‫ריק ריירדן‬

‫פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס‬

‫פרסי ג'קסון והאולימפיים ‪5‬‬

‫תרגום‪ :‬יעל אכמון‬

‫גרף‬
 ‫‪Rick Riordan‬‬
‫‪Percy Jackson and the Battle of the Labyrinth‬‬

‫‪Text copyright © Rick Riordan, 2009‬‬

‫‪All rights reserved‬‬

‫הסדרה של גילי בר‪-‬הלל‬

‫גרף צעיר‬

‫כל הזכויות שמורות © ‪2009‬‬

‫גרף הוצאה לאור‬
‫ת‪.‬ד‪ 65010 .‬תל‪-‬אביב ‪61650‬‬
‫טל‪ 03-6423788 .‬פקס‪03-6430980 .‬‬
‫‪www.gbooks.co.il‬‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט‬
‫בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר ‪ -‬כל חלק שהוא מן החומר‬
‫שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור‬
‫בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬

‫תרגום‪ :‬יעל אכמון‬

‫עורך ראשי‪ :‬רני גרף‬

‫עורכת הסדרה‪ :‬גילי בר‪-‬הלל סמו‬
‫עריכת טקסט‪ :‬גיל ירושלמי‬

‫הפקה‪" :‬עלו‪-‬עט" ‪www. alouette.co.il‬‬

‫דאנאקוד ‪676-24‬‬
‫נדפס בישראל ‪Printed in Israel 2010‬‬
‫לגברת פאבסט‪ ,‬המורה שלי לאנגלית מכיתה ח'‪ ,‬שבזכותה יצאתי לדרכי כסופר‪.‬‬
 ‫‪1‬‬
‫אני יוצא להפלגה פיצוץ‬
‫סוף העולם התחיל כשפגסוס נחת על מכסה המנוע של המכונית שלי‪.‬‬
‫זה היה אחר צהריים נהדר עד לאותו רגע‪ .‬רשמית לא הייתי אמור לנהוג‪ ,‬כי נשאר עוד שבוע‬
‫עד יום ההולדת השישה‪-‬עשר שלי‪ ,‬אבל אמא שלי ואבי החורג פול לקחו אותי ואת הידידה‬
‫שלי רייצ'ל לחוף פרטי בדרום לונג איילנד‪ ,‬ופול הרשה לנו לצאת לסיבוב קצר במכונית‬
‫הפְּ ריוּס שלו‪.‬‬
‫אני יודע מה אתם חושבים‪" :‬וואו‪ ,‬זה ממש לא אחראי מצדו‪ ,‬בלה בלה בלה‪ ",‬אבל פול מכיר‬
‫אותי לא רע‪ .‬הוא כבר ראה אותי קוטל מפלצות ונמלט מבתי ספר מתפוצצים‪ ,‬ומן הסתם הוא‬
‫הבין שנסיעה של כמה מאות מטרים במכונית זה לא בדיוק הדבר הכי מסוכן שעשיתי בחיי‪.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬רייצ'ל ואני נסענו לנו במכונית‪ .‬זה היה יום אוגוסט חם‪ .‬השיער האדמוני של‬
‫רייצ'ל היה אסוף בקוקו והיא לבשה חולצה לבנה מעל בגד הים שלה‪ .‬מעולם לא ראיתי‬
‫אותה לובשת משהו מלבד חולצות הטריקו המסמורטטות שלה ומכנסי ג'ינס מלוכלכים‬
‫מצבע‪ ,‬ועכשיו היא נראתה כמו מיליון דרכמות זהב‪.‬‬
‫"הנה‪ ,‬תעצור שם!" היא אמרה לי‪.‬‬
‫חנינו על רכס המשקיף אל האוקיינוס האטלנטי‪ .‬תמיד אני אוהב את הים‪ ,‬אבל היום הוא היה‬
‫יפה במיוחד ‪ -‬ירוק מנצנץ וחלק כמו מראה‪ ,‬כאילו אבא שלי השקיט אותו במיוחד בשבילנו‪.‬‬
‫אבא שלי‪ ,‬דרך אגב‪ ,‬הוא פוסידון‪ .‬הוא מסוגל לעשות דברים כאלה‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬חייכה אליי רייצ'ל‪" .‬אז בקשר להזמנה שלי‪"...‬‬
‫"אה‪ ...‬כן‪ ".‬ניסיתי להישמע נלהב‪ .‬היא הזמינה אותי לחופשה של שלושה ימים בבית הנופש‬
‫של המשפחה שלה באי סנט תומאס‪ .‬לא הייתי רגיל להזמנות כאלה‪ .‬בשביל המשפחה שלי‪,‬‬
‫נופש מפואר פירושו סוף שבוע בבקתה רעועה בלונג איילנד עם כמה סרטי וידיאו ופיצה‬
‫קפואה או שתיים‪ ,‬והנה ההורים של רייצ'ל מוכנים לצרף אותי לחופשה באיים הקריביים‪.‬‬
‫חוץ מזה‪ ,‬באמת הייתי זקוק לחופשה‪ .‬הקיץ האחרון היה הקשה ביותר שעברתי‪ .‬הרעיון‬
‫לצאת לחופשה‪ ,‬אפילו לכמה ימים‪ ,‬היה מפתה מאוד‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬ידעתי שמשהו גדול עומד להתרחש בכל רגע‪.‬‬
‫הייתי בכוננות הקפצה למשימה חשובה‪ .‬גרוע מזה‪ ,‬בעוד שבוע יחול יום ההולדת שלי‪ .‬לפי‬
‫נבואה שניתנה‪ ,‬כל מיני דברים רעים יקרו ברגע שימלאו לי שש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמרה רייצ'ל‪" ,‬אני יודעת שזה עיתוי גרוע‪ .‬אבל מבחינתך העיתוי תמיד גרוע‪,‬‬
‫לא?"‬
‫היה בזה משהו‪.‬‬
‫"אני באמת רוצה לבוא‪ ",‬ניסיתי להסביר‪" .‬פשוט ‪" -‬‬
‫"המלחמה‪".‬‬
‫הנהנתי‪ .‬השתדלתי לא לדבר על זה יותר מדי‪ ,‬אבל רייצ'ל היתה מודעת למתרחש‪ .‬בניגוד‬
‫לרוב בני התמותה‪ ,‬היא היתה מסוגלת לראות מבעד לערפול ‪ -‬המיסוך הקסום שמשפיע על‬
‫הראייה האנושית‪ .‬היא ראתה מפלצות‪ .‬היא פגשה כמה מהחצויים האחרים שנלחמו‬
‫בטיטאנים ובבני בריתם‪ .‬היא אפילו היתה שם בקיץ הקודם‪ ,‬כשלורד קרונוס שנקצץ‬
‫לחתיכות יצא מארון הקבורה שלו בדמות חדשה ונוראה‪.‬‬
‫והיא זכתה בהערצתי לנצח נצחים כשקלעה לו בול בעין מברשת שיער כחולה מפלסטיק‪.‬‬
‫רייצ'ל הניחה יד על זרועי‪" .‬פשוט תחשוב על זה‪ ,‬בסדר? נשארו יומיים עד שאנחנו יוצאים‪.‬‬
‫אבא שלי‪"...‬‬
‫הקול שלה רעד‪.‬‬
‫"הוא מציק לך?" שאלתי‪.‬‬
‫רייצ'ל הנידה בראשה בחלחלה‪" .‬הוא מנסה להיות נחמד אלי‪ ,‬שזה אפילו יותר גרוע‪ .‬הוא‬
‫רוצה שארשם בסתיו לבית הספר לבנות 'קְ ל ִָריוֹן'‪".‬‬
‫"בית הספר שאמא שלך למדה בו?"‬
‫"זאת איזו פנימיית יוקרה אידיוטית לנערות חברה עשירות‪ ,‬הרחק בניו המפשייר‪ .‬אתה יכול‬
‫לדמיין אותי תקועה בפנימיית בנות?"‬
‫הודיתי שהרעיון נשמע מגוחך‪ .‬תחומי העניין של רייצ'ל כללו מעורבות באמנות עירונית‪,‬‬
‫חלוקת אוכל להומלסים והשתתפות בעצרות "למען הנקר צהוב הבטן" או מה שלא יהיה‪.‬‬
‫מעולם לא ראיתי אותה אפילו לובשת שמלה‪ .‬היה קשה לדמיין אותה לומדת להיות נערת‬
‫חברה מלוקקת‪.‬‬
‫היא נאנחה‪" .‬הוא חושב שאם הוא יעשה בשבילי כל מיני דברים נחמדים‪ ,‬אני ארגיש אשמה‬
‫ואכנע‪".‬‬
‫"ובגלל זה הוא הסכים שאצטרף אליכם לחופשה?"‬
‫"כן‪ ...‬אבל פרסי‪ ,‬זאת תהיה טובה ענקית בשבילי אם תבוא‪ .‬יהיה כל כך יותר טוב אם אתה‬
‫תהיה שם‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬יש משהו שאנחנו צריכים לשוחח ‪" -‬‬
‫היא השתתקה פתאום‪.‬‬
‫"משהו שאנחנו צריכים לשוחח עליו?" שאלתי‪" .‬את מתכוונת‪ ...‬משהו רציני עד כדי כך‬
‫שצריך לנסוע לסנט תומאס כדי לדבר עליו?"‬
‫היא קפצה שפתיים‪" .‬שמע‪ ,‬תשכח מזה בינתיים‪ .‬בוא נעמיד פנים שאנחנו סתם שני אנשים‬
‫רגילים‪ .‬יצאנו לסיבוב במכונית‪ ,‬ואנחנו מסתכלים על הים‪ ,‬ופשוט נחמד לנו להיות ביחד‪".‬‬
‫היה ברור שמשהו מטריד אותה‪ ,‬אבל היא חייכה חיוך אמיץ‪ .‬באור השמש‪ ,‬השיער שלה בער‬
‫כמו להבה‪.‬‬
‫בקיץ האחרון בילינו הרבה יחד‪ .‬לא ממש תכננתי את זה‪ ,‬אבל ככל שהעניינים במחנה נעשו‬
‫רציניים יותר‪ ,‬כך מצאתי את עצמי מרים טלפון לרייצ'ל לעתים קרובות יותר כדי להתאוורר‬
‫קצת‪ .‬הרגשתי צורך להזכיר לעצמי שעולם בני התמותה עדיין נמצא שם בחוץ‪ ,‬הרחק מכל‬
‫המפלצות שמשתמשות בי כשק אגרוף פרטי‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי‪" .‬אחר צהריים נורמלי לגמרי ושני אנשים נורמליים לגמרי‪".‬‬
‫היא הנהנה‪" .‬אז תגיד‪ ...‬באופן תיאורטי‪ ,‬אם שני האנשים האלה מחבבים אחד את השני‪ ,‬מה‬
‫יגרום לבחור הדביל לנשק סוף סוף את הבחורה‪ ,‬הא?"‬
‫"אה‪ "...‬הרגשתי כמו אחת הפרות הקדושות של אפולו ‪ -‬מגושם‪ ,‬איטי ואדום לגמרי‪.‬‬
‫"אממ‪"...‬‬
‫אני לא יכול להעמיד פנים שלא היו לי מחשבות על רייצ'ל‪ .‬כל כך הרבה יותר קל היה‬
‫לבלות בחברתה מאשר‪...‬‬
‫טוב‪ ,‬כמה בנות אחרות שהכרתי‪ .‬לא הייתי צריך להתאמץ כל הזמן‪ ,‬ולא לשקול כל מילה‬
‫שאמרתי‪ ,‬או לשבור את הראש בניסיון להבין מה היא חושבת‪ .‬רייצ'ל לא הסתירה כמעט‬
‫שום דבר‪ .‬הכול אצלה תמיד היה גלוי‪.‬‬
‫אני לא יודע מה הייתי עושה‪ ,‬אבל דעתי היתה מוסחת כל כך‪ ,‬שלא הבחנתי בדמות השחורה‬
‫הענקית שצללה מהשמים ‪ -‬עד שארבע פרסות נחתו על מכסה המנוע של הפריוס בקול‬
‫חבטה גדול‪.‬‬
‫היי בוס‪ ,‬אמר קול בתוך הראש שלי‪ .‬סחטיין על הרכב! בלאקג'ק הפגסוס היה חבר ותיק‪ ,‬אז‬
‫ניסיתי לא להתעצבן יותר מדי מהמכתשים שהוא יצר על מכסה המנוע‪ ,‬אם כי היתה לי‬
‫הרגשה שפול בלופיס לא יהיה מאושר לגלות אותם‪.‬‬
‫"בלאקג'ק‪ ",‬נאנחתי‪" .‬מה אתה ‪" -‬‬
‫ואז ראיתי מי רוכב על גבו‪ ,‬וידעתי שהיום שלי עומד להסתבך‪.‬‬
‫"מה המצב‪ ,‬פרסי?"‬
‫צ'ארלס בקנדורף‪ ,‬המדריך הבכיר של ביתן הפייסטוס‪ ,‬היה גורם לרוב המפלצות לברוח‬
‫בבכי לאמא‪ .‬הוא היה בחור אפרו‪-‬אמריקאי ענקי עם שרירים משתרגים מהעבודה הקשה‬
‫בנפחייה כל קיץ‪ .‬הוא היה מבוגר ממני בשנתיים ואחד ממחשלי הנשק הטובים ביותר‬
‫במחנה‪ .‬הוא היה גאון בבניית דברים מכאניים‪ .‬חודש קודם לכן הוא הטמין פצצת אש יוונית‬
‫בשירותים של אוטובוס שהסיע חבורה של מפלצות‪.‬‬
‫הפיצוץ חיסל לגיון שלם מחייליו המרושעים של קרונוס‪ ,‬ברגע שאחת ההרפיות הורידה את‬
‫המים‪.‬‬
‫בקנדורף היה לבוש לקרב‪ .‬הוא חגר מגן חזה מארד וחבש קסדת קרב‪ ,‬יחד עם מכנסי דגמ"ח‬
‫שחורים וחרב שחגר לירכו‪.‬‬
‫תרמיל חומרי הנפץ שלו היה תלוי על כתפו‪.‬‬
‫"הגיע הזמן?" שאלתי‪.‬‬
‫הוא הנהן בהבעה קודרת‪.‬‬
‫הרגשתי גוש עולה בגרוני‪ .‬ידעתי שהרגע הזה יבוא‪ .‬הרי התכוננו לקראתו כבר שבועות‪,‬‬
‫אבל איכשהו קיוויתי שלעולם הוא לא יגיע‪.‬‬
‫רייצ'ל הרימה מבט אל בקנדורף‪" .‬היי‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬היי‪ .‬אני בקנדורף‪ .‬את בטח רייצ'ל‪ .‬פרסי סיפר לי‪...‬‬
 ‫אה‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬הוא הזכיר אותך‪".‬‬
‫רייצ'ל הרימה גבה‪" .‬באמת? טוב מאוד‪ ".‬היא העיפה מבט בבלאקג'ק‪ ,‬שבטש בפרסותיו על‬
‫מכסה המנוע של הפריוס‪.‬‬
‫"אז אתם הולכים להציל את העולם‪".‬‬
‫"משהו כזה‪ ",‬אישר בקנדורף‪.‬‬
‫שלחתי אל רייצ'ל מבט חסר אונים‪" .‬את יכולה למסור לאמא שלי ‪" -‬‬
‫"אני אגיד לה‪ .‬אני בטוחה שהיא כבר רגילה‪ .‬ואני אסביר לפול לגבי מכסה המנוע‪".‬‬
‫הנהנתי בתודה‪ .‬היתה לי הרגשה שזאת הפעם האחרונה שפול ישאיל לי את המכונית שלו‪.‬‬
‫"בהצלחה‪ ".‬רייצ'ל נישקה אותי לפני שהספקתי להגיב‪.‬‬
‫"עכשיו זוז‪ ,‬חצוי‪ .‬לך תהרוג בשבילי כמה מפלצות‪".‬‬
‫הדבר האחרון שראיתי היה את רייצ'ל יושבת במושב שליד הנהג‪ ,‬בזרועות שלובות‪ ,‬וצופה‬
‫בבלאקג'ק דואה במעגלים אל השמים כשבקנדורף ואני על גבו‪ .‬תהיתי על מה רצתה לדבר‬
‫איתי‪ ,‬ואם אזכה לחיות מספיק זמן כדי לגלות‪.‬‬
‫"אז מה‪ ",‬אמר בקנדורף‪" .‬יש לי הרגשה שלא תרצה שאזכיר את הסצנה הקטנה הזאת‬
‫באוזני אנבת'‪".‬‬
‫"אלים אדירים‪ ,‬לא‪ ",‬מלמלתי‪" .‬אפילו אל תחשוב על זה‪".‬‬
‫בקנדורף צחק‪ ,‬ויחדיו דאינו מעל האוקיינוס האטלנטי‪.‬‬
‫עד שאיתרנו את המטרה שלנו כבר כמעט ירד הלילה‪" .‬הנסיכה אנדרומדה‪ ",‬נצצה באופק ‪-‬‬
‫ספינת תענוגות ענקית מוארת כולה אורות צהובים ולבנים‪ .‬ממרחק אפשר היה לטעות‬
‫ולחשוב שזו סתם ספינת מסיבות‪ ,‬ולא מטה הפיקוד של אדון הטיטאנים‪ .‬אבל מי שהתקרב‬
‫יכול היה להבחין בקישוט המגולף שבחרטום הספינה ‪ -‬עלמה כהת‪-‬שיער בכיטון יווני‪,‬‬
‫כבולה לספינה בשלשלאות ועל פניה נסוכה הבעת אימה‪ ,‬כאילו היא יכולה להריח את צחנת‬
‫המפלצות שנאלצה לשאת‪.‬‬
‫למראה הספינה‪ ,‬הבטן שלי התהפכה‪ .‬כבר פעמיים כמעט נהרגתי על סיפון "הנסיכה‬
‫אנדרומדה"‪ .‬ועכשיו היא מפליגה הישר לעבר ניו יורק‪.‬‬
‫"אתה זוכר מה לעשות?" צעק בקנדורף מעל שאגת הרוח‪.‬‬
‫הנהנתי‪ .‬תרגלנו את העניין על יבש במספנות בניו ג'רזי‪ ,‬תוך שימוש בספינות נטושות‬
‫כמטרות‪ .‬ידעתי שיש לנו דקות ספורות בלבד‪ .‬אבל ידעתי גם שזאת ההזדמנות הטובה ביותר‬
‫שלנו לעצור את הפלישה של קרונוס עוד לפני שתתחיל‪.‬‬
‫"בלאקג'ק‪ ",‬אמרתי‪" ,‬תוריד אותנו על סיפון הירכתיים התחתון‪".‬‬
‫קיבלתי‪ ,‬בוס‪ ,‬אמר בלאקג'ק‪ .‬יו אחי‪ ,‬איך אני שונא את הספינה הזאת‪.‬‬
‫שלוש שנים קודם לכן‪ ,‬בלאקג'ק היה כלוא על סיפון "הנסיכה אנדרומדה‪ ",‬עד שנמלט משם‬
‫עם קצת עזרה ממני ומחבריי‪ .‬תיארתי לעצמי שהוא מעדיף שיקלעו לו צמות וסרטים ברעמה‬
‫ורק לא לחזור לשם‪.‬‬
 ‫"אל תחכה לנו‪ ",‬אמרתי לו‪.‬‬
‫אבל בוס ‪" -‬סמוך עליי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו ניחלץ בכוחות עצמנו‪".‬‬
‫בלאקג'ק קיפל את כנפיו וצלל לעבר הספינה כמו כוכב שביט שחור‪ .‬הרוח שרקה באוזניי‪.‬‬
‫מפלצות פטרלו על הסיפונים העליונים ‪ -‬דרקייניאות‪ ,‬כלבי שאול‪ ,‬ענקים ואותם שדים דמויי‬
‫כלב‪-‬ים המכונים טלקינים ‪ -‬אבל אנחנו חלפנו על פניהם במהירות כזאת שאיש מהם לא‬
‫הבחין‪ .‬צללנו לעבר ירכתי הספינה ובלאקג'ק פרש כנפיים ונחת בקלילות על הסיפון‬
‫התחתון‪ .‬ירדתי מעל גבו בתחושת בחילה קלה‪.‬‬
‫בהצלחה‪ ,‬בוס‪ ,‬אמר בלאקג'ק‪ .‬שלא יעשו ממך אוכל לכלבים! במילים אלה עופף ידידי‬
‫הוותיק ונבלע במרחק‪ .‬שלפתי את העט שלי מהכיס‪ ,‬הורדתי ממנו את המכסה ואנקלוּסמוֹס‬
‫צמחה לגודלה המלא ‪ -‬חרב ארד שמימי קטלנית באורך מטר שנצצה בידי באור הדמדומים‪.‬‬
‫בקנדורף הוציא מכיסו חתיכת נייר‪ .‬חשבתי שזאת מפה או משהו כזה‪ .‬ואז קלטתי שזה‬
‫בּוֹריגַרד‪ ,‬בת‬
‫תצלום‪ .‬הוא נעץ בו מבט באור העמום ‪ -‬תצלום פניה המחייכות של ִסי ֶלנָה ִ‬
‫אפרודיטה‪ .‬הם התחילו לצאת בקיץ שעבר‪ ,‬אחרי שנים שלא הפסקנו לומר להם‪" :‬נו באמת‪,‬‬
‫ברור שאתם מאוהבים!"‬
‫למרות כל המשימות המסוכנות‪ ,‬מעולם לא ראיתי את בקנדורף מאושר כמו בקיץ האחרון‪.‬‬
‫"אנחנו נחזור בשלום למחנה‪ ",‬הבטחתי לו‪.‬‬
‫לרגע ראיתי דאגה בעיניו‪ ,‬ואז הוא עטה על פניו את חיוכו מלא הביטחון‪.‬‬
‫"ברור‪ ",‬אמר‪" .‬עכשיו בוא נלך ונפוצץ את קרונוס בחזרה למיליון חתיכות‪".‬‬
‫בקנדורף הוביל‪ .‬התקדמנו במסדרון צר עד שהגענו למדרגות השירות‪ ,‬בדיוק כמו שתרגלנו‪,‬‬
‫אבל שמענו קולות מעלינו ונאלצנו לקפוא במקום‪.‬‬
‫"לא אכפת לי מה האף שלך אומר!" נהם קול ספק אנושי ספק כלבי ‪ -‬טלקין‪" .‬בפעם‬
‫האחרונה שחשבת שאתה מריח חצוי‪ ,‬התברר שזה כריך בשר!"‬
‫"אני מת על כריכי בשר!" נהם קול שני‪" .‬אבל אני מריח חצויים‪ ,‬נשבע לך‪ .‬הם על הסיפון!"‬
‫"אה‪ ,‬המוח שלך לא על הסיפון!"‬
‫הם המשיכו להתווכח‪ ,‬ובקנדורף הצביע כלפי מטה‪ .‬ירדנו במדרגות בשקט רב ככל האפשר‪.‬‬
‫אחרי שירדנו שתי קומות‪ ,‬קולות הטלקינים התחילו להתעמעם‪.‬‬
‫בסופו של דבר הגענו לצוהר מתכת‪ .‬בקנדורף ביטא ללא קול‪ ,‬חדר המנועים‪.‬‬
‫החדר היה נעול‪ ,‬אבל בקנדורף שלף מהתרמיל שלו כלי לחיתוך שרשראות וחתך את הבריח‬
‫כאילו היה עשוי חמאה‪.‬‬
‫בפנים טרטרה וזמזמה שורה של טורבינות צהובות ענקיות‪.‬‬
‫לאורך הקיר שממול היו מדי לחץ ומסופי מחשב‪ .‬טלקין עמד מאחורי לוח בקרה‪ ,‬אבל הוא‬
‫היה שקוע כל כך בעבודתו שלא הבחין בנו‪ .‬גובהו היה כמטר וחצי‪ ,‬עם פרוות כלב‪-‬ים‬
‫שחורה וחלקה ורגליים גוצות‪ .‬היה לו ראש של דוברמן‪ ,‬אבל ידיו בעלות הטפרים היו כמעט‬
‫אנושיות‪ .‬הוא נהם ורטן לעצמו בעודו מקליד‪ .‬אולי הוא היה באמצע צ'אט עם החברים שלו‬
‫באתר המכוערים העולמי‪.‬‬
‫התקרבתי אליו‪ ,‬והוא קפא על מקומו כשהבחין בריח חשוד‪.‬‬
‫הוא זינק הצידה לעבר כפתור אזעקה אדום גדול אבל אני חסמתי אותו‪ .‬הוא סינן משהו‬
‫והסתער לעברי‪ ,‬אבל הצלפה אחת באנקלוסמוס והוא התפוגג לאבק‪.‬‬
‫"אחד הלך‪ ",‬אמר בקנדורף‪" .‬חמשת אלפים נשארו‪ ".‬הוא השליך אליי צנצנת מלאה נוזל‬
‫ירוק סמיך ‪ -‬אש יוונית‪ ,‬אחד החומרים הקסומים המסוכנים ביותר בעולם‪ .‬ואז השליך לי עוד‬
‫כלי חובה לכל גיבור חצוי ‪ -‬גליל של סרט דביק‪.‬‬
‫"תצמיד את הצנצנת ללוח הבקרה‪ ",‬אמר‪" .‬אני אטפל בטורבינות‪".‬‬
‫ניגשנו לעבודה‪ .‬היה חם ולח בחדר‪ ,‬ובתוך זמן קצר היינו ספוגי זיעה‪.‬‬
‫הספינה המשיכה לשוט בקול טרטור‪ .‬מכיוון שאני הבן של פוסידון וכל זה‪ ,‬אני תמיד יודע‬
‫מה המיקום שלי בים‪ .‬אל תשאלו אותי איך‪ ,‬אבל ידעתי שאנחנו נמצאים בנקודת ציון ‪40.19‬‬
‫מעלות צפון‪ 71.90 ,‬מעלות מערב ושטים במהירות שמונה‪-‬עשר קשר‪ ,‬כלומר הספינה תגיע‬
‫לנמל ניו יורק עם עלות השחר‪ .‬זאת ההזדמנות האחרונה שלנו לעצור אותה‪.‬‬
‫בדיוק כשהצמדתי צנצנת שנייה של אש יוונית אל לוח הבקרה‪ ,‬שמעתי הדהוד צעדים על‬
‫מדרגות מתכת ‪ -‬יצורים רבים כל כך ירדו במדרגות‪ ,‬ששמעתי אותם למרות רעש המנועים‪.‬‬
‫לא סימן מעודד‪.‬‬
‫הבטתי בבקנדורף‪" .‬כמה זמן אתה עוד צריך?"‬
‫"יותר מדי‪ ".‬הוא נקש על השעון שלו שישמש כמנגנון ההפעלה מרחוק שלנו‪" .‬אני עדיין‬
‫צריך לחבר את המקלט ולהכין את המטענים‪ .‬עשר דקות לפחות‪".‬‬
‫אם לשפוט לפי קול הצעדים‪ ,‬נותרו לנו עשר שניות בערך‪.‬‬
‫"אני אסיח את דעתם‪ ",‬אמרתי‪" .‬ניפגש בנקודה שהסכמנו עליה‪".‬‬
‫"פרסי ‪" -‬‬
‫"תאחל לי בהצלחה‪".‬‬
‫נראה שהוא רוצה להתווכח‪ .‬כל הרעיון היה להיכנס ולצאת בלי שיבחינו בנו‪ .‬אבל לא היתה‬
‫ברירה אלא לאלתר‪.‬‬
‫"בהצלחה‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫הסתערתי אל מחוץ לפתח‪.‬‬
‫כשישה טלקינים ירדו בריצה במדרגות‪ .‬שיספתי אותם באנקלוסמוס לפני שהספיקו לפלוט‬
‫ציוץ‪ .‬המשכתי לרוץ במעלה המדרגות ‪ -‬על פני טלקין נוסף‪ ,‬שמרוב הפתעה שמט את תיק‬
‫האוכל שלו‪ .‬השארתי אותו בחיים ‪ -‬קצת כי תיק האוכל שלו היה מגניב )היו עליו איורי‬
‫שדים‪ (,‬אבל גם כדי שישמיע אזעקה וחבריו ירדפו אחריי במקום להיכנס לחדר המנועים‪.‬‬
‫פרצתי מבעד לפתח אל סיפון שש והמשכתי לרוץ‪ .‬אני בטוח שהמסדרון המחופה שטיח היה‬
‫פעם מפואר מאוד‪ ,‬אבל אחרי שלוש שנים של מפלצות מטיילות הלוך ושוב היו הטפטים‪,‬‬
‫השטיח והדלתות מרוטשים לגמרי ומכוסים ריר‪ ,‬ונראו כמו הבִּ פְ נוֹכוֹ של גרון דרקון )וכן‪,‬‬
‫לצערי אני מדבר מניסיון אישי‪ (.‬בביקור הראשון שלי על סיפון "הנסיכה אנדרומדה"‪ ,‬אויבי‬
‫הוותיק לוּק החזיק בספינה לשם ההסוואה כמה תיירים מטושטשים‪ ,‬אפופים ערפול כדי שלא‬
‫יקלטו שהם נופשים על ספינה שורצת מפלצות‪ .‬אבל היום לא ראיתי שום סימן לתיירים‪ .‬לא‬
‫רציתי לחשוב מה עלה בגורלם‪ ,‬כי התקשיתי להאמין שאפשרו להם ככה סתם לחזור הביתה‬
‫עם כל הפרסים שזכו בהם בבינגו‪.‬‬
‫כשהגעתי לטיילת‪ ,‬מרכז קניות גדול שהיה ממוקם במרכז הספינה‪ ,‬קפאתי במקומי‪ .‬באמצע‬
‫הרחבה היתה מזרקה‪.‬‬
‫ובמזרקה שרץ סרטן ענקי‪.‬‬
‫אני לא מדבר על סרטן ענקי כמו שאפשר להזמין במסעדה‪.‬‬
‫אני מדבר על יצור שהיה גדול מהמזרקה עצמה‪ .‬הוא היתמר לגובה שלושה מטרים מחוץ‬
‫למים‪ .‬השריון שלו היה מנומר בטלאים של כחול וירוק והצבתות שלו היו ארוכות מאורך‬
‫גופי‪.‬‬
‫אם יצא לכם אי פעם לראות מקרוב לוע של סרטן ‪ -‬פה מלא קצף וכל מני מחושים מגעילים‬
‫וחלקים נושכים ‪ -‬אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו זוועה זאת היתה בגודל ענק‪.‬‬
‫עיני החרוזים השחורות של הסרטן ננעצו בי וחשפו בינה ומודעות ‪ -‬ושנאה יוקדת‪ .‬העובדה‬
‫שאני בנו של אל הים לא הוסיפה לי נקודות זכות אצל מר סרטן‪.‬‬
‫"פפפפטטטטט‪ ",‬הוא לחשש וקצף ים נטף מפיו‪ .‬הוא הדיף צחנה של דגים רקובים שעמדו‬
‫בשמש שבוע שלם‪.‬‬
‫אזעקה קולנית נשמעה‪ .‬בקרוב אהיה מוקף המון מפלצות‪.‬‬
‫ידעתי שאני חייב לפעול‪ ,‬ומהר‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬סרטן‪ ".‬התגנבתי בזהירות לאורך שולי הרחבה‪" .‬אני כבר מפנה לך את השטח ו‪"...‬‬
‫הסרטן תקף במהירות מדהימה‪ .‬הוא הגיח מהמזרקה והסתער הישר לעברי בצבתות‬
‫מצליפות‪ .‬צללתי לעבר חנות מזכרות והסתערתי מבעד לשורות של חולצות טריקו תלויות‬
‫על קולבים‪ .‬צבת אחת ניפצה לרסיסים את חלון הראווה וגיששה בתוך החנות‪ .‬זינקתי בחזרה‬
‫החוצה‪ ,‬מתנשם בכבדות‪ ,‬אבל מר סרטן הסתובב בעקבותיי‪.‬‬
‫"הנה‪ ,‬שם!" קרא מישהו ממרפסת מעליי‪" .‬פולש!"‬
‫אם רציתי למשוך את תשומת לבם בהחלט הצלחתי בכך‪ ,‬אבל לא רציתי להילחם כאן‪ .‬אם‬
‫הם יצליחו לדחוק אותי למרכז הרחבה‪ ,‬הסרטן יחסל אותי‪.‬‬
‫הסרטן המפלצתי הסתער עליי‪ .‬הצלפתי באנקלוסמוס וקצצתי לו חתיכה מהצבת‪ .‬הוא לחשש‬
‫ופיו העלה קצף‪ ,‬אבל לא נראה שהפציעה חמורה‪.‬‬
‫ניסיתי להיזכר במידע מועיל כלשהו מהסיפורים העתיקים‪.‬‬
‫אנבת' סיפרה לי פעם על סרטן מפלצתי ‪ -‬משהו לגבי הרקולס שרמס אותו ברגלו? טוב‪ ,‬זה‬
‫לא יועיל לי כאן‪ .‬הסרטן הזה היה גדול בכמה מידות מנעלי הריבּוֹק שלי‪.‬‬
‫ואז חלפה בראשי מחשבה לא צפויה‪ .‬בחג המולד הקודם‪ ,‬אמא שלי ואני לקחנו את פול‬
‫בלופיס לבקתה הישנה שלנו במוֹנטוֹק‪ ,‬שאליה אנחנו יוצאים לנופש כבר שנים‪ .‬פול לקח‬
‫אותי לצוד סרטנים‪ ,‬ואחרי שלכד מלוא הרשת הוא הראה לי שיש בשריון של הסרטנים סדק‪,‬‬
‫ממש באמצע הבטן המכוערת שלהם‪.‬‬
‫הבעיה היחידה היתה איך להגיע בשלום אל הבטן המכוערת‪.‬‬
‫העפתי מבט במזרקה ואז ברצפת השיש‪ ,‬שכבר היתה חלקלקה מעקבותיו של הסרטן‬
‫המתרוצץ‪ .‬הושטתי יד קדימה והתרכזתי במים‪ ,‬והמזרקה כולה התפוצצה‪ .‬מים ניתזו לכל‬
‫עבר‪ ,‬לגובה שלוש קומות‪ ,‬מרטיבים את המרפסות ואת המעליות ואת חלונות הראווה‪.‬‬
‫לסרטן לא היה אכפת‪.‬‬
‫הוא אהב מים‪ .‬הוא התקדם אליי בהליכה צדדית‪ ,‬מלחשש ונוקש בצבתותיו‪ ,‬ואני רצתי הישר‬
‫לעברו בצרחה אדירה של "אההההההה!"‬
‫רגע לפני ההתנגשות שתלתי שתי רגליים ברצפה כמו שחקן בייסבול ונתתי חליקה על השיש‬
‫הרטוב הישר מתחתיו‪.‬‬
‫זה היה כמו להחליק אל מתחת לרכב משוריין במשקל שבעה טון‪ .‬אם הסרטן היה כורע הייתי‬
‫נמחץ מיד‪ ,‬אבל רגע לפני שהוא קלט מה קורה נעצתי את אנקלוסמוס בסדק בשריון שלו‪,‬‬
‫הרפיתי מהקת ודחפתי את עצמי הלאה מצדו האחורי‪.‬‬
‫המפלץ נרעד כולו ולחשש‪ .‬העיניים שלו התמוססו‪ .‬השריון שלו האדים בעוד כל אבריו‬
‫הפנימיים מתאדים ומתפוגגים‪.‬‬
‫השריון המרוקן נשר לרצפה בקרקוש ונותר שם כערמה ענקית‪.‬‬
‫לא היה לי זמן להתפעל ממעשה ידיי‪ .‬רצתי לעבר גרם המדרגות הקרוב ביותר בעוד מפלצות‬
‫וחצויים צועקים פקודות סביבי ואוחזים בכלי נשק‪ .‬אני נותרתי בידיים ריקות‪.‬‬
‫אנקלוסמוס הקסומה תופיע בכיס שלי במוקדם או במאוחר‪ ,‬אבל לעת עתה היא נותרה‬
‫תקועה מתחת לשרידי הסרטן‪ ,‬ולא היה לי זמן לחפש אחריה‪.‬‬
‫ברחבת המעליות שבסיפון שמונה‪ ,‬שתי דרקייניאות זחלו קדימה וחסמו את דרכי‪ .‬מהמותניים‬
‫מעלה הן נראו כנשים שעורן מכוסה קשקשים ירוקים‪ ,‬עיניהן צהובות ולשונן מפוצלת‪.‬‬
‫מהמותניים מטה היה לכל אחת במקום רגליים צמד גופי נחש‪ .‬בידיהן הן נשאו חניתות‬
‫ורשתות עם משקולות‪ ,‬וידעתי מניסיון שהן מיומנות בשימוש בהן‪.‬‬
‫"מה ישששש לנו כאן?" לחששה אחת מהן‪" .‬פרסססס גדול עבור קרונוססס!"‬
‫לא היה לי מצב רוח לשחק "הנחש בא"‪ ,‬אבל מולי הבחנתי במעמד ועליו דגם של הספינה‪,‬‬
‫מעין תצוגה לנוסעים של "אתה נמצא כאן‪ ".‬תלשתי את הדגם מעל המעמד והשלכתי אותו‬
‫לעבר הדרקייניאה הראשונה‪ .‬הדגם פגע לה בפרצוף והיא קרסה במקום‪ .‬זינקתי מעליה‪,‬‬
‫תפסתי בחנית של חברתה ודחפתי אותה הצדה‪ .‬היא נחבטה במעלית ואני המשכתי לרוץ‬
‫לעבר חרטום הספינה‪.‬‬
‫"תפסו אותו!" היא צרחה‪.‬‬
‫כלבי שאול צייתו לפקודה‪ .‬מישהו ירה חץ שחלף על פניי בשריקה וננעץ בחיפוי העץ של‬
‫קיר המדרגות‪.‬‬
‫לא היה אכפת לי ‪ -‬כל עוד אני מצליח להרחיק את המפלצות מחדר המנועים ומושך זמן למען‬
‫בקנדורף‪.‬‬
‫בעודי רץ במעלה המדרגות‪ ,‬ירד לקראתי ילד בריצת הסתערות‪ .‬נראה שהוא בדיוק התעורר‬
‫משינה‪ .‬השריון שלו לא היה רכוס‪ .‬הוא שלף חרב וצעק‪" :‬בשם קרונוס!" אבל נשמע יותר‬
‫מפוחד מאשר כועס‪ .‬להערכתי הוא היה בן לא יותר משתים‪-‬עשרה ‪ -‬הגיל שבו הגעתי‬
‫לראשונה אל מחנה החצויים‪.‬‬
‫המחשבה דיכאה אותי‪ .‬הילד הזה עבר שטיפת מוח ‪ -‬לימדו אותו לשנוא את האלים ולפעול‬
‫נגדם משום שנולד חצי אולימפי‪ .‬קרונוס ניצל אותו‪ ,‬אבל הוא חשב שאני האויב שלו‪.‬‬
‫לא רציתי לפגוע בו‪ ,‬ולא נזקקתי לכלי נשק כדי לנטרל אותו‪ .‬חמקתי הצדה ממכת החרב‪,‬‬
‫תפסתי במפרק היד שלו והטחתי אותו כנגד הקיר‪ .‬החרב צנחה מידו ופגעה ברצפה בקול‬
‫קרקוש‪.‬‬
‫ואז עשיתי משהו שלא תכננתי לעשות‪ .‬זה כנראה היה טיפשי מצדי‪ .‬אין ספק שסיכנתי בכך‬
‫את המשימה שלנו‪ ,‬אבל לא יכולתי לעצור בעצמי‪.‬‬
‫"אם אתה רוצה להישאר בחיים‪ ",‬אמרתי לו‪" ,‬רד מהספינה ברגע זה‪ .‬תגיד לחצויים‬
‫האחרים‪ ".‬ואז דחפתי אותו והוא התגלגל מטה לעבר הקומה שמתחת‪.‬‬
‫המשכתי לעלות במדרגות‪.‬‬
‫זיכרונות רעים מהעבר‪ :‬המסדרון שמחוץ לקפיטריה‪.‬‬
‫אנבת'‪ ,‬אחי‪-‬למחצה טייסון ואני התגנבנו בו לפני שלוש שנים בביקור הראשון שלי על‬
‫הספינה‪.‬‬
‫ברכה נצצה בין‬‫פרצתי החוצה אל הסיפון הראשי‪ .‬משמאל‪ ,‬השמים החשיכו מסגול לשחור‪ֵ .‬‬
‫שני מגדלי זכוכית מלאים מרפסות נוספות ומתחמי מסעדות‪ .‬כל החלק העליון של הספינה‬
‫נראה נטוש באופן מוזר‪.‬‬
‫כל שהיה עליי לעשות הוא לחצות את הספינה לעבר האחר‪.‬‬
‫ואז אוכל לרדת במדרגות אל מנחת המסוקים ‪ -‬נקודת המפגש לשעת חירום שקבענו בינינו‪.‬‬
‫עם קצת מזל‪ ,‬בקנדורף יפגוש אותי שם ויחד נקפוץ לים‪ .‬כוחות השליטה שלי במים יגנו‬
‫עלינו‪ ,‬וממרחק חצי קילומטר נפוצץ את הספינה‪.‬‬
‫אחרי שעברתי בערך מחצית מהסיפון‪ ,‬שמעתי קול שגרם לי לקפוא על מקומי‪" .‬איחרת‪,‬‬
‫פרסי‪".‬‬
‫לוק עמד על המרפסת מעליי וחיוך על פניו המצולקות‪.‬‬
‫הוא היה לבוש מכנסי ג'ינס‪ ,‬חולצת טריקו לבנה וכפכפים‪ ,‬כאילו הוא בחור נורמלי‪ ,‬סטודנט‬
‫אולי‪ ,‬אבל העיניים שלו חשפו את האמת‪ .‬הן היו זהובות לחלוטין‪.‬‬
‫"אנחנו מחכים לך כבר ימים‪ ".‬בהתחלה הוא נשמע נורמלי‪ ,‬כמו הקול הרגיל של לוק‪ .‬אבל‬
‫אז הפנים שלו התעוותו‪ .‬רעד חלף בכל גופו כאילו שתה משהו ממש מגעיל‪ .‬הקול שלו הפך‬
‫כבד יותר‪ ,‬עתיק ורב עוצמה ‪ -‬קולו של קרונוס אדון הטיטאנים‪ .‬המילים העבירו צמרמורת‬
‫בגבי‪ ,‬כמו חריקת סכין‪" .‬השתחווה בפניי‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬בטח‪ ",‬מלמלתי לעצמי‪.‬‬
‫ענקים לייסטריגונים התפרשו משני עברי הברכה כאילו על פי סימן מוסכם‪ .‬גובהו של כל‬
‫אחד מהם היה שניים וחצי מטרים והיו להם זרועות מקועקעות‪ ,‬שריונות עור ואלות‬
‫ממוסמרות‪ .‬חצויים נושאי קשת נגלו על הגג מעל לוק‪ .‬שני כלבי שאול ירדו בקפיצה‬
‫מהמרפסת שממול ונהמו לעברי‪.‬‬
‫בתוך שניות הייתי מוקף‪ .‬זאת היתה מלכודת‪ :‬אין מצב שהם היו מצליחים להתארגן במהירות‬
‫כזאת אלמלא ידעו שאני מגיע‪.‬‬
‫נשאתי מבט אל לוק וזעם בעבע בתוכי‪ .‬לא ידעתי אם משהו מהתודעה של לוק עדיין התקיים‬
‫בתוך הגוף הזה‪ .‬אולי‪ ,‬בגלל האופן שבו הקול שלו התחלף‪ ...‬או אולי קרונוס פשוט עדיין‬
‫מסתגל לגוף החדש שלו‪ .‬אמרתי לעצמי שזה לא משנה‪ .‬לוק היה מרושע ומעוות הרבה לפני‬
‫שקרונוס השתלט על גופו‪.‬‬
‫משהו בתוכי אמר‪ :‬ממילא בסופו של דבר אצטרך להילחם בו‪ .‬אז למה לא עכשיו? לדברי‬
‫הנבואה הגדולה‪ ,‬בגיל שש‪-‬עשרה אקבל החלטה שתציל את העולם או תשמיד אותו‪ .‬נותרו‬
‫שבעה ימים בלבד עד יום ההולדת שלי‪ .‬למה לא עכשיו? אם הכוח באמת בידיי‪ ,‬מה משנה‬
‫שבוע יותר או פחות? אם אביס את קרונוס‪ ,‬אוכל לגמור עם העניין כאן ועכשיו‪ .‬היי‪ ,‬כבר‬
‫יצא לי להילחם במפלצות ובאלים‪.‬‬
‫לוק כמו קרא את מחשבותיי‪ ,‬ועל פניו עלה חיוך‪ .‬לא‪ ,‬לא לוק‪ ,‬קרונוס‪ .‬הייתי חייב להפנים‬
‫את זה‪.‬‬
‫"קדימה‪ ",‬אמר‪" ,‬אם תעז‪".‬‬
‫קהל המפלצות נחצה לשתיים‪ .‬עליתי במדרגות בלב הולם‪.‬‬
‫הייתי משוכנע שמישהו ידקור אותי בגב‪ ,‬אבל הם הניחו לי לעבור‪ .‬גיששתי בתוך הכיס‬
‫ומצאתי את העט שלי ממתין‪.‬‬
‫הסרתי מעליו את המכסה ואנקלוסמוס צמחה לחרב‪.‬‬
‫כלי הנשק של קרונוס התגשם בידיו ‪ -‬חרמש באורך שני מטר עשוי בחציו ארד שמימי‪,‬‬
‫בחציו פלדה אנושית‪ .‬רק ראיתי את החרמש והברכיים שלי הפכו לג'לי‪ .‬לפני שאספיק‬
‫לשנות את דעתי‪ ,‬הסתערתי עליו‪.‬‬
‫הזמן האט‪ .‬אני מתכוון האט פשוטו כמשמעו ‪ -‬זאת היתה אחת היכולות של קרונוס‪ .‬הרגשתי‬
‫כאילו אני מנסה להתקדם בתוך סירופ צמיגי‪ .‬כה כבדות היו הזרועות שלי שבקושי הייתי‬
‫מסוגל להניף את החרב‪ .‬קרונוס חייך‪ ,‬הניף את החרמש שלו במהירות רגילה והמתין‬
‫שאזדחל קדימה אל מותי‪.‬‬
‫ניסיתי להיאבק בקסם שלו‪ .‬התרכזתי בים שמסביבי ‪ -‬מקור כוחי‪ .‬עם השנים השתפרה מאוד‬
‫היכולת שלי להתחבר לים‪ ,‬אבל נדמה שכעת לא קורה דבר‪.‬‬
‫צעדתי צעד איטי נוסף קדימה‪ .‬ענקים קראו קריאות בוז‪.‬‬
‫דרקייניאות לחששו בלעג‪.‬‬
‫הלו‪ ,‬אבא‪ ,‬התחננתי‪ .‬אני ממש אשמח לעזרה מיידית‪.‬‬
‫פתאום הרגשתי כאב עז בקרביי‪ .‬הספינה כולה נטתה על צידה ומפלצות הושלכו לכל עבר‪.‬‬
‫חמישה‪-‬עשר אלף ליטרים של מים געשו מבריכת השחייה וניתכו עליי ועל קרונוס ועל כל‬
‫שאר הנוכחים‪ .‬המים אוששו אותי ושברו את כישוף הזמן‪ ,‬ואני הסתערתי קדימה‪.‬‬
‫הכיתי בחרבי לעבר קרונוס‪ ,‬אבל עדיין הייתי איטי מדי‪.‬‬
‫עשיתי טעות והבטתי לו ישר בפנים ‪ -‬הפנים של לוק‪ ,‬בחור שהיה פעם חבר טוב שלי‪ .‬עד‬
‫כמה ששנאתי אותו‪ ,‬התקשיתי להרוג אותו‪.‬‬
‫קרונוס עצמו לא סבל מהיסוס מסוג זה‪ .‬החרמש הצליף‪.‬‬
‫אני זינקתי לאחור והלהב המרושע החמיץ אותי בסנטימטרים ספורים‪ ,‬חוצב בין כפות רגליי‬
‫בקע עמוק בסיפון‪.‬‬
‫בעטתי בחזה של קרונוס‪ .‬הוא מעד לאחור אבל משום מה היה כבד יותר ממשקל גופו של‬
‫לוק‪ .‬הרגשתי כאילו בעטתי במקרר‪.‬‬
‫קרונוס הניף שוב את החרמש‪ .‬בלמתי באמצעות אנקלוסמוס‪ ,‬אבל המכה היתה עזה כל כך‬
‫שלא הצלחתי אלא להדוף אותה‪ .‬חוד החרמש גילח את השרוול שלי ושרט את זרועי‪ .‬זה לא‬
‫היה אמור להיות חתך רציני‪ ,‬אבל כל גופי התפוצץ מכאב‪ .‬נזכרתי במה שאמר הטלקין על‬
‫החרמש של קרונוס‪ :‬זהירות‪ ,‬שוטה‪ .‬נגיעה אחת והלהב יגדע את נשמתך מגופך‪ .‬עכשיו הבנתי‬
‫למה התכוון‪ .‬איבדתי כאן יותר מאשר דם‪ .‬הרגשתי כיצד כוחי‪ ,‬רצוני‪ ,‬כל זהותי‪ ,‬אוזלים‬
‫והולכים מגופי‪.‬‬
‫מעדתי לאחור‪ .‬העברתי את החרב ליד שמאל והסתערתי על קרונוס בייאוש‪ .‬הלהב היה‬
‫אמור להינעץ בגופו ולצאת מהצד האחר‪ ,‬אבל במקום זאת נהדף מבטנו כאילו פגעתי בשיש‬
‫מוצק‪ .‬הוא לא היה אמור לשרוד מכה כזאת‪.‬‬
‫קרונוס צחק‪" .‬ביצועים עלובים למדי‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ .‬לוק מספר לי שמעולם לא היית יריב‬
‫ראוי לו בחרב‪".‬‬
‫הראייה שלי התחילה להתערפל‪ .‬ידעתי שאין לי הרבה זמן‪" .‬לוק‪ .‬השתן עלה לו לראש‪",‬‬
‫אמרתי‪" .‬אבל לפחות זה היה הראש שלו‪".‬‬
‫"כמה חבל להרוג אותך כעת‪ ",‬אמר קרונוס בטון מהורהר‪" ,‬לפני מימוש תוכניתי הסופית‪.‬‬
‫הייתי שמח לראות את האימה בעיניך‪ ,‬כשתבין כיצד אשמיד את האולימפוס‪".‬‬
‫"הספינה הזאת לעולם לא תגיע למנהטן‪ ".‬הזרוע שלי פעמה כולה‪ .‬כתמים שחורים התחילו‬
‫לרצד לי מול העיניים‪.‬‬
‫"מדוע?" העיניים הזהובות של קרונוס נצצו‪ .‬פניו ‪ -‬הפנים של לוק ‪ -‬נראו כמו מסכה‪ ,‬בלתי‬
‫טבעיות ומוארות בכוח מרושע‪" .‬הייתכן שאתה תולה תקווה בחברך עם חומרי הנפץ?"‬
‫הוא השקיף מטה לעבר הברכה וקרא‪" :‬נקמורה!"‬
‫נער בשריון יווני מלא נדחק בין ההמון‪ .‬העין השמאלית שלו היתה מכוסה רטייה שחורה‪.‬‬
‫זיהיתי אותו‪ ,‬כמובן‪ :‬אית'ן נקמורה‪ ,‬בן נמסיס‪ .‬הצלתי את חייו במבוך בקיץ שעבר‪ ,‬ובתמורה‬
‫עזר הבוגד הקטן לקרונוס לחזור לחיים‪.‬‬
‫"התוכנית הצליחה‪ ,‬הלורד‪ ",‬קרא אית'ן‪" .‬מצאנו אותו בדיוק במקום שנמסר לנו‪".‬‬
‫הוא מחא כף ושני ענקים דשדשו בכבדות קדימה‪ ,‬גוררים ביניהם את צ'ארלס בקנדורף‪ .‬הלב‬
‫שלי כמעט נעצר‪ .‬היה לבקנדורף פנס בעין ופניו וזרועותיו היו מכוסות כולן שריטות‬
‫וחתכים‪ .‬השריון שלו נעלם והחולצה שלו כמעט נקרעה מעליו‪.‬‬
‫"לא!" צעקתי‪.‬‬
‫בקנדורף הסתכל ישר אלי‪ .‬הוא העיף מבט בידו כאילו מנסה לרמוז לי משהו‪ .‬השעון שלו‪.‬‬
‫הם עדיין לא לקחו ממנו את השעון‪ ,‬והשעון היה מנגנון ההפעלה‪ .‬הייתכן שחומרי הנפץ‬
‫עדיין מחוברים? המפלצות ודאי נטרלו אותם מיד‪.‬‬
‫"מצאנו אותו בסיפון התחתון‪ ",‬אמר אחד הענקים‪" ,‬מנסה להתגנב אל חדר המנועים‪ .‬אפשר‬
‫לאכול אותו?"‬
‫"בקרוב‪ ".‬קרונוס הביט באית'ן בפנים חמוצות‪" .‬אתה משוכנע שהוא לא חיבר את חומרי‬
‫הנפץ?"‬
‫"תפסנו אותו כשהתגנב לעבר חדר המנועים‪ ,‬הלורד‪".‬‬
‫"כיצד אתם יודעים?"‬
‫"אה‪ "...‬אית'ן זע על מקומו באי שקט‪" .‬זה הכיוון שבו הלך‪ .‬וזה מה שהוא אמר לנו‪ .‬התרמיל‬
‫שלו עדיין מלא חומרי נפץ‪".‬‬
‫לאט לאט התחלתי להבין מה קורה כאן‪ .‬בקנדורף הצליח לשטות בהם‪ .‬כשהבין שהם עומדים‬
‫ללכוד אותו‪ ,‬הוא הסתובב כדי ליצור רושם שהוא הולך בכיוון ההפוך‪ .‬הוא הצליח לשכנע‬
‫אותם שעדיין לא הספיק להגיע אל חדר המנועים‪.‬‬
‫ייתכן שהאש היוונית עדיין מחוברת! אבל זה לא יעזור לנו כהוא זה אם לא נצליח להימלט‬
‫מהספינה ולפוצץ אותם‪.‬‬
‫קרונוס היסס‪.‬‬
‫תקנה את הסיפור‪ ,‬התפללתי‪ .‬הכאב בזרועי היה עז כל כך שבקושי הייתי מסוגל לעמוד‪.‬‬
‫"פיתחו את התרמיל‪ ",‬פקד קרונוס‪.‬‬
‫אחד הענקים חטף את תרמיל חומרי הנפץ מכתפיו של בקנדורף‪ .‬הוא הציץ פנימה‪ ,‬פלט‬
‫אנקה והפך אותו כלפי מטה‪ .‬מפלצות מפוחדות נרתעו לאחור‪ .‬אילו התרמיל היה באמת מלא‬
‫צנצנות אש יוונית‪ ,‬כולנו היינו מתפוצצים‪ .‬אבל כל מה שנפל ממנו היו כעשר צנצנות‬
‫אפרסקים משומרים‪.‬‬
 ‫יכולתי לשמוע את קרונוס מתנשם בכבדות בניסיון לשלוט בזעמו‪.‬‬
‫"היש אמת בהשערתי‪ ",‬אמר‪" ,‬שלכדתם את החצוי בסביבת מחסן המזון?"‬
‫אית'ן החוויר‪" .‬אה‪"...‬‬
‫"והאם שלחת מישהו לבדוק את חדר המנועים?"‬
‫אית'ן נסוג לאחור באימה‪ ,‬ואז סב על עקביו ופתח בריצה‪.‬‬
‫קיללתי חרישית‪ .‬בעוד דקות ספורות ינוטרלו המטענים‪.‬‬
‫הבטתי בבקנדורף שוב ושאלתי ללא קול בתקווה שיבין‪ :‬כמה זמן? הוא הצמיד אצבע ואגודל‬
‫לצורת עיגול‪ .‬אפס‪ .‬הוא לא קבע השהיה בטיימר‪ .‬אם יצליח ללחוץ על כפתור השעון‪,‬‬
‫הספינה תתפוצץ מיד‪ .‬לא היה שום סיכוי שנצליח להתרחק משם לפני שנשתמש בו‪.‬‬
‫המפלצות יהרגו אותנו‪ ,‬או ינטרלו את המטענים‪ ,‬או שניהם‪.‬‬
‫קרונוס פנה לעברי בחיוך עקמומי‪" .‬עליך לסלוח לעוזרים המוגבלים שלי‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ .‬אך‬
‫אין זה חשוב‪ .‬המשחק הגיע לסיומו‪ .‬ידענו על בואכם זה שבועות‪".‬‬
‫הוא פשט את ידו‪ ,‬וממנה השתלשל צמיד כסף קטן ועליו קמע בצורת חרמש ‪ -‬סמלו של אדון‬
‫הטיטאנים‪.‬‬
‫הפצע בזרועי ערפל את יכולתי לחשוב בבהירות‪ ,‬ובכל זאת הצלחתי למלמל‪" :‬מכשיר‬
‫קשר‪ ...‬מרגל במחנה‪".‬‬
‫קרונוס צחקק‪" .‬אסור לסמוך על חברים‪ .‬הם תמיד יאכזבו אותך בסופו של דבר‪ .‬לוק למד‬
‫את הלקח בדרך הקשה‪.‬‬
‫ועכשיו השלך את חרבך והיכנע‪ ,‬אחרת חברך ימות‪".‬‬
‫בלעתי רוק‪ .‬ידו של אחד הענקים סגרה על צווארו של בקנדורף‪ .‬במצבי הפצוע לא הייתי‬
‫מסוגל להציל אותו‪ ,‬וגם אם הייתי מנסה הם היו הורגים אותו לפני שהייתי מספיק להגיע‬
‫אליו‪ .‬שנינו היינו נהרגים‪.‬‬
‫בקנדורף ביטא ללא קול מילה אחת‪ :‬לֵך‪.‬‬
‫הנדתי בראשי לשלילה‪ .‬לא יכולתי לנטוש אותו שם‪.‬‬
‫הענק השני המשיך לחטט בין פחיות האפרסקים המשומרים‪ ,‬כך שזרועו השמאלית של‬
‫בקנדורף היתה חופשייה‪ .‬הוא הרים אותה באיטיות ‪ -‬לעבר השעון שעל מפרק ידו הימנית‪.‬‬
‫רציתי לצרוח‪ ,‬לא! מאזור הברכה‪ ,‬אחת הדרקייניאות לחששה‪" :‬מה הוא עוששששה? מה זה‬
‫על היד ששששלו?"‬
‫בקנדורף עצם את עיניו בכוח וקרב את ידו אל השעון‪.‬‬
‫לא היתה לי ברירה‪ .‬השלכתי את החרב שלי כמו כידון לעבר קרונוס‪ .‬היא ניתזה מחזהו בלי‬
‫שתזיק לו‪ ,‬אבל המכה הסיחה את דעתו‪ .‬נדחקתי בין המון המפלצות וקפצתי משולי הספינה ‪-‬‬
‫לעבר הים שהשתרע שלושים מטר מתחתיי‪.‬‬
‫קול רעם עמום עלה מקרבי הספינה‪ .‬מפלצות צעקו לעברי מלמעלה‪ .‬חנית חלפה ליד האוזן‬
‫שלי‪ .‬חץ ננעץ בירכי אבל אני בקושי הבחנתי בכאב‪ .‬צללתי אל בין הגלים והוריתי לזרמים‬
 ‫לשאת אותי משם ‪ -‬מאה מטר‪ ,‬מאתיים מטר‪.‬‬
‫אפילו ממרחק כזה‪ ,‬הפיצוץ טלטל את העולם‪ .‬גל חום צרב בעורפי‪" .‬הנסיכה אנדרומדה"‬
‫התפוצצה משני צידיה‪ .‬כדור אש אדיר שכולו להבות ירוקות נישא אל השמים החשוכים‪,‬‬
‫מכלה כל דבר בדרכו‪.‬‬
‫בקנדורף‪ ,‬חשבתי‪.‬‬
‫ואז איבדתי את ההכרה ושקעתי כמו עוגן אל קרקעית הים‪.‬‬
 ‫‪2‬‬
‫אני צולל לפגוש את המשפחה‬
‫חלומות של חצויים הם דבר ממש דפוק‪.‬‬
‫העניין הוא שהם אף פעם לא סתם חלומות‪ .‬לא‪ ,‬אלה תמיד חזיונות‪ ,‬רמזים לעתיד לבוא וכל‬
‫מני דברים מיסטיים מהסוג הזה‪ ,‬שעצם המחשבה עליהם עושה לי כאב ראש‪.‬‬
‫חלמתי שאני נמצא בארמון אפל הניצב על פסגת הר‪ .‬לצערי המקום היה מוכר לי‪ :‬ארמון‬
‫הטיטאנים על ראש הר אותריס‪ ,‬שבני התמותה מכירים בשם הר טאמַ לְ פייס שבקליפורניה‪.‬‬
‫המבנה המרכזי עמד פתוח לרוחות השמים‪ ,‬מוקף עמודים שחורים בסגנון יווני ופסלי‬
‫טיטאנים‪ .‬אור לפידים בהק על רצפת השיש השחורה‪ .‬במרכז המבנה הפתוח נאנק ענק לבוש‬
‫שריון תחת משקלו של ענן מתנחשל שצורתו כמשפך ‪ -‬הטיטאן אטלס הנושא את השמים על‬
‫כתפיו‪.‬‬
‫שני גברים ענקיים נוספים עמדו בקרבת מקום‪ ,‬רכונים מעל מחתת ארד‪ ,‬ובחנו את המחזות‬
‫הנגלים בלהבות‪.‬‬
‫"פיצוץ רציני‪ ",‬אמר אחד מהם‪ .‬הוא היה לבוש שריון שחור משובץ אניצי כסף‪ ,‬כמו לילה‬
‫זרוע כוכבים‪ .‬פניו היו מוסתרות מאחורי קסדת קרב שקרני אייל הסתלסלו משני עבריה‪.‬‬
‫"זה לא משנה‪ ",‬אמר האחר‪ .‬הטיטאן הזה היה לבוש גלימת זהב ועיניו היו זהובות כמו עיניו‬
‫של קרונוס‪ .‬כל גופו זרח‪.‬‬
‫הוא הזכיר לי את אפולו‪ ,‬אל השמש‪ ,‬אך הבוהק של הטיטאן היה גס יותר והבעת פניו‬
‫אכזרית‪" .‬האלים נענו לאתגר‪.‬‬
‫בקרוב יושמדו כולם‪".‬‬
‫היה קשה לפענח את המחזות הנגלים בלהבות‪ :‬סערות‪ ,‬בניינים קורסים‪ ,‬בני תמותה צורחים‬
‫מאימה‪.‬‬
‫"אני אצא מזרחה לאסוף את כוחותינו‪ ",‬אמר הטיטאן הזהוב‪" .‬קְ ִריוֹס‪ ,‬אתה תישאר כאן‬
‫לשמור על הר אותריס‪".‬‬
‫הבחור עם קרני האייל פלט רטינה‪" .‬תמיד אני מקבל את התפקידים המטופשים‪ .‬אדון‬
‫הדרום‪ .‬אדון כוכבי השמים‪.‬‬
‫עכשיו אני צריך להיות הבייביסיטר של אטלס בזמן שאתם עושים את כל הכיף‪".‬‬
‫תחת העננים המתערבלים‪ ,‬אטלס שאג בקול מיוסר‪.‬‬
‫"שחררו אותי‪ ,‬ארורים! אני הלוחם האדיר ביותר שידעתם מימיכם‪ .‬הסירו מעליי את הנטל‬
‫על מנת שאוכל להילחם!"‬
‫"שקט!" שאג הטיטן הזהוב‪" .‬זכית בהזדמנות להוכיח את עצמך‪ ,‬אטלס‪ .‬ונכשלת‪ .‬קרונוס‬
‫מרוצה מהמקום שבו אתה נמצא‪ .‬ובאשר אליך‪ ,‬קריוס‪ :‬מלא את חובתך‪".‬‬
‫"ואם תזדקקו ללוחמים נוספים?" שאל קריוס‪" .‬אחייננו הבוגדני בחליפת הטוקסידו לא יועיל‬
‫בשדה הקרב‪".‬‬
‫הטיטאן הזהוב פרץ בצחוק‪" .‬אל תדאג לגביו‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬האלים בקושי הצליחו להתמודד‬
‫עם האתגר הראשון שהצבנו בפניהם‪ .‬אין להם מושג כמה רבות ההפתעות שהכנו עבורם‪.‬‬
‫זכור את אשר אמרתי‪ ,‬בתוך ימים ספורים האולימפוס ייחרב כליל ואנו ניפגש כאן שוב כדי‬
‫לחגוג את עלייתו של העידן השישי!"‬
‫הטיטאן הזהוב נעלם בעמוד של אש‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ברור‪ ",‬רטן קריוס‪" .‬הוא יכול להיעלם בלהבות‪ ,‬ואני צריך ללבוש את קרני האייל‬
‫המטופשות האלה‪".‬‬
‫התמונה השתנתה‪ .‬עכשיו מצאתי את עצמי מחוץ למבנה‪ ,‬נחבא בצלו של עמוד יווני‪ .‬לצדי‬
‫עמד ילד‪ ,‬מצותת לטיטאנים‪.‬‬
‫היה לו שיער שחור חלק‪ ,‬עור חיוור ובגדים כהים ‪ -‬חברי ניקו די אנג'לו‪ ,‬בן האדס‪.‬‬
‫הוא הביט בי ישירות בהבעת פנים קודרת‪" .‬אתה רואה‪ ,‬פרסי‪ ",‬לחש לי‪" .‬הזמן הולך ואוזל‪.‬‬
‫אתה באמת מאמין שתוכל להביס אותם בלי התוכנית שלי?"‬
‫מילותיו שטפו אותי‪ ,‬קרות כמו המים במעמקי האוקיינוס‪ ,‬וכל חלומותיי החשיכו‪.‬‬
‫"פרסי?" שאל קול עמוק‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו מישהו בישל לי את הראש במיקרוגל‪.‬‬
‫פקחתי עיניים וראיתי דמות גדולה ומוצללת רוכנת מעליי‪.‬‬
‫"בקנדורף?" שאלתי בתקווה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אחי‪".‬‬
‫העיניים שלי התמקדו‪ .‬הדמות שמעליי היתה קיקלופ ‪ -‬פנים כעורות‪ ,‬שיער חום פרוע‪ ,‬עין‬
‫חומה וגדולה מלאה דאגה‪.‬‬
‫"טייסון?"‬
‫טייסון חשף את שיניו בחיוך רחב‪" .‬יש! המוח שלך לא נשבר!"‬
‫לא הייתי משוכנע בכך‪ .‬כל גופי נדמה נטול משקל וקפוא‪.‬‬
‫הקול שלי נשמע משונה‪ .‬שמעתי את טייסון‪ ,‬אבל התחושה היתה כמו רעידות בתוך הראש‪,‬‬
‫לא צלילים רגילים‪.‬‬
‫התיישבתי‪ ,‬ויריעה שקופה צפה והתרחקה ממני‪ .‬נמצאתי על מיטה עשויה אצות קלועות‪,‬‬
‫בחדר מרוצף צדף‪ .‬פנינים זוהרות בגודל של כדורסל צפו על התקרה ושימשו כמקור אור‪.‬‬
‫הייתי מתחת לפני המים‪.‬‬
‫בהיותי בנו של פוסידון וכל זה‪ ,‬לא היתה לי בעיה עם זה‪.‬‬
‫אני מסוגל לנשום מתחת למים והבגדים שלי לא נרטבים אם איני רוצה בכך‪ .‬אבל עדיין‬
‫הרגשתי הלם מסוים כשכריש פטיש נכנס בשחייה מבעד לחלון‪ ,‬בחן אותי לרגע ואז שחה‬
‫ויצא בשלווה מעברו האחר של החדר‪.‬‬
 ‫"איפה ‪" -‬‬
‫"בארמון של אבא‪ ",‬אמר טייסון‪.‬‬
‫בנסיבות אחרות הייתי מתלהב‪ .‬מעולם לא ביקרתי בממלכתו של פוסידון‪ ,‬וכבר שנים חלמתי‬
‫לעשות זאת‪ .‬אבל הראש שלי כאב‪ .‬החולצה שלי היתה מלאה חורים חרוכים‪.‬‬
‫הפציעות בזרועי וברגלי החלימו ‪ -‬זה קורה מעצמו אחרי זמן מה באוקיינוס ‪ -‬אבל עדיין‬
‫הרגשתי כאילו נרמסתי תחת רגליה של קבוצת כדורגל שלמה של ענקים לייסטריגונים‬
‫בנעליים ממוסמרות‪.‬‬
‫"כמה זמן ‪" -‬‬
‫"מצאנו אותך אתמול בלילה‪ ",‬אמר טייסון‪" ,‬כששקעת במים‪".‬‬
‫"מה לגבי 'הנסיכה אנדרומדה'?"‬
‫"קא‪-‬בּוּם‪ ",‬אישר טייסון‪.‬‬
‫"בקנדורף היה על הסיפון‪ .‬מצאתם‪"...‬‬
‫הפנים של טייסון קדרו‪" .‬שום סימן‪ .‬מצטער‪ ,‬אח‪".‬‬
‫בהיתי מהחלון במים הכחולים הכהים‪ .‬בקנדורף היה אמור להתחיל את לימודיו בקולג'‬
‫בסתיו‪ .‬היו לו חברה‪ ,‬המון חברים‪ ,‬חיים שלמים לפניו‪ .‬לא ייתכן שהוא פשוט איננו‪.‬‬
‫אולי הוא הצליח להימלט מהספינה כמוני‪ .‬אולי הוא קפץ מעבר למעקה‪ ...‬ואז מה? הוא לא‬
‫היה שורד כמוני קפיצה של שלושים מטר למים‪ .‬והוא לא היה מסוגל להתרחק מספיק‬
‫מהפיצוץ‪.‬‬
‫עמוק בפנים ידעתי שהוא נהרג‪ .‬הוא הקריב את חייו כדי לפוצץ את "הנסיכה אנדרומדה"‪,‬‬
‫ואני נטשתי אותו‪.‬‬
‫חשבתי על החלום שלי‪ :‬הטיטאנים שהתייחסו לפיצוץ כאילו אין לו שום חשיבות‪ ,‬ניקו די‬
‫אנג'לו שהזהיר אותי שלעולם לא אצליח להביס את קרונוס בלי התוכנית שלו ‪ -‬רעיון מסוכן‬
‫שהתחמקתי ממנו כבר יותר משנה‪.‬‬
‫פיצוץ מרוחק הרעיד את החדר‪ .‬אורות ירוקים הבזיקו בחוץ והים כולו הואר לרגע כמו‬
‫באמצע היום‪.‬‬
‫"מה זה היה?" שאלתי‪.‬‬
‫טייסון נראה מודאג‪" .‬אבא יסביר‪ .‬בוא נלך‪ ,‬הוא מפוצץ מפלצות‪".‬‬
‫הייתי חושב שהארמון הוא המקום הכי מדהים שראיתי אי פעם‪ ,‬אלמלא הלך ונחרב לנגד‬
‫עיניי‪ .‬שחינו לקצה מסדרון ארוך וזינקנו כלפי מעלה על גייזר של מים חמים שעלו‬
‫מהמעמקים‪.‬‬
‫בעודנו מתרוממים מעל הגגות נעתקה נשימתי ‪ -‬אם נשימה יכולה להיעתק מתחת למים‪.‬‬
‫הארמון היה גדול כמו העיר שעל פסגת האולימפוס‪ ,‬עם חצרות רחבות ידיים‪ ,‬גנים ובניינים‬
‫מוקפים עמודים‪ .‬הגנים עוצבו ממושבות אלמוגים ומצמחי ים זוהרים‪ .‬עשרים או שלושים‬
‫הבניינים היו עשויים צדף‪ ,‬לבנים ומבליחים בקשת של צבעים‪ .‬דגים ותמנונים שחו מבעד‬
‫לחלונות‪ .‬השבילים היו מסומנים בפנינים בוהקות כמו שרשראות של נורות חשמל‪.‬‬
‫החצר הראשית המתה לוחמים ‪ -‬בני‪-‬ים עם זנבות דג מהמותניים ומטה וגוף אנושי‬
‫מהמותניים ומעלה‪ .‬עורם היה כחול‪ ,‬עובדה שלא הייתי מודע לה עד אותו רגע‪ .‬כמה מהם‬
‫טיפלו בפצועים‪ .‬אחד חלף על פנינו בשחייה חפוזה‪.‬‬
‫העיניים שלו היו ירוקות זרחניות כמו החומר ששמים בתוך סטיק‪-‬לייט‪ ,‬והשיניים שלו‬
‫הזכירו שיני כריש‪ .‬לא בדיוק כמו שמראים ב"בת הים הקטנה"‪.‬‬
‫מסביב לחצר הראשית היו ביצורים גדולים ‪ -‬צריחים‪ ,‬חומות וכלים ללחימה תחת מצור ‪-‬‬
‫אבל רובם הוחרבו לחלוטין‪.‬‬
‫אחרים בערו באור ירקרק משונה שהכרתי היטב ‪ -‬אש יוונית שבוערת אפילו מתחת למים‪.‬‬
‫מעבר לביצורים התמשכה קרקעית הים אל האפלולית‪.‬‬
‫במרחק השתוללו קרבות ‪ -‬הבזקי אור‪ ,‬פיצוצים‪ ,‬צבא מתנגש בצבא‪ .‬בן תמותה רגיל לא היה‬
‫מצליח לראות דבר בחשכה‪.‬‬
‫בעצם‪ ,‬אם חושבים על זה‪ ,‬בן תמותה רגיל היה נמחץ תחת משקל המים וקופא מקור‪ .‬אפילו‬
‫אני‪ ,‬עם העיניים הרגישות לחום שלי‪ ,‬לא הצלחתי לפענח מה קורה שם בדיוק‪.‬‬
‫בשולי מתחם הארמון התפוצץ פתאום מקדש בעל גג אלמוגים אדום‪ ,‬ולהבות אש ופסולת‬
‫הומטרו בתנועה איטית על הגנים המרוחקים ביותר‪ .‬דמות הגיחה מהאפלה שמעלינו ‪ -‬דיונון‬
‫עצום‪ ,‬גדול יותר מגורד שחקים‪ .‬הוא היה מוקף עננה נוצצת של אבק ‪ -‬כלומר‪ ,‬חשבתי שזה‬
‫אבק עד שקלטתי שמדובר בלהקה של בני‪-‬ים שניסו לתקוף את המפלצת‪ .‬הדיונון צלל לעבר‬
‫הארמון‪ ,‬הצליף בזרועות הציד שלו וחבט בטורים שלמים של לוחמים‪ .‬ואז‪ ,‬קשת בוהקת של‬
‫אור כחול נורתה מגג אחד הבניינים הגבוהים‪ .‬האור פגע בדיונון הענק והמפלץ התמוסס כמו‬
‫צבע מאכל במים‪.‬‬
‫"אבא‪ ",‬אמר טייסון והצביע לעבר מקור האור‪.‬‬
‫"הוא עשה את זה?" פתאום נמלאתי תקווה‪ .‬לאבא שלי היו כוחות אדירים‪ .‬הוא היה אל הים‪.‬‬
‫לא תהיה לו בעיה להדוף את המתקפה‪ ,‬נכון? אולי אפילו יניח לי להשתתף‪.‬‬
‫"השתתפת בקרבות?" שאלתי את טייסון בקול מלא יראה‪.‬‬
‫"כאילו‪ ,‬פצפצת ראשים בכוחות הקיקלופ האדירים שלך וכאלה?"‬
‫טייסון שרבב שפתיים ברוגז ומיד הבנתי שאסור היה לי לשאול‪" .‬אני‪ ...‬מתקן כלי נשק‪",‬‬
‫הוא מלמל‪" .‬בוא‪ .‬נלך למצוא את אבא‪".‬‬
‫אני יודע שזה עשוי להישמע מוזר לאנשים שיש להם‪ ,‬כאילו‪ ,‬הורים רגילים‪ ,‬אבל בכל‬
‫החיים שלי פגשתי את אבא שלי רק ארבע‪-‬חמש פעמים‪ ,‬וגם זה לדקות ספורות כל פעם‪.‬‬
‫האלים היווניים אינם הורים מהסוג שבא לעודד את הקבוצה של הילד שלהם במשחקי‬
‫כדורסל וכאלה‪ .‬ועדיין‪ ,‬חשבתי שאזהה את פוסידון ברגע שאראה אותו‪.‬‬
‫אז זהו‪ ,‬שלא‪.‬‬
‫על גג המקדש היה ממוקם מטה הפיקוד‪ .‬הפסיפס שעל הרצפה היה מעוצב כמפה מדויקת של‬
‫שטחי הארמון והאוקיינוס שסביבו‪ ,‬מפה שהשתנתה מרגע לרגע‪ .‬אבנים צבעוניות שייצגו‬
‫צבאות ומפלצות ים זזו ממקום למקום בהתאם למיקום האמיתי של הצבאות‪ .‬בניינים שקרסו‬
‫בעולם האמיתי קרסו גם בפסיפס‪.‬‬
‫סביב הפסיפס עמדה חבורה משונה של לוחמים ובחנה את שדה הקרב בפנים חמורות סבר‪,‬‬
‫אבל איש מהם לא נראה כמו אבא שלי‪ .‬חיפשתי ביניהם גבר גדול ושזוף עם זקן שחור‪,‬‬
‫לבוש מכנסי ברמודה וחולצת הוואי צבעונית‪.‬‬
‫לא היה שם אף אחד כזה‪ .‬אחד הלוחמים היה בן‪-‬ים עם שני זנבות דג במקום אחד‪ .‬עורו היה‬
‫ירקרק והשריון שלגופו משובץ פנינים‪ .‬שיערו השחור היה אסוף מאחור והוא נראה צעיר‬
‫למדי ‪ -‬אם כי קשה לדעת בוודאות כשמדובר במישהו שאינו בן תמותה‪ .‬מי יודע‪ ,‬אולי היה‬
‫בן אלפי שנים‪ ,‬או בן שלוש‪ .‬לצדו עמד גבר זקן עם זקן לבן ארוך ושיער אפור‪.‬‬
‫נראה ששריון הקרב שלגופו מכביד עליו‪ .‬היו לו עיניים ירוקות וקמטי צחוק סביב העיניים‪,‬‬
‫אבל כרגע הוא ממש לא צחק‪ .‬הוא בחן את המפה בעודו נשען על מטה מתכת ארוך‪ .‬לימינו‬
‫עמדה אישה יפהפייה בשריון ירוק‪ ,‬עם שיער שחור שצף במים סביבה וקרניים קטנות‬
‫ומשונות כמו צבתות סרטן‪ .‬והיה שם גם דולפין ‪ -‬סתם דולפין רגיל‪ ,‬אבל גם הוא בחן את‬
‫המפה במבט מרוכז‪.‬‬
‫"דֶ לְ פין‪ ",‬אמר האיש הזקן‪" .‬שלח את ָפּלֶאָ מוֹן ואת לגיונות הכרישים שלו לחזית המערבית‪.‬‬
‫אנחנו חייבים לנטרל את הלווייתנים הללו‪".‬‬
‫הדולפין אמר משהו בקולו המפטפט‪ ,‬ומשמעות המילים התגבשה במחשבתי‪ :‬כן‪ ,‬אלופי! הוא‬
‫התרחק משם בשחייה מהירה‪.‬‬
‫העפתי מבט נדהם בטייסון‪ ,‬ושוב באיש הזקן‪.‬‬
‫זה לא נראה אפשרי‪ ,‬ועדיין‪" ...‬אבא?" שאלתי‪.‬‬
‫הזקן הרים מבט‪ .‬זיהיתי את הניצוץ בעיניו‪ ,‬אבל פניו‪...‬‬
‫הוא נראה כאילו הזדקן בארבעים שנה‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬פרסי‪".‬‬
‫"מה ‪ -‬מה קרה לך?"‬
‫טייסון דחק בצלעותיי‪ .‬הוא טלטל את ראשו בכוח כזה שחששתי שתכף ייפול לו הראש‪ ,‬אבל‬
‫פוסידון לא נראה כאילו נעלב מדבריי‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬טייסון‪ ",‬אמר‪" .‬פרסי‪ ,‬אנא סלח לי על הופעתי‪.‬‬
‫המלחמה גובה ממני מחיר כבד‪".‬‬
‫"אבל אתה בן אלמוות‪ ",‬אמרתי בקול שקט‪" .‬אתה יכול להיראות‪ ...‬איך שתרצה‪".‬‬
‫"מראי משקף את מצב ממלכתי‪ ",‬אמר פוסידון‪" .‬וכרגע המצב עגום‪ .‬פרסי‪ ,‬אולי כדאי‬
‫שאציג אותך בפני הנוכחים ‪ -‬אני חושש שבדיוק החמצת את סגני דֶ לְ פין‪ ,‬אל הדולפינים‪.‬‬
‫פיטריטֶ ה‪ .‬יקירתי ‪" -‬‬
‫וזאת‪ ,‬אה‪ ,‬רעייתי‪ ,‬אַ ְמ ְ‬
‫הגברת בשריון הירוק נעצה בי מבט צונן‪ ,‬שילבה זרועות ואמרה‪" :‬סלח לי‪ ,‬אלופי‪ .‬אני‬
‫נדרשת בשדה הקרב‪".‬‬
‫היא שחתה משם‪.‬‬
‫הייתי נבוך מאוד‪ ,‬אבל אני מניח שלא יכולתי להאשים אותה‪.‬‬
‫מעולם לא הקדשתי לכך מחשבה‪ ,‬אבל לאבא שלי היתה רעיה בת אלמוות‪ .‬כל הרומנים שלו‬
‫עם בנות תמותה‪ ,‬כולל אמא שלי‪...‬‬
‫פיטריטֶ ה‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬יש להניח שזה לא בדיוק מצא חן בעיני אַ ְמ ְ‬
‫פוסידון כחכח בגרונו‪" .‬כן‪ ,‬ובכן‪ ...‬וזה בני‪ ,‬טריטון‪ .‬אה‪...‬‬
‫בני האחר‪".‬‬
‫"בנך ויורשך‪ ",‬תיקן אותו הבחור הירוק‪ .‬זנב הדג הכפול שלו הצליף קדימה ואחורה‪ .‬הוא‬
‫חייך אליי‪ ,‬אבל המבט שנעץ בי לא היה ידידותי‪" .‬שלום‪ ,‬פרסאוס ג'קסון‪ .‬באת סוף סוף‬
‫לעזור?"‬
‫הוא התנהג כאילו מדובר באיחור או בעצלנות‪ .‬אם אפשר להסמיק מתחת למים‪ ,‬אני מניח‬
‫שזה מה שעשיתי‪.‬‬
‫"רק תגיד לי מה לעשות‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫טריטון חייך כאילו זאת הצעה חמודה ‪ -‬כאילו אני כלבלב מצחיק שנבח עליו או משהו‪ .‬הוא‬
‫פנה אל פוסידון‪" .‬אלך לקו החזית‪ ,‬אבא‪ .‬אל דאגה‪ .‬אני לא אכשל‪".‬‬
‫הוא הנהן בנימוס לעבר טייסון ‪ -‬למה כלפיי לא הפגין כבוד כזה? ‪ -‬ואז זינק ממקומו בשחייה‬
‫ונעלם‪.‬‬
‫פוסידון נאנח‪ .‬הוא הרים את המטה שבידו וזה הפך לכלי הנשק החביב עליו ‪ -‬קלשון ענקי‬
‫בעל שלוש שיניים‪ .‬הקצוות זרחו באור כחול והמים סביבו געשו מרוב אנרגיה‪.‬‬
‫"אני מתנצל‪ ",‬הוא אמר לי‪.‬‬
‫נחש ים ענקי נגלה מעלינו והחל לצלול במעגלים לעבר הגג‪ .‬צבעו היה כתום עז ופיו המלא‬
‫ניבים היה גדול דיו לבלוע אולם ספורט‪.‬‬
‫כמעט בלי להרים מבט‪ ,‬פוסידון הצביע בקלשון שלו לעבר המפלץ וירה בו קרן אור כחולה‪.‬‬
‫קא‪-‬בּוּם! המפלץ התפוצץ לענן של מיליון דגי זהב‪ ,‬שנמלטו כולם באימה‪.‬‬
‫"משפחתי מודאגת‪ ",‬המשיך פוסידון בדבריו כאילו דבר לא אירע‪" .‬הקרב נגד אוקיינוס אינו‬
‫מתקדם היטב‪".‬‬
‫הוא הצביע אל שולי הפסיפס ונגע באמצעות ידית הקלשון בדמות בן‪-‬ים גדול מהאחרים‪ ,‬עם‬
‫קרניים כמו של שור‪ .‬בן הים הזה נהג במרכבה רתומה לסרטנים‪ ,‬ובמקום חרב הניף בידו‬
‫נחש ים חי‪.‬‬
‫"אוקיינוס‪ ",‬אמרתי בניסיון להיזכר‪" .‬טיטאן הים?"‬
‫פוסידון הנהן‪" .‬במלחמה הראשונה בין האלים והטיטאנים הוא שמר על ניטראליות‪ .‬אבל‬
‫קרונוס שכנע אותו להילחם‪.‬‬
‫זהו‪ ...‬ובכן‪ ,‬זה לא סימן טוב‪ .‬אוקיינוס לא היה מצטרף לקרב אלמלא היה משוכנע שבחר‬
‫בצד המנצח‪".‬‬
‫"הוא נראה מטופש לגמרי‪ ",‬אמרתי בניסיון להישמע אופטימי‪" .‬כלומר‪ ,‬מי נלחם עם נחש?"‬
‫"אבא יקשור בו קשרים כמו בחבל‪ ",‬אמר טייסון בתקיפות‪.‬‬
‫פוסידון חייך‪ ,‬אך נראה עייף מאוד‪" .‬אני מעריך את האמון שלכם בי‪ .‬אנחנו נלחמים כבר‬
‫כמעט שנה‪ .‬המלחמה מציבה בפניי דרישות כבדות‪ .‬ואוקיינוס שב ומוצא בני ברית חדשים‬
‫לשלוח כנגדי ‪ -‬מפלצות ים כה עתיקות‪ ,‬ששכחתי מדבר קיומן‪".‬‬
‫קול פיצוץ נשמע ממרחק‪ .‬במרחק קילומטר מאיתנו‪ ,‬הר עשוי אלמוגים התפורר תחת‬
‫משקלם של שני יצורים ענקיים‪ .‬בקושי הצלחתי לראות במה מדובר‪ .‬אחד היצורים היה‬
‫לובסטר ענק‪ .‬האחר הזכיר קיקלופ ענק‪ ,‬אבל היה מוקף זרועות מתנופפות‪ .‬בהתחלה חשבתי‬
‫שהוא מוקף תמנונים ענקיים‪ ,‬אבל אז קלטתי שאלה זרועותיו שלו ‪ -‬מאה זרועות מתנופפות‬
‫ולוחמות‪.‬‬
‫"בְּ ריאָ ֶראוֹס!" אמרתי‪.‬‬
‫שמחתי לראותו‪ ,‬אבל נראה שבאותו רגע הוא נאבק על חייו‪ .‬הוא היה האחרון מבני מינו ‪-‬‬
‫בעלי‪-‬מאה‪-‬הידיים‪ ,‬דודניהם של הקיקלופים‪ .‬בקיץ הקודם הצלנו אותו מבית הכלא של‬
‫קרונוס וידעתי שהוא ירד לים לעזור לפוסידון‪ ,‬אבל לא שמעתי ממנו מאז‪.‬‬
‫"הוא לוחם טוב‪ ",‬אמר פוסידון‪" .‬הלוואי שהיה לנו צבא שלם כמותו‪ ,‬אבל הוא היחיד‪".‬‬
‫צפיתי בבריאראוס שואג בזעם ומרים את הלובסטר‪ ,‬אשר התפתל והצליף בצבתותיו‪ .‬הוא‬
‫השליך אותו מהר האלמוגים והלובסטר נבלע בחשכה‪ .‬בריאראוס שחה בעקבותיו כשמאה‬
‫ידיו מסתחררות כמו להבי סירת מנוע‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬ייתכן שאין לנו זמן רב‪ ",‬אמר אבא שלי‪" .‬ספר לי על המשימה שלך‪ .‬האם ראית את‬
‫קרונוס?"‬
‫סיפרתי לו הכול‪ ,‬אם כי הקול שלי רעד כשהסברתי לגבי בקנדורף‪ .‬השפלתי מבט אל‬
‫החצרות שמתחתינו וראיתי מאות בני‪-‬ים פצועים שוכבים על אלונקות מאולתרות‪ .‬הבחנתי‬
‫בשורות של תלוליות אלמוגים שהיו בוודאי קברים שהוקמו בחיפזון‪ .‬הבנתי אז שבקנדורף‬
‫לא היה הראשון שמת‪ .‬הוא היה רק אחד מבין מאות‪ ,‬אולי אלפים‪ .‬מעולם לא חשתי כעס‬
‫וחוסר אונים כפי שחשתי באותו רגע‪.‬‬
‫פוסידון ליטף את זקנו‪" .‬פרסי‪ ,‬בקנדורף בחר מרצונו במות גיבורים‪ .‬אינך אשם בכך‪.‬‬
‫הפיצוץ יערער לזמן‪-‬מה את צבאו של קרונוס‪ .‬רבים נהרגו בפיצוץ‪".‬‬
‫"אבל קרונוס לא נהרג‪ ,‬נכון?"‬
‫היה ברור לי שאין סיכוי‪ .‬גם אם פוצצנו את הספינה שלו והשמדנו מפלצות רבות‪ ,‬את אדון‬
‫הטיטאנים עצמו לא קל להרוג‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬הודה פוסידון‪" .‬אבל קניתם לצבאותינו מעט זמן‪".‬‬
‫"היו חצויים על הספינה הזאת‪ ",‬אמרתי‪ ,‬וחשבתי על הילד שראיתי בגרם המדרגות‪ .‬איכשהו‬
‫הכרחתי את עצמי להתרכז במפלצות ובקרונוס‪ .‬שכנעתי את עצמי שהשמדת הספינה מוצדקת‬
‫כי הם מרושעים וכי הם מפליגים לתקוף את העיר שלי‪ ,‬וחוץ מזה הם לא ייהרגו סופית‪.‬‬
‫מפלצות מתאיידות כשתוקפים אותן‪ ,‬אבל בסופו של דבר מתגבשות מחדש‪.‬‬
‫חצויים‪ ,‬לעומת זאת‪...‬‬
‫פוסידון הניח יד על כתפי‪" .‬פרסי‪ ,‬על סיפון הספינה היו לוחמים חצויים מעטים‪ ,‬וכולם בחרו‬
‫להילחם בשם קרונוס‪.‬‬
‫ייתכן שאחדים שעו לאזהרתך ונמלטו‪ .‬ואם לא‪ ...‬הם בחרו בדרך שהלכו בה‪".‬‬
‫"הם עברו שטיפת מוח!" אמרתי‪" .‬עכשיו הם מתים וקרונוס עדיין חי‪ .‬זה אמור לשפר את‬
‫ההרגשה שלי?"‬
‫נעצתי מבט זועם בפסיפס ‪ -‬פיצוצים קטנים השמידו מפלצות אבן קטנות‪ .‬הכול נראה פשוט‬
‫כל כך כשהיה רק תמונה‪.‬‬
‫טייסון כרך זרוע סביב כתפי‪ .‬אם מישהו אחר היה מנסה לעשות את זה הייתי דוחף אותו‬
‫מעליי‪ ,‬אבל טייסון היה גדול ועקשן מדי‪ .‬הוא חיבק אותי בין שרציתי ובין שלא‪" .‬לא‬
‫אשמתך‪ ,‬אחי‪ .‬קרונוס לא מתפוצץ טוב‪ .‬בפעם הבאה נרביץ לו במקל גדול‪".‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמר אבא שלי‪" .‬הקורבן שהקריב בקנדורף לא היה לשווא‪ .‬הצלחתם לפזר את כוח‬
‫הפלישה‪ .‬ניו יורק תהיה בטוחה לזמן‪-‬מה‪ ,‬וכך יתאפשר לאולימפיים נוספים לצאת לקרב‬
‫כנגד האיום הגדול יותר‪".‬‬
‫"האיום הגדול יותר?" חשבתי על מה שאמר הטיטאן הזהוב בחלום שלי‪ :‬האלים נענו לאתגר‪.‬‬
‫בקרוב יושמדו כולם‪.‬‬
‫פניו של אבא שלי התעננו לרגע‪" .‬ידעת מספיק צער ליום אחד‪ .‬שאל את כירון כשתחזור‬
‫למחנה‪".‬‬
‫"כשאחזור למחנה? אבל אתם בצרות כאן‪ .‬אני רוצה לעזור!"‬
‫"אינך יכול‪ ,‬פרסי‪ .‬משימתך מצויה במקום אחר‪".‬‬
‫לא האמנתי למה שאני שומע‪ .‬הבטתי בטייסון בתחנונים‪.‬‬
‫אחי לעס את שפתו התחתונה במבט מודאג‪" .‬אבא‪ ...‬פרסי יודע להילחם בחרב‪ .‬הוא ממש‬
‫טוב בזה‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬אמר פוסידון בעדינות‪.‬‬
‫"אבא‪ ,‬אני יכול לעזור‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני יודע שאני יכול‪.‬‬
‫אתם לא תחזיקו מעמד הרבה זמן‪".‬‬
‫כדור אש שייט לעברנו מכיוון קווי האויב‪ .‬חשבתי שפוסידון יהדוף אותו או משהו כזה‪ ,‬אבל‬
‫הוא נחת בפינה החיצונית של החצר‪ ,‬התפוצץ והעיף בני‪-‬ים לכל הכיוונים‪ .‬פוסידון עיווה את‬
‫פניו לרגע כאילו מישהו נעץ בו סכין‪.‬‬
‫"חזור למחנה‪ ",‬אמר בעקשנות‪" .‬ואמור לכירון שהגיעה השעה‪".‬‬
 ‫"השעה למה?"‬
‫"עליך לשמוע את הנבואה‪ .‬את כל הנבואה‪".‬‬
‫לא היה צורך לשאול לאיזו נבואה הוא מתכוון‪ .‬כבר שנים שמעתי על "הנבואה הגדולה"‪,‬‬
‫אבל איש לא הסכים לחשוף בפניי את הניסוח המדויק שלה‪ .‬ידעתי רק שאני אמור להגיע‬
‫להחלטה שתחרוץ את גורל העולם לטוב או לרע ‪ -‬אבל היי‪ ,‬בלי לחץ‪ ,‬כן?‬
‫"מה אם זאת ההחלטה שאני צריך לקבל?" אמרתי‪" .‬להישאר כאן ולהילחם‪ ,‬או לעזוב? מה‬
‫אם אני אעזוב ואתה‪"...‬‬
‫לא יכולתי לומר "תמות"‪ .‬אלים לא אמורים למות‪ ,‬אבל כבר ראיתי דבר כזה קורה‪ .‬גם אם‬
‫הם לא מתים‪ ,‬עדיין אפשר לפרק אותם עד שלא נשאר מהם כמעט כלום‪ ,‬או להגלות אותם‪,‬‬
‫או לכלוא אותם במעמקי טרטרוס כמו שעשו לקרונוס‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬אתה חייב ללכת‪ ",‬התעקש פוסידון‪" .‬איני יודע מה תהיה ההכרעה הסופית שתעמוד‬
‫בפניך‪ ,‬אך גורלך להילחם בעולם שממעל‪ .‬לכל הפחות עליך להזהיר את חבריך במחנה‪.‬‬
‫קרונוס ידע על תוכניתכם‪ .‬יש בקרבכם מרגל‪ .‬אנחנו נחזיק מעמד כאן‪ .‬אין לנו ברירה‬
‫אחרת‪".‬‬
‫טייסון אחז בידי בייאוש‪" .‬אני אתגעגע אליך‪ ,‬אחי!"‬
‫אבא שלנו הביט בנו ונדמה שהזדקן בעשר שנים נוספות‪.‬‬
‫"טייסון‪ ,‬גם לך מחכה עבודה רבה‪ ,‬בני‪ .‬זקוקים לך בנפחייה‪".‬‬
‫טייסון החמיץ שוב פנים‪.‬‬
‫"אני הולך‪ ",‬משך באפו‪ .‬הוא חיבק אותי כל כך חזק עד שכמעט סדק לי צלע‪" .‬פרסי‪ ,‬תיזהר!‬
‫אל תיתן למפלצות להרוג אותך לגמרי!"‬
‫ניסיתי להנהן בפנים מלאות ביטחון‪ ,‬אבל הקטנצ'יק לא עמד בזה‪ .‬הוא פרץ בבכי ושחה לעבר‬
‫הנפחייה שם היו דודניו עסוקים בתיקון חניתות וחרבות‪.‬‬
‫"אתה צריך לתת לו להילחם‪ ",‬אמרתי לאבא שלי‪" .‬הוא שונא להיות תקוע ככה בנפחייה‪.‬‬
‫אתה לא רואה?"‬
‫פוסידון הניד בראשו לשלילה‪" .‬מספיק גרוע שאותך עליי לשלוח אל לב הסכנה‪ .‬טייסון‬
‫צעיר מדי‪ .‬אני חייב לגונן עליו‪".‬‬
‫"אתה צריך לבטוח בו‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא לנסות לגונן עליו‪".‬‬
‫עיניו של פוסידון רשפו‪ .‬לרגע חשבתי שהגזמתי‪ ,‬אבל אז הוא הביט בפסיפס וכתפיו נשמטו‪.‬‬
‫בן‪-‬הים במרכבת הסרטנים הלך והתקרב לארמון‪.‬‬
‫"אוקיינוס מתקרב‪ ",‬אמר אבא שלי‪" .‬עליי לצאת לקרב‪".‬‬
‫מעולם לא חששתי לגורלו של אל‪ ,‬אבל לא נראה לי שלאבא שלי יש סיכוי לנצח את הטיטאן‬
‫הזה‪.‬‬
‫"אני אחזיק מעמד‪ ",‬הבטיח אבא שלי‪" .‬לא אוותר על ממלכתי‪ .‬רק אמור לי‪ ,‬פרסי‪ ,‬האם‬
‫ברשותך עדיין מתנת יום ההולדת שנתתי לך בקיץ שעבר?"‬
‫הנהנתי ושלפתי את מחרוזת המחנה שלי‪ .‬היה עליה חרוז אחד לכל קיץ שלי במחנה‬
‫החצויים‪ ,‬אבל מאז הקיץ שעבר תליתי עליה גם את הצדף שנתן לי אבא שלי ליום הולדתי‬
‫החמישה‪-‬עשר‪ .‬הוא אמר לי שאדע מתי "לבזבז" אותו‪ ,‬אבל עד כה לא היה ברור לי למה‬
‫התכוון‪ .‬ידעתי רק שהוא לא מתאים למכונות החטיפים בקפיטריה של המחנה‪.‬‬
‫"השעה קרבה ובאה‪ ",‬הוא הבטיח לי‪" .‬אם יתמזל מזלנו‪ ,‬נתראה ביום הולדתך בשבוע הבא‬
‫ונחגוג אותו כהלכה‪".‬‬
‫הוא חייך‪ ,‬ולרגע ראיתי את האור המוכר בעיניו‪.‬‬
‫ואז הים כולו החשיך‪ ,‬כאילו סערה הולכת ומתקרבת‪ .‬רעם הרעים‪ ,‬מה שלא אמור להיות‬
‫אפשרי מתחת לפני הים‪ .‬יישות ענקית וקפואה כלשהי הלכה והתקרבה‪ .‬הרגשתי בגל של‬
‫פחד חולף בצבאות שמתחתינו‪.‬‬
‫"עליי לעטות כעת את דמותי האלוהית האמיתית‪ ",‬אמר לי פוסידון‪" .‬צא לדרך ‪ -‬ובהצלחה‪,‬‬
‫בן שלי‪".‬‬
‫רציתי לומר לו כמה מילות עידוד‪ ,‬או לחבק אותו או משהו‪ ,‬אבל ידעתי שמוטב לא להישאר‬
‫בסביבה‪ .‬כשאל עוטה את דמותו האמיתית הוא מקרין עוצמה אדירה וכל בן תמותה שיביט בו‬
‫יישרף במקום‪.‬‬
‫"להתראות‪ ,‬אבא‪ ",‬הצלחתי לומר‪.‬‬
‫ואז הסתובבתי‪ .‬קראתי לזרמי האוקיינוס לשאת אותי‪ .‬מים התערבלו סביבי ואני זינקתי אל‬
‫פני המים במהירות שהיתה כותשת בן אדם רגיל‪.‬‬
‫כשהעפתי מבט לאחור‪ ,‬כל שראיתי היו הבזקים ירוקים וכחולים בעוד אבי נלחם בטיטאן‪,‬‬
‫והים עצמו נקרע לגזרים בין שני הצבאות‪.‬‬
 ‫‪3‬‬
‫אני זוכה להצצה מוקדמת במותי העתידי‬
‫אם אתם רוצים להיות פופולריים במחנה החצויים‪ ,‬אל תחזרו ממשימה עם בשורות רעות‪.‬‬
‫השמועה על חזרתי התפשטה ברגע שיצאתי מהים‪ .‬החוף של המחנה נמצא בצפון לונג‬
‫איילנד‪ ,‬והוא מכושף כך שרוב האנשים בכלל לא מסוגלים לראות אותו‪ .‬אף אחד לא מופיע‬
‫סתם כך על החוף‪ ,‬אלא אם כן הוא חצוי או אל או שליח פיצה שממש הלך לאיבוד )זה קרה‬
‫יותר מפעם אחת ‪ -‬אבל זה כבר סיפור אחר‪ (.‬בכל אופן‪ ,‬אחר הצהריים ההוא עמד על‬
‫המשמר קונור שוד מביתן הרמס‪ .‬כשהבחין בי‪ ,‬הוא נפל מהעץ מרוב התלהבות‪ ,‬ואז נשף‬
‫בקונכייה לאותת למחנה ורץ לברך אותי לשלום‪.‬‬
‫יש לקונור חיוך עקמומי שתואם את חוש ההומור העקמומי שלו‪ .‬הוא בחור נחמד‪ ,‬אבל‬
‫כשאתם נמצאים בסביבתו רצוי שתשמרו טוב טוב על הארנק שלכם ובשום פנים ואופן ‪ -‬אני‬
‫חוזר‪ ,‬בשום נסיבות שהן ‪ -‬אל תתנו לו לשים יד על קצף גילוח‪ ,‬אלא אם כן אתם רוצים‬
‫להתעורר בתוך שק שינה מלא קצף‪ .‬יש לו שיער חום מתולתל והוא קצת יותר נמוך מאחיו‬
‫טראוויס ‪ -‬וזו הדרך היחידה שבה אני יכול להבדיל ביניהם‪.‬‬
‫הם כל כך שונים מהאויב הוותיק שלי‪ ,‬לוק‪ ,‬שקשה להאמין ששלושתם בנים של אותו אל‪,‬‬
‫הרמס‪.‬‬
‫"פרסי!" צעק קונור‪" .‬מה קרה? איפה בקנדורף?"‬
‫ואז הוא ראה את הבעת פניי וחיוכו התפוגג‪" .‬אוי לא‪.‬‬
‫מסכנה סילנה‪ .‬בשם זאוס‪ ,‬כשהיא תשמע‪"...‬‬
‫טיפסנו יחד על דיונות החול‪ .‬במרחק כמה מאות מטרים משם התחילו כבר אנשים לרוץ‬
‫לעברנו בהתרגשות ובחיוכים‪.‬‬
‫פרסי חזר‪ ,‬הם בטח חשבו לעצמם‪ .‬הוא הציל את המצב! ואולי הביא לנו מזכרות! נעמדתי‬
‫בחדר האוכל הפתוח וחיכיתי לכולם‪ .‬לא היה טעם לרוץ אליהם רק כדי לספר להם איזה אפס‬
‫אני‪.‬‬
‫השקפתי על פני העמק וניסיתי להיזכר במחנה החצויים בפעם הראשונה שראיתי אותו‪ .‬נדמה‬
‫שטריליון שנים עברו מאז‪.‬‬
‫מרחבת האוכל הפתוחה נגלה לעיניי כל המחנה‪ .‬גבעות הקיפו את העמק‪ .‬על הגבעה הגבוהה‬
‫ביותר‪ ,‬גבעת החצויים‪ ,‬עמד עץ האורן של תאליה וגיזת הזהב תלויה מענפיו‪ ,‬שומרת על‬
‫המחנה בכוחות הקסם שלה‪ .‬הדרקון השומר פלאוס גדל כל כך שאפילו מהמקום שבו עמדתי‬
‫יכולתי לראותו ‪ -‬מנמנם‪ ,‬כולו מצונף סביב גזע העץ ומעלה אותות עשן עם כל נחירה‪.‬‬
‫מימיני היה היער‪ .‬משמאלי נצץ האגם באור השמש וקיר הטיפוס זהר מחום הלבה הנשפכת‬
‫עליו מלמעלה‪ .‬שנים‪ -‬עשר ביתנים ‪ -‬ביתן לכל אל אולימפי ‪ -‬התמשכו בצורת ח' סביב‬
‫הרחבה המרכזית‪ .‬דרומה משם היו שדות התות‪ ,‬הנפחייה והבניין המרכזי בן ארבע הקומות‪,‬‬
‫הצבוע תכלת ובראשו שבשבת ארד בצורת נשר‪.‬‬
‫מבחינות מסוימות‪ ,‬המחנה לא השתנה כלל‪ .‬אבל אותות המלחמה ניכרו‪ ,‬גם אם לא בבניינים‬
‫או בשדות‪ .‬הם נחקקו בפני החצויים והסאטירים והניאדות שעלו בגבעה‪.‬‬
‫היו פחות אנשים במחנה מאשר לפני ארבע שנים‪ .‬אחדים פשוט עזבו ולא חזרו‪ .‬אחדים נהרגו‬
‫בקרב‪ .‬אחרים ‪ -‬וכולנו השתדלנו לא להזכיר אותם ‪ -‬ערקו למחנה האויב‪.‬‬
‫כל מי שנשאר היה ללוחם ותיק ושבע קרבות‪ .‬קולות הצחוק במחנה היו מעטים בימים אלה‪.‬‬
‫אפילו בביתן הרמס מיעטו במתיחות‪ .‬קשה ליהנות ממתיחה טובה כשנדמה שכל החיים שלך‬
‫הם מתיחה אחת גדולה‪.‬‬
‫כירון דהר ראשון אל חדר האוכל הפתוח‪ ,‬עניין פשוט מבחינתו משום שגופו מהמותניים‬
‫ומטה הוא גוף של סוס לבן‪ .‬הזקן שלו גדל במהלך הקיץ והיה סבוך ופראי‪ .‬הוא לבש חולצת‬
‫טריקו ירוקה עם הכיתוב ‪ 1‬כוח סוס ועל גבו היתה תלויה קשת‪.‬‬
‫"פרסי!" הוא אמר‪" .‬תודה לאלים‪ .‬אבל היכן‪"...‬‬
‫אנבת' הגיעה בריצה בעקבותיו‪ ,‬ואני מודה שהלב שלי התחיל לדהור כשראיתי אותה‪ .‬לא‬
‫שהיא מתאמצת להיראות טוב‪ .‬בזמן האחרון יצאנו למשימות קרב רבות כך שהיא בקושי‬
‫הברישה את השיער הבלונדיני המתולתל שלה ולא היה אכפת לה מה היא לובשת ‪ -‬בדרך‬
‫כלל מכנסי ג'ינס וחולצה כתומה ישנה של המחנה‪ ,‬מפעם לפעם שריון הארד שלה‪ .‬צבע‬
‫עיניה היה אפור כמו השמים בזמן סערה‪ .‬בדרך כלל לא היינו מסוגלים לגמור שיחה בלי‬
‫שנרצה לחנוק זה את זה‪ .‬ועדיין‪ ,‬כשראיתי אותה הרגשתי ככה מטושטש‪.‬‬
‫בקיץ הקודם‪ ,‬לפני שלוק הפך לקרונוס והכול השתבש‪ ,‬היו כמה פעמים שחשבתי שאולי‪...‬‬
‫טוב‪ ,‬שאולי נעבור את שלב ה"לחנוק זה את זה"‪.‬‬
‫"מה קרה?" היא תפסה בזרוע שלי‪" .‬לוק ‪" -‬‬
‫"הספינה התפוצצה‪ ",‬אמרתי‪" .‬הוא לא הושמד‪ .‬אני לא יודע איפה ‪" -‬‬
‫סילנה בוריגרד נדחקה מבעד להמון‪ .‬השיער שלה היה פרוע ופניה לא היו מאופרות‪ ,‬מה‬
‫שהיה מאוד לא אופייני לה‪.‬‬
‫"איפה צ'ארלי?" היא דרשה לדעת והעיפה מבטים סביב כאילו הוא מתחבא איפשהו‪.‬‬
‫הבטתי חסר אונים בכירון‪.‬‬
‫הקנטאור הוותיק כחכח בגרונו‪" .‬סילנה‪ ,‬יקירתי‪ ,‬בואי נדבר על זה בבניין המרכזי ‪" -‬‬
‫"לא‪ ,‬היא מלמלה‪" .‬לא‪ .‬לא‪".‬‬
‫היא התחילה לבכות‪ .‬כולנו רק עמדנו שם‪ ,‬המומים מכדי שנדבר‪ .‬איבדנו אנשים רבים הקיץ‪,‬‬
‫אבל זה היה הכי גרוע‪.‬‬
‫בלי בקנדורף‪ ,‬המחנה כולו כמו נותר בלי עוגן‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬קלאריס מביתן ארס ניגשה אל סילנה וחיבקה אותה‪ .‬הידידות ביניהן היתה‬
‫עניין משונה מאוד ‪ -‬בת של אל המלחמה ובת של אלת האהבה ‪ -‬אבל מאז שסילנה יעצה‬
‫לקלאריס בקיץ שעבר בעניין החבר הראשון שלה‪ ,‬קלאריס החליטה שתהיה שומרת הראש‬
‫האישית של סילנה‪.‬‬
‫קלאריס היתה לבושה בשריון הקרב האדום כדם שלה ושיערה החום היה אסוף בבנדנה‪ .‬היא‬
‫היתה גדולה ושרירית כמו מתאבקת‪ ,‬ועל פניה היתה הבעה מתמדת של כעס‪ ,‬אבל אל סילנה‬
‫היא פנתה בעדינות‪.‬‬
‫"בואי‪ ,‬אחותי‪ ",‬אמרה‪" .‬בואי נלך לבניין המרכזי‪ .‬אני אכין לך שוקו חם‪".‬‬
‫כולם הסתובבו והסתלקו משם בצעד כבד בזוגות ובשלשות בכיוון הביתנים‪ .‬כולם איבדו‬
‫מהתלהבותם‪ .‬איש לא רצה לשמוע על פיצוץ הספינה‪.‬‬
‫רק אנבת' וכירון נשארו איתי‪.‬‬
‫אנבת' מחתה דמעה מלחייה‪" .‬אני שמחה שלא נהרגת‪ ,‬מוח אצה‪".‬‬
‫"תודה‪ ",‬אמרתי‪" .‬גם אני‪".‬‬
‫כירון הניח יד על כתפי‪" .‬אני משוכנע שעשית כל מה שיכולת‪ ,‬פרסי‪ .‬אתה יכול לספר לנו‬
‫מה קרה?"‬
‫לא רציתי לחזור על זה‪ ,‬אבל סיפרתי להם את הסיפור‪ ,‬כולל החלום שלי על הטיטאנים‪.‬‬
‫דילגתי על השיחה שלי עם ניקו‪ .‬ניקו הכריח אותי להבטיח שלא אספר לאיש על התוכנית‬
‫שלו עד שאחליט לגביה‪ ,‬והתוכנית היתה מפחידה כל כך שלא היה אכפת לי לשמור אותה‬
‫בסוד‪.‬‬
‫כירון השקיף אל העמק‪" .‬עלינו לכנס מועצת מלחמה בהקדם האפשרי כדי לדון בעניין‬
‫המרגל ובעניינים נוספים‪".‬‬
‫"פוסידון דיבר על איום נוסף‪ ",‬אמרתי‪" .‬משהו גדול יותר מ'הנסיכה אנדרומדה'‪ .‬חשבתי‬
‫שאולי הכוונה לאתגר שהטיטאן הזכיר בחלום שלי‪".‬‬
‫כירון ואנבת' החליפו מבטים‪ ,‬כאילו הם יודעים משהו שאני לא יודע‪ .‬אני שונא שהם עושים‬
‫את זה‪.‬‬
‫"נדון גם בזה‪ ",‬הבטיח כירון‪.‬‬
‫"עוד דבר אחד‪ ",‬אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה‪" .‬כשדיברתי עם אבא שלי‪ ,‬הוא אמר להגיד‬
‫לך שהגיעה השעה‪ .‬אני צריך לשמוע את הנבואה בשלמותה‪".‬‬
‫הכתפיים של כירון השתופפו‪ ,‬אבל הוא לא נראה מופתע‪.‬‬
‫"חששתי שהרגע הזה הגיע‪ .‬טוב ויפה‪ .‬אנבת'‪ ,‬הגיע הזמן לחשוף בפני פרסי את האמת ‪ -‬את‬
‫כל האמת‪ .‬בואו נלך לעליית הגג‪".‬‬
‫כבר יצא לי לבקר בעליית הגג של הבניין המרכזי שלוש פעמים ‪ -‬שלוש פעמים יותר מדי‪.‬‬
‫סולם הוביל לשם מראש המדרגות‪ .‬תהיתי איך כירון יעלה לשם‪ ,‬בהתחשב בכך שהוא סוס‬
‫וכל זה‪ ,‬אבל הוא אפילו לא ניסה‪.‬‬
‫"את יודעת איפה הנבואה‪ ",‬הוא אמר לאנבת'‪" .‬הביאי אותה לכאן‪ ,‬בבקשה‪".‬‬
‫אנבת' הנהנה‪" .‬בוא‪ ,‬פרסי‪".‬‬
‫השמש החלה לשקוע ועליית הגג היתה חשוכה ומפחידה מהרגיל‪ .‬מזכרות גיבורים ישנות‬
‫נערמו בכל פינה ‪ -‬מגנים מעוקמים‪ ,‬ראשי מפלצות משומרים בצנצנות‪ ,‬קישוט למראת הרכב‬
‫בצורת שתי קוביות פרווה שהשתלשל מלוחית ארד ועליה הכיתוב‪ :‬נגנב מהמכונית של‬
‫כּריסָ אוֹר‪ ,‬על ידי גאס בן הרמס‪ .1988 ,‬הרמתי לרגע חרב ארד מעוקלת‪ ,‬שהתעקמה לחלוטין‬
‫לצורת ‪ .M‬המתכת עוד היתה מוכתמת בכתמים ירוקים של רעל‪ .‬על התווית היה תאריך‬
‫מהקיץ הקודם‪ .‬זה מה שהיה כתוב שם‪ :‬הסימיטר של קַ אמפֶּ ה‪ ,‬שהושמדה בקרב על המבוך‪.‬‬
‫"את זוכרת איך בריאראוס זרק את הסלעים ההם?"‬
‫שאלתי‪.‬‬
‫אנבת' חייכה אליי בעל כורחה‪" .‬ואיך גרובר גרם למנוסת בהלה?"‬
‫מבטינו הצטלבו‪ .‬נזכרתי באירוע אחר מהקיץ שעבר‪ ,‬מתחת להר סנט הלן‪ ,‬כשאנבת' חשבה‬
‫שאני עומד למות ונישקה אותי‪.‬‬
‫היא כחכחה בגרונה והסבה מבט‪" .‬אוקיי‪ ,‬אז הנבואה‪".‬‬
‫"כן‪ ".‬הנחתי מידי את הסימיטר‪" .‬הנבואה‪".‬‬
‫ניגשנו אל החלון‪ .‬על שרפרף בן שלוש רגליים ישבה האוראקל ‪ -‬מומיה מצומקת לבושה‬
‫שמלה בהדפס בטיק‪.‬‬
‫קווצות שיער שחור דבקו פה ושם בגולגולתה‪ .‬עיניים אטומות בהו מפניה הכמושות‪ .‬עצם‬
‫המראה העביר בי צמרמורת‪.‬‬
‫עד היום‪ ,‬כל מי שרצה לצאת מהמחנה באמצע הקיץ היה חייב לעלות לכאן כדי שהאוראקל‬
‫תטיל עליו מסע חיפושים‪.‬‬
‫הקיץ‪ ,‬הכלל הזה הושלך הצדה‪ .‬חניכים יצאו מהמחנה כל הזמן למשימות קרב‪ .‬זה היה‬
‫הכרחי אם רצינו לעצור את קרונוס‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬זכרתי היטב את הערפל הירקרק המשונה ‪ -‬רוח האוראקל ‪ -‬שבתוך המומיה‪ .‬היא‬
‫נראתה חסרת חיים‪ ,‬אך בכל פעם שהתנבאה היא זזה ממקומה‪ .‬לפעמים הערפל שבקע מפיה‬
‫התגבש בצורות משונות‪ .‬פעם אחת היא אפילו יצאה מעליית הגג לטיול זומבי קטן אל לב‬
‫היער כדי להעביר את אחד המסרים שלה‪ .‬לא ידעתי מה היא תעשה במסגרת השמעת‬
‫"הנבואה הגדולה"‪ .‬לא הייתי מופתע אם היא תתחיל לרקוד סטפס או משהו כזה‪.‬‬
‫אבל היא סתם ישבה שם כמו מתה ‪ -‬טוב‪ ,‬היא באמת היתה מתה‪.‬‬
‫"אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה‪ ",‬לחשתי‪.‬‬
‫"מה?" שאלה אנבת'‪.‬‬
‫"למה האוראקל מומיה?"‬
‫"פרסי‪ ,‬לא תמיד היא היתה מומיה‪ .‬במשך אלפי שנים שכנה רוח האוראקל בגופה של עלמה‬
‫יפהפייה‪ .‬הרוח היתה עוברת מדור לדור‪ .‬כירון אמר לי שגם היא היתה כזאת לפני חמישים‬
‫שנה‪ ".‬אנבת' הצביעה על המומיה‪" .‬אבל היא האחרונה‪".‬‬
‫"אז מה קרה?"‬
 ‫אנבת' התחילה לומר משהו‪ ,‬אבל נראה ששינתה את דעתה‪.‬‬
‫"בוא פשוט נגמור עם זה ונעוף מכאן‪".‬‬
‫הבטתי בעצבנות בפניה הכמושות של האוראקל‪" .‬אז מה עכשיו?"‬
‫אנבת' התקרבה אל המומיה ופשטה את כפות ידיה‪.‬‬
‫"אוראקל נכבדה‪ ,‬הגיעה השעה‪ .‬אני מבקשת את הנבואה הגדולה‪".‬‬
‫התכוננתי לקראת מה שעומד לבוא‪ ,‬אבל המומיה לא זזה‪.‬‬
‫במקום זאת‪ ,‬אנבת' ניגשה אליה והסירה מצווארה את אחת המחרוזות שלה‪ .‬מעולם לא‬
‫הקדשתי תשומת לב לתכשיטים של המומיה‪ .‬חשבתי שאלה סתם קשקושים היפיים‪ .‬אבל‬
‫כשאנבת' פנתה לעברי היה בידיה נרתיק עור ‪ -‬כמו נרתיק תרופות אינדיאני תלוי על שרוך‬
‫עור שנוצות קלועות בו‪.‬‬
‫היא פתחה את הנרתיק ושלפה מתוכו גליל קלף בגודל הזרת שלה‪.‬‬
‫"אין מצב‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬את רוצה להגיד לי שכל השנים האלה כששאלתי על הנבואה‬
‫המטופשת הזאת‪ ,‬היא היתה תלויה כאן על הצוואר של המומיה?"‬
‫"השעה לא הגיעה עד עכשיו‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬תאמין לי‪ ,‬פרסי‪ ,‬קראתי את זה כשהייתי בת‬
‫עשר ועד היום לא עברו לי הסיוטים‪".‬‬
‫"יופי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז עכשיו אני יכול לקרוא את זה?"‬
‫"למטה‪ ,‬במועצת המלחמה‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬לא בפני‪...‬‬
‫אתה יודע‪".‬‬
‫העפתי מבט בעיניים האטומות של האוראקל והחלטתי לא להתווכח‪ .‬ירדנו למטה להצטרף‬
‫אל האחרים‪ .‬לא ידעתי את זה‪ ,‬אבל זאת תהיה הפעם האחרונה שאבקר בעליית הגג‪.‬‬
‫המדריכים הבכירים נאספו כולם סביב שולחן הפינג‪-‬פונג‪.‬‬
‫אל תשאלו אותי למה‪ ,‬אבל חדר הטלוויזיה שימש תמיד כמפקדה הלא‪-‬רשמית שלנו‪.‬‬
‫כשאנבת'‪ ,‬כירון ואני נכנסנו‪ ,‬הוא נראה כמו זירת קרב‪.‬‬
‫קלאריס עדיין היתה לבושה בציוד קרב מלא‪ .‬החנית החשמלית שלה היתה קשורה אל גבה‬
‫)למעשה זאת היתה החנית החשמלית השנייה שלה‪ ,‬כי את הראשונה אני שברתי‪.‬‬
‫היא כינתה את החנית "המפצפצת"‪ .‬מאחורי גבה‪ ,‬כולנו כינינו אותה "המפספסת"‪ (.‬הקסדה‬
‫שלה שצורתה ראש חזיר בר היתה תחובה תחת זרועה ובחגורתה היה סכין‪.‬‬
‫היא היתה עסוקה בצעקות על מייקל יוּ‪ ,‬המדריך הבכיר של ביתן אפולו; זה נראה קצת‬
‫מצחיק‪ ,‬כי קלאריס היתה גבוהה ממנו בשלושים סנטימטר‪ .‬מייקל מונה למדריך הבכיר אחרי‬
‫שלי פלֶטשֶ ר נהרג בקרב בקיץ הקודם‪ .‬הגובה של מייקל היה מטר שישים וחמישה‪ ,‬אבל‬
‫האופי הוסיף לו עוד חצי מטר‪ .‬הוא הזכיר לי סמור‪ ,‬עם אף מחודד ותווי פנים מכווצים‬
‫תמידית ‪ -‬בין אם כי הפרצוף שלו היה חמוץ תמיד‪ ,‬ובין אם כי התרגל לצמצם את עיניו תוך‬
‫שהוא מכוון חצים אל המטרה‪.‬‬
‫"זה שלל המלחמה שלנו!" הוא צעק ונעמד על קצות אצבעותיו כדי להגיע לגובה של‬
‫קלאריס‪" .‬ואם זה לא מוצא חן בעינייך‪ ,‬את יכולה לנשק לי באמתחת!"‬
‫האנשים שסביב השולחן התאמצו לא לפרוץ בצחוק ‪ -‬האחים שוד‪ ,‬פּוֹלוּקס מביתן דיוניסוס‪,‬‬
‫קייטי גרדנר מביתן דמטר‪ .‬אפילו ג'ייק מייסון‪ ,‬המדריך שמונה בחיפזון מביתן הפייסטוס‪,‬‬
‫הצליח לחייך חיוך קל‪ .‬רק סילנה בוריגרד התעלמה מכל המתרחש‪ .‬היא ישבה לצד קלאריס‬
‫ובהתה ברשת הפינג‪-‬פונג במבט מזוגג‪ .‬העיניים שלה היו אדומות ונפוחות‪ .‬כוס שוקו חם נחה‬
‫מולה בלי שנגעה בה‪ .‬זה שהיא צריכה לשבת כאן איכשהו לא היה נראה הוגן‪ .‬לא האמנתי‬
‫שקלאריס ומייקל עומדים מעליה ומתווכחים על משהו מטופש כמו שלל כשהיא רק עכשיו‬
‫איבדה את בקנדורף‪.‬‬
‫"תפסיקו!" צעקתי‪" .‬מה אתם עושים?"‬
‫קלאריס נעצה בי מבט זועם‪" .‬אז תגיד למייקל שלא יהיה חתיכת חרא אנוכי‪".‬‬
‫"תראו מי שמדברת‪ ",‬אמר מייקל‪.‬‬
‫"הסיבה היחידה שבאתי היא לתמוך בסילנה!" צעקה קלאריס‪" .‬אחרת הייתי נשארת בביתן‬
‫שלי‪".‬‬
‫"על מה אתם מדברים?" דרשתי לדעת‪.‬‬
‫פולוקס כחכח בגרונו‪" .‬כבר שלושה ימים קלאריס מסרבת לדבר עם אף אחד‪ ,‬עד שה‪...‬‬
‫אהמ‪ ...‬התלונה שלה תיפתר‪".‬‬
‫"אח‪ ,‬שלושה ימים נפלאים‪ ",‬אמר טראוויס שוד בנימה חולמנית‪.‬‬
‫"איזו תלונה?" שאלתי‪.‬‬
‫קלאריס פנתה אל כירון‪" .‬אתה האחראי‪ ,‬נכון? אז הביתן שלי יקבל את מה שמגיע לו או‬
‫לא?"‬
‫כירון בטש בפרסותיו באי נחת‪" .‬יקירתי‪ ,‬כפי שהסברתי לכם‪ ,‬הצדק עם מייקל‪ .‬הטיעון של‬
‫ביתן אפולו משכנע‪.‬‬
‫ומלבד זאת‪ ,‬עניינים חשובים יותר עומדים על הפרק ‪" -‬‬
‫"בטח‪ ",‬אמרה קלאריס ברוגז‪" .‬העניינים של ארס אף פעם לא די חשובים‪ .‬אנחנו אמורים‬
‫לזנק לקרב בכל פעם שאתם צריכים אותנו‪ ,‬בלי שום תלונה!"‬
‫"יכול להיות נחמד‪ ",‬מלמל קונור שוד‪.‬‬
‫קלאריס אחזה בסכין שלה‪" .‬אולי אני צריכה לשאול את מר ד' ‪" -‬‬
‫"כפי שידוע לך היטב‪ ",‬קטע אותה כירון ונימת קולו כעוסה מעט‪" ,‬מנהל המחנה דיוניסוס‬
‫עסוק בענייני המלחמה‪ .‬אנחנו לא נטריד אותו בזה‪".‬‬
‫"אני מבינה‪ ",‬אמרה קלאריס‪" .‬והמדריכים הבכירים? האם מישהו מתכוון לתמוך בנו?"‬
‫החיוכים התפוגגו‪ .‬איש לא הביט ישירות בקלאריס‪.‬‬
‫"אין בעיה‪ ".‬קלאריס פנתה אל סילנה‪" .‬אני מצטערת‪ .‬לא התכוונתי להיכנס לזה כשאת‬
‫בדיוק איבדת‪ ...‬בכל אופן‪ ,‬אני מתנצלת‪ .‬בפנייך‪ .‬ולא בפני אף אחד אחר‪".‬‬
 ‫לא נראה שסילנה בכלל שומעת אותה‪.‬‬
‫קלאריס השליכה את הסכין שלה על שולחן הפינג‪-‬פונג‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬אז אתם יכולים לנהל את המלחמה שלכם בלי ארס‪.‬‬
‫עד שנקבל את מה שמגיע לנו‪ ,‬איש מהביתן שלי לא ינקוף אצבע לעזור לכם‪ .‬שיהיה לכם‬
‫מוות נעים‪".‬‬
‫המדריכים האחרים היו המומים מכדי להגיב‪ .‬קלאריס יצאה בזעם מהחדר‪.‬‬
‫אחרי רגע‪ ,‬מייקל יוּ אמר‪" :‬ברוך שפטרנו‪".‬‬
‫"השתגעת?" מחתה קייטי גרדנר‪" .‬זה נורא!"‬
‫"לא יכול להיות שהיא מתכוונת לזה ברצינות‪ ",‬אמר טראוויס‪" .‬נכון?"‬
‫כירון נאנח‪" .‬גאוותה נפגעה‪ .‬היא תירגע בסופו של דבר‪".‬‬
‫אבל הוא לא נשמע משוכנע‪.‬‬
‫רציתי לדעת על מה לעזאזל כל המהומה‪ ,‬אבל הבטתי באנבת' והיא ביטאה ללא קול‪ :‬אחר‬
‫כך‪.‬‬
‫"ובכן‪ ",‬המשיך כירון‪" ,‬אם נוכל לחזור לעניינינו‪ ,‬מדריכים‪.‬‬
‫פרסי הביא איתו דבר‪-‬מה שכולכם צריכים לשמוע‪ .‬פרסי ‪ -‬הנבואה הגדולה בבקשה‪".‬‬
‫אנבת' הושיטה לי את מגילת הקלף המגולגלת‪ .‬מגעה היה יבש ועתיק‪ ,‬ואצבעותיי רעדו‬
‫כשמשכתי בחוט‪ .‬פרשתי את המגילה בזהירות מחשש שתיקרע‪ ,‬והתחלתי לקרוא‪.‬‬
‫"שש עשרה שנים ימלאו חרף כל הנחשולים‪"...‬‬
‫"אה‪ ,‬פרסי?" קטעה אותי אנבת'‪" .‬זה מכשולים‪ .‬לא נחשולים‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ ",‬אמרתי‪ .‬דיסלקציה היא אחד מתווי ההיכר של החצויים‪ ,‬אבל לפעמים אני ממש‬
‫שונא את זה‪ .‬ככל שאני יותר מתוח‪ ,‬אני עושה יותר שגיאות בקריאה‪" .‬שש עשרה שנים‬
‫ימלאו חרף כל המכשולים‪ ...‬לצאצאם החצוי של האלים הגדולים‪".‬‬
‫היססתי ובהיתי בשורות הבאות‪ .‬צינה עלתה ומילאה את אצבעותיי‪ ,‬כאילו הנייר קפוא‪.‬‬
‫"סביבו ישקע עולם בשינה שאין לה סוף‪ ,‬להב מקולל את נפש הגיבור יקטוף‪".‬‬
‫אנקלוסמוס נדמתה פתאום כבדה בכיסי‪ .‬להב מקולל? כירון אמר לי פעם שאנקלוסמוס‬
‫הביאה צער על אנשים רבים‪ .‬האם ייתכן שחרבי שלי תגרום למותי? ומהי השינה הנצחית‬
‫הזאת שהעולם ישקע בה‪ ,‬אם לא מוות? "פרסי‪ ",‬דחק בי כירון‪" .‬תקריא את השאר‪".‬‬
‫הרגשתי כאילו הפה שלי מלא חול‪ ,‬אבל הקראתי את שתי השורות האחרונות‪.‬‬
‫"בחירה גורלית את‪ ...‬את חייו תקפד‪.‬‬
‫את משכן האלים לקמ ‪ -‬לקוֹמֶ ק ‪" -‬‬
‫"לקומם‪ ",‬אמרה אנבת' בעדינות‪" .‬כלומר להציל‪".‬‬
‫"אני יודע מה זה אומר‪ ",‬רטנתי‪" .‬את משכן האלים לקומם או לאבד‪".‬‬
‫החדר דמם‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬קונור שוד אמר‪" :‬לכבד? זה טוב‪ ,‬לא?"‬
‫"לא לכבד‪ ",‬אמרה סילנה‪ .‬קולה היה חלול‪ ,‬אבל הופתעתי לשמוע אותה מדברת בכלל‪.‬‬
‫"לאבד‪ ,‬להשמיד‪".‬‬
‫"למחות‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬לחסל‪ .‬להחריב‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬הבנו‪ ".‬הלב שלי היה כבד כמו עופרת‪" .‬תודה‪".‬‬
‫כולם הביטו בי ‪ -‬בדאגה‪ ,‬או בחמלה‪ ,‬או אולי במעט פחד‪.‬‬
‫כירון עצם עיניים כאילו נשא תפילה‪ .‬בדמותו כסוס‪ ,‬ראשו כמעט נגע בתקרה‪" .‬עכשיו אתה‬
‫מבין מדוע חשבנו שמוטב לא לחשוף בפניך את הנבואה בשלמותה‪ .‬היו לך די והותר דאגות ‪-‬‬
‫"‬
‫"גם בלי לדעת שבסופו של דבר אמות בכל מקרה?"‬
‫אמרתי‪" .‬כן‪ ,‬אני מבין‪".‬‬
‫כירון הביט בי בעצב‪ .‬הקנטאור הזקן היה בן שלושת אלפים שנה‪ .‬הוא ראה מאות גיבורים‬
‫מתים‪ .‬אני בטוח שהוא לא נהנה מזה‪ ,‬ועדיין‪ ,‬הוא היה רגיל לזה‪ .‬הוא מן הסתם הבין שאין‬
‫טעם לנסות לעודד אותי‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬אתה יודע שלנבואות יש תמיד משמעויות נסתרות‪ .‬יכול להיות‬
‫שהמשמעות היא לא שתמות‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬אמרתי‪" .‬בחירה גורלית את חייו תקפד‪ .‬יש לזה בלי סוף משמעויות‪ ,‬נכון?"‬
‫"אולי אנחנו יכולים למנוע את זה‪ ",‬הציע ג'ייק מייסון‪.‬‬
‫"להב מקולל את נפש הגיבור יקטוף‪ .‬אולי אנחנו יכולים למצוא את הלהב הזה ולהשמיד‬
‫אותו‪ .‬זה נשמע כמו החרמש של קרונוס‪ ,‬לא?"‬
‫לא חשבתי על האפשרות הזאת‪ ,‬אבל מה זה משנה אם הלהב המקולל הוא אנקלוסמוס או‬
‫החרמש של קרונוס? כך או כך‪ ,‬הנחתי שלא נוכל למנוע את התגשמות הנבואה‪ .‬להב כלשהו‬
‫אמור לקטוף את נשמתי‪ .‬באופן כללי‪ ,‬אני מעדיף ששום דבר לא יקטוף לי את הנשמה‪.‬‬
‫"אולי נניח לפרסי להרהר בנבואה‪ ",‬אמר כירון‪" .‬הוא צריך זמן ‪" -‬‬
‫"לא‪ ".‬גלגלתי את הקלף ודחפתי אותו לכיס‪ .‬הרגשתי כעס‪ ,‬אף שלא ידעתי על מי בדיוק אני‬
‫כועס‪" .‬אני לא צריך זמן‪ .‬אם אני עומד למות‪ ,‬אז אני עומד למות‪ .‬אני לא יכול להתעסק בזה‬
‫כל הזמן‪ ,‬נכון?"‬
‫הידיים של אנבת' רעדו קצת‪ .‬היא לא הביטה בי ישירות‪.‬‬
‫"בואו נמשיך‪ ",‬אמרתי‪" .‬יש עוד בעיות‪ .‬יש לנו מרגל‪".‬‬
‫מייקל יוּ הזעיף פנים‪" .‬מרגל?"‬
‫סיפרתי להם על מה שקרה על סיפון "הנסיכה אנדרומדה"‬
‫‪ -‬איך קרונוס ידע שאנחנו מגיעים‪ ,‬איך הוא הראה לי תליון בצורת חרמש כסוף שבעזרתו‬
‫יצר קשר עם מישהו במחנה‪.‬‬
‫סילנה התחילה לבכות שוב ואנבת' חיבקה את כתפיה‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמר קונור שוד באי נחת‪" ,‬כבר שנים אנחנו חושדים שיש כאן מרגל‪ ,‬לא? מישהו‬
‫העביר מידע ללוק ‪ -‬לדוגמה את המיקום של גיזת הזהב לפני שלוש שנים‪ .‬זה בטח מישהו‬
‫שהכיר אותו ממש טוב‪".‬‬
‫אולי בלי להתכוון‪ ,‬הוא העיף מבט באנבת'‪ .‬היא הכירה את לוק יותר טוב מכולם‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫אבל קונור מיהר להסב את מבטו‪" .‬אה‪ ,‬אני מתכוון‪ ,‬זה יכול להיות כל אחד‪".‬‬
‫"כן‪ ".‬קייטי גרדנר העיפה מבט זועף באחים שוד‪ .‬היא לא סבלה אותם מאז שקישטו את‬
‫המדשאה שעל גג ביתן דמטר בארנבוני שוקולד‪" .‬למשל אחד האחים של לוק‪".‬‬
‫טראוויס וקונור התחילו להתווכח איתה‪.‬‬
‫"תפסיקו!" סילנה הלמה בידה בשולחן בכוח כזה ששוקו ניתז מהכוס שלה‪" .‬צ'ארלי מת ו‪...‬‬
‫ואתם מתווכחים כמו ילדים קטנים!" היא השפילה את ראשה ופרצה בבכי‪.‬‬
‫שוקו חם נטף משולי שולחן הפינג‪-‬פונג‪ .‬כולם נראו מבוישים‪.‬‬
‫"היא צודקת‪ ",‬אמר פולוקס לבסוף‪" .‬אין שום טעם לזרוק האשמות‪ .‬אנחנו צריכים לפקוח‬
‫עין ולחפש תליון כסף עם קמע בצורת חרמש‪ .‬אם לקרונוס היה אחד‪ ,‬בטח יש כזה גם‬
‫למרגל‪".‬‬
‫מייקל יו פלט נהמה‪" .‬חייבים למצוא את המרגל לפני שנתחיל לתכנן את המבצע הבא שלנו‪.‬‬
‫פיצוץ 'הנסיכה אנדרומדה' לא יעצור את קרונוס לנצח‪".‬‬
‫"בהחלט לא‪ ",‬אמר כירון‪" .‬למעשה‪ ,‬הוא כבר פתח במתקפה הבאה שלו‪".‬‬
‫הזעפתי פנים‪" .‬אתה מתכוון ל'איום הגדול יותר' שפוסידון הזכיר?"‬
‫הוא ואנבת' החליפו מבטים כאילו אומרים‪ :‬הגיע הזמן‪.‬‬
‫כבר ציינתי שאני שונא שהם עושים את זה? "פרסי‪ ",‬אמר כירון‪" ,‬לא רצינו לספר לך עד‬
‫שתחזור למחנה‪ .‬היית זקוק להפוגה בחברת‪ ...‬ידידים בני תמותה‪".‬‬
‫אנבת' הסמיקה‪ .‬פתאום קלטתי שהיא יודעת שהסתובבתי עם רייצ'ל‪ ,‬והרגשתי אשם‪ .‬ואז‬
‫כעסתי על זה שאני מרגיש אשם‪ .‬מותר שיהיו לי חברים מחוץ למחנה‪ ,‬נכון? זה לא כאילו‬
‫ש‪...‬‬
‫"תגידו לי מה קרה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫כירון לקח גביע ארד מהמזנון‪ .‬הוא התיז מים אל הכירה החשמלית ששימשה אותנו בדרך‬
‫כלל להמסת גבינה לנאצ'וס‪.‬‬
‫אדים עלו ממנה וקשת התנוצצה לאור נורות הפלואורסצנט‪.‬‬
‫כירון שלף דרכמת זהב מנרתיקו‪ ,‬השליך אותה אל בין האדים ומלמל‪" :‬איריס הנכבדה‪ ,‬אלת‬
‫הקשת בענן‪ ,‬הראי לנו את האיום‪".‬‬
‫הערפל הבליח‪ .‬ראיתי תמונה מוכרת של הר געש מעלה עשן ‪ -‬הר סנט הלן‪ .‬בעודי צופה‪,‬‬
‫צלע ההר התפוצצה כולה‪.‬‬
‫אש‪ ,‬אפר לוהט ולבה פרצו ממנו‪ .‬קול של קריין חדשות אמר ברקע‪...:‬חמורה אף יותר‬
‫מההתפרצות בשנה שעברה‪ .‬המכון הגיאולוגי מתריע שייתכן ואין זה סוף הסיפור‪.‬‬
‫זכרתי היטב את ההתפרצות בשנה שעברה‪ .‬אני גרמתי לה‪ .‬אבל הפעם היה מדובר במשהו‬
‫גרוע בהרבה‪ .‬ההר כולו נקרע לגזרים וקרס כלפי פנים‪ ,‬ודמות ענקית הגיחה מבין ענני העשן‬
‫וזרמי הלבה כאילו יצאה מתוך בור ביוב‪ .‬קיוויתי שהערפול מסתיר מבני התמותה את‬
‫ההתרחשות האמיתית‪ ,‬כי מה שראיתי שם היה יוצר מהומות בכל רחבי ארצות הברית‪.‬‬
‫הענק היה גדול מכל מפלצת שראיתי בעבר‪ .‬אפילו עיני החצוי שלי לא הצליחו לפענח את‬
‫צורתו המדויקת מבעד ללהבות ולאפר‪ ,‬אבל הוא היה דמוי אנוש‪ ,‬וגדול עד כדי כך שהיה‬
‫מסוגל להשתמש בגורד שחקים כמחבט בייסבול‪ .‬ההר כולו היטלטל ברעם מחריש אוזניים‪,‬‬
‫כאילו המפלץ צחק‪.‬‬
‫"זה הוא‪ ",‬אמרתי‪" .‬טיפון‪".‬‬
‫קיוויתי בכל לבי שכירון יגיד משהו בסגנון של‪ ,‬לא‪ ,‬מה פתאום‪ ,‬זה ידידנו הענקי לירוי! הוא‬
‫בא לעזור לנו! אבל ממש לא‪ .‬כירון רק הנהן‪" .‬המפלץ הנורא מכולם‪ ,‬האיום הגדול ביותר‬
‫שאי פעם ניצב בפני האלים‪ .‬הוא יצא מכלאו תחת ההר‪ .‬אך מה שאנחנו רואים כעת התרחש‬
‫לפני יומיים‪ .‬זה מה שקורה היום‪".‬‬
‫כירון החווה בידו והתמונה השתנתה‪ .‬ראינו גוש עצום של ענני סערה חולף על פני המערב‬
‫התיכון של ארצות הברית‪.‬‬
‫ברקים הבזיקו‪ .‬סופות טורנדו החריבו כל דבר שעמד בדרכן ‪-‬‬
‫הן עקרו בתים וקרונות מגורים והשליכו מכוניות סביב כאילו היו צעצועים‪.‬‬
‫שיטפונות אדירים‪ ,‬אמר קריין החדשות‪ .‬חמש מדינות הכריזו על מצב חירום בעוד הסופה‬
‫המשונה ממשיכה להתקדם מזרחה בנתיב ההרס‪ .‬המצלמות התמקדו במשפך טורנדו אדיר‬
‫שהלך והתקרב אל עיירה כלשהי‪ .‬לא הצלחתי לזהות אותה‪ .‬בלב הסערה ראיתי את הענק ‪-‬‬
‫רק הצצות חטופות בדמותו האמיתית‪ :‬זרוע עשויה עשן‪ ,‬יד עטורה טפרים בגודל גוש בניינים‬
‫עירוני‪ .‬שאגתו הזועמת התגלגלה על פני המישורים כמו פיצוץ גרעיני‪ .‬דמויות קטנות יותר‬
‫הבזיקו לכאן ולכאן בין העננים‪ ,‬חגות סביב המפלץ‪ .‬ראיתי הבזקי אור‪ ,‬וקלטתי שהענק מנסה‬
‫לחבוט בהם‪ .‬נדמה לי שראיתי מרכבה מוזהבת עפה לתוך האפילה‪ .‬ציפור ענקית כלשהי ‪-‬‬
‫מעין ינשוף מפלצתי ‪ -‬צללה לתקוף את הענק‪.‬‬
‫"אלה‪ ...‬האלים?" שאלתי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬פרסי‪ ",‬אמר כירון‪" .‬הם נלחמים בו כבר כמה ימים בניסיון להאט את התקדמותו‪ .‬אבל‬
‫טיפון ממשיך לצעוד ‪ -‬הישר לעבר ניו יורק‪ .‬לעבר האולימפוס‪".‬‬
‫ניסיתי לעכל את המידע‪" .‬בתוך כמה זמן הוא יגיע לכאן?"‬
‫"אם האלים לא יצליחו לעצור בו? אולי חמישה ימים‪ .‬רוב האולימפיים נלחמים בו‪ ...‬מלבד‬
‫אביך‪ ,‬שמנהל קרב משלו‪".‬‬
‫"אז מי מגן על האולימפוס?"‬
‫קונור שוד הניד בראשו‪" .‬אם טיפון יגיע לניו יורק‪ ,‬זה לא ישנה מי יגן על האולימפוס‪".‬‬
‫חשבתי על דבריו של קרונוס על הספינה‪ :‬הייתי שמח מאוד לראות את האימה בעיניך כשתבין‬
‫כיצד אשמיד את האולימפוס‪.‬‬
‫האם על זה דיבר‪ :‬מתקפה של טיפון? זה בהחלט היה מבעית‪ .‬אבל קרונוס לא חדל לתחבל‬
‫תחבולות ולמשוך את תשומת לבנו לכיוונים שגויים‪ .‬איכשהו היתה לי הרגשה שזאת תוכנית‬
‫פשוטה מדי עבורו‪ .‬ובחלום שלי‪ ,‬הטיטאן הזהוב דיבר על כמה אתגרים שצפויים לנו‪ ,‬כאילו‬
‫טיפון הוא רק הראשון‪.‬‬
‫"זה תכסיס‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו חייבים להזהיר את האלים‪.‬‬
‫משהו אחר עומד לקרות‪".‬‬
‫כירון נעץ בי מבט חמור‪" .‬משהו גרוע מטיפון? אני מקווה שלא‪".‬‬
‫"אנחנו חייבים להגן על האולימפוס‪ ",‬התעקשתי‪" .‬קרונוס תכנן מתקפה נוספת‪".‬‬
‫"כמובן‪ ",‬הזכיר לי טראוויס שוד‪" .‬אבל הרי הטבעתם את הספינה שלו‪".‬‬
‫כולם הביטו בי‪ .‬הם רצו חדשות טובות‪ .‬הם רצו להאמין שלפחות הענקתי להם שביב תקווה‪.‬‬
‫העפתי מבט באנבת'‪ .‬ראיתי שאותה מחשבה עלתה גם בדעתה‪ :‬מה אם "הנסיכה אנדרומדה"‬
‫היתה רק הסחה? מה אם קרונוס הניח לנו לפוצץ את הספינה שלו כדי לנסוך בנו שאננות?‬
‫אבל לא התכוונתי לומר את זה בפני סילנה‪ .‬החבר שלה הקריב את חייו למען הצלחת‬
‫המשימה הזאת‪.‬‬
‫"אולי אתה צודק‪ ",‬אמרתי‪ ,‬אם כי לא האמנתי כך בעצמי‪.‬‬
‫ניסיתי לדמיין לעצמי כמה עוד יכול המצב להידרדר‪.‬‬
‫האלים נלחמים במפלץ ענקי שכמעט הביס אותם בעבר‪.‬‬
‫פוסידון נמצא במצור ומפסיד במלחמה נגד הטיטאן אוקיינוס‪.‬‬
‫האולימפוס עומד פרוץ ונטול הגנות‪ .‬אנחנו‪ ,‬החצויים במחנה‪ ,‬נותרנו לבדנו ‪ -‬ויש בקרבנו‬
‫מרגל‪.‬‬
‫אה‪ ,‬ולדברי הנבואה העתיקה‪ ,‬אני אמות כשאגיע לגיל שש‪-‬עשרה ‪ -‬מה שבמקרה עומד‬
‫לקרות בעוד חמישה ימים‪ ,‬בדיוק כשטיפון אמור להגיע לניו יורק‪ .‬כמעט שכחתי מזה‪.‬‬
‫"ובכן‪ ",‬אמר כירון‪" ,‬נראה לי שזה מספיק ללילה אחד‪".‬‬
‫הוא החווה בידו והאדים התפזרו‪ .‬זירת הקרב הסוערת בין טיפון והאלים התפוגגה‪.‬‬
‫"בהחלט מספיק‪ ",‬מלמלתי‪.‬‬
‫ומועצת המלחמה התפזרה‪.‬‬
 ‫‪4‬‬
‫אנחנו מבעירים תכריכי מתכת‬
‫חלמתי שרייצ'ל אליזבת דר משליכה חצים על ציור שלי‪.‬‬
‫היא עמדה בחדר שלה‪ ...‬אה‪ ,‬שנייה אחת‪ .‬אולי כדאי לציין שאין לרייצ'ל חדר‪ .‬כל הקומה‬
‫העליונה באחוזת המשפחה שלה ‪ -‬בניין עתיק בברוקלין ששופץ ‪ -‬היא שלה‪ .‬ה"חדר"‬
‫שלה הוא לופט ענקי עם תאורה תעשייתית וחלונות מהרצפה ועד התקרה‪ .‬הוא גדול בערך פי‬
‫שניים מכל הדירה של אמא שלי‪.‬‬
‫מוזיקת רוק אלטרנטיבית רעמה מהמערכת המשוכללת שלה‪ ,‬שהייתה מכוסה נתזי צבע‪.‬‬
‫למיטב ידיעתי‪ ,‬הכלל היחיד של רייצ'ל לגבי מוזיקה הוא שאסור ששני שירים באַ ייפּוֹד‬
‫יישמעו דומים זה לזה‪ ,‬וכולם חייבים להיות משונים‪.‬‬
‫היא היתה לבושה בקימונו והשיער שלה היה פרוע כאילו בדיוק קמה משינה‪ .‬המיטה שלה‬
‫היתה מבולגנת‪ .‬סדינים כיסו כמה כני ציור‪ .‬בגדים מלוכלכים ועטיפות ישנות של חטיפי‬
‫אנרגיה היו פזורים על הרצפה‪ ,‬אבל בחדר גדול כמו זה הבלגן אף פעם לא נראה נורא‪.‬‬
‫מהחלונות נשקף נוף לילי של מנהטן כולה‪.‬‬
‫בציור ששימש כמטרת קליעה נראיתי אני‪ ,‬רוכן מעל הענק אנטאיוס‪ .‬רייצ'ל ציירה אותו‬
‫כמה חודשים קודם לכן‪ .‬הבעת הפנים שלי בציור היתה פראית ‪ -‬אפילו טורדת מנוחה ‪ -‬והיה‬
‫קשה לקבוע אם אני הטוב או הרע‪ ,‬אבל רייצ'ל אמרה שבדיוק ככה נראיתי אחרי הקרב‬
‫איתו‪.‬‬
‫"חצויים‪ ",‬רטנה רייצ'ל לעצמה והשליכה חץ נוסף אל הציור‪" .‬ומסעות החיפושים‬
‫המפגרים שלהם‪".‬‬
‫רוב החצים נפלו לרצפה‪ ,‬אבל כמה מהם ננעצו בתמונה‪.‬‬
‫אחד השתלשל מהסנטר שלי כמו זקנקן‪.‬‬
‫מישהו הלם על דלת חדרה‪.‬‬
‫"רייצ'ל‪ ",‬צעק קול גבר‪" ,‬מה את עושה? תכבי את ה ‪" -‬‬
‫רייצ'ל לקחה את השלט‪-‬רחוק וכיבתה את המוזיקה‪.‬‬
‫"תיכנס!"‬
‫אבא שלה נכנס לחדר בפנים זועפות‪ ,‬ממצמץ בגלל האור החזק‪ .‬היה לו שיער בצבע חלודה‪,‬‬
‫קצת יותר כהה מזה של רייצ'ל‪ .‬השיער שלו היה מעוך על הצד כאילו נלחם בכרית שלו‬
‫והפסיד‪ .‬על כיס פיג'מת המשי הכחולה שלו היו רקומים ראשי התיבות ו"ד‪ .‬תגידו לי‪ ,‬מי‬
‫רוקם ראשי תיבות על פיג'מה? "מה קורה כאן?" הוא תבע לדעת‪" .‬השעה שלוש לפנות‬
‫בוקר‪".‬‬
‫"לא הצלחתי להירדם‪ ",‬אמרה רייצ'ל‪.‬‬
‫אחד החצים נפל מהציור‪ .‬רייצ'ל הסתירה את שאר החצים מאחורי גבה‪ ,‬אבל מר דֶ ר הבחין‬
‫בהם‪.‬‬
‫"אז מה‪ ...‬אני מבין שידידך לא יצטרף אלינו לסנט תומאס?"‬
‫ככה מר דר קרא לי‪ .‬אף פעם לא פרסי‪ .‬תמיד ידידך‪ .‬או בחור צעיר אם פנה אליי ישירות‪ ,‬מה‬
‫שלא קרה לעתים קרובות‪.‬‬
‫רייצ'ל כיווצה את גבותיה‪" .‬אני לא יודעת‪".‬‬
‫"אנחנו יוצאים מחר בבוקר‪ ",‬אמר אבא שלה‪" .‬אם הוא עדיין לא החליט ‪" -‬‬
‫"הוא כנראה לא בא‪ ",‬אמרה רייצ'ל באומללות‪" .‬עכשיו אתה מרוצה?"‬
‫מר דר שילב ידיים מאחורי גבו‪ .‬הוא צעד הלוך ושוב בהבעת פנים חמורה‪ .‬תיארתי לעצמו‬
‫שככה בדיוק הוא מתנהג בחדר הישיבות של חברת ההשקעות שלו ומלחיץ את כל העובדים‪.‬‬
‫"את עדיין סובלת מחלומות רעים?" הוא שאל‪" .‬כאבי ראש?"‬
‫רייצ'ל זרקה את החצים על הרצפה‪" .‬לא הייתי צריכה לספר לך על זה‪".‬‬
‫"אני אביך‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אני דואג לשלומך‪".‬‬
‫"דואג לשמה הטוב של המשפחה‪ ",‬רטנה רייצ'ל‪.‬‬
‫אבא שלה לא הגיב ‪ -‬אולי כי כבר שמע את הטענה בעבר‪ ,‬אולי כי זאת היתה האמת‪.‬‬
‫"אני יכול להתקשר לד"ר ארקרייט‪ ",‬הציע‪" .‬הוא עזר לך להתגבר על מות האוגר שלך‪".‬‬
‫"הייתי בת שש‪ ",‬היא אמרה‪" .‬ולא‪ ,‬אבא‪ ,‬אני לא צריכה פסיכולוג‪ .‬אני פשוט‪"...‬‬
‫היא הנידה בראשה בחוסר אונים‪.‬‬
‫אבא שלה נעמד מול החלונות‪ .‬הוא השקיף על קו הרקיע של ניו יורק כאילו העיר כולה‬
‫שייכת לו ‪ -‬מה שלא היה נכון‪ .‬רק חלק ממנה היה שייך לו‪.‬‬
‫"יועיל לך לצאת לחופש‪ ",‬פסק לבסוף‪" .‬להתרחק קצת מגורמים שליליים שהשפיעו עלייך‬
‫לאחרונה‪".‬‬
‫"אני לא הולכת ללמוד ב'קל ִָריוֹן'‪ ",‬אמרה רייצ'ל‪" .‬וזה לא עניינך מי החברים שלי‪".‬‬
‫מר דר חייך‪ ,‬אבל זה לא היה חיוך נעים‪ .‬הוא כאילו אמר‪ ,‬יום אחד תביני כמה מטופשת את‬
‫נשמעת‪.‬‬
‫"נסי להירדם‪ ",‬הוא דחק בה‪" .‬מחר בערב כבר נהיה על החוף‪ .‬זה יהיה כיף‪".‬‬
‫"כיף‪ ",‬חזרה אחריו רייצ'ל‪" .‬בטח‪ ,‬כיף גדול‪".‬‬
‫אבא שלה יצא מהחדר‪ .‬הוא השאיר את הדלת פתוחה מאחוריו‪.‬‬
‫רייצ'ל בהתה בציור שלי‪ .‬ואז ניגשה לכן שלצדו‪ ,‬שהיה מכוסה סדין‪.‬‬
‫"אני מקווה שאלה רק חלומות‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫היא הסירה את הסדין מעל הכן‪ .‬מתחת לסדין היה רישום חפוז בפחם‪ ,‬אבל רייצ'ל היתה‬
‫אמנית מוכשרת‪ .‬לא היה קשה לזהות שמדובר בלוק כילד‪ .‬הוא היה בערך בן תשע‪ ,‬עם חיוך‬
‫רחב ובלי צלקת‪ .‬לא היה לי מושג מאיפה רייצ'ל יודעת איך הוא נראה אז‪ ,‬אבל הדיוקן היה‬
‫מדויק כל כך שלא נראה לי שהיא התבססה על ניחושים‪ .‬על פי מה שידעתי על חייו של לוק‬
‫)באמת לא הרבה(‪ ,‬זה היה ציור שלו בדיוק לפני שגילה שהוא חצוי וברח מהבית‪.‬‬
‫רייצ'ל בהתה ברישום‪ .‬ואז הסירה את הסדין מעל הכן הבא‪ .‬הציור שנחשף היה מטריד אפילו‬
‫יותר‪ .‬נראה בו בניין האמפייר סטייט מוקף ברקים‪ .‬במרחק נגלו ענני סערה כהים‪ ,‬ויד ענקית‬
‫בצבצה מבין העננים‪ .‬לרגלי בניין האמפייר סטייט נאסף המון‪ ...‬אבל זה לא היה המון רגיל‬
‫של תיירים ושל עוברי אורח‪ .‬ראיתי חניתות‪ ,‬כידונים ודגלים ‪ -‬מאפייני צבא לוחם‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬מלמלה רייצ'ל כאילו ידעה שאני מאזין‪" .‬מה קורה כאן?"‬
‫החלום נמוג‪ ,‬והדבר האחרון שאני זוכר הוא שמאוד רציתי להיות מסוגל לענות על השאלה‪.‬‬
‫למחרת בבוקר רציתי להתקשר אליה‪ ,‬אבל אין טלפונים במחנה‪ .‬דיוניסוס וכירון לא זקוקים‬
‫לטלפונים‪ .‬כשהם צריכים משהו מהאולימפוס הם מתקשרים דרך האיריס‪-‬נט‪ .‬וכשחצויים‬
‫משתמשים בטלפונים סלולריים‪ ,‬האותות מושכים את כל המפלצות ברדיוס מאה קילומטר‪.‬‬
‫זאת המקבילה של יריית זיקוק‪ :‬הנה אני! בואו תחסלו אותי! אפילו עם כל ההגנות שעל‬
‫המחנה‪ ,‬אנחנו לא מעוניינים להכריז ככה על המיקום שלנו‪.‬‬
‫לרוב החצויים )מלבד אנבת' וכמה אחרים( בכלל אין טלפון נייד‪ .‬וממש לא יכולתי לומר לה‪:‬‬
‫"היי אנבת'‪ ,‬תני לי רגע את הנייד שלך‪ ,‬אני רוצה להתקשר לרייצ'ל!" כדי להתקשר‪ ,‬הייתי‬
‫נאלץ לצאת מהמחנה ולצעוד כמה קילומטרים עד לחנות הקרובה‪ .‬גם אם כירון היה מרשה‬
‫לי לצאת‪ ,‬עד שהייתי מגיע לשם רייצ'ל כבר היתה נמצאת על המטוס לסנט תומאס‪.‬‬
‫אכלתי ארוחת בוקר עגמומית‪ ,‬לבדי ליד שולחן פוסידון‪ .‬לא הפסקתי להעיף מבטים בסדק‬
‫שברצפת השיש‪ ,‬שדרכו גירש ניקו שנתיים קודם לכן כמה שלדים צמאי דם אל ממלכת‬
‫השאול‪ .‬קשה לומר שהזיכרון שיפר את מצב התיאבון שלי‪.‬‬
‫***‬
‫אחרי ארוחת הבוקר‪ ,‬אנבת' ואני עשינו סבב ביקורת בביתנים‪.‬‬
‫למעשה היה תורה של אנבת' לערוך ביקורת‪ .‬המטלה שלי לאותו בוקר היתה לעבור על‬
‫הדיווחים שקיבל כירון‪ .‬אבל מכיוון ששנינו שנאנו את המטלות שלנו‪ ,‬החלטנו לעשות אותן‬
‫יחד כדי שהעסק יהיה קצת פחות מעיק‪.‬‬
‫התחלנו בביתן פוסידון‪ ,‬שלמעשה רק אני גר בו‪ .‬הצעתי את המיטה שלי בבוקר )פחות או‬
‫יותר( ויישרתי את קרן המינוטאור שעל הקיר‪ ,‬אז נתתי לעצמי ‪ 4‬מתוך ‪.5‬‬
‫אנבת' עשתה פרצוף‪" .‬נדיב מצדך‪ ".‬היא השתמשה בקצה העיפרון שלה להרים מהרצפה זוג‬
‫מכנסי ריצה מלוכלכים‪.‬‬
‫חטפתי אותם ממנה‪" .‬אוי‪ ,‬תעשי לי טובה‪ .‬טייסון לא נמצא כאן הקיץ לסדר אחריי‪".‬‬
‫"‪ 3‬מתוך ‪ ",5‬אמרה אנבת'‪ .‬ידעתי שאין טעם להתווכח איתה והמשכנו הלאה בביקורת‪.‬‬
‫תוך כדי הליכה‪ ,‬ניסיתי לעבור ברפרוף על ערמת הדיווחים של כירון‪ .‬היו שם הודעות‬
‫מחצויים‪ ,‬מסאטירים ומרוחות טבע בכל רחבי ארצות הברית‪ ,‬שמסרו עדכונים על פעילות‬
‫המפלצות‪ .‬הדיווחים היו מדכאים למדי‪ ,‬והמוח שלי עם בעיית הקשב ממש לא אוהב להתרכז‬
‫בדברים מדכאים‪.‬‬
‫קרבות קטנים התחוללו בכל מקום‪ .‬מספר המגוייסים החדשים למחנה ירד לאפס‪ .‬הסאטירים‬
‫התקשו למצוא חצויים חדשים ולהביא אותם למחנה בגלל כל המפלצות ששוטטו ברחבי‬
‫ארצות הברית‪ .‬כבר חודשים לא שמענו דבר מחברתנו תאליה‪ ,‬מנהיגת ציידות ארטמיס; אם‬
‫ארטמיס יודעת מה קורה אתן‪ ,‬היא לא מעדכנת אותנו‪.‬‬
‫עברנו בביתן אפרודיטה‪ ,‬שקיבל כמובן ‪ 5‬מתוך ‪ .5‬המיטות היו מוצעות באופן מושלם‪.‬‬
‫הבגדים של כולם היו מקופלים בארוניות על פי צבעים‪ .‬פרחים רעננים פרחו על אדן החלון‪.‬‬
‫רציתי להוריד להם נקודה על כך שהביתן כולו מצחין מבושם פלצני‪ ,‬אבל אנבת' התעלמה‬
‫ממני‪.‬‬
‫"נראה נהדר כמו תמיד‪ ,‬סילנה‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫סילנה הנהנה באדישות‪ .‬הקיר שמאחורי המיטה שלה היה מעוטר בתמונות של בקנדורף‪ .‬היא‬
‫ישבה על המיטה ובחיקה בונבוניירה‪ ,‬ואני נזכרתי שאבא שלה הוא הבעלים של חנות‬
‫שוקולד בניו יורק‪ .‬כך משך את תשומת לבה של אפרודיטה‪.‬‬
‫"רוצים קצת?" שאלה סילנה‪" .‬אבא שלי שלח לי שוקולדים‪.‬‬
‫הוא חשב‪ ...‬הוא חשב שאולי זה יעודד אותי‪".‬‬
‫"הם טובים?" שאלתי‪.‬‬
‫היא הנידה בראשה לשלילה‪" .‬יש להם טעם של קרטון‪".‬‬
‫אין לי שום דבר נגד קרטון אז אכלתי אחד‪ .‬אנבת' החליטה לוותר‪ .‬הבטחנו שנחזור לבקר‬
‫מאוחר יותר והמשכנו בביקורת‪.‬‬
‫כשחצינו את השטח המרכזי‪ ,‬היינו עדים לקטטה בין ביתני ארס ואפולו‪ .‬כמה חניכים מביתן‬
‫אפולו‪ ,‬חמושים בבקבוקי תבערה‪ ,‬עופפו מעל ביתן ארס במרכבה רתומה לשני פגסוסים‪ .‬לא‬
‫ראיתי את המרכבה לפני כן‪ ,‬והיא נראתה ממש מגניבה‪ .‬עד מהרה‪ ,‬כל הגג של ביתן ארס‬
‫עלה בלהבות‪ ,‬וניאדות מיהרו מהאגם להתיז עליו מים‪.‬‬
‫בתגובה‪ ,‬החניכים מביתן ארס שילחו בהם קללה‪ ,‬וכל החצים של בני אפולו הפכו לגומי‪ .‬הם‬
‫המשיכו לירות בבני ארס אבל החצים ניתזו מהם בלי להזיק‪.‬‬
‫שני קשתים חלפו בריצה על פנינו‪ ,‬ובעקבותיהם ילד עצבני מביתן ארס שצעק עליהם‬
‫בחרוזים‪" :‬קיללתם אותי? אתם עוד תשלמו! ‪ /‬כדאי לכם מאוד שהחרוזים ייעלמו!"‬
‫אנבת' נאנחה‪" .‬אוי‪ ,‬לא זה עוד פעם‪ .‬בפעם הקודמת שאפולו קילל את אחד הביתנים‪ ,‬הם‬
‫המשיכו לדבר בחרוזים שבוע‪".‬‬
‫קיבלתי צמרמורת‪ .‬אפולו היה אל הקשת‪ ,‬אך גם אל השירה‪ .‬יצא לי לשמוע אותו מדקלם‬
‫שירה פרי עטו‪ ,‬והאמת שהייתי מעדיף שיירו בי בחץ‪.‬‬
‫"למה הם רבים בכלל?" שאלתי‪.‬‬
‫אנבת' התעלמה ממני והתעסקה במגילת הציונים שלה‪ ,‬שבה רשמה ‪ 1‬מתוך ‪ 5‬לשני‬
‫הביתנים‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי בוחן אותה‪ ,‬עניין די טיפשי שהרי ראיתי אותה טריליון פעמים בעבר‪ .‬הקיץ‬
‫סוף סוף הדבקתי אותה בגובה‪ ,‬למרבה השמחה‪ .‬ועדיין‪ ,‬היא עשתה רושם כל כך הרבה יותר‬
‫בוגר‪ .‬האמת שזה היה קצת מלחיץ‪ .‬היא מאז ומעולם נראתה טוב‪ ,‬אבל לאחרונה היא‬
‫התחילה להיראות ממש יפהפייה‪.‬‬
‫בסופו של דבר היא אמרה‪" :‬בגלל המרכבה המעופפת‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫"שאלת למה הם רבים?"‬
‫"אה‪ .‬אה‪ ,‬כן‪".‬‬
‫"הם תפסו אותה בשבוע שעבר‪ ,‬בפשיטה בפילדלפיה‪.‬‬
‫כמה מהחצויים של לוק השתמשו בה‪ .‬ביתן אפולו תפס אותה במהלך הקרב‪ ,‬אבל ביתן ארס‬
‫הוא שהוביל את הפשיטה‪.‬‬
‫ומאז הם מתווכחים מי צריך לקבל אותה‪".‬‬
‫התכופפנו בחיפזון כשמייקל יו צלל עם המרכבה לעבר חניך מביתן ארס והשליך לעברו‬
‫בקבוק תבערה‪ .‬בן ארס ניסה לדקור אותו וקילל אותו בחרוזים‪ .‬הוא היה ממש יצירתי עם‬
‫הקללות המחורזות שלו‪.‬‬
‫"אנחנו נלחמים על חיינו‪ ",‬אמרתי‪" ,‬והם מתקוטטים על מרכבה מטופשת?"‬
‫"זה יעבור להם‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬קלאריס תוותר בסופו של דבר‪".‬‬
‫לא הייתי בטוח בזה‪ .‬זה לא נשמע כמו משהו שקלאריס תעשה‪.‬‬
‫עברתי על דוחות נוספים בעודנו ממשיכים לסרוק את הביתנים‪ .‬ביתן דמטר קיבל ‪ .4‬ביתן‬
‫הפייסטוס קיבל ‪ 3‬וככל הנראה הגיע להם אפילו פחות‪ ,‬אבל ויתרנו להם בגלל מותו של‬
‫בקנדורף‪ .‬שלא במפתיע‪ ,‬ביתן הרמס קיבל ‪ .2‬כל החניכים שלא יודעים מי ההורה האולימפי‬
‫שלהם נשלחים לביתן הרמס הצפוף‪ ,‬וכיוון שהאלים שכחנים למדי‪ ,‬הביתן הזה מלא תמיד עד‬
‫אפס מקום‪.‬‬
‫בסופו של דבר הגענו לביתן אתנה‪ ,‬שהיה נקי ומסודר כתמיד‪ .‬הספרים עמדו ישרים על‬
‫המדפים‪ .‬השריונות היו מצוחצחים‪ .‬מפות קרב ותרשימים עיטרו את הקירות‪ .‬רק המיטה של‬
‫אנבת' היתה מבולגנת‪ .‬היא היתה מכוסה ניירות והמחשב הנייד הכסוף שלה עדיין פעל‪.‬‬
‫"ולאקאס"‪ ,‬מלמלה אנבת'‪ ,‬ופירוש הדבר בגדול שקראה לעצמה מטומטמת ביוונית‪.‬‬
‫הסגן שלה‪ ,‬מלקולם‪ ,‬הבליע חיוך‪" .‬כן‪ ,‬אה‪ ...‬את כל השאר סידרנו‪ ,‬אבל לא ידענו אם בטוח‬
‫להזיז את הניירות שלך‪".‬‬
‫סביר להניח שזה היה חכם מצדם‪ .‬היה לאנבת' סכין ארד‪,‬‬
‫ששמרה במיוחד לטיפול במפלצות ובאנשים שנגעו לה בדברים‪.‬‬
‫מלקולם גיחך אליי‪" .‬נחכה בחוץ עד שתגמרו עם הביקורת‪".‬‬
 ‫בני אתנה יצאו בטור מהביתן בעוד אנבת' מסדרת את המיטה שלה‪.‬‬
‫זזתי במקומי במבוכה והעמדתי פנים שאני עובר על כמה דוחות נוספים‪ .‬טכנית‪ ,‬על פי כללי‬
‫המחנה‪ ,‬אסור לשני חניכים להישאר‪ ...‬כאילו‪ ,‬לבדם באחד הביתנים‪.‬‬
‫הכלל הפך רלוונטי במיוחד כשסילנה ובקנדורף התחילו לצאת יחד‪ .‬אני יודע שכמה מכם‬
‫בטח חושבים‪ :‬אתם החצויים לא קרובי משפחה כולכם מצד האלים? זה לא דוחה לצאת אחד‬
‫עם השני? אבל העניין הוא שהצד של האלים לא נחשב מבחינה גנטית‪ ,‬כי אין לאלים דנ"א‪.‬‬
‫אף אחד מהחצויים לא היה יוצא עם מישהו שיש לו אותו הורה אולימפי‪ .‬כאילו‪ ,‬שני חצויים‬
‫מביתן אתנה? אין מצב‪ .‬אבל בת אפרודיטה ובן הפייסטוס? הם לא קרובי משפחה‪ .‬אז אין‬
‫בעיה‪.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬מסיבה לא ברורה כלשהי חשבתי על זה כשהסתכלתי על אנבת' מסדרת את‬
‫הדברים שלה‪ .‬היא סגרה את המחשב הנייד שלה‪ ,‬שקיבלה במתנה מהממציא דיידלוס בקיץ‬
‫שעבר‪.‬‬
‫כחכחתי בגרוני‪" .‬אז מה‪ ...‬הצלחת להוציא משהו מעניין מהמחשב הזה?"‬
‫"יותר מדי‪ ",‬היא אמרה‪" .‬היו לדיידלוס כל כך הרבה רעיונות‪.‬‬
‫אני יכולה לבלות חמישים שנה בניסיון להבין את כולם‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬מלמלתי לעצמי‪" .‬נשמע כיף אדיר‪".‬‬
‫היא חיטטה בניירות שלה ‪ -‬רובם תרשימי בניינים והערות בכתב יד‪ .‬ידעתי שהיא רוצה‬
‫להיות אדריכלית‪ ,‬אבל למדתי בדרך הקשה שמוטב לא לשאול על מה היא עובדת כרגע‪ .‬היא‬
‫מתחילה לדבר על זוויות ועל פיזור עומסים עד שהעיניים שלי מזדגגות‪.‬‬
‫"אתה יודע‪ "...‬היא הסיטה קווצת שיער אל מאחורי האוזן‪ ,‬כמו שהיא עושה תמיד כשהיא‬
‫מתוחה‪" .‬כל העניין הזה עם בקנדורף וסילנה‪ .‬זה מעורר מחשבה‪ .‬על מה‪ ...‬על מה חשוב‬
‫בחיים‪ .‬על לאבד אנשים שחשובים לך‪".‬‬
‫הנהנתי‪ .‬התחלתי לקלוט כל מני פרטים קטנים ואקראיים‪ ,‬כמו העובדה שהיא עדיין עונדת‬
‫את עגילי הינשוף הכסופים שנתן לה אבא שלה‪ ,‬פרופסור גאון להיסטוריה צבאית שגר בסן‬
‫פרנסיסקו‪.‬‬
‫"אממ‪ ,‬כן‪ ",‬גמגמתי‪" .‬כאילו‪ ...‬הכול בסדר עם המשפחה שלך?"‬
‫בסדר‪ ,‬אז זאת היתה שאלה ממש מפגרת‪ ,‬אבל תשמעו‪ ,‬הייתי די לחוץ‪.‬‬
‫"אבא שלי רצה לקחת אותי הקיץ לחופשה ביוון‪ ",‬היא אמרה בטון נוגה‪" .‬תמיד רציתי‬
‫לראות את ‪" -‬‬
‫"הפרתנון‪ ",‬נזכרתי‪.‬‬
‫היא הצליחה לחייך‪" .‬בדיוק‪".‬‬
‫"זה בסדר‪ .‬עוד יהיו הזדמנויות לבקר שם‪ ,‬נכון?"‬
‫ברגע שהמילים יצאו לי מהפה קלטתי איזו הערה מטופשת זאת‪ .‬חיי עומדים לבוא אל קצם‪.‬‬
‫בתוך שבוע‪ ,‬האולימפוס עלול להיחרב‪ .‬אם עידן האלים אכן עומד להסתיים‪ ,‬העולם המוכר‬
 ‫לנו ישקע בתוהו ובוהו‪ .‬החצויים יירדפו ויחוסלו‪ .‬לא יהיו יותר חופשות קיץ‪.‬‬
‫אנבת' נעצה מבט במגילת הביקורת שלה‪ 3" .‬מתוך ‪ ,"5‬רטנה לעצמה‪" ,‬על מדריכה ראשית‬
‫רשלנית‪ .‬בוא‪ .‬נגמור את הדוחות שלך ונחזור לכירון‪".‬‬
‫בדרך לבניין המרכזי קראנו את הדיווח האחרון‪ ,‬שסאטיר מקנדה כתב ביד על עלה אדר‪ .‬לא‬
‫להאמין‪ ,‬אבל הדיווח שלו הצליח לדכדך אותי אפילו יותר‪.‬‬
‫"גרובר היקר‪ ",‬הקראתי בקול‪" .‬גירית ענק מרושעת תקפה את היערות שמחוץ לטורונטו‪.‬‬
‫ניסיתי לפעול בהתאם לעצתך ולזמן את כוחו של פאן‪ .‬לא הצלחתי‪ .‬עצי ניאדות רבים‬
‫הושמדו‪ .‬בחרתי לסגת בכיוון אוטווה‪ .‬מבקש הנחיות‪ .‬איפה אתה? ‪ -‬גלִ יסוֹן הֶ ְדג'‪ ,‬מגן‪".‬‬
‫אנבת' עשתה פרצוף‪" .‬לא שמעת ממנו שום דבר? אפילו עם הקשר הטלפאתי ביניכם?"‬
‫הנדתי בראשי באומללות‪.‬‬
‫מאז הקיץ שעבר‪ ,‬כשהאל פאן מת‪ ,‬חברנו גרובר הלך והתרחק מאיתנו‪ .‬מועצת זקני הפרסות‬
‫התייחסה אליו כאל מנודה‪ ,‬אבל גרובר המשיך לנדוד בכל רחבי החוף המזרחי וניסה להפיץ‬
‫את הבשורה לגבי פאן ולשכנע את רוחות הטבע להגן בעצמן על חלקות הפרא הקטנות‬
‫שלהן‪ .‬הוא חזר למחנה פעמים ספורות בלבד‪ ,‬כדי לראות את החברה שלו‪ ,‬דפנה‪.‬‬
‫בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא ביקר בסנטרל פארק בניו יורק לארגן את הדריאדות‬
‫המקומיות‪ ,‬אבל איש לא ראה אותו או שמע ממנו כבר חודשיים‪ .‬ניסינו לשלוח הודעות‬
‫איריס‪-‬נט‪ .‬הן לא עברו‪ .‬היה לי קשר טלפאתי עם גרובר אז שכנעתי את עצמי שהייתי יודע‬
‫אם היה קורה לו משהו רע‪.‬‬
‫גרובר אמר לי פעם שאם ימות‪ ,‬הקשר הטלפאתי עלול לגרום גם למותי‪ .‬אבל לא הייתי בטוח‬
‫אם זה עדיין נכון‪.‬‬
‫תהיתי אם הוא עדיין במנהטן‪ .‬ואז נזכרתי בציור של רייצ'ל בחלום שלי ‪ -‬ענני סערה סוגרים‬
‫על העיר וצבא נאסף סביב בניין האמפייר סטייט‪.‬‬
‫"אנבת'‪ ".‬עצרתי אותה במגרש הספורט‪ .‬היה ברור לי שאני הולך לסבך את עצמי‪ ,‬אבל לא‬
‫ידעתי במי עוד אוכל לבטוח‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬כשהייתי זקוק לעצה‪ ,‬תמיד פניתי לאנבת'‪.‬‬
‫"תשמעי‪ ,‬חלמתי משהו על‪ ...‬אה‪ ...‬רייצ'ל‪"...‬‬
‫סיפרתי לה הכול‪ ,‬אפילו על הציור המשונה של לוק כילד‪.‬‬
‫במשך כמה רגעים היא לא אמרה דבר‪ .‬ואז גלגלה את מגילת הביקורת שלה כל כך חזק עד‬
‫שנקרעה‪" .‬מה אתה מצפה שאני אגיד?"‬
‫"אני לא יודע‪ .‬את האסטרטגית הכי טובה שאני מכיר‪.‬‬
‫אם היית קרונוס שמתכנן את המלחמה‪ ,‬מה היה הצעד הבא שלך?"‬
‫"הייתי משתמשת בטיפון כהסחה‪ .‬ובזמן שהאלים עסוקים במערב‪ ,‬הייתי תוקפת את‬
‫האולימפוס ישירות‪".‬‬
‫"בדיוק כמו בציור של רייצ'ל‪".‬‬
‫"פרסי‪ ",‬היא אמרה בקול מתוח‪" ,‬רייצ'ל רק בת תמותה‪".‬‬
‫"אבל מה אם החלום שלה נכון? הטיטאנים בחלום שלי ‪ -‬הם אמרו שהאולימפוס יושמד בעוד‬
‫כמה ימים‪ .‬הם אמרו שהם מכינים לנו כמה וכמה הפתעות לא נעימות‪ .‬ומה הקטע עם הציור‬
‫הזה של לוק כילד‪"...‬‬
‫"נצטרך להיות מוכנים לכל דבר‪".‬‬
‫"אבל איך?" שאלתי‪" .‬תראי את המחנה שלנו‪ .‬אנחנו לא מסוגלים להפסיק לריב‪ .‬והנפש‬
‫המטופשת שלי עומדת להיקטף‪".‬‬
‫היא השליכה מידה את המגילה‪" .‬ידעתי שלא היינו צריכים להראות לך את הנבואה‪ ".‬הקול‬
‫שלה היה כעוס ופגוע‪" .‬זה רק הפחיד אותך עוד יותר‪ .‬ויש לך נטייה לברוח כשאתה מפחד‪".‬‬
‫בהיתי בה‪ ,‬המום לגמרי‪" .‬אני? בורח?"‬
‫היא התקרבה אליי בכעס‪" .‬כן‪ ,‬אתה‪ .‬אתה פחדן‪ ,‬פרסי ג'קסון!"‬
‫עמדנו כמעט אף אל אף‪ .‬העיניים שלה היו אדומות‪ ,‬ופתאום קלטתי שכשקראה לי פחדן‪,‬‬
‫אולי היא לא דיברה על הנבואה‪.‬‬
‫"אם מצבנו מדאיג אותך‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬אולי באמת כדאי שתצא לחופשה ההיא עם רייצ'ל‪".‬‬
‫"אנבת' ‪" -‬‬
‫"אם חברתנו לא מוצאת חן בעיניך‪".‬‬
‫"זה לא מגיע לי!"‬
‫היא נדחפה על פניי וצעדה בכעס לעבר שדות התות‪ .‬בדרך בעטה בכוח בכדור שנח על‬
‫הקרקע והעיפה אותו כמעט מחוץ למחנה‪.‬‬
‫הייתי רוצה לומר שמאותה נקודה היום שלי התחיל להשתפר‪.‬‬
‫כן‪ ,‬ממש‪.‬‬
‫אחר הצהריים נאספנו סביב המדורה לשרוף את תכריכי הקבורה של בקנדורף ולהיפרד‬
‫ממנו לשלום‪ .‬אפילו בני ארס ואפולו הכריזו על הפסקת אש זמנית לכבוד האירוע‪.‬‬
‫התכריכים של בקנדורף היו עשויים חוליות מתכת כמו שריון שרשראות‪ .‬לא הבנתי איך הם‬
‫יצליחו להישרף‪ ,‬אבל אלות הגורל כנראה עזרו בעניין‪ .‬המתכת נמסה בלהבות והפכה לעשן‬
‫זהוב שנישא אל השמים‪ .‬להבות המדורה משקפות תמיד את מצב הרוח של החניכים‪ ,‬והיום‬
‫הן בערו שחורות‪.‬‬
‫קיוויתי שנשמתו של בקנדורף תגיע לשדות אליסיום‪ .‬אולי הוא אפילו יבחר להיוולד מחדש‪,‬‬
‫כדי שאחרי שלושה סבבים של חיי גיבור יגיע לאיי המבורכים‪ ,‬ה‪-‬מקום להגיע אליו בחיים‬
‫שלאחר המוות‪ .‬אם למישהו מגיע להישלח לשם‪ ,‬זה בקנדורף‪.‬‬
‫אנבת' הסתלקה בלי להחליף איתי מילה‪ .‬רוב החניכים האחרים פנו בהדרגה לפעילויות אחר‬
‫הצהריים‪ .‬אני המשכתי לעמוד שם ולנעוץ מבט בלהבות הגוועות‪ .‬סילנה ישבה בוכה בקרבת‬
‫מקום‪ ,‬וקלאריס והחבר שלה כריס רודריגז ניסו לנחם אותה‪.‬‬
‫בסופו של דבר אזרתי אומץ לגשת אליה‪" .‬היי‪ ,‬סילנה‪ .‬אני ממש מצטער‪".‬‬
‫היא משכה באפה‪ .‬קלאריס נעצה בי מבט זועם‪ ,‬אבל זה המבט הרגיל שלה‪ .‬כריס בקושי היה‬
‫מסוגל להביט בי‪ .‬הוא היה מאנשיו של לוק עד שקלאריס הצילה אותו מהמבוך בקיץ שעבר‪,‬‬
‫ואני מתאר לעצמי שהרגיש אשם מאוד‪.‬‬
‫כחכחתי בגרוני‪" .‬סילנה‪ ,‬את יודעת‪ ,‬בקנדורף היה מסתובב עם תצלום שלך‪ .‬הוא הביט בו‬
‫רגע לפני שיצאנו לקרב‪ .‬היית חשובה לו מאוד‪ .‬בזכותך‪ ,‬השנה האחרונה היתה השנה היפה‬
‫בחייו‪".‬‬
‫סילנה פלטה יפחה‪.‬‬
‫"כל הכבוד‪ ,‬פרסי‪ ",‬רטנה קלאריס‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ ",‬אמרה סילנה‪" .‬תודה‪ ...‬תודה רבה‪ ,‬פרסי‪.‬‬
‫כדאי שאלך עכשיו‪".‬‬
‫"לבוא איתך?" שאלה קלאריס‪.‬‬
‫סילנה הנידה בראשה לשלילה והסתלקה משם בריצה‪.‬‬
‫"היא חזקה יותר משהיא נראית‪ ",‬מלמלה קלאריס‪ ,‬כמעט לעצמה‪" .‬היא תשרוד‪".‬‬
‫"את יכולה לעזור לה‪ ",‬הצעתי‪" .‬את יכולה לכבד את זכרו של בקנדורף‪ ,‬ולהילחם איתנו‪".‬‬
‫קלאריס הושיטה יד לסכין שלה‪ ,‬אבל הוא כבר לא היה שם‪.‬‬
‫היא השליכה אותו על שולחן הפינג‪-‬פונג בחדר הטלוויזיה‪.‬‬
‫"לא הבעיה שלי‪ ",‬היא נהמה כעת‪" .‬אם הביתן שלי לא זוכה בכבוד המגיע לו‪ ,‬אני לא‬
‫נלחמת‪".‬‬
‫שמתי לב שהיא לא מדברת בחרוזים‪ .‬אולי היא לא היתה בסביבה כשחבריה לביתן קוללו‪ ,‬או‬
‫אולי היתה לה דרך להפר את הלחש‪ .‬צמרמורת עברה בי‪ ,‬ותהיתי אם קלאריס עשויה להיות‬
‫המרגלת של קרונוס במחנה‪ .‬האם זאת הסיבה שהיא מונעת מהביתן שלה להילחם? אבל כל‬
‫כמה שתיעבתי את קלאריס‪ ,‬היא לא היתה הטיפוס שירגל עבור טיטאנים‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬לא רציתי להזכיר את זה‪ ,‬אבל את חייבת לי טובה‪ .‬אלמלא העזרה‬
‫שלי‪ ,‬עדיין היית נרקבת במערה של הקיקלופ בים המפלצות‪".‬‬
‫היא חשקה שיניים‪" .‬כל טובה אחרת‪ ,‬פרסי‪ .‬רק לא זה‪.‬‬
‫יותר מדי פעמים השפילו את ביתן ארס‪ .‬ושלא תחשוב שאני לא יודעת מה אנשים אומרים‬
‫עליי מאחורי הגב‪".‬‬
‫רציתי לומר‪ ,‬טוב‪ ,‬אבל הכול נכון‪ .‬אבל התאפקתי‪.‬‬
‫"אז מה ‪ -‬את מתכוונת לתת לקרונוס לכתוש אותנו?"‬
‫שאלתי‪.‬‬
‫"אם אתה כל כך רוצה בעזרה שלי‪ ,‬תגיד לביתן אפולו שיתנו לנו את המרכבה‪".‬‬
‫"את כזאת תינוקת‪".‬‬
‫היא הסתערה עליי‪ ,‬אבל כריס הפריד בינינו‪" .‬די‪ ,‬תפסיקו‪ ",‬אמר‪" .‬קלאריס‪ ,‬את יודעת‪ ,‬אולי‬
‫יש משהו במה שהוא אומר‪".‬‬
 ‫היא הביטה בו בבוז‪" .‬שלא תתחיל גם אתה!"‬
‫היא הסתלקה משם כשכריס בעקבותיה‪" :‬לא‪ ,‬חכי! בסך הכל התכוונתי לומר ש‪ ...‬קלאריס‪,‬‬
‫חכי רגע!"‬
‫צפיתי בניצוצות האחרונים מהמדורה של בקנדורף נישאים אל השמים‪ .‬ואז פניתי לעבר זירת‬
‫הלחימה בחרב‪ .‬הייתי זקוק להפסקה‪ ,‬ורציתי לבקר ידידה ותיקה‪.‬‬
 ‫‪5‬‬
‫אני נכנס עם הכלבה שלי בעץ‬
‫גברת אולירי הבחינה בי לפני שאני הבחנתי בה‪ ,‬הישג מרשים בהתחשב בכך שהיא כלבה‬
‫בגודל אוטו זבל‪ .‬נכנסתי לזירה‪ ,‬ומשהו אפל וענקי התנגש בי‪.‬‬
‫"ווף!"‬
‫ופתאום אני שוכב על הגב עם כפה עצומה מונחת על החזה שלי‪ ,‬ולשון ענקית ומחוספסת‬
‫מלקקת לי את הפרצוף‪.‬‬
‫"איי!" קראתי‪" .‬היי‪ ,‬פיצית‪ .‬טוב לראות גם אותך‪ .‬איי!"‬
‫עברו כמה דקות לפני שגברת אולירי נרגעה וירדה ממני‪.‬‬
‫בשלב זה הייתי מכוסה ברוק כלבים מכף רגל ועד ראש‪ .‬היא רצתה לשחק‪ ,‬אז לקחתי מגן‬
‫ארד והשלכתי אותו באוויר כמו צלחת פריזבִּ י‪.‬‬
‫דרך אגב‪ ,‬גברת אולירי היא כלבת השאול הידידותית היחידה בעולם‪ .‬אפשר לומר שקיבלתי‬
‫אותה בירושה כשהבעלים הקודם שלה מת‪ .‬היא חיה במחנה‪ ,‬אבל בקנדורף‪...‬‬
‫טוב‪ ,‬בקנדרוף היה זה שטיפל בה כשלא הייתי בסביבה‪ .‬הוא זה שחישל מארד את צעצוע‬
‫הלעיסה החביב עליה‪ .‬הוא זה שהכין את הקולר שלה‪ ,‬עם תגית השם המעוטרת בסמיילי‬
‫וגולגלות‪ .‬בקנדורף היה החבר הכי טוב שלה אחריי‪.‬‬
‫המחשבה העציבה אותי מחדש‪ ,‬אבל זרקתי את המגן בשבילה כמה פעמים נוספות כי היא‬
‫התעקשה‪.‬‬
‫די מהר היא התחילה לנבוח ‪ -‬קול חזק מעט יותר מיריית תותח ‪ -‬כאילו רומזת לי שהגיע‬
‫הזמן לקחת אותה לטיול‪.‬‬
‫החניכים האחרים ממש לא התלהבו כשהיא עשתה את צרכיה בזירה‪ .‬כבר היו לנו כמה וכמה‬
‫גליצ'ות לא נעימות‪ .‬אז פתחתי את שער הזירה והיא דהרה הישר לעבר היער‪.‬‬
‫רצתי בעקבותיה‪ ,‬אבל לא הייתי מודאג במיוחד מכך שהיא מתרחקת‪ .‬לא היה ביער שום דבר‬
‫שעלול לסכן אותה‪ .‬אפילו הדרקונים ועקרבי הענק נמלטו כששמעו אותה מתקרבת‪.‬‬
‫כשהצלחתי לבסוף למצוא אותה‪ ,‬היא דווקא לא עשתה את צרכיה‪ .‬היא הגיעה איכשהו‬
‫לקרחת היער המוכרת לי‪ ,‬שבה העמידה פעם מועצת זקני הפרסות את גרובר למשפט‪.‬‬
‫המקום לא נראה טוב‪ .‬העשב הצהיב‪ .‬כל העלים נשרו מהמושבים העשויים שיחי ורדים‪ .‬אבל‬
‫לא זה מה שהפתיע אותי‪ .‬במרכז קרחת היער מצאתי את השלישייה המשונה ביותר שאפשר‬
‫להעלות על הדעת‪ :‬דפנה נימפת היער‪ ,‬ניקו די אנג'לו וסאטיר זקן ושמן מאוד‪.‬‬
‫ניקו היה היחיד שלא נבהל מנוכחותה של גברת אולירי‪.‬‬
‫הוא נראה פחות או יותר כמו בחלום שלי ‪ -‬מעיל טייסים‪ ,‬מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת‬
‫טריקו עם ציור של שלדים מרקדים‪ .‬חרב הברזל הסטיגאי שלו היתה תלויה על ירכו‪.‬‬
 ‫הוא היה בסך הכול בן שתים‪-‬עשרה‪ ,‬אם כי נראה מבוגר בהרבה ועצוב מאוד‪.‬‬
‫הוא הנהן לעברי כשראה אותי‪ ,‬ואז חזר לגרד מאחורי האוזניים של גברת אולירי‪ .‬היא‬
‫רחרחה את הרגליים שלו כאילו הוא הדבר המרתק ביותר מאז המצאת הסטייק‪ .‬בתור בנו‬
‫של האדס‪ ,‬סביר להניח שיצא לו להסתובב בכל מני מקומות ידידותיים לכלבי שאול‪.‬‬
‫הסאטיר הזקן נראה זועף בהרבה‪" .‬שמישהו‪ ...‬מי הכניס את יצור השאול הזה ליער שלי?!"‬
‫הוא נופף בזרועותיו ובטש בפרסותיו כאילו העשב תחתן לוהט‪" .‬היי‪ ,‬אתה שם‪ ,‬פרסי ג'קסון!‬
‫החיה הזאת שייכת לך?"‬
‫"מצטער‪ ,‬לנאוס‪ ",‬אמרתי‪" .‬ככה קוראים לך‪ ,‬נכון?"‬
‫הסאטיר גלגל עיניים‪ .‬הפרווה שלו היתה אפורה כמו אבק ובין קרניו נמתחו קורי עכביש‪ .‬עם‬
‫הכרס שהיתה לו‪ ,‬הוא הזכיר מכונית מתנגשת בלונה פארק‪ ,‬כזאת עם פגוש ענקי מספוג‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬מובן שאני לנאוס‪ .‬אל תאמר לי שכל כך מהר הצלחת לשכוח חבר במועצה‪ .‬ועכשיו רסן‬
‫את החיה שלך!"‬
‫"ווף!" נבחה גברת אולירי בעליזות‪.‬‬
‫הסאטיר הזקן החוויר‪" .‬תעשה שהיא תלך! דפנה‪ ,‬בתנאים האלה לא אעזור לך!"‬
‫דפנה פנתה לעברי‪ .‬היא היתה יפה בדרכה הדריאדית‪ ,‬עם השמלה הסגולה האוורירית והפנים‬
‫השדוניות‪ ,‬אבל העיניים שלה היו ירוקות מבכי‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬היא משכה באפה‪" .‬בדיוק ניסיתי לברר מה שלום גרובר‪ .‬אני פשוט יודעת שקרה‬
‫לו משהו‪ .‬הוא לא היה נעלם לכל כך הרבה זמן אלמלא הסתבך בצרות‪ .‬קיוויתי שלנאוס ‪" -‬‬
‫"כבר אמרתי לך!" מחה הסאטיר‪" .‬מוטב לך בלעדי הבוגד הזה‪".‬‬
‫דפנה רקעה ברגלה‪" .‬הוא לא בוגד! הוא הסאטיר הכי אמיץ בעולם ואני רוצה לדעת איפה‬
‫הוא!"‬
‫"ווף!"‬
‫הברכיים של לנאוס התחילו לרעוד‪" .‬אני ‪ -‬אני לא מוכן לענות לשאלות כל עוד כלבת‬
‫השאול הזאת מרחרחת לי את הזנב!"‬
‫ניקו התאמץ שלא לפרוץ בצחוק‪" .‬אני אקח את הכלבה לטיול‪ ",‬הציע‪.‬‬
‫הוא שרק לגברת אולירי והיא זינקה בעקבותיו מעבר לשולי קרחת היער‪.‬‬
‫לנאוס התנשף בשאט נפש והבריש את הזרדים מחולצתו‪.‬‬
‫"ועכשיו‪ ,‬כפי שניסיתי להסביר לך‪ ,‬גברת צעירה‪ ,‬החבר שלך לא שלח שום דיווחים מאז‬
‫שהצבענו על גירושו לגלות‪".‬‬
‫"מאז שניסיתם להצביע על הגירוש שלו‪ ",‬תיקנתי אותו‪.‬‬
‫"כירון ודיוניסוס הכריעו נגד בהצבעה‪".‬‬
‫"שטויות! הם אינם אלא חברי מועצה של כבוד‪ .‬זאת לא היתה הצבעה תקנית‪".‬‬
‫"אני אספר לדיוניסוס שאמרת את זה‪".‬‬
‫לנאוס החוויר‪" .‬בסך הכול התכוונתי‪ ....‬עכשיו תקשיב לי‪ ,‬ג'קסון‪ .‬זה לא עניינך‪".‬‬
‫"גרובר חבר שלי‪ ",‬אמרתי‪" .‬הוא לא שיקר לכם לגבי המוות של פאן‪ .‬ראיתי את זה במו‬
‫עיניי‪ .‬פשוט פחדתם להשלים עם האמת‪".‬‬
‫השפתיים של לנאוס רטטו‪" .‬לא! גרובר הוא שקרן וברוך שפטרנו! טוב שהוא נעלם‪".‬‬
‫הצבעתי על המושבים הקמלים‪" .‬אם המצב כל כך טוב‪,‬‬
‫איפה החברים שלך? נראה שהמועצה שלכם לא התכנסה בזמן האחרון‪".‬‬
‫וסילנוס‪ ...‬אני‪ ...‬אני משוכנע שהם יחזרו‪ ",‬אמר לנאוס‪ ,‬אבל הבהלה בקולו היתה‬ ‫"מָ ארוֹן ִ‬
‫גלויה‪" .‬הם בסך הכול זקוקים לקצת זמן למחשבה‪ .‬עברה עלינו שנה קשה‪".‬‬
‫"היא הולכת להיות הרבה יותר קשה‪ ",‬הזהרתי אותו‪.‬‬
‫"לנאוס‪ ,‬אנחנו צריכים את גרובר‪ .‬אני בטוח שיש איזושהי דרך שתוכל למצוא אותו‬
‫בקסמים שלך‪".‬‬
‫עווית חלפה על פניו של הסאטיר הזקן‪" .‬אני אומר לך‪ ,‬לא שמעתי שום דבר‪ .‬אולי הוא מת‪".‬‬
‫דפנה הבליעה יפחת בכי‪.‬‬
‫"הוא לא מת‪ ",‬אמרתי‪" .‬לפחות את זה אני יכול להרגיש‪".‬‬
‫"קשרים טלפאתיים‪ ",‬אמר לנאוס בביטול‪" .‬לא דבר אמין במיוחד‪".‬‬
‫"אז תנסה לברר‪ ",‬התעקשתי‪" .‬תמצא אותו‪ .‬המלחמה עומדת לפרוץ‪ .‬גרובר יצא לגייס את‬
‫רוחות הטבע‪".‬‬
‫"ללא אישורי! וזאת לא המלחמה שלנו‪".‬‬
‫תפסתי בחולצה שלו‪ ,‬פעולה ממש לא אופיינית לי אבל התיש הזקן והטיפש באמת הצליח‬
‫לעצבן אותי‪" .‬תקשיב לי‪ ,‬לנאוס‪ .‬כשקרונוס יתקוף‪ ,‬ילוו אותו להקות של כלבי שאול‪.‬‬
‫הוא ישמיד כל דבר בדרכו ‪ -‬בני תמותה‪ ,‬אלים‪ ,‬חצויים‪.‬‬
‫אתה חושב שהוא יעזוב את הסאטירים בשקט? אתה אמור להיות מנהיג‪ .‬אז אולי הגיע הזמן‬
‫שתנהיג קצת‪ .‬תוציא את האף שלך החוצה ותסתכל מה קורה מסביב‪ .‬תמצא את גרובר‬
‫ותיידע את דפנה‪ .‬זוז כבר!"‬
‫לא דחפתי אותו חזק‪ ,‬אבל בגלל הכרס הענקית שלו הוא לא היה יציב במיוחד‪ .‬הוא נפל על‬
‫הישבן הפרוותי שלו‪ ,‬ואז מיהר לקום על פרסותיו וברח משם בכרס מיטלטלת‪" .‬לעולם לא‬
‫נקבל את גרובר בחזרה לשורתנו! הוא יישאר מנודה כל חייו!"‬
‫כשנעלם ביער‪ ,‬דפנה מחתה את עיניה‪" .‬אני מצטערת‪ ,‬פרסי‪ .‬לא התכוונתי לערב אותך בזה‪.‬‬
‫לנאוס הוא עדיין אחד מאדוני הפרא‪ .‬תאמין לי שאתה לא רוצה להפוך אותו לאויב שלך‪".‬‬
‫"אין בעיה‪ ",‬אמרתי‪" .‬יש לי אויבים גרועים בהרבה מסאטירים שמנים‪".‬‬
‫ניקו חזר בכיווננו‪" .‬שיחקת אותה‪ ,‬פרסי‪ .‬אם לשפוט על פי שביל גללי העזים שהוא השאיר‬
‫אחריו‪ ,‬ממש הצלחת להלחיץ אותו‪".‬‬
‫היתה לי הרגשה שאני יודע מה ניקו עושה כאן‪ ,‬אבל ניסיתי לחייך אף על פי כן‪" .‬טוב‬
‫שחזרת‪ .‬אז עברת כאן לדבר עם דפנה?"‬
‫הוא הסמיק‪" .‬אה‪ ...‬לא‪ .‬זה קרה במקרה‪ .‬האמת ש‪...‬‬
 ‫הפרעתי להם באמצע השיחה‪".‬‬
‫"הוא הפחיד אותנו עד מוות!" אמרה דפנה‪" .‬פתאום הוא יצא ככה מהצללים‪ .‬אבל ניקו‪ ,‬אתה‬
‫הרי בן של האדס‪ .‬אתה בטוח שלא שמעת שום דבר על גרובר?"‬
‫ניקו זע במקומו באי נחת‪" .‬דפנה‪ ,‬כמו שניסיתי להסביר לך‪...‬‬
‫גם אם גרובר ייהרג‪ ,‬הוא ייוולד מחדש כמשהו אחר בטבע‪ .‬אני לא מסוגל להרגיש דברים‬
‫כאלה‪ ,‬רק נשמות בנות תמותה‪".‬‬
‫"אבל אם כן תשמע משהו?" היא התחננה בפניו‪ ,‬והניחה יד על זרועו‪" .‬לא משנה מה?"‬
‫הלחיים של ניקו הסמיקו עוד יותר‪" .‬אה‪ ,‬בטח‪ .‬אשמור על עיניים פקוחות‪".‬‬
‫"אנחנו נמצא אותו‪ ,‬דפנה‪ ",‬הבטחתי לה‪" .‬גרובר בחיים‪ ,‬אין לי ספק‪ .‬אני בטוח שיש הסבר‬
‫פשוט לכך שהוא לא יצר איתנו קשר‪".‬‬
‫היא הנהנה בפנים עגמומיות‪" .‬פשוט בלתי נסבל שאני לא יכולה לצאת מהיער‪ .‬מי יודע איפה‬
‫הוא‪ ,‬ואני תקועה כאן ומחכה‪ .‬אח‪ ,‬אם התיש האידיוט הזה הצליח לסבך את עצמו באיזו‬
‫צרה‪"...‬‬
‫גברת אולירי חזרה אלינו בדילוגים עליזים וגילתה עניין רב בשמלתה של דפנה‪.‬‬
‫דפנה פלטה צווחה‪" .‬שלא תחשבי על זה אפילו! אני יודעת טוב מאוד מה כלבים עושים על‬
‫עצים ‪ -‬טוב‪ ,‬אני זזה מפה!"‬
‫והיא התפוגגה בעננה של ערפל ירקרק‪ .‬גברת אולירי נראתה מאוכזבת‪ ,‬אבל דשדשה משם‬
‫בכבדות למצוא מטרה אחרת והשאירה את ניקו ואותי לבדנו‪.‬‬
‫ניקו טפח בחרבו על הקרקע‪ .‬ערמה קטנה של עצמות כלשהן פרצה מהאדמה‪ .‬הן נשזרו‬
‫מעצמן לשלד של עכבר שדה‪ ,‬שמיהר להתרחק בריצה‪" .‬הצטערתי לשמוע על בקנדורף‪".‬‬
‫משהו חנק לי בגרון‪" .‬איך אתה ‪" -‬‬
‫"דיברתי עם הרוח שלו‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬כן‪ ".‬לא הצלחתי להכניס לעצמי לראש את העובדה שהילד הזה בן השתים‪-‬עשרה‬
‫מבלה זמן רב יותר בשיחה עם המתים מאשר עם החיים‪" .‬הוא אמר משהו?"‬
‫"הוא לא מאשים אותך‪ .‬הוא תיאר לעצמו שאתה מאשים את עצמך‪ ,‬ואמר שאתה לא צריך‪".‬‬
‫"הוא חושב להיוולד מחדש?"‬
‫ניקו הניד בראשו לשלילה‪" .‬הוא החליט להישאר בשדות אליסיום‪ .‬אמר שהוא מחכה‬
‫למישהו‪ .‬אני לא יודע למי הוא התכוון‪ ,‬אבל נראה לי שהוא בסדר עם עניין המוות‪".‬‬
‫נחמה קטנה‪ ,‬אבל גם זה משהו‪.‬‬
‫"ראיתי חיזיון שלך על הר טאם‪ ",‬אמרתי לניקו‪" .‬זה היה‪"?....‬‬
‫"כן‪ ,‬זה היה אמיתי‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬לא התכוונתי לרגל אחרי הטיטאנים‪ ,‬אבל במקרה עברתי‬
‫בסביבה‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫ניקו התעסק בחגורת החרב שלו‪" .‬חקרתי פיסת מידע שמצאתי לגבי‪ ...‬אתה יודע‪ ,‬המשפחה‬
‫שלי‪".‬‬
‫הנהנתי‪ .‬ידעתי שעברו של ניקו הוא נושא כאוב‪ .‬עד לפני שנתיים‪ ,‬הוא ואחותו ביאנקה‬
‫הוקפאו בזמן במקום בשם קזינו לוטוס‪ .‬הם היו תקועים שם בערך שבעים שנה‪ .‬בסופו של‬
‫דבר‪ ,‬עורך דין מסתורי הציל אותם משם ורשם אותם לפנימייה‪ ,‬אבל ניקו לא זכר שום דבר‬
‫מהחיים שלו לפני הקזינו‪ .‬הוא לא ידע שום דבר על אמא שלו‪ .‬הוא לא ידע מי היה עורך‬
‫הדין‪ ,‬למה הקפיאו אותם בזמן ולמה שחררו אותם בסופו של דבר‪ .‬מאז שביאנקה נהרגה‬
‫וניקו נשאר לבדו‪ ,‬הוא חיפש תשובות לשאלות הללו כאחוז דיבוק‪.‬‬
‫"אז איך הלך לך?" שאלתי‪" .‬הצלחת לגלות משהו?"‬
‫"לא‪ ",‬מלמל ניקו‪" .‬אבל יכול להיות שבקרוב יהיה לי כיוון חדש‪".‬‬
‫"איזה כיוון?"‬
‫ניקו נשך שפתיים‪" .‬לא משנה כרגע‪ .‬אתה יודע למה באתי‪".‬‬
‫חרדה החלה למלא את החזה שלי‪ .‬מאז הקיץ שעבר‪ ,‬כשניקו הציע לי בפעם הראשונה את‬
‫התוכנית שלו להביס את קרונוס‪ ,‬היו לי סיוטים מזה‪ .‬מפעם לפעם הוא הופיע פתאום ולחץ‬
‫עליי להגיע להחלטה‪ ,‬אבל בכל פעם דחיתי את ההכרעה‪.‬‬
‫"ניקו‪ ,‬אני לא יודע‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה נראה לי קצת קיצוני‪".‬‬
‫"טיפון עומד להגיע בתוך‪ ...‬כמה זה‪ ,‬שבוע? רוב הטיטאנים האחרים הצליחו להשתחרר‬
‫ונלחמים לצד קרונוס‪ .‬אולי זה הזמן לפתרונות קיצוניים‪".‬‬
‫העפתי מבט לאחור לעבר המחנה‪ .‬אפילו מהמרחק הזה שמעתי את בני ארס ואפולו‬
‫מתווכחים שוב‪ ,‬צועקים קללות וחרוזי שירה גרועים‪.‬‬
‫"הם לא יריב שקול לצבא הטיטאנים‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬אתה יודע את זה טוב מאוד‪ .‬בסופו של‬
‫דבר‪ ,‬העניין יוכרע בינך לבין לוק‪ .‬ויש רק דרך אחת להביס את לוק‪".‬‬
‫זכרתי את הקרב בינינו על סיפון "הנסיכה אנדרומדה"‪ .‬לא היה לי שום סיכוי נגדו‪ .‬קרונוס‬
‫כמעט הרג אותי בחתך יחיד בזרוע שלי‪ ,‬ואני לא הצלחתי לפצוע אותו כלל‪ .‬אנקלוסמוס‬
‫ניתזה מהעור שלו בלי להשאיר שריטה‪.‬‬
‫"אנחנו יכולים להעניק לך את אותו הכוח‪ ",‬דחק בי ניקו‪.‬‬
‫"שמעת את הנבואה הגדולה‪ .‬אם אתה לא רוצה שלהב מקולל יקטוף את הנפש שלך‪"...‬‬
‫תהיתי מאיפה ניקו מכיר את הנבואה ‪ -‬בטח רוח כלשהי סיפרה לו‪.‬‬
‫"אי אפשר למנוע התגשמות של נבואות‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אבל אפשר להילחם בהן‪ ".‬עיניו של ניקו יקדו באור משונה‪ ,‬רעב‪" .‬אפשר להפוך לבלתי‬
‫מנוצח‪".‬‬
‫"אולי כדאי לחכות‪ .‬לנסות להילחם בלי ‪" -‬‬
‫"לא!" נהם ניקו‪" .‬אנחנו חייבים לעשות את זה עכשיו!"‬
‫בהיתי בו‪ .‬כבר הרבה זמן שהמזג שלו לא התלקח ככה‪.‬‬
 ‫"אה‪ ...‬אתה בטוח שאתה בסדר?"‬
‫הוא נשם נשימה עמוקה‪" .‬פרסי‪ ,‬בסך הכול התכוונתי לומר‪ ...‬כשהקרב יתחיל‪ ,‬יהיה מאוחר‬
‫מדי בשביל המסע‪.‬‬
‫זאת ההזדמנות האחרונה שלנו‪ .‬אני מצטער שאני לוחץ עליך ככה‪ ,‬אבל לפני שנתיים אחותי‬
‫הקריבה את חייה כדי להציל אותך‪ .‬אני רוצה שתכבד את הקורבן שלה‪ .‬שתעשה כל מה‬
‫שאפשר כדי להישאר בחיים ולהביס את קרונוס‪".‬‬
‫הרעיון לא מצא חן בעיניי‪ .‬ואז חשבתי על איך שאנבת' קראה לי פחדן‪ ,‬ונמלאתי כעס‪.‬‬
‫היה משהו בדבריו של ניקו‪ .‬אם קרונוס יתקוף את ניו יורק‪ ,‬אין שום סיכוי שהחניכים יצליחו‬
‫לעצור את צבאותיו‪ .‬ידעתי שאני חייב לעשות משהו‪ .‬ההצעה של ניקו היתה מסוכנת ‪ -‬אולי‬
‫אפילו קטלנית‪ .‬אבל ייתכן שהיא תעניק לי סיכוי בקרב‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬החלטתי‪" .‬איך מתחילים?"‬
‫חיוך צונן ומשונה עלה על פניו ואני התחלתי להצטער שהסכמתי‪" .‬בתור התחלה אנחנו‬
‫חייבים לשחזר את צעדיו של לוק‪ .‬אנחנו צריכים לדעת פרטים נוספים על העבר שלו‪ ,‬על‬
‫הילדות שלו‪".‬‬
‫צמרמורת עברה בי כשחשבתי על הציור של רייצ'ל בחלום שלי ‪ -‬לוק המחייך בן התשע‪.‬‬
‫"בשביל מה?"‬
‫"אני אסביר כשנגיע‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬הצלחתי לאתר את אמא שלו‪ .‬היא גרה בקונטיקט‪".‬‬
‫בהיתי בו‪ .‬מעולם לא הקדשתי מחשבה לאמו בת התמותה של לוק‪ .‬פגשתי את אבא שלו‪,‬‬
‫הרמס‪ ,‬אבל אמא שלו‪...‬‬
‫"לוק ברח מהבית כשהיה ממש צעיר‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא חשבתי שאמא שלו בחיים בכלל‪".‬‬
‫"הו כן‪ ,‬היא בחיים‪ ".‬האופן שבו אמר את זה גרם לי לתהות מה לא בסדר אצלה‪ .‬איזה מן‬
‫אדם נורא היא? "טוב‪ "...‬אמרתי‪" .‬אז איך אנחנו מגיעים לקונטיקט? אני יכול לקרוא‬
‫לבלאקג'ק ‪" -‬‬
‫"לא‪ ".‬ניקו עשה פרצוף‪" .‬פגסוסים לא משתגעים עליי‪ ,‬וזה הדדי‪ .‬אבל אין צורך לעוף‬
‫לשם‪ ".‬הוא שרק‪ ,‬וגברת אולירי דילגה בכיווננו מתוך היער‪.‬‬
‫"הכלבה שלך יכולה לעזור‪ ".‬ניקו ליטף את ראשה‪" .‬לא ניסית לצאת אף פעם למסע‬
‫צללים?"‬
‫"מסע צללים?"‬
‫ניקו לחש באוזנה של גברת אולירי‪ .‬היא הטתה את ראשה‪ ,‬מרוכזת פתאום‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬קדימה‪ ,‬תעלה‪ ",‬אמר לי ניקו‪.‬‬
‫מעולם לא חשבתי לרכב על כלב‪ ,‬אבל גברת אולירי בהחלט היתה גדולה מספיק‪ .‬טיפסתי על‬
‫גבה ונאחזתי בקולר שלה‪.‬‬
‫"זה מעייף אותה מאוד‪ ",‬הזהיר אותי ניקו‪" ,‬אז אי אפשר לעשות את זה לעתים קרובות‪ .‬וזה‬
‫פועל הכי טוב בלילה‪.‬‬
‫הקטע הוא שהחשכה היא רצף אחד‪ ,‬ויצורי שאול מסוגלים להשתמש בה כמו שביל‪ ,‬או‬
‫מעבר‪".‬‬
‫"אני לא מבין‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬גם לי לקח הרבה זמן עד שהצלחתי ללמוד את זה‪ .‬אבל גברת אולירי‬
‫יודעת‪ .‬תגיד לה לאן ללכת‪.‬‬
‫תגיד לה שאתה רוצה להגיע לווסטפורט‪ ,‬לבית של מאי קסטלאן‪".‬‬
‫"אתה לא בא איתנו?"‬
‫"אל תדאג‪ ",‬הוא אמר לי‪" .‬ניפגש שם‪".‬‬
‫הייתי מתוח קצת‪ ,‬אבל רכנתי קדימה אל אוזנה של גברת אולירי‪" .‬אוקיי‪ ,‬פיצית‪ .‬אה‪ ...‬את‬
‫יכולה לקחת אותי לווסטפורט בקונטיקט? לבית של מאי קסטלאן?"‬
‫גברת אולירי רחרחה את האוויר‪ .‬היא נעצה מבט בצללי היער‪ .‬ואז דהרה קדימה‪ ,‬הישר‬
‫לעבר עץ אלון‪.‬‬
‫רגע לפני שפגענו בעץ‪ ,‬נבלענו בצללים קפואים כמו הצד האפל של הירח‪.‬‬
 ‫‪6‬‬
‫העוגיות שלי נשרפות‬
‫אני לא ממליץ על מסע צללים למי שמפחד מהדברים הבאים‪:‬‬
‫‪ (1‬חושך‪.‬‬
‫‪ (2‬צמרמורות‪.‬‬
‫‪ (3‬רעשים משונים‪.‬‬
‫‪ (4‬דהירה במהירות עצומה כל כך שאתה מרגיש כאילו הפנים שלך מתקלפות מעליך‪.‬‬
‫במילים אחרות‪ ,‬זה היה כיף אדיר‪ .‬רגע אחד לא ראיתי שום דבר‪ .‬רק הרגשתי בפרווה של‬
‫גברת אולירי ובאצבעות שלי הנאחזות בחוליות הארד של הקולר שלה‪.‬‬
‫רגע לאחר מכן הצללים התפוגגו ונוף חדש נגלה לעיניי‪.‬‬
‫עמדנו בראש צוק באזור המיוער של קונטיקט‪ .‬לפחות חשבתי שזאת קונטיקט‪ ,‬לפי מה‬
‫שזכרתי מהפעמים המעטות שביקרתי שם ‪ -‬המון עצים‪ ,‬חומות אבן נמוכות‪ ,‬בתים גדולים‪.‬‬
‫לאורך הערוץ שבתחתית הצוק התמשך כביש מהיר‪.‬‬
‫במורד המדרון שמנגד ראיתי חצר אחורית של בית פרטי‪.‬‬
‫השטחים שסביב הבית היו עצומים ‪ -‬הם הזכירו שמורת טבע יותר מאשר חצר‪ .‬הבית עצמו‬
‫היה בית אמריקאי קלאסי בן שתי קומות‪ .‬למרות העובדה שרק צוק הפריד בין הבית לבין‬
‫הכביש המהיר‪ ,‬הרגשתי כאילו אני נמצא באמצע שום מקום‪ .‬ראיתי אור בחלון המטבח‪.‬‬
‫נדנדה ישנה וחלודה עמדה תחת עץ תפוח‪.‬‬
‫לא יכולתי לדמיין לעצמי חיים בבית כזה‪ ,‬עם חצר אמיתית וכל זה‪ .‬אני גרתי כל החיים שלי‬
‫בדירה זעירה באמצע העיר‪ ,‬או במעונות בפנימייה כזאת או אחרת‪ .‬אם זה אכן היה הבית של‬
‫לוק‪ ,‬תהיתי מדוע רצה בכלל לברוח משם‪.‬‬
‫גברת אולירי התנודדה במקומה‪ .‬נזכרתי בדבריו של ניקו שמסע צללים יתיש אותה‪ ,‬ומיהרתי‬
‫לרדת מגבה‪ .‬היא פיהקה פיהוק ענקי אשר חשף שיניים אדירות שהיו מבריחות טירנוזאורוס‪,‬‬
‫ואז הסתובבה על מקומה במעגל קטן וצנחה על הקרקע בכבדות כזאת שהאדמה רעדה‪.‬‬
‫ניקו הופיע פתאום לצדי‪ ,‬כאילו התגבש מהצללים עצמם‪.‬‬
‫הוא מעד קדימה‪ ,‬אבל אני תפסתי לו בזרוע‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ",‬הוא הצליח לומר ושפשף את עיניו‪.‬‬
‫"איך עשית את זה?"‬
‫"הרבה תרגול‪ .‬כמה פעמים נכנסתי בקירות‪ .‬כמה פעמים ביקרתי בטעות בסין‪".‬‬
‫גברת אולירי התחילה לנחור‪ .‬אלמלא רעם התנועה מאחורינו הייתי חושש שהיא תעיר את‬
‫כל השכונה‪.‬‬
‫"גם אתה צריך לנמנם?" שאלתי את ניקו‪.‬‬
‫הוא הניד בראשו לשלילה‪" .‬אחרי הפעם הראשונה שיצאתי למסע צללים‪ ,‬ישנתי שבוע שלם‪.‬‬
‫עכשיו זה רק מעייף אותי קצת‪ ,‬ואני לא יכול לעשות את זה יותר מפעם‪-‬פעמיים בלילה‪.‬‬
‫גברת אולירי לא תזוז לשום מקום כמה זמן‪".‬‬
‫"אז יש לנו קצת זמן איכות להעביר בקונטיקט‪ ".‬השקפתי אל הבית הלבן‪" .‬מה עכשיו?"‬
‫"עכשיו נצלצל בפעמון‪ ",‬אמר ניקו‪.‬‬
‫לו הייתי אני אמא של לוק‪ ,‬לא הייתי פותח את הדלת בלילה לשני נערים זרים‪ .‬אבל מתברר‬
‫שממש אין דמיון ביני לבין אמא של לוק‪.‬‬
‫זה היה ברור עוד לפני שהגענו לדלת הכניסה‪ .‬לאורך השביל הוצבו בובות רכות בצורת חיות‬
‫קטנות‪ ,‬מהסוג שמוכרים בחנויות מזכרות‪ .‬היו שם יצורים קטנים מכל סוג ומין‪ :‬אריות‪,‬‬
‫חזירים‪ ,‬דרקונים‪ ,‬הידרות‪ ,‬אפילו מינוטאור קטן בחיתול מינוטאורים משלו‪ .‬על פי מצבם‬
‫המרוט‪ ,‬היצורים האלה כבר ישבו שם לא מאתמול ‪ -‬לפחות מאז שהשלג נמס באביב‬
‫האחרון‪ .‬בין הראשים של אחת ההידרות נבט נטע רך של עץ‪.‬‬
‫המרפסת הקדמית היתה מלאה פעמוני רוח‪ .‬פיסות נוצצות של זכוכית ושל מתכת דנדנו‬
‫ברוח‪ .‬רצועות פליז התנגנו כמו מים ופתאום קלטתי שאני ממש צריך לשירותים‪ .‬לא הבנתי‬
‫איך גברת קסטלאן מסוגלת לסבול את כל הרעש הזה‪.‬‬
‫דלת הכניסה היתה צבועה טורקיז‪ .‬השם "קסטלאן" היה כתוב עליה באנגלית‪ ,‬ומתחתיו‬
‫‪ .‬ניקו הביט בי‪" .‬מוכן?"‬ ‫ביוונית‪:‬‬
‫הוא בקושי הספיק לדפוק קלות על הדלת‪ ,‬וזו נפתחה לרווחה‪.‬‬
‫"לוק!" קראה האישה המבוגרת בשמחה‪.‬‬
‫היא נראתה כמו מישהי שנוהגת לדחוף אצבעות לשקעים חשמליים‪ .‬השיער הלבן שלה‬
‫הזדקר לכל הכיוונים‪ .‬החלוק הוורוד שלה היה מכוסה כתמי פיח וסימני חריכה‪ .‬כשהיא‬
‫חייכה הפנים שלה נראו מתוחות במידה לא טבעית‪ ,‬ועיניה היוקדות באור חשמלי גרמו לי‬
‫לתהות אם היא עיוורת‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬ילד שלי!" היא חיבקה את ניקו‪ .‬ניסיתי להבין למה היא חושבת שניקו הוא לוק )לא‬
‫היה בין השניים שום דמיון( אבל אז היא חייכה אליי ואמרה‪" :‬לוק!"‬
‫היא שכחה לחלוטין מניקו וחיבקה אותי חיבוק עז‪ .‬נדף ממנה ריח עוגיות חרוכות‪ .‬היא היתה‬
‫רזה כמו מקל‪ ,‬ובכל זאת החיבוק שלה כמעט מחץ אותי‪.‬‬
‫"בוא‪ ,‬תיכנס!" היא אמרה בתוקף‪" .‬הכנתי לך ארוחת צהריים!"‬
‫היא ליוותה אותנו פנימה‪ .‬הסלון היה משונה אפילו יותר מחזית הבית‪ .‬מראות ונרות מילאו‬
‫כל חלל פנוי‪ .‬מכל העברים השתקפה אליי בבואתי‪ .‬מעל האח ניצב שעון מתקתק‪ ,‬וסביב‬
‫החוגה עופף הרמס קטן‪ ,‬מחובר למחוג השניות‪ .‬ניסיתי לדמיין את אל השליחים מתאהב‬
‫בזקנה הזאת‪ ,‬אבל הרעיון היה משונה מדי‪.‬‬
‫ואז הבחנתי בתצלום ממוסגר על כרכוב האח‪ ,‬וקפאתי במקום‪ .‬הוא היה זהה לרישום של‬
‫רייצ'ל ‪ -‬לוק בסביבות גיל תשע‪ ,‬עם שיער בלונדיני וחיוך גדול ופער של שתי שיניים‪.‬‬
‫היעדר הצלקת על פניו גרם לו להיראות כמו אדם אחר ‪ -‬מאושר ונטול דאגות‪ .‬מאיפה רייצ'ל‬
‫ידעה על התצלום הזה? "לכאן‪ ,‬יקירי!" גברת קסטלאן כיוונה אותי אל אחורי הבית‪" .‬אח‪,‬‬
‫אמרתי להם שתחזור‪ .‬פשוט ידעתי!"‬
‫היא הושיבה אותנו אל שולחן המטבח‪ .‬על השיש נערמו מאות ‪ -‬אני לא מגזים‪ ,‬מאות ‪-‬‬
‫קופסאות פלסטיק ובהן כריכי חמאת בוטנים וריבה‪ .‬הכריכים התחתונים היו מכוסים עובש‬
‫כאילו עמדו שם כבר נצח‪ .‬הריח הזכיר לי את ארונית החפצים שלי מכיתה ו' ‪ -‬וזה ממש לא‬
‫היה עניין נעים‪.‬‬
‫על התנור נערמו מגשי עוגיות‪ .‬על כל מגש היו כתריסר עוגיות חרוכות‪ .‬בכיור נערם הר של‬
‫קנקני מיץ ריקים מפלסטיק‪ .‬בובה רכה בדמות מדוזה ניצבה לצד הברז כאילו היא שומרת על‬
‫כל הבלגן‪.‬‬
‫גברת קסטלאן זמזמה לעצמה‪ ,‬הוציאה מהמקרר חמאת בוטנים וריבה והתחילה להכין כריך‬
‫חדש‪ .‬ריח שרוף עלה מהתנור‪ .‬היתה לי הרגשה שמדובר בעוגיות נוספות‪.‬‬
‫מעל הכיור‪ ,‬על כל החלון‪ ,‬הודבקו עשרות תמונות קטנות שנגזרו ממגזינים ומעיתונים ‪-‬‬
‫תמונות של סמל הרמס ממודעות למשלוחי פרחים‪ ,‬ושל מטה הרופאים‪ ,‬הקדוקאוס‪,‬‬
‫מפרסומות רפואיות‪.‬‬
‫הלב שלי נצבט‪ .‬רציתי לצאת מהחדר‪ ,‬אבל גברת קסטלאן לא הפסיקה לשלוח אליי חיוכים‬
‫בעודה מכינה את הכריך‪ ,‬כאילו כדי לוודא שאני לא בורח‪.‬‬
‫ניקו השתעל‪" .‬אה‪ ,‬גברת קסטלאן?"‬
‫"הממ?"‬
‫"אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות על הבן שלך‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬כמובן! הם אמרו לי שהוא לעולם לא יחזור‪ .‬אבל אני ידעתי שהם טועים‪ ".‬היא טפחה‬
‫על הלחי שלי בחיבה‪ ,‬ומרחה עליי פסים של חמאת בוטנים‪.‬‬
‫"מתי ראית אותו בפעם האחרונה?" שאל ניקו‪.‬‬
‫העיניים שלה התערפלו‪.‬‬
‫"הוא היה צעיר כל כך כשעזב‪ ",‬אמרה בקול מלא כיסופים‪.‬‬
‫"בכיתה ג'‪ .‬צעיר מדי לעזוב את הבית! הוא אמר שיחזור עד ארוחת הצהריים‪ .‬ואני חיכיתי‪.‬‬
‫הוא אוהב כריכי חמאת בוטנים ועוגיות ומיץ‪ .‬בקרוב הוא יחזור לארוחת צהריים‪"...‬‬
‫ואז היא הביטה בי וחייכה‪" .‬מה‪ ,‬לוק‪ ,‬הנה אתה! אתה נאה כל כך‪ .‬יש לך עיניים בדיוק כמו‬
‫של אבא שלך‪".‬‬
‫היא פנתה לעבר הסמלים של הרמס שמעל הכיור‪" .‬הוא אדם טוב‪ ,‬כן‪ ,‬בהחלט‪ .‬הוא בא לבקר‬
‫אותי‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬
‫השעון המשיך לתקתק בחדר הסמוך‪ .‬ניגבתי את חמאת הבוטנים מהפנים שלי ותליתי בניקו‬
‫מבט מתחנן‪ ,‬כאילו אומר‪ ,‬אפשר להסתלק מכאן‪ ,‬ברגע זה? "גברתי‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬מה‪ ,‬אה‪...‬‬
‫מה קרה לעיניים שלך?"‬
‫המבט שלה נראה סדוק ‪ -‬כאילו היא מתאמצת להתמקד בו דרך קליידוסקופ‪" .‬מה‪ ,‬לוק‪ ,‬אתה‬
‫הרי מכיר את הסיפור‪.‬‬
‫זה קרה ממש לפני שנולדת‪ ,‬נכון? תמיד הייתי מיוחדת‪ ,‬תמיד הייתי מסוגלת לראות מבעד‬
‫ל‪ ...‬איך‪-‬קוראים‪-‬לזה‪".‬‬
‫"הערפול?" שאלתי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬חמוד‪ ".‬היא הנהנה בעידוד‪" .‬והם הציעו לי תפקיד חשוב‪ .‬עד כדי כך מיוחדת הייתי!"‬
‫העפתי מבט בניקו‪ ,‬אבל הוא נראה אבוד בדיוק כמוני‪.‬‬
‫"איזה מין תפקיד?" שאלתי‪" .‬מה קרה?"‬
‫המצח של גברת קסטלאן התקמט‪ .‬הסכין שלה קפא מעל הכריך‪" .‬אוי ואבוי‪ ,‬זה ממש לא‬
‫הצליח‪ ,‬מה? אבא שלך הזהיר אותי שלא אנסה‪ .‬הוא אמר שזה מסוכן מדי‪ .‬אבל הייתי‬
‫מוכרחה‪ .‬זה היה הגורל שלי! ועכשיו‪ ...‬אני עדיין לא מצליחה להוציא את התמונות מהראש‪.‬‬
‫הן מערפלות הכול‪.‬‬
‫אתה רוצה כמה עוגיות?"‬
‫היא שלפה מגש מהתנור ושפכה על השולחן כתריסר גושים של פחמי שוקולד‪-‬צ'יפ‪.‬‬
‫"לוק היה ילד טוב כל כך‪ ",‬מלמלה גברת קסטלאן‪" .‬הוא עזב כדי להגן עליי‪ ,‬אתם יודעים‪.‬‬
‫הוא אמר שאם יסתלק‪ ,‬המפלצות לא יאיימו עליי‪ .‬אבל אמרתי לו שהן במילא לא מהוות‬
‫איום‪.‬‬
‫הן יושבות בחוץ על המדרכה כל היום‪ ,‬ואף פעם לא נכנסות‪".‬‬
‫היא הרימה את בובת המדוזה הקטנה מאדן החלון‪" .‬נכון‪ ,‬גברת מדוזה? לא‪ ,‬שום איום‪ ".‬היא‬
‫הביטה בי בפנים קורנות‪" .‬אני כל כך שמחה שחזרת הביתה‪ .‬ידעתי שאתה לא מתבייש בי!"‬
‫זעתי בכיסא באי נחת‪ .‬דמיינתי לעצמי שאני לוק‪ ,‬לוק בן השמונה שיושב אל שולחן המטבח‬
‫הזה ומתחיל להבין שאמא שלי לא לגמרי בסדר‪.‬‬
‫"גברת קסטלאן‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אמא‪ ",‬היא תיקנה אותי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ .‬ראית את לוק מאז שהוא עזב את הבית?"‬
‫"מה‪ ,‬כמובן!"‬
‫לא ידעתי אם היא דמיינה את זה או לא‪ .‬מי יודע‪ ,‬אולי בכל פעם שהדוור מתקרב לדלת הוא‬
‫לוק בשבילה‪ .‬אבל ניקו רכן קדימה בציפייה‪.‬‬
‫"מתי?" הוא שאל אותה‪" .‬מתי הוא ביקר אותך בפעם האחרונה?"‬
‫"ובכן‪ ,‬זה היה‪ ...‬שככה יהיה לי טוב‪ "...‬צל חלף על פניה‪.‬‬
‫"בפעם האחרונה הוא נראה שונה כל כך‪ .‬צלקת‪ .‬צלקת נוראה‪ ,‬והקול שלו מלא כאב‪"...‬‬
‫"העיניים שלו‪ ",‬שאלתי‪" .‬הן היו זהובות?"‬
‫"זהובות?" היא מצמצה‪" .‬לא‪ .‬שאלה טיפשית‪ .‬העיניים של לוק כחולות‪ .‬עיניים כחולות‬
‫יפהפיות!"‬
 ‫אז לוק באמת היה כאן‪ ,‬וזה קרה לפני הקיץ שעבר ‪ -‬לפני שהפך לקרונוס‪.‬‬
‫"גברת קסטלאן?" ניקו הניח יד על זרועה של הזקנה‪" .‬זה חשוב מאוד‪ .‬הוא ביקש ממך‬
‫משהו?"‬
‫המצח שלה התקמט כאילו מנסה להיזכר‪" .‬הוא ביקש‪...‬‬
‫הוא ביקש את ברכתי‪ .‬נכון שזה מתוק?" היא הביטה בנו בהיסוס‪" .‬הוא התכוון ללכת לנהר‬
‫כלשהו‪ ,‬ואמר שהוא זקוק לברכתי‪ .‬נתתי לו אותה‪ .‬כמובן‪ ,‬כמובן שנתתי אותה‪".‬‬
‫ניקו הביט בי במבט מלא ניצחון‪" .‬תודה רבה‪ ,‬גברתי‪ .‬זה כל המידע ש‪"...‬‬
‫גברת קסטלאן השתנקה‪ .‬היא התקפלה לשתיים ומגש העוגיות נפל אל הרצפה בקול קרקוש‪.‬‬
‫ניקו ואני זינקנו על רגלינו‪.‬‬
‫"גברת קסטלאן?" שאלתי‪.‬‬
‫"אההההה‪ ".‬היא הזדקפה‪ .‬כשלתי לאחור וכמעט מעדתי על השולחן כי העיניים שלה ‪-‬‬
‫העיניים שלה בהקו באור ירקרק‪.‬‬
‫"הילד שלי‪ ",‬היא קרקרה בקול עמוק בהרבה‪" .‬חייבת להגן עליו! הרמס‪ ,‬עזור לי! לא הילד‬
‫שלי! לא הגורל שנקבע לו ‪ -‬לא!"‬
‫היא תפסה בכתפיו של ניקו והתחילה לטלטל אותו כאילו ניסתה להבהיר לו משהו‪" .‬לא‬
‫הגורל שנקבע לו!"‬
‫ניקו פלט צרחה חנוקה ודחף אותה מעליו‪ .‬הוא אחז בקת החרב שלו‪" .‬פרסי‪ ,‬אנחנו צריכים‬
‫להסתלק ‪" -‬‬
‫גברת קסטלאן התמוטטה פתאום‪ .‬זינקתי קדימה ותפסתי אותה לפני שהראש שלה נחבט‬
‫בשפת השולחן‪ .‬הצלחתי להושיב אותה בכיסא‪.‬‬
‫"גברת קסטלאן?" שאלתי‪.‬‬
‫היא מלמלה משהו לא ברור וטלטלה את הראש‪" .‬בחיי‪.‬‬
‫אני‪ ...‬אני הפלתי את העוגיות‪ .‬כמה טיפשי מצדי‪".‬‬
‫היא מצמצה‪ ,‬והעיניים שלה חזרו למצב נורמלי ‪ -‬או בכל אופן‪ ,‬למצבן הקודם‪ .‬הבוהק‬
‫הירקרק נעלם‪.‬‬
‫"את בסדר?" שאלתי‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬כמובן‪ ,‬חמוד‪ .‬אני בסדר גמור‪ .‬למה אתה שואל?"‬
‫העפתי מבט בניקו שביטא ללא קול‪ :‬מסתלקים‪.‬‬
‫"גברת קסטלאן‪ ,‬בדיוק סיפרת לנו משהו‪ ",‬אמרתי‪" .‬משהו על הבן שלך‪".‬‬
‫"באמת?" היא שאלה בקול חולמני‪" .‬כן‪ ,‬העיניים הכחולות שלו‪ .‬דיברנו על העיניים‬
‫הכחולות שלו‪ .‬איזה נער נאה!"‬
‫"אנחנו חייבים ללכת‪ ",‬אמר ניקו בדחיפות‪" .‬נמסור ללוק‪...‬‬
‫אה‪ ,‬נמסור לו דרישת שלום ממך‪".‬‬
‫"אבל אתה לא יכול ללכת!" גברת קסטלאן קמה על רגליה הרועדות ואני נסוגותי לאחור‪.‬‬
‫הרגשתי מטופש לגמרי‪ ,‬שאני מפחד ככה מאישה זקנה וחלושה‪ ,‬אבל איך שהקול שלה‬
‫השתנה‪ ,‬ואיך שהיא תפסה בניקו‪...‬‬
‫"הרמס יגיע בקרוב‪ ",‬היא הבטיחה‪" .‬הוא ירצה לפגוש את הבן שלו!"‬
‫"אולי בפעם הבאה‪ ",‬אמרתי‪" .‬תודה על ‪ " -‬השפלתי מבט אל העוגיות החרוכות הפזורות על‬
‫כל הרצפה‪" .‬תודה על הכול‪".‬‬
‫היא ניסתה לעכב אותנו‪ ,‬להציע לנו מיץ‪ ,‬אבל הרגשתי שאני פשוט מוכרח לצאת מהבית‬
‫הזה‪ .‬על המרפסת הקדמית‪ ,‬היא תפסה במפרק היד שלי ואני כמעט התעלפתי‪" .‬לוק‪ ,‬לפחות‬
‫תשמור על עצמך‪ .‬תבטיח לי שתשמור על עצמך‪".‬‬
‫"אני מבטיח‪ ...‬אמא‪".‬‬
‫המילים העלו בה חיוך‪ .‬היא הרפתה ממפרק ידי‪ ,‬ובעודה סוגרת את דלת הכניסה שמעתי‬
‫אותה מדברת אל הנרות‪" :‬אתם שומעים? הוא ישמור על עצמו‪ .‬אמרתי לכם!"‬
‫הדלת נסגרה‪ ,‬וניקו ואני התחלנו לרוץ‪ .‬נדמה שהיצורים הקטנים שלאורך השביל מגחכים‬
‫לעברנו בעודנו חולפים על פניהם‪.‬‬
‫כשחזרנו לגבעה גילינו שגברת אולירי מצאה לה חברה‪.‬‬
‫מדורה עליזה בערה בלב טבעת אבנים‪ .‬ילדה כבת שמונה ישבה בשיכול רגליים לצד גברת‬
‫אולירי וגירדה מאחורי האוזניים של כלבת השאול‪.‬‬
‫היה לילדה שיער חום אפרפר והיא היתה לבושה בשמלה חומה פשוטה‪ .‬הראש שלה היה‬
‫מכוסה צעיף והיא נראתה כמו אחת החלוצות ‪ -‬כמו רוח רפאים מתוך מ"בית קטן בערבה"‬
‫או משהו כזה‪ .‬היא דקרה בגחלים במקל‪ ,‬ונדמה שצבע האש עמוק יותר מאשר להבה רגילה‪.‬‬
‫"שלום‪ ",‬היא אמרה לנו‪.‬‬
‫הדבר הראשון שעלה לי בראש‪ :‬מפלצת‪ .‬כשחצוי נתקל בילדה קטנה וחמודה לבדה ביער ‪-‬‬
‫בדרך כלל כדאי לו לשלוף חרב ולתקוף‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬המפגש עם גברת קסטלאן השאיר אותנו‬
‫די מזועזעים‪.‬‬
‫אבל ניקו השתחווה בפני הילדה הקטנה‪" .‬שלום לך שוב‪ ,‬הגבירה‪".‬‬
‫היא בחנה אותי בעיניים אדומות כמו להבות המדורה‪.‬‬
‫ליתר ביטחון החלטתי להשתחוות גם אני‪.‬‬
‫"שב‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ ",‬היא אמרה לי‪" .‬האם תרצה ארוחת ערב?"‬
‫כריכי חמאת הבוטנים העבשים והעוגיות החרוכות של גברת קסטלאן גרמו לי לאבד את‬
‫התיאבון‪ ,‬אבל הילדה נופפה בידה ופיקניק שלם התגשם לצד המדורה‪ .‬היו שם צלחות עם‬
‫צלי בקר‪ ,‬תפוחי אדמה אפויים‪ ,‬גזר בחמאה‪ ,‬לחם טרי וכל מני מאכלים אחרים שלא אכלתי‬
‫כבר המון זמן‪ .‬הבטן שלי התחילה לקרקר‪ .‬זאת היתה ארוחה ביתית מהסוג שאנשים אמורים‬
‫לאכול אבל אף פעם לא מגיעים לזה‪ .‬למחוות יד של הילדה‪ ,‬חטיף כלבים באורך מטר וחצי‬
‫התגשם מול גברת אולירי‪ ,‬שהתחילה לטרוף אותו בעליזות רבה‪.‬‬
‫התיישבתי ליד ניקו‪ .‬לקחנו לעצמנו אוכל‪ ,‬ובדיוק עמדתי להתחיל לזלול אבל אז נזכרתי‬
‫במשהו‪.‬‬
‫גרפתי חלק מהאוכל ללהבות‪ ,‬כמו שאנחנו עושים במחנה‪.‬‬
‫"בשביל האלים‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הילדה חייכה‪" .‬תודה לך‪ .‬כמשגיחת הלהבה אני זוכה בחלק מכל קורבן‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬
‫"עכשיו אני מזהה אותך‪ ",‬אמרתי‪" .‬בפעם הראשונה שהגעתי למחנה את ישבת ליד המדורה‬
‫באמצע השטח הציבורי‪".‬‬
‫"לא עצרת לשוחח איתי‪ ",‬נזכרה הילדה בעצב‪" .‬למרבה הצער‪ ,‬רק מעטים עושים זאת‪ .‬ניקו‬
‫שוחח איתי‪ .‬הוא היה הראשון שעשה זאת זה שנים רבות‪ .‬כולם ממהרים כל כך‪.‬‬
‫אין זמן לבקר קרובי משפחה‪".‬‬
‫"את הֶ ְס ִטיהָ ‪ ",‬אמרתי‪" .‬אלת האח המבוערת‪".‬‬
‫היא הנהנה‪.‬‬
‫אוקיי‪ ...‬אז היא נראתה בת שמונה‪ .‬לא שאלתי שאלות מיותרות‪ .‬למדתי כבר שהאלים‬
‫יכולים להיראות איך שהם רוצים‪.‬‬
‫"הגבירה‪ ",‬שאל ניקו‪" ,‬למה את לא נלחמת בטיפון עם כל יתר האולימפיים?"‬
‫"איני מוכשרת בלחימה‪ ".‬העיניים האדומות שלה הבליחו‪.‬‬
‫פתאום קלטתי שהן לא רק משקפות את הלהבות‪ .‬הן עצמן היו מלאות להבות ‪ -‬אבל לא כמו‬
‫העיניים של ארס‪ .‬העיניים של הסטיה היו חמימות ונעימות‪.‬‬
‫"ומלבד זאת‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬מישהו צריך לשמור את האש דולקת בבית כשהאלים האחרים‬
‫אינם נמצאים‪".‬‬
‫"אז את מגינה על האולימפוס?" שאלתי‪.‬‬
‫"'מגינה' היא אולי מילה חזקה מדי‪ .‬אך אם תזדקקו אי פעם למקום חמים לשהות בו ולארוחה‬
‫ביתית חמה‪ ,‬אתם מוזמנים לבקר‪ .‬ועכשיו תאכלו‪".‬‬
‫הצלחת שלי התרוקנה מהר מאוד‪ .‬ניקו זלל את האוכל שלו באותו קצב כמוני‪.‬‬
‫"זה היה מעולה‪ ",‬אמרתי‪" .‬תודה רבה‪ ,‬הסטיה‪".‬‬
‫היא הנהנה‪" .‬היה לכם ביקור מוצלח אצל מאי קסטלאן?"‬
‫לרגע כמעט שכחתי מהזקנה עם העיניים הזוהרות והחיוך המטורף‪ ,‬ואיך שהיא נראתה‬
‫פתאום אחוזת דיבוק‪.‬‬
‫"מה קרה לה בדיוק?" שאלתי‪.‬‬
‫"היא ניחנה במתת מלידה‪ ",‬ענתה הסטיה‪" .‬היה ביכולתה לראות מבעד לערפול‪".‬‬
‫"כמו אמא שלי‪ ",‬אמרתי‪ .‬ולעצמי חשבתי‪ :‬כמו רייצ'ל‪.‬‬
‫"אבל העיניים הזוהרות האלה ‪" -‬‬
‫"יש הנושאים את קללת הראייה טוב מאחרים‪ ",‬ענתה האלה בעצב‪" .‬למשך זמן‪-‬מה התברכה‬
‫מאי קסטלאן בכישרונות רבים‪ .‬היא משכה את תשומת לבו של הרמס עצמו‪ .‬הם הולידו בן‬
 ‫יפהפה‪ .‬לזמן קצר היא היתה מאושרת‪ .‬אבל אז היא הלכה צעד אחד רחוק מדי‪".‬‬
‫נזכרתי במה שאמרה גברת קסטלאן‪ :‬הם הציעו לי תפקיד חשוב‪ .‬זה לא הצליח‪ .‬תהיתי איזה‬
‫מין תפקיד משאיר אותך במצב כזה‪.‬‬
‫"רגע אחד היא נראית מאושרת לגמרי‪ ",‬אמרתי‪" .‬ופתאום היא מתחילה לצעוק על הגורל של‬
‫הבן שלה‪ ,‬כאילו היא יודעת שהוא הפך לקרונוס‪ .‬מה זה היה ש‪ ...‬שפיצל אותה ככה?"‬
‫פניה של האלה קדרו‪" .‬איני אוהבת לספר את הסיפור הזה‪ .‬אבל מאי קסטלאן ראתה יותר‬
‫מדי‪ .‬אם רצונך להבין את אויבך לוק‪ ,‬עליך להבין את משפחתו‪".‬‬
‫חשבתי על התמונות מעוררות הרחמים של הרמס המודבקות מעל הכיור של מאי קסטלאן‪.‬‬
‫תהיתי אם היא היתה מטורפת במידה כזאת עוד כשלוק היה קטן‪ .‬התקף עיניים ירוקות כזה‬
‫היה מפחיד עד מוות ילד בן תשע‪ .‬ואם הרמס מעולם לא בא לבקר‪ ,‬אם הוא השאיר את לוק‬
‫לבדו עם אמא שלו כל השנים ההן‪...‬‬
‫"אין פלא שלוק ברח מהבית‪ ",‬אמרתי‪" .‬כלומר‪ ,‬זה לא היה בסדר מצדו לנטוש את אמא שלו‬
‫ככה‪ ,‬ועדיין ‪ -‬הוא בסך הכול היה ילד‪ .‬הרמס לא היה צריך לזנוח אותם‪".‬‬
‫הסטיה גירדה מאחורי האוזניים של גברת אולירי‪ .‬כלבת השאול כשכשה בזנבה ובטעות‬
‫הפילה עץ‪.‬‬
‫"קל לשפוט אחרים‪ ",‬הזהירה אותי הסטיה‪" .‬אך האם תלך בדרכו של לוק? האם תבקש‬
‫לעצמך כוחות דומים לשלו?"‬
‫ניקו הניח את הצלחת מידו‪" .‬אין לנו ברירה‪ ,‬הגבירה‪ .‬זה הסיכוי היחיד של פרסי‪".‬‬
‫"הממ‪ ".‬הסטיה פרשה את כף ידה והאש התעוררה לחיים בקול שאגה‪ .‬להבות זינקו לגובה‬
‫עשרה מטרים‪ .‬חום הכה בפניי‪ .‬ואז האש גוועה שוב לגודלה המקורי‪.‬‬
‫"לא כל הכוחות מרהיבי עין‪ ".‬הסטיה הביטה בי‪" .‬לעתים הכוח שקשה מכל לשלוט בו הוא‬
‫הכוח לוותר‪ .‬האם אתה מאמין לי?"‬
‫"אה‪-‬הא‪ ",‬אמרתי‪ .‬האמת שהייתי אומר כל דבר כדי שהיא לא תתחיל להשתולל שוב עם‬
‫כוחות האש שלה‪.‬‬
‫האלה חייכה‪" .‬אתה גיבור מוצלח‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ .‬אינך יהיר מדי‪ .‬זה מוצא חן בעיניי‪ .‬אך נותר‬
‫לך עוד הרבה ללמוד‪.‬‬
‫כשדיוניסוס הפך לאל‪ ,‬אני ויתרתי על הכס שלי למענו‪ .‬זו היתה הדרך היחידה למנוע מלחמה‬
‫פנימית בקרב האלים‪".‬‬
‫"זה הפר את מאזן הכוחות במועצה‪ ",‬נזכרתי‪" .‬פתאום היו שבעה אלים וחמש אלות‪".‬‬
‫הֶ ְס ִטיהָ משכה בכתפיה‪" .‬זה היה הפתרון הטוב ביותר‪ ,‬לא פתרון מושלם‪ .‬כעת אני משגיחה‬
‫על האש‪ .‬אני הולכת ונבלעת בהדרגה ברקע‪ .‬איש לא יכתוב לעולם שירים אפיים על‬
‫עלילותיה של הסטיה‪ .‬מרבית החצויים אפילו אינם עוצרים לשוחח אתי‪ .‬אבל לא חשוב‪ .‬אני‬
‫שומרת על השלום‪ .‬אני מוותרת במידת הצורך‪ .‬האם תוכל לעשות זאת גם אתה?"‬
‫"אני לא יודע למה את מתכוונת‪".‬‬
 ‫היא בחנה אותי‪" .‬ייתכן שעדיין לא‪ .‬אך בקרוב תדע‪ .‬האם תמשיך במסעך?"‬
‫"בגלל זה את כאן ‪ -‬להזהיר אותי לא להמשיך?"‬
‫הסטיה הנידה בראשה לשלילה‪" .‬אני כאן משום שבשעה שהכול נדמה אבוד‪ ,‬כשכל האלים‬
‫האדירים יצאו למלחמה‪ ,‬אני כל שנותר‪ .‬הבית‪ .‬האח המבוערת‪ .‬אני האולימפית האחרונה‪.‬‬
‫זכור אותי כשתעמוד בפני החלטתך הסופית‪".‬‬
‫ממש לא מצא חן בעיניי האופן שבו היא אמרה "סופית"‪.‬‬
‫הבטתי בניקו‪ ,‬ושוב בבוהק החמים שבעיניה של הסטיה‪.‬‬
‫"אני חייב להמשיך‪ ,‬הגבירה‪ .‬אני חייב לעצור את לוק ‪ -‬זאת אומרת‪ ,‬את קרונוס‪".‬‬
‫הסטיה הנהנה‪" .‬טוב ויפה‪ .‬לא אוכל להועיל לך בכך מעבר למה שכבר אמרתי‪ .‬אך מכיוון‬
‫שהעלית לי קורבן‪ ,‬אוכל להחזיר אותך לאח המבוערת שלך‪ .‬נתראה שוב‪ ,‬פרסי‪ ,‬על‬
‫האולימפוס‪".‬‬
‫נימת הקול שלה היתה מבשרת רעות‪ ,‬כאילו הפגישה הבאה שלנו לא תהיה נעימה‪.‬‬
‫האלה החוותה בידה‪ ,‬והכול התפוגג‪.‬‬
‫פתאום הייתי בבית‪ .‬ניקו ואני ישבנו על הספה בדירה של אמא שלי בניו יורק‪ .‬אלה היו‬
‫החדשות הטובות‪ .‬החדשות הרעות היו שאת שאר הסלון מילאה גברת אולירי‪.‬‬
‫שמעתי צרחה מעומעמת מכיוון חדר השינה‪ .‬ואז את קולו של פול‪" :‬מי חסם את הדלת בקיר‬
‫פרווה?"‬
‫"פרסי?" אמא שלי צעקה‪" .‬אתה כאן? אתה בסדר?"‬
‫"אני כאן!" עניתי בצעקה‪.‬‬
‫"ווף!" גברת אולירי ניסתה להסתובב על מקומה כדי למצוא את אמא שלי‪ ,‬והפילה בדרכה‬
‫את כל התמונות מהקירות‪ .‬היא פגשה את אמא שלי רק פעם אחת בעבר )זה סיפור ארוך(‬
‫אבל היא מתה עליה‪.‬‬
‫זה לקח כמה דקות‪ ,‬אבל בסופו של דבר הצלחנו להתארגן‪.‬‬
‫אחרי שחירבנו את רוב הרהיטים בסלון )ומן הסתם עצבנו מאוד את כל השכנים‪ (,‬הצלחנו‬
‫לחלץ את ההורים שלי מחדר השינה אל המטבח‪ ,‬והתיישבנו סביב השולחן‪ .‬גברת אולירי‬
‫עדיין מילאה את כל הסלון‪ ,‬אבל היא הניחה את הראש בפתח המטבח כך שיכלה לראות‬
‫אותנו‪ ,‬והיא שמחה מאוד‪ .‬אמא שלי זרקה לה אריזה משפחתית של חמישה קילו בשר טחון‪,‬‬
‫שנעלמה בלוע שלה תוך שנייה‪ .‬פול מזג לכולנו לימונדה ואני סיפרתי על הביקור שלנו‬
‫בקונטיקט‪.‬‬
‫"אז זאת אמת‪ ".‬פול בהה בי כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי‪ .‬הוא היה לבוש‬
‫בחלוק המגבת הלבן שלו שהיה מכוסה כעת פרוות כלבת שאול‪ ,‬והשיער האפור שלו הזדקר‬
‫לכל עבר‪" .‬כל הדיבורים האלה על מפלצות וחצויים‪...‬‬
‫הכול אמת‪".‬‬
‫הנהנתי‪ .‬בסתיו הקודם הסברתי לפול מי אני‪ .‬אמא שלי העידה שהכול נכון‪ .‬אבל עד הרגע‬
‫הזה‪ ,‬אני לא חושב שהוא באמת האמין לנו‪.‬‬
‫"מצטער בעניין גברת אולירי‪ ",‬אמרתי‪" .‬שהיא הרסה את הסלון וכל זה‪".‬‬
‫פול צחק כאילו נהנה מהעניין‪" .‬אתה צוחק? זה גדול!‬
‫כשראיתי את טביעות הפרסה על האוטו עוד היו לי תהיות‪.‬‬
‫אבל זה!"‬
‫הוא טפח על האף של גברת אולירי‪ .‬הסלון נרעד כולו ‪ -‬בום‪ ,‬בום‪ ,‬בום ‪ -‬צליל שבישר או‬
‫שהיחידה ללוחמה בטרור ניסתה לפרוץ את הדלת הראשית‪ ,‬או שגברת אולירי התחילה‬
‫לכשכש בזנב‪.‬‬
‫לא יכולתי שלא לחייך‪ .‬פול ממש בסדר‪ ,‬אפילו שהוא המורה שלי לאנגלית בנוסף להיותו‬
‫האבא החורג שלי‪.‬‬
‫"תודה שאתה לא מתחרפן‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬בטח שאני מתחרפן‪ ",‬הוא הבטיח לי בעיניים פעורות‪.‬‬
‫"אני פשוט חושב שזה גדול!"‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ",‬אמרתי‪" ,‬יכול להיות שתתלהב פחות כשתשמע מה קורה בחוץ‪".‬‬
‫סיפרתי לפול ולאמא שלי על טיפון‪ ,‬ועל האלים‪ ,‬ועל הקרב הצפוי‪ .‬ואז סיפרתי להם על‬
‫התוכנית של ניקו‪.‬‬
‫היד של אמא שלי נקפצה בכוח סביב כוס הלימונדה‪ .‬היא היתה לבושה בחלוק הפלנל הכחול‬
‫הישן שלה והשיער שלה היה אסוף‪ .‬באחרונה היא התחילה לכתוב ספר‪ ,‬כמו שרצתה לעשות‬
‫כבר שנים‪ ,‬ויכולתי לראות שהיא עובדת עליו עד שעות הלילה המאוחרות‪ ,‬כי העיגולים‬
‫מתחת לעיניים שלה היו כהים מהרגיל‪.‬‬
‫מאחוריה‪ ,‬בחלון המטבח‪ ,‬תחרת‪-‬ירח כסופה צמחה באדנית‪ .‬הבאתי איתי את הצמח הקסום‬
‫הזה בקיץ שעבר‪ ,‬מהאי של קליפסו‪ ,‬ותחת טיפולה המסור של אמא שלי הוא שגשג‪ .‬הריח‬
‫שלו תמיד הרגיע אותי‪ ,‬אבל גם העציב אותי‪ ,‬כי הזכיר לי חברים אבודים‪.‬‬
‫אמא שלי נשמה נשימה עמוקה‪ ,‬כאילו מנסה לחשוב איך לומר לי לא‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬זה מסוכן‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אפילו עבורך‪".‬‬
‫"אמא‪ ,‬אני יודע‪ .‬אני עלול להיהרג‪ .‬ניקו הסביר לי את זה‪.‬‬
‫אבל אם לא ננסה ‪" -‬‬
‫"כולנו נמות‪ ",‬אמר ניקו‪ .‬הוא לא נגע בלימונדה שלו‪" .‬גברת ג'קסון‪ ,‬אין לנו סיכוי נגד‬
‫פלישה‪ .‬ואין ספק שתהיה פלישה‪".‬‬
‫"פלישה לניו יורק?" אמר פול‪" .‬זה אפשרי בכלל? איך ייתכן שלא נראה את‪ ...‬את‬
‫המפלצות?"‬
‫הוא ביטא את המילה כאילו הוא עדיין לא יכול להאמין שכל זה אמיתי‪.‬‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬הודיתי‪" .‬לא ברור לי איך קרונוס מסוגל פשוט להיכנס עם הצבא שלו‬
‫למנהטן‪ ,‬אבל הערפול הוא דבר חזק‪ .‬ברגעים אלה טיפון רומס חצי מדינה‪ ,‬ובני התמותה‬
‫חושבים שזאת סערה‪".‬‬
‫"גברת ג'קסון‪ ",‬אמר ניקו‪" ,‬פרסי זקוק לברכתך‪ .‬התהליך חייב להתחיל ככה‪ .‬לא הייתי‬
‫בטוח עד שפגשנו את אמא של לוק‪ ,‬אבל עכשיו אני משוכנע‪ .‬הדבר הזה הצליח רק פעמיים‬
‫בעבר‪ .‬ובשתי הפעמים‪ ,‬האם נתנה את ברכתה‪ .‬היא חייבת להסכים שהבן שלה ייקח את‬
‫הסיכון‪".‬‬
‫"אתם רוצים שאני אברך על זה?" היא הנידה בראשה לשלילה‪" .‬זה מטורף‪ .‬פרסי‪ ,‬בבקשה ‪-‬‬
‫"‬
‫"אמא‪ ,‬אני לא יכול לעשות את זה בלעדייך‪".‬‬
‫"ואם תשרוד את ה‪ ...‬את ההליך הזה?"‬
‫"אז אצא לקרב‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני נגד קרונוס‪ .‬ורק אחד מאיתנו ישרוד‪".‬‬
‫לא סיפרתי לה על הנבואה במלואה ‪ -‬על קטיפת הנפש ועל החיים שיקופדו‪ .‬לא היה צורך‬
‫שתדע שגורלי ככל הנראה כבר חתום‪ .‬קיוויתי רק שאצליח לעצור את קרונוס ולהציל את‬
‫שאר העולם לפני שאמות‪.‬‬
‫"אתה הבן שלי‪ ",‬היא אמרה באומללות‪" .‬אני לא יכולה פשוט‪"...‬‬
‫היה ברור לי שאצטרך ללחוץ עליה כדי שתסכים‪ ,‬אבל ממש לא רציתי‪ .‬זכרתי את גברת‬
‫קסטלאן האומללה במטבח שלה‪ ,‬ממתינה לבן שלה שיחזור הביתה‪ .‬ופתאום קלטתי איזה מזל‬
‫יש לי‪ .‬אמא שלי תמיד תמכה בי‪ ,‬תמיד ניסתה ליצור עבורי סביבה נורמלית‪ ,‬למרות האלים‬
‫והמפלצות וכל זה‪ .‬היא השלימה עם היציאה שלי להרפתקאות‪ ,‬אבל עכשיו ביקשתי את‬
‫ברכתה למשהו שככל הנראה יהרוג אותי‪.‬‬
‫הבטתי בפול‪ ,‬והבנה כלשהי התגבשה בינינו‪.‬‬
‫"סאלי‪ ".‬הוא הניח את כף ידו על ידיה של אמא שלי‪" .‬אני לא יכול להתיימר להבין מה שאת‬
‫ופרסי עברתם כל השנים האלה‪ .‬אבל נשמע לי‪ ...‬נשמע לי שפרסי מתכוון לעשות מעשה‬
‫אצילי‪ .‬הלוואי ואני הייתי אמיץ כמוהו‪".‬‬
‫משהו חנק לי בגרון‪ .‬לא זכיתי להרבה מחמאות כאלה‪.‬‬
‫אמי בהתה בלימונדה שלה‪ .‬נראה שהיא מתאמצת לא לבכות‪.‬‬
‫חשבתי על מה שאמרה הסטיה‪ ,‬כמה קשה לוותר‪ ,‬והיתה לי הרגשה שאמא שלי לומדת את זה‬
‫עכשיו על בשרה‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬היא אמרה בסופו של דבר‪" ,‬אני מעניקה לך את ברכתי‪".‬‬
‫לא הרגשתי שונה‪ .‬שום זוהר קסום לא האיר את המטבח ושום דבר כזה‪.‬‬
‫העפתי מבט בניקו‪.‬‬
‫הוא נראה לחוץ מתמיד‪ ,‬אבל הנהן‪" .‬הגיע הזמן‪".‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמא שלי אמרה‪" .‬דבר אחד אחרון‪ .‬אם ‪ -‬אם תשרוד בקרב נגד קרונוס‪ ,‬תן לי‬
‫סימן‪ ".‬היא חיטטה בארנק שלה ונתנה לי את הטלפון הנייד שלה‪.‬‬
‫"אמא‪ ",‬אמרתי‪" ,‬את יודעת שחצויים וטלפונים‪"...‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אבל רק ליתר ביטחון‪ .‬אם לא תוכל להתקשר‪ ...‬תן אולי איזה‬
‫אות שאוכל לראות מכל מקום במנהטן‪ .‬כדי שאדע שאתה בסדר‪".‬‬
‫"כמו תזאוס‪ ",‬העיר פול‪" .‬הוא היה אמור להניף מפרשים לבנים עם חזרתו הביתה לאתונה‪".‬‬
‫"רק שהוא שכח‪ ",‬מלמל ניקו‪" .‬ואבא שלו קפץ מגג הארמון מרוב ייאוש‪ .‬אבל חוץ מזה‪ ,‬כן‪,‬‬
‫רעיון מעולה‪".‬‬
‫"אולי דגל או זיקוק?" אמרה אמא שלי‪" .‬מהאולימפוס ‪ -‬מבניין האמפייר סטייט‪".‬‬
‫"משהו כחול‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫כבר שנים היה לנו מין קטע עם אוכל כחול‪ .‬זה היה הצבע האהוב עליי‪ ,‬ואמא שלי התאמצה‬
‫לשתף פעולה‪ .‬עוגת יום ההולדת שלי‪ ,‬הקישוטים בכל חג‪ ,‬הממתקים בכל מסיבה‪ ,‬הכול היה‬
‫חייב להיות כחול‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אישרה אמא שלי‪" .‬אני אחפש סימן כחול‪ .‬ואשתדל לא לקפוץ משום גג‪".‬‬
‫היא חיבקה אותי חיבוק אחרון‪ .‬ניסיתי לא להרגיש כאילו אנחנו נפרדים‪ .‬לחצתי את היד של‬
‫פול‪ .‬ואז ניקו ואני ניגשנו לדלת המטבח והבטנו בגברת אולירי‪.‬‬
‫"מצטער‪ ,‬פיצית‪ ",‬אמרתי‪" .‬הגיע הזמן לעוד מסע צללים‪".‬‬
‫היא יבבה וכיסתה את האף שלה בכפותיה‪.‬‬
‫"לאן עכשיו?" שאלתי את ניקו‪" .‬ללוס אנג'לס?"‬
‫"אין צורך‪ ",‬הוא אמר‪" .‬יש כניסה קרובה יותר לשאול‪".‬‬
 ‫‪7‬‬
‫המורה שלי למתמטיקה לוקחת אותי טרמפ‬
‫הגחנו מהצללים בסנטרל פארק‪ ,‬קצת צפונה לאגם הדרומי‪.‬‬
‫גברת אולירי נראתה תשושה למדי וקרטעה אל ערמת סלעים‪.‬‬
‫היא התחילה לרחרח מסביב ואני חששתי שהיא עומדת לסמן טריטוריה‪ ,‬אבל ניקו אמר‪" ,‬זה‬
‫בסדר‪ .‬היא רק מריחה את הדרך הביתה‪".‬‬
‫הבטתי בו בתמהון‪" .‬דרך הסלעים?"‬
‫"יש שתי כניסות מרכזיות לשאול‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬אתה מכיר את זאת שבלוס אנג'לס‪".‬‬
‫"המעבורת של כארון‪".‬‬
‫ניקו הנהן‪" .‬רוב הנשמות עוברות שם‪ ,‬אבל יש שביל צר יותר‪ ,‬שקשה יותר למצוא‪ .‬שער‬
‫אוֹר ֶפאוּס‪".‬‬
‫ְ‬
‫"הבחור עם הנֵבֶ ל‪".‬‬
‫"הבחור עם הלירה‪ ",‬תיקן אותי ניקו‪" .‬אבל כן‪ .‬הוא השתמש במוזיקה שלו להקסים את‬
‫האדמה עצמה ופתח נתיב לשאול‪.‬‬
‫הוא שר כל הדרך לארמון של האדס וכמעט הצליח להחזיר את הנשמה של אשתו‪".‬‬
‫זכרתי את הסיפור‪ .‬נאסר על אורפאוס להסתכל לאחור כשהוביל את אשתו בחזרה לעולם‬
‫החיים‪ ,‬אבל ברור שהוא כן הסתכל‪ .‬זה היה אחד הסיפורים הטיפוסיים עם הסוף שכולם‬
‫מתים בו עד עצם היום הזה‪ ,‬שתמיד גורמים לנו החצויים להרגיש כל כך ברוכים ואהובים‪.‬‬
‫"אז זה שער אורפאוס‪ ".‬ניסיתי להתרשם‪ ,‬אבל זה עדיין נראה לי כמו סתם ערמת סלעים‪.‬‬
‫"איך פותחים אותו?"‬
‫"צריך מוזיקה‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬איך אתה בשירה?"‬
‫"אה‪ ...‬לא‪ .‬אתה לא יכול‪ ,‬כאילו‪ ,‬לפקוד עליו להיפתח? אתה בכל זאת הבן של האדס‪".‬‬
‫"זה לא פשוט‪ .‬אנחנו צריכים מוזיקה‪".‬‬
‫הייתי משוכנע למדי שאם אנסה לשיר‪ ,‬התוצאה תהיה לכל היותר מפולת סלעים‪.‬‬
‫"יש לי רעיון יותר טוב‪ ".‬הסתובבתי וצעקתי בכל הכוח‪" :‬גרובר!"‬
‫חיכינו המון זמן‪ .‬גברת אולירי הצטנפה על הקרקע לחטוף תנומה‪ .‬שמעתי צרצרים בין‬
‫העצים וינשוף קורא‪ .‬התנועה זמזמה לאורך דרך סנטרל פארק מערב‪ .‬פרסות סוסים טופפו‬
‫בשביל סמוך‪ ,‬אולי סיור משטרה‪ .‬לא היה לי ספק שהם ימותו על שני נערים שמסתובבים‬
‫בפארק באחת בלילה‪.‬‬
‫"זה לא עובד‪ ",‬אמר ניקו לבסוף‪.‬‬
‫אבל אני הרגשתי משהו‪ .‬הקשר הטלפאתי התחיל לדגדג לי בראש בפעם הראשונה זה‬
‫חודשים‪ ,‬כך שהיו שתי אפשרויות‪ :‬או שהמון אנשים עברו פתאום לערוץ הטבע בטלוויזיה‪,‬‬
 ‫או שגרובר נמצא בסביבה‪.‬‬
‫עצמתי עיניים והתרכזתי‪ .‬גרובר‪.‬‬
‫ידעתי שהוא נמצא בפארק‪ .‬למה לא יכולתי לחוש ברגשות שלו? כל מה שהרגשתי היה מן‬
‫זמזום קלוש בעורפי‪.‬‬
‫גרובר‪ ,‬שידרתי בתקיפות רבה יותר‪.‬‬
‫המממ‪-‬המממממ‪ ,‬מלמל מישהו‪.‬‬
‫תמונה עלתה בראשי‪ .‬ראיתי עץ בוקיצה ענקי עמוק בין העצים האחרים‪ ,‬הרחק מהשבילים‬
‫המרכזיים‪ .‬שורשים מסוקסים כיסו את הקרקע כמעין מיטה‪ .‬סאטיר שכב עליה בזרועות‬
‫שלובות ובעיניים עצומות‪ .‬בהתחלה לא הייתי בטוח שזה גרובר‪ .‬הוא היה מכוסה זרדים‬
‫ועלים‪ ,‬כאילו ישן שם כבר הרבה זמן‪ .‬נדמה שהשורשים מתפתלים סביבו ומושכים אותו‬
‫בהדרגה אל תוך האדמה‪.‬‬
‫גרובר‪ ,‬אמרתי‪ .‬תתעורר‪.‬‬
‫אההמממנ ‪ -‬חרררר‪.‬‬
‫תיש‪ ,‬אתה מכוסה אדמה‪ .‬תתעורר! עיייייף‪ ,‬המחשבות שלו מלמלו‪.‬‬
‫אוכל‪ ,‬הצעתי‪ .‬פנקייק!‬
‫העיניים שלו נפקחו בבת אחת‪ .‬שטף מחשבות מטושטשות מילא לי את הראש‪ ,‬כאילו הן‬
‫דוהרות פתאום קדימה‪ .‬התמונה התנפצה ואני כמעט נפלתי‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל ניקו‪.‬‬
‫"הצלחתי להגיע אליו‪ .‬הוא‪ ...‬כן‪ ,‬זהו‪ .‬הוא בדרך‪".‬‬
‫דקה לאחר מכן‪ ,‬העץ שלידנו היטלטל‪ .‬גרובר צנח מבין הענפים הישר על ראשו‪.‬‬
‫"גרובר!" צעקתי‪.‬‬
‫"ווף!" גברת אולירי זקפה את ראשה‪ .‬היא בטח תהתה אם אנחנו מתכוונים לשחק במסירות‬
‫סאטיר‪.‬‬
‫"מהה‪-‬ה‪-‬ה‪-‬ה!" פעה גרובר‪.‬‬
‫"אחי‪ ,‬אתה בסדר?"‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬אני בסדר גמור‪ ".‬הוא שפשף את ראשו‪ .‬הקרניים שלו צמחו מאז הפעם האחרונה‬
‫שראיתי אותו ובצבצו כעת כשלושה סנטימטרים מעל השיער המתולתל שלו‪" .‬הייתי בצד‬
‫השני של הפארק‪ .‬הדריאדות חשבו על הרעיון המבריק להעביר אותי לכאן דרך העצים‪ .‬רק‬
‫שהן לא ממש קולטות את מושג הגובה‪".‬‬
‫הוא גיחך וקם על רגליו ‪ -‬בעצם על פרסותיו‪ .‬מאז הקיץ האחרון‪ ,‬גרובר הפסיק להתחפש‬
‫לבן אדם‪ .‬הוא כבר לא חבש כובע צמר או כפות רגליים מזויפות‪ .‬הוא אפילו לא לבש‬
‫מכנסיים‪ ,‬כי מהמותניים ומטה יש לו רגלי תיש שעירות‪ .‬על חולצת הטריקו שלו היה ציור‬
‫מהספר "ארץ יצורי הפרא"‪.‬‬
‫החולצה היתה מכוסה אדמה ושרף עצים‪ .‬הזקנקן שלו נראה מלא יותר‪ ,‬כמעט גברי )או אולי‬
‫תישי?( והוא הדביק את הפער בגובה בינינו‪.‬‬
‫"טוב לראות אותך‪ ,‬אחי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתה זוכר את ניקו‪".‬‬
‫גרובר הנהן אל ניקו‪ ,‬ואז חיבק אותי חיבוק גדול‪ .‬היה לו ריח של מדשאה מכוסחת‪.‬‬
‫"פררררסי!" הוא פעה‪" .‬איך התגעגעתי אליך! ולמחנה‪.‬‬
‫אני אומר לך‪ ,‬קשה למצוא אנצ'ילדה טובה בנופי הפרא‪".‬‬
‫"דאגתי לך‪ ",‬אמרתי‪" .‬איפה היית בחודשיים האחרונים?"‬
‫"החודשיים" ‪ -‬החיוך של גרובר התפוגג‪" .‬החודשיים האחרונים? על מה אתה מדבר?"‬
‫"לא שמענו ממך כבר חודשיים‪ ",‬אמרתי‪" .‬דפנה דואגת נורא‪ .‬שלחנו לך הודעות באיריס‪-‬נט‬
‫אבל ‪" -‬‬
‫"חכה רגע‪ ".‬הוא הרים מבט לכוכבים‪ ,‬כאילו מנסה לחשב את המיקום שלו‪" .‬איזה חודש‬
‫עכשיו?"‬
‫"אוגוסט‪".‬‬
‫פניו של גרובר החווירו‪" .‬לא יכול להיות‪ .‬עכשיו יוני‪ .‬בסך הכול נשכבתי לנמנם‪ "...‬הוא‬
‫תפס בזרועותיי בכוח‪" .‬עכשיו אני נזכר! הוא הרדים אותי‪ .‬פרסי‪ ,‬אנחנו חייבים לעצור‬
‫אותו!"‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬תירגע‪ .‬ספר לי מה קרה‪".‬‬
‫הוא נשם נשימה עמוקה‪" .‬אני‪ ...‬אני הסתובבתי בין העצים בקצה הצפוני של הפארק‪ ,‬באזור‬
‫אגם הארלם‪ .‬והרגשתי מן רעד כזה בקרקע‪ ,‬כאילו משהו חזק נמצא בקרבת מקום‪".‬‬
‫"אתה מסוגל להרגיש דברים כאלה?" שאל ניקו‪.‬‬
‫גרובר הנהן‪" .‬מאז מותו של פאן‪ ,‬אני מסוגל להרגיש כשמשהו משתבש בטבע‪ .‬כאילו‬
‫העיניים והאוזניים שלי חדות יותר כשאני בנופי הפרא‪ .‬בכל אופן‪ ,‬התחלתי לעקוב אחרי‬
‫התחושה הזאת‪ .‬גבר במעיל שחור ארוך הסתובב בפארק‪ ,‬ושמתי לב שאין לו צל‪ .‬אמצע יום‬
‫שטוף שמש‪ ,‬והאיש לא מטיל צל‪ .‬כשהוא זז‪ ,‬הדמות שלו הבהבה‪".‬‬
‫"כמו חזיון תעתועים?" שאל ניקו‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר גרובר‪" .‬ובכל פעם שהוא עבר על פני בני אדם ‪" -‬‬
‫"הם קרסו‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬נשכבו על האדמה ונרדמו‪".‬‬
‫"בדיוק! ואז אחרי שהוא הסתלק‪ ,‬הם קמו והמשיכו בדרכם כרגיל כאילו שום דבר לא קרה‪".‬‬
‫בהיתי בניקו‪" .‬אתה מכיר את הטיפוס הזה בשחור?"‬
‫"לצערי כן‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬גרובר‪ ,‬אז מה קרה?"‬
‫"עקבתי אחריו‪ .‬הוא לא הפסיק לסרוק את הבניינים שמסביב לפארק כאילו הוא מודד משהו‪.‬‬
‫בחורה אחרת עברה על פניו בריצה‪ ,‬ומיד נשכבה על המדרכה והתחילה לנחור‪.‬‬
‫האיש בשחור הניח יד על מצחה כאילו כדי לבדוק אם יש לה חום‪ .‬ואז הוא המשיך ללכת‪.‬‬
‫בשלב הזה ידעתי שהוא מפלצת או משהו גרוע מזה‪ .‬עקבתי אחריו לקרחת יער‪ ,‬עד עץ‬
 ‫בוקיצה גדול‪ .‬התכוונתי לזמן דריאדות כדי שיעזרו לי ללכוד אותו‪ ,‬ואז הוא הסתובב ו‪"...‬‬
‫גרובר בלע את רוקו‪" .‬פרסי‪ ,‬הפנים שלו‪ .‬לא הצלחתי לראות את הפנים שלו כי הן כל הזמן‬
‫השתנו‪ .‬רק מלהסתכל עליו התחלתי להרגיש עייף‪ .‬אמרתי לו‪' :‬מה אתה עושה?' והוא אמר‪:‬‬
‫'אני בודק את המקום‪ .‬תמיד כדאי לסייר בשדה הקרב לפני שמתחילים ללחום‪ '.‬אמרתי משהו‬
‫ממש חכם בסגנון של‪' :‬היער הזה נמצא תחת הגנתי‪ .‬אתה לא תתחיל כאן שום קרב!' והוא‬
‫צחק‪ .‬הוא אמר‪' :‬מזלך שאני אוגר את הכוחות שלי לאירוע המרכזי‪ ,‬סאטיר קטן‪ .‬ולכן אעניק‬
‫לך תנומה קצרה בלבד‪ .‬חלומות פז‪ '.‬וזה הדבר האחרון שאני זוכר‪".‬‬
‫מוֹר ֵפיאוּס‪ ,‬אל החלומות‪ .‬יש לך מזל‬
‫ניקו נשם נשימה עמוקה‪" .‬גרובר‪ ,‬הטיפוס שפגשת היה ְ‬
‫שבכלל התעוררת‪".‬‬
‫"חודשיים‪ ",‬נאנק גרובר‪" .‬הוא הרדים אותי לחודשיים!"‬
‫ניסיתי לקלוט את משמעות הדבר‪ .‬עכשיו הבנתי למה לא הצלחתי ליצור קשר עם גרובר כל‬
‫הזמן הזה‪.‬‬
‫"למה הנימפות לא ניסו להעיר אותך?" שאלתי‪.‬‬
‫גרובר משך בכתפיו‪" .‬חוש הזמן של רוב הנימפות לא משהו‪ .‬חודשיים הם שום דבר בשביל‬
‫עץ‪ .‬סביר להניח שהן לא קלטו בכלל שמשהו לא בסדר‪".‬‬
‫"אנחנו חייבים להבין מה מורפיאוס עשה בפארק‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"לא מוצא חן בעיניי ה'אירוע המרכזי' הזה שהוא הזכיר‪".‬‬
‫"אנחנו יודעים שהוא עובד בשביל קרונוס‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬רבים מהאלים הזוטרים ערקו‬
‫למחנה שלו‪ .‬זה רק מוכיח שבאמת תהיה פלישה‪ .‬פרסי‪ ,‬אנחנו חייבים להמשיך בתוכנית‬
‫שלנו‪".‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמר גרובר‪" .‬איזו תוכנית?"‬
‫סיפרתי לו‪ ,‬והוא התחיל לתלוש לעצמו פרווה מהרגליים מרוב לחץ‪.‬‬
‫"אתה לא רציני‪ ",‬אמר‪" .‬עוד פעם השאול?"‬
‫"אני לא מבקש שתבוא איתי‪ ,‬אחי‪ ",‬הבטחתי‪" .‬אני יודע שרק התעוררת‪ .‬אבל אנחנו צריכים‬
‫מוזיקה כדי לפתוח את השער‪ .‬אתה יכול לנגן?"‬
‫גרובר שלף את חלילי הפאן שלו‪" .‬אני יכול לנסות‪ .‬אני מכיר כמה שירים של נירוואנה‬
‫שיכולים לבקע סלעים‪ .‬אבל פרסי‪ ,‬אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?"‬
‫"בבקשה‪ ,‬גרובר‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה מאוד חשוב לי‪ .‬למען כל מה שעברנו יחד?"‬
‫הוא יבב‪" .‬עד כמה שאני זוכר‪ ,‬רוב מה שעברנו יחד היה כמעט להיהרג‪ .‬אבל בסדר‪ ,‬אם אתה‬
‫מתעקש‪".‬‬
‫הוא הצמיד את החלילים לפיו וניגן נעימה צורמנית ומלאת חיים‪ .‬הסלעים רעדו‪ .‬כמה צלילים‬
‫נוספים והם התבקעו‪ ,‬ומאחוריהם נחשפה מנהרה‪.‬‬
‫הצצתי פנימה‪ .‬מדרגות הובילו מטה אל לב החשכה‪ .‬באוויר עמד ריח טחב ומוות‪ .‬הוא העלה‬
‫בי זיכרונות לא נעימים מהמסע במבוך בשנה שעברה‪ ,‬אבל הרגשתי שהמנהרה הזאת‬
 ‫מסוכנת בהרבה‪ .‬היא הובילה הישר אל ממלכתו של האדס‪,‬‬
‫וכמעט תמיד מדובר במסע חד כיווני‪.‬‬
‫פניתי אל גרובר‪" .‬תודה‪ ...‬אני חושב‪".‬‬
‫"פרסי‪ ,‬קרונוס באמת עומד לפלוש?"‬
‫"הלוואי שהייתי יכול לומר לך שלא‪ ,‬אבל כן‪ .‬הוא עומד לפלוש‪".‬‬
‫חשבתי שגרובר ילעס את חלילי הפאן שלו מרוב לחץ‪ ,‬אבל הוא הזדקף והבריש את הלכלוך‬
‫מחולצת הטריקו שלו‪.‬‬
‫חשבתי לעצמי כמה שהוא שונה מלנאוס הזקן והשמן‪" .‬אז אני חייב לגייס את רוחות הטבע‪.‬‬
‫אולי נוכל לעזור‪ .‬נראה אם נצליח למצוא את מורפיאוס הזה!"‬
‫"וכדאי שתעדכן את דפנה שאתה בסדר‪".‬‬
‫העיניים שלו נפערו‪" .‬דפנה! אוי‪ ,‬היא הולכת לרצוח אותי!"‬
‫הוא התחיל להתרחק‪ ,‬ואז רץ בחזרה וחיבק אותי חיבוק נוסף‪" .‬תיזהר שם למטה! ותחזור‬
‫בחיים!"‬
‫כשהוא הסתלק‪ ,‬ניקו ואני הערנו את גברת אולירי‪.‬‬
‫כשריח המנהרה עלה באפה‪ ,‬היא התרגשה כולה והובילה אותנו במורד המדרגות‪ .‬המנהרה‬
‫היתה צרה למדי‪ .‬קיוויתי שהיא לא תיתקע בה‪ .‬לא יכולתי לדמיין לעצמי איזו כמות של חומר‬
‫פותח סתימות תידרש כדי לחלץ כלבת שאול שתקועה באמצע מנהרה אל השאול‪.‬‬
‫"אתה מוכן?" שאל אותי ניקו‪" .‬הכול יהיה בסדר‪ .‬אל תדאג‪".‬‬
‫הוא נשמע כאילו הוא מנסה לשכנע בעיקר את עצמו‪.‬‬
‫העפתי מבט לעבר הכוכבים ותהיתי אם אראה אותם שוב‪.‬‬
‫ואז צללנו אל תוך החשכה‪.‬‬
‫המדרגות התמשכו לנצח ‪ -‬צרות‪ ,‬תלולות וחלקלקות‪.‬‬
‫החשכה היתה מוחלטת‪ ,‬מלבד האור הקלוש שהפיצה החרב שלי‪ .‬ניסיתי להתקדם לאט‪ ,‬אבל‬
‫גברת אולירי לא שיתפה פעולה‪ .‬היא דהרה קדימה בנביחות עליזות‪ .‬הצליל הדהד במנהרה‬
‫כמו יריות תותח‪ ,‬והבנתי שאם מישהו נמצא שם למטה‪ ,‬הוא לא ממש יופתע כשנגיע‪.‬‬
‫ניקו השתרך מאחור‪ ,‬וזה נראה לי קצת משונה‪.‬‬
‫"הכול בסדר?" שאלתי אותו‪.‬‬
‫"בסדר גמור‪ ".‬מה היתה ההבעה הזאת על הפנים שלו ‪ -‬ספק? "פשוט תמשיך ללכת‪ ",‬הוא‬
‫אמר‪.‬‬
‫לא שהיו לי הרבה ברירות‪ .‬התקדמתי בעקבות גברת אולירי אל מעמקי האדמה‪ .‬אחרי שעה‬
‫נוספת החלה להישמע מרחוק שאגת נהר זורם‪.‬‬
‫יצאנו מהמנהרה לרגלי צוק‪ ,‬על מישור של חול געשי שחור‪ .‬מימין שצף נהר הסטיקס מבין‬
‫הסלעים‪ ,‬בשורה של מפלים‪ .‬משמאל‪ ,‬הרחק באפלולית‪ ,‬בערו להבות על ביצורי אֶ ֶרבּוֹס‪,‬‬
‫החומות השחורות האדירות של ממלכתו של האדס‪.‬‬
‫צמרמורת עברה בי‪ .‬בפעם הראשונה שהגעתי לכאן הייתי בן שתים‪-‬עשרה‪ ,‬ורק חברתם של‬
‫אנבת' ושל גרובר העניקה לי אומץ להמשיך וללכת‪ .‬ניקו לא יוכל להעניק לי אומץ באותה‬
‫מידה‪ .‬הוא בעצמו נראה חיוור ולחוץ‪.‬‬
‫רק גברת אולירי נראתה מאושרת‪ .‬היא התרוצצה לאורך החוף‪ ,‬הרימה בפיה עצם ירך‬
‫אנושית שמצאה ודילגה בעליזות בכיווני‪ .‬היא שמטה את העצם לרגליי והמתינה שאשליך‬
‫אותה עבורה‪.‬‬
‫"אממ‪ ,‬אולי אחר כך‪ ,‬פיצית‪ ".‬בהיתי במים השחורים בניסיון לאזור אומץ‪" .‬אז מה‪ ,‬ניקו‪...‬‬
‫איך אנחנו עושים את זה?"‬
‫"קודם כל חייבים להיכנס בשערים‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫"אבל הנהר כאן‪".‬‬
‫"אני חייב להביא משם משהו‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬זה הכרחי‪".‬‬
‫הוא צעד משם בלי לחכות לי‪.‬‬
‫הזעפתי פנים‪ .‬ניקו מעולם לא הזכיר שנצטרך להיכנס פנימה‪ .‬אבל עכשיו כשהיינו כאן‪ ,‬לא‬
‫נראה לי שיש לי ברירה‪.‬‬
‫באי חשק הלכתי בעקבותיו לאורך החוף‪ ,‬לעבר השערים השחורים הענקיים‪.‬‬
‫טורים של מתים עמדו בתור להיכנס‪ .‬אנשים מתו כנראה כמו זבובים באותו יום‪ ,‬כי אפילו‬
‫התור המהיר היה עמוס מאוד‪.‬‬
‫"ווף!" נבחה גברת אולירי‪ .‬לפני שהספקתי לעצור בה‪ ,‬היא דילגה בעליזות לעבר עמדת‬
‫השמירה‪ .‬קֶ ְרבֶּ רוֹס‪ ,‬כלב השמירה של האדס‪ ,‬נגלה מתוך האפלולית ‪ -‬רוטוויילר בעל שלושה‬
‫ראשים‪ ,‬ענקי כל כך שלעומתו אפילו גברת אולירי נראתה כמו פודל צעצוע‪ .‬קֶ ְרבֶּ רוֹס הוא‬
‫שקוף‪-‬למחצה‪ ,‬כך שממש קשה להבחין בו עד שהוא קרוב מספיק להרוג אותך‪ ,‬אבל הוא‬
‫התנהג כאילו לא אכפת לו מאיתנו‪ .‬הוא היה עסוק מדי בלהגיד שלום לגברת אולירי‪.‬‬
‫"גברת אולירי‪ ,‬לא!" צעקתי עליה‪" .‬אל תרחרחי לו את ‪ -‬אוי‪ ,‬איכס‪".‬‬
‫ניקו חייך‪ .‬ואז הביט בי ופניו קדרו שוב‪ ,‬כאילו נזכר במשהו לא נעים‪" .‬בוא‪ .‬אל תדאג‪ ,‬לא‬
‫יעצרו אותנו בתור‪.‬‬
‫אתה איתי‪".‬‬
‫זה לא מצא חן בעיניי‪ ,‬אבל חלפנו על פני שדי האבטחה והתקדמנו לעבר שדות אַ ְספוֹדֶ ל‪.‬‬
‫הייתי צריך לשרוק לגברת אולירי שלוש פעמים לפני שעזבה את קרברוס ורצה אחרינו‪.‬‬
‫צעדנו על פני שדות עשב שחורים‪ ,‬שעליהם ניצבו פה ושם עצי צפצפה שחורים‪ .‬אם באמת‬
‫אמות בעוד כמה ימים כמו שנאמר בנבואה‪ ,‬אני עלול להיתקע כאן לנצח‪ ,‬אבל ניסיתי לא‬
‫לחשוב על זה‪.‬‬
‫ניקו המשיך להוביל אותנו הלאה ואנחנו הלכנו והתקרבנו אל ארמון האדס‪.‬‬
‫"תשמע‪ ",‬אמרתי‪" ,‬כבר עברנו את השערים‪ .‬לאן אנחנו ‪" -‬‬
‫גברת אולירי נהמה‪ .‬צל נגלה מעלינו ‪ -‬משהו אפל‪ ,‬צונן ונודף צחנת מוות‪ .‬הוא צלל לעברנו‬
‫ונחת על ראש אחד מעצי הצפצפה‪.‬‬
‫לרוע המזל‪ ,‬זיהיתי את הדמות‪ .‬היו לה פנים מצומקות‪ ,‬כובע צמר כחול מחריד ושמלת‬
‫קטיפה מקומטת‪ .‬כנפי עטלף בצבצו מגבה‪ .‬לרגליה היו טפרים חדים‪ ,‬ובידיה בעלות טפרי‬
‫הארד היא החזיקה שוט בוער וארנק פרחוני‪.‬‬
‫"גברת דוֹדס‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫היא חשפה ניבים‪" .‬יופי שחזרת אלינו‪ ,‬חומד‪".‬‬
‫אחיותיה התאומות ‪ -‬האֵ ִרינִ יוֹת הנוספות ‪ -‬צללו אף הן מהשמים והתמקמו לצדה על ענפי עץ‬
‫הצפצפה‪.‬‬
‫"אתה מכיר את אָ לֶקְ טוֹ?" שאל אותי ניקו‪.‬‬
‫"אם אתה מתכוון למכשפה שבאמצע‪ ,‬כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬היא היתה המורה שלי למתמטיקה‪".‬‬
‫ניקו הנהן‪ ,‬כאילו זה ממש לא מפתיע אותו‪ .‬הוא נשא מבט אל האריניות ונשם נשימה עמוקה‪.‬‬
‫"עשיתי כבקשתו של אבי‪.‬‬
‫קחו אותנו לארמון‪".‬‬
‫קפאתי במקומי‪" .‬חכה רגע‪ ,‬ניקו‪ .‬מה זאת אומרת ‪" -‬‬
‫"אני חושש שזה כיוון החקירה החדש שלי‪ ,‬פרסי‪ .‬אבא שלי הבטיח לי מידע לגבי המשפחה‬
‫שלי‪ ,‬אבל בתמורה הוא רוצה לפגוש אותך לפני שננסה את הנהר‪ .‬אני מצטער‪".‬‬
‫"אתה שיקרת לי?" מרוב כעס לא הייתי מסוגל לחשוב‪.‬‬
‫הסתערתי עליו‪ ,‬אבל האריניות היו זריזות ממני‪ .‬שתיים מהן צללו ותפסו בזרועותי‪ .‬החרב‬
‫שלי נשמטה מידי‪ ,‬ובתוך רגע מצאתי את עצמי משתלשל עשרים מטר באוויר‪.‬‬
‫"אל תתפתל ככה‪ ,‬חומד‪ ",‬צחקקה המורה שלי למתמטיקה‪.‬‬
‫"לא הייתי רוצה להפיל אותך בטעות‪".‬‬
‫גברת אולירי נבחה בכעס וזינקה בניסיון לתפוס אותי‪ ,‬אבל היינו גבוהים מדי‪.‬‬
‫"תגיד לגברת אולירי שתתנהג יפה‪ ",‬הזהיר אותי ניקו‪ .‬הוא היה תלוי בקרבתי מטפריה של‬
‫האריניה השלישית‪" .‬אני לא רוצה שהיא תיפגע‪ ,‬פרסי‪ .‬אבא שלי מחכה‪ .‬הוא בסך הכול‬
‫רוצה לדבר איתך‪".‬‬
‫רציתי לומר לגברת אולירי שתתקוף את ניקו‪ ,‬אבל זה לא היה עוזר‪ ,‬והצדק היה איתו‪:‬‬
‫הכלבה שלי היתה עלולה להיפגע בקרב עם האריניות‪.‬‬
‫חשקתי שיניים‪" .‬גברת אולירי‪ ,‬ארצה! זה בסדר‪ ,‬פיצית‪".‬‬
‫היא יבבה והתרוצצה במעגלים‪ ,‬כשהיא מביטה אליי מלמטה‪.‬‬
‫"בסדר גמור‪ ,‬בוגד קטן‪ ",‬נהמתי אל ניקו‪" .‬השגת את הפרס שלך‪ .‬קדימה‪ ,‬קח אותי לארמון‬
‫המטופש שלכם‪".‬‬
‫***‬
‫אלקטו שמטה אותי בלב גן הארמון כמו שק תפוחי אדמה‪.‬‬
‫הגן היה יפהפה בדרכו המשונה‪ .‬עצים שלדיים‪ ,‬לבנים‪ ,‬צמחו מאגני שיש‪ .‬ערוגות צמחים‬
‫שפעו פרחים של זהב ואבני חן‪ .‬כס עשוי עצמות וכס עשוי כסף ניצבו זה לצד זה על‬
‫המרפסת‪ ,‬משקיפים על שדות אספודל‪ .‬זה היה יכול להיות מקום נחמד לטייל בו בשבת‬
‫בבוקר‪ ,‬אלמלא ריח הגופרית וצרחות הנשמות המעונות במרחק‪.‬‬
‫שלדים חמושים עמדו על המשמר בפני היציאה היחידה‪.‬‬
‫הם היו לבושים בקרעי מדים של צבא ארצות הברית ונשאו רובי אם‪.16 -‬‬
‫האריניה השלישית הניחה את ניקו לצדי‪ .‬ואז שלושתן התמקמו על גב כס העצמות‪ .‬רציתי‬
‫להסתער על ניקו ולחנוק אותו‪ ,‬אבל עצרתי בעצמי‪ .‬ממילא האריניות היו חוסמות אותי‪.‬‬
‫החלטתי שאחכה בסבלנות להזדמנות לנקמה‪.‬‬
‫בהיתי במושבי הכס הריקים וחיכיתי שמשהו יקרה‪ .‬האוויר הבליח‪ .‬שלוש דמויות נגלו מולנו‬
‫‪ -‬האדס ופרספונה‪ ,‬כל אחד על הכס שלו‪ ,‬ואישה מבוגרת שעמדה ביניהם‪ .‬נראה שהם‬
‫שקועים בוויכוח‪.‬‬
‫" ‪ -‬אמרתי לך שהוא בטלן!" אמרה האישה המבוגרת‪.‬‬
‫"אמא!" מחתה פרספונה‪.‬‬
‫"יש לנו אורחים!" נבח האדס‪" .‬בבקשה!"‬
‫האדס‪ ,‬אחד האלים שאני הכי פחות אוהב‪ ,‬החליק את גלימותיו השחורות שהיו מלאות‬
‫פרצופים מבועתים של נשמות מקוללות‪ .‬היה לו עור חיוור ועיניים יוקדות כמו של מטורף‪.‬‬
‫"פרסי ג'קסון‪ ",‬הוא אמר בקול מלא סיפוק‪" .‬סוף סוף‪".‬‬
‫המלכה פרספונה בחנה אותי בסקרנות‪ .‬כבר יצא לי לראות אותה פעם אחת‪ ,‬בחורף‪ ,‬אבל‬
‫עכשיו בקיץ היא נראתה כמו אלה שונה לחלוטין‪ .‬היו לה שיער שחור מבריק ועיניים חומות‬
‫חמימות‪ .‬השמלה שלה בהקה בשלל צבעים‪ .‬דוגמת הפרחים של הבד השתנתה ללא הרף‬
‫ופרחים הנצו בה ‪ -‬ורדים‪ ,‬צבעונים‪ ,‬כלניות‪.‬‬
‫האישה שעמדה ביניהם היתה בעליל אמה של פרספונה‪.‬‬
‫היו לה אותם שיער ועיניים‪ ,‬אבל היא נראתה מבוגרת יותר וחמורת סבר‪ .‬השמלה שלה היתה‬
‫זהובה‪ ,‬כמו שדה חיטה בשלה‪ .‬בשיערה נקלעו עשבים יבשים והוא הזכיר לי סלסילת קש‪.‬‬
‫חשבתי על זה שאם מישהו יקרב אליה גפרור בוער‪ ,‬היא תהיה בבעיה רצינית‪.‬‬
‫"המממפ‪ ",‬היא אמרה כעת‪" .‬חצויים‪ .‬בדיוק מה שהיה חסר לנו‪".‬‬
‫לצדי‪ ,‬ניקו כרע‪ .‬הצטערתי שהחרב שלי לא בידי‪ ,‬כדי שאוכל לכרות את הראש המטופש‬
‫שלו‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬אנקלוסמוס עדיין לא חזרה מאי שם בשדות אספודל‪.‬‬
‫"אבא‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬עשיתי כבקשתך‪".‬‬
‫"קשה לומר שהזדרזת‪ ",‬רטן האדס‪" .‬אחותך היתה עושה עבודה טובה יותר‪".‬‬
‫ניקו הרכין את ראשו‪ .‬אלמלא כעסתי כל כך על החלאה הקטן‪ ,‬אולי הייתי מרחם עליו‪.‬‬
‫נעצתי מבט זועם באל המתים‪" .‬מה אתה רוצה‪ ,‬האדס?"‬
‫"לשוחח‪ ,‬כמובן‪ ".‬פיו של האל התעקם בחיוך אכזרי‪" .‬ניקו לא אמר לך?"‬
 ‫"אז כל עניין המסע הזה היה שקר אחד גדול‪ .‬ניקו גרר אותי לכאן כדי שאמות‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ",‬אמר האדס‪" .‬אני חושש שניקו היה כן לחלוטין ברצונו לעזור לך‪ .‬הנער סתום‪,‬‬
‫אבל הוא הגון‪ .‬רק שכנעתי אותו שיתחיל בסיבוב קטן אצלי‪".‬‬
‫"אבא‪ ",‬אמר ניקו‪" ,‬הבטחת לי שלא תפגע בפרסי לרעה‪ .‬אמרת שאם אביא אותו לכאן אתה‬
‫תספר לי על העבר שלי ‪ -‬על אמא שלי‪".‬‬
‫המלכה פרספונה נאנחה אנחה דרמטית‪" .‬בבקשה אפשר לא לדבר על האישה הזאת‬
‫בנוכחותי?"‬
‫"אני מצטער‪ ,‬יונתי‪ ",‬אמר האדס‪" .‬הייתי מוכרח להבטיח לילד משהו‪".‬‬
‫הגברת המבוגרת רטנה בבוז‪" .‬הזהרתי אותך‪ ,‬בתי‪ .‬בן הבליעל הזה האדס אינו ראוי לך‪.‬‬
‫יכולת להתחתן עם אל הרופאים‪ ,‬או אל עורכי הדין‪ ,‬אבל לאאאאא‪ .‬היית חייבת לאכול‬
‫מהרימון ההוא‪".‬‬
‫"אמא ‪" -‬‬
‫"ולהיתקע בשאול!"‬
‫"אמא‪ ,‬בבקשה ‪" -‬‬
‫"והנה כבר אוגוסט‪ ,‬אך האם חזרת הביתה כפי שהיית אמורה לעשות? האם את מקדישה ולו‬
‫מחשבה חולפת לאמך הבודדה‪ ,‬האומללה?"‬
‫"דֶ מֶ טֶ ר!" צעק האדס‪" .‬מספיק עם זה‪ .‬את אורחת בבית הזה‪".‬‬
‫"בית‪ ,‬אתה אומר?" לעגה דמטר‪" .‬לחורבה הזאת אתה קורא בית? מכריח את הבת שלי לגור‬
‫במקום האפל והטחוב הזה ‪" -‬‬
‫"אמרתי לך‪ ",‬סינן האדס בשיניים חשוקות‪" ,‬יש מלחמה בעולם שלמעלה‪ .‬את ופרספונה‬
‫בטוחות בהרבה כאן למטה‪ ,‬איתי‪".‬‬
‫"תסלחו לי‪ ",‬התערבתי בשיחה‪" .‬אבל אם אתם מתכוונים להרוג אותי‪ ,‬אפשר כבר לגמור עם‬
‫זה ודי?"‬
‫שלושת האלים הביטו בי‪.‬‬
‫"הוא חצוף קטן‪ ",‬ציינה דמטר‪.‬‬
‫"אכן‪ ",‬הסכים איתה האדס‪" .‬הייתי שמח להרוג אותו‪".‬‬
‫"אבא!" מחה ניקו‪" .‬הבטחת לי!"‬
‫"בעלי‪ ,‬כבר דנו בכך בעבר‪ ",‬נזפה בו פרספונה‪" .‬אינך יכול פשוט להשמיד כל גיבור שאתה‬
‫נתקל בו‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬הוא אמיץ‪ .‬זה מוצא חן בעיניי‪".‬‬
‫האדס גלגל עיניים‪" .‬גם הבחור ההוא אורפאוס מצא חן בעינייך‪ .‬ותראי מה קרה לו‪ .‬תני לי‬
‫להרוג אותו‪ ,‬רק קצת‪".‬‬
‫"אבא‪ ,‬הבטחת לי!" אמר ניקו‪" .‬אמרת שאתה רק רוצה לדבר איתו‪ .‬אמרת שאם אביא אותו‬
‫לכאן‪ ,‬אתה תסביר הכול‪".‬‬
‫האדס נעץ בו מבט זועם והחליק את קפלי גלימותיו‪.‬‬
‫"וכך אעשה‪ .‬אמא שלך ‪ -‬מה אוכל לספר לך? היא היתה אישה נפלאה‪ ".‬הוא העיף מבט נבוך‬
‫לעבר פרספונה‪" .‬סלחי לי‪ ,‬יקירתי‪ .‬כוונתי יחסית לבת תמותה‪ ,‬כמובן‪ .‬שמה היה מריה די‬
‫אַ נגֶ'לוֹ‪ .‬היא נולדה בוונציה אך אביה היה דיפלומט בוושינגטון‪ .‬שם פגשתי אותה‪ .‬התקופה‬
‫שאתה ואחותך הייתם צעירים‪ ,‬לא היתה זמן מוצלח להיות ילדיו של האדס‪.‬‬
‫מלחמת העולם השנייה עמדה לפרוץ‪ .‬כמה מ‪ ...‬אה‪ ...‬ילדיי האחרים הנהיגו את הצד המפסיד‪.‬‬
‫חשבתי שמוטב לשכן את שניכם במקום מוגן‪".‬‬
‫"לכן החבאת אותנו במלון 'לוטוס'?"‬
‫האדס משך בכתפיו‪" .‬לא התבגרתם שם‪ .‬לא הייתם מודעים לחלוף הזמן‪ .‬חיכיתי לרגע‬
‫המתאים להוציא אתכם משם‪".‬‬
‫"אבל מה קרה לאמא שלנו? למה אני לא זוכר אותה?"‬
‫"לא חשוב‪ ",‬אמר האדס בקוצר רוח‪.‬‬
‫"מה? בטח שזה חשוב‪ .‬והיו לך ילדים אחרים ‪ -‬למה רק אותנו החבאת שם? ומי היה עורך‬
‫הדין ההוא שהוציא אותנו משם?"‬
‫האדס חרק שיניים‪" .‬מוטב שתקשיב יותר ותדבר פחות‪.‬‬
‫באשר לעורך הדין‪"...‬‬
‫האדס נקש באצבעותיו‪ .‬מעל הכס‪ ,‬האריניה אלקטו התחילה להשתנות עד שהפכה לגבר בגיל‬
‫העמידה לבוש בחליפת פסים ונושא תיק מסמכים‪ .‬היא ‪ -‬הוא ‪ -‬נראה משונה ביותר‪ ,‬משתופף‬
‫כך מעל כתפו של האדס‪.‬‬
‫"את!" אמר ניקו‪.‬‬
‫האריניה צחקקה‪" .‬אני טובה מאוד בהתחזות לעורכי דין ולמורות!"‬
‫ניקו רעד כולו‪" .‬אבל למה שחררת אותנו מהקזינו?"‬
‫"אתה יודע מדוע‪ ",‬אמר האדס‪" .‬אסור להניח לבנו האידיוט של פוסידון להיות הנער‬
‫שבנבואה‪".‬‬
‫קטפתי אבן אודם מאחד השיחים הסמוכים והשלכתי אותה על האדס‪ .‬היא שקעה בין‬
‫גלימותיו בלי שתזיק לו‪.‬‬
‫"אתה צריך לעזור לאולימפוס!" אמרתי‪" .‬כל האלים אחרים נלחמים בטיפון‪ ,‬ואתה סתם‬
‫יושב ‪" -‬‬
‫"יושב על הגדר‪ ",‬המשיך האדס את המשפט‪" .‬כן‪ ,‬הצדק איתך‪ .‬מתי בפעם האחרונה‬
‫האולימפוס עזר לי‪ ,‬חצוי? מתי בפעם האחרונה התקבל אחד מילדיי כגיבור? באמת! מדוע‬
‫שאמהר לסייע להם? מוטב שאשאר כאן בלי שכוחותיי ייפגעו‪".‬‬
‫"וכשקרונוס יבוא לתקוף אותך?"‬
‫"שינסה‪ .‬הוא יהיה חלש מהלחימה‪ .‬ובני ניקו ‪ " -‬האדס הביט בו במורת רוח‪" .‬ובכן‪ ,‬כרגע‬
‫הוא אינו מרשים במיוחד‪ ,‬אני מודה‪ .‬מוטב היה לו ביאנקה שרדה‪ .‬אך נראה מה יצא ממנו‬
‫לאחר ארבע שנות הכשרה‪ .‬אני משוכנע שנוכל להחזיק מעמד עד אז‪ .‬ניקו יגיע לגיל‬
‫שש‪-‬עשרה כדברי הנבואה‪ ,‬והוא זה שיקבל את ההחלטה שתציל את העולם‪ .‬ואני אהיה מלך‬
‫האלים‪".‬‬
‫"אתה מטורף‪ ",‬אמרתי‪" .‬קרונוס ימחץ אותך‪ ,‬רגע אחרי שיגמור להחריב את האולימפוס‪".‬‬
‫האדס פרש את ידיו‪" .‬ובכן‪ ,‬תהיה לך הזדמנות לגלות‪ ,‬חצוי‪ ,‬היות ובזמן שהמלחמה תתחולל‬
‫אתה תבלה בצינוק שלי‪".‬‬
‫"לא!" אמר ניקו‪" .‬אבא‪ ,‬זה לא מה שסיכמנו‪ .‬ולא סיפרת לי הכול!"‬
‫"סיפרת לך כל מה שנחוץ לך לדעת‪ ",‬אמר האדס‪" .‬באשר להסכם בינינו‪ ,‬אני אכן דיברתי‬
‫עם ג'קסון‪ .‬לא פגעתי בו‪.‬‬
‫אתה קיבלת את המידע שביקשת‪ .‬אם רצית עסקה טובה יותר‪ ,‬היית צריך להשביע אותי‬
‫בנהר הסטיקס‪ .‬ועכשיו לך לחדר שלך!" הוא החווה בידו וניקו נעלם‪.‬‬
‫"הילד הזה צריך לאכול יותר‪ ",‬רטנה דמטר‪" .‬הוא כל כך כחוש‪ .‬הוא צריך לאכול יותר דגני‬
‫בוקר‪".‬‬
‫פרספונה גלגלה עיניים‪" .‬אמא‪ ,‬מספיק עם דגני הבוקר‪.‬‬
‫אלופי האדס‪ ,‬אתה משוכנע שלא תוכל לשחרר את הגיבור הקטן? הוא כל כך אמיץ‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬יקירתי‪ .‬חסתי על חייו‪ .‬די בזה‪".‬‬
‫הייתי בטוח שהיא עומדת להתעקש‪ .‬פרספונה האמיצה והיפה תציל אותי‪.‬‬
‫היא משכה בכתפיה באדישות‪" .‬בסדר‪ .‬מה יש לארוחת בוקר? אני גוועת ברעב‪".‬‬
‫"דגני בוקר‪ ",‬אמרה דמטר‪.‬‬
‫"אמא!" שתי הנשים נעלמו בעננה של פרחים וחיטה‪.‬‬
‫"אל דאגה‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ ",‬אמר האדס‪" .‬רוחות הרפאים שלי מיידעות אותי לגבי תוכניותיו‬
‫של קרונוס‪ .‬אני יכול להבטיח לך שלא היה לך סיכוי לעצור אותו בזמן‪ .‬עד הלילה‪ ,‬יהיה‬
‫מאוחר מדי להציל את האולימפוס היקר שלך‪ .‬המלכודת תיסגר‪".‬‬
‫"איזו מלכודת?" תבעתי לדעת‪" .‬אם אתה יודע משהו על מלכודת‪ ,‬תעשה משהו בעניין!‬
‫לפחות תן לי להודיע לאלים האחרים!"‬
‫האדס חייך‪" .‬בתור גיבור קטן אתה מלא עזוז ומרץ‪ .‬בזה אני מוכן להודות‪ .‬אני מקווה‬
‫שתיהנה בצינוק שלי‪ .‬נבדוק מה שלומך בעוד‪ ...‬נניח‪ ,‬חמישים‪-‬ששים שנה?"‬
 ‫‪8‬‬
‫אני טובע עד מעל הראש‬
‫החרב שלי הופיעה מחדש בכיס מכנסי‪.‬‬
‫כן‪ ,‬בדיוק בזמן‪ .‬עכשיו יכולתי לתקוף את הקירות כמה שרציתי‪ .‬בתא שלי לא היו סורגים‪,‬‬
‫לא היו חלונות‪ ,‬אפילו לא היתה דלת‪ .‬השלדים החמושים דחפו אותי הישר מבעד לקיר והוא‬
‫הפך מוצק שוב מאחוריי‪ .‬לא ידעתי אם החדר אטום לאוויר‪ .‬סביר להניח שכן‪ .‬הצינוק של‬
‫האדס נועד לאנשים מתים‪ ,‬ואנשים מתים לא נושמים‪ .‬אז תשכחו מחמישים‪ -‬ששים שנה‪ .‬אני‬
‫אמות בתוך חמישים‪-‬ששים דקות‪ .‬ובינתיים‪ ,‬בהנחה שהאדס לא משקר‪ ,‬מלכודת ענק עומדת‬
‫להיסגר בניו יורק עד סוף היום‪ ,‬ואין שום דבר שאני יכול לעשות בעניין‪.‬‬
‫ישבתי על רצפת האבן הצוננת‪ ,‬אומלל לחלוטין‪.‬‬
‫אני לא זוכר שנרדמתי‪ .‬מצד שני‪ ,‬השעה היתה בערך שבע בבוקר בזמן אנושי‪ ,‬ועבר עליי‬
‫לילה ארוך‪.‬‬
‫חלמתי שאני עומד במרפסת בבית החוף של רייצ'ל בסנט תומאס‪ .‬השמש זרחה על‬
‫הקריביים‪ .‬עשרות איים מיוערים היו פזורים בים ומפרשים לבנים חלפו על פני המים‪.‬‬
‫בנחיריי עלה ריח אוויר מלוח ותהיתי אם אזכה שוב לראות את האוקיינוס‪.‬‬
‫ההורים של רייצ'ל ישבו אל השולחן במרפסת ושף פרטי הכין להם אומלטים‪ .‬מר דֶ ר היה‬
‫לבוש בחליפת פשתן לבנה‪.‬‬
‫הוא קרא ב"וול סטריט ג'ורנל"‪ .‬הגברת שמולו היתה כנראה גברת דר‪ ,‬אם כי כל שראיתי‬
‫ממנה היו ציפורניים צבועות ורוד עז מעבר לשולי מגזין הנופש שלה‪ .‬לא היה ברור לי למה‬
‫היא קוראת על חופשות בזמן שהיא בחופשה‪.‬‬
‫רייצ'ל עמדה ליד מעקה המרפסת ונאנחה‪ .‬היא לבשה מכנסי ברמודה ואת חולצת ואן גוך‬
‫שלה )כן‪ ,‬רייצ'ל ניסתה ללמד אותי על אמנות‪ ,‬אבל אל תתרשמו יותר מדי‪ .‬זכרתי את שמו‬
‫של האיש רק כי הוא הוריד לעצמו אוזן(‪.‬‬
‫תהיתי אם היא חושבת עליי‪ ,‬ואיזה בעסה זה שאני לא נמצא איתם בחופשה‪ .‬אני יודע שזה‬
‫מה שאני חשבתי‪.‬‬
‫ואז התמונה השתנתה‪ .‬הייתי בסנט לואיס‪ ,‬מתחת לאנדרטת קשת השער‪ .‬כבר הייתי שם‬
‫בעבר‪ .‬למעשה‪ ,‬כמעט צנחתי שם אל מותי בעבר‪.‬‬
‫סערת ברקים רעמה מעל העיר ‪ -‬חומה שחורה כלילה וחזיזי ברק מבזיקים לרוחבה‪ .‬כמה‬
‫רחובות משם‪ ,‬נחיל של רכבי חרום התקבץ באורות מהבהבים‪ .‬עננת אבק עלתה מערמת‬
‫פסולת ענקית‪ ,‬ואני קלטתי שגורד שחקים קרס שם‪.‬‬
‫כתבת חדשות צעקה למיקרופון שלה בקרבת מקום‪" :‬גורמים רשמיים מתארים זאת ככשל‬
‫הנדסי‪ ,‬דן‪ ,‬אף שאיש לא יודע לומר באיזו מידה השפיעו פה תנאי הסערה‪".‬‬
‫הרוח הצליפה בשיערה‪ .‬הטמפרטורה צנחה במהירות ‪ -‬בערך חמש מעלות רק בזמן הקצר‬
‫שעמדתי שם‪.‬‬
‫"למרבה המזל היה הבניין נטוש לקראת הריסה‪ ",‬אמרה הכתבת‪" .‬אך כוחות המשטרה פינו‬
‫את הבניינים הסמוכים מחשש לתגובת שרשרת ‪" -‬‬
‫היא השתתקה כשאנקה אדירה הדהדה בשמים‪ .‬חזיז ברק פגע בלב החשכה‪ .‬העיר כולה‬
‫נרעדה‪ .‬השמים אורו וכל שיערה בגופי סמרה‪ .‬ההבזק היה עז כל כך שלא היה לי ספק מהו‪:‬‬
‫הברק הראשון של זאוס‪ .‬הוא היה אמור לרסק את המטרה‪ ,‬אבל הענן האפל רק כשל לאחור‪.‬‬
‫אגרוף של עשן הגיח מבין העננים‪ .‬הוא הכה בבניין רב קומות נוסף וזה קרס כמו ערמה של‬
‫קוביות משחק‪.‬‬
‫הכתבת צרחה‪ .‬אנשים התחילו להתרוצץ ברחובות‪ .‬אורות חירום הבהבו‪ .‬הבחנתי בהבזק‬
‫כסוף בשמים ‪ -‬מרכבה רתומה לאיילים‪ ,‬אבל זה ממש לא היה סנטה קלאוס‪ .‬זאת היתה‬
‫ארטמיס שרכבה על כנפי הסערה וירתה חצים של אור ירח אל לב החשכה‪ .‬שביט רושף של‬
‫אור זהוב חלף על פניה ‪ -‬אולי אחיה‪ ,‬אפולו‪.‬‬
‫דבר אחד היה ברור‪ :‬טיפון הגיע לנהר המיסיסיפי‪ .‬הוא חצה כבר חצי יבשת‪ ,‬מותיר אחריו‬
‫נתיב של הרס‪ ,‬והאלים בקושי הצליחו להאט את התקדמותו‪.‬‬
‫הענן האפל היתמר מעליי‪ .‬רגל בגודל אצטדיון ספורט עמדה למעוך אותי‪ ,‬אבל קול לחשש‬
‫לידי בדחיפות‪" :‬פרסי!"‬
‫זינקתי בעיוורון‪ .‬עוד לפני שהתעוררתי לגמרי‪ ,‬כבר הצמדתי את ניקו אל רצפת התא כשחוד‬
‫החרב שלי מוצמד לגרונו‪.‬‬
‫"רוצה ‪ -‬לחלץ‪ ",‬הוא אמר בקול חנוק‪.‬‬
‫הכעס עורר אותי מהר‪" .‬אה‪ ,‬באמת? ולמה שאאמין לך?"‬
‫"אין ‪ -‬ברירה?" הוא נחנק‪.‬‬
‫כמה מעצבן לשמוע טיעון הגיוני כזה‪ .‬הרפיתי ממנו‪.‬‬
‫ניקו התכווץ לכדור על הרצפה והשתנק‪ ,‬אוחז בגרונו‪.‬‬
‫לבסוף התאושש וקם על רגליו בלי להסיר את מבטו הירא מהחרב שלי‪ .‬חרבו שלו נשארה‬
‫בנדן‪ .‬אני מניח שאילו רצה להרוג אותי‪ ,‬הוא היה יכול לעשות זאת בזמן שישנתי‪ .‬ועדיין‪ ,‬לא‬
‫בטחתי בו‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לצאת מכאן‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫"למה?" שאלתי‪" .‬אבא שלך שוב רוצה לשוחח איתי?"‬
‫הוא נרתע לרגע‪" .‬פרסי‪ ,‬אני נשבע בנהר הסטיקס שלא ידעתי מה הוא מתכנן‪".‬‬
‫"אתה מכיר את אבא שלך!"‬
‫"הוא רימה אותי‪ .‬הוא הבטיח ‪ " -‬ניקו הרים את ידיו במחווה של כניעה‪" .‬תשמע‪ ...‬כרגע‬
‫הדבר החשוב הוא להסתלק מפה‪ .‬הרדמתי את השומרים‪ ,‬אבל זה לא יחזיק מעמד לאורך‬
‫זמן‪".‬‬
‫שוב רציתי לחנוק אותו‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬הצדק היה איתו‪ .‬לא היה לנו זמן לוויכוחים ולא הייתי‬
‫מסוגל להימלט לבדי‪ .‬הוא הצביע על הקיר‪ .‬חתיכה שלמה ממנו נעלמה וחשפה את המסדרון‬
‫שמאחוריה‪.‬‬
‫"בוא‪ ".‬ניקו הוביל אותי מהתא‪.‬‬
‫הצטערתי שכובע ההיעלמות של אנבת' לא בידי‪ ,‬אבל התברר שאין בו צורך‪ .‬בכל פעם‬
‫שנתקלנו באחד השלדים החמושים‪ ,‬ניקו הצביע עליו ועיני השלד התעמעמו‪ .‬לרוע המזל‪,‬‬
‫נראה שכל מאמץ כזה מעייף את ניקו‪ ,‬ומבוך המסדרונות היה מלא שומרים‪ .‬עד שהגענו‬
‫למטבח מלא שלדי טבחים ומשרתים‪ ,‬פחות או יותר כבר סחבתי את ניקו‪ .‬הוא הצליח‬
‫להרדים את כל השלדים במטבח‪ ,‬אבל כמעט התעלף בעצמו‪.‬‬
‫גררתי אותו דרך יציאת המשרתים אל שדות אספודל‪.‬‬
‫כמעט כבר חשתי הקלה‪ ,‬אבל באותו רגע נשמעו צלצולי גונג מתכתיים במרומי הטירה‪.‬‬
‫"אזעקה‪ ",‬מלמל ניקו בקול ישנוני‪.‬‬
‫"אז מה עושים?"‬
‫הוא פיהק ואימץ את מצחו כאילו מנסה להיזכר במשהו‪.‬‬
‫"מה דעתך‪ ...‬שנרוץ?"‬
‫ריצה עם בן האדס מנומנם‪ ,‬זה כמו לרוץ כשאתה סוחב בובת סמרטוטים בגודל טבעי‪.‬‬
‫הצלחתי לגרור אותו איכשהו כשהחרב שלופה בידי‪ .‬רוחות המתים מיהרו לפנות לנו דרך‪,‬‬
‫כאילו אני מחזיק בידי חרב בוערת‪.‬‬
‫צליל הגונגים התגלגל על פני השדות‪ .‬לפנינו היתמרו חומות אֶ ֶרבּוֹס‪ ,‬אך ככל שהמשכנו‬
‫להתקדם כך נראה שהן מתרחקות‪ .‬כשהייתי על סף התמוטטות מרוב תשישות‪ ,‬שמעתי קול‬
‫"ווווווף!" מוכר‪.‬‬
‫גברת אולירי הגיחה מתוך החשכה והתחילה להתרוצץ סביבנו בעליזות‪.‬‬
‫"כלבה טובה!" אמרתי לה‪" .‬תוכלי לתת לנו טרמפ אל הסטיקס?"‬
‫גברת אולירי הגיבה בהתלהבות‪ .‬היא קיפצה במקומה כמה פעמים‪ ,‬רדפה אחרי הזנב של‬
‫עצמה רק כדי ללמד אותו מי הבוס‪ ,‬ולבסוף נרגעה במידה שאפשרה לי להעמיס את ניקו על‬
‫גבה‪ .‬טיפסתי מאחוריו והיא דהרה בכיוון השערים‪ .‬היא זינקה הישר מעל התור המהיר;‬
‫שומרים התפזרו לכל עבר ואזעקות נוספות התחילו לצלצל‪ .‬קרברוס נבח‪ ,‬אבל נשמע יותר‬
‫נלהב מזועם‪ ,‬כאילו הוא שואל‪ :‬גם אני יכול לשחק איתכם? למרבה המזל הוא לא בא‬
‫בעקבותינו‪ ,‬וגברת אולירי המשיכה לרוץ‪ .‬היא לא עצרה עד שהיינו הרחק במעלה הנהר‬
‫ולהבות אֶ ֶרבּוֹס נבלעו בחשכה‪.‬‬
‫ניקו גלש מגבה של גברת אולירי וקרס על החול השחור‪.‬‬
‫שלפתי חתיכה קטנה של אמברוסיה ‪ -‬אני תמיד מחזיק עליי לשעת חירום מנה ממזון האלים‪.‬‬
‫היא היתה מעוכה למדי‪ ,‬אבל ניקו כרסם אותה בכל זאת‪.‬‬
‫"אההה‪ ",‬הוא מלמל‪" .‬יותר טוב‪".‬‬
 ‫"השימוש בכוחות שלך מתיש אותך יותר מדי‪ ",‬ציינתי‪.‬‬
‫הוא הנהן בישנוניות‪" .‬עם כוח גדול‪ ...‬בא צורך גדול לנמנם‪ .‬תעיר אותי אחר כך‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬זומבי‪ ,‬תתעורר‪ ".‬תפסתי אותו לפני שנרדם שוב‪.‬‬
‫"הגענו לנהר‪ .‬אתה צריך לומר לי מה לעשות‪".‬‬
‫האכלתי אותו בשארית האמברוסיה‪ ,‬עניין קצת מסוכן‪ .‬מזון האלים מרפא חצויים‪ ,‬אבל כמות‬
‫גדולה מדי עלולה לשרוף אותנו עד אפר‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬האמברוסיה עשתה את שלה‪.‬‬
‫ניקו טלטל את ראשו כמה פעמים וקם בכבדות על רגליו‪.‬‬
‫"אבא שלי יגיע בקרוב‪ ",‬אמר‪" .‬צריך להזדרז‪".‬‬
‫בזרם נהר הסטיקס נסחפו חפצים משונים ‪ -‬צעצועים שבורים‪ ,‬תעודות גמר קרועות‪ ,‬זרי‬
‫חתונה נבולים ‪ -‬כל החלומות שהתפוגגו עם המעבר מהחיים למוות‪ .‬הבטתי במים השחורים‪,‬‬
‫ויכולתי לחשוב על בערך שלושה מיליון מקומות אחרים שהייתי מעדיף לשחות בהם‪.‬‬
‫"אז מה‪ ...‬אני פשוט קופץ פנימה?"‬
‫"אתה חייב להכין את עצמך לטבילה‪ ",‬אמר ניקו‪" ,‬אחרת הנהר ישמיד אותך‪ .‬הוא יכלה את‬
‫גופך ואת נשמתך‪".‬‬
‫"נשמע עשר‪ ",‬רטנתי לעצמי‪.‬‬
‫"זאת לא בדיחה‪ ",‬הזהיר אותי ניקו‪" .‬ישנה רק דרך אחת להישאר מעוגן לחייך כבן תמותה‪.‬‬
‫אתה צריך‪"...‬‬
‫הוא הביט מאחוריי ועיניו נפערו‪ .‬הסתובבתי ומצאתי את עצמי פנים אל פנים מול לוחם יווני‪.‬‬
‫לרגע חשבתי שזה ארס‪ ,‬כי הבחור נראה בדיוק כמו אל המלחמה ‪ -‬גבוה ושרירי‪ ,‬עם פנים‬
‫מצולקות ואכזריות ושיער שחור קצוץ‪ .‬הוא היה לבוש בטוניקה לבנה ובשריון ארד‪ .‬תחת‬
‫זרועו היתה קסדת מלחמה ועליה נוצה‪ .‬אבל העיניים שלו היו אנושיות ‪ -‬עיניים ירוקות‬
‫בהירות כמו המים הרדודים בים ‪ -‬וחץ מוכתם בדם בצבץ מהשוק השמאלי שלו‪ ,‬ממש מעל‬
‫הקרסול‪.‬‬
‫אני גרוע מאוד בשמות יווניים‪ ,‬אבל אפילו אני זיהיתי את הלוחם הדגול של כל הזמנים‪ ,‬זה‬
‫שנהרג מפגיעת חץ בעקב‪.‬‬
‫"אַ כילֶס‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫רוח הרפאים הנהן‪" .‬הזהרתי את זה שבא לפניך שלא ילך בדרכי‪ .‬וכעת אני מזהיר אותך‪".‬‬
‫"את לוק? דיברת עם לוק?"‬
‫"אל תעשה זאת‪ ",‬אמר אכילס‪" .‬הטבילה תעניק לך עוצמה‪ ,‬אך גם תחליש אותך‪ .‬יכולותיך‬
‫בקרב יעלו על אלה של כל בני התמותה‪ ,‬אך כל חולשותיך‪ ,‬נקודות התורפה שלך‪ ,‬יתעצמו‬
‫גם הן‪".‬‬
‫"אתה מתכוון שיהיה לי עקב חלש?" שאלתי‪" .‬אני לא רוצה להישמע גס רוח אבל‪ ...‬אני לא‬
‫יכול‪ ,‬כאילו‪ ,‬לנעול משהו רציני יותר מסנדלים?"‬
‫הוא נעץ מבט ברגלו המדממת‪" .‬העקב היה רק חולשתי הפיזית‪ ,‬חצוי‪ .‬אמי תֵ טיס החזיקה‬
‫בעקבי כאשר טבלה אותי בנהר הסטיקס‪ .‬אך מה שהרג אותי היתה יהירותי‪ .‬הישמר לנפשך!‬
‫סוב לאחור!"‬
‫הוא התכוון למה שאמר‪ .‬שמעתי את החרטה ואת המרירות בקולו‪ .‬הוא באמת רצה להציל‬
‫אותי מגורל מר‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬גם לוק היה כאן‪ ,‬והוא לא ויתר‪.‬‬
‫אז זה ההסבר כיצד הצליח לוק להכיל את נשמתו של קרונוס בלי שגופו יתפורר‪ .‬אז זאת‬
‫ההכנה שעבר‪ ,‬וזאת הסיבה לרושם כאילו הוא חסין ממוות‪ .‬הוא טבל בנהר הסטיקס וזכה‬
‫בכוחותיו של הלוחם בן התמותה הדגול של כל הזמנים‪ ,‬אכילס‪ .‬הוא הפך לבלתי מנוצח‪.‬‬
‫"אין לי ברירה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אחרת לא יהיה לי סיכוי‪".‬‬
‫אכילס הרכין את ראשו‪" .‬יעידו האלים שניסיתי לעצור בך‪ .‬גיבור צעיר‪ ,‬אם חובה עליך‬
‫לעשות זאת‪ ,‬התמקד בנקודה בת תמותה בישותך‪ .‬דמיין לעצמך אזור אחד בגופך שיישאר‬
‫פגיע‪ .‬זוהי הנקודה שבה תקשור נשמתך את גופך אל העולם‪.‬‬
‫זאת תהיה חולשתך הגדולה ביותר‪ ,‬אך גם תקוותך היחידה‪.‬‬
‫שום אדם אינו רשאי להפוך חסין לחלוטין‪ .‬אם יאבד לך הקשר עם מה שמותיר אותך בן‬
‫תמותה‪ ,‬הנהר סטיקס יכלה את גופך ואתה תחדל מלהתקיים‪".‬‬
‫"אני מניח שלא תסכים לגלות לי מה הנקודה בת התמותה של לוק?"‬
‫אכילס הזעיף פנים‪" .‬הכן את עצמך‪ ,‬נער שוטה‪ .‬בין שתשרוד ובין שתיקטל‪ ,‬אתה חורץ את‬
‫גורלך!"‬
‫ובנימה עליזה זאת‪ ,‬הוא נעלם‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמר ניקו‪" ,‬אולי הוא צודק‪".‬‬
‫"זה היה הרעיון שלך‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ,‬אבל עכשיו כשאנחנו כאן ‪" -‬‬
‫"חכה לי על החוף‪ .‬אם משהו יקרה לי‪ ...‬מי יודע‪ ,‬אולי המשאלה של האדס תתגשם ואתה‬
‫בסוף תהיה הנער מהנבואה‪".‬‬
‫הוא לא נראה מאושר מהעניין‪ ,‬אבל לא היה אכפת לי‪.‬‬
‫לפני שאספיק לשנות את דעתי‪ ,‬התרכזתי בגב התחתון שלי ‪ -‬בנקודה זעירה ממש מאחורי‬
‫הפופיק‪ .‬מקום שיהיה מוגן היטב כל עוד אני חובש שריון‪ .‬יהיה קשה לפגוע שם במקרה‪,‬‬
‫ומעטים הלוחמים שיכוונו לשם את המכות שלהם‪.‬‬
‫שום מקום הוא לא מושלם‪ ,‬אבל נראה לי שזאת נקודה מוצלחת‪ ,‬והרבה יותר מכובדת‬
‫מאשר‪ ...‬לא יודע‪ ,‬בית השחי או משהו כזה‪.‬‬
‫דמיינתי לעצמי כבל ‪ -‬חבל באנג'י שמחבר את הגב התחתון שלי לעולם‪ .‬ואז נכנסתי לנהר‪.‬‬
‫תארו לעצמכם שאתם קופצים את תוך בור מלא חומצה מבעבעת‪ .‬עכשיו תכפלו את הכאב פי‬
‫חמישים‪ ,‬ועדיין לא תצליחו להבין את ההרגשה כששוחים בנהר הסטיקס‪ .‬תכננתי להיכנס‬
‫למים בצעד אטי ומלא אומץ‪ ,‬כמו גיבור אמיתי‪ .‬אבל ברגע שהמים נגעו ברגליים שלי‪ ,‬כל‬
‫השרירים שלי הפכו לג'לי ואני נפלתי עם הפנים קדימה אל תוך הזרם‪.‬‬
‫שקעתי בתוך המים עד מעל הראש‪ .‬בפעם הראשונה בחיי‪ ,‬לא הייתי מסוגל לנשום מתחת‬
‫למים‪ .‬רק אז הבנתי את אימת הטביעה‪ .‬כל עצב בגופי בער‪ .‬הרגשתי שהגוף שלי הולך ונמס‬
‫במים‪ .‬פרצופים חלפו מולי ‪ -‬רייצ'ל‪ ,‬גרובר‪ ,‬טייסון‪ ,‬אמא שלי‪ ,‬אבל הם התפוגגו רגע לאחר‬
‫שהופיעו‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמרה אמא שלי‪" .‬אני נותנת לך את ברכתי‪".‬‬
‫"תשמור על עצמך‪ ,‬אחי!" התחנן טייסון‪.‬‬
‫"אנצ'ילדות!" אמר גרובר‪ .‬לא הייתי בטוח מאיפה זה בא‪ ,‬אבל לא נראה שזה עוזר‪.‬‬
‫כוחותיי הלכו ואזלו‪ .‬הכאב היה עז מדי‪ .‬הידיים והרגליים שלי הלכו ונמסו במים ונשמתי‬
‫החלה להיקרע מגופי‪ .‬לא זכרתי מי אני‪ .‬הכאב שסבלתי מהחרמש של קרונוס היה כאין‬
‫וכאפס לעומת מה שעבר עליי עכשיו‪.‬‬
‫הפתיל‪ ,‬אמר לי קול מוכר‪ .‬תזכור את חבל ההצלה שלך‪ ,‬דביל! פתאום הרגשתי משיכה בגב‬
‫התחתון שלי‪ .‬זרם המים לא נחלש‪ ,‬אבל חדל לגרור אותי איתו‪ .‬דמיינתי לעצמי את החבל‬
‫בגבי‪ ,‬שקושר אותי לחוף‪.‬‬
‫"תחזיק מעמד‪ ,‬מוח אצה‪ ".‬הקול היה קולה של אנבת' ונשמע כעת ברור בהרבה‪" .‬אתה לא‬
‫תתחמק ממני בקלות כזאת‪".‬‬
‫החבל התחזק‪.‬‬
‫עכשיו יכולתי לראות את אנבת' ‪ -‬עומדת יחפה מעליי על מזח האגם במחנה‪ .‬אני נפלתי‬
‫מהקאנו שלי למים‪ .‬זה הכול‪ .‬היא הושיטה יד לגרור אותי החוצה‪ ,‬וראיתי שהיא מתאמצת לא‬
‫לפרוץ בצחוק‪ .‬היא היתה לבושה בחולצת המחנה הכתומה שלה ובמכנסי ג'ינס‪ .‬השיער שלה‬
‫היה אסוף מתחת לכובע ההיעלמות ‪ -‬מוזר‪ ,‬כי זה היה אמור להפוך אותה לבלתי נראית‪.‬‬
‫"אתה כזה מפגר לפעמים‪ ".‬היא חייכה‪" .‬נו‪ ,‬בוא כבר‪.‬‬
‫תפוס לי ביד‪".‬‬
‫זיכרונות הציפו אותי ‪ -‬זיכרונות ברורים וצבעוניים‪.‬‬
‫הפסקתי להתמוסס במים‪ .‬ידעתי ששמי פרסי ג'קסון‪ .‬הושטתי יד ותפסתי בידה של אנבת'‪.‬‬
‫פתאום נפלטתי החוצה מהנהר‪ .‬קרסתי על החול‪ ,‬וניקו נרתע לאחור בהפתעה‪.‬‬
‫"אתה בסדר?" הוא גמגם‪" .‬אלים אדירים‪ ,‬העור שלך! אתה פצוע!"‬
‫הזרועות שלי היו אדומות לגמרי‪ .‬הרגשתי כאילו כל סנטימטר בגוף שלי נצלה באיטיות על‬
‫להבה קטנה‪.‬‬
‫הבטתי מסביב בחיפוש אחר אנבת'‪ ,‬אף על פי שידעתי שהיא לא שם‪ .‬היא פשוט נראתה‬
‫ממשית כל כך‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ...‬נראה לי‪ ".‬העור שלי חזר בהדרגה לצבעו הרגיל‪ .‬הכאב שכך‪ .‬גברת אולירי‬
‫ניגשה אליי ורחרחה אותי בדאגה‪ .‬כנראה היה לי ריח מעניין‪.‬‬
 ‫"אתה מרגיש חזק יותר?" שאל ניקו‪.‬‬
‫לפני שהספקתי לחשוב איך אני מרגיש‪ ,‬קול הרעים מקרבת מקום‪" :‬הנה הם‪ ,‬שם!"‬
‫צבא חיילים מתים התקדם לעברנו‪ .‬מאה שלדי לגיונרים רומיים צעדו בראש‪ ,‬נושאים מגנים‬
‫וחניתות‪ .‬מאחוריהם צעד מספר דומה של חיילים בריטיים ברובי כידון שלופים‪ .‬במרכז נסע‬
‫האדס עצמו במרכבה שחורה‪-‬זהובה רתומה לסוסי בלהות בעלי עיניים ורעמות של אש‪.‬‬
‫"הפעם לא תימלט ממני‪ ,‬פרסי ג'קסון!" שאג האדס‪.‬‬
‫"השמידו אותו!"‬
‫"אבא‪ ,‬לא!" צעק ניקו‪ ,‬אבל איחר את המועד‪ .‬השורה הראשונה של זומבים רומיים כיוונה‬
‫חניתות והתחילה להתקדם‪.‬‬
‫גברת אולירי נהמה והתכוננה לתקוף‪ .‬אולי זה מה שדחף אותי‪ .‬לא רציתי שהם יפגעו בכלבה‬
‫שלי‪ .‬ובאמת נמאס לי מהבריונות של האדס‪ .‬החלטתי שאם כבר אני עומד למות‪ ,‬מוטב למות‬
‫תוך כדי לחימה‪.‬‬
‫פלטתי צעקה‪ ,‬ונהר הסטיקס עלה על גדותיו‪ .‬גל שחור התנפץ כנגד הלגיונרים‪ .‬חניתות‬
‫ומגנים נסחפו לכל עבר‪.‬‬
‫זומבים רומיים החלו להתמוסס במים ועשן עלה מקסדות הארד שלראשיהם‪.‬‬
‫החיילים הבריטים הנמיכו את רובי הכידון‪ ,‬אבל אני לא חיכיתי אפילו רגע‪ .‬הסתערתי‬
‫לעברם‪.‬‬
‫זה היה הדבר המטופש ביותר שעשיתי בחיי‪ .‬מאה רובי כידון ירו לעברי ‪ -‬מטווח אפס‪ .‬כולם‬
‫החטיאו‪ .‬הסתערתי עליהם והתחלתי להכות באנקלוסמוס לכל עבר‪ .‬רובי כידון דקרו לעברי‪.‬‬
‫חרבות הונפו‪ .‬רובים נטענו מחדש ונורו‪ .‬ודבר מכל זה לא פגע בי‪.‬‬
‫חלפתי כרוח סערה בין החיילים‪ ,‬מפצפץ אותם לאבק בזה אחר זה‪ .‬המוח שלי עבר למצב‬
‫טייס אוטומטי‪ :‬דקירה‪ ,‬התחמקות‪ ,‬שיסוף‪ ,‬חסימה‪ ,‬גלגול‪ .‬אנקלוסמוס לא היתה עוד חרב‪.‬‬
‫היא הפכה לקשת של חורבן טהור‪.‬‬
‫פרצתי את שורות האויב וזינקתי אל תוך המרכבה השחורה‪.‬‬
‫האדס הרים את מטהו‪ .‬חזיז אנרגיה אפלה נורה לעברי‪ ,‬אבל אני הדפתי אותו בלהב החרב‬
‫שלי והסתערתי עליו‪ .‬האל ואני התגלגלנו אל מחוץ למרכבה‪.‬‬
‫ופתאום הברכיים שלי היו נטועות על חזהו של האדס‪.‬‬
‫אחזתי בצווארון גלימותיו המלכותיות באגרוף קפוץ וקצה החרב שלי ריחף הישר מעל פניו‪.‬‬
‫דממה‪ .‬החיילים לא עשו דבר לגונן על אדונם‪ .‬העפתי מבט לאחור והבנתי מדוע‪ .‬לא נותר‬
‫מהם דבר מלבד כלי נשק פזורים על החול השחור וערמות של מדים ריקים‪ ,‬מעלים עשן‪.‬‬
‫השמדתי את כולם‪.‬‬
‫האדס בלע את רוקו‪" .‬ג'קסון‪ ,‬חכה רגע‪ ,‬תקשיב לי‪"...‬‬
‫הוא היה בן אלמוות‪ .‬לא הייתי מצליח להרוג אותו‪ ,‬אבל אפילו אלים מסוגלים להיפצע‪.‬‬
‫ידעתי את זה מניסיון אישי‪ ,‬ותיארתי לעצמי שהוא לא ייהנה במיוחד אם אנעץ לו חרב‬
 ‫בפרצוף‪.‬‬
‫"אני בן אדם ממש נחמד‪ ",‬סיננתי לעברו‪" ,‬ורק בגלל זה אני נותן לך ללכת‪ .‬אבל לפני זה‬
‫תספר לי על המלכודת!"‬
‫ברגע אחד גופו של האדס התפוגג כליל‪ ,‬ואני נותרתי אוחז בגלימה שחורה ריקה‪.‬‬
‫קיללתי וקמתי על רגליי‪ ,‬מתנשם בכבדות‪ .‬עכשיו כשהסכנה חלפה‪ ,‬קלטתי כמה אני עייף‪ .‬כל‬
‫שריר בגופי כאב‪.‬‬
‫השפלתי מבט אל בגדיי‪ .‬הם היו קרועים לגזרים ומלאים חורי כדורים‪ ,‬אבל אני עצמי הייתי‬
‫בסדר גמור‪ .‬לא היתה עליי אפילו שריטה‪.‬‬
‫הפה של ניקו נותר פעור‪" .‬אתה‪ ...‬בחרב‪ ...‬אתה ‪" -‬‬
‫"נראה לי שהקטע עם הנהר הצליח‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬כן?" אמר ניקו בעוקצנות‪" .‬נראה לך?"‬
‫גברת אולירי נבחה בעליזות וכשכשה בזנבה‪ .‬היא דילגה סביב‪ ,‬רחרחה מדים ריקים וחיפשה‬
‫עצמות‪ .‬הרמתי את גלימתו של האדס‪ .‬נשמות מעונות הבליחו מתוך הבד‪.‬‬
‫צעדתי אל שפת הנהר‪" .‬אני משחרר אתכן‪".‬‬
‫השלכתי את הגלימה למים וצפיתי בה מתרחקת על פני הזרם ונמסה בהדרגה‪.‬‬
‫"תחזור לאבא שלך‪ ",‬אמרתי לניקו‪" .‬תגיד לו שחסתי על חייו ועכשיו הוא חייב לי טובה‪.‬‬
‫תגלה מה עומד לקרות לאולימפוס ותשכנע אותו לעזור‪".‬‬
‫ניקו בהה בי‪" .‬אני ‪ -‬אני לא יכול‪ .‬הוא ישנא אותי עכשיו‪.‬‬
‫זאת אומרת‪ ...‬יותר מתמיד‪".‬‬
‫"אתה מוכרח‪ ",‬אמרתי‪" .‬גם אתה חייב לי טובה‪".‬‬
‫האוזניים שלו האדימו‪" .‬פרסי‪ ,‬אמרתי לך שאני מצטער‪.‬‬
‫בבקשה‪ ...‬תן לי לבוא איתך‪ .‬אני רוצה להילחם‪".‬‬
‫"אתה תועיל לנו יותר כאן למטה‪".‬‬
‫"אתה מתכוון שאתה כבר לא בוטח בי‪ ",‬הוא אמר באומללות‪.‬‬
‫לא עניתי לו‪ .‬לא ידעתי למה אני מתכוון‪ .‬הייתי המום לחלוטין ממה שזה עתה עשיתי ולא‬
‫הייתי מסוגל לחשוב בבהירות‪.‬‬
‫"פשוט תחזור לאבא שלך‪ ",‬אמרתי והשתדלתי שנימת הקול שלי לא תהיה חריפה מדי‪.‬‬
‫"תשכנע אותו‪ .‬אתה האדם היחיד שיש לו סיכוי לשכנע אותו‪".‬‬
‫"איזו מחשבה מדכאת‪ ".‬ניקו נאנח‪" .‬בסדר‪ .‬אני אעשה כמיטב יכולתי‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הוא עדיין‬
‫מסתיר ממני משהו לגבי אמא שלי‪ .‬אולי אני אצליח לגלות מה‪".‬‬
‫"בהצלחה‪ .‬ועכשיו גברת אולירי ואני צריכים ללכת‪".‬‬
‫"לאן?" שאל ניקו‪.‬‬
‫הבטתי בכניסה למנהרה וחשבתי על הטיפוס הארוך בחזרה אל עולם החיים‪" .‬להתחיל את‬
‫המלחמה הזאת‪ .‬הגיע הזמן למצוא את לוק‪".‬‬
 ‫‪9‬‬
‫שני נחשים מצילים את חיי‬
‫אני מת על ניו יורק‪ .‬אתה יכול להגיח מהשאול באמצע סנטרל פארק‪ ,‬לעצור מונית‪ ,‬לנסוע‬
‫לאורך השדרה החמישית כשכלבת שאול רצה מאחוריך‪ ,‬ואף אחד לא יעיף בך מבט שני‪.‬‬
‫הערפול עוזר בזה‪ ,‬כמובן‪ .‬סביר להניח שאיש לא ראה את גברת אולירי‪ ,‬או אולי חשבו‬
‫שהיא סתם משאית ענקית‪ ,‬ידידותית ונובחת‪.‬‬
‫החלטתי להסתכן ולהשתמש בטלפון הנייד של אמא שלי כדי להתקשר לאנבת' פעם נוספת‪.‬‬
‫כבר ניסיתי להתקשר אליה קודם לכן‪ ,‬מהמנהרה העולה מהשאול‪ ,‬אבל הגעתי ישר לתא‬
‫הקולי שלה‪ .‬הקליטה היתה טובה להפליא בהתחשב בכך שהתקשרתי מקרקעית השאול‬
‫המיתולוגית‪ ,‬אבל לא רציתי לחשוב על חיובי זמן האוויר שאמא שלי הולכת לשלם‪.‬‬
‫הפעם‪ ,‬אנבת' ענתה‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אמרתי‪" .‬קיבלת את ההודעה שלי?"‬
‫"פרסי‪ ,‬איפה היית? כמעט ולא אמרת כלום בהודעה שלך! דאגנו לך נורא!"‬
‫"אני אעדכן אותך אחר כך‪ ",‬אמרתי‪ ,‬אם כי לא היה לי מושג איך אעשה את זה בדיוק‪.‬‬
‫"איפה אתם?"‬
‫"אנחנו בדרך‪ ,‬כמו שביקשת‪ .‬כמעט הגענו למנהרת קווינס‪.‬‬
‫אבל פרסי‪ ,‬מה התוכנית? השארנו את המחנה נטול הגנות ואין סיכוי שהאלים ‪" -‬‬
‫"תסמכו עליי‪ ",‬אמרתי‪" .‬נתראה שם‪".‬‬
‫ניתקתי את השיחה‪ .‬הידיים שלי רעדו‪ .‬לא ידעתי אם זאת תגובה מאוחרת לטבילה שלי בנהר‬
‫או ציפייה למה שאני עומד לעשות‪ .‬אם התוכנית תיכשל‪ ,‬העובדה שאני בלתי פגיע לא תעזור‬
‫לי כשיפוצצו אותי לחתיכות‪.‬‬
‫השעה היתה שעת אחר צהריים מאוחרת כשהמונית הורידה אותי לרגלי בניין האמפייר‬
‫סטייט‪ .‬גברת אולירי התרוצצה בכל רחבי השדרה החמישית‪ ,‬ליקקה מוניות ורחרחה דוכני‬
‫נקניקיות‪ .‬אף אחד לא הבחין בה‪ ,‬אם כי כשהיא התקרבה אנשים בהחלט נרתעו במבט‬
‫מבולבל‪.‬‬
‫כששלוש מכוניות מסחריות לבנות נעצרו ליד המדרכה‪ ,‬שרקתי לה לבוא‪ .‬על כל מכונית היה‬
‫הכיתוב "תותי דלפי" ‪ -‬שם הכיסוי של מחנה החצויים‪ .‬מעולם לא ראיתי את כל השלוש בבת‬
‫אחת‪ ,‬אם כי ידעתי שהן מחלקות תוצרת טרייה של המחנה בכל רחבי העיר‪.‬‬
‫במכונית הראשונה נהג ארגוס‪ ,‬אחראי האבטחה מרובה העיניים של המחנה‪ .‬בשתי האחרות‬
‫נהגו הרפיות‪ ,‬מן יצור כלאיים של אדם ותרנגולת עם מזג ממש מחורבן‪ .‬ההרפיות עבדו‬
‫בדרך כלל בניקיון המחנה‪ ,‬אבל היה להן גם כישרון מיוחד בניווט בפקקי התנועה של לב‬
‫העיר‪.‬‬
‫הדלתות נפתחו‪ .‬חבורה של חניכים יצאה אל המדרכה‪ ,‬כמה מהם ירקרקים למדי מהנסיעה‬
‫הארוכה‪ .‬שמחתי לראות שרבים כל כך הגיעו‪ :‬פּוֹלוּקס‪ ,‬סילנה בוריגרד‪ ,‬האחים שוד‪ ,‬מייקל‬
‫יוּ‪ ,‬ג'ייק מייסון‪ ,‬קייטי גרדנר ואנבת'‪ ,‬ורוב אחיהם ואחיותיהם‪ .‬כירון יצא אחרון‪ .‬גוף הסוס‬
‫שלו כווץ אל כיסא גלגלים‪ ,‬והוא נאלץ להיעזר במתקן ההרמה לנכים של הרכב‪.‬‬
‫ביתן ארס לא הגיע‪ ,‬אבל ניסיתי לא לכעוס יותר מדי‪ .‬קלאריס היתה עקשנית ומטומטמת‪ .‬זה‬
‫הכול‪.‬‬
‫ספרתי ראשים‪ :‬ארבעים חניכים‪.‬‬
‫לא צבא גדול‪ ,‬ועדיין‪ ,‬זאת היתה הקבוצה הגדולה ביותר של חניכים שראיתי נאספת אי פעם‬
‫מחוץ למחנה‪ .‬כולם נראו לחוצים‪ ,‬והיה ברור לי מדוע‪ .‬סביר להניח שהפצנו כזאת הילה של‬
‫חצויים‪ ,‬שכל מפלצת בצפון‪-‬מזרח ארצות הברית ידעה שאנחנו שם‪.‬‬
‫בעודי סוקר את פניהם ‪ -‬כל החניכים שאיתם ביליתי קיץ אחר קיץ ‪ -‬קול מציק לחש‬
‫במחשבתי‪ :‬אחד מהם הוא מרגל‪.‬‬
‫אבל לא היה לי זמן לזה‪ .‬הם היו חבריי‪ .‬הייתי זקוק לכולם‪.‬‬
‫ואז נזכרתי בחיוך המרושע של קרונוס‪ .‬אסור לסמוך על חברים‪ .‬הם תמיד יאכזבו אותך בסופו‬
‫של דבר‪.‬‬
‫אנבת' ניגשה אליי‪ .‬היא היתה לבושה בגדי הסוואה שחורים‪ .‬סכין הארד השמימי שלה היה‬
‫קשור לזרועה ותיק המחשב הנייד תלוי על כתפה ‪ -‬מוכנה לדקור או לגלוש ברשת‪ ,‬על פי‬
‫הצורך‪.‬‬
‫היא הזעיפה פנים‪" .‬מה הקטע?"‬
‫"איזה קטע?" שאלתי‪.‬‬
‫"אתה מסתכל עליי מוזר‪".‬‬
‫קלטתי שאני חושב על החיזיון המשונה שבו אנבת' משכה אותי מתוך נהר הסטיקס‪" .‬אה‪,‬‬
‫לא‪ ,‬שום דבר‪ ".‬פניתי אל שאר חברי הקבוצה‪" .‬תודה שבאתם‪ .‬כירון‪ ,‬אחריך‪".‬‬
‫מורי הוותיק הניד בראשו לשלילה‪" .‬באתי לאחל לך בהצלחה‪ ,‬נערי‪ .‬אבל אני מקפיד לעולם‬
‫לא לבקר באולימפוס ללא הזמנה מפורשת‪".‬‬
‫"אבל אתה המנהיג שלנו‪".‬‬
‫הוא חייך‪" .‬אני המדריך שלכם‪ ,‬המורה שלכם‪ .‬זה דבר שונה ממנהיג‪ .‬אנסה לאסוף בני ברית‬
‫ככל שאוכל‪ .‬אולי לא איחרתי את המועד לשכנע את אחיי הקנטאורים לעזור‪ .‬ובינתיים‪ ,‬אתה‬
‫זימנת את החניכים לכאן‪ ,‬פרסי‪ .‬אתה המנהיג‪".‬‬
‫רציתי למחות‪ ,‬אבל כולם הביטו בי בציפייה‪ ,‬אפילו אנבת'‪.‬‬
‫נשמתי נשימה עמוקה‪" .‬בסדר‪ ,‬כמו שאמרתי לאנבת' בטלפון‪ ,‬משהו רע עומד לקרות הלילה‪.‬‬
‫מלכודת כלשהי‪.‬‬
‫אנחנו חייבים ליצור קשר עם זאוס ולשכנע אותו להגן על העיר‪ .‬תזכרו‪ ,‬תשובה שלילית‬
‫פשוט לא קבילה‪".‬‬
 ‫ביקשתי מארגוס שישגיח על גברת אולירי‪ ,‬מה שלא שימח לא אותו ולא אותה‪.‬‬
‫כירון לחץ את ידי‪" .‬אני מאמין בך‪ ,‬פרסי‪ .‬רק זכור את נקודות הכוח שלך והיזהר מנקודות‬
‫התורפה‪".‬‬
‫זה נשמע דומה באופן מחשיד למה שאמר לי אכילס‪ .‬ואז נזכרתי שכירון היה המורה של‬
‫אכילס‪ .‬זה לא היה מרגיע במיוחד‪ ,‬אבל הנהנתי וניסיתי לחייך חיוך מלא ביטחון‪.‬‬
‫"בואו נלך‪ ",‬אמרתי לחניכים‪.‬‬
‫***‬
‫איש ביטחון ישב מאחורי הדלפק במבואה וקרא בספר גדול בכריכה שחורה עם ציור של‬
‫ידיים מחזיקות תפוח‪ .‬הוא העיף מבט כאשר נכנסנו כולנו עם כלי הנשק שלנו והשריון‬
‫המקרקש‪" .‬סיור לימודי? אנחנו עוד מעט סוגרים‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬לקומה שש מאות‪".‬‬
‫הוא שלח בנו מבט בוחן‪ .‬היו לו עיניים כחולות חיוורות והראש שלו היה קירח לגמרי‪ .‬לא‬
‫היה ברור לי אם הוא בן אדם או לא‪ ,‬אבל נראה שהוא מבחין בכלי הנשק שלנו‪ ,‬כך‬
‫שהערפול כנראה לא השפיע עליו‪.‬‬
‫"אין קומה שש מאות‪ ,‬ילד‪ ".‬הוא אמר את זה כאילו זאת שורה שמכריחים אותו לומר אבל‬
‫לא באמת מאמין בה‪" .‬תתחפפו‪".‬‬
‫רכנתי מעל הדלפק‪" .‬ארבעים חצויים מושכים המון מפלצות‪ .‬אתה באמת רוצה שנסתובב לך‬
‫בלובי?"‬
‫הוא הרהר לרגע‪ .‬ואז לחץ על כפתור ושער האבטחה נפתח‪.‬‬
‫"תעשו את זה זריז‪".‬‬
‫"אתה לא רוצה שנעבור במגלה המתכות‪ ",‬הוספתי‪.‬‬
‫"אממ‪ ,‬לא‪ ",‬הוא הסכים‪" .‬המעלית מימין‪ .‬אני מניח שאתם מכירים את הדרך‪".‬‬
‫זרקתי לו דרכמת זהב‪ ,‬וכולנו צעדנו אל המעלית‪.‬‬
‫החלטנו לעלות במעלית בשתי קבוצות‪ .‬אני עליתי עם הקבוצה הראשונה‪ .‬המוזיקה שהתנגנה‬
‫במעלית הפעם היתה מוזיקת דיסקו מעצבנת משנות השבעים‪ .‬לרגע נורא אחד עלתה‬
‫במחשבתי תמונה של אפולו במכנסיים מתרחבים ובחולצת משי צמודה הפתוחה עד אמצע‬
‫החזה‪.‬‬
‫רווח לי כשדלתות המעלית נפתחו סוף סוף בקול "דינג!"‬
‫מולנו נמתח שביל אבנים מרחף אשר הוביל בין העננים עד הר האולימפוס‪ ,‬שני קילומטרים‬
‫מעל מנהטן‪.‬‬
‫כבר יצא לי לראות את האולימפוס כמה פעמים‪ ,‬ועדיין‪ ,‬נשימתי נעתקה‪ .‬האחוזות בהקו‬
‫לבנות וזהובות על צלעות ההר‪ .‬גנים פרחו במאה טראסות‪ .‬קטורת היתמרה ממחתות ארד‬
‫שניצבו לאורך הרחובות המתפתלים‪ .‬וממש על ראש ההר שכיפתו מכוסה שלג היתמר ארמון‬
‫האלים המרכזי‪ .‬הוא נראה מלכותי כתמיד‪ ,‬אבל משהו היה לא בסדר‪ .‬ואז קלטתי שההר‬
‫דומם לחלוטין ‪ -‬ללא מוזיקה‪ ,‬ללא קולות שיחה‪ ,‬ללא צחוק‪.‬‬
‫אנבת' בחנה אותי‪" .‬אתה נראה‪ ...‬שונה‪ ",‬פסקה לבסוף‪.‬‬
‫"לאן בדיוק הלכת?"‬
‫דלתות המעלית נפתחו שוב וקבוצת החצויים השנייה הצטרפה אלינו‪.‬‬
‫"אני אספר לך אחר כך‪ ",‬אמרתי‪" .‬בואו‪".‬‬
‫עשינו את דרכנו על פני גשר השמים לרחובות האולימפוס‪.‬‬
‫החנויות היו סגורות‪ .‬הפארקים היו ריקים‪ .‬שתי מוזות ישבו על ספסל וניגנו בלירות בוערות‪,‬‬
‫אבל עשו זאת בהתלהבות מועטה מאוד‪ .‬קיקלופ יחיד טאטא את הרחוב בעץ אלון שעקר על‬
‫שורשיו‪ .‬אל זוטר הבחין בנו מאחת המרפסות ומיהר להימלט פנימה‪ ,‬טורק את התריסים‬
‫מאחוריו‪.‬‬
‫חלפנו על פני קשת שיש גדולה ומשני צדדיה פסלים של זאוס ושל הרה‪ .‬אנבת' עשתה‬
‫פרצוף למלכת האלים‪.‬‬
‫"שונאת אותה‪ ",‬רטנה לעצמה‪.‬‬
‫"היא קיללה אותך או משהו?" שאלתי‪ .‬בשנה שעברה אנבת' עצבנה את הרה‪ ,‬אבל היא לא‬
‫הזכירה את זה מאז‪.‬‬
‫"עד כה‪ ,‬סתם דברים קטנים‪ ",‬היא אמרה כעת‪" .‬החיה המקודשת לה היא הפרה‪ ,‬נכון?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז היא שולחת אחריי פרות‪".‬‬
‫התאמצתי לא לחייך‪" .‬פרות? בסן פרנסיסקו?"‬
‫"הו כן‪ .‬בדרך כלל אני לא רואה את הפרות עצמן‪ ,‬אבל הן משאירות לי מזכרות קטנות בכל‬
‫מקום ‪ -‬בחצר שלנו‪ ,‬על המדרכה‪ ,‬במסדרון בבית ספר‪ .‬אני צריכה להיזהר מאוד איפה אני‬
‫דורכת‪".‬‬
‫"תראו!" קרא פּוֹלוּקס והצביע לעבר האופק‪" .‬מה זה?"‬
‫כולנו קפאנו במקומנו‪ .‬אורות כחלחלים הבזיקו על פני השמים לעבר האולימפוס‪ ,‬כמו‬
‫שביטים זעירים‪ .‬נדמה שהם ניתזים לעבר ההר מכל רחבי העיר‪ .‬בכל פעם שאחד מהם‬
‫התקרב‪ ,‬אורו הכחול דעך‪ .‬צפינו בהם במשך כמה דקות‪ .‬לא נראה שהם גורמים נזק כלשהו‪,‬‬
‫אבל זה היה ממש מוזר‪.‬‬
‫"זה כמו כוונות אינפרא‪-‬אדום‪ ",‬מלמל מייקל יוּ‪" .‬ואנחנו על הכוונת‪".‬‬
‫"בואו ניכנס לארמון‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫איש לא עמד על המשמר בפתח היכל האלים‪ .‬דלתות הזהב והכסף עמדו פתוחות לרווחה‪.‬‬
‫צעדינו הדהדו בדרכנו אל חדר הכס‪.‬‬
‫"חדר" היא ממש לא המילה המתאימה‪ ,‬כמובן‪ .‬המקום היה גדול כמו אצטדיון‪ .‬גבוה מעלינו‪,‬‬
‫קבוצות כוכבים נצצו על התקרה הכחולה‪ .‬שנים‪-‬עשר מושבים ענקיים עמדו בצורת ח' סביב‬
‫האח המרכזית‪ .‬בפינה אחת‪ ,‬כדור מים בגודל בית ריחף באוויר‪ ,‬ובתוכו שחה ידידי הוותיק‬
‫האוֹפיאוֹטאוּרוֹס ‪ -‬חצי פרה‪ ,‬חצי נחש‪.‬‬
‫"מווווּ!" הוא געה בעליזות ושחה סביב במעגל‪.‬‬
‫על אף המצב החמור‪ ,‬לא יכולתי אלא לחייך‪ .‬שנתיים קודם לכן התאמצתי מאוד להציל את‬
‫האוֹפיאוֹטאוּרוֹס מהטיטאנים‪ ,‬ופיתחתי חיבה עזה כלפיו‪ .‬נראה שגם הוא מחבב אותי‪ ,‬גם אם‬
‫בזמנו חשבתי שהוא בת וקראתי לו בֶּ סי‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬בסי‪ ",‬אמרתי‪" .‬הם מתייחסים אליך יפה?"‬
‫"מווווּ‪ ",‬אישר בסי‪.‬‬
‫צעדנו לעבר מושבי הכס‪ .‬קול אישה אמר פתאום‪" :‬שלום לך שוב‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ .‬ברוכים‬
‫תהיו בבואכם‪ ,‬אתה וחבריך‪".‬‬
‫הסטיה עמדה לצד האח‪ ,‬דוקרת בגחלים במקל‪ .‬היא היתה לבושה בשמלה חומה פשוטה כמו‬
‫זאת שלבשה בפעם הקודמת‪ ,‬אך הפעם הופיעה בדמות אישה מבוגרת‪.‬‬
‫השתחוויתי בפניה‪" .‬הגבירה הסטיה‪".‬‬
‫כל חבריי השתחוו אחרי‪.‬‬
‫הסטיה בחנה אותי בעיני הלהבה האדומות שלה‪" .‬אני רואה שמימשת את תוכניתך‪ .‬אתה‬
‫נושא את קללת אכילס‪".‬‬
‫החניכים האחרים התחילו להתלחש‪ :‬מה היא אמרה? מה בקשר לאכילס? "עליך להישמר‪",‬‬
‫הזהירה אותי הסטיה‪" .‬השגת רבות במסעך‪ .‬אך אתה עדיין עיוור לאמת החשובה מכל‪ .‬אולי‬
‫תועיל לך הצצה קטנה‪".‬‬
‫אנבת' תקעה לי מרפק בצלעות‪" .‬אה‪ ...‬על מה היא מדברת?"‬
‫בהיתי בעיניה של הסטיה‪ ,‬ותמונה עלתה לנגד עיני‪ :‬ראיתי סמטה חשוכה מתמשכת בין‬
‫מחסנים בנויים לבנים אדומות‪ .‬מעל אחת הדלתות היה תלוי שלט‪" :‬ריצ'מונד תעשיות‬
‫פלדה"‪.‬‬
‫שני חצויים השתופפו בין הצללים ‪ -‬נער כבן ארבע‪-‬עשרה וילדה כבת שתים‪-‬עשרה‪ .‬פתאום‬
‫קלטתי שהנער הוא לוק‪.‬‬
‫הילדה היתה תאליה‪ ,‬בת זאוס‪ .‬מה שראיתי היתה סצנה מהעבר‪ ,‬מהתקופה שנמלטו על‬
‫חייהם לפני שגרובר מצא אותם‪.‬‬
‫לוק נשא סכין ארד‪ .‬לתאליה היו חנית והמגן המבעית שלה‪ ,‬אַ ייגיס‪ .‬לוק ותאליה נראו‬
‫כחושים ורעבים ועיניהם היו פראיות‪ ,‬כאילו היו רגילים שיצורים תוקפים אותם‪.‬‬
‫"אתה בטוח?" שאלה תאליה‪.‬‬
‫לוק הנהן‪" .‬יש כאן משהו‪ .‬אני מרגיש בזה‪".‬‬
‫רעם הדהד מהסמטה‪ ,‬כמו מישהו חובט ביריעת מתכת‪.‬‬
‫החצויים התגנבו קדימה‪.‬‬
‫ארגזים ישנים נחו בערמות על רציף הפריקה‪ .‬תאליה ולוק התקדמו בכלי נשק שלופים‪.‬‬
‫יריעת פח גלי נרעדה כאילו משהו מסתתר מאחוריה‪.‬‬
‫תאליה העיפה מבט בלוק‪ .‬הוא ספר בדממה‪ :‬אחת‪ ,‬שתיים‪ ,‬שלוש! ואז הסיט במהירות את‬
‫יריעת הפח‪ ,‬וילדה קטנה זינקה עליו ובידה פטיש‪.‬‬
‫"תירגעי‪ ,‬תירגעי!" אמר לוק‪.‬‬
‫היה לילדה שיער בלונדיני סבוך‪ ,‬והיא היתה לבושה פיג'מת פלנל‪ .‬היא היתה בת שבע לכל‬
‫היותר‪ ,‬אבל אלמלא התגובה הזריזה של לוק הוא היה חוטף פטיש בראש‪.‬‬
‫הוא תפס במפרק ידה והפטיש נפל על הבטון בקול קרקוש‪.‬‬
‫הילדה נלחמה ובעטה‪" .‬מפלצות! תלכו מפה!"‬
‫"זה בסדר!" לוק נאבק לאחוז בה‪" .‬תאליה‪ ,‬תורידי את המגן שלך‪ .‬את מפחידה אותה‪".‬‬
‫תאליה נקשה על אייגיס והמגן התכווץ לצורת צמיד כסף‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬זה בסדר‪ ",‬אמרה‪" .‬אנחנו לא רוצים לפגוע בך‪ .‬אני תאליה‪ .‬וזה לוק‪".‬‬
‫"מפלצות!"‬
‫"לא‪ ",‬הרגיע אותה לוק‪" .‬אבל אנחנו יודעים על מפלצות‪.‬‬
‫גם אנחנו נלחמים בהן‪".‬‬
‫בהדרגה חדלה הילדה לבעוט‪ .‬היא בחנה את לוק ואת תאליה בעיניים אפורות ונבונות‪.‬‬
‫"אתם כמוני?" שאלה בחשדנות‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר לוק‪" .‬טוב‪ ...‬האמת שקשה להסביר בדיוק‪ ,‬אבל גם אנחנו נלחמים במפלצות‪.‬‬
‫איפה המשפחה שלך?"‬
‫"המשפחה שלי שונאת אותי‪ ",‬אמרה הילדה‪" .‬הם לא רוצים אותי‪ .‬אז ברחתי מהבית‪".‬‬
‫תאליה ולוק החליפו מבטים‪ .‬ידעתי ששניהם מסוגלים להזדהות עם זה‪.‬‬
‫"איך קוראים לך‪ ,‬ילדה?" שאלה תאליה‪.‬‬
‫"אנבת'‪".‬‬
‫לוק חייך‪" .‬יופי של שם‪ .‬תשמעי‪ ,‬אנבת'‪ ,‬את חתיכת ילדה פראית‪ .‬אנחנו ממש יכולים‬
‫להיעזר בלוחמת כמוך‪".‬‬
‫העיניים של אנבת' נפערו‪" .‬באמת?"‬
‫"כן‪ ,‬בטח‪ ".‬לוק סובב את הסכין שלו והגיש לה אותו עם הקת כלפיה‪" .‬את רוצה נשק אמיתי‬
‫לקטילת מפלצות? זה עשוי מארד שמימי‪ .‬יעיל הרבה יותר מהפטיש‪".‬‬
‫בנסיבות אחרות‪ ,‬להציע סכין לילדה בת שבע לא היה רעיון מבריק במיוחד‪ ,‬אבל הכללים‬
‫הרגילים לא תקפים לגבי חצויים‪ .‬אנבת' אחזה בקת‪.‬‬
‫"רק הלוחמים האמיצים והזריזים ביותר משתמשים בסכינים‪ ",‬הסביר לוק‪" .‬לסכין אין טווח‬
‫או עוצמה כמו לחרב‪ ,‬אבל קל להסתיר אותו והוא יכול לחדור את נקודות התורפה בשריון‬
‫של האויב‪ .‬רק לוחם חכם מסוגל להשתמש בסכין כמו שצריך‪ .‬אבל יש לי הרגשה שאת די‬
‫חכמה‪".‬‬
 ‫אנבת' הביטה בו בהערצה‪" .‬זה נכון!"‬
‫תאליה חייכה‪" .‬כדאי שנזוז‪ ,‬אנבת'‪ .‬יש לנו מקום בטוח ליד נהר ג'יימס‪ .‬נסדר לך קצת בגדים‬
‫ומשהו לאכול‪".‬‬
‫"אתם ‪ -‬אתם לא הולכים להחזיר אותי למשפחה שלי?"‬
‫שאלה אנבת'‪" .‬אתם מבטיחים?"‬
‫לוק הניח יד על כתפה‪" .‬את חלק מהמשפחה שלנו עכשיו‪.‬‬
‫ואני מבטיח שלעולם לא אעשה משהו שיפגע בך‪ .‬אני לא אאכזב אותך כמו שהמשפחות שלנו‬
‫אכזבו אותנו‪ .‬עשינו עסק?"‬
‫"עשינו עסק!" ענתה אנבת' בשמחה‪.‬‬
‫"בואו‪ ",‬אמרה תאליה‪" .‬אסור לנו להישאר באותו מקום יותר מדי זמן!"‬
‫התמונה השתנתה‪ .‬שלושת החצויים נמלטו בריצה ביער‪.‬‬
‫כנראה עברו כמה ימים‪ ,‬אולי אפילו שבועות‪ .‬כל השלושה נראו מותשים‪ ,‬כאילו עברו עליהם‬
‫כמה וכמה קרבות‪ .‬אנבת' היתה לבושה בבגדים חדשים ‪ -‬מכנסי ג'ינס ומעיל צבאי גדול על‬
‫מידותיה‪.‬‬
‫"זה לא רחוק!" הבטיח לוק‪ .‬אנבת' מעדה והוא תפס בידה‪.‬‬
‫תאליה רצה במאסף‪ ,‬מנופפת במגן שלה כאילו כדי להדוף באמצעותו את מי שרודף אחריהם‪.‬‬
‫רגלה השמאלית צלעה‪.‬‬
‫הם רצו לאורך הרכס והשקיפו מצדו האחר אל בית לבן בן שתי קומות ‪ -‬ביתה של מאי‬
‫קסטלאן‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמר לוק‪ ,‬מתנשף‪" .‬אני אתגנב פנימה ואקח קצת אוכל ותרופות‪ .‬חכו לי כאן‪".‬‬
‫"לוק‪ ,‬אתה בטוח?" שאלה תאליה‪" .‬נשבעת שאף פעם לא תחזור לכאן‪ .‬אם היא תתפוס‬
‫אותך ‪" -‬‬
‫"אין לנו ברירה!" הוא השיב בנהמה‪" .‬הם שרפו לנו את המחבוא‪ .‬וחייבים לטפל בפצע ברגל‬
‫שלך‪".‬‬
‫"זה הבית שלך?" שאלה אנבת' בפליאה‪.‬‬
‫"זה היה הבית שלי‪ ",‬רטן לוק‪" .‬תאמיני לי‪ ,‬אם זה לא היה מקרה חירום ‪" -‬‬
‫"אמא שלך באמת נוראית?" שאלה אנבת'‪" .‬אנחנו יכולות לפגוש אותה?"‬
‫"לא!" ענה לוק ברוגז‪.‬‬
‫אנבת' נרתעה‪ ,‬מופתעת מהכעס שהפגין‪.‬‬
‫"אני ‪ -‬אני מצטער‪ ",‬אמר לוק‪" .‬פשוט חכי לי כאן‪.‬‬
‫אני מבטיח שהכול יהיה בסדר‪ .‬שום דבר לא יפגע בך‪ .‬אני אחזור ‪" -‬‬
‫הבזק אור זהוב האיר את היער‪ .‬החצויים נרתעו‪ ,‬וקול גבר רעם מבין העצים‪" :‬אסור היה לך‬
‫לחזור הביתה‪".‬‬
‫החיזיון נקטע בבת אחת‪.‬‬
 ‫הברכיים שלי התקפלו‪ ,‬אבל אנבת' תפסה אותי‪" .‬פרסי! מה קרה?"‬
‫"את ‪ -‬את ראית את זה?" שאלתי‪.‬‬
‫"את מה?"‬
‫העפתי מבט בהסטיה‪ ,‬אבל פניה של האלה היו נטולי הבעה‪ .‬נזכרתי במשהו שאמרה לי ביער‪:‬‬
‫אם רצונך להבין את אויבך לוק‪ ,‬עליך להבין את משפחתו‪.‬‬
‫"כמה זמן הייתי מעולף?" מלמלתי‪.‬‬
‫המצח של אנבת' התקמט‪" .‬פרסי‪ ,‬לא היית מעולף בכלל‪.‬‬
‫בסך הכול הבטת בהסטיה לשנייה ואז קרסת‪".‬‬
‫הרגשתי שכולם נועצים בי מבטים‪ .‬אסור היה לי להפגין חולשה‪ .‬לא ידעתי מה המשמעות‬
‫של החזיונות האלה‪ ,‬אבל הייתי חייב להתרכז במשימה שלפנינו‪.‬‬
‫"אממ‪ ,‬הגבירה הסטיה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬באנו בשליחות דחופה‪.‬‬
‫אנחנו צריכים לפגוש ‪" -‬‬
‫"אני יודע מה אתם צריכים‪ ",‬אמר קול גבר‪ .‬צמרמורת עברה בי‪ ,‬כי זה היה הקול ששמעתי‬
‫בחיזיון‪.‬‬
‫אל התגשם פתאום לצד הסטיה‪ .‬הוא נראה כבן עשרים וחמש‪ ,‬עם שיער מתולתל מאפיר‬
‫ותווי פנים שדוניים‪ .‬הוא היה לבוש בסרבל טייסים צבאי‪ ,‬וכנפי ציפור זעירות רפרפו על‬
‫הקסדה שלראשו ועל מגפי העור השחורים שלו‪ .‬תחת זרועו הוא נשא מטה ארוך ששני‬
‫נחשים חיים התפתלו לאורכו‪.‬‬
‫"אעזוב אתכם כעת‪ ",‬אמרה הסטיה‪ .‬היא קדה לטייס והתפוגגה כעננת עשן‪ .‬לא היה קשה‬
‫להבין למה היא ממהרת להסתלק‪ .‬הרמס‪ ,‬האל השליח‪ ,‬לא נראה מרוצה‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬פרסי‪ ".‬הפנים שלו היו זעופות כאילו הוא מעוצבן עליי‪ ,‬ותהיתי אם הוא יודע‬
‫איכשהו על החיזיון שבדיוק ראיתי‪ .‬רציתי לשאול אותו למה ביקר בבית של מאי קסטלאן‬
‫באותו לילה‪ ,‬ומה קרה אחרי שתפס את לוק‪.‬‬
‫נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם לוק במחנה החצויים‪.‬‬
‫שאלתי אותו אם פגש אי פעם את אבא שלו‪ ,‬והוא הביט בי במבט מלא מרירות ואמר‪ ,‬פעם‬
‫אחת‪ .‬אבל מהבעת פניו של הרמס היה ברור שזה לא הזמן המתאים לשאול‪.‬‬
‫קדתי לו קידה מגושמת‪" .‬הלורד הרמס‪".‬‬
‫בטח‪ ,‬למה לא‪ ,‬לחשש אחד הנחשים במחשבתי‪ .‬לנו אתה לא אומר שלום‪ .‬אנחנו סתם צמד‬
‫זוחלים‪.‬‬
‫ג'ורג'‪ ,‬נזפה בו הנחשה השנייה‪ .‬לא יפה‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬ג'ורג'‪ ",‬אמרתי‪" .‬היי‪ ,‬מרתה‪".‬‬
‫הבאת לנו עכברוש? שאל ג'ורג'‪.‬‬
‫ג'ורג'‪ ,‬תפסיק‪ ,‬אמרה מרתה‪ .‬הוא עסוק! עסוק מדי להביא עכברושים? אמר ג'ורג'‪ .‬זה ממש‬
‫עצוב‪.‬‬
‫החלטתי שמוטב לא להיכנס לזה עם ג'ורג'‪" .‬אממ‪ ,‬הרמס‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו צריכים לדבר עם‬
‫זאוס‪ .‬זה חשוב‪".‬‬
‫העיניים של הרמס היו צוננות כפלדה‪" .‬אני השליח שלו‪.‬‬
‫למסור לו משהו?"‬
‫מאחוריי‪ ,‬החצויים האחרים זעו במקומם באי שקט‪.‬‬
‫העניינים לא התקדמו על פי התוכנית‪ .‬אולי אם אנסה לדבר עם הרמס בפרטיות‪...‬‬
‫"תקשיבו‪ ,‬כולם‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתם מוכנים לצאת לסרוק את העיר? תבדקו את מצב ההגנות‪.‬‬
‫תראו מי נשאר באולימפוס‪.‬‬
‫תפגשו אותי ואת אנבת' כאן‪ ,‬בעוד שלושים דקות‪".‬‬
‫סילנה הביטה בי בבלבול‪" .‬אבל ‪" -‬‬
‫"רעיון טוב‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬קונור וטראוויס‪ ,‬תתפסו פיקוד‪".‬‬
‫נראה כאילו מצא חן בעיני האחים שוד שמאצילים עליהם אחריות מול אביהם‪ .‬בדרך כלל‬
‫הם לא הנהיגו שום דבר חוץ ממתיחות נגד ביתנים אחרים‪" .‬קיבלנו!" אמר טראוויס‪ .‬הם‬
‫הובילו את האחרים אל מחוץ לחדר והשאירו את אנבת' ואותי עם הרמס‪.‬‬
‫"הלורד‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬קרונוס עומד לתקוף את ניו יורק‪.‬‬
‫אני בטוחה שחשדתם בזה‪ .‬אמא שלי בטוח צפתה את זה‪".‬‬
‫"אמא שלך‪ ",‬רטן הרמס‪ .‬הוא גרד את גבו בקדוקאוס‪ ,‬וג'ורג' ומרתה מלמלו‪ ,‬איי‪ ,‬איי‪ ,‬איי‪.‬‬
‫"את לא רוצה לשמוע מה יש לי להגיד על אמא שלך‪ ,‬גברתי הצעירה‪ .‬היא הסיבה שאני כאן‬
‫בכלל‪ .‬זאוס לא רצה שמישהו מאיתנו יעזוב את החזית‪ .‬אבל אמא שלך לא הפסיקה להציק‬
‫לו‪' ,‬זאת מלכודת‪ ,‬זאת פעולת הסחה‪ ,‬בלה‪ ,‬בלה‪ ,‬בלה‪ '.‬היא רצתה לחזור לכאן בעצמה‪ ,‬אבל‬
‫זאוס לא הסכים שהאסטרטגית מספר אחת שלו תעזוב באמצע הקרב נגד טיפון‪ .‬אז מובן‬
‫שהוא שלח אותי לדבר איתכם‪".‬‬
‫"אבל זאת באמת מלכודת!" התעקשה אנבת'‪" .‬זאוס עיוור או מה?"‬
‫רעם התגלגל בשמים‪.‬‬
‫"אני במקומך הייתי נזהר בלשוני‪ ,‬ילדונת‪ ",‬אמר הרמס‪.‬‬
‫"זאוס לא עיוור וגם לא חירש‪ .‬הוא לא הותיר את האולימפוס נטול הגנות‪".‬‬
‫"אבל האורות הכחולים האלה ‪" -‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ .‬ראיתי אותם‪ .‬אני מעריך שהם סתם איזה תעלול של האלה הקוסמת הבלתי נסבלת‪,‬‬
‫הֶ קַ טֵ ה‪ .‬אבל שמתם לב שהם לא גורמים נזק‪ .‬יש לאולימפוס מגננות קסם חזקות‪.‬‬
‫ומלבד זאת‪ ,‬אָ יוֹלוֹס מושל הרוחות שלח את פקודיו החזקים ביותר לשמור על המצודה‪ .‬איש‬
‫מלבד האלים לא יוכל להתקרב לאולימפוס בדרך האוויר‪ .‬הוא יופל מהשמים‪".‬‬
‫הרמתי יד בשאלה‪" .‬אה‪ ...‬מה בקשר לטלפורטציה שאתם יודעים לעשות?"‬
‫"גם זו צורה של מסע בדרך האוויר‪ ,‬ג'קסון‪ .‬מהירה מאוד‪ ,‬אך אלי הרוח מהירים יותר‪ .‬לא ‪-‬‬
‫אם קרונוס רוצה באולימפוס יהיה עליו לחצות את העיר כולה עם צבאו ולעלות במעלית!‬
 ‫אתה יכול לדמיין דבר כזה?"‬
‫הרמס גרם לזה להישמע מגוחך לגמרי ‪ -‬עדרי מפלצות שעולים במעלית עשרים‪-‬עשרים כל‬
‫פעם ומקשיבים למוזיקת דיסקו‪ .‬ועדיין‪ ,‬זה לא מצא חן בעיניי‪.‬‬
‫"אולי רק כמה מכם יחזרו לכאן‪ ",‬הצעתי‪.‬‬
‫הרמס טלטל את ראשו בלהט‪" .‬פרסי ג'קסון‪ ,‬אינך מבין‪.‬‬
‫טיפון הוא גדול אויבנו‪".‬‬
‫"חשבתי שזה קרונוס‪".‬‬
‫עיניו של האל רשפו‪" .‬לא‪ ,‬פרסי‪ .‬בימים העתיקים‪ ,‬טיפון כמעט והביס את האלים‪ .‬הוא בעלה‬
‫כידנָה ‪" -‬‬
‫של אֶ ְ‬
‫"פגשתי אותה בקשת של סנט לואיס‪ ",‬מלמלתי‪" .‬לא טיפוס סימפטי‪".‬‬
‫"‪ -‬ואבי כל המפלצות‪ .‬לעולם לא נוכל לשכוח עד כמה קרוב היה להשמיד את כולנו ‪ -‬כיצד‬
‫השפיל אותנו! כוחנו היה רב יותר בימים ההם‪ .‬הפעם איננו יכולים לצפות לעזרה מצד‬
‫פוסידון משום שהוא עסוק במלחמה משלו‪ .‬האדס יושב בממלכתו ולא נוקף אצבע‪ ,‬ודמטר‬
‫ופרספונה הולכות אחריו‪.‬‬
‫כל כוחותינו יידרשו כדי לעצור את ענק הסערה‪ .‬איננו יכולים לפצל את כוחותינו‪ ,‬וגם לא‬
‫להמתין עד שיגיע אל ניו יורק‪.‬‬
‫עלינו להילחם בו עכשיו‪ .‬ויש התקדמות‪".‬‬
‫"התקדמות?" שאלתי‪" .‬הוא כמעט החריב את סנט לואיס‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬הודה הרמס‪" .‬אך הוא השמיד רק מחצית מקנטאקי‪.‬‬
‫התקדמותו הואטה‪ .‬כוחו אוזל‪".‬‬
‫לא רציתי להתווכח איתו‪ ,‬אבל נשמע כאילו הרמס לא היה משוכנע בזה בעצמו‪.‬‬
‫בפינה‪ ,‬האוֹפיאוֹטאוּרוֹס געה בעצב‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬הרמס‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬אמרת שאמא שלי רצתה לבוא‪ .‬אולי היא שלחה איזו‬
‫הודעה עבורנו?"‬
‫"הודעות‪ ",‬רטן הרמס‪ ' " .‬יופי של תפקיד קיבלת‪ ',‬הם אמרו לי‪' .‬עבודה קלה‪ .‬מאמינים‬
‫רבים‪ '.‬ממש‪ .‬לאיש לא אכפת מה יש לי לומר‪ .‬תמיד צריך להעביר הודעות של אחרים‪".‬‬
‫מכרסמים‪ ,‬אמר ג'ורג' בכמיהה‪ .‬אני נכנסתי לעסק בשביל המכרסמים‪.‬‬
‫ששש‪ ,‬נזפה בו מרתה‪ .‬לנו אכפת מה יש להרמס לומר‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬ג'ורג'? בטח‪ ,‬בטח‪ .‬אפשר לחזור כבר לקרב? אני רוצה לעבור שוב למצב לייזר‪ .‬זה‬
‫היה ממש כיף‪.‬‬
‫"שקט‪ ,‬שניכם‪ ",‬רטן הרמס‪.‬‬
‫האל הביט באנבת'‪ ,‬שניסתה להשפיע עליו עם מבט ה"עיניים‪-‬אפורות‪-‬גדולות‪-‬מתחננות"‬
‫שלה‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר‪ ",‬אמר הרמס‪" .‬אמך מוסרת שאתם לבדכם‪.‬‬
‫'עליכם להגן על מנהטן ללא סיוע האלים‪ '.‬כאילו שלא ידעתי את זה‪ .‬בשביל מה משלמים לה‬
‫להיות אלת החוכמה‪ ,‬באמת אין לי מושג‪".‬‬
‫"עוד משהו?" שאלה אנבת'‪.‬‬
‫"היא אמרה שתנסי את תוכנית עשרים ושלוש‪ .‬היא אמרה שתדעי למה הכוונה‪".‬‬
‫הפנים של אנבת' החווירו‪ .‬היה ברור שהיא אכן יודעת‪ ,‬ושזה לא מוצא חן בעיניה‪" .‬בסדר‪".‬‬
‫"ודבר אחד אחרון‪ ".‬הרמס הביט בי‪" .‬היא אמרה למסור לפרסי‪' :‬זכור את הנהרות‪ '.‬וגם‪,‬‬
‫אה‪ ....‬משהו בקשר לזה שתשמור מרחק מהבת שלה‪".‬‬
‫אני לא בטוח מי הסמיק יותר‪ :‬אנבת' או אני‪.‬‬
‫"תודה רבה‪ ,‬הרמס‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬ואני‪ ...‬אני רציתי לומר‪ ...‬שאני מצטערת בקשר ללוק‪".‬‬
‫פניו של האל קפאו‪ ,‬כאילו הפכו לגוש שיש‪" .‬לא היית צריכה להעלות את הנושא הזה‪".‬‬
‫אנבת' נסוגה לאחור בחשש‪" .‬מצטערת?"‬
‫"מצטערת לא עוזר!"‬
‫ג'ורג' ומרתה התפתלו סביב הקדוקאוס‪ ,‬שהבליח והפך פתאום למשהו הדומה במידה חשודה‬
‫למלמד בקר חשמלי‪.‬‬
‫"היית צריכה להציל אותו כשיכולת‪ ",‬נהם הרמס על אנבת'‪" .‬את היית היחידה שהיה לה‬
‫סיכוי‪".‬‬
‫ניסיתי להיכנס ביניהם‪" .‬על מה אתה מדבר? אנבת' לא ‪" -‬‬
‫"אל תגן עליה‪ ,‬ג'קסון!" הרמס כיוון את מלמד הבקר בכיווני‪" .‬היא יודעת בדיוק על מה אני‬
‫מדבר‪".‬‬
‫"אולי אתה צריך להאשים את עצמך!" הייתי צריך לסתום את הפה‪ ,‬אבל הדבר היחיד‬
‫שהעסיק אותי היה למשוך את תשומת הלב שלו מאנבת'‪ .‬הוא בכלל לא כעס עליי‪ ,‬כמו‬
‫שחשבתי ‪ -‬הוא כעס עליה‪" .‬אולי אם לא היית נוטש את לוק ואת אמא שלו!"‬
‫הרמס הרים את מלמד הבקר‪ .‬הוא התחיל לצמוח עד שהגיע לגובה שלושה מטרים‪ .‬ואני‬
‫חשבתי לעצמי‪ :‬טוב‪ ,‬הלך עליי‪.‬‬
‫אבל בעודו מתכונן לתקוף‪ ,‬ג'ורג' ומרתה התקרבו אליו ולחשו משהו באוזנו‪.‬‬
‫הרמס חשק שיניים‪ .‬הוא הנמיך את מלמד הבקר וזה הפך בחזרה למטה‪.‬‬
‫"פרסי ג'קסון‪ ",‬אמר‪" ,‬כיוון שלקחת על עצמך את קללת אכילס‪ ,‬חובה עליי לחוס על חייך‪.‬‬
‫אתה נתון כעת בידי אלות הגורל‪ .‬אך לעולם אל תדבר אליי בצורה כזאת שוב‪ .‬אין לך מושג‬
‫כמה הקרבתי‪ ,‬כמה ‪" -‬‬
‫הקול שלו נשבר‪ ,‬והוא התכווץ בחזרה לגודל אנושי‪" .‬בני שלי‪ ,‬משוש לבי‪ ...‬ומאי האומללה‬
‫שלי‪"...‬‬
‫הוא נשמע שבור לב לחלוטין ואני לא ידעתי מה לומר‪.‬‬
‫רגע אחד נדמה שהוא מוכן לאייד אותי‪ ,‬ופתאום הוא נראה כמו מישהו שצריך חיבוק‪.‬‬
‫"תשמע‪ ,‬הלורד הרמס‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני באמת מצטער‪ ,‬אבל אני חייב לדעת‪ .‬מה קרה למאי?‬
‫היא אמרה משהו על הגורל של לוק‪ ,‬והעיניים שלה ‪" -‬‬
‫הרמס נעץ בי מבט צולב ואני גמגמתי והשתתקתי‪ .‬אבל המבט שעל פניו לא היה כעס‪ .‬זה היה‬
‫כאב ‪ -‬כאב עמוק‪ ,‬חסר תקנה‪.‬‬
‫"עליי לעזוב כעת‪ ",‬הוא אמר בשפתיים קפוצות‪" .‬המלחמה נמשכת‪".‬‬
‫הוא התחיל לזהור‪ .‬הסתובבתי ווידאתי שגם אנבת' מסתובבת‪ ,‬כי היא עדיין היתה קפואה‬
‫מרוב הלם‪.‬‬
‫בהצלחה‪ ,‬פרסי‪ ,‬לחשה לי מרתה הנחשה‪.‬‬
‫הרמס זרח כמו סופר‪-‬נובה ונעלם‪.‬‬
‫אנבת' ישבה לרגלי הכס של אמה ובכתה‪ .‬רציתי לנחם אותה‪ ,‬אבל לא ידעתי איך‪.‬‬
‫"אנבת'‪ ",‬אמרתי‪" ,‬זאת לא אשמתך‪ .‬בחיים שלי לא ראיתי את הרמס מתנהג ככה‪ .‬אני מניח ‪-‬‬
‫לא יודע ‪ -‬שהוא מרגיש אשם לגבי לוק‪ .‬הוא מחפש מישהו להאשים‪ .‬אני לא יודע למה הוא‬
‫התנפל דווקא עלייך‪ .‬זה ממש לא הגיע לך‪".‬‬
‫אנבת' מחתה את עיניה‪ .‬היא נעצה מבט באח‪ ,‬כאילו זאת מדורת הקבורה שלה‪.‬‬
‫זזתי במקומי באי שקט‪" .‬אה‪ ,‬זה לא‪ ,‬נכון?"‬
‫היא לא ענתה‪ .‬סכין הארד השמימי שלה היה קשור אל זרועה ‪ -‬אותו סכין ממש שראיתי‬
‫בחיזיון של הסטיה‪ .‬כל השנים שהכרתי אותה לא ידעתי שהוא היה מתנה מלוק‪.‬‬
‫פעמים רבות שאלתי אותה למה היא מעדיפה להילחם בסכין ולא בחרב‪ ,‬והיא מעולם לא‬
‫ענתה לי‪ .‬עכשיו ידעתי‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬היא אמרה לבסוף‪" .‬למה התכוונת בקשר לאמא של לוק? פגשת אותה?"‬
‫הנהנתי באי רצון‪" .‬ניקו ואני ביקרנו אותה‪ .‬היה היתה קצת‪ ...‬משונה‪ ".‬תיארתי את מאי‬
‫קסטלאן‪ ,‬ואת הרגע המוזר כשעיניה התחילו לזרוח והיא דיברה על גורלו של בנה‪.‬‬
‫אנבת' הרהרה בדבריי‪" .‬זה לא הגיוני‪ .‬אבל למה ביקרתם ‪ " -‬העיניים שלה נפערו‪" .‬הרמס‬
‫אמר שאתה נושא את קללת אכילס‪ .‬הסטיה אמרה בדיוק אותו דבר‪ .‬אתה ‪ -‬אתה טבלת בנהר‬
‫הסטיקס?"‬
‫"אל תחליפי נושא‪".‬‬
‫"פרסי! כן או לא?"‬
‫"אה‪ ...‬טוב‪ ,‬אולי קצת‪".‬‬
‫סיפרתי לה על האדס וניקו‪ ,‬ואיך הבסתי צבא מתים שלם‪.‬‬
‫דילגתי על החיזיון שבו משכה אותי מהנהר‪ .‬לא לגמרי הבנתי את הקטע הזה‪ ,‬והייתי נבוך‬
‫מעצם המחשבה‪.‬‬
‫היא טלטלה את ראשה‪" .‬יש לך שמץ של מושג עד כמה זה היה מסוכן?"‬
‫"לא היתה לי ברירה‪ ",‬אמרתי‪" .‬רק ככה יהיה לי סיכוי נגד לוק‪".‬‬
‫"אתה מתכוון‪ ...‬די אימורטאלס‪ ,‬כמובן! זאת הסיבה שלוק לא נהרג‪ .‬הוא ירד לנהר הסטיקס‬
‫ו‪ ...‬אוי‪ ,‬לוק‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ .‬מה חשבת לעצמך?"‬
‫"אז עכשיו את שוב דואגת ללוק‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫היא בהתה בי כאילו נפלתי מהשמים‪" .‬מה?"‬
‫"עזבי‪ ",‬מלמלתי‪ .‬תהיתי למה התכוון הרמס כשאמר שאנבת' לא הצילה את לוק כשהיתה לה‬
‫הזדמנות לעשות זאת‪ .‬היה ברור שהיא מסתירה ממני משהו‪ .‬אבל באותו רגע‪ ,‬ממש לא הייתי‬
‫במצב רוח מתאים לשאול‪ .‬הדבר האחרון שרציתי לשמוע היה עוד על ההיסטוריה שלה עם‬
‫לוק‪.‬‬
‫"הנקודה היא שהוא לא נהרג בנהר‪ ",‬אמרתי‪" .‬וגם אני לא‪ .‬עכשיו אני חייב להילחם בו‪.‬‬
‫אנחנו מוכרחים להגן על האולימפוס‪".‬‬
‫אנבת' המשיכה לבחון את פניי‪ ,‬כאילו ניסתה למצוא מה השתנה בהן מאז הטבילה שלי בנהר‪.‬‬
‫"אני מניחה שאתה צודק‪ .‬אמא שלי הזכירה ‪" -‬‬
‫"את תוכנית עשרים ושלוש‪".‬‬
‫היא חיטטה בתרמיל שלה ושלפה את המחשב הנייד של דיידלוס‪ .‬סמל הדלתא הכחול זהר‬
‫לרגע כשהדליקה אותו‪.‬‬
‫היא פתחה כמה קבצים והתחילה לקרוא‪.‬‬
‫"הנה‪ ",‬אמרה לבסוף‪" .‬אלים אדירים‪ ,‬יש לנו הרבה עבודה‪".‬‬
‫"אחת ההמצאות של דיידלוס?"‬
‫"הרבה המצאות‪ ...‬ומסוכנות מאוד‪ .‬אם אמא שלי רוצה שאפעיל את התוכנית הזאת‪ ,‬כנראה‬
‫היא חושבת שהמצב ממש גרוע‪ ".‬היא הביטה בי‪" .‬ומה בקשר להודעה שהיא שלחה לך‪:‬‬
‫'זכור את הנהרות'? למה היא מתכוונת?"‬
‫הנדתי בראשי‪ .‬כרגיל‪ ,‬לא היה לי שמץ של מושג מה האלים מנסים לומר לי‪ .‬אילו נהרות‬
‫הייתי אמור לזכור? נהר הסטיקס? נהר המיסיסיפי? בדיוק אז חזרו האחים שוד בריצה אל‬
‫האולם‪" .‬אתם צריכים לבוא לראות את זה‪ ",‬אמר קונור‪" .‬עכשיו‪".‬‬
‫האורות הכחולים בשמים פסקו‪ ,‬כך שבהתחלה לא הבנתי מה הבעיה‪.‬‬
‫החניכים האחרים נאספו בפארק קטן בשולי ההר‪ .‬כולם התקבצו לאורך המעקה והשקיפו‬
‫מטה לעבר מנהטן‪ .‬לאורך המעקה הוצבו משקפות תיירים‪ ,‬שאפשר היה לשלשל לתוכן‬
‫דרכמת זהב ולהשקיף על העיר‪ .‬כל המשקפות היו תפוסות‪.‬‬
‫הסתכלתי מעבר למעקה‪ .‬אפשר היה לראות כמעט את כל מנהטן ‪ -‬נהר איסט ונהר הדסון‬
‫המקיפים את האי‪ ,‬רשת הרחובות‪ ,‬אורות גורדי השחקים‪ ,‬הכתם הכהה של סנטרל פארק‬
‫בצפון‪ .‬הכול נראה נורמלי לגמרי‪ ,‬אבל משהו לא היה בסדר‪ .‬הרגשתי את זה בעצמותיי לפני‬
‫שקלטתי מה העניין‪.‬‬
‫"אני לא‪ ...‬שומעת שום דבר‪ ",‬אמרה אנבת'‪.‬‬
‫וזאת היתה הבעיה‪.‬‬
‫אפילו בגובה כזה‪ ,‬קולות העיר היו אמורים להגיע לאוזנינו ‪ -‬מיליוני אנשים עסוקים‪ ,‬אלפי‬
‫מכוניות ומכונות ‪ -‬הזמזום הקבוע של מטרופולין ענק‪ .‬אתה לא מודע לזה כשאתה חי בניו‬
‫יורק‪ ,‬אבל רעש הרקע תמיד שם‪ .‬אפילו באמצע הלילה‪ ,‬ניו יורק לעולם אינה דוממת‪.‬‬
‫אבל עכשיו היא היתה שקטה לגמרי‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו החבר הכי טוב שלי צנח פתאום ומת‪.‬‬
‫"מה הם עשו?" הקול שלי נשמע קפוץ וזועם‪" .‬מה הם עשו לעיר שלי?"‬
‫דחפתי את מייקל יוּ מהמשקפת והצצתי דרכה בעיר‪.‬‬
‫ברחובות שלמטה‪ ,‬התנועה נעצרה כליל‪ .‬הולכי רגל שכבו על המדרכות‪ ,‬או הצטנפו בפתחי‬
‫הבתים‪ .‬לא היה שום סימן לאלימות‪ ,‬לתאונות‪ ,‬שום דבר מסוג זה‪ .‬נדמה שכל תושבי ניו‬
‫יורק פשוט החליטו לעצור ולהתעלף במקום‪.‬‬
‫"הם מתים?" שאלה סילנה בתדהמה‪.‬‬
‫הבטן שלי קפאה מאימה‪ .‬שורה מהנבואה הצטלצלה באוזניי‪ :‬סביבו ישקע עולם בשינה שאין‬
‫לה סוף‪ .‬נזכרתי בסיפור של גרובר על האל מורפיאוס בסנטרל פארק‪ .‬מזלך שאני אוגר את‬
‫הכוחות שלי לאירוע המרכזי‪.‬‬
‫"לא מתים‪ ",‬אמרתי‪" .‬מורפיאוס הרדים את כל מנהטן‪.‬‬
‫הפלישה התחילה‪".‬‬
 ‫‪10‬‬
‫אני קונה חברים חדשים‬
‫גברת אולירי היתה היחידה שהגיבה בשמחה על התרדמה הכללית‪.‬‬
‫מצאנו אותה זוללת נקניקיות מדוכן הפוך‪ ,‬בעוד המוכר שוכב בתנוחה עוברית על המדרכה‬
‫ומוצץ אגודל‪.‬‬
‫ארגוס המתין לנו ומאה עיניו פעורות לרווחה‪ .‬הוא לא אמר דבר‪ .‬הוא לעולם אינו מדבר‪,‬‬
‫כנראה‪ ,‬על פי שמועה‪ ,‬בגלל שיש לו עין בקצה הלשון‪ .‬אבל הפנים שלו הבהירו היטב שהוא‬
‫לחוץ בטירוף‪.‬‬
‫סיפרתי לו מה גילינו באולימפוס‪ ,‬ושהאלים לא יבואו לעזרתנו‪ .‬ארגוס גלגל עיניים בתסכול‪,‬‬
‫מה שגרם לו להיראות כמו חיזיון פסיכדלי‪ ,‬מכיוון שכל גופו הסתחרר‪.‬‬
‫"אני חושב שכדאי שתחזור למחנה‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬תשמור עליו כמיטב יכולתך‪".‬‬
‫הוא הצביע עליי והרים גבה בשאלה‪.‬‬
‫"אני נשאר כאן‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫ארגוס הנהן‪ ,‬כאילו התשובה הניחה את דעתו‪ .‬הוא הביט באנבת' וצייר באצבעו מעגל‬
‫באוויר‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אישרה אנבת'‪" .‬אני חושבת שהגיע הזמן‪".‬‬
‫"הזמן למה?" שאלתי‪.‬‬
‫ארגוס חיטט באחורי המכונית המסחרית‪ .‬הוא שלף משם מגן ארד ונתן אותו לאנבת'‪ .‬זה‬
‫נראה כמו מגן שגרתי למדי ‪ -‬מגן עגול מהסוג שמשמש אותנו תמיד ב"תפוס את הדגל"‪ .‬אבל‬
‫כשאנבת' הניחה אותו על הקרקע‪ ,‬המתכת הממורקת חדלה לשקף את השמים ואת הבניינים‬
‫ובמקום זאת השתקף בה פסל החירות ‪ -‬שממש לא היה בסביבה‪.‬‬
‫"וואו‪ ",‬אמרתי‪" .‬מגן וידיאו‪".‬‬
‫"אחד הרעיונות של דיידלוס‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬בקנדורף בנה אותו לפני ‪ " -‬היא העיפה מבט‬
‫בסילנה‪" .‬אה‪ ,‬בכל אופן‪ ,‬המגן משקף קרני שמש או ירח מכל מקום בעולם‪ .‬כל מטרה‬
‫שנרצה תוצג בו‪ ,‬כל עוד מוחזר ממנה אור טבעי‪ .‬תראו‪".‬‬
‫הצטופפנו סביב המגן‪ .‬אנבת' הביטה בו בריכוז‪ .‬תחילה התמונה התהפכה והתמקדה שוב‬
‫ושוב‪ ,‬עד שקיבלתי סחרחורת‪ .‬המגן הציג את גן החיות של סנטרל פארק‪ ,‬ומשם חלפה‬
‫התמונה במהירות לאורך רחוב ‪ 60‬מזרח ופנתה אל השדרה השלישית‪.‬‬
‫"וואו‪ ",‬אמר קונור שוד‪" .‬תחזרי רגע אחורה‪ .‬תתמקדי שם‪".‬‬
‫"מה?" שאלה אנבת' בחשש‪" .‬אתה רואה פולשים?"‬
‫"לא‪ ,‬הנה‪ ,‬שם ‪ -‬חנות הממתקים"‪ .‬קונור חייך אל אחיו‪.‬‬
‫"אחי‪ ,‬הכול פתוח‪ .‬וכולם ישנים‪ .‬אתה חושב מה שאני חושב?"‬
‫"קונור!" נזפה בו קייטי גרדנר‪ .‬היא נשמעה בדיוק כמו אמא שלה‪ ,‬דמטר‪" .‬המצב חמור‪.‬‬
‫אתם לא הולכים לשדוד חנות ממתקים באמצע מלחמה!"‬
‫"מצטער‪ ",‬מלמל קונור‪ ,‬אבל הוא לא נשמע מצטער במיוחד‪.‬‬
‫אנבת' העבירה את ידה על פני המגן ותמונה חדשה הופיעה‪ :‬הכביש המהיר שלאורך החוף‬
‫המזרחי של מנהטן‪ ,‬בנקודה שבו הוא משקיף מעבר לנהר איסט אל לייטהאוס פארק בקצה‬
‫הצפוני של רוזוולט איילנד‪.‬‬
‫"עכשיו אנחנו יכולים לעקוב אחרי מה שקורה בכל העיר‪ ",‬אמרה‪" .‬תודה‪ ,‬ארגוס‪ .‬אני מקווה‬
‫שניפגש שוב במחנה‪...‬‬
‫מתישהו‪".‬‬
‫ארגוס פלט אנקה‪ .‬הוא נעץ בי מבט שביטא בעליל‪ :‬בהצלחה‪ ,‬אתם תזדקקו לה‪ ,‬ונכנס אל‬
‫המכונית‪ .‬הוא ושתי ההרפיות פתחו בנסיעה‪ ,‬ועשו את דרכם בין המכוניות הדוממות שעמדו‬
‫בכביש‪.‬‬
‫שרקתי לגברת אולירי והיא הגיעה בריצה‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬פיצית‪ ",‬אמרתי‪" .‬זוכרת את גרובר? הסאטיר שפגשנו בפארק?"‬
‫"ווף!"‬
‫קיוויתי שהיא אומרת‪ ,‬כן‪ ,‬בטח! ולא‪ ,‬יש לך עוד נקניקיות? "אני צריך שתמצאי אותו‪",‬‬
‫אמרתי‪" .‬תוודאי שהוא עדיין ער‪ .‬אנחנו נזדקק לעזרתו‪ .‬בסדר? למצוא את גרובר!"‬
‫גברת אולירי ליקקה אותי ליקוק גדול ורטוב‪ ,‬מה שבאמת לא היה הכרחי‪ .‬ואז יצאה בריצה‬
‫צפונה‪.‬‬
‫פולוקס השתופף לצד שוטר שקוע בשינה‪" .‬אני לא מבין‪.‬‬
‫למה אנחנו לא נרדמנו? למה רק בני התמותה?"‬
‫"זה כישוף עצום‪ ",‬אמרה סילנה בוריגרד‪" .‬ככל שהכישוף גדול יותר‪ ,‬קל יותר להתנגד לו‪.‬‬
‫אם רוצים להרדים מיליוני בני תמותה‪ ,‬צריך רק שכבה דקה מאוד של קסם‪ .‬הרבה יותר‬
‫קשה להרדים חצויים‪".‬‬
‫בהיתי בה‪" .‬ממתי את יודעת כל כך הרבה על קסמים?"‬
‫סילנה הסמיקה‪" .‬היי‪ ,‬אני לא משקיעה את כל הזמן שלי בבגדים ובאיפור‪".‬‬
‫"פרסי‪ ",‬קראה לי אנבת'‪ .‬היא עדיין בחנה את המגן‪" .‬בוא תראה‪".‬‬
‫המגן הציג כעת את מצר לונג איילנד באזור לה גארדיה‪.‬‬
‫צי של כתריסר סירות מנוע דהר על פני המים הכהים בכיוון מנהטן‪ .‬כל סירה היתה מלאה‬
‫חצויים בשריון קרב מלא‪ .‬על הסירה שבחזית‪ ,‬דגל סגול ועליו סמל חרמש שחור התנופף‬
‫ברוח הערב‪ .‬מעולם לא ראיתי דוגמה כזאת על דגל‪ ,‬אבל לא היה קשה לנחש מה זה‪ :‬נס‬
‫הקרב של קרונוס‪.‬‬
‫"תני לי סריקה של כל היקף האי‪ ",‬אמרתי‪" .‬מהר‪".‬‬
‫אנבת' סרקה בכיוון דרום‪ ,‬לעבר הנמל‪ .‬מעבורת עירונית הלכה והתקרבה אל החוף באזור‬
‫אֵ ליס איילנד‪ .‬הסיפון היה עמוס דרקייניאות וכלבי שאול‪ .‬לפני המעבורת שחתה להקה של‬
‫חיות ים‪ .‬בהתחלה חשבתי שאלה דולפינים‪ .‬ואז זיהיתי את הפרצופים דמויי הכלבים ואת‬
‫החרבות החגורות למותניהם‪ ,‬וקלטתי שאלה טלקינים ‪ -‬שדי ים‪.‬‬
‫התמונה התחלפה שוב ‪ -‬חוף ג'רזי‪ ,‬ממש בכניסה למנהרת לינקולן‪ .‬כמאה מפלצות מסוגים‬
‫שונים צעדו לאורך הנתיבים הדוממים ‪ -‬ענקים נושאים אלות‪ ,‬קיקלופים מורדים‪ ,‬כמה‬
‫דרקונים יורקי אש‪ ,‬ושיא השיאים‪ :‬טנק שרמן מתקופת מלחמת העולם השנייה שנכנס‬
‫למנהרה בקול טרטור‪ ,‬מפנה מכוניות מדרכם של הצועדים‪.‬‬
‫"מה עם בני התמותה מחוץ למנהטן?" שאלתי‪" .‬כל המדינה נרדמה?"‬
‫אנבת' צמצמה את עיניה בריכוז‪" .‬לא נראה לי‪ ,‬אבל זה ממש משונה‪ .‬עד כמה שאני יכולה‬
‫לפענח מהתמונות האלה‪ ,‬כל מנהטן נרדמה‪ .‬וברדיוס של שמונים קילומטר בערך מסביב לאי‪,‬‬
‫הזמן עובר ממש ממש לאט‪ .‬ככל שאתה קרוב יותר למנהטן‪ ,‬הזמן עובר לאט יותר‪".‬‬
‫היא הראתה לי תמונה נוספת ‪ -‬כביש מהיר בניו ג'רזי‪.‬‬
‫היתה זו שעת ערב ביום שבת‪ ,‬כך שהתנועה היתה כבדה פחות מאשר באמצע השבוע‪.‬‬
‫הנהגים נראו ערים‪ ,‬אבל המכוניות התקדמו בקצב של קילומטר לשעה בערך‪ .‬ציפורים עופפו‬
‫במהירות איטית‪.‬‬
‫"קרונוס‪ ",‬אמרתי‪" .‬הוא מאט את הזמן‪".‬‬
‫"יכול להיות שהֶ קַ טֵ ה עוזרת לו‪ ",‬אמרה קייטי גרדנר‪.‬‬
‫"תראו איך כל המכוניות פונות מהכניסות למנהטן‪ ,‬כאילו מישהו מעביר לנהגים מסר תת‬
‫מודע שלא ייכנסו‪".‬‬
‫"אני לא יודעת‪ ".‬אנבת' נשמעה ממש מתוסכלת‪ .‬היא שונאת לא לדעת‪" .‬אבל איכשהו הם‬
‫עטפו את מנהטן בשכבות של קסם‪ .‬יכול מאוד להיות שהעולם שבחוץ בכלל לא מודע לכך‬
‫שמשהו לא בסדר‪ .‬כל בן תמותה שמתקרב למנהטן מאט כל כך‪ ,‬שהם בכלל לא יודעים‬
‫שקורה כאן משהו‪".‬‬
‫"כמו חרקים כלואים בענבר‪ ",‬מלמל ג'ייק מייסון‪.‬‬
‫אנבת' הנהנה‪" .‬אז אין סיכוי שתגיע תגבורת‪".‬‬
‫פניתי אל חבריי‪ .‬כולם נראו המומים ומבוהלים‪ ,‬ולא יכולתי להאשים אותם‪ .‬המגן חשף‬
‫לפחות שלוש מאות חיילי אויב בדרכם לכאן‪ .‬מספרנו היה ארבעים‪ ,‬והיינו לבד לגמרי‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו נגן על מנהטן‪".‬‬
‫סילנה משכה בשריון שלה‪" .‬אה‪ ,‬פרסי ‪ -‬מנהטן ענקית‪".‬‬
‫"ואנחנו נצליח להגן עליה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אין לנו ברירה‪".‬‬
‫"הוא צודק‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬אלי הרוח ימנעו מכוחותיו של קרונוס להתקרב לאולימפוס‬
‫בדרך האוויר‪ ,‬אז הוא ינסה מתקפה יבשתית‪ .‬אנחנו חייבים לחסום את הכניסות לאי‪".‬‬
‫"יש להם סירות‪ ",‬ציין מייקל יוּ‪.‬‬
 ‫צמרמורת חשמלית עברה לי בגב‪ .‬פתאום הבנתי את עצתה של אתנה‪ :‬זכור את הנהרות‪.‬‬
‫"אני אטפל בסירות‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫מייקל יוּ הביט בי בשאלה‪" .‬איך?"‬
‫"תשאירו את זה לי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו חייבים לחסום את הגשרים ואת המנהרות‪ .‬בואו נניח‬
‫שהם ינסו לתקוף את מרכז מנהטן‪ ,‬או את החלק הדרומי שלה ‪ -‬לפחות בניסיון הראשון‬
‫שלהם‪ .‬זה הנתיב הישיר ביותר אל בניין האמפייר סטייט‪.‬‬
‫מייקל‪ ,‬קח את ביתן אפולו לגשר ויליאמסבורג‪ .‬קייטי‪ ,‬ביתן דמטר יחסום את מנהרת‬
‫ברוקלין‪-‬באטרי‪ .‬תמלאו את המנהרה בשיחים קוצניים ובסרפדים‪ .‬תעשו כל מה שאפשר כדי‬
‫שהם לא יעברו! קונור ‪ -‬קח חצי מביתן הרמס ותכסו את גשר מנהטן‪ .‬טראוויס‪ ,‬אתה תיקח‬
‫את החצי השני ותכסה את גשר ברוקלין‪ .‬ובלי לבזוז חנויות!"‬
‫"אוווווף!" התלונן ביתן הרמס כולו‪.‬‬
‫"סילנה‪ ,‬קחי את ביתן אפרודיטה למנהרת קווינס‪ -‬מידטאון‪".‬‬
‫"אוֹ מיי גּוֹדז‪ ",‬אמרה אחת מאחיותיה‪" .‬השדרה החמישית לגמרי בדרך שלנו! נעשה קצת‬
‫שופינג ‪ -‬מפלצות כאילו מה זה שונאות ריח של בושם ג'יבנשי‪".‬‬
‫"בלי עיכובים‪ ",‬אמרתי‪" .‬טוב‪ ...‬אולי הקטע עם הבושם‪ ,‬אם אתן חושבות שזה יעבוד‪".‬‬
‫שש בנות אפרודיטה נישקו אותי על הלחי בהתרגשות‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר‪ ,‬מספיק!" עצמתי עיניים בניסיון לחשוב מה שכחתי‪" .‬מנהרת הולנד‪ .‬ג'ייק ‪-‬‬
‫קח את ביתן הפייסטוס לשם‪.‬‬
‫תשתמשו באש יוונית‪ ,‬תכינו מלכודות‪ .‬כל מה שיש לכם‪".‬‬
‫הוא חייך‪" .‬בשמחה‪ .‬יש לנו חשבון לסגור איתם‪ .‬למען בקנדורף!"‬
‫הביתן כולו שאג באישור‪.‬‬
‫"הגשר ברחוב ‪ ",59‬אמרתי‪" .‬קלאריס ‪" -‬‬
‫ואז השתתקתי‪ .‬קלאריס לא היתה איתנו‪ .‬כל ביתן ארס הארור ישב לו בחיבוק ידיים במחנה‪.‬‬
‫"אני אטפל בזה‪ ",‬התערבה אנבת'‪ ,‬מצילה אותי משתיקה מביכה‪ .‬היא פנתה אל אחיה‬
‫ואחיותיה‪" .‬מלקולם‪ ,‬קח את ביתן אתנה ובדרך תיישם את תוכנית עשרים ושלוש כמו‬
‫שהראיתי לך‪ .‬תתמקמו שם‪".‬‬
‫"קיבלנו‪".‬‬
‫"אני אלך עם פרסי‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬ואחר כך נצטרף אליכם ‪ -‬אלא אם כן יצטרכו אותנו‬
‫במקום אחר‪".‬‬
‫מישהו באחורי הקבוצה אמר‪" :‬ובלי תחנות למנוחה‪ ,‬שמעתם?"‬
‫נשמעו כמה צחקוקים‪ ,‬אבל החלטתי להתעלם מהם‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬תשמרו על קשר בטלפונים ניידים‪".‬‬
‫"אין לנו טלפונים ניידים‪ ",‬מחתה סילנה‪.‬‬
‫התכופפתי‪ ,‬לקחתי את מכשיר הבלקברי של גברת שהיתה שקועה בנחרות רמות וזרקתי‬
‫אותו אל סילנה‪" .‬עכשיו יש לכם‪ .‬כולכם יודעים את המספר של אנבת'‪ ,‬נכון? אם תצטרכו‬
‫משהו‪ ,‬תיקחו טלפון ממישהו אקראי ותתקשרו אלינו‪.‬‬
‫תשתמשו בו פעם אחת‪ ,‬תזרקו אותו ותשאלו טלפון אחר אם תצטרכו‪ .‬ככה יהיה קשה יותר‬
‫למפלצות לאתר אתכם‪".‬‬
‫כולם חייכו כאילו הרעיון מוצא חן בעיניהם מאוד‪.‬‬
‫טראוויס כחכח בגרונו‪" .‬אה‪ ...‬ואם נמצא טלפון ממש שווה ‪" -‬‬
‫"לא‪ ,‬אתם לא יכולים לשמור אותו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אוף‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬פרסי‪ ",‬אמר ג'ייק מייסון‪" .‬שכחת את מנהרת לינקולן‪".‬‬
‫קיללתי חרישית‪ .‬הוא צדק‪ .‬טנק שרמן ומאה מפלצות צועדים במנהרה ברגע זה ממש‪ ,‬ואני‬
‫הצבתי את כוחותינו בכל מקום מלבד שם‪.‬‬
‫ואז קרא קול נערה מעברו האחר של הכביש‪" :‬מה דעתכם להשאיר את זה לנו?"‬
‫בכל חיי לא שמחתי ככה לשמוע מישהו‪ .‬קבוצה בת שלושים נערות בערך חצתה את השדרה‬
‫החמישית‪ .‬הן לבשו גופיות לבנות‪ ,‬מכנסי הסוואה כסופים ומגפיים צבאיות‪.‬‬
‫כולן חגרו חרבות‪ ,‬נשאו על גבן אשפות חצים ונשאו בידיהן קשתות‪ .‬להקה של זאבים לבנים‬
‫שוטטה ביניהן‪ ,‬ועל זרועות רבות מהנערות נחו בזי ציד‪.‬‬
‫לנערה שהובילה אותן היה שיער שחור בתספורת קוצים ומעיל עור שחור‪ .‬על ראשה היה‬
‫נזר כסוף כמו של נסיכה‪ ,‬שבהחלט לא תאם את עגילי הגולגלות שלה ואת חולצת הטריקו‬
‫עם הכיתוב "מוות לברבי" וציור של בובת ברבי עם חץ נעוץ בראשה‪.‬‬
‫"תאליה!" קראה אנבת' בשמחה‪.‬‬
‫בת זאוס חייכה חיוך רחב‪" .‬ציידות ארטמיס מתייצבות לקרב‪".‬‬
‫כולם בירכו זה את זה לשלום והתחבקו ‪ -‬טוב‪ ,‬לפחות תאליה התנהגה בצורה ידידותית‪.‬‬
‫הציידות האחרות לא התלהבו מחברת החניכים‪ ,‬בעיקר הבנים‪ ,‬אבל הן לא ירו חצים באף‬
‫אחד מאיתנו‪ ,‬קבלת פנים חמה למדי יחסית אליהן‪.‬‬
‫"איפה היית כל השנה?" שאלתי את תאליה‪" .‬יש לך‪ ,‬כאילו‪ ,‬פי שתיים ציידות!"‬
‫היא צחקה‪" .‬זה סיפור ממש ארוך‪ .‬אני בטוחה שעברתי הרפתקאות מסוכנות בהרבה משלך‪,‬‬
‫ג'קסון‪".‬‬
‫"היית מתה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"עוד נראה‪ ",‬היא הבטיחה לי‪" .‬אחרי שכל זה ייגמר‪ ,‬אתה‪ ,‬אנבת' ואני‪ :‬צ'יזבורגרים וצ'יפס‬
‫במלון ההוא ברחוב ‪ 57‬מערב‪".‬‬
‫"'לה פרקר מרידיאן'‪ ",‬אמרתי‪" .‬סגרנו‪ .‬ותאליה ‪ -‬תודה‪".‬‬
‫היא משכה בכתפיה‪" .‬המפלצות האלה לא יידעו מאיפה זה בא להן‪ .‬ציידות‪ ,‬קדימה‪ ,‬צעד!"‬
‫היא טפחה על צמיד הכסף שלה‪ ,‬והמגן אייגיס נפרש למלוא גודלו‪ .‬התבליט הזהוב של ראש‬
‫מדוזה שבמרכזו היה מחריד כל כך שכל החניכים נסוגו כמה צעדים אחורה‪ .‬הציידות התחילו‬
‫לצעוד לאורך השדרה והזאבים והבזים בעקבותיהן‪ ,‬והיתה לי הרגשה שמנהרת לינקולן‬
‫מוגנת לעת עתה‪.‬‬
‫"תודה לאלים‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬אבל אם לא נעצור את הסירות ההן‪ ,‬לא יהיה שום טעם‬
‫לחסום את הגשרים והמנהרות‪".‬‬
‫"את צודקת‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הבטתי בחניכים שעמדו שם‪ ,‬רציניים ונחושים‪ .‬ניסיתי לא לחשוב שזאת הפעם האחרונה‬
‫שאראה את כולם יחד‪.‬‬
‫"אתם הגיבורים הדגולים ביותר של המילניום‪ ",‬אמרתי להם‪" .‬לא משנה כמה מפלצות‬
‫יתקפו אתכם‪ .‬הילחמו באומץ‪ ,‬ואנחנו ננצח‪ ".‬הנפתי את אנקלוסמוס וצעקתי‪" :‬בשם‬
‫האולימפוס!"‬
‫הם צעקו בתשובה‪ ,‬וארבעים הקולות שלנו הדהדו בין הבניינים‪ .‬לרגע נשמענו אמיצים‪ ,‬אבל‬
‫עד מהרה גווע הקול בדממת עשרה מליון אנשים ישנים‪.‬‬
‫אנבת' ואני יכולנו לבחור בכל אחת מהמכוניות בסביבה‪ ,‬אבל כולן היו תקועות בפקק תנועה‬
‫אחד גדול‪ .‬מוזר‪ ,‬אבל מנועי המכוניות לא פעלו‪ .‬נדמה שהנהגים הספיקו לדומם מנוע לפני‬
‫שנרדמו‪ .‬או אולי היה בכוחו של מורפיאוס להרדים גם מכונות‪ .‬נראה שרוב הנהגים ניסו‬
‫לעצור בשוליים כשהרגישו שהם שוקעים בשינה‪ ,‬אבל הרחובות בכל זאת היו חסומים‪.‬‬
‫בסופו של דבר מצאנו שליח שישן שעון על קיר לבנים‪ ,‬עדיין על הווספה האדומה שלו‪.‬‬
‫גררנו אותו מהקטנוע והשכבנו אותו על המדרכה‪.‬‬
‫"מצטער‪ ,‬אחי‪ ",‬אמרתי‪ .‬אם יהיה לנו מזל נוכל להחזיר לו את הקטנוע שלו‪ .‬אם לא‪ ,‬זה כבר‬
‫לא ישנה כי העיר תיחרב‪.‬‬
‫נסעתי כשאנבת' מאחוריי‪ ,‬נאחזת במותניי‪ .‬זגזגנו לאורך ברודוויי‪ ,‬וטרטור המנוע רעם‬
‫בדממה המשונה‪ .‬הצלילים היחידים שנשמעו היו צלצולי טלפון נייד פה ושם ‪ -‬כאילו‬
‫הטלפונים קוראים זה לזה‪.‬‬
‫התקדמנו באיטיות‪ .‬פה ושם הבחנו בהולך רגל שנרדם לרגלי מכונית‪ ,‬והזזנו אותו ליתר‬
‫ביטחון‪ .‬פעם אחת עצרנו לכבות שריפה שפרצה בדוכן כעכים‪ .‬כעבור כמה דקות נאלצנו‬
‫להציל עגלת תינוק שהתגלגלה ללא שליטה במורד הרחוב‪ .‬כשעצרנו אותה גילינו שאין בה‬
‫תינוק כלל ‪ -‬אלא כלב פודל שקוע בתרדמת‪ .‬אנשים מוזרים‪ .‬החנינו את העגלה בבטחה‬
‫בפתח אחד הבתים והמשכנו לנסוע‪.‬‬
‫כשעברנו על פני מדיסון סקוור פארק‪ ,‬אנבת' אמרה לי‪" :‬תעצור רגע‪".‬‬
‫עצרנו באמצע רחוב ‪ 23‬מזרח‪ .‬אנבת' ירדה בקפיצה מהקטנוע ורצה לעבר הפארק‪.‬‬
‫כשהשגתי אותה‪ ,‬מצאתי אותה עומדת ובוהה בפסל ארד שניצב על כן שיש אדום‪ .‬אני בטוח‬
‫שעברתי על פני הפסל הזה מיליון פעם בעבר אבל מעולם לא הבטתי בו באמת‪.‬‬
‫האיש ישב על כיסא ברגליים שלובות‪ ,‬לבוש בחליפה בסגנון מיושן ‪ -‬כמו אברהם לינקולן ‪-‬‬
‫עם עניבת פרפר וזנבות מעיל ארוכים‪ .‬כמה ספרי ארד נערמו מתחת לכיסא‪ .‬ביד אחת הוא‬
‫החזיק קולמוס גדול ובשנייה גיליון כתיבה עשוי מתכת‪.‬‬
‫"מה אכפת לנו מ‪ "...‬צמצמתי עיניים בניסיון לקרוא את הכיתוב על הכן‪" .‬ויליאם ה‪.‬‬
‫סטיוארד?"‬
‫"סיוארד‪ ",‬תיקנה אותי אנבת'‪" .‬הוא היה מושל ניו יורק‪.‬‬
‫חצוי זוטר ‪ -‬הבן של הֵ בֶּ ה‪ ,‬נדמה לי‪ .‬אבל הוא לא חשוב‪.‬‬
‫הפסל הוא שמעניין אותי‪".‬‬
‫היא טיפסה על ספסל ובחנה את בסיס הפסל‪.‬‬
‫"אל תגידי לי שזה אוטומטון‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫אנבת' חייכה‪" .‬מתברר שרוב הפסלים בעיר הם אוטומטונים‪.‬‬
‫דיידלוס שתל אותם כאן למקרה שיזדקק לצבא‪".‬‬
‫"לתקוף את האולימפוס או להגן עליו?"‬
‫אנבת' משכה בכתפיה‪" .‬אחת מהשתיים‪ .‬זאת היתה תוכנית עשרים ושלוש‪ .‬הוא יפעיל את‬
‫אחד הפסלים‪ ,‬וזה יתחיל להפעיל את האחרים בכל רחבי העיר עד שייאספו לצבא‪.‬‬
‫אבל זה מסוכן‪ .‬אתה יודע כמה בלתי צפויים האוטומטונים עלולים להיות‪".‬‬
‫"אה‪-‬הא‪ ",‬אמרתי‪ .‬עברנו כמה וכמה חוויות לא נעימות עם אוטומטונים‪" .‬את שוקלת‬
‫ברצינות להפעיל אותו?"‬
‫"עברתי על הרשימות של דיידלוס‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬אני חושבת שאני יודעת איך‪ ...‬או‪,‬‬
‫הנה‪".‬‬
‫היא לחצה על קצה המגף של סיוארד והפסל קם ממקומו בנייר וקולמוס מוכנים‪.‬‬
‫"מה הוא יעשה?" רטנתי‪" .‬ירשום הערות?"‬
‫"ששש‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬שלום‪ ,‬ויליאם‪".‬‬
‫"ביל‪ ",‬הצעתי‪.‬‬
‫"ביל ‪ -‬אוי‪ ,‬תסתום‪ ",‬אמרה לי אנבת'‪ .‬הפסל הטה את ראשו והביט בנו בעיני מתכת ריקניות‪.‬‬
‫אנבת' כחכחה בגרונה‪" .‬שלום‪ ,‬אה‪ ,‬המושל סיוארד‪ .‬קוד ביצוע‪ :‬דיידלוס עשרים ושלוש‪.‬‬
‫פקודה עדכנית‪ :‬הגן על מנהטן‪ .‬החל הפעלה‪".‬‬
‫סיוארד קפץ מעל הכן‪ .‬המדרכה נסדקה מעוצמת נחיתתו‪.‬‬
‫ואז הוא התחיל לצעוד בנוקשות בכיוון מזרח‪.‬‬
‫"אני מניחה שהוא יעיר את קונפוציוס‪ ",‬ניחשה אנבת'‪.‬‬
‫"מה?" שאלתי‪.‬‬
‫"עוד פסל ברחוב דיוויז'ן‪ .‬הפסלים יעירו זה את זה בעצמם‪ ,‬עד שכולם יופעלו‪".‬‬
‫"ואז מה?"‬
‫"אני מקווה שהם יגנו על מנהטן‪".‬‬
 ‫"הם יודעים שאנחנו לא האויב?"‬
‫"נראה לי‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬ממש מרגיע‪ ".‬חשבתי על כל פסלי הארד בפארקים‪ ,‬בכיכרות ובבניינים בכל רחבי ניו‬
‫יורק‪ .‬יש מאות פסלים כאלה‪ ,‬אולי אלפים‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬כדור אש ירוקה התפוצץ בשמי הערב ‪ -‬אש יוונית שנורתה ממקום כלשהו מעל לנהר‬
‫איסט‪.‬‬
‫"חייבים להזדרז‪ ",‬אמרתי‪ .‬התחלנו לרוץ בכיוון הקטנוע‪.‬‬
‫חנינו בשולי באטרי פארק‪ ,‬בקצה הדרומי של מנהטן שם מתמזגים נהר ההדסון ונהר איסט‬
‫ונשפכים למפרץ‪.‬‬
‫"חכי לי כאן‪ ",‬אמרתי לאנבת'‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬לא כדאי שתלך לבד‪".‬‬
‫"אם את מסוגלת לנשום מתחת למים‪ ,‬את מוזמנת לבוא איתי‪".‬‬
‫היא נאנחה‪" .‬אתה כל כך מעצבן לפעמים‪".‬‬
‫"כשאני צודק‪ ,‬את מתכוונת? תסמכי עליי‪ ,‬אני אסתדר‪ .‬אני מוגן עכשיו בקללת אכילס‪ .‬אני‬
‫בלתי מנוצח וכל זה‪ ,‬זוכרת?"‬
‫לא נראה שאנבת' השתכנעה‪" .‬פשוט תיזהר‪ .‬אני לא רוצה שיקרה לך משהו רע‪ .‬זאת‬
‫אומרת‪ ...‬כי אנחנו צריכים אותך לקרב‪".‬‬
‫חייכתי‪" .‬אני כבר חוזר‪".‬‬
‫דשדשתי במורד החוף ואל תוך המים‪.‬‬
‫המלצה לאלה מביניכם שאינם בנים של אל הים ‪ -‬אל תשחו בנמל ניו יורק‪ .‬הוא מזוהם פחות‬
‫משהיה בזמנה של אמא שלי‪ ,‬אבל טבילה קצרה במים עדיין עלולה להצמיח לכם עין‬
‫שלישית או לגרום לכם להוליד ילדים מוטנטים כשתגדלו‪.‬‬
‫צללתי אל תוך הרפש ושקעתי עד הקרקעית‪ .‬ניסיתי למצוא את הנקודה שבה מתאזנים‬
‫הזרמים משני הנהרות ‪ -‬המקום שבו הם נפגשים במפרץ‪ .‬תיארתי לעצמי שזה המקום הטוב‬
‫ביותר למשוך את תשומת לבם‪.‬‬
‫"היי!" צעקתי בקולי התת‪-‬מימי החזק ביותר‪ .‬הצליל הדהד בחשכה‪" .‬שמעתי שמרוב זיהום‬
‫אתם מתביישים להראות את הפרצוף שלכם‪ .‬זה נכון?"‬
‫זרם צונן בעבע במפרץ‪ ,‬מעלה עננות של אשפה ושל בוץ‪.‬‬
‫"שמעתי שנהר איסט רעיל יותר‪ ",‬המשכתי‪" ,‬אבל ההדסון יותר מסריח‪ .‬או אולי להפך?"‬
‫המים הבליחו‪ .‬משהו רב עוצמה וזועם מיקד בי את תשומת לבו‪ .‬הרגשתי בנוכחותו‪ ...‬או‬
‫יותר נכון‪ ,‬בנוכחות כפולה‪.‬‬
‫פתאום חששתי שהגזמתי בעלבונות‪ .‬מה אם הם פשוט יפצפצו אותי בלי להתגלות בפניי?‬
‫אבל אנחנו מדברים על אלי נהר מניו יורק‪ .‬היתה לי הרגשה שהתגובה האוטומטית שלהם‬
‫תהיה להתקרב ולעשות קצת רוח‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬שתי דמויות ענקיות נגלו מולי‪ .‬תחילה הם היו רק עמודים חומים של בוץ‪ ,‬דחוסים‬
‫יותר מהמים סביבם‪ .‬אבל אז הם צימחו רגליים‪ ,‬ידיים ופנים כעוסות‪.‬‬
‫היצור משמאל דמה במידה מטרידה לטלקין‪ .‬הפנים שלו היו זאביות‪ .‬הגוף שלו הזכיר כלב‬
‫ים ‪ -‬גוף שחור וחלקלק עם סנפירי ידיים ורגליים‪ .‬העיניים שלו זרחו באור ירקרק‪.‬‬
‫הבחור שמימין דמה יותר לבן אדם‪ .‬הוא היה לבוש בסחבות ובאצות‪ ,‬עם שריון חוליות עשוי‬
‫פקקי‪-‬בקבוקים שזורים ברשתות פלסטיק ישנות של שישיות בירה‪ .‬הפנים שלו היו מכוסות‬
‫כתמי אצות‪ ,‬והזקן שלו היה גדול וסבוך‪.‬‬
‫עיניו הכחולות רשפו מכעס‪.‬‬
‫כלב הים‪ ,‬שהיה מן הסתם אל הנהר איסט‪ ,‬אמר‪" :‬יש לך משאלת מוות או משהו‪ ,‬או שאתה‬
‫סתם טיפש?"‬
‫האל המזוקן של נהר ההדסון נשף בבוז‪" .‬אתה המומחה לטיפשות‪ ,‬איסט‪".‬‬
‫"תיזהר ממני‪ ,‬הדסון‪ ",‬רטן איסט‪" .‬תישאר בצד שלך של האי ואל תדחוף את האף לעניינים‬
‫שלא קשורים אליך‪".‬‬
‫"או מה? עוד פעם תזרוק עליי דוברה מלאה זבל?"‬
‫הם צפו זה לעבר זה‪ ,‬נכונים ללכת מכות‪.‬‬
‫"חכו רגע!" צעקתי‪" .‬יש לנו בעיה חמורה יותר‪".‬‬
‫"הילד צודק‪ ",‬נהם איסט‪" .‬בוא נהרוג אותו‪ ,‬ואחר כך נסגור את הסיפור בינינו‪".‬‬
‫"מתאים לי‪ ",‬אמר הדסון‪.‬‬
‫לפני שהספקתי למחות‪ ,‬אלף שאריות אשפה גאו מהקרקעית ועופפו הישר לעברי משני‬
‫הכיוונים ‪ -‬שברי זכוכית‪ ,‬אבנים‪ ,‬פחיות‪ ,‬צמיגים‪.‬‬
‫אבל אני ציפיתי לזה‪ .‬המים שמולי התעבו לכדי מגן‪.‬‬
‫הפסולת ניתזה ממנו בלי להזיק‪ .‬חתיכה אחת הצליחה לחדור את המגן ‪ -‬שבר זכוכית גדול‬
‫שפגע בחזה שלי והיה אמור לחסל אותי‪ ,‬אבל רק התנפץ כנגד העור שלי‪.‬‬
‫שני אלי הנהר בהו בי‪.‬‬
‫"בן של פוסידון?" שאל איסט‪.‬‬
‫הנהנתי‪.‬‬
‫"קפצת לסטיקס?" שאל הדסון‪.‬‬
‫"אה‪-‬הא‪".‬‬
‫שניהם פלטו קולות של גועל‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬נהדר‪ ",‬רטן איסט‪" .‬עכשיו איך נהרוג אותו?"‬
‫"אולי אפשר לחשמל אותו‪ ",‬הרהר הדסון‪" .‬אם רק אצליח למצוא כבלים ‪" -‬‬
‫"תקשיבו לי!" אמרתי‪" .‬הצבא של קרונוס פולש למנהטן!"‬
‫"נראה לך שאנחנו לא מודעים לזה?" שאל איסט‪" .‬אני מרגיש את הסירות שלו‪ .‬הן כמעט‬
‫גמרו לחצות‪".‬‬
 ‫"כן‪ ",‬אישר הדסון‪" .‬גם את המים הטריטוריאליים שלי חוצות כמה מפלצות מגעילות‪".‬‬
‫"אז תעצרו אותן‪ ",‬ביקשתי‪" .‬תשקיעו אותן‪ .‬תטביעו את הסירות שלהן‪".‬‬
‫"למה לנו?" רטן הדסון‪" .‬שיפלשו לאולימפוס‪ .‬מה אכפת לנו?"‬
‫"כי אני יכול לשלם לכם‪ ".‬שלפתי את הצדף שנתן לי אבא שלי ליום הולדתי‪.‬‬
‫עיניהם של אלי הנהר נפערו‪.‬‬
‫"זה שלי!" אמר איסט‪" .‬תן לי ואני מבטיח לך שהחלאות של קרונוס לא יצאו מנהר איסט‪".‬‬
‫"תשכח מזה‪ ",‬אמר הדסון‪" .‬תן לי את הצדף‪ ,‬אם אתה לא רוצה שהספינות שלהם יחצו את‬
‫ההדסון‪".‬‬
‫"בואו נתפשר‪ ".‬שברתי את הצדף לשתיים‪ .‬פרץ מים נקיים התפשט מהשבר‪ ,‬כאילו כל‬
‫הזיהום במפרץ הולך ומתפוגג‪.‬‬
‫"כל אחד מכם יקבל חצי‪ ",‬אמרתי‪" .‬ובתמורה תרחיקו את כוחותיו של קרונוס ממנהטן‪".‬‬
‫"תשמע‪ ",‬לחש הדסון והושיט יד לעבר חצי הצדף‪" .‬עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתי נקי‪".‬‬
‫"חתיכת כוחות יש לפוסידון הזה‪ ",‬מלמל איסט‪" .‬הוא אידיוט‪ ,‬אבל יודע איך לנקות זיהום‪".‬‬
‫הם הביטו זה בזה ודיברו בקול אחד‪" :‬סגרנו‪".‬‬
‫הושטתי לכל אחד מהם חצי צדף‪ ,‬והם החזיקו את החצאים בידיהם ביראת כבוד‪.‬‬
‫"אה‪ ...‬הפולשים‪ ,‬כן?" דחקתי בהם‪.‬‬
‫איסט החווה בידו קלות‪" .‬זהו‪ ,‬טבעו‪".‬‬
‫הדסון נקש באצבעותיו‪" .‬כמה כלבי שאול לומדים עכשיו צלילה‪".‬‬
‫"תודה רבה לכם‪ ",‬אמרתי‪" .‬תישארו נקיים‪".‬‬
‫בעודי מתרומם לעבר פני המים‪ ,‬איסט קרא אחריי‪" :‬תשמע‪ ,‬ילד‪ ,‬בכל פעם שיש לך איזה‬
‫צדף לבזבוזים‪ ,‬תחזור אליי‪.‬‬
‫בהנחה שתשרוד‪".‬‬
‫"קללת אכילס‪ ",‬נחר הדסון בבוז‪" .‬הם תמיד חושבים שהיא תציל אותם‪ ,‬מה?"‬
‫"אם רק היו יודעים‪ "...‬אישר איסט‪ .‬שניהם פרצו בצחוק והתמוססו אל המים‪.‬‬
‫כשחזרתי לחוף מצאתי את אנבת' מדברת בטלפון הנייד שלה‪ ,‬אבל היא ניתקה ברגע שראתה‬
‫אותי‪ .‬היא נראתה נסערת למדי‪.‬‬
‫"זה פעל‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬הנהרות מוגנים‪".‬‬
‫"טוב מאוד‪ ",‬היא אמרה‪" .‬כי יש לנו בעיות חדשות‪ .‬מייקל יוּ בדיוק התקשר‪ .‬צבא נוסף‬
‫חוצה את גשר ויליאמסבורג‪.‬‬
‫ביתן אפולו צריך עזרה‪ .‬ופרסי‪ ,‬המפלץ שמוביל את הצבא‪...‬‬
‫זה המינוטאור‪".‬‬
 ‫‪11‬‬
‫אנחנו מפוצצים גשר‬
‫למרבה המזל‪ ,‬בלאקג'ק היה בכוננות‪.‬‬
‫שרקתי כמו למונית‪ ,‬ובתוך כמה דקות חגו וירדו מהשמים שתי דמויות כהות‪ .‬תחילה הן נראו‬
‫כמו נצים‪ ,‬אך כשהתקרבו זיהיתי את דהרת הפגסוסים‪.‬‬
‫אהלן‪ ,‬בוס‪ .‬בלאקג'ק נחת בדהרה וחברו פורקפאי מאחוריו‪ .‬תשמע‪ ,‬הייתי בטוח שאלי הרוח‬
‫האלה יעיפו אותנו לפנסילבניה‪ ,‬עד שאמרנו להם שאנחנו איתכם!" תודה שבאתם‪ ",‬אמרתי לו‪.‬‬
‫"תגיד‪ ,‬למה בעצם אתם דוהרים תוך כדי תעופה?"‬
‫בלאקג'ק צהל‪ .‬למה אנשים מזיזים את הזרועות כשהם הולכים? לא יודע‪ ,‬בוס‪ .‬זה מרגיש‬
‫טבעי‪ .‬אז לאן? "אנחנו צריכים להגיע לגשר ויליאמסבורג‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בלאקג'ק השפיל את ראשו‪ .‬ועוד איך‪ ,‬בוס! עפנו מעליו בדרך לכאן והמצב לא נראה טוב‪.‬‬
‫יאללה‪ ,‬תעלו‪.‬‬
‫בדרך לגשר התחלתי להרגיש את המתח בבטן‪ .‬המינוטאור היה אחד המפלצים הראשונים‬
‫שהבסתי‪ .‬ארבע שנים קודם לכן הוא כמעט הרג את אמא שלי על גבעת החצויים‪ .‬עדיין היו‬
‫לי סיוטים מזה‪.‬‬
‫קיוויתי שהוא יישאר מת כמה מאות שנים‪ ,‬אבל הייתי צריך לדעת שלא יהיה לי מזל כזה‪.‬‬
‫סימני הקרב נגלו לעינינו עוד לפני שהתקרבנו מספיק כדי לזהות לוחמים יחידים‪ .‬השעה‬
‫היתה הרבה אחרי חצות‪ ,‬אבל הגשר כולו בער באור גדול‪ .‬מכוניות עלו בלהבות‪ .‬קשתות של‬
‫אש נמתחו בשני הכיוונים‪ ,‬חצים וחניתות בוערים פילחו את שמי הלילה‪.‬‬
‫התקרבנו במעוף נמוך‪ ,‬ואני ראיתי את בני אפולו נסוגים‪.‬‬
‫הם התחבאו מאחורי מכוניות וצלפו בצבא המתקרב‪ ,‬ירו חצים מתפוצצים‪ ,‬פיזרו כדורים‬
‫ממוסמרים על הכביש‪ ,‬בנו מחסומי אש בכל מקום שיכלו וגררו נהגים ישנים מהמכוניות כדי‬
‫להרחיקם מהסכנה‪ .‬אבל האויב המשיך להתקדם‪ .‬פלוגה שלמה של דרקייניאות צעדה בראש‬
‫כגוף אחד‪ ,‬כשמגניהן צמודים זה לזה וחודי החניתות מבצבצים מלמעלה‪ .‬פה ושם הצליח‬
‫אחד החצים להינעץ בגוף נחשי‪ ,‬או בצוואר‪ ,‬או בסדק בשריון‪ ,‬ואשת הנחש חסרת המזל‬
‫היתה מתפוררת‪ ,‬אבל רוב החצים שירו בני אפולו ניתזו מחומת המגנים בלי להזיק‪.‬‬
‫כמאה מפלצות נוספות צעדו מאחורי הדרקייניאות‪.‬‬
‫כלבי שאול דילגו מדי פעם מעבר לקו החזית‪ .‬רובם חוסלו בחצים‪ ,‬אבל אחד מהם הצליח‬
‫לתפוס בן אפולו ולגרור אותו לאחור‪ .‬לא ראיתי מה קרה לו‪ .‬לא רציתי לדעת‪.‬‬
‫"שם!" צעקה אנבת' מגב הפגסוס שלה‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬באמצע הצבא הפולש צעד מר פרצוף‪-‬בהמה בכבודו ובעצמו‪.‬‬
‫בפעם האחרונה שראיתי את המינוטאור הוא הסתובב בתחתונים בלבד‪ .‬אני לא יודע למה‪.‬‬
‫אולי הקפיצו אותו מהמיטה לרדוף אחריי‪ .‬הפעם הוא התכונן לקרב‪.‬‬
‫מהמותניים ומטה הוא היה לבוש בתלבושת קרב יוונית טיפוסית ‪ -‬סינר עור דמוי חצאית‬
‫מכוסה רצועות מתכת‪ ,‬מגני רגליים מארד וסנדלי עור הדוקים‪ .‬פלג גופו העליון היה כולו‬
‫שור ‪ -‬עור עבה ופרווה ושרירים‪ ,‬ולמעלה ראש ענקי שהיה אמור לקרוס ממשקל הקרניים‬
‫לבדן‪ .‬הוא נראה גדול יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו ‪ -‬בגובה שלושה מטרים לפחות‪.‬‬
‫גרזן בעל להב כפול היה חגור על גבו‪ ,‬אבל לא היתה לו סבלנות להשתמש בו‪ .‬ברגע שהוא‬
‫ראה אותי חג מעליו )או אולי הריח אותי‪ ,‬כי העיניים שלו היו חלשות למדי(‪ ,‬הוא שאג בקול‬
‫והניף לימוזינה לבנה‪.‬‬
‫"בלאקג'ק‪ ,‬תצלול!" צעקתי‪.‬‬
‫מה? שאל הפגסוס‪ .‬אין מצב שהוא מסוגל ‪ -‬בשם הסוסים! עופפנו בגובה שלושים מטר‬
‫לפחות‪ ,‬אבל הלימוזינה השתגרה לעברנו בסלטות כאילו היתה בומרנג במשקל שני טון‪.‬‬
‫אנבת' ופורקפאי סטו בחדות שמאלה ואילו בלאקג'ק קיפל כנפיים וצלל‪ .‬הלימוזינה שייטה‬
‫מעל הראש שלי והחמיצה אותי בחמישה סנטימטרים לכל היותר‪ .‬היא עופפה מעל כבלי‬
‫הגשר וצנחה לעבר נהר איסט‪.‬‬
‫מפלצות צעקו והריעו‪ ,‬והמינוטאור הניף מכונית נוספת‪.‬‬
‫"תורידו אותנו מאחורי קו החזית בין חניכי אפולו‪ ",‬אמרתי לבלאקג'ק‪" .‬תישארו בטווח‬
‫שמיעה אבל תתרחקו מהסכנה!"‬
‫לא מתווכח איתך‪ ,‬בוס! בלאקג'ק דאה אל מאחורי אוטובוס הסעות הפוך‪ ,‬שם הסתתרו שני‬
‫חניכים‪ .‬אנבת' ואני קפצנו מעל גב הפגסוסים ברגע שפרסותיהם נגעו במדרכה‪ .‬בלאקג'ק‬
‫ופורקפאי המריאו שוב אל שמי הלילה‪.‬‬
‫מייקל יוּ הגיע בריצה‪ .‬הוא בהחלט היה חייל הקומנדו הנמוך ביותר שזכיתי לראות‪ .‬זרועו‬
‫היתה חבושה‪ .‬פני הסמור שלו היו מטונפות מפיח ואשפת החצים שלו כמעט התרוקנה‪ ,‬אבל‬
‫הוא חייך כאילו הוא נהנה מכל רגע‪.‬‬
‫"אני שמח שהצטרפתם אלינו‪ ",‬אמר‪" .‬איפה שאר התגבורת?"‬
‫"נכון לעכשיו‪ ,‬אנחנו התגבורת‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אז הלך עלינו‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫"המרכבה המעופפת איתכם?" שאלה אנבת'‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר מייקל‪" .‬השארתי אותה במחנה‪ .‬אמרתי לקלאריס שהיא יכולה לקבל אותה‪ .‬למי‬
‫אכפת‪ ,‬אתם יודעים? לא שווה לריב על זה‪ .‬אבל היא אמרה שמאוחר מדי‪ .‬פגענו בכבודה‬
‫פעם אחת יותר מדי‪ ,‬או משהו מטופש כזה‪".‬‬
‫"לפחות ניסית‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫מייקל משך בכתפיו‪" .‬כן‪ ,‬טוב‪ ,‬קראתי לה בכמה שמות מעניינים כשהיא אמרה שהיא בכל‬
‫זאת לא מתכוונת להילחם‪.‬‬
 ‫לא נראה לי שזה עזר‪ .‬טוב‪ ,‬חוזרים לקרב!"‬
‫הוא מתח חץ בקשת וירה אותו לעבר האויב‪ .‬החץ עופף בקול יללה‪ .‬כשהוא פגע במטרה‪,‬‬
‫הוא שיחרר גל הלם קולי‪ ,‬שהזכיר אקורד של גיטרה חשמלית שמשודר ברמקולים הגדולים‬
‫בעולם‪ .‬המכוניות הסמוכות אליו התפוצצו‪ .‬מפלצות שמטו את כלי נשקן ואחזו באוזניהן‬
‫בכאב‪ .‬כמה מהן נמלטו‪.‬‬
‫אחרות התפוררו במקום‪.‬‬
‫"זה היה החץ הקולי האחרון שלי‪ ",‬אמר מייקל‪.‬‬
‫"מתנה מאבא שלך?" שאלתי‪" .‬אל המוזיקה?"‬
‫מייקל חייך חיוך זדוני‪" .‬כולם יודעים שמוזיקה חזקה היא דבר מזיק‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬לא תמיד‬
‫היא הורגת‪".‬‬
‫ואכן‪ ,‬רוב המפלצות התחילו להתארגן מחדש‪ ,‬מתאוששות מהבלבול‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לסגת‪ ",‬אמר מייקל‪" .‬שלחתי את קיילה ואת אוסטין להניח מלכודות בהמשך‬
‫הגשר‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬תאסוף את החניכים שלך לנקודה הזאת ותחכו לסימן ממני‪ .‬אנחנו הולכים‬
‫להדוף את האויב כל הדרך בחזרה לברוקלין‪".‬‬
‫מייקל צחק‪" .‬ואיך בדיוק אתה מתכנן לעשות את זה?"‬
‫שלפתי את אנקלוסמוס‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמרה אנבת'‪" ,‬תן לי לבוא איתך‪".‬‬
‫"מסוכן מדי‪ ",‬אמרתי‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬אני צריך שתעזרי למייקל לארגן את קו ההגנה‪ .‬אני אסיח‬
‫את דעתן של המפלצות‪ .‬אתם תתרכזו כאן‪ .‬תגררו את בני התמותה הישנים מחוץ לאזור‬
‫הסכנה‪ .‬ואז תתחילו להרוג את המפלצות אחת אחת‪ ,‬בזמן שהן יהיו ממוקדות בי‪ .‬אם מישהו‬
‫מסוגל לעשות את זה‪ ,‬זאת את‪".‬‬
‫מייקל פלט נחרה‪" .‬תודה רבה באמת‪".‬‬
‫המבט שלי לא מש מאנבת'‪.‬‬
‫היא הנהנה באי רצון‪" .‬בסדר‪ .‬זוז‪".‬‬
‫לפני שאאבד את האומץ‪ ,‬הוספתי‪" :‬אני לא מקבל נשיקה למזל? ככה נהוג‪ ,‬לא?"‬
‫חשבתי שהיא תכניס לי אגרוף‪ .‬אבל במקום היא שלפה את הסכין שלה ונעצה מבט באויב‬
‫הצועד לעברנו‪" .‬תחזור בחיים‪ ,‬מוח אצה‪ .‬ואז נראה‪".‬‬
‫החלטתי שזאת כנראה ההצעה הכי טובה שאקבל‪ ,‬ויצאתי ממחסה האוטובוס‪ .‬פסעתי לאורך‬
‫הגשר‪ ,‬גלוי לחלוטין‪ ,‬הישר לקראת האויב‪.‬‬
‫כשהמינוטאור הבחין בי‪ ,‬עיניו רשפו בשנאה‪ .‬הוא פלט שאגה ‪ -‬קול שהיה משהו בין צעקה‪,‬‬
‫געייה וגרעפס אדיר‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬בשר טחון‪ ",‬השבתי צעקה‪" .‬לא הרגתי אותך כבר?"‬
‫הוא הלם באגרופו במכסה המנוע של מכונית לקסוס‪ ,‬שהתקפל כאילו היה עשוי נייר כסף‪.‬‬
‫כמה דרקייניאות השליכו לעברי כידונים בוערים‪ .‬העפתי אותם הצידה‪ .‬כלב שאול הסתער‬
‫לעברי ואני התחמקתי‪.‬‬
‫יכולתי לנעוץ בו חרב‪ ,‬אבל היססתי לרגע‪.‬‬
‫זאת לא גברת אולירי‪ ,‬הזכרתי לעצמי‪ .‬זה מפלץ פראי‪ .‬הוא רוצה להרוג אותי ואת כל חבריי‪.‬‬
‫הכלב הסתער שוב‪ .‬הפעם הנפתי את אנקלוסמוס בקשת קטלנית‪ .‬כלב השאול התפוצץ בעננה‬
‫של אבק ופרווה‪.‬‬
‫מפלצות נוספות הסתערו קדימה ‪ -‬נשות נחש וענקים וטלקינים ‪ -‬אבל המינוטאור שאג‬
‫עליהם וכולם נסוגו‪.‬‬
‫"אחד על אחד?" קראתי‪" .‬כמו פעם?"‬
‫נחיריו של המינוטאור התרחבו‪ .‬לא היה מזיק לו להחזיק חבילה גדולה של טישו בכיס‬
‫השריון‪ ,‬כי האף שלו היה רטוב ואדום ודי דוחה‪ .‬הוא שלף את הגרזן שלו והתחיל לנופף בו‪.‬‬
‫הגרזן היה כלי יפהפה בדרכו הקטלנית‪ ,‬גם אם העביר מסר ברור של "אני הולך לעקור לך‬
‫את המעיים"‪ .‬כל אחד משני הלהבים היה מעוצב כאומגה ‪ -‬צורת ? ‪ -‬האות האחרונה‬
‫באלפבית היווני‪ .‬אולי כי הגרזן היה הדבר האחרון שראו אויביו בחייהם‪ .‬קת הגרזן היתה‬
‫גבוהה כמו המינוטאור עצמו‪ ,‬עשויה ארד עטוף עור‪ .‬סביב בסיסי הלהבים היו תלויות‬
‫מחרוזות רבות‪.‬‬
‫קלטתי שאלה מחרוזות ממחנה החצויים ‪ -‬מזכרות שנבזזו מחצויים שהובסו בקרב‪.‬‬
‫הכעס שהציף אותי היה עז כל כך‪ ,‬שהרגשתי כאילו העיניים שלי רושפות ממש כמו עיני‬
‫המינוטאור‪ .‬הנפתי את חרבי‪.‬‬
‫צבא המפלצות הריע למינוטאור‪ ,‬אבל הקול גווע כשחמקתי מהמכה הראשונה שלו וביקעתי‬
‫את הגרזן שלו לשתיים‪ ,‬ממש בין הלהבים‪.‬‬
‫"מוווּ?" הוא נאנק‪.‬‬
‫"האאא!" הסתובבתי ובעטתי בו בחוטם‪ .‬הוא מעד לאחור במאמץ להשיב לעצמו שיווי‬
‫משקל‪ ,‬ואז השפיל את ראשו להסתער ולנגוח בי‪.‬‬
‫הוא לא הספיק לעשות זאת‪ .‬החרב שלי הבזיקה ‪ -‬גודעת קרן אחת‪ ,‬ואחריה שנייה‪.‬‬
‫המינוטאור ניסה לאחוז בי‪ .‬אני התגלגלתי הצדה ובדרכי תפסתי בחצי גרזן שבור‪ .‬המפלצות‬
‫האחרות נסוגו בדממה המומה‪ ,‬מקיפות אותנו במעגל‪.‬‬
‫המינוטאור שאג בזעם‪ .‬מלכתחילה הוא לא היה יצור מבריק במיוחד‪ ,‬אבל הזעם שהציף אותו‬
‫עכשיו גרם לו לנהוג בפזיזות יתרה‪ .‬הוא הסתער עליי ואני רצתי לעבר שולי הגשר‪ ,‬פורץ‬
‫מבעד לשורה של דרקייניאות‪.‬‬
‫ריח הניצחון עלה כנראה באפו של המינוטאור‪ .‬הוא בטח חשב שאני מנסה להימלט‪ .‬פקודיו‬
‫הריעו‪ .‬בשולי הגשר‪ ,‬הסתובבתי והשענתי את קת הגרזן כנגד המעקה כדי לספוג את המכה‪.‬‬
‫המינוטאור אפילו לא האט‪.‬‬
‫טראח! הוא השפיל מבט בהפתעה אל קת הגרזן המבצבצת ממגן החזה שלו‪.‬‬
 ‫"סוף משחק‪ ",‬אמרתי לו‪.‬‬
‫הנפתי אותו באוויר והשלכתי אותו מעבר לשפת הגשר‪.‬‬
‫בעודו נופל הוא התחיל להתפורר שוב לאבק‪ ,‬ישותו שבה אל טרטרוס‪.‬‬
‫הסתובבתי לעבר האויב‪ .‬כעת יחסי הכוחות היו בערך מאה תשעים ותשעה נגד אחד ‪ -‬והאחד‬
‫הזה היה אני‪ .‬אז עשיתי את הדבר הטבעי ביותר בעולם‪ .‬הסתערתי‪.‬‬
‫אתם בטח רוצים לדעת איך פעל הקטע הזה של להיות "בלתי מנוצח" ‪ -‬אם חמקתי באופן‬
‫קסום מכל פגיעה‪ ,‬או שכלי הנשק פגעו בי בלי להזיק‪ .‬בכל הכנות‪ ,‬אני באמת לא זוכר‪.‬‬
‫ידעתי רק שאני לא מתכוון להניח למפלצות האלה לפלוש לעיר שלי‪.‬‬
‫שיספתי שריונות כאילו היו עשויים נייר‪ .‬נשות נחש התפוגגו על ימין ועל שמאל‪ .‬כלבי‬
‫שאול נמסו והיו לצללים‪ .‬שיספתי ודקרתי וזינקתי ואולי אפילו צחקתי פעם‪-‬פעמיים ‪ -‬צחוק‬
‫מטורף שהפחיד אותי לא פחות מאשר את האויב‪ .‬הייתי מודע לבני אפולו מאחורי‪ ,‬שהמשיכו‬
‫לירות חיצים ולהפריע לכל ניסיון של האויב להתארגן מחדש‪ .‬בסופו של דבר סבו המפלצות‬
‫לאחור ונמלטו ‪ -‬כעשרים המפלצות שנותרו בחיים מתוך המאתיים המקוריות‪.‬‬
‫אני רדפתי אחריהן כשבני אפולו בעקבותיי‪.‬‬
‫"גדול!" צעק מייקל יוּ‪" .‬תראה להם מה זה!"‬
‫הדפנו אותם לעבר צד ברוקלין של הגשר‪ .‬שמי המזרח התחילו להתבהר‪ .‬עמדות האגרה של‬
‫הכביש נגלו לעיניי בקצה הגשר‪.‬‬
‫"פרסי!" צעקה אנבת' לעברי‪" .‬בסדר‪ ,‬הם בורחים‪ .‬תחזרו! אנחנו מתפזרים יותר מדי!"‬
‫עמוק בלב ידעתי שהצדק איתה‪ ,‬אבל כל כך הצלחנו בקרב‪.‬‬
‫רציתי להשמיד את המפלצות עד האחרונה‪.‬‬
‫ואז ראיתי את הקהל שנאסף לרגלי הגשר‪ .‬המפלצות נסוגו הישר לעבר כוחות התגבורת‬
‫שלהן‪ .‬זאת היתה קבוצה קטנה‪ ,‬אולי שלושים‪-‬ארבעים חצויים בשריון קרב רכובים על‬
‫שלדי סוסים‪ .‬אחד מהם נשא דגל סגול ועליו סמל החרמש השחור‪.‬‬
‫הפרש שבראש רכב קדימה בקלילות‪ .‬הוא הסיר את הקסדה מראשו‪ ,‬וזיהיתי את קרונוס‪,‬‬
‫בעל עיני הזהב‪.‬‬
‫אנבת' ובני אפולו היססו‪ .‬המפלצות שאחריהן רדפנו הגיעו אל קו האויב ונבלעו בקבוצה‪.‬‬
‫קרונוס השקיף בכיווננו‪.‬‬
‫הוא ניצב במרחק ארבע מאות מטר מאיתנו‪ ,‬אבל אני נשבע שיכולתי לראות את החיוך על‬
‫פניו‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אנחנו נסוגים‪".‬‬
‫חייליו של הטיטאן שלפו חרבות והסתערו‪ .‬פרסות סוסי שלד רעמו על האספלט‪ .‬הקשתים‬
‫שלנו ירו מטח של חצים והצליחו להפיל כמה חיילי אויב‪ ,‬אבל רובם המשיכו לדהור לעברנו‪.‬‬
‫"לסגת!" צעקתי לחבריי‪" .‬אני אעצור אותם!"‬
‫בתוך כמה שניות הם הגיעו אליי‪.‬‬
‫מייקל וקשתיו ניסו לסגת‪ ,‬אבל אנבת' נשארה לצדי‪ ,‬נלחמת בסכין שלה ובמגן המראה‬
‫בעודנו נסוגים באיטיות לאורך הגשר‪.‬‬
‫פרשיו של קרונוס דהרו במעגלים סביבנו‪ ,‬מכים בחרבותיהם וצועקים עלבונות‪ .‬הטיטאן‬
‫עצמו התקדם בעצלתיים‪ ,‬כאילו יש לו כל הזמן שבעולם‪ .‬טוב‪ ,‬הוא אדון הזמן‪ .‬כנראה‬
‫שבאמת היה לו‪.‬‬
‫ניסיתי לפצוע את חצויי האויב בלי להרוג אותם‪ .‬זה האט אותי‪ ,‬אבל לא היה מדובר‬
‫במפלצות‪ .‬הם היו חצויים שנפלו קורבן לכוחותיו של קרונוס‪ .‬לא יכולתי לזהות פרצופים‬
‫מתחת לקסדות הקרב‪ ,‬אבל ידעתי שכמה מהם היו בוודאי חבריי בעבר‪ .‬שיספתי רגליים של‬
‫סוסי שלד שהתפוררו תחת רוכביהם‪ .‬אחרי שכמה וכמה חצויים נפלו כך‪ ,‬הם קלטו שכדאי‬
‫לרדת מהסוסים ולהילחם בי על הקרקע‪.‬‬
‫אנבת' ואני נותרנו עומדים כתף אל כתף‪ ,‬פונים בכיוונים הפוכים‪ .‬צל חלף מעליי והעפתי‬
‫מבט למעלה‪ .‬בלאקג'ק ופורקפאי דאו מעלינו; הם בעטו בפרסותיהם בקסדות אויבנו ומיד‬
‫התרוממו‪ ,‬מעופפים כמו שתי יוני קמיקאזה ענקיות‪.‬‬
‫כמעט הצלחנו להגיע לאמצע הגשר‪ ,‬ואז קרה משהו משונה‪.‬‬
‫הרגשתי צמרמורת עוברת לי בגב ‪ -‬כמו שאומרים שקורה כשמישהו דורך לך על הקבר‪.‬‬
‫מאחוריי‪ ,‬אנבת' הצטעקה בכאב‪.‬‬
‫"אנבת'!" הסתובבתי וראיתי אותה נופלת‪ ,‬אוחזת בזרועה‪.‬‬
‫חצוי ובידו סכין מגואל בדם רכן מעליה‪.‬‬
‫מיד הבנתי מה קרה‪ .‬הוא ניסה לדקור אותי‪ .‬אם לשפוט על פי מיקום הלהב הוא היה דוקר‬
‫אותי ‪ -‬אולי מתוך מזל טהור ‪ -‬בדיוק בגב התחתון‪ ,‬בנקודת התורפה היחידה שלי‪.‬‬
‫אנבת' עצרה את הסכין בגופה‪.‬‬
‫אבל למה? לא סיפרתי לה על נקודת התורפה שלי‪ .‬לא סיפרתי עליה לאיש‪.‬‬
‫המבט שלי הצטלב עם מבטו של החצוי מצבא האויב‪ .‬מתחת לקסדת הקרב שלו היתה רטייה‪:‬‬
‫אית'ן נקמורה‪ ,‬בן נמסיס‪ .‬איכשהו הוא שרד את הפיצוץ על סיפון "הנסיכה אנדרומדה"‪.‬‬
‫חבטתי בפניו בקת החרב שלי בכוח כזה שהקסדה שלו התעקמה‪.‬‬
‫"תתרחקו!" שיספתי בחרבי בקשת רחבה‪ ,‬מרחיק את שאר החצויים מאנבת'‪" .‬אף אחד לא‬
‫נוגע בה!"‬
‫"מעניין‪ ",‬אמר קרונוס‪.‬‬
‫הוא היתמר מעליי על שלד הסוס שלו‪ ,‬אוחז בחרמשו ביד אחת‪ .‬הוא בחן את המתרחש‬
‫בעיניים מצומצמות כאילו חש שזה עתה כמעט ונהרגתי‪ ,‬כפי שזאב מסוגל להריח פחד‪.‬‬
‫"נלחמת בעוז‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ ",‬אמר‪" .‬אך הגיע הזמן להיכנע ‪ -‬אחרת הנערה תומת‪".‬‬
‫"פרסי‪ ,‬לא‪ ",‬נאנקה אנבת'‪ .‬החולצה שלה היתה ספוגה דם‪.‬‬
‫ידעתי שאני חייב לחלץ אותה מכאן‪.‬‬
‫"בלאקג'ק!" צעקתי‪.‬‬
‫הפגסוס צלל מהשמים‪ ,‬זריז כמו קרן אור‪ ,‬ותפס בשיניו את רצועות השריון של אנבת'‪ .‬הם‬
‫המריאו אל מעבר לנהר לפני שמישהו ממחנה האויב הספיק להגיב‪.‬‬
‫קרונוס נהם בזעם‪" .‬באחד הימים הקרובים אני הולך להכין לי מרק פגסוס‪ .‬אבל בינתיים‪"...‬‬
‫הוא ירד מסוסו והחרמש בהק באור השחר‪ ..." .‬בינתיים אסתפק בעוד חצוי מת‪".‬‬
‫חסמתי את מכת החרמש בחרבי‪ .‬מעוצמת המכה היטלטל הגשר כולו‪ ,‬אבל אני לא נרתעתי‪.‬‬
‫החיוך של קרונוס התערער‪.‬‬
‫פלטתי צעקה ובעטתי ברגליו להפילו‪ .‬החרמש צנח על האספלט‪ .‬דקרתי כלפי מטה‪ ,‬אבל הוא‬
‫התגלגל הצידה והצליח לקום שוב על רגליו‪ .‬החרמש עופף בחזרה אל ידו‪.‬‬
‫"אני מבין‪ "...‬הוא בחן אותי במבט של רוגז קל‪" .‬מצאת בלבך את האומץ לבקר בנהר‬
‫הסטיקס‪ .‬על לוק נאלצתי להפעיל לחץ גדול כדי לשכנע אותו לעשות זאת‪ .‬לו רק היית אתה‬
‫מספק לי את הגוף המארח‪ ...‬אך אין זה משנה‪ .‬אני עדיין החזק מבין שנינו‪ .‬אני הרי טיטאן‪".‬‬
‫הוא הכה בגשר בקת החרמש‪ ,‬וגל כוח טהור העיף אותי לאחור‪ .‬מכוניות הסתחררו על‬
‫מקומן‪ .‬חצויים ‪ -‬אפילו אנשיו של לוק עצמו ‪ -‬הושלכו מעבר לשולי הגשר‪ .‬כבלים נקרעו‬
‫והצליפו סביב ואני החלקתי על הכביש חצי הדרך למנהטן‪.‬‬
‫קמתי מתנודד על רגליי‪ .‬אחרוני בני אפולו כמעט והגיעו לקצה הגשר ‪ -‬מלבד מייקל יוּ‪,‬‬
‫שעמד שעון על אחד מכבלי הגשר במרחק כמה מטרים ממני‪ .‬החץ האחרון שלו היו דרוך‬
‫בקשתו‪.‬‬
‫"מייקל‪ ,‬תברח!" צרחתי‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬הגשר!" הוא השיב צעקה‪" .‬הוא נחלש!"‬
‫תחילה לא הבנתי למה הוא מתכוון‪ .‬ואז העפתי מבט לאחור וראיתי שסדקים נפערו באספלט‪.‬‬
‫חלקים מהכביש נמסו‪-‬למחצה מאש יוונית‪ .‬הגשר ספג נזק רב מגל ההדף של קרונוס‬
‫ומהחצים המתפוצצים‪.‬‬
‫"תשבור אותו!" צעק לי מייקל‪" .‬תשתמש בכוחות שלך!"‬
‫זו היתה מחשבה נואשת ‪ -‬לא היה שום סיכוי שזה יעבוד ‪ -‬אבל הנפתי את אנקלוסמוס‬
‫ודקרתי בגשר בכל כוחי‪ .‬הלהב הקסום שקע באספלט עד הקת‪ .‬מי מלח פרצו מהסדק כאילו‬
‫פגעתי בגייזר‪ .‬שלפתי את הלהב מהסדק וזה רק התרחב‪ .‬הגשר כולו היטלטל והתחיל‬
‫להתפרק‪ .‬גושים בגודל בית צנחו אל נהר איסט‪ .‬החצויים של קרונוס הזדעקו בבהלה ומיהרו‬
‫להימלט‪ .‬כמה מהם הושלכו מעל רגליהם‪.‬‬
‫בתוך כמה שניות‪ ,‬בקע של חמישה‪-‬עשר מטר נפער באמצע גשר ויליאמסבורג‪ ,‬ביני ובין‬
‫קרונוס‪.‬‬
‫הרעידות גוועו‪ .‬אנשיו של קרונוס התגנבו אל הבקע והשקיפו מטה אל תהום של ארבעים‬
‫מטר עד הנהר‪.‬‬
‫אבל אני לא הרגשתי בטוח‪ .‬רוב כבלי הגשר נותרו שלמים‪.‬‬
‫ידעתי שאמיצי הלב שביניהם יצליחו לחצות‪ .‬או אולי יש לקרונוס אמצעי קסום כלשהו‬
‫לגשר על הפער‪.‬‬
‫אדון הטיטאנים בחן את הבעיה‪ .‬הוא העיף מבט לאחור אל השמש הזורחת‪ ,‬ואז חייך אלי‪.‬‬
‫הוא הרים את החרמש בהצדעה לעגנית‪" .‬נתראה בערב‪ ,‬ג'קסון‪".‬‬
‫ואז עלה על סוסו‪ ,‬פנה לאחור ודהר בחזרה לעבר ברוקלין כשלוחמיו בעקבותיו‪.‬‬
‫הסתובבתי להודות למייקל יוּ‪ ,‬אבל המילים גוועו בגרוני‪.‬‬
‫במרחק שישה מטרים ממני נחה קשת על הכביש הריק‪.‬‬
‫בעליה לא נראה לעין‪.‬‬
‫"לא!" התחלתי לחפש בין ההריסות שבצד זה של הגשר‪.‬‬
‫השקפתי מטה אל הנהר‪ .‬שום דבר‪.‬‬
‫צרחתי מרוב כעס ותסכול‪ .‬הצליל נישא למרחק אדיר בדממת הבוקר‪ .‬בדיוק כשעמדתי‬
‫לשרוק לבלאקג'ק‪ ,‬הטלפון של אמא שלי צלצל‪ .‬בצג היה כתוב שזאת שיחה ממשרד עו"ד‬
‫פינקלשטיין ‪ -‬בוודאי חצוי כלשהו שמתקשר מטלפון שאול‪.‬‬
‫עניתי לשיחה בתקווה לחדשות טובות‪ .‬מובן שטעיתי‪.‬‬
‫"פרסי?" בכי נשמע בקולה של סילנה בוריגרד‪" .‬מלון פלאזה‪ .‬תבוא מהר ותביא איתך מרפא‬
‫מביתן אפולו‪ .‬בשביל‪...‬‬
‫בשביל אנבת'‪".‬‬
 ‫‪12‬‬
‫רייצ'ל סוגרת עסקה גרועה‬
‫תפסתי את ויל סוֹלַאס מביתן אפולו ואמרתי לשאר אחיו להמשיך לחפש את מייקל יוּ‪ .‬שאלנו‬
‫אופנוע יאמהה מרוכב שקוע בשינה ונסענו למלון פלאזה במהירות שהיתה עושה לאמא שלי‬
‫התקף לב‪ .‬מעולם לא רכבתי על אופנוע‪ ,‬אבל זה לא היה מסובך יותר מרכיבה על פגסוס‪.‬‬
‫בדרך הבחנתי בהרבה מעמדים ריקים שבדרך כלל ניצבו עליהם פסלים‪ .‬נראה שתוכנית‬
‫עשרים ושלוש פועלת‪ .‬לא ידעתי אם זה טוב או רע‪.‬‬
‫בתוך חמש דקות הגענו לפלאזה ‪ -‬בניין אבן לבן בסגנון ישן עם גג כחול מעוטר‪ ,‬שנמצא‬
‫בפינה הדרום‪-‬מזרחית של סנטרל פארק‪.‬‬
‫מבחינה טקטית‪ ,‬הפלאזה לא היה המקום המוצלח ביותר להקים בו מטה‪ .‬הוא לא היה הבניין‬
‫הגבוה ביותר בעיר ולא ניצב ממש במרכז‪ .‬אבל הסגנון העתיק שלו משך חצויים מפורסמים‬
‫רבים במהלך השנים‪ ,‬כגון החיפושיות ואלפרד היצ'קוק‪ ,‬אז הרגשתי שאנחנו נמצאים בחברה‬
‫טובה‪.‬‬
‫עליתי עם האופנוע על המדרכה ונעצרתי בחריקה מול המזרקה שבחזית המלון‪.‬‬
‫ויל ואני ירדנו מהאופנוע בקפיצה‪ .‬הפסל שבראש המזרקה קרא אחרינו‪" :‬כן‪ ,‬למה לא‪ .‬אתם‬
‫בטח רוצים גם שאשמור לכם על האופנוע!"‬
‫זה היה פסל אישה בגודל טבעי שניצב על אגן גרניט‪ .‬כל לבושה הסתכם בסדין ארד כרוך‬
‫סביב רגליה‪ ,‬ובידיה היא החזיקה סל של פירות מתכתיים‪ .‬מעולם לא שמתי לב אליה‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬היא מעולם עוד לא דיברה אליי‪.‬‬
‫"את אמורה להיות דמטר?" שאלתי‪.‬‬
‫תפוח ארד חלף בשריקה מעל הראש שלי‪.‬‬
‫פּוֹמפּוֹנָה‪ ,‬אלת השפע הרומית‪ ,‬אבל‬ ‫"כולם חושבים שאני דמטר!" התלוננה האישה‪" .‬אני ְ‬
‫למה שלכם יהיה אכפת? לאיש לא אכפת מהאלים הזוטרים‪ .‬אם היה אכפת לכם מהאלים‬
‫הזוטרים‪ ,‬לא הייתם מפסידים במלחמה הזאת! ואני אומרת ‪ -‬שלוש קריאות הידד למורפיאוס‬
‫ולהקטה!"‬
‫"תשמרי על האופנוע‪ ",‬אמרתי לה‪.‬‬
‫פומפונה קיללה בלטינית והשליכה פירות נוספים בעוד ויל ואני רצים לעבר הכניסה למלון‪.‬‬
‫מעולם לא ביקרתי בפלאזה‪ .‬המבואה היתה מרשימה‪ ,‬עם נברשות בדולח מפוארות‬
‫ומיליונרים מעולפים בכל פינה‪ ,‬אבל לא ממש שמתי לב‪ .‬שתי ציידות כיוונו אותנו למעליות‪,‬‬
‫ועלינו עד קומת הפנטהאוזים‪.‬‬
‫החצויים השתלטו על כל הקומה העליונה‪ .‬חניכים וציידות נשכבו על ספות‪ ,‬התרחצו בחדרי‬
‫האמבטיה‪ ,‬קרעו וילונות משי לתחבושות ובזזו חטיפים ומשקאות קלים מהמיני‪-‬ברים‪.‬‬
‫שני זאבים שתו מאחת האסלות‪ .‬רווח לי כשראיתי שרבים כל כך מחבריי שרדו את הקרבות‪,‬‬
‫אבל היה ברור שעבר עליהם לילה קשה‪.‬‬
‫"פרסי!" ג'ייק מייסון טפח על כתפי‪" .‬הגיעו דיווחים ‪" -‬‬
‫"אחר כך‪ ",‬אמרתי‪" .‬איפה אנבת'?"‬
‫"במרפסת‪ .‬היא בחיים‪ ,‬אחי‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫נדחפתי ועברתי אותו‪.‬‬
‫בנסיבות אחרות הייתי מתפעל מהנוף מהמרפסת שהשקיפה הישר על סנטרל פארק‪ .‬הבוקר‬
‫היה בהיר ושטוף שמש ‪ -‬בוקר מושלם לפיקניק או לרכיבה באופניים‪ ,‬או בעצם לכל דבר‬
‫מלבד לחימה במפלצות‪.‬‬
‫אנבת' שכבה בכיסא נוח‪ .‬הפנים שלה היו חיוורות ושטופות זיעה קרה‪ .‬למרות השמיכות‬
‫שכיסו אותה היא רעדה כולה‪.‬‬
‫סילנה בוריגרד ניגבה את המצח שלה בבד לח‪.‬‬
‫ויל ואני נדחפנו מעבר לקהל בני אתנה‪ .‬ויל התיר את התחבושות של אנבת' כדי לבחון את‬
‫מצב הפצע ואני כמעט התעלפתי‪ .‬הדימום פסק אבל החתך נראה עמוק‪ .‬העור סביבו היה‬
‫בגוון מחריד של ירוק‪.‬‬
‫"אנבת'‪ "...‬לא יכולתי להמשיך‪ .‬היא חטפה את הפגיון הזה במקומי‪ .‬איך נתתי לזה לקרות?‬
‫"פגיון מורעל‪ ",‬היא מלמלה‪" .‬טיפשי מצדי‪ ,‬הא?"‬
‫ויל סולאס התנשף בהקלה‪" .‬זה לא כזה נורא‪ ,‬אנבת'‪ .‬אם היינו מגיעים באיחור של כמה‬
‫דקות היתה לנו בעיה‪ ,‬אבל הרעל עדיין לא התפשט מעבר לכתף‪ .‬פשוט תשכבי‪ .‬שמישהו‬
‫ייתן לי קצת נקטר‪".‬‬
‫חטפתי מימיה מאחד החניכים‪ .‬ויל ניקה את הפצע במשקה האלים ואני החזקתי בידה של‬
‫אנבת'‪.‬‬
‫"איי‪ ",‬היא אמרה‪" .‬איי‪ ,‬איי!" היא לפתה את האצבעות שלי בכוח כזה שהן הפכו סגולות‪,‬‬
‫אבל לא זזה‪ ,‬בדיוק כפי שביקש ממנה ויל‪ .‬סילנה מלמלה מילות עידוד‪ .‬ויל מרח על הפצע‬
‫משחה כסופה ומלמל ביוונית עתיקה ‪ -‬המנון לאפולו‪ .‬ואז חבש את הפצע בתחבושת נקייה‬
‫וקם על רגליים רועדות‪.‬‬
‫הריפוי שאב ממנו כנראה הרבה אנרגיה‪ .‬הוא נראה חיוור כמעט כמו אנבת'‪.‬‬
‫"זהו‪ ",‬אמר ויל‪" ,‬אבל אנחנו צריכים גם אספקה לבני תמותה‪".‬‬
‫הוא לקח נייר מכתבים של המלון‪ ,‬רשם כמה מילים והושיט אותו לאחד מבני אתנה‪" .‬יש בית‬
‫מרקחת ממש קרוב לכאן‪ ,‬בשדרה החמישית‪ .‬בנסיבות רגילות לא הייתי גונב ‪" -‬‬
‫"אני כן‪ ",‬התנדב טראוויס‪.‬‬
‫ויל נעץ בו מבט מרוגז‪" .‬תשאירו מזומן או דרכמות‪ ,‬מה שיש לכם‪ ,‬אבל זה מקרה חירום‪ .‬יש‬
‫לי הרגשה שעוד יהיו לנו הרבה פצועים‪".‬‬
‫איש לא חלק עליו‪ .‬לא היה כמעט חצוי אחד שלא נפצע פציעה כלשהי‪ ...‬חוץ ממני‪.‬‬
 ‫"טוב‪ ,‬בואו‪ ",‬אמר טראוויס שוד‪" .‬אנבת' צריכה קצת שקט‪.‬‬
‫ואנחנו צריכים לצאת לפשיטה‪ ...‬אה‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬לקניות בבית מרקחת‪".‬‬
‫החצויים חזרו פנימה ברגליים כבדות‪ .‬ג'ייק מייסון תפס בדרכו בכתף שלי‪" .‬נדבר אחר כך‪,‬‬
‫אבל הכול תחת שליטה‪.‬‬
‫אני משתמש במגן של אנבת' כדי לפקח על מצב העניינים‪.‬‬
‫האויב נסוג עם הזריחה‪ .‬לא לגמרי ברור לי למה‪ .‬בכל אופן הצבנו זקיפים על כל הגשרים‬
‫והמנהרות‪".‬‬
‫"תודה‪ ,‬אחי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הוא הנהן‪" .‬אין בעיה‪ ,‬קח את הזמן‪".‬‬
‫הוא סגר את דלתות המרפסת מאחוריו ‪ -‬והשאיר את סילנה‪ ,‬אנבת' ואותי לבדנו‪.‬‬
‫סילנה ניגבה את מצחה של אנבת' בבד לח‪" .‬הכול באשמתי‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה אנבת' בקול חלש‪" .‬סילנה‪ ,‬מה פתאום אשמתך?"‬
‫"אף פעם לא הצטיינתי במחנה‪ ",‬היא מלמלה‪" .‬לא כמוך או כמו פרסי‪ .‬אם הייתי לוחמת‬
‫מוצלחת יותר‪"...‬‬
‫שפתיה נרעדו‪ .‬מאז מותו של בקנדורף מצבה הלך והתדרדר‪ ,‬ובכל פעם שהבטתי בה התעורר‬
‫בי מחדש הכעס על מותו‪.‬‬
‫הבעת הפנים שלה הזכירה לי זכוכית ‪ -‬כאילו היא עלולה להישבר בכל רגע‪ .‬נשבעתי לעצמי‬
‫שאם אי פעם אמצא את המרגל שגרם למותו של החבר שלה‪ ,‬אני אזרוק אותו לגברת אולירי‬
‫כצעצוע לעיסה‪.‬‬
‫"את חניכה מעולה‪ ",‬אמרתי לסילנה‪" .‬את רוכבת הפגסוסים הטובה ביותר שלנו‪ .‬ואת‬
‫מסתדרת עם אנשים‪ .‬תאמיני לי‪ ,‬אם את מסוגלת להתיידד עם קלאריס יש לך המון כישרון‪".‬‬
‫היא בהתה בי כאילו נתתי לה רעיון‪" .‬זהו! אנחנו צריכים את ביתן ארס‪ .‬אני יכולה לדבר עם‬
‫קלאריס‪ .‬אני יודעת שאצליח לשכנע אותה לעזור‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬סילנה‪ .‬גם אם תצליחי לצאת מהאי‪ ,‬את יודעת שקלאריס עקשנית כמו פרד‪ .‬ברגע‬
‫שהיא מתעצבנת ‪" -‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמרה סילנה‪" .‬אני יכולה לרכוב לשם על פגסוס‪.‬‬
‫אני יודעת שאצליח להגיע למחנה‪ .‬תן לי לנסות‪".‬‬
‫החלפתי מבטים עם אנבת'‪ .‬היא הנהנה קלושות‪.‬‬
‫לא השתגעתי על הרעיון‪ .‬לא נראה לי שיש סיכוי שסילנה תצליח לשכנע את קלאריס‬
‫להילחם‪ .‬מצד שני‪ ,‬דעתה של סילנה היתה כל כך מפוזרת שבקרב היא רק היתה נפצעת‪.‬‬
‫אולי המשימה הזאת תעניק לה משהו אחר להתמקד בו‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬אף אחד לא מתאים למשימה הזאת יותר ממך‪".‬‬
‫סילנה חיבקה אותי‪ .‬ואז נסוגה במבוכה והעיפה מבט באנבת'‪" .‬אמ‪ ...‬סליחה‪ .‬המון תודה‪,‬‬
‫פרסי! אני לא אאכזב אותך!"‬
 ‫ברגע שהיא הסתלקה‪ ,‬כרעתי לצד אנבת' ונגעתי במצחה‪.‬‬
‫הוא עדיין בער‪.‬‬
‫"אתה חמוד כשאתה מודאג‪ ",‬היא מלמלה‪" .‬הגבות שלך מתכווצות ככה‪".‬‬
‫"את לא הולכת למות כשאני חייב לך טובה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"למה ספגת את הדקירה במקומי?"‬
‫"אתה היית עושה בדיוק אותו דבר בשבילי‪".‬‬
‫זה היה נכון‪ .‬אני מניח ששנינו ידענו את זה‪ .‬ועדיין‪ ,‬הרגשתי כאילו מישהו נועץ לי בלב מוט‬
‫מתכת צונן‪" .‬איך ידעת?"‬
‫"איך ידעתי מה?"‬
‫העפתי מבט סביב כדי לוודא שאנחנו לבדנו‪ .‬ואז רכנתי לעברה ולחשתי‪" :‬נקודת אכילס שלי‪.‬‬
‫אם לא הייתי סופגת את הדקירה במקומי‪ ,‬הייתי נהרג‪".‬‬
‫העיניים שלה הצטעפו‪ .‬לנשימה שלה היה ריח ענבים‪,‬‬
‫אולי מהנקטר‪" .‬אני לא יודעת‪ ,‬פרסי‪ .‬פשוט הרגשתי פתאום שאתה בסכנה‪ .‬איפה ‪ -‬איפה‬
‫הנקודה?"‬
‫לא הייתי אמור לספר לאף אחד‪ ,‬אבל זאת היתה אנבת'‪.‬‬
‫אם לא יכולתי לבטוח בה‪ ,‬אז במי כן? "בגב התחתון שלי‪".‬‬
‫היא הרימה את ידה‪" .‬איפה? כאן?"‬
‫היא הניחה את ידה על גבי והעור שלי דגדג כולו‪ .‬הזזתי את היד אל הנקודה שעיגנה אותי‬
‫לחיי בני התמותה‪ .‬הרגשתי כאילו זרם של אלף וולט עובר לי פתאום בגוף‪.‬‬
‫"את הצלת אותי‪ ",‬אמרתי‪" .‬תודה‪".‬‬
‫היא הסירה את היד אבל אני לא הרפיתי ממנה‪.‬‬
‫"אז אתה חייב לי טובה‪ ",‬היא אמרה חלושות‪" .‬מה עוד חדש?"‬
‫צפינו בזריחת השמש מעל העיר‪ .‬בשעה כזאת היו אמורים להיות כבר פקקי תנועה רציניים‪,‬‬
‫אבל אף מכונית לא צפרה והמדרכות לא נמלאו המון אדם‪.‬‬
‫ממרחק שמעתי אזעקת מכונית מהדהדת ברחובות הריקים‪.‬‬
‫עמוד של עשן שחור הסתלסל השמיימה במקום כלשהו באזור הארלם‪ .‬תהיתי כמה תנורים‬
‫נותרו פועלים כשהלחש של מורפיאוס נכנס לפעולה‪ ,‬כמה אנשים נרדמו באמצע הכנת‬
‫ארוחת ערב‪ .‬בקרוב יתפשטו בעיר שריפות נוספות‪.‬‬
‫כל ניו יורק נמצאת בסכנה ‪ -‬וחיי כולם תלויים בי‪.‬‬
‫"שאלת אותי למה הרמס כועס עליי‪ ",‬אמרה אנבת'‪.‬‬
‫"די‪ ,‬את צריכה לנוח ‪" -‬‬
‫"לא‪ ,‬אני רוצה לספר לך‪ .‬זה מציק לי כבר הרבה זמן‪ ".‬היא משכה בכתפה ופניה התכווצו‬
‫לרגע מכאב‪" .‬בשנה שעברה‪ ,‬לוק בא לבקר אותי בסן פרנסיסקו‪".‬‬
‫"בעצמו?" הרגשתי כאילו היא החטיפה לי מכה בפטיש‪.‬‬
 ‫"הוא בא לבית שלך?"‬
‫"זה קרה לפני שנכנסנו למבוך‪ ,‬לפני‪ "...‬היא השתתקה‪ ,‬אבל ידעתי למה התכוונה‪ :‬לפני‬
‫שהוא הפך לקרונוס‪" .‬הוא בא תחת דגל שביתת אש‪ .‬הוא רצה חמש דקות לדבר‪ .‬הוא נראה‬
‫מפוחד‪ ,‬פרסי‪ .‬הוא אמר לי שקרונוס ישתמש בו כדי לכבוש את העולם‪ .‬הוא אמר שהוא‬
‫רוצה לברוח כמו בימים ההם‪ .‬הוא רצה שאני אבוא איתו‪".‬‬
‫"אבל את לא בטחת בו‪".‬‬
‫"ברור שלא‪ .‬חשבתי שזה תכסיס‪ .‬וחוץ מזה‪ ...‬טוב‪ ,‬הרבה דברים השתנו מאז הימים ההם‪.‬‬
‫אמרתי ללוק שאין מצב‪ .‬הוא כעס‪ .‬הוא אמר ‪ -‬הוא אמר שאם כך‪ ,‬אני יכולה כבר להתחיל‬
‫להילחם בו‪ ,‬כי זאת ההזדמנות האחרונה שתהיה לי‪".‬‬
‫אגלי זיעה כיסו שוב את מצחה‪ .‬הסיפור גזל ממנה יותר מדי כוחות‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬נסי לנוח קצת‪".‬‬
‫"אתה לא מבין‪ ,‬פרסי‪ .‬הרמס צדק‪ .‬אולי אם הייתי בורחת איתו‪ ,‬הייתי מצליחה לגרום לו‬
‫לשנות את דעתו‪ .‬או אולי ‪ -‬היה לי סכין‪ .‬לוק לא היה חמוש‪ .‬הייתי יכולה ‪" -‬‬
‫"להרוג אותו?" אמרתי‪" .‬את יודעת שזה לא היה בסדר‪".‬‬
‫היא עצמה את עיניה בחוזקה‪" .‬לוק אמר שקרונוס ישתמש בו ככלי‪ .‬בדיוק במילים האלה‪.‬‬
‫קרונוס ישתמש בו‪ ,‬ויהפוך עוד יותר חזק‪".‬‬
‫"וזה מה שהוא עשה‪ ",‬אמרתי‪" .‬הוא השתלט על הגוף של לוק‪".‬‬
‫"אבל מה אם זה רק שלב מעבר? מה אם קרונוס מתכנן להפוך עוד יותר חזק? הייתי יכולה‬
‫לעצור אותו‪ .‬כל המלחמה הזאת פרצה באשמתי‪".‬‬
‫הקשבתי לה והרגשתי כאילו אני שוב בנהר הסטיקס‪ ,‬נמס בהדרגה בין גלים של חומצה‪.‬‬
‫זכרתי את הקיץ האחרון‪ ,‬כשהאל הדו‪-‬ראשי יאנוס הזהיר את אנבת' שהיא תצטרך לקבל‬
‫החלטה חשובה ‪ -‬וזה קרה אחרי שהיא ראתה את לוק‪ .‬פאן התייחס לכך גם הוא בדבריו‬
‫אליה‪ :‬תפקידך יהיה משמעותי‪ ,‬גם אם לא יהיה זה התפקיד שחשבת‪.‬‬
‫רציתי לשאול אותה על החיזיון שהראתה לי הסטיה על הימים המוקדמים בחברת לוק‬
‫ותאליה‪ .‬ידעתי שזה קשור איכשהו לנבואה שלי‪ ,‬אבל לא הבנתי איך‪.‬‬
‫לפני שהספקתי לאזור אומץ‪ ,‬דלת המרפסת נפתחה‪ .‬קונור שוד נכנס‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬הוא העיף מבט באנבת'‪ ,‬כאילו לא רצה להדאיג אותה‪ ,‬והיה ברור לי שהחדשות‬
‫בפיו לא טובות‪" .‬גברת אולירי חזרה עם גרובר‪ .‬אני חושב שאתה צריך לדבר איתו‪".‬‬
‫גרובר נשנש משהו בסלון‪ .‬הוא היה לבוש לקרב בחולצה משוריינת עשויה קליפת עץ וחוטי‬
‫מתכת‪ ,‬ונבוט העץ שלו וחלילי הפאן היו תלויים מחגורתו‪.‬‬
‫ביתן דמטר הכין במטבחי המלון אוכל למזנון שלם ‪ -‬כל דבר שאפשר להעלות על הדעת‪,‬‬
‫מפיצה ועד גלידת אננס‪.‬‬
‫לרוע המזל‪ ,‬גרובר בחר לזלול את הריהוט‪ .‬הוא חיסל כבר את הריפוד של כיסא מפואר‬
‫וכעת כרסם את מסעדי הידיים‪.‬‬
 ‫"אחי"‪ ,‬אמרתי‪" ,‬אנחנו רק אורחים כאן‪".‬‬
‫"מה‪-‬ה‪-‬ה‪-‬ה!" כל פניו היו מלוכלכות בפירורי ריפוד‪.‬‬
‫"מצטער‪ ,‬פרסי‪ .‬פשוט אלה‪ ...‬רהיטים מתקופת לואי השישה‪-‬עשר‪ .‬טעם גן עדן‪ .‬וחוץ מזה‪,‬‬
‫אני תמיד אוכל רהיטים כשאני ‪" -‬‬
‫"כשאתה לחוץ‪ ",‬אמרתי‪" .‬כן‪ ,‬אני יודע‪ .‬אז מה קורה?"‬
‫הוא בטש בפרסותיו‪" .‬שמעתי מה קרה לאנבת'‪ .‬היא‪"?...‬‬
‫"היא תהיה בסדר‪ .‬היא נחה עכשיו‪".‬‬
‫גרובר נשם נשימה עמוקה‪" .‬טוב מאוד‪ .‬גייסתי את רוב רוחות הטבע בעיר ‪ -‬טוב‪ ,‬לפחות‬
‫אלה שמוכנות להקשיב לי‪ ".‬הוא שפשף את מצחו‪" .‬לא ידעתי שבלוטים הם כלי נשק יעיל‬
‫כזה‪ .‬בכל אופן‪ ,‬אנחנו עוזרים כמיטב יכולתנו‪".‬‬
‫הוא סיפר לי על הקרבות שראה‪ .‬רוחות הטבע כיסו בעיקר את צפון העיר‪ ,‬שם לא היו לנו‬
‫מספיק חצויים‪ .‬כלבי שאול שעקפו את הקווים שלנו במסע צללים הופיעו בכל מני מקומות‪,‬‬
‫ודריאדות וסאטירים נלחמו בהם‪ .‬דרקון צעיר הופיע בהארלם ותריסר נימפות עצים נהרגו‬
‫לפני שהצליחו להביס אותו‪.‬‬
‫בעודו מדבר‪ ,‬תאליה נכנסה לחדר עם שתיים מהסגניות שלה‪ .‬היא הנהנה לעברי בפנים‬
‫חמורות‪ ,‬יצאה למרפסת לבדוק מה שלום אנבת' ולבסוף חזרה פנימה‪ .‬היא הקשיבה לסיום‬
‫הדיווח של גרובר ‪ -‬הפרטים רק הפכו גרועים יותר ויותר‪.‬‬
‫"איבדנו עשרים סאטירים בקרב נגד ענקים בפורט וושינגטון‪ ",‬הוא אמר בקול רועד‪" .‬כמעט‬
‫חצי מהאחים שלי‪.‬‬
‫רוחות נהר הטביעו את הענקים בסופו של דבר‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫תאליה העמיסה את הקשת על כתפה‪" .‬פרסי‪ ,‬כוחותיו של קרונוס ממשיכים להיאסף בכל‬
‫גשר ומנהרה‪ .‬וקרונוס אינו הטיטאן היחיד בשטח‪ .‬אחת הציידות שלי הבחינה באיש ענקי‬
‫בשריון זהוב מוביל צבא בחוף ג'רזי‪ .‬אני לא יודעת בודאות מי הוא‪ ,‬אבל הוא מקרין עוצמה‬
‫כמו טיטאן או אל‪".‬‬
‫זכרתי את הטיטאן הזהוב מהחלום שלי ‪ -‬זה שנעלם בלהבות על פסגת הר אותריס‪.‬‬
‫"נהדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬וחדשות טובות?"‬
‫תאליה משכה בכתפיה‪" .‬חסמנו את כל מנהרות הרכבת התחתית למנהטן‪ .‬החבלניות שלי‬
‫הניחו מלכודות‪ .‬ונראה שהאויב מחכה ללילה כדי לתקוף‪ .‬אני חושבת שלוק ‪ " -‬היא תיקנה‬
‫את עצמה‪ - " .‬כלומר קרונוס‪ ,‬צריך זמן להתאושש אחרי כל קרב‪ .‬הוא עדיין לא מרגיש נוח‬
‫בגוף החדש שלו‪ .‬והוא משקיע הרבה מהכוחות שלו בהאטת הזמן סביב העיר‪".‬‬
‫גרובר הנהן‪" .‬גם רוב החיילים שלו חזקים בעיקר בלילה‪.‬‬
‫אבל הם יחזרו אחרי השקיעה‪".‬‬
‫ניסיתי לחשוב בבהירות‪" .‬בסדר‪ .‬שמענו משהו מהאלים?"‬
‫תאליה הנידה בראשה לשלילה‪" .‬אני יודעת שהגבירה ארטמיס היתה מגיעה לו היתה יכולה‪.‬‬
‫וגם אתנה‪ .‬אבל זאוס פקד עליהן להישאר לצדו‪ .‬בפעם האחרונה ששמעתי‪ ,‬טיפון החריב את‬
‫עמק אוהיו‪ .‬הוא אמור להגיע להרי האפלצ'ים עד הצהריים‪".‬‬
‫"אז נשארו לנו יומיים לכל היותר לפני שהוא יגיע לכאן‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫ג'ייק מייסון כחכח בגרונו‪ .‬הוא עמד שם כל כך בשקט עד ששכחתי מקיומו‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬עוד משהו‪ ",‬אמר‪" .‬קרונוס הגיע לגשר ויליאמסבורג כאילו ידע שתהיה שם‪ .‬והוא‬
‫הציב את כוחותיו בנקודות התורפה שלנו‪ .‬ברגע שאנחנו מתפרשים בשטח‪ ,‬הוא מזיז אותם‪.‬‬
‫הוא בקושי התקרב למנהרת לינקולן‪ ,‬עם ההגנות החזקות של הציידות‪ .‬הוא תקף את נקודות‬
‫התורפה שלנו‪ ,‬כאילו ידע מה הן‪".‬‬
‫"כאילו קיבל מידע פנימי‪ ",‬אמרתי‪" .‬המרגל‪".‬‬
‫"איזה מרגל?" תבעה תאליה לדעת‪.‬‬
‫סיפרתי לה על קמע הכסף שהראה לי קרונוס‪ ,‬על המשדר‪.‬‬
‫"זה רע‪ ",‬היא אמרה‪" .‬זה רע מאוד‪".‬‬
‫"זה עלול להיות כל אחד‪ ",‬אמר ג'ייק‪" .‬כולנו עמדנו שם כשפרסי חילק את הפקודות‪".‬‬
‫"אבל מה אפשר לעשות?" שאל גרובר‪" .‬לעשות חיפוש גופני על כל חצוי עד שנמצא קמע‬
‫בצורת חרמש?"‬
‫כולם הביטו בי בציפייה שאחליט‪ .‬לא יכולתי לחשוף עד כמה אני מבוהל‪ ,‬גם אם המצב עשה‬
‫רושם חסר תקווה‪.‬‬
‫"נמשיך להילחם‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו לא יכולים לשגע את עצמנו במחשבות על המרגל הזה‪.‬‬
‫אם נתחיל לחשוד אחד בשני‪ ,‬זה רק יוביל לפילוג‪ .‬הייתם מדהימים אתמול בלילה‪.‬‬
‫אני לא יכול לתאר לעצמי צבא אמיץ יותר‪ .‬בואו נקבע סבב שמירה‪ .‬תנוחו כל עוד יש זמן‪.‬‬
‫מחכה לנו לילה ארוך‪".‬‬
‫החצויים מלמלו בהסכמה‪ .‬כל אחד פנה לדרכו‪ ,‬לישון או לאכול או לתקן את כלי נשקו‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬זה נכון גם לגביך‪ ",‬אמרה תאליה‪" .‬אנחנו נפקח עין פה‪ .‬לך תנוח‪ .‬אנחנו צריכים‬
‫אותך בכושר טוב הלילה‪".‬‬
‫לא ממש התווכחתי‪ .‬מצאתי את חדר השינה הקרוב ביותר וקרסתי על מיטת האפריון‪.‬‬
‫חשבתי שאני מתוח מדי מכדי להירדם‪ ,‬אבל העיניים שלי נעצמו כמעט מיד‪.‬‬
‫בחלומי‪ ,‬ראיתי את ניקו די אנג'לו לבדו בגני האדס‪ .‬הוא חפר בור באחת מערוגות הפרחים‬
‫של פרספונה‪ ,‬ותיארתי לעצמי שהמלכה לא תהיה מאושרת מהעניין‪.‬‬
‫הוא שפך גביע יין אל תוך הבור והתחיל לזמר‪" .‬מי ייתן והמתים ישובו ויטעמו‪ .‬מי ייתן‬
‫ויקומו לקבל מנחה זאת מידיי‪ .‬מריה די אנג'לו‪ ,‬התגלי בפניי!"‬
‫עשן לבן היתמר‪ .‬דמות אנושית נגלתה בו‪ ,‬אך זאת לא היתה אמו של ניקו‪ .‬זו היתה נערה עם‬
‫שיער שחור‪ ,‬עור בצבע זית ובגדים כסופים של ציידת ארטמיס‪.‬‬
‫"ביאנקה‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬אבל ‪" -‬‬
 ‫אל תזמן את אמנו‪ ,‬ניקו‪ ,‬היא הזהירה אותו‪ .‬זוהי הרוח היחידה שנאסר עליך לראות‪.‬‬
‫"למה?" הוא דרש לדעת‪" .‬מה אבא שלנו מסתיר?"‬
‫כאב‪ ,‬אמרה ביאנקה‪ .‬שנאה‪ .‬קללה שמקורה בימי הנבואה הגדולה‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת?" שאל ניקו‪" .‬אני חייב לדעת!"‬
‫המידע רק יכאיב לך‪ .‬זכור את מה שאמרתי‪ :‬נטירת טינה היא הפגם היסודי באופיים של ילדי‬
‫האדס‪.‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬אבל אני השתניתי‪ ,‬ביאנקה‪.‬‬
‫תפסיקי לנסות לגונן עליי!"‬
‫אחי‪ ,‬אינך מבין ‪ -‬ניקו נופף בידו מבעד לערפל ודמותה של ביאנקה התפוגגה‪.‬‬
‫"מריה די אנג'לו‪ ",‬אמר שוב‪" .‬דברי אליי!"‬
‫דימוי חדש התגבש בערפל‪ .‬זאת היתה תמונה שלמה‪ ,‬לא רוח רפאים יחידה‪ .‬בערפל ראיתי‬
‫את ניקו ואת ביאנקה כילדים קטנים‪ ,‬משחקים במבואה של מלון מהודר ורודפים זה אחרי זה‬
‫סביב עמודי שיש‪.‬‬
‫אישה ישבה על ספה בקרבת מקום‪ .‬היא לבשה שמלה שחורה‪ ,‬כפפות שחורות וכובע שחור‬
‫עם רעלה‪ ,‬כמו כוכבת מסרטים ישנים של שנות הארבעים‪ .‬היו לה החיוך של ביאנקה‬
‫והעיניים של ניקו‪.‬‬
‫על כיסא לידה ישב גבר גדול וחלקלק בחליפת פסים שחורה‪ .‬נדהמתי לזהות את האדס‪ .‬הוא‬
‫רכן לעבר האישה והחווה בידיו בסערת נפש‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬יקירתי‪ ",‬אמר‪" .‬אתם חייבים לבוא איתי לשאול‪.‬‬
‫לא אכפת לי מה תחשוב פרספונה! אוכל לשמור עליכם שם‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אהובי‪ ".‬היה לה מבטא איטלקי‪" .‬לגדל את ילדינו בארץ המתים? איני מוכנה לכך‪".‬‬
‫"מריה‪ ,‬הקשיבי לי‪ .‬האלים האחרים הפנו לי עורף בגלל המלחמה באירופה‪ .‬נבואה גדולה‬
‫ניתנה‪ .‬ילדיי אינם בטוחים עוד‪ .‬פוסידון וזאוס כפו עליי הסכם‪ .‬איש משלושתנו לא יוליד עוד‬
‫חצויים לעולם‪".‬‬
‫"אבל כבר הולדת את ניקו ואת ביאנקה‪ .‬ודאי ש ‪" -‬‬
‫"לא! הנבואה מזהירה מפני ילד שיגיע לגיל שש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫זאוס פסק כי עליי להעביר למחנה החצויים את הילדים שכבר הולדתי לשם הכשרה הולמת‪,‬‬
‫אבל אני יודע למה הוא מתכוון באמת‪ .‬במקרה הטוב הם יהיו כלואים שם תחת השגחה‬
‫ויסיתו אותם כנגד אביהם‪ .‬סביר יותר להניח שזאוס לא ייקח סיכונים‪ .‬הוא לא יאפשר לילדיי‬
‫החצויים להגיע לגיל שש‪-‬עשרה‪ .‬הוא ימצא דרך להשמיד אותם‪ ,‬ואיני מוכן להסתכן בכך!"‬
‫"צֶ ְ'רטָ מֶ נְ טֶ ה‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמר מריה‪" .‬נישאר כולנו יחד‪ .‬זאוס הוא ִאידיוטֶ ה‪".‬‬
‫לא יכולתי שלא להעריך את אומץ לבה‪ ,‬אבל האדס העיף מבט מתוח לעבר התקרה‪" .‬מריה‪,‬‬
‫בבקשה‪ .‬אמרתי לך‪ ,‬זאוס קבע את השבוע שעבר כתאריך היעד להסגרת הילדים‪ .‬זעמו יהיה‬
‫נורא‪ ,‬ולא אוכל להסתיר אתכם לנצח‪ .‬כל עוד את נמצאת עם הילדים‪ ,‬גם את בסכנה‪".‬‬
 ‫מריה חייכה‪ ,‬והדמיון שלה לבתה היה שוב מעורר השתאות‪.‬‬
‫"אתה אל‪ ,‬אהובי‪ .‬אתה תגן עלינו‪ .‬אך איני מוכנה לקחת את ניקו ואת ביאנקה אל השאול‪".‬‬
‫האדס פכר ידיים‪" .‬אם כך ‪ -‬ישנה אפשרות אחרת‪ .‬אני מכיר מקום במדבר שהזמן עומד בו‬
‫מלכת‪ .‬אני יכול לשלוח את הילדים לשם‪ ,‬רק לזמן‪-‬מה‪ ,‬למען ביטחונם‪ ,‬ואנחנו נוכל להישאר‬
‫יחד‪ .‬אני אבנה לך ארמון של זהב על גדות הסטיקס‪".‬‬
‫מריה די אנג'לו צחקה צחוק עדין‪" .‬אתה גבר טוב‪ ,‬אהובי‪.‬‬
‫גבר נדיב‪ .‬האלים האחרים צריכים לראותך כפי שאני רואה אותך‪ ,‬ואז לא יחששו מפניך כל‬
‫כך‪ .‬אבל ניקו וביאנקה זקוקים לאמם‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬הם רק ילדים‪ .‬האלים לא יפגעו בהם‪".‬‬
‫"את לא מכירה את המשפחה שלי‪ ",‬אמר האדס בקול קודר‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬מריה‪ ,‬אני לא יכול לאבד אותך‪".‬‬
‫היא נגעה בשפתיו באצבעותיה‪" .‬אתה לא תאבד אותי‪.‬‬
‫חכה רגע ואלך להביא את הארנק שלי‪ .‬שמור על הילדים‪".‬‬
‫היא נשקה לאדון המתים וקמה מהספה‪ .‬האדס צפה בה עולה למעלה כאילו כל צעד גורם לו‬
‫כאב‪.‬‬
‫רגע לאחר מכן‪ ,‬הוא קפא במקומו‪ .‬הילדים הפסיקו לשחק כאילו גם הם הרגישו במשהו‪.‬‬
‫"לא!" זעק האדס‪ .‬אך אפילו כוחותיו האלוהיים היו איטיים מדי‪ .‬כל שהספיק לעשות היה‬
‫להקים חומה של אנרגיה שחורה סביב הילדים‪ ,‬לפני שהמלון כולו התפוצץ‪.‬‬
‫מעוצמת הפיצוץ‪ ,‬התמונה הערפילית התפוגגה‪ .‬כשהיא חזרה לפוקוס שוב ראיתי את האדס‬
‫כורע בין ההריסות כשבזרועותיו גופה השבור של מריה די אנג'לו‪ .‬להבות בערו סביבו‪.‬‬
‫ברקים הבזיקו על פני השמים ורעם הרעים‪.‬‬
‫ניקו וביאנקה הקטנים בהו באמם בלי להבין‪ .‬האריניה אלֶקטו נגלתה מאחוריהם‪ ,‬מלחששת‬
‫וטופחת בכנפי העור שלה‪ .‬הילדים לא הבחינו בה‪.‬‬
‫"זאוס!" נופף האדס באגרופו לעבר השמים‪" .‬אני עוד אמחץ אותך! אני עוד אחזיר אותה!"‬
‫"הלורד‪ ,‬אינך יכול‪ ",‬הזהירה אותו אלֶקטו‪" .‬אתה‪ ,‬יותר מכל בני האלמוות‪ ,‬חייב לכבד את‬
‫דיני המוות‪".‬‬
‫האדס רתח מרוב זעם‪ .‬חשבתי שהוא עומד להתגלות בדמותו האמיתית ולאדות את ילדיו‬
‫שלו‪ ,‬אבל ברגע האחרון הוא חזר לשלוט בעצמו‪.‬‬
‫"קחי אותם‪ ",‬הוא אמר לאלקטו ביפחה חנוקה‪" .‬שטפי מהם את הזיכרונות בנהר לֵתֵ ה‪,‬‬
‫והביאי אותם למלון 'לוטוס'‪.‬‬
‫זאוס לא יפגע בהם שם‪".‬‬
‫"לפקודתך‪ ,‬הלורד‪ ",‬אמרה אלקטו‪" .‬וגופת האישה?"‬
‫"קחי גם אותה‪ ",‬אמר האדס במרירות‪" .‬קברי אותה בהתאם לטקסים העתיקים‪".‬‬
‫אלֶקטו‪ ,‬הילדים וגופתה של מריה נבלעו בצללים והאדס נותר לבדו בין החורבות‪.‬‬
‫"הזהרתי אותך‪ ",‬אמר קול חדש‪.‬‬
‫האדס הסתובב‪ .‬נערה בשמלה מרובת צבעים עמדה ליד השאריות מעלות העשן של הספה‪.‬‬
‫היו לה שיער שחור קצר ועיניים עצובות‪ .‬היא היתה בת שתים‪-‬עשרה לכל היותר‪ .‬לא זיהיתי‬
‫אותה‪ ,‬אבל משום מה היה בה משהו מוכר‪.‬‬
‫"את מעזה לבוא לכאן?" נהם האדס‪" .‬אני ארסק אותך לאבק!"‬
‫"אינך יכול‪ ",‬אמרה הילדה‪" .‬כוח דלפי מגן עליי‪".‬‬
‫צמרמורת עברה בי כשקלטתי שזאת האוראקל מדלפי בילדותה‪ ,‬כשעדיין היתה בחיים‪.‬‬
‫איכשהו‪ ,‬היה משהו מפחיד יותר במראה הזה שלה מאשר בדמותה המוכרת כמומיה חנוטה‪.‬‬
‫"את הרגת את האישה שאהבתי!" שאג האדס‪" .‬הנבואה שלך הביאה לכך!"‬
‫הוא היתמר מעל הילדה אבל היא לא נרתעה לרגע‪.‬‬
‫"זאוס החליט על הפיצוץ‪ ,‬כדי להשמיד את הילדים‪ ",‬אמרה האוראקל‪" ,‬משום שהמרית את‬
‫פיו‪ .‬לי לא היה שום קשר לכך‪ .‬וזכור שהזהרתי אותך להסתיר אותם מוקדם יותר‪".‬‬
‫"לא יכולתי! מריה סירבה לשתף פעולה! ומלבד זאת‪ ,‬הם חפים מפשע‪".‬‬
‫"ועדיין‪ ,‬הם ילדיך ולכן מסוכנים‪ .‬גם אם תצפין אותם במלון 'לוטוס'‪ ,‬זאת רק דחיית הקץ‪.‬‬
‫ניקו וביאנקה אף פעם לא יוכלו לשוב לעולם‪ ,‬מחשש שיגיעו לגיל שש‪-‬עשרה‪".‬‬
‫"בגלל הנבואה הגדולה הזאת שלך‪ .‬את כפית עליי להישבע שלא להוליד עוד ילדים‪ .‬לא‬
‫השארת לי דבר!"‬
‫"אני חוזה את העתיד‪ ",‬אמרה הילדה‪" .‬איני יכולה לשנות אותו‪".‬‬
‫אש שחורה יקדה בעיניו של האל‪ ,‬וידעתי שמשהו רע עומד לקרות‪ .‬רציתי לצעוק על הילדה‬
‫שתסתתר או שתברח‪.‬‬
‫"אם כך‪ ,‬אוראקל‪ ,‬שמעי את דבריו של האדס‪ ",‬רטן האל‪.‬‬
‫"אמנם איני יכול להחזיר את מריה לחיים‪ .‬גם איני יכול להביא עלייך מוות בטרם עת‪ .‬אך‬
‫נשמתך בת תמותה ולכן אוכל להטיל עלייך קללה‪".‬‬
‫עיניה של הילדה נפערו‪" .‬אתה לא ‪" -‬‬
‫"בי נשבעתי‪ ",‬אמר האדס‪" ,‬כי כל עוד ילדיי יוותרו מנודים‪ ,‬כל עוד אסבול תחת עול הנבואה‬
‫הגדולה ‪ -‬מוצא פיך ‪ -‬לעולם לא תזכה שוב האוראקל מדלפי בגוף בן תמותה חדש להכילה‪.‬‬
‫לעולם לא תמצאי מנוחה‪ .‬שום בת תמותה לא תתפוס את מקומך‪ .‬גופך יקמול וימות‪ ,‬אך רוח‬
‫האוראקל תיוותר כלואה בתוכך‪ .‬את תמשיכי לשאת את נבואותייך המרות עד שתתפוררי‬
‫לאבק‪ ,‬והאוראקל תמות עמך!"‬
‫הילדה צרחה‪ ,‬והתמונה הערפילית נקרעה לגזרים‪ .‬ניקו צנח על ברכיו בגן של פרספונה ופניו‬
‫חיוורות מהלם‪ .‬מולו עמד האדס האמיתי‪ ,‬מיתמר מעליו בגלימותיו השחורות ומזעיף אליו‬
‫פנים‪.‬‬
‫"ומה בדיוק אתה עושה?" שאל את ניקו‪.‬‬
‫פיצוץ אפל טלטל את החלום‪ .‬התמונה התחלפה‪.‬‬
‫רייצ'ל אליזבת דר התהלכה על חוף של חול לבן‪ .‬היא היתה לבושה בגד ים וסביב מותניה‬
‫היתה קשורה חולצת טריקו‪ .‬כתפיה ופניה נשרפו בשמש‪.‬‬
‫היא כרעה והתחילה לכתוב בחול הרטוב באצבעה‪ .‬ניסיתי לזהות את האותיות‪ .‬חשבתי‬
‫שהדיסלקציה שלי מפריעה לי לקרוא עד שקלטתי שהיא כותבת ביוונית עתיקה‪.‬‬
‫זה לא היה אפשרי‪ .‬המסקנה ההגיונית היחידה היתה שהחלום שקרי‪.‬‬
‫רייצ'ל גמרה לכתוב כמה מילים ואז מלמלה לעצמה‪" :‬מה זה?"‬
‫אני יודע לקרוא יוונית‪ ,‬אבל זיהיתי רק מילה אחת לפני שגל מחק את כל הכתוב‪ :‬השם שלי‪,‬‬
‫פרסאוס‪.‬‬
‫רייצ'ל קמה בבת אחת ונסוגה מקו המים‪.‬‬
‫"אלים אדירים‪ ",‬אמרה‪" .‬אז זאת המשמעות‪".‬‬
‫היא הסתובבה ופתחה בריצה לאורך החוף בדרכה בחזרה אל בית הנופש של משפחתה‪.‬‬
‫היא רצה במעלה מדרגות המרפסת‪ ,‬מתנשפת כולה‪ .‬אבא שלה הרים מבט מהמוסף הכלכלי‪.‬‬
‫"אבא‪ ".‬רייצ'ל ניגשה אליו‪" .‬אנחנו חייבים לחזור‪".‬‬
‫פיו של אביה התעקם‪ ,‬כאילו ניסה להיזכר איך מחייכים‪.‬‬
‫"לחזור? רק הגענו‪".‬‬
‫"יש בעיות בניו יורק‪ .‬פרסי נמצא בסכנה‪".‬‬
‫"הוא התקשר אלייך?"‬
‫"לא‪ ...‬לא בדיוק‪ .‬אבל אני פשוט יודעת‪ .‬אני מרגישה את זה‪".‬‬
‫מר דֶ ר קיפל את העיתון‪" .‬אמא שלך ואני חיכינו לחופשה הזאת כבר הרבה מאוד זמן‪".‬‬
‫"לא נכון! אתם שונאים את החוף! אתם פשוט עקשנים מדי להודות בזה‪".‬‬
‫"רגע אחד‪ ,‬רייצ'ל ‪" -‬‬
‫"אני אומרת לך שמשהו לא בסדר בניו יורק! כל העיר‪ ...‬אני לא יודעת מה קרה בדיוק‪ ,‬אבל‬
‫העיר נמצאת תחת מתקפה‪".‬‬
‫אביה נאנח‪" .‬אני חושב שהיינו שומעים בחדשות אם היה קורה משהו כזה‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬התעקשה רייצ'ל‪" .‬לא מתקפה מהסוג הזה‪ .‬מישהו התקשר אליך מאז שהגענו לכאן?"‬
‫מבט מוטרד פשט על פניו של אביה‪" .‬לא‪ ...‬אבל זה סוף השבוע‪ ,‬באמצע הקיץ‪".‬‬
‫"תמיד מישהו מתקשר אליך‪ ",‬אמרה רייצ'ל‪" .‬אתה חייב להודות שזה מוזר‪".‬‬
‫אביה היסס‪" .‬אנחנו לא יכולים פשוט לקום ולעזוב‪ .‬הוצאנו סכום כסף ניכר על החופשה‬
‫הזאת‪".‬‬
‫"תראה‪ ",‬אמרה רייצ'ל‪" .‬אבא‪ ...‬פרסי זקוק לעזרתי‪ .‬אני חייבת להעביר לו מסר‪ .‬זה עניין‬
‫של חיים ומוות‪".‬‬
‫"איזה מסר? על מה את מדברת?"‬
‫"אני לא יכולה לומר לך‪".‬‬
‫"אז את לא יכולה לחזור‪".‬‬
 ‫רייצ'ל עצמה עיניים לרגע כאילו מנסה לאזור אומץ‪.‬‬
‫"אבא‪ ...‬אם תיתן לי לחזור‪ ,‬אני אעשה איתך עסקה‪".‬‬
‫מר דר הזדקף במושבו‪ .‬בעסקאות הוא הבין‪" .‬אני מקשיב‪".‬‬
‫"בית הספר לבנות 'קלריון'‪ .‬אני ‪ -‬אני אלך ללמוד שם בסתיו‪ .‬אני אפילו לא אתלונן‪ .‬אבל‬
‫אתה חייב להחזיר אותי לניו יורק ברגע זה‪".‬‬
‫הוא שתק זמן ממושך‪ .‬לבסוף פתח את הטלפון הנייד שלו וחייג מספר‪.‬‬
‫"דאגלס? תכין את המטוס‪ .‬אנחנו חוזרים לניו יורק‪ .‬כן‪...‬‬
‫מיידית‪".‬‬
‫רייצ'ל חיבקה אותו בכוח ואביה נראה מופתע‪ ,‬כאילו מימיו עוד לא עשתה זאת‪.‬‬
‫"אני מבטיחה לפצות אותך‪ ,‬אבא!"‬
‫הוא חייך‪ ,‬אבל הבעת פניו היתה צוננת‪ .‬הוא בחן אותה כאילו אינו רואה את בתו ‪ -‬רק את‬
‫הגברת הצעירה שרצה שתהיה אחרי שהצוות של 'קלריון' יגמור לעצב אותה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬רייצ'ל‪ ",‬הוא אישר‪" .‬את בהחלט תפצי אותי‪".‬‬
‫התמונה התחילה להתפוגג‪ .‬אני מלמלתי בשנתי‪" :‬רייצ'ל‪ ,‬לא!"‬
‫עדיין התהפכתי במיטה כשתאליה באה להעיר אותי‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמרה‪" .‬בוא‪ .‬כבר אחר הצהריים‪ .‬ויש לנו אורחים‪".‬‬
‫קמתי מטושטש לגמרי‪ .‬המיטה היתה נוחה מדי ואני שנאתי לישון באמצע היום‪.‬‬
‫"אורחים?" שאלתי‪.‬‬
‫תאליה הנהנה בפנים קודרות‪" .‬אחד הטיטאנים מבקש להיפגש איתך תחת דגל הפסקת אש‪.‬‬
‫יש לו הודעה בשבילך מקרונוס‪".‬‬
 ‫‪13‬‬
‫טיטאן מביא לי מתנה‬
‫הדגל הלבן היה גלוי לעין ממרחק קילומטר‪ .‬הוא היה גדול כמו שדה כדורגל ונישא בידי ענק‬
‫בגובה עשרה מטר עם עור כחול ושיער אפור כקרח‪.‬‬
‫בּוֹראים‪ ",‬אמרה תאליה‪" .‬הענקים תושבי הצפון‪ .‬מתברר שהם הצטרפו‬ ‫"אחד ההי ֶפּ ְר ֶ‬
‫לכוחותיו של קרונוס‪ .‬אלה חדשות רעות מאוד‪ ,‬בדרך כלל הם שוחרי שלום‪".‬‬
‫"יצא לך לפגוש אותם?" שאלתי‪.‬‬
‫"אה‪-‬הא‪ .‬יש להם מושבה גדולה באלברטה‪ ,‬בקנדה‪ .‬ורק לידיעה‪ ,‬אתה לא רוצה להיכנס‬
‫למלחמת כדורי שלג עם החבר'ה האלה‪".‬‬
‫הענק הלך והתקרב‪ ,‬ואיתו שלושה שליחים בממדים אנושיים ‪ -‬חצוי לבוש שריון‪ ,‬אֶ ְמפוּזה‬
‫בשמלה שחורה ושיער להבה וגבר גבוה לבוש חליפת טוקסידו‪ .‬האמפוזה נשענה על זרועו‬
‫של הבחור בטוקסידו כך שהם נראו כמו זוג בדרכו להצגה בברודווי או משהו כזה ‪ -‬מלבד‬
‫שיער האש והניבים שלה‪.‬‬
‫הקבוצה צעדה בנחת לעבר מקום המפגש המיועד‪ ,‬מגרש המשחקים הגדול 'הֶ קְ שר' בדרום‬
‫סנטרל פארק‪ .‬הנדנדות ורחבות הכדור עמדו נטושות‪ .‬הצליל היחיד שנשמע היה קול‬
‫המזרקה בראש שרשרת הסלעים המכונה "אַ ְמפּייר רוֹק"‪.‬‬
‫העפתי מבט בגרובר‪" .‬הבחור בטוקסידו הוא הטיטאן?"‬
‫הוא הנהן בפנים מתוחות‪" .‬הוא נראה כמו קוסם‪ .‬אני שונא קוסמים‪ .‬בדרך כלל יש להם‬
‫ארנבים‪".‬‬
‫בהיתי בו‪" .‬אתה מפחד מארנבים?"‬
‫"מה‪-‬ה‪-‬ה‪-‬ה! הם בריונים נוראיים‪ .‬תמיד גונבים סלרי מסאטירים חסרי אונים!"‬
‫תאליה פלטה שיעול‪.‬‬
‫"מה?" תבע גרובר לדעת‪.‬‬
‫"נצטרך לעבוד על פוביית הארנבים שלך בהזדמנות אחרת‪ ",‬אמרתי‪" .‬הם מגיעים‪".‬‬
‫האיש בטוקסידו צעד קדימה‪ .‬הוא היה גבוה מגבר ממוצע ‪ -‬בערך שני מטר ועשרה‪ .‬שיערו‬
‫השחור היה אסוף בקוקו‪.‬‬
‫הוא הרכיב משקפי שמש כהים‪ ,‬אבל הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה עור פניו‪.‬‬
‫הוא היה מכוסה שריטות‪ ,‬כאילו תקפה אותו חיה קטנה כלשהי ‪ -‬אולי אוגר ממש ממש‬
‫עצבני‪.‬‬
‫"פרסי ג'קסון‪ ",‬הוא אמר בקול חלק כמשי‪" .‬כבוד גדול הוא לי‪".‬‬
‫חברתו האמפוזה רשפה לעברי כמו חתולה כועסת‪.‬‬
‫סביר להניח ששמעה איך השמדתי שתיים מאחיותיה בקיץ שעבר‪.‬‬
 ‫"יקירתי‪ ",‬אמר לה הבחור בטוקסידו‪" .‬אולי תתמקמי לך בנוח באזור ההוא?"‬
‫היא הרפתה מזרועו וצעדה בעצלתיים אל אחד מספסלי הפארק‪.‬‬
‫העפתי מבט בחצוי החמוש שמאחורי הבחור בטוקסידו‪.‬‬
‫בקסדה החדשה שלו לא זיהיתי אותו מיד‪ ,‬אבל עכשיו קלטתי שזה חברנו הוותיק אית'ן‬
‫נקמורה‪ .‬האף שלו נראה כמו עגבנייה מעוכה‪ ,‬מזכרת מהקרב על גשר ויליאמסבורג‪.‬‬
‫המראה שיפר את הרגשתי‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬אית'ן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתה נראה עשר‪".‬‬
‫אית'ן נעץ בי מבט זועם‪.‬‬
‫"הבה נתרכז בעניינינו‪ ",‬אמר האיש בטוקסידו והושיט את ידו ללחיצה‪" .‬אני פְּ רוֹמֵ תֶ אוּס‪".‬‬
‫כל כך הופתעתי ששכחתי ללחוץ את ידו‪" .‬הבחור שגנב‪ -‬את‪-‬האש? הבחור‬
‫שקשור‪-‬לסלע‪-‬ונשרים‪-‬אוכלים‪-‬לו‪-‬את‪ -‬הכבד?"‬
‫פרומתאוס עיווה את פניו‪ .‬הוא נגע בשריטות שעליהן‪.‬‬
‫"בבקשה אל תזכיר לי את הנשרים‪ .‬אבל כן‪ ,‬אני גנבתי את האש מהאלים ונתתי אותה‬
‫לאבותיך‪ .‬בתגובה הורה זאוס הרחום ורב החסד לכבול אותי לסלע ולענות אותי לנצח‬
‫נצחים‪".‬‬
‫"אבל ‪" -‬‬
‫"איך השתחררתי? הרקולס שיחרר אותי לפני עידנים‪ .‬אז אתה מבין‪ ,‬יש לי חיבה רבה‬
‫לגיבורים‪ .‬יש בינכם כמה בני תרבות אמיתיים‪".‬‬
‫"בניגוד לחברים שאיתם אתה מסתובב בימים אלה‪ ",‬ציינתי‪.‬‬
‫הבטתי באית'ן כשאמרתי את זה‪ ,‬אבל פרומתאוס חשב כנראה שכוונתי לאמפוזה‪.‬‬
‫"למען האמת‪ ,‬השדות לא כל כך גרועות‪ ",‬הוא אמר‪" .‬פשוט צריך לדאוג שיהיו תמיד‬
‫שבעות‪ .‬ועכשיו‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ ,‬הבה נפתח במשא ומתן‪".‬‬
‫הוא החווה בידו לעבר שולחן פיקניק‪ ,‬והתיישבנו‪ .‬תאליה וגרובר נעמדו מאחוריי‪.‬‬
‫הענק הכחול השעין את הדגל הלבן שלו כנגד עץ ומרוב שעמום התחיל לשחק במתקנים‪.‬‬
‫הוא ניסה לעלות על הסולמות ואלה נמחצו‪ ,‬אבל לא נראה שזה מעצבן אותו‪ .‬הוא רק כיווץ‬
‫את המצח ואמר‪" :‬או‪-‬או‪ ".‬ואז הוא נכנס למזרקה ושבר את אגן הבטון לשתיים‪" .‬או‪-‬או‪".‬‬
‫כשרגליו נגעו במים‪ ,‬הם קפאו לחלוטין‪ .‬כמה בובות פרווה היו תלויות מחגורתו ‪ -‬כמו‬
‫הבובות הגדולות שמקבלים כפרסים בירידי שעשועים‪ .‬הוא הזכיר לי את טייסון‪ ,‬והמחשבה‬
‫שאצטרך להילחם בו העציבה אותי‪.‬‬
‫פרומתאוס רכן קדימה ושילב אצבעות‪ .‬הוא הקרין גילוי לב‪ ,‬אדיבות וחכמה‪" .‬פרסי‪ ,‬מצבכם‬
‫לא טוב‪ .‬אתה יודע שלא תוכלו לבלום מתקפה נוספת‪".‬‬
‫"חכה ותראה‪".‬‬
‫פרומתאוס נראה עצוב‪ ,‬כאילו באמת אכפת לו מה יעלה בגורלי‪" .‬פרסי‪ ,‬אני טיטאן המחשבה‬
‫קדימה‪ .‬אני יודע מה עומד לקרות‪".‬‬
 ‫"אתה גם טיטאן העצות הערמומיות‪ ",‬ציין גרובר‪" .‬עם דגש על ערמומיות‪".‬‬
‫פרומתאוס משך בכתפיו‪" .‬אמת‪ ,‬סאטיר‪ .‬אך זכרו שבמלחמה הראשונה תמכתי באלים‪ .‬בזמנו‬
‫אמרתי לקרונוס‪' :‬אתה לא מספיק חזק‪ .‬אתה תפסיד‪ '.‬וכך אכן קרה‪ .‬אתם מבינים‪ ,‬אני יודע‬
‫לבחור בצד המנצח‪ .‬והפעם אני תומך בקרונוס‪".‬‬
‫"כי זאוס כבל אותך לסלע‪ ",‬ניחשתי‪.‬‬
‫"זאת אחת הסיבות לכך‪ ,‬כן‪ .‬אני לא מכחיש שאני רוצה נקמה‪ .‬אך לא זאת הסיבה היחידה‬
‫לתמיכתי בקרונוס‪ .‬זה הצעד הנבון לעשות‪ .‬אני כאן משום שקיוויתי שתסכים להקשיב לקול‬
‫ההיגיון‪".‬‬
‫הוא צייר באצבעו מפה על השולחן‪ .‬בכל מקום שבו נגע הופיעו קווים זהובים שבהקו על‬
‫רקע הבטון‪" .‬זאת מנהטן‪.‬‬
‫כוחותינו מוצבים כאן‪ ,‬כאן‪ ,‬כאן וכאן‪ .‬אנחנו יודעים את מספרכם‪ .‬כוחותינו עולים עליכם‬
‫ביחס של עשרים לאחד‪".‬‬
‫"המרגל שלכם עובד קשה‪ ",‬ניחשתי‪.‬‬
‫פרומתאוס חייך חיוך מתנצל‪" .‬על כל פנים‪ ,‬כוחותינו מתחזקים מיום ליום‪ .‬הלילה יפתח‬
‫קרונוס במתקפה‪ .‬אתם לא תוכלו לעמוד בפניו‪ .‬נלחמתם בגבורה‪ ,‬אך אין לכם שום סיכוי‬
‫להגן על כל מנהטן‪ .‬אתם תיאלצו לסגת אל בניין האמפייר סטייט‪ .‬ושם תושמדו‪ .‬אני חזיתי‬
‫זאת‪ .‬אין ספק שזה יקרה‪".‬‬
‫חשבתי על הציור של רייצ'ל מהחלום שלי ‪ -‬צבא שנאסף לרגלי בניין האמפייר סטייט‪.‬‬
‫זכרתי את דבריה של האוראקל הילדה‪ :‬אני חוזה את העתיד‪ .‬איני יכולה לשנות אותו‪.‬‬
‫פרומתאוס דיבר בכזה שכנוע עמוק שהיה קשה לא להאמין לו‪.‬‬
‫"אני לא אתן לזה לקרות‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫פרומתאוס הסיר גרגר אבק מדש הטוקסידו שלו‪" .‬אתה צריך להבין‪ ,‬פרסי‪ .‬אתם נלחמים‬
‫כאן מלחמת טרויה חדשה‪.‬‬
‫דפוסים חוזרים על עצמם במהלך ההיסטוריה‪ .‬הם מתממשים שוב ושוב‪ ,‬ממש כמו מפלצות‬
‫שהושמדו‪ .‬מצור גדול‪ .‬שני צבאות‪ .‬ההבדל היחיד הוא שהפעם אתם הנצורים‪ .‬אתם טרויה‪.‬‬
‫ואתה יודע מה קרה לטרויאנים‪ ,‬נכון?"‬
‫"אז אתם מתכוונים לדחוס למעלית של בניין האמפייר סטייט סוס עץ?" שאלתי‪" .‬שיהיה‬
‫לכם בהצלחה‪".‬‬
‫פרומתאוס חייך‪" .‬טרויה הושמדה כליל‪ ,‬פרסי‪ .‬אתם לא רוצים שזה יקרה‪ .‬היכנעו‪ ,‬וקרונוס‬
‫יחוס על ניו יורק‪ .‬הוא יעניק לאנשיך חנינה‪ .‬אני מבטיח לכם באופן אישי שלא יפגעו בכם‬
‫לרעה‪ .‬תנו לקרונוס את האולימפוס‪ .‬למי אכפת? טיפון ישמיד את האלים בכל מקרה‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬אמרתי‪" .‬ואני אמור להאמין שקרונוס יחוס על העיר‪".‬‬
‫"האולימפוס לבדו מעניין אותו‪ ",‬הבטיח לי פרומתאוס‪.‬‬
‫"עוצמתם של האלים קשורה במושבי הכוח שלהם‪ .‬ראית מה קרה לפוסידון ברגע שהארמון‬
‫התת‪-‬ימי שלו הותקף‪".‬‬
‫נרתעתי לרגע כשנזכרתי באבי שנראה זקן ותשוש כל כך‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר פרומתאוס בעצב‪" .‬אני יודע שזה היה לך קשה‪.‬‬
‫כשקרונוס ישמיד את האולימפוס‪ ,‬האלים יתפוגגו‪ .‬הם ייחלשו במידה כזאת שיהיה קל להביס‬
‫אותם‪ .‬קרונוס מעדיף לעשות את זה בזמן שטיפון מסיח את דעתם של האולימפיים במערב‪.‬‬
‫הרבה יותר קל‪ .‬פחות חיים יאבדו‪ .‬אבל אתם צריכים להבין שלכל היותר תצליחו להאט את‬
‫התקדמותנו‪ .‬מחרתיים‪ ,‬טיפון יגיע לניו יורק ולא יהיה לכם שום סיכוי‪ .‬האלים והאולימפוס‬
‫גם כך יושמדו‪ ,‬אך הקרב יהיה רחב היקף בהרבה‪ .‬התוצאות יהיו הרסניות לכם ולעירכם‪ .‬כך‬
‫או כך‪ ,‬הטיטאנים יתפסו את השלטון‪".‬‬
‫תאליה הלמה באגרופה על השולחן‪" .‬אני משרתת את ארטמיס‪ .‬הציידות יילחמו עד נשמת‬
‫אפיהן האחרונה‪ .‬פרסי‪ ,‬אתה לא מתכוון להמשיך ולהקשיב לשרץ הזה‪ ,‬נכון?"‬
‫חשבתי שפרומתאוס יפצפץ אותה‪ ,‬אבל הוא רק חייך‪.‬‬
‫גרייס‪".‬‬
‫"אומץ לבך ראוי לשבח‪ ,‬תאליה ֵ‬
‫תאליה התקשחה‪" .‬זה שם המשפחה של אמא שלי‪ .‬אני לא משתמשת בו‪".‬‬
‫"כרצונך‪ ",‬זרק פרומתאוס בקול אגבי‪ ,‬אבל היה ברור שהצליח לערער אותה‪ .‬מעולם לא‬
‫שמעתי את שם המשפחה של תאליה‪ .‬איכשהו זה גרם לה להיראות כמעט נורמלית‪.‬‬
‫פחות מסתורית ורבת עוצמה‪.‬‬
‫"על כל פנים‪ ",‬אמר הטיטאן‪" ,‬אין הכרח שנהיה אויבים‪.‬‬
‫מאז ומתמיד הייתי ידיד למין האנושי‪".‬‬
‫"זאת ערמה של זבל מינוטאורים‪ ",‬אמרה תאליה‪" .‬כשהמין האנושי הקריב קורבן לאלים‬
‫בפעם הראשונה‪ ,‬אתה הערמת עליהם כדי לקבל את המנה הטובה ביותר‪ .‬נתת לנו את האש‬
‫כדי לעצבן את האלים‪ ,‬לא כי היה אכפת לך מאיתנו‪".‬‬
‫פרומתאוס הניד בראשו‪" .‬את לא מבינה‪ .‬אני עזרתי לעצב את טבע היסוד שלכם‪".‬‬
‫גוש חמר מתפתל נגלה פתאום בידיו‪ .‬הוא עיצב אותו לדמות בובה קטנה עם ידיים ורגליים‪.‬‬
‫לאיש החמר לא היו עיניים‪ ,‬אבל הוא גישש סביב השולחן ומעד על אצבעותיו של‬
‫פרומתאוס‪" .‬אני לוחש באוזנו של האדם מאז שנוצר‪ .‬אני מייצג את סקרנותכם‪ ,‬את דחף‬
‫הגילוי שלכם‪ ,‬את היצירתיות שלכם‪ .‬עזור לי להציל אתכם‪ ,‬פרסי‪ .‬אם תעשה זאת‪ ,‬אני‬
‫אעניק למין האנושי מתנה חדשה ‪ -‬גילוי חדש שיקפיץ אתכם קדימה באותה מידה שהאש‬
‫קידמה אתכם‪ .‬לא תוכלו להתפתח בצורה כזאת תחת שלטון האלים‪ .‬הם לא יאפשרו לכם‪ .‬אך‬
‫זאת תוכל להיות תחילתו של תור זהב חדש לבני האדם‪ .‬אחרת‪ "...‬הוא קפץ את ידו ומחץ את‬
‫איש החמר לצורת פיתה‪.‬‬
‫קולו של הענק הכחול רעם‪" :‬או‪-‬או‪ ".‬על ספסל הפארק‪ ,‬האמפוזה חשפה ניבים בחיוך‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬אתה יודע שלא כל הטיטאנים וצאצאיהם רעים‪ ",‬אמר פרומתאוס‪" .‬אתה פגשת את‬
‫קליפסו‪".‬‬
‫הפנים שלי הסמיקו‪" .‬זה לא אותו הדבר‪".‬‬
‫"מדוע? ממש כמוני‪ ,‬היא לא חטאה בדבר‪ ,‬ובכל זאת נידונה לגלות נצחית רק בגלל שהיתה‬
‫בתו של אטלס‪ .‬אנחנו איננו האויב‪ .‬אל תניח לגרוע מכל להתרחש‪ ",‬הוא הפציר בי‪.‬‬
‫"אנחנו מציעים לכם שלום‪".‬‬
‫העפתי מבט באית'ן נקמורה‪" .‬אתה בטח רותח‪".‬‬
‫"אין לי מושג למה אתה מתכוון‪".‬‬
‫"אם נסכים לעסקה‪ ,‬אתה לא תזכה בנקמה‪ .‬לא תזכה להרוג את כולנו‪ .‬זה לא מה שאתה‬
‫רוצה?"‬
‫עינו הבריאה יקדה‪" .‬אני בסך הכול רוצה שיתייחסו אליי בכבוד‪ ,‬ג'קסון‪ .‬האלים מעולם לא‬
‫עשו זאת‪ .‬אתה רצית שאבוא למחנה הטיפשי שלכם ואדחק לביתן הרמס כי אני לא מספיק‬
‫חשוב‪ ,‬נכון? בלי שאפילו יכירו במוצא שלי?"‬
‫הוא נשמע בדיוק כמו לוק כשניסה להרוג אותי ביער של המחנה ארבע שנים קודם לכן‪.‬‬
‫הזיכרון העביר מדקרת כאב בידי‪ ,‬במקום שבו עקץ אותי עקרב המחילות‪.‬‬
‫"אמא שלך היא אלת הנקמה‪ ",‬אמרתי לאית'ן‪" .‬זה אמור לעורר בנו תחושת כבוד?"‬
‫"נמסיס מייצגת איזון! כשאנשים זוכים ביותר מדי מזל טוב‪ ,‬היא מפילה אותם‪".‬‬
‫"ולכן היא עקרה לך עין?"‬
‫"זה היה תשלום‪ ",‬הוא רטן‪" .‬בתמורה היא נשבעה שיום אחד‪ ,‬אני הוא זה שיטה את כפות‬
‫המאזניים‪ .‬אני אביא כבוד לאלים הזוטרים‪ .‬העין היתה מחיר זעום לשלם על דבר כזה‪".‬‬
‫"יופי של אמא‪".‬‬
‫"לפחות היא מקיימת את הבטחותיה‪ ,‬בניגוד לאולימפיים‪.‬‬
‫היא תמיד משלמת חובות ‪ -‬לטוב ולרע‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז אני הצלתי את החיים שלך‪ ,‬ובתמורה אתה עזרת לקרונוס לחזור לחיים‪.‬‬
‫ממש הוגן‪".‬‬
‫אית'ן תפס בקת החרב שלו‪ ,‬אבל פרומתאוס עצר בו‪.‬‬
‫"אנא מכם‪ ",‬אמר הטיטאן‪" .‬באנו לכאן בשליחות דיפלומטית‪".‬‬
‫פרומתאוס בחן את פני בניסיון להבין את מקור הכעס שלי‪.‬‬
‫ואז הנהן כאילו הצליח לשמוע את מחשבותיי‪.‬‬
‫"מה שקרה ללוק מטריד אותך‪ ",‬פסק‪" .‬הסטיה לא הראתה לך את הסיפור המלא‪ .‬אולי אם‬
‫תבין‪"...‬‬
‫הטיטאן הושיט את ידו‪.‬‬
‫תאליה פלטה צעקת אזהרה‪ ,‬אבל לפני שהספקתי להגיב‪ ,‬האצבע המורה של פרומתאוס נגעה‬
‫במצחי‪.‬‬
‫פתאום מצאתי את עצמי שוב בסלון של מאי קסטלאן‪ .‬להבות נרות הבהבו מעל האח‪,‬‬
‫והשתקפו במראות על הקירות‪ .‬מבעד לדלת המטבח ראיתי את תאליה יושבת אל השולחן‬
‫ואת גברת קסטלאן חובשת את רגלה הפצועה‪ .‬אנבת' בת השבע ישבה לצדה ושיחקה בבובת‬
‫מדוזה‪.‬‬
‫הרמס ולוק עמדו לבדם בסלון‪.‬‬
‫פניו של האל נראו נוזליות לאור הנרות‪ ,‬כאילו לא הצליח להחליט איזו דמות לעטות‪ .‬הוא‬
‫היה לבוש בטרנינג כחול כהה עם נעלי ריבוק מכונפות‪.‬‬
‫"למה פתאום אתה מתגלה בפניי?" תבע לוק לדעת‪ .‬כתפיו היו מתוחות כאילו התכונן לקרב‪.‬‬
‫"כל השנים הללו קראתי לך‪ ,‬התפללתי שתגיע‪ ,‬ושום דבר‪ .‬השארת אותי לבד איתה‪".‬‬
‫הוא הצביע לעבר המטבח כאילו אינו מסוגל להביט באמו‪ ,‬או לבטא את שמה‪.‬‬
‫"לוק‪ ,‬התייחס לאמך בכבוד‪ ",‬הזהיר אותו הרמס‪" .‬היא עשתה כמיטב יכולתה‪ .‬באשר אליי‪,‬‬
‫לא יכולתי להתערב בנתיב חייך‪ .‬ילדי האלים חייבים למצוא את דרכם בעצמם‪".‬‬
‫"אז הכול היה לטובתי‪ .‬לגדול ברחוב‪ ,‬לדאוג לעצמי‪ ,‬להילחם במפלצות‪".‬‬
‫"אתה בני‪ ",‬אמר הרמס‪" .‬ידעתי שאתה מסוגל לזה‪ .‬כשאני הייתי תינוק‪ ,‬זחלתי מהעריסה‬
‫ויצאתי ‪" -‬‬
‫"אני לא אל! היית יכול לומר משהו‪ ,‬לפחות פעם אחת‪.‬‬
‫היית יכול לעזור כש‪" ...‬הוא נשם נשימה נרעדת והנמיך את קולו כדי שאיש במטבח לא‬
‫ישמע אותו‪... " .‬כשהיו לה את ההתקפים שלה‪ ,‬כשהיא טלטלה אותי ואמרה דברים מטורפים‬
‫לגבי הגורל שלי‪ .‬כשהייתי מתחבא בארון כדי שהיא לא תמצא אותי עם‪ ...‬עם העיניים‬
‫הזוהרות שלה‪ .‬היה אכפת לך בכלל כמה פחדתי? ידעת בכלל כשברחתי מהבית בסופו של‬
‫דבר?"‬
‫במטבח‪ ,‬גברת קסטלאן פטפטה ללא שחר‪ ,‬ומזגה מיץ לתאליה ולאנבת' בעודה מספרת להן‬
‫סיפורים על לוק כשהיה תינוק‪ .‬תאליה שפשפה את רגלה החבושה‪ .‬אנבת' העיפה מבט בכיוון‬
‫הסלון והרימה עוגייה שרופה כדי להראות ללוק‪ .‬היא ביטאה ללא קול את המילים‪ :‬אפשר‬
‫כבר ללכת? "לוק‪ ,‬אכפת לי מאוד‪ ",‬אמר הרמס באיטיות‪" ,‬אך אסור לאלים להתערב ישירות‬
‫בענייני בני התמותה‪ .‬זהו אחד החוקים העתיקים שלנו‪ .‬בעיקר כשגורלך‪ "...‬הוא השתתק‪.‬‬
‫הוא בהה בנרות כאילו נזכר במשהו לא נעים‪.‬‬
‫"מה?" שאל לוק‪" .‬מה לגבי הגורל שלי?"‬
‫"לא היית צריך לחזור‪ ",‬רטן הרמס‪" .‬עכשיו שניכם נסערים‪.‬‬
‫אבל אני רואה שאתה הולך ומתבגר ומסוכן מדי שתמשיך להתרוצץ בחוץ ללא עזרה‪ .‬אני‬
‫אדבר עם כירון במחנה החצויים ואבקש ממנו שישלח סאטיר לאסוף אתכם‪".‬‬
‫"אנחנו מסתדרים מצוין בלי העזרה שלך‪ ",‬נהם לוק‪" .‬ומה אמרת לגבי הגורל שלי?"‬
‫הכנפיים על נעלי הריבוק של הרמס רפרפו באי נחת‪ .‬הוא בחן את פני בנו כאילו מנסה‬
‫לחקוק אותם בזיכרונו‪ ,‬ופתאום חלפה בי צמרמורת קרה‪ .‬הבנתי שהרמס ידע מה משמעות‬
‫דברי השיגעון של מאי קסטלאן‪ .‬אין לי מושג איך הוא ידע‪ ,‬אבל הבטתי בפניו והייתי בטוח‬
‫בכך‪ .‬הרמס ידע מה יקרה ללוק יום אחד‪ ,‬כיצד יהפוך לאויב‪.‬‬
‫"בני‪ ",‬אמר כעת‪" ,‬אני אל הנוודים והדרכים‪ .‬אם יש דבר שאני יודע‪ ,‬הרי זה שעליך ללכת‬
‫בנתיב משלך‪ ,‬גם אם זה שובר את לבי‪".‬‬
‫"אתה לא אוהב אותי‪".‬‬
‫"אני נשבע שאני‪ ...‬אני באמת אוהב אותך‪ .‬לך למחנה‪.‬‬
‫אני אדאג שישלחו אותך למסע חיפושים בקרוב‪ .‬אולי תוכל להביס את ההידרה‪ ,‬או לגנוב‬
‫את תפוחי ההספרידות‪ .‬תזכה בהזדמנות להיות לגיבור אדיר לפני‪"...‬‬
‫"לפני מה?" קולו של לוק רעד כעת‪" .‬מה אמא שלי ראתה שהביא אותה למצב הזה? מה‬
‫עומד לקרות לי? אם אתה אוהב אותי‪ ,‬תגיד לי‪".‬‬
‫הבעת פניו של הרמס התקשחה‪" .‬איני יכול‪".‬‬
‫"אז לא אכפת לך!" צעק לוק‪.‬‬
‫במטבח‪ ,‬השיחה גוועה פתאום‪.‬‬
‫"לוק?" קראה מאי קסטלאן‪" .‬זה אתה? הילד שלי בסדר?"‬
‫לוק ניסה להסתיר את פניו‪ ,‬אבל ראיתי את הדמעות בעיניו‪" .‬אני בסדר גמור‪ .‬יש לי משפחה‬
‫חדשה‪ .‬אני לא צריך את שניכם‪".‬‬
‫"אני אבא שלך‪ ",‬התעקש הרמס‪.‬‬
‫"אבא אמור להיות בסביבה‪ .‬אני מעולם לא פגשתי אותך עד היום‪ .‬תאליה‪ ,‬אנבת'‪ ,‬בואו!‬
‫אנחנו הולכים!"‬
‫"ילד שלי‪ ,‬אל תלך!" קראה מאי קסטלאן אחריו‪" .‬הכנתי לך ארוחת צהריים!"‬
‫לוק יצא בסערה מפתח הבית‪ ,‬תאליה ואנבת' מיהרו אחריו‪.‬‬
‫מאי קסטלאן ניסתה ללכת בעקבותיהם‪ ,‬אבל הרמס עצר בה‪.‬‬
‫כשדלת הרשת נטרקה‪ ,‬מאי התמוטטה בזרועותיו של הרמס והתחילה לרעוד‪ .‬עיניה נפקחו ‪-‬‬
‫זורחות באור ירקרק ‪ -‬והיא נאחזה בייאוש בכתפיו של הרמס‪.‬‬
‫הבן שלי‪ ,‬לחששה בקול יבש‪ .‬סכנה‪ .‬גורל נורא! "אני יודע‪ ,‬אהובתי‪ ",‬אמר הרמס בעצב‪.‬‬
‫"האמיני לי‪ ,‬אני יודע‪".‬‬
‫החיזיון התפוגג‪ .‬פרומתאוס משך את ידו ממצחי‪.‬‬
‫"פרסי?" שאלה תאליה‪" .‬מה ‪ -‬מה זה היה?"‬
‫קלטתי שעורי שטוף זיעה‪.‬‬
‫פרומתאוס הנהן בהשתתפות‪" .‬מחריד‪ ,‬האין זאת? האלים ידעו מה שעומד להתרחש‪ ,‬ובכל‬
‫זאת לא עשו דבר אפילו למען ילדיהם‪ .‬כמה זמן עבר לפני שסיפרו לך על הנבואה‪ ,‬פרסי‬
‫ג'קסון? נראה לך שאביך לא יודע מה צופן לך הגורל?"‬
‫הייתי המום מכדי לענות‪.‬‬
‫"פררררסי‪ ",‬הזהיר אותי גרובר‪" ,‬הוא משחק בך‪ .‬הוא מנסה להרגיז אותך‪".‬‬
 ‫גרובר יכול לקרוא רגשות‪ ,‬כך שכנראה ידע שפרומתאוס גם מצליח‪.‬‬
‫"האם אתה באמת יכול להאשים את חברך לוק?" שאל אותי הטיטאן‪" .‬ומה באשר אליך‪,‬‬
‫פרסי? האם תניח לגורלך לשלוט בך? קרונוס מציע לך עסקה מוצלחת בהרבה‪".‬‬
‫קפצתי אגרופים‪ .‬עד כמה ששנאתי את מה שהראה לי פרומתאוס‪ ,‬את קרונוס שנאתי הרבה‬
‫יותר‪" .‬אתה רוצה עסקה? הנה לך עסקה‪ .‬תגיד לקרונוס שיסיג את כוחותיו‪ ,‬יצא מהגוף של‬
‫לוק קסטלאן ויחזור לתהום שלו בטרטרוס‪.‬‬
‫ואז אולי לא אצטרך להשמיד אותו‪".‬‬
‫האמפוזה לחששה‪ .‬שיערה בער בלהבה מחודשת‪ ,‬אבל פרומתאוס רק נאנח‪.‬‬
‫"אם תשנה את דעתך‪ ",‬אמר‪" ,‬יש לי מתנה בשבילך‪".‬‬
‫כד יווני נגלה פתאום על השולחן‪ .‬גובהו היה כמטר ורוחבו כשלושים סנטימטר‪ .‬הוא היה‬
‫מצופה זיגוג שחור ומעוטר בצורות גיאומטריות לבנות‪ .‬מכסה החרס הוצמד אליו ברצועות‬
‫עור מלופפות‪.‬‬
‫גרובר יבב כאשר ראה אותו‪.‬‬
‫תאליה התנשפה‪" .‬זה לא ‪" -‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר פרומתאוס‪" .‬את מזהה אותו‪".‬‬
‫כשהבטתי בכד נמלאתי תחושת פחד משונה‪ ,‬אבל לא היה לי מושג מדוע‪.‬‬
‫דוֹרה‪".‬‬‫"הכד היה שייך לגיסתי‪ ",‬הסביר פרומתאוס‪ַ " .‬פּנְ ָ‬
‫השתנקתי‪" .‬פנדורה כמו תיבת פנדורה?"‬
‫פרומתאוס הניד בראשו‪" .‬אני לא יודע איפה צמח המיתוס הזה לגבי התיבה‪ .‬זו מעולם לא‬
‫היתה תיבה‪ .‬זה היה פּיתוֹס ‪ -‬כד אחסון‪ .‬אני מניח שפּיתוֹס פנדורה נשמע פחות מוצלח‪ .‬אבל‬
‫מה זה משנה‪ .‬כן‪ ,‬היא פתחה את הכד הזה אשר הכיל את כל החוליים הרודפים כעת את‬
‫האנושות ‪ -‬פחד‪ ,‬מוות‪ ,‬רעב‪ ,‬חולי‪".‬‬
‫"ואל תשכח אותי‪ ",‬גרגרה האמפוזה‪.‬‬
‫"אכן‪ ",‬אישר פרומתאוס‪" .‬האמפוזה הראשונה היתה כלואה גם היא בכד הזה‪ ,‬ופנדורה‬
‫שחררה אותה אל העולם‪.‬‬
‫אך בעיניי‪ ,‬החלק המשונה בסיפור הוא העובדה שהאשמה מוטלת תמיד על כתפיה של‬
‫פנדורה‪ .‬היא נענשה על כך שהפגינה סקרנות‪ .‬האלים רוצים שתאמינו שזהו הלקח של‬
‫הסיפור‪ :‬אסור למין האנושי לחקור במופלא ממנו‪ .‬אסור לו לשאול שאלות‪ .‬עליו לעשות כפי‬
‫שמורים לו‪ .‬אבל האמת היא‪ ,‬פרסי‪ ,‬שהכד הזה היה מלכודת שתכננו זאוס והאלים האחרים‪.‬‬
‫הוא תוכנן כנקמה בי ובמשפחתי ‪ -‬באחי האומלל אֵ פימֶ תֵ יאוּס ובאשתו פנדורה‪ .‬האלים ידעו‬
‫שהיא תפתח את הכד‪ .‬לא הטריד אותם שהאנושות כולה תיענש ביחד איתנו‪".‬‬
‫חשבתי על החלום שלי על האדס ומריה די אנג'לו‪ .‬זאוס החריב בית מלון שלם כדי לחסל‬
‫שני ילדים חצויים ‪ -‬ורק כדי להציל את עורו בגלל שפחד מהנבואה הגדולה‪ .‬הוא הרג אישה‬
‫חפה מפשע‪ ,‬וסביר להניח שזה לא ממש הטריד אותו‪.‬‬
‫האדס לא היה טוב ממנו‪ .‬הוא לא היה חזק מספיק לפגוע בזאוס‪ ,‬אז הוא פרק את זעמו בקללה‬
‫על האוראקל וחרץ את גורלה של הילדה לקיום מחריד‪ .‬והרמס‪ ...‬למה הוא נטש את לוק?‬
‫למה לא הזהיר אותו לפחות‪ ,‬או ניסה לגדל אותו טוב יותר כדי שלא יהפוך מרושע? אולי‬
‫פרומתאוס משחק בי‪.‬‬
‫אבל מה אם הוא צודק? תהיתי‪ .‬באיזה אופן האלים טובים מהטיטאנים? פרומתאוס טפח על‬
‫מכסה הכד‪" .‬רק רוח אחת נותרה בכד לאחר שפנדורה פתחה אותו‪".‬‬
‫"התקווה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫פרומתאוס נראה מרוצה‪" .‬יפה מאוד‪ ,‬פרסי‪ .‬אֶ לְ פּיס‪ ,‬רוח התקווה‪ ,‬לא נטשה את האנושות‪.‬‬
‫התקווה אינה מסתלקת ללא רשות‪ .‬רק בן אנוש יכול להרפות ממנה‪".‬‬
‫הטיטאן דחף את הכד לעברי‪.‬‬
‫"אני מעניק לך כד זה כתזכורת למה שמסוגלים האלים לעשות‪ ",‬אמר‪" .‬שמור על אֶ לְ פּיס‪,‬‬
‫אם תרצה‪ .‬אך אם תחליט שדי לך בכל ההרס‪ ,‬די לך בכל הסבל המיותר‪ ,‬פתח את הכד‪.‬‬
‫שחרר את אלפיס‪ .‬הרפה מהתקווה‪ ,‬ואני אדע שנכנעת‪ .‬אני מבטיח לך שקרונוס ינהג במידת‬
‫הרחמים‪ .‬הוא יחוס על השורדים‪".‬‬
‫בהיתי בכד ותחושה רעה מאוד הציפה אותי‪ .‬תיארתי לעצמי שגם פנדורה סבלה מהפרעת‬
‫קשב‪ ,‬בדיוק כמוני‪ .‬ואני לא הייתי מסוגל פשוט להניח משהו בשקט‪ .‬לא רציתי פיתוי מיותר‪.‬‬
‫מה אם זאת הבחירה שעומדת בפניי? אולי הנבואה כולה מתמצית בשאלה אם אפתח את הכד‬
‫או אשאיר אותו סגור‪.‬‬
‫"אני לא רוצה את זה‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫"מאוחר מדי‪ ",‬אמר פרומתאוס‪" .‬השי ניתן‪ .‬מכאן אין חזרה‪".‬‬
‫"מוֹריין!" קרא פרומתאוס לענק הכחול‪" .‬אנחנו עוזבים‪.‬‬‫ֵ‬
‫קח את הדגל שלך‪".‬‬
‫"או‪-‬או‪ ",‬אמר הענק‪.‬‬
‫"נתראה בקרוב‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ ",‬הבטיח לי פרומתאוס‪" .‬כך או אחרת‪".‬‬
‫אית'ן נקמורה נעץ בי מבט שוטם אחרון‪ .‬ואז הסתובבה המשלחת וצעדה בנחת בשביל החוצה‬
‫את סנטרל פארק‪ ,‬כאילו מדובר בסתם אחר צהריים שטוף שמש של יום ראשון‪.‬‬
 ‫‪14‬‬
‫אני מעופף עם חזירים‬
‫כשחזרנו למלון 'פלאזה'‪ ,‬תאליה משכה אותי הצדה‪" .‬מה פרומתאוס הראה לך?"‬
‫באי רצון סיפרתי לה על החיזיון שבו ראיתי את ביתה של מאי קסטלאן‪ .‬תאליה שפשפה את‬
‫ירכה כאילו נזכרה בפציעה הישנה‪.‬‬
‫"זה היה לילה רע מאוד‪ ",‬הודתה‪" .‬אנבת' היתה קטנה ולא נראה לי שהבינה ממש מה קורה‪.‬‬
‫היא רק ידעה שלוק נסער‪".‬‬
‫השקפתי מחלונות בית המלון לעבר סנטרל פארק‪ .‬להבות קטנות עדיין בערו בצפון‪ ,‬אך מכל‬
‫בחינה אחרת נדמה שהעיר שלווה בצורה בלתי טבעית‪" .‬את יודעת מה קרה למאי קסטלאן?‬
‫אני מתכוון ‪" -‬‬
‫"אני יודעת למה אתה מתכוון‪ ",‬אמרה תאליה‪" .‬אף פעם לא ראיתי את אחד ה‪ ...‬אממ‪...‬‬
‫התקפים שלה‪ ,‬אבל לוק סיפר לי על העיניים הזורחות‪ ,‬על הדברים המשונים שנהגה לומר‪.‬‬
‫הוא הכריח אותי להישבע שלעולם לא אספר על זה לאף אחד‪ .‬מה גרם לזה ‪ -‬אין לי מושג‪.‬‬
‫אם לוק ידע‪ ,‬הוא מעולם לא סיפר לי‪".‬‬
‫"הרמס ידע‪ ",‬אמרתי‪" .‬משהו גרם למאי לראות חלקים מהעתיד של לוק‪ ,‬והרמס הבין מה‬
‫יקרה ‪ -‬איך לוק יהפוך לקרונוס‪".‬‬
‫תאליה הביטה בי בספק‪" .‬אתה לא יכול להיות בטוח‪.‬‬
‫תזכור שפרומתאוס עיוות את מה שראית‪ ,‬פרסי‪ ,‬הראה לך את מה שקרה באור הכי גרוע‬
‫שאפשר‪ .‬הרמס כן אהב את לוק‪ .‬זה היה ברור אפילו מהבעת הפנים שלו‪ .‬והרמס היה שם‬
‫באותו לילה כי בא לבדוק מה שלום מאי‪ ,‬לטפל בה‪ .‬הוא לא היה רע לחלוטין‪".‬‬
‫"זה עדיין לא בסדר‪ ",‬התעקשתי‪" .‬לוק היה ילד‪ .‬הרמס מעולם לא עזר לו‪ ,‬מעולם לא מנע‬
‫ממנו לברוח מהבית‪".‬‬
‫תאליה העמיסה את הקשת על כתפה‪ .‬שוב קלטתי כמה חזקה היא נראית מאז שהפסיקה‬
‫להתבגר‪ .‬כמעט אפשר היה להבחין בבוהק כסוף שאופף אותה ‪ -‬ברכת ארטמיס‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬אתה לא יכול להתחיל לרחם על לוק‪ .‬כולנו צריכים להתמודד עם‬
‫דברים קשים‪ .‬זה נכון לגבי כל החצויים‪ .‬ההורים האולימפיים שלנו כמעט אף פעם לא‬
‫בסביבה‪ .‬אבל לוק קיבל החלטות שגויות‪ .‬אף אחד לא הכריח אותו‪ .‬למעשה‪"...‬‬
‫היא העיפה מבט במורד המסדרון כדי לוודא שאנחנו לבדנו‪" .‬אנבת' מדאיגה אותי‪ .‬אם היא‬
‫תצטרך להתמודד מול לוק בקרב‪ ,‬אני לא בטוחה שהיא תוכל לעמוד בזה‪ .‬תמיד היתה לה‬
‫חולשה ללוק‪".‬‬
‫פניי הסמיקו‪" .‬היא תהיה בסדר גמור‪".‬‬
‫"אני לא בטוחה‪ .‬אחרי הלילה ההוא‪ ,‬אחרי שיצאנו מהבית של אמא שלו? לוק מעולם לא חזר‬
‫לעצמו‪ .‬הוא נעשה פזיז ומצוברח‪ ,‬כאילו הרגיש צורך להוכיח משהו‪ .‬עד שגרובר מצא אותנו‬
‫וניסה להוביל אותנו למחנה‪ ...‬טוב‪ ,‬אחת הסיבות לכך שהסתבכנו בצרות היתה שלוק הפסיק‬
‫להיזהר‪ .‬הוא רצה להילחם בכל מפלצת שנקרתה בדרכנו‪ .‬אנבת' לא הבינה שזה בעייתי‪ .‬לוק‬
‫היה הגיבור שלה‪ .‬הדבר היחיד שהבינה היה שהוא עצוב בגלל ההורים שלו‪ ,‬ותמיד הרגישה‬
‫צורך לגונן עליו‪ .‬היא עדיין מרגישה צורך לגונן עליו‪ .‬מה שאני מנסה לומר זה‪ ...‬אל תיפול‬
‫באותה מלכודת‪ .‬לוק התמסר לקרונוס מבחירה‪ .‬אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לנהוג בו‬
‫בסלחנות‪".‬‬
‫השקפתי אל השרפות באזור הארלם ותהיתי כמה בני תמותה ישנים נמצאים בסכנה בגלל‬
‫הבחירות השגויות של לוק‪.‬‬
‫"את צודקת‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫תאליה טפחה על כתפי‪" .‬אני הולכת לבדוק מה שלום הציידות‪ ,‬ולישון קצת לפני רדת‬
‫הלילה‪ .‬כדאי לך לעשות כמוני‪".‬‬
‫"הדבר האחרון שאני צריך זה עוד חלומות‪".‬‬
‫"תאמין לי‪ ,‬אני יודעת‪ ".‬הבעת פניה הקודרת גרמה לי לתהות על מה היא חולמת בלילות‪.‬‬
‫זאת בעיה נפוצה בקרב חצויים‪ :‬ככל שאנחנו נמצאים במצב מסוכן יותר‪ ,‬כך החלומות שלנו‬
‫תכופים יותר ומשמעותם חשובה יותר‪" .‬אבל פרסי‪ ,‬אי אפשר לדעת מתי תהיה לך הזדמנות‬
‫נוספת לנוח‪ .‬מצפה לנו לילה ארוך ‪ -‬אולי הלילה האחרון שלנו‪".‬‬
‫זה לא מצא חן בעיניי‪ ,‬אבל הצדק היה איתה‪ .‬הנהנתי בעייפות ונתתי לה את כד פנדורה‪.‬‬
‫"תעשי לי טובה‪ .‬תנעלי אותו בכספת של המלון‪ ,‬בסדר? אני חושב שאני אלרגי לכדים‪".‬‬
‫תאליה חייכה‪" .‬אין בעיה‪".‬‬
‫מצאתי את המיטה הקרובה ביותר וקרסתי עליה‪ .‬אבל השינה הביאה איתה כמובן סיוטים‬
‫חדשים‪.‬‬
‫ראיתי את הארמון התת‪-‬ימי של אבא שלי‪ .‬צבא האויב התבצר קרוב יותר‪ ,‬רק כמה מאות‬
‫מטרים מחוץ לארמון‪ .‬קירות המבצר הוחרבו לחלוטין‪ .‬המקדש ששימש לאבי כמטה בער‬
‫באש יוונית‪.‬‬
‫התמקדתי בנפחייה‪ ,‬שם היו אחי וכמה קיקלופים אחרים בהפסקת צהריים וזללו מצנצנות‬
‫ענקיות של חמאת בוטנים (אל תשאלו אותי איזה טעם יש לחמאת בוטנים מתחת למים‪ ,‬כי‬
‫אני ממש לא רוצה לדעת)‪ .‬בעודי צופה‪ ,‬הקיר החיצוני של הנפחייה התפוצץ‪ .‬קיקלופ לוחם‬
‫כשל פנימה וקרס על שולחן האוכל‪ .‬טייסון כרע לצדו לעזור‪ ,‬אבל היה מאוחר מדי‪ .‬הקיקלופ‬
‫התמוסס למי מלח‪.‬‬
‫ענקי אויב התקרבו אל הפרצה‪ ,‬וטייסון הרים את האלה של הקיקלופ שנהרג‪ .‬הוא צעק משהו‬
‫אל רעיו הנפחים ‪ -‬אני מניח שזה היה "בשם פוסידון!" ‪ -‬אבל הפה שלו היה מלא חמאת‬
‫בוטנים וזה נשמע משהו בסגנון של "אמם אוסמום!"‬
 ‫אחיו תפסו כולם פטישים ואזמלים‪ ,‬צעקו "חמאת בוטנים!"‬
‫והסתערו בעקבות טייסון לקרב‪.‬‬
‫ואז התמונה השתנתה‪ .‬הייתי קרוב לאית'ן נקמורה‪ ,‬במחנה האויב‪ .‬מה שראיתי העביר בי‬
‫צמרמורת‪ ,‬גם בגלל שצבא האויב היה גדול כל כך‪ ,‬וגם כי זיהיתי את המקום‪.‬‬
‫נמצאנו ביערות ניו ג'רזי‪ ,‬על כביש משובש שלאורכו בתי עסק עלובים ולוחות מודעות‬
‫מתפוררים‪ .‬גדר רמוסה הקיפה חצר גדולה מלאה פסלי אבן‪ .‬התקשיתי לקרוא את השלט‬
‫מעל המחסן שנכתב בכתב אדום מחובר‪ ,‬אבל ידעתי מה כתוב שם‪" :‬ממלכת גמדי הגן של‬
‫דודה מם"‪.‬‬
‫לא חשבתי על המקום הזה כבר שנים‪ .‬הוא היה נטוש בעליל‪ .‬הפסלים היו שבורים ומרוססים‬
‫גרפיטי‪ .‬לסאטיר אבן אחד ‪ -‬דודו של גרובר‪ ,‬פרדיננד ‪ -‬חסרה זרוע‪ .‬חלק מגג המחסן קרס‪.‬‬
‫שלט צהוב גדול הודבק על הדלת ועליו הכיתוב‪ :‬להריסה‪.‬‬
‫מאות אוהלים ומדורות נראו בשטח‪ .‬רוב חיילי האויב היו מפלצות‪ ,‬אבל פה ושם ראיתי גם‬
‫שכירי חרב אנושיים במדים וחצויים בשריונות‪ .‬דגל בצבעי סגול ושחור התנופף מחוץ‬
‫בּוֹראים כחולים ענקיים עמדו על המשמר לצדו‪.‬‬ ‫למחסן‪ ,‬ושני הי ֶפּ ְר ֶ‬
‫אית'ן השתופף לצד המדורה הסמוכה‪ .‬שני חצויים נוספים ישבו בחברתו והשחיזו את‬
‫חרבותיהם‪ .‬דלתות המחסן נפתחו ופרומתאוס יצא החוצה‪.‬‬
‫"נקמורה‪ ",‬קרא‪" ,‬האדון רוצה להחליף איתך כמה מילים‪".‬‬
‫אית'ן קם בחשדנות‪" .‬קרה משהו?"‬
‫פרומתאוס חייך‪" .‬אני חושב שתצטרך לשאול אותו‪".‬‬
‫אחד החצויים האחרים גיחך‪" .‬היה נעים להכיר אותך‪".‬‬
‫אית'ן שינס את חגורת החרב שלירכיו ופנה לעבר המחסן‪.‬‬
‫מלבד החור בגג‪ ,‬המקום נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו‪.‬‬
‫פסלי אנשים מפוחדים עמדו קפואים באמצע צרחה‪ .‬באזור המסעדה‪ ,‬שולחנות הפיקניק פונו‬
‫מהמקום‪ .‬בין מכונת הסודה ותנור חימום הכעכים ניצב כס זהב‪ .‬קרונוס ישב עליו בעצלתיים‪,‬‬
‫החרמש על ברכיו‪ .‬הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו‪ ,‬והבעת הפנים המהורהרת‬
‫שלו גרמה לו להיראות כמעט אנושי ‪ -‬דומה לגרסה הצעירה של לוק שראיתי בחיזיון‪,‬‬
‫כשהתחנן בפני הרמס שיגלה לו את גורלו‪.‬‬
‫ואז לוק הבחין באית'ן‪ ,‬והפנים שלו התעוותו בחיוך שלא היה אנושי כלל וכלל‪ .‬עיניו‬
‫הזהובות בהקו‪.‬‬
‫"נקמורה‪ .‬ובכן‪ ,‬מה חשבת על המשלחת הדיפלומטית?"‬
‫אית'ן היסס‪" .‬אני בטוח שהלורד פרומתאוס יוכל לענות טוב יותר ‪" -‬‬
‫"אבל שאלתי אותך‪".‬‬
‫עינו הבריאה של אית'ן התרוצצה לכל עבר‪ ,‬מבחינה בשומרים המקיפים את קרונוס‪" .‬אני‪...‬‬
‫אני לא חושב שג'קסון ייכנע‪ .‬לעולם‪".‬‬
 ‫קרונוס הנהן‪" .‬יש משהו נוסף שרצית לומר לי?"‬
‫"ל‪-‬לא‪ ,‬המפקד‪".‬‬
‫"אתה נראה מתוח‪ ,‬אית'ן‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬המפקד‪ .‬אני פשוט‪ ...‬שמעתי שזאת המאורה של ‪" -‬‬
‫"מדוזה? כן‪ ,‬בהחלט‪ .‬מקום מקסים‪ ,‬לא? לרוע המזל‪ ,‬מדוזה לא התממשה מחדש מאז‬
‫שג'קסון הרג אותה‪ ,‬כך שאין לך סיבה לחשוש שתצטרף לאוסף הפסלים שלה‪ .‬ומלבד זאת‪,‬‬
‫ישנם בחדר הזה כוחות מסוכנים בהרבה‪".‬‬
‫קרונוס העיף מבט בענק לייסטריגוני שנשנש צ'יפס בקול גדול‪ .‬קרונוס החווה בידו והענק‬
‫קפא‪ .‬מקל צ'יפס יחיד נותר תלוי במחצית הדרך בין ידו לפיו‪.‬‬
‫"מדוע להפוך אותם לאבן‪ ",‬שאל קרונוס‪" ,‬כשאפשר להקפיא את הזמן עצמו?"‬
‫עיניו הזהובות ננעצו בפניו של אית'ן‪" .‬ועכשיו אמור לי דבר אחד אחרון‪ .‬מה קרה בלילה‬
‫שעבר על גשר ויליאמסבורג?"‬
‫אית'ן רעד‪ .‬אגלי זיעה כיסו את מצחו‪" .‬אני ‪ -‬אני לא יודע‪ ,‬המפקד‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אתה יודע‪ ".‬קרונוס קם מהכס‪" .‬כשתקפת את ג'קסון‪ ,‬משהו אירע‪ .‬משהו לא היה‬
‫כשורה‪ .‬הנערה‪ ,‬אנבת'‪ ,‬זינקה לחסום אותך‪".‬‬
‫"היא ניסתה להציל אותו‪".‬‬
‫"אבל הוא חסין מפני פגיעה‪ ",‬אמר קרונוס בקול שקט‪.‬‬
‫"היית עד לכך בעצמך‪".‬‬
‫"אני לא מסוגל להסביר את זה‪ .‬אולי היא שכחה‪".‬‬
‫"היא שכחה‪ ",‬אמר קרונוס‪" .‬כן‪ ,‬זה בוודאי העניין‪ .‬אוי‪ ,‬שכחתי שחברי חסין מפני פגיעה‬
‫וספגתי דקירת סכין במקומו‪.‬‬
‫אופס‪ .‬אמור לי‪ ,‬אית'ן‪ ,‬להיכן כיוונת כאשר ניסית לדקור את ג'קסון?"‬
‫המצח של אית'ן התקמט במאמץ לזכור‪ .‬היא הרים את ידו כאילו מכוון להב והחווה תנועת‬
‫דקירה‪" .‬אני לא בטוח‪ ,‬המפקד‪.‬‬
‫הכול קרה כל כך מהר‪ .‬לא כיוונתי לנקודה מסוימת‪".‬‬
‫אצבעותיו של קרונוס טפחו על להב החרמש‪.‬‬
‫"אני מבין‪ ",‬אמר בקול צונן‪" .‬אם יחול שיפור במצב זיכרונך‪ ,‬אני מצפה ‪" -‬‬
‫פניו של אדון הטיטאנים התעוותו פתאום‪ .‬הענק שבפינה יצא ממצבו הקפוא והצ'יפס הגיע‬
‫אל פיו‪ .‬קרונוס מעד לאחור וקרס על הכס‪.‬‬
‫"הלורד?" התקדם אית'ן צעד אחד‪.‬‬
‫"אני ‪ " -‬הקול היה חלש‪ ,‬אבל לרגע אחד היה זה קולו של לוק‪ .‬ואז חזרו והתקשחו פניו של‬
‫קרונוס‪ .‬הוא הרים את ידו ומתח באיטיות את אצבעותיו כאילו כפה עליהן לציית‪.‬‬
‫"זה כלום‪ ",‬אמר‪ ,‬וקולו צונן שוב כפלדה‪" .‬טורדני אבל זניח‪".‬‬
‫אית'ן לחלח את שפתיו‪" .‬הוא עדיין נאבק בך‪ ,‬נכון? לוק ‪" -‬‬
‫"שטויות‪ ",‬סינן קרונוס‪" .‬אם תחזור על השקר הזה באוזני מישהו‪ ,‬אכרות את לשונך‪ .‬נשמתו‬
‫של הנער נמחצה‪ .‬אין זו אלא תקופת הסתגלות למגבלות הגוף הזה‪ .‬הדבר דורש מנוחה‪.‬‬
‫זה אמנם מרגיז‪ ,‬אך לא יותר מאשר אי נוחות זמנית‪".‬‬
‫"כ‪ ...‬כדבריך‪ ,‬הלורד‪".‬‬
‫"את!" קרונוס הצביע בחרמש שלו על דרקייניאה בשריון ירוק‪ ,‬חובשת כתר ירוק‪" .‬המלכה‬
‫סֵ ס‪ ,‬נכון?"‬
‫"כן‪ ,‬הלורד‪".‬‬
‫"ההפתעה הקטנה שלנו מוכנה?"‬
‫מלכת הדרקייניאות חשפה ניבים‪" .‬הו כן‪ ,‬הלורד‪ .‬הפתעה מקססססימה‪".‬‬
‫"מצוין‪ ",‬אמר קרונוס‪" .‬אמרי לאחי הי ֶפּ ְריוֹן להוביל את צבאנו המרכזי דרומה‪ ,‬אל סנטרל‬
‫פארק‪ .‬החצויים כל כך לא מאורגנים שהם בקושי יתגוננו‪ .‬ואתה‪ ,‬אית'ן‪ ,‬לך עכשיו‪.‬‬
‫השתדל לרענן את זיכרונך‪ .‬נדבר שוב לאחר שנכבוש את מנהטן‪".‬‬
‫אית'ן השתחווה‪ ,‬והחלום שלי השתנה פעם אחת אחרונה‪.‬‬
‫ראיתי את הבניין המרכזי במחנה החצויים‪ ,‬אבל בעידן אחר‪ .‬הבית היה צבוע אדום במקום‬
‫כחול‪ .‬לחניכים במגרש הכדורעף היו תסרוקות מתחילת שנות התשעים‪ ,‬שסייעו בוודאי‬
‫להבריח את המפלצות‪.‬‬
‫כירון עמד על המרפסת ודיבר עם הרמס ועם אישה שנשאה בחיקה תינוק‪ .‬השיער של כירון‬
‫היה קצר וכהה יותר‪ .‬הרמס היה לבוש בבגדי הריצה הרגילים שלו ונעל את הנעליים‬
‫המכונפות‪ .‬האישה היתה גבוהה ויפה‪ .‬היו לה שיער בלונדיני‪ ,‬עיניים נוצצות וחיוך נעים‪.‬‬
‫התינוק בזרועותיה התפתל בשמיכתו הכחולה‪ ,‬כאילו מחנה החצויים הוא המקום האחרון‬
‫שרצה להיות בו‪.‬‬
‫"לכבוד הוא לי לארח אותך כאן‪ ",‬אמר כירון לאישה‪ ,‬אם כי נשמע מתוח‪" .‬זמן רב עבר מאז‬
‫שבן תמותה כלשהו הורשה להיכנס למחנה‪".‬‬
‫"אל תעודד אותה‪ ",‬רטן הרמס‪" .‬מאי‪ ,‬את לא יכולה לעשות את זה‪".‬‬
‫הייתי המום לגלות שזאת מאי קסטלאן‪ .‬היא נראתה שונה לחלוטין מהזקנה שפגשתי‪ .‬היא‬
‫נראתה מלאת חיים ‪ -‬אחת מאותם אנשים שהחיוך שלהם נוסך שלווה על כל מי שבסביבתם‪.‬‬
‫"די‪ ,‬אל תדאג כל כך‪ ",‬אמרה האישה ונענעה את התינוק שבזרועותיה‪" .‬אתם צריכים‬
‫אוראקל‪ ,‬לא? האוראקל הקיימת מתה כבר‪ ...‬כמה זה‪ ,‬עשרים שנה?"‬
‫"יותר‪ ",‬אמר כירון בקול קודר‪.‬‬
‫הרמס הרים זרועות במחווה של תסכול‪" .‬המטרה כשסיפרתי לך על זה לא היתה שתנסי‬
‫להתקבל לתפקיד‪ .‬זה מסוכן‪ .‬כירון‪ ,‬תגיד לה‪".‬‬
‫"זה נכון‪ ",‬הזהיר כירון‪" .‬שנים רבות אני אוסר אפילו לנסות זאת‪ .‬לא ברור לנו מה אירע‬
‫בדיוק‪ .‬נדמה שהאנושות איבדה את היכולת להכיל את האוראקל‪".‬‬
‫"כבר דיברנו על העניין‪ ",‬אמרה מאי‪" .‬ואני יודעת שאני מסוגלת לזה‪ .‬הרמס‪ ,‬זאת ההזדמנות‬
‫שלי לעשות משהו טוב‪.‬‬
‫יש סיבה לכך שזכיתי במתת ראיית הנסתר‪".‬‬
‫רציתי לצעוק על מאי קסטלאן שתעצור‪ .‬ידעתי מה עומד לקרות‪ .‬עכשיו הבנתי איך החיים‬
‫שלה נחרבו‪ .‬אבל לא הייתי מסוגל לזוז או לדבר‪.‬‬
‫הרמס נראה פגוע יותר מאשר מודאג‪" .‬לא תוכלי להתחתן אם תהפכי לאוראקל‪ ",‬התלונן‪.‬‬
‫"לא תוכלי להיפגש איתי יותר‪".‬‬
‫מאי הניחה את ידה על זרועו‪" .‬הרי לא תהיה שלי לנצח‪ ,‬נכון? בקרוב תמשיך הלאה‪ .‬אתה בן‬
‫אלמוות‪".‬‬
‫הוא התחיל למחות‪ ,‬אבל היא הניחה יד על חזהו‪" .‬אתה יודע שאני צודקת! אל תנסה לחוס‬
‫על רגשותי‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬יש לנו ילד נפלא‪ .‬גם כאוראקל אוכל להמשיך ולגדל את לוק‪,‬‬
‫נכון?"‬
‫כירון השתעל‪" .‬כן‪ ,‬אם כי עליי לומר בכנות שאיני יודע כיצד ישפיע הדבר על רוח‬
‫האוראקל‪ .‬אישה שכבר ילדה בן ‪ -‬למיטב ידיעתי‪ ,‬הדבר לא נעשה מעולם‪ .‬אם הרוח לא‬
‫תגיב‪"...‬‬
‫"זה יצליח‪ ",‬התעקשה מאי‪.‬‬
‫לא‪ ,‬רציתי לצעוק‪ .‬זה לא‪.‬‬
‫מאי קסטלאן נשקה לבנה ומסרה אותו להרמס‪" .‬אני כבר חוזרת‪".‬‬
‫היא חייכה אליהם חיוך בוטח אחרון ועלתה במדרגות‪.‬‬
‫כירון והרמס צעדו הלוך ושוב בדממה‪ .‬התינוק התפתל בזרועותיו של הרמס‪.‬‬
‫בוהק ירקרק האיר את חלונות הבית‪ .‬החניכים הפסיקו לשחק כדורעף והביטו אל עליית הגג‪.‬‬
‫רוח צוננת חלפה בשדות התות‪.‬‬
‫הרמס כנראה הרגיש במשהו‪ ,‬וצעק‪" :‬לא! לא!"‬
‫הוא מסר את התינוק בחיפזון לזרועותיו של כירון ורץ לעבר המרפסת‪ .‬אך לפני שהגיע‬
‫לדלת‪ ,‬צרחתה המבועתת של מאי קסטלאן ניפצה את שלוות אחר הצהריים שטוף השמש‪.‬‬
‫התיישבתי במהירות כזאת שהראש שלי נחבט במגן של מישהו‪.‬‬
‫"איי!"‬
‫"מצטערת‪ ,‬פרסי‪ ".‬אנבת' עמדה מעליי‪" .‬בדיוק התכוונתי להעיר אותך‪".‬‬
‫שפשפתי את ראשי הדואב בניסיון להתאושש מהחזיונות עוכרי השלווה‪ .‬דברים רבים‬
‫התבהרו לי בעקבות החלום‪ :‬מאי קסטלאן ניסתה להפוך לאוראקל‪ .‬היא לא ידעה על הקללה‬
‫של האדס המונעת מרוח הדלפי לעבור לגוף מארח חדש‪ .‬גם כירון והרמס לא ידעו עליה‪ .‬לא‬
‫היה להם מושג שהניסיון יוציא את מאי מדעתה‪ ,‬ומאותו יום והלאה היא תסבול מהתקפים‬
‫שבהם יזרחו עיניה באור ירקרק וחזיונות שבורים ומרוסקים יפקדו אותה מעתידו של בנה‪.‬‬
‫"פרסי?" שאלה אנבת'‪" .‬מה קרה?"‬
 ‫"שום דבר‪ ",‬שיקרתי‪" .‬למה ‪ -‬למה את לובשת שריון? את אמורה לנוח‪".‬‬
‫"די‪ ,‬אני בסדר גמור‪ ",‬היא אמרה‪ ,‬אם כי עדיין נראתה חיוורת‪ .‬היא בקושי הזיזה את זרועה‬
‫הימנית‪" .‬הנקטר והאמברוסיה סידרו הכול‪".‬‬
‫"אה‪-‬הא‪ .‬את לא באמת מתכוונת להשתתף בקרב‪".‬‬
‫היא הושיטה לי את ידה הבריאה ועזרה לי לקום‪ .‬הראש שלי הלם כולו‪ .‬השמים בחוץ נצבעו‬
‫סגול ואדום‪.‬‬
‫"אתה לא יכול להרשות לעצמך לוותר על אף אחד‪ ",‬היא אמרה‪" .‬בדיוק בדקתי מה המצב‬
‫באמצעות המגן שלי‪ .‬ראיתי צבא ‪" -‬‬
‫"בדרכו דרומה לסנטרל פארק‪ ",‬אמרתי‪" .‬כן‪ ,‬אני יודע‪".‬‬
‫סיפרתי לה חלק מהחלומות שלי‪ .‬דילגתי על כל עניין מאי קסטלאן‪ ,‬כי זה היה מטריד מכדי‬
‫שאדבר עליו‪ .‬דילגתי גם על ההשערה של אית'ן שלוק נלחם בקרונוס מבפנים‪ .‬לא רציתי‬
‫לעורר בה תקוות‪.‬‬
‫"אתה חושב שיש לאית'ן חשדות לגבי נקודת החולשה שלך?" שאלה אנבת'‪.‬‬
‫"אין לי מושג‪ ",‬הודיתי‪" .‬הוא לא אמר לקרונוס שום דבר‪ ,‬אבל אם יצליח לעלות על זה ‪" -‬‬
‫"אסור שזה יקרה‪".‬‬
‫"בפעם הבאה אני אחבוט בראש שלו חזק יותר‪ ",‬הצעתי‪.‬‬
‫"יש לך מושג על איזו הפתעה קרונוס דיבר?"‬
‫היא הנידה בראשה לשלילה‪" .‬לא ראיתי שום דבר במגן שלי‪ ,‬אבל אני לא אוהבת הפתעות‪".‬‬
‫"ממש לא‪".‬‬
‫"אז מה‪ ",‬היא שאלה‪" ,‬אתה הולך להתווכח איתי לגבי ההשתתפות בקרב?"‬
‫"נאאא‪ .‬את סתם תרביצי לי‪".‬‬
‫זה הוציא ממנה צחוק‪ ,‬ושמחתי מאוד לשמוע אותה צוחקת‪.‬‬
‫לקחתי את החרב שלי‪ ,‬ויצאנו יחד לאסוף את כוחותינו‪.‬‬
‫תאליה והמדריכים הראשיים המתינו לנו ליד אגם המאגר בסנטרל פארק‪ .‬אורות העיר החלו‬
‫להידלק עם רדת הדמדומים‪.‬‬
‫אני מניח שרבים מהם פעלו על שעון אוטומטי‪ .‬פנסי רחוב בהקו לאורך חוף האגם‪ ,‬ולאורם‬
‫נראה המקום עוד יותר נטוש ומאיים‪.‬‬
‫"הם מתקרבים‪ ",‬אישרה תאליה והצביעה צפונה בחץ כסוף‪" .‬אחת הסיירות שלי דיווחה‬
‫לפני זמן קצר שהם חצו את נהר הארלם‪ .‬לא היה לנו שום סיכוי לבלום אותם‪ .‬הצבא‬
‫שלהם‪ "...‬היא משכה בכתפיה‪" .‬טוב‪ ,‬הוא ענקי‪".‬‬
‫"נבלום אותם בפארק‪ ",‬אמרתי‪" .‬גרובר‪ ,‬אתם מוכנים?"‬
‫הוא הנהן‪" .‬כמיטב יכולתנו‪ .‬אם רוחות הטבע שלי מסוגלות לעצור אותם במקום כלשהו‪ ,‬זה‬
‫המקום‪".‬‬
‫"וכך נעשה!" אמר קול אחר‪ .‬סאטיר זקן ושמן נדחק בין הנאספים‪ ,‬מועד על חניתו‪ .‬הוא היה‬
‫לבוש בשריון קליפת עץ שכיסה רק מחצית מהכרס שלו‪.‬‬
‫"לנאוס?" שאלתי‪.‬‬
‫"אל תיראה מופתע כל כך‪ ",‬הוא התנשף בכעס‪" .‬אני בכל זאת ראש המועצה‪ ,‬ואתה זה‬
‫שאמר לי למצוא את גרובר‪.‬‬
‫בסדר‪ ,‬אז מצאתי אותו‪ ,‬ואין לי שום כוונה להניח למנודה להנהיג את הסאטירים ללא‬
‫עזרתי!"‬
‫מאחורי גבו של לנאוס‪ ,‬גרובר עשה פנטומימה של הקאה‪ ,‬אבל הסאטיר הזקן קרן כולו כאילו‬
‫יושיע במו פרסותיו את כולנו‪" .‬אל חשש! הטיטאנים עוד יטעמו מנחת זרוענו!"‬
‫לא ידעתי אם לצחוק או לכעוס‪ ,‬אבל הצלחתי לשמור על פנים רציניות‪" .‬אה‪ ...‬כן‪ ,‬בטח‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬גרובר ‪ -‬אתם לא תילחמו לבדכם‪ .‬אנבת' וביתן אתנה יילחמו איתכם‪ .‬ואני‪ ,‬ו‪...‬‬
‫תאליה?"‬
‫היא טפחה על כתפי‪" .‬אין צורך להגיד‪ .‬הציידות מוכנות‪".‬‬
‫הבטתי במדריכים האחרים‪" .‬אז לכם נשארת משימה לא פחות חשובה‪ .‬אתם חייבים להגן על‬
‫שאר הכניסות למנהטן‪.‬‬
‫אתם יודעים כמה קרונוס ערמומי‪ .‬הוא ינסה להסיח את דעתנו באמצעות הצבא הגדול הזה‪,‬‬
‫ובינתיים להגניב יחידה נוספת ממקום אחר‪ .‬אתם צריכים לדאוג שזה לא יקרה‪ .‬כל ביתן בחר‬
‫לו גשר או מנהרה?"‬
‫המדריכים הנהנו בפנים חמורות סבר‪.‬‬
‫"אז קדימה‪ ",‬אמרתי‪" .‬שיהיה לכולם קרב מוצלח!"‬
‫שמענו את הצבא לפני שראינו אותו‪.‬‬
‫הצליל הזכיר הרעשה ארטילרית משולבת ברעם הקהל באצטדיון פוטבול ‪ -‬כאילו כל חובב‬
‫פוטבול במדינה מסתער עלינו כשבידיו בזוקה‪.‬‬
‫חיל החלוץ של האויב הגיח מתוך היער בקצה הצפוני של אגם המאגר ‪ -‬לוחם לבוש שריון‬
‫זהוב ואחריו גדוד של ענקים לייסטריגונים נושאים גרזני ארד ענקיים‪ .‬מאות מפלצות‬
‫מסוגים שונים פרצו מהיער מאחוריהם‪.‬‬
‫"לעמדות!" צעקה אנבת'‪.‬‬
‫אחיה לביתן התפזרו לכל עבר‪ .‬הרעיון היה לגרום לצבא האויב להתפצל סביב האגם‪ .‬כדי‬
‫להגיע אלינו הם ייאלצו להתקדם לאורך השבילים‪ ,‬כך שיצעדו בטורים צרים משני עברי‬
‫האגם‪.‬‬
‫תחילה נראה היה שהכל הולך כמתוכנן‪ .‬צבא האויב התפצל והתקדם לעברנו לאורך החוף‪.‬‬
‫כשהם הגיעו לאמצע הדרך‪ ,‬ההגנות שלנו נכנסו לפעולה‪ .‬שביל הריצה פרץ באש יוונית‬
‫ששרפה רבות מהמפלצות על המקום‪ .‬אחרות התחילו להתרוצץ אפופות להבות ירוקות‪.‬‬
‫החניכים מביתן אתנה השליכו חבלים מחוברים לאנקולים סביב גדולי הענקים והפילו אותם‬
‫לקרקע‪.‬‬
‫מתוך היער שמימין‪ ,‬הציידות שילחו מטח חצים כסופים הישר לעבר האויב והשמידו עשרים‬
‫או שלושים דרקייניאות‪ ,‬אבל נשות נחש נוספות התקדמו מאחוריהן‪ .‬חזיז ברק הבזיק‬
‫מהשמים וטיגן ענק לייסטריגוני עד אפר‪ ,‬ואני ידעתי שתאליה מפעילה את כוחותיה כבת‬
‫זאוס‪.‬‬
‫גרובר קירב את חלילי הפאן לפיו וניגן נעימה קצבית‪.‬‬
‫שאגה עלתה מתוך היער שמשני עברי האגם ונדמה שרוח טבע פורצת מכל עץ‪ ,‬סלע ושיח‬
‫בסביבה‪ .‬דריאדות וסאטירים נופפו באלות והסתערו‪ .‬העצים סגרו על המפלצות בענפיהם‬
‫וחנקו אותן למוות‪ .‬עשב נכרך סביב רגליהם של קשתי האויב‪ .‬סלעים התעופפו בכוחות‬
‫עצמם ופגעו בפרצופיהן של דרקייניאות‪.‬‬
‫האויב המשיך להתקדם‪ ,‬באיטיות אך בנחישות‪ .‬ענקים הפילו עצים והניאדות שלהם התפוגגו‬
‫עם השמדת מקור חייהן‪ .‬כלבי שאול הסתערו על זאבי פרא והשליכו אותם לצדדים‪ .‬קשתי‬
‫אויב השיבו אש וציידת צנחה מענף גבוה‪.‬‬
‫"פרסי!" אנבת' תפסה בזרועי והצביעה לעבר האגם‪.‬‬
‫הטיטאן בשריון הזהוב לא המתין להתקדמות כוחותיו משני עברי האגם‪ .‬הוא הסתער הישר‬
‫לעברנו‪ ,‬צועד על פני המים‪.‬‬
‫פצצת אש יוונית התפוצצה ממש עליו‪ ,‬אבל הוא הרים את כף ידו ושאב את הלהבות‬
‫מהאוויר‪.‬‬
‫"היפריון‪ ",‬אמרה אנבת' בקול מלא ייראה‪" .‬אדון האור‪.‬‬
‫טיטאן המזרח‪".‬‬
‫"גרוע?" ניחשתי‪.‬‬
‫"הוא הלוחם האדיר ביותר של הטיטאנים‪ ,‬שני רק לאטלס‪.‬‬
‫בימי קדם‪ ,‬ארבעה טיטאנים שלטו בארבע כנפות תבל‪.‬‬
‫היפריון היה המזרח ‪ -‬החזק מכולם‪ .‬הוא היה אביו של הֶ ליוֹס‪ ,‬אל השמש הראשון‪".‬‬
‫"אני אעכב אותו‪ ",‬הבטחתי‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬אפילו אתה לא יכול‪"...‬‬
‫"תמשיכי להנהיג את כוחותינו‪".‬‬
‫לא סתם בחרנו להתמקם ליד האגם‪ .‬התרכזתי במים והרגשתי בעוצמתם הגואה בי‪.‬‬
‫התקדמתי לעבר היפריון‪ ,‬רץ על גבי המים‪ .‬כן כן‪ ,‬חבר‪.‬‬
‫אתה לא היחיד שמסוגל לזה‪.‬‬
‫במרחק שישה מטרים ממני‪ ,‬היפריון הניף את חרבו‪ .‬עיניו נראו כמו בחלום שלי ‪ -‬זהובות‬
‫כמו עיניו של קרונוס אך בוהקות יותר‪ ,‬כמו שמשות קטנות‪.‬‬
‫"הפרחח של אל הים‪ ",‬הוא אמר בקול מהורהר‪" .‬אתה זה שלכד שוב את אטלס תחת משקל‬
‫השמים?"‬
‫"זה לא היה קשה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתם הטיטאנים מבריקים בערך כמו גרבי הספורט המשומשים‬
‫שלי‪".‬‬
‫היפריון נהם בזעם‪" .‬רוצה משהו מבריק?"‬
‫גופו ניצת כעמוד של אור ושל חום‪ .‬הסבתי מבט‪ ,‬אבל עדיין הסתנוורתי‪.‬‬
‫הנפתי את אנקלוסמוס בתנועה אוטומטית ‪ -‬וטוב שכך‪.‬‬
‫הלהב של היפריון הוטח בחרבי‪ .‬החבטה העלתה טבעת הדף של שלושה מטרים שהתפשטה‬
‫בגל על פני האגם‪.‬‬
‫העיניים שלי עדיין צרבו‪ .‬ידעתי שאני חייב לכבות את האור שלו‪.‬‬
‫התרכזתי בנחשול שנוצר וכפיתי עליו להפוך כיוון‪ .‬רגע לפני הפגיעה‪ ,‬זינקתי מעלה על גבי‬
‫סילון מים‪.‬‬
‫"אהההה!" הגלים הוטחו בהיפריון והוא שקע מתחת לפני המים‪ .‬אורו כבה‪.‬‬
‫נחתתי על פני המים בדיוק כשהיפריון התרומם על רגליו בכבדות‪ .‬השריון הזהוב שלו נטף‬
‫כולו מים‪ .‬עיניו לא יקדו עוד אור‪ ,‬אך עדיין רשפו במבט רצחני‪.‬‬
‫"אתה עוד תעלה באש‪ ,‬ג'קסון!" שאג‪.‬‬
‫חרבותינו התנגשו שוב והאוויר עצמו נדמה טעון‪.‬‬
‫הקרב המשיך להשתולל סביבנו‪ .‬מימין‪ ,‬אנבת' הובילה את אחיה למתקפה‪ .‬משמאל‪ ,‬גרובר‬
‫ורוחות הטבע שלו התארגנו מחדש וסיבכו את האויב בשיחים ובעשבים‪.‬‬
‫"מספיק עם המשחקים‪ ",‬אמר לי היפריון‪" .‬נילחם על היבשה‪".‬‬
‫התכוונתי לענות לו תשובה מוחצת כגון "לא‪ ",‬אבל הטיטאן פער את פיו ושאג‪ .‬חומה של‬
‫אנרגיה הלמה בי ‪ -‬בדיוק כמו התכסיס של קרונוס על הגשר‪ .‬הוטחתי לאחור למרחק של‬
‫כשלוש‪ -‬מאות מטר והתרסקתי על הקרקע‪ .‬אלמלא החסינות שהעניקה לי הטבילה בנהר‬
‫הסטיקס‪ ,‬כל עצם בגופי היתה נשברת‪.‬‬
‫קמתי על רגליי באנקה‪" .‬אני ממש שונא שאתם הטיטאנים עושים את זה‪".‬‬
‫היפריון הסתער עליי במהירות מסחררת‪.‬‬
‫התרכזתי במים ושאבתי מהם כוחות‪.‬‬
‫היפריון תקף‪ .‬הוא היה רב עוצמה וזריז‪ ,‬אבל משום מה לא הצליח לפגוע בי‪ .‬אש פרצה‬
‫מהקרקע סביב רגליו‪ ,‬אבל בכל פעם שעלתה להבה אני מיהרתי לכבות אותה‪.‬‬
‫"מספיק!" שאג הטיטאן‪" .‬תפסיק עם הרוח הזאת!"‬
‫לא ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון‪ .‬הייתי עסוק מדי בלחימה‪.‬‬
‫היפריון כשל ונהדף מעליי‪ .‬מים ניתזו בפרצופו וצרבו את עיניו‪ .‬הרוח התחזקה והיפריון מעד‬
‫לאחור‪.‬‬
‫"פרסי!" קרא גרובר בפליאה‪" .‬איך אתה עושה את זה?"‬
 ‫עושה מה? חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫ואז הבטתי סביב‪ ,‬וקלטתי שאני עומד בלב הוריקן פרטי משלי‪ .‬עננים של אדי מים הסתחררו‬
‫סביבי‪ ,‬רוחות עזות שהלמו בהיפריון ושיטחו את העשב ברדיוס של עשרים מטר‪.‬‬
‫לוחמי האויב השליכו לעברי כידונים‪ ,‬אבל רוחות הסערה פיזרו אותם סביב‪.‬‬
‫"מגניב‪ ",‬מלמלתי לעצמי‪" .‬אבל לא מספיק!"‬
‫ברקים הבזיקו סביבי‪ .‬העננים השחירו והגשם הסתחרר במהירות גוברת‪ .‬סגרתי על היפריון‬
‫והעפתי אותו מעל רגליו‪.‬‬
‫"פרסי!" קרא גרובר שוב‪" .‬תעיף אותו לכאן!"‬
‫הצלפתי ודקרתי‪ ,‬הנחתי לגופי לפעול מעצמו מתוך חוש פנימי‪ .‬היפריון בקושי הצליח להגן‬
‫על עצמו‪ .‬שוב ושוב הוא ניסה להצית להבה בעיניו‪ ,‬אבל ההוריקן כיבה אותה‪.‬‬
‫אבל לא יכולתי להמשיך לקיים סערה כזאת לאורך זמן‪.‬‬
‫הרגשתי שכוחותיי מתחילים להיחלש‪ .‬במאמץ אדיר אחרון‪ ,‬העפתי את היפריון הישר לעבר‬
‫המקום שבו חיכה גרובר‪.‬‬
‫"איש לא ישתעשע בי!" שאג היפריון‪.‬‬
‫הוא הצליח לקום שוב על רגליו‪ ,‬אבל גרובר קרב את חלילי הפאן שלו אל פיו והתחיל לנגן‪.‬‬
‫לנאוס הצטרף אליו‪ .‬ברחבי החורשה‪ ,‬כל סאטיר הצטרף לנעימה ‪ -‬מנגינה משונה‪ ,‬כמו מי‬
‫נחל השוצפים על אבנים‪ .‬הקרקע התבקעה לרגליו של היפריון‪ .‬שורשים מסוקסים נכרכו‬
‫סביב רגליו‪.‬‬
‫"מה זה?" הוא קרא במחאה‪ .‬הוא ניסה לנער מעליו את השורשים‪ ,‬אבל עדיין היה חלש‬
‫מהקרב נגדי‪ .‬השורשים התעבו עד שנדמה שהוא נועל נעליים עשויות עץ‪.‬‬
‫"מספיק!" הוא צעק‪" .‬קסמי היער שלכם אינם יריב שקול לעוצמתו של טיטאן!"‬
‫אבל ככל שהרבה להיאבק‪ ,‬כך מיהרו השורשים לצמוח‪.‬‬
‫הם התפתלו במעלה גופו‪ ,‬מתעבים ומתקשחים לכדי קליפת עץ‪ .‬השריון הזהוב שלו התמזג‬
‫בעץ והפך לחלק מגזע אדיר‪.‬‬
‫המוזיקה נמשכה‪ .‬חייליו של היפריון נסוגו בתדהמה עם תבוסת מנהיגם‪ .‬הוא מתח את‬
‫זרועותיו לצדדים והן הפכו לענפי עץ‪ ,‬וענפים קטנים יותר בצבצו מהם וצימחו עלים‪.‬‬
‫העץ הלך והיתמר‪ ,‬הלך והתעבה‪ ,‬עד שרק פניו של הטיטאן נותרו גלויות במרכז הגזע‪.‬‬
‫"לא תוכלו לכלוא אותי!" הוא שאג‪" .‬אני היפריון! אני ‪" -‬‬
‫הקליפה כיסתה על פרצופו‪.‬‬
‫גרובר הרחיק את החלילים מפיו‪" .‬אתה עץ אדר יפה מאוד‪".‬‬
‫כמה סאטירים התעלפו מרוב תשישות‪ ,‬אבל המשימה הושלמה בהצלחה‪ .‬הטיטאן נבלע‬
‫לחלוטין בלב עץ אדר ענקי‪ .‬קוטרו של הגזע היה שישה מטרים לפחות וצמרת העץ היתמרה‬
‫בין העצים האחרים בפארק‪ .‬נדמה שהוא עומד שם כבר מאות שנים‪.‬‬
‫צבאו של הטיטאן החל לסגת‪ .‬קריאת הידד עלתה מבין שורות ביתן אתנה‪ ,‬אך ניצחוננו היה‬
‫קצר מועד‪.‬‬
‫משום שאז גילינו מהי ההפתעה שהכין לנו קרונוס‪.‬‬
‫"ריייייט!"‬
‫הצווחה הדהדה בכל רחבי החלק הצפוני של מנהטן‪.‬‬
‫חצויים ומפלצות קפאו במקומם באימה‪.‬‬
‫גרובר העיף בי מבט מבוהל‪" .‬למה זה נשמע כמו‪ ...‬לא‪ ,‬לא יכול להיות!"‬
‫ידעתי למה הוא מתכוון‪ .‬שנתיים קודם לכן קיבלנו "מתנה"‬
‫מפאן ‪ -‬חזיר בר ענקי שעל גבו חצינו את דרום‪-‬מערב ארצות הברית )אחרי שניסה להרוג‬
‫אותנו‪ (.‬הצווחה של חזיר הבר היתה דומה לזו‪ ,‬אך הקול ששמענו עכשיו נדמה גבוה יותר‪,‬‬
‫צורמני יותר‪ ,‬כמעט כמו‪ ...‬כמעט כמו החברה הזועמת של חזיר הבר ההוא‪.‬‬
‫"ריייייט!" יצור ורוד ענקי דאה מעל האגם ‪ -‬כמו בלון מפלצתי עם כנפיים‪.‬‬
‫"חזירה!" צעקה אנבת'‪" .‬לתפוס מחסה!"‬
‫החצויים התפזרו לכל עבר והחזירה המכונפת צללה‪.‬‬
‫כנפיה היה ורודות כמו כנפי פלמינגו ותאמו לצבע גופה‪ ,‬אבל למרות כל הוורדרדות הזאת‬
‫היא לא היתה חמודה בכלל כשפרסותיה הלמו בקרקע והחטיאו בסנטימטרים ספורים את‬
‫אחד מאחיה של אנבת'‪ .‬החזירה בטשה סביב ורמסה שני דונם של עצים‪ ,‬מגהקת עננה של גז‬
‫רעיל‪ .‬ואז המריאה שוב וחגה להתקפה נוספת‪.‬‬
‫"אל תגידי לי שזה יצור מהמיתולוגיה היוונית‪ ",‬מחיתי‪.‬‬
‫"מצטערת‪ ,‬כן‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬החזירה מקְ רוֹמיאוֹן‪.‬‬
‫היא הטילה אימה על האזורים הכפריים של יוון בתקופה העתיקה‪".‬‬
‫"תני לי לנחש‪ ",‬אמרתי‪" .‬הרקולס קטל אותה‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬למיטב ידיעתי‪ ,‬אף גיבור לא הביס אותה‪*".‬‬
‫* למעשה‪ ,‬אנבת' טועה‪ .‬על פי המיתולוגיה היוונית‪ ,‬תזאוס קטל את החזירה מקרומיאון‬
‫)המתרגמת(‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬נהדר‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫צבאו של הטיטאן החל להתאושש מההלם‪ .‬אני מניח שהם קלטו שהחזירה לא תוקפת אותם‪.‬‬
‫נותרו רק שניות ספורות לפני שיפתחו שוב במתקפה‪ ,‬וכוחותינו עדיין היו אחוזי אימה‪ .‬בכל‬
‫פעם שהחזירה גיהקה‪ ,‬רוחות הטבע של גרובר פלטו צווחה ונסוגו בחזרה אל העצים שלהן‪.‬‬
‫"חייבים לחסל את החזירה הזאת‪ ".‬לקחתי חבל קשור לאנקול מאחד האחים של אנבת'‪" .‬אני‬
‫אטפל בה‪ .‬אתם תבלמו את שאר הצבא‪ .‬תהדפו אותם!"‬
‫"אבל פרסי‪ ",‬אמר גרובר‪" ,‬ומה אם לא נצליח?"‬
‫ראיתי כמה הוא עייף‪ .‬הקסם באמת התיש אותו‪ .‬אנבת' לא נראתה הרבה יותר טוב‪ ,‬אחרי‬
‫שנלחמה עם כתף פצועה‪ .‬לא ידעתי מה מצב הציידות‪ ,‬אבל האגף הימני של צבא האויב‬
 ‫נמצא כעת בינינו ובינן‪.‬‬
‫לא רציתי לנטוש את החברים שלי במצב כזה‪ ,‬אבל החזירה הייתה האיום הגדול ביותר‪ .‬היא‬
‫תשמיד כל דבר שיעמוד בדרכה ‪ -‬בניינים‪ ,‬עצים‪ ,‬בני תמותה שקועים בשינה‪ .‬חייבים לעצור‬
‫אותה‪.‬‬
‫"במידת הצורך‪ ,‬תיסוגו‪ ",‬אמרתי‪" .‬העיקר שתאטו את ההתקדמות שלהם‪ .‬אני אחזור ברגע‬
‫שאוכל‪".‬‬
‫לפני שאוכל לשנות את דעתי‪ ,‬נופפתי בחבל עם האנקול כמו בפלצור‪ .‬כשהחזירה צללה שוב‪,‬‬
‫השלכתי את החבל בכל כוחי‪ .‬האנקול נתפס בבסיס הכנף של החזירה‪ .‬היא פלטה צווחת זעם‬
‫וסטתה הצדה‪ ,‬גוררת את החבל ‪ -‬ואותי הנאחז בו ‪ -‬הישר לעבר השמים‪.‬‬
‫אם אתם רוצים להגיע מסנטרל פארק למרכז העיר‪ ,‬אני ממליץ לכם לנסוע ברכבת התחתית‪.‬‬
‫חזירים מעופפים אולי מהירים יותר‪ ,‬אבל מסוכנים בהרבה‪.‬‬
‫החזירה חלפה על פני מלון פלאזה בתעופה‪ ,‬הישר לעבר העמק שבין בנייני השדרה‬
‫החמישית‪ .‬התוכנית הגאונית שלי היתה לטפס לאורך החבל עד שאגיע אל גבה של החזירה‪.‬‬
‫לרוע המזל‪ ,‬הייתי עסוק מדי בהמנעות מהתנגשות מפנסי רחוב ומקירות בניינים‪.‬‬
‫עוד עובדה מעניינת שלמדתי‪ :‬לטפס על חבל בשיעור ספורט זה דבר אחד‪ .‬לטפס על חבל‬
‫המשתלשל מכנף חזירה מעופפת באוויר במהירות של מאה חמישים קמ"ש‪ ,‬זה דבר אחר‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫זגזגנו הלוך ושוב לאורך כמה רחובות‪ ,‬מתקדמים דרומה מעל פארק אווניו‪.‬‬
‫בוס! היי‪ ,‬בוס! מזווית העין ראיתי את בלאקג'ק מעופף לצדנו‪ .‬הוא נאלץ לחתוך בחדות‬
‫ימינה ושמאלה כדי לחמוק מכנפיה של החזירה החובטות באוויר‪.‬‬
‫"תיזהר!" אמרתי לו‪.‬‬
‫תקפוץ אליי! צהל בלאקג'ק‪ .‬אני אצליח לתפוס אותך ‪ -‬נראה לי‪.‬‬
‫זה לא היה מעודד במיוחד‪ .‬תחנת גראנד סנטרל נגלתה מקדימה‪ .‬מעל לכניסה הראשית ניצב‬
‫פסל ענקי של הרמס‪ .‬אני מניח שהוא לא הופעל כי הוצב בגובה רב מדי‪ .‬ואני עופפתי הישר‬
‫לעברו במהירות שהבטיחה התרסקות מוחלטת‪.‬‬
‫"תעבוד איתי!" אמרתי לבלאקג'ק‪" .‬יש לי רעיון‪".‬‬
‫אוף‪ ,‬אתה והרעיונות שלך‪...‬‬
‫טלטלתי את עצמי הצדה בכל כוחי‪ .‬במקום להתרסק אל פסל הרמס חלפתי מצדו‪ ,‬ובעודי‬
‫עובר שם כרכתי את החבל תחת זרועותיו‪ .‬חשבתי שאוכל לעצור ככה את החזירה‪ ,‬אבל‬
‫המעטתי בעוצמת התנופה של חזירה מעופפת במשקל שלושים טון‪ .‬בדיוק כשהפסל נתלש‬
‫מהכן‪ ,‬הרפיתי מהחבל‪.‬‬
‫הרמס יצא לסיבוב במקומי כנוסע של החזירה‪ ,‬ואני צנחתי הישר לעבר הרחוב‪.‬‬
‫באותו שבריר שנייה חשבתי על התקופה שבה אמא שלי עבדה בחנות ממתקים בתחנת‬
‫גראנד סנטרל‪ .‬חשבתי כמה עצוב יהיה אם אגמור את חיי מרוח על המדרכה‪.‬‬
‫ואז צללה מתחתיי דמות שחורה וטראח ‪ -‬מצאתי את עצמי על גבו של בלאקג'ק‪ .‬זאת לא‬
‫היתה הנחיתה הנעימה בעולם‪ .‬למעשה פלטתי צעקה גבוהה באוקטבה שלמה מהקול הרגיל‬
‫שלי‪.‬‬
‫סליחה‪ ,‬בוס‪ ,‬מלמל בלאקג'ק‪.‬‬
‫"אין בעיה‪ ",‬צפצפתי‪" .‬תעקוב אחרי החזירה הזאת!"‬
‫החזרזירה פנתה ימינה לרחוב ‪ 42‬מזרח ועופפה בחזרה לעבר השדרה החמישית‪ .‬עופפנו מעל‬
‫הגגות‪ ,‬ומנקודת התצפית הזאת נגלו לעיניי השרפות שפרצו ברחבי העיר‪.‬‬
‫נראה שחבריי שקועים בקרב מר‪ .‬קרונוס תקף בכמה חזיתות‪.‬‬
‫אבל באותו רגע היו לי בעיות משלי‪.‬‬
‫פסל הרמס נותר תלוי מהחזירה‪ .‬הוא נתקע בבניינים והסתחרר לכל עבר‪ .‬החזירה דאתה מעל‬
‫בניין משרדים והרמס הוטח במגדל מים שניצב על הגג‪ .‬מים ושברי עץ ניתזו לכל הכיוונים‪.‬‬
‫ואז עלה בדעתי רעיון‪.‬‬
‫"תתקרב אליו‪ ",‬אמרתי לבלאקג'ק‪.‬‬
‫הוא צהל במחאה‪.‬‬
‫"רק למרחק צעקה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני צריך לדבר עם הפסל הזה‪".‬‬
‫חטפת מכה בראש‪ ,‬בוס? שאל בלאקג'ק‪ ,‬אבל מילא אחר בקשתי‪ .‬כשהתקרבתי לפסל כך‬
‫שיכולתי לראות את פניו בבירור‪ ,‬צעקתי אליו‪" :‬שלום‪ ,‬הרמס! קוד ביצוע‪ :‬דיידלוס עשרים‬
‫ושלוש‪ .‬להרוג את החזירים המעופפים! החל הפעלה!"‬
‫רגליו של הפסל היטלטלו מיד‪ .‬הוא נראה מופתע לגלות שאינו נמצא עוד מעל תחנת גראנד‬
‫סנטרל‪ .‬במקום זאת הוא נישא בשמים‪ ,‬תלוי מחבל קשור לחזירה מעופפת ענקית‪.‬‬
‫הוא הוטח בקיר בניין עשוי לבנים‪ ,‬ונראה לי שזה קצת עצבן אותו‪ .‬הוא טלטל את ראשו‬
‫והתחיל לטפס במעלה החבל‪.‬‬
‫העפתי מבט אל המשך הרחוב‪ .‬הלכנו והתקרבנו לספרייה הציבורית‪ ,‬עם אריות השיש‬
‫הגדולים הניצבים משני עברי המדרגות‪ .‬פתאום עלתה בדעתי מחשבה משונה ‪ -‬האם פסלי‬
‫אבן יכולים גם הם להיות אוטומטונים? זה לא נראה סביר‪ ,‬ועדיין‪...‬‬
‫"מהר יותר!" אמרתי לבלאקג'ק‪" .‬תעוף מול החזירה‪.‬‬
‫תעצבן אותה!"‬
‫אה‪ ,‬בוס‪...‬‬
‫"תסמוך עליי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני אצליח בזה ‪ -‬נראה לי‪".‬‬
‫בטח‪ ,‬למה לא‪ .‬בואו נצחק על הסוס‪.‬‬
‫בלאקג'ק עף קדימה‪ .‬הוא היה מסוגל לעוף ממש מהר כשרצה‪ .‬הוא הגיע מול פני החזירה‪,‬‬
‫שנשאה כעת על גבה פסל מתכת בדמות הרמס‪.‬‬
‫בלאקג'ק צהל‪ ,‬היי‪ ,‬מה מריח כאן כמו בייקון? הוא בעט בחוטמה של החזירה בפרסותיו‬
‫האחוריות וצלל בחדות‪.‬‬
 ‫החזירה פלטה צווחת זעם והתעופפה בעקבותיו‪.‬‬
‫עפנו הישר לעבר מדרגות הכניסה של הספרייה‪ .‬בלאקג'ק האט מעט כדי שאוכל לקפוץ מעל‬
‫גבו‪ ,‬ואז המשיך לעבר דלתות הכניסה‪.‬‬
‫אני צעקתי‪" :‬אריות! קוד ביצוע‪ :‬דיידלוס עשרים ושלוש‪.‬‬
‫להרוג את החזירים המעופפים! החל הפעלה!"‬
‫האריות התרוממו והביטו בי‪ .‬הם בטח חשבו שאני עובד עליהם‪ .‬אבל בדיוק אז נשמע קול‪:‬‬
‫"ריייייט!"‬
‫המפלצת הוורודה נחתה בקול חבטה‪ ,‬סודקת את המדרכה‪.‬‬
‫האריות בהו בה לרגע‪ ,‬נדהמים ממזלם הטוב‪ ,‬ואז הסתערו‪ .‬בו בזמן‪ ,‬פסל הרמס חבוט למדי‬
‫זינק אל ראש החזירה והתחיל להלום בו בכוח בקָ דוּקֵ אוּס‪ .‬ולאריות הללו היו טפרים‬
‫רציניים‪.‬‬
‫שלפתי את אנקלוסמוס‪ ,‬אבל לא נשארה לי הרבה עבודה‪.‬‬
‫החזירה התפוררה לאבק לנגד עיניי‪ .‬למען האמת כמעט ריחמתי עליה‪ .‬קיוויתי שהיא תזכה‬
‫לפגוש את חזיר חלומותיה במעמקי טרטרוס‪.‬‬
‫כשהמפלצת התפוגגה לחלוטין‪ ,‬האריות ופסל הרמס הביטו סביבם מבולבלים‪.‬‬
‫"אתם יכולים להגן על מנהטן עכשיו‪ ",‬אמרתי להם‪ ,‬אבל לא נראה שהם שמעו אותי‪ .‬הם‬
‫הסתערו לאורך פארק אווניו‪ ,‬ואני תיארתי לעצמי שימשיכו לחפש חזירים מעופפים עד‬
‫שמישהו יבטל את ההפעלה שלהם‪.‬‬
‫היי‪ ,‬בוס‪ ,‬אמר בלאקג'ק‪ .‬אפשר לעצור להפסקת נשנושים? מחיתי את הזיעה ממצחי‪" .‬הלוואי‬
‫שיכולנו‪ ,‬בלאקי‪ ,‬אבל הקרב לא נגמר‪".‬‬
‫למעשה‪ ,‬נשמע שהוא הולך ומתקרב אלינו‪ .‬החברים שלי זקוקים לעזרה‪ .‬קפצתי על גבו של‬
‫בלאקג'ק ועפנו צפונה לעבר קולות הפיצוצים‪.‬‬
 ‫‪15‬‬
‫כירון מארגן מסיבה‬
‫מרכז העיר היה לשדה קרב‪ .‬עופפנו מעל קרבות קטנים שהתחוללו בכל מקום‪ .‬ענק עקר‬
‫עצים בבְּ ָראיֶנְ ט פארק בעוד דריאדות מפגיזות אותו באגוזים‪ .‬מחוץ למלון וולדורף אסטוריה‪,‬‬
‫פסל ארד של בנג'מין פרנקלין חבט בכלב שאול בעיתון מגולגל‪ .‬שלישיית חניכים מביתן‬
‫הפייסטוס נלחמה ביחידה של דרקייניאות במרכז רוקפלר‪ .‬רציתי לעצור ולעזור‪ ,‬אבל‬
‫מהרעש והעשן הבנתי שהקרבות האמיתיים מתחוללים עוד יותר דרומה‪ .‬קו ההגנה שלנו‬
‫התמוטט‪ .‬האויב הלך וסגר על בניין האמפייר סטייט‪.‬‬
‫סקרנו במהירות את האזור מהאוויר‪ .‬הציידות הקימו קו הגנה לאורך רחוב ‪ ,37‬שני גושי‬
‫בניינים צפונית לאולימפוס‪.‬‬
‫ממזרח‪ ,‬בפארק אווניו‪ ,‬ג'ייק מייסון וכמה חניכים נוספים מביתן הפייסטוס הובילו צבא של‬
‫פסלים נגד האויב‪ .‬ממערב‪ ,‬ביתן דמטר ורוחות הטבע של גרובר הפכו את השדרה השישית‬
‫לג'ונגל שעיכב פלוגה של חצויים מצבא קרונוס‪.‬‬
‫הדרום היה פתוח לעת עתה‪ ,‬אך חיילי האויב החלו לאגף אותנו‪ .‬בעוד כמה דקות נהיה‬
‫מוקפים לחלוטין‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים לנחות איפה שהכי זקוקים לנו‪ ",‬מלמלתי‪.‬‬
‫זה נכון לגבי כל המקומות‪ ,‬בוס‪.‬‬
‫הבחנתי בדגל מוכר בדוגמת ינשוף כסוף בפינה הדרום‪ -‬מזרחית של שדה הקרב ‪ -‬רחוב ‪,33‬‬
‫בּוֹראי‪" .‬לשם!"‬
‫באזור מנהרת פארק אווניו‪ .‬אנבת' ושניים מאחיה בלמו ענק הי ֶפּ ְר ֶ‬
‫אמרתי לבלאקג'ק‪ .‬הוא צלל לעבר הקרב‪.‬‬
‫זינקתי מגבו ונחתתי על ראשו של הענק‪ .‬כשהענק הרים מבט‪ ,‬גלשתי במורד פרצופו כשאני‬
‫חובט באפו במגן שלי‪.‬‬
‫"אאאררררר!" הענק כשל לאחור‪ ,‬דם כחול נוטף מנחיריו‪.‬‬
‫ברגע שרגליי נגעו בקרקע‪ ,‬התחלתי לרוץ‪ .‬הענק נשף עננה של ערפל לבן והטמפרטורה‬
‫צנחה בבת אחת‪ .‬הנקודה שבה נחתתי היתה מכוסה כעת קרח‪ ,‬ואני הייתי מכוסה כפור כמו‬
‫סופגנייה מצופה אבקת סוכר‪.‬‬
‫"היי אתה‪ ,‬מכוער!" צעקה אנבת'‪ .‬קיוויתי שהיא מתכוונת לענק ולא אליי‪.‬‬
‫הענק הכחול שאג ופנה לעברה‪ ,‬חושף את הצד האחורי הבלתי מוגן של רגליו‪ .‬הסתערתי‬
‫ודקרתי אותו מאחורי הברך‪.‬‬
‫"אההההה!" רגליו של הענק כשלו‪ .‬ציפיתי שהוא יסתובב‪ ,‬אבל הוא קפא במקומו‪ ,‬פשוטו‬
‫כמשמעו ‪ -‬הוא הפך לגוש של קרח מוצק‪ .‬סדקים התפשטו בכל גופו מהנקודה שבה דקרתי‬
‫אותו‪ .‬הם הלכו והתרחבו עד שהענק כולו התפורר להר של שבבי קרח כחולים‪.‬‬
 ‫"תודה‪ ".‬אנבת' העוותה את פניה וניסתה להשיב לעצמה את נשימתה‪" .‬החזירה?"‬
‫"עשיתי ממנה נקניקיות‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"טוב מאוד‪ ".‬היא מתחה את כתפה‪ .‬היה ברור שהפציעה עדיין מציקה לה‪ ,‬אבל היא הבחינה‬
‫בהבעת פניי וגלגלה עיניים‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ,‬פרסי‪ .‬קדימה! לא חסרים אויבים להילחם בהם‪".‬‬
‫היא צדקה‪ .‬את השעה הבאה אני זוכר רק במטושטש‪.‬‬
‫נלחמתי כפי שלא נלחמתי מעולם ‪ -‬נאבקתי בנחילים של דרקייניאות‪ ,‬חיסלתי עשרות‬
‫טלקינים בכל מכה‪ ,‬השמדתי אמפוזות על ימין ועל שמאל ועילפתי חצויי אויב‪ .‬אבל לא‬
‫משנה כמה מהם הבסתי‪ ,‬אחרים תפסו את מקומם‪.‬‬
‫אנבת' ואני רצנו מרחוב לרחוב בניסיון לסתום פרצות בהגנות שלנו‪ .‬רבים מדי מחברינו‬
‫שכבו פצועים ברחובות‪.‬‬
‫רבים מדי נעדרו‪.‬‬
‫הלילה התמשך והירח טיפס בשמים‪ .‬אנחנו נסוגונו לאחור מטר אחר מטר עד שנותרנו‬
‫במרחק רחוב אחד מבניין האמפייר סטייט‪ .‬בשלב מסוים מצאתי את גרובר לצדי‪ ,‬חובט‬
‫באלה שלו בראשיהן של נשות נחש‪ .‬ואז הוא נבלע בהמון ותאליה נלחמה לצדי‪ ,‬הודפת את‬
‫המפלצות בכוח המגן הקסום שלה‪ .‬גברת אולירי הגיחה משום מקום‪ ,‬הרימה בפיה ענק‬
‫לייסטריגוני והשליכה אותו באוויר כמו פריזבי‪ .‬אנבת' השתמשה בכובע ההיעלמות שלה‬
‫לחמוק אל מאחורי קווי האויב‪ .‬בכל פעם שמפלצת כלשהי התפוררה לאבק ללא סיבה גלויה‬
‫לעין כשעל פניה מבט מופתע‪ ,‬ידעתי שזה מעשה ידיה של אנבת'‪.‬‬
‫אבל לא היה בזה די‪.‬‬
‫"תחזיקו מעמד!" צעקה קייטי גרדנר ממקום כלשהו משמאלי‪.‬‬
‫הבעיה היתה שהיינו מעטים מדי‪ .‬הכניסה לאולימפוס נמצאה שישה מטרים מאחוריי‪ .‬טבעת‬
‫הגנה של לוחמים אמיצים ‪ -‬חניכים‪ ,‬ציידות ורוחות טבע‪ ,‬חסמה את הדלתות‪.‬‬
‫הצלפתי ושיספתי והשמדתי כל דבר שעמד בדרכי‪ ,‬אבל אפילו אני התחלתי להתעייף ולא‬
‫יכולתי להיות בכל המקומות בבת אחת‪.‬‬
‫מאחורי קווי האויב‪ ,‬כמה רחובות מזרחה לנו‪ ,‬אור בוהק התחיל לזרוח‪ .‬חשבתי שזאת‬
‫הזריחה‪ ,‬אבל אז הבנתי שזהו קרונוס רוכב לעברנו במרכבת זהב‪ .‬תריסר ענקים‬
‫לייסטריגוניים נשאו לפידים לפניו‪ .‬שני היפרבוראים נשאו את נס הקרב שלו שצבעו שחור‬
‫וסגול‪ .‬אדון הטיטאנים נראה רענן ומלא מרץ‪ ,‬כוחותיו בשיא עוצמתם‪ .‬הוא לא מיהר‬
‫להתקדם והניח לי להתיש את עצמי‪.‬‬
‫אנבת' הופיעה לצדי‪" .‬אנחנו חייבים לסגת אל הדלתות‪.‬‬
‫להגן עליהן בכל מחיר!"‬
‫היא צדקה‪ .‬בדיוק כשעמדתי להורות על נסיגה שמעתי תקיעה של קרן ציד‪ .‬היא חדרה את‬
‫המולת הקרב כמו אזעקת אש‪ .‬מקהלה של קרנות ענתה לה מכל עבר‪ ,‬מהדהדת מקירות‬
 ‫הבניינים‪.‬‬
‫העפתי מבט בתאליה‪ ,‬אבל היא רק הביטה בי בשאלה‪.‬‬
‫"אלה לא הציידות‪ ",‬אמרה בתוקף‪" .‬כולנו כאן‪".‬‬
‫"אז מי כן?"‬
‫תקיעות הקרן התחזקו‪ .‬בגלל ההדים לא הצלחתי לאתר מאיזה כיוון הן מגיעות‪ ,‬אבל נשמע‬
‫היה כאילו צבא שלם מתקרב לעברנו‪.‬‬
‫חששתי שאלה חיילי אויב נוספים‪ ,‬אבל כוחותיו של קרונוס נראו מבולבלים לא פחות‬
‫מאיתנו‪ .‬ענקים הנמיכו את הנבוטים שלהם‪ .‬דרקייניאות לחששו‪ .‬אפילו משמר הכבוד של‬
‫קרונוס נראה מודאג‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬משמאלנו‪ ,‬מאה מפלצות פלטו צעקה יחדיו‪ .‬כל האגף הצפוני של קרונוס הסתער קדימה‪.‬‬
‫חשבתי שגורלנו נחרץ‪ ,‬אבל לא היה מדובר במתקפה‪ .‬הם חלפו הישר על פנינו והתנגשו‬
‫בבני בריתם שמדרום‪.‬‬
‫קריאות קרן נוספות הצטלצלו בדממת הלילה‪ .‬האוויר הבליח‪ .‬כמו נהר שוצף הופיע לפנינו‬
‫חיל פרשים שלם שנדמה כי דהר במהירות האור‪.‬‬
‫"פצצות לפרסות!" שאג קול‪" .‬מ‪-‬סי‪-‬בה!"‬
‫מטח חצים חלף בקשת מעל ראשינו וצנח על ראשי האויב‪ ,‬ואייד מאות מפלצות‪ .‬אלא שלא‬
‫מדובר היה בחצים רגילים‪.‬‬
‫בזמן שעפו באוויר הם השמיעו קול שריקה קרקסי‪ :‬וווייייייי! כמה מהם היו מקושטים‬
‫בשבשבות‪ .‬לאחרים היו מחוברות כפפות אגרוף במקום חודים‪.‬‬
‫"קנטאורים!" קראה אנבת'‪.‬‬
‫צבא הפונים הפרועים פרץ אל בינינו במהומה של צבעים ‪ -‬חולצות עם הדפסים מופרעים‪,‬‬
‫פאות תלתלים בשלל צבעי הקשת‪ ,‬משקפי שמש ענקיים ופרצופים צבועים בצבעי מלחמה‪.‬‬
‫על הגוף של כמה מהם נצבעו סיסמאות‪ :‬הפונים שולתתתתים או קרונוס קרוע‪.‬‬
‫מאות קנטאורים מילאו את הרחובות‪ .‬המוח שלי לא הצליח לעכל את מה שרואות עיניי‪ ,‬אבל‬
‫ידעתי שלו הייתי אחד מחיילי האויב‪ ,‬גם אני הייתי מתחיל לברוח‪.‬‬
‫"פרסי!" צעק כירון לעברי מתוך ים של קנטאורים פרועים‪.‬‬
‫מהמותניים ומעלה הוא היה לבוש שריון‪ ,‬ובידו החזיק קשת‪.‬‬
‫הוא חייך אליי בשביעות רצון‪" .‬מתנצל על האיחור!"‬
‫"אחי!" צעק קנטאור אחר‪" .‬דיבורים אחר כך‪ .‬עכשיו כותשים מפלצות!"‬
‫הוא טען רובה צבע כפול‪-‬קנה וריסס כלב שאול בצבע ורוד בוהק‪ .‬הצבע היה מעורב כנראה‬
‫באבקת ארד שמימי או משהו כזה‪ ,‬כי ברגע שנתזי הצבע פגעו בכלב השאול הוא פלט צווחה‬
‫והתמוסס לשלולית ורודה ושחורה‪.‬‬
‫"הפונים הפרועים!" צעק קנטאור‪" .‬סניף דרום פלורידה!"‬
‫מעברו האחר של שדה הקרב‪ ,‬קול מאנפף ענה בצעקה‪" :‬סניף לב טקסס!"‬
 ‫"הוואי מכסחת!" צעק שלישי‪.‬‬
‫זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי‪ .‬כל צבא הטיטאנים הסתובב ונמלט ובעקבותיו‬
‫נחשול של כדורי צבע‪ ,‬חצים‪ ,‬חרבות ומחבטי בייסבול מפלסטיק צבעוני‪ .‬הקנטאורים רמסו‬
‫כל מפלצת שעמדה בדרכם‪.‬‬
‫"עצרו‪ ,‬שוטים!" צעק קרונוס‪" .‬השיבו אייייייק!"‬
‫החלק האחרון היה תוצאה של ענק היפרבוראי מבוהל שמעד לאחור והתיישב עליו‪ .‬אדון‬
‫הזמן נבלע תחת ישבן כחול ענקי‪.‬‬
‫הדפנו אותם לאורך כמה רחובות עד שכירון צעק‪" :‬עצרו! זכרו את הבטחתכם ועצרו!"‬
‫זה לא היה קל‪ ,‬אך בסופו של דבר הפקודה עברה לאורך שורות הקנטאורים והם החלו לסגת‬
‫והניחו לאויב להימלט‪.‬‬
‫"כירון צודק‪ ",‬אמרה אנבת' ומחתה את הזיעה מפניה‪" .‬אסור לנו להתפזר יותר מדי‪ .‬אנחנו‬
‫צריכים להתארגן מחדש‪".‬‬
‫"אבל האויב ‪" -‬‬
‫"הם לא הובסו‪ ",‬היא אישרה‪" .‬אבל השחר קרוב‪ .‬לפחות קנינו לנו קצת זמן‪".‬‬
‫לא רציתי לסגת‪ ,‬אבל ידעתי שהיא צודקת‪ .‬צפיתי באחרון הטלקינים נמלט לעבר נהר איסט‪.‬‬
‫ואז הסתובבתי באי רצון וחזרתי לעבר בניין האמפייר סטייט‪.‬‬
‫התבצרנו בשני גושי בניינים‪ ,‬כשמטה הפיקוד ממוקם באמצע בבניין האמפייר סטייט‪ .‬כירון‬
‫סיפר שהפונים הפרועים שלחו נציגים כמעט מכל מדינות ארצות הברית ‪ -‬ארבעים‬
‫מקליפורניה‪ ,‬שניים מרוד איילנד‪ ,‬שלושים מאילינוי‪ .‬כחמש מאות קנטאורים נענו לקריאה‪,‬‬
‫אך אפילו בכוחות מתוגברים אלה לא יכולנו להגן על יותר מגושי בניינים ספורים‪.‬‬
‫"אחי‪ ",‬אמר קנטאור בשם לארי‪ .‬החולצה שלו חשפה שמדובר ב"ביג צ'יף‪-‬סופר‪-‬בוס‪ ,‬סניף‬
‫ניו מקסיקו"‪" .‬אני לא זוכר כיף כזה מאז הכנס האחרון שלנו בווגאס!"‬
‫"זה היה גדול‪ ",‬אמר אוון מדקוטה הדרומית‪ .‬הוא היה לבוש במעיל עור שחור וקסדה צבאית‬
‫ממלחמת העולם השנייה‪.‬‬
‫"קרענו להם את הצורה!"‬
‫כירון טפח על גבו של אוון‪" .‬טוב עשיתם‪ ,‬ידידיי‪ ,‬אבל אל תפתחו שאננות‪ .‬אין להמעיט‬
‫בערכו של קרונוס‪ .‬למה שלא תקפצו למסעדה ברחוב ‪ 33‬מערב ותאכלו ארוחת בוקר‪.‬‬
‫שמעתי שסניף דלאוור איתר מחסן של בירה שחורה‪".‬‬
‫"בירה שחורה!" קראו הקנטאורים‪ .‬הם כמעט רמסו זה את זה כשדהרו משם‪.‬‬
‫כירון חייך‪ .‬אנבת' חיבקה אותו חיבוק גדול וגברת אולירי ליקקה את פניו‪.‬‬
‫כירון הגיב ברטינה על הליקוק‪" :‬די‪ ,‬די‪ .‬כן‪ .‬גם אני שמח לראות אותך‪".‬‬
‫"כירון‪ ,‬תודה‪ ",‬אמרתי‪" .‬הצלתם אותנו בגדול‪".‬‬
‫הוא משך בכתפיו‪" .‬אני מצטער שזה לקח כל כך הרבה זמן‪ .‬קנטאורים מסוגלים לדהור‬
‫במהירות גבוהה מאוד‪ ,‬כפי שאתם יודעים‪ .‬אנחנו מסוגלים לקפל את המרחק תוך כדי דהרה‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬לא היה קל לאסוף את כל הקנטאורים‪ .‬הפונים הפרועים הם לא חבורה מאורגנת‬
‫במיוחד‪".‬‬
‫"איך הצלחתם לחדור דרך ההגנות הקסומות סביב העיר?"‬
‫שאלה אנבת'‪.‬‬
‫"הן באמת האטו אותנו‪ ",‬הודה כירון‪" ,‬אך אני סבור שמטרתן העיקרית היא למנוע מבני‬
‫תמותה להתקרב‪ .‬קרונוס אינו רוצה שבני תמותה עלובים יפריעו לניצחון הגדול שלו‪".‬‬
‫"אז אולי כוחות תגבורת נוספים יצליחו לבוא‪ ",‬אמרתי בקול מלא תקווה‪.‬‬
‫כירון ליטף את זקנו‪" .‬אולי‪ ,‬אם כי זמננו קצר‪ .‬ברגע שקרונוס יתארגן מחדש‪ ,‬הוא ישוב‬
‫ויתקוף‪ .‬בלי רכיב ההפתעה לצדנו‪"...‬‬
‫הבנתי למה הוא מתכוון‪ .‬קרונוס לא הובס‪ .‬ממש לא‪ .‬חלק ממני קיווה שהוא נמחץ מתחת‬
‫לישבן של הענק‪ ,‬אבל ידעתי שאין סיכוי‪ .‬הוא עוד יחזור‪ ,‬הלילה לכל המאוחר‪.‬‬
‫"מה עם טיפון?" שאלתי‪.‬‬
‫פניו של כירון התעננו‪" .‬האלים מתעייפים‪ .‬דיוניסוס הושבת אתמול‪ .‬טיפון ניפץ את מרכבתו‬
‫ואל היין צנח לאדמה במקום כלשהו באזור הרי האפלצ'ים‪ .‬איש לא ראה אותו מאז‪.‬‬
‫הפייסטוס הושבת גם הוא‪ .‬הוא הושלך מהקרב בכוח כזה‪ ,‬שאגם חדש נוצר במערב‬
‫וירג'יניה‪ .‬הוא יחלים‪ ,‬אבל לא בזמן הקרוב‪ ,‬כך שהוא לא יוכל להמשיך ולהילחם‪ .‬האחרים‬
‫עדיין נלחמים‪ .‬הם הצליחו להאט את התקדמותו של טיפון‪ ,‬אבל אי אפשר לעצור אותו‬
‫לחלוטין‪ .‬הוא יגיע לניו יורק בשעה הזאת מחר‪ .‬ברגע שהוא וקרונוס יאחדו כוחות‪"...‬‬
‫"אז איזה סיכוי יש לנו?" שאלתי‪" .‬אין מצב שנחזיק מעמד יום נוסף‪".‬‬
‫"אין לנו ברירה‪ ",‬אמרה תאליה‪" .‬אני אדאג להציב מלכודות חדשות סביב המתחם שלנו‪".‬‬
‫היא נראתה מותשת‪ .‬הז'קט שלה היה מרוח בטינופת ובאבק מפלצות‪ ,‬אבל היא הצליחה לקום‬
‫על רגליה ולהתרחק בצעד כבד‪.‬‬
‫"אני אעזור לה‪ ",‬החליט כירון‪" .‬צריך לוודא שאחיי לא מגזימים עם הבירה‪".‬‬
‫חשבתי לעצמי שהגזמה היא מילת מפתח בכל מה שקשור בפונים הפרועים‪ ,‬אבל כירון דהר‬
‫משם והשאיר את אנבת' ואותי לבדנו‪.‬‬
‫היא ניקתה רפש מפלצות מהסכין שלה‪ .‬ראיתי אותה עושה את זה מאות פעמים‪ ,‬אבל מעולם‬
‫לא תהיתי מדוע הסכין הזה חשוב לה כל כך‪.‬‬
‫"לפחות אמא שלך בסדר‪ ",‬ניסיתי לעודד אותה‪.‬‬
‫"אם אפשר לקרוא ללחימה בטיפון בסדר‪ ".‬היא הביטה בי ישירות‪" .‬פרסי‪ ,‬אפילו עם עזרת‬
‫הקנטאורים‪ ,‬אני מתחילה לחשוב ‪" -‬‬
‫"אני יודע‪ ".‬היתה לי הרגשה רעה שזאת עשויה להיות ההזדמנות האחרונה שלנו לדבר‪,‬‬
‫והרגשתי שיש מיליון דברים שלא אמרתי לה‪" .‬תשמעי‪ ,‬היו כמה‪ ...‬כמה חזיונות שהסטיה‬
‫הראתה לי‪".‬‬
‫"אתה מתכוון לגבי לוק?"‬
‫אולי זה היה ניחוש מתבקש‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שאנבת' יודעת מה אני מסתיר ממנה‪ .‬אולי‬
‫גם היא חלמה חלומות מעניינים‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬את ותאליה ולוק‪ .‬הפגישה הראשונה שלכם‪.‬‬
‫והפעם ההיא כשפגשתם את הרמס‪".‬‬
‫אנבת' החזירה את הסכין לנדן‪" .‬לוק הבטיח שלעולם לא ייתן לי להיפגע‪ .‬הוא אמר‪ ...‬הוא‬
‫אמר שנהיה משפחה חדשה‪ ,‬ושהיא תהיה טובה יותר מהמשפחה שלו‪".‬‬
‫העיניים שלה הזכירו לי את הילדה בת השבע בסמטה ‪ -‬כועסת‪ ,‬מפוחדת‪ ,‬נואשת לחבר‬
‫אמיתי‪.‬‬
‫"תאליה דיברה איתי קודם‪ ",‬אמרתי‪" .‬היא מודאגת ‪" -‬‬
‫"שאני לא אוכל להילחם בלוק‪ ",‬אמרה אנבת' בקול אומלל‪.‬‬
‫הנהנתי‪" .‬אבל יש עוד משהו שאת צריכה לדעת‪ .‬אית'ן נקמורה חושב שלוק עדיין חי בתוך‬
‫הגוף שלו‪ ,‬אולי אפילו נאבק בקרונוס על השליטה בגוף‪".‬‬
‫אנבת' ניסתה להסתיר את זה‪ ,‬אבל יכולתי לראות שהיא מחשבת את כל האפשרויות‪ ,‬אולי‬
‫אפילו מפתחת תקוות חדשות‪.‬‬
‫"לא רציתי לספר לך‪ ",‬הודיתי‪.‬‬
‫היא נשאה מבט אל בניין האמפייר סטייט‪" .‬פרסי‪ ,‬במשך תקופות כל כך ארוכות בחיי‬
‫הרגשתי ששום דבר לא נשאר יציב וקבוע‪ .‬לא היה אף אחד שיכולתי לסמוך עליו באמת‪".‬‬
‫הנהנתי‪ .‬רוב החצויים יבינו בדיוק על מה היא מדברת‪.‬‬
‫"ברחתי מהבית כשהייתי בת שבע‪ ",‬היא אמרה‪" .‬ואז‪ ,‬עם לוק ותאליה‪ ,‬חשבתי שמצאתי‬
‫משפחה‪ ,‬אבל היא התפרקה כמעט מיד‪ .‬מה שאני מנסה לומר זה‪ ...‬שאני שונאת את זה‬
‫שאנשים מאכזבים אותי כל הזמן‪ ,‬שכל דבר טוב הוא רק זמני‪.‬‬
‫אני חושבת שבגלל זה אני רוצה להיות אדריכלית‪".‬‬
‫"כדי לבנות משהו קבוע‪ ",‬אמרתי‪" .‬מבנה שיחזיק אלף שנה‪".‬‬
‫היא הביטה בי ישירות‪" .‬אני מניחה שזה שוב הפגם היסודי באופי שלי‪".‬‬
‫לפני שנים‪ ,‬כששטנו בים המפלצות‪ ,‬אנבת' סיפרה לי שהפגם הגדול ביותר באופי שלה הוא‬
‫גאווה ‪ -‬המחשבה שהיא מסוגלת לתקן הכול‪ .‬אפילו זכיתי בהצצה אל שאיפת הלב הכמוסה‬
‫שלה‪ ,‬שנחשפה באמצעות קסמי הסירנות‪.‬‬
‫אנבת' דמיינה את אביה ואמה יחד‪ ,‬על רקע מנהטן שנבנתה מחדש על פי עיצוב של אנבת'‪.‬‬
‫ולוק היה שם גם הוא ‪ -‬לוק שחזר למוטב וקידם את פניה עם חזרתה הביתה‪.‬‬
‫"אני יכול להבין אותך‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל תאליה צודקת‪ .‬לוק בגד בך כל כך הרבה פעמים‪ .‬היה‬
‫בו רשע עוד לפני קרונוס‪.‬‬
‫אני לא רוצה שהוא יפגע בך שוב‪".‬‬
‫אנבת' קפצה שפתיים‪ .‬היה ברור שהיא מתאמצת לא לכעוס‪.‬‬
‫"אז בטח תבין אותי אם אמשיך לקוות שאתה טועה‪".‬‬
‫הסבתי מבט‪ .‬הרגשתי שעשיתי כמיטב יכולתי‪ ,‬אבל משום מה זה לא גרם לי להרגיש טוב‬
‫יותר‪.‬‬
‫מהעבר האחר של הרחוב‪ ,‬בני אפולו הקימו בית חולים שדה לטיפול בפצועים ‪ -‬עשרות‬
‫חניכים‪ ,‬וכמות שווה כמעט של ציידות‪ .‬התבוננתי בחובשים וחשבתי על הסיכויים הקלושים‬
‫שלנו להציל את האולימפוס‪...‬‬
‫ופתאום לא הייתי שם עוד‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי עומד בפאב מטונף עם קירות שחורים ושלטי ניאון‪ .‬כמה אנשים ערכו‬
‫במקום מסיבה‪ .‬מעל הבר היה תלוי שלט‪ :‬יום הולדת שמח‪ ,‬בובי ארל‪ .‬מוזיקת קאנטרי‬
‫התנגנה מהרמקולים‪ .‬גברים גדולים במכנסי ג'ינס ובחולצות עבודה מילאו את הפאב‪.‬‬
‫מלצריות נשאו מגשים עמוסים משקאות וצעקו זו אל זו‪ .‬זה היה מקום מהסוג שאמא שלי‬
‫לעולם לא היתה מרשה לי להיכנס אליו‪.‬‬
‫אני הייתי תקוע באחורי החדר‪ ,‬ליד השירותים )שדי הצחינו( ושתי מכונות משחק עתיקות‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬מצוין‪ ,‬הגעת‪ ",‬אמר האיש ששיחק בפק‪-‬מן‪" .‬תביא לי דיאט קולה‪".‬‬
‫זה היה גבר שמנמן לבוש חולצה בדוגמת נמר‪ ,‬מכנסיים קצרים סגולים‪ ,‬נעלי ספורט אדומות‬
‫וגרביים שחורים‪ ,‬תלבושת שלא ממש סייעה לו להשתלב בקהל‪ .‬האף שלו היה אדום‪ .‬סביב‬
‫שיערו השחור המתולתל נכרכה תחבושת‪ ,‬כאילו הוא מתאושש מזעזוע מוח‪.‬‬
‫מצמצתי‪" .‬מר ד'?"‬
‫הוא נאנח בלי להסיר את מבטו מהמשחק‪" .‬באמת‪ ,‬פיטר ג'ונסון‪ ,‬כמה זמן ייקח לך ללמוד‬
‫לזהות אותי ממבט ראשון?"‬
‫"בערך אותו זמן שייקח לך ללמוד את השם שלי‪ ".‬רטנתי‪.‬‬
‫"איפה אנחנו?"‬
‫"במסיבת יום ההולדת של בובי ארל‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמר דיוניסוס‪" .‬בלב אמריקה הכפרית‬
‫המקסימה‪".‬‬
‫"חשבתי שטיפון העיף אותך מהשמים‪ .‬אמרו שהתרסקת‪".‬‬
‫"דאגתך נוגעת ללב‪ .‬באמתהתרסקתי‪ .‬זה לא היה נעים במיוחד‪ .‬למעשה‪ ,‬חלק ממני עדיין‬
‫קבור תחת שלושים מטר פסולת במכרה פחם נטוש‪ .‬שעות ייקח לי להחלים‪ .‬אבל בינתיים‪,‬‬
‫חלק מהמודעות שלי נמצא כאן‪".‬‬
‫"בפאב‪ ,‬משחק פק‪-‬מן‪".‬‬
‫"מסיבות‪ ,‬זה העניין‪ ",‬אמר דיוניסוס‪" .‬אני בטוח ששמעת על זה‪ .‬אני משמש השראה לכל‬
‫מסיבה שהיא‪ .‬משום כך‪ ,‬אני יכול להתקיים במקומות רבים בו זמנית‪ .‬אני לא יודע אם אתה‬
‫מודע לחומרת המצב מחוץ לבועה הקטנה והבטוחה שלכם בניו יורק ‪" -‬‬
‫"הבועה הקטנה והבטוחה שלנו?!"‬
‫" ‪ -‬אבל תאמין לי‪ ,‬בני התמותה באמריקה מבועתים‪.‬‬
‫טיפון הפחיד אותם עד מוות‪ .‬מעטים מאוד עורכים מסיבות כרגע‪ .‬מתברר שבובי ארל וחבריו‬
‫היקרים אינם חדי מחשבה במיוחד‪ .‬הם עדיין לא קלטו שהעולם עומד להיחרב‪".‬‬
‫"אז‪ ...‬אני לא באמת כאן?"‬
‫"לא‪ .‬בעוד רגע אשלח אותך בחזרה אל חייך חסרי החשיבות כאילו לא אירע דבר‪".‬‬
‫"אז למה הבאת אותי לכאן?"‬
‫דיוניסוס פלט נשיפת בוז‪" .‬לא שנדרשתי לך באופן מיוחד‪.‬‬
‫כל אחד מכם‪ ,‬הגיבורים המטופשים‪ ,‬היה מתאים למשימה‪.‬‬
‫אנני למשל ‪" -‬‬
‫"אנבת'‪".‬‬
‫"הנקודה היא‪ ",‬אמר דיוניסוס‪" ,‬שהבאתי אותך לכאן כדי להזהיר אתכם‪ .‬אתם נמצאים‬
‫בסכנה‪".‬‬
‫"די‪ ",‬אמרתי‪" .‬בחיים לא היינו עולים על זה‪ .‬המון תודה‪".‬‬
‫הוא נעץ בי מבט זועם ולרגע שכח מהמשחק‪ .‬הרוח האדומה בלעה את פק‪-‬מן‪.‬‬
‫קורקאס‪ ,‬חתיכת מהבהב!" קילל דיוניסוס‪" .‬עוד אקצור את נשמתך!"‬ ‫"אֵ ֶרה אֵ ס ָ‬
‫"אה‪ ...‬זאת סך הכל דמות במשחק‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"זה לא תירוץ! ואתה הורס לי את המשחק‪ ,‬יוהנסון!"‬
‫"ג'קסון‪".‬‬
‫"מה שתגיד‪ .‬ועכשיו תקשיב לי‪ ,‬המצב חמור משאתה חושב‪ .‬אם האולימפוס ייפול‪ ,‬לא רק‬
‫שהאלים יתפוגגו‪ ,‬כל מה שקשור אלינו יתחיל גם הוא להתפרק‪ .‬יסודות התרבות העלובה‬
‫שלכם ‪" -‬‬
‫מכונת המשחק ניגנה נעימה קצרה ומר ד' עלה לשלב‪" 254 .‬הא!" הוא צעק‪" .‬עכשיו נראה‬
‫לכם מה זה‪ ,‬שדים מפוקסלים!"‬
‫"אה‪ ,‬יסודות התרבות‪ ",‬דחקתי בו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ .‬החברה כולה תקרוס‪ .‬אולי לא מיד‪ ,‬אך זכור את אשר אמרתי‪ ,‬הכאוס שיביאו‬
‫הטיטאנים משמעותו קץ תרבות המערב‪ .‬האמנות‪ ,‬שלטון החוק‪ ,‬טעימות היין‪ ,‬המוזיקה‪,‬‬
‫משחקי המחשב‪ ,‬חולצות המשי‪ ,‬ציורים של אלוויס על קטיפה שחורה ‪ -‬כל מה ששווה לחיות‬
‫למענו יימחק ולא יהיה!"‬
‫"אז למה האלים לא חוזרים לעזור לנו?" אמרתי‪" .‬אנחנו צריכים לאחד כוחות באולימפוס‪.‬‬
‫תשכחו מטיפון‪".‬‬
‫הוא נקש באצבעותיו בחוסר סבלנות‪" .‬שכחת את הדיאט קולה שלי‪".‬‬
‫"אלים אדירים‪ ,‬אתה מעצבן‪ ".‬הצלחתי לתפוס מלצרית ולהזמין את המשקה המטופש שלו‪.‬‬
‫רשמתי אותו על חשבון בובי ארל‪.‬‬
‫מר ד' לגם לגימה ארוכה‪ .‬העיניים שלו לא עזבו לרגע את מסך המשחק‪" .‬האמת היא‪ ,‬פִּ יֶיר ‪-‬‬
‫"‬
 ‫"פרסי‪".‬‬
‫" ‪ -‬והאלים האחרים לעולם לא יודו בכך‪ ,‬אבל אנחנו זקוקים לכם בני התמותה שתצילו את‬
‫האולימפוס‪ .‬אנחנו מהווים התגלמות של תרבותכם‪ .‬אם לא תרגישו דחף מספיק להגן על‬
‫האולימפוס בעצמכם ‪" -‬‬
‫"כמו פאן‪ ",‬אמרתי‪" ,‬שהיה תלוי בסאטירים להצלת נופי הפרא‪".‬‬
‫"אכן כך‪ .‬אני אכחיש שאי פעם אמרתי זאת‪ ,‬כמובן‪ ,‬אבל האלים זקוקים לגיבורים‪ .‬כך היה‬
‫מאז ומתמיד‪ .‬אחרת לא היינו מניחים לכם להתרוצץ בעולם‪ ,‬פרחחים קטנים ומעצבנים‬
‫שכמותכם‪".‬‬
‫"אתה גורם לי להרגיש כל כך מיוחד‪ .‬באמת תודה‪".‬‬
‫"נצלו את ההכשרה שהענקתי לכם במחנה‪".‬‬
‫"איזו הכשרה?"‬
‫"אתה יודע‪ .‬כל טכניקות הגיבורים שלכם ו ‪ -‬לא!" מר ד' חבט במכונת המשחק‪ .‬נא פּארי יי‬
‫אֵ ייכי! לעזאזל! ברמה האחרונה!"‬
‫הוא הביט בי ואש סגולה רשפה בעיניו‪" .‬למיטב זכרוני‪ ,‬חזיתי פעם שאתה תנהג באנוכיות‬
‫כמו יתר הגיבורים האנושיים‪ .‬ובכן‪ ,‬הנה ההזדמנות שלך להוכיח שטעיתי‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬תמיד רציתי שתהיה גאה בי‪".‬‬
‫"חובה עליכם להציל את האולימפוס‪ֶ ,‬פּדרוֹ! השאירו את טיפון לאולימפיים והצילו את מרכז‬
‫הכוח שלנו‪ .‬הדבר חיוני!"‬
‫"אחלה‪ .‬זאת היתה שיחה מאוד מועילה‪ .‬עכשיו אם לא אכפת לך‪ ,‬החברים שלי בטח תוהים ‪-‬‬
‫"‬
‫"זה עוד לא הכול‪ ",‬הזהיר אותי מר ד'‪" .‬קרונוס עדיין לא הגיע למלוא כוחו‪ .‬גופו של בן‬
‫התמותה משמש לו רק כלי זמני‪".‬‬
‫"הבנו את זה לבד‪".‬‬
‫"והאם הבנתם גם שבתוך יום לכל היותר‪ ,‬קרונוס ישרוף את הגוף בן התמותה וילבש את‬
‫דמותו האמיתית של מלך הטיטאנים?"‬
‫"וזה אומר‪"...‬‬
‫דיוניסוס הכניס למכונה מטבע נוסף‪" .‬אתה מודע לעוצמת דמותם האמיתית של האלים‪".‬‬
‫"כן‪ .‬מי שמביט בהם בצורתם האמיתית נשרף‪".‬‬
‫"קרונוס יהיה חזק פי עשרה‪ .‬עצם נוכחותו תכלה אותך לאפר‪ .‬וברגע שיעטה את דמותו הוא‬
‫יעצים את הטיטאנים האחרים‪ .‬כרגע הם חלשים‪ ,‬בהשוואה לכוח שיימלאו בקרוב אם לא‬
‫תעצרו אותו‪ .‬העולם יקרוס‪ ,‬האלים ימותו ואני לעולם לא אגיע לניקוד מושלם במכונה‬
‫הארורה הזאת‪".‬‬
‫יכול להיות שהייתי צריך להתמלא אימה‪ ,‬אבל האמת היא שלא יכולתי לפחד יותר מכפי‬
‫שכבר פחדתי ממילא‪.‬‬
 ‫"ועכשיו אני יכול ללכת?" שאלתי‪.‬‬
‫"דבר אחד אחרון‪ .‬בנִ י פּוֹלוּקס‪ .‬האם הוא בחיים?"‬
‫מצמצתי‪" .‬כן‪ ,‬בפעם האחרונה שראיתי אותו‪".‬‬
‫"אני אודה לך אם תדאג שהוא יישאר ככה‪ .‬איבדתי את אחיו קסטור בשנה שעברה ‪" -‬‬
‫"אני זוכר‪ ".‬בהיתי בו וניסיתי לעכל את המחשבה שדיוניסוס עשוי להיות אב אוהב‪ .‬תהיתי‬
‫כמה אולימפיים נוספים חושבים ברגעים אלה ממש על ילדיהם החצויים‪.‬‬
‫"אני אעשה כמיטב יכולתי‪".‬‬
‫"כמיטב יכולתך‪ ",‬רטן דיוניסוס‪" .‬כן‪ ,‬ממש מרגיע‪ .‬ועכשיו לך‪ .‬מצפות לכם כמה הפתעות‬
‫לא נעימות‪ ,‬ואני צריך להביס את השד המהבהב הארור הזה!"‬
‫"איזה הפתעות?"‬
‫הוא החווה בידו‪ ,‬והפאב נעלם‪.‬‬
‫חזרתי אל השדרה החמישית‪ .‬אנבת' לא זזה‪ .‬לא נראה שהיא שמה לב בכלל שנעלמתי‪.‬‬
‫היא ראתה שאני בוהה בחלל ותקעה בי מבט‪" .‬מה?"‬
‫"אה‪ ...‬שום דבר‪ ,‬נראה לי‪".‬‬
‫הסתכלתי בשדרה ותהיתי לאילו הפתעות לא נעימות התייחס מר ד'‪ .‬כמה יכול עוד כבר‬
‫המצב להידרדר? מבטי נתקל באקראי במכונית כחולה חבוטה‪ .‬מכסה המנוע היה מעוקם‬
‫לגמרי‪ ,‬כאילו מישהו ניסה לקפל אותו‪ .‬צמרמורת עברה בי‪ .‬למה המכונית נראית לי מוכרת‬
‫כל כך? ואז זיהיתי שזאת מכונית פּריוּס‪.‬‬
‫מכונית הפּריוּס של פול‪.‬‬
‫זינקתי במורד הרחוב‪.‬‬
‫"פרסי!" קראה אנבת'‪" .‬לאן אתה הולך?"‬
‫פול שכב מעולף במושב הנהג‪ .‬אמא שלי נחרה לצדו‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו המוח שלי הפך לדייסה‪ .‬איך לא הבחנתי בהם קודם? הם שוכבים כאן בלב‬
‫הקרב כבר יותר מיממה‪ ,‬ואני אפילו לא שמתי לב‪.‬‬
‫"הם ‪ -‬הם בטח ראו את האורות הכחולים בשמים‪".‬‬
‫משכתי בכל הדלתות אבל הן היו נעולות‪" .‬אני חייב להוציא אותם מכאן‪".‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמרה אנבת' בעדינות‪.‬‬
‫"אני לא יכול להשאיר אותם כאן!" נשמעתי קצת מטורף‪.‬‬
‫הלמתי באגרופים על החלון הקדמי‪" .‬אני חייב להזיז אותם‪.‬‬
‫אני חייב ‪" -‬‬
‫"פרסי‪ ,‬פשוט ‪ -‬פשוט חכה רגע‪ ".‬אנבת' נופפה לכירון‪ ,‬שדיבר עם כמה קנטאורים בהמשך‬
‫הרחוב‪" .‬אנחנו יכולים לדחוף את המכונית לרחוב צדדי‪ ,‬בסדר? הם יהיו בסדר גמור‪".‬‬
‫הידיים שלי רעדו‪ .‬הרגשתי כל כך טיפש וחלש‪ ,‬להגיב ככה אחרי כל מה שעבר עליי בימים‬
‫האחרונים‪ ,‬אבל למראה ההורים שלי כמעט התפרקתי‪.‬‬
 ‫כירון דהר לעברנו‪" .‬מה‪ ....‬אוי‪ .‬אני מבין‪".‬‬
‫"הם באו לחפש אותי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אמא שלי הרגישה כנראה שמשהו לא בסדר‪".‬‬
‫"בהחלט ייתכן‪ ",‬אמר כירון‪" .‬אבל פרסי‪ ,‬הם יהיו בסדר גמור‪ .‬הדרך הטובה ביותר לעזור‬
‫להם היא להתרכז במלאכה שלפנינו‪".‬‬
‫ואז הבחנתי במשהו במושב האחורי של המכונית‪ ,‬והלב שלי נעצר לרגע‪ .‬מאחורי אמא שלי‪,‬‬
‫כד יווני שחור‪-‬לבן שגובהו כמטר היה מהודק למושב בחגורת הבטיחות‪.‬‬
‫"אין מצב‪ ",‬מלמלתי‪.‬‬
‫אנבת' לחצה בידה על החלון‪" .‬לא יכול להיות! חשבתי שהשארת אותו בפלאזה‪".‬‬
‫"נעול בכספת‪ ",‬אישרתי‪.‬‬
‫כירון הבחין בכד ועיניו נפערו‪" .‬זה לא ‪" -‬‬
‫"כד פנדורה‪ ".‬סיפרתי לו על הפגישה שלי עם פרומתאוס‪.‬‬
‫"אם כך‪ ,‬הכד הוא שלך‪ ",‬אמר כירון בקול קודר‪" .‬הוא יעקוב אחריך וינסה לפתותך לפתוח‬
‫אותו‪ ,‬ולא משנה היכן תשאיר אותו‪ .‬הוא יופיע ברגעים שבהם תהיה בשיא חולשתך‪".‬‬
‫למשל עכשיו‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬כשאני מביט בהורים שלי שמעולפים כאן חסרי ישע‪.‬‬
‫נזכרתי בחיוך של פרומתאוס‪ ,‬הלהוט כל כך לעזור לנו‪ ,‬בני התמותה המסכנים‪ .‬הרפה‬
‫מהתקווה‪ ,‬ואני אדע שנכנעת‪.‬‬
‫אני מבטיח לך שקרונוס ינהג במידת הרחמים‪.‬‬
‫כעס הציף אותי‪ .‬שלפתי את אנקלוסמוס וחתכתי את החלון בצד הנהג כאילו הוא עשוי ניילון‬
‫נצמד‪.‬‬
‫"נעביר את המכונית לניוטרל‪ ",‬אמרתי‪" .‬נדחוף אותה הצדה‪ .‬וניקח את הכד המטופש הזה‬
‫לאולימפוס‪".‬‬
‫כירון הנהן‪" .‬תוכנית מוצלחת‪ .‬אבל פרסי‪"...‬‬
‫אני לא יודע מה הוא התכוון לומר‪ ,‬כי הוא לא השלים את המשפט‪ .‬קול טרטור מכאני החל‬
‫להישמע במרחק‪ ,‬הולך ומתחזק ‪ -‬קול להבי מסוק‪.‬‬
‫ביום שגרתי בניו יורק לא היה בזה שום דבר מיוחד‪ ,‬אבל אחרי יומיים של דממה היה משונה‬
‫לשמוע פתאום מסוק של בני תמותה‪ .‬במרחק כמה רחובות מזרחה‪ ,‬צבא המפלצות צעק‬
‫קריאות בוז לעבר המסוק שנגלה לעין‪ .‬זה היה מסוק אזרחי צבוע אדום כהה‪ ,‬ועליו סמל ד‪.‬ה‪.‬‬
‫בירוק בהיר‪ .‬המלים שמתחת לסמל היו קטנות מדי לקריאה ממרחק כזה‪ ,‬אבל ידעתי מה‬
‫כתוב שם‪ :‬דֵ ר השקעות‪.‬‬
‫"מה היא עושה כאן?" תבעה אנבת' לדעת‪" .‬ואיך היא הצליחה לחצות את המחסום הקסום?"‬
‫"מי?" כירון נראה מבולבל‪" .‬איזו בת תמותה מטורפת דיה ל ‪" -‬‬
‫המסוק נטה פתאום קדימה‪.‬‬
‫"הלחש של מורפיאוס!" אמר כירון‪" .‬הטייס השוטה בן התמותה נרדם‪".‬‬
‫צפיתי באימה במסוק הנוטה על צדו ומתחיל לצלול לעבר שורה של בנייני משרדים‪ .‬גם אם‬
‫הוא לא יתרסק‪ ,‬אלי האוויר יעיפו אותו מהשמים ברגע שיתקרב לבניין האמפייר סטייט‪.‬‬
‫עמדתי שם משותק‪ ,‬אבל אנבת' שרקה בקול וגווידו הפגסוס צלל מהשמים‪.‬‬
‫מישהו הזמין סוס חתיך? שאל‪.‬‬
‫"בוא‪ ,‬פרסי‪ ",‬רטנה אנבת'‪" .‬אנחנו צריכים להציל את החברה שלך‪".‬‬
 ‫‪16‬‬
‫אנחנו זוכים לעזרה במרמה‬
‫אני חושב שזאת ההגדרה המדויקת שלי למושג "לא כיף"‪ :‬לעוף על גב פגסוס לעבר מסוק‬
‫שיצא משליטה‪ .‬אם גווידו היה פחות טוב בניווט‪ ,‬הלהבים היו קוצצים אותנו לחתיכות‪.‬‬
‫יכולתי לשמוע את רייצ'ל צורחת מבפנים‪ .‬מסיבה כלשהי היא לא נרדמה‪ ,‬אבל ראיתי את‬
‫הטייס שמוט על ההגאים‪ ,‬מושלך קדימה ואחורה בעוד המסוק מיטלטל לעבר קיר בניין‪.‬‬
‫"רעיונות?" שאלתי את אנבת'‪.‬‬
‫"תצטרך לקחת את גווידו ולהסתלק מפה‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"ומה את הולכת לעשות?"‬
‫בתגובה היא פלטה צעקת קרב ‪" -‬הייאה!" ‪ -‬וגווידו התחיל לצלול‪.‬‬
‫"תתכופף!" צעקה אנבת'‪.‬‬
‫חלפנו קרוב כל כך ללהבים שהשיער שלי כמעט נתלש‪.‬‬
‫טסנו מהירים כברק לצד המסוק ואנבת' תפסה בדלת‪.‬‬
‫ואז הכול השתבש‪.‬‬
‫הכנף של גווידו פגעה בגוף המסוק‪ .‬הוא צלל למטה לעבר הקרקע כשאני על גבו‪ ,‬ואילו‬
‫אנבת' נותרה משתלשלת באוויר‪.‬‬
‫הייתי מפוחד כל כך שבקושי הצלחתי לחשוב‪ ,‬אבל בעוד גווידו צולל מטה ראיתי את רייצ'ל‬
‫מושכת את אנבת' אל תוך המסוק‪.‬‬
‫"תחזיק מעמד!" צעקתי לגווידו‪.‬‬
‫הכנף שלי‪ ,‬הוא נאנק‪ .‬הלך עליה‪.‬‬
‫"אתה יכול לעשות את זה!" ניסיתי נואשות להיזכר בשיעור ההדרכה של סילנה במחנה‪.‬‬
‫"תרפה את הכנף‪ .‬תפרוש אותה ותדאה‪".‬‬
‫צללנו כמו אבן ‪ -‬הישר לעבר המדרכה‪ ,‬מאה מטר מתחתינו‪ .‬ברגע האחרון פרש גווידו את‬
‫כנפיו‪ .‬ראיתי את פני הקנטאורים נשואות לעברינו בפיות פעורים‪ .‬ואז התרוממנו‪ ,‬דאינו‬
‫כחמישה‪-‬עשר מטר וכשלנו אל המדרכה ‪ -‬בערבוביה של פגסוס וחצוי‪.‬‬
‫איי! נאנק גווידו‪ .‬הרגליים שלי‪ .‬הראש שלי‪ .‬הכנפיים שלי‪.‬‬
‫כירון דהר לעברנו עם תרמיל העזרה ראשונה והתחיל לטפל בפגסוס‪.‬‬
‫קמתי על רגליי‪ .‬נשאתי מבט למעלה והלב שלי צנח לתחתונים‪ .‬המסוק היה שניות ספורות‬
‫מהתרסקות אל קיר בניין‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬כבדרך נס‪ ,‬המסוק התיישר‪ .‬הוא חג במעגל וריחף במקומו‪ .‬באיטיות רבה‪ ,‬הוא התחיל‬
‫לרדת‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו זה לוקח נצח‪ ,‬אך בסופו של דבר הוא נחת בכבדות באמצע השדרה‬
‫החמישית‪ .‬הבטתי מבעד לחלון הקדמי ולא האמנתי למראה עיניי‪ .‬אנבת' ישבה מול ההגאים‪.‬‬
‫רצתי לעבר המסוק בעוד שסיבוב הלהבים האט לעצירה‪.‬‬
‫רייצ'ל פתחה את הדלת וגררה החוצה את הטייס‪.‬‬
‫היא עדיין היתה לבושה כמו בחופשה‪ ,‬במכנסיים קצרים‪ ,‬חולצת טריקו וסנדלים‪ .‬השיער‬
‫שלה היה סבוך והפנים שלה ירקרקות מהטיסה במסוק‪.‬‬
‫אנבת' יצאה אחרונה‪.‬‬
‫בהיתי בה ביראת כבוד‪" .‬לא ידעתי שאת יודעת להטיס מסוק‪".‬‬
‫"גם אני לא ידעתי‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אבא שלי מטורף על תעופה‪ .‬ולדיידלוס היו כל מיני הערות‬
‫על תעופת מכונות‪.‬‬
‫פשוט ניחשתי איך מטיסים אותו‪".‬‬
‫"את הצלת את החיים שלי‪ ",‬אמרה רייצ'ל‪.‬‬
‫אנבת' מתחה את כתפה הפצועה‪" .‬כן‪ ,‬טוב‪ ...‬בואי לא נחזור על זה‪ .‬מה את עושה כאן‪ ,‬דֵ ר?‬
‫השתגעת לטוס ככה ללב אזור קרבות?"‬
‫"אני" ‪-‬רייצ'ל העיפה בי מבט‪" .‬הייתי חייבת להגיע‪.‬‬
‫ידעתי שפרסי בצרה‪".‬‬
‫"צרה זאת לא מלה‪ ",‬רטנה אנבת'‪" .‬טוב‪ ,‬אם תסלחו לי‪ ,‬אני צריכה לטפל בכמה חברים‬
‫פצועים‪ .‬יופי שקפצת לביקור‪ ,‬רייצ'ל‪".‬‬
‫"אנבת'‪ "...‬קראתי אחריה‪.‬‬
‫היא הסתלקה ללא מילה‪.‬‬
‫רייצ'ל התיישבה בכבדות על המדרכה וטמנה את ראשה בין ידיה‪" .‬פרסי‪ ,‬אני מצטערת‪ .‬לא‬
‫התכוונתי‪ ...‬אני תמיד מסבכת הכול‪".‬‬
‫היה קשה להתווכח איתה‪ ,‬אם כי שמחתי שהיא בסדר‪.‬‬
‫הבטתי בכיוון אנבת' אבל היא נעלמה בהמון‪ .‬מה שהיא עשתה היה פשוט לא ייאמן ‪ -‬הצילה‬
‫את החיים של רייצ'ל‪ ,‬הנחיתה מסוק בשלום ואז הסתלקה כאילו זה לא סיפור גדול‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬אמרתי לרייצ'ל‪ ,‬אם כי לא נשמעתי משכנע במיוחד‪" .‬אז מה המסר שהיית‬
‫חייבת להעביר לי?"‬
‫המצח שלה התקמט‪" .‬איך אתה יודע על זה?"‬
‫"מחלום‪".‬‬
‫רייצ'ל לא נראתה מופתעת‪ .‬היא משכה במכנסיים הקצרים שלה‪ .‬הם היו מכוסים בציורים‪,‬‬
‫מה שלא היה יוצא דופן‪ ,‬אבל הפעם זיהיתי את הסמלים‪ :‬אותיות יווניות‪ ,‬עיצובים מהחרוזים‬
‫של המחנה‪ ,‬רישומים של מפלצות ופרצופי אלים‪.‬‬
‫לא הבנתי מאיפה היא מכירה אותם‪ .‬היא מעולם לא ביקרה באולימפוס או במחנה החצויים‪.‬‬
‫"גם אני התחלתי לראות דברים‪ ",‬היא מלמלה‪" .‬כלומר‪ ,‬לא רק דרך הערפול‪ .‬דברים אחרים‪.‬‬
‫תמונות‪ ,‬טקסט ‪" -‬‬
‫"ביוונית עתיקה‪ ",‬אמרתי‪" .‬את יודעת מה המשמעות של כל זה?"‬
‫"על זה רציתי לדבר איתך‪ .‬קיוויתי‪ ...‬טוב‪ ,‬קיוויתי שאם תצא איתנו לחופשה‪ ,‬תוכל לעזור לי‬
‫להבין מה קורה לי‪".‬‬
‫היא הביטה בי בתחינה‪ .‬הפנים שלה היו צרובות שמש‪.‬‬
‫האף שלה התקלף‪ .‬הייתי המום מכך שהיא נמצאת כאן‪.‬‬
‫היא הכריחה את המשפחה שלה לקצר את החופשה שלהם‪ ,‬הסכימה להירשם ללימודים בבית‬
‫הספר המחריד ההוא וטסה במסוק אל לב אזור קרבות במפלצות‪ ,‬וכל זאת כדי לראות אותי‪.‬‬
‫בדרכה שלה‪ ,‬היא היתה אמיצה לא פחות מאנבת'‪.‬‬
‫אבל מה שקרה לה עם החזיונות ממש הלחיץ אותי‪ .‬אולי זה משהו שקורה לכל בני התמותה‬
‫שמסוגלים לראות מבעד לערפול‪ .‬אבל אמא שלי מעולם לא הזכירה דברים כאלה‪.‬‬
‫שוב ושוב נזכרתי במה שאמרה הסטיה על אמא של לוק‪ :‬מאי קסטלאן הלכה צעד אחד רחוק‬
‫מדי‪ .‬היא ניסתה לראות יותר מדי‪.‬‬
‫"רייצ'ל‪ ",‬אמרתי‪" .‬הלוואי שהייתי יודע‪ .‬אולי כדאי לשאול את כירון ‪" -‬‬
‫היא נרתעה כאילו חטפה זרם חשמלי‪" .‬פרסי‪ ,‬משהו עומד לקרות‪ .‬תחבולה שתיגמר במוות‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת? מי ימות?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ".‬היא הביטה סביב במתח‪" .‬אתה לא מרגיש בזה?"‬
‫"זה המסר שרצית להעביר לי?"‬
‫"לא‪ ".‬היא היססה לרגע‪" .‬אני מצטערת‪ .‬הדברים שלי לא נשמעים הגיוניים במיוחד‪ ,‬אבל‬
‫המחשבה הזאת פשוט עלתה בי פתאום‪ .‬המסר שכתבתי בחוף היה שונה‪ .‬הוא הכיל את השם‬
‫שלך‪".‬‬
‫"פרסאוס‪ ",‬נזכרתי‪" .‬ביוונית עתיקה‪".‬‬
‫רייצ'ל הנהנה‪" .‬אני לא יודעת מה המשמעות שלו‪ .‬אבל אני יודעת שהוא חשוב‪ .‬אתה חייב‬
‫לשמוע אותו‪ .‬זה מה שכתבתי‪ :‬פרסאוס‪ ,‬לא אתה הגיבור‪".‬‬
‫בהיתי בה כאילו הכניסה לי סטירה‪" .‬עברת אלפי קילומטרים לומר לי שאני לא הגיבור?"‬
‫"זה חשוב‪ ",‬היא התעקשה‪" .‬זה ישפיע על מה שתעשה‪".‬‬
‫"לא הגיבור מהנבואה?" שאלתי‪" .‬לא הגיבור שיביס את קרונוס? למה את מתכוונת?"‬
‫"אני‪ ...‬אני מצטערת‪ ,‬פרסי‪ .‬זה כל מה שאני יודעת‪ .‬הייתי חייבת לומר לך כי‪"...‬‬
‫"ובכן!" כירון הגיע אלינו בדהירה קלה‪" .‬זאת בוודאי העלמה דר‪".‬‬
‫רציתי לצעוק עליו שיסתלק‪ ,‬אבל מובן שלא יכולתי‪.‬‬
‫ניסיתי לשלוט ברגשותי‪ .‬הרגשתי כאילו עוד הוריקן אישי מתערבל סביבי‪.‬‬
‫"כירון ‪ -‬תכיר את רייצ'ל דר‪ ",‬אמרתי‪" .‬רייצ'ל ‪ -‬זה המורה שלי‪ ,‬כירון‪".‬‬
‫"שלום‪ ",‬אמרה רייצ'ל בקול עגמומי‪ .‬היא לא נראתה מופתעת לגלות שכירון קנטאור‪.‬‬
 ‫"אינך שקועה בשינה‪ ,‬העלמה דֵ ר‪ ",‬ציין כירון‪" .‬אך את בת תמותה?"‬
‫"אני בת תמותה‪ ",‬היא אישרה‪ ,‬כאילו מדובר במחשבה מדכדכת‪" .‬הטייס נרדם ברגע שחצינו‬
‫את הנהר‪ .‬אני לא יודעת למה אני לא נרדמתי‪ .‬רק ידעתי שאני חייבת להגיע לכאן ולהזהיר‬
‫את פרסי‪".‬‬
‫"להזהיר את פרסי?"‬
‫"היא ראתה דברים‪ ",‬אמרתי‪" .‬כתבה שורות טקסט וציירה ציורים‪".‬‬
‫כירון הרים גבה‪" .‬האמנם? ספרי לי‪".‬‬
‫היא סיפרה לו את כל מה שאמרה לי‪.‬‬
‫כירון ליטף את זקנו‪" .‬העלמה דֵ ר‪ ...‬אולי כדאי שנשוחח‪".‬‬
‫"כירון‪ ",‬פלטתי‪ .‬בעיני רוחי ראיתי פתאום את התמונה הנוראה ממחנה החצויים בשנות‬
‫התשעים‪ ,‬כשזעקתה של מאי קסטלאן הדהדה מעליית הגג‪" .‬אתה‪ ...‬אתה תעזור לרייצ'ל‪,‬‬
‫נכון? כלומר‪ ,‬אתה תסביר לה שהיא חייבת להיזהר בדברים האלה‪ .‬לא ללכת רחוק מדי‪".‬‬
‫הזנב שלו הצליף‪ ,‬כדרכו כשהוא מודאג‪" .‬כן‪ ,‬פרסי‪ .‬אני אעשה כמיטב יכולתי להבין מה‬
‫קורה ולייעץ לעלמה דֵ ר‪ ,‬אך הדבר עלול לקחת קצת זמן‪ .‬בינתיים מוטב שתנוח‪ .‬הזזנו את‬
‫המכונית של הוריך למקום מבטחים‪ .‬עושה רושם שהאויב נותר במקומו לעת עתה‪ .‬פרשנו‬
‫מיטות מתקפלות בבניין האמפייר סטייט‪ .‬מוטב שתישן מעט‪".‬‬
‫"כולם אומרים לי ללכת לישון‪ ",‬רטנתי‪" .‬אני לא צריך לישון‪".‬‬
‫כירון הצליח לחייך‪" .‬ראית את עצמך בזמן האחרון‪ ,‬פרסי?"‬
‫השפלתי מבט אל הבגדים שלי‪ ,‬שהיו חרוכים‪ ,‬צרובים‪ ,‬קרועים ומשוספים מלילה של לחימה‬
‫בלתי פוסקת‪" .‬אני נראה נורא‪ ",‬הודיתי‪" .‬אבל נראה לך שאצליח לישון אחרי מה שקרה?"‬
‫"אתה אולי חסין מפגיעה בקרב‪ ",‬נזף בי כירון‪" ,‬אך גופך מתעייף מהר יותר בשל כך‪ .‬אני‬
‫זוכר את אכילס‪ .‬בכל רגע שבו הוא לא נלחם‪ ,‬הבחור היה שקוע בשינה‪ .‬הוא היה תופס‬
‫תנומה אולי עשרים פעמים ביום‪ .‬אתה זקוק למנוחה‪ ,‬פרסי‪.‬‬
‫ייתכן שאתה תקוותנו היחידה‪".‬‬
‫רציתי למחות ולומר שאני לא תקוותם היחידה‪ .‬לדברי רייצ'ל‪ ,‬לא הייתי אפילו הגיבור‪ .‬אבל‬
‫המבט בעיניו של כירון הבהיר לי שהוא לא יקבל תשובה שלילית‪.‬‬
‫"בטח‪ ",‬רטנתי‪" .‬תדברו‪".‬‬
‫גררתי רגליים לעבר בניין האמפייר סטייט‪ .‬כשהעפתי מבט לאחור‪ ,‬ראיתי שכירון ורייצ'ל‬
‫שקועים בשיחה בפנים חמורות סבר‪ ,‬כאילו דיברו על סידורי לוויה‪.‬‬
‫במבואה מצאתי מזרון פנוי וקרסתי עליו‪ ,‬משוכנע שלעולם לא אצליח להירדם‪ .‬לאחר רגע‪,‬‬
‫העיניים שלי נעצמו‪.‬‬
‫בחלומותיי‪ ,‬חזרתי לגנו של האדס‪ .‬אדון המתים פסע הלוך ושוב כשידיו מכסות את אוזניו‪,‬‬
‫וניקו צעד בעקבותיו ונופף בזרועותיו‪.‬‬
‫"אבל אתה מוכרח!" התעקש ניקו‪.‬‬
 ‫דמטר ופרספונה ישבו מאחוריהם אל שולחן ארוחת הבוקר‪.‬‬
‫שתי האלות נראו משועממות‪ .‬דמטר שפכה דגני בוקר אל ארבע קערות ענקיות‪ .‬פרספונה‬
‫שינתה בקסם את סידור הפרחים שעל השולחן‪ ,‬מחליפה את צבע הפרחים מאדום‪ ,‬לצהוב‪,‬‬
‫למנוקד‪.‬‬
‫"אני לא מוכרח לעשות דבר!" עיניו של האדס רשפו‪" .‬אני אל!"‬
‫"אבא‪ ",‬אמר ניקו‪" ,‬אם האולימפוס ייפול‪ ,‬לא תהיה משמעות למגננות על הארמון שלך‪ .‬גם‬
‫אתה תתפוגג‪".‬‬
‫"אני לא נמנה עם האולימפיים!" רטן האדס‪" .‬בני משפחתי הבהירו לי זאת היטב‪".‬‬
‫"אתה כן‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬גם אם זה לא מוצא חן בעיניך‪".‬‬
‫"ראית מה הם עשו לאמך‪ ",‬אמר האדס‪" .‬זאוס הרג אותה‪.‬‬
‫ואתה רוצה שאסייע להם? כל מה שקורה להם עכשיו‪ ,‬מגיע להם!"‬
‫פרספונה נאנחה‪ .‬היא טיילה באצבעותיה על השולחן‪ ,‬והפכה את הסכום לוורדים בהיסח‬
‫הדעת‪" .‬אפשר בבקשה לא לדבר על האישה ההיא?"‬
‫"אתם יודעים מה יועיל לילד?" אמרה דמטר בקול מהורהר‪.‬‬
‫"קצת עבודה חקלאית‪".‬‬
‫פרספונה גלגלה עיניים‪" .‬אמא‪"...‬‬
‫"שישה חודשים עם מחרשה מחשלים את האופי‪".‬‬
‫ניקו חסם את דרכו של האדס ואילץ אותו להביט בו‪" .‬אמא שלי הבינה מה זה משפחה‪ .‬לכן‬
‫היא לא רצתה לעזוב אותנו‪.‬‬
‫אתה לא יכול לנטוש את המשפחה שלך‪ ,‬אפילו אם הם עשו משהו נורא‪ .‬גם אתה עשית להם‬
‫דברים נוראיים‪".‬‬
‫"מריה מתה!" הזכיר לו האדס‪.‬‬
‫"אתה לא יכול להתנתק מכל שאר האלים!"‬
‫"זה עבד לא רע במשך אלפי שנים‪".‬‬
‫"והרגשת יותר טוב?" תבע ניקו לדעת‪" .‬הקללה שהטלת על האוראקל עזרה לך במשהו?‬
‫נטירת טינה היא פגם יסודי באופי שלנו‪ .‬ביאנקה הזהירה אותי‪ ,‬והיא צדקה‪".‬‬
‫"בשביל חצויים! אני בן אלמוות רב עוצמה! לא הייתי עוזר לאלים האחרים גם לו היו‬
‫מפצירים בי‪ ,‬גם אם פרסי ג'קסון בכבודו ובעצמו היה מתחנן בפניי ‪" -‬‬
‫"אתה מנודה בדיוק כמוני!" צעק ניקו‪" .‬תפסיק לכעוס על זה ותעשה משהו מועיל לשם‬
‫שינוי‪ .‬זאת הדרך היחידה לגרום להם לכבד אותך!"‬
‫כף ידו של האדס נמלאה אש שחורה‪.‬‬
‫"לך על זה‪ ",‬אמר ניקו‪" .‬תפוצץ אותי‪ .‬זה בדיוק מה שהאלים האחרים היו מצפים שתעשה‪.‬‬
‫תוכיח שהם צודקים‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬בבקשה‪ ",‬התלוננה דמטר‪" .‬תשתיק אותו כבר‪".‬‬
‫פרספונה נאנחה‪" .‬נו‪ ,‬אני לא יודעת‪ .‬כבר עדיף להילחם ורק לא לאכול מנה נוספת של דגני‬
‫בוקר‪ .‬כל כך משעמם‪".‬‬
‫האדס שאג בזעם‪ .‬כדור האש השחורה פגע בעץ כסוף ממש ליד ניקו‪ .‬העץ נמס לשלולית של‬
‫מתכת נוזלית‪.‬‬
‫והחלום שלי השתנה‪.‬‬
‫עמדתי מחוץ לבניין האו"ם‪ ,‬כקילומטר וחצי צפון‪-‬מזרחית לבניין האמפייר סטייט‪ .‬צבא‬
‫הטיטאנים התמקם שם‪ .‬על מוטות הדגלים שבחזית הבניין היו תלויות מזכרות מחרידות ‪-‬‬
‫קסדות וחלקי שריון של חניכים שהובסו בקרב‪ .‬לכל אורך השדרה הראשונה‪ ,‬ענקים השחיזו‬
‫גרזנים‪ .‬טלקינים תיקנו שריונות בנפחיות שדה‪.‬‬
‫קרונוס עצמו צעד בכיכר‪ ,‬מנופף בחרמש‪ .‬שומרות ראשו הדרקייניאות שמרו על מרחק‬
‫בטוח ממנו‪ .‬אית'ן נקמורה ופרומתאוס עמדו בקרבת מקום‪ ,‬מחוץ לטווח החרמש‪ .‬אית'ן‬
‫התעסק ברצועות המגן שלו‪ ,‬אבל פרומתאוס נראה שלו ורגוע כתמיד בחליפת הטוקסידו‬
‫שלו‪.‬‬
‫"אני מתעב את המקום הזה‪ ",‬רטן קרונוס‪" .‬האומות המאוחדות‪ .‬כאילו שהמין האנושי יכול‬
‫להתאחד‪ .‬תזכירו לי להרוס את הבניין הזה אחרי שנחריב את האולימפוס‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬הלורד‪ ".‬פרומתאוס חייך כאילו הכעס של אדונו משעשע אותו‪" .‬שנהרוס גם את‬
‫האורוות בסנטרל פארק? אני יודע עד כמה אתה מתרגז מסוסים‪".‬‬
‫"אל תלעג לי‪ ,‬פרומתאוס! הקנטאורים הארורים הללו עוד יצטערו‪ .‬אני אשליך אותם לכלבי‬
‫השאול‪ ,‬וראשון מכולם את הבן שלי ‪ -‬החלשלוש הזה כירון‪".‬‬
‫פרומתאוס משך בכתפיו‪" .‬החלשלוש הזה השמיד בחציו לגיון שלם של טלקינים‪".‬‬
‫קרונוס הניף את החרמש וקצץ עמוד דגל לשתיים‪ .‬דגל ברזיל קרס אל בין החיילים‪ ,‬ומחץ‬
‫תחתיו דרקייניאה‪.‬‬
‫"אנחנו נשמיד אותם!" שאג קרונוס‪" .‬הגיע הזמן לשחרר את הדרקון‪ .‬נקמורה ‪ -‬אתה אחראי‬
‫לכך‪".‬‬
‫"כ‪-‬כן‪ ,‬הלורד‪ .‬עם השקיעה?"‬
‫"לא‪ ",‬אמר קרונוס‪" .‬ברגע זה‪ .‬שומרי האולימפוס פצועים‪.‬‬
‫הם לא יצפו למתקפה מיידית‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬אנחנו יודעים שהם אינם מסוגלים להביס את‬
‫הדרקון הזה‪".‬‬
‫אית'ן נראה מבולבל‪" .‬הלורד?"‬
‫"לא חשוב‪ ,‬נקמורה‪ .‬עשה כפי שפקדתי‪ .‬אני רוצה שהאולימפוס יוחרב עוד לפני שטיפון יגיע‬
‫לניו יורק‪ .‬אנחנו נשבור את האלים לחלוטין!"‬
‫"אבל הלורד‪ ",‬אמר אית'ן‪" .‬אולי תחדש את כוחותיך‪"...‬‬
‫קרונוס הצביע לעבר אית'ן‪ ,‬וזה קפא במקומו‪.‬‬
‫"נראה לך‪ ",‬סינן קרונוס‪" ,‬שכוחותי זקוקים להתחדשות?"‬
 ‫אית'ן לא השיב‪ .‬קשה לענות כשאתה קפוא בזמן‪.‬‬
‫קרונוס נקש באצבעותיו ואית'ן קרס‪.‬‬
‫"בקרוב‪ ",‬רטן הטיטאן‪" ,‬לא אזדקק עוד לגוף הזה‪ .‬לא אנוח עכשיו כשהניצחון בהישג יד‪.‬‬
‫ואתה‪ ,‬הסתלק מכאן!"‬
‫אית'ן מיהר משם‪.‬‬
‫"זה מסוכן‪ ,‬הלורד‪ ",‬הזהיר פרומתאוס‪" .‬אסור לך לנהוג בפזיזות‪".‬‬
‫"בפזיזות? אחרי שנרקבתי שלושת אלפים שנה במעמקי טרטרוס‪ ,‬אתה סבור שאני נוהג‬
‫בפזיזות? אני אקצוץ את פרסי ג'קסון הזה לאלף חתיכות‪".‬‬
‫"נלחמת בו שלוש פעמים‪ ",‬ציין פרומתאוס‪" .‬אף כי טענת תמיד שאין זה לכבודו של טיטאן‬
‫להילחם בבן תמותה עלוב‪.‬‬
‫אני תוהה אם בן גופך האנושי אינו משפיע עליך ומחליש את שיקול דעתך‪".‬‬
‫קרונוס נעץ את עיניו הזהובות בטיטאן האחר‪" .‬אתה אומר שאני חלש?"‬
‫"לא‪ ,‬הלורד‪ .‬רק רציתי לומר ‪" -‬‬
‫"האם אתה לכוד בין נאמנויות סותרות?" שאל קרונוס‪.‬‬
‫"אולי אתה מתגעגע לחבריך הוותיקים‪ ,‬האלים‪ .‬האם תרצה להצטרף אליהם?"‬
‫פרומתאוס החוויר‪" .‬דבריי לא היו במקום‪ ,‬הלורד‪.‬‬
‫פקודותיך ימולאו כלשונן‪ ".‬הוא פנה לעבר החיילים וצעק‪" :‬התכוננו לקרב!"‬
‫החיילים החלו בתזוזה‪.‬‬
‫ממקום כלשהו מאחורי בניין האו"ם‪ ,‬שאגה זועמת הרעידה את יסודות העיר ‪ -‬קולו של‬
‫דרקון מתעורר‪ .‬הרעש המחריד העיר אותי‪ ,‬וקלטתי שאפילו כאן‪ ,‬במרחק של יותר‬
‫מקילומטר‪ ,‬אני יכול לשמוע אותו‪.‬‬
‫גרובר עמד לצדי במבט מודאג‪" .‬מה זה היה?"‬
‫"הם באים‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬ואנחנו בבעיה‪".‬‬
‫לביתן הפייסטוס נגמרה האש היוונית‪ .‬ביתן אפולו והציידות נאלצו לקבץ חצים משומשים‪.‬‬
‫רובנו בלענו כמויות גדולות כל כך של אמברוסיה ונקטר שלא העזנו לצרוך יותר‪.‬‬
‫נותרו לנו שישה‪-‬עשר חניכים‪ ,‬חמש‪-‬עשרה ציידות ושישה סאטירים במצב לחימה‪ .‬השאר‬
‫מצאו מחסה באולימפוס‪.‬‬
‫הפונים הפרועים ניסו להתארגן בשורות מסודרות‪ ,‬אבל כולם כשלו וצחקקו והסריחו מבירה‪.‬‬
‫נציגי טקסס נגחו בנציגי קולוראדו‪ .‬נציגי מיזורי התווכחו עם נציגי אילינוי‪ .‬נראה הגיוני‬
‫שכל החבורה הזאת עוד תידרדר למלחמות פנימיות במקום להילחם באויב‪.‬‬
‫כירון ניגש אליי עם רייצ'ל על גבו‪ .‬חשתי מדקרת רוגז‪ ,‬כי רק לעתים נדירות כירון לוקח‬
‫מישהו טרמפ על גבו‪ ,‬ואף פעם לא בני תמותה‪.‬‬
‫"ידידתך חלקה איתי כמה תובנות שימושיות ביותר‪ ,‬פרסי‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫רייצ'ל הסמיקה‪" .‬סתם כמה דברים שראיתי בעיני רוחי‪".‬‬
 ‫"דרקון‪ ",‬אמר כירון‪" .‬דרקון לִ ִידי‪ ,‬ליתר דיוק‪ .‬הסוג העתיק והמסוכן מכולם‪".‬‬
‫בהיתי ברייצ'ל‪" .‬איך ידעת את זה?"‬
‫"אני לא בטוחה‪ ",‬הודתה רייצ'ל‪" .‬אבל לדרקון הזה נועד גורל ברור‪ .‬יקטלו אותו בן או בת‬
‫ארס‪".‬‬
‫אנבת' שילבה זרועות‪" .‬איך את יכולה לדעת דבר כזה?"‬
‫"ראיתי את זה‪ .‬אני לא יכולה להסביר‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬בואו נקווה שאת טועה‪ ",‬אמרתי‪" .‬כי יש לנו כרגע מחסור בילדי ארס‪ "...‬מחשבה‬
‫נוראה עלתה פתאום בראשי‪ ,‬ופלטתי קללה ביוונית עתיקה‪.‬‬
‫"מה?" שאלה אנבת'‪.‬‬
‫"המרגל‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬קרונוס אמר‪' ,‬אנחנו יודעים שהם אינם מסוגלים להביס את הדרקון‬
‫הזה'‪ .‬זאת אומרת שהמרגל ממשיך לעדכן אותו‪ .‬קרונוס יודע שביתן ארס לא הצטרף אלינו‪.‬‬
‫הוא בחר בכוונה מפלצת שלא נוכל להרוג‪".‬‬
‫תאליה הזעיפה פנים‪" .‬אם אי פעם אתפוס את המרגל הזה שלכם‪ ,‬הוא יצטער על היום שבו‬
‫נולד‪ .‬אולי נוכל לשלוח שליח נוסף למחנה ‪" -‬‬
‫"כבר דאגתי לכך‪ ",‬אמר כירון‪" .‬בלאקג'ק נמצא בדרכו לשם‪ .‬אך אם סילנה לא הצליחה‬
‫לשכנע את קלאריס‪ ,‬קשה לי להאמין שבלאקג'ק יצליח‪".‬‬
‫שאגה הרעידה את הקרקע‪ .‬היא נשמעה מאוד קרובה‪.‬‬
‫"רייצ'ל‪ ",‬אמרתי‪" ,‬תיכנסי לבניין‪".‬‬
‫"אני רוצה להישאר‪".‬‬
‫צל הסתיר את עין השמש‪ .‬מהעבר האחר של הרחוב‪ ,‬הדרקון התפתל במורד גורד שחקים‪.‬‬
‫הוא פלט שאגה ואלף חלונות התנפצו לרסיסים‪.‬‬
‫"במחשבה שנייה‪ ",‬אמרה רייצ'ל בקול חלוש‪" ,‬אני חושבת שאכנס‪".‬‬
‫תנו לי להסביר משהו‪ :‬ישנים דרקונים רגילים‪ ,‬וישנם דרקונים לידיים‪.‬‬
‫דרקונים לידיים עתיקים בכמה אלפי שנים מהדרקונים הרגילים‪ ,‬וגדולים מהם בהרבה‪ .‬הם‬
‫נראים כמו נחשים ענקיים‪ .‬לרובם אין כנפיים‪ .‬רובם לא נושפים אש )אם כי יש כאלה שכן(‪.‬‬
‫כולם ארסיים‪ .‬כולם חזקים ביותר‪ ,‬ועורם מכוסה קשקשים קשיחים יותר מטיטניום‪ .‬העיניים‬
‫שלהם מסוגלות לשתק ‪ -‬לא להפוך אותך לאבן כמו מדוזה‪ ,‬אלא שיתוק מהסוג של‬
‫אלים‪-‬אדירים‪-‬נחש‪-‬ענקי‪-‬הולך‪-‬לבלוע‪ -‬אותי שהוא לא פחות גרוע‪.‬‬
‫עברנו שיעורי לחימה בדרקונים לידיים במחנה‪ ,‬אבל אין שום דרך להתכונן למראה נחש‬
‫באורך שישים מטר ועבה כמו אוטובוס שמתפתל במורד בניין‪ ,‬עיניו זורחות כמו שני זרקורי‬
‫ענק ופיו מלא שיניים חדות כתער שמסוגלות לרסק פילים‪.‬‬
‫כמעט התחלתי להתגעגע לחזירה המעופפת‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬צבא האויב התקדם לאורך השדרה החמישית‪.‬‬
‫עשינו כמיטב יכולתנו לפנות את המכוניות כדי להרחיק את בני התמותה מנתיב הסכנה‪ ,‬אבל‬
‫הבעיה היא שזה הקל על התקדמותו של האויב‪ .‬הפונים הפרועים הצליפו בזנבותיהם‬
‫בעצבנות‪ .‬כירון דהר הלוך ושוב וצעק להם דברי עידוד ‪ -‬שילחמו באומץ ויחשבו על‬
‫הניצחון ועל בירה ‪ -‬אבל היתה לי הרגשה שבכל רגע הם עומדים להיתקף בהלה ולברוח‪.‬‬
‫"אני אטפל בדרקון‪ ".‬הקול שלי נשמע כמו צפצוף מבועת‪.‬‬
‫אז צעקתי בקול רם יותר‪" :‬אני אטפל בדרקון! כל השאר‪ ,‬תבלמו את האויב!"‬
‫אנבת' עמדה לצדי‪ .‬היא כיסתה את פניה במגן קסדת הינשוף שלה‪ ,‬אבל יכולתי לראות‬
‫שהעיניים שלה אדומות‪.‬‬
‫"תעזרי לי?" שאלתי‪.‬‬
‫"זה מה שאני עושה‪ ",‬היא ענתה בקול אומלל‪" .‬עוזרת לחברים‪".‬‬
‫הרגשתי כמו חלאה‪ .‬רציתי לקחת אותה הצידה ולומר לה שלא התכוונתי שרייצ'ל תבוא‬
‫לכאן‪ ,‬שזה לא היה הרעיון שלי‪ ,‬אבל לא היה לנו זמן‪.‬‬
‫"כדאי שתהפכי בלתי נראית‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬תחפשי נקודות חולשה בשריון שלו בזמן שאני‬
‫מעסיק אותו‪ .‬רק תיזהרי‪".‬‬
‫שרקתי‪" .‬גברת אולירי‪ ,‬רגלי!"‬
‫"ווווף!" כלבת השאול שלי זינקה מעל לשורת הקנטאורים וליקקה אותי ליקוק גדול ורטוב‬
‫שהריח באופן חשוד מפיצה עם פפרוני‪.‬‬
‫שלפתי את חרבי והסתערנו על המפלץ‪.‬‬
‫הדרקון היה שלוש קומות מעלינו‪ .‬הוא התפתל לרוחב הבניין ובחן את כוחותינו‪ .‬בכל כיוון‬
‫שאליו הביט‪ ,‬קנטאורים קפאו באימה‪.‬‬
‫צפונית לשם‪ ,‬צבא האויב התנגש בפונים הפרועים וקו ההגנה שלנו נפרץ‪ .‬הדרקון הסתער‬
‫ובלע שלושה קנטאורים מקליפורניה בביס אחד לפני שהספקתי אפילו להתקרב אליו‪.‬‬
‫גברת אולירי זינקה אל חלל האוויר ‪ -‬צל שחור וקטלני חמוש בשיניים ובטפרים‪ .‬בדרך כלל‪,‬‬
‫כלב שאול מסתער הוא מחזה מעורר אימה‪ ,‬אבל בהשוואה לדרקון היא נראתה כמו בובת‬
‫כלבלב‪.‬‬
‫קשקשי הדרקון בלמו את טפריה בלא פגע‪ .‬גברת אולירי נשכה את גרונו של המפלץ אך לא‬
‫השאירה סימן‪ .‬עם זאת‪ ,‬כובד משקלה הספיק כדי להסיט את הדרקון ולהפילו מהבניין‪.‬‬
‫הוא התחבט במגושם באוויר והתרסק על המדרכה ‪ -‬כלבת השאול והנחש נאבקו כרוכים זה‬
‫בזה‪ .‬הדרקון ניסה לנשוך את גברת אולירי אבל היא היתה קרובה מדי אל פיו‪ .‬ארס ניתז לכל‬
‫עבר‪ ,‬והמיס קנטאורים ומפלצות כאחד‪ ,‬אבל גברת אולירי התפתלה סביב ראשו של הנחש‪,‬‬
‫שורטת ונושכת‪.‬‬
‫"האאאאא!" נעצתי את אנקלוסמוס עמוק בעין השמאלית של הדרקון‪ .‬הזרקור החשיך‪.‬‬
‫הדרקון לחשש והזדקף להתקפה‪ ,‬אבל אני התגלגלתי הצדה‪.‬‬
‫הדרקון נגס במדרכה ותלש ממנה חתיכה בגודל בריכת שחייה‪ .‬הוא הפנה את העין הבריאה‬
‫שלו לעברי ואני התמקדתי בשיניים שלו כדי שלא ליפול בשיתוק‪ .‬גברת אולירי עשתה‬
‫כמיטב יכולתה להסיח את דעתו של הדרקון‪ .‬היא זינקה על ראשו ושרטה ונהמה‪ ,‬כמו פאה‬
‫נוכרית שחורה ונזעמת‪.‬‬
‫בשאר החזיתות‪ ,‬הקרב היה קשה‪ .‬הקנטאורים נתקפו אימה תחת מתקפת הענקים והשדים‪.‬‬
‫פה ושם נגלתה חולצת מחנה כתומה בלב ים המפלצות‪ ,‬אך עד מהרה נבלעה בתוכו‪ .‬חצים‬
‫שרקו מכל עבר‪ .‬הבזקי אש חלפו בגלים על פני שני הצבאות‪ ,‬אך בהדרגה הלחימה התקרבה‬
‫לכניסה אל בניין האמפייר סטייט‪ .‬הצד שלנו הלך ונסוג‪.‬‬
‫אנבת' נגלתה פתאום על גבו של הדרקון‪ .‬כובע ההיעלמות שלה נפל מראשה כאשר נעצה את‬
‫סכין הארד שלה בין שניים מקשקשי הדרקון‪.‬‬
‫הדרקון שאג‪ .‬הוא התחבט בפראות‪ ,‬והפיל את אנבת' מעל גבו‪.‬‬
‫הגעתי אליה כשנחתה על המדרכה‪ .‬גררתי אותה מטווח הסכנה בדיוק כשהדרקון התגלגל‬
‫ומחץ פנס רחוב במקום שבו רגע קודם שכבה אנבת'‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"אמרתי לך להיזהר!"‬
‫"כן‪ ,‬טוב ‪ -‬תתכופף!"‬
‫הפעם היה זה תורה להציל אותי‪ .‬היא הפילה אותי לקרקע ושיני המפלצת נסגרו בנקישה‬
‫מעל ראשי‪ .‬גברת אולירי הטיחה את גופה ישירות בפני הדרקון כדי למשוך את תשומת לבו‬
‫ואנחנו התגלגלנו למרחק בטוח‪.‬‬
‫כוחותינו נסוגו עד דלתות בניין האמפייר סטייט‪ .‬צבא האויב הקיף אותם לחלוטין‪.‬‬
‫לא נשארו לנו אפשרויות‪ .‬שום כוח גיבוי לא נותר לסייע לנו‪ .‬אנבת' ואני ניאלץ לסגת לפני‬
‫שדרכנו אל האולימפוס תיחסם‪.‬‬
‫ואז שמעתי קול רעם מדרום‪ .‬זה לא היה צליל טיפוסי לניו יורק‪ ,‬אבל זיהיתי אותו מיד‪ :‬קול‬
‫גלגלי מרכבה‪.‬‬
‫קול נערה קרא‪" :‬בשם ארס!"‬
‫ותריסר מרכבות מלחמה הסתערו אל לב הקרב‪ .‬על כל אחת מהן התנוסס דגל אדום ועליו‬
‫סמל ראש חזיר הבר‪ .‬כל אחת היתה רתומה לסוסי שלד עם רעמות להבה‪ .‬כשלושים לוחמים‬
‫רעננים‪ ,‬שריונותיהם מבהיקים ועיניהם רושפות שנאה‪ ,‬כיוונו רמחים כאיש אחד ‪ -‬כמו חומה‬
‫דוקרנית של מוות טהור‪.‬‬
‫"ילדי ארס!" אמרה אנבת' בקול מלא פליאה‪" .‬איך רייצ'ל ידעה?"‬
‫לא היתה לי תשובה‪ .‬אך בראש המתקפה עמדה נערה בשריון אדום מוכר‪ ,‬ואת ראשה מכסה‬
‫קסדה שצורתה ראש חזיר בר‪ .‬בידה היא החזיקה חנית טעונה חשמל‪ .‬קלאריס עצמה הגיעה‬
‫להציל אותנו‪ .‬מחצית המרכבות הסתערו על צבא המפלצות‪ ,‬ואילו קלאריס הובילה את שש‬
‫האחרות הישר לעבר הדרקון‪.‬‬
 ‫הנחש הזדקף והצליח להשליך מעליו את גברת אולירי‪.‬‬
‫הכלבה האומללה שלי הוטחה אל קיר בניין בקול יבבה‪ .‬רצתי לעזור לה‪ ,‬אבל הנחש התמקד‬
‫כבר באיום החדש‪ .‬אפילו במצבו הנוכחי‪ ,‬שתום‪-‬העין‪ ,‬הצליח מבטו לשתק שני נהגי‬
‫מרכבות‪.‬‬
‫המרכבות סטו ממסלולן והתנגשו בשורת מכוניות‪ .‬ארבע המרכבות הנותרות המשיכו‬
‫להסתער‪ .‬המפלץ חשף ניבים בכוננות לתקוף‪ ,‬וכידוני ארד שמימי ננעצו בכל חלקי פיו‪.‬‬
‫"אסססססס!!!!" הוא צרח‪ ,‬המקבילה הדרקונית ל"איייייי!"‪ ,‬כנראה‪.‬‬
‫"ארס‪ ,‬אליי!" צרחה קלאריס‪ .‬הקול שלה נשמע צווחני מהרגיל‪ ,‬אבל זה לא היה מפתיע‬
‫בהתחשב באויב שבו נלחמה‪.‬‬
‫מעברו האחר של הרחוב‪ ,‬התגבורת של שש המרכבות העניקה לפונים הפרועים אומץ‬
‫מחודש‪ .‬הם נאספו סביב דלתות בניין האמפייר סטייט וצבא האויב נתקף לרגע בלבול‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬המרכבות של קלאריס חגו במעגלים סביב הדרקון‪.‬‬
‫רמחים נשברו על קשקשיו של המפלץ‪ .‬סוסי שלד נשפו אש וצהלו‪ .‬שתי מרכבות נוספות‬
‫התהפכו‪ ,‬אך הלוחמים זינקו מהן החוצה‪ ,‬שלפו חרבות וניגשו למלאכה‪ .‬הם דקרו בין קשקשי‬
‫הדרקון‪ ,‬וחמקו מנתזי רעל כאילו התאמנו לקראת הקרב הזה כל חייהם‪ .‬למען האמת‪ ,‬זה‬
‫בדיוק מה שעשו‪.‬‬
‫איש לא יכול להאשים את בני ארס בפחדנות‪ .‬קלאריס נלחמה בחזית‪ ,‬דוקרת בחנית שלה‬
‫בפרצופו של הדרקון בניסיון לעוור את עינו השנייה‪ .‬אך המצב החל להתדרדר‪.‬‬
‫הדרקון חטף ובלע אחת מבנות ארס‪ .‬הוא העיף הצדה אחר וריסס ברעל בן ארס שלישי‪,‬‬
‫שנמלט בבהלה בעוד שריונו מתמוסס‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לעזור להם‪ ",‬אמרה אנבת'‪.‬‬
‫היא צדקה‪ .‬עד כה פשוט עמדתי שם קפוא מתדהמה‪ .‬גברת אולירי ניסתה לקום אך שוב‬
‫פלטה יללה‪ .‬אחת מכפותיה דיממה‪.‬‬
‫"תישארי במקום‪ ,‬פיצית‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬כבר נלחמת מספיק‪".‬‬
‫אנבת' ואני זינקנו אל גב הדרקון ורצנו לעבר ראשו בניסיון להסיט את תשומת לבו‬
‫מקלאריס‪.‬‬
‫אחיה לביתן השליכו חניתות; רובן נשברו‪ ,‬אך כמה מהן ננעצו בפיו של הדרקון‪ .‬הוא ניסה‬
‫לסגור את פיו כדי לשבור אותן‪ ,‬והפה כולו הפך לעיסה של דם ירוק‪ ,‬ארס צהוב מקציף‬
‫ושברי חניתות‪.‬‬
‫"את יכולה לעשות את זה!" צעקתי לעבר קלאריס‪" .‬גורלו של הדרקון להיקטל על ידי בן או‬
‫בת ארס!"‬
‫רק עיניה היו גלויות מאחורי קסדת המלחמה שלה ‪ -‬אבל היה ברור שמשהו לא בסדר‪ .‬עיניה‬
‫הכחולות היו מבועתות‪.‬‬
‫קלאריס מעולם לא נראתה ככה‪ .‬והעיניים שלה בכלל לא היו כחולות‪.‬‬
‫"בשם ארס!" היא צעקה בקול הצווחני המשונה‪ .‬היא כיוונה את החנית שלה והסתערה על‬
‫הדרקון‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬מלמלתי לעצמי‪" .‬חכי!"‬
‫אבל המפלץ השפיל את ראשו לעברה ‪ -‬כמעט בבוז ‪ -‬וירק רעל ישירות בפרצופה‪.‬‬
‫היא צרחה והתמוטטה‪.‬‬
‫"קלאריס!" אנבת' קפצה מעל גבו של הדרקון ורצה לעזור לקלאריס‪ ,‬בעוד שאר בני ארס‬
‫מנסים לחפות על מדריכתם הפצועה‪ .‬נעצתי את אנקלוסמוס בין שני קשקשים והצלחתי‬
‫למשוך את תשומת לבו של הדרקון‪.‬‬
‫הוא השליך אותי מעליו‪ ,‬אבל הצלחתי לנחות על הרגליים‪.‬‬
‫"נו כבר‪ ,‬חתיכת תולעת מטומטמת‪ .‬תסתכל לכאן!"‬
‫בדקות הבאות‪ ,‬כל מה שראיתי היו שיניים‪ .‬נסוגותי וחמקתי מנתזי רעל‪ ,‬אבל לא הצלחתי‬
‫לפגוע בדרקון‪.‬‬
‫בשולי שדה הראייה שלי ראיתי מרכבה מעופפת נוחתת בשדרה החמישית‪.‬‬
‫ואז מישהו רץ לעברנו‪ .‬קול נשי מוכה צער קרא‪" :‬לא! לעזאזל איתַ ך‪ ,‬למה?"‬
‫הצלחתי להעיף מבט‪ ,‬אבל מה שראיתי לא היה הגיוני‪.‬‬
‫קלאריס שכבה על הקרקע במקום שבו נפלה‪ .‬השריון שלה היה ספוג רעל‪ .‬אנבת' ובני ארס‬
‫ניסו להוריד את הקסדה מעל ראשה‪ .‬לצדם‪ ,‬בפנים מוכתמות מדמעות‪ ,‬כרעה נערה בבגדי‬
‫מחנה‪ .‬זאת היתה‪ ...‬קלאריס‪.‬‬
‫הראש שלי הסתחרר לרגע‪ .‬איך לא קלטתי את זה קודם? הנערה בשריון של קלאריס היתה‬
‫רזה בהרבה ממנה‪ ,‬ופחות גבוהה‪ .‬אבל למה שמישהי תעמיד פנים שהיא קלאריס? הייתי‬
‫המום כל כך שהדרקון כמעט בלע אותי‪ .‬חמקתי ממנו וראש המפלץ נתקע בקיר לבנים‪.‬‬
‫"למה?" תבעה קלאריס האמיתית לדעת‪ ,‬אוחזת בנערה האחרת בזרועותיה בעוד החניכים‬
‫נאבקים להסיר את הקסדה אכולת הרעל‪.‬‬
‫כריס רודריגז רץ לעברם מכיוון המרכבה המעופפת‪ .‬הוא וקלאריס רכבו בה כנראה מהמחנה‬
‫בעקבות בני ארס‪ ,‬שחשבו בטעות שהנערה המנהיגה אותם היא קלאריס‪ .‬ועדיין‪ ,‬לא היה בזה‬
‫שום היגיון‪.‬‬
‫הדרקון משך את ראשו מקיר הלבנים ונראה רותח מזעם‪.‬‬
‫"זהירות!" קרא כריס קריאת אזהרה‪.‬‬
‫במקום לתקוף אותי‪ ,‬הסתובב הדרקון לעבר קולו של כריס‪.‬‬
‫הוא חשף ניבים לעבר חבורת החצויים‪.‬‬
‫קלאריס האמיתית נשאה מבט אל הדרקון‪ .‬פניה נמלאו שנאה תהומית‪ .‬נתקלתי במבט הזה רק‬
‫פעם אחת בחיי‪ .‬זה היה המבט שראיתי על פניו של אביה ארס כשנלחמתי בו בקרב אחד על‬
‫אחד‪.‬‬
‫"מוות‪ ,‬זה מה שאתה רוצה?" צרחה קלאריס לעבר הדרקון‪.‬‬
 ‫"אז בוא הנה!"‬
‫היא חטפה את החנית שלה מהנערה הפצועה‪ .‬ללא שריון או מגן היא הסתערה על הדרקון‪.‬‬
‫ניסיתי להתקרב ולעזור‪ ,‬אבל קלאריס היתה מהירה ממני‪.‬‬
‫היא חמקה הצדה כשהדרקון תקף וניפץ לרסיסים את המדרכה מולה‪ ,‬ואז זינקה על ראשו‪.‬‬
‫כשהוא הזדקף‪ ,‬היא נעצה את החנית החשמלית שלה בעינו הבריאה בכוח כזה שהמוט‬
‫התרסק‪ ,‬וכל האנרגיה הקסומה האצורה בכלי הנשק נפרקה בבת אחת‪.‬‬
‫זרמים חשמליים הבזיקו לאורך ראשו של היצור וכל גופו היטלטל‪ .‬קלאריס קפצה מעל גבו‬
‫והתגלגלה בבטחה אל המדרכה‪ .‬עשן החל לעלות מפיו של הדרקון‪ .‬כל בשרו נמס‪ ,‬וכל‬
‫שנותר ממנו היתה מנהרה חלולה של שריון קשקשים‪.‬‬
‫כולנו בהינו בקלאריס ביראת כבוד‪ .‬מעולם לא ראיתי מישהו מביס בכוחות עצמו מפלצת‬
‫ענקית כזאת‪ .‬אבל לקלאריס לא היה אכפת‪ .‬היא רצה בחזרה אל הנערה הפצועה שגנבה‬
‫ממנה את השריון‪.‬‬
‫אנבת' הצליחה סוף סוף להסיר את הקסדה מעל ראשה של הנערה‪ .‬כולנו נאספנו סביבה ‪-‬‬
‫בני ארס‪ ,‬כריס‪ ,‬קלאריס‪ ,‬אנבת' ואני‪ .‬הקרב המשיך להשתולל לאורך השדרה החמישית‪ ,‬אך‬
‫באותו רגע דבר מבחינתנו לא היה קיים מלבד המעגל הקטן והנערה הפצועה‪.‬‬
‫תווי פניה‪ ,‬שהיו פעם יפים כל כך‪ ,‬הושחתו נוראות מהרעל‪.‬‬
‫היה ברור ששום כמות של נקטר ואמברוסיה לא תצליח להציל אותה‪.‬‬
‫משהו עומד לקרות‪ .‬הדהדו מילותיה של רייצ'ל באוזניי‪.‬‬
‫תחבולה שתיגמר במוות‪.‬‬
‫עכשיו ידעתי למה התכוונה‪ ,‬וידעתי מיהי הגיבורה שהובילה את בני ארס לקרב‪.‬‬
‫השפלתי מבט אל פניה של סילנה בוריגרד הגוססת‪.‬‬
 ‫‪17‬‬
‫אני מתיישב על הכס‬
‫"מה חשבת לעצמך?" קלאריס ערסלה את ראשה של סילנה בחיקה‪.‬‬
‫סילנה ניסתה לבלוע רוק‪ ,‬אבל שפתיה היו יבשות וסדוקות‪.‬‬
‫"סירבת‪ ...‬להקשיב‪ .‬הביתן היה‪ ...‬מציית רק לך‪".‬‬
‫"אז גנבת את השריון שלי‪ ",‬אמרה קלאריס כלא מאמינה‪.‬‬
‫"חיכית עד שכריס ואני נצא לסיור; גנבת את השריון שלי והעמדת פנים שאת אני‪ ".‬היא‬
‫נעצה מבט זועם באחֶ יה‪" .‬ואף אחד מכם לא שם לב?"‬
‫בני ארס הרגישו פתאום צורך לבחון את הנעליים הצבאיות שלהם‪.‬‬
‫"אל תאשימי אותם‪ ",‬אמרה סילנה‪" .‬הם רצו להאמין‪...‬‬
‫שזאת את‪".‬‬
‫"בת אפרודיטה מטומטמת‪ ",‬התייפחה קלאריס‪" .‬תקפת דרקון לִ ִידי? למה?"‬
‫"הכול באשמתי‪ ",‬אמרה סילנה ודמעות זלגו על צד פניה‪.‬‬
‫"הדרקון‪ ,‬המוות של צ'ארלי‪ ...‬הסכנה למחנה ‪" -‬‬
‫"תפסיקי!" אמרה קלאריס‪" .‬זה לא נכון‪".‬‬
‫סילנה פתחה את אגרופה‪ .‬בכף ידה היה צמיד כסף ועליו קמע בצורת חרמש ‪ -‬סמלו של‬
‫קרונוס‪.‬‬
‫טבעת חנק סגרה על לבי‪" .‬את היית המרגלת‪".‬‬
‫סילנה ניסתה להנהן‪" .‬לפני‪ ...‬לפני שהתאהבתי בצ'ארלי‪ ,‬לוק היה נחמד אליי‪ .‬הוא היה כל‬
‫כך‪ ...‬מקסים‪ .‬יפה‪ .‬אחר כך רציתי להפסיק לעזור לו‪ ,‬אבל הוא איים שיגלה‪ .‬הוא הבטיח‪...‬‬
‫הוא הבטיח שאני מצילה חיים‪ .‬שפחות אנשים ייפגעו‪ .‬הוא אמר לי שלא יפגע‪ ...‬בצ'ארלי‪.‬‬
‫הוא שיקר לי‪".‬‬
‫הבטתי באנבת'‪ .‬היא היתה חיוורת כמו סיד‪ ,‬כאילו מישהו משך את האדמה מתחת לרגליה‪.‬‬
‫מאחורינו‪ ,‬הקרב סער‪.‬‬
‫קלאריס הזעיפה פנים לעבר אחיה לביתן‪" .‬לכו תעזרו לקנטאורים! תגנו על הדלתות!‬
‫קדימה‪ ,‬זוזו!"‬
‫הם מיהרו להצטרף לקרב‪.‬‬
‫סילנה נשמה נשימה כבדה‪ ,‬דואבת‪" .‬סלחו לי‪".‬‬
‫"את לא הולכת למות‪ ",‬התעקשה קלאריס‪.‬‬
‫"צ'ארלי‪ "...‬עיניה של סילנה היו רחוקות כבר מיליון קילומטר‪" .‬רואה את צ'ארלי‪"...‬‬
‫קולה נדם‪.‬‬
‫קלאריס חיבקה אותה והתייפחה‪ .‬כריס הניח יד על כתפה‪.‬‬
 ‫לבסוף עצמה אנבת' את עיניה של סילנה‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים להילחם‪ ".‬קולה של אנבת' נשמע על סף שבירה‪" .‬היא הקריבה את חייה כדי‬
‫לעזור לנו‪ .‬אנחנו חייבים לכבד את זכרה‪".‬‬
‫קלאריס משכה באפה ומחתה אותו‪" .‬היא היתה גיבורה‪ ,‬מבינים? גיבורה‪".‬‬
‫הנהנתי‪" .‬בואי‪ ,‬קלאריס‪".‬‬
‫היא לקחה את חרבו של אחד מאחיה שנפגעו בקרב‪.‬‬
‫"קרונוס הולך לשלם על זה ביוקר‪".‬‬
‫הייתי רוצה לומר שהדפתי את האויב מפתח בניין האמפייר סטייט‪ .‬האמת היא‪ ,‬שקלאריס‬
‫עשתה את כל העבודה‪ .‬גם בלי השריון והחנית שלה‪ ,‬היא נלחמה כמו שדה‪ .‬היא נסעה‬
‫במרכבה שלה הישר אל לב צבא האויב ומחצה את כל מי שעמד בדרכה‪.‬‬
‫היא היתה מעוררת השראה עד כדי כך שאפילו הקנטאורים המבוהלים התאוששו‪ .‬הציידות‬
‫אספו חצים מבין הנופלים ושילחו באויב מטח אחר מטח‪ .‬בני ארס שיספו וקצצו‪ ,‬הפעילות‬
‫החביבה עליהם‪ .‬המפלצות נסוגו לעבר רחוב ‪.35‬‬
‫קלאריס נסעה אל פגר הדרקון והשחילה דרך ארובות העיניים הריקות חבל מחובר לקרס‪.‬‬
‫הוא רתמה אותו למרכבה שלה ונסעה משם‪ ,‬גוררת את הדרקון מאחוריה כמו בובת דרקון‬
‫סיני במצעד‪ .‬היא הסתערה בעקבות האויב‪ ,‬מטיחה עלבונות וקוראת תיגר‪ .‬קלטתי שהיא‬
‫קורנת‪ ,‬פשוטו כמשמעו ‪ -‬הילה של אש אדומה בערה סביבה‪.‬‬
‫"ברכת ארס‪ ",‬אמרה תאליה‪" .‬מעולם לא ראיתי את זה במו עיניי‪".‬‬
‫לזמן‪-‬מה‪ ,‬קלאריס היתה בלתי פגיעה‪ ,‬ממש כמוני‪ .‬האויב השליך לעברה חצים וחניתות‪ ,‬אך‬
‫דבר לא פגע בה‪.‬‬
‫"אני קלאריס‪ ,‬קוטלת הדרקון הלידי!" היא צעקה‪" .‬אני אהרוג את כולכם! איפה קרונוס?‬
‫שיצא החוצה‪ ,‬הפחדן!"‬
‫"קלאריס!" צעקתי‪" .‬תפסיקי! את חייבת לסגת!"‬
‫"מה קרה‪ ,‬אדון הטיטאנים?" היא צעקה‪" .‬נראה אותך גבר!"‬
‫לא נשמעה כל תשובה מבין שורות האויב‪ .‬הם הלכו ונסוגו אל מאחורי חומת מגן של‬
‫דרקייניאות‪ ,‬בעוד קלאריס נוסעת במעגלים לאורך השדרה החמישית ומתרה בהם להתקרב‬
‫אליה‪ .‬פגר הדרקון שאורכו שישים מטר קרקש בקול חלול על פני המדרכה‪ ,‬כמו אלף סכינים‬
‫מושחזים‪.‬‬
‫בינתיים טיפלנו בפצועים והכנסנו אותם למבואה‪ .‬זמן רב לאחר שהאויב נסוג ונעלם מעין‪,‬‬
‫קלאריס המשיכה לרכוב הלוך ושוב לאורך השדרה עם מזכרת הניצחון המחרידה שלה‪,‬‬
‫ולקרוא לקרונוס לצאת נגדה לקרב‪.‬‬
‫כריס אמר‪" :‬אני אפקח עליה עין‪ .‬בסופו של דבר יימאס לה‪ .‬אני אוודא שהיא תיכנס פנימה‪".‬‬
‫"מה עם המחנה?" שאלתי‪" .‬נשאר שם מישהו?"‬
‫כריס הניד בראשו לשלילה‪" .‬רק ארגוס ורוחות הטבע‪.‬‬
 ‫פלאוס הדרקון ממשיך לשמור על העץ‪".‬‬
‫"הם לא יחזיקו מעמד לאורך זמן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל אני שמח שבאתם‪".‬‬
‫כריס הנהן בעצב‪" .‬אני מצטער שזה לקח כל כך הרבה זמן‪ .‬ניסיתי לשכנע את קלאריס‪.‬‬
‫אמרתי שאין טעם להגן על המחנה אם כולכם תמותו‪ .‬כל החברים שלנו כאן‪ .‬אני מצטער‬
‫שהיה צורך שסילנה‪"...‬‬
‫"הציידות שלי יעזרו לך לעמוד על המשמר‪ ",‬אמרה תאליה‪.‬‬
‫"אנבת' ופרסי‪ ,‬כדאי שתעלו לאולימפוס‪ .‬יש לי הרגשה שיזדקקו לכם שם ‪ -‬לעזור בהקמת‬
‫ההגנות האחרונות‪".‬‬
‫השוער לא נראה במבואה‪ .‬ספרו נח פתוח על השולחן וכיסאו נותר ריק‪ .‬אולם שאר המבואה‬
‫היתה מלאה עד אפס מקום חניכים‪ ,‬ציידות וסאטירים פצועים‪.‬‬
‫קונור וטראוויס שוד פגשו אותי ליד המעליות‪.‬‬
‫"זה נכון?" שאל קונור‪" .‬לגבי סילנה?"‬
‫הנהנתי‪" .‬היא מתה מות גיבורים‪".‬‬
‫טראוויס זע במקומו באי נעימות‪" .‬אה‪ ,‬האמת ששמעתי גם ‪" -‬‬
‫"זה הכול‪ ",‬התעקשתי‪" .‬נקודה‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬מלמל טראוויס‪" .‬תשמע‪ ,‬חשבנו לעצמנו שצבא האויב יתקשה לעלות במעלית‪ .‬הם‬
‫ייאלצו לעלות בקבוצות קטנות‪ .‬והענקים בכלל לא יצליחו להיכנס‪".‬‬
‫"זה היתרון הכי גדול שלנו‪ ",‬אמרתי‪" .‬יש דרך לחבל במעלית?"‬
‫"היא פועלת על קסם‪ ",‬אמר טראוויס‪" .‬בדרך כלל צריך כרטיס כדי להפעיל אותה‪ ,‬אבל‬
‫השוער נעלם‪ ,‬מה שאומר שההגנות כאן קורסות‪ .‬כל אחד יכול להיכנס למעלית ולעלות ישר‬
‫למעלה‪".‬‬
‫"אז אנחנו חייבים להרחיק אותם מהדלתות‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"לרכז אותם במבואה‪".‬‬
‫"אנחנו צריכים תגבורת‪ ",‬אמר טראוויס‪" .‬הם פשוט ימשיכו לתקוף ובסופו של דבר הם‬
‫יגברו עלינו‪".‬‬
‫"אין יותר תגבורת‪ ",‬התלונן קונור‪.‬‬
‫העפתי מבט החוצה אל גברת אולירי ששכבה בחוץ‪ ,‬נשימתה מעלה אדים על דלתות הזכוכית‬
‫וריר כלבי השאול שלה נמרח בכל מקום‪.‬‬
‫"יכול להיות שזה לא נכון‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫יצאתי החוצה והנחתי יד על חוטמה‪ .‬כירון חבש את כפתה אבל היא עדיין צלעה‪ .‬הפרווה‬
‫שלה היתה מטונפת בבוץ‪ ,‬עלים‪ ,‬פרוסות פיצה ודם מפלצות קרוש‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬פיצית‪ ".‬ניסיתי להישמע עליז‪" .‬אני יודע שאת עייפה‪ ,‬אבל יש לי טובה גדולה לבקש‬
‫ממך‪".‬‬
‫רכנתי לעברה ולחשתי משהו באוזנה‪.‬‬
‫אחרי שגברת אולירי נעלמה בין הצללים‪ ,‬חזרתי אל אנבת' שבמבואה‪ .‬בדרך למעלית ראינו‬
‫את גרובר כורע מעל סאטיר שמן שהיה פצוע‪.‬‬
‫"לנאוס!" אמרתי‪.‬‬
‫הסאטיר הזקן נראה נורא‪ .‬שפתיו היו כחולות‪ .‬חנית שבורה היתה נעוצה בבטנו ורגלי התיש‬
‫השעירות שלו היו מעוקמות בזווית לא טבעית‪.‬‬
‫הוא ניסה להתמקד‪ ,‬אבל אני לא חושב שראה אותנו‪.‬‬
‫"גרובר?" מלמל‪.‬‬
‫"אני כאן‪ ,‬לנאוס‪ ".‬עיניו של גרובר היו מלאות דמעות‪ ,‬על אף כל הדברים הנוראיים שלנאוס‬
‫אמר עליו‪.‬‬
‫"ניצחנו?"‬
‫"אה‪ ...‬כן‪ ",‬שיקר גרובר‪" .‬הודות לך‪ ,‬לנאוס‪ .‬הצלחנו להבריח את האויב‪".‬‬
‫"אמרתי לך‪ ",‬מלמל הסאטיר הזקן‪" .‬מנהיג מלידה‪.‬‬
‫מנהיג‪"...‬‬
‫עיניו נעצמו סופית‪.‬‬
‫גרובר בלע את רוקו‪ .‬הוא הניח יד על מצחו של לנאוס וביטא ברכה עתיקה‪ .‬גופו של‬
‫הסאטיר הזקן התמוסס וכל שנותר במקומו היה שתיל זעיר בערמה של אדמה טרייה‪.‬‬
‫"עץ דפנה ‪ -‬זה עץ מקודש‪ ",‬אמר גרובר בקול מלא פליאה‪" .‬אח‪ ,‬איזה מזל יש לתיש הזקן‪".‬‬
‫הוא אסף את השתיל בידיו‪" .‬אני ‪ -‬אני צריך לשתול אותו‪ .‬באולימפוס‪ ,‬בגנים‪".‬‬
‫"אנחנו ממילא הולכים לשם‪ ",‬אמרתי‪" .‬בוא‪".‬‬
‫מוזיקת רקע התנגנה במעלית‪ .‬חשבתי על הפעם הראשונה שביקרתי באולימפוס‪ ,‬כשהייתי בן‬
‫שתים‪-‬עשרה‪ .‬אנבת' וגרובר לא באו איתי אז‪ .‬שמחתי שהם איתי עכשיו‪ .‬היתה לי הרגשה‬
‫שזאת עלולה להיות ההרפתקה האחרונה שלנו יחד‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמרה אנבת' בשקט‪" .‬צדקת לגבי לוק‪ ".‬זאת היתה הפעם הראשונה שהיא דיברה‬
‫מאז המוות של סילנה בוריגרד‪.‬‬
‫העיניים שלה נותרו נעוצות במספרי הקומות המהבהבים לטווח הקסום‪.500 ,450 ,400 - .‬‬
‫גרובר ואני החלפנו מבטים‪.‬‬
‫"אנבת'‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אני מצטער ‪" -‬‬
‫"ניסית לומר לי‪ ".‬קולה רעד‪" .‬לוק לא אדם טוב‪ .‬לא האמנתי לך עד ש‪ ...‬עד ששמעתי איך‬
‫הוא ניצל את סילנה‪.‬‬
‫עכשיו אני יודעת‪ .‬אני מקווה שאתה שמח‪".‬‬
‫"זה ממש לא משמח אותי‪".‬‬
‫היא השעינה את ראשה על קיר המעלית ולא הביטה בי‪.‬‬
‫גרובר נשא בידיו בעדינות את השתיל‪" .‬תשמעו‪ ...‬כמה טוב לבלות שוב יחד‪ .‬להתווכח‪...‬‬
‫כמעט להיהרג‪ ...‬למות מפחד‪ ...‬היי‪ ,‬תראו מה זה‪ .‬הגענו לקומה שלנו‪".‬‬
 ‫הדלתות נפתחו‪ ,‬ויצאנו אל גשר השמים‪.‬‬
‫המילה "מדכא" בדרך כלל לא ממש מתארת את הר האולימפוס‪ ,‬אבל כזה הוא היה עכשיו‪.‬‬
‫שום אש לא בערה במחתות‪ .‬החלונות עמדו כולם חשוכים‪ .‬הרחובות היו נטושים והדלתות‬
‫חסומות‪ .‬התנועה היחידה נראתה בגנים‪ ,‬שם הוקמו מרפאות שדה‪ .‬ויל סולאס ושאר החניכים‬
‫מביתן אפולו התרוצצו הלוך ושוב וטיפלו בפצועים‪ .‬ניאדות ודריאדות ניסו לסייע וריפאו‬
‫כוויות והרעלות באמצעות קסמי טבע‪.‬‬
‫גרובר הלך לשתול את השתיל‪ ,‬ואנבת' ואני הסתובבנו בשטח בתקווה לעודד קצת את‬
‫הפצועים‪ .‬חלפתי על פני סאטיר עם רגל שבורה‪ ,‬חצויה חבושה מכף רגל ועד ראש‪ ,‬וגוויה‬
‫מכוסה בתכריכי הקבורה הזהובים של ביתן אפולו‪ .‬לא ידעתי מי נמצא מתחת לתכריכים‪ .‬לא‬
‫רציתי לגלות‪.‬‬
‫הלב שלי היה כבד כמו עופרת‪ ,‬אבל ניסינו למצוא דברים חיוביים לומר לפצועים‪.‬‬
‫"נראה לי שממש בקרוב תוכלי לחזור להילחם בטיטאנים!"‬
‫אמרתי לחניכה אחת‪.‬‬
‫"אתה נראה מצוין‪ ",‬אמרה אנבת' לחניך אחר‪.‬‬
‫"לנאוס הפך לעץ מקודש!" אמר גרובר לסאטיר גונח‪.‬‬
‫מצאתי את פולוקס‪ ,‬בנו של דיוניסוס‪ ,‬שעון על גזע עץ‪.‬‬
‫הזרוע שלו היתה שבורה‪ ,‬אבל חוץ מזה הוא היה בסדר‪.‬‬
‫"אני עדיין יכול להילחם ביד השנייה‪ ",‬הוא אמר בשיניים חשוקות‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬תרמת מספיק‪ .‬אני רוצה שתישאר כאן ותעזור לטפל בפצועים‪".‬‬
‫"אבל ‪" -‬‬
‫"תבטיח לי שתשמור על עצמך‪ ",‬אמרתי‪" .‬בסדר? כטובה אישית‪".‬‬
‫הוא הביט בי בהיסוס‪ .‬לא היינו חברים טובים או משהו כזה‪ ,‬אבל לא התכוונתי לומר לו‬
‫שמדובר בבקשה מאבא שלו‪.‬‬
‫זה רק היה מביך אותו‪ .‬בסופו של דבר הוא הבטיח‪ ,‬וכשחזר והתיישב יכולתי לראות שהוא‬
‫חש הקלה מסוימת‪.‬‬
‫אנבת'‪ ,‬גרובר ואני המשכנו לצעוד לעבר הארמון‪ .‬לשם יפנה גם קרונוס‪ .‬ברגע שיצליח‬
‫לעלות במעלית ‪ -‬ולא היה לי ספק שיעשה זאת כך או אחרת ‪ -‬הוא ימהר להחריב את חדר‬
‫הכס‪ ,‬מוקד הכוח של האלים‪.‬‬
‫דלתות הארד נפתחו בקול חריקה‪ .‬צעדינו הדהדו על רצפת השיש‪ .‬קבוצות הכוכבים נצנצו‬
‫בצינה על תקרת האולם הגדול‪ .‬האש באח התעמעמה לכדי בוהק עמום‪ .‬הסטיה‪ ,‬בדמות ילדה‬
‫בגלימות חומות‪ ,‬השתופפה בשוליה‪ ,‬רועדת‪.‬‬
‫האוֹפיאוֹטאוּרוֹס שחה עגמומי בבועת המים שלו‪ .‬הוא פלט געייה עצובה כשהבחין בי‪.‬‬
‫לאור האש הדועכת‪ ,‬מושבי הכס הטילו צללים מרושעים למראה‪ ,‬כמעין ידיים מגששות‪.‬‬
‫רייצ'ל אליזבת דר עמדה מול הכס של זאוס ונשאה מבט אל הכוכבים שעל התקרה‪ .‬בידיה‬
‫היא החזיקה כד חרס יווני‪.‬‬
‫"רייצ'ל?" שאלתי‪" .‬אה‪ ...‬מה זה עושה אצלך?"‬
‫היא התמקדה בי כאילו מתעוררת מחלום‪" .‬מצאתי אותו‪.‬‬
‫זה כד פנדורה‪ ,‬נכון?"‬
‫העיניים שלה נצצו יותר מהרגיל ופתאום עלה בי זיכרון לא נעים ‪ -‬כריכים מעופשים ועוגיות‬
‫שרופות‪.‬‬
‫"בבקשה תניחי את הכד‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אני רואה את התקווה שבתוכו‪ ".‬רייצ'ל החליקה באצבעותיה על העיצובים המעטרים את‬
‫הכד‪" .‬כל כך שברירית‪".‬‬
‫"רייצ'ל‪".‬‬
‫למשמע קולי היא חזרה אל קרקע המציאות‪ .‬היא הושיטה לי את הכד ואני לקחתי אותו‬
‫מידיה‪ .‬מגעו היה צונן כקרח‪.‬‬
‫"גרובר‪ ",‬מלמלה אנבת'‪" ,‬בוא נלך לסייר מסביב לארמון‪.‬‬
‫אולי נוכל למצוא עוד קצת אש יוונית‪ ,‬או מלכודות שהכין הפייסטוס‪".‬‬
‫"אבל ‪" -‬‬
‫אנבת' תקעה לו מרפק בצלעות‪.‬‬
‫"בטח!" הוא פלט צווחה‪" .‬אני מת על מלכודות!"‬
‫היא גררה אותו אל מחוץ לאולם‪.‬‬
‫ליד האח‪ ,‬הסטיה היתה מצונפת בגלימתה‪ ,‬מתנודדת קדימה ואחורה‪.‬‬
‫"בואי‪ ",‬אמרתי לרייצ'ל‪" .‬אני רוצה להכיר לך מישהי‪".‬‬
‫התיישבנו ליד האלה‪.‬‬
‫"הגבירה הסטיה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"שלומות‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ ",‬מלמלה האלה‪" .‬מתחיל להצטנן כאן‪ .‬קשה יותר לשמר את האש‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬אמרתי‪" .‬הטיטאנים מתקרבים‪".‬‬
‫הסטיה התמקדה ברייצ'ל‪" .‬שלום‪ ,‬ילדתי‪ .‬סוף סוף באת אל האח שלנו‪".‬‬
‫רייצ'ל מצמצה בהפתעה‪" .‬ציפית לי?"‬
‫הסטיה הושיטה את ידיה והגחלים לחשו‪ .‬ראיתי תמונות באש‪ :‬אמא שלי‪ ,‬פול ואני אוכלים‬
‫את ארוחת חג ההודיה סביב שולחן המטבח; חבריי ואני ישובים סביב המדורה במחנה‬
‫החצויים‪ ,‬שרים שירים וצולים מרשמלו; רייצ'ל ואני נוסעים לאורך החוף במכונית הפריוס‬
‫של פול‪.‬‬
‫לא ידעתי אם רייצ'ל ראתה את אותן תמונות‪ ,‬אבל המתח התפוגג מכתפיה‪ .‬נדמה שחמימות‬
‫האש התפשטה בגופה‪.‬‬
‫"כדי לתפוס את מקומך אצל האח‪ ",‬אמרה לה הסטיה‪" ,‬עליך להרפות מכל הסחות הדעת‪ .‬רק‬
‫כך תוכלי לשרוד‪".‬‬
‫רייצ'ל הנהנה‪" .‬אני‪ ...‬אני מבינה‪".‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬על מה היא מדברת?"‬
‫רייצ'ל שאפה אוויר ברעד‪" .‬פרסי‪ ,‬כשבאתי לכאן‪ ...‬חשבתי שאני באה אליך‪ .‬אבל לא זה‬
‫היה העניין‪ .‬אתה ואני‪ "...‬היא הנידה בראשה‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬עכשיו אני הסחת דעת? זה בגלל שאני 'לא הגיבור' או מה שזה לא יהיה?"‬
‫"אני לא בטוחה שאני מסוגלת לנסח את זה במילים‪ ",‬היא אמרה‪" .‬הרגשתי צורך להתקרב‬
‫אליך כי‪ ...‬כי היית בשבילי השער שהוביל לכל זה‪ ".‬היא החוותה בידה סביב האולם‪.‬‬
‫"היה בי צורך להבין את הדברים שאני רואה‪ .‬אבל אתה ואני‪ ...‬זה לא חלק מהעניין‪.‬‬
‫הגורלות שלנו לא משולבים‪ .‬אני חושבת שעמוק בלב תמיד ידעת את זה‪".‬‬
‫בהיתי בה‪ .‬אולי אני לא המומחה הכי גדול בבנות‪ ,‬אבל הייתי די משוכנע שרייצ'ל בדיוק‬
‫זרקה אותי ‪ -‬פתטי למדי בהתחשב בכך שמעולם אפילו לא היינו ממש זוג‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬אז מה‪ ",‬שאלתי‪'" .‬תודה שהבאת אותי לאולימפוס‪ ,‬נשתמע?' זה מה שאת אומרת לי?"‬
‫רייצ'ל נעצה מבט באח‪.‬‬
‫"פרסי ג'קסון‪ ",‬אמרה הסטיה‪" .‬רייצ'ל אמרה את כל מה שהיא יכולה לומר‪ .‬הרגע שלה קרב‬
‫ובא‪ ,‬אך ההחלטה שעליך לקבל קרובה אף יותר‪ .‬האם אתה מוכן לקראתה?"‬
‫רציתי להתלונן ולומר שלא‪ ,‬אני ממש לא מוכן‪.‬‬
‫הבטתי בכד פנדורה‪ ,‬ובפעם הראשונה הרגשתי דחף לפתוח אותו‪ .‬באותו רגע‪ ,‬הרגשתי‬
‫שתקווה היא עניין חסר תועלת‪ .‬רבים כל כך מחבריי נהרגו‪ .‬רייצ'ל התרחקה ממני‪.‬‬
‫אנבת' כועסת עליי‪ .‬ההורים שלי שקועים בשינה אי שם ברחוב בעוד צבא של מפלצות סוגר‬
‫על הבניין‪ .‬האולימפוס עומד ליפול‪ ,‬ואני הייתי עד למעשי אכזריות רבים כל כך של האלים‪:‬‬
‫זאוס שהרג את מריה די אנג'לו‪ ,‬האדס שקילל את האוראקל האחרונה‪ ,‬הרמס שהפנה עורף‬
‫ללוק למרות שידע שבנו ילך בדרך הרשע‪.‬‬
‫היכנע‪ ,‬ליחש קולו של פרומתאוס באוזני‪ .‬אחרת ביתך יושמד‪ ,‬המחנה היקר שלך יעלה‬
‫בלהבות‪.‬‬
‫ואז הבטתי בהסטיה‪ .‬עיניה האדומות בהקו באור חמים‪.‬‬
‫זכרתי את התמונות שראיתי באח ‪ -‬חברים ומשפחה‪ ,‬כל מי שיקר ללבי‪.‬‬
‫זכרתי משהו שאמר כריס רודריגז‪ :‬אין טעם להגן על המחנה אם כולכם תמותו‪ .‬כל החברים‬
‫שלנו כאן‪ .‬ואת ניקו‪ ,‬שהעז להתייצב מול אביו האדס‪ :‬אם האולימפוס ייפול‪ ,‬לא תהיה‬
‫משמעות למגננות על הארמון שלך‪.‬‬
‫שמעתי צעדים‪ .‬אנבת' וגרובר חזרו לאולם ונעצרו כשראו אותנו‪ .‬אני מניח שהיה לי מבט די‬
‫משונה על הפרצוף‪.‬‬
‫"פרסי?" אנבת' כבר לא נשמעה כועסת ‪ -‬רק מודאגת‪.‬‬
 ‫"אתה רוצה ש‪ ...‬אה‪ ...‬נצא שוב?"‬
‫פתאום הרגשתי כאילו גופי חזק כפלדה‪ .‬פתאום הבנתי מה עליי לעשות‪.‬‬
‫הבטתי ברייצ'ל‪" .‬את לא הולכת לעשות שום דבר מטופש‪,‬‬
‫אני מקווה? כלומר‪ ...‬דיברת עם כירון‪ ,‬נכון?"‬
‫היא העלתה חיוך רפה על שפתיה‪" .‬אתה דואג שאני אעשה משהו מטופש?"‬
‫"כן‪ ,‬אבל אני מתכוון‪ ...‬את תהיי בסדר?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬היא הודתה‪" .‬זה די תלוי בשאלה אם תציל את העולם‪ ,‬גיבור‪".‬‬
‫הרמתי את כד פנדורה‪ .‬רוח התקווה רפרפה בתוכו בניסיון למצוא חמימות בכלי הצונן‪.‬‬
‫"הסטיה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אני מעניק לך אותה כמנחה‪".‬‬
‫האלה החוותה בראשה‪" .‬אני הפחותה שבאלים‪ .‬מדוע תפקיד אותה בידיי?"‬
‫"את האולימפית האחרונה‪ ",‬אמרתי‪" .‬והחשובה מכולם‪".‬‬
‫"מדוע‪ ,‬פרסי ג'קסון?"‬
‫"כי יותר מכל מקום אחר‪ ,‬התקווה שורדת בבית‪ ,‬ליד האח‪ ",‬אמרתי‪" .‬תשמרי עליה בשבילי‪,‬‬
‫ואני לא אתפתה יותר להרים ידיים‪".‬‬
‫האלה חייכה‪ .‬היא אחזה בכד בידיה וזה החל לזרוח‪ .‬האש שבאח התחזקה מעט‪.‬‬
‫"כל הכבוד‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ ",‬אמרה‪" .‬מי ייתן ותזכה בברכת האלים‪".‬‬
‫"אנחנו עומדים לגלות‪ ".‬הבטתי באנבת' ובגרובר‪" .‬אוקיי‪ ,‬בואו‪".‬‬
‫צעדתי לעבר הכס של אבי‪.‬‬
‫הכס של פוסידון נמצא הישר מימינו של כס זאוס‪ ,‬אך היה מפואר פחות‪ .‬המושב העשוי עור‬
‫שחור ניצב על מעמד מסתובב‪ ,‬ומצדדיו שתי טבעות ברזל לחיבור חכה )או קלשון(‪.‬‬
‫בגדול‪ ,‬הוא נראה כמו כסא שאפשר למצוא על סירות דיג‪ ,‬מהסוג שיושבים בו כשצדים‬
‫כרישים או דגי חרב או מפלצות ימיות‪.‬‬
‫גובהם של אלים במצבם הטבעי הוא כשישה מטרים‪ ,‬אז גם כשמתחתי את זרועותי‪ ,‬בקושי‬
‫הגעתי עם האצבעות לשולי המושב‪.‬‬
‫"תעזרו לי לעלות‪ ",‬אמרתי לאנבת' ולגרובר‪.‬‬
‫"השתגעת?" שאלה אנבת'‪.‬‬
‫"יכול מאוד להיות‪ ",‬הודיתי‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמר גרובר‪" ,‬האלים ממש לא אוהבים שיושבים להם על הכס‪ .‬לא אוהבים במידה‬
‫כזאת שיהפכו אותך לערמת אפר אם תנסה לעשות את זה‪".‬‬
‫"אני צריך למשוך את תשומת לבו‪ ",‬אמרתי‪" .‬אין דרך אחרת‪".‬‬
‫הם החליפו מבטים מלאי חשש‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרה אנבת'‪" ,‬זה בהחלט ימשוך את תשומת לבו‪".‬‬
‫הם שילבו זרועות לסולם גנבים ונתנו לי דחיפה למעלה‪.‬‬
‫הרגשתי כמו תינוק עם הרגליים משתלשלות גבוה כל כך מעל הרצפה‪ .‬הבטתי סביב אל‬
‫מושבי הכס האחרים שעמדו שם עגמומיים וריקים‪ ,‬ויכולתי לדמיין את מועצת האולימפיים ‪-‬‬
‫כל כך הרבה עוצמה‪ ,‬אך גם כל כך הרבה ויכוחים‪ ,‬תמיד אחד‪ -‬עשר אלים נוספים שמנסים‬
‫להשיג את שלהם‪ .‬מהר מאוד אתה עלול להפוך לחשדן‪ ,‬דואג רק לאינטרסים של עצמך‪,‬‬
‫בעיקר אם מדובר בפוסידון‪ .‬כשישבתי על כסאו הרגשתי כאילו הים כולו עומד לפקודתי ‪-‬‬
‫מרחבים אדירים גועשים עוצמה ומסתורין‪.‬‬
‫למה שפוסידון יקשיב בכלל למישהו? למה שלא יהיה האדיר מבין השנים‪-‬עשר? טלטלתי את‬
‫הראש שלי‪ .‬תתרכז‪.‬‬
‫הכס רעד‪ .‬גל של זעם סוער כסופה הוטח בתודעתי‪ :‬מי מעז ‪-‬‬
‫הקול השתתק בפתאומיות‪ .‬הכעס שכך מעט‪ ,‬וטוב שכך‪ ,‬כי אפילו שתי המילים הראשונות‬
‫כמעט פוצצו לי את המוח‪.‬‬
‫פרסי‪ .‬קולו של אבי היה עדיין כעוס‪ ,‬אך לפחות מאופק‪.‬‬
‫מה ‪ -‬בדיוק ‪ -‬אתה עושה על הכס שלי? "מצטער‪ ,‬אבא‪ ",‬אמרתי‪" .‬הייתי חייב למשוך את‬
‫תשומת לבך‪".‬‬
‫הימור מסוכן מאוד‪ .‬אפילו בשבילך‪ .‬אם לא הייתי בודק במי מדובר לפני שאני מכה‪ ,‬היית‬
‫עכשיו שלולית של מי ים‪.‬‬
‫"אני באמת מצטער‪ ",‬אמרתי שוב‪" .‬תשמע‪ ,‬המצב קשה‪".‬‬
‫סיפרתי לו על המתרחש‪ .‬ואז חשפתי בפניו את התוכנית שלי‪.‬‬
‫קולו דמם זמן ממושך‪.‬‬
‫פרסי‪ ,‬זה לא אפשרי‪ .‬הארמון שלי ‪" -‬אבא‪ ,‬קרונוס תקף אותך בכוונה‪ .‬הוא רוצה לנתק אותך‬
‫מיתר האלים‪ ,‬כי הוא יודע שאתה מסוגל להטות את כף המאזניים‪".‬‬
‫ועדיין‪ ,‬הוא תוקף את ביתי‪.‬‬
‫"אני נמצא בביתך‪ ",‬אמרתי‪" .‬באולימפוס‪".‬‬
‫הרצפה היטלטלה‪ .‬גל של כעס שטף את תודעתי‪ .‬לרגע חשבתי שהגזמתי‪ ,‬אבל הרעידות‬
‫שככו‪ .‬ברקע הקשר המחשבתי בינינו שמעתי פיצוצים תת‪-‬ימיים וקריאות קרב ‪ -‬קיקלופים‬
‫שואגים‪ ,‬בני‪-‬ים צועקים‪.‬‬
‫"טייסון בסדר?" שאלתי‪.‬‬
‫נדמה שהשאלה הפתיעה את אבי‪ .‬הוא בסדר גמור‪ .‬נלחם טוב משציפיתי‪ .‬אם כי "חמאת‬
‫בוטנים" היא קריאת קרב משונה‪.‬‬
‫"נתת לו להילחם?"‬
‫מספיק להחליף נושא! אתה מבין מה אתה מבקש ממני? הארמון שלי יחרב‪.‬‬
‫"אבל ייתכן שבזכות זה האולימפוס יינצל‪".‬‬
‫יש לך מושג כמה זמן השקעתי בשיפוץ הארמון? רק לבנות את חדר המשחקים לקח שש מאות‬
‫שנה‪.‬‬
 ‫"אבא‪"...‬‬
‫בסדר‪ ,‬בסדר! אעשה כבקשתך‪ .‬אך בני‪ ,‬התפלל שתוכניתך תפעל‪.‬‬
‫"אני מתפלל‪ .‬אני הרי מדבר איתך‪ ,‬לא?"‬
‫אה‪ ...‬כן‪ .‬יש בזה משהו‪ .‬אמפיטריטה ‪ -‬זהירות! פיצוץ אדיר ניתק את הקשר המחשבתי‬
‫בינינו‪.‬‬
‫גלשתי מהכיסא לרצפה‪.‬‬
‫גרובר שלח בי מבט מתוח‪" .‬אתה בסדר? בשלב מסוים נעשית חיוור ו‪ ...‬התחלת להעלות‬
‫עשן‪".‬‬
‫"לא נכון!" ואז ראיתי את זרועותיי‪ .‬אדים עדיין עלו מהשרוולים‪ .‬השיער על זרועותיי היה‬
‫חרוך לגמרי‪.‬‬
‫"אם היית ממשיך לשבת שם‪ ",‬אמרה אנבת'‪" ,‬היית עולה באש‪ .‬אני מקווה שהשיחה הצדיקה‬
‫את זה?"‬
‫מוּוּוּ‪ ,‬אמר האוֹפיאוֹטאוּרוֹס מתוך בועת המים‪.‬‬
‫"בקרוב נגלה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בדיוק אז נפתחו דלתות האולם ותאליה צעדה פנימה‪.‬‬
‫הקשת שלה היתה שבורה ואשפת החצים ריקה‪.‬‬
‫"אתם חייבים לרדת למטה‪ ",‬אמרה לנו‪" .‬האויב מתקדם‪.‬‬
‫וקרונוס מוביל בראש‪".‬‬
 ‫‪18‬‬
‫ההורים שלי מצטרפים לקרב‬
‫עד שירדנו לרחוב‪ ,‬כבר היה מאוחר מדי‪.‬‬
‫חניכים וציידות היו מוטלים פצועים על הקרקע‪ .‬קלאריס הפסידה כנראה בקרב עם ענק‬
‫היפרבוראי‪ ,‬כי היא והמרכבה שלה עמדו קפואות בלב גוש קרח‪ .‬הקנטאורים לא נראו לעין‪.‬‬
‫או שנכנסו לפאניקה ונמלטו‪ ,‬או שחוסלו‪.‬‬
‫צבא הטיטאנים הקיף את הבניין‪ ,‬בערך במרחק של שישה מטרים מהדלתות‪ .‬חיל החלוץ של‬
‫קרונוס עמד בראש ‪ -‬אית'ן נקמורה‪ ,‬מלכת הדרקייניאות בשריון הירוק שלה ושני ענקים‬
‫היפרבוראים‪ .‬את פרומתאוס לא ראיתי‪ .‬תיארתי לעצמי שהעכברוש החלקלק מסתתר במטה‬
‫שלהם‪ .‬אבל קרונוס עצמו עמד בראש והחרמש בידו‪.‬‬
‫הדבר היחיד שעמד בדרכו היה‪...‬‬
‫"כירון‪ ",‬אמרה אנבת' בקול רועד‪.‬‬
‫אם כירון שמע אותנו‪ ,‬הוא לא ענה‪ .‬חץ היה מתוח בקשתו‪ ,‬מכוון הישר אל פניו של קרונוס‪.‬‬
‫ברגע שקרונוס הבחין בי‪ ,‬עיניו הזהובות רשפו‪ .‬כל שריר בגופי קפא‪ .‬ואז אדון הטיטאנים‬
‫הפנה שוב את תשומת לבו אל כירון‪" .‬פנה דרך‪ ,‬בן קטן‪".‬‬
‫עצם הפנייה של לוק לכירון כאל בנו היתה משונה‪ ,‬אבל הקול היה גם מלא בוז‪ ,‬כאילו "בן"‬
‫היא קללה איומה‪.‬‬
‫"מצטער‪ ,‬אבל לא‪ ".‬נימת הקול של כירון היתה רגועה ויציבה‪ ,‬כמו תמיד כשהוא ממש כועס‪.‬‬
‫ניסיתי לזוז‪ ,‬אבל נדמה היה כאילו רגליי נטועות בבטון‪.‬‬
‫אנבת'‪ ,‬גרובר ותאליה התאמצו גם הם לזוז‪ ,‬אך גילו שהם תקועים לא פחות ממני‪.‬‬
‫"כירון!" אמרה אנבת'‪" .‬תיזהר!"‬
‫מלכת הדרקייניאות איבדה סבלנות ותקפה‪ .‬החץ של כירון פגע לה בין העיניים והיא‬
‫התאיידה על המקום‪ .‬השריון הריק צנח בקול קרקוש על הכביש‪.‬‬
‫כירון הושיט יד לקחת חץ נוסף‪ ,‬אבל אשפת החצים שלו היתה ריקה‪ .‬הוא שמט את הקשת‬
‫ושלף חרב‪ .‬ידעתי שהוא שונא להילחם בחרב‪ .‬זה מעולם לא היה כלי הנשק החביב עליו‪.‬‬
‫קרונוס צחק חרישית‪ .‬הוא התקדם צעד אחד וגוף הסוס של כירון נסוג‪ ,‬מתוח‪ .‬הזנב שלו‬
‫הצליף הלוך ושוב‪.‬‬
‫"אתה מורה‪ ",‬אמר לו קרונוס בבוז‪" .‬לא גיבור‪".‬‬
‫"לוק היה גיבור‪ ",‬אמר כירון‪" .‬הוא היה אדם טוב‪ ,‬עד שאתה השחתת אותו‪".‬‬
‫"שוטה!" קולו של קרונוס הרעיד את יסודות העיר‪" .‬אתה מילאת את ראשו בהבטחות שווא‪.‬‬
‫אמרת שאכפת לאלים ממני!"‬
‫"ממני‪ ",‬הבחין כירון‪" .‬אמרת 'ממני'‪".‬‬
‫קרונוס נראה מבולבל לרגע‪ ,‬וכירון ניצל זאת ותקף‪ .‬זה היה תמרון מוצלח ‪ -‬הטעיה ואחריה‬
‫דקירה הישר בפרצוף‪.‬‬
‫לא הייתי מסוגל לבצע זאת טוב יותר‪ ,‬אבל קרונוס היה זריז‪.‬‬
‫היו לו כל כישורי הלחימה של לוק‪ ,‬ולוק היה מאוד מוכשר‪.‬‬
‫הוא העיף את החרב מידו של כירון וצעק‪" :‬אחורה!"‬
‫אור לבן מסמא התפוצץ בין הטיטאן והקנטאור‪ .‬כירון הועף לאחור אל הבניין בעוצמה כזאת‬
‫שהקיר קרס עליו‪.‬‬
‫"לא!" שאגה אנבת'‪ .‬כישוף הקיפאון הוסר‪ .‬רצנו לעבר המורה שלנו‪ ,‬אך לא נראה ממנו כל‬
‫סימן‪ .‬תאליה ואני ניסינו לשווא לפנות ערמות לבנים‪ ,‬ואדוות של צחוק מרושע חלפו בצבא‬
‫הטיטאנים‪.‬‬
‫"אתה!" פנתה אנבת' לעבר לוק‪" .‬ולחשוב שאני‪...‬‬
‫שחשבתי‪"...‬‬
‫היא שלפה את הסכין שלה‪.‬‬
‫"אנבת'‪ ,‬לא‪ ".‬ניסיתי לאחוז בזרועה אבל היא ניערה אותי מעליה‪.‬‬
‫היא תקפה את קרונוס‪ ,‬והחיוך הזחוח שעל פניו התפוגג‪.‬‬
‫אולי חלק כלשהו בלוק זכר שפעם חיבב את הנערה הזאת‪ ,‬שטיפל בה כשהיתה קטנה‪ .‬היא‬
‫נעצה את הסכין בין רצועות השריון שלו‪ ,‬הישר בעצם הבריח‪ .‬הלהב היה אמור להינעץ‬
‫בחזהו‪ .‬אבל הוא רק ניתז ממנו‪ .‬אנבת' התקפלה‪ ,‬מצמידה את זרועה אל בטנה‪ .‬די היה‬
‫בעוצמת המכה כדי לפרוק את הכתף הפצועה שלה‪.‬‬
‫משכתי אותה לאחור בדיוק כשקרונוס הצליף בחרמש שלו וחתך את האוויר במקום שבו‬
‫עמדה לפני רגע‪.‬‬
‫היא נאבקה בי וצרחה‪" :‬אני שונאת אותך!" לא הייתי בטוח למי היא מתכוונת ‪ -‬לי או ללוק‬
‫או לקרונוס‪ .‬דמעות הותירו שבילים באבק שעל פניה‪.‬‬
‫"אני חייב להילחם בו‪ ",‬אמרתי לה‪.‬‬
‫"זה גם הקרב שלי‪ ,‬פרסי!"‬
‫קרונוס צחק‪" .‬איזו רוח קרב‪ .‬אני יכול להבין מדוע לוק רצה לחוס על חייך‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬זה‬
‫לא יהיה אפשרי‪".‬‬
‫הוא הרים את החרמש‪ .‬התכוננתי לבלום אותו‪ ,‬אבל לפני שקרונוס הספיק לתקוף‪ ,‬יללת כלב‬
‫פילחה את חלל האוויר ממקום כלשהו מאחורי צבא הטיטאנים‪" .‬ארוּוּוּוּוּוּוּוּ!"‬
‫לא העזתי לקוות‪ ,‬ובכל זאת קראתי‪" :‬גברת אולירי?"‬
‫צבא האויב זע באי שקט‪ .‬ואז קרה דבר משונה‪ .‬הם התחילו לסגת לצדדים‪ ,‬כאילו שמישהו‬
‫מאחור כפה עליהם לפנות את הדרך‪.‬‬
‫עד מהרה נפתח מעבר חופשי במרכז השדרה החמישית‪.‬‬
‫ובקצה גוש הבניינים נגלו הכלבה הענקית שלי ודמות קטנה בשריון שחור‪.‬‬
 ‫"ניקו?" קראתי‪.‬‬
‫"וווווף!" גברת אולירי דילגה לעברי‪ ,‬מתעלמת מהמפלצות הנוהמות שמשני צדדיה‪ .‬ניקו‬
‫צעד קדימה‪ .‬צבא האויב נסוג בפניו כאילו הקרין הילה של מוות‪ ,‬כפי שאכן עשה‪.‬‬
‫מבעד למגן הפנים של קסדתו‪ ,‬המעוצבת בצורת גולגולת‪ ,‬ראיתי שניקו מחייך‪" .‬קיבלתי את‬
‫ההודעה שלך‪ .‬מאוחר מדי להצטרף למסיבה?"‬
‫"בן האדס‪ ".‬קרונוס ירק על הקרקע‪" .‬האם המוות אהוב עליך במידה כזאת שאתה מעוניין‬
‫לחוות אותו על בשרך?"‬
‫"המוות שלך‪ ",‬אמר ניקו‪" ,‬ירגיש מעולה‪".‬‬
‫"אני בן אלמוות‪ ,‬שוטה! נמלטתי מטרטרוס‪ .‬אין לך שום חלק בעימות הזה‪ ,‬ושום סיכוי‬
‫לשרוד‪".‬‬
‫ניקו שלף את חרבו ‪ -‬מטר של ברזל סטיגאי צונן ומושחז‪ ,‬שחור כמו הלילה‪" .‬אני חולק‬
‫עליך‪".‬‬
‫הקרקע רעדה‪ .‬סדקים נפערו בכביש‪ ,‬במדרכות‪ ,‬בקירות הבניינים‪ .‬ידיים שלודות גיששו על‬
‫סביבותיהן והמתים הזדחלו החוצה אל עולם החיים‪ .‬היו שם אלפי מתים‪ ,‬ולמראם נמלאו‬
‫המפלצות פחד והחלו לסגת‪.‬‬
‫"עמדו במקומכם!" פקד קרונוס‪" .‬המתים אינם יריב שקול לנו‪".‬‬
‫השמים החשיכו והאוויר הפך צונן‪ .‬הצללים התעבו‪ .‬קרן מלחמה צורמת חיצצרה בקול‪.‬‬
‫החיילים המתים הסתדרו בשורות‪ ,‬נושאים רובים וחרבות וחניתות‪ ,‬ומרכבה אדירה דהרה‬
‫בשאגה לאורך השדרה החמישית‪ .‬היא נעצרה לצד ניקו‪ .‬הסוסים היו צללים נעים שהתגבשו‬
‫מאפלה מוחלטת‪.‬‬
‫המרכבה היתה משובצת לבה שחורה וזהב‪ ,‬ומעוטרת תמונות של מוות בייסורים‪ .‬במושכות‬
‫אחז האדס עצמו‪ ,‬אדון המתים‪ ,‬ומאחוריו היו דמטר ופרספונה‪.‬‬
‫האדס היה לבוש שריון שחור וגלימה שצבעה כצבע דם טרי‪.‬‬
‫על ראשו החיוור נחה קסדת האופל‪ :‬כתר המקרין סביבו הילה של אימה טהורה‪ .‬הכתר שינה‬
‫צורה בעודי צופה בו ‪ -‬מראש דרקון לעטרת להבות שחורות לנזר עשוי עצמות אדם‪ .‬אבל זה‬
‫לא היה החלק הכי מפחיד‪ .‬הקסדה שילחה גשושות אל תוך מוחי ועוררה בו את סיוטי‬
‫הגרועים ביותר‪ ,‬פחדיי הכמוסים ביותר‪.‬‬
‫רציתי להזדחל אל החור הקרוב ביותר ולהסתתר‪ ,‬והיה ברור שחיילי האויב מרגישים בדיוק‬
‫כמוני‪ .‬רק עוצמתו של קרונוס וסמכותו עצרו בחייליו מלנוס‪.‬‬
‫האדס חייך חיוך צונן‪" .‬שלום‪ ,‬אבא‪ .‬אתה נראה‪ ...‬צעיר‪".‬‬
‫"האדס‪ ",‬נהם קרונוס‪" .‬אני מקווה שאתה והגברות באתם להישבע לי אמונים‪".‬‬
‫"צר לי‪ ".‬האדס נאנח‪" .‬בני שכנע אותי שכדאי לי לעשות סדר ברשימת האויבים שלי‪ ".‬הוא‬
‫העיף בי מבט שוטם‪" .‬עד כמה שאני מתעב כמה חצויים שעלו באחרונה לגדולה‪ ,‬איני מוכן‬
‫שהאולימפוס ייפול‪ .‬יחסרו לי הוויכוחים עם אחיי‪ .‬ועל דבר אחד כולנו מסכימים ‪ -‬שאתה‬
‫היית אבא איום ונורא‪".‬‬
‫"זה נכון‪ ",‬רטנה דמטר‪" .‬שום הערכה לחקלאות‪".‬‬
‫"אמא!" מחתה פרספונה‪.‬‬
‫האדס שלף את חרבו‪ ,‬להב סטיגאי כפול שעיטורי כסף חקוקים בו‪" .‬ועכשיו הילחם בי! שכן‬
‫מהיום ייקרא בית האדס מושיע האולימפוס‪".‬‬
‫"אין לי זמן לזה‪ ",‬סינן קרונוס‪.‬‬
‫הוא הכה בקרקע בחרמש‪ .‬סדק החל להתפשט בשני הכיוונים סביב בניין האמפייר סטייט‪.‬‬
‫חומה של כוח קסום הבליחה והתרוממה לאורך הבקע‪ ,‬והפרידה בין שני הצדדים‪ :‬מהעבר‬
‫האחד חיל החלוץ של קרונוס‪ ,‬חבריי ואני‪ ,‬ומהעבר האחר הכוח המרכזי של שני הצבאות‪.‬‬
‫"מה הוא עושה?" מלמלתי‪.‬‬
‫"כולא אותנו בפנים‪ ",‬אמרה תאליה‪" .‬הוא מוטט את המחסום הקסום סביב מנהטן ‪ -‬עכשיו‬
‫רק הבניין ואנחנו מנותקים מכל השאר‪".‬‬
‫ואכן‪ ,‬מחוץ למחסום התעוררו מכוניות לחיים בקול טרטור‪.‬‬
‫הולכי רגל התעוררו ולטשו מבטים מבולבלים במפלצות ובמתים המקיפים אותם‪ .‬קשה לדעת‬
‫מה הם ראו מבעד לערפול‪ ,‬אבל אני בטוח שזה לא היה מחזה נעים‪ .‬דלתות מכוניות נפתחו‪.‬‬
‫ובקצה גוש הבניינים‪ ,‬פול בלופיס ואמא שלי יצאו ממכונית הפריוס‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬אל ת‪"...‬‬
‫אמא שלי היתה מסוגלת לראות דרך הערפול‪ .‬מהבעת פניה היה ברור שהיא מבינה את‬
‫חומרת המצב‪ .‬קיוויתי שיהיה לה מספיק שכל לברוח‪ .‬אבל היא הביטה בי‪ ,‬אמרה משהו לפול‬
‫והם רצו הישר לעברנו‪.‬‬
‫לא יכולתי לצעוק‪ .‬הדבר האחרון שרציתי היה למשוך את תשומת לבו של קרונוס אליה‪.‬‬
‫למרבה המזל‪ ,‬האדס סיפק הסחת דעת‪ .‬הוא הסתער על חומת האנרגיה הקסומה‪ ,‬אך המרכבה‬
‫שלו התרסקה על החומה והתהפכה‪ .‬האדס קם בשטף של קללות והפגיז את החומה במטח של‬
‫אנרגיה שחורה‪ .‬המחסום נותר עומד‪.‬‬
‫"לתקוף!" הוא שאג‪.‬‬
‫צבאות המתים יצאו כנגד מפלצות הטיטאנים‪ .‬כאוס השתלט על השדרה החמישית‪ .‬בני‬
‫תמותה צרחו ורצו לתפוס מחסה‪.‬‬
‫דמטר החוותה בידה וטור שלם של ענקים הפך לשדה חיטה‪.‬‬
‫פרספונה הפכה את החניתות שבידי הדרקייניאות לפרחי חמניות‪ .‬ניקו הכה ושיסף חיילי‬
‫אויב בניסיון לגונן על עוברי אורח חפים מפשע‪ .‬ההורים שלי רצו לעברי‪ ,‬חומקים ממפלצות‬
‫ומזומבים‪ ,‬אך לא הייתי מסוגל לעשות דבר כדי לעזור להם‪.‬‬
‫"נקמורה‪ ,‬אליי‪ ",‬אמר קרונוס‪" ,‬ענקים ‪ -‬טפלו בהם‪".‬‬
‫הוא הצביע על חבריי ועליי‪ .‬ואז צלל אל תוך הבניין‪.‬‬
‫לרגע הייתי המום‪ .‬ציפיתי לקרב‪ ,‬אבל קרונוס התעלם ממני לחלוטין כאילו אני לא שווה את‬
‫הטרחה‪ .‬זה ממש עצבן אותי‪.‬‬
‫הענק ההיפרבוראי הראשון חבט בי באלה שבידו‪.‬‬
‫התגלגלתי בין רגליו ונעצתי את אנקלוסמוס בישבנו‪ .‬הוא התנפץ לערמה של שביבי קרח‪.‬‬
‫הענק השני נשף עננת כפור על אנבת' שבקושי היתה מסוגלת לעמוד‪ ,‬אבל גרובר משך אותה‬
‫מטווח סכנה ותאליה הסתערה על הענק‪ .‬היא רצה במעלה גבו כמו איילה‪ ,‬שיספה את צווארו‬
‫הכחול הענקי בסכיני הציד שלה ויצרה את פסל הקרח נטול הראש הגדול בעולם‪.‬‬
‫העפתי מבט אל מחוץ לחומה הקסומה‪ .‬ניקו התקדם‪ ,‬תוך כדי לחימה‪ ,‬לעבר אמא שלי ופול‪,‬‬
‫אבל הם לא המתינו לעזרה‪.‬‬
‫פול חטף חרב של גיבור שקרס‪ ,‬והתגלה כיריב שקול לאחת הדרקייניאות‪ .‬הוא דקר אותה‬
‫בבטן והיא התאיידה‪.‬‬
‫"פול?" אמרתי בתדהמה‪.‬‬
‫הוא הסתובב לעברי וחייך‪" .‬אני מקווה שזאת היתה מפלצת‪ .‬בתקופת האוניברסיטה היית‬
‫שחקן שייקספירי! למדתי קצת סייף!"‬
‫חיבבתי אותו עוד יותר בזכות זה‪ .‬ואז ראיתי ענק לייסטריגוני מסתער לעבר אמא שלי‪ .‬היא‬
‫חיפשה משהו בתוך ניידת משטרה נטושה ‪ -‬אולי מכשיר קשר לשעת חירום ‪ -‬והגב שלה היה‬
‫מופנה אל הענק‪.‬‬
‫"אמא!" צרחתי‪.‬‬
‫היא הסתובבה כשהענק כמעט הגיע אליה‪ .‬חשבתי שהחפץ שבידיה הוא מטריה‪ ,‬אבל יריית‬
‫רובה ציד העיפה את הענק שישה מטרים לאחור‪ ,‬הישר על החרב של ניקו‪.‬‬
‫"יפה‪ ",‬אמר פול‪.‬‬
‫"מתי למדת לירות ברובה?" נדהמתי‪.‬‬
‫אמא שלי הסיטה את השיער מפניה בנשיפה‪" .‬לפני שתי שניות בערך‪ .‬פרסי‪ ,‬אנחנו נסתדר‪.‬‬
‫לך!"‬
‫"כן‪ ",‬אישר ניקו‪" ,‬אנחנו נטפל בצבא האויב‪ .‬אתה חייב לתפוס את קרונוס!"‬
‫"קדימה‪ ,‬מוח אצה!" אמרה אנבת'‪ .‬הנהנתי‪ .‬ואז הבטתי בערמת האבנים שלצד הבניין‪ .‬הלב‬
‫שלי נצבט‪ .‬לגמרי שכחתי מכירון‪ .‬איך יכולתי? "גברת אולירי‪ ",‬אמרתי‪" .‬בבקשה ‪ -‬כירון‬
‫קבור שם‪ .‬אם מישהו יצליח לחפור ולמצוא אותו‪ ,‬זאת את‪ .‬תמצאי אותו! תעזרי לו!"‬
‫אני לא יודע כמה היא הבינה‪ ,‬אבל היא זינקה לעבר הערמה והתחילה לחפור‪ .‬אנבת'‪ ,‬תאליה‪,‬‬
‫גרובר ואני רצנו אל המעלית‪.‬‬
 ‫‪19‬‬
‫אנחנו מחריבים את עיר הנצח‬
‫הגשר לאולימפוס הלך והתפורר‪ .‬כשיצאנו מהמעלית אל שביל השיש הלבן‪ ,‬סדקים החלו‬
‫להתפשט מרגלינו והלאה‪.‬‬
‫"תקפצו!" אמר גרובר‪ .‬חוכמה גדולה‪ ,‬הוא הרי בחלקו עז הרים‪.‬‬
‫הוא זינק לגוש השיש הבא בעוד שקטע הגשר שעליו עמדנו החל לנטות על צדו באופן‬
‫מבהיל‪.‬‬
‫"אלים אדירים‪ ,‬אני שונאת גבהים!" צעקה תאליה כשזינקנו‪ .‬אבל אנבת' לא היתה במצב‬
‫לקפוץ‪ .‬היא כשלה וצעקה‪" :‬פרסי!"‬
‫תפסתי בידה שנייה לפני שגוש האבן התפורר לאבק‪.‬‬
‫לרגע חשבתי שהיא תמשוך את שנינו למטה‪ .‬הרגליים שלה השתלשלו באוויר‪ .‬היד שלה‬
‫החלה להחליק משלי וכעת היא נאחזה בי באצבעותיה בלבד‪ .‬אבל אז גרובר ותאליה תפסו‬
‫ברגליים שלי ומצאתי בתוכי כוחות נוספים‪ .‬לא היתה לי שום כוונה לתת לאנבת' ליפול‪.‬‬
‫משכתי אותה למעלה ושנינו שכבנו רועדים על השביל‪.‬‬
‫לא קלטתי שאנחנו מחובקים עד שהגוף שלה קפא פתאום‪.‬‬
‫"אה‪ ...‬תודה‪ ",‬היא מלמלה‪.‬‬
‫ניסיתי לומר "אין בעיה" אבל זה יצא משהו כמו "אה בה‪".‬‬
‫"אל תעצרו!" גרובר משך בכתפי‪ .‬התרוממנו והתחלנו לרוץ לאורך גשר השמים‪ .‬אבנים‬
‫נוספות התפוררו וצנחו אל התהום‪ .‬הצלחנו להגיע לקצה ההר בדיוק כשהחלק האחרון של‬
‫הגשר קרס‪.‬‬
‫אנבת' העיפה מבט לאחור‪ ,‬לעבר המעלית‪ ,‬שנמצאה כעת לחלוטין מחוץ להישג יד ‪ -‬דלתות‬
‫מתכת ממורקות תלויות באוויר בלי שיהיו מחוברות לדבר‪ ,‬בגובה שש מאות קומות מעל‬
‫מנהטן‪.‬‬
‫"אנחנו תקועים‪ ",‬היא אמרה‪" .‬לבד‪".‬‬
‫"מה‪-‬ה‪-‬ה‪-‬ה!" פעה גרובר‪" .‬העוגן בין האולימפוס ואמריקה מתפורר‪ .‬אם הוא ינותק לחלוטין‬
‫‪"-‬‬
‫"הפעם האלים לא יעברו לארץ אחרת‪ ",‬אמרה תאליה‪" .‬זה יהיה סוף האולימפוס‪ .‬הסוף‬
‫הסופי‪".‬‬
‫רצנו הלאה ברחובות‪ .‬אחוזות מפוארות עלו באש‪ .‬פסלים היו מוטלים מנותצים‪ .‬עצים פוצצו‬
‫לרסיסים‪ .‬נדמה שמישהו כיסח את העיר במסור חשמלי‪.‬‬
‫"החרמש של קרונוס‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫רצנו בשביל המתפתל לעבר ארמון האלים‪ .‬איכשהו‪ ,‬הדרך מעולם לא נראתה ארוכה כל כך‪.‬‬
‫אולי קרונוס האט את זרימת הזמן‪ ,‬או אולי רק הפחד הוא שהאט אותי‪ .‬פסגת ההר נחרבה‬
‫כולה ‪ -‬כל כך הרבה בניינים וגנים נאים‪.‬‬
‫כמה אלים זוטרים ורוחות טבע ניסו לעצור את קרונוס‪.‬‬
‫שרידיהם היו פזורים לאורך הדרך ‪ -‬שריון מנותץ‪ ,‬קרעי בגדים‪ ,‬חרבות וחניתות שבורות‬
‫לשתיים‪.‬‬
‫ממקום כלשהו לפנינו‪ ,‬שאג קולו של קרונוס‪" :‬אבן על אבן! זאת היתה הבטחתי‪ .‬לא אותיר‬
‫ממנו אבן על אבן!"‬
‫מקדש שיש לבן עם כיפת זהב התפוצץ פתאום‪ .‬הכיפה התרוממה באוויר כמו מכסה מעל סיר‬
‫והתנפצה למיליארד רסיסים שנשרו בכל רחבי העיר‪.‬‬
‫"זה היה מקדש של ארטמיס‪ ",‬נהמה תאליה‪" .‬הוא עוד ישלם על זה‪".‬‬
‫רצנו תחת קשת השיש שמשני צדדיה פסלי זאוס והרה‪ ,‬וההר כולו נאנק ונטה על צדו כמו‬
‫סירה בסערה‪.‬‬
‫"זהירות!" צווח גרובר‪ .‬הקשת קרסה‪ .‬הרמתי מבט וראיתי פסל זעוף פנים של הרה שמשקלו‬
‫עשרים טונות קורס בכיווננו‪.‬‬
‫אנבת' ואני היינו נמחצים תחתיו‪ ,‬אבל תאליה דחפה אותנו מאחור ונחתנו בדיוק מחוץ לטווח‬
‫הסכנה‪.‬‬
‫"תאליה!" צעק גרובר‪.‬‬
‫כשהאבק התפזר וההר חדל להיטלטל מצאנו אותה בחיים‪ ,‬אבל רגליה היו לכודות מתחת‬
‫לפסל‪.‬‬
‫ניסינו נואשות להזיז אותו‪ ,‬אבל כדי להצליח היינו צריכים את עזרתם של כמה קיקלופים‪.‬‬
‫כשניסינו למשוך את תאליה היא הצטעקה בכאב‪.‬‬
‫"שרדתי את כל הקרבות ההם‪ ",‬היא נאנקה‪" ,‬ובסופו של דבר הביסה אותי חתיכת אבן‬
‫מטופשת!"‬
‫"זאת הרה‪ ",‬אמרה אנבת' בזעם‪" .‬שנה שלמה היא מנסה לנקום בי‪ .‬אם לא היית דוחפת‬
‫אותנו הפסל שלה היה מועך אותי‪".‬‬
‫תאליה העוותה את פניה‪" .‬טוב‪ ,‬אולי תזוזו? אני אהיה בסדר‪ .‬רוצו!"‬
‫לא רצינו לנטוש אותה‪ ,‬אבל שמעתי את קרונוס צוחק בעודו מתקרב לאולם האלים‪ .‬בניינים‬
‫נוספים קרסו‪.‬‬
‫"אנחנו נחזור‪ ",‬הבטחתי לה‪.‬‬
‫"אני לא הולכת לשום מקום‪ ",‬נאנקה תאליה‪.‬‬
‫כדור אש התפוצץ על צלע ההר‪ ,‬ממש ליד שערי הארמון‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לזוז‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אני מניח שלא בכיוון ההפוך?" מלמל גרובר בתקווה‪.‬‬
 ‫רצתי לעבר הארמון‪ ,‬אנבת' ממש מאחורי‪.‬‬
‫"זה מה שחשבתי‪ ",‬נאנח גרובר‪ ,‬ורץ בעקבותינו בקול טפיפת פרסות‪.‬‬
‫דלתות הארמון היו גדולות כל כך עד שספינת תענוגות היתה מסוגלת לעבור ביניהן‪ ,‬ובכל‬
‫זאת הן נתלשו מציריהן ונותצו לרסיסים כמו דלתות צעצוע‪ .‬נאלצנו לטפס על ערמה ענקית‬
‫של שברי אבנים ופיסות מתכת מעוקמות כדי להגיע פנימה‪.‬‬
‫קרונוס עמד באמצע אולם הכס בזרועות פשוטות לצדדים‪ ,‬מביט אל תקרת הכוכבים וכאילו‬
‫בולע אותה בעיניו‪ .‬צחוקו הדהד‪ ,‬רם יותר אפילו מאשר בבור בטרטרוס‪.‬‬
‫"סוף סוף!" שאג‪" .‬המועצה האולימפית ‪ -‬כה גאה ואדירה‪ .‬איזה ממושבי הכוח אשמיד‬
‫ראשון?"‬
‫אית'ן נקמורה עמד בצד והשתדל להתרחק ככל האפשר מהחרמש של אדונו‪ .‬האש באח גוועה‬
‫כמעט לחלוטין ורק כמה אודים אחרונים בהקו באור עמום באפר‪ .‬הסטיה לא נראתה לעין‪.‬‬
‫גם לא רייצ'ל‪ .‬קיוויתי שהיא בסדר‪ ,‬אבל ההרס היה כה רחב היקף שחששתי לחשוב על כך‪.‬‬
‫האוֹפיאוֹטאוּרוֹס שחה בבועת המים שלו שבפינת החדר ובתבונה נמנע מלהשמיע קול‪ ,‬אבל‬
‫ידעתי שלא ייקח הרבה זמן עד שקרונוס יבחין בו‪.‬‬
‫אנבת'‪ ,‬גרובר ואני צעדנו קדימה‪ .‬אית'ן ראה אותנו ראשון‪.‬‬
‫"הלורד‪ ",‬הזהיר‪.‬‬
‫קרונוס הסתובב וחייך מבעד לפניו של לוק‪ .‬מלבד העיניים הזהובות‪ ,‬הוא נראה בדיוק כמו‬
‫לפני ארבע שנים‪ ,‬כשקידם את פניי בביתן הרמס‪ .‬אנבת' פלטה קול חנוק ומלא כאב‪ ,‬כאילו‬
‫מישהו הכניס לה אגרוף בבטן‪.‬‬
‫"שאקטול אותך ראשון‪ ,‬ג'קסון?" שאל קרונוס‪" .‬האם זאת הבחירה הגדולה שלך ‪ -‬להילחם‬
‫בי ולמות במקום להשתחוות בפניי? לנבואות אף פעם אין סוף טוב‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬
‫"לוק היה נלחם בי בחרב‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל אני מניח שאתה מוכשר פחות‪".‬‬
‫קרונוס נשף בבוז‪ .‬החרמש שלו התחיל להשתנות עד שהחזיק בידו את כלי הנשק הוותיק של‬
‫לוק ‪ -‬נשכנית‪ ,‬עם הלהב שחציו פלדה וחציו ארד שמימי‪.‬‬
‫לצדי‪ ,‬נשימתה של אנבת' נעתקה‪ ,‬כאילו עלה בה פתאום רעיון‪" .‬פרסי‪ ,‬הלהב!" היא שלפה‬
‫את הסכין שלה‪" .‬להב מקולל את נפש הגיבור יקטוף‪".‬‬
‫לא הבנתי למה היא חייבת להזכיר לי את זה דווקא עכשיו‪.‬‬
‫זה לא תרם במיוחד להעלאת המוראל‪ .‬אבל לפני שהספקתי לומר משהו‪ ,‬קרונוס הניף את‬
‫חרבו‪.‬‬
‫"רגע!" צעקה אנבת'‪.‬‬
‫קרונוס הסתער עליי כמו סופה‪.‬‬
‫הגבתי באופן אוטומטי‪ .‬חמקתי‪ ,‬הצלפתי בחרבי והתגלגלתי הצדה‪ ,‬אבל הרגשתי כאילו אני‬
‫נאבק במאה לוחמים חמושים‪.‬‬
‫אית'ן חמק הצדה בניסיון לאגף אותי מאחור אבל אנבת' חסמה אותו‪ .‬הם התחילו להילחם‪,‬‬
‫אבל לא יכולתי להתרכז במה שקורה שם‪ .‬הייתי מודע במעורפל לגרובר המנגן בחלילי הפאן‬
‫שלו‪ .‬הצליל מילא אותי בתחושת חמימות ואומץ ‪ -‬מחשבות על אור שמש ועל שמים כחולים‬
‫ועל אחו שלֵו‪ ,‬הרחק הרחק מהמלחמה‪.‬‬
‫קרונוס דחק אותי אל כסאו של הפייסטוס ‪ -‬כורסת טלוויזיה ענקית שכולה גלגלי שיניים‬
‫מארד ומכסף‪ .‬הוא הצליף לעברי בחרבו ואני הצלחתי לזנק מעלה אל המושב‪.‬‬
‫מנגנונים חשאיים החלו לזמזם‪ .‬מצב הגנה‪ ,‬הזהירו‪ .‬מצב הגנה‪.‬‬
‫או‪-‬או‪ .‬קפצתי הישר מעל לראשו של קרונוס‪ .‬הכס ירה חזיזי חשמל לכל עבר‪ .‬אחד מהם פגע‬
‫בפניו של קרונוס וחלף במורד גופו ולאורך חרבו‪.‬‬
‫"אהההה!" הוא נפל על ברכיו ושמט את נשכנית‪.‬‬
‫אנבת' קפצה על ההזדמנות‪ .‬היא בעטה את אית'ן הצדה והסתערה על קרונוס‪" .‬לוק‪ ,‬תקשיב‬
‫לי!"‬
‫רציתי לצעוק עליה‪ ,‬לומר לה שזה מטורף לנסות לדבר אל קרונוס בהיגיון‪ ,‬אבל לא הספקתי‪.‬‬
‫קרונוס החווה בידו‪.‬‬
‫אנבת' הושלכה לאחור‪ .‬גופה הוטח בכס של אמה והיא קרסה אל הרצפה‪.‬‬
‫"אנבת'!" צרחתי‪.‬‬
‫אית'ן נקמורה קם על רגליו‪ .‬הוא עמד בין אנבת' וביני‪ .‬לא יכולתי להילחם בו בלי להפנות‬
‫את גבי לקרונוס‪.‬‬
‫גרובר החל לנגן נעימה בהולה יותר‪ .‬הוא התקדם לעבר אנבת'‪ ,‬אבל לא היה מסוגל לצעוד‬
‫במהירות כל עוד הוא מנגן‪ .‬עשב צמח מרצפת האולם‪ .‬שורשים זעירים השתחלו אל הסדקים‬
‫שבין אבני השיש‪.‬‬
‫קרונוס התרומם על ברך אחת‪ .‬סלילי עשן עלו משיערו‪.‬‬
‫פניו היו מכוסות כוויות חשמל‪ .‬הוא הושיט יד אל חרבו‪ ,‬אך הפעם היא לא עופפה אליו‪.‬‬
‫"נקמורה!" הוא נאנק‪" .‬עכשיו הזמן להוכיח את עצמך‪.‬‬
‫אתה יודע מהי נקודת התורפה הסודית של ג'קסון‪ .‬הרוג אותו ותזכה בתגמולים לאין שיעור‪".‬‬
‫עינו של אית'ן ננעצה במרכז הגוף שלי‪ ,‬והייתי משוכנע שהוא באמת יודע‪ .‬גם אם לא יצליח‬
‫להרוג אותי בעצמו‪ ,‬כל שעליו לעשות הוא לגלות לקרונוס את הסוד‪ .‬אין מצב שאצליח‬
‫להתגונן לנצח‪.‬‬
‫"תסתכל מסביב‪ ,‬אית'ן‪ ",‬אמרתי‪" .‬סוף העולם‪ .‬זה התגמול שאתה רוצה? אתה באמת רוצה‬
‫שהכול יושמד ‪ -‬הטוב יחד עם הרע? הכול?"‬
‫גרובר כמעט הגיע אל אנבת'‪ .‬מרבד העשב שעל הרצפה התעבה‪ .‬השורשים הגיעו לגובה‬
‫שלושים סנטימטר‪.‬‬
‫"אין כאן כס לנמסיס‪ ",‬רטן אית'ן‪" .‬אין כס לאמא שלי‪".‬‬
‫"נכון מאוד!" קרונוס ניסה לקום אך כשל‪ .‬מעל לאוזנו השמאלית‪ ,‬קווצת שיער בלונדיני‬
‫עדיין העלתה עשן‪" .‬תקוף אותם! מגיע להם לסבול‪".‬‬
‫"אמרת שאמא שלך היא אלת האיזון‪ ",‬הזכרתי לו‪" .‬האלים הזוטרים ראויים לכבוד רב יותר‪,‬‬
‫אית'ן‪ ,‬אבל חורבן מוחלט הוא לא איזון‪ .‬קרונוס לא בונה שום דבר‪ .‬הוא רק משמיד‪".‬‬
‫אית'ן הביט בכס המזמזם של הפייסטוס‪ .‬גרובר המשיך לנגן ואית'ן התנודד לקצב המוזיקה‪,‬‬
‫כאילו היא ממלאת אותו נוסטלגיה ‪ -‬מעלה בו משאלה לחזות בעוד יום יפה‪ ,‬להימצא בכל‬
‫מקום אחר‪ .‬עינו הבריאה מצמצה‪.‬‬
‫ואז הוא הסתער ‪ -‬אבל לא עליי‪.‬‬
‫קרונוס עדיין כרע על ברכיו‪ .‬איתן הנחית את חרבו על צווארו של אדון הטיטאנים‪ .‬המכה‬
‫היתה אמורה להרוג אותו בו במקום‪ ,‬אבל הלהב התנפץ‪ .‬אית'ן כשל לאחור‪ ,‬ואחז בכוח‬
‫בבטנו‪ .‬רסיס מחרבו שלו ניתז לאחור וחדר את השריון שלו‪.‬‬
‫קרונוס קם מתנודד על רגליו‪ ,‬והיתמר מעל משרתו‪" .‬מעשה בגידה‪ ",‬נהם‪.‬‬
‫המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן ועשב צמח סביב גופו של אית'ן‪ .‬אית'ן לטש בי מבט‬
‫בפנים מכווצות מכאב‪.‬‬
‫"כבוד רב יותר‪ ",‬התנשף‪" .‬לו רק היו‪ ...‬להם מושבי כס ‪" -‬‬
‫קרונוס רקע ברגלו וסדק נפער ברצפה סביב אית'ן נקמורה‪.‬‬
‫בנה של נמסיס צנח מבעד לבקע הישר אל לב מנהטן ‪ -‬הישר אל חלל האוויר‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬איתו גמרנו‪ ".‬קרונוס הרים את חרבו‪" .‬ועכשיו השאר‪".‬‬
‫המחשבה היחידה שלי היתה להרחיק אותו מאנבת'‪.‬‬
‫גרובר כבר היה לצדה‪ .‬הוא חדל לנגן והאכיל אותה אמברוסיה‪.‬‬
‫בכל פעם שקרונוס עשה צעד‪ ,‬השורשים נכרכו סביב רגליו‪ ,‬אבל גרובר חדל לנגן מוקדם‬
‫מדי‪ .‬השורשים לא היו עבים וחזקים מספיק והם רק עיצבנו את הטיטאן‪.‬‬
‫תוך כדי לחימה עברנו באח המבוערת‪ ,‬והעלינו מטח של גחלים וניצוצות‪ .‬קרונוס שיסף את‬
‫משענת היד של כס ארס‪.‬‬
‫לא שהיתה לי בעיה עם זה‪ ,‬אבל אז הוא הדף אותי לאחור לעבר הכס של אבי‪.‬‬
‫"הו כן‪ ",‬אמר‪" .‬חומר בערה מצוין לאח שלי!"‬
‫חרבותינו התנגשו והעלו ניצוצות‪ .‬הוא היה חזק ממני‪ ,‬אבל לרגע הרגשתי בעוצמת‬
‫האוקיינוס שוצפת בזרועותיי‪ .‬הדפתי אותו לאחור והכיתי שוב ‪ -‬מכה בעוצמה כזאת‬
‫שהצליחה לבקע את הארד השמימי במגן החזה של קרונוס‪.‬‬
‫הוא רקע שוב ברגלו והזמן האט את מהלכו‪ .‬ניסיתי לתקוף אבל גיליתי שאני מתקדם‬
‫במהירות של קרחון‪ .‬קרונוס נסוג לאחור בעצלתיים‪ ,‬והחזיר לעצמו את נשימתו‪ .‬הוא בחן‬
‫את החתך בשריון שלו בעודי נאבק להתקדם ומקלל אותו בלא קול‪ .‬הוא יכול לצאת לכמה‬
‫הפסקות שירצה‪ .‬הוא יכול להקפיא אותי במקום כרצונו‪ .‬תקוותי היחידה היתה שזה גובה‬
‫ממנו מחיר ואנרגיה‪ .‬אולי אצליח להתיש אותו‪...‬‬
 ‫"מאוחר מדי‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ ",‬הוא אמר לי‪" .‬הבט וראה‪".‬‬
‫הוא הצביע לעבר האח והגחלים בהקו‪ .‬מסך של עשן לבן עלה מהאש ותמונות נגלו בו כמו‬
‫בהודעת איריס‪-‬נט‪ .‬ראיתי את ניקו ואת ההורים שלי למטה‪ ,‬בשדרה החמישית‪ ,‬נלחמים‬
‫בקרב אבוד‪ ,‬מוקפים אויבים‪ .‬ברקע‪ ,‬האדס נלחם במרכבתו השחורה‪ ,‬מזמן גל אחרי גל של‬
‫זומבים מתוך האדמה‪ ,‬אבל נראה היה שצבאו של הטיטאן אינסופי באותה מידה‪ .‬וכל הזמן‬
‫הזה‪ ,‬מנהטן עצמה הלכה ונחרבה‪ .‬בני התמותה‪ ,‬שהתעוררו כולם לחלוטין‪ ,‬התרוצצו סביב‬
‫אחוזי אימה‪ .‬מכוניות סטו ממסלולן והתרסקו‪.‬‬
‫התמונה השתנתה‪ ,‬וחזיתי במשהו מבעית אף יותר‪.‬‬
‫עמוד סערה הלך והתקרב אל נהר ההדסון‪ ,‬נע במהירות לאורך חוף ג'רזי‪ .‬מרכבות חגו‬
‫סביבו‪ ,‬ונלחמו ביצור שבלב הענן‪.‬‬
‫האלים תקפו‪ .‬ברקים הבזיקו‪ .‬חצי זהב וכסף ננעצו בענן כמו טילים מונחים‪ ,‬והתפוצצו‪ .‬הענן‬
‫נקרע לגזרים בהדרגה‪ ,‬ואני ראיתי את טיפון בפעם הראשונה‪.‬‬
‫ידעתי שלמשך שארית חיי )שאולי לא יהיו ארוכים במיוחד( לא אוכל למחות את התמונה‬
‫מזיכרוני‪ .‬ראשו של טיפון השתנה ללא הרף‪ .‬בכל רגע הוא היה למפלצת אחרת‪ ,‬כל אחת‬
‫מחרידה יותר מקודמתה‪ .‬אם הייתי ממשיך להביט בפניו הייתי עלול לצאת מדעתי‪ ,‬ולכן‬
‫התמקדתי בגופו )שלא היה טוב בהרבה(‪.‬‬
‫הוא היה דמוי אנוש‪ ,‬אך עורו הזכיר לי קציץ בשר שמישהו שכח בארון במשך שנה‪ .‬הוא‬
‫היה מכוסה כתמים ירוקים‪ ,‬עם אבעבועות בגודל בניינים וטלאים חרוכים‪ ,‬תוצאה של‬
‫כליאתו הממושכת מתחת להר הגעש‪ .‬ידיו היו אנושיות‪ ,‬אך עטורות טפרים כשל נשר‪ .‬רגליו‬
‫היו רגלי זוחל‪ ,‬מכוסות קשקשים‪.‬‬
‫"האולימפיים משקיעים מאמץ אחרון‪ ".‬קרונוס פרץ בצחוק‪" .‬כמה עלוב‪".‬‬
‫זאוס השליך חזיז ברק ממרכבתו‪ .‬ההבזק האיר את העולם‪.‬‬
‫יכולתי להרגיש בגל ההדף אפילו כאן‪ ,‬על האולימפוס‪ ,‬אך כשהאבק התפזר‪ ,‬טיפון עדיין עמד‬
‫על רגליו‪ .‬הוא כשל מעט ובקודקודו המעוות נגלה מכתש מעלה עשן‪ ,‬אולם הוא פלט שאגה‬
‫נזעמת והמשיך להתקדם‪.‬‬
‫איבריי החלו להשתחרר‪ .‬נדמה שקרונוס לא שם לב לכך‪.‬‬
‫כל תשומת לבו היתה ממוקדת בקרב ובניצחונו הסופי‪ .‬אם רק אצליח להחזיק מעמד עוד כמה‬
‫שניות‪ ,‬ואם אבא שלי יקיים את הבטחתו‪...‬‬
‫טיפון צעד אל תוך נהר ההדסון שהגיע לו בקושי עד אמצע השוק‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬חשבתי‪ ,‬מתחנן בפני התמונה שבעשן‪ .‬בבקשה‪ ,‬זה חייב לקרות עכשיו‪.‬‬
‫כבמעשה נס‪ ,‬קריאת קונכייה הדהדה מהתמונה שבעשן‪.‬‬
‫קריאת האוקיינוס‪ .‬קריאת פוסידון‪.‬‬
‫מכל עבריו של טיפון החל הנהר להשתולל‪ ,‬גועש בגלים בגובה חמישה‪-‬עשר מטר‪ .‬מתוך‬
‫המים פרצה מרכבה חדשה ‪ -‬רתומה להיפוקמפוסים ענקיים ששחו באוויר באותה קלילות‬
‫כמו במים‪ .‬אבא שלי‪ ,‬קורן הילה כחולה של עוצמה‪ ,‬חג במעגל מתריס סביב רגליו של הענק‪.‬‬
‫פוסידון לא היה עוד גבר זקן‪.‬‬
‫הוא נראה שוב כמו עצמו ‪ -‬שזוף וחזק ובעל זקן שחור‪ .‬הוא הניף את הקלשון שלו והנהר‬
‫הגיב למחווה‪ ,‬והקיף את הענק במערבולת‪.‬‬
‫"לא!" שאג קרונוס לאחר רגע של דממה המומה‪" .‬לא!"‬
‫"עכשיו‪ ,‬אחים!" קולו של פוסידון היה רם כל כך שלא הייתי בטוח אם אני שומע אותו מתוך‬
‫התמונה שבעשן או מהצד האחר של העיר‪" .‬למען האולימפוס!"‬
‫לוחמים פרצו מתוך הנהר‪ ,‬רוכבים על כרישים ענקיים ועל דרקונים ועל סוסי‪-‬ים‪ .‬לגיון של‬
‫קיקלופים‪ ,‬ובראשם‪...‬‬
‫"טייסון!" צעקתי‪.‬‬
‫ידעתי שהוא לא מסוגל לשמוע אותי‪ ,‬ובכל זאת בהיתי בו בתדהמה‪ .‬הוא צמח כבדרך קסם‪.‬‬
‫גובהו הגיע לעשרה מטרים‪ ,‬גדול כמו דודניו המבוגרים‪ ,‬ובפעם הראשונה הוא היה לבוש‬
‫בשריון קרב מלא‪ .‬מאחוריו רכב בְּ ריאָ ֶראוֹס‪ ,‬בעל‪-‬מאה‪-‬הידיים‪.‬‬
‫הקיקלופים נשאו איתם שרשראות ברזל שחורות ועצומות ‪ -‬שרשראות שהיו עוצרות אוניית‬
‫קרב ענקית ‪ -‬ובקצותיהן קרסים‪ .‬הם הניפו אותן כמו פלצורים והחלו לעטוף את טיפון‪,‬‬
‫כורכים שרשראות סביב רגליו וזרועותיו‪ ,‬חגים סביבו על גלי הגאות והולכים ומסבכים אותו‬
‫בהדרגה‪.‬‬
‫טיפון התנער ושאג ומשך בשרשראות‪ .‬כמה קיקלופים נגררו מעל דגי הרכיבה שלהם‪ ,‬אבל‬
‫השרשראות היו רבות מדי‪ .‬עצם משקלו של גדוד הקיקלופים החל להכביד על טיפון‪ .‬פוסידון‬
‫השליך את הקלשון שלו וזה ננעץ בגרונו של המפלץ‪ .‬דם זהוב‪ ,‬האיכור של בני האלמוות‪,‬‬
‫ניתז מתוך הפצע במפל גבוה מכל גורד שחקים‪ .‬הקלשון התעופף בחזרה אל ידו של פוסידון‪.‬‬
‫שאר האלים תקפו בכוחות מחודשים‪ .‬ארס התקרב ודקר באפו של טיפון‪ .‬ארטמיס ירתה‬
‫תריסר חצי כסף בעינו של המפלץ‪ .‬אפולו ירה מטח של חצים בוערים ואזור החלציים של‬
‫טיפון עלה באש‪ .‬וזאוס המשיך להלום במפלץ בברקים‪ ,‬עד שלבסוף‪ ,‬בהדרגה‪ ,‬החלו המים‬
‫לגאות‪ .‬הם עטפו את טיפון כמו גולם והוא החל לשקוע תחת משקל השרשראות‪.‬‬
‫טיפון שאג מכאב והתחבט בכוח כזה שגלים הציפו את חוף ג'רזי‪ ,‬מטביעים בניינים בני חמש‬
‫קומות וניתזים מעל לגשר וושינגטון ‪ -‬אבל אבא שלי פער מנהרה בקרקעית הנהר‪ ,‬מגלשת‬
‫מים אינסופית שתישא את טיפון הישר אל טרטרוס‪.‬‬
‫ראשו של הענק צלל מתחת למערבולת הגועשת‪ ,‬והוא נעלם‪.‬‬
‫"אההה!" צעק קרונוס‪ .‬הוא הצליף בחרבו בעשן והתמונה נקרעה לגזרים‪.‬‬
‫"הם בדרך לכאן‪ ",‬אמרתי‪" .‬הפסדת‪".‬‬
‫"אפילו לא התחלתי‪".‬‬
‫הוא התקדם במהירות הבזק‪ .‬גרובר ‪ -‬סאטיר אמיץ ומטופש שכמותו ‪ -‬ניסה להגן עליי‪ ,‬אבל‬
‫קרונוס השליך אותו הצדה כמו בובת סמרטוטים‪.‬‬
‫חמקתי הצדה ודקרתי בחרבי‪ .‬זה היה תכסיס מוצלח‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬לוק הכיר אותו‪ .‬הוא בלם‬
‫את המכה והפיל את החרב מידי באחד המהלכים הראשונים שלימד אותי אי פעם‪ .‬החרב שלי‬
‫גלשה לאורך הרצפה וצנחה אל תוך הבקע הפעור‪.‬‬
‫"עצור!" אנבת' צצה משום מקום‪.‬‬
‫קרונוס הסתובב לעברה והצליף בנשכנית‪ ,‬אבל איכשהו‪ ,‬אנבת' הצליחה לעצור את הלהב‬
‫בקת הסכין שלה‪ .‬רק הלוחמים הזריזים והמיומנים ביותר בלחימה בסכין יכולים להצליח‬
‫במהלך שכזה‪ .‬אל תשאלו אותי איפה היא מצאה בתוכה את הכוח‪ ,‬אבל היא התקרבה אל‬
‫לוק‪ ,‬להב הסכין שלה וחרבו מוצלבים‪ ,‬ולרגע עמדה פנים אל פנים עם אדון הטיטאנים‪,‬‬
‫ולכדה אותו במבוי סתום‪.‬‬
‫"לוק‪ ",‬היא אמרה בשיניים חשוקות‪" ,‬עכשיו אני מבינה‪.‬‬
‫אתה חייב לבטוח בי‪".‬‬
‫קרונוס שאג מזעם‪" .‬לוק קסטלאן מת! גופו יתכלה כשאלבש את דמותי האמיתית!"‬
‫ניסיתי לזוז אבל גופי קפא שוב‪ .‬כיצד היו באנבת' המותשת והפצועה הכוחות להיאבק‬
‫בטיטאן כמו קרונוס? קרונוס נדחק קדימה בניסיון לחלץ את חרבו‪ ,‬אבל אנבת' המשיכה‬
‫לחסום אותו בזרועות רועדות בעודו לוחץ על החרב מטה בכיוון צווארה‪.‬‬
‫"אמא שלך‪ ",‬נאנקה אנבת'‪" .‬היא ראתה את הגורל שנועד לך‪".‬‬
‫"לשרת את קרונוס!" שאג הטיטאן‪" .‬זה גורלי‪".‬‬
‫"לא!" התעקשה אנבת'‪ .‬עיניה מלאו דמעות‪ ,‬אבל לא ידעתי אם מעצב או מכאב‪" .‬זה לא‬
‫הסוף‪ ,‬לוק‪ .‬הנבואה ‪ -‬היא ראתה מה אתה תעשה‪ .‬הנבואה היא עליך!"‬
‫"אני אמחץ אותך‪ ,‬ילדה!" שאג קרונוס‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬אתה הבטחת לי‪ .‬אתה נאבק בקרונוס אפילו עכשיו‪".‬‬
‫"שקרים!" קרונוס דחף שוב והפעם אנבת' איבדה משיווי משקלה‪ .‬קרונוס חבט בפניה בידו‬
‫הפנויה והיא החליקה לאחור‪.‬‬
‫גייסתי את כל כוח הרצון שלי‪ .‬הצלחתי לקום‪ ,‬אבל הרגשתי כאילו אני נושא שוב את משקל‬
‫השמים‪.‬‬
‫קרונוס היתמר מעל אנבת' בחרב מונפת‪.‬‬
‫דם נטף מזווית פיה‪ .‬היא פלטה בקול צרוד‪" :‬משפחה‪ ,‬לוק‪.‬‬
‫אתה הבטחת‪".‬‬
‫צעדתי קדימה צעד מלא כאב‪ .‬גרובר קם על רגליו באזור הכס של הרה‪ ,‬אבל גם הוא נאבק‬
‫לזוז‪ .‬לפני שמישהו מאיתנו הצליח להתקרב לאנבת'‪ ,‬קרונוס מעד‪.‬‬
‫הוא בהה בסכין שבידה של אנבת'‪ ,‬בדם שעל פניה‪.‬‬
‫"הבטחתי‪".‬‬
‫ואז שאף אוויר בהשתנקות כאילו אינו מצליח לנשום‪.‬‬
‫"אנבת'‪ "...‬זה לא היה קולו של הטיטאן‪ .‬זה היה קולו של לוק‪.‬‬
 ‫הוא כשל קדימה כמי שאינו שולט בגופו‪" .‬את פצועה‪"...‬‬
‫"הסכין שלי‪ ".‬אנבת' ניסתה להרים את הסכין‪ ,‬אבל הוא נפל מידה בקול קרקוש‪ .‬זרועה‬
‫היתה כפופה בזווית משונה‪.‬‬
‫היא הביטה בי במבט מתחנן‪" .‬פרסי‪ ,‬בבקשה‪"...‬‬
‫פתאום הייתי מסוגל לזוז‪.‬‬
‫הסתערתי קדימה והרמתי את הסכין‪ .‬העפתי את נשכנית מידו של לוק והיא נחתה בתוך האח‪.‬‬
‫לוק בקושי התייחס אליי‪.‬‬
‫הוא צעד קדימה לעבר אנבת' אבל אני חסמתי את דרכו‪.‬‬
‫"אל תיגע בה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫מבט של זעם חלף על פניו‪ .‬קולו של קרונוס נהם‪" :‬ג'קסון‪ "...‬האם דמיינתי זאת‪ ,‬או שגופו‬
‫של לוק באמת החל לזרוח ולהפוך זהוב? הוא השתנק שוב‪ .‬קולו של לוק‪" :‬הוא משתנה‪.‬‬
‫תעזור‪.‬‬
‫הוא ‪ -‬הוא כמעט מוכן‪ .‬הוא לא יצטרך עוד את הגוף שלי‪.‬‬
‫בבקשה ‪" -‬‬
‫"לא!" שאג קרונוס‪ .‬הוא הביט סביב בחיפוש אחר החרב שלו אבל מצא אותה מוטלת באח‪,‬‬
‫בוהקת בין הגחלים‪.‬‬
‫הוא מעד לעברה‪ .‬ניסיתי לעצור אותו אבל הוא דחף אותי הצדה כל כך חזק שעפתי לעבר‬
‫אנבת' והראש שלי נחבט בבסיס הכס של אתנה‪.‬‬
‫"הסכין‪ ,‬פרסי‪ ",‬מלמלה אנבת'‪ .‬נשימתה היתה חלושה‪.‬‬
‫"גיבור‪ ...‬להב מקולל‪"...‬‬
‫כשהצלחתי למקד את מבטי שוב‪ ,‬ראיתי את קרונוס תופס בחרבו‪ .‬הוא פלט שאגת כאב ושמט‬
‫אותה שוב‪ .‬ידיו העלו עשן‪ ,‬חרוכות‪ .‬האש שבאח התלהטה‪ ,‬כאילו דוחה מעליה את החרמש‪.‬‬
‫ראיתי את דמותה של הסטיה מהבהבת בין הגחלים ומביטה בקרונוס במורת רוח‪.‬‬
‫לוק הסתובב וקרס‪ ,‬לופת את ידיו הכוויות‪" .‬פרסי‪ ,‬בבקשה‪"...‬‬
‫קמתי על רגליי במאמץ‪ .‬קרבתי אליו עם הסכין‪ .‬ידעתי שאני צריך להרוג אותו‪ .‬זאת היתה‬
‫התוכנית‪.‬‬
‫לוק נראה כאילו הוא יודע מה אני מתכנן לעשות‪ .‬הוא לחלח את שפתיו‪" .‬אתה לא יכול‪ ...‬לא‬
‫יכול לבדך‪ .‬הוא ישתלט עליי‪ .‬הוא יתגונן‪ .‬רק אני‪ .‬אני יודע איפה הנקודה‪.‬‬
‫אני יכול‪ ...‬יכול לשלוט בו‪".‬‬
‫הוא בהחלט בהק כולו‪ ,‬ועורו החל להעלות עשן‪.‬‬
‫הרמתי את הסכין כדי לדקור‪ .‬ואז הבטתי באנבת' שהיתה מוטלת כעת בזרועותיו של גרובר‪,‬‬
‫אשר ניסה לגונן עליה‪.‬‬
‫וסוף סוף הבנתי מה היא ניסתה להגיד לי‪.‬‬
‫לא אתה הגיבור‪ ,‬אמרה רייצ'ל‪ .‬זה ישפיע על מה שתעשה‪.‬‬
 ‫"בבקשה‪ ",‬נאנק לוק‪" .‬אין זמן‪".‬‬
‫אם קרונוס ילבש את דמותו האמיתית‪ ,‬איש לא יוכל לעצור אותו‪ .‬בהשוואה אליו‪ ,‬טיפון‬
‫ייראה כמו בריון של חצר בית הספר‪.‬‬
‫השורה מהנבואה הגדולה הדהדה במחשבתי‪ :‬להב מקולל את נפש הגיבור יקטוף‪ .‬כל עולמי‬
‫התהפך פתאום‪ ,‬ואני מסרתי את הסכין ללוק‪.‬‬
‫גרובר פלט צווחה‪" .‬פרסי? אתה‪ ...‬אה‪"...‬‬
‫משוגע‪ .‬מטורף‪ .‬פסיכי‪ .‬סביר להניח‪.‬‬
‫אבל הבטתי בלוק אוחז בקת‪.‬‬
‫עמדתי מולו ‪ -‬חסר הגנה‪.‬‬
‫הוא פרם את רצועות השריון שלו‪ ,‬וחשף נקודת עור ממש מתחת לזרועו השמאלית‪ ,‬מקום‬
‫שקשה מאוד לפגוע בו‪.‬‬
‫בקושי רב‪ ,‬הוא נעץ את הסכין בגופו‪.‬‬
‫זה לא היה חתך עמוק‪ ,‬אבל לוק פלט יללה‪ .‬עיניו זהרו כמו ברכות של לבה‪ .‬האולם היטלטל‬
‫כולו ואני הושלכתי מעל רגליי‪ .‬הילה של אנרגיה אפפה את לוק‪ ,‬הולכת ומתעצמת מרגע‬
‫לרגע‪ .‬עצמתי את עיניי והרגשתי בגל של אנרגיה כמו בפיצוץ גרעיני צורב את עורי וסודק‬
‫את שפתיי‪.‬‬
‫למשך זמן ארוך‪ ,‬הכול דמם‪.‬‬
‫כשפקחתי את עיניי‪ ,‬ראיתי את לוק שרוע מול האח‪ .‬מעגל מפויח של אפר הקיף אותו‪.‬‬
‫החרמש של קרונוס נמס וכעת נטף אל בין הגחלים שבאח‪ ,‬אשר בהקו כמו כבשן‪.‬‬
‫כל צד גופו השמאלי של לוק דימם‪ .‬עיניו היו פקוחות ‪ -‬כחולות כמו פעם‪ .‬נשימתו היתה‬
‫כבדה‪.‬‬
‫"להב‪ ...‬מוצלח‪ ",‬נאנק‪.‬‬
‫כרעתי לצדו‪ .‬אנבת' צלעה לעברנו בסיועו של גרובר‪.‬‬
‫בעיני שניהם נצצו דמעות‪.‬‬
‫לוק נשא מבט אל אנבת'‪" .‬את ידעת‪ .‬כמעט הרגתי אותך‪ ,‬אבל את ידעת‪"...‬‬
‫"ששש‪ ".‬קולה רעד‪" .‬בסופו של דבר היית גיבור‪ ,‬לוק‪.‬‬
‫אתה תגיע לשדות אליסיום‪".‬‬
‫הוא הניד בראשו קלושות‪" .‬חשבתי‪ ...‬להיוולד מחדש‪.‬‬
‫לנסות שלוש פעמים‪ .‬אי המבורכים‪".‬‬
‫אנבת' משכה באפה‪" .‬תמיד היו לך דרישות מוגזמות מעצמך‪".‬‬
‫הוא הרים את ידו החרוכה‪ .‬אנבת' נגעה בקצות אצבעותיו‪.‬‬
‫"את‪ "...‬לוק השתעל ושפתיו כוסו רטיבות אדומה‪" .‬את אהבת אותי?"‬
‫אנבת' מחתה את דמעותיה‪" .‬פעם חשבתי‪ ...‬טוב‪ ,‬חשבתי‪ "...‬היא הביטה בי‪ ,‬כאילו לבה‬
‫נמלא אושר מעצם הימצאי שם‪ .‬ואז קלטתי שאני עושה בדיוק כמוה‪ .‬העולם התמוטט‬
 ‫סביבנו‪ ,‬אך הדבר היחיד שהיה חשוב לי באמת‪ ,‬זה שהיא נשארה בחיים‪.‬‬
‫"היית כמו אח עבורי‪ ,‬לוק‪ ",‬היא אמרה בקול רך‪" .‬אבל לא אהבתי אותך‪".‬‬
‫הוא הנהן‪ ,‬כאילו זה מה שציפה לשמוע‪ .‬עווית של כאב חלפה בפניו‪.‬‬
‫"אנחנו יכולים להשיג אמברוסיה‪ ",‬אמר גרובר‪" .‬אנחנו יכולים ‪" -‬‬
‫"גרובר‪ ",‬נאנק לוק‪" .‬אתה הסאטיר האמיץ ביותר שהכרתי אי פעם‪ .‬אבל לא‪ .‬אי אפשר‬
‫לרפא אותי‪ "...‬שיעול נוסף‪.‬‬
‫הוא תפס בשרוולי‪ ,‬ואני הרגשתי בחום עורו בוער כמו אש‪.‬‬
‫"אית'ן‪ .‬אני‪ .‬כל אלה שהוריהם האולימפיים לא הכירו בהם‪.‬‬
‫אל תיתן לזה‪ ...‬אל תיתן לזה לקרות שוב‪".‬‬
‫עיניו היו מלאות כעס‪ ,‬אך גם תחנונים‪.‬‬
‫"אני לא אתן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני מבטיח‪".‬‬
‫לוק הנהן‪ ,‬וידו רפתה‪.‬‬
‫האלים הגיעו כמה דקות לאחר מכן בלבוש מלחמה מלא‪ ,‬והסתערו אל האולם בקול רעם‬
‫ובציפייה לקרב‪.‬‬
‫הם מצאו את אנבת'‪ ,‬את גרובר ואותי‪ ,‬עומדים מעל גופתו הרצוצה של חצוי‪ ,‬באור החמים‬
‫והרך של האח‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬קרא אבא שלי וייראה בקולו‪" .‬מה‪ ...‬מה קרה כאן?"‬
‫הסתובבתי לעבר האולימפיים‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים תכריכים‪ ",‬הכרזתי וקולי נשבר‪" .‬תכריכים לבן הרמס‪".‬‬
 ‫‪20‬‬
‫אנחנו זוכים בפרסים נפלאים‬
‫שלוש אלות הגורל בכבודן ובעצמן באו לשאת את גופתו של לוק‪.‬‬
‫לא ראיתי את שלוש הזקנות כבר שנים‪ ,‬מאז גיל שתים‪ -‬עשרה‪ ,‬כשצפיתי בהן גוזרות חוט‬
‫חיים בדוכן פירות לצד הדרך‪ .‬הן הפחידו אותי אז והפחידו אותי גם עכשיו ‪ -‬שלוש סבתות‬
‫מפלצתיות עם תיקים עמוסים כדורי צמר ומסרגות‪.‬‬
‫אחת מהן הביטה בי‪ .‬היא לא אמרה דבר‪ ,‬אבל ממש ראיתי את חיי חולפים לנגד עיניי‪ .‬פתאום‬
‫הייתי בן עשרים‪ .‬ואז גבר בגיל העמידה‪ .‬ואז הפכתי לגבר זקן ומצומק‪ .‬כל הכוח אזל מגופי‬
‫וראיתי את המצבה שלי ואת הקבר הפתוח שארון קבורה מוכנס אליו‪ .‬וכל זה קרה בתוך‬
‫פחות משנייה‪.‬‬
‫הפור נפל‪ ,‬היא אמרה‪.‬‬
‫אלת הגורל הרימה פיסת חוט כחול ‪ -‬וידעתי שזה אותו חוט מלפני ארבע שנים‪ ,‬חוט החיים‬
‫שראיתי אותן גוזרות‪.‬‬
‫בזמנו חשבתי שאלה חיי שלי‪ .‬עכשיו הבנתי שאלה היו חייו של לוק‪ .‬הן הראו לי את החיים‬
‫שאצטרך להקריב כדי להשיב את הסדר על כנו‪.‬‬
‫הן הרימו את גופתו של לוק שהיתה עטופה תכריכים בצבעי לבן וירוק‪ ,‬והחלו לשאת אותה‬
‫אל מחוץ לחדר מושבי הכס‪.‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמר הרמס‪.‬‬
‫האל השליח היה לבוש בתלבושת קלאסית של גלימה יוונית לבנה‪ ,‬סנדלים וקסדה‪ .‬כנפי‬
‫הקסדה רפרפו בעודו מדבר‪ .‬הנחשים ג'ורג' ומרתה התפתלו סביב הקדוקאוס שלו ומלמלו‪,‬‬
‫לוק‪ ,‬לוק האומלל‪.‬‬
‫חשבתי על מאי קסטלאן‪ ,‬לבדה במטבח‪ ,‬אופה עוגיות ומכינה כריכים בשביל בן שלעולם לא‬
‫יחזור הביתה‪.‬‬
‫הרמס חשף את פניו של לוק ונשק למצחו‪ .‬הוא מלמל כמה מילים ביוונית עתיקה ‪ -‬ברכת‬
‫שלום אחרונה‪.‬‬
‫"היה שלום‪ ",‬הוא לחש לו‪ .‬ואז הנהן‪ ,‬והניח לאלות הגורל לשאת משם את גופת בנו‪.‬‬
‫כשהן יצאו‪ ,‬חשבתי על הנבואה הגדולה‪ .‬עכשיו הבנתי את משמעות השורות‪ .‬להב מקולל את‬
‫נפש הגיבור יקטוף‪.‬‬
‫הגיבור היה לוק‪ .‬הלהב המקולל היה הסכין שנתן לאנבת' לפני שנים ‪ -‬מקולל משום שלוק‬
‫הפר את הבטחתו ובגד בחבריו‪ .‬בחירה גורלית את חייו תקפד‪ .‬הבחירה שלי ‪ -‬לתת לו את‬
‫הסכין‪ ,‬ולהאמין כמו אנבת' שהוא עדיין יכול לעשות את הדבר הנכון‪ .‬את משכן האלים‬
‫לקומם או לאבד‪ .‬בכך שהקריב את עצמו‪ ,‬לוק הציל את האולימפוס‪ .‬הצדק היה עם רייצ'ל‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬לא אני הייתי הגיבור האמיתי‪.‬‬
‫הגיבור היה לוק‪.‬‬
‫ועכשיו הבנתי עוד משהו‪ :‬כשלוק טבל בנהר סטיקס‪ ,‬הוא היה חייב להתרכז במשהו חשוב‪,‬‬
‫שיעגן אותו לחייו כבן תמותה‪.‬‬
‫אחרת הנהר היה מעכל אותו‪ .‬אני ראיתי את אנבת'‪ ,‬והיתה לי הרגשה שגם הוא ראה אותה‪.‬‬
‫הוא דמיין את התמונה שהראתה לי הסטיה ‪ -‬את הימים הטובים ההם בחברת תאליה ואנבת'‪,‬‬
‫כשהבטיח להן שיהיו משפחה‪ .‬כשפגע באנבת' בקרב הוא הזדעזע באופן שהזכיר לו את‬
‫ההבטחה ההיא‪ .‬זה מה שאפשר לתודעה בת התמותה שלו להשתלט שוב על גופו ולהביס את‬
‫קרונוס‪ .‬נקודת התורפה שלו ‪ -‬עקב אכילס שלו ‪ -‬הצילה את כולנו‪.‬‬
‫רגליה של אנבת' העומדת לצדי כשלו‪ .‬תפסתי אותה אבל היא הצטעקה מכאב‪ ,‬וקלטתי‬
‫שאחזתי בזרועה השבורה‪.‬‬
‫"אלים אדירים‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנבת'‪ ,‬אני מצטער‪".‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬היא אמרה‪ ,‬והתעלפה בזרועותיי‪.‬‬
‫"היא צריכה עזרה!" צעקתי‪.‬‬
‫"תנו לי‪ ".‬אפולו ניגש אלינו‪ .‬שריון האש שלו היה בוהק כל כך שהיה קשה להביט בו‪ ,‬ועם‬
‫משקפי השמש האופנתיים וחיוכו המושלם‪ ,‬הוא נראה כמו דוגמן של ביגוד קרב‪" .‬אל‬
‫הרפואה לשירותכם‪".‬‬
‫הוא העביר את ידו מעל פניה של אנבת' וביטא כמה מילים‪.‬‬
‫הפצעים והחבורות התפוגגו מיד‪ .‬החתכים והצלקות נעלמו‪.‬‬
‫זרועה התיישרה והיא נאנחה בשנתה‪.‬‬
‫אפולו חייך חיוך רחב‪" .‬היא תהיה בסדר בעוד כמה דקות‪.‬‬
‫בדיוק מספיק זמן כדי שאחבר שיר קצר על יום ניצחוננו‪' :‬אפולו וחבריו מצילים את‬
‫האולימפוס‪ '.‬קליט‪ ,‬מה?"‬
‫"תודה‪ ,‬אפולו‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני‪ ...‬אה‪ ...‬אתן לך לחבר את השיר בשקט‪".‬‬
‫השעות הבאות עברו עליי במטושטש‪ .‬זכרתי את הבטחתי לאמא שלי‪ .‬זאוס לא הניד עפעף‬
‫כשביקשתי ממנו את הבקשה המשונה‪ .‬הוא נקש באצבעותיו והודיע לי שראש בניין האמפייר‬
‫סטייט מואר עכשיו באור כחול‪ .‬בני התמותה יתהו במה מדובר‪ ,‬אבל אמא שלי תדע‪ :‬שרדתי‬
‫את הקרב‪.‬‬
‫האולימפוס ניצל‪.‬‬
‫האלים פנו לתיקון חדר הכס‪ ,‬מטלה שהושלמה בזמן קצר להפליא היות שבוצעה על ידי‬
‫שתים‪-‬עשרה ישויות רבות עוצמה‪ .‬גרובר ואני טיפלנו בפצועים‪ ,‬וכשגשר השמים התממש‬
‫מחדש בירכנו את חברינו ששרדו‪ .‬הקיקלופים הצילו את תאליה מהפסל שקרס עליה‪ .‬היא‬
‫הסתובבה על קביים‪ ,‬אבל מכל בחינה אחרת היתה בסדר גמור‪ .‬קונור וטראוויס שוד יצאו‬
‫מכל הסיפור עם פציעות קלות בלבד‪ .‬הם נשבעו שכמעט ולא בזזו את העיר‪ .‬הם אמרו לי‬
‫שההורים שלי בסדר גמור‪ ,‬אם כי נאסר עליהם לעלות לאולימפוס‪ .‬גברת אולירי הצליחה‬
‫לחלץ את כירון מההריסות ונשאה אותו למחנה‪.‬‬
‫האחים שוד נראו מודאגים בנוגע למצבו‪ ,‬אבל לפחות הוא היה בחיים‪ .‬קייטי גרדנר דיווחה‬
‫שראתה את רייצ'ל אליזבת דר רצה מתוך בניין האמפייר סטייט בסוף הקרב‪ .‬רייצ'ל נראתה‬
‫בסדר אבל איש לא ידע היכן היא‪ ,‬וזה טרד את מנוחתי‪.‬‬
‫ניקו די אנג'לו זכה לקבלת פנים של גיבורים באולימפוס‪ ,‬ואביו מיד אחריו‪ ,‬אף על פי‬
‫שהאדס אמור לבקר באולימפוס רק ביום אמצע החורף‪ .‬אל המתים נראה המום כשקרובי‬
‫משפחתו טפחו על גבו בהתלהבות‪ .‬אני לא חושב שהוא התקבל שם אי פעם בחמימות כזאת‪.‬‬
‫קלאריס נכנסה לחדר‪ ,‬עדיין רועדת מכליאתה בגוש הקרח‪ ,‬וארס שאג בקול‪" :‬הנה האלופה‬
‫שלי!"‬
‫אל המלחמה פרע את שיערה וטפח בכוח על גבה‪ ,‬וכינה אותה הלוחמת האדירה ביותר בכל‬
‫הזמנים‪" .‬הדרקון הלידי? ככה עושים את זה!"‬
‫היא נראתה המומה למדי‪ .‬היא רק הנהנה ומצמצה‪ ,‬כאילו היא חוששת שהוא יתחיל פתאום‬
‫להכניס לה מכות‪ ,‬אבל בסופו של דבר התחילה לחייך‪.‬‬
‫הרה והפייסטוס חלפנו על פנינו‪ .‬הפייסטוס רטן קצת על כך שקפצתי על הכס שלו‪ ,‬אבל אמר‬
‫שעשיתי "עבודה לא רעה‪ ,‬בסך הכול‪".‬‬
‫הרה נשפה במורת רוח‪" .‬טוב‪ ,‬אני מניחה שלא אשמיד אותך ואת הילדה‪".‬‬
‫"אנבת' הצילה את האולימפוס‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬היא שכנעה את לוק לעצור את קרונוס‪".‬‬
‫"הממ‪ ",‬אמרה הרה‪ .‬היא הסתלקה כעוסה‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שאנחנו בטוחים‪ ,‬לפחות‬
‫לעת עתה‪.‬‬
‫ראשו של דיוניסוס היה עדיין חבוש‪ .‬הוא סקר אותי מלמעלה ועד למטה ואמר‪" :‬ובכן‪ ,‬פרסי‬
‫ג'קסון‪ .‬אני רואה שפולוקס שרד‪ ,‬אז מתברר שאתה לא כישלון גמור‪ .‬הכול הודות להדרכתי‪,‬‬
‫אני מניח‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬כן‪ ,‬אדוני‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫מר ד' הנהן‪" .‬ולאות הערכה על אומץ הלב שהפגנתי‪ ,‬זאוס קיצר לחצי את תקופת המבחן‬
‫שלי במחנה העלוב שלכם‪.‬‬
‫נשארו לי רק חמישים שנה במקום מאה‪".‬‬
‫"חמישים שנה‪ ,‬מה?" ניסיתי לדמיין את עצמי סובל את דיוניסוס עד גיל זקנה‪ ,‬בהנחה‬
‫שאחיה כל כך הרבה שנים‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬באמת‪ ,‬רק אל תתעלף מרוב התלהבות‪ ,‬ג'קסון‪ ",‬הוא אמר‪ ,‬ואני קלטתי שהוא משתמש‬
‫בשמי הנכון‪" .‬אני עדיין מתכוון לאמלל לכם את החיים‪".‬‬
‫לא יכולתי שלא לחייך‪" .‬ברור‪".‬‬
‫"רק רציתי להבהיר את עצמי‪ ".‬הוא הסתובב והתחיל לתקן את כס הגפנים שלו שנחרך‬
‫באש‪.‬‬
‫גרובר נותר לצדי‪ .‬מפעם לפעם הוא נשבר ופרץ בבכי‪" .‬כל כך הרבה רוחות טבע נהרגו‪,‬‬
‫פרסי‪ .‬כל כך הרבה‪".‬‬
‫חיבקתי את כתפו ונתתי לו סמרטוט לקנח את האף‪" .‬עשית עבודה מדהימה‪ ,‬גרובר‪ .‬אתה‬
‫תראה‪ ,‬אנחנו נתאושש‪ .‬נשתול עצים חדשים‪ .‬ננקה את הפארקים‪ .‬החברים שלך ייוולדו‬
‫מחדש לעולם טוב יותר‪".‬‬
‫הוא משך באפו באומללות‪" .‬אני‪ ...‬אני מניח שאתה צודק‪.‬‬
‫אבל גם קודם היה קשה לארגן אותם‪ .‬אני עדיין מנודה‪.‬‬
‫בקושי הצלחתי לשכנע מישהו בקשר לפאן‪ .‬ועכשיו מי יסכים להקשיב לי שוב? הובלתי‬
‫אותם לטבח‪".‬‬
‫"הם יקשיבו‪ ",‬הבטחתי לו‪" .‬כי אכפת לך מהם‪ .‬אכפת לך מנופי הפרא יותר מכל אחד אחר‪".‬‬
‫הוא ניסה לחייך‪" .‬תודה‪ ,‬פרסי‪ .‬אני מקווה‪ ...‬אני מקווה שאתה יודע שאני ממש גאה להיות‬
‫חבר שלך‪".‬‬
‫טפחתי על זרועו‪" .‬לוק צדק בדבר אחד‪ ,‬גרובר‪ .‬אתה הסאטיר האמיץ ביותר שהכרתי‬
‫בחיים‪".‬‬
‫הוא הסמיק‪ ,‬אבל לפני שהספיק לומר משהו נשמעה תרועת קונכיות‪ .‬צבא פוסידון צעד אל‬
‫האולם‪.‬‬
‫"פרסי!" קרא טייסון‪ .‬הוא הסתער עליי בזרועות פרושות‪.‬‬
‫למרבה המזל הוא חזר לגודלו הרגיל‪ ,‬כך שהחיבוק שלו הזכיר פגיעה של טרקטור‪ ,‬לא של‬
‫חווה שלמה‪.‬‬
‫"אתה לא מת!" הוא אמר‪.‬‬
‫"נכון!" אישרתי‪" .‬מדהים‪ ,‬מה?"‬
‫הוא מחא כף וצחק בשמחה‪" .‬וגם אני לא מת‪ .‬יאי! כבלנו את טיפון‪ .‬זה היה כיף אדיר!"‬
‫מאחוריו‪ ,‬חמישים קיקלופים לבושים שריון צחקו והנהנו והחליפו כיפים‪.‬‬
‫"טייסון הנהיג אותנו‪ ",‬רעם קולו של אחד‪" .‬הוא אמיץ!"‬
‫"האמיץ בקיקלופים!" שאג אחר‪.‬‬
‫טייסון הסמיק‪" .‬סתם‪".‬‬
‫"ראיתי אותך!" אמרתי‪" .‬היית מדהים!"‬
‫חשבתי שגרובר המסכן עומד להתעלף‪ .‬הוא פוחד מקיקלופים פחד מוות‪ .‬אבל הוא אזר אומץ‬
‫ואמר‪" :‬כן‪ .‬אה‪ ...‬שלוש קריאות הידד לטייסון!"‬
‫"יאאאאאאררר!" שאגו הקיקלופים‪.‬‬
‫"בבקשה אל תאכלו אותי‪ ",‬יבב גרובר‪ ,‬אבל אני לא חושב שמישהו מלבדי שמע אותו‪.‬‬
‫תרועת הקונכייה נשמעה שוב‪ .‬הקיקלופים פינו דרך‪ ,‬ואבא שלי צעד אל האולם בשריון קרב‪,‬‬
‫הקלשון בוהק בידו‪.‬‬
‫"טייסון!" הוא שאג‪" .‬כל הכבוד‪ ,‬בן‪ .‬ופרסי ‪ " -‬פניו הפכו חמורות סבר‪ .‬הוא נופף לעברי‬
‫באצבעו‪ ,‬ולרגע חששתי שהוא עומד לאייד אותי‪" .‬אני אפילו סולח לך על כך שהתיישבת על‬
‫הכס שלי‪ .‬הצלת את האולימפוס!"‬
‫הוא פרש זרועות וחיבק אותי‪ .‬במבוכה מסוימת קלטתי שמעולם לא חיבקתי את אבא שלי‪.‬‬
‫גופו היה חמים ‪ -‬כמו בן אדם רגיל ‪ -‬ונדף ממנו ריח הים המלוח ואוויר הים הצח‪.‬‬
‫כשניתקתי ממנו‪ ,‬הוא חייך אליי חיוך נעים‪ .‬ההרגשה היתה טובה כל כך‪ ,‬שאני מודה שעלו‬
‫לי קצת דמעות בעיניים‪.‬‬
‫אני מניח שעד לאותו רגע לא אפשרתי לעצמי להכיר בפחד הגדול שהרגשתי בימים‬
‫האחרונים‪.‬‬
‫"אבא ‪" -‬‬
‫"ששש‪ ",‬הוא אמר‪" .‬שום גיבור אינו חסין פחד‪ ,‬פרסי‪.‬‬
‫ואתה התעלית על כל גיבור אחר‪ .‬אפילו הרקולס ‪" -‬‬
‫"פוסידון!" שאג קול‪.‬‬
‫זאוס היה ישוב על הכס שלו‪ .‬הוא נעץ מבט חד באבא שלי מעברו האחר של החדר בזמן‬
‫שכל האלים האחרים נכנסו בזה אחר זה והתיישבו במקומותיהם‪ .‬אפילו האדס היה נוכח‪ .‬הוא‬
‫ישב על כיסא אבן פשוט שנועד לאורחים‪ ,‬ממש ליד האח‪.‬‬
‫ניקו ישב לרגלי אביו בשיכול רגליים‪.‬‬
‫"ובכן‪ ,‬פוסידון?" רטן זאוס‪" .‬האם אתה גאה מכדי שתצטרף למועצה‪ ,‬אחי?"‬
‫חשבתי שפוסידון יתעצבן‪ ,‬אבל הוא רק הביט בי וקרץ‪.‬‬
‫"לכבוד יהיה לי‪ ,‬הלורד זאוס‪".‬‬
‫אני מניח שנסים קורים לפעמים‪ .‬פוסידון צעד אל כיסא הדייגים שלו והמועצה האולימפית‬
‫נפתחה‪.‬‬
‫בזמן שזאוס דיבר ‪ -‬נאום ארוך על אומץ לבם של האלים וכן הלאה ‪ -‬אנבת' ניגשה אליי‬
‫ועמדה לצדי‪ .‬היא נראתה טוב יחסית למישהי שאיבדה לא מזמן את ההכרה‪.‬‬
‫"החמצתי משהו?" לחשה‪.‬‬
‫"בינתיים עוד לא נראה שמישהו מתכנן להרוג אותנו‪ ",‬השבתי בלחישה‪.‬‬
‫"שינוי מרענן‪".‬‬
‫התפקעתי מצחוק וגרובר הכניס לי מרפק‪ ,‬כי הרה נעצה בנו מבט זועם‪.‬‬
‫"באשר לאחיי‪ ",‬אמר זאוס‪" ,‬אנחנו אסירי תודה‪ "...‬הוא כחכח בגרונו‪ ,‬כאילו מתקשה לבטא‬
‫את המילים‪ ..." ,‬אהמ‪ ,‬אסירי תודה על עזרתו של האדס‪".‬‬
‫אדון המתים החווה בראשו‪ .‬על פניו היתה הבעה זחוחה‪ ,‬אבל אני חושב שזה הגיע לו‪ .‬הוא‬
‫טפח על גבו של בנו ניקו‪ ,‬וניקו נראה מאושר עד הגג‪.‬‬
‫"וכמובן‪ ",‬הוסיף זאוס‪ ,‬אם כי הבעת פניו היתה של מישהו שתחתוניו עולים באש‪" ,‬עלינו‪...‬‬
‫אה‪ ...‬להודות לפוסידון‪".‬‬
‫"סליחה‪ ,‬אחי‪ ",‬אמר פוסידון‪" .‬לא שמעתי מה אמרת בדיוק?"‬
‫"עלינו להודות לפוסידון‪ ",‬נהם זאוס‪" .‬אשר בלי עזרתו‪...‬‬
‫לא היה קל ‪" -‬‬
‫"לא היה קל?" שאל פוסידון בתמימות‪.‬‬
‫"לא היה אפשרי‪ ",‬תיקן זאוס‪" .‬לא היה אפשרי להביס את טיפון‪".‬‬
‫האלים מלמלו בהסכמה והלמו בכלי נשקם לאות אישור‪.‬‬
‫"וכך נותר לנו‪ ",‬אמר זאוס‪" ,‬רק להודות לגיבורים החצויים הצעירים‪ ,‬אשר הגנו על‬
‫האולימפוס בכישרון כזה ‪ -‬גם אם נותרו כמה סימנים על הכס שלי‪".‬‬
‫הוא זימן את תאליה ראשונה משום שהיא בתו‪ ,‬והבטיח לה שיעזור בגיוס ציידות חדשות‪.‬‬
‫ארטמיס חייכה‪" .‬יפה עשית‪ ,‬סגניתי‪ .‬מילאת את לבי גאווה‪ ,‬וכל אותן ציידות אשר מצאו את‬
‫מותן בשירותי לעולם לא יישכחו מלב‪ .‬הן תגיענה לשדות אליסיום‪ ,‬אני משוכנעת בכך‪".‬‬
‫היא נעצה מבט מלא משמעות בהאדס‪.‬‬
‫הוא משך בכתפיו‪" .‬סביר להניח‪".‬‬
‫ארטמיס המשיכה לנעוץ בו מבטים‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר‪ ",‬רטן האדס‪" .‬אני אזרז את הליך הבקשה שלהן‪".‬‬
‫תאליה קרנה מגאווה‪" .‬תודה לך‪ ,‬הגבירה‪ ".‬היא קדה לאלים‪ ,‬אפילו להאדס‪ ,‬וצלעה אל צדה‬
‫של ארטמיס‪.‬‬
‫"טייסון‪ ,‬בן פוסידון!" קרא זאוס‪ .‬טייסון נראה לחוץ‪ ,‬אבל ניגש לעמוד באמצע האולם‪ .‬זאוס‬
‫פלט אנקה‪.‬‬
‫"אף פעם לא מדלג על ארוחה‪ ,‬מה?" רטן‪" .‬טייסון‪ ,‬על אומץ לבך במלחמה‪ ,‬ועל הנהגת‬
‫הקיקלופים‪ ,‬אתה ממונה בזאת למשרת גנרל בצבאות האולימפוס‪ .‬מהיום והלאה תוביל את‬
‫אחיך לקרב בכל פעם שידרשו זאת האלים‪ .‬ובנוסף תקבל מאיתנו‪ ...‬אה‪ ...‬איזה כלי נשק‬
‫חדש היית רוצה? חרב? גרזן?"‬
‫"מקל!" אמר טייסון והציג לראווה את האלה השבורה שלו‪.‬‬
‫"טוב ויפה‪ ",‬אמר זאוס‪" .‬אנו נעניק לך‪ ...‬אה‪ ...‬מקל חדש‪.‬‬
‫המקל המשובח ביותר שבנמצא‪".‬‬
‫"יוהו!" קרא טייסון‪ ,‬וכל הקיקלופים הריעו וטפחו על גבו כשחזר אל בין שורותיהם‪.‬‬
‫"גרובר אנדרווד הסאטיר!" קרא דיוניסוס‪.‬‬
‫גרובר התקדם‪ ,‬לחוץ מאוד‪.‬‬
‫"תפסיק ללעוס את החולצה שלך‪ ",‬נזף בו דיוניסוס‪" .‬נו באמת‪ ,‬אני לא מתכוון לפצפץ אותך‪.‬‬
‫על אומץ לבך בקרב ועל הקורבנות שהקרבת‪ ,‬בלה בלה בלה‪ ,‬וכיוון שהתפנה מקום בנסיבות‬
‫מצערות‪ ,‬מצאו האלים לנכון למנותך לחבר במועצת זקני הפרסות‪".‬‬
 ‫גרובר התעלף על המקום‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬פשוט נהדר‪ ",‬נאנח דיוניסוס‪ ,‬וכמה ניאדות ניגשו לעזור לגרובר לקום‪" .‬ובכן‪ ,‬כשהוא‬
‫יתעורר‪ ,‬שמישהו יאמר לו שהוא אינו מנודה עוד‪ ,‬ושכל הסאטירים‪ ,‬הניאדות ושאר רוחות‬
‫הטבע יתייחסו אליו מהיום והלאה כאדון הפרא‪ ,‬עם כל הזכויות‪ ,‬ההטבות והכיבודים‪ ,‬בלה‬
‫בלה בלה‪ .‬ועכשיו בבקשה‪ ,‬שמישהו יגרור אותו מכאן לפני שהוא יתעורר ויתחיל להתרפס‪".‬‬
‫"אוווווווכל‪ ",‬נאנק גרובר בעוד רוחות הטבע גוררות אותו משם‪.‬‬
‫היתה לי הרגשה שהוא יהיה בסדר‪ .‬הוא יתעורר וימצא את עצמו אדון הפרא‪ ,‬מוקף חבורה‬
‫של ניאדות יפהפיות שמטפלות בו‪ .‬לא רע בכלל‪.‬‬
‫אתנה קראה‪" :‬אנבת' צ'ייס‪ ,‬בתי‪".‬‬
‫אנבת' לחצה על זרועי‪ ,‬ואז צעדה קדימה וכרעה ברך מול אמה‪.‬‬
‫אתנה חייכה‪" .‬את‪ ,‬בתי‪ ,‬פעלת מעל ומעבר לכל הציפיות‪.‬‬
‫השתמשת בתבונתך‪ ,‬בכוחך ובאומץ לבך כדי להגן על העיר הזאת ועל מושב כוחנו‪ .‬עם‬
‫בואנו מצאנו את האולימפוס‪ ...‬ובכן‪ ,‬הרוס‪ .‬אדון הטיטאנים גרם לו נזק רב‪ ,‬ונזק זה יש‬
‫לתקן‪ .‬נוכל לבנות אותו מחדש בדרך קסם‪ ,‬כמובן‪ ,‬ולהחזירו למצבו הקודם‪.‬‬
‫אך לדעת האלים‪ ,‬ניתן להכניס שיפורים בעיר‪ .‬החלטנו לראות בכך הזדמנות‪ .‬ואת‪ ,‬בתי‪,‬‬
‫תתכנני את השיפורים הללו‪".‬‬
‫אנבת' נשאה מבט המום‪" .‬א‪ ...‬אני?"‬
‫אתנה חייכה חיוך ערמומי‪" .‬את אדריכלית‪ ,‬הלא כן? ולמדת מכתביו של דיידלוס עצמו‪ .‬מי‬
‫יותר מתאים ממך לתכנן מחדש את האולימפוס שישרוד לדורי דורות?"‬
‫"זאת אומרת‪ ...‬שאני יכולה לתכנן מה שאני רוצה?"‬
‫"כאוות לבך‪ ",‬אמרה האלה‪" .‬הקימי לנו עיר נצחית‪".‬‬
‫"כל עוד יהיו בה הרבה פסלים שלי‪ ",‬הוסיף אפולו‪.‬‬
‫"ושלי‪ ",‬הסכימה אפרודיטה‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬ושלי!" אמר ארס‪" .‬פסלים ענקיים עם חרבות קטלניות ו‪"...‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר!" קטעה אותם אתנה‪" .‬היא מבינה את הרעיון הכללי‪ .‬קומי‪ ,‬בתי ‪ -‬האדריכלית‬
‫הרשמית של האולימפוס‪".‬‬
‫אנבת' קמה על רגליה וצעדה המומה בחזרה לעברי‪.‬‬
‫"שיחקת אותה‪ ",‬אמרתי לה בחיוך‪.‬‬
‫לשם שינוי‪ ,‬היא לא ידעה מה לומר‪" .‬אני‪ ...‬אני אצטרך להתחיל לתכנן‪ ...‬נייר שרטוט‪ ,‬ו‪...‬‬
‫אה‪ ...‬עפרונות‪ ,‬ו‪"...‬‬
‫"פרסי ג'קסון!" קרא פוסידון‪ .‬שמי הדהד ברחבי האולם‪.‬‬
‫כולם השתתקו‪ .‬החדר דמם‪ ,‬מלבד פצפוץ האש באח‪.‬‬
‫עיני כולם היו נעוצות בי‪ ,‬כל האלים‪ ,‬החצויים‪ ,‬הקיקלופים‪ ,‬רוחות הטבע‪ .‬צעדתי אל מרכז‬
‫האולם‪ .‬הסטיה חייכה אליי חיוך מעודד‪ .‬היא לבשה שוב את דמות הילדה‪ ,‬ונראה שהיתה‬
 ‫שמחה ומרוצה לשבת שוב ליד האח‪ .‬חיוכה נסך בי אומץ‪ ,‬והמשכתי ללכת‪.‬‬
‫תחילה השתחוויתי בפני זאוס‪ .‬ואז כרעתי ברך מול אבי‪.‬‬
‫"קום‪ ,‬בני‪ ",‬אמר פוסידון‪.‬‬
‫קמתי ברגליים רועדות‪.‬‬
‫"גיבור אדיר זכאי לפרס‪ ",‬אמר פוסידון‪" .‬האם יכחיש מישהו כי בני נמצא ראוי?"‬
‫חיכיתי שמישהו יאמר משהו‪ .‬האלים לעולם לא מגיעים להסכמה בשום נושא‪ ,‬ורבים מהם‬
‫עדיין לא סבלו אותי‪ ,‬אבל לא נשמע שום קול‪.‬‬
‫"המועצה מאשרת‪ ",‬אמר זאוס‪" .‬פרסי ג'קסון‪ ,‬ניתנת לך בזאת משאלה אחת מטעם האלים‪".‬‬
‫היססתי‪" .‬כל דבר שאבקש?"‬
‫זאוס הנהן בכובד ראש‪" .‬אני יודע מה תבקש‪ .‬המתנה הנחשקת מכולן‪ .‬כן‪ ,‬אם תרצה בכך‪,‬‬
‫היא שלך‪ .‬האלים לא העניקו מתת זה לגיבור בן תמותה זה מאות בשנים‪ ,‬אך פרסאוס ג'קסון‬
‫‪ -‬אם תרצה בכך‪ ,‬תהפוך לאל‪ .‬בן אלמוות‪.‬‬
‫לתמיד‪ .‬תוכל לשמש כסגנו של אביך לנצח‪".‬‬
‫בהיתי בו המום‪" .‬אה‪ ...‬אל?"‬
‫זאוס גלגל עיניים‪" .‬אל רפה שכל‪ ,‬כך נראה‪ .‬אך כן‪ .‬המועצה תומכת בכך פה אחד‪ ,‬ולכן‬
‫אוכל להפוך אותך לבן אלמוות‪.‬‬
‫ואז איאלץ לסבול את נוכחותך לנצח‪".‬‬
‫"הממ‪ ",‬מלמל ארס בקול מהורהר‪" .‬ואני אוכל לכתוש אותו מתי שארצה‪ ,‬והוא תמיד יחזור‬
‫למצבו הקודם‪ .‬מוצא חן בעיניי‪".‬‬
‫"גם אני תומכת בכך‪ ",‬אמרה אתנה‪ ,‬אם כי הביטה באנבת' ולא בי‪.‬‬
‫העפתי מבט לאחור‪ .‬אנבת' התאמצה שלא להביט בי ישירות‪.‬‬
‫היא היתה חיוורת מאוד‪ .‬נזכרתי ברגע ההוא לפני שנתיים‪ ,‬כשחשבתי שהיא עומדת להישבע‬
‫אמונים לארטמיס ולהפוך לציידת‪ .‬בזמנו הייתי על סף התקף פאניקה מהמחשבה שאני עומד‬
‫לאבד אותה‪ .‬ככה פחות או יותר היא נראתה עכשיו‪.‬‬
‫חשבתי על אלות הגורל‪ ,‬ואיך שראיתי את חיי חולפים לנגד עיניי‪ .‬אני יכול להימנע מכל זה‪.‬‬
‫לא להזדקן‪ ,‬לא למות‪ ,‬לא להיקבר‪ .‬אני יכול להיות צעיר לנצח‪ ,‬במצב גופני מעולה‪ ,‬רב‬
‫עוצמה ובן אלמוות‪ ,‬תמיד לצדו של אבי‪ .‬לזכות בכוח ובחיי נצח‪.‬‬
‫מי יסרב להצעה כזאת? ואז הבטתי באנבת'‪ .‬חשבתי על החברים שלי מהמחנה ‪ -‬צ'ארלס‬
‫בקנדורף‪ ,‬מייקל יוּ‪ ,‬סילנה בוריגרד‪ ,‬רבים כל כך שהקריבו את חייהם‪ .‬חשבתי על אית'ן‬
‫נקמורה ועל לוק‪.‬‬
‫וידעתי מה לעשות‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫המועצה דממה‪ .‬האלים החליפו מבטים תמהים‪ ,‬כאילו אוזניהם הטעו אותם‪.‬‬
‫"לא?" אמר זאוס‪" .‬אתה‪ ...‬דוחה את מתנתנו הנדיבה?"‬
 ‫בקולו נגלתה נימה מסוכנת‪ ,‬כמו על סף סערה‪.‬‬
‫"לכבוד הוא לי וכל זה‪ ",‬אמרתי‪" .‬שלא תבינו אותי לא נכון‪ .‬פשוט‪ ...‬נשארו לי חיים‬
‫ארוכים‪ .‬לא הייתי רוצה להגיע לשיא בכיתה י'‪".‬‬
‫האלים נעצו בי כולם מבטים זועמים‪ ,‬אבל אנבת' כיסתה את פיה בידיה‪ .‬עיניה ברקו‪ .‬זה היה‬
‫פיצוי ראוי למדי‪.‬‬
‫"עם זאת‪ ,‬כן הייתי רוצה שי אחר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתם מבטיחים למלא את המשאלה שלי?"‬
‫זאוס הרהר לרגע‪" .‬אם הדבר בכוחנו‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬אמרתי‪" .‬זאת לא כזאת בקשה מסובכת‪ .‬אבל אני צריך שתישבעו על הנהר סטיקס‪".‬‬
‫"מה!" הזדעק דיוניסוס‪" .‬אתה לא בוטח בנו?"‬
‫"מישהו אמר לי פעם‪ ",‬אמרתי והבטתי בהאדס‪" ,‬לדרוש תמיד להישבע על הנהר‪".‬‬
‫האדס משך בכתפיו‪" .‬מודה באשמה‪".‬‬
‫"בסדר!" רטן זאוס‪" .‬בשם המועצה‪ ,‬אני נשבע בנהר הסטיקס שנמלא את משאלתך הסבירה‬
‫כל עוד הדבר בכוחנו‪".‬‬
‫האלים האחרים מלמלו בהסכמה‪ .‬רעם הרעים וטלטל את האולם‪ .‬העסקה נחתמה‪.‬‬
‫"מהיום והלאה‪ ,‬אני רוצה שתכירו רשמית בילדי האלים‪ ",‬אמרתי‪" .‬בכל הילדים‪ ...‬של כל‬
‫האלים‪".‬‬
‫האולימפיים זעו במקומם באי נחת‪.‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמר אבא שלי‪" ,‬למה אתה מתכוון בדיוק?"‬
‫"קרונוס לא היה מצליח לחזור לחיים אלמלא כל החצויים שהרגישו שההורים שלהם נטשו‬
‫אותם‪ ",‬אמרתי‪" .‬הם היו כעוסים ומרירים והרגישו שלא אוהבים אותם‪ ,‬ובצדק‪".‬‬
‫נחיריו המלכותיים של זאוס התרחבו בזעם‪" .‬אתה מעז להאשים ‪" -‬‬
‫"מספיק עם חוסר הוודאות‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני רוצה שתבטיחו שתכירו בילדים שלכם ‪ -‬כל‬
‫הילדים החצויים שלכם ‪ -‬לפני שיגיעו לגיל שלוש‪-‬עשרה‪ .‬תבטיחו שלא תנטשו אותם לבדם‬
‫בעולם לחסדי המפלצות‪ .‬אני רוצה שיכירו בהם ויביאו אותם למחנה כדי שיוכלו להתאמן‬
‫כמו שצריך ולשרוד‪".‬‬
‫"רגע רגע רגע‪ ",‬אמר אפולו‪ ,‬אבל אני כבר הייתי בשוונג‪.‬‬
‫"והאלים הזוטרים‪ ",‬אמרתי‪" .‬נמסיס‪ ,‬הקטה‪ ,‬מורפיאוס‪ ,‬יאנוס‪ ,‬הבֶּ ה ‪ -‬לכולם מגיעים חנינה‬
‫כללית ומקום במחנה החצויים‪ .‬אסור להתעלם מהילדים שלהם‪ .‬קליפסו ושאר הטיטאנים‬
‫שוחרי השלום ‪ -‬גם הם צריכים לקבל חנינה‪.‬‬
‫והאדס ‪" -‬‬
‫"אתה קורא לי אל זוטר?" שאג האדס‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬הלורד‪ ",‬הזדרזתי לומר‪" .‬אבל זה לא בסדר שמזניחים את הילדים שלך‪ .‬גם להם צריך‬
‫להיות ביתן במחנה‪ .‬ניקו הוכיח את זה‪ .‬מספיק עם כל החצויים שההורים האולימפיים שלהם‬
‫לא מכירים בהם ודוחפים אותם לביתן הרמס בלי שידעו מי הוליד אותם‪ .‬לכולם צריכים‬
‫להיות ביתנים משלהם‪ ,‬ביתנים של כל האלים‪ .‬ומספיק עם החוזה הזה בין שלושת הגדולים‪.‬‬
‫ממילא זה לא הצליח‪ .‬אתם חייבים להפסיק לנסות להיפטר מחצויים חזקים‪ .‬במקום זה אנחנו‬
‫נאמן אותם ונקבל אותם לשורותינו‪ .‬כל ילדי האלים יתקבלו בברכה ויזכו ליחס של כבוד‪ .‬זה‬
‫מה שאני מבקש‪".‬‬
‫זאוס נחר בבוז‪" .‬זה הכול?"‬
‫"פרסי‪ ",‬אמר פוסידון‪" ,‬אתה מבקש הרבה‪ .‬אתה מרשה לעצמך הרבה‪".‬‬
‫"נשבעתם שבועה מחייבת‪ ",‬אמרתי‪" .‬כולכם‪".‬‬
‫זכיתי בהרבה מבטים זועפים‪ .‬במפתיע‪ ,‬אתנה היא שדיברה ראשונה‪" :‬הילד צודק‪ .‬לא היה זה‬
‫מעשה חכם להתעלם מילדינו‪ .‬העניין התברר כנקודת תורפה אסטרטגית במלחמה הזאת‪,‬‬
‫וכמעט הביא עלינו את חורבננו‪ .‬פרסי ג'קסון ‪ -‬היו לי ספקות לגביך‪ ,‬אבל אולי‪ "...‬היא‬
‫העיפה מבט באנבת'‪ ,‬והמשיכה לדבר כאילו המילים חמוצות בפיה‪" .‬אולי טעיתי‪.‬‬
‫אני מצביעה בעד תוכניתו של הילד‪".‬‬
‫"הממ‪ ",‬אמר זאוס‪" .‬שילד עלוב יאמר לנו מה לעשות‪ .‬ועם זאת‪"...‬‬
‫"כל מי שתומך בהצעה‪ ",‬אמר הרמס‪.‬‬
‫כל האלים הרימו יד‪.‬‬
‫"אה‪ ...‬תודה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הסתובבתי‪ ,‬אבל לפני שהספקתי לזוז‪ ,‬פוסידון קרא‪" :‬משמר כבוד!"‬
‫הקיקלופים צעדו מיד קדימה והסתדרו בשתי שורות ממושבי הכס ועד הדלת ‪ -‬מעבר עבורי‪.‬‬
‫הם עברו לדום‪.‬‬
‫"כולם הריעו לפרסאוס ג'קסון‪ ",‬אמר טייסון‪" .‬גיבור האולימפוס‪ ...‬ואחי הגדול!"‬
 ‫‪21‬‬
‫בלאקג'ק נחטף‬
‫כשאנבת' ואני היינו בדרך החוצה‪ ,‬ראינו את הרמס בחצר צדדית של הארמון‪ .‬הוא בהה‬
‫בהודעת איריס‪-‬נט שנגלתה ברסיסי המים של אחת המזרקות‪.‬‬
‫העפתי מבט באנבת'‪" .‬ניפגש ליד המעלית‪".‬‬
‫"אתה בטוח?" ואז היא בחנה את פניי‪" .‬כן‪ ,‬אתה בטוח‪".‬‬
‫נראה שהרמס לא שם לב שהתקרבתי‪ .‬התמונות בהודעת האיריס‪-‬נט התחלפו מהר כל כך‬
‫שבקושי הצלחתי לעקוב אחריהן‪ .‬שידורי חדשות מכל רחבי ארצות הברית התחלפו בקצב‬
‫מסחרר ‪ -‬החורבן שהותיר אחריו טיפון‪ ,‬ההרס שגרם הקרב במנהטן‪ ,‬הנשיא במסיבת‬
‫עיתונאים‪ ,‬ראש העיר של ניו יורק‪ ,‬כמה כלי רכב צבאיים נוסעים בשדרה‪.‬‬
‫"מדהים‪ ",‬מלמל הרמס‪ .‬הוא פנה אליי‪" .‬שלושת אלפים שנה‪ ,‬ואני עדיין נדהם מעוצמתו של‬
‫הערפול‪ ...‬ומהבורות של בני התמותה‪".‬‬
‫"תודה‪ ,‬נראה לי‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬לא אתה‪ .‬אם כי קשה שלא לחשוב כך‪ ,‬בהתחשב בכך שדחית את ההצעה לחיי‬
‫אלמוות‪".‬‬
‫"זאת היתה הבחירה הנכונה‪".‬‬
‫הרמס הביט בי בסקרנות ואז התמקד שוב בהודעת האיריס‪-‬נט‪" .‬תראה אותם‪ .‬הם כבר‬
‫הספיקו להגיע למסקנה שטיפון היה סדרה של סערות חריגות‪ .‬הלוואי‪ .‬הם לא הצליחו‬
‫להסביר איך כל הפסלים בדרום מנהטן הוסרו מהכנים שלהם ונקצצו לחתיכות‪ .‬לא מפסיקים‬
‫להראות צילום של סוזן ב' אנתוני חונקת את פרדריק דאגלס‪ .‬אבל אני בטוח שגם לזה הם‬
‫ימצאו הסבר הגיוני‪".‬‬
‫"כמה חמורה הפגיעה בעיר?"‬
‫הרמס משך בכתפיו‪" .‬למרבה ההפתעה‪ ,‬מצבה לא נורא‪.‬‬
‫בני התמותה נסערים‪ ,‬כמובן‪ .‬אבל זאת ניו יורק‪ .‬מעולם לא נתקלתי בחבורה עמידה כזאת‬
‫של בני תמותה‪ .‬מין הסתם הם יחזרו לשגרה בתוך כמה שבועות‪ ,‬וכמובן‪ ,‬אני אעזור להם‪".‬‬
‫"אתה?"‬
‫"אני שליח האלים‪ .‬מתפקידי לעקוב אחר מה שאומרים בני האדם‪ ,‬ואם צריך‪ ,‬לעזור להם‬
‫למצוא היגיון בהתרחשויות‪ .‬אני ארגיע אותם‪ .‬סמוך עליי‪ ,‬הם ייחסו את זה לרעידת אדמה‬
‫חריגה‪ ,‬או להתפרצות סולארית או משהו כזה‪ .‬כל הסבר מלבד האמת‪".‬‬
‫הוא נשמע מריר‪ .‬ג'ורג' ומרתה התפתלו סביב הקדוקאוס אבל שתקו‪ ,‬והדבר גרם לי להרגיש‬
‫שהרמס ממש ממש כועס‪.‬‬
‫אני מניח שהייתי צריך לסתום את הפה‪ ,‬אבל בכל זאת אמרתי‪" :‬אני חייב לך התנצלות‪".‬‬
 ‫הרמס העיף בי מבט בוחן‪" .‬מדוע?"‬
‫"חשבתי שהיית אבא גרוע‪ ",‬הודיתי‪" .‬חשבתי שנטשת את לוק כי ידעת מה צפוי לו בעתיד‬
‫ולא עשית שום דבר לעצור אותו‪".‬‬
‫"באמת ידעתי מה צפוי לו בעתיד‪ ",‬אמר הרמס באומללות‪.‬‬
‫"אבל ידעת לא רק את הדברים הרעים ‪ -‬את זה שהוא יהפוך מרושע‪ .‬הבנת מה הוא יעשה‬
‫בסוף‪ .‬ידעת שהוא יקבל את ההחלטה הנכונה‪ .‬אבל לא יכולת לומר לו‪ ,‬נכון?"‬
‫הרמס בהה במזרקה‪" .‬איש אינו יכול להתערב בגורל‪ ,‬פרסי‪ ,‬אפילו לא האלים‪ .‬לו הייתי‬
‫מזהיר אותו בפני העתיד לבוא‪ ,‬או מנסה להשפיע על החלטותיו‪ ,‬רק הייתי מחמיר את המצב‪.‬‬
‫להישאר בשקט‪ ,‬להתרחק ממנו‪ ...‬אלה היו הדברים הקשים ביותר שנאלצתי לעשות בחיי‪".‬‬
‫"היית חייב לאפשר לו למצוא את דרכו לבד‪ ",‬אמרתי‪" ,‬ולמלא את חלקו בהצלת‬
‫האולימפוס‪".‬‬
‫הרמס נאנח‪" .‬לא הייתי צריך לכעוס על אנבת'‪ .‬כשלוק ביקר אותה בסן פרנסיסקו‪ ...‬טוב‪,‬‬
‫ידעתי שהיא תיקח חלק בגורל שנקבע לו‪ .‬את זה יכולתי לחזות‪ .‬חשבתי שאולי היא תוכל‬
‫לעשות מה שאני לא יכולתי‪ ,‬ולהציל אותו‪ .‬כשהיא סירבה לברוח איתו‪ ,‬בקושי הצלחתי‬
‫לשלוט בזעמי‪ .‬זה היה לא בסדר‪ .‬בעצם כעסתי על עצמי‪".‬‬
‫"אנבת' כן הצילה אותו‪ ",‬אמרתי‪" .‬לוק מת כגיבור‪ .‬הוא הקריב את עצמו כדי להרוג את‬
‫קרונוס‪".‬‬
‫"יפה מצדך לומר זאת‪ ,‬פרסי‪ .‬אבל קרונוס לא מת‪ .‬אי אפשר להרוג טיטאן‪".‬‬
‫"אז ‪" -‬‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬רטן הרמס‪" .‬איש מאיתנו אינו יודע‪.‬‬
‫התפוצץ לאבק‪ .‬התפזר ברוח‪ .‬עם קצת מזל‪ ,‬הוא התפזר בצורה יסודית כל כך שלעולם לא‬
‫יוכל לגבש שוב מודעות‪ ,‬ודאי שלא גוף‪ .‬אבל אל תטעה לחשוב שהוא מת‪ ,‬פרסי‪".‬‬
‫הבטן שלי התהפכה‪" .‬ומה לגבי הטיטאנים האחרים?"‬
‫"מתחבאים‪ ",‬אמר הרמס‪" .‬פרומתאוס שלח לזאוס הודעה מלאה תירוצים למה תמך‬
‫בקרונוס‪' .‬בסך הכול ניסיתי למזער נזקים‪ ',‬בלה בלה בלה‪ .‬אם יש לו שכל‪ ,‬הוא ישמור על‬
‫פרופיל נמוך כמה מאות שנים‪ .‬קריוס נמלט‪ ,‬ומצודת אותריס קרסה‪.‬‬
‫אוקיינוס חמק בחזרה אל מעמקי הים כשהתברר שקרונוס הפסיד‪ .‬ואילו בני לוק מת‪ .‬הוא מת‬
‫משוכנע שלא אכפת לי ממנו‪ .‬לעולם לא אסלח לעצמי על כך‪".‬‬
‫הרמס הצליף בקדוקאוס מבעד לרסיסי המים‪ .‬הודעת האיריס‪-‬נס התפוגגה‪.‬‬
‫"פעם‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אמרת לי שהדבר הקשה ביותר בלהיות אל הוא שאתה לא יכול לעזור‬
‫לילדים שלך‪ .‬אמרת לי גם שלא היית מוותר על המשפחה שלך‪ ,‬אפילו אם הם גורמים לך‬
‫לרצות בזה‪".‬‬
‫"ועכשיו אתה יודע שאני צבוע?"‬
‫"לא‪ ,‬אתה אמרת את האמת‪ .‬לוק אהב אותך‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הוא הבין את הגורל שנועד לו‪.‬‬
‫אני חושב שהוא הבין למה לא יכולת לעזור לו‪ .‬הוא זכר מה הדברים החשובים באמת‪".‬‬
‫"מאוחר מדי עבור שנינו‪".‬‬
‫"יש לך ילדים אחרים‪ .‬תכבד את זכרו של לוק בכך שתכיר בהם‪ .‬כל האלים יכולים לעשות‬
‫את זה‪".‬‬
‫כתפיו של הרמס נשמטו‪" .‬הם ינסו‪ ,‬פרסי‪ .‬כולנו ננסה לקיים את הבטחותינו‪ .‬ואולי למשך‬
‫זמן מה המצב באמת ישתפר‪ .‬אבל אנחנו‪ ,‬האלים‪ ,‬מעולם לא הצטיינו במילוי שבועות‪ .‬אתה‬
‫נולדת בגלל שבועה שהופרה‪ ,‬נכון? בסופו של דבר אנחנו מתחילים לשכוח‪ .‬כך קורה‬
‫תמיד‪".‬‬
‫"אתם יכולים להשתנות‪".‬‬
‫הרמס צחק‪" .‬אחרי שלושת אלפים שנה‪ ,‬נראה לך שהאלים מסוגלים להשתנות?"‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הרמס נראה מופתע‪" .‬אתה חושב‪ ...‬שלוק באמת אהב אותי? אחרי כל מה שקרה?"‬
‫"אני בטוח בזה‪".‬‬
‫הרמס בהה במזרקה‪" .‬אני אתן לך רשימה של הילדים שלי‪.‬‬
‫יש ילד אחד בוויסקונסין‪ .‬שתי ילדות בלוס אנג'לס‪ .‬עוד כמה אחרים‪ .‬אתה מוכן לדאוג לכך‬
‫שהם יגיעו למחנה?"‬
‫"אני מבטיח‪ ",‬אמרתי‪" .‬ואני לא אשכח‪".‬‬
‫ג'ורג' ומרתה התפתלו סביב הקדוקאוס‪ .‬אני יודע שנחשים לא מסוגלים לחייך‪ ,‬אבל היתה לי‬
‫הרגשה שהם מנסים‪.‬‬
‫"פרסי ג'קסון‪ ",‬אמר הרמס‪" ,‬יכול להיות שעוד תלמד אותנו האלים דבר או שניים‪".‬‬
‫בדרך החוצה מהאולימפוס פגשתי עוד אחת מהאלים‪ .‬אתנה עמדה באמצע הדרך בזרועות‬
‫שלובות‪ ,‬וההבעה שעל פניה גרמה לי לחשוב‪ ,‬או‪-‬או‪ .‬היא החליפה בגדים משריון למכנסי‬
‫ג'ינס וחולצה לבנה‪ ,‬אבל לא נראתה לוחמנית פחות‪ .‬עיניה האפורות רשפו‪.‬‬
‫"ובכן‪ ,‬פרסי‪ ",‬אמרה‪" .‬מתברר שתישאר בן תמותה‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬כן‪ ,‬הגבירה‪".‬‬
‫"אני דורשת לדעת מאילו סיבות‪".‬‬
‫"אני רוצה להיות בחור רגיל‪ .‬אני רוצה להתבגר‪ .‬ליהנות‪ ,‬את יודעת‪ ,‬מחוויה רגילה של‬
‫לימודים בתיכון‪".‬‬
‫"ובתי?"‬
‫"לא יכולתי לנטוש אותה‪ ",‬הודיתי בגרון יבש‪" .‬או את גרובר‪ ",‬הזדרזתי להוסיף‪" .‬או ‪" -‬‬
‫"חסוך ממני‪ ".‬אתנה התקרבה‪ ,‬ויכולתי להרגיש בהילת העוצמה שלה צורבת את עורי‪.‬‬
‫"הזהרתי אותך בעבר‪ ,‬פרסי ג'קסון‪ ,‬שכדי להציל חבר אתה תהיה מוכן להחריב את העולם‪.‬‬
‫אולי טעיתי‪ .‬הצלחת להציל את חבריך ואת העולם כאחד‪.‬‬
‫אך שקול היטב את צעדיך מכאן והלאה‪ .‬החלטתי לתת לך ליהנות מהספק‪ .‬אני מציעה שלא‬
‫תהרוס את זה‪".‬‬
‫ורק כדי להבהיר את הנקודה היא ניצתה ובערה בעמוד של אש‪ ,‬וכל החולצה שלי נחרכה‪.‬‬
‫אנבת' חיכתה לי ליד המעלית‪" .‬למה אתה מסריח מעשן?"‬
‫"סיפור ארוך‪ ",‬אמרתי‪ .‬ירדנו יחד במעלית אל קומת הכניסה‪ .‬בדרך לא החלפנו מילה‪.‬‬
‫מוזיקת המעליות היתה מזעזעת ‪ -‬משהו מתקתק ומחליא‪ .‬הייתי צריך לכלול את זה בבקשה‬
‫שלי מהאלים ‪ -‬מוזיקת מעליות טובה יותר‪.‬‬
‫כשיצאנו למבואה‪ ,‬מצאתי את אמא שלי ואת פול מתווכחים עם השומר הקירח שחזר לעמדה‬
‫שלו‪.‬‬
‫"אני אומרת לך‪ ",‬צעקה אמא שלי‪" ,‬אנחנו חייבים לעלות! הבן שלי ‪ " -‬ואז היא ראתה אותי‬
‫ועיניה נפערו‪" .‬פרסי!"‬
‫היא חיבקה אותי כל כך חזק שהפסקתי לנשום‪.‬‬
‫"ראינו את האיתות הכחול‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אבל אז לא ירדת‪.‬‬
‫עלית לשם לפני שעות!"‬
‫"היא התחילה לדאוג קצת‪ ",‬אמר פול ביובש‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ",‬הבטחתי‪ ,‬בעוד אמא שלי מחבקת את אנבת'‪.‬‬
‫"הכול בסדר עכשיו‪".‬‬
‫"מר בלופיס‪ ",‬אמרה אנבת'‪" ,‬יופי של לחימה בחרב הפגנת שם‪".‬‬
‫פול משך בכתפיו‪" .‬זה נראה הדבר הנכון לעשות באותו רגע‪ .‬אבל פרסי‪ ,‬זה באמת‪ ...‬כלומר‪,‬‬
‫הסיפור הזה על הקומה השש מאות?"‬
‫"האולימפוס‪ ",‬אמרתי‪" .‬כן‪".‬‬
‫פול העיף בתקרה מבט חולמני‪" .‬הייתי רוצה לראות אותו‪".‬‬
‫"פול‪ ",‬נזפה בו אמא שלי‪" .‬הוא לא נועד לבני תמותה‪.‬‬
‫ובכל אופן‪ ,‬הדבר החשוב הוא שאנחנו בטוחים‪ .‬כולנו‪".‬‬
‫עמדתי להירגע‪ .‬הכול נראה מושלם‪ .‬אנבת' ואני היינו בסדר‪ .‬אמא שלי ופול שרדו‪.‬‬
‫האולימפוס ניצל‪.‬‬
‫אבל חיי חצויים לעולם אינם פשוטים‪ .‬בדיוק באותו רגע נכנס ניקו בריצה למבואה‪,‬‬
‫ומההבעה על פניו היה ברור שמשהו לא בסדר‪.‬‬
‫"זאת רייצ'ל‪ ",‬הוא אמר‪" .‬בדיוק נתקלתי בה ברחוב ‪" .32‬‬
‫אנבת' עשתה פרצוף‪" .‬מה היא עשתה הפעם?"‬
‫"זה לא מה שהיא עשתה‪ ,‬זה לאן שהיא הולכת‪ ",‬אמר ניקו‪.‬‬
‫"אמרתי לה שהיא תיהרג אם תנסה‪ ,‬אבל היא התעקשה‪ .‬היא לקחה את בלאקג'ק ו ‪" -‬‬
‫"היא לקחה את הפגסוס שלי?" נדהמתי‪.‬‬
‫ניקו הנהן‪" .‬היא יצאה בכיוון גבעת החצויים‪ .‬היא אמרה שהיא חייבת להגיע למחנה‪".‬‬
 ‫‪22‬‬
‫אני נזרק פעם שנייה‬
‫אף אחד לא גונב לי את הפגסוס‪ .‬אפילו לא רייצ'ל‪ .‬לא ידעתי אם אני יותר כועס‪ ,‬או יותר‬
‫המום‪ ,‬או יותר מודאג‪.‬‬
‫"מה היא חושבת לעצמה?" אמרה אנבת' כשרצנו בכיוון הנהר‪ .‬לרוע המזל היתה לי הרגשה‬
‫שאני יודע‪ ,‬והמחשבה מילאה אותי פחד‪.‬‬
‫התנועה היתה איומה‪ .‬כולם יצאו החוצה לראות את הנזקים מהמלחמה‪ .‬סירנות משטרה יללו‬
‫בכל רחוב‪ .‬לא היתה שום אפשרות לתפוס מונית‪ ,‬והפגסוסים הסתלקו בינתיים‪ .‬הייתי מוכן‬
‫להסתפק בכמה קנטאורים‪ ,‬אבל הם נעלמו ואיתם רוב הבירה השחורה במרכז העיר‪ .‬אז רצנו‬
‫ונדחקנו בין המוני האנשים ההמומים שמילאו את הרחובות‪.‬‬
‫"אין סיכוי שהיא תצליח לעבור את ההגנות הקסומות‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬פלאוס יטרוף אותה‪".‬‬
‫אפילו לא חשבתי על זה‪ .‬הערפול לא יטעה את רייצ'ל כמו את רוב האנשים‪ .‬היא תצליח‬
‫למצוא את המחנה בלי בעיה‪ ,‬אבל קיוויתי שהגבולות הקסומים פשוט ימנעו ממנה להיכנס‬
‫כמו שדה כוח‪ .‬לא עלתה בדעתי האפשרות שפלאוס יתקוף אותה‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים להגיע לשם בשיא המהירות‪ ".‬העפתי מבט בניקו‪" .‬יש מצב שתזמן לנו כמה‬
‫סוסי שלד או משהו?"‬
‫הוא התנשף בעודו רץ‪" .‬כל כך עייף‪ ...‬לא הייתי מצליח לזמן עצם‪".‬‬
‫בסופו של דבר טיפסנו מעל סוללת העפר אל החוף ושם שרקתי שריקה רמה‪ .‬עשיתי את זה‬
‫מחוסר ברירה‪ .‬גם אחרי הצדף שנתתי לניקוי נהר איסט‪ ,‬המים היו מזוהמים למדי‪.‬‬
‫לא רציתי שחיות ים חפות מפשע יחלו בגללי‪ ,‬אבל הן באו כשזימנתי אותן‪.‬‬
‫שלושה קווים נגלו במים העכורים‪ ,‬ולהקה של היפוקמפוסים פרצה את פני המים‪ .‬הם צהלו‬
‫באומללות וניערו את רפש הנהר מרעמותיהם‪ .‬הם היו יצורים יפהפיים‪ ,‬עם זנבות דג בשלל‬
‫צבעים וראשים ורגליים קדמיות של סוסים לבנים‪.‬‬
‫ההיפוקמפוס ששחה בראש היה גדול בהרבה מהאחרים ‪ -‬סוס ראוי לקיקלופ‪.‬‬
‫"קשת!" קראתי‪" .‬מה המצב?"‬
‫הוא צהל במחאה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני ממש מצטער‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל זה מקרה חירום‪ .‬אנחנו חייבים להגיע למחנה‪".‬‬
‫הוא פלט נשיפה‪.‬‬
‫"טייסון?" אמרתי‪" .‬טייסון בסדר גמור! אני מצטער שהוא לא כאן‪ .‬מינו אותו לגנרל חשוב‬
‫בצבא הקיקלופים‪".‬‬
‫עוד צהלה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני בטוח שהוא ימשיך להביא לך תפוחים‪ .‬ועכשיו‪ ,‬בקשר לטרמפ הזה‪"...‬‬
‫בתוך זמן קצר שעטנו אנבת'‪ ,‬ניקו ואני על גלי נהר איסט‪ ,‬מהר יותר מסירת מרוץ‪ .‬עברנו‬
‫תחת גשר ופנינו לעבר מצר לונג איילנד‪.‬‬
‫נדמה שעברו שנים עד שראינו את חוף המחנה‪ .‬הודינו להיפוקמפוסים ודישדשנו אל החוף‪,‬‬
‫שם מצאנו את ארגוס ממתין לנו‪ .‬הוא עמד על החוף בזרועות שלובות ומאה עיניו נעוצות בנו‬
‫במבט זועם‪.‬‬
‫"היא כאן?" שאלתי‪.‬‬
‫הוא הנהן בפנים קודרות‪.‬‬
‫"הכול בסדר?" שאלה אנבת'‪.‬‬
‫ארגוס הניד בראשו לשלילה‪.‬‬
‫הלכנו בעקבותיו בשביל‪ .‬היה מוזר לחזור למחנה כי הכול נראה שלֵו כל כך ‪ -‬בלי בניינים‬
‫בוערים או לוחמים פצועים‪.‬‬
‫הביתנים בהקו באור השמש והשדות נצצו מטל‪ .‬המחנה היה ריק ברובו‪.‬‬
‫אבל כשראינו את הבניין המרכזי היה ברור שמשהו לא בסדר‪ .‬אור ירוק בקע מכל החלונות‪,‬‬
‫בדיוק כמו בחלום שלי על מאי קסטלאן‪ .‬ערפל קסום התערבל בחצר‪ .‬כירון שכב על אלונקה‬
‫מתאימה לסוס בקרבת מגרש הכדורעף וחבורה של סאטירים סביבו‪ .‬בלאקג'ק דהר בעצבנות‬
‫בעשב‪.‬‬
‫אני לא אשם‪ ,‬בוס! התחנן כאשר ראה אותי‪ .‬הנערה המשונה הכריחה אותי! רייצ'ל אליזבת‬
‫דר עמדה לרגלי מדרגות המרפסת‪.‬‬
‫זרועותיה היו מורמות כאילו היא מחכה שמישהו יזרוק אליה כדור מתוך הבית‪.‬‬
‫"מה היא עושה?" תבעה אנבת' לדעת‪" .‬איך היא הצליחה לחצות את הגבול הקסום?"‬
‫"היא עפה‪ ",‬אמר אחד הסאטירים ונעץ בבלאקג'ק מבט מאשים‪" .‬ישר על פני הדרקון‪ .‬חצתה‬
‫את הגבול‪".‬‬
‫"רייצ'ל!" קראתי‪ ,‬אבל הסאטירים עצרו אותי כשניסיתי להתקרב אליה‪.‬‬
‫"פרסי‪ ,‬תעצור‪ ",‬אמר כירון‪ .‬עווית של כאב חלפה בפניו כשניסה לזוז‪ .‬זרועו השמאלית‬
‫היתה נתונה במתלה‪ ,‬שתי רגליו האחוריות היו מקובעות בגבס וראשו היה חבוש‪" .‬אסור לך‬
‫להפריע‪".‬‬
‫"חשבתי שהסברת לה!"‬
‫"הסברתי‪ .‬והזמנתי אותה לכאן‪".‬‬
‫לא יכולתי להאמין‪" .‬אמרת שלעולם לא תניח למישהי לנסות שוב! אמרת ‪" -‬‬
‫"אני יודע מה אמרתי‪ ,‬פרסי‪ .‬אבל טעיתי‪ .‬רייצ'ל חוותה חיזיון על קללת האדס‪ .‬היא מאמינה‬
‫שהקללה הוסרה‪ .‬היא שכנעה אותי שמגיעה לה הזדמנות‪".‬‬
‫"ומה אם הקללה לא הוסרה? אם האדס עדיין לא הספיק לטפל בזה‪ ,‬היא תשתגע!"‬
‫הערפל התערבל סביב רייצ'ל‪ .‬היא נרעדה‪ ,‬כאילו נכנסה למצב הלם‪.‬‬
‫"היי!" צעקתי‪" .‬תפסיקי!"‬
‫התעלמתי מאזהרות הסאטירים ורצתי אליה‪ .‬כשהגעתי למרחק שלושה מטרים ממנה‪ ,‬פגע בי‬
‫משהו שהזכיר כדור ים בלתי נראה‪ .‬הועפתי לאחור ונפלתי על העשב‪.‬‬
‫רייצ'ל פקחה עיניים והסתובבה‪ .‬היא נראתה כסהרורית שהולכת מתוך שינה ‪ -‬כאילו רואה‬
‫אותי‪ ,‬אבל רק בחלום‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ".‬הקול שלה נשמע מרוחק‪" .‬זו הסיבה שבאתי לכאן‪".‬‬
‫"זה יחסל אותך!"‬
‫היא הנידה בראשה לשלילה‪" .‬לכאן אני שייכת‪ ,‬פרסי‪ .‬סוף סוף אני מבינה‪".‬‬
‫זה נשמע דומה במידה מדאיגה למה שאמרה מאי קסטלאן‪.‬‬
‫הרגשתי שאני חייב לעצור בה‪ ,‬אבל לא הייתי מסוגל אפילו לקום‪.‬‬
‫הבית נרעד כולו‪ .‬הדלת נפתחה בבת אחת ואור ירקרק פרץ החוצה‪ .‬זיהיתי את הריח‪ ,‬ריח‬
‫מוּשק נחשים‪.‬‬
‫ְ‬
‫ערפל התערבל כמו מאה נחשי עשן‪ ,‬שהתפתלו במעלה עמודי המרפסת ונכרכו סביב הבית‪.‬‬
‫ואז נגלתה האוראקל בדלת‪.‬‬
‫המומיה המצומקת גררה רגליים בשמלתה הצבעונית‪ .‬היא נראתה אפילו גרוע מהרגיל‪ ,‬לא‬
‫משימה קלה‪ .‬השיער שלה נשר בגושים‪ .‬עורה המיובש נסדק כמו הריפוד על כורסת עור‬
‫שחוקה‪ .‬עיניה הזגוגיות בהו בעיוורון בחלל‪ ,‬אבל היתה לי תחושה משונה שהיא נמשכת‬
‫הישר לעבר רייצ'ל‪.‬‬
‫רייצ'ל הושיטה לה את זרועותיה‪ .‬היא לא נראתה מפוחדת‪.‬‬
‫"חיכית זמן רב מדי‪ ",‬אמרה רייצ'ל‪" .‬אבל עכשיו אני כאן‪".‬‬
‫השמש בהקה בעוז‪ .‬גבר נגלה מעל המרפסת‪ ,‬צף בחלל האוויר ‪ -‬בחור בלונדיני בטוגה לבנה‪,‬‬
‫עם משקפי שמש וחיוך זחוח‪.‬‬
‫"אפולו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הוא שלח לי קריצה‪ ,‬אבל הצמיד אצבע אל שפתיו‪.‬‬
‫"רייצ'ל אליזבת דר‪ ",‬אמר‪" .‬ניחנת במתת הנבואה‪ .‬אך זוהי גם קללה‪ .‬האם את בטוחה שזהו‬
‫רצונך?"‬
‫רייצ'ל הנהנה‪" .‬זה הייעוד שלי‪".‬‬
‫"את מקבלת עלייך את הסיכונים?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"את רשאית להמשיך‪ ,‬אם כן‪ ",‬אמר האל‪.‬‬
‫רייצ'ל עצמה עיניים‪" .‬אני מקבלת על עצמי את התפקיד‪.‬‬
‫אני מפקידה את עצמי בידי אפולו‪ ,‬אל הנבואה‪ .‬אני פוקחת את עיני לחזות בעתיד וחובקת‬
‫בהבנה את העבר‪ .‬אני מקבלת אל תוכי את רוח דלפי‪ ,‬קול האלים‪ ,‬דוברת החידות‪ ,‬החוזה‬
‫בגורל‪".‬‬
‫לא היה לי מושג מאיפה היא יודעת את המילים‪ ,‬אבל הן שטפו מתוכה בזמן שהערפל הלך‬
‫ונעשה סמיך‪ .‬עמוד עשן ירקרק‪ ,‬כמו פיתון ענקי‪ ,‬בקע מפיה של המומיה והזדחל במורד‬
‫המדרגות‪ ,‬מתפתל בחיבה סביב רגליה של רייצ'ל‪ .‬המומיה החלה להתפורר עד שלא נותר‬
‫ממנה דבר מלבד ערמה של אבק בשמלת בטיק עתיקה‪ .‬הערפל אפף את רייצ'ל‪.‬‬
‫לרגע היא נעלמה מעיניי כליל‪ .‬ואז הערפל התפזר‪.‬‬
‫רייצ'ל התמוטטה ושכבה על הקרקע בתנוחה עוברית‪.‬‬
‫אנבת'‪ ,‬ניקו ואני רצנו לעברה‪ ,‬אבל אפולו אמר‪" :‬עצרו! זה הרגע הרגיש ביותר‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת?" תבעתי לדעת‪" .‬למה אתה מתכוון?"‬
‫אפולו בחן את רייצ'ל בדאגה‪" .‬או שהרוח תתפוס בה אחיזה‪ ,‬או שלא‪".‬‬
‫"ואם לא?" שאלה אנבת'‪.‬‬
‫"שלוש הברות‪ ",‬אמר אפולו וספר אותן על אצבעותיו‪.‬‬
‫"רע מאוד‪".‬‬
‫על אף אזהרות אפולו‪ ,‬רצתי קדימה וכרעתי לצד רייצ'ל‪.‬‬
‫ריח עליית הגג נעלם‪ .‬הערפל נספג בקרקע והאור הירקרק התפוגג‪ .‬אבל רייצ'ל עדיין היתה‬
‫חיוורת‪ .‬היא בקושי נשמה‪.‬‬
‫ואז העיניים שלה רפרפו ונפקחו‪ .‬הן התמקדו בי‪ ,‬בקושי מסוים‪" .‬פרסי‪".‬‬
‫"את בסדר?"‬
‫היא ניסתה להתיישב‪" .‬איי‪ ".‬היא לחצה את ידיה אל צדעי ראשה‪.‬‬
‫"רייצ'ל‪ ",‬אמר ניקו‪" ,‬הילת החיים שלך כמעט התפוגגה לגמרי‪ .‬יכולתי לראות אותך‬
‫גוססת‪".‬‬
‫"אני בסדר‪ ",‬היא מלמלה‪" .‬בבקשה‪ ,‬תעזרו לי לקום‪.‬‬
‫החזיונות‪ ...‬הם קצת מטשטשים‪".‬‬
‫"את בטוחה שאת בסדר?" שאלתי‪.‬‬
‫אפולו גלש מהמרפסת‪" .‬גבירותיי ורבותיי‪ ,‬הרשו לי להציג בפניכם את האוראקל החדשה‬
‫של דלפי‪".‬‬
‫"אתה צוחק‪ ",‬אמרה אנבת'‪.‬‬
‫רייצ'ל הצליחה לחייך חיוך קלוש‪" .‬גם אותי זה קצת הפתיע‪ ,‬אבל זה הייעוד שלי‪ .‬הבנתי את‬
‫זה כשהייתי בניו יורק‪ .‬אני יודעת למה ניחנתי במתת הראייה‪ .‬נועדתי להפוך לאוראקל‪".‬‬
‫מצמצתי‪" .‬את מתכוונת שאת מסוגלת לחזות את העתיד עכשיו?"‬
‫"לא כל הזמן‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אבל הראש שלי מלא חזיונות‪ ,‬תמונות‪ ,‬מילים‪ .‬כשמישהו שואל‬
‫אותי שאלה‪ ,‬אני‪ ...‬אוי לא‪"...‬‬
‫"הנה זה מתחיל‪ ",‬הכריז אפולו‪.‬‬
‫רייצ'ל התקפלה כאילו מישהו הכניס לה אגרוף בבטן‪ .‬ואז הזדקפה והעיניים שלה בהקו באור‬
‫נחשי ירקרק‪.‬‬
‫כשדיברה‪ ,‬הקול שלה נשמע משולש ‪ -‬כאילו שלוש רייצ'ל מדברות בו זמנית‪" :‬שבעה‬
‫חצויים ייענו לאתגר‪.‬‬
‫עולם ומלואו יסער או יבער‪.‬‬
‫נדרים לקיים עד כלות הנשימה‪ ,‬בשערי המוות תגעש מלחמה‪".‬‬
‫עם המילה האחרונה‪ ,‬רייצ'ל התמוטטה‪ .‬ניקו ואני תפסנו אותה ועזרנו לה להגיע למרפסת‪.‬‬
‫העור שלה בער‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ",‬היא אמרה‪ ,‬וקולה חזר לצורתו הרגילה‪.‬‬
‫"מה זה היה?" שאלתי‪.‬‬
‫היא טלטלה את ראשה בבלבול‪" .‬מה היה מה?"‬
‫"אני סבור שהיינו עדים לנבואה הגדולה הבאה‪ ",‬אמר אפולו‪.‬‬
‫"מה המשמעות שלה?" דרשתי לדעת‪.‬‬
‫רייצ'ל הביטה בי בתהייה‪" .‬אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר אפולו בקול מהורהר‪" .‬רוח דלפי תתבטא דרכך רק מפעם לפעם‪ .‬בשארית הזמן‪,‬‬
‫רייצ'ל שלנו תמשיך לחוות את החיים פחות או יותר כמו קודם‪ .‬אין טעם לחקור אותה‪ ,‬גם‬
‫אם ביטאה זה עתה את התחזית הגדולה הבאה לגבי עתיד העולם‪".‬‬
‫"מה?" אמרתי‪" .‬אבל ‪" -‬‬
‫"פרסי‪ ",‬אמר אפולו‪" .‬במקומך לא הייתי דואג‪ .‬הנבואה הגדולה הקודמת‪ ,‬זו שעסקה בך‪,‬‬
‫התממשה אחרי קרוב לשבעים שנה‪ .‬ייתכן שהנבואה הנוכחית אינה קשורה כלל לימי חייך‪".‬‬
‫חשבתי על השורות שביטאה רייצ'ל בקול המשונה ההוא ‪ -‬על סערה ואש ושערי המוות‪.‬‬
‫"אולי‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אבל זאת נשמעה נבואה קודרת למדי‪".‬‬
‫"נכון‪ ",‬אמר אפולו בעליזות‪" .‬בהחלט‪ .‬היא תהיה אוראקל נהדרת!"‬
‫היה קשה להניח לנושא‪ ,‬אבל אפולו עמד על כך שרייצ'ל זקוקה למנוחה‪ ,‬והיא בהחלט‬
‫נראתה מבולבלת למדי‪.‬‬
‫"אני מצטערת‪ ,‬פרסי‪ ",‬אמרה לי‪" .‬קודם‪ ,‬באולימפוס‪ ,‬לא הסברתי לך הכול‪ ,‬אבל העניין הוא‬
‫שהייעוד שלי הפחיד אותי‪ .‬לא חשבתי שתבין למה אני עושה את זה‪".‬‬
‫"אני עדיין לא מבין‪ ",‬הודיתי‪" .‬אבל אני בכל זאת שמח בשבילך‪".‬‬
‫רייצ'ל חייכה‪" .‬שמח היא אולי לא המילה המתאימה‪ .‬לא יהיה קל לחזות את העתיד‪ ,‬אבל זה‬
‫הייעוד שלי‪ .‬אני רק מקווה שהמשפחה שלי‪"...‬‬
‫היא לא סיימה את המחשבה‪.‬‬
‫"את עדיין מתכוונת ללמוד ב'קלריון'?" שאלתי‪.‬‬
‫"הבטחתי לאבא שלי‪ .‬נראה לי שאנסה לחיות כמו נערה רגילה במהלך שנת הלימודים‪ ,‬אבל‬
‫‪"-‬‬
‫"אבל כרגע את זקוקה למנוחה‪ ",‬נזף בה אפולו‪" .‬כירון‪ ,‬אני לא חושב שעליית הגג היא מקום‬
‫הולם עבור האוראקל החדשה שלנו‪ ,‬נכון?"‬
‫"בהחלט לא‪ ".‬כירון נראה מאושש‪ ,‬אחרי שאפולו טיפל בו בקסמי הרפואה שלו‪" .‬רייצ'ל‬
‫יכולה להתגורר בינתיים בחדר האורחים בבניין המרכזי‪ ,‬עד שנקדיש לעניין מחשבה‬
‫נוספת‪".‬‬
‫"אני רואה משהו בסגנון מערה בגבעות‪ ",‬אמר אפולו בקול מהורהר‪" .‬עם לפידים ווילון‬
‫סגול גדול בכניסה‪ ...‬אווירה מסתורית כזאת‪ .‬אבל בפנים דירה סופר‪-‬מודרנית ומגניבה עם‬
‫חדר משחקי מחשב ומערכת קולנוע ביתית וכאלה‪".‬‬
‫כירון כחכח בגרונו בקול רם‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬מה אמרתי?" מחה אפולו‪.‬‬
‫רייצ'ל נתנה לי נשיקה על הלחי‪" .‬להתראות‪ ,‬פרסי‪ ",‬לחשה‪" .‬ואני לא צריכה לחזות את‬
‫העתיד כדי לומר לך מה לעשות עכשיו‪ ,‬נכון?"‬
‫עיניה נדמו חודרות עוד יותר משהיו‪.‬‬
‫הסמקתי‪" .‬לא‪".‬‬
‫"יופי‪ ",‬היא אמרה‪ .‬ואז הסתובבה ונכנסה בעקבות אפולו אל הבניין המרכזי‪.‬‬
‫שארית היום היתה משונה לא פחות מתחילתו‪ .‬חניכים חזרו בהדרגה מניו יורק‪ ,‬במכוניות‪,‬‬
‫במרכבות ועל גב פגסוסים‪.‬‬
‫הפצועים זכו לטיפול מסור‪ .‬טקסי הלוויה מכובדים נערכו לכל המתים אצל מדורת המחנה‪.‬‬
‫התכריכים של סילנה היו בצבע ורוד עז‪ ,‬ונשאו רקמה של חנית חשמלית‪ .‬ביתן ארס וביתן‬
‫אפרודיטה הכירו בה שניהם כגיבורה‪ ,‬ונציגי שני הביתנים הציתו את התכריכים יחד‪ .‬איש‬
‫לא הזכיר את המילה "מרגלת"‪ .‬סודה נשרף לאפר‪ ,‬ועשן בניחוח בושם יוקרתי נישא אל‬
‫השמים‪.‬‬
‫אפילו אית'ן נקמורה זכה בתכריכים ‪ -‬תכריכי משי שחורים עם סמל חרבות מוצלבות מעל‬
‫מאזניים‪ .‬התכריכים עלו בלהבות‪ ,‬ואני קיוויתי שאית'ן יודע שבסופו של דבר היתה למעשיו‬
‫השפעה גדולה‪ .‬המחיר ששילם היה יותר מעין אחת‪ ,‬אבל סוף סוף האלים הזוטרים יזכו‬
‫בכבוד המגיע להם‪.‬‬
‫ארוחת הערב בחדר האוכל הפתוח היתה שקטה‪ .‬האירוע היחיד הזכור לציון היה כשדפנה‬
‫נימפת העצים צרחה "גרובר!" וזינקה על החבר שלה וכמעט הפילה אותו‪ ,‬וכולם מסביב‬
‫הריעו‪ .‬הם ירדו לחוף לטייל לאור הירח ואני שמחתי בשבילם‪ ,‬למרות העובדה שזה הזכיר‬
‫לי את סילנה ובקנדורף והמחשבה מילאה אותי עצב‪.‬‬
‫גברת אולירי התרוצצה בעליזות בין השולחנות ואכלה מהשאריות של כולם‪ .‬ניקו ישב אל‬
‫השולחן הראשי עם כירון ומר ד'‪ ,‬ולא נראה שיש מישהו שחושב שזה לא בסדר‪ .‬אנשים‬
‫ניגשו כל הזמן לטפוח על הגב של ניקו ולהחמיא לו על כישרון הלחימה שלו‪ .‬אפילו החבר'ה‬
‫מביתן ארס חשבו שהוא כלי כלי‪ .‬נו טוב‪ ,‬כל מה שצריך זה להופיע עם צבא לוחמים מתים‬
‫ולהציל את כולם‪ ,‬ואז פתאום היחס אליך ידידותי בהרבה‪.‬‬
‫בהדרגה הלך הקהל והתפזר‪ .‬היו שהלכו לשיר סביב המדורה‪ .‬אחרים הלכו לישון‪ .‬אני‬
‫ישבתי לבדי ליד שולחן פוסידון וצפיתי באור הירח המתנוצץ במימי מצר לונג איילנד‪.‬‬
‫ראיתי את גרובר ואת דפנה צועדים על החוף‪ ,‬מחזיקים ידיים ומשוחחים‪ .‬המראה נסך בי‬
‫שלווה‪.‬‬
‫"היי‪ ".‬אנבת' התיישבה על הספסל לצדי‪" .‬יום הולדת שמח‪".‬‬
‫בידיה היא החזיקה עוגה אישית גדולה ומעוכה עם ציפוי כחול‪.‬‬
‫בהיתי בה‪" .‬מה?"‬
‫"היום ‪ 18‬באוגוסט‪ ",‬אמרה‪" .‬זה יום ההולדת שלך‪ ,‬לא?"‬
‫הייתי המום‪ .‬בכלל לא חשבתי על זה‪ ,‬אבל זה היה נכון‪.‬‬
‫הבוקר הגעתי לגיל שש‪-‬עשרה ‪ -‬הבוקר‪ ,‬כשקיבלתי את ההחלטה לתת ללוק את הסכין‪.‬‬
‫הנבואה התגשמה בדיוק בזמן‪ ,‬ואני אפילו לא חשבתי על כך שזה יום ההולדת שלי‪.‬‬
‫"תבקש משאלה‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"אפית בעצמך?" שאלתי‪.‬‬
‫"טייסון עזר לי‪".‬‬
‫"זה מסביר למה היא נראית כמו לבנה משוקולד‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"עם אקסטרה בטון כחול‪".‬‬
‫אנבת' צחקה‪.‬‬
‫הרהרתי לרגע‪ ,‬ואז נשפתי וכיביתי את הנר שעל העוגה‪.‬‬
‫חתכנו אותה לשניים‪ ,‬חצי לכל אחד‪ ,‬ואכלנו אותה בידיים‪.‬‬
‫אנבת' ישבה לצדי וצפינו באוקיינוס יחד‪ .‬רחשי צרצרים ומפלצות עלו מהיער‪ ,‬אבל מכל‬
‫בחינה אחרת היה שקט מאוד‪.‬‬
‫"הצלת את העולם‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"הצלנו את העולם יחד‪".‬‬
‫"ורייצ'ל היא האוראקל החדשה‪ ,‬ככה שהיא לא תצא עם אף אחד מעכשיו‪".‬‬
‫"את לא נשמעת מאוכזבת במיוחד‪ ",‬ציינתי‪.‬‬
‫אנבת' משכה בכתפיה‪" .‬לא ממש אכפת לי‪".‬‬
‫"אה‪-‬הא‪".‬‬
‫היא הרימה גבה‪" .‬יש לך משהו לומר לי‪ ,‬מוח אצה?"‬
‫"יש מצב שתקרעי לי את הצורה‪".‬‬
‫"אתה יודע שאני אקרע לך את הצורה‪".‬‬
‫ניקיתי פירורי עוגה מכפות הידיים שלי‪" .‬כשנכנסתי לנהר הסטיקס כדי להפוך לבלתי‬
‫פגיע‪ ...‬ניקו אמר שאני חייב להתרכז בדבר האחד שמעגן אותי לעולם‪ ,‬שגורם לי לרצות‬
‫להישאר בן תמותה‪".‬‬
‫אנבת' המשיכה לנעוץ מבט באופק‪" .‬כן?"‬
 ‫"ואחר כך‪ ,‬באולימפוס‪ ",‬אמרתי‪" ,‬כשרצו להפוך אותי לאל‪ ,‬כל הזמן חשבתי ‪" -‬‬
‫"אתה מה זה רצית להסכים‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אולי קצת‪ .‬אבל לא הסכמתי‪ ,‬כי חשבתי‪ ...‬שאני לא רוצה להישאר אותו דבר לנצח‪ ,‬כי‬
‫המצב תמיד יכול להשתפר‪.‬‬
‫וחשבתי גם‪ "...‬הפה שלי היה יבש מאוד פתאום‪.‬‬
‫"על מישהי מסוימת?" שאלה אנבת' בקול רך‪.‬‬
‫הבטתי בה וראיתי שהיא מתאפקת לא לחייך‪.‬‬
‫"את צוחקת עליי‪ ",‬מחיתי‪.‬‬
‫"מה פתאום!"‬
‫"את ממש לא עושה את זה קל בשבילי‪ ,‬את יודעת‪".‬‬
‫ואז היא צחקה באמת‪ ,‬וחיבקה את הצוואר שלי‪" .‬בחיים‪ ,‬אבל בחיים‪ ,‬אני לא אקל עליך‪ ,‬מוח‬
‫אצה‪ .‬כדאי שתתרגל לזה‪".‬‬
‫כשהיא נישקה אותי‪ ,‬הרגשתי כאילו המוח שלי נמס‪.‬‬
‫הייתי יכול להישאר ככה לנצח‪ ,‬אבל מישהו נהם פתאום מאחורינו‪" :‬הגיע הזמן באמת!"‬
‫פתאום חדר האוכל הפתוח נמלא אור לפידים וחניכים‪.‬‬
‫קלאריס הובילה את המצותתים שהסתערו עלינו והרימו את שנינו על הכתפיים‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬מה זה!" מחיתי‪" .‬אי אפשר לקבל כאן קצת פרטיות?"‬
‫"נראה לי שצמד האוהבים שלנו זקוק למקלחת קרה!"‬
‫צהלה קלאריס‪.‬‬
‫"לאגם!" קרא קונור שוד‪.‬‬
‫ובקריאת הידד גדולה‪ ,‬הם נשאו אותנו במורד הגבעה‪ ,‬אבל השאירו אותנו קרובים מספיק זה‬
‫לזה כדי שנוכל להחזיק ידיים‪ .‬אנבת' צחקה כל הדרך‪ ,‬וגם אני לא יכולתי שלא לצחוק‪ ,‬גם‬
‫אם הפרצוף שלי היה אדום לגמרי‪.‬‬
‫החזקנו ידיים ממש עד הרגע האחרון‪ ,‬כשזרקו אותנו למים‪.‬‬
‫אבל אני הייתי זה שצחק אחרון‪ .‬יצרתי בועת אוויר על קרקעית האגם‪ .‬החברים שלנו חיכו‬
‫לשווא שנעלה‪ ,‬אבל תשמעו ‪ -‬כשאתה הבן של פוסידון‪ ,‬אין שום סיבה למהר‪.‬‬
‫ואם יורשה לי לומר‪ ,‬זאת היתה הנשיקה התת‪-‬מימית הגדולה ביותר בכל הזמנים‪.‬‬
 ‫‪23‬‬
‫אנחנו נפרדים‪ ,‬בערך‬
‫בקיץ ההוא נמשכה הפעילות במחנה מעבר לרגיל‪ .‬האריכו אותה בשבועיים‪ ,‬ממש עד תחילת‬
‫שנת הלימודים החדשה‪ ,‬ואני חייב להודות שאלה היו השבועיים המוצלחים ביותר בחיי‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬אנבת' היתה הורגת אותי אם הייתי טוען אחרת‪ ,‬אבל היו עוד הרבה דברים נהדרים‬
‫בשבועיים האלה‪ .‬גרובר תפס פיקוד על הסאטירים המחפשים ושלח אותם לרחבי העולם‬
‫למצוא חצויים שלא הכירו בהם‪ .‬בינתיים‪ ,‬האלים קיימו את הבטחתם‪ .‬חצויים חדשים התגלו‬
‫בכל מקום ‪ -‬לא רק בארצות הברית אלא בהרבה ארצות נוספות‪.‬‬
‫"אנחנו בקושי עומדים בקצב‪ ",‬הודה גרובר אחר צהריים אחד‪ ,‬כשישבנו לנוח על שפת‬
‫האגם‪" .‬נראה לי שנצטרך להגדיל את תקציב הנסיעות‪ ,‬ולא היו מזיקים לי מאה סאטירים‬
‫נוספים‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל הסאטירים שיש לך עובדים קשה מאוד‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אני חושב שהם מפחדים ממך‪".‬‬
‫גרובר הסמיק‪" .‬מה פתאום‪ .‬אני לא מפחיד‪".‬‬
‫"אתה אדון הפרא‪ ,‬אחי‪ .‬הנבחר של פאן‪ .‬חבר במועצת ‪" -‬‬
‫"תפסיק!" מחה גרובר‪" .‬אתה גרוע בדיוק כמו דפנה‪ .‬יש לי הרגשה שהיא רוצה שארוץ‬
‫לנשיאות או משהו‪".‬‬
‫הוא כרסם פחית בעודנו משקיפים אל עברו האחר של האגם‪ ,‬שם החלה בניית שורת ביתנים‬
‫חדשה‪ .‬צורת ה‪-‬ח' של הביתנים תהפוך בקרוב למלבן שלם‪ ,‬והחצויים התמסרו למלאכה‬
‫בהתלהבות רבה‪.‬‬
‫ניקו הקצה כמה בנאים זומבים לבניית ביתן האדס‪ .‬הוא עדיין היה הילד היחיד שם‪ ,‬אבל‬
‫הביתן ייראה ממש קוּל ‪ -‬קירות בזלת שחורים עם גולגולת מעל הפתח ולפידים שיבערו‬
‫יומם וליל באש ירקרקה‪ .‬לצדו עמדו הביתנים של איריס‪ ,‬נמסיס‪ ,‬הקטה וכמה אחרים שלא‬
‫זיהיתי‪ .‬כל יום נוספו לתוכנית ביתנים חדשים‪ .‬ההרחבה התקדמה יפה כל כך‪ ,‬שאנבת' וכירון‬
‫דיברו על הוספת אגף חדש לחלוטין כדי שיהיה מספיק מקום לכולם‪.‬‬
‫ביתן הרמס הפך הרבה פחות צפוף כי רוב הילדים שלא הכירו בהם עד כה קיבלו איתות‬
‫מהוריהם האולימפיים‪ .‬זה הפך לעניין שבשגרה‪ ,‬וכל לילה חצו את גבולות המחנה חצויים‬
‫חדשים בליווי סאטירים‪ ,‬בדרך כלל עם כמה מפלצות בעקבותיהם‪ ,‬אבל כמעט כולם הצליחו‬
‫להגיע בשלום‪.‬‬
‫"המצב כאן יהיה שונה מאוד בקיץ הבא‪ ",‬אמרתי‪" .‬כירון מעריך שיהיה לנו מספר כפול של‬
‫חניכים‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אישר גרובר‪" ,‬אבל המקום נשאר כמו שהיה‪".‬‬
 ‫הוא נאנח בקול מלא סיפוק‪.‬‬
‫צפיתי בטייסון בראש קבוצה של בנאים קיקלופים‪ .‬הם סידרו אבנים ענקיות לבניית הביתן‬
‫של הקטה‪ ,‬ואני ידעתי שזאת מלאכה מורכבת‪ .‬בכל אבן ואבן נחקקו מילות קסם‪ ,‬ואם אחת‬
‫מהן היתה נופלת היא היתה מתפוצצת או הופכת לעץ את כל מי שנמצא ברדיוס של‬
‫קילומטר‪ .‬היתה לי הרגשה שאיש לא יהיה מרוצה מזה‪ ,‬מלבד גרובר‪.‬‬
‫"אני אסתובב הרבה בחוץ‪ ",‬הזהיר אותי גרובר‪" ,‬כדי לשמור על אזורי הפרא ולאתר חצויים‬
‫חדשים‪ .‬יכול להיות שנתראה פחות‪".‬‬
‫"זה לא משנה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתה עדיין החבר הכי טוב שלי‪".‬‬
‫הוא חייך חיוך גדול‪" .‬מלבד אנבת'‪".‬‬
‫"זה משהו אחר‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬הוא הסכים איתי‪" .‬לגמרי‪".‬‬
‫בשעת אחר צהריים מאוחרת‪ ,‬בזמן שטיילתי עוד פעם אחרונה לאורך החוף‪ ,‬שמעתי פתאום‬
‫קול מוכר אומר‪" :‬יום מוצלח לדיג‪".‬‬
‫אבא שלי‪ ,‬פוסידון‪ ,‬עמד במים עד הברכיים‪ ,‬לבוש כרגיל במכנסי ברמודה‪ ,‬כובע מצחייה‬
‫מסמורטט וחולצת הוואי מקושקשת בצבעי ורוד וירוק‪ .‬בידיו היתה חכה לדיג בים העמוק‪,‬‬
‫וכשהוא השליך אותה היא הגיעה ממש רחוק ‪ -‬בערך עד אמצע מצר לונג איילנד‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬אבא‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה מביא אותך לכאן?"‬
‫הוא קרץ‪" .‬לא יצא לנו לשוחח בפרטיות באולימפוס‪.‬‬
‫רציתי להודות לך‪".‬‬
‫"להודות לי? אתה זה שהציל את המצב‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬ובינתיים הארמון שלי נחרב‪ ,‬אבל אתה יודע מה ‪ -‬ארמונות אפשר לבנות מחדש‪.‬‬
‫קיבלתי כל כך הרבה כרטיסי ברכה מהאלים האחרים‪ .‬אפילו ארס שלח לי כרטיס‪ ,‬אם כי‬
‫נדמה לי שהרה הכריחה אותו‪ .‬זאת הרגשה טובה‪ .‬אז תודה לך‪ .‬אפילו האלים‪ ,‬כנראה‪ ,‬עדיין‬
‫יכולים ללמוד משהו‪".‬‬
‫מי האוקיינוס התחילו לגעוש‪ .‬בקצה חוט הדיג של אבא שלי‪ ,‬נחש ים ירוק וענקי פרץ לפני‬
‫המים‪ .‬הוא התחבט ונאבק‪ ,‬אבל פוסידון רק נאנח‪ .‬הוא החזיק את החכה ביד אחת‪ ,‬ובאחרת‬
‫שלף סכין וחתך את החוט‪ .‬המפלצת שקעה אל מתחת לגלים‪.‬‬
‫"אין עליה מספיק בשר‪ ",‬נאנח‪" .‬אני חייב לשחרר את הקטנות‪ ,‬אחרת פקחי הצייד לא‬
‫מפסיקים להציק לי‪".‬‬
‫"הקטנות‪"?...‬‬
‫הוא חייך‪" .‬אתם מתקדמים יפה עם הביתנים החדשים‪ ,‬דרך אגב‪ .‬אז כנראה אני יכול להכיר‬
‫בכל הבנים והבנות האחרים שלי ולשלוח לך בקיץ הבא כמה אחים חדשים‪".‬‬
‫"מצחיק מאוד‪".‬‬
‫פוסידון גלגל את חוט הדיג החתוך‪.‬‬
 ‫זעתי על מקומי באי שקט‪" .‬אה‪ ...‬צחקת‪ ,‬נכון?"‬
‫פוסידון קרץ קריצה כזאת של יודעי דבר‪ ,‬ושוב לא היה לי מושג אם הוא רציני או לא‪.‬‬
‫"נתראה בקרוב‪ ,‬פרסי‪ .‬וזכור ‪ -‬צריך לדעת איזה דגים גדולים מספיק כדי לתפוס‪ ,‬כן?"‬
‫ובמילים אלה התמוסס ברוח הים‪ ,‬מותיר על החול את החכה‪.‬‬
‫הערב ההוא היה האחרון במחנה ‪ -‬טקס חלוקת החרוזים‪ .‬השנה עיצב את החרוז ביתן‬
‫הפייסטוס‪ .‬נראה עליו בניין האמפייר סטייט‪ ,‬וסביבו‪ ,‬באותיות יווניות זעירות‪ ,‬שמות כל‬
‫הגיבורים שנפלו בהגנה על האולימפוס‪ .‬השמות היו רבים מאוד‪ ,‬אבל הייתי גאה לענוד את‬
‫החרוז הזה‪ .‬צירפתי אותו למחרוזת המחנה שלי ‪ -‬שכללה כבר ארבעה חרוזים‪ .‬הרגשתי ותיק‬
‫להפליא‪.‬‬
‫חשבתי על המדורה הראשונה שלי כאן‪ ,‬כשהייתי בן שתים‪ -‬עשרה‪ ,‬ואיך הרגשתי לגמרי‬
‫בבית‪ .‬לפחות זה לא השתנה‪.‬‬
‫"לעולם אל תשכחו את הקיץ הזה!" אמר לנו כירון‪ .‬הוא החלים היטב‪ ,‬אבל עדיין צלע קלות‬
‫כשהתהלך מול המדורה‪.‬‬
‫"הקיץ הפגנו אומץ לב ואחוות לוחמים‪ .‬שמרנו על כבודו של המחנה‪".‬‬
‫הוא חייך אליי‪ ,‬וכולם הריעו‪ .‬הבטתי בלהבות‪ ,‬וראיתי ילדה בשמלה חומה מלבה אותן‪ .‬היא‬
‫קרצה אליי בעיניים אדומות בוערות‪ .‬לא נראה שאיש מלבדי מבחין בה‪ ,‬אבל פתאום הבנתי‬
‫שאולי היא מעדיפה את זה ככה‪.‬‬
‫"ועכשיו‪ ",‬אמר כירון‪" ,‬כדאי שתיכנסו למיטות בשעה מוקדמת! זכרו שעליכם לפנות את‬
‫הביתנים עד שתים‪-‬עשרה בצהריים מחר‪ ,‬אלא אם כן הסדרתם את שהייתכם אצלנו למשך‬
‫השנה כולה‪ .‬הרפיות הניקיון יאכלו את כל המאחרים‪ ,‬ולא הייתי רוצה לסיים את הקיץ עם‬
‫טעם מר בפה!"‬
‫למחרת בבוקר‪ ,‬אנבת' ואני עמדנו בראש גבעת החצויים‪.‬‬
‫צפינו באוטובוסים ובמכוניות הנושאים את רוב החניכים בחזרה לעולם האמיתי‪ .‬כמה ותיקים‬
‫יישארו במחנה‪ ,‬וגם כמה מהחניכים החדשים‪ ,‬אבל אני הייתי בדרכי ללימודי כיתה י' בתיכון‬
‫'גוד' ‪ -‬הפעם הראשונה בחיי שאלמד שנתיים רצופות באותו בית ספר‪.‬‬
‫"להתראות‪ ",‬אמרה רייצ'ל והניפה את התרמיל אל כתפה‪.‬‬
‫היא נראתה מתוחה למדי‪ ,‬אבל קיימה את הבטחתה לאביה ונרשמה ללימודים ב'קלריון'‬
‫שבניו המפשייר‪ .‬רק בקיץ הבא נזכה באוראקל שלנו בחזרה‪.‬‬
‫"את תסתדרי מצוין‪ ".‬אנבת' חיבקה אותה‪ .‬מוזר‪ ,‬אבל נראה שבזמן האחרון היא ממש‬
‫מסתדרת עם רייצ'ל‪.‬‬
‫רייצ'ל נשכה שפתיים‪" .‬אני מקווה שאת צודקת‪ .‬אני קצת מודאגת‪ .‬מה אם מישהי תשאל את‬
‫המורה מה החומר למבחן הבא במתמטיקה ואני אתחיל לפלוט נבואה באמצע שיעור‬
‫גיאומטריה? משפט פיתגורס ייכלל בשאלה השנייה‪ ...‬אלים אדירים‪ ,‬אני לא אדע איפה‬
‫לקבור את עצמי מרוב מבוכה‪".‬‬
 ‫אנבת' צחקה‪ ,‬ולמרבה ההקלה גם רייצ'ל חייכה‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬תהיו ילדים טובים‪ ".‬ותראו מה זה‪ ,‬היא הביטה בי כאילו אני זה שעלול‬
‫לעשות בעיות‪ .‬לפני שהספקתי למחות‪ ,‬רייצ'ל נפרדה מאיתנו ורצה במורד הגבעה לטרמפ‬
‫שלה‪.‬‬
‫אנבת'‪ ,‬תודה לאלים‪ ,‬תכננה ללמוד בניו יורק השנה‪.‬‬
‫ההורים שלה הסכימו שתלמד בפנימייה בעיר כדי שתוכל להישאר קרובה לאולימפוס ולפקח‬
‫על הבנייה‪.‬‬
‫"וקרובה אליי?" שאלתי‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬מישהו ממש מחזיק מעצמו‪ ".‬אבל היא שילבה אצבעות בשלי‪ .‬זכרתי את מה שאמרה‬
‫לי בניו יורק‪ ,‬על בנייה של משהו קבוע‪ ,‬וחשבתי לעצמי שאולי ‪ -‬רק אולי ‪ -‬אנחנו מתחילים‬
‫ברגל ימין‪.‬‬
‫הדרקון השומר פלאוס הצטנף בשביעות רצון סביב עץ האורן שעליו גיזת הזהב‪ ,‬והחל לנחור‬
‫בשלווה‪ ,‬פולט קיטור מנחיריו בכל נשיפה‪.‬‬
‫"חשבת קצת על הנבואה של רייצ'ל?" שאלתי את אנבת'‪.‬‬
‫היא עשתה פרצוף‪" .‬איך ידעת?"‬
‫"כי אני מכיר אותך‪".‬‬
‫היא הדפה אותי בכתפה‪" .‬בסדר‪ ,‬בסדר‪ ,‬כן‪ .‬שבעה חצויים ייענו לאתגר‪ .‬מעניין מי הם יהיו‪.‬‬
‫בקיץ הבא יהיו כאן כל כך הרבה פרצופים חדשים‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אישרתי‪" .‬וכל הקטע הזה לגבי העולם שיעלה באש או בסערה‪".‬‬
‫היא קפצה שפתיים‪" .‬ומלחמה בשערי המוות‪ .‬לא יודעת‪ ,‬פרסי‪ ,‬זה לא מוצא חן בעיניי‪ ...‬כבר‬
‫חשבתי‪ ...‬טוב‪ ,‬שאולי יהיה כאן קצת שקט לשם שינוי‪".‬‬
‫"שקט במחנה החצויים? אין דבר כזה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אתה צודק‪ ...‬מצד שני‪ ,‬אולי הנבואה תתממש רק בעוד הרבה שנים‪".‬‬
‫"מי יודע‪ ,‬אולי זאת תהיה הבעיה של דור חדש של חצויים‪ ",‬הסכמתי‪" .‬ואנחנו נוכל לשבת‬
‫בשקט וליהנות מהחיים‪".‬‬
‫היא הנהנה‪ ,‬אם כי עדיין נראתה מוטרדת‪ .‬לא יכולתי להאשים אותה‪ ,‬אבל היה קשה לשקוע‬
‫בדאגות ביום יפה כזה‪ ,‬כשהיא לצדי‪ ,‬בידיעה שאנחנו לא ממש נפרדים הפעם‪ .‬היה לנו שפע‬
‫של זמן‪.‬‬
‫"נתחרה בריצה לכביש?" שאלתי‪.‬‬
‫"אתה מה זה הולך להפסיד‪ ".‬היא פרצה בריצה במורד גבעת החצויים ואני רצתי בעקבותיה‪.‬‬
‫לשם שינוי‪ ,‬לא הבטתי לאחור‪.‬‬
 ‫תודות‬
‫עם סיום הסדרה הראשונה על מחנה החצויים‪ ,‬ישנם אנשים רבים שעליי להודות להם‪:‬‬
‫לעורכת שלי‪ ,‬ג'ניפר בסר‪ ,‬שהאמינה בפרסי מימיו הראשונים; לכל האנשים הנהדרים‬
‫בדיסני‪ -‬היפריון; לסוכנת שלי‪ ,‬ננסי גאלט‪ ,‬שעזרה להביא את הסדרה הזאת לעולם; לבני‬
‫משפחתי ‪ -‬בקי‪ ,‬היילי ופטריק ‪ -‬שתמכו בי בהבנה ובסובלנות; וכמובן לקוראים שלי ‪ -‬שום‬
‫סופר לא היה יכול לבקש לעצמו חבורת מעריצים מסורה ונלהבת מכם‪.‬‬
‫לכולכם שמור מקום של כבוד במחנה החצויים!‬