היא אויבתו‪ .‬הוא מתאר את כניסתו‬
‫לחדרו וצלצולם של מטבעות הזהב המושלכים לארץ עד שהוא נרדם עליהם‪.‬‬
‫תאוותו לזהב מומחשת בכך באופן מלא‪.‬‬

‫בשלב זה מסתבר לקורא‪ ,‬שנמען הסיפור הוא שאמיסו – הסופר‪ .‬באופן זה נקנית‬
‫לכאורה אמינותו של המספר‪ ,‬ועם זאת אין אפשרות להאשים את שאמיסו בסיפור‬
‫לא אמין‪...‬‬

‫בלילה חולם הגיבור חלום‪ .‬בחלומו הוא רואה חדר ובו שולחן וכסא‪ .‬בצד אחד‬
‫מצוישלד‪ ,‬על השולחן מצויים ספרי מדע (בשמם הוא נוקב) וכן ספר אבירים וספרו‬
‫שלגתה (בשמו אינו נוקב‪ ).‬מן הצד השני ישנו אגד של צמחים מיובשים ‪ –.‬חדרו‬
‫שלחוקר טבע ואיש רוח‪ .‬המספר אינו מסוגל להג יע לקשר עם האדם היושב על הכיסא‬
‫בחדר זה‪ ,‬היות שמפרידה ביניהם דלת שקופה‪ ,‬אך היא אוטמת את החדר‪ .‬הדמות‬
‫היושבת על הכיסא אינה זעה ואינה נעה‪ ,‬היא אינה נושמת‪ ,‬היא מתה‪ ,‬וזוהי דמותו‬
‫של שאמיסו‪ ,‬נמענו של הסיפור‪ .‬החלום הוא סיוט‪ .‬מה שמאפיין אותו זו הסטאטיות‬
‫שלו‪ .‬החלק הבלתי מובהר בחלום‪ ,‬שמו של ספרו של גתה‪ ,‬נותן רמז להמשך הסיפור‪.‬‬
‫מחזהו הגדול של גתה‪" ,‬פאוסט"‪ ,‬עוסק בניסיונו של מפיסטו (מפיסטופלס) לפתות‬
‫את פאוסט ולהשתלט על נשמתו‪.‬‬

‫כשמתעורר פטר משנתו חסרים לו מים ומזון‪ ,‬אך הוא כבול לחדרו בגלל היעדר הצל‪.‬‬
‫הוא מסלק את הזהב בו הלעיט יום קודם את ליבו הסכל‪.‬‬

‫מעתה ילווה את המספר משרת (בנדל‪ ,‬המשרת הנאמן‪ ,‬וכן רסקל‪ ,‬המשרת הבוגדני‪.‬‬
‫לא בכדי גילה לנו קודם הגיבור כי הוא חושש ממשרתיהם של האדונים יותר מאשר‬
‫מאדוניהם של המשרתים‪ .)...‬בהמשך יפגוש בנערה הצועדת בליל ירח עם הוריה ומפנה‬
‫כלפיו את עיניה המאירות (מוטיב האור)‪ .‬היא מתעלפת כשהיא מגלה שהוא חסר צל‪.‬‬
‫לאחר מכן נגלה שמדובר בפאני היפה (מי שבקשה תחבושת וקיבלה אותה מהאיש‬
‫באפור) אשר תהיה אהובתו הראשונה וגם תעזוב אותו כשיתברר לה מומו‪.‬‬

‫המספר מבקש מבנדל לחפש למענו את האיש באפור כדי לבטל את העסקה‪ ,‬אך‬
‫לשווא‪ .‬בנדל פגש אדם זה‪ ,‬אך לא הבין שזהו האיש‪ .‬כשהגיע לביתו של ג'והן על פי‬
 ‫‪234‬‬

‫הוראותיו של שלמיל‪ ,‬לא זכר איש את האיש באפור‪ ,‬אף שהחפצים שהוציא מכיסו‬
‫היו שם‪ .‬איש לא ידע מניין הגיעו (עוד אמירה חברתית על השחיתות)‪.‬‬

‫בצר לו מבקש פטר שלמיל עזרה מצייר שיצייר לו צל (עניין בלתי אפשרי בגלל טיבו‬
‫של הצל וחוקי הטבע היוצרים אותו)‪ .‬תשובתו של הצייר אינה מתייחסת לקושי‬
‫הטכני אלא לטיבו של המבקש‪ .‬ראשית‪ ,‬הוא שואל כיצד אבד לשלמיל הצל‪.‬‬
‫שקריו אינם משכנעים אותו‪ ,‬הוא אומר לו‪ ,‬כי כנראה מלכתחילה היה הקשר שלו‬
‫לצלו רופף‪ ,‬והוא מוסיף‪ ,‬כי מי שאין לו צל‪ ,‬אל יתהלך בשמש‪ .‬תשובה זו מובילה‬
‫אותנו לסמליותו של הצל‪ .‬ניתן לראות את הצל כסמל או כיצוג לנפשו של האדם‪.‬‬
‫לאדם שוויתר על חלק כה בסיסי הקשור אליו באופן טבעי אין קשר עם עצמו‪ ,‬הוא‬
‫מנותק מעצמו‪.‬‬

‫לכאורה הצל איננו משמעותי‪ ,‬והוא חסר תועלת‪ ,‬אך למעשה הוא חלק מההכרח של‬
‫חוקי הטבע של העולם‪ .‬אדם המוותר על כך‪ ,‬חי מתוך ניכור פנימי‪ .‬את החוק ניתן‬
‫להשליך גם על האומן ואומנותו‪ .‬יש כאן אף רמיזה ארס פואטית לקשר שיש לאמן‬
‫עם אמנותו‪ ,‬שהיא חלק ממנו‪ .‬אצל האמן האמיתי לא קיימים שיקולים זרים‪ ,‬הוא‬
‫לא יוותר על מקוריותו גם במחיר סבל חברתי‪.‬‬

‫יחד עם זאת קיימת כאן ביקורת חברתית‪ :‬מי שאין לו צל – אל יתהלך בשמש‪ ,‬היות‬
‫שהוא חשוף לעיני החברה‪ ,‬אשר איננה מקבלת את השונה! פירוש נוסף לכך מבקראת‬
‫הפרט‪ :‬כשחסר הצל יתהלך בשמש תיחשף שקריותו‪ .‬ואכן‪ ,‬בהמשך יאמר המספר‬
‫לבנדל‪ ,‬משרתו וידידו‪ ,‬כי העולם הקיא אותו מקרבו‪ ,‬היות שאין לו צל –זוהי הביקורת‬
‫על העולם‪ .‬החברה מוקיעה אנשים חריגים‪ ,‬גם אם חריגותם אינה מזיקה לאיש‪.‬‬
‫הביקורת על שלמיל היא‪ ,‬שהוא מנוכר לעצמו והיה מוכן לוותר עלדבר בסיסי עבור‬
‫כסף‪.‬‬

‫המספר חושף את סודו בפני בנדל‪ .‬בניגוד למצופה‪ ,‬בנדל אינו בורח‪ ,‬הוא מבכה את‬
‫גורלו – נגזר עליו לשרת אדון ללא צל‪ ,‬אך נשאר נאמן לאדונו לעולם‪ .‬הוא התגלמותה‬
‫של הנאמנות‪.‬‬

‫בפתיחה לפרק ד' מספר הגיבור‪ ,‬כי עליו לעבור ביעף על פני התקופה שיתאר‪ ,‬היות‬
‫ִשצִ בעה דהה בו‪ .‬הוא רואה בה אשליה תמה‪ ,‬עדות להתפכחותו ממנה (משמע‪,‬‬
 ‫‪235‬‬

‫הייתה כאן אכזבה)‪ .‬הוא אינו מבכה אם כן רק את האהבה שחלפה‪ ,‬כי אם גם את‬
‫עצמו ואת התהליך שעבר‪ .‬הוא רואה באהבה אשליה‪.‬‬

‫‪"...‬היה עלי לשחק תפקיד של גיבור טרגדיה; ומאחר שלא למדתי את תפקידי כראוי‬
‫והייתי טירון על קרשי הבימה‪ ,‬התאהבתי בזוג עיניים כחולות ‪ .‬מדובר מטונימיה‬
‫לנערה בעלת העיניים ‪.‬‬

‫מה פירוש המשפט?‬

‫"מינה‪ ,‬כשם שבכיתי אז‪ ,‬כאשר איבדתי אותך (אובדן האהובה)‪ ,‬כך אבכה עתה‬
‫עלכך שגם בתוכי איבדתי אותך(אובדן האהבה‪ ,‬אותו חלק בתוכו)‪" .‬‬

‫שלמיל הופך לעשיר כתוצאה מכספו שלו ‪,‬מעמל ו של בנדל )משרתו הנאמן‪ ,‬שתכונתוזו‬
‫מועלית על נס( ומכושר ההמצאה של רסקל (המשרת הערמומי‪ ,‬שיבגוד בו ושיגנוב‬
‫ממנו מאוחר יותר)‪.‬‬

‫טעותו של שלמיל היא השארתו של רסקל בשירותו לאחר הגניבה‪ .‬חוסר הזדקקותו‬
‫לכסף גורם לו להתפשר עם אמות מידה מוסריות ירודות‪ ,‬התפשרות שתעלה לולבסוף‬
‫(בעקיפין) באהבתו‪.‬‬
‫הונו של שלמיל מתעצם‪ ,‬הוא גורם לזולתו לפשוט רגל‪ .‬כאן כבר חודר לחייו הרוע‪.‬‬
‫הרי עושרו אינו תלוי בהצלחה כלכלית‪ ,‬אך הצלחה כזאת נותנת לו כוח דרך דרדורם‬
‫הכלכלי של יריביו‪ .‬הוא גורם לזולתו סבל לשווא‪ .‬שלמיל מודע להידרדרותו המוסרית‪.‬‬

‫אהבתו של פטר למינה היא לב‪-‬ליבם של חייו‪ ,‬כפי שהוא מתוודה בפני ידידו‬
‫שאמיסו‪ .‬אהבתה שלה מלאה להט נעורים‪ ,‬היא אוהבת אותו מתוך שכחת עצמה‬
‫ומתוך הקרבה גמורה‪.‬‬

‫מינה כותבת לפטר מכתב‪ .‬המכתב חושף את אהבתה‪ ,‬את התחשבותה ואת הביטול‬
‫העצמי שהיא מוכנה להתבטל בפניו‪ .‬היא מעריצה את שלמיל ומוכנה אף לוותר עליו‪,‬‬
‫אם זהו רצונו‪ .‬היא איננה דורשת מאומה לעצמה‪ .‬עצם התאהבותה בו תשאיר אותה‬
‫מאושרת‪ .‬היא תמות מאושרת‪ ,‬כפי שהיא מתבטאת‪.‬‬

‫המלים הללו פוצעות את פטר‪ ,‬אך הוא אינו מעז לבקש את ידה‪ ,‬אלא לאחר שישתנה‬
‫גורלו‪.‬‬

‫באהבתו האדירה כלפיה מחבלות הן הנסיבות והן התנהגותו‪.‬‬

‫‪ .1‬נידויו של שלמיל עלול לגרור את נידויה של מינה‪.‬‬

‫‪ .2‬גילוי האמת עלול לאכזב אותה‪.‬‬
‫‪ .3‬אין לשלמיל יחסים פתוחים באהבה בגלל הסוד שהוא נושא עמו‪.‬‬
 ‫‪236‬‬

‫שלמיל מתוודה בפניה שיש לו סוד‪ ,‬אך אינו מגלה את ליבו‪ .‬כשהוא מדבר עמהגלויות‬
‫סו ף‪-‬סוף‪ ,‬כבר מאוחר מדי; היא אומרת "מזמן אני יודעת זאת‪ ,‬שאין לו צל" ‪.‬‬

‫שלמיל הפסיד אם כן את כל העולמות‪ :‬הוא הפסיד את היחסים הפתוחים איתה‪,‬‬

‫היא כבר התאכזבה ממנו וגם אם לא תנודה עקב מניעתה של החתונה‪ ,‬היא תינשא‬
‫לאדם ירוד – לרסקל‪.‬‬

‫רסקל ינצל את נקודת התורפה של פטר ויעמיד אותו בפני סחיטה‪ .‬הסחיטה קשורה‬
‫לחריגה מנורמות החברה בשילוב עם הונאת הזולת (ההסתרה בגלל החשש והבושה)–‬
‫השילוב הזה מאפשר סחיטה‪.‬‬

‫רק כשאביה של מינה מתעמת עם פטר שלמיל‪ ,‬אומר פטר בפעם הראשונה‪" :‬סוף ‪-‬‬
‫סוף אין זה אלא צל ותו לא‪ ".‬לשאלת היערן מדוע איבד את צילו‪ ,‬הוא משקר שוב‬
‫שצלו נקרע בתאונה‪ ,‬והוא עומד לקבלו בחזרה כי "הלא גדול כוח הזהב‪" .‬‬

‫בהמשך נפגש פטר שלמיל עם האיש באפור בערבה שטופת השמש‪ .‬הצעתו היא לצוות‬
‫את נשמתו למוכ"ז [ראשי תיבות של "מוסר כתב זה"‪ .‬מי שמחזיק פיסית אגרת חוב‪,‬‬
‫או מסמך סחיר אחר‪ ,‬והינו הבעלים שלו‪ -.‬מילון מושגים פיננסיים] לאחר שתופרד‬
‫מגופו בדרך הטבע‪ .‬פטר עומד בפני דילמה‪ :‬האם לנתק כל מגע עם מי שהחל להשתלט‬
‫על חייו ובמחיר עזיבתו אותם הוא מבקש להשתלט על חיי העולם הבא שלו‪ ,‬או להיכנע‬
‫ולזכות באהובתו? לשון אחר‪ :‬האם להיות נאמן לעצמו או לאהובתו?‬

‫שלמיל נרתע מן ההצעה של האיש באפור בעיקר – כך הוא מדגיש – בשל סלידתו‬
‫האישית מן האיש‪( .‬יחס המזכיר את התחושה האינטואיטיבית שלו מן המפגש‬
‫הראשוני של השניים) ‪.‬‬

‫האיש באפור חושף את הצל כדי לפתות שוב את שלמיל‪ ,‬אך הפעם לשווא‪ .‬שלמיל‬
‫יישאר נאמן לעצמו ויוותר על אהובתו‪.‬‬

‫חתונתה של מינה תיערך במועדה‪ ,‬אך החתן יוחלף‪ ,‬וכך תושלם מזימתו של רסקל‪.‬‬
‫הוריה של מינה יתומרנו על ידי רסקל‪ .‬הם יבחרו בו לא על פי תכונותיו‪ ,‬כי אם על פי‬
‫התאמתו לנורמות החברתיות‪" :‬יש לו צל בלי דופי‪ ".‬מינה תינשא לרמאי וגנב‪ ,‬אשר‬
‫ימצא לבסוף את מותו בשל כך‪ ,‬ומינה תישאר ריקה מכל נכסיה – הן הבעל והן רכושו‪.‬‬

‫נגד שלמיל מוצא צו גירוש‪ .‬למעשה אין לכך סיבה ממשית‪ ,‬להוציא את העובדה‬
‫שהוא אינו עונה על סטנדרד מסוים‪ .‬האספסוף המוסת‪ ,‬כנראה‪ ,‬על ידי רסקל פונה‬
‫נגד שלמיל‪ .‬שלמיל מבין שעליו לעזוב את המקום‪ ,‬ולכן הוא נפרד מבנדל ומודה לו‬
 ‫‪237‬‬

‫על נאמנותו‪ ,‬ערך הנישא בסיפור על נס‪ .‬בנדל יוכיח את נאמנותו לשלמיל‪ ,‬גם כשזה‬
‫יעלם מחייו‪ ,‬ולקראת סופו של הסיפור נגלה‪ ,‬שהוא ישתמש בכספו של פטר (אותו‬
‫קיבל ממנו) לא למטרות אישיות‪ ,‬כי אם למטרות אלטרואיסטיות (עזרה לזולת‬
‫וצדקה) ולשם הנצחת "זכרו" של שלמיל‪.‬‬

‫שלמיל נתקל באיש באפור‪ ,‬כפי שהוזכר‪ ,‬שוב לפני חתונתם של מינה ושל רסקל (מקץ‬
‫שנה לחתימת החוזה ביניהם – האיש באפור עומד בדיבורו)‪ ,‬ועם פרישתו מן המקום‬
‫הוא פוגש אותו שוב‪ .‬שלמיל מחליט להישמע לקולו הפנימי והולך על פי צו ליבו (כפי‬
‫שהוא מעיד‪ ,‬על פי עצתו של שאמיסו)‪.‬‬

‫שלמיל פוגש את האיש באפור‪ ,‬אך אינו מזהה אותו‪ .‬הוא שמח לשיחה נבונה עם בן‬
‫שיחו‪ ,‬שיחה המסיחה את דעתו מסבלו שלו‪ ,‬והוא מתבטא כך‪" :‬וברצון הייתי‬
‫מפקיד רוחי בידיו (אמירה זו מעמידה את הסיטואציה כולה האירונית כולה‪ ,‬זאת‬
‫יגלה הקורא יחד עם שלמיל‪ ,‬באור אירוני עוד יותר)‪ ,‬שכן אילו כיוון גם לנפשי ולא‬
‫לשכלי בלבד‪ ".‬אמירה זו אופיינית לגישה הרומנטית‪ ,‬בה חל שינוי באיזון שבין‬
‫הדמיון והשכל‪ .‬הדרישה היא להתייחס לנפש שאינה נחותה מן השכל‪.‬‬

‫שלמיל מתפתה שוב‪ ,‬הפעם לחטוף את צילו שלו מן האיש באפור‪ .‬הפעם הוא עומד‬
‫לפעול נגד החוק‪ ,‬ניסיונו הוא ניסיון גניבה אלים‪ .‬האיש לועג לפטר‪ :‬לא תימלט ממני‪,‬‬
‫אתה זקוק לצל‪ ,‬אשמתך שלא הקדמת להבין זאת‪ ,‬ובכך הוא רומז לחשיבות‬
‫הנורמות החברתיות לגבי כל אדם‪.‬‬

‫שלמיל‪ ,‬שזוכה עדיין לכבוד‪ ,‬מודע לכך שהכבוד הוא פרי כספו (עניין החוזר לאורך‬
‫הסיפור)‪" :‬אך בנשמתי היה מוות" הוא מוסיף ואומר (ע '‪" .)62‬בן לווייתו" כמעט‬
‫משכנע אותו שאיש עשיר זקוק לצל‪ .‬כך מנסה האיש באפור לשכנע אותו שוב‪ ,‬עד‬
‫ששלמיל גומר אומר בליבו לעמוד בפיתוי‪ .‬במערכה אחרונה זו מול האיש באפור הוא‬
‫שואל אותו אם גם מר ג'והן חתם בפניו על כתב התחייבות‪ ,‬כלומר‪ ,‬האם הוא מכר את‬
‫נשמתו לשטן (גם העלאת שמו היא ביוזמתו של האיש באפור‪,‬ע '‪ .)65‬רוחו של תומס‬
‫ג'והן עולה ואומרת בלטינית‪" :‬אלוהים שפטני במשפט צדק‪ ".‬תופעה על ‪-‬טבעית זו‬
‫מכה את גיבורנו בפלצות‪ ,‬והוא משליך את החריט המנביע מטבעות זהבאל התהום‬
‫ובכך מסלק מעליו אחת ולתמיד את האיש באפור‪.‬‬

‫שלמיל ויתר ראשית על צילו ושנית‪ ,‬על שכרו של ויתור זה – זהבו‪ .‬חירותו נקנתה‬
‫לוביוקר רב‪ ,‬משום שלכך נוסף גם איבוד אהבתו‪ .‬הויתור על הצל הוביל את שלמיל‬
‫לבידוד חברתי‪ ,‬הויתור על הזהב הוא ויתור על תאוותו לזהב‪ ,‬תכונה אשר הייתה‬
‫בעוכריו ואשר שבשה את מהלך חייו‪ .‬הפעם השנייה בה ויתר שלמיל על הצל התרחשה‬
‫מצד אחד‪ ,‬עקב חולשה – הבהלה ממכירת נפשו לשטן‪ ,‬אם כי ברורשהכניעה לתאווה‪,‬‬
 ‫‪238‬‬

‫כלומר‪ ,‬ליצר‪ ,‬הי א ההתמכרות לשטן‪ .‬מצד שני‪ ,‬ניתן לומר שלאנכנע לחולשתו‪ ,‬כי אם‬
‫התגבר עליה הודות לתהליך שעבר‪ .‬הוא מוכן לשלם את מלואהמחיר ולאבד הן את‬
‫אהבתו והן את הקשר שלו לחברה בעבור חירותו שתלווה בבדידות (אותה ינסה לשבור‬
‫באמצעות תחליפים)‪ :‬הניקוטין (הטבק) כממלא מקומו של האושר והכלב כממלא‬
‫מקומה של החברה‪.‬‬

‫כזכור‪ ,‬אובדנו של הצל לווה בחלום הסטאטי‪ ,‬בו מתבונן שלמיל בידידו שאמיסו‬
‫והיושב ליד שולחן עבודתו‪ ,‬לצידו שלד ואגד פרחים מיובשים וכן ספרי מדע ורוח‪,‬‬
‫והוא מת‪ .‬לאובדנה של מינה קדם מכתבה‪ ,‬אשר הדגיש את האהבה העצומה שחשה‬
‫כלפי שלמיל (עם הנכונות להקרבה) ואת האמון הרב שלה בו‪ ,‬אמון לו לא היה ראוי‪.‬‬
‫הויתור על הזהב מלווה בחלום (הדינאמי)‪ ,‬אשר בניגוד לחלומו הראשון הוא‬
‫מלאחיים‪ .‬בחלומו מרחפים על פניו מראות‪ ,‬מינה חולפת ומחייכת בידידות וכך גם‬
‫בנדל ושאמיסו‪ .‬המיוחד בחלום הוא שלאיש אין צל‪ .‬שלמיל חוזר אם כן לאהובי נפשו‬
‫הגזורים על פי מידתו‪ ,‬הוא איננו יוצא דופן עוד‪ .‬המראה יפה והכול "בצילן של‬
‫חורשות דקלים" (ע' ‪. )67‬‬
‫שלמיל חוזר לנקודה (הכלכלית) בה התחיל‪ ,‬עם אותו המעיל‪ .‬שוב הוא משקר באשר‬
‫לצילו לאיכר חביב המתרחק ממנו מייד עם גילוי "מּומֹו" זה‪ .‬פגישה זו גורמת לשלמיל‬
‫להתנזר סופית מחברת בני האדם "עד ששום עין אנוש לא תחסום אתדרכי‪( ".‬ע '‪.)68‬‬
‫בכך נשלמת אכזבתו מן החברה האנושית המחשיבה דברים של מה בכך‪ .‬הוא מחפש‬
‫ִמכ ֶֶרה לעבוד בו – כך יהיה מוגן לא רק מפני חסרון הצל‪ ,‬אלא בעיקר – "מפני מחשבות‬
‫ההרס שבראשי"‪ – .‬עדות לייאוש שפוקד אותו לאחר שגם הפשוט בבני האדם‪ ,‬האיכר‪,‬‬
‫אינו מקבל אותו‪ .‬מעניין לציין‪ ,‬כי אף ששלימל ויתר על הזהב‪ ,‬עם חוסר הקבלה‬
‫החברתי קשה לו להשלים!‬

‫שלמיל גוזר על עצמו התרחקות סופית מבני האדם‪ .‬התרחקות זו נושאת אופי טבעי‬
‫ועל ‪-‬טבעי כאחד‪.‬‬

‫המגפיים שקונה שלמיל מתוך מילוי של צורך רגיל (טבעי) הן מגפי שבעת המילין‬
‫(תופעה על טבעית)‪ ,‬וכך הוא משוטט בעולם‪ .‬את החום האנושי הוא מקבל מכלבלב‬
‫נאמן‪ ,‬ותחליף האושר האנושי הוא הניקוטין‪ .‬בדרך על ‪-‬טבעית (בעזרת מגפי הפלא)‬
‫מנסה האדם‪ ,‬אשר חוקי הטבע לא חלים עליו ואשר איבד את צילו‪ ,‬לתעד באופן‬
‫המדויק ביותר את הביולוגיה ואת הגיאוגרפיה של כדור הארץ‪ .‬הוא מבין את קוצר‬
‫ידו של האדם גם בתחום זה‪ .‬קיים גבול שגם בעזרת המגפיים הוא אינו יכול לעוברו‬
‫פיזית‪ ,‬זוהי "הולנדיה החדשה" בחוף הצפוני מזרחי של ארה"ב‪ .‬אךכמובן שיש כאן‬
‫מטפורה ליכולתו של האדם בכלל‪" :‬נגזר אפוא מלכתחילה שכל מה שאאסוף ואבנה‬
 ‫‪239‬‬

‫לא יהיה אלא קטע מן השלם ‪– .‬אח‪ ,‬אדלברט שלי‪ ,‬מה יתרון לאדםבכל עמלו‪(".‬ע '‪)73‬ץ‬
‫משפט זה מרמז (גם על פי התרגום) על תפישה ברוח ספר קהלת‪.‬‬
‫יש כאן הכרה בשאיפתו של האדם להגיע לחקר עולמו (התאווה לזהב התחלפה‬
‫בסקרנות)‪ ,‬אך מצד שני קיימת גם ההבנה‪ ,‬ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"‬
‫(כפישנאמר במקורותינו)‪.‬‬

‫הסיפור מסתיים במקרה מופלא בו מתגלים למספר חבריו הנפלאים – בנדל ומינה –‬
‫שהקימו בית חולים לעניים על שמו‪ ,‬ובו הוא מטופל (הוא אינו מזוהה על ידי איש‪,‬יש‬
‫השערה שהוא יהודי‪ ,‬ואף על פי כן הוא מטופל היטב‪ ,‬ללא זכר לאנטישמיות)‪ .‬שלמיל‬
‫מניח להם להבין שהיה בבית החולים וראה את פועלם‪ ,‬אך אינו יוצר עמם קשר מחדש‪.‬‬
‫מדוע? זאת הוא משאיר לקורא לפרש על פי דרכו‪ ,‬אך הוא אינו מסיר את צעיף הצער‬
‫והתוגה‪.‬‬

‫משמעות הנובלה‬

‫שלל פירושים הוצעו ליצירה זו‪ ,‬אמנם נראה שהפירוש המתאים ביותר טמון‬
‫בסמליותו של הצל‪ .‬ניתן לראות את הצל כסמל או כיצוג לנפשו של האדם‪.‬‬
‫לאדם שוויתר על חלק כה בסיסי הקשור אליו באופן טבעי אין קשר עם עצמו‪ ,‬הוא‬
‫מנותק מעצמו‪.‬‬

‫לכאורה הצל איננו משמעותי‪ ,‬והוא חסר תועלת‪ ,‬אך למעשה הוא חלק מההכרח של‬
‫חוקי הטבע של העולם‪ .‬אדם המוותר על כך‪ ,‬חי מתוך ניכור פנימי‪ .‬את החוק ניתן‬
‫להשליך גם על האומן ואומנותו‪ .‬יש כאן אף רמיזה ארס פואטית לקשר שיש לאמן‬
‫עם אמנותו‪ ,‬שהיא חלק ממנו‪ .‬אצל האמן האמיתי לא קיימים שיקולים זרים‪ ,‬הוא‬
‫לא יוותר על מקוריותו גם במחיר סבל חברתי‪.‬‬

‫יחד עם זאת קיימת כאן ביקורת חברתית‪ :‬מי שאין לו צל – אל יתהלך בשמש‪ ,‬היות‬
‫שהוא חשוף לעיני החברה‪ ,‬אשר איננה מקבלת את השונה‪ .‬פירוש נוסף לכך מבקר את‬
‫הפרט‪ :‬כשחסר הצל יתהלך בשמש תיחשף שקריותו‪ .‬ואכן‪ ,‬בהמשך יאמר המספר‬
‫לבנדל‪ ,‬משרתו וידידו‪ ,‬כי העולם הקיא אותו מקרבו‪ ,‬היות שאין לו צל –זוהי הביקורת‬
‫על העולם‪ .‬החברה מוקיעה אנשים חריגים‪ ,‬גם אם חריגותם אינה מזיקה לאיש‪.‬‬
‫הביקורת על שלמיל היא‪ ,‬שהוא מנוכר לעצמו והיה מוכן לוותר על דבר בסיסי עבור‬
‫כסף‪.‬‬

‫אז אם ניתן לסכם את כלל הנובלה למשפט‪ ,‬משפט זה יהיה; אהיה נאמן לעצמך!‬
240