‫‪| 8-‬‬

‫־‪58‬‬
‫•‪58‬‬
‫■‪§8‬‬
‫‪:8‬‬
‫‪58‬‬
‫ס פ ר‪.‬‬
‫‪^8‬‬
‫‪58‬‬ ‫״‪-8‬‬
‫‪|8‬‬ ‫<‪9‬י‬
‫‪­8‬‬
‫‪58‬‬
‫‪^8‬‬
‫‪^8‬‬
‫‪58‬‬
‫‪|8‬‬
‫‪.8‬‬
‫‪58‬‬
‫שמ״ש ומגן‬ ‫<‬
‫‪•^6‬‬
‫״«‪-‬‬
‫®־י‬
‫‪8g‬‬
‫<‬
‫‪58‬‬
‫‪J8‬‬
‫^‬ ‫■‪9‬‬
‫שו״ת על ד״ח הש״ע‬ ‫'‪■8‬‬
‫‪-9g‬‬
‫‪*85‬‬
‫‪58‬‬ ‫‪-8/‬‬
‫‪8‬ז‬ ‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬ ‫‪86‬״‬
‫‪»8‬‬
‫‪58‬‬
‫חלק ב׳‬ ‫‪WWW.hebrewbooks.org‬‬ ‫‪*85‬‬
‫‪?8‬‬ ‫‪­*96‬‬
‫'‬ ‫■‪9‬‬ ‫ע״י היים תשס״ה‬ ‫‪85‬‬
‫‪:8‬‬ ‫'‪-8‬‬
‫‪8‬‬ ‫■‬ ‫‪9g‬‬
‫‪*85‬‬
‫'‬ ‫■‪9‬‬
‫‪58‬‬ ‫אלה המשפטים אשר טפחתי ורכיתי‪ ,‬שאלות ותשובות על ד״ח הש״ע ערכתי‪,‬‬
‫‪S8‬‬ ‫‪g‬״‪8‬‬
‫•פ״‬ ‫‪-85‬‬
‫■פ‪:‬‬ ‫להשיב שואלי דכר כפי קוצר השגתי‪ ,‬מעין המשפט ממנו יצקתי ושתיתי‪,‬‬ ‫*‬ ‫‪8‬‬ ‫׳‬
‫‪*8‬‬ ‫‪­*86‬‬
‫‪85‬‬
‫^‬ ‫■‪9‬‬
‫‪58‬‬ ‫כאורח חיים ומישור הלפתי‪ ,‬וכדרר אל יורה דעה הוריתי‪ ,‬ומהאכן הזאת‬
‫'‬ ‫■‪9‬‬ ‫^‪*-886^.‬‬
‫‪58‬‬ ‫אבן העזר בין איש לאשתו דנתי‪ ,‬וכחשן המשפט שפטתי‪ ,‬כעמל ויגיעת נפש‬ ‫‪-8/‬‬
‫‪*8‬‬
‫‪;8‬‬ ‫‪*­86‬‬‫‪85‬‬
‫‪-‬פ׳‪.‬‬ ‫מרחתי ויגעתי‪ ,‬ימיט ולילות להם הקדשתי‪ ,‬ומדת הוו מתונים כדין קיימתי‪,‬‬ ‫< ‪*8‬‬
‫‪-‬פג‬ ‫‪­86‬‬
‫‪*85‬‬
‫‪%8‬‬
‫־פ?‬ ‫ודינו לכקד משפט אסרתי‪ ,‬ער שכל ספק מלבי הוצאתי‪ ,‬וכהרבה עניינים נשאתי‬ ‫״ ‪-8‬‬
‫■פ״‬ ‫‪-86‬‬
‫‪!58‬‬ ‫י‪*8‬‬
‫?‬ ‫■‪9‬‬ ‫ונתתי‪ ,‬עם רבנים גדולים מהם נתבכדתי‪ ,‬ועם חכרי ותלמידי להם נזקקתי‪,‬‬
‫־פ״‬
‫‪^8‬‬
‫‪8‬״‬ ‫הכל מיד ה׳ עלי השביל לא כחרכי ולא בקשתי‪ ,‬רק כה׳ אלהים מבטחי שמתי‪,‬‬
‫׳ ‪*8‬‬
‫׳פ?‬ ‫לכל תצא תקלה מתחת ידי ורשותי‪ ,‬האלהים הרועה מעודי אותי‪ ,‬אודה לו‬
‫־ פ'‬ ‫י ‪*8‬‬
‫‪58‬‬ ‫' ‪*8‬‬
‫^ ‪*8‬‬
‫■‪99‬‬
‫■‪‘ 9‬‬
‫בפי ולשוני וכל יצורי גוייתי‪ ,‬אשר העלה ואשר הביא אותי‪ ,‬לארץ טובה ורחבה‬ ‫| ‪*8‬‬
‫‪58‬‬ ‫< ‪*8‬‬
‫■‪99‬‬ ‫אשר לא פללתי‪ ,‬ממזרח שמ״ש עד מבואו עמדתי‪ ,‬ותבואות שמש״י אספתי‬ ‫'‪-8‬‬
‫‪ -‬פ'‬ ‫‪*8g‬‬
‫‪58‬‬
‫■‪99‬‬ ‫וקצרתי‪ ,‬כמו כן יקבל כרצון זאת מנחתי‪ ,‬שמ״ש ומגן יהיה לי בעת צרתי‪ ,‬וייטיב‬ ‫•‬ ‫׳‪8‬‬
‫־פ •‬
‫‪58‬‬ ‫‪*--895‬‬
‫<‬
‫«‪8‬‬
‫‪99‬‬ ‫אחריתי מראשיתי‪ ,‬להדפיס עוד טפרים אשר המה כבתוכים אשר חברתי‪,‬‬ ‫‪•ag‬‬
‫‪ 9‬׳‬
‫‪{8‬‬ ‫<‪*8‬‬
‫*‪58‬‬ ‫ולשיבה טובה יזכני ויחזקני אהגה כתורתי‪ ,‬כד בטח לכי ונעזרתי‪ ,‬יעלוז לכי‬ ‫•‬
‫‪*8g‬‬
‫׳‪8‬‬
‫•פ׳‬ ‫<‪*8‬‬
‫‪58‬‬ ‫אהודנו כשירתי‪ ,‬כה דברי המחבר ש״ם קטן לעפר נמשלתי‪ ,‬מש׳׳ם גדול ציץ‬ ‫׳ ‪-8‬‬
‫‪99‬‬ ‫‪•86‬‬
‫‪' 9‬‬
‫‪-‬פ>‬ ‫< ‪*8‬‬
‫נזרי ותפארתי‪.‬‬ ‫•‬ ‫־‪8‬‬
‫‪-85‬‬
‫<‪*a‬‬
‫' ‪-8‬‬
‫קש ו ח ש ש‬ ‫‪-8g‬‬
‫‪-8:‬‬
‫;‪-8‬‬
‫‪-85‬‬
‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬ ‫יי*‬
‫*‬
‫‪­85‬‬
‫'‪8‬‬
‫‪-‬‬ ‫‪8:‬‬
‫רב ראשי וראב״ד ירושלים ת״ו‬ ‫' ‪*8‬‬
‫‪­85‬‬
‫‪-8 :‬‬
‫;‪-­885‬‬
‫‪-8 :‬‬
‫תובב״א‬ ‫ירושלים‬ ‫נדפס פעה׳ק‬ ‫;‪-8‬‬
‫‪-85‬‬
‫; ‪-8‬‬
‫‪-‬ם ‪5‬‬ ‫' ‪■8‬‬
‫‪5‬י‪-‬‬
‫לפ״ק‬ ‫וכסאו כשמש‬ ‫שנת‬ ‫‪-8:‬‬
‫'‪­8‬‬
‫‪--85‬‬
‫י‪8‬‬
‫‪58‬‬ ‫*‬‫׳‪8‬‬
‫‪*85‬‬
‫‪58‬‬ ‫‪-8 :‬‬
‫‪-85‬‬
‫■‬
‫‪H8f'5‬‬
 •<a • • • •<5 “ ® • • * • • • ® ‫* י • ® • • • * • • ® • • • • • • ® * • • • • י‬

‫בס ד‬

‫ס פ ר ז ה נסר ק ונעבד ע״י‬

4
I
."‫"יודאיקה אימג' אוצרות ה תור ה בע"מ‬

I
"‫ני תנ ת רשות ל״היברא בוקס" שע״י חיים רוזנברג‬
.‫להכניסו ל א ת ר ולהפיצו לצורך שימוש אישי ב ל ב ד‬
‫וזאת למודעי‬
‫אין רשות לאף א הד להדפיסו או להעתיקו‬
‫ס‬
‫בכל אופן שהוא או ב כ ל אמצעי שהוא‬
‫ס‬
o ‫בין ב חינ ם בין ב שכר בין ליהיד בין לרבים‬ 0

‫ניתן לה שיג עותק מ ס פ ר ז ה ועוד ספרי ם‬

:‫ו‬
I ‫ה מ שולב ת‬ 1) 1 1‫ ם‬10
( □ ■ ‫)ב שילוב א ו צ ר ה פ ו ס ק‬
‫וכן ה תוכנ ה‬ &

I I
:‫אצל‬
‫בי ת ספריי ת מורגנשטרן‬
‫ א שדוד‬3 6 2 0 .‫ד‬.‫ ת‬1 4 ‫רחוב רבא‬

(>
0 8 - 8 6 6 - 5 0 5 9 ‫ פקס‬0 8 - 8 6 6 - 0 8 2 1 ‫טלפון‬ m
a
‫ם‬
OTZROT HATORAH
THE MORGENSTERN EIBRARY
■
14 RAVAH STREET
«
P.O.B.3620 ASDOD, ISRAEE ‫ס‬
Email- kidosheypolin@bezeqint.net
a
#
This sefer has been provided by ‫ס‬
Judaiea Image OTZROT HATORAH for individual use only.
All rights reserved by Judaiea Image OTZROT HATORAH. 4
I
‫ס‬
Permission is only granted to Hebrew Books Org.
No Permission is granted (in any form to distribute these books) 0
to anyone else even if they don’t sell them.
o

•0
* •© •® ‫* יי‬ ®
 ‫זאת התורה‪ .‬שמש צדקה ומרפא בכנפיה‬

‫׳‪/-‬‬
‫ת ^ ס ץ ‪......f‬‬ ‫למעלת ‪..................‬׳י‪ 9‬גלכג^‪... ;;..‬‬

‫זכותה יריק עליר שפע סוב והצלחה רבה ואור שמשר יזרח מהרה‪.‬‬

‫המחבר‬

‫כל הזכויות שמורות למחבר‪ ,‬תשמ׳‪v‬‬

‫דפוס א‪ .‬ב‪ .‬רת׳ שפיער ‪) 14‬מאה שערים( ירושלים‪ ,‬טל‪827874 .‬‬

‫׳ ‪ilil‬‬

‫הרב שלום משאש שליט״ א‬

‫רחוב איתמר בן אבי ‪ ,5‬ירושלים ת״ו‬
 ‫ואלה יעמדו על הברכה‬
‫שתרמו וסייעו בהוצאת הספר‬

‫ברכה לראש משב יר‬

‫הגמו״ן לש״ ט ולתהלה‪ ,‬צדלוות פרזוגו בישראל‪,‬‬
‫מכבד התורה ולומריה‬

‫הי״ו‬ ‫א ד מ ו נ ד ס פ רא‬ ‫מר‬

‫ברבת ה׳ תלווהו בכל צעד ושעל‪ ,‬אושר ונחת יהיו מנת חלקו‬
‫ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח‪ ,‬הוא ואהיו היקרים‬
‫היע״א‬ ‫אלי‪ ,‬משה ויוסף‬
‫ל ע״ נ הו ריו‬
‫יעקב ואסתר ספרא‬
‫ת‪ .‬נ‪ .‬צ‪ .‬ב‪ .‬ה‪.‬‬

‫הנהלת ק ת הזכרוו לתרבות יהודית נ״י‬

‫‪MEMORIAL FOUNDATION FOR JEWISH CULTURE. NEW-YORK. N.Y.‬‬
 ‫גם אלה יעמדו על הברכה‬
‫אחי חמודי‪ ,‬וידיד נפשי‪ ,‬החה״ש כולל תהלות‪ ,‬ושיר למעלות‪,‬‬
‫ש״ץ מצויין ונעים‪ ,‬עושה צדקות‪ ,‬זר״ק הרב אליהו משאש הי״ו‬
‫וימלא משאלותיו לטובה הוא ורחל אשתו ת״מ וב״ב העי״א‪.‬‬
‫* ‪it *r‬‬

‫איש יקר וחשוב‪ ,‬גביר יקר ונעלה‪ ,‬אוהב התורה ולומדיה‪ ,‬נדיב נדיבות‬
‫מר יעקב אביטל הי״ו‪ ,‬הוא ואשתו ובניו‪ ,‬ויזכה לראות בשמחתם‪,‬‬
‫ובחופת הבן יקיר שמעון נהרראי הי״ו‬
‫* * ♦‬

‫איש יקר ונכבד‪ ,‬נדיב טוב הלב‪ ,‬מר חנניה כנ אפו הי״ו הוא וב״ב‪.‬‬
‫^ ^ ‪#‬‬

‫איש נחמד ונדיב‪ ,‬מר יעקב קסום ישצ״ו הוא וב״ב‪.‬‬

‫* * *‬

‫הנדיב עזרא קטן הי״ו לרפואת נו״ב סופי בת גילסון ת״מ‪ ,‬ולהצלחתו‬
‫הוא ובניו וכל משפחתו‪,‬‬

‫הבנים עמרם ויעקב לארידו הי״ו‬

‫למנוחת אמם קלארא רוואח די לארידו מ״כ‪.‬‬

‫האחים זוזי ודוד בן זקן הי״ו‬

‫למנוחת אחותם עאליא בת שמעון בן זקן מ״כ‪.‬‬

‫הרב המופלא‪ ,‬רב ראשי לקרקס‪ ,‬הרב יצחק הכהן הי״ו‪,‬‬

‫ואחיו הנכבד מר שמואל הכהן הי״ו‪ ,‬ימלא ה׳ משאלות לבם לטובה‪,‬‬

‫איש יקר מאד נעלה‪ ,‬רופא נאמן‪ ,‬דר׳ מאיר לכראט הי״ו הוא וב״ב‪,‬‬
‫* « ‪#‬‬

‫מר דוד אוסאדרן הי״ו בן אבר ה ם ז״ל‪,‬‬

‫« ^ *‬

‫אנשי ק״ק מאדריד העי״א וימלא ה׳ משאלותם לטובה‪,‬‬

‫*‬ ‫^‬

‫כאן אברר את המדפיס היקר מר בנימין בר־טוב ישצ״ו‪ ,‬בעל דפוס א‪ .‬ב‪.‬‬
‫אשר עבד בכל לב לשיפור והוצאת הספר‪ ,‬זכות התורה תגן בעדו‬
‫ובעד משפחתו אמן‪.‬‬
 ‫מכתבי ברכה ותהלה‬
‫מכתב א'‬
‫ב״ה‪ ,‬ימי הסליחות ה׳תשמ״ג‪ ,‬ברוקלין‪.‬‬
‫כבוד הרב הגאון המפורסם הוו׳׳ח אי״א ענמ״ם נו״ג עוסק בערכי עבור‬
‫יושב על מדין ומעודתו פרוסה וכר מוהר״ר שלום שליט״א משאש —‬
‫הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים עיה״ק‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫שלום וברכה!‬
‫מאשר הנני קבלת ספרי כת״ר תבואות שמ״ש )ר׳ כרכים( ות״ח ת״ח‪.‬‬
‫ודבר בעתו‬
‫בס מיכו ת לר״ה לאילטת — ביום ש״ק שבת שירה‪ ,‬כי האדם עץ השדה‪ .‬וכב׳׳ה —‬
‫ביום דקיימא סיהרא באשלמותא‪.‬‬
‫ולקראת השנה החדשה‪ ,‬הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה‪ ,‬הנני‬
‫בזה להביע ברכתי‪ .‬לכת״ר ולכל אשר לו‪ ,‬ברכת כתיבה וחתימה טובה‪ ,‬לשנה טובה‬
‫ומתוקה בגשמיות וברוחניות‪.‬‬
‫בכבוד ובברכה אשר לפגי שמ״ש יגוז שמו וכר‪ .‬להעלחה בעבודת הקדש‬
‫בעיה״ק ירושלים תוב״ב‬
‫מנחם מנדל שניאורסאהן‬
‫)האדמו״ר מליובאויטש שליט״א(‬

‫מכתב ג׳‬
‫בס״ד‪ ,‬כ״ב כסלו תשנ״ב‪.‬‬
‫שמועה טובה תדשן עעם‪ ,‬שמחנו מאד לשמוע כי כבוד הרב הגאון הגדול‪ ,‬מבער‬
‫עוז ומגדול‪ ,‬המאור הגדול לממשלת התורה‪ ,‬רבה הראשי של ירושלים‪,‬‬
‫כמהר״ר שלום משאש שליט״א‪ ,‬עומד להוציא לאור את ספרו שמ״ש ומגן חלק‬
‫שני‪ ,‬על ארבעת חלקי השלחן ערוך‪ ,‬אשר אין ספק שיהיה לתועלת רבה לכל יושבי‬
‫על מדין ולכל מורי ההוראות בישראל‪ ,‬לדון ולהורות‪ ,‬לשעה ולדורות‪.‬‬
‫הגאון הרב שלום משאש שליט״א‪ ,‬נודע בשערים המעויינים בהלכה‪ ,‬בשקידתו‬
‫ובהתמדתו בתורתינו הקדושה‪ .‬וכבר זכה להועיא לאור את חיבוריו הגדולים‬
‫״תבואות שמעז״ על ארבעת חלקי העז״ ע בארבעה כרכים‪ ,‬בהם הוא עולל בעמקי ים‬
‫התלמוד והפוסקים בחריפות ובקיאות עעומה ובתוכם בירור להלכה ולמעשה גם‬
‫לבעיות אקטואליות בעידן הטכנולוגיא‪ ,‬אשר הזמן גרמן וסמכות פסיקתו היא בעלת‬
‫משקל רב בעולם התורה‪.‬‬
‫אני ממליץ איפוא בכל לב בפני המוסדות והקרנות בארץ ובחו״ל להעניק הענקה‬
‫רחבה לכבוד הגאון הנ״ל להוצאת ספריו וחיבוריו החשובים‪ ,‬ולהקציב עבורם‬
‫סכום נכבד‪ ,‬ובמיוחד להוצאת שמ״ש ומגן חלק שני הנ״ל‪.‬‬
‫ו כ ל התורמים והמסייעים יזכו לאורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים בעושר וכבוד‬
‫ובריאות וכל טוב‪ ,‬כי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר‪.‬‬
‫בברכת התורה‬
‫עובדיה יוסו*‬
‫הראשון לציון‪ ,‬נשיא מועצת חכמי התורה‪.‬‬
‫הרב הראשי לישראל ]לפנים[‬
 ‫מכתב ג׳‬
‫ב״ה‪ ,‬י״ז בכסלו תשנ״ב‪.‬‬
‫לכבוד ידידי הדגול וידיד בית ישראל‪ ,‬רזיו ליה כבר בתיא‪ ,‬הרב הגאון‪ ,‬מעוז‬
‫ומגדל‪ ,‬הריח ובקי בחדרי תורה‪ ,‬כש״ת מוהר״ר שלום משאש שליט״א‪,‬‬
‫הרב הראשי וראש אבות בתי דין בעיה״ק ירושלים תובב״א‪ ,‬שלום כת״ר ישגה לעולם‪.‬‬
‫בא אנכי במכתב הוקרה זה להודיע את יקרת ערכם ורוב חשיבותם של שני החלקינז‬
‫של הספר ״שמ״ש ומגן״‪ ,‬שהשיב כת״ר לכל שואל כיד ה׳ הטובה עליו‪ ,‬וחיבר‪,‬‬
‫ערך והוציא לאור על ארבעה חלקי שלחן ערוך‪ .‬הספרים מלאים פנינים יקרות‪ ,‬הלכות‬
‫חיים ראויות לעלות על שלחן מלכים מאן מלכי רבנן‪ ,‬יסודם בהררי קודש ויונקים‬
‫מגדולי הפוסקים שבכל דור ודור שהעמידו את ההלכה על בוריה‪ ,‬ומהווים את האורים‬
‫ותומים של תורתנו הקדושה אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים‪.‬‬
‫שני החלקים של ספר ״שמ״ש ומגן״ הם נכס יקר עיר בספרות הרבנית‪ ,‬והוסיפו‬
‫גדבכיס רבים ומועילים מאוד לאוצר הפסיקה של ההלכה הברורה‪.‬‬
‫דושיבות מיוחדת נועדת לספרים אלו‪ ,‬באשר מחברם הגאון הרב שלום משאש‬
‫שליט״א‪ ,‬עתיר נסיון עצום משנים מרובות‪ ,‬בבירור הלכות מסובכות‬
‫בהיותו יושב על מדין ודן דין אמת לאמיתו‪ ,‬עשרות בשנים בארץ ובחו״ל‪ .‬ספריו אלה‬
‫הם תרומה גדולה לגנזי הרוח של היהדות‪ ,‬ונכס יקר לכל שוחרי התורה בארץ ובעולם‪,‬‬
‫ואני ממליץ בפני כל מוסד בעולם‪ ,‬אשר תורת ישראל יקרה בעיניו‪ ,‬לבוא לעזרת‬
‫ה׳ בגבורים ולהיות לאחיעזר ואחיסמך למפעל החשוב הזה בהוצאת ספרי ״שמ״ש‬
‫ומגן״ על כל מקצועות התורה‪ .‬ויהי רצון שיתבדרון שמעתתיה דמר ויפוצו מעינותיו‬
‫חוצה לכבוד התורה והוגיה‪.‬‬
‫החותם בכל חותמי ברכות‬
‫הרב שלמה גורן‬
‫הרב הראשי לישראל ]לפנים[‬
‫מכתב ד׳‬
‫מכתב ברכה‬
‫ב״ה‪ ,‬ב' באלול תשנ״א‪ ,‬ירושלים‪.‬‬
‫המפורסמות אינן צריכות ראיה‪ ,‬ותורתו של הגאון הגרול המפורסם‪ ,‬כלוהר״ר‬
‫שלום משאש שליט״א‪ ,‬הרב הראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים‬
‫תובב״א‪ ,‬ידועה בשערים המצויינים בהלכה‪ ,‬ושמו הולר לפניו כאחד מגדולי הרבנים‪,‬‬
‫דיין מובהק ומנהיג דגול‪ .‬וספריו הנכבדים המלאים זיו בקיאותו וחריפותו נודעים‬
‫למשגב באהלי תורה‪.‬‬
‫אולם ענוותו תרבני להעלות על הכתב דברי ברכה על ספרו החדש ההולר ונדפס‪,‬‬
‫ומפני כבוד של גדול‪ ,‬אני חוזר בכתב על הישנות והמפורסמות אשר תורת‬
‫שלום ואמת בפיו‪ ,‬וספריו הם מספרי התשובות והפסקים החשובים בדור‪ .‬והם אור‬
‫עולם לכל תלמידי חכמים שמעיינים בהם ונהנים מצוף דברי התורה שבספרים‪.‬‬
‫ברוכים יהיו כל המסייעים בידו להוציא לאור את ספריו היקרים‪ ,‬לתועלת כל‬
‫תופשי התורה‪ ,‬ובפרט לריינים ולרבנים היושבים על מדין‪,‬‬
‫יהי רצון שחפץ ד׳ בידו יצלח‪ ,‬להמשיך בהרבצת ובהפצת תורה‪ ,‬ולרעות צאן קדשים‬
‫בדרך מישרים‪ ,‬יפוצו מעינותיו חוצה‪ ,‬יגדיל תורה ויאדיר‪.‬‬
‫בברכה נאמנה‬
‫אברהם שפירא‬
‫הרב הראשי לישראל‬

‫—‪— 8‬‬
 ‫מכתג ה׳‬
‫ב״ה‪ ,‬כ׳ אב תשנ״א‬
‫ר א ה ראיתי עלים לתרופה מהספר החעזוב ״שמ״ש ומגד ח״ב של הרב הגדול‪.‬‬
‫מעוז ומגדול‪ ,‬המפורסם לשם ותהלה‪ ,‬הצדיק והחסיד‪ ,‬הגאון העצום‪ ,‬חריף!‬
‫ובקי‪ ,‬משנתו קב ונקי‪ ,‬איש רם ונשא‪ ,‬פה מפיק מרגלית‪ ,‬דיינא דנחית לעומקא דדינא‪,‬‬
‫ידידי וחביבי‪ ,‬הרב הגאון העצום‪ ,‬הרב שלום משאש שליט״א‪ ,‬מרא דאתרא קדישא‪,‬‬
‫וראב״ד‪ ,‬ומלפנים נר המערבי שאינו כבה‪,‬‬
‫ספר זה הוא המשך לחיבוריו הנפלאים ״תבואות שמש״ ארבעה חלקים על ארבעת‬
‫חלקי השו״ע‪ ,‬הכתובים בטוב דעת ודעת יש בהם חשיבות הלכה למעשה וכן‬
‫מדברים המתחדשים בכל יום והרב דן בהם מפלפל מראשוני הראשונים ואחרוני‬
‫האחרונים להסיק שמעתתא אליבא דהילכתא‪,‬‬
‫וכמעשהו בראשונים כר מעשהו באחרונים ועתה מוציא לאור ח״ב משו״ת ״שמש‬
‫ומגן״ אשר גם בו תשובות למעשה הבנויים בסברא ישרה בבקיאות‬
‫נפלאה‪ ,‬וחורז וקודח מהכא להתם ומהתם להכא‪ ,‬בחריפות ובקיאות ובשכל זר ונקי‬
‫כדרכו בקודש וה׳ עמו שהלכה כמותו‪ ,‬וכל מן דין כתבו לנא‪.‬‬
‫ספרים אלו חשובים מאוד כי הם נחוצים להלכה למעשה מדי יום ביומו ומשמשים‬
‫ספרי יסוד לרבנים ודיינים‪ .‬ויפליא עצה ויגדיל תושידז‪ ,‬כי תורת אר״י‬
‫בקרבו‪ ,‬וע״כ יש לעזור לו לסייעו בעזר וסיוע חשוב למען יפוצו מעיינותיו חוצה‬
‫ויזכו העם ליהנות מזיו תורתו‪.‬‬
‫ואסיים מעין הפתיחה‪ ,‬מעין הברכות וההודאות לאדון השלום‪ ,‬על שזכה ורבים‬
‫זיכה בספריו החשובים‪ .‬ויהי רצון שימשיר להדפיס שאר חיבוריו הרבים‪,‬‬
‫וימלא הקב״ה משאלות לבו לטובה ולברכה‪ ,‬ועוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו‪,‬‬
‫שתולים בבית ה׳ זו תורה זו הלכה‪ ,‬באושר עושר בשלוה השקט ובטח‪ .‬יהי רצון שחפץ‬
‫ה׳ בידו יצלח וכל אשר יעשה ישכיל ויצליח ויהי ה׳ עמו‪ ,‬להגריל תורה ולהאדירה‪,‬‬
‫אכי״ר‪.‬‬
‫מרדכי אליהו‬
‫הראשון לציון‪ ,‬הרב הראשי לישראל‬

‫מכתב ו׳‬

‫ב״ה‪ ,‬י״ט אדר ב׳ תשמ״ו‪ ,‬תל־אביב‪.‬‬

‫לכבוד הרב הגאון המפורסם לש״ט ולתהלה‪ ,‬כמוהר״ר שלום משאש שליט״א‪,‬‬
‫הרב הראשי וראב״ד לירושלים ת״ו‪ ,‬השלום והברכה‪.‬‬
‫בשבוע שעבר הגיעני ספרו הגדול‪ ,‬תרתי משמע‪ ,‬״שמ״ש ומגן״‪ .‬ונתקיים בנו‪,‬‬
‫״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״‪ .‬מאד נהניתי ממאור תורתו‪.‬‬
‫ושמחתי בהסכמת מעכת״ר להיתר צביעת הזקן בחיו״ד סי׳ י״ט‪ ,‬ותיכף לנטילה ברכה‪.‬‬
‫יתן ה׳ ויזכה כת״ר עוד רבות בשנים להוסין( להגדיל תורה ולהאדירה מכל הגי מילי‬
‫דמיטב‪ .‬בנחת בשלוה וכל טוב סלה‪,‬אמן‪.‬‬

‫ברגשי הוקרה וברכה‪ .‬וכבוד רב‬

‫חיים דוד הלוי‬
‫הרב הראשי וראב״ד לת״א־יפו והמחוז‬
 ‫מכתב ז׳‬
‫ב״ה‪ ,‬כ״ו שבט תשמ״ח‪ ,‬תל־אביב‪-‬יפו‪.‬‬
‫למכובדי וידי״ ן הגאון הגדול המפורסם לש״ט ולתהלה כמוהר״ר שלום משאש‬
‫שליט״א‪ ,‬הרב הראשי וראב״ד לעיה״ק ירושלים תובב״א‪ ,‬השלום והברכה‬
‫לכת״ר ולכל אשר לו‪ .‬אהל ישרים יבורר‪.‬‬
‫הנני מאשר קבלת ספרו החשוב‪ ,‬״מזרח שמ״ש״ בכורי פרי יגיעתו בתורה הקדושה‬
‫בימי נעוריו‪ ,‬אשר זכה עתה להוציאו שנית לאור לזכות את הרבים בדבר ה׳‪,‬‬
‫זה הלכה פסוקה וברוכה בהלכות איסור והיתר‪ .‬קראתי לשבת עונג בעברי בין בתרי‬
‫אמריו הנעימים מתוקים מדבש ונופת צופים‪ .‬ותיכף לנטילה ברכה‪ .‬יתן ה׳ ויזכהו‬
‫להוסיף להעשיר את אוצר ספרנו התורני מכל הני מילי דמיטב‪ .‬וגם עד זקנה ושיבה‪,‬‬
‫ברבות הברכה והטובה‪ ,‬יחד עם כל ב״ב העי״א‪.‬‬
‫ברגשי הוקרה וברכה‪ .‬וכבוד רב‬
‫חיים דוד הלוי‬
‫הרב הראשי וראב״ד לת״א־יפו והמחוז‬

‫מכתב ה׳‬
‫בעה״ש‪ ,‬בשלישי בשבת ביום שנכפל בו כי טוב‪ ,‬לסדר ‪ :‬״מר דרור חמש״‬
‫שנת ‪ :‬״שמש ומגן תבואות ממשנתו״ לפ״ק בעיהקת״ו‬
‫לכבוד מרן הרה״ג ראב״ד ורבה של עיה״ק ת״ו‪ ,‬הגאון מוה״ר הגדול‪ ,‬מעוז‬
‫ומגדול‪ ,‬סו״ה כקש״ת ר׳ שלום משאש שליט״א‪ ,‬ירושלים‪,‬‬
‫רב מאד נכבד;‬
‫על קבלת ספרו ״שמש ומגן״‬
‫אישור‪ ,‬שיר מזמור לתודה מבאר־שבע‪,‬‬
‫ומספר ביתיו עולים לשבע‪,‬‬

‫סיסמה ‪:‬‬
‫יוסיף הרחמן עוד להגן‬
‫המחבר שו״ת ״שמ״ש ומגן״‬
‫ואקח בידי כינורי לנגן‬
‫השיר שלספר זה הוגן‬
‫ממערב עלה מזרחה שמש‬
‫והדה ידו לקצור בחרמש‬
‫‪ .‬בשמש ומגן תבואות חמש‬
‫גורן ואוסף להלכה ברורה‬
‫צבר בספריו בידו הטהורה‬
‫שמש ומגן נפשו שמרה‬
‫נר תורתו יאיר לעולמים‬
‫בהילו כאור שבעת הימים‬
‫הגנוז לבני סגולה התמימים‬
‫בהוקרה ובברכת כהן‬
‫הדב אליהו כ״ץ‬
‫רב ראשי וראב״ד באר־ שבע‬
‫שלוחה למעלת המחבר תודתי‬
‫ואזמרה לכבודו את שירתי‬
‫להביע את רגשותי בזמרתי‬
‫מלא ביתי שמחה ואורה‬
‫מזיו אור שמשו הטהורה‬
‫אשר בכל תוקפה מאירה‬
‫שאלות ותשובות לשואלים דבר‬
‫שפנו אליו מכל עבר‬
‫בבקיאות‪ ,‬גזחה דברדא תבר‬
‫ובסברה חופף זרועות עולם‬
‫לעשות לשמשו מושיט הסולם‬
‫באהבה משיב לשואליו כולם‬

‫—‬ ‫‪10‬‬ ‫—‬

 ‫נ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לאות שעברתי על הספר כפי הפנאי שברשותי ורפי כוחותי‪ ,‬הנני מעתיק הערותי על‬
‫תשובה אחת‪ ,‬תשובה נפלאה שנהניתי ממנה הרבה ולמרות שכבר דשו בה רבים‪ .‬מ״ מ‬
‫חושבני שכדאי שאעתיק את הערותי למעלת כת״ר אולי תמעאנה חן בעיניו והיה זת‬
‫שכרי‪ ,‬ואלו הן ‪:‬‬
‫ב סו ף הספר סי׳ ב׳ בדברי הראב״ע‪ ,‬ג״ל שנפל טעות‪ ,‬וצ״ל ״ב׳ עבור״ היינו בשני דרכים‬
‫עבור הסמיכה‪ .‬א׳ בראשית י״ד י׳‪ .‬ב׳ כ״ו י״ח‪ ,‬וזה פשוט‪ .‬רק המעתיקים עיוותו הישרה‬
‫ועשו מהכל מילה אחת ״בעבור״ שאין לה מובן מה נימוק זה כי בעבור הסמיכה משונה אין בזה‬
‫שום חידוש כי כן דרך הלשון על הרוב בסמיכות משתנה הניקוד‪ ,‬ורק מועט הוא שהמילה שווה‬
‫בסמיכות כבנפרד‪ ,‬ומ״ש הראב״ע ״והיא משונה״ לא התכוון בזה שהיא משונה בסמיכות בניקודה‬
‫מניקודה בנפרד‪ ,‬כי על זה אין צורך להעיר‪ ,‬כי אם שיש גם סמיכות בניקוד אחר היינו בכ״ר‬
‫י״ח ופה בניקוד אחר‪ .‬וכדי להדגיש כל זה מקדים הראב״ע את המשפט ״בארות בכל המקרא‬
‫נובעת מים״ כדי שלא נחלק על ידי שינוי הניקוד ״בין בארות תמר״ ובין ״את בארות המים״‬
‫כי שתיהן היינו הך גם אם לא כתיב מים רק ״המר״ בסומך ועל זה ממשיך שלא נתמה על דבר‬
‫אתד שני ניקודים כי באמת יש לבאר בסמיכות שני ניקודים‪) .‬ובדרכו הלך הרד״ק בשרשיו‬
‫בשורש ״באר״ שחילק לשנים הניקוד של באר בל״ר בסמיכות והשווה הכל לנביעת המים(‪.‬‬

‫ועל הערה בשולי המכתב ברצוני להעיר‪ ,‬כי לא זכיתי להבין‪ ,‬כי מה בכך שכתיב המים בה״א‬
‫מ״מ מילת ״את בארות״ נסמסת למילת ״המים״‪ ,‬וכן כותב הרד״ק בפי׳ על התורה וז״ל‬
‫בארות בארות חמר‪ ,‬ולא נשתנה בסמוך ״את בארות המים״ הרי הכוונה לפסוק י״ח ולא לפסוק‬
‫ט״ו וגם בספר השרשים כותב לחלק בין בארות בארות בשינוי הניקוד וז״ל והקדים וכל‬
‫הבארות אשר חפרו )כ״ו ט״ו( ובסמוך לא נשתנה‪ ,‬ויחפור את בארות המים )כ״ו י״ח( ונשתנה‬
‫״בארות בארות חמר )י״ד י׳( ועניינם ידוע והוא שמימיו )צ״ל מימיה בל״נ( נובעין״‪.‬‬

‫על מגת לנגוע בקצה המזלג גם בדבר הלכה אתיחם למ״ש בת״ר בתשו׳ כ״ו ודן בדעת מר״ן‬
‫והסיק למעשה ולהלבה ברורה שלדעת מרן גם במעט רוטב יש בו משום בישול אחר‬
‫בישול‪ ,‬בוודאי לא לידידי ולא לדכוותי צריך מר‪ ,‬מ״מ אעלה בכתב מה שתחת דדי בענין‪ .‬אמת‬
‫ויציב מה שכתב בדעת מרן בעניק‪ .‬והמעיין במקור הדברים בספר תולדות או״ח מרבינו ירוחם‬
‫בנתיב י״ב ח״ג בדף ס״ט ע״ב מעמודי הדפוס‪ ,‬ומה שכתוב שם ראש הדף חלק ג׳ טעות הדפוס‬
‫היא כנראה בעליל( וז״ל ‪ :‬כל דבר שנצטנן אפילו מבושל כל צרכו ויש בו רוטב ומצטמק ויפה‬
‫לו יש בו משום בשול״ הרי שצדק מעכ״ת שט״ס בב״י מילת ״שרובו רוטב״ והנכון בסי׳ שי״ח‬
‫וכן עוד שם ברבנו ירוחם אחרי הנ״ל קרוב לשולי העמוד הראשון בעמוד ב׳ שוב כתב בזה‪,‬‬
‫הלשון‪ :‬ומכל מקום אם הוא תבשיל שיש בו רוטב‪...‬״ הרי שגם אין זכר למילת ״שרובו״‪,‬‬
‫חושבני שבסי׳ רנ״ג צ״ל במקום שרוב רוטב‪ ,‬לנכון שרוי ברוטב״ והמעתיקים עיוותו את‬
‫הישרה ונתנו מקום לטעות בדב״ק של מר״ן וההי״ב‪ ,‬או שאותיות ״שרוי״ מיותרים וצ״ל ״בר‬
‫רוטב״ כפי שזה ברבינו ירוחם במקום הדברים‪ .‬ומ״ש כת״ר ״שדברי רבינו יונה״‪ ,‬לא הבנתי‬
‫הלא הדברים שייכים רק לרבינו ירוחם‪.‬‬
‫כל דברי רבי׳ ירוחם בכל המקומות הם בשם רבי' יונה‪ .‬עי׳ בב״י סי׳ רנ״ג‬ ‫]אמר המחבר‪.‬‬
‫ושי״ח מפורש כן‪ .‬וכן הוא במ״כ במשמרת השבת שער ב׳ פ״א דקלו׳ ע״ד‬
‫שהביא דברי רבי׳ ירוחם ח״ג בשם רבי׳ יונה‪ .‬שמשם הביא הב״י סי׳ רנ״ג‪ .‬וכתוב שם בהדיא‬
‫״שיש פו רוטב״‪ ,‬ולא ״שרובו רוטב״ ע״ש‪ .‬ומזה הכרחתי שנפל ט״ס‪ .‬ובמקום ״שרובו״ היה‬
‫כתוב ״שיש בו״‪ .‬וזה ברור‪ .‬השמ״ש יצ״א‪[.‬‬
‫כתבי הדברים הסתכלתי בפנים בספר היקר מנחת כהן במשמרת השבת פרק שני בדה״מ‬ ‫אחרי‬
‫דתנאי ־השני שג״כ תולה הדברים ברבינו יונה ולי הדברים צ״ע כי ברבינו ירוחם לא‬
‫מצאתי שכתב ין‪ .‬ומה שכתב כת״ר שבעל מנחת כהן מביא את מר״ן רק מסי׳ שי״ח והנה‬
‫לנגד עיניו שמזכיר שני המקומות גם יחד סימן שי״ח וגם סימן רנ״ג‪ .‬ודעתו שמרן הוסיף בתרו­‬

‫—‬ ‫— ‪11‬‬
‫דברי רבינו ירוחם מדעתו ״שרובו רוטב״ וקשה לקבל זאת והאמת עם מכ״ת שהדברים בב״י‬
‫בטעות יסודם‪ ,‬ומב״י נכנסו גם בספר מנחת כהן ושבשתא דעל על‪ ,‬ותיתי ברכתא מן שמיא‬
‫לכת״ר שהחזיר הדברים לקדמותם ולאמיתותם שבטעות יסודם‪.‬‬
‫ומ״ש כת״ר באבהע״ז סימן ט׳ בדין לישא מעוברת חבירו שכת״ר התירה להינשא‪ ,‬עייז להרב‬
‫פחד יצחק אות א׳ אשה דף ק״ב ע״א‪ ,‬שהיה מעשה בזה ממש והתירוה להינשא ע״ש‬
‫שרבני מנטובה התירו גם בעת הריונה להינשא והורו כן כבר לפני שלש מאות שנה‪ ,‬וכל זאת‬
‫כי מר״ן בשולחנו הטהור לא מביא טעמא דדחסא שבל גדולי הראשונים סוברים שהגמרא חזרה‬
‫מטעם זה! ושמחתי לנימוקו שהיא חוזרת בתשובה והבנתי שכמו שאמרו תז״ל שעשו תקנה‬
‫במירש שבנו בבנין משום תקנת השבים‪ ,‬וגם כאן אותו הדבר שמא תחזור לסורה ח״ו‪,‬‬
‫בסיום דברי רצוף למכתבי זה גם חוברת ״האשל״ בה דנתי גם כן בשאלה דיאם לעמוד‬
‫בעשרת הדברות או לא ובעה״ש זכיתי לכוון לדעתו הרמה ושמחתי מאד‪ .‬נא בלשון‬
‫של בקשה לשים עיניו על מה שכתבתי שם בענין זה‪.‬‬
‫הנה קנצי למילים בתשובה סימן ז״ך לרב גדול שמן זית זך‪ ,‬הוא זך ושמן תורתו זך !‬
‫בברכה ובכבוד רב‬
‫הרב אליהו כ״ץ‬
‫מכתב ט׳‬
‫ב״ה‪ ,‬כ״א אדר א‪ /‬תשמ״ו‪.‬‬
‫א ל מול פני המנורה‪ ,‬זכה וברה‪ ,‬נזר ועסדה‪ ,‬טוביינא דחכימי‪ ,‬מרגניתא דלית בה‬
‫טימי‪ ,‬הגאון הגדול המפורסם ונעלה‪ ,‬לשם טוב ולתהלה‪ ,‬כיזוהר״ר שלום משאש‬
‫שליט״ א‪ ,‬הרב הראשי וראב״ד מקודש בעיה״ ק ידושת״ו‪.‬‬
‫יהי שלום בחילו‪ ,‬שלוה בארמנותיו‪.‬‬
‫רבנו הנערץ !‬
‫הנני מאשר בתודה ובהערכה רבה את קבלת ספרו היקר והחשוב ״שמש ומגן״‪,‬‬
‫שו״ת על ד' חלקי השו״ע‪.‬‬
‫זכה מעכ״ת וקנה לו שם טוב בספריו הרבים בהלכה שיצאו לאור לזכות את הרבים‬
‫כולם נהנים מתורתו‪ ,‬כל מקום ששנה רבי הלכה כמותו‪.‬‬
‫כל תשובותיו מיוסדים על אדני פז דברי חז״ל בש״ס ופוסקים ומסודרים בטוב־טעם‬
‫ודעת‪ ,‬שוחה בים התלמוד בעמקות רבה‪ ,‬דולה פנינים בבקיאות עצומה‪ ,‬לבאר‬
‫כל תעלומה‪ ,‬ויהי ידיו אמונה‪ .‬כי נחלו־אל מתנה‪ ,‬תורתו תורה תמימה‪ ,‬לאסוקי‬
‫שמעתתא אליבא דהלכתא‪.‬‬
‫כל גאוני הדור שי׳ מהללים ומשבחים את כת״ ר‪ .‬כאחד הפוסקים הגדולים‬
‫המפורסמים בדורנו‪ ,‬נשיא אלקים בתוכנו‪ .‬קהל עדתנו מתפארים בכבו׳ כראש‬
‫רבני מרוקו‪ .‬מו״ר ניהו רבה‪ ,‬דאתי מערבא‪ .‬מכהן פאר כשר התורה בעיר הבירה‪,‬‬
‫קרתא דשופרא‪ ,‬פניו מאירים כחמה‪ ,‬בעל שיעור קומה‪ ,‬אחד מבני עליה‪ ,‬דזיו ליה‬
‫כבר בתיה‪ ,‬משכמו ומעלה‪ .‬הדר הוא לכל חסידיו‪.‬‬
‫יה״ ר שיזכה מעב* ת ללכת בכוחו זה‪ ,‬להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬ולקדש שם שמים‬
‫במשרתו הרמה בארה״ק ובכל תפוצות ישראל‪ ,‬יפוצו עוד מעינותיו חוצה‪,‬‬
‫ויקויים בו הפסוק ״עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו‪,‬״ עד ביאת גואל צדק בב״א‪.‬‬
‫כה ל חי‬
‫ביקרא דאורייתא‬
‫יוסח שרכיט‬
‫רב ראשי ואב״ד אשקלון‬
‫חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל‬
‫)והיום חבר ב״ד העליון לערעורים(‬

‫—‬ ‫‪12‬‬ ‫—‬

 ‫מכתב י׳‬
‫ב*ה‪ ,‬ט׳ אדר ב׳ תשמ״ו‪.‬‬
‫לכבוד ידידי את שאהבה נפשי‪ ,‬הגאון המפורסם‪ ,‬הרב שלום משאש שליט״א‪.‬‬
‫ראש אבות בתי הדין‪ ,‬מקודש שקידשוהו שמים‪ ,‬ורבה של עיר עוז לנו‬
‫ירושלים תובב״א‪.‬‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫תשורתו היקרה‪ ,‬ספרו ״שמש ומגן״ ח״א שו״ת על ד׳ חלקי השו״ע‪ ,‬האירה אל‬
‫עבר פני והנאתני‪.‬‬
‫עברתי עליו ודפדפתי בו כמסת הפנאי שיש לי‪ ,‬ומאד התבשמתי מאור תורתו‬
‫שבספר‪ ,‬המקיפה וחובקת זרועות עולם התורה‪ ,‬כל רז לא אניס ליה‪ ,‬לא‬
‫הניח זוית ופינה בים התלמוד והפוסקים שלא נשתטה בה‪ ,‬נהירין ליה שבילי דנהר־‬
‫דעה בבן עזאי בשוקי טבריה‪.‬‬
‫וכבר מזמן ראתה עיני ותבן לה בארבעת ספריו ״תבואות שמש״‪ ,‬כולהו בחדא‬
‫שיטה קיימי‪ ,‬למשקל ולמטרי ולאסוקי מסקנא דהלבתא כראי מוצק‪.‬‬
‫ברכתי לכת״ר נר״ו‪ ,‬שעוד ינוב בשיבה‪ ,‬להאיר עיני ישראל באור התורה‪ ,‬וליבדרן‬
‫שמעתתיה בבי מדרשי דרבנן ותלמידיהון‪ ,‬בבריאות גופא ונהורא מעליא‪,‬‬
‫דשן ורענן אמן‪,‬‬

‫בברכת התורה ובכבוד רב‪ .‬ידידו נצח‪,‬‬

‫רפאל כדיר צבאן‬
‫רב נתיבות‪ ,‬וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל‬

‫מכתב י״א‬
‫ב״ה‪ ,‬י״ב ניסן תשמ״ו‪ ,‬ירושלים‪.‬‬
‫כבוד מורנו ורבנו‪ ,‬הגאון הגדול‪ ,‬הרב שלום משאש שליט״א‪ ,‬רבה הראשי של‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪ ,‬שלום וברכה וכטו״ס‪.‬‬
‫אחדשה״ ט בידידות ובהוקרה רבה‪.‬‬
‫מאד לקבל את ספרו האחרון שו״ת ״שמש ומגן״‪.‬‬ ‫שמחתי‬
‫אשריו ואשרי חלקו שהוא זוכה לזכות את עם ישראל בספרים גדולים וחשובים‬
‫המהוים ציוני דרך לעם ישראל לדור ולדורות‪.‬‬
‫יהי רצון שיתברר בבריות גופא ונהורא מעליא ויזכה בעזרת ה׳ יתברר שיפוצו‬
‫מעינותיו חוצה וימשיר לזכות את עם ישראל בספריו היקרים והחשובים‪.‬‬

‫תודה מיוחדת שטרח ברוב ענותו לשלוח לביתי את ספרו היקר‪.‬‬

‫בברכת התורה‪ ,‬ובברכת חג כשר ושמח‬

‫הרב יצחל פרץ‬
‫שר הפנים במדינת ישראל והרב הראשי לרעננה‬

‫— ‪— 13‬‬
 ‫מכתב י״ב‬
‫בס״ד‪ ,‬ח״י אדר א׳‪ ,‬התשמ״ו‪.‬‬
‫כבוד המנורה הטהורה‪ ,‬זבה וברה‪ ,‬הגאון הגדול‪ ,‬המפורסם לש״ט ולתהלה‪ ,‬פאר‬
‫הדור והדרו‪ ,‬היושב על כסא רם ונשא‪ ,‬רב עיר קדשנו ירושלים והראב״ד‪,‬‬
‫רבינו שלום משאש שליט״ א‪.‬‬
‫רבינו הנכבד‪ ,‬שלום רב וברכה‪.‬‬
‫אחדשו״ט באה״ר כראוי וכיאות להדר״ג‪.‬‬
‫זזנני לאשר קבלת סברו היקר ״שמש ומגן״‪ ,‬ח״א‪ .‬שו״ת כשמו כן הוא‪ .‬שמש‪ ,‬נתקיים‬
‫בכת״ר וזרחה לכם יראי שמי‪ ,‬שמש צדקה ומרפא‪ .‬ספר המלא וגדוש שו*ת‬
‫המחכימות והמפליאות בחכמה ובתבונה‪ ,‬מו״מ של הלכה בטוב טעם ודעת‪ ,‬ומסקנות‬
‫ברורות ונכונות‪ .‬יתן ה׳ לכת״ר להמשיר את חכמת התורה ויתן לו כח לעשות חיל‬
‫בתוה״ק‪ ,‬ויפוצו מעינותיו חוצה‪ ,‬ליהנות בהם בני האדם‪ .‬עוד ינובון בשיבה דשנים‬
‫ורעננים יהיו אמן‪.‬‬
‫בברכה ובחבה‪ ,‬וביקרא דאורייתא‬
‫הקטן יהודה ש‪ .‬צדקה )זצ״ל(‬
‫ראש ישיבת פורת יוסח‬

‫מכתב י״ג‬
‫ב״ה‪ ,‬ט״ו אדר תשמ״ז‪.‬‬
‫לכבוד רא״ג‪ ,‬הגאון הגדול באמת‪ ,‬סב״ד‪ ,‬רבין חסידא‪ ,‬כלילא דוורדא‪ ,‬בנש״ק‪,‬‬
‫רב ראשי וראב״ד‪ ,‬כמוהר״ר וכקש״ת‪ ,‬רב שר שלום משאש נרו׳ יאיר‬
‫לעד לעולם‪ ,‬כירח יכון עולם‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫לשלום אין קץ‪ ,‬בעוהת״ר‪ ,‬אין לדבר קצבה‪ .‬ורוב ברכות לכל כבוד המשפחה העי״ א‪,‬‬
‫רב גדול ומאד נעלה‪.‬‬
‫בשמחה רבה קבלתי את כבוד ספרו הקדוש‪ ,‬״שמש ומגן״‪ .‬וכמעשהו בראשונים‬
‫כן ובו׳ לאסוקי שמעתתא‪ ,‬אליכא דהלכתא‪ ,‬בסברה זכה וטהורה ואמתית‪.‬‬
‫ונתקיים בו זקני ת״ח וכו'‪ .‬יה״ר מלפניו יתברר שיהיה בעזרו בכל מידי דמיטב‪,‬‬
‫ובריאות איתנה ואורך ימים ושנים להמשיך בדרכו דרר הקדש להגדיל תורה ולהאדירה‬
‫ויפוצו מעינותיו חוצה‪ ,‬ולא יעדי מינן זיויה והדריה‪ ,‬ובעושר ואושר וכל טוב אמן‪.‬‬
‫ירידו לנצח‪ ,‬החותם ברגשי כבוד ויקר וברוב עוז ושלום‬
‫שמעון הכהז‬
‫חבר ב״ ד העליון לערעורים במרוקו‬

‫מכתב י״ד‬

‫בע״ה‪ ,‬עיה״ק ירושלים‪ ,‬עש״ק לסדר וירא משה את המלאכה‪ ...‬ויברר אותם משה‪.‬‬
‫ה׳ לאדר המהורר תשמ״ו‪.‬‬
‫למעלת האי גברא רבא‪ ,‬כבוד מרן׳ מלכא‪ ,‬הגאון כמוהר״ר שלום משאש שליט״א‪,‬‬
‫ראב״ד מקורעז‪ ,‬הרב הראשי לקרתא דעזופריא עיה״ק ירושת״ו‪.‬‬
‫אחדי דרך מבוא השלום לו ולביתו ולכל אשר לו כראוי בהערכה ואהבה רבה‪.‬‬
‫הנה יש לנו הסיפוק הרב והעונג האמיתי בקבלת הספר ״שמ״ש ומגן״‪ ,‬ח״ א‪.‬‬
‫הקדוש והטהור‪ ,‬למר״ ן מלכא חסידא קדישא‪ .‬זה היום התמלא הבית אורה‪ ,‬זו תורה‪.‬‬

‫— ‪4‬ו —‬
‫והייתי למודה במקצת שבחיה דרב‪ ,‬הן כל יקר ראתה עינינו‪ ,‬ייגה עלינו שביב אשו‪,‬‬
‫אור שמשו‪ .‬ועתה בא בשניות מדברי סופרים‪ ,‬ע״י הספר הזה‪ ,‬אשר מחזה שדי יחזה‪.‬‬
‫וקורא לו שם‪ ,‬בזרות אור שמש ומגן על ארצנו הקדושה‪ ,‬מעשה ידי אומן‪ .‬נטע נעמן‪,‬‬
‫צנצנת המן‪ ,‬ראה ויסדרה‪ ,‬כגבור יצא‪ ,‬ובארי יתנשא‪ ,‬להגן על תבואות שמשו אשר‬
‫האירה עלינו ממזרח שמש‪ .‬דברותיו מקדם‪ .‬וראה ראינו חכמה גדולה‪ .‬דנפיש חיליה‬
‫לאורייתא וידע לאהדורי מלי מלין לצד עלאה‪ .‬וכל מן דין כתובו לנא‪ ,‬במוטב תלתא‬
‫טובה כפולה‪ ,‬לכל החונים בצלו מאין ספורות‪ .‬וכבר שבחוהו וקלסוהו רבנן מארי‬
‫דארעא דישראל בשבח המגיע לכתבים‪ .‬ואנא דאמרי להעיר אוזן כיהודה ועוד לקרא‪,‬‬
‫ולא תהא קלה ברכת הדיוט‪ .‬יהא רעוה שחפץ ה׳ בידו יצלח לברר על המוגמר ביתר‬
‫שאת ועוז בכתביו האחרים להפיץ מעינותיו חוצה‪ .‬ויזכה להמשיך דיתבדרון שמעתתיה‬
‫אליבא דהלכתא‪ ,‬להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא‪,‬‬
‫באורר ימים ושנות חיים‪ .‬עד יזרח אור שמשו של משיח עלינו ועל כל ישראל‪.‬‬
‫‪,‬ולאות הוקרה ירשה לי מעכ״ת להעיר הערה קטנה בדב״ק החביבים‪ .‬כי השקפתי‬
‫בין בתרי הספר וכר‪ ,‬וכר‪.‬‬
‫]הערתו נכתבה בפנים הספר חיו״ד סי׳ כ״ה ושם תמצא תשובתי על זה‪[.‬‬
‫ו א סיי ט מעין הפתיחה בברכה ובמשנה תורה ויישר חיליה לאורייתא‪ ,‬ולא יעדי‬
‫מינן זיויה ויקריה ואור שמשיה‪ .‬הכו״ח לכבוד התורה והוגיה ובהערכה‬
‫רבה‪ .‬החו״פ רמת אשכול‪ ,‬עיה״ק ירושלים ת״ו‪.‬‬
‫ע ״ה יששכר מזוז‬
‫חבר ב׳׳ד הצדק ורב של רמת אשבול בירושלים ת״ו‬

‫מכתב ט״ו‬
‫ב״ה‪ ,‬ז׳ באייר‪ ,‬תשמ״ו‪.‬‬
‫לכבוד הרב הגאון וכו׳ רבה של ירושלים ת״ו‪ ,‬הרב שלום משאש שליט״א‪.‬‬
‫ז ה עתה הגיעני ספרו הנעלה והחשוב ביותר‪ ,‬״שמ׳׳ש ומגן״‪ .‬אני מלא התפעלות‬
‫על מעיינותיו של מורינו ורבינו שהן כמעין המתגבר‪ ,‬וכל צמא הולר למים‪.‬‬
‫בחדש שהוא ראש חדשים‪ .‬יה״ר שיזכה לעלות מעלה מעלה להגדיל תורה ולהאדירה‪.‬‬

‫במיטב הברכות והאיחולים‬

‫מאת מוקירו ומכבדו‬
‫הקטן שמואל סיראט‬
‫הרב הראשי לצרפת‬

‫מכתב ט״ז‬
‫ב״ה‪ ,‬ד׳ סיון התשמ״ו לב״ע‪.‬‬
‫עליו‪,‬‬ ‫■לכבוד הגאון החסיד המקובל‪ ,‬מפורסם בתורתו וידוע כפוסק שסומכים‬
‫כמוהר״ר שלום משאש שליט״א‪ ,‬ראש אבות בתי הדין ורב הראשי ל עי ה ״ ק‬
‫ירושלים תובב״א‪.‬‬
‫באתי בזה להודות לכת״ר על ששלח לצעיר כמוני הספר החשוב‪ ,‬״שמש ומגן״‪.‬‬
‫אחר שקבלתי בשמחה רבה את חיבוריו הנפלאים‪ ,‬״תבואות שמ״ש״‪ ,‬ארבעה‬
‫חלקים על ד״ח השלחן ערור‪.‬‬

‫— ‪— 15‬‬
‫ר ב תודות לאל יתברך שנתן לי הזכות ללמוד כמה הלכות מתור הספרים האלו‪,‬‬
‫אשר הם חשובים לכל רב‪ .‬אך שאין רשות לכל אחד לפסוק פסקי הלכה‪ .‬אבל‬
‫חובה ללמוד ולעיין בעניינים שא״א לסור מהם מתור כל הבעיות הנדרשות יום יום‬
‫ממדריכי הקהלות‪.‬‬
‫יהי חן ה׳ עליו‪ ,‬להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬מתיר חיים ארוכים ומתוך כריות גופא‪.‬‬
‫ונראה כולנו בבנין בהמ״ק במהרה כימינו אמן‪.‬‬
‫בברכת חג שמח לכל בני ביתו שיחיו‬
‫תלמידו שמימיו אנו שותים‬
‫אברהם גולדמז‬
‫רב ראשי לפאריז‬

‫מכתב י״ז‬
‫ב״ה‪ ,‬כ״ג טבת ד״ת מש״ה לפ״ג‪.‬‬
‫לכבור מעלת הרה״ג המפורסם‪ ,‬רבא בעמיה‪ ,‬מדברנא דאומתיה‪ ,‬כקש״ת וכמוהר״ר‬
‫שלום משאש שליט״א‪ ,‬רב ראשי וראב״ד ירושלים ת״ו‪.‬‬
‫אחרי שי״ש באה״ר כיאות לרומעכ״ת‪.‬‬
‫חן חן לרום מעב״ ת על שבבדני בספרו היקר והחשוב‪ ,‬״תבואות שמ״ש״‪ .‬ותיכף‬
‫לנטילה ברכה‪ ,‬שיפוצו מעינותיו חוצה ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬ויזכה‬
‫לראות בהרמת קרן התורה ולהוציא לאור כל חיבוריו היקרים‪ .‬עיינתי בשאלה אחת‬
‫חחו״מ סי׳ א׳‪ ,‬בענין אם הבכור נוטל פי שנים במעות המונחות בבנק‪ ,‬ויפה הורה‬
‫ויפה דן‪ .‬ואני מוסיח על דברי קדשו כיהודה ועוד לקרא‪ ,‬שהמעות הללו דין פקדון‬
‫יש להם‪ ,‬כי הטופס שממלא הבנק רשום עליו ״הפקדה״ והפקדון ודאי יש לו דין‬
‫מוחזק‪ ,‬שאפי׳ בעיסקא יש סוברים שנוטל מהכל פ״ש אפי׳ מפלגא דמלוה‪ ,‬ובפלגא‬
‫בפקדון כ״ע סוברים שנוטל פ״ש‪ .‬וה״ה בנדונינו דין פקדון יש לו‪) .‬עי׳ פת״ש‬
‫רע״ח סק״ג(‪.‬‬
‫בכל הכבוד הראוי‪ ,‬ובברכת התורה‬
‫ישועה עטייה נז״ל!‬
‫חבר בית הדין בירושלים ת״ ו‬

‫מכתב י״ ח‬
‫בס״ד‪ ,‬יום ראשון‪ ,‬ד׳ אדר השני‪ ,‬תשמ׳׳ו‪.‬‬
‫לכבוד הרה״ג‪ ,‬מעוז ומגדול‪ ,‬המפורסם בספריו היקרים‪ ,‬הגאון הרב שלום משאש‬
‫שליט״א‪ ,‬הרב הראשי וראב״ד מקודש לירושלים עיה״ק‪ ,‬שלמא למר ישגה‪.‬‬
‫אחדשה״ ט קבלתי בשמחה רבה את ספרו החשוב‪ ,‬״שמ״ש ומגן״‪ ,‬ח״ א‪ .‬כשמש‬
‫מאיר‪ ,‬עיני חכמים מנהיר‪ .‬והנני מודה לכבודו‪ ,‬על שכבדני בקבלת‬
‫ספרו‪ ,‬וענותו תרבני‪ .‬עיינתי בספר וראיתי דברים נכוחים‪ ,‬מאירים כספירים‪ ,‬ערוכים‬
‫ומוסדרים בטוב טעם‪ ,‬ביד ה׳ הטובה עליו‪ .‬והנני מברכו ברכת הדיוט שיזבה מאת‬
‫פני אדון הבל‪ ,‬בבריאות איתנה ובנהורא מעליא‪ ,‬ויקויים בו הכתוב‪ ,‬״עוד ינובון‬
‫בשיבה רשנים ורעננים‪ .‬ויאריך ימים על ממלכתו עד ביאת גואל במהרה בימינו אמן‪.‬‬
‫החותם לכבוד התורה ולומדיה‬
‫מנחם חשאי‬
‫חבר ביה״ ד הרבני‪ ,‬חיפה‬

‫—‬ ‫— ‪16‬‬
 ‫מכתב י״ט‬
‫ב״ה‪ ,‬כ״ה תברכו לחדש שבט‪ ,‬תשמ״ז‪.‬‬
‫אור התורה‪ ,‬זיו המנורה‪ ,‬הטהורה‪ ,‬מלא וגדוש בשו״ת והלכה ברורה‪ ,‬מטה עז‪,‬‬
‫מקל תפארה‪ ,‬על ראשו כתר ועטרה‪ ,‬שורש קדושה מאור זר מאירה‪ ,‬שלשלת‬
‫יוחסים‪ ,‬קדשי קדשים‪ ,‬הגאון האדיר‪ ,‬רב של חרשים‪ ,‬חושן משפט‪ ,‬על לבו שורשי‬
‫שורשים‪ ,‬מורנו ורבנו‪ ,‬רבה הראשי של ירושלים ת״ו וראש אבות בתי הדין‪ ,‬כמוהר״ר‬
‫שלום משאש שליט*א‪ ,‬יבורר ביתו וכל משפחתו‪.‬‬
‫אישי ואיזי! קבלתי השבוע ע״י מר יקותיאל אוליאל ספרו הבהיר‪ ,‬אשר בו אורו‬
‫עיני ורעיוני‪ ,‬על פניני זהב בחכמה ותבונה‪ ,‬ברוח אצילה ובינה‪ .‬הכי קרא שמו‬
‫״שמ״ש ומגז״‪ .‬שמש זורחת‪ ,‬והיא כפורחת‪ ,‬פרח שושן באגרטל מונחת‪ .‬לבשם בה‬
‫הנפש כריח ניחוח ונפש משמחת‪ .‬וכל שאלה אליו נפש שוטחת‪ .‬תיכח מקבל השואל‬
‫כן* נחת‪ ,‬ספר תורה כלול בכל נפש ממנו רוחה רווחת‪.‬‬
‫יתרומם שמו לעד‪ ,‬אשר האציל על כבודו חכמה ובינה ניצחת‪ .‬בן פורת יוסף‪,‬‬
‫בן פורת עלי עין‪ .‬עולי עין‪ .‬בספרו זה היחידי אשר קבלתי בארץ‪ ,‬אשר‬
‫עטוח בפז וסלוא‪ .‬כל המרבה בעלינו לשבח‪ ,‬הרי זה מגרעת‪.‬‬
‫אסיים בברכה לכת״ר‪ .‬ידידי יקירי‪ ,‬מורי ורבי‪ .‬יה״ר יאריך ימים ואת השנים‪ .‬את‬
‫לרבות נות בית וצאצאי קודש‪ ,‬בבריאות מתמדת‪ ,‬עד ביאת הגואל‪ ,‬ועד‬
‫בכלל‪ .‬ולראות את יקירנו יושב בראש בלשכת הגזית בירושלים‪ ,‬ת׳׳ו בימינו אמן‪.‬‬

‫אהובו‪ ,‬שמואל בו הרוש‬

‫חבר הרבנות תל־ אביב יפו‬

‫מכתב כ׳‬

‫אוצר הפוסקיט‬
‫ב״ה‪ ,‬ב׳ ניסן תשמ״ו‪ ,‬ירושלים ת״ו‪.‬‬
‫למעלת כבוד מרן הגאון הגדול המפורסם לשול״ת כקש״ת‪ ,‬רבי שלום משאש‬
‫שליט״א‪ ,‬הרב הראשי וראש אבות בתי הדין‪ ,‬בעיה״ק ירושלים תובב״א‪.‬‬
‫אחדשה״ט כראוי לרומע״ג‪ ,‬הננו לאשר בזה ברוב תודה וברכה את קבלת ספרו‬
‫החשוב‪ ,‬״שמ״ש ומגן״ והם שו״ת ד״ח שלחן ערוד עבור ספריית אוצר‬
‫הפוסקים‪ ,‬תשואות חן־חן עבור הספר החשוב אשר כבר איתמחי גברא ואיתמחי‬
‫ספרא‪ .‬ובלי ספק יהא לתועלת מרוכה עכור המשך עבודתנו הקדושה בעריכת ה׳׳אוצר״‬
‫ועבור כל שוחרי התורה ולומדיה‪.‬‬

‫וזאת הברכה — יהא רעוא שעוד יזכה רבות בשנים לישב על התורה ועל העבודה‬
‫מתוך בריות גופא ונהורא מעליא ולהפיץ מעינותיו חוצה ויאמר מילי דתתקבל‪,‬‬
‫ויזכה לנהל עדתו — עדת בית ישראל — על מי מנוחות עד ביאת גואל צדק בב״א‪.‬‬

‫בברכת חג כשר ושמח‬

‫ביקרא דאורייתא‪ ,‬ובכל הכבוד הראוי‬
‫דוד טלזנר‬
‫ההנהלה‬

‫— ד‪— 1‬‬
 ‫מכתב כ״א‬
‫ב״ה‪ ,‬ט׳ טבת תשמ״ז‪ ,‬ירושלים ת״ו‪,‬‬ ‫‪.‬‬
‫למעלת כבוד הרה״ג‪ ,‬הרב הראשי לירושלים‪ ,‬הרב שלום משאש שליט״א‪.‬‬
‫ליבלנו לנכון את הספר החשוב והיקר‪ ,‬״שמש ומגז״‪ ,‬ח״ א‪,‬‬
‫והננו בזה להודות על כך ברוב שמחה וחדוה‪ .‬בשם בל בני הישיבה ובאי בית‬
‫אוזנר הספרים על תשורתו הנאה אשר הואיל בטובו להעניקנו‪ ,‬אשר בודאי‬
‫יביא עזר ותועלת רבה לבל הנעזרים בספרייתנו‪ ,‬רב תודות על בן‪ .‬חן חן לו‪.‬‬
‫ברכותינו הלבביות שלוחות בזה‪ ,‬שיזכה גם להבא להיות בין העוסקים במעוה‬
‫רבה זו‪ .‬זכות הדבים תהיה תלוי בו‪ ,‬וזכות זה תעמוד לו להתברר במיטב‬
‫הברכות ברוב טוב וכל מילי דמיטב‪ .‬בריות גופא ונהורא מעליא וכט״ס‪.‬‬
‫בברכת התורה‬
‫הנהלת אוצר הספרים שע״י ישיבת פרשבורג ירושלים‬

‫— ‪ - 18‬י‬
 ‫הקדמתהמחבר‬
‫הכל תנו עוז לאלהיס ותנו כבוד לתורה‪,‬‬
‫הביכין ישראל שניתז להם כלי חמדת‬
‫חביבין ישראל שנקראו בנים למקום‪,‬‬

‫בהנחל עליון דת שעשועים‪ ,‬החזירה על אומות שבעים‪ .‬כדי שלא יבראו בטענה‪,‬‬
‫למה לנו לא ניתנה‪ .‬כמ״ש ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו‪ .‬הודיע מהר‬
‫פאדן ובו׳ מימינו אש דת למו‪ ,‬ולא רעו לקבלה כל א׳ וא׳ בשנותו את טעמו‪ ,‬שאינה‬
‫מתאמת לטבעו ולמהותו דבר שאינו יכול להולמו‪ ,‬עד שבא אצל עם ישראל וקבלוה‬
‫בשמחה‪ ,‬בלי שום שאלה וטענה ושיחה‪ ,‬ובעלעלי שמע‪ ,‬אמרו נעשה ונשמע‪ .‬ומוקירים‬
‫ומכבדים אותה ויודעים בערכה‪ ,‬ולומדים ומשתעשעים בה כאורה כחשיבה‪ .‬וששים‬
‫ושמחים ומברכים‪ ,‬ומעריצים וממליכים‪ ,‬את שם המלך הקדוש על המתנה הכי טובה‬
‫שנתן לנו‪ .‬ומכל העמים בחר בנו‪ ,‬ובנר מעוה ואור תורה האיר עינינו‪ ,‬כמ״ש הכל‬
‫תנו עוז לאלהים‪ ,‬שוכן גבוהים‪ .‬ותנו כבוד לתורה‪ ,‬שעל ידי שאנחנו נותנים כבוד‬
‫לתורה‪ ,‬בזה אנו נותנים בפמליא של מעלה תוקף ועוז וחיל‪ ,‬כמ״ש באלהים נעשה‬
‫חיל‪ .‬ועתה יגדל נא כח ה׳‪ ,‬בסוד שרפי קדש רואי פני ה׳‪.‬‬
‫אמנם יש לדקדק‪ ,‬דלמה נקט שם אלהים שהוא דין‪ .‬וכיצד ניתן עוז ותוקף למדת‬
‫הדין‪ .‬ונר׳ לפרש ע״פ משז״ל ויתיצבו בתחתית ההר‪ ,‬שכפה עליהם כגיגית‬
‫את ההר‪ ,‬ואמר להם אם תקיימו את התורה טוב לכם‪ ,‬ואם לאו שם תהא קבורתכם‪.‬‬
‫וקושית התוס׳ נשבת פ״ח[ ידועה‪ ,‬שהרי כבר אמרו נעשה ונשמעה‪ ,‬ותי׳ שמא היו‬
‫חוזרים בהם בראותם האש הגדולה ע״ש‪ .‬ועי׳ בהקדמת ספרי שמ׳׳ש ומגן ח״א מה‬
‫שפירשתי שט לקוצ׳׳ד‪ ,‬דטעם הכפיה הוא להורות לנו שאין לנו רשות לעוזבה‪ .‬כיון‬
‫כיון שבה תלוי קיום העולם‪.‬‬
‫י אר שם הבאתי ג״כ תירוץ מהר״א פאלאגי ז״ל‪ ,‬שטעם הכפיה הוא להורות חבתינר‬
‫אצל ה׳ כאב לבן‪ ,‬שנותן לו סוכריה ללכת לבית ספר‪ .‬ואם לא רצה ללכת‬
‫נותן לו מכות‪ ,‬והכל לטובתו ולתועלתו‪ ,‬כדי שלא יצא לתרבות רעה ח״ו‪ .‬כר הקב״ה‬
‫נתן לנו תורה טובה ומתוקה ובשמחה אמרנו נו״נ‪ .‬ולעד שאולי יעלה בדעתינו באיזה‬
‫זמן לעוזבה‪ .‬א ה כפה עלינו ההר כגיגית‪ ,‬לו׳ שיש שני דברים בפה רר ובפרר ע ״ש‪.‬‬
‫ועל פי זה נראה לי כעת לפרש‪ ,‬הכל תנו עוז לאלהים‪ .‬תנו עוז על כפיית ההר‬
‫שהוא דין‪ ,‬שעל ידי כן תתנו תמיד כבוד לתורה ולא תזוזו ממנה‪ .‬וזהו ג״כ‬
‫באלהים נעשה חיל‪ .‬במדה״ד של הכפיה נעשה חיל ונגביר אותו בהלל ובהודאה‪.‬‬
‫כי היא לטובתנו‪ ,‬והיא באמת רחמים במ״ש ועתה יגדל נא כח ה׳‪.‬‬
‫ובזה יש לזווג שאר המאמרים הבאים בריש אמיר‪ .‬חביבין ישראל שניתן להם כ א‬
‫חמדה‪ ,‬שמה שניתן להם בעל כרחם ע״י כפיית ההר‪ ,‬שזהו משום חביבות‬
‫ולא כעונש ח״ו‪ .‬אלא לטובתם ולתועלתם‪ ,‬שיזכו לחיי הנצח ע״י המאור שבה‪ .‬וזהר‬
‫שקראה כלי חמדה‪ ,‬לו׳ שזוהי מתנה טובה וחמודה עד מאד‪ .‬ובודאי שהיא לטובתיגו‪.‬‬
‫ושוב בא המאמר האחרון‪ ,‬חביבין ישראל שנקראו בנים למקום‪ ,‬להראות עיר חביבות‬
‫זו‪ ,‬שאין זה סתם חביבות של איש לרעהו‪ ,‬אלא חביבות אב לבן‪ .‬בנים אתם לה׳‬
‫אלהיכם‪ ,‬דודאי כל מה שיעשה הוא לטובת בנו‪ .‬וגם כפיית ההר בכלל זה‪.‬‬
‫ונעראת כלי חמדה‪ ,‬כי היא היתה חמדה גנוזה לפני הקב״ה קודם בריאת העולם‬
‫אלפים שנה‪ .‬ועוד כ״ו דורות אחר הבריאה‪ .‬עד שבאו ישראל הראויים לה‬

‫— ‪— 19‬‬
‫באמת וקבלוה בשמחה וכמש״ל‪ .‬גם המלאכים חמדו אותה ואמרו חמדה גנוזה יש לר‬
‫ואתה נותנה לבשר ודם‪ .‬תנה הודר על השמים‪.‬‬
‫החוזק והתוקף של תורתינו הקדושה‪ ,‬הוא שלא תשונה ולא תתחלף כל ימות עולם‬
‫ועד‪ .‬כל התורות השייכים לאוה״ע‪ ,‬כולם מתחלפות עם הזמן‪ .‬היום דבר זה‬
‫אסור‪ .‬ולמחר כפי הזמן חוזר להיות מותר‪ .‬אבל להבדיל‪ ,‬תורתינו הקדושה אפי׳ קוצו‬
‫של יו״ ד א״ א למחול בו‪ ,‬ומועיאין ס״ ת אחר על טעות קטנה או גדולה‪ ,‬ואפי׳ על‬
‫דבוק אותיות‪ .‬זה מורה על אמיתותה שלא נתחלף בה שום דבר‪ .‬וס״ת שלנו הוא‬
‫ממש כס״ת שנכתב בימי מעזה רבינו ע״ה זיע״א‪.‬‬
‫ובמדרש ויק״ר י״ט‪ .‬אמר ר׳ אלכסנדרי בר חגאי‪ ,‬אם מתכנסים כל אוה״ע להלבין‬
‫כנף אחד של עורב אינם יכולים‪ .‬כר אם מתכנסים כל אוה״ע לעקור‬
‫דבר מד״ת אינם יכולים‪ .‬ממי אתה למר‪ ,‬משלמה‪ .‬ע״י שביקש לעקור דבר א׳ מה״ת‪,‬‬
‫עלה קיטרוגיא עליו‪ .‬שעלה משנה תורה ונשטתח לפני השי״ת‪ ,‬ואמר עקרני שלמה‬
‫ועשאני פלסתר ]שקר וזיוף וכזב‪ ,‬רש״י‪ [.‬אמר לו הקב״ה צא לר‪ .‬הרי שלמה בטל‬
‫ומאה כיוצא בו‪ ,‬ויוד׳ ממר אינה בטילה לעולם‪ .‬עי׳ בענף יוסף שהסביר הדברים‪.‬‬
‫ועי׳ בספרי שמ״ש ומגן״ ת״א חיו״ד סי׳ ל״ג‪ ,‬שאמרתי שענין שלמה המלר‪ .‬גלגל‬
‫ה׳ ענין זה על ידו‪ ,‬להורות לדורות הבאים‪ ,‬במי שנאמר בו ויחכם שלמה מכל‬
‫האדם‪ .‬ועכ״ז כאשר רצה לבטל יוד׳ א׳ מן התורה‪ ,‬ראו מה עלתה לו‪ .‬דומה למ״ש‬
‫רז״ל‪ .‬לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד ע״ש‪ .‬וזהו‬
‫אחד מי״ ג עיקרי הדת‪ ,‬שהתורה לא תשונה ולא תתחלף עולם ועד‪.‬‬
‫רשם תורה‪ ,‬יורה על הוראה‪ ,‬שהיא מראה לאדם את הדיר הישרה והנכונה‪ ,‬ומעמידה‬
‫אותו על האמת לאמתו‪ .‬וזהו תורת אמת שהיא מורה ומראה את האמת‪,‬‬
‫ומאירה את עיני הדיין והשופט לעמוד על משפט אמת‪.‬‬
‫ומבשרי אחזה‪ ,‬בהיותי יושב על מדין‪ ,‬והיו עומדים לפנינו טוען ונטען‪ .‬קודם‬
‫שנפתח הספר‪ .‬כפי ראות עינינו בה שעתא‪ ,‬היה נר׳ לנו כפי סברת השכל‪,‬‬
‫שהאמת לצד א׳‪ .‬וגם חברי בית הדין מביטין זע״ז ומסכימין כן‪ .‬אבל כשפתחתי את‬
‫הספר מצאתי שהסברא הפוכה לגמרי‪ ,‬ושהאמת עם הצד הב׳‪ ,‬ושטענותיו חזקות‪,‬‬
‫בראיות נכונות ומוכרחות מדברי רז״ל‪ .‬וחוזרים ומתבוננים ומודים‪ ,‬שזהו האמת‬
‫לאמתו‪ ,‬אמת של תורה שנתגלה לנו‪ ,‬ושטעינו בסברתינו הא׳‪ .‬ולזה אמרו רז״ל‪ ,‬אמור‬
‫לחכמה אחותי את‪] .‬שבת קע״ה‪ [.‬אם הדבר ברור לר כאחותר האסורה לר אומרהו‪.‬‬
‫ואם לאו אל תאמרהו‪ ,‬שכל אדם יכול לטעות בסברתו או בזכרונו‪.‬‬
‫וזהו שאמרו רז״ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב״ה במעשה‬
‫בראשית‪ .‬ר״ל שרואה האמת הא׳‪ ,‬ואינו מסתפק בזה‪ .‬אלא חוקר עוד ומעמיק‬
‫ועומד על האמת הברור‪ .‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חחו׳־מ סי׳ י״ח ע״ש‪ .‬ועי׳ בספרי‬
‫שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ ל״ג‪ .‬לפרש הדמיון והשיויון למעשה בראשית ע״ש‪,‬‬
‫ול א רק בדרכי ה׳ היא מאירה את העינים‪ ,‬אלא גם בדברים הגשמיים‪ .‬היא מורה‬
‫לנו את הדרר הישרה ושומרת עלינו מכל מכשול בדרר‪ .‬כמ״ש‪ ,‬גדולה תורה‬
‫שנותנת חיים לעושיה בעוה״ז ובעוה״ב‪ ,‬והיא מראה לאדם כיצד יתנהג בחיים שלו‪,‬‬
‫באכילתו‪ ,‬בשתייתו‪ ,‬בזיווגו‪ ,‬במשאו ומתנו‪ ,‬והכל לתועלתו‪ .‬עי׳ הרמב״ם הל׳ מדע‪.‬‬
‫וכמו שסיפרו על עשיר א׳ שהיה לו שותף גוי‪ ,‬אהובו וידיד נפשו להפליא‪ ,‬כמו אח‬
‫וריע‪ ,‬ורצה לקנות בית גדול ולקרותו על שמו‪ ,‬כי המלכות גזרה על היהודים שלא‬
‫יקנו בתים משנאתה להם‪ .‬וכיון שהיה בזה ריוח גדול‪ ,‬אמר לקנותה ולקרותה על שם‬
‫שותפו‪ .‬וקודם כל‪ ,‬הלר להתיעץ עם רב העיר לראות דעת תורה‪ .‬הרב אמר לו‪ ,‬אני‬
‫לא אוכל לו׳ מעצמי שום דבר‪ .‬רק ניתי ספר התורה ונחמיניה‪ .‬הרב פתח פרשת‬

‫—‬ ‫‪20‬‬ ‫—‬

‫השבוע שהיתה פ׳ חיי שרה‪ .‬ראה המעשה של אליעזר עבד אברהם‪ ,‬ששלח אותו‬
‫לקחת אשה לבנו ליצחק ממשפחתו ומבית אביו דוקא‪ ,‬ולא מעם אחר‪ .‬והוצרר לתת‬
‫ידו תחת ירך אברהם אדוניו להשביעו בברית מילה ע״ז‪ .‬וכתוב ואברהם זקן בא‬
‫בימים‪ .‬ולולי זה שלא היה זקן לא היה מאמין לו גם בשבועה‪ .‬ואו« שאליעזר היח‬
‫עבדו נאמן ביתו המושל בכל אשר לו‪ .‬והיה חבם גדול ונקרא דמשק אליעזר‪ ,‬ע״ש‬
‫שהיה דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים‪ .‬ועכ״ז לולי שהיה זקן‪ .‬כל זה לא היה מספיק‬
‫לו והיה הולר בעצמו‪ .‬ואם כן אמר לו הרב‪ ,‬הרי אתה רואה דברי התורה‪ .‬ויותר מזה‬
‫לא תוכל למצוא מייעץ טוב כזה‪ ,‬והרחק מן הכיעור‪ ,‬הלר מלפני הרב ונשאר מהסס‪.‬‬
‫ותאוות הממון והידידות הגדולה שהיתה ביניהם‪ ,‬האמין לשותפו וקנה הבית וקראה‬
‫על שמו‪ ,‬ולא שמע לקול מורים‪ .‬ולסו^ כיחש בו הידיד ולקח לו את כל הבית ולא‬
‫מצא מענה‪ ,‬כי ירא אפי' לומר שקנאה‪ ,‬כי אין לו רשות‪ .‬ע״כ הסיפור הובא בספר‬
‫דרכי מוסר פרשת ואתחנן‪.‬‬
‫הנך רואה דרכי התורה דרכי נועם‪ ,‬וכל נתיבותיה שלום‪ .‬אפי׳ הנתיבות הצרים‬
‫והמסובכים שלה‪ ,‬אין בהם כ״ א שלום טובה וברכה‪ .‬וכן כתוב נר לרגלי דבריר‬
‫וכו׳‪ .‬שדברי התורה הם נר המאיר והולר לפניו להורות לו הדרר לבל יכשל בהליכתו‪,‬‬
‫וגם בנתיבות הצרים האור ‪7‬זלה מאיר שם להצילו מפגע רע‪ .‬וזהו ואור לנתיבתי‪.‬‬
‫בכוה אקדם לה׳‪ .‬אכח לאלהי מרום‪ ,‬ששם חלקי מיושבי בית המדרש‪ ,‬ונתן בלבי‬
‫השאיפה לתורה‪ ,‬מימי נעודי עד הלום‪ .‬שהגעתי לגבורות‪ ,‬לא זז ידי ממנה‬
‫כל היום וכל הלילה‪ .‬ושוב השאיפה הולכת וגוברת‪ .‬וכל מה שהחומר נחלש‪ ,‬הנשמה‬
‫מתגברת והולכת ונדבקת בתורה ובמצות‪ .‬ומתקיימים דברי התנא‪ ,‬ומגדלתו ומרוממתר‬
‫על כל המעשים‪ ,‬עד שאה שיש בכחו וממונו ליהנות מן העולם בהיתר‪ .‬עכ״ז הוא בז‬
‫לכל דבר‪ ,‬ורואה וטועם בלימוד התורה את כל הטעמים והתאוות שבזנולם‪ .‬כל ההוגה‬
‫בה טועם טעם בשר‪ .‬טעמו וראו‪ .‬וכל חשקו ומעייניו רק בתורה ובפרט כשמעמיק בה‬
‫ומחדש בה ונגלו לו תעלומות חכמה‪ ,‬אזי טועם מעין עוה׳׳ב ממש‪ ,‬כמ״ש הליכות‬
‫עולם לו‪ .‬א׳׳ ת הליכות אלא הלכות‪ .‬שעל ידם יש לו עולם שלו מיוחד מעין עוה׳׳ב‪,‬‬
‫]ובזה פידשתי במ׳׳א לשון שהוא בן העוה״ב‪ .‬לשון הווה[ שבו הוא מתענג ומשתעשע‪,‬‬
‫ומואס בכל כסה וכבוד שבעולם ושוכח את עצמו ואת ענייניו הגשמיים‪ .‬והרכוש האמתי‬
‫והגדול בעיניו הוא לימוד התורה‪ .‬ולרוב חשקו לא יתן שינה לעיניו עד שהרבה‬
‫פעמים רואה אור הבקר‪ ,‬ואינו מרגיש שניעור כל הלילה‪ .‬וכל זה לא אומר לו כלום‪.‬‬
‫כלפי הריוח הגדול במשא ומתן של הלכה‪ ,‬ובא עד קצו והן עוזר לו‪ ,‬וכל העייפות‬
‫ונדידות שינה חלפו הלכו למו‪ .‬וכן פי׳ הרה״ג המרבי׳׳ץ זיע״א ]הרב מרדכי בירדוגר‬
‫ז״ל אביו של המלאר רפאל בירדוגו זיע״א[ פסוק לי עצה וחושיה‪ ,‬אני בינה לי‬
‫גבורה‪ .‬ע*ד שאז״ל‪ ,‬למה נקדא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם‪ .‬אמר הרב ז׳׳ל‪,‬‬
‫מתי היא תושיה‪ ,‬בעוד האדם בעצה‪ .‬ונבור לתרץ קושיא גדולה‪ ,‬ועדיין לא הגיע‬
‫למצוא מבוקשו‪ .‬אדם כי ימות באהלה ש״ת‪ ,‬זה באמת מיגע ומפרר ומתיש כח האדם‪.‬‬
‫אר אחר שהאדם מבין ונגלה לו האמת ליישב ההדורים‪ .‬הוא שמח מאד וניתוסןז בר‬
‫כח וגבורה‪ ,‬וזהו לי עצה‪ .‬כאשר אני עסוק בעצה‪ ,‬אז ותושיה‪ .‬אבל אני בינה‪ ,‬שהגעתי‬
‫להבין ולעמוד על האמת‪ ,‬לי גבורה‪ ,‬תוספת גבורה יותר‪ ,‬ע״כ‪ .‬וזה דבר אמת ומוכרח‪.‬‬
‫דאל״ה היו כל החכמים תשושי כח‪ ,‬ובפרט המתעייפים הרבה למצוא הלכה‪ .‬אלא‬
‫האמת כמ״ש דאח״ב שהגיע לידי בינה‪ .‬התורה מחזקת אותו ומוסיפה לו כח וגבורה‬
‫ומסירה ממנו כל חולי ומדוה כמ״ש רפאות תהי לשדך ושיקוי לעצמותיך‪ .‬וכן כתוב‬
‫ויאמר אם שמוע תשמע וכו׳ כל המחלה וכו' לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך‪.‬‬
‫ונובל זה זכיתי למה שלא חלמתי לעשות עוד חלק ב׳ לשמ״ש ומגן‪ ,‬לפי שנותי‬
‫וחומרי‪ .‬אבל ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו‪ .‬נר׳ לפרש אויביו‪,‬‬
‫הם אבריו החומריים שהם גשמיים ואויבים לרוחניות‪ .‬גם הם משלימים עמו לעשות‬

‫— ו‪— 2‬‬
‫רציו קונו‪ ,‬ומתחזקים ומוצאים לו זמן בעל כרחם להשלים מאוייו בתורה הקדושה‪.‬‬
‫ואן! שכל היום וחלק מן הלילה מוקדש לעבודת הצבור‪ .‬עב״ ז בעזר האל‪ ,‬הבין הכינים‬
‫עם הלילות‪ ,‬רואה ארם ברכה בלימודיו‪ ,‬ויפה אז״ ל לא עליר המלאכה לגמור ולא‬
‫אתה בן חורין ליפטר ממנה‪.‬‬
‫והנה לפני קובץ גדול ממה שחנני ה׳ אחר עיון ומיתון גדול‪ .‬כמז״ל‪ ,‬הוו מתונים‬
‫בדין‪ .‬ותמיד מקדים לעיין ולהבין היטב דברי חברי‪ ,‬ואפי׳ תלמיד‪ ,‬ולא אוהב‬
‫לטעון‪ .‬עד שאני רואה שהדברים ברורים בעיני בירור אחר בירור‪ ,‬ומניח אותם‪ ,‬דינו‬
‫לבקר משפט‪ .‬ופעמים הרבה שבועות‪ ,‬ואז מוציאם לאור‪ ,‬ואף שאני אוהב את חברי‬
‫אהבה עזה‪ .‬שכן חייב להיות‪ .‬עכ״ז אהבת האמת גוברת‪ ,‬ובפרט שאין אני אומר‬
‫קבלו דעתי‪ .‬וחובה לו׳ האמת ולא להכחידו‪ ,‬ובפרט לקיים מנהגים הקיימים‪ .‬אני‬
‫משתדל לקיים כל מנהג‪ ,‬כי כל מנהג יש לו יסוד בהלכה‪ ,‬ואין לזלזל במנהגים‪ .‬ובמ״ש‬
‫הגאון ח״ס חאו״ח סי׳ נ״א‪ ,‬שלא לזלזל במנהגי ישראל אפי׳ כל שהוא‪.‬‬
‫גם ברוב לימודי בהלכה‪ ,‬אני חותר ומחפש מאד לעמוד על דעת מר׳׳ן ז״ל‪ .‬ובזה‬
‫לא אצטרך לחפש בספרים הרבה‪ ,‬דאפי׳ יהיו כנגד זה‪ ,‬אין לנו עסק עמהם‪.‬‬
‫שכבר קבלנו עלינו דעת מר״ן ז״ל‪ ,‬אפי׳ נגד אלך פוסקים‪ .‬וזהו כלל גדול בהלכה‬
‫להקל עלינו דרר הלימוד בלי לאבד זמן גדול‪ .‬ובלא׳׳ה לא מצאנו ידינו ורגלינו‬
‫בבהמד״ר‪ .‬ועי' בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ י״א בזה‪ .‬וזה עזר לי מאד בלימודי‪.‬‬
‫כתבתי זה להועיל לתלמידים שכן רגשו‪.‬‬
‫ההודאה לחי העולמים‪ .‬אל עילום‪ ,‬שהגיעני עד הלום‪ .‬הוא יעזרני להפיק זממי‬
‫ולהוציא לאור כל אשר אתי בכתובים‪ ,‬ויפקח עין שכלי לעמוד על האמת‬
‫לאמתו‪ ,‬ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד‪ ,‬ויחזקני ויאמצני‪ ,‬ויאריך ימי בטוב ובנעימים‪,‬‬
‫לעובדו בלב שלם ובנפש חפצה‪ ,‬וזכות אבות לבנים תזכור‪ ,‬למלאת משאלות לבי‬
‫ולב רעיתי מב׳׳ת‪ ,‬לראות בשמחת כל בנינו ובנותינו ונכדינו‪ ,‬ולא ימוש סה״ת מפינו‬
‫ומפי זרענו וזרע זרענו כל הימים וכל הדורות‪ ,‬ולראות בשמחת ארץ ישראל השלימה‪,‬‬
‫שיהיו כל בניך לימודי ה׳‪ .‬גם אותם הרחוקים בקבוצים החילונים אשר נגזרה עליהם‬
‫גזירה קשה ומעוכבים מללמוד תורה ומזנות‪ ,‬הוא יעשה למען שמו‪ ,‬להוציא אסירים‬
‫בכושרות‪ ,‬ויסיר מעלינו החרפה הזאת‪ .‬ובזה נזכה לגאולה שלימה‪ ,‬גאולת הגוך והנפש‬
‫גם יחד‪ ,‬בביאת משיח צדקנו שיגלה בב״א‪.‬‬

‫החו׳׳פ בירושלים עיה״ק‪ .‬ביום ר׳׳ח אדר א׳ שנת תורת ה׳ תמימה‬

‫‪.‬‬ ‫משיבת נפש לפ״ק‪) .‬תשנ״ב(‬

‫‪.‬‬ ‫ע״ה שלום מעזאש ס״ט‬

‫בלא״א הרב המופלא‪ ,‬ובבוד ה׳ מלא‪ .‬בנש׳׳ק‪ ,‬מוהר״ר כלימון‬
‫זלה״ה‪ ,‬בלא״ץ‪ ,‬הרה״ג‪ .‬מעו״מ‪ .‬חסידא קדישא‪ ,‬אבן הראשה‪,‬‬
‫מוהר׳׳ר שר שלום משאש זצ׳׳ל‪ ,‬מחבר ספר דברי שלום‬
‫שו״ת‪.‬‬

‫—‬ ‫‪22‬‬ ‫—‬

 ‫ס פ ר‬

‫שמ״ש ומ ג ן‬
‫חלק ב׳‬
‫שאלות ותשובות חלק אורח חיים‬
‫דמייתי ראיה מההיא דר׳ אמי ור׳ אסי לסיוע שתפלת‬ ‫סימן א‬
‫המוספין ישנה בין בחבר עיר בת שלא בחבר עיר‬ ‫תפלת יחיד בבית מדרשו‬
‫ואין כן דעת רבינו ע״כ‪ .‬והנה אם נאמר שמ״ש‬ ‫נדרשתי לאשר שאלוני כענין רב זקן שתורתו‬
‫הרמ״ך בשם רבינו דקאי על הרמב״ם‪ ,‬איני מבין כלל‪,‬‬ ‫אומנותו בבית מדרשו הקבוע לו בביתו‬
‫דמשמע שהבין בדברי רבינו כדברי רבני צרפת ומביא‬ ‫בחדר מיוחד שבו לומד יומם ולילה‪ ,‬ח ח מאיזה שעות‬
‫לו ראיה‪ ,‬וזה א״א בעולם לפרש כן בדברי הרמב״ם‬ ‫ביום שהולד ללשכה לשרת עם קדש ולשפוט את העם‪,‬‬
‫שכתב והוא שיתפלל שם תפלת צבור‪ ,‬גם אץ זה‬ ‫אך תכף ו ^ הוא חוזר לתלמודו עד שעה מאוחרת‬
‫מתאים עם מ״ש הה״מ ואין זה דעת רבינו‪ ,‬ומוכרח‬ ‫בלילה‪ ,‬ובבקר הוא עייף ואינו יכול להשכים לבהכ״נ‪,‬‬
‫לו׳ שהרמ״ך היתה לו גירסא אחרת בדברי הרמב״ם‬ ‫אף גם זאת שהם ממהרים בתפלה‪ ,‬ונמצא שהוא כמעט‬
‫כמ״ש רדב״ז שגי אלפים קלט׳ שגריס בדברי הרמב״ם‬ ‫מתפלל ‪ ,Tm‬גם ע״י הליכה והזרה ולבישת בגדיו הוא‬
‫והוא שיתפלל עם תפלת הצבור‪ ,‬ופירש כלומר שיתפלל‬ ‫מבטל הרבה מלימודו‪ ,‬כמובן ע״י יציאה לשוק ופגישת‬
‫בשעה שהצבור מתפללין וכמ״ש בש״ס )ברכות ז׳‬ ‫אנשים הוא מאבד תאוות וסדר הלימוד‪ ,‬לכן הוא‬
‫ע״ב( ולימא ליה לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי‬ ‫מתפלל יהיד בבית מדרשו תפלה במתון ובכוונה‪ ,‬אמנם‬
‫צבורא ליתי ולודעי למר‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וכתב שזוהי הגירסא‬ ‫הוא מקפ ‪ T‬להתפלל בשעה שהצבור מתפלליו‪ ,‬ומקפיד‬
‫הנכונה‪ .‬והאחרת של רבי׳ יונה משובשת‪ ,‬וע״ז מביא‬ ‫שלא יעבור זמן ק״ש האם יאות למעבד הכי‪ ,‬או חייב‬
‫שפיר ראיה מש״ם דתפלת השחר הנ״ל‪ ,‬והכ״מ כתב‬ ‫ללכת עם הצבור למרות התנאים הלא נוחים כנ״ל‪.‬‬
‫שאין זה דעת רבינו‪ ,‬ר״ל דלפי גירסתינו בהרמב״ם‪,‬‬
‫אין מוכח כן מדבריו אלא בעי שיתפלל תפי׳ צבור‬ ‫ת שו ב ה כתב מרן סי׳ צ׳ סי״ח‪ ,‬בית המדרש קבוע‬
‫בעשרה ממש‪ ,‬וכן הבין רבינו יונה שכתב והרמב״ם‬ ‫קדוש יותר מבית הכנסת ומצוה להתפלל‬
‫פי׳ שלא אמרו אלא בעשרה‪ ,‬א״נ אפשר לפרש שרבינו‬ ‫בו יותר מבהכ״נ‪ ,‬והוא שיתפלל בירד ע״כ‪ .‬ובהגה‬
‫שאמר הרמ״ך לא קאי על הרמב״ם‪ ,‬ואולי כיוון על‬ ‫וי״א דאפי׳ בלא יוד׳ עדיף להתפלל בבהמ״ד הקבוע‬
‫א׳ מרבותיו שאינו הרמב״ם‬ ‫לו וכו׳ ע״כ‪ .‬ודברי מר״ן ז״ל הם מהרמב״ם פ״ת‬
‫מהל׳ תפלה וז״ל בהמד׳׳ר גדול מבהכ״נ‪ ,‬וחכמים‬
‫ו ש ד ר להרה״ג יוסף קאפח שליט״א בפי׳ הרמב״ם‬
‫גדולים אע״פ שהיה להם בעירם בתי כנסיות הרבה‬
‫שלו‪ ,‬שהוסיף על רבינו שכתב הרמ״ך‪ .‬בהסגר‬
‫לא היו מתפללים אלא במקום שהיו עוסקים שם‬
‫]האי גאון[ וזהו כפי׳ הב׳ שפירשתי‪ ,‬אמנם שם‬
‫בתורה והוא שיתפלל שם תפלת צבור ע״כ‪ .‬ודברי‬
‫בפירושו הביא הרב קאפח גי׳ הרדב״ז הנ״ל בדברי‬
‫מור״ם הם דברי רבינו יונה בשם רבני צרפת וכדלהלן‪.‬‬
‫הרמב״ם והוא שיתפלל עם הצבור‪ ,‬ושגי׳ רבי׳ יונה‬
‫משובשת‪ .‬וע״ז כתב הרב קאפח שליט״א וז״ל וכבר‬ ‫ומקור הדברים בש״ס ברכות ח׳ ע״א‪ ,‬א״ר חייא‬
‫ברור כי דוקא ספר שנזדמן להרדב״ז משובש הוא‬ ‫בר אמי משמיה דעולא‪ ,‬מיום שחרב בהמ״ק‬
‫עכ״ד‪.‬‬ ‫אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה‬
‫ולפי דעתי איני יודע מאיפה הכריע שגי׳ הרדב״ז‬ ‫בלבד‪ .‬ואמר אביי מריש הוה גריסנא גו בית ומצלינא‬
‫דוקא משובשת‪ ,‬ואיני רואה שום הכרח לזה‪,‬‬ ‫בבי כנישתא‪ ,‬כיון דשמענא להא דאמר ר׳ חייא בר‬
‫ואדרבה אי לאו דמסתפינא הייתי אומר שגירסתו היא‬ ‫אמי משמיה דעולא ובר לא הוה מצלינא אלא היכא‬
‫מדוקדקת יותר בדברי רבינו‪ ,‬דלגירסא שלפנינו והיא‬ ‫דגריסנא‪ ,‬ר׳ אמי ור׳ אסי אע״ג דהוו להו תליסר‬
‫גירסת הכ״מ והוא שיתפלל שם תפי׳ הצבור‪ ,‬מה‬ ‫בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכא‬
‫הלשון אומרת ״שם״‪ ,‬והוא יתר כנטול‪ ,‬דזהו פשוט‬ ‫דהוו גרסי עכ״ל הש״ס‪ .‬וכתב רבינו יונה שרבני‬
‫דבזה איירי וכמ״ש לא היו מתפללים אלא במקום‬ ‫צרפת מפרשים דאפי׳ בלא יוד׳ איירי דעדיף טפי‬
‫דהוו גרסי‪ ,‬וא״ב הול״ל והוא שיתפלל בתפי׳ הצבור‬ ‫להתפלל בבהמ״ד ביחיד מבהכ״נ בעשרה‪ .‬והביא זה‬
‫וכיצד תפי׳ הצבור ובו׳‪ ,‬גם ל׳ תפלח הצבור קשה‬ ‫ג״כ משמו הכ״מ‪ ,‬וסיים ת״ל וכתב הרמ״ך שכ״ב‬
‫דהול״ל בקצרה בעשרה וכמו שהקשה הרדב״ז‪ ,‬או‬ ‫רבינו וכתב שנראין דבריו מההיא דם׳ תפלת השחר‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ א‬
‫ד׳ אמות של הלכד‪ ,‬בלבד‪ ,‬לא הוד‪ ,‬מצלינא אלא חיכא‬
‫^דגריסנא‪ .‬ותי׳ דיש לחלק כמ״ש הטור סי׳ צ׳‪ ,‬דהתם‬
‫איירי דוקא במי שי״ל מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד‬
‫בו מצוד‪ ,‬להתפלל בו אפי׳ אין לו יוד׳‪ ,‬דר׳ אמי ור״א‬
‫אע״ג דד‪.‬ו״ל חליסר בי כנישתא לא מצלו אלא ביני‬
‫עמודי היכא דד‪,‬וו גרסי ע״ש‪ .‬ועי׳ ג״כ מהרש״א ברכות‬
‫דף יוד׳‪ ,‬שפי׳ דברי ר׳ יצחק דשאל לרב נחמן מ״ט‬
‫לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי‪ ,‬שידע ברב נחמן‬
‫דלא הו״ל מדרש בביתו ע״ש‪ .‬ועי׳ לו עוד שם בדף‬
‫יוד׳ דמפרש בעת רצון עניתיד וגם הן אל כביר לא‬
‫ימאס גדרד ‪,‬זה שד‪,‬וא מתפלל כשעד‪ ,‬שהצבור מתפללין‬
‫הרי ראף לגירסתינו פירשר‪ .‬כרבני‪.‬צרפת‪ ,‬ע״ש‪. .‬‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫ג ם הטור פי׳ דברי הש״ס כפשטן להתיר ופסק כן‬
‫דמצוה להתפלל בבהמ״ד אפילו אין לו עשרה‪,‬‬
‫וד‪.‬ביא ראיה מר׳ אמי ור״א‪ ,‬וסברת הרמב״ם לא העלה‬
‫על ספר כלל‪ ,‬רק הביא דברי אביו הרא״ש בתשובה‬
‫וז״ל טוב לד״תפלל עם הצבור בעשרה‪ ,‬כי זמן תפלה‬
‫לחוד‪ ,‬וגם אין חורתינו אומנותינו‪ ,‬ובהרבה שעות אנו‬
‫מתבטלין‪ ,‬נבטל תורתינו בשעת תפלה ‪,‬ונשלים אותה‬
‫בשעות אחרות ונצא יד״ח תורה ותפלה‪ .‬גם שמא‬
‫ילמדו אחדים ק״ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל‬
‫ונמצאו בתי כנסיות בטלות וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫ואני צעיר‪ ,‬לא הבנתי דברי הרא״ש אחהמ״ר‪ ,‬דמה‬
‫שכתב דזמן תפלה לחוד והרבה שעות אנו‬
‫מתבטלים‪ ,‬אינו מובן וכי הטעם שאמרו דבהמ״ד עדיף‪,‬‬
‫הוא כדי להרויח זמן הליכה וחזרה‪ ,‬הלא הטעם משום‬
‫שהוא קדוש יותר‪ ,‬וטוב להתפלל שם אפי׳ יחיד‪.‬‬
‫וכמ״ש בש״ס אין לו להקב״ה אלא ד״א של הלכה‬
‫בלבד‪ ,‬וא״כ מאי הוי אם מבטלים איזד‪ ,‬שעות‪ ,‬ובפרט‬
‫אם הם לצורך גדול‪ ,‬וכיוצא בזה ראיתי להגאון רעק״א‬
‫זצ״ל סי׳ צ׳ סקל״ב שתמד‪ ,‬בזד‪ ,‬על המג״א ע״ש‪ .‬גם‬
‫מה שטען שילמדו מהם מלבד דזהו רחוק ואנו רואים‬
‫ד‪.‬ד‪,‬יפד‪ .‬כמה רבנים מתפללים בבית‪ ,‬ושו״א לא למד‬
‫מד‪,‬ם ובתי כנסיות מלאים‪ ,‬גם זה שייך דוקא אם יש‬
‫בעיר רק בד‪,‬כ״נ אחת‪ ,‬אבל אם יש בתי כנסיות הרבה‪,‬‬
‫אין שום א׳ מרגיש בזה‪ ,‬כי יאמרו שמתפלל בבד‪,‬כ״נ‬
‫אחר‪ .‬באופן שהטעמים של הרא״ש ז״ל‪ ,‬אינם עולים‬
‫בד״וגן לפי דברי הש״ס‪ .‬ורמזו אותן הרמב״ם והש״ע‬
‫וז״ל בד‪,‬מד״ר קבוע קדוש יותר מבד‪,‬כ״נ‪ ,‬זאת אומרת‬
‫דוה תלוי בקדושה לא מטעם ביטול‪.‬‬
‫וראיתי‪ .‬לד‪,‬פרישד‪ ,‬אות כ״ו שנרגש מזד‪ ,‬לדעת הטור‬
‫‪ ,‬ע״ש מד‪ ,‬שיישב ומיהו ישובו אינו עולה‬ ‫‪.‬‬
‫אלא לדעת הטור‪ ,‬אבל לד‪,‬רא״ש גופיד‪ ,‬אין ישובו‬
‫עולה יפד‪.,‬‬ ‫‪-‬‬
‫ולכן גר׳ כיון שרבינו האי גאון ורבינו חננאל‬
‫וד‪,‬רמ״ד והתום׳ וד‪,‬רא״ש ורבני צרפת והרדב״ז‬
‫ומד‪,‬רש״ל ומד‪,‬רש״א וד‪,‬גאון פני יד‪,‬ושע ורבי׳ יהודה‬
‫ד‪,‬חס ‪ T‬ורבי׳ בצלאל אשכנזי כולם סוברים דיכול‬
‫לד‪,‬תפלל ביח ‪ T‬בבהמ״ד‪ ,‬וגם מור״ם ז״ל סובר כן‪,‬‬
‫ודברי הרמב״ם מסופקים‪ ,‬והרי הרדב״ז והפמ״ג‬
‫מפרשים דבריו ; בשטה חרא עם גדולי הפוס׳ הנ״ל‪,‬‬
‫לכן אף דאנן קי״ל כמר״ן שפסק דבעינן עשרה‬
‫שמ״ש‬
‫יאמר וד‪.‬וא שיתפלל בצבור‪ ,‬ומד‪ .‬זה האריכות תפלה‬
‫בצבור‪ ,‬אבל לגי׳ הרדב״ז אתי כמין הומר‪ ,‬דמתנה‬
‫תנאי מפורש דאע״ג שאמרנו שמצוה להתפלל היכא‬
‫דגרסי‪ ,‬דסתמא משמע אפי׳‪ -‬ביחיד‪ ,‬והוא שיתפלל עם‬
‫תפלת הצבור ור״ל עם תפי׳ הצבור שהיא במקום‬
‫אחר‪ ,‬ור״ל שיכוין לשער‪ .‬שהצבור מתפללים‪ .‬וכבר‬
‫ירוע שהרמב״ם קצרן ורייקן בלשונו‪ .‬ועי׳ רעדיפא‬
‫לפמ״ג סי׳ צ׳ באשל אברהם סקל״ב‪ ,‬רמ״ש הרמב״ם‬
‫והוא שיתפלל תפי׳ הצבור‪ ,‬אפשר בזמן שהצבור‬
‫מתפללין‪ .‬ומרב נחמן דאמר לורעי למר וכו׳ עכל״ה‪,‬‬
‫י‬
‫וכן נר׳ שפירשו התום׳ ורבינו חננאל ברכות ל׳‪,‬‬
‫כרבינו‪,.‬יונה בשם רבני צרפת‪ ,‬ע״ש ד״ה‪. .‬אין‬
‫הלכה כר״י וכו׳ ‪.‬אלא הלכר‪ .‬כרבנן ]רצלינן מוסף‬
‫ביחיד‪ [.‬וכן פסק רבי׳ חננאל רלהכי מייתי ר׳ אמי‬
‫ור׳ אסי שהיו מתפללים ביחיד ביני עמודי‪ .‬היכא‬
‫דגרסי‪ ,‬לאשמועי׳ דהלכה כרבנן ע״כ‪ .‬ביאור הדברים‬
‫דשם בגט׳‪.‬דף ל׳ אחר שאמר דאין הלבד‪ .‬כר׳ אלעזר‬
‫דאמר דאין מתפללין מוסף ביחיד‪ ,‬הביא שם דברי‬
‫ר׳ אמי ור׳ אסי דהוו מצלו ביני עמודי היכא רגרסי‪,‬‬
‫דלסאורד‪ .‬דבריהם אלו יתרים כאן ואין לד‪.‬ם קשר‬
‫למעלה‪ ,‬ובפרט שכבר הזכירם הש״ס במקומם הראוי‬
‫בדף ח׳ ע״א‪ ,‬ולמד‪ .‬כפל אותם כאן‪ ,‬ולזר‪ .‬פי׳ התוס׳‬
‫שהם באמת ראיד‪ .‬גמורד‪ .‬למ״ש לעיל דמתפלליז מוסף‬
‫ביחיד‪ ,‬דד‪,‬א ר׳ אמי ור׳ אסי היו מתפללין ביחיד‬
‫ואומרים גם מוסף‪ .‬ועי׳ לרש״ל בחכמת שלמה ‪,‬דף ל׳‬
‫ע״ב שכתב וז״ל ר' אמי ור׳ אסי‪ ,‬הוא עגין בפ״ע‬
‫ואין כאן מקומו‪ ,‬וברי״ף אינו‪ .‬אבל בתום׳ מיושב‬
‫יפר‪, ,‬עכ״ל‪ .‬ובודאי כיוון למד‪ ,‬שכתבנו‪- .‬‬ ‫‪,‬‬
‫וכן ראיתי להדיא להרא״ש פ׳ תפלת השחר סי׳ כ״א‪,‬‬
‫שד‪,‬עתיק דברי התוס׳ משם רבינו חננאל וכו׳‬
‫וסיים דלהכי מייתי דברי ר״א ור״א דאפי׳ מוסף היו‬
‫מתפללים ביחיד כרבנן עכ״ל‪ .‬ומפרש שם במע״יוט‬
‫אות ע׳ ולהכי מייתי להא דר׳ אמי וכו׳ דכבר איתמר‬
‫בפ״ק דף ח׳ ע״כ‪ .‬ור״ל שהוא ‪ .‬כפול כאן וכמ״ש‪,‬‬
‫ונשנד‪ ,‬הדבר בס׳ תוספות הרא״ש על ברכות דף‬
‫ל׳ ע״א‪.‬‬
‫ג ם בס׳ תוספות רבינו יהודד‪ ,‬החסיד בברכות ל׳‪,‬‬
‫כתב כדברי החום׳ ממש ע״ש‪ ,‬גם בשטה מקובצת‬
‫לרבינו בצלצל אשכנזי שם כתב כן ע״ש‪ ,‬גם הגאון‬
‫פגי יד‪,‬ושע ברכות ל׳ ע״ב כתב כן וד‪,‬רחיב הדברים‪,‬‬
‫וסיים ונר׳ דלזה ג״כ נתכוון הרא״ש ז״ל ע״כ‪ .‬ולפי‬
‫דעתי לא רק נתכוון‪ ,‬אלא בפירוש כתב כן להדיא‪.‬‬
‫ג ם רבינו מד‪,‬רש״א מגילד‪ ,‬דף כ״ט‪ ,‬סובר דאיירי‬
‫ביחיד‪ ,‬ששם הקשר‪ ,‬ד‪,‬ד‪,‬יא דמגילה דכ״ט אמר‬
‫רבא מריש הוד‪ ,‬גריסנא גו ביתאי ומצלינא בבי‬
‫כנישתא‪ ,‬כיון דשמעית להא דאמר דוד ה׳ אהבתי‬
‫מעון ביתך לא גריסנא אלא בבי כנישתא‪ .‬וד‪,‬קשד‪,‬‬
‫הלא בברכות דף ח׳ איתא בהיפך‪ ,‬אמר אביי מריש‬
‫הוד‪ ,‬גריסנא בתוך ביתאי ומצלינא בבי כנישתא‪ ,‬כיון‬
‫דשמענא לד‪,‬א דאמר ר׳ חייא בר אמ ‪ ,T‬משמיה דעולא‪,‬‬
‫בהמ״ק אין לו להקב״ד‪,‬בעולמו אלא‬ ‫מיום שחרב‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬
‫צבורא וליתי ולודעי למר ודלא כדמשמע מל׳ הגה׳‪.‬‬ ‫ומפרש כן; בדברי דורמב״ם ‪ .‬וכמו שהבץ בו רבינו‬
‫והא‪ ,‬דאמרי׳ פ״ק בעכו״ם דמצי איניש לצלויי צלותא‬ ‫יונה׳ מ״מ בסבה קטנה ובקצת סעם לשבח יש לפסוק‬
‫דצפרא ביחיד בתלת שעי קמייתי ‪,‬דריש שתא כיון‬ ‫ככל הפוס׳ הנ״ל‪ .‬וכמו שמצינו לרבי׳ יונה שחילק‬
‫דאיכא צבורא דקמצלו לא קמדחי‪ ,‬ההוא בדלא מצי‬ ‫בדעת הרמב״ם בין מי שתורתו אומנותו להמון העם‪.‬‬
‫לכווני השעה ממש וכגון שאינו בישוב‪ ,‬א״נ מדחא‬ ‫ואף שמר״ן לא העלה חילוק זה על שלחנו הטהור‪,‬‬
‫הוא דלא דחינן לה אבל אינה נשמעת‪ ,‬אבל במכוין‬ ‫הרי הביאה בב״י וקי״ל כוותיה גם במה שמביא בב״י‬
‫השעה ממש עת רצון הוא ונשמעת וכו׳ עכל״ה‪,‬‬ ‫כ^וע‪ .‬ומ״ש רבי׳ יונה אבל מי שלומד בביתו כל‬
‫והבי״ד ג״כ כף החיים‪ .‬ולפקוצ״ד דברי הגה׳ עיקר‪,‬‬ ‫היום‪ ,‬לאו דוקא ורובו ככולו‪ ,‬העיקר הוא שזאת היא‬
‫שאין זה פשט הלשון‪ ,‬דלפי דבריו משמע שיבא הש״ץ‬ ‫אומנותו‪ .‬וכאשר יוצא לדברים מוכרחים לאיזה שעות‬
‫להודיע בשעת תפי׳ י״ח‪ ,‬וזה א״א שיפסיק לבא‬ ‫מועטות‪ ,‬תיכף חוזר לתלמודו‪ ,‬ובפרט אם הוא לומד‬
‫להודיע ויניח הצבור מחכים‪ ,‬גם אסור להפסיק בשעה‬ ‫רוב הלילה ועושה יזיף ופרע‪ ,‬דודאי תקרא תורתו‬
‫זו‪ ,‬וגם לא יוכל לשלוח שו״א'מהקהל‪ ,‬שעי״ז תעבור'‬ ‫אומנותו‪ .‬ועי׳ משגה ברורה סקנ״ו שמ״ש מור״ם בשם‬
‫לו זמן התפילה‪ ,‬ובפרט ל׳ הש״ס בתלת שעי קמייתי‬ ‫רגי׳ יונה מי שתורתו אומנותו ואינו מתבטל בלא״ה‪,‬‬
‫כיון דצבורא קמצלו לא קמדחי ליה‪ ,‬מוכח דכל תלת‬ ‫ר״ל כל שאינו מתבטל כ״א לדברים הכרחיים לצרכי‬
‫שעי כולם נקראים זמן תפלה לצבור‪ ,‬וכמ״ש הסמג׳‬ ‫גופו ולימודו‪ ,‬אז מותר לו להתפלל ביח ‪T‬ות מפני‬
‫בשעה שקהלות יש׳ מתפללים‪ ,‬ומה שכתב מדחא הוא‬ ‫שמתבטל מלימודו בשעת הליכתו‪.‬‬
‫דלא מדחי אבל אינה נשמעת‪ ,‬גם זה אינו מובן‪ ,‬דאם‬ ‫ו!גם הרא״ש ז״ל לא אמר ‪ .‬רק טוב שיתפלל ‪.‬עם‬
‫אינה נשמעת אין לך דיחוי גדול מזה‪ .‬רמה שהסביר‬ ‫הצבור וכו׳ ועצה טובה קמ״ל‪ ,‬וחשש שמא‬ ‫‪..‬‬
‫המחצ״ה סי׳ צ׳ סקי״ז‪ ,‬שהיא מתקבלת ברצון למעלה‬ ‫הרבה אנשים ילמדו לעשות כן ותתבטל תפלת צבור‪,‬‬
‫ומקבל עליה שכר כמו שמקבל על כל מצות ה׳‪ .‬אבל‬ ‫ונר׳ שזהו ג״כ טעמו של מר״ן שפסק כהרמב״ם ז״ל‬
‫אין ממלאים בקשתו שהתפלל עליה‪ ,‬אבל כשהיא‬ ‫אף שרוב הפוס׳ סוברים בהיפר דאפי׳ ביחיד יכול‬
‫נשמעת עושים רצונו במה שהתפלל על אותו דבר‬ ‫להתפלל ביני עמודי וכמש״ל‪ .‬ומסתמא לא נעלמו‬
‫עכ״ל‪ .‬גם זה לא מוסבר‪ ,‬דאיך תתקבל ברצון ולא‬ ‫מעיניו‪ ,‬ולא העלה אותם על ספר כלל‪ ,‬משום שראה‬
‫יעשו ■רצונו‪ ,‬וגם כ״ון דהש״ס נותן רשות דמצי לצלויי‬ ‫בזה פירצה גדולה יוצאה מזה שאנשים הרבה יבואו‬
‫יחיד בתלת שעי קמייתא‪ ,‬משמע שהיא נשמעת‪,‬‬ ‫להחלות בהיתר זה‪ ,‬וכל א׳ יאמר שהוא לומד בביתו‪,‬‬
‫דאל״ה היה ראוי להזהיר לכתחי׳ שיעשה באופן שתהיה‬ ‫לכן גדר גדר שגם ביני עמודי צריו עשרה כדעת‬
‫תפלתו נשמעת‪ ,‬גם סתימת ל׳ הש״ס מורה דבין בישוב‬ ‫הרמב״ם‪ ,‬אבל ודאי כגון הרבנים ודיינים שתורתם‬
‫בין שלא בישוב וכדברי הסמ״ג וההגה׳ שהשוו אותם‪,‬‬ ‫אומנותם ומבלים רוב היום והלילה במשרדם הקבוע‬
‫וכן נר׳ סברת האחרונים עי׳ מש״ב סקל״א‪.‬‬ ‫ללימודם‪ ,‬שגם הוא יודה דבסבה כל דד׳ו‪ ,‬יש להקל‪.‬‬
‫ובמו שהביא רבי׳ יונה מגדולי החכמים שהיו מבטלים‬
‫הן אמת שראיתי לתוס׳ מס׳ ע״ז דף ד׳ ע״ב ד״ה‬ ‫תפלה עצמה‪ ,‬וכ״ש שיתפלל ביח ‪ T‬במדרשו הקבוע‬
‫כיון וכו׳ שכתבו ג״כ כיוצא בזה‪ .‬וז״ל הא דמהני‬ ‫לו‪ ,‬דמותר בשופי‪ ,‬וגם מצוה יש בזה‪.‬‬
‫הכא אפי׳ כשהצבור מתפללין במ״א‪ ,‬היינו דוקא דלא‬
‫ובפרט לפי מ״ש כת״ר שהוא מתפלל בשעה שהצבור‬
‫מדחי אבל אינה נשמעת אלא במקום שהצבור מתפללין‬
‫מתפללים‪ ,‬דאז גם בלא טעמא דבהמ״ד גדול‬
‫כדאמרי׳ בפ״ק דברכות דף ר‪ ,‬אין תפלתו של אדם‬
‫מבהכ״נ‪ ,‬הלא אם הוא רק אנוס יכול להתפלל יחיד‬
‫נשמעת אלא עם הצבור עכ״ל‪ .‬והביא דבריהם ג״כ‬
‫רק שיהיה בזמן שהצבור מתפללין וכמ״ש מר״ן בסעיף‬
‫המ״א סקי״ז‪ ,‬אמנם מלבד הדוחק הנל׳‪ ,‬שאם אינה‪:‬‬
‫ט׳ ע״ש‪ ,‬והוא מהש״ס )ברכות ז׳ ע״ב( א״ל רב יצחק‬
‫נשמעת אין לך דיחוי גדול מזה‪ ,‬עוד זאת מצאתי‬
‫לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי‪,‬‬
‫בהגהות הגאונים שבסוף הספר‪ ,‬כתוב מהגאון אמתי‬
‫א״ל לא יכילנא‪ ,‬ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא‬
‫מאוה״ג מופה״ד וכו׳ רבינו אהרן משה טובש זצ״ל‪,‬‬
‫בע ‪T‬גא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר‪ .‬א״ל מאי‬
‫שכתב ע״ד התוס׳ הנ״ל‪ ,‬וז״ל כדאמרי׳ ברכות ו׳ אלא‬
‫כולי האי‪ ,‬א״ל דאמר ר״י משום רשב״י מ״ד ואני‬
‫עם הצבור‪ ,‬נ״ב לא נמצא כן עכ״ל‪ .‬וזהו אמת‪,‬‬
‫תפלתי וכו׳ אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפלליו‬
‫שבברכות דף ו׳‪ ,‬אין כתוב לשון אלא עם הצבור‪ ,‬רק‬
‫ע״כ‪ .‬ובסמ״ג פירש בשעה שקהלות ישראל מתפללים‬
‫כתוב אלא בבהכ״נ‪ ,‬ר״ל שדרך הצבור להתפלל שם‬
‫הבי״ד המ״א סקי״ט‪ ,‬והסמ״ג סיים דבריו הביאו הד״ם‬
‫ואפי׳ יתפלל שם ביחיד ובשעה שאין הצבור מתפללים‪,‬‬
‫אות ב׳ וז״ל ומהאי טעמא בני הישובים יתפללו‬
‫וכן נר׳ שפי׳ הכ״מ פ״ח הל׳ תפלה הלכה א׳‪ ,‬בדברי‬
‫הש״ס הנ״ל‪ .‬ומוכה שמפרש כן גם דברי הרמב״ם‪ ,‬וכן‬ ‫שחרית וערבית בזמן שהצבור ממפללין ע״כ‪ .‬והביא‬
‫נר׳ מדקדוק דברי הרמב״ם שאחר שכתב ולא יתפלל‬ ‫דבריו מור״ם ז״ל בהגה׳‪.‬‬
‫ביח ‪ T‬כל זמן שיכול להתפלל עם הצבור‪ ,‬קיים ולעולם‬ ‫וראיתי להפר״ח סי׳ צ׳ סק״ט‪ ,‬שפירש בשעה שהצבור‬
‫ישכים אדם ויעריב לבהב״נ שאין תפלתו נשמעת אלא‬ ‫מתפללין‪ ,‬פי׳ דוקא לכוין בשעה שמתפללין‬
‫בבהכ״נ‪ ,‬לשון ולעולם‪ ,‬ר״ל אף שיתפלל יח ‪ T‬צריך‬ ‫תפי׳ י״ח‪ ,‬אבל לא שאר התפלה‪ .‬והטעם לפי שאז‬
‫להתפלל בבהכ״נ‪ ,‬שלא תאמר כיון שאין צבור בבהכ״ג‪,‬‬ ‫עת רצון ועולין כל התפלות ביחד‪ ,‬והיינו דאמרי׳‬
‫אתפלל גם בבית‪ .‬והכל שוה‪ ,‬קמ״ל דיש קדושת בהכ״נ‬ ‫בגמ׳ ולימא מר לשלוחא דצבודא בעידנא דמצלי‬
 ‫ומגו‬ ‫חא״ח סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬
‫יחליפו כח‪ ,‬בבריאות איתנה ונהורא מעליא אמן‪ .‬החו״פ‬ ‫גם ביחיד‪ ,‬וכן פי׳ הלח״מ וז״ל וסובר רבינו שאע״פ‬
‫בחדש כסלו ש׳ ושמח״ת לפני ה׳ אלהיך לפ״ג‪.‬‬ ‫שמתפלל ביח ‪ T‬צריך שיכנס לבהכ״ב‪ ,‬וכ״כ רבינו יונה‬
‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש ס״ט‬ ‫וז״ל‪ ,‬ועוד אמרו שאפי׳ אין הצבור מתפללין י״ל לאדם‬
‫להתפלל בבהכ״נ וכר ע״ש‪] .‬וזה עצמו למי שאינו‬
‫סימן כ‬ ‫אנוס‪ ,‬אבל מי שהוא אנוס די לו בשעה שהצבור‬
‫עוד בענין הנ״ל‬ ‫מתפללין כמ״ש הש״ע‪[.‬‬
‫שוב אחרי מופלג‪ .‬יצא לאור ספר איש מצליח חלק‬ ‫והנה יש חילוק בין התום׳ להפר״ח‪ ,‬דלדעת הפר״ח‬
‫ב׳‪ ,‬כרך ג׳‪ .‬וראיתי שם בחאו״ח סי׳ א׳ דברים‬ ‫אינה נשמעת אם אינו מכוין לתפי׳ י״ח ממש‪,‬‬
‫שהם עזר וסמיך למה שכתבתי‪ ,‬והוא שבדין תפלה‬ ‫אבל במי שהוא מכוין לתפי׳ י״ח אף שאמו מתפלל‬
‫בצבור‪ ,‬האריך למעניתו בזה‪ ,‬והביא מ״ש הרבה פוס׳‬ ‫עם הצבור נשמעת‪ ,‬אבל לדברי התום׳ לית להו חילוק‬
‫דלד‪,‬תפלל בעשרה‪ ,‬אינד‪ ,‬מצוד‪ ,‬כ״כ‪ .‬ומ״ש בברכות‬ ‫בין מכוין לתפי׳ י״ח ממש או לא‪ ,‬העיקר הוא בזמן‬
‫מ״ז ע״ב‪ ,‬מעשה בר״א שנכנס לבהכ״ג ולא מצא‬ ‫שהצבור מתפללים‪ ,‬ועכ״ז מחלקים דדוקא לא ™חי‪,‬‬
‫עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה‪ ,‬ופריך הש״ס‬ ‫אבל כדי שתהיה נשמעת צריכה עם הצבור ממש ע״ש‪,‬‬
‫והיכי עביד הכי‪ ,‬והאמר ר״י כל המשחרר עבדו עובר‬ ‫וגם זה לא משמע מדברי הש״ס אלא כל שתהיה‬
‫בעשר‪ ,‬שנא׳ לעולם בהם תעבודו‪ .‬ומשני לדבר מצוה‬ ‫בבהכ״נ אף שאינה עם הצבור‪ ,‬או שהיא חוץ לבהכ״נ‬
‫שאני‪ ,‬ופי׳ הרשב״א בחידושיו‪ ,‬שר״ל משום מצות‬ ‫ובשעה שהצבור מתפללים‪ ,‬בכל א׳ מאלו היא נשמעת‬
‫דרבים שאני‪ ,‬וכ״כ התוס׳ בגטין ובברכות‪ ,‬וד‪,‬רא״ש‬ ‫ומתקבלת‪! ,‬ובהמ״ד היא כמו בהכ״ג‪.‬‬
‫במ״ק הנ״ל כתב דשאני התם דזיכה את הרבים הלכך‬
‫ובלא״ה אף לפי דקדוק דברי התוס' הנ״ל‪ ,‬הלא‬
‫אלים האי עשה אע״ג דד‪,‬וי דרבנן‪ ,‬ועפ״ז כתב החוות‬
‫הש״ס לא קפיד אלא איומא קמא דריש‬
‫יאיר סי׳ קי״ב וז״ל דגם להתפלל בעשרה אינו מצוד‪,‬‬
‫כולי האי ]דיכול לכוין תפלתו בביתו‪ ,‬דלא אשכחן‬ ‫שתא‪ ,‬שהוא ר״ה ויוה״ד‪ .‬וכמ״ש בש״ס לא ליצלי‬
‫שהצריכו חכמים להתפלל בעשרה[ ובמהרי״ל הל׳‬ ‫איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתי דיומא ביומא‬
‫קמא דריש שתא דילמא כיון דמפק ‪ T‬דינא דילמא‬
‫ערובין ג״כ כתב דלהתפלל בעשרה קיל מלילך למשתה‬
‫נישואין‪] ,‬שבית המשתד‪ ,‬מצוד‪ ,‬היא‪ ,‬ודוקא סעודת‬ ‫מעייני בעובדיה ודחפו ליה‪ .‬ובזה הוא דאמרו דיח ‪T‬‬
‫נישואין‪ .‬וד‪,‬ראיד‪ ,‬דבנישואין התירו חכמים שבותם‬ ‫בצפרא לא ק ^ ח י כיון דצלו צבור‪ ,‬ובזה דקדקו‬
‫באמירד‪ ,‬לגוי בשבת לנגן בכלי שיר‪ ,‬כדאיתא במרדכי‪,‬‬ ‫התום׳ דאינה נשמעת‪ ,‬אבל כוליה שתא דאינו יוה״ד‬
‫וכן בא״ח סוף הל׳ שבת‪ ,‬ולבית הכנסת לא התירו‬ ‫ודאי דגם נשמעת‪ .‬וכ״כ המ״א סקי״ז‪ ,‬ושם במחצ״ה‬
‫שבות‪ [.‬וחלילה לנו למעט במצות עשה של ונקדשתי‬ ‫תאריו בביאור דבריו וסיים וז״ל ואולי אפש״ל דאכתי‬
‫בתוך בני״ש שהוא קדיש וברכו בעשרד‪ ,‬ובשאר אמנים‬ ‫אפי׳ שלא בשעת חרון אינה נשמעת כשאינו מתפלל‬
‫ואיד‪,‬״שר‪ ,‬עכ״ז אינו מצות עשה דרמיא עליד‪] ,‬ר״ל‬ ‫עם הצבור אא״כ מתפלל עכ״ם בשעה שהצבור‬
‫שאינו מוטל עליו ™‪,‬יד‪ ,‬הוא המשלים ולא אחר‪[.‬‬ ‫מתפללין עכל״ה‪ ,‬ובזה יצאנו גם חובת הפר״ח שאמר‬
‫גם לא נתבטל אם יעמוד חוצה ]ר״ל שיש מנין‬ ‫לא מידחי אבל אינה נשמעת‪ ,‬דזה דוקא ביומא קמא‬
‫בלעדו‪ [.‬ולכן אין ללמוד מד‪,‬א דר״א ששחרר עבדו‬ ‫דריש שתא‪ ,‬אבל חוץ מיום זה נשמעת ג״כ‪.‬‬
‫וכר‪ ,‬ובברכות אמר מצוה דרבים שאני‪ ,‬ונ״ל שאין‬ ‫ק ם דינא‪ ,‬דיכול שפיר הרב הזקן הנ״ל‪ ,‬להתפלל‬
‫הכוונה דד‪,‬מצוד‪ ,‬נ^גה בכל ישראל רק ר״ל שד‪,‬וא‬ ‫בביתו במשרדו הקבוע לו בביתו הלומד בו‬
‫קדוש ה׳‪ ,‬ודוקא ברבים‪ ,‬ואם לא שחררו היה‬ ‫ביום ובלילה‪ ,‬מכל הטעמים שבשאלה‪ ,‬וד‪,‬ן‪,‬‬
‫בטל המצוה מכל הרבים ההם שהיו נאספין יחד‪,‬‬ ‫א'• כיון שרוב הגאונים סוברים היפך הרמב״ם‪,‬‬
‫ומצאתי כדברי בהרא״ש פרק ואלו מגלחין סי׳ ן׳ וכו׳‬ ‫לכן בסבה קלה דאונם כל דהו‪ ,‬יכולים לפסוק‬
‫עכ״ל החו״י‪.‬‬ ‫כוותייהו‪ ,‬וגם מר״ן יודה לזה‪.‬‬
‫עוד הביא הרד‪,‬״ג איש מצליח‪ .‬משם השמח׳ גאגין ז״ל‬ ‫מטעם שד‪,‬וא אנוס ואינו יכול ללכת לבהכנ״ס‪.‬‬
‫שכתב משם מד‪,‬ר״י אשוורץ בס׳ מבוא השמש‬
‫דסג׳ שהתיר להלכה ולמעשר‪ ,‬וד‪,‬ביא ראיה ]להקל[‬ ‫ג'• אין הוא מתבטל מתלמוד תורה כ״א לדברים‬
‫ושגם רבו הסכים עמו‪ .‬ושוב הביא משם נתיבות‬ ‫הכרחיים‪.‬‬
‫השלום שכתב שהראיה אינה נכונה‪ ,‬ומ״מ החזיק‬ ‫ד׳* הוא מתפלל בשעה שהצבור מתפללין‪ ,‬ואפי׳ לא‬
‫בפס״ד הנז׳ בראיות יותר צודקות ובסי׳ ז׳ נשא ונתן‬ ‫יד‪,‬יה שוה עמהם בתפי' י״ח‪ ,‬עכ״ז יכול להתפלל‪,‬‬
‫בזה וכ׳ ומסתפינא להחליט וכו׳ ותמר‪ ,‬עליו השמ״ה‬ ‫ותפלתו תר‪,‬יד‪ ,‬נשמעת ומתקבלת לפני שוכן מרומים‪.‬‬
‫גאגין למה נרתע לאחוריו וכר‪ .‬וסיים שתפי׳ הצבור‬ ‫ה ‪ /‬במשרדו מתפלל לאט בלי שיטר ‪T‬והו במהירות‬
‫אפילו מדרבנן לא מצינו שגזרו בה שכן צריכד‪ ,‬להיות‬ ‫שלהם‪.‬‬
‫בצבור כמו יתר מצות דרבנן אשר ציוו עליהם‪ ,‬הגם‬ ‫ז הו הנלע״ד‪ ,‬ואף שהדברים פשוטים‪ ,‬מכל מקום‬
‫כי באמת גדלה מעלת הצבור וערכה מי יערכנה עד כי‬ ‫להיות שהשאלה באה מרב גדול בתורה‪ ,‬ראיתי‬
‫הן אל כביר לא ימאס‪ ,‬מ״מ איננד‪ ,‬מהמצות המחדיבות‬ ‫להאריך בפלפולא דאורייתא ולכבדו בדברי תורד‪ ,,‬וה׳‬
‫אל האדם‪ .‬והחו״י אמר ולהתפלל בצבור אינה מצוד‪.‬‬ ‫יאריך ימיו בטוב ערד ינוב בשיבה‪ ,‬דשן ורענן יהיה‪,‬‬
‫כולי האי וכר‪ ,‬עש״ב‪.‬‬ ‫לחדש חידושים בתורה‪ ,‬ויתקיים בו מק״ש וקווי ה׳‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי‪ /‬ג‬ ‫שמ״ש‬
‫ועוד חילקתי ואמרתי דדוקא גבי איש ואשתו נחלקו‬ ‫עו ד סיים השמ״ח גאגין משם כרך של רומי הי׳ ז׳‬
‫הפוס׳ אי אמרי׳ בענין זה מהדרין או לא‪,‬‬ ‫שכתב ענין תפלה בצבור אין לה זכר ורושם בין‬
‫דלדעת רש״ל כיון שהם כגוף א׳ והדליקה עליו אשתו‬ ‫המצות אפי׳ מדרבנן‪ .‬ודי לנו מאי דאתמוהי קמתמה‬
‫לאו כל כמיניה לף שאינו יוצא בהדלקת אשתו‪ ,‬אבלי‬ ‫ר״ן לרי״ץ בברכות ד״ז כשאמר לו שיתפלל בשעה‬
‫לדעת מהרי״ל והט״ז והמ״א סוברים דמשום ברכה‬ ‫שהצבור מתפללים‪ .‬אמר ליה מאי כולי האי‪ ,‬והכי‬
‫שא״ץ ליכא כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו‬ ‫הלכתא‪ ,‬ולא נחלקו הרמב״ם והרמב״ן רק בעיקר‬
‫ממילא חל חיובא עליו ע״ש בט״ז שכתב שאפי׳ הוא‬ ‫התפלה כיחיד אם מדאורייתא או מדרבנן‪ ,‬אבל בצבור‬
‫בביתו ואינו רוצה לצאת בברכת אשתו איני יודע‬ ‫אין ריח מצוה בדבר‪ ,‬וציין לבית אלהים להמבי״ט‪,‬‬
‫איסור בדבר אם יברך לעצמו‪ ,‬עש״ב ברסי׳ תרע״ז‪,‬‬ ‫וענין קדושה מקרא דונקדשתי בתוך בני״ש אינו אלא‬
‫אבל בשאר מהדרין שבבית‪ ,‬בניו ובנותיו שאינם רוצים‬ ‫אסמכתא בעלמא כמ״ש הר״ן‪ .‬וד‪,‬שמ״ח גאגין כתב עליו‬
‫להדליק עם אביהם‪ ,‬ובפרט אם הם נשואים ויש להם‬ ‫שהפריז על המדה לו׳ כי אין ריח מצוה וכו׳‪ .‬אמנם‬
‫חדר מיוחד אע״פ שאוכלים אצל אביהם ודאי דדינם‬ ‫לענין דינא ראוים דבריו וכד עב״ ל‪ .‬ע״ש באורך גדול‪.‬‬
‫כשאר ברכות שהביא מר״ן סי׳ ו׳ ס״ד שכל א׳ יברך‬ ‫הראת לדעת כמה מגדולי הפום׳ מקילין בתפי׳ צבור‪,‬‬
‫לעצמו‪ ,‬וכן מעשים בכל ‪r‬ם במסעדות שכל אחד‬ ‫שאינה חובה כלל כל שיכול לכוין בתפלתו‬
‫מברך לעצמו‪.‬‬ ‫בביזתו‪ ,‬ואף שמצינו להרה״ג איש מצליח שם שחלק‬
‫את זה כתבתי בימי חרפי קודם הופעת ספרי משנה‬ ‫עליהם בטו״ס ודעת‪ .‬ואמר דעכ״פ היא מצוה דרבנן‬
‫ברורה וכף החיים וערוה״ש ובן איש חי‪.‬‬ ‫להתפלל בצבור וכמ״ש ונקדשתי בתוך בני״ש‪ .‬ואף‬
‫הן היום ראיתי במש״ב שהביא המחלוקת הזו‬ ‫למ״ש דאינו אלא אסמכתא וכו׳ א״כ מודה דהוי דרבנן‪,‬‬
‫בסקט״ו וסקט״ז וכתב ודאי אין למחות ביד‬ ‫ע״ש שהאריך למעניתו בדברים מצודקים‪ .‬מ״מ הרי‬
‫הנוהגים לברך‪ ,‬אמנם ראוי להדר לשמוע הברכות‬ ‫כל אותם הפום׳ המקילין יצטרפו לכל מה שכתבתי‬
‫ויענה אמן‪ ,‬או יקדים להדליק קודם אשתו ולברך‬ ‫למעלה בתשובתי להקל לרב זקן‪ ,‬שיש בו הטעמים‬
‫ע״ש‪ ,‬וגם טעם זה כתבתי בספרי שהייתי רגיל להדליק‬ ‫הגז׳‪ ,‬שי״ל צער‪ .‬וביטול תורה גדול‪ ,‬ואינו משתוה‬
‫קודם הרב מו״א זצ״ל כי היה לי עת קבוע ללמוד‬ ‫עם הצבור‪ ,‬דודאי גם הרב איש מצליח‪ ,‬יודה דיתפלל‬
‫עם התלמ ‪T‬ים ע״ש‪.‬‬ ‫במשרדו בכוונה טובה‪ ,‬הוא יותר טוב בשבילו‪ ,‬זהו‬
‫ג ם הרב בן איש חי פ׳ וישב אות ט״ז הבי״ד כף‬ ‫הנלע״ד‪ .‬החו״פ בשלהי תשרי תנש״א לפק׳ בעיה״ק‬
‫החיים סי׳ >תרע״א אות ט״ו‪ ,‬כתב דאם יש לו‬ ‫ירושלים תובב״א‪.‬‬
‫חדר מיוחד והוא סומך על שלחן אביו ‪T‬ליק בחדרו‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ת שלום משאש‬
‫ולא יברך אלא יעמוד אצל אביו ויכוין לברכות של‬
‫אביו ואח״כ הולך ומדליק בחדרו ע״כ‪ ,‬וסיים הכף‬
‫החיים דאם החדר שלו הוא בחצר אחרת ואחר האכילה‬ ‫סימן ג‬
‫הולך לישון שם בחדרו שמדליק בו אזי יש הפסק‬ ‫בן נשוי ואוכל אצל אביו לענין חנוכה‬
‫בין הכוונה להדלקה אזי יברך וילד לאכול אצל אביו‬ ‫בענין בן נשוי אוכל אצל אביו ויש לו חדר מיוחד‬
‫ע״ש‪ ,‬ומינה גלמוד בק״ו דאם א״א להיות שוה עם‬ ‫לשינה אם יוכל להדליק לעצמו נ״ח על פתחו‬
‫אביו להיות נוכחים שניהם בשעה אחת דודאי צריך‬ ‫ואם יוכל לברך או לא‪.‬‬
‫לברך‪ ,‬וכ״ש מההיא דשומע ברכה מאביו ומכוץ‬ ‫ת שו ב ה בענין זה כתבתי באורך בספרי תבואות‬
‫להוציאו‪ ,‬עכ״ז בשביל ■ההפסק צריך לברך‪ ,‬וכ״ש‬ ‫שמ״ש חאו״ח סי׳ ז׳ והעליתי דיוכל להדליק‬
‫בנד״ד תרתי לטיבותא אינו שומע ברכות כל עיקר‬ ‫לעצמו להיות מן המהדרין‪ .‬וכתבתי דצריך ג״כ לברך‬
‫מאביו‪ ,‬וגם אינו רוצה לצאת בשל אביו‪ ,‬דודאי יכול‬ ‫שכיון שעשה נ״ח לעצמו‪ ,‬מסתמא אינו רוצה לצאת‬
‫לברך‪.‬‬
‫בשל אביו‪ ,‬וגם אביו כימ שהסכים לזה ורואה שבנו‬
‫והנה בב״י הביא דברי התה״ד דאכסנאי שהוא נשוי‬
‫עושה ג״ח לעצמו מסתמא אינו מכוין להוציאו‪ ,‬וא״כ‬
‫אם רצה להדליק ולברך משום הדור שפיר‬ ‫באיזה ברכה הוא יוצא עד שלא יהיה צריך לברך‪,‬‬
‫דמי‪ ,‬וכתב הב״י ולי נראה דאין לסמוך ע״ז לברך‬
‫והבאתי ראיה מדברי מור״ם סי׳ תרע״ז ס״ג בהגה‬
‫ברכה שא״ץ ע״כ‪.‬‬
‫ומ״א שם משם מהרי״ל דכיון שאינו רוצה לצאת בשל‬
‫והנה הב״י לא העלה זה בספרו הקצר‪ ,‬ויש לההתפק‬ ‫אשתו ממילא חל חיובא עליו‪.‬‬
‫בטעמו‪ ,‬דנוכל לו׳ דכוונתו בזה דלא ניח״ל‬ ‫ואף שהבאה״ט שם אות ב׳ כתב שיש חולקים וספק‬
‫לפסוק כן כיון שבכל הש״ע בסי׳ ר גבי ברכות השחר‬ ‫ברכות להקל חילקתי דדוקא החם שאשתו‬
‫ובסי׳ קפ״ה גבי ברהמ״ז שיש לכל א׳ לברך אף‬ ‫מדליקה בשבילו ולא ‪T‬עה שהוא מדליק בזה סברי‬
‫כשזימנו לפי שאין יכול לכוין ע״ש‪ ,‬או אפשר לף‬ ‫דלא חל תיובא עליו כלל‪ ,‬אבל בנד״ד באב ובנו שגם‬
‫דטעמו כמ״ש רש״ל הביאו הט״ז דלאו כל כמיניה לו׳‬ ‫האב מסתמא אינו מכוין בשביל בנו כיון שרואה אותו‬
‫שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו ואינו יכול לברך‪,‬‬ ‫חלק רשות לעצמו‪ ,‬ורוצה לעשות המצוה‪ ,‬ונמצא שאין‬
‫וטעמו ודאי משום דאיש ואשתו הוי כגוף א׳ ולא‬ ‫כאן לא דעת המוציא ולא דעת היוצא ובודאי שנתחייב‬
‫אשכחן מהדרין זה בתלמוד וכמ״ש גדול א׳ שהביא‬ ‫להדליק ולברך‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאר׳ח סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫ו‬
‫אס יתכוין הבן‪ .‬הנשוי שלא לצאת בברכת אביו אפשר‬ ‫התה״ד הבי״ד הט״ז ע״ש‪ ,‬גם ה&ר״ח סובר כרש״ל‬
‫שאינו יבול משום מרבה בברכות ושכ״כ בשמו הזל״א‬ ‫וכתב דהסוברים דיכול להדליק בברכה טעות הוא‬
‫וכתב על זה דלא שבקינן פשיטיתייהו דמהרי״ל ותה״ד‬ ‫בידם‪ ,‬ואף שמר״ן לא העלה אותה בש״ע‪ ,‬הרבה דינים‬
‫וד‪,‬רמ״א והט״ז משום ספיקו של הכנה״ג וכן‪ ,‬הוא דעת‬ ‫לא העלה אותם בש״ע וקי״ל לפסוק כווחיה בין בש״ע‬
‫מר״ן בשו״ע סי׳ ו׳ ס״ד וכו׳ ולא חשש משום ברכה‬ ‫בין בב״י כמ״ש הפוס׳ באורך‪ ,‬הבאתי דבריהם במ״א‪.‬‬
‫שא״ץ והאריך בזה ע״ש‪ ,‬ובמחכ״ת אישתמיטיה דברי‬ ‫עוד היה נל׳ לומר דכיון שדברי הב״י סתומים ולא‬
‫כל האחרונים‪..‬הנ״ל שקיימו סברת מר״ן שאינו רשאי‬ ‫ביאר טעמו‪ ,‬י״ל דאיירי הב״י בלא כיון הבעל‬
‫לביד וכ״כ כשו״ת זבחי צדק וכו׳ וכן עיקר עכ״ל‪.‬‬ ‫בדעתו שאינו רוצה לצאת בד‪,‬דלקת אשתו אלא כיון‬
‫ולפקוצ״ד אחהמ״ר במקומי אני עומד‪ ,‬ונקדים להבין‬ ‫להוםיף זה להדור בעלמא ולפרסומי ניסא לזה כתב‬
‫דברי החיד״א זיע״א וטעמו‪ ,‬דמחלק בין‬ ‫דהוי ברכה שא״ץ‪ ,‬אבל באופן שגילה דעתו להדיא‬
‫נ״ח לשאר ברכות‪ ,‬דבאמת מאי טעמא כנ״ח פטיר‬ ‫שאינו רוצה לצאת וכד אפשר שיודה בזה דיכול‬
‫ועטיר בין יכוין בין לא יכוין ומאי שנא משאר ברכות‪,‬‬ ‫לברך‪ ,‬אלא דכפי האמת א״א לומר כן כיון דקאי על‬
‫ומוכרח לו׳ שטעמו כמ״ש רש״ל שהביא הט״ז וז״ל‬ ‫דברי חה״ד דטעמא טעים דיכול לד שאינו רוצה לצאת‬
‫אבל היכא שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו נר׳ דלאו‬ ‫בהדלקת אשתו וע״ז אמר הב״י דאין לסמוך ע״ז לברך‬
‫כל כמיניה ואינו יכול לברך‪ ,‬וטעמו ודאי כמ״ש אותו‬ ‫ברכה שאינה צריכד‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫גדול האחרון שהביא התה״ד והביאו הט״ז שם בריש‬
‫איש ואשתו‬ ‫איך שיהיה‪ ,‬עיקר המחלוקת היא לגבי‬
‫דבדיו שהואיל ולא צריך ופטור נקרא הדיוט אם‬ ‫נאמר בזה‬ ‫דוקא בשביל שהם כגוף א׳ ולא‬
‫יעשה וכ״ש דהוי ברכה לבטלה כיזן דלא אשכחן‬
‫דיברו בהם‬ ‫מהדרין בתלמוד‪ ,‬אבל שאר מהדרין לא‬
‫מהדרין זה בתלמוד‪ ,‬וכוונתו דמהדרין דוקא בשאר בני‬ ‫מר״ן בכל‬ ‫וממילא הם בכלל כל הברכות שפסק‬
‫הבית אבל איש ואשתו לעשות נר לכל א׳ מהם זה‬ ‫שאין כוונת‬ ‫המקומות דבעי׳ דעת המוציא וד‪,‬יוצא‪ ,‬וכל‬
‫לא אשכחן‪ ,‬וכך נר׳ מסיום דברי הט״ז וז״ל ומסיק‬ ‫שניהם יכול לברך לעצמו‪.‬‬
‫התה״ד דשפיר נקרא בכלל מהדרין )היפד אותו גדול(‬
‫ועי' בפר״ח סק״א‪ ,‬נשאלתי על בן שי״ל בית מיוחד‬
‫דכי היכי שיש הידור בנר לכל א׳ בבית א׳‪ ,‬ה״נ יש‬
‫והלך הוא וכל ב״ב לסעוד אצל אביו כל ח׳‬
‫הידור בנר לאיש ונר לאשתו בב׳ מקומות‪ ,‬והתנא‬
‫ימי חנוכה היכן ‪r‬ליק והשבתי וכו׳ שאינו מדליק‬
‫לא פסיקא ליה למיתני הך מהדרין דלא שכיחא כולי‬
‫אלא בבית שאוכל שם וישן שם בלילה דכיון שאין‬
‫האי וכו׳ עכל״ה‪ ,‬וזוהי ודאי כוונת רש״ל שכתב דלא‬
‫שו״א בבית למי ידליק וכד עכל״ה‪ ,‬מוכח דאם הולד‬
‫כל ‪ .‬כמיניה וכו׳ דס״ל כאותו גדול דאין הידור בין‬
‫לישן בביתו בלילה דודאי ראוי להדליק בביתו וה״ה‬
‫איש לאשתו דשניד‪,‬ם גוף א׳ ואם הדליק ובירך א׳‬
‫אם יש לו חדר מיוחד לישן בו אצל אביו דיוכל‬
‫מד‪.‬ם הו״ל כאלו הדליק הב׳ ובירד דאין לו מד‪ .‬לעשות‬
‫להדליק שם‪ ,‬גם לא הזכיר הפר״ח שידליק 'עם אביו‬
‫הידורין‪.‬‬
‫כאכסנאי רק העיקר הוא שלא ‪T‬ליק באותו בית‬
‫ז בז ה מיישב החיד״א זיע״א דברי מר״ו אהדדי דלא‬
‫שאינו ישן כל ימי חנוכה אבל בבית או בחדר שישן‬
‫חלק מר״ן ז״ל על התה״ד אלא גבי חנוכה‬
‫בו יכול להדליק שם לעצמו ולברך לעצמו וזה פשוט‪.‬‬
‫באיש ואשתו דחשב אותם התד‪,‬״ד לב׳ גופין כמבואר‬
‫במקור דבריו שהביא הט״ז‪ ,‬ובזה חלק עליו וסובר‬ ‫והנה ראיתי להרדי״ג הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‬
‫כגדול הב׳ הנל׳ שהבאתי למעלה דאיש ואשתו חשיב‬ ‫בספרו יחוה דעת ח״ו סי׳ מ״ד שהאריך בזה‬
‫כגוף א׳ ולאו כל כמיניד‪ .‬שלא לצאת בהדלקת אשתו‬ ‫והביא כל מה שנאמר בזה בפום׳ ראשונים ואחרונים‬
‫וכדברי רש״ל‪ ,‬אבל בשאר ברכות דעלמא או אפי׳‬ ‫כיד ה׳ הטובה עליו‪ .‬ושוב הביא דברי ה ^ ״ א זיע״א‬
‫בנ״ח לגבי שאד מד‪.‬דרין שאינם גוף א׳ זה עם זה‬ ‫בברכ״י סי׳ תרע״ז שכתב שלכאורה סברת מר״ן הב״י‬
‫ודאי דנשאר הדין וד‪.‬מנד‪.‬ג במקומו דכל א׳ יוכל לכוין‬ ‫הנל׳ בחנוכה צריכה ישוב עם דבריו דס׳ ד ס״ד גבי‬
‫שלא לצאת בהדלקת ובברכת חבירו‪ ,‬ומכיון שאנו‬ ‫ברכות השחר ובסי׳ נ״ט גבי ברכת יוצר ובסי׳ קפ״ג‬
‫נוד‪.‬גים לפסוק בכל דבר כדעת מר״ן בכל המקומות‬ ‫בדין בהמ״ז‪ ,‬וא״כ גם כאן הרי הוא עומד וצווח‬
‫בברכת השחר ובבהמ״ז ובברכת יוצר ‪ .‬ולולב והלל‬ ‫שאינו רוצה לצאת בברכת אשתו ולמה לא יהא רשאי‬
‫ובכולם מי שרוצה שלא לצאת בברכת חבירו יכול‬ ‫לברך כשמדליק לעצמו‪ ,‬ונר׳ לחלק ולו׳ שבכל אלו‬
‫וגם מצוד‪ ,‬לעשות כן לברך את ה׳ בפיו ובשפתיו ובחו‬ ‫הדבר תלוי בו שצריך לכוין לצאת בברכת חבירו ואם‬
‫לאלהינו כח גברא לקיים המצוה בעצמו וכמ״ש הרב‬ ‫אינו רוצה לצאת אינו יוצא בעל כרחו ולכן כשהוא‬
‫חיד״א זיע״א גופיד‪ .‬בלשונו שם‪ ,‬ממילא ה״ה בחנוכד‪.‬‬ ‫מברך לא הוי ברכד‪ ,‬שא״ץ אבל הכא אין תלוי בכוונתו‬
‫ג״כ הדין כן לגבי בנים ואורחים‪ ,‬וממילא שאין הלכה‬ ‫ואפי׳ לא יכוין לצאת בהדלקת אשתו הרי הוא פטור‬
‫כאותם אחרונים שד‪,‬חמירו בזה היפך המנהג הפשוט‬ ‫ועטיר בהדלקת ביתו וממילא הוא יוצא‪ ,‬בכי הא סבר‬
‫בעלמא‪ ,‬שכל א׳ יכול לברך בעצמי‪ ,‬דודאי לא עבדי׳‬ ‫מר״ן דהוי ברכה שא״ץ כנ״ל לדעת מר״ן עכ״ל‪.‬‬
‫כוותייהו‪.‬‬
‫וסיים הרה״ג יחשל״א וז״ל ואמנם ידידינו הרה״ג‬
‫ו ב פ ר ט דבחנוכה עצמו הוא חידוש גדול אפי׳ לגבי‬ ‫רבי שלום משאש שליט״א בשו״ת תבואות‬
‫איש ואשתו גופם דמאי הוי דהוי כגוף א׳‬ ‫שמ״ש חאו״ח סי׳ ז׳ הביא דברי הכנה״ג שצידד דאף‬
‫ז‬ ‫ומגו‬ ‫חאףח סי׳ ג‬ ‫שמ״ ש‬
‫ואשירי גם נטילת לולב וכו׳ והר״א השיב לי שצור‪,‬‬ ‫דאם באמת הסכימו ביניהם שכל א׳ יעשה‪ ,‬את שלו‬
‫לאשתו להדליק כדי להרויח מעותיו ולמעט הטורח‪,‬‬ ‫דיברו לעצמו למה נעצור בעדם‪ ,‬ובפרט לגבי הבעל‬
‫ולא סגי לי בתשובתו ועוד נל׳ מברכת התורה בחתונה‬ ‫להכריח אותו לסמוך על אשתו שבכל הדברים הוא‬
‫ושמחת התורד‪ ,‬כל לכבוד אינה לבטלה‪ ,‬וכן ברכת‬ ‫השליט לעשות המצות בעצמו‪ ,‬ועכשיו רואה עצמו‬
‫על נט״י בכל העומדים לסליחות עכ״ל‪.‬‬ ‫נעלב שלא להדליק ולברך בעצמו‪ ,‬וכן היא סברת‬
‫גדולי עולם התה״ד ורמ״א ודיט״ז‪ .‬וא״כ אין לו בו‬
‫הרי דעדיפא אפי׳ לגבי איש ואשתו שד‪,‬ם כגוף א'‬ ‫אלא חידושו גבי איש ואשתו כדי ליישב דברי מר״ן‬
‫סובר כהתה״ד שיכול לכוין שלא לצאת בברכת‬ ‫ז״ל‪ ,‬והבו דלא להוסיף עלה גם בשאר מהדרין בני‬
‫חבירו וכ״ש בשאר בני הבית דלית מאן דסבר שד‪,‬ם‬ ‫הבית ואורחים שאינם נשואין‪ ,‬דודאי בכולם אם רצו‬
‫כגוף א׳‪ ,‬דודאי שיכול להדליק ולברך לעצמו ולא‬ ‫לברך בעצמם זהו הטוב והנכון ותבא עליהם ברכת טוב‪.‬‬
‫לצאת בברכת בעל הבית‪ ,‬ובודאי דחזר בו מדבריו‬
‫שכתב בספרו כנה״ג‪ ,‬וכאן בשיירי כנה״ג בדבריו‬ ‫ודברי הרשב״א ומהר״י אבוהב ופתח הדביר וגן המלך‬
‫האחרונים עמד על האמת וד‪,‬סברה והנכונה‪ ,‬ועכ״פ‬ ‫שהביא הראש״ל שליט״א סייעתא לדבריו‬
‫לדידן בשאר בני הבית פסקינן כמש״ל‪.‬‬ ‫לפקוצ״ד אין מהם ראיה לעניינינו כלל‪ ,‬שלא דיברו‬
‫רק על עיקרא דדינא אם צריכים להשתתף או לא אבל‬
‫ולפי דעתי דגם בנ״ח גבי איש ואשתו לסברא דד‪,‬וו‬ ‫אם רוצים להיות ממהדרין ולעשות המצוה בעצמם‬
‫נר א׳ וכן הלכה‪ ,‬היינו דוקא מסתמא אבל אם‬ ‫ולברך עליה‪ ,‬בזה לא דיברו‪ ,‬ובדברי המ״א שהביא פתח‬
‫קודם נסיעתו ציוה לאשתו שלא תדליק בשבילו אזי‬ ‫הדביר כתוב להדיא בסק״א וז״ל אבל אם הוא סמוך‬
‫פרחא לה סברא זו כל עיקר שהרי לא הדליקה בשבילו‬ ‫ע״ש בע״ה וכו׳ מדינא א״צ להדליק אלא אם רוצה‬
‫ולא כיוונה להוציאו ויכול שפיר לעשות לכתחי׳ לצוות‬ ‫להיות ממהדרין‪ ,‬וכ״מ בב״י בשם מהר״י ע״כ‪ .‬הרי‬
‫עליה שלא תדליק בשבילו ואזי יכול להדליק בעצמו‬ ‫דבריו מפורשים כמ״ש‪ ,‬וגם סיים שכ״מ בב״י וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫ולברך‪ ,‬וכן משמע מדברי כנה״ג שכתב והוא השיב לי‬
‫שציוה לאשתו להדליק וכר משמע דאלולי ציוה לה‬ ‫ומזה תראה דמ״ש הכנה״ג שהביא הראש״ל ומה גם‬
‫‪ ,T,i‬יכול לכוין שלא לצאת‪ ,‬וכ״ש אם ציוד‪ ,‬לה בפירוש‬ ‫לענין הברכה שלדעת הארחות חיים והרשב״א‬
‫שלא תדליק בשבילו‪,‬‬ ‫הויא ברכה לבטלה ע״כ‪ ,‬דלא דק כלל אחה״מ ולא‬
‫דיבר הרשב״א כלל במהדרין רק בעיקרא דדינא וכמ״ש‪.‬‬
‫גם הרב חסד לאברהם שהביא הראש״ל הוסיף זה‬
‫ועי' ברכ״י רצ״ה שהאריך בזה ורמז לדבריו דסי׳‬
‫מעצמו ולא משם הרשב״א ובזה הוא נגד מנהג העולם‬
‫תרע״ז ע״ש‪ ,‬ועי׳ בספרי שמ״ש ומגן חאו״ה‬
‫ומר״ן ז״ל דאין בזה ברכה שאינה צריכה‪ ,‬ואדרבה‬
‫סי׳ ס״ב מד‪ ,‬שהאריך הרה״ג מו״ד זלה״ה ומה שכתבתי‬
‫מצוה רבה לברך את ה׳ בעצמו‪ .‬ובאמת לא ראינו‬
‫בעניותין‪.‬‬
‫ולא שמענו לאיזה מנהג שאנשים ידליקו נ״ח בלי‬
‫ברכה‪ ,‬ואין בזה מנהג בדבר שאינו מצוי כל עיקר‪,‬‬
‫קנצי למלין להלכה‪ ,‬דמי שהדליקה אשתו בשבילו‬
‫וזה נמצא בבני ת״ח המתחסדים לעשות ולקיים המצוה‬
‫אין לו להדליק ולברך כלל‪ ,‬ולא יכול לו׳ שלא‬
‫בעצמם ומסתמא לא ימחלו בברכות שהם עיקר החרדה‬
‫לצאת בהדלקתה שהיא כגופו וכאלו הדליק ובירך הוא‬
‫והרגש‪ ,‬ובלא זה תהיה המצוה תפלה מבלי מלח‬
‫בעצמו ולא שייך בזה מהדרין‪.‬‬
‫ובקרירות ולא המתים יהללו יה‪ .‬וכן ראיתי בעיר‬
‫מולדתי בימי חורפי שעשו כמו שעשיתי אני להדליק‬
‫ציוה לאשתו שלא תדליק בשבילו ושהוא‬ ‫ב‪ .‬אם‬ ‫ולברך‪ .‬וזה כדברי מהרימ״ט שהביא הכנה״ג שהנהיג‬
‫ידליק בעצמו במקום שיהיה שם אזי מותר‬ ‫לבנו הסמוך על שלחנו להדליק בפ״ע כיון שהי״ל חדר‬
‫לו וגם מצוד‪.,‬בו יותר משלוחו‪.‬‬ ‫מיוחד לשינה ודבריו חיים וקיימין ומעשה רב‪.‬‬

‫יודע זמן שאשתו מדלקת יכול להקדים להדליק‬ ‫ג‪ .‬אם‬ ‫ג ם הכגה״ג ז״ל מלבד מד‪ ,‬שכתבתי בספרי דדבריו‬
‫ולברך‪.‬‬ ‫היו בל׳ אפשר‪ ,‬ראיתי לו בספרו שיירי כנד‪,‬״ג‬
‫סי׳ תרע״ז דברים סותרים לגמרי בהגה״ט אות א׳‬
‫ד‪ .‬שאר בני הבית או אורחים יש בזה משום מהדרין‬ ‫בדעדיפא ששם תמה על הר״א לוי שד‪,‬יה אצלו בביתו‬
‫וכל א׳ יכול להדליק לעצמו במקום מיוחד‬ ‫בחנוכה ולא קנה שעוה מטעם ששמע מרב א׳ שלא‬
‫ולברך בעצמו‪ ,‬וכ״ש בבן נשוי ויש לו חדר מיוחד לשינה‬ ‫ידליק בפ״ע אלא ישתתף בפריטי עם חבירו שאינו‬
‫זד‪,‬וא אוכל על שולחן אביו‪ ,‬דודאי יכול לד‪,‬דליק ולברך‬ ‫נשוי דאיכא למיחש לברכה לבטלה כיון שמדליקין‬
‫לעצמו‪ ,‬וגם מצוה יש בזה כחו גדול לאלהינו כה גברא‬ ‫עליו בביתו‪ .‬וכתב הכנה״ג ואני תמה לא ליכוין לצאת‬
‫לברך בעצמו‪ ,‬וכן הוא המנהג פשוט ותול״מ‪ .‬החו״פ‬ ‫עם אשתו ואז חייב בהדלקה וברכה דהא קי״ל עשרה‬
‫‪,‬‬ ‫ירושלים ת״ו בחדש טבת תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬ ‫■‬ ‫עושין מצוד‪ ,‬אחת‪ .‬א׳ מברך לכולם ואפי״ה מעשים‬
‫בכל יום שכל א׳ מברך על טלית שלו בבהכ״נ ואינו‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬ ‫רוצה לצאת בברכת חבירו‪ ,‬וכן כתבו בתום׳ ז״ל‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ ד‬ ‫שמ״ש‬
‫אמת דלגבי צביעה בסמנים אם נתן מים אחרים‬ ‫סימן ד‬
‫ונצבעו‪ ,‬או נתן בהם צמר לבן ונצבע‪ ,‬נר׳ דיש‬
‫בענין תיקון הטי בשבת‬
‫בזה דין צובע‪ ,‬ואפי׳ מתחילה נתן אותם במים מרובים‬
‫ופלטו צבען‪ ,‬ושוב נתן על ‪,T‬ם מים אחרים ונצבעו‪,‬‬ ‫בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ס״ו דברתי‬
‫או נתן בהם צמר ונצבע דודאי יש בזה משום צובע‪,‬‬ ‫בענין תיקון הסי שמנהג העולם להכינו‬
‫ואפי׳ במים פושרים או צוננים הוי צובע‪ ,‬דלא אמרו‬ ‫מע״ש‪ ,‬שמערין עליו מכלי א׳ וביום שבת שוב מערין‬
‫אין צביעה אחר צביעה‪ ,‬אבל לענין בישול הטי וכיוצא‪,‬‬ ‫עליו ואומרים אין בישול אחר בישול‪ ,‬ושם הערתי על‬
‫כיון שנתבשל פעם אחת אין בישול אחר בישול‪ ,‬וכבר‬ ‫זד״ דלא מספיק זה‪ ,‬וצריכין להוריק כל המים ולייבש‬
‫כתבתי בספרי דהטי גם במים צוננים אם תשאיר אותו‬ ‫את הטי ואזי אין בישול אחר‪ ,‬גם הבאתי דברי הפמ״ג‬
‫ט״ו שעות או כ׳ יתן טעמו וצבעו‪ ,‬ועכ״ז מותר‪ ,‬כי‬ ‫דלא סגי בעירוי שאינו מבשל בע״ש אלא כדי קליפה‬
‫אין צביעה באוכלים‪ ,‬ואין בישול במים צוננים‪.‬‬ ‫בלבד‪ ,‬ולמחר כשיתהפך עליון למטה ותחתון למעלה‪,‬‬
‫אזי הוא מערה על אותו שלא נתבשל אתמול‪ ,‬ולכן‬
‫וראיה גדולה‪ ,‬שבתבשילין יש כל מיני תבשיל‪ ,‬יש‬
‫צריך לבשל את כולו מע״ש ולהוריק ממנו המים כנ״ל‪,‬‬
‫תבשיל של מרק עם בשר שיש בו מים‬
‫ואז מותר בשופי‪.‬‬
‫הרבה‪ ,‬ויש תבשיל שאין בו מרק הרבה רק‬
‫והרב תפלה למשה בסי׳ ל״ג כתב לדחות את זה‬
‫חתיכת בשר ושמן מועט‪ ,‬עם מים מועטים הרבה‪,‬‬
‫ואמר שזה דומה לבישול הסממנים שאסור כל‬
‫האם נעשה חילוק ביניהם‪ ,‬ונאמר דדוקא בתבשיל של‬
‫זמן שמפליט צבע‪ ,‬וה״נ בטי הוא נותן טעם אפי׳‬
‫מרק אין בישול‪ ,‬משום שהכשר פלט כל טעמו במרק‬
‫פעם ב׳ וכר ושלח לי לחוות דעתי בזה‪ ,‬ואני הצעיר‬
‫המרובה‪ ,‬לא כן בתבשיל בשר שאין בו רק מעט מים‬
‫השגתי עליו בהקדמת ספרו‪ ,‬וחזקתי את דברי כל‬
‫או מעט שמן שנתבשל ונצטמק‪ ,‬נאמר שיש בו בישול‬
‫הפוס׳ שהתירו בשופי בזה‪ ,‬ושאין הקב״ה מביא תקלה‬
‫אחר בישול משום שלא פלט כל טעמו במים הא׳‬
‫על ‪T‬ן של צדיקים‪ ,‬בפרט במידי דאכילה ע״ש‪,‬‬
‫המועטים‪ ,‬ויחזור ויפלוט טעם בשר פעם ב׳‪ ,‬וה״ז‬
‫והדפסתי זה גם בספרי שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳ מ״ו‬
‫בישול חדש‪ ,‬ואין לחלק בין עלי הטי דאינם ראוים‬
‫ע״ש‪ ,‬והרב תפלה למשה בשולי הקדמתי הנז׳ העיר‬
‫לאכילה רק ליתן טעם‪ ,‬לבשר שהוא ראוי לאכילה‪,‬‬
‫על דברי ורצה לחזק דבריו ולדמות בישול הסמנים‬
‫שהרי עכ״פ גם הוא נותן טעם במרק‪ ,‬ואם נותן טעם‬
‫לטי׳‪ .‬ולכן ראיתי לחזור על דברי וללבנן ולקיים דברי‬
‫בפעם ב׳ הרי הוא דומה לעלי הטי‪.‬‬
‫המתירין ומנהג העולם כדלהלן‪ ,‬מלבד שהמעיין בדברי‬
‫הא ודאי שאין שום טעם וריח לחילוק זה‪ ,‬ואדרבה‬ ‫הא׳ יראה שהדברים נכוחים‪.‬‬
‫איפכא מצינו שאם היה מרק אזי יש בישול אחר‬ ‫הנה הרב ערוד השלחן סי׳ שי״ח סנ״ח כתב וז״ל‬
‫בישול בלח‪ ,‬ואם לא היה מרק רק יבש‪ .‬אומרים אין‬ ‫אבל צמר ליורה אע״פ שקלט העין אסור להגים‬
‫בישול אחר בישול ואפי׳ נתן אותו פעם ב׳ במים רבים‬ ‫בו‪ ,‬דלענין צביעה כל מה שמגיס יותר הוא יותר טוב‬
‫ופולט טעמו בהם ומרגישים הטעם אין בזה בישול‬ ‫לצביעה וכר עכל״ה‪ ,‬מוכח מדבריו דיש חילוק בין‬
‫אחר בישול‪ ,‬שכל מה שפולט הוא בבר מבושל‪ ,‬וה״נ‬ ‫בישול לצביעה‪ ,‬דבצביעה דוקא החמירו‪ ,‬דיש בה דבר‬
‫בטי שבבר נתבשל וכל הטעם שלו שפולט בשבת כבר‬ ‫מיוחד‪ ,‬כל כמה שאתה מגיס יותר‪ ,‬הוא יותר טוב‪,‬‬
‫נתבשל ואין בישול אחר בישול‪.‬‬ ‫לא כן בשאר בישול של מאכל יהיה כמו שיהיה‪ ,‬אין‬
‫תום׳ בישול יותר‪ ,‬וכל שנתבשל כמו שרגילין לבשלו‪,‬‬
‫י על מה שכתבתי שם בהקדמה‪ ,‬שאין לגרום ס״ס‬
‫אין בתום׳ הבישול משום מבשל‪ ,‬וה״ה לטי שמבשלין‬
‫בידים‪ ,‬והבאתי ראיות ברורות לזה מדברי הפוס׳‬
‫אותו מע״ש כמו שעושין בחול ונתייבש‪ ,‬דודאי אץ‬
‫שכתבו כן בפירוש‪ ,‬ראיתי לכתר׳ שד‪,‬ניח את כל זד‪,,‬‬
‫בזה משום בישול אחר בישול‪ ,‬וכבר כתבתי דבטי‬
‫והביא קצת ראיות להיפד‪ ,‬ולכן מוכרח אני ליישב‬
‫מקפ ‪T‬ין יותר שלא להשחירו דאז נפגם טעמו וא״א‬
‫אותם שלא יהיו סותרים לדברי הפוס׳ הנז׳‪ .‬וגם למה‬
‫לשתותו‪ ,‬וגם זה שחוזרין לבשלו פעם ב׳ בשבת אינו‬
‫שהוא סברא טובד‪ ,‬שאיך נניח דבר ברור בלי שום‬
‫כמו פעם א׳‪.‬‬
‫פקפוק וגם בלי שום צער‪ ,‬ונלך לכתחי׳ לעשות ספיקות‬
‫ו מ ה שטען הג״ע עצמד מי שלקח סממנים וטי‬
‫וספיקי ספיקות באיסור שבת החמורה‪.‬‬
‫שראוים לתת טעם בליטרו של מים חמין‪ ,‬ונתן‬
‫הנ ה תחלה הביא כתר׳ הא דסי׳ קס״ד ס״א נוטל‬ ‫עליהם בערב שבת רק חצי ליטרו מים חמין‪ ,‬האם‬
‫אדם ‪ r r‬שחרית ומתנה עליד‪,‬ם כל היום אפי׳‬ ‫יתכן שנאמר שנתבשלו הסממנים והטי מע״ש ומותר‬
‫שלא בשעת הדחק וכו׳ ובגמ׳ איכא פלוגתא בזה אם‬ ‫לתתם בשבת בחצי ליטרו מים חמים בכ״ר אע״פ‬
‫דוקא בשעת הדחק‪ ,‬וד‪,‬ר׳ יונד‪ ,‬כתב שד‪,‬טעם לפסוק‬ ‫שמוציאים בו טעם וצבע‪ ,‬זה בודאי אינו וכר עכת״ד‬
‫כלישנא בתרא משום שנט״י דרבנן ובשל סופרים הלד‬ ‫עש״ב‪ .‬לפי דעתי לא כיון יפה‪ ,‬ודבריו מאומד הדעת‬
‫אחר המיקל ע״כ‪ ,‬וגם בש״ע לא כתב רק טוב שיחזור‬ ‫בלי ראיה כלל‪ ,‬והאמת הוא דודאי אין שום חילוק בין‬
‫ויטול וכר שהיא חומרא בעלמא וכמ״ש הפמ״ג וכר‪,‬‬ ‫אם נתן מים הרבה או מעט ע״י החרם של המים של‬
‫וד‪,‬קשד‪ ,‬כתר׳ דאם כדברי כן הוא‪ ,‬א״כ היה ראד מספק‬ ‫כלי ראשון מועטים או מרובים הוא מתבשל כראד‪,‬‬
‫לפסוק להומרא‪ ,‬ולא לגרום ספיקא דרבנן‪ ,‬אלא ודאי‬ ‫וגם מוציא הצבע הראוי להוציא‪ ,‬ראם חוזר ונותן עליו‬
‫עבדי׳ ס״ס גם לכתחילה וכר עכל״ד״‬ ‫מים חמין‪ ,‬הרי הוא נותן על דבר מבועזל‪.‬‬
‫ט‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ד‬
‫ולפי דבריהם‪ ,‬מוכרח לו׳ דמ״ש מר״ן וטוב ליטול‬
‫בלא ברכה‪ ,‬אין זה לגמרי מטעם דחש ללישנא‬
‫דפליג אדרב וכמ״ש הסמ״ג וכציון הבאה״ג שם‪ ,‬שכבר‬
‫פסק בב״י ובש״ע בהחלט לפסוק כלישנא בתרא‬
‫וכלשון הב״י שם וז״ל ולענין הלכה כיון שכולהו‬
‫רבוותא פסקו להקל הכי נקטינן ע״כ‪ ,‬אלא מטעם דחש‬
‫לתי׳ ב׳ של ר״ת שהביא הב״י אח״ז‪ ,‬דאף ללישנא‬
‫בתרא דל״פ אדרב‪ ,‬אם מים מצוים לפניו בעת האכילה‬
‫בלי טירחא‪ ,‬צריד ליטול ידיו ולברר‪ ,‬ולכן חש מר״ן‬
‫לסברא זו להחמיר ליטול בלא ברכה‪.‬‬
‫ולפי דעתי גם מדברי מר״ן ז״ל מדוקדק כן‪ ,‬דאם‬
‫באמת טעמו שכתב טוב וכו׳ משום דחש לס׳‬
‫הסמ״ג שפסק כלי׳ קמא דפליג אדרב‪ ,‬למה כתב ״ואם‬
‫מים מצדים לו טוב שיחזור״‪ .‬שם ברישא אחר שפסק‬
‫כרב‪ ,‬היה ראוי לסיים ומ״מ טוב שיחזור ויטול בלא‬
‫ברכה‪ ,‬אשר מזה מוכח דזהו חידוש אחר שנתחדש באם‬
‫מים מצוים לו‪ ,‬דההלכה הפסוקה היתה כרב דאף שלא‬
‫בשעת הדחק דיש מים א״ץ לטרוח להביאם‪ ,‬כיון‬
‫שהתנה בנט״י שחרית וידיו נקיות‪ ,‬אמנם אם הם‬
‫מצדם לפניו בעת האוכל בלי שום טירחא כלל‪ ,‬טוב‬
‫שיחזור ליטול בלא ברכה לצאת ‪T‬י אותו תירוץ הב׳‬
‫של ר״ת שהביאו הב״י אח״כ‪ ,‬יזה מסייע למ״ש למעלה‬
‫שגם בב״י פסק בסכינא חריפא כרב ולא העיר שם‬
‫לו׳ שטוב לחוש לחומרא דלישנא קמא דפליגא אדרב‪,‬‬
‫משום דלא ס״ל כוותה כלל‪ ,‬וכל הפום׳ פסקו דלא‬
‫כוותה‪.‬‬
‫וכן מדוקדק מדברי המ״א שהאריד לפרש דבריו‬
‫וכתב וז״ל פי׳ שהם מוכנים לפניו וא״צ לטרוח‬
‫אחריהם‪ ,‬גם הרב ש״ע זלמן‪ ,‬גם הוא כתב כן ״ואם‬
‫נזדמנו לו מים מוכנים לפניו וא״צ לטרוח אחריהם״‬
‫ומה כוונתם ז״ל בביאור דברי מר״ן‪ ,‬אלא כדנתם‪,‬‬
‫דקשיא להו‪ ,‬דהא גם ברישא בזה איירי שלא בשעת‬
‫הדחק שמים מצוים ועכ״ז פסק דלא יטול כיון שהתנה‪,‬‬
‫ומה הלשון אומרת ״ואם מים מצוים״ ואם כוונתו‬
‫להחמיר שלא בשעת הדחק כס׳ הסמ״ג‪ ,‬א״כ הול״ל‬
‫בסתם וטוב להחמיר ליטול בלא ברכה‪ ,‬לזה בא חכם‬
‫המ״א ז״ל ונמשד אחריו בש״ע של ר״ז ז״ל‪ ,‬ופירש‬
‫בכוונת מר״ן לחדש דאפי׳ לאותה סברא הא׳ שפסק‬
‫כרב‪ ,‬דוקא אם הם מצדים וצריך לטרוח אחריהם מעט‬
‫טירחא‪ ,‬אבל אם הם מוכנים ומזומנים ומונחים לפניו‬
‫וא״צ לטרוח שום טירחא גדולה או קטנה בזה יש‬
‫ליטול בלא ברכה‪ ,‬כדי לחוש לתי׳ הב׳ של התוס׳‬
‫שפסקו ליטול ולברך‪ ,‬ואנן ניטול בלא ברכה‪ ,‬וזהו‬
‫שהביא להמחצ״ה לפרש דלא כפמ״ג שחש לס׳ הסמ״ג‪,‬‬
‫וכך הם דברי הט״ז הנל׳ ע״ע‪ .‬וזה דלא כהרב ערוד‬
‫השלחן ג״כ שם סעיף ג׳ שהבין בדברי המ״א שרוצה‬
‫לפסוק כסמ״ג דדוקא בשעת הדחק‪ ,‬שאין דבריו‬
‫מדוקדקים בדברי המ״א והש״ע והב״י וכמ״ש‪ ,‬ושוב‬
‫ג״ל שכוונת הערוה״ש על מ״ש המ״א בסק״א שהביא‬
‫דברי יש״ש‪ ,‬מוכח שפוסק כוותיה‪ ,‬אבל בדעת מר״ן‬
‫בודאי שהמ״א סק״ג סובר כמו שכתבתי‪ ,‬ועי׳ להרב‬
‫משנה ברורה סק״ה שדבריו מפורשים להדיא כמ״ש‪,‬‬
‫ובשער הציון שם ציין להט״ז והגר״א ז״ל ע״ש‪.‬‬
‫שמ״ש‬
‫וע״ז אני משיב דהנה הרא״ש ז״ל לא כתב כטעמו‬
‫של רבי׳ יונה‪ ,‬ונתן טעם אחר לפסוק כלישנא‬
‫בתרא‪ ,‬משום דלא פליג אדרב ולא פסקי׳ כלישנא קמא‬
‫דפליג אדרב‪ ,‬וכ״כ הב״י משמו וכתב שכ״כ הרשב״א‬
‫ע״ש‪ ,‬ואף שבמקור הדברים בחידושיו שם כתב ב׳‬
‫טעמים‪ ,‬א׳ משום דלישנא בתרא כרב‪ ,‬ב׳ נט״י דרבנן‬
‫ע״ש‪ ,‬מ״מ מוכח דלולי טעם הא׳ דלישנא בתרא כרב‪,‬‬
‫אפשר שדויד! מחמיר גם בדרבנן‪ ,‬וכן סיים הרשב״א‬
‫שם להדיא ח״ל ומוטב שנשוה בין רבינא לרב‪ ,‬ולא‬
‫שנשרה אותם חולקים בכדי‪ ,‬והלכו בכ״מ שרי ואפי׳‬
‫שלא בשעת הדחק נמי עכ״ל‪ ,‬משמע דזהו עיקר טעמו‬
‫ובו מתחיל ומסיים‪ .‬וטעם דרבנן בא לסניף בעלמא‪.‬‬
‫ו עי׳ להכ״מ הל׳ ברכות פ״ו הלכה י״ז שאתר שהביא‬
‫טעם רבי׳ יוגה‪ ,‬כתב עוד מדידיה הטעם הנ״ל‬
‫משום דהוי כרב וטוב למעט במחלוקת ע״ש‪ ,‬ופלא איך‬
‫לא ראה שהטעם הזה כבר קדמוהו הרא״ש והרשב״א‬
‫והביאו הוא בעצמו בב״י סי׳ קס״ד‪ .‬ונר׳ פשוט שזה‬
‫כתב בכ״מ קודם שחיבר את סי׳ קס״ד בב״י‪.‬‬
‫וע״ע בם׳ פתח הדביר סי׳ קס״ד שפי׳ דברי הרמב״ם‬
‫הנל׳ משם הרב שם יוסף שהטעם שפסק כרב‬
‫כוונתו היא לפסוק כמו ופליגא ע״ש‪ .‬וסיים פתח״ד‬
‫די״ל דלזה כיון הרא״ש שכתב דעבדי׳ כהאי לישנא‬
‫דל״פ אדרב‪ ,‬דהיינו כדכייל הרב שם יוסף שם ממ״ש‬
‫הש״ם ופליגא אדרב‪ ,‬אזי הלכתא כההוא לישנא עכ״ל‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫ועי' בספרי שמ״ש ומגן בסופו בעניינים שונים סי׳‬
‫א׳ שהבאתי דברי הרה״ג יוסף קאפח שליט״א‬
‫שהודפסו בם׳ ברקאי ח״א שהביא כלל זה משם רבי‬
‫סעדיה גאון ז״ל זמשם כמה גדולים שהביאו דבריו‪,‬‬
‫דכל היכא דהש״ס אומר ופליגא דר׳ פלוני הלכתא‬
‫כוותיה דר׳ פלוני וכתב שכ״כ הרב חיד״א ז״ל בם׳ יעיר‬
‫אוזן אות כ״א בשם ר״ם גאון הנ״ל‪ ,‬ושם בס׳ ברקאי‬
‫מדף ‪ , 101‬והלאה עמד על כל ופליגא הכתובה בש״ם‪,‬‬
‫והוכיח שהרמב״ם בכל המקומות פסק כמו ופליגא‪ ,‬וגם‬
‫בזה כתב כן בחולין דף ק״ז ע״ב ע״ש ישר חיליה‪.‬‬
‫ועל מ״ש כתר׳ שגם מר״ן לא כתב רק טוב שיחזור‬
‫ויטיל‪ ,‬דמשמע לחומרא בעלמא שחש לס׳ הפמ״ג‬
‫וכמ״ש הפמ״ג יכו׳ עכל״ה‪ .‬לזה אני אומר‪ ,‬דהן אמת‬
‫שהפמ״ג כ״כ בא״א סי׳ קס״ד אות א׳ ואות ד׳ לדעת‬
‫ד»מ״א‪ ,‬וכ״כ במשבצות רסי׳ קס״ד‪ ,‬אמנם עי' להמחצ״ה‬
‫שפי׳ דברי המ״א‪ ,‬דמר״ן חייש לתי׳ הב׳ של התום׳‪,‬‬
‫הביאו הב״י דאם מים מצדם לפניו לא מהני תנאי‬
‫לכ״ע ע״כ‪ .‬וכן פי׳ הט״ז סק״ב לדברי מר״ן דהש״ע‬
‫מסופק דשמא קי״ל כתי׳ הב׳ של ר״ת דאפי׳ ללישגא‬
‫קמא דמיקל צריך דוקא לא שכיחי קצת מיא ע״כ‬
‫כתב דיש ליטול בלא ברכה ע״כ‪ ,‬ועי׳ פמ״ג עצמו‬
‫במ״ז שם אות ג׳ שכן הבין בדברי הט״ז דלא כלבוש‬
‫שכתב לחומרא בעלמא ע״ש‪ ,‬וכן פי׳ הגר״א לדברי‬
‫הש״ע ע״ש‪ ,‬הרי דכולם סוברים דלשון טוב כוונתו‬
‫וצריד לעשות כן‪.‬‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ ד‬ ‫שמ״ש‬
‫עוד הביא ראיד‪ ,‬כתר׳‪ ,‬מדין דבר מבושל שאוכלז‬ ‫ולפי כל האמור‪ ,‬הרי הראיה הנד מחזקת את דברינו‪,‬‬
‫ע״י כף שכתב השיירי כנד‪,‬״ג סי׳ קנ״ח הגב״י‬ ‫דאף שפסק הלכתא ברורה כלי׳ בתרא‪ ,‬עכ״ז‬
‫אוח ד׳‪ ,‬דאע״ג דלאוכלו ביד אני רגיל ליטול ‪T‬י‪,‬‬ ‫כיון שיש לפניו מים מוכנים בלי שום טירחא חש‬
‫ע״י כף אני נוהג לאכלו בלא נטילה‪ ,‬דתרי חומרי לא‬ ‫להחמיר לתי׳ ב׳ של ר״ת‪ ,‬כדי שלא יכנס בשום ספק‬
‫עבדינן עכ״ל‪ .‬ופי׳ כת״ר דבריו דד‪,‬יינו מטעם ס״ס‬ ‫קטן‪ ,‬אף שההלכה ברורה‪.‬‬
‫כיון דבדבר מבושל יש מחלוקת אם צריך נטילה הגם‬
‫גם מה שהביא עוד ראיה שנית‪ ,‬ממ״ש מר״ן סי׳‬
‫דנקטי׳ לחומרא וכפסק הש״ע‪ ,‬בד‪,‬צטרף ספק אחר‬
‫קס״ב ס״ב שהשופך על ידיו רביעית מים בב״א‬
‫שאוכלו בכלי ולא ביד ושמא לא יגע באוכל בידיו‬
‫א״צ מים שניים‪ ,‬וזהו כדעת הרמב״ם והרא״ש והתום׳‬
‫יש להקל ולסמוך על המתירין במבושל‪ ,‬ומוכח דאף‬
‫דרביעית מים עשו אותו כמקוד‪ ,‬ע״ש‪ .‬ואע״פ שהראב״ד‬
‫לכתחי׳ ויש לו מים א״צ ליטול ולא חשיב מכניס‬
‫והרשב״א חולקים כמ״ש ב״י‪ ,‬ולכאורה היינו צריכים‬
‫עצמו לספק לכתחי׳‪.‬‬
‫לעשות ככ״ע כשיש מים בשפע‪ ,‬ומוכרח לו׳ במחלוקת‬
‫להשיב על זה‪ ,‬צריך להקדים דברי מר״ן וד‪,‬אחרונים‬
‫הפום׳ וסד״ר לקולא אנו סומכים בזה ע״ד המיקל‪,‬‬
‫בדין הנל׳‪ ,‬שמר״ן כתב בסי׳ קנ״ח ס״ה‬
‫ולא השיב כבורא וממציא עצמו לידי ספק עכ״ד‪.‬‬
‫ותבשיל מחטים וד‪,‬ם נגובים דינו כפירות‪ ,‬וד‪,‬וא מדברי‬
‫המרדכי הביאו הב״י‪ ,‬וסיים עליו כלומר וד‪,‬וא שלא‬ ‫לזה אני אומר דמר״ן קבע להלכה בספרו הש״ע ע״פ‬
‫‪,T‬יד‪ ,‬עליהם משקה טופח‪ ,‬דאל״ב משום שטיבולו‬ ‫יסוד גדול ללכת אחרי עמודי הוראה‪ ,‬ואם שנים‬
‫במשקה צריך ליטול ידיו לדברי הסוברים כן עכ״ד‪,‬‬ ‫מהם מסכימים לדעת אחת‪ ,‬עכדי׳ כוותייהו להקל או‬
‫והט״ז כתב דרש״ל חולק ע״ז וס״ל דאפי׳ משקה טופח‬ ‫להחמיר‪ ,‬ואבותינו זלה״ה קבלו עליהם את פסק מר״ן‬
‫עליהם לא נקרא טיבול משקד‪ ,‬אלא בישול קרי להו‬ ‫כהלל״מ כפתגם העממי לכו אל יוסף )קארו( אשר‬
‫ע״ש‪ ,‬וסיים הט״ז דנעלם ממנו דברי הרשב״א ופירש‬ ‫יאמר לכם תעשו‪ ,‬בין לקולא בין לחומרא ואפי׳‬
‫דברי הרשב״א דאיירי ביש עליו מים או שאר משקין‬ ‫באיסורי דאורייתא‪ ,‬ואם נלך תמיד להחמיר פרח כלל‬
‫מז׳ משקין שעל חפירות‪ .‬אבל לחלוחית מצד ד‪,‬מוד‪,‬ל‬ ‫זה באויר‪ ,‬ופוק חזי בהל׳ טריפות כמה דברים שהקיל‬
‫שלהם לא מד‪,‬ני‪ ,‬דד‪,‬א לא מז׳ משקין הם‪ ,‬ומזה פירש‬ ‫מר״ן בהם או החמיר‪ ,‬ואנו הולכים אחריו בסגירת‬
‫דדברי המרדכי איירי בנגובים מן המים שנתבשלו‬ ‫עינים לקולא או לחומרא )זולת קצת מתחסדים‬
‫עמד‪,‬ם‪ ,‬וגבי צליד‪ ,‬אפי׳ הודח במים קודם‪ ,‬מ״מ בשעת‬ ‫שאוכלים חלק( וגם באיסור הוצאה לכמה מפרשים‬
‫הצליד‪ ,‬מתייבש אותו לחלוחית‪ ,‬ושוב ד‪,‬מוד‪,‬ל יוצא‬ ‫בדעת מר״ן דבעי׳ ס׳ רבוא ואז יקרא רה״ר ושהאידנא‬
‫ממנו מלחלוחית עצמו ואינו נקרא משקד‪.,‬‬ ‫אין לנו רה״ר וכן פוס׳ והולכים הרבה מן החכמים‬
‫)אף שלדעתי איני מסכים לזה עי׳ בספרי תבואות‬
‫ו ד ב רי ם אלו יתפרשו גם בדברי מר״ן בש״ע ובב״י‪,‬‬
‫שמ״ש חאו״ח סי׳ ס״ה( ולמה לא חשו לגדולי הפוס׳‬
‫דפשט דבריו וכוונתו נגובים מן המשקה‬
‫שפסקו שרה״ר ט״ז אמה גם בזה״ז ומכניסים עצמם‬
‫שנתבשלו בו שנשאר טופח עליהם‪ ,‬אבל לחלוחית‬
‫בם׳ דאורייתא‪.‬‬
‫דמגופו לא הוי בכלל שם משקד‪ ,‬וכפי׳ הט״ז בדברי‬
‫המרדכי‪ ,‬וכן מוכח מדברי הט״ז שהוא מקשה על רש״ל‬ ‫וכן בבה״ש פוסקים כדעת הגאונים ששקיעה אחת‬
‫שחלק על מר״ן ז״ל ומקיים דברי מר״ן על הדרך הנז׳‪.‬‬ ‫יש ולא שנים כדעת ר״ת‪ .‬ואחרי שקיעה א׳‬
‫וכן מוכח מדברי המ״א סק״י שכתב כדברי הט״ז‬ ‫מתחיל בה״ש שהוא י״ג ומניטו וחצי‪ ,‬ואח״ז תיכף‬
‫ממש וד‪,‬ביא ראיד‪ ,‬ברורה מדברי התום׳ דחולין‬ ‫מדליקין במוצש״ק‪ ,‬ולמה לא חשו לדעת ר״ת ולדעת‬
‫ל״ג‪ ,‬דמשמע מד‪,‬ם להדיא דד‪,‬מוד‪,‬ל אינו מכשיר דלא‬ ‫מר״ן שפסק כוותיה בספק דאורייתא בשבת‪ ,‬וספק‬
‫נקרא משקד‪ ,‬ע״ש‪ ,‬וד‪,‬ביא דברי רש״ל הנ״ל וחלק‬ ‫כרת במוצאי יוה״ב‪ ,‬ומר״ן ז״ל בעצמו איך לא חש‬
‫עליו דדוקא רוטב של עצמו‪ ,‬אבל רוטב גמור מיקרי‬ ‫לס׳ הגאונים בכניסת שבת והכניס עצמו בס׳ דאוריי׳‬
‫משקה ע״ש‪ ,‬וכן דעת מר״ן עי׳ מחצ״ה שם‪ ,‬ועי׳‬ ‫)עי׳ בספרי שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳ ה׳ מזה( הא ודאי‬
‫במש״ב אות כ״ד משם האחרונים דכ״ע מודים בזה‬ ‫דקבלת אבותינו ז״ל עיקר‪ ,‬בקולו וחומרו‪ ,‬ועוד חפש‬
‫^דמוד‪,‬ל היוצא מן הבשר ל״ח משקה ע״ש‪.‬‬ ‫תמצא כמד‪ ,‬הלכות מזה אין לד‪,‬אריך בדברים הפשוטים‬
‫וידועים‪.‬‬
‫ו עוד חידש הט״ז דין אחר שלא בא בדברי המרדכי‪,‬‬
‫דאם בישל עיסד‪ ,‬במים ועשה בד‪ ,‬מרק‪ ,‬כיון‬ ‫וא״כ אין שום ראיד‪ ,‬מד‪,‬ד‪,‬יא דנט״י למד‪ ,‬לא נחמיר‪,‬‬
‫שאין דרך לשתותו אלא בכף ולא ביד‪ ,‬אזי א״צ נטילה‬ ‫כיון שאנו הולכים אחדי פסק מר״ן ז״ל וד‪,‬וא‬
‫גם לעיסה שבתוכו וד‪,‬״ז דומד‪ ,‬לשותה דלא בעי נטילד‪,,‬‬ ‫סמך יתידותיו ע״ד הרמב״ם והרא׳׳ש ב׳ עמודי הוראה‬
‫אבל בטיגון אין דרך לאוכלו בכף אז צריך נטילה‬ ‫וד‪,‬תוס׳ שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה וכמ״ש‬
‫אם היד‪ ,‬בא' מז׳ משקין ע״ש‪ ,‬וד‪,‬סכימו האחרונים‬ ‫ג״כ הסמ״ג והמרדכי בשם התוספתא כמ״ש בב״י ע״ש‪,‬‬
‫לדבריו‪ ,‬ולמדו מזה להקל יותר‪ ,‬לכל דבר שדרכו‬ ‫ודוקא אם באותד‪ ,‬סברא עצמד‪ ,‬שפסק מר״ן כוותד‪,‬‬
‫לאוכלו ע״י כף אפי׳ אינו מבושל א״צ נטילה‪ ,‬דמידי‬ ‫יש בד‪ ,‬איזה צד להחמיר‪ ,‬אז מר״ן ז״ל כפי ראות עיניו‬
‫הוא טעמא כיון דדרכו בכף לא יבא ליגע‪ ,‬ואז אין‬ ‫וכפי ערך הפוסק המחמיר‪ ,‬אז גם הוא חש להחמיר‬
‫חילוק בין מבושל לאינו מבושל‪ ,‬עי׳ בש״ע להגר״ו‬ ‫ובזה נדחית ראייתו מד‪,‬ש״ע ססי׳ ש״ב גבי חבית שי״ל‬
‫זצ״ל‪ ,‬ודברי מר״ן סי׳ קס״ג דאפי׳ במגריפה צריך‬ ‫ברזא ע״ש‪.‬‬
‫יא‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ד‬ ‫שמ״ש‬
‫ג ם הבאתי דברים מפורשים מדברי שד״ח מערכת ס׳‬ ‫ליטול ידים‪ ,‬היינו בדבר שדרכו לאבלו ביד‪ ,‬אבל דבר‬
‫כלל לא׳‪ ,‬דיש להחמיר לגרום ספק יותר מביטול‬ ‫שאין דרכו לאכלו רק בכף מותר‪ ,‬עי׳ בש״ע הגר״ז‬
‫איסור ע״כ‪ ,‬גם הבאתי דברי הפמ״ג יו״ד בשפ״ד ססי׳‬ ‫ז״ל שכתב כן להדיא‪ .‬וכ״כ הכף החיים אות כ״ג‬
‫נ״ז שכתב דהעיקר דאין לעשות ס״ס בידים כמבואר‬ ‫בשם הרב״ד‪,‬‬
‫בכל הפוס׳ ואף בפלוגתא דרבוותא וכו׳ עש״ב‪ .‬גם‬
‫‪:‬מעתה אתאן לדברי השיירי כנה״ג שכתב דתרי‬
‫הבאתי שם דברי השד״ח משם התפא״י דכל שאפשר‬
‫חומרי לא עבדינן‪ ,‬ופי׳ כת״ר דהוי מטעם‬
‫לתקן בלי היתר הס״ס אסור לגרום ס״ס לכתחי׳ וכתב‬
‫ס״ס‪ ,‬ולא נהירא‪ ,‬דכפי מ״ש לעיל‪ ,‬לא ראיתי למי‬
‫שכן דעת הנו״ב מהדורא בתרא סי׳ מ״ג ע״ש‪.‬‬
‫שיאסור במבושל ע״י כף כדי שנכניס את זה בספק‪,‬‬
‫ויותר ממה שכתוב כאן‪ ,‬כתבתי בספרי מזרח שמ״ש‬ ‫וכל האחרונים התירו בזה‪ ,‬ופשט הדברים נר׳ מ ם‬
‫בבית הספק אות כ״א דברים מפורשים משם‬ ‫בלא מבושל התירו ע״י כף‪ ,‬בדבר שדרכו בהכי וכמ״ש‬
‫הט״ז שכתב להדיא וז״ל דכל ס״ס דמותר בדיעבד‬ ‫הכף החיים שם וכמ״ש‪ ,‬וגם במבושל בלא כף לא‬
‫היינו לאחר שנעשה הס״ס אבל ישראל זה שמנית‬ ‫הצריך נטילה אלא ביש בו רוטב שהוא מרק‪ ,‬אבל‬
‫במזיד סכינו בבית העכו״ם וסומך על שיהיה ס״ס‪,‬‬ ‫לחלוחית שלו לא אסרו‪ ,‬ואם בישל בו רוטב ממש‪,‬‬
‫בזה ראוי להחמיר ע״כ‪.‬‬ ‫לא הוי חומרא בלא כף‪ ,‬כיון שרוב הפום׳ ומר״ן‬
‫סוברים לאסור‪ ,‬וכיצד יאמר שדיינו להחמיר בלא כף‪,‬‬
‫ועכשיו ראיתי שגם הש״ך שם מודה לזה וז״ל‬
‫והלא אין זה חומרא אלא צריך לפסוק כדעת מר״ן‬
‫לאפוקי לכתחי׳ אסור ליתנו לעכו״ם ע״ד‬
‫והאחרונים‪.‬‬
‫שישהנו מעל״ע‪ .‬גם ראיתי למהרשד״ם בחיו״ד סי׳ קי״ג‬
‫וז״ל שאין לו׳ ס״ס בידים אלא בדבר שכבר נעשה‪ ,‬לא‬ ‫א ש ר מזה נלע״ד‪ ,‬דכוונת השיירי שהיה מחמיר‬
‫שאעשה אני דבר כדי לעשות ס״ס כי הכא שנותן‬ ‫במבושל הטופח אף בלא מים לגמרי‪ ,‬רק טופח‬
‫רשות לצבור שיתירו הם מעצמם‪ ,‬בשלמא אם כבר‬ ‫מלחלוחית שלו‪ ,‬דזה באמת כמעט כל הפוס׳ מקילין‬
‫התירו עצמם והיו שואלים הוי שייך למימר ס״ס אבל‬ ‫בזה אפי׳ ביד דלא מיקרי משקה וכמש״ל‪ ,‬והוא החמיר‬
‫קודם לכן אין כאן אלא ספק א' ואין לנו לתת להם‬ ‫בזה‪ ,‬וזהו שאמר אף שאינו רגיל לאכול בלא נטילה‬
‫מקום שיעשו דבר כדי שיהיה הדבר ס״ס עכל״ה‪,‬‬ ‫מצד חומרא בעלמא‪ ,‬אבל ע״י כף‪ ,‬הוי באמת הרי‬
‫ושם בספרי הארכתי להוכיח שכן דעת מר״ן מפורשת‬ ‫חומרי להחמיר ביד וגם בכף‪ ,‬תרי חומרי לא עבדינן‪,‬‬
‫בהרבה מקומות ביו״ד סי׳ פ״ד ס״ד‪ ,‬ובאו״ח סי׳ פ״ג‬ ‫ובזה נדחה מ״ש כת״ר להביא ראיה מזה‪ ,‬דכפי האמת‬
‫בב״י ובש״ע גבי אם יש יד לבה״כ‪ ,‬ובב״י שם כתב‬ ‫אין כאן לא ספק‪ ,‬ולא ספק ספיקא‪ ,‬רק חומרות בעלמא‪.‬‬
‫והרמב״ם נר׳ דסובר דאע״ג דמשום דסד״ר הוא נקט׳‬
‫לקולא היינו דוקא לענין דיעבד אבל לכתחי׳ צריך‬ ‫ו מ ה שהביא כת״ר עוד ראיה מההיא דסי׳ ש״כ סי״ח‬
‫לחוש לדבר וכו׳ ונקטי׳ כוותיה‪ ,‬וכן פסק להלכה בש״ע‬ ‫בחבית שפקקו בפקק של פשתן והברזא ארוכה‬
‫שם‪ ,‬גם כן היא דעת הרא״ם כמ״ש שם‪ ,‬והדברים באו‬ ‫שסמך ע״ד הערוך והראב״ד וכו׳ ע״ש‪ ,‬מלבד מה‬
‫בארוכד‪ ,‬בספרי שם וכאן קצרתי‪.‬‬ ‫שכתבתי למעלה בדבר שהוא פסק מר״ן שהולכין לקולו‬
‫וחומרו‪ ,‬עוד זאת תמהני‪ ,‬איזו ראיה מביא מדבר‬
‫ולכן יש לתמוה על כת״ר כיצד הניח דברים מפורשים‬
‫שמנהג העולם להקל בו אפי׳ נותנין תחתיו כלי‪ ,‬עי׳‬
‫שקצת מד‪,‬ם הבאתי בהקדמד‪ ,‬ובספרי שם‪ ,‬ולא‬
‫במשנ״ב אות נ״ד וכמבואר להדיא בדברי הש״ע‪ ,‬ומר״ן‬
‫נטפל אליהם‪ ,‬והלך ליתלות בדברים שאינם מפורשים‪,‬‬
‫בש״ע ובב״י משם הכלבו לימד עליהם זכות מדי דהוי‬
‫רק לדקדק מדברי הפום׳ בדברים שאפשר וגם מוכרח‬
‫אספוג שי״ל בית אחיזה‪ ,‬וגם זה לא הספיק לקיים‬
‫ליישבם וכמ״ש‪ ,‬ומלבד דכל זה הוא סברא גדולה‪,‬‬
‫המנהג‪ ,‬ואמר שטוב להנהיגם לפחות שלא יהיה כלי‬
‫דיש ב^ו לעשות בלא שום טירחא כלל‪ ,‬וילך לעשות‬
‫תחתיו ע״ש‪ ,‬ומה דמות יערוך לדבר שאין שום מנהג‬
‫במזיד באופן להכניס ספיקות ללא צורך וללא הכרח‪,‬‬
‫להקל‪ ,‬ואנו באים להמציא קולות לכתחי׳ ולברוא ס״ס‬
‫וכל בעל שכל ומודה על האמת יודה לזה וא״צ אפי׳‬
‫בידים‪ ,‬וכבר ביארתי הדברים היטב בא׳ א״צ לחזור‬
‫לראיה כלל‪.‬‬
‫על הדברים המוכרחים ע״ש בהקדמה‪.‬‬
‫ג ם מ״ש כת״ר באות ד׳ בהערתו לחלק בין גוף‬
‫המצקת דהוי ככלי א׳ למה שנותנין אח״כ בתוכה‬ ‫ובעיקרא דמילתא‪ ,‬בעיקר סמיכותו לחלק בין ספק‬
‫דהוי ככ״ש‪ ,‬ועוד זאת רצה לחדש עדיף מזה דהכף‬ ‫בפלוגתא לספק במציאות‪ ,‬דבספק בפלוגתא‬
‫נאסרה גם בעודה בתוך הקדירה ורצה לדחות דברי‬ ‫יש לפנינו צד א׳ המתירים לגמרי‪ ,‬כבר כתבתי בהקדמה‬
‫התה״ד ולעקור כליל דין המצקת‪ ,‬הנה כל הפוס׳ הביאו‬ ‫ובספרי שם סי׳ מ״ו לדחות סברא זו‪ ,‬דזיל לאידך‬
‫דברי התה״ד הנל׳ דבשעה שיוצא אז נאסר הכף‪ ,‬עי׳‬ ‫גיסא‪ ,‬דבספק פלוגתא יש לפנינו צד א׳ האוסר לגמרי‪,‬‬
‫ט״ז וש״כ והגר״א ופמ״ג סי׳ צ״ד בשפ״ד אות ד׳‬ ‫לא כן בס׳ במציאות דאין צד א׳ ודאי אלא ספק‬
‫ואות ו׳ ע״ש וכל הפוס׳ כמעט‪ ,‬ומשמע דכל זמן‬ ‫גמור‪ ,‬גם כתבתי שם דיש מחלוקת הפוס׳ בזה ויש‬
‫שהוא מעורב בתוך הקדירה הכל מצטרף למה שבתוך‬ ‫סוברים דספק במציאות עדיף מספק פלוגתא‪ ,‬וכ״ש‬
‫הכף‪ ,‬רק יש חילוק בין אוכל לכלי ע״ש‪ ,‬וכבר הבאתי‬ ‫כששני הספיקות בפלוגתא‪ ,‬דבזה יש מחמירין יותר‬
‫בתבואות שמ״ש סי׳ ס״ו דברי הט״ז‪ ,‬שהביא דברי‬ ‫דהוי משם א׳ דשם פלוגתא חד הוא‪.‬‬
 ‫ומגן‬ ‫סי‪ /‬ה‬ ‫חאדח‬ ‫שמ״ש‬
‫גם מה שרצה לדקדק מדברי הרב רב פעלים סי׳ כ״ו‪,‬‬ ‫התום׳ דפ׳ אין מעמידין דלג׳ ד״ה קינסא‪ ,‬דאותו כלי‬
‫ולפרש בו שלא נתכוון למה שפירשתי בו אני‬ ‫שבתוך כלי א׳ יש לו דין כלי א׳ ממש לאסור לעשות‬
‫הצעיר ע״ש בהקדמתי ובהערתו אות ז‪ /‬על זה אני‬ ‫מליגה ממנו ע״י עירוי דחשבי׳ ליה כעירוי מכלי א׳‬
‫אומר‪ ,‬דגם לפי דקדוקו הנז׳‪ ,‬פירוש דבריו הס כמו‬ ‫לחומרא ע״ש׳ ושכן דעת הרא״ש כר״י דהוי ככלי א׳‬
‫שכתבתי‪ ,‬ור״ל דהמצנפת היא מלבוש ממש‪ ,‬לא כן‬ ‫ושכ״כ הטור להדיא ביו״ד סי׳ קל״א בשם ר״י ושרמ״א‬
‫הקמטים אפי׳ יעשו אותם אחר שלובשים‪ ,‬אין לחשוב‬ ‫פסק לחומרא עש״ב וברוחב‪ .‬ומוכח להדיא דהתום׳‬
‫לומר דזהו גמר הלבישה והם בכלל המלבוש‪ ,‬רק באים‬ ‫והרא״ש והפוס׳ מדברים על היוצא ממנו דאסור למלוג‬
‫אח״כ לתשמיש המלבוש לחבר בהן צדדי המלבוש‪,‬‬ ‫בו שלא כדברי כת״ר‪ ,‬ופשיטא דאין דוחין דברי כל‬
‫וזהו שכתבתי והארכתי לו׳ שבאה אחר שגמר ללבוש‬ ‫הפוס׳ ראשונים ואחרונים מפני דברי כת״ר שליט״א‪.‬‬
‫מלבושו כדי לקשור אותו ע״י מתיחת החוט דהוי ממש‬ ‫ו בז ה נדחה ג״ב מ״ש בסוף דבריו לעשות ס״ס בדין‬
‫תופר שלא בדרך לבישה‪ ,‬שכיוונתי לו׳ דלא הוי בכלל‬ ‫מצקת אף שיהיו ב׳ הספיקות נגד מר״ן‪ ,‬מ״מ‬
‫לבישה שהרי נגמרה הלבישה‪ ,‬ורק באה אח״כ כדי‬
‫מר״ן לא אסר עירוי ממצקת‪ ,‬רק עירוי מכלי א׳ ממש‬
‫לקשור המלבוש ע״י מתיחת החוט והוי שלא דרך‬
‫או נתינה בתוך מצקת וכו׳ עכל״ה‪ ,‬דהרי הוכחנו‬
‫לבישה ע״כ‪ ,‬ועיקר כוונתי היתה לסתור דברי כת״ר‬
‫מדברי התוס׳ והרא״ש והטור ורמ״א הביא דבריהם‬
‫שאמר שחוט בתי ‪T‬ים היא נעשית אחר ההלבשה דרך‬
‫הט״ז יו״ד ססי׳ צ״ב דאסרו גם היוצא ממצקת למלונ‬
‫לבישה ואפי״ה אסר‪ ,‬לזה אמרתי דאין זה כלל דרך‬ ‫בו וזה ברור‪ .‬זהו הנלע״ד לחזק דברי בס״ד‪ ,‬וה׳ הטוב‬
‫לביעזה‪ ,‬שהלבישה נגמרת כבר‪ ,‬והחוט בא אחריה להדק‬ ‫יעמידנו תמיד על האמת‪ ,‬ואל יצל מפינו דבר אמת‬
‫המלבוש ע״י מתיחת החוט ולא הוי דרך לבישה כלל‪,‬‬ ‫עד מאד‪ .‬ולרח״ם אדר תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬
‫והם דברי הגאון רב פעלים ממש‪ ,‬ודוק׳‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫והנה ראיתי לכת״ר שהודה שכוונת הראש״ל הגרע״י‬
‫שליט״א כדברי‪ ,‬ואני מוסיף עתה שגם הגאון‬ ‫דיבוק החיתולים והפרדתם‬
‫ר״פ דקדוק דבריו וכוונתו כמ״ש‪ ,‬ודבריו יותר‬
‫עוד זה מדבר‪ ,‬בדין החיתולים בספרו )תפלה למשה(‬
‫מדוקדקים בפי מה שפירשתי‪ ,‬באופן דלהלבה נר׳‬
‫סי׳ נ״ו שחזר מדבריו והתיר להדביק מטעם‬
‫ברור כמ״ש וכדעת הראש״ל שליט״א‪ ,‬ומי כמוהו‬
‫שהדבקה אינה דומה לתפירה‪ ,‬ולזה תמהתי עליז‬
‫מורה‪ ,‬וצויי״מ‪ ,‬החו״פ ירושלים עיה״ק בחג הפורים‬
‫בהקדמתי לספרו ובספרי הנל׳ סי׳ מ״ז‪ ,‬שאע״פ‬
‫תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬
‫שההדבקה אינה דומה לתפירה אבל היא חולדה דתופר‪,‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫וכמ״ש מר״ן סי׳ ש״מ סי״ד‪ ,‬ולזה ‪r‬א בהערתו שם‬
‫אות ה׳ לידון בדבר חדש‪ ,‬דטעם נקבים המתוקנים‬
‫שמותר‪ ,‬משום שאין עשוי להתקיים לעולם רק פוחחין‬
‫סימן ה‬ ‫וסוגרים‪ ,‬ואינו דומה לתופר שעומד להתקיים לעולם‪,‬‬
‫תשובה להשגה באור תורה‬ ‫וה״נ בהדבקדת ניירות אינם דומים לתופר‪ ,‬שכיון שאין‬
‫בענין תיקון הטה׳ לשבת‬ ‫עומדים להתקיים‪ ,‬הרי הם דומים לנקבים המתוקנים‬
‫ומותר‪.‬‬
‫ב ענין עלי הטה׳ שנהגו העולם לשרות עליהם מים‬
‫ו אנ כי הרואה שלא תירץ מאומה‪ ,‬שאם באנו לזה‪,‬‬
‫חמים מכלי א׳ בע״ש‪ ,‬ואחרי איזה רגעים‬
‫הרי גם בלא נקבים מתוקנים הרי הם אינם‬
‫מריקים המים ומייבשים אותם‪ ,‬ולמחר ביום שבת‬
‫עשוים להתקיים‪ ,‬דודאי הוא עשוי להסיר הבגד בכל‬
‫מריקין עליהם מים חמין מכלי א׳ רשותין הטד‪,‬׳‪ ,‬והוא‬
‫שעה‪ ,‬ומוכרח לפתוח ההדוק‪ ,‬וממלא אינו עשוי‬
‫מנהג מיוסד ע״פ דברי גאוני עולם וכמ״ש בספרי‬
‫להתקיים‪ ,‬ועכ״ז אסור דדומה לתופר‪ ,‬ודוקא כשיש‬
‫תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ל׳ וסי׳ ס״ו‪ ,‬ובהקדמתי‬
‫נקבים רחבים ומתוקנים בתפירה כעיגול סביב הנקב‬
‫לס׳ תפלד‪ ,‬למשה יישבתי מד‪ ,‬שהקשה עלי המחבר‬
‫אז התירו וכמ״ש מר״ן סי׳ מ״ד ס״ז‪ ,‬ומקורו ברבינו‬
‫בספרו סי׳ ל״ג מדברי מד‪,‬ר״ם שיק או״ח סי׳ קל״ב‬
‫פרץ וסמ״ק והגמי״י והמרדכי ובפסקים למהר״ם‬
‫וד‪,‬כריע כמותו ע״ש‪ ,‬ועוד הארכתי באור תורה אלול‬
‫מרוטנברג משם מהר״ם וצידה לדרך ואו״ח ושה״ל‬
‫תשמ״ז ליישב מד‪ ,‬שהקשה שנית על דברי בשולי‬
‫ועוד פוסקים הביא דבריהם הראש״ל בם׳ יחוה דעת‬
‫הקדמתי שם עש״ב‪] .‬ועי׳ כל זה לעיל סי׳ ד׳‪[.‬‬
‫ח״ו סי׳ כ״ד‪ ,‬וכתבו הטעם משום דדומה לקרסים‬
‫הן היום ראיתי בהירחון הנכבד אור תורה תשרי‬ ‫וללאות שהוא סוגר ופותח ואינו דומה לתופר כלל‪,‬‬
‫תשמ״ח סי׳ ד׳‪ ,‬דברי משיג א׳ מד‪.‬אברכים דנייף‬ ‫אבל באין נקבים ועיגולים ותפירה‪ ,‬אע״פ שעומד‬
‫איתנופי כאחד הגאונים‪ ,‬וכמתלהלה יורה זיקים דחה‬ ‫לפתוח ולא להתקיים על ‪T‬ו או על צוארו‪ ,‬עכ״ז‬
‫כל מה שכתבנו באורך וברוחב‪ ,‬בדברים הדברים שאינם‬ ‫אסרו משום שדומה באמת לתופר‪ ,‬וה״ה בנד״ד כיון‬
‫צודקים‪ ,‬ולא ראיתי מלד‪ ,‬אחת צודקת בכל דבריו‬ ‫שהמדבק ניירות הוא תולדת תופר וחייב‪ ,‬ודומה ממש‬
‫כדלהלן‪ ,‬ואף שלא היד‪ ,‬מן הצורך להשיב‪ ,‬כי הדברים‬ ‫לתופר‪ ,‬א״כ גם בזה שאינו של קיימא ועתיד לפותחו‪,‬‬
‫יע ‪T‬ו על עצמן‪ ,‬אך לא הכל מדקדקים‪ ,‬ויבואו לטעות‬ ‫עכ״ז אסור מדרבנן‪ ,‬כיון שאין נקבים עגלים ומתוקנים‬
‫בדברים הנדפסים‪.‬‬ ‫בתפירה‪ ,‬וזה ברור‪ ,‬וצדקו דברי הראש׳׳ל שליס״א‪.‬‬
‫יג‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ה‬ ‫שמ״ש‬
‫הטה׳ שהם קלי הבישול לסמנים‪ ,‬אמנם מה שתי׳ הגאון‬ ‫תחלה כתב המשיג וז״ל״ עיינתי בדברי קדשו של‬
‫לזה‪ ,‬גברא רבא חזינא תירוצא לא חזינא‪ ,‬דאיד יעלה‬ ‫מני״ר מהר״ש משאש וכר שדרך קסתו‬
‫על הדעת לדמות עלי הטה׳ שהם מקלי הבישול וכמ״ש‬ ‫להעמיד דעתו שהטה׳ הרי הוא כשאר יבש שאם‬
‫הגאון‪ ,‬למילחא ולבשרא דתורא‪ ,‬ע״ד אומרם מאיגרא‬ ‫נתבשל בל צרכו מערב שבת אין בו משום בישול‬
‫רמא לבירא עמיקתא‪ ,‬ואין מי שיכחיש שעלי הטה׳‬ ‫אחר בישול וכר עכל״ה‪ .‬וע״ז אני אומר שדריכת קמתי‬
‫עם עמידתן מתבשלים כרגע‪ ,‬ויש הרבה פוס׳ שאסרו‬ ‫לא היתה להעמיד דעתי‪ ,‬אלא להעמיד דעת גאוני‬
‫אותם גם בכלי שני ושלישי מטעם זה שמתבשלים מהר‪.‬‬ ‫עולם ראשונים ואחרונים אשר כל רז לא אניס להו‪,‬‬
‫והם הפמ״ג והערוה״ש ומשנ״ב ומשפטי עוזיאל ותוע״ר‬
‫ג ם מה שסיים הגאון מהר״ם שיק וז״ל והא דאמרי׳‬
‫וכף החיים ונתיבות השלום ובנין ציון ועוד וכר וכל‬
‫כל שבא בחמין מע״ש מותר לשרותו בחמין‬
‫העולם שנמשכו אחריהם דור אחר דור לערות על הטה׳‬
‫בשבת היינו אם ע״י השריד‪ .‬בע״ש מבושל כל צרכו‬
‫מע״ש וכו׳ ולמחר מריקין עליו מכ״ר ושותין אותו‪,‬‬
‫וכו׳ ע״כ‪ .‬איני מבין שהרי גם בנד״ד בעירוי של ע״ש‬
‫וכן ראיתי בימי חורפי בעיר מולדתי מקנאם יע״א‬
‫כבר נתבשל כל צרכו ויכול לשתות הטה׳ באותה שעת‬
‫לכל ה^ס ‪T‬ים ואנשי מעשה שעשו כן‪ ,‬ועוף לא צווח‬
‫ממש מאותו עירוי‪ ,‬שכן דרך לערות עליו ולשתותו‪,‬‬
‫צפור לא צפצף‪ ,‬והוא הוא המשיג שדרך קסתו לדחות‬
‫וכ״ש אם שרה אותו ממש בכ״ר‪ ,‬דודאי נתבשל כל‬
‫דברי כולם מקמי קו׳ מהר״ם שיק שדימה אותם‬
‫צרכו‪ ,‬ואין בישול אחר בישול‪ ,‬וכוונת נתבשל כל‬
‫לסממנים‪ ,‬גם חלק גדול מהפוס׳ המתירין‪ ,‬שם אותם‬
‫צרכו‪ ,‬פירושה היא לאפוקי אם לא נתבשל כל צרכו‬
‫בשורת האוסרים‪ ,‬ולפי דעתו הכל אוסרים זולת הפמ״ג‬
‫׳ואינו ראוי לאכילה עדיין‪ ,‬דאז בפעם ב׳ נשלם הבישול‪,‬‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫משא״ב בנד״ד דראוי הוא לשתותו מע״ש ע״י אותו‬
‫וזה אינו וכמ״ש להלן‪ ,‬ואנן בס״ד זכינו לקיים דברי‬
‫עירוי‪ ,‬אין לך נתבשל כל צרכו כמו זד‪ ,.‬וכבר מילתי‬
‫כל הגאונים הנ״ל‪ ,‬ולתרץ קושית מהר״מ שיק‬
‫אמורה‪ ,‬דאם נוסיף להניחו במים חמין יותר מדאי הוא‬
‫דלא דמי לסממנים כלל‪.‬‬
‫משחיר ונו״ט לפגם וא״א לשתותו‪ ,‬וד‪.‬יום שיש שקיות‬
‫והרואה יראה‪ ,‬שהמשיג נבהל להשיב בלי להעמיק‬
‫טה׳‪ ,‬תיכף שמערין עליהם רגע או שנים שיעור שיתנו‬
‫בדברי כלל‪ ,‬רק חזר להציג דברי מהר״ם‬
‫טעמם וצבעם‪ ,‬תיכף ממהרין להוציא אותם מהטאלייר‬
‫שיק‪ ,‬וחיזק אותם לפי דעתו בראיה מהימנא המתנוססת‬
‫וזורקין אותם‪ ,‬הלא״ה הטה׳ נפסד ול״ח לשתיה‪ ,‬מזה‬
‫לתפארה בדברי הרמב״ם‪ ,‬לכן אבא בחזרה ובקצרה‬
‫מוכח דמה שמערין עליו בע״ש ונשאר מעט זמן במים‬
‫לבאר ולחזק דברי הא׳ זיע״א דלא נימא שנעלם מהם‬
‫)וכמ״ש המשנ״ב( כבר נתבשל כ״צ‪ ,‬ואף אם יוציא‬
‫לשון הרמב״ם‪ ,‬ובפרט הגאון הגדול הפמ״ג דאורייתא‬
‫טעם עוד‪ ,‬טעם מבושל הוא‪ ,‬וע״פ רוב לפגם‪.‬‬
‫מנחא ליה בכיסתיה‪.‬‬
‫וג ם בשבת כששותין‪ ,‬הכל מרגישים שהוא כבר‬
‫אמרתי ואומר‪ ,‬דהגאונים ז״ל ס״ל וכן הוא האמת‪,‬‬
‫מבושל‪ ,‬ובאין ברירה מסתפקין בזה‪ ,‬ובחול לא‬
‫דדברי הרמב״ם בסממנים לא באו אלא להקל‬
‫יעלה עה״ד לעשות כן הטד‪.‬׳ לכתחילה‪.‬‬
‫ולא להחמיר כדלהלן‪ ,‬ואגב אוסיף לבאר שהמים‬
‫ומטעם זד‪ .‬אין דרך העולם לעשות טה׳ על כלי א׳■‬ ‫הרותחים היו מונחים על האש מע״ש ורותחים רתיחה‬
‫על האש‪ ,‬אלא דרך עירוי מכלי א׳‪ ,‬דאם‬ ‫מעליא‪ ,‬ובשבת נותן בהם סממנים‪ ,‬דאל״ד‪ .‬תיפוק ליה‬
‫תשים אותו על האש רק איזה רגעים‪ ,‬תיכף ישחיר‬ ‫שחייב משום בישול המים על האש‪ ,‬אלא מדבר על‬
‫יותר מדאי ויתן טעם לפגם‪ ,‬ולא יכולין לשתותו‪ ,‬מזה‬ ‫בישול סמנים‪ ,‬ואמר כמה ישהו הסמנים במים על‬
‫מוכח דמה שמערין עליו מכלי א׳ קנה שלימותו ונתבשל‬ ‫האש ואז יתחייב משום בישולם‪ ,‬ונתן שיעור כדי‬
‫כל צרכו קרינן ביה ואין בישול אחר בישול‪.‬‬ ‫שיהיו ראוים לדבר שמבשלים אותם בו‪ ,‬דהיינו שיגיעו‬
‫להיות הסמנים ראוים לעשות מלאכת הצביעה שהיא‬
‫ו כ ב ר הבאתי דברי הרא״ש וד‪.‬ר״ן לחלק בין סמנים‬
‫עיקר המלאכה הנדרשת מהם‪ ,‬ואז נקרא נתבשל כל‬
‫לדברים אחרים‪ ,‬או משום דצריכים בישול‬
‫צרכו‪ ,‬וזה לוקח זמן‪ ,‬ובפחות משיעור זה אין זה‬
‫לעולם‪ ,‬או משום צובע‪ ,‬מה שלא אמרו בשאר דברים‪.‬‬
‫מבשל‪ ,‬ויכול להוציאם קודם ולא יתחייב משום בישול‪.‬‬
‫וד‪,‬באתי דברי המשנ״ב דלב׳ הטעמים מן חג׳‪ ,‬מותר‬
‫הגסה בסמנים בלי צמר כשאר תבשיל שנתבשל כל‬ ‫ו מ ה דמות יערוך לבישול הטה׳ דאפי׳ בלא בישול‬
‫צרכו‪ ,‬ודקדקתי זד‪ .‬מדברי מר״ן שכתב אבל צמר‬ ‫על האש רק בעירוי בעלמא שמערין עליו‬
‫ליורה‪ ,‬וכן דקדק הפמ״ג ע״ש‪ ,‬והמשיג לא נתן לב‬ ‫מתבשל כרגע ומתחייב משום בישול‪ ,‬שכבר ראוי הוא‬
‫לכל זה‪.‬‬ ‫לשתיה שהוא הדבר שבשבילו מבשלים הטה׳ כדי‬
‫ומ׳׳ש המשיג דכיון דעשוים בשביל טעמם כל זמן‬ ‫לשתותו‪ ,‬וכן נר׳ מדברי מהר״ם שיק גופיה שם שדימה‬
‫שמוציאין טעמם נק׳ בישול ודימה לסמנים‪,‬‬ ‫דין סממנים למ״ש רז״ל צריכה מילחא בישולא כבשרא‬
‫אין לזה דמיון דסמנים עשוי לצביעה וכל זמן שהוא‬ ‫דתורא‪ ,‬וע״ש בדברי הגאון ז״ל שנעקש מזה תכו״ט‬
‫צובע אסור‪ ,‬וכבר כתבנו דזה עצמו דוקא עם צמר‬ ‫וז״ל‪ ,‬ואף דעינינו הרואות דעלים הללו הם מקלי‬
‫וכמש״ל‪ ,‬אבל טעם שבתוך הטה׳ הוא מאכל ונתבשל‬ ‫הבישול מ״מ אין טבע כל העלים שוים וכבר אמרו‬
‫בתוכו תכו״מ עם בישול העלים‪ ,‬וכשיוצא פעם ב׳י‬ ‫צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא וכר‪ ,‬הרי‬
‫כבר הוא מבושל ואין בישול אחר בישול‪.‬‬ ‫שהוקשה לו להגאון קושייתינו דמה דמות יערוך עלי‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ ה‬ ‫שמ״ש‬ ‫יד‬
‫חושבין קליית קאפי לכלום‪ ,‬ואפי׳ בכ״ש רצו לאסור‬ ‫ונ ר' שלזה כיון הח״ס גתשו' או״ח סי׳ ע״ד בדחייתו‬
‫לשיטתם‪ ,‬דאז מתבשל ונותן טעם במים‪ ,‬כולם יודו‬ ‫לדברי הגו״ר‪ ,‬לחלק בין סמנים למאכל ע״ש‪,‬‬
‫בזה שבישלוהו פעם א׳ ע״י שעירו עליו מים חמין‬ ‫שכוונתו בדחייתו דהטעם שבתוך עלי הטה‪ /‬שהוא‬
‫מכ״ר בע״ש‪ ,‬וזרקו המים ונתייבש‪ ,‬ורוצים לערות‬ ‫מאכל‪ ,‬נתבשל עם עלי הטה‪ /‬ואין בישול אחר בישול‪,‬‬
‫עליו פעם ב׳ ביום שבת חמין מכלי א׳‪ ,‬דמותר בשופי‪,‬‬ ‫ודמי לחתי׳ מאכל שפולטת טעמה שכבר נתבשל‪ ,‬לא‬
‫כיון שגעשה בו מעשה בישול ממש ולא קליד‪ .‬לחוד‪,‬‬ ‫כן בסמנים שעיקרם לצבע וכל זמן שהם צובעים‬
‫וכ״ש למתירין‪ .‬הגאון מהרי״ף ומד‪.‬ר״ם בן חביב ומד‪.‬ר״א‬ ‫אסור‪ ,‬כן גל׳ לפרש דבריו‪ ,‬אף על צד הדוחק‪ ,‬ולא‬
‫יצחקי ומהר״ם היון שהתירו גבי קליה‪ ,‬דכ״ש הוא‬ ‫להניח על גברא רבא‪ ,‬תמיהה רבה שאין דבריו מובנים‬
‫שיתירו בעירו עליד‪ .‬מתחי׳ חמין דחוי בישול ממש‪,‬‬ ‫כלל‪ ,‬אבל כפי מ״ש הם דברים מוסברים ומוכרחים‬
‫ואף שכתבו הטעם גבי קליד‪ .‬משום דחזי לאכלה‬ ‫לפי מ״ש הרא״ש והר״ן שהסמניס הם דבר מיוחד‪,‬‬
‫כתושה‪ ,‬לא אמרו זה אלא בקליה בעלמא דלא הוי‬ ‫והמשיג‪ .‬שם את הגאון ח״ס עם שורת המתאימים את‬
‫בישול לשיטתם‪ ,‬לזה הוצרכו לטעמא דחזי לאכילה‪,‬‬ ‫הטה׳ עם הסמנים‪ ,‬מה שהוא ממש בהיפך ע״ש‪ ,‬גם‬
‫לא בן בעירו עליד‪ .‬חמין מכ״ר‪ ,‬יתירו גם בלי טעם‬ ‫שגה בדברי הרב עוזיאל בחיו״ד סי׳ מ״ד במהדורא‬
‫דראויד‪ .‬לאכול‪ ,‬כיון שכבר נתבשלה ואין בישול אחר‬ ‫תניינא‪ ,‬ושמו עם המהר״ם שיק׳‪ ,‬מה שאינו אמת ע״ש‬
‫בישול ודלא כמ״ש המשיג להיפך‪.‬‬ ‫בדבריו ז״ל‪.‬‬
‫ומ״ש המשיג משם הראש״ל ביחוה דעת ח״ב סי׳‬
‫וג ם הח״ס שם בטעם הב׳ להתיר מטעם שעירו על‬
‫מ״ד שכבר הורה גבר בסכינא חריפא כדבריו‬
‫הקפה׳ רותחין בע״ש‪ ,‬מוכח מדבריו דבזה היה‬
‫)וכן ראיתי להרב תפלה למשה שם( גם בזה לא עיין‬
‫מתיר לגמרי משום שהוא ראוי לאכילה‪ ,‬וזל״ה דראוי‬
‫יפה בדברי הראש״ל שם‪ ,‬דשם מדובר לא בעירוי ב׳‪,‬‬
‫לאכילד‪ .‬ע״י שריית ערב שבת‪ ,‬כקאפי שראוי לשתיה‬
‫אלא בעירוי הא׳ על הטה׳ בשבת שלא עירו עליו‬
‫ע״י חמין ששופכין עליו מע״ש‪ ,‬דאם לא ראוי לאכילה‬
‫מע״ש שבזה התיר הרב מים חיים משאש ז״ל‪ ,‬מטעם‬
‫ע״י שריית ע״ש‪ ,‬הרי אפי׳ נתבשל אם אינו כמאכל‬
‫שקולין אותו ע״ג טסי נחשת ואין בישול אחר אפיה‬
‫ב״ד יש בו משום בישול עכ״ל‪ ,‬אלא שחזר בו הגאון‬
‫או קליה‪ ,‬ע״ז הקשה עליו דלא הוי בזה שנתנו על‬
‫ממ״ש רש״י בתרגגולתא דר׳ אבא מבושל ממש הוא‪,‬‬
‫טסי נחשת כנתבשל או נצלה‪ ,‬אלא לייבש אותו שלא‬
‫אבל בשריה בעלמא אסור ובו׳ ובשביל זה הוצרך‬
‫יסרה‪ ,‬וכמ״ש ג״כ משם נתי׳ השלום דהאומרים שכבר‬
‫לעשות ע״י עכו״ם ואז מותר ע״ש‪ ,‬ולקוצ״ד אין מזה‬
‫נתבשל דברי הבל המה‪,‬‬
‫קושיא כלל‪ ,‬דאף למ״ש רש״י דהיינו מבושל ולא‬
‫וג ם אני הצעיר כתבתי כן בספרי תבואות שמ״ש‬
‫נשרה‪ ,‬היינו בדבר ששרייתו אינד‪ .‬גמר בישולו כמו‬
‫חאו״ח ססי׳ ס״ו‪ ,‬לתמוד‪ .‬על שא״ב הרה״ג מים‬
‫תרנגולתא דר״א‪ ,‬בזד‪ .‬הוא דאם נשדד‪ .‬לבד אינד‪ .‬יכול‬
‫חיים והבאתי את דברי נתיבות השלום הנ״ל‪ ,‬וכ״כ‬
‫לשרותו פעם ב‪ /‬כיון דכפי האמת עדיין לא נתבשל‬
‫בספר משפ״ע הנ״ל ע״ש‪ ,‬דוק בדברי הראש״ל שליט״א‬
‫אבל בדבר קל כגון טד‪,‬׳ או קאפי‪ ,‬דעירוי עליו הוא‬
‫שכתב ולכן אין דינו כנתבשל או נצלה‪ ,‬משמע דאם‬
‫גמר בישולו וראוי לשתותו כך‪ ,‬אזי גם לסברא דבעי‬
‫נתבשל שעירו עליו כמו שעושין בתול‪ ,‬דודאי מותר‬
‫מבושל‪ ,‬זה נקרא מבושל ממש וכמ״ש איהו גופיה‬
‫לערות עליו פעם ב׳ כשהוא יבש‪ ,‬וכן היא דעת‬
‫דראוי לאכילה ע״י שריית ע״ש‪ ,‬ולא ידעתי למד‪ .‬נדחק‬
‫המשפ״ע שם להדיא וממנו הביא הראש״ל‪ ,‬וזהו‬
‫הגאון בזד‪ .‬והוצרך לעשות בשבת ע״י גוי‪ ,‬ועי׳ בספר‬
‫שהרעיש העולם ביערת דבש על המקילין‪ ,‬דקאי להדיא‬
‫מים חיים שם מזה בססי׳ קי״ח שכ״כ בקיצור‪.‬‬
‫על המקילין לערות עירוי א׳ על הטה׳ בשבת‪ ,‬וכן‬
‫אני טרם אכלה‪ ,‬מצאתי להראש״ל בקול סיני ח״ב‪,‬‬
‫משמע ממה שהביא ראיה הראש״ל מנתיבות השלום‬
‫חשון תשכ״ג‪ ,‬בדיני מבשל אות ט׳ שפסק דיש‬
‫ופמ״ג ובנין ציון וכר‪ ,‬שכולם איירי בעירוי א׳ היפך‬
‫לסמוך על הפמ״ג וסיעתו‪ ,‬לערות ביום שבת על עלי‬
‫הרב מים חיים‪ ,‬ולא בעירוי ב׳ שכולם התירו בו‬
‫הטה׳ שעירה עליד‪.‬ם מע״ש‪ ,‬רק דלכתחילה כתב דיש‬
‫להדיא‪ ,‬ולא כמו שהבין בהם המשיג‪.‬‬
‫לחוש להרתיח עלי הטה׳ מע״ש בכלי א' לצאת מידי‬
‫כל ספק עכל״ד‪ .‬ע״ש‪ ,‬וזה ראיה ברורה דגם ביחוד‪.‬‬ ‫ואף שציין שם הראש״ל גם למד‪,‬ר״ם שיק ומשיב‬
‫דעת פסק דלא כמהר״ם שיק‪ ,‬היפך ממה שהבין המשיג‬ ‫דברים‪ ,‬פשוט הדבר שכוונתו להביא ראיה‬
‫בדבריו וכמש״ל‪.‬‬ ‫ברבותא‪ ,‬דאפי׳ עירוי ב׳ אסרו ולא חשו למה שנקלה‬
‫על טסי נחשת‪ ,‬אבל לגבי נתבשל מתחי׳ לא איירי‪.‬‬
‫אמנם מ״ש הראש״ל דלכתחי׳ לצאת ידי כל ספק‬
‫ו בז ה נדחו כל דברי המשיג מעיקרן‪ ,‬שכל בתר‬
‫ראוי להרתיח עלי הטה׳ מע״ש‪ ,‬נלע״ד דאם‬
‫איפכא אזיל‪ ,‬וכל הפום׳ שהביא הלא לנו הם‪,‬‬
‫באנו לצאת ידי מד‪,‬ר״ם שיק‪ ,‬גם רתיחה לא תועיל‪,‬‬
‫וגם הראיה מהימנא מדברי הרמב״ם נדחית שאין שום‬
‫שהרי הוא מדמה לסמנים‪ ,‬ולבשרא דתורא‪ ,‬וכל זמן‬
‫ראיה ממנה כלל‪ ,‬והדמיון לסמנים אינו שקוף וברור‬
‫שיוציאו מ מ נק׳ בישול חדש‪ ,‬וכן מדוקדק לד‪,‬דיא‬
‫אף מעט וכ״ש מאד‪ ,‬ול׳ש באוכלא לדגא‪ ,‬והדברים‬
‫מדבריו וז״ל וא״כ כל זמן שלא נתבשל כל צרכו‪,‬‬
‫מוכרחים לדעת כל אותם הגאונים‪,‬‬
‫הא קי״ל בסי׳ שי״ח דיש בישול אחר בישול ובמאכל‬
‫‪ T‬ענו שיעור מאכל ב״ד ובל צרכו‪ ,‬ובעלים וסמנים‬ ‫האמור‪ ,‬אני אומר דגם הגו״ר וסיעתו האוסרים‬ ‫ולפי‬
‫שבא הבישול רק לד‪.‬וציא המיץ שבהם ולא לצורך‬ ‫בקאפי קלוי לערות עליו מים חמין משום דלא‬
‫טר‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ו‬ ‫שמ״ש‬
‫בפיו הוא היתר גמור‪ ,‬רק היום גרם לו לאסור לאכלו‬ ‫עצמם‪ ,‬לא שמענו שיעור בישולם כדי צרכם‪ ,‬ומסתבר‬
‫מפני הצום‪ ,‬לא כן בנד״ד דע״י בישול בשבת נעשה‬ ‫כל שיש בהם מיץ ונותן טעם ולא פסק טעמם וריחם‬
‫כדבר איסור ממש‪ ,‬ואין הקב״ה מביא תקלה וכו׳‪.‬‬ ‫לא נתבשלו כל צרכם ויש בהם בישול אחר בישול‪,‬‬
‫וכ״כ להדיא בתוס׳ שבת י״ב ע״ב ד״ה ר׳ נתן‪ ,‬במי‬ ‫וכל בישול פנים חדשות‪ ,‬ובפרט לפי מ״ש דעלי הטה׳‬
‫שטעה ואכל קודם הבדלה דלא אמרי׳ בזה אין‬ ‫הם בכלל סמים‪ ,‬וכבר כתב הרא״ש דסמנים צריכים‬
‫הקב״ה מביא תקלה‪ ,‬ונתנו טעם וז״ל התם לא הוי‬ ‫בישול רב וכו' כבשרא דתורא עכל״ה‪.‬‬
‫מאכל איסור אלא השעה אסורה ע״כ‪ ,‬וכן ראיתי להדיא‬
‫מוכח להדיא מדבריו דקאי גם אהיכא דהרתיחום על‬
‫שם בשד״ח אות רמ״ב שכתב משם הגהות מרדכי‬
‫האש לא מועיל‪ ,‬שהם כסמנים וכ״ז שיוציאו‬
‫סופ״ק דעירובין שכתב להדיא דבאיסור שבת וכלאי‬
‫מיץ הו״ל בישול חדש‪ ,‬יכו מוכח להדיא מסוף דבריו‬
‫בהמה אמרי׳ אין הקב״ה מביא תקלה ע״י ש״צ‪ ,‬ובודאי‬
‫מדלא אשכח שום היתר אלא אם אפשר בשבת לערות‬
‫דטעמו כמו שכתבתי‪ ,‬ותמהני על המשיג ש ‪ T‬ו משמשה‬
‫בעירוי שנפסק הקילוח וכו׳ עכ״ל‪ ,‬ולא אשכח היתר‬
‫באות הנ״ל וציין אותו בהשגתו‪ ,‬ואיך לא שת לבו‬
‫ע״י רתיחה‪ ,‬מוכח דגם זה לא יספיק לדעתו וכמבואר‬
‫לראות מה שכתוב שם‪.‬‬
‫בדבריו לעיל‪.‬‬
‫באופן שכל דברי המשיג תמוהים ובלי שום ראיה‪,‬‬
‫וכיון שבכל אופן א״א לצאת יד״ח מהר״ם שיק‪ ,‬אין‬
‫רק סמך על חכמתו כי אזנו מילין תבחן‬
‫מקום להחמיר לכתחי׳ להרתיח כיון דגם בזה‬
‫שתפלת רבו הרב תפלה למשה זכה וברה‪ ,‬והרי אנו‬
‫לא יצאנו ‪T‬י חובה‪.‬‬
‫רואין שמלבד שלא בחן ולא העמיק‪ ,‬אלא עוד זאת‬
‫גם דברים פשוטים של הפוס׳ שאינם צריכים בוחן‬ ‫ובפרט דכפי האמת כבר כתבנו דדברי מהר״ם שיק‬
‫ועומק‪ ,‬לא נתן להם לב וייחם להם דברים היפך ממש‬ ‫תמוהים להשוות עלי הטה׳ לסמנים ולבשרא‬
‫ממה שכתבו‪ ,‬וכבר אמר התנא‪ ,‬ז׳ דברים בחכם‪ ,‬וא׳‬ ‫דתורא‪ ,‬שהרי הם רכים מאד ומתבשלים ע״י עירוי‪,‬‬
‫מהם שלא יהיה נבהל להשיב‪ ,‬וזה גרם לו שלא עמד‬ ‫ורק ע״י עירוי לבד‪ ,‬ולא ע״י רתיחה‪ ,‬דאפי׳ בחול‬
‫אפי׳ על דברים פשוטים‪ ,‬ועכ״ם מצאתי לו זכות שעל‬ ‫אין רגילין בזה כדי שלא יפוג טעמם׳ וממילא ראוי‬
‫ידו רווחא שמעתתא ונתבררו הדברים על בוריין‪ ,‬גם‬ ‫להתיר לכתחי׳ כפה״ד‪.‬‬
‫זה ילמדנו לקח להבא ויעלה במעלות התורה בע״ה‪,‬‬
‫אי ך שיהיה‪ ,‬אין לנו להניח סברת גדולי עולם‪ ,‬הפמ״ג‬
‫זהו הנ״ל וצויי״מ וימן׳‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בתשרי‬
‫והערוה״ש והמשנ״ב ומשפטי עוזיאל ונתיבות‬
‫תשמ״ח לפ״ק‬
‫השלום !ובנין ציון וכף החיים ותוע״ר‪ ,‬ועיקרי הד״ט‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬ ‫דין כב׳ משם כמה גדולים‪ ,‬ויערת דבש וח״ם‪ ,‬מקמי‬
‫) ד ר ך אגב ראיתי להגאון ח״ס סי׳ קל״ב הנ״ל‪ ,‬שכתב‪:‬‬ ‫סברת מהר״ם שיק מכח קושיא בעלמא שמתורצת‬
‫וז״ל‪ ,‬והיינו קאפי שהוא יבש לגמרי ואין בר‬ ‫בשופי לשיטתן דיש חילוק בין סממנים לעלי הטה׳‪,‬‬
‫שום לחלוחית מים קרים‪ ,‬דא״כ אסור‪ ,‬דעד כאן לא‬ ‫וגם בסמנים עצמם כבר דקדקנו מדברי הש״ע‪ ,‬דבלי‬
‫היו דברינו אלא בדבר יבש אבל בדבר לח וכו׳ בודאי‬ ‫צמר יכול להגיס וכמש״ל‪.‬‬
‫אין שום הו״א )הוה אמינא( ואם ■יש נוהגים כן גם‬ ‫כל זה כתבתי לענין הלכה ולחזק את המנהג הפשוט‪,‬‬
‫בלח נשתבשו וכו׳ ע״כ ושמחתי שזה מחזק דברינו‬ ‫אמנם למעשה כבר כתבתי דיש לחוש שמא לא‬
‫בתבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ל׳ וסי׳ ס״ו עש״ב(‪.‬‬ ‫יהפך אותם בע״ש וע״פ רוב ראיתי שאין נזהרין בזה‪,‬‬
‫הנ״ל‬ ‫וגם מניחים בהם מים ולא חשים לייבשם‪ ,‬לכן הנהגתי‬
‫שלא לבשל ולא לערות עליהם מע״ש‪ ,‬ורק ביום שבת‬
‫יערה עליהם חמין מכלי ב׳‪ ,‬ויש בזה הנאה גשמית‬
‫סימן ו‬ ‫ורוחנית‪ ,‬וכמ״ש הפמ״ג וסיעתיה‪ ,‬כמ״ש ברוחב בספרי‬
‫תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ל׳ וסי׳ ס״ו ע״ש באורך‬
‫בענין המנהג שלא להניח תפילין בט״ב‬
‫וברוחב‪.‬‬
‫ב ענין חנחת ציצית ותפילין בט״ב‪ ,‬בכל ערי מרוקו‬ ‫ומ״ש המשיג על מה שהבאתי דאין הקב״ה מביא‬
‫נהגו שלא ללובשם בבקר רק לובשים טלית‬ ‫תקלה ע״י של צדיקים‪ ,‬והביא מדברי התוס׳‬
‫קטן מתחת לבגדים כנהוג בכ״י ורק במנחה לובשים‬ ‫גטין ז׳‪ ,‬שאין דבר מגונה כ״כ באכילת היתרא בשעת‬
‫טלית ותפילין‪ ,‬וכן נהגו בכל הארצות‪ ,‬וגם בא״י‬ ‫האיסור ע״כ‪ ,‬כן ראיתי ג״כ להגאון שד״ח כללים‬
‫נוהגים כן‪ ,‬והוא כמ״ש מר״ן בהל׳ ט״ב סי׳ תקנ״ה‪,‬‬ ‫מערכת האלף אות רמ״ג שכתב משם התום׳ לחלק‬
‫ואף שכתב מר״ן בהל׳ תפילין סי׳ ל״ח ס״ו בט״ב‬ ‫בין אכילת איסור ממש לאכלת היתר בזמן האיסור‬
‫חייבים בתפילין ע״ש‪ ,‬היינו מדינא‪ .‬אבל מצד מנהג‬ ‫כיום הכפורים וכיוצא‪.‬‬
‫נהגו העולם שלא להניח‪ ,‬והוא מיוסד ע״פ כמה‬ ‫אמנם לפי דעתי חילוק גדול יש בין דבריהם ז״ל‬
‫ראשונים שכתבו שמעולם לא הניחו תפילין בט״ב‬ ‫לנד״ד‪ ,‬שאם נאמר שנתקל ובישל בשבת‪ ,‬הרי‬
‫ושיותר טוב לשים אפר מקלה' על ראשו‪ ,‬וכמ״ש בד״מ‬ ‫זה מאכל אסור שאסור לאכלו ב‪T‬ם שבת כמ״ש באו״ח‬
‫משם הכלבו משם הראב״ד ואבודרהם משם הראב״ד‪,‬‬ ‫סי׳ שי״ח‪ ,‬ועי׳ באה״ט אות ג׳‪ ,‬ומה דמות יערוך לנדון‬
‫וכ״כ הטור משם מהר״ם מרוטנברג שהוא כיום א׳ של‬ ‫הרבנים שהוא אוכל היתר גמור‪ ,‬ועד שעה שנותנו‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ ו‬ ‫שמ״ש‬ ‫טז‬
‫שביארנו לק״מ‪ ,‬ונמצא שמנהג העולם לאסור הוא‬ ‫אבל‪ ,‬ואין ללבוש בו לא תפילין ולא ציצית שאין יום‬
‫מסתמך על דברי הפוס׳ לאסור מדינא‪ ,‬ובן מסתברא‪,‬‬ ‫מר יותר ממנו יום קביעות בכיה לדורות‪ .‬גם הביא‬
‫דאל״ה רק נמנעים מחומרא ומסברא לבד‪ ,‬איך יזידו‬ ‫דברי הגמיי׳ משם הר״מ שהיה מניח תפילין מן המנחה‬
‫לבטל מצוה דאורייתא מסברא‪ ,‬בדבר שהוא חייב בו‬ ‫ולמעלה‪ ,‬וסיים הב״י וכן נהגו העולם שלא להניח‬
‫מדינא‪.‬‬ ‫תפילין בתפי׳ שחרית‪ ,‬ובמנחה מניחין אותם ע״כ‪.‬‬
‫ובזה נ״ל לפרש דברי המאירי בחידושיו לתענית‬ ‫ועפי״ז כתב בש״ע סי׳ תקנ״ה נוהגים שלא להניח‬
‫שכתב וז״ל מ״מ קצת חכמים נד‪,‬גו שלא להניח‬ ‫תפילין בט״ב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית‬
‫תפילין ור‪,‬וא מנהג נאת ואע״פ שהוא מוזהר בכל מה‬ ‫קטן ע״כ‪.‬‬
‫שד‪,‬אבל טוזר‪,‬ר בו‪ ,‬מ״מ אינו מחוייב לעשות מד‪,‬‬ ‫והנה אף שהדבר הוא רק משום מנהג ומה״ד חייבים‬
‫שהאבל חייב לעשותו כגון כפיית המטר‪ ,‬וכו׳ ותפילין‬ ‫בתפילין כמ״ש מר״ן באו״ח סי׳ ל״ח‪ ,‬מ״מ‬
‫אע״פ שהוא ממה שהאבל אסור בו‪ ,‬הואיל ואין איסורו‬ ‫בר׳ שהמנהג יש לו יסוד ע״פ הגאונים האוסרים מדינא‬
‫אלא יו״א לבד מותר בהם בט״ב אלא שדרכן שלא‬ ‫והם מהר״ם מרוטנבורג שדברש מראים שהוא אוסר‬
‫לר‪,‬ניחן וכמו שכתבנו עכ״ל‪.‬‬ ‫מדינא‪ ,‬שכן מדוקדק מדבריו שהביא הטור‪ ,‬שבדין‬
‫ולכאורה אין דבריו מובנים דכיון שכתב דמזתר‬ ‫תפילין כתב וז״ל ונר׳ דבט״ב אין להניח תפילין כמו‬
‫בהם בט״ב איך כתב אלא שדרכן שלא‬ ‫ביום א׳ של אבל שאין יום מר וכו׳ והשווהו ליום א׳‬
‫להניחן ובמו שכתבנו‪ .‬וגם כתב שמנד‪,‬ג יפד‪ ,‬הוא וד‪,‬וו‬ ‫של אבל שאסור מדינא‪ ,‬ואלו בדין הטלית שהביא‬
‫תרתי דסתרן‪ ,‬דכיון דמותר מד‪,‬״ד‪ ,‬איזה טעם מצאו‬ ‫הטור םמוך לזה כתב משמו וז״ל וציצית נהגו קדמונינו‬
‫שלא להניחן‪ ,‬זאת ועוד שאמר שהוא מנד‪,‬ג יפה ואיזה‬ ‫ובכל אשכנז שלא להתעטף בו ואסמכוהו אקרא בצע‬
‫יופי לבטל מצוד‪ ,‬דאורייתא‪.‬‬ ‫אמרתו וכו׳ משמע שדין תפילין שהביא בתחלה הוא‬
‫ונ״ל לתרץ בדקדוק דברי המאירי שכתב הואיל ואין‬ ‫מדינא ולא מנהגא‪ ,‬וכן מוכח מדברי הד״מ בשם הכלבן‬
‫איסורו אלא יו״א מותר בד‪,‬ם בט״ב‪ ,‬ולא אמר‬ ‫בשם הראב״ד וז״ל ׳ועדיף טפי לשום אפר מקלה בראשו‬
‫חייב בהם בט״ב לומר שמותר בד‪,‬ם בט״ב‪ ,‬ואם רצה‬ ‫במקום תפילין אפר תחת פאר עכ״ל וטעם זה נאמר‬
‫ללובשם אין לעבב עליו כיון שביום ב׳ מותר אבל‬ ‫ביום א׳ של אבל שהוא אסור מדינא‪.‬‬
‫אם לא רצד‪ ,‬ללובשם ג״כ אין למחות בו ללובשם כיון‬
‫ואף שכתב ועדיף טפי לשום אפר ובז׳ שלשון זה‬
‫שנק׳ פאר‪ ,‬דבט״ב נאמר אפר תחת פאר‪ ,‬ואפשר‬
‫לכאורה מורה שרק שהוא עדיף טפי לבד ולא‬
‫לדמותו ליום א׳‪ ,‬וי״ל על מד‪ ,‬לסמוך‪ .‬הם דעת‬
‫מוכרח‪ .‬נר׳ כוונתו דמלבד דאסור להניח תפילין כט״ב‪,‬‬
‫האוסרים ללובשו מטעם זה‪ ,‬ובשבל זה אמר שאע״ג‬
‫עוד זאת עדיף טפי להוסיף דבר אחר והוא לשום‬
‫שמותר מדינא‪ ,‬עכ״ז מנהג יפה שלא ללובשן‪ ,‬כיון‬
‫אפר תחת פאר‪.‬‬
‫שאין חיוב ג״כ ללובשם‪ ,‬ובפרט דיש אוסרים מדינא‬
‫גם סמ״ג וטהר״ם דעתם לאסור כמ״ש במקור הדברים‬
‫מטעם הר״מ מרוטנבורג שיום מר וקשר‪ ,‬הוא ובכיה‬
‫בהגמי״י וז״ל וכן בם׳ המצות שאסור משום‬
‫קבועה לדורות ולא יאות ללבוש פאר‪ ,‬אלא אפר‬
‫שנקרא פאר‪ ,‬וכן מהר״ם כתב בהל׳ שמחות שלו‪ ,‬אמנם‬
‫תחת פאר‪ ,‬ובזד‪ ,‬סרה מעליו קו׳ הרב יעקב הלל שם‬
‫ראיתיו מניח תפילין מן המנחה זלמעלה וכד עכ״ל‪,‬‬
‫בקובץ מקבציאל דף פ״א ע״א וע״ב שד‪,‬ניהה בצ״ע‬
‫הרי דמפורשת דעתם לאסור מדינא משום שנק׳ פאר‪.‬‬
‫ע״ש‪ ,‬וזה ג״כ דלא כד‪,‬רב בית דוד סי׳ של״ו הביא‬
‫ואף שמדברי הב״י נר׳ שדעת הגמי״י בשם סמ״ג וכו׳‬
‫דבריו שם שכתב דכל שכתב מותר היינו שמחוייב‪,‬‬
‫רק מטעם מנהג אוסרים‪ ,‬דבר ברור שלא דקדק הב״י‬
‫וזה אינו‪ ,‬דמותר לחוד‪ ,‬וחייב לחוד‪ .‬וכן הוא מבואר‬
‫בלשונו כיון דלדינא לא נפקא מינה מדי והמנהג‬
‫ברכינו ירוחם נתיב יח׳ דף קס״ז ע״ג‪ ,‬הבי״ד שם‬
‫לאסור כס׳ האוסרים‪ ,‬אבל הדבר מבואר בפי׳ בהגמי״י‬
‫דפ״א ע״ב ע״ש‪ ,‬שד‪,‬ביא ב׳ הסברות שיש מחייבים‬
‫בשם ם׳ חמצוות לאסור משום שנק׳ פאר‪ ,‬וכן מוכח‬
‫בתפילין וי״א שאין לד‪,‬ניח כיו״א של אבל וכר ומקצת‬
‫ממה שצ ‪ T‬פו הב״י עם סברת הרוקח שדבר ‪ r‬מפורשים‬
‫חכמים נד‪,‬גו שלא לד׳ניח תפלין בו וכו׳ עכל״ה מוכח‬
‫להדיא בסי׳ ש״י לאסור‪.‬‬
‫דד‪,‬נוד‪,‬גים שלא לועיח סוברים כס׳ האוסרים כיו״א של‬
‫אבל ע״ש וזד‪ ,‬ברור‪.‬‬ ‫וראיתי במקור הדברים בסמ״ג בהל׳ ט״ב דף רמ״ט‬
‫ו מ ה שנד‪,‬גו ללובשו במנחה‪ ,‬נר׳ דעשו פשרה כין‬ ‫ע״ג וז״ל ולהניח תפילין יש נמנעים מפני‬
‫הסברות‪ ,‬דבשחר״ת עשו כדעת האוסרים דדמי‬ ‫שנק׳ פאר‪ ,‬ואע״פ שאבל ביום הב׳ מותר וכו׳ עכ״ל‪.‬‬
‫ליו״א דאבל ובמנחד‪ ,‬שר‪,‬וא זמן נחמה שכבר נשרף‬ ‫ולכאורה נר׳ שלא כתב שאסור רק יש נמנעים‪ ,‬ואיד‬
‫המקדעו ושפך אפו על העצים וכו׳ ופג תוקף האבילות‪,‬‬ ‫הגמי״י הביא משמו דאסור‪ ,‬ונר׳ שכך פי׳ דבריו‪,‬‬
‫גם אומרים שיום ט״ב בערב נולד המשיח‪ ,‬ולכן‬ ‫ולד‪.‬ניח יש נמנעים משום שנק׳ פאר‪ ,‬ופאר אסור ביום‬
‫לובשים תפילין דגם שלא לבטלם יום שלם ועקוו פשרה‬ ‫א׳ מטעם זה כמ״ש הכתוב אפר תחת פאר‪ ,‬וסיים‬
‫נכונה זו‪.‬‬ ‫ואע״פ שאבל ביום ב׳ מותר להניח תפילץ‪ ,‬אבל ט״ב‬
‫וכיון שמנהג העולם שלא לד‪,‬ניחן הוא מיוסד ע״פ‬ ‫דומה ליום א׳ שהרי הכתוב אומר אפר תחת פאר‪,‬‬
‫דברי הגאונים האוסרים‪ .‬נר׳ ברור דמי שנהג‬ ‫משמע דאסור כיום א׳ ולא כיום ב׳‪ ,‬ובזה מתורץ קד‬
‫כן אסור לחזור ממנד‪,‬גו ללובשם דמנהג ישראל תורד‪.,‬‬ ‫בית דוד הביאו בקובץ מקבציאל גלץן ז׳ דף פ״א‬
‫וכן ראיתי להרב מטד‪,T ,‬ודה או״ח סי׳ תקנ״ה שכתב‬ ‫ע״א‪ ,‬על הגמי״י שמנה הסמ״ג עם האוסרים דכפי מה‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ו‬ ‫שמ״ש‬
‫תפילין‪ ,‬מורינן ליה דחייב אמנם אם לא מניח לא‬ ‫וז״ל ובמקום שנוהגים להניח כמנהגינו אינם יכולים‬
‫מחיגן ביה כיון שכך נהגו עכ״ל‪ ,‬דאין צריד לזה‪,‬‬ ‫קצית היחידים שלא להניח דאין לו לאדם לשנות מנהג‬
‫וקושיא מעיקרא ליתד‪ .‬וכמ״ש‪ ,‬וגם תירוצו קשה מאד‬ ‫המקום מפני המחלוקת וכו׳ עכל״ה‪ ,‬ובודאי דה״ה מקום‬
‫בעיני‪ ,‬דאיו מורינן דחייב בתפילין למי שבא לימלר‬ ‫שנהגו שלא להניח שאין ליחידים להניח ואין לשנות‬
‫וד‪.‬לא הוי בגד המנהג של העולם שקבלו עליהם סברת‬ ‫מנהגם ובפרט די״ל ע״מ לסמור‪ ,‬ומדבריו משמע‬
‫האוסרים שלא ללובשו‪ ,‬ואיך אנן מורינן ליד‪ .‬היפר‬ ‫דעדיפא‪ ,‬דאפי׳ היח ‪T‬ים נהגו שלא להניח אם באו‬
‫ר‪.‬מנד‪.‬ג שקבלו אבותיו וכל העולם וד‪.‬לא כבר כתב‬ ‫למקום שנהגו להניח מוכרחים גם הם להניח במנהג‬
‫מר״ן ז״ל דבל הוראותיו הם למקום שאין מנהג אבל‬ ‫המקום‪ ,‬וכ״ש אם הם עצמם נהגו להניח דודאי לא‬
‫במקום שיש מנהג אין להם חובר‪ .‬ללכת אחר הוראותיו‬ ‫ישנו מנהגם לחזור שלא להניח‪ ,‬ומינה לנד״ד דהכל‬
‫ובפרט כאן שמר״ן עצמו הביא מנהג העולם איר אנן‬ ‫אין מניחים תפילין‪ ,‬דודאי אין אדם יכול לשנות מנהגו‬
‫ניקום ונורי לו היפך המנהג‪ ,‬הא ודאי דאין לדברים‬ ‫הא׳ לחזור להניח‪ ,‬וגם הב״י כתב כן בהקדמתו שלא‬
‫אלו כל יסוד כלל‪.‬‬ ‫אמר דבריו במקום שיש מנהג אחר ע״ש‪ ,‬והוא דבר‬
‫ויש לתמוד‪ .‬על הרב יעקב הלל שהביא דברי הדבר‬ ‫מוסכם מכל הפום׳ דאין אחר המנהג כלום‪ ,‬ואפי׳ נגד‬
‫משה וקבלם בשמחה ולא תמה עליו‪ ,‬ובפרט‬ ‫ספק ברכות להקל‪.‬‬
‫שהביא שם אח סברת הצל הכסף שתי׳ כדברינו‪ ,‬דד‪.‬היא‬ ‫ובפרט מנהגינו שיש בו פשרה טובה דעכ״פ מניחים‬
‫דסי׳ תקנ״ה מטעם מנהג‪ ,‬אבל מד‪.‬״ד חייב ע״ש‪.‬‬ ‫במנחה ולא נשאר יום שלם בלי תפילין‪,‬‬
‫דוז־ואי אין לשנות‪ ,‬דאז מקיימים ב׳ הדברים‪ ,‬להתאבל‬
‫גם ראיתי להרב יעקב הלל שם שהעלה במסקנתו‬
‫ולשים אפר תחת פאר כדעת האוסרים‪ ,‬וגם מקיימים‬
‫שעדיף לנר״וג כן להתפלל בצבור בציצית ותפילין‪,‬‬
‫מצות תפילין כדעת המחייבים‪.‬‬
‫ומביא ראיות מהמקובלים שנד‪.‬גו כן מתחלה ביחידות‬
‫וחזיתיה להדב יעקב הלל שם דף פ״ח ע״ג‪ ,‬שתמה‬
‫ולבסוף בצבור ע״ש‪ ,‬ואיני יודע א ‪ T‬אפשר לשגות‬
‫על דברי מר״ן‪ ,‬וכתב שהקושי מפורסם‬
‫מנהג העולם שהעיד עליו מר״ן ז״ל וכן הוא באמת‬
‫דמאחר שבהל׳ תפילין פסק דט״ב חייב בתפילין מוכח‬
‫נגלה לעינינו עד היום בבתי כנסיות‪ ,‬שכולם נוהגים‬
‫דס׳׳ל הדומה ליום ב׳ דאבילות וממילא יש חיוב גמור‬
‫כן שאינן לובשים ציצית ותפלין לא בצבור ולא‬
‫לקרות ק״ש ■ולהתפלל שחרית בטלית ותפילין‪ ,‬ולפי״ז‬
‫בבית בשחרית ט״ב‪ ,‬ונור‪,‬גים כן ע״ם כמד‪ .‬גאונים‬
‫איו הע ‪ T‬מר״ן שהמנהג לא להניח בשחרית‪ ,‬שזהו‬
‫שכתבנו לעיל‪ ,‬וד‪.‬לא אסור לשנות המנהג שי״ל על‬
‫עדות הסותרת לכאורה מה שפסק בהלכות תפילין‬
‫מה לסמור משום אבל ויום מר שאין כמוד‪.‬ו‪ ,‬ובמ״ש‬
‫עבל״ה‪.‬‬
‫הפום׳ לעיל‪ ,‬ובשאט נפש נאמר שעדיף טפי לשנות‬
‫והרואה יראה שאין מקום כלל לתמיהתו‪ ,‬דמאי‬
‫המנהג שלפיו מי שלובשן עושה איסור כיום א׳‬
‫קושיא איך הע ‪ ,T‬והלא עדותו נאמנה מה‬
‫דאבילות‪.‬‬
‫שראה מנהג העולם היפך מה שפסק להלכה‪ ,‬ומנהג זה‬
‫ומה שלבשו אותם המקוגליס‪ ,‬ומד‪.‬ר״ש שרעבי אמר‬
‫חדי הוא נמשד והולד עד היזם וכאלו אמר מדינא‬
‫שהמעמיק בסודן של דברים עיניו יחזו שכן עיקר‬
‫חייב ללבוש‪ ,‬אבל העולם נוהג שלא ללבוש‪ ,‬ואיד לא‬
‫ע״ש הובאו דבריו שם דף צ׳ ע״ב‪ ,‬הלא כבר ידוע‬
‫ראה בב״י שהמנהג יש לו יסוד גדול לסמור עליו‪ ,‬והיא‬
‫מ״ש חאר״י החי זיע״א ראש המקובלים שכל ענייני‬
‫סברת הגאונים האוסרים ללבוש שהבאנו למעלה‪ ,‬והם‬
‫הקבלה לא נאמרו אלא למצגיעיד‪.‬ן הבאתי דבריו בספרי‬
‫מהר״ם מרוטנבורג והרוקח והגמ״י דסמ״ג ומהר״ם‬
‫תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ס״ו ובשמ״ש ומגן חאו״ח‬
‫וכלבו בשם הראב״ד‪ ,‬וממילא אין שום ריח קושיא‬
‫סי׳ י״א‪ ,‬וכל מד‪ .‬שהביא ראיד‪ .‬שעשו כן הרבה רבנים‬
‫בלל על מר״ן תב״י‪ ,‬ובפרט שעשה פשרה נכונה ללבוש‬
‫הלא אינם אלא קצת יחידים חסידים וכולם עשו מצד‬
‫במנחה כסברת טהר״ם‪ ,‬והרי קיים חיובו‪ ,‬וא״צ שיקרא‬
‫!‪.‬קבלה ואסדר אותם אחד לאחד‪ ,‬הא׳ הרב המג״ן ר״מ‬
‫ק״ש דזה דוקא אמרו בשאר ימים‪ ,‬אבל כשיש סבה‬
‫גאלאנטי שד‪.‬יה לובש אותם בביתו בלא ברכת וקורא‬
‫ודאי שאין מקום למ״ש כאלו ה ^ עדות שקר‪ ,‬והעולם‬
‫בהם ק״ש‪ .‬ושוב מצא מנהג זד‪ .‬בבתי׳ הקדש לד‪,‬אר״י‬
‫גהנו כס׳ מהר״ם ללובשו בשעת מנחה שאז פג האבל‬
‫ז״ל עכ״ל‪ ,‬הרי שד‪.‬רא מטעם הקבלד‪..‬‬
‫כמ״ש וחזר להיות כמו יום ב׳ של אבל דלובשין אותו‪,‬‬
‫ומ״ש הרב הלל הי״ו שלא היד‪ .‬טעמו על דבר הקבלה‬ ‫והדברים פשוטים למדי‪.‬‬
‫ורק נכדו המבי״ח ז״ל קמסר‪ T .‬שכזה מצא‬ ‫יאי! להקשות דלפי מ״ש בהל׳ ט״ב דבהגו העולם‬
‫בכתבי האר״י ז״ל‪ ,‬ואין רצונו לומד שמפני זה גופה‬ ‫שלא ללבוש תפילין למה הוצרך לכתוב כל‬
‫כד נהג סבו הרב המג״ן עכ״ד‪ .‬יש לתמוה מי הג ‪T‬‬ ‫העיקר בהל׳ תפלה בסי׳ ל״ח שחייב אדם ללבוש‬
‫לו זה וברור שמר זקנו ג״ב ודאי מטעם קבלה של‬ ‫תפלין ביון שהוא נגד המנהג י״ל שסתב הדין שם‬
‫כתבי האר״י זיע״א עשה כן‪ ,‬שלולי זד‪ .‬לא הי״ל‬ ‫למקומות שנזעו ללוסשו ובמקומו של הרב מטה יהודה‬
‫רשות לשנות ממנהג העולם הסוברים כפרס׳ האוסרים‬ ‫דיש להם על מה שיסמוכו כיון שחייב מה״ד ללובשו‬
‫ויש בלבישתן איסור ביום א׳ של אבל‪ ,‬ורק שהנכד‬ ‫ורק כל א׳ מנהגו‪.‬‬
‫לא ‪T‬ע טעמו של מר זקנו ז״ל ושוב רווח לו שמצא‬ ‫ובזה אין אנו צריכים למה שנדחק הרב דבר משה‬
‫בן בכתבי האר״י ז״ל‪ ,‬ובודאי שגם הוא שאב ממנו‬ ‫סי׳ ל״ח )הבי״ד שם בפ״ט ע״א( לתרץ דבסי׳‬
‫ומשום זה עשה בצניעות גדולה בביתו שלא ידגיש‬ ‫ל״ח איירי למי שבא לימלד אם חייב בט״ב ללבוש‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ו‬ ‫שמ״ש‬ ‫יח‬
‫אלא נוהגים כמו שכתב הש״ע סי׳ תקנ״ה‪ ,‬ודעת הש״ע‬ ‫שום אדם שהוא משגה ממנהג פעולם‪ ,‬גם שלא ירגישו‬
‫שאין לובשין לא בבהכ״נ ולא בבית מטעם אכל ואפר‬ ‫שעשה כמקובלים‪ ,‬ולכן עשה בצנעה סביתו וכמו שציוה‬
‫תחת פאר ע״ש‪ ,‬ואפי׳ לפי פירושו הרי אין לובשין‬ ‫רבי׳ האר״י ז״ל דלא ניתנו אלא למצניעיהן‪ ,‬ושו״א‬
‫בצבור כלל‪ ,‬ואיך נלמוד מזה להורות לצבור ללבוש‬ ‫לא ‪T‬ע מזה‪ ,‬ורק נכדו אחר פטירתו‪ ,‬אז גילה מעשה‬
‫ושזה עדיף טפי‪.‬‬ ‫מר זקנו ז״ל ודלא כמו שהביז הרב הלל הי״ו דלאז‬
‫מטעם האר״י ז״ל אלא מדעתו שחשש לסברת גדולי‬
‫גם בס׳ איי הים שהביא מדבר על המקובלים הרש״ש‬
‫עולם המחייבים ללובשן‪ ,‬דא״כ לא עשה כהוגן לצאת‬
‫שרעבי ז״ל ונפדו הרא״ם שרעבי ז״ל‪ ,‬וחתנו‬
‫ממנהג העולם שאין לובשין‪ .‬ועוד אפי׳ לפי דעתו הלא‬
‫מוהרח״א גגין ז״ל שכולם מקובלים שעשו כן בבהכ״ג‬
‫לא עשה אלא בצנעה בביתו שלא יורגש הדבר שהוא‬
‫שלהם‪ ,‬גם הרב משה האיש דיבר על מנהג מדרש‬
‫נגד מנהג העולם‪.‬‬
‫בית אל הידוע למקובלים‪ ,‬וכבר אמרנו שאין שייך‬
‫לכל ישראל שאינם מקובלים וצריכים לעשות רק כפי‬ ‫ואפי' לפי מ״ש הר״י הלל שלא נמצא כן בכתבי‬
‫המנהג שהזכיר מר״ן ז״ל שנמשך והולך עד היום בכל‬ ‫האר״י ז״ל‪ ,‬אלא בסתרי האר״י ז״ל הלא גם הם‬
‫העולם‪ ,‬ומיוסד ע״פ הגאונים שאסרו ללבוש תפילין‬ ‫מצד הקבלה וצריך שיהיה בצנעה‪ .‬גם הנה בא חכם‬
‫ביום א׳ של אבל ונמצא שכל הראיות שהביא מדברי‬ ‫הרב חיד״א ז״ל בברכי יוסף וגילה שזהו מהמקובל‬
‫הפוס׳ הנ״ל‪ ,‬הלא לנו הם והם סייעתא גדולה לדברינו‪.‬‬ ‫המופלא מהר״ש שרעבי זלה״ה שכתב שהמעמיק בסודן‬
‫של דברים עיניו יחזו שכן עיקר עכ״ל‪ .‬ובכל אופן‬
‫ובאמת איני יודע כיצד לב נשבר ונדכה ודואג מאד‬
‫הן אם התפלל כל התפלה הן ק״ש לחוד הנה לא עשה‬
‫על החרבן כמו אבל ויותר יהיה לו החשק‬
‫אלא בביתו בצנעה ואם הוא בכחו וגבורתו וקדושתו‬
‫להתקשט בציצית‪ ,‬ולהתעטר בתפארת פאר‪ ,‬במקום‬
‫לא הזיד לעשות בפומבי בבהכ״ג‪ ,‬איך אנן ניקום‬
‫שראוי לעשות אפר‪ ,‬וכמ״ש הטור שזהו יום מר וקשה‬
‫נלמוד ממנו להורות לכל הצבור לעשות כן בפרהסיא‪.‬‬
‫שאין כמותו‪ ,‬ובודאי שאין לנו רשות לר‪,‬ניח מנהגינו‬
‫וגם הרב חיד״א שהביאו ודאי כך דעתו דמי שרוצה‬
‫המיוסד על ההלכה שהיא תורת י אמת מפני הקבלה‬
‫לעשות ע״פ הקבלה יעשה כן בביתו ולא בצבור‪.‬‬
‫והזוהר‪ ,‬׳ומנהג מבטל הלכה גמורה‪ ,‬וכ״ש שיבטל קבלה‬
‫וכבר אמרנו שהרב האר״י זיע״א אבי המקובלים אמר‬ ‫ג ם בספר כסא אליהו ח״א סי׳ תקנ״ה שהביא ממנו‬
‫שלא נאמרו דברי הקבלה והזוהר אלא למצניעיהן‪. .‬‬ ‫ראיה הרב הלל יצ״ו איך שיהיה פירושו‪ ,‬הרי‬
‫כתב להדיא‪ .‬דמי שירצה ללבוש תפילין‪ ,‬צריך‪ .‬בהצנע‬
‫ו עד היום ב״ה עדיין המנהג בתוקפו עומד בכל בתי‬
‫י‬ ‫לכת ע״ש‪.‬‬ ‫י‬
‫‪ .‬כנסיות שראיתי בחו״ל וגם בארץ‪ ,‬ששו״א לא הזיד‬
‫ג ם הגאון בעל ספר רוח חיים סי׳ תקנ״ה הרי כתב‬
‫ללבוש תפילין בבתי כנסיות‪.‬שאינם לובשין‪ ,‬ויש הרבה‬
‫שיש קורין רק ק״ש בבית ויש כל התפלה‪ ,‬כדי‬
‫מתחסדים שהולכים לבהכ״נ של החסידים אם רוצים‪,‬‬
‫‪ .‬שלא יראה עצמו שהוא עושה נגד המנהג בפרהסיא‪.‬‬
‫ללבוש‪ ,‬ומעולם לא ראיתי חכמים או רבנים דורשים‬
‫על הקהל לשנות מנהג עתיק יומין‪ ,‬מימות הראב״ד‬ ‫ג ם בספר גדולת‪,‬־ אלישע שהביא שם בסי׳ תקנ״ה‪,‬‬
‫שהעיד עליו ועד היום‪ ,‬בלי שום טעם וריח‪ ,‬ובפרט‬ ‫הרי ה ^ שמנהג בגדאד להניח בבית ולקרוא‬
‫שאנו לובשין אותן במנחה ומה כל החרדה הזאת כיון‬ ‫ק״ש לחוד‪ ,‬וכ״כ בבן איש חי ש״א פרשת דברים ע״ש‪.‬‬
‫שהוא מבוסס על גדולי הפוס׳ ומר״ן הקדוש זלה״ה‪.‬‬
‫וגם בספר ויקרא אברהם שכתב שאנו נוהגים בט׳‬
‫ו מזה חזות קשה הוגד לי במה שראיתי להרב הלל‬ ‫באב בבקר ובימי האבל מניחים שניהם של רש״י■‬
‫הי״ו שם שהתקיף בכח את הרה״ג המפורסם‬ ‫ור״ת‪ ,‬ובמנחה של ט״ב ותענית צבור‪ ,‬מניחים ר״ת‬
‫בחכמתו בעל נהר מצרים וכתב עליו שטעה בדבר‬ ‫לבד ע״כ‪ .‬גם זה י״ל דר״ל מניחים שניהם בבית‪ .‬גם‬
‫משנה ‪.‬על אשר צעק על הקהל בהכ״נ שלם במצרים‬ ‫אפשר שמנהגם היה מימי קדם שלא נהגו כמנהג העולם‬
‫שכולם התפללו ביח ‪ T‬בביתם ולבשו תפילין בביתם‬ ‫שלנו‪ ,‬וכמ״ש המטה יהודה על מנהג עירו ע״ש‪.‬‬
‫ובאו לבהכ״נ לומר קינות‪ ,‬ותמה באמת דאם כוונתם‪,‬‬
‫ג ם בדברי הרב תפלה לדוד עמאר סי׳ צ״ג שהביא‬
‫לעשות בבית כדי לעשות בצנעה ולא יראו עצמם‬
‫שם‪ ,‬הרי כתב וז״ל אבל עכשיו פעה״ק ירושלים‬
‫כנגד המנהג שלנו הלא כאשר כולם מתפללים בבית‬
‫במדרש חסידים נהגו שלובשים טלית גדול וב׳ זוגות‬
‫ביח ‪r‬ות‪ ,‬מתפרסם ‪.‬הדיבר שעושים כנגד המנהג ומר״ן■‬
‫תפילין וכו׳ ומתפללין כן בצבור בטלית ותפילין בבקר‬
‫ז״ל‪ ,‬ומר‪ ,‬הועילו חכמים בתקנתם זאת‪ .‬גם תמר‪ .‬באמת‬
‫ע״ש הרי כתב שזה היה דוקא במדרש חם ‪T‬ים‪ ,‬ר״ל‬
‫איך יעשו היפך המנהג עתיק יומין המיוסד ע״פ דברי‬
‫שכולם היו עושין ע״פ הקבלה וא״כ אין להביא ראיה‬
‫הטור ובד‪,‬״ג וד‪,‬רא״ש וד‪.‬גאונים‪ ,‬ושגם מד‪,‬ר״מ גאלנטי‬
‫להמון העם שאינם מקובלים וכמו שסיים הוא בעצמו‬
‫ז״ל היה עושר‪ ,‬לבדו בצנעד‪ ,‬בביתו ורק ק״ש ולא היה‬
‫שאין נוהגים כן בשאר קהלות של ירושלים ת״ו אלא‬
‫מורגש הדבר לולי גילד‪ .‬סודו נכדו מהר״ם חאגיז ז״ל‪,‬‬
‫נוהגים כמו הש״ע סי׳ תקנ״ה עכ״ל‪ .‬־‪.‬‬
‫ומי שירצה לד‪,‬תחסד הלואי שיעשר‪ ,‬כמותו ויקרא בהם‬
‫ק״ש לבד דבא לבד‪,‬כ״נ ־ להתפלל שד‪,‬וא דבר שאינו‬ ‫ו מה שפירש בו הרב הלל הי״ו שאין ר״ל שאין‬
‫מורגש‪ ,‬וד‪,‬אריך ־ שם בדברים יקרים מספירים חזקים‬ ‫מניחין תפילין בשחרית כלל אלא הכוונה שאין‬
‫‪ .‬י‬ ‫־ כראי מוצק ראוים לשם אומרם‪.‬‬ ‫מניחין בצבור כמו בית אל‪ ,‬לא כיון יפה שהרי בתב‬
‫יט‬ ‫ומגו‬ ‫חאדח סי׳ ו‬ ‫שמ״ש‬
‫ומשמע דבל אדם חייב בתפילין בין שבא לשאול בין‬ ‫ו ה ר ב הלל ישצ״ו סתר דבריו כלאחר ‪ ,T‬ותחלה‬
‫שלא בא לשאול את פתח לו ותודיעו שחייב בתפילין‪,‬‬ ‫נשא ונתן בדברי מר״ן ז״ל אם מה שכתב סי׳‬
‫כמו כל הדברים הכתובים בש״ע שהם לכל אדם‪ ,‬ואיד‬ ‫תקנ״ה נוהגים וכר זה נקרא פם?ן או לא‪ ,‬ואיפה נהגו‪,‬‬
‫נפרשו דוקא למי שבא לשאול‪.‬‬ ‫ומתי נהגו‪ .‬ובבית יוסף כתב ונהגו העולם‪ ,‬דמשמע‬
‫רובא דעלמא הכי נהיגי‪ ,‬ועדיין לא ידוע אם הכוונה‬
‫ו עו ד יותר מזה יש לתמוה דמי הצריכו והכריחו‬ ‫ליושבי צפת לבד‪ ,‬או לכל יושבי הארץ‪ ,‬או אפי׳‬
‫ל תיי ח זה כל עיקר והלא דברי מר״ן ז״ל‬ ‫בחו״ל‪ .‬גם לא ידענא אימתי נהגו כך‪ ,‬ומי הנהיג‬
‫פשוטים לפניהם ולאחריהם בב׳ המקומות ומדוקדקים‬ ‫המנהג‪ ,‬ונתלבט בזה הרבה ע״ש שהאריך בזה‪.‬‬
‫היטב בלשונם ואין שום סתירה כלל מסי׳ ל״ח לסי׳‬
‫תקנ״ה‪ ,‬דבסי׳ ל״ח איירי מדינא שחייב ללובשם‪ ,‬ובסי׳‬ ‫ואיני יודע מאי נ״מ מספיקות אלו‪ ,‬אחר שאנו רואין‬
‫תקנ״ה דיבר מדין מנהג וכמ״ש נוהגים שלא להניח‬ ‫בעין יפה שבארץ ובחו״ל ובכל העולם אשכנזים‬
‫זכו׳‪ .‬וכמו שתי׳ בס׳ צל הכסף והביאו הרב הלל‪,‬‬ ‫וספרדים לא לובשים תפילין‪ ,‬והדבר אמת ויציב כמ״ש‬
‫ודבריו פשוטים ומדוקדקים בדברי הש״ע‪ .‬ועי׳ ג״ב‬ ‫מר״ן הקדוש בלשונו וכן נהגו העולם‪ ,‬ואנו רואים‬
‫להרב ערוך השלחן סי׳ ל״ח שדבריו מבוארים כמ״ש‬ ‫שמאותו זמן ואילך‪ ,‬עוף לא צווה צפור לא צפצף‬
‫לחלק בין דינא למנהגא‪ .‬וא״כ כ״ש דלא ניקשי בכח‬ ‫ויש לו סמך בגדולי הפוס׳ הראשונים והראב״ד כותב‬
‫מזה על הרב נהר מצרים ולכתוב עליו שטעה בדבר‬ ‫בזמנו שמעולם לא הניחו תפילין בט״ב כמ״ש הרב‬
‫משנה ושאין זה נכון כלל לפי האמור בדברי דבר‬ ‫הלל משמו‪ ,‬וכן היא דעת הסמ״ג והרוקח כמ״ש הגמי״י‪,‬‬
‫משה‪ ,‬דמלבד דגברא אגברא קא רמית‪ .‬באמת זה תימה‬ ‫וכן היא דעת מהר״ם כמ״ש הגמי״י והרא״ש משמו‪,‬‬
‫גדולה לעקם פי׳ דברי הש״ע במה שלא עלה על דעתו‬ ‫וגם הרמב״ם הזכיר אותו משם מקצת חכמים‪ ,‬ובודאי‬
‫כלל‪ ,‬ולהקשות מזה בכח גדול על מי שהבין בדבריו‬ ‫שהמה חשו בצער החרבן‪ ,‬והגלות נגע לנפשם‪ ,‬ולא‬
‫כפשוטם ואמיתותם‪ ,‬וכדברי הצל הכסף כנז״ל‪.‬‬ ‫נראה להם ללבוש פאר‪ ,‬רק אפר תחת פאר ומעט מעט‬
‫נתפשט בכל ישראל עד שנעשה מנהג כללי לכל‬
‫יעל מ״ש הרב נהר מצרים‪ ,‬ולא יהיה הרבן בית‬ ‫העולם‪ ,‬ומר״ן ראה זה בימיו והעלה אותו על ספרו‬
‫אלהינו אשר השביענו מרורים גריעא מאבילות‬ ‫להלכה סתמית‪ ,‬ואף שמה״ד חייב ללבוש תפילין כמ״ש‬
‫דיום א׳ על קטן בן ל׳ יום שדינו שפטור מן התפילין‬ ‫סי׳ ל״ח מ״מ מנהג מבטל הלכה אפי' בעיר א' וכ״ש‬
‫ע״כ‪ ,‬כתב הרב הלל הי״ו וז״ל‪ ,‬תמהני טובא שכותב‬ ‫בעולם שלם‪ ,‬ומעתה הרי ■הוא חזק ואמיץ ואין מי‬
‫הרב המחבר היפך דברי רוב הגאונים וגדולי הא׳‬ ‫שיכול לשנותו‪ .‬ומזה תמה ה׳ נהר מצרים עליהם איד‬
‫שכתבו בפירוש שדין ט״ב הוא כיום ב׳ דאבילות ולא‬ ‫עושים היפר המנהג שחזר להיות דינא ופסקו מר״ן‬
‫חלי ולא מרגיש וצע״ג עכ״ל‪ .‬ועוד כתב בסיו״ד וז״ל‬ ‫‪.‬‬ ‫בש״ע‪.‬‬
‫אמנם להיות שכותב הרב נהר מצרים ברוב פשיטות‬
‫ו ה ר ב הלל ישצ״ו הביא דברי הרב דבר משה הנ״ל‬
‫דברים המנגדים ריהטת הסוגיא מן הקצה אל הקצה‬
‫התמוהים כמש״ל‪ ,‬וסיים דלפי דברי הדב״מ‬
‫ולא חלי ולא מרגיש כלל‪ ,‬אמרתי לא עת לחשות‬
‫יוצא דלדעת מר״ן עצמו‪ ,‬הנכון להניח תפילין בט׳‬
‫ועלינו להרים מכשול מדרך עמי וכו' עכל״ה‪.‬‬
‫באב שחרית ושכך צריכים להורות לכתחי' ל!מי שבא‬
‫לשאול וכל כך האמין והחזיק בתירוץ זה של הדבר‬
‫ואני רואה שהגזים הרבה יותר מדאי לדבר נגד רב‬
‫משה עד שבכה זה תמה ע״ד נהר מצרים שכתב שהם‬
‫גדול ומפורסם בחכמתו ובעיונו הטהור כידוע בכל‬
‫עושין היפך מר״ן‪ ,‬וכתב עליו שאמנם העיד מר״ן שכן‬
‫ספריו‪ ,‬ולדחות דבריו בקש בדברים של זלזול‪ .‬ואני‬
‫נוהגים‪ ,‬אבל כבר הערנו ע״ז לעיל באורך שזה ברור‬
‫אומר שהדבר חוזר עליו דלא חלי ולא מרגיש כלל‬
‫שלא כיון מר״ן לפסוק בדוקא שכך יעשו ופלא עצום‬
‫להבין דברי הרה״ג שהם פשוטים הרבה שדבריו‬
‫על הרב המחבר )נהר מצרים( שטעה בדבר משנה‬
‫קשורים למ״ש למעלה וז״ל ושלא לזוז ממנהג ישראל‬
‫עכל״ה‪.‬‬
‫ופסק מר״ן ז״ל וטעמם ונימוקם עמם שכדאי הוא בית‬
‫אלהינו להתאבל עליוו אבילות שלימה ביום חרבנו‬ ‫וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יראה שתי׳ הרב דבר‬
‫ולשום אפר תחת אפר עד יערה עלינו רוח ממרום‬ ‫משה אין לו כל בסיס על מה לעמוד‪ ,‬דאם‬
‫ולא יהיה חרבן בית אלהינו אשד השביענו במרורים‬ ‫באמת כדבריו למה נמתין עד שיבואו לימלך והיה‬
‫וכר עכל״ה‪ .‬הרי שכל דבריו מראש וע״ם נתינת טעם‬ ‫צריך להודיע לכל העם ולצוות עליהם ללבוש תפילין‪,‬‬
‫לדברי מר״ן יההפוס׳ הגדולים שפסקו לאסור ללבוש‬ ‫מכיון שכך צריכים להורות לכתחי׳ איך נעלים עין‬
‫תפילין משום דחשבי ליה כאבילות דיום א׳ וכמו‬ ‫מלהודיע להם האמת‪ .‬ובזה היה מתבטל המנהג כליל‪,‬‬
‫שהביא הרב הלל גופיד‪ ,‬משם גדולי ד‪,‬פוס׳ שכן הוא‬ ‫וגם כל עיקר תירוצו אינו מוכרח וגם לא מדוקדק‬
‫טעמם ונימוקם‪ ,‬האם נאמר דמר״ן ז״ל וכל אותם‬ ‫בלשון שכתב נוהגים שלא להגיח‪ ,‬משמע שבא להודיענו‬
‫הפוס׳ לא חלו ולא מרגישים במד‪ ,‬שאמרו אחרים‪ ,‬הלא‬ ‫מנהג שעושים כל העולם ושצריך לעשות כמנהג‪ .‬ואנן‬
‫לכל א׳ מד‪,‬צדדים טעמו ונימוקו עמו‪ ,‬ואיך נבטל מנהג‬ ‫ניקום ונפרש אותו על מי שעשה בדיעבד לא מחינן‬
‫אבותינו שי״ל יסוד מוסד וטעמא רבא איכא בגויה‬ ‫ביה‪ .‬וגם דבריו בסי׳ ל״ח א״א לפרשם על מי שבא‬
‫שנתנו ד‪,‬פוס׳ הגדולים‪ ,‬וכ״ש שאין כאן הרמת מכשול‪.‬‬ ‫לשאול דוקא‪ ,‬שהרי הם סתומים שבט״ב חייבים בתפילין‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ו‬ ‫שמ״ש‬
‫הנ ה מפורש שהחזיק במנהג שנהגו נגד מר״ן ז״ל‪,‬‬ ‫ו ב א מ ת המכשול הנדזל הוא למשתדלים לשנות מנהג‬
‫וכתב דאין לשנות ומנהג מבטל הלכה‪ ,‬וכ״ש‬ ‫עתיק שאישר אותו מר״ן הקדוש דקי״ל‬
‫בנד״ד דמר״ן עצמו הביא בב״י ובש״ע מנהג העולם‪.‬‬ ‫כוותיה שמראה על דאגת גני ישראל ולומר להם אל‬
‫שלא ללבוש תפילין בט״ב‪ ,‬וכן עמא דבר בכל מקום‬ ‫תדאגו‪ ,‬לבשו פאר התפילין ׳והתקשטז בציצית‪ .‬לא די‬
‫בעולם‪ ,‬דודאי אין שום רשות לשנותו אפי׳ מפני הזוהר‬ ‫שאנו שוכחין כל השנה חרבן ביהמ״ק‪ ,‬גם ביום זה‬
‫והקבלה‪ ,‬וכמו שהארכתי בפרט זה שם‪ .‬והמנהג יש‬ ‫שנחרב ביהמ״ק לא נזכור אותו ולא נתאבל עליו‪,‬‬
‫לו טעם וריח ע״פ הפום׳ להתאבל ולדאוג על חרבן‬ ‫ואיד נקום לבטלו בשאט בנפש מפני טעם הקבלה‬
‫ירושלים ולזכור כל מה שאירע לישראל זה כאלפים‬ ‫שלא ניתן אלא למצניעיהן‪ ,‬וכ״ש שמי שירצה להחמיר‬
‫שגה‪ ,‬שעד עתה עוד לא עלתה ארוסה דודאי חייבים‬ ‫ע״ע‪ ,‬הדרד לפניו ילד להתפלל עמהם במקומם או‬
‫לקיימו ולא לשנותו בשום אופן‪ ,‬זולת למצניעים וכו׳‬ ‫יעשה בצנעה אתהלד בתום לבבי בקרב ביתי וכמו‬
‫כמש״ל‪ ,‬וזולת זה אין לשום א׳ לצאת ממנהג שנהגו‬ ‫שכן עשו הא' ז״ל והרבה כתבתי מזה בספרי תבואות‬
‫כל העולם‪ ,‬ולבד אלו שיש להם יד בקבלה ויודעים‬ ‫שמ״ש חאו״ח ס׳‪/‬ו זבשמ״ש ומגן חאו״ה סי׳ י״א עש״ב‪.‬‬
‫סוד הדבר והם מועטים מאד‪ ,‬צריכים לחזור ולעשות‬
‫ו מ ה שתמה עליו על מ״ש דהטור והרא״ש סוברים‬
‫כמנהג כל ישראל ואין לשנות‪ ,‬ויש בזה משום לא‬
‫שלא ללבוש‪ .‬ובאמת לא כתבו כן‪ ,‬יש ליישב‬
‫תתגודדו‪ ,‬לא תעשו אגודות אגודות וגם עובר על דברי■‬
‫שהרב לא דקדק בלשונו להביא שמות הפום׳ בדקדוק‬
‫חכמים ז״ל שקבעו המנהג כנלע״ד ברור‪.‬‬
‫וכמו שסיים‪ ,‬כאשר המעיין יראה במקור הדברים‬
‫שוב אח״ז הודיעוני חברי שגם הרה״ג פאר הדור‬ ‫בב״י‪ ,‬והמעיין שם יראה שטות פוס׳ אחרים והם‬
‫הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א דיבר גם הוא‬ ‫הראב״ד וסמ״ג ורוקה והר״מ מרוטנבורג והגמי״י‪ .‬גם‬
‫בענין זח וכתב לחזק דברי הלובשים ציצית ותפילין‪,‬‬ ‫יראה שכן נהגו העולם‪ ,‬וא״כ נוכל לשנות פוס׳ אלו‬
‫‪.‬וכמעט לא האמנתי‪ ,‬וחיפשתי ומצאתי לו שכתב כן‬ ‫בגדולי פוס׳ אחרים ותשאר הקו׳ במקומה‪ ,‬ואין‬
‫בספרו יחוה דעת ח״ב סי׳ ס״ז עש״ב והרואה יראה‬ ‫להרעיש העולם ע״ז‪ .‬גם ריהטת הקולמוס תעשה זאת‪,‬‬
‫שכל תשובת הרב הלל ישצ״ו לקוחה משם ומיוסדת‬ ‫גם י״ל בפשיטות שכוונתו במ״ש הטור והרא״ש והב״י‬
‫ומסודרת ע״פ דברי הראש״ל אות באות עם כל‬ ‫היינו שהם הביאו סברות האוסרים‪.‬‬
‫הדקדוקים והישובים רק שמה שהביא הראש״ל דברי‬
‫הפוס׳ בקיצור‪■ ,‬הביא דבריהם הרב הלל באורך והרחיב‬ ‫ועוד יש ליישב בדרד חריף‪ ,‬דגם דעת ד״רא״ש י״ל‬
‫אותם אף כי לא הזכיר את שמו הטוב כלל‪ ,‬גם‬ ‫שאינה מבוררת שהרי כתב וז״ל ואפשר שדחק‬
‫בחוברות שנדפסו מחדש בשם ילקוט יוסף כתוב כן‬ ‫למצוא סמר למנהג אשכנז‪ ,‬אבל לכאורה נר׳ כמו‬
‫בהל׳ ט״ב סעיף כ״ג וכתב שם דאלו הרוצים לנהוג‬ ‫שכתבתי ע״כ‪ .‬דלשון לכאורה משמע שאין זה בהחלט‬
‫כך ולהחזיר עטרה ליושנה יפה עושים ובמקום שנהגו‬ ‫אלא לכאורה‪ .‬וכפי האמת אפשר לזמר כהר״מ מרוטנבזרג‬
‫כדברי הש״ע ימשיכו במנהגם להניח במנחה ואל ישנו‬ ‫ונמצא שדעת הרא״׳ש לא ברורה להתיר שי״ל שכאשר‬
‫מפני המחלוקת וגהרא נהרא ופשטיה אבל לא יהיה‬ ‫ראה לדברי הרמ״מ חזר מדבריו שכתב בתחלה ודוק‪.‬‬
‫חלק מהקהל עושים כך וחלק עושין כך‪ ,‬בל יעשו‬ ‫באופן שדברי הרה״ג נהר מצרים עומדים על יסוד‬
‫אגודות אגודות ושם למטה בביאור כתב וךלא כמ״ש‬ ‫חזק דברים אמתיים ומוסברים‪ ,‬ואדרבה צריד‬
‫בזה הרב נהר מצרים עכל״ה‪.‬‬ ‫לחזק ולהעמיד מנהג קדמון זה על תלו‪ ,‬ודוקא‬
‫ולפקוצ״ד אתה״מ איני רואה כאן שום חזרת עטרה‬ ‫המתחסדים שיש להם ‪ t‬ושם בקבלה יעשו בצנעה‬
‫ליושנה ואיזה יופי הם עושים בזה לבטל‬ ‫או ילסו לבית אל עם החסידים להתפלל שם ותו לא‬
‫מנהג אבותינו תורה שכל העולם נוהגים בו‪ ,‬וכבר‬ ‫■ומי שאין לו עסק בנסתרות אסור לשנות מנהג עתיק‪,‬‬
‫כתבתי שגם חס ‪T‬ים מקובלים היו עושים בצנעה בתוך‬ ‫וגם אם כבר עברו ושינו ממיעוט ידיעה צריכים לחזור‬
‫ביתם או בבהכ״נ המיוחד להם אבל שאר אנשים שלא‬ ‫בהם אל שורש מנהג אבותיהם אשר העלה אותו מר״ן‬
‫באו בסוד ה׳‪ ,‬איזה יופי יהיה להם לעשות כמקובלים‬ ‫הקדוש בספרו הש״ע וקבלנו דבריו כאלף פוס׳‪ .‬ועוד‬
‫והלא אינם מקובלים ואינם דשאים לבטל מנהג ישראל‬ ‫המנהג מושך והולד ומעשה רב‪.‬‬
‫תורה המיוסד ע״פ גדולי תורה וטעמו ונימוקו עמו‪,‬‬ ‫ועי' בס׳ משה האיש סי׳ י״ב‪ ,‬בענין עליית סומא‬
‫מפני דברי המקובלים‪ ,‬וכן העיד הרב כף החיים שהביא‬ ‫לס״ת שנהגו העולם להעלותו לס״ת היפד מר״ן‪,‬‬
‫ממנו ראיה הראש״ל דאנן בדידן נהגינן בא״י תובב״ת‬
‫וחיזק המנהג מסעם שפסקו הפוס׳ דמנהג מבטל הלכה‬
‫להניח בבקר בצנעה ואח״כ הולכים לבהכ״נ וכו׳ והטעם‬ ‫אף נגד פסק מר״ן וסמכו על הפוס׳ דשומע כעונה‬
‫ע״פ מ״ש לעיל וכו׳ דלפי סודן של דברים וכו' וע״כ‬
‫והביא דברי הלבוש שכתב ואני ראיתי נוהגים בהרבה‬
‫מנהג בית אל שבעיר קדשינו הז ‪v‬לכים ע״פ דברי‬
‫מקומות וכו׳ ואע״ם שאומר הסומא הברכה אין זו‬
‫■האר״י והרש״ש ז׳׳ל ב ‪r‬ם ט״ב לובשים זכו׳ ומתפללים‬
‫ברכה לבטלה כיון דקי״ל שומע כעונה וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫בלי שינוי כלל וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫וסיים וז״ל וא״כ איד אנכי יכול לבטל מנהג שנהגו‬
‫ה רי דעיקר הטעם מעוום סודן של דברים וזה נעשה‬ ‫וכו׳‪ .‬ואדרבה פסקו הפוס׳ דמנהג מבטל הלכה וכו׳‬
‫בבית אל של חס ‪T‬ים דוקא‪ ,‬ומזה רוצים ללמוד‬ ‫עכל״ה הבאתי דבריו בספרי שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳‬
‫גם אלו שאינם הולכים ע״פ האר״י ז״ל‪ ,‬ואין זה נכון‬ ‫י״א דף כ״ח ע״ב‪.‬‬
 ‫כא‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ז‬ ‫שמ״ש‬
‫סימן ז‬ ‫כלל להחזיק בידיהם שיעשו כולי עלמא כמו המקובלים‬
‫עוד בענין הנחת תפילין בט״ב‬ ‫כיון שהמנהג אינו כן‪ ,‬וזו היתד! תמיהת הרה״ג נהר‬
‫מצרים דמה להם היום הזה המר ללמוד ממקובלים‬
‫ראיתי באור תורה אלול תשמ״ח‪ ,‬הערה קטנה על‬ ‫לסתור מנהג ישראל תורה‪ .‬ולכן לפי דעתי אין בזה‬
‫מה שפסקתי לקיים המנהג שלא ללבוש‬ ‫משום החזרת עטרה ליושנה‪ ,‬וכבר מימות הרמב״ם‬
‫תפילין בט״ב כדברי מר״ן סי׳ תקנ״ה‪ ,‬ממשיג א׳‬ ‫והראב״ד התחיל מנהג זה ואמר שמעולם לא הניחו‬
‫בעילום שם וז״ל ולא זכר שר ממנהג ירושלים שנהגו‬ ‫תפילין בט״ב ונמשך והולך עד היום ואין כאן לא‬
‫קודם שעלה מר״ן לא״י ללבוש תפילין בט״ב בשחרית‬ ‫טעם ולא ריח לו׳ להחזיר עטרה לידשנה כנגד מ״ש‬
‫)והובא בקונטרים חידושי דינים לרבני ירושלים‬ ‫מר״ן ז״ל דנהגו העולם דש לזה טעם נכון‪ ,‬ולכן דעתי‬
‫הקדמונים אות כ״ב ונדפס בסוף שו״ת חיים והסד‬ ‫מלבד בהכ״ג בית אל המקובלים שנוהגים ע״פ סברת‬
‫לר״ח מוספייא ח״א‪ ,‬ומנהגים אלו הם משנת ה׳ אלפים‬ ‫האר״י ז״ל‪ ,‬הכל חייבים לקיים וללכת אחר מנהג‬
‫רס״ט ונמצא בגנזי הגאון חיד״א‪. (.‬וא״ב אף שמר״ן‬ ‫אםותיהם שכתב לנו מר״ן ז״ל שלא ללבוש תפילין‬
‫כתב שאין להניח בשחרית‪ ,‬מ״מ הרי מנהג זה קדמו‪.‬‬ ‫עד תפלת המנחה ובזה אין כאן מעד עדות שקר‬
‫והעיקר כמו המנהג וכמ״ש בהקדמתו לב״י‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫וכמ״ש הראש״ל גופיה‪ ,‬והרי גם הראש״ל גופיה מודה‬
‫דבמקום שנהגו כדברי מר״ן הש״ע ימשיכו במנהגם‬
‫ואני הצעיר תמה תמיהה רבתי‪ ,‬איד אפשר דבר זה‪,‬‬ ‫להניח רק במנחה ואל ישנו מפני המחלוקת‪ .‬ואני אומר‬
‫שכל ירושלים היו נוהגים ללבוש קודם מר״ן‪.‬‬ ‫דלא שרק מפני המחלוקת לבד‪ ,‬אלא אפי׳ יהיו מוסכמים‬
‫ונמצא לפי״ז כשעלה מר״ן לא״י מצא מנהג זה נוהג‪,‬‬ ‫כל הקהל לשנות אין להם רשות לשנות ממנהג שלהם‬
‫■ואיך יכתוב שמנהג העולם שלא ללבוש‪ ,‬במקום שכולם‬ ‫שהוא מנהג העולם‪ ,‬ויש עליו גושפנקא דמלכא מר״ן‬
‫לובשים בירושלים‪ ,‬ובוראי דאחר עלותו לא״י לא נעלם‬ ‫ז״ל‪ ,‬ויש בזה משום אל תטוש תורת אמך שקבלו‬
‫ממנו דבר זה‪ ,‬ולבל הפחות הו״ל להעיר על זה‪.‬‬ ‫עליהם דעת האוסרים ללבוש‪ .‬ועי׳ להרב ערוך השלחן‬
‫סי׳ תקנ׳׳ה דברים יקרים נכונים ומוסברים‪.‬‬
‫ג ם קשה טובא‪ ,‬איך אפשר להיות זה בעולם‪ ,‬שכל‬
‫ומ״ש הראש״ל דבבהכ״ג אחת אל יעשו אגודות‪,‬‬
‫העולם אבלים על מה שאירע לירושלים‪ .‬איכה‬
‫נלע״ד דלשון אגודות אגודות אדרבה משמע‬
‫ישבה ■ופו׳ העיד רבתי עם וכי' הבזויה והשוממה וסו׳‬
‫שכל אגודה היא נמצאת לבדה במקום אחד‪ ,‬ועכ״ז‬
‫ולובשים אפר תחת פאר‪ ,‬ובירושלים שאירע בה החרבן‬
‫לובשים פאר התפילין ומקשטים בציצית‪.‬‬ ‫אין לעשות ועכ״פ אפי׳ אלו שכבר שינו כיון שאינם‬
‫מקוזבלים ועשו שלא כרצון חכמים‪ ,‬צריכים לחזור‬
‫ג ם כל האחרונים שהבאתי הע ‪T‬ו שרק בבית אל‬ ‫מטעותם ולחזור למנהג אבותיהם שהיו הולכין מתחי׳‬
‫לובשין תפילין ובמ״ש הרב תפלה לדוד עמאר‬ ‫אחריו שלא ללבוש ולא לעשות אגודות אגודות‪ ,‬וזוהי‬
‫סי׳ צ״ג וז״ל אבל עפשיו פעה״ק ירושלים‪ .‬במדרש‬ ‫החזרת עטרה ליושנה האמיתית שלא ללבוש תפילין‬
‫חסידים גהג^ו שלובשים טלית גדול וב׳ זוגות תפילין‬ ‫זלזסור חרבן בית מקדשינו ולהתאבל ולשים אפר תחת‬
‫‪.‬וכו׳ ע״ש‪ .‬משמע דדוקא במדרש חסידים נהגו כן‪ ,‬וגם‬ ‫פאר ולהתפלל לה׳ לבנות לנו ביהמ״ק ולהחזיר עטרת‬
‫משמע שגם אצל דוחס ‪T‬ים זה דבר חדש כמ״ש אובל‬ ‫מלכות ישראל ליושנה‪ ,‬וכמ״ש רז״ל כל המתאבל על‬
‫עכשיו וכו׳‪ ,‬ור״ל דמתזזי׳ לא היו החם ‪T‬ים מקובצים‬ ‫ירושלים זוכה ‘‪1‬דואה בבניינה‪ .‬ה׳ יזכנו לראות בשמחת‬
‫במקום א׳‪ ,‬והיה כל א׳ לובש אותו בצנעה בביתו‪ ,‬אבל‬ ‫ירושלים ובבניינה הרוחני‪ ,‬וישים שלום בעולמו אמן‪.‬‬
‫עכשיו שקבעו החסידים להתפלל כולם בבהכ״ג א׳‬
‫הנק׳ מדרקז חסידים נהגו ללבוש בצבור‪ ,‬ולהדיא סיים‬ ‫סי כו ם הדברים‪ .‬א׳‪ .‬אסור למי שאינו מקובל ללבוש‬
‫שם שאין נוהגין כן בשאר קהלות ‪T‬ושלים אלא‬ ‫תפילין ביום ט״ב בשחרית רק במנחה כמנהג‬
‫נוהגים כמ״ש הש״ע סי׳ תקנ״ה‪ ,‬ע״כ‪ .‬הבאתי דבריו‬ ‫שנהגו העולם מימות הרמב״ם עד היום והביאו מר״ן‬
‫בתשו׳ הא׳ ע״ש‪.‬‬ ‫בהל׳ ט״ב סי׳ תקנ״ה‪.‬‬
‫ג ם בס׳ > ‪ r m‬האיש דיבר על מנהג מדרש בית אל‬ ‫ב'‪ .‬גם מי שהוא מקובל אסור ללבועז תפילין בפרהסיא‬
‫הידוע למקובלים דוקא‪! .‬וא״כ איד נשכח כליל‬ ‫בבהכנ״ס שאין לובשין‪ .‬רק בצנעה בתוך ביתו‬
‫‪.‬אותו מנהג הקדמון‪■ ,‬ובפרט לפי מ״ש המשיב‪ ,‬שמנהגים‬ ‫יקרא ק״ש או גם יתפלל‪ ,‬ויבא לבהכ״נ או ילד להתפלל‬
‫הנז׳ נמצאו בגנזי הגאון ח ‪T‬״א זיע״א‪ .‬תגדל התימה‬ ‫דוקא בבה׳׳כ של החסידים המקובלים‪.‬‬
‫איד לא הזכיר מזה בספרו ברכ״י סי׳ תקנ״ה שהביא‬ ‫ג'• מי שאינו מקובל ץד!נהיג עצמו בטעות ללובשו‬
‫משם רבו הרש״ש שהיה מניחם בבקר מטעם שהמעמיק‬ ‫כמקובלים חייב לחזור מטעותו ולא ילבוש אותו‬
‫בסודן של דברים רפד‪ .‬ואיד לא הזכיר מדברי רבני‬ ‫בשחרית רק במנחה‪.‬‬
‫ירושלים המצויים באמתחתו ולומר שכל ירושלים‬
‫ובזה נזכה לראות בבנין ירושלים השלימה ובבנין‬
‫מקובל ושאינו מקובל לובשים אותו‪ .‬ולא נצטרך לסודן‬
‫בית קדשינו ותפארתנו‪.‬‬
‫של דברים כלל‪ .‬וגם מהר״ם גאלאנטי שהיה מניחם‬
‫החו״פ ירושלים תוב״ב בשלהי כסלו תשמ״ח לפ״ק‬
‫בביתו בצנעה‪ ,‬ובא לבהכ״נ‪ .‬מזה מוכח שהכל אינם‬
‫לובשים‪.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ח‬ ‫שמ״ש‬ ‫כב‬
‫אלא למצניעיהן דוקא‪ .‬וכמ״ש אתהלד בתם לבבי‬ ‫גם בס׳ נתיבי עם‪ ,‬שכולו אוסף ולקט מנהגי ירושלים‬
‫בקרב ביתי‪.‬‬ ‫ומנהגי בית אל‪ ,‬כמ״ש בפתח השער כתב בסי׳‬
‫תקנ״ה זז״ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי‬
‫ולכן במקומי אני עומד‪ ,‬וחוזר ואומר שכל מי שאינו‬
‫כנסת של הספרדים בירושלים להגיח תפילין שחרית‬
‫מקובל ובא בסוד ה׳ כהרש״ש זיע״א וחבריו‪,‬‬
‫ופו׳ ע״כ‪ ,‬משמע שרק עכשיו ולא קודם‪ .‬מכל זה נר׳‬
‫ודאי אסור ל‪,‬ו לבטל מנהג העולם‪ ,‬וחובתו לחזור‬
‫שאין לחוש כלל‪ ,‬למה‪ ,‬שבא כתוב משם רבני ירושלים‬
‫מטעותו!ולא ילבוש תפילין בשחרית כ״א במנזזה דוקא‪.‬‬
‫הקדמונים הנ״ל‪ .‬יואולי בשביל זה הניחו הרב חיד״א‬
‫וכמ״ש בתשובתי הא׳‪ .‬ותול״מ‪ ,‬החו״פ‪ .‬ירושלים ת״ו‬
‫בבית גנזיו ולא הזכיר ממנו כלל בספריו בשביל שהוא‬
‫בחדש אלול תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬
‫תמוה לפי דעתו‪ ,‬והיפך כל הספרים והפוס׳‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע׳׳ד‪ ,‬שלום משאש‬
‫שוב חפשתי עוד ומצאתי להרב פקודת אלעזר סי׳‬
‫תקנ״ה שהביא דברי חיים וחסד הג״ל במקורו‬
‫יוז״ל כתוב בחידושי דינים לרבני ירושלים הקדמונים‬
‫סיסן ח‬ ‫וז״ל ב ‪T‬ושלים אין דרכם לו׳ הפטרת ט״ב במנחה‬
‫דין בישול קאפי בשבת‬ ‫ונוהגין להניח תפילין ולהתעטף בטלית במנחה‪ ,‬אבל‬
‫בשחרית המדקדקים אינם מתעטפים ואמרו שמהר״י‬
‫נדרשתי מחברי לברר דין עשיית קאפי בשבת‪ .‬אם‬
‫אבוהב ז״ל היה מסירם ‪ to‬שהתפלל י״ח קודם הקינות‬
‫מותר לערות עליה מכלי א'‪ ,‬או צריך‬
‫עב״ל‪.‬‬
‫לעשות לה כמו טה׳ לערות עליה מכלי ב׳ דוקא‪.‬‬
‫הנ ה פשט דבריהם מוכח ישדוקא במנחה היו נוהגים‬
‫תשובה כתב מר״ן סי׳ שי״ח ס״ה‪ .‬יש מי שאומר‬ ‫להניח ולהתעטף ולא כשחרית‪ .‬וכן משמע‬
‫דדבר הנאפה או נצלה אם בישלו אח״כ‬ ‫מסגנון תחלת דבריהם שכתבו בירושלים אין דרך לו׳‬
‫במשקה יש בו משום בישול ואסור ליתן פת אפי׳‬ ‫הפטרת ט״ב במנחה‪ ,‬והוא מטעם שכבר התחילה‬
‫בכ״ש שהיס״ב ויש מתירין‪ .‬הגה בכלי שני ויש מקילין‬ ‫הנחמה‪ ,‬וע״ז סיימו ולא רק הפטרה אין אומרים‪ ,‬אלא‬
‫אפי׳ בכלי א׳ ונהגו ליזהר לכתחי׳ אפי׳ בכ״ש וכו׳‬ ‫גם נוהגים ללבוש תפילין ולהתעטף בציצית במנחה‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ בט״ז סק״ז ומ״א סקי״ט שפירשו דברי‬ ‫מטעם הנז׳‪.‬‬
‫מר״ן במ״ש ויש מתירין שהוא דעת הטור דסובר דלא‬ ‫ומה שסיימו אבל בשחרית המדקדקים אינם מתעטפים‬
‫מצינו בישול בכ״ש בשו״ד ע״ש‪ .‬ומקור הדברים‬ ‫אינו ■מובן‪ .‬דאם הכוונה דדוקא המדקדקים אינם‬
‫בתוספות על דברי המשנה )שבת קמ״ה( כל שבא‬ ‫מתעטפים‪ ,‬אבל שאר העם מתעטפים‪ ,‬הרי זה סותר‬
‫בחמין בע״ש שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא‬ ‫הקודם שכתב דדוקא במנחה נוהגים להניח‪ ,‬ומוכרח‬
‫בחמין מדיחין אותו בשבת בחמין‪ .‬וכתבו החרס׳ דוקא‬ ‫לו׳ חדא מתרתי‪ ,‬או כוונתו לר אבל בשחרית מדקדקים‬
‫מדיחין בכלי שני אבל אין שורין אותו אפי׳ בכ״ש‬ ‫‪,‬ואינם מתעטפים ור״ל שמקפידים על זה״ ואינם‬
‫משום דמיחזי כמבשל‪ .‬אי נמי שורין אותו ג״כ בכ״ש‪,‬‬ ‫מתעטפים‪ .‬או נאמר דיש חיסרון הניכר‪ ,‬וצריך לומד‬
‫ונקט מדיחין בשביל סיפא חוץ ממליח הישן‪ ,‬דאפי׳‬ ‫כך‪ .‬אבל בשחרית זולת המדקדקים והם החסידים בעלי‬
‫הדחה נחשבת גמר מלאכה וכמ״ש שהדחתן היא גמר‬ ‫הסוד הכל אינם מתעטפים‪ ,‬ובזה אתי שפיר מה שסיים‬
‫מלאכתן ע״ש‪ .‬והטור סובר כפי׳ הב׳ של התום׳ דשורין‬ ‫ומהר״י אבוהב רכו׳‪ ,‬ור״ל אע״פ שהיה מן המדקדקים‬
‫אפי׳ בכ״ש‪ .‬וזה‪,‬ו ויש מקילין שכתב מר״ן‪ ,‬וכמו שסיים‬ ‫והיה לובשן כסי הסוד‪ ,‬עכ״ז היה מקפיד להסירן קודם‬
‫עלה מור״ם בכלי שני‪ ,‬שזהו כדעת הטור‪ ,‬ומור״ם ז״ל‬ ‫הקינות‪ .‬אע״פ ששאר החם ‪T‬ים היו מניחין אותן יותר‬
‫הוסיף סברא ג׳ דיש מתירין אפי׳ בכלי א׳ והוא דעת‬ ‫מזה ע״ש‪ .‬ובזה אתי שפיר ג״כ מה שסיים הפקודת‬
‫ראבי״ה שהביא הב״י שחלק על הרא״ם שאמר שיש‬ ‫אלעזר וז״ל וכשהייתי מתפלל בקהלת חסד אל יכב״ץ‪,‬‬
‫בישול אחר אפיה‪ ,‬והיא סברא א׳ שהביא מר״ן בשם‬ ‫כך קיימתי מסברא שלא לפרוש מן הצבור שהניחו‬
‫יש מי שאומר‪ ,‬וכן פי׳ המחצ״ה לדברי המ״א הנ״ל‪.‬‬ ‫כולם טלית ותפילין וחלצתי אותם תיכף וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫גם המש״ב סקמ״ד גם הוא מפרש כן ויש מתירין‬ ‫ריהטת לשונו מוכח שהוא לא היה מניחם‪ ,‬אבל אירע‬
‫שכתב מר״ן דקאי אכלי ב׳‪ .‬וגם שם בביאור הלכה‬ ‫והתפלל בקהלת חסד אל עם החסידים שכולם לובשים‪,‬‬
‫משם הבית מאיר ומאמר מרדכי‪ ,‬הבינו מדברי מר״ן‬ ‫לא רצה לפרוש מן הצבור ולבש אותם ותיכף הסירם‬
‫דקאי אכלי ב׳‪ ,‬אבל בכלי א׳ אסור‪ ,‬ומזה הקשו עליו‬ ‫וכמו שעשה מהר״י אבוהב‪ .‬זהו מה שנ״ל ליישב דברי‬
‫ותירצו ע׳׳ש‪ .‬גם ערוה״ש סי׳ שי״ח סכ״ד כתב כן‬ ‫רבני ירושלים‪ .‬וקרוב אל האמת כדי שלא יהיו נגד‬
‫במפורש דליתן פת בכלי ב׳‪ .‬המחבר הביא ב׳ הדיעות‪,‬‬ ‫כל האחרונים ז״ל‪.‬‬
‫ורבינו הרמ״א כתב דיש מקילין אפי׳ בכלי א׳ ע״כ‪.‬‬
‫ול פי דעתי‪ ,‬לא יפה עשו חס ‪T‬י בית אל ללובשם‬
‫משמע דמפרש ויעז מתירין אכלי ב׳‪.‬‬
‫בפומבי ובפרהסיא‪ ,‬אפי׳ בבהכ״נ שלהם‪ ,‬שמזה‬
‫ולפי״ז מ״ש מר״ן בסעיף ד׳ אבל מדיחין אותו‬ ‫גרמו לאחרים לטעות שרצו אנשים להעתיק מהם‬
‫בשבת‪ .‬פירושו ג״כ שורין אותו בכ״ש‪ .‬וכפי׳‬ ‫ולהתחסד בזה‪ .‬ונר׳ להם בזה תפארת להיות כחסידים‬
‫■ב׳ של התום׳ וכן פסק מר״ן בסט״ו‪ .‬אסור ליתן תבלין‬ ‫אע״פ שאין יודעים טעם הדבר ואינם מקובלים‪ ,‬מה‬
‫בקערה ולעדות עליהן מכלי א׳‪ ,‬משמע אבל בכ״ש‬ ‫שהוא נגד האר״י החי וסיעתו‪ ,‬שלא ניתנו ענייני הסוד‬
‫כג‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ ח‬ ‫שמ״ש‬
‫מר״ן ז״ל ותירצום‪ .‬ונסדר אותם בפרטות‪ ,‬כמו שד‪,‬ביאם‬ ‫מותר‪ .‬וזוהי ששנינו אבל נותן ד‪%‬א לתוך הקערה‪,‬‬
‫הראש״ל שליט״א‪.‬‬ ‫ום״ל דאין חילוק בין תבלין לדברים אחרים‪ .‬וכן‬
‫א( מר״ן הח ‪T‬״א בשיורי ברכד‪ ,‬סי׳ שי״ח םק״מ‬ ‫משמע להדיא מתי׳ הב' של התום‪ /‬דלא עשו חילוק‬
‫שכתב דקי״ל יש בישול אחר בישול וכ״ש‬ ‫אלא ‪ .‬בתירוץ א‪ /‬אבל בתי׳ ב׳ התירו כל הדברים‬
‫‪..‬‬ ‫‪.‬אחר אפיד‪ ,‬ע״ש‪.‬‬ ‫בכלי ב׳‪.‬‬
‫ב( המאמר‪ .‬מרדכי סי׳ שי״ח סט״ו סובר כן כמו‬
‫ובאמת יש לתמוה על המ״א שפי׳ דברי מר״ן בס״ד‬
‫שפירשנו‪ ,‬׳ותי׳ ההיא דסט״ו שהוא מונה‬
‫כפירוש הא׳ של התום׳ דאפי׳ בכ״ש אסור‬
‫בקדירה ע״ש‪.‬‬
‫דמיחזי כמבשל‪ ,‬וזה היפך מ״ש מר״ן בסעיף ה׳ להתיר‬
‫ג( ה מ״ך במשמרת השבת פ״ד דפ״ג ע״ד סובר כן‬
‫בכלי ב׳ וכתי׳ ב׳ של התום׳‪ .‬והמ״א גופיה בסקי״ט שכן‬
‫זתי׳ יתיב הד‪,‬יא דסט״ו‪ ,‬דאיירי בצליה‬
‫משמעות דברי מר״ן שסובר כתי׳ ב׳ של התום׳‪ ,‬ושו״א‬
‫אחר בישול סובר לר׳יתיר דאין צליה אחר בישול‪,‬‬
‫מהאחרונים הנז׳ לא ערער על מה שהוסיף מור״ס‬
‫ודוקא בישול אחר צליה ואפיה הוא דאסר‪ ,‬וכ״כ הש״ג‬
‫בכלי ב‪^ /‬וטעמו של מור״ם שהבין כן בדברי הש״ע‪.‬‬
‫שבת קמ״ה שגם הטור לא סתם לאסור בצליד‪ ,‬אחר‬
‫משום דא״א לפרש דויש מתירין קאי ארישא לגמרי‬
‫בישול‪.‬‬
‫דאפי׳ בכלי א׳ מותר‪ .‬וכדברי ראביה וכמ״ש הבאה״ג‪,‬‬
‫ד( טל אורות דף מ״א ע״א‪ ,‬כתב שמר״ן הביא ס׳‬
‫דא״כ לא הו״ל לכתוב סתם ויש מתירין‪ ,‬כיון דהפסיק‬
‫הרא״ם בלי חולק‪ .‬מוכח דמפרש דברי מר״ן‬
‫באמצע בדין כלי ב‪ /‬והו״ל לבאר בפי׳ דיש מתירין‬
‫בויש מתירין בכלי ב׳‪ .‬ומתרץ לההיא דסעיף ט״ו‬
‫אפי׳ בכלי א‪ /‬מטעם זה פי׳ מור״ם ז״ל דכוונתו על‬
‫בדברי השלטי גבורים הנ״ל‪.‬‬
‫כלי ב׳ וכדעת הטור‪ .‬והוסיף ע״ז דיש מקילין גם‬
‫ה( הגאון משפטי עוזיאל חיו״ד מד‪,‬דורא תניינא ססי׳‬
‫בכלי א׳‪ .‬והסכימו לדבריו האחרונים הנז׳ שכן היא‬
‫מ״ד‪ ,‬שהביא דעת מר״ן שפוסק כהיראים‬
‫דעת הש״ע בפי׳ יש מקילין‪.‬‬
‫ולא הביא שום מחלוקת בזה ע״ש‪ .‬וגם בקאפי שם לא‬
‫התיר אלא לדעת המתירין‪ ,‬ואמר שגם דעת המתירין‬ ‫לנמצא לפי״ז לדעת מר״ן בכלי ב‪ /‬הלכה כיש בתרא‬
‫דוקא קאפי ולא טה אבל בקאפי לא הכריע‪ ,‬ובודאי‬ ‫דכלי ב׳ מותר‪ .‬אבל כלי א׳ נשאר בידינו‬
‫דלד‪,‬לכד‪ ,‬ודאי יאסור בכלי א׳‪ .‬מאותו טעם שנתן בטה‬ ‫רק סברא אחת של יש מי שאומר לאסור בכלי א׳‬
‫דאפי׳ נאמר שד>וא קלוי‪ ,‬הלא פסק מר״ן דדבר שנאפה‬ ‫בבישול אחר אפיה וקליה כס׳ הר״א במיץ‪ .‬ולא הביא‬
‫או נצלה ובשלו יש בו משום בישול אחר בישול‪,‬‬ ‫דעת אחרת‪ ,‬ואף שמר״ן הביא בב״י סברת ראבי״ה‪.‬‬
‫וממילא ה״ה בקאפי‪.‬‬ ‫ונראו לו דבריו ואמר דקושיתו הזקה‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬להלכה‬
‫ו( ד ע ת הבית מאיר בדעת מר״ן כמ״ש הביאור הלכה‬ ‫לא העלה אותה על ספרו והתיר דוקא בכלי ב׳ כיון‬
‫ובמש׳׳ל‪.‬‬ ‫דסמ״ג וסמ״ק סוברים כוותיה‪ ,‬והרבה מקומות בספרו‬
‫ז( ד ע ת הרז״ה בדעת מר״ן כמ״ש שם בביאור הלכה‬ ‫כיוצא בזה שאינו חש לקושיתו בב״י ופוסק אהרת‪.‬‬
‫שם ע״ש‪ .‬כל פוס׳ הנ״ל הביאם הראש^‬ ‫והרי לפנינו הב״ח והט״ז ז״ל שיישבו קו׳ ראבי״ה‬
‫שליט״א ודחה דבריך‪,‬ם כלאחר יד‪ .‬ובפי ‪ .‬האמת הם‬ ‫על הרא״ם־ ‪-‬בטו״ט ודעת‪ .‬ובפרט דהרא״ם סיים דהעושה‬
‫סוברים כמור״ם וסיעתיה דפי׳ דברי מר״ן להדיא‬ ‫כן הרי זה הלל השבת וחוששני לו מחטאת וסקילה‬
‫אכלי ב׳‪.‬‬ ‫ע״כ‪ .‬ועי׳ ביד מלאכי בכללי הש״ע אות ז׳ וז״ל דרך‬
‫וראיתי להראש״ל שליט״א שנסתייע מדברי המטר‪,‬‬ ‫הרב״י בכמה מקומות שאע״פ שבב״י תמה על הרמב״ם‬
‫יהודה סק״ג שדחה דברי מור״ם ופי׳ דברי‬ ‫או הטור‪ ,‬אפי״ה בס׳ הקצר לא סמך על תמיהתו יפסק‬
‫מר״ן דקאי אכלי א׳ וכמו שנראית דעתו בב״י ע״ש‪,‬‬ ‫להלכה כדבריהם‪ .‬סמ״ע סי׳ קכ״א סקז״ך וכו׳ עגל״ה‪.‬‬
‫והנה ראיתי דברי המטה יהודד‪ ,‬במקורן‪ ,‬שפי׳ דברי‬ ‫ועי׳ כיוצא בזה להש״ך סי׳ קכ״ב ‪.‬סקמ״ב הבאתי דבריו‬
‫מר״ן דקאי אכלי א׳ כדעת ראבי״ה שהביא בב״י‪,‬‬ ‫בספרי תבו״ש חיו״ד סי׳ כ״ט דף ס״ו ע״א ע״ש‪.‬‬
‫ושגם האוסר בפת בכ״ש לא אסר ‪.‬רק משום חומרא‪.‬‬ ‫ולהלן הן עוד נביא כמה פוס׳ בתשובותיהם הלכה‬
‫וכן נר׳ הבנת דימ״א סקי״ט‪ ,‬וכן הוא מנהג העולם‬ ‫למעשה שסוברים כן בפי׳ דברי מר״ן‪.‬‬
‫שאוכלים הפת עם התאפינא שעדיין חמה בכדי שד‪,‬יס״ב‬
‫והוא כלי א׳ דק״ל דאפי׳ אחר שהורידוהו מבשל ולא‬ ‫ובז ה יתורצו כל הקושיות שהקשה הרה״ג הראש״ל‬
‫ראינו מי שימחה בידם ובודאי דטעמם הוא כדעת‬ ‫הגר׳׳ע יוסף שליט״א כספרו ‪ ,‬יחוד‪ ,‬דעת ח״ב‬
‫ראבי״ד‪ ,‬שהוא דעת יש מתירין דס״ל דאין בישול‬ ‫סי׳ מ״ד על הרבה פוס׳ דלהלן שכולם הבינו‪ .‬בדברי‬
‫אתר אפיה עכ״ל‪.‬‬ ‫!מר״ן שהוא אוסר בכלי א׳‪ ,‬ולא הביא כ״א דיעה אחת‪.‬‬
‫והוא תמה עליד‪.‬ם ׳ודחה דבריד‪,‬ם‪ ,‬דהלא קי״ל כיש‬
‫ולפ קו צ״ ד שהראיות שהביא לחזק דבריו אינם‬ ‫מתירין שהביא מר״ן שהתיר בכלי א׳‪ ,‬ובאמת אין‬
‫מוכרחים‪ ,‬דמ״ש ‪.‬דגם האוסר בפת בכלי‬ ‫עליהם שום קושיא‪ .‬שהם מפרשים דברי מר״ן ביש‬
‫ב׳ היינו רק משום הומרא‪ .‬איני מבין‪ ,‬שהרי התום׳‬ ‫מתירין דקאי אכלי ב׳‪. ,‬וכמו ‪.‬שפירשו מור״ם וכל‬
‫בתי׳ א׳ ד‪,‬ם בעלי סברא זו והכריחו זה ממ״ש בש״ס‪.‬‬ ‫האחרונים שהבאתי למעלד״ ונשארד‪ ,‬רק סברא אחת‬
‫מדיחין אותו אבל לשרותו אסור בבלי ב׳ שנר׳ כמבשל‪,‬‬ ‫שאוסרת‪. :‬בכלי א׳‪ ,‬וקי״ל כוותו־י‪ .‬ולכן‪.‬כולם לא התירו‬
‫וא״ב מדינא אסור‪ .‬והיש מקילין חלקו עליד‪,‬ם וסוברים‬ ‫אלא בכלי ב׳‪ .‬ומזה נולדו להם קושיות וסתירות על‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ח‬ ‫שמ״ש‬ ‫כד‬
‫שומעין כי הם הרבים ומסתבר טעמייהו עכ״ל‪ .‬ר״ל‬ ‫כתי׳ ב‪ /‬והיא דעת הטור‪ .‬ואיזה ראיה■ מזה להתיר‬
‫ודלא כהרב גו״ר שרצד‪ .‬לאסור גם בכ״ש מטעם דקאפי‬ ‫בכלי א׳‪ .‬ומה שכתב‪ ,‬וכן הבגת המ״א סקי״ט‪ ,‬אדרבה‬
‫אינו ראוי לאכילה וגם יחש למאן האסר גם בכלי ב׳‪,‬‬ ‫שם פירש דברי מר״ן ביש מתירין בכלי ב'‪ .‬וכתב‬
‫אלא שומעין לד׳ פוסקים הללו להתיר בכלי ב׳‪.‬‬ ‫שכן משמע דעת הש״ע‪ .‬ואף אם נאמר שיש ט״ס‬
‫בדברי המט״י וצ״ל סקי״ח ששט הביא להחמיר בכל‬
‫ואף דלדידיה דמטד‪ .‬יד‪,‬ודד‪ .‬לקמיה בסעיף מ׳‪ ,‬הכריע‬
‫הדברים בכ״ש כיון שאין אגו בקיאין ע״ש‪ .‬זהו לגבי‬
‫דדעת מר״ן להתיר גם בכלי א׳‪ ,‬זהו אחר שביאר‬
‫שאר דברים‪ ,‬אבל פת אסורה מדינא‪ .‬וזהו לס' א׳ של‬
‫דעתו ופירושו כדברי מר״ן ז״ל‪ ,‬אכל כל הפוס׳ הגז׳‬
‫הר״א ממיץ‪ ,‬אבל הרי בסקי״ט המ״א ביאר דברי מר״ן‬
‫הרי דכריד‪.‬ם ברורים להתיר רק במעשה שדיברו בו‬
‫ויש מתירין שהיא כדעת הטור להקל בכ״ש‪ .‬וכתי׳ ב׳‬
‫ובמפורש בדבריהם ואין לנו מה לד‪.‬וסיף בדבריהם‪.‬‬
‫של התום'‪ .‬וכתב שם שכן משמע דעת הש״ע ולא עלה‬
‫ואמנם לא אתעלם ממאי דקשיא לי במד‪ .‬שסיים‬ ‫על דעתו לפרש דברי מר״ן דקאי אכלי א׳‪ ,‬דפשט דברי‬
‫׳תחב מטה יהודה שם וז״ל ומכל זד‪ ,‬נלמוד‬ ‫מר״ן אין מורין כן‪ .‬וקאי דוקא אדסמיד ליה אכלי ב׳‪.‬‬
‫למסד״גיגו לעשות כוססוסו ואהר בישולו בבלי שע״ג‬ ‫ומה שהביא ממנהג העולם‪ ,‬לפי דעתי אין ראיה מזה‬
‫כירד‪ ,‬מריקין המרק שבקדירה בעודו רותח‪ ,‬על הכוסכוס‬ ‫ואדרבא הראיה להיפך‪ ,‬שהרי אין מנהג העולם‬
‫כדי שיהיה מוכשר לאכילד‪ ,‬וכו׳‪ .‬דאין לעשות זה אחר‬ ‫לאכול סולם מכלי א׳‪ ,‬אלא מחלקים התאפינא בצלחות‬
‫ערבית שכבר ‪ oaoi‬השבת‪ .‬דלא הוי בכלל כל שבא‬ ‫שהם סלי ב׳‪ .‬ושם אוכלים אותו עם פת‪ .‬וזהו ראיה‬
‫בתמין בע״ש וכו׳‪ ,‬רשאני הסא דעדיין לא נתבשל כ״צ‪,‬‬ ‫למתירין בכלי ב׳‪ ,‬ולא בכלי א׳‪ .‬ומ״ש דכלי א׳ אף‬
‫דעיקר גמר בישולו הוי נתינת המרק עליו‪ .‬מיהו מד‪.‬‬ ‫שהעביר‪-‬וד^ מן האעו י״ל דין כ״ר‪ ,‬זה אמת כל זמן‬
‫שנשאר צונן עד יום השבת בימי החורף ]ר״ל שעשינו‬ ‫שהוא בכלי א׳‪ ,‬אבל לא כשהוריקוהו לצלחות שחזר‬
‫התיקון קודם ערבית ואכלנו ממנו בלילד‪ ,‬ונשאר ממנו‬ ‫להיות כ״ש אפי׳ יהיה היס״ב דבלא זה לא מיקרי‬
‫׳לבקר ונצטנן‪ [.‬ונותנים מהמרק של החמין שקורין‬ ‫כ׳׳ש וכמ״ש בהל׳ פסח‪ .‬ואין שום ראיה מזה לסתור‬
‫תאפינא עליו כדי שיחם מותר הוא לכ״ע דהוי שפיר‬ ‫דברי מור״ם‪.‬‬
‫דבר שבא בחמין ]ר״ל בע״ש[ דעוורין אותו אפי׳ בחום‬ ‫א מ ת שראיתי בכגה״ג סי׳ שי״ח הגה״ט שהבין בדברי‬
‫דכלי א׳‪ ,‬ואפי׳ לערות עליו מהתאפינה עצמה על‬ ‫מר״ן ויש מתירין כדעת דאבי״ה ע״ש‪ .‬והביאו‬
‫הסוסבוסו וכר עבל״ה‪.‬‬ ‫הראש״ל שליט׳׳א וגסתייע ממנו‪ .‬אמנם הרי כל‬
‫ואני תמה‪ ,‬דמה צורך ללמוד זה מדברי הגאונים הנז׳‪,‬‬ ‫האחרונים שהבאנו סוברים בהיפך ואוסרים בכלי א׳‪.‬‬
‫שדיברו בבישול אחר אפיזב ופאן בכוסבוסו‬ ‫ומה שהביא עוד החאש״ל שליט׳׳א‪ ,‬ראיה מהפום׳‬
‫איירי בבישול דודאי מותר לב״ע אם בא בחמין קודם‬ ‫שהביא המטה יהרהה שם בסק״ב‪ ,‬והם מהר״י‬
‫שבת‪ ,‬ואין חולק בזד״‪ .‬וצ״ע‪.‬‬ ‫פראגי ומהר״ם בן חביב והגאון ר׳ אברהם יצחקי‬
‫איך שיהיה‪ ,‬כל הגאונים הנז׳ בולם התירו בבישול‬ ‫ומהר״ם היון‪ ,‬שכולם סוברים להתיר גם בכלי א׳‬
‫ומפרשים דברי מר״ן ויש מתירים כראבי״ה‪ .‬אחהמ״ר‬
‫אחר אפיד‪ ,‬רק בכ״קז ולא ע ל י א‪ /‬ךלד‪.‬דיא‬
‫אמרו כדעת המתירין בסעיף ה׳‪ .‬משמע דמפרשים דברי‬ ‫עיינתי במקור הדברים במט״י‪ ,‬ונר׳ מדברי כולם דלא‬
‫מר״ן כמור״ם וסיעחיה שהבאתי למעלד‪-‬‬ ‫התירו אלא בקאפי בכלי ב׳‪ .‬וסדר הדברים שם כך‬
‫הוא לפענ״ד‪ ,‬שהרב גו״ר רצה לאסור אפי׳ בכלי ב׳‪,‬‬
‫אני טרם אכלר״ ראיתי להפמ״ג באשל אברהם סקי״ ט‬ ‫משום דחש למ״ד דיש בישול אחר אפיה אפי׳ בכ״ש‬
‫שפירש לדברי המ״א שם שהוא מפרש דהיש‬ ‫שהיס״נב ועוד הוסיף דבקליה א׳ לא חזיא לאכילה כלל‬
‫מתירין קאי אדלעיל אכלי א׳ בדבר האפוי או הצלוי‪,‬‬ ‫סדי שנאמר אין בישול אחר אפיד^ וומהר״י פראגי חלק‬
‫אכל בהבר חי שלא נתבשל לא הביא דעת אחרת‬ ‫עליו דהקאפי חזי לאכילה‪ .‬ומשמע שהתיר רק בכלי‬
‫להקל וסובר לאסור‪ .‬וע״ז אמר המ״א וכן משמע דעת‬ ‫ב׳ שרצה לאסור הגו׳‪ ,T‬גם מהר״מ בן חביב כתב שם‬
‫הש״ע דקאי אהבריו הא׳ האסר כתי׳ הא׳ של תתוס׳‬ ‫להתיר ואין לחועו לובישול אחר אפיה ר״ל בכ״ש‬
‫]זזאיירי בחי[ דמיהזי סטבשל ע״ש שהכל פי׳ דרד‬ ‫דאיירי ביה‪ ,‬וסובר דמר״ן שאסר בסברא א׳ אף בכ״ש‬
‫חורפא‪ ,‬וזהו דוחק גדול להוציא הדברים של המ״א‬ ‫הביא זה רק לחוש לדבריו לכתחי׳‪ .‬ואף שסיים וכ״ש‬
‫מפעזוטן‪ ,‬שמשמעותן דקאי אסוברים להקל כתי׳ ג׳‬ ‫לס׳ הכנה״ג דס״ל דסס־א בתרא הוא העיקר‪ .‬אפשר‬
‫של התוס׳‪ .‬וע״ז מסיים וכן משמע דעת ד‪,‬ש״ע שד‪.‬כוונה‬ ‫לפרש דבריו דלקה ממנו רק פד‪ .‬שצריך לו דהיינו יש‬
‫שלא הוסיף לבאר להדיא ויעז מתירין אפי׳ בכלי א׳‪,‬‬ ‫ויש ד^כד‪ ,‬כבחרא‪ ,‬אבל במד‪ .‬שהכבד‪,‬״ג מפרש לה‬
‫דוראי כוונתו כמו שסיים מור״ם דקאי אכלי ב׳‪ .‬וכמו‬ ‫אבלי א׳‪ .‬בזה אינו מודד‪ ,‬לו‪ ,‬שהרי סיים ולכך מותר‬
‫שפי׳ המחצ״ד‪ ,‬בדבריו בפשיטות‪ .‬גם מד‪ ,‬שאמר דקאי‬ ‫לתת אבק הקאתי לתוך ד‪.‬פגגאן שהוא כלי ב׳ אפי׳‬
‫על החי‪ ,‬הלא מר״ן קאי להדיזא על הפת שהיא אפויה‬ ‫היס׳^ב ע״ש‪ ,‬רסיים המט״י וז״ל גם במהר״א יצחקי‬
‫שד‪.‬יא אסורד‪ ,‬׳ע״עו‪ .‬וע״ז כתב ת ה כס׳ הא׳ של התום׳‬ ‫הלך בשיטתו להתיר כס׳ שנית של המתירין דסעיף‬
‫דמיחזי במבשל‪ ,‬משמע חזיה ואפויד‪ ,‬שניהם אסורים‬ ‫ה׳‪] .‬ר׳‪/‬ל בכלי ב[ שד\י זוהי שיטתו של מהר״ם בן‬
‫בכ״ש לסברא א׳‪ ,‬באופן שדבריו דחוקים מאד‪ .‬ועי׳‬ ‫תביב וסמ״ש‪ .‬אלא שכתב שראוי להחמיר לכתחי׳ ור״ל‬
‫ג״כ בלבועוי שרד על סקי״ט שפי׳ ג״כ כמחצ״ה ובפשט‬ ‫גם בכ׳׳ש‪ .‬וגם מד‪%‬״ם בן חית התיר בפשיטוו^ ר״ל‬
‫הדברים‪.‬‬ ‫בכלי ב׳ שעלת מדובר‪ ,‬וסיים ד‪%‬כ מטר‪ .‬יהודד‪ .‬ולהם‬
‫כה‬ ‫ומגו‬ ‫חאוח סי׳ ט‬ ‫שמ״ש‬
‫ס י מן ‪ts‬‬ ‫באופן שתחבר שגוי במהלוקת בפי׳ דברי מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫בענין הנ׳׳ל‬ ‫אם הוא פוסק לאסור בבלי א׳ בבישול אחר‬
‫אפיה‪ .‬וכיון דרוב האחרונים רובא דמינכר כשבעה עשר‬
‫לכבוד הרב הבולל‪ .‬בל אישורין כולל‪ ,‬הרב מרדכי‬
‫פוס׳ כולם לא התירו לעשות קאפי רק בכלי שני‪,‬‬
‫מלכא הי״ו מבני ברק‪ ,‬שלום רב‪.‬‬
‫ובפר» שמור״ם ז״ל פירש כן בדברי מר״ן‪ ,‬וגם יש‬
‫קבלתי מכתבו הב׳‪ .‬ואף שקשה למיגמר בעתיקי‬
‫שאם עבר‬ ‫ספק איסור דאורייתא‪ .‬וסמ״ש הר״א‬
‫בדברים שכבר הארכנו בהם והם מובנים‪.‬‬
‫ועשה כן ה״ז חילל את השבת וחוששני לו מחטאת‬
‫להפקת רצונו‪ ,‬שהרבה דרש להשיבו‪ ,‬אני ערשה רצונו‪.‬‬
‫וסקילה‪ .‬דודאי דנקטינן להלכה כתמחמירין בכלי א׳‪.‬‬
‫על קו׳ הא׳ שהקשה על מה שכתבתי בפס״ד של‬
‫קאפי‪ ,‬דלפי מה שהעליתי לפרש דברי מר״ן סי׳‬ ‫ומ״ ש הראש״ל שליט״א דדוקא לאחינו אשכנזים‬
‫שי״ח ס״ה דהיש מתירין קאי אבלי כ׳‪ ,‬א״ב מ״ש מר״ן‬ ‫היוצאים ביד רמ״א להחמיר בזה‪ ,‬לפי מה‬
‫בסעיף ד׳ מדיחין לאו דוקא‪ .‬וה״ה דשורין בב״ש‪,‬‬ ‫שכתבנו לעיל‪ ,‬הרי אדרבה‪ .‬מור״ם מקיל יותר נ^ר״ן‪,‬‬
‫והקשה סבודז‪ ,‬דהרי מר״ן אומר לתריא אין שורין‬ ‫שמר״ן לא הביא רק סברת הרא״ם לאסור‪ ,‬ומור״ם‬
‫אבל מדיחין‪ .‬ואיך אפשר לפרש דה״ה ש;ןרין‪ .‬וכשלמא‬ ‫הביא לחדיא דעת המקילין בבלי א׳‪ ,‬ורק נהגו ליזהר‬
‫•במשנד‪ ,‬כחוב רק מדיחין‪ .‬וו־׳גיח בצ״ע‪ ,‬וזר‪ .‬באמת‬ ‫לכתחי׳ ע״ש‪ .‬ולכן לדשץ דקי״ל כדעת מר״ן וכסי מה‬
‫מיעוט הבנה גם במשנה וגם בש״ע‪ ,‬שהרי גם במשנה‬ ‫שפירשו בו רוב האחרונים הנל׳ פשוט לאסור לערות‬
‫שנקט רק מדיחין‪ ,‬הפי׳ פשוט וגם מוכרח‪ ,‬דכוונתה‬ ‫על הקאפי מכלי א׳‪ ,‬וחוקא אם עשה בדיעבד אז יש‬
‫היא‪ .‬אין שורין אבל מדיחין‪ ,‬וכלפי מ״ש בריש המשנה‬ ‫לסמוך על סברת ראבי״ה וסיעתיה‪.‬‬
‫כל שבא בחמין בע״ש שורין בשבת‪ .‬סיימה וכל שלא בא‬
‫בע״ש מדיחין בשבת‪ .‬שפירושה והאי אין שורין‪ ,‬אבל‬ ‫ג ם מ״ש הראש״ל לעשות ס״ס בזה‪ .‬כבר כתבו הסוס׳‬
‫מדיחין‪ ,‬וא״כ גם שם תיקשי לך לדברי התוס׳ בפי׳ ב׳‪,‬‬ ‫הבאתי דבריהם בספרי מזרח שמ״ש סוף הל׳‬
‫דומדיחין וד‪,‬״ה שורין‪ .‬כיצד יט־שו אין שורין‪ ,‬אבל‬ ‫ס״ס‪ ,‬דאסור לגרום ב ‪T‬ים לכתחי׳ ס״ס‪ .‬ודוקא אם‬
‫מדיחין‪ .‬ואמנם המשקיף על דברי תב״י או רק‬ ‫געשה בדיעבד אזי סומבים עליו‪ .‬ועי׳ מזה בספרי‬
‫באחרונים‪ ,‬יראה חכך הוא פי׳ החברים‪ :‬כל שבא‬ ‫שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳ מ״ו‪ .‬וגם איני רואה כ״כ צער‬
‫בחמין בע״ש פי׳ שנתבשל בע״ש‪ ,‬שורין אותו בחמין‬ ‫להוריק מים תחלה ככוס ריק ושוב לערותם על הקאפי‪,‬‬
‫בשבת‪ .‬פי׳ שורין אותו בכ״ר‪ .‬וכן פי׳ המ״א סקי״ד‬ ‫סדי להצטרך שלא לעשות זה ולהתיר מס״ס‪ ,‬ובפרט‬
‫פי׳ אפי׳ בכ״ר דאין בישול אחר בישול ע״ש‪ .‬ובסיפא‬ ‫במים המונחים על הפלטה שיש בהם חום גדול ולא‬
‫אמר מי שלא בא בחמין בע״ש‪ ,‬מדיחין‪ ,‬ר״ל אין שורק‬ ‫יתקררו בהורקה מכלי אל כלי‪ ,‬וכל כמה שיהיה‬
‫בכלי א׳ דקאי אריעזא האיירי בזה‪ ,‬אבל מדיחין בכלי‬ ‫אליבא דכ״ע שלא להקל בשבת החמורה הוא הטוב‬
‫ב׳‪ ,‬וכ״כ בש״ע שם ס״ד‪ .‬דבר יבש שלא נתבשל בע״ש‬ ‫והנכון‪] .‬ועי׳ ל ע ל סי׳ ד׳‪[.‬‬
‫אין שורין אותו בחמין אבל מדיחין‪ .‬ר״ל אין שורץ‬
‫אותו בכ״ר‪ ,‬דקאי ארישא‪ ,‬אבל מדיהין אותו בחמין‪.‬‬ ‫ואף שגם אני הצעיר כתבתי בספרי שמ״ש ומגן‬
‫ר״ל בכ״ש‪ ,‬וסל׳ המשנה ממש‪ .‬ובלשון מדיחין‪ ,‬יש כ׳‬ ‫חאו״ח סי׳ כ״ו אות ב׳‪ ,‬בפשיטות להקל בזה‬
‫פירוישים‪ :‬פירוש הא׳ של התוס׳ דוקא מדיחין ע״י‬ ‫ופירשתי ג״ב חברי היש מתירין אבלי א׳‪ .‬זדע קודם‬
‫עירוי מבלי ב׳‪ ,‬אבל לשרות ממש בתוך כלי ב׳‪ ,‬אסור‬ ‫שנשאלתי מתבירי הטובים לברר הדברים‪ .‬ובה שעתא‬
‫דמיחזי ׳כמבשל‪ ,‬ולפי׳ ב׳ של התוס׳ מדיחין לואו דוקא‪,‬‬ ‫סמכתי רק על באה״ג שהיה לפני אך עתה נתברר‬
‫וה״ה דשורין בכלי ב׳‪ ,‬ורק בשביל סיפא חוץ מקוליס‬ ‫הענין כראוי לאסור‪ ,‬וכן כתבתי ג״כ בתבר׳ש חאו״ח‬
‫האספנין‪ ,‬נקט ‪,‬מדיחין לרבותא דאפי׳ עירוי מכלי ב׳‬ ‫סי׳ ל׳‪ .‬וכן עיקר‪.‬‬
‫אסור בקוליס‪ ,‬משום שהדחתו היא גמר מלאכתו‪ .‬וכפי׳‬
‫הב׳ של התום׳ פי׳ הט״ז והמ״א והרבה פוס׳ שהבאתי‬ ‫ו בז ה נדחה ממילא ג״כ כל מה שבתב הרה״ג פנחס‬
‫בתשר הקאפי הנ״ל‪ .‬וממלא יוצא שגם מדיחין בסעיף‬ ‫ט ל ‪T‬אגו שליט״א‪ .‬בחזערת שר ‪T‬ים חלק ט׳‪,‬‬
‫ד׳‪ ,‬הוא לאו דוקא‪ ,‬אלא גם שורין בכ״ש‪ .‬ודברי המ״א‬ ‫שנמשך אחר מטה יהודה והראש״ל שליט״א‪ .‬וכל זה‬
‫בזד‪ ,‬סותרין זא״ז בין ס״ד לס״ד‪ -‬אמנם העיקר כדבריו‬ ‫אחה״מ מכ״ת של הרה״ג הו*‪:‬אש״ל שליט״א כי רב‬
‫בסעיף ה׳‪ ,‬שכתב שכן משמעות דברי מר״ן ז״ל ע״ש‪.‬‬ ‫הוא‪.‬‬
‫וכוונתו דאל״ה הו״ל למר״ן להוסיף ויש מתירץ אף‬
‫בכלי א׳‪ ,‬כיון שכבר !‪,‬פסיק בכלי ב׳‪ ,‬אלא ודאי דזהו‬ ‫העולה מכל האמור‪ ,‬דאסור לערות רותחים מכלי א׳‬
‫האמת דקאי אכלי כ׳‪ .‬וכל זד‪ ,‬מובן מתשובתי‪ ,‬ורק‬ ‫על הקאפי בשבת‪ ,‬אלא יערה המים הרותחין‬
‫הרחבתי עוד הדברים באר היטב‪ ,‬שלא ישאר מקום‬ ‫בכלי ריק ומשם יערה על הקאפי‪ .‬וסמו שעושין בתיקון‬
‫לפקפ?‪ 4‬ובזר‪ ,‬הותחה קושיתו הא׳‪.‬‬ ‫הטה׳‪ ,‬ובזה ירחיק מאיסור חטאת וסקלה‪ .‬זהו מה שעלה‬
‫ולקושיתו חב׳‪ ,‬דד‪,‬טי דומה לקליים‪ ,‬שהוא מקלי‬ ‫במצודתי‪ .‬וצדי״מ וימ״ן‪ .‬החו״פ ירושלים ת״ו בשלהי‬
‫הבישל‪ .‬וסמ״ש הרכר‪ ,‬פוס׳ שהוסיפו על‬ ‫חשדן ש׳ תשמ״ט לפ״ק‪.‬‬
‫הקוליים ״ז׳כל ביוצא בו״‪ .‬ולמר‪> ,‬לא חשתי לדבריהם‪,‬‬
‫על זד‪ ,‬יעיין סבודו בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סס״י‬ ‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ י‬ ‫שמ״ש‬ ‫כו‬
‫צריך לברך מספק בפד‪.‬״א שמועיל בדיעבד‪ ,‬לא כן‬ ‫ס״ו‪ ,‬שנטפלתי לזה‪ ,‬ותירצתי דיש הפרש בין קוליים‬
‫בפה״ע דגם דיעבד לא יצא‪.‬‬ ‫להטי׳‪ ,‬דהטי׳ אין גמר ■מלאכתו בכלי ב׳‪ ,‬רק המיד‬
‫ובב״י סי׳ ר״ו בהד״יא דאם בירך על האילן בפד״״א‬ ‫בתול מקפידין לעשות אותו בכלי א׳‪ ,‬והערבים וגם‬
‫יצא‪ .‬הביא מקור הדברים ממשנה ברכות דף‬ ‫‪.‬‬ ‫מעט ישראלים לא מספיק להם עירוי מכלי א‪ /‬אלא‬
‫א׳‪ .‬ושם בגמ׳ מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא אמר‬ ‫שוב נותנין אותו מעט על האש‪ ,‬כדי שיפלוט טעמו‬
‫ר״ן בר׳‪.‬יצחק ר׳ יד‪.‬ודד‪ .‬היא דתנן יבש‪ .‬המעין‪.‬נקצץ‬ ‫היטב‪ ,‬ורק בשבת בשביל איסור בישול‪ ,‬אנו מוכרחים‬
‫האילן מביא ואינו קורא ר׳ יהודה אומר מביא וקורא‪.‬‬ ‫לעשות בדרך היתר‪ ,‬ע״י עירוי מכלי ב׳ עש״ב‪ ,‬וזה‬
‫וכתבו התוספות ותרשב״א וד‪.‬רא״ש דהלכר‪ .‬בר׳ יהודה‬ ‫מוכרח לו׳ לדעת הפמ״ג וסיעתיה שהתירו לעש־ות טה‬
‫דסתם לן תנא כוותיה‪ ,‬אבל הרמב״ם פסק בפ״ח דבירך‬ ‫ע״י עירוי מכלי ב׳‪ ,‬ובודאי דלאו קטלי קני כאנמא‬
‫על האילן בפד‪,‬״א לא יצא‪ ,‬נר׳ שסובר דמ״ש בש״ס‬ ‫הוו‪ .‬ולא נעלם ‪ .‬מהם דין קוליים תאיספניז‪ ,‬שערוך‬
‫מתני׳ ר׳ יד‪.‬ודה היא ללמדינו ‪.‬דמתני׳ יחידאר‪ .‬ולא‬ ‫ומונח ע״ג השולחן‪ .‬ובש״ס‪ ,‬ובכל הפום'‪ ,‬ומוכרח לו׳‬
‫קי״ל כוותיד‪ .‬ורכינו סתם דבריו כשאר הפום׳ ודלא‬ ‫שדעיתם כמו שכתבתי‪ .‬וכמו שכן הוא האמת והמציאווב‬
‫כהרמב״ם עכ״ל‪ .‬והגד‪ .‬הרואה ככ״מ פ״ח שם חזר על‬
‫ו מ ה שהביא עוד ממד‪ .‬שפירשו איזה' פוס׳ בדברי‬
‫הדברים שכתב בב״י וסיים וז״ל זד‪ .‬כתבתי לפי נוסחתינו‬
‫הש״ע‪ .‬ויש מתירין דקאי אכלי א׳‪ .‬כבר כתב‬
‫בדברי הרמב״ם‪ ,‬אבל מצאתי נוסחא שכתוב בד‪ .‬בירך‬
‫המ׳‪/‬א במשמעות דברי הש״ע דקאי אכלי ב׳ וכמש״ל‪,‬‬
‫על פירות האילן בפד‪.‬״א יצא‪ ,‬וד‪.‬יא נבונה דאתיא‬
‫והרא״ם כתב דיש חשש חיוב כרו^ ומה אנו מפסידין‬
‫כסתם מתני׳‪ .‬ואף דקשיא ליה מימ״ש הרמב״ם הל׳‬
‫■לעשות ע״י עירוי מכלי ב׳‪ ,‬גם בקאפי כמו ש־עושין‬
‫בבורים פ״ד יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו‬
‫בטד‪ ,‬ולצאת מכל חשש‪ .‬ולענין הטה כבר נד‪.‬גו כל‬
‫קורא‪ .‬זד‪,‬יינו דלא כר׳ יר״ודה‪ ,‬תירץ לזה דאיכא למימר‬
‫העולם לשתותו ע״י כלי ב׳‪ ,‬וא״א בלא״ד‪ .‬בשביל עונג‬
‫דאע״ג ‪.‬המתני׳ ר׳ ‪.T‬ודד‪ .‬היא‪ ,‬אינו מוכרח‪ .‬דהא‬
‫שבת ותול״מ‪ .‬וה׳ ישלח עזרכם מקדש‪ ,‬לעמוד על‬
‫בירושלמי איבא סאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר‬
‫האמת אמן‪ .‬החו״פ ירושלים עיד‪,‬״ק בשלהי חשון‬
‫דמתני׳ דברי הכל היא‪ ,‬ומאחר דאיכא מ״ד הבי‪ ,‬נקטינן‬
‫תנש״א לפ״ק‪.‬‬
‫כסתם מתני׳ דהכא וכסתם מתני׳ דבכורים עכ״ד‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ד‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ו הנ ה תירוץ זד‪ .‬של ד‪,‬כ״מ הקשר‪ ,‬עליו בם׳ ראשון‬
‫לציון למהר״ה בן עטאר זצ״ל‪ ,‬דאין דרכו של‬
‫מר״ן לפסוק ‪:‬כמו הירושלמי כל שהבבלי בהיפך‪ .‬וכן'‬
‫‪.‬‬ ‫סימן ו‬
‫הקשה הברכ״י על מרכבת המשנה שכתב כיוצא בזה‬
‫‪:‬וז״ל ומ״ש דרבי׳ הקדוש ס״ל כהירושלמי‪ .‬קשה‬ ‫ברכת פרי בננות‬
‫דתלמודא דידן לא סבר כירושלמי‪ .‬והיכי מצית אמרת‪.‬‬ ‫ב ענין ברכת הבאנאן‪ .‬אם הוא מין עץ או אדמה‪.‬‬
‫דרבינו ס״ל כירושלמי ביון דמגמרין משמע איפכא‬ ‫מר״ן בסי׳ ר״ג' ס״ג פסק וז״ל‪ ,‬על המאוזי״ש‬
‫ע״ש‪ .‬וכתב דגם מרכבת המשגר‪ .‬גופיה הקשה כן על‬ ‫]הם הבננות[ יברך בורא פרי האדמה‪ ,‬וטעמא דמילתא‬
‫מר״ן בכ״מ ■ועל הרב שדה יועשע ע״ש‪.‬‬ ‫סמ״ש הטור שם בענין התותים שיש בזד‪ .‬מחלוקת בין‬
‫ד•!־׳ יצחק להר׳ יוסף‪ .‬דלהר׳ יצחק וד‪.‬יא סברת התום׳‬
‫וניחא ליד‪ ,‬לתברכ״י לתרץ‪ ,‬דד‪,‬רמב״ם פסק כר״י‬
‫■חביאר‪ .‬הב״י דתותים וכיוצא כד‪.‬ם דרך העץ להתקיים‬
‫דיעבד ■דאם בירר יצא‪ ,‬אבל לכתחי׳ להביא‬
‫ימים רבים וכי שקיל הפרי בשנה זו‪ .‬הדר אתי הפרי‬
‫ולקרות לא‪ ,‬וד‪,‬״נ לענין ברכה פסק דיעבד אם בירד‬
‫באותו העץ עצמו ע״ש‪ .‬אבל ־הר׳ יוסף מצא בתשו׳‬
‫סמכי׳ אדר״י דאמר עיקר אילנא ארעא‪ ,‬ולענין קריאה‪,‬‬
‫הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גזזיד‪ .‬וטירפיד‪.‬‬
‫בבכורים לא אמרי׳ לקרות כת״ק‪ .‬וכתב שכן רמז לזד‪.‬‬
‫לגמרי‪ .‬והדר פארי משרשיו מברכין עליו בפד‪.‬״א‪ .‬ובב״י‬
‫מד‪.‬רלנ״ח‪ ,‬ושכן ראד‪ .‬להראשון לציון למהר״ח בן עטר‬
‫תביא דברי תשו' הגאונים שסיימו שהני מוזי ]ר״ל‬
‫זיע״א שתירץ כן בקצרד‪. ..‬וכן הוא באמת שם בראשון‬
‫מוזאיש[ כיון דכלו עציו לגמרי ■וד‪ 1.‬ר פארי משרשיו‬
‫לצען דף מ׳ ד״ה ■האי תנא וכו׳ ע״ש‪, .‬והברכ״י הוסיף‬
‫מברכין בפה״א עכ״ל‪ ,‬רעל פי זד‪ .‬פסק פסקו בש״ע‬
‫שאפשר שכן דעת התוס׳ שכתבו דהלכד‪ .‬כר׳ יהודה‬
‫שיברך על המאוזיש בפה״א כדברי הגאונים‪.‬‬
‫דסתם לן תנא כוותש‪ ..‬וסיימו ואם בירך על פירות‬
‫האילן בפד‪,‬״א יצא‪ ,‬דלכאורד‪ ,‬תוספת זו ואם בירך וכו׳‬ ‫ו הנ ה אף שיש מחלוקת בדבר בין הר׳ יצחק ]ויש‬
‫יתירד‪ ,.‬והיא מובנת ממילא‪ ,‬אלא דגטפלו לו׳ דדוקא‬ ‫גורסים הר׳ יוגד‪ [.‬להר׳ יוסף‪ ,‬עכ״ז פסק מר״ן‬
‫אם בירך בדיעבד‪ ,‬הלסד‪ ,‬כר׳ יד‪,‬ודה‪ .‬אבל לכתחי׳ קי״ל‬ ‫כהר׳ יוסף מפני שהגאונים סוברים כוותיה‪ .‬וגם מפני‬
‫כרבנן דעיקר אילן לאו היינו ארעא כסתמא דמסכת‬ ‫שד‪.‬רא״ש הביא ג״כ דברי התוספתא שסוברת כדברי‬
‫בכורים‪ .‬וסיים הברב״י שכן ראד‪ ,‬לשושנים לדוד שתי׳‬ ‫הגאונים‪ ,‬ואף שהטור כתב וא״א היד‪ .‬נוהג כדברי ר״י‪.‬‬
‫כן ודקדק כן מדברי התוס׳ הב״ל‪.‬‬ ‫אולי זד‪ .‬היד‪ .‬קודם שראד‪ .‬התוספתא‪ .‬וגם יש לפרש‬
‫ומעתה נבא לנד״ד‪ .‬וד‪,‬נה בין לגירסת הרמב״ם הא׳‬ ‫כדוחק בדברי הטור שמ״ש היה בוד‪.‬ג כדברי ר״י‪ ,‬ר״ל‬
‫שלא יצא‪ ,‬בין לגירסא חב׳ אליבא דהתירוצים‬ ‫הר׳ יוסף‪ ,‬אף שד^שון דחוק‪ .‬ועוד י״ל טעמו של מר״ן‬
‫הג׳׳ל יש לדון בנסתפק אם הוא עץ או אדמה‪ ,‬מה‬ ‫משום דקי״ל אם בירך על פירות האילן‪-‬בפד‪,‬׳'א יצא‪,‬‬
‫דינו‪ .‬דלפי גירסת הרמב״ם שלא יצא‪ .‬וכמו שהביאה‬ ‫וא״כ לא יהיה אלא ספק אם הוא פרי אילן או אדמד‪,.‬‬
‫כז‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ יא‬ ‫שמ״ש‬
‫יקרא עלי תרד‪.‬״ג שאר בשרי מוהר״ר הוד יוסף משאש‬ ‫הרשב״א‪ .‬וגם ד‪,‬רב פנים מאירות גרים כן ובהרמב״ס‬
‫ז״ל‪ ,‬שיפסק בספרו מים חיים ח״א סי׳ נ״ו בקצרה‬ ‫כמ״ש ■ברכ״י משמר סי׳ ר״ו אות ב׳ ד״ה ולי ההדיוט‬
‫גדולד‪ ,,‬לברך שהכל מטעם סב׳׳ל‪ .‬ע״פ דברי תרה״ק‬ ‫וכו' ע׳׳ש‪ .‬יצא לנו דאם נסתפק אם הוא עץ או אדמה‬
‫מוהר״ח ן׳ עטר זיע׳׳וא בס׳ ראשון לציון הנ״ל‪ .‬וגירסת‬ ‫לא יובלו לו׳ בפה״א‪ ,‬שהרי לפי שטה זו‪ ,‬אם היה‬
‫הרשב״א‪ .‬ורבינו ירוחם הנ״ל‪ ,‬וד‪,‬רב מוד‪.‬רש״ד תמה‬ ‫עץ לא יוכל לו׳ פה״א‪ ,‬שד‪%‬י לא יצא‪ ,‬ומוכרח לו׳‬
‫עליו בספרו לך שלמד‪ ,‬סי׳ ד׳ וכתב דאישתמיטיד‪ .‬דברי‬ ‫שלכתחי׳ ערך שהכל‪ .‬אלא אפי׳ לגירסתינו בהר!מב״ם‬
‫הב״י ולא נגל‪ ,1‬אליו ולא ‪T‬ע שד‪,‬מאוזיש שכתב מר״ן‬ ‫לפי התירוצים הנ״ל‪ ,‬הרי לכתחי׳ מיהת לא יוכל לז׳‬
‫לברך עליד‪,‬ם בפד‪,‬״א הוא הבאנאן הנק׳ בלשונינו ע״מ‬ ‫על ספק אילן וכו׳ בפה״א‪ ,‬דשמא הוא עץ‪ .‬ולא תועיל‬
‫ועוד יותר מזה !‪,‬אריך בחמיד‪,‬ותיו בספרו המעלות‬ ‫לו ברכת האדמה לכתחי׳‪ ,‬ומוכרח לו׳ שלכתהי׳ יברך‬
‫לשלמה סי׳ ב׳ על הגאון רב יוסף זצ״ל איד עדיין‬ ‫‪.‬‬ ‫רק שהכל‪.‬‬
‫מרהיב בנפשו עוז ועדיין עומד כסברתו וכתלמיד‬ ‫ת ה היה ודאי טעמו של מהר״ח בן עטר זיע״א‬
‫החולק על רבו מר״ן מלכא‪ .‬ורב היליד‪ ,‬ורב גובריה‬ ‫שפסק שם וז״ל וכהיכא דנסתפק בפירא אם עץ‬
‫לחלוק על מר״ן אשר אבותינו ורבותינו הקדושים‬ ‫או אדמה‪ ,‬מסתברא לי למימר דלא יברך בפה״א‪. ,‬כיון‬
‫קבלו הוראותיו ששקולים כ ע ד ר״ן איש ובו׳‪ .‬ואיד‬ ‫דלאו הלכה כר׳ יהודה בלכתחילה ויברך שהכל עכ״ל‪.‬‬
‫בלי שום סבה וטעם הרהיב עוז בנפשו לחלוק על‬ ‫ו בז ה יתפרשו כפשטם דברי רי״ו נתיב י״ו ח״ב‪,‬‬
‫דבינו מר״ן הש״ע‪ ,‬ומד‪ ,‬לנו להביא דברים מעורבבים‬ ‫הבי׳ ‪ T‬הברכ״י סי׳ ר״ו אות ד׳ וז״ל כל דבר‬
‫ולחלוק רשות לעצמינו ובשאט בנפש נקומה ונחלוק‬ ‫שהוא פרי העץ בפה״ע‪ .‬ושאינו פרי עץ בפה״א‪ .‬ואם‬
‫ע״ד מר״ן‪ .‬מי הוא זד‪ ,‬ואיזהו אשר ימלאו לבו לעשות‬ ‫הוא מסופק שהנ״ב עכ״ל‪ .‬וראיתי להברכ״י שנדחק‬
‫הכרעד‪ ,‬זו וכר ע״ש שהאריך עוד הרבה בלשונות כאלו‪.‬‬ ‫לפרשו כך‪ .‬ואם הוא מסופק דאינו לא פרי עץ ולא‬
‫והנה כפי מד‪ ,‬שכתבתי אין כאן שום תמ ‪,T‬ד‪ ,‬לא‬ ‫אדמה אז יברך שהכל ע״ש‪ .‬והוא באמת דחוק‪ .‬דלפי‬
‫לא גדולד‪ ,‬ולא קטנה על הרה״ג הוד יוסף ז״ל‪,‬‬ ‫דבריו‪ ,‬היה לו לרי״ו לבאר קודם דין נסתפק אם הוא‬
‫והרעיש העולם על מגן‪ ,‬דדבריו של הרב ברורים‬ ‫עץ או אדמה שיברך בפה״א‪ ,‬׳ואז יבא לספק הב׳‪ .‬אם‬
‫‪,‬ונכונים ויש לו סייעתא גדולה מד‪,‬רד‪,‬״ק מד‪,‬ר״ח ן׳ עטר‬ ‫נסתפק שאינו לא עץ ולא ■אדמוב ופשט הדברים דקאי‬
‫זיע״א‪ .‬ומפשט דברי רבינו ירוחם‪ ,‬וגירסת הרמב״ם‬ ‫אדסמיך ליה שנסתפק אם הוא עץ או אדמה שיברך‬
‫הא׳‪ .‬וגם לפי גירסא הב׳‪ .‬לפי הישובים של הפוס׳‬ ‫שהכל‪ ,‬וטעמו ודאי דתש לגירסת הרמב״ם דלא יצא‪,‬‬
‫הנ״ל‪ ,‬הלא לבתחי׳ אין לברך בפד‪,‬״א דשמא הוא אילן‪.‬‬ ‫או אפי׳ לגירסתיגו חש לתיריח הסוס׳ בדברי■ הרמב״ם‬
‫ולולי המנד‪,‬ג קרוב הדבר לפסוק לברך שנ״ב‪ ,‬ואין זד‪,‬‬ ‫דדוקא דיעבד ובירד בפה״א סלקא לה‪ .‬אבל לכתחי׳‬
‫נקרא חולק על מר״ן ז״ל‪ ,‬שד‪,‬רי כלל גדול הוא בידינו‬ ‫לא יעשה כך‪ .‬ומוכרח שיברך שהכל וכמ״ש‪ ,‬ואף שחזר‬
‫ספק ברכות להקל אף נגד מר״ן כידוע בכל הפוסקים‪.‬‬ ‫בו הברכ״י‪ ,‬אבל הפשט לא יופשט‪ .‬ובפרט דיש פוס׳‬
‫וא״ב לחנם הרעיש על הרב ז״ל‪ ,‬ודבריו אמת וצדק‬ ‫הסוברים כן‪ .‬והם הראשון לציון והרב שושנים לדוד‪.‬‬
‫כפי התלכד״ רק שאין המנהג כמותו‪ ,‬וצריכים לברך‬ ‫ושוב הביא הברכ״י דברי שאגת אריה דשקיל וטרי‬
‫בפד‪,‬״א כמנהג‪ .‬ותול״מ‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬ולרח״ם ירושלים‬ ‫הרבה בזד‪ .‬אם ראוי ליר״ש לצאת יד״ח נוסח‬
‫ת״ו באדר ׳הנהדר תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬ ‫הספרים שספק לא יצא‪ .‬ור‪,‬ביא דבריו גם הפת״ש רס״י‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫ר״ו ■וכתב דהעלד‪ ,‬דד‪,‬נוסחא ׳בהרמב״ם כמ״ש הכ״מ‬
‫דיצא‪ .‬גם הביא ראיד‪ .‬מעולא דסובר כר׳ יד‪,‬ודה ע״ש‪.‬‬

‫פ י מ ן יא‬ ‫ו הנ ה לא איפלט מספק‪ ,‬דאף לפי הגירסא הנכונה‪,‬‬

‫הלא פירשו הפוס׳ לעיל דדוקא בדיעבד הלכה‬
‫בדין מי שאכל מצה בפסח פחות מכזית‬ ‫כר׳ יהודה‪ .‬וכאן שרוצה לברך לכתחי׳ על דבר המסופק‬
‫ראיתי בספר תפלד‪ ,‬למשד‪ ,‬ח״ב סי׳ י״ד להרה״ג‬ ‫דאפי׳ נאמר דעיקר האילן ארעא הוא‪ ,‬הלא זה דוקא‬
‫משד‪ ,‬הלוי שליט״א בדין מי שרצה לאכול‬ ‫דיעבד‪ .‬אבל לכתחי׳ לא‪ .‬ולסברא דשמא כסברא אחת‬
‫פחות מכזית מצד‪ ,‬בפסח בין הסעודות האם צריך‬ ‫בירושלמי‪ ,‬דמתני׳ דברי הכל היא‪ .‬זפסקינן הכא והכא‬
‫המוציא או רק במ״מ כדין פת הבאה בכסנין‪ ,‬והאדיר‬ ‫בסתם‪ .‬עי׳ כ״מ‪ .‬ד‪.‬לא כבר דחו אותה דגמרין דבבלי‬
‫הרבה לפלפל בדברי הפוסקים בענין מצד‪ ,‬בפסח ואחר‬ ‫לא ס״ל כהירושלמי‪ ,‬וממילא לפי הנ״ל ראוי לברך‬
‫הפסח‪ ,‬ולסוף זאת תעלה שיברך במ״מ וברבה מעין ג׳‬ ‫על הבננות לכתחי׳ ‪,‬ברכת שהכל‪ ,‬ואף דמר״ן פסק‬
‫אם אכל עד שיעוד כביצה ע״ש‪.‬‬ ‫לברך בפה״א הלא קי״ל ספק ברכות להקל אף נגד‬
‫ואני תמד‪ ,‬על דבריו‪ ,‬דכיון שד‪,‬הלבד‪ ,‬וד‪,‬מנד‪,‬ג היא‬ ‫מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫שבתוך הפסח לברך על המצד‪ ,‬המוציא וברהמ״ז‬ ‫ואף שידעתי ביני׳ ידעתי‪ ,‬דכל מד‪ .‬שכתבתי לא יגהר‪,‬‬
‫אע״פ שבתוך השנה מברכים עליה רק במ״מ מטעם‬ ‫מזור לבטל מנהג שפשט בבל העולם לפסוק‬
‫שהיא באמת פת הבאה בכסנין עכ״ז בפסח כיון שהיא‬ ‫בזה כמר״ן ז״ל לברך על המאוזיש ]הם המנות[‬
‫פת שלנו ושל בל העולם‪ ,‬נותנים לד‪ ,‬דין פת גמור‬ ‫בפד‪.‬״א‪ .‬וקי״ל דאם נהגו לברך אין אומרים סב״ל נגד‬
‫לברד על ‪ ,T‬המוציא ובד‪,‬מ״ז וכמ״ש הפקודת אלעזר‬ ‫המנהג‪ ,‬עכ״ז הארכתי בזה‪ ,‬לפי מה שראיתי בס׳‬
‫סי׳ קס״ה דכ״ג ע״ב וז״ל דבפסח שד‪,‬יא פת לכל‬ ‫המעלות לשלמד‪ ,‬הנד״מ להרה״ג מוד‪.‬רש״ך ז״ל שתימה‬
 ‫ומגו‬ ‫תאו״ח ס״ ‪IP‬‬ ‫שמ״ש‬ ‫כח‬
‫במקום פת גמור דיש לה כל דיני פת בלי שום שינוי‬ ‫העולם דיעי׳ לתו כפת ואחר ד&םח דהוי כסנין )ר׳׳ל‬
‫וכל שאוכל כזית נתחייב המוציא ובהמ״ז‪.‬‬ ‫שיש לנו פת שלנו ואלו הם כסנין דייני׳ להו ככסנין‬
‫וכו׳ עכל״ה‪ .‬גם הרב בית דוד ושכנה״ג הביא דבריהם‬
‫וכבר הארכתי בזה בתשובתי בספרי שמ״ש ומגן‬
‫שם דהמצה שעיקר עשייתה לקבוע עליה סעודה‬
‫ח״א חאו״ח סי׳ ל״ו בתשובתי להרה״ג הנאמן‬
‫)בפסח( הרי היא בשאר פת גמור ע״ש‪ .‬גם הרב קרבן‬
‫שליט״א שנסתפק בדברי הה״ג מר אביו זצ״ל שכתב‬
‫אשה הבי״ד הרה״ג מצליח מאזוז זצ״ל בתשו׳ הודפסה‬
‫דבפסח זהו פת שלנו והעיר דמה יהיה בטעימה בעלמא‬
‫בס׳ נפש חיה שו״ח סי׳ ב׳ כתב וז״ל‪ ,‬וגם על טעמו‬
‫כגון בארוחת הבקר וכתבתי לו דאין הערה דכיון‬
‫הב׳ של הרב ב׳׳ד השיב דאדרבא מדברי מר״ן הכ״י‬
‫שקבענו אותו לפת שלנו בפסח הרי דינר פת גמור‬
‫דמצות אלו אף דבזמנן בפסח שאץ עוד מלבדם‬
‫דאפי׳ בטעימה בעלמא ופחות מכזית בעי המוציא‬
‫מברכין עליהם המוציא מ״מ אחר הפסח חזרו להיות‬
‫וצדקו דברי הרב מר אביו זלה״ה ע״כ לשוני‪ .‬ופלא‬
‫ככעכין וכו׳ ע״כ‪ .‬ועי׳ בתשו׳ סי׳ א׳ להמחבר נפש‬
‫הדבר שתשובתי זאת עלתה ג״כ באור תורה אדר‬
‫חיה ג׳׳ב דס״ל כן‪ .‬גם הרב ‪Tn -‬״‪ K‬זיע״א במחב״ר‬
‫תש״מה בתשובה לדברי הרב הנאמן שליט״א שבאור‬
‫סי׳ קנ״ח העיד על המנהג שאחר הפסח מברכין במ״מ‬
‫תורד‪ .‬טבת תשמ״ה שרמז לה כת״ר ואיך לא נטפל‬
‫ובפסח מברכין המוציא וברהמ״ז ע״ש‪ ,‬ורק פדי לתרץ‬
‫לדברי שם‪.‬‬
‫קו׳ הגרי״ז היכן מציגו דבר שנשתנה ברכתו מזמן‬
‫וג ם כת״ר ראיתי לו שהלך בדרך זו לבתוך הפסח‬
‫לזמן‪ ,‬חשב לתרץ שגם בפסח י״ל פהב״ב וצריך לקבוע‬
‫וז״ל וא״יב גם כשאוכל פחות מזית ממצה בפסח‬
‫עליו ר״ל לאכול ממנו ד׳ ביצים ויברך המוציא וכן‬
‫צריך לברך המוציא ובהמ״ז כדין פת עכ״ד‪.‬‬
‫ביאר דבריו להדיא בספרו יוסף אומץ סי׳ מ״ח‪ ,‬ודבריו‬
‫א ל א שאח״כ נטד‪ ,‬אחר הרב חיד״א ז״ל שאמר שצריך‬ ‫הם נגד הפום׳ וכנגד המנהג שהעיד עליו הוא בעצמו‬
‫לקבוע עלית גם בפסח ואף שראד‪ .‬דחיית הרב‬ ‫וכבר הושג מהרב קרבן אשה שכתב עליו וז״ל יאחר‬
‫קרבן אשד‪ .‬הגל׳ בדברים של סברא‪ ,‬כת״ר הל ת בעד‬ ‫בקשת המחילה מכת״ר הדבר קשה לשמוע דמעתה לא‬
‫ד‪,‬רב ‪Tn‬״‪ R‬זיע״א שגם הוא לא אמר שצריך ד׳ ביצים‬ ‫יתחייב המוציא אפי׳ תוך הפסח עד דקבע עלייהו ואם‬
‫אלא פחות מזה הרבד‪. .‬וד‪,‬ביא מדברי הראש״ל ביחוה‬ ‫אכל פחות מקביעות סעודה )ר״ל מג׳ או ד׳ ביצים(‬
‫דעת ח״ג סי׳ י״ב שדחה ג״כ דברי קרבן אשה ופירש‬ ‫יברך במ״מ וברכה מעין ג׳ ודבר זה לא אמרו אדם‬
‫בדברי הח ‪T‬״א כנז״ל‪.‬‬ ‫מעולם ע״ב‪.‬‬
‫ואני הצעיר בתשובתי ד״נ״ל להרב הנאמ״ן דחיתי פי׳‬ ‫וכ״כ בגו״ר סי׳ ס״ד הבי״ד הראש״ל שליט״א בספרו‬
‫הנ״ל בהח ‪T‬״א שדבריו ברור מללו שהוא חושב‬ ‫יחוה דעת ח״ג סי׳ י״ב וז״ל המצה שעושים‬
‫אותה כפת הב״כ ע׳׳ש ושוב מצאתי להרב חיד״א‬ ‫בפסח מה״ד היה ראוי לדונה כדין פהב״ב לברר עליה‬
‫זיע״א גופיד‪ .‬בספרו יוסף אומץ סי׳ מ״ח דברים ברורים‬ ‫במ״מ כיון שהיא יבשה נקודים וכוססין אותה אלא‬
‫ומפורשים היטב‪ ,‬דגם בליל פסח גופיה צריך קביעות‬ ‫שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח מברכין עליה‬
‫של ד׳ ביצים ע״ש ואלו נטפל להביט בתשובתי הנ״ל‬ ‫המוציא ובהמ״ז ע״ב וסיים שכ״כ בשו״ת חינא דחיי‬
‫באור תורד‪ .‬ובספרי שמ״ש ומגן היה רואה את כל זה‪.‬‬ ‫םס״י ע״ט ע״ש‪,‬‬
‫ב אופז שאין להאריך בדבר ה ‪T‬וע ופשוט אצל כל‬
‫איך שיד‪.‬יה דברי הרב היד״א ז״ל‪ ,‬כבר כת״ר עצמו‬
‫סתר אותם וגם הביא מדברי הרב ישכיל עבדי‬ ‫הפום׳ וגם כת״ר מודה בו שהמצות שלנו בפסח‬
‫דין פת גמור יש להם כי לחמנו הם‪ .‬גם המנהג הפשוט‬
‫וד‪.‬רב חסד לאברד‪.‬ם שהעירו על דבריו‪ ,‬וגם כת״ר מודה‬
‫בכל העולם לברך המוציא ובהמ״ז מסייעים‪ ,‬פוק חזי‪.‬‬
‫לוע כמ״ש בדבריו‪ ,‬ובפרט דיש לצרף בזה דברי הפוס׳‬
‫האשכנזים שסוברים שגם אחר הפסח יש למצות דין‬
‫פת ואף דלא קי״ל כן וגם המנהג כן הבו שלא נבא‬ ‫וא״כ איני מבין מה ספק בשאר במי שאינו אוכל‬
‫לד‪.‬קל אגן גם בתוך הפסח לחשוב אותו לפחב״כ‪.‬‬ ‫רק כזית או כביצה שלא בזמן הסעודה‪ ,‬אם‬
‫יברך המוציא או מזונות כיון דכל העולם וכל הפוס׳‬
‫וכל העם אוכלים בארוחת הבקר מצה עשירה שברכתד‪.‬‬ ‫קבעו שזהו פת שלנו ד‪.‬יח ‪T‬י בפסח ושיש לו דין פת‬
‫ברורד‪ .‬במ״מ ולא אוכלים מצות מים כדי שלא‬ ‫גמור לא נשאר שום ספק כיון שבפת גמור אפי׳‬
‫להאר ‪ T‬לברך בהמ״ז פוק חזי‪ ,‬וכל הספיקות שהכניס‬ ‫פחות מזית מברך המוציא וא״כ ה״ה במצה בפסח‬
‫בזה בסו״ד שם שייכי לאחר הפסח אם הוא פהב״ב‬ ‫שהוא פת שלנו מברך המוציא על פחות מכזית בכל‬
‫או לא )ובזה בבר רוב הפום׳ ומר״ן הסכימו דיש להם‬ ‫זמן ש׳היה כמו פת ממש‪.‬‬
‫דין פהב״כ כיון שד‪.‬ם נכססין וכן המנהג( ולא לתוך‬
‫ויותר יש לתמוה על מה שהעלה להלכה דאפי׳ עד‬
‫הפסח דבזה אפי׳ בטעימה בעלמא ומעומד צריך המוציא‬
‫שיעור כביצה יברך במ״מ ולאחריו מעין ג׳‪,‬‬
‫ובהמ״ז אם אכל כזית וזה ברור‪.‬‬
‫והוא היפך כל הפוס׳ ומנהג העולם דחשבי׳ ליה פת‬
‫וראיתי לכת״ר שד‪.‬ביא דברי הגו״ר הנ״ל שהבאתי‬ ‫גמור ואם אבל בזית מברך המוציא ובהמ״ז דבפת‬
‫מהם סייעתא לדברי ופי׳ בהם לפי שיטתו‪,‬‬ ‫גמור א״צ לקביעות סעודה דד׳ ביצים שאחרים שבעים‬
‫דכוונתו דמצד‪ .‬דינד‪ .‬כפד‪.‬ב״כ גם בתוך הפסח שצריכה‬ ‫ממנו דכל שאכל כזית ואפי׳ דרך עראי ומעומד זוהי‬
‫ד׳ ביצים ורק ביון שהיא לחמו של פסח א״צ לד׳‬ ‫קביעותו ואפי׳ לא ישבע‪ ,‬וה״ה במצה בפסח שנכנסה‬
‫כט‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ יא‬ ‫שמ״ש‬
‫ועיקר פסק דינו של הגו״ר בגוי על דין מצה שטגנה‬ ‫ביצים‪ ,‬ורק די בשיעור ביצה אבל פחות משיעור זה‬
‫בשמן שמברכין עליה במ״מ גם בתוך הפסח‬ ‫יברך במ״מ והתק דבריו בפי׳ זה ממה שסיים הגו״ר‬
‫דאף דקי״ל פת שמנגד‪ .‬בשמן לא הפסידה ברכותיה‬ ‫דאם טגנה בשמן יש לה דין פהב״ב שאפי׳ קבע עליה‬
‫דאכתי אית לה תוריתא דנהמא וא״כ יעלה עה״ד‬ ‫יותר מ ד ב ‪r‬ים יברך במ״מ ול״ד לפת שטגגה שנשאר‬
‫דה״ה במצה בפסח דדינה כפת דאם טגנה בשמן לא‬ ‫בברכתו המוציא ומזה תעלה את פסקו‪ ,‬דאם אכל‬
‫תשנד‪ .‬ברכתה‪ .‬קמ״ל דשאני מצד‪ .‬בפסח שהיא באמת‬ ‫פהות מזית מצד‪ .‬אף בפסוז א״צ לברך רק במ״מ‪ ,‬וסיים‬
‫כסנין כיון שהיא יבשה ורק משום שד‪.‬יא לחמו של‬ ‫ומסתברא דעד שיעור כביצה ג״ב א״צ לברך רק במ״מ‬
‫פסח מברכין על ‪ .T‬המוציא לכן הבו דלא לוסיף עלה‬ ‫ומעין ג׳ דלא קבעי איגשי על כזית רק על כביצה‬
‫גם בטיגון לחשבד‪ .‬׳כפת‪ ,‬דדיינו לתת לה דין פת‬ ‫ויותר‪ ,‬כמ״ש סי׳ רל״ב ס״ג‪ ,‬ותרל״ט ס״ב‪ .‬וחיים שאל‬
‫כשד‪,‬יא בעינה לברך המוציא ובהמ״ז בכזית‪ .‬אבל לגבי‬ ‫סי׳ ע״א‪ ,‬ע״כ תו״ד כת״ר‪.‬‬
‫טיגון דאינה לחמו של חג‪ ,‬חוזרת לדינד‪ .‬כפד‪.‬ב״כ גם‬
‫בתוך הפסח‪ ,‬כל זד‪ .‬פשוט בכוונתו‪ ,‬וממילא שאין לנו‬ ‫והרואה יראה שלא ירד לכוונת הגו״ר כלל‪ ,‬דמלבד‬
‫להוציא מדבריו דאם אוכל בפסח פחות מכזית או‬ ‫מד‪ .‬שכתבתי למעלה דבאומרך שהוא לחמו‬
‫מכביצה דיברך במ״מ ודבריו מפורשים להיפך‪.‬‬ ‫של הג הרי ממילא י״ל דין פת גמור‪ ,‬וחייב לברך‬
‫המוציא אף לפחות מכזית והבאתי ראיות לזה‪.‬‬
‫גם מד‪ .‬שסמך על מ״ש המ״א סי׳ קס׳׳׳ח וסיעתית‬
‫לברך המוציא ובדימ״ז אם אכל כזית או יותר‬ ‫עוד זאת אעיקר דבריו שקבע דעד שיעור כביצה‬
‫מצר‪ .‬עם בשר ותבשיל הרבה שיעור ד׳ ביצים ושבע‬ ‫הוי אכי׳ עראי וביצה ומשהו הוי אכי׳ קבע‬
‫מד‪.‬ם דיברך בהמ״ז וא״צ שיאכל ד׳ ביצים מפד‪,‬ב״כ‬ ‫וציין לדברי מר״ן סי׳ רל״ב ס״ו ותרל״ט ס״ב וחיים‬
‫עצמד‪..‬‬ ‫שאל סי׳ ע״א‪ .‬יש לתמוה האיזד‪ .‬דמות יערוך דין עראי‬
‫לפקוצ״ד אין לסמוך ע״ז למעשד‪ .‬וד‪.‬וא דמד‪ .‬שדקדק‬ ‫לגבי סוכד‪ .‬ואינו חייב בסוכד‪ ..‬אמנם ענין ברכה האם‬
‫חמ״א מל׳ הטור וש״ע שקובעים עליו ופי׳‬ ‫נאמר דאינו חייב בהמתיא ובהמ״ז זד‪ .‬ודאי דלא‪ ,‬גם‬
‫המחצ״ה דד‪,‬ול״ל כל שאחרים רגילים לשבוע ממנו‬ ‫קודם תפלת מנחה טעם ‪.‬דאסור לאכול אפי׳ סעודד‪,‬‬
‫וע״כ דאי הוה אמר ד״כי הוד‪ .‬משמע דצריך להיות‬ ‫קטנה הוא משום דילמא אתי לממשך ולזר‪ .‬קבעו דאם‬
‫שבעים מן תפד‪.‬ב׳׳יכ לבד‪ ,‬לכן נקט ש׳קובעים דיש‬ ‫אכל עד כביצה מפת לא אתי לאמשוכי אבל לענין‬
‫לפרשו ע״י צירוף ע״ש‪ ,‬ואחדימ״ר זה דקדוק חלוש‬ ‫ברכה ודאי דאותר‪ .‬׳כביצה פת שאוכל חייב לברך עליה‬
‫וממקומו הוא נופל‪ ,‬שד‪.‬רי בדברי הטור וד‪.‬ש״ע כתוב‬ ‫המוציא ובהמ״ז וד״״ד‪ .‬למצה בתוך הפסח שהיא לחמו‬
‫אע״פ שד‪.‬וא לא שבע ממנו משמע דבוונת אחרים‬ ‫של חג‪ ,‬דאם אכל אפי׳ שיעור כזית דרך עראי חייב‬
‫לקבוע עליו היינו דשבעים ממנו‪ ,‬ובפרט שבדברי הטור‬ ‫לברך המוציא ובד‪.‬מ״ז כפת ממש‪ ,‬ולגבי פת הב״כ‬
‫והש״ע דקדקו לכתוב תיבת ״ממנו״ ברישא ובסיפא‬ ‫פשיטא דצריך ד ביצים‪.‬‬
‫מוכח דבעי׳ שישבע ממנו ממש ולא מדבר אחר וכן‬ ‫ו מה שדקדק מדברי הפום׳ שלא אמרו שיעור אכי׳‬
‫דקדק בם׳ כף החיים ודבריו נאמנו מאיד‪.‬‬
‫פרס אלא שיעור שקובעים עליו סעודה וא״כ‬
‫עו ד הקשד‪ .‬כף החיים דלפי״ז נתת דבריך לשיעורין‬ ‫שיעור כביצה ויותר הו״ל קבע כדין פת‪ ,‬לפי דעתי‬
‫דכל מד‪ .‬שאתר‪ .‬מרבד‪ .‬בבשר ובירקות תמעט מן‬ ‫לא דק‪ .‬שד‪.‬רי בטור ובש״ע סי׳ קס״ח כתוב שיעור‬
‫הכסנין ונמצאו אותם דברים עיקר‪ ,‬והכסנין טפל‪,‬‬ ‫שאחרים קובעים עליו אע״פ שהוא לא שבע‪ ,‬מוכח‬
‫וכת״ר דחה דבריו בקש‪ ,‬דעכ״פ הרי שבע ויש כאן‬ ‫דשיעור שקובעים הייונו שאנשים שבעים בו‪ ,‬והוא אכי׳‬
‫שיעור ברור‪ ,‬ואין זד‪ .‬תירה דבוונת הכף החיים‬ ‫פרם שהוא שיעור סעודה‪ .‬ולמדו זד‪ .‬מעירוב‪ .‬עי׳‬
‫דשביעד‪ .‬זו באה כולד‪ ,‬מדברים אחרים הפשר וד‪,‬תבשיל‬ ‫בתשובתי להרב הנאמ״ן שליט״א ולכן אם יהיה פהב״ב‬
‫ולא נקרא זה שבע מפד‪,‬ב״כ‪ ,‬וכל כי האי הו״ל לפוס׳‬ ‫ודאי דפחות מד׳ ביצים לא הוי קביעות ויברך במ״מ‬
‫לפרש כמד‪ .‬שיעור הפחות שצריך לאכול מד״כסנין‬ ‫ולא בעי סובד‪ .‬ובפת או במצד‪ .‬בפסח דהד כפת בכזית‬
‫וישיבם אנשים היום ששבעים גם מהתבשל לבדו בלי‬ ‫סגי להתחייב בהמוציא ובהמ״ז ולהתחייב בסוכה‬
‫פת לגמרי‪ ,‬והרגילו עצמם לכך‪ .‬ודברי הכף החיים‬ ‫ובפחות מזד‪ .‬יברך המוציא בלי ברכה אחרונה‪.‬‬
‫נכונים‪.‬‬
‫וכן העלה במסקנתו הרב חיים שאל גופ ‪ .T‬בסי׳ ע״א‬
‫גם הרב חיד״א זיע״א בברכ״י סי׳ קס״ח בחב שכל‬
‫)שד‪.‬ביא כת׳׳ר ראיה ממנו( דאם אבל מפד‪.‬ב״כ‬
‫ראיות המ״א אינם מכריעות ושהקשו עליו ממ״ש‬
‫פחות מג׳ ביצים לא יברך ברכת הסוכה דקביעות‬
‫בש״ם פרק קדשי מזבח דב׳ דברים לא מצטרפים ולסוף‬
‫סעודד‪ .‬בעינן ואין זה קביעות אף לפעמים ע״כ וסיים‬
‫כתב דלמעשה צ״ע ע״ש‪.‬‬
‫דבזה מיושב מנהג העולם ע״ש וע״ש שכתב להדיא‬
‫וראיתי לד‪.‬רב בית מנוחה דמ״ד ע״א אות י״ג שדחה‬ ‫דקביעות דסוכד‪ .‬לא תליא בבהמ״ז כלל‪ ,‬דהא כביצה‬
‫את דברי הח ‪T‬״א דלאו מטעם צירוף אמרר‪,‬‬ ‫מפת לכ״ע צריך בהמ״ז ועפי״ה א״צ סוכר‪ .‬עש״ב‪,‬‬
‫ד‪.‬מ״א אלא טעמו הוא ממד‪ ,‬שקובע סעודתו עליו ואוכל‬ ‫נמצא שהרב חיים שאל הלא לנו הוא לא לשריבו הרב‬
‫ממנו הרבה הנד‪ .‬הוא עושה כאלו לא נשתנה ממינו‬ ‫תפלה למשה שד‪.‬ביא ראיד‪ .‬ממנו גם לענין ברכה‬
‫וכפת גמור שדרך לאכול ממנו הרבה וכמ״ש הרשב״א‬ ‫דכביצד‪ .‬הו״ל קבע ויברך בד‪.‬מ״ז וכל זה פשוט‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ יב‬ ‫שמ״ש‬
‫ו ל כן לענין הלכה כיון דדעת הרב חיד״א זיע״א‬ ‫בפ׳ כיצד ■מברבין וה״ה אם ?!ובע סעודתו עליו אף‬
‫מסתפק וגם אור חדש לדעת הפמ״ג והכף החיים‬ ‫שאוכל עמו לפתן ושאר מאכלים הרי הוא אוכלו למזון‬
‫דעתו ברורה דאין לסמוך ע״ז וכן הדעת נוטה פשיטא‬ ‫ולא לעדון והרי הוא עושה אותו כשאר פת וכו׳‬
‫דלא יברך כ״א במ״מ ומעין ג׳ כל זמן שלא אכל ד׳‬ ‫עכל״ה‪.‬‬
‫ביצים מפהב״ב כמ״ש מר״ן ז״ל בב״י גבי פהב״כ‬ ‫ולפקוצ״ד דברי הבית מנוחה הנ״ל נסתרים מדברי‬
‫עזכיון שיש מחלוקת צריך לברך בכולם במ״מ ע״ש‬ ‫הרשב״א עצמו שמהם הביא ראיה‪ ,‬חידא‬
‫וה״ה לכל מחלוקת שתהיה צריך לפסוק כן‪ ,‬ובפרט‬ ‫דקדוק לשונו כשאוכל כדי קביעות סעודה הרי הוא‬
‫לפי מה שהעלה כת״ר דברכת במ״מ פוטרת אפי׳‬ ‫עושה אותה כפת דעלמא שאוכלים ממנה הרבה כדי‬
‫פת גמור‪.‬‬ ‫שביעה ע״כ‪ .‬דבריו ברור מללו שאוכלים ממנה עצמה‬
‫ל!נצי למילין‪ .‬א( דהאוכל מצה בפסח אפי׳ בטעימה‬ ‫הרבה דקאי על הפת גופה וא״כ גם בפת הב״כ דכוותד‪.‬‬
‫כל דהו יברך •המוציא כפת גמור‪ ,‬ואם אכל כזית‬ ‫צריך שיאכל ממנה הרבה ולא מדברים אחרים דמאי‬
‫יברך המוציא ובהמ״ז וכן המנהג פשוט‪.‬‬ ‫עבשתייהו להשלים ד«שיעור לכדי שביעה‪,‬‬
‫ב( קביעות סעודה לגבי פהב״כ צריכה ד׳ ביצים‬
‫שנית דסגנון דברי הרשב״א וחילוקו מורה היפך‬
‫שלימים מפהב״ב בלי לחשוב הלפתן‬
‫דברי הבית מנוחה שהרי עיקר דברי הרשב״א‬
‫שאוכלים וגם בזה המנהג פשוט כן ובמ״ש ג״כ כף‬
‫היו כדי לתרץ קושיא אחת שהוקשה לו על מה‬
‫החיים‪.‬‬
‫שהקדים לו׳ דאין הברכה משתנית אלא בשינוי המינים‬
‫החו״פ בחג האורים תשמ״ז בירושלים עיה״ק‬
‫כגון מחטה לקמח מקמח לתבשיל או לפת אבל שתהא‬
‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬ ‫ברכה משתנית בין ריבוי למיעוט הא לא אשכחן‪ ,‬ועל‬
‫זה הוקשה לו דהא בפה״בכ עשו שינוי בין ריבוי‬
‫למיעוט‪ ,‬דהא באכל כזית או ב׳ זיתי׳ יברך במ״מ ואם‬
‫ס ימ ן יב‬ ‫אכל שיעור שאחרים קובעים עליו והוא ד׳ ביצים מברך‬
‫בדיני בורר ובדיני סותר ובתיקון הטי׳‬ ‫המוציא אלמא דברכות משתנות בשינוי השיעורין‪ ,‬וע״ז‬
‫תירץ לא •היא דטעם פהב״כ שמברכין במ״מ היינו‬
‫מדי עוברי בין •בתרי חלק מהספר אות ברית לחרב‬
‫בנימין אלקיים הי״ו שהוצג לפני‪ ,‬ראיתי להעיר‬ ‫דחשבי לה כמעזתנה ממינו חהו החילוק בין פת‬
‫בקצת מקומות כדלהלן‪.‬‬ ‫לפהב״כ שחזרו להיות ב׳ מינים אבל כשאוכל ממנה‬
‫א( בהלכות בורר ומלאכת דישה‪ ,‬ראיתי שהולך‬ ‫הרבה ס־י שביעה הו״ל כאילו לא נשתנה ממינו זהו‬
‫•תו״ד‪ ,‬משמעות דבריו הקדושים דע״י שאוכל מפהב״ב‬
‫אחר המחמירים לאסור להפר ‪ T‬אף דבר‬
‫הרבה הזר כאלו אוכל פת וה״ל מין א׳‪ ,‬ולא נשתנה■‬
‫הניכר וצף למעלה כמו שומן שצף על פני המרק‬
‫מינו‪ ,‬ובאילו היא פת גמור‪ ,‬וא״כ הדבר ברור דמעולם‬
‫שאסור לשפוך •אותו מהצלחת‪ .‬ונדתק למצוא פתח‬
‫לקלוף קטניות‪ ,‬בטנים ושקדים‪ ,‬ולחתוך באנאן מן הענף‬ ‫לא נבין מזה דהבשר והלפתן שאכל עמה יחזרו גם‬
‫וכדומה‪. .‬ועי׳ בספרי תבואות ^מ״ש חאו״ח סי׳ ל׳‪.‬‬ ‫הם להיות פת ולא נשתנה‪ ,‬דזה לא יתכן ואין לד‬
‫ועוד חיזקתי דברי בספרי שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳ ז׳‪,‬‬ ‫שינוי מינים כזה שאפי׳ מקמח לתבשיל שהוא גוף א׳‬
‫שנשתנה הוי שינוי מינים וכ״ש שני מינים בפועל זה‬
‫שנהגו העולם להתיר בסברת מהריט״ץ וסיעתיה בכל‬
‫פת וזה בשר וזה לפתן‪ .‬ובשביל שאכל מהם הרבה‬
‫דבר שהוא צף למעלה וניכר‪ ,‬כמו חרצני היין בכוס‪,‬‬
‫והשומן הצף למעלה וכיוצא‪ .‬ומזה למדתי להתיר לקלוף‬ ‫יחשב כאלו הכל פת‪ ,‬וזה לא נכנם בדעת בלל‪ ,‬ורק‬
‫כוונתו דפת עשויה עם שמן או דבש עכ״פ היא פת‬
‫ביצים ותפוחים ותפוזים ובטנים וכל כיוצא בזה‬
‫מעורב בה דברים אבל היא גוף א׳ וע״י הריבוי שאכל‬
‫שהפסולת ניכרת למעלה וא״צ פשפוש למוצאה‪ ,‬בכל‬
‫ממנה הרבה הדר הו״ל כמינו הא׳ כאלו כולה פת במים‬
‫אלו מותר אפי׳ להניח שאין בזה דין בורר כלל בדבר‬
‫בלי תערובת משקין אחרים‪ ,‬אבל ב׳ גופים נפרדים‬
‫הניכר‪ ,‬ומטעם זה יכול לסלק גרעיני האבטיח ומשמש‬
‫ושזיף‪ ,‬כיון שכולם ניכרים וא״צ פשפוש וטירחא‪ ,‬ודוקא‬ ‫בשר ולפתן ופת שיחשבו מין א׳ זח שלא שמענו‬
‫מדבריו ז״ל‪ ,‬ופשט דבריו שאכל הרבה מפהב״ב ושבע‬
‫בפסולת המעורב עם האוכל‪ ,‬וצריך פשפוש וטירהא‬
‫ממנו נחשב כאלו הוא פת ולא נשתנה מינו כנ״ל‪.‬‬
‫לבררו‪ ,‬בזה הוא דנקרא בורר עש״ב‪ .‬והוא דבר נכון‬
‫ומוסבר‪ ,‬ושיבחוהו הא׳ והאחרונים‪ ,‬וגם החזו״א ז״ל‬
‫ודברי המ״א ז״ל אחהמ״ר הם ח ‪T‬וש גדול שיאכל‬
‫שיבחה‪ ,‬והעולם שקולפים כל זה כמעשיהם בחול ואפי׳‬
‫כזית פהב״כ עם ג׳ זיתים בשר וירקות ויברך‬
‫להניח‪ ,‬ודאי סומכין על זה‪.‬‬
‫המוציא וג׳ ברכות‪ .‬ומשמעות דברי הרשב״א היפך‬
‫ב( בדיני בישול‪ .‬בתיקון הטה החמיר הרבה‪ .‬ועי׳‬ ‫ממנו‪ ,‬וגם פשט דברי הטור והש״ע מדוקדקים היפך‬
‫בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי' ל׳ וסי׳‬ ‫ממנו‪ .‬וכל כי האי מילתא הו״ל להטור והש״ע לבאר‬
‫ס״ו ובספרי שמש״ ומגן חאו״ח סי׳ מ״ו‪ ,‬דע״י עירוי‬ ‫החידוש הגדול הזה‪ .‬ועי׳ לפמ״ג משם א״ר משם אור‬
‫מכלי ב׳ על הטה מותר כדעת הפמ״ג והרבה פוסקים‬ ‫חדש דקביעות סעודה היא ג׳ או ד׳ ביצים ע״כ‪ .‬וסיים‬
‫וההלכה‪ .‬ושאין בזה משום דברים רכים ע״ש‪ .‬וכן‬ ‫הפמ״ג וצ״ע אם כוונתו באוכל פת )ר״ל פהב״ב( לבדו‬
‫אנו נוהגים‪ .‬וגם מורים לאחרים‪.‬‬ ‫או עם דברים אחרים עכ״ל‪.‬‬
‫לא‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ יג‬ ‫שמ״ש‬
‫אותם בקש וכלאחר יד‪ .‬והמדקדק בדברי שכתבתי‬ ‫‪,‬גם בענין פלטה של שבת להניח עליה דבר יבש‪ .‬קר‬
‫בספרי שציינתי להם בקיצור‪ ,‬יספיק לו להוכיח אמיתות‬ ‫בשבת‪ ,‬ראיתי שם בפנים שהתיר מדינא ‪ .‬ורק‬
‫דברי‪ ,‬ועכ״פ אחזור על הדברים בקצרה שלא להטריח‬ ‫משום חומרא בעלמא הצריך להניח הפסק על הפלאטא‪,‬‬
‫וגם שלא לאבד את הזמן היקר‪.‬‬ ‫ובמקום שיתאחר להתחמם ע״י הפסק התיר בלי הפסק‪.‬‬
‫ואני הצעיר בספרי שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳ נ״ג‪ ,‬העליתי‬
‫א( בדיני קילוף בטנים ושקדים‪ .‬אחר שהוכיח שאין‬
‫לאסור טדינא להניח על הפלאטא דבר קר בלי הפסק‬
‫בזה מלאכת דישה משום שאינו מכניסס‬
‫פח עש״ב‪.‬‬
‫לאוצר וכמ״ש הר״ן בח ‪T‬ושיו בסוגיא דבורר גבי‬
‫ג ם ראיתי לו שם‪ .‬בב׳ כלים שעל הפלאטא בשבת‬
‫אגוזים‪ ,‬סיים מדעתו‪ .‬וכל זה לענין חשש דישה‪ ,‬אבל‬
‫שחום שלהם שוה שאסור להוריק מזה לזה משום‬
‫לענין חשש מלאכת בורר ודאי שאם מקליף הפירות‬
‫מניס כס' הכלבו‪ .‬ועי׳ בספרי שמ״ש ומג״ן חאו״ח‬
‫לאחר זמן יש בזה חיוב מהתורה מדין בורר‪ ,‬ועוד‬
‫סי׳ י״ט שביררתי דעת מר״ן להתיר להוסיף מזה לזה‪,‬‬
‫סיים ע״ז‪ .‬ומר‪ ,‬שרצה כת״ר ליישב מנהג העולם‬
‫ואין בזה לא משום מבשל ולא משום מגיס עש‪-‬״ב‬
‫שקולפין אפי׳ להניח שהוא ■מטעם מד‪,‬ריט״ץ שד‪,‬וא ניכר‬
‫וברוחב‪.‬‬
‫וא״צ חיפוש‪ .‬תמהני תמיהה רבתי שד‪,‬רי מר״ן בסו״ס‬
‫ג( בדיני בונה וסותר‪ .‬בענין קופסאות סגורים‬
‫שכ״א הביא דברי הירושלמי והראשונים‪ ,‬דאין היתר‬
‫ואטומים כתב לאסור לפותוזם משם החזון‬
‫אלא לאלתר‪ ,‬אבל אח״ז חייב חטאת‪ .‬וכן פסק מור״ס‬
‫איש ז״ל סי׳ נ״א‪ ,‬משום דעי׳ ‪,‬הפתיחה נעשה כלי‬
‫בהג״ה סו״ם שכ״א‪ ,‬עכ״ד‪.‬‬
‫מחדש והוי בונה‪ .‬עיינתי בדברי החזו״א‪ .‬ונר׳ לפי‬
‫ו הנ ה לא הביט בדברי שכתבתי שם‪ .‬דודאי מוד‪,‬ריט״ץ‬ ‫הטעמים שנתן‪ ,‬שלא דיבר‪ .‬אלא ■בקופסאות גדולים‬
‫חולק על מר״ן‪ ,‬וס״ל דאין בזה דין בורר כלל‬ ‫דיכולים להשתמש בהם אח״ב‪ ,‬אבל בקטנים הרי לא‬
‫בדבר הניכר וא״צ פשפוש‪ ,‬וחיוב חטאת דוקא בדבר‬ ‫חזו ולא מ ‪T‬י כיון שהם צרים‪ ,‬ואין דרך אפי׳ להניח‬
‫פשפוש וחיפוש‪ .‬וד‪,‬עולם סומכים על ס׳ מד‪,‬ריט״ץ‬ ‫הסרדינים בתוכם ותיכף ומיד מריקין אותו בצלחת‬
‫ששיבחוה קמאי ובתראי וכמ״ש בספרי משם החיד״א‬ ‫וזורקין אותו‪ ,‬כי תם עשויים ממתכת חלושה ודקים‬
‫זיע״א והחזון איש ז״ל‪ .‬ומה שרצד‪ ,‬המשיג לחלק שלא‪,‬‬ ‫הרבה דלא חזו למדי אף הגדולים וכ״ש הקטנים‪ .‬וכ״ש‬
‫אמר מהריט״ץ אלא בלח ולא בקליפד‪ .‬של פירות‬ ‫דלא חזו לבשל בהם‪ ,‬ולכן בזה נר׳ ברור דגם החזו״א‬
‫שחיבורה חשוב טפי‪ ,‬וגם כיון שנולדה יכך מתחי׳‬ ‫ז״ל מורה להתיר‪.‬‬
‫ברייתה חשיבה קשורה וטפלד‪ ,‬לפרי ואינה נפרדת בקל‬ ‫וכ״ש שבעיקרא דמילתא נר׳ דמה שסותמים אותן‬
‫כפר ‪ T‬ת הזבוב מהמשקה דלא הוי אלא כמישחל בניתא‬ ‫בבדיל‪ ,‬אין סותמים אותם סתימה חזקה‪ ,‬שהרי‬
‫מחלבא עכ״ד‪ .‬ע״ז כבר כתבתי בספרי שמ״ש ומגן■‬ ‫מניחים בכיסוי חתי׳ אחת יוצאת ממנו‪ ,‬וע״י כלי מיוחד‬
‫להוכיח דאין חילוק בין לח ליבש ודקדקתי כן מדברי‬ ‫לזה מכניסין בו אותה חתיכה וגוללין אותו על הכיסוי‬
‫חזון איש ומדברי הט״ז בענין צרור וקיסם שנפל לקמת‬ ‫ובקל הוא נפתח‪ ,‬נמצא שאין זח כיסוי חזק‪ ,‬ודמי‬
‫ע״ש‪ .‬ומ״ש דשאני פירות שחיבור הקליפד‪ ,‬חשוב טפי‬ ‫למגופה מהודקת שאינה עושה כלי בפתיחתה דיש‬
‫וטפילד‪ ,‬לפרי‪ .‬איני מבין‪ .‬וכי אנו אוסרים לקלוף משום‬ ‫להתיר‪ .‬וגם על הסברא דע״י הסתימה משחיתו מתורת‬
‫טירתא‪ .‬והלא כמה טירחות אנו טורחין בעד לתתוד‬ ‫כלי ע״י הסתימה‪ .‬וע״י הפתיחה עושה אותו כלי מחדש‪.‬‬
‫כל מיני מאכל והפת בדברים שהם יותר טירחא מלקלוף‬ ‫יש לפקפק ולו׳ דאינו נפסק ‪,‬מתורת כלי‪ ,‬שהרי גם‬
‫הפרי‪ ,‬ורק הספק שד‪,‬יה אם יש לאסור משום מלאכת‬ ‫כשהוא סתום הוא כלי מחזיק מה שבתוכו‪ ,‬רק שהוא‬
‫בורר‪ .‬אבל כל שאין דין בורר אפי׳ יטרח ויטרח לית‬ ‫סגור וחתום‪ ,‬ואנו פותחים אותו בקל ע״י שמקלקלים‬
‫לן בד‪ .,‬ואדרבה במד‪ ,‬שד‪,‬וא מדובק הרי מצינו קולא‬ ‫ומפסידים הסתימה ונשאר כלי כמו שהיה‪ ,‬ולכן נ״ל‬
‫יותר‪ ,‬דהרי לפנינו סברת הר״ח וד‪,‬ערוך דכל היכא‬ ‫ברור דיש להקל בזה לפחות בקטנים לפותחן ע״י כלי‬
‫שהפסולת מחוברת לאוכל לא שייך בורר‪ ,‬והביא זה‬ ‫שלהן או אפי׳ להשחיתן בכלי אחר ותול״מ‪ .‬זה נ״ל‬
‫הרב טל אורות והוכיח כן מהמאירי בדף קל״ד בענין‬ ‫להעיר כעת‪.‬‬
‫ניקור הבשר‪ .‬וכמ״ש המשיג גופיד‪ ,‬בספרו הנז׳ בחו״ב‬ ‫ואסיפא דמילתא‪ .‬אני תפלה‪ ,‬שיזכה המחבר להטעימנו‬
‫סי׳ י״ט אות ט״ו ע״ע‪ .‬וכן כתבתי בספרי משם בית‬ ‫עוד מצוף דבשו‪ .‬בספרים אחרים שיחבר‬
‫מנוחה וד‪,‬שד״ח כללים מערכת חבית אות ל״ב‪ ,‬דבדבר‬ ‫להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬מתוך שובה ונחת‪ ,‬בהלכה‬
‫הדבוק לדבר אחר ובא לד‪,‬פר ‪T‬ו אין זה בורר ומותר‬ ‫רווחת‪ ,‬את כל ונוכחת‪ .‬הכו״ח בירושלים עיה״ק בר״ח‬
‫לקלוף אפי׳ לד‪,‬ניח ע״ש‪ .‬ובודאי דלא תיקשי להר‬ ‫כסלו שנת תשמ״ז לפ״ק‬
‫מד‪,‬ירושלמי הג״ל שהביא המשיג‪ .‬משום דלא דיבר‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫הירושלמי אלא בדבר שיש בו משום בורר דוקא‪ .‬ואני‬
‫אומר דטעמייהו דרבנן במדובק דלא חשבי ל ‪ ,T‬בורר‪.‬‬
‫הוא מטעם מד‪,‬ריט״ץ דלא שייך בזה בורר כיון שאינו‬ ‫ס י מ ן יג‬
‫מעורב וא״צ פשפוש וחיפוש‪ .‬והרב אגלי טל כתב‬
‫מסברא דנפשיה דהקליפות כיון שד‪,‬ם מחוברים הם‬ ‫‪.‬‬ ‫שנית להנ״ל בענין הנ״ל‬
‫בטלים לאוכל ואין שם פסולת עליהם‪ ,‬וזח דחוק‪.‬‬ ‫שוב ראיתי אחרי רואי מ״ש בם׳ אות ברית הנ״ל‬
‫דעכ״פ אנו קולפין וזורקין אותם ואיך לא יהא עליד‪,‬ם‬ ‫בסוף הספר‪ ,‬שהעלה את הערותי הנ״ל‪ ,‬ודחה‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ יד‬ ‫שמ״ש‬ ‫לב‬
‫להקל‪ .‬ובפרט דעל עיקר דברי החזו״א דסתום מכל‬ ‫שם פסולת‪ .‬ועי׳ עוד בספרי הנד‪ ,‬והדברים »אירים‬
‫צד לאו כלי הוא‪ ,‬יש להעיר אחהמ״ר‪ ,‬דא״א להכחיש‬ ‫ומזהירים‪ ,‬באופן שאין בדברי המשיג כלום‪ .‬ואין כאן‬
‫הראות עין שהוא כלי מלא דברים רק שהוא סגור‬ ‫!תמיהה לא רבתי ולא זוטרתי כלל‪,‬‬
‫וסתום היטב‪, ,‬ואפי׳ בשעד‪ ,‬שהוא מדובק בבדיל אין‬ ‫ב( ב ענין בישול עלי הטי׳‪ .‬אמר שהוא כתב כמסקנת‬
‫מי שיכחיש שכלי הוא שד‪,‬וא מדובק‪ .‬וכאשר פותחין‬ ‫המש״ב סי׳ שי״ח שחשש מדאורייתא אפי׳‬
‫אותו שוברים אותו ומקלקלים אותו‪ ,‬ועי׳ בירחון אור‬ ‫בעירוי מכלי שני על הטי׳‪ .‬ע״ז יש להשיב דאנן קי״ל‬
‫תורה אלול תשמ״ז סי׳ קע״ט‪ ,‬להרה״ג משה הל וי‬ ‫בדעת מר״ן אפי׳ נגד אלף פוס׳‪ .‬וכבר ביררתי דעתו‬
‫שליט״א‪ ,‬שחילק יפוד דדברי החזו״א היו דוקא בזמנו‬ ‫בספרי תבו״ש להקל לערות מכלי שני על הטי׳ ובדעת‬
‫שהיו משתמשים בקופסאות הדגים לתשמישים אחרים‪.‬‬ ‫הפמ״ג הבאתי דבריו שם‪ .‬וכן עמא דבר‪ .‬וכמו שפסק‬
‫לכן שפיר יש לגזור אף שאינו מתכוין ע״ש שהביא‬ ‫ג״ב הרה״נ מוהר׳ ‪ v‬רפאל אנקווה זצ״ל בספרו תועפות‬
‫ראיה נכונה לזד‪ .,‬ודבריו נכונים‪ .‬גם הביא שם דברי‬ ‫ראס ע״ש‪.‬‬
‫הרבד‪ ,‬פוס׳ שמתירין פתיחת קופסאות סרדינים ושימורים‬ ‫ג( ב ענין להניח דבר מבושל יבש קר על הפלטא‬
‫בזמנינו שעינינו הרואות שאין דרך להצניעם להשתמש‬ ‫של שבת בלי הפסק פח‪ ,‬כתבתי בספרי‬
‫בהם‪ .‬וא״כ אין לגזור כשאין מתכוין‪ .‬וד‪,‬ם מנתת יצחק‬ ‫שמ״ש ומגן האו״ח סי׳ כ״ב לאסור מדינא‪ ,‬והמשיג‬
‫ח״ד סי׳ פ״ב‪ ,‬ושמירת שבת כהלכתה פ״ט הערה נ״א‬ ‫הביא מדברי הרשב״א שסמוך למדורה אין בו איסור‬
‫משם הגרש״ז אוירבך שליט״א‪ .‬וכן דעת האגרות משה‬ ‫חזרה שאין הדרך לבשל בה ברוב פעמים ול״מ כמבשל‪,‬‬
‫חאו״ח סי׳ קכ״ב מעיקר הדין‪ ,‬ותפלה למשה ח״א סי׳‬ ‫משא״ב ע״ב הכירה‪ ,‬ומזה רצה ללמוד לפלטא שאין‬
‫כ״ד ע״ש‪.‬‬ ‫מבשלים בה רוב הפעמים כ״א בשבת‪ .‬הרי ךינה כסמוך‬
‫ולכן אף לפי חומרת הגאון חזו״א זצ״ל‪ ,‬דיינו להחמיר‬ ‫למדורה ע״כ‪ .‬ואין זו השגה‪ ,‬שהפלטא היא תנור גמור‬
‫בגדולים אם מניחין אותם להשתמש בהן‪ ,‬אבל‬ ‫של שבת‪ ,‬והוא מבשל גמור‪ .‬והמניח עליו מיחזי‬
‫בקטנים שזורקים אותם ואין דרך לד‪,‬שתמש בד‪,‬ם‪ ,‬אין‬ ‫כמבשל‪ ,‬לא פהות ממי שמניה על גבי האש ממש‬
‫בזה שום מיחוש לפתוח אותם‪ .‬זהו הנ״ל להוסיף לחזק‬ ‫וכמ״ש ישכיל עבדי‪ ,‬עי׳ בספרי שם‪ .‬ורק הוא מיוחד‬
‫דברי אף שכבר הם חזקים‪ ,‬וה׳ יעזרנו לכוין תמיד אל‬ ‫לשבת לבד‪ .‬מטעם שאמרתי שהוא עשוי באופן‬
‫האמת‪ .‬החו״פ ירושלים עיד‪,‬״ק תוב״ב‪ ,‬בחדש אב״ר‬ ‫שהבישול שלו הוא במיתון שלא ישרף התבשיל במשך‬
‫תשמ״ז לפ״ק‪.‬‬ ‫כל הלילה‪ ,‬וזה ברור‪ .‬והגע עצמך אם היה תנור של‬
‫ס״ם‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬ ‫אש ממש שיש בו גחלים שכבר התחילו להתעמם‪ ,‬האם‬
‫מותר להניח עליו ונאמר דלא מיחזי כמבשל‪ .‬והאמת‬
‫הוא שאין שום חילוק בזה‪ ,‬דהטעם הוא מפני הרואים‬
‫ס י מ ן יד‬ ‫דחדו ליה באלו מבשל ולא ‪T‬קדקו לראות אם התחיל‬
‫ענין וודקא בפסח‬ ‫להתעמם או לא‪ ,‬ואפי׳ הוא כוונתו רק לחמם כיון‬
‫שהוא מבושל‪ ,‬וגם אין בזה משום בישול אחר בישול‬
‫שלמא רבא מן שמיא למע״ב האי גברא רבא ויקירא‬
‫ביבש‪ ,‬עכ״ז אסור משום מראית העין דמיהזי כמבשל‬
‫רב ראשי וראב״ד בעיה״ק ירושלים ת״ו הרב הגאון‬
‫וגם אין זה ענין למדורת דע״ם רוב אין דרך לבשל‬
‫המפורסם שלום משאש שלומו הטוב יסגה סלה‪.‬‬
‫ול״מ כמבשל‪ ,‬ובפרט לפי מ״ש בספרי שם‪ ,‬שזה חילול‬
‫אחדש״ת בכבוד ויקר כיאות מהזיקנא ליה טיבותא‬ ‫ה׳ גדול‪ .‬לגבי המון העם שיאמרו הותרה שבת ולא‬
‫בגין מתנתא טבא דאורייתא דשדר לן מר‬ ‫יודעים לחלק‪ ,‬גם מזה יבואו להניח גם דבר שיש בו‬
‫בטיבותא ספרו היקר ■והחשוב שמש ומגן‪ ,‬ואמינא ליה‬ ‫רוטב בלי כוונה ובלי ‪T‬יעה כלל‪.‬‬
‫יישר כוחו והילו לאורייתא עוד הרבה שנים מתוך אושר‬ ‫ד( בדין להוסיף מים מכלי המונח על הפלטא‪.‬‬
‫ונחת ובריאות שלימה ולהוסיף תת עוד תנובה ברוב‬ ‫לתבשל של שבת המונח עמד‪ ,,‬וגם בכוונת‬
‫תבונה לזכות בהם רבים‪.‬‬ ‫מר״ן סי׳ רנ״ג שכתב יש למחות ב ‪ T‬הנוהגים להטמין‪,‬‬
‫וכדי שלא יהא מכתבי ריק מד״ת הנני בהפזי הערה‬ ‫שהוא מטעם שמא א׳ יד סולדת בו‪ ,‬ואחד אין ‪T‬‬
‫קצרה על האמור בסי׳ מ״ד‪ .‬דלענ״ד יש לדון לא‬ ‫סולדת בו‪ .‬ראיתי שדוחד‪ ,‬בקש בלי לרדת לעומק דברי‪,‬‬
‫על עיקר הפסק שהוא ודאי אמת‪ ,‬רק מסופקני אם אפשר‬ ‫ואין לי מד‪ ,‬להוסיף על דברי המבוארים ומוכרחים‪ ,‬רדי‬
‫בכה״ג להתחשב בזד‪ ,‬שביטל סדין לפני הפסח כי יתכן‬ ‫בזה למעיין הישר‪.‬‬
‫שדוקא אם בדק וביטל ואפי״ה נמצא אח״כ חמץ בביתו‬ ‫ה( בדין הקופסאות של דגים‪ .‬שכתבתי להקל גם‬
‫שלא ‪T‬ע ממנו ולא הרגיש כלל בזה דבכה״ג יש‬ ‫לדעת החזו״א מטעם דזורק אותם ולא חזו‬
‫שמתירים משא״ב כמו בענין ה״וודקא״ שבכוונה הצניע‬ ‫לכלום‪ .‬כתב המשיג בהתזו״א בסו״ד חזר בו להחמיר‬
‫אותו עד אחר הפסח וגילד‪ ,‬דעתו דודאי רוצה בזה ולא‬ ‫וכתב דאין מתחשבץ בדעתו ע״כ‪ .‬הנה ראיתי דברי‬
‫נעשה כלל הפקר לכן אף שד‪,‬וא שוגג או אנוס מ״מ‬ ‫הגאון‪ ,‬ולא כתב אלא בל׳ ואפשר‪ .‬וגם ראייתו דגם‬
‫ביטול מיהא לא הוי‪ ,‬וצ״ע בדבר‪.‬‬ ‫בשובר צריך ליזהר שלא ליפות הנקב ובד ע״ש‪ .‬הנד‪,‬‬
‫ו הנני מסיים מעת הפתיחה וחותם במיטב הברכות‪.‬‬ ‫בנד״ד אין לו שום כוונה ליפות או לבנות אלא לשבר‬
‫הרב שלמה זלמן אוירבו‬ ‫ולקלקל‪ .‬ולכן עם מד‪ ,‬שכתבתי שגם הסתימה אינה‬
‫ראש ישיבת קול תורה‬ ‫עשויה מעיקרה בחוזק‪ ,‬ובקל פותחין אותה‪ .‬לכן דעתי‬
‫לג‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ טו‬ ‫שמ״ש‬
‫הנני מאשר בזה קבלת ספרו הבהיר שו״ת שמש‬ ‫וזאת תשובתי אליו‬
‫ומגן ח״א‪ ,‬שזכיתי לקבלו מיד מעכת״ר שליט״א‪,‬‬
‫להמאור הגדול המפורסם בדורו מוהר״ר שלמה זלמן‬
‫ורצו״ב הנני שולח אל מעכת״ר קובץ ״ילקוט יוסף״‬
‫אוירכד שליט״א‪ ,‬שלמא רבא‪ ,‬למר ניהו רבא‪.‬‬
‫בעניני החגים‪ ,‬אשר יצאו לאור על ידי במרוצת‬
‫רב גדול ומהולל‪,‬‬
‫החודשים האחרונים‪ ,‬וקיבצתים והיו לאחד‪.‬‬
‫לציין‪,‬‬ ‫בהרמנותיה דמר אכתוב מה שראיתי‬
‫מכתבו הבהיר שבו רצוף ברכותיו הנאמנות‬ ‫קבלתי‬
‫לרגלי קבלת ספרי תקטן שמש ומגן ה׳ יאריך‬
‫בלומדינו בספרו הבהיר‪.‬‬
‫ימיו בטוב ושנותיו בנעימים‪.‬‬
‫בסימן ט״ו משיב מעכת״ר שליט״א להערותיו של‬
‫הרה״ג אברהם הכהן שליט״א מירחון אור‬ ‫ג ם ראיתי מול סוף מה שהעיר הדר״ג על מ״ש בספרי‬
‫תורה תמוז תשמ״א סימן צ״ט‪ ,‬וראיתי מה שכתב‬ ‫הנ״ל חאו״ח סי׳ מ״ד להתיר בהנאה הוודקא‬
‫להעיר על מרן אאמו״ר הראשון לציון שליט״א‪ ,‬מש״כ‬ ‫שהניח אותה בבית כמה פסחים מחסרון ידיעה שהיא‬
‫בספרו חזון עובדיה חלק ב׳‪ ,‬ויחוה דעת חלק א׳ סימן‬ ‫עשויה מדגן שהוא חמץ ע״ש‪ .‬והרה״ג נסתפק אם‬
‫י״א‪ .‬והנה מעכת״ר לא ציין לספר חזון עובדיה‪ ,‬וראה‬ ‫יועיל הביטול שמחזיר הדבר הפקר בזה שהניחה‬
‫רק מש״כ אאמו״ר ביחוה דעת‪ ,‬וכבר אמרו דברי תורה‬ ‫בכוונה שרוצה בה ואינו רוצה שתיעשה הפקר‪ ,‬לכן‬
‫עניים במקומן וכו׳‪ .‬וע״ש בחזו״ע ח״ב עמוד ס״ב‪,‬‬ ‫אף שהוא שוגג או אנוס מיהו ביטול לא הוי‪ ,‬וצ״ע‬
‫דעליה קאי‪ ,‬והביא שם דברי הב״י‪ ,‬ששם סיים להקל‬ ‫בדבר‪ ,‬עכ״ד‪.‬‬
‫במרקחות שלנו‪ ,‬ושכ״כ הרשב״ץ ויכין ובועז ושאר‬
‫ז הנ ה כבר הבאתי שם דברי הרדב״ז שהביא המש״ב‬
‫פוסקים‪ .‬ואח״כ כתב להתיר שם גם מטעם נ״ט בר נ״ט‬
‫סי׳ תמ״ח וז״ל ואי משום דהו״ל לבטוליה‬
‫דהיתרא‪ ,‬בשם כמה פוסקים שמעכת״ר שליט״א לא‬
‫קודם שמחמיץ הרי לדעתו אין זה חמץ הלכך ליכא‬
‫ציין אליהם‪ .‬וכן פסק מחר״ח אור זרוע‪ .‬וע״ע שם‬
‫למיקנסיה ע״כ‪ ,‬והוא נד״ד ממש שלא ידע שהוא חמץ‬
‫במילואים עמוד רצ״ג‪ .‬ומש״כ מעכת״ר שליט״א לתרץ‪,‬‬
‫ומניח אותו בכוונה שלא יהיה הפקר‪ ,‬ועכ״ז חשיב‬
‫אפ״ל דמאחר שדחה ד׳ האו׳ חמץ שמו עליו לנ״ד‪,‬‬
‫ליה אונס‪ .‬וכן מוכח להדיא מהראיות שהבאתי מהנהו‬
‫א״כ מה לי נ״ט בר נ״ט דהיתרא בפעם א׳‪ ,‬או הרבה‬
‫עובדי דפת״ש שהשהה חמץ ע״ס הוראה בטעות וממילא‬
‫טעמים‪ .‬וזה תימה‪ .‬ושאלתי למרן עט״ר הראש״ל‬
‫הניחו בכוונה ואינו רוצה בהפקרא‪ ,‬ועכ״ז כיוון דלא‬
‫שליט״א ואף הוא אמר לי שהעיקר כמ״ש הרה״ג‬
‫‪T‬ע הו״ל אונס ואף לדעת הרמב״ם והש״ע אונס כזה‬
‫ר׳ אברהם הכהן שליט״א‪.‬‬
‫שלא ‪T‬ע מטנו בלל מותר‪.‬‬
‫ויודע אני שמעכת״ר שליט״א ישמח בהערות‪,‬‬ ‫מאחר‬
‫ילפקוצ׳׳ד דבנוסח הביטול שלנו שאומרים דחזיתיה‬
‫לכן הרהבתי עוז נגד גדולים‪ ,‬אראלים‬
‫ודלא חזיתיה דידענא ביה ודלא ידענא‬
‫ותרשישים‪ ,‬וזו דרכה של תורה‪ ,‬ובמחילה‪.‬‬
‫ביה‪ ,‬שהוא לכאורה כפול‪ ,‬דהיינו דלא חזיתיה‪ ,‬והיינו‬
‫היוצא בש״ר מן הקודש‬ ‫דלא ידענא ביה‪ .‬וע״פ נד״ד יתורץ דהבוונה דחזיתיה‬
‫יצחק יוסף‬ ‫ר״ל דחזיתיה ושכחתי אותו אני מפקירו‪ ,‬וגם דלא‬
‫ראש ישיבת חזון עובדיה‬ ‫ידענא ביה שהוא אסור מחסרון ‪T‬יעה ונדמה לי שהוא‬
‫מותר גם זה אני מפקירו‪ .‬וממילא אף שמצניעו בכוונה‬
‫וזאת תשובתי אליו‬ ‫עכ״ז עובר עליו הביטול מכה הלשון דלא ‪T‬ענא ביה‪,‬‬
‫לכבוד הרב המופלא‪ ,‬וכבוד ה׳ מלא‪ ,‬חריף ובקי‪,‬‬ ‫כנ״ל‪ ,‬וזה תוספת נופך למה שכתבתי בשם הפוס׳‬
‫הגאון הרב יצחק יוסף שליט״א‪ ,‬ראש ישיבת חזון‬ ‫המתירים להדיא ע״י ביטול‪ ,‬זהו הנ״ל‪ .‬ואני מסיים‬
‫עובדיה תכב״ץ בריה דרבינא יד ‪T‬ינו הראש״ל‬ ‫בברכה רבה להמאור ׳הגדול שנטפל לדברי וענותו‬
‫הגר״ע יוסף שליט״א‪ ,‬שלום וברכה‪ ,‬מאלהי המערכה‪,‬‬ ‫תרבני וצויי״*‬
‫לכבודו‪ ,‬ולהרה״ג ר׳ אבהו שליט״א‪.‬‬
‫ר ‪JA‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫קבלתי מכתבו הבהיר שבו מאשר קבלת ספרי שמ״ש‬
‫ומגן ותוכו רצוף אהבה‪ ,‬הערה אחת ליישב‬
‫מה שהקשיתי על כבוד הרה״ג מר אביו שליט״א בספרי‬
‫סיסן טו‬
‫הנ״ל סי׳ ט״ו אות א׳ על מה שהתיר בספדו יחוה דעת‬
‫סי׳ י״א‪ ,‬מרקחת שנתבשלה בכלי חמץ ב״י קודם פסח‬ ‫מרקחת שנתבשלה בכלי חמץ‬
‫להתירו בפסח‪ ,‬וכתבתי שזהו כנגד מרן ומור״ם סי׳‬
‫לכבוד מעלת והדרת הרב הגאון מעוז ומגדול‪ ,‬העמק‬
‫תמ״ז‪ ,‬שאסרו מדינא‪ ,‬והוא מוסכם מכל הפום׳‪.‬‬
‫שאלה‪ ,‬משיב ישק שפתים‪ ,‬בוצינא דנורא‪ ,‬בפלפול‬
‫ועל זה בא בן חכם יכבד אב‪ ,‬ותירץ דד״ת עניים‬ ‫וסברא‪ ,‬מרא דשמעתא וגמרא‪ ,‬אליו פי יקרא‪ ,‬דיתיב‬
‫במקום א׳ וכו׳ וציין לראות בספרו חזון עובדיה‬ ‫בעילתא דרא‪ ,‬כחד בדרא‪ ,‬ראב״ד מקודש דקרתא‬
‫דף ס״ב ששם הביא דברי הב״י וכר והפוס׳ שהתירו‬ ‫דירושלם‪ ,‬כמוהר״ר שלום משאש שליט״א מרא‬
‫וכר וכתב הב״י ועל זה אנו סומכים לאכול מרקחת‬ ‫דאתרא עיה״ק ירושלים‪ ,‬שלום וישע רב וכט״ס‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח ם״ טו‬ ‫שמ״ש‬ ‫לד‬
‫בחמץ שנתערב מטעם ביטול בס׳ קו״ס‪ ,‬וטעם זה של‬ ‫שנעשו קודם פסח ע״ש‪ ,‬והביא כמה פוס׳ להתיר מטעם‬
‫הביטול לא ‪r‬דק במרקחת שנתבשלה בכלי חמץ ב״י‪,‬‬ ‫נ״ט בר נ״ט‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫דאיזה ביטול יש‪ .‬והלא אין לך תבשיל שיש בו ס׳ נגד‬
‫כל הכלי שנתבשל בו‪ ,‬ומוכרח לו׳ טונתו‪ ,‬דכמו שחמץ‬ ‫ואני הצעיר‪ ,‬עיינתי שם בס' חזון עובדיה דס״ב וס״ג‬
‫שנתערב קו״פ אוכלים אותו בפסח מטעם שכבר גתבטל‬ ‫ולא ראיתי שסמך כלל להתיר מטעם נ״ט בר‬
‫החמץ קו״פ‪ ,‬ה״נ מרקחת שנתבשל בסתם כלי שאב״י‬ ‫נ״ט לחודיזד אלא לאחר שהאריך להתיר מטעם שאב״י‬
‫שד‪,‬וא נטל״פ‪ ,‬שגם הוא היד‪ ,‬נטל״פ קו״פ‪ ,‬ולא יחזור‬ ‫ונטל״ס מותר בפסח‪ ,‬שוב צירף לזה סברת הפום׳‬
‫להיות אסור בפסח וראיה לזה ממד‪ ,‬שסיים הב״י ע״ד‬ ‫להתיר בנ״ט בר נ״ט גם בפסח‪ ,‬והביא מחלוקת הפוס׳‬
‫רי״ו וז״ל ומ״מ לדעת הד‪,‬גד‪,‬ות א״א לר כן‪ ,‬שהרי הם‬ ‫בזה‪ ,‬וסיים דעכ״פ חזי לאיצטרופי לס״ם‪ ,‬שמא גם‬
‫אוסרים כל שאין אומר ברי לי שהמחבת לא היתה‬ ‫בחמץ אמרי׳ סתם כלי אב״י‪ ,‬ושמא הוי ‪1‬״ט בר נ״ט‬
‫ב״י‪ .‬מזה מוכח שד‪,‬יתר של רבי׳ ירוחם הוא מטעם‬ ‫דהיתרא עכל״ת‪ ,‬הרי דלא כתב זה אלא לצירוף בעלמא‪,‬‬
‫סתם כלי אב״י ולדעת ד‪,‬ד‪,‬גהות צ״ל ברי לי‪ ,‬וזד‪ ,‬ברור‪,‬‬ ‫דאפי׳ למחמירין בנטל״פ בפסח‪ ,‬בצירוף נ״ט בר נ״ט‪,‬‬
‫יתירו מס״ס‪ .‬אבל לסמוך ע״ז לחוד‪ ,‬ולהתיר גם בבן‬
‫אמנם דעת הב״י ברורה כבר מריש דבריו לאסור‬ ‫יומו לא‪ ,‬דזהו כעד מר״ן ומור״ם שאסרו מדינא שומן‬
‫בודאי ב״י‪ ,‬שכ״כ וז״ל ומד‪ ,‬שאוסרים שומן‬ ‫מהותך בכלי חמץ‪ ,‬ולא התירו אלא באינה ב״י וכמ״ש‬
‫מד‪,‬ותך שד‪,‬ותך קו״פ‪ ,‬משום דחיישי׳ שמא הקדירה בת‬ ‫הראש״ל גופיה שם בתחלת דבריו משם הב״י שכתב‬
‫יומה ולא נתבטל החמץ דבעי׳ שיד‪,‬א בהיתר ם׳ נגד‬ ‫לדייק להתיר מדברי הרא״ש והטור שסתם כלים אב״י‬
‫כל הכלי דבכוליה משערינן‪ ,‬וא״א יידט המתבשל‬ ‫אמרי׳ גם לגבי חמץ‪ ,‬וסיים הב״י וע״ז אנו סומכים‬
‫בתוך הכלי שיד‪ ,T ,‬בו ס׳ נגד כל הכלי‪ ,‬וכן נר׳ מתשו׳‬ ‫לאכול מרקחות שנעשו קודם פסח‪ ,‬ור״ל מטעם אב״י‬
‫הרא״ש וכו׳ ומטעם זה יש לאסור לאכול בפסח מרקחות‬ ‫שהוא טעם לפגם‪ .‬מוסח דאם הוא ודאי ב״י ודאי אסור‬
‫הנעשים בתוך כלי של כל השנה‪ ,‬ואפי׳ ימתירין לאכול‬ ‫מדינא‪ ,‬ולא אמרי׳ נ״ט בר נ״ט‪.‬‬
‫תערובת חמץ שנתבטל קו״ם‪ ,‬שמרקחות אלו לא נתבטל‬
‫חמץ שבהם‪ ,‬אא״כ דרך לבשל בכלי מיוחד לבשל בר‬ ‫א מ ת שראיתי להראש״ל שם במילואים דף רצ״ג‬
‫מרקחת ואין דרכם לבשל בו חמץ כלל וכו׳‪ ,‬ואע״ס‬ ‫שחזר ע״ז בהרחבה והביא עוד פוס׳ אחרים‬
‫שכתבו שכל שהותך בסתם אע״פ שאומר ברי לי לא‬ ‫המתירין מטעם נ״ט בר נ״ט‪ ,‬והעלה כוותייהו להלכה‪,‬‬
‫סמכי׳ עליה‪ ,‬שאני הכא שאין דרכם בכך )לבשל בו‬ ‫וסיים ובפרט בסתם כלים שאב״י דהו״ל ס״־ס רכז׳ ע״ש‪,‬‬
‫חמץ( הוי כאומר ברי לי וכו׳‪ .‬ומ״מ יש לתמוד‪ ,‬ע״ד‬ ‫דפשט דבריו משמע דגם כשהוא ודאי ב״י מותר מטעם‬
‫ההגהות שאסרו כל שאינו אומר ברי לי שלא היתת‬ ‫נ״ט בר נ״ט‪ ,‬ומוסיף ובפרט בסתם יכלים דאיכא ס״ם‬
‫בת יומה‪ ,‬ולמה לא התירו מטעם סתם כלי אב״י‬ ‫ע״ש‪ ,‬וגם עתה אמר לבנו י״צ דהעיקר כדברי ר׳ אברהם‬
‫וכו׳ עכל״ה‪,‬‬ ‫הכהן להקל בזה‪ ,‬וכסי האמת זה אינו‪ .‬דאנן קי״ל‬
‫סגנון דבריו מורה ובא‪ ,‬דמתחלה דקדק מדברי‬ ‫כדעת מר״ן ומור״ם שלא התירו אלא באב״י‪ ,‬או בסתם‬
‫הד״גהות והרא״ש לאסור כל שלא אמר ברי לי‬ ‫כלים שאב״י‪ ,‬אבל בודאי ב״י אסור‪ ,‬וגהרא מכיסיה‬
‫שאב״י ושוב תמד‪ ,‬עליד‪,‬ם דלמד‪ ,‬צריך לברי לי‪ ,‬דגם‬ ‫מיבריך‪ ,‬מדברי הראש״ל גופיה בתחי׳ דבריו בדף ס״ב‬
‫בלא זה יתירו מסתם כלים אב״י‪ ,‬והניח בצ״ע‪ ,‬ובהמשך‬ ‫אות כ״ה שהביא דברי הב״י שהתיר מטעם סתם כלים‬
‫דבריו חזר לפרש דברי ההגהות והרא״ש עצמם מטעם‬ ‫אב״י‪ ,‬וכתב )הב״י( ועל זה אנו סומכים לאכול מרקחות‬
‫סתם כלים אב״י‪ ,‬ורק איירי שד‪,‬גבינה נעשית בפסח‬ ‫שנעשו קודם פסח ע״כ‪ ,‬דמשמע דזהו הטעם היחידי‬
‫עצמו וכדדייק לישניד‪ ,‬גבינה לחה בפסח‪ ,‬וכל שהוא‬ ‫שאגו סומכים עליו ואם באמת דעתו להתיר בנ״ט בר‬
‫בפסח לד״ה אלו היתד‪ ,‬נעשית בחמין בכלי שנשתמשר‬ ‫נ״ט‪ ,‬הלא דעדיפא מיגה הו״ל להתיר גם בודאי ב״י‬
‫בו בדבר חם ודאי היתד‪ ,‬נאסר‪ ,‬אבל אם נעשית קו״פ‬ ‫מטעם ג״ט בר נ״ט‪.‬‬
‫אפי׳ היתד‪ ,‬נעשית בחמין בכלי שמשתמשין בו בדבר‬
‫חם מישרא שרי‪ .‬וכן מד‪ ,‬שאסר דגים מלוחים השרוים‬ ‫!והנה בעיקרא דמילתא מה שכתב שהב״י סיים וע״ז‬
‫במים‪ ,‬בפסח איירי וכו׳ אבל אם לא היו שרוים בפסח‬ ‫אנו סומכים לאכול מרקחות שנעשו קודם הפסח‬
‫אע״פ ששרה אותם קודם לכן מותרים הם שפליטת‬ ‫ע״כ‪ .‬יש להעיר שזה הלשון איעו לשון הב״י אלא‬
‫הכלי שנתערב כבר נתבטל קו״פ‪ ,‬וכו׳ ועוד האריך‬ ‫הוא מדברי רבי׳ ירוחם שהביא הב״י וז״ל וחמץ‬
‫הרבה ע״ש‪ ,‬שכל סגנון דבריו דמה שנעשה קו״פ‬ ‫שנתערב קודם פסח בטל בס׳ ומותר באכילה אפי׳‬
‫מותר מטעם סתם כלי אב״י‪ ,‬אמנם בודאי ב״י מוכח‬ ‫בפסח מאחר שנתבטל קו״ס‪ ,‬וע״ז אנו סומכים לאכול‬
‫דפשיטא דאסור ע״ש‪ .‬וכן פי׳ גם דברי בעל העיטור‬ ‫מרקחות שנעשו קו״פ ובשר מלוח שנמלחו קו״פ בכלי‬
‫מטעם סתם כלים אב״י ע״ש‪.‬‬ ‫חמץ עכל״ד‪-‬‬

‫ולכן אף למד‪ ,‬שד‪,‬ביא הראש״ל הרבד‪ ,‬פוס׳ שמתירין‬ ‫ובאמת לשונו זה סתום ולא ביאר טעם ההיתר‬
‫נ״ט בר נ״ט שנעשה קודם פסח‪ ,‬מ״מ אנן קי״ל‬ ‫משום שסתם כלי אב״י‪ .‬אמנם כפי האמת‬
‫כמר״ן ומור״ם שכתבו להדיא לאסור מדינא במרקחת‬ ‫מוכרח לו׳ שהוא מטעם דעז׳ דאל״ה אלא איירי בב״י‬
‫שנעשית בכלי חמץ שהוא ודאי ב״י‪.‬‬ ‫ומטעם נ״ט בר נ״ט‪ ,‬אין לו קישור עם הקודם‪ ,‬שהתיר‬
‫לה‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ טו‬ ‫שמ״ש‬
‫עוד בענין הנ״ל‬ ‫ו ד ר ך אגב לא אוכל להתעלם ממאי דקשיא‪ -‬לי על‬
‫שוב אחר זה‪ ,‬חזר הראש״ל שליט״א‪ ,‬וכתב תשובה‬ ‫דברי מר״ן הקדוש בב״י הנ״ל‪ ,‬שכתב וכל‬
‫ארוכה בענין זה‪ ,‬הופיעד‪ ,‬בחוברת ״שרשים״‬ ‫שהוא תוך הפסח לדברי הבל אלו היתה נעשית‪.‬בחמין‬
‫ניסן תשמ״ז‪ .‬ושמחתי לראות שגם הראש״ל גופיה חזר‬ ‫בבלי שנשתמשו בו בדבר תם ודאי היתד‪ .‬נאסר וכו׳‬
‫בו שם ולא התיר כ״א מטעם סתם כלי אב״י‪ ,‬עם טעם‬ ‫ע״ב‪ .‬דהלא לדברי הסוברים דנטל״ם מותר ב©סח‪ ,‬גם‬
‫של נ״ט בר נ״ט‪ .‬אבל אם היה הכלי ב״י מוכח בדבריו‬ ‫בדבר חם היה מותר‪ ,‬ובפרט דד‪.‬רא״ש הוא מד‪.‬םוברים‬
‫לאסור‪ ,‬ובודאי דהיינו מטעם דלא חשיב נ״ט בר נ״ט‬ ‫כן‪ ,‬וכמ״ש הטור לקמיה ע״ש‪.‬‬
‫גבי חמץ‪ .‬ודוקא עם צירוף אב״י אז מתירין ע״ש‪.‬‬
‫אמנם למ״ש הב״י לקמ ‪ .T‬לפרש דברי הרא״ש דרק‬
‫ומה שד‪.‬ביא הראש״ל שם בשם הב״י לדעת העיטור‬ ‫מחמת חומרא אסר‪ ,‬א״ב י״ל בדוחק‪ ,‬דגם בפסח‬
‫בפי׳ א׳ דכיון דחמץ היתרא הוא‪ ,‬מאחר דאינו‬ ‫גופיה‪ ,‬מחמת חומרא הוא דאסר‪ ,‬ומר״ן ז״ל שפירש‬
‫בעין תוך הכלי אינו חשיב ובטל‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן‬ ‫דבריו אקודם פסח‪ ,‬רבותא נקט דאפי׳ בקו״ם משום‬
‫חאו״ח סי׳ כ״ב‪ ,‬שתמד‪.‬תי על פי׳ הזד‪ .‬של הב״י שהוא‬ ‫חומרא דחמץ במשהו אין לזלזל באיסורו‪ ,‬אע״פ שמד‪,‬״ד‬
‫סותר לדבריו שם‪ ,‬ועוד אמרתי דלפי טעם זה בטלו‬ ‫מותר גם בפסח‪ ,‬יש להחמיר‪.‬‬
‫כל דיני הגעלה‪ ,‬שכולה עשויה כשביל בליעת הכלים‬
‫העולה מזה‪ ,‬דבודאי ב״י אין שום היתר בזה לדעת‬
‫של קודם פסח‪ ,‬ובפרט דד‪.‬ב״י סיים ע״ז‪ ,‬וזה טעם היתר‬
‫מר״ן ומור״ם דקי״ל בוותייהו‪ ,‬ודוקא באב״י‬
‫בשר וגבינד‪ .‬שנמלחו קודם פסח‪ ,‬ובזה הרי כתב להדיא‬
‫או בסתם כלי מותר‪ ,‬וטעמא דנ״ט בר נ״ט מחני‬
‫בטור שאינו אוסר אלא בס׳‪ ,‬וממילא שגם דברי העיטור‬
‫להצטרף לטעמא דאב״י ולעשות ס״ס‪ ,‬לדעת המחמירין‬
‫שבאו אחריהם בלשון וכ״כ בעל העיטור דהיינו ע״י‬
‫בגטל״ם‪ ,‬וכדברי הראש״ל שליט״א בחזון עובדיה דס״ב‪,‬‬
‫ביטול ס׳‪ ,‬וזה א״א‪ .‬ועי׳ בב״י לקמיד‪ .‬דהקשה על‬
‫דאיירי בצירוף‪ ,‬וד& הם דברים המצודקים הדלא בדבריו‬
‫בשר יבש עצמו שכתב הטור דבטל בס׳‪ ,‬דד‪.‬א אין‬
‫ביהוד‪ .‬דעת ח״א סי׳ י״א‪ .‬ובמילואים בחזון עובדיה‬
‫בדבר המתבשל ס׳ נגד הכלי ע״ש‪ .‬וקושיא זו תעבור‬
‫דף רצ״ג שהתיר גם בודאי ב״י אחד‪.‬מ״ר טכת״ר‪ .‬רעי׳‬
‫גם על בעל העיטור‪ ,‬ומזה אמרתי דד‪,‬עיקר כטעם הב׳‬
‫ג״ב בחיי אדם כלל קכ״א סכ״ו שמוכח מדבריו דבכלי‬
‫שכתב הב״י מטעם סתם כלי אב״י‪ .‬ועי׳ בשיירי כנה״ג‬
‫ב״י ודאי דאסור ע״ש‪ .‬ובכף החיים תמ״ז אות קל״ח‬
‫סי׳ תמ״ז הגב״י אות י״ג‪ ,‬שכתב כטעם הא׳ משם‬
‫וז״ל וד‪.‬כלל נל׳ לדינא בודאי ב״י אסור אף באחרון‬
‫המרדבי פ׳ כל שעה משם הר״י מויינא דאע״ג דבכוליה‬
‫של פסח ואוסר תערובתו במשהו עכל״ד‪ .‬וע״ע שם‬
‫כלי משערינן ה״מ היכא שבלע איסורא אבל חמץ‬
‫אות קל״ו‪.‬‬
‫היתרא בלע משערינן כפי מה שהיתד‪ ,‬פולטת ובטל‬
‫ובזה נתחזקו ג׳׳ב דברי הרה״ג המלאך ר״ב זצ״ל‪,‬‬
‫בס׳ ע״כ‪ .‬ורצה לתרץ בזה קצת מתמיהות של הב״י‪.‬‬
‫ממד‪ .‬שתמה עליו הראש״ל במילואים שם‪ ,‬וכתב‬
‫ושוב סיים ע״ז‪ .‬ומיהו לרבינו המחבר דלא ס״ל הכי‬
‫דאישתמיטתיה דברי הרשב״א וד‪.‬פום׳‪ ,‬ושגם בחמץ‬
‫לא יתיישב בזה עכ״ל‪ .‬מוכח מדבריו דעיקר סמיכותו‬
‫אמרי׳ נ״ט בר נ״ט ע״ש‪ ,‬דכפי האמת הרה״ג זצ״ל‬
‫של הב״י על תי׳ הב׳ לבד שסתם כלי אב״י ע״ש‪.‬‬
‫קאי אליבא דהלכתא כנ״ל‪ ,‬דבפסח אין דין נ״ט בר‬
‫ומעתד‪ ,‬הלכד‪ ,‬זו יוצאה בהינומא שמרקחת שנתבשלה‬
‫נ״ט וכמ״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫בכלי חמץ ב״י קודם פסח‪ ,‬אסורה בפסח‪ ,‬זולת אם אין‬
‫ו מ ע ת ה כדי לתרץ הד‪.‬יא דסי׳ תנ״ב‪ ,‬מוכרח לתרץ‬
‫ידוע אם היד‪ ,‬כ״י דאז מותר מטעם סתם כלי אב״י‬
‫דברי מר״ן ומור״ם‪ ,‬דיש חילוק בין טעם א׳‬
‫עם צירוף טעם דנ״ט בר נ״ט‪ .‬וכבר אמרתי דישראל‬
‫להרבה טעמים כמ״ש בספרי שמ״ש ומגו סי׳ ט״ו אות‬
‫קדושים מחמירין שלא לאוכלה אף שהכלי היה אב״י‪.‬‬
‫א׳‪ .‬וד‪,‬רב המשיג דחה זה מסברא‪ ,‬ובאמת חילוק זה‬
‫החו״פ ירושלים‪ ,‬באלול התשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫הביאוד‪.‬ו המ״א והח״י רס״י תנ״ב‪ .‬גם הרב כף החיים'‬
‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬ ‫וד‪.‬באה״ט שם סקי״ב הביאו חילוק זה‪ .‬ודעת ערוך‬
‫השלחן סי׳ תמ״ז סכ״ד‪ .‬להתיר רק מטעם שאב״י לדעת‬
‫ומכל האמור תגדל התימה על הרב הנז׳ בספרו‬ ‫הש״ע ע״ש‪ .‬ולדעת מור״ם סובר דשומן מהותך בכלי‬
‫ילקוט יוסף מועדים דף שנ״ז סעיף כ״ח‪ .‬שגם‬ ‫חמץ אסור מדינא גם באב״י דלגבי פסח לא אמרי׳‬
‫אחרי תשובתי האחרונה על הערתו הנז׳‪ .‬עכ״ז כתב‬ ‫סתם כלים אב״י‪ ,‬ודוקא בודאי אב״י יש להתיר בדיעבד‬
‫בפשיטות להתיר במרקחת שנתבשלה קודם פסח בכלי‬ ‫ע״ש‪ .‬אמנם גם הוא בסי׳ תנ״ב סעיף ט׳ הסכים למ״א‬
‫חמץ ב״י‪ ,‬שמותר לאוכלה בפסח ושאין מורה הוראה‬ ‫וח״י לחלק בין ב׳ טעמים להרבד‪ .‬טעמים ע״ש‪ ,‬באופן‬
‫רשאי להחמיר בזה ע״ש‪ .‬ושם למטה בביאור הביא‬ ‫שהחילוק הנז׳ הוא מוסכם מהפוסקים‪ ,‬והוא מוכרח‬
‫דברי וכתב שלא ראיתי דברי המתירין שהביא מר‬ ‫לדעת מר״ן ומור״ם ז״ל‪.‬‬
‫אביו שליט״א‪ ,‬ועשה עצמו מעלומי עין מתשובתי‬
‫ואני מברך לידידי הרב ישצ״ו על הערתו‪ ,‬וכיוון‬
‫ששלחתי לו על הערתו‪ .‬אחר שראיתי את הכל והרביתי‬
‫אל האמת‪ ,‬שאני שמח בהערוו^ דבזה נתחוורה‬
‫להוכיח שדעת הב״י ברורה‪ ,‬שמעולם לא התיר בבן‬
‫שמעתתא כראוי‪ .‬זהו הנל׳ וצויי״מ‪ ,‬החו״ם ירושלים‬
‫יומו‪ ,‬ולא התיר אלא מטעם סתם כלי אב״י‪ .‬וא״כ‬
‫עיד‪.‬״ק בשלהי אדר ב׳ ש׳ תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬
‫כיצד פסק להקל כנגד מר״ן ומור״ם ז״ל שדבריהם‬
‫מפורשים לאסור בב״י‪ ,‬וקי״ל כוותייהו אפי׳ נגד אלף‬ ‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ סז‬ ‫שמ״ש‬ ‫לו‬
‫נמצא בתים נמשכים עד סמוך לשכונת מוצא אזי‬ ‫פוסקים‪ .‬ועוד זאת יתירה שבתוך הסעיף הנד‪ ,‬ציין‬
‫צריכים כולם לקרוא בט״ו ע״כ‪ .‬ואלו הם דבריו‬ ‫כמקור לדברי הרה״ג מר אביו שליט״א‪ ,‬משורשים ניסן‬
‫האחרונים שבהם חזר ממ״ש בספרו או״ח סי׳ קנ״א‬ ‫תשמ״ז‪ .‬והוא תימה‪ ,‬שהרואה יראה שם שלא התיר‬
‫וקנ״ג סק״ב‪ ,‬שהספר נדפס בשנת תרח״ץ‪ ,‬והשאלה‬ ‫אלא מטעם סתם כלי אב״י‪ .‬וכמו שכתבתי למעלה‬
‫היתה ‪:‬לאחר מלחמת השחרור כנר׳ בתש״ט‪ ,‬מוכח שזו‬ ‫במילואים‪ ,‬ומשם הבאתי ראיה שמר אביו שליט׳׳א‬
‫‪.‬‬ ‫דעתו האחרונה‪.‬‬ ‫נר׳ שחזר בו‪ ,‬וכדבריו בחזון עובדיה הגדה דס״ב‬
‫ועוד האריך הגאון דבילצקי שליט״א‪ ,‬לומר על מנהג‬ ‫דאיירי בצירוף ב׳ הטעמים‪ ,‬אב״י ונ״ט בר נ״ט ע״ש‪,‬‬
‫ירושלים שהוא כשיטה זו‪ ,‬שהרי מהידוע לפני‬ ‫והם דברים המוצדקים‪ .‬וכבר הבאתי למעלה פוס'‬
‫קום המדינה‪ ,‬שהשכונות בית וגן ובית הכרם נהגו־‬ ‫המסייעים והם חיי אדם כלל קכ״א סכ״ו‪ ,‬וכף החיים‬
‫בט״ו‪ .‬וכמדומה גם בית היתו׳ דיסקין וגבעת שאול‪.‬‬ ‫תמ״ז אות קל״ח‪ ,‬והמלאך רפאל בירדוגו ז״ל‪ ,‬וערך‬
‫וגם אחר מלחמת השחרור שהתחילו להוסיף שכונות‬ ‫חשלחן תמ״ז סכ״ה‪ ,‬ע״ש‪ .‬וא״כ איך נקל בדיני פסח‬
‫בפרוורי ירושלים ונהגו בט״ו‪ .‬מכל זה ניתן ללמוד‬ ‫החמורים‪ ,‬נגד כל הנ״ל‪ ,‬והוא באמת תימה‪ .‬וכבר‬
‫שסמכו אל הדיעה הזו‪ ,‬המתחילה אלפים אמה מבית‬ ‫אמרתי דאנשים מחמירין גם באב״י משום חומרא‬
‫האחרון בעיר החדשה‪ ,‬וכשוע כלים אף אחר הבית‬ ‫דחמץ‪ .‬ועי׳ להרב לב מבי״ן בירדוגו חיו״ד סי׳ צ״ו‬
‫הא׳ שבשכונה‪ ,‬כל השכונה נגררת אחריו‪ ,‬וזה כנר׳‬ ‫וז״ל‪ .‬אע״ג דסתם כלים אינס ב״י‪ ,‬גבי איסור חמץ‬
‫כן היה לכל השכונות הנ״ל ע״כ‪ .‬ועוד צירף לזה ס׳‬ ‫אין לו׳ כן משום חומרא דחמץ‪ ,‬הרב בד״ן סי״ח ע״ש‪,‬‬
‫הרב רפאל יצחק ישראל שאמר וז״ל תורה יוצאה דכל‬ ‫ובב״י סי׳ תמ׳׳ז ע״ש‪ .‬ודי בזה הערה לש״ש‪.‬‬
‫אלו הבתים מהחוצה אל העיר שהם בעיבורה של העיר‬
‫ס״ט‬ ‫הצעיר ע״ה שלום משאש‬
‫אפי׳ במקום קבר של שמעון הצדיק דקורין בס״ו ע״כ‪.‬‬
‫וקבר של שמעון הצדיק ממנו עד חומת העיר העתיקה‬
‫יותר מאלפים אמה‪ ,‬אלא הוא בתוך אלפים לבית‬ ‫ס ימ ן טז‬
‫האחרון בעיר החדשה‪ ,‬וא״כ הרי דעתו כשיטה זו‪ ,‬וכן‬
‫הוכיח מדברי הגאון הרב קוק זצ״ל‪.‬‬ ‫בענין קביעת יום פורים ברמות‬
‫ושאר שכונות‬
‫וסיים הגאון שליט״א‪ .‬ולסיכום י״ל דהרבה דיעות‬
‫הם הפוס׳ הסוברים שסמוך ונראה חושבים‬ ‫כבר כתבתי בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ נ״א‬
‫מהבית האחרון מעיר החדשה‪ ,‬ושיש ■לו׳ כי כבר נעשה‬ ‫ונ״ב‪ ,‬דרמות וכל השכונות צריכים לקרוא בט״ו ‪.‬‬
‫הדבר למנד‪,‬ג במדד‪T .‬ועה‪ ,‬ע״כ דברי הגאון הצל״ע‪,‬‬ ‫כירושלים ת״ו‪ ,‬הן היום ראיתי חוברת אחת מרב וגאון‬
‫ישר היליה ותוקפיד‪ ,.‬וכל זה הוא סייעתא גדולד‪ .‬לדברי‬ ‫גדול מבני ברק‪ ,‬הוא ניהו הרה״ג שרה דבילצקי‬
‫שהעליתי בספרי שמ״ש ומג״ן חאו״ח סי׳ נ״א ונ״ב‪.‬‬ ‫שליט״א‪ ,‬שהאריך הרחיב בזה כמדתו לכל רוח‪ ,‬והביא‬
‫ושמחתי מאד לדעת שכל גאוני זמנינו פסקו כן להלכה‬ ‫כל הריעות האמורות בענין‪ ,‬ומצא חמש שיטות בזה‪,‬‬
‫ולמעשה ונעשה למנהג קבוע‪ ,‬וכמו שכן נהגו לקרוא‬ ‫ובשיטה הג׳ האריך ‪r‬תר‪ ,‬וכתב דלשיטה זו‪ ,‬את הסמוך‬
‫ג״כ ברמות ומבשרת בט״ו כמה שנים‪ ,‬וכן הסכים‬ ‫והנראה מתחילין מהבית האחרון שבירושלים‪ ,‬ושכן היא‬
‫הגאון רי״ש אלישיב והגאון מהר״ש אוירבך שליט״א‪,‬‬ ‫סברת בל חכמי הזמן‪ ,‬הלא הם‪ ,‬הרב טוביה רוזנטל‬
‫גם הגאון הראש״ל הגר״ע שליט״א פסק בן‪ .‬וראיתי‬ ‫בתורה מציון שנה א׳ סי׳ כ״ג‪ ,‬והגאון הרי״מ הרל״ם‬
‫מברק ששלח למבשרת לעשות פורים בט״ו‪ ,‬ושכן‬ ‫בקונט׳ אחרון לציץ הקדש שם שנוטה לשיטה זו‪ ,‬וכן‬
‫הורה זקן הרה״ג אלישיב שליט״א‪ ,‬ונשארו נוהגים כן‬ ‫הכף החיים סי׳ תרפ״ח והבין כן גם בדעת הב״ה‪ ,‬וכן‬
‫כעשר שנים כמו ששמעתי מרבה של מבשרת‪ ,‬רק‬ ‫דעת ר׳ ישמעאל זאב מינצברג‪ ,‬והגאון תורת חסד‬
‫אח״כ שינד‪ .‬דעתו לפסוק אחרו‪ 4‬וכן לא יעשה כיון‬ ‫מלובלין זצ״ל‪ ,‬שדיבר על מושב זקנים המאוחדת שהיא‬
‫שהמנהג יש לו על מד‪ .‬לסמוך‪ ,‬וד‪.‬רי עכשיו אנד‪,‬רינהר‬ ‫לכל היותר תוך אלפים אמה לתוך הבית האחרון בעיר‬
‫לעיינין הרה״ג דבילצקי שליט״א‪ ,‬שכן היתד‪ .‬דעת‬ ‫החדשה‪ ,‬ופסק לקרות בט״ו‪ .‬והרי״ז מינצברג בהקדמה‬
‫גאוני הדור זלה״ה שהורו כן הלמ״ע‪.‬‬ ‫לס׳ כרכים המוקפים כתב וז״ל והדין פשוט אצלי כי‬
‫וכל זה היפך ממ״ש בס׳ תורת המועדים הל׳ מגילה‬ ‫גם כהיום כל תושבי ירושלים עליהם לקרות רק בט״ו‪,‬‬
‫סי׳ ר הלכד‪ .‬ב׳ ע״ש‪ .‬וכבר כתבתי שם בספרי‬ ‫וכל השכונים הבנוים בתוך תחום שבת של עיה״ק‬
‫שבלא״ה אין צריך שיד‪.‬יד‪ .‬שניהם סמוך ונראה‪ ,‬אלא‬ ‫ת״ו‪ ,‬הם בדין סמוכים לכרך שקורין בט״ו‪ .‬וזכור אני‬
‫נר׳ אע״ג דאינו סמוך‪ ,‬שכן היא דעת מר״ן וכמו‬ ‫מה שהורה גאון הגאונים אבד״ק לובלין בעל תורת‬
‫שהוכחתי שם‪ .‬וגם הרב חיד״א גופיד‪ .‬כך הבין בדבריו‪.‬‬ ‫הסד זצ״ל לפני ס׳ שנה כשהתחילו לבנות במגרשים‬
‫ולא באתי כאן אלא להוכיח מדברי כל הגאונים הנז׳‬ ‫של שכונת המערב אף שהיו רחוק מהישוב אעפ״כ‬
‫שפסקו הלמ״ע דגם אם הוא נראה או סמוך לבית‬ ‫הוראה ניתנה לקרות בט״ו עכ״ל‪.‬‬
‫האחרון מעיר החדשד‪ .‬סגי בזד‪..‬‬
‫גם הרב חזו״א זצ״ל נשאל מהרב הגרי״ש אונגר על‬
‫א ל א שראיתי להגאון דבילצקי שליט״א בחוברת הנז׳‬ ‫גבעת שאול ג׳ הסמוכה להר נוף‪ ,‬שהיה רב שם‪.‬‬
‫שיצא ל ‪T‬ון בדבר חדש‪ ,‬וסיים בדבריו‪ ,‬דזה‬ ‫וקבל הוראה מפורשת מהחזו״א לקרות שם רק בט״ו‪,‬‬
‫ניחא אם היו הכל בעלי בתי רגילים היד‪ .‬אפשר לקבוע‬ ‫אם היא בתוך אלפיים לעיר החדשה‪ ,‬וגם אמר לו שאם‬
‫לז‬ ‫ומגו‬ ‫חאו׳״ח סי׳ יז‬ ‫שמ״ש‬
‫מיל במכונית‪ ,‬שאין אף אחד באלף שבא רגלי ממקומות‬ ‫את הקריאה בט״ו‪ .‬אמנם כיון שיש ביניהם יראי‬
‫אלו לעיר‪ ,‬וא״כ שייך שפיר הטעם שיראו זא״ז ביום‬ ‫שמים המדקדקים במצות ומשתדלים לצאת כל הריעות‬
‫א׳‪ ,‬ויראו אלו עושים פורים והם אינם עושים‪ .‬וגם‬ ‫והחששות והחומרות וכמו שמחמירין במוצאי שבת‬
‫הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‪ ,‬כתב כן דלפי טעם זה‬ ‫כר״ת‪ ,‬אף שמקודם שו״א לא החמיר גזה‪ ,‬וכן חזרו‬
‫ודאי נכון הוא לחשוב שיעור מיל במכוניה אלא דחזר‬ ‫להחמיר בשביעית ולא סומכים יותר על המכירה בלבד‪,‬‬
‫בו ממה שראה בס׳ עיר הקדש והמקדש שהשיג על‬ ‫לכן מבקש מכל הרבנים לקבוע לכל הישוב הקדוש‬
‫כף החיים‪ .‬וכבר בספרי שם ישבתי את תמיהתו מפסה‬ ‫הזה כבערי הספיקות בי״ד וט״ו וכר‪ .‬והביא סברות‬
‫״מדרך רחוקה״‪ ,‬ושאין דמיון כלל לנד״ד עש״ב‪.‬‬ ‫שביום הב׳ יקראו על הנסים באלהי נצור ובסיום ברכת‬
‫ולכן דעתי ברורה שראוי לחוש יותר להמון העם‪,‬‬ ‫המזון וכו׳ עש״ב‪,‬‬
‫שלא לבטל מנהג הקדום‪ ,‬ובפרט שזהו הדין‬ ‫ולפקוצ״ד אנכי הרואה‪ ,‬שחש לתקן לבני־ תורה‬
‫לדעת מר״ן דקי״ל כוותיה‪ ,‬דגר׳ אפי׳ אינו סמוך‪ ,‬ושכך‬ ‫שרוצים לעשות חס ‪T‬ות‪ ,‬ולא חש על‬
‫דעת הח ‪T‬״א בדעת מר״ן‪ ,‬והיא דעת גדולי עולה‬ ‫בלבול של כל הקהל שהוא מאנשים רגילים‪ ,‬ויתבלבלו‬
‫רש״י ור״ח והריטב״א והמאירי ור׳ ירוחם‪ ,‬ומועדים‬ ‫ולא ‪T‬עו מתי לברך ומתי שלא לברך‪ ,‬גם מרבה‬
‫בהלכה‪ ,‬וחיי אדם‪ .‬כמ״ש המשנ״ב בשער הציון סי׳‬ ‫עליהם טידחא של ב׳ ימים וב׳ סעודות וקריאות‬
‫תרפ״ח‪ ,‬הבאתי דבריו בספרי שם‪ ,‬והכרחתי כן בדעת‬ ‫המגילה והפרשה על חנם ויבואו לבטל הכל ולא יעשו‬
‫מר״ן ז״ל דנראה אפי׳ אינו סמוך‪ ,‬וכ״ש בזה דיש גם‬ ‫לא זה ולא זאת‪ ,‬וכל זה לעשות נח״ר לדתים המתחסדים‬
‫סמוך ע״י מכונית דודאי לא נשאר שום ספק‪ ,‬ומצוה‬ ‫שרוצים לצאת ידי כל הדיעות‪ ,‬ואין זה סברא שבשביל‬
‫רבה לאגד כל ירושלים שתהיה ירושלים שלימה ולא‬ ‫קבוצת אנשים נהיה מוכרחים לשנות הידוע על כל‬
‫לחלקה לחלקים‪ ,‬וזהו כבודה וזהו תפארתה‪ .‬וזה מלבד‬ ‫הציבור לענות אותו‪ ,‬לשנות מנהגו ולבלבל אותו‪ ,‬והילך‬
‫שאר הטעמים שכתבתי שם משם הפום׳‪ ,‬של השם‬ ‫מה שכתב החס ‪ T‬בעל ספר מסלת ישרים פי״ג‪ ,‬שאין‬
‫שכולם נקראים בשם ירושלים והשכונות הם כמו‬ ‫רוב הציבור יכולים להיות חס ‪T‬ים זרק לשר ‪T‬ים אשר‬
‫רחובות‪ ,‬וגם ענייניהם מעורבים עם ירושלים בכשרות‬ ‫בעם וכר להם מגיע משנת חס ‪T‬ים וכו׳ שאי אפשר‬
‫במסים וארגוניות עש״ב‪.‬‬ ‫לאומה שתהיה שוה בולה במעלה אחת וכו׳ עש״ב‪.‬‬
‫ו כ ל עיקר תשובתי הוא להודיע קבל עם שמצאתי‬ ‫הבאתי דבריו בספרי שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳ י״ג‬
‫להרבה גאוני הזמן שעברו ושישנם בחיים שכולם‬ ‫ע״ש‪ .‬והוא דבר שכלי ומוסבר‪ ,‬ולחסידים אין לחוש‬
‫סוברים כן והורו כן הלמ״ע‪ .‬וע״פ דבריהם נקבע‬ ‫הרבה כיון שהם בני תורה ולא יתבלבלו‪ ,‬ויש להם‬
‫המנהג כבר‪ ,‬ואין לשנות‪ .‬וכבר כתבתי שיש הרבה‬ ‫ב׳ דרכים‪ ,‬או ילכו בפורים לעיר העתיקה ויעשו שם‬
‫ספיקות בדבר׳ והוי ב׳ וג׳ ספיקי עי׳ בספרי‪.‬‬ ‫כל הצורך בלי שום ספק‪ ,‬או אם זה קשה להם יראו‬
‫קנצי למלין‪ ,‬דבמקומי אני עומד‪ ,‬דכל שכונות ירושלים‬ ‫להתקבץ באיזה בהכ״נ או באיזה מקום ויעשו ב׳‬
‫צריכים לקרות המגילה ולעשות כל ענייני פורים‬ ‫הימים‪ ,‬והם יכולים לעמוד בזה‪ .‬לא כן עמי הארצות‬
‫בט״ו בירושלים ממש‪ .‬וכמו שהעידו התורת חסד‬ ‫ראוי להעמידם על קו הדין והמנהג כמו שהעלה‬
‫והחזו״א והרב יצחק רפאל ישראל והרב קוק זכר כולם‬ ‫בשיטתו תג׳ בשם כל גאוני הארץ שכל השכונות יעשו‬
‫לחיי ער‪ ,‬ובזה יבוא שלום על רייני ישראל שליט״א‬ ‫כירושלים‪.‬‬
‫ועל כל ירושלים שתהיה לאגודה אחת‪ ,‬ואפריין נמטייה‬ ‫ו מ ה שהביא ראיה ממוצאי שבת דהרבה עושים כר״ת‬
‫להגאון שריה דיבלצקי שליט״א‪, ,‬שריווה אותנו בדברי‬ ‫ומשביעית שמחמירים ולא סומכים על המכירה‪,‬‬
‫גדולי הדור זצ״ל‪ .‬וגם בהכרעתו לענין דינא שמנהג‬ ‫אין זה ראיה כלל‪ ,‬ואדרבה משם ראיה לדברינו‪ ,‬דשם‬
‫ירושלים הוא כשיטה הג׳‪ ,‬לעשות פורים בס״ו‪ .‬ומיני‬ ‫המחמירים לא הפריעו לשום אחד‪ ,‬דכל אחד עושה‬
‫ומיניה תסתיים שמעתתא‪ .‬זהו הנ״ל‪ ,‬וצויי״מ וימ״ד‬ ‫במקומו מה שנר׳ לו בלי שירגישו בו‪ ,‬ולא הכרחנו‬
‫החו״פ ירושלים עיה״ק תוב״ב בר״ח אדר ב׳ שנת‬ ‫כל העם לעשות כר״ת‪ ,‬בשביל אלו שרוצים לההמיר‪,‬‬
‫תשמ״ט לפ״ק‪.‬‬ ‫וגם בשביעית לא הכרחנו כל הקהל לאסור המכירה‬
‫בשביל המחמירים‪ ,‬רק כל א׳ עושה מה שנראה לו‬
‫ס״נז‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬
‫ומה שהוא קל עליו‪ ,‬ובפרט לפי הטעם שנתנו לשיעור‬
‫מיל‪ ,‬שהוא בכדי שיבא לכרך תוך מיל וכמ״ש הד״מ‬
‫אות א׳‪ ,‬וכ״כ הר׳ צבי ח״ב סי׳ קכ״ג הבאתי דבריו‬
‫ס י מ ן יז‬
‫בספרי שמ״ש ומגן ח״א סי׳ נ״א‪ ,‬משום דהואיל וקרובה‬
‫מבשרת לענין פורים‬ ‫מיל אין ישיבתה בנחל או בראש ההר מונעתה מלהיות‬
‫לכבוד מעלת אדמו״ר הרה״ג נר המערבי מורנו‬ ‫רגילים תמיד אנשים של זו בזו ושל זו בזו כל היום‪,‬‬
‫ורבינו כמוה״ר שלום משאש שליט״א‪ ,‬הרב הראשי‬ ‫דא״א שזו תקיים בי״ד וזו בט״ו‪ ,‬דגר׳ כעיר אחת ‪.‬‬
‫ואבי אבות בתי הדין‪ ,‬ירושלים‪.‬‬ ‫חלוקה במנהגים ויש בזה משום לא תתגודדו ע״ש‪,‬‬
‫ר‪,‬ג‪,‬מ‪,‬נ‪.,‬‬ ‫וזה שייך בבידור‪.‬‬
‫הנני מאשר בתודה רבה את קבלת פס״ד בעניו‬ ‫ו עינינו הרואות דכל העם באים במכוניות כל היום‬
‫קריאת מגילה בשכונת רמות הכל מוסבר‬ ‫תוך כדי מ ל זה לזה וזה לזה‪ ,‬וא״כ זה‬
‫בהרחבה בטוב טעם ודעת כיד ה׳ הטובה עליה‬ ‫סברא גדולה הגיונית ושכלית שראוי לחשוב שיעור‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ יח‬
‫בראשונים‪ ,‬בן באחרונים‪ ,‬הולד ומוסיף‪ .‬זקני חכמי‬
‫ישראל דעתן מתיישבת עליד‪,‬ן‪ ,‬ובפרט עם אוירא‬
‫דא״י המחכים‪ .‬ועוד יותר בירושלים הקדושה‪ ,‬אשר‬
‫כאן בית אלהים‪ .‬וזה שער השמים‪ ,‬לד‪,‬ור ‪ T‬שפע‬
‫החבמד‪ ,‬והתבונה ובפרט לאנשי הרוח והמעלה כמוהו‪.‬‬
‫כן יזבד‪,‬ו האל להמשיך בדרכו זאת בתוספת דקדושה‬
‫להטעימנו עוד מצוף דבשו בחיבורים אחרים המאירים‬
‫את העינים אמן‪.‬‬
‫לחיבת קדש ולדרישתו‪ ,‬כתבתי קצת דברים בעוברי‬
‫בין בתרי הספר‪ ,‬כדלהלן‪.‬‬
‫בסימן ‪ 'T‬בדברי הגמ' שבת קי״ח‪ ,‬האריך כבוד‬
‫הרהמ״ח לפרש מ״ש שם כל הקורא הלל‬ ‫ויבא שכמ״ה‪ .‬והננו לברכו שיפוצו מעינותיו חוצה‬
‫בכל יום ה״ז מחרף ומגדף‪ ,‬דפשוטו אין לו שחר‪ .‬ואני‬
‫הצעיר מצאתי באמתחותי מימי חורפי עלד‪ ,‬א׳ כת״י‬
‫שכתבתי בזה וזה נוסחו‪ .‬אמרו בש״ם כל הקורא הלל‬
‫וכו׳ ה״ז מחרף וכו׳‪ .‬ושמעתי מ ‪TT‬י הרב שלמה‬
‫טולידאנו שליט״א משם גאון א׳ דד‪,‬יינו טעמא משום‬
‫שבכל יום נעשים נסים עם האדם‪ ,‬ואותו הלל קבעו‬
‫אותו רבנן לזמנים ידועים כגון יציאת מצרים‪ .‬ענני‬
‫כבוד וכיוצא‪ ,‬וכשאומרו ת ™ מורד‪ ,‬שאין ראוי לו׳‬
‫הלל אחר או שבח אחר רק זד‪ ,‬לבד על נסים שנעשו‬
‫לו‪ .‬וזה באמת הוי חירוף‪ ,‬ע״ד סיימתינד‪,‬ו לשבחי‬
‫דמרך‪ .‬זהת״ד‪ .‬ולדעתי אין זה מחוור‪ ,‬דלפי דבריו מי‬
‫שיאמר שבח אחר עם הד‪.‬לל בכל יום מותר ולא הוי‬
‫מחרף‪ .‬ובגמ׳ אמרו סתם‪ ,‬כל הקורא הלל בכל יום‪.‬‬
‫ואני הקטן למדתי מדבריו לתרץ באופן אחר‪ .‬דכיון‬
‫דבכל יום נעשים נסים עם האדם והוא אומר עליהם‬
‫אותו הלל שאומרים בפסח זכר‪ .‬בזה מקטין הנס של‬
‫יצי״מ ומשוה אוחו עם שאר נסים הקטנים שאדם דש‬
‫בעקיביו בכל יום אחר שאומר עליד‪,‬ם הלל אחד‪ ,‬ובזה‬
‫‪,‬‬ ‫הוי כמחרף ומגדף ודוק׳‬
‫בסי׳ כ״ו בענין לעמוד בעשרת הדברווב גם אני‬
‫הצעיר כבר כתבתי בספרי שמ״ש ומגן‬
‫חאו״ח סי׳ נ״ז וד‪,‬עליתי כדברי הרה״ג המחבר שליט״א‬
‫לקיים מנד״גינו לעמוד‪ ,‬ושאין לחוש בזמנינו לטענת‬
‫המינים עש״ב‪ ,‬ושגם בימי הרמב״ס ז״ל לא שמעו לו‬
‫ע״ש משם כמד‪ ,‬פוס׳ שהבאתי שמסכימים לזה‪.‬‬
‫בסי׳ ס״ב בענין בין השמשות‪ .‬שמחתי לראות מה‬
‫שהאריך למעניתו הרה״ג המחבר שליט״א‬
‫להוכיח ולהביא פוס׳ דלא קבלו אבו״ר נ״ן דעת מר״ן‬
‫בזה לפסוק כר״ת‪ .‬אלא כדעת הגאונים דבה״ש מתחיל‬
‫תיכף לשקיעה א׳‪ .‬וכן העלה במסקנתו‪ ,‬וזהו ממש כמו‬
‫שכתבתי כבר בארוכד‪ ,‬בספרי שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳‬
‫ה׳ ]ששלחתי לו זד‪ .‬שנתים[ והבאתי ראיד‪ ,‬מכל הפום׳‬
‫שהביא‪ ,‬מהרב ארץ החיים‪ ,‬ופקודת אלעזר‪ ,‬ובתי כהונה‬
‫ונחפד‪ ,‬בכסף וגט מקושר וד‪,‬רב בית דוד‪ .‬שהביא דבר ‪,T‬ם‬
‫ד‪,‬ח ‪T‬״א זלה״ד‪ ,‬בברכ״י ומחזיק ברבה סי׳ רפ״א וסי׳‬
‫של״א‪ .‬וכתב שנתפשט המנהג בירושלים וחברון מזמן‬
‫גאוני הדורות שלפני דורנו ע״ש‪ .‬וד‪.‬וספתי להביא ראיד‪,‬‬
‫מדברי רבותינו הספרדים גאוני מרוקו‪ .‬הרב ויאמר‬
‫יצחק ן׳ וואל ‪ T‬סוף ח״ב משם מהר״י נבון ז״ל‪ .‬וכן‬
‫פסק הגאון בקש שלמד‪ ,‬אבן דנאן ז״ל סי׳ כ״ח וד‪,‬אריך‬
‫שמ״ש‬ ‫לח‬
‫בראיות גרורות ומוסכמות מהפוסקים הראשונים‬
‫ואחרונים הכל עשה יפד‪ .‬בעטו איישר היליד‪.‬‬
‫לאוריתא‪ .‬כת״ר החליט כי רמות יקראו המגילה בט״ו‬
‫ולא בי״ד‪ .‬הנני עומד כדל שואל ומבקש דעתו דעת‬
‫התורה מה עם מבשרת >ציון‪.,‬‬
‫מזה י״ד שנה נהגנו לקרוא המגילה בט״ו לפי הוראת י‬
‫גדולי התורה והד‪,‬וראה שליט״א‪ .‬לפני כשנד‪.‬‬
‫התעוררה הבעיה זד‪ ,‬אומר בכה וזה אומר ׳בכה‪ ,‬ודאגתי‬
‫שלא לעבור על לאו דלא תתגודדו‪.‬‬
‫לכן הננו פונים לכת״ר בבקשה לחוות דעתו דעת‬
‫התורה‪ .‬ויורה לנו בחכמתו הדרך אשר נלד בה‬
‫ויזכה להאיר בתורתו הקדושה לארץ ולדרים עליה‬
‫ויאריך ימים ושנים על ממלכתו הוא וב״ב מתוך‬
‫בריאות איתנד‪ ,‬ונהורא מעליא‪.‬‬
‫בבל הכבוד ויקרא דאורייתא‬
‫ע״ה מרדכי חזיזא‬
‫הרב המקומי‬
‫תשובה‬
‫לכבוד הרב הכולל‪ ,‬כל אישורין כולל‪ .‬כמה״ר‬
‫מרדכי חזיזא שליט״א‪ ,‬הרב של מבשרת ירושלים‬
‫ת״ו‪.‬‬
‫ר׳מ‪,‬נ‪.‬‬
‫כתשובה לשאלתך על דבר העיר מבשרת‪ ,‬מתי יעשו‬
‫חג הפורים‪ ,‬קריאת מגילה ומשלוח מנות‪.‬‬
‫אם ביום י״ד או בט״ו כירושלים‪ .‬כמו שכבר נהגתם‬
‫זה י״ד שנד‪ ,‬ע״פ גדולי ההוראה‪ ,‬זאת אשיב‪ .‬כי כבר‬
‫מסרתי לך פסק דין בעניז רמות‪ ,‬ונהנית ממנו‪ .‬וכבר‬
‫נדפס בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ נ״א וסי׳ נ״ב‪.‬‬
‫וכל הטעמים שנאמרו ברמות‪ ,‬כולם שייכי גם למבשרת‪.‬‬
‫ולכן קם דינא‪ ,‬דד‪,‬עיר מבשרת תעשה חג הפורים וכל‬
‫השייך לו ביום ט״ו בירושלים ממש‪ .‬ושמחתי לראות‬
‫בצילום המכתבים ששלחת לי‪ ,‬שכך הורו לכם כבר‬
‫גדולי התורה הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א והרד‪,‬״ג‬
‫ש׳ אלישיב שליט״א‪ .‬ובכן אין לשנות המנד‪,‬ג שכבר‬
‫נהגתם זה כמה‪ .‬המיוסד ע״פ ההלכד‪ .,‬ותול״ט‪ ,‬ותחוגו‬
‫את תג הפורים בשמחה ובשירים אמן‪ .‬ולרח״ם ירושלים‬
‫עיק״ו באדר ב׳ תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ם י ם ז יח‬
‫קורא הלל בכל יום‪ .‬בדין בה״ש‪.‬‬
‫לכבוד מעלת המאור הגדול‪ ,‬הגאון המפורסם בחכמתו‬
‫ובחיבוריו הרבים צ^ אליעזר ועוד‪ .‬עליו יצת נזרו‪.‬‬
‫מגדולי הדור והדרו‪ ,‬הרב אליעזר יהודה וואלדינכרג‬
‫שליט״א‪ ,‬חבר ב ‪,T‬״ד הגדול בירושלים ת״ו‪.‬‬
‫רב גדול!‬
‫הגיעני ספרו ד‪,‬בד‪,‬יר ״צח אליעזר חלק הי״ז״ שיהיה‬
‫לו לסימן טו״ב‪ .‬באורך ימים ושנים‪ .‬על מי‬
‫מנוחות ברבות הטובה‪ ,‬עד זקנה ושיבה טובה‪ ,‬כמעשד‪,‬ו‬
‫לט‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ יט‬
‫ואחרונים‪ ,‬וכמ״ש כל זה בירחון אור תורה טבת‬
‫תשמ״ו ובספרי החדש שמ״ש ומגן ח״א סי׳ י״ג ע״ש‪.‬‬
‫זידידי הרב המשיג הנז׳‪ ,‬ברוח מביבתו‪ ,‬דחה דברי‬
‫בקש ובגילא דתטאתא‪ ,‬ורצה לקיים ולחזק‬
‫דבריו דסי׳ כ״ח ולדחות דבריו דסי׳ י״ח שהם רק‬
‫באגב לפי דעתו‪.‬‬
‫והנה השקפתי על כל דבריו אחת לאחת‪ ,‬וראיתי‬
‫שהוא נחפז להשיב טרם שיעיין ויתבונן בדברי‬
‫חבירו ובדברי הפוס׳‪ ,‬תחלה כתב שאף שנר׳ לכאורה‬
‫כדברי‪ ,‬שכיון שד‪,‬מחלוקת היא בעצם המצוד‪ ,‬באכילת‬
‫פת ביו״ט ממילא חייב לחזור ולברך‪ ,‬אך אמנד‪ ,‬בכל‬
‫זאת בנדו״ז שעיקר זכירת המאורע בבד״מ״ז לכ״ע היא‬
‫רק מדרבנן‪ ,‬לכן פסק הראש״ל שלא לחזור כדברי‬
‫טהרת המים וכר וטעמם ונימוקם עמם מטעם ספיקא‬
‫דרבנן‪ ,‬ועל כולנה ספק ברכות להקל‪ ,‬וראיה מדברי‬
‫טהרת המים שהביא ביביע אומר שם‪ ,‬שכתב וו״ל‬
‫ואע״פ שמר״ן פסק שאם לא הזכיר מעין המאורע‬
‫בשבת וכן ביו״ט חוזר‪ ,‬כיון שיש חולקים לגבי יו״ט‬
‫וס״ל בדוקא בליל פסח וליל סוכות חוזר הכי נקטי׳‬
‫שלא לחזור‪ ,‬ואין לומר הא ברהמ״ז דאורייתא וספיקת‬
‫לחומרא‪ ,‬זה אינו דאזכרת המאורע של היום אינו אלא‬
‫מדרבנן לכו״ע וספיקא דרבנן לקולא וסב״ל אפי׳ ע ד‬
‫מר״ן ע״כ‪ .‬וטעמם ונימוקם עמם כמ״ש אנו בעניותין‬
‫למעלה שיש כאן תרתי לטבותא וכמש״ל‪ ,‬ולזה כיוון‬
‫ודאי טד‪,‬רת המים שנתן ב׳ טעמים לשבח הנ״ל להודיע‬
‫לנו ברמז על הנ״ל וכו׳ עכ״ד‪.‬‬
‫והרואה יראה דכד ניים ושכיב אמרה למילתיד‪,,‬‬
‫חדא‪ ,‬דמה שחשב זה לשני טעמים‪ ,‬זהו‬
‫חסרון הבנה בדברי טהרת המים‪ ,‬שכפי האמת לא כתב‬
‫רק טעם אחד של ספק ברכות להקל‪ ,‬אלא דקשיא ליה‬
‫ע״ז דכיצד נאמר סב״ל‪ ,‬והלא איירי בבהמ״ז שד‪,‬יא‬
‫דאורייתא וספיקה לחומרא כ ‪T‬וע שאם נסתפק אם בירך‬
‫בהמ״ז חוזר ומברך ולא אמרי׳ סב״ל דדוקא בשאר‬
‫ברכות אמרי׳ סב״ל שד‪,‬ם דרבנן‪ ,‬לזה תירץ דגם כאן‬
‫הוי כשאר ברכות שהם דרבנן ואמרי׳ סב״ל‪ ,‬דאף‬
‫שברהמ״ז הוי דאורייתא‪ ,‬הזכרת מעץ המאורע היא‬
‫ס״ט‬
‫דרבנן ואזלי׳ בספיקה להקל‪ ,‬נמצא שבכל דבריו‪ .‬לא‬
‫נמצא כ״א טעם א׳ של ספק ברכות להקל‪.‬‬
‫ו עו ד דאף אי יהבי׳ ליה כל דיליה ולפי הבנתו הנ״ל‪,‬‬
‫הרי גם בנדון הרדב״ז ז״ל הוא מדבר על‬
‫ברכות הא׳ של תרומות ומעשרות של פירות הגוי‬
‫זכץצא שד‪,‬ן מדרבנן שלכ״ע כל הברכות הם מדרבנן‬
‫ואינם מעכבות חוץ מבהמ״ז שהיא דאורייתא‪ ,‬והראש״ל‬
‫שליט״א למד שם ביבי״א מזה לברכת שופר שנפסל‬
‫במיעוטו‪ ,‬ולברכת לולב ע״ש ובכל הברכות יש לו׳‬
‫בהם סב״ל וא״כ בין אם נחשוב אותם לב׳ טעמים‬
‫כד‪,‬בנתו‪ ,‬או לטעם א׳ כפי הד‪,‬בנה האמיתית‪ ,‬עכ״ז‬
‫ראוים לו׳ בד‪,‬ם סב״ל לדעת טד‪,‬רת המים‪ ,‬ועכ״ז הרי‬
‫הרדב״ז סובר ונגרר אחריו הראש״ל שבמחלוקת במצוד‪,‬‬
‫אם פסקי׳ כדעת פוסק צריך ללכת אחריו גם בברכה‬
‫לחזור ולברך ולא אמרי׳ סב״ל דאין כאן ספק אלא ודאי‪,‬‬
‫דכמו שחייב במצוד‪ ,‬כמו כן חייב לברך‪ .‬ומינה לנד״ד‬
‫דכיון דפוסקים דחייב לאכול פת ביו״ט כדעת מר״ן‬
‫שמ״ש‬
‫למעניתו והביא כל הפום׳ הנ״ל‪ .‬ופשפטים צדי?ןים‬
‫משם מהר״ם נבון ז״ל ע״ש סי׳ ל״ב‪ .‬ופרחי כהונה‬
‫חאו״ח סי׳ ז‪ /‬שכולם כתבו שהמנהג כדעת הגאונים‬
‫בשוט במרוקו‪ ,‬דאם נולד בע״ש עשרים דקות אחר‬
‫■השקיעה בע״ש‪ ,‬מלין אותו בשבת באין פו״פ‪ .‬ולא‬
‫חיישי׳ לס׳ ר״ת כלל‪ .‬ובליל מוצאי שבת תיכף אחר‬
‫כ׳ דקות מבדילין בבהכ״נ ועושין כל מלאכה ולא‬
‫חשים להחמיר כר״ת‪ .‬וכתבתי דאף המחמירים כר״ת‬
‫ראוים לעשות בצנעה‪ ,‬שלא להראות שהאחרים מחללים‬
‫שבת‪ .‬וכעת נ״ל עוד לתמוה על המחמירים דעבדי‬
‫תרתי דסתרן‪ ,‬דלגבי מילה אם נולד ביום ר עשרים‬
‫דקות אתר השקיעה‪ ,‬מלין אותו בשברב ונכנסים לספק‬
‫מילה שלא בזמנה בשבוד שלדעתן הוי חילול שבת‬
‫גמור‪ .‬ובזה לא ראיתי שו״א מחמיר להניחה ליום א׳‬
‫מספק‪ ,‬ולגבי הוצאת שבת מחמירין‪.‬‬
‫ו ד ב ר חדש ונפלא ראיתי בתשובת מעכ״ת‪ .‬מה שהביא‬
‫מעתון המודיע י״ז אדר תשל״ו‪ ,‬שאע״ב‬
‫שהנפטר בחייו היה מחמיר כס׳ ר״ת‪ ,‬לא רצח רב‬
‫העיר לעשות רצון אלמנתו שלא להתעסק בו עד‬
‫יציאת שבת לפי ר״ת‪ ,‬והקפיד בזה שלא להראות לעם‬
‫שום שינוי במנהג ירושלים ע״ש‪ .‬גם הביא לנו דברי‬
‫הרה״ג הרצ״פ פרנק ז״ל שגם הוא העיד על המנהג‬
‫מכמה דורות שעברו‪ ,‬דלא כר״ת‪ ,‬ושאין בכחינו לשנות‬
‫מנהג שקבעו ראשונים לנהוג כשיטת הגאונים בא״י‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫באופן שהלכה זו יוצאה בהינומא לקיים המנהג‬
‫כהגאונים ז״ל‪ .‬ורק המהמירים יעשו בצנעה‬
‫ע״ד אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי ותול״מ‪.‬‬
‫זהו מה שנל׳ לכתוב להשתעשע את שאהבה נפשי‬
‫‪ w t t‬הרה״ג המחבר שליט״א‪ ,‬אף שהדברים‬ ‫‪.‬‬
‫פשוטים למדי‪.‬‬
‫ועוד אסיים בברכה מעין הפתיחה שה׳ יאריך ימי‬
‫צבאו בבריאות איתנה‪ ,‬ושיבה טובה על התורה‬
‫ועל העבודה אכי״ר‪ .‬החו״פ ירושלים באדר הנהדר‬
‫תשמ״ח לפ״ק‪ .‬בברכה רבה וברגשי כבוד‪.‬‬
‫ע״ה שלום משאש‬
‫ס י ט ן יט‬
‫בדין מי ששכח יעלה ויבא בבהמ״ז ביו״ט‬
‫ראיתי בהירחון הנכבד אור תורה )תמוז תשמ״ו סי׳‬
‫קי״א( והודפס אה״כ בספרו עמק יהושע ח״ג‬
‫סי׳ כ״ח מה שכתב ידידי הרה״ג יהושע מאמאן‬
‫שליט״א‪ ,‬ליישב השגתי על הרה״ג פאר הדור הראש״ל‬
‫הרב עובדיה יוסף שליט״א ביביע אומר חלק ו׳ סי׳‬
‫כ״ח שפסק שם שמי ששכה יעלה ויבא ביו״ט בבהמ״ז‬
‫א״צ לזזזור ע״ש‪ .‬ואני הבאתי ראיות עצומות ומכריעות‬
‫דחובתו לחזור‪ ,‬כיון שההלכה היא דחייבים לאכול פת‬
‫ביו״ט‪ ,‬וממילא חזר להיות כמו שכח יעלה ויבא בתפלה‬
‫שחובתו לחזור‪ ,‬וכפסק מר״ן סי׳ קפ״ח‪ .‬וכתבתי שגם‬
‫הראש״ל גופיה פסק כן בספרו חנז׳ סי׳ י״ח ודבריו‬
‫שם עיקר שהם מוסכמים עם גדולי הפוס׳ ראשונים‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ יט‬ ‫שמ״ש‬ ‫מ‬
‫עבדי׳ כדברי הרדב״ז‪ ,‬הרי דבפי׳ איתמר בדברי‪ ,‬וד‪,‬וא‬ ‫ורוב הפום‪ /‬כמו כן אם שכח חייב לחזור‪ ,‬וחזר להיות‬
‫העלים עינו מזה‪ ,‬ובע״ה אי איישר חילי אשנה פרק‬ ‫כשכח רצה והחל ‪r‬נו בשבת מדאי חוזר‪.‬‬
‫זד‪ ,‬בד׳רחבד‪ ,‬ואעמוד על בירור הלכה בנקודה זו בספק‬ ‫וכבר הוכחתי שגם מר״ן ז״ל סובר כהרדב״ז ולא‬
‫שקול‪ ,‬כי הרי החיד״א זיע״א בשה״ג פסק כד״רדב״ז‬ ‫הש לסב״ל כמו גבי סעודה ג׳ שפסק לפסור‬ ‫■‬
‫ולא הצריך רוב הפוס׳ רק מטעם שאיסור ברכד‪ ,‬שא״צ‬ ‫מלחזור מטעם סב״ל וכמ״ש הב״ח ג״כ וכמ״ש‬
‫לכל הפוס׳ הוא מדרבנן ע״ש‪.‬‬ ‫בתשובתי באורך‪.‬‬
‫ג ם מה שדחה הס״ס שעשיתי שמא הלכד‪ ,‬דאין אומרים‬ ‫ו בז ה נפל כל יסוד סתירתו של ידידי הרב מאמאן‬
‫סב״ל נגד מר״ן בכל אופן גם אם נחלקו רק‬ ‫שליט״א הן בפי׳ דברי טהרת המים‪ ,‬והן בדמיון‬
‫בברכה‪ .‬ואת״ל אומרים בזה סב״ל‪ ,‬שמא במחלוקת‬ ‫הענין מילתא למילתא‪.‬‬
‫במצוד‪ ,‬הלכה כהרדב״ז‪ ,‬וכתב על זה בהשגתו וז״ל‬ ‫עו ל ראיתי לו שהביא מדברי הראש״ל ח״ה או״ח סי׳‬
‫השתא דאתית להכי‪ ,‬הנה בנד״ד אדרבה יש ס״ם לאידך‬ ‫מ״ב פעם משמו ופעם בסתם‪ ,‬ששם דעתו של‬
‫גיסא שלא יברך‪ ,‬ספק אם הלכה כהרדב״ז וסיעתיה‬ ‫הראש״ל ברורה דאם רוב הפוס׳ כמר״ן שקבלנו‬
‫הסוברים לחלק בין מחלוקת במצוד‪ ,‬למחלוקת בברכה‪,‬‬ ‫הוראותיו ואתריה דמר הוא‪ ,‬באופן כזה יש לסמוך על‬
‫ואת״ל דהלכה כהרדב״ז‪ ,‬שמא הלכד‪ ,‬כהרשב״א דאינו‬ ‫הכלל של כפתור ופרח והרדב״ז וברוכי נמי מברכינן‪.‬‬
‫חוזר ומברך עכ״ד‪.‬‬ ‫ושם הביא ג״ב דברי מר״ן החיד״א זיע״א בשה״ג ח״ב‬
‫והרואה יראה דעדיין לא נתעורר משנתו‪ ,‬דבאומרך‬ ‫דמב׳ ע״א שהעתיקו ממנו גם הרב המשיג‪ .‬גם הביא‬
‫את״ל הלכד‪ ,‬כהרדב״ז נמצאת אתה אומר‬ ‫דברי רבו גט מקושר שכתב ממש כדברי הח ‪T‬״א ולא‬
‫דבנד״ד דהמחלוקת במצוד‪ ,‬וסוברים כמר״ן ־ורוב הפום׳‬ ‫העתיקו הרב המשיג‪ ,‬ומכולם הביא ראיה הראש״ל‬
‫דחייב לאכול פת‪ ,‬אז חייב לברך ג״כ‪ ,‬ואיך תחזור לר‬ ‫שהם מסכימים לדברי הרדב״ז אע״ג דפסקו סב״ל נגד‬
‫לו׳ שמא הלכה כהרשב״א דאינו מברך וד״לא טעם‬ ‫מר״ן‪ ,‬ומהם הכריח דבריו דאם דעת רוב הפוס׳ כמר״ן‬
‫הרשב״א דאינו מברך משום דלטעמיד‪ ,‬אזיל שאינו‬ ‫ואגן פוסקים כמותו בזה פוס׳ כדברי הרדב״ז לברך‪.‬‬
‫חייב לאכול פת‪ ,‬וממילא אין חייב לברך‪ ,‬ואנחנו פוס׳‬ ‫והרב המשיג כתב דהרי הרב חיד״א עצמו שפסק‬
‫כמר״ן ורוב הפום׳ דחייב לאכול פת‪ ,‬ועומדים באת״ל‬ ‫כדברי הרדב״ז עכ״ז בנדון של יעלה ויבא‬
‫הלכד‪ ,‬כהרדב״ז דכיון שחייב לאכול פת חייב לברך‬ ‫בבהמ״ז ב״ו״ט פסק שלא לחזור ולברך‪ .‬ואני תמה‪.‬‬
‫ג״כ‪ .‬ואיך תחזור לומר שמא הלכה כהרשב״א דאינו‬ ‫דבאיזה מקום מצא להח ‪T‬״א זיע״א שפסק שלא לחזור‪.‬‬
‫חייב לברך‪ ,‬ואם באת לזד‪ ,‬בטלת כל דברי הרדב״ז‬ ‫ונראה דאטעיתיה לשון טהרת המים שכתב שיש‬
‫מעיקרן ומעולם לא נפסוק במותם‪ ,‬שבכל ענין נתחיל‬ ‫פוס׳ החולקים לגבי׳ יו״ט וס״ל דאינו חוזר‬
‫שמא אין הלכה כהרדב״ז‪ ,‬ואת״ל הלכת כוותית שמא‬ ‫אלא ליל פסח וליל סוכות והובאו בס׳ יוסף אומץ‬
‫הלכד‪ ,‬כצד האחר שאינו מברך‪ ,‬אלא ודאי דדברים אלו‬ ‫סי׳ מ״ח ע״ש‪ .‬ומזה הבין שהרב חיד״א הביאם ופסק‬
‫נופלים מאליהן שכאשר אומרים את״ל הלכה כהרדב״ז‬ ‫כמותם‪ ,‬ובאמת זה אינו‪ .‬והרואה יראה שם בס׳ יוסף‬
‫ובמחלוקת במצוד‪ .‬מברבין‪ ,‬לא תוכל שוב לומר שמא‬ ‫אומץ שהביא ג״כ סברת הריטב״א והר״ן והתשב״ץ‬
‫אין מברכין וזה ברור‪.‬‬ ‫ודברי מורו הרב גט מקושר ומ״א שכתבו שחייב לאכול‬
‫ו ד ב רי אלו רמזם בנעימות דב״ק הראש״ל שליט״א‬ ‫פת וחייב לחזור ולברך ושקיל וטרי הרבה בדבריהם‬
‫בח״ה סי׳ מ״ב דקמ״ו וז״ל שפיר יש לסמוך‬ ‫ע״ש‪ .‬וכפי האמת החיד״א זיע״א שם לא נחית ע״ע‬
‫על הרדב״ז וברוכי נמי מברכינן שהרי לדעת רבים‬ ‫זה‪ ,‬רק כל תשובתו היתה בענין אם אכל בסוכה כזית‬
‫וגדולים אין לו׳ סב״ל נגד מר״ן אפי׳ כשמחלוקת‬ ‫פת הבב״כ ליל א׳ של סוכה‪ ,‬אם יקיים בזה מצות‬
‫בברכד‪ ,‬וכו׳ וכשהמחלוקת איגד‪ ,‬אלא במצוה נחתי׳‬ ‫סוכה והעלה דאינו מספיק‪ ,‬וכל מה שהביא מהפוס׳‬
‫דרגא להורות לכתחי׳ כדברי מר״ן שקבלנו הוראותיו‪.‬‬ ‫הוא לעניינו‪ ,‬וא״כ בנד״ד ודאי דעתו ברורה לפסוק‬
‫וכן מוכח מדברי המ״א סי׳ ל״ב סקג״א וכר עכל״ה‪.‬‬ ‫כמ״ש בשם הגדולים שאם המחלוקת היא במצוה שפיר‬
‫ואני רק הרחבתי את דבריו דהוי ס״ם‪ .‬והם הם הדברים‬ ‫דמי לברך‪ ,‬והם דברים ברורים מאד‪.‬‬
‫הנאמרים באמת בספרי שמ״ש ומגן שהבאתי דברי‬ ‫ו עו ל דאם במחלוקת בברכה כתב החיד״א שהעושה‬
‫הראש״ל הנ״ל‪ ,‬וסיימתי‪ .‬ואני הצעיר מוסיף לד‪,‬רחיב‬ ‫כדברי מר״ן לברך אין מוחין ב ‪T‬ו‪ ,‬ודאי‬
‫הדברים וכר‪ ,‬״דאיכא ס״ם״ ע״ש‪.‬‬ ‫דבמחלוקת במצוד‪ ,‬יפסוק לברך גם לכתחילה מטעם‬
‫ג ם הוא ס״ס המתד‪,‬פך שנוכל להתחיל שמא הלכד‪,‬‬ ‫הרדב״ז וכמ״ש הראש״ל שליט״א שם ביביע אומר‪.‬‬
‫כד‪,‬רדב״ז דבמחלוקת במצוד‪ ,‬מברכין‪ ,‬ובנד״ד הוי‬ ‫ג ם מ״ש הרב המשיג על דברי שאמרתי וד‪,‬וכחתי‬
‫עשיית המצוה לאכול פת ואת״ל דאין הלכה כהרדב״ז‬ ‫שמר״ן ז״ל סובר כהרדב״ז‪ ,‬ודקדק עלי כחוט‬
‫ואין חילוק בין מחלוקת במצוה למחלוקת בברכה שמא‬ ‫השערה שהרדב״ז דיבר אפי׳ בספק שקול וכמ״ש‬
‫הלכה כד‪,‬סוברים דגם במחלוקת בברכד‪ ,‬אין אומרים‬ ‫הראש״ל‪ ,‬ומר״ן סובר דדוקא במקום שרוב הפוס׳‬
‫סב״ל נגד מר״ן ז״ל‪.‬‬ ‫סוברים כן ע״ש‪ ,‬זד‪ ,‬באמת דקדוק חלוש‪ ,‬ואני לא‬
‫ואם מעט ואוסיפה לך שיש עוד ספק אחר חדש‪,‬‬ ‫נטפלתי לדקדק בדברי בנקודה זו‪ ,‬כיון שבכל אופן‬
‫הביאו הרב ויען משה הובא בשו״ת ישכיל עבדי‬ ‫בנד״ד איירי ברוב הפוס׳ כדעת מר״ן‪ .‬וכמו שכתוב‬
‫ח״א סי׳ ט׳ וד‪,‬ובא גם ביביע אומר ח״ג סי׳ ט״ז‪ ,‬והוא‬ ‫בדברי באותות ותודיענו עי׳ עליד‪ ,a‬וד‪,‬באתי דברי‬
‫שי ‪ T‬לנדונינו‪ ,‬וד‪,‬וא דלא אמרי׳ סב״ל נגד מר״ן‪ ,‬אלא‬ ‫הראש״ל שד‪,‬כריע שאם דעת רוב הפוס׳ כמר״ן אזי‬
‫מא‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״זז סי׳ יט‬
‫ג ם‪ ,‬בב״י תרל״ט‪.‬ד‪,‬ביא דברי הרא״ש וד‪,‬ר״ן דחייב‬
‫לאכול פת ביו״ט‪ .‬גם בד‪,‬גמי״י פ״ב הל׳ ברכות‬
‫אות ח׳ משם ראבי״ה וז״ל אבל בשבתות‪ .‬ויו״ט שא״א‬
‫לו בלא אכילה חוזר ומזכיר וכו׳ ע״כ‪ .‬וכ״כ בהגמי״י‬
‫פרק ל׳ לשבת אות ו׳ משם ר״מ‪ .‬גם בעל המאור סו״פ‬
‫ג׳ שאכלו כתב כן‪ ,‬דר״ה ור״ן שוים הם בשבתות ויו״ט‬
‫שד‪,‬וא חוזר‪. .‬ובראש חדש פליגי‪ ,‬וקי״ל כר״ן דספק‬
‫דבריד‪,‬ם להקל ע״כ‪ .‬וכ״כ שם משם שאילתות דרב‬
‫אחאי גאון וכו׳ דה״מ בשבתות ויו״ט דלא‪ .‬סגי דלא‬
‫אכיל אבל ר״ח דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל‬
‫בתפלה הדר‪ ,‬בבהמ״ז לא הדר דאמר ר״ן וכו׳ עכ״ל‪.‬‬
‫הרי דלא הוציאו אלא ר״ח אבל כל י״ט בכולם חוזר‬
‫‪-‬‬ ‫‪, .‬‬ ‫ע״ש‪,‬‬
‫וכן משמע מדברי הסמ״ג וכל בו ורבי׳ ירוחם ותשב״ץ‬
‫הביאם הב״י שכתבו דבחוד‪,‬״מ אינו חוזר‪ ,‬מוכח‬
‫דביו״ט גופייד‪,‬ו אין חילוק בין לילה ויום‪ ,‬דאל״ה‬
‫חו״ל למינקט רבותא גבי יו״ט עצמו‪ .‬ועוד דאם ביו״ט‬
‫עצמו אין מחזירין אותו‪ ,‬ק״ו בחוה״מ ומד‪ ,‬אתא‬
‫לאשמועי׳ בחוה״מ‪ ,‬ומ״ש הב״י אבל בתשב״ץ וכו׳‬
‫עי׳ להרב חיד״א בם׳ יוסף אומץ סי׳ מ״ח דנוסחא‬
‫מוטעית נזדמנה לפני הב״י וצ׳־׳ל דבחוה״מ אין מחזירין‬
‫אותו וגם ביו״ט אין מחזירין אותו אלא בב׳ סעודות‬
‫לילה ויום‪ .‬אבל אם מוסיף סעודר‪ ,‬אחרת אינו חוזר‬
‫ע״כ‪ ,‬והם דברים מוסברים ומוכרחים‪ ,‬וב״כ להדיא‬
‫המ״א סי׳ קפ״ח סק״ט משם התשב״ץ כדברי החיד״א‬
‫ז״ל‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫זוהי דעת כל הפוס׳ הא׳ גאוני עולם שכולם לא חשו‬
‫לפי׳ הרשב״א שכולו מכח קושיא‪ ,‬וד‪,‬יא מתורצת‬
‫היטב בדברי הרא״ש הריטב״א והר״ן שהבאתי בספרי‬
‫ובודאי שדעת כולם כן היא‪.‬‬
‫ועוד ראה זה חדש מצאתי בחידושי הרשב״א גופיד‪,‬‬
‫במס׳ סוכר‪ ,‬דף כ״ז שנר׳ שחזר מדבריו ומתרץ‬ ‫'‬
‫לקושיתו כתי׳ הריטב״א והר״ן‪ .‬וסיים ונמצינו למדים‬
‫ששבתות ויו״ט שדם להתחייב באכילת כזית פת בג׳‬
‫סעודות וסו׳ עש״ב‪ .‬אך ראיתי להחיד״א שם דל״ח‬
‫דיש ע״ד שסובר דח ‪T‬ושי הרשב״א דסוכות אשר בשבע‬
‫שיטות אינם מד‪,‬רשב״א ולא גילה של מי הם‪ ,‬אך‬
‫משמע שם שרבו גט מקושר מייחס אותם להרשב״א‪,‬‬
‫וד‪,‬קשה עליו דלפי דעתו למה לא קשיא ליה דברי‬
‫הרשב״א אהדדי‪ .‬ועי׳ ג״כ בחידושי הגד‪,‬ות שעל הטור‬
‫שציין לדברי הרשב״א שודאי לדבריו דסוכה נתכוון‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫ואין להקשות דאם באמת הם להרשב״א למד‪ ,‬לא‬
‫הביאם הב״י לסתור דבריו‪ ,‬די״ל דבימיו עוד‬
‫לא נדפסו ח ‪T‬ושי מם׳ סוכה‪ .‬וכן מסתברא דאלו היו‬
‫לפניו אף אם' היו מיוחסים לאחר היה מביאם עם דעת‬
‫הפוס׳ הסוברים דחוזר‪ .‬גם התום׳ פ׳ הישן שהביא‬
‫הב״י סי׳ קפ״ח כשיטת הרשב״א‪ ,‬עי׳ בדבריהם פ״ג‬
‫שאכלו שסתרו להוכחתם הנ״ל בפ׳ הישן שכתב ר״י‬
‫דישבו משום רבינו יהודד‪ ,‬כדברי הריטב״א‪.‬‬
‫מעתה אשיבה ידי לראות דעת רבותינו האחרונים‬
‫נן׳ אם נטו מדעת הא׳ הג״ל או לא‪.‬‬
‫שמ״ש‬
‫במקום שהחולקים על מר״ן מצאו איזה סברא מחודשת‬
‫שלא ראה אותה מר״ן ז״ל ויתכן דאלו הוד‪ .‬שמיע ליה‬
‫למר״ן היה חוזר בו‪ .‬משא״כ‪ .‬במקום שמר״ן עצמו‬
‫הביאה ולא חש לה יש לברך כדברי מר״ן ע״ב‪ .‬ופסק‬
‫כן הראש״ל שם במסקנתו לגבי הגומל ע״ש‪. .‬‬
‫ו מינ ה לנד״ד דמר״ן ידע סברת הרשב״א ודעמיה‬
‫ולא חש לד‪ ,‬דודאי אין לומר סב״ל נגד מר״ן‪,‬‬
‫וממילא הוו לחו תלתא ספיקי דודאי חובתו לחזור‬
‫ולברך‪.‬‬
‫ומזה תראה דמ״ש הרב המשיג וז״ל ועוד תוספות‬
‫נופך וכד לכן בדין זה דעיקרו מדרבנן וכו׳‬
‫פסקו שלא לחזור ולברך עכ״ל‪ .‬שגד‪ ,‬בזה ואין כאן‬
‫‪. .‬‬ ‫לא עיקר ולא תוספת‪ ,‬שגם אנן עסקינן בברכות דרבנן‬
‫רכמש״ל‪ ,‬ועכ״ז אמרו לחזור ולברך‪ ,‬ולא עוד אלא‬
‫שהוא עסיק להליץ בעד הראש״ל שליט״א והרי הוא‬
‫כותב היפך דעתו שאמר להדיא שאם יש רוב פוס׳‬
‫כמר״ן הולכין אחר הרדב״ז‪ ,‬וד‪,‬רי לפניך רוב פוס?‬
‫ראשונים ואחרונים כמר״ן ז״ל‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ואעמוד כרגע להרחיב הדברים בזה להביא עוד דברי‬
‫הפוס׳ שדיברו בזה שלא ‪.‬הזכרתי אותם‬
‫בספרי שמ״ש !ומגן ח״א‪ .‬והוא דמלבד מה שהביא הב״י‬
‫סברת גדולי הפוס׳ בסי׳ קפ״ח‪ ,‬והם הרא״ש ור״י והר״ן‬
‫והמרדכי וד‪,‬טור הסוברים דחובה לאכול פת ואם שכח‬
‫יעלה ויבא חוזר‪ ,‬גם הבאתי דברי הריטב״א והתשב״ץ‬
‫ודברי הרב גט מקושר שד״ביא החש״א זיע״א‪ .‬גם‬
‫ד‪,‬באתי מדברי אנצקלופדיא תלמודית שנעשית באסיפת‬
‫רבנים גדולים שלא העלו סברת הרשב״א כלל‪ ,‬גם‬
‫דברי שדי חמד משם הפוס׳‪.‬‬
‫עוד זאת שוטטתי בדברי הפוס׳ וראיתי ששורש דבר‬
‫‪.‬‬ ‫זה נפתח בראשונים כמלאכים‪ ,‬ה״ה רש״י והרי״ף‬
‫והרמב״ם‪ ,‬ע״י רש״י בפסחים‪.‬קי״ו ע״א ד״ה אף כאן‬
‫בפרוסה וכר לברך על אכי' מצה‪ ,‬ושתי שלימות‪.‬מייתי‬
‫■משום ברכת המוציא דלא גרע משאר יו״ט‪ .‬שצריך‬
‫לבצוע על שתי ככרות בשבת ובוצע מאחת השלימות‬
‫עכ״ל‪ .‬ובודאי שלומד זה משבת דחייב לאכול פת‬
‫זלבצוע על ב׳ ככרות וכמתבאר מדברי הרי״ף לקמן‪.‬‬
‫ג ם הרי״ף פ״ג שאכלו ור^מב״ם הל׳ ברכות פ״ב‬
‫הלכה י״ב פסקו דאם נזכר ביו״ט אחר שהתחיל‬
‫ברכד‪ ,‬ד׳ חוזר לראש מוכח דלית להו זה דליל פסח‬
‫וליל סוכות‪ ,‬וסוברים כחילוק הריטב״א ז״ל‪.‬‬
‫זיבב״י סי׳ תקכ״ט הביא דברי הרי״ף והרמב״ם להדיא‬
‫דכמו שחייב לבצוע על ב׳ ככרות בשבת כך‬
‫חייב לבצוע ביו״ט ע״ש ועי׳ הרי״ף ה׳ ערבי פסחים‬
‫שהאריך והרחיב הדברים מאד‪ ,‬ונפסק בש״ע ס״א‬
‫וסיים ולא נהגו לעשות סעודה ג׳ מוכח מדבריהם‬
‫דחייב לאכול פת ביו״ט רק ביארו שצריך גם לחם‬
‫‪.‬‬ ‫משנה כשבת‪.‬‬
‫ג ם הד‪,‬״מ פ״ל לשבת על מ״ש הרמב״ם ולבצוע על‬
‫ב׳ ככרות וכן בימים טובים ע״כ קיבל דבריו‬ ‫‪.‬‬
‫בשתיקה ולא העיר להביא את דברי הרשב״א שתמיד‬
‫הולך אחריו בכל מקום )עי׳ ספרי תבו״ש ח״ג סי׳‬
‫קל״א( מוכח דלא ס״ל כוותיה בזה ולא הוצרך להעלות‬
‫סברתו על ספר כלל‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ יט‬ ‫שמ״ש‬ ‫מב‬
‫ראתד‪ .‬דברי הפום׳ א׳ ואחרונים אשר אגו הולכים‬ ‫והנה כבר כתבתי בקיצור בתשובתי הא' בשמ״ש‬
‫אחריד‪,‬ם ועל כולם כתב מסקנת הפום׳ ר״ל א׳ ואחרונים‬ ‫ומגן ח״א דעת האחרונים שהם סוברים כמר״ן‪,‬‬
‫וחכימא ברמיזה‪ ,‬תן לחכם ויחכם עוד‪ .‬גם סיים בדבריו‬ ‫ועתה ארחיב הדברים‪ .‬הנה המ״א סי׳ קפ״ח סק״ט‪,‬‬
‫הקדושים וכן העלו התוס׳ בברכות ושם יישבו מאי‬ ‫כתב להדיא דבכל יו״ט חייב לחזור והביא דברי‬
‫דק״ל הכא עכ״ל‪ ,‬שם רמז דאין לחוש לקו׳ התוס׳‬ ‫הר״ן ע״ש‪.‬‬
‫כאן שהם כדברי הרשב״א‪ ,‬ולעשות מזה סב״ל שהרי‬ ‫ג ם בסקט״ו כתב דביו״ט חייב לאכול פת בב׳ סעודות‬
‫קושייתם מיושבת בברכות כדברי הריטב״א וד‪.‬ר״ן‪ ,‬ואין‬ ‫כדברי התשב״ץ ע״ש‪ .‬גם הראש״ל כתב משמו‬
‫לנו עסק עם ם׳ טהרת המים וחביריו שהם היפד‬ ‫שהוא סובר כדברי הרדב״ז בסי׳ ל״ב סקנ״א ע״ש‪.‬‬
‫הרדב״ז ומר״ן דקי״ל כוותיה‪ ,‬דכשהמחלוקת במצוה‬ ‫גם ראיתי כעת להט״ז סי׳ קפ״ח אות ה׳ שפלפל‬
‫חוזר ומברך‪.‬‬ ‫בחכמה בזה דחל ר״ח בשבת‪ ,‬והעלה דספק ברכות‬
‫ומה שחשב הרב המשיג לתרץ הסתירה שבדברי‬ ‫להקל‪ ,‬ואלו בזד‪ .‬דיו״ט קבל בשתיקה דחוזר לראש‪,‬‬
‫הראש״ל מסי׳ י״ח ששם לא נטפל לאנשים‬ ‫מוכח דסובר כמר״ן ולא אמרי׳ סב״ל מטעמים שכתבנו‪.‬‬
‫גופייד‪.‬ו רק דיבר אעיקרא דדינא שהנשים חייבות‬ ‫גם הגאון חיי אדם כלל מ״ז סי״ח כתב דחוזר ביו״ט‬
‫לאכול פת וממילא יוצא שחייבות לחזור כמו האנשים‬ ‫אם שכח‪ .‬ובהל׳ יו״ט כלל ק״ד ס״א כתב דחייב‬
‫עכ״ד‪ .‬אני חושב דגם הוא עצמו אינו יודע מהו סח‪,‬‬ ‫לאכול פת‪ ,‬גם המש״ב פ״י קפ״ח סקכ״ו וז״ל דדוקא‬
‫דכיון דדחה דברי הגאון רעק״א זצ״ל וד‪.‬עלה להלכה‬ ‫בשבת זיו״ט שנתחייב לאכול פת וא״כ חיוב ברהמ״ז‬
‫ברורה‪ ,‬דהנשים חייבות לחזור כאנשים‪ ,‬הרי ממילא‬ ‫קבוע הוא בימים אלו לכן תקינו רבנן לעיכובא להזכיר‬
‫נפקא וד״אותיות מכריזות ודאי שהאנשים לא נכנסו‬ ‫מעין המאורע כמו תפלה עכל״ה‪ .‬גם בהל׳ יו״ט סי׳‬
‫לויכוח רק עוסק להשוות נשים לאנשים‪.‬‬ ‫תקכ״ט סקי״ג חייב בב׳ סעודות וחייב לאכול בר‪.‬ם פת‪.‬‬
‫ומה שסיים דהעיקר מ״ש בסי׳ כ״ח דסוגיא באתרה‬ ‫גם הערוך השלחן בסעיף כ״א הביא להדיא דעת‬
‫עדיפא‪ ,‬ע״ז אני אומר דכל בתר איפכא אזיל‪,‬‬ ‫הסוברים דאין חייב לאכול פת ואינו חוזר‪ .‬וכתב‬
‫דהרואה יראד‪ .‬שבסי׳ כ״ח בעיקרא דמילתא לא דיבר‬ ‫דכל הפוס׳ הרי״ף והרמב״ם והרא״ש סוברים דחייב‬
‫כלל על מי ששכח יעלה ויבא בברהמ״ז‪ ,‬אלא השאלה‬ ‫והכי קי״ל וכו׳ ע״ש‪ .‬גם בש״ע של אדמו״ר הזקן סי׳‬
‫היתד‪ .‬על מי ששכח מעין המאורע בשבת‪ ,‬וכל דברי‬ ‫קפ״ח ס״ט כתב להדיא דחוזר‪ ,‬ובהל׳ יו״ט תקכ״ט ס״ג‬
‫טד‪.‬רת המים וחבריו הביאם רק כדי להשמיענו שאזכרת‬ ‫וס״ד כתב להדיא דחייב לאכול פת ביו״ט ע״ש‪.‬‬
‫מעין המאורע בשבת ויו״ט הוא דרבנן ע״ש היטב‬ ‫ג ם הגאון רעק״א זצ״ל כך סברתו לגבי האנשים ובאו‬
‫ונמצא שאין זו סוגיא באתרה כלל‪.‬‬ ‫דבריו בם׳ יביע אומר ח״ו סי׳ י״ח וע״ש בדברי‬
‫ואף ע״פ שגם בסי׳ י״ח אינה סוגיא באתרה‪ ,‬אלא‬ ‫הראש״ל שחלק עליו שגם האשה חייבת בשמחה ביו״ט‬
‫עיקר התשר היתד‪ .‬באשה ששכחת יעלה ויבא‬ ‫לאכול פת וממילא אם שכחה יעלה ויבא ביו״ט צריכה‬
‫בר״ח או לא שאלה מטר ביום הגשמים‪ ,‬אם צריכה‬ ‫לחזור כמו אנשים ע״ש‪ .‬והביא כמה אחרונים הסוברים‬
‫לחזור או לא‪ ,‬מ״מ שניא הרבד‪ .‬מד‪.‬היא דסי׳ כ״ח שלא‬ ‫כך והם ם׳ מתת ידו‪ ,‬ום׳ שאלת שמואל‪ ,‬ום׳ שאלת‬
‫גילה דעתו הראש״ל ולא עקם שפתיו כלל לענין הלכה‬ ‫יעקב ופת״ש וד‪.‬גרש״ד מווילנא ועוד וכו׳‪ .‬גם הפמ״ג‬
‫רק הביאם לראיד‪ ,‬שמעין המאורע הוא דרבנן‪ .‬לא כן‬ ‫סי׳ קפ״ח בא״א אות ח׳ וז״ל משמע יותר מסעודה‬
‫בההיא דסי׳ י״ח פיד‪.‬ו פתח בחכמה ופסק הלכתא וז״ל‬ ‫אחת בלילה וא׳ ביום דינר‪ .‬כר״ח ע״כ‪ .‬וע״ע בסקט״ו‪.‬‬
‫וא״כ נראה שאם שכחה לו׳ יעלה ויבא ביו״ט צריכה‬ ‫ו ע ד אחרון הבאתי דברי אחד מקדמונינו ג״ן‪ ,‬גדול‬
‫לחזור‪ .‬וד‪.‬ביא ראיד‪ .‬לדבריו מס׳ מתת ידו שאם טעתה‬ ‫ומפורסם‪ ,‬ה״ה הגאון מוד‪.‬רפ״ת בירדוגו זלה״ה‬
‫בבר‪.‬מ״ז צריכד‪ . .‬לחזור כאנשים‪ .‬ועוד שישנה ‪.‬סברא‬ ‫בספרו פתוחי חותם במם׳ סוכה דכ״ז שכתב דמסקנת‬
‫שגם הן היו באותו הנס וכו׳ וא״כ אם טעו בבהמ״ז‬ ‫הפום׳ דחיוב לאכול פת ביו״ט ואם לא אמר יעלה‬
‫צריכות לחזור ולברך ע״כ‪ .‬גם הביא ס׳ שאלת שמואל‬ ‫ויבא חוזר ע״ש‪.‬‬
‫ושאלת יעקב ופת״ש ור‪.‬גרש״ך מווילנא שהעלו לחייבן‬ ‫הרי דכל הפוס׳ א׳ ואחרונים הנ״ל כולם‪ .‬קיימו‬
‫בבהמ״ז ע״ש שהביא עוד פוס׳ הסוברים כן‪.‬‬ ‫ואישרו דברי מר״ן ז״ל ולא אמרו בזה ספק‬
‫הרי להדיא דפסק להלכר‪ .‬ברורה דהנשים חייבות‬ ‫ברכות להקל‪ ,‬וטעמם ודאי נכון לפנ ‪,T‬ם משום דס״ל‬
‫לאכול פת וצריכים לחזור כאנשים‪ .‬וד‪.‬לואי שיד‪.‬יו‬ ‫כס׳ הרדב״ז דבמחלוקת במצוד‪ .‬אם פוס׳ כדעת המחייב‬
‫כל פסקי דינים נדדרין ובהירין כזה‪ ,‬ונמצא דכאן היא‬ ‫לאכול פת אזי חייבים לברך ואין בזה סב״ל‪ .‬וכבר‬
‫סוגיא באתרא אע״ג שד‪.‬יא באגב ולא חש לס׳ טהרת‬ ‫כתבתי שכן דעת מר״ן כהרדב״ז ודלא כס׳ טהרת המים‬
‫המים וחביריו‪ .‬כי אזיל לשיטתו שפסק כד‪.‬רדב״ז כאשר‬ ‫וחביריו דלא נטפלו לדברי הרדב״ז‪.‬‬
‫יהיר‪ .‬רוב הפוס׳ עם מר״ן ז״ל וכבר ביררתי שכן דעת‬ ‫ומזה תראה דמ״ש הרב המשיג על הרה״ג פתוחי‬
‫מר״ן כהרדב״ז‪ .‬לא כן בסי׳ כ״ח דליכא ריח פס״ד‬ ‫חותם הנ״ל וז״ל הן אמת דלדעת מר״ן וסיעתיד‪.‬‬
‫כלל‪ ,‬רק הביא לרא ‪ .T‬בעלמא שמעין המאורע הוא‬ ‫חייבים לאכול פת ביו״ט אך בכל זאת מסקנת רבותינו‬
‫דרבנן וכמ״ש‪ .‬וזה ברור‪.‬‬ ‫האחרונים דאם שכח יעלה ויבא וכו׳ אינו חוזר וכמש״ל‬
‫ו‪.‬מ״ש ‪T‬ידינו הרב מאמאן שליט״א שגם הוא ממרוקו‬ ‫מילתא בטעמא עכ״ד דכפי מה שכתבתי אין כאן לא‬
‫ולא ראה מנד‪.‬ג זד‪ .‬כלל‪ .‬ע״ז אני משיב אין‬ ‫מילתא ולא טעמא וקמו ניצבו כחומד‪ .‬דבריו הקצרים‬
‫לא ראינו ראיד‪ ..‬ואני כתבתי שראיתי לרבים וגדולים‬ ‫של הגאון זצ״ל מעט מחזיק את המרובד‪ ,.‬דעינו הפקוחה‬
‫מג‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח ם״ יט‬
‫אמת יעזרגו ת ™ לגלות את האמת‪ ,‬ואל יצל מפי דבר‬
‫אמת עד עולם‪ .‬החו״פ בירושלים עיה״ק בחדש תמח‬
‫ש׳ השמ״ש יצ״א על הארץ לפ״ק‪.‬‬
‫קו ד ם חתימה אסיים בכי טוב בדבר אחד שראיתי‬
‫אותו כי טוב הוא שנמצא בכתב השגתו של‬
‫‪TT‬י הרה״ג מד‪,‬ר״י מאמאן שליט״א‪ ,‬וד‪,‬וא מד‪ ,‬שתירץ‬
‫לקושייתי על הרשב״א מדברי הש״ס דסוכד‪ ,‬דכ״ז‬
‫אלימא אריפתא סעודה דיומיה קאכיל‪ .‬שפירשתי אני‬
‫על סעודת חובה‪ ,‬ומוכח דחובתו לאכול פת‪ ,‬ופירש‬
‫הוא שליט״א דאין כוונתו על סעודת חובה אלא על‬
‫סעודת רשות דהוא רגיל לאכול בכל יום ולא מינכר‬
‫שהוא לתשלומין‪ ,‬ע״ז אמינא איישר חיליד‪ ,‬שהציל‬
‫הרשב״א מקו׳ גדולה‪.‬‬
‫הן אמת דמד‪ ,‬שדקדק זה מדברי רש״י בסוכד‪ ,‬נוכל‬
‫לדחות לפי מה שהבאתי למעלה שיטת רש״י‬
‫דפסחים קי״ו עם הסוברים דחייב לאכול פת ביו״ט‬
‫ולבצוע על ב׳ ככרות ולברך המוציא מהשלימד‪ ,,‬ולפי״ז‬
‫נוכל לפרש דבריו כאן‪ ,‬הלא דרכו לסעוד היום‪ .‬ר״ל‬
‫שחובתו לסעוד היום משום יו״ט ולא הוי השלמה‪,‬‬
‫ומה שחיזק דבריו מדברי רש״י ד״ה אלימא אריפתא‬
‫וכו׳ כלומר •תאמר שסעודת יו״ט ובו׳ ע״ש‪ .‬אי מד‪,‬א‬
‫לא איריא‪ ,‬ועשה כלומר וכר דקשיא ליה על מ״ש‬
‫בגמ׳ סעודד‪ ,‬דיומ ‪ ,T‬קאכיל דמאי קושיא ונימא דאחר‬
‫סעודד‪ ,‬עשה סעודת שנית בריפתא להשלמה לזה עשה‬
‫כלומר וכו׳ לומר דכוונת הש״ס בקושיתו היא על‬
‫סעודד‪ ,‬א׳ שאין בה היכר להשלמד‪ ,‬שהרי דרכו לסעוד‬
‫היום‪ ,‬ור״ל חובתו לסעוד היום לשיטתו‪ ,‬אבל אה״נ‬
‫אם קבע סעודה אחרת מריפתא‪ ,‬דודאי מד‪,‬ני להשלמה‪,‬‬
‫וד‪,‬יד‪ ,‬יכול הש״ם לתרץ כן‪ ,‬שעשה סעודה ב׳ אריפתא‪.‬‬
‫אלא דבדרך אגב קמ״ל הש״ס דאפי׳ מיני תרגמא יכול‬
‫לד‪,‬שלים וכ״ש בלחם‪ .‬וכ״כ רש״י להדיא לקמיה ד״ה‬
‫אם השלים וכו׳ ע״ש‪ .‬ולזה ממש כיון הפתוחי חותם‬
‫ד״ה אלימא בריפתא וכו׳ כדברינו ממש ע״ש‪ .‬אבל‬
‫אם מטעם חובה או רשות אין שום ראיה מוכרחת‬
‫מדברי רש״י דאיירי ברשות‪ ,‬דיכולים לפרש לשם חובה‬
‫וכדעתו בפסחים‪ .‬והנד‪ ,‬אע״פ שרש״י כתב אם רצה‬
‫להתענות יתענה חוץ מלילי יו״ט‪ .‬ולכאורה סותר דבריו‬
‫שאמרנו משמו שחובתו לאכול פת כמו שבת שהיה בו‬
‫לחם משנה‪ .‬וצ״ל דמ״ש להתענות לאו דוקא‪ .‬והוא‬
‫מוכרח בלא״ד‪ ,‬אפי׳ לשיטת הרשב״א שד‪,‬רי מ״מ אסור‬
‫להתענות כמ״ש חלקהו חציו לה׳ וחציו לכם ופי׳ אותה‬
‫דאפשר בבישרא ופירי‪ .‬וא״כ לשיטת רש״י והרמב״ם‬
‫דחובה לאכול פת מוכרח ג״כ לפרש לאו דוקא‪ ,‬אלא‬
‫הכוונה אם רצד‪ ,‬שלא לאכול שיעור סוכה יאכל חוץ‬
‫לסוכד‪ ,‬וכמ״ש הריטב״א וד‪,‬ר״ן‪.‬‬
‫ו א ך לשיטת הרשב״א ז״ל דברי כת״ר מוכרחים‪.‬‬
‫ואינה ה׳ ל ‪T‬י חידושי הרשב״א על סוכה‬
‫)שד‪,‬חיד״א אומר שאינם מהרשב״א( שהבאתי למעלה‪,‬‬
‫וראיתי ששם מפרש קו׳ הש״ס אלימא אריפתא דקאי‬
‫על תוך החג על חוה״מ דאי אריפתא לא מינכרא‬
‫מלתא אפי׳ אכל כמד‪ ,‬סעודות זא״ז )וזה היפר רש״י‬
‫שכתב דכ״ש אם קבע אח״כ( דאמרי אינשי דמאי‬
‫דאכיל דיומיה קאכיל למלאת בטנו ולשמוח ברגל וכו׳‬
‫שמ״ש‬
‫מורים כן הלמ״ע שפסקו שצריד לחזור וזד‪ ,‬ראיה‬
‫גמורד‪ .,‬ואני מצהיר שלשון מנהג שכתבתי הוא בדרך‬
‫השאלה בעלמא דכפי האמת אין ראוי ליקרא בשם‬
‫מנהג דבר שבא במקרר‪ .‬מזמן לזמן וא״א למנהג לד״יות‬
‫נקבע רק העיקר ממה שפסקו רבים וגדולים‪■ .‬‬
‫וראיה גדולה לזה שאלו היד‪ .‬מפורסם המנהג היפד‬
‫לא הוד‪ ,‬אישתמיט הרה״ג פתוחי חותם מלהעיר‬
‫על המנוע שאין לו יסוד וכיוצא ושאין ראוי ללכת‬
‫אחריו נגד מסקנת הפוס׳‪ .‬אלא האמת דאין מנוע כזה‬
‫דק פוס׳ הלכה מדברי הש״ס והפום׳‪ .‬וברור אצלי שאלו‬
‫ראה הרד‪,‬״ג מוהרר״ב טולידאנו זצ״ל את דברי הרד‪,‬״ג‬
‫פתוחי חותם לא היד‪ ,‬פוסק בסכינא חריפא היפל מר״ן‬
‫ז״ל ומסקנת הפוס׳‪ .‬והיד‪ ,‬חש לדבריו כי רב הוא‪ ,‬והיה‬
‫מכבד אותו כדרכו בקדש לכבד את דברי קדמונינו‬
‫זלה״ה‪ ,‬ובפרט בזה שועאון ז״ל עסוק לפרש דברי‬
‫הש״ס‪ ,‬ועכ״ז נטפל לדבר הלכד‪ ,‬ולהודיענו ממסקנת‬
‫הפוס׳‪ .‬וד‪,‬וצרך לזה כדי שלא יטעו בזה לו׳ סב״ל‬
‫משום סברת הרשב״א והתום׳ דד‪,‬וד‪ ,‬עסיק בה‪ ,‬שכבר‬
‫התוס׳ תירצו קושיתם בברכות ופסקו דצר ‪ T‬לחזור‪,‬‬
‫ורק שהרב טולידאנו זצ״ל נמשך אחר כף החיים‬
‫בעינים סגורות ולא ראה כל מה שכתבנו מדברי הפום׳‬
‫שחובתו לחזור‪ .‬וכן עיקר‪.‬‬
‫ג ם מד‪ ,‬שדחה בפשיטות גדולה מד‪ ,‬שהזכרתי בתשובתי‬
‫ב׳ פעמים דאם שכח הוי משנד‪ ,‬ממטבע שטבעו‬
‫וחוזר וכתב על זד‪ ,‬מדעתו‪ .‬אמירה זו לא ד‪,‬יא בכלל‬
‫ולא מן השם הוא זה דדוקא אם משנה לשון הברכה‬
‫גופה כגון במקום פה״א אומר בפה״ע וכיוצא אבל‬
‫בכגון דא שלא שינד‪ ,‬שו״ד רק דילג יעלה ויבא לא‬
‫הוי בכלל זה ובו׳ עכ״ל‪.‬‬
‫והרואה יראה שהוא בהעלם דבר מדברי הרמב״ם‬
‫פ״א מהל׳ ברכות הלכד‪ ,‬ה׳ וז״ל ונוסח כל‬
‫הברכות עזרא וב״ד תקנום ואין ראוי לשנותם ולא‬
‫להוסיף על א׳ מד‪,‬ם ולא לגרוע ממנה וכל המשנה‬
‫ממטבע שטבעו חז״ל בברכות אינו אלא טועה ־וכו׳ ע״כ‪.‬‬
‫ועוד ביותר ביאור בהל׳ ק״ש פ״א הלכה ז׳ וז״ל‬
‫ברכות אלו וכו׳ עזרא הסופר וכו׳ תיקנום ואין‬
‫אדם רשאי לפחות מד‪,‬ם ולא להוסיף עליהם מקום‬
‫שתקנו לחתום אינו רשאי שלא לחתום ומקום שהתקינו‬
‫זכו׳ כללו של דבר כל המשנד‪ ,‬ממטבע שטבעו חכמים‬
‫בברכות ה״ז טועה וחוזר ומברך כמטבע ע״כ‪ ,‬הרי‬
‫דקאי על חסרון ויתר ודילוג וע״ז סיים כללו של דבר‬
‫כל המשגר‪ ,‬ממטבע וכר ודוק׳‪ .‬וע״ש בכ״מ שהאריך‬
‫לבאר בפי׳ מתי נאמר אינו אלא טועד‪ ,‬ומתי נאמר‬
‫כל המשנה וכו׳ לא יצא ‪T‬״‪ n‬והביא כל גווני שינוים‪.‬‬
‫ובכללם זד‪ ,‬שלנו שמוסיף או גורע ממגד‪ ,,‬ולכולם קורא‬
‫הרמב״ם בשם משנה ממטבע שטבעו חכמים ע״ש וינעם‬
‫לך‪ .‬ועי׳ ג״כ בטור וב״י סי׳ קפ״ז ובב״ח ד״ה כל‬
‫המשנה ממטבע וכו׳‪.‬‬
‫קנ צי למלין דלענין הלכה למעשה הדבר פשוט כשמש‬
‫דאם לא הזכיר יעלה ויבא בבהמ״ז ביו״ט חובתו‬
‫לחזור ולברך כדעת מר״ן ז״ל דקי״ל כוותיד‪ ,‬ואין לומר‬
‫בזד‪ ,‬סב״ל‪ .‬וכן היא עיקר דעתו של הראש״ל הגר״ע‬
‫יוסף שליט״א כדבריו דסי׳ י״ח שהם עיקר‪ .‬וה׳ אלהים‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ ינו‬
‫דבריהם פשוטים דדין הברכד‪ ,‬תלוי בדין האכילה ע״ש‪,‬‬
‫אין לד‪,‬אריך בדברים פשוטים‪.‬‬
‫ואיני רואה שום תועלת ושום המלצד‪ ,‬על הראש״ל‬
‫שליט״א לקיים דבריו בסי׳ כ״ח שהם כנגד‬
‫הפוס׳ ולסתור דבריו האמתיים בסי׳ י״ח שהם מוסכמים‬
‫מכל הפוס׳ א׳ ואחרונים וגם מוסברים ומושכלים וראויס‬
‫לרבינו הגדול שאמרן‪ ,‬ואני אומר שאני הוא המליץ‬
‫הגדול על הראש״ל שליט״א‪ .‬ונפלאד‪ ,‬אהבתו לי‪ .‬ובפרט‬
‫בפעם הזאת שנפתחו לי שערי אורה‪ .‬וראיתי שדברי‬
‫הראש״ל בב׳ המקומות אין בהם נפתל ועקש‪ .‬וגם אין‬
‫בהם שום סתירה כלל‪ .‬וכמ״ש למעלה שבסי׳ ב״ח לא‬
‫הביא דברי טד‪,‬רת המים וחביריו אלא להסתייע מד‪,‬ם‬
‫שמעין המאורע אינו אלא מדרבנן אע״פ שבד‪,‬מ״ז‬
‫דאורייתא‪ ,‬ולא פלפל ולא הכריע כמותם כלל‪ .‬אך‬
‫בסי׳ י״ח דבריו מפורשים היטב שהוא פוסק הלכד‪ ,‬שגס‬
‫הנשים אם שכחו צריכים לחזור‪ ,‬וממילא אתיא לגבי‬
‫האנשים באץ אומר שד‪,‬ם צריכים לחזור ודלא כטהרת‬
‫המים הנ״ל‪ .‬ובזד‪ ,‬דברי הרה״ג שליט״א בב׳ המקומות‬
‫חזקים מצור‪ .‬אין בהם שום סתירה‪.‬‬
‫ועלה ב ‪T‬ינו לענין הלכה שמי ששכח יעלה ויבא‬
‫בבהמ״ז ביו״ט שד‪,‬וא חייב לחזור‪ .‬וגם הראש״ל‬
‫כן היא דעתו בבירור ותול״מ‪ ,‬ואפריון נמטייד‪ ,‬ל ‪ T T‬י‬
‫הרה״ג מד‪.‬ר״י מאמאן שליט״א שע״י השגתו עמדנו‬
‫על האמת ורוותא שמעתתא יותר‪ .‬ומגלגלין זכות ע״י‬
‫זכאי‪.‬‬
‫ג ם ראיתי להרב יצחק יוסף שליט״א שם בסוף דבריו‬
‫שרצה לתרץ מד‪ ,‬שהקשיתי על הרה״ג מר אביר‬
‫הראש״ל שליט״א שכתב בספרו יחוד‪ ,‬דעת ח״ד ססי׳‬
‫כ״ב דאם עירה התבשיל לכלי שני מותר לערות עליו‬
‫מים חמין מפני שכ״ש אינו מבשל ע״כ‪ .‬ותמהתי דאס‬
‫איירי במים חמין מכלי א׳ פשיטא דאסור ע״ש‪.‬‬
‫ו ה בן יקיר‪ ,‬כתב עלי וז״ל ודבריו פליאה דד‪,‬א איירינן‬
‫בתבשיל מבושל כל צרכו מע״ש וד׳וא יבש‬
‫ואין בו רוטב כלל ורוצה לערות עליו מים רותחין‬
‫מכלי א׳ ואין בישול אחר בישול בדבר שכולו יבש‬
‫ומד‪ ,‬בכך שמערה‪ ,‬הא יבש הוא עכל״ה‪.‬‬
‫ודבריו דברי נביאות‪ .‬ולא עיין היטב בדברי מר אביו‬
‫שליס״א שמעולם לא דיבר ביבש כלל‪ ,‬ולא‬
‫נזכר ולא נשמע בדבריו אף ברמז דאיירי בזה‪ .‬ולדבריו‬
‫למד‪ ,‬זה הוצרך לכלי שני‪ .‬הלא אפי׳ יד‪,‬יד‪ ,‬צונן גמור‬
‫יבש ועירה עליו רותחין מכלי א׳ מותר כיון שהוא‬
‫יבש‪ ,‬אלא האמת הוא דדברי הרה״ג נמשכין עם מ״ש‬
‫למעלה מזה דד‪,‬אשכנזים נוד‪,‬גים להתיר לערות מים‬
‫רותחין בשבת אל תוך התבשיל שנצטמק ויש להם‬
‫על מה שיסמוכו‪ ,‬אבל הספרדים ובני עדות המזרח‬
‫בא״י צריכים להחמיר בזה כדעת מר״ן‪ .‬ועל זה מסיים‬
‫ונר׳ דאם עירד‪ ,‬אותו לכ״ש‪ .‬הכוונד‪ ,‬דלא דיברנו אלא‬
‫אם הוסיפו אל תוך התבשיל לאחר שהורד מד‪,‬אש‬
‫ונשאר בכלי א׳ שהיה בו‪ ,‬אבל אם עירד‪ ,‬התבשיל‬
‫לתוך כלי ב׳ מותר לערות עליו מים חמים אפי׳‬
‫לספרדים האוסרים בלח‪ ,‬מפני שכ״ש אינו מבשל‪ .‬וע״ד‬
‫תמד‪,‬תי דמאי הד אם הוא כלי ב׳‪ .‬והלא אדרבה כיון‬
‫שמערד‪ ,‬מכלי א׳ על כ״ש זד‪ ,‬ודאי אסור לכ״ע־שכיון‪.‬‬
‫שמ״ש‬ ‫מד‬
‫ולהכי‪,‬פרישנא דבימי החג משלים לה במיני תרגימא‬
‫)דוקא( לאחר בהמ״ז לאלתר דמנכרא מילתא וכו׳‬
‫עכל״ד‪ .‬הרי דאע״פ שלשיטתו חרבה לאכול פת ביו״ט‬
‫וכמ״ש לעיל ׳מיניות עכ״ז מפרש לה אתוך ‪,‬החג עצמו‬
‫בחוה״מ דאינו חייב לאכול פת לכ״ע‪ ,‬וע״ז גופיה‬
‫מקשה דסעודה דיומיה קאכיל וכוונתו על סעודת חול‬
‫שרגיל בה ולא על חובת היום עש״ב‪ .‬וישר חיליה‬
‫שכיוון לדעת הרשב״א גופיה )או הריטב״א וכיוצא(‪.‬‬
‫החו״פ בזמן הנ״ל‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ומחיל אל חיל באותו ענין ראיתי ג״כ באור תורה‬
‫הנד אחרי מכתבו של הרה״ג מהר״י מאמאן‬
‫שליט״א העלו את דברי הרה״ג יצחק יוסף שליט״א‬
‫ראש ישיבת חזון עובדיה‪ .‬ברא כרעא דאבוה‪ .‬פאר‬
‫הדור‪ ,‬הראש״ל שליט״א‪ ,‬שגם הוא בא להליץ על‬
‫הרה״ג מר אביו שליט״א דעל מד‪ ,‬שכתבתי דכיון‬
‫שעיקר המחלוקת במצוד‪ ,‬אם חייב לאכול פת ביו״ט‬
‫ומזה נמשכה המחלוקת בברכה דאין אומרים בזה ספק‬
‫ברכות להקל‪ .‬דכיון שפסקנו שחייב לאכול פת ממילא‬
‫נמשך שחייב לברך ואין זה מחלוקת בברכה אלא‬
‫במצוד‪ ,,‬והברכד‪ ,‬אינה אלא המשך וד‪,‬יא דעת הרדב״ז‬
‫ומר״ן ז״ל‪.‬‬ ‫■‬
‫ע״ז העיר הבן יקיר דמוכח מכל הסוגיא ‪.‬דעיקר‬
‫המחלוקת היא בענין הברכד‪ ,‬אם חייב לחזור או‬
‫לא‪ ,‬ורק שד‪,‬טעם לזד‪ ,‬הוא אם חייב לאכול פת או לא‪,‬‬
‫וע״ז נחלקו הא׳ אם מד‪ ,‬שאמרו שבת ויו״ט קאי אכל‬
‫י״ט או ליל פסח וליל סוכות‪ ,‬וממילא יוצא שכל‬
‫עיקר המחלוקת הוא בעיקר על הברכה וממילא גם על‬
‫המצוה עכל״ה‪.‬‬
‫והרואה יראה דדברים אלו אין להם שחר כלל‪ ,‬דאיד‬
‫תד‪.‬יד‪ ,‬מצות אכילת יו״ט תלויה כל עיקר‬
‫בברכד‪ ,‬דרבנן והעיקר יהיה תלוי בטפל‪ ,‬ואפי׳ לד ‪T‬יה‬
‫דאמר שטעם הברכה משום שחייב לאכול‪ ,‬הרי הוא‬
‫מודה שקדם החיוב לאכול‪ ,‬ובשביל זה באד‪ ,‬הברכה‪,‬‬
‫ומי שפוסק שאינו חוזר‪ ,‬הרי הוא מודד‪ ,‬שקדם הפיטור‬
‫מלאכול‪ .‬ובשביל זה אינו חוזר‪ ,‬ונמצא שהמחלוקת‬
‫מעיקרה היא במצוה אם חייב לאכול ומזה נמשך‬
‫המחלוקת בברכה‪ .‬ואדרבה מל׳ הסוגיא אלא מעתה‬
‫שבתות ויו״ט דלא סגי דלא אכיל ד‪,‬״נ דאי טעי הדר‪,‬‬
‫מדוקדק היטב כמ״ש שריד‪,‬טת הש״ס מורה להדיא‬
‫דהחוזק לקושיא הוא משום דלא סגי דלא אכיל‪ .‬ר״ל‬
‫וממלא כיון שחובתו לאכול פת א״כ ממילא חייב‬
‫לחזור‪ .‬א״ל אין‪ .‬ר״ל דזד‪ .‬תלוי בזד‪ ,‬דכיון שחייב‬
‫לאכול ודאי הדר‪ ,‬והוא פשוט‪ .‬ולך נא ראד‪ ,‬בכל הפוס׳‬
‫א׳ ואחרונים שד‪,‬באתי בתשובתי למעלה שמדברי כולם‬
‫משמע שענין הברכד‪ ,‬תלוי בחובת המצוד‪ ,,‬וא״א לו׳‬
‫סב״ל ע״ש‪ .‬ודוק היטב בדברי הגאון רעק״א זצ״ל‬
‫שד‪.‬ביא הראש״ל שליט״א בסי׳ י״ח דס״ב ע״ב שדן‬
‫לפטור אח האשד‪ .‬מלחזור הברכד‪ ,‬בשביל שהיא מותרת‬
‫להתענות וממילא א״צ לחזור ולברך‪ .‬וד‪,‬גאון הראש״ל‬
‫האריך להוכיח ההיפך שהיא חייבת לאכל פת כאנשים‬
‫וממילא גם היא חייבת לחזור כאנשים אם שכחה ע״ש‪.‬‬
 ‫מה‬ ‫ומגו‬ ‫חאו^ח סי׳ כ‬
‫ורק חסר לו הזכרת ר״ח‪ .‬א״כ במוצאי ר״ח ‪.‬לא שייך‬
‫לתקן דבר זה ושיחזור ‪.‬משום שלא התפלל תפי׳ י״ת‬
‫כראוי וכו׳ עכל״ה‪ .‬וסיים כמבואר שם בפוס׳ שהביא‬
‫המשנ״ב ע״ש היטב ע״כ‪.‬‬
‫ולפי דעתי אין משם ראיד‪ .‬כלל ולא דמיא כאוכלא‬
‫לדנא‪ .‬ולא נמצא כלום מד‪,‬רעיון הזד‪ .‬במשנ״ב‬
‫ולא בשום'מקום‪ ,‬דודאי לכל הסכרות כיון שלא הזכיר‬
‫יעלד‪ ,‬ויבא במנחה ודאי דד‪,‬וי כאלו לא התפלל‪ .‬וראיה‬
‫ברורה דאלו נזכר בעוד היום ודאי היה חוזר אליבא‬
‫דכל הסברות ופשיטא דטעמא הוי משום דמשנה ממטבע‬
‫שטבעו חכמים והוי כאלו לא התפלל כלל‪ .‬וכמ״ש '‬
‫הרמב״ם בהל׳ ברכות פ״א הלכה ה׳ ובד‪,‬ל׳ ק״א פ״א‬
‫הלכד‪ .‬ז׳ וז״ל ברכות אלו עזרא הסופר וכו׳ תקנום‬
‫ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליד‪,‬ם וכו׳‬
‫כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטכעו חכמים‬
‫בברכות ה״ז טוער‪ ,‬וחוזר ומברך כמטבע ע״כ‪ .‬הרי‬
‫דטעם החזרה שחוזר אם לא אמר יעלה ויבא הוא‬
‫משום משנה ממטבע שטבעו חכמים‪ ,‬וגם בברכת המזון‬
‫בחול ד‪ ,T ,‬ראוי לחזור כיון ששינוי אלא כיון שאינו‬
‫ס״ט‬
‫חייב לגמרי לאכול בר״ח‪ ,‬לכן אין חובתו לחזור‪ .‬וכמר‬
‫בסעודה שלישית דיש בד‪ ,‬ספק אם חייב לאכול פת‬
‫או לא ופסק מר״ן שלא יחזור דד‪.‬וי סב״ל‪.‬‬
‫והטעם של התום׳ הסוברים דאינו חוזר במוצאי ר״ה‬
‫שתים‪ ,‬אע״ג דהוי כאלו לא נתפלל במנחה‪,‬‬
‫פשוט הוא כמבואר בדבריד& להדיא שם ד״ה טעה‬ ‫בענין זה כתבתי בו על שלשים ועל רבעים‪ ,‬ופסקתי‬
‫וכד דלמד‪ ,‬יתפלל עוד תפי׳ י״ח בלא הזכרת ר״ח‪ ,‬הרי‬
‫כבר אמר כזה במנחה‪ .‬ואם יחזור לאומרה הרי אין‬
‫מרויח כלום בחזרתו להתפלל במוצאי ר״ח‪ ,‬שהרי לא‬
‫יזכיר עוד תפי׳ ד״ח‪ ,‬ושמונה עשרה כבר התפלל‪ .‬ר״ל‬
‫ושמונה עשרה כבר אמרה ולמד‪ ,‬ירבה בברכות ללא‬
‫צורך שום ריוח‪ ,‬דהעיקר שעליו חוזר שהוא ר״ח ששכח‪.‬‬
‫הרי עכ״פ לא יאמר אותו בחזרה‪ .‬ועי׳ בהרא״ש שסיכם‬
‫דברי התוס׳ בקצרד‪ ,‬ודבריו מדוקדקים יותר‪ ,‬וז״ל דכיון‬
‫שאין לו להזכיר של ר״ח למה יחזור ויתפלל י״ח כיון‬
‫שכבר התפלל אותד‪ ,‬וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫נמצא דעיקר ושורש הטעם שלא יחזור‪ ,‬הוא ממד‪,‬‬
‫שלא תכיר ר״ח בלילה‪ ,‬ר״ל ואין מרויח כלום‬
‫למד‪ ,‬יחזור עוד פעם מד‪ ,‬שאמר במנחה ממש בלא‬
‫תום׳ של כלום‪ ,‬וכך מדוקדק היטב ממה שהוסיף בדבריו‬
‫מלת אותה‪ ,‬שכבר התפלל אותה ולא אמר שכבר‬
‫התפלל דאז היינו מפרשים שכבר יצא ‪T‬״ח תפלת‬
‫מנחה אלא הוסיף ״אותד‪,‬״ לו׳ דשמונד‪ ,‬עשרה כזו בלי‬
‫שום תוספת ובלי ריוח כבר אמר אותה ובמה ניכר‬
‫התשלומין‪ .‬ולכן אע״פ שבאמת לא יצא יד״ח אין מקום‬
‫לתשלומין בלי ח ‪T‬וש מעין המאורע‪ .‬גם בדברי התום׳‬
‫שכתבו וי״ח כבר התפלל‪ ,‬אם כדברי המשיג הול״ל‬
‫ומנחה כבר התפלל‪ .‬ורק האמת שכיוונו לו׳ וי״ח‬
‫שמחייבים אותו להתפלל עכשיו כבר התפלל אותה‬
‫במנחה‪.‬‬
‫ג ם לדברי המשיג אם לא הזכיר יעלה ויבא במנחה‬
‫ביום ר״ח א׳ למה יתפלל שתים בליל ב׳ של‬
‫ר״ח כמ״ש הפוס׳ הביאם כף החיים סי׳ ק״ח אות דן׳‪.‬‬
‫והרי יעלה ויבא אינה חלק מהתפלה וכיון שעבר זמנה‬
‫שמ״ש‬
‫שהוא כלי כ׳ מתקרר‪ .‬וע״י עירוי ^עליו מכלל א׳ מוזבשל‬
‫^ ‪ ,.‬שוב‪, ,‬ד^לח יש בישול אחר בישול‪..; .‬‬
‫ועכשיו אחרי העיון בדברי הרה״ג שליט״א נתברר‪.‬‬
‫לי כוונתו‪ ,‬דלפי מה שכתב בתחילה משם‬
‫רבינו יונה דע״י העירוי חזר להיות כ״ש והוא מתבשל‬
‫שוב בכלי א׳ שמערין לתוכו לכן אמר דאם אחר‬
‫שהוסר מהאש עירה אותו לכ״ש אף אם יערה לתוכו‪:‬‬
‫אזי הוי ‪ '0‬ש עם כ״ש שאינו מבשל‪ .‬זוהי ודאי כוונתו ‪.‬‬
‫באין ספק‪.‬‬
‫אמנם גם על זה יש לתמוה טובא‪ ,‬דאף רבינו יונה‬
‫בטעמו הב׳ לא אמר רק דראוי לחוש לאותו‬
‫מ״ד דעירר ככלי ב׳‪ .‬אבל לא נוכל מטעם זה להקל‬
‫יותר לחשוב אותו לכלי ב׳ גמור ונאמר דאינו מבשל‪,‬‬
‫שהרי זאת היתד‪ .‬לדעת רבינו יונה רק חומרא בעלמא‬
‫לחוש למ״ד דהוי ככ״ש‪ ,‬אבל ודאי כ״ש וק״ו דאסור‬
‫לערותו לכלי ב׳ דאזי יותר יש לחוש לסברת רוב‬
‫הפום׳ וההלכה דעירוי מבשל כדי קליפה‪ .‬והדברים‬
‫ברורים‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בתמוז הנ״ל וקיים‪.‬‬
‫ע״ה שלום משאש‬
‫םיטן כ‬
‫עוד בדין מי ששכח יעלה ויבא בבהמ״ז ביו״ט‬
‫דחייב לחזור דהוי משנה ממטבע שטבעו חז״ל‬ ‫‪, .‬‬
‫בברכות‪ .‬וכמו מי ששכח רצה בבהמ״ז בשבת שחוזר‪.‬‬
‫ה״ה ביו״ס אם שכח יעלה ויבא ביו״ט‪ .‬וכפסק מר״ן‬
‫ז״ל וכל הפוס׳ ראשונים ואחרונים‪ ,‬כמ״ש כל זה בספרי‪.‬‬
‫שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ י״ג‪] .‬ועי׳ לעיל סי׳ י״ט‪[.‬‬
‫הן היום ראיתי‪.‬בירחון טל אורות גיליון כ״א כסלו‬
‫טבת תשמ״ח כתוב השגה על זה מהרב יוסף‬
‫שמואליאן שליס״א‪ ,‬ויצא ל ‪T‬ון בדבר חדש ובטעם‬
‫חדש שחידש בטובו שמעין המאורע אינו חלק מהתפילה‬
‫ומד‪.‬ברכד‪ ,.‬מה שלא עלה גם על דעת הראש״ל‪ .‬והביא‬
‫מחלוקת הפום׳ במי שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא‬
‫במגחה בר״ח‪ ,‬דד‪.‬תוס׳ דכ״ו ע״ב פסקו דלא יתפלל‬
‫עוד בלילה לתשלומין‪ ,‬דלמה יתפלל עוד הרי כבר‬
‫התפלל כל תפילת המגחה מבעו״י לבד ר״ח שלא‬
‫הזכיר‪ .‬א״כ אץ מרויח כלום אם יחזור ויתפלל‪ .‬ובמוצאי‬
‫ר״ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר״ח‪ .‬וי״ח כבר התפלל‪.‬‬
‫ודירא״ש בשם ח״פ חלקו ע״ז שכן חייב לחזור כיון‬
‫שלא יצא יד״ח בזו התפלה‪ ,‬הו״ל כאלו לא התפלל‬
‫וצריך להתפלל שתים בערב אע״פ שאין מזכיר של‬
‫ר״ח ע״כ‪ .‬והמשיג כתב מדעתיה לפרש ביאור פלוגתתם‪,‬‬
‫דחולקין ביעלד‪ .‬ויבא אם הוא חלק מהתפלה או לא‪,‬‬
‫דלהתוס׳ חושבים שאינו חלק מהתפלה‪ ,‬ולא הוי ממטבע‬
‫הברכה‪ .‬רק חז״ל חייבו להזכיר הזכרת ר״ח בתפלה‬
‫ואינו נחשב כחלק מדיתפלה‪ ,‬רק אמרו שאם לא הזכיר‬
‫חוזר כדי להזכיר מעין המאורע וא״כ כיון שאינו חלק‬
‫מהתפלה נמצא אף אם שכח ולא הזכיר‪ ,‬תפלת י״ח‬
‫שלו הר תפלה מעלייתא‪ ,‬וזהו שכתבו התוס׳ הרי כבר‬
‫התפלל כל השמונה עשרה‪ ,‬דהיינו תפלת י״ח יש בידו‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו׳׳ח סי׳ כ‬ ‫שמ״ש‬ ‫מו‬
‫ג ם מ״ש המשיג להקשות עלי על מה שהקלתי בספק‬ ‫א״צ לחזור‪ .‬הא ודאי שהיא חלק מהתפלה‪ ,‬ורק במקום‬
‫אם הזכיר מעין המאורע‪ .‬הנה לא הביט בספרי‬ ‫שאין ריוח אין לחזור‪ ,‬אבל בליל ב׳ דר״ח דיש ריוח‬
‫תבואות שמ״ש ח״א סי׳ טל׳ ובמילואים שם בסוף‬ ‫שיאמר יעלה ויבא חייב לעשות תשלומין‪ ,‬וכ״ב הכף‬
‫הספר הארכתי להביא דברי הפוס׳ שכולם סוברים‬ ‫החיים שם וז״ל דהא ירויה שיאמר יעלה ויבא‪.‬‬
‫דבספק מתירין מטעם דהוי סד״ר‪ ,‬דאף דהוי מטבע‬
‫ג ם בדברי משנ״ב שציין אליו המשיג‪ .‬הדברים‬
‫שטבעו חכמים הלא הוא דרבנן מדברי חכמים ואף‬
‫מבוארים היטב כמו שאמרנו שהעיקר הוא שאין‬
‫בבהמ״ז שהיא דאורייתא‪ ,‬עכ״ז מעין המאורע הוא‬
‫מרויה בזה‪ ,‬ואף שלא יצא יד״ח התפלה משום ששינה‬
‫מדרבנן‪ .‬ולכן בספק אם הזכיר אזלי׳ לקולא דסב״ל‪,‬‬
‫מהמטבע כיון שהתיקון אינו טוב שאינו מרויח כלום‪,‬‬
‫ורק אם ודאי לא הזכיר אף דהוי דרבנן ומדאורייתא‬
‫ס״ל דלא יחזור‪ .‬וח״פ סוברים דאף דלא ירויח נקרא‬
‫אין צריך‪ .‬מ״מ מדרבנן חייב לחזור דהוי משנה ממטבע‬
‫תיקון דהשיב כאלו לא התפלל ויתפלל שתים בערב‬
‫שטבעו חז״ל‪.‬‬
‫מ״מ‪ ,‬ויש תועלת בזה‪.‬‬
‫וה״נ קי״ל בסי׳ תכ״ב בנסתפק בתפלה אם אמר יעלה‬
‫ויבא לדעת מור״ם ז״ל אינו חוזר ולא אמרי׳‬ ‫עוד הביא המשיג ראיה לחזק דבריו מההיא דאם‬
‫מה שהוא למוד הזכיר ואף שעכ״פ נשאר בספק אם‬ ‫נזכר יעלה ויבא קודם מודים שיאמר אותה שם‬
‫הזכיר או לא‪ .‬מ״מ הוי סד״ר אם שינה ממטבע שטבעו‬ ‫ולא יחזור לרצה כמ״ש הש״ע סי׳ תכ״ב‪ .‬והקשה‬
‫חכמים או לא שינה וכיון שהוא ספק דרבנן אינו חוזר‪.‬‬ ‫המשיג דכיון דיש סברת רבינו יונה והמאירי דס״ל‬
‫דחוזר לרצה‪ .‬ולדידהו אם לא חזר הוא כאלו החסיר‬
‫ראיה‬ ‫ומעתה נבא לנד״ד שראיתי להמשיג שהביא‬
‫ברכה מהתפלה ולא התפלל‪ ,‬ועכ״ז לא חיישי׳ לזה‪ .‬הא‬
‫מעין‬ ‫ממה שמה״ת אין חיוב לר בבהמ״ז‬
‫ודאי משום שאין יעלה ויבא חלק מהתפלה עכ״ד‪.‬‬
‫אינו‬ ‫המאורע‪ ,‬על כרחין לו׳ דאף לפי תקנת חז״ל‬
‫נקרא‬ ‫נהפך להיות חלק מברהמ״ז ואף שהחסיר אין זה‬ ‫וגם זה ליתא‪ .‬ולא קשה מדי‪ .‬דלעולם היא הלק‬
‫שהחסיר מהברכה ושינה מהמטבע עכ״ד‪.‬‬ ‫מהתפלה וכמש״ל‪ .‬ורק הטעם דאין חוזר לרצה‬
‫משום דקי״ל כס' הסוברים דכשאומרה קודם מודים‬
‫ולפי האמור לא כיון יפה‪ ,‬ואין מזה שום הכרח כלל‪,‬‬
‫עדיין נקרא שפיר אומרה במקומה כיון שעדיין לא‬
‫דכאשר הוסיפו חז״ל מעין המאורע הרי זה‬
‫התחיל ברכה הסמוכה לה שהיא מודים‪ ,‬עדיין לא גמר‬
‫חזר להיות חלק מהברכה או מהתפלה‪ ,‬ואם לא אמרו‬
‫ברכת רצה והויא במקומה‪ .‬וכדקי״ל בבהמ״ז שאם לא‬
‫חוזר לכ״ע וכדקי״ל בשבת אם לא אמר רצה אע״פ‬
‫התחיל ברכה רביעית יאמר ברוך שנתן מועדים לשמחה‬
‫שהוא מדרבנן‪ ,‬וכן אם שכח יעלה ויבא בתפלה בר״ח‬
‫במקום יעלה ויבא‪ .‬וכן בשאלה ומשיב הרוח שאומרם‬
‫שלכ״ע חוזר‪ ,‬וה״ה ביו״ט בסעודה אם לא אמר יעלה‬
‫אחרי הברכה‪ .‬וה״ה אם לא התחיל מודים‪ .‬ואם יחזור‬
‫ויבא‪ ,‬פסקו כל הפרם׳ ג׳ עמודי הוראה וכל הראשונים‬
‫לרצה ואינו צריך‪ ,‬הו״ל ברכה לבטלה‪ .‬עי׳ ביביע אומר‬
‫ואחרונים שחובתו לחזור וכמ״ש בתשובתי הראשונות‬
‫ח״ו סי׳ כ״ח אות ב׳‪ .‬ומר״ן בחר בסברא זו משום‬
‫לך נא ראה‪ ,‬זולת הרשב״א שסובר שאין חייב לאכול‬
‫שכן פסקו רוב הפוס׳ ראבי״ה והמרדכי והגמי״י וסמ״ק‬
‫פת זולת בליל פסח ובליל סוכות‪ ,‬אבל שאר ימים‬
‫והרא״ש והטור וכן דעת רבינו אלחנן‪ ,‬וראייתם כרורה‬
‫טובים אין חייב לאכול פת‪ ,‬וממילא חזר להיות כר״ח‬
‫מדינא דש״ס גבי ברוך שנתן שבתות וכו׳ מועדים וכו׳‬
‫שאין האכילה חובה ובשביל זה אינו חייב לחזור‪ ,‬ולא‬
‫)ברבות ו( ולפי דברי המשיג גם בליל פסח וליל סוכות‬
‫מטעם שאין זה חלק מהברכה‪ ,‬ומזה רצה הראש״ל‬
‫היה ראוי שלא יחזור בהמ״ז מטעם דאין זה חלק‬
‫הגר״ע יוסף שליט״א לעשות ספק ברכות להקל כיון‬
‫מהברכה‪ .‬הא ודאי דזה בורכא היא‪ ,‬והיא חלק מהברכה‬
‫שהרשב״א סובר שאין חוזר יש לו׳ סב״ל אף נגד‬
‫של יו״ט שטבעו חכמים בברכה‪ .‬ורק בספק מקילין‬
‫מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫כיון דהוי דרבנן‪.‬‬
‫ולזה אני הצעיר הבאתי דברי הרדב״ז המוסכמים‬
‫ג ם מ״ש המשיג דהמלך המשפט חשיב רק מעין‬
‫כמעט מכל הפוס׳ וגם הראש״ל מסכים להם‬
‫המאורע ואינו חלק מהברכה‪ ,‬הוא תמוה‪ .‬ועי׳‬
‫וספריו מלאים מזה‪ ,‬דדוקא כשהמחלוקת בברכה אז‬
‫להרי״ץ גיאת במאה שערים דף מ״ה הבי״ד ביביע‬
‫סב״ל‪ .‬אבל כשמחלוקת במצוה אזי אם פסקנו כמאן‬
‫אומר ח״ב סי׳ ח׳ ריש דף כ״ה וז״ל כתוב בשם רס״ג‬
‫דמחייב לעשות המצוד‪ ,.‬אזי מוכרח לברך ואין כאן‬
‫שאם טעה ולא אמר המלך הקדוש וכו׳ והמלך המשפט‬
‫מקום לסב״ל‪ .‬והביא הרדב״ז ראיה שאין עליד‪ ,‬תשובה‬
‫ל״ש יחיד ל״ש צבור היכא דטעד‪ ,‬חובה לחזור שהרי‬
‫ממה שאנו מברכים על התפילין אע״פ שיש בהם‬
‫תקנום חכמים במטבע תפלה וכו׳ עכל״ד‪ -‬וכ״כ שם‬
‫מחלוקת רש״י ור״ת‪ ,‬וכך היתה דעת מר״ן שפסק‬
‫בשם המאירי )עמוד רס״ב( שהכריע דבין יח ‪ T‬ובין‬
‫לחזור ולברך אע״פ שבסעודה ג׳ פסק דאין לברך ע״ש‪.‬‬
‫ש״צ חוזר וכו׳ הואיל ומתקנת חכמים הם סדורות‬
‫ואמרתי דמר״ן ז״ל תנא דמסייע ליד‪ .‬לד‪.‬רדב״ז כמו‬
‫במטבע הברכה עכל״ה‪.‬‬
‫שד‪,‬ארכתי בתשובתי‪.‬‬
‫ועוד הבאתי דברי הפוס׳ דלא אמרי׳ סב״ל אלא‬ ‫ונ״ל דזה עדיף מיעלה ויבא ומרצה והחליצנו שהם‬
‫בסברא מחודשת שלא ראה אותד‪ .‬מר״ן ז״ל‬ ‫דברים נוספים בתוך הברכה‪ .‬והמלך הקדוש‬
‫וא״כ בנד״ד שמר״ן ז״ל ראד‪ .‬דברי הרשב״א והעלה‬ ‫והמלך המשפט הם מגוף הברכה עצמה שהחליפו האל‬
‫אותם בביתו הנאמן ועכ״ז לא חש להם לעשות מהם‬ ‫בהמלך ונכנס בגוף הברכה‪.‬‬
‫מז‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ כא‬ ‫שמ״ש‬
‫בדינים השייכים לסעודד‪ ,‬פסק בפשיטות כמר״ן שצר־ך‬ ‫ספיקא דרבנן לקולא אזי גם אנן לא עבדי׳ מזה סב״ל‪,‬‬
‫לחזור‪ .‬גם מצאתי בם׳ שונה הלכות להרה״ג חיים‬ ‫וסברא זו הביאה גם הראש״ל בהרבה מקומות בספריו‪.‬‬
‫קנייבצקי שליט״א שגם הוא פסק כן בפשיטות‪.‬‬ ‫ועוד גליתי שהראש״ל עצמו פסק שם בספרו סי׳ י״ח‬
‫ג ם כתבתי מקרוב דמד‪ ,‬שכתבתי שכן מנהג לאו דוקא‬ ‫בנדו״ד דחוזר ודבריו שם עיקר‪.‬‬
‫ושיגרא דלישנא הוא שהרי לשון מנהג נופל על‬ ‫אשר מכל זה נ״ל שדברי המשיג אינם מוכרהים ואין‬
‫דבר הרגיל ומתמיד להיות אבל דבר שבא במקרה‬ ‫להם יסוד כלל‪ ,‬ולא עיין היטב להביט ולהגיע‬
‫מזמן לזמן פעם אצל זה‪ ,‬ופעם אצל זה‪ ,‬אין לומר על‬ ‫לנקודה שביני ובין הראש״ל שליט״א והלך לידון בדבר‬
‫זה מנהג‪ ,‬אלא שכך מורים וד‪.‬ולכים‪ .‬ואמרתי שברור‬ ‫חדש שאינו אמת ולא עלה ע״ד הראש״ל כלל‪.‬‬
‫אצלי שאלו ראה וידע הרה״ג מוהרב״ט ז״ל את דברי‬ ‫ובכל אופן אפי׳ לרעיון החדש שלו‪ ,‬לו היה אמת‪,‬‬
‫הפתוחי חותם היה מקבלם בספ״י שדרכו היה לכבד‬ ‫הרי סיים להתיר מטעם סב״ל‪ ,‬והספק מוכרח‬
‫דברי הא׳‪ ,‬וכ״ש אלו ראה דברי הספר כת״י ממשפחתו‬ ‫לו׳ שהוא מכח תשו׳ הרשב״א שהרי איירי בודאי שכח‬
‫ומבית אביו שפסקו כן‪ ,‬שודאי היד‪ ,‬שותה בצמא את‬ ‫ולא אמר יעלה ויבא ולא בספק אם אמר‪ ,‬וא״כ מה‬
‫דבריהם ולקיים דברי מר״ן בסגירת עינים‪.‬‬ ‫הועיל הרעיון החדש הלא עכ״פ צריכים אנו לצרף‬
‫דעת הרשב״א הנ״ל כדי לעשות ספק‪ ,‬והדרן למלתין‬
‫קנ צי למלין שהלכד‪ ,‬זו יוצאה בחינומא‪ ,‬שמי ששכח‬
‫למה שדחינו שאין אומרים בזה סב״ל כדעת הרדב״ז‪.‬‬
‫יעלה ויבא ביו״ט בבהמ״ז חובתו לחזור ולברך‬
‫והרעיון והפלפול שלו לא הוסיף כלום ולא חידש כלום‪.‬‬
‫כדעת מר״ן שפסק כן ואין מקום לספק ברכות להקל‬
‫בזה‪ .‬זהו הנ״ל לחזק דברי הא׳‪ ,‬וברוך הנותן ליעף כח‪,‬‬ ‫ג ם מה שהעיר על מ״ש בסוף דברי שהמנהג פשוט‬
‫יזכנו תמיד לברר את האמת ואל יצל מפינו דבר אמת‬ ‫במרוקו ולמה אכתוב שהרה״ג ר״ב טולידאנו זצ״ל‬
‫עד מאד‪.‬‬ ‫נמשך אחר כף החיים ובודאי שעיין בכל דברי וכו׳‬
‫ד‪,‬חו״פ ירושלים עיה״ק בחדש שבט תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬ ‫עכ״ד לזה אני אומר שלא מלבי אמרתי זה‪ ,‬אלא‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫מדברי המחבר עצמו בהקדמתו כתב כן וזל״ה‪ .‬וה׳‬
‫עזרני וזיכני לחבר זה הספר של קיצור ש״ע מלוקט‬
‫שוב ראיתי מד‪ ,‬שחזר הרב המשיג הנז׳ לחזק דבריו‬ ‫מפסקי הש״ע של מר״ן ומור״ם ומגדולי הפום׳ רבותי׳‬
‫בירחון אור תורה ניסן תשמ״ט סי׳ ק״ד‪ .‬וראיתי‬ ‫האחרונים אשר אסף איש טהור הגאון המפורסם בעל‬
‫שלא הוסיף מאומד‪ ,‬על דבריו הא׳‪ ,‬ויספיק לנו מה‬ ‫כף החיים זצוק״ל וכו׳ אשר לא הניח פנה שלא נשתטח‬
‫שכתב הוא עצמו שם בדף תר״ן ד״ה נמצא וכו׳ וזל״ה‬ ‫עליה ועל הרוב אין לך סימן בש״ע שלא ימצא כמה‬
‫ונמצא דאף אם לא הזכיר יעלה ויבא חובת ברכת‬ ‫ח ‪T‬ושי דינים יקרים מפנינים וכו׳ ע״ש‪ .‬ובסוף דבריו‬
‫המזון יצא‪ .‬ורק צריך לחזור לברך בשביל ההזכרה‬ ‫כתב אני מבקש בנא ותחנה שאם ראו איזה שגיאה‬
‫דר״ח ]ט״ס הוא‪ .‬וצ״ל דיו״ט‪ ,‬דבר״ח א״צ לחזור אפי׳‬ ‫וכו׳ שישגיחו במקור הדין בש״ע ובכף החיים וכו׳‬
‫ודאי לא אמר כיון שאינו חייב לאכול פת לכ״ע[‬ ‫עכ״ד‪ .‬ואף שאיזה פעם חולק עליו‪ ,‬אמנם אותם שהסכים‬
‫שעדיין לא קיים ומקומה היא בבהמ״ז‪ .‬וממש כמו‬ ‫עמו הוא סמך עליו‪ ,‬ובפרט שבזר‪ .‬ראה דבריו לכאורה‬
‫שנתבאר בענין תפלה‪ ,‬וזה פשוט‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והנה אף לפי‬ ‫נכונים דכיון שיש סברת הרשב״א דאין חובה לאכול‬
‫דבריו אלה‪ ,‬הרי הוא אומר שצריך לחזור ולאומרה‬ ‫פת וממילא אינו חייב לחזור‪ ,‬אע״פ שמר״ן פסק להיפך‪.‬‬
‫במקומה שהיא בהמ״ז‪ .‬ובמה איפה סתר את זה וחזר‬ ‫עכ״ז אמרי׳ סב״ל גם נגד מר״ן ז״ל‪ ,‬והוא מילתא‬
‫מדבריו במה שמצא לכף החיים שפסק להיפך‪ .‬ואדרבה‬ ‫דמסתברא‪ ,‬וסמך על דבריו סמיכה מעליא‪ .‬אמנם נעלם‬
‫הי״ל לתמוה עליו כיון דעכ״פ צריך לחזור ולאומרה‬ ‫ממנו וגם מהגאון כף החיים דברי הרדב״ז שהם‬
‫במקומה בבהמ״ז‪ .‬וכמו בתפלה שחוזר‪ ,‬וכמ״ש בדבריו‬ ‫מוסכמים מרוב הפוס׳ וגם מר״ן סובר כוותיה‬
‫הנ״ל‪ ,‬ולכן במקומי אני עומד‪ .‬ולא ראיתי דבר‬ ‫דכשמחלוקת במצוד! אין אומרים סב״ל‪ .‬גם הראש״ל‬
‫שיחזירני מסברתי‪ ,‬ושו״ר ג״כ באור תורה סיון תשמ״ט‬ ‫לא נתן לב בזד‪ ,.‬אמנם ביבי״א שם סי׳ י״ח פסק‬
‫סי׳ קל״ב להרב אברהם לוי הי״ו שדחה דבריו באורך‬ ‫כמו שכתבתי שגם הנשים אם שכחו יעלח ויבא חובתם‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫לחזור כאנשים‪ ,‬וחלק על רעק״א שחילק בין אנשים‬
‫השמ״ש יצ״א‬ ‫לנשים‪ ,‬ודבריו שם בסי׳ י״ח נאמרו מאד‪ .‬וד‪.‬עליתי‬
‫דהעיקר כדבריו שם‪ ,‬שהוא שוד‪ ,‬עם מר״ן ז״ל‪ .‬ועם‬
‫כל הפוס׳ ראשונים ואחרונים‪.‬‬
‫ס י מ ן כא‬ ‫וכבר הבאתי דברי אחד גדול מפורסם מגדולי מארוקו‬
‫הוא ניד‪,‬ו בעל פתוחי חותם שנטפל בתוך‬
‫עוד בדין שכח יעלה ויבא ביו״ט בבהמ״ז‬ ‫פירושו לש״ם בסוגיא זו להעיר על הלכה זו שצריך‬
‫ולבת״‬ ‫בהקדמתי להספר ״אוצר דינים לאשר‪,‬‬ ‫לחזור‪ ,‬שלא יטעו הלומדים בסברא זו של הרשב״א‬
‫ראיתי‬ ‫מד‪.‬רה״ג‪ ,‬יצחק יוסף שליט״א‬ ‫ויפסקו להקל ע״ש‪ .‬ואם היה המנהג להיפך היה מעיר‬
‫ששכח‬ ‫לו מד‪ ,‬שכתב עוד שם בסי׳ כ״ז‪ ,‬בענין מי‬ ‫עליו‪ .‬גם בתשובר‪ .‬אחרונה בכת״י הבאתי מ״ש בס׳ א׳‬
‫ודברי‬ ‫יעלה ויבא ביו״ט בברכת המזון‪ .‬לחזק דבריו‬ ‫קדמון כת״י מגדולי מקנאם יע״א ממשפחת טולידאנו‬
‫עליו‪.‬‬ ‫האבא קדישא שליט״א‪ ,‬ולהשיב על השגותי‬ ‫שכתוב בו בקיצור כל דיני הש״ע וד‪.‬מנד‪,‬גים ושם‬
 ‫ומגו‬ ‫«או״ח סי׳ הא‬ ‫שמ״ש‬ ‫מח‬
‫היוצא מזה לנד״ד דלעמודי הוראה ורוב הפום׳ וכמעט‬ ‫ודרש ממני שאשקיף עליהם‪ .‬ואני מתפלא‪ ,‬דכל מה‬
‫כולם ח ח מהרשב״א‪ ,‬סוברים דחייב לאכול‬ ‫■שכתב בזה‪ ,‬ככר הדפיסו בירחון ‪.‬אור תורה‪ .‬וכבר‬
‫פת ביו״ט‪ .‬וראייתו של הרשב״א מתורצת היא בדברי‬ ‫השכתי על זה ג״כ באור תורה‪ ,‬שהמחלוקת בברכה‬
‫הר״ן והריטב״א‪ .‬וד‪,‬ניחו דברי הש״ם כפשטו דקאי על‬ ‫תלויה במחלוקת אם הייב ‪.‬לאכול פת ביו״ט‪ ,‬דלכל‬
‫כל המועדים‪ .‬הא ודאי דחייב לחזור ולו׳ יעלה ויבא‬ ‫הפוסקים עמודי ההוראה והטור^ ומר״ן הב״י וד‪.‬ש״ע‬
‫כפסק מר״ן ז״ל באין אוד״ך‪.‬‬ ‫וכל האחרונים הסוברים דחייב לאכול פת ביו״ט‪ .‬ממילא‬
‫אם שכח יעלה ויבא בבהמ״ז חוזר‪ ,‬כמו ברצד‪ ,‬וד‪,‬חליצנו‬
‫ומ‪1‬ז ■שתמד‪ ,‬על מה שכתבתי בזה ס״ס הנ״ל‪ .‬וכתב‬
‫ממש דאם שכח בשבת חוזר‪ .‬ולאו מכללא אתיא‪ ,‬אלא‬
‫שעלתד‪ ,‬הסכמת רוב ד«‪1‬חרונים דלא מהני ס״ם‬
‫כולם פסקו כן בפירוש דאם שכח יעלה ויבא ביו״ט‬
‫בברכות וציטט להרבה מהם‪,‬י הנה לא העלה במכתבו‬
‫חוזר‪ .‬ורק להרשב״א הסובר דאין חיוב לאכול פת‬
‫•זה■ רק סברת הפוס׳ לשיטחיה‪ .‬אבל ודאי שכבר ראה‬
‫כ״א בב׳ לילות הראשונים של פסח וסוכות‪, ,‬וזולת זה‬
‫ביבי״א שם ח״ד סי׳ מ״ב אות יו״ד‪ ,‬שהביא ג״כ סברת‬
‫אינו חייב לאכול פת‪ ,‬אזי ממילא אם שכח דאינו‬
‫הרבד‪ ,‬פוס׳ הסוברים לברך מס״ס‪ .‬וד‪,‬ם הלבוש או״ח‬
‫חייב לחזוד‪ .‬הדי דעיקד המחלוקת ב ב ר כ ה באה מכה‬
‫סי׳ י״ז‪ .‬והפר״ח והגר״ז סי׳ תפ״ט‪ .‬וד‪,‬לק״ט והער״ה‪.‬‬
‫המחלוקת בעיקר המצוה‪ .‬וכן מוכח להדיא מלשון‬
‫ומאמר מרדכי‪ .‬הגרעק״א סי׳ ד׳‪ .‬הגר״ש קלונר‪ .‬הגאון‬
‫הש״ס‪ ,‬אלא מעתה שבתות ויו״ט דלא סגי דלא אכיל‪.‬‬
‫ממונקטאש‪ .‬והגאון ר׳ יצחק בן וואליד בס׳ שמו יוסף‪.‬‬
‫ה״נ אי טעי הדר‪ ,‬אמר ליה אין‪ .‬דאמר ר׳ מילא‪ ,‬טעה‬
‫ובם׳ שמן המשחד‪ .,‬ובס׳ זכות אבות קורייט‪ .‬ודברי‬
‫חוזר לראש ע״כ‪ .‬הדי מוכח להדיא דזה תלוי בזד‪.,‬‬
‫מרדכי‪ .‬ודעת הפרדס עש״ב‪ .‬וגם המחבר העלה קצת‬
‫ועיקר הברכה תלוי באי לא סגי דלא אכיל פת‪ .‬וא״כ‬
‫מדברי אביו הנ״ל בספרו או״ה דף שי״ב‪ .‬וכולם סוברים‬
‫כיון דההלכה לכל הפוס׳ ח ח מהרשב״א‪ ,‬חייב לאכול‬
‫כדעת מר״ן לברד ע״י ס״ס‪ .‬ואם באנו לחשבון אפשר‬
‫פת‪ .‬ודאי דחייב בברכה אם שכח‪ .‬וכדברי הרדב״ז‬
‫שהרוב יהיה לצד זה‪ .‬עוד זאת עי׳ למר אביו ביבי״א‬
‫המוסכמים מהראש״ל שליט״א ומכל הפוס' כמעט‪,‬‬
‫ססי׳ כ״ח שעשד‪ ,‬ס״ס כעין זה לחייב לברד בסעודה‬
‫דכשד‪■,‬מחלוקת במצוד‪ ,‬ופסקנו כמאן דמחייב‪ ,‬ודאי חייב‬
‫ג׳ ברכת אשר נתן בשם ומלכות ע״ש‪,‬‬
‫לברך‪ ,‬ואין אומרים בזה סב״ל‪ .‬והיא סברא ברורה‬
‫ו מ ה שכתב לדחות ראייתי מדברי מר״ן בדין ספירת‬ ‫ומושכלת‪ .‬וכל זמן שהנקודד‪ ,‬הזאת אין עליד‪ ,‬תשובה‪,‬‬
‫העומר‪ .‬משום דספירת העומר י״א דהר דאוריי׳‪,‬‬ ‫הרי ממילא דגשאד הדין כדעת מר״ן וכל הפוס׳ דצריד‬
‫כבר השבתי על זה במקום אחר‪ .‬שהרי מר״ן שעשה‬ ‫לחזור‪ ,‬זד‪ ,‬העיקר‪] .‬ובפרט דהרבה פוס׳ סוברים דגם‬
‫ס״ס‪ ,‬דעתו דספירת העומר היא דרבנן‪ .‬וכתב כן להדיא‬ ‫במחלוקת בברכד‪ ,‬לא אמרי׳ סב״ל נגד מר״ן‪ [.‬וד‪,‬כרחתי‬
‫בספרו הב״י סי׳ תפ״ט משם הר״ן דרוב הפוס׳ סוברים‬ ‫שכן היא דעת מר״ן ז״ל‪ .‬מד‪,‬חילוק שעשה בין סעודה‬
‫ד חי דרבנן‪ .‬וע״ש שמטעם זד‪ ,‬חלק ע״ד ראבי״ד‪] ,‬אבי‬ ‫ג׳ בשבת לסעודת יו״ט‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א‬
‫העזרי[ שפסק דהוי ספק דאורייתא בספירה ואזלי׳‬ ‫‪■ ..‬‬ ‫סי׳ י״ג עש״ב‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬
‫לחומרא‪ .‬והוא חלק עליו למעשה ופסק בהיפך ע״ש‪.‬‬ ‫ו מ ה שהביא מדברי הרד‪,‬״ג מר אביו בס' יבי״א חלק‬
‫ובשביל זד‪ ,‬כשהביא דברי תה״ד להתיר מס״ס לברך‪.‬‬ ‫ה׳ חאו״ח סי׳ מ״ב‪ ,‬דמר״ן ז״ל חולק על דברי‬
‫דילג בכוונה סוף דבריו שכתב משום דראבי״ד‪ ,‬ס״ל‬ ‫הרדב״ז אלו בכמה דוכתי‪ ,‬הנה מלבד מד‪ ,‬שיישבתי‬
‫דספירת העומר בזה״ז דאורייתא‪ ,‬ולא הביא כ״א תחלת‬ ‫לזה במקום אחר לשואלים אחרים שהעירו ע״ז‪ ,‬עו״ז‪.‬‬
‫דבריו להורות דא״צ לזה‪ ,‬דאף למה שחלק הב״י על‬ ‫אנכי הרואה שד‪,‬עלים עצמו מדברי הגאון מר אביו שם‬
‫ראבי״ד‪ ,‬למעלה וסובר דספה״ע מדרבנן‪ .‬מ״מ מספיק‬ ‫מול סוף‪ ,‬דד‪,‬יכא דרוב הסוס׳ סוברים לחייב המצוד‪.,‬‬
‫הס״ס לחייב לברך‪ ,‬ומוכח דעת הב״י דבכל ברכות‬ ‫ומר״ן ז״ל פוסק להלכה כמותם‪ .‬באופן כזה סומכים על‬
‫דרבנן אם יש ס״ס לחייב לברך מברכינן‪ ,‬וכיון דד‪,‬מנד‪,‬ג‬ ‫הכלל של כפתור ופרח והרדב״ז וברוכי נמי מברכינן‪.‬‬
‫בזד‪ ,‬לברד כדעת מר״ן‪ ,‬ממילא הולכין אחר המנהג‪.‬‬ ‫שהרי לדעת רבים וגדולים אין לו׳ סב״ל נגד מר״ן‪,‬‬
‫ובפרט דיש לו יסוד מדברי הדבד‪ ,‬פוס׳ הנז׳ למעלה‪,‬‬ ‫אף כשד‪,‬מחלוקת בברכד‪ ,‬עצמד‪ ,,‬אלא דמשום ספק לא‬
‫וגם סברא גדולה היא‪ ,‬דמד‪ ,‬יועיל שהמצוד‪ ,‬דאורייתא‪.‬‬ ‫תשא נד‪,‬גי׳ לו׳ סב״ל אף נגד מר״ן כהחח״א ז״ל‪,‬‬
‫וד‪,‬לא עכ״פ הברכות הם דרבנן‪ ,‬וסב״ל‪ .‬אלא ודאי‬ ‫אבל כשהמחלוקת אינה כ״א בעשיית המצוה‪ ,‬הבו דלא‬
‫דד‪,‬ס״ם מועיל גם בדרבנן לברך‪ .‬עכ״פ בנד״ד כל‬ ‫לוסיף עלה‪ .‬ואורדי נמי מורינן לכתחי׳ לברך וכן מוכח‬
‫הפוס׳ המחייבים יד‪,‬יו סייעתא לענין זה‪.‬‬ ‫מדברי המנ״א סי׳ ל״ב סקנ״א וכר עכל״ה‪] .‬וזה דומה‬
‫ו עו ד אמינא מילתא חדתא שלא כתבתי אותד‪,‬‬ ‫ממש לס״ס שכתבתי‪[.‬‬
‫בראשונות‪ .‬והוא דגם בנד״ד באכילת יו״ט‪,‬‬ ‫ועזוב לחזק דבריו הביא דברי הרב חש״א בס׳‬
‫היא מן התורה‪ .‬כמ״ש בש״ם פסחים ס״ח ע״ב‪ .‬וביצה‬ ‫שם הגדולים ח״ב שכתב להדיא לפסוק כדעת‬
‫ט״ו ע״ב‪ ,‬דשמחת יו״ט נמי מצוה היא‪ .‬דתביא ר״א‬ ‫הרדב״ז‪ .‬אף שאיד‪,‬ו ס״ל דאומרים סב״ל נגד מר״ן‬
‫אומר או כולו לד‪,‬׳ וכו׳ רח‪,‬ו״ש אומר חלקהו חציו‬ ‫כנז״ל‪ .‬וסיים החיד״א זיע״א ובפרט דהכא נמי לרוב‬
‫לאכילה ושתח‪ ,‬וחציו לבהמד״ר‪ .‬וא״ר יוחנן ושניד&‬ ‫הפום׳ איסור ברכד‪ ,‬שא״צ אינו אלא מדרבנן עש״ב‪.‬‬
‫מקרא א׳ דרשו‪ .‬כתיב עצרת לה׳ אלהיך וכתיב עצרת‬ ‫וסיים פסקו היבי״א שם לפסוק כהרדב״ז לחייב ברכה‪,‬‬
‫תד‪,‬יה לכם‪ .‬ר״א סבר או כולו לה׳ וכו׳ ריהו״ש סבר‬ ‫דאנן אתכא דמר״ן סמכינן‪ .‬ורוב הפוס׳ ס״ל להכשיר‪,‬‬
‫חלקהו וכר ואכילד‪ ,‬הוא לחם‪ .‬וכמ״ש הב״י סי׳ קפ״ח‬ ‫עש״ב‪.‬‬
‫מט‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ כב‬
‫יוכר‪ ,‬ר״ל כל אותם הפוס׳ הסוברים דחייב לאכול פת‬
‫ביו״ט‪ .‬כולם פסקו בפירוש דאם שכח חוזר‪ ,‬ולאו‬
‫מכללא איתמר‪ .‬דוק בדברי הג״ל‪ .‬וראיה ברורה לזה‪,‬‬
‫שהרי אני בעצמי סיימתי בדברי דרק הרשב״א הסובר‬
‫דאץ חיוב לאכול פת ביו״ט כ״א בב׳ לילות הראשונים‬
‫של פסח וסוכות‪ .‬אזי ממילא אינו חייב לחזור‪.‬‬
‫ב( ע ל מה שכתבתי דכל זמן שהנקודה הזאת אין‬
‫עליה תשובה‪ ,‬הרי ממילא דנשאר הדין כדעת‬
‫מר״ן וכל הפוס׳ דצריך לחזור ולברך‪ .‬על זה חזר על‬
‫דבריו לר שהמעיין בגמ׳ יראה שהדיון בעיקרו הוא על‬
‫הברכה ולא על המצוה‪ ,‬ולא נקטו שם בגמ׳ בל׳ אם‬
‫חייב לאכול פת ביו״ט «ו לא וכר עכל״ה‪ .‬וכן חזר‬
‫והדפיס דברים אלו בספרו ילקוט יוסף ח״ב‪ ,‬ומילא‬
‫כשלשה דפים והאריך בזה ע״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ו אנ כי הרואה‪ ,‬דבכל פעם חוזר וניעור על דברים אלו‬
‫‪:. .‬ומכחיש את‪ .‬השוע או מעלים עיניו ממנו‪.‬‬
‫וצריך לדעת שהמחלוקת בחיוב אכילת הפת וברכתו‬
‫ביו״ט‪ ,‬לא נמצאת בגט׳ כלל‪ .‬ודברי הש״ם סתומים‬
‫וחתומים ומוסכמים לכל‪ ,‬דכל היכא דלא סגי דלא‬
‫אכיל פת דודאי חייב לחזור‪ ,‬ח״ל הגמ׳‪ .‬אלא מעתה‬
‫שבתות וי״ט דלא סגי דלא אכיל ה״נ דחוזר‪ .‬ומתרץ‬
‫אין דא״ר מילא טעה חוזר לראש‪ .‬ע״כ‪ .‬אלא דבפי׳‬
‫דברי הש״ס‪ ,‬שבתות וי״ט‪ ,‬נחלקו הא׳‪ .‬דלדעת הרשב״א‬
‫קאי דוקא אשני לילות של פסח וסוכות הוא דלא‬
‫סגי דלא אכיל פת‪ .‬ושאר יו״ט אינו חייב לאכול פת‪.‬‬
‫אבל לדעת כל הפוס׳ ג׳ עמשי הוראה ור״י ותוס׳‬
‫והטור והר״ן רהמרדכי וכו׳ מפרשים דברי הש״ם‬
‫כפשטיה דקאי על כל ימים טוביזם שבכולם לא סגי‬
‫דלא אכיל פת משום שמחה ומשום חלקהו חצש לאכילה‪.‬‬
‫ועיקר אכילה הוא הלחם‪ .‬וכמ״ש בארוכה בב״י סי׳‬
‫קפ״ח‪ .‬ואף שהתום׳ בפ׳ הישן דכ״ז ‪.‬ע״א ‪ ,‬כתבו‬
‫כהרשב״א‪ ,‬הרי חזרו בהם בברכות מ״ט ע״ב‪ .‬ותי׳‬
‫משם ר״י את קושייתם עש״ב‪ .‬וכן מדוקדק מדברי‬
‫הב״י שם שמתחי׳ ע״ד הרשב״א כתב וכ״כ התוס׳ בפ׳‬
‫הישן וכו׳‪ .‬ואחר שהביא דברי הרא״ש בשם ר״י‪ ,‬כתב‬
‫וכן דעת התוס׳‪ .‬משמע שסובר שדברי התוס׳ בברכות‬
‫עיקר ששם תירצו קושייתם‪ .‬עי׳ כל זה בב״י שם‪ .‬וכן‬
‫היא דעת מר״ן הקדוש ז״ל‪ .‬כמ״ש בתשובותי הא׳‪ ,‬הרי‬
‫מפורש דהמחלוקת היא באכילה‪ .‬אם כל ימים טובים‬
‫לא סגי דלא אכל פת‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫ומזה נמשכה המחלוקת הב׳‪ .‬בענין שכח יעלה ויבא‬
‫ביו״ט בבהמ״ז אם חוזר‪ ,‬דלדעת הרשב״א ס״ל‬ ‫‪.‬‬
‫כיון שאינו חייב לאכול פת אינו חוזר‪ ,‬והוי כחוה״מ‬
‫או ר״ח‪ .‬אבל לדעת כל אותם הפום׳ הנ״ל ומר״ן ז״ל‬
‫בכללם כיון שהוא חייב באכילת פת‪ ,‬הרי הוא ג״כ‬
‫חייב לחזור‪ .‬וכסתמא דש״ם דכל היכא דלא סגי דלא‬
‫אכיל פת חייב לחזור‪ ,‬וזהו מה שסיים הב״י וז״ל ולכן‬
‫סתם רבינו דבריו גבי יו״ט ולא חילק בין לילה הא׳‬
‫לשאר לילית ע״כ‪ .‬ר״ל דביון דס״ל דחייב לאכול פת‬
‫בכל הימים טובים‪ .‬לכן לא חילק בין לילה הא׳ לשאר‬
‫לילות ע״ש‪ .‬הרי להדיא דזה תלד בזה‪ .‬מחלוקת הברכה‬
‫במחלוקת האכילה‪ ,‬ורק כת״ר לא שם לבו לעיין בב״י‬
‫ששם הדברים מפורשים להדיא‪ ,‬לא בש״ס‪ .‬וכל זה‬
‫שמ״ש‬
‫ד״ה וכתב הרשב״א משם התרס׳ והר»״ש ור״י וכן‬
‫דעת הר״ן וכ״כ המרדכי‪ .‬וסיים ולכן כתב רבינו דבריו‬
‫גבי יו״ט ל א ח ל ק בין סעודת לילה הא׳ לשאר לילות‬
‫ע״כ‪ .‬מוכח דחובת אכל ת לתם ביו״ט היא מה״ת‪ .‬ועי׳‬
‫בב״י סי׳ תקפ״ט ע״ש‪ .‬ועי׳ בש״ע לבעל התניא סי׳‬
‫קפ״ח וז״ל משא״כ בשבתות וי״ט של ג׳ רגלים שהוא‬
‫חייב ל אכל פת שמברכין עליו ברהמ״ז‪ .‬שבשבת נאמר‬
‫וקראת לשבת עונג‪ ,‬וביו״ט נאמר ושמחת בחגך‪ .‬ואין‬
‫עונג ושמחה בלא אכילת לחם שקובעים עליו‪.‬סעודה‬
‫שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל סעודה נקראת על שם‬
‫לחם וכר עכל״ה‪ .‬וכ״כ המג״א סי׳ תקכ״ט סק״ב דחייב‬
‫לאכול פת בב׳ סעודות ביו״ט בערבית ושחרית‪ .‬וסיים‬
‫וכ״מ ססי׳ קפ״ח עכל״ה‪ .‬הרי ציין לשם שהוא דאוריי׳‪.‬‬
‫וא״כ אפי' לסברת תה״ד שהוסיף משום דחייש לטעם‬
‫ראבי״ה שספי׳ העומר דאורייתא‪ .‬הכא נמי אכילת יו״ט‬
‫דאורייתא ועבדינן ס״ם לברך‪ ,‬וכ״ש לס׳ מר״ן דא״צ‬
‫לזה וגם בדרבנן עבדי׳ ס״ס‪ _.‬וכמו שהוכחתי‪.‬‬
‫ו מ ה שכתב שגם במרוקו לא הכל נהגו לחזור לברר‪,‬‬
‫כבר כתבתי בתשובתי להרב יהושע מאמאן‬
‫שליט״א דל׳ מנהג לאו דוקז^ שהרי אין ענץ זה מצוי‬
‫תמיד לעשות ממנו מנהג‪ ,‬אלא כוונתי דכד פוס׳ במרוקו‪.‬‬
‫והבאתי ראיה מהרה״ג מוהרפ״ת בירדוגו זלה״ה‪ .‬וכתבתי‬
‫שאין ראיה מהרב מוהר״ב טול ‪T‬אנו ז״ל‪ ,‬שהוא כתב‬
‫ספרו ע״פ דברי כף החיים כמ״ש בהקדמתו והולד‬
‫בסגירת עינים אחריו על כל אשר יאמר כי הוא זה‪,‬‬
‫ואלו ראה להרב מוהרפ״ת ז״ל שפסק לחזור‪ ,‬לא היה‬
‫פוסק כנגדו‪ .‬גם כתבתי שכן נמצא בס׳ כת״י לקדמונינו‬
‫גן׳ דחובתו להזור‪ .‬גם בס׳ שונה הלכות פסק כן‪.‬‬
‫קבצי למלין‪ ,‬דלא ראיתי שום דבר שיחזיר אותי‬
‫מסברתי‪ .‬ואדרבא נתחזקה דעתי בכפלים לחייב‬
‫לחזור כדעת מר״ן ז״ל‪ .‬ומי שאינו חוזר‪ ,‬הו״ל כאוכל‬
‫בלי ברכת מזון‪ .‬זה הנ״ל ברור בס״ד‪.‬‬
‫ואסיים בברכה להרב המחבר שליט״א‪ ,‬שימשיד‬
‫בדרכו זה‪ .‬להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬לזכות‬
‫את הרבים‪ ,‬מתוך שקט ושלוה והרבה נחת‪ .‬וריבוי‬
‫התלמשים‪ .‬וה׳ ירים דגל התורה‪ ,‬בעגלא ובמהרה‪ .‬אמן‪.‬‬
‫כל זה כתבתי בהקדמתי לספרו אוצר דינים הנז׳‪.‬‬
‫החו״פ ירושלים עיה״ק בחדש תמוז יה״ל ש׳ תשמ״ט‬
‫לפ״ק‪.‬‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫סימן כב‬
‫המשך לענין הנ״ל‬
‫שו ב ראיתי להרב הנז׳‪ ,‬בהדפיסו להקדמתי הנז׳‬
‫בספרו הנ״ל‪ .‬שם בשולי ההקדמה חזר עוד‬
‫להשיב ולחזק דבריו‪ .‬ולא חשש בדבריו מאומה‪ ,‬רק‬
‫חזר על הדברים שאמר בתחילה‪ .‬והנני להשיב על סדר‬
‫דבריו‪.‬‬
‫א( ע ל מה שכתבתי ואני מתפלא וכר שכולם פסקו‬
‫כן בפירוש דאם שכח יעלה ויבא חוזר‪ .‬על‬
‫זה השיב‪ ,‬דלא כולם פסקו כן‪ ,‬דהרי מציגו להרשב״א‬
‫וכר שאינו חוזר ע״כ‪ .‬וזהו באמת מיעוט הבנה בדברי‪,‬‬
‫שכוונתי ברורה לכל קורא‪ ,‬דמה שכתבתי שכולם פסקו‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ כב‬ ‫שמ״ש‬
‫טעד‪ .‬חוזר לראש‪ .‬וכמ״ש בש״ס להדיא בלי מחלוקת‪.‬‬ ‫מבואר היטב בדברינו הא׳‪ .‬וזוהי הנקודה שאין עליה‬
‫״אלא מעתד‪ .‬שבתות ו״ו״ט דלא סגי דלא אכיל פת‬ ‫תשובה‪ ,‬וא״יא להשמט ולדחות בקש‪ .‬שהמחלוקת בגם׳‬
‫ה״נ דחוזר‪ .‬אמר ליד‪ .‬אין״‪ .‬ו׳תדברים ברורים ׳ונכונים‬ ‫היא בברכה ולא בחיוב הפת‪ .‬דליתא‪ .‬אלא שזה נמשד‬
‫אק בהם ספק‪.‬‬ ‫מזה‪ .‬ובגמ׳ לא נזכר שום מחלוקת בזה כלל‪.‬‬
‫ד( על מד‪ .‬שהוכחתי לדעת מר״ן שעשה ס״ם גבי‬ ‫ובזה אנו מגיעים לדברי הרדב״ז המוסכמים לדעת‬
‫ספירת העומר‪ ,‬אף שהוא סובר דספירת העומר‬ ‫הראש״ל גופיה‪ .‬וגם הם מוסברים ומושכלים‪,‬‬
‫דרבנן וחלק בב״י על ראבי״ה שסובר שד‪.‬וא דאורייתא‪.‬‬ ‫דכאשר תהיה המחלוקת במצוד‪ ,.‬ואנו פוסקים דמחייב‪,‬‬
‫ומטעם זה כשהביא דברי תה״ד לעשות ס״ם‪ ,‬לא הביא‬ ‫דודאי ממילא צריך לפסוק כמותו גם לענין ברכה‬
‫סוף דבריו משום שי״א שטפי׳ דאורייתא‪ ,‬ומשמע מזה‬ ‫ולחזור ולברך‪ .‬וכ״ש בזה דלא מכללא איתמר‪ ,‬אלא‬
‫דמר״ן ז״ל יעשה ס״ס בכל הברכות דרבנן ע״ש‪ .‬על זה‬ ‫בפירושא איתמר‪ .‬וד‪.‬רי הרוחנו דבר גדול מכאן‪ ,‬שמציגו‬
‫כתב כת״ר‪ ,‬דמד‪ .‬שלא הביא הב״י סיום דברי תה״ד‪.‬‬ ‫חבר גדול להרדב״ז והוא מר״ן ז״ל‪ .‬שבסעודה ג׳ פסק‬
‫כי סמך על המעיין ואין דרכו של הב״י לכתוב כלשון‬ ‫ספק ברכות להקל‪ ,‬ולא צריך לחזור‪ .‬ואלו ביו״ט פסק‬
‫הפוסק‪ .‬ופעמים הוא מקצר וכו׳ עכל״ה‪ .‬על זד‪ .‬אני‬ ‫דצריך לחזור‪ .‬וכבר הארכתי בזה בספרי שמ״ש ומגן‬
‫משיב‪ ,‬דאמת דד‪.‬רבה פעמים מקצר הב״י וסומך על‬ ‫ח״א‪ .‬וכבר הבאתי דברי רבינו החיד״א זיע״א בשם‬
‫המעיין‪ .‬אבל זד‪ .‬ניחא בדבר שהוא מסכים עם הפוסק‬ ‫הגדולים‪ .‬תנא דמסייע לן‪ ,‬אף שאיד‪.‬ו ס״ל סב״ל נגד‬
‫שהוא דאורייתא‪ ,‬ורק קצר אנו אומרים כן‪ ,‬אבל בדבר‬ ‫מר״ן ז״ל‪ .‬עכ״ז בזה סובר כדעת הרדב״ז ז״ל‪ .‬והביא‬
‫שמצינו להדיא מפורש בדברי הב״י שחלק על ראבי״ה‬ ‫דבריו הרה״ג מר אביו שליט״א‪.‬‬
‫שסובר שד‪.‬וא מדאורייתא‪ .‬איך נאמר שסומך על הטעם‬ ‫ג( ועל מה שסיים החיד״א זיע״א שהביא מר אביו‬
‫שד‪.‬וא דאורייתא‪ ,‬ובפרט אחר שמצינו שהשמיט טעמו‬ ‫שליט״א להסתייע ממנו וז״ל ובפרט דד‪.‬כא‬
‫הנז׳ שחושש לס׳ ראבי״ה‪ ,‬ולא העלהו על ספר‪ .‬שני‬ ‫נמי לרוב הסוס׳ איסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא‬
‫דברים אלו יצטרפו כדי להבהיר ולהצד״יר דעתו של‬ ‫מדרבנן עש״ב‪ .‬ע״ז האריך כת״ר להביא דברי הפוס׳‬
‫הב״י‪ ,‬דבכוונה מכוונת השמיט הדברים מפני שהוא‬ ‫הסוברים דאיסור ברכה שא״צ הוא מדאורייתא עכל״ה‪.‬‬
‫חלק עליו וסובר שהוא דרבנן‪ .‬ועכ״ז פסק דעבדי׳ ס״ס‪.‬‬ ‫ועל זה אני אומר‪ ,‬דמלבד שאני הבאתי מדברי החיד״א‬
‫ולא מטעם צירוף דברי ראבי״ה‪ ,‬שהוא חלק עליהם‪.‬‬ ‫זיע״א גופיד‪ ,.‬שכתב דרוב הפוס׳ סוברים איסור ברכה‬
‫שא״צ הוא מדרבנן‪ .‬וכמו שכתבתי דאם באנו לחשבון‬
‫שוב עיינתי במקור הדברים בס׳ תרומת הדשן בסי׳‬
‫אפשר שיהיד‪ .‬הרוב לצד זר‪ ..‬ולא נניח דברי החיד״א‬
‫ל״ז‪ .‬וראיתי שד‪.‬תד‪,‬״ד גופיה שם סיים בדבריו‬
‫מפני דבריו‪ ,‬שגם הוא ידע מכל הפוס'‪ .‬ומי כמוהו‬
‫להתיר להדיא גם לדעת האומרים דספירת העומר דרבנן‪.‬‬
‫מורה‪ .‬ואמר דרוב הפוס׳ סוברים שהוא דרבנן‪ .‬וכן היא‬
‫ומשמע מסגנון לשונו שד‪.‬וא סובר כוותייהו שהוא‬
‫דעת התה״ד וכמ״ש דבריו להלן‪ ,‬וכתב כן משם הגאונים‬
‫דרבנן‪ ,‬וז״ל ואע״ג דהתוס׳ במנחות ואשירי בשם ר״י‬
‫ע״ש‪ .‬עוד זאת הרואה יראה שאני הבאתי זד‪ .‬להגדיל‬
‫דלעיל פליגי בהדיא בהא וס״ל דספירה בזה״ז אינו‬
‫מדת המחייבים לחזור‪ .‬כיון שיש להקת הפוס׳ הסוברים‬
‫אלא מדרבנן זכר למקדש‪ .‬הא איהו נמי ס״ל דכל לילה‬
‫דאיסור ברכה שא״צ היא מדרבנן‪ ,‬ובודאי דמר״ן ז״ל‬
‫מצוד‪ .‬בפ״ע‪ .‬וא״ב שפיר סופר בברכה נמי‪ .‬ומי מזקיקני‬
‫וכל גדולי הסוס׳ ועמודי הוראה בכללן‪ .‬דאל״ה איך‬
‫דבהא ניזיל בתרייהו ולא בהא ולדקדק כולי האי מאחר‬
‫חייבו לחזור ולא השו לס׳ הרשב״א מטעם לא תשא‪,‬‬
‫דכתבו הגאונים בהזכרת ה׳ לבטלה אינו אלא דרבנן‬
‫וכל זה יצטרף למדת הסוברים לחייב לחזור‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬משמעות דבריו להדיא דחזר לחייב לברך גם‬
‫ו מ ה שתירץ כת״ר‪ .‬על הוסתירה שבדברי מר אביו‬
‫לדעת הסוברים בספירה דרבנן‪ ,‬וכוונת סיום דבריו דמי‬
‫שליט״א בס׳ יביע אומר חלק ר‪ .‬בין סי׳ י״ח‬
‫מזקיקני לפסוק כדבריו בספירת העומר שד‪.‬יא דרבנן‪.‬‬
‫לסי׳ כ״ח‪ .‬דבס׳ י״ח מדבר לענין האשכנזים דוקא‪,‬‬
‫ובסופר בברכה לא ניזיל בתרייד‪.‬ו‪ ,‬ר״ל ולכל הפחות‬
‫דלית ל‪.1‬ו סב״ל ‪1‬גד מר״ן ז״ל‪ ,‬עכ״ד‪ .‬הרראה יראה‬
‫בספק אם ספר‪ ,‬ניזיל בתרייד‪.‬ו אע״ג דספירה דרבנן‪,‬‬
‫שם בסי׳ י״ח‪ ,‬דאין שם רמז לדברים אלו כלל‪ .‬ואין‬
‫ונ״ל דבשביל זה סיים הפר״ח בדברי תד‪.‬״ד שהוא‬
‫אלו אלא דברי נביאות‪ .‬ומע׳ולם ל» נתכוון לזד‪ .‬ביבי״א‬
‫מטעם ס״ס‪ ,‬שכך הבין בדבריו הנז׳‪ ,‬ולפי הנ״ל‪ ,‬הרי‬
‫כלל‪ ,‬וטעמו מפורש שם היטב‪ .‬במה שסתר דברי רעק״א‬
‫עוד טעם נוסף למה הב״י השמיט טעם תה״ד שהוא‬
‫זצ״ל‪ .‬ז׳העלד‪ .‬דנשים אסורים להתענות וחייבים לאכול‬
‫דאורייתא‪ ,‬משום דלפי האמת בסוף דבריו חזר להתיר‬
‫פת כאנשים‪ .‬דכמ״ש הב״י סי׳ קפ׳ץז‪ .‬וכיון שחובתר‪.‬‬
‫גם לדעת הסוברים דהוי דרבנן‪ .‬ובכל אופן שיד‪.‬יה‪,‬‬
‫לאכול פת חייבת לברך ולחדור כאנשים ע״ש‪ .‬שראייתו‬
‫‪ .t .t‬זה סיוע לסוברים לעשות ס״ס בברכות דרבנן‪.‬‬
‫בר‪.‬ורה ממר‪ .‬שודא חייבת לאכול פת‪ ,‬וממילא חייבת‬
‫ועל מד‪ .‬שהבאתי מחדש‪ ,‬דגם אכילת פת ביו״ט‬ ‫לברך ברהמ״ז‪ ,‬חד‪ .‬תלוי בזד‪ ..‬דהכרכה תלויה כאכילה‪,‬‬
‫דאורייתא‪ .‬וממילא נוכל לעשות ס״ס אפי׳ למה‬ ‫ובזר‪ .‬אין חי׳לוק בין ספרדים לאשכנזים‪ ,‬שכולם חייבים‬
‫שחששו למ״ד ספי׳ העומר דאורייתא‪ .‬גם כאן הרי‬ ‫לאכול פוב כמו שפסקו ג׳ עמודי הוהאה וגדולי הפום׳‬
‫איירי בדאורייתא ע״ש‪ .‬על זה כתב לדחות בקש‪,‬‬ ‫היפך הרשב״א‪ .‬וכיון שפסקנו כמותם שחייבים לאכול‬
‫דבבהמ״ז יצא ‪T‬״ח דאורייתא‪ ,‬ואין עליו חיוב מה״ת‪.‬‬ ‫פת‪ .‬ממילא אתיא דחייבים לברך‪ ,‬ואין לו׳ בזר‪ .‬סב״ ל‪.‬‬
‫אלא שד‪.‬חסיר מעין המאורע שד‪,‬וא דרבנן עכ״ד‪ ,‬ואין‬ ‫ותוזרין לדסרי הרדב״ז‪ .‬דכיון שפסקנו כדברי כל הפוס׳‬
‫זד‪ .‬חילוק כלל‪ .‬דכיון דחובתו לאומרה ולא אמרר‪ ,.‬הוי‬ ‫שמחייבים לאכול פת‪ ,‬ודאי דמחוייבים לברך‪ .‬ואם‬
‫נא‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ כג‬ ‫שמ״ש‬
‫רב מאד נכבד‪.‬‬ ‫משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות‪ .‬ודומה ממש‬
‫קבלתי בשמחה את ספרו היקר ״ברוך שאמר״ על‬ ‫לרצד‪ .‬דהתליצנו בשבת‪ ,‬שגם שם מעין המאורע הוא‬
‫הל׳ ומנהגי יו״ט‪ .‬הן כביר מצאד‪T ,‬ו‪ ,‬אסף‬ ‫מדרבנן‪ .‬ועכ״ז בשכח חייבוד‪.‬ו לחזור משום ששינה‬
‫איש טהור וכל הנאמר בספרי הא׳ ואחרונים‪ ,‬מדיני‬ ‫ממטבע שטבעו חכמים‪ .‬וד‪.‬״ה ביו״ט לפי מה שנפסק‬
‫תפלות וסעודות ומלאכות האסורות וד‪,‬מותרוו ‪ J‬בסדר‬ ‫לר‪.‬לכד‪ .‬דחייב לאכול פח‪ ,‬הרי הוא נכלל בכלל שבתות‬
‫ובסגנון יסד‪ ,‬איישר חליד‪ ,‬לאורייתא‪.‬‬ ‫וי״ט של הש״ס‪ ,‬שאמרו שכן צריך לחזור‪ .‬ועבדי׳ ס״ם‬
‫בשופי לברד•‬
‫ובדין ברכת המזון‪ .‬אידכר לן מ״ר‪ .‬וד‪,‬ביא דברינו‬ ‫ו הו א בעצמו כתב בשולי ההקדמה בשם מכתם לדוד‬
‫בטו״ט ודעת במי ששכח יעלה ויבא בבד‪,‬מ״ז‬ ‫וז״ל דד‪.‬ואיל ומחייבי׳ ל ‪ .T‬בספי׳ העומר מכה‬
‫ביו״ט‪ ,‬שחייב לחזור‪ .‬יישר חיליה‪ .‬וכנר׳ שד‪,‬נאוהו‬ ‫ספיקא דאורייתא לחומרא‪ .‬הברכד‪ ,‬נגררת אחר המצוד‪.‬‬
‫הדברים מילתא בטעמא‪ .‬אמנם קשיא לי כיון שראה‬ ‫כעין מה שכתב הש״ע גבי ספק קרא ק״ש וכו׳ עכ״ל‪.‬‬
‫דברים ברורים בטעם כעיקר‪ .‬וכתבתי שם באור תורה‬ ‫וא״כ כ״ש כאן דהוי ודאי דאורייתא שאכל פת ונתחייב‬
‫שכן דעת ג׳ עמודי הוראה וכל גדולי הפוס׳ א׳ ואחרונים‬ ‫בבר‪.‬מ״ז‪ .‬דודאי חזר להיות כמו שבת ממש‪ .‬וכמו‬
‫שאדם חייב לאכול פת ביו״ט‪ ,‬ושאם לא הזכיר יעלד‪,‬‬ ‫שד‪,‬שוד‪ .‬אותם בש״ס‪ ,‬אלא מעתד‪ .‬שבתות וי״ט וכו׳‬
‫ויבא חייב לחזור‪ ,‬זולת הרשב״א מכח קו׳‪ .‬וקושיתו‬ ‫ומסיק דחוזר‪ ,‬וזה ברור‪.‬‬
‫מתורצת בד‪.‬ריטב״א וד‪,‬ר״ן‪ .‬א״כ איך פסק כת״ר לענין‬ ‫וכ״ש כשנוסיף על זה‪ ,‬כל אותם סייעתות שד‪.‬באנו‬
‫הלכה נגד מר״ן וכל הפום׳ הנ״ל מטעם סב״ל‪ ,‬והלא‬ ‫בתשו׳ הא׳ וד‪.‬ם‪ .‬א׳ סברת הפוס׳ הסוברים‬
‫אין מקום לסב״ל‪ .‬כפי דברי הרדב״ז המוסכמים‪ .‬וגם‬ ‫דגם במחלוקת בברכד‪ .‬לבד אין לו׳ ספק ברכות להקל‬
‫הראש״ל מודה בהם‪ .‬גם כתבתי משם הפוס׳ דאין לף‬ ‫נגד מר״ן ז״ל וכמו שסיים הה״ג מר אביו שליט״א‪.‬‬
‫סב״ל נגד מר״ן אלא בסברא חדשה שלא ראה אותה‬ ‫ב׳‪ ,‬סברת ויען משד‪ ,.‬דכשמר״ן הביא סברת המנגד ולא‬
‫מר״ן ז״ל‪ ,‬אבל בדבר שראה אותה מר״ן כגת זו שראה‬ ‫חש לה‪ ,‬אין לו׳ סב״ל בזה‪ .‬והוא הדבר בכ״ש בנד״ד‪,‬‬
‫ס׳ הרשב״א והעלה אותד‪ ,‬בביתו הנאמן ועכ״ז לא חש‬ ‫שמר״ן הביא ס׳ הרשב״א ולא פסק כמותר״ אלא כס׳‬
‫לה לעשות ממנה סב״ל‪ .‬וכמו שעשה בסעודה ג׳‪,‬‬ ‫החולקים וכמ״ש‪ ,‬נוסף על כל זה דברי רבינו הח ‪T‬״א‬
‫ובסעודת שבת ור״ח‪ ,‬בזה לא אמרי׳ סב״ל נגד מר״ן‪.‬‬ ‫דד״מברך ■כדעת מר״ן אין מזניחין אותו‪ .‬דודאי כל‬
‫ומה שד‪,‬עיר על מה שכתבתי שהמנהג במרוקו לחזור‪,‬‬ ‫סברות אלו יוסיפו תת כח לחייבו לחזור ולברך אם‬
‫וכתב שהרב מאמאן אמר שהמנהג שלא לחזור‪,‬‬ ‫שכח‪ .‬עי׳ ביבי״א ח״ג סי׳ ט״ז אות ח׳ דעדיפא מזה‬
‫הנה לא דקדק בדבריו שלא כתב רק‪ ,‬לא דאיתי נוהגים‬ ‫ופסק לברך מכל הטעמים הנז׳‪.‬‬
‫לחזור‪ .‬גם לא הביט על מד‪ ,‬שד‪,‬שבתי לו שם באור‬ ‫סו ף דבר‪ .‬לא ראיתי בדבריו מד‪ .‬שיחזיר אותי‬
‫תורה שאץ לא ראינו רא ‪ ,T‬ואני ראיתי שפוס׳ לחזור‪.‬‬ ‫מסברתי‪ .‬ומשנד‪ .‬ראשונה‪.‬לא זזה ממקומה‪ .‬ומי‬
‫וגם הבאתי דברי א׳ מגדולי הא׳ במרוקו הוא ניהו‬ ‫שלא אמר יעלה ויבא בבחמ״ז ביו״ט חובתו לחזור‬
‫הרה״ג פתוחי חותם שפסק להדיא שצריך לחזור‪ .‬ועוד‬ ‫לברך‪ .‬ואם לא חזר הוי כאוכל כלי כרכה‪ .‬והדברים‬
‫מצאתי בם׳ כת״י לקדמונים ממרוקו שפסקו לחזור‪ .‬גם‬ ‫ברורים‪ .‬והלואי שכולהו הלכתא יד‪,‬יו נהירין לי כחאי‬
‫בם׳ שונד‪ ,‬הלכות לד‪,‬גר״ח קנייבצי שליט״א פסק שצריך‬ ‫שמעתא‪ ,‬וברור אצלי שאם כת״ר יעיין ויעמיק היטב‬
‫לחזור ע״ש‪ .‬ועוד כתבתי דל׳ מנד‪,‬ג שאמרתי בדרך‬ ‫בכל מה שאמרנו בשים לב‪ ,‬יידד‪ .‬על האמת‪ .‬וזהו זיוו‬
‫השאלה ושיגרא דלישנא‪ .‬וכפי האמת אין מקום למנהג‬ ‫וזהו הדרו‪ .‬וד‪,‬׳ יעזרנו לכוין תמ ‪ T‬אל האמת‪ .‬ואל יצל‬
‫בדבר שאינו קבוע‪ ,‬ורק אירע מזמן לזמן אצל אנשים‬ ‫מפינו דבר אמת לעולם‪.‬‬
‫נפרדים‪ .‬וד‪,‬עיקר הוא מד‪ .‬שפסקו רבים וגדולים בזד‪,,‬‬ ‫החו״פ ירושלים ת״י בחדש אלול המרוצה שנת‬
‫ובפרט כשנמצא לקיים ולאשר דברי מר״ן שהלכה‬ ‫ושאבת״ם מים בששון לפ״ק‪.‬‬
‫כמותו‪ .‬לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו‪ .‬כל זה‬ ‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫כתוב ומפורש בספרי ובאור תורה הב״ל‪ .‬רק כת״ר‬
‫שוב ראיתי לו בילקוט יוסף ח״ג סי׳ קפ״ח‪ .‬שחזר‬
‫לא נטפל הרבה לענין‪ ,‬ולכן הנר׳ שכדאי לכת״ר להעיר‬
‫עוד וסידר בל מד‪ ,‬שהשיב עלי מחדש כאלו לא‬
‫במד‪,‬דורא תניינא‪ ,‬שד‪,‬אמת הוא שצריך לחזור כדברי‬
‫קיבל תשובתי כלל‪ .‬ע״ש דף ש״ן—שנ״ד‪ ,‬שהאריד‬
‫כל הפוס׳ ומר״ן ז״ל‪ .‬ולפי דעתי שמי שאינו חוזר הו״ל‬
‫בדברים וכן לא יעשד‪ ..‬ובמת שכתבתי למעלה נדחו‬
‫כאילו אכל בלי ברכה אחרונה‪ ,‬וזה פשוט‪.‬‬
‫כל דבריו שם מראש ועד סוף‪ .‬דד‪,‬׳ אלהים אמת יגלה‬
‫ב( ב ענין למנוע הדלקת החשמל ע״י לחיצת כפתור‬ ‫את האמת‪ ,‬נאם חירגא דשמשא‪.‬‬
‫הקבוע‪ ,‬ראיתי מ״ש בפנים בדיני מוקצה‬ ‫השמ״ש יצ״א‬
‫■ס״ק ‪ . 13‬ועי׳ בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ מ״ה‬
‫שציח׳תי להקל בזה ע״ש‪ .‬ואסיים בברכה להמחבר‬ ‫ס ימ ן כג‬
‫שיזכד‪ ,‬עוד לחבר ספרים ולהטעימנו מצוף דבשו‪ ,‬ונזכד‪,‬‬ ‫בעניז הנ״ל‬
‫לגאולה שלימה אכי״ר‪ .‬החו״ם ירושלים באדר תש״מח‬ ‫כבוד הרב המופלא‪ .‬פלג אלהים מלא‪ ,‬מוהר״ר‬
‫לפ״ק‪ .‬בברכד‪ ,‬רבה‪.‬‬ ‫ברוד שרגא שליט״א‪ ,‬רבה של גבעה הצרפתית‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫בירושלים ת״ו‪ .‬שלום ר ב ו ב ר כ ה רבד‪-‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי' כד כה‬ ‫שמ״ש‬ ‫נב‬
‫יברך‪ .‬אלא דהוסיף דגכון לחוש לדברי האומרים דחייב‬ ‫םיטן כד‬
‫במזוזה‪ ,‬ולכן טוב להניח ולא יברך‪ .‬וא״כ אין מזה‬ ‫להנ״ל‬
‫ראיה כלל‪ ,‬דודאי אלו פסק בהחלט דחייב במזוזה ודאי‬
‫דהיה מצריך ברכה‪.‬‬ ‫לכבוד הרב המופלא‪ .‬הרב כרוד שרגא שליט״א‪,‬‬
‫ו מ ה שהביא מאו״ח סי׳ ח׳ גבי נפלה טליתו שלא‬ ‫רב לגבעה הצרפתית בירושלים ת״ו‪ ,‬שלום רב‪.‬‬
‫במתכוין וחוזר ומתעטף דצריך לברך והוא דנפלה‬
‫קבלתי מכתבו הבהיר‪ .‬תשובה על הערה שכתבתי לו‬
‫כולה‪ .‬אע״ג דיש מחלוקת הפוס׳ בזה וכמ״ש בב״י‬
‫על ספרו ברוך שאמר‪ .‬והביא הרבה פוסקים‬
‫עכ״ז פסק דצר ‪ T‬לברך‪ .‬ועכ״ז כתב השו״ג סי׳ ח׳ אות‬
‫שהבין בהם שהמחלוקת במצות וכתבו שלא יברך מפני‬
‫כ״ג דהעולם נוהגים כי״א והר״י שלא לברך וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫הספק‪ .‬ולפקו״צד אין מהם שום ראיה כלל כלהלן‪.‬‬
‫ע״ז התשובה פשוטה דדבר שהוא משום מנהג אין מה‬
‫לדבר‪ ,‬דאפי׳ בדבר שפסק מר״ן שלא לברך‪ ,‬והמנהג‬ ‫א( מה שהביא מדברי הריטב״א במו״ק די״ט‪ .‬בענין‬
‫לברך‪ ,‬כנגד סב״ל‪ .‬עכ״ז המנהג עוקר הלכה וכמ״ש‬ ‫אם מניחין תפילין במועד‪ .‬מלבד דאין ראיה‬
‫הפוס׳ הבאתי דבריהם בספרי שמ״ש זמגן ח״א חאו״ח‬ ‫מדברי הריטב״א כלל‪ ,‬דאנן עסקינן בכללי מר״ן לענין‬
‫סי׳ י״א ועוד‪ .‬וכ׳ש כשהמנהג שלא לברך‪.‬‬ ‫הלכה ואין ראיה מהריטב״א לדעתמר״ן‪ .‬עו״ז גם‬
‫מדברי הריטב״א אין ראיה‪ ,‬דהתם לא פסיקא ליה‬
‫וכ״ ש דדברי השו״ג אינם מוסכמים‪ .‬עי׳ באה״ט סקי״ז‬
‫מילתא‪ ,‬שהרי אחר שפסק שמועד זמן תפילין הוא‪,‬‬
‫ומשנ״ב סקמ״א‪ ,‬דהט״ז וא״ר והגר״א חולקין‬
‫אמר הוא גופיה לחוש לדעת לדברי האומרים שאין‬
‫וס״ל דצריך לברך‪ .‬ובפרט אם נפלה מעל כל הגוף‬
‫זמן תפילין במועד ומניחן בלא ברכה‪ .‬ודמי למ״ש‬
‫דכולם סוברים לחייב לברך ע״ש‪.‬‬
‫מר״ן בחיוב אכילת פת בסעודה שלישית שאף שכתב‬
‫ואיך שיהיה‪ ,‬מה שלמד מזה ליעלה דבא ביו״ט‬ ‫שצריך לאכול פת‪ ,‬הביא גם סברות אחרות שאין חייב‬
‫בבדימ״ז‪ ,‬אינו דומה כלל‪ .‬דהתם המחלוקת‬ ‫לאכול‪ .‬ומשו״ה פסק שאם שכח לו׳ רצה א״צ לחזור‪.‬‬
‫במצוד‪ ,‬אם צריך לאכול פת‪ .‬וכיון שנפסק הדין שחייב‬ ‫לא כן ביו״ט פסק מר״ן בהחלט דחייב לאכול פת‪,‬‬
‫לאכול פת ביו״ט‪ ,‬חייב ג״כ לברך‪ .‬ומה דמות יערוך‬ ‫ולכן פסק דצר ‪ T‬לחזור אם לא אמר יעלה ויבא‪.‬‬
‫לההיא דאו״ח סי׳ ה׳ בד‪,‬מחלוקת בברכה‪ ,‬וכל זה פשוט‪,‬‬
‫ג ם דברי השלחן גבוה סי׳ תקנ״א סק״א‪ ,‬בענין תפילין‬
‫זהו מד‪ ,‬שנ״ל להשיב ע״ד כת״ר‪ .‬וכבר ראיתי תשו׳‬
‫בט״ב‪ ,‬הם כיוצא בזה‪ ,‬שלא קבע הלכה כלל‪,‬‬
‫‪T‬ידי האברך המיוחס הרב דוד בירדוגו הי״ו‪ ,‬שהשיב‬
‫דצריך ללבוש תפילין‪ ,‬אלא הביא י״א וי״א‪ ,‬ולכן‬
‫לכת״ר ע״ע זה‪ .‬וכולה כמעט עשויה עד‪,‬״ד הנז׳‪ .‬ושמחתי '‬
‫העלה דנכון ללובשם בלא ברכה כיון דמדי פלוגתא‬
‫וברכתי ברוך שלא השבית גואל להרה״ג שאר בשרי‪,‬‬
‫לא נפיק‪ .‬וזה מלבד מש״ל דכללי השו״ג אינם כללי‬
‫נר המערב‪ ,‬וראב״ד הגדול‪ ,‬מוד‪,‬ר״ר יהושע בירדוגו‬
‫מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫יורה יורה‪ .‬וקולע אל האמת‪ .‬ולרח״פ‬ ‫זלה״ה‪ .‬ידין‬
‫ג ם מה שהביא מהרב שלמה קמחי בספרו ימי שלמה‬
‫באב רחמן תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬
‫הל׳ בכורים פ״ו‪ .‬אדרבה הם סייעתא גדולה‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫לדברינו‪ ,‬שכתב דאף אם המחלוקת היא בעיקר המצוה‬
‫ומספיקא עבדי׳ המצוה עכ״ז אמרי׳ סב״ל ע״כ‪ .‬מוכח‬
‫דדוקא היכא דאנו עושין מספיקא ולא מתורת ודאי‪.‬‬
‫ס ימ ן כה‬ ‫לא כן דברי הרדב״ז הם אם אנו פוסקים כמ״ד חייב‬
‫עוד זה מדבר במי ששכח יעלה ויבא‬ ‫לעשות המצוה‪ ,‬כמו אכילת פת ביו״ט ולא מספק מחמת‬
‫בבהמ״ז ביו״ט‬ ‫חומרא בזה ודאי אנחנו חייבים לברך‪.‬‬
‫ראיתי מ״ש הרה״ג פאה״ד הראש״ל הגר״ע יוסף‬ ‫ג ם ההיא דמר״ן או״ח סי׳ י״ד‪ .‬גבי הטיל ציצית בלא‬
‫שליט״א‪ ,‬באור תורה תמוז תשמ״ז‪ ,‬בסי׳‬ ‫כוונה‪ ,‬אין שום ראיה כלל‪ .‬דשם ג״כ לא פסק‬
‫קמ״ד‪ ,‬לגלות דעתו סופית במי ששכח לר יעלה ויבא‬ ‫בהחלט להכשיר‪ ,‬אלא יש לסמוך על הרמב״ם ללובשו‪,‬‬
‫ביו״ט בבדימ״ז שאינו חוזר‪ ,‬ולא רצה במד‪ ,‬שד‪,‬לצתי‬ ‫כדי שלא ישאר בלא ציצית‪ ,‬ולכן לא יברך דחש הוא‬
‫עליו לקיים דבריו ביבי״א חלק ר סי׳ י״ח שפסק‬ ‫לרש״י ותום׳ והרא״ש דבעי תליה לשמה‪.‬‬
‫להדיא שהוא חוזר ושגם הנשים חוזרות היפך הגאון‬
‫ג ם בההיא דסי׳ קנ״ח בדבר שטיבולו במשקה‪ ,‬לא‬
‫רעק״א זצ״ל שחילק ביניהם‪ .‬ובזה שמתי אותו בשורת‬
‫פסק מר״ן שום דבר‪ .‬רק כתב כיץ דיש חולקים‬
‫ההלכה של ג׳ עמודי הוראה וכל הפוס׳ ראשונים‬
‫בדבר יש לחוש מלברך‪ ,‬זאת אומרת שהוא מסתפק‬
‫ואחרונים שאדם חייב לאכול פת ביו״ט‪ ,‬ואם שכח‬
‫להלכה‪ .‬ועפי״ז פסק בש״ע דצר ‪ T‬נטילה בלא ברכה‬
‫יעלה ויבא חוזר‪ .‬וכמו שהארכתי באור תורה חשון‬
‫ע״ש‪] .‬ובמ״א הארכתי להוכיח דהיום מנהג העולם שלא‬
‫תשמ״ז סי׳ י״ג נדפס לעיל סי׳ י״ט עש״ב וברוחב‪.‬‬
‫ליטול כלל לדבר שטיבולו במשקה[‪.‬‬
‫אמנם הרה״ג חזר זגילד‪ ,‬דעתו סתם שאינו חוזר‪ ,‬וא״ב‬
‫לפי דעתי הדרא קו׳ לדזכתא‪ ,‬דזה הוי היפך הרדב״ז ז״ל‪,‬‬ ‫ג ם בההיא דיו״ד סי׳ רפ״ו בדין בהמ״ד אם חייב‬
‫דכל שהמחלוקת במצוד‪ ,‬ופסקנו כמ״ד דחייב לעשות‬ ‫במזוזה‪ ,‬אין ממנד‪ ,‬שום ראיה‪ .‬דאדרבא עיקר‬
‫המצוד‪ ,,‬ממילא ג״כ דחייב לברך ואין לו׳ בזה סב״ל‪.‬‬ ‫הפסק הוא דפטור ממזוזה לגמרי‪ .‬וממילא ודאי לא‬
‫נג‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ כו‬ ‫שמ״ש‬
‫םימן כו‬ ‫והביא ס׳ זו הראש״ל בספרו‪ .‬עי׳ במפתח מפורט בכללי‬
‫כיבוי אור החשמל בשבת ע״י שעון‬ ‫השו״ע סמ״ח ושם בביאור ציין למקור הדברים בד׳‬
‫ראיתי בשרידים גליון ד‪ ,‬שבט תשמ״ה דל״ז‪ ,‬פס״ד‬ ‫מקומות בספרי הרה״ג שליט״א‪ .‬ועי׳ ג״כ בם׳ ישיב‬
‫משה ח״א סי׳ רנ״ד וסי׳ שמ״ה שפסק כן‪ ,‬והרי מר״ן‬
‫להרה״ג ברוך אברהם ט ו ל ^ זצ״ל‪ ,‬שדיבר‬
‫ז״ל פסק בזה שחייב לאכול פת ביו״ט וכן דעת כל‬
‫בענין כיבוי אור החשמל ע״י גרמא‪ ,‬וד‪,‬עלד״ להתיר‪.‬‬
‫הפוס׳ כמש״ל‪ ,‬זולת הרשב״א שכל דבריו מכח קו׳‬
‫וכמו שהעליתי גם אני הצעיר בספרי תבואות שמ״ש‬
‫שתירצו אותה הרא״ש הריטב״א והר״ן‪ .‬ומטעם זה פסק‬
‫חאו״ח סי׳ ג׳‪ .‬רק שאני הארכתי בזד‪ .‬יותר להביא כל‬
‫מר״ן ג״כ שחייב לחזור ולברך‪ .‬וא״כ הדרן לכללין‬
‫הנאמר בענין מפי סופרים ומפי ספרים עש״ב‪.‬‬
‫שחייבים לפסוק כמר״ן אפי׳ נגד אלף פוס׳‪.‬‬
‫ו הנ ה שם על הגליון בא חכם בנו הרה״ג פנחס‬
‫גם הבאתי ם׳ הרב ויען משה הובא בשו״ת ישכיל‬
‫טולידנו ישצ״ו ורצה לתרץ את הסתירה מדברי‬
‫עבדי וגם ביבי״א ח״ג סי׳ ט״ז‪ ,‬דלא אמרי׳ סב״ל‬
‫מר״ן סי׳ תקי״ד דקודם שידליקנו יכול לתת סביבה‬
‫נגד מר״ן אלא במקום שהחולקים עליו הביאו איזה‬
‫עם דבריו דסי׳ של״ד בטלית שאחז בה האור דמשמע‬
‫סברא מחודשת שלא ראה אותה מר״ן ז״ל וכו׳‪ .‬משא״ב‬
‫אפי׳ אחר שאחז בה יכול לתת עליו מים מצד אחר‪,‬‬
‫במקום שמר״ן עצמו הביאם ולא חש להם יש לברד‬
‫וקו׳ זו נטפלו לה הפוס׳ הב״ח הט״ז והמ״א והניחוה‬
‫כדעת מר״ן‪ ,‬וכאן הרי מר״ן ידע ם׳ הרשב״א והעלה‬
‫בצ״ע‪ .‬וכתבתי בספרי דד‪.‬היא דפי׳ של״ד עיקר‪ .‬ולכן‬
‫אותה בב״י ולא חש לה ופסק דחייב לאכול פת ואם‬
‫אפי׳ אחר שידליקנו יכול לתת שו״ד סביבו עש״ב‬
‫לא אמר יעלה ויבא חוזר‪ ,‬גם בעיקרא דמילתא במחלוקת‬
‫וברוחב‪ .‬והוא יש״ץ תירץ וז״ל‪ .‬ואחר העיון נ״ל דכוונת‬
‫בברכה עצמה יש מחלוקת‪ ,‬ויש סוברים דאק אומרים‬
‫מר״ן היא דדוקא בההיא דסי׳ של״ד בטלית שאחז בה‬
‫סב״ל נגד מר״ן‪ .‬וא״כ הרי יש הרבה ספיקי לחזור‬
‫האור‪ ,‬שהגרם כיבוי שעושה רחוק הוא מהאש לכן‬
‫לברך‪ ,‬וגם יש לצרף ס׳ החיד״א דגם במחלוקת בברכה‬
‫מותר וזהו שכתב הרא״ש שעושה ״חוצה לו״ משא״כ‬
‫העושה כדברי מר״ן אין מוחין בידו‪ .‬א״כ ודאי‬
‫במחסר בשמן ובפתילה וכו׳ ה״ז ניטל מגוף הדולק‬
‫דבמחלוקת במצוד‪ .‬מתזין ב ‪T‬ו דהד היפך מר״ן וכל‬
‫ואסור‪ .‬וד‪.‬״נ לגבי נר שעוה הדלוק‪ .‬דאף אם הנר גדול‬
‫הפום׳‪.‬‬
‫וארוך ובא לחתוך אותו מלמטה או נותן סביבו דבר‬
‫המונעו מלשרוף כולו אסור‪ .‬כיון שבשעת הד‪.‬דלקד‪ .‬הרי‬ ‫באופן דכל זמן שלא יתורצו הקושיות הגז׳‪ ,‬במקומי‬
‫כולו הוכן וד‪,‬וקצד‪ .‬לדליקה וד‪.‬״ז כנותן הרבה שמן‬ ‫אני עומד ולא ראיתי מד‪ .‬שיחזיר אותי‪ .‬ולפי‬
‫שאסור להסתפק בכל שד‪.‬וא וכו׳‪ .‬לכן אין לו תקנד‪.‬‬ ‫דעתי מי שאינו חוזר הו״ל אוכל בלי ברכת המזון‪.‬‬
‫רק אם יתן סביבו קודם שידליקנו‪ .‬דאז גלי דעתיד‪.‬‬ ‫וכל זה אחהמ״ר מד״ראש״ל שליט״א‪ ,‬שכבוד תורתו‬
‫שלא הכין את כל הנר לד״דלקה ע״ס ומזד‪ .‬התיר‬ ‫אהוב ויקר בעיני מאד‪ ,‬אבל האמת אהובה יותר‪ .‬וגם‬
‫בשעון המכבה בשביל שהוא רחוק מהכפתור‪ .‬ואף‬ ‫יש כאן כבודו של מר״ן הקדוש ז״ל עמוד ההוראה‬
‫שהוא נוגע בכפתור ע״י החוט הסובב אותו‪ ,‬אין זה‬ ‫דקי״ל כוותיה אפי׳ נגד אלף פוס׳‪ ,‬שכולנו חייבים‬
‫כלום‪ .‬כי העיקר הוא השעון‪ .‬והרי הוא רחוק וחוצה‬ ‫בכבודו ואין לזוז מדבריו וקבלת אבותינו הקדושים‬
‫לו וכו׳ עכל״ה‪.‬‬ ‫נ״ן לפסוק כמותו בכ״מ‪ ,‬וראה זה חדש הראה לי רב‬
‫ו שוב סיים וז״ל‪ .‬ותבט עיני בשורי לידידינו הרב‬ ‫אחאי הרה״ג ר׳ אברהם עמאר שליט״א ספר א׳ כת״י‬
‫הגאון כמוהר״ר שלום משאש שליט״א בספרו‬ ‫קדמון מגדולי משפחת טול ‪T‬אנו‪ ,‬מרבני מקנאס הא׳‬
‫תבו׳׳ש חאו״ה סי׳ ג׳‪ .‬וראיתי שנם הוא העלה לד‪.‬תיר‬ ‫מימות הרה״ג ר׳׳ב זצ״ל‪ ,‬בדיני דעהגת הסעודה כפי‬
‫ע״ש‪ .‬אלא שראיתי לו שגם הוא חלק על מר״ן בדיהיא‬ ‫מד‪ .‬שהיו פוסקים בעי׳׳ת מקנאס‪ ,‬שהביא כל דיני יעלה‬
‫דסי׳ תקי״ד‪ .‬ואחה״מ זה תימד‪ .‬דאנן קבלנו הוראותיו‪.‬‬ ‫דבא של ר״ח ושל שבת ושל יו״ט‪ ,‬ופסק להדיא כמר״ן‬
‫לכן אין לנו לזוז מדבריו‪ .‬וכבר פירשתי דברי מר״ן‬ ‫ז״ל דאם אמר הטוב וד‪.‬מטיב חוזר לראש ע״כ‪ .‬וזה‬
‫וד‪,‬וכחתי דרבים אשר אתו וכו׳ עכל״ה‪.‬‬ ‫יצטרף למ״ש הרה״ג פת^ ‪ .T‬בירדוגו ז״ל בעל נופת‬
‫צופים בספר פתוחי חותם על הש״ס‪ .‬וכן ראיתי בם׳‬
‫והנה ניכרים הדברים שהם לקוחים מב׳ תירוצים‬
‫שונה הלכות לד״רה״ג חיים קניבסקי שליט״א סי׳ קפ״ט‬
‫שונים של הערוד‪.‬״ש ושל כף החיים וכמ״ש להלן‪,‬‬
‫סי״ב שחייב לחזור ביו״ט אם שכח יעלה ויבא בבהמ״ז‬
‫וכמו שציין בסוף דבריו שכן הראו לו דברי הערוד‪.‬״ש‬
‫ע״ש‪ .‬וכן ראיתי בספר שלחן המלך לא׳ מחו״ר אר״צ‬
‫וד‪.‬כף החיים‪ .‬רק שהוא עירב אותם ונתנם בסל א'‬
‫סי׳ מ״ט ס״ב שאם שכח יעלה ויבא בבהמ״ז ביו״ט‬
‫שהתחיל בפי׳ ערוד‪.‬״ש‪ ,‬שזה קרוב‪ .‬וסיים בפי׳ כף‬
‫צריך לחזור ע״ש‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬ולרח״פ אלול תשמ״ז‬
‫החיים שזה הוקצה למצותו ע״ש‪.‬‬
‫לפ״ק‪.‬‬
‫והנה הספרים הנז׳ הערוה״ש וכף החיים לא הופיעו‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫עדיין בימי חורפי בזמן שכתבתי תשובתי הנ״ל‪.‬‬
‫וגם עתה אחרי ראותי אותם נ״ל שאין בראיותיהם‬
‫כל זה אני מבקש מגדולי הדור לחוות דעתם‬ ‫ואחר‬
‫כדאי לדחות מה שכתבתי בספרי שם משם הב״ח והט״ז‬
‫בענין זה ושכרם כפול מן השמים‪.‬‬
‫והמ״א ותפארת שמואל‪ .‬וכן דעת הגר״א וא״ר כמ״ש‬
‫בשער הציון אות כ״ד וכן נוטה דעת המש״ב אות כ׳‪,‬‬ ‫השמ״ש יצ״א‬
 ‫ומגו‬ ‫חאדח סי׳ כו‬ ‫שמ״ש‬ ‫נד‬
‫בין התום׳ להרא״ש‪ ,‬דאינם חולקים מן הקצה אל הקצה‪.‬‬ ‫ובפרט דתירוצים הנ״ל הם פשוסים‪ ,‬ואיד לא עלה‬
‫דלתום׳ גם מגופו מותר‪ .‬ולהרא״ש גם ח ח לגופו אסור‪.‬‬ ‫ע״ד הגאונים לתרץ כן‪ .‬אלא האמת שתירוצם לא נהיר‬
‫ובפרט דההיא דטלית הויא ׳ תיובתיה וכמ״ש‪ .‬וכבר‬ ‫ולא צהיר וכמ״ש להלן‪.‬‬
‫הבאתי ל על דברי הב״י סי׳ של״ד דמוכח ממנו כן‪.‬‬ ‫דהנה מה שתמה הערוה״ש שם אות ט׳ בהגה׳ על‬
‫עוד זאת‪ .‬התי׳ זה לחלק בין נר שהוקצה להבדלה‪,‬‬ ‫המג״א וז״ל ותמיהני דכוונתו )של הרא״ש(‬
‫לטלית שלא הוקצה הוא נסתר מחמתו מדברי‬ ‫ברורה להקל בין כשהגרם כיבוי אצל הנר ובין כשהוא‬
‫כף החיים גופיה באות מ״ז גבי נר וז״ל וחתי׳ הנשארת‬ ‫רחוק מהנר כהך דכלים ריקנים בדליקה ע״ש היטב‪.‬‬
‫אינה אסורה משום מוקצה שלא היה מוקצה ביה״ש‪.‬‬ ‫וזהו דעת הב״י וברור הוא עכ״ל‪.‬‬
‫ועוד שהיה יכול לגרום לה כיבוי וא״כ לא אסח דעתיה‬ ‫ה רו א ה יראה שתירץ ההיא דבלים ריקנים‪ .‬אמנם‬
‫מיניה ע״כ‪ .‬והוא מדברי המ״א סק״ז‪ .‬הרי דאין בזה‬ ‫ההיא דטלית שאחז בה האור הויא תיובתיה‪.‬‬
‫דין מוקצה‪.‬‬ ‫שנותן על גוף הדולק ממש בצד האחר קרוב לאש‪.‬‬
‫ה] אמת שהמ״א סיים ע״ז‪ .‬ומ״מ נ״ל דנר של מצוד‪.‬‬ ‫וכן העלה הוא עצמו בסי׳ של״ד אות מ׳ והוא דינא‬
‫שד‪.‬ודלק ביו״ט אע״פ שכבה אסור ליד‪.‬נות ממנו‬ ‫דש״ם שבת דף ק״כ ע״א‪ .‬וממילא ה״ה בנר של שעוה‬
‫ולאכלו הואיל וד‪.‬וקצד‪ .‬למצותו כמו גבי נויי סוכה‬ ‫ארוך שחס עליו שלא ישרף כולו שיכול לתת מים‬
‫וכמ״ש התוס׳ בשמן המטפטף מן הנר אסור ליד‪.‬נות‬ ‫סביבו מצד האחד‪ .‬והוא ענין א׳ ממש בדמותו כצלמו‪.‬‬
‫ממנו דהוקצה למצותו ע״כ‪ .‬והבי״ד גם כף החיים שם‪.‬‬ ‫והרב טולידאנו רצה להכניס תי׳ זה גם לההיא דטלית‬
‫שאחז בה האור שהגרם כיבוי הוא רחוק מהאש‪ .‬ולא‬
‫ולכאורה זה ראיה לדברי המשבצות‪ .‬אמנם אחר מעט‬
‫כיון יפה שהרי איירי שנגע ממש בגוף הדולק וקרוב‬
‫עיון אין רא ‪ .T‬מזה כלל‪ .‬והוא דלכאורד‪.‬‬
‫לאש ממש בריחוק קצת‪ .‬אולי קרוב יותר מההיא דנר‬
‫קשה טובא‪ .‬דזה סותר הקודם שכתב ועוד דהיה יכול‬
‫שרצה להדליקו‪ .‬ועכ״ז התירו‪ .‬וגם הערוה״ש לא תירץ‬
‫לגרום לו כיבוי‪ .‬זאת אומרת דאפי׳ בביה״ש לא הוקצה‬
‫אלא ההיא דכלים ריקנים כמ״ש בדבריו‪ .‬ולא נטפל‬
‫כלל‪ .‬כיון דלא אסח דעתיה מינית ע״י גרם כיבוי‬
‫לההיא דטלית כלל שהויא תיובתיה‪.‬‬
‫שיעשר‪ ..‬וד‪.‬נראה פשוט וברור‪ .‬דהמ״א לא דיבר בנעשה‬
‫וכן מוכח מדברי הב״י גופיה סי' של״ד בדין טלית‬
‫לכבוד יו״ט אלא בנר של שמן דבזה ודאי אסח דעתיה‬
‫שאחז בה האור וז״ל‪ .‬ואע״פ שנותן משקין על‬
‫בביד״״ש כיון דלא יוכל לעשות גרם בגוף השמן לחסר‬
‫הטלית מתכוין לכבות הוא ושרי‪ .‬התם שאני דלא הוי‬
‫ממנו דזה ודאי אסור‪ .‬ומשנה שלימד‪ .‬היא המסתפק מן‬
‫אלא גרם כיבוי‪ .‬שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה‬
‫השמן שבנר חייב וכו׳‪ .‬דייקא נמי דקתני ״ולאכלו״‬
‫)ר״ל שאינו מכבה הדלוק כבר( אלא לכשיגיע האש‬
‫ואכילה לא שייכא אלא בשמן ולא בשעוה‪ .‬אבל בשעוה‬
‫למקום המים לא יוכל לשלוט שם ויכבה מאליו אבל‬
‫לא הוקצד‪ .‬כיון דיכול לעשות גרם כיבוי‪.‬‬
‫הכא וכר עכל״ה‪ .‬דבריו ברור מללו דהעיקר הוא שאינו‬
‫וכל זה בהודלק בערב יו״ט‪ .‬אבל בתוך יו״ט אם כבה‬ ‫עושה מעשה בגוף הדליקה עצמה שאינו נוגע באש‪.‬‬
‫מותר ליהנות ממנו‪ .‬כיון שלא הוקצד‪ .‬ביד׳״ש‪.‬‬ ‫אבל זולת זה אע״פ שנוגע בגוף הטלית הדלוק קרוב‬
‫ואין מוקצה לחצי שבת או יו״ט‪ .‬וכ״כ המחצ״ה שם‪.‬‬ ‫מעט למקום האש ונותן עליו מים כיון שאינו מכוין‬
‫וכן מוכח מדברי המ״א גופיה‪ .‬וכ״כ הכף החיים שם‬ ‫אלא שלא תתפשט האש על הטלית כולו לא הוי אלא‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫גרם ומותר‪ .‬ודוקא אם יקרע הטלית עצמה אזי הו״ל‬
‫נחזיר לדברינו דמ״ש המשבצות דבנר של שעוד‪.‬‬ ‫כמסתפק מן גוף השמן שבנר ולחתוך מן קנדילא‬
‫הוקצה למצותו ואסור משום גרם כיבוי‪ .‬ובזה‬ ‫שאסור לדעת הרא״ש‪ .‬אבל כשנותן סביב לו מותר‪.‬‬
‫רצה לתרץ ההיא דטלית ליתא‪ .‬דאין דין מוקצה בנר‬ ‫ודין הטלית הוא דינא דגמרא‪ .‬וגם הרא״ש מוכרח‬
‫של שעוד‪ .‬אפי׳ מעיו״ט כיון דהיד׳ יכול לעשות גרם‬ ‫להודות לזה‪.‬‬
‫כיבוי‪ .‬וכ״ש ביו״ט‪ .‬דאין דין מוקצה לחצי יו״ט‪ .‬דאזי‬ ‫ג ם תירוצו של הרב כף החיים סי׳ תקי״ד אות מ״ט‪,‬‬
‫דין גרם כיבוי מותר בו ויכול לתת דבר סביבו ודמי‬ ‫והוא מדברי המשבצות אות ו׳‪ ,‬לחלק בין טלית‬
‫ממש לטלית שאחז בד‪ .‬האור‪.‬‬ ‫שאחז בה דלא הוקצה ואינו עשוי להדליק רק נפל‬
‫הנ ל רואה דכל התירוצים הנ״ל אינם עולים אליבא‬ ‫באונם עליו אש‪ .‬דבזה מותר לתת מים חוצה לו‪ ,‬ר״ל‬
‫דד‪.‬לכתא‪ .‬ונשארו דברי מר״ן סותרים זא״ז‪.‬‬ ‫חוץ למקום האש אפי׳ על גוף הטלית‪ .‬ולבין ההיא‬
‫ולכן אמרתי כיון שדברי מר״ן סותרים זא״ז‪ ,‬העיקר‬ ‫דשעוה שמוכנת להדלקה )ר״ל וממילא אחר שהדליקו‬
‫כההיא דטלית שהיא דינא דגמרא‪ .‬ומודים בה‬ ‫הוקצה להדלקה( דבזה אפי׳ חוצה לו כל שנוגע בדבר‬
‫כל הפוס׳‪.‬‬ ‫הדולק לא הוי גרם כיבוי כדקדוק ל׳ הרא״ש דאין‬
‫ו ב פ ר ט כיון דד‪.‬תוס׳ מתירין אפי׳ לחתוך מגוף‬ ‫נוגע בדבר הדולק אלא חוצה לו וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫הקנדילא של שעוד‪ .‬גופה‪ .‬לכן דיינו לפסוק‬ ‫הנה מלבד דתירוץ זה דחיק ואתי מרחיק‪ ,‬ולא משמע‬
‫כד‪.‬רא״ש בנוטל מגוף הנר עצמו‪ .‬אבל בנותן סביבו‬ ‫כלל מדברי הרא״ש‪ .‬שהוא לא נטפל רק לחלוק‬
‫יש להתיר‪.‬‬ ‫על התום׳ שהתירו לחתוך גוף הקנדילא עצמה דהוי‬
‫ו ב מ ה שכתבתי נדחו דברי הרב י״ץ שכתב עלינו‬ ‫ממעט אורו‪ ,‬בזה הוא דחלק עליהם הרא״ש מההיא‬
‫שחלקנו על מר״ן דקי״ל כוותיה‪ .‬הס כי לא‬ ‫דמסתפק מן השמן שבנר והוא חילק בין לוקח מגוף‬
‫להזכיר‪ .‬ומי כמוני מקפ ‪ T‬שלא לזוז מדברי מר״ן ז״ל‬ ‫הדבר הדולק לנותן סביבו‪ .‬ובזה מתמעטת המחלוקת‬
‫נה‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ כז‬
‫גם מד‪ ,‬שסיים ובפרט בנד״ד שכד‪,‬ן יתא מאליו א״כ‬
‫הוי סימן שמחל על כבודו‪ ,‬גם זה פשוט‪ .‬וע״ש‬
‫בספרי שמ״ש ומגן שכתבתי זה בפשוט כיון שאין כהן‬
‫בבד‪,‬כ״נ‪.‬‬
‫ג ם מד‪ ,‬שאמר שבשנד‪ ,‬זו תשמ״ח היר‪ ,‬ישראל וחתן‬
‫בראשית כד‪,‬ן‪ .‬ומנהג הספרדים כאן שבשבת‬
‫בראשית קורא ראשון חתן בראשית‪ ,‬ואחריו קורא חתן‬
‫תורה‪ .‬ואע״פ שבשנד‪ ,‬זו כד‪,‬ן היה‪ ,‬בכל זאת לא מחיתי‬
‫בד‪,‬ם מאחר שעושין לכבוד התורד‪ ,‬ואין זד‪ ,‬בקביעות‬
‫וכו׳ ע״כ‪ .‬וד‪,‬דבר תמוה‪ .‬דאיך יעלה על הדעת למחות‬
‫בו‪ ,‬כיון שד‪,‬וא כד‪,‬ן וגם חתן בראשית‪ .‬ואולי יש ט״ס‬
‫בדבריו‪ ,‬והדבר הפוך‪ ,‬ודוק׳‪ .‬ועוד הביא ממנד‪,‬ג‬
‫ומד‪ ,‬לנו ולמנר‪,‬גים‪.‬‬
‫גם מה שד‪,‬ביא משם ברכ״י שיש נוד‪,‬גים להעלות בחג‬
‫השבועות רב המקום במקום כד‪,‬ן לכבוד התורה‪.‬‬
‫וא״צ הכהן לצאת‪ .‬מד‪,‬ר״ש אריה עכ״ל‪ ,‬כל זה מטעם‬
‫מנד‪,‬ג‪ ,‬אבל בסביבותינו ב״ה אין מנד‪,‬ג זה‪ ,‬ואדרבה‬
‫ביום חג השבועות שהוא זמן מתן תורתינו‪ ,‬ראוים אנו‬
‫לכבד ולקיים משפטי התורה שאמרה וקדשתו‪ ,‬לפתוח‬
‫ראשון וכו׳‪ .‬ומפני ד״ש אין לו למחול‪ ,‬ורק אם יצא‬
‫מבהכ״נ לגמרי‪ ,‬אזי אין מה לדבר‪.‬‬
‫גם כתב כת״ר דמד‪ ,‬שאני מדגיש בכל פעם שדיו‬
‫קדימד‪ ,‬לכד‪,‬ן הוא מדאורייתא מטעם וקדשתו‪ ,‬אין‬
‫זה מוסכם‪ .‬ודעת התוס׳ בחולין פ״ז‪ ,‬דאינו אלא‬
‫אסמכתא בעלמא ע״ש‪ .‬ושגם לדעת הרמב״ם שזו מצות‬
‫עשה מה״ת‪ .‬הני מילי בקביעות אבל באקראי שפיר‬
‫דמי עכ״ל‪ .‬ודבריו תמוהים‪ ,‬דאיך יהיה מותר לעבור‬
‫על מצות עשה באקראי‪ ,‬וכבר הכרחתי ההיפך‪ ,‬דיש‬
‫לו רשות שלא ימחול אפי׳ לגדול מופלג בתורה‪ .‬וכמ״ש‬
‫הב״י סי׳ קמ״א ע״ש‪.‬‬
‫ועל מ״ש התום׳ דמ״ש וקדשתו לפתוח ראשון הוא‬
‫אסמכתא בעלמא‪ ,‬ראיתי להאריך מעט להביא‬
‫כל הנאמר בפוס׳ מענין ז ת ולברר דעת מר״ן כפי‬
‫מר‪ ,‬שפירשו בו האחרונים ז״ל‪.‬‬
‫והנה בש״ס גטין נ״ט‪ .‬מפני דרכי שלום דאורייתא‬
‫היא‪] .‬ר״ל וקדשתו[ ותי׳ אביי איבעי ליד‪,‬‬
‫לכדמר‪ .‬דתניא הבוצע פושט ‪T‬ו תחלה ואם בא לחלוק‬
‫כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו‪ ,‬ואמר‬
‫מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבהכ״נ לא דאתו‬
‫לאינצויי ע״כ‪ .‬פשט דברי הש״ס דגוף המצוד‪ ,‬דוקדשתו‬
‫היא דאורייתא‪ ,‬ורק באה דרכי שלום לעכב עליו שאין‬
‫לו רשות לכבד אחרים דלא ליתו לאינצויי‪ ,‬ואיך אפשר‬
‫לפרש שהכל דרבנן‪ .‬במקום שהש״ס מחלק להדיא בין‬
‫מה שיש בו מדאורייתא‪ ,‬למה שהוא מדרבנן מפני ד״ש‪,‬‬
‫ודורמב״ם מנה מצוד‪ ,‬זו במנין המצות ע״ש‪ .‬וכ״כ בהל׳‬
‫כלי המקדש פ״ד‪ .‬וכתב שם ולשון ספרי וקדשתו על‬
‫כדחו לו׳ כי זד‪,‬ו ציווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכד‪,‬ן‬
‫ע״כ‪ .‬ונר׳ כוונת הספרי במ״ש על כרחו‪ .‬אין כוונתו‬
‫שאף אם ירצד‪ ,‬למחול ולצאת מבד‪,‬כ״נ‪ ,‬אינו יכול שאין‬
‫זה בבחירתו‪ .‬וזהו ככלל וקדשתו מדאורייתא‪ ,‬דזה אינו‪.‬‬
‫דבש״ס מבואר להדיא דמדאורייתא יכול לכבד מי‬
‫שגדול‪ ,‬ורק מד״ס מפני דרכי שלום אינו יבול‪ ,‬אלא‬
‫כוונתו‪ ,‬דאם אינו רוצה להיות כהן לגמרי‪ ,‬ורוצו־‪ ,‬לחזור‬
‫שמ״ש‬
‫שקבלו אבו״ר נן׳ דבריו כאלף פוס׳‪ .‬עי׳ בספרי תבו״ש‬
‫על כל חלקיו‪ .‬ובפרט בספרי שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳‬
‫ל״א ל״ב ל״ג‪ .‬באורך בזה‪ ,‬אלא כוונתינו היתד‪ ,‬שכיון‬
‫שדבריו סותרים זא״ז וכמ״ש ג״כ הב״ח וד‪,‬ט״ז והמ״א‪,‬‬
‫הכרענו לד‪,‬לכה כדבריו דפי׳ של״ד שיש להם הכרח‬
‫מדברי הש״ס‪ .‬ובפרט דד‪,‬רבה גדולים מתירים להדיא‬
‫בנתן סביבו‪ .‬והם המרדכי והגמ״י והגה״א מא״ז‪ .‬הביא‬
‫דבריהם הב״י‪ .‬וכולם יצטרפו להתיר‪ .‬ובפרט דכל כיבוי‬
‫הוא דרבנן‪ .‬ובפרט בחשמל שגם הרמב״ם מודה שהוא‬
‫דרבנן‪ .‬ולכן יש להקל‪.‬‬
‫וגם דברי הרב מר אביו זלה״ה‪ ,‬יתפרשו בפשיטות‬
‫במו שכתבנו שלא נטפל לדקדק דברי מר״ן‬
‫״שקודם שידליקנו״ וסמך על המעיין לראות באחרונים‬
‫שהעיקר כדברי מר״ן דסי׳ של״ד דגם אחר ששליקנו‬
‫מותר לתת סביבו‪ .‬וזה טוב יותר מלהכניס ולכלול‬
‫בדבריו דברי נביאות מד‪ ,‬שלא עלה על דעתו כלל‬
‫אפי׳ ברמז‪ .‬ודי בזה הערה‪.‬‬
‫ד‪,‬עולה מכל זה‪ .‬דדברינו בתבואות שמ״ש חאו״ח‬
‫סי׳ י״ג אמת ויציב אין בהם נפתל ועקש כלל‬
‫ואשרי ילדותינו וכו׳‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬וה׳ יעמידנו תמיד על‬
‫האמת‪ .‬וי״מ וימ״ן‪ .‬החותם באד״א תשמ״ו‪.‬‬
‫ם״ ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע׳ ‪.T‬‬
‫ס י מן כז‬
‫אם יכולים להוציא הכהן בע״כ לסבה‬
‫ראיתי תשובת הרה״ג מהר״פ טול ‪T‬אנו שליט״א‬
‫מלונדון וד‪,‬ודפסד‪ ,‬אח״כ בשרידים חלק ט׳‪,‬‬
‫על מה שד‪,‬שגתי עליו בתבו״ש חאו״ח סי׳ ע׳‪ ,‬בענין‬
‫כהן שפסק דאינו עולה א׳ משום חתן בראשית‪ ,‬וכתבתי‬
‫לו דבמקום שאין מנד‪,‬ג חובד‪ ,‬להעלותו א׳‪ .‬ואמרתי‬
‫דראוי להרחיק מנד״ג זה אם יש יכולת ג ‪T‬ינו‪ ,‬כיון‬
‫שהוא נגד הד‪,‬לכה‪ .‬וע״ז השיב מדברי הגאון ר׳ יוסף‬
‫חזן בספרו לב חיים ח״ג סי׳ צ״ו בשם אביו וז״ל‬
‫להוציא כהן ל ח ח כדי להעלות ישראל אינו נכון‬
‫לעשות בתמידות אפי׳ שד‪,‬וא ברצונו הטוב כ״א באקראי‬
‫בעלמא עכ״ל‪ .‬וסיים הרב טולידאנו הי״ו‪ .‬הרי לפנינו‬
‫דאף במקום דאין מנהג מותר לעשות באקראי בעלמא‬
‫עכ״ל‪ .‬והנר׳ שלא דקדק היטב בדברי הרב ז״ל‪ ,‬דלא‬
‫התיר באקראי אלא אם הוא ברצונו הטוב של ד‪,‬כד‪,‬ן‬
‫שרוצד‪ .‬לצאת מבהכ״נ‪ ,‬דמה״ד יכול למחול בכבודו‬
‫ולצאת‪ ,‬וכמ״ש הב״י או״ח סי׳ קמ״א ע״ש בקו׳ הב״י‬
‫ותירוציו‪ .‬הבאתי דבריו בספרי שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳‬
‫י״ז‪ ,‬ובזר‪ ,‬הוא דד״תיר באקראי ולא בתמ ‪T‬ות‪ ,‬דאינו‬
‫ראוי למחול על כבודו בתמ ‪T‬ות‪ .‬אבל אם הוא מקפיד‬
‫ואינו רוצה לצאת גם לכבד מי שגדול ומופלג‪ .‬גם הרב‬
‫ז״ל מודד‪ ,‬דאין ראוי להכריחו לצאת מן בהכ״נ‪ .‬וכמ״ש‬
‫הב״י שם‪ .‬וכמ״ש כת״ר ג״כ אח״כ משם כנסת יחזקאל‬
‫סי׳ ז׳‪ ,‬דאין למעט בכבודם של כד‪,‬נים ואין לכופם‬
‫לצאת החוצה בשביל איזד‪ ,‬סבה ע״ש‪ ,‬ולא במו שהבין‬
‫בו כת״ר דדוקא מפני סבד‪ ,‬כל דד‪,‬יא‪ ,‬אלא כל סבה‬
‫במשמע בין גדולה בין קטנה אין ראוי לכוף בשבילה‬
‫לכד‪.‬ן לצאת‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאדח סי׳ כז‬
‫ג ם במסכת גטין דנ״ט ד״ה והייבו וכר‪ ,‬כתבו משם‬
‫ר״ת ג׳ טעמים לפטור מי שקדם ועלה במקום‬
‫חבירו‪ .‬א׳‪ ,‬שיתן לו לשחוט עוף תחת שתי ברכות‪.‬‬
‫ב׳‪ ,‬מטעם שענה אמן‪ .‬ג׳‪ ,‬מטעם דלא מגבינן קנס בזה״ז‬
‫ואלו טעם זה דהכל חייבים בקריאת התורה‪ .‬לא זכרו‬
‫אותו כלל‪ ,‬מוכח מזה דאף שהכל חייבים בקריאת‬
‫התורה‪ .‬עכ״ז ס״ל דזה שקרא לו הש״ץ לעלות‪ ,‬הוא‬
‫זכה במצוה ואין ראוי לאחר לקדום‪ .‬וג״מ שאם תפס‬
‫לא מפקי׳ מיניה היפך דברי התום׳ בחולץ פ״ז‪ ,‬וכ״ש‬
‫גבי כהן שי״ל זכות מהא דוקדשתו‪ .‬וממילא שאינו‬
‫מודה בהא דוקדשתו היא אסמכתא‪ .‬גם ר״י מבעלי‬
‫התום׳ סתר דברי ר״ת בהא דיתן לו עוף לשחוט וכו׳‬
‫ע״ש‪ .‬ולא העיר להביא טעם שהכל חייבים בקריאת‬
‫התורה‪ ,‬מוכח דלא ס״ל‪ .‬וכן משמע מדברי הריטב״א‬
‫חולין פ״ז שהביא טעם ר״ת לפטור משום שענה אמן‪.‬‬
‫ולא הביא טעם דהכל חייבים בקה״ת‪ ,‬דיש בר רבותא‬
‫דאפי׳ תפס מפקי׳ מיניה‪ .‬גם דין כהן שעמד במקומו‬
‫ישראל לא הזכירו‪ .‬מוכח דאינו מסכים עם ריב״א‪.‬‬
‫ונראה טעמייהו דאינם מסכימים עם ריב״א‪ ,‬משום‬
‫דדבריו קשים להלום‪ ,‬דמה זה טעם לפוטרו‬
‫מטעם אסמכתא‪ .‬והלא אף אם יהיה מדרבנן‪ ,‬צריו‬
‫עכ״פ לקדשו מדרבנן‪ .‬ואין טעם בזה לו׳ הכל חייבים‬
‫בקריאת התורה‪ ,‬שהרי עליית כהן ראשון‪ ,‬הוא דין‬
‫מיוחד לכהנים דוקא כיון דחייבים לקדשו‪ .‬וראוי לפרוע‬
‫לו יו״ד זהובים גם על מצור‪ .‬דרבנן‪ .‬כמ״ש רבי לאותו‬
‫צדוקי בחולין פ״ז‪ .‬כוס של ברכה אתד‪ ,‬שותה או מ׳‬
‫זהובים אתה נוטל‪ ,‬וברש״י שכר ד׳ ברכות וכו׳‪ .‬והרי‬
‫אחת מהן היא ברכת הטוב והמטיב שהיא מדרבנן‪,‬‬
‫וכ״כ הריטב״א שם להדיא דגם ברכה דרבנן ישלם‬
‫יו״ד זהובים והביא ראיה מהטוב וד;מטיב ע״ש‪ .‬ואם‬
‫תפס לא מפקי׳ מיניד‪ ,‬כמ״ש הר״ן חולק פ״ז שכן הוא‬
‫בפירוש בם׳ אלו נערות דמ״א ובסוף פ״ק דב״ק דט״ו‬
‫ע״ש‪ .‬וכ״כ הה״מ הל׳ חובל פ״ז משם הרשב״א דאם‬
‫תפס לא מפקי׳ מיניד‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫ועי' בש״ך חו״מ שכ״ב סק״ב‪ ,‬שרצה לר לכאורה‬
‫דברכות דרבנן אין מחייבים עליהם יו״ד זהובים‪.‬‬
‫ומ׳ זהובים היינו עם ברכת בפה״ג של הכוס‪ ,‬ומתחי׳‬
‫הביא ראיד‪ .‬מרי״ו בס׳ אדם נט״ו שכתב כדבריו ממש‪.‬‬
‫ושוב מצא לרי״ו גופיה בס׳ מישרים בדיני נזיקין נתיב‬
‫לא׳ שכתב כוס של ברכד‪ .‬מ׳ זהובים‪ .‬וברכת הגפן אינה‬
‫מן המנין כי היא ברכת הנהנין עכ״ל‪ .‬ודעת המישרים‬
‫שחזר בו‪ .‬נר׳ משום דקשיא ליה קו׳ הניכרת והקשד‪.‬‬
‫אותד‪ .‬הקצות החשן שם אוח א׳ על דברי הש״ד הנ״ל‪,‬‬
‫דד‪.‬לא גם ברכת בפד‪.‬״ג דרבנן דכל הברכות דרבנן חוץ‬
‫מברה״מ ע״ש‪ .‬ולכן חזר לתרץ תי׳ אחר דברכת הגפן‬
‫אינה מן המנין‪ .‬ושם תמד‪ .‬על מהרש״ל שרצה לחלק‬
‫בין דאורייתא לדרבנן ע״ש‪ .‬וא״כ מי שקדם ועלה‬
‫במקום כהן‪ ,‬אף שנחשוב וקדשתו היא אסמכתא‪ ,‬הלזז‬
‫איכא עכ״פ מצוד‪ .‬דרבנן‪ .‬וחטף לכהן מצור‪ .‬הראויה לו‬
‫וחייב לשלם‪ .‬ואם תפס לא מפקי׳ מינ ‪..T‬‬
‫שוב ראיתי להדרישה סי׳ קל״ה סק״א‪ ,‬שהאריך בזה‬
‫להוכיח מד‪.‬ש״ס דוקדשתו היא מצוד‪ .‬דאורייתא‪,‬‬
‫ושכן דעת הרי״ף והרא״ש שד‪.‬ביאו הברייתא בסתם‬
‫שמ״ש‬ ‫נר‬
‫כישראל גמור שלא לעלות לדוכן וכר‪ .‬וכמו שהרבה‬
‫ערטילאים הבאים לב״ד לישא גרושה‪ .‬ואומרים שאינם‬
‫רוצים בכהונה‪ ,‬על זה באה וקדשתו על כרחו‪.‬‬
‫ג ם רש״י ז״ל שם כתב וז״ל והיינו דקתני מתני׳ כהן‬
‫קורא ראשון כמו שכתוב בתורה‪ ,‬ואינו רשאי לחלוק‬
‫כבוד בדבר ולשנותו מפני ד״ש ע״כ‪ .‬מוכח שהוא‬
‫מה״ת‪ .‬גם הריב״ש סי׳ צ״ד דקדק מדברי הש״ס הנ״ל‬
‫שהוא מדאורייתא‪ .‬והביא דברי הרמב״ם הנ״ל‪ ,‬וכתב‬
‫שגם הר״מ מקוצי מנה המצוה הזאת בספר המצות‬
‫שלו‪ ,‬וכתב כן גם משם סמ״ג בם׳ עמודי גולה ע״ש‪.‬‬
‫והביא דבריו במ״א סי׳ ר״א סק״ד‪ .‬וכתב כן גם משם‬
‫תשו׳ מהר״ט סי׳ ק״ז‪ .‬וכן היא דעת המ״א שם‪ .‬וכ״כ‬
‫הפר״ח סי׳ קל״א סי״ב‪ .‬וכ״כ חיי אדם כלל ל״א סי״ז‪,‬‬
‫שמצות עשה מה״ת לקדש הכהנים ע״ש‪ .‬גם הרב‬
‫ערה״ש סי׳ קל״ה סעיף ח׳ כתב דבש״ס שלנו משמע‬
‫להדיא דהוי דאורייתא ע״כ‪ .‬גם בהגהות הגאונים על‬
‫הש״ס בהגהות רבינו ברוך תאומים פרנקל כתב על‬
‫דברי התום׳ וז״ל יעויין ע״ז גטין נ״ט ע״ב אמר אביי‬
‫דאורייתא‪ .‬ועי׳ במ״א סי׳ ר״א עכ״ל‪ .‬גם הרב קרבן‬
‫נתנאל גטין נ״ט אות מ״ה‪ ,‬תמה על דברי התוס׳‬
‫והרא״ש שהם היפר התלמוד‪ ,‬ושנה הדבר בגיליון הש״ע‬
‫הגדול בספרו נתיב חיים סי׳ ר״א‪ .‬והעלה דתלמודא‬
‫דידן סובר דוקדשתו היא דאורייתא ע״ש‪.‬‬
‫אמנם כנגד זה מצינו להתוס׳ בחולין פ״ז ע״א ד״ה‬
‫וחייבו וכו׳ שכתבו דהא דוקדשתו היא אסמכתא‬
‫בעלמא‪ .‬והרא״ש שם נמשך אחריהם‪ .‬גם הטור ביו״ד‬
‫סי׳ כ״ח סובר כן‪ .‬וכ״כ הש״ג והמרדכי פ׳ כיסוי הדם‪.‬‬
‫וכן רמז הב״י בססי׳ קל״ה סברא זו בשם מהר״י קולון‬
‫בשם התום׳ והמרדכי שהוא אסמכתא‪ .‬וראיתי להרב‬
‫ערוה״ש שם ציין לדברי הב״י בשם מהרי״ק הנ״ל‪.‬‬
‫וסיים ולא שעתי מקומו ובמרדכי מפורש דהוי דאורייתא‬
‫ע״ש‪ .‬וכפי האמת דבריהם מפורשים כל א׳ במקומו‬
‫כנז״ל‪ .‬התום׳ בחולין פ״ז‪ .‬והמרדכי בפ׳ כיסד הדם‬
‫סי׳ תרנ״ו ע״ש‪.‬‬
‫ו הנ ה התוס׳ והמרדכי מצאתי במקום אחר שסותרים‬
‫דבריהם‪ .‬עי׳ בדרישה או״ח סי׳ קל״ה אות א׳‬
‫משם המרדכי בשמעתא סי׳ ת״א וז״ל ואפי׳ היכא‬
‫דמחיל הכהן דהשתא ליכא איסורא דאורייתא אפי״ה‬
‫אסור מפני דרכי שלום וכו׳ ע״כ‪ .‬מוכח דסובר דוקדשתו‬
‫הוי איסורא דאורייתא‪ .‬וכן הבין בו הדרישה שם‪.‬‬
‫ג ם התוס׳ נ״ל דמה שאמרו שם דוקדשתו הוא‬
‫אסמכתא בעלמא‪ ,‬הוא דוקא לריב״א דפסק דאף‬
‫אם עמד במקום כהן פטור‪ .‬לזה הוצרך לטעם דוקדשתו‬
‫הוא אסמכתא‪ .‬ר״ל וא״כ כעם ככהן‪ .‬ואם קדם במקום‬
‫כהן פטור‪ ,‬דאם באמת דין זה של כהן שייר גם לסברא‬
‫א׳ של התום׳ והוא גמר דברים‪ ,‬הו״ל לסיים דבריהם‬
‫ואפי׳ עמד במקום כהן‪ ,‬ואח״כ יאמרו וכן פי׳ ריב״א‪,‬‬
‫אלא ודאי דסיפא דמילתא קאי לריב״א לבד ולא לסברא‬
‫קמייתא‪ .‬וכן מפורש להדיא בדברי המרדכי שכתב וז״ל‬
‫וכן מפרש ריב״א דאפי׳ היה כהן ועמד במקומו אין‬
‫לחייבו‪ .‬וקדשתו אסמכתא בעלמא היא ע״כ‪ .‬מוכח‬
‫דסברא קמייתא של התום׳ אינה מסכמת עם ריב״א‬
‫גבי כהן וסברי דוקדשתו הוי דאורייתא ע״כ‪.‬‬
‫נז‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ת סי׳ מ‬ ‫שמ״ש‬
‫ד״ש‪ ,‬אף שהכהן צריך לעלות א׳‪ .‬עכ״ז רז״ל אמרו‬ ‫וקדשתו לכ״ד שבקדושה‪ ,‬וסיים שאף שיכול ׳להיות‬
‫שיעלה ישראל דלא ליתו לאינצויי‪ .‬ולן מדוקדק ל׳‬ ‫דאסמכתא היא‪ ,‬עשאוד‪ ,‬רז״ל כבדאורייתא עכל״ה‪ .‬ונד׳‬
‫הירושלמי שאמרו ישראל קורא‪ .‬ראשון‪ .‬מפגי ד״ש‪.‬‬ ‫שהוכדח לסיום זה‪ ,‬כדי ליישב דברי הרא״ש שכתב‬
‫משמע שלולי דרכי שלום היה צריך לקרות כהן א׳‬ ‫‪,‬בפי׳ דהוי אסמכתא‪ .‬גם דבדי הש״ס מכריחין לזה‪,‬‬
‫מטעם וקדשתו מדאורייתא‪ ,‬אלא דרבנן משום ד״ש‬ ‫שהרי הגמ׳ עשתה חילוק אם יכול למחול או לא‪,‬‬
‫אמרו כן‪ .‬וכ״כ להדיא הפמ״ג באשל אברהם סי׳ קל״ה‬ ‫דמאורייתא יכול למחול ולכבד חבירו‪ .‬ומדרבנן אין‬
‫סק״ך וז״ל עי׳ מ״א דאף למ״ד וקדשתו דברי תורה‬ ‫יכול למחול מפני ד״ש‪ ,‬ואם הכל דדבנן‪ ,‬איזה הפדש‬
‫מ״מ מפני ד״ש טוב יותר שיעלה ישראל וכו׳ עש״ב‪.‬‬ ‫ביניהם והדי הכל דדבנן‪ .‬ומתחי׳ יתקנו שאינו יכול‬
‫וכן נר׳ מדברי הט״ז סקי״א שכתב דהך מפני ד״ש‬ ‫למחול‪ ,‬ומזה הכריח דמתחי׳ הסמיכו דבדיהם על ד״ת‬
‫נלמד מן דרכי שלום שנזכר במשנד‪ .‬דקתני כהן ולוי‬ ‫‪,‬וקדשתו‪ .‬אבל יכול למחול‪ ,‬ושוב תיקנו דאינו יכול‬
‫וישראל ע״ש‪ .‬וכוונתו כמו במשנה מפני ד״ש היא‬ ‫למחול מפני ד״ש וכמ״ש הדרישה‪.‬‬
‫מדרבנן ומדאורייתא יכול הבד‪,‬ן למחול‪ .‬גם כאן‬
‫ו בז ה יש ליישב ג״כ דברי המרדכי הסותרים זא״ז‬
‫בכולם כהנים שאמרנו יעלה ישראל ראשון‪ ,‬היא‬
‫וכמ״ש למעלה‪ ,‬דמ״ש בסי׳ תרנ״ו שהוא‬
‫מדרבנן שתקנו כך מפני דרכי שלום‪ .‬ומה״ת יעלה‬
‫אסמכתא בעלמא‪ .‬ר״ל ועשאוהו כדאורייתא‪.‬‬
‫כחן‪ .‬ודוק׳‪ .‬וכן ראיתי להרב חיי אדם שם‪ .‬דאע״ג‬
‫שכתב דזהו מצות עשה‪ ,‬עכ״ז פסק דעיר שכולה‬ ‫ומכל מה שכתבנו‪ ,‬עלה בידינו‪ ,‬דמלבד גדולי הפוס׳‬
‫כד‪,‬נים אם ישראל אחד ביניהם‪ ,‬קורא ראשון ע״ש‪.‬‬ ‫שהבאתי בתחי׳ הסוברים‪ .‬דוקדשתו היא‬
‫משמע דאף דוקדשתו דאורייתא‪ ,‬עכ״ז ישראל קורא‬ ‫מדאורייתא ממש‪ ,‬ומנו אותה במנין המצות‪ .‬והרבה‬
‫א׳ מפני ד״ש‪.‬‬ ‫אחרונים סוברים כן וכמש״ל‪ .‬עוד זאת הרי גם הפוס׳‬
‫וזה דלא כפר״ח שכתב דזה אליבא דמ״ד וקדשתו‬ ‫שכתבו דהוי אסמכתא כתום׳ והרא״ש והטור‪ ,‬הרי‬
‫דרבנן‪ .‬אבל למ״ד דאורייתא‪ ,‬צריך שהכד‪.‬נים‬ ‫פירשו בדבר ‪,T‬ם דעכ״ז עשאוד‪,‬ו כדאורייתא‪ .‬ודבריד‪,‬ם‬
‫ימחלו על כבודם לישראל‪ ,‬דאז ליכא איסורא דאורייתא‪,‬‬ ‫מוכרחים בש״ס וכמ״ש‪ .‬ובשביל זה פסק מר״ן ז״ל‬
‫אבל בלא״ד‪ ,‬אינו יכול הישראל לקרות ראשון‪ .‬וכן‬ ‫באו״ח סי׳ קל״ד‪ .‬דאפי׳ כהן ע״ה קודם לת״ח גדול‪.‬‬
‫עיקר‪ .‬ודלא כמר״ן שסתם וכתב ישראל קורא ראשון‬ ‫ומזה הכרחתי בדעתו שהוא סובר היפד מהרי״ק דד‪,‬תיר‬
‫מפני ד״ש ונמשך אחר הפוס׳ דס״ל דדרשא דוקדשתו‬ ‫לעלות חתן בראשית במקום כהן‪ ,‬משום שלפי דעתו‬
‫הוי אסמכתא‪ ,‬עבל״ה‪ .‬וכפי מה שכתבנו לעיל משם‬ ‫שת״ח גדול קודם לכהן‪ .‬ומזה למד לענץ חתן בראשית‬
‫המ״א וד‪,‬פמ״ג וד‪,‬ערוד‪,‬״ש והחיי אדם וד‪,‬רחבנו דבר ‪,T‬ם‪,‬‬ ‫שיכול לעלות ראשון‪ ,‬וממילא לדעת מר״ן שסובר דכד‪,‬ן‬
‫אזי אין דבריו מוכרחים‪ .‬וגם לדעת האומרים שוקדשתו‬ ‫ע״ה קודם לת״ח‪ .‬ה״ה דגם חתן בראשית שנלמד ממנו‬
‫הוא מדאורייתא ישראל כהן א׳‪ .‬והוא מילתא בטעמא‪.‬‬ ‫לא יעלה‪ .‬כמ״ש כל זה בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח‬
‫פי׳ ע׳‪ .‬ובספרי שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳ י״ז עש״ב‪.‬‬
‫וראיתי לד‪,‬רב ערוד‪,‬״ש סי׳ קל״ה סכ״ו‪ ,‬שכתב לתרץ‬
‫וגם כשיש ב׳ חתנים בבהכ״ג‪ ,‬או ב׳ בעלי ברית או‬
‫באופן אחר‪ .‬לדברי הירושלמי שאמר ישראל‬
‫ב׳ בר מצוה‪ ,‬אין הכהן נדחה מפניהם אם לא ירצה‬
‫עולה א׳ בעיר שכולד‪ ,‬כד‪,‬נים‪ ,‬דאף לפי מ״ש דוקדשתו‬
‫לצאת אלא מוסיפין עולים וכמ״ש הב״י ע״ש בשמ״ש‬
‫הוי דאורייתא‪ ,‬כבר נתבאר דמה״ת יכול למחול אלא‬
‫ומגן באורו‪.‬‬
‫דרבנן תיקנו שלא יכול למחול‪ .‬ולכן בכד‪,‬״נ יכולים‬
‫‪1‬שאר לנו לברר מ״ש מר״ן סי׳ קל״די סי״ב‪ ,‬עיר‬
‫למחול‪ ,‬שבזה יד‪,‬יו ד״ש‪ .‬וזהו כוונת רבינו הב״י‪ .‬ואם‬
‫שכולה נכרים אם יש ביניהם ישראל אחד‪.‬‬
‫באמת אין רצונם בכך יעלה הכתן ראשון עכ״ל‪ .‬ולפי‬
‫אותו ישראל קורא ראשון מפני ד״ש ע״ש‪ .‬וד‪,‬וא‬
‫קוצ״ד תירוצו דחוק מאד‪ .‬דלא משמע כלל דאיירי‬
‫מירושלמי דהנזיקין כמ״ש ב״י‪ .‬ושם כתב משם מהר״י‬
‫מר״ן במוחלין‪ ,‬דכל כי האי הול״ל בפירוש דאיירי‬
‫קולון שורש ט׳ דהיינו למ״ד דאין כהן קורא א׳ אלא‬
‫במוחלים‪ ,‬אלא האמת נר׳ כמש״ל‪.‬‬
‫מדרבנן‪ ,‬אבל למ״ד דאורייתא לא‪ .‬וסיים ומיהו כתב‬
‫קנצי למלין‪ ,‬העולה מכל האמור‪ ,‬דההלכה ברורד‪.‬‬ ‫שהתום׳ והמרדכי פסקו כמ״ד דהד דרבנן ע״כ‪ .‬ובפר״ח‬
‫לדעת מר״ן דקי״ל כוותיה‪ ,‬שאין להדיח הכהן‬ ‫כתב שם והירושלמי עצמו כתב כן‪ .‬ולכאורה להוכיח‬
‫מנחלתו לכל סבה שתד‪,‬יד‪ ,,‬בין חתן בראשית‪ ,‬או ב׳‬ ‫מכאן דמר״ן שפסק כהירושלמי‪ ,‬סובר דהוי דרבנן‪.‬‬
‫חתנים בחול‪ .‬או ב׳ בעלי ברית‪ ,‬או ב׳ בר־מצוד״ דחובד‪,‬‬ ‫אמנם עי׳ להמ״א שם סק״ך שהביא דברי מוהרי״ק‬
‫עלינו לקדשו לכ״ד שבקדושד‪ ,,‬לפתוח ראשון וכו׳‪,‬‬ ‫הנ״ל‪ ,‬וסיים ואפש״ל כיון דיש הרבה כהנים ולא ‪T‬עי׳‬
‫זולת אם ירצד‪ ,‬לצאת ברצונו הטוב מבהכ״ג אזי הרשות‬ ‫מי קודם מוטב לקרות ישראל ראשון ע״ש‪ ,‬נר׳ כוונתו‬
‫ב ‪T‬ו‪ .‬אבל אם הוא נמצא בבהכ״נ אין לו רשות לכבד‬ ‫דלעולם מה״ת כהן קורא ראשון וכמו שהוכיח בסי׳‬
‫שו״א מד‪,‬נ״ל אפי׳ חכם גדול ומופלג בתורה‪ .‬וכמ״ש‬ ‫ר״א סק״ד‪ ,‬ואפי׳ היו כולם כהנים מטעם וקדשתו‪.‬‬
‫בתשובתי הקודמת‪ .‬ושוב אח״ז רב ראיתי להח״ס חאו״ח‬ ‫אמנם רז״ל מפני ד״ש דלא ליתו לאינצויי‪ ,‬הניחו ד״ת‬
‫סי׳ כ״ה שכתב ראם אי אפשר לפייסו ואינו רוצה‬ ‫ואמרו שיעלה ישראל מפני ד״ש‪ .‬וכמו דקי״ל‬
‫למחול על עלייתו לתורה אף כי יש כמד‪ ,‬חיובים לעלות‬ ‫דמדאורייתא יכול הכהן לכבד אדם אחר ובאו רז״ל‬
‫לתורד‪ ,‬וביניד‪,‬ם מאריה דאתרא אין ב ‪T‬ינו להעבירו על‬ ‫וביטלו ד״ת ואמרו דאינו יכול לחלוק כבוד משום ד״ש‪.‬‬
‫דעתו או לעשות תקנה להוציא בעל כרחו עכ״ל ע״ש‪.‬‬ ‫ה״נ כשכולם כהנים העמידו דבריהם במקום ד״ת‪ .‬שבשביל‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ כח‬ ‫שמ״ש‬ ‫נח‬
‫בחלק ו׳ דף תשי״ט אות ג׳ כתב וז״ל סתם בני ישראל‬ ‫וכבר כתבתי שכן נר׳ דעת מר״ן ז״ל‪ ,‬דלא כמוהרי״ק‬
‫בכל התורה בזכרים גדולים לפי שלומדים ג״ש מעדה‬ ‫ז״ל‪ .‬וה׳ יעמ ‪T‬גו על האמת אמן‪ .‬החו״פ בירושלים‬
‫של מרגלים שהיו כולם זכרים‪ ,‬ולהלומדים מדיכתוב‬ ‫עיה״ק ת״ו בחדש טבת תשמ״ס לפ״ק‪.‬‬
‫לשבור בתוך הבאים‪ ,‬הטעם שאחי יוסף היו זכרים‪,‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ולהלומדים מהכתוב במקהלות ברכו אלקים‪ ,‬נשים וכו׳‬
‫לא נקראו קהל עש״ב‪.‬‬
‫סימן כח‬
‫מכל הנאמר עלה ב ‪T‬ינו להלכד‪ ,‬ברורה‪ ,‬קבועה‬
‫ומוסכמת לכולי עלמא‪ ,‬שכל דבר שבקדושה‬
‫תפלה נפרדת לנשים עם ס״ת‬
‫צריך עשרה זכרים גדולים ובני חורין‪ ,‬וממילא אין‬ ‫לכבוד הפרופסור הלל שובל ישצ״ו ראש חמד״ת‬
‫אגודה למען חופש מדע דת ותרבות‪.‬‬
‫רשות לנשים לעשותן‪ ,‬ואלו הן דברים שבקחשה‬
‫תשובה למכתבכם הא׳ והב׳ הדורש חוות דעתי בענין‬
‫שאסורים לנשים‪.‬‬
‫א( הנשים אין להם רשות לעשות צבור שלהם נפרד‬ ‫חפלה נפרדת לנשים עם ספר תורד‪ .‬אם כשר‬
‫מהגברים‪ ,‬ולהתפלל תפילה צבור נפרדת‪.‬‬ ‫הדבר למעבד כן או לא‪.‬‬
‫ב( אין להם רשות לומר קדיש‪.‬‬ ‫הנה אף שאיני רגיל ליכנם בענין שיש בו ריח‬
‫ג( אי] להם רשות לו׳ קדושד‪-‬‬ ‫פוליטיקא‪ ,‬אך בהשגות השאלה פעמים וגם כיון‬
‫ד( אין להם רשות לעשות נשיאות כפים‪.‬‬ ‫שד‪.‬שאלה דורשת ר ‪ p‬חוות דעת הלכתית הנני להשיב‪.‬‬
‫ה( אין להם רשות להוציא ס״ת ולקרות בתורה‪.‬‬ ‫ואומר שהדבר פשוט וברור דכל דברים שבקדושה‬
‫כגון קדושד‪ .‬וקדיש וברכו ונשיאות כפים‬
‫וא״כ כל תפלותיד‪.‬ם הם ראויות להיות רק תפלת‬
‫ותפלה בצבור וקריאת התורד‪ ,.‬כולם צריכים עשרה‬
‫יחיד דוקא‪ ,‬וממילא אין להם טעם להקבץ בבית‬
‫זכרים גדולים ובני חורין‪ .‬ומקור הדברים בהרמב״ם‬
‫הכנסת דכולו נעשד‪ .‬בשביל תפלת צבור דוקא‪ ,‬וזד‪.‬ו‬
‫פי״ב מד‪.‬ל׳ תפלה הלכד‪ .‬ג׳ וז״ל‪ .‬ואין קורין בתורה‬
‫נ״ל הטעם שבכל הדורות שעברו מימי קדם ועד היום‪,‬‬
‫בצבור בפחות מעשרה אנשים גדולים ובני חורין‪ ,‬ואין‬
‫לא נשמע שעשו נשים בהכ״נ שלהם‪ ,‬אף כי היו הרבה‬
‫קורין )בחול( פחות מג׳ אנשים ע״כ‪ .‬ובפרק ח׳ הלכה‬
‫דתיות שבאים לעזרת נשים דוקא‪ ,‬ולא עלה על לב‬
‫ד׳ כתב הרמב״ם שאין מתפללין תפלח צבור פחות‬
‫לעשות להם תפלה נפרדת‪ ,‬משום שידעו שאין הדץ‬
‫מעשרה גדולים ובני חורין‪ ,‬ואין אומרים קדיש אלא‬
‫נותן לעשות כן‪ ,‬ולכן במקום שיתפללו יחיד בבית‬
‫בעשרד‪ ,.‬ואין נושאין כפיהם אלא בעשרה שכל עשרה‬
‫בחרו להם לבוא להתפלל בעזרת נשים‪ ,‬ככד‪ .‬ירויחו‬
‫מישראל נקראים עדד‪ ,.‬שנא׳ עד מתי לעדה הרעה‪,‬‬
‫לשמוע קדיש וקדושד‪ .‬וברכו וקריאת התורר‪..‬‬
‫והיו עשרה‪ .‬שהרי יצאו יהושע וכלב ע״כ‪.‬‬
‫ואף שאמת במס׳ מגילה דף כ״ג הכל עולין למנין‬ ‫ובכ״מ פי״ב הביא מקור הדברים ממסכת מגילה דף‬
‫ז׳‪ ,‬ר״ל בבהכ״ג של גברים‪ .‬ואפי׳ אשה‪ .‬הרי‬ ‫ב״ג אין פורסים על שמע ואין קורין בתורה‬
‫סיימד‪ .‬המשנה‪ .‬אבל אמרו חכמים אשד‪ ,‬לא תקרא‬ ‫פחות מעשרה‪ .‬ובגמ׳ מנא הני מילי‪ .‬א״ר חייא בר‬
‫בתורה מפני כבוד הצבור‪ .‬וכן פסק מר״ן או״ח סי׳‬ ‫אבא ונקדשתי בתוך בני ישראל‪ ,‬כל דבר שבקדושה‬
‫רפ״ב‪ .‬הרי דאף שמד‪.‬״ד אשד‪ ,‬עולה למנין ז׳‪ ,‬באו‬ ‫לא יר‪.‬א פחות מעשרה‪ ,‬ומ״ש גדולים ■וב״ח‪ ,‬כבר נתבאר‬
‫חכמים ואמרו לא תעלה‪ .‬וזה איירי כשנמצאת בעזרת‬ ‫בפרק ח׳ דלכל דבר שבקדושה אין בכלל העשרה עבדים‬
‫נשים‪.‬‬ ‫וקטנים‪ .‬וד‪.‬״ה לקריאת התורה‪ ,‬כיון שצריך עשרד‪ .‬כמו‬
‫ולכאורה יש להקשות על עיקר הדין דאמרו אשד‪,‬‬ ‫דבר שבקדושה‪ ,‬ומ״ש ולא יהיו קורין פחות מג׳ אנשים‪,‬‬
‫עולד‪ .‬למנין ז׳‪ ,‬דאיך תכנם אשד‪ .‬לבהכ״ג‬ ‫שם במשנה ובפ׳ מרובה ב״ק דפ״ב‪ .‬דב׳ וה׳ ובשבת‬
‫עם גברים בזמן שאנו עושין מחיצה גם בעזרת נשים‬ ‫במנחת אין קורין פחות מג׳ אנשים עכ״ד‪.‬‬
‫שלא להביט בד‪.‬ן‪ ,‬ואיך תבא לתוך צבור של גברים‬ ‫הרי דמדגיש הרמב״ם בלשונו אנשים‪ ,‬משמע ולא‬
‫לעלות גם לס״ת‪ ,‬ואשד‪ ,‬בעזרה מנין )קדושין נ״ב(‬ ‫נשים‪.‬‬
‫ומוכרח לתרץ דזהו לפי מד‪ ,‬שהיד‪ .‬בימי קדם שהעולה‬ ‫ומר״] הקדוש בסי׳ נ״ה גבי קדיש ביאר הדברים‬
‫לס״ת קורא בתורה הוא עצמו‪ ,‬וד‪,‬יו מקפידין ע״ז‪ .‬ובקהל‬ ‫יותר‪ ,‬וז״ל ואין אומרין אותו בפחות מעשרה‬
‫בהכ״נ לא נמצאו רק ששה שיודעים לקרוא בתורה‪ ,‬ולזה‬ ‫זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב׳ שערות וד‪.‬״ה‬
‫בשעת דחק כזד‪ ,‬התירו אפי׳ אשד‪ ,‬לרדת מעזרת נשים‬ ‫לקדושה וברכו שאין נאמרין פחות מיו״ד ע״כ‪ .‬וכבר‬
‫לקרות בתורד‪ ,,‬ובודאי שתד‪,‬יה בצניעות כל מה שתוכל‪.‬‬ ‫אמר מר״ן ז״ל בכ״מ שגם קריאת התורה נקרא דבר‬
‫ועכ״ז חכמים אמרו לא תקרא בשום אופן בשביל כבוד‬ ‫שצריך עשרה‪ ,‬וכ״כ ג״כ בש״ע סי׳ קמ״ג ס״א ובמ״ב‬
‫הצבור‪ ,‬שהם לא יודעים‪ ,‬וד‪,‬וצרכו להביא אשה לד‪,‬שלים‬ ‫שם‪.‬‬
‫חובתן או משוט כבוד הצבור שלא תכנס אשה אצלם‬ ‫ו ב מ שנ ה ברורה בסי׳ נ״ה סק״ב ביאר הדברים ח״ל‬
‫משום צניעות ■בו בזמן שצריך קדושד‪ ,‬יתירה בבהכ״נ‬ ‫ובעינן עשרד‪ .‬שכל דבר שבקדושה כגון‬
‫יבואו לחשוב מחשבות רעות‪ .‬עי׳ מעשה רוקח פי״ב‬ ‫קדיש וקדושד‪ .‬וברכו וקריאת התורה ונשיאות כפים‬
‫מד‪,‬ל׳ תפלה הי״ז‪ ,‬וכתבו הפום׳ דהיום דאין העולה‬ ‫)ותפי׳ צבור( אין אומרים בפחות מעשרה‪ ,‬שנא׳‬
‫קורא לא נצטרך לנשים להשלים המנין‪ ,‬שהבעל קורא‬ ‫ונקדשתי וכר וילפי׳ בג״ש דתוך תוך ממרגלים וכו׳‬
‫לכל העולים‪ ,‬וממילא גם לפי הדין אין מקום לאשה‬ ‫ע״כ‪ .‬ובאנצקלופד ‪ ,T‬תלמודית אות ד׳ דבר שבקדושה‬
‫נט‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ל‬ ‫שמ״ש‬
‫להוציאו‪ .‬ואמר שגם הוא מסכים לדברי הקהל ע״ם‬ ‫ליכנם לבהכ״ב ותשאר בכבודה בעזרת נשים עם ‪nrnn‬‬
‫ספר וי״ץ הנ״ל‪.‬‬ ‫עי׳ בם׳ שאלי ציון הנד״ט מהדורא תניינא חאו״ח סי׳‬
‫תשובה לא כן אנכי עמדי‪ ,‬אלא יש כח ליורשים‬ ‫י״ט להרה״ג דוב אליעזרוב שליט״א‪ ,‬שכתב כדברים‬
‫להוציאו משם‪ .‬וקמחא טחינא הוא‪ ,‬שכן דעת‬ ‫האלה ואמר שאם יש ז׳ בלעדה אסורה להיות בבהב״ג‬
‫כל הפוס' כיון שהניחו בסתם‪ ,‬הרי אין זה הקדש ודעתו‬ ‫של גברים ע״ש‪ .‬וסיים שאין להצבור למחול בדברים‬
‫להוציאו כל זמן שירצד‪ ,‬ללכת לבית תפלה אחרת‪ .‬עי׳‬ ‫אלו כלל ע״ש ישר חיליה‪.‬‬
‫לב מבין חחו״מ סי׳ קס״ג‪ .‬ונו״ץ סי׳ קפ״ד‪ .‬תש״י‬ ‫ועי' תוס׳ עירובץ דצ״ו ע״ב וז״ל אלא לאשמועי׳‬
‫ח״ב סי׳ ע״ד‪ .‬קרני ראם סי׳ קכ״ד‪ ,‬ושושנים לדוד‬ ‫דגשים וכו׳ אי בעו לאנוחי תפילין לא שבקי׳‬
‫ליקוטים אוח ס׳ ס״ת משם משה״ר ושאר פוס׳‪ .‬וכרם‬ ‫להו משום בזיון תפילין וכו׳ ע״ש‪ .‬וכ״פ מור״ם סי׳‬
‫חמר סי׳ קכ״ב‪ ,‬שכולם כאהד מודים במי שר״ניחו‬ ‫ל״ח ס״ג דאם הנשים רוצות להחמיר על עצמן מותין‬
‫בבהכ״נ‪ ,‬דיכול הוא או יורשיו להוציאו‪ .‬ובמקדיש‬ ‫ב ‪T‬ם‪ .‬ועי׳ במ״ב אות י״ג הטעם‪ ,‬וכ״ש ס״ת‪ .‬ודוקא‬
‫בפי׳ עצמו‪ .‬הרבה פוס׳ ס״ל שצריך שיקדיש בפירוש‬ ‫בישיבת סוכה ונטי' לולב שאין בהם זלזול ולא קלקול‬
‫לבהכ״נ הזו ע״ש‪ .‬וכן היא דעת מר״ן או״ח סי׳ קנ״ג‬ ‫יכולות לעשות‪ ,‬אבל מצות שפטורות מהן שאפשר שאם‬
‫סעיף כ׳‪ ,‬דאין לבד‪,‬כ״נ חזקד‪ ,‬בס״ת אפי׳ נגד היורשים‬ ‫יעשו אותן יבואו לידי זלזול וקלקול כגון תפילין‬
‫ע״ש‪ .‬ומ״ש שם בשושנים לדוד משם חק ומשפט דאין‬ ‫וכיוצא אסורות ללבוש )וכ״ש הוצאת ס״ת בצבור נשים‬
‫ליורשים אותו זכות של הבעלים‪ ,‬הנך רואה שהוא נגד‬ ‫ורקודין שיש בזד‪ .‬זלזול וקלקול מלבד האיסור(‪ ,‬ובפרט‬
‫מר״ן והפוס׳ הנ״ל‪ .‬וגם ההיא שהביא כת״ר משם וי״ץ‬ ‫דבירושלמי עירובין פרק יו״ד הלכה א׳ כתוב דגם‬
‫חאו״ח סי׳ כ״ב שרצה לסמוך עליה‪ ,‬הרואה יראה‬ ‫מיכל ואשתו של יונד‪ ,‬מיהו בד‪.‬ם חכמים ע״ש‪ .‬עי׳ כל‬
‫דאיירי שם שהקדישו להדיא וכמו שד‪,‬כריח הרב וי״ץ‬ ‫זה באנצקלופדיד‪ .‬תלמודית באות א' אשה דף ‪ 323‬משם‬
‫ממד‪ ,‬שהקדיש גם הנשאר מנכסיו לישיבות‪ ,‬ע״ש‪ .‬ובזה‬ ‫פי׳ הראב״ד לתוספתא פ״ב פרשה ב׳ שהביא הרבה‬
‫עצמו כתב שד‪,‬וא מחלוקת הפוס׳‪ ,‬אבל במכניסו סתם‬ ‫דעות בזה )ואיך שיד‪,‬יד‪ .‬מאין לנו נשים כמיכל ואשתו‬
‫כנדון שלכם‪ .‬גם הרב וי״ץ גופיד‪ ,‬יודה ע״ש בל׳‬ ‫של יונה( ובכל אופן ההלכד‪ ,‬כמור״ם ז״ל דמוחין בד‪,‬ם‪.‬‬
‫השאלה וד‪,‬טענות משמע כן‪ .‬וכ״כ להדיא הרב וי״ץ‬ ‫ועוד סברא גדולה דאף האומרים דאין למחות היינו‬
‫עצמו בליקוטיו לחו״מ אות ה׳ הקדש‪ .‬דברים ברורים‬ ‫דוקא בנשים שכבר נהגו לעשות מצוה שהזמן‬
‫ומפורשים דבמקדיש סתם יכול להוציאו בין הוא בין‬ ‫גרמא אין למנוע מהן כי המנהג הוא עיקר ויסוד גדול‬
‫יורשיו‪ .‬וכתב כן משם כמה פוס׳ ע״ש‪ .‬ועי׳ ג״כ בדינים‬ ‫אבל דברים שמעולם לא נהגו לעשות מצות אלו‪ ,‬ורוצים‬
‫נפרדים שלו אות י״א שפסק כן‪ .‬וכן הוא המנהג פשוט‬ ‫עכשיו לעשות מחדעו ודאי דאין להם רשות כיון שיש‬
‫ומעשים בכ״י שבאים הבעלים או יורשיהם אחרי מופלג‬ ‫מחלוקת הפום׳ בזה‪ .‬ופשיטא דאין להכניס עצמן בספק‬
‫כמה שנים‪ .‬ועכ״ז זוכים בדינם ליטול הס״ת שלהם‬ ‫ברכה לבטלה וד‪,‬וי בכלל ספק ברכות לד‪,‬קל‪.‬‬
‫באין אומר ודברים‪ .‬זהו הנ״ל הלכה למעשד‪ .,‬ולרח״פ‬
‫ק ם דינא דאיסור גמור לעשות תפלה נפרדת לנשים‪,‬‬
‫קזבלנקא יע״א‪ .‬וקיים‪.‬‬
‫כיון דאסורים לעשות שום דבר של צבור ומקומן‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬ ‫הוא בעזרת נשים שם יבואו לשמוע מן הגברים‬
‫‪ ,‬סימן ל ‪,‬‬ ‫ולהתפלל עמהם‪ ,‬ויקיימו מרחוק ה׳ נראה לי‪ .‬ושומע‬
‫לנו ישכון בטח‪.‬‬
‫סחיטת תפוחים ביו״ט‬
‫החו״פ בירושלים תוב״ב בח׳ טבת תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫נשאלתי מאחד ממשגיחי הכשרות במלון לרום‪ ,‬על‬
‫מד‪ ,‬שסוחטים ביו״ט במכונת יד תפוחים‪,‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ונותנים לאנשים הדורשים את זה לשתות מיד‪ ,‬אם‬
‫מותר לעשות זה ביו״ט‪.‬‬ ‫סימן כט‬
‫ת שו ב ה הנד‪ ,‬בסי׳ תצ״ה ס״ב כתב מר״ן קצירה‬ ‫הכנים ס״ת לבהכ״נ והיורש רוצה להוציאו‬
‫וטחינה ובצירה וסחיטה וצ ‪T‬ה אע״פ שהם‬ ‫קזבלנקא‪ .‬כ״ח כסלו תשל״ח לפ״ק‪.‬‬
‫מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים ע״כ‪.‬‬ ‫למעלת יד ‪T‬נו הרב המופלא‪ ,‬בריה דרבינא‪ ,‬ה״ה‬
‫ובהלכות שבת סי׳ ש״ך ס״א‪ ,‬פסק מר״ן זיתים‬ ‫מוד‪,‬ר״ר אליהו אבן םוסאן שליט״א‪ .‬רב ומו״צ‪,‬‬
‫וענבים אסור לסוחטן וכו׳ ותותים ורמונים‬ ‫בעי״ת ליון יע״א‪.‬‬
‫אסור לסוחטן‪ ,‬ושאר כל חפירות מותר לסחטן ע״כ‪.‬‬ ‫ר‪ .‬מ‪ .‬נ‪.‬‬
‫ובד‪,‬רמב״ם ז״ל פ״ח אינו חייב מה״ת ]משום מפרק[‬ ‫א ך זה עתה שבתי הביתד‪ ,‬מנסיעתי חוץ למארוקו‬
‫אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד ע״כ‪ .‬ובפכ״א דין‬ ‫]שבה נתמניתי לרב ראשי וראב״ד ירושלים ת״ו‪,‬‬
‫י״ב כתב הסוחט זיתים וענבים חייב משום מפרק‬ ‫ביום ג׳ כסלו הנ״ל‪ [.‬מצאתי מכתבו מתאריך ד׳ כסלו‬
‫לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני‬ ‫תשל״ח‪ ,‬שבו דרש ממני לחוות דעתי בענין מי שהניח‬
‫אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים שמא יבא לסחוט‬ ‫ס״ת בבהכ״נ בלי שוט תנאי‪ .‬ואחר כמד‪ ,‬שנים נלב״ע‬
‫זיתים וענבים‪ .‬אבל שאר פירות כגון פרישין ותפוחים‬ ‫המקדיש ובאו יורשיו להוציאו להוליכו לבהכ״נ אחרת‬
‫ועוזרדין מותר לסחטן בשבת מפני שאינם בני סחיטד‪,‬‬ ‫שרוצים להתפלל בה‪ .‬וכת״ר מציין לס׳ וי״ץ חאו״ח‬
‫עב״ ל‪.‬‬ ‫שאלד‪ ,‬כ״ב‪ ,‬שד‪.‬אמת עם ד‪,‬קד‪,‬ל ואין זכות ליורשים‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ ל‬ ‫שמ״ש‬
‫ויבצור כרמו‪ ,‬במדוקדק מדברי מר״ן סי׳ תצ״ה ס״ב‬ ‫מוכח מדבריו דאיסור סחיטת תותים ורמונים אפיי'‬
‫ע״ש‪ ,‬לכן גבי תפוחים יש להתיר ואין לגזור אטו איסור‬ ‫למי שסוחטין אותן אינו אלא מדרבנן משום‬
‫דרבנן‪ .‬וכן ראיתי בם׳ הליכות עולם להגר״ע יוסף‬ ‫גזירה דזיתים וענבים‪ ,‬דאלו דוקא אסורים מה״ת משום‬
‫שליט״א דף ‪ ,115‬משם הרב מר וקציעה דאפי׳ לחולקים‬ ‫שהם מיוחדים למשקין וכמ״ש הרמב״ם בפ״ח הנ״ל‪.‬‬
‫ואוסרים לסחוט לימונים בשבת‪ ,‬ביו״ט מישרא שרי ע״ש‪,‬‬ ‫ואע״פ שגם הם אוכלים אותם דרך אכילה‪ .‬אבל רובם‬
‫ו ד ר ך אגב ראיתי להעיר על מ״ש הגאון בסעיף כ״ו‪,‬‬ ‫מיוחדים לעשות מהם יין ושמן‪ ,‬ומה שנאכל מהם אינו‬
‫רק מיעוטא דמיעוטא‪ ,‬לא כן בתותין ורמונים אינם‬
‫אסור לסחוט זיתים וענבים ביו״ט שהוא כמפרק‬
‫מיוחדים למשקין‪ ,‬ולכן אפי' העושה מהם משקה היה‬
‫תולדה דדש ואפי׳ אוכל נפש וכו׳ ע״כ‪ .‬ובאמת לא‬
‫ראוי להתיר כיון שאינו מיוחד לכך‪ ,‬ורק משום גזירה‬
‫מטעם זה אסור דמדינא כל שהוא אוכל נפש מותר‪,‬‬
‫רק חכמים אסרום שמא יבא לקבוע מלאכתו ביו״ט‬ ‫דזיתים וענבים שיבואו לדמות ולהקל גם בהם‪ ,‬לכן‬
‫אסרו חכמים לסוחטן‪ ,‬אבל שאר דברים כתפוחים‬
‫לקצור ולדוש וכו׳ ויטרד בעבודתו וימנע משמחת יו״ט‬
‫ופרישין וכו׳‪ ,‬גם מדרבנן מותר ואפי׳ לכתחילה׳ כיון‬
‫כמ״ש הבאה״ט והמש״ב‪ .‬ועי׳ מש״ב סק״ז שאפי׳ לדעת‬
‫שאין דרך לסוחטן‪ ,‬לכן אין לגזור אטו ענבים‪ .‬וכן‬
‫המחמירין הוא רק מדרבנן שלא ימנע משמחת יו״ט‬
‫מוכח מדברי מר״ן הנ״ל דשאר פירות מותר לסוחטן‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫בשבת גם לכתחילה‪.‬‬
‫ו עו ד נ״ל להתיר ביד״ט מטעם אחר‪ .‬משום שסחיטת‬
‫א מ ת שראיתי בב״י שם שכתב משם השה״ל בשם‬
‫תפוחים זו ששותין במלון‪ ,‬צריכה להיעשות‬
‫הר׳ יאשיה דתפוחים שמוציאים מהם יין וכן‬
‫בשעתה ממש‪ .‬ולא יוכל להכינה מעיו״ט‪ ,‬דאז מתיישנת‬
‫לימונים חדשים שסוחטים אותם למימיהם אסורים דדמו‬
‫ונפגמת ולא ירצו לשתות אותה‪ .‬ודומה למ״ש מר״ן‬
‫לרמונים‪ .‬ושם בשה״ל בשם הר׳ יהודה ב״ר בנימין‬
‫סי׳ תק״ד שמותר לדוך את התבלין כדרכם‪ ,‬שאם ידוך‬
‫דמותר לסחוט הלימונים דלא דמו לשום ובוסר ומלילות‬
‫אותם מעיו״ט יפיג טעמן‪ .‬ואע״פ שיש כבר מיץ תפוחים‬
‫וכו׳ ע״ש‪ .‬אבל על התפוחים לא העיר מדי‪ .‬ומשמע‬
‫עשוי בבתי חרושת קודם יו״ט‪ ,‬ונמכר בשוק‪ ,‬אינו דומה‬
‫דאזיל ומודד‪ ,‬בזה לס׳ הר׳ יאשיה דאסור‪ ,‬שדרך‬
‫לזה שהוא טבעי וטרי‪ .‬ושינוי גדול ביניהם‪ .‬ובפרט‬
‫לסוחטן לאכילה‪ .‬וכן מוכח מדברי הב״י למעלה מזה‬
‫שנעשה בשעתו במכונה קטנה ביד בתוך המלון‪ .‬ודומה‬
‫שכתב להדיא דתותים ורמונים לאו דוקא וגם תפוחים‬
‫למ״ש מר״ן שם ס״ג‪ ,‬אין כותשין הריפות במכתשת‬
‫בכלל‪ .‬והביא ראיה מהש״ס שהיו עושין יין מתפוחים‬
‫גדולה‪ .‬אבל כותשין במכתשת קטנה שזהו השינוי שלה‪,‬‬
‫ע״ש שהאריך לתת טעמים גם בלימונים שאם דרך‬
‫וא״כ כיון שמן התורה מותר בכל מלאכת אוכל נפש‪.‬‬
‫לסוחטן לצורך משקה דאסור לסחטן‪ ,‬ושכן מוכח להדיא‬
‫איך שתהיה‪ ,‬ורק רבותינו אסרו דברים שאפשר לעשותם‬
‫מדברי הרא״ש‪ .‬ונמצא שבש״ע סעיף ר שכתב מותר‬
‫מאתמול ולא יפוג טעמן‪ ,‬ואלו רוצין לשתות בשעתן‪,‬‬
‫לסחוט לימונים הוא בדוקא‪ .‬ומקורו וטעמו מהרא״ש‬
‫וגם עושים במכונת ‪ t‬קטנה‪ ,‬ודאי שמותר‪ ,‬וזה ברור‪,‬‬
‫שאין דרך לסחוט כלל לימונים לצורך משקה‪ .‬וכוונתו‬
‫הואלתי לבאר‪ ,‬שדיהיתר הזד‪ .‬הוא ע״פ מה שנתברר‬ ‫ודאי שאין דרך לסחוט מי לימונים לשתותן כמות שהן‬
‫לי וראיתי בעין שהכל נעשה בלחץ היד‪,‬‬ ‫חמוצים‪ ,‬וצריך לערבם במשקה אחר‪ .‬ובזה מותר כמ״ש‬
‫שאין ענין הדלקת וכיבוי חשמל באמצע‪ .‬אמנם אט‬ ‫הרב״י דלא מיתסר אלא כשדרך לשתות מי הסחיטה‬
‫‪ .t .t‬באופן שיעשו ע״י חשמל ולא ביד‪ ,‬אזי זו בעיא‬ ‫בלא תעחבת‪ .‬ע״ש שכן פי׳ בדברי הרא״ש גבי לימונים‪.‬‬
‫קשה‪ .‬והנה לענין הדלקה היה אפשר לסמוך על המקילין‬ ‫לא כן בשאר פירות אם דרכם לסוחטן‪ ,‬ודאי אסור‪.‬‬
‫להדליק החשמל‪ ,‬שאין זה נקרא נולד‪ .‬רק הוא ממשיך‬ ‫ו מ ע ת ה מ״ש מר״ן בס״א בסתם ושאר כל הפירות‬
‫הזרם שכבר הוא נמצא בחוט הא׳‪ ,‬וע״י פתיחת הכפתור‬ ‫מותר לסוחטן‪ ,‬מיירי ^קא בפירות העומדים‬
‫החוט הא׳ עם החוט הב׳ מתחברים‪ .‬והזרם נמשך עד‬ ‫לאכילה ואין דרך לסוחטן בזה אף אם אחד חשב עליהן‬
‫סוף החוט הב׳‪ ,‬והוי ממש כמדליק נר מנר‪ .‬וכן היינו‬ ‫בסחיטתו לצורך משקה‪ ,‬בטלה דעתו אצל כל אדם‪,‬‬
‫נוהגים במרוקו בכל הבתים חכמים ונבונים אין פו״פ‪.‬‬ ‫וכ״כ המש״ב סק״ז‪.‬‬
‫ולא עלה ע״ד שו״א לחשוב את זה בתור נולד• ]עד‬ ‫ואף שמדברי הר׳ בנימין הנ״ל שהביא השה״ל‪ ,‬מוכח‬
‫שהגענו לארץ והתחילו המתחסדים להחמיר[ אך הכיבוי‬ ‫דלא התיר אלא כשעתיד לערב בה אוכל דכ״ע‬
‫אין לו תקנד‪ .‬כיון שהוא בא אחרי שכבר נעשית‬ ‫ידעי דלאו לצורך משקה וכו׳ ע״ש‪ .‬ומוכח דאם הוא‬
‫המלאבת אך נר׳ שאם יהיה ע״י עבו״ם יש להתיר‬ ‫עועזה לשם משקה אסור לסחוט‪ .‬בזה מר״ן לא פסק‬
‫כיון שמלאכת הכיבד דרבנן אפי׳ בפתמין ובעצים‪ .‬כל‬ ‫כוותיה אלא כדעת הרא״ש שדבריו סתומים להתיר‬
‫שאינו צריך לגוף הפחם או לתקן הפתילה‪ .‬וכ״ש‬ ‫משום דכיון דאין דרך לסחוט לצורך משקה‪ ,‬בטלה‬
‫בכיבוי החשמל שהוא מתכת‪ ,‬דאפי׳ לדעת הרמב״ם‬ ‫דעתו של זה ומותר אפי׳ לבדו וכסתמיות דברי הש״ע‬
‫שאוסר מלאכד‪ .‬שא״צ לגופה‪ ,‬בנד״ד מתיר בזה‬ ‫בס״ו ובס״א גבי שאר פירות ע״ש‪.‬‬
‫מדאורייתא‪ ,‬ונשאר רק איסור דרבנן‪ .‬ועי׳ אמירה לגוי‬ ‫אמנם לגבי יו״ט נ״ל להקל בתפוחים וכיוצא בהם‪,‬‬
‫הו״ל שבות דעובות במקום מצוד‪ .‬דשמחת יו״ט‪ ,‬יש‬ ‫« ן דטעם איסורם הוא מדרבנן משום גזירה‬
‫להתיר גם לכתחי׳‪ .‬ועוד אעיין בזה לעת הצורך‪ .‬זהו‬ ‫דזתים וענבים שהם מדאורייתא‪ ,‬לכן לגבי יו״ט דגם‬
‫הנ״ל‪ ,‬וצויי״מ‪ .‬החו״פ בסוכות תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬ ‫זיתים וענבים הם מדרבנן‪ ,‬שהרי הם צורך אוכל נפש‪,‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫ורק אסרום חכמים משום נזירה שמא יקצור שדהו‬
‫סא‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ לא‬ ‫שמ״ש‬
‫חוצה‪ .‬ודברתי על ערך השפעת הסביבה הטובה‪,‬‬ ‫ס י מ ן לא‬
‫שמשפעת על כל אדם‪ ,‬הבנים והבנות השפעה טובה‪.‬‬ ‫א׳‪ .‬ישוב לקבלת מרע״ה למסור בנו לע״ז‪.‬‬
‫וכמו שכן הוא בד‪,‬יפך ג״כ‪ .‬הסביבה הרעד‪ ,‬משפעת‬ ‫ב‪ /‬ביקש יעקב לישב בשלוה ופו׳‪ .‬ג‪ /‬טעם‬
‫לרעד‪ ,‬על כל אדם יהיה מי שיד‪,‬יד‪ .,‬ואפי׳ כמרע״ה‬
‫למיתת בני אהרן‪ .‬ד׳‪ .‬כל הקובע מקום‬
‫נגעה בו בדקות שבדקות‪ ,‬ולפי גדלותו וחשיבותו היה‬ ‫לתפי׳ אלהי אברהם בעזרו‬
‫ראוי להתרחק מסביבת יתרו שד‪ ,T ,‬עובד ע״ז‪ .‬כמ״ש‬
‫לכבוד ‪TT‬ינו אהובינו‪ ,‬הרה״ג‪ ,‬מעו״מ‪ ,‬אספקלריא‬
‫עתה ידעתי כי ג תל ה׳ מכל האלהים‪ .‬ופי׳ ז״ל שלא‬
‫המאירה‪ .‬גבור ואיש חיל במלחמתה ש״ת‪ ,‬הגאון‬
‫הניח שום ע״ז שלא עבד אותר‪ .,‬וכך אומרים לנזירא‬
‫הגדול המפורסם בכל קצוי ארץ וים רחוקים‪.‬‬
‫סחור סחור לכרמא לא תקרב‪ .‬וממד‪ ,‬שרצד‪ ,‬ונדבק‬
‫בספריו הרבים צ ת אליעזר‪ .‬המלאים זיו זוהר‬
‫בסביבה רעד‪ ,‬כזו‪ ,‬חשבו עליו כאלו קבל ע״ע ונשבע‬
‫חוקים ומשפטים צדיקים‪ ,‬מוהר״ר אליעזר יהודה‬
‫לתת בנו לע״ז‪ .‬ונעזרו ז״ל לו׳ כן‪ .‬ממד‪ ,‬שראו לבסוף‬
‫וואלדינברג שליט״א‪ ,‬חבר בדה״ג בירושלים ת״ו‪.‬‬
‫שכן היה שהיד‪ ,‬לו נכד משמש לע״ז‪ .‬ולפי״ז מעולם‬
‫רב גדול ומהולל‪,‬‬
‫לא היתד‪ ,‬שום קבלה ושום שבועה מצד משה‪ .‬ופי׳‬
‫בז רו ת שמש עלי א ‪ .p‬כמו כן זרחה עלי שמש תורתו‪.‬‬
‫ויואל כפשטד‪ ,‬דחפח‪ .‬ורק ממה שחפץ ורצה לשבת‬
‫בהגלות נגלות לפני ספר "צח אליעזר״ הח״י‪,‬‬
‫את האיש מרצונו הטוב לשבת את האיש ולהתקרב‬
‫אשר יראה אותו האדם וחי‪ .‬באמת מחיה חיים באמרותיו‬
‫אליו נחשב כאלו נשבע‪ .‬ור‪,‬וציאו זה ג״כ מל׳ ויואל‬
‫הטהורות‪ .‬הזכות והברורות‪ ,‬נדבך נוסף לשלשלת ספריו‬
‫יתירה‪ ,‬דהול״ל וישב משד‪ ,‬את האיש‪ .‬לשון ויואל‬
‫הארוכה‪ ,‬המאירה והמעטירה‪ .‬יואל אל אלוה לחזקהו‬
‫מורה שהי״ל חפץ ורצון בזה‪ ,‬ולכן כתבו עליו כן‪ ,‬דאף‬
‫ולאמצהו עוד רבות בשנים‪ ,‬דשנים ורעננים‪ ,‬והיה‬
‫שכפי האמת מן השמים היתד‪ ,‬זאת אשתו וגורלו‪ .‬אמנם‬
‫אדירו‪ .‬ועליו יצח נזרו‪ .‬ושמרו כרועה עדרו‪ ,‬לחדש‬
‫היד‪ ,‬מקבל זה בלי חפץ ורצון‪ ,‬ולזה פי׳ ז״ל כל מת‬
‫ולעשות כהנה וכהנה‪ .‬להטעימנו מצוף דבשו‪ .‬כסאו‬
‫שפירשו כאלו נשבע‪ .‬ושוב חפשתי בספרים שלפני‪,‬‬
‫לעד ינון‪ .‬עד ביאת גו״צ בב״א‪.‬‬
‫ומצאתי שכן פי׳ בס׳ מכתב מאליד‪,‬ו ח״א דף ‪. 153‬‬
‫לחבת הקדש‪ ,‬ראיתי להשתעשע את שאהבה נפשי‪,‬‬
‫ובודאי שמשם לקחתי הפי׳ הזה‪ ,‬וזד‪ ,‬מגיח הדעת‪.‬‬
‫בדבריו הנעימים‪ .‬באתהו מקומן מספרו הבהיר‪.‬‬
‫דעכ״פ מרע״ה לא קבל עליו ולא נשבע‪ .‬ובאגב לימדונו‬
‫רז״ל כמה צריך להתרחק מסביבה רעה‪ ,‬אפי׳ יהיה‬ ‫א( בסי' נ״ג ראיתי שדיבר על קושיא הגלויה‪ ,‬דאיך‬
‫אדם גדול לא יאמין בעצמו‪.‬‬ ‫מרע״ה נתרצה למסור בנו הא׳ לע״ז‪ ,‬ולא‬
‫וזהו קרוב למד‪ ,‬שפי׳ ז״ל ביעקב אבינו ע״ה‪ .‬וישב‬ ‫עוד אלא שנשבע ע״ז‪ .‬וראיתי כל מה שהאריך מעכ״ת‬
‫יעקב‪ .‬ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו‬ ‫למצוא פתח ליישב הדברים‪ .‬וכפי האמת כל הפירושים‬
‫רוגזו של יוסף‪ .‬אמר הקב״ה לא דיין לצדיקים מה‬ ‫אינם מניחים את הדעו^ ולא יעלה על לב לעולם‬
‫שמזומן להם לעוד‪,‬״ב‪ .‬אלא שד‪,‬ם מבקשים לישב בשלוד‪.‬‬ ‫שמרע״ה קבל תנאי זה וכ״ש שישבע עליו חו״ח‪ ,‬דבר‬
‫גם בעוד‪,‬״ז‪ .‬וד‪,‬קו׳ בולטת‪ ,‬וכי ח״ו הקב״ה עינו צרה‬ ‫זה לא יתקבל אפי׳ בחלום‪ ,‬וכ״ש בהקיץ‪ .‬ויותר יש‬
‫בצדיקים דאכלי תרי עולמי‪ .‬ולמי כל חמדת ישראל‪.‬‬ ‫לתמוה על רבותינו ז״ל‪ ,‬איך פירשו ויואל משה דהיינו‬
‫וד‪.‬תי׳ הנכון הוא מד‪ ,‬שראיתי בשיעורי דעת‪ ,‬דכוונת‬ ‫מלשון אלה ושבועה‪ .‬ודרוש כזה היה מתקבל על לוט‬
‫השי״ת על מה שביקש וחפץ לשבת בשלוה‪ ,‬דזה ממעט‬ ‫ודכוותיה‪ ,‬שדרשו ז״ל ריסע לוט מקדם‪ .‬נסע מקדמונו‬
‫ח״ו באמונת שכר עוד‪,‬״ב‪ ,‬דאף שמגיע לו ב׳ עולמות‪.‬‬ ‫של עולם‪ ,‬שכזה יאות על לוט להטות ולפרש ד״ת‬
‫אם המזל שלו בעושר‪ .‬אבל הצדיק אין ראוי להיות לו‬ ‫לדעתו‪ .‬כיון דאיהו לא חזי‪ .‬וכן מצינו ויקחו להם נשים‬
‫חפץ ורצון הרבה בשלות העוד‪,‬״ז‪ ,‬ביודעו שאין זד‪ ,‬כלום‬ ‫מכל אשר בחרו‪ .‬דרשו ז״ל אפי׳ א״א‪ .‬וכך יאות להם‬
‫לגבי עוה״ב עש״ב‪ .‬ואני הצעיר מוסיף להרחיב ד‪,‬רעית‬ ‫כיון שהיו רעים לבן כל הדרשות לגנאי‪ ,‬אבל במרע״ה‬
‫הזד״ ע״פ הנסיון שע״פ רוב הדתיים היודעים בערך‬ ‫איד מלאם לבם לדרוש ״ויואל״ לגנאי במקום שפירושו‬
‫השבת‪ ,‬ביום ששי לא אוכלים כלום‪ ,‬רק בבקר כוס‬ ‫פשוט‪ .‬ויחפח‪ ,‬וירצד^ וכפי׳ רש״י באברהם הנה נא‬
‫קאפי וכוס חלב‪ .‬ומשם עד הלילה‪ ,‬וטעמם נכון לפניהם‪,‬‬ ‫הואלתי‪ ,‬רציתי‪ ,‬כמו ויואל משה‪ .‬וכן באאע״ה כל‬
‫כי בליל שבת הוא מעין עוד‪,‬״ב‪ ,‬ושלחן ערוך כראוי‪,‬‬ ‫הדרשות לטובה‪ .‬עי׳ בם׳ העקדה‪ .‬וישכם‪ ,‬ויחבוש‪ ,‬וילכו‬
‫ותבשלי שבת שריחם נודף‪ ,‬ורוצים ליכנס לתאבון‬ ‫שניהם יחדיו‪ .‬אל תעש בו מאומה‪ ,‬כולם לטובת אברהם‪.‬‬
‫לסעודת שבת שתד‪ ,T ,‬בשמחה ובגילה‪ ,‬ולא איכפת להו‬ ‫כיון שהוא מוחזק בכך‪ .‬וא״כ גם במרע״ה׳ הי״ל לפרש‬
‫באכילת יום ששי כלל‪ ,‬ביודעם ומכירם מה שמזומן‬ ‫ויחפוץ‪ ,‬כמו הנה נא הואלתי גבי אברהם‪ .‬ובאלעזר‬
‫לד‪,‬ם לשבו^ לא כן מי שאינו דתי‪ ,‬לא איכפת ליה‬ ‫בן אהרן כתוב לקח לו מבנות פוטיאל‪ ,‬שפיטם עגלים‬
‫באכילת שבת‪ .‬ושלחנו ערוך ביום ששי יותד משבת‪.‬‬ ‫לע״ז‪ .‬ועכ״ז רז״ל תיקנו שפטפט ביצרו‪ .‬וגם לא אירע‬
‫על מנת שיכנס כשהוא שבע לשבת‪ .‬כל זה מפני שאינו‬ ‫לו שום נזק ותלד לו את פנחס‪.‬‬
‫יודע בערך כבוד השבת וקדושתו‪ .‬והנה כל העוה״ז‬ ‫ובכל הפירושים שראיתי לא שיככו רעיוני‪ ,‬עד‬
‫הוא בבחינת ע״ש‪ .‬לגבי עוד‪,‬״ב עולם שכולו שבת‬ ‫שזכרתי ימים מקדם בהיותי במרוקו‪ .‬זד‪,‬‬
‫ארוך ומנוחה לחיי העולמים‪ .‬והנמשל מובן היטב‪ ,‬דמי‬ ‫כשלשים שנה ויותר‪ .‬בחג הגאולה שעושים חב״ד‪,‬‬
‫שרוצה וחפץ בתענוגי עוה״ז‪ ,‬הוא מראה על מיעוט‬ ‫לאדמו״ר הזקן זיע״א‪ ,‬בתוך קהל רב ועצום‪ .‬ודרשתי‬
‫אמונתו בתענוג עוה״ב‪ .‬ולגבי יעקב אע״ה‪ ,‬הרי זה‬ ‫שם על הבסיס של חברת חב״ד‪ ,‬שהוא יפוצו מעינותיך‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ לא‬
‫שנאמר וירק את חניכיו‪ .‬וכתב הרא״ש ז״ל‪ .‬אע״ם‬
‫שעבירות העונש מפורש על שאמר במה אדע‪ ,‬מ״מ‬
‫עבירה זו )וירק את חניכיו( הענישתו להיות נופל‬
‫בבמה אדע עכ״ל‪ .‬והרה״ג המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל‪,‬‬
‫הקשה טובא בספרו רב פנינים בדרוש לפסח‪ ,‬דלפי׳־ז‬
‫לא נמלט תמיד מקועויא‪ .‬דממ״נ אם העבירה הא׳ לא‬
‫היתה כדאי‪ ,‬גם הב׳ אינה כדאי‪ .‬כיון דבהכרח עשאה‪,‬‬
‫ולמה יענש עליה‪ .‬וכל המפרשים נתקשו בפי׳ דברי‬
‫הרא״ש ז״ל‪ .‬והרה״ג פירש‪ ,‬כי ודאי העבירה הא׳ כדאית‬
‫לאותו עונש‪] .‬כי הקב״ה מדקדק עם חסידיו‪ [.‬אלא‬
‫בשביל מחשבת ב״א שאינם מבינים‪ ,‬ויבואו לו׳ שאותו‬
‫עונש גדול אינו מקביל לאותו עון‪ .‬יסבב ה׳ לאותו‬
‫אדם לעשות עבירה חמורה בעיני ב״א‪ ,‬ואזי יצדיקו‬
‫דינו יתברך עכל״ה‪.‬‬
‫ובזה תתורץ קושיתינו בריוח‪ ,‬שאף שמיתתן בשביל‬
‫קרבתם לפני ה׳ שהיו שלמים בתורה ויראה‬
‫והשלימו חוקם‪ .‬אמנם המון העם יהיו תמהים יותר‪ ,‬על‬
‫מיתתן קודם זמנם בלי עץ ובלי חטא‪ .‬לזה סיבב השי״ת‬
‫שיעשו מה שהוא גם מעבירות קלות כמו זאת שד‪,‬ורו‬
‫הוראה בפני רבם‪ .‬ככה יצדיקו ההמון דינו יתברך‪.‬‬
‫ב( ב סי׳ ס״ג אות ב׳‪ ,‬הזכיר הרה״ג המחבר שליט״א‬
‫את דברי הגאון הגר״צ פסח פרנק זצ״ל‪.‬‬
‫מד‪ ,‬שדקדק במאמרם ז״ל במסכת ברכות ד‪ .‬כל הקובע‬
‫מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו‬
‫אי חס ‪ T‬אי עניו מ ת ל ^יו של א״א‪ ,‬דלכאורד‪ ,‬מה‬
‫ענוה שייך בקביעות מקום‪ ,‬בשלמא חסיד בשביל‬
‫שמהקךק במצות‪ .‬אבל ענוה היאך שייך הכא‪ ,‬ותירץ‬
‫כמ״ש שם ע״ש‪.‬‬
‫ולקוצ״ד נ״ל לתרץ‪ ,‬במה שהקךקתי במקהלות‪,‬‬
‫‪ .‬דלכאורה השכר מוגזם‪ ,‬רבשביל שקבע‬
‫מקום לתפלה‪ ,‬יזכה לשכר גדול כזה‪ ,‬שאלהי אברהם‬
‫יהיה בעזרו‪ ,‬וזהו דבר קל לעשות וכמו שרואים שבכל‬
‫בתי כנסיות הכל קובעים מקום‪ ,‬ומזה אמרתי דרמז‬
‫גדול טמון במאמר הנ״ל‪ .‬והוא על פי מעשה שראיתי‬
‫בספרים ]איני זוכר כעת איפד‪ [,‬שפעם אחת בבהכ״נ‬
‫של רבינו האר״י זיע״א‪ ,‬התפלל שם איזה גדול בתורה‪,‬‬
‫ונתאחר הרבד‪ ,‬בתפלתו‪ ,‬והקהל מחכים‪ .‬וכאשר עשה‬
‫ג׳ פסיעות לאחוריו‪ ,‬נטפל לו הרב האר״י זיע״א‪ ,‬ונתן‬
‫לו שלום‪ .‬שלום בואך מהנסיעה‪ ,‬כיצד היתה וכו׳‪ .‬הרב‬
‫תמה‪ ,‬איזה נסיעה‪ .‬זה קרוב לשנה לא נסעתי כלל‪.‬‬
‫אמר לו האר״י זיע״א‪ ,‬הלא בעין שכלי ראיתי אותך‬
‫נוסע בכל הי״ח ברכות‪ .‬והנסיעה היתה ארוכד‪ .,‬בברכנו‬
‫היית בפאריז‪ ,‬וברפאינו היית בלונרון‪ .‬ושוב באמיריקא‪,‬‬
‫וכן עזה״ד‪ .‬ולכן עכשיו בתום הנסיעה‪ ,‬באתי לדרוש‬
‫בשלומך בואך לשלדם ע״כ‪ .‬זאת אומרת שאדם שאינו‬
‫מכוין בתפלתו‪ ,‬אינו נשאר קבוע במקדם א׳‪ ,‬אלא משוטט‬
‫בעולם לכאן ולכאן‪ ,‬אבל מי שמכוין היטב בתפלתו‪,‬‬
‫אינו זז במחשבתו ממקומו הנמצא בו‪ ,‬ונשאר בכוונה‬
‫אחת ובמקום א׳ עד שגומר תפלתו כראוי‪ ,‬וזה באמת‬
‫לא דבר קל הוא אפי׳ לגדולים להתרכז ולכוין בכל‬
‫התפלה מראש וע״ס‪ ,‬ותמיד עושים מאמצים קודם‬
‫התפלה‪ ,‬ורוצים לכוין בכל הברכות‪ ,‬ומתחילים כראוי‪.‬‬
‫ותיכף מוצאים עצמינו בחצי הברכות‪ ,‬או בסופם‪ .‬וכבר‬
‫שמ״ש‬ ‫סב‬
‫בדקי דקות‪ ,‬והקב״ה מדקדק עם חסידיו וכד‪ .‬וכמ״ש‬
‫למעלה גבי מרע״ה‪.‬‬
‫וקושיא גדולה מעין זאת‪ .‬הוקשה לי על מ״ש רז״ל‬
‫בטעם מיתת בני אהרן‪ ,‬הן מטעם שנכנסו‬
‫שתויי יין‪ ,‬הן מטעם שלא היו להם בנים‪ ,‬הן מטעם‬
‫שהחטא היה לפני ה׳ בבהמ״ק‪ ,‬הן מטעם שהורו הוראה‬
‫לפני רבם‪ .‬אף שעשו כהוגן דקי״ל מצזה להביא מן‬
‫ההדיוט‪ .‬ע״ע במקומם באורך‪ .‬וכל טעמים אלו לא‬
‫מצאו חן בעיני‪ .‬ודעתי ושכלי אינו יכול לסבול שו״ד‬
‫מזה‪ ,‬על נדב ואביהוא‪ .‬שכל א׳ שקול כמשה ואהרן‪,‬‬
‫ואיך הגיעו לאחד מדברים נמוכים כ״כ לשתות יין וכד‪.‬‬
‫ואיה איפה גדילתם וצרקתם יותר ממשה ואהרן‪ ,‬ויגיעו‬
‫לדברים פחותים כאלה‪.‬‬
‫ומזה אמרתי לפקוצ״ד‪ ,‬דאף שהדרשה תדרש‪ ,‬הלא‬
‫ע׳ פנים לתורה‪ ,‬והרשות נתונה לפרש פשט‬
‫הדברים היפך הדרש‪ ,‬ובפרט כשאין יוצא שום הלכה‬
‫נגדית‪ .‬ונ״ל לומר‪ ,‬דהאמת הוא דבני אהרן צ״ג‪ .‬לא‬
‫עשו שום דבר מזה‪ .‬והם מתו נקיים וטהורים מכל חטא‬
‫ופשע אף כל דהו‪ .‬ורק מתו מפני קרבתם הגדולה לפני‬
‫ה׳ יותר מדאי‪ .‬כמ״ש אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם‬
‫לפני ה׳ וימותו‪ .‬הנה כתוב מלא מעיד שטעם מיתתן‬
‫הוא מקרבתם לפני ה׳‪ .‬ור״ל שכיון שנתקרבו הרבה‬
‫והשלימו חוקם‪ ,‬ולא יכלו לסבול לישאר יותר בעולם‬
‫הגשמי הזה‪ ,‬כי אין להם מה לעשות ‪r‬תר‪ .‬וכמ״ש‬
‫הרמב״ם לר׳ אברהם בנו‪ ,‬דע בני שהעולם השפל הזה‪,‬‬
‫אין בו ממש‪ .‬ואשרי מי שתמו ימיו במהרה‪ .‬כוונתו‬
‫ברורה‪ .‬אשרי מי שהשלים חוקו ומשרתו שעליו בא‬
‫לעוה״ז‪ ,‬והלך לו לעוה״ב במהרה‪ ,‬שהרי כל עיקר‬
‫ביאת האדם לעוה״ז‪ ,‬הוא כדי לעשות רצונו ית׳ וחוקיו‬
‫ומשפטיו כראוי כדי שיזכה לעוה״ב לאכול מפריה‪ ,‬פרי‬
‫מעשיו וצדקתו כידוע‪ .‬וא״כ מי שהי״ל הזכות להשלים‬
‫חוקו במהרה וילך בעינים סגורות לעוה״ב‪ ,‬מה הנאה‬
‫יש לו לישאר בעוה״ז‪ ,‬לאכול ולשתות ולפרות וכד‬
‫כבהמה‪ .‬כמ״ש ויתרון האדם מן הבהמה אין וכד לבד‬
‫הנשמה הטהורה‪ .‬ואם הוא הגיע להשלים צרכי נשמתו‬
‫במהרה‪ ,‬הלא טוב לו ללכת לעולם הנצחי וקיים לעד‬
‫להתענג מזיו השכינה‪ .‬וזהו שאמרו יגע ר' בון בכ״ט‬
‫שנה מה שתלמ ‪ T‬ותיק יגע בק׳ שנה‪ .‬הכוונה שהשלים‬
‫בכ״ט שנה ולא נשאר לו מה לעשות בעוה״ז‪ .‬וכן אמר‬
‫ר׳ יהודה הלוי בתוכחתו ביוה״כ‪ .‬רצונך אשאלה רגע‬
‫ואגוע‪ .‬וזהו שהצדיקים הללו נדב ואביהוא‪ ,‬השלימו‬
‫חוקם והיו קרובים אל ה׳‪ .‬כמ״ש בקרבתם לפני ה׳‪.‬‬
‫וזה מתאים עם מ״ש השי״ת בקרובי אקדש‪ ,‬שהם‬
‫קרובים לי הרבה‪ .‬ומטעם זה אקדש בם‪ .‬וזה מורה‬
‫ג״כ על קדושתם‪ ,‬ממה שמתו במקום קדוש בחנוכת‬
‫הבית‪ ,‬וביום שנטל עשר עטרות‪ .‬ומטעם זה ו ‪T‬ום‬
‫אהרן כחחע‪.‬‬
‫מ ע ת ה נשאר לי לתרץ קושיא גדולה וגלויה‪ ,‬שהיא‬
‫כנגד כל מה שאמרתי‪ ,‬שהרי הפסוק קרי בחיל‬
‫וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה' אשר‬
‫לא ציוה אותם‪ .‬ובס״ד נ״ל לתרץ זה‪ ,‬בהקדים מ״ש‬
‫הרא״ש בנדרים על הש״ס שאמר מפני מה נענש‬
‫אאע״ה ונשתעבדו בניו מפני שעשה אנגריא בת״ח‬
‫סג‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ לב‬ ‫שמ״ש‬
‫ו הנ ה התשובה הזאת הגיעה לי בזמנה‪ .‬בכתב ‪T‬יו‬ ‫ראינו בש״ס לר׳ יוחנן‪ ,‬דאמר מחזיקנא טיבותא לרישאי‬
‫גלילי זהב‪ .‬ולרוב עבודת הצבור ‪-‬העמוסה עלי‪,‬‬ ‫בכי מטי למודים כרע מנפשיה‪ ,‬ור' פלוני היה מונה‬
‫לא מצאתי זמן לעיין בד‪ ,.‬אף שתמיד שמתי אותה‬ ‫עמודים שבתקרה‪ ,‬ועוד‪ ,‬וזה דבר מנוסה‪ ,‬ואירע לי‬
‫לנגד עיני להטפל בה יפה שא״ק‪ .‬עכ״ז תוקף העבודה‬ ‫הרבה פעמים שמרוב עמקות הכוונה הפסדתי ‪ .‬כוונת‬
‫עם הנסיעות לחו״ל לא הרפוני עד בלעי רוקי‪ ,‬ואך‬ ‫הרבה ברכות‪ .‬למשל‪ ,‬הייתי בברכת מחיה המתים‪,‬‬
‫בקבלת ספר הי״ח‪ .‬ומצאתי התשובה ערוכה לנגד‬ ‫כוונתי הרבה בזה‪ .‬ושבעה״ו מתי יבוא ויגיע זמן זה‬
‫עיני בהיותי מכין תשובת תודה וקצת חדושי תורה‬ ‫ואזכה לראות אבא מארי ז״ל‪ .‬גם אזכה לראות מו״ז‬
‫להשתעשע בדברי קדשו‪ ,‬נכנס בי החשק ללמוד בה‬ ‫הרה״ג ז״ל שאיני מכיר אותו‪ ,‬ובעודי מכוין בזה‪ ,‬מצאתי‬
‫ולחוות דעתי בענין‪ .‬וביודעי ומכירי שהתשו׳ הזאת‬ ‫עצמי בברכת רפאנו‪ ,‬ועברו ברכות בלי כוונה‪ ,‬ומזה‬
‫שבדברי משר‪ .‬סי׳ ק״ט‪ ,‬חתום עליה גאון הדור המפורסם‬ ‫אמרתי לעצמי שלא אתעכב הרבה בכוונה‪ .‬רק פי׳‬
‫בחכמתו ובשמו הגדול‪ ,‬הוא הגאון ר׳ יעקב אבן צור‬ ‫המלות והלאה‪ ,‬ולכן מי שבאמת י״ל הזכות הגדולה‬
‫זצ״ל‪ ,‬בעל ספר משפט וצדקת ביעקב ב׳ חלקים‪ .‬וכמעט‬ ‫לכוין בתפלתו מראש וע״ס‪ ,‬ולקבוע עצמו במקום אחד‪.‬‬
‫בזמנו אחרי שנתבש״ט מוהריב״ע זלה״ה‪ ,‬נשאר הוא‬ ‫וזהו כל הקובע מקום ופו׳‪ ,‬לזה ודאי מגיע לו השכר‬
‫‪ rm‬בדור‪ ,‬לכן אמרתי לקרבה אל המלאכה מלאכת‬ ‫הזה בריוח‪ .‬להיות אלהי אברהם בעזרו‪ ,‬ובזה תתורץ‬
‫הקדש‪ .‬אולי יישר בעיני ה׳‪ ,‬ותיתי לי לד‪,‬יות למל ת‬ ‫קו׳ הרה״ג הגרצ״ם זלה״ה‪ .‬דע״י עומק כוונת התפלה‪,‬‬
‫על דבריו ז״ל‪ ,‬ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריו‬ ‫האדם ממעט עצמו ומבטל ישותו לפני ה׳ כאפס וכאין‪,‬‬
‫הקצרים‪ .‬מעט מחזיק את המרובה‪ .‬כראוי לגדולי הדור‪,‬‬ ‫ואין לך ענוד‪ .‬יותר מזו‪ .‬ויאות לו׳ עליו אי חסיד אי‬
‫וליישב כל הסתירות שבאו בדברי כת״ר כנגדו‪ ,‬וזה‬ ‫עניו‪ .‬זה נלע״ד‪.‬‬
‫החלי‪ .‬בעזרת צור חילי‪.‬‬ ‫ג( בסי' ס״ה‪ .‬בענייני הגרות‪ ,‬ראיתי כללות דבריו‬
‫ואומר דבר ידוע הוא‪ ,‬דאבותינו הקדמונים זלה׳יה‪,‬‬ ‫בפרק ב׳ ג׳‪ ,‬דברים שכליים‪ ,‬כנים ואמתיים‬
‫קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לפסוק כמר״ן‬ ‫שא״צ חיזוק‪ .‬להקל במקום הצורך‪ .‬וכבר כתבתי גם‬
‫הקדוש‪ .‬כפתגם התוע לכו אל יוסף ]קארו[ אשר יאמר‬ ‫אני הצעיר בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ ס״ו וסי׳‬
‫לכם תעשו‪ .‬וגם האשכנזים קבלו דעתו במקום שרמ״א‬ ‫ק״ד להקל בעניינים מיוחדים‪ .‬וד‪,‬באתי ראיות מרבותינו‬
‫ז״ל‪ ,‬לא חלק עליו‪ .‬ותמיד אנו מחפשים בנרות למצוא‬ ‫הא׳ גדולי מרוקו שהקילו בדבר לפי ראות עיניהם‪,‬‬
‫דעת מר״ן ולפסוק כוותיה‪ .‬הלא״ה לא מצאנו ידינו‬ ‫ומהם ג״כ הרבה שד‪.‬צליחו בגיורם והיו גרי צדק כראד‪.‬‬
‫ורגלינו בבהמד״ר לפסוק הלכה‪.‬‬ ‫ומזה אמרתי דאין ראוי לסגור ענין הגרות לגמרי‪ .‬כמ״ש‬
‫והרואה יראה בפסקו הנעלה של מוהריב״ץ ז״ל‪.‬‬ ‫איזד‪ .‬חכמים בעיניד‪.‬ם‪ ,‬לדחות הכל‪ .‬אלא הכל לפי ראות‬
‫וסתורו הנכבד וד‪,‬קצר‪ .‬יראה כי קודם כל‬ ‫עיני ב״ד‪ .‬ואף שאין לי הרבה ספרים שר‪,‬ביא הדר״ג‬
‫פיו פתח בחכמה‪ ,‬להביא דברי מר״ן ז״ל באו״ח סי׳‬ ‫שליט״א‪ ,‬עכ״ז כיוונתי אל האמת‪ .‬ועי׳ בספרי שם‬
‫שכ״ח‪ .‬יסוד מוסד שעליו בנוי כל פסק דינו‪ ,‬דכל בגד‬ ‫שדיברתי בד‪.‬א דיבמות כ״ד‪ ,‬הנטען על השפחה וכו׳‬
‫שמקבל צביעה בדם אסור לקנח בו מפני שהדם יצבע‬ ‫ונתגיירד‪ .‬ה״ז לא יכנוס‪ .‬ובביאור ■חילוק הטעמים שבין‬
‫אותו ע״כ‪ ,‬ולרוב קיצורו הסתפק בזת ולא הביא גם‬ ‫רש״י לשאר מפרשים בטעם‪.‬המשנה‪ ,‬הכל פסקתי כדברי‬
‫ההיא דססי׳ ש״ך שד‪.‬אוכל תותים או שאר פירות‬ ‫הרה״ג המחבר שליט״א ישר חיליה ותוקפיד‪ .‬לאורייתא‪.‬‬
‫הצבועים צריך ליזד‪.‬ר שלא יגע בתיו צבועות בבגדיו‬
‫זה מה שנל׳ לד‪.‬שתעשע בדברי הדר״ג הנעימים‪ ,‬הבאים‬
‫או במפה משום צובע‪ ,‬ע״ש‪ .‬ואם שם שאין מכוין לשים‬
‫מאדם גדול‪ ,‬מהמיוחדים שבדור‪ .‬לאהבתו ולחיבתו‬
‫בגד על המכה לצבוע אותו‪ ,‬אסרו‪ .‬כיון דהוי פ״ר‬
‫וניח״ל שהדם יכנס בבגד ויעצור הדם שלא לצאת‬ ‫אד‪.‬בת התורה‪ .‬ה' יאר ‪ T‬ימיו ושנותיו בנעימים ויזכה‬
‫לשיבה טובה לחדש עוד בתורה‪ .‬הפוך בד‪ .‬וד‪.‬פוך בה‪.‬‬
‫יותר‪ .‬וההיא דידיו צבועות גרע טפי שאין כוונתו אלא‬
‫ונזכה יחד לקבל פני משיח צדקנו בב״א‪.‬‬
‫לקנח ידיו ועכ״ז חשו לצביעה‪ .‬וא״כ כ״ש וק״ו הדברים‬
‫בנד״ד בענין דם בתולים דדבר המתכוין הוא‪ ,‬ובכוונה‬ ‫החותם בברכה רבה וברגשי כבוד‬
‫מכוונת מקנח במפה כדי שתהיה צבועה בדם‪ .‬ואנו‬ ‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫צריכים לזה‪ .‬ואיכפת לן בזה טובא‪ .‬כדי לברר ענין‬
‫הבתולים‪ ,‬דודאי שהוא בכלל ההיא דסי׳ שכ״ח ויותר‪.‬‬
‫סימן לג‬
‫י אר שמצינו להרדב״ו הביאו המ״א ססי׳ ש״ך בההיא‬
‫דתותין‪ ,‬שכתב דחרמרא יתירה היא כיון שהוא‬ ‫להה״ג הנ״ל המשך‬
‫דרך לכלוך ע״ש‪ .‬אנן לא קי״ל כוותיד‪ .‬אלא כמר״ן‬ ‫עוד זה מדבר לענין הלכה‬
‫ז״ל‪ .‬והנה המ״א כתב שם ע״ד הרדב״ז לעיין בדברי‬ ‫בקנוח דם בתולים ע״י מפה בשבת‬
‫מר״ן סי׳ ש״ב סיו״ד דיש אוסרץ כיבוס דרך לכלוך‬ ‫ב ענין תשובתו ע״ע קינוח דם בתולים במפה בשבת‪,‬‬
‫וכ״ש צביעה דרך לכלוך‪ .‬דכל צביעה היא כך לכן‬ ‫שראיתי להרה״ג בספרו ‪ r s‬אליעזר הי״ח סי׳‬
‫אין להקל עכ״ל‪ .‬הרי דהמ״א כתב דהרדב״ז הוא היפך‬ ‫י״ד סתר לדברי הדברי משה בירדוגו סי׳ ק״ט שכתב‬
‫מר״ן ז״ל‪ ,‬ופסק כמר״ן‪ .‬גם ממה שהמ״א לא הביא‬ ‫לאסור לקנח במפה משום צובע‪ ,‬ומעכ״ת האריך מאד‬
‫דברי הרדב״ז על ההיא דסי׳ שכ״ח סמ״ח‪ ,‬ואדרבה‬ ‫להוכיח בראיות להתיר והביא דברי הרבה פוסקים‬
‫שם חיזק הדברים דאע״ג דהמקלקלים פטורים‪ ,‬מ״מ‬ ‫לעזרתו כדלהלן‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ לב‬ ‫שמ״ש‬ ‫סד‬
‫לשון פשיעה עש״ב‪ .‬הרואה יראה שאין מקום לתמיד‪,‬ה‪,‬‬ ‫אסור‪ .‬מוכח דגם הרדב״ז יודה בהא דסי׳ שכ״ח‪ ,‬ולא‬
‫ומעולם לא אמר הגאון שהוא פשע שבעל בשבת משום‬ ‫הקיל אלא גבי תותים שאין שום כוונה לצבוע אלא‬
‫איסור בעילה‪ ,‬או איסור אחר‪ .‬רגם הוא יודה דהוי‬ ‫לקנח ידיו מן הלכלוך‪ .‬ובזה הוא ‪-‬דאמר שהיא חומרא‬
‫בעילת מצוד‪ ,,‬דהרי ההלכה שמותר לבעול ‪.‬בשבת‪ .‬רק‬ ‫יתירה‪ ,‬אבל ודאי הוא דיודה בהא דסי' שכ״ח שנותן‬
‫רצה לר דאם עשה כן ובעל בשבת‪ ,‬אע״פ שמצדד‪,‬‬ ‫בגד בכוונה לעצור הדם‪ .‬ובודאי דניח״ל שהבגד ישאב‬
‫גדולה עשה‪ ,‬אבל לגבי טענת ‪ .‬בתולים עשה פשיעד‪,‬‬ ‫כל הדם שע״ג המכה‪ .‬ועוד אמינא‪ ,‬דבנד״ד אין לזה‬
‫עם עצמו‪ ,‬לא עם השי״ת ח״ו‪ ,‬דכ״ון ששע מתחי׳‬ ‫שם מקלקל כלל‪ .‬וכוונתו לתיקון גדול שיהיה נצבע‪.‬‬
‫שאסור לקנח ובעל אדעתא שלא יקנח הרי עשר‪ ,‬מעשד‪,‬‬ ‫וגם ניח״ל כדי לברר דם הבתולים כנז״ל‪ .‬וגם אין‬
‫חמוכיח דמחל בטענת בתולים‪ ,‬דאם באמת קפש על‬ ‫כוונתו בקינות ע״י המפה להסיר הלכלוך‪ ,‬אלא כוונתו‬
‫טענד‪ ,‬זו‪ ,‬הי״ל להמתין עד מוצאי שבת בזמן שמותר‬ ‫נגלית לראות ולדעת אם יש דם שנכנס בבגד או לא‪.‬‬
‫לקנח ואז יבעול‪ .‬זו כוונת הרב מוד‪,‬ריב״ץ ז״ל‪ .‬והם‬ ‫ונמצא שאין זה בכלל מסיר הלכלוך כלל‪.‬‬
‫דברים נכונים וצודקים‪.‬‬
‫ומעתה אין לגו עסק עם דברי האחרונים שהביא‬
‫עוד כתב מוד‪,‬ריב״ץ ז״ל‪ .‬כל זד‪ ,‬לא כתבתי אלא‬
‫כת״ר דהתירו מטעם דהוי מסיר הלכלוך‪,‬‬
‫לדין ד‪,‬גמ׳ דשייכא טענת בתולים שד‪,‬יו מקדשין‬
‫דהעיקר הוא דעת מר״ן ז״ל דקי״ל כוותיה‪ .‬ולקמן‬
‫זמן רב קודם החופה‪ .‬אבל בזמנינו לא שייכא טענת‬
‫נאריך מעט גם בדברי האחרונים הנ״ל‪.‬‬
‫בתולים דאין מקדשין אלא עד שעת החופה‪ ,‬ואם נבעלה‬
‫ועוד הוסיף מוהריב״ץ ז״ל‪ ,‬לדקדק זה מדברי הרמב״ם‬
‫ודאי קודם קשושין נבעלה‪ .‬ועל זה תמה מעכ״ת‬
‫ומר״ן שכתבו בסי' ר״ם‪ ,‬שמותר לבעול בתולה‬
‫שליט״א‪ ,‬דנהי שלא תאסר עליו אם לא תמצא בתולה‪,‬‬
‫בשבת ואין בזה משום חובל או משום צער לה‪ ,‬ואלו‬
‫אבל טענת מקח טעות‪ ,‬הרי דודאי יש כאן‪ .‬ומעשים‬
‫משום צובע לא קאמר‪ .‬מוכח דלא באו אלא להתיר‬
‫בכ״י וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫את הבעילה עצמה ותו לא‪ ,‬ולאפוקי מסברת האוסרים‬
‫ואני הצעיר תמד‪ ,‬על תמיהתו‪ .‬איך לא שלטו עיני‬
‫בש״ס לבעול הבתולה בשבת מטעמים הנד‪ ,‬אבל קנוח‬
‫קדשו בדברי הר״ן שהביא הרב מוהריב״ץ סייעתא‬
‫ודאי אסור‪ .‬והוא דקדוק נכון‪.‬‬
‫לדבריו‪ ,‬וז״ל מוהריב״ץ ז״ל בתשובתו הנ״ל‪ .‬וד‪,‬ר״ן‬
‫ומ״ש בגמרא‪ ,‬שושבינין למה‪ ,‬מפה למה‪ .‬שמזה‬
‫ז״ל כשתמד‪ ,‬בריש שבת על מנד‪,‬גינו שאנו כונסים‬
‫רצו השואלים להביא ראיה שיש מפה לקנוח‪.‬‬
‫נשים בששי בשבת נגד תקנת רז״ל במשנה ובגמ׳‪.‬‬
‫לזה השיב מוהריב״ץ ז״ל‪ ,‬דכוונת הש״ס על ימות‬
‫יישב הענין ועשה לו סמוכות מטעם זה‪ ,‬דלא תקנו‬
‫החול דוקא‪ ,‬דכיון דשרית בעילה בשבת משום דרוב‬
‫ז״ל ברביעי אלא היכא דשייך טענת בתולים מטעם‬
‫בקיאין בהטיה‪ ,‬א״כ בכדי טרחי׳ בחול לעשות שושבינין‬
‫זה דישכים לב״ד בחמישי‪ ,‬אבל אנן דמקדשין וכונסין‬
‫■ומפה‪ ,‬שהרי יטה זיטעון לא מצאתי בתולים‪ .‬ומשני‬
‫לאלתר אין לנו טענת בחולים ]דאם זינתד‪ ,‬ודאי קודם‬
‫דהני שושבינין שמא יראה ויאבד‪ .‬וכן מוכח מדברי‬
‫לכן זינתד‪ [,‬ולא שייך טעמא דישכים לב״ד ע״ש‪ .‬ועי׳‬
‫רש״י להדיא‪ .‬וכך הבינו בו התום׳‪ .‬והם פירשו דמשבת‬
‫במקור הדברים בהר״ן שבאו בארוכד‪ .‬יותר‪ ,‬והם הם‬
‫קמקשי מפה ושושבינין למה‪ ,‬ואך עיקר הקו׳ היא‬
‫דברי מוד‪,‬ריב״ץ ז״ל‪ .‬וקו׳ כת״ר תחול גם על הר״ן ז״ל‪.‬‬
‫משושבינין בלא מפה‪ ,‬כדמשמע מסוף דבריד‪,‬ם גבי‬
‫אמנם כפי האמת אין זו קושיא כלל‪ .‬למדקדק בדברי‬
‫מעשים בכל יום שלא הזכירו רק שושבינין לבד ולא‬
‫רש״י וד‪,‬ר״ן בריש המסכתא‪ ,‬דלא הקפידו ז״ל‬
‫מפה‪ .‬זו דעת מח־‪,‬ריב״ץ ז״ל‪ .‬וכחו גדול לפרש וליישב‬
‫לישא ברביעי כדי שישכים לב״ד‪ ,‬אלא לגבי טענת‬
‫דברי הש״ם באופן שיהיו אליבא דמר״ן דיאסור גבי‬
‫בתולים‪ .‬ור״ל ובזמנם שד‪,‬יו מקדשין הרבה זמן קודם‬
‫בתולים מק״ו מההיא דסי׳ שכ״ח וכמו שהוכחתי‪ .‬ובפרט‬
‫החופד‪ ,‬דאז יש איסור ערוד‪ ,‬שזינתד‪ ,‬תחתיו‪ .‬ולכן תקנו‬
‫דיש לפנינו דעת רש״י ז״ל‪ ,‬דמפרשה דקאי אחול‪ .‬ואם‬
‫ברביעי כדי שישכים לב״ד בעוד כעסו עליו‪ .‬ואם ישהה‬
‫יש מפרשים שיפרשו להדיא דקאי גם אמפה בשבת‪,‬‬
‫שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו‬
‫הלא ודאי הם חולקים על מר״ן סי׳ שכ״ח הנ״ל וססי׳‬
‫ונאסרה‪ ,‬ומתוך שבא לב״ד יתברר הדבר שיצא הקול‬
‫ש״כ‪ ,‬ומקלץ כהרדב״ז‪ .‬אבל לדשן דסוברים כמר״ן‬
‫ויבואו עדים‪ .‬כמבואר כל זה ברש״י והר״ן ע״ע‪ .‬וא״כ‬
‫ז״ל האוסר בבגד שעל המפה וכ״ש בבתולים‪ ,‬ודאי‬
‫דוקא התם משום איסורא דא״א‪ ,‬חשו לשמא יתקרר‪,‬‬
‫דמוכרחים אנו לפרש דברי הש״ס דקאי על ימות החול‬
‫אבל כאן ב שבל מקח טעות לבד לא חשו לזד‪,‬׳ ואם‬
‫דוקא‪ .‬וכמו שבלא״ה כן מוכרח לפרש ג״כ לדעת‬
‫יתקרר אדרבה טוב הוא וש‪,‬יד‪ ,‬שלום‪ ,‬או גם אח״ז אם‬
‫האוסרים בש״ס לבעול בתולה בשבת משום חבורה‪,‬‬
‫עומד בדעתו י כל לטעון עליד‪ ,‬מקח טעות או לנכות‬
‫שהם מוכרחים לו׳ דשושבינין ומפה אין להם ענין‬
‫לה מכתו׳‪ ,‬או לגרשה‪ .‬ואין זה דחוף‪ .‬וממילא כוונת‬
‫לשבת אלא לחול‪ .‬ועי׳ עוד במפרשי הש״ס מזה‪.‬‬
‫מוד‪,‬ריב״ץ ז״ל להסיק מזה דבשביל זה אין ראוי לחלל‬
‫שבת לצבוע בגד‪ .‬רק אם יבעזל לא יקנח משום צובע‬ ‫ועל מ״ש מוד‪,‬ריב״ץ ז״ל‪ ,‬שהבועל בשבת אין לו‬
‫וימחול בטענת בתלים‪ ,‬או יעשה אח״ב משפט אם‬ ‫טענת בתולים‪ ,‬שלא הי׳׳ל לבעול‪ .‬בזמן שמותר‬
‫אפשר‪.‬‬ ‫לבעול ואסור לקנח‪ .‬וה״ז בפשיעתו שאלו רצה היה‬
‫ג ם ההיא דד‪,‬פסק טהרה ביום שב״ק ע״י בגד לבן‪,‬‬ ‫ממתין עד מוצאי שבת ע״כ‪ .‬על זה תמה מעכ״ת על‬
‫שהביא מפקודת אלעזר בשם המשד״ר‪ .‬לפקוצ״ד‬ ‫לשון פשיעד״ דד״רי גאוני עולם נד‪,‬נו עצמם בהיתר זה‪,‬‬
‫לא דמי כלל‪ ,‬ולאו מטעם לכלוך‪ ,‬דהא לדעת מר״ן גם‬ ‫וממילא היא נקראת בעילת מצוה‪ ,‬ואיך יתכן בזה‬
‫סה‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ לב‬ ‫שמ״ש‬
‫בליבון כלל‪ .‬שהיא מיוחדת רק לסינון‪ ,‬ולא איכפת ליה‬ ‫דרך לכלוך אסור כמ״ש המ״א‪ .‬וכמו שכתבתי לעל‪,‬‬
‫בליבונה כלל‪ .‬זע״ז מביא ראיה ממוך שהתקינה לנדתה‪.‬‬ ‫אלא דשם יש ספק ג ד ל אם תראה אם לאו‪ .‬כיון שעברו‬
‫שהוא מץחד לכך‪ ,‬ולא איכפת ליה בצביעתו כלל‪ ,‬כי‬ ‫ימי גדתה‪ ,‬והיא עומדת לעשות ז׳ נקיים‪ .‬ורובם אין‬
‫הוא מיוחד למלאכתו‪ .‬לא׳ מטעמים של רש״י ותוס׳‪,‬‬ ‫רואות‪ .‬וגם היא מסתמא לא תראה‪ .‬וגם אם יהיה הרבה‬
‫כנז״ל‪ .‬וה״ה למשמרת שעיקרה שהיא מיוחדת למלאכתה‬ ‫לא איכפת לה ל א ניח״ל בזה שתראה‪ ,‬ואין כאן פ״ר‪.‬‬
‫לסנן‪ ,‬ולא איכפת ליה בליבונה כלל‪ .‬כנ״ל מוכרח כדי‬ ‫וגם אם יהיה‪ ,‬הוי פס״ר דלא ניח״ל‪ .‬לא כן בדם‬
‫ליישב דבריו‪.‬‬ ‫בתלים וכמש״ל‪ .‬כן יש ליישב לדעת מר״ן האוסר‪.‬‬
‫גדולה לענין בתולים‪ ,‬דאדרבא‬ ‫ונמצא מזה ראיד‪,‬‬ ‫ג ם ההיא דמוך שהתקינה לגדתה‪ ,‬שכתב הגרש״ז ז״ל‬
‫בצביעתד‪ .‬וניחא ליד‪ .‬בזה כדי‬ ‫איכפת ליה‬ ‫בקונטריס אחרון שלו‪ .‬דלא נחלקו רש״י ותוס׳‬
‫ואדרבא‪ ,‬היחוד שמייחדין אותו‬ ‫לברר‪ ,‬דודאי אסור‪.‬‬ ‫אלא משום הוצאה‪ .‬אבל משום צובע ליכא‪ ,‬זה אמת‬
‫שכיוונה ליחדו שיהיה נצבע‪.‬‬ ‫לזה‪ ,‬הוא מגרעת‪.‬‬ ‫הדבר‪ .‬אמנם המדקדק בדבריהם ז״ל‪ ,‬דבין לפי׳ התוס׳‬
‫בטעם נתינת המוך היא נותנתו כדי שלא י פ ל הדם‬
‫וגם מסוף דבריו שהקשה דא״כ לא מצינו ז׳ נקיים‬
‫על בשרה ויתיבש ותצטער‪ .‬ובין לפרש״י שמכוונת‬
‫לפי דברי רע״ק ולר״י דאסר דבר שאינו מתכוין‬
‫שיפול הדם על המוך ל א יטנפו בגדיה‪ .‬ע״כ‪ .‬הנה בכל‬
‫וכו׳‪ .‬מזה נראד‪ ,‬סייעתא לדברינו‪ ,‬דכוונתו ברורה‪.‬‬
‫זה אץ לה צורך בקיבח הדם לאיזה עגין של צביעה‬
‫דבשלמא לפי דעת הסוברים כר״ש ומר״ן מכללם‪ ,‬דדבר‬
‫וכיוצא‪ ,‬אלא לשלא תצטער ל א יטנפו בגדיה‪ .‬ובזה‬
‫שאינו מתכוין מותר‪ .‬ניחא ענין בדיקת ז׳ נקיים‪ ,‬דהרי‬ ‫ודאי יש להקל דאין כאן ריח כוונה לצביעה דלא‬
‫הוא אינו מתכוין לצבוע‪ .‬ועל הרוב לא תמצא דם תוך‬
‫איכפת לה שיהיה נצבע או לא‪ ,‬והוי פ״ר דלא ניח״ל‪.‬‬
‫ז׳ נקיים‪ ,‬וממילא אין כאן פס״ר‪ .‬ואת״ל וכו׳‪ .‬תמצא‬
‫ודמי ממש למשמרת דלא איכפת ליה בליבונה כלל‪.‬‬
‫רק כתם‪ ,‬שד‪,‬וא דבר מועט הרבד‪ ,‬ואץ בו ממש‪ .‬שהתירו‬
‫והיא עשויה לכך כמ״ש המ״א סי׳ שי״ט סק״א‪ .‬לא כן‬
‫גבי לבון‪ ,‬וגם צביעד‪ ,,‬ועוד יותר דלא איכפת לה שיר‪,‬יד‪,‬‬ ‫בנד״ד בבירור הבתולים שהיא צריכה וניח״ל שהבגד‬
‫נצבע‪ .‬וגם לא ניח״ל שתד‪,‬יד‪ ,‬טמאה‪ .‬רק שלא תמצא‬
‫יהיה נצבע כדי לברר עי״ז שבתליה קיימים‪ .‬דודאי‬
‫ותד‪ ,T ,‬טד‪,‬ורד‪ .,‬ואץ שום קו׳ מזד‪ .,‬אבל לדעת רע״ק‬
‫ה״ז דומה להא דסי׳ שכ״ח בדם של המכה דותר חמור‬
‫ולדעת ר׳ יהודד‪ ,‬שאסר דבר שאינו מתכוין‪ .‬מאי‬
‫וכמש״ל‪ .‬וגם אין זה בכלל לכלוך דאין אדם רוצה‬
‫איכא למימר לדעת האוסרים משום צביעד‪ ,,‬אלא ודאי‬ ‫בו ורוצה להרחיק ממנו‪ ,‬אבל דם בתולים דבר שהעלם‬
‫דבמיוחד לכך יש לד‪,‬קל וכו׳‪ .‬זה הנר׳ מוכרח בכוונת‬ ‫שומרים עליו כמו חפצי זהב ויותר‪ ,‬כי בזה תלוי כבוד‬
‫דבריו‪ .‬וממילא נשמע דלדידן דקי״ל כר״ש להתיר‬ ‫האשה והצלחת זיווגה עם בעלה‪ ,‬ורוצים בקיומו וניח״ל‬
‫בדבר שאינו מתכוץ א״צ לטעם שמיחדין אותו לכך‪.‬‬ ‫בזה‪ .‬ומחכים ומצפים לזה‪ .‬איך יהיה זה בכלל לכלוך‪.‬‬
‫ומותר מטעם שאינו מתכוץ וגם לא פס״ר‪ ,‬ולא ניח״ל‪.‬‬ ‫ובודאי דאסור לדעת מר״ן מההיא דסי׳ שכ״ח ויותר‪.‬‬
‫ו על הכל‪ .‬הרי לפנינו דעת גדול האחרונים הפמ״ג‬ ‫זאעיקרא דמלתא‪ .‬דברי הגרש״ז בקו״א הנ״ל‪.‬‬
‫ז״ל בסי׳ ר״פ על ההוא דינא דמותר לבעול‬ ‫לפקוצ״ד אינם מובנים‪ .‬דמתחי׳ עשה‬
‫בתולה בשבת‪ .‬שם רמז‪ ,‬דלקנח אח״כ דם בתולים‪ .‬עי׳‬ ‫חילוק בין הא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה‪ ,‬משום‬
‫סי׳ ש״ב במ״א אות כ״ד וכ״ה‪ .‬ר״ל דשם אות כ״ב‬ ‫דמפה דרכה בצביעה וכר ואסור מד״ס‪ .‬אבל משמרת‬
‫כ״ה‪ .‬המ״א מקיים ומאשר דברי מר״ן ז״ל‪ ,‬ודוחה דברי‬ ‫אין דרכה בליבון כלל‪ .‬והוסיף בין ב׳ חצאי לבנה‪ ,‬דגם‬
‫הכנד‪,‬״ג שהקל בדבר‪ .‬מוכח דמר״ן ז״ל לא ס״ל טעמא‬ ‫לענין דבר מועט גבי צביעה אסור אע״פ שהיא‬
‫דלכלוך ע״ש‪ .‬ומסיים הפמ״ג ובבגד אדום בודאי יש‬ ‫מועטת‪ .‬מ״מ אותו מעט שנצבע צביעתו ניכרת יפה‬
‫לץד‪,‬ר ע״כ‪ .‬ר״ל דאפי׳ לדעת המקילים‪ .‬בבגד אדום‬ ‫למראית עין הלכך דינו כחצי שיעור שאסור אפי׳‬
‫יש להחמיר וליזהר‪ .‬ועי׳ סי׳ שכ״ח מ״א אות נ״ב‪.‬‬ ‫במקלקל‪ .‬אבל בשריה מועטת אין ליבונו ניכר וכף‪,‬‬
‫ובמחצ״ה שם כתב וז״ל‪ ,‬וע״ל סי׳ ש״ך הביא המ״א‬ ‫עכל״ה‪ .‬הרי דמוסיף לחזק האיסור בהא ד ‪T‬יו צבועות‪.‬‬
‫בסקכ״ד בשם הרדב״ז שד‪.‬ם חומרא יתירא כיון שהוא‬ ‫ואפי׳ יהיה דבר מועט‪ ,‬היפך הליבון דבדבר מועט יש‬
‫דרך לכלוך‪ .‬ומ״א כתב דהדבר במחלוקת שנויה ע״כ‪.‬‬ ‫להקל‪ .‬וא״כ איך יבא ע״ז סיום הדברים שכתב וז״ל‬
‫ר״ל דיש מחלוקת בין מר״ן להרדב״ז‪ ,‬ומר״ן מחמיר‪.‬‬ ‫ותדע דאל״כ אסור לאשד‪ .‬שפירסה נדה בשבת ליתן‬
‫ווה מלבד מה שכתבתי לעיל לדעת המ״א‪ .‬דהרדב״ז‬ ‫שום מוך וכו׳ כמו שאסור ליתן בגד על הימכה וכר‪.‬‬
‫יודה בהא דסי׳ שכ״ח‪ .‬ולא חלק אלא בההיא דסי׳‬ ‫שמשמעות הדברים לכאורה‪ ,‬מל׳ ותדע ופו׳‪ .‬כאלו בא‬
‫ש״ך לבד‪.‬‬ ‫לחזק את דבריו הא׳ להחמ ‪ T‬בצביעה‪ ,‬ולהקל בליבון‪.‬‬
‫ובאמת הוא בהיפך‪ ,‬שמביא ראיה להקל גם בצביעה‪.‬‬
‫מציגו תנא דמסייע ליה למד‪,‬ריב״ץ ז״ל‪ ,‬דדעת‬ ‫היי‬
‫וא״כ מאי ותדע וכר‪ .‬גם הטעם החדש שהמציא משום‬
‫מר״ן לאסור גבי בתולים‪ .‬וצדקו דברי הרה״ג‬
‫שמיוחד לכך‪ .‬וכמ״ש שהתקינה לנדתה‪ ,‬קשה האם‬
‫מוהריב״ץ ז״ל‪ .‬ומי כמור‪,‬ו מורה‪.‬‬
‫בשביל שיחדו לכך‪ ,‬לא יהיה בו דין צובע‪ .‬ולכאורה‬
‫ספרים שהביא מעכ״ת אינם במחיצתי‪ .‬והרבה‬ ‫שאר‬ ‫הוא בהיפך שיחדו לקבל דם‪.‬‬
‫טרחתי להשיגם ולא הצלחתי‪ .‬ובכל אופן דעת‬ ‫ו מ ה שנל׳ לדחוק בדבריו ולקרבו לדברינו‪ ,‬הוא‬
‫מר״ן מבוררת לאסור‪.‬‬ ‫שמוסיף להביא ראיה למשמרת שאין דרכה‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ לב‬
‫ש‪1‬ב בהיותי לומד בספר לוית חן להראש״ל הגר״ע‬
‫יוסף שליט״א‪ .‬בענין אחר‪ .‬והגה לנגד עיני מ״ש‬
‫בסי׳ שכ״ח בענין זה‪ ,‬שבידיעתו הרחבה הקיף את כל‬
‫הנאמר בענין בקצרה‪ .‬והביא כל הפום׳ המדברים בענין‬
‫גם ספרים שאינם במחיצתינו‪ .‬ואנהרינהז לעיינין בהרבה‬
‫דברים‪ .‬תחלה הביא גם הוא דברי חכם צבי שפסק‬
‫כדברי הרדב״ז‪ ,‬ושכ״ם בשואל ומשיב תניינא ח״ב סי׳‬
‫ז׳‪ .‬גם הביא דברי המשד״ר הנ״ל‪ .‬ושוב הביא דברי‬
‫המנחת שבת שפסק כמר״ן ז״ל לאסור גם כשהוא דרך‬
‫לכלוך‪ ,‬ובדף קמ״ט בהערה למטה‪ .‬משם ספר לקט יושר‬
‫שפעם אחת חתך רבי׳ ישראל איסרלן אצבעו עד שיצא‬
‫דם ולא רצה לקנח המכה משום צובע‪ .‬ושאל אותו‪.‬‬
‫א״כ היאך הנדות בודקות עצמן בשבת• ואמר לו שמא‬
‫לא מוצאות דם עכ״ל‪.‬‬
‫וזהו כמו שתירצתי אני הצעיר למעלה‪ .‬דאפשר שלא‬
‫תמצא דם ולא הוי פס״ר ע״ש‪ .‬גם הביא מספר‬
‫הזכרון להגר״ח שמואלב^ זצ״ל עמוד רצ״ה‪ .‬במנהגי‬
‫מהר״י וויל דאין להניח בגד ע״ג חתך משום צובע‪.‬‬
‫א ך מה שהביא שם משם שטה מקובצת שכתב שמצא‬
‫בקוגטריסין שלדעת רש״י אין לחוש לצביעת‬
‫הסדינין מדם בתולים משום דלא שייך צביעה אלא‬
‫בדבר שיש בו טורח ואומנות‪ .‬כגון שעשה חבורה שיש‬
‫בה טורח‪ .‬אבל כשהוא מיפקד פקיד אין בו טורח וכו׳‬
‫ע״ש‪ .‬ומזה למד הראש״ל לענין בדיקת נדה בהפסק‬
‫טהרה בשבת‪ .‬דהוי כמפקד פקיד ואין בזה משום צביעת‬
‫ע״ש‪ .‬והוא תמוה דבשלמא לגבי חבורה שייך לו׳ דאם‬
‫הוא‪ .‬מפקד פק ‪ T‬לא עושה חבורה כיון דל״ש טורח‬
‫וכמ״ש בש״ס‪ .‬אבל לגבי צובע איזה הפרש איכא בין‬
‫טורח ללא סורח‪ .‬והלא בין כך ובין כד הוא צובע‪ .‬האם‬
‫נאמר שכל מלאכה שאין בה טורח מותר לעשות‪ .‬והלא‬
‫אין לך דבר קל כמו להוריד או להעלות כפתור‬
‫להדליק או לכבות‪ .‬ועכ״ז אסור‪ .‬וברור שיש טעות‬
‫בקונטריסין ולא נאמר זה אלא לגבי חובל ולא לגבי‬
‫צובע‪.‬‬
‫ג ם הביא דברי רבי׳ זלמן בקו״א הנ״ל‪ .‬ורמז לדברי‬
‫אבני נזר ובדי השלחן שדחו דבריו ע״ש‪ .‬ובאמת‬
‫שאין לזה שום טעם דמשום שיחדו לכך יהיה מותר‬
‫לצובעו‪ .‬והרי גם במכה שעל ידו‪ ,‬שהבגד שנותן עליה‬
‫גם הוא יקרא מיוחד לכך‪ ,‬דסתמא איירי אפי׳ בבגד‬
‫קטן כל דהו‪ ,‬דלא חזי רק לכסות בו המכה‪ ,‬ועכ״ז‬
‫אסור משום צובע‪ ,‬ועוד דפי׳ יחוד‪ ,‬מורה שהוא מיוחד‬
‫לכך להרבה פעמים ונותנת אותו תמיד כההיא דמסננת‪.‬‬
‫אבל במוך של נדה ודאי שהיא מחליפה אותו בכל פעם‬
‫בשביל נקיות‪ .‬וגם שתדע מחדש אם עדיין דם או לא‪,‬‬
‫ולא דמו כלל‪.‬‬
‫ג ם הביא לנו הראש״ל שליט״א‪ ,‬דברי השואל ומשיב‬
‫שהביא דבריו בס׳ חיים של שלום‪ ,‬שאשה‬
‫ששופעת דם אין לה לבדוק עצמה בשבת בבד לבן‬
‫להפסיק בטד‪,‬רה משום צביעה ע״ש‪ .‬ואני רואה שהשואל‬
‫ומשיב סותר דבריו במהדורא תניינא ח״ב סי׳ ז׳ שהביא‬
‫הראש״ל גופיה שחיזק דברי הח״ץ להקל‪ .‬וכאן כתב‬
‫להחמיר‪ ,‬והראש״ל לא העיר ע״ז‪ .‬ונראין דבריו כאן‬
‫עיקר שפסק להל״מ‪ .‬וגם דבריו במהדורא תניינא אינם‬
‫שמ״ש‬ ‫סר‬
‫ק ם דינא‪ .‬דמותר לבעול בתולה בשבת‪ ,‬אבל אסור‬
‫לקנח דם בתולים במפה‪ ,‬משום צובע‪ .‬זהו הג״ל‪,‬‬
‫וצויי״מ‪ .‬וימ״ז‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בתמוז תש״ד‬
‫לפ״ק‪.‬‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫מילואים‬
‫שוב בא לידי ספר משחא דרבותא‪ ,‬וראיתי לו בח״א‬
‫סי׳ שכ״ח‪ ,‬שהאריך הרבה להביא ראיות לקיים‬
‫דברי הרדב״ז דכל שהוא דרך לכלוך שרי‪ ,‬ואין בו‬
‫משום צביעה‪ .‬והביא ראיה מדין היתר לבעול בתולה‬
‫בשבת ומדין הפסק טהרה ביום שב״ק‪ .‬וכתב דמכ״ז‬
‫משמע דליכא חששא כיון שהוא דרך לכלוך עכל״ה‪.‬‬
‫ו עוד סיים להקשות על השב״הל והרוקח‪ .‬והיא דעת‬
‫מר״ן שאסרו להניח בגד על המכה‪ .‬נהי דלא‬
‫תקשי להו מהא דבועל בתולה בשבת‪ ,‬דנימא דס״ל‬
‫כר״י דאסור להתכוין לבעול בעילה גמורה אלא בהטיה‬
‫דוקא הוא דשרי‪ .‬וכיון דלא פסיק רישיה הוא לענין‬
‫חובל‪ .‬גם לענין צביעת מפה אמרי׳ דלאו פסיק רישיה‬
‫אלא מההיא דגדה וזבה מאי איכא למימר‪ .‬ועוד הקשה‬
‫על מר״ן דכיון דחשש להגי סברות דאסור ליתן בגד‬
‫על המכה אלמא דסבר דגם דרך לכלוך יש בו חשש‬
‫צביעה‪ .‬ואיך כתב בסי׳ של״ד דאסור ליתן על הטלית‬
‫מים‪ ,‬ויין ושאר משקין שרי‪ .‬והו״ל לחלק בין יין אדום‬
‫ללבן וצ״ע‪ .‬וסיים ולענין הלכה אין ולא ורפיא בידי‬
‫שלא מצאתי לא׳ מן הא׳ שהתיר זה בפירוש‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ומשמעות דבריו דמר״ן אוסר גם דרך לכלוך‪ .‬היפך‬
‫הרדב״ז‪ ,‬וג״כ אם לא יעשה דרך הטיה‬
‫הו״ל פסיק רישיה ואסור משום צובע‪ ,‬לדעת מר״ז‬
‫וסיעתיה‪ .‬וגם משום חובל‪ .‬גם לא עלה על דעתו לתרץ‬
‫משום שיחדו לנדתה‪ .‬מוכח דאינו סובר כרבי׳ זלמן‬
‫בקו״א‪ .‬גם בקצות השלחן בבדי השלחן הביא דברי‬
‫האבני נזר שדחה דברי הגר״ז בקו״א‪ ,‬וכתב דיחדו לא‬
‫מהני‪ .‬וכל האחרונים מחפשים תירוצים ולא תירצו כתי׳‬
‫הקו״א‪ .‬מוכח דלא ס״ל כן‪.‬‬
‫אמנם מ״ש המשד״ר לתרץ לדעת מר״ן וסיעתיה דלא‬
‫התירו לבעול בשבת אלא בהטיה דאז ליכא‬
‫פס״ר‪ .‬נראה ברור דזה היפך הרמב״ם הטור ומר״ן‬
‫שכתבו שאין בזה משום חובל ולא משום צער לה‪,‬‬
‫דדבריהם ברורים דאיירי בבעילה גמורה שהוא חובל‪.‬‬
‫ועכ״ז אין בזה משום חובל וכר‪ .‬וכן האריך הב״ח‬
‫להוכיח דלפי מסקנת הש״ס דהלכה מותר לבעול בתולה‬
‫בשבת‪ .‬קי״ל כההוא טעמא דדם מיפקד פק ‪ T‬ואין כאן‬
‫חבורה‪ .‬וכן פי׳ המשד״ר גופיה דברי הרמב״ם שהם‬
‫כדר‪.‬רי מר״ן ממש‪ .‬ועכ״פ שמעי' מדברי המשד״ר‬
‫דמשום צובע ודאי אסור‪ ,‬אם יעשה בעילה גמורה‬
‫לדעת מר״ן וסיעתיה‪ .‬וזה מוכרח דבשלמא חבירה קי״ל‬
‫דם מיפקד פקש וכמ״ש‪ .‬אבל גבי צובע מאי איכא‬
‫למימר‪ .‬וגם המשד״ר הרי סיים דלענין הלכה אין ולא‬
‫ורפיא בידיה‬
‫ולזה בא חכם‪ .‬הרב מהריב״ץ ופסק דאסור לקנח‬
‫בשבת משום צובע‪ .‬דאל״ה הו״ל פס״ר דניח״ל‪.‬‬
‫סז‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ לג‬ ‫שמ״ש‬
‫בקצת מקומות מד‪,‬סדין‪ .‬נימורים מכאן ומכאן‪ ,‬אזי‬ ‫מובנים‪ ,‬שכתב שאף שיש לפקפק באיזה ראיות דהו״ל‬
‫במקום טובת מראד‪,‬ו‪ .‬אדרבה משחית הודו וד‪,‬דרו‪ .‬ושו״א‬ ‫פס״ר דלא ניח״ל‪ .‬ואינו מובן דזה מסייע להיתר כיון‬
‫לא יניח סדין כזה לפני האורחין‪ ,‬כי הוא מושחת‪ .‬וא״כ‬ ‫דלא ניח״ל‪ .‬גם מה יאמר בפריסת סדין לבן של‬
‫בעניינים אלו דנד״ד‪ ,‬בבגד לחפסק טד‪,‬רד‪ ,‬או לדם‬ ‫הבתולים והלא הוא פס״ר דניח״ל‪ ,‬וצ״ע‪ .‬ולכן דבריו‬
‫בתולים או בבגד שע״ג מפד‪ .,‬חתי׳ חתיכות‪ .‬העשוים‬ ‫שהביא בס׳ היים של שלום עיקר‪ .‬ושם בס' חיים של‬
‫לזרוק לאשפד‪ ,‬אח״כ‪ .‬איך שייך לר בהו שמטיב מראהו‬ ‫שלום תמה עליו‪ ,‬דהרי הוא דבר שאין מתכוין‪ .‬דלא‬
‫וכר‪ .‬במקום שאין עשוים לשום תואר רק לספוג דם‬ ‫ניח״ל בהאי צביעה וכו׳ ע״ש‪ .‬והראש״ל תמה עליו‪.‬‬
‫או במקצת הבגד או בכולו‪ .‬גם לא איכפת לן שיהיה‬ ‫דמה לו כי יזעק על השואל ומשיב‪ .‬והרי כבר נפסק‬
‫בכולו כדי שייטיב מראהו‪ .‬ובודאי דלא הוי בכלל צובע‬ ‫בש״ע סי׳ ש״ך לאסור כדברי היראים אע״פ שהוא ג״כ‬
‫כלל‪ .‬וסברא גדולד‪ ,‬היא‪ .‬וכמ״ש היעב״ץ בקו׳ על‬ ‫פס״ר דלא ניח״ל ע״ש ודבריו נכונים‪ .‬ורק מה שסיים‬
‫המ״א‪ ,‬וק״ו הוא לנד״ד‪.‬‬ ‫דמגמ׳ כתו׳ ו׳ מבעילת בתולה לק״מ‪ .‬שי״ל כמ״ש‬
‫ואם כן ה׳ עמנו וכיווננו אל האמת‪ ,‬אזי מצאנו ריוח‬ ‫בשטה מקובצת שרבני צרפת כתבו שלא התירו לבעול‬
‫והצלד‪ .,‬לכל העניינים‪ ,‬לזבה ולנדה‪ .‬וגם למכד‪,‬‬ ‫בשבת אלא בהטיה שאז לא הוי פס״ר וכו׳ ע״ש‪ .‬כבר‬
‫וגם לבתולים‪ ,‬דכולם בשבת יהיו ע״י בגד צבוע אדום‪.‬‬ ‫הכרענו למעלה דדעת מר״ן גם בבעילה גמורה מותר‪.‬‬
‫ואז לגבי איסור צביעה אין כאן‪ .‬ולגבי ראיד‪ ,‬לבתולים‬ ‫וכן סיים השט״מ‪ ,‬שלדעת הרי״ף והרמ״ה אין חילוק‬
‫יש כאן‪ ,‬דעכ״פ ניכר הדבר במד‪ ,‬שניתוסף על הבגד‬ ‫כזה ע״כ‪ .‬וכמו שהוכחתי מדברי הב״ח והפום׳‪ .‬מכל‬
‫חתי׳ דם או מראיהן באיזהו מקומן מן הבגד‪ .‬דודאי‬ ‫הנאמר לעיל‪ .‬צדקו דברי הרה״ג מוהריב״ץ שאסר לקנח‬
‫באו מן הבתולים‪.‬‬ ‫במפה בשבת לדעת מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫ו בז ה יצאנו ממבוכה גדולה‪ ,‬שלכל התירוצים שתירצתי‬
‫ו א מנ ם מדברי הראש״ל שליט״א‪ .‬למדתי תיקון גם‬
‫למעלה בתשובתי‪ .‬דהו״ל פס״ר דלא ניחא ליד‪.,‬‬
‫לבתולים וגם לנדה וזבה‪ .‬והוא ממה שמצינו‬
‫כל זה לא מניח חדעת‪ ,‬שד‪,‬רי מר״ן סי׳ שכ״ח בבגד‬
‫מחלוקת הפוס׳ בבגד אדום אם יש בו משום צובע‪,‬‬
‫שעל המכה‪ ,‬איירי ג״כ בפס״ר דלא ניח״ל ועכ״ז אסר‪.‬‬
‫דלדעת המ״א כתב דכ״ש בבגד אדום שיש בו משום‬
‫ורמז לזד‪ ,‬הראש״ל שכתב מד‪ ,‬לו כי יזעק וכו׳ וד‪,‬רי‬
‫צובע‪ .‬ונמשך אחריו רבי׳ זלמן בש״ע שלו סי׳ שכ״ח‪.‬‬
‫פסק מר״ן סי׳ שכ״ח וכו׳ אע״פ שהוא פס״ר דלא‬
‫וחיי אדם‪ .‬ובן איש חי‪ .‬כמ״ש הראש״ל שם‪ .‬ואמנם‬
‫ניח״ל וכו׳ ע״ש‪ .‬אבל במד‪ ,‬שיהיד‪ ,‬הבגד אדום‪ ,‬נחה‬
‫כנגד זה רבו הפוס׳ הסוברים דדוקא בגד לבן שייך בו‬
‫שקטד‪ ,‬האר״ש‪ ,‬דמעיקרא אין כאן צביעה‪ .‬ואוכל לומר‬
‫צביעה‪ .‬והם ס׳ יוסף אומץ למהר״י יוזפא סי׳ חרנ״ב‪,‬‬
‫ג״כ בפד‪ ,‬מלא‪ ,‬דרבינו הגדול מוד‪,‬ריב״ץ זצ״ל‪ ,‬שאסר‬
‫שהיה מקפיד שיהיה הקינוח בבגד אדום או בגד‬
‫לקנח‪ .‬היינו ודאי בבגד לבן דוקא‪ ,‬שיש בו דין צביעה‪.‬‬
‫המלוכלך בדם‪ .‬והביא ראיה מס׳ יראים שלו שהיה‬
‫אבל בבגד אדום גם הוא יודד‪ ,‬להתיר בשופי‪.‬‬
‫כתוב בו להדיא‪ .‬״מצבע שאינו אדום״ משום שצובע‬
‫ק ם דינא‪ ,‬דד‪,‬בועל בתולד‪ ,‬בשבת אסור לקנח דם‬
‫ע״ש‪ .‬וכן היא דעת הא״ר סוף סי׳ ש״ך‪ .‬וכ״כ הרב‬
‫בתולים בבגד לבן‪ .‬אבל בבגד אדום מותר לקנח‪.‬‬
‫אהל מועד הל׳ שבת דרך ט׳ נתיב ט׳‪ .‬גם הגאון יעב״ץ‬
‫וצויי״מ וימ״ן‪ .‬ד‪,‬חו״פ יום ששי בשבת בשעה חמש‪,‬‬
‫בס׳ מור וקציעה ססי׳ שכ״ח‪ .‬אחר שנתן טעם לדברי‬
‫כ״ז תמוז שנת תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫המ״א שאסר בבגד אדום‪ ,‬משום שמתקנו ומטיב מראהו‬
‫עבד אל דוק וחוג אשש‬ ‫וגוונו‪ .‬שוב תמה עליו‪ .‬דודאי לא מיחייב בצובע‪ .‬בצבע‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬ ‫ע״ג צבע‪ ,‬דלא מהני מידי‪ ,‬ולאו מלאכת מחשבת היא‪.‬‬
‫אא״כ היתה כהד‪ ,‬ועשאה עזה וכו׳ ע״ש‪ .‬הביא הראש״ל‬
‫ס י מ ן לג‬ ‫דבר ‪,T‬ם ופסק להקל כמותם ע״ש‪ .‬וכן נ״ל גם אני‬
‫תפלת ערבית של שבת קודם פלג המנחה‬ ‫לדקדק מדברי המשחא דרבותא שם דף י״ה בסופו‪,‬‬
‫וז״ל‪ .‬ואיך בודקת ב״בגד פשתן לבן״‪ .‬והא חיישי׳‬
‫לכבוד בני חמודי‪ ,‬הרב אברהס משאש שליט״א‪ ,‬רב‬
‫לצביעה וכו׳‪ .‬גם לשון חכם צבי הנ״ל וז״ל‪ .‬אלא ודאי‬
‫בלאווארין צרפת‪ ,‬שלום וברכה רבד‪ .,‬אין לדבר‬
‫שאין בזה משום צובע וכדקי״ל שמותר לבעול הבתולה‬
‫קצבה‪ ,‬לך ולנו״ב ת״מ ולבניך היקרים העי״א‪.‬‬
‫בשבת אע״פ שד‪,‬יו בועלין על ״סדין לבן״ וכו׳ עכ״ל‪.‬‬
‫בן יקיר‪.‬‬
‫גם הרב שואל ומשיב הנ״ל כתב שאם שופעת דם אין‬
‫על דבר מד‪ ,‬ששאלת אותי בהיותי בפאריז על תפלת‬
‫לה לבדוק בשבת ״בבד לבן״ להפסיק בטהרה משום‬
‫ערבית ליל ש״ק שכל הזמן היה לבם שעד‪ ,‬קבועה‬
‫צביעה ע״ב‪ .‬גם בס׳ חיים של שלום הנ״ל וז״ל‪ .‬אע״פ‬
‫להתפלל בשבע בין בחורף בין בקיץ בין בשיש שעה‬
‫שהיו בועלים על ״סדין לבן״ כדי לפרוש השמלה ע״כ‪.‬‬
‫נוספת או לא‪ .‬ועכשיו באו מערערים על איזד‪ .‬שבתות‬
‫בשנה שד‪,‬שעד‪ ,‬היא קודם פלג המנחה שלפי דעת הפוס׳‬ ‫ו כן נ״ל לקוצ״ד להכריע כדעת המתירים הנ״ל בבגד‬
‫אין להקדים זמן ערבית בין בשבת בין בחול קודם‬ ‫אדום‪ .‬שהרי טעמו של המ״א וכפי מה שפי׳ בו‬
‫פלג המנחה ואמרת לי שאם תשנד‪ ,‬להם את השעד‪,‬‬ ‫הגאון יעב״ץ‪ ,‬הוא ממה שמתקנו ומטיב מראהו וגוונו‪.‬‬
‫מחצית הקהל לא יבוא להתפלל כלל‪ ,‬מהרבה טעמים‬ ‫וזד‪ ,‬היה שייך באיזה סדין שלם שרוצה להתנאות בו‪.‬‬
‫כמוסים‪ ,‬ולכן אתד‪ ,‬שאלת אם אפשר למצוא איזה סמך‬ ‫אזי נוכל לו׳ דע״י תוס׳ צביעה יוסיף מראה וכו׳ ודוקא‬
‫להקל בזה בששה שבתות למרבד‪ ,‬בשנד‪ ,,‬ולא לבלבלם‬ ‫שתהיד‪ ,‬תום׳ צביעה על כל הסדין‪ .‬אבל אם הוא רק‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ל‪1‬‬ ‫שמ״ש‬ ‫סח‬
‫תשובה מיזם בואי לארץ ועד עתה‪ .‬זה י״ב שנים‬ ‫והראת לי ספר בצרפתית של רב א׳ שהביא מתרומת‬
‫ויותר‪ .‬לא שניתי שום מנהג ממה שהייתי‬ ‫הדשן שיכול אדם להתפלל ג׳ או ד׳ שעות קודם הלילה‪.‬‬
‫נוהג במרוקו‪ .‬ומנהג זה בכלל‪ .‬כי במרוקו לא נשמע‬
‫הנה בבואי הביתה חיפשתי אחר לשון זה של תרומת‬
‫מנהג זה בכלל‪ ,‬וכל העם כקטן כגדול‪ .‬ובכללם רבנים‬
‫הדשן ומצאתי אותו בסי' רל״ה בב״י וז״ל‪ .‬כתב‬
‫גדולים ועצומים‪ .‬היו עונים ב״ה וב״ש על כל ברכה‪.‬‬
‫ת״ה שבימי הקיץ נהגו לקרות ק״ש ולהתפלל תפלת‬
‫בלי שום חילוק‪ .‬׳ועי׳ ג״כ לרבני זמנינו המרוקאים‬
‫ערבית ג׳ או ד׳ שעות לפני צאת הכוכבים עכ״ל‪.‬‬
‫בספריהם‪ .‬ה״ה קיצוש״ע להרה״ג רפאל ברוך טולידאנו‬
‫ובדרכי משה הביא דברי התה״ד באורו שנתן טעם‬
‫זצ^׳ל‪ .‬׳ולהרה״ג מכלוף אביחצירא זצ״ל‪, ,‬בספרו יפת‬
‫שהמנהג נשתרבב ע״י תשות כח ותאבים וצמאים לאכול‬
‫שעה‪ .‬ובס׳ יחוד‪ ,‬דעת להרה״ג מהר״י חזן ז״ל‪ ,‬שכולם‬
‫בעוד היום גדול ומשום כך הקדימו להתפלל לאכול‬
‫הע ‪T‬ו על המנהג לענות ב״ה וב״ש על כל ברכה‪ .‬וכבר‬
‫מיד אח״כ‪ .‬אפי׳ ת״ח לא יפרוש מן הצבור אם לא‬
‫ידוע שהמנהג הוא עמוד חזק לסמוך עליו‪ .‬וז״ל הגאון‬
‫יוכל למחות בהן שלא להקדים אא״ב הורגל בשאר‬
‫ח״ס■ בחאו״ח סי׳ נ״א‪ ,‬ובפרט במ ‪T‬י דמנהגא שלא לזלזל‬
‫פרישות אז יתפלל ג״כ בלילה עכ״ל וכ״כ המרדכי‬
‫ח״ו במנד‪,‬גי ישראל אפי׳ כל שהוא עכ״ל‪.‬‬
‫עכ״ל הד״מ‪ .‬ושם בפרישה אות י״א דקדק מדברי‬
‫ו ב ח פ שי בזה ראיתי חילוקי דעות בפוס׳ בענין זה‪.‬‬ ‫התה״ד‪ ,‬דאם יכול להנהיגם ע״פ הדין ינהיגם שיתפללו‬
‫שהרב דבר שמואל סי׳ רצ״ה‪ ,‬סובר דדוקא‬ ‫ערבית מפלג המנחה ולמעלה וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫ברכד‪ ,‬שאינו חייב בה צריך לו׳ ב״ה וב״ש‪ .‬אבל ברכה‪,‬‬
‫למדנו מכל זה הרבה דברים‪ .‬אחת שרק בשביל שהם‬
‫שחייב בה הוי הפסק בברכה כיון דשומע כעונה‪ .‬וכן‬
‫רעבים לאכול מיד הניח להם לנהוג כמנהגן‪,‬‬
‫היא סברת השושנים לדוד )פ״ח דברכות משנה ח׳(‬
‫ב‪ /‬שאפי׳ הת״ח יתפלל עמהם אם אי אפשר למחות‬
‫שהחזיק בסברא זו‪ .‬אך המעשה רוקח פ״א מהל׳ ברכות‬
‫בהן‪ .‬ר״ל שהם תוקעים עצמם לתפילה רק בשעה זו‪.‬‬
‫חלק עליד‪,‬ם וסובר שאין חילוק‪ .‬ונסתייע ממנהג העולם‬
‫ג׳‪ .‬למדנו ג״כ מדבריו שאם יש ביד הרב להנהיגם‬
‫שד‪,‬ם עונים ב״ה וב״ש על ברכת שופר ומגילה וכיוצא‪.‬‬
‫לפלג המנחה וישמעו לו חובתו להתחיל בזה לנסות‬
‫והברכ״י הביא דברי כולם בסי׳ רי״ג סק״ג‪ ,‬וכתב‬ ‫ואם לא ישמעו אז יניחם במנהגם‪.‬‬
‫דלא מצא ראיה מכרעת לאחד מר‪,‬צדדים‪.‬‬
‫וא״כ הרי לך בני היקר פרשה מפורשת לפניך ותתחיל‬
‫אך הואיל ויצא מפום אריותא‪ .‬נכון ליזהר‪ ,‬אך אין‬
‫להמשיכם ולדבר על לבם אם יסכימו מה טוב‪,‬‬
‫למחות במי שעונה ע״כ‪ .‬ובספרו יוסף אומץ סי׳ ע׳‬
‫ואם לאו או שאתה רואה באמת שבשביל זה מתבטלים‬
‫אות ג׳ הביא דבריו שכתב בברכ״י‪ .‬וסיים וז״ל‪ .‬עד‬
‫הרבה מן הקהל מלהתפלל‪ ,‬יאץ רוב עם הדרת מלך‪,‬‬
‫כאן דברי שם‪ .‬ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות‬
‫אזי יש לך על מי לסמוך בשופי‪ ,‬הוא התה״ד ז״ל‪.‬‬
‫ב״ה וב״ש אף בברכה שיוצאין יד״ח עכ״ל‪ .‬נר׳ כוונתו‬
‫וגם אתה רשאי להתפלל עמהם‪ ,‬זהו הנ״ל‪ .‬ואתה שלום‬
‫כחזרה מדבריו הא׳‪ .‬שבברכ״י‪ ,‬ושצריך ללכת אחר‬
‫וביתך שלום וכל אש״ל שלום‪.‬‬
‫מנהג העולם בסגירת עינים‪ ,‬דודאי מיוסד הוא על‬
‫האמת‪ .‬וכדברי המעשר‪ ,‬רוקח‪.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫מאביך ע״ה שלום משאש‬
‫ולעילא מכל זה‪ .‬נראה שכן דעת מר״ן והטור וד‪,‬רא״ש‬
‫בסי׳ קכ״ד ס״ה‪ ,‬שסתמו דבריהם וכתבו שעל‬
‫כל ברכד‪ ,‬שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא‬ ‫ס ימ ן לד‬
‫וברוך שמו ע״ש‪ .‬דמלבד סתימת הלשון‪ .‬גם דקדוק‬
‫עניית ב״ה וב״ש על ברכה‬
‫הלשון‪ .‬כל ברכד‪ ,‬וכו׳ בכל מקום וכר‪ .‬מורה דכל‬
‫ברכות במשמע‪ ,‬בין חייב או לא חייב‪.‬‬ ‫שיוצאין בה ידי חובה‬
‫ואין לדקדק ממד‪ ,‬שסיים מר״ן בסעיף ו׳ וז״ל ויענו‬ ‫ידידי הטוב‪ ,‬גן רטוב‪ ,‬שכולו טוב‪ ,‬תלמ ‪T‬ינו הותיק‪,‬‬
‫אמן על כל ברכה בץ אותם שיצאו ידי תפלה‪.‬‬ ‫בחיר ישיבתינו‪ ,‬ישיבת כתר תורה‪] .‬שיסדתי‬
‫בין אותם שלא יצאו‪ .‬ואלו בסעיף ה׳ לא סיים כך בין‬ ‫בע״ה‪ ,‬בעיר מולדתי מקנאס יע״א‪ .‬עי׳ הקדמתי לספר‬
‫אותם שלא יצאו וכו׳‪ .‬דמזה מוכח לכאורה דבסעיף ה׳‬ ‫דברי שלום‪ ,‬למר זקני הקדוש רב שר שלום זיע״א‪[.‬‬
‫אי ‪T‬י דדקא ביצאו בבר‪ .‬דזה אינו‪ .‬דא״כ למד‪ ,‬לא‬ ‫חריף ובקי‪ ,‬הרב הכולל‪ ,‬כל אישורץ כולל‪ .‬הרב חיים‬
‫ביאר בס״ד‪ ,‬בפירוקו לחלק ביניהם ולר דדוקא ביצאו‬ ‫בן פזוב‪ ,‬שליט״א‪.‬‬
‫יד״ח כבר‪ .‬אבל אם הוא יוצא יד״ח עתה‪ ,‬אין לענות‬ ‫על דבר שאלתו‪ ,‬איך אני נוהג בבואי לארץ‪ .‬בענין‬
‫ב״ה וב״ש‪ .‬ומסתמיות דבריו מוכח דאיירי בכל גוונא‪.‬‬ ‫לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכה ששומעין‬
‫וכדקדוק לשונו כל ברכה וכו׳ וכמ״ש‪ .‬ורק בסעיף ו ‪/‬‬ ‫אותה מאחרים ואנו חייבים בה‪ ,‬ורוצים לצאת ידי‬
‫הוצרך לבאר דאין חילוק‪ .‬והרבותא היא ״בבין״‬ ‫חובתינו בשמיעה הנז׳‪ .‬כי ראית שבמרוקו היינו עונים‬
‫האחרונה כ ‪T‬וע‪ .‬וכוונתו דלא תימא דאותם שלא יצאו‬ ‫ב״ה וב״ש על כל ברבה שעזומעין‪ ,‬בין חייבים בה‪ ,‬או‬
‫יד״ח כבר‪ ,‬אסורים לענות אמן‪ ,‬דכיון דשומע כעונה‬ ‫לא‪ .‬וכאן בארץ ראית מנהגים שונים‪ .‬שיש שאין‬
‫הו״ל כעונה אמן אחר ברכת עצמו‪ .‬קמ״ל דדוקא‬ ‫משיבין ב״ה וב״ש אלא על ברכה שאין חייבים בה‪.‬‬
‫כשד‪,‬וא מברך בעצמו אסור לענות על ברכתו אמן‪ .‬אבל‬ ‫ויש שאין עונין על שום ברכה ב״ה וב״ש‪ ,‬לכן רצית‬
‫השומע שאינו אומר כלום אלא שומע‪ ,‬אינו כעונה אחר‬ ‫לדעת חוות דעתי‪ .‬כיצד אני נוהג לעשות כאן בארץ‪.‬‬
‫סט‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ לד‬ ‫שמ״ש‬
‫ורבנים גדולים נד‪,‬גו כן בכל העולם‪ .‬וא״א דלאו דינא‬ ‫ברכת עצמו‪ .‬ואדרבה צייד הוא לאשר ולחזק בפיו‬
‫גמירי‪ .‬וכ״כ ביוסף אומץ בפי׳ דמנד‪,‬ג העולם ביודעים‬ ‫ובשפתיו ע״י אמירתו אמן‪ .‬את דברי המברך ששמע‬
‫ולא יודעים אומרים ב״ד‪ .‬וב״ש ע״ש‪ .‬גם מה שכתב‬ ‫ממנו‪ .‬ועי׳ במש״ב שם שכן פי׳ בפשיטות דברי מר״ז‬
‫דטעם זה יספיק לבטל המנהג‪ ,‬הנד‪ ,‬לזד‪ ,‬ראיתי במרוקו‬ ‫הנ״ל‪ .‬והוא פשוט‪.‬‬
‫ובבל מקום שנזהרים הרבד‪ ,‬בזה‪ ,‬והמברך ממתין יותר‬ ‫ו ד ב ר דמסתבר הוא‪ .‬דכיון דהטעם הוא ממ״ש משה‬
‫מדאי עד שגומרים הקד‪,‬ל ב״ה וב״ש‪ ,‬וגם בלילי פסח‬ ‫רבינד ע״ה‪ .‬כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו‪.‬‬
‫ושבת שאומרים הברכות בניגון‪ .‬גם השומעים אומרים‬ ‫אדרבה‪ ,‬זהו דבר שבחובה‪ ,‬דאסור לשמוע שם ה׳ ולא‬
‫ב״ה וב״א באותו ניגון שאמר המברך‪ ,‬וד‪,‬וא ממתין‬ ‫לגדלו‪ .‬ובשלמא המברך‪ .‬במד‪ .‬שאמר ברוך אתה ה׳‪,‬‬
‫עד שגומרים הניגון ואז גומר הברכד‪ .,‬וליכא שום חשש‬ ‫הרי ברכו וגדלו‪ .‬אבל השומע שהוא שותק‪ ,‬אף דשומע‬
‫כלל‪ .‬וממילא גם המט״י ודאי יודד‪ ,‬שאין חשש‪.‬‬ ‫כעונה‪ .‬אבל אינו דומד‪ .‬למדבר עצמו‪ .‬וכמו שחילקו‬
‫וראיתי להראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‪ ,‬בספרו חזון‬ ‫גבי אמן‪ ,‬דלא מיקרי עונה אחר ברכותיו‪ ,‬כיון שאינו‬
‫עובדיד‪ ,‬בד‪,‬לכות סדר ליל פסח אות י״ד‪,‬‬ ‫רק שומע‪ .‬ה״נ לענין ב״ה וב״ש כיון שאינו רק שומע‪,‬‬
‫שהביא משם הרב חיים לראש דף ל״!ח ע״ב‪ .‬שד״מברך‬ ‫לא נפטר מזה‪ .‬וחייב הוא לגדל לאלהינו יתברך‪ .‬במה‬
‫יזהיר את בני ביתו שיענו ב״ה וב״א ואמן על כל‬ ‫שיאמר ב״ה וב״ש‪ ,‬שד‪.‬וא מאשר ברכת המברך בפיו‬
‫ברכר‪ ,‬וברכר‪ .,‬וכ״כ בס׳ בית הבחירה‪ .‬וד‪,‬ראש״ל תמד‪,‬‬ ‫ובשפתיו‪ .‬ולא יסמוך על השמיעד‪ .‬לבד‪ ,‬ואין בזה שום‬
‫עליו דאיך הרב יזהיר ב״ב‪ ,‬בדבר שיש בו מחלוקת‬ ‫הפסק כלל‪ .‬ואדרבה חובה היא לעשות כן‪.‬‬
‫הפום׳‪ .‬והרבד‪ ,‬מגדולי אחרונים מערערים על זה עש״ב‪,‬‬ ‫וכן ראיתי למד‪,‬ר״מ שיק סי׳ נ״א‪ ,‬שהביא ראיה לחזק‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬קול ושוברו עמו‪ ,‬שהרד‪.‬״ג ז״ל נשאל על זה‬ ‫ולקיים מנד‪.‬ג העולם‪ ,‬ממד‪ .‬שעונין אמן אח״כ‬
‫בספרו לב חיים סי׳ ק״ח‪ .‬וד‪,‬קשו עליו במה שכתב‬ ‫עש״ב‪ .‬ושם בתחלת דבריו כתב דקשה לגעור בעונים‬
‫בספרו חיים לראש נגד האחרונים‪ .‬והשיב כי פשט‬ ‫שד‪.‬ורגלו דלא יצאו מהרגלם‪ .‬וגם קשד‪ .‬למחות נגד‬
‫ד‪,‬מנד‪,‬ג בכל תפוצות ישראל לענות ב״ה וב״ש‪ .‬וכיון‬ ‫המנד‪.‬ג‪ .‬וגם קשה למחות במי שנותן שבח לרבון העולם‪.‬‬
‫שאין האיסור ברור כמ״ש הברכ״י ובם׳ יוסף אומץ‪,‬‬ ‫גם כתב שם‪ ,‬דבבית מדרשו של הגאון ח״ס שמע ג״כ‬
‫יש לקיים המנהג לכתחי׳ ואין מקום ליזהר עוד מעתה‬ ‫שד‪,‬יו עונים‪ .‬וד‪.‬ח״ס לא מחה בהם‪.‬‬
‫וכו׳ וכל מן דין סמוכו ל נא עכ״ל‪ .‬והביא דבריו הראש״ל‬ ‫והנה במ״א שם בסי׳ קכ״ד סק״ט כתב וז״ל ופשוט‬
‫שם‪ .‬וסיים עליו שאין דבריו מחוורים בזה וכו׳ ע״ש‪.‬‬ ‫דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור‬
‫ואחהמ״ר לא ‪T‬עתי למה אין דברץ מחוורים בזמן‬ ‫לר ב״ה וב״ש ע״כ‪ .‬וסיים ע״ז הדגול מרבבה וז״ל‬
‫שד‪,‬וא רוצה לקיים מנד״ג העולם בכל תפוצות ישראל‬ ‫וק״ו בברכה שהש״ץ מוציאו יד״ח יכגון ברכת שופר‬
‫לענות ב״ה וב״ש‪ .‬וכבר כתבתי בשם הרב חיד״א‬ ‫ומגילה שלא יפסיק לענות ב״ה וב״ש עכ״ל‪ .‬ולקוצ״ד‬
‫גופיד״ אף שכתב דלא מיכרעא מילתא‪ ,‬חזר בספרו‬ ‫אחהמ״ר ק״ו פריכא הזא‪ ,‬ולא דמי כלל וכלל‪ ,‬דד׳מ״א‬
‫יוסף אומץ וד‪,‬ע ‪ T‬על מנד‪,‬ג כל העולם יודעים ולא‬ ‫איירי שהוא בפסוקי דזמרה‪ ,‬ובא להפסיק לענות ב״ה‬
‫יודעים לענות ב״ד‪ .‬וב״ש‪ .‬וכוונתו ודאי דאין לנו‬ ‫וב״ש על ברכד‪ .‬ששומע מפי אחרים‪ .‬ואיירי גם דאינו‬
‫להזניח ולבטל מנד‪,‬ג כל העולם‪ .‬וכן הוא האמת ביון‬ ‫חייב באותה ברכד‪ ,,‬שהרי הוא עומד בפסוקי דזמרה‪.‬‬
‫דד‪,‬מנד‪,‬ג מיוסד ע״פ הרא״ש והטור ומר״ן וגדולי הפום׳‪,‬‬ ‫דכיון שהוא עומד בשבח של השי״ת‪ ,‬אסור להפסיק‬
‫ומסתמא גם ירושלים נוהגים כן בכלל מנד‪,‬ג העולם‪,‬‬ ‫אפי׳ בשבח אחר‪ .‬לא כן אם הוא עומד לשמוע ברכה‬
‫כיון שהרב חיד״א סתם ולא העיר על מנהג ירושלים‬ ‫שהוא חייב בד‪ ,‬כדי לצאת יד״ח‪ ,‬אין זה נקרא הפסק‬
‫שהוא בד‪,‬יפך‪ .‬וכבר כתבתי בריש אמיר׳ דברי הגאון‬ ‫כלל‪ .‬והו״ל כאלו אומר הברכה בפיו ועוזר למברך‪,‬‬
‫ח״ס דאין לזלזל במנד‪,‬גי ישראל אפי׳ כל שד״וא‪.‬‬ ‫דודאי אץ בזה שום הפסק‪ .‬וכ״כ המהר״ם שיק שם‬
‫ג ם ראיתי להראש״ל שליט״א שכתב שם על ההוא‬ ‫על דברי המ״א ע״ש‪.‬‬
‫טעמא דמטה יהודד‪ ,,‬שאינו יכול לשמוע תיבת‬ ‫וראיתי להרב מטד‪ ,‬יד‪,‬ודד‪ ,‬סי׳ קכ״ד סק״ב‪ ,‬שחיזק‬
‫אלהינו וכו׳‪ ,‬שאם החזן יודע ספר וממתין בין תיבת‬ ‫וקיים דברי השוש״ל בטעם הב׳ שנתן שלא‬
‫ה׳‪ ,‬לאלהינו וכר לתת ריוח בין הדבקים וכו׳ שאץ‬ ‫לענות‪ ,‬שבעוד שאומר השומע ב״ה וב״ש‪ ,‬אין החזן‬
‫להקפיד מטעם ז ת ע״ש‪ .‬והוא כמו שכתבתי למעלה‬ ‫ממתין לו‪ .‬וד‪,‬רי השומע נשמט ממנו ב׳ וג׳ תיבות מן‬
‫שכן ד‪,‬מנד‪,‬ג במרוקו להמתין‪.‬‬ ‫הברכד‪ ,‬וד‪,‬יאך יצא באותה ברכה שחסרד‪ ,‬קצת תיבות‪.‬‬
‫ג ם ריעותא גדולה יצאד‪ ,‬מאלו הנזהרים שלא לענות‪.‬‬ ‫והרי בעינן שישמע מתחילתד‪ ,‬ועד סופד‪ ,‬ע״כ‪ .‬וסיים‬
‫שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא‬ ‫על זד‪ ,‬המט״י‪ ,‬וזד‪ ,‬ג״ל טעם כעיקר‪ .‬והוא לבד ישים‬
‫לענות‪ ,‬עד שאפי׳ ברכות שאין חייבים בד‪,‬ם‪ ,‬או כבר‬ ‫אורבר להספיק במניעת מנהג הזה‪ .‬ומה שנתפשט מנהג‬
‫יצא ‪T‬״ח‪ ,‬אין עונין על ‪.T‬ם ב״ה וב״ש‪ .‬פוק חזי שכן‬ ‫לאומרו‪ ,‬משום דלאו כ״ע דינא גמירי‪ ,‬ואין מחלקין‬
‫הוא‪ ,‬ונמצא שיצא שברם בהפסדם‪ ,‬שמפסידץ מצוה‬ ‫בין משיצא כבר או אינו חייב‪ ,‬לבין מי שהוא חייב‬
‫שהיא חובר‪ ,‬לכ״ע לענות ב״ה וב״ש על ברכה שאינה‬ ‫ושומע כדי לצאת‪ ,‬דודאי המחריב אסור להפסיק‪.‬‬
‫חובה או כבר יצא יד״ח שיש בה משום הבו גודל‬ ‫והרא״ש מיירי בברכה שלא חייב בה או שכבר יצא‬
‫לאלד‪,‬ינו‪ ,‬שהוא מוסכם אליבא דכ״ע‪ .‬בשביל ריוח‬ ‫‪T‬״ח ע״כ‪.‬‬
‫פורתא של ברכד‪ .‬שחייב בד‪ ,‬שיש בה מחלוקת הפום׳‬ ‫וד‪,‬נה מד‪ ,‬שכתב דלאו כ״ע דינא גמירי‪ .‬אחה״מ‬
‫ושכולם מעידים על מנהג העולם לד ב״ה וב״ש‪.‬‬ ‫תינה בעמי הארצות‪ ,‬אבל הלא גם חכמים‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ לה‬ ‫שמ״ש‬
‫ומעתה הד‪,‬יא ברייתא דיומא דאמר רבי ]כי שם ה׳‬ ‫וכשאני לעצמי‪ ,‬כמו צער בנפשי‪ .‬כשאני רואה צבור‬
‫אקרא הבו גודל לאלהינו‪ ,‬כשאזכיר את השם אתם‬ ‫שאינם עונים ב״ה וב״ש‪ .‬נ״ל ח״ז כמזלזלים‬
‫הבו גודל[ בהזכרת שם המפורש איירי ואפי׳ בלא‬ ‫בכבוד השי״ת ע״י אותה דומיה השוררת‪ ,‬בלי להתחרד‬
‫ברכד‪ ,‬ועיקר‪ .‬אבל הזכרת ה׳ בברכתינו אין צריך דבר‬ ‫ולהיות כל הגוף מירתע לענות ב״ה וב״ש בקול רם‬
‫אלא עניית אמן אחר סיום הברכד‪ ,‬ומשנת חסידים שנה‬ ‫ולהרבות כבוד שמים‪ .‬ולקוצ״ד לא יפה עשו להפוך‬
‫הרא״ש דכתב הטור ששמע שהיה אומר על הזכרת ה׳‬ ‫ולבטל מנהג העולם שהוא עומד על בסים חזק ואיתן‪,‬‬
‫בברכד‪ ,‬ב״ה יו‪,‬ב״ש ולא הורה כן בהוראותיו דאין לה‬ ‫במנהג‪,‬לא יפה‪ .‬גם על ידי אותה דומיה יבואו להסיח‬
‫עיקר בגמ׳‪ .‬ודלא כהפר״ח שחשב שנתעלמה הך דיומא‬ ‫דעתם מן הברכה למחשבות אחרות‪ .‬לא כן באמירת‬
‫מכל הסום׳‪ ,‬ולא היא‪ .‬דשניא ההיא דמיירי בשם‬ ‫ב״ה וב״ש‪ .‬נשאר קשור עם המברך ומכולן מתחלה‬
‫המפורש וכו׳ ועוד האריך עש״ב‪.‬‬ ‫וע״ם‪ .‬ואני מרגיש בעצמי‪ ,‬שאם אפס־ק מלענות‪ ,‬נ״ל‬
‫ו הנ ה השקפתי על דברי הפר״ח בסי׳ קכ״ד אות ה׳‬ ‫כאלו לא ברכתי כלל‪.‬‬
‫ובסי׳ קכ״ח אות י״ג‪ ,‬דגם בברכת כהנים‬ ‫ובעודי בזה‪ ,‬היה בביתי ובחומותי‪ ,‬ידידי הרה״ג‬
‫כשמזכירין שם ה׳ צריך לענות ב״ה וב״ש אע״פ שאינה‬ ‫שלמה דיין שליט״א‪ .‬ובראותו מה שכתבתי‪,‬‬
‫ברכה‪ .‬וד‪,‬ביא ב׳ ראיות לזה‪ .‬אחת בסי׳ קכ״ד מיומא‬ ‫שמח ואמר לי שגם הוא כתב בענק זה‪ ,‬ועומד להיות‬
‫דל״ז רבי אומר כי שם ה׳ וכו׳ אמר להם משה לישראל‬ ‫נדפס באור המערב‪ .‬וכן היה‪ ,‬שאח״כ הביא לי החוברת‬
‫בשעד‪ ,‬שאני מזכיר את שמו של הקב״ה אתם הבו‬ ‫שנה ב׳ חוברת ו׳‪ .‬ושם ראיתי חידוש‪ .‬מה שכתב משם‬
‫גודל‪ .‬חנניה בן אחי ר׳ יהושע אומר זכר צדיק לברכה‪,‬‬ ‫הרב נתיבי עם להרה״ג עמרם אבורביע ז״ל‪ ,‬שהעיד‬
‫אמר להם נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיק‬ ‫על מנהג ירושלים שעונין על כל ברכה‪ ,‬מוציא וקידוש‬
‫עולמים אתם תנו ברכה ע״כ‪ .‬והשנית בסי׳ קכ״ח בפ׳‬ ‫ושופר ומגילה‪ .‬ושכן דעת הפר״ח שהיה רב בירושלים‬
‫אמר להם הממונה‪ .‬גבי וידוי אמרי׳ שכשהיה מזכיר‬ ‫ומצא יסוד לזה ממדרש רז״ל ומעשה רוקח ושכן מנהג‬
‫שם ה׳ היו עונים אחריו בשכמל״ו‪ .‬ובריש פ׳ טרף‬ ‫העולם‪ .‬ושגם מר״ן החבי״ף הזהיר לב״ב שיענו ב״ה‬
‫בקלפי ו‪,1‬עלה כ׳ גורלות‪ .‬נתנן על ב׳ השעירים ואומר‬ ‫וב״ש בקידוש‪ .‬ושוב הביא גם דברי הראש״ל שליט״א‬
‫לד‪,‬׳ חטאת וד‪,‬ם עונים אחריו בשכמל״ו‪ .‬אלמא אפילו‬ ‫בס׳ חזון עובדיה ונטה מדבריו שלא לשנות מנהג‬
‫דליכא אלא הזכרת ה׳ גרידא צריך לברכו ע״כ ע״ש‪.‬‬ ‫ירושלים עש״ב‪.‬‬
‫הרי נתבאר בפירוש שגם מנהג ירושלים כך הוא‬
‫והרואה יראה‪ ,‬דאף דצדק האו״ח הקדוש בההיא‬
‫לענות ב״ה וב״ש על כל ברכה‪ ,‬והוא בכלל‬
‫דוידוים והגרלה וכהנים על הדוכן‪ ,‬דאיירי‬
‫מנהג כל העולם‪ .‬ועי׳ ג״כ בס׳ שלחן המלך להרה״ג‬
‫בשם המפורש‪ .‬אבל בההיא דיומא לא איירי כלל‬
‫שמואל לנייאדו ז״ל מחו״ר אר״צ סי׳ כ״ג סל״ד שכתב‬
‫בשו״ד מהנ״ל‪ ,‬אלא אמר לד‪,‬ם משה בשעה שאני‬
‫כדברי מר״ן לענות על כל ברכה שהוא שומע‪ ,‬ב״ה‬
‫מזכיר שם ה׳ אתם הבו גודל‪ ,‬דמשמעותו בכל שעד‪.‬‬
‫וב״ש‪ .‬ולא חילק שום חילוק בין חייב בה או לא חייב‬
‫ורגע שאני מזכיר שם ה׳‪ ,‬ולאו דוקא בשם המפורש‪,‬‬
‫בד‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫ובפרט דמשד‪ ,‬אינו כהן שיאמר שם המפורש‪ .‬גם לא‬
‫ולכן לפקוצ״ד‪ .‬אחרי ראותינו כל הנ״ל‪ ,‬ראוי והגון‬
‫עולה לדוכן לברך ברכת כד‪.‬נים‪ ,‬וד‪.,‬וא עצמו האו״ח‬
‫לנו לד‪,‬חזיר עטרה ליושנה‪ ,‬למנהג ירושלים‬
‫הקדוש סיים בדבריו שם שלא היו מזכירין במקדש‬
‫ומנהג העולם‪ ,‬ולהזהיר לעם לענות ב״ד‪ ,‬וב״ש‪ .‬שבזה‬
‫שם המפורש אלא בברכת כהנים דוקא 'ויוד‪,‬״כ עשרה‬
‫נר׳ כבוד שמים כמ״ש הבו גודל לאלהינו‪ ,‬ובזה יחזרו‬
‫פעמים מפי כר‪,‬ן בוידויו ובהגרלה‪ .‬ובכל שעה שהיו‬
‫להרגלם הא׳ לברך על כל כרכה‪ ,‬ולא כמו שעושין‬
‫שומעין שם המפורש היו אומרים בשכמל״ו‪ .‬וא״כ משד‪,‬‬
‫שאין עונין על שום ברכה‪ ,‬שבזה יש מכשול גדול‬
‫שא״ל לישראל בשעד‪ ,‬שאני מזכיר את ה׳‪ ,‬מוכח דקאי‬
‫וכמ״ש‪ .‬עכ״פ אנו לא נזוז ממנהגינו העתיק והותיק‪,‬‬
‫על כל השנה‪ .‬וזאת היתה כוונת הרא״ש בשם אביו‬
‫שהוא מנהג יציב ונכון וקיים וישר‪ .‬וכן אני מורה ובא‬
‫לד‪,‬ביא ראיה מדברי רבי בשעה שאני מזכיר וכו׳‪,‬‬
‫לכל שואל‪ ,‬וד‪.‬׳ אלהים אמת‪ ,‬י ע ^ נ ו תמיד על האמת‬
‫■ומדברי חנניד‪ ,‬אחי ריהו״ש כשאני מזכיר צדיקו של‬
‫עולם וכר דאיירי בכל שעה ורגע‪.‬‬
‫אמן‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בחדש תשרי שנת כל‬
‫תשא עון וקח טוב לפ״ק‪.‬‬
‫ונמצא שדברי הטור וד‪,‬רא״ש זד‪,‬ש״ע יש להם סמכיות‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫מדברי הש״ס דיומא‪ ,‬והיינו שלא הביאו‬
‫מההיא דפרק טרף בקלפי‪ ,‬משום דד״ד‪,‬יא יש לדחות‬
‫דאיירי בשם המפורש‪ .‬ולא הביאו כ״א מד‪,‬א דיומא‪,‬‬ ‫ס י מ ן לה‬
‫אמר להם רבי וט׳ ומחנניה וכו׳‪ .‬גם בספר חרדים‬
‫בענין ה נ > המשך‬
‫מעזם המדרש בשעה שאני מזכיר וכר‪ .‬מכאן שעונין‬
‫ב״ה וב״ש על הזכרת ה׳ ע״כ‪ .‬וראיתי להראש״ל‬ ‫שוב אחר זה‪ ,‬ראיתי להאו״ח הקדוש בספר ראשון‬
‫שליט״א בס׳ יחוד‪ ,‬דעת ח״ד סי' ט׳‪ ,‬שכתב דספר‬ ‫לציון מסכת ברכות דף ס״ג שכתב דמד‪ ,‬שד‪,‬יו‬
‫חרדים הוסיף מדעתו‪ ,‬מכאן שעונין וכו׳ ואין זה‬ ‫רגילים לענות בשכמל״ו גם על אזכרד‪ ,‬לבד בלי ברכה‪,‬‬
‫מד‪,‬מדרש‪ ,‬כי המדרעו הוא מ״ש בגמ׳ עש״ב‪ .‬ולפקוצ״ד‬ ‫איירי על אזכרת שם המפורש כשד‪,‬יו מזכירין ב ^ י ם‬
‫אם כדבריו לא היד‪ ,‬כותב מדרש והיה כותב ש״ס‬ ‫וד‪,‬גרלה וכהנים על הדוכן היו עונים בשכמל״ו‪ .‬וסיים‬
‫עא‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ לה‬ ‫שמ״ש‬
‫שלא כתב בלשון צריך או חייב‪ ,‬אלא סתם על כל‬ ‫ביומא כתוב‪ ,‬ולסייס מכאן וכו׳ אלא ודאי דמצא זה‬
‫ברכר‪ ,‬ששומע יענר‪ ,‬וכו׳‪ ,‬הלא כל הסימן כולו הולך‬ ‫במדרש‪ .‬ואולי בשביל זד‪ .‬לא הביא מהש״ם כי אין בו‬
‫בסגנון זה‪ ,‬בכל הסעיפים לא כתב צריך‪ .‬עי׳ בסעיף ו׳‬ ‫תשלום הדברים מכאן וכו׳‪ .‬ובן הבינו הרב חיד״א‬
‫ויענו אמן על כל ברכה‪ .‬האם נאמר שזה חסידות ולא‬ ‫בברכ״י סי׳ קכ״ד סק״ז‪ .‬והרב רב פעלים ה״ב או״ח‬
‫חובד‪ .‬לענות‪ .‬וכן בסעיף ח׳‪ .‬לא יענר‪ ,‬אמן חטופד‪ ,‬או‬ ‫סי׳ ל״ז בספר חרדים שכן הוא במדרש‪ .‬וכן הבין ד^ב‬
‫קטופד‪ ,,‬או יתומד‪ ,‬וכו׳ שכולם חובה הן‪ ,‬וזהו דבר‬ ‫מד‪,‬ר״י יוזפא כספר אומץ סי׳ רצ״ו‪ ,‬הביאו ביהוד‪ .‬דעת‬
‫פשוט‪ .‬ובודאי שלא יערב מר״ן ז״ל מ לי דחסידותא‬ ‫שם ע״ש‪.‬‬
‫עם מילי דחובד‪.,‬‬ ‫וכן ראיתי בביאור הגר״א‪ ,‬שציין על הש״ע סי׳ קכ״ד‬
‫ג ם במפתחות ספר יוסף אומץ כתב וז״ל ד‪.‬מנד‪,‬ג‬ ‫ס״ה על כל ברכד‪ .‬וכו׳‪ .‬כמ״ש ביומא ל״ז ע״א‪.‬‬
‫לענות ב״ה זב״ש גם לברכד‪ ,‬שיוצא בה יד״ח‬ ‫תניא רבי ופו׳ ^ננ ‪ ,T‬וכו׳‪ .‬ועי׳ טור עכ״ל‪ .‬הנה בדבריו‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫הקצרים רמז לנו שהמקור לדברי מר״ן ז״ל הוא מהר‪.‬יא‬
‫ולפקוצ״ד שגם האו״ח הקדוש‪ ,‬עיקר דבריו לסתור‬ ‫דיומא‪ ,‬וסיים ועי׳ טור‪ .‬לומר שיבם תמצא להדיא‬
‫דברי הפר״ח שאמר שגם בהזכרה בלי‬ ‫שהביא ההיא דיומא ע״ש‪.‬‬
‫ברכד‪ .‬לו׳ ב״ד‪ .‬וב״ש‪ .‬אבל לגבי ברכד‪ ,‬עצמד‪ ,‬לא כתב‬ ‫ואף שהביאו האחרונים משם הגר״א דכפי הזוה״ק‬
‫דבריו רק לפלפולא בעלמא‪ ,‬דיש לו׳ שר‪,‬וא פטור‬ ‫אין לענות ב״ד‪ .‬וב״ש בחזרה של הש״ץ‪ ,‬היינו‬
‫לגמרי‪ ,‬אבל למעשד‪ .‬אין לייחס לו את זה לד‪,‬ורות‬ ‫כפי הסוד‪ ,‬ואנו אין לנו עסק בנסתרות‪ .‬והרי מנהג‬
‫לאחרים שלא יענו ב״ה וב״ש‪ ,‬ומסתמא למעשד‪ .‬לא‬ ‫העולם שעונין בחזרה ב״ה דב״ש‪ ,‬ובשאר ברכות חוץ‬
‫יחלוק על הטור ^וד‪,‬ש״ע ובודאי שלפי קדושתו וחסידותו‬ ‫מד‪.‬חזרה גם כפי הסוד מוכח דצריך לענות ב״ה וב״ש‪.‬‬
‫שהיה עונה ב״ה וב״ש‪ ,‬ובפרט שגם בזמנו היה מנד‪,‬ג‬
‫ג ם הרב אליה רבה כתב דלאו דוקא ברכה אלא‬
‫העולם לענות‪.‬‬
‫אפי׳ הזכרד‪ .‬בלבד דהא כתב בהג״א הטעם‪ .‬וכן‬
‫ולכן נ״ל ברור להלכד‪ .‬ולמעשר‪ ,‬כיון שד‪.‬רב ח ‪T‬״א‬
‫מצאתי בסוף סי׳ שכ״ג ע״כ‪ .‬מוכח דסובר כהפר״ח‪.‬‬
‫ז״ל אמר שגם ברכד‪ ,‬שיוצא בה יד״ח אין הכרע‬
‫ומ״ש דד‪.‬א כתב בד‪.‬ג״א הטעם‪ .‬עי׳ טוב עין להחיד״א‬
‫שלא לענות ולסוף העיד על מנהג העולם ביודעין‬
‫סי׳ קכ״ד‪ ,‬שיש ט״ם וצ״ל בהגר‪ ,.‬ור״ל דספר אליה‬
‫ובלא יודעין שעונין ב״ה וב״ש‪ .‬וכן הוא המנהג עד‬
‫רכה הוא חיבור על ספר הלבוש כידוע‪ .‬ובלבוש יש‬
‫עתר‪ .,‬פשיטא דאין לנו לד‪,‬שתדל לסתזזר מנהג העולם‬
‫הגד‪ ,‬שכתב ועוד כשמזכירין ב״ו וכו׳‪ .‬ומזד‪ .‬מוכח‬
‫שעונין‪ ,‬שמנד‪,‬ג ישראל תורד‪ ,‬הוא‪ .‬וראוי לחזקו ולקיימו‪.‬‬
‫דבכל אזכרד‪ ,‬לבד יש לאומרו‪ .‬וסיים וכן מצאתי בסוף‬
‫גם העידו שכן הוא מנהג ירושלים ת״ו‪ .‬וכמ״ש‬
‫סי׳ שכ״ג‪ .‬ר״ל וכן מצאתי בספר שיירי כנה״ג‬
‫בתשובתי למעלה‪ .‬וגם הרב ח ‪T‬״א שד‪,‬עיד על מנהג‬
‫בד‪,‬שמטות בסוף הספר‪ ,‬וסיים הרב חיד״א בטוב עין‬
‫העולם‪ ,‬ודאי שגם ירושלים בכלל‪ .‬דאל״כ הי״ל לד‪,‬עיר‬
‫וז״ל אבל מה שד‪,‬וכיח הרב שיירי וד‪.‬פר״ח סי׳ קכ״ח‬
‫כדרכו‪ .‬וד‪,‬רב לב חיים ציוה לבניו לענות ב״ה וב״ש‬
‫ממר‪ ,‬שהיו עונים על הזכרת כד‪.‬״ג בשם‪ .‬ביוד‪.‬״כ‬
‫על הקידזש במש״ל‪.‬‬
‫בשכמל״ו יש לדחות דשאני התם דכד‪,‬״ג מזכיר שם‬
‫ובז ה נדתד‪ ,‬מד‪ ,‬שראיתי בספר עדות משה הנד״מ‬
‫המפורש עכ״ל‪ .‬ח ק בלשונו הקדוש שלא הקשה אלא‬
‫להאברך ר׳ משד‪ ,‬דרעי הי״ו שהעלה במסקנתו‬
‫על הראיה שד‪,‬ביא הפר״ח בסי׳ קכ״ח‪ .‬אבל לא הקשד‪,‬‬
‫לד״ליץ בעד אלו שאינם עונים לגמרי ב״ה וב״ש‪ ,‬שיש‬
‫על הראיה דסי׳ קכ״ה אמר להם משד‪ ,‬לישראל וכו׳‪.‬‬
‫להם על מד‪ ,‬שיסמוכו מדברי האו״ח הקדוש הנ״ל‪.‬‬
‫דשם באמת ראיתו נכונה ולא איירי בשם המפורש ע״ש‪.‬‬
‫ורמזתי לו בד‪,‬קדמה שאיני מסכים לזה להחזיק לכתחי׳‬
‫ביד העושים כן‪ .‬ואדרבר‪ ,‬ראוי למחות בידם בכל תוקף‬ ‫ו שם בספר טוב עין בתוך דבריו כתב ״וכבר כתבתי‬
‫שעוברין על דברי מר״ן הקדוש שקבלנו הוראותיו‬ ‫אני עני בספרי הקטן כרכ״י סי׳ רי״ג אות ג׳‪.‬‬
‫אפי׳ נגד אלף פוסקים‪ .‬ויש לדבריו סמיכות מדברי‬ ‫כמעט שעברתי לדבר ‪,T‬ם דרבנן ולא מצאתי ראיד‪,‬‬
‫הש״ס והמדרש וד‪,‬פוס׳‪ ,‬שעין רואד‪ ,‬שד‪,‬או״ח הקדוש‬ ‫מכרעת לזה ]שלא יענה ב״ה וב״ש בברסד‪ ,‬שיוצא בד‪.‬‬
‫בזר‪ ,‬הוא היפר מר״ן ז״ל‪ ,‬ופשיטא דלא אזלי׳ בתר ‪.,T‬‬ ‫יד״ח[ ומנהג העולם להיפך ואין למחות בידם עכ״ל‪.‬‬
‫וכבר אמרתי שגם הוא לא כתב רק דרך פלפול‪,‬‬ ‫הרי שחוזר על דבריו שכתב בס׳ יוסף אומץ שמנד‪,‬ג‬
‫ולמעשד‪ .‬לא יזוז מדברי מר״ן ז״ל ובפרט לפי רוב‬ ‫העולם להיפר‪ ,‬ואומרים ב״ה וב״ש על כל ברכה גם‬
‫קדושתו וחסידותו‪ .‬ואלו שאין עונין לגמרי עושין חילול‬ ‫שיוצא בה יד״ח‪.‬‬
‫ה׳ שד‪,‬כל עונים‪ ,‬והם שותקים באילו אינם מסכימים‬ ‫מ ע ת ה אין לנו לומר דד‪,‬רא״ש ז״ל מילי דחסידותא‬
‫לזד‪ ,,‬ועוברים ע״ד הש״ע‪ .‬וגם משום אל תטש תורת‬ ‫קתני‪ ,‬דהא מביא רא ‪ ,T‬מהש״ס מהד‪.‬יא דאמר‬
‫אמר‪ ,‬ומוציאים עצמם מן הכלל‪ ,‬וצריך להעמידם ע״ז‪,‬‬ ‫להם רבי וכו׳ ומהד‪,‬יא דחנניר‪ ,‬וכו׳‪ ,‬שכולם הלכד‪ .‬ולא‬
‫דלא טוב עושים‪.‬‬ ‫חסידותא‪ .‬ומ״ש האו״ח הקדוש שלא הורה כן בד‪.‬וראותיו‬
‫ו ב ס פ ר ילקוט יוסף ח״א דף רפ״א סעיף ד׳‪ ,‬עשה‬ ‫הנה אם כיוון על הרא״ש בש״ס‪ .‬הנד‪ .‬על כל פרקי‬
‫מדברי תאו״ח הקדוש עיקר‪ .‬וכתב מנהג יפד‪.‬‬ ‫הש״ס לא כתב כ״א על פרק שמיני‪ ,‬ולא היה מקום‬
‫לענות ב״ה וב״ש‪ .‬וסיים שעיקרו מתורת מנד‪,‬ג‪ .‬ובסעיף‬ ‫להכניס זה לבד‪ ,‬אבל הרי כתב בתשובותיו כלל ד׳‬
‫ה׳ עוד הרחיב הדברים שב״ה וב״ש אין זה חיוב כלל‪,‬‬ ‫ססי׳ י״ט‪ .‬והרי הטור וד‪,‬ש״ע נמשכו אחריו וד‪.‬עלוה‬
‫ואינו אלא מנהג חסידות ואינו חיוב כלל‪ .‬וד‪,‬וא חולק‬ ‫להוראד‪ ,‬לפסק ערוך בש״ע‪ .‬מוכח שד‪,‬וא לדינא‪ ,‬ואף‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ לו‬ ‫שמ״ש‬ ‫עב‬
‫דעתו שם‪ .‬וכן היא דעת הפר״ח שלפי דעתו גם על‬ ‫בזה על הרא״ש והטור והש״ע שהןבע זה בספרו להלכה‬
‫אזכרה לבד בלא ברכה יאמר ‪-‬ב״ה וב״ש‪ .‬וכ״ש בברכה‪.‬‬ ‫ברורה‪ .‬ויש לדבריו יסוד מהמז״ס וכר‪ ,‬ואין ראוי לנו‬
‫וכן דעת אליה רבה סי׳ קכ״ד דאפי׳ באזכרה לבד יענה‪.‬‬ ‫לפסוק כדברי האו״ח נגד מר״ן ז״ל‪ .‬ושום א׳ מהאחרונים‬
‫ושם בתשובתי הארכתי בזה ]‪:‬והודפסה ג״כ בספרי זה‬ ‫לא העיר על דברי מר״ן‪ .‬עי׳ בכל נושאי כלי יהש״ע‪,‬‬
‫לעיל סי׳ ל״ד‪[.‬‬ ‫כולם מסכימים ומעריבים‪.‬‬
‫והנה בהקדמתי לספר עדות משה הנד״מ‪ ,‬הערתי על‬
‫ו א ך בהזכרה לבד בלא ברכה לא נהגו העולם כפר״ח‬
‫מה שראיתי בספרו הנז׳ סי׳ ג׳ שפסק דא״ץ‬
‫«וא״ר לענות‪ .‬וגם הטור והש״ע לא הזכירו רק‬
‫לענות כלל ועיקר‪ .‬וסמך ית ‪T‬ותיו על דברי האו״ח‬
‫על כל ברפה שאדם שומע‪ ,‬ולא ראו להטריח העם על‬
‫הקדוש שכתב בן בחידושי הש״ס ודחה דברי הפר״ח‪.‬‬
‫כל הזברה‪ .‬דא״ב גם בדיבור בעלמא הרבה פעמים‬
‫ואמרתי שם בקצרה שאיני מסכים על זה‪ .‬ואדרבה‬
‫מזכירין שם ה׳ ואין לדבר סוף‪ .‬גם אנשים יתבלבלו‬
‫צריך למחות בכל תוקף ע״ז‪ ,‬שעוברים על דברי מר״ן‬
‫להשיב בתוך הברכות על כל הזכרה‪ .‬והקולות זה‬
‫שקבלנו הוראותיו אף ע ד אלף פוסקים‪.‬‬
‫מקדים וזה מאחר‪ ,‬ואנשים לא ישמעו כל הברכות‬
‫ובשביל זה הוספתי וכתבתי מכתב מיוחד ע״ד האו״ח‬ ‫כראוי‪ ,‬ורק בתחילת הברכה אין יוצא מזה שום בלבול‪,‬‬
‫הקדוש והובא שם באור תורה אחרי תשובתי‬ ‫כמו שאנו רואים שהומברר ממתין מלגמור עד שעונין‬
‫הנ״ל‪ ,‬שבו הבהרתי וביארתי דדחיית האו״ח הקדוש‬ ‫ב״ה וב״ש‪ ,‬אך בברכת כהנים ראיתי שינוי בין עיר‬
‫לדברי הפר״ח יעז לה מקום רק לגבי ראיה דוידוים‬ ‫מולדתי מקנאם‪ ,‬שלא היו עונים על ההזכרות‪ ,‬אבל‬
‫וכו׳ וכהנים על הדוכן דאיירי בשם המפורש‪ .‬אבל על‬ ‫בעיר קזבלנקא היו עונין על כל ההזכרות‪ ,‬ונהרא‬
‫ראיה דיומא דלז׳ דלא מיירי בשום דבר מהנ״ל‪ ,‬אין‬ ‫נהרא ופשטיה‪.‬‬
‫מקום לדחיית האו״ח הקדוש‪ ,‬ודקדקתי כן ג״כ מדברי‬
‫העולה מכל זה‪ ,‬דמשנה א׳ לא זזה ממקומה‪ ,‬וצריכים‬
‫החיד״א ג״כ שנר׳ מדבריו כן דלא העיר אלא על ראיית‬
‫לענות ב״ה וב״ש על כל ברכה ששומע וגם‬
‫הפר״ח דסי׳ קכ״ח עש״ב‪] .‬והודפס לעיל סי׳ ל״ה‪[.‬‬
‫אם הוא יוצא בה יד״ח‪ .‬וכן הוא מנהג העולם‪ .‬וראוי‬
‫הן היום ראיתי ששם בספרו אחר הקדמתי והערתי‬ ‫לחזקו ולאמצו‪ .‬וה׳ יברכנו ויברך כל עמו ישראל ברוב‬
‫הגז׳ הקצרה‪ .‬סמוך ומיד השיב על דברי שאמרתי‬ ‫עוז ושלום‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בשלהי תמוז תנש״א‬
‫שראוי למחות שיענו כדעת מר״ן ומור״ם וכל הפוס׳‬ ‫מלכות שמים אמן‪.‬‬
‫הנ״ל‪ .‬והביא מספרים שדבר שלא נזכר בתלמוד אין‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬
‫חיובו מן הדין‪ ,‬ורק הרא״ש מחסידותו עעזה זה‪ .‬ושגם‬
‫מר״ן לא משמע ממנו לשון חיוב‪ ,‬אלא מהיות טוב וכו׳‬
‫ואין הפסד באי אמירתו‪ .‬וגם הוסיף להביא ראיה‬
‫ממהרש״א ח״א סוטה ב״ב דאלו שמורין ואין יודעים‬ ‫לו‬ ‫סימן‬
‫טעם הענין של כל דבר וכו׳‪ ,‬הרי תן בכלל מכלי עולם‪.‬‬ ‫עוד בענין עניית ב״ה וב״ש‬
‫ועוד הביא מדברי מר״ן בהקדמתו לכ״מ אמר על ספר‬
‫ש״ע שלא לסמוך מבלי ראות הדברים במקורן ע״כ‪.‬‬ ‫בענין עניית כ״ה וב״ש כתבתי באור תורה תשרי‬
‫תשנ״ב‪ ,‬לחזק מנהג כל העולם שעונין ב״ה‬
‫ואנכי עמדתי מרעיד‪ .‬וכמה יש לתמוה על דבריו‬
‫וב״ש על כל ברכה‪ ,‬בין שחייב בה וכין שאינו חייב‬
‫אלו‪ ,‬שעעזה לכל הפוס׳ הנ״ל‪ ,‬ראשוגים‬
‫בה‪ .‬וכמו ש ה ^ על זה הרב חיד״א ז״ל בספרו יוסף‬
‫ואחרונים נן׳ דכל רז לא אניס להו‪ .‬שלא ראו מקור‬
‫אומץ סי׳ ע׳ אות ג׳‪ ,‬שכתב ומנהג העולם יודעים‬
‫הדברים ולא חש לקמחית ולא ירא משאתם לו׳ עליהם‬
‫ולא יודעים לענות ב״ה וב״ש אף בברכה שיוצאין בה‬
‫שהם בכלל מכלי עולם‪ .‬ולא ראה ולא הביט שכולם‬
‫יד״ח עכ״ל‪ .‬והוא מיוסד ע״פ דברי הרא״ש משם אביו‬
‫הביאו מקורות לדבריהם‪ ,‬מדברי הש״ס דיומא דל״ז‪.‬‬
‫רבינו יחיאל‪ .‬והטור והש״ע סי׳ קכ״ד להלכה ברורה‪,‬‬
‫והטור משם אביו הרא״ש והביא מש״ס דיומא‪ .‬גם‬
‫והוא מדברי הש״ס ביומא ל״ז‪ .‬וכמ״ש בטור‪ .‬וכ״כ‬
‫הפר״ח והאו״ח הקדוש והגר״א זצ״ל‪ .‬ובפרט דדבר‬
‫הלבוש‪ .‬גם הגר״א זצ״ל כתב ע״ד הש״ע על כל ברכה‬
‫זה נאמר היכא דדברי הש״ע אינם מפורשים היטב‪,‬‬
‫וכו׳ כמ״ש ביומא ל״ז ע״א‪ .‬גם מהר״ם שיק סי׳ נ״א‬
‫ומתפרשים לתרי אנפי‪ ,‬אבל כאן דברי הש״ע והטור‬
‫חיזק מנהג העולם ושגם בבית מדרשו של ח״ס היו‬
‫פעווטים וברורים ומפורשים כגלף דעיזקא‪ ,‬אין בהם‬
‫עונים‪ .‬וכ״כ בספר חרדים משם המדרש וכמ״ש הח ‪T‬״א‬
‫מה להסתפק‪ .‬והרי אמרו שכדי שלא יזוזו מזכרונן‬
‫בברכ״י סי׳ קכ״ד ס״ו‪ ,‬ובם׳ רב פעלים ח״ב או״ח סי׳‬
‫הדברים‪ ,‬חיבר הש״ע להיות עומד לפניהם למזכרת‪.‬‬
‫ל״ז‪ ,‬והרב מהר״י יוזפא סי׳ רצ״ו‪ .‬גם במפתחות לס׳‬
‫עי׳ ‪ t‬מלאכי כללי מר״ן ומור״ם סעיף א׳‪.‬‬
‫יוסף אומץ‪ ,‬כתב שהמנהג לענות ב״ה וב״ש גם לברכה‬
‫ובבר כתבתי שם בתשובתי‪ ,‬דא״א בשום אופן לומר‬ ‫שיוצא בה יד״ח ע״ש‪ .‬וכן היא דעת חיים לראש דל״ח‬
‫דהש״ע כתב כן למדת חסידות כיון שלא כתב‬ ‫שהיה מזהיר את ב״ב ע״ז‪ .‬וכ״כ עוד בספרו לב חיים‬
‫צריך או חייב‪ ,‬דזה אינו‪ ,‬שהרי כל הסימן כולו אין בו‬ ‫סי׳ ק״ח לחזק דבריו וכתב וכל מן דין סמוכו לנא‪.‬‬
‫שום לשון חיוב או צריך‪ ,‬כגון ויענו אמן על כל ברכה‪,‬‬ ‫וכ״ב בספר בית הבחירה‪ .‬וכ״כ בשיירי כגח״ג בהשמטות‬
‫האם נאמר שזה רק מדת חס ‪T‬ות ולא חובה לענות‪.‬‬ ‫בסוף הספר‪ .‬וכן היא דעת מטה יהודה וכמו שביררתי‬
‫עג‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ לז‬ ‫שמ״ש‬
‫איד לא לבש חרדה ולא למד מהם‪ ,‬לבל יזיד לדבר‬ ‫גם לא יענה אמן חטופה או קטופה‪ ,‬שכולם חובה הן‪,‬‬
‫גבוד‪,‬ה ע ד כל הפום׳ ולומר עליהם שד‪,‬ם בכלל מכלה‬ ‫וכל זד‪ .‬ראה המשיג מפורש היטב בדברי שם‪] .‬וכמו‬
‫עולם ח״ו‪ .‬ה׳ הטוב יכפר בעד‪ ,‬וילמד לקח לעתיד‪.‬‬ ‫שרמז בסוף השגתו‪ [.‬ועכ״ז כתב ההיפך‪.‬‬
‫גם מ״ש וכבר ידועים דברי תוספות מעשה רב סי׳‬ ‫ו עו ד דלפי דברי המשיג הכותב דאין הפסד באי ­‬
‫מ״ג דשמע בשם הגר״א שאמר שעניית ב״ה וב״ש‬ ‫אמירתו‪ .‬מוכח דאין חיוב לענות ב״ה וב״ש‬
‫הוי הפסק בחזרת ש״ץ ע״ש‪ .‬לפקוצ״ד דאין לסמוך‬ ‫גם על ברכד‪ ,‬שאינו חייב בה או שכבר יצא ‪T‬״‪.n‬‬
‫על שמועות‪ .‬וד‪.‬עיקר הוא מה שלפנינו כתוב ומפורש‬ ‫וכן משתמע ג״כ מדברי האו״ח הקדוש‪ ,‬וזהו נגד כל‬
‫בש״ע בהגד‪.‬ות הגר״א זצ״ל‪ ,‬שציין על דברי מר״ן‬ ‫הפום׳ שלא נחלקו אלא בברכד‪ .‬שחייב בד‪ .‬אם יענד‪.‬‬
‫ז״ל‪ .‬כמ״ש ביומא דל״ז ע״ש‪ .‬ואין לדחות דברים‬ ‫ב״ה וב״ש או לא‪ ,‬אבל בברכד‪ .‬שאינו חייב בה כ״ע‬
‫מפורשים מפני שמועות‪.‬‬ ‫סוברים דחייב לענות ב״ה וב״ש‪ .‬ונמצא שהאו״ח‬
‫הקדוש הוא נגד כל הפום׳ ומר״ן‪ .‬ופשיטא שיש לפסוק‬
‫שוב האיר ה׳ את עיני‪ .‬ונגלה לפני מ״ש השד״ח‬
‫כדבריד‪.‬ם ולא כאו״ח הקדוש ז״ל‪ .‬כ״ש שי״ל שהאו״ח‬
‫חלק ט׳ כללי הפום׳ סי׳ ט״ו אות נה‪ .‬שם הביא‬
‫גופיה הביא זה רק בפירוש הש״ס דרך פלפול‪ ,‬ולא‬
‫את דברי מוד‪.‬רד״ף בספרו מזמור לדוד דף ז״ן ע״א‪.‬‬
‫להלכד‪ .‬למעשה‪ .‬ולדברי המשיג נסתר כלל זה שקבלו‬
‫מ״ש על דברי האו״ח הקדוש הנ״ל‪ ,‬וז״ל ולא ידענא‬
‫אכו״ר נ״ן את דברי מר״ן ז״ל להלכה למעשה‪ ,‬וראוי‬
‫מאי כל כי האי ריתחא דרתה הרב‪ .‬וכי זוהי קושיא‬
‫לבכות על זה הזמן שכל אחד קל בעיניו לפשוט ידיו‬
‫ראשונד‪ .‬שהקשו כמה מהאחרונים על שיטתן של‬
‫בדברי מר״ן למצוא עילד‪ .‬לפסוק היפך ממנו‪.‬‬
‫ראשונים וכו׳‪ .‬ואטו מי שרואה לפי שכלו ועיונו‬
‫קושיא על דברי אחד מן הראשונים יעלים עיניו כאילו‬ ‫ג ם מ״ש המשיג‪ ,‬דמ״מ אנן כל אימת שאנו לומדים‬
‫אינו רואה כדי שלא להשיג על גדולי עולם ותחי‬ ‫תורתו של האו״ח הקדוש מקבלים דבריו כנתינתם‬
‫האמת נעדרת מפני הכבוד חלילה דרחמנא אמר‬ ‫מסיני‪ ,‬דאנו יראים ממוצא פיו שכתב בהקדמתו לפרי‬
‫לא תגורו מפני איש וכו׳‪■ .‬ושפתים יושק פי חכם‬ ‫תואר על משיגיו ע״כ‪ .‬הנד‪ .‬מלבד מ״ש למעלה‪ ,‬דלפי‬
‫אמיתי גדול דעד‪ .‬הרב העצום מוהר״ם לונצא‪:‬־‪.‬‬ ‫דבריו אלו נפל הכלל השגור בפי הכל‪ ,‬לכו אל יוסף‬
‫עי' בד‪,‬קדמתו לספר דרך חיים אשר בו השיג קושיות‬ ‫‪1‬קארו[ אשר יאמר לכם תעשו‪ ,‬ובודאי בכלל זד‪ .‬גם‬
‫כבדות על הראשונים וד‪.‬תנצל שם בטוב טעם ומסיים‬ ‫האו״ח ז״ל‪ ,‬וגם אבותיו במרוקו קבלו עליד‪.‬ם ועל‬
‫באומרו גם הם לי לישועה כי לא לפניהם חנף יבא‬ ‫זרעם כלל זה‪ .‬עוד זאת ראיתי הדברים בד״קדמת פרי‬
‫וכו׳ וכו׳‪ .‬ופשיטא לי שאין דברי הרב ]■או״ח הקדוש[‬ ‫תואר‪ ,‬שכתב וז״ל‪ ,‬ואל יבד‪,‬ל להשיב מד‪ ,‬שלבבו יבין‬
‫בזד‪ .‬כפשוטן וכו׳ וכו׳ ע״ש שד‪,‬אריך הרבד‪ ,‬בזה ע״ש‪.‬‬ ‫וכו׳‪ ,‬משמע דבלא בהלה ובלי מד‪,‬ירות אחר התיישבות‬
‫ור‪.‬עיקר כמו שכתבתי שאם ילמוד האדם לש״ש לבקש‬ ‫יכול האדם להשיב מה שנר׳ לו לפי קוצר דעתו‪ .‬וגם‬
‫האמת לא יירא ולא יחת‪ .‬כי לא על זד‪ .‬דבר הרב‬ ‫בסוף דבריו שם כתב וז״ל ויהיו דברי אלה מול כל‬
‫הקדוש זצ״ל‪ .‬כמדוקדק בדבריו וכמש״ל‪.‬‬ ‫קורא שאם לפקח בדברי הוא בא ואצ״ל לקנטרני‬
‫בגידים אדבר להמיתו בעקיצת שפתים ולחישת ונשיכת‬
‫קנצי למילין‪ ,‬שבמקומי אני עומד‪ .‬ועוד נתחזקו דברי‬
‫נחש וכו׳ עכל״ה‪ .‬מוכח להדיא דאינו מקלל אלא למי‬
‫ביתר שאת‪ ,‬שחובת כל אדם לענות ב״ה וב״ש‬
‫שבא לקנטר ח״ו‪ .‬אבל אם דעתו שלימד‪ .‬לעמוד על‬
‫על כל ברכד‪ ,‬בין הייב בד‪ ,‬בין אינו חייב בה‪ ,‬כדברי‬
‫האמת ולדון דין אמת לאמיתו‪ .‬על זה נאמר שד‪.‬וא‬
‫כל הפוס׳ ומר״ן ז״ל‪ .‬וכמו שכן המנהג פשוט‪.‬‬
‫בעשה שותף להקב״ה במעשד‪ .‬בראשית‪ .‬ואם באנו‬
‫החו״פ ירושלים עיד‪,‬״ק בשלד‪,‬י כסלו תשנ״ב לפ״ק‪.‬‬
‫להכחיד האמת מפני היראה‪ ,‬לא נמצא ידינו ורגלינו‬
‫ס״ה‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬ ‫לעמוד בביהמ״ד‪ ,‬כ״ש אם כל הפוס׳ היפך ממנו‪ ,‬דאפי׳‬
‫לא נשיב על דבריו וסברתו‪ .‬עכ״ז לא נוכל לפסוק‬
‫כוותיד‪ ,‬דאחרי רבים להטות‪.‬‬
‫ס י מ ן לז‬
‫ג ם מה שהביא המשיג שם מדברי האו״ח הקדוש‬
‫בענין הנ״ל‬ ‫בפרי תואר סי׳ פ״ד‪ ,‬שמשביע ואוסר איסר למי‬
‫שישיב עליו ע״ש‪ .‬הרואה יראה שאין זה מדברי האו״ח‬
‫לכבוד הרב המופלא‪ .‬הרב חזקיה חדד שליט״א‪,‬‬
‫הקדוש‪ ,‬אלא הם דברי מד‪.‬ר״י רוזאנים ז״ל‪ ,‬שד‪.‬ביא‬
‫מישיבת אור תורה בטבריד‪.,‬‬
‫המחבר‪ .‬וגם הוא לא אמר זה אלא על מי שאינו בקי‬
‫ר‪ .‬נ‪.‬‬
‫בחדרי העיון העמוק ורגיל בו בתמידות וכו׳ ובכוונה‬
‫קבלתי מכתבו הא׳ והב׳‪ .‬שהעיר עלי מדברי רש״י‬
‫שלימד‪ .‬לש״ש‪ .‬הריני אוסר עליו לבל ילמוד בהם‪.‬‬
‫ומד‪,‬רש״א שפירשו הבו גודל לאלהינו‪ ,‬על שם‬
‫ואם יעבור עקיצנא ליה ע״ב‪ ,‬אבל מי שבקי בחדרי‬
‫המפורש‪ .‬ובמכתב הב׳ עוד הקשה כדלד‪,‬לן‪.‬‬
‫העיון ורגיל בו וכו׳ ולש״ש‪ .‬ודאי דלא לימטי ליה‬
‫ויען שלשון מכתבי הא׳ אינו מדוקדק ונתן מקום‬
‫לווטין‪ ,‬אלא ברכה רוחה וד‪.‬צלחד‪ .‬טובד‪..‬‬
‫לטעות‪ .‬גם היו בו טעיות הניכרות‪ .‬לכן ראיתי‬
‫לחזור ולהשיב תשובה שלימה מבוארת על שני‬ ‫מתפלא על המשיג‪ ,‬שראה את כל אלה‪ ,‬וד‪.‬וא‬ ‫ואני‬
‫המכתבים‪.‬‬ ‫עדיין צעיר אברך מצויין‪ ,‬וזה בכורי תורתו‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאר״ח סי׳ לז‬ ‫שמ״ש‬ ‫עד‬
‫דל״ז‪ ,‬וסיים ועי׳ טור‪ .‬ר״ל שהטור ראייתו מהד‪,‬יא‬ ‫והנה ראיתי דברי מהרש״א במקורן‪ ,‬ומעולם לא אמר‬
‫דיומא‪ .‬וכבר כתבנו ג״כ משם המדרש שהביא ספר‬ ‫שמ״ש משה כי שם ה׳ אקרא‪ ,‬הוא שם המפורש‪.‬‬
‫חרדים שכתב כן להדיא‪ .‬והביאו דבריו הרב חיד״א‪,‬‬ ‫דזה א״א‪ .‬כיון שאינו כהן‪ .‬וגם אין יוהכ״פ‪ .‬וכבר‬
‫ובספר רב פעלים‪ ,‬וד‪,‬רב יוסף יוזמא בס׳ יוסף אומץ‬ ‫כתיבתי משם האו״ח הקדוש‪ ,‬שלא היו מזכירין שם‬
‫ואליד‪ ,‬רבר‪ ,‬ושיירי כנד‪,‬״ג‪ .‬עי׳ למעלד‪ ,‬בתשובתי‪.‬‬ ‫המפורש אלא בברכת כהנים ויוה״כ עשרה פעמים‪ ,‬ורק‬
‫כל עיקר דבריו באו לפרש ולמצוא הראיה שמביא‬
‫ו מה שרצד‪ ,‬כבודו לתרץ‪ ,‬על הריעותא שכתבתי‬
‫לדברי המשנה שהיו עונין אחריו‪ .‬ואמר שזה מפורש‬
‫שיצאה מזה שאין כל העם עונין על שום ברכה‬
‫בדברי רבי שמפרש דברי מרע״ה הבו גודל לאלהינו‪,‬‬
‫גם אותה שאינם חייבים בה‪ ,‬או שכבר יצא יד״ח‪.‬‬
‫שהם תשובה לאזכרת ה׳ שהזכיר משה‪ .‬כי שם ה׳‬
‫ור‪,‬ביא ראיה לסתור זה מחילוק שיש בין פסוקי דזמרה‬
‫אקרא‪ .‬והם משיבים הבו גודל וכר‪ .‬שלא תחשוב שהם‬
‫לברכות ק״ש‪ ,‬בעניית אמן‪ .‬דבפסוקי דזמרד‪ ,‬מותר‬
‫ב׳ דברים שמשה אומר‪ ,‬והם אומרים כל אחד בזמנו‪.‬‬
‫לענות כל אמן‪ .‬ובברכות ק״ש אסור לענות‪ ,‬ולא חשו‬
‫לזה אמר רבי‪ ,‬שמשה אמר להם אתם תענו אחרי‪.‬‬
‫לטועים שילמדו זה מזה לענות גם בברכות ק״ש‪ ,‬לזה‬
‫ובזה הראיה ברורה לדברי המשנה והן עונין אחריו‪.‬‬
‫אני אומר‪ ,‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ י״ב‪.‬‬
‫וזהו שמסיים מהרש״א‪ .‬וה״ה נמי כשמזכיר כה״ג את‬
‫דר‪,‬עליתי להלכר‪ ,‬דדין פסוד״ז עם ברכות ק״ש דין א׳‬
‫ה׳ זכר‪ .‬ר״ל שכמו במשה היו עונין אחריו הבו גודל‬
‫להם‪ ,‬ובשניד‪,‬ם אסור לענות אמן‪ .‬ועי׳ בהקדמתו של‬
‫וכר כך נמי כה״ג ביוה״ב יענו אחריו‪ ,‬ואף שהעניות‬
‫הראש״ל הגרי״ע שליט״א‪ .‬מה שתמד‪ ,‬על דברי‬
‫אינם שוות‪ ,‬שזה של משה‪ .‬ב״ה וב״ש‪ .‬וזד‪ ,‬בשכמל״ו‪.‬‬
‫בהקדמתו לספרי הנז׳‪ .‬ומה שחזרתי לחזק דברי שם‬
‫אין נפקותא בזה‪ ,‬ור‪,‬עיקר הוא שהיו עונין אחריו‪ .‬וזה‬
‫אחרי הקדמתו הנז׳ וליישב הערתו עלי עש״ב‪ .‬עוד‬
‫מדוקדק היטב בדברי מר‪,‬רש״א שכתב וד‪,‬יינו ״נמי״‬
‫זאת אפי׳ לפי הסוברים דיש חילוק‪ .‬דמיון כבודו לדמות‬
‫שמילת נמי מורה‪ ,‬שבא לומר שכמו שהיו עונין על‬
‫זה לנד״ד‪ ,‬לקוצ״ד אינו קיים‪ .‬דשאני התם שהם שני‬
‫משה‪ ,‬וכד ציוד‪ ,‬להם משה‪ .‬כך נמי ודאי היו עונין על‬
‫עניינים נפרדים‪ ,‬זה פסוקי דזמרה‪ ,‬וזה ברכות ק״ש‪,‬‬
‫כה״ג‪ .‬ואין נפקותא אם תד‪,‬יה מהבו גודל או מפסוק‬
‫ואין מקום לדמות זד‪ ,‬לזה כלל‪ ,‬דכל א׳ ענין מיוחד‪,‬‬
‫אחר‪ .‬העיקר הוא שכל א׳ יענה לפי דרכו‪ .‬אצל משד‪,‬‬
‫ויעז לו דין מיוחד‪ .‬וא״א לדמות ולטעות‪ .‬לא כן בנד״ד‬
‫כיון שאין שם המפורש יענו רק ב״ה וב״ש‪ ,‬ואצל‬
‫איירי בברכה אחת ממש‪ .‬פעם תאמר לו לענות‪ ,‬ופעם‬
‫כה״ג שיש שם המפורש יענו בשכמל״ו‪ .‬ועיקר הראיר‪,‬‬
‫לא לענות‪ ,‬ודאי יבא להתערבב‪ .‬וגם כן כאן לא ענין‬
‫היא עונין‪ .‬ומביא זה ממרע״ה ומדברי הנביא שאמר‬
‫טעיות‪ .‬כמו שחשב כבודו שקראם טועים‪ ,‬אלא ההרגל‬
‫כשאני מזכיר שם צדיקו של עולם אתם תענו‪ ,‬שה״ה‬
‫שהורגלו שלא לענות שולט עליד‪,‬ם‪ ,‬ושוכחים שהם‬
‫נמי ביוה״ב‪ .‬וכ״ש הוא ודאי בשם המפורש שחובתם‬
‫חייבים או לא חייבים ולא עונים בשו״א מד‪,‬ן‪ .‬וידוע‬
‫להשיב‪ .‬ובמסכת תענית ט״ז ע״ב מפיק לעניה אחר‬
‫כה הר‪,‬רגל‪ .‬וראיה גדולה‪ ,‬דיש חכמים גדולים ודיינים‬
‫המברך מפסוק ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה‬
‫בבהכ״נ‪ ,‬ואין עונים כלל על שום ברכה ובודאי דלא‬
‫ותד‪,‬לה‪ .‬וכתב רש״י ויברכו וכר‪ ,‬היינו שעונין אחריו‬
‫טועים בדין‪ .‬רק ההרגל נעשד‪ ,‬טבע‪ .‬ודומיה גדולה‬
‫בשכמל״ו‪ .‬ושם איירי במקדש שאין עונין אמן במקדש‪,‬‬
‫שוררת בבהכ״נ‪ .‬וזה באמת חילול ה׳ גדול‪ ,‬שלא לקיים‬
‫הרי שהש״ם מפיק לעניה ממקום אחר‪ ,‬ואין נפקותא‬
‫הבו גודל לאלהינו‪ ,‬וזו מציאות דא״א להכחיש‪ ,‬וזה‬
‫בזה‪ .‬העיקר היא הרא ‪ ,T‬שצריכים לענות אחר המברך‪.‬‬
‫ברור‪.‬‬
‫לזה אמרתי כיון דברכד‪ ,‬שאין חייב בה‪ ,‬או שכבר‬ ‫ג ם דברי רש״י בפ׳ האזינו‪ ,‬שד‪,‬ביא כבודו‪ ,‬יעז לפרשם‬
‫יצא יד״ח‪ ,‬לכ״ע צריך ב״ד‪ ,‬וב״ש‪ .‬אין לנו‬ ‫עה״ד הנד‪ .‬ר״ל מכאן אמרו‪ ,‬שלמדו ממשה שאמר‬
‫להפסיד דבר שד‪,‬וא חייב בו לכ״ע‪ .‬בשביל דבר שיש‬ ‫להם לענות ב״ד‪ ,‬וב״ש‪ .‬מכאן למדו למקדש לענות‬
‫בו מחלוקת‪ .‬וגדולי הפוס׳ הטור וד‪,‬רא״ש ואביו והש״ע‬ ‫בשכמל״ו‪ .‬וכפי שפירשתי במהרש״א‪ .‬ועי׳ בהרא״ם‬
‫אומרים לענות על הכל‪ .‬וגם האחרונים הלכו אחריד‪,‬ם‪.‬‬ ‫שאחר שהאריך לפרש דברי רש״י‪ ,‬סיים וז״ל אבל‬
‫הרב ח ‪T‬״א ומד‪,‬ר״ם שיק‪ .‬וגם בית מדרשו של ח״ס‬ ‫בספרי כתוב‪ .‬ומנין שעונין אמן אחר המברך ת״ל‬
‫היו עונים‪ .‬והגר״א וא״ר‪ .‬ור‪,‬מט״י ע״פ מה שאנחנו‬ ‫הבו גודל וכו׳ וצ״ע עכ״ל‪ .‬ר״ל דמספרי משמע דלא‬
‫נוהגין שהמברך ממתין עד שגומרים ב״ה וב״ש‪ .‬וכ״כ‬ ‫קאי על שם המפורש‪ ,‬אלא על כל השנה כפשט‬
‫חיים לראש‪ .‬ועל הכל המנהג אשר עולה על הכל‪.‬‬ ‫הדברים‪.‬‬
‫ומה שתמד‪ ,‬כבודו ואמר כשיש מחלוקת הפוס׳‪ ,‬לא‬ ‫אי ך שיד‪,‬יה‪ ,‬לא רש״י ולא מד‪,‬רש״א כיוונו לעניז‬
‫הולכים אחר המנהג‪ ,‬שגה כבודו בזה‪ ,‬דמנחג‬ ‫הלכה‪ ,‬אלא לפרש‪ .‬אבל להלכה הנה לפנינו כל‬
‫שהוא פשוט בכל העולם‪ .‬ויש לו יסוד אפי׳ מפוסק א׳‬ ‫גדולי הפוס׳‪ ,‬הרא״ש ואביו רבינו יחיאל‪ .‬והטור והש״ע‪,‬‬
‫שנהגו כמותו‪ ,‬אין לנו כח לבטלו‪ .‬וכ״ש בנד״ד שהרבה‬ ‫שד׳כרחנו מד‪,‬ם דד‪,‬היא דיומא לא איירי כלל בשם‬
‫מן האחרונים‪ .‬ומר״ן גם הוא עמהם סוברים כהמנהג‪,‬‬ ‫המפורעו‪ .‬וכן דקדקתי מדברי הרב ח ‪T‬״א ז״ל‪ ,‬שלא‬
‫ומחזקים אותו‪ .‬וגם ירועזלים נוהגת כך‪ ,‬ודאי שאין‬ ‫הקשה על הפר״ח אלא על הראיה שד‪,‬ביא מסי׳ קכ״ח‬
‫לנו רשות לנגוע בו‪ .‬וכדברי הח״ס שלא לזלזל במידי‬ ‫דאיירי באזכרת כה״ג‪ .‬אבל על הראיה דסי׳ קכ״ד‬
‫דמנד‪,‬ג ח״ו אפי׳ בכל שהוא‪ .‬לכן הדבר פשוט דחייבים‬ ‫מד‪,‬ד‪,‬יא דיומא לא הקשה‪ .‬גם הגר״א זצ״ל ציין על‬
‫לענות על כל ברכה וכדברינו לעיל בתשובתי הא׳‪,‬‬ ‫ע״ד הש״ע סי׳ קכ״ד על כל ברכד‪ ,‬וכו׳ מד‪,‬היא דיומא‬
‫עה‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ לח‬ ‫שמ״ש‬
‫וכבר כתבתי באורך בענין הדלקת נר הנוכד‪ ,‬לבחורים‬ ‫זלא ראיתי דבר שיחזירני מסברתי הנשענת על עמודי‬
‫או לנשואים שר‪,‬ם חיים עם הוריהם‪ .‬והוכחתי‬ ‫עולם והמנהג‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬וצויי״מ ‪,‬וימ״ן‪ .‬החו״ם ירושלים‬
‫דיכולים להדליק לעצמם‪ ,‬ושגם מצוד‪ ,‬איכא בזה ]עי׳‬ ‫עיה״ק בחשון תשנ״ב לפ״ק‪.‬‬
‫בספרי זה סי׳ ג׳[ לברך את ה׳ בפיו ובשפתיו וכחו‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫לאלד‪,‬ינו כח גברא לקיים המצוד‪ .‬בעצמו ע״ש‪ .‬וה״ד‪,‬‬
‫גבי שבת‪ .‬ויש בזד‪ ,‬מצוד‪ ,‬מן המובחר‪ .‬וצדקו בזה דברי‬
‫תשובת הרב חלק לוי חאו״ח סי׳ פ״ה‪ .‬שכתב דדוקא‬
‫האשד‪ ,‬פוטרת הבעל בהדלקה‪ .‬אבל לא פוטרת הבחורים‬ ‫סימן לח‬
‫הרווקים וד‪,‬בנות הרווקות מד‪,‬דלקת הנר בחדריהן ע״ש‪.‬‬ ‫בנות רווקות בבית אביהן‪ .‬אם יכולות להדליק‬
‫ובודאי שכוונתו היא אם אינם רוצים לצאת בברכת‬ ‫נר שבת בחדרן ולברך עליו‬
‫אמם‪ .‬וטעמו ודאי כמו שכתבתי‪ .‬וכן דעת הערוד השלחן‬
‫!שאלתי מבנות רווקות גדולות הלומדות בישיבה‬
‫סי׳ רס״ג ס״ז‪ .‬לחלק בין בעלה לבנותיד‪ ,‬ע״ש‪ .‬וכן‬
‫בבית רבקה‪ .‬והן מדקדקות כמצות לעשותו‬
‫דעת הרב חסד לאלפים סי׳ רס״ג ס״ז לחלק בין בעל‬
‫על צד היותר טוב‪ ,‬ולשאול הגיעו אם יכולות להדליק‬
‫ואשתו‪ ,‬לבנים ובנות שלהם שיכולים לברך בחדר‬
‫לעצמן בחדר המיוחד להן בבית אביהן נר של שבת‪,‬‬
‫המיוחד להם‪ .‬ועי׳ בם׳ רב פעלים ח״ב חאו״ח סי׳ ן׳‪,‬‬
‫לקיים מצות הדלקת נר של שבת שהיא חובה‪ ,‬וגם‬
‫שהתיר גם לבעל עצמו אם יקדים להדליק בחדרו קודם‬
‫לברך עליו‪.‬‬
‫אשתו‪ .‬וכ״ש שאר בני הבית ע״ש‪.‬‬
‫תשובה נראה לענ״ד שיכולות הן להדליק ולברך‬
‫בחדר שלהן‪ .‬אם אין רוצות לצאת בהדלקת‬
‫ובזה מיושב‪ .‬תמיד‪,‬ת הגאון הראש״ל הגר״ע יוסף‬
‫אמן ובברכתה‪ ,‬ורוצות לקיים המצוד‪ .‬בעצמן‪ .‬ולא דמי‬
‫שליט״א ביחוד‪ ,‬דעת ח״ב סי׳ ל״ב‪ .‬על תשו׳‬
‫לאיש ואשתו‪ .‬שאם אשתו הדליקה והוא עמה בבית‬
‫חלק לוי הנ״ל‪ ,‬וערוך השלחן הנ״ל‪ .‬וכתב שבאו לחלוק‬
‫אין לו רשות לברך אפי׳ מדליק בחדר אחר‪ .‬וכמדוקדק‬
‫עלינו את השוין‪ .‬ומד‪ ,‬הבדל יש בין בעל ואשתו‪ ,‬לבין‬
‫מדברי מר״ן סי׳ רם״ג ס״ו‪ .‬וכמו שם־רשו האחרונים‬
‫הבנים הסמוכים על שלחן אביהם ע״ש‪ .‬וע״ם האמור‬
‫בדבריו‪ ,‬שירליק אם ירצה ולא יברך ע״ש‪ .‬דדוקא‬
‫ליתא לתמיהתו‪ ,‬ח־וקא איש ואשתו שהם חשובים כגוף‬
‫באיש ואשתו שהם נחשבים כגוף א׳‪ .‬כמ״ש הכתוב‬
‫א׳‪ .‬ובברכתד‪ ,‬הוי כאלו בירך הבעל בעצמו‪ .‬ואפי׳ ירצה‬
‫ודבק באשתו והיו לבשר אחד‪ .‬וכיון שד‪,‬דליקד‪ .‬אשתו‬
‫להחמיר אינו רשאי‪ .‬וכמו בדין הדלקת נ״ח‪ .‬לא כן‬
‫בשבילו‪ ,‬הרי הוא כאלו הדליק בעצמו ויצא יד״ח‬
‫הבנים אינם כגוף א׳‪ ,‬ויכולים להדליק לעצמם בחדר‬
‫מצות הדלקה‪ .‬וכדקי״ל גבי נר חנוכה דאם הדליקה‬
‫שיחדו להם ד‪,‬ד‪,‬ורים‪ ,‬ולברך את ה׳ בפיד‪,‬ם ולא רוצים‬
‫אשתו‪ ,‬כבר יצא מצות הדלקה‪ ,‬ואינו יכול להדליק‬
‫לצאת בברכת ד‪,‬וריד‪,‬ם‪.‬‬
‫בברכה אפי׳ הוא בעיר אחרת‪ .‬אלא דבזה יש חילוק‪,‬‬
‫והגאון הראש״ל שליט״א אזיל לשיטתיה שגם בחנוכה‬ ‫דכאן גבי נר שבת דוקא כשהוא נמצא עמד‪ ,‬בבית‪ ,‬אבל‬
‫סובר שאין לבנים רשות להדליק בברכד‪ ,,‬שהם‬ ‫כשהוא נמצא חוץ לבית‪ ,‬הרי הוא חייב משום עונג‬
‫יוצאים בברכת אביהם‪ .‬ולמד זה מד‪,‬בעל שיוצא בברכת‬ ‫שבת שיהיה לו אור במקומו‪ .‬אבל הבת או הבן עם‬
‫אשתו ואין לו רשות לברך עוד‪ .‬ור‪,‬״ה לבנים כמ״ש‬ ‫אמם אינם גוף אחד עמה‪ ,‬ואם אינם רוצים לצאת‬
‫בספרו יחוד‪ ,‬דעת חלק ו׳ סי׳ מ״ד עש״ב‪ .‬וכבר תמהתי‬ ‫יד״ח בהדלקת אמם‪ ,‬ורוצים לעשות מן המובחר לקיים‬
‫על זה בתשובתי הנ״ל‪ .‬ומינה להדלקת נר של שבת‬ ‫המצוה בעצמן‪ ,‬ודאי דיש להם רשות לעשות כן‪ .‬ומה״ד‬
‫שאם הבת אינה רוצה לצאת יד״ח בשל אמה‪ ,‬ורוצה‬ ‫אפי׳ בחדר א׳ עם אמם היו יכולות להדליק‪ ,‬דעכ״ם‬
‫להדליק בחדרד‪ ,‬המיוחד לה‪ ,‬דודאי יכולה לברך‪ .‬וגם‬ ‫יש תוספת אורה בהדלקתן‪ ,‬אלא דאם הם במקום אחד‪,‬‬
‫האם עצמד‪ ,‬בראותד‪ ,‬את בתד‪ ,‬שחלקה רשות לעצמה‬ ‫אין כן דעת מר״ן בסי׳ רס״ג ס״ה‪ ,‬שהביא ב׳ הדיעות‪.‬‬
‫להדליק ולברך‪ ,‬מסתמא אינה מוציאה אותד‪ ,‬יד״ח‪ .‬וחזר‬ ‫וסיים דנכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד‪.‬‬
‫דינד‪ ,‬כדין אורח שצריך לברך בחדרו‪.‬‬ ‫אבל בחדר שלהן ודאי דיכולין להדליק בברכד‪ ,,‬אם‬
‫אינם רוצים לצאת בברכת אמן‪ ,‬ודומה לסעיף ו׳ ע״ש‪.‬‬
‫והרואה יראה שמר״ן ז״ל‪ ,‬גם באוכלים במקום אחד‬
‫ורוצים להדליק שם כל א׳ מנורה שלו‪ ,‬לא‬ ‫ואין לדקדק מדברי מר״ן שם שכתב בחורים ההולכים‬
‫כתב לאסור בהחלט‪ ,‬רק כתב שנכון ליזהר בספק‬ ‫ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נ״ש בחדרם‬
‫ברכות‪ .‬וגם המחמיר לא אמר אלא בל׳ גמגום‪ .‬וכן הוא‬ ‫ולברך עליו‪ .‬דמשמע דאם יד‪,‬יו בביתם‪ ,‬אינם יכולים‬
‫בבי׳ שהרב א״ז גמגם בדבר‪ .‬ובב״י הביא תשו׳‬ ‫להדליק אפי׳ בחדרם‪ ,‬דזה אינו דד‪,‬דקדוק הוא‪ .‬הא‬
‫אשכנזית להליץ מטעם תוספת אורה‪ .‬ולא העיר עליה‪,‬‬ ‫בבית אביהם אינם צריכים ואינם חייבים להדליק‪ ,‬אם‬
‫ולכן בש״ע כתב שנכון ל׳'זד‪,‬ר‪ .‬ר״ל זהירות בעלמא‪,‬‬ ‫ירצו לצאת יד״ח בהדלקת אמם‪ .‬לא כן אם הם חוץ‬
‫וחומרא בעלמא‪ .‬אשר מכל זד‪ ,‬מוכח שמי שרוצה לעשות‬ ‫לביתם‪ ,‬אינם יכולים לסמוך ולצאת בד‪.‬דלקת אמם‪ ,‬כיון‬
‫המצוד‪ ,‬בעצמו‪ ,‬וחושק הוא לקדש ה׳ בפיו ושפתיו‪ ,‬אין‬ ‫שהם במ״א‪ ,‬וחייבים להדליק שם משום עונג שבת‪ ,‬אבל‬
‫מי יאמר לו מד‪ ,‬תעשה‪ .‬והוי כשאר בדפות שנהגו שלא‬ ‫גם אם הם בבית‪ ,‬ורוצים לעשות מן המובחר לקיים‬
‫לצאת בברכת חבירו‪ .‬וכמ״ש הש״ע בסי׳ ו׳‪ .‬עי׳ בספרי‬ ‫ד‪,‬מצוד‪ ,‬בעצמם בהדרם ולברך עליה‪ ,‬ודאי דיכולים הם‬
‫שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ ס״ב בזה‪.‬‬ ‫להדליק ולברך‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫ס י מ ן לט מ‬ ‫שמ״ש‬ ‫עו‬
‫ולכאורה זו קושיא חזקה‪ .‬אמנם מכל האחרונים לא‬ ‫וזכרתי ימים מקדם בעיר מולדתי מקנאס יע״א‪ .‬עיר‬
‫ראיתי לשום א׳ שיעיר על זה לו׳ שזה‬ ‫של חכמים ושל סופרים‪ ,‬שהרבה פעמים היו‬
‫דוקא ממדת חס ‪T‬ות‪ .‬מוכח דמבינים הם שאסור לכל‬ ‫מוזמנים משפחות נכבדות של רבנים עם נשותיהם‪ ,‬אצל‬
‫אדם מדינא‪ .‬כסתמיות דברי הש״ס וכפשטם‪ .‬ורק לא‬ ‫רבנים אחרים‪ .‬ובליל שבת היתה בעלת הבית מוסיפה‬
‫הביאו הטור והש״ע הא דת״ח לא ילך בקומד‪ ,‬זקופה‪,‬‬ ‫הרבה נרות‪ ,‬כולם במקום א׳‪ .‬והרבניות המוזמנות כל‬
‫ונר׳ לתרץ דבריהם‪ ,‬דדעתם היא דלכל אדם אסור‬ ‫אחת מתכבדת להדליק ולברך על נר שלה‪ .‬וזהו לכאורה‬
‫מדינא‪ .‬ומה שלא הביאו דין ת״ח‪ ,‬יש ליישב בא׳ מב׳‬ ‫כדעת מור״ם לברך הרבה נשים במקום א׳ מטעם תוס׳‬
‫אופנים‪ .‬או דדוקא לכל■ אדם אסור אבל ת״ח מותר‪.‬‬ ‫אורה‪ .‬ואיך עברו על דברי מר״ן ז״ל‪ ,‬ובודאי שהוא‬
‫וכחד מאן דאמר בש״ס ]סוטה ה׳[ ת״ח צריך שתהיה‬ ‫מטעם שאמרתי‪ ,‬שגם מר״ן ז״ל לא אסר בהחלט‪ ,‬רק‬
‫בו ח׳ שבשמינית‪ .‬ומעטרא ליה כסאסא לשבלתא‪ .‬וטעמו‬ ‫בלשון ונכון ליזהר‪ .‬ולזה מחלו באותה זהירות פורתא‪,‬‬
‫שהת״ח צריך שתהיה אימתו מוטלת על הבריות‪ .‬ולכן‬ ‫ובחרו בזה‪ ,‬מלמחול ולבטל מנהגם להדליק ולברך‬
‫לא הביאו הא דת״ח לא יהלך וכר וגם בגמ׳ כתוב זה‬ ‫שעושים בביתם‪ .‬ואף שיכולים לצאת בברכת בעלת‬
‫בשם י״א‪ .‬משמע דלדיעה א׳ מותר לת״ח‪ .‬או נימא‪,‬‬ ‫הבית‪ .‬עכ״ז הן הנה מקפידות לברך ולהלל לה׳ בפיהן‪,‬‬
‫שכוונתם שלא הביאו הא דת״ח‪ .‬משום שהוא כלול‬ ‫ככל הברכות שלא סומכין לצאת בברכת אחרים כמ״ש‬
‫בסתימת דבריהם אסור לאדם ללכת בקומה זקופה‪,‬‬ ‫מר״ן סי׳ ו׳ גבי ברכות השחר‪.‬‬
‫והרי ת״ח בכלל‪ .‬וסברי כמאן דאמר גם בת״ח לא מינה‬
‫ג ם זכורני בהיותי רב ראשי בקזבלנקא‪ .‬שאנשי חב״ד‬
‫ולא מקצתה‪ .‬ולהרמב״ם שד‪,‬שמיט הא דאסור לכל אדם‪,‬‬
‫הודיעו במכתב חוזר‪ ,‬מטעם האדמו״ר מליובאויטש‬
‫י״ל לפי הנ״ל‪ .‬דהיינו טעמא שהשמיט דין זה‪ ,‬משום‬
‫שליט״א‪ ,‬להשתדל לחנך הבנות להדליק נר של שבת‬
‫דאתיא בקל וחומר‪ ,‬מדין ת״ח‪ .‬דאם בת״ח שיש בר‬
‫בברכה‪ ,‬והביאו לי לתת הסכמה לאשר ולחזק את דברי‬
‫מחלוקת בש״ס‪ ,‬פסק דלא יהלך בקומה זקופה‪ ,‬כ״ש‬
‫האדמו״ר שליט״א‪ .‬וכתבתי קול קורא לקיים ולחזק‬
‫בשאר ב״א שאסור‪ .‬רק דעדיין קשה לדעת הרמב״ם‪,‬‬
‫דברי הרב מדין מצות חינוך שמחנכים הבנים והבנות‬
‫דהוא דרכו להביא כל מה שנאמר בש״ס‪ .‬וכאן השמיט‪,‬‬
‫קודם שיכנסו לעול מצות‪ .‬כמו מצות תפילין וסוכה‬
‫וגם לתי׳ המחבר משום שהוא רק מדת חסידות‪ .‬עכ״ז‬
‫וכו׳‪ ,‬שנהגו במרוקו לעשות הרבה קודם הזמן‪ .‬וגם‬
‫קשה למה השמיט הרמב״ם דין זה‪ ,‬זה הנ״ל‪.‬‬
‫מצוה זו כאחת מהן‪ ,‬שהאמא תחנך בתה‪ .‬ומסתמא לא‬
‫ואני מסיים בברכה להמחבר הצעיר‪ ,‬ואומר לו הקטן‬ ‫תוציא אותה האם‪ .‬כיון שהיא מדלקת ומברכת לעצמה‪,‬‬
‫יה״ה לאלף והצעיר לגוי עצום בתורה וביראה‬ ‫ובפרט אם היא בוגרת שהן מחויבות להרגיל אותן‬
‫אמן‪ .‬החו״פ עיה״ק ירושלים ת״ו‪ .‬בחשון תנש״א‬ ‫להדליק ולכרך אפי׳ בחדר א׳‪ ,‬וכ״ש בחדר מיוחד‪.‬‬
‫מלכותו לפ״ק‪.‬‬
‫באופן שהבנים והבנות רווקות‪ ,‬יכולות להרליק ולברך‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫אם אינם רוצים לצאת יד״ת בשל אמם‪ .‬ועכ״ם‬
‫כאן גבי הדלקה‪ ,‬כדי לצאת מכל ספק‪ .‬טוב שידליקו‬
‫בחדר מיוחד‪ .‬כדי לחוש לדברי הש״ע כאן שנכון‬
‫טיסן מ‬ ‫ליזהר‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬וצויי״מ וימ״ן‪ .‬החו״פ בשלהי תשרי‬
‫ש׳ תנש״א מלכותו אמן‪.‬‬
‫מליגה‪ .‬תערובת חמץ‪ .‬הגעלה‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ס‬
‫או״ע בשתים‪ ,‬זהב פרוים‪ .‬מר איהו רבא‪ .‬כמוה״ר‬
‫שלום משאש יחש״ל‪.‬‬
‫אחרי השלום‪ .‬שלמים מרובים לכת״ר ולבני ביתו‬
‫פ ימ ן לט‬
‫הי״ו‪ .‬ותחוגו את חג המצות‪ ,‬בשמחה ובדיצות‬
‫אכי״ר‪.‬‬ ‫בענין האיסור ללכת בקומה זקופה‬
‫ובא האות להודיע למעכ״ת‪ .‬מעשה היה אחר ששחטו‬ ‫בא ל ‪T‬י ספר ״דברי שלמה״ להרב הצעיר לימים‪.‬‬
‫תרנגולת אחת בא הגוי המשרת ושפך עליה מים‬ ‫בוצק בוצין מקטפיה ‪T‬יע בחור מורם‪ .‬ח״י ח״י‪,‬‬
‫רותחים מכ״ר‪ .‬ודדיגו ־מליגה שכתב מר״ן או״ח סי׳‬ ‫מבחירי ישיבת כסא רחמים תכב״ץ‪ .‬הרב שלמה יצחק‬
‫תס״ז סי״ב וסי׳ תצ״ט ס״ב ובבאר היטב סק״ב‪,‬‬ ‫אסרף שליט״א‪ .‬קונטרים מלא ח ‪T‬ושים על הרמב״ם‬
‫שמדבריהם משמע שמותר למלוג‪ ,‬וכ״ש בנד״ד לא היתה‬ ‫כמעט בכל חלקיו דברים נפלאים‪ .‬מקשה ומתרץ בדברי‬
‫מליגה ממש שתוחבים בכ״ר‪ .‬אלא שפך על חציה דוקא‪,‬‬ ‫טעם בדברי הרמב״ם ונושאי כליו‪ .‬עוד יגדל בארץ‬
‫א״כ נראה שמותר לאכלה היתר גמור‪ .‬אבל ביו״ד סי׳‬ ‫שורשו‪ .‬ויהיה לו שם כשם הגדולים‪ .‬יפוצו מעינותיו‬
‫ס״ח ס״י משמע שאסור למלגה‪ .‬א״כ סתרי אהדדי‪,‬‬ ‫חוצה‪ ,‬להגדיל תורה ולהאדירה אמן‪.‬‬
‫ומ״מ בנד״ד נר׳ שמותר לכ״ע‪ .‬שכתב מר״ן ואם הראש‬ ‫בהביטי בספר‪ .‬פגעתי בהלכות דיעות פרק ה׳‪ ,‬הלכה‬
‫למעלה א״צ קליפה‪ .‬וכתב הש״ך בבאה״ט סקי״ח הטעם‬ ‫ח׳‪ .‬שם הקשה על הטור והש״ע סי׳ ב‪/‬‬
‫שר‪,‬נוצות מגינות עליה‪ .‬א״כ בנד״ד הוא היתר גמור‪.‬‬ ‫שפסקו שאסור לאדם לילך בקומה זקופה‪ .‬ולא חשו‬
‫וצדי״מ וימ״ן אכי״ר‪ .‬וכת״ר יגלה לי דעתו אם מסכים‬ ‫למה שהרמב״ם השמיט לגבי שאר העם שאסור‪ ,‬ושאינו‬
‫הולך‪.‬‬ ‫אלא מדת חסידות‪ .‬ודוקא ת״ח הוא שגנאי לו עש״ב‪.‬‬
‫עז‬ ‫ומגן‬ ‫חאדח סי׳ מא‬ ‫שמ״ש‬
‫ועל הג' שיעור דברי מר״ן ז״ל לעג״ד כך הם‪ .‬יש‬ ‫ג״כ יודע לכת״ר שתמיד ל׳ מר״ן ז״ל באו״ח סי׳‬
‫ליזהר וכו׳ כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים‬ ‫תמ״ז סי״א עומד לנגדי‪ .‬שכתב בין חמץ שנתערב‬
‫הם ב״י או לא‪ .‬וכן אם הם ב״י א״צ לדקדק אם יש‬ ‫קודם פסח ועבר עליו הפסח בטל בם‪ /‬לא הבנתי דבריו‪.‬‬
‫במים ס׳ או לא‪ .‬וכן אם הם ב״י ואין בהם ס׳ א״צ‬ ‫שאם נתערב קודם פסח בטל בם׳ ומותר לאכלו בפסח‬
‫לדקדק שלא להגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים‬ ‫ואינו חוזר וניעור לס׳ מר״ן ]תמ״ז ס״ד[ בין יבש‬
‫שבליעתן מרובה‪ .‬וגם א״צ לדקדק שלא להשהות אותם‬ ‫ביבש בין לח בלח כמ״ש בכל מקום‪ .‬ולמה כתב אחר‬
‫יותר מדאי וגם שלא ינוחו המים מרתיחתן‪ .‬וכן עזה״ד‬ ‫הפסח הוא שמותר‪ .‬ולענ״ד נר' לפרש הכא במאי עסקינן‬
‫בכולם‪ .‬אבל ודאי דאם יהיה אי״י או ב״י ויש ס׳ כנגדו‬ ‫שלא נטפל להתירו קודם פסח בשביל זה לא אכלו‬
‫דא״צ שום דקדוק אחר כלל‪ ,‬כנלע״ד אם יכשר כל זה‬ ‫בפסח‪ .‬והאמת הוא שאפי׳ בפסח מותר לאוכלו‪ .‬ואע״ם‬
‫בעיני כת״ר‪ ,‬וא״ש את״מ‪.‬‬ ‫שדבר פשוט הוא‪ ,‬דרך הרב לו׳ בין בין אפי׳ בדבר‬
‫פשוט‪ .‬ומצאתי זה התירוץ ביו״ד בבאה״ט שהקשו‬
‫כ״ד הקטן קש וחשש‬
‫קושיא אחת‪ .‬ותירצו כמו שפירשתי‪ .‬וכעת שכחתי‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫מקומה וכשאפנה אחפש אחר מקומה ואגיד לכת״ר‪.‬‬
‫ג״כ יעיין מר באו״ח סי׳ תנ״ב ס״א‪ .‬שכתב מר״ן כל‬
‫אותם התנאים הצריכים להגעלה‪ .‬וגם בבה״ט‬
‫סימ ן מא‬ ‫סק״י כתב כמה דברים שיש ליזהר אחר שש‪ .‬ולענ״ד‬
‫לכאורה למה צריך ליזהר בכל אותם הדברים‪ .‬העיקר‬
‫כוס של מילה בשבת‬
‫הוא כשיהיו הכלים אינם בני יומן או ששים במים‬
‫תוס׳ מים חמין לתבשיל של שבת‪ ,‬מיצקת‪,‬‬ ‫כנגדם הטעם מתבטל‪ .‬וא״צ לכל הדברים האחרים‪ .‬ומה‬
‫ענין קליפת פירות בשבת‬ ‫שיראת לכת״ר בכל הנז״ל‪ .‬תשובתו הרמתה מהרה‬
‫תצמח ויבא שבמ׳׳ה‪ .‬ואין להאריך כ״א בששטו״ב‪.‬‬
‫לכבוד הרה״ג‪ .‬אב בי״ד מקודש בעיה״ק ירושלים‬
‫ת״ו‪ .‬הרב שילה רפאל שליט״א‪.‬‬ ‫היום ‪ 5‬למטמו״ניס תש״ח לפ״ק‬
‫אחרי השלום וברכה רבה‪.‬‬ ‫כה דברי הצב״י שלמה רפאל טולידאנו ס״ט‬
‫]הוא רבו של מו״ר הרה״ג פחד יצחק סבאג זלה״ה‪[.‬‬
‫קבלתי מכתבו הטהור‪ .‬על קבלתו בשמחה לספרי‬
‫שמ״ש ומגן ח״א עם הערותיו היקרות‪ .‬תודה‬
‫רבה על זה‪ .‬ודין היתה נסיבה‪ ,‬שלא השבתי תיכף‪ .‬יען‬
‫תשובה‬
‫נעלם ממני מכתבו‪ .‬ועתה בבואי לסדר ספרי שמ״ש‬
‫ומגן ח״ב‪ ,‬פגעתי בו‪ .‬והנני להשיב על הערותיו‪.‬‬ ‫ב׳ אייר הוא זיו‪ .‬שנת ת שו״ב תרחם ציון לפ״ק‪.‬‬
‫א( ע ל ענין כוס של מילה בשבת שדנתי בזה בסי׳‬ ‫מרגניתא טבא‪ .‬זקן ויושב בישיבה‪ .‬על התורה ועל‬
‫ג׳ שאין בזה משום משום מצות חבילות‪,‬‬ ‫העבודה‪ .‬אשר לו׳ יעדה‪ .‬כמור‪,‬״ר המלך‬
‫ואפשר לקיים מצות קדוש של שבת בזה‪ .‬על זה רצת‬ ‫שלמה טולידזמו יחש״ל‪ ,‬חי ובריא אולם‪ .‬אבי״ר‪.‬‬
‫כת״ר להוםיף ראיה מדיליה משו״ע הרב סי׳ תע״ג ס״א‬ ‫כיאות למ׳׳ר ניהו רבא‪.‬‬ ‫אחר ששטו״ב‪.‬‬
‫שכתב דאע״ג דאין עושין מצות חבילות הכא בשכה‬
‫בזאת באתי להשיב למעכ״ת ישצ״ו‪ .‬על מאי דשאילנא‬
‫הבדלה ליל פסח דא״א יעשה הבדלה על כוס שני‪ .‬כ״כ‬
‫מקמי טיבותיה‪ .‬שלשה המה מטיבי צעד‪ .‬שאלות‬
‫במש״ב סק״ה בשער הציון ע״ב‪ .‬וסיים כת״ר א״כ‬
‫חכם חצי תשובה‪.‬‬
‫חזינן דהדין של מצות חבילות הוא דוקא לכתחי׳ ולא‬
‫על הא׳ שהקשה דברי מר״ן אהדדי‪ ,‬מאו״ח ליו״ד‪.‬‬
‫בשאי אפשר‪ .‬לפיכך ברור שבכוס של מילה כשלא עשה‬
‫לפקוצ״ד לא ראיתי שום סתירה כלל‪ .‬והדבר‬
‫קידוש קודם‪ ,‬יוצא יד״ח עכל״ה‪.‬‬
‫פשוט‪ .‬דבאו״ח מיירי שמלג באופן שמותר משום דם‪,‬‬
‫וכגון שמלח קודם המליגה‪ ,‬דבזה ליכא שום בית מיחוש‬
‫ולפקדצד לא דמי ענין מילה להבדלה בליל פסח‪.‬‬
‫וכמ״ש להדיא ביו״ד סי׳ ס״ח ס״י וז״ל אין מולגין‬
‫דדוקא שם בהבדלה בפסח‪ .‬וכמ״ש שם‬
‫גדיים וטלאים ועופות בכלי א׳ אא״כ ניקר את החלב‬
‫וז״ל שאם יבדיל על הכוס באמצע ההגדה יצטרך לברך‬
‫ומלחם ע״ש‪ .‬ובאו״ח בא להשמיענו רק ענין חמץ‬
‫פה״ג על כוס ההוא לפי מנהג מדינות אלו שברכת כוס‬
‫לבד ותול״ט‪ .‬ובנדון שבא לפגי כת״ר דאיירי בעירוי‪,‬‬
‫ראשון‪ ,‬אינה פוטרת כוס ב׳‪ .‬ויהיה נר׳ כמוסיף על‬
‫צריך לדקדק אם היה הראש למעלה‪ .‬ואז א״צ קליפה‪.‬‬
‫הכוסות עכ״ל‪ .‬וזה לא שייך בנד״ד‪ ,‬שיכול לברך על‬
‫הלא׳׳ה צריך קליפת העור כולו וכמ״ש שם‪.‬‬
‫כוס המילה בשבת‪ ,‬ויתן לתינוק לטעום‪ .‬וכשיבא אל‬
‫השלחן יקדש על כוס חדש‪ .‬ואין זה דבר שאי אפשר‬ ‫ועל הב' בלשון כין בין שכתב מר״ן סי׳ תמ״ז‬
‫אלא אפשר ואפשר לעשותו ואין שום מעכב‪ .‬אמנם‬ ‫סי״א‪ .‬מלבד מ״ש כת״ר‪ .‬יראה לי ליישב‬
‫להלכה כבר כתבתי משם הב״י דאם יהיה באופן זה‬ ‫בפשיטות דהוצרך מר״ן לזה להתיר לכ״ע ואפי׳ לסברת‬
‫דישתה שיעור ברכה שפיר דמי שישתה זה שבירך עליו‬ ‫היש חולקים הסוברים דחוזר וניעור‪ ,‬דאם יהיה באופן‬
‫ואין בזה משום מצות חבילות‪.‬‬ ‫זה שעבר עליו הפסח בטל בס׳ לכ״ע‪ .‬ודוק׳‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫סימ ן מא‬ ‫שמ״ש‬ ‫עח‬
‫הפתילה‪ ,‬הרי נגע בגוף האיסור‪ .‬וליכא למימר מיקלא‬ ‫ב( ב דין תוספת מים חמין לתבשיל של שבת ששניהם‬
‫קלי‪ ,‬יואין שום ראיה משם לאסור מה שנשאר בכלי‬ ‫על הפלטה‪ .‬שדנתי להתיר בזה בסי׳ ח׳‪.‬‬
‫משום ניצוק‪ .‬וכוונת הארוך פשוטה‪ ,‬דבדיעבד אין להוש‪.‬‬ ‫העיר כת״ר כפי מ״ש מור״ם ביו״ד סי' ק״ה ס״ג‪ ,‬וז״ל‬
‫ר״ל דלא אמרו ניצוק גם למה שבתוך הכלי שמריק‬ ‫אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש‬
‫ממנו אלא לענין טומאה‪ ,‬אבל לגבי או״ה‪ ,‬דוקא הניצוק‬ ‫בו חלב או שומן איסור‪ .‬ובט״ז כתב בסק״ג‪ .‬הטעם‬
‫עצמו הוא דאסור‪ .‬אבל שיעלה ויכנס גם לתוך הכלי‬ ‫דתתאה גבר ומחברו בניצוק ע״ש‪ .‬וא״כ בנד״ד כשיוצק‬
‫לא אמרינן‪.‬‬ ‫המים חמין מדוד השבת לקדירה שבה החמין ויש בה‬
‫בשר‪ ,‬הרי יש ניצוק בין דוד השבת שהוא פרווה לבשר‬
‫וכן נר׳ לענ״ד שהוא דעת כל הפוס׳‪ .‬שהרי לא מצינו‬
‫שבקדירה‪ .‬וא״כ יהפך דוד השבת שהוא פרווה לדוד‬
‫לשום פוסק שאוסר בכלי אחד מלא חלב צונן‬
‫בשרי שאסור לשתות מימיו עם חלב‪ .‬ואף שהרמ״א‬
‫שהוריקו ממנו מעט חלב על תבשיל בשר חם‪ ,‬שיאסור‬
‫ביו״ד סי׳ ק״ה שם סיים דבדיעבד אין לחוש‪ ,‬הרי כתב‬
‫גם כל מה שנשאר בכלי חלב‪ ,‬משום תתאה גבר‪ .‬ולא‬
‫היד אברהם‪ ,‬דהיינו דוקא בכה״ג שהאיסור משום הלהב‬
‫אסרו אלא מה שנפל ונגע בחם דוקא‪ ,‬מזה מוכח דלית‬
‫של הנר שעולה למעלה‪ ,‬ובדיעבד אין לחוש דמיקלא‬
‫להו דין ניצוק גבי איסור והיתר‪ ,‬ורק הארוך יחיד‬
‫קלי איסורא‪ .‬אבל בנד״ד לא שייך זה‪ .‬וא״כ כדי שלא‬
‫בדבר שחש לכתחי׳ לסברא זו‪ .‬ולכן לפקוצ״ד אין שום‬
‫להפוך את הדוד לבשרי‪ ,‬אולי יש להחמיר שלא לשפוך‬
‫מיחוש בזה‪.‬‬
‫ממנו מים ישר לקדירת החמין אלא באמצעות מיצקת‪,‬‬
‫ג( ג ם במה שסתר דברי משנה ברורה בענין מיצקת‪.‬‬ ‫וצ״ע‪ .‬ואבקש לדעת מה דעת כת״ר שליט״א בזה‪,‬‬
‫את דבריו סי׳ שי״ח סקמ״ה שמשמע מהם דדין‬ ‫עכל״ה‪.‬‬
‫מיצקת ככלי ב׳‪ .‬עם דבריו שם סקפ״ז שכתב דדינה‬
‫ולפקוצ״ד איני רואה מקום לדבריו מהרבה טעמים‪.‬‬
‫ככ״ר ע״ש‪ .‬דבריו צודקים לכאורה‪ .‬אמנם פשוט לתרץ‪,‬‬
‫חדא דאפי׳ לפי דבריו ולפי מה שהביא‬
‫דבס״ק פ״ז לא כתב דבר מוסכם לכ״ע‪ ,‬אלא בל׳ י״א‬
‫מדברי היד אברהם הנ״ל‪ ,‬הרי קי״ל דדגים שנתבשלו‬
‫דדינה ככ״ר‪ .‬ובפרט אם משהה אותה עד שתעלה‬
‫בקדירה של בשר מותר לאכלם בכותח‪ .‬ובודאי דה״ה‬
‫רתיחה ע״ש‪ .‬ולכן בסקמ״ה כתב דהרוצים לאכול פת‬
‫למים שנתבשלו בקדירה של בשר‪ .‬וא״כ אם נחשוב‬
‫ולערות עליה מכ״ר לא יפה הם עושין אף שלא יתנו‬
‫שחזרה להיות קדירה של בשר‪ ,‬ונבשל בה מים אח״ב‪,‬‬
‫את הפת רק עד אחר שיערו המרק דהוי כ״ש‪ ,‬אין‬
‫מותר לשתותם עם חלב‪ .‬דהוי נ״ט בר נ״ט‪ ,‬ודוקא‬
‫לעשות כן לפי דברי רמ״א דיש ליזהר בזה‪ ,‬או לכד‪.‬״פ‬
‫כשהניצוק הוא משומן היתר לשומן איסור שהוא טעם‬
‫יערה ע״י מצקת שיש פוס׳ הסוברים דהוי כלי ב׳ כאשר‬
‫א' הוא שאסרו‪ .‬באופן דבנד״ד אין שום חשש‪ .‬ואף‬
‫אתה מערה המצקת בכלי‪ .‬ר״ל דכיון שכל האיסור שם‬
‫דקי״ל דלכתחי׳ אסור לגרום נ״ט בר נ״ט‪ .‬וכמ״ש‬
‫הוא משום זהירות בעלמא אפי׳ ישר בכ״ש בלי מצקת‪.‬‬
‫בספרי מזרח שמ״ש סי׳ צ״ה‪ ,‬הרי גם בנד״ד אין‬
‫לכן יש לצרף בזה סברת המקילין במצקת‪ .‬ובזה נצא‬
‫מרתיחין מים בה לכתחי׳ כדי לאוכלם בפותח‪ .‬ובפרט‬
‫גם יד״ח מור״ם שמחמיר לכתחי׳ בכ״ש משום זהירות‬
‫בכלי שבת המיוחד רק לשבת‪ .‬ובמ״א הארכתי‪.‬‬
‫בעלמא‪ ,‬כנ״ל ליישב דבריו‪ .‬ומוכח מזה להלכה במצקת‬
‫דין כ״ר יש לה‪ ,‬ורק כאן הקלנו להוסיפה משום חומרא‬ ‫ואעיקרא דמילתא‪ .‬את דברי ה ‪ T‬אברהם שהביא‬
‫בעלמא‪ .‬וכן העליתי בספרי מזרח שמ״ש סי׳ ק״ה ס״ב‪,‬‬ ‫מהם ראיה‪ ,‬לפקוצ״ד אינם נכונים‪ ,‬שפירש‬
‫ובספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ס״ו עש״ב‪.‬‬ ‫דטעמא דבדיעבד מותר‪ .‬היינו מפני הלהב דמיקלא קלי‬
‫איסורא‪ .‬ובאמת זה אינו‪ ,‬דהרואה במקור הדברים‬
‫ד( על מה שכתבתי בסי׳ יו״ד בדין קליפת הביצים‬
‫במרדכי פכ״ה סי' תשט״ו‪ .‬יראה להדיא דלא משום‬
‫בשבת אם יש בזה משום בורר‪ .‬והעליתי להקל‬
‫ד^ד״ב אוסרים אלא משום שהניצוק הוא צונן לתוך הם‪.‬‬
‫מדברי מוהריט״ץ דדבר הניכר וצף למעלה אין בזה‬
‫שהחלב או השומן של גוים הם חמין ונפל עליהם‬
‫דין בורר‪ .‬על זה כתב כת״ר שלא ידע מה כל הדיון‬
‫השומן כשר צונן‪ ,‬ולכן אסור‪ .‬ולא מש־ום הלהב‪ .‬ועבי׳ז‬
‫בזה‪ ,‬שהרי זה ברור שמה שאסור לברור זהו פסולת‬
‫כתב הארוך‪ .‬ובדיעבד אין לחוש‪ ,‬משום שהמצאתי כתוב‬
‫מתוך אוכל‪ ,‬אבל אוכל מתוך פסולת מותר‪ .‬ואם א״א‬
‫שהביא המרדכי למד זה מדין טומאה מהל׳ מכשירין‬
‫להגיע לאוכל אא״כ מוציא את הפסולת תחלה‪ ,‬מבואר‬
‫לאסור גם מה שנשאר בתוך הכלי שהריק ממנו‪ ,‬ומזה‬
‫כמה פעמים בפוס׳ שמותר‪ .‬ואכ״מ להאריך‪ .‬וא״כ‬
‫למד המרדכי דה״ה לאיסור והיתר ע״ש‪ .‬אבל בארוך‬
‫בקליפת הביצה א״א להגיע לביצה אא״כ יוציא את‬
‫ס״ל דבדיעבד אין לחוש לסברא זו ללמוד איסור‬
‫קליפתה קודם לכן‪ ,‬וזהו ההיתר ג״כ בקליפת פירות‬
‫והיתר מטומאה‪ ,‬דאיסור לחוד וטומאה לחוד‪ .‬ולכן אף‬
‫דמוכרחים להגיע לפרי ע״י הוצאת הקליפה‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫דלגבי הניצוק הנופל לתוך החם ודאי דאסור משום‬
‫וא״צ לנמק זאת בדברי החזו״א בענין זבוב שנפל‬
‫תתאה גבר‪ .‬מ״מ מה שיש בתוך הכלי שהוריק ממנו‪,‬‬
‫למשקין‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫אין ראוי לאסור‪ .‬ומה שהביא ‪ r n‬אברהם ראיה מדברי‬
‫ואני אומר‪ ,‬שכבר יישבתי זה שם בסי׳ יו״ד‪ .‬דדברי‬ ‫הפר״ח ססי׳ צ״ב‪ ,‬אחהמ״ר‪ .‬שם לא מדבר כלל על מה‬
‫הפוס׳ הנ״ל איירי רק לאכול לאלתר כמפורש‬ ‫שנשאר בכלי‪ ,‬אלא עשה חילוק בין המדליק טובאק‬
‫בדבריהם וכמ״ש להדיא בדברי מור״ם ססי׳ שכ״א‪.‬‬ ‫מראש השלהבת ולא נגע בפתילה כלל‪ .‬הוא דאמרי׳‬
‫וכמש״ב סקפ״ג ופ״ד‪ .‬אבל אם קולף ומניח אסור‪ .‬לא‬ ‫מיקלא קלי‪ ,‬ויכול להדליק משם‪ .‬אבל אם נגע בסוף‬
‫עט‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ מב‬ ‫שמ״ש‬
‫ואניגרון טפל כפרש״י ע״ש‪ .‬ומקשה הש״ס פשיטא‪.‬‬ ‫כן לס׳ מוהריט״ץ וסיעתיה‪ ,‬דאין בזה דין בורר כלל‬
‫ומתרץ מד‪.‬״ד כיון דלרפואה קמכוין לא יברך עליו כלל‪.‬‬ ‫בדבר ■הניכר וצף למעלה‪ .‬א״כ מותר אפי׳ לקלוף‬
‫קמ״ל כיון דאית ליד‪ ,‬הנאה מיניד‪ .‬בעי ברוכי‪ .‬וברור‬ ‫ולהניח‪ .‬ועי׳ עוד בספרי הנז׳ סי׳ ט״יו אות ו׳ שביארתי‬
‫שכוונת הש״ס דאית ליה הנאד‪ ,‬מיניה מן השמן‪ .‬וע״ז‬ ‫הדברים ברוחב‪ ,‬והבאתי עוד ראיות לזה מדברי הבית‬
‫בא פירש״י דלבד הרפואה יש לו הנאה אכילה‪ ,‬ר״ל‬ ‫מנוחה והשד״ח משם המאירי ומהרי״ל ע״ש‪.‬‬
‫דמלבד הרפואד‪ .‬שיש לו מן השמן‪ ,‬יש לו ג״כ הנאת‬
‫ה( ב דין גוי וגויה שכתבתי בחלק אהע״ז סי׳ ט״ו‬
‫אכילה מן השמן‪ .‬וכן מדוקדק לשון ״מיניה״ דר״ל מן‬
‫דאינם צריכים הבחנה‪ ,‬כתב כת״ר שהיום‬
‫השמן דאיירי ביד‪ .,‬וכפי הבנת המחבר לאו מיניה הוא‪,‬‬
‫אפשר בקלות לדעת אם היא מעוברת‪ ,‬ע״י בדיקת דם‬
‫אלא מד‪,‬אניגרח‪ .‬אלא מוכרח לו שד‪,‬הנאה היא מן השמן‪.‬‬
‫שעושין לה‪ .‬ויודעים מזה שאינה מעוברת ע״כ ולפקו״ד‬
‫ובשביל זה אמר ריו״ח שהברכה היא בפד‪,‬״ע שהיא‬
‫דא״א לסמוך על זה לחוד‪ ,‬וא״א לעשות כן בכל‬
‫ברכת השמן‪ ,‬שהוא עיקר‪ .‬ולא שהכל שד‪,‬יא ברכת‬
‫הנדונים ולבטל כל דין הבחנה‪ ,‬דהרבה פעמים שטעו‬
‫האניגרון שד‪,‬וא רק טפל לשמן שלא יזיקגו‪ ,‬וכל זה‬
‫ונמצאת מעוברת‪ .‬ואין לסמוך על זה מאה למאה‪.‬‬
‫פשוט‪ ,‬ואפי׳ פת עצמה אם אכלה עם השמן שלא‬
‫יזיקנו‪ ,‬לא יברך כ״א בפה״ע על השמן ויפטור הפת‬ ‫זהו הנ״ל ליישב הערות כת״ר‪ .‬ואיישר היליד‪.‬‬
‫שהוא טפל‪ .‬וכן פסק‪.‬מר״ן הקדוש להדיא רסי׳ רי״ב‬ ‫לאורייתא‪ ,‬שעל ידי זה הרחבנו הדברים יותר‪.‬‬
‫דאפי׳ פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאכל‬ ‫ויה״ר שיזכה לשנה טר‪1‬ר‪ .‬ומבורכת‪ .‬בכל מכל כל‪.‬‬
‫דג מלוח ואכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו‬ ‫בגו״ר‪ .‬אמן‪ .‬התו״פ בשלהי אלול תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל ע״כ‪.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫והרי גם שם ודאי שהוא נהנה מד‪,‬פת‪ .‬ועכ״ז מברך‬
‫שד‪.‬כל על הדג ופוטר את הפת‪ .‬וד‪,‬וא נד״ד ממש‪.‬‬
‫ובמקום דג יש שמן שחושש בגרונו וכדי שלא יזיקנו‬ ‫סימן מב‬
‫אוכלו עם הפת דפשיטא שד‪,‬וא טפל‪.‬‬
‫א׳‪ .‬אוכל תרופה מרה עם פת‬
‫ועי' בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ כ״ז‪ .‬מה‬ ‫ב׳‪ .‬ברכת להכניסו בלי חיתוך‬
‫שד‪,‬באתי שם דברי המ״א סי׳ קע״ד סקי״ב‪ ,‬דאם‬ ‫ג׳‪ .‬צבור בט״׳ו בשבט וכל א׳‬
‫אין רצונו לאכול פת רק אוכל מעט כדי לפטור‬ ‫רוצה לברך לעצמו‬
‫המאכלים‪ ,‬שכתב המ״א שאינו פוטרם‪ .‬ואדרבא חזר‬
‫הפת להיות טפל שבשבילם אוכלו כדי להוציאם‪ .‬עי׳‬ ‫א( ב ס פ ר רביד האברך למהר״י דייאן שליט״א בסי׳‬
‫בלבושי שרד שם‪ ,‬וע״ש במחצ״ה סקי״ב שכתב דאז‬ ‫ב׳‪ .‬העלה חמחבר שאין כד‪.‬ן יכול למחול‬
‫המים עיקר ומברך עליד‪,‬ם ופוטר הפת ע״כ‪ .‬וד‪.‬וא מדין‬ ‫על כבודו בעליית ס״ת לאחר אפי׳ גדול בתורה‪ .‬ישר‬
‫טפל עש״ב‪.‬‬ ‫חיליה‪ .‬וד‪.‬ם דברי מר״ן הקדוש בש״ע או״ח סי׳ קל״ה‪.‬‬
‫וכן העליתי גם אני בספרי תבואות שמ״ש ח״א סי׳ ע׳‪.‬‬
‫ומה שכתבו התוס׳ שם דף מ״ה ע״א ד״ה דחנקתיה‬
‫ובס׳ שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ י״ז ומ״ח‪ .‬ועוד אצלי‬
‫אומצא‪ ,‬וז״ל‪ .‬ודוקא מים שאין לו הנאה כ״א‬ ‫בכתובים הארכתי בזה‪ .‬ויראה אור בעה״ו בחלק זה‬
‫לשתות מים לצמאו‪ ,‬וד‪,‬נאה דחנקתיה אומצא אין זה‬
‫סי׳ כ״ז‪.‬‬
‫נחשב הנאה‪ .‬אבל שאר משקין שלעולם הגוף נהנד‪,‬‬
‫מהן בכל ענין מברך ואפי׳ חנקתיד‪ ,‬אומצא כדאמרי׳‬ ‫ב( בסי׳ ד בדין אוכל תרופה מרה ונותן אותד‪.‬‬
‫דף ל״ו דאע״ג דלרפואה אתי בעי ברוכי׳ עכ״ל‪ .‬וד‪,‬ביא‬ ‫בתוך פרוסת לחם פחותד‪ .‬מכזית‪ ,‬ואוכלי׳‬
‫דבריד‪.‬ם אלו הרב משנד‪ ,‬ברורה בסי׳ ר״ד סקמ״ב‪ .‬ומזה‬ ‫פרוסה זו עם התרופה‪ .‬כתב המחבר שחייב לברך על‬
‫רצד‪ .‬להסתייע המחבר ע״ש‪ .‬הרואה יראה שאין שום‬ ‫הפרוסד‪ ,‬וליטול ידיו ע״ש‪ .‬והביא ראיה מד‪,‬ש״ס ברכות‬
‫ריח ראיה מזה לנד״ד‪ ,‬דשם אין שני דברים עיקר‬ ‫ל״ה‪ .‬בדין השמן עם אניגרון‪ ,‬שאמרו שם מהו דתימא‬
‫וטפל‪ ,‬אלא שותד‪ ,‬מים או שאר משקין לבד‪ .‬בזה הוא‬ ‫כיון דלרפואה קמכוין לא לברך עליד‪ .‬כלל‪ .‬קמ״ל כיון‬
‫דחילקו התוס׳ דאם הם מים לבד‪ ,‬ודאי דלא יברך‬ ‫דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי‪ .‬ופרש״י לבד הרפואה‬
‫דכיון שאינו שותה אותם לצמאו אין מהם שום הנאה‬ ‫יש לו הנאת אכילה ע״כ‪ .‬ומזה העלה פסקו דצריך‬
‫אחרת כלל‪ ,‬וחגקתיה אומצא אינה הנאה‪ .‬לא כן שאר‬ ‫לברך על הפת‪ ,‬כמו שמברך על האניגרון‪ .‬ודיאריד‬
‫משקין אף שמכוין לחנקתיד‪ ,‬אומצא‪ ,‬יברך עליד‪,‬ם‪ ,‬כיון‬ ‫בשיטד‪ .‬זו‪.‬‬
‫שהגוף נהנה מהן‪ ,‬יברך עליד‪,‬ן‪ .‬וכדקי״ל גבי שמן‬ ‫ואשר אני אחזה לי‪ ,‬דלא כיון יטה בפירושא דשמעתא‬
‫דאע״ג שהוא לרפואד‪ ,‬כיון שיש בו הנאד‪ ,‬צריך לברך‬ ‫דא״כ לפי הבנתו בש״ס דיברך על האניגרון‪.‬‬
‫בפה״ע‪ .‬אבל במקום שיש ב׳ דברים עיקר וטפל בין‬ ‫א״כ הו״ל לברך ברכת שהכל נ״ב‪ ,‬שהיא ברכת‬
‫יד‪,‬יה אניגרון או פת עם שמן וכיוצא‪ ,‬לא יברך אלא‬ ‫האניגרון שהם מי סלקא וכמ״ש מר״ן סי׳ ר״ב ס״ד‪.‬‬
‫על השמן שהוא עיקר ויפטור הטפל‪ .‬ואם התרופד‪ ,‬היא‬ ‫ובש״ם הנ״ל משמע להדיא שהברכה על השמן בפה״ע‪.‬‬
‫מרה כנד״ד‪ ,‬שהיא פטורה מברכה כמ״ש סי׳ ר״ה ס״ח‪,‬‬ ‫וכמ״ש שם אמר ריו״ח שמן זית מברכין עליו בפה״ע‪.‬‬
‫ודאי דפטור מלברך גם על הפת שד‪,‬יא טפילה‪ .‬וכן‬ ‫וע״ז שקיל וטרי‪ ,‬והעלה דאיירי בחושש בגרונו ונותן‬
‫משמע להדיא מדברי הש״ם הנ״ל‪ .‬מד‪,‬״ד כיון דלרפואה‬ ‫שמן הרבד‪ .‬לתוך אניגרון ובולע‪ ,‬דד‪.‬ו״ל שמן עיקר‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ מג‬ ‫שמ״ש‬
‫הוא היתד‪ ,‬ראויה להיות עובר לעשייתן‪ .‬ובשביל זה‬ ‫קמכוין לא יברך עליו כלל‪ .‬ומשמע פשוט דלא יברך‬
‫סיימו ]התום׳[ בדבריו דהיינו טעמא דאחר הוא המברך‬ ‫כלל בין על השמן בין על האניגרון‪ ,‬שהוא טפל לשמן‪.‬‬
‫ולא עושה המצוד! ע״ש‪.‬‬ ‫ושמן הרי מכוין לרפואה‪ .‬ומשיב הש״ס דיש לו הנאה‬
‫ולכן נר׳ פשוט וברור דכיון שאין כאן מילה לגמרי‬ ‫מן השמן ע״כ‪ .‬ומוכח דבלא הנאה מן השמן לא יברך‬
‫וכמ״ש המחבר‪ ,‬ודאי דלא יברך להכניסו לא‬ ‫כלל‪ .‬ועי׳ להמ״ב בסי׳ ר״ב סקכ״ט שכתב וז״ל‪ .‬אבל‬
‫קודם ל א אחר כך‪ .‬וכ״ש ברכת שהחיינו שעיקרה על‬ ‫אם אוכל השמן מפני שחושש בגרונו רק אוכל עם זה‬
‫שזכה לקיים מצות המילה‪ .‬והרי לא מל ולא פרע‪ ,‬וזה‬ ‫מעט פת כדי שלא יזיקנו‪ ,‬בזה מיקרי השמן עיקר‬
‫ברור‪ .‬זה הנלע״ד‪.‬‬ ‫ופוטר הפת הטפלה לו וא״צ ליטול ידיו ולברך המוציא‬
‫ושוב אני מסיים בברכה להמחבר שליט״א‪ ,‬שיזכה‬ ‫ע״כ‪ .‬ואף שסיים ויש חולקים דאף בכה״ג הפת עיקר‬
‫לברך על המוגמר‪ .‬ויזכה ללמוד עוד ולחדש‬ ‫ע״ש‪ .‬הדבר פשוט דסברא א׳ עיקר שהיא סברת הרבה‬
‫בהלכה ולהתעלות בתורה כאוות נפשו‪ .‬לזכות הרבים‬ ‫פוס׳ כמ״ש בשער הציון‪ .‬ויש לה פנים בדברי הש״ס‬
‫ולהגדיל תורה ולהאדירה‪ .‬מתוך שקט ונחת‪ .‬והצלחה‬ ‫הנז״ל‪ .‬וגם היא מסכמת עם מר״ן הקדוש רסי׳ רי״ב‬
‫רבה ונהורא מעליא אמן‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בחדש‬ ‫הנ״ל‪ .‬ובלא״ה ספק ברכות להקל‪ .‬ובדרך זה נתיישבו‬
‫סיון המוב״ת ש׳ תשמ״ט לפ״ק‪■ .‬‬ ‫כל המקומות והציונים שהביא המחבר‪ ,‬שאין מהם שום‬
‫ראיה לנד״ד‪ ,‬דלא איירי שם בעיקר וטפל‪ ,‬אלא בדבר‬
‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬
‫א׳ בלבד‪ .‬העולה מהנ״ל‪ ,‬דאם התרופה היא מרה‪,‬‬
‫ואוכלה עם הפת להעביר מרירותה‪ ,‬שלא יברך שום‬
‫ברכה כלל‪.‬‬
‫סימן מג‬
‫ג( בסי' ח׳ בדין צבור בט״ו בשבט וכל א׳ רוצה‬
‫תשובת הרב רביד האברך ע״ע הנ״ל‬ ‫לברך לעצמו‪ ,‬שפיר העלה להלכה כדעת‬
‫בס״ד יום א׳ ער״ח תמוז התשמ״ט‬ ‫מר״ן דיכול כל א׳ לברך לעצמו ואין בזה משום ברכה‬
‫לכבוד הרב הגדול‪ .‬מעוז ומגדול‪ .‬נר המערב‪ .‬פאר‬ ‫שאינה צריכד״ וכן העליתי בספרי תבואות שמ״ש‬
‫הדור והדרו‪ .‬שמשו ואורו‪ .‬נפך ספיר ויהלום הגאון‬ ‫חאו״ח סי׳ ר ע״ש‪ ,‬שהארכתי בזה והעליתי כן להלכה‪.‬‬
‫האמיתי רבי שלום משאש שליט״א‪ .‬הרב הראשי‬ ‫גבי בן שמדליק נר חנוכה לעצמו להיות מן המהדרין‪,‬‬
‫וראש אבות בתי הדין לירושלים‪.‬‬ ‫שמצוה לברך לעצמו ולא יסמוך על אביו‪ .‬וזה עיקר‬
‫שלום וברכה‪.‬‬ ‫הה ‪T‬ור שיברך בפיו ובשפתיו לה׳‪ .‬ועי׳ ג״כ בספרי‬
‫מ תו ך שמחה והוקרה וחרדת קדש קראתי את הערות‬ ‫שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳ ס״ב בתשו' הרה״ג מר דודי‬
‫כת״ר על ספרי ״רביד אברך״‪ .‬ובהורמנותיה‬ ‫מגן דוד זלה״ה שפסק כן והביא ראיה מ ה ^ ״ א זצ״ל‬
‫דמרן הגאון האמיתי מופת הדור שליט״א‪ .‬ירשה נא‬ ‫דמצוה בו יותר מבשלחזו ובזה כחו לאלהינו כה גברא‬
‫לי להשיב על הערותיו היקרים והמסולאים בפז‪.‬‬ ‫לקיים המצוד! בעצמו עש״ב ובמ״ש אני הצעיר על‬
‫הגיליון שם שכן המנהג פשוט‪ .‬ועוד הארכתי בתשובה‬
‫ב ה ע ר ה ב׳ בתשובה סימן ז׳ לגבי דין נתינת תרופה‬
‫אחרת עלתה על הירחון אור תורה כסלו תשמ״ח‪.‬‬
‫מרה לתוך פרוסת לחם פחותה מכזית‪ .‬מעולם‬
‫והארכתי ליישב מה שסתר דברי‪ .‬הרה״ג הראש״ל‬
‫לא התכוונתי לומר דמאי דאיתא בגמרא כיון דאית‬
‫ליה הנאה מיניה בעי ברוכי‪ ,‬דקאי אאניגרון‪ .‬ובודאי‬ ‫הגר״ע יוסף שליט״א עש״ב‪] .‬עי׳ לעיל סי׳ ג׳‪[.‬‬
‫דקאי אשמן שהוא העיקר‪ .‬רק כוונתי היא שעיקר ההנאה‬ ‫ד( בסי' כ״ז' בענין מל ה שלא היה בה חיתוך מילה‬
‫מהשמן היא עיקר ואגב תערובת האניגרון‪ .‬וכמ״ש‬ ‫ולא פריעה כלל‪ ,‬העלה דלא חשיבה‬
‫הרא״ש הביאו המג״א והמחצית השקל באו״ח סימן ר״ב‬ ‫מל ה כלל ובודאי שלא יברך על המילה‪ .‬אבל להכניסו‬
‫ס״ק ט׳ וז״ל דמיירי בחושש בשיניו ונותן חומץ הרבה‬ ‫כתב דיכול לכרך דאין לה קשר עם המילה‪ .‬והביא‬
‫לתוך מרק ושותהו לרפואה‪ .‬חומץ עיקר ואגב המרק‬ ‫ג׳ סברות בדבר‪ .‬וכתב דלדעת ר״ת היא ברכת הודאה‬
‫א״ל הנאה ובעי ברוכי כדאמרינן גבי שמן זית שנתנו‬ ‫לבד בלי שום קשר למילה‪ ,‬ויכל לברכה בכל עת‪ ,‬מתי‬
‫לתוך אניגרון עכ״ל‪ .‬וכן נראה מדברי רש״י שכתב‬ ‫שהוא רוצה ע״כ‪.‬‬
‫לבד הרפואה יעז לו הנאת אכילה‪ .‬והרי שמן הוא משקה‬ ‫ולפי דעתי לא כיון יפה דסברת ר״ת מבוארת היא‬
‫ולא אוכל וגם משמן לבדו אין לו הנאה דאזוקי מזיק‬ ‫בדברי התוס׳ דף ז׳ ע״א ד״ה בלבער כ״ע וכו׳‪.‬‬
‫ל״ה‪ .‬א״ו דעיקר ההנאה מהשמן היינו ע״י תערובת‬ ‫וז״ל‪ ,‬דלא על חנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה‬
‫האניגרון והוא נהנה מאוכל זה‪ .‬כלומר מהשמן שהוא‬ ‫להקב״ה על המלה כשתבא ל ‪T‬ו‪ ,‬ותיקנוה כאן לגלות‬
‫העיקר לבד הרפואה‪ ,‬ולזה הבאתי ראיה מהתוס׳ שכתבו‬ ‫ולהודיע שזו המילה נעשית לשם יוצרינו וכר עכל״ה‪.‬‬
‫דאם שותה משקין לרפואה אי אית ליה הנאד! מיניה‬ ‫הרי דגם לדעת ר״ת אומר ותיקנוה כאן וכר‪ .‬משמע‬
‫בעי ברוכי‪ .‬והרי משקין אלו יכולים להיות גם עם‬ ‫דא״א בלא מלה לגמרי לפי תקנת חכמים‪ .‬רק שיכול‬
‫תערובת של תרופה נוזלית עם סוכר או מי פירות‬ ‫לאומרה אחר המילה וא״צ עובר לעשייתה‪ .‬אבל בלא‬
‫דהיינו שני דברים‪ .‬ואפ״ה כיון שנהנה מתערובת זו‬ ‫מלה לגמרי לא יאמר להכניסו‪ .‬וכ״כ מהרש״א שהביא‬
‫לכד מהרפואה בעי ברוכי‪ .‬וא״כ ה״ה בנ״ד כיון שחכו‬ ‫המחבר ע״ד התוס׳ הנ״ל‪ .‬וז״ל דאי לאו המילה לא‬
‫נהנה מהלחם בתערובת זו בעי ברוכי‪ .‬ולא דמי לדין‬ ‫היה מברך לה כלל‪ .‬ומזה היה עולה עה״ד‪ .‬שכיון שהכי‬
‫פא‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ מד‬ ‫שמ״ש‬
‫ואדרבה אפשר להביא ראיה לדברי מתחילת דברי‬ ‫חאוכל דג מליח ואוכל פוז עמו כדי שלא תיקנו בגרונו‬
‫ר״ת שכתב דלא על זאת הנעשה עכשיו‬ ‫דמברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל‪ .‬דשאבי‬
‫מברך‪ ,‬אלא משבח ומודה להקב״ה שציוונו על המילה‬ ‫התם לפי שיטת השו״ע דרצונו וחפצו הוא באכילת דג‬
‫כשתבוא לידו‪ .‬והנלע״ד כתבתי‪ .‬ואני מסיים בברכה‬ ‫מליח‪ .‬וא״כ לא ניחא ליה בשום טעם אחר ולא בהנאת‬
‫ברכת הדיוט לכת״ר שיזכה לבריאות איתנה ונהורא‬ ‫החיד מהלחם‪.‬‬
‫מעליא ואריכות ימים ושנים בביאת משיח צדקנו אמן‪.‬‬ ‫ואפילו לשיטת הפוסקים דס״ל דאוכל את הדג המליח‬
‫בהוקרה רבה ובברכת התורה‬ ‫כדי להפיג את המתיקות‪ ,‬הרי עכ״ם הוא‬
‫יצחק דיין‬ ‫גחנה מטעמים אחרים בפיו ולא מחשיב טעם הלחם‬
‫שאוכלו רק כדי שלא תיקנו המליח בגרונו‪.‬‬
‫וכ״כ לא דמי ג״כ למ״ש המ״ב בסימן ר״ב ס״ק‬
‫ס ימ ן מד‬ ‫כ״ט שאם אוכל השמן מפני שחושש בגרונו רק‬
‫אוכל לזה מעט פת כדי שיוכל לאכול השמן עמו ולא‬
‫תשובתי להרב הנ״ל‬
‫יזיקנו‪ .‬בזה מקרי השמן עיקר ופוטר הפת הטפלה לו‬
‫באוכל תרופה מרה עם פת וברכת להכניסו‬ ‫וא״צ ליטול ידיו זלברך המוציא‪ ,‬דגם שם שאני שהוא‬
‫לכבוד הרב הכולל‪ .‬כל אישורין כולל‪ .‬הרב יצחק‬ ‫מעונין בטעם השמן ויש בפיו טעמו‪ .‬וא״כ לא ניח״ל‬
‫דיין שליט״א‪ .‬שלום רב‪.‬‬ ‫‪.‬בטעם אחר‪ .‬משא״ב בנ״ד שאין לו שום טעם אחר‬
‫קבלתי תשובתו ע״ע השותה רפואה מרה בתוך חתיכת‬ ‫בפיו‪ ,‬ולא בתרופה‪ .‬וא״כ נשאר לו טעם החיך מהלחם‪.‬‬
‫לחם‪ .‬וראיתי שמתאמץ בכל עוז להעמ ‪ T‬דבריו‬ ‫וכן נראה ממ״ש המ״ב )הבאתיו בתשובתי(‪ .‬בסימן‬
‫בספרו‪ ,‬לחייבו ליטול ידיו ולברך המוציא ובהמ״ז‪.‬‬ ‫ד״ד ס״ק מ״ב שאם אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה‬
‫והנני להשיבו על סדר דבריו‪.‬‬ ‫ממנה אף שאין אוכלו עכשיו כ״א להעביר האומצא‬
‫תחלה הול ‪ T‬רעיון חדש שעיקר ההנאה מן השמן‬ ‫חייב לברך עליו בתחלה‪ ,‬ובסוף ע״כ‪ .‬והיינו טעמא‬
‫היא ע״י אניגרון שאגבו יכול לאכול את‬ ‫משום שאין לו שום טעם אחר בפיו ואז החיך נהנה‬
‫השמן‪ .‬וסמ״ש הרא״ש הבי״ד המחצ״ה סי׳ ר״ב סק״ט‬ ‫מהלחם‪.‬‬
‫וכו‪ ,‬ע״כ‪ .‬לא ידעתי מה הועיל לו הרעיון הזה‪ ,‬והלא‬ ‫וזה עתה ראיתי שבלשון שכתבתי בתשובה כן כתב‬
‫עכ״ם ‪ .T iT‬מה שיד^ה‪ .‬הרי לא מברך אלא על השמן‬ ‫הב״ח בהסבירו את הגמרא בברכות אליבא דר׳‬
‫שהוא עיקר ההנאה ולא על האניגרון‪ ,‬אפי׳ שעל ידו‬ ‫י‪,‬וסף שהביא הטור בסימן ר״ב וז״ל ומשני הא ודאי‬
‫יכול לאכול השמן‪ ,‬דבלא״ה הוא מזיק לו‪ .‬עכ״ז העיקר‬ ‫דכשחייב לברך עליו צריך לברך בפה״ע דשמן הוא‬
‫הוא השמן ועליו מברך ולא על האניגרון שהוא טפל‪,‬‬ ‫העיקר‪ .‬אלא דסד״א כיון דלא היה שותהו לאניגרון‬
‫גם דברי הרא״ש הנ״ל אין מהם שום ראיה כלל‪ .‬רק‬ ‫זה עכשיו אלא לרפואת גרונו שותהו‪ ,‬לא לבריך עליה‬
‫שהוא שינה לשון טפל בלשון אגב וז״ל‪ ,‬דמיירי בחושש‬ ‫כלל‪ .‬קמ״ל דצריך לברך עליו כיון שנהנה ממנו‪ .‬וכיון‬
‫בשיניו ונותן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה‬ ‫שצריך לברך פשיטא דצריך לברך בפה״ע עכ״ל‪.‬‬
‫חומץ עיקר‪ .‬ואגב המרק אית ליה הנאה ובעי ברוכי‬ ‫לכאורה משמע מדבריו כאלו מאי דכתיב בגמרא שנהנה‬
‫כדאמרי׳ גבי שמן שנתנו לתוך אניגתן עכ״ל‪ .‬וכוונתו‬ ‫ממנו‪ .‬קאי אאניגרון‪ .‬א״ו שכוונתו כמו שכתבנו דהיינו‬
‫דהחומץ עיקר‪ .‬והמרק שותהו רק אגב החומץ‪ ,‬ר״ל‬ ‫תערובת האניגרון בשמן‪ .‬אבל עיקר ההנאה היא מהשמן‪.‬‬
‫טפל‪ ,‬כמו שמן זית וכו׳ דאמרי׳ השמן עיקר ואניגרון‬ ‫וכמו שסיים דצריך לברך בפה״ע‪.‬‬
‫טפל‪ ,‬ומברך על השמן‪ .‬גם שם מברך על החומץ וכר‬
‫בתשובה סימן כ״ז לגבי ברכת להכניסו‬ ‫בהערה‬
‫ע״ש‪ .‬ואיך שתהיה כוונתו‪ .‬הראיה ממנו היא אדרבא‬
‫במילה שלא היה בה חיתוך‪ .‬הנה הקורא‬
‫להיפך לנד״ד‪ ,‬שהתרופה המרה הדומה לחומץ עיקר‬
‫בתשובה זו ישר עיניו יחזו שכדברי כת״ר כן כתבתי‬
‫והפת טפל‪ .‬ואלו היינו מברכין עליה‪ .‬היה הפת נפטר‬
‫גם אני‪ ,‬דהיינו שלפי שיטת התוס׳ בדעת ר״ת כמו‬
‫בברכתה‪ ,‬אבל כיון שאין מברכין עליה שאין ממנה‬
‫שפירשה המהרש״א‪ ,‬בודאי אין שום ראיה מר״ת לדברי‪.‬‬
‫שום הנאה כהשמן שנהנה ממנו‪ ,‬לכן הוא פטור לגמרי‬
‫דס״ל לתוס׳ דאע״פ שהיא ברכת הודאה מ״מ כיון‬
‫מכל ברכה‪ .‬כדברי הש״ם וכמ״ש להדיא בהערתי‪.‬‬
‫דבשביל מילה של עכשיו מברך לה‪ ,‬דאי לאו המילה‪,‬‬
‫גם מה שהביא ראיה מרש״י שכתב יש לו הנאת‬ ‫לא היה מברך לה כלל‪ .‬ועיקר ראייתי מר״ת‪ .‬היינו לפי‬
‫אכילה‪ .‬והשמן הוא משקה ולא אוכל‪ .‬זה אמת‪.‬‬ ‫שיטת הטור שהלך בדרך אביו הרא״ש דס״ל בדעת‬
‫אבל אין מזה שום ראיה‪ ,‬שהרי השמן בתוך המאכל‬ ‫ר״ת שהברכה היא ברכת ההודאה ואין לה כל קשר עם‬
‫הוא העיקר‪ ,‬ואניגרון שהוא המאכל טפל לו‪ .‬וא״כ‬ ‫המילה ו״כול לברך מתי שירצה‪ .‬וכמו שהסברתי שיטה‬
‫עיקר ההנאה שי״ל מהאוכל הזה‪ ,‬ושהוא צריך לה‪ ,‬הוא‬ ‫זו באריכות‪.‬‬
‫השמן ולא אניגרון‪ .‬וגם כאן התרופה המרה שהוא צריך‬ ‫וגם ממה שכתב ר״ת ותיקנוה כאן‪ ,‬לא ק״מ דגם‬
‫לה היא עיקר‪ ,‬ולא האוכל שעמה‪ .‬אע״פ שנהנה גם‬ ‫בנ״ד לא בטלה תקנה זו‪ .‬שעיקר התקנה היא‬
‫מהאכילה‪ ,‬אבל כולה טפל לגבי התרופה המרה‪ ,‬שלא‬ ‫לגלות ולהודיע שזו המילה נעשה לשם יוצרגו ולא‬
‫בא הפת רק אגב‪ ,‬כדי להעביר המרירות של התרופה‪.‬‬ ‫לשם ע״ז וכו׳ וכמ״ש התום׳‪ .‬וא״כ בנ״ד ג״כ שייך‬
‫ולא עיקר‪.‬‬ ‫טעם זה‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ מה‬ ‫שמ״ש‬ ‫פב‬
‫שסיים וכיון שצריך לברך פשיטא שצריך לברך בפה״ע‪,‬‬ ‫ו מה שחזר עוד להביא ראיה מדברי התום' דמ״ד‪.‬‬
‫וטעמו פשוט שהשמן עיקר ואגיגרון טפל‪.‬‬ ‫י ע״א‪ .‬שכתבו דאם שותה משקין לרפואה‪ .‬אי‬ ‫י‬
‫אית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ע״כ‪ .‬וסיים כבודו‬
‫ועי׳ ב״י ד״ר‪ .‬ומ״ש רבינו ויותר נר׳ וכו׳‪ .‬שכתב‬
‫ע״ז‪ .‬והרי משקין אלו יכולים להיות עם תערובת‬
‫וז״ל דאפי׳ אינו חושש לגרונו אם נותן שמן‬
‫תרופה נוזלית עם ׳סוכר או מי פירות שהם ב׳ דברים‪.‬‬
‫הרבד‪ .‬לתוך אניגרון מברך על השמן‪ .‬דכיון שהוא‬
‫ואפי״ה כיון שנהנה מהתערובת זו לבד מהרפואה בעי‬
‫נד‪.‬נד‪ .‬מן השמן למד‪ .‬לא יברך עליו וכו׳ עכל״ה‪ ,‬הרי‬
‫ברוכי ע״כ‪ .‬זה אינו בהחלט‪ ,‬שהרי אם יהיו ב׳ דברים‬
‫דד‪.‬ד‪,‬נאה היא מן השמן אע״פ שאוכלו עם האניגרון‪.‬‬
‫חוזרין לראות מי העיקר ומי הטפל‪ ,‬וכיון שהלחם או‬
‫וכך היא כוונת הב״ח‪.‬‬
‫המשקין שעם התרופה‪ ,‬הם טפלים לתרופה שהיא העיקר‬
‫באופן שלא ראיתי שום דבר עולה מפלפולים אלד‪.‬‬ ‫פשיטא דלא יברך עליהם‪ ,‬אלא שם איירי בתום׳ שאין‬
‫' להלכה‪ ,‬דאיך שיד‪.‬יה הדבר פשוט להלכד‪.‬‬ ‫עיקר וטפל כלל‪ ,‬רק מים לחוד להעביר האומצא‪ .‬הוא‬
‫כמ״ש המש״ב הנ״ל‪ .‬דאם אכל שמן מפני שחושש‬ ‫דאין מברכין עליהם כיון שאין שותה אותם לצמא‪,‬‬
‫בגרונו ואוכל עמו מעט פת שלא יזיקנו‪ .‬בזה מיקרי‬ ‫אבל שאר משקין שהגוף נהנה מהם‪ ,‬בכל ענין מברך‪.‬‬
‫השמן עיקר וד‪.‬פת טפל וא״צ ליטול ולברך המוציא‪,‬‬ ‫ועיקר דבריהם באו להשמיענו‪ ,‬דלא תימא‪ .‬כיון ששותה‬
‫והוא נד״ד ממש דתרופה עיקר וד‪.‬פת טפל‪ .‬וכיון דפטור‬ ‫אותם להעביר האומצא שחנקתיה‪ ,‬הרי חזרו להיות‬
‫הוא מלברך על העיקר‪ .‬גם הטפל פטור עליו‪ .‬וכמר‬ ‫כמו טפל‪ .‬לזה כתבו דחנקתיה אומצא אין זה נהשב‬
‫שהוכחתי מדברי הש״ס וז״ל סד״א כיון דלרפואד‪ .‬קא‬ ‫הנאה‪ .‬עד שנאמר שהמשקין אלו נחשבים טפלים לאותה‬
‫מכוין לא ליבריך עליה כלל‪ .‬ושם איירי שמעורב עם‬ ‫הנאה‪ ,‬ולכן צריך לברך עליהם שחזרו להיות עיקר‪,‬‬
‫אניגרון ע״ש‪ .‬והדברים פשוטים למדי‪ .‬למי שמודד‪ .‬על‬ ‫אבל בהיות ב׳ דברים עיקר וטפל‪ ,‬א״א להם להתום'‬
‫האמת‪.‬‬ ‫לחלוק על גמרא ערוכה‪ ,‬שאמרה שהשמן עיקר‬
‫קנ צי למלין‪ .‬דהאוכל תרופה מרה ונותנה בתוך חתי׳‬ ‫והאניגרון טפל‪ .‬וזהו ממש ענין דג מליח עם פת דלא‬
‫פת להעביר המרירות‪ .‬דפטור הוא מלברך שום‬ ‫יברך על הפת כיון שהוא טפל‪ .‬וה״ה לנד״ד שלא יברך‬
‫ברכד‪ .‬לא ראשונד‪ .‬ולא אחרונה‪ .‬ותול״מ‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫על הפת כלל‪.‬‬
‫ומה שחידש בטובו לחלק בין דג מליח לנד״ד‪ .‬דשם‬
‫אין לו רצון לאכול את הלחם‪ ,‬ורק כדי שלא‬
‫ב׳‪ .‬ברכת להכניסו‬ ‫יזיקנו הדג הוא אוכלו‪ ,‬לא חידש כלום‪ .‬דגם כאן אין‬
‫לו חפץ באכילת הפת כ״א בתרופה המרה‪ .‬ורק כדי‬
‫ג ם בענין מילה שלסבה לא היה לא חיתוך מילה ולא‬
‫שיוכל לאוכלה אוכל הפת עמה‪.‬‬
‫פריעד‪ .‬כלל‪ ,‬שהעלה שלא יברך על המילה‪ .‬אבל‬
‫ברכת להכניסו יברך שד‪,‬יא ברכת הודאד‪ .‬ושבח לדעת‬ ‫ו הנ ה הדבר פשוט שבין גבי דג מליח או בנד״ד‬
‫ר״ת ואין לה קשר עם המילה‪ ,‬ויכול לאומרה מתי‬ ‫בתרופה המרה‪ .‬בודאי שמסתמא חיכו נהנה‬
‫שירצה אפי׳ בלא מילה‪ .‬ואני סתרתי דבריו‪ .‬דר״ת‬ ‫מטעם הלחם שאוכל‪ ,‬וחיך יטעם לאכול‪ .‬ועכ״ז כיון‬
‫עצמו כתב לברך אחר המלה‪ ,‬ואמר ותיקנוד‪ .‬כאן‬ ‫שהוא טפל אין מברכין עליו כמו כל עיקר וטפל‬
‫לגלות ולהודיע שזו המילה נעשית לשם יוצרינו וכר‬ ‫בעלמא‪ ,‬דודאי נהנה גם מן הטפל‪ .‬ועכ״ז כיון שאכילת‬
‫ע״כ‪ .‬וציינתי למד‪.‬רש״א שכתב כן בפירוש וז״ל דאי‬ ‫הטפל אינה עיקר אכילתו ולא באה כ״א ללפת וכיוצא‪,‬‬
‫לאו המילד‪ ,‬של עכשיו לא היה מברך לה כלל וכו׳‬ ‫לא יברך עליו‪.‬‬
‫עכ״ל‪.‬‬ ‫ובזה נדחה ג״כ מה שדחה בדברים בעלמא לההיא‬
‫וע״ז השיב כבודו‪ .‬והודה במקצת שהאמת אתי לפי‬ ‫דמש״ב סי׳ ר״ד סקכ״ט‪ .‬ואמר דשם לא ניח״ל‬
‫שיטת התוס׳ ומהרש״א בדעת ר״ת‪ .‬אבל ראייתו‬ ‫בשום טעם אחר‪ .‬זה אינו‪ ,‬דמלבד דמי הוא הנביא‬
‫היא מר״ת‪ .‬לפי שיטת הטור שד‪,‬לך בדרך אביו הרא״ש‪,‬‬ ‫שהג ‪ T‬לו שהוא אינו רוצה בשום טעם אחר‪ .‬עוד זאת‪.‬‬
‫שהברכה היא הודאה וכו׳ ויכול לברך אותה בכל עת‬ ‫כבר אמרנו דאפי׳ יהיה ניחא ליה ונהנה מזה‪ ,‬עכ״ז‬
‫שירצה ע״ש‪.‬‬ ‫כיון שהוא טפל‪ ,‬לא יברך כ״א על העיקר‪ .‬ופלא שהוא‬
‫בעצמו העתיק הלשון וז״ל בזה מיקרי השמן עיקר‬
‫ושתי פליאות יש לי עליו‪ .‬אחת קטנה‪ .‬וד‪,‬יא דאפי׳‬
‫ופוטר הפת הטפלה לו וא״צ ליטול ולברך המוציא‪,‬‬
‫למטוניה‪ .‬כיון שהתוס׳ ומד‪,‬רש״א בדעת ר״ת‬
‫ע״כ‪ .‬וא״כ כפי טעם זה אפי׳ יהנה מהטפל‪ ,‬אין זה‬
‫סוברים דלא יברך אלא קודם או אחר המילה‪ .‬איד לא‬
‫כלום‪ ,‬ולא יברך כ״א על השמן שהוא העיקר‪.‬‬
‫חש לסב״ל‪ .‬שלא לברכה על חנם‪ .‬גם לפי דעתו זאת‪,‬‬
‫הגו ראוים לסדר אותד‪ ,‬עם ברכות השחר לד״ודות בכל‬ ‫ומה שחיטט וחיפש ומצא בדברי הב״ח ראיה לדבריו‪,‬‬
‫יום על המילה‪ .‬שנית‪ ,‬וד‪,‬יא פליאה גדולה‪ ,‬דלא נמצא‬ ‫הדבר פשוט וברור מעצמו דט״ס הניכר הוא בדבריו‪,‬‬
‫לא בהטור ולא בד‪.‬רא״ש כלל שיוכל לברכה מתי‬ ‫וצ״ל‪ ,‬דלא היה שותהו לשמן זה וכו׳‪ .‬וכמ״ש בדברי‬
‫שירצד‪ .‬אפי׳ בלא מילה‪ .‬וד‪,‬רי לפנינו דברי הרא״ש‬ ‫כל הפוס׳‪ .‬או נימא דכוונתו פשוטה וזהו האמת דלא‬
‫בפסחים דף ז׳‪ ,‬וז״ל‪ .‬תדע דד‪,‬א מברכין אותד‪) ,‬לד‪,‬כניסו<‬ ‫היד‪ .‬שותה לתערובת זו אלא לרפואת גרונו‪ ,‬וזד‪ .‬מוכרח‬
‫לאחר המילה‪ ,‬אלא נתקנה להודות ולשבח וכו׳ עכ״ל‪.‬‬ ‫דבלא תערובת אניגרון ודאי לא היד‪ .‬שותד‪ .‬השמן לבדו‬
‫גם בסו״פ ר״א דמילה‪ ,‬כתב כדברי התוס׳ בדברי ר״ת‪,‬‬ ‫שד‪.‬וא מזיק לו‪ .‬אבל עכ״ז עיקר כוונתו על השמן‪ .‬וכמו‬
‫פג‬ ‫ומגו‬ ‫חאדח סי׳ מו‬ ‫שמ״ש‬
‫ג( בעניל דבר שטיבולו במשקה‪ .‬עי׳ שם בדף ל׳‪,‬‬ ‫זסיים גם הוא‪ .‬ותקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע‬
‫מ״ש הרהמ״ח שהעלה להצריך נטילה בלא‬ ‫שהיא לשם יוצרינו ולא לשם עכו״ם וכדברי התום׳‬
‫ברכה‪ .‬ועי׳ באו״ח סי׳ קנ״ח בבאה״ט סקי״א‪ .‬ובסי'‬ ‫ממש‪.‬‬
‫תע״ג בבאה״ט סקי״ז‪ ,‬מ״ש משם המ״א משם הל״ח‬ ‫ג ם הטור לא ראינו בדבריו אפי׳ ברמז כדברים הללו‪.‬‬
‫בפכ״ה דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה‬ ‫רק כתב משם מר אביו הרא״ש דא״צ עובר‬
‫שיסמוכו‪ ,‬שהתוס׳ סוברים כן‪ .‬דהא דנוטלין ב ל ל פסח‬ ‫לעשייתן‪ .‬אבל לא אמר דא״צ לא קודם ולא אחר‪.‬‬
‫בלי ברכה הוא מכלל השינוים שעושין בליל זה כדי‬ ‫ואדרבא מציגו להטור שסיים משם אביו הרא״ש דטוב‬
‫שישאלו התינוקות ע״ש‪ .‬ובשיירי כנה״ג סי׳ קנ״ח‬ ‫לברד בין מילה לפריעה וזה נקרא עובר לעשייתן דמל‬
‫הגב״י אות ג׳ כתב כן ג״כ משם הל״ח‪ .‬וכן היא סברת‬ ‫ולא פרע כאלו לא מל ע״ש‪.‬‬
‫הר״מ מרוטנבורג והעיטור הבי״ד הטור סי׳ תע״ג והב״י‬
‫וא״כ איפה‪ .‬איך תולה דברים שלא היו ולא נבראו‬
‫סי׳ קנ״ח‪ .‬שהאידנא אין צריך נטילה לדבר שטיבולו‬
‫בהטור והרא״ש כדי לקיים דבריו ולגרום ברכות‬
‫במשקה‪ .‬וכן היא דעת התוס׳ הבי״ד הב״י סי׳ קנ״ח‪.‬‬
‫לבטלה‪.‬‬
‫וכתב שכ״כ המרדכי בשם רשב״ם עש״ב‪ .‬גם בש״ע‬
‫ג ם מה שהוסיף להביא ראיה מתחי׳ דברי הרא״ש‪.‬‬
‫הגר״ז ז״ל כתב וז״ל ובמדינות אלו לא נהגו רוב‬
‫בלי לסיים דבריו שהם מבוארים‪ ,‬זה יותר תמוה‪,‬‬
‫העם ליטל ידיהם לכל דבר שטיבולו במשקה ע״ש‪.‬‬
‫להתעלם מסוף דברי הפוסק‪ .‬כדי לקיים דברי עצמו‪.‬‬
‫ועי׳ חיי אדם ג״כ שכ״כ‪ .‬וכן הוא באמת מנהג העולם‬
‫אע״פ שהם סתורים מדברי הפוסק במסקנתו‪ ,‬ואין זה‬
‫היום שאין נוטלין לדבר שטיבולו במשקה‪ ,‬זולת איזה‬
‫דרך לימוד הישר לש״ש‪ .‬וכן לא יעשה‪ .‬העולה מזה‪,‬‬
‫חס ‪T‬ים ואנשי מעשה‪ ,‬ורק בליל פסח עושין זה מכלל‬
‫דכיון דאין כאן לא מילה ולא פריעה אין לברך שום‬
‫השינוים‪ ,‬ובודאי שאין לחוש למ״ש המט״י הבי״ד‬
‫ברכה כלל‪ .‬והמברך עובר על לא תשז^ ותול״מ‪.‬‬
‫הבאה״ט סי׳ קנ״ח דהמיקל נעקר מן העולם ח״ו‪ .‬כיון‬
‫ז הו מה שנ״ל אמת לאמתו‪ .‬לחזק הערותי‪ .‬החו״ם‬
‫שיש גדולי עולם ראשונים ואחרונים המקילים בדבר‬
‫בשלהי סיון המוב״ת תשמ״ט לפ״ק‪.‬‬
‫וסוברים דהא ‪T‬נא א״צ נטילה כלל‪ ,‬ולא לימטי להו‬
‫שום נזק כלל‪ .‬כ״א ברכה רוה״צ אמן‪.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ואס״ם מעין הפתיחה לברך את הרהמ״ח שליט״א‬
‫בבריאות שלימה והרבה נחת עוד ינוב בשיבה‬
‫טובה דשן ורענן אמן‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בחדש‬ ‫סימ ן מה‬
‫אדר הנהדר שנת ושמ״ת המצנפת על ראשו לפ״ק‪.‬‬
‫בענין חשוקה שאינה צריכה גט‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫ודין דבר שטיבולו במשקה‬
‫בספר יש מאין ח״ג‪ ,‬להרה״ג מוהר״ר יחייא שניאור‬
‫שליט״א‪ ,‬בדף מ׳ פסק בדין כהן שישב עם‬
‫סימן מו‬ ‫גרושה וחי עמה זמן מה ושוב רצה ליפרד ממנה‪,‬‬
‫להצריכה גט‪ .‬לפקוצ״ד ודאי דא״צ גט‪ .‬דאפי׳ בישראל‬
‫להנ״ל בעניינים הנ״ל‬
‫עם ישראלית שישבו זמן רב ועשו בנים‪ .‬עכ״ז אין‬
‫לכבוד הרה״ג מוהר״ר יחיא שניאור שליט״א‪ .‬רב‬ ‫מצריכים אותם גט‪ .‬כי היום לא שייך בזמנינו אין אדם‬
‫שכונת מושירא‪.‬‬ ‫עושה בעילתו ב״ז‪ ,‬כי אין שום א׳ מקדש בביאה‪ .‬והכל‬
‫ראיתי את תשובת כת״ר‪ ,‬והודפסה בספרו ״יש מאין״‬ ‫יודעים שכל שלא קדשה לפני חכם כנימוס‪ ,‬הרי הוא‬
‫ח״ג דף ט״ז‪ .‬להחזיק בדבריו להצריך גט‬ ‫יושב עמה בזנות ובאיסור‪ ,‬ובפרט שאינה טובלת ותהי‬
‫לכהן שחי עם גרושה כמה שנים‪ .‬והיה טעמו בשביל‬ ‫גדתה עליו‪ .‬ואם לא חש לבעילת נדה בכרת איד יחוש‬
‫מראית העין שלא ידעו שהוא כהן וגרושה‪ .‬וכשתצא‬ ‫לבעילת זנות‪ .‬ודעדיפא מינה פסקתי בספרי תבואות‬
‫בלא גט יאמרו א״א יוצאה בלא גט ע״כ‪ .‬מדבריו נר׳‬ ‫־שמ״ש חאה״ע סי׳ כ״ה‪ ,‬דאפי׳ נשא אשה באזרחות‬
‫דזת דבר פשוט אצלו ומוסכם דאיש ואשה שאינו כהן‬ ‫וישב עמה הרבה שנים ועשו בנים ובאו ליפרד זמ״ז‬
‫שנתתבת זמן רב‪ ,‬ורוצים ליפרד צריכים גט‪ .‬רק בכהן‬ ‫אינם צריכים גט עש״ב וברוחב‪ .‬וכ״ש בנדון זה בכהן‬
‫חיישי׳ שמא לא ידעו שהוא כהן‪ .‬ואיכא משום מראית‬ ‫עם גרושה שהוא יודע בעצמו שאסור לישאנה דודאי‬
‫העין‪.‬‬ ‫חושב רק לזנות בעלמא‪ .‬וא״צ שום גט כלל‪ .‬וזה ברור‪.‬‬
‫ד ע ידידי‪ .‬דגם בחשוק ותשוקה שאינם כהנים שנתחברו‬
‫זמן רב‪ .‬אין מצריכים גט כלל‪ ,‬מהטעם שכתבתי‬ ‫ב( שם בדף ל״ח בענין פילגש שהתיר לה לטבול‬
‫בראשונה דלא שייך היום אין אדם עושה בעילתו‬ ‫יפה פסק‪ .‬ועי׳ בם׳ משפטים ישרים להמלאד‬
‫בעילת זנות‪ ,‬ואין טעם לשמא יאמרו א״א יוצאה בלא‬ ‫ר״ב זצ״ל ח״ב סי׳ ק״ע‪ .‬ובס׳ גופת צופים להרה״ג‬
‫גט‪ .‬דכל אשה היוצאת מתחת בעלה יוצאת ע״י ב״ד‪.‬‬ ‫׳פתחיה מרדכי בירדוגו ז״ל‪ ,‬שהאריכו למעניתם‪ ,‬שאין‬
‫ואם יאמרו שב״ד הוציאוה בלא גט‪ .‬הכל ידעו שזה‬ ‫בפלגש להדיוט שום איסור רק מפגי שהיא בושה‬
‫משפט צדק‪ ,‬כי הב״ד אינם חשודים לגרש אשה בלא‬ ‫מלטבול‪ ,‬ואם תטבול אין בזה שום איסור עש״ב‪.‬‬
 ‫ומגז‬ ‫חאו״ח סי׳ מר‬ ‫שמ״ש‬ ‫פד‬
‫ד( ג ם בחזון עובדיה‪ .‬הרי הביא דברי הט״ז שכתב‬ ‫גט‪ .‬ובודאי חקרו ומצאו האמת שלא היו קדושין רק‬
‫תוכחת מגולה וכד‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫חיו באיסור ובזנות בעלמא‪ .‬ובפרט באנשים כאלו קלא‬
‫ה( ג ם הרה״ג מרדכי אליהו שליט״א‪ .‬כתב ולאפוקי‬ ‫אית לד׳ו‪ ,‬ואין מקום לטעות‪ .‬ובמרוקו היו אנשים שאחר‬
‫מדור האחרון שהחלו להקל ע״כ‪ .‬ולא דקדק‬ ‫שנשאו נשים כדת וכהלכה‪ ,‬שוב הלכו עם חשוקה‬
‫היטב בדבריו‪ ,‬שגם דורות הא׳ היו מקילין בזה‪ .‬וי״ל‬ ‫ונשארו עמה זמן הרבה‪ ,‬וילדו ממנה ו׳ וז׳ בנים‪.‬‬
‫על מה שיסמוכו וכמ״ש להלן בס״ד‪ .‬הרי מהא׳ ועד‬ ‫וכשבאה אשתו לתובעו שי״ל חשוקה ובנים‪ ,‬אנו גחרים‬
‫האחרונים לא נשתנה המנהג הזה‪ ,‬וכולם צעקו ולא‬ ‫עליהם ע״י הממשלה להפרד כל א׳ לדרכו בלי גט‪ .‬וגם‬
‫נענו‪ .‬ועד עתה עדיין מחזיקים במנהג וה״ז דומה למה‬ ‫ברווקים שנתחברו והולידו מעשים בכל יום שנפרדים‬
‫שצעקו א׳ ואחרונים נן׳ מימות הרמב״ם על עמידת‬ ‫מאליהם או ע״י הב״ד‪ .‬ושו״א לא עלה על דעתו להצריך‬
‫הקהל ביו״ד הדברות ולא נענו‪ .‬ונשאר המנהג ובאו‬ ‫גט לשאינה נשואה‪ .‬וכבר כתבתי בספרי תבו״ש חאה״ע‬
‫אחרים ונתנו טעם הגון למנהג‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן‬ ‫סי׳ כ״ה‪ ,‬שבהיותי אב״ד במרוקו שלחו לנו הבתי דינים‬
‫חאו״ה סי׳ נ״ז באורך‪.‬‬ ‫מהארץ לשלוח להם גטין לחשוקות שעלו ונפרדו‬
‫מחשוקיהם בין יש להם בנים או אין להם‪ ,‬ומעולם‬
‫ו( וכבר הבאתי בקיצור דברי הש״ע לרבינו זלמן‬
‫לא הסכמנו אתם‪ ,‬ואמרנו להם אם באנו לזה‪ ,‬כל‬
‫סי׳ קנ״ח‪ .‬ושם בהמשך דבריו כתב וז״ל‪.‬‬
‫הבתולות צריכות להתגרש ולא הנחת בת וכר כי רובם‬
‫ובמדינות אלו לא נהגו רוב העם ליטול ידיהם וכו׳‪.‬‬
‫י״ל חשוק‪ .‬יש של שנה ונפרדים‪ ,‬ויש ב׳ שנים ויש‬
‫ויש שלימדו עליהם זכות לו׳ שסמכו על דעת מקצת‬
‫עשר שנים ויותר‪ .‬וכתבנו להם פסק ארוך והסכימו‬
‫הא׳ שאמרו שלא הצריכו חכמים נט״י לדבר שטיבולו‬
‫עליו ביה״ד הגדול למרוקו‪ .‬ומאז לא כתבו לנו‪ .‬גם‬
‫במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה‪ .‬משא״כ‬
‫אמרתי דאם באנו להצריך גט‪ ,‬אזי ממילא פקעה לה‬
‫עכשיו שכולנו טמאי מתים ואין למחות בידם מאחר‬
‫התקנה שלא ישא אדם שתי נשים‪ .‬שכל א׳ יקה לו אשה‬
‫שי״ל ע״מ שיסמוכו‪ ,‬אבל העיקר כסברא א׳ וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫בלא קדושין‪ ,‬והיא כאשתו ממש‪ .‬ובשתבריח אותו לגרש‬
‫ז( ג ם בחיי אדם כלל ו׳ סעיף ד׳‪ ,‬כתב וז״ל כשהיה‬ ‫לא ירצה‪ ,‬וא״א לנו להכריחו משום‪ .‬גט מעושה‪- ,‬ומה‬
‫נוהג טומאה וטהרה היה צריך נט״י מדינא‪.‬‬ ‫הועילו חכמים בתקנתן‪ ,‬אלא האמת דמעולם לא עלה‬
‫אך עכשיו העולם נוהגים להקל כזה‪ .‬אבל כל יר״ש‬ ‫על דעת להצריך גט לחשוקה‪ .‬ולשלא יאמרו לא חיישי׳‬
‫וכו׳ ע״כ‪.‬‬ ‫דהכל נעשה ע״י ב״ד ולב״ד טועין לא חיישי׳‪ .‬ועי׳‬
‫ח( ועי' ג״כ בס׳ חסד לאלפים הל׳ נט״י אות ז׳‬ ‫בספרי הנז׳ סי׳ כ״ה ותרוה צמאונך‪ .‬וכן פסק ג״כ‬
‫וז״ל‪ .‬ורבים אין נזהרים בנטילה זו כ״א‬ ‫הגאון הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א בספרו יבי״א‬
‫בליל פסח שעושין ורחץ‪ .‬׳ונהי שיש מקילים בזה בפרט‬ ‫הלק ו׳ סי׳ א׳‪ .‬ושם פסק דעדיפא דאפי׳ נתגרשה‬
‫במבושל‪ .‬ולכן אין בידינו למחות ב ‪ T‬המקילים‪ ,‬אבל‬ ‫לחומרא‪ ,‬ונישאת לאחר ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה‬
‫יש שכתבו וכו׳‪ .‬ויר״ש יזהר בדבר וכו׳ עכל״ה‪.‬‬ ‫הא׳ ע״ש‪.‬‬
‫ט( גם הרב כף החיים שהביא כת״ר‪ .‬הרי כתב בסי׳‬ ‫בדין דבר שטיבולו במשקה‪ ,‬שאמרתי שמנהג העולם‬
‫קנ״ח אות כ״ה משם רש״ל והל״ח דרובא‬ ‫שאין נוסלין לדבר שטיבולו במשקה והבאתי‬
‫בעלמא לא זהירי בזה‪ .‬ובכל כי הא איכא למיסמך‬ ‫סמוכות לזה מדברי הפום׳ א' ואחרונים‪ .‬כנגד זה הביא‬
‫אמנהנא‪ .‬ומיהו המחמיר‪ .‬אינו מן המתמיהין רק שלא‬ ‫כת״ר הרבה פוס׳ שדוחים וצועקים על זה‪.‬‬
‫יברך ע״כ‪ .‬הרי שגם הוא הביא מנהג העולם‪ .‬וכתב‬
‫ולפקוצ״ד כל זה לא יסתור דברי שדיברתי על מנהג‬
‫דאיכא למיסמך אמנהגא‪ .‬ואדרבא עלה על דעתו לד‬
‫קדום‪ .‬ואדרבה הפוס׳ שהביא כת״ר עצמם‬
‫שהמחמיר יהיה מן המתמיהין‪ .‬והוצרך לגלות דעתינו‬
‫מעידים על מנהג זה‪ .‬ואסדר דברי הפוס׳ שדיברו בזה‪.‬‬
‫בזה שאינו מן המתמיהין רק שלא יברך ע״ש‪ .‬ושוב‬
‫הביא ם׳ המחמירין דנתן עצה ליר״ש שיחוש להחמיר‬ ‫א( הט״ז כתב מכאן תוכחת מגולה לאותם שאינם‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫נזהרים וכו׳‪ .‬מוכח דגם הוא מודה שאינם‬
‫נזהרים רק שהוא מוכיח על זה‪.‬‬
‫י( ועי' לערוה״ש סי׳ קנ״ח ס״ד‪ .‬שהביא דברי התוס׳‬
‫בע״פ קט״ו‪ ,‬וד״רחיב דבריהם דאנן אין נזהריד‬ ‫ב( ה בן איש חי שהביא כת״ר‪ .‬שכתב בם׳ תזריע‬
‫מטומאה ועיקר חיוב בנטילה הוא מוהתקדשתם‪ .‬חה‬ ‫להצריך נטילה‪ ,‬הרי בהגדה של פסח שלו‬
‫אינו אלא בפת באכילה קבועה‪ .‬וכיון דבזה לא שייר‬ ‫והביאו כת״ר כתב וז״ל ומה שמנהג העולם להקל‬
‫הן דוהתקדשתם וכמה מהראשונים סוברים כן‪ .‬ולדיעה‬ ‫בשאר ימות השנה הוא בנוי על סברא יחידאה ע״כ‪,‬‬
‫זו אין חיוב כלל בזה״ז ליטול ‪T‬יו לטיבולו במשקה‬ ‫הרי עדות גמורה שמנהג העולם להקל בכל השנה‪.‬‬
‫דזה אינו רק בזמן הקדמון שאכלו חוליהן בטהרה‪.‬‬
‫וכ״כ להדיא הטור לקמן סי׳ תע״ג בשם הר״מ מרוטנברג‬ ‫ג( ג ם הרב חיד״א זיע״א שהביא כת״ר‪ .‬הרי בספרו‬
‫ומטעם זה מקילין בזה עכ״ל‪.‬‬ ‫שמחת הרגל כתב וז״ל‪ .‬ולאפוקי מהנוהגים‬
‫הרי דהמנהג עברו עליו כמה דורות‪ .‬ועולם כמנהגו‬ ‫ליטול בליל פסח‪ .‬ובכל השנה אוכלים טיבולו במשקה‬
‫נוהג‪ .‬והפוס׳ הנז׳ אומרים שאין למחות בידים‪,‬‬ ‫כלי רחיצה כגון פהב״כ לתוך הקאפי וכיוצא ועוברין‬
‫רק אמרו שהיר״ש יחוש לדברי המחמירים‪.‬‬ ‫על הדין‪.‬‬
‫פה‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ מז‬ ‫שמ״ש‬
‫חובה לעשות כן מכלל השינויים‪ ,‬כדי שישאלו התינוקות‬ ‫וראיתי להפרישה שכתב ׳וז״ל‪ .‬והנה בגוף הנטילה‬
‫ע״כ‪ .‬וכל התלמידים משננים זה בעל פה‪ ,‬וזה ראיה‬ ‫אפי׳ בלא ברכה‪ .‬אין העולם נזהרים ונתלים‬
‫גדולה למנהג של כל השנה‪.‬‬ ‫כדברי התום׳ דלעיל‪ .‬אמנם גם התום׳ לא כתבו שיש‬
‫ועכ״ם מי שמתנהג בחס ‪T‬ות בכל ענייניו‪ ,‬יחוש‬ ‫לבטל הנטילה רק הברכה וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫להחמיר‪ ,‬זהו מה שנ״ל להשיב לידידי הרב‬
‫ולקלצ״ד המדקדק בדברי התום׳‪ ,‬יראה דלא כתבו כן‬
‫ישצ״ו‪ .‬תשובה מאהבה‪ .‬ולחו״ם ירושלים עיה״ק בחדש‬
‫אלא בתתי׳ דבריהם וז״ל‪ .‬ולפי״ז נר׳ שאין‬
‫טבת תשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫לביד על אותה נטילה‪ .‬ושוב כתבו וכ״ש שאין אנו‬
‫ס״ט‬ ‫‪v‬׳ ‪ ,t‬שלום משאש‬ ‫נזהרין מלטמא עצמיגו ומלאכול אוכלים טמאת ואין‬
‫אנו צריכים לאותה נטילה‪ .‬והמברך ה״ז לבטלה ע״כ‪.‬‬
‫ר״ל ומי שירצה להחמיר ע״ע ליטול ‪T‬יו ומברך ה״ז‬
‫ברכה לבטלה‪.‬‬
‫ס ימ ן מז‬
‫‪ 1‬כן יש לפרש דברי הטור סי׳ תע״ג וז״ל‪ .‬והר״מ‬
‫בן נשוי לענין חנוכה‪ .‬אכילת מצה בע״פ‪.‬‬ ‫מרוטנבורג כתב דהאידנא א״צ נטילה לדבר‬
‫שכונת רמות לפורים‬ ‫שטיבולו במשקה‪ .‬ועל כן לא היה מברך על נטילה‬
‫על טיבול א׳‪ .‬וכ״כ בעל העיטור וכו עכל״ה‪ .‬ולכאורה‬
‫לספר בית היהודי ח״ב להרב אהרן זכאי‬ ‫בהקדמתי‬
‫דבריו סותרין זא״ז‪ .‬דכיון שאמר דהאידנא א״צ נטילה‪.‬‬
‫שליט״א ובלומדי בספר‪ ,‬ראיתי לנכוד‬
‫א״כ איך םיים ועל כן לא היה מברך וכו׳‪ .‬והלא לפי״ז‬
‫להעיר בקצת דברים דלהלן‪.‬‬
‫לא היה צריך ליטול‪ .‬וצריך לפרש דבריו‪ .‬ועל כן אף‬
‫א( בהלכות חנוכה סעיף ל״ד‪ ,‬פסק בבן נשוי‬ ‫שהוא מחמיר בדבר‪ ,‬עכ״ז לא היה מברך‪ .‬אי נמי והוא‬
‫המתארח אצל אביו וסמוך על שולחנה‬ ‫העיקר‪ ,‬דכוונתו דבכל השנה לא היה נוטל כלל‪ ,‬ורק‬
‫וה״ה בחורי הישיבה ידליקו בלי ברכה ע״ש‪ .‬ואני‬ ‫בליל פסח שתקנו ז״ל לטבול ב׳ פעמים מטעם השינוים‪,‬‬
‫הצעיר פסקתי בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי' ז‪ ,‬בבן‬ ‫עכ״ז לא היה מברך‪.‬‬
‫נשוי הנ״ל דידליק בברכה‪ ,‬וגם מצוה איכא בזה‪ .‬ולהיות‬
‫הרי דסברא זו שלא ליטול‪ ,‬היא סברת רבים וגדולים‪.‬‬
‫שציין ליהוד‪ .‬דעת להראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א ח״ו‬
‫התום׳ ומהר״ם מרוטנכרג ובעל העיטור‪ ,‬וכל‬
‫סי׳ מ״ג‪ .‬פתחתי וראיתי שהאריך בזה בדברי הפוסה‬
‫האחרונים העידו על מנהג זה והסמיכוהו ע״ד הא׳‬
‫גם הביא דברי הנ״ל בתבואות שמ״ש‪ .‬יישר חיליה‪,‬‬
‫הנ״ל‪ ,‬במילתא דמסתברא‪ ,‬דאנחנו אין נזהרין מטומאה‪,‬‬
‫ואמר דאישתמיט מיני כל הפוס׳ שד‪,‬ביא‪ .‬ולזה סדרתי‬
‫ואין צריכים לנטילה זו‪ .‬ואין למחות ביד המקילין‪.‬‬
‫פס״ד חדש לחזק דברי‪ .‬בקרוב יראד‪ .‬אור בירחון אור‬
‫וכבר מילתי אמורה דבמרוקו לא ראיתי גם לחכמים‬
‫תורד‪ .‬בס״ד‪ .‬וד‪.‬ודפס לעיל סי׳ ג׳‪.‬‬
‫שנזהרין בזה‪ ,‬רק אולי חסידים ואנשי מעשה‪ .‬ומפורסם‬
‫ב( בדיני אכילת מצה בערב פסח‪ .‬פסק לתת למוסדות‪.‬‬ ‫דדוקא בפסח נזהרין ולא בכל ימות השנה‪ ,‬לכן ודאי‬
‫צבוריים מצה רגילה שאינה שמורה משעת‬ ‫דאין ראוי למחות על זה‪ .‬ובזה״ז כל כמה שנמצא שלא‬
‫קצירה‪, .‬ואני הצעיר פסקתי בספרי שמ״ש ומגן ח״א‬ ‫להכב ‪ T‬על העם בדברים שהם רק חסידות בעלמא‪,‬‬
‫חאו״ח סי׳ כ״ט‪ ,‬שאסור לאכול זד‪ ,‬בל ד‪,‬קום‪ ,‬ואפי׳‬ ‫הוא הנבון‪ .‬וכ״ש שאין להטיל עליהם גודא דקללוח‪,‬‬
‫עשאד‪ ,‬בפי׳ שלא לשם מצת ׳מצוה‪! ,‬ורק בדוחק התרתי‬ ‫ולא ליתי עליהון כ״א ברכות‪.‬‬
‫בזר‪ .‬בע״פ שחל להיות בשבת‪ ,‬לאכול אותד‪ ,‬בסעודת‬
‫ו מ ה שהביא כת״ר בסו״ד מאותו סיפור של הרב‬
‫תבקר‪ ,‬עד שעת איסור אכילת חמץ‪ ,‬עש״ב‪.‬‬
‫שהלך אצל רב העיר של מקנאס יע״א‪ ,‬ואכל‬
‫ג( ב עני! קריאת מגילה וקביעת יום פורים בשכונת‬ ‫לפניו דבר שטיבולו במשקה בלא ברכה‪ ,‬ורב העיר‬
‫רמות‪ .‬הביא מדברי הראש״ל הגר״ע יוסף‬ ‫אמר לו ראה העבירה שעשית יותר מן החזרת התפילה‬
‫שליט״א‪ ,‬שפשפש ומצא אותם בספרי שמ״ש ומגן‬ ‫שבאת לערער עליה ע״כ‪ .‬מלבד דאין מביאים ראיה‬
‫חאו״ח סי׳ נ״א‪ ,‬שיקראו ביום י״ד‪ ,‬אבל שכח להודיע‬ ‫משמועות שאין להם כל יסוד‪ ,‬עו״ז‪ .‬זה בעצמו ראיה‬
‫שאני הצעיר הוכחתי בראיות ברורות שחייבות לקבוע‬ ‫לדברי‪ ,‬דאפי׳ הוא רב עכ״ז לא נטל ידיו‪ .‬ואם הגיע‬
‫פורים כירושלים ביום ט״ו‪ .‬וכן נד‪,‬גו מקדמת דנא ע״ש‬ ‫לעשות כן לפני רב העיר‪ ,‬ה״ז ודאי מפני שהיה רגיל‬
‫בסי׳ נ״א ונ״ב‪] .‬ועי׳ לעיל סי׳ י״ז[‪.‬‬ ‫בכך ככל ההמון‪ .‬וסירכיה נקיט ואתי‪ .‬ורק רב העיר‬
‫שהוא מתחסד ועושה הרברים ע״פ הש״ע‪ ,‬העיר עליו‬
‫ד( בדין מי ששכח יעלה ויבא ביו״ט בבהמ״ז‪ ,‬פסק‬
‫בכך‪ ,‬שראוי גם הוא לד‪,‬חמיר‪.‬‬
‫שלא יחזור‪ .‬וציין לדברי שד‪,‬ערתי על זה‪.‬‬
‫עו ד זוכר אני מימי חורפי‪ ,‬כשהיה מורה בית הספר‬
‫גם ציין ליישובם של הגר״י מאמאן וד‪,‬גר״י יוסף‬
‫מלמד אותנו סדר קדש ורחץ בל׳ ערבי‪ ,‬היינו‬
‫שליט״א באור תורד‪) ,‬תמוז תשמ״ו( על דברי‪ ,‬אבל‬
‫אומרים הנוסח הזה‪ ,‬וזה תרגומו בעברית‪.‬‬
‫אישתמיט מיניד‪ ,‬תשובתי על דבריד‪,‬ם שם באור תורת‬
‫)חשון תשמ״ז( ושם הרחבתי הדברים באר היטב‪.‬‬ ‫ורח ץ יטול ידיו ולא יברך‪ .‬ולמה לא יברך‪ ,‬יען קי״ל‬
‫והעליתי שכפי האמת דעת הרה״ג הראש״ל הגר״ע‬ ‫כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה בלא‬
‫יוסף שליט״א גופיד‪ .,‬כמו שפסקתי אני שחובתו לחזור‪.‬‬ ‫ברכה‪ ,‬ואף שבכל השנה אין זהירים בזה‪ ,‬בליל פסח‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ מט‬ ‫שמ״ש‬ ‫פר‬
‫ו ט ע ם שלא ציותר‪ .‬התורה בחיוב מוחלט‪ ,‬ללבוש‬ ‫וגם נשים ששכחו חובתן לחזור כאנשים‪ .‬וכמבואר‬
‫ציצית בדי לזכור מצות ה׳‪ ,‬קו׳ זו הקשה והרד‪.‬״ג‬ ‫בפירוש בדברי הרה״ג שליט״א‪ .‬שם בסי׳ י״ח ביביע‬
‫מוד‪.‬ר״ר רפאל בירדוגו בס׳ רב פנינים‪ .‬ותי׳ תירוצים‬ ‫אומר חלק ו׳ עש״ב‪ .‬וזה ברור‪.‬‬
‫שונים‪ .‬ובתי׳ א׳ יש לי מן הדוחק‪ ,‬שכתב הטעם משום‬
‫ואסיים בברכה להרב המחבר ישצ״ו‪ ,‬שיזכה לברך‬
‫שבאותו זמן כל הבגדים היו בעלי ד׳ כנפות וממילא‬
‫על המוגמר‪ ,‬ולהמשיך בדרכו הטובה‪ ,‬להגדיל‬ ‫‪.‬‬
‫מתחייב‪ ,‬וקשה לי‪ .‬דהלא השי״ת כל הדורות סדורים‬
‫תורד‪ .‬ולהאדירה‪ .‬ברבות הטובה‪ .‬אלף ורבבה‪ .‬ונזכה‬
‫ובאים לפניו וידע שיבואו דורות שלא ילבשו ד׳ כנפות‪.‬‬
‫לראות בהרמת קרן התורה ובגאולה שלימד‪ ..‬אמן‪.‬‬
‫ועכ״ז לא ציוה חיוב מוחלט‪ .‬ובעי׳ חובת גברא וחובת‬
‫החו״פ עיה״ק ירושלים תוב״ב‪ .‬בחג האורים תשמ״ז‬
‫מנא‪ .‬ואני אמרתי בחפזי הטעם כיון שכל מצות התורה‬
‫לפ״ק‪.‬‬
‫תלוים בבחירת האדם‪ ,‬וזור‪.‬י עיקר מעלתינו שמרצוננו‬
‫הטוב עושים המצות מחמת בחירתנו בלי מכריח‪ ,‬לכן‬ ‫ס״ט‬ ‫ע׳׳ה שלום משאש‬
‫אלו היתד‪ .‬מצות ציצית בחיוב מוחלט‪ ,‬אזי היתה זכירת‬
‫המצוות מוכרחת והיינו מוכרחים לעשות אותם‪ ,‬לא‬
‫מתוך הבחירה‪ ,‬אלא מתוך הכרח הזכירה שאנו מוכרחים‬ ‫ס יכ ו ן מ ח‬
‫לזכור אותם ולעשותם‪ ,‬ואז לא יהיה לנו מעלה כ״כ‬ ‫דין קורא ק״ש בלא ציצית‬
‫בעשותינו המצות‪ ,‬לכן רצה הקב״ה‪ ,‬שהזכירה עצמה‬
‫תד‪.‬י מצדנו ובחירתינו שנשתדל לעשותה או לא‪ ,‬ואז‬ ‫בהקדמתי לספר מעין חיים להרב מיכאל זריהן‬
‫ממילא עשיית כל המצוות נעשית בבחירתינו‪ ,‬שהרי‬ ‫שליט״א‪ ,‬לחבת הקדש‪ ,‬אמרתי להעלות‬
‫גם הכרח שע״י הזכירה עשינו מעצמינו‪ ,‬ובזר‪ .‬מתחזק‬ ‫גרגיר אחד של ד״ת על דב״ק בסי׳ א׳‪ .‬בענין‬
‫מה שאמרנו‪ ,‬לפרש לשון כאלו מעיד וכו׳‪ .‬שאע״פ‬ ‫הקורא ק״ש בלא ציצית‪ ,‬שלדעתי נר׳ ברור‪ .‬שבין‬
‫שר‪.‬וא פטור כפה״ד‪ .‬מ״מ כיון שאינו משתדל לעשות‬ ‫להפום' שלומדים מדברי עולא )ברכות י״ד ע״ב( שאמר‬
‫זכר למצות‪ ,‬הו״ל כאלו מעיד שקר‪ .‬בעצמו‪ ,‬זה הנ״ל‪.‬‬ ‫ד‪.‬קורא ק״ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו‪.‬‬
‫ולמדו כן לענין ציצית‪ ,‬ובין לפום' שד‪.‬ביא המחבר‬
‫ואס״ם מעין הפתיחה‪ ,‬לברך את הרב המחבר שליט״א‪,‬‬
‫דגרסי בדברי עולא עצמו הקורא ק״ש בלא ציצית‬
‫לבוא על המוגמר וכו׳ וכו׳‪ .‬ולחדש בתורה‬
‫ובלא תפילין כאלו מ ^ עדות שקר בעצמו‪ .‬כולם ודאי‬
‫כאוות נפשו‪ .‬החותם פה עיד‪.‬״ק ירושלים תוב״ב בחדש‬
‫מדברים במי שלובש בגד של ד׳ כנפות בלא ציצית‪,‬‬
‫שבט תרו״ממני לפ״ק‪.‬‬
‫דבזה כיון שד‪.‬וא חייב בציצית ואינו מטילו בבגד‪ ,‬ודאי‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫דהוי כאלו מעיד עדות שקר‪ ,‬אבל אם אין לו בגד בן‬
‫ד׳ כנפות‪ ,‬או יש לו ואינו לובשו‪ .‬כיון דציצית חובת‬
‫גברא וחובת מנא‪ ,‬וכל זמן שלא לבש אותו‪ ,‬הוא פטור‪.‬‬
‫סימן מט‬ ‫איך יהיר‪ .‬כמעיד עדות שקר והלא מצות ועשו להם‬
‫בדיני מוקצה‬ ‫ציצית‪ ,‬היינו דוקא בלבש אותו‪ ,‬אבל בלא זה אין‬
‫עליו חיוכ ציצית‪ .‬ויכול להניחו בקופסא עם ציצית‬
‫ראיתי בספר דברות אליד‪.‬ו ח״ג לידידי הרה״ג אליהו‬ ‫או בלא ציצית‪ ,‬ואין כאן עדות שקר‪ ,‬וכוונת עולא‪.‬‬
‫אכירז׳יל שליט״א בדיני מוקצה סי׳ ו׳ פ״א‪.‬‬ ‫דהיכא דחייב בתפילין או בציצית מלבד שהוא עובר‬
‫רוקשה על הירושלמי שהתיר במסכת ביצה משנה א׳‬ ‫על עצם מצות ציצית ותפילין‪ ,‬עו״ז הו״ל כמעיד עדות‬
‫הלכה ג׳ ור‪.‬ביאוד‪.‬ו התוס׳ בביצה דף ח׳ ע״א ד״ד‪ .‬אר״י‬ ‫שקר‪ ,‬וכל זה ברור‪ .‬רק דברי הפרישה לכאורד‪ .‬סותרים‬
‫וכו׳‪ .‬דאם שחט כבר שרי לכסות באפר אע״ג דהוסק‬ ‫זא״ז כמ״ש המחבר‪ .‬וי״ל דבסי׳ כ״ב רק זד‪.‬ירות בעלמא‬
‫ביו״ט שלא לעקור מצות כיסוי ע״ש‪ .‬דלפי״ז כיצד‬ ‫כמ״ש צריך ליזהר‪ .‬ומ״ש עמת שקר הוא רק לזריזות‬
‫יתרץ למתני׳ דר״ה דאץ מפקחין את הגל מעל השופר‪,‬‬ ‫בעלמא‪.‬‬
‫!והיא באמת קו׳ אל״מתא‪ .‬ותי׳ ■המחבר זז״ל דחירושלמי‬ ‫ו עו ד לפקוצ״ד נ״ל לחדש‪ .‬שדברי הש״ס איירי גם‬
‫שם בביצה אמר‪ ,‬שאם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק‬ ‫למי שאין לו ציצית‪ ,‬דעכ״ז צריך להשתדל‬
‫ביו״ט ולא יחפור בדקר ויכסה‪ .‬חבריא אמרין שמצות‬ ‫להביא עצמו לידי חיוב דד‪.‬יינו לקנות בגד ולהטיל בו‬
‫עשה דוחה לא תעשר‪ ,‬ע״כ‪ .‬הרי מבואר שהירושלמי‬ ‫ציצית וללובשו כדי לזכור מצות ה׳ כמ״ש למען תזכרו‬
‫מבין שהמוקצד‪ .‬עשאוהו חכמים רק כאיסור לאו‪ ,‬ולא‬ ‫וכו׳‪ .‬וזה מדוקדק במ״ש כאלו מעיד וכו׳ ולא אמר‬
‫כאיסור עשה ול״ת‪ .‬והתם שאין מפקחין את הגל מעל‬ ‫ה״ז מע ‪ T‬עדות שקר‪ ,‬משום דכפי האמת אין כאן‬
‫ד‪,‬שופר משום דלא ד‪.‬וי בע ‪T‬נא‪ ,‬דאין עשה דוחה ל״ת‬ ‫עדות ממש‪ ,‬שהרי הוא פטור מדינא‪ ,‬ואין לו׳ הרי‬
‫אלא בע ‪T‬נא‪ .‬ועי׳ הר״ן שם שהשתמש בסברא זו שם‬ ‫בתפלין חייב מר‪.‬״ד‪ .‬ועכ״ז אמר בלשון כאילו מע ‪T‬‬
‫עכ״ל‪.‬‬ ‫וכר‪ .‬י״ל דגם בתפלין כיון דאיכא זמן לילה דאינו‬
‫ולקוצ״ד קושיא רבתי חזינא‪ .‬תירוצא לא חזינא‪.‬‬ ‫לובשו ועכ״ז אומר וקשרתם לאות וכו׳‪ .‬לכן גם ביום‬
‫דמ״ש דד‪.‬מוקצה חשיב כל״ת לבד‪ .‬ע״ז קשה‬ ‫לא יקרא מעיד ממש‪ .‬רק כאלו מע ‪ T‬לבד‪ .‬ובציצית הוי‬
‫טובא והלא החבריא בירושלמי אמרו זה גם על מלאכה‬ ‫ג״כ כאלו מעיד וכו׳‪ .‬משום שראוי להשתדל להביא‬
‫דאורייתא‪ ,‬דאם שחט כבר דמותר לחפור בדקר ביו״ט‪.‬‬ ‫עצמו לידי חיוב‪.‬‬
‫פז‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ נ‬ ‫שמ״ש‬
‫כ״ש‪ .‬גם הביצה איסורה איסור גמור מדרבנן משום‬ ‫שכן הירושלמי לא סובר כאותה סברא של הבבלי‬
‫נולד‪ ,‬ולא כמ״ש המחבר שהיתר‪ .‬ראויה להיות מותרת‪.‬‬ ‫דדוקא דקר נ ע ח מבע״י מותר אם שחט בה‪ ,‬ולא העלה‬
‫ומה ראיה מביא ממחר שלא תשאר אסורד‪ ..‬והלא היום‬ ‫סברא זו כלל‪ .‬וע״ז באו חבריא לתת טעם להתיר‬
‫אסורה איסור גמור כנז״ל‪ .‬ועוד הלא חמץ בפסח שהוא‬ ‫לחפור בדקר‪ ,‬והוא משום דמצות עשה של כיסוי דחי‬
‫אסור מדאורייתא כמו טריפה ממש‪ .‬וגם אחרי פסח‬ ‫לא תעשה דיו״ט דלא תעשה מלאכה‪ ,‬וממילא כ״ש‬
‫אסור מדרבנן‪ .‬ועכ״ז אסור תערובתו אפי׳ באלף משום‬ ‫לאחר שהוסק ביו״ט שהוא דרבנן דאפי׳ נאמר דעשו‬
‫שי״ל מתירין לדעת הרמב״ם‪ ,‬ורק אחר הפסח הקילו‬ ‫חיזוק לדבריהם כשל תורה‪ .‬הלא גם של תורה שהוא‬
‫בתערובתו‪.‬‬ ‫לחפור‪ -‬בדקר נדחה מפני הכיסוי‪ .‬ועי׳ בקרבן עדה שפי׳‬
‫וג ם דעת הרמב״ם אין שום ראיה שד‪.‬וא סובר‬ ‫כן להדיא‪ ,‬רק שסובר הירושלמי דעם שמותר לחפור‬
‫כד״רשב״א כמ״ש המחבר‪ .‬דאפי׳ יסבור כהרא״ש‬ ‫בדקר‪ ,‬היינו דוקא באין אפר כירה לפניו‪ .‬אבל ביש‬
‫דנהפך להיתר‪ .‬מ״מ בזה דיוכל לאכלו למחר החמירו‬ ‫לפניו אפר כירה אף שהוסק ביו״ט‪ .‬מוטב לעשות איסור‬
‫בו רבנן שלא יד‪.‬יה לו ביטול‪.‬‬ ‫מוקצה דרבנן דאפר כירה‪ .‬מלעשות איסור דאורייתא‬
‫והגאון רעק״א זצ״ל סי' ס״ה‪ .‬יפד‪ .‬פשט לספיקו דאף‬ ‫לחפור‪ ,‬אף שמותר מן הדין‪ .‬מ״מ למעט באיסור עדיף‪.‬‬
‫דאיסור טריפה נתבטל‪ .‬מ״מ אח״ז נשאר בו‬ ‫וכן מוכח מל׳ מוטב‪ ,‬משמע שאינו רק טוב לבחור הרע‬
‫איסור של צד שנולדד‪ ,‬ביו״ט‪ ,‬דחזרה להיות ע״י ביטולה‬ ‫במיעוטו‬
‫כביצה של היתר שנולדה ביו״ט די״ל מתירץ למחר‪.‬‬
‫ויפד‪ ,‬הביא ראיה מחמץ לדעת הרמב״ם דבתוך הפסת‬ ‫ג ם מה שרצה לתרץ ההיא דאין מפקחין‪ .‬משום דלא‬
‫הוי בעידנא‪ .‬ורמז להר״ן‪ .‬תמהני דגם גבי כיסוי‬
‫הוא אסור כטריפה‪ .‬ועכ״ז כשנתערב אוסרים אותו‬
‫במשד‪.‬ו מטעם די״ל מתירין‪ .‬וה״נ בביצת טריפת‬ ‫לא הוי בע ‪T‬נא‪ ,‬שהרי בשעה שחופר בדקר או נוגע‬
‫שנולדד‪ .‬ביו״ט דאע״ג דאיסורה מצד טריפה‪ .‬עכ״ז‬ ‫באפר‪ ,‬אינו מקיים המצוה על ידי חפירתו או נגיעתו‬
‫בתערובת נחוש לדש״ילמ ולא בטיל‪.‬‬ ‫באפר‪ .‬רק באותה שעה הוא מחלל‪ .‬יו״ט‪ ,‬ואח״כ אז‬
‫זהו הנלע״ד‪ .‬במיון תשמ״ז‪.‬‬ ‫באה המצוה‪ .‬והר״ן ז״ל כוונתו שם לו׳ רבותא‪ ,‬דאפי׳‬
‫אי הוה יו״ט דק לא תעשה גרידא‪ .‬לא אתו מכשירי‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬ ‫שופר ודחו לה כיון דבע ‪T‬נא דקעקר לאו‪ ,‬אינו מקיים‬
‫מצות עשה‪.‬‬
‫באופן דהקושיא כ״כ גדולה על הירושלמי‪ .‬דהלא‬
‫סימן נ‬ ‫יו״ט הוא עשה ולא ‪.‬תעשה‪ ,‬וזה מוכרח‪.‬‬
‫בדיני ברכת התורה‬ ‫ומטעם זה אין מפקחין את הגל‪ ,‬ומשנה זו גם הירושלמי‬
‫הביאה ומודה בה והיא הלכה פסוקה‪ ,‬וצע״ג כעת‪.‬‬
‫נשאלתי במה שכתב הרב בית יהודד‪ ,‬סי׳ ל'‪ .‬בחתן‬ ‫וכשאפנה אחפש בפוס׳ ומפרשי הש״ס ליישב זה‪ .‬וכאן‬
‫שאמר ברכו את ה׳ המבורך‪ ,‬ובא פייטן‬ ‫לא באתי בהקדמת הספר רק להעיר‪.‬‬
‫והפסיקו בפיוט א׳‪ .‬ופסק שאחרי הפיוט כשבא לברך‬
‫שם בפ׳׳ו בדין מוקצה י־ אי הוי יש לו מתירין‪.‬‬
‫על קריאת התורה צריך לחזור ולומר ברכו פעם אחרת‬
‫הקשה המחבר על דברי רש״י שכתב‬
‫סמוך לברכה‪ .‬הביא דבריו כף החיים סי׳ קל״ט ס״ו‬
‫)ביצה ג׳ ע״ב( גבי ביצה שנולדה ביו״ט‪ ,‬שאע״ם‬
‫אות ל״ו ע״ש‪ .‬ולכאורה זה היפך מ״ש מר״ן סי׳ קל״ה‬
‫דמדאורייתא חד בתרי בטיל‪ .‬אחמור רבנן הואיל וי״ל‬
‫ס״ו‪ ,‬דאם נכנם הכהן אחר שאמד ישראל ברכו׳ יכול‬
‫מתירין לאח״ז‪ .‬לא יאכלנו באיסור ע״י ביטול עכ״ל‪.‬‬
‫לחפסיק ויעלה תחילה כהן ולוי‪ ,‬ושוב יעלה ישראל‬
‫והקשה דאמאי נקט לא יאכלנו באיסור והרי הוא מותר‬
‫אחריהם כי ברכו אינה התחלה ע״כ‪ .‬ואם באמת כדברי‬
‫מטעם אחרי רבים להטות ע״ש‪ .‬ול״נ שדברי רש״י‬
‫הבית יהודה הנ״ל‪ ,‬איך יהיה מותר לישראל להפסיק‬
‫יתפרשו כך‪ .‬דאחמור רבנן דכיון שי״ל מתירין שלא‬
‫לכתחי׳ בתוך הברכה כדי שיעלה הכהן‪.‬‬
‫יהיה לו ביטול להתירו‪ ,‬וישאר באיסורו ולא יתבטל‪,‬‬
‫והשבתי דלפי דעתי אין שום סתירה מדברי מר״ן‬ ‫וזה פשוט‪.‬‬
‫להבית יהודה‪ .‬וכוונת הבית יהודה ברורה‪,‬‬ ‫ו מ ה שרצה לתרץ ולנעוץ זה במחלוקת הרשב״א‬
‫דגם לדעת מר״ן יודד‪ .‬בנדון הרב בית יהודה דהוי‬ ‫והרא״ש גבי ביטול חך בתרי‪ .‬דלהרא״ש נהפך‬
‫הפסק‪ ,‬דודאי כאשר ירצה לברך אח״כ ברכת התורה‪,‬‬ ‫להיתר ומותר לאכלם כאחד‪ .‬ולהרשב״א צייד לאוכלם‬
‫צריך לברך אותה בשלימותד‪ ..‬וברכת ברכו שאמר‬ ‫רק א׳ א׳‪ ,‬ונכנס בדין רוב אי הוי בירור או הנהגה ע״ש‪.‬‬
‫תחלה‪ ,‬הוי כברכו שאומר ש״צ קודם היוצר שאומרה‬ ‫מלבד מ״ש להלן בחיו״ד סי׳ כ״ד ׳סתירת דברים אלו‪.‬‬
‫לבדה ולית בה איסורא כלל וכמ״ש הגאונים שהביא‬ ‫עוד זאת אף לפי דעתו קשה טובא‪ ,‬דמה יענה להרא״ש‬
‫הכף החיים סי׳ קל״ה אות ל״ו ע״ש‪ .‬וכן אנו נוהגים‬ ‫דאמר נהפך להיתר‪ ,‬דלמה אוסרים בדשיל״ט‪ .‬ומה שרצה‬
‫לאומרה בערבית אחרי קדיש אחרון‪ ,‬להוציא אנשים‬ ‫לתרץ אליבא דהרא״ש דשאני ביצה שהיתה ראויה‬
‫שבאו מאוחרים ולא שמעו ברכו הראשונה‪ .‬אבל ברכת‬ ‫להיות מותרת גם בלי ביטול‪ ,‬דמחר תהיה מותרת‪ .‬ולזה‬
‫אשר בחר בנו שתקנו לאומרה קודם קריאת ס״ת‪ ,‬לא‬ ‫החמירו בתערובת‪ .‬לא כן בטריפה דבלא ביטול אין‬
‫תקנו לאומרד‪ .‬לבדה‪ ,‬אלא צריכה להיות דבוקה לברכת‬ ‫היתר‪ ,‬לכן הקילו דנהפך להיתר‪ .‬איפכא מסתברא‪ .‬אם‬
‫ברכו את ה׳ המבורך שלפניה‪ ,‬ולכן בדינו של מר״ן‬ ‫באיסור תורה האיסור נהפך להיתר‪ ,‬באיסור דרבנן לא‬
 ‫ומגו‬ ‫חאי׳ח ס״ נא‬ ‫שמ״ש‬ ‫פח‬
‫הארכתי בזה‪ .‬גם מה שהוסיף עכשיו בסו״ד לכתוב‪,‬‬ ‫שאמר רק ברכו לבד לא הוי התחלה ויכול להפסיק‪.‬‬
‫דדוקא קודם השבת מותר לכוין שעון לכבות‪ ,‬ולא‬ ‫כיון שנכנס הכהן וצריך לעלות‪ ,‬אז הד הישראל כאלו‬
‫בשבת‪ .‬גם זה אינו‪ ,‬דגרם כיבוי גם בשבת מותר‪ .‬וטלית‬ ‫אמר ברכו לבד דיכול להפסיק כדי שיעלה הכהן‪ .‬ודוקא‬
‫שאחז בה האור מותר ליתן עליו מים מצד האחר‬ ‫בהתחיל לברך ברכת אשר בחר בנו‪ ,‬אז לא יעלה הכהן‪,‬‬
‫וכשיגיע שמה יכבה כידוע‪ .‬ועי׳ בספרי תבואות שמ״ש‬ ‫ויגמור ישראל עלייתו‪ .‬וממילא כאשר יגמור כהן ולוי‬
‫חאו״ח סי׳ ג׳ באורך מזה‪.‬‬ ‫ויעלה הישראל‪ ,‬צריך לחזור ולו׳ ברכו כדי שברכת‬
‫התורה תהיה דבוקה לברכת ברכו שהיא חובה בברכת‬
‫שם סי׳ ה׳‪ .‬בענין ברכת ברכו את ה׳ המבורך‪ .‬עי׳‬
‫התורה‪ .‬וברכת ברכו שאמר לבדה קודם שיעלה הכהן‪,‬‬
‫לעיל סי׳ מ״ט‪ ,‬הבאתי דברי הה״ג יוסף בירדוגו‬
‫לא איכפת לן בה‪.‬‬
‫ז״ל בכת״י‪ ,‬שכתב כהמחבר‪ .‬אבל שם על הגליון בכת״י‬
‫ה מו ר ם מכל‪ .‬דבעליה לתורה‪ .‬ברכת אשר בחר בנו‬
‫הרה״ג מוהרשב״י ז״ל דחה דבריו וכתב כדברי הבן‬
‫צריכה להיות סמוכה לברכו שקודם לה והיא‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫מעכבת‪ ,‬אבל ברכו לבד אינה מדובקת לברכה שאחריה‬
‫שם סי׳ כ״א‪ .‬דברי המחבר ז״ל‪ ,‬הובאו בספרי תבואות‬
‫ויכול להפסיק אחריה‪ .‬ולא יגמור אשר בחר בנו ולא‬
‫שמ״ש חאו״ח סי׳ יו״ד‪ .‬וע״ש בסי׳ י״א‪ ,‬מה‬ ‫‪.‬‬
‫יעלה לס״ת כלל‪ ,‬כאלו אמרה לענין אחר‪ .‬ובזה דברי‬
‫שהשבתי על דבריו באורך‪.‬‬
‫מר״ן ודברי הבית יהודה צדקו יחדיו‪ ,‬ועלו ובאו בקנה‬
‫שם סי׳ כ״ז‪ ,‬כ״ח‪ ,‬כ״ט‪ .‬בדין קנקנתום לכתוב בו ס״ת‬
‫א׳ מליאות וטובות‪ .‬וכן מוכח מדברי כל האחרונים‬
‫ומגילה‪ .‬כבר השבתי על זה בספרי תבואות שמ״ש‬
‫שהעלו על ספר דברי הבית יהודה‪ .‬עי׳ כף החיים סי׳‬
‫חאו״ח סי׳ ט״ו וט״ז‪ .‬ועוד אחרי מופלג שעליתי לארץ‪.‬‬
‫קל״ט אות קל״ו משם הברכ״י אות ר‪ .‬ובספרו לד״א‬
‫כתבתי עוד באורך וברוחב בענין זה‪ .‬עי׳ בספרי זה‬
‫סי׳ ו׳ אות ע׳‪ .‬ובי״מ אות כ״ב‪ .‬ושו״א לא העיר לו׳‬
‫חלק יו״ד סי׳ יו״ד‪ ,‬לקיים ולאשר דברי‪ ,‬כנגד חדשים‬
‫שהוא היפך דברי מר״ן‪ .‬גם כף החיים סיים לציין לסי׳‬
‫שבאו לסתור דברינו ע״ש‪.‬‬
‫קל״ט אות ל״ט‪ ,‬לו׳ דלא פליגי ע״ש‪.‬‬
‫שם סי׳ ל״ח‪ .‬בתוספת ברכה התיר לכתחי׳ לשים‬
‫בשבת מים מכלי א׳ על קפה‪ ,‬דאין בישול אחר‬ ‫שוב פתחתי ספר בית יהודה שלי לראות הדברים‬
‫אפיה‪ .‬וציין לדבריו בשרידים גליון ט׳ תשמ״ח‪ .‬ואני‬ ‫במקומן‪ .‬ומצאתי בגליון הסמוך בכת״י הרה״ג‬
‫הצעיר זה קרוב כתבתי תשו׳ ארוכה לסתור זה‪ ,‬הודפסה‬ ‫יוסף בירדוגו ז״ל בעל שופריה דיוסף וז״ל‪ .‬נר׳ דהרה״ג‬
‫באור תורה טבת תש״ן‪ ,‬ובחוברת יהודה יעלה‪ .‬ושוב‬ ‫ז״ל היפך ממ״ש דבריו מר״ן הקדוש ז״ל באו״ח סי׳‬
‫עלתה על ספרי זה חאו״ח סי׳ ח׳‪.‬‬ ‫קל״ט ס״ו‪ ,‬דשם כתב בפשיטות דברכו לא הוי התחלה‬
‫ע״ש ׳והוא פלא‪ .‬ע״ה יוסף עכ״ל‪ .‬ואך ס״ל ■בכתב יד‬
‫שם סי׳ מ״ב‪ .‬בענין חזרת המנחה ומוסף‪ .‬עי׳ מה‬
‫הרשב״י ז״ל בעל די הש״ב וז״ל‪ .‬כוונת הרב היא‬
‫שכתבתי גם אני הצעיר בספרי שמ״ש ומגן ח״א‬
‫דאע״ג דפסק מר״ן דברכו לא הוי התחלה‪ ,‬היינו לענין‬
‫סי׳ על ענין זה‪ ,‬שטוב העדרם ממציאותם‪ ,‬זולת במנין‬
‫דאינה ברכה ממש‪ ,‬אלא דנתקנה קודם ברכת התורה‪.‬‬
‫חסידים ■וכיוצא ע״ש‪.‬‬
‫וא״כ לצורך מצוה ש״ד להפסיק הישראל ויעלה הכהן‪,‬‬
‫שם סי׳ מ״ז‪ .‬ראיתי בתוספת ברכה שם‪ ,‬שמר אביו‬
‫אבל אה״ן שצריך הישראל לחזור ולברך ברכו כשיחזור‬
‫הרב המחבר זצ״ל‪ ,‬לא הודה לי שגם חבוט ולבוד‬
‫לקרות ולא‪ .‬איתשל הרב ]מר״ן ז״ל[ לענין שצריך‬
‫אמרי׳ ע״ש‪ .‬והנה לא הביט היטב שכל עיקר הפס״ד‬
‫לחזור ולו׳ ברכו‪ .‬ואכמ״ל‪ .‬וחתם שלמה‪ .‬הרי דדעת‬
‫מראש וע״ס‪ .‬היה ע״ע חבוט ולבוד‪ .‬וכן מוכח מתחי׳‬
‫מוהרשב״י כדברינו‪ ,‬וכן עיקר‪ .‬החו״פ ירושלים בסדר‬
‫דברי מר אביו קודם הודאתו וז״ל לפקוצ״ד שמה שזכר‬
‫וצויתי את ברכתי שנת תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫כת״ר מגירסא דינקותא דחבוט ולבוד לא אמרי׳ הוא‬
‫אמת ע״ש‪ .‬ושוב בספרי סי׳ כ״ב בתשובתו הדר ביה‪,‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫וכתב שכן כוונת הר״ן בבירור‪ ,‬ושהלכד‪ ,‬זו יוצאה‬
‫בהינומא וראשה פרוע‪ .‬ממה שמצא להכ״מ ע״ס דבריו‬
‫ע״ש‪ .‬וקאי על מה שהבאתי ראיה מהכ״מ שהביא ב׳‬
‫פירושים‪ .‬והוכחתי ממנו שסברת הר״ן לפי דעת הכ״מ‬ ‫סימ ן נא‬
‫דאפי׳ יהיה התחתון יותר מן העליון אמרי׳ חבוט ולבוד‬ ‫כיבוי החשמל ע״י שעון‪ .‬בישול קאפי בשבת‪.‬‬
‫ע״ש‪ .‬וד״וכחתי שכן דעת מר״ן בביתו הנאמן‪ .‬ועוד‬ ‫חבוט ולבוד‪ .‬כל האוכל ושותה בט׳‪.‬‬
‫הוספתי להוכיח כן מדברי הה״מ בפי״ז מה׳ שבת הלכה‬
‫חיוב מזו׳ בניו הקטנים‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫כ״ה‪ .‬ובכ״ט שם עש״ב‪ .‬וסיים שם מר אביו ז״ל‪ .‬דהדרי‬
‫בי‪ .‬ודברי כת״ר אמת וצדק ואשריך ובו׳ דסלקא לך‬ ‫בהקדמתי לס׳ שאלו לברוך להרה״ג מוהר״ר ברוד‬
‫שמעתתא אליבא דהלכתא וכו׳ ואני שגיתי וכו׳ ע״ש‪.‬‬ ‫טול ‪T‬אנו זלה״ה‪ ,‬נראו לי ההערות דלהלן‪.‬‬
‫ואלולי שהיה מודה רק במקצת‪ ,‬היה מבאר דבריו‪ .‬ורק‬ ‫בחאו״ח סי׳ ג׳‪ .‬דיבר המחבר בדין כיבוי החשמל‬
‫נר׳ שכת״ר לא עיין יפה קודם שיחלוק ע״ד מר אביו‬ ‫ע״י שעון‪ .‬פס״ד זה‪ ,‬נדפס בשר ‪T‬ים גליון‬
‫ז״ל‪ .‬וראה זה מצאתי כעת בהגמי״י הל׳ שבת פי״ז‬ ‫ט׳‪ ,‬עם הערות הבן‪ .‬וכבר כתבתי תשובה שלימה על זה‬
‫אות ה׳‪ .‬שכתב משם מד״ר״ם דאמרי׳ חבוט ולבוד ע״ע‪.‬‬ ‫לקיים דברי המחבר ולדחות דברי הבן בכל מה שכתב‬
‫ובכל אופן לא קבלו אבותינו את דברי מר״ן רק במה‬ ‫הן ע״ד מר אביו ז״ל והן על דברינו‪ .‬עי׳ לעיל סי׳ כ״ו‬
‫פט‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח ם״ נג‬ ‫שמ״ש‬
‫שיכנס יום לא׳ וכ״ט י״ב תשצ״ג כבר עברו ג״כ‪ ,‬ואם‬ ‫שכתב מר״ן בש״ע ובב״י‪ ,‬ולא בכ״מ‪ ,‬ובדק הבית‬
‫חסר א׳ מד‪,‬ם ופדה‪ ,‬ה״ז נכנס בספק בנו פדוי וחובתו‬ ‫והתשובות במ״ש במ״א באורך‪.‬‬
‫לחזור ולפמת בלא ברכד‪ .‬עש״ב‪.‬‬ ‫שם בסי׳ נ׳‪ .‬בדין סומא לעלות לס״ת‪ ,‬עי׳ בספרי‬
‫שמ״ש ומגן ח״א חאו״ת סי׳ י״א‪ .‬מה שהארכתי‬
‫שם סי׳ כ״ט‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳‬
‫בזה לחזק ולקיים המנהג להעלות הסומא לס״ת‪ .‬וגם‬
‫‪ .‬כ״ט‪ .‬מד‪ ,‬שכתבתי לחזק דברי מד‪,‬שגתו הזאת‪.‬‬
‫כל עמי הארצות שאינם יודעים מאומה מעלין אותם‪.‬‬
‫וכתבתי ששתיקת מר אביו היא כד‪,‬ודאה ע״ש‪.‬‬
‫ובהרבה דברים כיון למה שכתבתי שם‪ .‬ע״ש בתוספת‬
‫שם סי׳ ל״ג‪ .‬בדין אם יכול הבן לפרנס אביו מנכסי‬ ‫ברכה שכן הוא‪ .‬ואני תמה איך לא העלה את דברי‬
‫מעשר‪ .‬שאלה זו באה לידי מקרוב שלי שד‪,T ,‬‬ ‫בזמן שספרי מונח לפניו וגם קצת דבריו לקוחים‬
‫נותן מעשר על ידי‪ .‬ואני מסרתיד‪ ,‬להמחבר זצ״ל‬ ‫■‬ ‫משם ע״ש‪.‬‬
‫בהיותינו יחד בת״ת‪ .‬ועי׳ מ״ש בזד‪ ,‬בספרי תבואות‬ ‫שם סי׳ נ״א‪ .‬בענין שופר שנסדק‪ .‬נ״ב דברי מו״ד‬
‫שמ״ש חיו״ד סי׳ ס״ב‪ .‬ובספרי שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד‬ ‫הרה״ג מוהר״ר דוד משאש זצ״ל שהזכיר הרב‬
‫סי׳ ד׳‪ .‬וד‪,‬ארכתי בזה בכל הפרטים‪ .‬וכעת ראיתי מ״ש‬ ‫המחבר ז״ל‪ .‬הלא הם מודפסים בספרי תבואות שמ״ש‬
‫המחבר זצ״ל‪ .‬וזה נ״ל להעיר על מד‪ .‬שטרח למצוא‬ ‫חאו״ח סי' ע״ג ע״ש‪.‬‬
‫דרך לפרש דברי מר״ן סי׳ רנ״א ס״ג‪ ,‬דד‪,‬נותן לאביו‬
‫שם סי' נ״ג‪ .‬במ״ש התוס׳ ברכות ח׳ כל האוכל ושותה‬
‫וד‪,‬וא צריך לזד‪ ,,‬ה״ז בכלל צדקד‪ .,‬דעכ״ז תבא עליו‬
‫בט׳ מעלה עליו כאלו התענה ט׳ ויו״ד‪ .‬וכתבז‬
‫מארה ע״ש‪ ,‬זד‪,‬לא שד‪,‬דבר מפורש בש״ך שם אות ה׳‪.‬‬
‫התום׳ הכי פירושו אם נצטווה להתענות יום ט׳ ע״כ‪.‬‬
‫וגם ד‪,‬באד‪,‬״ט הבי״ד ע״ש‪.‬‬
‫ועי׳ בפנים מה שפי׳ המחבר בדבריהם‪ .‬ולי נר׳ פשוט‬
‫ג ם מ״ש הבן יקיר‪ ,‬בתוספת ברכה‪ .‬לפרש בדברי‬ ‫דקשיתייתו קו׳ פשוטה‪ ,‬דפשט הדברים משמע דיש לו‬
‫רש״י דף נ׳ כתובות‪ ,‬שאין אדם חייב במזו׳ בניו‬ ‫שכר כאלו התענה ב׳ ימים‪ .‬וזה באמת קשה‪ ,‬דהלא אין‬
‫הקטנים משש‪ .‬ודוקא מתו׳ צדקה חייב לפרנסם‪ .‬ודברי‬ ‫דומה מצווה ועושה של יום כפור‪ ,‬לאינו מצווה של יום‬
‫עולא בדף ס״ב דעד שש זן בניו‪ ,‬היינו מתו׳ צדקה‬ ‫ט׳‪ .‬ואיך יהיה שכר שניהם שדה‪ .‬לזה הוסיפו בנעימות‬
‫וכייפי׳ ליה‪ .‬ואחר שש אינו חייב גם מתו׳ צדקה ולא‬ ‫דבריהם כאלו נצטווה ועשה להתענות בשניהם‪ .‬והטעם‬
‫כייפי‪ ,‬ליה ע״ש‪ ,‬ודבריו תמוהים‪ .‬וד‪,‬כל בתר איפכא‬ ‫שנתן המחבר ז״ל דע״י אכילה גסה של יום ט׳ מצטער‬
‫אזיל‪ .‬ונעלם ממנו דברי רש״י כתובות ס״ה ד״ה יוצא‬ ‫יותר ביזם יו״ד‪ .‬לדעתי נר׳ לי איפכא‪ ,‬דע״י שאוכל‬
‫בעירוב אמו וכו׳‪ .‬שדבריו ברורים דאיירי מדינא‪ ,‬דומה‬ ‫ושותה הרבה ביום ט׳‪ ,‬הרי זו הכנה גדולה לתענית‬
‫לחיוב מזר אמו ע״ש‪ .‬גם מ״ש דאחר שש אין חייב גם‬ ‫יום כפור‪ ,‬שיכול להתענות בריוח‪ .‬וכן המנהג בכל‬
‫מדין צדקז־א הוא תמוה‪ .‬דמי פיטרו‪ ,‬דד^א קי״ל כופין‬ ‫הצומות שזהירין לאכול בליל התענית כדי שלא יזיק‬
‫לצדקה‪ .‬ואפי׳ לאנשים זרים‪ .‬וכ״ש בניו אחר שש‪ .‬וכן‬ ‫לנו התענית למחר‪ .‬וכן ראיתי במקור הדברים ברש״י‬
‫מפורש להדיא בדברי הרשב״א שהביא הב״י שם סי׳‬ ‫שם בברכות‪ .‬ובפסחים ס״ח ויומא פ״א‪ .‬ור״ה ט' י‪.‬‬
‫רנ״א‪ .‬וכ״כ במרדכי הביאו שם הב״י בסי׳ רנ״ז‪ ,‬ודוק׳‪.‬‬ ‫אמת שזכורני מימי חורפי‪ .‬שראיתי כפי׳ המחבר באיזה‬
‫ואסיים בברכד‪ .,‬להרב המו״ל המשתדל יישר חיליה‬ ‫מפרש‪ .‬ותפשתי ולא מצאתי‪.‬‬
‫לאורייתא ויפוצו מעינותיו חוצד‪.,‬‬
‫שם סי׳ נ״ד‪ .‬בדין מים שמוסיפין בגתות בשעת עשיית‬
‫הצעיר השמ״ש יצ״א‬ ‫היין‪ .‬אם בשביל זה יקרא מזוג‪ .‬עי׳ בספרי‬
‫תבואות שמ״ש חאד״ח סי׳ כ״ד‪ .‬מה שכתבתי אני הצעיר‬
‫ע״ד הרב צאן יוסף הנ״ל‪ ,‬בו בזמן‪ .‬והארכתי בסתירת‬
‫סימן‬ ‫כל ראיותיו אחת לאחת ע״ש‪ .‬ועל ענין יין צימוקים‬
‫שהביא בתום׳ ברכה‪ .‬עי׳ בספרי הנ״ל סי׳ ח׳‪ ,‬שהארכתי‬
‫וכו׳‪.‬‬ ‫ש״ץ שטעה בתפלת לחש‪ ,‬ועוד‬ ‫בזה להוכיח לדעת מר״ן דגם ביין צימוקים בעי המשכה‬
‫כתו׳ שא׳ מעדיה מיסיונרי‬ ‫כשאר היין של ענבים‪ ,‬זדלא כהרלב״ח‪.‬‬
‫בהקדמתי לס׳ מנחת יהודד‪ ,‬ח״ב למהר״י שגזרית‬ ‫בחלק יו״ד סי׳ י״ג‪ .‬בענין ספירת ז׳ נקיים לכלה‪,‬‬
‫שליט״א להבת הקדש‪ .‬בעוס־י בין דפי‬ ‫אם צריך שיהיה הבעל מצוי‪ .‬בפנים הביא‬
‫!הספר‪ .‬נ״ל נכון להעיר קצת הערות דלהלן‪,‬‬ ‫המחבר תשובת הרה״ג מוהריב״ע ז״ל‪ ,‬מה המנהג בפאס‬
‫ע״ש‪ .‬ועי׳ מה שהארכתי בזה בספרי שמ״ש ומגן ח״א‬
‫א( בדין בישול אחר בישול בדבר שרובו יבש ויש‬
‫חיו״ד סי׳ יו״ד‪ ,‬וינעם לך‪.‬‬
‫בו מרק הרבה‪ .‬שכת״ר בפנים הקיל בזה‪.‬‬
‫אני הצעיר כבר כתבתי בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח‬ ‫שם סי׳ כ״ג‪ .‬בענין זמן הפדיון‪ .‬עי׳ מה שהאריכו‬
‫סי׳ ס״ו‪ .‬וגם בהקדמתי לספרו ח״א‪ ,‬ביטול סברא זו‪.‬‬ ‫בפנים לפלפל בהגהתי לספר תורות אמת סי׳‬
‫מהפוס׳ וגם מסברא הנכונה‪ .‬וגם מדברי מר״ן דלא‬ ‫ש״ה‪ .‬ולסוף העלו כדברי שם‪ .‬ועי׳ עוד מה שהארכתי‬
‫חילק אלא בין לה ליבש‪ .‬ועי׳ בפנים בתשובתי לד‪,‬רב‬ ‫בזד‪ ,‬בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ פ׳ שחזרתי על‬
‫המחבר שליט״א‪ .‬ושמעתי שגם הראש״ל הגר״ע יוסף‬ ‫כל דברי הפוס׳ שדיברו כזה‪ .‬וחזקתי דברי בהגהתי‬
‫שליט״א‪ ,‬חזר בו מזה‪ ,‬והורה לתלמידיו לחלק דוקא‬ ‫הנז׳‪ .‬וזאת הלכה העליתי דבעי׳ ב׳ הדברים גם יחד‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ נג‬ ‫שמ״ש‬
‫אסיים בברכד‪ .‬רבד‪ .‬להרב המחבר שליט״א‪ ,‬שעוד‬ ‫בין לח ליבש‪ .‬וכן נר׳ מספרים שחיברו ב‪1‬יו ישצ״ו‬
‫יטעימנו מצוף דבשו‪ .‬מחידושי תורתו‪ .‬דפוצו‬ ‫משמו‪ .‬וכוזבו לחלק רק בין לח ליבש‪ .‬וזה פשוט מאד‪.‬‬
‫מעיגותיו חוצד‪ ..‬החו״פ ירושלים עיד‪.‬״ק בסיון המוב״ת‬
‫ב( גם מ״ש להוציא מהמקרר בשבת ולהניח על‬
‫ש׳ תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬
‫הפלטא אם רוב התבשיל יבש‪ .‬מלבד מש״ל‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬ ‫אות א׳‪ .‬עו״ז עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א סי׳ נ״ג‬
‫דצריך הפסק אחר על הפלטא מלבד גוף הפלטא‪ .‬וזה‬
‫דוקא בדבר שאין בו רוטב כלל ע״ש‪.‬‬
‫סימן ‪ 3‬ג‬
‫ג( בפנים חיו״ד בדין נשים הטובלות בלי קציצת‬
‫לכבוד מעלת הרב הגאון המפורסם ראב״ד מקודש‬
‫צפרנים התיר בזה‪ .‬ועי׳ מ״ש אני בספרי‬
‫שקדשזד‪,‬ו שמים סבא דמשפטים כמד‪.‬״ר ר׳ שלום‬
‫תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ נ״ג מה שהארכתי בזה‪ .‬וגם‬
‫משאעז שליט״א‪ ,‬הרב !הראשי וראב״ד לירושלים‬
‫בענין שער בית השחי שמניחץ אותו המם‪ .‬והעליתי‬
‫ת״ו‪.‬‬
‫להקל עש״ב‪.‬‬
‫שלום וברכה‪.‬‬
‫נ ג ה עלינו אור יקרות בספרו הנכבד והיקר שו״ת‬ ‫ד( בפנים בדין ש״ץ שטעה בתפי׳ לחש דקי״ל שא״צ‬
‫שמ״ש ומגן שקבלתי ע״י ציר נאמן הי״ו‪ ,‬מלא‬ ‫לחזור ויסמוך על החזרה‪ .‬ונסתפק המחבר‪.‬‬
‫מאור נוצץ פסקים והלכות מאוששות וערוכות בשפה‬ ‫אם עכ״פ גומר תפלתו בלחש‪ ,‬או יפסיק שם וימתין‬
‫ברורה ובדרך מישרים כאורח רבותינו חכמי ספרד‬ ‫עד שיגמרו ויתפלל בקול רם‪ .‬ופשיט לה שחובתו לגמור‬
‫הקדמונים‪ .‬תודד‪ .‬רבד‪ .‬ותשואות חן חן‪ .‬והנני שולח לו‬ ‫תפי׳ לחש‪ .‬והוא באמת תמוה‪ ,‬שהרי כל מה שגומר‬
‫עם מוכ״ז הי״ו תמורת זד‪ .‬ס׳ מגנזי חכמי תוניס‬ ‫ומוסיף הו״ל ברכות לבטלה‪ .‬ומה שהביא ראיה מסי׳‬
‫וקונטרס דרכי העיון‪ .‬נא להודיעני מקבלתם ואשמח‬ ‫קכ״ו ס״ד‪ ,‬שם איירי שלא נזכר בטעותו עד שגמר‬
‫אם ישים עין עיונו על ‪,T‬ם בהערות מאד‪,‬בד‪ .‬ושכמ״ה‪.‬‬ ‫תפלתו‪ .‬ופסק שלא יחזור‪ ,‬ויסמוך על תפלתו בקול רם‪.‬‬
‫אבל אם בתוך התפלה הרגיש שטעה‪ ,‬פשיטא שיפסוק‬
‫ראיתי בכמה מקומות שבשפלנו זכר לנו בכמה‬
‫שם ולא יגמור‪ ,‬שד‪.‬רי אלו לא היד‪ .‬ש״ץ בודאי שחובתו‬
‫ענינים‪ ,‬וביניר‪,‬ם בחאו״ח ׳סי׳ נ״ג לענין‬
‫שיפסוק שם ויחזור התפלה מראש‪ .‬ועתה שהוא ש״ץ‬
‫שאמור להניח על הפלאטה דבר יבש שנצטנן‪ ,‬שד‪,‬םכים‬
‫‪.‬‬ ‫ימתין‪ .‬וחזרתו תד‪ .T .‬בקול רם‪ .‬זה נ״ל פשוט‪.‬‬
‫מעכ״ת לדברינו וכ׳ שראוי להתאמץ לפרסם איסור זה‬
‫ברבים‪ ,‬ושכיסוי הפלאטה אינו דומד‪ ,‬לכיסד הפח אלא‬
‫ה( ב ענין כתו׳ שנמצא אחד מעדיר‪ .‬מיסיונרי‪ .‬פסק‬
‫הוא גוף אחד עם הפלאטה שבלי אותו כיסוי א״א‬
‫בפנים שאם לא ירצה לקיימד‪ ,‬אינה צריכד‪.‬‬
‫לבשל כלל ע״י החוטין לבד וכו׳‪ .‬עכת״ד וש״י‪ .‬וכן‬
‫גט‪ .‬ולי נר׳ שצריך לחוש לעד השני שהוא כשר‬
‫ראיתי הלום בקובץ ״תחומין״ ב׳ )עמוד ‪ (65‬מאמר‬
‫ולהצריכד‪ .‬גט‪ .‬ואף שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪.‬‬
‫מד‪,‬רב סיני אדלר הי״ו שכתב שבהחלט אפשר לבשל‬
‫עי׳ בפת״ש משם ח״ס סי׳ ק׳ דאפי׳ יהיה ע״א קא״פ‪.‬‬
‫על פלאטה ובך גם רבים נוד‪,‬גים וכו׳ ולכן מסתבר‬
‫דבר פשוט הוא דאשד‪ .‬זו וכיוצא בה מתקדשת ע״פ‬
‫דשייך גבה מיחזי כמבשל ע״ש‪ .‬ובן הבאתי באור תורד‪,‬‬
‫עדות כל העומדים שם במזמוזי חתן וכלה‪ .‬וכ״כ משם‬
‫שנה ט״ו )עמוד ש״ך( שדעת הגרצ״פ פראנק ז״ל‬
‫חו״י סי׳ י״ט‪ .‬ואף שרצו לפקפק בזה משום שיחד את‬
‫לאסור‪ ,‬וכן דעת הגרב״צ אבא שאול שליט״א כפי‬
‫הפסול‪ .‬עכ״ז כתב הח״ס דלאו כל כמיניה של הפסול‬
‫שד‪.‬ביאו בשמו בחוברת ״השמש״‪ ,‬וכמר‪ ,‬המונים הוסיפו‬
‫הזד‪ .‬להצטרף להפסיד הקידושין וכו׳ עש״ב‪ .‬ואף שמצינו‬
‫היתר על היתר לד‪,‬ניח על פתיל ‪ .T‬וכו׳‪ ,‬ואפילו דבר‬
‫חולקים גם בזד‪ ..‬עי׳ באוצה״פ סי׳ מ״ב ס״ד סקל״א‪,‬‬
‫שרובו לח וממכשול אל מכשול יצאו והד‪,‬י״ב‪.‬‬
‫ולקמן חאוה״ע סי׳ יו״ד‪ .‬עכ״פ מ ‪T‬י ספק לא יצאנו‪,‬‬
‫אגב עיוני ראיתי להדר״ג שליט״א בחאו״ח סי׳ ג׳‬ ‫וצריכר‪ .‬גט‪ .‬וגם משום מראית העין שיאמרו א״א‬
‫שד‪,‬ביא דברי הדה״ג אליעזר וולדינברג שליט״א‬ ‫יוצאה בלי גט‪ ,‬כי הם לא ‪ w t‬הטעם‪ ,‬ודוק׳‪.‬‬
‫שמצא טעם למנהג שנד‪,‬גו לחזור ולקדש ביום שב״ק‬
‫ו( אם אדם א׳ יעלה לתורה ב׳ פעמים‪ ,‬בשלישי וגם‬
‫אחרי המילה ואין סומכין על ברכת סוס של מילה‪ ,‬ע״פ‬
‫ברביעי‪ .‬פסק בפנים דיכול לעלות‪ .‬אמנם מנהג‬
‫צע״ק שכתב בס׳ כורת הברית משום דאין עושין מצות‬
‫העולם אינו כן‪ .‬ומעולם לא ראינו למי שעלה ב׳‬
‫חבילות חבילות‪ ,‬ומעכ״ת נר״ו דחה דבריו שהרי במקור‬
‫פעמים גם בספר א׳‪ .‬וד‪.‬ראיה ממפסיר אינה חזקה‪ ,‬כי‬
‫ההלכד‪ ,‬באה״ע סי׳ ס״ב קי״ל להלכד‪ ,‬ולמעשר‪ .‬ופוק‬
‫הוא חוץ לז׳ עולין‪ .‬גם בשביל שכיבדו חבירו אין זה‬
‫חזי מאי עמא דבר שתמיד מברכין על כוס בהמ״ז‬
‫הכרח כ״כ‪.‬‬
‫שבע ברכות ואין חוששץ למצוות חבילות‪ ,‬ע״כ‪ .‬ובאמת‬
‫שכך היד‪ ,‬מנהגינו בחו״ל וכדעת מר״ן באד‪,‬״ע סי׳ ס״ב‬ ‫ז( ב ענין לד‪,‬זיז הכפתור בזמן שהוא מכובה ע״ י‬
‫סעיף ט׳ ביש אומרים בתרא‪ ,‬אולם בא״י נוהגים לקחת‬ ‫שעון‪ .‬פסק בפנים להתיר‪ .‬והביא מרבני‬
‫ב׳ כוסות אחד לברכת המזון ואחד לברכת חתנים‬ ‫הדור‪ .‬וכבר כתבתי לו‪ ,‬שגם אני פסקתי כן בספרי‬
‫וכמ״ש מר״ן החיד״א בשו״ת חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ה‬ ‫תבו״ש חאו״ח סי׳ נ״ז‪ .‬עי׳ בד‪.‬קדמתי לספרו ח׳׳א‬
‫אות ב׳ )והו״ד בשו״ת תמדה גנוזד‪ ,‬עמוד רפ״ה(‪ .‬וכ״כ‬ ‫ציינתי לזה‪.‬‬
‫צא‬ ‫ומגו‬ ‫חאו^‪-‬ח סי׳ נד‬ ‫שמ״ש‬
‫קבלתי מכתבו הבהיר יחד עם מנחתו היקרה והנכבדה‬ ‫בכה״ח סי׳ ק״ץ סק״א ובס׳ ילקוט יוםן» מתדורא קמא‬
‫ספר ״מגנזי חכמי תוניס״ ודרכי העיון‪ ,‬ששלח‬ ‫)סוף עמוד קס״׳ה(‪ ,‬ובודאי ע״ז כיוון הרב וולדינברג‬
‫לי תמשת ספרי ״שמ״ש ומגן״‪ ,‬ותוכו רצוף אהבה‬ ‫‘שליט״א‪.‬‬
‫בהערותיו‪ .‬וזה נ״ל להשיב‪.‬‬ ‫ב ר ם הא קשיא לי שנראה מדברי מעכ״ת שמתחילה‬
‫מברכין על כוס של מילה ושותים ואח״ב‬
‫א( שמחתי למצוא במכתבו פוסקים המסייעים‬
‫יושבים ועושים קידוש‪ .‬ותמיהני מי התיר להם לשתות‬
‫לדברינו בענין הפלטה של שבת שאסור‬
‫לפני קידוש‪ .‬וקשה לומר שסמכו על סברא יח ‪T‬אה‬
‫להניח עליה בשבת ישר בלי הפסק פח או קדירה‪ .‬ספר‬
‫דעת הראב״ד בהשגות פב״ט מהלכות שבת ה״י ע״ש‪.‬‬
‫תחומין ב׳ דף ‪ .63‬והגאון הגרצ״פ ז״ל ועוד‪ .‬יישר‬
‫ולענ״ד עדיף להתחיל בק ‪T‬וש ואח״כ עדשים מילה‬
‫חיל יה‪.‬‬
‫)ויברך על הכוס בן אדם אחד שלא טעם מכוס הקידוש‬
‫ב( ב ענין קידוש של מילה בשבת‪ ,‬שחוזרין לקדש‬ ‫כדי שלא יכנס בספק ברכת בפה״ג פעמיים‪ .‬ועי׳ בשו״ת‬
‫בסעודה‪ .‬כמ״ש בספרי תבואות שמ״ש‬ ‫יתוה דעת ח״ה סוס״י כ׳‪ .‬אבל שי חובת ק ‪T‬וש ודאי‬
‫חאו״ח סי׳ נ״ד‪ .‬וכתב שהמנהג בא״י לעשות ב׳ כוסות‬ ‫יצא וז״פ(‪ ,‬ומיד אחרי המילה עושים סעודה במיני‬
‫גם בבהמ״ז בחתונה‪ .‬זה קרוב כתבתי בזה בהקדמה לס׳‬ ‫מזונות וכיוצא‪ .‬ואע״פ שלכתחילה צריך להיות הסעודה‬
‫בית היהודי ח״ג אחר שהבאתי מנהגינו שעושין רק כוס‬ ‫סמוכה לקשוש מ״מ היכא דלא אפשר שאני ובפרט‬
‫א׳‪ .‬כתבתי שגם לפי מנהג א״י שעושין ב׳ כוסות‪ ,‬היינו‬ ‫בקידוש היום דקיל טפי‪ .‬ועי׳ בכה״ח סי׳ רע״ג אות‬
‫דוקא כשהיו נוהגים וזהירים לעשות תמיד ברהמ״ז על‬ ‫ג׳ וה׳ וכ״ט ובשו״ת יביע אומר ח״ב חאו״ח סי׳ י״ט‬
‫הכום בכל הימים‪ .‬אז יש מקום לחשש אין עושין‬ ‫ואכמ״ל‪) .‬וכן הוריתי מקרוב בהולדת בן לאחי רא״ם‬
‫מצות חבילות אבל בזמנינו שאין מקפידין‪ ,‬א״כ מוכח‬ ‫יצ׳ץ(‪ .‬ומן האמור יש להעיר גם על דברי הרב‬
‫היטב שהכוס שאנו לוקחים בבית החתן בבהמ״ז הוא‬ ‫וולדינברג דאתי עלה מטעם שתי קדושות על כוס אחד‪,‬‬
‫רק בשביל ז׳ ברכות לבד‪ ,‬ולא בשביל בהמ״ז כלל‪,‬‬ ‫שהרי לפחות לגבי המברך על כוס המילה משמש הכוס‬
‫ואז אין חשש למצות חבילות כלל‪ .‬וסגי בכוס א׳‬ ‫גם לברכת המילה וגם לקידוש )או גם לסעודה לפ״ד‬
‫ולברך בפה״ג בתחילה‪ .‬כנ״ל‪.‬‬ ‫הכה״ג סי׳ רע״ג ס״ק ל״ח בשם הרב פרי האדמה‬
‫ע״ש‪ ,‬והו״ל שלש קדושות(‪ .‬רמה הועילו חכמים‬
‫ו הנ ה ראיתי לכת״ר שהבין בדברי שהעם שותין מכוס‬
‫בתקנתם‪.‬‬
‫של מילה קודם שיקדשו שנית‪ .‬ומי התיר להם‬
‫עו ד ראיתי להדר״ג בסוף הסימן הנ״ל שב׳ שכן‬
‫לשתות לפני קדוש‪ .‬והנה הרואה יראה שאין רמז לזה‬
‫דקדקו האחרונים מל׳ כשם שמברכין על הטובה‬
‫בדברי כלל‪ ,‬שהצבור טועם מכוס של קדועו של מילה‪.‬‬
‫וכו׳ שלשון כשם בא להורות שצריך לברך בשמחה‬
‫רק אמרתי שהצבור חוזר לקדש שנית ואינו סומך על‬
‫על הרעה כמו על הטובה ע״כ‪ .‬ונעלם מעיני קדשו‬
‫ברכת פה״ג של המילה‪ .‬ונתתי טעם מעוום שאין‬
‫לפי שעה שהם דברי הגמרא בברכות דף ס׳ סע״ב‪.‬‬
‫מכוונים לצאת‪ ,‬ורק המברך שותה רביעית לצאת ידי‬
‫קדוש כדי שיוכל לטעום‪ .‬ואמרתי שאם יש מי שכיון‬ ‫ואסיים בברכה מעין הפתיחה יה״ר שיפוצו מעינותיו‬
‫לצאת בקדוש שלו‪ .‬ה״נ שיש לו על מה לסמוך‪ .‬דוק‬ ‫חוצה ויזכה להאריך ימים על ממלכתו ולעמוד‬
‫ותשכח שכן הוא‪ .‬וכן הוא האמת שמעולם לא ראיתי‬ ‫על משמרת הקשש להגדיל תורה ולהאדירה ללמוד‬
‫אצלנו שהקהל טועמין אפי׳ בחול‪ .‬רק המברך‪ .‬ומטעימין‬ ‫וללמד לשמש ולעשות ועיניו תחזינה בבוא גואל צדק‬
‫לתינוק הנמול‪.‬‬ ‫ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו בב״א‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫מוקירו ומכבדו כערכו הרם‬
‫דרכי העיון‬ ‫נאמ״ז ס״ט‬

‫עברתי בהשקפה יפה על קונטריסו ״דרכי העיון״‬ ‫ד ב ק טוב‪ .‬יש רעיון לחזור ולהוציא קונטריס דרכי‬
‫ששלח לי לבא בהסכמה‪ .‬וראיתי שכת״ר‬ ‫העיון המצו״ב במהדורא שניה‪ .‬אשמח מאד‬
‫כל רז לא אניס ליה‪ .‬הוא נאמ״ן ודבריו חיים ונאמנים‪.‬‬ ‫אם הדר״ג שליט״א יעטרנו בדברי הסכמה והערכה‬
‫עמד על כל הנקודות הצריכים לדרכי העיון‪ ,‬בבקיאות‬ ‫למען הפיץ תורת רבותינו נ״ן ודרך העיון הישרה‬
‫רבה בדברי גאוני עולם ראשונים ואחרונים‪ .‬עם מה‬ ‫שלהם בקרב ישראל‪ .‬וש״ב‬
‫שחידש בטובו בתוספת מרובה על העיקר‪ .‬ודבריו‬ ‫מהנ״ל‬
‫שקולים בפלס חכמה ודעת‪ .‬אין לד פנה שלא נשטתח‬
‫בה‪ .‬איישר חיליד‪ .‬לאורייתא‪ ,‬מאן דתוליד ליה אמיד‪.‬‬
‫כוותיה תליד‪ .‬דברים אמתיים נכוחים למבין וישרים‬ ‫ס ימ ן נד‬
‫למוצאי דעת‪ .‬וד‪,‬ם דברים שצר ‪ T‬כל חכם ורב ודיין‬ ‫וזאת תשובתי אליו‬
‫לדעת אותם ולהתנהג בהם‪.‬‬
‫לכבוד הרב הנאמ״ן‪ .‬זכרו כצוף ומן‪ .‬הגאון המפורסם‬
‫א( וגם אני הצעיר לא אחשוד פי מלשבח ולפאר‬ ‫חריף ובקי‪ .‬מוהר״ר מאיר מאזוז שליט״א‪ .‬ראש‬
‫שיטת רבותינו הספרדים נ״ן‪ ,‬אשר דבריד‪.‬ם‬ ‫יעזיבת כסא רחמים תכב״ץ‪ .‬שלום רב וברכה רבה‪.‬‬
‫בתשובותיהם פשוטים כאגרת לכל קורא‪ ,‬ותוכם רצוף‬ ‫רב מאד נעלה‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ נד‬ ‫שמ״ש‬ ‫צב‬
‫הדר ביד‪ ,‬רבא מד‪,‬היא וכר‪ .‬הבאתי דבריד‪,‬ם בספרי‬ ‫עמקות בהירה ואמיתית‪ .‬וזכורני בימי חורפי בהיותי‬
‫תבואות שמ״ש ח״א סי׳ ס״ה דף קנ״ד ע״ב ע״ש‪ .‬ועי׳‬ ‫תלמיד אצל מו״ר הגאון הגדול הרב פחד יצחק זצ״ל‪,‬‬
‫להרה״ג מוד‪,‬ר״ר יעקב אבן צור זלר‪,‬״ה בספר מוצב״י‬ ‫שהיה חריף גדול ובקי בחדרי הש״ם והפום׳ וד׳ טורים‪.‬‬
‫ח״א סי׳ שנ״ה‪ .‬פס״ד יקר ונפלא בענין אחד שכתב‬ ‫כשהיה בא איזה רב לישיבה ]הוא גיהו הרה״ג מוהר״א‬
‫בו ב׳ וג׳ פעמים ושלח אותו לרבנים גדולים חביריו‪.‬‬ ‫חסין ז״ל בעל ס׳ מטה אהרן‪ [.‬לנסות אותנו ולבלבל‬
‫ושוב נשתנית דעתו וחזר להודות על האמת‪ .‬והביא‬ ‫אותנו בקושיות וחורפות של הבל‪ ,‬נאמר כך ונאמר‬
‫ראיה ׳מהש״ס מאחד האמוראים שאמר דברים שאמרתי‬ ‫כך‪ .‬ולמה לא נאמר כך‪ .‬היה מו״ר הרב ז״ל צועק‬
‫לפניכם טעות הם בידי‪ .‬וכתב שבלי ספק יכול היה‬ ‫עליו ואינו מניחו‪ .‬היד‪ ,‬אומר לו מד‪ ,‬אתה רוצה שילמדו‬
‫מסדר התלמוד להשמיט דבריו הא׳ של אותו אמורא‪,‬‬ ‫חורפא‪ .‬לא זו הדרך‪ .‬אתד‪ ,‬מכניס להם שיבושים‪.‬‬
‫ולהשמיענו רק דבריו האחרונים שהם עיקר‪ .‬ולא יצטרך‬ ‫'כשיגיעו ללמוד דברי התום׳ הקשים ולהבין אותם‪ .‬זוהי‬
‫לו' טעות הם ב ‪T‬י‪ ,‬אלא ודאי ללמדינו דעת שלא נתקע‬ ‫החורפא האמיתית‪ .‬חורפא של אמת‪ .‬וכשיורגלו בזה‬
‫עצמינו בדבר הלכה וה״ו בזרועינו נקבץ טלאים טלאי‬ ‫יגיעו להיות חריפים טובים בלי שיבוש‪ .‬וככה הורגלנו‬
‫ע״ג טלאי ל ה ע ^ דברינו הא׳ מפני הבושה אחר‬ ‫כל הזמן‪.‬‬
‫שיתגלה לנו האמת וכר ע״ש‪ .‬וסיים וכתב לא עתה‬ ‫הדרך הנכונה לפי דעתי‪ .‬לא כמו שראיתי‬ ‫וזהו‬
‫יבוש יעקב ]שם המחבר[ ולא עתה פניו יחוורו מלומר‬ ‫היום כאן בכמד‪ ,‬ישיבות‪ ,‬מבלים זמנם היקר‬
‫הדרי בי‪ .‬וזהו הודי וזהו הדרי‪ .‬שהוא אחת מז׳‬ ‫לדקדק דקדוקים של מה בכך שאין להם שום תכלית‪,‬‬
‫מדות שמנו חכמים ומודד‪ ,‬על האמת‪ .‬והיא השביעית‬ ‫לומדים דפים מועטים בכמד‪ ,‬חדשים עם פלפולים רבים‪,‬‬
‫שבאחרונד‪ ,‬ואחרון אחרון חביב‪ .‬וכי אם שגיתי אתי‬ ‫ואח״כ נשכח כל השבע‪.‬‬
‫תלין משוגתי‪ .‬אתמד‪,‬ה‪ .‬טוב שאבועז בעוד‪,‬״ז ולא אכלם‬ ‫ב( ג ם לפי דעתי אין אדם יכול להגיע לפלפול של‬
‫לעוה״ב‪ ,‬עכ״ל הטהור‪.‬‬ ‫אמת רק בלימוד ההלכות‪ .‬ובפרט בהל׳ או״ה‬
‫פו ק חזי‪ ,‬פה קדוש מדבר‪ .‬אחד מן הרמתים‪ ,‬פוסק‬ ‫שהם הלכתא רברבתא‪ ,‬עמוקים מני ים וצריכים נגר‬
‫גדול ידוע ומפורסם בין כל רבני דורו‪ .‬ועכ״ז‬ ‫ובר נגר דליפרקינהו‪ .‬ואני מצהיר שעיקר הצלחתי‬
‫מודד‪ ,‬על האמת‪ .‬אחר שהוציא ג׳ פסקים מתחת ידו‬ ‫בתורה ובעיון הישר‪ ,‬היה בדיני או״ה‪ .‬שלמדתי‬
‫בסגנון א' ושלחם לגדולי הדור כמותו‪ .‬ועכ״ז לא נמנע‬ ‫בחברותא‪ ,‬על כל סעיף מהש״ע היינו לומדים בקביעות‬
‫מלהודות על האמת ולחזור בו‪ ,‬ובפרט אם ‪,T‬יד‪ ,‬אדם‬ ‫טור וב״י ב״ח פו״ד‪ ,‬ומשם לנושאי כל הש״ע‪ ,‬הט״ז‬
‫גדול שד‪,‬עם נמשכים אחרי הוראותיו‪ ,‬הרי הוא גורם‬ ‫וד‪,‬ש״ך‪ .‬ע״כ בחברותא‪ .‬ושאר אחרונים הפר״ח הכנה״ג‬
‫לצבור ליכשל בדבר הלכה‪ .‬ולכן הובתינו ליזהר הרבה‬ ‫הפמ״ג ושאר מפרשי הש״ע הגדול הייתי לומד אותם‬
‫בזה‪ .‬וטוב ונכון שיחזיר הדבר בעצמו ומשמו‪ ,‬יותר‬ ‫בביתי עם‪ .‬החבר הגדול האמיתי שהוא העט‪ ,‬כמ״ש‬
‫טוב מ שיגיו אחרים זכמ״ש שזהו כבודו הגדול‬ ‫התנא וקנה לך חבר‪ .‬וקנד‪ ,‬יד‪ ,T ,‬לך חבר‪ .‬שאין לך‬
‫ותפארתו‪ .‬ועי׳ בספרי חבו״ש אה״ע סי׳ ב׳ אות ב׳‪.‬‬ ‫דבר שבודק וחוקר כמו העט‪ .‬ובימי חורפי היד‪ ,‬ממש‬
‫וחיו״ד סי׳ כ״ב איך חזרתי בשמחה‪ .‬וה׳ יזכנו לעמוד‬ ‫קולמוס של קנד‪ ,‬כמשמעו כדברי התנא‪ .‬ובו היינו‬
‫על האמת‪ .‬ואל יצל מפינו דבר אמת עד מאד‪.‬‬ ‫כותבים‪ .‬וכמד‪ ,‬פעמים לילות שלמים עד הבקר‪ .‬כתבתי‬
‫דפים על דפים‪ .‬ובסוף דבר בד‪,‬עלות הדבר על הכתב‬
‫ב( ג ם מדרך הפסק הנכון שלא לצאת מהנדון לפלפל‬
‫להעתיקו על נכון‪ .‬בדקדוק הלשון של הכתיבה‪ ,‬עמדתי‬
‫בעניינים אחרים‪ ,‬שלא להאריך טרחא‪ .‬ואם‬
‫בקשיים גדולים נגד כל מד‪ ,‬שכתבתי‪ .‬וכל הבנין של‬
‫מתוך הענין יצא לו לפלפל בדבר אחר‪ ,‬אין לו אלא‬
‫לילה שלימר‪ ,‬עלה בתור‪,‬ו‪ .‬ונזכרתי מדברי התנא שמעון‬
‫לייחד לו פס״ד אחר מיוחד לאותו ענין‪ ,‬וכך היתה‬
‫העמסוני‪ .‬כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל‬
‫דרך הא׳ זצ״ל לקצר דבריהם ולא לצאת מהנדון‪ .‬ופתגם‬
‫שכר על הפרישד‪.,‬‬
‫עממי אומר ״ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם״‪ .‬לך נא ראה‪,‬‬
‫ו מזה גלמוד שאל ירע בעיני הכותב לחמול על כל‬
‫תשו׳ הרשב״א והר״ן והרא״ש‪ .‬וכך היו תשו׳ אבו״ר‬
‫מת שכתב ביגיעה רבה ויראה מעשה ידיו‬
‫נ״ן חכמי המערב‪ .‬עי׳ משו״ץ ביעקב‪ ,‬משפטים ישרים‪,‬‬
‫טובעים בים‪ .‬כי כן יקבל שכר על הפרישד‪ .,‬ולמה‬
‫תורת אמת‪ ,‬נופת צופים‪ ,‬שופריה דיעקב‪ ,‬דברי יוסף‪,‬‬
‫תעלה על הכתב דבר שיבא אחר לדחותו‪ .‬וטוב שתדחה‬
‫אבני שי״ש‪ ,‬מנחת העומר‪ ,‬נר מערבי‪ ,‬משפטים צדיקים‬
‫אותו אתד‪ ,‬בעצמך‪ ,‬ואל תשכן באהליך ובספרך עולה‪.‬‬
‫ועוד‪.‬‬
‫ובזה תלך לבטח דרכך ותרגיל עצמך ומחשבתך ומצפונך‬
‫ה( ג״כ צריך להתלמד סידור הפסק‪ .‬מה להקדים‬ ‫לעמוד על האמת‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ומה לאחר‪ ,‬שע״י הסידור הנכון יהיה מובן‬ ‫ג( ג ם דבר גדול מדרכי הלימוד הטוב‪ ,‬לחזור להודות‬
‫יותר‪ .‬למדתי זה בהעתיקי ספר דברי שלום למו״ז זצ״ל‬ ‫על האמת‪ .‬אפי׳ כנגד מה שפסקת וד‪,‬דפסת‬
‫לצורך הדפוס‪. ,‬וד‪,‬יו רק עלים בודדים‪ ,‬שמר‪,‬ם ארגתי‬ ‫בספרך‪ ,‬דבר שאינו מצוי בדורינו‪ ,‬שחושבין זה לשפלות‬
‫את הספר לעשות שם למו״ז שד‪ ,T ,‬גברא רבא‪ .‬מצאתי‬ ‫ולחסרון כבוד לחזור ממה שכתבו‪ ,‬אע״פ שיודעים‬
‫בינ ‪,T‬ם פסקים שיש בהם יו״ד טיותות כפולות‪ .‬וד‪,‬הפרש‬ ‫האמת‪ ,‬ובפרט אם המשיב הוא קטן מד‪,‬פוסק‪ .‬וכפי‬
‫שבינתזם הוא בם ‪T‬ור הפסק‪ ,‬פעם מקדים דבר זה ופעם‬ ‫האמת אין זד‪ ,‬גרעון אלא מעלה רמד‪ ,‬וגבוהד‪ ,‬שאין‬
‫מאחרו‪ .‬וזהו טבעו של אדם מסודר ודייקן‪ ,‬שלא יוציא‬ ‫למעלה הימנד‪ .,‬ויקובל האמת ממי שאמרו‪ ,‬וכמד‪,‬‬
‫מתחת ‪T‬ו דבר שאינו מתוקן‪.‬‬ ‫אמוראים בש״ם חזרו בהם מדבר ‪,T‬ם להודות על האמת‪.‬‬
‫צג‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ נד‬ ‫שמ״ש‬
‫הוא רב וראש ישיבה מלמד לתלמידים וזכר‪ ,‬לזה‪ ,‬הרי‬ ‫ן( גם ראיתי לחכמים הפוסקים שאפי׳ דבר פשוט‬
‫זו ברכד‪ ,‬גדולה מד‪,‬״ש ומזל גדול לתלמידיו שנפל‬ ‫בש״ע זב״י עם טעמו ונימוקו‪ ,‬עכ״ז מתחילין‬
‫גורלם ברב ומורה כזה‪ .‬זך השכל‪ .‬שלמדו ממנו להשיג‬ ‫הפסק בל׳ המשגה והגמ׳ שהביא הב״י‪ ,‬עם כל המשו״ט‬
‫האמת הברור מפעם א׳‪ .‬ולד‪,‬רחיק כל סברא זרה‪ .‬וזה‬ ‫שבב״י‪ ,‬ופוסקים שדיברו בזה‪ ,‬ומפלפלים הרבה‪ .‬ובסוף‬
‫ראיתי בחוש ברבינו הגדול מו״ר הרב פחד יצחק‬ ‫הדברים מסיימים וכ״ב ב״י והש״ע‪ .‬וע״ז נאמר ולהג‬
‫סבג זלה׳‪/‬ד‪ ,,‬שמעולם לא לקח ספר גמרא ב ‪T‬ו‪ ,‬כי היו‬ ‫הרבה יגיעת בשר‪ ,‬וגם לדעתי יש בזה משום גניבת‬
‫עיניו טרוטות‪ ,‬ורק היינו מסדרים לפניו גמ׳ ותוס׳‬ ‫דעת‪ ,‬כאלו הוא גאון יודע התלמוד בע״פ‪ .‬ובאמת הוא‬
‫ומד‪,‬רש״א‪ .‬וכל דבר קשה‪ .‬אותו ימסה כלאחר יד‪.‬‬ ‫שאב דברמ מהב״י והש״ע‪ .‬שם באה הגמ׳ והמשנה וכל‬
‫ובפירושו לא מניח מקום לשום קושיא או דוחק לחול‪.‬‬ ‫מה שצריך‪ .‬ואיך יבואו דבריהם לבסוף‪ ,‬כאלו אחר‬
‫ואם איזה פעם ביובל‪ ,‬היה איזה דיבור תוס׳ קשד‪,‬‬ ‫שפלפל בחכמתו‪ .‬אז מציאה מצא בש״ע שפסק כוותיה‪,‬‬
‫הד‪,‬יתוד‪ ,‬אזי אחרי שחזרנו על הלשון ב׳ וג׳ פעמים‪,‬‬ ‫ולא כך דרך רבותינו השלמים‪ .‬ע״פ רוב מתחילין‬
‫אז לוקח הספר מידינו ומעבירו על עיניו ממש פעם‬ ‫בדברי הש״ע מורה לנו את הדרך ושלחנו ערוך לפנינו‪.‬‬
‫ושתים‪ ,‬ותיכף כרגע כבר הבין ומחזיר לנו הספר‪ ,‬ואומר‬ ‫ואם יש ספק בפירושו‪ ,‬או ספיקות אחרים‪ ,‬אז מגיעין‬
‫שכדי להבין זה‪ ,‬מוכרח לו׳ שבמסכת פ׳ שציינו התום׳‬ ‫למקורות בב״י ושאר מפרשים והש״ס להכריע מהם‪.‬‬
‫ודאי כתוב כך וכך‪ .‬ובזה יבא הכל על נכון‪ .‬ואחר‬
‫הלימוד הולכים ומחפשים בש״ס ומוצאים כדבריו‪ .‬אני‬ ‫ז( ג ם ראיתי לחכמי הזמן ובפרט תלמ ‪T‬י הישיבות‬
‫זוכר פעם אחת‪ .‬היינו עוסקים בענין קשה בגט׳ ותום׳‪.‬‬ ‫שהם ממהרים להשיג על חבריהם או רבותיהם‪,‬‬
‫ובתוך הענין בא אחד וקרא למו״ר ז״ל לדבר עמר‬ ‫או על פוסק א׳ מהפוס׳‪ .‬וע״י החשק להשיג ובפרט‬
‫בפתח ביהמ״ד‪ .‬ובנתים המשכנו בענין ולא הבננו‬ ‫אם הוא נגד גדול‪ ,‬לא נותנים לב להבין ולהעמיק‬
‫שום דבר‪ ,‬כאלו ד‪,‬כל מכוסה בעבים‪ .‬בנתים עלד‪ ,‬רב‬ ‫בדבריהם‪ ,‬וסוגרים עיניהם מלרדת אל האמת‪ .‬ובזה‬
‫א׳ ואב״ד מפורסם ונכנס עמנו בדברים‪ .‬וגם הוא‬ ‫מטריחים המשיב להשיב תשובה ולבטל זמן‪ .‬ולולא‬
‫עמד בקושי‪ ,‬שוב חזר הרב ונכנס לבהמ״ד‪ .‬וחזרנו‬ ‫המהירות היו עומדים על האמת‪ .‬וזאת היתה שיטת‬
‫עליו הדברים‪ ,‬ורק במרוצת דבריו שאמר‪ ,‬נתבטלו כל‬ ‫בית הלל שנקבעה הלכה כמותם‪ ,‬משום שהיו מקדימין‬
‫הקושיות וד‪,‬דוחקים וגתיישרו ההדרים והכל עבר בקלות‪.‬‬ ‫דברי ב״ש לדבריהם לחקור בהם להבינם ואז יהיה‬
‫לא קושיא ולא תירוץ‪ .‬וזד‪,‬ו מתת ה׳ בתולדה שזכה‬ ‫מקום לחלוק‪.‬‬
‫רבינו זלה״ה שנטע בו השי״ת זכות המוח וקולט‬
‫האמת‪ .‬ומגלה רק האמת‪] .‬ושוב אחר זמן מצאתי שכך‬ ‫ח( גם ראיתי הרבה פעמים למסדרי הפסק‪ ,‬שאינם‬
‫כתב הגאון המלאך ר״ב זצ״ל בס׳ משמחי לב במשלי‬ ‫‪ .‬נותנים לב לכללי המשפט אשר קבעו לנו‬
‫ג׳ בפסוק אשרי אדם מצא הכמד‪ ,,‬אמר כי העיון‬ ‫רז״ל‪ ,‬ומביאים שיטת האוסרים וד‪,‬מתירים‪ .‬ופוסקים‬
‫וד‪,‬חורפא מן השמים הוא‪ .‬וכמ״ש בדרוש אכן רות‬ ‫ההלכה ע״פ רוב הפוס׳‪ ,‬או ע״פ ספיקות וספיקי‬
‫היא באנוש‪ .‬וע״ז אמר מצא הכמד‪ ,‬כי היא מצד התולדה‬ ‫ספיקות‪ ,‬ואינם נותנים לב לעמוד על דעת מר״ן ז״ל‬
‫ואינה תלדה בהשתדלות עכ״ל‪ .‬וששתי‪ .‬כל זר‪ ,‬כתבתי‬ ‫דקי״ל כוותיה‪ .‬ולדייק בדבריו בכל מקום שמהם יוצא‬
‫מתוך הדוחק‪ ,‬להפקת רצון כת״ר שליט״א‪.‬‬ ‫הדין בהינומא‪ ,‬היפך ממה שהכריעו מסברתם‪ ,‬שכפי‬
‫האמת לא רוב הפוס׳ או רוב הספרים הוא הקובע‪ ,‬אלא‬
‫אני תפלה לאל נורא עלילה‪ ,‬לפקוח עינינו העורות‪.‬‬ ‫קודם כל הכרעה צריך לחפש חיפוש מחיפוש למצוא‬
‫להיות קולעים אל האמת מתחילת העיון ולא‬ ‫דעת מר״ן בכל המקומות שאפשר לברר דעתו מהם‪.‬‬
‫נצטרך לבנין וסתירד‪ ,‬ושיפח וביטול זמן היקר‪ .‬ותהיה‬ ‫וע״פ כללי המשפט‪ ,‬דבזה נצא מכל ספק‪ .‬וימעט הטורח‬
‫ברכה רבה בלימודינו‪ .‬ולא ניגע לריק ולא נלד לבהלה‪.‬‬ ‫לאפושי גברי מכל צד שאין יוצא מד‪.‬ם תועלת‪ .‬אם‬
‫וירחיק ממנו אר‪,‬בת הניצוח שאין יוצא ממנה שוס‬ ‫מר״ן מכריע היפך‪ ,‬ורק כאשר לא נוכל לעמוד על דעת‬
‫< כל לימודינו לש״ש ולגלות האמת‬ ‫תועלות אלא ‪t ,t‬‬ ‫מר״ן‪ .‬אז נעמוד על רוב הפוסקים‪.‬‬
‫לאמיתו‪ .‬ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתו אשר הם‬
‫חיינו ואורך ימינו‪ .‬ויצילנו משגיאות‪ ,‬ויראנו מתורתו‬ ‫כ ל זה כתבתי להעיר לעצמי ולזולתי‪ .‬כי קשה לאדם‬
‫נפלאות‪.‬‬ ‫להתגבר נגד נטיית החומריות‪ .‬וצריך גבורה‬
‫ותפלה לה׳ שיעזרנו לעמוד על האמת‪ ,‬ולחפש אותו‬
‫אסיפא דמילתא‪ .‬אני מברך את הרה״ג‪ ,‬דגול וחרח‪.‬‬ ‫בחורין ובסדקין איפת שהוא נמצא‪.‬‬
‫הרב הנאמן שליט״א‪ .‬ואומר לו‪ ,‬נאמן הוא‬
‫בעל מלאכתך‪ ,‬לשלם לך שכר פעולתך ועבודתו‬ ‫ט( ו א ח ר כל זה אני מוסיף ובזה אני מסיים‪ .‬לפי‬
‫הנמרצת בכל החוגים של הרבצת תורה‪ .‬ובכל אשר‬ ‫הנסיון ולפי מד‪ ,‬שראו עיני‪ ,‬שלזכות לעיון‬
‫תפנד‪ ,‬תשכיל ותצליח בגו״ר אמן‪ .‬כה דברי הצעיר‬ ‫האמיתי‪ .‬חד וקולע אל האמת הברור‪ .‬זד‪ ,‬דבר יקר‬
‫החותם בברכד‪ ,‬רבה‪ .‬פה עיד‪,‬״ק ירושלים ת״ו‪ .‬בחדש‬ ‫מאד‪ ,‬ראיתי בני עליה וד‪,‬ם מועטים‪ .‬ומי שחננו ה׳‬
‫כסלו תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬ ‫בזה‪ .‬זהו זכות גדולה ומתנה טובה מן השמים מעת‬
‫הלידה נתברך בזה שיהיח מוחו זך ונקי וקולע אל‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫השערד‪ ,‬ומכוין אל האמת מתחילת העיון‪ .‬ובפרט אם‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ נ‪1‬ז‬ ‫שמ״ש‬ ‫צד‬
‫ז( ב פ כ ״ג סעיף כ״ו‪ .‬כתב המחבר שצריך העולה‬ ‫סימ ן נה‬
‫לס״ת לקרוא בפיו בלחש עם הש״ץ‪ ,‬ושכן‬
‫הערות על ספר קיצור ש״ע‬
‫דעת ז^אש״ל הגר״ע יוסף שליט״א ע״ש‪ .‬ועי׳ בספרי‬
‫להרב פנחס טולידאנו שליט״א‬
‫שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ י״א ד״ה אשר מכל זה‬
‫וכו׳ שהעליתי דהעיקר הוא דא״צ לקרוא בפיו בלחש‬ ‫לדרישת הרה״ג פנהט טולידאנו שליט״א‪ ,‬אב״ד‬
‫עם הש״ץ‪ ,‬ושומע כקורא‪ .‬וכן הוא המנהג‪ .‬וזה מוכרח‬ ‫לונדון‪ ,‬הנני נענה לדרישתו להעיר על דבריו‬
‫שהרי הרוב לא יודעים לקרוא כלל‪ ,‬ומפני דרכי שלום‬ ‫בספרו קיצור ש״ע בקצת מקומות כפי ההזדמן‪.‬‬
‫מוכרחים להעלות אותם לס״ת כמ״ש גדולי הפוס׳ ע״ש‬
‫דברים ברורים‪.‬‬ ‫א( בפ״ד סעיף ב׳ בעניו עשיית הטי׳ בשבת‪ .‬עי׳‬
‫שם סעיף ל״ד‪ .‬כתב המחבר דאסור לעמוד בעשרת‬ ‫מה שהארכתי בזה בספרי תבואות שמ״ש‬
‫הדברות‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳‬ ‫חאו״ח סי׳ ל׳ וסי׳ ס״ו להתיר לערות על הטי׳ מים‬
‫ג״ז שהארכתי בזה לחזק ולאשר המנהג לעמוד ביוד׳‬ ‫חמין מכלי ב׳ ושכן הסכים הפמ״ג והרבה פוסקים‬
‫הדברות עש״ב ■ושהוא מנהג טוב ונכון‪ .‬וכ״ש שאין‬ ‫עש״ב‪.‬‬
‫למחות לשנות המנהג עש״ב דברים נכונים‪ .‬וכן הסכימו‬
‫ב( בפי״א סעיף ה׳ ופי״ח סעיף יו״ד‪ .‬בענין קדיש‬
‫הרב ציץ אליעזר‪ .‬והגדח״ד הלוי שליט״א‪.‬‬
‫שאחר העמידה שאינו חלק מאשר התחילו‬
‫ביו״ד‪ .‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח יסי׳ נ״ה‬
‫ח( ב פ כ ״ ד סעיף ז׳‪ .‬בענין אם חתן בראשית ידחה‬
‫שהארכתי בזה והעליתי להלכה כמ״ש המחבר‪ ,‬וביארתי‬
‫הכהן כמ״ש המחבר‪ .‬כבר כתבתי על‬
‫שם דלדעת מר״ן אין חילוק בין שחרית לערבית‬
‫דבריו בתשובה בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ע׳‪,‬‬
‫בכולהו דין א׳ להם עש״ב‪.‬‬
‫דאין לדחות הכהן בשום אופן מזכות שנתנה לו התורה‬
‫וקדשתו לכל דבר שבקדושה לעלות ראשון וכו׳ ע״ש‬
‫ג( בפי״ג סעיף ו׳‪ .‬בדין להפסיק בפסוקי דזמרה‬
‫דברים ברורים ומושכלים‪ ,‬דאל״ה לא שבקת חיי‬
‫לקדישים ולקדושה ולאמן דברכות‪ .‬עי׳‬
‫והעשירים מוכנים לקנות עליה ראשונה בימים הנוראים‬
‫בספרי שם בסי׳ י״ב שהעליתי דדין פסוקי דזמרה שוין‬
‫■בכל מחיר ואז נתבטלה מצוד‪ .‬ממצות התורה‪ .‬וכעת‬
‫ממש לברכות ק״ש‪ ,‬ואין לענות שאר אמנים וכו׳‪ .‬ועי׳‬
‫ראיתי מה שהביא המחבר מהרב חיד״א זיע״א בס׳‬
‫בהקדמת ספרי הנז׳ מ״ש הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‬
‫לדוד אמת סי׳ ה׳ אות מ״ו ע״ש‪ ,‬ואין ראיה משם‪,‬‬
‫לחלוק עלי‪ ,‬וע״ש מה שהשבתי על המקום לחזק דברי‬
‫דשם מדבר במקום שפשט המנהג לקנות קריאה א׳‬
‫עש״ב‪.‬‬
‫בשבת בראשית‪ ,‬ו ‪T‬וע דמנהג מבטל הלכה‪ .‬וגם על זה‬
‫לבי מהסס‪ ,‬דלפי דעתי ראוי לבטל המנהג וכ״ש במקום‬ ‫ד( בפט״ו סעיף ט׳‪ .‬כתב המחבר דלענין נשים‬
‫שאין מנהג דודאי אין לדחות הכהן‪ ,‬והלא לא יהיה‬ ‫שנוהגות לברד ברכת לולב וכדומה ראוי‬
‫חתן בראשית יותר מהרב הראשי וראש״ל הנמצא‬ ‫לגעור בהם ע״ש‪ .‬ונראה דאם נהגו לברך אין ראוי‬
‫בבהכ״נ ועכ״ז אינו דוחה הכהן‪ .‬וכמו שהארכתי שם‬ ‫לגעור בהם כי מנהגם מיוסד ע״פ דברי הפוס׳ החולקים‬
‫בספרי‪ .‬וכ״ש בשבת בראשית שאינו מוכרח לעלות פעם‬ ‫על מר״ן ז״ל‪ .‬וכן השיבו אותי הרבה נשים חכמות‬
‫ב׳ שכבר עלה ביום שמחת תורה והוא העיקר שבו‬ ‫שרציתי להורות להם שלא יברכו ואמרו שכבר נהגו‬
‫עושין שמחה גדולה בבית ובבהכ״נ אבל בשבת בראשית‬ ‫בימי אבות״הם שהיו רבנים לברך ולא אמרו להם דבר‪,‬‬
‫אינו מוכרח‪ .‬והרבח בכ״נ מעלין חתן בראשית במשלים‬ ‫!וא״א לשנות‪ ,‬והאמת אתם‪ .‬דאין אחר המנהג כלום‪.‬‬
‫וחוזר לקרות כל הפרשה מתחי׳ וע״ס‪! .‬ויש שחוא רק‬
‫משלים הפרשה‪ ,‬ודי בזה הערה‪ .‬ועי׳ ג>׳כ בספרי שמ״ש‬ ‫ה( בפ ט״ז סעיף ט״ו‪ .‬בענין תפילת י״ח כתב המחבר‬
‫ומגן ח״א מה שנתחדש לי בזה ע״ש‪.‬‬ ‫סברות בזה אם צריך להשמיע לאזניו‬
‫ע״ש‪ .‬ואני הצעיר הארכתי בזה בספרי סי׳ ס״ז ד״ה‬
‫ט( בפכ״ד סעיף י״ד‪ .‬הסומא אם מותר להעלותו‬
‫אמנם לא אכח ‪ .T‬על דברי מר״ן הקדוש‪ ,‬ושאין המנהג‬
‫לס״ת‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח‬
‫כדבריו‪ ,‬ושהכל משמיעים לאזניהם‪ ,‬וא״א בדרך אחרת‪.‬‬
‫סי׳ י״א שהארכתי בזה והעליתי דמותר להעלותו‪ .‬וכן‬
‫כי זד‪,‬ו קשה מאד להתפלל כל התפלה הארוכה בלי‬
‫דעת הרה״ג משה האיש סי׳ י״ב‪ .‬ומר אביו הגאון ישא‬
‫שישמיע לאזניו‪ .‬וצער גדול הוא זה וגם יאבד את‬
‫ברכה בס׳ שאל האיש כמ״ש שם משמו‪ .‬וכן פשט‬
‫הכוונה‪ ,‬ושכל ההכרח שלו לפרש דברי הזוהר יתפרשו‬
‫המנהג בכל העולם להעלותו עש״ב‪.‬‬
‫גם אליבא דהפוס׳ דצריך להשמיע לאזניו‪ .‬וכן הבינו‬
‫י( שם פכ״ד סעיף י״ז‪ .‬בענין עלית קטן לס״ת למנין‬ ‫בהם הד״מ והמ״א והגר״א ובזה אתי כדברי הרמב״ם‬
‫שלשה‪ .‬עי׳ מ״ש המחבר דקטן עולה למנין‬ ‫והגמ״י והטור‪ ,‬ושכן המנהג עש״ב‪.‬‬
‫שלושה ע״ש‪ .‬אמנם המנד‪,‬ג פשוט שלא להעלות הקטן‬
‫למנין שלשה‪ ,‬רק למנק שבעה כפשט דברי מר״ן או״ח‬ ‫ו( בפי״ח סעיף ד‪ .‬בענין חזרת הש״ץ השמנה עשרה‪,‬‬
‫סי׳ רפ״ב‪ ,‬זולת אם הוא יום בר מצוד‪ ,‬שלו דאז מעלין‬ ‫עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳‬
‫אותו גם למנין שלשד‪ ,‬כיון שד‪,‬וא יו״ט שלו‪ ,‬וסמכי׳‬ ‫ל״ז מה שכתבתי בזה‪ ,‬מתי ראוי לעשות החזרה‪ ,‬ומתי‬
‫על המתירין להעלותו למנין ג׳‪ .‬וכמ״ש הרב וי״ץ ח״א‬ ‫טוב העדרה עש״ב‪.‬‬
 ‫צה‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ נו‬ ‫שמ״ש‬
‫ס י מ ן נד‬ ‫הל׳ ס״ת אות ט״ו‪ .‬ועי׳ סי׳ רפ״ב במ״א סק״ה ובמחצ״ה‬
‫דיבוק נייר הטיטון‪ .‬עירובי תבשילין‪.‬‬ ‫שם ובהגהות רעק״א‪ ,‬ואין להביא ראיה מזה למי שאינו‬
‫משלוח מנות‬ ‫בר מצור‪ ,‬ע״ש‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח‬
‫סי׳ מ׳ בזד‪ ,‬ואין אחר המנהג סלום‪ .‬וע״ש בדין כהן‬
‫קבלתי עלין לדוגמא מספר ״חזון למועד״ להאברך‬ ‫?ןטן ■ואין כהנים גדולים אם מותר להעלותו למנין ג׳‬
‫כמדרשו‪ .‬מבחירי ישיבת חומת ציון‪ .‬דגול‬ ‫ע״ש‪.‬‬
‫וחרוץ‪ .‬חריף ובקי‪ .‬הרב ציון חנניה שליט״א‪ .‬ויש בו‬
‫עניינים שח ‪T‬ש על מסכת ביצה‪ .‬דברים ראוים‬ ‫יא( ב פ כ ״ו סעיף ה‪ /‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א‬
‫והגונים‪ .‬חוקר ‪.‬ודורש בדברי הפוס׳‪ .‬ונושא ונותן‬ ‫חאו״ח סי׳ ג׳‪ .‬בחולה שנתרפא בימי אבלו‬
‫בד‪,‬לכה‪ .‬בראיות מהש״ם ופוס׳‪ .‬דבר דבור על אפנו‪.‬‬ ‫דיאחר ברכת הגומל עד שיגמור ימי אבילותו ע״ש‪.‬‬
‫ויש לו עתיד מזהיר לפרות ולרבות ולעלות במעלות‬
‫התורה‪ .‬כמ״ש מגדלתו ומרוממתו על פל המעשים‪ .‬ויהיר‪,‬‬ ‫יב( בפל״ז סעיף ט׳‪ .‬באשה שנסתפקה אם בירכה‬
‫לשם ולתפארת כשם הגדולים אמן‪.‬‬ ‫ברהמ״ז‪ .‬הארכתי בספרי שמ״ש ומגן‬
‫ח״א סי׳ י״ד דאינה צריכה לברך ע״ש‪ .‬וכדברי המחבר‬
‫ב עו ב רי בדפין שנמסרו לידי‪ .‬נ״ל להעיר כדלהלן‪.‬‬ ‫עש״ב‪.‬‬
‫א( ראיתי לו שתמה על הגאון רב פעלים ח״ב‬
‫חאו״ח סי׳ נ״ט‪ ,‬שד‪,‬תיר לדבק נייר הטיטון‬ ‫יג במי שנסתפק אם אמר יעלה ויבא בברהמ״ז ביו״ט‬
‫דאין בזד‪ ,‬מחקן מנא‪ .‬ודימה זד‪ ,‬למ״ש ‪.‬המג״א סי׳‬ ‫פסק שצריך לחזור‪ ,‬יפר‪ ,‬כיון להלכה‪ .‬וכן‬
‫תצ״ט סק״ט‪ .‬בחתיכת שעוה שמותר לטלטלד‪ ,‬משום‬ ‫העליתי בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ה סי׳ י״ג להביא‬
‫שיוכל להניח פתילד‪ ,‬על גבה דחזי להדליקה‪ .‬וכ״כ‬ ‫ראיות לזה לדעת מר״ן ז״ל‪ .‬ודלא אמרי׳ בזה ספק‬
‫הגאון ר״ז בש״ע שלו שם סי״א ע״ש‪ .‬וקשה הרי אם‬ ‫ברכות להקל עש״ב‪ .‬ודלא כד‪.‬ראש״ל הגרע״י יוסף‬
‫ידביק הפתילה בשעוה‪ ,‬הרי זה מתקן מנא‪ ,‬שבזה עושה‬ ‫שליט״א אחהמ״ר מכת״ר‪] .‬ועי׳ לעיל מסי׳ כ׳ עד‬
‫הפתילה כמו גר של שעוד‪ .‬דחזי להדלקה‪ ,‬אך מוכרת‬ ‫סי׳ כ״ה מ״ש עוד בזה[‪.‬‬
‫לו׳ כל שאינו עושה דבר להשתמש בו אין זה כלי‪,‬‬
‫וזו הפתילה שמדבקה בשעוה עושה אותר‪ ,‬ל ‪,T‬נות מגופה‬ ‫יד( בפל^־ט סעיף ד׳‪ .‬בענין מצה שאוכלים קודם פסח‬
‫שהוא מכלה אותד‪ ,‬בהדלקה ונהנה מן הכליון שבה‪,‬‬ ‫ואחר הפסח כתב המחבר לברך במ״מ‪.‬‬
‫ואין זד‪ ,‬כלי קיים להשתמש בו איזה תשמיש וכו׳‪,‬‬ ‫כן פסקתי ג״כ בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ ל״ד‬
‫עכל״ה‪.‬‬ ‫ל״ה ל״ו‪ ,‬לברך קו״פ ואחר הפסח במ״מ ועל המחיה‪,‬‬
‫ו על זה הקשה המחבר‪ .‬ותימה יקרא‪ .‬דד‪,‬רי המשנה‬ ‫עד שיאכל ד׳ ביצים ואז מתחייב בהמוציא לחם וברה״מ‪.‬‬
‫דל״ב‪ ,‬אומרת ואין חותכין את הפתילה לשנים‪,‬‬ ‫וד‪,‬ארכתי בראיות לאשר ולקיים דין זה ושכך מנהגינו‪.‬‬
‫ומפרש ד‪,‬גמ׳ משום תיקון מנא‪ ,‬שד‪,‬רי היתד‪ ,‬פתילה א׳‬
‫ארוכה וכשחתך אותה נוצר שתי פתילות‪ ,‬ואין לך‬ ‫טל( שם סעיף ה׳‪ .‬בענין קביעות לפת הבאה בכסנין‬
‫להתחייב בהמוציא וברה״מ‪ .‬עי׳ בתשובתי‬
‫תיקון מנא גדול יותר מזה ע״ש‪ .‬וכ״פ בשו״ע סי׳‬
‫תקי״ד ס״ח אין חותכין את הפתילה לשנים‪ ,‬אא״כ ע״י‬ ‫שם סי׳ ל״ו שכמעט כל הפום׳ לית להו סברת חצי‬
‫שנותן ב׳ ראשיה בפי שתי נרות ומדליקה באמצע‪.‬‬ ‫עומר שאמר הגר״א זצ״ל‪ ,‬ודי בד׳ ביצים לקרא לזה‬
‫והוא שיהיה צריך לשתיהן ע״כ‪ .‬וכתב שם המש״ב‬ ‫קביעות סעודה‪ ,‬ושכן פשט המנהג לברך בד‪,‬מ״ז על‬
‫דהוא בכלל תיקון מנא שמתקן וערעור‪ ,‬מפתילה אחת‬ ‫אכילת ד׳ ביצים ואין אומרים בזה ספק ברכות להקל‬
‫שנים‪ ,‬והרי שם אותה פתילה מתכלית בשעת ההדלקה‬ ‫נגד המנהג ע׳׳ש שהארכתי בזה‪ .‬אך בג׳ ביצים נר׳‬
‫הונהגה מן הכליון שבד‪ ,‬וכו׳‪ ,‬ואעפ״כ אומרת הגמ׳ שאסור‬ ‫לברך במ״מ מספק ברכות לר‪,‬קל ויש לעיין אם אין‬
‫לחתכה לשנים מפני תיקון מנא וצע״ג‪.‬‬ ‫נכנס בס׳ דאורייתא ולהחמיר לברך בהמ״ז‪ ,‬ולכן ראוי‬
‫לד‪,‬שתדל תמיד לאכול או פחות מג׳ ביצים או ד׳ ביצים‬
‫ולפקוצ״ד אין כאן שום קושיא על הר״פ זצ״ל‪,‬‬ ‫כדי לצאת מכל ספק‪.‬‬
‫דאע״פ שבאמת גם שם מתכלית הפתילה‬ ‫‪.‬‬
‫זהו מה שנ״ל להעיר ולהאיר להפיק רצון ידידי הרב‬
‫וראוי להקל מצד זד‪ ,,‬אך מצד שהיתה אחת וד‪,‬חזירה‬
‫המחבר שליט״א‪.‬‬
‫לשנים קודם ההדלקה‪ ,‬ר‪,‬רי אין לו תיקון מנא גדול‬
‫מזה‪ .‬ואף שאח״כ מדליק שניהם כל אחת לבדה‬ ‫אתאן לסיפא‪ .‬אני תפלד‪ ,,‬שהרב המחבר ימשיך בדרכו‬
‫ומתכלית השעוה והפתילר‪ .,‬עכ״ז כבר עבר עון תיקון‬ ‫זה לבא עד גמירא להגדיל תורה ולהאדירה‪.‬‬
‫מנא ואינו נתקן במה שידליקם אח״כ‪ .‬וגם בהדליק‬ ‫יפתו מעינותיו חוצה‪ .‬ויתקיים בו תחת אבותיך יהיו‬
‫אחת וד‪,‬ניח אחת שלא היה צריך לשתיד‪,‬ן‪ ,‬עכ״פ הרי‬ ‫בניך‪ .‬יבלה ימיו בטוב ובנעימים‪ .‬בבריאות איתנה‬
‫עשאן לשנים ולא מתקן זה במד‪ ,‬ש ‪T‬ליק אותר‪ ,‬אח״כ‪.‬‬ ‫והצלחה מרובה בכל טוב סלה אמן‪ .‬החו״פ לכבוד‬
‫ובזה מתורץ ג״כ הקושיא שהקשה עוד בסוף דבריו‬ ‫התורה ולכבוד הרב המחבר שליט״א‪ .‬בחדש תשרי‬
‫מסי׳ תקי״ד ס״ג‪ ,‬שאסור ל ח חז נר שעוד‪ ,‬ע״י סכין‬ ‫שנת תרומ״מני לפ״ק‪.‬‬
‫לקצרה‪ .‬וכתבו באה״ט ומג״א והמש״ב הטעם הואיל‬
‫וע״י חתיכד‪ ,‬עושה עוד פתילה לד‪,‬איר הוי בכלל תיקון‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ נו‬ ‫שמ״ש‬ ‫צר‬
‫ואיך שיה ‪ .,T‬לגבי כריכת הטיטון בנייר‪ .‬נר׳ ברור‬ ‫מנא ואסור אע״פ שאינו מכוין לכך ע״ש‪ .‬דע״פ הנ״ל‬
‫דאפי׳ להניחו‪.‬עד שעה שיצטרך לו‪.‬וידליקו‪,‬‬ ‫אין מזה קו׳ כלל‪ ,‬דגם כאן הרי היתה אחת ונעשית‬
‫מותר‪ .‬דכיון דחשיב ליר‪ ,‬צורך אוכל נפש‪ ,‬אפי׳ יניחו‬ ‫שתים‪ .‬אע״פ שאין זה דומה לחותך פתילה לשנים‬
‫מעט‪ .‬הלא דמי לאוכל נפש שמותר להכין אותו ולהניחו‬ ‫דכאן מכוין רק לקצרה‪ ,‬עכ״ז הוי תיקון מנא שנעשית‬
‫לשעד‪ ,‬שרוצד‪ ,‬לאכול‪ .‬וכמו עופות שממלאים אותם‬ ‫לשנים גם בלא כוונה‪ ,‬כנ״ל‪ .‬ויפה סיים המחבר בדבריו‬
‫בבשר שמותר לתפרם ולהניחם לעת האוכל‪ ,‬דהוי אוכל‬ ‫שאם יבא מעשה ל ‪T‬ו לא יזוז מן מסקנת הגאון רבי'‬
‫נפש‪ ,‬כנ״ל‪ .‬ודוק׳‪.‬‬ ‫יוסף חיים זצ״ל‪ .‬שכפי האמת דבריו נאמנו כאד‬
‫וצדקו יחדיו‪.‬‬
‫ב( ב ענין עירובי תבשילין‪ .‬הקשה למנהגינו שאין‬
‫אופין כלל ביו״ט‪ .‬צ״ע אמאי בעי פת‪.‬‬ ‫■למזה עלה בדעתי לו׳‪ .‬דמ״ש חמג״א סי׳ תצ״ט סק״ט‪,‬‬
‫כיון שעיקר חיוב הפת בעירוב ולא סגי בתבשיל‪ ,‬הוא‬ ‫שממנו נסתייע הגאון רב פעלים‪ ,‬דחתי׳ שעוד‪,‬‬
‫משום שיטת ר״ת‪ ,‬דלאפיד‪ ,‬לא מועיל תבשיל אלא פת‬ ‫מותר לטלטלה משום שיוכל להניח פתילה ע״ג דחזי‬
‫דוקא‪ .‬וא״כ כשאין אופין למד‪ ,‬צריך פת‪ .‬ויישב המחבר‬ ‫להדלקה ע״כ‪ .‬נר׳ ברור דאם יניח פתילה על גבה‬
‫משום הידור מצוד‪ ,‬דבלי פת אין העירוב מד‪,‬ודר יותר‬ ‫צריך להדליקד‪ ,‬תיכף להנחת הפתי׳ ע״ג‪ .‬ואפשר שיקדים‬
‫ע״כ‪ .‬ולפום ריד‪,‬טא נ״ל דרז״ל כשאמרו פת ותבשיל‪,‬‬ ‫להדליק הפתי׳ קודם שיחבר אותר‪ ,‬לשעת־‪ ,‬דאז היא‬
‫לא פלוג רבנן‪ .‬ואתי למטעי לעשות תבשיל לבד גם‬ ‫נכלית תיכף‪ ,‬אבל אם ישים הפתי׳ על השעוד‪ ,‬ויניחנה‬
‫כשהוא אופה ביו״ט‪ ,‬דלאו כ״ע בקיאי בדיני‪ .‬ולכן‬ ‫בד‪ ,‬שעתא כלי הדלקה‪ ,‬ודאי דד‪,‬וי מתקן מנא‪ ,‬ודומד‪,‬‬
‫קבעו לכל‪ ,‬לד‪,‬צריך פת ותבשיל‪.‬‬ ‫למי שאינו מדליק שתיד‪,‬ן דד‪,‬וי מתקן מגא במה שד‪,‬ניח‬
‫השנית בלי הדלקה בה שעתא‪ .‬וכמו ג״כ חותך כדי‬
‫ו שוב חפשתי ומצאתי להמשנ״ב שכתב להדיא בסי׳‬
‫לקצרד‪ ,‬הנ״ל דהוי תיקון מנא‪ .‬ומ״ש המג״א דחזי‬
‫תקכ״ז סק״ה‪ ,‬דאם אינו צריך לאפות ביו״ט‬
‫להדלקד‪ .,‬ומשמע לכאורה דאפי׳ לא ידליק בה שעתא‪,‬‬
‫ורק לבשל‪ .‬אף לכתחי׳ סגי בתבשיל לחוד לכ״ע‪ .‬ושם‬
‫הרי הזיא אח״כ להדלקה‪ ,‬זה אינו‪ .‬ושם קאי על טלטול‬
‫בשער הציון כתב מקור לזה מהב״י בשם התוס׳ וכן‬
‫חתי׳ השעוד‪ ,‬בלי פתילה‪ ,‬דלא תימא שד‪,‬יא מוקצה‬
‫הוא בהגר״א זצ״ל‪ .‬ונר׳ טעמם כיון דפת דוקא לכתחי׳‬
‫דלא חזיא לכלום‪ .‬קמ״ל דתזיא להדלקה שבידו לשים‬
‫מחמירין לעשותו לצאת ידי פוס׳ המהמירין‪ .‬לכן לא‬
‫בה פתי׳ ו ‪T‬ליקנד‪ ,‬תיכף ומותר‪.‬‬
‫עשו לא פלוג ■ולא הטריחו אותו להביא פת‪ .‬דאפי׳‬
‫יטעה ולא יביא מותר כפ ‪,T‬״ד‪ .‬ולכן לא ראו לגזור בזה‪.‬‬ ‫שוב נ״ל‪ ,‬דגבי חתי׳ שעוה‪ ,‬אפי׳ יניח בה פתילה‬
‫ולא ‪T‬ליקנד‪ ,‬בשעתה לא מיקרי מתקן מנא‪,‬‬
‫ג( המחבר תמה על הרב פאר עץ חיים שאמר‬ ‫וד‪,‬״ז דומה למכין נר ליו״ט‪ .‬שנותן בו שמן ופתילה‪,‬‬
‫שצריך כלי שיד‪,‬יה לו תוך כדי לצרף ב׳‬ ‫דודאי שזד‪ ,‬מותר ואין בזה תיקון מנא כלל‪ .‬גם כאן‬
‫חצאי זיתים אוכל לגבי עירוב‪ .‬ועשר‪ ,‬חילוק בין ערשים‬ ‫הוא מכין נר ליו״ט‪ ,‬השעוד‪ ,‬במקום השמן ונותן עליו‬
‫שד‪,‬ם בכלי שהוא מצרפן‪ ,‬לשמנונית שעל הסכין דאינו‬ ‫פתילה‪ .‬ולא אמרו שמי שמכין נר ליו״ט שצריך‬
‫מצרפן‪ .‬לכך צריך לגרור לאספם לכזית שלם‪ .‬והמחבר‬ ‫להדליקו תיכף‪ .‬ואם לאו‪ ,‬הוי מתקן מנא‪ ,‬שהרי במתני׳‬
‫כתב דטעמא דגורר משום דבלא״ה לא חשיב ובטל‪,‬‬ ‫מנו ג׳ דברים שיעז בהם משום תיקון מנא‪ ,‬אין גודלין‬
‫ולכן צריך להחשיבו ושיהיה בו כזית ע״כ‪ .‬ואמת‬ ‫את הפתילה ולא מהבהבין אותה‪ ,‬ואין חותכין אותד‪,‬‬
‫תפסיה‪ .‬דלא מציגו לשום פוסק שהצריך כלי ושיהיה‬ ‫לשנים‪ .‬ואלו תיקון נר פשוט לשים שמן ופתילה בתוכו‬
‫לו תוך‪ .‬וסתימת דבריהם מוכח דאפי׳ מונחים ע״ג‬ ‫להכין נר ליו״ט לא אמרו דצריר לו^ליקו תיכף‪ ,‬משום‬
‫נייר בעלמא מותךים‪ .‬ועי׳ להמש״ב תקכ״ז אות ב׳‪,‬‬ ‫שאינו עושה שום דבר לא בשמן ולא בפתילה‪.‬‬
‫שמוכח מדבריו דגם עדשים צריך לגוררם מעיו״ט כדי‬
‫לד‪,‬חשיבן‪ .‬ונר׳ שסובר דמ״ש מר״ן וגוררו קאי אשניהם‬ ‫ובכל הג׳ שד‪,‬זכירו‪ ,‬עשה תיקון בפתילה‪ ,‬שגדל‬
‫אעדשים ושמנונית ע״ש‪ .‬אמנם מדברי הש״ס ביצה‬ ‫אותה כדי שתאיר לו היטב‪ .‬וזד‪ ,‬לא מטעם‬
‫ט״ז‪ ,‬אין נד׳ כן‪ .‬דדבר זד‪ ,‬הוא משני אמוראים‪ .‬ולא‬ ‫שאץ הפתילה מתכלית בתוך השמן כלל‪ .‬וחזיא לפעם‬
‫תני גוררו אלא בדברי רב יצחק בריד‪ ,‬דרב יד‪,‬ודד‪,‬‬ ‫אחרת וכמו שהבין כבודו‪ ,‬דכפי האמת היכא דלא נגע‬
‫אשמנונית‪ .‬ולא בדברי רבי חייא אעדשים‪ .‬ומוכח‬ ‫בפתילה לגדול אותז^ אפי׳ תשאר לפעם אחרת אין‬
‫דעדשים אינם צריכים גרירא‪ .‬ואיירי ודאי באינם‬ ‫בזד‪ ,‬מתקן מגא‪ ,‬דמד‪ ,‬תיקון עשד‪ ,‬בפתילה כדי לו׳‬
‫מדובקים‪ .‬רק נשארו מונחים בשולי הקדירה‪ ,‬שאינם‬ ‫שתיקן מנא‪ .‬והלא ארוכד‪ ,‬היתה מעיקרא‪ .‬וגם הרב‬
‫צריכים גרידא‪ .‬רק שיסמוך עליד‪,‬ם מעיר׳ט‪ .‬ולא נאמרה‬ ‫פי׳ דבריו להדיא דטעם איסור של גדילת הפתילה‬
‫גרירא אלא גבי שמנונית שדרכה להיות דבוקה בסכין‪,‬‬ ‫הוא שמתקן אותה שתאיר לו היסב‪ ,‬וטעם זה שייך‬
‫מוכרח הוא לגוררה כדי להחשיבה‪ .‬הלא״ה בטילה היא‪.‬‬ ‫אפי׳ בשער‪ ,‬שמתכלית כולה‪ .‬עכ״ז חיקן מנא במה‬
‫ולייעוב דברי המש״ב‪ .‬י״ל דכוונתו דאם אירע שגם‬ ‫שעשה גדל ת הפתילה‪ ,‬ותיקנה להאיר היטב‪ .‬אבל בלי‬
‫העזשוים היו דבוקים בשולי הקדירה‪ ,‬כגון שנצטמק‬ ‫טעם תיקץ הפתילה‪ ,‬שלא נגע בה‪ .‬אפי׳ תהיה הפתילה‬
‫התבשיל והתחתונים נדבקו בקדירה‪ ,‬דצריך ג״כ לגוררם‬ ‫ארוסה ותשאר להדליק פעמים רבות מותר כיון שלא‬
‫כדי לד״חשיבם‪ ,‬ולמד משמנונית שע״ג סכין‪ .‬אבל באינם‬ ‫עשה בה שום מעעזה וכן עזה״ד בשני דברים בד‪,‬בהוב‪,‬‬
‫דבוקים ודאי א״צ גרירד‪ .,‬וסברא הוא‪ ,‬כיון שאינם‬ ‫וחתי׳ לשנים‪ .‬עשד‪ ,‬מעשה בגופה לתקנה‪.‬‬
‫צז‬ ‫ומגו‬ ‫חאדח סי׳ נז‬ ‫שמ״ש‬
‫הרב פעלים כ״א בשעוד‪ ,‬עם פתילה שבסוף ההדלקה‬ ‫מדובקים‪ ,‬לא שייך בהם גרירא‪ .‬ואיך שיהיה‪ ,‬למדנו‬
‫מתכלית לגמרי‪ .‬זד‪.‬ו תור״ד‪ .‬וגם בזד‪ ,‬לא כיוון יפה‪,‬‬ ‫מדברי המש״ב שהגרר הוא משום השיבות‪ .‬ולא משום‬
‫דאיסור הגדילד‪ ,‬הוא גם בנר של שעוד‪ ,‬שמתכלה כולו‪.‬‬ ‫שאינו בכלי‪ .‬ודוק׳‪.‬‬
‫עכ״ז יש איסור של מתקן מנא‪ ,‬שמתקן הפתילה שתאיר‬
‫היטב‪ .‬וכמ״ש הרב פעלים גופיד‪ ,.‬והוא תיקון גדול בין‬ ‫ך( בענין משלוה מנות‪ .‬כתב משם התורה לשמה‪,‬‬
‫יתכלד‪ ,‬הנר או לא יתכלד‪ .,‬זהו איסור בפ״ע שתיקן‬ ‫דצריך שהשתי מנות יהיו בב' כלים‪ .‬דאם‬
‫הפתילה‪ .‬וכמו במחתך הפתילד‪ ,‬לשנים דאיירי גם בנר‬ ‫הם בכלי א׳‪ ,‬הכלי מצרפם והוו כמנה א׳‪ ,‬והביא‪ .‬ראיה‬
‫של שעוה שמתכלה‪ ,‬ועכ״ז אסור לחתוך לשנים‪ ,‬דמעשה‬ ‫מש״ם בשבת צ״א ע״ב דסבר ריו״ח ורבא בקופה מלאה‬
‫החיתוך לשנים הוא תיקון מנא‪ ,‬ולא איכפת לן אם‬ ‫חרדל אגד כלי שמיה אגד ע״ש‪ .‬והמחבר דחה דבריו‬
‫יתכלה הגר או לא‪ .‬ומי שאין עושה שום מעשד‪ ,‬בגוף‬ ‫מדברי התום׳ בחגיגה כ׳ ע״ב ד״ה כלי וכר‪ ,‬דלענין‬
‫הפתילה‪ ,‬כגון שהיתר‪ ,‬ארוכה מעיקרא‪ ,‬ותוכל להדליק‬ ‫חולין אין הכלי מצרפן‪ ,‬וכן בירושלמי חלה פ״ב ה״ג‪,‬‬
‫חדש שלם ע״י שמן חדש שיעשד‪». ,‬ל פעם והוא לא‬ ‫שבדבר ש מ ק ^ על תערובתו‪ ,‬אין הכלי מצרפן‪ .‬וכאן‬
‫עשד‪ ,‬שום מעשה בגוף הפתילה‪ .‬לא גדילד‪ ,.‬לא הבד‪,‬וב‬ ‫מקפ ‪ T‬שיחשב ב׳ מנות כדי לקיים המצור‪ .‬ע״כ‪ .‬ועל‬
‫ולא חיתוך‪ .‬איזד‪ ,‬תיקון מנא עשה בזה‪ .‬וגם זה לפי‬ ‫זה אני אומר יישר היליד‪ ..‬וד‪.‬היא דשבת צ״א‪ .‬עי׳‬
‫דעת הרב פעלים‪ ,‬נקראת מתכלית‪ ,‬שר‪,‬רי השמן הוא‬ ‫לרש״י שם על המקום‪ ,‬שדקדק בדבריו וז״ל זהו ל׳‬
‫מתכלה‪ ,‬והפתילה נשארד‪ ,‬כמו שר‪.‬יתה קודם הדלקה‪,‬‬ ‫הש״ם לענין שבת כל כמה דלא נפיק כיליד‪ .‬קרי ליה‬
‫ובלי שמן ובלי שעוד‪ ,‬למאי חזיא‪ ,‬אבל בגדילת הפתילד‪,‬‬ ‫אגוד‪ .‬דאגודד‪ .‬שייך לגבי רשות קמא ע״כ‪ .‬מוכח‬
‫ובהבתובה ובחתיכתד‪ ,‬לשנים‪ ,‬הרי עשה מעשה בגוף‬ ‫מדבריו דזה דוקא לענין שבת לענין הוצאה‪ .‬דכיון‬
‫הפתילה ותיקן אותד‪ ,‬על ידו להדלקד‪ ,,‬וד‪,‬וי שפיר תיקח‬ ‫שהוא מוציא כלי מלא חפצים ולא הוציא כולו אע״פ‬
‫מנא‪ .‬ול‪-‬מד‪ ,‬שחיבר הפתילה עם השעוד‪ ,‬או השמן‪.‬‬ ‫שיצא חלק מכלי לתוץ על האסקופה‪ .‬עכ״ז כל כמה‬
‫שלכאורד‪ ,‬גם בזה הרי תיקן מנא‪ ,‬שתיקן נר לד‪,‬דלקד‪.,‬‬ ‫שיש ממנו עדיין חלק בפגים נקרא עדיין לא הוציא‪.‬‬
‫על זה מתרץ הרב פעלים דכיון שמתכלית כולד‪ ,‬אין‬ ‫ומילתא דמסתברא היא‪ .‬אבל לגבי מנות‪ ,‬מאי איכפת‬
‫כאן כלי לד‪,‬שתמש בו פעם אחרת‪ .‬ובודאי דד‪,‬״ד‪ ,‬בנותן‬ ‫העיקר הוא שהם שנים‪.‬‬ ‫שנים‪.‬‬ ‫יו בכלי א׳ אד‬
‫פתילה בשמן שאינד‪ ,‬מתכלית בפעם א׳ וד‪,‬יא ארוכה‬ ‫ובפרט שלסוף יוציאם המקבל מד‪,‬כלי‪ ,‬והם שנים לפניו‪.‬‬
‫הרבד‪ .,‬עכ״ז החיבור שעשה לה השמן‪ ,‬שמזה רצינו‬ ‫וד‪,‬יום פשט המנד‪,‬ג לשלוח בשני מתנות אחד מאכל‬
‫לקרותו תיקון מנא‪ .‬הרי מתכלה‪ ,‬ר״ל השמן מתכלה‪.‬‬ ‫וא׳ משקה‪ .‬ולא יעלה עד‪,‬״ד שיקראו מנד‪ .‬אחת אפי׳‬
‫ונמצא שלא עשה מנא שישתמש בה פעם אחרת‪ ,‬ואף‬ ‫יהיו בכלי א׳‪ ,‬ותזותם מוכחת עלייהו‪ .‬וזה פשוט‪.‬‬
‫שהפתילר‪ ,‬חזיא לפעם אחרת להדליקה עם השמן‪ ,‬הלא‬
‫בזה בגוף הפתילה לא עשד‪ ,‬בה שום תיקון חדש‪,‬‬ ‫ואסיים בברכה‪ .‬להמחבר האברך המצויין‪ .‬שיזכה‬
‫וחזרד‪ ,‬לכמות שהיתה קודם הר‪,‬דלקה‪ .‬וכדי להשתמש‬ ‫לעלות במעלות התורד‪ .,‬הצעיר לגוי עצום‪.‬‬
‫בה צריך לשימד‪ ,‬בתוך שמן חדש‪ .‬והרי הוא מתכלה‬ ‫בתורה ובעבודד‪ .,‬להגדיל תורה ולהאדירה א^‪ .‬החו״פ‬
‫ואין כאן תיקון מנא כלל‪ .‬ובכל פעם חוזר והולך‬ ‫ירושלים עיה״ק בר״ח כסלו תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫כבתחילה ואין תיקון מנא כלל‪ .‬ובשביל זד‪ ,‬אמרתי‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫דאפי׳ לא הדליקה תיכף ומיד‪ ,‬רק אהר זמן‪ .‬עכ״ז אין‬
‫כאן תיקון מנא‪ ,‬כיח דעיקרו עשר‪ .‬דבר שיגמר בפעם‬
‫אחת‪ ,‬ולא ישתמש ‪ u‬יותר‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫ו בז ה יתבארו הדברים על נכון‪ .‬ודברי הרה״ג רב‬ ‫ס י מ ן גז‬ ‫‪.‬‬

‫פעלים צדקו יחדיו‪ ,‬ואין בהם נפתל ועקש‪.‬‬
‫תוספת ביאור בענין תיקון מנא‬
‫ג ם ראיתי מד‪ .‬שדקדק על מכתבי הא׳‪ .‬והבין שאני‬
‫אמרתי דטעם ד‪,‬ד‪,‬יתר בצריך לשתיהן משום‬ ‫לכבוד הרב האברך כפשוטו ומדרשו‪.‬‬
‫שמתכלית‪ ,‬וזה גרם לו מחוסר העיון הטוב‪ .‬וכוונתי‬ ‫הרב ציון חנניה שליט״א‪ ,‬שלום רב‪.‬‬
‫היתה שאמת לכאורה קושית כבודו קושיא אמיתית‪,‬‬
‫שהרי גם שם מתכלית השעור‪ .,‬ולמד‪ ,‬אסרו בחותך‬ ‫קבלתי כל מכתביך‪ ,‬ולא חשבתי להשיב‪ .‬כי המעיין‬
‫לשנים‪ .‬וביארתי דכאן יש איסור אחר שהוא מתקן‬ ‫הישר יבין לאשורו של דבר‪ .‬אמנם את קולך‬
‫מגא מצד אחר‪ ,‬שהיתד‪ ,‬אהת ועשאד‪ ,‬לשנים‪ .‬וזה הוי‬ ‫מרחוק שמעתי מטלפן‪ ,‬כי אתד‪ ,‬מקפיד ומחבד‪ ,‬לתשובה‬
‫תיקון מנא שפיר‪ .‬ובשביל זה תקנתי הלשון בתשובתי‬ ‫שלימד‪ .,‬לכן נעניתי לך ואומר‪.‬‬
‫הא׳ ע״ש‪.‬‬
‫ראיתי את פס״ד החדש שעשה‪ .‬ורצה לתרץ לדעת‬
‫ז הו מה שגראד‪ ,‬להשיב לכבודו לדרישתו‪ .‬ולראיה‬
‫הרר‪,‬״ג רב פעלים‪ .‬ענין גדילת הפתילה דאיירי‬
‫ח״פ בירושלים ת״ו‪ .‬בי״א אב רחמן חנש״א לפ״ק‪.‬‬
‫בפתילד‪ ,‬שע״ג עששית שמן‪ ,‬שאינה מתכלית הפתילה‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫ובשביל זה נקרא מתקן מנא לד‪,‬דלקה אחרת‪ ,‬ולא דיבר‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ נח נט‬ ‫שמ״ש‬ ‫צח‬
‫ה( בסי' רי״א‪ .‬דף קנ״ב בסופו‪ ,‬דיבר על ב׳ חתנ׳&‬ ‫סימן נח‬
‫או ב׳ בעלי ברית‪ .‬בחול‪ .‬אם נוסיף‬
‫גילוי ראש לגברים‪ ,‬לא כיון באבות‪.‬‬
‫על ‪ .T‬אחת בשבילם‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח‬
‫להוציא חבירו בשהחיינו‪,‬‬
‫סי׳ י״ז‪ ,‬מה שד‪,‬ארכתי בזה שיכולים להוסיף‪ .‬ושכן‬
‫ברכת קיים את הילד ועוד‬
‫כתב הב״י עש״ב‪.‬‬
‫ז( בסי׳ רע״זי בדין הדבקת החיתולים וד‪,‬פרדתם‬ ‫בקבלתי לספר רבבות אפרים חלק ה׳ למוה״ר אערים‬
‫בשבת‪ .‬עי׳ בם׳ שמ״ש ומגן ח״א‬ ‫גרינבלט שליט״א‪ ,‬להבת הקדש‪ ,‬ראיתי‬
‫חאו״ח סי׳ מ״ז‪ ,‬שחיזקתי דברי הגרע״י שליט״א ממה‬ ‫להעלות קצת דברים שכתבתי בספרי‪ ,‬שעסק בהם‬
‫שהקשו עליו וד‪,‬עליתי להתיר ע״ש‪.‬‬ ‫הרב המחבר שליט״א‪.‬‬
‫א( בסי׳ מ׳‪ .‬דן בגילוי הראש לגברים אם מותר‬
‫ן( בסי׳ תקל״ז‪ .‬בדין ברכת קיים את הילד הזה‬
‫מן הדין‪ .‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש‬
‫בברכת הגפן בברית מילה‪ .‬המנהג‬
‫חאו״ח סי׳ ל״ב שהעליתי שלדעת מר״ן דקי״ל כוותיה‬
‫בכל מרוקו לטעום אחר ברכת קיים ולא הוי הפסק‪,‬‬
‫אסור מדינא‪ .‬והוכחתי זה בראיות ברורות‪ .‬אמנם דוקא‬
‫כדברי הטור סי׳ קפ״ט‪ .‬והרבה פעמים עשיתי קדוש‬
‫תחת כפת השמים‪ ,‬ולא תחת תקרה‪ .‬ורק בבהכ״נ אסור‬
‫בפני הראש״ל הגרע״י‪ .‬שליט״א‪ ,‬ולא טעמתי קודם‪.‬‬
‫אע״פ שהוא מקורה ליכנס בגילוי הראש‪ .‬ועוד חזרתי‬
‫ועשה הערה‪ .‬ופעם אחת הכריחני לטעום קודם‪ .‬ועכ״פ‬
‫על הדברים יותר ברוחב בספרי שמ״ש ומגן ח״א‬
‫כשאני שלא בפניו‪ ,‬איני טועם‪ .‬וכמו שנהגנו תמיד‪.‬‬
‫חאו״ח סי׳ ט״ז‪ .‬וחלקתי על רבני הזמן הסוברים שהוא‬
‫כיון שיש לזה סמך מדברי רבינו הטור וכמ״ש‪.‬‬
‫מדת חסידות לבד‪ ,‬דאין זה נכון‪ .‬והעיקר היא דעת‬
‫ח( בסי' תק״ם‪ .‬בענין לד‪,‬זכיר שם השם כראוי או‬ ‫מר״ן ז״ל עש״ב כל החילוקים וינעם לך‪.‬‬
‫יאמר אדושם‪ .‬עי׳ בספרי תבואות‬
‫ב( ב סי' נ״ב‪ .‬בשם הקהלת יעקב‪ ,‬דאם לא כיון‬
‫שמ״ש חיו״ד סי׳ ע״ד‪ ,‬שד‪,‬ארכתי בזד‪ ,‬וכתבתי דמנהג‬
‫באבות יכוין לכל הפחות במודים ע״ש‪.‬‬
‫הספרדים לו׳ השם שלם‪ ,‬גם לא כותבים אלקינו בקוף‪,‬‬
‫ונר׳ ברור‪ ,‬דזה דוקא לכתחי׳‪ ,‬אבל בדיעבד אם לא‬
‫דלא כהאשכנזים‪ .‬ושיש לנו על מה לסמוך ע״ש באורך‬
‫כיון גם בברכת מודים ודאי דלא יחזור‪ .‬כיון שהטעם‬
‫וברוחב‪.‬‬
‫הוא שאף אם יחזור לא יכוין‪ ,‬ובפרט דשטת האומרים‬
‫ט( בסי' תקע״ו‪ .‬העלה בספרו שם‪ ,‬את תשובת הרב‬
‫דאם כיון במודים יצא חובת תפלה‪ ,‬ר״ל שהיא ממלאת‬
‫יוסף שמואליאן הי״ו‪ ,‬שסתר את‬
‫מקום ברכת האבות‪ ,‬וממילא לא תהיד‪ ,‬עדיפא מינה‪.‬‬
‫מד‪ ,‬שפסקתי בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ י״ג‪.‬‬
‫וק״ל‪.‬‬
‫בענין מי ששכח יעלה ויבא בבהמ״ז ביום טוב‪ ,‬שחייב‬
‫ג( בסי׳ קי״ח‪ .‬בדין שומע כעונה‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש‬
‫לחזור‪ .‬ולא ראד‪ ,‬מד‪ ,‬שחזרתי וסתרתי דבריו הנ״ל‪,‬‬
‫ומגן ח״א חאו״ח סי׳ י״א‪ ,‬שהעליתי‬
‫בטל אורות ובאור תורה‪ .‬זעוד יעלד‪ ,‬׳ויראה בע״ה‬
‫להלכה ולמעשה‪ ,‬בדין שומע כעונה בס״ת‪ .‬ושהסומא‬
‫בספרי שמ״ש ומגן חלק ב׳‪ .‬בקרוב אם ירצד‪ ,‬השם‬
‫עולה לס״ת‪ ,‬ועמי הארצות עולין לס״ת‪ ,‬אע״פ שאינם‬
‫]עי׳ ל על סי׳ כ׳‪ [.‬ובנתים אני שולח לו העתק מזה‪.‬‬
‫מבינים ואינם יכולים לסייע לש״ץ‪ .‬דשומע כקורא‪.‬‬
‫רצוף למכתבי זה‪.‬‬
‫ועי׳ בם׳ משה האיש להגאון יש״א ברכה סי׳ י״ב‪.‬‬
‫ואסיים בברכה רבה להד‪,‬״ג המחבר שליט״א‪ ,‬שה׳‬
‫באורך מזה שפסק כמ״ש‪.‬‬
‫יתן לז כח ועצמה לחדש עוד בתורה ובהלכה‬
‫להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬ולזכות את הרבים‪ .‬אמן‪.‬‬ ‫ד( בסי׳ נ'‪ .‬להוציא חבירו בשהחיינו‪ ,‬כתב המחבר‬
‫החו״ם בירושלים תוב״ב בר״ח כסלו שנת תש״ן לפ״ק‪,‬‬ ‫שראד‪ ,‬מה שכתבתי בשמ״ש ומגן ח״א‬
‫ע״ל‪ ,‬שלום משאש ס״נן‬ ‫חאו״ח סי׳ ס״ו‪ .‬אבל כתב שמה שנ״ל לפי דעתו הוא‬
‫האמת‪ .‬הנה הוא באמת כיון למ״ש הגאון מר דודי ז״ל‬
‫שהבאתי שם שכתב דדוקא אם הוא מברך לעצמו יוציא‬
‫גם חבירו‪ .‬אבל אם הוא כבר יצא‪ ,‬ומברך רק לד‪,‬וציא‬
‫מ ימ ן נט‬
‫חבירו לבד‪ ,‬לא יברך שהחיינו‪ .‬אמנם אני הצעיר‬
‫טבילה בחמין‪.‬‬ ‫בהג״ה שם ציינתי לדברי בתבואות שמ״ש סי׳ מ׳‪.‬‬
‫הדלקת נ״ח בשבת ובמוצאי שבת‬ ‫ששם הבאתי לדברי מור״ם שכתב להדיא וז״ל ואין‬
‫א( ב ס פ ר רצון משה להרב רצון ערומי שליט״א‪,‬‬ ‫חילוק בין אם מברך לעצמו או שכבר יצא ומברך‬
‫ראיתי שדיבר בסי׳ א׳ בדין טבילה בחמין‬ ‫להוציא אחרים אפי״ה מברך התוקע שתי ברכות‬
‫לנשים‪ .‬עי׳ בס׳ דאסוף שלמה חיו״ד סי׳ ל״ג‪ .‬ובס׳‬ ‫הנזכרות ע״ש‪ .‬וכתבתי שזה מתאים עם דברי ה־ב״י‬
‫לך שלמה סי׳ ז׳ ח׳ למחרש״ך זצ״ל‪ .‬ובס׳ מים חיים‬ ‫שפי׳ בדברי הרמב״ם דדוקא בדבר שיש בו מעשה‪.‬‬
‫ח״ב למוד‪,‬ר״י משאש זלה״ה סי׳ ע׳ ע״א ע״ב‪ .‬וד‪,‬עולה‬ ‫אבל במצוד‪ .‬שאין בד‪ ,‬מעשה אלא דיבור או קול מברך‬
‫מדבריהם לד‪.‬תיר טבלה לנשים במים חמין‪ .‬וגם‬ ‫שהחיינו אף כשעושה אותד‪ .‬לאחרים ע״כ‪ .‬הרי דב׳‬
‫מוד‪,‬רש״ך שם בסי׳ ח׳‪ ,‬חזר וד‪,‬ודד‪ ,‬להתיר לעשות תיקון‬ ‫גדולי עולם מר״ן ומור״ם דקי״ל כוותי ‪,T‬ו סברי לברך‪.‬‬
‫בבאמ״ח לחממו בזמן הקור וד‪.‬ב״ד יכולים לתת רשות‬ ‫ועי׳ במ״א ויד אפרים הבאתי דבריד‪,‬ם שם‪ .‬והדברים‬
‫וכו׳‪ .‬כיון שמר״ן ז״ל עשה מעשה להחם המקוה וכו׳‬ ‫פשוטים‪.‬‬
‫צט‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ם סא‬ ‫שמ״ש‬
‫ומקום האשה הוא בעזרת נשים לא יותר‪ .‬וכבר‬ ‫עש״ב‪ .‬וכן נתפשט היום המנהג אצל ספרדים ואשכנזים‬
‫כתבתי תשובה שלימה על זה )עי׳ לעיל סי׳ כ״ח(‬ ‫להחם המקוה באין פו״פ‪.‬‬
‫והקוסירבאטיוים אינם מעדה שלנו‪ .‬והם קרובים הרבה‬ ‫ב( בענין הדלקת נר חנוכה‪ ,‬כשבת קדש‪ ,‬ובמוצאי‬
‫לריפורמים‪ .‬וראוי להתרחק מהם ומדיעותיהם‪ ,‬כי תורתם‬ ‫שבת‪ ,‬ראיתי להמחבר שנתקשה לדעת‬
‫אינה תורתינו‪ .‬והרבה מצות בתורה שאינם מודים‬ ‫הרמב״ם מתי ידליק‪ .‬האם בע״ש ידליק משתשקע‬
‫בהם‪ ,‬ויש תחת ידי הספר של הריפורמים‪ ,‬וכולו כפירות‬ ‫החמה ולא לפני בן‪ ,‬והאם במוצאי שבת ידליק לכתחי׳‬
‫ושחיתות‪ .‬ואמרו רז״ל‪ ,‬כל המודה בתורה כולה חוץ‬ ‫לאחר צאת הכוכבים‪ .‬והרי לכאורה עבר הזמן עש״ב‪.‬‬
‫ממצוה אחת נקרא כופר‪ .‬ובפרט נשים שאסורים משום‬ ‫ואני הצע ‪ T‬ד״ארכתי בזה בספרי שמ״ש ומגן ח״א‬
‫ערוה‪.‬‬ ‫חאו״ח סי׳ ל״א ל״ב ל״ג‪ .‬והעליתי להלכה שתחי׳ זמן‬
‫לשאלה ד׳‪ .‬אם יכולות נשים להשתתף עם אנשים‬ ‫הדלקת נ״ח הוא בסוף שקיעת החמה‪ ,‬כמ״ש הטור‬
‫בניהול ועד בד‪,‬כ״נ‪ .‬אם היא אשד‪ ,‬דתית‬ ‫והב״י והש״ע שם ועד שתכלה רגל מן השוק‪ .‬וא״כ‬
‫וחסידד‪ ,‬איני רואד‪ ,‬כפה״ד שום מניעד‪ ,,‬להיות בועד‬ ‫במוצאי שב״ק‪ ,‬אין כאן דוחק כלל‪ ,‬ויכול להדליק‬
‫לתת דיעותיה החשובות לטובת הבהכ״נ‪ ,‬בפרט אם היא‬ ‫בזמנה עם סוף השקיעה שהיא צאת הכוכבים‪ .‬ועי׳‬
‫מנוסה בכך‪ .‬כגון מורד‪ ,,‬עורכת דין וכיוצא‪ ,‬אבל מ״מ‬ ‫ב״ח שם‪ .‬ובערב שבת כיון שא״א‪ ,‬מוכרח הוא להדליק‬
‫אם אפשר בלא״ה‪ ,‬הוא יותר טוב‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬ושלום‬ ‫איזה רגעים קודם הכנסת שבת‪ ,‬מדין אנוס דקי״ל דאם‬
‫לכם‪ .‬וה׳ יעזרכם ויעזרנו עדכ״ש ויקבל תפלותינו‬ ‫הוא טרוד יכול להדליק קודם הזמן‪ .‬וכ״ש בשבת שהוא‬
‫ברצון‪ .‬ח״י באב רחמן תש״ן‪.‬‬ ‫אסור להדליק אין אונס גדול מזה וחובתו להדליק‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬ ‫קודם הזמן‪ .‬ובזה מקיים המצוה‪ .‬עי׳ בדברי שם באורך‬
‫‪.‬‬ ‫ותמצא נחת‪.‬‬
‫ואסיים בברכה להרב המחבר‪ .‬שימשיך במפעלו הטוב‬
‫ס י מ ן ‪KD‬‬ ‫לבא עד גמירא‪ ,‬ויפוצו מעינותיו חוצה אמן‪.‬‬
‫תשובה להשגה באור תורה‬ ‫החו״פ ירושלים עיה״ק בחשון תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ראיתי בהירחון הנכבד אור תורה פיון תשמ״ז סי׳‬
‫קל״ד‪ ,‬דף תרפ״ה‪ ,‬שם השיג המשיג בחזות‬
‫קשד‪ ,‬על דברי בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ע״ה‪,‬‬ ‫ס י& ן ס‬
‫שתמד‪,‬תי על הרה״ג מו״ד ז״ל ועל הרב פחד יצחק‬
‫רם קול בבהכ״נ‪ ,‬שיעור המחיצה בעזרה‪,‬‬
‫ע״ש‪ .‬והדבר ברור שזהו פרי ד‪,‬מד‪,‬ירות שלא עיין היטב‬
‫להעמיד אשה לדרוש‪,‬‬
‫בדברי שם‪ ,‬שעיקר השגתי היתד‪ ,‬על מ״ש מו״ד ז״ל‪,‬‬
‫שיתוף נשים בניהול ביהכ״נ‬
‫דמר״ן או״ח סי׳ ס״ט‪ ,‬איירי שהרוב כבר התפללו‬
‫בצבור ויצאו יד״ח קדישים‪ ,‬ואמר שכן הוא בפחד‬ ‫כבוד הרב הכולל‪ ,‬ד״ר שלמה )פולימאן( ו׳ דייו‬
‫יצחק ע״ש‪ .‬על זה תמד‪,‬תי תמיד‪,‬ד‪ ,‬גדולה ואמרתי‪,‬‬ ‫שליט״א‪ ,‬רב ראשי ארגון יהודי פרס בעיר ניורק‬
‫דבדברי מר״ן מפורש להדיא דאיירי שכולם לא שמעו‬ ‫יע״א‪.‬‬
‫לא קדיש ולא קדושה עומד א׳ מד‪,‬ם וכו׳‪ .‬וע״ז סיים‬ ‫תשובה לשאלותיו מיום יו״ד חשון תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫ואומר קדיש וברכו ולא יותר‪ ,‬ולא נטפלתי להלכה‬
‫לשאלה הא׳‪ .‬אם מותר להשתמש ברם קול בשבתות‪,‬‬
‫לאותו ענין שלא התפללו‪ ,‬דזהו ענין אחר לגמרי ולא‬
‫חגים‪ ,‬וימים נוראים‪ .‬ישתקע הדבר ולא יאמר‪.‬‬
‫נכנסתי בזה ע״ש‪ .‬ובזה שהתפללו דברי מר״ן ברורים‬
‫ולא יעלה על הדעת כלל‪ ,‬כי הוא איסור גמור‪ .‬ומדליק‬
‫שלא יאמר קדיש תתקבל‪ ,‬שכן כתב אומר אבות וגבורות‬
‫ומכבה בכל דיבור‪ .‬וגם יש בו משום עובדין דחול‪.‬‬
‫ואתה קדוש‪ ,‬ולא סיים וקדיש תתקבל‪ ,‬מוכח דדוקא‬
‫ובמקום בית הכנסת חזר להיות קול נוע‪ .‬וכבר צעקו‬
‫אלו יאמר ולא יותר‪.‬‬
‫הא׳ על זה‪ .‬וגם בעיר פאריז שהיו עושים את זה‪ ,‬כבר‬
‫ואם באמת יד‪,‬יד‪ .‬המיעוט שלא התפלל‪ ,‬אני מעיד‬
‫נתבטל זה ע״י הרבנים‪ .‬וע״ז אמרו‪ ,‬סחור סחור אמרי׳‬
‫שד‪,‬מנד‪,‬ג בעיר מולדתי מקנאס יע״א‪ ,‬שכל שאין‬
‫לנזירא‪ ,‬לכרמא לא תקרב‪ .‬ובזה ורק בזה ניכרת‬
‫ששד‪ ,‬שלא התפללו‪ ,‬מעולם לא אמרו קדיש תתקבל‪,‬‬
‫קדושת השבת והמועדים ובית הכנסת‪.‬‬
‫אלא אחרי הקדושד‪ ,‬גומרים אותן המיעוט תפלה בלחש‪,‬‬
‫ותול״מ‪ .‬ונר׳ טעמם דאין אומרים תתקבל צלותנא אלא‬ ‫לשאלה ב׳‪ .‬שיעור המחיצה של עזרת נשים‪ ,‬הוא‬
‫על תפלת צבור‪ ,‬וכל שאין ששה לא מיקרי תפלת‬ ‫באופן שלא יהיו נראים הנשים כלל‪ .‬גם‬
‫צבור‪ ,‬סמ״ש הרמב״ם הל׳ תפלה פרק ח׳ ה״ד‪ .‬כיצד‬ ‫כשהן עומדות‪ .‬ובאופן שהנשים יהיו נראץ לכל‪ .‬פשיטא‬
‫היא תפלת צבור וכו׳ וד‪,‬וא שיד‪,‬יו רוב העשרה שלא‬ ‫ופשוט שאסור להתפלל בבהכ״ג הזאת‪ ,‬ואין לד סברא‬
‫התפללו ע״כ‪ .‬ופסקה מר״ן סי׳ ס״ט ס״א ע״ש‪ .‬כן היה‬ ‫גדולה מזו‪ ,‬שבזמן שאנו צריכין לכוין הרבה בתפלה‪,‬‬
‫המנהג פשוט במרוקו‪ ,‬וכן כאן בא״י‪ ,‬כשמגיעין קודם‬ ‫יהיה שטן מרקד לפנינו‪ ,‬ולא יניח אותנו לעבוד את‬
‫השקיעד‪ ,‬בשעה אחרונד‪ ,‬ב׳ או ג׳ שלא התפללו‪ ,‬עושין‬ ‫ה׳ כראוי‪.‬‬
‫קדושה‪ ,‬וגומרים בלחש בלי קדיש תתקבל‪ .‬וכן מסתבר‬ ‫לשאלה ג׳‪ .‬אסור בהחלט להע ™ אשה לדרוש בצבור‬
‫לחלק בין ‪ w‬לצבור לענין תתקבל‪.‬‬ ‫וכ״ש אשת קונסירבאטיוו‪ ,‬בשום אופן בעולם‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ סב סג‬ ‫שמ״ש‬
‫שדעתו להחזיר‪ .‬ועודד‪ ,‬בידו ולא הניח ע״ג קרקע‪ .‬בזה‬ ‫הן היום ראיתי לחרב פתח הדגיר שהאריד למעניתו‬
‫אין דין דמחזי כמבשל‪ .‬ואה״נ אם חסר א׳ מהתנאים‬ ‫בסי׳ קל״ב בראיות עצומות והעלה שאף בשביל‬
‫של החזרה כגון שהניחה ע״ג קרקע וכיוצא‪ ,‬דודאי‬ ‫יחיד שלא התפלל אומרים תתקבל עש״ב וברוחב‪ .‬אמנם‬
‫אסור להחזירה‪ .‬אבל בקיום כל התנאים אין כאן דיו‬ ‫הרואה יראה בתחי׳ דבריו שהגאון הביא חילוקי מנהגים‬
‫מבשל‪ ,‬וזה המחזיר שהתרנו לו‪ .‬ודאי איירי בזה‪.‬‬ ‫בזה‪ ,‬ויש מקפ ‪T‬ים שיהיה ששה כמנהגינו‪ .‬וגם לפי מה‬
‫והדברים פשוטים למדי‪ ,‬זה נ״ל‪ .‬ולחו״פ כ״ח כסלו‬ ‫שהאריך הגאון‪ .‬נראה להליץ בעד מנהגינו‪ .‬לפי מ״ש‬
‫תנש״א לפ״ק‪.‬‬ ‫הגאון הטעם לדבריו דכיון דאומרים צלותהון דכל בית‬
‫ישראל‪ ,‬ולא אומרים תתקבל צלותכון‪ ,‬הרי מדבר על‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫כל ישראל ע״ש‪ .‬וא״ב אנן שאומרים תתקבל צלותנא‬
‫ובעותנא‪ ,‬הרי מדברים על עצמנו‪ ,‬ובשביל זה מצריכין‬
‫צבור שהוא ששה‪ ,‬זה נ״ל להלת בעד המנהג‪ ,‬והוא‬
‫סימן סג‬
‫דבר גדול לסמוך עליו‪ ,‬זה נ״ל‪ .‬החו״ם ירושלים בתמוז‬
‫דין מושב ספסופה בפורים‬ ‫תשמ״ז‪.‬‬
‫לכבוד הרה״ג מעו״מ‪ ,‬הרב שלום משאש שליט״א‪,‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫הרב הראשי וראב״ד ירושלים ת״ו‪.‬‬
‫שאלה מושב ספסופה שובן בין מירון לגוש־חלב‪,‬‬
‫המרחק מספטופה לגוש־חלב פחות ממיל‬ ‫סימן סב‬
‫)כחצי ק״מ(‪ .‬כידוע לכת״ר גוש חלב מוזכרת במשנה‬ ‫דין חשש חיתוי בשבת‬
‫בערכין פ״ט מ״ו כמוקפת חומה‪.‬‬ ‫בספר שמירת השבת סי׳ י״ד‪ .‬כתב משם הפוס׳ דאם‬
‫הסירו‪ .‬הכפתורים מתנור או כיסה אותם‪ ,‬מותר‬
‫ארכיאולוג ירא שמים ומומחה‪. ,‬אישר באוזני שגוש־‬
‫להחזיר על גביו בשבת‪ ,‬שהרי ליכא חששא דחיתוי‬
‫חלב של היום היא גוש חלב המוזכרת‬
‫כיון שיש היכרא‪ .‬ושוב דחה דבריד‪,‬ם הן לטעם דמיחזי‬
‫במשנה בערכין‪ .‬וא״כ בפשטות‪ ,‬ספסופה נכללת בגדר‬
‫כמבשל‪ ,‬דמאי אהני היכרא‪ ,‬הלא התנור לא נשתנה‬
‫סמוד ונראה גם עפ״י הפשט בדברי מר״ן השו״ע דבעי‬
‫כלל ויש מראית העין דמיחזי כמבשל‪ .‬וגם לטעם דיבמא‬
‫שגם ה״נראה״ יהיה ‪.‬במרחק מיל‪.‬‬
‫יחתד‪ .,‬הלא בעי׳ שיגרוף הגחלים ממש‪ .‬וכל שלא עשה‬
‫אל א שנתעורר אצלי ספק בראותי דברי ה״ברכי‬
‫זה בגוף האש ממש‪ .‬וכיון דהאש מגולה והוא עושה‬
‫יוסף״ באו״ח בסימן תרפ״ח‪ ,‬סעיף ח׳‪ ,‬ולשיטתו‬
‫כדרכו‪ ,‬ודאי אכתי חיישי׳ שמא יחתה‪ .‬וא״כ מאי אהני‬
‫כרך‪ ,‬שהיה מוקף חומה וננטש מיהודים וישבו בו גוים‬
‫כיסוי כפתורים או סילוקן כיון שלא עשה מעשה בגוף‬
‫ולא קראו בו מגילה‪ .‬כרך זה בטל ממנו דין כרך מוקף‬
‫האש‪ .‬עכתו״ד‪.‬‬
‫ודינו כפרוז‪ .‬וגוש־חלב מיושבת היום רק בגוים‪.‬‬
‫ולפי דעתי אין דבריו נכונים‪ ,‬דהלא הב׳ טעמים אלו‪.‬‬
‫שאלתי ובקשתי מכת״ר שיואיל לשלוח אלי את‬ ‫א׳‪ .‬שמא יחתד‪ ,,‬ב'‪ ,‬דמיחזי כמבשל‪ ,‬הם ב׳‬
‫חו״ד ההלכתית בדין מושב ספסופה בפורים‬ ‫עניינים נפרדים‪ .‬האחד שייך כאשר יש מקום לחיתוי‪,‬‬
‫הבעל״ט‪ ,‬הן לגבי קריאת המגילד‪ .‬והן לגבי שאר‬ ‫והב׳‪ .‬גם כשאין מקום לחיתוי‪ ,‬וכגון שהוא גרוף וכו׳‬
‫מצוות הפורים‪.‬‬ ‫או סילקו הכפתורים דאין כאן שמא יחתה‪ .‬עכ״ז נשאר‬
‫אבקש מכת״ר לשלוח אלי את תשובתו על פי‬ ‫האיסור הב׳ דמחזי כמבשל‪.‬‬
‫הכתובת שבראש העמוד‪.‬‬ ‫והנה בנדו״ז‪ ,‬להחזיר בשבו‪ 4‬שתי החששות תרוייהו‬
‫ליתנד״ו‪ ,‬דלשמא יחתד‪ .,‬הלא כשיסיר הכפתורים‬
‫בברכת התורה ולומדית‬
‫אפי׳ ירצה לחתות לא יוכל‪ ,‬דודאי לא חיישי׳ שילך‬
‫דוד לחיאני‬
‫להחזיר הכפתורים ויחתה‪ ,‬דד‪,‬לא כל עיקר ההסרה היתה‬
‫רב מושב ספסופה‬
‫כדי שיזכור שהיום שבת ולא יחתה‪ .‬דודאי מה שאמרו‬
‫שמא יחתה‪ ,‬היינו בשגגה ולא במז ‪ .T‬וא״כ למה צריך‬
‫תשובה‬ ‫שיגרוף גוף הגחלים ממש‪ ,‬כיח שטעם הגריפה הוא‬
‫לכבוד הרב הכולל בישראל להלל‪ .‬הרב דוד לחיאני‬ ‫כדי שלא יחתה‪ .‬וטעם זה חלף הלך לו ע״י הסרת‬
‫רב מושב ספסופה‪.‬‬ ‫הכפתורים‪ .‬ואין מקום לחיתוי כלל‪ .‬וזה ברור‪.‬‬
‫ר‪ .‬מ‪ .‬נ‪.‬‬ ‫ג ם לטעם דמיחזי כמבשל‪ .‬שכתב והרי לא נשתנד‪,‬‬
‫קבלתי מכתבו‪ .‬וראיתי דברי הברכ״י במקורן‪ .‬ודבריי‬ ‫וחיישי׳ למיחזי כמבשל‪ ,‬גם בזה לא כיון יפה‪.‬‬
‫חיים ונאמנים‪ ,‬ויש בהם טעם ותבלין‪ ,‬שד‪,‬רי‬ ‫דטעם דמיחזי כמבשל‪ ,‬אמור כאשר הוא מביא דבר‬
‫טעם של הסמוך לכרך שהוא ככרך‪ .‬הוא בשביל שכיון‬ ‫חדש שלא היה על התנור‪ ,‬אף שאין בו משום בישול‬
‫שהוא סמוך לו‪ ,‬אזי מסתמא אנשים הולכים ובאים‬ ‫וכגון שהוא כבר מבושל‪ .‬גם באופן שאין בו משום‬
‫בו ביום אחד לחבירו‪ ,‬ואין זה נכון שיראה חבירו עושה‬ ‫בישול אחר בישול כגון ביבש‪ .‬עכ״ז אם בא לתתו‬
‫פורים והוא לא עושה עמו‪ .‬והו״ל כמו אגודות אגודות‪.‬‬ ‫מחדש בשבת בזה אמרו דמחזי כמבשל‪ .‬אבל במחזיר‬
‫ככתוב בפוס׳‪ .‬והבאתיו בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח‬ ‫דבר שהוא כבר על התנור בשבת‪ ,‬ובתנאי החזרה‪,‬‬
‫קוא‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח ם״ סד סה סו‬ ‫שמ״ש‬
‫גוי שיבא לכבות‪ ,‬ולסוף היו גוים מסבבים ברחובות‬ ‫בדין רמות ע״ש‪ .‬לא כן אם אין בו ישראלים כלל‪,‬‬
‫מחנד‪ .‬ישראל כדי שיקראו להם לכבות‪ ,‬וזה מותר‬ ‫ואין יוצא ובא‪ ,‬ואין מה לראות‪ .‬פשיטא דלא יעשה‬
‫בשופי‪ ,‬דהו״ל שבות דשבות במקום מצוה‪ ,‬שהרי כיבוי‬ ‫כ״א ביום י״ד שהוא זמן קריאה לכל העולם‪ .‬ולא בט״ו‪,‬‬
‫החשמל מדרבנן‪ .‬ואמירד‪ .‬לגוי דרבנן‪ ,‬והו״ל שבות‬ ‫כיון שאינו מוקף‪ .‬ולכן הדין פשוט שאנשי ספסופה‬
‫דשבות במקום מצוד‪ .‬דעונג שבת שיוכל ליעזן בשבת‬ ‫יעשו בי״ד דוקא‪ .‬ותחוגו את חג הפורים‪ .‬בשמחה‬
‫כראוי כידוע‪ .‬אבל הד‪.‬דלקה היינו מדליקין ולא עלה‬ ‫ובשירים‪.‬‬
‫על דעת שיש בזה משום נולד‪ ,‬רק כמדליק נר מנר‪,‬‬ ‫ג ם עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ נ״א בפי׳‬
‫שד‪.‬רי חוט א׳ כבר יש בו ח‪-‬שמל‪ ,‬ועל ‪T‬י הגבהת‬ ‫דעת הש״ע דנראה לא בעי שיהיה סמול‪.‬‬
‫הכפתור אנו מחברין החוט שאינו דולק לחוט הדולק‪,‬‬ ‫החותם בברכה‬
‫ואין בזה משום נולד כלל‪ .‬וכמו שכן היא סברת הרבה‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש ס״ט‬
‫פוסקים‪ .‬ואמנם בבואי לארץ מצאתי חילוקי דעות‪,‬‬
‫מיימינים ומשמאלים‪ ,‬ועכ״ם אין למחות ביד המתירין‬ ‫ס י מ ן סד‬
‫שנהגו להקל בזה‪ .‬ובפרט דיש בזה עונג יו״ט‪ .‬וגם‬
‫רמקול בשבת ויו״ט‬
‫הרה״ג הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א מסכים לזה‪ .‬אני‬
‫מה שבתכתי לכהכ״נ אחת כחד׳ל כדרום אמריקא‬
‫מסיים בברכד‪ .‬אחרונד‪ .‬להרב המחבר שיאיר אורו‬
‫ויזהיר‪ ,‬ויזכה לשיבד‪ .‬טובה ואחרית טוב אמן‪ .‬החו״פ‬ ‫ראיתי את מכתבו היקר של ‪ ’t t‬הטוב‪ ,‬הרב‬
‫המופלא‪ ,‬בנן של קדושים‪ ,‬החרד על דבר‬
‫ירושלים ת״ו‪ ,‬בתמוז יה״ל תנש״א לפ״ק‪.‬‬
‫כבוד השם‪ .‬ה״ה ר׳ יעקב אהרן הלוי שליט״א‪ ,‬דברים‬
‫ידידו מנוער‪ ,‬ע״ד‪ ,‬שלום משאש ס״ט‬
‫היוצאים מלב טהור‪ ,‬יעל ענין שימוש ברמקול בשבת‬
‫ויו״ט‪ ,‬דבר שאסור כפי הדין בהחלט לכל הפוסקים‪,‬‬
‫סימ ן סו‬
‫שהוא מכבה ומבעיר בכל דיבור והגה הימא מפי‬
‫ספרי תנ״ך המודפסים ע״י עכר׳ם‬ ‫המדבר‪ .‬וכבר ‪T‬וע חומר העון הזה של חילול שבת‬
‫לכבוד הרב הראשי מוד‪.‬ר״ר שלום משאש שליט״א‪,‬‬ ‫ויו״ט שהוא כמחלל כל התורה כולה‪ ,‬וטוב יותר שלא‬
‫ראב״ד הצדק קזבלנקד‪..‬‬ ‫יתפלל לגמרי‪ ,‬ולא יעשר‪ .‬הרעה הגדולה‪ .‬וגם בצרפת‬
‫אדוני הרב‪,‬‬ ‫כאיזד‪ .‬מקומות היו עושין כן‪ ,‬והיתד‪ .‬צעקה גדולה‪,‬‬
‫בזה הנני נוטל רשות ממעלת כת״ר‪ ,‬לשאול אותר‬ ‫וביטלו את זד‪ ..‬וכ״ש למי שבידו למחות או להסיר‬
‫על הענין דלד‪.‬לן‪:‬‬ ‫המכשלה ואינו מוחה‪ ,‬אזי נתפס על כל איסור שעושים‬
‫בהתחשב בחוסר ספרי התנ״ך השורר בבתי־ספרנר‬ ‫הקדול‪ ,‬ולכן אני פונה למתעסקים בעניינים אלו בשבת‬
‫שבכל מרוקו‪ ,‬ומתוך דאגד‪ .‬להפצת ספר‪-‬‬ ‫ויו״ט׳ שיחדלו מזה ותיחשב להם לצדקה‪ .‬בפרט בימים‬
‫ספרים זה בין ילדינו כדי לשאוב ממנו יראת ד׳‪ ,‬חכמה‪,‬‬ ‫הנוראים שאנו צריכים להוסיף ולהרבות במעשים טובים‪,‬‬
‫דעת ובינד‪ ,.‬באנו ל ‪T‬י מסקנה לספק לכל אחד מהם‪,‬‬ ‫נעשד‪ .‬ההיפך‪ ,‬ויכניסו צלם בהיכל ח״ו‪ .‬והקב״ה אומר‬
‫ספר תנ״ך שלם שיד‪ .T .‬קנינו הפרטי ושבו יהגה יומם‪:‬‬ ‫שובו אלי בתשובה ואשובד‪ .‬אליכם‪ .‬ובהסתלק זה הצלם‬
‫ולילה‪.‬‬ ‫מבית הכנסת מקדש מעט‪ ,‬מקום השראת השכינר‪ ,,‬אזי‬
‫א ל הואיל ומקור הספרים ״ה ‪T‬וע״ סגור ומסוגר לעת‬ ‫יחולו כל הברכות ויזכו לכתיבד‪ .‬וחתימד‪ .‬טובה‪ .‬ולשנה‬
‫עתה‪ ,‬חשבנו — מאין ברירה — לפנות ל״בית־‬ ‫טובה ומבורכת בכל מכל כל בגשם ורוח‪.‬‬
‫התנ״ך״ אשר אופיד‪ .‬ידוע לכת״ר — ולבקש ממגד‪ .‬לספק‬
‫החותם בברכד‪ .‬רבה‬
‫לנו כל ספרי התנ״ך הנחוצים במחירים נוחים‪ ,‬מהוצאת‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫״חכרת מפיקי כתכי הקדש סכרימניא הוצאת לתדון״‪.‬‬
‫ע ת ה יואיל נא כת״ר להודיענו; האם מבחינה‬ ‫סימן סח‬
‫הלכתית־דתית מותר לנו להפיץ ספרים אלה‬
‫בין ילדינו ‪1‬‬
‫כיבוי חשמל ביו״ט‬
‫זה מד‪ .‬שכתבתי להרה״ג שמואל כן הרוש שליט״א‪,‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬האם משום ״מראית־העין״‪ ,‬אין בדבר‬
‫בהקדמתי לספרו ״אהל רבקה״‪.‬‬
‫זה שום פגם ותקלה כדי להכשיל את הרבים‬
‫ד ר ך אגב‪ ,‬ראיתי מד‪ .‬שהשיב המחבר בפנים לשואלו‪,‬‬
‫לבוא ולקנות מהחנות הנ״ל ספרים אחרים פסולים?‬
‫בענין כיבוי החשמל ביו״ט‪ ,‬וכתב משם הרה״ג‬
‫ולאדוני הרב עתרת החיים וד‪.‬שלום‪ .‬מאת אדוך‬
‫מוד‪.‬ר״ר יוסף משאש זלה״ה‪ ,‬שהמנד‪,‬ג להדליק ולכבות‬
‫השלום‪.‬‬
‫חשמל ביו״ט בכל מקום אשר ידעתם וכו׳ ע״ש‪ .‬והנה‬
‫המפקח הראשי ללימודי הקדש‬
‫נעלם מכבודו הויכוח שהיד‪ .‬לי עם הרב זצ״ל בימי‬
‫י‪ .‬מדיוני‬
‫חורפי‪ ,‬הלא הוא כתוב בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח‬
‫תשובה‬ ‫סי׳ כ״ז וסי׳ כ״ח ע״ש‪ .‬ועי׳ ג״כ שם סי׳ ל״ג מה‬
‫לכבוד מר י‪ .‬מדיוני מפקח ראשי ללימודי קדש‬ ‫שכתבתי על דברי הרה״ג מוהר״ש הכהן ז״ל‪ ,‬ומעולם‬
‫בבתי־ספר אליאנסה‪.‬‬ ‫לא היד‪ .‬מנד‪.‬ג כוה במרוקו‪ ,‬ואולי הרב זצ״ל דיבר‬
‫קבלתי מכתב שאלתו מיום כ״א שבט ש‪ .‬ז‪ .‬וד‪.‬נני‬ ‫באלג׳יריא שהיה מכהן שם זמן רב‪ ,‬ושם סידר את‬
‫להשיבו‪ ,‬כי ע״פ הר‪.‬לכר‪ .‬הברורה יכולים‬ ‫פסקו‪ .‬ואצלנו בעיר מולדתי תמיד היו מחזרים אחרי‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ סז‬ ‫שמ״ש‬ ‫קב‬
‫וסי׳ קי״א דצריך לסמוך גאולה לתפלה ולא חילק בין‬ ‫לקנות וללמוד בספרי קדש‪ ,‬דין ספרי תנ״ד הן ספרי‬
‫שבת לחול‪ .‬מוכח מדבריו דאיירי בין בחול בין בשבת‬ ‫תפלדי הנדפסים ע״י גוים ואין בהם שום חשש‪.‬‬
‫וזה ברור‪ .‬זממה שביאר דבריו להדיא דאין להפסיק‬ ‫שכן פסק הרב בני חיי בתשובתו הארוכה בחיו״ד‬
‫גם לאמן וקדיש וקדושה‪ .‬מוכח דאיירי ג״כ בין בחול‬ ‫סי׳ רפ״א‪ ,‬וחלק שם על מי שרצה לאסור וסתר‬
‫בין בשבת אסור להפסיק לשו״ד מהנ״ל‪ ,‬וזהו דלא‬ ‫את כל ראיותיו אחת לאחת‪ ,‬והעלה להתיר בשופי‪.‬‬
‫פמור״ם שכתב וטוב להחמיר אם לא במקום שצריך‬ ‫גם בעיר מולדתי מכנאס יע״א בימי חורפי‪ ,‬בו בזמן‬
‫לכך‪ .‬ופירשו המפרשים שר״ל דמותו־ לענות קדיש‬ ‫שהיתה העיר מלאה חכמים ורבנים גדולים חסידים‬
‫וקדושה וברכו‪ .‬עי׳ מש״ב שם‪ .‬וזהו דלא כב״י שלא‬ ‫ואנשי מעשה‪ ,‬לא למדגו כ״א בספרים הללו‪ ,‬שהיו‬
‫חילק ביניהם לשום דבר‪ .‬ומשמע דגם לעניית אמן לא‬ ‫הורים ומורים קונים לבניהם ותלמידיהם‪ ,‬מפני הדפוס‬
‫יפסיק‪ .‬וכ״ב השע״ת משם השאגת אריה‪ ,‬שהעלה‬ ‫הטוב שלהם המושך את הלב והעוזר בקריאה והבנת‬
‫כדעת הב״י שאין להקל גם במקום הצורך להפסיק‬ ‫המלים‪.‬‬
‫בין גאולה לתפלה בין בשבת בין בחול‪ ,‬ודלא כהרמ״א‬ ‫וכן נהגתי גם אני בהיותי מנהל הת״ת הכללי משך‬
‫שפסק שלצורך אמן וכו׳ מותר להפסיק בשבת בין‬ ‫עשרים שנה בעיר מולדתי הגז׳ לקנות לכל‬
‫גאולה לתפלה‪ ,‬ודבריו נאמנו מאד‪ .‬ומדוקדקים היטב‬ ‫התלמידים רק ספרים הנז׳‪ ,‬ואין פו״פ ומצפצף‪.‬‬
‫בדברי הש״ע שסתם וכתב ולא יפסיק ביניהם אפי׳‬ ‫ג ם מדברי בני חיי הנז׳ מוכח שכן היה מנהג‬
‫לאמן וקדושה‪ .‬ומשמעות דבריו הסתומים דאיירי בין‬ ‫הראשונים דור אחר דור‪ .‬וזל״ה ‪ :‬ואנחנו שמענו‬
‫בשבת בין בחול וכמ״ש הב״י להדיא‪.‬‬ ‫אבותינו ספרו לנו מנהגם של הראשונים כך היתה‬
‫ואין פוצה פה ואין גם אחד מעת שיצא לאויר העולם‬
‫וראיתי לחראש״ל חגר״ע יוסף שליט״א בילקוט‬
‫ונתגלה הדפוס לחוש לכל זה‪ ,‬ובודאי כל כי הא‬
‫יוסף הלכות תפלה סי׳ נ״ו דקפ״ג‪ ,‬שהכריע‬
‫מנהגם של ישר׳ תורה‪ ,‬ואי חוה ס״ל לראשונים אשר‬
‫להלכה כדברי מור״ם להפסיק בשבת בין גאולה לתפלה‪,‬‬
‫מפיהם אנו חיים‪ .‬דיש צד איסור בדבר לא הוה‬
‫לקדיש וקדושה וברכו מטעם ספק ספיקא‪ ,‬שמא אין‬
‫מישתמיט א׳ מהם לכתבו ובו׳ אשר על כן אמרתי‬
‫צריך לסמוך גאולה לתפלה בשבת‪ ,‬כדברי מור״ם‬
‫להרחיב הדבור ולמצוא טעם למנהגם של הראשונים‬
‫וסיעתיה‪ .‬ואת״ל שיש צורך לסמוך‪ ,‬שמא מותר עכ״פ‬
‫ובו׳‪ ,‬עכל״ה‪ .‬וממילא לא נשאר שום ספק בדבר שהדין‬
‫לענות קדיש וקדושה אף בחול‪ .‬וסיים על זה בין חצאי‬
‫והמנהג להתיר‪.‬‬
‫לבנה )וכבר כתבנו ביחוה דעת חלק ה׳ ססי׳ נ״ד‬
‫י על מה שחשש לשמא יקחו ספרים אחרים מהחנות‪,‬‬
‫בשם האחרונים שאף באופן ששני הספיקות הם נגד‬
‫אין לזה יסוד ובסיס‪ ,‬וכל אדם יש לו עינים‬
‫מר״ן שפיר הוי ס״ס ע״ש‪ (.‬עכ״ל‪.‬‬
‫לראות להפריש ולהבדיל בין טמא לטהור‪ ,‬ובין דבר‬
‫ואני תמה‪ .‬דמאי דקי״ל לעשות ס״ס נגד מר״ן‬
‫אחר לתורתנו הקדושה‪ ,‬וזה ברור‪ .‬וש״ר‪.‬‬
‫ואפי׳ בב׳ הספיקות נגד מר״ן‪ ,‬היינו מטעם‬
‫החותם בברכה‬
‫שהביא הראש״ל גופיה בהרבה מקומות‪ ,‬משום שאנו‬
‫אומרים שאף מר״ן עצמו שהחמיר בכל ספק א׳ לבדו‪,‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫אבל בהצטרף שניהם יחד בנדון א׳‪ ,‬גםמר״ן ז״ל‬
‫יודה לעשותם‪ ,‬ולא הוי נגד מר״ןע״ש‪ .‬וא״כ בנד״ד‬ ‫ס ימ ן פז‬
‫שראינו להדיא שמר״ן ז״ל מדבר להדיא בין בשבת‬
‫בדין סמיכות גאולה לתפלה‬
‫בין בחול וכסתימת דבריו בסי׳ מ׳ ובסי׳ קי״א שלא‬
‫ידוע מ״ש מר״ן ז״ל סי׳ קי״א ס״א וז״ל‪ .‬צריך‬
‫חילק ביניהם‪ .‬וכדבריו המפורשים בב״י סי׳ קי״א‬
‫לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפי׳‬
‫וכמש״ל‪ .‬וביאר דבריו להדיא שלא יפסיק גם לקדושה‬
‫באמן אחר גאל ישראל וכו׳ ע״כ‪ .‬ובמש״ב כתוב‪ .‬וה״ה‬
‫לקדיש וברכו וכמש״ל‪ .‬כיצד ניקום אנן ונעשה ס״ס‬
‫בקדיש וקדושה אין לענות וכמ׳׳ש בסי׳ ס״ו ס״ט‪ .‬ונקט‬
‫כנגד זה‪ ,‬והרי עי״ז אנו פוסקים נגד מר״ן להדיא‬
‫אמן משום דשם סליק עניינא דברכות ק״ש וכו׳ קמ״ל‬
‫שפירש דבריו ואמר שלא להפסיק גם לקדיש וכו׳‪,‬‬
‫דאסור משום הפסק ואפי׳ אחר הש״ץ לא יענה ע״כ‪.‬‬
‫אלא ודאי האמת הוא בדעת מר״ן ז״ל כמו שהבין בו‬
‫ובהגהות ש״ע הביא בשם וי״א דדוקא בחול או יו״ט‬
‫השג״א זיע״א שהבאנו לעיל דבכל אופן אין להפסיק‪.‬‬
‫צריך לסמוך‪ .‬אבל בשבת א״צ וכד‪ .‬והוא מדברי הג״א‬
‫וכ״ב להדיא בס׳ בית מנוחה דף קל״ט וז״ל והביאו‬
‫הבי״ד הב״י שנתן טעם הואיל ועיקר דבר זה למדנו‬
‫הראש״ל ג״כ‪ .‬ולי נר׳ שאין לחלק כלל בין שבת לחול‬
‫ממה שנאמר יהיו לרצון אמרי פי וכו׳ וסמיך ליה‬
‫כמו שהוכיח ברא״ות ברורות השאגת אריה סי׳ ט״ז‪,‬‬
‫יענך ה׳ ביום צרה ושבת אינו יום צרה וכו׳ ע״כ‪.‬‬
‫שהעיקר כדברי מר״ן הב״י‪ ,‬ושלא כהרמ״א והאחרונים‬
‫ובב״י כתב ע״ז ח״ל ואין דבריו נראים‪ ,‬שאותו פסוק‬
‫שהתירו להפסיק בין גאולה לתפלה בשבת לצורך ע״ש‬
‫סמך בעלמא הוא‪ .‬וגם בלא זה צריך לסמוך גאולה‬
‫ודבריו חיים וקיימים‪ .‬וכן עיקר שלא לזוז מדברי מר״ן‬
‫לתפלה‪ .‬ועוד שתפלת שבת במקום תפי׳ חול שהיא‬
‫ז״ל‪ ,‬ואסור להפסיק בין גאולה לתפלה אפי׳ לענות‬
‫עניה בעת צרה ע״כ‪.‬‬
‫אמן וקדושה וברכו‪ ,‬בין בחול בין בשבת‪ .‬זהו הנ״ל‪.‬‬
‫והנה מר״ן ז״ל לא העלה על שלחנו דין זה דסמיכת‬
‫החו״ם בסיון תנש״א לפ״ק‪.‬‬
‫גאולה לתפלה בשבת נר׳ ברור דאזיל לטעמיה‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫בב״י שדחה סברא זו‪ .‬ולכן סתם בב׳ מקומות בסי׳ ס״ו‬
‫קג‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ סח‬ ‫שמ״ש‬
‫שבת‪ ,‬אבל אם אינו נצרך בעת הד‪.‬יא לא יבדיל עד‬ ‫סימ ן פח‬
‫שנצרך לאכול וגם לא יבדיל על היין אם אינו נצרך‬
‫דין חולה ובעלי ברית בט״ב דחוי‬
‫לו רק על שאר משקין או יתן לתינוק ע״ב‪ .‬וזה אינו‪.‬‬
‫דא״ב מד‪ .‬הכוונה בלשון תיכף במוצאי שבת‪ .‬ועכ״ם‬ ‫נשאלתי על חולד‪ .‬שהוא צריך לאכול בט״ב ע״פ‬
‫ודאי דלא ראה הדבר במקורו בבעי חיי שביאר הדברים‬ ‫הרופא‪ .‬וט״ב היה ביזם א׳ בשבת‪ ,‬אם חייב‬
‫בפירוש לחלק בין חולה לבעלי הברית‪.‬‬ ‫לעשות הבדלה ואז יאכל‪ .‬ומתי יעשה הבדלה‪ .‬אם תיכף‬
‫במוצאי שבת כרגיל‪ ,‬אע״פ שאין אוכל עתד‪ ..‬או נימא‬
‫ויותר יש לתמוה על הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‬ ‫שלא יבדיל עד שירצד‪ .‬לאכול או בסוף הלילה או‬
‫בס׳ יחוה דעת ח״ג סי׳ מ׳ דף קכ״ב בהערה‬ ‫למחר אז יבדיל קודם אכילה‪.‬‬
‫למטה‪ .‬שהביא דברי הברכ״י בשם הרב כנד‪.‬״ג הנ״ל‪.‬‬
‫עם מה שפירש בהם כף החיים‪ .‬וסיים וז״ל והוצרכנו‬ ‫תשובה המקור לדין זר‪ .‬הוא בתשר הכנד‪.‬״ג בספר‬
‫לבאר המבואר להוציא מלב מד‪ .‬שחשב לומר שדעת‬ ‫בעי חיי ח״ב סי׳ ע״א‪ .‬ויען שכל האחרונים‬
‫הכנד״״ג שמכ״ון שהוא צריך לאכול למחרת היום יקדים‬ ‫לא הביאו דבריו מן המקור‪ ,‬שודאי לא היד‪ .‬מצוי‬
‫להבדיל במוצאי שבת כיון שעיקר הבדלה במוצאי‬ ‫לפגיד‪.‬ם‪ .‬רק ממה שהביא הרב חיד״א ז״ל משמו‬
‫שבת‪ .‬וזה אינו‪ .‬עכל״ה‪ .‬והוא תמוד‪ .‬מאד‪ ,‬דאפי׳ לפי‬ ‫בברכ״י סי׳ תקג״ו אוח ג׳ בקיצור‪ .‬זמזד‪ .‬נסתבכו‬
‫לשון הח ‪T‬״א ז״ל אין הכרח לפרשם כך‪ .‬ופשט דבריו‬ ‫בפירושו‪ .‬ולכן טוב לר‪.‬עתיק מן המקור‪ .‬ובזה נצא‬
‫ודקדוקם הוא בהיפך‪ ,‬דלשון תיכף במוצאי שבת‪ ,‬מוכח‬ ‫מכל ספק‪ .‬וזד‪ .‬נוסח דבריו בס' בעי חיי סי׳ ע״א‪.‬‬
‫להדיא דתיכף יבדיל במוצאי שבת ולא יאחר‪ .‬וכ״ש‬ ‫ילמדנו רבינו חולה שאוכל בט״ב‪ .‬או מי‬ ‫שאלה‬
‫עכשיו אחר ראותינו דברי הכנה״ג במקורן בם׳ בעי‬ ‫שד‪.‬וא בעל ברית היאך הותר להם לאכול‬
‫חיי דודאי לא נשאר שום ספק‪ ,‬דכוונתו ברורה דיעשה‬ ‫בלי הבדלה ושכמ״ה‪.‬‬
‫הבדלה בתחי׳ הלילה‪ .‬דכיון דיכול לאכול כל שעה‪,‬‬
‫ת שו ב ה מה זו שאלה‪ .‬הא ודאי פשיטא שקודם‬
‫כל העומד לבילה אין בילד‪ .‬מעכבתו‪ .‬לא כן בעל‬
‫שיאכלו מבדילין על הכוס ברכת היין וברכת‬
‫ברית וסיעתו אין להם כלל רשות בלילה עד למחר‬
‫המבדיל‪ ,‬דד‪.‬א דאין מברכין בט״ב הוא משום שצריך‬
‫אחר חצות ותפלת מנחד‪ .‬גדולה ומילה‪ ,‬ואז יאכלו‬
‫לברך על הכוס ואינו יכול לסועמו‪ ,‬שד‪.‬רי אנו מבדילין‬
‫לכבוד המילה שנעשתה וד‪.‬תחיל יו״ט שלהם‪ .‬ופלא‬
‫בתפלד‪ .‬שאינד‪ .‬צריכד‪ .‬כוס‪ .‬וגם ברכת מאורי האש‬
‫הוא שהראש״ל שם ביחור‪ .‬דעת הביא בדף קכ״ב‪ ,‬שכן‬
‫אנו אומרים אותה בליל ט״ב‪ .‬אבל חולה וכל שמותר‬
‫פסק מר״ן החבי״ב ר׳ חיים בר׳ ישראל בנבנשתי בעל‬
‫לאכול כיון דלדידהו הותרה האכילה‪ ,‬יכולין להבדיל‪.‬‬
‫כנה״ג בתשובד‪ .‬חאו״ח סי׳ ע״א‪ ,‬מוכח שראה מקור‬
‫וקודם שיבא לאכול יבדיל אפי׳ ביום וכו׳‪ .‬אלא מיהו‬
‫הדברים‪ ,‬ומוכרח לו׳ שכתב כן ממה שראה בספרים‬
‫יש חילוק בין חולה שד‪.‬תירו לו לאכול בט׳ באב‪ ,‬לאבי‬
‫שר‪.‬ביאו משמו‪ .‬וכן דרך הפוס׳ שכותבים מקור הדברים‬
‫הבן ובעל ברית והמוד‪.‬ל שאוכלין כשד‪.‬ט״ב דחוי‪.‬‬
‫אע״פ שלא ראו אותם‪ .‬ע״פ מד‪ .‬שהביאו הפוס׳ משמן‪,‬‬
‫חד‪.‬חולה כיון שהותרד‪ .‬לו האכילה בט״ב מפני חוליו‬
‫ועי' להבית יהודה ח״ב סי׳ פ״ז ש‪.1‬ביא דברי החבי״ב‬ ‫ויבול לאכול כל שעד‪ .‬שירצד‪ .‬בין ביום בין בלילה‬
‫בס׳ בעי חיי ממקורו לחלק בין חולה לבין בעלי‬ ‫יבדיל בלילד‪ .‬מיד אחר תפלת ערבית כמנהג להבדיל‬
‫ברית שלא יבדילו עד שירצו לאכול‪ .‬ובחולה תיכף‬ ‫בשאר מוצאי שבתות‪ ,‬אבל בעלי ברית שהותר להם‬
‫במוצאי שבת יבדיל ע״ש‪.‬‬ ‫לאכול בט״ב דחוי‪ ,‬ולא הותר להם לאכול אלא אחר‬
‫גם הרב ישכיל עבדי חלק ז׳ חאו״ח סי׳ ל״ז‪ ,‬נמשך‬ ‫המילת פשיטא שלא יאמרו הבדלה מבלילד‪ .‬כיון דאינו‬
‫אחר הכף החיים ולא ראד‪ .‬הדברים במקורן‪.‬‬ ‫יכול לטעום כלום עד אחר המילה ואז יבדיל וכמ״ש‪,‬‬
‫גם הגיד לי ד‪,‬רד‪.‬״ג האברך ר׳ אברהם חממי‪ ,‬שהרה״ג‬ ‫וזה פשוט‪ .‬וקצת יש לתמור‪ .‬על הפוסקים שלא ביארו‬
‫מנחת יצחק כרך יו״ד סי׳ ל״א אות ט׳ דחה‬ ‫מכל זה כלום עכ״ל‪.‬‬
‫דברי הכף החיים הנ״ל‪.‬‬ ‫ו מ ע ת ה בין תבין דמ״ש הרב ח ‪T‬״א בברכ״י משם‬
‫וממילא שגם מד‪ .‬שקבע בילקוט יוסף סדר מועדים‬ ‫בעי חיי בקיצור‪ .‬וז״ל חולה ש«וכל בט״ב‬
‫בדין דברים האסורים בט״ב דף תקפ״ז‬ ‫יבדיל תיכף במוצאי שבת‪ .‬הרב כנה״ג בתשו׳ או״ח‬
‫סעיף ל״ד וז״ל חולה האוכל בו לפי הד‪,‬לכה צריך‬ ‫ח״ב סי׳ ע״א עכ״ל‪ ,‬דברור הדבר דמ״ש תיכף‪ ,‬פי׳‬
‫לד‪,‬בדיל קודם אכילתו על הסום ע״ש‪ .‬דמשמע דדוקא‬ ‫תיכף שיתחיל מוצאי שבת יבדיל‪ ,‬ולא יחכה עד שירצה‬
‫בשעת אכילד‪ ,‬ולא קודם‪ .‬וד‪,‬וא שאוב מדברי יחוד‪ ,‬דעת‬ ‫לאכול ואז יבדיל ובמו שכן הוא להדיא במקור הדברים‪,‬‬
‫הנ״ל‪ ,‬דאין זד‪ ,‬נכון‪ .‬והרי נתברר ד‪.‬אמת מן המקור‬ ‫וכמש״ל‪ .‬וגם בלא״ה דקדוק לשונו שאמר יבדיל תיכף‬
‫דיעשה הבדלה תיכף במוצאי שבת‪.‬‬ ‫במוצאי שבת‪ ,‬אין לו שום פירוש כ״א בתחלת הלילה‪,‬‬
‫אמת שאם הרופא גילד‪ ,‬דעתו שד‪.‬חולה יוכל להתענות‬ ‫דא״כ לשון תיכף כולו יתר וטפל‪ .‬וגם לשון במוצאי‬
‫עד הבקר‪ ,‬וגם החולה מסכים לזה‪ .‬דאז ודאי‬ ‫שבת‪ ,‬מורה שהוא בלילד‪ ,‬דאי כוונתו על היום‪ ,‬הרי‬
‫דחזר להיות לו כמו המלה שאמרנו שלא יבדיל עד‬ ‫נקרא יום ראשון‪ ,‬ולא מוצאי שבת‪ .‬חה ברור‪.‬‬
‫אחר המילד‪ .,‬גם כאן לא יבדיל עד הבקר שיוכל לאכול‪.‬‬ ‫ומזה אני תמה על הכף החיים סי׳ תקנ״ו סק״ט‪.‬‬
‫וכן מדוקדק מלשון הכנה״ג שכתב להבדיל במוצאי‬ ‫שד‪.‬ביא דברי הברכ״י משם הכנה״ג הנ״ל‪ .‬וסיים‬
‫שבת כיון שיכול לאכול‪ .‬משמע דאם אינו יכול לאכול‬ ‫וזה החולה שמבדיל היינו אם צריך לאכול במוצאי‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ סט‬ ‫שמ״ש‬ ‫קד‬
‫יוסף שליט״א בספר ילקוט יוסף כתב להקל לאכול‬ ‫ודאי דלא יבדיל עד הבקר שיוכל לאכול‪ .‬אבל בסתם‬
‫אחר מנחה גדלה‪ .‬ופתחתי הספר‪ ,‬ואמרתי להם שזה‬ ‫חולה שיכול לאכול בלילה‪ ,‬ודאי שיבדיל בלילה תיכף‬
‫דבר השמיטד‪ ,‬שלא ביארו את זה‪ .‬אבל כוונתם לאכול‬ ‫ומיד‪.‬‬
‫אחר המילה וכמ״ש להדיא בב״י ובמרדכי בחידושי‬ ‫ו ד ע שאע״ם שכתב מר״ן בסי׳ תקנ״ט ס״ט וז״ל‬
‫אנשי שם‪ .‬וכן מתבאר מדברי הבעי חיי הנ״ל שכתב‬ ‫ט״ב שחל להיות ביום שבת ונדחה לאחר השבת‪.‬‬
‫להדיא דבעלי ברית אין אוכלין ואין מבדילין עד אחר‬ ‫בעל ברית מתפלל מנחה גדולה ורוחץ ואינו משלים‬
‫המילה‪ .‬וד‪,‬ם דברים מוסכמים‪ .‬ובפרט שכן דעת מר״ן‬ ‫תעניתו לפי שיו״ט שלו הוא ע״כ‪ .‬אין להבין מזה‬
‫ז״ל דקי״ל כוותיד‪.,‬‬ ‫דאחר תפלת מנחה גדולה יכול לאכול גם קודם המילה‪,‬‬
‫קם דינא‪ .‬דחלה שרשאי לאכול בט״ב דחוי‪ ,‬יברך‬ ‫דזה אינו במשמע מדברי מר״ן שלא כתב רק רוחץ‪,‬‬
‫ההבדלה תיכף במוצאי שבת כרגיל בכל שבת‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫דזה ודאי קודם המילה כדי שלא יכנס מנוול למילה‪.‬‬
‫ובעלי ברית אבי הבן וד‪,‬סנדק והמוהל בט״ב דחוי‪ ,‬אין‬ ‫אבל אכילה ודאי דאין לו רשות לאכול עד אחר המילה‪.‬‬
‫להם רשות לאכול כ״א אחר שיעשו המילה אחר חצות‬ ‫וכן מדוקדק ממה שלא אמר רוחץ ואוכל‪ ,‬אלא ואינו‬
‫ואז יבדילו בסעודת המילה‪ .‬וחולה שקבע לו הרופא‬ ‫משלים תעניתו‪ .‬וזה תלוי בעשיית המילה‪ .‬אם עשאה‬
‫שעת אכילה‪ ,‬לא יבדיל עד זמן שניתן לו דשות‬ ‫תיכף אחר המנחה גדולה‪ ,‬ודאי דיכול לאכול בסעודת‬
‫לאכול‪.‬‬ ‫המילה‪ .‬אבל אם המילה תיעשה באיחור בשעה שש‬
‫זהו הנלע״ד‪ .‬ולרח״פ ירושלים עיד‪,‬״ק ביום י״ב מנחם‬ ‫שעתיים קודם ■הלילה‪ .‬פשיטא דאסור לאכול‪ ,‬שיו״ט‬
‫אב תנש״א לפ״ק‪.‬‬ ‫שלו אינו מתחיל רק משעת מילה ואילך‪ .‬כמ״ש שש‬
‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש ס״ט‬ ‫אנכי על אמרתך‪.‬‬
‫ג ם במקור הדברים במרדכי‪ ,‬אין כתוב שיכול לאכול‬
‫סימן סט‬ ‫אחר המנחה אלא לא ישלים תעניתו כלשון מר״ן‪.‬‬
‫התחילו בעשרה ויצאו מקצתן‬ ‫ושם למטה בחידושי אנשי שם שעל המרדכי כתוב‬
‫ראיתי להעלות על ספרי תשובה בענין זד‪ ,‬מידידי‬ ‫מפורש משם מהר״ם וז״ל מעשה היד‪ .‬בכרמיזא בימי‬
‫הרה״ג אגרהם חפוטא שליט״א מספרו מענה‬ ‫ר״י סגן לויד‪ ,.‬שחל לו ברית מילה בי׳ באב שחל‬
‫לשון ח״ג ]שנמסר לי לעשות הקדמה[ ולכתוב עליה‬ ‫ט״ב בשבת ונדחה עד למחר כתיקון חכמים‪ .‬והוא היה‬
‫מד‪ ,‬שנר׳ לענ״ד‪ ,‬וזד‪ ,‬נוסחה בחאו״ח סי׳ ה׳‪.‬‬ ‫אב הברית והמתין עד לאחר חצות וציוד‪ .‬להתפלל‬
‫מנחה גדולה לאחר חצות וד‪.‬לך ורחץ הוא ובעל ברית‬
‫שאלה‪ .‬בעשרה ששמעו קדיש וברכו ויצא א' מד‪,‬ם‪,‬‬
‫ומלו הנער ואכלו כל צרכיהם ולא השלימו עם הצבור‬
‫וכשהגיעו הט׳ לשירה חדשה וכו׳ עמדו‬
‫ומטעם שאמרו מותרין מפני כבוד השבת כ״ש מילר‪.‬‬
‫לד‪,‬שלים המנין ובנתיים התפללו ארבעד‪ ,‬וגמרו תפלתם‬
‫דעדיף משבת עכ׳׳ל‪.‬‬
‫ואח״ב התפללו החמשד‪ ,,‬אם יכול לחזן להתפלל בקול‬
‫רם בחזרת הש״ץ‪ ,‬או היות וכבר התפללו חלק מד‪,‬ם‬ ‫ג ם הב״י סי׳ תקנ״ט הביא מעשה זה בשם התשב״ץ‬
‫וגמרו תפלתם ולא נשאר רוב מנין פרח מהם הא‬ ‫בשם רבינו יעקב בן רבינו יצחק סגן לויד‪ ..‬ככל‬
‫דתפלה בצבור‪ ,‬והוי כיחידים שד‪,‬תפללו כ״א ביחיד‬ ‫הכתוב למעלה שהלך ורחץ ומלו הנער ואכלו וכו׳‬
‫ואין לחזן לחזור הי״ת בקול רם‪.‬‬ ‫ולא השלימו עם הצבור וכו׳ ע״ש‪ .‬מוכח מזה דמ״ש‬
‫מר״ן ורוחץ ואינו משלים עם הצבור‪ .‬כוונתו ברורה‬
‫תשובה‪ .‬הנד‪ ,‬יש מחמירין שלפני התפלה בלחש יהיו‬
‫ורוחץ ומל הבן ולא ישלים עם הצבור‪ .‬ועיקר הכוונה‬
‫עשרה בבד‪,‬כנ״ס עכ״פ‪ .‬ולפ״ז כאן בודאי‬
‫שלא ישלים עד הלילד‪ .‬אלא אוכל אחר המילד‪..‬‬
‫שלא היו עשרד‪ ,‬וד‪,‬תפללו מקצתן הוי שלא התפללו‬
‫בלחש בעשרה בבד‪,‬כנ״ס‪ .‬וא״כ אין כאן תפלה בצבור‪.‬‬ ‫ומרן הראש״ל בספרו יחוד‪ ,‬דעת ח״ג סי׳ מ׳‪ ,‬לא‬
‫אמנם מלשון השו״ע לא משמע הכי דבסי׳ נ״ה ס״ג‬ ‫העתיק דברי מר״ן בדקדוק‪ .‬והביא משמו‬
‫כתב אם התחל באבות ויצאו מקצתן גומר אפילו‬ ‫מתפללים מנחה גדולה בעוד היום גדול ואוכלים ושותים‬
‫קדמור‪) ,‬וכל תפלת י״ח מג״א( וברמ״א ואם יצאו‬ ‫לפי שיו״ט שלהם הוא עכ״ל ע״ש‪ .‬ובזה יש מקום‬
‫מקצתן לאחר שהתחילו להתפלל יתר לא יתחיל הש״ץ‬ ‫לטועד‪ .‬לטעות דיכולים לאכול אחר המנחה אף קודם‬
‫התפלה כקו״ר דכבר נשלם תפלת י תר וכו׳ משמע‬ ‫המילה‪ .‬ונמשך אחריו בנו היקר בספר ילקוט יוסף‬
‫מכאן דיכולים להתפלל תפלת לחש בט׳ היות והיו‬ ‫חלק מועדים דף תקע״ה שכתב מחזל וכר ואבי הבן‬
‫עשרד‪ ,‬ביתר ורק לתפלה ב ק ל רם צריך לחכות לעשרה‪,‬‬ ‫יכולים לד‪,‬קל ולאכול ביום המילה כשחל ט״ב בשבת‬
‫ואין לומר דאפלו בעשרה לא יתפלל בקו״ר‪ .‬דהא לא‬ ‫ונדחד‪ ,‬לאחר השבת לאחר שיתפללו מנחה גדולה‪.‬‬
‫כתב שפרח מהם חזרת ש״ץ אלא שלא יתחיל וכו׳‬ ‫וד‪,‬יה צריך לבאר דלא יאכלו עד אחר המילד‪ ..‬וגם‬
‫וד‪,‬יינו עד ש ‪,T‬יד‪ ,‬מנין‪ .‬וד‪,‬שתא יש להסתפק בנדו״ד‬ ‫אחר שיבדילו‪.‬‬
‫דאיכא למימר דד‪,‬יות ובתחילת היוצר היו י׳ הרי‬ ‫וכן נשאלתי ביום ס״ב זה שה ‪ ,T‬דחוי בטלפון מאיזה‬
‫כאלו נמשכת התפלה בצבור עד התחלת חזרת הש״ץ‬ ‫עיר על ענין זר‪ ,‬שקבעו לעשות ברית מילה‬
‫וכשיש י׳ יכול להתפלל בקו״ר‪ ,‬ואיכא למימר דהיות‬ ‫בשעה שש בערב‪ .‬תזאלו אם יאכלו הבעלי ברית לאכול‬
‫ורוב מנין התפללו כיח ‪T‬ים בלחש א״כ לא היתד‪.‬‬ ‫אחר מנחה גדולה‪ ,‬ואמרתי להם שאסור עד שעד‪ ,‬שש‬
‫תפילת ציבור וד‪,‬ד כיחידים שהתפללו )תיין באר היטב‬ ‫שיעשו המלה ויבדילו על היין‪ .‬וטענו שהראש״ל הגר״ע‬
‫קה‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח טי' סט‬
‫וקדושה לצאת‪ ,‬ונר׳ לענ״ד דל״ד באופן כזה שלא‬
‫שמעו קדיש וכר דה״ה בנדו״ד ששמעו קדיש והיו אז‬
‫עשרה דכעת שהתפללו מקצתם וגמרו תפלתם ואח״ב‬
‫התפללו המקצת השניים‪ ,‬ובכל מקצת שהתפללו לא‬
‫היו ו׳ שהתפללו ביחד פרח מהם חזרת הש״ץ לשי׳‬
‫הרדב״ז והיה לו לחזן שלא יתפלל בלחש אלא יתחיל‬
‫תפלתו בקו״ר כדברי המג״א‪ .‬ועיין המ״ב שהביא‬
‫דבריו סי׳ ס״ט ס״א דס״ל דאם חזרו והתפללו דר‪.‬וי‬
‫ברכה לבטלה והובאו דבריו בספר מגן אברהם עוד‬
‫להלכד‪ ,‬וכ״כ בתשובות ח״ס חא״ח סימן י״ז דכן עמא‬
‫דבר כד‪.‬רדב״ז‪ .‬אכן גם להרדב״ז אם יש אחד מהם‬
‫שלא התפלל עדיין יכול לפרוס על שמע וכו׳ ויתפלל‬
‫תיכף התפלה בקו״ר דבכד‪.‬״ג לא שייך פרח חובת‬
‫תפילה שהרי בשביל עצמו אומר וכו׳ עיי״ש‪.‬‬
‫בודאי דלא רק אומר קדושה אלא שממש ‪ T‬כל התפילה‬
‫ושו״ר בבאור הלכה שד‪.‬סתפק כהא דנד״ד בשי׳‬
‫הרדב״ז והשאיר בצ״ע וז״ל‪ ,‬ובדיעבד אם‬
‫לא היד‪ .‬רוב מנין והתפללו הי״ח בלחש אם יכול אח״כ‬
‫הש״ץ לעבור לפני התיבה צ״ע ופו׳ דזה יחשב רק‬
‫תפלת ‪ rm‬או דלמא דבזה עדיף כיון דבעת התפלה‬
‫היה מנין בבהכנ״ס רגם מכיון שנתקבצו לעשרה היה‬
‫על ‪.T‬ם חיוב קדושה קודם שהתחילו להתפלל‪ .‬וד‪.‬נה‬
‫כאן לא בירר דבריו בדיוק במאי ספיקו דמדנקט אם‬
‫לא היה רוב מנין וכר משמע שהיו ה׳ שהתפללו ולא‬
‫היד‪ .‬רוב מנין שעוד לא התפללו וא״כ ישנם רק ה׳‬
‫מתפללים‪ .‬אמנם במד‪ .‬שב׳ אח״כ וגם מכידן שנתקבצו‬
‫משמע שבשעה‬ ‫לעשרה וכו׳ קודם שהתחילו וכר‬
‫שנתקבצו אף א׳ לא התפלל‪ ,‬ומזה היד‪ .‬נראה בהכרח‬
‫שספקו כמו בנד״ד שאעפ״י שבשעה שנתקבצו היו‬
‫י׳ שלא התפללו מ״מ איירינן שהתפללו ו׳ בלחש‬
‫וא״כ אין רוב מנין שהתפללו יחד בלחש‪ ,‬אמנם אפשר‬
‫לומר ג״ב שכוונתו על החמשה שהיות זד‪.‬תאספו יחד‬
‫עם החמשד‪ ,‬האחרים הרי חלה על ‪.T‬ם חובת קדושד״‬
‫אמנם עכ״פ לכתחילה באופן כזה לא שי״כא שאלה‬
‫דיג ‪T‬ו קדושד‪ .‬ולמד‪ .‬צריך חזרה‪ ,‬אלא בדיעבד היכא‬
‫שלא אמרו קדושד‪ .‬איירינן וכמו בנדו״ד‪ ,‬ונר׳ עיקר‬
‫ספיקו בזד‪ ,‬דמאחר שנתקבצו עשרה ולא נתלקסו אח״כ‬
‫א׳ א׳ אפילו שרק ה׳ התפללו עתה יחד ולפני כן‬
‫התפללו נמי ח׳ אחרים מ״מ היה מנין‪ ,‬ועכ״פ השאיר‬
‫בצ״ע‪ ,‬ומד‪ .‬שנטד‪ .‬לומר דד‪,‬א דאנו עושין ת ^ חזרת‬
‫הש״ץ אף דאגו בקיאין משום קדושה עיי״ש אפשר‬
‫לדחות דשם מעיקר התקנה כן היד‪ .‬וכדברי הרמב׳׳ם‬
‫בתשובות אבל כאן שלא היה צבור בתפלת לחש חרי‬
‫פרח חזרת ש״ץ מנימע ולא מקריא תפלת צבור‪ .‬ועיין‬
‫בח״א כלל ל׳ שפסק בר‪,‬רדב״ז אט התפללו כאו״א‬
‫ביחיד ראח״ב נזדמגו יחד אסור לומר קדיש וקדושה‬
‫שכבר פרח מד& חיוב זה‪ ,‬ואם נדייק טפי בדבריו היה‬
‫אפש״ל דדוקא בנזדמנו יחד ולא שהיו מזומנים מראש‬
‫לכך אלא האין זה נראה משום דכאן לא איירי בשאלה‬
‫שקרה כמו בנדו״ד ולכן אם היו כל העשרה יחד למד‪,‬‬
‫התפללו כ״א לבד אלא בד‪,‬וד‪ ,‬נקט שאח״כ נזדמנו יחד‬
‫ודדינו שהמשיך שם ולכן צריך ליזהר וכו׳ שיד‪.‬י׳ עכ״פ‬
‫אחד שלא התפלל עדיין וכו׳‪) .‬ועיין בהגהות הגרע״א‬
‫שמ״ש‬
‫שהביא משם תשובת מטה יוסף )ח״ב סי״ב( דמ״ש‬
‫דאם יצאו מקצתן לאחר שהתחילו להתפלל יוצר וכר‬
‫הוא לאו דוקא אלא אפילו אמרו קדיש וברכו בעשרה‬
‫והלכו קודם שיתחילו וכר עיי״ש(‪.‬‬
‫ו הנ ה בשו״ע סימן ס״ט ס״א אם יש בנ״א שהתפללו‬
‫כ״א בפ״ע ביח ‪ T‬ולא שמעו לא קדיש ולא‬
‫קדושה עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה‬
‫ראשונה יוצר אור וכר וצריך לחזור אחר ו׳ שלא‬
‫שמעו דהיינו רוב העשרה ואם אינם נמצאים אפילו‬
‫בשביל אחד שלא שמע‪ ,‬אומרים‪ ,‬הנה מלשון השו״ע‬
‫אפשר לפשוט ספיקן דהנה כאן התפללו כ״א ביחיד‬
‫׳ובכ״ז עומד א׳ מהם ומשמע אחד טהעשרה שכבר‬
‫התפללו והוא אומר אבות וגבורות וקדושה ונראה‬
‫דלא מצאנו כעין זה שיג ‪ T‬קדושה ויפסיק התפילד‪-‬‬
‫וכ״כ הב״י על הטור ועיין בבאורי הגר״א סק״ו שכתב‬
‫מספר המנהיג שישלים כל התפילה — הרי שאומר‬
‫התפילה בקו״ר אע״ג שהתפללו כ״א ביחיד וא״כ הר״ז‬
‫חזרת הש״ץ וכ״ש בנדו״ד שהתחילו תפלתם בצבור‬
‫ושמעו קדיש וברכו שא׳ מד& מתפלל בקו״ר להשמיעם‬
‫קדושה ומה שממשיך וצריך לחזור אחר ו׳ שלא שמעו‬
‫היינו שלא שמעו קדושה ואין בדבר זר‪ .‬ספק לפי פסק‬
‫השו״ע‪ ,‬ופסק הלכד‪ .‬זו הוא לפרש״י במגילה )כג‪(:‬‬
‫ועפ״י הר״ן עיי״ש‪ .‬ול׳ המאירי שם וענין פריסת שמע‬
‫״ש מי שפירש בו על עשרה שבאו לבהכנ״ס שמצאו‬
‫צבור שכבר התפללו וגם הם התפללו כינס לבין עצמן‬
‫אלא שיהיו עושין כן לשמוע קדיש וברכו וקדושה‬
‫שלא שמעוד‪ .‬אחד מד‪.‬ם‪ ,‬וי״מ אף כששמע קצת יכול‪,‬‬
‫וגדולי הרבנים פירשו אפילו שהט׳ שמעוה וכו׳ וכל‬
‫אלו הן דעת רש״י ותום׳ שם‪ .‬אמנם המאירי מוסיף‬
‫בה וי״מ בשיטה זו שלא נאמרו הדברים אלא כשהיו‬
‫שם באותם עשרה קצת שלא התפללו כלל אפילו לא‬
‫היד‪ .‬שם בענין זד‪ .‬אלא אחד וכו׳ עיי״ש והוסיף בזה‬
‫דלא סגי לחזור תפלה רק בשביל קדושה אע״ג שיש‬
‫עשרה אלא דוקא אם יש אחד שלא התפלל אבל היכא‬
‫שהתפללו כולם לא מהני‪ .‬הנה לכל הדעות הנ״ל‬
‫בנדו״ד יכול לחזור ולהתפלל ולשי׳ אחרונה שהביא‬
‫המאירי אינם חוזרים ומתפללים‪.‬‬
‫והנה כשיטה זו נוטד‪ .‬דעת האחרונים דמג״א הביא‬
‫בסק״ד וקדושה וה״ה שמתפללים כל התפלה‬
‫בשביל א׳ שלא התפלל‪ ,‬ולכאו׳ הרי זה נגד פסק‬
‫השו״ע דאיהו לא קאמר אלא שלא שמע קדושר‪ .‬אבל‬
‫איירינן בשלא התפלל ושיטד‪ ,‬זו היא שיטה אחרונה‬
‫דהמאירי כנ״ל‪ ,‬ובודאי שלזה כיון המג״א שלא התפלל‬
‫ממש דהא המשיך מיהו נ״ל דאם אין שם ו׳ שלא‬
‫התפללו לא יתפלל הש״ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול‬
‫רם חד‪.‬א עיקר הסובר‪ .‬משום קדושה הרי מבואר בדבריו‬
‫דבעינן ף שלא התפללו שיתפללו בלחש ואז אפשר‬
‫לעשות חזרה הא לא״ה אין לעשות חזרה בקו״ר וכן‬
‫הביא בשם הרדב״ז ח״א סי׳ רמ״א שאם כולם התפללו‬
‫ביח ‪ T‬וכו׳ אין חוזרין ומתפללין לצאת ‪T‬י קדיש‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ע‬ ‫שמ״ש‬ ‫קר‬
‫בקול רם‪ ,‬וכן מתבאר מל׳ שו״ע הר״ז דכל שיש שזצה‬ ‫שהעיר ע״ד המג״א בסק״ד שהם נגד פסק השו״ע‬
‫שלא התפללו הוי צבור גמור עיי״ש‪ ,‬ודבריו נכונים‬ ‫במקום‪ ,‬ונראה דהתכוין לדברינו הנ״ל על הא דקאמר‬
‫לסאו׳ רק לגבי זה דמי שאינו מתפלל ביחד עם הצבור‬ ‫דבעינן א׳ שלא התפלל ודו״ק(‪ ,‬והנה עכ״ז שהמ״ב‬
‫ועונה על קדיש וקדושה לא יצא ידי חובת תפלה‬ ‫כ׳ שהמסהג !כהרדב״ז וכדב׳ החת״ס הנה בכף החיים‬
‫בצבור וא״כ אין מקום לספיקו של בעל צביון העמודים‬ ‫הסיק בסי׳ ס״ט סק״ז כדעת מרן עכ״פ לגבי י׳ שכ״א‬
‫שם בא׳ שכבר התפלל אם צריך לחזור ולהתפלל אתם‬ ‫התפלל יחיד עיי״ש‪ .‬והנה אמנם המהרי״ח בשו״ת‬
‫תפלת נדבה בכדי שתיחשב תפלה בצבור דאין אנחנו‬ ‫ר״פ ח״ב סי׳ כ״ו ס״ל כהרדב״ז עיי״ש‪ ,‬ובכף החיים‬
‫זקוקים לכך כלל אחרי שגם ו׳ שהתפללו יחד מפרי‬ ‫מה שלא הביאו י״ל דלא רצה לשלול דבריו להדיא‬
‫רוב מנין ואם יש עשרה מקריא בצבור אחרי שעונים‬ ‫אבל בודאי ראהו ולא ס״ל כן‪ .‬ושו״ר בם׳ איש מצליח‬
‫כולם בחזרת הש״ץ‪ ,‬ולכאר כן נראה מל׳ הרמב״ם‬ ‫בח״א סי׳ י״א שהאריך בשי׳ זו דהרדב״ז וכ׳ דבודאי‬
‫בפ״ח מהל׳ תפלה ה״ד‪ ,‬ועיי״ש בכ״מ דאזלי׳ עלה‬ ‫כף החיים שלל דבריו ומפני הבבוד לא הביאו וכן‬
‫משום דרובו ככולו‪ ,‬ובאגרות משה או״ח סי׳ ל׳ הסתפק‬ ‫נטה שם לפסוק ככף החיים דלא כהרדב״ז ורואה עיקר‬
‫בזה עיי״ש‪ .‬ובס׳ מענה לאגרות בסי׳ י״ב וי״ג תמה‬ ‫ביסוסו רק מחמת המנהג עיי״ש‪.‬‬
‫הרבה בדבריו והאריך להוכיח דכל שיש ששה שלא‬
‫התפללו מקרי צבור גמור עיי״ש‪ .‬והנה ראיתי להר‬ ‫הרמב״ם בפ״ח מהל׳ תפלה ה״ד‪ ,‬וכיצד היא תפלת‬
‫צבי בסי׳ נ״א שנטה נמי להל׳ כדברי הרדב״ז והוא‬ ‫הצבור יהי׳ א׳ מתפלל בקו״ר והכל שומעים‬
‫ג״כ מכח המנהג וכדברי החת״ס עיי״ש‪.‬‬ ‫ואין עושים כן בפחות מעשרה גדולים וכו׳ ואפילו‬
‫היו מקצתן שכבר התפללו ויצ‪1‬או י״ח משלימין להם‬
‫)ואגב מה שתמה הגרע״א בסי׳ ס״ט‪ ,‬דלמה אין‬
‫לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו וכו׳‬
‫אומרים קדיש ביצאו מקצתן אחר תפלת לתש‬
‫משמע מדבריו לכאו׳ כשי׳ הרדב״ז שהרי הוא אומר‬
‫דשחרית אם א״א לחזור בקו״ר כמו בערבית והשאיר‬
‫שלא עושים חזרת הש״ץ עד שיהיו רוב העשרה שלא‬
‫בצ״ע‪ .‬עיין נוב״י מהדורת תניינא בס״ז שחילק ביניהם‬
‫התפללו‪ ,‬ובודאי שהכוונה היא שלא התפללו לפני כן‬
‫וס״ל דבשחרית הקדיש על תפלת קו״ר היא עיי״ש(‪.‬‬
‫ביחיד אלא שהתפללו עכשיו ביחד הרי שמצריך‬
‫ובחסד לאברהם בדיני תפלה )ס״ק מ״ה(‪ ,‬פסק‪ ,‬בעשרה‬
‫תפלת רוב מנין בלחש הא לא״ה פרח מנייהו תפלת‬
‫שהתפללו כבר ביחיד ונתקבצו מנין עשרה‪ ,‬שיעבור‬
‫צבור וזה לכאו׳ פשוט‪ ,‬ואמנם לא ידענא מה שאמר‬
‫ש״ץ לפני התיבה להוציא רבים בקדושה וקדיש )הרב‬
‫הכ״מ דהני שבעה וששה )דבמם׳ סופרים( מפרש רבינו‬
‫יעב״ץ בסידורו דף רמ״ט‪ ,‬וכמו״ק סי׳ ש״ע‪ ,‬ועיי״ש‬
‫היינו שלא שמעו קדיש וברכו — ולכאוו׳ הר״ז נגד‬
‫במחב״ר(‪ ,‬ועיין שערי תשובה סי׳ נ״ה סק״ט‪) .‬ובמקו״א‬
‫ל׳ הרמב״ם שהזכיר במפורש שלא התפללו‪ ,‬ולולא‬
‫דנתי בגדר תפילה בצבור ואכמ״ל(‪.‬‬
‫דמסתפינא ה״א ח ‪T‬וש גדול בלשון הרמב״ם דדייק‬
‫ו הנ ה במסקנת שאילתין נהרא נהרא ופשטיה‪ .‬וכדאי‬ ‫בלשונו וקאמר ״ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו‬
‫בנדו״ד שיג ‪ T‬קדושה ובזה יצא י״ח כולם‪,‬‬ ‫ויצאו י״ח״‪ .‬ולכאו׳ כוונתו ויצאו י״ח ששמעו קדושה‪,‬‬
‫אבל בדיעבד שחלק התפללו וגם החלק השני התפלל‬ ‫או שיצאו ‪T‬י תובת תפלה בצבור‪ ,‬הא לא״ה הרי הם‬
‫יש להם על מה שיסמוכו )ובפרט שכן היא דעת מר״ן(‬ ‫מצטרפים אפלו אם אין רוב מנין שהתפללו בלחש‪,‬‬
‫לומר תפלת י״ח בקו״ר‪ ,‬בפרט שהתחילו כולם ביחד‬ ‫ולפ״ז הרי בנד״ד יתיר הרמב״ם לחזור בקו״ר ודלא‬
‫וחלה עליהם חובת קדושה וכעת אינם יכולים לצאת‬ ‫כהרדב״ז‪ ,‬ובב״י על הטור כ׳‪ ,‬ומנהג פרובינצא בנ״א‬
‫בקדושה לבד ובשא׳ אומר קדושה עליו להשלים כל‬ ‫המתאחרים לבא לבהכנ״ס וכבר התפללו הכל‪ ,‬יעמוד‬
‫התפלה‪ ,‬ובפרט לפי מה שדייקנו ברמב״ם שאף א׳‬ ‫אחד שלא התפלל ובו׳ ובצרפת אף אם התפלל ויאמר‬
‫מהעשרה עוד לא שמע קדושה ולא יצא י״ח תפלה‬ ‫תפלת חלחש כקול רס ובו׳ עיי״ש‪ .‬ועיין בסמ״ק סי׳‬
‫בצבור גם כן ודו״ק‪.‬‬ ‫י״א שכ׳ ואומר ר״י בשם ר״ת שאין מתפללין תפלה‬
‫פעם אחרת אא״כ יש ו׳ שלא שמעד תפלה‪ ,‬ולכאו׳‬
‫אברהם חפוטא‬
‫בעינן שלא התפללו ולא רק משום קדיש וקדושה‪,‬‬
‫אמנם מהל׳ שלא שמעו משמע בקו״ר וכמו שדייקנו‬
‫לעיל מל׳ הרמב״ם‪ .‬ועיין בם׳ הישר לר״ת )סימן‬
‫סימן ץ‬
‫תשמ״ז( ועל י׳ שהתפללו ושמעו כולם סדר תפלה‬
‫וזה מה שכתבתי בענין הנ״ל‬ ‫או»־ רבי שיכולין להמנות במוביל יחש‪ ,‬או שלא‬
‫השכימו ולא שמעו ברכו וקדושה יכולין להמנות אפילו‬
‫הנה בדין עשרה ששמעו קדיש וברכו ויצא א׳ מהם‪.‬‬
‫אותן שהתפללו בבר‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫וכשהגיעו לתפלה התפללו ד׳ בלחש‪ ,‬ושוב‬
‫התפללו גם החמשה‪ .‬אם יכול החזן להתפלל בקו״ר‬
‫והנה בחיי אדם כלל י״ט סי׳ א׳ כתב‪ ,‬ועיקר התפלה‬
‫חזרת הש״ץ‪.‬‬
‫בצבור היא תפלת י״ח דהיינו שיתפללו עשרה‬
‫ראיתי ל ‪T T‬י הרה״ג הנ״ל בתשובתו הנ״ל‪ ,‬שהביא‬ ‫אנשים שהם גדולים ביחד וכו׳‪ ,‬ולענ״ד יש לפקפק‬
‫דברי מר״ן סי׳ נ״ה ס״ג‪ .‬אם התחילו באבות‬ ‫דהרי אפילו ו׳ אם התפללו ביחד אם יש עשרה‬
‫ויצאו מקצתן גומר אפי׳ קדושה‪ .‬ונסתפק המחבר דכיון‬ ‫בבהכג״ס מקרי תפלת צביר ויכולים לחזור חזרת הש״ץ‬
‫‪TP‬‬ ‫ומגו‬ ‫חאו׳׳ח סי׳‪.‬ע‬ ‫שמ״ש‬
‫דאל״ה היה צ״ל ויתפלל כל התפלה‪ ,‬ובפרט אחר שזכר‬ ‫דהתחילו היוצר ביז״ד‪ .‬איכא למימר היות ובתחי׳‬
‫סברא זו בב״י הו״ל לבאר הדברים‪ .‬אלא ודאי דלהלכה‬ ‫היוצר היו עשרה הרי כאלו נמשבת התפלה גצבור עד‬
‫הכריע כהטוד שאומר קדיש וקדושה ואתה קדוש לבד‪.‬‬ ‫התחלת חזרת הש״ץ וכשיש עשרה יכול להתפלל בקול‬
‫והגר״א סובר כדברי ההג״ה שפסק כדברי המנהיג‬ ‫רם ע״ש‪ .‬ולא ידעתי מקום לספיקו‪ ,‬דלא מבעיא לדעת‬
‫דיגמור כל התפלה‪ ,‬וגם לסברא זו לאו בתו׳ חזרה‬ ‫מר״ן דאפי׳ התחילו באבות בעשרה לא יגמור רק‬
‫גומר איתר‪ ,,‬שהרי הקפידה של המנהיג היא רק על‬ ‫הקדושה וכל תפי׳ י״ח דוקא‪ ,‬כמ״ש המנ״א‪ .‬אבל‬
‫העובר לפני התיבר‪ ,‬שצריך לגמור כל התפלד‪ ,‬וכמ״ש‬ ‫קדיש שאחריו לא יאמר‪ ,‬ואפי׳ נשיאות כפים לא יאמר‪.‬‬
‫בב״י בשם מהרי״א דלא יתכן זה שמאחר שהתחיל‬ ‫כדתנן בירושלמי אץ נושאין כפיהם עד שיהיו בעשרה‬
‫עליו לגמור התפלה שלא נתקנה להפסיק בברטתיה‬ ‫ואם התחילו גומרים‪ .‬ודוקא אם התחילו נשיאות כפים‬
‫שכבר סידרום ע״פ המקראות טלם וכו׳ ע״כ‪ .‬ומשמע‬ ‫בעשרה ויצאו מקצתן אז גומרים‪ ,‬אבל להתחיל בלא‬
‫מזד‪ ,‬דשאר האנשים יכולים לצאת אחר ששמעו קדיש‬ ‫עשרה אסור‪ .‬ומר״ן פליג על מור״ם שאמר שיכול‬
‫וקדושד״ כיון שלא מתפללין רק שומעין‪ ,‬ורק הוא‬ ‫לגמור גם קדיש שלם עי׳ בספרי תבואות שמ״ש ח״א‬
‫צריך להשלים התפלה בלחש כ ‪r‬ן שהתחיל וכמ״ש‪.‬‬ ‫סי׳ י״ז‪ ,‬שהארכתי בזה והעליתי כמ״ש‪ .‬וא״כ כ״ש‬
‫הוא שלא יוכלו לו׳ בנד״ד תפי׳ י״ח בלחש בלא‬
‫וגם בנדון השאלה‪ ,‬ודאי אם יביאו אחד להשלים‬
‫עשרה‪ .‬ואם גמרו ה״ז תפי׳ יחיד‪ .‬מלא אפי׳ לדעת‬
‫העשרה אפי׳ שמע‪ ,‬בודאי שאחד יעבור לפגי‬
‫מור״ם דמקיל לגמור קדיש אם התחילו באבות ויצאו‬
‫התיבה ויאמר אבות וגטרות וקדושד‪ ,‬ואתה קדוש‬
‫מקצתן‪ ,‬גם הוא מודה דאין שייכות לתפי׳ י״ח עם‬
‫הוקא‪ ,‬לדעת מר״ן ז״ל‪ .‬ולדעת המנד‪.‬יג והר‪,‬ג״ה יגמור‬
‫היוצר‪ .‬ובדקדוק לשונו דכבר נשלם תפלת יוצר‪ ,‬זאת‬
‫התפלה הוא לבדו‪ .‬אבל הט׳ ילכו להם‪ ,‬ואין כאן חפי׳‬
‫אומרת דאין שייכות לתפלת י״ח עם היוצר כלל‪ .‬ומ״ש‬
‫הזרד‪ ,‬כלל‪ ,‬רק תיקון שעשו לוע לשמוע קדושה‬
‫ולא יתחיל ודמ״ץ להתפלל בקול רם‪ ,‬ר״ל דכיון שנגמר‬
‫וללכת‪■ .‬המ״ש ר‪,‬הב שליט״א וכ״ש בגד״ד שהתחילו‬
‫תפי׳ יוצר‪ .‬ה״ה כאלו התפללו י״ח ביחיד‪ .‬וממילא‬
‫תפלתם בעבור ושמעו קדיש וברכו שא' מד‪,‬ם מתפלל‬
‫פרחה להם תפלת חזרת הש״ץ‪ ,‬שהיא אינה עשויה‬
‫בקו״ר לד‪,‬שמיעם קדושד‪ ,‬וכר ע״כ‪ .‬כבר כתבתי דאין‬
‫רק אחר שקראו עשרה בלחש או רוב מהם התפללו‬
‫שום קשר לתפי׳ י״ח עם קוצר‪ .‬וכמ״ש מור״ם דכבר‬
‫בלחש בתוך העשרה‪ ,‬אבל באין עשרה אין כאן תפי׳‬
‫נשלם תפי' יוצריוכמש״ל‪.‬‬
‫צבור כלל‪ ,‬ואין אומרים כיון שהיו בשעת תפי׳ יוצר‬
‫ו מ ה שהביא הרב שליט״א מדברי המ״א סק״ד‪ .‬וה״ה‬ ‫ויצאו‪ ,‬ה״ז גמר וחשיב כצבור‪ .‬וממילא יכולים להמשיך‬
‫שמתפללים כל התפלה ו ט׳ ועירב זה עם סברת‬ ‫לו׳ גם חזרה‪ ,‬לזה השמיענו דאין מקום לזה‪ .‬ואין זה‬
‫הרזזב״ז‪ ,‬וכתב דד‪,‬מ״א הוא נגד הש״ע‪ ,‬אחה״ט‪ .‬חמ״א‬ ‫כקדיש שאחר התפלה דשייד לתפלה ]לדעת מור״ם(‪.‬‬
‫ז״ל כוונתו ברורד‪ ,‬שתבין כפשט הדברים בדברי מר״ן‬ ‫דתפי׳ י״ח שאני ולא שייכא ליוצר כלל‪ .‬וגם מור״ם‬
‫ז״ל וקדושה דוקא ולא יותר‪ ,‬שד‪%‬י העיקר הו׳א בשביל‬ ‫מודה לזה‪ .‬א״נ יש לו׳ כוונתו‪ ,‬דאף אם רצו לבטל‬
‫שמיעת קדושד‪ ,‬וכמ״ש‪ .‬אלא שהוא ז״ל ח ‪T‬ש בטובו‪,‬‬ ‫תפי׳ לחש ולהתחיל תיכף בקול רם ולהסמיכח ליוצר‪.‬‬
‫דזה דוקא אם כולם התפללו רק שלא שמעו קדושה‪.‬‬ ‫וממנה תפלה וטמנה חזרה ויקראו קדושה‪ ,‬אין לעשות‬
‫אבל אם יש בתוכם אחד שלא התפלל‪ ,‬אזי אותו‬ ‫בלל‪ .‬כיון שאין תפי׳ צבור פחות מעשרה‪ ,‬ואין לו׳‬
‫שעובר לפני התיבה יגמור כל התפלה כדי להוציא‬ ‫קדושה כלל‪ .‬וכל זה פשוט מאד‪.‬‬
‫ואפי׳ לדעת מר״ן‪ ,‬אם אינו בקי‪ .‬ואם הוא בקי הוא‬ ‫והנה הרב שליט״א פשט ספיקו מדברי הש״ע סי׳‬
‫יעשה חזן וישלים תפלתו לבדר וכמ״ש בב״י ע״ש‪.‬‬ ‫ס״ט ס״א‪ .‬אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד‬
‫וכן הוא מפורש בדברי הש״ע לגבי פורס על שמע‪,‬‬ ‫בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה‬
‫ע״ש‪ .‬אבל הח״ב״ז הוא ודאי חולק על הש״ע‪ .‬וס״ל‬ ‫עומד א׳ מד‪ a‬ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר‬
‫דאם כולם כבר התפללו ביחיד כ״א בפ״ע‪ .‬פרח מדים‬ ‫אור ולא יותר‪ .‬ואח״ז אומר אבות וגבורות וקדושה‬
‫דין קדושה‪ ,‬ולא יוכל א׳ מהם לעבור לפני התיבה‬ ‫ואתה קדוש וכו׳‪ .‬וצריך לחזור אחר ששה שלא שמעו‬
‫לד קדושה‪ ,‬או לפרוס על שמע‪ .‬ודוקא אם יש א׳‬ ‫וט׳‪ .‬ואם אינם נמצאים אפי' בשביל א׳ שלא שמע‬
‫שלא התפלל‪ ,‬אז יבול לעבור לפני התיבד‪ ,‬גם בשביל‬ ‫אומרים וכו׳ ע״כ‪ .‬וכתב ח״ל הנה מל׳ הש״ע אפשר‬
‫יאותם שלא שמעו‪.‬‬ ‫לפשוט ספיקן דהנה כאן תתפללו והוא אומר אבות‬
‫ג ם מר‪ .‬שסיים הרב שליט״א‪ ,‬דאם בכל מקצת‬ ‫וגבורות וקדושה‪ ,‬ובודאי דלא רק אומר קדושה אלא‬
‫שהתפללו לא היו ו׳ שהתפללו ביחד‪ .‬פרח מהם‬ ‫ימשיך כל התפלה וכו׳‪ .‬וכ״כ תב״י על הטור וכו׳‪ .‬ועי׳‬
‫חזרת חש״ץ לשיטת חרדב״ז‪ .‬וי״ל לחזן שלא יתפלל‬ ‫בביאורי הגר״א וכו׳‪ .‬הרי שאומר התפלה בקול רם‬
‫בלחש אלא יתחיל תפלתו בחול רם כדברי ■המג״א‬ ‫אע״פ שהתפללו כ״א ביח ‪ .T‬וא״כ הרי זה חזרת הש״ץ‪.‬‬
‫ע׳׳כ‪ .‬לפקוצ״ד דלאו לשיטת הרדב״ז לחוד‪ .‬אלא גם‬ ‫וכ״ש בנד״ד שהתפללו תפלתם בצבור ושמעו קדיש‬
‫לשיטת מר״ן ז׳׳ל‪ .‬כל שלא התפללו ו׳ מתוך עשרה‪,‬‬ ‫וברט‪ ,‬שא׳ מהם מתפלל בקו״ר להשמיעם קדושה וכו׳‬
‫ודאי דפרח מהם תורת הש״ץ‪ .‬כיון דלא מיקרי תפלת‬ ‫עכל״ה‪.‬‬
‫צבור‪ .‬וכמ״ש הרמב״ם הל׳ תפלה פ״ח ה״ב‪ .‬כיצד היא‬ ‫ולפקוצ״ד אין דבריו נכונים‪ ,‬ואין זה מיקרי חזרה‪,‬‬
‫תפלת צבור ‪,T‬״‪ n‬א׳ מתפלל בקו״ר והכל שומעין‪.‬‬ ‫רק עובר לפני התיבה‪ .‬ולדעת מר״ן דוקא‬
‫ואין עושין כן בפחות מיו״ד ובו׳ ואפי' קצתן כבר‬ ‫קדושה ואתה קדוש לבד אומר ולא יותר‪ ,‬ובדעת הטור‪.‬‬
 ‫ומגן‬ ‫חאו־זז סי׳ ‪y‬‬ ‫שמ״ש‬ ‫‪np‬‬
‫קדושה‪ .‬זאת אומרת שזו מצוד‪ .‬אחרת לשמוע קדושה‪,‬‬ ‫התפללו יכו׳ משליפין לעשרה‪ .‬ומהא שיהיז רוב העשרה‬
‫אבל אין הכווגד‪ .‬לו׳ שדההי דוקא תפלת צבור‪ .‬ודברי‬ ‫שלא התפללו וכו׳ ע״כ‪ .‬ועי׳ בי׳ סי׳ ■ס״ט דרוג היינו‬
‫הרמב״ם מבוארים יותר בפ״ט שכתב סדר תפלת‪ .‬צבור‬ ‫ששה‪. .‬וזהו שפסק בש״ע סי׳ ס״ט דבעי׳ ו׳ שלא‬
‫כך הוא‪ .‬ובהלכד‪ ,‬ב׳ ודבל עומדים מ ‪ T‬ומתפללים‬ ‫התפללו‪ ,‬משום דפחות מששה לא הוי תפלת צבור‪.‬‬
‫בלוחש‪ ,‬וכל מי שיגמור תפלתו עם ]מן[ הצבור יפסיע‬ ‫וכ״ש בנדון חרב שלא היו יו״ד בלחש‪ .‬דאפי׳ אלו‬
‫ג׳ פסיעות לאחוריו וכיו׳ ע״כ‪ .‬הרי שס ‪T‬ר תפלת לחש‬ ‫התפללו ששה ביחד‪ ,‬פרה מהן דין חזרה לכ״ע‪.‬‬
‫בכלל סדר תפלת צבור‪ .‬וגם אמר ומי שישלים תפלתו‬
‫ומה שהביא הרב שליט״א‪ ,‬ראיה לדברקו שהמ״א‬
‫עם הצבור וכו׳ משמע שהוא תפלת צבור‪ ,‬וש!וב‪ .‬מסיים‬
‫הוא נגד פסק הש״ע‪ .‬מדברי הגהות רעק״א‬
‫וימתחיל ו!מתפלל בקול רם להוציא מי שלא‪ .‬התפלל‬
‫שהעיר ע״ד המ״א בסק״ד‪ ,‬שדבריו ד״ם נגד דינא‬
‫ובו׳ ע״כ‪.‬‬
‫דש״ע ע׳׳ש‪ .‬ופי׳ דבריו שנתכוון למ״ש הוא שליט״א‬
‫וכן הוא בספר אגרות משד‪ .‬חאיו״ח סי׳ כ״ח שהוכיח‬
‫למ״ש שמתפללים כל התפלה בשביל א׳ שלא התפלל‪,‬‬
‫כן מדברי הרמב״ם הנ״ל‪ .‬ואדרבר‪ .‬רצה לומר‬
‫גם כזה לא דק‪ ,‬ודברי רעק׳׳א קאי על דברי הרדב״ז‬
‫דתפלת להש לא סגי ברוב שלא התפללו‪ ,‬אלא צריך‬
‫שתביא חמ״א שכולס התפללוו ביחיד ‪.‬ולא שמעו קדיש‬
‫כולם שלא התפללו‪ .‬ואז יקרא תפלת צבור‪ .‬ולא סגי‬
‫וקדושה‪ ,‬דאין עובר לפניי התיבה כדי לצאת קדיש‬
‫ברוב אלא לגבי קדושד‪ .‬וקדיש וברס‪ .‬וחיזק דברי‬
‫וקדושה‪ ,‬ע״ש שהציון של דברי רעק״א קאי ע״ז שכתב‬
‫החיי אדם שכתב דחפלת צבור היא עשרה שמתפללים‪.‬‬
‫המ׳׳א קדיש ווקדוושה אין חוזרין‪ .‬והם דברי הרדב״ז‬
‫יתד‪ .‬וכן דעת הרב ישכל עבדי בחלק ז׳ בדברות‬
‫פמ״ש שם ׳להדיא‪ .‬ע״ז אמר רעק״א דזהו נגד הש״ע‪,‬‬
‫שלישיות דף של״א‪ .‬אמנם בזד‪ .‬אין המנד‪.‬ג‪ .‬כן‪ ,‬דגם‬
‫חה ברור‪ .‬דלדעת הש״ע גם בהתפללו בולם לא פרח‬
‫בתפי׳ לתש רואין אם יש ששה מתוך עשרה שלא‬
‫מהם קדיש וקדושה‪ ,‬וא׳ יעבור לפני התיבה בשביל זה‪.‬‬
‫התפללו‪ ,‬מתפללים בצבור ועושין הזרד‪ .‬אח״ז בקדיש‬
‫ואדרבא יש להעיר על רעק״א שכתב זד‪ .‬בלכאורה‪,‬‬
‫וקדושה‪ .‬וגם בערבית עושין כן‪ .‬וטעמא דמילתא‪ ,‬כיון‬
‫שזהו דבר ברור בהחלט‪ .‬׳העי׳ ג״כ בדגול מרבבד‪ .‬שכתב‬
‫דגם בתזדה אתי עלה מטעם רוב‪ ,‬ח״ד‪ .‬בתפלת לחש‪,‬‬
‫כן להד״א דהרדב״ז לפי הנראה תולק על פסק המחבר‬
‫דאמרי׳ רובו ככולו‪ .‬וכ״כ החלקת יעקב ח״ב סי׳ קל״ח‬
‫ע״ש‪ .‬אבל בתתי׳ דברי המ״א שכתב דה״ד‪ .‬שמתפללין‬
‫אות ב׳ ע״ש שפי׳ גם דברי חיי אדם לשיטה זו‪ ,‬שהוא‬
‫כל התפלה בשביל א׳ שלא התפלל‪ .‬בזד‪ .‬גם מר״ן יודה‬
‫מודד‪ .‬לענין צירוף‪ .‬ורק הוא מדבר לעגין אלו שאינם‬
‫וכמ״ש‪ .‬וכן מוכח סתימת דברי רמ״א דקאי על דברי‬
‫מתפללים כלל ע״ש‪ .‬וכן הוא מנד‪.‬ג העולם באין פו״ס‪.‬‬
‫מר״ן‪.‬‬
‫וכן מוכח גם מחברי השו״ע של זע־ב זלמן ז״ל סי׳‬
‫ו הנ ה ראיתי להמשגה בדודה סי׳ ס״ט בביאור הלכה‪,‬‬
‫ס״ט ע״ש‪ .‬לקמן נאריך בדבריו בפרטות‪.‬‬
‫שנסתפק לדעת הרדב״ז באין רוב מנין שלא‪.‬‬
‫ושו״ר להאגרות משה גופ ‪ .T‬בססי׳ ל׳‪ .‬שחזר בו‬ ‫התפללו אם גם לדעתו יקרא תפלת ‪ .rm‬או כען‬
‫‪,‬ודקדק מדברי הרמב״ם דע״י צירוף הוי תפלת‪,‬‬ ‫שד‪.‬יו עשוד‪ .‬דרד‪..‬עליהם ח״וב‪ .‬קדושה קודם שד‪.‬תחילו‬
‫צבור‪ .‬רק כתב דזד‪ .‬אינו כלשון הגמ׳ ברכות דף ו׳‬ ‫להתפלל‪ .‬ותדע דלהרדב״ז דס״ל דפרח מינייהו חירבא‬
‫דאמר לעשרד‪ .‬שמחסללין וסיים בצ״ע ע״ש‪ .‬ולפי מ״ש‬ ‫דקדושה לאוזר שהתפללו‪ .‬הא דאנו עישין תמיד חזרת‬
‫ד״רמב״ם דדובו ככולו‪ .‬גם לעשרר‪ .‬שמתפללין פי׳ או‬ ‫הש״ץ אף דאגו בקיאין ולפי״ד התוס׳ במגלה כ״ג‬
‫רובם‪ .‬דכיון שיש רוב הו״ל כלא נתפללו סולם‪ ,‬ופשוט‪,‬‬ ‫הטעם הוא משום קדושד‪ ..‬ע״כ היינו משום‪ ,‬דבעת‬
‫שנתקבצו העשרה ביחד ה ‪ .T‬עליד‪.‬ם חשב קדושד‪ .‬וא״ב‬
‫אחרי סותבי כל זר‪ ,.‬חסשתי ומצאתי להראש״ל בספר‬ ‫ה״נ בעניינינו ומצאתי ■בשו״ע של הגר״ז דמיקל בזה‬
‫יחוד‪ .‬דעת חלק ה׳ סי׳ ז׳ שד‪.‬אריך בזה‪ .‬והביא‬ ‫בדיעבד‪ .‬ומ״מ ׳יש לדתות דאפשר שהוא אזיל רק לפי‬
‫ספר מעט מים‪ .‬שכתב שלא נתכוון הרמב״ם לשלול‬ ‫דעת הש״ע כי לא הזכיר דעת הרדב״ז‪ ,‬אבל למנדיגינו‬
‫תפי׳ הצבור בלחש שלא תיחשב תפלה בצבור‪ .‬אלא‬ ‫דנתגינן סהרדב״ז סמ״ש הח״ס צ״ע עכ״ל‪.‬‬
‫חדבר ברור שכל שמתפללין בצוותא ובכנופיא נחשבת‬
‫ול םקו״ד נר׳ דאין מקום להסתפק בזד‪ .‬כלל‪ ,‬דכל‬
‫תפלתם בצבור שמתקבלת ברצון לפני הקב״ה וכר‬
‫׳שאין רהב מנין שלא התפללו אע״פ שיש‬
‫ע״ש‪ .‬ועוד תביא הרבד‪ .‬פוס׳ שכתבו כן‪ ,‬יישר חיליה‪.‬‬
‫עמהם אחרים שהתפללו כמאן דליתיהתו דמי‪ .‬ותפלת‬
‫ו ד ר ך אגב‪ .‬לא אוכל להתעלם מדקדוק אחד שנראה‬ ‫יחיד מיקרהא‪ ,‬דוד‪,‬אי לא פליג על תרמב״ם בפ״ח‬
‫לי בדברי הרמב״ם הנ״ל‪ ,‬שכתב כיצד תפלת‬ ‫הלכד‪ .‬ד׳ כיצד תפלת צבור ופו׳ שיש שם עשרד‪ .‬ל כ ל‬
‫צבור יהיד‪ .‬א׳ מתפלל בקו״ר ודגל שומעין ואין עושרן‬ ‫הפחות רובם שלא התפללו‪ .‬ומשמע דאם היד‪ .‬רק מועט‬
‫כן בפחות מעעזרה גדולים או תכם ע״ב‪ .‬ופשט הדברים‬ ‫שלא התפללו לא מיקרי צבור כלל ואין לומר דשם‬
‫דלאז מטעם קדושה צריך עשרה‪ ,‬שד‪.‬רי אח״ז סיים‬ ‫איירי דוקא לענין חזרד‪ .‬משום קדושה‪ .‬אבל בלחש‬
‫וכן אין אומרים קררשר‪ .‬ולא קוראים בתורה אלא‬ ‫אפי׳ רוב כבר התפללו לא איכפת לן‪ ,‬דזזז אינו‪ .‬אחת‬
‫בעשרר‪ ..‬ומוכרה לו׳ דבתחלת דבריו‪ ,‬הטעם משום‬ ‫שחרי תפלת ערבית אין בה קדושד‪ .‬וחזרה‪ ,‬ויש תפלת‬
‫הזרד‪ .‬דאין מתחיל החזרה אלא עד שיהיו עשרד‪ ,‬או‬ ‫צבור‪ .‬ואדדוםד‪ ,‬עיקר תפלת צבור היא תפלת לתש‬
‫רז׳בם וכו׳‪ .‬חא״כ קשר‪ .‬סובא‪ ,‬דלמד‪ .‬הוצרך לסיים וכן‬ ‫הד^זחה לא באה אלא להמרא מי שאינו בקי וכמ״ש‬
‫אין אוסרים קדושה אלא בעשרה‪ .‬וד‪.‬לא ודאי מוכרח‬ ‫הרמב״ם‪ .‬או לדעת תחוס׳ מגילר‪ .‬כ״ג‪ ,‬בשביל לומר‬
 ‫?‪1‬ט‬ ‫ומגן‬ ‫חארח סי׳ ע‬ ‫שמ״ש‬
‫התאספו לשמוע קדושה‪ ,‬אז פרח מינייהו‪ .‬אבל‬ ‫שיהיו עמדה בשביל החזרד״ ופשט דבריו מוכרח לו׳‬
‫כשד‪.‬תפללו חמשד‪ ,‬ביחד מתוך עשרה‪ ,‬בזד‪ .‬יודה הרדב״ז‬ ‫כועתו‪ .‬דאע״ם שהתחילו בעשרה באבות ויצאו מקצתן‪,‬‬
‫כיון שדרו מקובצים יתד וחל עלייהו חיוב קדושה בד‪.‬‬ ‫אין אומרים קחשה עד שיהיו עשרד‪ -‬וכיון שבן‪ ,‬דבריו‬
‫שעתא‪ .‬בזה י״ל דגם עתר‪ .‬יעבור א׳ לפני התיבה‬ ‫סתרי אהזדי‪ .‬עם מ״ש בתשובתו בפאר הדור‪ .‬והביאה‬
‫ויאמר קדושד‪ .‬וכו׳‪ .‬זד‪.‬ו ספיקו של הביאור הלכה‪.‬‬ ‫תב״י סי׳ נ״ת דאם התחיל באבות ויצאו מקצתן גומר‬
‫וממילא אק מקום לר דלא שייכא שאלה‪ ,‬דיג ‪T‬ו‬ ‫אפי׳ קדושה ע״ש‪ .‬וססקה מר״ן בשלתנו שם‪.‬‬
‫קדושד‪ .‬ולמה צריך הזרד‪ ,.‬דודאי חזרה לא עלתר‪ .‬על‬
‫הדעת‪ .‬ווססק ד\א רק בקדושה עצמד‪ .‬לדעת הודב״ז‬ ‫ומיהו אפש״ל בדוחק שכיוון על עובר לפני התיבה‬
‫אם יאמר אם לא יאמר כיון שהתפללו כבר‪ .‬ועכשיו‬ ‫למי שהתפללו כבר שאין כאן תפי׳ צבור כ״א‬
‫אין לפנינו שו״א שלא התפלל‪ ,‬י״ל דגם קדושה לא‬ ‫לשמוע קדושה‪ ,‬דגם זה צריך עשרה משום קדושה‪.‬‬
‫יאמר וכן הוא האמת לדעת הרדב״ז וכמש״ל‪.‬‬ ‫וקרוב לו׳ שכן הוא‪ .‬ממה שלא הביא הרמב״ם רק דין‬
‫פורס על שמע בהלכה ד׳‪ ,‬ואלו דין עהבר לפני התיבה‬
‫עוד הביא דברי הדמב״ם הנ״ל כיצד תפלת צבור‬ ‫למי שהתט^לו שיאמר קתשה‪ ,‬לא הביא כלל‪ .‬ובודאי‬
‫וסר ואפי׳ היו מקצתן וכו׳ וד‪.‬וא שיהיו רוב‬ ‫שכיון לכותבו כאן בדרך כלל‪ ,‬שכל זמן שיאמרו‬
‫העשרה שלא התפללו ע״מ וסיים ע״ז ידידי הרב‬ ‫קהושד‪ .‬בבל אופן שיהיה‪ ,‬גם שלא בתוך החזרת כגון‬
‫מענה לשון הנ״ל וז״ל‪ ,‬משמע מדבריו לכאורד‪ ,‬כשיטת‬ ‫זה שעובר לפני התיבה שאומר רק אבות וגבורות‬
‫הרדב״ז שהרי הוא אומר שלא עושין חזרת הש״ץ עד‬ ‫וקדושה לבד‪ .‬עכ״ז צר ‪ T‬עשרה‪.‬‬
‫שלד‪.‬יו רוב העשרה שלא התפללו‪ ,‬ובודאי הכוונד‪ .‬שלא‬
‫התפללו לפני כן ביחיד‪ ,‬אלא עכשיו ביחד‪ .‬הרי שמצריך‬ ‫וראיתי להרה״ג דוד יוסף בספר פאר הדור‪ ,‬שכתב‬
‫רוב מנין בלחש הלא״ה פרח מינייזע תפלת צבור‬ ‫שלפי תנוסחא שלפנינו בדברי רבינו־ אם‬
‫וד‪.‬הא לכאוהד‪ .‬פשוט עכ״ד‪ .‬ותמועי מה עגין הרדב״ז־‬ ‫התחילו קדושת יוצר בעשרה והלכו להם מקצתן‪,‬‬
‫לדברי הרמב״ם אלו‪ .‬שר‪.‬רדב״ז לא דיבר בחזרה ובתפי׳‬ ‫ישלימו אף הקדושה שבחזרת ש״ץ בפחות מעשרה‪,‬‬
‫צבור כלל‪ ,‬אלא דיבר בעובר לפני התיבה שצריך‬ ‫שהרי כתב יגמרו הקדושה בק קדושת יוצר בין‬
‫שוד‪ .T .‬א׳ שעדיין לא התפלל כלל‪ ,‬ואז יעבור לפני‬ ‫קדושת תפלה וכר עכ״ל‪ .‬ולפי דעתי שאין הוכחה‬
‫תתובה‪ .‬אבל דברי הרמכ״ם הם לענין אזזר‪ ,‬לעניו‬ ‫מזה כלל‪ ,‬שהרמב״ם משיב על השאלה‪ ,‬שיש בה ב׳‬
‫תפי׳ צבור‬ ‫ענייגים‪ .‬א׳‪ ,‬אם התחיל תש״ץ קדיש ויוצר אור‪ .‬אם‬
‫בהיותי בזה‪ ,‬ראיתי דבר תמוה שלא נהלם לי‪ .‬בכף‬ ‫יאמרו קדושה ]ר״ל קדושת יוצר[ אף שלא יש עשרה‬
‫החיים סי׳ ס״ט אדת א׳‪ .‬אחר שכתב שנד‪.‬גו‬ ‫או לא‪ ,‬ושאלה ב׳‪ .‬ובן אם יצא א׳ מהם בשעה שהתחיל‬
‫כחרב״ז דדוקא כשיעו א׳ שלא התפלל לגמרי‪ ,‬אז‬ ‫הש״ץ מגן‪ ,‬ומחיה‪ ,‬יגמור הק^שה וכל התפלה או לא‬
‫יכולים לעבור לפני התיבר‪ .‬בשבילו‪ .‬או שהוא עצמו‬ ‫עי׳׳ב‪ .‬וכשבא הרמב״ם לה ש > סקר להשיב על שני‬
‫יעבור וזה יותר טוב‪ .‬או אחר יעבור כדי להוציאו‪.‬‬ ‫השאלות בסקירה אתת‪ ,‬שבשניהם יגמרו הקדושה וכו׳‪,‬‬
‫אתר זה המשיך וז״ל מיהו אם הם ששה או שבעה‬ ‫ר׳׳ל בין‪ ,‬יצאו קודם קדושת יוצר‪ ,‬בץ יצאו קודם‬
‫]ר״ל שלא התפללו[ נותגין להתפלל כל ד‪J‬עמ ‪T‬ה בלחש‬ ‫קדושת תפלה‪ .‬ולא הוסיף להם‪ .‬על מה שלא שאלו‪,‬‬
‫‪-‬ואח״כ מביאים ג׳ מן השוק אע״פ שכבר שמעו אותם‬ ‫והדבריס פשוטים הרבה‪.‬‬
‫הג׳ ויצאו יד״ח כדי להצטרף עמהם ולקיים מצות‬ ‫ומזה נדחית הראיה שהבקא ביאור ד^כה ממה שאנו‬
‫התזיחה וקדושד‪ .‬ועגיית אמן על ברכות י״ח ומודים‬ ‫עושין‪ :‬הזרת ש״ץ אף דאנר בקיאין ע״ש‪ .‬דמה‬
‫דחבנן‪ .‬ואם בשחרית כדי לעשות ג״כ מצות ברכת‬ ‫דמות יערוד התפללו בעשרה כאחד לצורד תפלת צבור‪,‬‬
‫פתנים‪ ,‬אבל אם ארן ששד‪ .‬שלא התפללו‪ ,‬לא יתפללו‬ ‫לחמשה שהתפללו מתוך עשרה דלא מיקרי צבור אע״פ‬
‫לכחהי׳ סדי לעשות אח״ב חזרה כמ״ש המג״א סק״ד‪,‬‬ ‫שהיו מקהבצים וכמש׳׳ל‪ .‬וכבר הרגיש בזה בתשו׳ מענה‬
‫דאם אץ ששד‪ .‬שלא התפללו‪ ,‬לא יתפלל תש״ץ בלחש‬ ‫לשון הנ״ל;‬
‫רק מתחיל מיד בקול רם יעו״ש‪ .‬ועי׳ ר״ז אות ה׳‬ ‫ו ע ת ה אתנוד לדברי יד ‪T‬י הרב מענה לשון תנ״ל‪,‬‬
‫עכ״ל‪.‬‬ ‫שראיתי לד שנתלבט בספיקו של הביאור‬
‫ועי' לו עוד באות ז׳ שכתב עח־ גרוע מזד‪ .‬וז״ל‪,‬‬ ‫הלכה‪ ,‬וסיים ח״ל‪ ,‬אמנם עכ״ס לכתחי׳ באופן זה‬
‫ברם נפקא מינה לדידן דאם יש ששד‪ .‬שהתפללו‬ ‫לא שייבא שאלה‪ ,‬דיגידו קדושה ולמה־ צריך חזרה‬
‫ביח ‪ T‬כל א׳ בפני עצמו‪ ,‬דיבולים לששות הזרד‪ .‬אח״ס‬ ‫ע״כ‪ .‬והנר׳ שלא עמד היטב על ספיקו של הביאור‬
‫בצידזוף ד׳ מן חש‪.‬וק שכבר שמעו ודלא ט־‪.‬רדב״ז עכ״ל‪.‬‬ ‫הלפה‪ ,‬שחשב שספיקו הוא אם יאמרו חזרה או לא‪.‬‬
‫ובאמת לא עלה על דעתו מעולם שיאמרו חזרה‪ ,‬כיון‬
‫ו הו א תימה גחולה‪ ,‬דזהו נגד מר״ן ז״ל ברסי׳ ס״ט‬ ‫שאין רוב שלא התפללו‪ ,‬אלא ספיקו היה לדעת‬
‫שכתב אם יש בני אדם שד‪.‬תפללו כל א׳ בפ״ע‬ ‫תחדב״ז דס״ל דאם התפללו פולס יח ‪ ,T‬מלבד דאין‬
‫ביחיד עומד א׳ מד‪.‬ם וכו׳ ואומר אבות וגבורות וקדושה‬ ‫הזרה‪ .‬אלא גם לא יעבור לפני התיבה לקרוא קדושה‪,‬‬
‫ואתור‪ .‬קדוש‪ .‬וזד‪ .‬נקרא עובר לפני התיבד‪ .‬ע״פ ומשמע־‬ ‫דפרה מינייחו דין‪ ,‬קדושוז סשהתפללו בלחיד‪ .‬א״כ גם‬
‫אפי׳ עשרד‪ .‬או עשרים שהתפללו כ״א לעצמו ביחיד‪,‬‬ ‫סאן שהתפללו רק ה׳ מתוך עשרה אף שהע יחד‪ ,‬דין‬
‫פרה מינייהו דין חזרה‪ .‬רק א׳ עובר לפני התיבה‬ ‫תפי׳ חזיד יש להם ופחז קדושה מינייהו‪ .‬או נימא‬
‫להשמיע קדושד‪ .‬ותו לא‪ .‬וגם בדהיא דאות א׳ שדיתפללו‬ ‫דלא דיבר הרדב״ז אלא אם התפלל כ״א לבדו‪ .‬ושוב‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ע‬
‫ההא מאותם שלא התפללו עדיין‪ ,‬אלא יתחיל מש‬
‫בקו״ר שדרי עיקר כוונה דזוא ב שבל הקדושה ופו׳‬
‫עכל״ד‪ .,‬ובאמת מד‪ ,‬שהוסיף בלשונו ״אם יש ט׳‬
‫שישמעו ויענו ■אמן״ הוא באמת יתר‪ .‬ומזה הבין הכף‬
‫החייס ‪.‬דר״ל אם יש ט׳ אח״ז ישבאו אנשים להשלים‬
‫‪..‬‬ ‫המנין‪.‬‬
‫אמנם כפי האטת אין מזר‪ ,‬ראיד‪ .,‬ומעלם לא כיון‬
‫לו׳ דבלהש א״ץ לעשרד‪ ,‬רק ו׳ יספיקו‪ ,‬זד‪,‬ט׳‬
‫קאי על קול רם לבד‪ .‬דא״כ דרא פשיטא ופשוט שצריך‬
‫שיהיו עשרד‪ ,‬כדי לו׳ קדושה‪ ,‬וכיצד יעלה על הדעת‬
‫לו׳ קדושר‪ ,‬בלי עשרה‪ .‬ואם בא להשמיענו החשוש‬
‫של כף החיים שנוכל להבואם אחרי תפלת לחש‪ .‬הלא‬
‫חשוש כזה אין ראוי לאומרו ברמז‪ ,‬וי״ל לאומרו בפי׳‪.‬‬
‫ולא לומר אם יש ט׳ שישמעו שד‪,‬וא דבר פשוט מאד‬
‫דא״א לעשות חזרה בלי עשרדע ועוד טח דקדוק הלשון‬
‫הזד‪ ,‬שישמעו ויענו אמן‪ ,‬וחול״ל אם יש עשדד‪ ,‬אח״כ‪.‬‬
‫ומד‪ ,‬ענין שמיעד‪ ,‬ועניית אמן‪ ,‬אשר מזה נ״ל כוונת‬
‫הרב ר״ז זצ״ל‪ ,‬דבא לד‪,‬ש‪,‬יר לאלו שכבר התפללו דגם‬
‫הם צריכים לשמוע ולכוין‪ .‬ככה יד‪,‬יו ט׳ שיכוונו‬
‫לברכותיו‪ ,‬ולא יאמרו אנו כבר התפללנו ולא באגו‬
‫אלא להשלים מנין‪ .‬וכך יש לדקדק ג״כ מתחלת דבריו‬
‫שכתב אא״ב יש ששה שהם רוב מנין שלא התפללו‪,‬‬
‫ולמד‪ ,‬הוסיף ״שהם רוב מנין״ ומי לא ידע שששר‪ ,‬הם‬
‫רוב מנין‪ ,‬דהול״ל אא״ב יש ששד‪ ,‬שלא התפללו‪ ,‬אלא‬
‫כיון לומר אא״כ יש ששד‪ ,‬שהם רוב מתוך מנין שלפנינו‬
‫שלא התפללו‪.‬‬
‫וכיוצא בזה כתב רבינו זלמן בד‪,‬לכד‪ ,‬ד׳ וז״ל וי״א‬
‫האפי׳ ט׳ ששמעו מצטרפין לא׳ שלא שמע‬
‫שיוכל לפרוס ולירד לפני התיבד‪ ,‬שכיון שד‪,‬ם שומעיו‬
‫לדבר שבקדושה שמוציא בפיו ועונין אחריו הרי הוא‬
‫מקדש את ה׳ בעשרה וכו׳ עבל״ה‪ .‬הרי שגם כאן דייק‬
‫הרב שצריכין לשמוע ולענות אחריו‪■ ,‬ואז נקרא שהוא‬
‫מקדש את ה׳ בעשרד‪ .,‬הלא״ה אע״פ שיש ‪r‬׳‪ T‬ואין‬
‫ט׳ מכוונים לא נקרא מקדש ד‪.‬׳‪ .‬ואפי׳ בדוחק היד‪ ,‬ראוי‬
‫ליישב דבריו ולא להוציא ממנו דין כזה דאין לו יסוד‬
‫על מד‪ ,‬להול‪ ,‬כ״ש שאין זד‪ ,‬דוחק‪ .‬ודבריו מתפרשים‬
‫י‬ ‫בהכרה כך‪.‬‬
‫אחזור לדברי הרב מענו־‪ ,‬לשון‪ ,‬שדבריו במסקנא לא‬
‫■הבנתי‪ ,‬שכתב ח״ל ובמסקנת שאלתין נהרא‬
‫נד‪,‬רא ופשטיה וכדאי בנד״ד שיגש קדרשר‪ ,‬ובזה יצא‬
‫ש״ח כולם ע״כ‪ .‬וע״ז אני משיב‪ ,‬שכדי לצאת שי‬
‫בולם ר״ל גם הרדב״ז צריך תנאי שש‪,‬יד‪ ,‬לפחות א׳‬
‫שלא התפלל שיגש קדושה‪ .‬ועש סיים במסקנתו וז״ל‬
‫אבל בדיעבד שחלק התפללו וגם החלק הב׳ התפלל‪.‬‬
‫י״ל ע״מ שיסמוכו )ובפרט שכן היא דעת מר״ן( לומר‬
‫תפלת י״ח בקול רם‪ .‬בפרט שההחילו כולם ביחד‪ ,‬וחלה‬
‫עליהם חובת ק‪^,‬שה וכעת אינם יכולים לצאת בקדושה‬
‫לבד‪ .‬וכשא׳ אומר קדושד‪ ,‬עליו להשלים ■כל התפלה‬
‫עכ״ל‪ .‬ולא שעתי מה חשש בסיום הזה‪ .‬ווגר׳ כוונתו‬
‫דבזה יאמרו הזרד‪ .,‬וכמו שסיים בפרט שהתחילו כולם‬
‫ביחד‪ .‬ר״ל תפי׳ יוצר ששמעו קדיש וברכו‪ .‬ויש להעיר‬
‫דמלבד דמעיקרא מאי סבר לר דוקא יגש קדושה‪.‬‬
‫ולסוף חזר לר שיאמר תפי׳ י״ח כולה‪ .‬עש זאת האמת‬
‫שמ״ש‬ ‫קוי‬
‫ששה יהד בלחש‪ .‬הדבר פשוט דבל של» נתקבצו עשרה‬
‫ב״ה בשעה שהתפללו ודאי דדין תפלת יחיד יש להם‪,‬‬
‫‪. -‬ופרח מהם דין הזהה‪.‬‬
‫ו מה שתביא ראיה ‪.‬מהמ״א‪ ,‬לפקוצ״ד אינה ראיה‪,‬‬
‫חהמ״א ממשיך דבריו על דברי תש״ע שכתב‬
‫■והוא שיש ו׳ שלוא ‪..‬שפעו‪ ,‬דהבוונה מתוך עשרה‬
‫שעומדים לפנינו‪ .‬וע״ז אמר ה!מ״א דאם מתוך העשרה‬
‫אין ששר‪ ,‬שלא התפללו‪. .‬רק ה׳‪ ,‬אע״פ שהיו עשרה‬
‫בין הפל‪ .‬עכ״ז אמ‪..‬עוושין תפלה בלחש כדי לעשות‬
‫הזרד‪ ,‬אחריה‪ .‬ביון שאין כאן תפלת צבור‪ .‬רק היו ה׳‬
‫מתוך עשרת דלא הוי כ״א תפלת יחש‪ ,‬ופרח מינייהו‬
‫חזרה‪ .‬ואם כן‪ ,‬מה שנוכל לד ^ ק מזד‪ ,‬הוא דאם היו‬
‫ו׳ שלא התפללו‪ .‬ר״ל והתפללו בלחש מתוך עשר!‪,,‬‬
‫דחוי תפלת צבור‪ ,‬ובודאי עושין חזרה‪ .‬אכל אם לא‬
‫היו עשרד‪ ,‬מתחלה‪ ,‬רק ו׳ שהתפללו לבדם בלי שיהיו‬
‫מתוך עשרד‪ ,,‬ואפי׳ ט׳ לבדם בלי עשרה‪ ,‬הוי תפלת‬
‫יחיד‪ .‬וחזרנו לדברי מר״ן אם היו ב״א שד׳תפללו כ״א‬
‫בפ״ע ביחש ופר דלא שסל‪,‬ו לעשות חזרה‪ .‬רק א׳‬
‫עובר לפגי התיבה וקורא קד‪,‬ושד‪ ,‬ואתר‪ ,‬קרוש‪ ,‬ולא עוד‪.‬‬
‫ומד‪,‬־ שכתב מר״ן בפ״ע ב״חש‪ .‬אין להוציא מזר‪ ,‬דאם‬
‫התפללו מקובצים ביחיד אפי' אין עשרה הוי צ‪-‬בור‪,‬‬
‫דזה אינו‪ ,‬דצך לי כ״א לבדו או מקובצים כל דליכא‬
‫עשרה לא הוי צבור ■ופרה מינייהו דין הזרה‪ .‬אלא‬
‫דנקט מר״ן לשון זד‪ ,‬כ״א בפ״ע ביחיד‪ .‬לגבי אם‪.‬היו‬
‫עשרד‪ ,‬או'עשרי ‪b‬י שד‪,‬תפללו כבר ביחידות‪ ,‬דא׳ עובר‬
‫לפני התיבה‪ ,‬ד‪,‬ק‪.‬זד‪ ,‬ודאי דוקא שהתפלל כ״א בפ״ע‬
‫ב״לזש‪ .‬אבל אם"היו 'מקו‪,‬בצים כל שיש עשרד‪ ,‬הוי‬
‫צבור‪ .‬ואדרבה זוד‪,‬י עיקר תפלת צבור וכמ״ש למעלה‬
‫באורך‪ .‬ש‪,‬ק‪.‬ילו בזד‪ ,‬דאפי׳ בכלל העשרה ‪.‬יש ד׳‬
‫שך״ת־פללו כבר'הוי צבור ועושין ^חזרד‪ .,‬זהו כוונת‪.‬‬
‫‘ חמ״א לדעתי‪.‬‬
‫ו שוב ר^יתי' במפו־שי הש״ע הגדול‪ .‬להרב אשל‬
‫אבר‪1‬בו למוהר״ר אברד‪,‬ם דש אבדק״ק‬
‫בלטשאטם ז״ל‪ ,‬שפירש דברי המ״א‪ ,‬שכיוון לומר שאין‬
‫להם חשש לאותם שיפסידו הדןזרד‪ .,‬כיון שעכ״פ עכשיו‬
‫אוימרים קדוושר‪ ,‬בשביל אותו שלא שמע‪ .‬ודרי כולם‬
‫ישמעו קדושה ;?ש׳׳ב; ואחהמ״ר אין במעזמעות דברי‬
‫תמ״א‪ .‬פירושו הגז׳ שבא להסיר להם הדאגה שלא‬
‫עשו הזרוע כיון שעכ״ם שמעו' קרושד״ דמה לנו‬
‫ו ‪*6‬אגתם אם הדין נותן כך שלא לעשות הזרד‪ .,‬גם‬
‫מדבריו נר׳ שד‪,‬יתד‪ ,‬לו גירסא אהדת במ״א‪ ,‬שאינו‬
‫כגירסתינו‪ .‬ואמנם לפי גירסתינו פירוש דבריו ברור‬
‫עמ״ש‪.‬‬
‫איר שיד‪,‬יה‪ .‬המ״א לא דיבר כ״א ביש עשרד‪ .‬בעת‬
‫; ד‪,‬תפלוע ומחלק בין יש מהם ד שלא התפללו‪,‬‬
‫"לאין בהם ו׳‪ ,‬ודלא ככף החיים‪.‬‬
‫ו מ ה שנסתייע הכף החיים מדברי רכינו זלמן סי׳‬
‫ס״ט אות ה׳‪ ,‬ראיתי שם‪ .‬וד‪,‬לשון באמת מטעד‪,‬‬
‫שכתב !וז״ל אא״כ יש ששד‪ ,‬שר‪,‬ם רוב מנין שלא‬
‫הוכללו עדיין שאז הם כמו צבור גמור ומתפללים‬
‫בלחש תחלה ואה״ב חוזר א׳ מהם התפלה כקו״ר אם‬
‫יש ט׳ שישמעו ויענו אמן‪ ,‬אבל בפחית נמלשד‪ ,‬שלא‬
‫התפללו‪ ,‬לא‪.‬יתפלל הש״ץ בלחש תחלה אפי׳ הש״ץ‬
‫קיא‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ עא‬ ‫שמ״ש‬
‫אחו‪ 4‬אזי אין צריך מים שניים לטהר את הא׳‪ ,‬דעשו‬ ‫תוא דגם ברישא שאומר רק קדושה‪ .‬צריך להשלים‬
‫רביעית בב״א כמו טבילה במקוד״ שא״ץ שטיפת ב׳‬ ‫התפלה בשביל אותו שלא התפלל‪ .‬ובסיפא ג״כ אין‬
‫פעמים וכמ״ש מר״ן שם ס״ד וס״ח‪ .‬ועוד כמה ריעותות‪.‬‬ ‫תפילת '׳‪ rr‬רק קדושה לבד ולא חזרה‪ ,‬דשלים תפלת‬
‫אם נטל ‪ t‬אחת ונגעה בחברתד‪ .‬שאינה נטולה עדיין‪,‬‬ ‫י״ח‪ .‬לא בשביל החזרה אלא מטעם‪ ,‬שנתקנה על סדר‬
‫אזי חוזרת לטמאוב וע״ש במשנ״ב די״א דצריך ניגוב‬ ‫הקחכוו^ גם מה שבתב ובפרט שכן דעת מר״ן לו׳‬
‫קודם שיחזור לשפוך עליה מים אחרים‪ ,‬וי״א דא״ץ‬ ‫חפי׳ י״ח בקר׳ר‪ .‬מר״ן ז״ל מעולם לא אמר לעשות‬
‫ניגוב רק ישפוך עליה ע״ש סקמ״ח‪ .‬ועל כל זה כתב‬ ‫חזרה אלא קדושה ואתה קדוש לבד‪.‬‬
‫מר״ן דאם נסל כל יד מרביעית א״ץ לכל זה‪.‬‬ ‫העולה מכל זה להלכד‪ -‬א׳( אם לא היו עשרה‬
‫בתפלת לחש‪ .‬םכל אופן שיהיה אפי׳ בולם‬
‫וא״כ למגהגינו שאנו שוסכין רביעית על בל אחת‪,‬‬
‫לא התפללו קודם‪ ,‬פרח מהם דין חזרה‪ ,‬רק ישלימו‬
‫אזי א״צ ליזהר בשום דבר מהנ״ל‪ ,‬וא״צ לשום‬
‫מנין‪ .‬וא׳ יעבור לפגי התיבה ויקרא קרושה ואתה קדוש‪.‬‬
‫ניגוב‪ .‬וגם מה שמוסיפין לשפוך על ב׳‪-‬־הידים שפיכה‬
‫וישלים התפלה בלחש‪ .‬ב׳( אפי׳ יש עשרה בשעת‬
‫ב׳ שיש בה יותר מרביעית‪ ,‬נר׳ שהוא רק לחומרא‬
‫לחש‪ .‬אם היו מתוכם רק ה׳ שלא התפללו‪ ,‬ולא ששה‪,‬‬
‫בעלמא‪■ .‬‬
‫אז תריא תפילת יחיד ואין חזרת רק א׳ יעבור לפני‬
‫אמנם מצאתי בחיי אדם כלל מ׳ ס״א‪ .‬וז״ל שיעור‬
‫התיבה בנז״ל‪ .‬ואם יש אחד שלא התפלל‪ ,‬אזי טוב‬
‫מים לנט״י לא פחות מרביעית לבל יד דבזה‬
‫שיהיה הוא עובר לפני התיבה לר קדושה ואתה קדוש‪,‬‬
‫לא יצטרך ליזהר בהרבה דברים שצריך ליזהר‪ ,‬ואין‬
‫וישלים תפלתו בלחש‪ .‬וה׳ יפקח עינינו לעמוד תמיד על‬
‫כל אדם בקי בזה‪ .‬ובזה יוצא כל הספיקות וכו׳ ומ״מ‬
‫האמת‪ .‬ואל יצל מפינו דבר אמת עד מאד‪ .‬זהו הנלע״ד‪.‬‬
‫יש לנהוג דאפי׳ אם נטל כל יד מרביעית ישפוך עליהם‬
‫וצויי״מ‪ .‬וימ״ן‪.‬‬
‫מים שניים )בדעת הראב״ד הביאו המ״א שם סק״ג(‬
‫עב״ל‪ .‬וא״כ מנהגינו שחוזרין ושופכין עוד פעם ב׳‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫רביעית ויותר על ב׳ הידים בב״א‪ .‬ודאי שהוא מיוסד‬
‫ע״פ דברי החיי אדם תנ״ל‪ ,‬לצאת גם ידי דעת‬
‫ד‪%‬אב״ד ז״ל‪.‬‬ ‫ס י מ ן עא‬
‫גם צריך ליזהר שקודם הנטילה יד‪,.‬יו ‪ T ’1‬נקיות‪ ,‬דאם‬
‫נטילת ידים לסעודה‬
‫יש בהם לכלוך‪ ,‬לא מהני אפי׳ ׳רביעית‪ ,‬דאז באנו‬
‫לידי חציצה‪ .‬כמ״ש בש׳׳ע שם ס״ב‪ ,‬דצריך להסיר‬ ‫לתלמידנו הותיק‪ .‬בחיר ישיבת כתר תורה שיסדתי‬
‫הלכלוך ובל דבר שחוצץ בגון אם היה מדובק בידים‬ ‫בעיר מולדתי מקנאם יע״א‪ .‬הרב השלם‬
‫שחוצץ‪ .‬ואף שכתב הש״ע שם בס״ט דאם שופך‬ ‫בחכמה ובמדע‪ .‬חריף ובקי‪ .‬ומזכה את הרבים‪ .‬הרב‬
‫רביעית מים כאחת על ידו א״צ ליזהר בכך ]שלא‬ ‫חיים כן טוב שליט״א‪.‬‬
‫ישאר ציור או קיפם[ ע״ש‪ .‬היינו ודאי באופן שהם‬ ‫על דבר שאלתך‪ .‬ע״ע נטילת ידים לסעודה‪ ,‬שראית‬
‫רפוים וראוים לביאת מים‪ .‬כמ׳׳ש המש״ב אות ס״ג‪,‬‬ ‫הרבה רבבים ובפרט מרבני חב״ד וראשי ישיבות‬
‫ורק הוא שהאיסור משום שהמים מטהרין רק המים‬ ‫מנגבים את היד בתוך דעטילה‪ .‬ותמהת שמעולם לא‬
‫שעל היד ולא שע״ג הצרור כמ״ש מר״ן‪ .‬בזר‪ ,‬אם יהיה‬ ‫האית אצלינז במרוקו לשום רב או חכם שמנגב ידיו‬
‫רביעית בב״א א״צ ליזהר בזה‪ .‬וכ״ב בשו״ע להגר״ז‬ ‫בתוך נט״י‪ .‬ולכן רצית לעמוד על מנהגינו אם יש לו‬
‫ז״ל ׳סי׳ קס״ב ס״ה‪ ,‬דאם יש לכלוך החוצץ אפי׳ שפך‬ ‫יססד בהלכה או לא‪.‬‬
‫רביעית בב״א לא מהני ע״ש‪ .‬וסברא הוא‪ ,‬אבל סתם‬
‫ת שו ב ה אמת דברת‪ .‬שמנהגינו במרוקו לא ראיתי‬
‫ידים הם נקיות‪ .‬רק אם ברור שהם מלוכלכות צריך‬
‫מנגבים כלל‪ .‬גם חסידים ואנשי מעשה‪.‬‬
‫ליזהר‪ .‬ועכ״פ לדידן דשופבין רביעית בב״א‪ .‬כל שאין‬
‫אמנם צריך אתר‪ .‬לדעת כיצד הוא סדר נט״י במרוקו‬
‫בו דין חציצה לא חיישי׳ ללכלוך כלל‪.‬‬
‫שנהגנו מימי חורפי עד היום‪ .‬מה שראיתי לגדולי הדור‪,‬‬
‫ודין ניגוב‪ .‬נזכר עוד בשפך מים על ידו אחת ושפשף‬ ‫ואנו נמשכנו אתריהם‪ .‬והוא שעל פי רוב מביאים כלי‬
‫בחברתה‪ ,‬צריך לנגב ידיו ולחזור וליטלה כראוי‬ ‫גדול לנטילת ‪ opt‬שמחזיק כמה רביעיות‪ .‬ושופכין‬
‫כמ״ש בס״ר‪ .‬ואם שפך רביעית עליהם כאחד או על‬ ‫על בל ‪ t‬לבדו הרבה יותר מרביעית‪ .‬ואח״ז חחרין‬
‫כל יד בפני עצמה רביעית‪ ,‬אז אף אם ישפשפם א״צ‬ ‫לשפוך על שני ה ‪T‬ים בב״א‪ .‬תתר הרבה מרביעית‪.‬‬
‫ניגוב‪ ,‬ע״ש‪ .‬גם בסעיף ח׳ בנטל ידו אחת ושפשפה‬ ‫ובזה יוצאים מכל ספק שיש בנטילה‪ ,‬כאשר אין רביעית‪.‬‬
‫בחאשו ואח״ב חזר ונגע במים שבאו מידו על הראש‬ ‫הביאם מר״ן ז״ל בסי׳ קס״ב‪ ,‬דאם היה פח‪,‬ות מרביעית‬
‫וכו׳ חזרו וטימאו את הש‪ .‬וצריך לנגב ולחזור וליטול‪.‬‬ ‫צריך להגביה ה ‪T‬ים שלא יצאו מים תוץ לפרק ויטמאו‬
‫וכמ״ש מש״ב סקס״א ע״ש‪ .‬ואם יהיה רביעית כאחת‪.‬‬ ‫את ה ‪T‬ים‪ .‬גם צריך ג׳ פעמים על ד‪T1‬ים אם יש בהם‬
‫אזי אין שם מים טמאים כלל‪ .‬וכמ״ש מר״ן ס״ח ע״ש‪.‬‬ ‫לכל ‪ .T‬או כ׳ פעמים אם אין לכלוך‪ ,‬דהמים הא׳‬
‫וע״ש ב ‪o‬ע ‪ T‬ו׳ שנזכר עגין ניגוב‪ .‬ובכל אלו אם היד‪,‬‬ ‫נממאים כשעעו בשים‪ ,‬והושגיים מטהרת אותם‪ .‬וכל‬
‫רביעית בב״א א״צ ניגוב כלל‪.‬‬ ‫זה כשלא שפך רביעית בב״א על שתי ידיו‪ ,‬אלא מקצת‬
‫א מנ ם עדיין יש לעיץ בנקודה אחת‪ .‬אם נגע אדם‬ ‫על יד זה ומקצת על יד זה‪ .‬אבל אם שפך רביעית‬
‫איחר ב ‪T‬ים אחר שעשו נטילה ע״י‪ -‬רבקעית‪.‬‬ ‫בב״א על שתי שיז‪ ,‬וכ׳׳יש אם שפך רביעית על כל‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ עב‬ ‫שמ״ש‬ ‫>ןיב‬
‫שאנו פוסקים כמ״ד שהיא נטי׳ הראויה אפי׳ יגעו בו‬ ‫אם יחזור לט‪-‬מאם או לא‪ .‬אף דסתמא זה לא שכיח‬
‫אחרים‪ .‬הראי דצריך לברך‪ .‬ובלא״ה כן המנהג דאפי׳‬ ‫שאחר יכול ליגע ‪ ' r n‬חבירו בעודן לחים‪ .‬אמנם אם‬
‫יש ד‪,‬רבה אגשים בסעודה מברכין‪ ,‬ולא חיישי לגגיעת‬ ‫היה במציאות שגגע בו חביז׳ו‪ .‬או אחר ‪-‬ששפך על ‪T‬וו‬
‫חבריהם ^ ם או במים‪ ,‬כיון שיש רביעיות‬ ‫אחת רביעית‪ .‬וקודם שישפוך רביעית על ידו ריב׳‪.‬‬
‫נגיעדי בחברתה‪ ,‬ו‪1‬אם לא היה רביעית צריך לנגבם‬
‫העולה מכל זה‪ .‬דמנהגינו ששופכין רביעית על כל‬
‫ולחזור וליטול‪ ,‬שהרי זה טמאם ע״י המים שעליהם‪.‬‬
‫‪ ,T‬וחוזרין ושופכין על שניהם יחד יותר‬
‫אמנם אם שפך עליהם רביעית ונגע בהם אחר או יד‬
‫מרביעית בב״א‪ .‬הוא מי׳וסד ע״פ הדין הברור‪ .‬וא״צ‬
‫נגעה בח‪,‬ברתה‪ .‬הגה פשט דברי מר״ן ס״ד‪ ,‬שאם נטל‬
‫לשום ניגוב כלל‪ .‬זהו הנ״ל• והארכתי מעט בדברים‬
‫כל ‪ t‬מרביעית א״צ לכל זד‪ -‬מוכח דאם ידייה רביעיות‬
‫פשוטים להפקת רצץ ידידי‪ ,‬ותן לחכם ויחכם עוד‪.‬‬ ‫אפי׳ יגע בו חבירו או נגעה יד בחברתה קודם שישפוך‬
‫ולראיה ח״פ ירושלים עיה״ק בתשרי תשג״ב‪ .‬תחל שנה‬ ‫על השניה‪ .‬בכל זה מותר כשיש רביעית‪ ,‬אך המ״א‬
‫וברכותיה‪.‬‬
‫כתב ע״ז בסקי״זב ואם נגע בהם אדם אחד טמאות‪.‬‬
‫ע׳׳ה שלום משאש ס״ט‬ ‫ובסק״ט כתב ג״כ דאם שפך על ‪ T‬ו אחת רביעית‪ ,‬ונגע‬
‫בחברתה נטמאה מחברתה‪ .‬ודקדק זה מדברי מר״ן ע״ש‪.‬‬
‫ולפקוצ״ד אין זה דקדוק‪ .‬ומה שיש לדקדק משם הוא‬
‫סימן עג‬ ‫דאס שפך על יד אהת לבד‪ ,‬לא מספיק‪ ,‬שהרי נטהרה‬
‫יד אחת‪ ,‬והאחרת עדיין לא נטהרה‪ ,‬וצריך לשפוך‬
‫לכבוד הרה״ג‪ .‬מעו״מ‪ .‬בנש״ק‪ .‬שמו בש״ר‪ ,‬הגאון‬
‫עליה רביעית לטהרה ע״ש‪ .‬רעי׳ לגשמת אדם בכלל‬
‫ר׳ יעקם חיים סופר שליט״א‪ ,‬שלום וברבה רבד‪-‬‬
‫מ׳ אות א׳ שחלק על המ״א‪ .‬ואומר שסתימת כל הפוס׳‬
‫ר‪ .‬מ‪ .‬נ‪.‬‬
‫משמע דברביעית אין חשש כלל‪ .‬ועי׳ ג״כ בשו״ע‬
‫ב בו אי מנס״עתי הארוכה מחו״ל‪ ,‬מצאתי כין המכתבים‬
‫ד״גר״ז ז״ל סי׳ קס״ח ס״ח‪ .‬שהביא סברת המ״א בשם‬
‫את מכתבו הבהיר השואל על מנהגי מרוקו‬
‫וי״א‪ .‬משמע דדיעה א׳ חולקת על זה‪ ,‬והיא דעת מר״ן‪.‬‬
‫בעניונים דלהלן‪ .‬וזאת תשובתי‪.‬‬
‫וסיים ויש להקל בדברי סופרים ע״ש‪.‬‬
‫הדלקת נרות שבת‪ .‬מנהג נשי מרוקו לברד‬ ‫א( על‬
‫אחר ההדלקה‪.‬‬ ‫וכן פסק שם להדיא בסיו״ד וזל״ד‪ -‬ובבר נתברר‬
‫שבמי רביעית בב״א יש להקל ולומר שאין‬
‫ב( ב ר כ ה על טבילת מקוד■ לנשים‪ .‬שאלתי להרבה‬
‫מתט‪.‬מאים כלל‪ .‬ולפיכך אם שפך על ‪T‬ו אחת רביעית‬
‫נשים ואמרו שמנהגן לברך כשהן כבר‬
‫בב״א ונגעה בה ידו הב׳ שלא שפך עליה כלום‪T ,‬ו‬
‫תוך המים‪ ,‬ועיניהן ח ח למיס‪ .‬ובודאי שיסוד מנהגן‬
‫הא׳ טהורה‪ .‬וגם השניה שיטהר אותה ע״י ופו׳ רביעית‬
‫הוא על פי דברי הש״ך הביאו הבאה׳׳ט שכתב דנשי‬
‫בב״א ששופכין עליה וכו׳ עכ״ל‪ .‬ודברי הש״ע ס״ז‪.‬‬
‫דקדן מברכות במים צלולים ועיניהם ח ח למים ומנהגן‬
‫אם שפשף ידיו זו בזו יזהר שלא יגע חוץ ממקום‬
‫תורה היא עב״ ל‪.‬‬
‫שנפלו בו מים ובו׳‪ .‬איירי כלא היה רביעית‪ ,‬אבל אם‬
‫ג( על מצות עשה שהז״ג אם נשים שלנו מברכות‪.‬‬ ‫היה רביעית א״צ ליזהר בזה‪ .‬ועי׳ בש״ע הגר״ז ז״ל‬
‫הנה לפי ידיעתי בימי חורפי בעיר מולדתי‬ ‫ס״ט‪ .‬שפי׳ להדיא כן ״פחותים מרביעית״ ע״ש‪ .‬גם‬
‫מקנאס יע״א‪ .‬עיר של חכמים ושל סופרים‪ .‬לא היתה‬ ‫בא״ר כתב על דברי מר״ן להדיא וז״ל דאף שאחר‬
‫אשה אחת שיודעת ללמוד או להתפלל או לברך‪ ,‬וזה‬ ‫שלא נטל נגע בידיו אין בכך כלום‪ .‬ועי׳ לקמן ס״ז‬
‫בא להם‪ .‬ממה שנישאו כשהן קטנות‪ ,‬בנות עשר או‬ ‫דמשמע כלבוש דאף שפך רביעית בכ״א יזהר שלא‬
‫פחות‪ .‬ונכנסים תחת עול הבעל והחמוו^ ותיכף יולדות‬ ‫יגע ח ח ממקום שנפלו בו תמים וכ״כ המ״א‪ .‬וצ״ע‪,‬‬
‫ד‪%‬בה‪ ,‬ואין להם אפשרות ללמוד‪ .‬רק ראיתי שבכל‬ ‫לי עדיין דברים הללו עכ״ל‪ .‬והנה ההיא דסעיף ז׳‪.‬‬
‫יום הולכות לפני המזוזה‪ ,‬ושפתותיהן רוחשות תפלה‬ ‫כבר כתבתי משם הגר״ז דאיירי בפחות מרביעית‪ ,‬אבל‬
‫בלחש על משפחתם‪ .‬ואולי היו יודעות לקרוא פסוק‬ ‫ברביעית לא איירי‪ .‬ובזה אין סתירה בדברי מר״ן‪ .‬גם‬
‫שמע ישראל‪ .‬גם בבתי כנסיות לא היתה שום עזרת‬ ‫בפמ״ג הביא דברי הא׳׳ר שהניח בצ״ע‪ .‬ועי׳ במש״ב‬
‫נשים‪ .‬אפי׳ ביום כפור לא באה לבהכ״נ אפי׳ אשה‬ ‫בשער הציון סקל״ט שציין ג״כ לנשמת אדם ולהגר״ז‬
‫א‪n‬ו‪ J‬ואפי׳ אחר שנתחדש הזמן ובאתי לשרת עם קדש‬ ‫שמוסח !מרב דלדעת מר״ן רביעית מתני‪ ,‬ושלד ‪T‬הו‬
‫בעיר הגדולה קזבלנקא‪ ,‬ונבנו בכ״‪ 1‬חדשות עם עזרת‬ ‫מה שסיים סר״ן וא״צ לכל זר‪ -‬קאי גם אנגע בו אדם‬
‫נשים‪ ,‬הנשים באות רק לשמוע כי לא יודעות שו״ד‪.‬‬ ‫אחר או ‪ t‬בחברתה‪ .‬ודלא במ״א ע״ש‪.‬‬
‫וא״כ א״א לקבוע המנהג‪ .‬אמנם כאן בארץ ‪T‬עתי‬
‫רבניות שיודעות לקרוא‪ ,‬והיו לוקחות לולב ומבדכין‬ ‫ולכן ודאי לענין הלכה כיון דפשט דברי מר״ן קאי‬
‫עליו‪ .‬וכאשר הודיע לה בעלה מפסק הראש״ל הגר״ע‬ ‫על מה שקורם דנסע ברב אחר‪ .‬או ‪ t‬בחברתה‬
‫יוסף שליט״א‪ ,‬שאין לנשים לברך‪ ,‬ענתה לו וגם אבי‬ ‫וגם גדולי האחרונים כתבו כן להדיא‪ ,‬דודאי דיש‬
‫ז״ל‪ ,‬היה אב׳ ‪ T‬טבריה‪ ,‬ואיני שומעת רק לו‪ ,‬ולא‬ ‫להקל בדבריהם‪ ,‬בדברי סופרים‪ .‬ואין לד בזה סב״ל‪.‬‬
‫אשנה אח מנהגי‪ .‬והרבה נשים שבאו מחו״ל ובתאכסנו‬ ‫דזה דומה למ״ש הרדב״ז דאם המחלוקת במצוה‪ .‬ופסקנו‬
‫אצלי במרוקו ‪ vm‬סברכוו^ זהו מה שנ״ל להשיב‬ ‫כמאן דפומק שהיא מציד‪ -‬ודאי דחייב לברך‪ .‬וגם כאן‬
‫קיג‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ עג‬ ‫שמ״ש‬
‫אמנם בענין השיעורים הולכין לפי ‪,‬מד‪ .‬שאמרתי‬ ‫לכבוד הרב שליט״א‪ ,‬וברוך ה׳ אשר לא השבית גואל‬
‫לחתזיוב הביצד‪ .‬בשיעור ‪ 60‬גר׳ למרבה‪ .‬וכזית‬ ‫‪..‬‬ ‫למר זקנו הקדוש זצ״ל‪ .‬שזכה לגבד הנושא את שמו‪,‬‬
‫חצי ביצר‪ ..‬וגם בק ‪T‬וש מספיק ברביעית שיעור ביצה‬ ‫וממלא מקומו‪ .‬זכותו תגן עליו ועלינו אכי״ר‪.‬‬
‫ומהצד‪ .‬שלנו שד‪.‬וא ‪ 90‬גר׳‪ ,‬או רובו‪.‬‬ ‫החותס בברכה רבה ‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫וכן מצאתי להרה״ג א׳ מגדולי מרוקו‪ .‬מווע־״ר ‪T‬ידיה‬
‫‪ .‬מונסונייגו זלה״ה‪ ,‬מעיר פאם יע״א‪ .‬בספרו דבר‬
‫אמת סי׳ א׳ וז״ל‪ .‬הן היום האיר וזרח כנגד‪ .‬נראד‪ .‬לי‬
‫בבית ספר פחד יצחק ‪.‬על אות מ׳‪ .‬וראיתי להרב הנז׳‬ ‫סימ ן עג‬
‫שהאריך בדיני מקוד‪ .‬וכתב וז״ל‪ .‬ופשיטא כביעתא‬
‫מדידת השיעורין‬
‫בכותחא שאין לבע״ד לחלוק ולומר דדילמא רז״ל‬
‫שיערו בביצים גדולים יותר משלבו‪ ,‬דכבר הורו חז״ל‬ ‫לכבוד האברך כמדרשו‪ .‬חכם מופלא‪ .‬פלג אלהים‬
‫במס׳ כלים וכו׳ וד‪.‬אריך בזד‪ ..‬והוסיף וכתב דהרמב״ם‬ ‫מלא‪ .‬הרב טשה הררי שליט״א‪ ,‬מבחירי ישיבת‬
‫כתב דהאי ביצה היא ביצת תרנגולוב וכבר הוגד לנו‬ ‫מרכז הרב‪.‬‬
‫מפי מגידי אמת ועבוד‪ .‬צדק‪ .‬וע״פ הראיד‪ .‬שביצי‬ ‫אחרי השלום‪ ,‬קבלתי מכתבו‪ .‬והנגי להשיב על‬
‫תרנגולת שד‪ :.T .‬מקומו של הרמב״ם ז״ל הם ידתר‬ ‫שאלותיו‪.‬‬
‫קטנות משלנו‪ ,‬ואם אמת היה הדבר שהביצים שבהם‬ ‫א( על שאלתו אם למדוד השיעורין בנפח או במשקל‪.‬‬
‫שיערו רז״ל היו גדולים משלנו לא הוו שתקי מינה‬ ‫כבר גליתי דעתי בספרי מזרח שמ״ש סי׳‬
‫כל הפוסקים ראשונים ואחרונים קמאי ובתראי ללמדנו‬ ‫צ״ט‪ .‬הפמו שהעלה את דברי בספרו על סדר ליל פסח‪.‬‬
‫זה הח ‪T‬וש העיקרי‪ .‬וכבר חבמי שני יעזיבות הדפיסו‬ ‫יישר חיל ‪ Jr‬לכן אם קל עליו למדוד בנפוז‪ .‬זהו המד ‪T‬ה‬
‫לוח המדות‪ .‬וד‪.‬אריכות בדברים כאלה אך למותר‪ .‬כי‬ ‫הכי טובה ומוסברת ופמ״ש שם‪ .‬וכמ״ש ג״כ הב״י בדין‬
‫למפורסמות א״צ ראיד‪ ,.‬יעו״ש בד״ק‪ .‬עכ״ל הרב דבר‬ ‫חלה במ״ג ביצים שהיא בנפח ע״ש‪ .‬ורק אם קשה‬
‫אמת‪.‬‬ ‫עליו לעשות זה שאינו יודע וכיוצא‪ ,‬אז יעשה כמנהג‬
‫וכן היא דעת רב האי גאון )שז״ת הגאונים ליק סי׳‬ ‫העם למדוד במשקל‪ ,‬שגם הוא יסודו מחסרון ידיעה‬
‫צ״ה( וזל״ד‪ .‬ולכן תלו חכמים השיעור בפירות‬ ‫■וכמ׳׳׳ש בספרי שם‪.‬‬
‫ובביצים שד‪.‬ן קיימין בכל עת ואין משתנים וכו׳ עכל ״ה‪.‬‬
‫ב( על שאלתו הב׳‪ .‬מהו שיעור כזית למצות דאורייתא‬
‫גם אביו רב שרירא גאון )תג״א‪ .‬מדעי היתדות ח״א‬
‫ולמצות דרבנן‪ .‬אמת אג ‪ T‬דמעיולם לא חילקנו‬
‫סי׳ ס״ב‪ .‬יררעזלים תש״ב( כתב שרבותינו שנתנו שיעור‬
‫בין דאורייתא לדרבנן‪ .‬וגם מעולם לא עשינו חילוק בין‬
‫בביצים ובפירות שמצויים תמ ‪ T‬ואין לחוש שנשתנו‪,‬‬
‫ביצים שלנו לביצים של זמן הראשונים‪ ,‬אלא שיעור‬
‫ע״כ‪ .‬ועי׳ עוד לד‪.‬רב דבר אמת שם ד״ד‪ .‬וזד‪ .‬חזיתי‬
‫א׳ לשניהם בין דאורייתא או דרבנן‪ .‬דכזית הוא חצי‬
‫ואספרה וכו׳‪ .‬דברים ברודים באורך וברוחב בענין זה‬
‫בשה שלנו שהיא ששים גד׳ מ״מ‪ .‬וליל פסח צריכים‬
‫ותרוד‪ .‬צמאונך‪ .‬ולאדם בריא פחות מן השיעור ודאי‬
‫לאכול ב׳ זיתים שעולה בשניהם ששים גר׳‪ .‬וממצות‬
‫דלא יצא‪.‬‬
‫יהודה השועים‪ ,‬צריך לאכול ב׳ מצות מתם‪ .‬במוציא‬
‫ובדין זקן או חולד^ הנה בזקנים ראיתי שתמיד‬ ‫מצה‪ .‬ומי הוא זה ואיזהו אשר יוכל לאכול יותר מב׳‬
‫טורחים לאכול כזית שלם‪ .‬ותלוי ג״כ כיצד‬ ‫מצות הנ״ל‪ .‬ועוד כורך ואפיקומן אחריהמ‬
‫הוא הזקן‪ ,‬אם לא יהיה נבנם בתור חולד‪ -‬אמנם‬
‫א מ ת דלענין שיעור המקוה כתבתי בספרי שמ״ש‬
‫החולד‪ .‬דא״א לו לאבול‪ ,‬אנוס הוא‪ .‬ופשיטא דיכול‬
‫ומגן ח״א חיו״ד סי׳ כ״ד משם דרכי תשובה סי׳‬
‫לגרוע לפי כחו עד לשליש ביצה לא פחות מזה כסברת‬
‫י״ט סקכ״ו משם הא׳‪ .‬דש ‪r‬ור האמה הגדול הוא ‪58‬‬
‫האומרים שהוא שליש ביצד‪..‬‬
‫סאנטי׳‪ ,‬ועזיעור הקטן הוא ‪ 48‬סאגטי׳ שעולה ביניהם‬
‫ד( בשיעור אכילת פרס‪ .‬הנה הח״ס ח״ו סי׳ ט״ז‬ ‫הפרש גדול קרוב למחצית‪ .‬וכתבו ז״ל דלעגין מקוד‪.‬‬
‫מסיק דלעסין להחמיר יש לחשוב הפסק‬ ‫ראוי לחשוב לחומרא באמד‪ .‬בת ‪ 58‬סאנטי׳ כדי שלא‬
‫אכילת פרס שיעור ט׳ מינוטין‪ .‬הבי״ד בקונטריס שיעורי‬ ‫להקל באיסורי דאורייתא‪ .‬וכן ראיתי בקתטרים שיעורי‬
‫המצות ע״פ ד^זו״א‪ .‬וסיים ובחזו״א קונטריס השתורין‬ ‫המצות לחזו״א ז״ל‪ ,‬בשיעור המקוה שיש מחמיריז‬
‫אע״פ שדן על ראיותיו‪ .‬מ״מ מסיק להורות למעשה‬ ‫שיהיו בו לא פחות משבע מאות וחמעזים ליטר‪ .‬וכן‬
‫כחחת״ס לענין חולד‪ .‬ביוה״כ שאוכל פחות מכשיעור‬ ‫ראוי לעשוו^ ובשעת הדחק עכ״פ לא יפחתו משעז‬
‫בד‪.‬פסק כדי אכילת פרם‪ .‬ואם א״א להפסיק כ״כ יפסיקו‬ ‫מאות וארבעים ושמונד‪ .‬ליטר‪ .‬ח״ו לפחות מזה השיעור‬
‫עכ״פ כפי האפשר‪ .‬וע״פ רופאים מומחים עכ״ל‪ .‬ובליל‬ ‫כי זה נוגע באיסור כרת עכ״ל‪] .‬החשבון הזה עולה‬
‫פסח לא ראיתי נזד‪.‬רין שלא ישהו לאכול המוציא מצה‬ ‫לפי חשבון אמד‪ .‬בת ששים סאגטי׳ כמ״ש בספרי שם‪[.‬‬
‫יותר מסדי אכילת פרם‪ .‬ובפרט במצות של ‪ T‬של‬ ‫וכן העליתי גם אני הצעיר שאין לפחות מזה השיעור‬
‫ימי קדם שהיו קשים הרבת אבל במצות מכובה ודאי‬ ‫שלא יפול באיסור כרו^ ואמרתי שם דאם אין אפעזרות‬
‫שהיום מגיעין לזה‪ .‬ובפרט שבשעת הדחק יעז לסמוך‬ ‫למצוא מקוד‪ .‬מלא‪ .‬יש להקל עד ‪ 375‬ליטרו‪ .‬לפי חשבון‬
‫על האומרים שעזיעורו כדי אכל ת ד׳ ביצים‪.‬‬ ‫האמד‪ 48 .‬סאנטי׳‪ ,‬יותר טוב משלא יטבלו כלל ע״ש‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח ס״ עד‬ ‫שמ״ש‬ ‫קיד‬
‫ז( על שאלתו מד‪,‬ו מנר‪,‬ג מרוקו לגבי אחוז היין כדי‬ ‫ה( אם עדיף מצת מבונה או מצות יד‪ .‬הנה ‪yiT‬‬
‫לברך פד‪,‬״ג‪ .‬זה לא תלוי במנהג‪ .‬חד‪,‬ו מד‪^.‬‬ ‫שבענץ זה יש דעות חלוקוו‪ J‬יש מעדיפין‬
‫להצריך לספרדים שיהיה לפהות רובו יין‪ .‬ומקפידים‬ ‫מצות יד‪ ,‬כיון שעל ‪T‬י זה‪ ,‬הכל נעשה בכוונה לשמה‪,‬‬
‫על זד‪ ,‬שאין כותבין תעודת כשרות עד שמתברר לנו‬ ‫מתחילת העבודה עד סופה‪ .‬וגם אטזנו בימי חורפי‪.‬‬
‫ע״י המשגיח הראשי לכשרות שרובו יין‪ .‬זלענין מזיגה‬ ‫כל ימינו אכלנו מצות עבודת ‪ t‬כל ימי הופם׳ח‪ .‬כל‬
‫לקידוש‪ ,‬טוב למעט כל מה שאפשר‪ .‬וגם תלוי לפי‬ ‫משפחה הולכת ?!רוב לתנור‪ ,‬ועושה מצות שלה‪ .‬בזהירות‬
‫כח היין שכתוב עליו‪ .‬אם יש בו ט״ו דוגרי או יותר‪,‬‬ ‫וקפדנות יתירה ושמירה מעולה‪ .‬ובפרט במצת מצוה‬
‫יכול להוסיף‪ .‬אבל אלו שכחם רפה ‪ 10‬או ‪ 11‬דוגרי‪,‬‬ ‫ערב פסח עושין אותה בשמירה יותר מעולה‪ .‬ושוב‬
‫טוב שלא להוסיף‪ ,‬דאז הוי כמים‪ .‬זכן המגד‪,‬ג‪.‬‬ ‫נגה עלינו אור גדול לעשות מצות של כל ימי הפסח‬
‫ע״י מכונה גדולה שעושה מאות מצות בב׳ או ג׳‬
‫זה הנ״ל להשיב בקצרה על שאלותיך‪ ,‬מתוך לחץ‬
‫דקות‪ ,‬והכל ע״י השגחת הבדי״ץ‪ .‬אמנם למצת מצוה‪,‬‬
‫עבודת הקדש המוטלת עלינו‪ ,‬ואתה שלום‪ .‬וכל‬
‫היינו עושין חלק ביד וחלק במכונה‪ ,‬שאחר שעושין‬
‫אשר לך שלום‪ .‬תחו״ם בירושלים ת״ו‪ .‬בהשון תישנ״ב‬
‫העיסה ביד‪ ,‬מעלין אותה על מקום גבוה‪ ,‬ועורכים‬
‫לפ״ק‪.‬‬
‫אותה במהירות ע״י מקלות שעולין ויורדין בתוכה‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫והפוך בה והפוך בה‪ .‬ושוב מעבירין אותה ביד‪ ,‬במכונה‬
‫עד שתהא דקה מן הדקה‪ .‬ושוב עושין לה ציורים‬
‫ונקבים ע״י כלי מיוחד‪ ,‬והכל ביד ע״י אדם‪ .‬והיינו‬
‫ס י מ ן עד‬
‫עושים זה אחר חצות בקיבוץ חכמים ושירים והלל‪,‬‬
‫ציציות מבפנים‬ ‫והייתי מחלק זה לחכמים ונכבדים‪ .‬וקבלתי הרבה‬
‫ברכות‪ .‬אבל מיום צאתי ממרוקו‪ ,‬אין אפשרות למצוא‬
‫נדרשתי לתת הסכמד״ לספר מאיר בחמד‪ .,‬פי צדיק‬
‫מציאות כזו‪ ,‬אזי חזרנו לאכול ממצות הנעשים במכונה‬
‫יהגד‪ ,‬חכמד‪ ,,‬הכי קרא שמו ספר פתיל‬ ‫‪.‬‬
‫לשם מצת מצוה‪ ,‬ע״י השגחת הרבנות הראשית בצרפת‬
‫תכלת‪ ,‬פורח כתבצלת‪ ,‬בסברא המתקבלת‪ .‬מעשר‪ ,‬ידיו‬
‫או בלונדון‪ ,‬וגם בא״י‪ .‬ובאמת יש נח״ר גדולה בזה‪,‬‬
‫להתפאר‪ .‬כחתן יסד‪,‬ן פאר‪ .‬האברך הנעלה‪ .‬כמו השחר‬
‫הן מצד הכשרות המליאה‪ .‬שאתה מכניס שק של מאה‬
‫עלה‪ .‬חריף ובקי‪ .‬משנתו קב ונקי‪ .‬הרב המופלא‪ .‬פלג‬
‫קילו קמח‪ .‬ואחר ‪6‬־‪ 7‬דקות יוצאים כבר המצות אפוים‪.‬‬
‫אלר‪,‬ים מלא‪ .‬ר׳ אכנר עפגין שליט״א‪ .‬עברתי על כל‬
‫וגם בהעמדת המכונה כל י״ח דקות לנקות הבל כראוי‪.‬‬
‫הקונטריס מראש וע״ס‪ ,‬וראיתי כי כביר מצאה ידו‪,‬‬
‫וגם בתוך העבודה יעו השגחה יתירה על הפתיתין‪ .‬עם‪.‬‬
‫ואת ישרים סודו‪ ,‬ואין שבחר‪ ,‬לפני כסא כבודו‪ ,‬שלא‬
‫מכונת רוח שאינה מניחה שום דבר קטן וגדול‪ .‬ונ״ל‬
‫הנוח זוית ופנה‪ ,‬בחריפות שנונה‪ ,‬הן בפיהו נכונה‪,‬‬
‫ודאי דזה עדיף הרבה ממצות יד‪ ,‬הן מצד ספיקות‬
‫מדברי רבותינו תא׳ כמלאכים‪ ,‬שרים ונסיכים‪ ,‬וכארי‬
‫הנופלות‪ .‬וא״א בלא״ה‪ .‬הן מצד אכילתן‪ ,‬שהן נכססין‬
‫יתגבר‪ ,‬ליישב כל דבר‪ .‬הבא בפוסקים כנגד המנהג‪,‬‬
‫תיכף בפה‪ .‬וגם ערבים לאכול‪ ,‬ויוכל האדם לאכול גם‬
‫וד‪,‬וכיח תוסהת מגולר‪ ,,‬בוקעת ועולה‪ .‬בדברים מהוורים‬
‫יותר מהשיעור ובזמן מועט‪ .‬ולגבי לשמה‪ ,‬לשם מצת‬
‫כשמלה‪ .‬דלדעת רבי׳ האר״י זיע״א וסיעתיה‪ .‬צריך‬
‫מצוה‪ ,‬אנו אומרים זה בתחילת העבודה כשנותנים‬
‫ללבוש טלית קטן על תחלוק התחתון‪ ,‬בל יראר‪ ,‬ובל‬
‫הקמח לתוך המכונה ומפעילים המכונה‪ ,‬ואזי כל ההמשך‬
‫ימצא החוצה‪ .‬לא הוא ולא ציציותיו אפי׳ בדי תפיסה‪.‬‬
‫בא מכח ההתחלה‪ .‬ויש בזה נח׳׳ר גדולה לקיים מצות‬
‫שהטלית קטן הוא בסוד ״העיבור״ שמכוסה ואינו נראה‪.‬‬
‫ה׳ כראוי ובשמחה‪ .‬לא כן בשל ‪ t‬הם קשים ובפרט‬
‫ושכן היא שיטת כל העוסקים בסוד ח׳ קמאי הבתראי‪,‬‬
‫לזקנים עם שינים חדשים דקשה מאד מאד לעשות‬
‫ואמינא איישר היליד‪ ,‬לאורייתא‪ ,‬לעילא מכל ברכתא‪.‬‬
‫המצוד‪ .‬כראד‪ .‬וגם עתה שולחין לנו מכל המקומות‪,‬‬
‫דאסיק שמעתתא‪ ,‬אליבא דהלכתא‪.‬‬
‫מצות יד עשוים ע״י אדמו״רים שליט״א ומנסים לאכול‬
‫ואף שהרב ימ״ד‪ ,‬שליט״א טרח ויגע ועבד עבודה‬ ‫מהן וא״א בשום אופן‪ .‬ולכן לפי דעתי ועל פי הנסיון‪,‬‬
‫יפה‪ .‬בפלפלא חריפא‪ ,‬ושפט משפטו‪ ,‬להוכיח‬ ‫טוב לבחור במצות מכונד‪ ,‬יותר משל ‪ ,T‬מכל הבחינות‪.‬‬
‫לפי שיטתו‪ ,‬מדברי המקובלים״ מלאכי אלהים עולים‪.‬‬ ‫זולת למי שיש לו שינים חזקות וטוחנות‪ .‬ומשער‬
‫שצריך לכל הפחות שיד‪,‬יו הציציות מזומגות שיוכל‬ ‫בעצמו שיוכל לאכול כשיעור בלי מפריע‪ ,‬אזי יכול‬
‫לראותן תיכף בחוץ בלי מפריע‪ .‬האמת יורה דרכו‪,‬‬ ‫לאכול מהם‪ .‬אמנם גם להם אני מייעץ שיאכלו ממצות‬
‫למען צדקו‪ .‬ובא רעהו וחקרו‪ .‬ועליו יציץ נזרו‪ .‬וצדק‬ ‫מכונה‪ .‬יאכלו ענוים וישמחו‪ .‬רק צריך ליזהר לראות‬
‫המתבד בתשובותיו אחת לאחת למצוא חשבון‪ .‬יגע‬ ‫מי חותם על תעודת הכשרות‪.‬‬
‫ר׳ בון‪ ,‬ואסף לכל הפוס׳ המקובלים וחתר והעמיק‬ ‫ו( על שאלתו על מצות של פסח‪ .‬מד‪ ,‬מברכין עליד‪.‬ם‬
‫ומצא מבוקשו‪ ,‬לד‪,‬שיב על כל ק ח תלי תלים אחד‬ ‫כל ימות השנה‪ ,‬הנה הארכתי בזה בספרי‬
‫באחד ינשו‪ ,‬יפה דן יפד‪ ,‬פסק‪ ,‬לחזק מנהג העולם‬ ‫הקטן שמ״ש ומגן ח״א סי׳ ל״ה ל״ו‪ .‬והעליתי לחזק‬
‫מדורי דורות רעד עתה אין פו״פ‪ ,‬ואף שזהו נגד מר״ן‬ ‫מנהגינו לברך עליהם בשאר ימות השנה במ״מ ועל‬
‫שפסק ללבוש ט״ק למעלה מכל הבגדים כדי שיוכל‬ ‫המחיה כדין פת הבאה בכסנין‪ ,‬זולת אם קבע עליד‪,‬ם‪,‬‬
‫להביט בו בכל שעד‪ ,,‬ודאי שמנהגינו הוא עתיק קודם‬ ‫דד‪,‬יינו שאכל מד‪,‬ם ד׳ ביצים‪ ,‬אזי צריך נט״י ודימוציא‬
‫שהופיע הש״ע‪ .‬וכמו כמד‪ ,‬דברים שנשארנו במנהג‬ ‫וברהמ״ז‪ .‬וכן המנהג פשוט בכל המקומות‪.‬‬
‫קטו‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ ‪ ny‬עו‬ ‫שמ״ש‬
‫שיד‪,‬יו עומדים בצדקתם לעד לעולם‪ ,‬ולא יחזרו‬ ‫אובותינו כנגד מר״ן ז״ל‪ ,‬וגם הוא מסכים לזה ובמ׳׳ש‬
‫לאחוריד‪,‬ם חלילה‪ ,‬דהיינו שד‪,‬קב״ד‪ ,‬לא יניחם ‪TO‬‬ ‫בהקדמתו לב״י‪ ,‬וכן מנהגינו במרוקו דור אחר דור‪,‬‬
‫הבחירה‪ ,‬אלא יעזרם שתד‪,‬יה צדקתם לעד‪] .‬דאי לא‬ ‫ללבוש ט״ק על החלוק יום ולילה ומעולם לא שמענו‬
‫נימא הכי לא הוי מושלם וק״ל‪[.‬‬ ‫ולא ראינו לשום חכם או רב קטן או גדול שנראו‬
‫ויש לדייק ענין זה מד‪.‬מאמר עצמו דנקט הויין לו‬ ‫ציציותיו מבחוץ‪ ,‬וכן נהגנו אחרמע‪ .‬רק בימינו אלה‬
‫וכו׳ ולא נקט יולש וכיוצא‪ ,‬אלא כוונתו לומר‬ ‫נשתנו סדרי בראשית וחדשים מקרוב באו‪ .‬הרבה‬
‫הויין‪ .‬שבהוייתן יד‪,‬ו לעולם ולא ישתנו לגריעותא ח״ו‪.‬‬ ‫אברכים ססרדים ואשכנזיס שמוציאין ציציותיהן לחוץ‬
‫וכמו שדרשו רז״ל ע״פ והיו הדברים האלה‪ .‬דלשון‬ ‫מסולסלין מתחת למעיל הקצר‪ .‬אע״פ שלובשים הט״ק‬
‫וד‪,‬יו בא לומר‪ ,‬שבהוייתן יהו‪ ,‬ופשוט‪.‬‬ ‫תחת הבגדים‪ .‬אמנם כל מי שהוא מדור הקודם אחז‬
‫במנהג אבותיו בלי לחראות חוטי הציציות כלל‪ ,‬וכן‬
‫א״נ יש לומר‪ ,‬דבשכר זהירותו בימי הלידה‪ ,‬הויין לו‬
‫ראוי לעשות‪ .‬ואני מברך להמחבר שישגה כחו וחילו‬
‫בנים חכמים‪ .‬ובשכר זהירותו בימי העמידה יד‪,‬יו‬
‫באורייתא‪ ,‬להפיץ מעינותיו חוצה ולעלות במעלות‬
‫הבנים מוסיפים חכמד‪ ,‬על חכמתם בכל יום ויום‪ .‬וכמו‬
‫התורה ולהוסיף לחבר חיבורים כיוצא בזה להגדיל‬
‫שנרות חנוכה מוסיפין ‪,T‬ולכין בכל יום לבית הלל‬
‫תורה ולהאדירה‪ .‬בנחת ושובה‪ ,‬אלף ורבבה אמן‪ .‬החו״ם‬
‫דהלכה כווחי ‪,T‬ו‪ ,‬וק״ו הוא‪ .‬אם עיקר החכמד‪ ,‬בא על‬
‫עיה״ק ‪T‬ושלים תוב״ב‪ .‬בתשרי תשנ״ב לפ׳׳ק‪.‬‬
‫‪T‬י זהירות נ״ח‪ ,‬כ״ש התוספת‪.‬‬
‫וע״ד זד‪ ,‬יש לפרש פסוק לו חכמו ישכילו זאת יבינו‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫לאחריתם‪ ,‬וד‪,‬וא בהקדים מ״ש רש״י ז״ל בפרשת‬
‫דברים ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים‪,‬‬
‫שכתב שם שהנבון הוא יותר מחכם עש״ב‪ .‬וזהו כוונתו‪,‬‬ ‫סימ ן קה‬
‫לו׳ חכמו‪ .‬כלומר הזהיר בנר חנוכד‪ ,‬שעולה בטנין‬ ‫הזהיר בנ״ח הויין לו בנים חכמים‬
‫כולם‪ ,‬לו׳ כשוע‪ ,‬חכמו שיזכו לבנים חכמים‪ .‬והוסיף‬ ‫מגן דוד זלה״ה(‬ ‫‪®:‬־׳ ‪t‬‬ ‫)מכתפי הרה״ג‬
‫לפרש ולומר ישכילו זאת‪ .‬כלומר שהחכמה שאמרתי‬
‫מאמר רז״ל‪ .‬כל הזהיר בנר חנוכה הויין ליה בנים‬
‫לא חכמת המלאכה ]כי לשון חכמד‪ .‬כוללת‪ .‬כל‬
‫חכמים‪ .‬זהירות זו נראה שמדליקה בשמן זית‬
‫החכמות גם המלאכד‪ [,‬אלא ישכילו זאת שהיא התורה‬
‫כמ״ש מר״ן ז״ל‪ .‬וכמו שביארו רז״ל במ״א שאמרו‬
‫שנקראת זאת‪ .‬כמש״ה וזאת התורה וכו׳‪ .‬וזהו בשכר‬
‫על מאמר זה‪ .‬הה״ד ויקחו אליך שמן זית זך‪ .‬ופירשו‬
‫זהירות ימי הלידה‪ .‬אך בשכר זהירות ימי העמשה‪,‬‬
‫האחרונים ז״ל‪ ,‬שהכוונה דקשה להו לרז״ל דתיבת‬
‫יבינו לאחריתם דהיינו שיוסיפו חכמה על חכמתם עד‬
‫אליך מיותר‪ .‬והול״ל ויקחו שמן זית זך וכר להעלות‬
‫גדר שיקראו נבונים‪ ,‬דהוי יותר מן החכם וכמ״ש בשם‬
‫נר ת ™ ותול״מ‪ .‬לכן דרשוהו שבא לרמוז על זהירות‬
‫רש״י כנז׳‪ .‬ולפי תירוץ ראשון יש לפרש שכל ימיהם‬
‫נר חנוכה‪ .‬והכי פירושו‪ ,‬ויקחו אליך‪ .‬כלומר אם ירצו‬
‫שדו קיימים בצדקתם ובחכמתם‪ .‬וזה״ש יבינו לאחריתם‪.‬‬
‫ישראל שיקחו אליך‪ ,‬דהיינו שיהיו להם בנים כמותך‪.‬‬
‫לאחריתם דייקא כלומר אף באחרית ימיהם ]ולשון‬
‫שמן זית זך‪ ,‬יזהרו בשמן זית להדליק בו נר חנוכה‪.‬‬
‫יבינו דנקט לאו דוקא‪ .‬ולא כמ״ש לפי תירוץ ב׳‪[.‬‬
‫כן ראיתי מפורש כך ולא נשאר בזכרוני איה מקום‬
‫ואפשר לומר ג״כ‪ ,‬דזהו מה שרמזה התורה בפסוק‪.‬‬ ‫כבודו לציינו‪.‬‬
‫אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה‬ ‫וצריך להבין‪ .‬מאי מדד‪ ,‬כנגד מדה היא זו‪ .‬ואפשר‬
‫וכו׳‪ .‬ורצונו לומר אלה תולדות‪ ,‬הזהיר בנ״ח‪ .‬כי נח‪,‬‬ ‫לומר דלפי מה שכתבנו שד‪,‬זהירות על‬
‫ר״ת נר חנוכה‪ .‬איש צדיק‪ .‬וכפל תיבת נח‪ .‬לרמוז‬ ‫שמן זית אתי שפיר‪ ,‬שד‪,‬זהיר בנ״ח להדליקה בשמן‬
‫על זהירות ב׳ זמנים‪ .‬ימי הלידה וימי העמשד‪ ,‬כנז׳‪.‬‬ ‫זית שהוא עולה וצף על כל פני המשקין‪ .‬הויין לו בנים‬
‫וזהו ג״כ מד‪ ,‬שרמוז בטעם תביר שבא בתיבת צדיק‬ ‫חכמים שיזכו לכתר תורה‪ ,‬שד‪,‬וא עולה על כתר כד‪,‬ונד‪.‬‬
‫לעד לעולם וכנז׳ בתי׳ א׳‪ .‬וכפי תירוץ ב׳ יש לומר‬ ‫וכתר מלכות וכמו שדרשו בש״ס על פסוק בי מלכים‬
‫דהיינו דאמר תמים לרמוז שיוסיף הבן הזה חכמה‬ ‫ימלוכו וכר עש״ב‪ ,‬וד‪,‬וי שפיר מדה כנגד מדה‪ .‬אלא‬
‫על חכמה עד שיהיה שלם בחכמה‪] .‬ע״כ נמ״כ‪ .‬והנשאר‬ ‫דאכתי יש לדקדק‪ ,‬דד‪,‬תינה על מה שנזהר בנר חנוכה‬
‫בדף נקרע‪ .‬חע״ד‪[.‬‬ ‫בהיותו עודנו באבו ועתיד ללדת‪ .‬נותן לו הקב״ה שכר‬
‫מושלם שיוליד בנים חכמים‪ .‬אך כשיזקין ויעמוד מלדת‬
‫ועודנו מחזיק בתומתו להזהר בנ״ח‪ .‬מהו שכרו שיתן‬
‫ס י מ ן עו‬ ‫לו קב״ד‪ ,‬על מד‪ ,‬שהוא גזד‪,‬ר בימי הזקנד‪ ,,‬ואפשר‬
‫לתרץ‪ .‬והוא בד‪,‬קדים מ״ש בש״ס על פסוק ופחד יצחק‪,‬‬
‫קריאת הלל למי שאין לו מגילה‬
‫שד‪,‬קב״ד‪ ,‬אינו מאחד שמו על הצדיקים בחייהם לומר‬
‫נשאלתי מהו הדין במי שאין לו מגילה בפורים‪ ,‬אם‬ ‫ואלהי פלוני‪ ,‬משום שאינו מאמין בד‪,‬ם‪ .‬ושמא יחזרו‬
‫חובתו לקרות הלל או לא‪.‬‬ ‫לאחוריהם חלילה‪ ,‬כי האדם בחירי וכמו שמפורש‬
‫הנה מסתמיות דברי הטור ומר״ן סי׳ תרצ״ג ס״ג‬ ‫בכתוב הן בקדושיו לא יאמין וכר‪ .‬וכפי״ז יש לומר‬
‫וז״ל‪ .‬אין קורין בו הלל‪ .‬ולא חילקו בין יש לו‬ ‫דהזד‪,‬יר בנ״ח בהיותו מול ‪ ,T‬נותן שכרו בנים חכמים‪.‬‬
‫מגילה או לא‪ .‬מוכח דבכל אופן אין קורץ הלל‪ .‬ועי׳‬ ‫ובשביל מה שיזד‪,‬ר בעומדו מלדת‪ .‬יהיה מובטח בבניו‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ עז‬ ‫שמ״ש‬ ‫קטז‬
‫יותר‪ ,‬שהש״ם הקשה הלל נמי נימא נוסף על קריאת‬ ‫להברב״י סי׳ זה‪ ,‬שהביא דברי המאירי בפסקיו ריש‬
‫המגילה‪ .‬וד‪.‬שיב לו שאין רשות לו׳ הלל כלל‪ .‬דקריאתה‬ ‫סי׳ ט״ו שכתב דלטעם קריאתה זו הלילה‪ .‬אם אין לו‬
‫זו הלולה‪ .‬ר״ל שההלל שקבעו לר בפורים הוא קריאת‬ ‫מגילה יאמר הלל‪ .‬ולטעם אכתי עבדי אחשורוש אנן‪,‬‬
‫המגילה לבד‪ ,‬שד‪.‬וא הלל השייך לפורים‪ ,‬ולא הלל אחר‪.‬‬ ‫אף שאין לו מגילה לא יאמר הלל‪ ,‬וראשו! נר׳ יותר‬
‫וכיון שד‪.‬ד‪.‬לל של היום הוא קריאת המגילה לבד ותז‬ ‫עכ״ל‪ .‬וסיים הברכ״י דמסתמיות דברי הפום׳ מוכח‬
‫לא‪ ,‬ממילא אין לנו רשות אנחנו לבא לתקן דבר חדש‬ ‫דאין בו הלל לעולם מטעמא דרבא דאבתי עבדי‬
‫שלא תיקנו הא׳‪ ,‬ולומר שמי שאין לו מגילה שיקרא‬ ‫אחשורוש אגן‪ ,‬והלכתא כוותיה דהוא בתרא‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫הלל‪ ,‬שאין לו מקום כאן כלל‪ .‬ולא תיקנו רק קריאת‬ ‫וכן נר׳ מדברי הב״י שהביא ב׳ הטעמים‪ .‬מוכח דתייש‬
‫המגילה‪ ,‬לבד‪. ,‬וד‪.‬״ז דומה למי שנאנס ביו״ט ואין לו‬ ‫גם לטעמא דרבא מדהביא דבריו‪ ,‬ובפרט דנטפל לפרשם‬
‫ספר ללמוד הלל‪ ,‬ואינו יודע אותו בעל פה‪ .‬שאין לר‬ ‫ע״ש‪ .‬וסברא הוא‪ ,‬דמלבד שהוא בתרא וכמ״ש הברכ״י‪.‬‬
‫לומר דבר אחר‪ .‬וד‪.‬״ה בהלל של פורים שהוא קריאת‬ ‫עוד זאת טעמו מוסבר דאבתי עבדי אחשורוש אין‪,‬‬
‫המגילה‪ .‬אם אין לו מגילה הוא אנוס ופטור מכל‪.‬‬ ‫וא״א להתעלם ממנו‪.‬‬
‫ודברי הנציב הללו הם רק הרחבת דברים לדברי‬
‫עוד זאת‪ .‬כתב שם הברכ״י בשיורי ברכה‪ ,‬דאף לטעמו‬
‫הברכ״י ז״ל‪.‬‬
‫של הרמב״ם דקריאתה זו הלולה‪ ,‬לא יקרא הלל‬
‫ע ל ה בידינו להלכה‪ ,‬דכל הפוס׳ ח ח מהמאירי‪ .‬כולם‬
‫בברכה‪ ,‬אף שאין לו מגילה‪ .‬משום דקריאת הלל לא‬
‫סוברים דאין לו לומר הלל אפי׳ אין לו מגילה‪,‬‬
‫תקון‪ .‬ומאחר דלא תקון‪ .‬גם זה שאין לו מגילה אין לו‬
‫וד‪.‬ם הברכ״י זפמ״ג וח״ס והנציב‪ .‬ויסודם בדברי‬
‫לקרות ]הלל בברכה[ דלא פלוג רבנן ע״כ‪ .‬ולפקוצ״ד‬
‫הטור ומר״ן והמ״א ש־הביאו טעמא דרבא אכתי עבדי‬
‫דטעם זה דלא פלוג‪ ,‬יפטור אותו כל עיקר גם מקריאת‬
‫אחשורוש וכו׳ וחשו לו‪ ,‬ודאי שכך הלכה‪ .‬זהו הנלע״ד‪.‬‬
‫הלל לגמרי‪ .‬וכן משמע מדברי פמ״ג באשל אברהם‬
‫ודלא כמ״ש בילקוט יוסף הל׳ מקרא מגילה סעיף ט״ו‪,‬‬
‫אות ב׳‪,‬דלא יאמר לגמרי‪ .‬שכתב שגם המגן אברהם‬
‫דצריך לקרותו בלא ברכה‪ ,‬דליתא‪ .‬דכל הפוס׳ הנ״ל‬
‫לא הביא רק טעמא דרבא שהוא בתרא‪ ,‬וכוותיה נקטינן‪.‬‬
‫לא הצריכו לו׳ הלל אפי׳ בלא ברכה מטעם רבא הנ״ל‪,‬‬
‫ועוד סיים ומיהו י״ל דלא פלוג‪ .‬ר״ל וגם לדעת‬
‫דהוא הלכתא‪ .‬ורק בשיורי ברכה כתב דאפי׳ להרמב״ם‬
‫הרמב״ם שנתן טעם משום דקריאתה זו הלולה‪ ,‬אין‬
‫יקרא בלא ברכה‪ ,‬אבל בברכ״י כתב דד‪.‬לכתא כרבא‪,‬‬
‫לדקדק מזה‪ .‬דאם אין לו מגילה יאמר הלל‪ .‬די״ל דלא‬
‫ושלטעם זה אין לאומרו כלל‪ .‬וכדברי כל הסוס׳ שלא‬
‫פלוג רבנן בין יש לו לאין לו ע״ש‪.‬‬
‫הצריכו לאומרו כלל‪ .‬ובאמת גם לדעת הרמב״ם כיון‬
‫שהוא מטעם לא פלוג וכמ״ש השיורי ברכה‪ .‬א״כ למה‬ ‫גם הרב ח״ס חאו״ח סי׳ קצ״ב‪ ,‬הביא דברי הברכ״י‪.‬‬
‫צריך לאומרו כלל‪ .‬וכמ״ש הפמ״ג הנ״ל‪ .‬עכ״ם הרי‬ ‫גם פלפל בדברי המאירי ורצה ליישב דעתו ממה‬
‫גילה דעתו בברכ״י דהלכחא כרבא ואין לאומרו כלל‪.‬‬ ‫שהש״ס בעירובין הקשה בעניינו רק לרבה בר נחמן‬
‫ונמצא שכל הפום׳ שוים לענין הלכה‪ ,‬דאין לאומרו‬ ‫דקריאתה זו הלולה‪ ,‬ולא לרבא‪ .‬משמע דהלבתא כוותיה‪.‬‬
‫כלל‪ .‬ופוק חזי מאי עמא דבר‪ ,‬דמעולם לא ראינו ולא‬ ‫וסיים ומ״מ רוב ככל הפום׳ חולקים וכו׳ ולית הלכתא‬
‫שמענו למי שקרא הלל ביום פורים גם בלא ברכה‪.‬‬ ‫כוותיה‪.‬‬
‫זהו הנ״ל‪ .‬ולרח״ם בטבת התשנ״ב‪.‬‬
‫וכן ראיתי להנציב בהעמק שאלה שכתב‪ ,‬שכיון דלא‬
‫ס״ם‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫נתקן שוב אין לנו לתקן‪ .‬וכל מה שאמרו בגם׳‬
‫דקריאתה זו הלולה‪ .‬זהו הטעם מדוע מעיקרא לא‬
‫נתקן‪ .‬אולם אין ללמוד מכאן דמי שאין לו שיקרא‬
‫ס ימ ן עז‬ ‫עכ״ל‪ .‬וכתב כן כדי לפרש ולהרחיב את דברי השיורי‬
‫ברכה הנ״ל בדעת הרמב״ם‪ .‬והביא דבריו בס׳ פניני ים‬
‫קיפול טלית בשבת‬ ‫להר״מ בוחבוט שליט״א‪ .‬וכתב עליו שם בפניני ים‪,‬‬
‫להיות שאני רגיל לקפל טלית של שבת אחרי גמר‬ ‫דדבריו אינם מחוורים‪ .‬דודאי לא תקנו לו׳ הלל וכו׳‪.‬‬
‫התפלה כדי להניחה במקומד‪ .‬בבהכ״נ עד‬ ‫אולם ליכא למימר דהיתה תקנה שלא לומר הלל‬
‫שבת אחרת‪ .‬לכן שואלים הלכו בי‪ ,‬על מי אני סומך‪.‬‬ ‫במקום שאין לו מגילה‪ .‬והביא ראיה ממ״ש בש״ם‬
‫ותשובתי היתד‪ ,.‬שזהו מנהג עתיק במרוקו משנים‬ ‫אי הכי הלל נמי נימא‪ .‬ר״ל נוסף על המגילה‪ .‬וע״ז‬
‫קדמוניות‪ ,‬מדורי דורות‪ .‬שהכל מקפליו‬ ‫היתה התשובה‪ ,‬דקריאתה זו הלולה וכו׳‪ .‬אולם לא‬
‫הטלית חכמים ורבנים גדולים ופשוטי עם‪ .‬והוא נסמך‬ ‫מצינו בגמ׳ שהפקיעו חובת אמירת הלל עכ״ד‪.‬‬
‫על הכלבו שד‪.‬ביא הב״י וז״ל‪ .‬וכתוב בכלבו ועכשיו‬ ‫ולפקוצ״ד דברי הנציב חיים וקיימים‪ ,‬וכוונתו פשוטה‪,‬‬
‫שנהגו לקפל הכלים אפשר דקיפול דידן לא דמי‬ ‫דא״ץ שיתקנו בפירוש שלא לו׳ הלל גם‬
‫לקיפול שלהם שהיו קפדין מאד לפשט קמטין ולהניחד‬ ‫באין לו מגילה‪ ,‬אלא מכיון שלא אמרו בפי׳ לו׳ אותו‬
‫תחת המכבש‪ ,‬ולא כן אנחנו עושים עכ״ל‪ .‬מוכח‬ ‫במקום שאין מגילה רק תיקנו בסתם שלא לו׳ הלל‬
‫שד‪.‬מנד‪,‬ג הזה היד‪ ,‬קיים מימות הכלבו‪ .‬והוא מחזק‬ ‫בלי שום חילוק‪ .‬הרי זה מורד‪ .‬דהתיקון הוא שלא לומר‬
‫ומאשר אותו שאין בו חשש איסור כלל‪ .‬ודבריו אלו‬ ‫הלל בכל האופנים‪ .‬וד‪.‬דברים פשוטים‪ .‬רק שדימשיג לא‬
‫הביאם הברכ״י‪ ,‬וסיים עליהם‪ .‬וכ״כ האורחות חיים ע״ש‪.‬‬ ‫העמיק עיונו בזה‪ .‬ועוד נ״ל אני צעיר להרחיב הדברים‬
‫קיז‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי' עז‬ ‫שמ״ש‬
‫ועי' להרה״ג מוד‪,‬ר״י חזן זלד‪,‬״ד‪ ,‬בספרו יחוד‪ ,‬דעת‬ ‫ובספר שופריה דיוסף להרה״ג מהרי״ו בירדוגו ז״ל‬
‫ח״א סי׳ ל״א‪ ,‬שהוסיף להביא דברי ארץ חיים‬ ‫חאו״ח סי׳ כ״ה‪ .‬הביא זה משם ס' תפלת החדש‬
‫שהביא דברי הפום׳ הנ״ל‪ .‬וסיים שכן נוהגים אצלינו‬ ‫משם ם׳ מחזיק ברכה ננר׳ שהוא ט״ס‪ ,‬וצ״ל ברכ״י‪ .‬כי‬
‫לקפל הטלית כסדר קפולו הא׳‪ .‬ויתכן שהוא מנהג‬ ‫במחנ;״ר אין זכר לזה[ וסיים ע״ז וזכורני בשו״ת ב״י‬
‫קדום להתפשטות קבלת הוראות מר״ן ז״ל‪ .‬וכמ״ש‬ ‫של הרב במוהר״ר חיים טולידאנו זלה״ה‪ ,‬שכן העלה‬
‫בכללים סי׳ ה׳ עכ״ל‪ .‬ואני מאשר דבריו‪ .‬שכיון שהמנד״ג‬ ‫להתיר בפשיטות ע״כ‪ .‬וכ״כ משם מר זקנו הרה״ג‬
‫נתייסד ע״פ דברי הכלבו שהיה ק ‪T‬ם מר״ן והב״י‬ ‫מהרי״ע בירדוגו זצ״ל‪ ,‬מחבר ס׳ שופריה דיעקב‪ .‬ומשם‬
‫הביאו‪ .‬א״כ ודאי מנד‪,‬גינו נתייסד ע״פ דברי הכלבו‪.‬‬ ‫ספר כרם חמר למוהר״א אנקאוה ז״ל‪ .‬וכן דעת הרב‬
‫קודם שקבלו אבותי׳ עליהם ועל זרעם את דברי מר״ן‬ ‫ששאל אותו שם‪ ,‬מוהר״ר שלמה חלואה ז״ל‪ .‬והרב‬
‫הקדוש ז״ל‪ .‬וכבר כתב מר״ן בהקדמתו‪ ,‬דבמקומות‬ ‫כרס חמר הוסיף זז״ל ובפרט שלדעת האר״י‪ ,‬טלית‬
‫שיש להם מנהג‪ ,‬ישארו במנהגם ולא ישנו אותו‪.‬‬ ‫שאלנו מקופל צריך לנערו בבקר מן הקליפות הנאחזות‬
‫בו‪ .‬ויש בזה סכנה‪ .‬וחמירא סכנתא מאיסורא‪ ,‬ומצור‪.‬‬
‫רלן מד‪ ,‬שסיים שם במסקנתו בספרו יחוה דעת הנ״ל‪,‬‬
‫קעביד לקפלו שכן כתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם‪,‬‬
‫שאלד‪ ,‬שנהגו לקפלו יש להם על מה שיסמוכו‪,‬‬
‫ע״כ‪] .‬תהו כנגד אותם המתחסדים שאין מקפלין אותו‬
‫ומי שירצה להחמיר תע״ב‪ ,‬בזה אין דבריו נראים לי‪,‬‬
‫לגמרי[‪ .‬וד‪.‬רב מהרי״ו טולידאנו ז״ל כתב וז״ל‪ .‬ואנחנו‬
‫דאין זה חומרא‪ .‬וכבר כתבנו דהטלית מתקלקל ונמצא‬
‫ואבותינו נר״גנו‪ ,‬היתר בעצמינו לקפל הטלית בשבת‬
‫חומרו קולו‪ .‬ובפרט לדברי האר״י ז״ל‪ .‬והאמת הוא‬
‫כסדר קיפולו הא׳ אף שאין דעתינו ללובשו במנחה‬
‫דאין בזד‪ ,‬חשש כלל‪ .‬ואם אבותינו ז״ל המד‪ ,‬ראו את‬
‫ובדבר זה אין פו״פ ומצפצף עכל״ה‪.‬‬
‫ב׳ הסברות‪ .‬המרדכי ור‪,‬כל בו‪ .‬ועכ״ז בחרו בשיטת‬
‫הכל בו‪ .‬וד‪,‬ניחו סברת המרדכי‪ .‬הא ודאי שהמד‪ ,‬חקרו‬ ‫וא״כ תיסגי לן יקר סהדותא של כל הפוסקים הנ״ל‪,‬‬
‫ודרשו וראו ששיטד‪ ,‬זו היא יותר מעולה מם׳ המרדכי‪,‬‬ ‫לחזק את מנד‪.‬גינו יתד בל תמוט לקפל כרגיל‬
‫‪,T‬לכו אחריד‪ .,‬וא״כ אין לנו לתת עצה לשנות ולו׳‬ ‫בלי שדם חשש ספק אף שמר״ן ז״ל בסי׳ ש״ב ס״ג‪,‬‬
‫תע״ב‪ ,‬דאדרבה אין טוב לשנות‪ ,‬ואל תטוש תורת אמך‬ ‫בחר בשיטת המרדכי שכתב לקפל טלית שלא כדרך‬
‫כתיב‪ .‬ובודאי שטעמם נכון לפניהם כמ״ש יפד‪ ,‬ללב‪.‬‬ ‫קפולו הא׳‪ .‬וכתב שנראין דבריו ע״ש‪ .‬מנהגינו הוא‬
‫עתיק יומין מימות הכלבו‪ ,‬ויש לו יסוד גדול לסמוך‬
‫וג ם מטעם טירחא אין כאן כלל‪ ,‬וברגע אחד נגמר‬
‫עליו‪.‬‬
‫הקיפול‪ .‬ושלא כדרך קיפולו יקח זמן יותר‬
‫והוסיף שם בספר שופריה דיוסף‪ ,‬להביא ראיה לחזק‬
‫וטידחא יותר‪ .‬ובזה יצאנו גם ידי טעם הטירחא‪ ,‬שד‪,‬ביא‬
‫המנהג מדברי הרמב״ם פכ״ב מד‪.‬לכות שבת‬
‫הערה״ש אות יו״ד‪.‬‬
‫הלכה כ״ב שגם הוא נר׳ מדבריו כדעת הכלבו וז״ל‪.‬‬
‫ו שור להראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‪ ,‬בספרו יחוה‬ ‫וכן אין מקפלץ הבגדים בשבת כדרך שעושין בחול‬
‫דעת ח״ב סי׳ מ׳‪ ,‬שהאריך למעניתו לד‪,‬ביא‬ ‫בבגדים כשיכבסו אותם וכו׳ ע״כ‪ .‬משמע דדוקא אם‬
‫כדרכו בקדש כל הנאמר בענין לא הניח פינה‪ .‬ושם‬ ‫מקפלים ומתקנם כמעשד‪.‬ו בחול אחר כיבוס בגדים‪,‬‬
‫הביא כל דברי היפר‪ ,‬ללב בשלימותם‪ ,‬דברים מאירים‬ ‫דד‪,‬יינו לפושטם על הקרקע וכו׳ בלי להניח שום קמט‬
‫ומזהירים‪ ,‬שזה הקיפול מעשה הדיוט הוא‪T ,‬ומד‪ ,‬לקשר‬ ‫בהם כלל‪ .‬אבל אם הקיפול הוא כלאחר יד דלא קפדי‬
‫שאינו של אומן ואינו של קיימא שמותר לקשת לכתחי׳‬ ‫עליו כ״כ לתקנו תיקון גמור וכו׳ ובאדם אחד‪ .‬ודאי‬
‫וכ״ש בטליתות של מצוד‪ .,‬וה״נ הטלית שמניחו משבת‬ ‫גם הרמב״ם ירדד‪ ,‬דשרי לקפלו אפי׳ לצורך יום חול‬
‫לשבת שהקיפול הוא ה ‪T‬ור מצוד‪ ,‬שאם לא יקפלנו‬ ‫ע״כ ע״ש‪.‬‬
‫מתקלקל ומתקמט וכר ע״ש‪ .‬גם ראיתי שם שכן היא‬ ‫ומה נעמו דברי היפד‪ ,‬ללב הביאם כף החיים אות‬
‫דעת ר׳ אליד‪,‬ו חמוי בספר פד‪ ,‬אליד‪,‬ו דף קכ״ה‪,‬‬ ‫ל״ב‪ ,‬דהקיפול משבת לשבת הוא ד‪T ,‬ור מצוה‬
‫שאם לא יקפלנו ‪ to‬מתקלקל‪ .‬ואם בכל שבת ישנה‬
‫ר ק אני תמה על מד‪ ,‬שראיתי שם משם הרב בך‬
‫מקיפול ש ‪.T‬יה בו‪ ,‬תיקונו הוא קלקולו‪ .‬דמיחזי כמנומר‬
‫איש חי בפ׳ ויחי אות י״ג שד‪,‬נוהגים לקפל‬
‫ומתקלקל ה ‪T‬ור הטלית‪ ,‬וכתוב זה אלי ואנוד‪,‬ו‪ .‬התנאה‬
‫הטלית כסדר קפולו וסומכים על סברת הכלבו‪ ,‬לא יפה‬
‫לפניו במצות‪ .‬טלית נאה וכו׳‪ .‬וכן המנהג פשוט וכו׳‬
‫עושין‪ ,‬שד‪,‬רי מר״ן הש״ע וכל הפוס׳ לא ניחא להר‬
‫לקפל הטלית בשבת בפני גדולים ואין פו״ם וכו׳ עכ״ד‪,‬‬
‫סברא זו ע״כ‪ ,‬והוא תמוה‪ .‬וכי לסמוך על הכלבו‪,‬‬
‫וד‪,‬ם דברים מוסברים ומושכלים ואמתיים‪.‬‬
‫מילתא זדטרא היא‪ ,‬שכתב ועכשיו נהגו העולם לקפל‪,‬‬
‫דקיפול דידן לאו כקיפול ד ‪T‬ד‪,‬ו‪ .‬ואם מר״ן ז״ל העלה‬ ‫ו ה כ ף החיים סיים‪ .‬ונר׳ דהכל לפי הטלית‪ ,‬דאם‬
‫אותה על ספרו הב״י והוא מע ‪ T‬שנהגו העולם‪ ,‬ודאי‬ ‫מתקלקל הידורו אם ישנה קיפולו הא׳ יש‬
‫שכוונתו דאם יש מי שנוהג כן‪ ,‬ודאי יש לו על מי‬ ‫להתיר כמ״ש היפ״ל‪ .‬ואם אינו מתקלקל יש להחמיר‬
‫לסמוך‪ .‬וכ״כ הבאה״ג אות ז׳ וז״ל ועוד כתב הב״י‬ ‫לקפלו שלא כדרך קיפולו הא׳ עכ״ל‪ .‬ולפקוצ״ד דאין‬
‫בשם הכל בו טעם למקום שנד‪,‬גו בו היתר ע״כ‪ .‬א״כ‬ ‫בזד‪ ,‬ספק ותנאי‪ ,‬ד ‪T‬אי מתקלקל ד‪T ,‬ורו‪ .‬ועם הזמן‬
‫ודאי דיפה ויפה הם עושים‪ ,‬והוא מנהג עתיק ק ‪ T‬ם‬ ‫יהיה כמו סמרטוט‪ .‬וכדברי היפ״ל הסתומים דקאי אכל‬
‫זמן מר״ן הב״י‪ .‬וא״כ אין לנו לשנות מנהנינו העתיק‬ ‫הבגדים‪ .‬ובפרט לאותם אנשים המחמירין יותר שלא‬
‫שנהגו בו כמה דורות‪ .‬גם הראש״ל שליט״א סיים‪,‬‬ ‫לקפל אותו לגמרי‪ ,‬שמאבד צורתו ‪,T‬ידורו הטוב‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ עח‬ ‫שמ״ש‬ ‫קיח‬
‫יוסף סק״ד כתב וז״ל‪ .‬כבר נתבאר שפשט המנר‪,‬ג‬ ‫והנוהגים להתיר כסדר קיפולו ד‪,‬א׳‪ ,‬יש לד‪,‬ם על מד‪,‬‬
‫כסברת יתגאונים‪ ,‬ורק ע״ד חומרא וחסשות טוב ונכון‬ ‫שיסמוכו‪.‬‬
‫להחמיר כדעת ר״ת ■וכר עכל״ה‪ .‬הרי שהוא בעצמו‬ ‫ועי' בספר השמים החדשים חאו״ח סי׳ ל״ב‪ .‬ויש שם‬
‫כתב שלא כדברי הרב מו״א שליט״א שם׳ שאין זה‬ ‫ט״ס הניכר‪ .‬ובמקום הכלבי צ״ל המרדכי‪ ,‬וזה‬
‫ממרת חסידות‪ ,‬אלא חובר‪ ,‬לח׳ועו לאיסור סקלה‪ ,‬ע״ש‪.‬‬ ‫ברור‪ .‬אך מ״ש שס לתמוד‪ ,‬על המנהג שלנו‪ ,‬דהוי‬
‫ג ם מד‪ ,‬שד‪,‬רע ‪p‬ז העולם על מד‪ ,‬שכתבתי על שיטת‬ ‫מצוד‪ ,‬הבאה בעבירד‪ .,‬אבל אמרו מוטב שירדו שוגגין‬
‫ר״ת שד‪,‬יא כנגד ד‪.‬מציאוית‪ ,‬ושאין אנו רשאים לכתוב‬ ‫ע״ש‪ .‬כבר נתבאר דמנהגינו יש לו יסוד חזק מדברי‬
‫כן על ראשונים כמלאכים עכל״ד‪ .,‬הנד‪ .‬מלבד מה שאין‬ ‫הכל בו‪ .‬וכמעט בכל העולם נהגו כמרוקו כמו שתראה‬
‫אני הראשון שסתרתי דברי ר״ת‪ .‬עוד זאת אני רואה‬ ‫בכל א׳ מד‪,‬פום' הנ״ל‪ ,‬מעיד על מנהג מקומו שהם‬
‫שלא כירן יפר‪ ,‬בדברי‪ ,‬שלא באתי אלא לתת טעם‬ ‫מקפלים טליתות בשבת כסדר קפולו הא׳‪.‬‬
‫לאבותינו ורבותינו שלא רצו בשיטת ר״ת ובחרו‬ ‫באופן שאין לנו שום טעם לשנות מנד‪,‬גינו העתיק‪,‬‬
‫בשיטת הגאונים‪ ,‬ואמרתי הטעם משום דכפי האמת‬ ‫העומד על בסיס חזק‪ .‬וד‪,‬וא יותר טוב מלעשות‬
‫המציאות מכחשת את זד״ התחשך יכסר‪ ,‬ארץ‪ .‬ודגתוב‬ ‫שלא כדרך קיפולו הא׳‪ .‬וכך היתה דעת קדמונינו ז״ל‬
‫אומר ‪:‬תשת חשך ויד‪,‬י לליו^ וגם יש בר‪ ,‬דברים‬ ‫שבחרו בזה וכמש״ל‪ ,‬זהו הנ״ל‪ .‬החו״פ בטבת תשנ״ב‬
‫שטחרידים הלב לעשות כל המלאכות ליל שבת כל‬ ‫לפ״ק‪.‬‬
‫הג׳ מילין ורביע‪ .‬וגם ל מ ל ביום שב״ק קטן שנולד‬ ‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫ליל מוצאי שב״ק בג׳ מילין ורביע‪ .‬ואמרתי שמטעם‬
‫זד‪ ,‬לא בחרו בשיטת ר׳׳׳ת ונשארו במנהגם הא׳‪ .‬וכבר‬ ‫ס י מ ן עח‬
‫קדמוני שרים הפוס׳ הא׳ מד‪,‬ר״ם אלשקר בתשובתו‬ ‫בין השמשות‬
‫בדברים חדים ביותר שאני ודאי לא אוכל לבטא אותם‬ ‫ב ענין בין השמשות לגבי שבת‪ ,‬הארכתי בזד‪ ,‬בספרי‬
‫על ר״ת‪ .‬עי׳ בם׳ פקודת אלעזר שהביא דבריו בשלימוח‪.‬‬ ‫תםואות שמ״ש חיו״ד סי׳ צ״ב‪ .‬ובספרי שמ״ש‬
‫ושם כתב שדבר ז!ד‪ ,‬הדעזו ר״ת מתוך פלפולו לתרץ‬ ‫ומגן ח״א סי׳ ה׳‪ .‬דאנן קי״ל כדעת ■הגאונים שבד‪,‬״ש‬
‫קושיא אחת בדברי!‪,‬ם בעלמא בלי יסוד‪ ,‬דודאי א״א‬ ‫מתחיל תיכף לר‪■,‬שקיעה שאין השמש נראית על הארץ‪.‬‬
‫שנעלם מכל גאוני עולם אשר מעולם עד ר״ת קו׳‬ ‫וי״ג מינוטין וחצי כולם נקראים ביד‪,‬״ש‪ ,‬ואח״כ מתחיל‬
‫דר״י אר״י שנתגלתה לר״ת וכו׳ ולא אישתמיט חד‬ ‫ליל שבת‪ .‬עש״ב וברוחב‪.‬‬
‫מכל הא׳ שקדמו לר״ת לו׳ יתה‪ .‬ואדרבה חזינן דמחר‬ ‫ובספרי שמ״ש ומגן שם‪ ,‬נטיתי מדברי הראש״ל‬
‫ליד‪ ,‬אמוחא והרסו יסוד בניינו גדולי הא׳ זכר קדושים‬ ‫הגר״ע יוסף שליט״א‪ ,‬שכתב שיש לנד׳וג‬
‫ואדירים‪ ,‬וכ״ש דקושיא דר״י לאו קושיא היא וכו׳‪.‬‬ ‫במוצאי שבת כר״ת‪ .‬ושאין זד‪ ,‬מטרת חסידומ אלא‬
‫גם איכא למימר דר״י בילדותו בפסחים סבר כחכמי‬ ‫חובר‪ ,‬קדושה לחוש לאיסור סקילה ע״כ‪ .‬ואמרתי דכפי‬
‫ישראל‪ .‬ובזקנותו סבר כחכמי או״ר‪ ,‬שהודו חכמים‬ ‫האמת אין לחוש לחשש סקילד‪ ,‬כיון שאנו נוהגיס‬
‫לדבריהם עפל״ה‪.‬‬ ‫כתגאונים כקולו והומרו‪ .‬וכן עמא דבר לעשות הבדלה‬
‫ג ם הרב פקודת אלעזר גופיה‪ ,‬הביא דעת ר״ת בענין‬ ‫בבהכ״נ ומרליקין נרות קודם בד‪,‬״ש דר״ת !ואין פו״פ‪.‬‬
‫ב׳ שקיעות‪ .‬והאר ‪ T‬לוד‪,‬קש‪ 0‬ת על דבריו בדף פ״ו‬ ‫והבאתי רא ‪ ,T‬מדברי מר״ן שפסק כר״ת כקולו והומרו‪.‬‬
‫משים מ״ך‪ ,‬מן המציאות‪ .‬וסיים ויש עוד דקדוקים הרבה‬ ‫ולדעתו מותר לעשות כל המלאכות ב ל ל שבת קודם‬
‫עד אין מספר לסברא זו‪ .‬ולא אטריח על הקורא יותר‬ ‫בה״ש דר״וב וכן ביום שבת בערב‪ .‬מי שנולד קודם‬
‫קושיות ותמיהות‪ .‬אכן אבטיח לו כי א״א לפרש סברא‬ ‫בה״יש דר״ת יש למולו בשבת ל א השש לאיסור‬
‫זו ע״פ המציאות והאמ‪.‬ת‪ .‬וכל רואי השמש יודו בזד‪,‬‬ ‫סקילד‪ .,‬ולכן אמרתי דד‪,‬מחמיר יחמיר לעצמו‪ .‬אבל לא‬
‫ופו׳‪ ,‬ע״כ‪ .‬גם שם כדף פ״ד וז״ל ובשביל סתירה זו‬ ‫להפחיד בני אדם שיש בזה שום ספק סקילר‪ ,,‬בך היו‬
‫לא גניח האמת המתברר בראיות ומופתים שמ ‪ T‬אחר‪.‬‬ ‫דברי שם‪.‬‬
‫השקיעד‪ ,‬מתחיל בד‪,‬״ש וכר‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫הן היום הופיע ספר ילקוט יוסף ח״ד‪ .‬ושם בסי׳ רצ״ג‬
‫עו ד שם משם המ״ד לתרץ קו׳ התום׳ דר״י אדר״י‪.‬‬ ‫האדיר בזד‪ ,‬לתרץ דברי הרד‪,‬״ג מר אביו שליט״א‬
‫וד‪,‬וא דמ״ש משקיעת החמד‪ ,‬עד צר‪.‬״כ ד׳ מילין‪,‬‬ ‫וכתב שגם מר אביו לא כתב למחות בנוד‪,‬גים להקל‬
‫אין כוונתו על תחי׳ צד‪,‬״כ‪ ,‬אלא עד זמן שיצאו כל‬ ‫ח״ו‪ .‬אלא כתב שראוי ונכון לכל ירא ה׳ להחמיר וחובה‬
‫הכוכבים שלא נראים ברקיע השמים עוד ניצוצי חמה‬ ‫קדושה היא‪ ,‬ואין זה מלשון חיוב עפד‪,‬״ד דוקא‪ ,‬עכל״ה‪.‬‬
‫וסבר עד ועד בכלל וכו׳ ולא שכוונתו שאינו לילה‬ ‫ועוד האריך ע״ש‪ .‬והגר‪ ,‬למרות אר״בתי אותו‪ ,‬אני רואה‬
‫בדיני תוד‪,‬״ק ע״ם ד׳ מילין‪ .‬הס מלהזכיר שזהו כוונת‬ ‫שרק אוהב לטעון‪ ,‬ומילא כמד‪ ,‬דפים בחגם‪ ,‬שלהדיא‬
‫ר' יד‪,‬ודה כי ודאי כ״ע מהרים כיון שנראים ג׳ כוכבים‬ ‫כתב מר אביו שליט״א שאין זר‪ .‬ממרת חסידות אלא‬
‫ודאי הוא לילד‪ ,‬בדיני תוה״ק‪ .‬אך כוונתו שכל משד‬ ‫חובר‪ ,‬קדדשד‪ .‬לחוש לאיסור סקילה‪ .‬וע״ז היו דברי‬
‫הזמן השחר וד‪,‬נשף הוא בכלל היום לצאת לדרך‪ ,‬ולא‬ ‫שאין לחוש לאיסור סקילר‪ .,‬ומי שירצד‪ ,‬להחמיר יחמיר‬
‫אמר שהשקיעו‪ ,‬עד הלילד‪ ,‬מהלך ד׳ מילין כי ודאי‬ ‫לעצמו חומרא בעלמא‪ ,‬ולא מחשש סקילה‪ ,‬ראם יש‬
‫לילד‪ ,‬הוא קודם זמן הרבה וכר‪ ,‬עש״ב‪ .‬הרי שהשיא‬ ‫באמת חשש סקילת היה ראוי לד‪,‬זעיק ולהתריע על זד‪,‬‬
‫דברי ר׳ יהודד‪ ,‬שאמר ד׳ מילין‪ ,‬לענץ אחר שהוא בכלל‬ ‫ולקבוע הלכה להחמ״ר‪ ,‬דמי זר‪ ,‬יהיה לו רשות ליכגס‬
‫היום לצאת לדרך‪ ,‬ולא לענין דיני התורה ע״ש‪.‬‬ ‫לספק סקילד‪ .,‬והתימד‪ ,‬ד‪,‬גדולר‪ ,‬שאיהו גופיד‪ ,‬שם בילקוט‬
‫לויט‬ ‫ומגן‬ ‫חאו״ח סי׳ עח‬ ‫שמ״ש‬
‫ולכן אין לו להרעיש העולם על מגן‪ .‬ואין מקום‬ ‫אתה תאד‪ .‬כמד‪ .‬הרחיקו רבותינו שיטת ר״ת שכולה‬
‫לתוכחתו‪ .‬וכל מד‪ ,‬שכתבתי הוא לחת טעם למד‪ ,‬בחרו‬ ‫‪1‬אה מכח קושיא‪ ,‬וטרחז לתרצה באופנים שונים‬
‫אבותינו להשאר במנד‪,‬גם ולא הלכו אחרי מר״ן ז״ל‪,‬‬ ‫כדי להתאום עם המציאות‪ .‬ואנו מה אנו ומה כחינו‬
‫לסתור דברי ר״ת‪ .‬רק אוחזים בכנף אבותינו הקדושים‬
‫וא׳׳כ הדרן למילתין שאין לחוש בזד‪ ,‬לחשש סקילה‪.‬‬
‫שד‪.‬מה דחו את דבריו‪ .‬ואנחנו רק נוגעים בקצה המטה‬
‫ואם ד‪ ,T ,‬כך‪ ,‬היינו מחמירין בנולד ליל שבת‬
‫לתת טעם למנהגינו שהולכים אחר הגאונים‪ ,‬ולא‬
‫תוך ג׳ מילין ורביע‪ ,‬שלא למולו בשבת‪ ,‬מחשש סקילה‪.‬‬
‫הולכים אחרי מר״ן שקבלנו הוראותיו וד‪,‬וא פסק כר״ת‪.‬‬
‫וד‪,‬יינו מניחין אותו עד יום א׳ מספק‪ .‬כמו בבל ספק‬
‫מל ה שאנו חחין עד יו״א‪ .‬וגם אם יש יו״ט אחרי‬
‫ג ם סד‪ .‬שכתב בילקוט יוסף שם וז״ל ומד‪ .‬גם שמד‪.‬ר״י‬
‫שבת‪ ,‬דוחין את המילה עד אחרי יו״ט ב׳ של גליות‪,‬‬
‫נבון ומר״ן הח ‪r‬״א כתבו הטעם שלא עושין בזה‬
‫כדי שלא ליכנס בספק‪ .‬ואין חוששין לספק מילד‪ ,‬שלא‬
‫כדעת מר״ן הש״ע‪ ,‬משום שבן נתפשט המנד‪.‬ג בירושלים‬
‫בזמנד‪ ,.‬דאין בזה איסור כ״כ לגבי איסור שבת שיש‬
‫‪,‬וחברון מזמן גאוני הדורות שלפני דודינו וכדעת‬
‫בו ספק סקלה‪ .‬ובאמת למחמירין אלו איך לא חוששין‬
‫הגאונים‪ ,‬ולא כתבו הטעם כפי שחילק בשו׳׳ת שמ״ש‬
‫לחשש סקילד‪ ,‬למול בשבו^ אלא ודאי דחשש זה אין‬
‫ומגן שם וכר‪■ .‬ופוק חזי במנר‪.‬ג הכפרות וכו׳‪ .‬וא״כ‬
‫לנו כלל‪ ,‬שאנו קבלנו דעת הגאונים לקולו ולחומרו‪.‬‬
‫ה׳‪ .T‬בנד״ד שהמנהג נתפשט כמנהג הגאונים‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ורק משום חומרא בעלמא ׳וחסידות‪ .‬שאין יוצא ממנה‬
‫שום מסשול‪ .‬למי שמתנד‪.‬ג בחסידות‪ ,‬יכול להחמיר‬
‫והנה כתב כ‪ '7‬זד״ מפני שלא הבין דברי‪ ,‬או מחמת‬
‫במוצאי שב״ק‪ ,‬כר״ת בדבר שאין בו שום חשש‪ .‬וכדברי‬
‫שרוצה להרבות בקושיות לא נתן לב לדברי‪,‬‬
‫ממש בספר ישמ״ש ומגן הנ״ל‪ .‬והנך דואה שכל מה‬
‫שאני הוא הראשון שד‪.‬באתי בספרי שמ״ש ומגן שם‬
‫שד‪,‬ביא מהגר״ח אבלעפיא ז״ל‪ .‬שהמיקל במוצאי שבת‬
‫דף י״א ד״ה וכבר בא חכם וסו׳‪ .‬שזהו אחד מדברים‬
‫נכנס באיסור סקילה‪ ,‬דלפי מנד‪,‬גיגו אינו כן‪ ,‬ואין שום‬
‫שלא קבלו אבותינו דעת מר״ן ז״ל ונשארו ודאי‬
‫חשש מאיסור סקילה כלל יוכמ״ש‪.‬‬
‫במנהגם הא' כסברת ‪.‬הגאתים‪ .‬כמ״ש הבקש שלמה‬
‫אבן דנאן זצ״ל‪ ,‬וכתבתי שכן כתב מד‪.‬ר״י גבון והחיד״א‬
‫ג ם מד‪ ,‬שאמרו דמר״ן היד‪ ,‬בא״י וסבר כר״א‪ .‬הנה‬
‫]שמהם הביא הילקוט יוסף[ וכתבתי שגם בא״י נוהגים‬
‫לדעתו יש לתרץ שהוא סובר בדברי ר״ת‪ ,‬שאף ג׳‬
‫כחגאונים יוכו׳ ע״ש שמבואר ומפורש כל זה בדברי שם‪.‬‬
‫כוכבים הנראים בלילה חשיב להם יום עד שיעברו‬
‫ד׳ מילין זכמש״ל‪ .‬אף שאין דה מוסבר כלל‪ .‬אבל‬
‫אמנם סתבתי דלמד‪ .‬אבו״ר נ״ן עצמם נשארו במנד‪.‬גם‬
‫להגאונים לא סוברים כמר״ן בזה ל א כר״ת‪ .‬ובאמת‬
‫!ולא הלכו אחרי מר״ן ז״ל‪ ,‬ככל הדינים שקבלו‬
‫שעל מר״ן ז״ל יש לתמוד‪ ,‬איך רצד‪ ,‬לשנות מנהג‬
‫עליהם דעתו וחזרו ממנהגם‪ .‬וכמו שהכרחתי דברי שם‬
‫ירושלים‪.‬‬
‫בסוף דף י״א ובדף י״ב ע״ש‪ .‬ואמרתי שד‪.‬טעם הוא‬
‫באופן שא״א להכחיש ששיטת ר״ת‪ .‬עם כל התירוצים‬ ‫שד‪.‬מד״ ראו דברי מר״ן ז״ל שפסק כר״ת‪ ,‬הם נגד‬
‫הדחוקים שנאמרו בה ל ה ע ^ ד‪ ,‬בדוחק‪ ,‬היא‬ ‫המציאות וכו׳ שכל העולם יעידון יגידון שד‪.‬וא לילה‬
‫כנגד המציאות‪ .‬ורק לכבוד מר״ן שפסק כוותיה‪ .‬מי‬ ‫וכו׳ סמו שד‪.‬אריכו בזד‪ ,‬מהר״ם אלשקר וסיעתיה‪ .‬ורק‬
‫שרוצה להחמיר‪ ,‬יחמיר לעצמו רק במוצאי שב״ק‪ ,‬שאיו‬ ‫אני באתי בקיצור נמרץ בדבר הנגלד‪ ,.‬וא״כ אין לו‬
‫שדם חשש להיסיף זמן מד‪ .‬ואז יבדיל‪] .‬ובתוך שב״ק‬ ‫להתרעם בדבר שד‪.‬וא אמת‪ .‬ולפי דעת הגאונים דקי״ל‬
‫אין לד״חמיר ואין לחוש גם לאיסור סקילד‪ .‬וכמ״ש[‪.‬‬ ‫כוותייהו‪.‬‬
‫אבל לא יראד‪ ,‬ולא יביט בעין דעה‪ ,‬על אחרים המקילין‪,‬‬
‫ויחשוב ח״ו שאינם חוששין לאיסור סקילה‪ .‬וכל דברינו‬ ‫ומה שתירץ‪ ,‬דאין זה נגד המציאות‪ .‬דאפשר שהוא‬
‫שכתבנו בשמ״ש ומגן הנ״ל‪ ,‬לא נפל מר‪.‬ם שערה ארצה‪.‬‬ ‫זמן יציאת ג׳ כוכבים בינונים‪ .‬וד‪,‬רי אין אנו‬
‫בקיאין בזה‪ .‬וההולך בשטח פתוח כמו בשדות יראה‬
‫ג ם יש לי תמיהד‪ ,‬רבתי על כת״ר‪ ,‬דמתחל הוא‬ ‫גם לאחר שעד‪ .‬מד‪.‬שקיעה שעדיין לא החשיך היום‬
‫לתמוד‪ ,‬ככל מד‪ ,‬שאמר הרה״ג מר אביו הראש״ל‬ ‫לגמרי וכו׳ ע״כ‪ .‬כל זה וכיוצא בזה‪ ,‬אמרו הפוסקים‪.‬‬
‫שליט״א‪ .‬ואח״ב אז אומר גם הרב מו״א העיר וכו׳‪.‬‬ ‫עי׳ בספר בקש של!מד‪ ,‬סי׳ כ׳׳זז‪ .‬ובם׳ פקודת אלעזר‬
‫ונהפוך הוא‪ ,‬שכברר הרב סר אביו שליט״א‪ .‬הוא‬ ‫דף פ״ו ע״ד‪ ,‬דאף שד‪.‬ודו חכמים לאוה״ע דאין החמה‬
‫הראשון שהעיר‪ .‬ולו נאה לד״עיר‪ .‬חהול״ל סתם בשם‬ ‫הולכת אחר הכיפה‪ .‬עכ״ז לענין הדין סובר ר״ת דצריך‬
‫מר אביו שהעיר‪ ,‬ותול״ט‪ .‬וגם הרב מר אביו העיר‬ ‫ג׳ מילין ורביע‪ .‬ואחר זה אז !מגיע בין השמשות ע״ש‪.‬‬
‫בדרכי נוע׳ם ■ולא אמר שהדברים תמוהים מאד‪ .‬משום‬ ‫אבל כל זד‪ ,‬רק בדחיק ורחיק ואתי מרחיק‪ ,‬כדי להליץ‬
‫ש ‪T‬ע שהגאונים שחלקים על ר״ת יש בדבריד‪,‬ם טעם‬ ‫ימעט מזער על ר״ת שד‪,‬וא סובר כך‪ .‬אע״פ שהוא נגד‬
‫ודעת‪ ,‬וא״א לו׳ שדבריהם תמוד‪,‬ים מאד‪ ,‬וד‪,‬ם קדמו‬ ‫השכל וד‪,‬מציאות‪ ,‬משום כבודו דחקו עצמם למצוא לו‬
‫לר״ת‪ .‬והעולם הולך אחרידס‪ .‬וגם הוא כבוד הרב‬ ‫פתח שהוא סובר כך‪ .‬או למי שד‪,‬ם סוברים כוותיה‪,‬‬
‫שליט״א הולך אחריהם‪ ,‬ולא חושש לאיסור סקילה דמי‬ ‫נותנים לו טעם‪ .‬אבל הגאונים ואנו אחר ‪,T‬ם לא רוצים‬
‫שנולד בליל שבת תוך ג׳ מילין ורביע‪ ,‬שלא למולו‬ ‫בדוחקים אלו ופסקו היפך ממנו‪ ,‬משום שכפי האמת‬
‫בשבת וכמש״ל‪ .‬ולכן אין מק׳ום כלל לתוכחתו שלא‬ ‫בש״ס לא אמרו שצריך ג׳ כוכבים שיראו אחר ד׳ מילין‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ פ‬ ‫שמ״ש‬ ‫קב‬
‫מצינו בישול בכ״ש אלא במלח לחד לישנא בש״ם‬ ‫לכתוב פן על דעת ר״ת‪ ,‬שכבר קדמוני שרים‪ .‬ואני‬
‫ולא מידי אחרינא ע״כ‪ ,‬וכ״כ המ״א סקי״ט דכן‬ ‫רק הבאתי קצת ■מדברידט וכמש״ל‪ .‬ועכ״פ את והב‬
‫משמעות דברי מר״ן‪ ,‬וגם בדעת הר״א ממיץ עצמו‬ ‫בסופה‪ ,‬ואין אני רק כמוכיח מאהבת‪ ,‬זהו הנ״ל‪ .‬לחזק‬
‫יש מחלוקת בב״י‪ ,‬ששם הביא משם הסמ״ק שגם הר״א‬ ‫דברי בס׳ שמ״ש ומגן ח״א‪ .‬וצדי״מ וימ״ן‪ .‬החו״ם‬
‫ממת לא אסר ליתן פת אלא בכלי א׳ בעודו רותח‪,‬‬ ‫ירושלים עיה״ק בר״ח שבט תשנ״ב לפ״ק‪.‬‬
‫גם הביא דברי ההגהות פ״ט שהביאו דברי הרא״ם‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫וסמ״ג דאפי׳ בכ״ש אסור‪ ,‬וכתב הב״י ושם מבואר‬
‫דלא אסר רא״ם ליתן פת לתוך כ״ש מן הדין וכו׳‬
‫ע״ש‪ ,‬ועוד יותר מזה שראבי״ה חולק על הרא״ם ומתיר‬
‫לתת פת אפי׳ בכלי ראשון‪ ,‬דאין בישול אחר אפיה‪,‬‬ ‫ס י מ ן עט‬
‫ובשביל כל זה הביא מר״ן ז״ל דברי הרא״ם בלשון‬ ‫כלי שני בקלי הבישול‬ ‫‪-‬‬
‫יש מי שאומר‪ ,‬וסיים ויש מתירין‪ ,‬שכיוון לפסוק הלכה‬
‫כיש בתרא כ ‪T‬זע‪ ,‬ועי׳ בחידושי הגהות שעל הטור‬ ‫לכבוד ‪T‬ידינו האי גברא רבא‪ ,‬שר הצבא׳ דכיילי‬
‫אות ג׳ שכתב ג״ב בדעת הטור דס״ל דכ״ש אינו‬ ‫ליה בקבא רבא‪ ,‬הגאון הגדול המפורסם לתהלה‬
‫מבשל לעולם וליכא שום דבר שמתבשל בכ״ש ע״ש‪,‬‬ ‫בספריו המרובים‪ ,‬המצויינים בהלכה‪,‬‬
‫ואתי כמ״ש המפרשים בדברי יש מתירין שהביא מר״ן‬ ‫מוהר״ר אליעזר יהודה וואלדינברג שליט״א‪' .‬‬
‫ז״ל‪ ,‬וע״ז סומכים כל העולם שעושין טי בשב״ק ע״י‬ ‫השלום והברבה‪ ,‬לריכא ובר דיכא‪ ,‬ולכל הסובבים‬
‫כלי שני‪ ,‬ואני הוספתי שטוב לעשות עירוי מכלי שני‬ ‫הודו העי״א‪.‬‬
‫כדברי הפמ״ג‪ ,‬עי׳ בספר תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳‬ ‫רב גדול!‬
‫ל׳ וסי' ס״ו עש״ב‪ ,‬ועוד הארכתי בתשו׳ לענין קאפי‬ ‫בבואי מנסיעתי הארוכה מחו״ל‪ ,‬נמסר לי את ספרו‬
‫יצאה לאור בקובץ ״יהודה יעלה״‪ ,‬וכתבתי שכל‬ ‫הבהיר ציץ אליעזר חי״ט‪ ,‬ע״י משרדו של‬
‫האחרונים החיד״א והמאמ״ר והמ״ך במשמרת שבת‬ ‫עמיתי הרה״ג יצחק קוליץ שליט״א‪ ,‬למדתי בו הרבה‪,‬‬
‫וספר טל אורות‪ ,‬וד‪,‬גאון משפטי עוזיאל חיו״ד מה״ת‬ ‫ומראות אלהים ראיתי מענינים חדשים הבאים לפניו‪,‬‬
‫סס״י מ״ד‪ ,‬וכן דעת הבית מאיר הובא בביאור הלכה‪,‬‬ ‫אשר משיב לכל שואל גם מקצוי ארץ וים רחוקים‪,‬‬
‫וכן דעת הרז״ה ע״ש‪ ,‬שכולם סוברים לפרש דברי ויש‬ ‫הספר כמוהו כאחיו הראשונים‪ ,‬מעידים על עצמם‪ ,‬ואף‬
‫מתירין בכ״ש כמו שהוסיף מור״ם ע״ש‪ ,‬ונדפסה לעיל‬ ‫שאיני פנוי בהיותי עסוק בהדפסת ספרי שמ״ש ומגן‬
‫סי׳ ח׳‪ .‬זהו הנ״ל וא״ש את״מ‪ ,‬ואני תפלה‪ ,‬שיאריך‬ ‫ח״ב‪ ,‬והמדפיס דוחק‪ ,‬עכ״ז להבת הקודש דחקתי עצמי‬
‫האל ימיו ושנותיו של הרה״ג המחבר שליט״א‪ ,‬ויוסיף‬ ‫ואמרתי לו יהיה רק גרגיר א׳‪ ,‬לכבוד מעלת כת״ר‬
‫להאיר עיני חכמים בתורה ועליו יציץ נזרו‪ ,‬״ציץ‬ ‫שליט״א‪.‬‬
‫אליעזר״‪ ,‬עד שיבה טובה‪ ,‬ברבות הטובד‪ ,,‬אלף ורבבה‪,‬‬
‫ו הנ ה ראיתי בסי׳ י״ד‪ ,‬בדין בישול כלי שני בשבת‪,‬‬
‫עד ביאת הגואל קול דודי הנה זה בא‪ ,‬אכי״ר‪.‬‬
‫אם מותר לבשל בכ״ש בשביל חולה שאין בו‬
‫החותם בברכה רבה‪ ,‬וביקרא דאורייתא‬ ‫סכנה‪ ,‬והוצרך לעשות ס״ס כדי להתיר‪ ,‬שמא זה לא‬
‫בירושלים עיה״ק‪ ,‬בתמוז תשנ״ב לפ״ק‬ ‫מקלי הבישול‪ ,‬ושמא הלכה כהמתירים בכ״ש‪ ,‬וסיים‬
‫ע״ש שלום משאש ס״ט‬ ‫נהי דלבריא אין להתיר מכח זה מפני שבסתמא נקטינן‬
‫כהדיעה הא׳‪ ,‬אבל לצורך חולה שאין בו סכנה י״ל‬
‫דשפיר מכח ס״ס וכו׳ עכל״ה‪.‬‬

‫סימן פ‬ ‫ולפקוצ״ד דלא היה צריך לכל זה‪ ,‬וגם לכל אדם‬
‫מותר וא״צ לס״ס‪ ,‬דמ״ש כת״ר דבסתמא‬
‫מכירת ביה״ב של יחיד‬ ‫נקטי׳ כדיעה הא׳‪ ,‬נר׳ מדבריו שחשב לסברא א׳ דסי׳‬
‫קניית מניות בחברת גוים‬ ‫שי״ח סעיף ה׳ שהיא סתמא דדינא‪ ,‬וממילא סתמא‬
‫העובדים בשבת‬ ‫ויש הלכד‪ .‬כסתם‪ ,‬זזה אינו‪ ,‬שהלא דברי מר״ן ז״ל‬
‫אינם סתמא ויש‪ ,‬אלא יש ויש‪ ,‬שהסברא הא׳ שאמרה‬
‫לכבוד החה״ש כד‪,‬ד‪.‬״ר שלמה עזרן ישצ׳‪v‬‬
‫לאסור בפת‪ ,‬היא גמר דברי היש מי שאומר שהוא‬
‫יו״ר אגודת ״נתיבות חיים״ בעיה״ת פארת יע״א‪.‬‬
‫סברת ר׳ אליעזר ממיץ כמו שהביא דבריו הטור‬
‫קבלתי מכתבו אחרי בואי מנסיעתי‪ ,‬בו רצוף ב׳‬
‫בשלימות‪ ,‬שכתב וז״ל הלכך יזהר אדם שלא יתן‬
‫שאלות‪ ,‬ורוצה לעמוד על חוות דעתי‪ ,‬והנני‬
‫פת אפויה אפי׳ בכ״ש‪ ,‬וא״כ מ״ש מר״ן ואסור ליתן‬
‫להשיב עליהן‪.‬‬
‫וכו׳ הם גמר דברי היש מי שאומר‪ ,‬וכאשר כתב אח״כ‬
‫על השאלה הא׳‪ ,‬בענין בהכ״נ שעלתה לו בדמים‬ ‫דש מתירץ הרי הוי יש ויש‪ ,‬וקי״ל כיש בתרא‪ ,‬ומותר‬
‫יקרים‪ ,‬והיום הקהל נתמעט ובקושי מוצאים מנין‬ ‫ליתן פת בכ״ש‪ ,‬וה״ה לכל קלי הבישול שמותר לתתם‬
‫בשבת‪ ,‬ושום אחד מישראל לא רצה לקנותו‪ ,‬והחובות‬ ‫בכ״ש‪ ,‬וכמ״ש המ״ב שם בטעם היש מתירין משום‬
‫הגדולות משתרגים ועולים הם ופירותיהם‪ ,‬ושוב מצא‬ ‫דס״ל דאין כלי שני מבשל בשום דבר ע״ש‪ ,‬וכ״כ‬
‫מציאה אחרונה לאגודה אחת לא יהודית‪ ,‬שרוצים‬ ‫הט״ז סק״ז דהיש מתירין הוא דעת הטור דס״ל דלא‬
‫קכא‬ ‫ומגו‬ ‫חאו״ח סי׳ פ‬ ‫שמ״ש‬
‫לישראל‪ ,‬וכיון שהוא עושה בשבילו ואינו יודע‬ ‫לקנותה ולהפוך את המקום למרכז סוסייאלי‪ ,‬הקשור‬
‫שבשביל ישראל הוא עושה שרי וכו׳ עכל״ה ע״ש‪,‬‬ ‫ל״רשות הרכבות״ וכיוצא‪ ,‬אם אפשר למוכרה לאגודה‬
‫הרי דאפי׳ למאן דאסר ברבית בי האי גוונא‪ ,‬עכ״ז‬ ‫הנד‪ ,‬גם הוסיף שבשעת הקנין הוא ואחיו הרב‪ ,‬התנו‬
‫בשבת מתיר‪ ,‬וכ״ש למי שמתיר גם ברבית ע״ש‪,‬‬ ‫תנאי מפורש שאם המקום לא יצליח שיכולים למוכרה ‪.‬‬
‫שכן היא דעת הגאון יש״א ברכה זצ״ל‪ ,‬וע״ש בהערה‬ ‫וכל כלי הקודש ארון ותיבה ומנורות הם מתפרקים‬
‫למטה דף מ״ד אות ו׳‪ ,‬שכתב דלדעת מהרי״ט ז״ל‬ ‫ע״מ להעבירם לביהכ״ב חדש שיקנה‪.‬‬
‫אם יש שותפים נכרים שאין הישראלי יכול למחות‬
‫תשובה‪ .‬דבר פשוט הוא‪ ,‬דביהכ״נ של יחיד יכול‬
‫בהם שלא יעבדו בחלקם הם‪ ,‬או פועלים שלהם‪ ,‬הרי‬
‫למוכרו ולעשות בדמיו מה שירצה כמ״ש‬
‫זה מותר בשופי‪.‬‬
‫מר״ן או״ח ■סי׳ קנ״ג סיו״ד בשם י״א‪ ,‬דאפי׳ ס״ת‬
‫יע״ע‪ .‬שם בדף מ׳׳ה בהערה א׳‪ ,‬שחליץ בעד הגאון‬ ‫של יחיד מותר למוכרו ע״ש‪ ,‬וכ״ש אם התנה מתחלה‬
‫יש״א ברכה‪ ,‬ממה שהקשה עליו המחבר‪,‬‬ ‫כנדון דידיה‪ ,‬דאפי׳ הוא של ציבור שתלו אותו בדעת‬
‫שטעמו להתיר מאחר שידענו שהמיסדים הבאנק‪ ,‬יש‬ ‫היחיד‪ ,‬יעשה בו היח ‪ T‬מה שירצה וכמ׳׳ש שם סעיף‬
‫להם חלק בריוח‪ ,‬ונמצא שהם שותפים ממש‪ ,‬וכו׳‪.‬‬ ‫ר‪ ,‬ואף ששם כתוב בהסכמת הציבור‪ ,‬היינו משום‬
‫וכתב שם בהערה שבאה מהרב הגאון עובדיה הדאיה‬ ‫שהוא של ציבור‪ ,‬עי׳ משנה ברורה שם סקל״ו‪ ,‬דאם‬
‫בנו של המחבר ״ודובר שלום״‪ ,‬שכוונת הגאון יש״א‬ ‫בפי׳ תלו בדעת היח ‪ T‬לעשות מה שירצה בלא‬
‫ברכה רצויה באופן שכתבנו‪ ,‬דמאחר שיש נכרים שאין‬ ‫הסכמתם‪ ,‬א״צ הסכמתם ע״ש‪ .‬באופן שבנד״ד אין שום‬
‫יכולים הישראלים לעכב על ‪T‬ם‪ ,‬וכו׳‪ ,‬א״כ הוי כההיא‬ ‫ספק שמותר למוכרו ויעשה בו הקונה מה שירצה אפי׳‬
‫דמהרי״ט להתיר מטעם זה עצמו‪ ,‬והוי כעביד הגוי‬ ‫הד׳ דברים‪ ,‬מרחץ זבורסקי ובית טבילה ובית הכסא‪,‬‬
‫אדעתא דנפשיה עכ״ל‪.‬‬ ‫ועי׳ בספרי הקטן תבואות שמ״ש חלק או״ה סי׳ נ״ב‬
‫מבואר הענין היטב באורד וברוחב‪ ,‬וכאן קיצרתי‪.‬‬
‫גם בתשר שמש צדקה סי׳ כ׳‪ ,‬שם הגאון מהר״מ‬
‫חאגיז ז״ל‪ ,‬השיב להמחבר‪ ,‬נאה ויאה מה שגזר‬ ‫על השאלה הב׳‪ ,‬שקנה מניות חמשים ואחד אחוז‪,‬‬
‫אומר מעכ״ת הנח להם לישראל‪ ,‬כי האמת כן הוא‬ ‫בחברה להנהלת חשבונות‪ ,‬ושאר השותפים הם‬
‫דיש להם אילן גדול וחומות נשגבות על מה שיסמוכו‪,‬‬ ‫גויס‪ ,‬גם המשרתים והפעילים הכל גוים‪ ,‬ואין ‪T‬וע‬
‫הוא מופת הדור ׳והדרו מהרי״ט ז״ל בח״א קי״ו וקי״ז‪,‬‬ ‫לשום אחד שיש לו חלק בזה‪ ,‬ואין שום היכר לשום‬
‫בפירוש דמותד אף ברבית‪ ,‬וגם הלוקחים אינם מיוחדים‬ ‫אחד‪ ,‬כי ע״פ החק החברה פועלת כגוף נפרד‪■ ,‬ואין‬
‫דבכל יום ויום פנים חדשות באו לכאן וכו׳‪ ,‬ע״ש‬ ‫זה משנה מי הם בעליה‪ ,‬ובשבתות אין עובדים כלל‪,‬‬
‫כאורך‪ ,‬דכל הטעמים שייכים לנדון דידן ע״ש‪ .‬ועכ״פ‬ ‫כי היא עובדת רק חמשה ימים בשבוע‪ ,‬ורק הבעיא‬
‫מדברי כולם גם המחמירים‪ ,‬מוכח דאם יהיה זה לענין‬ ‫היא בימים טובים הבאים באמצע השבוע‪ ,‬אם מותר‬
‫שבת כנד״ד דמותר בשופי‪ ,‬ועי׳ להגאון הגדול איש‬ ‫לבעל המניות לקחת חלקו בריוח ממה שנכנס ביו״ט‪.‬‬
‫מצליח ח״א סי׳ ל׳‪ ,‬שכתב בענין זה לענין שבת‪ ,‬שאסר‬
‫הנ ה מדברי מר״ן סי׳ רמ״ה ס״ד‪ ,‬מוכח דבל שאין‬
‫ב שבל שנתברר לו דכל בעלי המניות היו כולם יהודים‪,‬‬
‫מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה כדי‬
‫ומשמעות דבריו שם דאם יש בכלל קוני המניות‬
‫שנאמר שהגוי עושה שליחותו‪ ,‬וכן אין העסק ניכר‬
‫גוים‪ ,‬דמותר כל שאין הישראל מכריח לעבוד בשבת‪,‬‬
‫ממי הוא ע״ש‪, ,‬ואף שהפועלים עובדים בשביל כל‬
‫דמותר דהנכרי אדעתא דנפשיה קעב ‪ T‬להרויח לעצמו‬
‫בעלי מניות‪ ,‬מ״מ כיון שהיהודי אינו חייב לעבוד‪,‬‬
‫בחלק שלו‪ ,‬וכנד״ד ע״ש‪ ,‬גם בס׳ מנוחת אהבה‬
‫וגם אינו רוצה בעבודה זו כלל ורק בעלי שאר מניות‬
‫להרה״ג משה הלוי שליט״א ח״א פרק י״ז ס״ד‪ ,‬כתב‬
‫ויותר טוב ״ההנהלה״ שהם גוים רוצים לעבוד בשבת‪,‬‬
‫להתיר מדברי איש מצליח‪ ,‬אם יש גויים בכלל קוני‬
‫ואינו יכול להכריח לבטל‪ ,‬הו״ל אדעתא דנפשייהו‬
‫המניות‪.‬‬
‫קעבדי‪ ,‬ובשביל מראית עין ליכא‪ ,‬כיון שאין בעלי‬
‫העולה מזה‪ ,‬דאין שום מיחוש בדבר‪ ,‬ויכול לקחת‬
‫המניות ‪T‬ועים‪ ,‬ע״ש במשנה ברורה סקי״ח‪ ,‬ועי׳ שו״ת‬
‫חלקו בכללות הריוח‪ ,‬ואין צריך לעשות שום‬
‫ודובר שלום חיו״ד סי׳ ב׳‪ ,‬בדין קונה מניות לענין‬
‫שטר חדש כלל‪ ,‬בין ישראל לנכרי‪.‬‬
‫רבית ע״ש בדף מ׳ עמוד ד׳‪ ,‬וז״ל ויש מי שרצה ללמוד‬
‫זחו הנר׳ לענ״ד‪ ,‬ולראיה ח״ם ביום ב״ך יברך‬ ‫להתיר הרבית‪ ,‬מדין שות׳ גוי בשבת כמובא בש״ע‬
‫לסיון התשנ״ב‪.‬‬ ‫או״ח סי׳ רמ״ה ס״ד‪ ,‬אכן איתותב דלא דמיא כלל‪,‬‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬ ‫יען שאיסור מלאכת שבת ע״י גוי‪ ,‬איסורו אם יעשה‬

‫תם ו נש ל ם חלק א ו רח חיים‬

‫בע זרת מ ל ו ע ולם אלה ים חיים‬
 ‫חלק יורה דעה‬
‫‪ (3‬בפי״ד מהל׳ אבל הלכה כ״א‪ .‬המת אסור בהנאה‬ ‫סי מן א‬
‫כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני‬
‫דין הקמת בנק עור לצורך ריפוי כויות‬
‫שאינו גופו ע״כ‪ .‬מוכח דחוץ משערו הכל אסור בהנאה‬
‫ועורו בכלל‪.‬‬ ‫א( במועצת הרבנות הראשית לישראל ניתן צו‬
‫רוב הפוסקים אוסרים עור המת בהנז^ז‬ ‫מטעם הרבנים הראשיים לישראל‬ ‫‪.‬‬
‫ג( ו ב ה א דשערו חלקו עליו גדולי הפוס׳ ומחלוקתם‬ ‫לדרוש ולחקור בענין השתלת עור מתים לחולים שנכוו‬
‫תליא בפלוגתא דרב ורב נחמן בר יצחק‬ ‫פניהם במלחמה או ע״י מחבלים‪ .‬והנה אם החולה‬
‫בערכין ז׳ ע״ב דלדעת רב שערה של היוצאת ליהרג‬ ‫לפנינו ויש פיקוח נפש דחוף אין מקום לשאלה דפקו״נ‬
‫אסור גופה הוא ומיתסר‪ .‬ודמי לאמרה תנו ידי לבתי‬ ‫דוחה כל האיסורים שבתורה‪ .‬ורק השאלה נשאלת בזמן‬
‫דלא יהבי׳ לה‪ .‬ומ״ש במשנה האשה שנהרגה נהנין‬ ‫שאין חולים לפנינו אם מותר כפיה״ד להכין מנות עור‬
‫ממנה היינו מפאה נכרית דתליא בסכתא ואינה מחוברת‬ ‫ממתים ולהניחם לעת הצורך‪ .‬ונמסר לכל אחד מחברי‬
‫עמה‪ ,‬אבל במחוברת גם זה אסור‪ .‬ולרנב״י נהנין‬ ‫המועצה פס״ד מהרה״ג שאול ישראלי שליט״א שכתב‬
‫משערה ממש דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בר‬ ‫להתיר‪ .‬והוא תדפיס מתוך ספר תחומין א׳ חורף תש״ם‬
‫מיתה הוא ע״ש‪ .‬והרמב״ם סובר כרנב״י‪ .‬ושאר פוס׳‬ ‫דף ‪ 237‬והלאה‪ .‬ונדרשנו לחוות דעתינו בזה‪.‬‬
‫בכללן הטור ומר״ן ז״ל סי׳ שמ״ט פסקו בזה כרב‬
‫להרה״ג ש׳ ישראלי שליט״א בפסקו הנאור‬ ‫וראיתי‬
‫דשערו ממש אפי׳ אם ציוה עליו אסור בהבאה עי׳‬
‫שפלפל בזה כדרכו בקדש והעלה להתיר‬
‫ב״י וב״ח‪.‬‬
‫מהרבה טעמים‪.‬‬
‫ומכללא אתיא דהעור ודאי אסור בהנאה בק״ו משער‪,‬‬
‫ועי׳ בם׳ בית הלל בגיליון הש״ע שהבין כן‬
‫הדמג״ס אוסר עור המת בהנאה‬
‫בדעת הש״ע‪ .‬וכ״כ בערה״ש יו״ד סי׳ ע״ט‪ .‬וכן העלה‬
‫ב( תחלה ראיתי שפלפל בחכמתו בענין זה רק‬
‫להלכה הרב קרית חנה דוד ח״ב סי׳ ל׳ דהלכה כלישנא‬
‫בדברי התום׳ עם ר״ת ואגב חריפותיה‬
‫בתרא כדקי״ל בכל הש״ם דבלא עיבוד טמא‪.‬‬
‫העלה להתיר לדעתם וכדלהלן‪ .‬ודברי הרמב״ם נסתפק‬
‫וכן כתב הרה״ג יביע אומר ח״ג סי׳ כ״א מלשונות‬ ‫בהם לענין העור‪ .‬פעם אמר שהוא מותר לדעתו‪ .‬ושוב‬
‫הרמב״ם הנ״ל‪ ,‬והביא מתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳‬ ‫אמר דמטעם שנתן להתיר השיער משום דלאו בר מיתה‬
‫רס״ב שהסכים לזה כהסכמת הרשב״א והריטב״א‪ ,‬ושכ״כ‬ ‫הוא‪ .‬א״כ טעם זה אינו שייך אלא בשער דעור שפיר‬
‫הרא״ה‪ .‬וכ״כ משם צ״צ סי' י״ג דסמכינן אשינויא קמא‬ ‫בר מיתה הוא‪.‬‬
‫דדברי התוס׳ דנדה‪ ,‬כיון דר״ת כתב להדיא בסנהדרין‬
‫ו ל פ ענ ״ ד אהמ״ח אישתמיטיה כל המקומות שכתב‬
‫שאסור בהנאה מן התורה ע״ש‪ .‬ובח״א סי׳ כ״ד האריך‬
‫הרמב״ם להדיא לאסור עור המת‪.‬‬
‫בזה להוכיח שגם תשמישי המת דעת רזה״פ שאסורים‬
‫בהנאה מדאורייתא‪ ,‬ודלא כדעת מוהרשד״ם והמביט‬ ‫‪ (1‬בפ״ג מהל׳ טומאת מת הלכה י״א וז״ל עור‬
‫בקרית ספר דס״ל דהוי דרבנן עש״ב‪ .‬וכן מדוקדק‬ ‫האדם כבשרו ואם עבדו כל צרכו וכו׳‬
‫^ כ רי מר״ן רס״י שמ״א שכתב בחדא מחתא המת‬ ‫ה״ז טהור מה״ת אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר‬
‫ותכריכיו אסורים‪ .‬וכמו המת שאסור בהנאה מה״ת‬ ‫המת עכ״ל‪ .‬וזה הולך כלישנא בתרא דעולא חולין‬
‫כך התכריכים אסורים מה״ת‪ .‬ושם בס״ב פאה נכרית‬ ‫קכ״ב וכמ״ש הכ״מ שם‪ .‬ועוד בתום׳ ביאור בהלכה‬
‫המחוברת לגופו אסורה כמו המת עצמו‪ .‬זמינה דכל‬ ‫י״ג כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והצפורן‬
‫שכן בעור שהוא מגופו ודאי אסור בהנאה‪.‬‬ ‫הואיל וגזען מחליף ע״כ‪ .‬משמע דזול״ז כולם אין גזען‬
‫מחליף ועור בכלל‪ .‬חה אליבא דלישנא בחרא דעולא‬
‫ודברי התוס׳ בזה סותרים זא״ז‪ .‬דבסנהדרין דמ״ח‬
‫וכמ׳׳ש בנדה נ״ה ע״ש דללישנא בתרא עור אין גזעו‬
‫ד״ה משמשין כתבו משם ר״ת דהוי דאורייתא‬
‫מחליף‪ .‬וכ״כ התום׳ חולין קכ״ב ד״ה אבל רישא וכו׳‬
‫אבל בזבחים דף ע״א ד״ה ובטריפה כתבו דשרי מה״ת‪.‬‬
‫וז״ל‪ .‬והשתא חשיב עור אין גזעו מחליף משום דמקומו‬
‫ובמס׳ נדה דף נ״ה הביאו ב׳ הפירושים ע״ש‪ .‬הרשב״א‬
‫נעשה צלקת של בשר כמ״ש בפ׳ דם הנדה ע״ש‪.‬‬
‫בתשו׳ שס״ה הביא ב׳ התירוצים של התום׳ וסיים‬
‫שג״ל יותר תי׳ דהוי דאורייתא‪ ,‬דעורו לא גרע משערו‪,‬‬ ‫‪ (2‬בהל׳ מאכלות אסורות פ״ד הלכה כ״א וז״ל‪.‬‬
‫ושער המת אסור בהנאה ע״ש‪ .‬ועי׳ יבי״א שם סי׳ כ״א‬ ‫ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו׳‬
‫שהעלה דבלא״ה הלכה כלישנא בתרא דעור אסור‬ ‫כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר‬
‫מדאורייתא ]וגם התוס׳ לא כתבו דבריהם אלא אליבא‬ ‫בין לאיסור אכילה בין לטומאה ע״כ‪ .‬ומקורו ג״כ‬
‫דלישנא קמא[׳ ואתיא נמי כלשנא בתרא דנדה נ״ה‬ ‫מחולין שם כלישנא בתרא דעולא הנז׳‪.‬‬
‫קכג‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ א‬
‫הספד משום יקרא דחיי או דשכבי וכו׳‪ .‬לא כן תבריכין‬
‫וכ״ש בעור שיש איסור מה״ת כפי שלמדו זה מג״ש‪,‬‬
‫דודאי דחזר להיות כגופו ולא מהני ביה מחילה על‬
‫כבודו‪ .‬שהתורה אסרה ליהנות מן המת וכל הכרוך לו‪.‬‬
‫המת אסור בהנאה‪ ,‬כדעת ר״ת‪ .‬וכן היא דעת הריטב״א‬
‫מחילת המת אינה מועילה‬
‫ה( וש״ס ערוך הוא במס׳ ערכין דף ז׳ דמקשה בדין‬
‫השיער דאמאי איסורי הנאה נינהו ותי׳‬
‫באומרת תנו שערי לבתי‪ .‬וחזר והקשה ואילו אמרה‬
‫תנו ‪ ’t‬ל ב תי מי יהבי׳ לה‪ ,‬ותי׳ אמר רב בפאה נכרית‬
‫אבל שיער אסור בהנאה ע״ש‪ .‬ומשמע דכל שאסור‬
‫בהנאה אסור לתת לבתה‪ .‬וכן פסק הש״ע ששערה אסור‬
‫בהנאה כלישנא בתרא דש״ס ערכין הנ״ל‪ .‬כיון דעכ״פ‬
‫הוי ספק כמאן הלכה וספק דאוריי׳ לחומרא‪ .‬ומינה יש‬
‫להוכיח בפשיטות דגם עור לפוס׳ האוסרים אותו בהנאה‬
‫מה״ת‪ ,‬דאסור אפי׳ ציוה לתת ומחל על כבודו אין‬
‫כבודו מחול‪.‬‬
‫וכ״כ הרה״ג ב״צ עוזיאל ז״ל חיו״ד סי׳ כ״ח דף‬
‫רי״ב ע״א וז״ל שהרי הגוף אינו שייך למי‬
‫שהוא‪ .‬וקרא כתיב עד שובך אל האדמה כי עפר אתה‬
‫ואל עפר תשוב‪.‬‬
‫ג ם המהר״ם שיק יו״ד סי׳ שמ״ד הצטרף לדעת רבו‬
‫הח״ס יו״ד סי׳ של״ו וז״ל אין הוא רשאי לבזות‬
‫את עצמו ואין כבודו מחול שאין הכבוד שלו אלא‬
‫כבוד יקר תפארת נשמתו חלק אלוה ממעל ואף שציוה‬
‫קודם מיתה להתיר לבזותו אין שומעין לו‪ .‬וכ״כ‬
‫הרמב״ם הל׳ רוצח פ״א ה״ד וז״ל שאין נפשו של זה‬
‫הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב״ד‪ -‬עכ״ל‪.‬‬
‫יעי' בס׳ בנין אב להרה״ג אליהו בקשי דורון שליט״א‬
‫הנד״מ סי׳ ג׳ דף רכ״ב שדן בזה אם אדם הוא‬
‫בעלים על גופו או לא והביא דעת הגר״ש זוין זלה״ה‬
‫שהביא פסוק ה׳ נתן וה׳ לקח‪ .‬אדם מקבל גופו כפקדון‬
‫ולא הוא הבעלים של גופו‪ .‬ולכן אם נתן רשות אינו‬
‫רשאי לחבל בעצמו ואין להתחייבותו כל ערך‪ .‬ואם‬
‫אמרו בחייו כ״ש אחר מיתזז שהשי״ת אסר אותו בהנאה‬
‫דודאי אין לו שליטה לעבור ע״ד השי״ת עכ״ל‪.‬‬
‫ממשמשים‪ ,‬אבל הקושיא במקומה עומדת דלמה לא‬
‫איסור הנאה מהמת נלמד מעגלה ערופה פלכד‬
‫ו( ולא תקשי לס׳ ר״ת מראיית התוס׳ נדה נ״ה בתי׳‬
‫הב׳ דכיון דמטעם כפרה כקדשים הרי עורות‬
‫קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה‪ .‬די״ל דס״ל כמ״ש‬
‫התום׳ בע״ז כ״ט ע״ב ד״ה כפרה‪ .‬דיש פסוק אחר‬
‫וערפו שם‪ .‬שם תהא קבורתה )כריתות ד( דאחר‬
‫עריפתה אסורה ע״ש‪ .‬ומשמע דכולה תהא נקברת וגם‬
‫העור בכלל ע״ש‪.‬‬
‫וכן מוכח לעג״ד מדברי התום׳ עצמם בנדה שם‬
‫שהביאו ב׳ התירוצים לומר ששניהם מתקבלים‪.‬‬
‫ואם דברי התירוץ הב׳ מוכרחים‪ ,‬הלא אין מקום לתי׳‬
‫הא׳ והו״ל לחזור מדבריהם ולסתור הפי׳ הא׳‪ .‬אלא‬
‫מוכרח לומר דיש ג״כ טעם לדברי התי׳ הראשון‪ ,‬דהעור‬
‫אסור כהנאה‪ .‬ובפרט שכן תי׳ ר״ת בסוהדרין‪ .‬אלא‬
‫ודאי כמ״ש‪ .‬וכ״כ הצ״צ סי׳ י״ג הבי״ד יבי״א ח״א‬
‫סי׳ כ״ד אות ו׳‪ .‬דלקושטא דמילתא הא אמרי׳ בכריתות‬
‫שמ״ש‬
‫ע״א דעור אדם אין גזעו מחליף ע״ש וכמו שזיווג‬
‫אותם הש״ס דנדה שם‪ .‬וכן דעת ערוך השולחן סי׳‬
‫שמ״ט ע״ש משם כמה פוס׳‪ .‬העולה מכל זה דכמעט‬
‫כל הפוס׳ והטור ומר״ן דקי״ל כוותיה פסקו דהעור של‬
‫והרמב״ן והרשב״א וכמ״ש משמם גם הרב ישראלי‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫מקור האיסור‪ .‬גז״ש מסגלה טרופה‬
‫ד( ו ע ת ה נבוא לדברי הרה״ג ש׳ ישראלי שדן בדברי‬
‫ר״ת והתום׳ ובכללות דבריו דף ‪ 238‬ייחס‬
‫לר״ת בתוס׳ סנהדרין מ״ח ד״ה משמשין דטעם שעור‬
‫המת אסור בהנאה‪ ,‬הוא משום דלא גרע מתכריכין‪,‬‬
‫אבל גופו של מת ילפי' מעגלה ערופה‪ .‬ומזה נפלו לו‬
‫קושיות גדולות‪ ,‬דאמאי לא נלמוד גם גופו של מת‬
‫מתגריכין בק״ו דאם משמשי המת נלמדים לאיסור‪ ,‬ק״ו‬
‫גופו של המת‪.‬‬
‫ומזה יצא לידון בדבר חדש‪ ,‬דכוונת ר״ת דבאמת גם‬
‫גופו של מת אפשר ללמוד ממשמשי ע״ז כשם‬
‫שלמדין משם משמשי המת‪ .‬והא דאצטריך לילף גופו‬
‫של מת מעגלה ערופה הוא משום דבמשמשים יכול‬
‫למחול על כבודו‪ ,‬לא כן בגופו של מת אינו יכול למחול‬
‫שכן על זה אינו בעלים ואין מחילתו מועילה‪.‬‬
‫ולפקוצ״ד הקושיא מעיקרא ליתה‪ ,‬שהעיקר הוא‬
‫לדעת יר״ת דגוף המת גם עורו נלמד‬
‫מעגלה ערופה‪ ,‬רק דלגבי מ״ש בפ״ז דע״א עור אדם‬
‫טהור מדאוריי׳‪ .‬וממילא הלימוד של איסור הנאה‬
‫מדאוריי׳ מעגלה ערופה הוא רק לגבי המת ולא לעורו‪.‬‬
‫ולזה קשיא ללה טובא‪ ,‬דמי גרע מתכריכין שאסורים‬
‫בהנאה‪ .‬ולזה תירץ דלעולם העור בכלל גופו ונלמד‬
‫מעגלה ערופה ואסור בהנאה‪ .‬ומה שהוצרכו לטמאו‬
‫מדרבנן משום שטיחין‪ .‬והלא רביע עליה איסורא‬
‫דאורייתא‪ .‬ומתרץ משום דטומאה אפי׳ דרבנן חמירא‬
‫להו לאנשי מאיסורא‪.‬‬
‫ומאי דקשיא ליה לכת״ר שליט״א דלמה צריו כל‬
‫עיקר גזירה דע״ע‪ .‬דאף לפי תירוצם שלמדים‬
‫גילף בק״ו מתכריכין‪ ,‬דאם המשמשין אסורים ק״ו גופו‬
‫של מת‪ .‬באמת אין זו קושיא כלל‪ ,‬דכל עיקר לימוד‬
‫התכריכין לא הוצרכו לו עד שהיה גוף המת אסור‬
‫בהנאה מג״ש דע״ע‪ .‬אבל בלי ג״ש דע״ע היינו אומרים‬
‫דהמת אינו אסור בהנאה וכ״ש תכריכיו אפי׳ כרכו‬
‫אותו בהם‪ .‬ולא היתה שאלה לגמרי באורג בגד למת‪.‬‬
‫ונמצא דלא חל ספק בתכריכין להזמנה עד שהיה היסוד‬
‫לאיסור גוף המת בחנאה מג״ש‪ .‬וממילא פרחה לה‬
‫הקושיא לגמרי וגם התירוצים שיצאו משום שאם מחל‬
‫על כבודו וכו׳ אין להם יסוד‪ .‬ובפרט שלפי המסקנה‬
‫לא נחלקו אלא אי הזמנה מילתא‪ .‬אבל אם עשו מעשה‬
‫וכרכו בו‪ ,‬אזי התכריכין חזרו כגוף המת‪ .‬ודין א׳ להם‬
‫שאין כבודו מחול‪.‬‬
‫ואין זה ענין להספד כלל שהביא ממנו הרה״ג ש׳‬
‫ישראלי שליט״א שאם אמר לא תספידוני שומעין‬
‫לו‪ .‬דשם באמת הוא רק כבוד מחוץ לגופו לגמרי וכמ״ש‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬ ‫הכד‬
‫אסרתה והלא אין שייך במת לאסור בחיים כלל ול״ש‬ ‫דף ר וערפו שם‪ .‬שם תהא קבורתה‪ .‬הרי דנפקא לן‬
‫דבר זה כלל ורק אחר שמת אז נאסר בהנאה‪ .‬וא״א‬ ‫עגלה ערופה מגופיה דקרא‪ ,‬ולא בעינן למילף לה‬
‫ללמוד מכפרה כתיב בה כלל‪ .‬דלא קאי אלא לחיים‬ ‫מקדשים שעורן מותר בהנאה‪ .‬וכבר הקשו התום׳ בע״ז‬
‫ולא למתים דאיירינן ביה‪ ,‬וממילא מוכרח שדעת התוס׳‬ ‫כ״ט וכר )הנז״ל(‪ ,‬וא״כ כיון דעיקר הלימוד מע״ע הוא‬
‫וכוונתם היא דא״א ללמוד אלא מוערפו שם‪ .‬וממילא‬ ‫מגופא דקרא דוערפו שם וכו׳‪ .‬ודאי דעור הוי בכלל‬
‫דהעור אסור בהנאה‪.‬‬ ‫בשר ואסור בהנאה כבשר המת עצמו‪ ,‬וכתי' הא' בתום׳‬
‫ג ם מה שסיים בדבריו הרה״ג ישראלי שליט״א באות ז׳‬ ‫שם ע״כ‪ .‬וכ״כ הערוך לנר )סנהדרין מ״ח(‪.‬‬
‫)עט׳ ‪ (241‬דלמ״ש הלכה כרבא שעריפתה אוסרתה‪,‬‬
‫ו אני מצאתי עוד בתום׳ קידושין דנ״ז ע״א ד״ה כפרה‬
‫אם נאמר שלדעתו העור אסור בהנאה ואין למדים ממאי‬
‫שכתבו כמ״ש בכריתות ו׳‪ .‬ועוד הוסיפו וז״ל‬
‫דכתיב בה כפרה‪ .‬א״כ לפי״ז סוגיית הש״ס בע״ז אזלא‬
‫אי נמי י״ל דהאי דקאמר הכא כפרה כתיב בה‪ ,‬לא‬
‫דלא כהלכתא‪ .‬ותו דבתוס׳ סנהדרין )מ״ח ע״א( כתבו‬
‫עיקר דרשה היא דהא אצטריך לדרשה אחריני כמ״ש‬
‫בפשיטות דמאי דמקשינן מת לע״ז הוא רק במשמשי‬
‫בחולין )די״א ע״א( דלמא טריפה הוא וכ״ת מאי ב״מ‬
‫יהמת‪ .‬והלא המת עצמו ילפי׳ מהיקש מעגלה ערופה‬
‫כפרה כתיב בה כקדשים‪ .‬אלא עיקר דרשא דהכא הוי‬
‫דכתיב בה כפרה דקדשים‪ .‬ומזה יצא לידון בדבר חדש‬
‫מוערפו שם עכ״ל‪ .‬הרי שמכל צד אותו לימוד שכפרה‬
‫שהילפותא היא על שעת העריפה בלבד שהיא שעת‬
‫כתיב בה‪ ,‬אינו עולה למסקנה‪ .‬וא״כ המת דומה רק‬
‫הכפרה ילפי׳ מקדשים דנאסרת באותה שעה בהנאה‪.‬‬
‫לעגלה ערופה ועורו אסור בהנאה‪.‬‬
‫וממילא גם לד ‪T‬יה שאין ירידתה אוסרתה‪ ,‬קיימת סברת‬
‫התוס׳ שאין לאסור העור בהנאה וכו׳ עש״ב‪.‬‬ ‫ואני אומר שהדבר מוברח מעצמו גם מדברי התוס׳‬
‫ע״ז הנ״ל ד״ה כפרה‪ .‬דהילפותא למת שאסור‬
‫והנה קושייתו הא׳ מתורצת בקל‪ .‬דמ״ש בע״ז דכ״ט‬
‫בהנאה אינו אלא מהפסוק מוערפו שם לבד‪ .‬שפירושו‬
‫דעגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים‪ ,‬הרי‬
‫שם תהיה קבורתה ואסורה בהנאה‪ ,‬שהרי לפי פירושם‬
‫פירשו שם התוס׳ להדיא דקאי דוקא אמחיים בירידתה‬
‫שם עולה דמלימוד כפרה כתיב בה כקדשים לא נאסור‬
‫לנחל איתן ולא בעריפה‪ .‬ואחר עריפה לא לומדים כלל‬
‫כ״א מחיים דהיינו מיר ‪T‬תה לנחל איתן קודם שיערפוה‬
‫מכפרה רק מוערפו שם שם תהא קבורתה‪.‬‬
‫אבל אחר עריפתה מותרת דאין לך דבר שנעשית מצותו‬
‫ובז ה ג״כ יש לתרץ קושייתו הב׳ דההזמנה ודאי‬ ‫ומועלין בו ע״ש‪ .‬וא״כ איזה לימוד נוכל ללמוד מכאן‬
‫ממשמשים ילפי׳ דהזמנה לאו מילתא היא‪ .‬אבל‬ ‫שהמת אסור בהנאה‪ .‬אדרבא איפכא יש ללמוד מזה‬
‫למת גופיה ילפי׳ מעגלה ערופה על הדרך הנז׳ מוערפו‬ ‫האחר שנערפה מותרת בהנאה‪ ,‬ממילא מוכרח לומר‬
‫שם‪ .‬שאחר העריפה אסורה לעולם‪ .‬שם תהא קבורתה‬ ‫דעיקר הלימוד הוא מפסוק וערפו שם‪ ,‬שם תהא‬
‫ולא מכפרה שלא באה רק לאסור מחיים בירידתה ולא‬ ‫קבורתה שאסורה בהנאה גם אחר שנערפה ומתה‪ .‬ומזה‬
‫לאחר מיתה‪ .‬וכן מדוקדק מלשון התוס׳ ד״ה משמשין‬ ‫נלמד למת שאסור בהנאה‪.‬‬
‫וכו׳ שכתבו מיהו מת מצוה גופיה ילפי׳ מעגלה ערופה‬ ‫באופן שאותו תי׳ הב׳ של התוס׳ נדה )נ״ד ע״א(‬
‫כדאיתא פ״ב דע״א דף נ״ט וכו׳‪ .‬והרי דבריהם בע״ז‬ ‫אינו קיים מכל הבחינות שעיקר הלימוד אינו‬
‫שם יגיהו אור על דבריהם כאן בסנהדרין דכוונתם‬ ‫מכפרה כתיב בה שהרי היא דוקא מחיים ולא אחר‬
‫מפסוק וערפו שם דאיירי אחר מיתה וזה ברור‪.‬‬ ‫מיתה אלא מוערפו שם‪ .‬וזה מלבד שכפרה כתיב בה‬
‫הוא צריך לדרשה אחריתי כמ״ש התום׳‪ .‬וכן היא דעת‬
‫איסור מ א ה ממת הוא נס שלא כדיר הנאתו‬ ‫לב אריה חולין קכ״ב ע״א‪ .‬וכתב סופר שם ושו״ת‬
‫ח( עכשיו נבא לסעיף ב׳‪ .‬אם מותר ליהנות מהעור‬ ‫בית יצחק או״ח סי׳ י״ד‪ .‬הביא דבריהם הראש״ל בספרו‬
‫שלא כדרך הנאתה‪ ,‬הנה ראיתי להרה״ג‬ ‫יביע אומר ח״ג סי׳ כ״א דף קע״ז ע״א ע״ש‪.‬‬
‫ש׳ ישראלי שליט״א לפום חכמתו וחריפותו הגדולה‬
‫קשר חבל בחבל גימא בנימא עד שהגיע למסקנתו שאין‬ ‫גם איסור עגלה ערופה לאחר עריפה‬
‫איסור הנאה במת אלא כדרך הנאתו‪ .‬אכן עור הוא‬ ‫אמו נלמד טקדשים‬
‫נלמד ממשמשי ע״ז שהם אסורים גם שלא כדרך הנאתן‬ ‫ז( ו מז ה אני תמה על דברי יד ‪T‬נו הרה״ג ש׳ ישראלי‬
‫דלא כתוב שם אכילה אלא לא ידבק ב ‪T‬ך מאומה מן‬ ‫שליט״א באות ו׳ )עמוד ‪ (240‬וז״ל ולפי״ז‬
‫החרם‪ .‬אמנם מצא תרופה לזה כשהנפטר עצמו נתן‬ ‫עיקר הלימוד דאיסור הנאה דמת מעגלה ערופה ממה‬
‫רשות לזה ומוחל על כבודו‪.‬‬ ‫שנאמר בה כפרה כקדשים שהוא כנ״ל רק בעודה‬
‫ולזה אני אומר דמלבד דזה קשה לאומרו שיהיה עור‬ ‫בחיים‪ .‬זהו רק למ״ד ירמתה לנחל איתן אוסרתה‬
‫המת חמור מבשר המת גופיה‪ ,‬דבשרו אינו אסור‬ ‫)חולין פ״ב ע״א( ואלו למ״ד עריפתה אוסרתה‪ .‬דאיסורה‬
‫אלא כדרך הנאתו והעור יהיה אסור אף שלא כדרך‬ ‫רק אחר מיתתה לא שייכא דרשה זו לאיסור עגלה‬
‫הנאתו‪ .‬ומלבד מה שכבר הוכחתי דאין מחילתו על‬ ‫ערופה מצד כפרה כתיב בה כל עיקר וכו׳‪ .‬ומכירן‬
‫כבודו מחילה‪ .‬שאינו בעלים על גופו וכמ״ש בש״ס‬ ‫שיש מחלוקת בין אביי לרבא אם ירמתה או עריפתה‬
‫והפיס׳ כנז״ל‪.‬‬ ‫אוסרתה‪ ,‬לכן הניח בצ״ע עכל׳׳ה‪.‬‬
‫עוד זאת דלפי מ״ש למעלה דגם עור המת לא‬ ‫ואיני מבין דמה אנו יכולין ללמוד איסור הנאה דמת‬
‫נלמד אלא מוערפו שם‪ .‬שם תהא קבורתה‪ .‬ולא‬ ‫מכפרה דקדשים‪ .‬למ״ד ירידתח לנחל איתן‬
‫קכה‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬
‫ו הנ ה ראיתי להרה״ג שליט״א לפום חורפתו הגדולה‬ ‫מקדשים‪ .‬א״כ הרי לא כתוב אכילה וממילא אסור גם‬
‫עשה חילוק אחר מדעתו וממנו פסק את פסקו‪.‬‬ ‫‪, .‬‬ ‫שלא כדרך הנאתו‪.‬‬
‫והוא דבהקדש יש ב' סוגי איסור‪ .‬א׳ מדין בעלות‬ ‫ועוד הרי בש״ס פסחים כ״ה ע״א אמר אביי שבב״ח‬
‫הקדש וא׳ מדין איסור שנהנה מהקדש ולכן הנאה מהצל‬ ‫‪ .‬אסור שלא כדרך הנאתו אעפ״י שנלמד מערלה‬
‫אין כאן גזל‪ .‬לא כן בחלב הקדש ע״ג מכתו הוי מטעם‬ ‫■וחמץ שאינם אסורים אלא כדרך הנאתם‪ ,‬משום דלא‬
‫גזל בזה נתרבה גם שלא כדרך הנאתו‪ .‬ומזה למד‬ ‫כתיב בה אכילה בגופיה )בבב״ח( וממילא גם במת‬
‫לעגלה ערופה ולמת דלמדים מקדשים כה״ג שאינו‬ ‫ועגלה ערופה‪ ,‬אף אי יהבי׳ ליה כל דיליה שהוא נלמד‬
‫אסור מדין גזל שבה )ר״ל בהסכמת המת( שמותר שלא‬ ‫מכפרה שנאמרה בקדשים‪ .‬עכ״ז אסורים אף שלא כדרך‬
‫כדרך הנאתם ע״ש‪.‬‬ ‫הנאתם‪ .‬משום דלא כתיב בהו אכילה‪.‬‬
‫וכ״כ בפשיטות הגרע״א זצ״ל בתוס׳ ע״ז י״ב ע״ב‬
‫ולפקוצ״ד יש להוכיח ההיפך מכלאי הכרם שאין‬
‫ד״ה אלא וכו׳ דבמת ודאי אסור גם שלא כדרך‬
‫בהם גזל שהרי איירי אפי׳ בכלאי הכרם‬
‫הנאתו שלא נזכר אכילה במת ע״ש‪ .‬והבי״ד כת״ר‬
‫שלו ועכ״ז אסרו אותם גם שלא כדרך הנאתם‪ ,‬אלא‬
‫באות ט׳ ונשא ונתן בהם ע״ש‪ .‬וכוונתו פשוטה לדעתי‬
‫ודאי דדברי אביי פשוטים ומוכרחים הם מעצמם‪ .‬דאף‬
‫לדברי אביי פסחים כ״א ע״א דאמר דבב״ח אסור‬
‫שהוא למד במה מצינו או בק״ו מדבר שכתוב בו‬
‫בהנאה שלא כדרך הנאתו אעפ״י שהוא נלמד מערלה‬
‫אכילה שאינו אסור אלא כדרך הנאתו‪ .‬עכ״ז מדלא‬
‫וחמץ דאין נאסרים אלא דרך הנאתם והטעם משום‬
‫כתב בו איהו גיפיה ל׳ אכילה‪ .‬הרי הוא אסור גם‬
‫דלא כתיב אכילה בגופיה וכמ״ש הש״ס להדיא‪.‬‬
‫שלא כדרך הנאתו‪.‬‬
‫ואיך שיהיה גם לפי שיטת הרה״ג ש׳ ישראלי שליט״א‬
‫כל שלא כתוב בו לשון אכילה אסור כהנאה‬
‫מלבד מה שכתבתי דאף במחל על כבודו אינו‬
‫אף שלא כדרך הנאתו‬
‫מחול ואסור‪ .‬עוד זאת הרי במסקנתו למד העור‬
‫ט( א של מכל זה יש להקשות ע״ד התוס׳ פסחים‬
‫ממשמשי ע״ז דאסור גם שלא כדרך הנאתו‪ ,‬וממילא‬
‫כ״ו ע״א שאמרו דבהקדש אין איסור אלא‬
‫העור אסור שלא כדרך הנאתו‪ .‬אלא שלפי שיטתו רצה‬
‫כדרך הנאתן‪ ,‬משום דאיסור מעילת ילפי׳ חטא חטא‬
‫להתיר משום כבוד המת שמחל על כבודו‪ .‬וכבר כתבתי‬
‫מתרומה ובתרומה כתיב אכילה‪ .‬ודבריהם היפך גמ■‬
‫דאינו יכול למחול‪.‬‬
‫ערוכה בדברי אביי דאכילה לא כתיב ביה‪.‬‬
‫דעת הח״ס מחילת המת עצמו מועילה‬ ‫ועוד דברי התום׳ הנ״ל סותרים לדבריהם בסנהדרין‬
‫י( ו ד ר ך אגב‪ .‬ראיתי לכת״ר שהביא דברי החת״ס‬ ‫ע״ט ע״ב ד״ה בשור וכו׳)בתוך הדיבור דף פ׳‬
‫שכתב דלדעתו דמתירין עור המת בהנאה‬ ‫ע״א(‪ .‬ובזבחים דף ע׳ ע״ב ד״ה אפי׳ אחד‪) ,‬שם בתוך‬
‫מה״ת‪ .‬דמיירי דדעתיה עילויה מעיקרא שלא לקבור‬ ‫הדיבור בדף ע״א א׳( כתבו דחלב מוקדשין ע״ג מכתו‬
‫עמו ואינו רוצה בנוי זה ע״ש‪ .‬וכתב הגאון שליט״א‪.‬‬ ‫אסור אפי׳ שלא כדרך הנאתו ולא כמ״ש בשור הנסקל‬
‫ולענ״ד לא סגי בהא‪ ,‬דמה בכך שאין בדעתו של זה‬ ‫דשרי ע״ש ובדברי מהרש״א בביאור הדברים‪ ,‬ואף שלא‬
‫המטפל בקבורתו שלא לקבור עמו את העור אלא‬ ‫הביאו ראיה לדבריהם לאסור בקדשים אף שלא כדרך‬
‫לעשות ממנו צרכיו‪ .‬וכי המת קניינו של הבן הוא‪.‬‬ ‫הנאתן ודאי דטעמם מאביי דאין כתוב בהם אכילה‪.‬‬
‫שדעתו יכולה לקבוע בזד‪ .‬וברור שזה תלוי בהסכמת‬
‫והנה ראיתי להרה״ג ש׳ ישראלי שליט״א שהביא‬
‫המת עכל״ה עש״ב‪.‬‬
‫לנו מדברי ס׳ אחיעזר ח״ג סי׳ פ״ג שחילק‬
‫ולפקוצ״ד שגם הח״ס כוונתו היתד‪ .‬לתרץ דמיירי‬ ‫בין עושה מעשה בגוף האיסור דבזה אף שלא כדרך‬
‫דדעתיה דמת עצמו עליו‪ ,‬שציוד‪ .‬שלא‬ ‫הנאתו אסור דמפם ‪ T‬את הקדשים‪ .‬לא כן בההיא‬
‫לקוברו עמו ואינו רוצה בנוי זד‪ ..‬ומ״ש בש״ס שלא‬ ‫דפסחים כו׳ בצלו של כותל שאין זה דרך הנאתו לא‬
‫יעשה עור אביו שטיחין לא איירי כלל על עיקר‬ ‫אסר ע״ש )ושאני צל אשירה דלצל עשויה והוי דרך‬
‫האיסור‪ ,‬דודאי אסור מה״ת וכמ״ש ר״ת דלא גרע‬ ‫הנאתו( וכן ראיתי במקור הדברים באחיעזר שם והוא‬
‫מתכריכין‪ .‬וע״ז קאי הח״ם דאם גילה דעתו המת קודם‬ ‫באמת תיי ח נכון ומוסבר‪.‬‬
‫דלא ניחא ליד‪ .‬בנוי זד‪ .‬מותר‪ .‬וענין שטיחין קאי על‬ ‫א ל ראיתי להדה״ג ש׳ ישראלי שם שאמר דלא סגי‬
‫ענין טומאה‪ ,‬דחמירא לד‪.‬ו לאינשי טומאה‪ .‬וא״כ מחמת‬ ‫בחילוקו זה דמאחר דיש איסורי הנאה גם מעין‬
‫איסור היד‪ .‬מזלזל ואפי׳ לא ציוה אביו ורק משום‬ ‫זו שאינה פוגמת‪ .‬מה מקום לחלק בין הנאה זו להנאה‬
‫טומאה דחמירא ליה ולא יבא לעשות שטיחין‪ ,‬כנ״ל‬ ‫הפוגמת סו׳׳ס לא מצד הפגם אנו באים עליו כ״א מצד‬
‫פשוט‪.‬‬ ‫ההנאה שבאה לו מזה ע״ש‪.‬‬
‫אמנם בעיקרא דמילתא כבר כתבתי דד‪.‬איסור הוא‬ ‫ו הנ ה נראה שכיוון להנאה מצלו של אילן שאינה‬
‫בכלל גופו של המת וע״ז אינו בעלים ולא‬ ‫פוגמת ואעפ״ב אסורה כמ״ש התוס׳‪ .‬אמנם הרי‬
‫מתני מחלתו בזה‪.‬‬ ‫שוברו בצדו שם בדברי התום׳ משום דאשירה לצל‬
‫ועי׳ בעיקרי הד״ט יו״ד סי׳ ט״ו אות ב׳ משם אגודה‬ ‫עשויה והיא דרך הנאה ע״ש‪ .‬לא כן הנאת צל כותל‬
‫באהלך במשאו ומתנו על הרב מל״מ דמסיק‬ ‫של היכל אין זה דרך הנאה מן ההיכל והם דברים‬
‫דלרובא דרבוותא שלא כדרך הנאתו אסור לדעת‬ ‫מוסברים‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חידד סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬ ‫קכו‬
‫בסי׳ תפ״ט ס״ח דאם שסח לברך בא׳ מהימים סופר‬ ‫הרמב״ם והד‪.‬״מ והרא״ש והטור מדאורייתא ולתום׳‬
‫בשאר הימים בלא ברכה אבל אם מסופק אם דילג‬ ‫והר״ן מדרבנן עש״ב‪,‬‬
‫יו״א ולא ספק יספור שאר ימים בברכזע וכתבו הפום׳‬
‫הטעם משום דהוי ס״ס שמא מנה‪ .‬ואת״ל לא מנה שמא‬ ‫דעת הש״ע ‪ :‬מת אסור גהנאה אף שלא בדרד הנאתו‬
‫הלכה כמ״ד דימנה בברכה ע״ש‪ .‬דאיז אף דספק ב׳ הוי‬ ‫יא( ונראה דעת מר״ן ז״ל דקי״ל כוותיה כדעת‬
‫סנגד מר״ן בתחי׳ הסעיף דאמר סופר בלא ברכה‪ .‬עכ״ז‬ ‫האוסרים שלא כדרך הנאתו‪ ,‬שהרי פסק‬
‫כאשר נתוסף עמו ספק שמא מנה‪ .‬בזה יודה דיברך‪.‬‬ ‫ביו״ד סי׳ קנ״ה כל שאינו דרך הנאתו מותרים חוץ‬
‫וא״כ בנד״ד כפי מה שהוכחתי למעלה הוי ב׳ הספיקות‬ ‫מבב״ח וכלאי הכרם דאסורים אפי׳ שלא כדרר הנאתן‬
‫כנגד מר״ן ז״ל‪ ,‬שהוא פסק שעור המת אסור בהנאה‬ ‫והוא מדברי הרמב״ם פי״ד מהל׳ מ״א‪ ,‬ושם כתב הכ״מ‬
‫מדאורייתא‪ .‬גם הכרענו בדעתו דגם שלא כדרך הנאתו‬ ‫הטעם משום דלא כתיב בהו אכילה וכמ״ש בש״ם פרק‬
‫אסור מדאורייתא‪ .‬וא״כ כאשר עושים ב׳ הספיקות נגדו‬ ‫כל שעה דכ״ה ע״ש‪ .‬ומינה דגם בעור שהוא כגוף המת‬
‫הרי אנו עושין ממש נגד מר״ן דקי״ל כוותיה‪.‬‬ ‫האסור מדאורייתא )שלמדו מת שם שם מע״ע כתיב‬
‫בה ותמת שם מרים‪ (.‬דודאי יסבור שאסור ליהנות ממנו‬
‫וכן מצאתי להדיא להרב קרית חנה דוד ח״ב חיו״ד‬
‫אפי׳ שלא כדרר הנאתו‪ ,‬ביון דלא כתיב ביה אכילה‬
‫סי׳ ל׳ וזל״ה וטעמא דמילתא דעבדי׳ ס״ס אפי׳‬
‫וכמ״ש התום׳‪ .‬ובלא״ה כך מסתברא‪ ,‬כיון שנחלקו הפוס׳‬
‫נגד מר״ן ז״ל כתב הרב או״ח משם הרב דבר משה‬
‫בזה והוי ספק דאורייתא ולחומרא‪.‬‬
‫ח״ג יו״ד סי׳ כ׳ וז״ל דאף מר״ן יודה בכך‪ ,‬דהוא לא‬
‫פסק הוראה לחומרא אלא כשאין מצטרף בדין ההוא‬ ‫וחזי הוית להרה״ג הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‬
‫ספק אחר ע״ש‪ .‬וסיים הרב קח״ד ולפי״ז‪ .‬אם בתרי‬ ‫בם׳ יבי״א ח״ג סי׳ כ״א שהביא כל הנאמר‬
‫הספיקות ראשון ואחרון כולם נגד מר״ן לא עבדי׳ ס״ס‬ ‫בפרשה זו של עור המת ושם הביא הרבה פוס׳ ההולכים‬
‫כזה שהרי ודאי אתה הולך נגד מר״ן הקדוש דאיתנח‬ ‫בשיטה זו לאסור אף שלא כדרך הנאתו‪ .‬והם הגרע״א‬
‫סימנא לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו‪ .‬ועי׳‬ ‫בגליון תש״ס ע״ז י״ב ובחידושיו ליו״ד סי׳ שמ״ט‬
‫מ״ש הרב פני יצחק למהר״י אבולעפיא בחיו״ד סי׳ ט׳‬ ‫והגו״ר חיו״ד כלל א׳ סי׳ ד' והרמ״א בד״מ סי׳ שס״ה‬
‫עכ״ל‪ ,‬והם דברים מוסברים ומוכרחים‪.‬‬ ‫אות ב׳ וחבצלת השרון חיו״ד סי׳ צ״ה וכן דעת הח״ס‬
‫בחי׳ לע״ז כ״ט ע״ש‪ .‬וכן דעת הגאון ב״צ אבא שאול‬
‫ובפרט דיש כאן ס״ס להחמיר שמא הלכה כמ״ד אין‬
‫שליט״א שתשובתו הובאה ביבי״א ח״ג סי׳ כ׳ ע״ש‪.‬‬
‫עושין ס״ס בפלוגתא דרבוותא‪ .‬ואת״ל דעושין‬
‫שמא בב׳ פלוגתות הלכה כמ״ד אין עושין עד שיהיר‪.‬‬ ‫א ך בסו״ד הביא סברת המקילין שכתבו דלאו לכל‬
‫ס׳ במציאות וס׳ בפלוגתא‪ .‬ואת״ל דעושין‪ .‬שמא הלכה‬ ‫מילי ילפי׳ מע״ע ע״ש‪ .‬וסיים וז״ל וממילא י״ל‬
‫כמ״ד אין עושין ס״ס נגד מר״ן‪ ,‬ואת״ל דעושין שמא‬ ‫דבנד״ד שהוא לפקוח עינים עורות יש להתיר הניתוח‬
‫הלכה כמ״ד שבב׳ ספיקות ששניהם נגד מר״ן אין‬ ‫הפלאסטי־ אף במת ישראל עכ״ל‪ .‬ולפקוצ״ד כיון דלדעת‬
‫עושין )אם יש במציאות מי שחולק בזה(‪ .‬ועי׳י כיוצא‬ ‫האוסרים שלא סדרך הנאתו סוברים דאסור מה״ת‪ ,‬א״כ‬
‫בזה בס׳ אש״ל להגאון כמוהר״ש בן דנאן זצ״ל סי׳ ב׳‬ ‫הוי ספק דאורייתא ולחומרא‪ .‬ובפרט כפי מה שהוכחנו‬
‫דף ט׳ והבאתיו בספרי מזרח שמ״ש שם אות ב׳ בסופו‬ ‫שכן דעת מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫ובנדו״ד שב׳ הספיקות נגד מר״ן ודאי דיש להחמיר‬
‫דבזה אנו פוס׳ גגד מר״ן ז״ל‪.‬‬ ‫אין להתיר הנאה מהעור משום ם״ם‬
‫יב( ולכאורה היה מקום להתיר מס״ס כיון דבגוף‬
‫עור המת טעון קכורה והמלינו עוכר כלאו‬ ‫איסור העור אף כדרך הנאתו יש‬
‫מחלוקת הפוס׳ וכמ״ש למעלה ויש סוברים דאינו בכלל‬
‫יג( מעתה נדון אם יש בעור דין קבורה והלנה‬
‫גופו לגמרי‪ .‬ועוד גם לדעת האוסרים יש מחלוקת הפוס׳‬
‫כבמת‪.‬‬
‫אם אסור שלא כדרך הנאתו או לא‪ .‬וא״כ הוי ס״ס‬
‫ו הנ ה לפי מה שכתבנו למעלה הרי דין העור כגופו‬
‫להתיר‪ ,‬שמא הלכה כדעת הסוברים דאין העור בכלל‬
‫של מת ובודאי דיש בו דין קבורה והלנה‪.‬‬
‫גופו לגמרי ואת״ל כדעת האוסרים שמא בזה שהוא‬
‫וראיתי להרה״ג ישראלי שליט״א שדן בזה בפלפולא‬
‫שלא כדרך הנאתו הלכה כדעת המתירין‪ .‬ואף דהוי ס״ס‬
‫דאורייתא‪ .‬ותחלה דייק מדברי ר״ת ומדברי התום׳ בכל‬
‫בתרי פלוגתא דרבוותא‪ .‬כבר כתבו הפוס׳ והכאתי‬
‫המקומות שלא דנו כ״א באיסור הנאה ולא מצד קבורה‬
‫דבריהם בספרי מזרח שמ״ש הלכות ס״ס אות ב׳ דגם‬
‫ולינה‪ .‬מזה מוכח דנקטי דאיסור קבורה והלנה לא‬
‫בפלוגתא דרבוותא עושין ס״ס מתרי ספיקי בפלוגתא‪.‬‬
‫נאמרו בעור המת ע״ש‪ .‬ולזה הצריך עיון אמאי‪.‬‬
‫ואף דהוי נגד מר״ן הלא קי״ל לעשות ס״ס אף נגד‬
‫ולפקוצ״ד אין מזה הוכחה כלל לא מדברי ר״ת ולא‬ ‫מר״ן ז״ל וכמ״ש שם ע״ש‪.‬‬
‫מדברי התים׳‪ .‬דר״ת לא קאי אלא לתרץ‬ ‫א מנ ם אחר העיון נר׳ דא״א לעשות ס״ס זה‪ ,‬כיון‬
‫קושית התוס׳ שהקשו והרי אסור בהנאה ואיד יעשו‬ ‫ששני הספיקות הם נגד מר״ן ז״ל‪ ,‬דמידי‬
‫שטיחין‪ .‬וע״פ דרכם תירץ דלעולם אסור בהנאה‬ ‫הוא טעמא דעבדי׳ ס״ס ע ד מר״ן מימום דאמרי׳‬
‫מדאורייתא‪ .‬אלא דהמיר להו לאנשי טומאה מאיסורא‪.‬‬ ‫דאף שבספק הא׳ אסר‪ ,‬מ״מ גם הוא יודה להתיר‬
‫זאת אומרת שקל להם לעבור על האיסור אבל הטומאה‬ ‫עם ספק השני וכמ״ש הוא גופיה בדין ספירת העומר‬
‫קכז‬ ‫ומגן‬ ‫חיו*ד ס״ א‬ ‫שמ״ש‬
‫משום מלין מת ואינו קוברו‪ ,‬ובזיונא נמי איכא‪ .‬ואילו‬ ‫יראים ממנה‪ ,‬ובודאי דבכלל התירוץ יתורץ גם ענין‬
‫בסיום דבריו מוכח דשטיחה לא בשביל לספוד עליהם‬ ‫קבורה והלנה דקיל להו לעבור על כל הנקרא בשם‬
‫אלא אדרבא זוהי הגזירה דע״י שמפשיטם ומקיימם‬ ‫איסור‪ ,‬אבל הטומאה יראים ליטמא‪.‬‬
‫בידו כדי לספוד עליהם יבא אחר זמן לשכוח ויבוא‬
‫ו ה תו ם' גופם בקושייתם הקשו מתכריכין דאסור‬
‫לשוטחן הוא או אחר שאינו מכיר שהם של אדם‪ ,‬ויבא‬
‫להשתמש בהם ואמרו ועור של מת מי גרע‬
‫גם ליהנות מהם בלי ידיעתו ונמצא עובר על כל‬
‫מתכריכין ולמה אמרר טהור‪ .‬וס״ד דמותר בהנאה וגם‬
‫האיסורין איסור הנאה ואיסוד הלנת מת דאינו קוברו‪.‬‬
‫יהיה פטור מקבורה והלנה כיון שהוא טהור‪ ,‬ולזה בא‬
‫ומזה נ״ל להוסיף בדברי הרמב״ן מילת ״אי נמי דרגי‬
‫תירוץ של ר״ת הנ״ל דלעולם אסור בהנאה‪ ,‬וממילא‬
‫קאמר״ הכוונתו לפי׳ הב׳ הנ״ל‪.‬‬
‫צריך קבורה‪.‬‬
‫שיהיה לכל הם־רושים הנ״ל מוכח בדעת‬ ‫ואיך‬ ‫וכן מוכח מדברי הר״ן חולין קכ״ד ע״א שתירץ כתי׳‬
‫הרמב״ן דיש איסור משום מלין מת ואינו‬ ‫ר״ת ממש וז״ל וי״ל שאינם חוששין לאיסור‬
‫קוברו‪ .‬אלא דלפי׳ הב׳ מוסיף גם איסור הנאה‪.‬‬ ‫וחוששין לטומאה כדי שלא יתרחקו מהם בני אדם ע״כ‪.‬‬
‫ועוד הביא דברי המפרשים דעור אינו אסור בהנאה‬
‫וגם לפי דברי דימל״מ הל׳ אבל סו״פ י״ד שהביא‬
‫ודחה דבריהם וכתב דלאו מילתא היא והאריך להקשות‪.‬‬
‫כת״ר שפי׳ דעור המת אינו אסור בהנאה כדברי‬
‫וסיים אלא מחוורתא כמו שאמרנו למעלה דחמירא להו‬
‫התום׳ ר״פ דם נדה דף כ״ה והרשב״א סי׳ שס״ה ע״ש‪,‬‬
‫טומאה ע״ש‪ .‬ועוד הביא תירוץ הרמב״ן והביאו גם‬
‫כבר כתבנו והוכחנו בדעת התוס׳ גופם דעיקר הילפותא‬
‫הרב ישראלי שליט״א שאין הפירוש דחיישי׳ שמא‬
‫לאסור בהנאה אחר עריפתה אתיא מוערפו שם שם‬
‫יעשה שטיחין לחמור‪ .‬אלא דעור אביו ואמו מתוך‬
‫תהא קבורתה‪ .‬ומכפרה ילפי׳ רק למחייס ע״ש‪ ,‬ועי׳‬
‫חבתם מפשיטם ומקיימם בידו לספוד עליהם ושוטחן‬
‫להרה״ג הראש״ל בם׳ יביע אומר ח״ג סי׳ כ״ב שהעלה‬
‫לפניו‪ .‬ויש בו איסורא משום מלין מת ואינו קוברו‬
‫בגודלו דיש חיוב קבורה על כל אבר מאברי המת‪.‬‬
‫ובזיונא נמי איכא ע״כ הרי להדייא דיש איסור הלנה‬
‫ומ״ש הרה״ג ש׳ ישראלי שליט״א לפרש דברי הרמב״ו‬ ‫וקבורה‪.‬‬
‫שכוונתו שהעור מותר להלין וכו׳ ורק ע״י‬ ‫והרה״ג ש׳ ישראלי הבין בדברי הרמב״ן דאין כ״א‬
‫שמפשיט העור משהה קבורת המת עצמו ונמצא מלינו‬ ‫איסור הלנה וקבורה אבל בהנאה מותר‬
‫ואינו קוברו מיד‪ .‬אחהמ״ר אין שום רמז לזה בדבד‪■-‬‬ ‫מחמת חבת אביו ואמו‪ .‬ולזה הוקשה לו שבעוד שבא‬
‫הרמב״ן כלל‪ ,‬שדבריו מכוונים להדייא על העור עצמו‪.‬‬ ‫הרמב״ן לתרץ‪ .‬נמצא שמזה גופא קשה דאם אמנם‬
‫וכן מדוקדק היטב לשונו ויש בו איסורא משום לא‬ ‫בכה״ג שעושה זאת מחמת חבתם אין איסור הנאה‬
‫תלין מת ואינו קוברו‪ .‬ואם באמת כוונתו על המת‬ ‫מהמת‪ .‬אך מ״מ הן איכא הני איסורי הלנה וביטול‬
‫עצמו‪ .‬לא אתי שפיר לשונו איסורא משום מלין המת‬ ‫קבורה וא״כ אמאי חששו שיעבור ע״ז וגזרו שהעור‬
‫ואינו קוברו‪ .‬והול״ל ונמצא מלת המת‪ .‬אלא מוכרח‬ ‫טמא‪ .‬ואי דעתו לומר דהני איסורי קל בעיניהם נמצא‬
‫דקאי על העור‪ .‬ואמר דגם בזה שמניח ‪.‬העור לחוד‬ ‫עיקר התירוץ חסר מן הספר עכל״ה‪.‬‬
‫אצלו‪ ,‬יש בו משום איסורא‪ ,‬דמלין מת ובא לאפוקי‬
‫ולפקוצ״ד דברי הרמב״ן נכונים דכוונתו לתרץ קושית‬
‫ממש מפי׳ הרה״ג ישראלי שליט״א שמבין דקאי על‬
‫הר״ן דהא מת אסור בהנאה וא״ב בכולהו‬
‫המת‪ .‬וכן מוכח מפשט ל׳ הש״ס שמא יעשה מהן‬
‫מתים אסור‪ .‬ולזה תירץ דודאי לשאר מתים לא היה‬
‫שטיחין‪ .‬משמע דאיסורא משום העור ואין זכר למת‬
‫צריך לגזירת טומאה דודאי יודעים שאסור בהנאה ולא‬
‫כלל‪ .‬וכן נראה מסיום דברי הרמב״ן שכ׳ וגם משום‬
‫יבואו לעשות שטיחים ליהנות מהן‪ .‬ועיקר החשש כאן‬
‫בזיונא איכא דקאי אעור וכמ״ש הרב ישראלי גופיה‪.‬‬
‫רק משום עורות של אביו ואמו דוקא שמשום חבתן‬
‫זא״כ גם מ״ש ל ע ל משום מלין המת ואינו קוברו ודאי‬
‫יבוא להפשיטן ומקיימם בידו‪ ,‬לא ליהנות מהם אלא‬
‫דקאי ג״כ על העור דא״א לו׳ דרישא קאי על המת‬
‫כדי לזכור אותם תמיד לספוד עליהם‪ ,‬ומזה עם הזמן‬
‫וסיפא קאי על העור‪.‬‬
‫ישכח ויבוא לשוטחן ויהנה מהם הוא או אחר שלא‬
‫‪T‬ע שהוא של אדם ויש בזה איסורא דאורייתא‪ .‬וגם‬
‫פיקוח נפש כשהחלה אינו מוטל לפנינו‬
‫יש בזה מלין המת ואינו קוברו‪.‬‬
‫יד( ו ל פי כל האמור נפל פתא בבירא‪ ,‬שלפי כל‬
‫והנה באמת דברי הרמב״ן כפי שהביאו הר״ן לפי‬
‫האמור לעיל‪ ,‬אין מקום להתיר להסיר עור‬
‫דעתי סותרים רישא לסיפא‪ ,‬דברישא תי׳ לקו׳‬
‫המת מעליו להצניעו גם לצורך רפואה זולת במקום‬
‫הר״ן דלמה נקט אביו ואמו והלא כל המתים אסורים‬
‫פיקוח נפש שהחולה מוטל לפנינו‪ .‬כדברי הנו״ב תניינא‬
‫בהנאה‪ .‬ותי׳ דאלו משום חבתן יבא להפשיטן ומקיימם‬
‫יו״ד סי׳ ר״י‪ .‬אך כיון דבזמנינו זה הוא זמן המלחמות‬
‫בידו לספוד עליהם ושוטחן לפניו ויש בו איסורא‬
‫בעולם ובפרט בא״י המחבלים סבונו גם סבבונו כמעט‬
‫משום מלין מת וכו׳‪ .‬דמשמע דגם השטיחה עצמה היא‬
‫אין יום אשר אין שם מת וכ״ש בעת מלחמה ממש‪.‬‬
‫רק משום לספוד עליהם ולא משום הנאת השטיחים‬
‫ולכן חפשתי ומצאתי לזה קצת טעמא להתיר‪.‬‬
‫רק דע״י ששוטחן לפניו הוא זוכר אותם לנגד עיניו‬
‫ה ט ע ם הראשון שעל מ״ש הנו״ב ח״ב יו״ד סי׳ ר״י‬ ‫תמיד ומספיד עליהם‪ .‬ואפשר דאיירי ששוטחן על הכותל‬
‫וח״ס יו״ד סי׳ של״ו דלא מקרי פיקוח נפש‬ ‫במקום שאין לו הנאה מהם‪ .‬וע״ז מסיים ויש בו איסורא‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬ ‫קכח‬
‫הטומאה אולם דין איסור הנאה ודאי נשאר שהרי גם‬ ‫אלא כשהחולה או המסובן נמצא לפנינו ויש אפשרית‬
‫עפרו אסור ע״ש‪ .‬והביא ראיה מס׳ דעת כהן סי׳ קצ״ז‬ ‫להצילו‪ ,‬אגל אם אינו לפנינו לא מיקרי פקו״ג‪ .‬ולא‬
‫לענין אפר השרופים שאף שאין בו טומאה לכהנים‪.‬‬ ‫דחינן בשביל זה אפי׳ איסורא דרבנן ע״ש‪.‬‬
‫מ״מ איסור הנאה יש בו וכ״ש נדו״ד שהאבר עדיין‬ ‫על זה כתב הגאון חזו״א זיע״א בהל׳ אבילות סי׳‬
‫קיים ע״כ‪.‬‬ ‫ר״ח או׳ ז׳ וז״ל ואין חילוק בין איתיה המת‬
‫ולפ קו צ״ ד יש חילוק גדול ביניהם‪ ,‬דשם גבי אפר‬ ‫לליתיה קמן אלא אם מצוי הרבה‪ .‬דבזמן שמתריעין‬
‫השרופים ועפר המת עכ״פ עדיין במצב‬ ‫עלה )אף שאין בשעה זו חולה קמן( משום חולי מהלד‬
‫של מת שנשאר מת אלא שנשתנה מצבו שלא נשאר‬ ‫הו״ל כאויבים שצרו בעיר הסמוכה לספר וכדאמר‬
‫גוף שלם אלא נפרד או נשרף לא כן בזה שנעשה חי‬ ‫עירובין מ״ה ע״א ובתענית כ״א ב׳ עכל״ה‪ .‬ועי׳ בס׳‬
‫והתורה אמרה המת מטמא ואין החי מטמא‪ .‬והרי הוא‬ ‫מאורות ח״ב להגר״ש גורן שליט״א שהביא דברי‬
‫חי לפנינו‪ .‬והלא מתים שהחיה יחזקאל האם אסור‬ ‫החזו״א זצ״ל והביא להם ראיה מכרעת מדברי התום׳‬
‫ליהנות מהם‪ .‬ושוב קבלתי ס׳ שבט מיהודה מהדורא‬ ‫פסחים מ״ו ע״ב בסוף ד״ה רבה‪ .‬שהקשו וא״ת אי‬
‫בתרא להרה״ג אונטרמן ז״ל‪ .‬וראיתי לו שכתב בזה‬ ‫אמרי׳ הואיל‪ .‬א״כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל‬
‫על דברי הגרח״ד רגנשבורג ז״ל‪.‬בספר הפרדס שהתיר‬ ‫וראוי לחולה שיש בו סכנה‪ .‬וי״ל כיון דלא שכיח כלל‬
‫גם הוא מטעם הנז׳ וכתב עליו הגרא״י אונטרמן ז״ל‬ ‫לא אמרי׳ הואיל עכ״ל‪ .‬הרי מפורש דאם היה החולה‬
‫וזל״ה אכן אין בכלל דבריו מה שהצעתי אני‪ ,‬כי המאמר‬ ‫שיש בו סכנה שכיח‪ ,‬היה מותר לעשות מלאכה בשבת‬
‫ההוא דן בנוגע לאפר אסוה״נ הנקברים‪ .‬וכן בדין איסור‬ ‫בלי שהחולה יהיה כבר לפנינו וכו׳‪ .‬ומינה לנד״ד‬
‫שנשתנה‪ .‬ומרחיב הדברים בזה‪ .‬ולדידי כל יסודי ההיתר‬ ‫כאשר עלינו לדאוג לכל החולים שבמדינה והם שביחים‬
‫הוא מצד אחר מפני שסיבת האיסור בוטלה‪ .‬ואין זה‬ ‫וזקוקים תמ ‪ ,T‬זה נקרא שהחולה לפנינו ע״ש‪ .‬ומינה‬
‫מצד האיסור שנשתנה כי שם אנו דנים מצד השינוי‬ ‫יש ללמוד בק״ו לעת מלחמה שאנו נמצאים בה תמ ‪T‬‬
‫שנתהווה בדבר הנאסר כמו נבילה שנשתנה שדברו‬ ‫דודאי יש להתיר‪ .‬וע״ש שמזה מצא סעיד וסמיך‬
‫בזה הפוס׳ או באפר של איסוה״נ אשר עצם הסיבה‬ ‫להפעלת תחנות כח בשבת מחשש של התקפי פתע‬
‫הגורמת לא‪ ,‬בוטלה ונשתנה רק צורת החומר הנאסר‪.‬‬ ‫בליל שבת בבתים הפרטיים ע״ש‪.‬‬
‫אולם כאן בבשר המת ששב לחיותו ע״י שנתחבר עם‬ ‫וכן מצאתי בס׳ הרפואה לאור ההלכה ה״ב דף נ״ד‬
‫גוף החי ונתקשר באופן אורגני‪ ,‬הרי עצם הסבה של‬ ‫אות ה׳ משם נחל אשכול הל׳ מילה סק״ח שהביא‬
‫האיסור בוטלה‪ ,‬ולכן גם האיסור נעלם מאליו‪ ,‬עכל״ה‪.‬‬ ‫לסייע לנו״ב מדברי התום׳ פסחים מ״ו הנ״ל ע״ש‪ .‬וכן‬
‫ועוד האריך שם להסביר ולהכריח את דבריו הנ״ל‬ ‫ראיתי להגאון משפטי עוזיאל ח״א חיו״ד סי׳ כ״ח‪,‬‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫שכתב ע״ד הנו״ב הנ״ל וז״ל ומ״ש שאץ כאן חולה‬
‫ג ם הרה״ג ההאש״ל בס׳ יביע אומר ח״ג סי׳ כ״ה‬ ‫אלא שמא יזדמן‪ .‬אני אומר מציאות שקלת מעלמא‪,‬‬
‫אות כ״ג הביא דברי מהר״י אונטרמן זצ״ל ודברי‬ ‫ובודאי נמצאים כמה וכמה ב״א שחולים באותה המחלה‬
‫הרה״ג ישמח לבב והעלה להתיר מטעם זה בצירוף ם׳‬ ‫ואם לא ידוע לנו ברגע זה למחר או היום יודע לנו‪.‬‬
‫המתירין שלא כדרך הנאתו ע״ש‪ .‬ועי׳ במים חיים‬ ‫ול״ד כלל לשחיקת סממנים שאפשר לעשות בכל רגע‪.‬‬
‫משאש ז״ל ח״ב סי׳ ק״ט שהתיר ג״ב מהרבה טעמים‪.‬‬ ‫או להכינם מאתמול אבל במקרה כזה אם לא יעשו‬
‫ניתוח בגוף זה משום איסור שבו‪ ,‬אל יעשו לעולם‬
‫סיכום‬
‫וכו׳‪ ,‬וגורמת לודאי מיתה של כמה נפשות וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫באופן שרבו הפוס׳ שהתירו מן הטעמים הנז׳ לקחת‬
‫ועוד שנה הדבר בסי׳ כ״ט דרט״ו ד״ה ואעיקרא וכו׳‬
‫עור מהמת לצורך חולים המצוים שיבואו‬
‫זע״ש בריש דף ר״ט שנר׳ מדבריו שגם הרה״ג ר׳‬
‫אח״כ ויש לסמוך ע״ז למעשה‪ .‬אמנם יפה עשתה מועצת‬
‫יהודה ליב גרויבארט ז״ל מסכים לזה ע״ש‪ .‬וכן העלה‬
‫הרבנות הראשית שהגבילה הדבר להצניע רק חמישים‬
‫הרב עוזיאל ז״ל במסקנתו להתיר‪.‬‬
‫עורות ולא יותר‪ .‬דאל״כ חזרנו לחששות הנוב״י שיבואו‬
‫לנתח כל המתים עש״ב‪ .‬וזה צריך שיהיה בצנעה גדולה‬ ‫אץ איסור הנאה מאבר מת החוזר לברייתו‬
‫באופן שלא יהיה ניוול המת‪ .‬זה הנלע״ד וצויי״מ‪.‬‬
‫טו( עו ד טעם ב׳ להתיר הביא אותו בס׳ התורה‬
‫החו״פ ירושלים עיה״ק בכסלו תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬
‫והמדינה ה״ו דף רי״א משם הגאון הגרא״י‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ ט‬ ‫אונטרמן ז״ל בירחץ קול תורה תשי״ג שחלק הזה של‬
‫המת ששב ויחי ע״י חיבור עם גוף החי אין איסור‬
‫ס י מן ג‬ ‫הנאה והטעם הוא שסיבת האיסור של בשר המת היא‬
‫תשובת הרה״ג שאול ישראלי שליט״א‪.‬‬ ‫לא במה שיצאה נשמתו אלא במה שהוא עכשיו מת‬
‫ע״ע הנ״ל‬ ‫וכששב לתחייה פקע האיסור כי מת אמרה תורה ולא‬
‫ב״ה יום א׳ לסדר ״והבאתי אתכם אל הארץ״ תשמ״ו‬ ‫חי ע״ש‪ .‬ודימה זה לדין טומאת המת‪ .‬שאמרו‪ ,‬המת‬
‫לכבוד הרב הגאון הגדול‪ ,‬ראש המדברים בכל‬ ‫מטמא ואין החי מטמא ע״ש‪ .‬ושם בתורה והמדינה‬
‫מקום כש״ת מוהר״ר שלום משאש שליט״א רב‬ ‫כתב להעיר ממ״ש הרמב״ם בהלכות טומאת מת פ״ג‬
‫ראשי וראב״ד פעיה״ק ירושת״ו‪.‬‬ ‫ד‪,‬״י בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר‬
‫אחדשה״ט ב ‪T‬י״נ‬ ‫השרופץ טהור‪ .‬והיינו משום שנשתנה מהות המת פרחה‬
‫קכט‬ ‫ומגן‬ ‫חיו‪-‬ד סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬
‫אבל אין הדבר כן‪ .‬קושית התום׳ היא גם ללישנא‬ ‫ראשית אודה בזה על קונטריסו ועבבד‪ ,‬בו הערות‬
‫בתרא‪ ,‬דד‪.‬רי גם ללשון זד‪ ,.‬דברי עולא הם לענין‬ ‫חשובות במש״ב בעניותי בענין השתלת עור‬ ‫״‬
‫עור המת לאחר עיבודו‪ ,‬דירד ממנו תורת בשר‪,‬‬ ‫המת‪ ,‬ואביע תודה על ששם עינו הטובה במה שכתבתי‪,‬‬
‫כדפירש״י‪ .‬זבזד‪,.‬אמר עולא דמ״מ גזרו עליו טומאה‬ ‫אכן לגופו של דבר עיינתי בד״ק ולא מצאתי בהם‬
‫מדרבנן כדי שלא יעשה מעור אביו שטיחים‪ .‬והרי גם‬ ‫לענ״ד מדי שיהא בדים כדי להשיג על דברי‪.‬‬
‫ע״ז שפיר קשיא קושית התוס׳‪ ,‬דמאחר דעור המת‬
‫ואת אשר עלה במצודתי מצורף בזה בעיקרי הדברים‪,‬‬
‫אסור בהנאד‪ ,.‬אין זד‪ .‬תלוי כלל באם יש עליו תורת‬
‫אם כי היה לי להאריך גם ביתר ד״ק‪ ,‬אך כאמור‬
‫בשר או לא‪ ,‬ואיד‪.‬״נ דאית ביד‪ .‬אינו פוקע ע״י עיבודו‪.‬‬
‫במה שנוגע לעיקר הדברים הלכה למעעוה כתבתי‪.‬‬
‫וא״כ אכתי קשיא למ״ל גזירת הטומאה‪ ,‬תפ״ל דאית‬
‫זאקוה כי יקויים בנו את אשר דרשו חז״ל עדי״פ ״את‬
‫כאן איד‪.‬״נ‪ .‬א״כ גם לפ״ז הקושיא קיימא ונצרך‬
‫ודיב בסופרי״‪.‬‬
‫תירוצם )השני( דמאחר דמע״ע ילפינן ובה נאמר‬
‫האיסור מטעם ״כפרה כתיב בד‪ .‬כקדשים״‪ .‬לפ״ז עורר‪.‬‬ ‫מוקירו ומכבדו כרום ערכו‬
‫מותר‪ ,‬א״כ ד״״ה בעור המת‪ .‬וז״פ וברור‪ .‬א״כ אין שום‬ ‫שאול ישראלי‬
‫קשר בין אם הלכד‪ .‬כל״ק דעולא או כל״ב‪.‬‬
‫והרי דברי עולא אליבא דל״ב הובאו להלכה ברמב״ם‬
‫פ״ג מטו״מ הי״א ‪ :‬״‪...‬ואם ‪.‬עיבדו כל צרכו וכו׳‬
‫הר״ז טהור מן התורה‪ .‬אבל מדבריר‪.‬ם מטמא‪ ...‬גזירה‬
‫וזה נוסח תשובתו‬
‫שלא להרגיל בני אדם לעבוד עורות האדם וישתמשו‬
‫בהם״‪ .‬וזהו כלישנא בתרא רעולא‪ .‬וכנ״ל הן גם בזר‪,‬‬ ‫השתלת עור מהמת‬
‫קיימת קושית התום׳‪ ,‬ותירוצם נצרך גם בזד‪ .,‬ואין‬ ‫ראשי פ ר ק י ם‬
‫הדבר תלוי כלל בפסק ההלכד‪ ,‬בענין טומאת העור‪.‬‬
‫א‪ .‬דעת הרמכ״ם והתופ׳ שעור המת מותר גהנאד‬
‫אכן מה שיש לכאורד‪ ,‬ללמוד בדעת הרמב״ם הוא‬
‫ממד‪ ,‬שב׳ )פי״ב מה׳ אבל הל׳ כ״א( בענין שיער‬ ‫פ‪ .‬איסוה״נ כעור המת הוא נמנו* גכודו‪,‬‬
‫המת‪ .‬אך זד‪ .‬הן ציינתי גם אני )אות ב׳(‪ .‬דלכאורה‬ ‫ויכול למחול עליז‬
‫מעצם הדיון על שיער ך‪,‬מת משמע דאילו עור פשיטא‬ ‫ג‪ .‬מקור איסור התכריכים לאחר שנפרד פהם המת‬
‫דקאי באיה״ג‪ .‬אך‪ ,‬כפי שציינתי שם בא״ד הן זאת‬
‫לכאורד‪ ,‬סתירד‪ .‬גם על התוס׳ שהסיקו שעור המת אינו‬ ‫ד‪ .‬מחילת המת אינה מועילה לגופו‬
‫באיה״נ‪ ,‬ועום )אות ה׳( העליתי ביאור שיטת התום׳‪.‬‬ ‫אלא לעורו ולתכריכיו‬
‫וד‪,‬וא מוכרח שאל״כ טעו בדבר פשוט‪ ,‬ח״ו‪ .‬וא״כ הן‬ ‫ה‪ .‬היחס בין לימוד גז״ש מעגלה ערופה‬
‫לא נפלאת היא אם נאמר שגם הרמב״ם הולך בשיטה זו‪.‬‬ ‫והלימוד מקדשים‬
‫ובעיקר הן הצד השני בדעת הרמב״ם להתיר העור‬ ‫‪.‬‬ ‫ו‪ .‬מחילת המת מועילה‬
‫בהנאד‪ ,‬למדים מדברי גליון המד‪,‬רש״א‬
‫)שבסוף אות ב׳(‪ .‬ודבריו לכאורר‪ ,‬מוכרחים בדברי‬ ‫■‬ ‫ז‪ .‬הנאה מהמת שלא כדרר חנאתו‬
‫הרמב״ם‪ .‬א״כ לא עלי תלונתו דמר כי על הגאון ר׳‬ ‫ח‪ , .‬ההנאה היא מאבר החוזר לחיותו‬
‫שלמה איגר זצ״ל‪.‬‬
‫א ך כאמור לא כתבתי להכריע בדעת הרמב״ם‪.‬‬
‫א‪ .‬דעת הרמב״ם והתום׳ שעור המת מותר בהנאה‬
‫והדברים נסבו בעיקר בדברי התוס׳‪ ,‬והרי הבאתי‬
‫שם דעות הראשונים דלא ס״ל להא דהתוס׳‪ .‬אלא שיסוד‬ ‫כת״ר באות ב׳ טרח ואסף כעמיר גורנדי כל המקומות‬
‫דברי נסבים שם‪ ,‬גם אליבא דר״ת‪ ,‬דגם איהו ס״ל‬ ‫ברמב״ם שפסק שיש בעור המת טומאת מת‪,‬‬
‫דעור המת אסור בהנאה‪ ,‬דאף לדיד ‪ ,T‬יש מקום להתיר‬ ‫וכן לענין אכילה שנחשב כבשר‪ .‬ומזדי כאילו מוכחת‬
‫כשמחל המת והתיר השימוש בעורו‪ ,‬בעודו בחיים‬ ‫דעתו שעור המת אסור בהנאה‪ .‬וכתב ע״ז דמש״ב‬
‫חייתו‪ .‬א״כ הן יתכן שגם כל הני ראשונים האוסרים‪,‬‬ ‫בקונטרס שלי שבדעת הרמב״ם אין הדבר ברור‬
‫סולם מטעמו של ר״ת אתו עלה‪ .‬ומד‪ ,‬שאמור בדעת‬ ‫דאישתמיטתי כל חני מקומות ברמב״ם‪.‬‬
‫ר״ת‪ ,‬מצי אזיל גם אליבא דידד‪.‬ו‪.‬‬
‫כ ת״ ר באות ג׳ יוצא מתוך ההנחה שדברי התוס׳ נדד‪.‬‬
‫נ״ה‪ ,‬א‪ /‬שעליהם נסב הדיון‪ ,‬הם רק אליבא‬
‫ב איםוח״נ בעור חמת הוא מצד כבודו‪,‬‬ ‫דל״ק דעולא דעור אדם טחור מה״ת‪ ,‬שרק ללשון זה‬
‫ויכול למחול עליו‬ ‫הוא שחידשו התוס׳ דאין איה״נ בעור המת משום‬
‫ב ד ע ת ר״ת )סנהדרין מ״ח( דד‪,‬וקשה לו דמאחר‬ ‫דילפינן ממש״כ בעגלה ערופה כפרה כקדשים ואיה״נ‬
‫דתכריכין אסורים ■בהנאד‪ ,‬מי גרע עור המת‬ ‫דמת מע״ע ילפינן‪ .‬ומכיון שההלכה כפי שפוסק הרמב״ם‬
‫מתכריכין‪ ,‬יצא לנו דגם ר״ת מסכים ליסוד של התוס׳‬ ‫היא ללישנא בתרא דעולא דעור האדם טמא מה״ת‪,‬‬
‫דמכוח הילפותא דמת מע״ע אין לאסור בד‪,‬נאה עור‬ ‫כל חידוש זה אינו‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬ ‫קל‬
‫הדבר‪ ,‬דגם אחר שכרכו ‪0‬ד‪.‬ם המת‪ ,‬אין איסורם מכוח‬ ‫המת‪ ,‬רק מדין תכריכין‪ .‬ובזה הוקשה לנו‪ ,‬לשם מה‬
‫הליכצד מע״ע‪ ,‬אלא ממה דילפינן מע״ז משמשים‬ ‫שני הלימודים השונים חדא למת עצומו וחדא למשמשי‬
‫ממשמשים‪.‬‬ ‫המת דהיינו תכריכים )וה״ה העור(‪ ,‬הרי ניתן ללמד‬
‫כל דין איה״ג מתכריכין‪ ,‬האטו גרע המת עצמו‬
‫מתכריכין שהם משמשיו‪ .‬וע״ז חוזר כת״ר על הנחתו‬
‫ד‪ .‬מחילת המת אינה מועילה לגופו‬ ‫הראשונה‪ ,‬דכל עיקר דברי התום׳ שחילקו בין גופו‬
‫אלא לעורו ולתכריכיו‬ ‫של מת לתכריכיו הוא רק אליבא דהאי לישנא דעולא‬
‫דעור המת טהור‪ .‬ואילו לפי הלשון הב׳ הכל בכלל‬
‫כ ת״ ר באות ה׳‪ ,‬האריך להוכיח מדברי החת״ס‬
‫גוף המת‪ .‬וכבר הוכחנו לעיל שז״א‪.‬‬
‫ותלמידו כע־״ר״ם שי״ק זצ״ל דכבוד המת לא‬
‫עוד כתב באות ד׳ דכל עיקר הלימוד על תכריכי‬
‫ניתן למחילד‪ .‬״דאין הכבוד שלו אלא כבוד יקר תפארת‬
‫המת — משמשים ממשמשים — לא הוצרכו לו‬
‫נשמתו ובר‪ ,‬וכו׳ ״‪.‬‬
‫עד שהיה גוף המת אטור בהנאה‪ .‬אבל בלי גז״ש מע״ע‬
‫א ך אם כך‪ ,‬נמצאים החת״ס וד‪.‬מד‪.‬ר״ם שי״ק סותרים‬
‫היינו אומרים דהמת אינו אסור בהנאה וכ״ש תכריכיו‬
‫משנתם‪ .‬מה שד״באתי מתשר המד‪,‬ר״ם שי״ק בשם‬
‫אפי׳ כרכו אותו‪,‬בהם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫החת״ס בתירוץ קושית ר״ת דאמאי לא יהא בעור‬
‫א ‪.T‬״נ מצד דלא גרע מתכריכין )בקונטרס שלי אות ד׳(‬ ‫אגל זה תמוה‪ ,‬שהרי גז״ש זו ״שט״־״שם״ דילפינן‬
‫״דמיירי דדעתי׳ עלי׳ מעיקרא שלא לקבור עמו ואינו‬ ‫מה שנאמר במרים ״ותקבר שם״ ממה שנאמר‬
‫רוצה בנוי זד‪,‬״‪ .‬דאפלו תימא כמו שרצד‪ .‬כת״ר לפרשו‬ ‫״אבד תאבדון‪ ...‬אשר עבדו שם״‪ ,‬היא גז״ש עצמאית‪,‬‬
‫ולתרץ מד‪ ,‬שתמהתי בעניי בד״ק‪ ,‬שר‪,‬מדובר שהמת‬ ‫שנתקבלה למשה מסיני כדרך כל גז״ש‪ ,‬ואינה תלויה‬
‫עצמו מחל על כבודו ועל נוי זה‪ ,‬דאיד יכול למחול‬ ‫בגז״ש השנחה דילפינן מת מע״ע‪ .‬וא״כ הקושיא עצומה‪,‬‬
‫על כבודו שד‪,‬רי אין הכבוד שלו וכו׳‪.‬‬ ‫מאחר דגם משמשי מת ילפינן בגז״ש לאוסרם בהנאה‪,‬‬
‫לשם מה הוצרכה לנו הגז״ש השניה לגופו של המת‪,‬‬
‫אל א פשוט דאין בדבר ‪.T‬ם סתירה כל עיקר‪ ,‬דמש״ב‬
‫הרי ניתן ללמד בק״ו‪ ,‬וכדיליף עור המת מזה‪.‬‬
‫הח״ס )יו״ד סי׳ של״ו( הוא על גוף האדם‪ ,‬שזה‬
‫ודאי אין בכוחו למחול‪ .‬וזהו כמ״ש הכתוב שמסתמך‬ ‫ומוכרח מש״כ בזה‪ ,‬דדין איה״נ מצד משמשים הוא‬
‫עליו ״כי קללת אלקים תלוי״‪ .‬אך אין הדבר כן באשר‬ ‫מדין כבוד ונוי המת ובזה יכול הוא למחדל‬
‫לתכריכיו‪ ,‬ובאשר לעור שרק סכח השואתו לתכריכים‬ ‫על כבודו‪ .‬לא כן הלימוד מע״ע שהוא דין איסורי‪ ,‬ולא‬
‫אתינן עלד‪.,‬‬ ‫בדידיה תליא מיל תא למחול‪] .‬והבאתי לזה דמיון ממד‪.‬‬
‫שאמרו שם בענין הספד שיכול המת לוותר‪ .‬וכת״ר‬
‫כתב שאין ראיה משם כי זהו כבוד שמחוץ לגופו‪ .‬אבל‬
‫ה‪ .‬היחס כין לימוד גז״ש מעגלה ערופה‬
‫הרואד‪ .‬יראה שלא בתור ראיה כתבתי זאת רק בתור‬
‫והלימוד מקדשים‬
‫דמיון בעלמא‪ .‬ועיקר היסח־ הוא ע״פ האמור לעיל‬
‫עו ד כתב כת״ר באות ר‪ ,‬דלא תקשי על ר״ת מראיית‬ ‫דזה מוכרח מצד עצמו‪ .‬דאל״ה הלימוד מע״ע מיותר‪[.‬‬
‫התום׳ )נדה נ״ה( בתירוצם השני‪ .‬די״ל דס״ל‬
‫סמש״ב התוס׳ ע״ז כ״ט‪ ,‬ב׳ ד״ה כפרה‪ ,‬דיש פסוק אחר‬
‫ג‪ .‬מקור איסור התכריפים לאחר שנפרד בהם המת‬
‫״וערפו שם״ — שם תהא קבורתה )כריתות ו׳(‪ ,‬דאחר‬
‫עריפתד‪ ,‬אסורה‪ .‬ומשמע דכולה תר‪,‬א נקברת‪ ,‬וגם העור‬ ‫עוד כתב כת״ר בזה באות ד׳ הנ״ל ; ״‪...‬ובפרט שלפי‬
‫בכלל״‪ .‬ע״ש‪.‬‬ ‫המסקנא לא נחלקו אלא לענין אי הזמנה מילתא‪,‬‬
‫ו ב מ ה שד‪,‬קשה מתכריכין דק״ו שד‪,‬עור אסור בהנאה‬ ‫אבל אם עשו מעשד‪ .‬וכרכו בו‪ ,‬אזי התכריכין חזרו‬
‫כתב כת״ר )באות ז׳( דזד‪.‬ו ׳לדבריהם‪ ,‬אבל‬ ‫להיות כגוף המת‪ ,‬ודין אחד להם‪ ,‬שאין כבודו מחול‬
‫שיטתו עפ״י האמור בכריתות הנ״ל דד‪,‬לימוד הוא‬ ‫וכו׳ ״‪.‬‬
‫ממש״כ בע״ע עצמד‪ .,‬עוד כתב שם)באות ו׳( עפ״י הנ״ל‬ ‫ר״ל שכל מחלוקתם של אביי ורבא אינד‪ .‬אלא לענין‬
‫בכריתות ״מכאן שתירוץ הב׳ של התוס׳ נדד‪ ,‬אינו‬ ‫הזמנד‪ ,.‬טרם כרכוהו בתכריכים‪ .‬אבל כשכרכוהו‪,‬‬
‫קיים מכל הבחינות‪ .‬עיקר ד‪S‬ימוד אינו מ׳כפרה כתיב‬ ‫דשוב לא מדין הזמנד‪ ,‬אתינן עלה‪ ,‬בזה לכו״ע כגופו‬
‫בד‪ ...,‬אלא מ׳וערפו שם׳״‪.‬‬ ‫ייחשבו‪ .‬במחכת״ר אין הדבר כן‪ .‬מחלוקתם לענין הזמנה‬
‫אבל פשטות דברי ר״ת אינם מורים כן‪ .‬אילו \ ‪rrr‬‬ ‫מקורה מד‪.‬ו היסוד לגוף האיסור של תכריכים‪ ,‬שאינם‬
‫מכוין דמסוגיא דכריתות יש ללמוד דד‪,‬כל בדין‬ ‫אלא משמשים ולא גופו‪ .‬דלרבא לא מצינן למילף‬
‫קבורד״ כולל העור‪ ,‬וממילא נופלים כל דבר ‪.T‬ם שבע״ע‬ ‫משמשים מע״ע כמבואר בדבריו ״משמשים ממשמשים‬
‫אין העור אסור‪ ,‬כי אז הו״ל להקשות על ‪.T‬ם עדיפא‬ ‫ילפינן לאפוקי ע״ע דהיא גופה קדושה״ )ס״נ מ״ח‪ ,‬א׳(‪.‬‬
‫מינד‪ ,,‬ולסחור דבר ‪.T‬ם מכל וכל‪ ,‬דד‪,‬ם טעות מעיקרא‪,‬‬ ‫אי איתא דניתן הי׳ ללמוד איה״ג דתכריכין גם הם‬
‫וממקום שבאו ללמוד היתר העור‪ ,‬שם מפורש שהכל‬ ‫מע״ע‪ ,‬שפיר היינו למדים גם לענין איסור הזמנה‪ .‬וזה‬
‫כאיסור‪.‬‬ ‫מבואר ופשוט ואריכות דברים רק למותר‪ .‬וזו היתד‪.‬‬
‫כ! מש״כ שד‪,‬תירוץ השני של התום׳ פשוט ״אינו‬ ‫עיקר קושית ר״ת דמאחר דמע״ז ילפינן הן שפיר נלמד‬
‫קיים״ עפ״י הסוגיא דכריתות‪ ,‬דהוא טעות‬ ‫בק״ו איסור הנאה דעור בק״ו מתכריכין‪ .‬א׳כ פשוט‬
‫הלא‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬
‫דטומאה חמירא לסו לאינשי‪ ,‬כמו שהוכיח בדבריו‪ .‬אלא‬ ‫מעיקרא‪ ,‬אני עני לא הגעתי עדיין לכלל דעה זו שניתן‬
‫שעדיפא מינה תירצו‪ ,‬דלגבי העור אין כלל לימוד‬ ‫לדחות דברי התום׳ ולישוי להו כטועים בדבר‪ .‬משנה‪.‬‬
‫לא ‪,T‬״נ‪ .‬עכ״פ תירוצם זה של התוס׳ לא נדחה‪ .‬ואעפ״י‬ ‫ואף ר״ת כאמור בקושיתו מצד הלימוד ממשמשים חזינן‬
‫שודאי לפסק הלכה נקטינן כר״ת‪ ,‬זהו עפ״י הכלל‬ ‫דנוקט כסברת שאין ללמוד מע״ע דין העור רק מכח‬
‫הנקוט בידינו דספיקא דאורייתא לחומרא‪ .‬אבל גם‬ ‫דלא גרע מתכריכין‪ ,‬שהוא לימוד אחר‪.‬‬
‫דברי התום׳ לא נדחו‪ ,‬והם מצטרפים כסניף‪ ,‬כמקובל‬
‫כן תמחה לפ״ז כל הני דוכתי בגמרא דאמרינן איה״ג‬
‫בדרך פסיקת הד‪,‬לכה‪.‬‬
‫דע״ע מלימודו של ר׳ ינאי‪ ,‬׳׳כפרה כתיב ביה‬
‫ב( היסוד השני לד‪,‬יתר הוא‪ ,‬שגם לר״ת )וכמש״כ‬ ‫כקדשים״ )וזה לא רק לגבי הלימוד שהוא ביום‬
‫י״ל דכל הני רבוותא לא נחלקו בזה על‬ ‫ושטריפות פוסלת בה‪ ,‬אלא גם למקור האיסור עצמו‬
‫דרסו של ר״ת שאוסר העור מצד ק״ו מתכריכין(‬ ‫שבע״ע( למד‪ .‬לא הזכירו הלימוד שכתוב בע״ע עצמה‬
‫כשד‪,‬מת מחל על כבודו אין בדבר איסור‪ .‬בפרט בשימועז‬ ‫״וערפו שם״ — שם תוד‪.‬א קבורתה‪.‬‬
‫מעין זה‪ ,‬לצרכי ריפוי‪ ,‬שגם אם אין זה כרוך בפקו״נ‪,‬‬
‫א ל א תוכן הדברים כמש״כ בקונטרס‪ ,‬דאמנם כן עיקר‬
‫אין זה לפעמים רחוק מזד‪ ,,‬כשיפגעו בפניהם וכיו״ב‬
‫הלימוד הוא ממש״כ בע״ע עצמה‪ .‬אבל לא היינו‬
‫שמתביישים לבא בציבור‪ .‬ויש שחייהם אינם חיים‬
‫עומדים על טעמו של א״ה״נ הזה‪ ,‬שהרי מדעת עצמנו‬
‫מטע״ז רח״ל‪ .‬ואין בזה בזיון ממעו‪ ,‬וקרוב לומר שזהו‬
‫לא היינו אומרים שהוא מצד שנאמר בו ״כפרה‬
‫כבודם‪ ,‬שיביאו תועלת‪ ,‬ובזה יעשו המתים חסד עם‬
‫כקדשים״‪ ,‬וד‪,‬יינו יכולים לומר שהוא בדומה לאיה״נ‬
‫החיים‪.‬‬
‫של כלאי הכרם ובשר בחלב וכל כיו״ב‪ .‬לזאת הובאה‬
‫ו בז ה הן יש לנו רב‪ ,‬הלא נ ‪,T‬ו מרן החת״ם ו ת ל ^ ו‬
‫הדרשה שממנה למדים טיב הענין‪ ,‬שמכאן נפ״מ לענין‬
‫המד‪,‬ר״ם שי״ק זצ״ל‪ ,‬שמהם שמענו היסוד‪,‬‬
‫טריפות‪ ,‬ולענין יום‪ ,‬וכן — בפי שהוכיחו התוס׳ הנ״ל‬
‫שבאיסור משום נוי וכבוד המת‪ ,‬מד‪,‬ני מחילד‪ .,‬ומד‪,‬‬
‫— גם נפ״מ לענין העור‪ .‬זמזה נשמע שמש״כ ׳וערפו‬
‫שהערתי בדבריהם‪ ,‬כי נראה דאינהו ס״ל שאפי׳ בכה״ג‬
‫שם׳ לחייב הקבורה‪ ,‬זה רק על גופה של הע״ע ולא‬
‫שלא המת עצמו גילה דעתו שמוחל על כבודו‪ ,‬אלא‬
‫על העור‪ .‬כך פשוט יוצא מתיררן זה של התום׳‪ .‬וכאמור‬
‫בנו שמתעסק בקבורתו‪ ,‬גילה שאין דעתו על נוי זה‪,‬‬
‫חזינן שגם ר״ת לא נחלק ע״ז‪ ,‬אלא שבא עליו ממקום‬
‫אינו בא ‪,T‬״נ‪ .‬זה לא נראה לענ״‪-‬ד‪ ,‬ומטעם שכתבתי‪,‬‬
‫אחר‪ ,‬והיינו דמסתבר לו דעור לא גרע מתכריכין‪] .‬וע״ש‬
‫דודאי אין הבן בעלים על גופו של אביו למחול על‬
‫שכתבנו בשיטת התום׳ דאכן אין ללמוד זאת מתכריכין‪,‬‬
‫כבודו‪ .‬ומש״כ כ ת ^ דכוונתם שהאב עצמו מחל ודאי‬
‫כי העור נחשב כגופו של מת וזהו סוג אחר של איד‪,‬״נ‪.‬‬
‫לא מתקבל כמש״ב בקונטרסי‪ .‬חדא דזהו מילתא דלא‬
‫וזד‪ ,‬לא נאמר בעור לפי הלימוד מע״ע‪[.‬‬
‫שכיחא‪ ,‬ול״ש בסד‪,‬״ג גזית־‪ .,‬ותו‪ ,‬זד‪.‬וא העיקר‪ ,‬שאם‬
‫הוא לא חס על כבודו‪ ,‬ומצד הדין רשאי הוא לעשות‬ ‫ו בז ה אזלד‪ ,‬גם ״מציאד‪,‬״ שמצא כת״ר באות ו׳ בתוס׳‬
‫זאת כמו שכתבו‪ ,‬א״כ למה לנו לדאוג לו יותר‪ .‬ע״כ‬ ‫ק ‪T‬ושין )נ״ז‪ ,‬א׳( שעיקר הדרשה לאיה״נ דע״ע‬
‫הדבר ברור דאין המדובר כשמחל המת על כבודו‪ .‬על‬ ‫היא ממש״נ בד‪ ,‬גופא ״וערפו שם — שם תהא קבורתה״‪.‬‬
‫כן אין תירוצם מספיק בביאור שיטת התוס׳ מקושיתו‬ ‫הרי שהדרשד‪ ,‬האחרת שעליה מסתמכים התום׳ אינה‬
‫של ר״ת‪.‬‬ ‫עיקר‪ .‬עבת״ד‪ .‬ודאי שעדיפה הדרשה שנאמרה בע״ע‬
‫אל עכ״פ שמענו‪ ,‬וניתן לקבל היסוד‪ ,‬הנשמע‬ ‫עצמה‪ .‬אך‪ ,‬כאמור‪ ,‬גם הדרשד‪ ,‬השניה חשובד‪ ,.‬שמשו״ב‬
‫מדבריהם‪ ,‬שבדבר שהוא משום כבודו ונויו‬ ‫הביאוה בגמרא בכל הני דוכתי‪ ,‬וכנ״ל‪ .‬אלא שממנה‬
‫רשאי המת לוותר‪ ,‬ובזה כבודו מחול‪ .‬ומעתה הן לא‬ ‫אנו עומדים על תוכן האיסור שבה‪ .‬וד‪,‬נפ״מ כמבואר‪,‬‬
‫נפלאת היא לומר שזוהי אכן שיטתו של ר״ת‪ ,‬שבזד‪,‬‬ ‫דאילולא לימוד זה לא היינו יודעים שטריפות פוסלת‪.‬‬
‫מתורץ מה שהוקשה לנו בדבריו‪ .‬ולא ראיתי תי׳ אחר‬ ‫רכן לא היינו יודעים האי דינא שר‪,‬עור אינו בכלל‬
‫ץתר מקובל מזר‪ ,‬שכתיבתי‪.‬‬ ‫איה״ג‪ ,‬וממילא איננו בכלל קבורה‪.‬‬
‫מכל הז^זור‪ ,‬אני חוזר‪ ,‬על משנלע״ד להלכה להתיר‬
‫שימוש בעור המת‪ ,‬כשהתיר זאת האדם בעודו‬
‫ו‪ .‬מהילת המת מועילה‬
‫בחיים‪ ,‬גם כשאין בדבר ענין של פקו״נ‪ ,‬אבל יש‬
‫לחולה סבל רציני‪ ,‬שניתן לתיקון ע״י השתלת העור‪.‬‬ ‫הדברים יש לנו שני יסודות להתיר העור‬ ‫בסיכום‬
‫כשמחל מחיים ע״ז‪:‬‬
‫ז‪ .‬הנאה מהמת שלא פריד הנאתו‬
‫א( תירו ץ הב׳ דהתוס׳ נדד‪ ,‬נ״ד‪ ,‬שבדרך כלל נקטינן‬
‫כת״ר באות ח־ט דן גם במש״כ בענין איה״ג מהמת‬ ‫דהתום׳ רואים תירח שני בעיקר‪ .‬ואם‬
‫בשלא בדרך הנאתו‪ .‬אך לא מצאתי בדברים‬ ‫זוד‪,‬י מחלוקת בין שני התירוצים — השני עיקר‪] .‬עי׳‬
‫מה שידחה מה שכתבתי בזה‪ .‬וכבר הביא כת״ר בעצמו‬ ‫לדוגמא יש״ש לב״ק פ״ב סי׳ ט״ז שכתב בסו״ד וז״ל‪.‬‬
‫)באות י״א( מד‪ ,‬שדנו האחרונים להתיר כל שלא‬ ‫ומאחר שהתוס׳ כתבו ״אי נמי״ מאי קשד‪ ,‬להו בתי׳‬
‫בדד‪,‬״נ‪.‬‬ ‫ד‪,‬א׳ בפרט וכו׳‪ .‬אלא ש״מ דס״ל דאין שום רא ‪,T‬‬
‫ברם בסוף הדיון מסקנתי שלדעת ר״ת דילפינן עור‬ ‫מד‪,‬םוגיא‪ [.‬אך באמת אין הברח לומר דפליגי שני‬
‫המת בדומד‪ ,‬לתכריכין ממשמשי ע״ז‪ ,‬יש מקום‬ ‫התירוצים‪ .‬שבזה גם התום׳ מסכימים למ״ש ר״ת‬
 ‫ומגן‬ ‫חידד סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫הלב‬
‫הרי להדיא דאם עיבדו מותר לכ״ע בין לאכילה בין‬ ‫לאסור גם שלא כדרך הנאתו‪ .‬אולם ההיתר גם בזה‬
‫לטומאה‪ .‬וא״כ לפי״ז אין מקום לקו׳ התום׳ כל‬ ‫הוא מצד מה שהעלינו בדעת ר״ת‪ ,‬דאם מוחל על‬
‫עיקר‪ .‬שהרי הוצרכו לטמאו מדרבנן משום גזירת‬ ‫כבודו אין בזה איסור‪ .‬ע״כ לא נכנסתי לדון בשאלה‬
‫שטיחין‪ .‬וממילא מוכרח לו׳ דקושית ר״ת גופה קאי‬ ‫של שלא כדרך הנאתו‪ ,‬ולהעיר במש״ב כת״ר בזה‪.‬‬
‫ללישנא קמא דוקא‪ .‬דאפי׳ לא עיבדו ד״ת טהור‪ .‬וסובר‬
‫ר״ת דמ״מ אסור בהנאה מה״ת מלימוד דע״ע‪ .‬ולמה‬
‫ח‪ .‬ההנאה היא מאבר החוזר לחיותו‬
‫הוצרכו לטמאו מדרבנן משום גז ‪ T‬ת שטיחין‪ .‬ותי׳‬
‫דסומאה חמירא להו מאיסורא‪ .‬וע״ז בא תי׳ הב׳ של‬ ‫כדאי להוסיף עוד‪ ,‬כי אותה סברא שהעלה הגרא״י‬
‫התוס׳ שהם סוברים דבאטת אין איסור הנאה בעור‬ ‫אונטרמן זצ״ל‪ ,‬שכיון שההנאה באה לאחר‬
‫גם בלא עיבדו דעיקר הילסותא מכפרה כתיב בה‬ ‫שנתאתד העור עם החי פקע ממנו כל איסור ההנאה‪,‬‬
‫כקדשים דעורם מותר בהנאה ע״ש‪ .‬ובתישו׳ הא׳ פירשתי‬ ‫הרי היא קיימת גם בנ ‪T‬׳‪ ,T‬ואין להאריך‪.‬‬
‫דברי ר״ת דס״ל כמ״ש התוס׳ בע״ז כ״ט ד״ה כפרה‪.‬‬ ‫ובזה אצא מלפני מעכתר״ה שליט״א באחוית ק^ה‬
‫דעיקר הילפותא מוערפו שם‪ .‬ולא מכפרה כתוב כד‪.‬‬ ‫ובדרישת שלומו וברבה בכל מילי דמיטב‪.‬‬
‫ע״ש‪ .‬ותי׳ זה הביאו הראש״ל בם׳ יבי״א ח״ג סי׳ כ״א‬ ‫מוקירו ומכבדו‬
‫בשם לב אריה חולין קכ״ב‪ .‬וכתב סופר שם‪ .‬ושו״ת‬
‫שאול ישראלי‬
‫בית יצחק חאו״ח סי׳ י״ד ע״ש‪.‬‬
‫ו כ ל זה רק לפרש דברי התום׳ בנדה בב׳ התירוצים‪,‬‬
‫אבל לענין הלכה‪ ,‬הלא קי״ל הלכתא כלישנא‬ ‫סימן ג‬ ‫‪.‬‬
‫‪.‬בתרא‪ .‬דבלא עיבדו אסור בין לטומאה בין לאכילה‬
‫תשובתי שנית על דבריו‬
‫וכמ״ש בש״ס מאן דמתני אסיפא אבל ארישא טומאה‬
‫דאורייתא‪ .‬ובין לאכילה בין להנאה אסור ולא מטעם‬ ‫י״ב אד״א תשמ״ו‬
‫גזירת שטיחין‪ .‬וכ״פ כל הפום׳ ההמב״ם !והרמב״ן וד‪.‬ה״מ‬ ‫לכבוד מעלת הגאון המפורסם מוהר׳ד שאול ישראלי‬
‫חהרשב״א והריטב״א והרא״ש בתוספותיו לנדר‪ .,‬והמאירי‬ ‫שליט״א שלמא רבא‪ .‬לשר הצבא‪ .‬דביילי ליה בקבא‬
‫נדה‪ .‬והרדב״ז ח״א סי׳ רס״ב‪ .‬והרא״ה רהר״ן וכן‬ ‫רבא‪.‬‬
‫מדוקדק מדברי הטור והש״ע‪ .‬כלישנא בתרא דעולא‬ ‫רב גדול ונכבד‪,‬‬
‫דעור המת שלא עיבדו אסור בהנאה מדאורייתא כש״ס‬
‫קבלתי מכתבו היקר‪ .‬מלא חן וענוה צדק‪ .‬עם תשובתו‬
‫דתולין קכ״ב לחדיא‪ .‬וגם ר״ת וד‪,‬תום׳ יודו בזד‪ .‬להלכה‪.‬‬
‫היקרה על תשובתי‪ ,‬ואני מודה לו מאד שנתן‬
‫וכ״כ העדה״ש זקח׳ש וצ״צ ובית הלל כלי׳ בתרא‪.‬‬
‫לב להשיב על דברי‪ .‬ואמנם גם אני בעוניי‪ .‬נ״ל להשיב‬
‫באלת ה' חזר כת״ר על הדברים להתיר כשמחל המת‬ ‫שנית על דבריו ולחזק דברי הראשונים‪ .‬והנני הולך‬
‫על השימוש ^בעורו בחיים‪ .‬ולזה כבר כתבתי‬ ‫י‬ ‫על סדר דבריו ואותיותיו•‬
‫בארוכה‪ .‬דקז״ס ערוך וד‪,‬פזם׳ הם היפך זה‪ .‬דאפי׳ שערה‬ ‫הנ ה כאות א׳ ב׳ ג׳ ד׳‪ .‬על מה שכתבתי דתי' הב׳‬
‫אסור לתתו לבתה ואפי׳ ציוד‪ .‬וכמ״ש להדיא מר״ן ז״ל‬ ‫דהתוס׳ נדה נ״ה‪ .‬הוא רק אליבא דלישנא קמא‬
‫וד‪.‬פום׳‪ .‬וכבר תמד‪.‬תי גם על הח״ס כזה‪ .‬עי׳ בתשובתי‬ ‫דעולא‪ .‬ההבאתי ראיות לזה מדברי הפוס׳‪ .‬כתב מעכ״ת‬
‫הא׳ באורך‪ .‬ועי׳ לקמן באות ח׳‪.‬‬ ‫שאין הדבר כן‪ .‬וקושית התוס׳ היא גם ללישנא בתרא‬
‫דעיבדו‪ .‬דגם ע״ז קשה קו׳ התוס׳ והלא מת אסור‬
‫כתב כת״ר בדעת ר״ת שגם הוא מסכים‬ ‫באלת‬
‫בהנאה‪ .‬דאיה״ג דאית ביה אינו פוקע ע״י עיבודו‪.‬‬
‫ליסוד של התום׳ דמכח ילפיתא דמת מע״ע‬
‫וע״ז תי׳ התום׳ דהעור מותר כעור קדשים‪ .‬ודברי עולא‬
‫אין לאסור בד‪.‬נאה עור המת‪ ,‬רק מדין תכריכין‪ .‬ולזה‬
‫אליבא דלישנא בתרא הובאו להלכה הל׳ טומאת מת‬
‫קשיא ליד‪ .‬דלשם מד‪ .‬צריך שני הלימודים‪ .‬א׳ למת‬
‫הי״א ■וז״ל ואם עיבדו כל צרכו ה״ז טהור וכו׳‬
‫וא׳ לתשמישין דד‪.‬יינו תכריכין‪ .‬הרי ניתן ללמוד כל‬
‫ומדבריד‪,‬ם טמא משום גזירת שטיחין‪ ,‬ע״כ תו״ד‬
‫דין איסור הנאה מתכריכין וכו׳ עש״ב‪.‬‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫לע״ז אני תמד‪ .‬מאד‪ .‬דמעולם לא למד ר״ת דין העור‬ ‫ואני תמה‪ .‬שנראה שהרב שליט״א לא ראה רק דברי‬
‫מתכריכין‪ .‬רק קשיא ליה על מ״ש עולא עור‬ ‫הרמב״ם בהל׳ טומאת מת שמדבר רק על טומאה‬
‫אדם טד‪.‬ור ד״ת‪ .‬דלפי״ז מה שלמדו מת מע״ע‪ .‬מוכרח‬ ‫וטהרה‪ .‬ולא הביט על דבריו בהל׳ מאכלות אסורות‬
‫לו׳ דדוקא בשרו ולא עורו‪ .‬וע״ז קשיא ליד‪ .‬וכי גרע‬ ‫פכ״ד הלכה כ״א וז״ל‪ .‬כל אלו העורות כשהן רכות‬
‫מתכדיכין שאסורין בד‪,‬נאד‪ ..‬ולזר‪ .‬יישב וכוונתו פשוטה‪.‬‬ ‫הרי הן כבשר לכל דבר בין לאיסור אכילה בין לטומאה‬
‫דלעולם גם עור בכלל המת שאסור בהנאה‪ .‬ומד‪,‬‬ ‫ע״כ‪ .‬מוכח מדבריו דאם עיבדו אינם כבשר בק לאכילה‬
‫שהצריכו לגזור טומאד‪ ,‬משום שטיחין‪ ,‬והרי הוא בלא״ה‬ ‫בין לטומאה‪ .‬ובהלכד‪ ,‬י״ט כתב להדיא‪ .‬יש עורות שהן‬
‫אסור בהנאד‪ ,‬מדאורייתא היינו משום דטומאה חמירא‬ ‫כבשר והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר‪ .‬והוא כשיאכל‬
‫לד‪,‬ו מאיסורא‪ .‬א״כ לפי״ז נשאח הדברים כמתכונתן‬ ‫אותן כשהן רכות ע״כ‪ .‬ובהה״מ שם וז״ל לפי שאם‬
‫הא׳‪ .‬דהמת ועורו בכלל נשארו אסורין בהנאה מדיל‬ ‫עיבדן וכו׳ שהן מתקשים אינם קרוים אוכל כנז׳‬
‫ע״ע• וקושית ר״ת הרי תירץ אותה איהו גופיד‪..‬‬ ‫■ שם ע״כ‪.‬‬
‫קלג‬ ‫ומגן‬ ‫סי‪ /‬ג‬ ‫חיו״ד‬ ‫שמ״ש‬
‫להיות אסור בד‪.‬נאה מטעם ג״ש דמשמשי ע״ז‪ .‬וד‪.‬ם‬ ‫ועי' בתום׳ גדה ג״ה ד״ה שמא וכו׳‪ .‬שהקשו קו׳‬
‫סכלים שנשתמשו בד‪.‬ם לע״ז‪ .‬כמ״ש רש״י יכול יהיו‬ ‫זאת גופה בלי לו׳ וכי גרע מתכריכין‪ .‬רק הקשו‬
‫נאסרין מיד ת״ל אשר עבדו שם מתשמיש‪.‬ואלך ע״כ‪.‬‬ ‫והלא מת אסור בהנאה‪ .‬דגמרי׳ שם שם מע״ע‪ .‬ור״ל‬
‫מוכח דמתשמיעו ואילך נאסרו מג״ש דשם שם‪ .‬ותמת‬ ‫ומסתמא גם העור בכלל‪ .‬ותי׳ כתי׳ ר״ת דחמירא להו‬
‫שם מרים ותקבד שם‪ .‬ובע״ז אשר עבדו שם‪ .‬וא״כ‬ ‫טומאה מאיסורא‪ .‬מוכח דעור נשאר עם גוף המת‪ .‬ונלמד‬
‫כיון שהוא גזירת הכתוב לאסור משמשין אין מקום‬ ‫מע׳״ע וכמ״ש בדברי׳הם להדיא‪ .‬וגם כאן בסנהדרין‪.‬‬
‫למוזי׳ על כבודו בדבר שאסור מה״ת בהנאה‪ .‬שהרי‬ ‫התחילו וז״ל מתש מת גופיה ילפי׳ מע״ע‪ .‬וע״ז הקשו‬
‫המת הוא כע״ז‪ .‬ומשמשין אסורים כמשמשי ע״ז אחר‬ ‫ותירצו כתי׳ ר״ת‪ .‬מוכח דאחרי התירוץ חזרו הדברים‬
‫תשמישם‪ .‬וכשם שבג״ש דמת מע״ע‪ .‬אין י סל למחל‪.‬‬ ‫למקומן דהעור נשאר בכלל גוף המת שנלמד מע״ע‬
‫ב ך בג״ש דמשמשין אינו יכול למחל‪ ,‬ואין ב ^‪ .‬ם רק‬ ‫וזה במר‪ .‬גם לדעת התום׳ שאמרו‪ .‬דעור אינו בכלל‬
‫לענין הזמנה בלבד כלשון הפסוק אשר עבדו שם‬ ‫בשר ליאסר בהנאה‪ .‬לא למדו זה מתכריכין שהרי גס‬
‫מתשמיש ואילך‪.‬‬ ‫הם אסורים בהנאה‪ .‬רק מטעם שע״ע עצמה לא נפקא‬
‫וכ״ש שכבר אמרתי ופירשתי דברי ר״ת‪ ,‬דמעולם לא‬ ‫אלא מדבתיב בה כפהה כקדשים‪ .‬ונמצא שמעולם לא‬
‫השוה אותו לתכריכין‪ .‬ורק דסריו היו דרך‬ ‫הסכים ר״ת ללמוד מתכריכין רק היתד‪ .‬קושיא ותירוץ‪.‬‬
‫קושיא ותירח‪.‬‬ ‫ועמר הדבר‪.‬‬ ‫■‬
‫באות ח׳ כתב כת״ר לתרץ דברי הח״ם ומד‪.‬ר״ם שיק‬ ‫ולפי דעתי שקושית כת״ר עצמה הקשו אותה התום׳‬
‫עצמד‪ .‬במם׳ ע״ז כ״ט ע״ב‪ .‬דלמה לא נילף מת‬
‫לחלק בין גופו לעור‪ .‬דבגופו אין יכול‬
‫גופ ‪ .T‬מג״ש דשם שם מע״ז עצמד‪ .‬שאמרו גבי אורג‬
‫למחול‪ .‬אבל לא בעור שדומר‪ .‬לתכריכין‪ .‬ורצד‪ .‬להכניס‬
‫בגד למת דרבא יליף ■דלא מיתסר בהזמנה‪ .‬שם שם‬
‫זד‪ .‬גם בשיטת ר״ ת ובמ״ש באות י״ג‪ .‬הרואה יראה‬
‫מע״א אבד תאכדון ופו׳ אשר עבדו שם‪ .‬וד‪.‬יא ממש‬
‫במהר״ם שיק סי׳ שמ״ם דכל מה שדחק וכתב לתרץ‬
‫קו׳ בת״ר למה לא נילף מתבריכין שהוא אורג בגד‬
‫בזה‪ ,‬הוא ‪.‬לפי פי׳ הב׳ של התום׳ דעור המת מותר‬
‫למת‪ .‬ותירצו דהתם מעדמשין ממשמשין ממש דקרא‬
‫בהנאה‪ .‬ודלא תיקשי קו׳ ר״ת וכי גרע מתכריכין וכו׳‬
‫דאבד תאבדון בכלים שנשתמש בהם לע״ז ע״כ‪.‬‬
‫הוא מתרץ דאיירי דדעתיה עלויה מעיקרא שלא לקוברו‬
‫עמו‪ .‬אבל לשיטת ר״ת‪ ,‬הרי תירץ לעצמו דהעור אסור‬ ‫נמצא דהג״ש מיום שנתקבלה למשה מסיני כדרך כל‬
‫בהנאה ורק טומאה חמירא לתו‪ .‬ואין עליו שום קושיא‬ ‫ג״ש פמ״ש כת״ר‪ ,‬היתר‪ .‬דוקא לענין משמשין‬
‫כדי להצטרך לתרץ דדעתיד‪ .‬עילויה ע״ש‪ .‬וכן מוכח‬ ‫לענין הזמנה לו׳ דוקא אשר עבדו שם‪ .‬ולא בהזמנה‬
‫מדברי ח״ם סי׳ של״ו שנעןנד הביא ראיד‪ .‬מהר״ם שיק‬ ‫שלא עמדו עדיין‪.‬‬
‫סי׳ שמ״ז‪ .‬דכל שהוא אסור בהבאד‪ .‬אסור להשליכו‬ ‫למזה אני תחר על דברי בתשובתי הא׳‪ .‬דב׳ ג״ש‬
‫אפי׳ לכלבי הפקר‪ .‬מכ״ש למוכרו או ליתנו וכו׳‪ .‬וסיים‬ ‫החו‪ .‬אתת שם שם מע״ע לאיסור הנאה למת‬
‫בסו״ד דכיון שאין כאן פיקו״ג‪ .‬איכא איסור הנאה‬ ‫והב׳ שם שם מע״ז לענין הזמנה דלאו מילתא היא‪.‬‬
‫וגם משום גיול של עצמו‪ ,‬שהרי לא תם על כבודו‪,‬‬ ‫ור״ל שאחר שהיתה ג״ש הא׳ לענין גופו של מת‪ .‬באה‬
‫וכן מוכח מפשט דברי מהר״ם שיק סי׳ שמ״ט שכל‬ ‫הג״ש השנית על ענין משמשי המת שאין אסורין‬
‫דבריו קאי אתי׳ ב׳ של התוס׳ בנדה ע״ש‪ .‬אבל לדעת‬ ‫בהזמגד‪ .‬לבד‪.‬‬
‫האוסר בהנאה יודה דאין יכול למהול‪ .‬שכן כתב שם‬ ‫ובזה יתו׳ ג׳׳ב קו׳ כת״ר‪ ,‬דאין למדים בק״ו‬
‫וז״ל ועור חמת דשרי כבר כתב מר״ן )הח״ס( שס‬ ‫ממשמשים לאסור גוף המת‪ .‬והתום׳ עצמם‬
‫דלא תקשי התום׳ דסנהדדין דף מ״ח!דלא גרע מתכריכיו‬ ‫בנדה ובע״ז רק קועזית ר‪.‬סתירד‪ .‬מקשים וכמש״ל‪ .‬וזה‬
‫וע״כ דמיירי דדעתיה עילו ‪ .T‬שלא לקוברו עמו וכר‬ ‫מוברח‪ .‬ועי׳ למד‪,‬ר״מ ■בע״ז דכ״ט שהסביר לדברי התוס׳‬
‫ע״כ‪ .‬מוכח דלמאן דאסר עור המת לא הוצרכנו לתי׳‬ ‫הנ״ל‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫הזח ע״ש‪.‬‬ ‫באופן דדברי כת״ר הם קושיא מבחוץ ומוכרח לתרצה‪.‬‬
‫ובכל אופן כבר כתבנו רכל הפוס׳ אסרו עור המת‬ ‫רבלא״ד‪ .‬י״ל דמילתא דאתיא מק״ו טרח וכתב‬
‫׳בהנאה‪ ,‬ולא חשו לתי׳ הב׳ הנ׳ל‪ .‬והטור וד‪.‬ש״ע‬ ‫לד‪ .‬קרא‪ .‬והעיקר הוא דלעיקרא דמילתא בין הבשר‬
‫אסרו גם השער אפי׳ ציוד‪ .‬לחת לאחרים ומחל בכבודו‬ ‫בין העוד אתיא מג״ש ־דשם שם מע״ע ולא מכפרה‬
‫אין כבודו מחול‪ .‬וכוותייתו קי״ל‪ .‬וגם !‪.‬חולקים לא‬ ‫כתיב בה‪.‬‬
‫נחלקו אלא בשער דלאו בר מיתה הוא‪ .‬אבל בשאר‬ ‫באות ז׳ על מה שאמרתי דבלא״ה גם בתכריכין אם‬
‫דברים והעור בכלל‪ .‬בולם אסורים ואינו יכול למחול‪.‬‬ ‫עשו מעשה וכרכוהו‪ .‬חזרו כגוף המת ואין‬
‫פבודו מחול ע״כ‪ .‬על זה טרח כת״ר לפרש דברי כדי‬
‫באות ט׳ וידד תמד‪ .‬כת״ר תמיהה רבתי‪ ,‬דלפי דברי‬
‫להקשות עליהם‪ .‬׳ואמר שגם אחר שכרכו בהם המת‬
‫ראותו תירוץ אינו קיים‪ .‬איד ניתן לדחות‬
‫׳הלימוד הוא מע״ז‪ .‬משמשים ממשמשין ע״ש‪.‬‬
‫דברי התום׳ בתי׳ הב׳‪ .‬ולישרי לד\ כטועים בדבר משנד‪..‬‬
‫שלא ידעו דרשה הבאה במם׳ כריתות דף ב׳‪ .‬וערפו שם‪,‬‬ ‫ובאמת כאשר אמרתי דאם כרכו בהם כגוף המת‬
‫שם קבורתה רש‪.‬אף ר״ת באמור בק‪r ,‬יתו חזינן דנוקע‬ ‫יחשבו לכ״ע‪ .‬אין כוונתי דהם כגוף וילמדו‬
‫כסברתם שאין ללמוד מע״ע דין העור‪ .‬רק מכה דלא‬ ‫מע״ע‪ ,‬אלא כוונתי פשוטד‪ ,‬דאף אם נחשוב העור‬
‫גרע מתכריכי; שהוא לימוד אחר‪ .‬עזר כתב‪ ,‬דתמוה‬ ‫כתכריכין וגלמוד ממשמשין‪ ,‬הלא אם כרכו בו חזר‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו^ד סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫ללד‬
‫כתוב ענין תכר״כין כלל ע״ש ובנפול הסבה יבטל‬ ‫לפי״ז כל הני דרכתי בגם׳ דאמרי איה״נ דע״ע מלימודו‬
‫המסובב‪ ,‬דכיון דהקושיא ליתא‪ .‬חזר הדין ליסודו‪,‬‬ ‫של ר׳ ינאי כפרה כתיב בה כקדשים‪ .‬למה לא הזכירו‬
‫ח■‪S‬ימוד מע״ע על כל גוף המת‪ .‬וגם עורו בכלל‪.‬‬ ‫את הלימוד של וערפו שם‪ .‬שם תהוא קבורתה עכ״ד‪.‬‬
‫דמד‪,‬יכא תיתי להבדילו מגופו‪ ,‬ואין שום ראיה לזה‪.‬‬
‫ו מ כ ח זה רצה באות י״א להכניס בכלל הלימוד כפרה‬
‫ולא נשאר כ״א ההיא דכפרד‪■ ..‬וכבר מחד לה התוס׳‬
‫כתי׳ בה כקדשים‪ .‬שמלבד לימוד שאינו אלא‬
‫בעצמם דבאה רק לחיים‪ .‬ועוד דעדיפא‪ ,‬דאינה עיקר‬
‫ביום‪ ,‬ושטרסות פוסלת בה‪ ,‬יש להוסיף גם לימוד שהעור‬
‫הדרשא בכלל‪ .‬שהרי באה לדברים אחרים‪ .‬לענין היום‬
‫מותר‪ .‬וממלא וערפו שם לחיוב קבורה‪ ,‬שם קאי דוקא‬
‫והטרפות‪ .‬ונר׳ לי הטעם שחזרו בד‪,‬ם ולא הזכירו מזה‬
‫על' גופה של ■ע״ע ולא על העור וכו' ע״ש‪.‬‬
‫לא בקידושין ולא בע״ז לומר אצטריד נמי להתיר‬
‫ולפקו״ד הקושיא בהיפך‪ .‬דאם באמת דעתם של‬
‫העור‪ .‬משום דזה לא ■נזכר בש״ס כלל‪ .‬ולא הזכירו רק‬
‫התוס׳ דספרד‪ ,‬כתיב בד‪ .‬כקדשים‪ .‬באה‬
‫דברים הגז׳ בש״ס‪ .‬א׳‪ ,‬לעגין שיהא טרפות פוסלת בה‪.‬‬
‫להתיר העור‪ .‬א״כ הו״ל להתוס׳ בע״ז דכ״ט ע״ב ד״ה‬
‫ב׳‪ ,‬לענין שאינד‪ ,‬אלא ביום‪ .‬אבל להתיר העיור שלא‬
‫כפרד‪ .,‬כאשד כתבו וגם אצטריך לדמותה לקדשים לו׳‬
‫נזכר בש״ם מגא לן‪ .‬ואין לנו להוסיף על מ״ש בש״ם‪.‬‬
‫שאינה אלא ליום ושטרפות פוסלת בר‪ ,‬ע״ש‪ .‬הו״ל‬
‫ובפרט דטעם גדול איעא בזה‪ .‬דכפרה באה רק לאסור‬
‫להוסיף וגם איצטריך לר‪,‬תיר שורד‪ ,‬כקדשים‪ .‬וכמ״ש‬
‫מחיים דוקא‪ .‬ואחר עריפה הישו מתירין‪ .‬ואיד נוציא‬
‫כדבריהם נדד‪ ,‬נ״ד‪ ,‬ע״א‪ .‬ועוד דא״א ללמוד העוד‬
‫מזר‪ ,‬להתיר העור‪ .‬וד‪,‬לא כפי דרשא זו היה הכל מיותר‬
‫שמותר מכפרד‪ ,‬כתוב בה שלא בא לאסור אלא מחיים‬
‫גם העור וגם הגוף‪ .‬וממילא ■נתחזקה המציאה שמצאתי‬
‫דזד‪ ,‬לא היינו לומדים מוערפו שם שאין זה אלא‬
‫‪.‬בתום׳ ק ‪T‬ושין הנ״ל דעיקר הדדשא היא מוערפו שם‬
‫לאח״מ‪ .‬וא״כ איך נוכל לכלל בלימוד דכפרד‪ .‬כתי׳‬
‫ולא מכפרה כתיב בה‪ .‬דלפי תירוצם שם‪ ,‬הרי שהדרשא‬
‫בר‪ ,‬לענין אח״מ דרוקא גוף ל א עור‪ .‬וכמ״ש כ״ז‬
‫סולד‪ ,‬לא איירי לענין עגלד‪ ,‬ערופד‪ ,‬כלל‪ .‬אלא לענינים‬
‫בתשובתי הא׳‪ .‬אלא ודאי דדבריוש בע״ז כאן הם‬
‫אחרים‪ ,‬ואין לנו כ״א ג״ש דוערפו שם לחוד‪ .‬וממילא‬
‫בדקדוק‪ .‬דבפרה כתיב בה‪ .‬למדנו דוקא לאסור מחיים‪.‬‬
‫ליכא למילף מדי‪. .‬וזד‪ ,‬היפד דבריד‪,‬ם דנדר‪ ,‬בתי׳ הב׳‪.‬‬
‫וגם איצטריך לב׳ דברים‪ ,‬שאינד‪ ,‬אלא ביום ושטופות‬
‫!ומוכרח לו׳ דחזרז מדבריהם וכמ״ש‪ .‬וזד‪ ,‬תשובה למ״ש‬
‫פוסלת בה‪ .‬אבל להתיר עור לא בא בהשבון כיון‬
‫כת״ר באות י״ב‪.‬‬
‫שאח״מ כתוב וערפו שם‪ .‬שם תד‪,‬א קבורתד‪.,‬‬
‫ומזה תראה שאין חוזק לב׳ היסודות שבנה כת״ר‬ ‫ו מה שהקשד‪ ,‬דלפי״ז למד‪ ,‬בכל דוכתי שמביא מכפרה‬
‫להתיר העור באות י״ג‪ ,‬דד‪,‬י ‪0‬וד הא׳ שהוא‬ ‫כתיב בה‪ .‬למד‪ ,‬לא הזכירו הלימוד של וערפו‬
‫תי׳ ב׳ של התוס׳‪ .‬ומקובל דתי׳ ב׳ עיקר‪ .‬ולדוגמא‬ ‫שם תהא קבורתד‪ .,‬לזד‪ ,‬אני אומר דקושיא זו היא גופד‪,‬‬
‫דברי היש״ש דב״ק פ״ב סי׳ ט״ז גבי ל׳ אי נמי‪ .‬לפי‬ ‫קד התוס׳ בב׳ מקומות שנכתב ל׳ זה דבפרד‪ ,‬כתיב‬
‫האמור ■לית ‪ ,T‬ליסוד זה‪ .‬כיון שבב׳ מקומות בתום׳‬ ‫בה כקדשים‪ .‬בע״ז דכ״ט ובקדושין נ״ז ע״א‪ .‬ושם הקשו‬
‫לא העלו לתי׳ זה כלל ולהדיא כתבו דדרשא זו דכפרה‬ ‫התום׳ מד‪,‬א דכריתות דף ו׳ דמפיק לד‪ .‬מוערפו שם‪.‬‬
‫כתיב בד‪ ,‬אינד‪ ,‬עיקר‪ .‬גם בתוס׳ חולין קכ״ב ע״א‪ ,‬מוכח‬ ‫ובשניהם תירצו תי׳ א׳‪ .‬דמכפרה כתיב בה דוקא מחיים‪.‬‬
‫דסוברים שד‪,‬עור אסור בהנאה מד‪,‬״ת ע״ש‪ .‬וגם דברי‬ ‫אבל לאחר מיתר‪ ,‬מוערפו שם ע״ש‪ .‬מוכח להדיא דכפו־ד‪,‬‬
‫היש״ש הג״ל‪ ,‬י״ל דלא אמר זד‪ ,‬אלא באי נמי דפשט‬ ‫כתי׳ בד‪ .,‬לא אתי אלא לענין מחיים דוקא‪ .‬ובקדושין‬
‫הל׳ מוכח דלא פליג‪ ,‬אלא דגם זה נמי‪ .‬ולא בכגון‬ ‫שם הוסיפו דעדיפא דד‪,‬א דבמרד‪ ,‬לאו עיקר דרשה היא‪.‬‬
‫לשון זה שכתבו ועוד נר׳ דעור אינו אסור בהנאה‪.‬‬ ‫דהא איצטריד לדרשא אחריתי לד‪,‬א דחולין דילמא‬
‫משמע דבא לחלוק על תי׳ הא׳‪ .‬וא״ב למ״ש דקי״ל‬ ‫טריפד‪ ,‬הואי‪ .‬וגם בע״ז רמזו לזה שכתבו וגם איצטריך‬
‫כר״ת דאסור בהנאד‪ .,‬ממילא נפל תי׳ הב׳‪.‬‬ ‫לביום וגם שיד‪,‬א טרפות פוסלת בד‪ .,‬וכאן הוסיפו לבאר‬
‫דלגבי איסור הנאד‪ ,,‬לאו עיקר דרשא היא דד‪,‬א איצטריך‬
‫ושוב חפשתי ומצאתי להצ״ץ סי׳ י״ג דתי׳ הב׳ דתוס׳‬
‫לדברים אחרים וסו׳ אלא עיקר דרשא מוערפו שם ע״ש‪.‬‬
‫נדה נ״ה שינויא בעלמא הוא ואינו עיקר ע״ש‬
‫הרי להדיא דקושיא זו ותירוצד‪ ,‬באד‪ ,‬בדברי התום' בב׳‬
‫׳הבי״ד בם׳ יביע אומר ח״ג ריש דף קע״ח ע״ש‪ ,‬ובודאי‬
‫מקומות‪ ,‬ולא תירצו דאיצטריך כדי ללמוד דהעור‬
‫שהכרח שלו מכל מה שכתבנו למעלר‪.,‬‬
‫מותר‪ .‬וא״כ מוכרח לו׳ דחירוצם בנדה שם היד‪ ,‬קודם‬
‫ואשר ליסוד הב׳ שגם ר״ת שאוסר העור מק״ו‬ ‫שנתגלה להם‪ .‬קושית וערפו שם‪ .‬עם כפרה כתיב בה‪.‬‬
‫מתכריכץ‪ .‬י״ל דבמהל על כבודו אין איסור‬ ‫וחשבו שכל הלימוד הוא מכפחד‪ ,‬כתיב בה‪ ,‬גם לאסור‬
‫וסו׳ ע״כ‪ .‬לזה כבר כתבתי דר״ת לא אסר העור מק״ו‬ ‫לאחר מיתר‪ .,‬אבל לאחר שנתגלד‪ ,‬להם‪ .‬דבפרד‪ ,‬דוקא‬
‫מתכריכין רק מילפותא דעגלה ערופד‪ .,‬אין לכפול‬ ‫מחיים‪ ,‬אזי מסתמא יחזרו בד‪,‬ם ממ״ש בתי׳ הב׳ במס׳‬
‫הדברים‪ .‬ובפרט שבבר הבאנו ראיד‪ ,‬מהש״ס דגם שערה‬ ‫נדד‪ ,‬להתיר העור‪ .‬׳ויסברו בס׳ ר״ת לאסור העור‬
‫אסור‪ .‬ואינד‪ ,‬יכולה לתתו לבתד‪■ .,‬ודימו אותו ל‪ .,Tp‬אם‬ ‫מדאורייתא מוערפו שם זרק טומאד‪ ,‬חמירא מאיסורא‪ .‬או‬
‫אמרר‪ ,‬תנו ‪ ’T‬לבתי דלא יהבי׳ לד‪ .,‬ואפי׳ לסוברים‬ ‫נימא דב׳ בעלי התוס׳ הם‪ .‬ומאן דתנא זה לא תנא זה‪.‬‬
‫דשערה מותר‪) .‬ד‪,‬רמב״ם ורנב״י בש״ם( היינו מטעם‬ ‫ומ״ש כת״ר שגם ר״ת חזינן דנוקט כסברתם‪ ,‬ככר‬
‫דזו מיתתד‪ ,‬אוסרתד‪ .,‬ושער לאו בר מיתה הוא כמ״ש‬ ‫כתבתי לדחות זד‪ .,‬ודברי ר״ת הם רק דרך קו׳‬
‫רש״י‪ .‬וא״כ העזר דבר מיתר‪ ,‬הוא גם לרנב״י וד‪,‬רמב״ם‬ ‫ותירוץ‪ .‬אין לכפול הדברים‪ .‬ובדברי התוס׳ בנדר‪ .‬לא‬
‫קלה‬ ‫ומגו‬
‫היורדים לעומקה של הלכה‪ ,‬יראו את כל הצדדים של‬
‫השאלה ׳‪v‬את כל ונוכחת״‪ .‬ובזה אומר שלום למעכתר״ה‬
‫שליט״א בברכת התורה ובברכת חג כשר ושמח‪.‬‬
‫שאול ישראלי‬
‫וזה נוסח התשובה‬
‫א׳‪ .‬היתר הנאה מעור המת לדעת התום׳‬
‫הוא גם אליבא דהלכתא‬
‫מ עכ ת ר׳׳ ה שליט״א חזר וכתב באגרת השנית לקיים‬
‫דבריו הראשונים במש״כ שכל עיקר תי׳‬
‫ב׳ של התוס׳ דאין עור המת אסור בהנאה )משום‬
‫דהילפותא לאיה״ג במת הוא מע״ע ובה נאמר כפרה‬
‫כקדשים‪ .‬ובקדשים אין העור אסור( לא כתבו זאת‬
‫אלא ללישנא קמא דעולא‪ ,‬ל א כן ללישנא בתרא דקאי‬
‫על העור לאחר עיבודו‪ .‬מעיקרא לק״מ‪ .‬וממילא אין‬
‫לנו ™וש זה להתיר עור המת בהנאה ומסתמך בזה‬
‫על דברי הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות לענין אוכל‬
‫בשר אדם‪ .‬וזה לשונו‪:‬‬
‫״ואני חמה שנראה שהרב שליט״א לא ראה רק‬
‫דברי הר‪.‬מב״ם בהל׳ טומאת מת שמדובר רק על‬
‫טומאה וטהרה‪ ,‬ל א הביט בדבריו בהל׳ מאבלות‬
‫אסורות פ״ד הלבד‪ ,‬כ״א וז״ל‪ .‬כל אלו העורות‬
‫כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר בין לאכילה‬
‫בין לטומאה ע״כ‪ .‬מוכח מדבריו דאם עיבדו אינם‬
‫כבשר בין לאכילה כין לטומאה וכו׳‪ .‬ובכ״מ שם‬
‫וז״ל לפי שאם עבדן וכו׳ שהם מתקשים אינם‬
‫קרוים אוכל כנזכר שם ע״כ‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ואני עני אכן ראה ראיתי שתי ראיות‪ ,‬גם הלכה זו‬
‫כפי שהזכרתי בדברי הקודמים‪ ,‬אלא שגם זה‬
‫אינו ענין לאיסור הנאה‪ ,‬דדבר פשוט הוא שעיבוד עור‬
‫אינו מפקיע איסור הנאה שבמת‪ .‬וסוגיא ערוכה היא‬
‫בסוף מסכת תמורה דבשר המת שנפרך אסור בד‪,‬נאה‪,‬‬
‫וגפרך היינו גם כשנעשה עפר במבואר במס׳ נדד‪) ,‬כ״ה‬
‫ע״א( וברמב״ם )פ״ג מטומאת מת הל׳ יד״ד ובכ״מ שם(‬
‫וד‪,‬טעם מבואר שם בגמ׳ ע״פ מד‪ ,‬שכלל שם במשנה‬
‫״כל הנקברים לא ישרפו״ דהנקברים אפרם אסור‪.‬‬
‫ובתוס׳ שם )ל״ג ע״ב ד״ה הנשרפין( הסבירו משום‬
‫דאכתי הם בגדר לא נעשית מצרתם‪ .‬דע״ב באיסורם‬
‫הם עומדים‪ .‬ואם אפי׳ כשגעשו עפר‪ ,‬באיה״ג כדקאי‬
‫קאי‪ .‬כ״ש כשעיבדם ונעשו קשים אבל עדיין לא הפכו‬
‫לעפר‪ ,‬שאיסור הנאד‪ ,‬שבהם לא פקע‪ .‬ואין לזה שייכות‬
‫למה שכתב הרמב״ם‪ .‬וכדדייק מינה שפיר הרי׳׳מ דאם‬
‫אכל מעור המת לאחר עיבודו שאין חייב האוכלם‪,‬‬
‫שכיון שנתקשו שוב ״אינם קרוים אוכל״ דבזה אפי׳‬
‫תימה שיש איסור באכילתם גם שלא כדרך הנאתן‬
‫בדומד‪ ,‬לבב״ח וכלאי הכרם )שם פי״ד הלכה י׳־י״א(‬
‫אין זה אלא כמי שאכל עצים מכלאי הכרם שאין‬
‫באכילה זו תורת הניד‪ ,‬של כלום‪ .‬וכיון שכן הרי קושית‬
‫התום׳ דלא יתכן שיעשה מהם שטיחים בעוד שהם‬
‫באיסורי הנאה‪ ,‬קו׳ זו היא גם ללישנא בתרא דעולא‪,‬‬
‫ותירוצם מתייחם בהכרח גם להאי לישנא‪ .‬וז״פ וברור‪,‬‬
‫חיו״ד סי׳ ד‬ ‫שמ״ש‬
‫אמור בהנאה‪ .‬וממילא אינה יכולת לו׳ תנו עורי לבתי‪.‬‬
‫והוי בכלל תנו ‪ ’T‬לבתי‪.‬‬
‫וכ״ש שלעניז הלכה‪ ,‬הרי הבאבו ‪'ra‬ברי הרמב״ם‬
‫והפום׳ שכתבו להדיא לאסור העור‪ .‬ולדעת‬
‫הטור והש״ע גם שערה אסור אפי׳ ציוה לתת לבתו‬
‫או לבנו אסור בהנאה‪.‬‬
‫ז מ ה שציין הבאה״ג על דברי מור״ם בתוך חצאי‬
‫לבנה שם ״מאוקימתא דר״ן״ נר׳ דזד‪ .‬טעות‬
‫מפורסם ואיזה תל ™ טועה הכנים זה כדבריו‪ .‬שהרי‬
‫דברי מור״ם ברור מללו כוות״ה דרב‪ .‬שהרי לא התיר‬
‫בשערה אלא ביוצאת ליהרג‪ .‬ומוכח דבמתה כבר אסור‬
‫זכמ״ש להדיא בדבריו ״אין שערותיה נאסרות עד‬
‫שתקטל ע״ש‪ .‬וא״כ הרי הטור והש״ע ורמ״א דקי״ל‬
‫כוותייהו סוברים לאסור בשער‪ .‬ולכן במקומי אני עומד‬
‫דאין שום ראיה להתיר כפי הדין עור המת בהנאה‬
‫אפי׳ מחל על כבודו‪ .‬רק מהב׳ טעמים שכתבתי‬
‫בתשובתי הא׳‪ .‬א׳‪ ,‬של החזו״א והרב עוזיאל ז״ל‪.‬‬
‫זהב׳‪ ,‬של ‪<1‬רב אונטרמן ז״ל‪ .‬זהו מה שנ״ל להשיב‬
‫ע״ד יד ‪T‬ינו הגאון שאול ישראלי שליט״א‪ .‬ומניה ומני‬
‫תסתיים שמעתתא‪ .‬דצויי״מ וימ״ן‪ .‬החו״ם ירושלים‬
‫עיה״ק בתדש אדר א׳ תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫סימן ד‬
‫תשובה שנית של הגר״ש ישראלי שליט״א‬
‫ב״ה‪ .‬עש״ק לסדר ״וירא כל העם וירונו״ תשמ״ו‬
‫הוד כבוד ידי״ן הגאון הגדול‪ ,‬מעוז ומגדול‪ ,‬מחבר‬
‫חיבורים מחוכם‪ ,‬שמו מפארים‪ ,‬כש״ת הרב שלום‬
‫משאש שליט״א‪ ,‬רב ראשי וראב״ד דפעיה״ק‬
‫ירושלים ת״ו‪.‬‬
‫אחדשה״ט באה״ר‪.‬‬
‫הנני בראשית דברי שלמי תודה למעכתר״ה שליט״א‬
‫על ספרו ד^דש ״שמ״ש ומגן״ ח״א‪ ,‬אשר הואיל‬
‫בטובו להעניק לי‪ ,‬ואשר כשמו כן הוא ‪.‬דברים מאירים‬
‫ומזהירים כשמ״ש בגבורתו‪ ,‬מלא מזן אל זן‪ .‬דברי תורה‬
‫ופלפולים דאורייתא המכוונים לפסק הלכה למעשה‬
‫בסייעתא דשמיא‪ ,‬ובכלל זה תשובות לשואלים ודורשים‬
‫בספריו הקודמים‪ .‬ומעכתר״ה כמשיב ידו לחזור ולקיים‬
‫להשיב על המשיגים‪ .‬יישר חליה‪ .‬וימשיך בע״ה לחדש‬
‫חידושים בדרכה של תורה לשמש תל תלפיות לשואלים‬
‫בדבר הלכה‪.‬‬
‫ע ת ה באתי על דברי תורה‪ .‬במה שחזר וכיבדני בדברי‬
‫האגרת הזאת השנית‪ .‬עניינה לחזור לקיים את‬
‫אשר כתב בראשונה‪ ,‬כתשובה לטש״כ בעוניי לחזק‬
‫מה שכתבתי בקונטריס בקובץ ״תחומין א׳ ״‪ .‬אני מודה‬
‫מאד למעכתר״ה שליט״א שטרח והעלה בשניות דברים‬
‫נעימים ומועלים‪ .‬אף אני חזרתי ושניתי משנה זו‬
‫למען תהיה מחוורת כשמלה‪ .‬והמעיינים תלמידי חכמים‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סי׳ ד‬ ‫שמ״ש‬ ‫קלו‬
‫שם על משמשים‪ .‬ולמד‪ ,‬אין בכלל זה גופו של מת‪,‬‬ ‫ו‪,‬ראוי לציין עוד דדיעה זו ‪.‬של התום׳ בתירוצם‬
‫אלא ע״כ כמו שכתבתי‪ ,‬דמזד‪ ,‬גופה דאיצטריך תרתי‬ ‫‪.‬נקטוד‪. ,‬ב ‪T‬ם גם בדבריהם‪ .‬במקום אחר• וזד‪.,‬‬ ‫■‬
‫גז״ש דלא נילף גופו ממשמשים‪ ,‬שמעינן‪ .‬דהם שני‬ ‫מובא שם ‪.‬בד‪.‬בר ‪,T‬ם כדבר פשזט ולא בתור תירוץ‬
‫סוגי איסורים‪ ,‬ואיסור משמשים אינו אלא משום כבודו‬ ‫לקושיא‪ ,‬אלא כא&מכתא לקושיא‪ .‬וזה במם׳ זבחים‬
‫ומד‪,‬ני מחלתו‪! .‬ואלו איסור גופו הוא איסור מד‪,‬ותי‬ ‫)דף ע״א ב׳ תוד״ח יובטריפח( וזח לשונם בא״ד‪.‬‬
‫ולא רק משום כבודו‪ .‬וע״כ לא מהני בהו מחילה‪.‬‬ ‫״ומשום עור לחודיד‪ .‬איצטריך‪ .‬שור ולא אדם דהוי‬
‫חייבנא באדם דחשוב המת שלו‪ ,‬משום עור דשרי‬
‫עיד אמינא‪ .‬דבר מטעם מחילה‪ .‬כל כד‪,‬״ג שד‪,‬מת‬
‫בד‪,‬נאה מדאורייתא‪ .‬ולא‪ .‬אסור אלא משום גזירה‬
‫בעודו בחיים חיותו‪ .‬ציוד‪ ,‬במפורש שמוותר על‬
‫שמא יעשד‪ ,‬עורות אביו שטיחין עכ״ל‪) .‬״והאי‬
‫קבורת עורו‪ ,‬ומסכים ומרוצד‪ ,‬שישתמשו בעורו לצורך‬
‫אסור״ היעו גזירת הטומאה‪ ,‬כמבואר בגימ'‪ .‬אבל‬
‫ריפוי‪ ,‬כי אז הרי לא חל בו תורת משמשי‪ .‬המת כלל‪.‬‬
‫אין הכוונד‪ ,‬לאיסור ממש אפי׳ מדבריהם‪ .‬ופשוט‪(.‬‬
‫ואע״פ שד‪,‬יו עליו בשעת מיתתו אין זד‪ ,‬אלא כאותם‬
‫בגדים שהיו על המת בשעת מיתתו‪ ,‬אבל כיון שלא‬ ‫וכן הרשב״א )בתשו׳ ח״א סי׳ שס״ה ציינתיו‬
‫היו מיועדים לבא אתו בקבורד‪ ,,‬שאין עליד‪,‬ם תורת‬ ‫בקונטריסי אות ב׳( הביא סברא זו של התום׳‬
‫משמשי המת כלל‪ .‬ובדומה לאותם בגדים שמכסים בהם‬ ‫דעור מותר בהנאה‪ .‬ולא דחאה כשתי ידים אלא שצידד‬
‫המת בד‪,‬וצאתו לקבורה ובדיעד‪ ,‬שלא יקברו עמו‪ ,‬דלית‬ ‫לשיטת ר״ת כלשונו‪ .‬שם‪ .‬״וזר‪ ,‬נראה יותר״‪ .‬זזה‬
‫דין ולית דיין שמותרים בהבאה‪ ,‬כי לא חל עליד‪,‬ם תורת‬ ‫בהסתמכות על הדיון שבפ״ק דערכין בענין שיער המת‬
‫משמשים כלל‪ .‬וזה ג״ל פשוט‪.‬‬ ‫דדעתו גם למסקנא בגמ׳ שם‪ ,‬שער המת אסור בהנאה‪.‬‬
‫ומה שר‪,‬וקשד‪ .‬לו לר״ת על עור המת ״דלא גרע‬ ‫)על עיקר שיטה זו להלן בעז״ה( וזה שלא כר״ת שלא‬
‫מתכריכין״ היינו כמו שכתבתי בקונטריס‪.‬‬ ‫הוקשה לו מר‪,‬א דערכין‪ ,‬שד‪,‬רי לא הוזכרד‪ ,‬בדבריו‬
‫דבפשיטות אין המדובר כשד״מת עצמו התיר השימוש‬ ‫כלל‪ .‬וכל עיקר לא הוקשד‪ ,‬לו אלא שיהא אסור מדין‬
‫בעורו‪ ,‬אלא שדעת הבן להשתמש בהם מבלי הרשאה‬ ‫משמשים וכלשונו‪ ,‬דלא גרע מתכריכין‪ .‬וד‪,‬יינו שהרי‬
‫והסכמד‪ ,‬מד‪,‬אב‪ .‬רק בכגון זה שייך הגזירד‪ ,‬וכנז״ל‬ ‫המת כרוך בעורו כל כולו )יוכן כאמור ר״ת‪ .‬וכן‬
‫באריכות‪ .‬ע״כ שפיר הוקשה לו דרצון הבן וד‪,‬סכמתו‬ ‫הרשב״א בתשו׳ זו לא הוקשד‪ ,‬עליד‪,‬ם אשיטת החום׳‬
‫ל״מ לאפקועי איד‪,‬״נ שחל על העור מדין משמשים‪,‬‬ ‫מסוניא דכריתות( מה שמוכיח שאין להתייחם לשיטת‬
‫כי עיקר הקובע היא הסכמת המת בעצמו‪ ,‬ואין המת‬ ‫התום׳ כשיטד‪ ,‬דחויך‪ ,‬ח״ו‪ .‬אף כי אינד‪ ,‬מוסכמת מכל‬
‫נכס הבן לעשות ׳בו כרצונו‪.‬‬ ‫‪ .‬הראשונים‪.‬‬
‫)וכבר כתבתי בראשונות למד‪ ,‬שהיד‪ ,‬נ״ל שטחיות‬
‫דברי מעכתר״ד‪ ,‬שרצד‪ ,‬לו׳ דבגז״ש ראשונה‬ ‫ס‪ /‬היסוד שאין «יה״נ כמשמשי המת כמחילתו‬
‫מע״ע ילפי׳ שפיר משמשי המת לאחר שכרכוהו בד‪,‬ם‬ ‫מחיים עליהם הוא מוכרח‬
‫והפכו לגופו ממש‪ .‬אבל עיקר גז״ש שניד‪ ,‬לא נצרכה‬
‫עוד חוזר מעכתר׳^ד‪ ,‬וטוען כנגדי‪ .‬וזה בעצם־ גם כנגד‬
‫אלא לאשמועי׳ היתר כשלא ד‪ ,T ,‬שם אלא הזמנה‪.‬‬
‫החת״ס ומד״ר״ם שיק שהבאתי דבריהם דאיד‪,‬״נ‬
‫דד‪,‬זמנד‪ ,‬לאו מילתא היא‪ .‬דזד‪ ,‬ודאי לא יתכן לא רק‬
‫במשמשי המת הוא מציד כבודו של המת ומצי מחיל‪.‬‬
‫אליבא דרבא‪ ,‬כי אם גם אליבא דאכיי‪ .‬דא״כ לדעתו‬
‫ועל זה כתב כת״ר דאיסור משמשים דעא בדומה לאיסור‬
‫דגם נאסר בד‪,‬זמנה לא ‪::‬־צטריד האי גז״ש מע״ז כלל‬
‫גופו‪ ,‬איסור מכה גזה״כ‪ .‬ולא מהני מהילד‪.,‬‬
‫ועיקר‪ .‬ואטו פליג על גז״ש זו‪ ,‬אלא ודאי גם איהיו‬
‫מודד‪ ,‬המשמשים א״א ללמוד מע״ז‪ ,‬אלא דס״ל דלבתר‬ ‫ו ב מ ה שתמכתי יסוד זה‪ .‬דפשיטא לד‪,‬ו להני רבוותא‪.‬‬
‫דילפי׳ מע״ז לאסור גם משמשים‪ ,‬דאד‪,‬דריד‪ .‬לאיסור‬ ‫ידאל״ב למ״ל שתי דרשות דגזירד‪ .‬שיוה‪ .‬חדא‬
‫דגופו של מת לאסור גם בד‪,‬זמנד‪ .,‬ובזה אין רבא‬ ‫מעגלה ערופד‪ ,‬לגופו של מת‪ .‬וחדא מע״ז לענין‬
‫מודד‪ ,‬לו(‪.‬‬ ‫משמשים‪ .‬דמג״ש מע״ז שפיר מצינן למילף בק״ו לענין‬
‫גופו‪ .‬וכתב בזד‪ ,‬לדחות ולקיים דבריו הראשונים‪.‬‬
‫הלימוד דע״ע מקדשים היא גם כאשר לאחר עריסתה‬ ‫״דב׳ גז״ש היו‪ .‬האחת שם שם טע״ע לאיסור הנאה‬
‫עו ד כתב מעכתד״ה ע״פ התוס׳ ע״ז )פ״ט ע״ב ד״ה‬ ‫למת‪ .‬והשני משם שם מע״ז לענין הזמנה לאו‬
‫כפרד‪ (,‬דשתי הדרשות שנאמלו בע״ע‪ ,‬חדא‪ ,‬משום‬ ‫מילתא היא‪. .‬ור״ל שאחר שהיתה גז״ש הא׳ לענין‬
‫גופו של מת‪ ,‬באה גז״ש השנית על ענין משמשי‬
‫דכפרד‪ ,‬כתיב בה כקדשים‪ .‬ואידך מש״כ בע״ע עצמה‪,‬‬
‫המת שאץ אסורים בהזמנה לבד ע״כ״‪.‬‬
‫שם תהא קבורתה‪ ,‬תרוייד‪,‬ו צריפי‪ .‬דהא דילפי׳ ממ״ש‬
‫בע״ע עצמד‪ ,‬קאי לענין איה״ג דלאחר עריפתה‪ ,‬דלא‬ ‫א ל אין דבריו מובנים‪ ,‬דלמד‪ ,‬גז״ש זו השניה תלויה‬
‫נימא דד‪,‬ותרה כדין כל הני דאחר שנעשית מצותן אין‬ ‫ועומדת בראשונה‪ .‬ולמה רק לאחר שהיתר‪ ,‬גז״ש‪,‬‬
‫מועלין בד‪,‬ם‪ .‬וכתב דלפי״ז אין מעמד כלל לסברת‬ ‫באד‪ ,‬הגז״ש השניד‪ .,‬הרי הגז״ש זו מע״ז כחד‪ ,‬יפר‪,‬‬
‫התוס׳ המתירה איד‪,‬״נ מעור המת מצד כפרה כתיב‬ ‫כשלעצמו־‪ .,‬וממנד‪ ,‬יש ללמוד תרתי‪ .‬אע״פ דעיקרה‬
‫כת כקדשים‪ ,‬דלימוד זה לא קאי כלל אף אחר עריפתה‪.‬‬ ‫נאמרה לענין משמשים‪ ,‬הרי כ״ש גופו של מת‪ .‬ומד‪,‬ו‬
‫דשם איכא קרא ולימוד בפ״ע‪ ,‬ולא מצד דמיונו‬ ‫זה שכתב ‪ :‬וד׳תום׳ בע״ז )כ״ט ע״ב ד״ה אתיא( דדרשה‬
‫לקדשים‪ .‬עכת״ד‪.‬‬ ‫מע״ז היא משמשים ממשמשים‪ .‬דמד‪ ,‬בכך שד‪,‬מדובר‬
‫ל‪ 1‬לז‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ ה‬ ‫שמ״ש‬
‫דלימוד איה״ג דאדם הוא במיתתו‪ ,‬מלימוד דע״ע‬ ‫א ך לא כן הדבר מפורש בסוגיא דזבחים )דף ע״ב ס(‬
‫)דכנ״ל הא דימא ליהרג ע״פ ב״ד אינו גורם לאיה״נ‬ ‫דע״ע לאחר עריפתה אין בה טומאת נבילה‪ .‬וזה‬
‫באדם‪ ,‬רק מכח הכלל‪ .‬דמת אסרינן לש‪ .(,‬ובע״ע הרי‬ ‫מד‪.‬אי ילפותא דכפדה כתיב בד‪ .‬כקדשים‪ ,‬הרי בפירוז‬
‫גם העור מותר‪ ,‬ובכלל זה השיער‪ ,‬ע״כ באמרה ״תנו״‬ ‫שלימוד זה מקדשים קאי גם לאחר עריפתה‪ ,‬ומכאן גם‬
‫)כדמוקי לד‪ .‬בריש הסוגיא שם דבהכי מישי( מותר‬ ‫תשובה למה שדייק כת״ר מתום׳ ר‪,‬נ״ל שלא הזכירו‬
‫מידי דד‪,‬וי אעור‪ .‬ועי׳ בתשו׳ הרשב״א )ח״א סי׳ ש״פ(‬ ‫דאיצטריך האי דרשא דאיתקש לקדשים‪ ,‬רק לענין יום‬
‫דג״כ פי׳ מ״ש בגמרא ״מיתתה אוסרתה״‪ ,‬באופן אחר‬ ‫ופפלות דטריפה ולא הזכירו דאיצטריד האי דרשא‬
‫מדפירש״י‪ .‬א״כ לא נפלאת היא לומר‪ ,‬שגם התום׳‬ ‫להתיר עור המת‪ ,‬דד‪.‬רי לא הזכירו גם האי דרשא‬
‫ור״ת פירשו שלא כפירש״י‪.‬‬ ‫מזפורש כסוגיא דזבחים הנ״ל‪ .‬דילפי׳ דאין ע״ע‬
‫מטמאה בטומאת נבילות‪ .‬אלא דלא כרוכלא יחשוב‬
‫וליזיל כל הני דרשות‪ ,‬וזד‪ .‬מסייע לכל מש״כ דאיסור‬
‫ד׳‪ .‬שלש שיגוות בעניו איה״ג מעור המת‬
‫שבא לאחר עריפתד‪ .‬אינו אלא המשל מד‪,‬איסור שהוא‬
‫הדברים‪ ,‬שלפנינו שלש שיטות• אד לכולן‬ ‫מסקנת‬ ‫בד‪ .‬מחיים‪ .‬ואיתקשו לאשמועי׳ דלא נימא דאחר‬
‫מותר הריפוי בעור המת כשהרשה כן בחייו‪.‬‬ ‫שנעשית מצותד‪ .‬פקע איסורה‪ .‬דגלי קרא דבע״ע אין‬
‫א( שיטת התום׳ )נדה א׳‪ .‬זבחים ע״א ב׳( דעור‬ ‫גפקע האיסוד‪ ,‬אך הכל אינו אלא מד‪,‬משד ללא הלכה‬
‫המת אין בו איסוה״ג‪.‬‬ ‫מחודשת שהיא לאוסרה לאחר מותר‪ ..‬וע״כ שפיר כתבו‬
‫התום׳‪ ,‬דמהיקש לקדשים יש ללמוד גם היתר עורה‪.‬‬
‫ב( שיטת ר״ת )סנהדרין מ״ח א׳( דיש בעור איסוד‪,‬״נ‬
‫)וגם ד‪.‬נד‪.‬ו ראשונים דס״ל דעור המת באיסור הנאה‬
‫מדין משמשי המת‪ .‬אולם בהרשד‪ .‬זאת‬
‫מחיים מותר‪ ,‬דמחילתו מד‪.‬ני‪ .‬וכן משום דבכה״ג לא‬ ‫קאי‪ ,‬שהובאו דבריד‪.‬ם לעיל‪ .‬ועוד נדון בשיטתם להלן‬
‫חל על העור מעיקרא דין משמשים‪.‬‬ ‫בע״ר‪ ..‬לא פליגי אהא‪ ,‬דזד‪ .‬מוכרח וכנ״ל‪ .‬אלא דס׳׳ל‬
‫דעור המת כיון שהוא רך ולכל דבר דינו כבשר‪ ,‬ע״כ‬
‫ג( שיטת הרמב״ן ועוד מהראשונים שעור המת הוא‬ ‫מסתבר דהוא בכלל בשר גם לענין איר‪,‬״נ‪ .‬ואע״פ שזג״ע‬
‫באיה״ג מדין גופו של מת‪ .‬ומקור האיסור‬ ‫העור איננו באיה״נ‪ ,‬זהו משום שעור בע״ע כיון שהוא‬
‫הוא מדילפינן מקדשים‪ .‬ומשום זר‪ ,‬לא אסור אלא כדרד‬ ‫קשה‪ ,‬אינו בכלל בשר‪ .‬וע״כ לענין זד‪ .‬לא מסתבר‬
‫הנאתו‪ ,‬ושימוש לרפואה אין זה כדרך הנאתו‪ .‬ע״כ‬ ‫להתיר העור שהוא ממש כבשרו‪(.‬‬
‫גם לשיטה זו אינו אסור בגלל זה‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ואף אם הני שיטות אזלו גם בשיטת ר״ת דיש בו‬ ‫ג׳‪ .‬הסוגיא דספ׳׳ק דערבין מתפרשת באופן אחר‬
‫דין איסור הנאה נוסף מצד משמשי המת‪ ,‬הרי‬ ‫מאשר לרש׳‪ ,v‬לתום׳‪ /‬וכן לר״ת‬
‫מטעם זה אין בו איסור כשד‪,‬רשה זאת מחיים כמו‬
‫שכתבנו לשיטת ר״ת ותו לא משי‪.‬‬ ‫עכשיו אני בא לעיקר הסתירד‪ ,‬שישנה לכאורה על‬
‫בברכת התורה והארץ בכל הכבוד והיקר‬ ‫שיטד‪ .‬זו המתירר‪ .‬עור המת בהנאה מסוף‬
‫פ״ק דערכין‪ ,‬שמעכתר״ה שליט״א מביא אותר‪ .‬כמה‬
‫שאול ישראלי‬ ‫פעמים וחוזר עליה‪ .‬ואכן גם אני הבאתיה בעוניי‬
‫בראש חברי‪ ,‬וזד‪ .‬מהריטב״א‪ ,‬שכתב לדחות שיטתם‬
‫בשם הרמב״ן‪ ,‬שהרי אפי׳ שערו שאיגו מטמא אסור‬
‫סימן ה‬ ‫כדאיתא בערכין‪ .‬וכ״ש עורו‪) .‬וכן ציינתי שם דברי‬
‫תשובתי שלישית על דבריו‬ ‫הרשב״א בתשו׳ שג״ב מיסתמיך על ׳סוגיא זו‪ ,‬וחולק‬
‫לפיה גם על שיטת הרמב״ם שמתיר השער בהנאה‪(.‬‬
‫לכבש ידשיגו הגאון הגדול המפורסם מוהר״ר‬
‫ובאמת הדבר מפליא שהתוס׳ לכאורה העלימו עין‬
‫שאול ישראלי שליט״א‪ .‬שלמא רבא‪ ,‬למר נשו‬
‫מסוגיא זו‪ .‬וגם ר״ת לא הוקשה לו מסוגיא‬
‫רבא‪ ,‬דגול מרבבה‪.‬‬
‫זו‪ .‬והרי גם הרנב״י דפליג התם ולדעתו אין לאסור‬
‫רב גדול ומהולל‪,‬‬
‫השער‪ .‬ומחלק בין שער אשה היוצאת לש‪.‬רג‪ ,‬לבין‬
‫קבלתי מכתבו הטהור‪ ,‬מלא שבח ותד‪,‬לה לספרי הקטן‬ ‫שער בהמה היוצאת ליהרג‪ ,‬״דאשד‪ .‬מיתתה אוסרתה״‪,‬‬
‫״שמ״ש ומגן״ ענותו תרבני‪ .‬תשואות חן חן‬ ‫דפירש״י האיסור הנאה דאדם היוצא ליהרג‪ ,‬אין איסורו‬
‫על ברכותיו הנאמנות‪ ,‬ותודד‪ .‬רבד‪ .‬לששי הרה״ג על זה‪.‬‬ ‫מצד פםד‪,‬״ד דמיתה אלא מהדין הכללי‪ .‬דאיד‪.‬״נ דאיכא‬
‫במת‪ ,‬ואלו שער ״לאו כר מיתה הוא״ דמינה יש‬
‫גם קבלתי רצוף לזר‪ .‬את תשובתו השלישית בענין‬
‫לשמוע‪ .‬דאבל עור דבר מיתה הוא‪ ,‬שפיר בכלל איה״נ‬
‫עור המת שבה ד‪.‬שיב על הערוחי בתשובתי השניה‬
‫דגוף המת הוא‪ ,‬וצ״ע רב לבאורד‪,.‬‬
‫אליו בחכמה וחריפות גדולה כדרכו בקדש‪ .‬ואני מודה‬
‫על טרחתו ועל שימת לכו לעיין בדברי‪ .‬אמנם עד עתה‬ ‫והנלע״ד בזה‪ .‬דהתוס׳ ור״ת אינם מפרשים הא‬
‫לענ״ד המעט היא על משמרתי אעמשה לחזק דברי‬ ‫דקאמר ״אשד‪ .‬מיתתה אוסרתד‪.‬״ כדפירש״י‬
‫כפי מה שהורוני מד‪.‬״ש‪ .‬וכד היא דרכה של תורה‪,‬‬ ‫הנ״ל‪ .‬אלא היא ע״פ דבריד״ם בפירושם לענין היתר‬
‫הפוד בה והפיד בה‪ ,‬ומזה מתגלה האמת לאמתד‪ .‬של‬ ‫הנאד‪ .‬מד‪,‬עור‪ .‬וד‪,‬״פ ״אשה מיתתה אוסרתה״ היינו‬
 ‫ומגן‬ ‫חידד סי' ה‬ ‫שמ״ש‬ ‫קולח‬
‫וצריך לומר בהכרח שזוהי סברת אותם גאונים לב‬ ‫תורה והקב״ה חדי בפלפולא דאורייתא‪ .‬אף דלענין‬
‫אריה וכתב סופר ובית יצחק שהבאתי דבריהם‬ ‫הלכה הכל הולד אל מקום אחד‪ ,‬לעמק שוה‪ ,‬וזה החלי‪,‬‬
‫בתשובתי הנ״ל שכתבו להדיא דלא אמרו התוס׳ דעור‬ ‫בעזרת צור חילי‪.‬‬
‫המת מותר בהנאה אלא לגבי לישנא קמא שסובר דעור‬
‫א( על מה שכתבתי בתשובתי הקודמת להכריח דדברי‬
‫אדם גם בלא עיבדו טהור מה״ת דלא חשיב כבשר‪,‬‬
‫התום׳ גדה נ״ה בתירוצם הב׳ הוו אליבא‬
‫ע״ז אמרו דמותר גם בהנאה‪ ,‬אבל לפי לישנא בתרא‬
‫דלישגא קמא דעולא‪ ,‬דללישגא בתרא דעולא לא אתי‬
‫דלא עיבדו אסור בהנאה מה״ת דחשיב כבשר‪ .‬גם‬
‫שפיר קו׳ התום׳ והלא מת אסור בהנאה מדאורייתא‪,‬‬
‫התום׳ יודו דאסור ג״ב בהנאה מה״ת‪ ,‬ולא דמי לקדשים‬
‫דאם עיבדו הלא הוא מותר באכילה וכ״ש בהנאה‪,‬‬
‫שעור אדם רך הוא ע״ש‪ .‬ומוכרח לו׳ שטעמם הוא‬
‫וממילא דחקו׳ תחול רק על לישנא קמא דאסור‬
‫דמפרשים לדברי התוס׳ כמ״ש‪ ,‬דקושייתם ותירוצם קאי‬
‫מדאורייתא‪ ,‬והוכחתי זה ^־ברי הרמב״ם פ״ד מהמ״א‬
‫רק אלישנא קמא והכרחם הוא כמו שכתבתי דללישנא‬
‫הלכה כ״א שכתב כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן‬
‫בחרא אין שום קושיא כלל‪ ,‬שהרי בעיבדו מותר‬
‫בבשר לכל דבר בין לאכילה כין לטומאה ע״כ‪ .‬דמוכח‬
‫באכילה והגאה ׳וכמש״ל‪.‬‬
‫דאם עיבדו אינו בבשר בין לאכילה בין לטומאה‪.‬‬
‫א מ ת שלא אוכל להתעלם ממה שמצאתי להגאון‬ ‫וכת״ר יצא לחלק בעיבדו בין אכילה להנאה דדוקא‬
‫תפארת ישראל פ״ט דחולין אות ל״ה שהבין‬ ‫‪.‬‬ ‫באכילה מותר דהו״ל באוכל עצים של כלאי הכרם‬
‫בדברי התוס׳ ■והרי מת אסור בהנאה דקאי על המעובד‬ ‫ע״ש‪ .‬אבל בהנאה אסור דלא גרע מאפר דקי״ל‬
‫ע״ש‪ .‬יוכן נר׳ מדברי התום׳ יו״ט ע״ש‪ ,‬שציין דברי‬ ‫דהנקברים אפרם אסור כמ״ש בסוף מסכת תמורה‬
‫התום׳ על חוץ מעור האדם ובז׳ דאיירי בעיבדו‪ ,‬ועלה‬ ‫וברמב״ם פ״ג מהל׳ טומאת מת הלכה יו״ד ע״ש‪.‬‬
‫מקשה ואע״ג דמת אסור בהנאה ובו׳ ע״ש‪ .‬וזהו כדברי‬
‫ובאמת חילוק זה בדברי הרמב״ם קשה מאד‪ ,‬וכל‬
‫כת״ר‪ ,‬והוא דוחק גדול‪ ,‬דפשט הש״ס מוכח דמתי אמרו‬
‫כי האי מילתא הו״ל לפרש דבריו להדיא‬
‫עורותיהן כבשרן דוקא בלא עיבדו‪ ,‬וממילא בעיבדו‬
‫דאם עיבדו דוקא באכילה מותר ולא בהנאה‪ ,‬וסתמיות‬
‫לא אמרו עורותיהן כבשרן ואינו בכלל המת כלל בין‬
‫דבריו דאיירי באכילה שיש בה הנאה וכ״ש שמותר‬
‫לאכילה בין להנאה כפשט דברי הרמב״ם‪.‬‬
‫בהנאה‪ ,‬ואיירי ודאי אפי׳ חזר ושלקו וריככו כאופן‬
‫אי ל שיהיה‪ ,‬הרי גם כת״ר מודה שדברי התום׳ אינם‬ ‫דחזי לאכילה ונהנה ממנו‪ .‬עכ״ז מותר דכיון דעיבדו‬
‫מוסמכים להלכה וכבר הבאתי דברי כל גדולי‬ ‫ונתקשה יצא מכלל אוכל ואפי׳ יחזור ויתרבו ע״י‬
‫הפוס׳ והטור והש״ע דקי״ל כוותיה שכולם פסקו לאסור‬ ‫בישול עכ״ז הו״ל בגוף אחר מותר שיצא מכלל בשר‬
‫בהנאה‪.‬‬ ‫המת ששלקו ונהנה ממנו‪ .‬ועב״ז מותר וכן מדוקדק‬
‫גם כבר כתבתי משם הצ״ץ סי׳ י״ג שדברי התוס׳‬ ‫מדברי רש״י וז״ל וכולן שעיבדן‪ .‬כל אלו שאמרו שהן‬
‫נדה נ״ה בתי׳ הב׳ שינויא בעלמא הוא ולא סמכי׳‬ ‫מטמאין כבשר אם עיבדם נעשה עור וביטלו מתורת‬
‫עליה כפי מ״ש בכריתות שם תהא קבורתה‪ .‬וגפקא‬ ‫בשר וטהורין ע״כ‪ ,‬משמע דעיקר הטעם דקודם שעיבדו‬
‫איסורא דע״ע מקרא וא״צ ללמוד מקדשים שעורם‬ ‫היה לו דין בשר כיון שהיה רך וכשעיבדו יצא מכלל‬
‫מותר בהנאה וגם התוס׳ עצמם הרי כתבו בדיבור‬ ‫בשר והו״ל בכלל אלו שאין עורותיהן כבשרם וטהורים‪.‬‬
‫שאח״ז שהלימוד הוא מע״ע ולא מקדשים‪.‬‬
‫ואל תשיבני מהא דתניא חולין ע״ז ע״ב העור והשליה‬
‫ב( עוד ראיתי לכת״ר שחזר לקיים דבריו הא׳ שאם‬ ‫אין מטמאין טומאת אוכלין עור ששלקו וכו׳‬
‫מחל על כבודו וציוה לתת עורו כבודו מחול‬ ‫מטמאין טומאת אוכלין‪ .‬׳ופסקה הרמב״ם הל׳ טומאת‬
‫ולמה שכתבתי ע״ז ואמרתי דזהו קו׳ התוס׳ בעצמה‬ ‫אוכלין פ״ב הל׳ ט״ו ע״ש‪ ,‬דשאגי התם דלא עיבדו‬
‫)בע״ז ׳כ״ט ע״ב( שהקשו ולמה לא נילף מת גופיה‬ ‫והיה כבריתו ושלקו דאז ע״י ששלקו חוזר להיות‬
‫מע״ז ותי׳ דמשמשין ממשמשין ממש גמר‪ .‬והקשה‬ ‫׳כבשר‪ .‬לא כן בזה שעשה בו מעשה עיבוד ונעשה‬
‫כת״ר דמה בכד שהמדוכר הוא על משמשין ולמה אין‬ ‫בעץ‪ ,‬יצא מכלל המת ונעשה גוף אחר לגמרי‪ ,‬ואפי׳‬
‫בכלל זה גופו של מת‪ ,‬ומזה הוציא לחלק בין דבר‬ ‫ישלוק אותו ויהגה ממנו הזה ליה כמבשל עץ בעלמא‪,‬‬
‫שהוא משום כבודו כגון משמשין כבודו מחול לבין‬ ‫וזה מוכרח דאל״ה הו״ל לש״ס לומר דאם שלקו‪.‬אחר‬
‫דבר שאינו משום כבודו שאינו מחול ע״ש‪.‬‬ ‫שעיבדו שאסור‪.‬‬
‫הנ ה מלבד כל מה שכתבתי בראשונה ליישב זה‬ ‫ו מ ע ת ה ההיא דבשר המת שנפרד עד שנעשה עפר‬
‫ומלבד מה שהוכחתי דבתכריכין גופם אם כבר‬ ‫דאסור בהנאה שהביא כת״ר מסוף תמורה‬
‫כרכוהו בהם חזרו כגוף המת ואין בהם דין מחילה‪.‬‬ ‫ומנדה נ״ה דמוכח משם דאפי׳ נעשה כעפר ממש עכ״ז‬
‫וגם ק״ו הוא משער‪ ,‬עוד זאת לפי דברי כת״ר‪ ,‬קו׳‬ ‫טהורין ואסורין וכמ״ש להדיא בסוף תמורה‪ ,‬מוכרח לו׳‬
‫זו תחול על התום׳ עצמם דמהו זה שתירצו משמשין‬ ‫דלא דמי להכא‪ ,‬דהתם איירי בבשר המת שלא עיבדו‬
‫ממשימשין ממש ילפי׳ ולמה לא נילף ג״כ גופו של מת‬ ‫ולא נשתנה כלל‪ ,‬רק נתייביב ונפרד דבזה הוא דנשאר‬
‫בק׳‪/‬ו ממשמשין‪ ,‬ואם כוונתם היא כדברי כת״ר בדי‬ ‫באיסורו דתמיד שמו עליו‪ ,‬אבל בעיבדו יצא מכלל‬
‫לחלק בין משמשין שיכול למחול‪ ,‬לגופו של מת שאינו‬ ‫בשר המת ולאו אוכל הוא‪ ,‬ומותר באכילה ובהנאה‬
‫יכול למחול‪ .‬מלבד דכל זה תורה שבע״פ קרינן לה‪,‬‬ ‫אף ששלקו דהו״ל כשלק חתי׳ עץ ונהנה ממנה‪.‬‬
 ‫קלט‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ ה‬ ‫שמ״ש‬
‫לכך איצטריך כפרה כתיב בה כקדשים דמתסר אף‬ ‫ואין שום רמז מזה בדברי התום׳‪ .‬והעיקר חסר‪1 .‬כל‬
‫מחיים וכו׳ ע״ב‪ .‬הרי מבואר כפירוש בדברי התום׳‬ ‫כי האי מילתא הו״ל לבאר‪ ,‬וגם הוא נגד הש״ם גבי‬
‫דמעזני הילפותות ילפי׳ דנאסר בין בחיים בין אחר‬ ‫שערו‪.‬‬
‫עריפתה‪ .‬ובודאי דלא נעלם מהם ש״ם דזבחים שהביא‬ ‫עוד זאת אנכי הרואה דאם זאת היתה כוונת הש״ם‬
‫כת״ר דעגלה ערופה טהורה היא כקדשים‪ ,‬ועב״ ז אסורה‬ ‫והתום׳ כמ״ש כת״ר‪ .‬א״כ תקו׳‪.‬במקומה עומדת‬
‫■בהנאה כקדשים‪ .‬וכמ״ש ח‪£‬ז״י הנ״ל‪ .‬רק שהיה עולה‬ ‫דאכתי למה צריך ללמוד מעגלה ערופה‪ .‬כדי להוציא‬
‫עה״ד להתירה בהנאה משום שכבר נעשית מצותת ואין‬ ‫דין זה דאינו יכול למחול על סבודו‪ .‬וכי יש איזה‬
‫מועלין בה‪ .‬לזה בא וערפו שם שם תהא קבורתה‬ ‫רמז מזר‪ ,‬בעגלה ערופה‪ .‬וביון שאינו רק מסברא ומתו׳‬
‫לאסרה גם לאחר עריפה‪.‬‬ ‫שבע״פ‪ ,‬אכתי גלמוד הכל מע״ז‪ .‬ונחלק בע״פ מסברא‪,‬‬
‫וממילא דברינו וראיותינו הא׳ לא זזו ממקומם אין‬ ‫דדוקא משמשין שהוא משום כבודו יכול למחול )מה‬
‫להאריך‪.‬‬ ‫שגם זה אינו אמת כפי ההלכה( לא כן בגופו יכול‬
‫ד( ומ״ש מעב״ת בפעם הזאת לתרץ תמיהתי הגדולה‬ ‫למחול‪ ,‬והוא מילתא דמסתברא‪ ,‬אלא ודאי דא״א ללמוד‬
‫על התום׳ שכתבו להתיר עור המת בהנאה‬ ‫בשום אופן מת מע״ז ודוקא משמשין ממש יכול ללמוד‬
‫שזה היפך הש״ס דערכין דמשמע שגם שערה אסור‬ ‫כמדרקדק מדבריהם‪ .‬ומעמם מצאתי אחרי החיפוש‬
‫ואינה יכולה לתתו לבתה וגם לרנב״י שהתיר שער‬ ‫במהר״ם ז״ל דכ״ט ע״א ד׳׳ה אתייא שם שם מע״א‪,‬‬
‫היינו משום דלאו בר מיתה הוא‪ .‬מוכח דעור שהוא‬ ‫שכתב וז״ל‪ .‬דלעולם מת גופיה מסתבר טפי למילף‬
‫גר מיתה אסור בהנאה‪ .‬ותי׳ כת״ר בחריפות גדולה‬ ‫מעגלה ערופה ולא מע״ז אליבא דכ״ע‪ ,‬כדאמר התם‬
‫די״ל דהתום׳ מפרשי דברי הש״ם ״אשה מיתתה‬ ‫לאביי דמדי דאורחיה ממדי דאורחיה ילפינן‪ ,‬לאפוקי‬
‫אוסרתה‪ .‬היינו מטעם לימוד מע״ע דגם העור מותר‬ ‫ע״ז דלאו אורחה הוא לישראל‪ .‬אלא דהתם דהוי משמשי‬
‫ובכלל זה השער ע״כ באמרה תנו )כדמיקי לה בריש‬ ‫מסתבר ליה לרבא למילף מע״ז דהוי נמי משמשי‪,‬‬
‫הטוגיא שם דבהכי מיידי( מותר מדי דהוי אעור עכל״ה‪.‬‬ ‫דמשמשי ממשמשי עדיף טפי לילף‪ ,‬אבל הכא דמיירי‬
‫במת גופיה אפי׳ רבא יודה דילפי׳ מעגלה ערופה עכ״ל‪.‬‬
‫ואחהמ״ר מכת״ר אין אלו אלא דברי נביאות‪ ,‬דעור‬
‫מאן דכר שמיה‪ .‬ז׳עוד דלפי דבריו יש״צ‬ ‫הנ ך רואה כוונתו ברורה בדברי התיס׳ דלא יעלה‬
‫היה ראוי לברייתא למינקט רבותא האשד‪ .‬שמתה עורה‬ ‫על לב ללמוד מת גופיה מע״ז כלל וגם תכריכין‬
‫מותר בהנאה‪ ,‬ושערה יבא מק״ו‪ .‬ואין לומר דנקט‬ ‫גופם אלו לא היה מטעם דהוי משמשין ממשמשין ממש‪,‬‬
‫שערר‪ .‬ב שבל סיפא דבהמה שנהרגה אסורה בהנאה‬ ‫לא היה מסתבר ללמוד מע״ז כלל‪ ,‬וממילא אני מאשר‬
‫לאשמועינן רבותא דגם שערה אסור‪ ,‬האדרבא כחא‬ ‫דברי הא׳ דב׳ ג״ש הם‪ ,‬א׳ למת גופו‪ ,‬וא׳ לתכריכין‬
‫דהיתרא עדיף לאשמועינן כ ‪T‬וע בכמד‪ .‬מקומות בש״ם‪,‬‬ ‫להזמנה‪.‬‬
‫אלא ודאי דדוקא שערה מותר ולא עורה‪.‬‬ ‫ובכל אופן כבר כתבתי דר״ת מעולם עלתה על דעתו‬
‫מעולם ללמוד מתכריכין רק קושיא ותירוץ‬
‫ועוד דכפי דבריו שכיוון הש״ס לו׳ דזו עורה מותר‬
‫היתה ונגמר הדבר‪.‬‬
‫וזו אסור א״כ למד‪ .‬צריך למיתלי בגמר דינה‬
‫ארסרתה‪ ,‬הלא אפי׳ אלו היה בבהמר‪ .‬ג״כ מיתתה‬ ‫ג( עוד הביא כת״ר מחדש לסתור דברי מסוגיא‬
‫אוסרתה‪ ,‬שנא זה מזר‪ .‬דזה עורה מותר וכ״ש שערה‪.‬‬ ‫דזבחים דף ע׳ ע״ב דע״ע לאחר עריפתה‬
‫רזה עורה אסור מסקול יסקל וד‪.‬״ה שערה‪ ,‬והול״ל רק‬ ‫אין בה טומאת נבילה‪ .‬ולמדו זה מכפרה כתיב בה‬
‫זה עורו אסור וזד‪ .‬עורו מותר ולא יתלה בגמר דין‬ ‫כקדשים‪ ,‬הרי בפירוש דלימוד זה מקדשים קאי גם‬
‫אלא ע״ב עיקר החלוק הוא בשער דזה מיתתה אוסרתה‬ ‫לאחר עריפה והאריד בזה‪.‬‬
‫והשער לא מת כפרש״י או כפי הרשג״א דלהלן דקאי‬ ‫ואני אומר דדברי שאובים הם מדברי התוס׳ ע״ז‬
‫אנגנז קודם מיתה אחר גמר דין‪ ,‬אבל אח״מ אסור‬ ‫כ״ט ע״ב ד״ה כפרה וכר שכתב כן בפירוש‬
‫כפשט קו׳ הש״ס והלא איסורי הנאה נינהו‪,‬‬ ‫כדברי‪ .‬וא״כ אדמקשה עלי יקשה על התום׳ הנ״ל‬
‫מדברי הש״ס הנ״ל‪ ,‬אלא דכפי האמת אין זו קושיא‬
‫ג ם מה שסיים מעכ״ת ע״כ באמרר‪ .‬תנו כדמדקי בריש‬
‫כלל‪ ,‬דשם בזבחים איירי לענין טומאה‪ .‬וטומאה לחוד‬
‫הסוגיא וכר׳ אחהמ״ר עירב האוקמתות דלרנב״י‬
‫ואיה״נ לחוד‪ ,‬וקדעזים אסורים בהנאה גם אחר שחיטה‪.‬‬
‫דחילק זו מיתתה לא איירי באמרה תנו דא״צ לזד‪.‬‬
‫וכמ״ש רש״י ריש דף כ״ט וז״ל‪ .‬כפרה כתיב בה כפר‬
‫ביון שהשער מותר בהנאה‪ ,‬ודוקא לרב דסוגר דד‪.‬שיער‬
‫לעמך ישראל הילכו אסור בהנאה כקדשים ע״כ‪ .‬וכן‬
‫אסור בהנאה‪ ,‬הוצרך לד דאיירי באמרה תנו ובפאר‪.‬‬
‫בזבחים ע׳ ע״ב ברש״י ד״ה ותיהני לה שחיטתו אע״פ‬
‫נכרית‪ .‬והרי אתד‪ .‬רואה דגם הרשב״א דד‪.‬עלה פי׳ התום׳‬
‫שאינה מתירתה לא באכילה ולא בהנאה תטהרנה‬
‫בספרו חזר רדחד‪ .‬אותר ממה שאסרו שער וב״ש עור‪,‬‬
‫מלטמא וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫ולא עלה ע״ד לתרץ כמ״ש בת״ר‪ .‬ואדרבה סובר‬
‫ודברי התום׳ בע״ז דב״ט מבוארים היטב בטעמן‪.‬‬
‫בתשו׳ דלהלן דגם לרנב״א אסור שערה היפך רש״י ז״ל‪.‬‬
‫ודאי משום כפרה אמרי׳ לאחר עריפותה‬
‫ודברי הרשב״א בתשר׳ סי׳ ש״ל ששינה פירועז הגט׳‬ ‫מותרת דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו‬
‫מפי׳ רש״י )ורמז להם כת״ר( יש להם טעם‬ ‫)לכך איצטריך וערפו שם לאסור גם לאחר עריפה(‬
‫שהוא מפרש זו מיתתה אוסרתה ואוסרת גם השיער‬ ‫ואי מערפו שם הו״א אינה אסורה עד לאחר מיתה‪,‬‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו*ד ס״ ו‬ ‫שמ״ש‬ ‫לומ‬
‫עולם לקבור ביו את המת‪ ,‬ואם איירי למעלה הלא א״צ‬ ‫משום דא״א לחלוק על גמרא ערוכה שזזקשה בפשיטות‬
‫לחצוב‪ ,‬אלא לבנות למעלה על הארץ‪ .‬אלא כוונתו‬ ‫גדולה והא איסורי הגאה נינהו מוכח דפשוט אצלה‪,‬‬
‫למעלה מקרקע עולם של קבר‪ .‬בנד‪ .‬כתלים ורצפה‬ ‫דגם שיער אסור‪ ,‬ולא מציגו שהזר מזה בש״ס )וזה‬
‫לחזק את הקבר‪ ,‬ושם מניה המת ונמצא המת נקבר‬ ‫היפך רש״י( ולזה הוכרח לפרש דאח״מ ודאי גם השיער‬
‫בתוך הבנין‪ ,‬וזהו דקדוק קבר בנין‪ ,‬וזהו כפירוש יד‬ ‫אסור‪ .‬ומפרש המשגה והברייתא אנגזז קודם מיתה‪.‬‬
‫רמה שהביא הרד‪,‬״ג שאול ישראלי שליט״א‪ .‬ואפשר‬ ‫ובזה התיר רגב״י אבל מתה ודאי שערה אסור‪.‬‬
‫להכניס פירושו הג״ל בדברי רש״י דמ״ש למעלה‬
‫באופן דלא ראיתי דבר שיחזיר אותי מסברתי‪ ,‬ואפריין‬
‫מד‪,‬קרקע ר״ל מקרקעית הקבר‪ .‬ובדף מ״ח ע״א גבי‬
‫גימטייה ליד ‪T‬יגו הרה״ג ש‪ .‬ישראלי שליט״א‬
‫נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה פרש״י בגין שעל‬
‫אשר אהבת עולם אהבתיהו וחריפות ‪ .T‬אחלייא ליד‪.‬‬
‫הקבר שבנאו לשם חי וכו׳‪ .‬כאן דקדק רש״י דבריו‬
‫שעל ידו זכיתי ללמוד ולהרחיב העגין היטב‪ ,‬שיזכד‪.‬‬
‫יותר שלא כתב למעלד‪ ,‬מן הקרקע כדי שנטעה אלא‬
‫לשיבה טובה ואחרית טוב‪.‬‬
‫בנין שעל הקבר ר״ל שעל קרקעית הקבר‪ ,‬וכן מדוקדק‬
‫וכל זה לפלפולא בעלמא להגדיל חורה ולהאדירה‪.‬‬
‫עוד מדברי רש״י דף מ״יו ע״ב בענין קבורה אי משום‬
‫ולענין הלכה כבר כתבתי להתיר מהגהו תרי‬
‫בזיוגא או משום כפרד‪ .‬שפרש״י כי ד‪.‬יכי דליהוי ליה‬
‫טעמי שפירי הבאים למעלה ראש‪,‬־בתשובותי הראשוניות‪.‬‬
‫כפרה בהטמנד‪ ,‬זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות‪.‬‬
‫ולרח״ם ירושלים תוב״ב יםזדש אב הרחמן שגת תשמ״ו‬
‫לא כן אם היא למעלה מד‪.‬קרקע אזי אין כאן ירידה‬
‫■‬ ‫לפ״ק‪.‬‬
‫וד‪,‬שפלד‪ ,‬בתחתיות אלא מעלין אותו לקומה א׳ וב׳‪.‬‬
‫וראיד‪ ,‬זו הביאה גם הרד‪,‬״ג ישראלי שליט״א‪.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫באופן שמדברי רש״י אין שום הכרח להבין שיוכל‬
‫לבנות קבר בלי גניזה בקרקע וכדברי הרה״ג‬ ‫מימן ו‬
‫הנ״ל‪ .‬רק מד‪ ,‬שפירש שם הרה״ג בדברי רש״י למעלה‬
‫מד‪,‬קרקע זאת אומרת שהניח המת בקבר כרגיל בקרקע‬ ‫בנין לבתי קברות ע״ג קרקע‬
‫עולם‪ ,‬רק שבנה עליו ציון בנין על גבו מלמעלה לפי‬ ‫עם הרבה קומות‬
‫דעתי אין הכרח לדבריו י״צ ויש מקום לפרש דברי‬
‫להיות שבהרבה ערים בארץ‪ ,‬בתי עלמין מלאים עד‬
‫רש״י כמו שכתבנו‪ .‬וכמו שפירש ג״כ ‪ r >2‬רמד״ וגם‬
‫אפס מקום‪ ,‬ולהרחיק הרביד‪ ,‬מחוץ לעיר קשה‬
‫לקוצ״ד פירושו בדברי רש״י אינו מדוקדק‪ ,‬דפשט קבר‬
‫הרבה לח׳בדד‪ ,,‬וגם למשפחות המתאבלות להרחיק נדוד‪,‬‬
‫בנין מוכח שהמת הוא בבנץ‪ ,‬לא תחת הבנין והבנין‬
‫לכן באה ההצעה למועצת הרבנות הראשית לא״י ע״י‬
‫למעלה‪ .‬ולדבריו הול״ל בנין קבר לא קבר בנין דמשמע‬
‫אדריכלים להקים לצורך זה‪ ,‬בנין רב קומות של‬
‫דד‪,‬קבר הוא בבנין‪.‬‬
‫משטחים זד‪ ,‬ע״ג זד‪ ,‬שיקברו בהם מתים באופן שיר‪,‬יו‬
‫איל שיד‪t ,‬״ גם לדברי הרב ישראלי שליט״א כתב‬
‫טמונים בתוך העפר מכל הצדדים‪ ,‬עם קירות בטון‬
‫דרש״י מודה לדעת יד רמד‪ ,‬לענין הלכה‪ ,‬דגם‬
‫מקיפים כל קבר וקבר‪ ,‬ויד‪.‬יו מצבות כרגיל על כל‬
‫בבנין תוך הקבר הוי תלוש ולבסוף חיברו דאסור‬
‫קבר‪ .‬רק הספק שהקבורה איגד‪ ,‬מתחת לארץ כרגיל‬
‫בהנאה‪ .‬רק שלא נר׳ לו להכגים זד‪ ,‬בפרש״י‪ .‬אמנם‬
‫אם זד‪ .‬מעכב אז לא‪ ,‬כל החברים נתבקשו לחוות דעתם‪.‬‬
‫כפי האמת פי׳ יד רמד‪ ,‬הוא פרש״י ממש‪ ,‬אלא שד‪,‬רחיב‬
‫וכבר שנים מחברי המועצד‪ ,‬גילו דעתם בזה כמ״ש‬
‫אותו וביאר אותו יפה‪ .‬ודברי חלקת יואב שדקדק‬
‫להלן‪ ,‬ואינם שוים בדעתם‪ ,‬זד‪ ,‬אוסר וזה מתיר‪ .‬ואענה‬
‫ההיפך מדברי רש״י דבנין תוך קבר יש לו דין קרקע‬
‫חלקי גם אני‪ ,‬וה׳ יעזרני לעמוד על האמת‪.‬‬
‫עולם‪ ,‬הם באמת תמוהים‪ ,‬ויש ל תמוד‪ ,‬על מד‪ ,‬שסיים‬
‫בדבריו הרב ישראלי דאין הכרח לו׳ דרש״י פליג על‬ ‫הנה מקור לדין זה בסנהדרין מ״ז ע״ב קרקע עולם‬
‫חלקת יואב‪ .‬דליתא כלל‪ ,‬ושום פוסק לא יסבור כסברא‬ ‫אינד‪ ,‬נאסרת דכתיב וישלך את עפרה אל קבר‬
‫זו לו׳ דבנין תוך קבר דין מחובר יש לו‪ ,‬כיון דדומה‬ ‫בני העם‪ ,‬מקיש קבר בני העם לעכו״ם‪ .‬מד‪ ,‬ע״ז במחובר‬
‫לע״ז‪ .‬׳וזהו דומד‪ ,‬ממש לעל ד‪,‬ד‪,‬רים אלהיד‪,‬ם‪ ,‬וזה פשוט‪.‬‬ ‫לא מיתסרא דכתיב אשר אתם יורשים אותם את‬
‫אלה ‪.T‬ם על ההרים וכר אלהיהם על ההרים ולא ההרים‬
‫ובמה שכתבתי נדחד‪ ,‬ג״כ דברי ‪ ’t t‬הרה״ג מהר״ם‬
‫אלד‪,‬יד‪,‬ם‪ ,‬הכא נמי במתובר לא מיתסרא מתיבי החוצב‬
‫מלכד‪ ,‬שליט״א שהכריח מדברי רש״י דאיירי‬
‫קבר לאביו וד‪,‬לך וקברו במקום אחר ה״ז לא יקבר בו‬
‫שבנר‪ .‬קבר שלם ע״ג קרקע בלי חפירה ונתן טעם‪,‬‬
‫עולמית‪ ,‬הכא במאי עסקינן בקבר בנין ע״כ‪ .‬ופרש״י‬
‫כיון שדימוד‪,‬ו לבית שבנאו לשם ע״ז‪ .‬כי מעולם לא‬
‫בקבר בנין שגנאו למעלה מן הקרקע‪ ,‬דכווחיד‪ .‬בע״ז‬
‫שמענו שב׳ונים בית לע״ז תחת הקרקע ע״ש‪ ,‬ואין זה‬
‫בית שבנאו מתחי׳ לע״ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו‬
‫הכרח‪ .‬דהאי כדאי^ ‪ .T‬וד‪,‬אי כדאיתיד‪ .,‬והדימוי לא בא‬
‫הוי תלוש לענין ע״ז‪ ,‬וקבר נמי איתקש לע״ז עכ״ל‪.‬‬
‫לו׳ שצריך ש ‪,T‬יה למעלה‪ ,‬שסתם קבר הוא תוך הקרקע‪.‬‬
‫ועכ״ז דמי לע״ז לענין דקרקע עולם אינד‪ ,‬נאסרת‪ ,‬דאם‬ ‫ו הנ ה מד‪ ,‬שאני מבין בדברי רש״י שכתב למעלד‪,‬‬
‫תוך הקבר היה קרקע עולם שחצב בו קבר ולא נתן‬ ‫מד‪,‬קרקע שאין כוונתו לר שבנה למעלד‪ ,‬מחפירת‬
‫בתוכו שום דבר אזי אינו נאסר‪ ,‬אבל אם בנד‪ .,‬בתוכו‬ ‫הקרקע קבר ושם‪ .‬נתן המת‪ ,‬דא״כ לא אתי שפיר לישנא‬
‫כותלים או רצפד‪ ,‬ודאי דנאסר בהנאה‪ ,‬וא״צ שיד‪,‬יד‪,‬‬ ‫דברייתא החוצב קבר לאביו דפירושו הוא שחוצב קרקע‬
 ‫קמא‬ ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סי׳ ז‬ ‫שמ״ש‬
‫שוב ראיתי מד‪ ,‬שכתב עוד הרה״ג הרב שאול ישראלי‬ ‫למעלה מהקרקע ובפרט דאין זה רחוק לבנות מרתפים‬
‫שליט״א‪ ,‬לחזק דבריו ושאין מדברי הנמק״י‬ ‫מתחת לארץ לשם ע״ז‪ .‬וממילא אין לנו שום ראיה‬
‫והא״ז שהביא הגה״א ראיה שסוברין היפר רש״י‪ ,‬ורק‬ ‫מדברי רש״י ז״ל להכרת דעתו שיכול לבנות קבר‬
‫כוונתם על העפר שלוקחין מן הקבר זמחזירין אותו‬ ‫למעלה מהארץ בלי חפירה בקרקע ולו׳ שקיים בזה‬
‫אחרי הקבורה דאין זה נחשב תלוש‪ .‬וכמו שסיים הא״ז‬ ‫דין קבורה‪ ,‬ובפרט למ״ש רש״י שמורידין ומשפילין‬
‫דש מפרשים דהיינו דוקא שלא היתה בו חפיסת אדם‬ ‫אותו לתחתיות וכמעו״ל‪.‬‬
‫וכו׳ ע״ש‪ .‬וד‪.‬גה בל׳ הגה״א שב ‪T‬ינו אץ בו הלשון‬
‫ג ם מה שהביא הרב מלכא שליט״א מדברי הרי״ף‬
‫הזה כלל‪) .‬ואולי ראה זה בל׳ הא״ז במקורו‪ ,‬ואמ״א(‪.‬‬
‫והרא״ש ראיה לפרושו נ״ל דליתא‪ .‬ויותר מבוארים‬
‫איך שיחיד‪ ,,‬אפי׳ לפי הנוסח לא משמע שתחי׳ דברי‬ ‫דבריהם להיפך וז״ל אבל קבורה דחפירה דליכא עליה‬
‫הא״ז קאי לאפוקי ממד‪ ,‬שר‪,‬כיא אח״כ בשם י״מ‬ ‫בנין לא מיתטרא מ״ט קרקע עולם הוא עכ״ל‪ .‬דר״ל‬
‫שזהו דבר חדש ומחלוקת חדשה‪ .‬וכן משמע מציון‬ ‫דליכא עליה דחפירה בנין לכסות קרקע עולם לא‬
‫שלה״ג על הרי״ף רז״ל ובקבר דחפירד‪ ,‬איבא פלוגתא‬ ‫מיתטרא‪ .‬מוכח ^דקבר בנין הוא שיש בנין על קרקע‬
‫דרבי׳ ישעיה וד‪,‬רא״ש וכו׳ ע״ש‪ .‬פשט דבריו שבא‬ ‫דחפירח וכן מוכח מדברי הב״י בענין המצבה וז״ל‬
‫לד‪,‬שמיענו דבר חחזז‪ ,‬ולא ע״ז קאי תנמק״י והרי״ף‪.‬‬ ‫^וסובר )הרא״ש( דלא מיקרי בנין אלא מה שבונים‬
‫אמנם האמת יורה דרכו שחזרתי לעיין במקור הדברים‬ ‫בחפירה ליתן המת בתובו•‬
‫הנמק״י ובהג״א הנ״ל‪ .‬וראיתי שיש מקום‬
‫א מנ ם מדברי הנמק״י על הרי״ף נר׳ מדוקדק כדברי‬
‫לפרשם בפשיטות באופן שיהיו כדעת רש״י והרי״ף‬
‫מהד״ם מלכא שליט״א שכתב ‪ .‬וז״ל למעלה‬
‫וד‪,‬רא״ש‪ ,‬וא״צ לדברי הרה״ג ישראלי הג״ל‪ ,‬רק שלרוב‬
‫מהקרקע וכד אבל חפר קרקע אינו נאסר‪ ,‬דמשמע‬
‫חכמתם לא דקדקו בלשונם היטב‪ .‬ופירוש דבריהם‬
‫דברישא לא הוה איירי בזה דחפר לגמרי אלא שבנה‬
‫לדעתי כך הוא דד‪,‬במק״י מפרש למעלה מד‪,‬קרקע כמו‬
‫אותו מונח על הקרקע בלא חפירה‪.‬‬
‫שפירשתי שבנה על קרקע עולם כתוך ר‪,‬קבר בנין‬
‫כותלים‪ ,‬דזה לאו מחובר הוא ואסור בהנאה‪ ,‬אכל חפר‬ ‫ויותר מבואר ומפורש בדברי האו״ז שהביא הגה״א‬
‫קרקע הכוונה אבל אם רק חפר קרקע עולם לבד‪ ,‬בלי‬ ‫והביאו הב״י שכתב להדיא לא חפר בקרקע‬
‫שהוסיף שום בנין בתוכו אינו נאסר‪ .‬וכמו שמסיים‬ ‫אלא בנה ע״ג קרקע בנין כותלים לשום מתו דלאו‬
‫הטעם כסוף דבריו דקרקע עולם אינה נאסרת כלל‪.‬‬ ‫מחובר ושא אסור בהנאה ע״ב משמע להדיא שבנה‬
‫וכן יש לפרש דברי הא״ז שד״ביא ד‪,‬גד‪,‬״א הנ״ל‬ ‫קבר שלם ע״ג קרקע בלי שיחפור בקרקע שום חפירה‪.‬‬
‫שכוונתו לא חפר בקרקע עולם לבד‪ ,‬אלא הוסיף‬ ‫הן אמת דדברי הגה״א יש בהם מן הדוחק שכתב‬
‫לכנות על גבר‪ ,‬בתוך החפירה בנין כותלים אסור בהנאד‪,,‬‬ ‫החוצב קבר של בנין דמלשון החוצב משמע דחצבו‬
‫ונתכוונו ממש לדכרי הרי״ף והרא״ש‪ ,‬רק שלא דקדקו‬ ‫בתוך הקרקע בלי בנץ וא״כ מהו זה שכתב של בנין‬
‫בלשונם בדכרים הניכרים‪.‬‬ ‫דמשמע דחצב ובנה בתוכו ובשביל זה קראו קבר של‬
‫ול עני] אם העפר שמחזירין על המת נקרא תלוש או‬ ‫בנין‪ .‬ונר׳ לכאורה שהוא מסכים לפי׳ של חלקת יואב‪,‬‬
‫מחובר לא גליו דעתם בו‪ ,‬וזה תלוי במחלוקת‬ ‫דכל שבנה תוך החפירה נקרא מחובר‪ ,‬והחילוק הוא בין‬
‫רבי׳ ישעיה והרא״ש שהביא הטור‪ .‬והסברא נותנת‬ ‫חפר ללא חפר‪ ,‬והוא תמוה באמת דלמה יקרא מחובר‬
‫כד‪,‬רא״ש וכטעם הטור דלא משכה תלמודא לאסור אלא‬ ‫והלא הוי תלוש ׳ולבסוף חיברו‪ .‬ולפענ״ד נר׳ דמ״ש‬
‫של כנין‪.‬‬ ‫חוצב קבר של בנין לאו דוקא‪ ,‬והעיקר ועא רישא‬
‫ולפי״ז לא מציגו לשום פוסק שד‪,‬תיר להדיא לקבור‬ ‫דמלתא שהוא חוצב ובלא בנין כלל‪ ,‬ואולי קרא לזה‬
‫בנין כיון שעושה צורת בנין כותלים וקרקע‪.‬‬
‫למעלה מהקרקע בלי להיות בתוך האדמה‬
‫ולזר‪ ,‬הצעת הרה״ג ישראלי שליט״א‪ ,‬לעשות גבעה‬ ‫אי ל שיהיה מדברי הנמק״י והגה״א מבואר להדיא‬
‫באופן שיהיו הקברות בתוך הגבעה ומכוסים עפר‬ ‫דבונין קברות למעלה ע״ג קרקע אפי׳ בלא‬
‫מכל צד נראית מוסברת ומוכרחת‪ .‬וכבר הראו לנו‬ ‫גניזה בקרקע‪ .‬וכיון דרש״י ושאר פוס׳ הרי״ף והרא״ש‬
‫האדריכלים היוצא בזה בירושלים מזמן קדמון‪ .‬זה הנ״ל‬ ‫לא פירשו להדיא דאסור ע״ג קרקע‪ ,‬ודאי דלענין הלכה‬
‫וצויי״מ‪ .‬החו״פ בירושלים ע ‪,T‬״ק בחג האורים תשמ״ז‪.‬‬ ‫אזלי׳ בתר הפוס׳ שפירשו דבריהם‪ ,‬דיכולין לו׳ שגם‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫שאר פוס׳ יודו‪ ,‬אלא דלא נטפלו לזה‪ .‬וגם הב״י שכתב‬
‫אלא מה שבונים פחפ ‪T‬ה‪ ,‬לאו דוקא‪ ,‬אלא עיקר כוונתו‬
‫סימן ז‬ ‫לדייק לבנין שנותנים המת לתוכו ממש‪ ,‬ולא למד‪ ,‬שבנו‬
‫עליו לציון ל כבו ד בעלמא‪ .‬וכן מסתברא דכל שמטמין‬
‫בכור מגוי או מת האב תוך ל׳‬ ‫אותו בתוך העפר ובונה עליו מד׳ רוחות וגוגז אותו‬
‫מה דינו לענין הפדיון‬ ‫ונותן עליו בטון מכל הצדדים דודאי יכלים לעשות‬
‫שאלה אשד‪ ,‬יהודית שילדה בן בכור מגרי‪ .‬וכן אשה‬ ‫כן‪ .‬ובפרט בשעת הדחק שאין מקומות לקבורה דודאי‬
‫שילדה בכור‪ ,‬׳והאב מת תוך ל׳ ללידתו‪ .‬מהו‬ ‫שפיר למיעבד כן כדעת הפום׳ הנז׳ וכדברי מהר״מ‬
‫דין הפדיון שלו‪ .‬אם יכולים הב״ד לפדותו‪ ,‬או דוקא‬ ‫מלכא שליס״א‪ ,‬וממלא יכלים לקבל הצעת האדריכלים‬
‫‪.......‬‬ ‫עד שיגדל ויפדה את עצמו‪.‬‬ ‫הנז׳ זה נ״ל וצויי״מ וימ״ן‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו׳ד סי׳‪.‬ז‬ ‫שמ״ש‬ ‫קמב‬
‫והש״ך בנד‪.‬״כ חלק עליו וסתר ראיותיו‪ .‬וחיזק את‬ ‫תשובה הנה במרוקו בעיר מולדתי מקנאס יע״א‪.‬‬
‫דברי הצל״ד‪ ,‬שאין זה חובד‪ ,‬כלל‪, .‬שהרי‬ ‫ובעיר הגדולה קזבלנקא ששימשתי בה ל׳‬
‫הספק בנדרים פ׳ גבי תרומד‪ .‬הוא‪ .‬אם צריך דעתו של‬ ‫שנה כרב ראשי וראב״ד נהגו לפדותו ע״י ב״ד‪ .‬וכך‬
‫התורמים בעדו או לא‪ .‬וד‪.‬ספק הוא אם זכין לאדם שלא‬ ‫עשו הלמ״ע‪ .‬ב״ד שלפנינו‪ .‬הרה״ג אב״ד המשמ״ח‬
‫בפניו מסתמא הוי כשלוחו וכמ״ש הר״ן‪ .‬או דילמא‬ ‫אליקים זצ״ל ובית דינו‪ .‬וכד הנהגתי אחריהם‪ .‬וכמה‬
‫מצוד‪ .‬דיליה היא וניח״ל למיעבדה בעצמו ולא איפשטא‪.‬‬ ‫בכורות נפדו על ידי בהיותי ראב״ד שם‪ .‬והן היזם‬
‫■ופסקו הפוס׳ דתרומתו תרומה‪ .‬משמע דלא חשו להא‬ ‫אחר שעליתי לארץ הקדושה רציתי לעמוד על עיקר‬
‫למצוד‪ ,‬דיליד‪ .‬היא וניח״ל למיעבדה בעצמו‪ .‬וגם התוס׳‬ ‫דין זה ועל מנהגינו‪ .‬אם יש לו על מה לסמוך‪.‬‬
‫כתובות דף י״א‪ ,‬ביארו דבריהם דהחובה היא שמא‬
‫הנ ה מור״ם ז״ל יו״ד סי׳ ש״ה סיו״ד‪ ,‬כתב ואין האב‬
‫ירצד‪ ,‬לפטור בחטד‪ .‬אחת או להעדיף‪ .‬ומוכח דזולת זה‪,‬‬
‫יכול לפדות ע״י שליח וגם אין בית דין פודין‬
‫החובד‪ ,‬שרוצה לעשות מצוד‪ ,‬דיל ‪ ,T‬בעצמו‪ ,‬אינד‪ ,‬אף‬
‫אותו בלא ־האב‪ .‬והוא מהריב״ש סי׳ קל״א בדברי‬
‫קצת חובה שד‪.‬רי הכריעו הפוס׳ שאינה חובר‪ ,‬לגמרי‬
‫השואל‪ .‬ומדלא נטפל הריב״ש להשיב לו על פרט זה‪.‬‬
‫וזכין לאדם שלא בפניו‪ .‬ועוד האריך‪ .‬ודבריו דברי‬
‫משמע ליה למור״ם שודאי הוא מסכים לדבריו‪ .‬וכ״ב‬
‫אלד‪,‬ים חיים‪ .‬וגם בספרו הש״ך סקי״א‪ ,‬חזר על הדברים‬
‫האחרונים‪ .‬ואך יעז לדקדק בדברי מור״ם למה האריך‬
‫בקיצור‪ .‬והב׳ א מ״ש בצל״ד דגם הריב״ש לא אמר‬
‫לכתוב ״בלא האב״‪ .‬והול״ל סתם וגם אין ב״ד פודין‬
‫אלא דאין אחר או ב״ד חייבים מד‪,‬״ח לעשות עצמם‬
‫אותו‪ .‬ובפרט דבהריב״ש שממנו שאב לא נמצא לשון‬
‫שלוחים לפדותו‪ .‬אבל ודאי שהאב יכול לפדות ע״י‬
‫זה‪ ,‬רק כתוב שם וז״ל‪ .‬אלא דמדיוקא דפדה תפדה‪,‬‬
‫שליח‪ .‬וכן כ״ד יכולים לפדותו בלא האב אם עבר‬
‫ילפי׳ פודה את עצמו‪ ,‬אבל ע״י שליח או ע״י ב״ד‬
‫ולא פדאו או מת האב קודם שנפדה וכז׳ עש״ב‪ .‬ותמה‬
‫לית לן ע״כ‪ .‬ואין לו׳ שכוונתו לו׳ אין ב״ד פודיז אותו‬
‫על מע״מ שכתב דאין ב״ד יכולים לפדותו כשמת האב‬
‫בלי רשות האב שעשאן שליח‪ .‬דא״כ מאי איריא ב״ד‬
‫כשהוא קטן‪ ,‬דכל עוד שד‪,‬וא קטן לאו בר חיובא הוא‬
‫דוקא ולא שלתז אחר‪ .‬אשר מזה נ״ל דכוונת מור״ם ז״ל‬
‫וכר‪ .‬שאין דבריו מוכרחים‪.‬‬
‫לומר דדוקא אם האב עדיין חי שהוא הוא שחייב‬
‫במצוד‪ ,.‬אזי אין מקום לאחר או לביה״ד לפדותו בלא‬
‫ונראה טעמו של הש״ך‪ ,‬דאע״ג דאינו בר חיובא‪,‬‬
‫האב החי‪ .‬וכאלו אמר ״כמקום האב״‪ .‬אבל אם מת‬
‫זכות הוא לו‪ .‬וכמו גבי גר קטן דג״כ אינו‬
‫האב‪ ,‬ואין מי שמחוייב במקומו‪ ,‬אין להכות עד שיגדל‬
‫בר חיובא לד‪.‬תגייר‪ .‬ושם עדיף טפי‪ ,‬שאפי׳ גוי גדול‬
‫הבן‪ ,‬אלא הב״ד יכולים לפדותו‪ .‬שהם הם אבי יתומים‪.‬‬
‫אין עליו חובד‪ ,‬להתגייר‪ .‬וכ״ש בהיותו קטן‪ .‬ועכ״ז‬
‫ונר׳ שדקדק זה מור״ם מדברי הריב״ש גופיד‪ .‬דאיירי‬
‫מטבילין אותו ע״ד ב״ד‪ .‬ואמרי׳ זכות הוא לו לחזור‬
‫באב החי הפודה את בנו‪ .‬וע״ז קאמר אבל ע״י שליח‬
‫לדת ד‪,‬יד‪,‬דות‪ .‬וכ״ש בזד‪ ,‬דד‪,‬תורד‪ ,‬חייבה האב לפדות‬
‫או ע״י ב״ד לית לן ע״כ‪ .‬ופלא שלא ראיתי לשום‬
‫את בנו בהיותו קטן כן הדש‪ ,‬אלא דבמת האב אין‬
‫פוסק שנטפל לדקדק כן‪ .‬ושוב אחר החיפוש מצאתי‬
‫הקטן יכול לפדות עצמו דלאו בר היובא הוא‪ .‬בודאי‬
‫תנא דמסייע לן בזר‪ ..‬הוא ניהו הרה״ג ויען אברהם‬
‫זכות היא לו לפדותו יפה שעה אחת קודם ולא ישאר‬
‫חיו״ד סי׳ ד׳ שדקדק כן מדברי מור״ם‪ .‬ותמר‪ .‬על‬
‫י״ג שנד‪ ,‬בלי פדיון‪ .‬וניח״ל טובא בזה‪.‬‬
‫ד‪.‬רד‪.‬״ג המרפ״א ז״ל שד‪.‬בין בדברי מור״ם דאיירי אפי׳‬
‫במת האב‪.‬‬
‫וג ם הט״ז לא אמר טעם זד‪ ,‬דאינו בר חיובא‪ ,‬אלא‬
‫ג ם הלבוש נקט כלשון‪.‬מור״ם וד‪,‬רחיב דבריו יותר‬
‫מטעם אחר דניח״ל למיעבד המצוד‪ ,‬בעצמו‬
‫וז״ל‪ .‬האב עצמו צריך לפדות שהרי היא מצוה‬
‫כעזיגדל‪ .‬וחובה היא לו שמונע ממנו המצוד‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫דרמי רחמנא עליה כמו תפילין וציצית שצריך לעשות‬
‫מש‪.‬מע דטעם שאינו בר חיובא‪ ,‬לא חש ליה‪ ,‬שהרי‬
‫בגופו ולא ע״י שליח ואפי׳ ב״ד אין יכולים לפדותו‬
‫עכ״פ זכות היא לו כמו גבי גר ודוק׳‪.‬‬
‫בלא האב‪ ,‬אלא אם לא פדאו צריך הוא בעצמו לפדות‬
‫את עצמו כדילפי׳ מפדה עכל״ה‪ .‬ריהטת לשונו מורה‬
‫ו ע ״ בתשו׳ הר צבי להרה״ג צבי פראנק ז״ל חיו״ד‬
‫דאיירי באב חי שהחיוב הוא עליו לבד‪ .‬ולכן אין רשות‬
‫סי׳ רמ״ב ששקיל וטרי בדברי הש״ך‪ .‬ולסוף‬
‫לאחר לפדות כ״ז שהוא חי‪ .‬אבל אם אינו חי אזי לא‬
‫חיזק דבריו במה שכתב הש״ך לתקן דבריו‪ .‬דכשד‪.‬ב״ד‬
‫רמיא רחמנא על ‪ .T‬ואין מעכב ע״י ב״ד לפדותו‪ .‬ומוכח‬
‫פודין אותו מזכין המעות להקטן‪ .‬דזכין לאדם שלא‬
‫שכן מפרש דברי רבו מור״ם ז״ל‪ ,‬שגם הוא סובר כן‪.‬‬
‫בפניו‪ .‬וא״כ הרי המצוד‪ ,‬של הקטן ואין כאן צד חוב‬
‫כלל ע״כ‪ .‬אלא דשדי נרגא גם כזה דהא דין זכיה‬ ‫ובד‪.‬ביטי אל נועזאי כלי הש״ע‪ ,‬ראיתי שהדבר שנוי‬
‫ושליחות לקטן כזכות גמור לאו אליבא דכ״ע היא‪,‬‬ ‫במחלוקת הפוס׳‪ ,‬דהצידה לדרך הבי״ד הס״ז‬
‫שד‪.‬רי התוס׳ סנהדרין ס״ח לית להו כלל דמשכחת זכיה‬ ‫שם סובר שהאב יכול לעשות שליח היפך רמ״א‪ .‬וכשמת‬
‫ושליחות לקטן ע״ש‪ .‬ולזה יעז ליישב דדברי התוס׳‬ ‫האב יכול הב״ד או אבי אביו לפדותו וכ״פ מהר״ל‬
‫אינם מודמים להלכה‪ .‬וההלכה היא דקטן בן יומו יש‬ ‫מפראג ז״ל‪ ,‬והט״ז החזיק בדבריו וד‪.‬ודד‪ .‬לו באב שיכול‬
‫לו זכיד‪ .‬מן התורה‪ .‬כמ״ש הטור והמחבר חו״מ סי׳‬ ‫לעשות שליח דשלוחו של אדם כמותו בכל מקום‪ .‬וחלק‬
‫רע״ג סי״ח המזכד‪ ,‬לקטן אפי׳ בן יומו ע״י פקח קנה‬ ‫עליו במת האב דאין הב״ד יכול לפדות‪ ,‬משום שהוא‬
‫ע״ש‪ .‬וצדקו דברי הש״ך‪.‬‬ ‫חב לו שררצד‪ .‬לקיים המצוד‪ .‬בגופו וממונו כשיגדל ע״ש‪.‬‬
‫קמג‬ ‫ומגו‬ ‫חידד סי׳ ז‬ ‫שמ״ש‬
‫נתן רשות לכל מי שהוא מהול למול וד‪.‬גוי בכלל‪ .‬וכ״ש‬ ‫ושו״ר שכיוונתי לדעת הח״ם סי׳ רצ״ה ד״ה והגה‬
‫באשה שהיא כשירה למול כפה״ד כמאן דמהילא דמיא‪.‬‬ ‫וכר וז״ל‪ .‬והנה יש לפקפק ע״ז ולומר כיון‬
‫וגם יש בה דין שליחות דאפי׳ למאן דאוסר בגוי יתיר‬ ‫דמבן חדש תפדה כתיב וקרינן ביה תפדה אין לנו‬
‫באשה‪ .‬ובודאי דגם המצוד‪ .‬נתקיימה‪ .‬ואפי׳ בלי‬ ‫לומר ■ולחלק בין הזמנים‪ .‬אלא בודאי ביום שלשים‬
‫פסוק דהמול לכם כל זכר‪ .‬פסוק הב׳ דד‪.‬מל ימול לבדו‬ ‫ומעלה זמנו הוא‪ ,‬אלא ‪T‬א הוא דכאיב ליה ואין יכול‬
‫יספיק לקיים חמצוה ע״י אשה‪ ,‬או ע״י גוי לחד מ״ד‪.‬‬ ‫לפדות עצמו משום דלית יד‪ .‬אבל אם ירצה אחר או‬
‫ב״ה״ד לזכותו למהר המצוה מאן לימא דלא מהני‪ ,‬וזה‬
‫וג ם מד‪ .‬שכתב ■הגאון דבמילה משום שהתורה ציותד‪.‬‬
‫היה כוונת הש״ד במה שכתב ואין דבריו מוכרחים‬
‫המול לכם כל זכר‪ .‬בזד‪ .‬הטילה על כל ישראל‬
‫עכל״ה‪.‬‬
‫למול זכר ‪.T‬ם וכו׳‪ .‬לא כן בפדיון לא גלי רחמנא שום‬
‫ובזה יתיישב הערת הגאון אמרי ברוך פראנק זלה״ד‪.‬‬
‫מצוד‪ .‬על הב״ד לפדות אין אדם יכול להיעשות שליח‬
‫על דברי הש״ך הודפסו ח ‪T‬ושיו ‪ .‬בסוף ספר‬
‫לפדות הגדול ופו׳‪ .‬לקוצ״ד אין דבריו מוכרחים‪ ,‬דמאי‬
‫ש״ע הגדול ע״ש‪.‬‬
‫דלא גלי רחמנא מצוה על הב״ד לפדותו‪ .‬אין ר״ל‬
‫שאין להם רשות לפדות כמ״ש הגאון‪ .‬אלא שד‪.‬תורה‬ ‫‪ 1‬עי' עוד להרב ערוד השלתן סי׳ ש״ה אות י״ד‬
‫לא חייבה אותם לפדותו כמו גבי מילה שד‪.‬מצוה מוטלת‬ ‫שהאריך בזה להסביר דברי הש״ד ולהצילו מטענת‬
‫על כל ישראל למול זכריד‪.‬ם‪ .‬וטעם התורה שחילקה‬ ‫המעדני מלך דהוי כתוך ל׳‪ .‬ומטענת הט״ז שאין זה‬
‫ביניהם‪ ,‬יראה לי דבמילה היא דבר שבגופו‪ .‬וחרפה‬ ‫זכות אלא חובה משום שרוצה לעשות המצוה בעצמו‬
‫היא לישראל שישאר י״ג שנה בלא ברית מילה‪ .‬לכן‬ ‫כשיגדל‪ ,‬ויישב בטוב טעם ודעת את דברי הש״ך קרוב‬
‫חשה התורד‪ .‬עליו והטילה חוב על כל ישראל למולו‪.‬‬ ‫למה שכתבנו עש״ב )אך שלא הזכיר שמות הפוס׳ הנ״ל‬
‫לא כן בפדיון הוא דבר שחוץ לגוף ואינו ניכר ולכן‬ ‫רק סברותיהם ע״ש(‪.‬‬
‫לא חייבה תורד‪ ,‬לפדותו‪ .‬אבל ודאי אם מרצונם הטוב‬ ‫וראיתי להגאון חתם סופר שם‪ ,‬שסיים וז״ל‪ .‬ומ״מ‬
‫רצו לפדותו ודאי שתבא עליד‪,‬ם ברכה‪ .‬וקיימו מצוה‬ ‫מחוייבים אנחנו למשכוני נפשין בתר‬
‫בזד‪ ,‬לפדותו‪.‬‬ ‫מהרי״ל אשר מפיו אנו חיים‪) .‬ר״ל שהצריך טס כסף‬
‫ועוד טעם אחר הביאו הרב פחד יצחק ערך פדיון‬ ‫ומוכח מזה דאין לאחר לפדותו( ונתן טעם דכללא הוא‬
‫משם עצמות יוסף וז״ל אם לא פדה האב את‬ ‫בכל מ ‪T‬י דשליחות כל מאי דאיהו לאו בר חיובא‪ ,‬לא‬
‫בנו אין הב״ד חייבים לפדותו כמו מילה‪ ,‬משום דהתם‬ ‫מצי למיהוי שליח בדבר‪.‬‬
‫ליכא חסרון כיס‪ .‬אבל הכא דאיכא חסרון כיס לתת‬ ‫והנה כי כן נ״ל אי לאו דכתיב בתורה מ״ע המול‬
‫ה׳ סלעים לכהן אין ביה״ד מוזהרים עליו ע״כ‪ .‬ומוכת‬ ‫לכם כל זכר שתהיה המצוה מוטלת על כל‬
‫מזה דאם רצו מרצו״ן להוציא כסף ולעשות מצוה כזו‬ ‫ישראל למול זכריהם וכו׳ לולא כן לא היו יכולים‬
‫יכולים ומגיע להם‪.‬‬ ‫למול את הגדול מטעם שליחות שיהיה כמותו של גדול‬
‫כיון שהוא א״א להיות כמוהו שהרי הוא כבר מהול‬
‫והרואה יראת שכל הפלפול של הגאון ח״ס ז״ל‪.‬‬
‫וכו׳‪ .‬וא״כ ‪.‬בפדיון דלא גלי רחמנא ‪ .‬שום מצוה על‬
‫הוצרך לו כדי ליישב דברי מוד‪,‬רי״ל שהביא‬
‫הב״ד‪ .‬א״כ אין אדם יכול להיעשות שליח לפדות‬
‫הט״ז וכמ״ש בתחילת לשונו שד‪,‬באתי לעיל‪ .‬וכפי האמת‬
‫דברי מהרי״ל יכולים ליישבם בקל‪ ,‬דהוא איירי במקום‬ ‫הגדול עכ״פ ופו׳‪■ .‬וס״ל להני גאונים כיון דאמרי׳‬
‫בקדושין )כ״ט א׳( תפדה תיפדה כל שאינו בתיפדה‬
‫שלא נטפלו בו הב״ד מאיזה סיבה‪ .‬בזה הצריך טס כסף‬
‫אינו בתפדה ומהא נפקא פיטור האשה ממצוה זו‪ .‬א״כ‬
‫לזכרון‪ .‬אבל אם הב״ד מוכנים לפדותו‪ ,‬בודאי שזה יותר‬
‫טוב מהטס כסף שהוא עלול להיות נאבד וכמ״ש הש״ך‪.‬‬ ‫ממילא כשם שאין שליחות בתפדה גם האב אינו יכול‬
‫לעשות שליח לפדות בנו במקומו עכל״ה‪.‬‬
‫וכ״ב במקור הדברים במהרי״ל הל׳ פדיון הביאו‬
‫ול פ קו צ ״ ד אחה״מ מ״ש דכיון שהוא מהול אינו יכול‬
‫דבריו הרב עמק המלך סי׳ ל״א‪ .‬ובעיקרי הד״ט‬
‫להיות שליח‪ .‬אדרבא איפכא כתוב בש״ס‬
‫סי׳ ל״ג בדיני בכור סעיף ה׳ והרב פחד יצחק אות מ׳‬
‫דע״ז כ״ז ע״א פסוק אחר המול ימול‪ .‬ופרש״י קרי‬
‫משם הרב עפר יעקב‪ .‬ודקדקו מדבריו שלא כתב רק‬
‫א״צ פדיון עד שיגדל‪ .‬ולא כתב שאין לפדותו עד‬ ‫ביה המל ימול מי שהוא מהול ימול אחרים ואפי׳ אשה‬
‫כמאן דמהילא דמיא כמ״ש במס׳ ע״ז דכ״ז ע״א‪.‬‬
‫שיגדל מוכח דאם ירצו לפדותו הרשות בידם ותבא‬
‫עליהם ברכ״ט‪ .‬וכ״כ הרב ויען אברהם חיו״ד סי׳ ד׳‬ ‫ושו״ר להגאון בסי׳ רצ״ו ד״ה ומ״ש ואפי׳ אשה וכו׳‪.‬‬
‫ופרחי כהונה סי׳ ל׳ לדעת מהרי״ל ע״ש‪.‬‬ ‫שהקשה לו רב קושיא זו‪ .‬ותירץ לו וז״ל‪.‬‬
‫עדיפא הו״ל למיפרך לחד מ״ד אפי׳ עכו״ם יכול למול‪.‬‬
‫ו ‪ 0‬כ החיי אדם הל׳ פדיון כלל קן׳ שער רנה וישוער‪,‬‬
‫והרי אינו בשליחות‪ ,‬אבל אם הגוי מל נמצא התינוק‬
‫‪ 160‬וז״ל עבר האב ולא פדה את בנו כשיגדיל‬
‫מהול להך מ״ד ונפטר מכרת‪ .‬אבל המצות עשה לא‬
‫חייב לפדות את עצמו אם לא פדאוהו הב״ד כדלעיל‬
‫נתקיימה וכר‪ .‬וה״נ באשה וכו׳‪ .‬עכל ״ה‪.‬‬
‫ס״ז‪ .‬ומ״מ אם אין נכסים לאב ולא פדאוהו הב״ד‬
‫כותבים לו טס של כסף ע״כ‪ ,‬למדנו ב׳ דברים‪ .‬א׳ שהוא‬ ‫ולפקוצ״ד להך מ״ד דמילת גוי כשירה‪ ,‬ודאי דגם‬
‫מפרש דברי מר״ן עבר האב ולא פדה דאיירי בלא‬ ‫המצוד‪ .‬נעשית כראוי‪ .‬אע״ג דלאו בר‬
‫פדאוהו ב״ד‪ .‬וכשיטת הש״ך שגם הוא ודאי מוכרח‬ ‫שליחות הוא‪ .‬שאני הכא דגלי קרא המל ימול‪ ,‬הרי‬
 ‫ומגו‬ ‫חידד סי׳ ז‬ ‫שמ״ש‬ ‫קמד‬
‫גם מ״ש שהגר״א לא גילה דעתו‪ .‬כבר כתבתי לעיל‪,‬‬ ‫לפרש כן‪ .‬ב‪ /‬שהוא מפרש דברי מוהרי״ל גבי טס של‬
‫שדעתו מוכחת כהש״ד מדציין לדבריו‪ .‬גם בהר‬ ‫כסף‪ .‬דאיירי בלא פדאוהו ב״ד‪ .‬אז כותבים לו טס כסף‬
‫צבי הבין בדברי הגר״א דלא הזכיר אלא דאחר יכול‬ ‫והוא כדברינו‪ .‬וכ״כ בקיצור ש״ע סי׳ קמ״ד סעיף ד ח׳‬
‫לפדותו בלי דעתו של אב‪ .‬ולא הזכיר גם כדליכא אב‬ ‫ע״ש‪ .‬וכ״ב בית עובד הל׳ פדיון הבן אות ד׳‪.‬‬
‫כלל ע״ש‪ .‬ולא נטפל לדאות שכתב להדיא עי׳ ש״ך‪.‬‬
‫וכן היא דעת מחנה אפרים הל׳ זכיה‪ .‬ומדוקדק מדבריו‬
‫וכמ״ש‪,‬‬
‫דדיוקא כשהוא חי לכתחי׳ צריך דעת האב‪ .‬כיון‬
‫וכן ראיתי להערוד‪,‬״ש שם שכתב וד‪,‬גר״א סקי״ד‬ ‫דיש מצוד‪ .‬על אבי הבן והרי מפקיע ממנו המצוד‪ .‬שהיא‬
‫)ט״ס הוא וצ״ל סקי״ז( פסק בפשיטות כד‪.‬ש״ד‬ ‫מוטלת עליו ע״כ‪ .‬מוכח מדבריו דאם מת האב דאין‬
‫וכן נר׳ עיקר לענ״ד וכמדומד‪ ,‬שכן המנהג עכ״ל‪.‬‬ ‫כאן הפקעת המצוה‪ .‬דת־אי ב״ד יוכלו לפדותו ומצוה‬
‫קעבדי‪.‬‬
‫ועי׳ להרה״ג ויען אברהם )ריוח( זצ״ל חיו״ד סי׳ ד׳‬
‫ג ם הרב עפר יעקב הנ״ל בהסכמת ב׳ גאוני הדור‬
‫שהביא דברי עמק המלך סי׳ ל״א‪ .‬וד‪.‬בוא עוד‬
‫הורה הלמ״ע לפדותו ע״י ב״ד וכ״ש אבי אמו‪.‬‬
‫פוס׳ אחרים הסוברים כהש״ך והם הדרישד‪ ,‬והרב ב״ד‬
‫וסיים דאין להניח ׳ודאן של אלז הגדולים מקמי ספיקיה‬
‫וד‪,‬רב מהר״י קובר ומהר״א ז״ל ומחנה אפרים והרב‬
‫של הרב מעדני מלך ע״ש בעיקרי הד״ט הנ״ל ׳והבי״ד‬
‫עפר יעקב וד‪.‬רב תו״מ וא״א ע״כ‪ .‬וסיים דנקיטנא‬
‫גם זכו״ל ערך פדיון אות רי״ד‪.‬‬
‫בשיפולי גלימייהו דחכימייא דשרו לב״ד לפדותו אם‬
‫ירצו הגם שאינם מחוייבים בדבר וכו׳״‪ .‬גם המחנ״א‬ ‫ובספר דבר שמואל )עמאר( חיו״ד דף ב' כתב כן‬
‫סתר דברי הס״ז ודעתו להתיר לפדות יתום קטן‪ .‬דכיון‬ ‫גם משם הרב בית דוד שגם הוא סובר דמצוה‬
‫דמזכי ליד‪ ,‬ממונא זכות הוא לו‪ .‬גם הרב שד״ר מעיר‬ ‫לב״ד לפדותו ושחכמי העיר לא הסכימו עם המחבר‬
‫צפת מוד‪,‬ר״ר מרדכי אשיאו נר״י אמר דכן נאה ויאה‬ ‫לעשות טס של כסף ועשו מעשה ופדאוהו‪ .‬וידוע שהב״ד‬
‫לב״ד לפדותו‪ .‬ועוד הרבד‪ ,‬פעמים נעשה מעשה מרבנים‬ ‫שהיו בזמנו הם הרה״ג מו״ז שר שלום זלה״ה ומו״ז‬
‫גדולים עכ״ל הרב ויען אברהם‪.‬‬ ‫הרה״ג אבי״ע בירדוגו והרד‪.‬״ג מוד״ר״ף אבן צור זלה״ה‪.‬‬
‫גם הרב ברכ״י שם אות י״ב‪ ,‬כתב כשאחד פודה בכור‬ ‫גם בביאור הגר״א ז״ל‪ .‬ע״ד מור״ם שכתב וגם אין‬
‫יתום‪ .‬נחלקו במטבע הברכות‪ .‬מוכח בפשיטות‬ ‫כ״ד פודין אותו כתב עיין ש״ך‪ .‬מוכח דאזיל‬
‫דיכולים הב״ד לפדותו אלא שנחלקו במטבע הברכות‬ ‫ומודה לדבריו‪ .‬וגם בליקוט שם על מ״ש מור״ם ואין‬
‫ע״ש‪ .‬וכ״כ בשיו״ב ג׳‪.‬‬ ‫האב יכול לפדות ע״י שליח‪ .‬כתב שכל זה הוא תמוה‬
‫דל״מ ע״י שליח דשלוחו של אדם כמותו‪ .‬אלא דאף‬
‫ועד אהרן עי׳ להרה״ג החריף בעל פרחי כהונה‬
‫אחר יכול לפדות אפי׳ בלא דעתו של אב דלא עדיף‬
‫חיו״ד סי׳ ל׳ שהאר ‪ T‬למעניתו לקיים ולחזק‬
‫דברי הש״ך‪ .‬וגלי דרעיד‪ ,‬ונפל נד‪,‬ורא בראיות חזקות‪.‬‬ ‫ממעשר שני ונטע רבעי והקדש דבכולם אחר יכול‬
‫לפדות וכו׳ וגם בריב״ש ליתא מזד‪ .‬כלום אלא בדברי‬
‫א( דטעם מת בתוך ל׳ דאינו פדוי הוא משום נפל‬ ‫השואל וגם אינו מוכרח דבריו ע״י ט״ז והש״ד עכ״ל‪.‬‬
‫כדברי רש״י יכפ׳ יש בכור דמ״ט‪ .‬ויש‬ ‫וכן דעת שער המלך פ׳ע מהל׳ אישות הבי״ד הגאון‬
‫סמך לדבריו מש״ס דר״א דמילד‪ ,‬דקל״ה‪ .‬דאיפסקה‬ ‫רעק״א זצ״ל בסי׳ ש״ה ס ‪r‬״ד בהג״ה‪.‬‬
‫הלכתא כרשב״ג דכל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל‪.‬‬
‫ג ם הרב יד אברד‪.‬ם סי׳ ש״ה חיזק דברי הנה״כ ממד‪.‬‬
‫ערש״י שם‪ .‬וכן פירש הר״ן‪ .‬וכן פסק ■באה״ע סי׳ קנ״ו‬
‫שתמה עליו הקצה״ח ע״ש‪- .‬‬
‫ע״ש‪ .‬ודלא כמע״מ‪.‬‬
‫וראיתי לד‪.‬חזו״א סי׳ קפ״ד‪ ..‬דעתו כדעת הט״ז בשליח‬
‫ב( האריך להוכיח דטעם ניחא ליה למעבד מצוה‬
‫דיכול לפדות אפי׳ שלא מדעת האב‪ .‬אבל‬
‫בנפשיד‪ ,‬אין זד‪ .‬נקרא חובה כלל‪ ,‬דכיון‬
‫ביתום כיזן שאין מי שמחוייב בדבר לא שייך זכין‬
‫שעושים בשבילם הו״ל כאלו עשו הם בעצמם ודלא‬
‫שלא בפניו שאינו חייב בדבר‪ .‬ואפשר שיותר זכות‬
‫כד‪,‬ט״ז‪.‬‬
‫הוא לו שיעשד‪ .‬בעצמו‪ .‬וממעות הקטן ‪-‬ודאי אי אפשר‬
‫ג( גם הוכיח בראיות מדברי הש״ס והפוס׳ והטור‬ ‫כיון שאינו חייב והגר״א ג״כ הסכים שפודין שלא‬
‫וד‪.‬ש״ע דב״ד יכול לזכות לקטן אפי׳ במקום‬ ‫מדעת האב‪ .‬אבל ביתום לא גילה דעתו עכ״ד‪.‬‬
‫דהוי חובר‪ ,‬קצת וכדברי הנה״ב‪ .‬ע״ש באורך וברוחב‪.‬‬
‫ו הנ ה מ״ש הטעם להכריע כד‪.‬ט״ז משום שאין כאן‬
‫מ ע ת ה אחר כל אלד‪ ,‬הדברים הנאמרים באמת‪ ,‬נר׳‬ ‫מי שמחוייב בדבר‪ .‬כבר כתבתי למעלה‪ .‬מ״ש‬
‫דלענק תלכד‪ ,‬ודאי עבדינן כדברי הש״ך‪ .‬כיון‬ ‫הח״ס על זה‪ ,‬דההיוב ישנו גם מל׳ יום ומעלה‪ .‬ואין‬
‫דמצינו לאחרונים גדולי הדורות שעשו מעשה רב‪.‬‬ ‫לחלק בין הזמנים ע״ש‪ .‬וכ״כ הפרחי כד‪.‬ונה סי׳ ל׳‬
‫לפדות ע״י הב״ד בימי מד‪,‬ר״ל מפראג ז״ל‪ .‬ובימי הרב‬ ‫וד‪.‬ערוד‪,‬״ש הנ״ל‪ .‬ועין רואה שגם הגאון החזו״א לא‬
‫עפר יעקב הסכימו ב׳ גאוני הדור הלמ״ע‪ .‬וב״ד של‬ ‫כתב רק בל׳ ואפשר‪ .‬מוכח שהוא מסתפק בדבר‪ ,‬ואין‬
‫מהר״ש עמאר ז״ל‪ .‬ובתי דינים שקדמונו פדו הבכור‪.‬‬ ‫לנו להניח פשטות דברי הפוס׳ מקמי ספיקיה‪ .‬ומ״ש‬
‫וגם אנחנו אחריהם הרכה פעמים‪ .‬נוסף על זד‪ ,‬שדברי‬ ‫הגאון שהכרעת האחרונים כהט״ז‪ ,‬הנה רוב הניכר‬
‫מור״ם תמוד‪,‬ים מעיקרם‪ .‬ומד‪ ,‬שד‪,‬הזיקו בדבריו הט״ז‬ ‫מד‪,‬אחרונים הסכימו לדברי הש״ך וכמש״ל‪ .‬צא וחשוב‪.‬‬
 ‫קמה‬ ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סי׳ ח‬ ‫שמ״ש‬
‫מילי כשנמצאו על חלוקה אבל אם נמצאו על בשרה‬ ‫וסיעתיה‪ ,‬גם זה סתרו האחרונים גטו״ט ודעת מעניינים‬
‫מצטרפין לגריס ועוד עכ״ל‪ .‬והקשה כבודו דמשמע‬ ‫אחרים שמודה בהם מור״ם ז״ל‪ .‬ומוכח מהם בהיפר‪.‬‬
‫דלסברא הא׳ דקי״ל ביותה‪ ,‬גם על בשרה טיפין אין‬
‫וג ם באב ישראל חי‪ ,‬מציגו לרבותינו שפסקו בהיפך‪.‬‬
‫מצטרפין לגרים ועוד‪ .‬וזהו היפך כל הפוס׳ רש״י ותום׳‬
‫עי׳ להרב שופריה ביעקב חיו״ד סי׳ ז׳‪ .‬ודברי‬
‫נדה דנה׳ ע״א והראב׳‪ T‬והרא״ה והטור ובו׳‪ .‬ועוד‬
‫יוסף חיז״ד סי׳ ס״ח‪ .‬וספר רען אברהם סי׳ ד׳‪ .‬וכ״כ‬
‫הקשה דעדיפא מהרמב״ם פ״ט מאיסורי ביאה הל׳ ף‬
‫מהר׳׳י ברונא הבי״ד כנה״ג הגה״ט אות י״ב‪ .‬ועי׳ פת״ש‬
‫שכתב ונמצא על בשרה אין לו שיעור ואף בפחות‬
‫סי׳ ש״ה שכן העלה הרב שער המלך דיכזל לעשות‬
‫מבגריס טמאה‪ .‬וכן דעת רבי׳ שמחה הובא בהגמ״י‬
‫שליח‪ .‬וכן מוכח מדברי ח״ס סי׳ רצ״ח ופני אריה שם‬
‫אות א׳‪ .‬וכ״כ הב״י גופיה ד״ה ומה שכתב וכו׳ בסוף‬
‫בפת״ש דשקלי וטרי ע״ע הברכה שיברך השליח‪ .‬מוכח‬
‫דבריו ע״ש‪ .‬ונר׳ מדבריו שם שכן דעת הרא״ש‪ .‬ומזה‬
‫יקשה על דברי מר״ן שם ס״יו שפסק בסתמא דדיגא‬ ‫דיכול לעשות שליח‪.‬‬
‫ה א ודאי מכל האמור‪ .‬יש לגו לפסוק דלא כוותיה‬
‫שבין כתם הנמצא על חלוקה בין על בשרה בעינן‬
‫דמור״ם כאן‪ .‬דאע״ג דקי״ל כמור״ם במקום שלא‬
‫שיעורא דגריס ועוד‪ .‬והוא דלא כהרמב״ם והרא״ש‬
‫גילה דעתו מר״ן ז״ל‪ .‬בעניין כזה שדברי מור״ם הם‬
‫שכתב בשם וי״א‪ .‬ונמצא סותר לכלליו בהקדמתו לב״י‬
‫נסתרים ממקומות אחרים שהם הלכה ברורה‪ .‬אין זה‬
‫ללכת אחרי ב׳ עמודי הוראה‪ ,‬זה תוכן דבריו‪ .‬גם שאל‬
‫נקרא שפסקגו דלא כמור״ם‪ ,‬אלא כדבריו במקומות‬
‫אם קי״ל בזד‪ ,‬כי״א או כמו הסתם והאריך ליישב ולא‬
‫אחרים שהם עיקר‪ .‬עי׳ כיוצא בזה בפרחי בהונה שם‬
‫הגיע‪ ,‬ושלח אלי לחוות דעתי ליישב ההדודין‪.‬‬
‫בשם שמחת יו״ט סי׳ ג׳ ובפרט דקרוב הדבר דחזר‬
‫תשובה‪ .‬הנה אמת נכון הדבר שהדברים מוקשים‬ ‫להיות במו מנהג‪ .‬דלא כמור״ם‪ .‬עי׳ בדברי יוסף שם‪.‬‬
‫הרבה‪ ,‬וגם דברי הב״י כזה קשים להבין‪,‬‬
‫ובפרט בזה דמת האב או הוא נכרי‪ .‬שכבר כתבתי‬
‫אמנם אחרי העיון היטב בש״ס ובספרו הגדול ב״י‪ ,‬נ״ל‬
‫בריעז אמ ‪ T‬לדקדק מדברי מור״ם‪ ,‬דגם הוא‬
‫שדבריו מיוסדים על אדני פז בב״י ובש״ע‪ ,‬ותתלה‬
‫יודה בזה‪ .‬דב״ד יגולין לפדותו ע״ש‪ .‬וכן פי׳ ויען‬
‫נבאר דברי מר״ן בביתו הנאמן‪ ,‬ומעזם יתפרשו כל‬
‫א ב ח ע ופרחי כהונה כמש״ל‪ .‬וגם בדעת מר״ן פירשו‬
‫דבריו בש״ע על נכון‪.‬‬
‫בזה האחרונים בעבר האב וגם ב״ד לא פדאוהו אזי‬
‫יהרא דתחלד‪ ,‬הציע הב״י דברי הש״ם וז״ל בעי ר׳‬
‫כותבים טס של בסף‪ ,‬כנז׳ ל על‪.‬‬
‫ירמיה כשיר כשורת מהו‪ .‬טיפין טיפין מהו‪,‬‬
‫לרוחב יריכה מהו‪ ,‬ת״ש על בשרה ספק טמא ספק‬ ‫מ כ ל זה נר׳ ברור להלכה‪ .‬דבמת האב או שהאב‬
‫טהור טמא‪ ,‬על בשרה לאו כה״ג‪ ,‬לא דלמא דעב ‪T‬‬ ‫נוצרי‪ ,‬יכולים הב״ד לפדותו ומצוה רבה איבא‬
‫כרצועה ע״ב‪.‬‬ ‫בזה‪.‬‬
‫ואחר זה הביא דברי הרשב״א שהביא ב׳ פירושים‬ ‫ו ג ם באב חי אם עבר במזיד ל א רצה לפדותו או‬
‫בדברי הש״ס‪ .‬פירוש א׳ משם הראכ״ד ורבותינו‬ ‫הלך למקום רחוק‪ ,‬יכולים הב״ד לפרות ויזכו‬
‫הצרפתים‪ .‬דכווגת ד‪,‬גמ׳ בשרד‪ ,‬מאי לאו כד‪,‬״ג דטיפין‬ ‫לו מעות הפדיון‪ .‬דקטן יעז לו זכיה מן התורה כמ״ש‬
‫טיפין ועכ״ז טמא‪ .‬ותירץ לא דעב ‪ T‬כרצועה הוא דטמא‬ ‫הטור והש״ע הו״מ סי׳ רע״ג סי״ח וכנז״ל‪ .‬וכן ראוי‬
‫אבל טיפין טיפין טהור וסוברים דהאי תירוצא דיחויא‬ ‫להורות‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬וצויי״מ דמ״ן‪ .‬החו״פ ירושלים‬
‫בעלמא הוא ולא סמכי׳ עליה‪ ,‬והלכך גם טיפין טיפין‬ ‫עיה״ק בחדעז אדר ב׳ הנהדר שנת תשמ^ לפ״ק‪.‬‬
‫נומא וד״ל טמא אם היד‪ ,‬בהצטרפותם גריס ועוד‪ ,‬כדין‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫שיעור הכתם‪ ,‬ודלא תקשי דהא לקמן בסוף פרקא אמרו‬
‫כתם ארור מצטרפין‪ ,‬טיפין טיפץ אין מצטרפין‪ .‬לזה‬
‫תי׳ דעזם איידי בטיפין עעל הבגד אין מצטרפין‪ .‬והא‬
‫ס ימ ן ח‬
‫דר׳ ירמיה דטיפין טיפין טמא היינו על בשרה‪ .‬זד‪,‬ו‬
‫דעת הראב״ד ורבותי׳ הצדפתים‪.‬‬ ‫בדיני נדה‬
‫ו מ ש מ עו ת דבריהם דטיפין טיפין שדיבר בהם ר׳‬ ‫ב״ה י״א בסלו תשמ״ח‪.‬‬
‫ירמיה‪ ,‬היינו ג״כ טיפין שדיברה בהם‬ ‫לכבוד הרב הכולל׳ האברך כפשוטו ומדרעוו‪ ,‬מחריפי‬
‫הברייתא דסוף פרקא‪ ,‬ושניהם איירי בטיפין קטנים‬ ‫דפומבדיתא הרב אופיר לבאג שליט״א‪ ,‬מבחירי בלל‬
‫ולענין צ ‪T‬וף אם מצטרפין או לא‪ ,‬וחילק בין בגדים‬ ‫דרכי מישרים‪ ,‬בני ברק‪.‬‬
‫לבשרה‪.‬‬
‫רב יקר‪,‬‬
‫והרשב״א חידסז מד ‪T‬יד‪ ,‬פי׳ אחר לחלק בין טיפין‬
‫דר׳ ירמיד‪ ,‬לטיפין דברייתא‪ ,‬ולעולם אין‬ ‫הגיע ני מכתבו בהלכ ות נדה‪ ,‬נועזא ונותן כא׳ הגדולים‬
‫חילוק בין בגד לבשרה‪ .‬וההיא דר׳ ירמ״ה לא מדבר‬ ‫שבו נתקשה בפי׳ דברי מר״ן יו״ד סי׳ ק״ץ‬
‫כלל בטיפין קטנים לענין צירוף‪ ,‬אלא מדברת בענין‬ ‫ח׳ וז״ל אם אין בכתם במקום אחד כגריס ועוד אע״פ‬
‫אהד בטיפין גדולים של גרים ועוד‪ .‬וד‪,‬ספק שתל בהם‬ ‫שיעז שם טיפין הרבה סמוכק זל״ז ‪ U f‬שאם נצרפם‬
‫הוא לפי הצורה שנמצאים בהם הטיפין הנז׳ באיזה‬ ‫יש בהם יותר מכגרים טהורה שאנו תולין כל טפה‬
‫מקום ובאיזה ענין נחועז להם כמו על יריכה או שהם‬ ‫בבנה עד שיהיה בו כגרים ועור במקום א׳‪ .‬וי״א דהני‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ ח‬ ‫שמ״ש‬ ‫קמר‬
‫ועוד‪ ,‬משום דלא שכיח דנפל‪ .‬עי׳ בב״ח שהרחיב‬ ‫כשורה או כרצועה וכר ומכיון שהצורר‪ .‬מוכחת דלא‬
‫הדברים ותבין‪.‬‬ ‫באו מגופה א״כ אפי׳ ‪ r.T‬גדולים יותר מגרים ועוד‪.‬‬
‫ובזה יתייעזבר כל דברי מר״ן ז״ל אין בהם נפתל‬ ‫יש מקום לספק לחול אם להתירם או לא‪ ,‬והעלו לאסור‪.‬‬
‫ועקש‪ ,‬דמתחילה בסעיף ו׳ הביא מחלוקת‬ ‫אבל בטיפין קטגים דיש לתלות במאכולת יש לומר‬
‫הרמב״ם וד‪.‬פוס׳‪ ,‬ופסק בסתמא דדינא כסברת כל הפוס׳‬ ‫דאין מצטרפין‪ ,‬בין כבגד בין בבשרד‪ ,.‬זאת היתד‪ .‬דעתו‬
‫הרמב״ן והראב״ד והתום׳ והרא״ש דגם בבשרה בעינן‬ ‫של הרשב״א‪ .‬וכתב שכן דעת מורו הרב ע״ש‪ ,‬ואף‬
‫שיעורא דגריס ועוד‪ .‬ובפחות מזה טד״ורד‪ .‬ודעת הרמב״ם‬ ‫שדעת מורו הרב לחלק כין בשרה לבגדיה ומיקל‬
‫דבבשרה אין לו שיעור הביאה בשם י״א‪.‬‬ ‫‪.‬בבשרה ומחמיר בבגד ‪ ,.T‬דסובר דאף שהם טיפין יש‬
‫להחמיר בבגדים‪ ,‬די״ל שבא מגופר‪ ..‬וע״י שהבגד‬
‫ובסעיף ט׳ בכתם הבמצא על בשרה שהוא ארור‬
‫מתר‪.‬פך אילך ואילך‪ ,‬מזה טפטף טיפין טיפין במקומות‬
‫כרצועה או עגול או טיפין טיפין או על‬
‫הרכד‪ ,.‬לא כן בבשרה אין דרך להיות טיפין דש לחוש‬
‫רוחב יריכד‪ .‬הואיל והוא כנגד בית התורפה טמאה וכו׳‬
‫למאכולת‪.‬‬
‫ע״כ‪ .‬כאן לא הזכיר שיעורא‪ ,‬דסמך על מ״ש בסעיף ו׳‬
‫אבל הרשב״א דחה חילוק זה וחיזק פירושו לחלק‬
‫שהביא מחלוקת בזה בסתמא ויש‪ ,‬וממילא דגם בזה יש‬
‫בין טיפין קטנים להגדולים וכמ״ש למעלה‪.‬‬
‫מחלוקת‪ ,‬דודאי לסתמא דדינא דבעי׳ שיעוד לדיעה זו‪,‬‬
‫ו שוב הביא הב״י דברי הטור וד‪,‬רא״ש שהטור סובר‬
‫ולא הוצרך לד‪.‬זכיר כאן מחלוקת‪ ,‬אלא לפי שהיד‪ .‬עולה‬
‫להדיא כדברי הראב״ד ורבותי׳ הצרפתים שלא‬
‫עד‪.‬״ד אולי כצורתן מוכחת עליהן יש להקל אפי'‬
‫לחלק בין טיפין גדולים לקטנים‪ ,‬ויש חילוק בין בגדד‪.‬‬
‫בגדולים יותר מגרים ועוד‪ .‬לזד‪ .‬הודיענו דדין א׳ להם‪.‬‬
‫לבשרה‪ ,‬אבל הרא״ש סובר כשיטת הרשב״א ורבו שרבי‬
‫וגם אין חילוק בין קטנים לגדולים‪.‬‬
‫ירמיה לאו לענין צירוף‪ ,‬אלא לעגין צורתם קא מיבעיא‬
‫ובסעיף ח׳ ׳באין בכתם שיעור גרים ועוד במקום א׳‪,‬‬ ‫ליה‪ ,‬דמוכחא מילתא דלאו מגופה אתא‪ ,‬ומוכח דאיירי‬
‫אלא טיפין טיפין ובצירוף כולם יש‬ ‫גם בטיפין גדולים כיון דצורתם היא משונד‪ ,.‬כגון‪,‬‬
‫כגרים ועוד‪ .‬בזה הביא בסתמא דדינא ל׳ הברייתא דאם‬ ‫כשיר או כשורד‪ .‬וכו׳ אך בזה חלוק הוא עם הרשב״א‬
‫אין גריס ■ועוד במקום א׳ אין מצטרפין‪ ,‬דשוב הביא‬ ‫שהוא סובר לחלק בין בשרה לחלוקה‪ ,‬בין בטיפין‬
‫בשם י״א דדוקא בבגדיד‪ .‬אין מצטרפין אבל בבשרה‬ ‫גדולים או קטנים‪ ,‬וכן היא דעת התום׳ דנ״ח ע״א ד״ה‬
‫מצטרפין‪ ,‬וד‪.‬יא דעת רוב הפוס׳ הראב״ד ורבותינו‬ ‫כשורה ע״ש‪.‬‬
‫הצרפתים )הם התום׳( ורבו של הרשב״א וד״דא״ש‬ ‫אמנם לענין שיעורא דגרים ועוד בבשרה‪ ,‬הנה בב״י‬
‫וד‪,‬טור וראב״ד וכן הלכד‪ ..‬ואף שכתב בשם י״א אין‬ ‫כתב דמשמע מל׳ הרא״ש דכתב שעל בשרה‬
‫ר״ל דלסברא א׳ שהיא הסתם אפי׳ בבשרה אין‬ ‫אפי׳ פחות מגרים טמאה‪ ,‬כדברי הרמב״ם שכתבתי לעיל‬
‫מצטרפין‪ ,‬אלא כד דרכו של מר״ן לכתוב בשם י״א‬ ‫שד‪.‬רי כתב הרא״ש דעל בשרה לא תלינן במאכולת‬
‫לרמוז שיש מי שסובר בדדפך‪ ,‬וד‪.‬וא הדשב״א ז״ל‪ .‬וכן‬ ‫ע״ש‪ .‬ואף שדברי הרמב״ם שהביא לעיל פ״ט מר״ל׳‬
‫מוכח להדיא מדברי באה״ג דעל סתמא דדיגא ציין‬ ‫א״ב ה״ט הם סתומים ולא ביאר דאפי׳ פחות מגרים‬
‫ברייתא‪ ,‬ולא כתב שהיא דעת הרישב״א‪ ,‬לרמוז על מד‪.‬‬ ‫טמאה‪ ,‬מ״מ דעת הרמב״ם ברורה ממ״ש למעלה מיניה‬
‫שאמרתי‪.‬‬ ‫בד‪.‬לכד‪ .‬ו׳ שכתב שנמצא על בשרה אין לו שיעור ע״ש‪.‬‬
‫וא״כ גם מה שד‪,‬חמ ‪ T‬בזד‪ .‬בדולכד‪ .‬ט׳ מספק הואיל‬
‫וכל זד‪ .‬הוא אליבא דסברא א׳ דסעיף ה׳ דקי״ל‬
‫כורתה‪ ,‬וגם בבשרה בעי שיעורא‪ ,‬אבל לדעת‬ ‫והוא נגד התורפא‪ ,‬הד כדין על בשרד‪ .‬שכתב למעלה‬
‫דאין לו שיעור ע״ש‪ .‬וסיים הב״י ואף ע״פ שיש לדחוק‬
‫הרמב״ם שד‪,‬יא סברת וי״א שם‪ ,‬ודאי דכל שהוא בבשרה‬
‫ולפרש דה״ק דאין לחלות בדם מאכולת על בשרה‬
‫טמא‪ ,‬שהרי בבשרה אין לו שיעור‪ ,‬ולא הוצרך מר״ן‬
‫כ״כ כמו שיש לתלות על הבגד וכמ״ש התוס׳‪ ,‬מ״מ‬
‫לאומרו‪ ,‬ובפרט דאינו הלבד‪ .‬אפי׳ בלא טיפין וכ״ש‬
‫פשטא דלישגא משמע דלא תלינן כלל עכ״ל‪.‬‬
‫בטיפין‪ .‬ועי׳ כיוצא בזה בספרי תבואות שמ״ש חחו״מ‬
‫ו הנ ה באמת לפי דעת מר״ן בב״י יש מקום לקושית‬
‫סי׳ י״ח דל״ב ול״ג כיוצא בזה‪ ,‬שכן דרכו של מר״ו‬
‫כת״ר‪ .‬דא״ב איך סתם מר״ן בסעיף ו׳ היפד‬
‫הרבה פעמים להביא בסתמא דדינא דברי הברייתא‪,‬‬
‫ב׳ עמודי הוראה הרמב״ם והרא״ש דאוסרים על בשרה‬
‫ואח״כ מביא סברות לחלק בד‪ ,‬ובשם י״א‪ ,‬לרמוז שיש‬
‫אף פחות מגרים‪ ,‬ואלו סברת הרמב״ם הביאה שם‬
‫מחלוקת בזד״ ועי׳ ג״כ בסדרי טהרד‪ ,‬סי׳ ק״צ אות‬
‫בשם י״א‪.‬‬
‫ט״ז וז״ל‪ .‬וי״א דדו״מ כשנמצא על חלוקה‪ ,‬אף שכתב‬
‫ואמנם אחר העיון היטב‪ ,‬נ״ל דאע״ג דבב״י כתב‬
‫כן בשם י״א‪ .‬מ״מ כן הוא לדעת רוב הפום'‪ .‬וכ״כ‬
‫דפשטא דלישנא לא משמע הכי‪ ,‬מ״מ בבואו‬
‫הרמב״ן בהלכותיו‪ .‬וכן דעת הראב״ד ורבותינו הצרפתים‬
‫לפסוק בש״ע להלכד‪ ,.‬ראד‪ ,‬לפסוק כדעת רוב הפום׳‬
‫והרא״ה והטור וכן פסק הרשב״א בתוד‪.‬״ק עכ״ל‪ .‬וד‪,‬וא‬
‫הרשב״א והרמב״ן והראב״ד והתום׳‪ .‬כיון שעכ״ם דעת‬
‫כמו שכתבתי‪.‬‬
‫הרא״ש מסופקת ויש לדחוק בדבריו ולפרשם כדעת‬
‫נמצא דדברי מר״ן ז״ל בכל הסעיפים עולים בקנה‬ ‫התום׳‪ ,‬דמוכח מדבר ‪.T‬ם דבחלוקה יש לתלות יותר‬
‫א׳ מלאות וטובות והעולד‪ ,‬להלכד‪ ,‬מדבריו‬ ‫במאכולת מעל בשרד״ דר״ל דגם בבשרה יש לתלות‬
‫הוא זה‪.‬‬ ‫במאכולת‪ ,‬אלא דאינו כ״כ כמו בגדיד‪ ,.‬דבד‪.‬ם אף יותר‬
‫‪.‬‬ ‫א( שיעור הכתם לטמא הוא כגריס ועוד‪.‬‬ ‫מגרים ועוד‪ ,‬אין מצטרפים‪ .‬ובבשרד‪ .‬מצטרפין לגריס‬
‫קמז‬ ‫ומגן‬ ‫חידד סי׳ ט‬ ‫שמ״ש‬
‫דברי הרשב״א שכתב בס׳ הקצר וז״ל לעולם ילמד‬ ‫ב( אם אין מ שיעור הנד לא גזרו עליו והוא טהור‬
‫אדם בתוך ביתו שתהא בודקת יום הפסק טהרה במוך‬ ‫בין בסנדיה בין בבשרה‪.‬‬
‫דחוק וכו׳ עכל״ה‪ .‬הרי דיקרו בעיניו הדברים‪ ,‬ולא‬ ‫ג( אם היה בו שיעור הנד רק שאינו במקום א׳‬
‫הוצרך מר״ן להוסיף מוך דחוק בסעיף ו׳‪ ,‬שהרי הוא‬ ‫אלא ע״י צירוף‪ .‬בםנדה טהור‪ ,‬בבשרה טמא‪,‬‬
‫בכלל צמר נקי ורך כמ״ש הב״י‪ .‬וגם סמך על מה‬ ‫גם אם הוא עגול או טיפין או על רוחב יריכה בכולם‬
‫שביאר בס״א שבדיקה זו מוציאה מידי בל ספק‪ ,‬ובפרט‬ ‫טמא‪ ,‬אם יש שיעור גם ע״י צירוף‪ ,‬זהו הנ״ל בזה‬
‫דהב״י כתב להדיא דפקולק ]שהוא מוך[ וצמר נקי הוא‬ ‫וצדי״מ‪ ,‬החו״פ ירושלים ת״ו בכסלו תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬
‫בכלל בגדי פשתן שחוק ודך ע״ש‪ .‬ועי׳ בל׳ סמ״ג‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫הביאו הב׳^ וז״ל הלכה למעשה שהאשה בייום שפוסקת‬
‫מלראות תלבש בגדים נקיים וכו׳ וכל ימי ספירתה‬
‫צריך ליקה בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניס‬
‫באותו מקום וכו׳ עכל״ה‪ .‬הרי דמוך ושאר דברים שרן‬ ‫סימן ט‬
‫וטעמו כמש״ל‪ .‬וכל זה פשוט‪.‬‬
‫בדיני נדה‬
‫ו מה שרמז בטליפון לעיין בחוו״ד סי׳ קצ״א ביאורים‬
‫נשאלתי מאברך ישיבה הרב אברהם חממי יצ״ו‬
‫אות ח׳‪ ,‬דאיתי שם‪ .‬והנה מסקנת דבריו וז״ל‬
‫שאשתו פסקה בטהרה כרגיל קודם בה״ש‬
‫לכן נר׳ שאין בדיקה זו מועלת להתיר דם הנמצא‬
‫במוך דחוק‪ ,‬והיתה צריבה לבדוק למחרתו ביום א׳‬
‫בפרוזדור שחייבים עליו כרת ע״ש‪ .‬משמע דבלא נמצא‬
‫של ספירה‪ ,‬וביום שביעי‪ .‬אבל ביום א׳ שכחה‪ ,‬ובדקה‬
‫דם על הפר‪1‬וזדור‪ ,‬גם הוא מודה דשפיר מהני בדיקה‬
‫רק ביום ב׳‪ .‬ועוד תבדוק ביום ד‪ .‬ולפי דעתו יש בזה‬
‫זו‪ .‬ובפרט דכל עיקר דברי הש״ך הם אליבא דמהרי״ל‪,‬‬
‫ב׳ רעותות‪ .‬א׳‪ ,‬שבדקה ע״י מוך ולא ע״י צמר גפן‬
‫שכ״כ וז״ל‪ .‬ונר׳ דמהרי״ל ספוקי מספקא ליה אי האי‬
‫שחוק וכר כמ״ש מר״ן ז״ל סי׳ קצ״ו ס״ו‪ .‬ורמז לעיין‬
‫בדיקה חשובה בדיקה מעליא וקאמר דאשה זו דאין לה‬
‫בחוו״ד סי׳ קצ״א ביאורים אות ה׳‪ .‬דבדיקת מיד לא‬
‫וסת יש להחמיר עליה וכו׳ ע״ש‪ .‬ר״ל דזוהי סברת‬
‫מד‪,‬ניא ע״ש‪ ,‬ריעותא ב׳‪ ,‬שלא בדקה ביום א׳‪ ,‬רק ביום‬
‫המחמירין שהביא מור״ם שם שהיא דעת מהרי״ל‪ .‬אבל‬
‫ב׳‪ .‬ומר״ן סי׳ קצ״ו ס״ד‪ ,‬מקפיד על זה ואמר שאין‬
‫לסברא א׳ ודאי דע״י בדיקה מותרת היא‪ ,‬דליכא למימר‬
‫להקל ע״ש‪.‬‬
‫וכי לעולם לא תהיה טמאה‪ ,‬דהתם בלא ■בדיקה‪ ,‬אבל‬
‫תשובה‪ .‬מדברי מר״ן ■סי׳ קצ״ו בב״י ובש״ע מוכח‬
‫הכא תהיה טמאה כשתמצא דם על המוך‪ .‬ועכ״פ גם‬
‫דבדיקת מוך מועילה כמו צמר גפן ויותר‪,‬‬
‫מהרי״ל שהחמיר‪ ,‬דוקא באשה שאין לה וסת‪ ,‬מטעם‬
‫שכן כתב ברס״י קצ״ו‪ ,‬וז״ל‪ .‬לעולם ילמד אדם בתוד‬
‫דאל״כ וכי לעולם לא תהיה טמאה כמז״ל‪ ,‬אבל באשה‬
‫ביתו שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק‬
‫שי׳׳ל וסת וראתה שלא בשעת וסתה במי רגלים או‬
‫ושיהא שם כל בה״ש שזו בדיקה מוציאה מידי כל‬
‫אחר הטלת מי רגלים ומרגישה כאב‪ ,‬גם מהרי״ל מודה‬
‫ספק ע״כ‪ .‬והוא מדברי הרשב״א כמ״ש שם בב״י‪.‬‬
‫להתיר בבדיקה ע״ש בתג״ה סי׳ קצ״א ובש״ך שם‬
‫ובסעיף יו״ד כתב מר״ן כל בדיקות אלו בין בדיקת‬
‫סק״ז‪ .‬אבל בסתם נשים שאין לד‪,‬ם מכה ואין דם בהטלת‬
‫הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה צריכות להיות‬
‫מי רגלים או אח״כ‪ ,‬בכל זה לא דיבר מהרי״ל‪ ,‬ובודאי‬
‫בבגד פשתן לבן ישן או בצמר גפן או בצמר לבן נקי‬
‫דסמכי׳ היטב על בדיקת המוך דחוק והיא בדיקה‬
‫ורך וכו׳ ע״כ‪.‬‬
‫מעולה ■כמ״ש הרשב״א ומר״ן רס״י קצ״ו‪ ,‬ולא הגיה‬
‫ולכאורה דבריו סותרים זא״ז‪ ,‬דבסעיף א׳ כתב מוך‪.‬‬
‫מור״ם כלום לא משמו ולא משם מהרי״ל ע״ש‪ .‬משמע‬
‫ובסיו״ד כתב שאר דברים‪ ,‬ואלו מוך לא‬
‫דזה מוסכם אליבא דכ״ע‪.‬‬
‫קתני‪ .‬ואך המעיין בב״י‪ ,‬יראה שהרגיש בזה‪ ,‬וכתב‬
‫ולפי דעתי סברא גדולה היא זו‪ ,‬דבדיקת מוך דחוק‬ ‫דלכאורה משמע ‪.‬דדוקא נקט הרמב״ם בגד של פשתן‬
‫יוצאת גם ‪T‬״‪ n‬חורין וסדקים‪ ,‬שפי׳ דחוק הוא‬ ‫שחוק לבן‪ ,‬ולא על מינים אחרים וכר‪ .‬אבל קשה‬
‫זה‪ .‬שע״י הדוחק הוא ממלא ■כל החלל וההורין והסדקין‬ ‫דלפי״ז ממעט פיקולין ]ר״ל קוטון‪ [.‬וצמר נקי‪ .‬ואמאי‬
‫ולא שהיא באה אחרי בדיקת חו״ם‪ ,‬אלא היא עצמה‬ ‫הא של בית מונבז מזכירין אותן לשבח על כד ]שהיו‬
‫בדיקת חו״ס‪ ,‬כיון שהוא דחוק‪ .‬וזהו כוונתם במוך דחוק‬ ‫בודקין מטות ‪.T‬ן במילא פרהבא קוטון או צמר נקי‬
‫שימלא כל המקום וממלא יכנס בחורין והסדקין‪,‬‬ ‫ורך במ״ש רש״י‪ [.‬ושמא י״ל וכו׳‪ .‬ועוד י״ל דלעולם‬
‫ובשביל זה לא התנה מר״ן בסעיף א׳‪ ,‬להוסיף בחורין‬ ‫סבר הרמב״ם דרבא ושמואל לא פליגי‪ .‬ולאו למעוטי‬
‫ובסדקין‪ ,‬כמו שהתנה בסעיף ר‪ ,‬דשאני החם בצמר‬ ‫פיקולין וצמר נקי ורך נתכוון‪ ,‬אלא הוא ז״ל אחא‬
‫גפן שאינו ממלא המקום‪ ,‬אלא לוקח בגד פשתן וכו׳‬ ‫למימר דבדיקה במטלית שהזכיר וכו׳ לא תהא אלא‬
‫ומכניסו ב ^ בפנים באצבעו כל העומק‪ ,‬לכן הוצרך‬ ‫מטלית של פשתן שחוק ולבן לפי שהוא דבר רך‪.‬‬
‫לו׳ בחו״ס‪ ,‬דאפשר דיש דם ולא יגע בפשתן או בצמר‬ ‫וממילא בשמע לכל דבר שהוא לבן ונקי ורך בכלל‬
‫גפן‪ ,‬כיון שאינו מגיע לו‪ ,‬לבן אמר שישתדל להגיע‬ ‫וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫לכל המקומות התורין והסדקין‪ ,‬אבל בס״א במוך דחוק‬ ‫הרי דברים מפורשים כשמלה דגם המוך ]שהוא‬
‫לא הוצרך להזהיר ע״ז‪ .‬דע״י הדוחק שהוא ממלא כל‬ ‫קוטון‪ [.‬בכלל צמר גפן וכו׳ ואפשר שהוא‬
‫החלל אורך ורוחב‪ ,‬מסתמא הוא מגיע לכל המקומות‬ ‫משובח יותר‪ .‬ועי׳ בב״י שם שכתב וז״ל ולי מה יקרו‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו׳ד ס״ ט‬ ‫שמ״ש‬ ‫קמח‬
‫וז״ל ומאי איכא בין האי לישנא להאיך לישני‪ .‬לאביי‬ ‫החורין והסדקין וכד‪ ,‬ולכן אמר מר״ן שבדיקה זו‬
‫איכא מוך‪ ,‬לרבא איכא מוך דחוק ע״כ‪ .‬הרי להדיא‬ ‫מוציאה מ ‪T‬י כל ספק‪.‬‬
‫דמוך עושה הכל חו״ס וא״צ לשום בדיקה אחרת‪.‬‬ ‫ומצאתי ראיה לזה מדברי הנו״ב סס״י מ״ו הבי״ד‬
‫הפת״ש סי׳ קצ״ו אות ט׳‪ ,‬שכתב דבבדיקת‬
‫ומעתה יש לתמוה גם על הגאון רעק״א זצ״ל‪ ,‬שלא‬
‫שחרית של יום א‪ /‬אין צריך חורין וטדקיז‪ ,‬שאחרי‬
‫תמה עליו כמ״ש‪ .‬וכתב גירסא שאינה בש״ס‬
‫שאמר הש״ע שילמד אדם בתוך ביתו לתת מוך דחוק‬
‫וז״ל‪ .‬גם בפשוטו יש לדחות ראייתו‪ ,‬דיש לו׳ דמוך‬
‫ושיהיה שם כל בה״ש‪ ,‬א״כ הרי בבדיקה זו כוללת גם‬
‫דחוק מאי איכא למימר‪ ,‬היינו אם בתחי׳ לא בדקה‬
‫בדיקת יום א׳‪ .‬שהרי המור אצלה עד הלילה וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫חו״ס ואחר שהסירה המוך מצאה דם‪ ,‬בזה ניחוש שמא‬
‫כוונתו ברורה דבדיקת המוך שהיא מועלת לחורין‬
‫רגע א׳ תוך שיעור אשם תלוי קודם שימת המוך‬
‫ולסדקין שעשתה בהפסק טהרה‪ ,‬הרי נשארה עד הלילה‬
‫זב המקור לצדדים וע״י שימת המוך אח״כ עכביה‬
‫שכבר מתחיל יו״א‪ ,‬ועולה לכאן ולכאן‪ .‬וכאלו בדקה‬
‫להדם וכו׳ ע״ש‪ .‬ותרתי תמיהי אית לי על דבריו‪.‬‬
‫ביום א׳ בחורין ובסדקין‪ ,‬וא״צ פעם אחרת לחזור‬
‫אחת שגירסת הש״ס פשוטה ומודה רבא ‪,‬במוך דחוק‪,‬‬
‫לבדוק למחרת בחורין וכו׳ ע״ש‪ .‬מוכח להדיא דבדיקת‬
‫דמוכח דבמוך דחוק אין שום ספק‪ .‬ובודאי שלא יצא‬
‫ע״י מוך דחוק א״צ שום בדיקה אחרת לפגיה והיא‬
‫דם לחוץ למוך‪.‬‬
‫המעולה שבבדיקות וכמ״ש מר״ן ז״ל‪ .‬ונכלל בה בדיקת‬
‫שנית שהגאון חושש שמא יצא דם לצדדים והמוך‬ ‫חורין ■וסדקין‪ .‬וזה ברור לדעתי‪.‬‬
‫עכבו‪ .‬ובאמת לפי״ד החו״ד אין זה תירוץ‪,‬‬
‫ועי׳ להב״ח סי׳ קצ״ו‪ ,‬דבדיקת מוך דחוק בעומק‬
‫שהוא מדבר בדם שנמצ‪,‬א חוץ למוך על ירכותיה‪ ,‬ורצה‬
‫גדול‪ ,‬היא הבדיקה המעולה ביותר‪ ,‬ממה שתכנים‬
‫לף שאין הבדיקה של המוך שחידש מהרי״ל מועלה‬
‫האצבע עם העד‪ .‬דמן הנמנע שתגיע וכו׳‪ ,‬ורק ע״י‬
‫בזה אף שלא ימצא על המוך‪ ,‬דכיון דמיכווץ כוויץ‪,‬‬
‫דוחק ‪.‬המוך‪ ,‬שא׳ דוחק חבירו אז אינו נמנע שתגיע‬
‫י״ל שיצא לחוץ דרך הצדדים של המוך ל א נגע במוך‬
‫למקום השיניים ע״ש‪ .‬והסדרי טהרה השיב עליו דזוהי‬
‫כלל‪ ,‬ואין תיי ח הגאון מתאים לקושייתו‪ .‬אמנם עיקר‬
‫הבדיקה הקשה כיותר ויש לחוש שתתקלקל והנכון הוא‬
‫הקושיא היא דבש״ס שממנו מביא ראיה‪ .‬שם נמצא‬
‫בדיקת האצכע עם העד כפי כחה‪ .‬ואם לא תגיע‪ ,‬הלא‬
‫להיפך ממש‪ ,‬דזה שאמר מיכוח כוח‪ .‬איירי במוך‬
‫לא ניתנה תורה למה״ש ואינו מעכב בדיעבד וכדמסיק‬
‫שאיגו דחוק‪ ,‬דש סברא דהמוד מתכויץ לצד א׳‪ ,‬ומהחלל‬
‫רמ״א בהגה׳ ע״ש‪ .‬מדברי שני הגאונים משמע דבדיקת‬
‫שנשאר מוצא הדם מקום לזוב ממנו לחוץ למוך‪ ,‬אבל‬
‫המוך היא המעולה שבבדיקות‪ ,‬עד כדי שתוכל‬
‫במוך דחוק מודה רבא דאין בזה מיכווץ כרץ‪ ,‬ואיו‬
‫להתקלקל ע״ש‪.‬‬
‫מקום לדם לצאת ח ח למוך כלל בשום אופן‪ ,‬ולפי‬
‫ועי' בתשו׳ רעק״א זצ״ל בפסקים סי׳ ס׳‪ ,‬שדחה‬
‫דברי הש״ס אין שום הכרח לר דעשו בדיקת חו״ס‬
‫לדברי החו״ד הנ״ל‪ .‬והקשה עליו קושיות חזקות‪,‬‬
‫קודם נתינת המוך‪ ,‬דלא משמע כלל דבר זה מסתימת‬
‫דלפי דבריו א״צ ‪,‬מוך דחוק ולא חורין וסדקין אלא‬
‫הש״ס‪ ,‬ועכ״פ במסקנתו של הגאון זצ״ל‪ ,‬גם הוא סיים‬
‫להשהות המוך בשפת הרחם כשיעור אשם תלוי וכו׳‪,‬‬
‫דלא בעי בדיקת חו״ס‪.‬‬
‫אלא ע״כ דמוך דחוק הרבה בעומק אין באפשרות‬
‫ג ם מה שנסתייע החו״ד מדברי רמ״א סי׳ קפ״ז דבאיך‬ ‫שיזוב הדם מהמקור ולא יגע במוך ע״ש שתירץ גם‬
‫לה כאב לא סמכי׳ אבדיקה זו של שפופרת‪] .‬עי׳‬ ‫ראייתו מהש״ס נדה ג׳ ע״ש‪ .‬ועי׳ בהגאון ח״ס יו״ד‬
‫רמ״א סי׳ קפ״ז ס״ג[ לפקוצ״ד אין משם ראיה כלל‪,‬‬ ‫סי׳ קמ״ח כדברים האלה ע״ש‪ .‬וכבר כתבתי דכל דברי‬
‫דשם איירי למי שרצתה לעשות בדיקת שפופרת בעודה‬ ‫חו״ד איירי באיכא ריעותא לפנינו‪ ,‬שיש דם ואנו‬
‫תחת בעלה הא׳ שראתה מחמת תשמיש עמו ג׳ פעמים‪,‬‬ ‫מסתפקין מאין בא‪ ,‬ובזה עצמו הקיל רעק״א זצ״ל‪,‬‬
‫דיש בזה מחלוקת הפוס׳ הביא דבריד‪,‬ם מר״ן ז״ל‬ ‫אבל בסתם הפסק טהרה שאין בו ריעותא‪ ,‬ודאי דאין‬
‫בסעיף ג׳‪ .‬וטעם המחמירים הוא‪ ,‬דכיון דאפשר שתנשא‬ ‫שום חשש אחרי נתינת המוך‪ ,‬כנ״ל‪.‬‬
‫לאחר ותבדוק עצמה בו‪ .‬כי לא כל האצבעות שוות‬
‫שוב ראיתי הדבר במקורו בש״ס בנדה דף ג׳‪ ,‬שממנו‬
‫ואפשר שעם השני לא תראה דם‪ ,‬לכן גם ע״י בדיקת‬
‫הביא ראיה החו״ד סי׳ קצ״א חדושים אות ח׳‪.‬‬
‫שפופרת החמחו‪ ,‬דאפשר שאף שלא תראה בשפופרת‬
‫רבא אמר מוך נמי אגב זיעה מיכיח כוויץ ע״ש‪.‬‬
‫תראה עם בעלה כיון שהוחזקה בכך ג׳ פעמים‪ ,‬ורק‬
‫ונתפלאתי הפלא ופלא‪ ,‬דאיך לא הביט החו״ד על‬
‫אחר הבעל הג׳ דאין תקנה‪ ,‬ושלא תשאר עגונה‪ ,‬הקילו‬
‫סיום דברי הש״ס שם וז״ל ומודה רבא במוך דחוק‬
‫עליה ונתנו לה האפשרות הזו‪ ,‬ליבדק ע״י שפופרת‬
‫ע״ש‪ .‬דמש‪,‬מע דבמוך דחוק א״א לדם לצאת‪ ,‬שכ״כ‬
‫והכל מודים בזה‪ .‬וזה בין יש לה כאב או לא‪ ,‬והוא‬
‫רש״י וז״ל מכווץ כוויץ ויש מקום לדם לצאת‪ .‬מוכח‬
‫ש״ס ערוך‪ .‬ברייתא בנדה דס״ו ע״ש‪.‬‬
‫דלמ״ש הגמ׳ מודה רבא במוך דחוק‪ ,‬הכוונה היא דא״א‬
‫ועוד דבבעל הא׳ גופיה הרי רוב הפוס׳ שם סוברים‬ ‫לדם לצאת‪ ,‬שהרי סוגר הוא גם הקמטים וא״א לדם‬
‫דסומכים על הבדיקה‪ ,‬זולת רש״י והרמב״ם‬ ‫לצאת ח ח למוך‪ .‬ולזה מודה שמאי דלא אמרי׳ דיה‬
‫שהוא בעל סברא שנית שהביא מר״ן בשם י״א‬ ‫שעתה‪ ,‬דאפשר שהיה קודם ונשאר עצור במוך‪ ,‬וחשבתי‬
‫להחמיר‪ .‬וגם רמ״א שם כתב שיש לסמוך על סברא‬ ‫אולי לא היה זה בגירסת הש״ס של חו״ד‪ .‬אמנם א״א‬
‫א׳ להקל ע״ש‪ .‬וא״כ לדידהו מאי איכא למימר‪ ,‬ורק‬ ‫לומר כן‪ ,‬שהרי נשנה הדבר שם בעמוד ב׳ בראש הדף‬
‫קמט‬ ‫ומגו‬ ‫סי ‪ /‬י‬ ‫חיו^ד‬ ‫שמ״ש‬
‫וכדברי הדגל מרבבה‪ .‬ועי׳ בתשו׳ נו״ב חיו״ד סס״י‬ ‫רמ״א ז״ל ™ש לנו בטובו‪ ,‬דאם ‪.‬הרגישה כאב‪ ,‬אזי‬
‫ט״ו הבי״ד הפת״ש סי׳ קצ״ו סק״ט כיוצא כזה לעניינו‬ ‫כ״ע מודים דיש לסטוך אבדיקת שפופרת גם בבעל הא׳‪.‬‬
‫‪ .‬ע״ש‪.‬‬ ‫וא״כ אין שום ראיה משם כלל‪.‬‬
‫מכל הנ״ל נ״ל פשוט דאם בדיעבד שכחה לבדוק‬ ‫וממילא צדקו דברי הנו״ב חיו״ד הי׳ מ״ג עד מ״ו‬
‫ביום א׳‪ ,‬ובדקה יום ב׳ ויום ז׳‪■ .‬ודאי דעלתה‬ ‫ובסי׳ מ״ח שהביא הפת״ש סי׳ קצ״א סק״ד‪,‬‬
‫לה ספירה‪ .‬וכ״ש אם בדקה עוד באמצע‪ ,‬דודאי אין‬ ‫מהשגת הרב חו״ד ואמת אמת תפסיה‪ .‬ועי׳ גם בתשו׳‬
‫שום מיחוש להחמיר‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬ולראיה ח״פ ירושלים‬ ‫ח״ס סי׳ קמ״ח‪ .‬וכיון שדברי החו״ד תמוהים והם היפד‬
‫עיה״ק בשבט ש׳ ישיש עליך אלה ‪ T‬לפ״ק ]תש״ן{‬ ‫דברי הש״ס פשיטא דעבדי׳ כדברי הגו״ב והגאון רעק״א‬
‫לפ״ק‪.‬‬ ‫זצ״ל‪ .‬זהח״ס‪ ,‬הסוברים דבדיקת מוך דחוק תספיק‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫והותר‪ ,‬וא״צ לבדיקת חו״ס בלל‪ .‬וכדברי הב״ח והסדרי‬
‫טהרה ג״כ‪ .‬דזוהי הבדיקה המעולה וכמש״ל‪.‬‬
‫ג ם מה שרצה כבוד הרב השואל לומר שכיון שלא‬
‫סימן י‬ ‫ספרה ביום א׳ אע״פ שספרה ביום ב׳ בטלה לה‬
‫הספירה ואין לה לספור מיום הב׳ שבו התחילה לבדוק‪.‬‬
‫דיו שיש בו קגקנתום לכתיבת ס״ת‬ ‫וכדברי מר״ן שמקפיד ע״ז במ״ש קצ׳׳ו ס״ד‪ ,‬שסיים‬
‫ענין‪ ,‬זה כתבתי בו בימי חורפי בספרי תבואות שמ״ש‬ ‫ואין להקל ע״ש‪ .‬המעיין במקור הדברים יראה להקל‪,‬‬
‫כיון דעב״פ עשתה בדיקה שגי פעמים בתוך ה ר ‪ ,‬ולא‬
‫תאו״ח סי׳ י״ד ט״ו ט״ז‪ .‬והעליתי להלכה לדעת‬
‫הרמב״ם והש״ע‪ ,‬דהלכה כדבר האחרון הבא בגט׳ והוא‬ ‫ד‪.‬קפ ‪ T‬מר״ן אלא שלא תעשה פעם א' לבד‪ .‬בתחי׳‬
‫או בסוף או באמצע‪ ,‬אבל אם עשתה ב׳ פעמים‪ ,‬נר׳‬
‫מה שאמרו לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה‬
‫בחר דלא קפיד בזה‪ .‬וראיה ממקור הדברים מדברי‬
‫שבמקדש‪ ,‬וכשביל זה השמיט הרמב״ם ז״ל מתני׳‬
‫סמ״ג הביאו הב״י וז״ל והואיל ולא נתברר הלכה‬
‫דמגילה דאסרה קנקנתום‪ ,‬דאזלא כר׳ ישמעאל דאסר‪,‬‬
‫עש״ב וברוחב‪,‬‬ ‫כדברי מי ראוי להחמיר כדברי ר׳ חנינא שלא יהא‬
‫יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד יום‬
‫הן היום אחרי מופלג‪ ,‬השיג לפני א׳ מאברכי ישיבת‬
‫שפסקה בו שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה‬
‫ראשית חכמה‪ ,‬ז״ש ר׳ אברהם גבאי ישצ״ו‪ ,‬חוברת‬
‫וכו׳ עכ״ל‪ .‬הרי דעיקר קפידתו שלא יהא יותר מה׳‬
‫אחת גדולה‪ ,‬מלאה הערות וקושיות והביא קצת פוס׳‬
‫ימים ביניהם‪ ,‬וזה שייך אם לא בדק לגמרי ביום א׳‬
‫שמפרשים את המתני׳ דמגלה דאיירי בכותב בקנקנתום‬
‫רק ביום הז׳‪ .‬אבל אם בדק ביום הב׳‪ ,‬הרי אין כאן‬
‫לבדו ככותב בעט עופרת‪ ,‬וב שבל שאינו מתקיים‪ ,‬אבל‬
‫אפי׳ ה׳ ימים‪ .‬וכן מצאתי להדיא להרב דגול מרבבה‬
‫במי קגקנתום או מעורב עם עפצים מותר‪ ,‬ורצה להכניס‬
‫בגיליון הש״ע הגדול שכתב כן להדיא דלאו דוקא יום‬
‫זה גם בדבח הרמב״ם‪ ,‬והביא ראיה מתיו״ט והריטב״א‬
‫א׳‪ ,‬דאפי׳ בדקה בא׳ מהימים האמצעיים וגם ביום הז׳‪.‬‬
‫ועוד‪.‬‬
‫גם הסמ״ג מודה שעלו לה‪ ,‬ובלבד שעשתה הפסק‬
‫והן אמת דקשה למיגמד בעתיקי‪ ,‬ובפרט שהאריר‬
‫טהרה וכר ע״ש‪.‬‬
‫טרחא הרבה בלהג הרבה יגיעת בשר‪ .‬וגם אין‬
‫א ל א שראיתי להפת״ש סק״ו שהביא דברי דגמ״ר‬
‫ג״מ הרבה לעגין הלכה‪ ,‬שכבר כתבתי שם בספרי‬
‫הנז׳‪ ,‬וכתב שבספרו נוב״ת חיו״ד סי׳ קכ״ח‬
‫שא״א לכתוב בקנקנתום גופיה שהוא עפר‪ ,‬וכמות שהוא‬
‫כתב דדוקא ראשון ושביעי בעינן וכו׳ ע״ש ודלא‬
‫א״א שיכתוב‪ ,‬ומו״א זלה״ה היה משחיר בו מנעליו‪,‬‬
‫כדגמ״ר ע״ש‪ ,‬ולפקוצ״ד כיון שהנו״ב סותר דבריו‪,‬‬
‫ובלא מים לא חזי לשום דבר‪ .‬וא״ב כמעט‪ ,‬טירחא‬
‫!ודברי הסמ״ג מדוקדקים יותר כדברי הדגמ״ר כמ״ש‪,‬‬
‫בכ ח ללמוד עוד בזה‪ .‬ואמנם כיון שהאברך הנז׳ הוא‬
‫כוותיה עבדי׳‪ ,‬ובפרט דיש סברת הרבה פוס׳ דאפי׳‬
‫מבאי ביתי‪ ,‬והפציר בי הרבה לשים עין על דבריו‪,‬‬
‫בדיקת יום אהד תספיק‪ .‬בתחי׳ או בסוף או באמצע‪,‬‬
‫לכן יחדתי זמן לעיין בו‪ .‬וראיתי בו שגיאות וטעויות‬
‫והם הרמב״ם והרא״ש והראב״ד והרשב״א והטור‪ ,‬ואפי׳‬
‫הבאות מחוסר העיון‪ ,‬בכל מה שהבין בדברי התום׳‬
‫הרא״ש לא חשש משום חומרא אלא תחי׳ או סוף עי׳‬
‫ר״ת ור״י ׳והר״ן וכו׳‪ ,‬ורק דבר אחד טוב נמצא בו מה‬
‫ב״י‪ .‬ושם הביא להרשב״א דאיני רואה שום ספק‬
‫שמביא מעזם התויו״ט והריטב״א וערו״ה‪ .‬לזה נטפלתי‬
‫דמסתבר דעדיף האמצע יותר מהסוף דאתחזק בטהרה‬
‫לראות אם דבריהם מוסכמים מכל הפוס' ומהרמב״ם‪,‬‬
‫כל הימים שאחר בדיקה וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫ודרך אגב שמתי עין בקורת על שאר דבריו במה שנטה‬
‫מדרך האמת‪ ,‬וברוך ה׳ שעזרני לבא עד הלום ולברר‬ ‫וכ״ש לפי מה שמניחין מוך בבדיקת הפסק טהרה‬
‫האמת כפי שהורוני מן השמים‪ ,‬וזה החלי‪ ,‬בעזר‬ ‫עד הלילה כמ״ש הש״ע בס״א‪ .‬לעולם ילמד‬
‫צור חילי‪.‬‬ ‫אדם בתון ביתו וכו׳ ושיהיה שם המוך כל זמן בה״ש‬
‫והנה ענין זה לחלק בין קנקנתום למימיו‪ ,‬הם דברי‬ ‫וכו׳ ע״ש‪ .‬וא׳׳ב הרי בבדיקה זו נכללת גם בדיקת יום‬
‫הה״ם בהל׳ מגילה וז״ל ודע דבקנקגתום פסולה‬ ‫א׳‪ ,‬אלא שהב״י סובר דספירת לילה לאו ספירה היא‪.‬‬
‫ובמימיו כשירה‪ .‬ואמרתי שם לפרש דבריד בדוחק‪ ,‬דאם‬ ‫א״כ בדיעבד יש לצרף דעת רש״י הסובר דספי׳ לל ה‬
‫יהיה במציאות שיכול לכתוב בו בלי מים‪ ,‬יש לומר‬ ‫מיקרי ספירה לענין זה‪ ,‬דאף דצריכה עוד בדיקת יום‬
‫שלזה נתכוון הה״מ‪ ,‬וטעמו כמ״ש הש״ס גטין י״ט‪ ,‬גבי‬ ‫ראשון‪ .‬כאן בדיעבד בדיקת יום ב׳ היא במקום יו״א‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סי׳ י‬
‫בש״ס שצריך לכתוב כדיו‪ ,‬הוא מטעם הנז׳‪ ,‬וממילא‬
‫לדעתו שגם אותה מתני׳ דמגילה דאסרד‪ .‬לכתוב‬
‫בקנקנתום אלא בדיו‪ ,‬פירושד‪ ,‬הוא משום שקנקנתום‬
‫אינו נמחק‪ ,‬וצריך לכתוב דוקא בדיו שהוא נמחק‪,‬‬
‫ולענץ הלכד‪ ,‬הסביר לנו שכל מקום שאוסרים לכתוב‬
‫בדיו שיש בו קנקנתום‪ ,‬ובכללם ההיא מתני׳ דמגילה‪,‬‬
‫אין זה הלכה‪ ,‬וד‪,‬עיקד כדבר האחרון בש״ס‪ .‬וכל מד‪,‬‬
‫שד‪,‬וא היפך מזד‪ ,‬נדחה לענין הלכה‪ ,‬ונשאר ענין ומחה‬
‫בשאר דברים ח ח מסוטה‪ ,‬רק למצוד‪ ,‬מן המובחר‪.‬‬
‫ג״כ למדנו מדבריו ז״ל‪ ,‬דהדיו עשוי משמנים עם מי‬
‫עפצא לבד וד‪,‬וא נמחק‪ ,‬וד‪,‬לחבר׳ הוא דיו של‬
‫עפצים שמטילין לתוכו קנקנתום שאינו נמחק‪ ,‬וכן מוכח‬
‫מדברי המעתיק שם בפי׳ המשניות בסוטד‪ ,,‬אלא שיש‬
‫שם טעויות גסות ומפורסמות‪ ,‬וצ״ל ״שאם תמחקנו יהא‬
‫נמחק״‪ .‬גם צ״ל ״והדיו הגמחק הוא שאין בו קנקנתום״‬
‫ע״ש‬
‫ג ם בספרו פאר הדור סי׳ מ״ה הובא בס׳ מקיצי‬
‫נרדמים‪ ,‬והובא בשינוי לשון בס׳ אהבה להרב‬
‫קאפח דף ש״י‪ .‬ופס׳ הרב דוד יוסף‪ ,‬כתב רבינו כדברים‬
‫האלה‪ ,‬ויען שדבריו אינם מובנים היטב בהשקפה א׳‪,‬‬
‫לכן ראיתי להרחיב ולבאר דבריו‪ ,‬וכללות דבריו הוא‬
‫זה‪ ,‬דדיו הוא דבר שאינו רושם ויכול לימחק‪ ,‬זולת‬
‫בההיא דשבת קד׳‪ ,‬כתב בדיו בסם ובסיקרא בקומום‬
‫ובקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם שמנה הדיו בכלל‬
‫הרושמים‪ ,‬שמזה משמע שהדיו רושם‪ ,‬דאל״ה לא‬
‫יתחייב הכותב בו בשבת דד‪,‬וי ככותב במשקין או מי‬
‫פירות שד‪,‬וא פטור מפני שהוא דבר שאינו מתקיים‪,‬‬
‫ר״ל וא״כ לכאורד‪ ,‬הם דברים סותרים‪ .‬פעם אומרים‬
‫שהוא רושם‪ ,‬ופעם אומרים שאינו רושם‪ ,‬ולכן סיים‬
‫הרמב״ם בתשובתו לתרץ זד‪ ,,‬וז״ל‪ .‬וסידור עשיית הדיו‬
‫חעשנים ופחם הגפנים ולערבם וללוש אותם ומייבשין‬
‫אותם‪ .‬אמנם אם ישרהו במים כמות שד‪,‬וא ולכתוב בו‪,‬‬
‫עם ע ^ ת ו יה ‪ .T‬נמחק‪ ,‬אלא צריך לו דבר א׳ שיעמיד‬
‫אותו שלא ימחק לבדו‪ ,‬ור‪,‬וא לשרותו במי עפצים וכו׳‬
‫דעי״ז לא יטשטש ולא ימחה‪ ,‬ובזה יתחייב הכותב בו‬
‫בשבת‪ ,‬אמנם אם תרצה למוחקו בידים ולגרור אותו‬
‫מן העור ימחד‪ ,‬לגמרי ולא ישאר לו סימן כלל‪ .‬וזהו‬
‫הדיו הנזכר בכל מקום סתם‪ .‬וכן עשינו בכתיבת ס״ת‬
‫אשר כתבנו ודקדקנו שיד‪,‬יד‪ ,‬כד‪,‬לכד‪ ,‬ולאפוקי עצמינו‬
‫מפלוגתא‪ ,‬ר״ל שעשינו אותו ע״י העשנים ושרינו אותו‬
‫במי עפצים בלי להטיל בו קנקנתום‪ ,‬שמצד אחד הוא‬
‫רושם ומתקיים אבל מ״מ אם תמחקנו ותגרור אותו‬
‫יהיד‪ ,‬נמחק ולא יניח תשם כלל‪ .‬ומסיים שכל זה למצור‪,‬‬
‫מן המובחר‪ ,‬אבל להלכה חעיקר כמ״ש ר״י בשם ר׳‬
‫מאיר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפ׳ סוטד‪,‬‬
‫שבמקדש שד‪,‬וא ל׳ אחרון‪ .‬וכן פסק רבינו נסים ז״ל‪.‬‬
‫וכ״כ בירושלמי לדותיר לכתוב ס״ת בדיו שיש בו‬
‫קנקנתום‪ ,‬עכתו״ד ז״ל‪.‬‬
‫דולן היטב בדבריו הקדושים‪ ,‬ותמצא שזהו כללות‬
‫דבריו ליישב כל המקוני‪,‬ות בפי׳ תיבת דיו‬
‫הכתובה בכל מקום‪ ,‬שפירושד‪ ,‬הוא דיו בלא קנקנתום‪,‬‬
‫ולד‪,‬טיל בו קנקנתום‪ ,‬יש מחלוקת בזה‪ .‬וד‪,‬עיקר להלכד‪,‬‬
‫להתיר להטיל קנקנתום חוץ מפ׳ סוטר‪ ,‬שבמקדש‪.‬‬
‫שמ״ש‬ ‫קנ‬
‫אברא‪ ,‬לחלק הא באברא‪ ,‬הא במי אברא‪ .‬וטעם פיסולן‬
‫משום דלא הוי כתב לגמרי‪ ,‬עי' רש״י שם‪ ,‬ומזה אולי‬
‫למד הה״מ לענין קנקנתום‪ .‬ואמנם אמרתי דאין דעתי‬
‫מקבלת‪ ,‬שהה״מ נתכוון ליישב מתני׳ דמגילה לדעת‬
‫הרמב״ם‪ .‬וכמ״ש באד‪,‬״ג שם והדב ט״ז עש״ב‪ .‬גם עתה‬
‫אחר שראיתי דברי תויו״ט וערוה״ש וכו׳ שסוברים כן‪,‬‬
‫עדיין בדעתי הא׳‪ ,‬ואיני מסכים להכניס זה בדעת‬
‫הרמב״ם‪ ,‬בפרט אחר י שראיתי דבריו בג׳ מקומות‪ .‬א'‪,‬‬
‫בהל׳ תפילין‪ .‬ב׳‪ ,‬בפי׳ המשניות סוטה‪ .‬ג׳‪ ,‬בתשובתו‬
‫בפאר הדור‪ ,‬כדלהלן‪.‬‬
‫ואומר דהמדקדק בדבריו בג׳ מקומות הנ״ל‪ ,‬יוכיח‬
‫ויבין דטעם דבעי׳ דיו הוא כדי שיהיה יכול‬
‫לימחק‪ .‬והוא דבהל׳ תפילין פ״א הלכה ד כתב וז״ל‪,‬‬
‫כיצד מעשה הדיו ופו׳ בשעת כתיבה שורהו במי עפצים‬
‫וכיוצא בו וכותב בו שאם תמחקנו יהיה נמחק‪ ,‬וזהו‬
‫הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו סת״מ‪ ,‬ואם כתב‬
‫שלשתן במי עסצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק‬
‫כשרים‪ .‬ובהלכה ה׳ א״כ מה מיעטה הל״מ שיהיו‬
‫כתובים כדיו‪ ,‬למעט שאר מיני צבעונין האדום והירוק‬
‫וכו׳ עכל״ה‪ .‬דקדוק דבריו ברישא ובסיפא‪ ,‬מוכח דעיקר‬
‫קפידתו של הש״ם שצריך לכתוב בדיו‪ ,‬דהיינו מי‬
‫עפצים ועשן ושרף האילן וכו׳ הוא כדי שיהיד‪ ,‬יכול‬
‫לימחק‪ ,‬וע״ז מסיים ואם כתב שלשתן במי עפצא‬
‫וקנקנתום שאינו נמחק כשרים‪ .‬ולמד זה ממתני׳ דסוטה‬
‫י״ז ע״ב וז״ל ואינו כותב לא בקומום ולא בקנקנתום‬
‫ולא בכל דבר שרכושם אלא בדיו שנאמר ומחד‪ .‬כתב‬
‫שיטל לימחות ע״כ‪ .‬מפורש להדיא דטעם דיו הוא‬
‫כדי שיהיה נמחק‪ ,‬וזהו דקדוק ל׳ הרמב״ם ״וזהו דיו‬
‫שמצוה מן המובחר וכו׳״ ר״ל וזהו דיו הנז׳ בש״ס‬
‫שצריך לכתוב בו סת״ם‪ ,‬שטעם הש״ס דמקפ ‪ T‬ע״ז‪,‬‬
‫הוא כדי ש ‪,T‬יה נמחק‪ ,‬ואף דזה לא נאמר אלא בפ׳‬
‫סוטר‪ ,.‬סובר הרמב״ם דלמצוד‪ .‬מן המובחר בעי כמו‬
‫פ׳ סוטר‪ .‬וכדלהלן‪ ,‬אבל לדינא גם אם כתב בשאינו‬
‫נמחק כשר‪.‬‬
‫וכן מוכח ומדוקדק מדברי הרמב״ם בפי׳ המשניות‬
‫פ״ג דסוטה משנד‪ .‬ד׳ שכל מקום שצריך דיו בין‬
‫בסת״ם או מגילה חוא כדי שיכול לימחות‪ ,‬וזל״ה‪.‬‬
‫וממה שאמר כאן )בסוטה( שהיא לא תכתב אלא בדיו‪.‬‬
‫ונתן טעם לזה כתב שהוא יטל לימחק‪ ,‬ובכל מקום‬
‫שאנו מצריכים כן בס״ת וזולתם‪) .‬ר״ל תפילין ומזוזה‬
‫ומגילה( שלא יכתבו אלא בדיו‪ .‬רא ‪ ,T‬שס״ת ג״כ צריך‬
‫^‪ ,‬י ה בכתיבתן כתב שיכול לימחק‪ ,‬ולכך ראיתי‬
‫מרחיקין וכו׳ ומי שהורה לד‪,‬ם כך אינו אלא טועה‬
‫הרבה מאד‪ ,‬שהדבר האחרון הבא בגמ׳ בזה הענין הוא‬
‫מ״ש לכל מטילין קנקנתום חיח מפ׳ סוטד‪ ,‬שבמקדש‬
‫למד‪ ,‬שאמר ומחה‪ ,‬וכו׳ עכל״ה‪ .‬ובנוסחא שהביא הרב‬
‫קאפח בס׳ אד‪,‬בד‪ ,‬דף ש״י כתוב כך‪ ,‬ומי שד‪.‬ורד‪ ,‬לד‪,‬ם‬
‫כך‪ ,‬הוא לדעתי צודק מאד‪ ,‬אלא שד‪,‬אומר שס״ת‬
‫הכתובים במי עפצא וקנקנתום פסולות טעך‪ ,‬בפסק‬
‫ה ה ל כ ה וכו׳ עכל״ה‪ .‬וד‪,‬כל הולך אל מקום א׳‪ ,‬אלא‬
‫שמבואר יותר‪.‬‬
‫מו כ ח להדיא מדבריו דטעם הוא משום שיכול לימחק‪,‬‬
‫וגם הסביר לנו שכל מד‪ ,‬שנמצא בכל מקום‬
‫קנא‬ ‫ומגו‬
‫גופיה ומטעם אחר ולא מטעם שאינו נמחק‪ ,‬ובתערובת‬
‫מותר‪ .‬אלא ודאי‪ ,‬דבץ רש״י בין ר״ת דרשב״ם ור״י‪,‬‬
‫כולם מפרשים מתני׳ גם במעורב‪ ,‬וזה מוכרח בלא״ה‬
‫דכיון דלדידם אוסרים להטיל קנקנתום לתוך הדיו‪,‬‬
‫מסתמא יפרשו המתני׳ גם להטיל עם הדיו בתערובת‬
‫אסור‪ ,‬שד‪,‬רי לדידם אין להם שום קושיא שתכריחם‬
‫לפרש פי׳ אחר במשנד‪.,‬‬
‫עוד ראיד‪ ,‬מדברי הר״ן ז׳׳ל‪ ,‬על הרי״ף במגילה‪ ,‬שכן‬
‫הבין במשגר‪ .‬דאיירי להטיל קנקנתום ולא לחודיה‬
‫שאחר שהביא דברי התום׳ שהקשו על רש״י‪ ,‬דלדבריו‬
‫איך מטילין אורפימנט׳ לתוך הדיו היפך המתני׳‬
‫דמגילה‪ .‬ופי׳ הם ז״ל‪ ,‬קנקנתום ויטריול׳‪ ,‬שאינו נמחק‪.‬‬
‫על זד‪ ,‬כתב הר״ן ז״ל‪ .‬ומיהו אפשר דקי״ל כמ״ד התם‬
‫חוץ מפ׳ סוטר‪ ,‬שבמקדש ולפיכך מותר להטיל בין‬
‫אורפימנט׳ בין ויטריול׳ לתוך הדיו של ס״ת עכ״ל‪.‬‬
‫ודבריו אלו נשנו בד‪.‬ר״ן מס׳ גטין בפ״ב‪ .‬ושם כתב‬
‫דשניהם אינם נמחקים ושניהם מותרים‪.‬‬
‫שפ תי צדיק ברור מללו‪ ,‬שכונתו דמתני׳ דמגילה‬
‫שממנה מקשים לרש״י אתיא כמ״ד דאסור‬
‫להטיל קנקנתום‪ ,‬ואנן שמטילין היינו דלא סבירא‬
‫לן כמתני׳ דמגילה אלא כמ״ד התם ח ח מפ׳ סוטה‬
‫שבמקדש ולפיכך מותר להטיל שניהם לתוך הדיו ע״ש‪.‬‬
‫וממילא יתבאר דמ״ש הרא״ג לבאר מחלוקת רש״י‬
‫ותוס׳ שהביא הר״ן במגילה כ״ב דרש״י‬
‫סובר כר״י בשם ר״מ דמותר להטיל קנקנתום‪ ,‬ודוקא‬
‫לבדו הוא דאסור‪ .‬וד‪,‬תום׳ סוברים כר׳ ישמעאל דאסור‬
‫להטיל קנקנתום ע״ש‪ ,‬אין אלו אלא דברי נביאות‬
‫וחוסר הבנה בדברי רש״י וחוס׳ והר״ן‪ ,‬דמעולם לא‬
‫אמר הר״ן אפילו ברמז דרש״י מפרש למתני׳ בקנקנתום‬
‫לחודיה ורשב״ם פי׳ אפי׳ מעורב‪ ,‬ולהד״מ‪ ,‬דוק ותשכח‪,‬‬
‫וכבר נתבאר ביטול דברים אלו במר‪ ,‬שכתבתי וביארתי‬
‫למעלה דברי הר״ן‪ ,‬ודבריו פשוטים הרבד‪ ,‬למבין‪.‬‬
‫וממילא ג״כ דגם מ״ש בדעת הר״ן שהוא סובר‬
‫לפרש מתני׳ דמגילה בקנקנתום לחוד ובמס׳‬
‫סוטר‪ ,‬ועירובין איירי במעורב‪ ,‬עם עפצא‪ ,‬גם בזה טעה‪,‬‬
‫דאם כדבריו‪ ,‬למה צריך הר״ן לומר דאנן קי״ל כר״מ‬
‫בעירובין היפך מתני׳ דמגילה‪ .‬וד‪,‬לא אין מחלוקת‬
‫ביניד‪,‬ם‪ ,‬דמתני׳ דמגילה איירי בקנקנתום לחוד‪.‬‬
‫ובעירובין איירי במעורב‪ ,‬אלא ודאי דאין בסיס ויסוד‬
‫לדברים אלו‪.‬‬
‫ג ם הריטב״א בשבת כ״ג ע״ב שכתב וכן דעת הרמב״ם‬
‫בפ״א מד‪,‬ל׳ תפילה‪ ,‬לא נתכוון מעולם על דעת‬
‫הרמב״ם בפי׳ מתני׳ למגילה וכמ״ש הר״א גבאי‪ ,‬אלא‬
‫אמר שכן דעת הרמב״ם דצריך להיות עפצים בדיו‬
‫היפך ר״ת שרצה לאסור עפצים בד״ו ותול״מ‪ ,‬אבל‬
‫בעיקר דברי הריטב״א דדיו סתם הוא של עפצים שיש‬
‫בו קומום‪ ,‬זד‪ ,‬ברור שד‪,‬וא היפך הרמב״ם‪ ,‬דפירוש דיו‬
‫לדעת הרמב״ם הוא שאח בו קנקנתום‪ ,‬אלא להלכה‬
‫אם נתן בו קנקנתום מותר כדבר האחרון הבא בגט׳‪,‬‬
‫וזה לבד יספיק אומרם שמטילין קנקנתום לתוך הדיו‪,‬‬
‫משמע דדיו סתם אין בו קנקנתום‪.‬‬
‫חיו״ד סי׳‬ ‫שמ״ש‬
‫נמצינו למדים מדבריו ז״ל‪ ,‬בשלשת המקומות הנ״ל‪,‬‬
‫דבל מקום שתמצא בתלמוד ״דיו״ היינו במי‬
‫עפצים לבד בלי קנקנתום‪ ,‬וממילא דפי׳ המתני׳ במגילה‬
‫יתפרש בפשיטות בדיו שמעורב בו מי עפצים דוקא‪,‬‬
‫אבל אם מעורב בו קנקנתום אסור ומ״ש קנקנתום‬
‫במתני‪ /‬הוא אפילו מעורב בדיו אסור כיון שאינו‬
‫נמחק‪ ,‬אלא שאין זו הלכה‪ ,‬ודברי הה״מ ז״ל‪ ,‬חילוק‬
‫מדנפשיה קאמר‪ ,‬ולא לפרש דברי המתניתין‪.‬‬
‫ו מזה תדע ותבין דהנוסחא של פאר הדור שהעלה‬
‫בספרו הרב דוד יוסף שליט״א וכתוב בה‬
‫בתיקון הדיו של הרמב״ם ״ויניח מעט קנקנתום‬
‫ויכתוב״‪ ,‬היא גירסת מוטעית‪ ,‬וצריך למחוק תיבות‬
‫אלו‪ .‬וכן נר' מהמשך דבריו ז״ל‪ ,‬דלא קפיד אלא‬
‫אעפצים כדי שיתקיים מעט‪ ,‬אבל קנקנתום שאינו‬
‫נמחה ודאי דקפיד על ‪ .T‬למצור‪ p .‬המובחר‪ ,‬כדי‬
‫לאפוקי מפלוגתות‪ ,‬וזה פשוט‪ .‬והעיקר כניסחא של‬
‫מקיצי ־נרדמים שהביא למטה‪ ,‬שאין בד‪ .‬תיבות אלו‪.‬‬
‫וכן הוא בגירסא שהביא הרב קאפח שליט״א‪.‬‬
‫שוב מצאתי ברייתא אחרת בירושלמי‪ .‬הביאוה התום׳‬
‫בסוטה די״ז ע״ב‪ ,‬שאם מחק פ׳ סוטה מתוך‬
‫הס״ת יצא‪ ,‬והקשה בירושלמי דמזה מוכח דאסור לכתוב‬
‫ס״ת בדיו שיש בו קנקנתום‪ ,‬ר״ל ואנו רגילין לכתוב‬
‫ס״ת גם ביש בו קנקנתום‪ .‬ותירץ תפטר כהדין תניא‬
‫דתני אמר ר״מ כל ימים שהיינו למדים אצל רי״ש‬
‫לא היינו נותנים קנקנתום לתוך הדיו ע״כ‪ ,‬ןא״כ אין‬
‫כאן תימה אם נפרש גם מתני׳ דמגילה כאותה ברייתא‪,‬‬
‫ושניהם כתבם ר׳ מאיר בימי חורפו כשהיה אצל ר׳‬
‫ישמעאל‪ .‬וכשקנה שלימותו פסק כר׳ עקיבא‪ ,‬דדוקא‬
‫פ׳ סוטה שבמקדש‪.‬‬
‫ובהשקיפי מחדש על דברי הש״ס וד‪.‬תוס׳‪ ,‬מצאתי‬
‫לי מסייעים בזה מדברי גדולי הפוס׳‪ ,‬הלא‬
‫הם רש״י ודיתוס׳ ורשב״ם ור״ת ור״י ור״ן‪ ,‬וגם הרי״ף‬
‫ז״ל וכדלהלן‪.‬‬
‫ו הו א ששם במתני׳ דמגלד‪ .‬פרש״י קנקנתום‪,‬‬
‫אורפימנט׳‪ ,‬והתוס׳ שם הקשו עליו דאם‬
‫כדבריו היד‪ .‬אסור לתתו לתוך הדיו כיח שאינו נמחק‪,‬‬
‫וה״נ משמע ממס׳ ערובין י״ג דקנקנתום אסור משום‬
‫וכתב ומחד‪ .‬גבי סוטר‪ ,,‬ואנו רגילין לתת אורפימנט׳‬
‫לתוך הדיו‪ ,‬ע״כ פירשו משם רשב״ם דקנקנתום היינו‬
‫ויטריל׳ שאינו נמחק‪ ,‬וזהו שאסרה המתני׳ דמגילה‬
‫לתת לתוךהדיו‪ ,‬ל א אורפימנט׳ שנמחק‪ .‬ובתוס׳ מס׳‬
‫גטין י״ט ד״ה קנקנתום‪ ,‬ועירובין י״ג ע״א ד״ה‬
‫קנקנתום‪ ,‬מוכח דגם ר״י ור״ת סוברים כן ע״ש‪ .‬מוכח‬
‫מדברי כל ם שהם מפרשים מתני׳ דמגילה בקנקנתום‬
‫שהוטל לתוך הדיו‪ ,‬דאם כדברי המפרשים המתני׳‪,‬‬
‫בקנקנתום לחודיה בלי תערובת הוא דאסור‪ ,‬אבל‬
‫בתערובת מותר‪ .‬וכמ״ש הר״א גבאי‪ .‬א״כ מאי קושיא‬
‫על רש״י ממד‪ ,‬שמטילין אותו לתוך הדיו‪ ,‬וד‪.‬לא המתני׳‬
‫איירי דוקא בלחודיה אבל להטיל מותר‪ ,‬וגם תיקשי‬
‫לרשב״ם ור״ת דאסרו להטיל ויטריול׳ בדיו במגילה‬
‫מטעם שאינו נמחק‪ .‬וד‪,‬לא המתני׳ איירי בקנקנתום‬
 ‫ומגו‬ ‫חיויד סי׳ י‬ ‫שמ״ש‬ ‫הנב‬
‫אין מקום לכל מד‪ ,‬שהאריך הר״א גבאי לסתור דברינו‪,‬‬ ‫וג?כל מה שכתבנו וביארנו בדעת הרמב״ם ור״ת‬
‫וכדברינו הקצרים נדחו ממילא כל קושיותיו ותמיהותיו‬ ‫ורשב״ם ורש״י וכר‪ ,‬תבין ■ותשכיל דדברי‬
‫דבהבטל הסבה יבטל המסובב‪ ,‬עכ״ז ע״פ דרישתו‬ ‫התויו״ט במס׳ סוטה ומגילה‪ ,‬והגר״א או״ח סי׳ תרצ״א^‬
‫אעבור בסק ‪T‬ד‪ ,‬על כל דבריו א׳ לא׳ להשקיט דעתו‬ ‫וערוה״ש סי׳ תרצ״א‪ ,‬שכתבו לחלק בין דיו דמתני׳‬
‫שלא ישאר לו שום ספק‪ .‬א׳‪ ,‬כתב שבמתני׳ דמגילה‬ ‫דמגילה‪ ,‬לדין האמור במקום אחר‪ ,‬דבמגילה לא קפדי׳‬
‫לא נזכר הטעם משום ומחה‪ ,‬אלא מטעם דאתיא כתיבד‪,‬‬ ‫שיד‪.‬א נמהק דלא כתיב ומהד‪ .‬אלא בסוטה‪ ,‬ורק קנקנתום‬
‫ע״ש‪ .‬ולזה יש להשיב בפשיטות‪ ,‬שעיקר ילפותא‬ ‫לבדו פסול‪ ,‬אבל מעורב כשר‪ ,‬זולת בד‪.‬היא דסוטה‪.‬‬
‫דכתיבה כתיבד‪ .‬היא למצוא טעם לדברי המתני׳ דבעי‬ ‫ורצו ■להכניס זה גם בדברי הרמב״ם‪ ,‬אין דבריד‪,‬ם‬
‫דיו‪ ,‬דאי לאו ג״ש דכתי׳ כתי׳‪ ,‬הוה אמינא דמגילד‪,‬‬ ‫מוכרחים‪ ,‬שלדעתו כל מקום שנאמר דיו היינו משום‬
‫לא דמיא לס״ת‪ ,‬ויש להקל בה לכותבה בכל דבר ובכל‬ ‫ומחה‪ .‬וכן פרש״י ותום׳ ור״ת ורשב״ם ור״י וד‪,‬ר״ן‬
‫צבע‪ ,‬לזה באה כתי׳ כתי׳ להצריכה דיו כס״ת‪ ,‬ושם‬ ‫למתני׳ דמגילה‪ ,‬וטעמם כמ״ש התוס׳ בסוטה דאתיא‬
‫טעמא דבעי דיו הוא משום ומחה וכמ״ש הרמב״ם‬ ‫מג״ש כתיבד‪ .‬כתיבה‪ ,‬וא״כ במתני׳ דמגלה ג״כ פירושו‬
‫כנ״ל‪ .‬ועי׳ בתוס׳ עירובין י״ג ע״א ד״ד‪ .‬חוץ וכו׳ כתבו‬ ‫במעורב אין כותבים‪ ,‬כיון שאינו נמחק וכפרש״י ותוס׳‪.‬‬
‫וז״ל ורי״ש שד‪,‬יד‪ ,‬אוסר בכל התורה כולד‪) ,‬להטיל‬ ‫וברייתא שד‪.‬ביאו בירושלמי‪ ,‬אלא דלהלכה דעת הרמב״ם‬
‫קנקנתום( שמא היה דורש ג״ש מסוטד‪ ,‬כתיבד‪ .‬כתיבה‬ ‫כמ״ד ה ח ■מפ׳ סוטה שבמקדש‪ ,‬וכן דעת הר״ן וכמש״ל‪.‬‬
‫או ג״ש אחרת עכל״ה‪ ,‬הרי דכתי׳' כתי׳ מצרכת דלו‬
‫ולדבריהם ז״ל למד‪ ,‬הרמב״ם לא העתיק דברי‬
‫ואוסרת גם קנקנתום‪ ,‬וזה שוד‪ ,‬עם פי׳ הרמב״ם דדיו‬
‫המשנה דמגילה כצורתה היתה כתובה‬
‫הוא בלא קנקנתום‪ ,‬רק דלד‪,‬לכה סובר הרמב״ם כדבר‬
‫וכר בקומוס ובקנקנתום לא יצא‪ ,‬ויסיים בד‪ ,‬׳ואם כתבה‬
‫האחרון הבא בגם׳‪ ,‬ודלא כרי״ש דקפיד גם לענין‬
‫במי עפצא וקנקנתום יצא‪ ,‬ואז ‪ ,Tn‬מקום לדבריד‪,‬ם‬
‫דיעבד‪ ,‬ובזד‪ ,‬נדחו דברי הר״א גבאי שרצה לד‪,‬כיא‬
‫ז״ל‪ .‬וכמו שעשד‪ ,‬ד‪,‬ערוד‪,‬״ש‪ ,‬הא ודאי מדד‪,‬שמיטה‪ ,‬מוכח‬
‫סייעתא לדבריו מזד‪ ,,‬דאדרבד‪ ,‬זה עוזר לנו דמי שלומד‬
‫דלא ס״ל כוותד‪..‬‬
‫כתי׳ ■כתי׳ הוא אוסר בכל התורד‪ ,‬כולה כרי״ש‪.‬‬
‫ולפי האמור‪ ,‬ענין קנקנתום לבדו‪ ,‬לא בא בכתובים‬
‫וע״ע להריטב״א שבת קט״ו ד״ד‪ ,‬מאי תניא‪ ,‬שכתב‬ ‫לד‪,‬דיא בדברי הש״ס ור‪.‬מתני׳‪ ,‬ולא נתבאר‬
‫דכל כתי׳ דסת״מ מהתם גמרי׳‪ ,‬ר״ל מכתי׳ בתי׳‬ ‫דינו להתיר או לאסור‪ ,‬ונוכל לומר אחת משתים‪ ,‬או‬
‫ילפי׳ דהולהו בספר ובדיו ע״ש‪.‬‬ ‫מה שכתבתי אני הצעיר והנסיון ■וד‪,‬מציאות הוכיחו‬
‫ומ״ש הר״א גבאי דטעם המשנה במגילה דקנקנתום‬ ‫דקנקנתום לבדו אינו במציאות שיכתוב‪ ,‬שהוא עפר‬
‫פסול משום דלא הוי דיו אלא צבע‪ ,‬וכ״כ הרב‬ ‫לבן כזכוכית‪ ,‬ושמו אלגאג מוכיח עליו‪ ,‬שפירושו היא‬
‫אביגדור דר שליט״א להשיג עלי‪ .‬הנה מלבד כל מ״ש‬ ‫זכוכית‪ ,‬ועד שנותנין אותו במים ושוד‪,‬ה ואז חזי‬
‫גדולי הפוס׳ שהבאנו רש״י ור״ת ורשב״ם וכו׳ שהוא‬ ‫להשחיר בו מנעלים‪ ,‬וא״כ י״ל דמתני׳ והש״ם דברו‬
‫מטעם שאינו נמחק עו״ז גר׳ ברור דלשון המשנד‪.‬‬ ‫בהוד‪ .‬במעורב‪ ,‬ל א בלבדו דלא שייך ביה כתיבה כלל‪.‬‬
‫אמעיתייד‪.‬ו שעירבר‪ ,‬סם וסיקרא עם קומוס וקנקנתום‪,‬‬ ‫וכן מדוקדק מעזיגרת ל׳ הש״ס‪ ,‬לכל מטילין קנקנתום‪,‬‬
‫‪.‬וחשבו שטעם א׳ להם משום שאר צבעונין‪ ,‬וזה טעות‬ ‫מוכח דלא חזי אלא להטיל ולא לכתוב בו‪ .‬וכן מצאתי‬
‫מפורסם‪ ,‬כי הקנקנתום הוא שחור‪ ,‬ועיקרו עשוי לד‪,‬שחיר‬ ‫אח״כ בס׳ מ אל המלואים הל׳ ס״ת יו״ד סי׳ ער״א‬
‫הדיו‪ .‬וכמ״ש רש״י חרתא דאושכפי‪ ,‬סם שצובעין בו‬ ‫דף ל״ד ע״ד וזל״ה וע״כ איירי בנמחה הקנקנתום‬
‫■מנעלים שחורים‪ ,‬רק שתחילתו ירוק וכאשר טוחנין‬ ‫במים דבלא״ד‪ .‬א״א לכתוב בו‪ .‬עכל״ה‪.‬‬
‫אותו לעבודה הוא משחיר וכמ״ש התום׳‪ .‬וכ״כ המעתיק‬
‫איו אם נכסד‪ ,‬עין השמש בכברד‪ ,,‬ונאמר בדוחק דישנו‬
‫בפיד‪,‬מ״ש למס׳ סוטד‪ ,.‬קנקנתום הוא מין עפר המשחיר‪.‬‬
‫במציאות שיכתוב )מד‪ ,‬שאינו אמת( אזי באנו‬
‫ובמס׳ נדה דף כ׳ ע״א שחור כחרתא‪ .‬גם במם׳ מגילה‬
‫לדברי הד‪.‬״מ שחידש מדעתו לאסור‪ .‬וכבר כתבתי לד‪,‬ליץ‬
‫פי׳ כן‪.‬‬
‫עליו דטעמו ממה שחילק הש״ם בין אברא למי אברא‪.‬‬
‫ג ם מד‪ ,‬שהביא ראיה מד‪,‬ר״ן במם׳ מגילה דקומוס‬
‫עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ט״ז‪ ,‬שהארכתי‬
‫וקנקנתום הוא ממיני צבעים‪ ,‬זה טעות מפורסם‪.‬‬
‫בזה להליץ על הה״מ‪ ,‬ואף שכתבתי דאין זה ד‪,‬ד‪,‬לכד‪,‬‬
‫דלא אמר כן הר״ן אלא סמא וסיקרא‪ ,‬מיני צבעים הם‪.‬‬
‫לחלק בין אברא למי אברא ורק הה״מ סובר כאותו‬
‫אבל על הקנקנתום כתב מפרש בגמ׳ חרתא דאושכפי‪,‬‬
‫מ״ד דמחלק‪ ,‬עכ״ז בקנקנתום י״ל שד״וא גרוע גם‬
‫משמע שהוא דיו‪ .‬וכבר ביארתי דברי הר״ן למעלה‬
‫מאברא‪ ,‬כיון שד‪,‬וא עפר ואין זד‪ ,‬כתב לגמרי‪ ,‬ואף‬
‫לך גא ראד‪ ,,‬ועוד אם הר״ן סובר שהם שאר צבעונים‪.‬‬
‫אם ‪T‬חוק ויכתוב בו‪ ,‬י״ל דכ״ע י ‪T‬ו בזה שהוא גרוע‬
‫למד‪ ,‬אמר דאפשר דקי״ל כמאן דאמר ח ח מפ׳ סוטד‪.,‬‬
‫ופחות מאברא ומעופרת‪.‬‬
‫וד‪,‬לא אפי׳ לאותו מ״ד‪ ,‬עכ״ז שאר צבעונין אסוריט‪.‬‬
‫ואיך שיד‪T ,‬״ הוא דבר דלא שכיח כלל בזמנינו לכתוב‬
‫ומזה יש להקשות ע״ד המאירי שהביא הר״א גבאי‪,‬‬ ‫בקנקנתום לבדו‪ ,‬וכ״ש לכתוב בו ס״ת‪ ,‬ואין‬
‫שצירף אורפימנט׳ )שהביא רש״י( עם שאר‬ ‫להטריח עצמינו על זה‪ ,‬וד‪,‬עיקר בתשובתי שם היה‬
‫צבעים דלא יצא‪ ,‬ובאמת מעולם לא אמר רש״י שר‪,‬וא‬ ‫להתיר בדיו שיעז בו קנקנתום‪ ,‬ודלא כמתני׳ דמגילד‪,,‬‬
‫שאר צבעים רק אסר אותו מטעם שאינו נמחק‪ ,‬וכמובן‬ ‫דד‪,‬עיקר כדבר האחרון בגמ׳‪ .‬ובזה הדברים מאירים‬
‫להדיא מדברי התום׳ שר‪,‬קשו עליו‪ ,‬ואמרו שבאמת הוא‬ ‫ומזהירים‪ .‬ומעתה לפי מה שד‪,‬רחבתי ודגרחתי הדברים‬
‫קנג‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ י‬ ‫שמ״ש‬
‫בעפצים כמ״ש לכל מטילין וכו׳ חוץ מפ׳ סוטה‪ .‬והקשו‬ ‫נמחק ונותנים אותו בדיו שלנו‪ ,‬ורק ויטריול׳ הוא‬
‫התום׳ דאדרבה מרברי הש״ס בסוטה די״ז ע״ב‪ ,‬מוכח‬ ‫שאינו נמחק‪ .‬וזהו הקנקנתום‪ ,‬אבל הוא שחור‪.‬‬
‫דקנקנתום מתקיים יותר מדיו‪ ,‬שהרי הטעם משום ומחה‬ ‫עו ד זאת גם מדברי המאירי הנ״ל ראיה לדברינו‪,‬‬
‫כתב שיכול לימחק‪ ,‬וזה אינו נמחה‪ .‬א״כ מיקיים‬ ‫דמתני׳ דמגילה איירי במעורב‪ ,‬שהרי כתב‬
‫יותר מדיו‪ .‬ומוכח להדיא דאיירי במס׳ שבת בקומוס‬ ‫ובקנקנתום והוא הנק׳ אורפימנט׳ כמ״ש רש״י וכו׳‬
‫ובקנקנתום מעורב ‪,‬במים וכו׳‪ .‬ועכ״ז קרי ליה לא‬ ‫ע״ש‪ .‬׳והנה רש״י ותום׳ עסקי רבנן להטיל לתוך הדיו‬
‫מיקיים‪ ,‬דאל״ה מאי קר מסוטה‪ ,‬דילמא שאני התם‬ ‫כמפורש בדבריהם ע״ש‪ .‬ועכ״ז מתני׳ דמגלה אוסרת‬
‫דאיירי במים דאז לא נמחה והוא מתקיים כיון שנבלע‬ ‫►לדעת המאירי‪ ,‬ומוכרח לו׳ דהרמב״ם דהתיר‪ ,‬הוא היפד‬
‫בקלף‪ ,‬לא כן בקנקנתום בלא מים אין מתקיים ונמחה‬ ‫המשנה במגילה‪.‬‬
‫תיכף‪ ,‬אלא ■ודאי דאיירי אפי׳ במים ועכ״ז קרי להו‬ ‫ו מ ה שטען הר״א גבאי‪ ,‬היכן אמר הרמב״ם דקנקנתום‬
‫לא מיקיים וכתי׳ התוס׳ דלא מיקיים כמו דיו ועכ״ז‬ ‫לחוד כשר‪ .‬הנה מלבד דלא אמר ג״כ דקנקנתום‬
‫אינו יכול לימחות כמו דיו לפי שנבלע בקלף‪ .‬וא״כ‬ ‫לחוד פסול‪ .‬ותרמב״ם לא גילה דעתו בזה‪ .‬ואפשר‬
‫אין שום ראיה מהש״ם לחלק בין לחודיה שאינו‬ ‫שהוא מטעם המציאות דא״א לכתוב בו‪ .‬וא״כ לא שייך‬
‫מתקיים‪ ,‬למעורב שמתקיים וכמ״ש הר״א גבאי‪ ,‬דליתא‬ ‫דין זה כלל‪ ,‬ואין לו מקום‪ .‬עו״ז אם באמת במציאות‬
‫כלל‪.‬‬ ‫שהוא כותב‪ ,‬לולי דברי הה״מ שגילה דעתו לאסור‪.‬‬
‫ג ם מ״ש הר״א גבאי דדעת ר״ת כדעת הרמב״ם‬ ‫וכבר ביארנו טעמו‪ .‬היה מקום לדקדק מדברי הרמב״ם‬
‫להתיר כמעורבים‪ ,‬הם כי לא להזכיר‪ ,‬ותימה‬ ‫להתיר ממ״ש ומה מיעטה הלל״מ למעט שאר צבעונין‬
‫גדולה היא עליו‪ ,‬שכבר הבאנו משם התוס׳ במגילה‬ ‫ירוק ואדום‪ ,‬מונח דכל שחור מותר‪ ,‬דאל״ה הול״ל‬
‫י״ח‪ .‬ועירובין י״ג ושבת כ״ג ע״א‪ ,‬וגטין י״ט‪ ,‬דאוסר‬ ‫למעט שאר צבעונין וקומום או קנקנתום לבדו‪ ,‬אלא‬
‫ר״ת להטיל ויטריול׳ בדיו לס״ת‪ ,‬משום שאינו נמחה‪,‬‬ ‫דהאמת דלא הוצרך הרמב״ם לדבר בזה משום שאינו‬
‫וגם אינו מתיר דיו שיש בו גומא‪ ,‬ושיש בו עפצים‪,‬‬ ‫כותב‪ ,‬ודברי הר״א גבאי בזה משם האחרונים הם‬
‫לכתוב בו ס״ת‪ .‬׳ועי׳ ג״׳כ בנדה כ׳‪ ,‬ומה שציין ר״א‬ ‫תירוצים של מה בכך‪ ,‬וכבר אמר הגאון נו״ב ז״ל‪,‬‬
‫גבאי לתוס׳ שבת כ״ג ע״א‪ ,‬אדרבה משם תברא‪ ,‬דשם‬ ‫אדאכילנא ירקא מפתורן של אחרונים‪ ,‬אכילנא בשרא‬
‫אסר להדיא דיו שיש בו גומא‪ ,‬ובדיבור שאחריו פוסל‬ ‫שמינא מפתורן של ראשונים‪ .‬וכיון שכל התירוצים‬
‫ר״ת כל ס״ת שאינו כתוב בדיו שלבו‪) ,‬שאין בו עפצים‬ ‫באו מכח קושיא‪ ,‬ואין לה מקום לחול לדברי כל הפוס׳‬
‫ולא גומא( ע״ש‪ .‬יושם ציינו לתוס׳ מנחות ל״א ע״ב‬ ‫הא׳‪ ,‬הרמב״ם ור‪,‬רי״ף ורש״י ור״ת ור״י ורשב״ם והר״ן‬
‫ד״ה עשאה כשירה לפסול כל ס״ת שאינו כחוב בדיו‬ ‫שסוברים שדיו בכל מקום הוא שאינו נמחק‪ ,‬למה לנו‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫ללכת לחפש אחרי דברים וסברות שאין אנו צריכים‬
‫ו מה שהביא הר״א גבאי להסתייע לדבריו הנ״ל‪,‬‬ ‫להם כלל ועיקר‪ ,‬שכל דעתם שוה עם מתני׳ דמגלה‬
‫מדברי הגמי״י הל׳ תפילין פ״א אות ג׳‪ ,‬משם‬ ‫דקומוס וקנקנתום אסורים במעורב‪ ,‬כמ״ש אסור להטיל‬
‫התום׳ בפ׳ במה מדליקין‪ ,‬דהעיקר נר׳ שבכל ענין‬ ‫קנקנתום‪ .‬והרמב״ם והר״ן סוברים דאין הלכה כן‬
‫שיעשה אדם דיו‪ ,‬ובלבד שיהיה מתקיים וניכר על‬ ‫וכמש״ל‪.‬‬
‫הקלף דיו הוא וכותבין בו סת״ם עכ״ל התום׳‪ .‬והבין‬ ‫ו מ ה שתי׳ הר״א גבאי הטעם דלא הוסיף הרמב״ם‬
‫מזה שכותבים כן התום׳ גם לדעת ר״ת‪ ,‬הנה מלבד‬ ‫למעט קנקנתום להדיא עם שאר צביעונין‪ ,‬משום‬
‫מה שערערו הפוס׳ על לשון זה שלא נמצא שכתבו‬ ‫דקנקנתום יש בו דבר המותר עם תערובת להכי לא‬
‫התוס׳ כן בם׳ במה מדליקין‪ .‬ואני מוסיף גם בשום‬ ‫הזכ ‪T‬ו‪ .‬והביא עוזרים לדבריו‪ ,‬מלבד דתי׳ זה דחיק‬
‫מקום בש״ס‪ ,‬ואדרסה מכל דבריהם בש״ם‪ .‬נר׳ שהם‬ ‫ואתי מרחיק‪ ,‬עו״ז הוא נופל מאליו‪ ,‬דאדרבה כיון דיש‬
‫מסכימים לר״ת לאסור‪ ,‬ולא מצינו שהעירו עליו בשום‬ ‫בו דבר המותר עם תערובת‪ ,‬היה צריך לבאר דדוקא‬
‫מקום‪ .‬עי׳ מגילה י״ח ע״ב ד״ה קנקנתום‪ .‬וגטין י״ט‪,‬‬ ‫עם תערובת מותר‪ ,‬אבל לבדו אסור‪ .‬ובפרט אחר שלא‬
‫ושבת כ״ג‪ ,‬ונדה כ׳‪ ,‬ועירובין י״ג‪ ,‬שבכל דבריהם שם‬ ‫הוציא כ״א שאר צבעונים‪ ,‬יש מקום הרבה לטעות‪,‬‬
‫מוכח שהם מסכימים לדברי ר״ת ורשב״ם וכו׳ לאסור‬ ‫דאפי׳ לבדו מותר‪ ,‬ורק הטעם כמ״ש שדיבר בהוה‬
‫להטיל ויטריול׳ לדיו עש״ב‪.‬‬ ‫שאינו כותב לבדו וכמש״ל‪.‬‬
‫עו ד זאת‪ ,‬גם אליבא דדבריהם הנ״ל‪ ,‬שהביא הגמי״י‪.‬‬ ‫ומ״ש הר״א גבאי עוד דטעמא דמתני׳ משום‬
‫מה שהבין הר״א גבאי בסיום דבריהם שכתבו‬ ‫דקנקנתום בלחודיה אין מתקיים וכמ״ש בשבת‬
‫אבל העיקר נר׳ דבכל ענין שיעשה האדם דיו וכו׳ דיו‬ ‫קט״ו ע״ב‪ ,‬בעא מיניה וכו׳ היו כתובים בסם ובסיקרא‬
‫הוא וכותבים בו ס״ת‪ ,‬וסבר דזהו גם לדעת ר״ת‪ ,‬זה‬ ‫בקומוס וכו׳ מצילין מפני הדליקה בשבת או לא וכו׳‪,‬‬
‫באמת שיבוש‪ ,‬דאיך יעלה עה״ד לו׳ כן‪ .‬ובאיזה סברא‬ ‫או דילמא דאפי׳ למ״ד מצילין ד‪.‬מ׳ היכא דכתיבי בדיו‬
‫חזר בו ר״ת לסתור כל מה שאמר‪ ,‬אלא האמת הברור‬ ‫דמיקיים‪ ,‬אבל הכא כיון דלא מיקיים לא עכ״ל‪ .‬והביא‬
‫שהם דברי התום׳ עצמם שסיימו‪ ,‬אבל העיקר נר׳ וכו׳‪,‬‬ ‫כן משם האחרונים ע״ש‪ .‬לפי דעתי אין מזה ראיה‬
‫ר״ל ודלא כר״ת‪ .‬וכל זה אם ישנו במציאות ל׳ התום׳‬ ‫דאיירי בלחודיה‪ ,‬שהרי שם איירי אפי׳ במעורבים במים‬
‫הזה‪ ,‬ואולי יש טעות‪ .‬ובמקום תום׳ צ״ל פוסק אחר‪,‬‬ ‫וגם בעפצים‪ ,‬עכ״ז קרי לד»ו אין מתקיים וכמ״ש התום׳‬
‫דסתימח דברי התום׳ בכל המקומות משמע שהם‬ ‫שם ד״ה אבל הכא וכר‪ ,‬דקאי על מגילת סוטה מטעם‬
‫מסכימים לר״ת וסיעתיה‪ .‬ויש להעיר על הב״י שהביא‬ ‫דאינו נמחק‪ ,‬רשם קאי אפי׳ על מעורב במים וגם‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סל׳ י‬ ‫שמ״ש‬ ‫קנד‬
‫אינו של עפצים שרגילים להניח בו גומא‪ ,‬ר״ל וכותבים‬ ‫ל׳ הגמי״י בשם התום' באו״ח יביו״ד‪ ,‬ולא העיר מכל‬
‫בו שאר דברים‪ ,‬דודאי לס״ת אסור‪ ,‬וזה פשוט‪.‬‬ ‫המקומות הנ״ל‪ .‬ואולי שהרב״י לא סמך על התום׳‬
‫הנ״ל לעיקר‪ ,‬אלא על שאר הפוס׳ שהביא הרא״ש ורבי׳‬
‫עוד האר ‪ T‬טרחא לבאר דברי הרמב״ם שכתב למצוה‬
‫שמחה ובו׳‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫מן המובחר‪ ,‬ומילא עלין ודפין בזה‪ .‬גם הקשה‬
‫גם על הרה״ג מוהר״ר ברוך טולידאנו זלה״ה במ״ש‬ ‫ג ם מ״ש הגמי״י משם התום׳ שכתבו דאפי׳ דיו צרפתי‬
‫בתשובתו בספרי תבו״ש באו״ח סי׳ ט״ו‪ ,‬בויכוח שהיה‬ ‫אינו דיו לסברת ר״ת‪ ,‬זה באמת לא כתבו התום'‬
‫ביני לבינו ז״ל‪ ,‬ואין צורך לכל זה‪ .‬וגם לא צדק‬ ‫כלל‪ .‬ואדרבה כתבו בשבת כ״ג בהיפר משם ר״ת‬
‫בעיונו‪ ,‬שדברי הרמב״ם מבוארים היטב לפי מ״ש בפי׳‬ ‫דהיינו לחלוחית של אילן כמו שאנו עושין דיו שלנו‪,‬‬
‫המשניות‪ ,‬ובפאר הדור‪ .‬וגם בהלכה ד׳ בפ״א מתפילין‪.‬‬ ‫)דהיינו בצרפת( ובסו״ד ג״כ כתבו שר״ת היה פוסל‬
‫והבאתי דבריו בתחילת דברי כאן‪ ,‬שלכתחי׳ צריך‬ ‫כל ס״ת שאינו כתוב בדיו שלנו )הצרפתי( דשאר לא‬
‫לקבץ עשן השמנים וכו׳ וגובלין וכו׳ ושורין אותו במי‬ ‫מיקרי דיו כדפרישית עכ״ל‪ ,‬מוכח להדיא דמקפיד‬
‫עפצים וכיוצא בו שאם תמחקנו יהיה נמחק וכו׳‪ .‬וסיים■‬ ‫שיכתבו בדיו הצרפתי‪ .‬וכן מבואר להדיא בדברי‬
‫וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו סת״ם ע״ש‪,‬‬ ‫הריטב״א שבת כ״ג‪ ,‬ששינה נוסח דיו שלנו‪ ,‬בדיו‬
‫הרי דהמצוה מן המובחר היא שיהיה נמחק‪ ,‬וע״ז סיים‬ ‫הצרפתי ע״ש‪ ,‬וזה ברור‪ .‬ואולי הי״ל גירסא אחרת‪,‬‬
‫דזהו למצוד‪ .‬מן המובחר‪ ,‬למי שירצה לעשות אליבא‬ ‫אבל העיקר מ״ש התום' שלנו משמו‪.‬‬
‫דכ״ע‪ ,‬ולאפוקי נפשיה מפלוגתא‪ .‬וכמ״ש בפאר הדור‪,‬‬
‫ו מ ה שהביא עוד להסתייע בזה מדברי הריטב״א שם‪,‬‬
‫אבל לעיקר להלכה אם כתב שלשתן במי עפצא‬
‫שכתב וכן נר׳ מדברי ר״ת שפי׳ מפארי תבאר‪,‬‬
‫וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים‪ ,‬הרי שחזר‬
‫והתבאר הוא דיו של עפצים ובו׳ ע״ש‪ .‬זה פשוט שיש‬
‫על דיבורו לו׳ שאם כתב אפי׳ בדבר שאינו נמחק כשר‬
‫שם ט״ס הניכר ובמקום ר״ת צ״ל ר״ח‪ ,‬והוא רבי׳‬
‫ע״פ ההלכד‪ ,.‬אלא שאינו מן המובחר‪ ,‬ולפי״ז אפי׳‬
‫חננאל‪ .‬דאל״ה תימא גדולה על הריטב״א כיצד יאמר‬
‫לכתחי׳‪ ,‬יכולים לכתוב במי עפצא וקנקנתום שאינם‬
‫וכן נר׳ מדברי ר״ת‪ .‬והלא זהו היפך מ״ש בתחלה‬
‫נמחקים‪ ,‬שזוד‪.‬י ההלכה העיקרית כדבר האחרון הבא‬
‫לדעתו לאסור הן של עפצים הן של קומא ומשמע‬
‫בגמ׳ שיכולין לכתחי׳ לד‪.‬טיל קנקנתום‪ ,‬רק שאין זה‬
‫דכ״ש מעורבים‪ ,‬שהרי מבואר להדיא בדברי התוס׳‬
‫מן המובחר‪.‬‬
‫שפוסל ר״ת ס״ת שהטלו בו ויטריול׳ שהוא קנקנתום‬
‫׳ומזה תבין דגם מ״ש הר״א גבאי דטעם מצוד‪ .‬מן‬ ‫כמ״ד דאסור בעירובין‪ ,‬ע״ש בגטין י״ט‪ ,‬ומגילה י״ח‪.‬‬
‫המובחר לאו בשביל ומחה‪ ,‬דד‪.‬רי קי״ל דדוקא‬ ‫אלא ודאי דבמקום ר״ת צ״ל ר״ח‪ .‬ושוב חפשתי ומצאתי‬
‫פ׳ סוטד‪ .‬שבמקדש‪ ,‬שזהו טעות‪ ,‬שהרי מפורש בדברי‬ ‫להר״ן פ״ב דגטין‪ .‬על המשנה דבכל כותבים שכתב‬
‫הרמב״ם אחר שאמר שאם תמחקנו יד‪.‬יד‪ .‬נמחק‪ ,‬סיים‬ ‫כן משם ר״ח שכתב דיו‪ ,‬מדאר או חבר‪ ,‬וחבר היינו‬
‫וזד‪.‬ו הדיו שמצור‪ .‬מן המובחר וכו׳ וגם חזר על זה‬ ‫דיו של עפצים ע״כ‪ .‬וממילא צריך להגיה ג״ב בדברי‬
‫בסיפא לו׳ ואם כתב בדבר העומד ואינו נמחק כשירה‪,‬‬ ‫הריטב״א חבאר במקום תבאר‪ ,‬ודוק׳‪ .‬וכבר ידוע שנפלו‬
‫מוכח דזה שאינו מן המובחר‪ ,‬הוא משים שאינו נמחק‪,‬‬ ‫טעדות הרבה בספרי הריטב״א‪ .‬ובזה נדחה כל פלפולו‬
‫דאף דקי״ל כמ״ד ח ח מפ׳ סוטה וכו׳ עכ״ז למצוה מן‬ ‫של הר״א גבאי‪ ,‬ואין לו כל בסיס‪.‬‬
‫המובחר צריך לצאת ידי הכל‪ ,‬וכ״ז פשוט‪.‬‬
‫ו מזה תראה דמ״ש עוד לתרץ דהר״ן אמר כן משם‬
‫ו ש ח ר שזה מבואר להדיא בדברי הרמב״ם גופ ‪.T‬‬ ‫התוס׳‪ ,‬אבל ר״ת חולק עליהם‪ ,‬דכפי מש״ל‪,‬‬
‫בתשובתו בפאר הדור‪ ,‬הבאתי דבריו לעיל‪,‬‬ ‫הרי נכשל בעיונו כמ״ש‪ .‬גם מ״ש עוד שאף שכתב‬
‫שכתב וכן עשינו בס״ת שלנו ובקשנו לעשותו כהלכה‬ ‫ר״ת כן‪ ,‬למסקנא לא קים ליה הכי‪ ,‬ושגם התוס׳ כתבו‬
‫)ר״ל שיש בו עפצים ואין כו קנקנתום‪ ,‬ע״ש( וסיים‬ ‫כן לשטת ר״ת להתיר קומא‪ ,‬הס כי לא להזכיר‪ .‬ודברי‬
‫וכל זה למצוד‪ .‬ולא לעכב‪ ,‬וסיים ואם נר׳ לדקדק‬ ‫התוס׳ ברורים ומדוקדקים להלכה למעשה שר״ת היה‬
‫לאפוקי מפלוגתא לא נטיל קנקנתום כמו שאמרנו וכפי‬ ‫פוסל כל ס״ת שעשוי בדיו שהטילו בו גומא או‬
‫שעשיתי אני‪ ,‬אבל שזרין בו מי עפצים ע״כ‪ .‬נמצא‬ ‫קנקנתום‪.‬‬
‫דלכל הגייסות‪ ,‬המצוד‪ .‬מן המובחר היא שלא ליכשל‬
‫ב או פן שכל מה שדחק ובלבל בכמה דפים להכניס‬
‫בכתב ומחד״ שיש בזד‪ .‬פלוגונא‪ ,‬ולכן לצאת מזה הספק‬
‫בדברי ר״ת שסובר כהרמב״ם שמותר לערב‬
‫למי שירצה לעשות המצוד‪ ,‬מן המובחר יעשה דיו בלי‬
‫קנקנתים לתוך הדיו‪ .‬כל זה ליתא‪ .‬וניכר שיש כאן‬
‫קנקנתום‪ ,‬אע״פ שלפי ד‪.‬ד‪,‬לכה יש להקל‪ ,‬וזה ברור‪.‬‬
‫חסרון העיון וההבנד״ דדברי ר״ת מבוארים בתכלית‬
‫ו הנ ה עוד נתחדש לי ‪ .‬שגם הרי״ף ז״ל‪ ,‬דבר פשוט‬ ‫הביאור לאסור בזה ולפסול כל ס׳׳ת שכתוב בו‪ .‬עי׳‬
‫הוא שד״וא סובר כמתני׳ דמגילה דאפי׳ לערב‬ ‫ג״כ בטור בהל׳ ס״ת שהביא משם ר״ת לאסור‬
‫הקנקנתום אסור‪ ,‬שהרי הביא מתני׳ דמגילה בסתם‪.‬‬ ‫כמעורבים‪.‬‬
‫ובעירובין לא הזכיר כלל מאותר‪ .‬מחלוקת של רי״ש‬ ‫גם מה שנסתבך בדברי התוס׳ שבת כ״ג שכתבו ודיו‬
‫ורע״ק‪ ,‬מוכח דס״ל כמתני׳ וכפי׳ ר״ת ור״י ורשב״ם‬ ‫אינו של עפצים שרגילים להניח בהם גומא‪ .‬וכתב‬
‫וכו׳ דפירוש המשנה קומוס וקנקנתום היינו אפי׳ ע״י‬ ‫הר״א גבאי משמע שבאמת רגילין להניח במי עפצים‬
‫תערובת אסור‪ ,‬שהרי אין על הרי״ף ז״ל שום קושיא■‬ ‫גומא‪ ,‬אין זה ראיה כלל‪ ,‬וכוונתם פשוטה ודיו של ס״ת‬
‫קנה‬ ‫ומגן‬ ‫חידד סי׳‬
‫למצוה מן המובחר‪ ,‬ועיקר דברי הרמב״ם באו להתיר‬
‫קנקנתום אע״פ שאינו נמחק וכמ״ש להדיא בלשונו‪,‬‬
‫ויעז ליישב דברי הכ״מ‪ ,‬שכוונתו דמסתימת דברי‬
‫הרמב״ם משמע דמותר לכתוב אפי׳ ע״ג מגילה עפוצה‪,‬‬
‫וזה באמת היפך הש״ם שכוותיה ג״כ פסק הרמב״ם‬
‫גופיה בהל׳ גירושין פ״ד הלכה ב׳ ע״ש‪ .‬ולזה בא‬
‫כטתרץ משם הרא״ש שגם הוא כתב כהרמב״ם להתיר‬
‫במי־ ■עפצא וקנקנתום‪ ,‬וסיים דאע״ג דמי עפצא לאו‬
‫היינו דיו כשהוא לחודיה‪ ,‬אבל כשמערבים בו קומום‬
‫נקרא דיו‪ ,‬וכן מבואר להדיא בגמר דברי יהרא״ש בהל׳‬
‫ס״ת‪ ,‬דכשהוא מעורב עם קומום נק׳ דיו‪ ,‬וראוי לכתוב‬
‫בו אפי׳ על קלף מעופץ ע״כ‪.‬‬
‫וממילא מ״ש הרמב״ם למעלה ושורין אותו במי‬
‫עפצים וכותבים בו לכתחילה‪ ,‬ומשמע אפי׳‬
‫בלי קנקנתום‪ ,‬צ״ל אחת משתים‪ ,‬או דאיירי הרמב״ם‬
‫בכותב על מגילה שאינה עפוצה‪ ,‬א״נ והוא העיקר‪,‬‬
‫דע״י תערובת העשן של שמנים או זפת‪ ,‬ועזרף אילן‬
‫ודבש‪ ,‬הו״ל כאלו עירבו בקנקנתום‪ ,‬רק ההפרש שזה‬
‫אם תמחקנו יהיה נמחק‪ ,‬לא כן בקנקנתום אינו נמחק‪.‬‬
‫וזה נר׳ יותר‪ ,‬מדלא הקפיד הרמב״ם לכתבו דוקא ע״ג‬
‫מגילה שאינה עפוצה‪ ,‬ודוק׳‪ .‬וע״פ הנ״ל יתבאר דכל‬
‫אורך השקלא וטריא של הר״א גבאי על הרמב״ם אם‬
‫הוא מתיר עפצא לחוד או לא‪ ,‬יתירה וטפילה ומבוארת‬
‫בדברי הרמב״ם וכמש״ל‪) .‬ועי׳ ג״כ בספרי שמ״ש ומגן‬
‫חיו״ד סי׳ ט״ו בזה‪ ,‬ורק מה שכתבתי שם שהה״מ‬
‫מבאר המשנה בקנקנתום לבדו‪ ,‬זה ט״ם‪ .‬והעיקר כמ״ש‬
‫בספרי תבו״ש שציינתי לו שם ג״כ‪ .‬וכמו שהארכתי ג״כ‬
‫כאן בזה וכמש״ל‪(.‬‬
‫ג ם כל מה שהאריך בזה כדי לתרץ קו׳ הט״ז על‬
‫מר״ן למה לא הביא דברי הכ״מ‪ ,‬כולה יתירה‪,‬‬
‫דדברי הט״ז יש בהם טעות הניכר ובמקום כ״מ‪ ,‬צ״ל‬
‫מ״מ‪ .‬והוא הה״מ‪ ,‬ר״ל ‪ ,‬למה לא הביא מר״ן חילוק‬
‫הה״מ בין‪:,‬קנקנתום למי קנקנתום ע״ש‪ .‬כן הגיהו‬
‫האחרונים שם בש״ע הגדול‪ ,‬ולפי מה שכתבתי‪ ,‬י״ל‬
‫דלא ראה להביא דבריו‪ ,‬כיון דאינם במציאות שיכתוב‪,‬‬
‫וגם בלא״ה אין זה קו׳‪ .‬וכמה דברים מעלה בספריו‪,‬‬
‫ואינו מעלה אותם על שולחנו הקצר‪.‬‬
‫ג ם על מה שהבאתי ראיה בספרי מדברי התום׳ מגילה‬
‫י״ט שדיך של גוף העפצים אע״פ שלעולם הוא‬
‫לח וכמ״ש שם‪ .‬עכ״ז התירו התוס׳ שם‪ ,‬וסברי דראיית‬
‫ר״ת מהש״ס איירי דוקא במי עפצים אבל בעפצים‬
‫גופם ודאי הוא טוב‪ ,‬אלא שסיימו דמ״מ אותו שלגו‬
‫הקשה לבסוף הוי עיקר דיו דשייד ביה שבירה‪ ,‬על זה‬
‫כתב הר״א גבאי שכוונת התום׳ שם לד דאם יהיה‬
‫מעורב בקנקנתום יהיה ע״ז שם דיו ע״ש‪ ,‬ואין אלו‬
‫אלא דברי נביאות‪ ,‬ואין להם רמז בדברי התום׳ ובפרט‬
‫לדעת ר״ת דאיירי ביה‪ ,‬דהוא אוסר קנקנתום בהחלט‬
‫להטילו בדיו‪ ,‬וכמ״ש תום׳ מגילה י״ח ע״ב• ותום׳ גטין‬
‫י״ט ע״א‪ .‬דרק כוונת פאלי קורטא‪ ,‬היינו כמ״ש הרמב״ם‬
‫דע״י העשנים והגיבול ודכין אותו ולשין אותו ועושין‬
‫רקיקים ומייבשין אותו ומצניעין אותו והוא קשה‪ ,‬ורק‬
‫בשעת כתיבה שורהו במי עפצים לרכך אותו ע״ש‪,‬‬
‫אבל של עפצים לחוד בלי דבר שיקשה אותו אין זה‬
‫שמ״ש‬
‫ממקום אחר‪ .‬בדבריו‪ ,‬שעל ידה יהיה הכרח לדחוק‬
‫דפי׳ קנקנתום היינו לבדו ובמו שדחקו קצת מפרשים‬
‫לדעת הרמב״ם )וכבר ביררנו שאין זה אמת( שהרי‬
‫הוא מעולם לא מצינו לו שהתיר בקנקנתוס כמ״ד חוץ‬
‫מם׳ סוטה‪ ,‬וא״כ הרי הוא מצטרף לדעת כל אותם‬
‫הגאונים רש״י ור״ת ורשב״ם ■ור״י והר״ן ז״ל‪ ,‬שכולם‬
‫םירשו המעזנה כפשטה דהיינו בתערובת ■וכמו שהיא‬
‫מתפרשת גבי סוטה כתבה בקומום וקנקנתום לא יצא‬
‫ע״ש‪ .‬ושו״ר שגם בימי חורפי בספרי שם כתבתי שגם‬
‫הרי״ף בדעה זו‪ ,‬רק שכאן הרחבתי הדברים יותר‪.‬‬
‫ומעתה‪ .‬הרי כל גדולי הפוס׳ הנ״ל‪ ,‬הרי״ף והרמב״ם‬
‫עמהם מפרשים המשנה דמגילה כפשטה‪.‬‬
‫‪1‬שאר לנו לברר דעת רבינו הרא״ש ז״ל שלא עמדנו‬
‫על דעתו‪ .‬שהביא המשנה דמגילה בפסקיו‪.‬‬
‫ובהל׳ ס״ת התיר בקומום להטיל לדיו‪ ,‬וכמ״ש בספרי‪,‬‬
‫ומסתמא אינו חולק בפי׳ המתני׳ על הרמב׳׳ם והרי״ף‬
‫ורש״י ור״ת ורשב״ם ור״י והר״ן והתום׳ דכל כי האי‬
‫הו״ל להביא דבריהם ולחלוק עליהם‪ ,‬ובפרט שדרכו‬
‫תמיד ללכת אחר שיטת התום׳‪ .‬ושם בספרי הנחתי‬
‫בצ״ע ואמרתי‪ ,‬שיש לסמוך על דבריו בהל׳ ס״ת שהם‬
‫לענין מעשה‪ ,‬ובשבל זה אולי לא דקדק לדלג מן‬
‫המשגה קומום וקנקנתום כיון דשם לא איירי לענין‬
‫הלכה‪ ,‬אלא בהלכות קטנות המיחדות לזה‪ ,‬ושם לא‬
‫הזכיר מן המשנה כלל‪.‬‬
‫וכעת נ״ל לתרץ עוד‪ ,‬דטעמא דהעלה אותה בפסקין‬
‫במס׳ מגילה‪ ,‬משום דיש‪ .‬בה הרבה דברים‬
‫שהם הלכה‪ ,‬לגבי כתבה בסם בסיקרא וכו׳ על הנייר‬
‫ועל הדיפתרא‪ ,‬שכלם הלכתא הם‪ ,‬ולא רצה לחסר‬
‫מלשון המשנה והעלה אותה כמות שהיא‪ ,‬אבל להלכה‬
‫הרי גילה דעתו במיוחד בהל׳ ס״ת שהם עיקר להלכה‬
‫ולמעשה דמותר לתת קומום בתוך הדיו‪ ,‬וד‪,‬וא מין‬
‫קנקנתום וכמ״ש בקומום ובקנקנתום‪ ,‬וכך היתה דעת‬
‫הב״י שהעלה את דבריו בהלכות ס״ת ופסק מהם‪,‬‬
‫משום שהם עיקר‪.‬‬
‫ובאמת שיש להעיר על מר״ן הקדוש ז״ל‪ ,‬שלא‬
‫נטפל לדברי הרא״ש בפסקיו לבארם ולשאת‬
‫ולתת בהם‪ .‬גם קיצר הרבה בזה ולא הביא סברת רש״י‬
‫ותום׳ וכל הפום׳ בזה‪ ,‬ונסתפק בדברי הגמי״י ורבינו‬
‫שמחה וכר‪ .‬ונר׳ דעיקר טעמו הוא ממה שראה מנהג‬
‫העולם להתיר וכמ״ש בדבריו בב״י‪ ,‬לכן לא הוצרך‬
‫להאריך בזה‪ ,‬דבכל אופן שתהיה דעת הרא״ש‪ ,‬הלא‬
‫המנהג הוא העיקר‪ .‬ומצא לו סמוכות מדברי הרמב״ם‬
‫ורבי׳ שמחה והגמי״י‪ ,‬לכן צירף עמהם גם סברת‬
‫‪.‬הרא״ש בהל׳ ס״ת שמסכמת עם המנהג‪ ,‬ולכן קיצר‬
‫בזה‪.‬‬
‫ויש לי לדקדק ע״ד הכ״מ‪ ,‬שעל דברי הרמב״ם הל׳‬
‫תפילין פ״א‪ ,‬אם כתב שלשתן במי עפצא‬
‫וקנקנתום כשרים‪ ,‬כתב וז״ל‪ .‬כ״כ ברא״ש דאע״ג‬
‫דבפ״ב דגטין די״ט משמע דמי עפצא לאו היינו דיו‬
‫כשמערבין בו קומום נקרא דיו ע״כ‪ ,‬שמזה נראה כאילו‬
‫הרמב״ם גופיה על זה בא לומר‪ ,‬דמי עפצים יכול‬
‫לכתוב בהם כשהם מעורבים יחד עם קנקנתום‪ ,‬וזה‬
‫אינו‪ ,‬דעפצים לדעת הרמב״ם הם מעיקר הדיו אף‬
 ‫ומגו‬ ‫חידד סי׳ י‬ ‫שמ״ש‬ ‫קנו‬
‫דד‪,‬לא שניד‪.‬ם העפצא וד‪,‬שיחור לא נזכרו במתני׳‪ .‬ולמה‬ ‫דיו‪ ,‬ועכ״פ לדעת התום׳ הרי השיבוהו אשכנזים להתיר‬
‫זה ‪ ,t ,t‬מותר‪ ,‬וזה אסור‪ .‬ואם לדעתי הקצרד‪ ,,‬נ״ל‬ ‫כשהוא מגוף העפצים שגם הוא טיב כמ״ש בדבריהם‬
‫לומר דמ״ש לאתויי זכו׳ קאי על שניהם‪ ,‬על הא דר׳‬ ‫אע״ג שהוא לח‪ .‬ולא מצינו שחזר ר״ת לסתור דבריהם‪,‬‬
‫חנינא ודר׳ חייא‪ ,‬וכאלו אמר לאתויי הא דתני ר׳ חגינא‬ ‫רק שהוסיפו התום׳ דמ״מ דיו שלנו הקשה בסוף הוא‬
‫ודתני ר׳ חייא‪ ,‬עכ״פ הרא ‪ ,T‬יוצאד‪ .‬בהינומא לדעת‬ ‫עיקר הדיו‪ ,‬והר״א גבאי לא עיק כל הצורך בזה‪.‬‬
‫הרמב״ם דשנ ‪,T‬ם לא תני במתני׳ וכמו שמכשירין‬
‫גם מה שכתב משמי דהטעם של מי עפצים אסור‬
‫שיחור‪ ,‬כך נ כ ^ עפצא‪ .‬זד‪ ,‬באור דברי שם שכתבתי‬
‫מפני שאינו שחור ורק הקומוס משחירו‪ .‬ומשו״ה‬
‫בדרך קצרד‪ ,‬כדרכי בימי חורפי‪.‬‬
‫הולד ומקשה‪ .‬אני רואה שלא הבין דברי אף שהם‬
‫ומה שד‪,‬וסיף ר״א גבאי לדחות דאין ראיה משיחור‬ ‫פשוטים‪ ,‬דמעולם לא כתבתי שאינו שחור‪ ,‬ולהדיא‬
‫דזה דוקא לגבי גט דלא בעי דיו‪ ,‬אבל לגבי‬ ‫הבאתי דברי הב״י שהביא דברי הגמי״י דדיו של‬
‫ס״ת אסור‪ ,‬ע״ז אני תמד‪ ,‬דלא ראה מה שלפניו גלוי‬ ‫עפצים וכל צבע שחור המתקיים על הכתב דיו הוא‬
‫ומפורש בדברי התום׳ גטין י״ט ד״ד‪ ,‬קנקנתום שכתבו‬ ‫ע״ש‪ .‬רק כתבתי לפרש דברי הרא״ש דר״ל דאף דמי‬
‫להדיא דשיחור מותר לס״ת‪ ,‬ושגם ר״ת פירש בתיקון‬ ‫עפצים לא הוי דיו‪ ,‬ר״ל ואין ניכר ע״ג קלף מעופץ‪,‬‬
‫ס״ת שעשה אדרימנט׳ )דר‪,‬יינו שיחור כמ״ש שם( מותר‬ ‫ובזה כ״ע מודו ‪:‬דהד מי מילין‪ .‬וגם הרמב״ם פסק כן‬
‫לתוך הדיו לכ״ע עכ״ל ע״ש‪ ,‬מוכח דמביא ראיה מגטין‬ ‫בהל׳ גטין ע״ש‪ ,‬מ״מ כשיהיה עם קומום מותר‪ ,‬והיינו‬
‫לס״ת שכללו אוחו בכלל דיו הכתוב במתני׳ ע״ש‪.‬‬ ‫טעמא דקומוס משחירו הרבה יותר מדאי וניכר‬
‫ודוקא קנקנתום שד‪,‬וא ויטריול׳ שאינו נמחק הוא דאסור‬ ‫שחרירותו גם ע״ג קלף מעופץ‪ .‬וזהו שסיים הרא״ש‬
‫ושלא לד‪.‬קשות על ר״ת דאיך לא הרגיש בתי׳ פשוט‬ ‫גם על קלף מעופץ‪ ,‬שע״ז היתד‪ .‬עיקר כוונתו בכל‬
‫כזה‪ .‬לזה אמרתי דעיקר סמיכותו היא על הוכחות‬ ‫דבריו ע״כ לשוני שם‪ .‬ורק החשק שיש לו להקשות‬
‫אחרות דאין ניכר ע״ג קלף ע״ש‪ .‬ודקדקתי זה מדברי‬ ‫לא מניח אותו להבין‪.‬‬
‫הרא״ש וכמש״ל‪.‬‬
‫וכל מד‪ ,‬שכתבתי היה המשך למ״ש הרד‪,‬״ג ר״ב‬
‫וראיתי לו להר״א גבאי שד‪,‬בין בדברי הנ״ל מה שלא‬
‫טולדיאנו זצ״ל‪ ,‬להביא ראיה מתום׳ מגילה שרצד‪,‬‬
‫עלה על דעתי שאני מבין שהרמב״ם דקדק‬
‫לפסול בקנקנתום‪ .‬והאשכנזים השיבור‪,‬ו דבמימי קנקנתוס‬
‫לו׳ עפצים וקנקנתום‪ ,‬לאפוקי מי עפצים אין כותבים‬
‫כותבים‪ ,‬ומזה רצד‪ ,‬לד‪,‬םתייע לחילזקו בין לח ליבש‪,‬‬
‫בד‪,‬ם עד שיד‪,‬יו עם קגקנתום‪ ,‬ובאמת לא היו דברים‬
‫‪.‬ואני כתבתי לו בד‪,‬יפך ממש‪ ,‬דהכל איירי בלח ולא‬
‫המובחר כתב הרמב״ם‬ ‫מעולם‪.‬ואדרבה למצוד‪ ,‬מן‬
‫ביבש‪ ,‬ורק השיבו לו האשכנזים דבמים של עפצים‪,‬‬
‫לכתוב בעשגים וכו׳ עם עפצים‪ ,‬ורק אמרתי דהרמב״ס‬
‫ר״ל השרוים בעפצים אין כותבים‪ ,‬אבל העשוי מגוף‬
‫פסק שאין כותבים בעפצא ע״ג קלף מעופץ‪ ,‬וד‪,‬וא‬
‫העפצים‪ ,‬ר״ל שגוף העפצים נמחה בתוך המים כותבים‪,‬‬
‫מד‪,‬ש״ם אין כותבים במי מילין ע״ג מי מילין‪ ,‬אבל‬
‫ואמרתי דד‪,‬רמב״ם אינו מודד‪ ,‬לראיות ר״ת שהוכיח‬
‫אם אינו מעופץ כותבים בו‪ ,‬אבל הרמב״ם דקדק לו׳‬
‫מהד‪,‬יא דתני ר׳ חנינא כתבו במי עפצא כשר‪ ,‬שאין זה‬
‫מי עפצים וקנקנתום לו׳ דגם אם נתן בו קנקנתום‬
‫דיו‪ ,‬ממאי דלא תני לה במתני׳ כמ״ש תום׳ גטין י״ט‬
‫שאינו נמחק כשירה וכמ״ש בדבריו שהוא עומד ואינו‬
‫ד״ד‪ ,‬דיו דיותא‪ ,‬אלא ר׳ חגינא זעסיף אותד‪ .‬אח״כ‪,‬‬
‫נמחק‪ ,‬וזה פשוט הרבה‪.‬‬
‫דד‪,‬רמב״ם יפרש לד‪ ,‬בפשיטות דד‪,‬יא גופה א תא‬
‫מכל זה‪ ,‬דלדעת הרמב״ם הדרך פשוטה‬ ‫העולה‬ ‫לאשמועי׳ ר׳ חגינא דד‪,‬וי בכלל דיו שלא תחלק שום‬
‫וסלולה ליישב דבריו שד‪,‬שמיט הד‪,‬יא מתני׳‬ ‫חילוק‪ .‬ור‪,‬באתי ממ״ש אח״כ תני ר׳ חייא כתבו בשיחור‬
‫דמגילה‪ ,‬משום דאתיא כר׳ ישמעאל דאסור להטיל‬ ‫כשר‪ .‬ופסקו כן התום׳ בגטין וד״גמי״י הל׳ תפילין‬
‫קנקנתום לתוך הדיו‪ ,‬וכן פירשוה להדיא‪ ,‬רש״י וד‪,‬תוס׳‬ ‫דשיחור חייגו אדרימנס׳ ומותר לתת לתוך הדיו‪ ,‬ואע״ג‬
‫ורשב״ם ור״ת ור״י‪ ,‬וסבירא לד‪,‬ו להלכד‪ ,‬כוותד‪ ,‬וכר׳‬ ‫דלא תני לה במתני׳‪ .‬וכמ״ש ג״כ התום׳ גופם בדיבור‬
‫ישמעאל הנז׳‪ .‬וכן פירשר‪ ,‬ג״כ תר״ן ז״ל במגילה ע״ש‪,‬‬ ‫שאח״ז ד״ד‪ ,‬קנקנתום‪.‬‬
‫וכן מוכרח לדעת הרי״ף שכן הוא מפרש אותה‪ .‬אמנם‬ ‫והר״א גבאי השיב ע״ז ואמר דיש חילוק‪ ,‬דר׳ חייא‬
‫ד‪,‬רמב״ם וד‪.‬ר״ן ז״ל ס״ל להלכה כר׳ מאיר דלכל‬ ‫אינו ריבד מד‪,‬משנד‪ ,‬רק דין בפ״ע‪ ,‬ולא כן‬
‫מטלין קנקנתום חוץ מפ׳ סוטר‪ ,‬שבמקדש שזהו דבר‬ ‫ר׳ חגינא הביאה מריבדא ע״ש‪ .‬ואני אומר דזד‪ ,‬עוד‬
‫האחרון הבא בגמ׳‪ ,‬ואין אנו צריכים לחפש תירוצים‬ ‫מוסיף כח בהקושיא שלי‪ ,‬ולאו ק״ו הוא‪ ,‬מד‪,‬א דר׳ חייא‬
‫דחיקי ורחיקי כדי להלביש להרמב״ם דברים שלא עלו‬ ‫אע״ג דלא אמרו בד‪ ,‬לאתויי אלא דין חדש‪ .‬עכ״ז נכלל‬
‫על לבו‪ ,‬רד‪,‬וא דרכו להביא דברי הש״ם כר‪,‬וייתן‪ ,‬ואין‬ ‫בכלל המשנה דנקטה דיו‪ ,‬והתירור‪,‬ו התוס׳ וגם ר״ת‬
‫דרכו להניח העיקר שלא להעלותו‪■ ,‬ולקחת הטפל דיוקים‬ ‫לתת שיחור )אדרימנט( לתוך הדיו‪ ,‬וכ״ש בזה שכתבו‬
‫וסברות‪ ,‬ובפרט שאל ה׳ ויאר לנו‪ ,‬מצינו לו מסייעים‬ ‫לאתויי‪ ,‬דהו״ל כאלו כתובה במשנד‪ ,‬להדיא‪ .‬ועוד וד‪,‬וא‬
‫מגדולי הפוס׳ רש״י והרי״ף זר״ת וסיעתייהו‪ ,‬שפירשו‬ ‫העיקר‪ ,‬דהמדקדק בל׳ התוס׳ גטין י״ט הנ״ל ד״ד‪ ,‬דיו‬
‫להדיא מתני׳ דמגילה מטעם ומחר‪ ,‬אפי׳ במעורב‪ ,‬ואומר‬ ‫דיותא‪ ,‬יראה להדיא‪ ,‬דעיקר טעמו של ר״ת שאסר‬
‫שישו בני מעי שישו‪ ,‬דברי שאמרתי מסברא בימי‬ ‫עפצא הוא ממאי דלא תני לה במתני׳ ע״ש‪ .‬וממילא‬
‫חורפי‪ ,‬מצאתי לד‪,‬ם סעד וסמיך בזקנתי‪ ,‬ואשרי‬ ‫זהו ג״כ פירוש דאתי מריבדא שכתב בתוס׳ מגילה‬
‫ילדותינו וכו׳‪.‬‬ ‫י״ט ע״א‪ ,‬ר״ל ולא נזכר במתני׳‪ ,‬וא״כ הקו' גלויה‪,‬‬
‫ל!נז‬ ‫ומגו‬ ‫ןץין״ך סי׳ לא‬
‫הוא גוי‪ .‬כינג שהישראל המשגיח מדליק האש של‬
‫התנור‪ ,‬והיה טעמו מטעם ס״ם‪ ,‬דבאלו הפועלים‬
‫המושכרים בבית יש מחלוקת הפום׳ אם יש בזה משום‬
‫בישולי גוים‪ .‬וא״ב יש לנו ס״ס להתיר‪ ,‬שמא הלכה‬
‫כהפוס׳ שגם בבישולי גוים התירו בהיסק ע״י ישראל‪,‬‬
‫ולא רק בפת גרים‪ .‬ואת״ל כדעת החולקים‪ ,‬ישמא הלכת‬
‫כהאומרים להקל בפועלים המושכרים בבית ישראל‪,‬‬
‫ואע״ם שב׳ הספיקות הם נגד מר״ן שקבלנו הוראותיו‪.‬‬
‫מ״מ האריך בזה והעלה דהעיקר בהפוס׳ לעשות ס״ס‬
‫נגד מר״ן אף כשני הספיקות הם נגדו‪ ,‬ע״ש שהאריך‬
‫להביא ראיות לדבריו‪ .‬מדברי מר״ן החיד״א זיע״א‪,‬‬
‫כמו שהביא משמו הגאון ר׳ יוסף חיים בספרו רב‬
‫ברכות דף קכ״ב ע״ש‪.‬‬
‫ולפקוצ״ד אחר המח״ר מכבוד תורתו‪ ,‬נ״ל שאין‬
‫לסמוך להתיר מס״ס כזה‪ ,‬שהרי טעמייהו‬
‫דרבגן המקילין בזה לעשות תרי ספיקי ששניהם נגד‬
‫טר״ן‪ ,‬היינו משום שאנו אומרים שלא פסק מר״ן‬
‫לאסור אלא בכל ספק א׳ לבדו‪ .‬אבל בהצטרפות שני‬
‫הספיקות בנדון אחד‪ ,‬גם מר״ן ז״ל גופיה יודה להתיר‪,‬‬
‫וכמו שכתב להדיא בם׳ טהרת המים בשיורי טהרה‬
‫מערכת ם׳ אות ז׳‪ ,‬תביא דבריו הראש״ל בסי׳ זה ע״ש‪.‬‬
‫וכ״ב הראש״ל גופיה בדיני הס״ם שחיבר כתובים בספר‬
‫או״ה לבנו מוהרי״ץ שליט״א‪ .‬ובספר מפתח מפורט‬
‫ג״כ ע״ש‪ .‬וביאר טעמא כמ״ש‪ ,‬וכאן בנד״ד אי אפשר‬
‫לומר כן‪ ,‬שהמביט בעין חודרת‪ ,‬יראה שמר״ן ז״ל בסי׳‬
‫קי״ג‪ .‬בחכמה יסד ארש׳‪ .‬בתחלה הקדים להביא את‬
‫שני הדינים‪ ,‬בסעיף א׳ פסק לאסור בישו״ג אפי׳ בכלי‬
‫ישראל ובבית ישראל ע״ש‪ .‬ובסעיף ד׳ שפחות שלנו‬
‫פסק לאסור אפי׳ דיעבד כיש בתרא ע״ש‪ .‬ושוב אחר‬
‫כל זה בסעיף ז׳‪ ,‬כתב דאין שג ‪ T‬ת התנור ולא הדלקת‬
‫האש מעלה ומוריד‪ ,‬אלא ההנחה דוקא‪ ,‬לפיכך הרוצה‬
‫לבשל מחבת בתנור של גוי צריך שיתן הישראל‬
‫המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו ע״ב‪,‬‬
‫ומשמעות דבריו דקאי על כל דבריו למעלה‪ ,‬דאל״ת‬
‫‪,‬הו״ל לבאר דבריו בפי׳ ולומר דבשפחות יש להקל ע״י‬
‫היסק‪ ,‬או היה מקדים לכתוב הלכה זו של סעיף ז׳‬
‫בתחלה‪ ,‬ואח״ב יכתוב דין השפחות‪ ,‬ואז אולי היה‬
‫מקום לזה‪] .‬מה שגם זה אינו‪ .‬דלמה יאסור אותם והלא‬
‫יש בהם ס״ס‪ [.‬אלא ודאי כוונתו ברורה‪ ,‬דכלל זה‬
‫דסעיף ז׳ קאי על כל הקודם שאסר משום בישו״ג‪,‬‬
‫דלא מהני שגירת התנור‪ .‬וצריך שהישראל יתן הקדירה‬
‫על האש‪.‬‬
‫ו מ ע ת ה א״א לעשות ס״ס כדה‪ ,‬בדבר שמפורש איסורו‬
‫להדיא בדכדי מר״ן‪ ,‬ולא חש לס״ם כלל‪.‬‬
‫דא״כ אנו יוצאין מן הכלל דקי״ל לפסוק כמר״ן אפי׳‬
‫ס״ט‬
‫נגד אלף פוסקים‪! .‬ואף הרב חיד״א שהביא הראש״ל‬
‫שם יודה בזה‪ ,‬ובפרט בשפחות שלנו שאינם קנוים רק‬
‫מושכרים‪! .‬ואין אנו מוזהרים עליהם בשביתת שבת‪,‬‬
‫דיש סברת הפר״ח שאוסר בהם אף לדעת המתירין‪.‬‬
‫וכ״כ הט״ז והש״ך‪ .‬ועי׳ בה״ט סק״ה‪.‬‬
‫ובפרט דגם בתרי ספיקי נגד מר״ן אין הדבר מוסכם‬ ‫הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‪ ,‬שפסק להתיר‬
‫לעשות ס״ס כזה‪ ,‬וממילא יש כמה ספיקות‬
‫להחמיר‪ .‬דשמא הלכה שלא לעשות אפי׳ ספק א׳ נגד‬
‫שמ״ש‬
‫ודברי הה״מ כבר דחקתי ליישב דגריו ע״צ הדוחק‪,‬‬
‫דכוונתו להשמיענו ח ‪T‬זש מדנפשיה‪ ,‬דאם‬
‫יהיה קנקנתום לבדר)אם במציאות כותב( דאסור לכתוב‬
‫בו משום דדומה לאברא שאין זה כתב כלל כמ״ש‬
‫בש״ס ובספרי שם‪ .‬ועוד גרוע ממנו וכל המשניות‬
‫והש״ם מדברים רק להטיל לדיו ולא בכותב בו בעצמו‪,‬‬
‫זזה קרוב לדעת‪ .‬עי׳ שם בספרי סי׳ ט״ז באורך וגם זה‬
‫ע״צ הדוחק‪ ,‬דלהלכה לדעת הרמב״ם והרי״ף ביו אבר‬
‫בין מי אבר חשיב כתב וכשר ע״ש בספרי‪ ,‬ועכ״פ גם‬
‫לדידן להלכה אין להזניח דברי הה״מ‪ ,‬די״ל דקנקנתום‬
‫לבד )אף אם במציאות כותב( הוא גרוע גם מאברא‬
‫ולא הד כתב לגמרי ואין לכתוב בו סת״ם ומגילה‬
‫בלל‪.‬‬
‫והר״ א גבאי לקח מדברי אלו המודפסים כבר לדעת‬
‫הה״מ‪ ,‬וקראם על שמו‪ ,‬ובהם משיג עלי‪ ,‬וכתב‬
‫בסיכום דבריו וז״ל דיש לאסור בקנקנתום ככותב‬
‫בעופרת דלא כהגרש״מ שליט״א אב״ד ירושלים ת״ו‬
‫דפסק קנקנתום דמותר עכ״ל‪.‬‬
‫ולא דאה ולא הביט על דברי שם בתשובתי במה‬
‫שהמלצתי על הה״מ ואמרתי דאם יש במציאות‬
‫שיפולים לכתוב בו יש לדמות לאברא ע״ש‪ ,‬והוא‬
‫עצמו היה ‪:‬בביתי ובחומותי‪ ,‬וכאשר הראיתי לו מה‬
‫שכתבתי בספרי על הה״מ‪ ,‬נשאר נבוך מאד‪ .‬וראה‬
‫שכמה עלץ מפסקו נסתרו מאליהן‪.‬‬
‫ו כ ב ר אמרתי בתוך פס״ד זה‪ ,‬שכל עיקר דברי‬
‫בתשובתי היו על גוף השאלה‪ ,‬אם לכתוב‬
‫>םת״ם ומגילה בדיו הנמכר בשוק שיש בו קנקנתום‬
‫שנבלע בנייר ואינו נמחק‪ ,‬וענין קנקנתום לבדו בא‬
‫באגב לפרש דברי הה״מ‪ ,‬והוא עגין דלא שי ‪ T‬כלל‪,‬‬
‫או דכפי האמת אינו כותב‪ ,‬ואף את״ל דכותב הוא דבר‬
‫דלא שכיח לכתוב בו סת״ם‪.‬‬
‫הנני להוכיח לידידי הר״א שלא יהיה חשקן ומהיר‬
‫להשיג ולמלאת דפין בלי עיון ובלי עומק‬
‫!בדברי הפרם׳ ובדברי מי שרוצה להשיג עליו‪ ,‬דבזה‬
‫מאבד הזמן והנייר ההדיו שלו ושל אחרים‪ .‬ואני מייעץ‬
‫לו שיפסוק מלכתוב שום פסק עד שיגיע לדרכי העיון‬
‫האמיתי‪ ,‬להעמיק היטב ולחזור על הדברים הרבה‬
‫פעמים עד שיתברר לו הדבר הלא״ה חוששני לו‬
‫מחטאת‪ .‬ואני תפלה שה׳ יאיר עיניו ויעלה במעלות‬
‫התחרה‪ .‬ועכ״פ למפרע אני מחזיק לו טובה‪ ,‬שעל ‪T‬ו‬
‫חיזקתי דברי יתד בל תמוט‪ ,‬וברוך המקום הנותן ליעף‬
‫כח שעזרני עד סה‪ ,‬כן יזכני לעמוד תמיד על האמת‪,‬‬
‫ואל יצל מפי דבר אמת עד עלם אמן‪ .‬החו״פ ירושלים‬
‫ת״ו בחדש מנחם אב התשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫ע״ה שלום משאש‬
‫ס י מ ן יא‬
‫בדין בשולי גרים לספרדים‬
‫ראיתי בספר יחוה דעת חלק ה׳ סי׳ נ״ה להגאון‬
‫לספרדים ובני עדות המזרח‪ ,‬להתארח ולאכול בבתי‬
‫מלון ומסעדות כשרים‪ ,‬אע״פ שהטבח שמבשל תבשילין‬
 ‫ומגן‬ ‫חידד סי׳ יא‬ ‫שמ״ש‬ ‫קנח‬
‫שהישראלי ישים הקדרות על התנורים או בתוכם‪,‬‬ ‫מר״ן‪ ,‬ואת״ל בספק א׳ עושין‪ ,‬שמא בתרי ספ־קי אין‬
‫וממילא כל זמן שאין פועל יהודי המיוחד לזה‬ ‫עושין כס׳ הפום׳ הסוברים כן‪ .‬ואת״ל דגם בזה עושין‪,‬‬
‫אסור לספרדים לאכול במלונות ומסעדות של ישראל‬ ‫שמא בזה שדברי מר״ן ז״ל ברורים ולא הש לס״ס‬
‫שהמבשלים הם גוים‪ ,‬אע״פ שהמשגיח מדליק התנורים‪.‬‬ ‫אין עושין ]וזה ודאי לא ספק‪ [.‬ואת״ל ■עושיז שמא‬
‫וראוי לרבנים לד״קפיד על זד‪ ,‬ולבאר זר‪ ,‬בתעודת הכשר‬ ‫בשפחות השכורות הלכה כמ״ד יש בהם משום בישו״ג‪.‬‬
‫׳של המלון שאין מותר אלא לאשכנזים‪ ,‬ובפרט למלונות‬
‫ושוב עיינתי בדברי המחזיק ברכה שהביא הרב‬
‫שהם ״למהדרין״‪ ,‬שהאנשים רוצים לאכול על צד‬
‫פעלים בספרו רב ברכות‪ .‬וחוא בסי׳ נ״ב סק״ה‬
‫ההידור השלם‪ .‬דודאי אפי׳ לאשכנזים צריכים ■ליזהר‬
‫שכתב משמו הראש״ל שעשה ס״ס גם בב׳ ספיקות‬
‫לעשות כל החומרות של חש״ע ורמ״א‪ ,‬כדי שיקראו‬
‫נגד מר״ן‪ ,‬ולא מצאתי ׳סלל שיש שם שני ספיקות נגד‬
‫מהדרין‪ .‬וכ״ש ספרדים דודאי אסור להטעות אותם לו׳‬
‫מר״ן‪ .‬ואדרבה מבואר שם בספק ■הא‪ /‬שמא הלכה‬
‫לד‪,‬ם שזה מר‪,‬דרין‪ ,‬וד‪,‬וא באמת היפך ההלכה אפי׳‬
‫כמר״ן דירוק דוקא ככרתי הוא דאסור בכבד שנתגוהו‬
‫ללא מהדרין‪ .‬ובפרט שהראש״ל שליט״א עצמו סיים‪,‬‬
‫על האש ונשתנה מראיתו‪ ,‬אבל ביתק כחלמון וכיוצא‬
‫רד‪,‬מחמיר על עצמו תבא עליו ברכד‪ ,,‬בודאי בתור‬
‫בשר‪ .‬ואת״ל כתרשב״א דכל מין ירוק אסור‪ .‬אפשר‬
‫מחמיר ומהדר צריך לעשות כל החומרות‪ .‬וכבר הערתי‬
‫דהלכה כמ״ד דבאין ידוע שנפלה אין שינוי פוסל ע״כ‪.‬‬
‫על זה‪ .‬מזה כמד‪ ,‬אצלנו ברבנות‪ ,‬ואנו עומדים על זד‪,‬‬ ‫הנה מבואר בדבריו דדוקא ספק ב׳ אינו כמר״ן‪ ,‬שהרי‬
‫לתקן זלטפל בזה‪ ,‬לסלק מעלינו כל האחריות‪ .‬ובכל‬
‫פי׳ ס״ס נגד מר״ן כך הוא‪ ,‬שמא אק הלכה כמותו‬
‫הערים בארץ ראוים לעמוד על זה לסלק המכשלה‬
‫בזה‪ .‬ואת״ל הלכה כמותו‪ ,‬שמא כשיתוסף ספק כ׳ אין‬
‫ותו״ל‪ .‬וצדי״כז ולא תצא תקלר‪ ,‬מתחת ידינו אמן‪.‬‬
‫הלכה כמותו‪ .‬וכאן הוא בהיפר דהספק א׳ הוא כמר״ן‪.‬‬
‫החו״ם ירושלים עיה׳׳ק בסיון המוכתר בכת״ר ש׳ תש״ן‬
‫והב׳ דוקא אינו כמר״ן ע״ש היטב‪ .‬ואין זה ענין לנד״ד‬
‫לפ״ק‪.‬‬
‫כלל‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫וא״כ כיון דעיקר חזרתו של רב ברכות מכח דברי‬
‫הרב חיד״א זיע״א‪ .‬ובדברי החיד״א לא נמצא‬
‫זכר לזה כלל‪ .‬א״כ ממילא דבריו הא׳ עיקר‪ ,‬ובלא״ה‬
‫כך היא מסקנת רב ברכות שם דלא עבדי׳ ס״ס נגד‬
‫שוב אחרי שנה ועוד‪ .‬באלול תשנ״א בהיותי מדפדף‬
‫מר״ן אפי׳ בספק א׳ ע״ש‪ .‬ובספרו רב פעלים ח״ג סי׳‬
‫בספרים שתחת ‪ ,’T‬ראיתי בם׳ שלחן המלך‬
‫ט׳‪ ,‬שזביא הראש״ל‪ ,‬הרי כתב דלא עבדי׳ תרי ספיקי‬
‫למהר״ש לנייאדו ז״ל מחו״ר אד״צ בסי׳ ס״ד ]הסימן‬
‫נגד מר״ן אפי׳ בבישולי גידם ע״ש‪.‬‬
‫הגז׳ כולו שייך לידידי הרד‪,‬״ג אב״ד בירושלים ת״ו‬
‫הרב עזרא בצרי שליט״א‪ [.‬סעיף ח׳‪ ,‬שכיון לדברי‪.‬‬ ‫ובחלק ד׳ סי׳ ד‪.‬׳‪ ,‬דברי הרב פעלים מבוארים‬
‫ולפי שד‪,‬נאוני דבריו יצ״ו‪ ,‬ראיתי להעלותם סמור‬ ‫בתשובתו לתלמידיו‪ .‬על מה שהקשו עליו‬
‫לדברי הנ״ל זז״ל‪.‬‬ ‫שעשה ב׳ ספיקות נגד מר״ן‪ ,‬כיון דחזינן למר״ן ז״ל‬
‫דאסר אפי׳ איכא ס״ס‪ ,‬היאך אנן ניקום ונעביד ס״ס‬
‫ובדין זה ראיתי שערוריה נוראד‪ .,‬שרבנים שאינם‬
‫להתיר נגד דעתו ע״ש‪ .‬והוא השיב להם על המקום‬
‫יודעים הלכד‪ ,‬זו נותנים הכשר למקומות‬
‫וז״ל‪ .‬ותמהתי מאד על מעלתכם‪ ,‬הלא ספק הב׳ אשר‬
‫שמבשלים הגוים‪ ,‬וסומכים על הדלקת האש בבקר‬
‫עשיתי בנד״ד‪ ,‬הוא שמא זו הביצה בעלת הדם הרי‬
‫וכדעת הרמ״א‪ .‬וכותבים על המקום ״כשר״ ואוכלים‬
‫היא ספנא מארעא ואין דם הנמצא בד‪ ,‬דם תקום‪.‬‬
‫שם גם הספרדים שקבלו הוראות מר״ן‪ ,‬אף שהאוכל‬
‫והיכא ראיתם בדברי מר״ן שפסק לאסור גם בדאיכא‬
‫אסור אף בדיעבד‪ .‬ובן יש אולמות לחתונות וכיוצא‬
‫־ס״ס זד‪ .,‬ועי׳ עוד שם בד״ה עוד ראיתי בדבריכם וכו׳‪.‬‬
‫בזה שמאכילים בישולי גויס את הצבור‪ ,‬וחובה על‬
‫מ״ש בפי׳ נדיב לב‪ .‬וע״ע בסוף דבריו ד״ה והנה וכו׳‬
‫הרבנים לעמוד על המשמר ולהודיע שהאוכל אסור‬
‫שרצה לומר דאם יד‪.‬יו ב׳ הספיקות בעניינים חלוקים‪.‬‬
‫בד‪,‬חלט‪ .‬ורק לאשכנזים שמקילים כד‪,‬וראת רמ״א מותר‬
‫י״ל דעבדי׳ ס״ס אפי׳ שניהם נגד מר״ן היפר נדיב לב‪.‬‬
‫לאכול מד‪,‬אוכל‪ ,‬ובמקהמות שיש קהל מעורב צריכים‬
‫דר״ל דבד‪,‬צטרפות שניזע ירדד‪ ,‬מר״ן‪ .‬ורצה לדרחיב‬
‫לדאוג שישימו ישראלים התבשיל על האש‪ ,‬ולא יסמכו‬
‫הדיבור בזה‪ ,‬רק שלא הוצרך לנדונו שד‪,‬ספק ספנא‬
‫על הדלקת האש‪.‬‬
‫מארעא אינו נגד מר״ן ע״ש‪ .‬באופן דדעת הרב פעלים‬
‫ומכאן אזהרד‪ ,‬לכל הבא לאכול במלון או במסעדה‬ ‫בזה אינד‪ .‬מטדרת‪ ,‬ויש סתירה בדבריו בין מ״ש בח״ג‬
‫בין בארץ בין בחו״ל‪ .‬ואפי׳ רואד‪ ,‬שבעל‬ ‫סי׳ ט׳ הנ״ל‪ ,‬למ״ש בח״ד סי׳ ה׳ הנ״ל‪.‬‬
‫המסעדד‪ ,‬חזותו מוכחת עליו שהוא שומר תורה ומצות‪.‬‬
‫ועכ״פ העולה מכללות דבריו בכל המקומות שהוא‬
‫ויש תעודד‪ .‬מד‪,‬רבנות שהמקום כשד‪ ,‬צריך לברר מי‬
‫מודה לתלמידיו בזד‪ ,,‬דבדבר שיש בו שני‬
‫מבשל ומניח הקדירה על האש וכו׳‪ .‬ומעשים שאפי׳‬
‫ספיקות להתיר‪ .‬ומפורש בדברי מר״ן לאסור‪ ,‬שאין‬
‫ת״ח נכשלו ואכלו כיון שראו שהכל שומרי תו״מ‪.‬‬
‫מקום להתירו מס״ס‪ ,‬דאז אנו פוס׳ נגד מר״ן‪.‬‬
‫ולא חקרו מי בישל האוכל ושוב נודע להם והוצרכו‬
‫לעשזת תיקון על האיסור שבא בפיהם‪ ,‬וכל ימיר‪,‬ם‬ ‫למלין‪ ,‬דבנד״ד מבואר הוא בדברי מר״ן דגם‬ ‫קנצי‬
‫הצטערו על כך‪.‬‬ ‫בשפחות שלנו אסור בשגירת התנור‪ ,‬וצריך‬
‫קנט‬ ‫ומגו‬ ‫חיו׳ד ם״ יב‬ ‫שמ״ש‬
‫ואשר אני צעיר אחזה לי‪ ,‬דכל זה לא יספיק להתיר‬ ‫ואסור לתת הכשר כלל‪ ,‬למקום כזה‪ .‬אלא אם כן לא‬
‫דבר שאסרו כל הדודות שעברו א׳ ואחרונים‬ ‫יגישו מאוכל זה לספרדי‪ .‬ודבר רחוק מאד‬
‫מימות הריב״ש עד היום‪ .‬וגעשה מנהג גמור מאז וע״ע‪.‬‬ ‫מהמציאות שיבחינו בין אורח לאורח‪ .‬לכן יש לבשל‬
‫ואתו למימר ח״ו רבנן שרו לן עורבא‪ ,‬וחלילה לומר‬ ‫ולעשות הכל שיהיה כשר לכל הדיעות‪ .‬עכ״ד הנחמדים‬
‫שנעלם מכולם לעשות ס״ס מדברים שהם מונחים‬ ‫היוצאים מלב טהור‪ .‬יישר חיליה‪ .‬וה׳ יתקננו בעצה‬
‫וערוכים על שלחנם הטהור‪.‬‬ ‫‪. ,‬‬ ‫טובה מלפניו אבי״ר‪.‬‬
‫ולכן אני לא באתי בזה אלא לחזק דבריהם‪ ,‬שהם‬ ‫השמ״ש יצ״א‬
‫סוברים שאין שום ראיה מהג״ל להתיר‪ ,‬והוא‬
‫דמ״ש הראש״ל שליט״א‪ .‬דאע״ג דלענין ברכה נקטינן‬
‫דסב״ל‪ ,‬לעניז בישו״ג הוי ספיקא דרבנן‪ .‬אחר המח״ה‬
‫סימן יכ‬
‫מה שהקל מר״ן לעניו ברכה לברך במ״מ ומעין ג׳‪,‬‬
‫לאו מטעם סב״ל הוא‪ ,‬דאם באנו לזה‪ .‬אדרבא לגבי‬ ‫סופגנין שטיגן אותם הגוי‬
‫ברהמ״ז דאורייתא‪ .‬קי׳׳ל כל ספיקא לחומרא‪ ,‬ולא הביא‬
‫בדי? סופגנין העשוים מעיסה שבלילתה רבה ומטגניז‬
‫מר״ן סברת יש חולקין כל עיקר‪ ,‬אלא כדי לכתוב‬
‫אותה בשמן‪ ,‬אם יש בהם בישו״ג‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫עליה שיר״ש יאכל עמד פת אחר‪ ,‬דבזה אין שום צער‬
‫לעשות כן לצאת מריח של ספק כל דהו‪ ,‬אבל להלכה‬ ‫תשובה ענץ זה קמחא טחינא הוא בדברי הפוסקים‬
‫פסוקה‪ ,‬אין שום ספק בהלכה לדעת מר״ן ומור״ם‬ ‫ראשונים ואחרונים שכולם אסרו איסר‬
‫שהם ‪.‬סוברים בס׳ רבי׳ שמשון דאפי׳ בצק שבלילתר‬ ‫לאכלם כי יש בהם משום בשו״ג‪ ,‬ושורש איסור זה נעוץ‬
‫עבה אם ביעזלו או טיגנו אינו מברך המוציא‪ ,‬ולא חשו‬ ‫מימות הריב״ש והרמב״ם שאסרו איסר‪ .‬ואחריהם הלכו‬
‫לשום ספק כזה‪ ,‬שההלכה ברורה אצלם דלא כר״ת‪.‬‬ ‫הפוס׳ דור אחר דור עעה״ז‪ .‬וכבר הארכתי בספרי‬
‫כיון שרוב הפום׳ ועמודי ודדאה סוברים כן‪ .‬וגם הוא‬ ‫תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ ע׳‪ .‬והעליתי לאסור לספרדים‬
‫דבר דמסתבר דכל שאינו דרך אפיה הו״ל בכלל שלקות‪.‬‬ ‫דלא מהני שגירת התנור ע״י ישראל‪ .‬לך נא ראה‪ .‬וכן‬
‫ולד ‪T‬הו אף אם אבל בדי שביעה לא יברך בהמ״ז‪,‬‬ ‫היה המנהג בימי חורפי במארוק‪ ,‬שכל עושי סופגנין‬
‫ודוקא המ״א כתב כן‪ .‬לא אליזבא דמר״ן אלא אליבא‬ ‫היו יהודים שעושין אותן בחנויות‪ ,‬ואנשים הולכים‬
‫ד ‪T‬יה וכמ״ש בלשון ״נראה לי״ משום שהוא מסתפק‬ ‫לקנותם כשהם חמין בשעת עשייתן ממש‪ ,‬עש״ב‪.‬‬
‫לענין הלכה בין הסברות‪ .‬לכן כתב דיברך בהמ״ז‬
‫הן היום ראיתי להראש״ל מוהר״ר עובדיה יוסף‬
‫מספק דאורייתא‪ .‬אכל לדעת מר״ן ומור״ם דס״ל כסברא‬
‫שליט״א‪ ,‬בם׳ יחוה דעת חלק ה׳ סי׳ נ״ג‪ .‬אחר‬
‫א׳ שהביא בש״ע‪ .‬וכמו שהאריך בב״י וכתב שכן נהנו‬
‫‪wr‬־״‪w‬־ ‪ T‬והעלה לאסור לדעת מר״ן ז״ל‪ ,‬שוב מצא‬
‫העולם שלא לברך על הסופגנין המוציא אע״פ‬
‫פתח להתירם אם נעשו מעיסה עבה כמו בצק של לחם‬
‫שתחלת עיסתן עבה‪ ,‬בודאי שאין אחר ההלכה והמנהג‬
‫רגיל‪ ,‬על פי דברי התום' )ביצה ט״ז( משם רבינו‬
‫כלום‪ ,‬ובשביל זד‪ .‬לא הביא כ״א הא דירא שמים‪,‬‬
‫יחיאל שכל שאלו קובע סעודתו עליו צריך לברך‬
‫ובמש״ל‪ .‬אבל לבד זה לעניו אם שבע ממנו ודאי‬
‫המוציא אין בו משום בשו״ג‪ .‬וכתב שדין הסופגנין‬
‫דלא יברך כ״א מעין ג׳‪ .‬ובלא״ה כבר הושג המ״א‬
‫תלוי במחלוקת הסום׳ שהביא מר״ן באו״ח סי׳ קס״ח‬
‫מהרב דגול מרבובה ומס׳ גזירות שמשון ע״ש‪ .‬ועי׳ ג״כ‬
‫סי״ג‪ ,‬בעיסה שבלילתה עסה ובישלו או טגנו אותה‪,‬‬
‫להפמ״ג באשל אברהם סקל״ד וז״ל‪ ,‬קפ״ד אות ח׳‪.‬‬
‫שמר״ן הביא ב׳ הסברות‪ ,‬סתם ויש חולקין‪ .‬אם יבדך‬
‫ומה לי ספק אם בירך או ספק פלוגתא‪ ,‬אכל מסתימת‬
‫עליה המוציא‪ .‬וסיים ויר״ש יוצא ‪T‬י שניהם ולא יאכל‬
‫המחבר דעה א׳ בסתם‪ ,‬משמע דאין ספק וכ״מ בלבוש‬
‫עד שיברך תחלה על לחם אחר ע״כ‪ .‬וכתב הראש״ל‬
‫דאין הלכה כיח ‪ T‬במקום רבים עכ״ל‪ .‬ובפרט דגם‬
‫שכיון שלא יצא הדבר מ ‪T‬י מחלוקת אע״פ שלענין‬
‫העיסה שמכיגין בשביל הסופגנין‪ ,‬מתחלת עשייתה‬
‫ברכה נקטינן סב״ל‪ .‬לענין בישו״ג הוי ספיקא דרבנן‪.‬‬
‫עושיו אותה מיוחדת בשביל הסופגנין‪ ,‬שאינה עבה‬
‫במ״ש מר״ן ומור״ם ביו״ד סי׳ קי״ג סי״א‪.‬‬
‫כ״כ‪ .‬גם בכל הפוס׳ הזכירו בדבריד‪,‬ם ״כיון שבלילתן‬
‫רסה‪ ,‬או אפשר שכוונתם ללכת אחר הטיגון‪ ,‬שבד‪.‬‬ ‫ו עו ד שם בספרו דף רל״ח‪ ,‬בהערה למטה‪ .‬כתב‬
‫שעתא בלילתה רכה‪ ,‬ולא ם״ל כיש חולקיו‪ ,‬אלא‬ ‫שחריב״ש והרשב״ץ התירו ע״י גוי שיחתה כל‬
‫כסתמא דמר״ן דאפי׳ תהיה עבה אם בישלה או טיגנה‬ ‫הזמן‪ .‬ושבן מתבאר מדברי הרשב״ש סי׳ ‪ ,‬תק״ס ע״ש‪.‬‬
‫בשמן הוי בכלל בלילתד‪ .‬רכד‪ ..‬ומברך במ״מ‪ .‬ועי׳‬ ‫ואף שלדעת מד״ן לא מהני שגירת התנור בבישול‪.‬‬
‫בפקודת אלעזר סי׳ קס״ח דף כ׳ ד״ד‪ .‬מכל זה וכר׳‪.‬‬ ‫יש לצרף מה שאין מלפתין בהם את הפת‪ ,‬שדעת‬
‫ובדף כ״א ד״ה עי׳ להמ״א וכו׳‪ .‬דברים מאירים‬ ‫הפר״ח שכל שאינו עולה עש״מ ללפת בו את הפח‬
‫ומזהירים לעניינינו‪ .‬וכך היתה ודאי סברת קדמונינו‬ ‫אפי׳ עולה לקינוח סעודה אין בו משום בישו״ג‪ ,‬ואע״ם‬
‫ז״ל א׳ ואחרונים‪ .‬מימות הריב״ש ועד היום לאסור‬ ‫שאין כן דעת מר״ן ומור״ם‪ .‬מ״מ יעו כאן ס״ס להתיר‪,‬‬
‫הסופגנין מטעם זר‪ ,.‬ולא הכניסו ס׳ היש חולקין לכלל‬ ‫שמא החיתוי מועיל גם בבישול‪ ,‬ושמא הלכה כהפר״ח‬
‫ספק‪ .‬לא לענין ברכד‪ ,‬לספק דאורייתא‪ ,‬ולא לספק‬ ‫דכל שאינו עולה ללפת‪ .‬אין בו משום בישו״ג עש״ב‪.‬‬
‫דרבנן לענין בשו״ג‪ ,‬וכך נמשך מאז ועד היום‪ ,‬ואיו‬ ‫זהו תורף דב״ק‪ .‬ע״ש שהאריך הרבה‪ .‬ישר חיליה‬
‫ראוי לפסוק נגד המנהג‪ ,‬ובפרט שי״ל על מה לסמוך‪.‬‬ ‫לאורייתא‪.‬‬ ‫‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ יב‬ ‫שמ״ש‬ ‫קם‬
‫מר אביו הרשב״ץ‪ .‬ושם מבואר להדיא מדבריו דאזיל‬ ‫י עיד אמינא דעדיפא‪ ,‬שכל עיקר בסיס של היתר זזז‪,‬‬
‫בשיטת מור״ם ששגירת התנור מועלת ע״י ישראל גם‬ ‫שהמציא הראש״ל שליט״א‪ .‬מדברי רבינו יחיאל‬
‫בתבשיל‪ ,‬שכן כתב שם וז״ל‪ .‬ואף בזה דחיתוי ע״י‬ ‫שכל שאלו קובע סעודתו צריך ליברך עלע המוציא‬
‫ישראל מגמגם הר״ן שם אם די בשגירד‪ .‬לבד בתבשיל‬ ‫ובהמ״ז‪ ,‬אין בו דין בישו״ג‪ .‬והביא דבריו הב״י ססי׳‬
‫שהוא ז״ל סובר שלא נאמרו הדברים אלא בפת אבל‬ ‫קי״ג‪ .‬לפקוצ״ד אח‪.‬המ״ר אין ממנו ראיה לעניינינו‪,‬‬
‫בשלקות לא ע״ש‪ .‬וסיים הרשב״ש דבריו להכריע‬ ‫שהרואה במקור הדברים בתוס׳ ביצה ט״ז ובב״י שם‪.‬‬
‫מדברי חש״ס דלא בהר״ן עש״ב‪ .‬ואפשר שגם מר אביו‬ ‫יראה להדיא דעיקר טעמו של רבי׳ יחיאל שאין בהם‬
‫הרשב״ץ בסוף ימיו חזר גם הוא להורות להקל בזה‬ ‫משום בישו״ג‪ ,‬הוא משום דדרד אפיית פת עביד להו‪.‬‬
‫בשגירת התנור‪■ ,‬וא״כ אין שום ראיה מחם לדידן דקי״ל‬ ‫ודבריו קאי על דברי התום' בתחי׳ דבריהם‪ ,‬לאסור‬
‫כדעת מר״ן ז״ל שפסק כהר״ן‪.‬‬ ‫נילי ש משום בישו״ג משום דלא מברכין עלייהו ברכת‬
‫ובזה אין מקום לדברי חחאש״ל בהערה דלמטה דף‬ ‫המוציא‪ .‬ולפי דעתם‪ ,‬דאפי׳ דרך אפיה לא התירו משום‬
‫רל״ח‪ ,‬שהביא דברי הרשב״ש‪ .‬והקשה דכיון‬ ‫פת עכו״ם אלא בפת שמברכין עליו בהמ״ז הוא דמיקרי‬
‫דלדעתם סופגנין יש בהם משום בישו״ג‪ .‬א״כ אפי׳‬ ‫פת‪ .‬ובזה דוקא התירו‪ .‬אבל אלו הנילייש אע״ג דנאפו‬
‫ישראל מחתה אסור‪ .‬וכפי הנ״ל אין זה קושיא לדעתו‬ ‫בתנור כמו פת‪ .‬עכ״ז כיון דאץ מברכין המוציא‪ ,‬לא‬
‫שהכריע כמו שיטת מור״ם להתיר בשגירד‪ .‬ע״י ישראל‬ ‫נכללו בכלל היתר הפת‪ ,‬דלפי דעתם גם באפיה הכל‬
‫גם בתבשיל‪ .‬ומה שצריך חיתוי כל הזמן מבואר שם‬ ‫תלוי בברכת המוציא‪ ,‬ועל זה ■בא רבינו יחיאל לו׳‬
‫משום שכל פעם עושה סופגניות מחדש‪ .‬ולכן צריך‬ ‫דאין הענין תלוי בברכה‪ ,‬דהברכה לא מעלה ולא מוריד‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫חיתוי הדש ע״ש‪.‬‬ ‫העיקר הוא כל שהוא דרך אפיה אפי׳ תהיה ברכתו‬
‫ג ם מ״ש הראש״ל להתיר ע״י ס״ס‪ ,‬שמא הלכה‬ ‫במ״מ‪ .‬עכ״ז נחשב לפת‪ .‬וסיים ועוד אפי׳ לדידך‬
‫כהפר״ח‪ .‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ ע׳‪.‬‬ ‫דאמרת דגם דרך אפיה‪ .‬הדבר תלוי כברכת המוציא‪.‬‬
‫■העליתי דבדבר שהוא מאכל בפ״ע א״צ שיהיה עשוי‬ ‫הרי גם בזה אם קבע עליו יברך המוציא‪ .‬אלמא פת‬
‫ללפת בו הפת‪ .‬והפר״ח עצמו כתב כן להדיא בסי קי״ג‬ ‫נינהו‪ ,‬אבל הכל בתחום אפיה‪ .‬אבל באינו דרך אפיה‬
‫סק״ג וז״ל‪ .‬וכי הימא והרי מדברי הרא״ש בתשו׳ כלל‬ ‫גם רבי׳ יחיאל יודה דיש בו משום בישו״ג בכל ענין‬
‫י״ט והביאה הטור רס״י קי״ב‪ .‬מוכח דאורז אית ביד‪.‬‬ ‫בין לסוברים שמברך עליהם במ״מ‪ ,‬בין לסוברים‬
‫מקזום בישו״ג‪ ,‬אף שאינו עשוי ללפת בו את הפת‪.‬‬ ‫שמברך בהמ״ז‪ ,‬הכל דבר א׳ כיון שאינו דרך אפיה‪,‬‬
‫יש לייעזב זה עם מ״ש הרשב״א בת״ה וז״ל היאך‬ ‫אלא דרך ■בישול או טיגון‪ .‬עי׳ היטב בדבריהם ותראה‬
‫אפשר לו׳ דייסא עולה עש״מ ללפת‪ .‬והא אמרי׳ בעלמא‬ ‫שכן הוא‪ .‬וכן הוא בדברי האגור שהביא הב״י משם‬
‫הני בבלאי טפסאי דאכלי נהמא בנהמא‪ .‬ויש לי לומר‬ ‫רבי׳ יחיאל‪ .‬מפורש כמ״ש שהוא מטעם אפיה‪ ,‬ושם‬
‫דלא אמרר ללפת בו את הסת אלא במיני לפתן‪ .‬אבל‬ ‫חקזמיט מהם מילת ״ועוד״‪ .‬להורות דהכל קאי על‬
‫מאכלים הנאכלים בתו׳ מאכל ולא בתו׳ לפתן לא בעינן‬ ‫האפיה‪ ,‬וזה ■ברור‪ .‬רק שהראש״ל לא נתן לב לתתלת‬
‫שע׳ולין עקו״ט ללפת אלא כל שעולין עש״מ לאכול‬ ‫דבריו כיון שלא הביאם כלל‪ .‬וכן מוכת להדיא מדברי‬
‫יש בהם משום בישו״ג עכ״ל‪ .‬וא״כ אורז הד דכוות ‪.T‬‬ ‫רמ״א שהביא דברי רבי׳ יחיאל בדין אפיה בסי׳ קי״ב‬
‫דדייסא ושנ ‪ aT‬באים בתו' מאכל ■וסו׳ עכ״ל הפר״ח‪,‬‬ ‫ס״ו‪ ,‬משמע דהיתרו מטעם אפיה‪.‬‬
‫הרי דהרשב״א סובר כן ג״ב‪ .‬וגם הפר״ח ז״ל‪ .‬רזה‬
‫ו מ ע ת ה אמיגא ולא מיסתפינא‪ ,‬דאין שום ראיה‬
‫מוסכם מכל הפוס׳‪ .‬עי׳ בספרי שם באורד‪ .‬ומדברי‬
‫ממחלוקת שתביא מר״ן באו״ח סי׳ קס״ח‬
‫מר״ן עצמו סי׳ קי״ג ס״ג‪ ,‬שאסר הפנאדה שאפאה גוי‬
‫שהביא הראש״ל שנחלקו לענין ברכה‪ ,‬דאין ענין‬
‫משום בישו״ג שבן השמן נאסר ■ונבלע בפת ע״ש‪,‬‬
‫בישו״ג תלוי בברכה כלל‪ ,‬אלא תלוי באפיה‪ ,‬דכל‬
‫ולכאורה הלא הפנאהה היא מאכל כפ״ע ואינה עשויד‪,‬‬
‫שנאפה אין בו משום בישו״ג‪ ,‬רק שיש מצריכים באפיה‬
‫ללפת את הפת‪ .‬אלא ודאי כל שהוא מאכל כפ״ע יש‬
‫עצמה שיהיה ראוי לברך עליו בהמ״ז‪ ,‬ויש שמספיק‬
‫כר משום בישו״ג‪.‬‬
‫לד ‪ a‬וכן הלכה‪ .‬גם במ״מ‪ .‬וכ״ש אם יש בהמ״ז בקבע‬
‫ועוד ראיה בדורד‪ .‬מדברי מר״ן רס״י קי״ב וז״ל‪.‬‬
‫עליהם ודי בזה‪ ,‬אבל מקפשין שיהיה דרך אפיה וכל׳‬
‫אבל פת קטנית ואורז ודוחן אינו בסלל סתם‬
‫רבי׳ יחיאל‪ ,‬אבל דרך ביעוול או טיגון אף אם יברך‬
‫פת שאסרו‪ .‬וסיים בהג״ה וגם אינו אסור משום בישו״ג‬
‫בהמ״ז למאן דאמר‪ ,‬יש בו משום בישו״ג‪ .‬רזה ברור‪.‬‬
‫אם אינו עולה עש״מ‪ .‬והוא מד‪.‬טור רב״י בשם הרא״ש‪.‬‬
‫ובזה יתחזק המנהג לאסור באין ספק‪.‬‬
‫ומוכח דאם הוא עולה עש״מ יהיה אסור משום בישו״ג‬
‫אע״פ שאינו עולה ללפת‪ ,‬שהרי הוא פת אפוי‪ .‬ועכ״ז‬ ‫ג ם מ״ש הראש״ל שליט״א‪ ,‬ש!מדברי הריב״ש‬
‫אסור משום שתוא מאכל בפ״ע‪ ,‬הרי דמר״ן ומור״ם‬ ‫והרשב״ץ משמע כדברי הגנת ורדים להתיר‬
‫סוברים כן‪ .‬וע״ש בספרי שהארכתי להגיא ראיות שכן‬ ‫הסופגנין אם הישדאל עומד שם ומחתה בגחלים במשך‬
‫דעת מר״ן וכל הפוס׳‪ ,‬וממילא א״א לעשות ס״ס כזה‬ ‫הטיגון‪ ,‬וכן מתבאר מדברי הרשב״ש ע״כ‪ .‬עיינתי היטב‬
‫נגד המוסכם מד‪,‬פוס׳‪.‬‬ ‫בדברי הריב״ש וד‪%‬שב״ץ בכל המיקומות שציין אליהם‪,‬‬
‫ג ם דברי הגאון מהר״י זית בס׳ שערי ישועה‪ ,‬שד‪,‬ביא‬ ‫■ולא נמצא כתוב דבר זה להתיר ע״י חיתוי ע״י ישראל‬
‫הראש״ל מדברי הברכ״י בשיורי כרכר‪ .,‬כבר‬ ‫כל הזמן ורק בדברי הרשב״ש סי׳ תס״א כתוב בסוף‬
‫סתרתי דבריו כספרי שם‪ ,‬שהוא ממש היפך הפר״ח‬ ‫דבריו להתיר ע״י ישראלי מחתה כל הזמן‪ ,‬ושכן הנהיג‬
‫‪7‬וסא‬ ‫ומגו‬ ‫חידד סי׳ יג‬ ‫שמ״ש‬
‫דעות בפירוש פת הבאה בכסנין וסיים בב״י וז״ל‬ ‫שהביא רא״ה ממנו‪ ,‬זשהאמת עם מהר״י הלוי שחלק‬
‫ולעניו הלכה כיון דספיקא במדי דרבנן הוא נקטינן‬ ‫ן ‪:‬‬ ‫‪ .‬עליו עש״ג‪■ .‬‬ ‫‪.‬‬
‫כדברי כולם להקל וכולם דין פת הבאה ככסנין יש‬ ‫מ ם מ״ש שם מהר״י הלוי להתיר מטעם י׳ושב ומחתה‬
‫להם ואינו מברך עליהם המוציא ובהמ״ז וכד עכל״ה‪.‬‬ ‫בל הזמן ע״ש‪ .‬גם זה !תמוד‪ .‬והיפך ההלכה דאין‬
‫ומזה יצא ל ‪T‬ון בדבר חדש דבזה שיש ספק אם הוא‬ ‫שגירת התנור מועילה אלא בפח‪ .‬וכקו׳ הראש״ל על‬
‫דאורייתא או לאו‪ ,‬לא נכנס בכלל ספק דאורייתא‪,‬‬ ‫הרשב״ש‪ .‬וסברא זו שכתב מהר״י הלוי ודאי שהיא‬
‫עכת״ד‪.‬‬ ‫לקוחה מדברי הרשב״ש שכתב כן כמ״ש לעיל משמו‪.‬‬
‫וכבר ׳ביררתי שהוא הולך בעזיטת מור״ם והביא ראיות‬
‫ואיני רואה מקום לקושיתו כלל‪ ,‬דדברי מ־״ן גבי‬
‫לזה‪ .‬אבל לדידן ההולכים בשיטת מר״ן והר״ן ז״ל‪.‬‬
‫פת הבאה בכסנין הנ״ל‪ ,‬שכתב דהוי ספיקא‬
‫©שיטא דלא מחני שיחתה בל היום‪ .‬וכ״ב הרב וי״ץ‬
‫‪ ’TOa‬דרובנן‪ .‬ודאי דאיירי בלא אכל סדי שביעה‪ ,‬דבזה‬
‫בליקוטי דינים חיו״ד סי׳ כ״ו לאסור בסופגנין‪ .‬וסיים‬
‫אפי׳ גבי פת עצמו‪ .‬אין כו חווב דאורייתא בלל זכמ״ש‬
‫בדבריו‪ .‬ולא טהני השלכת קיסם ע״ש‪ .‬וכ״כ בנו הרת״ג‬
‫בסי׳ קפ״ד ס״ו‪ .‬ובמ״א שם סקי״א‪ .‬ובודאי דאם אכל‬
‫בס׳ שמו יוסף סי׳ קצ״ו משם הרב מר אביו ומשם‬
‫סדי שביעה שאחרים שבעים ממנו הד דאורייתא‪.‬‬
‫הרדב״ז לאסור ע״ש‪.‬‬
‫וס־קיל גבי פת הבאה בכסנין‪ ,‬דאם אכל בכדי שאחרים‬
‫שבעים ממנו‪ ,‬נקרא קביעות וחייב בבהמ״ז מה״ת‪.‬‬ ‫ו ב פ ר ט דענין זה אינו מצוי שתמצא יהודי שיחתה‬
‫׳ובזה שלא אכל כשיעור‪ ,‬הוא דאיירי הב״י‪ ,‬שכתב‬ ‫כל היום‪ .‬ואם הוא בנמצא‪ ,‬למה לא יניח‬
‫דהוי ספיקא דרבנן‪ .‬אבל אם אכל כשיעור‪ ,‬ודאי דבכל‬ ‫התבשיל על האש ויחתה בתבשיל כל היום‪ ,‬ויהיה‬
‫פת הבאה בכסנין חייב בבהמ״ז מה״ת‪ .‬׳וכ״כ מר״ן סי׳‬ ‫מותר לכ״ע באין פו״פ‪.‬‬
‫קפ׳^ו ס״ב וקצ״ו ס״ד‪ ,‬דאם אכל כדי שביעה חייב‬
‫בוםף על זה‪ ,‬שהספיקות וספיקי ספיקות נגד מר״ן‪,‬‬
‫מה״ת‪ .‬ועי^ בסי׳ קפ״ד שער הציון אות כ״ה‪ .‬ושיעור‬
‫כולם עומדים על בסיס רעוע‪ ,‬שהרבה פוס׳‬
‫שביעה או קביעות סעודה‪ ,‬הוא כל שאכל שיעור‬
‫סוברים שאץ לעשות אפי׳ ספק א׳ נגד מר״ן‪ .‬ויש‬
‫שאחרים רגלים לשבוע ממנו אע״ם שהוא לא שבע‪.‬‬
‫שמורים לעשות ׳ספק א׳‪ .‬אבל שני ספיקות ששניהם‬
‫במ״ש קס״ח ס״ו‪ .‬והוא שיעור ג׳ ביצים לרש״י‪ .‬וד׳‬
‫נגד מר״ן אין לעשות‪ .‬׳ובפרט בנד״ז שמר״ן ז״ל סובר‬
‫להרמב״ם‪ .‬עי׳ מחצ״ה שם סקי״ג‪ .‬וא״כ אלו באמת‬
‫להדיא לאסור ול‪.‬א חש לס״ם‪ ,‬הא ודאי דאין לנו סמכות‬
‫היה סובר מר״ן דיעז ספק בעיסה שטגנה‪ .‬אם הלכה‬
‫לפסוק נגד מר״ן שקבלנו הוראותיו אפי׳ נגד אלף פוס׳‪.‬‬
‫כס׳ א׳ דבירך במ״מ‪ ,‬או ׳כס׳ ב׳ שיברך המוציא‬
‫ובהמ״ז‪ .‬ודאי דהיה סובר גם הוא כהמ״א‪ ,‬דאם שבע‬ ‫סי ף דבר הכל נשמע‪ ,‬דמשנה א׳ לא זזה ממקומה‪,‬‬
‫או אכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע מנעו‪ ,‬דודאי‬ ‫ולפי הדין והמנהג אסור לאכול סופגנין שנעשו‬
‫היה מצריך לברך בהמ״ז דהוי סדאו״רי‪.‬‬ ‫ע״י גוים‪ .‬ולא מהני השלכת קיסם‪ ,‬ומנהג אבותינו תורה‪,‬‬
‫ואין לשנות‪ .‬וכל זה אחהמ״ר מכבוד הראש״ל שליט״א‪,‬‬
‫אמנם ׳אמרתי דבאמת מר״ן ז״ל אין לו שום ספק‬
‫כי רב הוא‪ .‬ואתו הסליחה‪ .‬וצויי״ה וימ״ן‪ .‬החו״פ‬
‫בעיסה שטיגנה‪ ,‬אי הוי פת או לא‪ .‬אלא סברתו‬
‫ירושלים עיה״ק שלהי סיון מתוקה שנ׳ת העובד לפ״ק‪.‬‬
‫ברורה בב״י דלא הויא פת כלל כיון דלא הוי דרך‬
‫אפיה‪ ,‬כדעת כל ג דלי הפוס׳ ועמודי הוראה כמ״ש‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫בג״י‪ ,‬ושכן נהנו העולם ]וראיה ברורה ג״כ שלא כתב‬
‫הב״י שכיון שהוא ספיקא במדי דרבנן יש להקל‪.‬‬
‫וכמ״ש גגי פת הבאה בכסנין‪ [.‬וממלא אפי׳ שבע‬
‫ממנה לא יברך בתמ״ז‪ ,‬רק מעין ג׳‪ .‬דהו״ל כמעשה‬
‫סי מ ן יג‬
‫קדירה‪ .‬ורק הביא סברא ב׳ בדי לכתוב‪ .‬וירא שמים‬
‫יאכל עמו פת אחר‪ .‬דבזה אין שום קל א או חומרא‪,‬‬ ‫בענין הנ״ל‬
‫שיעשה לצאת ‪ ’T‬כל ספק‪ .‬וממלא אתיא דלא נוכל‬
‫לכבוד החה״ש כולל תהלות‪ ,‬הרב ירון בטשי‬
‫לד גבי בישול להקל מטעם ספק‪ ,‬שבאמת איו כאן‬
‫שליט״א‪ ,‬שלום רב‪.‬‬
‫ספק‪ .‬וכבר הבאתי דברי פמ״ג באשל אברהם אות ל״ד‪,‬‬
‫ר‪ ,‬מ‪ ,‬נ‪,‬‬
‫שדבריו הקצרים רומזים לכל מה שכתבתי‪ .‬ומכיון‬
‫שכבודו לא גתן לב להם‪ .‬לכן ארחוב הדברים‪ .‬והוא‬ ‫קבלתי מכתבו מי״ג טבת שעבר‪ ,‬שבו מעיר על מה‬
‫שתחי׳ ציין הפמ״ג לקפ״ד אות ח׳‪ .‬דשם כתב המ״א‬ ‫שכתבתי בתשובתי הנז׳ לעיל‪ ,‬דמר״ן ז״ל‬
‫דמ״ש תש״ע דאם נסתפק אם בירך חייב לחזור‪ ,‬דוקא‬ ‫סי׳ קס״ח סי״ג‪ ,‬לא פסק לברך במ״מ על עיסה שטיגנו‬
‫כששבע‪ .‬וסיים הפמ״ג‪ ,‬דמה לי ספק אם בירך‪ ,‬או‬ ‫אותה בשמן‪ ,‬מטעם ספק ברכות להקל‪ .‬וכמ״ש הראש״ל‬
‫ספק פלוגתא‪ ,‬ר״ל דבשגיהם חייב לחזור‪ ,‬דשמא הלכה‬ ‫הגרע״י שליט״א‪ ,‬דאם באמת כן דעתו‪ .‬אדרבה הו״ל‬
‫כמ״ד דהוי פת‪ .‬והרי שבע והד דאורייתא‪ .‬וזה היפך‬ ‫לפסוק לברך בהמ״ז מספק כיון שבהמ״ז דאורייתא‬
‫מ״ש הבודו דאם הוא ספק אם הוא דאורייתא או לא‪,‬‬ ‫זספיקה להחמיר‪ .‬וכמ״ש המג״א דאם אכל כדי שביעה‬
‫לא מיקרי ספק דאורייתא‪ .‬ואהר שגמר לפרש דברי‬ ‫חייב לברך בהמ״ז‪] .‬לפי דעתו שיש לו ספק הלכה‬
‫המ״א סיים הפמ״ג להכריע בנדון זה היפר המ״א‪.‬‬ ‫כמאן‪ [.‬וכבודו העיר ממ״ש סי׳ קס״ח ס״ז בחילוקי‬
 ‫ומגו‬ ‫חידד םי׳ ‪ r‬טו‬ ‫שמ״ש‬ ‫הסב‬
‫וזאת תשובתי אליו‬ ‫וכתב אבל ■מסתימת הימחיבר דעה א׳ בסתם מ^מע דאין‬
‫לכבוד הרב המופלא‪ ,‬פלג אלהים מלא‪ ,‬עורך ירחון‬ ‫ספק‪ ,‬ור״ל דאין להכניס זה בכלל ספק לדעת מר״ז‬
‫אור תורה‪ ,‬הרב ישראל הכהן שליט״א‪.‬‬ ‫דסתס בדעה א׳ האין לו דין פת‪ .‬ור״ל דזו הלכה‬
‫אחרי השלום‪ .‬קבלתי את מכתבו הבהיר‪ ,‬ובתוכו ב׳‬ ‫פסוקה לדעתו ואין בה שום ספק‪ .‬ועוד סיים טעמו‬
‫שאלות שנשאל עליהם מקוראי הירחון‪ .‬ואחרתי‬ ‫כמ״ש הלבוש דאין הלכה כיחיד במקום ־רבים ע״ב‪.‬‬
‫עד כה‪ ,‬מכיון שהייתי עסוק ■בהדפסת ספרי־ שמ״ש‬ ‫וכוונתו דהמ״א שכתב דאם שבע יברך בהמ״ז‪ ,‬לא‬
‫ומגן ח״א‪,‬‬ ‫לדעת מר״ן כתב כן‪ ,‬אלא כתב כן לדעת עצמו שמכנים‬
‫וראיתי את השאלות‪ .‬ולפקוצ״ד הם פשוסים הרבה‪.‬‬ ‫זה בכלל סד״ר‪ .‬ולכן אם שבע‪ ,‬חזר להיות ספיקא‬
‫דעל השאלה הא׳‪ ,‬נ״ל פשוט דודאי דוקא‬ ‫דאורייתא‪ .‬לא כן לדעת מר״ן הדבר ■ברור לדעתו דאין‬
‫ככניסה שבה הבית שבו נמצא הנפטר הוא שאסור‬ ‫לה דין פת‪ ,‬ואין ספק בזה‪ .‬זאת כוונת הפמ״ג בדבריו‬
‫לכהן ליכנם כיון שהמת עתיד לצאת משם‪ .‬אבל ביה‬ ‫הקצרים‪ ,‬והם ממש כדברינו‪. .‬‬
‫אחר שמחובר לזה ואין בו שום פתח שיצא מזה לזה‪,‬‬
‫ג ם מה שפירש כבודו מדעתו בדברי רבינו יחיאל‪,‬‬
‫ודאי שאינו נטמא‪ .‬וגדולה מזו‪ ,‬כתב הש״ע סי׳ שע״א‬
‫ושינה לשונו‪ .‬ובמקום דרך אפיה‪ ,‬שינה וכתב‬
‫ס״א‪ ,‬דאפי׳ היה נקב שיעז בו טפח על טפח וסתמו‬
‫דרד עשיית פת‪ .‬אין זה נכון‪ .‬וכן לא יעשה‪ ,‬דדרך‬
‫אפי׳ דרך עראי שעתיד לפותחו חוצץ בפגי הטומאה‪.‬‬
‫אפיית הפת‪ ,‬אין לו שום פירוש כ״א לאפוקי דרך‬
‫ואם היה בקביעות אפי׳ לא סתמו לגמרי אלא מיעטו‬
‫בישול‪ .‬ומה עול מצא בדרד הפשט‪ ,‬עד שהוצרד לשנות‬
‫לפתות מטפח חוצץ בפגי ‪,‬הטומאה ע״ש‪ .‬מוכח דכ״ש‬
‫דבריו ולעשותו חולק עם כל הפום׳ שהביא הב״י ופסק‬
‫אם מעולם לא היו פתוחים זל״ז‪ ,‬דודאי שד‪,‬ם בתים‬
‫כוותייהו לחלק בין דרך אפיה לדרך בישול‪ .‬ועי׳‬
‫נפרדים לגמרי‪ ,‬ויכול ליכנם בבית שאין שם מת‪ ,‬וזה‬
‫במש״כ שם דלא מיקרי לחם אלא אפוי‪ .‬וביון 'שלא‬
‫פשוט‪.‬‬
‫נאפה בתנור או במחבת בלא משקה‪ .‬אין שם לחם חל‬
‫ועל דבר השאלה הב׳‪ ,‬בדקל שהעבירו אותו ממקום‬
‫עליו‪ .‬משא״כ לענין חלה ובו׳ עכל״ה‪ ,‬ואם דעתו‬
‫למקום עם העפר הדבוק לשרשיו שיכול לחיות‬
‫בהיפך‪ ,‬כל כי האי מילתא הו״ל לפרש‪ .‬והדברים‬
‫מאותו עפר‪ ,‬כמה הוא שיעור העפר שיש בו כדי לחיות‬
‫פשוטים למדי‪ ,‬ואין להאריך יותר‪ .‬וכבודו יעיין היטב‬
‫העץ‪ ,‬וכמה זמן של חיים מאותו עפר נחוץ לפטור‬
‫ויעמוד על האמת‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬החו״פ בשבט תנש״א‬
‫מן הערלה‪.‬‬
‫לפ״ק‪.‬‬
‫הנ ה לשון מר״ן יו״ד סי׳ רצ״ד‪ .‬אומדין אותו‪ .‬ובודאי‬
‫שלא בל אדם יכול לאמוד ואפי׳ הוא חכם‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום‬
‫גדול‪ ,‬דזהו תלוי בבקיאות האומנים שהם לבדם יוכלו‬
‫לאמוד בדבר זה‪ ,‬כפי גודל האילן‪ .‬וכפי שיעור העפר‬
‫וי׳ופיו המספיק לבד‪ ,‬דלא ■כל האילנות שוות‪ ,‬ולא כל‬
‫פ ימ ן יד‬
‫העפר שוה‪ ,‬ומילתא דמסתברא היא‪ .‬וכ״כ להדיא‬
‫הפת״ש סי׳ רצ״ד סקי״ג דצריך אומד הדעת ע״פ‬ ‫טומאת מת‪ ,‬ערלה‬
‫הבקיאים בטבעי האילונות‪ .‬ומשם הפרח מטה אהרן ח״ב‬
‫לפבוד מרן הרב הראשי וראב״ד לירושת״ו הגאון‬
‫סי׳ ע״ה כתב דבעינן שיכול לחיות ג' שנים כשני‬
‫הגדול כמוה׳׳ר ר׳ שלום משאש שליס״א‪ ,‬ירושלים‬
‫ערלה ע״ש‪ .‬והרב שיבה ציון סי׳ מ״ט כתב לחלק‬
‫ת״ו‪ .‬השלום והברכה בדחזי‪.‬‬
‫בין א״י לתו״ל‪ .‬ח־וקא בא״י דספק ערלה אסור הוא‬
‫יורנו מורנו הלכה למעשה מדע הדין בשני עגינים‬
‫רבעי כדי לחיות ג״ש‪ ,‬אבל בחו״ל דספיקו מותר ואפי׳‬
‫דלהלן‪ ,‬שנשאלנו עליהם מקוראי אור תורה‪.‬‬
‫בדאתחזק איסודא‪ ,‬אזי די במה שיכול לחיות קצת‬
‫ימים ע״ש‪.‬‬ ‫א( כיצד צריך לנהוג כהן הגר בבלוק ובו כמה‬
‫הנה לפנ ‪ T‬הדברים מבוארים ומזהירים כמ״ש‪ ,‬ואין‬ ‫קומות וכמה כניסות‪ ,‬במקרה שב״מ נפטר‬
‫מה להוסיף‪ ,‬בפרט שאין הפנאי מסכים זהו הנ״ל‪.‬‬ ‫שם אדם ועודנו נמצא בתוך הבית‪ .‬האם אסור לו לכהן‬
‫■וצדי״מ‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בח׳ אי ‪ T‬תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬ ‫להיכנס בכלל בתוך תחום הבלוק גם בכניסה אחרת‪,‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬ ‫או שיש הבדל בין כניסה שיש בה הבית שבו נמצא‬
‫הנפטר לבין כניסה אחרת וביו״ב‪.‬‬

‫סי מ ן טו‬ ‫כ( עץ דקל שהעכירו אותו ממקום למקום )וכבר‬

‫במקומו הראשון עבר שני ערלה(‪ ,‬עם העפר‬
‫כבד שנתבשל עם בשר טריפה‬
‫הדבוק לשרשיו‪ ,‬שלפי פסק מרן והרמב״ם ועוד‪ ,‬אם‬
‫ב דין כבד שנתבשל בלא מליחה עם בשד‪ ,‬ולסוף‬
‫ימול לחיות מאותו עפר אין צריך לנהוג בר שני ערלה‬
‫הרגישו שהבשר הוא טריפה‪ ,‬מה דין הכבד‪,‬‬
‫מחדש‪ .‬כנשי‪ .‬שיעור העפר שיש גו כדי לחיות העץ‪,‬‬
‫הנ ה מדברי רש״י חולין קי״א ע״א‪ ,‬מוכח דכיון‬
‫וכמה זמן של חיים מאותו עפר נחוץ לפטור מן הערלה‪.‬‬
‫דטרודה לפלוט אינה בולעת אפי׳ שמנונית ע״ש‪.‬‬
‫וכ״כ הרשב״א בחשושיו ע״ש‪ .‬אמנם מצאתי להר״ן‬ ‫ב ב ר כ ת ה ת ו ר ה‪.‬‬
‫ז״ל שכתב על זה וז״ל‪ .‬ומ״מ הדבר קשר‪ .‬כי נר׳ לעין‬ ‫ישראל כהן‬
‫קסג‬ ‫ומגן‬ ‫חיו׳ד ס״ טו‬ ‫שמ״ש‬
‫וציר מקבלת ע״ש‪ .‬וראיתי למי שהבין שכתבו כן‬ ‫שהכבד בולע שמנוניתא ביותר אע״ם שטרוד למפלט‬
‫לדעת רש״י ולשביל זה תמה עליהם‪ ,‬וזה אינו‪ .‬רק זהו‬ ‫לפיכך פי׳ הרא׳׳ה דהכי קתני כבד דאיסורא אוסרת‬
‫לדעת עצמם‪ ,‬שבנקודה זו לא ועדו לו‪ .‬וסוברים כדברי‬ ‫כבד חברתה משום שמנונית שהכבד‪ .‬בולע שמנונית‬
‫הרא״ה והר״ן‪! .‬וכן ראיתי להכנה״ג סי׳ ע״ג הגב״י אות‬ ‫אפי׳ בשעה שהיא טרודה לפלוט ע״ש‪ .‬ואם תאמר למח‬
‫ח׳ שכתב כן‪ .‬או י״ל דבגירסת רש״י שלהם לא היה‬ ‫בקט כבד אוסרת‪ .‬והלא אפי׳ שאר בשר אוסר הכבד‪,‬‬
‫כתוב תיבות ״ובשלה עם טריפה אינה נאסרת״ ומפרשים‬ ‫לזה תי׳ הר״ן שם וז״ל והא דנקט הכבד אוסרת נ״ל‬
‫בתחי׳ דברי רש״י שכתב דאוסרת המתבשל עמה לפי‬ ‫דלרבותא נקטיה דלא מ״בעיא שאר חתיכות דאיסורא‬
‫שבולע מן הטריפה‪ ,‬דקאי גם אכבד אם נתבשל עמה‬ ‫שיש בהם שמנונית הרבה שאוסרים הכבד מחמת‬
‫של הטריפד‪ ,‬שהיא נאסרת משום שמנונית‪ ,‬ואם כנים‬ ‫שמנינותן‪ ,‬אלא אפי׳ כבד שרוב פליטתו דם ואין בו‬
‫הדברים נוכל לו׳ דגם הב״י היתד‪ ,‬גירסתו בדברי רש״י‬ ‫שמנונית אלא ׳מועט אפי״ה אוסרת כבד אחר‪ .‬זוהי‬
‫כך‪ .‬וממילא הוא סובר כהרא״ה שהכבד נאסרת משום‬ ‫שיטת הא׳ וכו׳ עכ״ל‪ .‬והרב״י לא הזכיר מדברי‬
‫שמנונית‪. .‬ולא הוצרך להביאו משום דמפורש יותר‬ ‫הרשב״א ורש״י הנ״ל‪ ,‬והביא רק דברי הר״ ן‪ .‬וגם מהם‬
‫בדברי הרא ‪ ,T‬וד‪,‬ר״ן‪ ,‬ובשביל זה לא העיר הב״י לומר‬ ‫השמיט דברי רש״י הנ״ל ולא תביא מהם רק פי׳‬
‫שרש״י סובר היפך הרא״ה‪ .‬איך שיד‪,‬יה‪ ,‬דעת הפרישה‬ ‫הרא״ה הנ״ל‪ .‬גם לא הביא בב״י שום פוסק המתיר‬
‫וד‪,‬ט״ז מפורשת לאסור‪ .‬וכן היא דעת רש״ל הבי״ד‬ ‫הכבד משום שמנונית‪ .‬מזה נראה דלא ס״ל כדברי‬
‫הש״ך סי׳ ע״ג סק״ט‪ .‬וגם הש״ר שם הרואה יראה‬ ‫רעז״י הג״ל‪ .‬גם המרדכי סובר כרש״י‪ .‬והב״י לא הביא‬
‫שד‪,‬וא מסכים לזה‪ ,‬ורק תמה עליו במד‪ ,‬שרצה לאסור‬ ‫דבריו‪ .‬וגם בסי׳ ע״ב גבי לב‪ ,‬כשהביא דברי המרדכי‬
‫הכבד שנתבשלה עם בשר אחר אם אין ס׳ נגד הכבד‬ ‫הנ״ל גבי לב לו׳ דאע״ג דשיע‪ ,‬לא אמרי׳ כן אלא‬
‫שגם הכבד אסורה‪ ,‬משום שהתבשיל נעשה נבילה‬ ‫לגבי דם דשריק‪ ,‬אבל שמנונית לא‪ ,‬לא הביא סוף‬
‫ואוסר הכבד מטעם הציר וד‪,‬שמנונית שלו‪ .‬בזה תמה‬ ‫דבריו שבהם חילק בין לב לפבד‪ ,‬דבה אמרי׳ שאינה‬
‫עליו דד‪,‬א אין הנאסר יכול לאסור וכו׳‪ ,‬אבל בשמנונית‬ ‫נאסרת משום שמנונית משום דטר ‪T‬א לפלוט ולא בלע‬
‫של איסור מודה הש״ד דאסור‪ ,‬וזד‪ ,‬ברור‪.‬‬ ‫אפי׳ שמנונית ע״ש‪ .‬ונר׳ דבכוונה עשה משום דלא‬
‫ג ם הפר״ח רס״י ע״ג‪ ,‬העלה לאסור משום שמנונית‬ ‫ס״ל כסוף דבריו בחילוקו הנז׳‪ ,‬אלא סובר כהר״ן‬
‫ה״פד הרשב״א ע״ש‪.‬‬ ‫והרא״ה דבולעת שמנונית‪ .‬וגם בסי׳ ע״ג בדיני כבד‬
‫וכן העלה להלכה בכנה״ג שם וז״ל‪ .‬ולענין הלכה‬ ‫לא הביא דבריו לחלק בין לב לכבד‪ .‬ובאמת שאני‬
‫דש״ל בפכ״ה האר ‪ T‬בזה והעלה לחוש לסברת‬ ‫תמה על המרדכי בראיה שהביא לחלק בין לב לכבד‬
‫הרא״ד‪ ,‬להחמיר‪ .‬וכן הדעת נוטר‪ .,‬גם מדברי הר״ן מוכח‬ ‫וז״ל ותדע שיש הפרש דהא שמנונית דאיסור אוסרת‬
‫שכך היא דעתו ע״ש עכ״ל‪.‬‬ ‫לבל הפחחת לגבי צלי בדי קליפה ]צ״ל נטילה[ וגבי‬
‫גם הפמ״ג סי׳ ע״ג סק״א במש״ז‪ .‬בפירושו לדברי‬ ‫דם אמרי׳ כבכ״פ עכל״ה‪ .‬וזה אינו‪ ,‬שהרי גם בדם‬
‫הט״ז‪ ,‬כתב שהט״ז כתב כן לדעת עצמו שד‪,‬יא‬ ‫שנפל על תצלי מבהח קי״ל בסי׳ ע״ו דאם דם בעין‬
‫בולעת שמנונית ולא לדעת רש״י שדבריו ברורים‬ ‫נטף על הצלי שאצל האש צריך נטילה ולא אמרי׳‬
‫בהיפך‪ .‬וככר כתבתי למעלה בזה‪ ,‬אבל לעגין דינא‬ ‫בבכ״פ אלא בדם פליטה דוקא‪ ,‬ולא ראיתי מחלוקת‬
‫שם בסוף דבריו כתב וז״ל ודע דפבד אי בולעת‬ ‫בזה‪.‬‬
‫שמנונית או לא‪ .‬עי׳ פרש״י והר״ן ותה״א ושאר פוס׳‪.‬‬ ‫אי ר שיהיה‪ ,‬דעת מר״ן נראית ברורה להחמיר כיון‬
‫אמנם הכו״פ אות ב׳ הביא ירושלמי ר׳ זירא בעי שלקו‬ ‫שהשמיט בכוונה בספרו הב״י‪ .‬וגם בש״ע לא‬
‫בחלב מהו ולא איפשטא ולחומרא‪ .‬אלמא ספיקא הוי‬ ‫כתב שו״ד מזה‪ .‬וכן מוכח ג״כ מדבריו כסי׳ ע׳ ס״ג‬
‫וכו׳ וסיים שם וז״ל‪ .‬ומיהו אם ספק אם נפל דבר‬ ‫וז״ל בשר שחוטה שמלחו עם בשר טריפה וכו׳ אסור‬
‫איסור על כבד חי אצל האש אין להתיר מס״ס כזה‬ ‫כד״ק דאע״פ שאינה בולעת מדמה בולעת מצירה ע״כ‪.‬‬
‫עכל״ה‪ .‬ר״ל שלא לעשות ס״ס‪ ,‬שמא אינו אסור‪ .‬ואת״ל‬ ‫ולא חילק לו׳ בד״א בבשר שחוטה‪ ,‬אבל בכבד שהוטה‬
‫אסור שמא הכבד לא בולעת שמנונית‪ ,‬הנה שהפמ״ג‬ ‫עם בשר טריפה מותר דאינה בולעת שום דבר‪ ,‬מוכח‬
‫החמיר יותר שלא לעשות אפי׳ ס״ס לו׳ שמא אינה‬ ‫דאין שום חילוק ביניהם‪.‬‬
‫בולעת‪ .‬ונר׳ טעמו אולי מטעם הר״ן שעינינו הרואות‬ ‫א ל א שמצאתי להב״י בסי׳ ע׳ שהביא דברי הרשכ״א‬
‫שבולעת הרבה שמנונית וא״א להכחיש הידוע‪ ,‬ולמעשר‪,‬‬ ‫שכתב אא״כ במקום פליטה מרובה כפליטת דם‬
‫בפרט זה צ״ע‪ .‬אמנם דעת הפמ״ג ברורה לפסוק‬ ‫הכבד שאמרו הכבד אוסרת ואינה נאסרת ע״כ‪ .‬ומ״מ‬
‫כהרא״ה וד‪,‬ר״ן שהיא בולעת שמנונית‪.‬‬ ‫כיון שבסי׳ ע״ג דאיירי בדיני כבד לא הביא דבריו‪,‬‬
‫ועי' ג״כ בחו״ד שם ביאורים אות ד׳‪ .‬שגם הוא‬ ‫ולא הזכיר רק מדברי תרא״ת והר״ן‪ .‬וגם בסי׳ ע׳‬
‫העלה לאסור‪ ,‬והוסיף לאסור אפי׳ בנתבשלד‪ ,‬עם‬ ‫בשלחנו הטהור‪ ,‬השמיט סוף דבריו בענץ כבד‪ ,‬ולא‬
‫היתר ואין ם׳ כעדה‪ .‬לאסור הבבד גופה משום דחוזרת‬ ‫העלה אותם‪ ,‬מוכח דלא ס״ל כן‪.‬‬
‫ובולעת מהתבשיל שנאסר ממנד‪ ,‬מהציר והשמנונית‪.‬‬ ‫ג ם הפרישה והט״ז אע״פ שהביאו דברי רש״י‪ .‬עכ״ז‬
‫והלמ בעד רש״ל מקו׳ הש״ד הנ״ל ע״ש‪.‬‬ ‫לא הביאו ממנו רק מה שצריך להם דאיירי בלא‬
‫העולה מזה להלכד‪ .,‬דכיון שהרא״ד‪ ,‬והר״ן וד‪,‬ירושלמי‬ ‫מליחה ונסתפקו בש״ס למלחה עם בשר אתר אי אמרי׳‬
‫ורש״ל והדרישה והט״ז והש״ך והפר״ח‬ ‫דאע״ם שכולה דם עכ״ז אחר שפירש אוסר או לא ע״ש‪.‬‬
‫והכו״פ והפמ״ג וד‪,‬תו״ד וד‪,‬כנה״ג כולם כאחד פסקו‬ ‫אבל בשאר דברים לא תודו לו‪ .‬וסיימו אבל שמנונית‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו*ד סי׳ טז‬ ‫שמ״ש‬ ‫קסד‬
‫ובירחון אור תורה אדר תשמ״ב )הודפסו אח״ב בספרי‬ ‫לאסור‪ ,‬ובכללם הירושלמי שאינו מתנגד לבבלי בזה‬
‫שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳ י״ד( שהעלה לאסור הכלים‬ ‫שהוא יתפרש כהרא״ה והר״ן‪ .‬וגם דעת מר״ן ז״ל‬
‫שנתבשל בהם בשר בלי מליחה בלי ספק‪ ,‬ואפי' אחר‬ ‫נראית כן וכמש״ל‪ ,‬ודאי דהכי נקטינן לאסור‪ .‬ולעילא‬
‫מעל״ע ע״ש‪! .‬ולפי הנ״ל יש להקל ע״פ ספק ספיקא‪,‬‬ ‫מכל זה‪ ,‬דהוי ספק דאורייתא אם בדלעת שמנונית של‬
‫שאף ע ד מר״ן אמרי׳ ספק ספיקא ודו״ק‪ .‬ומה שכתב‬ ‫טריפה‪ ,‬וראוי להחמיר‪.‬‬
‫הגר׳׳ש משאש שם דחשיב ס״ס מתסרון ידיעה‪ ,‬משוס‬ ‫הארכתי בזה‪ ,‬לפי שראיתי לידידי הרה״ג יצחק‬
‫דלא ידעי׳ כמה דמא נפיק מיניה‪ .‬בהשקפה ראשונה‬ ‫יוסף שליט״א‪ ,‬בספר איסור והיתר שלו‬
‫גר׳ לומר דאע״ם שהרשב״א כתב כענין הכחל דחשיב‬ ‫בהל׳ מליחה סקל״ז שכתב להתיר בזה‪ ,‬וציין לעיין‬
‫ספק חסרון ידיעה דלא ידעי׳ כמה חלב נפיק מיניה‪.‬‬ ‫בפמ״ג שהעיר ע״ד הט״ז מדברי רש״י כנז׳ למעלה‪.‬‬
‫מ״מ לא דמי לנד״ד‪ ,‬דאחר שמצינו מחלוקת בראשונים‪.‬‬ ‫ושכ״כ התפארת ישראל בפ״י דתרומות משנה י״א‪,‬‬
‫יולדעת הראב״ד ודעימיה ׳משערינן באומד יפה במאי‬ ‫ובד^בתא גבירתא שם‪ .‬וכתב והכי קי״ל ע״ש‪.‬‬
‫דנפיק מיניה‪ .‬ויש שחלקו עליו כנ״ל‪ ,‬חשיב כס״ס‬
‫והנה גראה שנעלם מעיני קדשו בל מה שכתבתי‬
‫בפלזגתא דרבוותא ומהגי שפיר להצטרף לס״ס‪ .‬עכ״פ‬
‫בזה‪ ,‬ודברי הפמ״ג כבר כתבתי דבריו‪ .‬ולא‬
‫העיקר לדינא להקל במקום צורך לסמוך על הס״ס‬
‫העיר מעולם על דברי הט״ז‪ ,‬רק כתב שהט״ז כתב‬
‫הנ״ל‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ע״ד עצמו ■ולא לדעת רש״י שדבריו בהיפך ממש‪ .‬וגם‬
‫‪.‬והנה ניכרים הדברים שלא ראה רק מ״ש בקיצור‬
‫הוכחתי מדבריו עצמו דלענין הלכה אזיל ומודה שאסור‪.‬‬
‫בספרי תבו״ש‪ ,‬ולא הביט אל מה שהארכתי‬
‫והתפא״י שכתב דהכי קי״ל‪ ,‬לא הביא שום ראיה לפסקו‪,‬‬
‫והרחבתי בספרי מזרח שמ״ש סי׳ ס״ט סי״א וי״ב‪,‬‬
‫ופשוט דאין לפסוק הלבה כמותו נגד כל הפוס׳ הנ״ל‬
‫לסתור את הסברות הנ״ל לדעת מר״ן ז״ל דקי״ל‬
‫ראשונים והאחרונים‪ ,‬ובכללם הר״ן ז״ל שכתב כי נר׳‬
‫כוותיה‪ ,‬ולכן ראיתי לחזור על הענין ‪ m‬שכתבתי שם‪.‬‬
‫לעין שהכבד בולע הרבה שמנונית אע״פ שטרוד לפלוט‪,‬‬
‫■וגם מה שנתחדש לי ׳בעזר האל כעת‪ ,‬והוא דמר״ן‬
‫ובפרט באיפור דאורייתא וסמש״ל‪ .‬ולכן העיקר לדינא‬
‫הקדוש בש״ע סי׳ ס״ט סי״א פסק להצריד ם׳ נגד כל‬
‫לאסור בלי שום פקפוק‪ .‬וצויי״מ וימ״ן‪ .‬החו״פ בירושלים‬
‫החתיכה שלא נמלחה‪ .‬ובב״י הביא מקור הדברים בשם‬
‫עיה״ק ת״ו בשלהי מרחשון שנת ושמח״ת בכל הטוב‬
‫הרא״ש הטעם משום דלא ידעי׳ כמה דמא נפיק מיניה‪.‬‬
‫לפרט גדול‪.‬‬
‫פי׳ הדברים דהוי ספק חסרון ידיעה ולא מיקרי ספק‪.‬‬
‫ואע״פ שהראב״ד כתב שאומדים אותו באומד יפה‪,‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫עכ״ז הרא״ש ומר״ן שפסק כווחיה סובר שאין אגו‬
‫בקיאין‪ .‬וכן היא ■סברת בעה״׳ת והרשב״א ז״ל הביא‬
‫דבריהם הב״י סי׳ צ״ח בבד״ה‪ .‬וסיים משם הרשב״א‬ ‫סימן טז‬
‫לא באיסורי תורה אמרו אלא אפי׳ כאיסורים של‬
‫דבריהם עכ״ל‪ .‬וכוונתו ברורה דלא נקל באיסור דרבנן‪,‬‬ ‫כלי שנתבשל בו בשר בלי מליחה‬
‫לו׳ שמא יש ס׳ וספק דרבנן לקולא דכיון דספק חסרון‬ ‫עני! זה כתבתי בו באדרד וברוחב בימי חורפי בספרי‬
‫ידיעה לא חשיב ספק אין הפרש בין דאורייתא לדרבנן‪.‬‬ ‫מזרח שמ״ש בסי׳ ס״ט סי״א סי״ב‪ ,‬והעליתי‬
‫ובכולהו לא ידעי׳ כמה נפק‪ .‬וכ״כ הרשב״א בח^ושיר‬
‫לאסור‪ .‬וכן !כתבתי עוד בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד‬
‫לתולין דף צ״ז ע״ב ד״ה הא דאיבעיא להו וכו׳‪ .‬מילתא‬ ‫סי׳ י״ב ובספרי שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳ י״ד אות ד׳‪.‬‬
‫בטעמא דכשהוא לפנינו‪ ,‬ואין הספק אלא דאין יכולין‬
‫לעמוד על פליטתו של איסור‪ ,‬בהא ודאי לא אמרי׳‬ ‫הן היום יצא לאור ספר איסור והיתר להרה״ג יצחק‬
‫להקל‪ .‬ואפי׳ למאן דאית ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא‪.‬‬ ‫יוסף שליט״א בריה דרבינא הרה״ג הראש״ל‬
‫מ״מ שיעורי ששים הסכימו לכל האיסורין וכו׳‪ .‬והלכך‬ ‫דיגר״ע יוסף שליט״א‪ .‬וראיתי לו שם בהלכות מליחה‬
‫כי לא ידעי׳ מאי דנפק מיניה משערינן בדידיה עכ״ל‪.‬‬ ‫סעיף י״ז אות ט״ז‪ ,‬שהעלה את דברי מר אביו שליט״א‬
‫וביותר ביאור סתב עוד בדף צ״ט ע״ב ד״ה אמר רבא‬ ‫בספרו יביע אומר חלק ד׳ ח״ו״ד סי׳ י״ג‪ ,‬להתיר כלים‬
‫וכו׳‪ .‬בסופו וז״ל‪ .‬אבל אם החתיכה לפנינו ואין אנו‬ ‫שנתבשל בהם בשר בלי מליחה אחר מעל״ע מטעם‬
‫בקיאין למוד אותם אין לומר בכי הא ספק דרבנן‪ ,‬דמה‬ ‫שיש להם חזקת היתר וכמ״ש הרב בן אברהם סי׳ מ״ט‪.‬‬
‫שהוא ספיקו ממיעוט ‪T‬יעה וחכמה אצלינו אין ספק‬ ‫ולצרף בזה סברת הראב״ד שמא יש ס׳ כנגד הדם עם‬
‫מה שחכם יכול לעמוד על בירורו וכו׳ עכל״ה‪ .‬מוכת‬ ‫חזקת היתר של הכלים‪ ,‬וגם לצרף לזה סברת מהרש״ד‬
‫מדבריהם דאף בדברים שהם ■מדבריהם כגון שיש רוב‬ ‫דשמא הכלי לא יתן טעם בתבשיל שיתבשל בו אח״כ‪.‬‬
‫והספק ■בס׳‪ ,‬או שהאיסור כל עיקרו דרבנן‪ ,‬כגון דם‬ ‫‪-‬ועשד‪ ,‬מזה ספק ספיקא‪ ,‬שמא במאי דנפק מיניה‬
‫שבישלו וביוצא‪ ,‬או כלי אחר מעל״ע‪ ,‬שאיסורו מדרבנן‪,‬‬ ‫משערינן‪ ,‬ומסתמא יש ם׳ בתבשיל נגד הדם שבבשר‬
‫ככל זה אין לומר שמא יש ם׳ נגד מאי דנפיק מיניה‪,‬‬ ‫ואת״ל דבכוליה משערינן‪ ,‬שמא לא יתן הכלי טעם‬
‫כיון דהוי ס׳ חסרון ‪T‬יעדו‪ ,‬ולא בשביל שהוא דרבנן‬ ‫בתבשיל ההיתר שיתבשל בו אח״כ‪ .‬וכסברת'מהרש״ד‬
‫יתפקחו עינינו לדעת כמה נפיק מיניה‪.‬‬ ‫ח״א סי׳ ע״ז וכו׳ עכל״ה של הרה״ג יבי״א שליט״א‪.‬‬
‫וכן דעת מר״ן ז״ל ברורד‪ ,‬בסי׳ ס״ט הנ״ל‪ ,‬שהרי‬ ‫ועל זה סיים בנו הנחמד ח״ל וראיתי להגר״ש‬
‫דם שבשלו דרבנן וכיון דיש ספק שמא יש ס׳‬ ‫■‬ ‫משאש שליט״א בשו״ת תבואות שמ״ש חיו״ד סי״ב‬
‫קסה‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד ם״ טז‬ ‫שמ״ש‬
‫לה חזקת היתר‪ ,‬וגם התבשיל עצמו הרי יש לו חזקת‬ ‫נגד מאי דנפיק מיניה בחתיכה ובכל מה שיש בקדירה‪,‬‬
‫היתר‪ .‬ונשער ג״כ כנגד היוצא מן הכף‪ ,‬אלא ודאי‬ ‫הו״ל ספק דרבנן‪ .‬ועכ״ז אסר משום דהוי ספק ידיעה‪.‬‬
‫דספק חסרון ידיעה לא הוי ספק אפי׳ במקום חזקת‬ ‫וכ״כ הט״ז סי׳ צ״ח סק״ו משם המרדכי וש״ד דדעת‬
‫היתר‪ .‬וכ״כ הפמ״ג סי׳ צ״ד במשבצות אות א׳‪ .‬ולא‬ ‫שוטים אינו כלום ע״ש וסיים שכעין זה כתב ב״י לקמן‬
‫מצאתי לא׳ מן האחרונים שיאמר כן‪ ,‬וס״ס לא הוי‬ ‫סי׳ ק״צ בשם •הרשב״א וז״ל שאין זה כספיקא דרבנן‬
‫דחסרון חכמה כזה שכל א׳ יבא לשער לפי אומד דעתו‬ ‫דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק וכו׳ עכ״ל‪ .‬וע״ש‬
‫ודאי אין בגדר ספק כלל וכו׳ עבל״ה‪.‬‬ ‫שהרחיב עוד הדברים‪ .‬וכ״ב בפי׳ הש״ך סי׳ צ״ח סק״ט‬
‫חל״ה פי׳ שעכ״פ בקיאין אנו שיש בו רוב אלא שאין‬
‫ג ם מדברי הטור והש״ע רם״י צ״ד לשער נגד כל‬
‫אנו בקיאין אם יש בו ם׳ או דלא ‪T‬עי׳ כמה נפק מיניה‬
‫הכף או מה שנתחב ממנו‪ ,‬ולמד‪ ,‬וד‪,‬לא התבשיל‬
‫דאז הוי מאיסורין של דבריהם אפי״ה אין תולין להקל‪.‬‬
‫והקדירה יש להם חזקת היתר‪ ,‬והיה די לשער נגד מאי‬
‫׳והטעם כתבו בפוס׳ דספק התלר בחסרון ידיעה לא‬
‫דנפיק מיניה באומד‪ ,‬אלא ודאי דאין מקום לחזקת‬
‫מיקרי ספק דדעת שוטים הוא זה וכר עכל״ה‪ .‬ועוד‬
‫היתר בענין זה וכמ״ש‪.‬‬
‫כיוצא בזה בספרו נה״כ וז״ל‪ .‬דהכא הוי שפיר חסרון‬
‫ומזה ג״כ יש לדחות גם הספק הב׳ שהביא הרה״ג‬
‫חכמה כיון דא״א לעמוד על שיעורו וכו׳ עכל״ה‪ .‬ועי׳‬
‫הראש״ל שליט״א‪ ,‬ואת״ל שאין ס׳ נגד הדם‪,‬‬
‫בפמ״ג ש״ד אות מ״ה שכתב דאפי׳ כהפ״מ צריד ס׳‬
‫שמא הכלי לא יתן טעם בתבשיל שיתבשל בו אח״כ‬
‫נגד כולה כיון דלא ‪T‬עי׳ כמה נפיק ע״ש‪.‬‬
‫וכסברת מהרש״ך ז״ל שמדברי מר״ן הנ״ל בסעיף ג׳‬
‫הנ״ל מוכח דלית ליה סברא זו‪ ,‬שהרי גם שם י״ל‬ ‫ו א ח ר עלות כל זד‪ .‬דטעם זה של ספק חסרון ידיעה‬
‫שמא יש ס׳ נגד מאי דנפיק מהכף כס׳ הראב״ד‪ ,‬ואת״ל‬ ‫ההא חזק מאד לד‪.‬לכד‪ ,.‬ואפי׳ באיסור דרבנן‪,‬‬
‫שאין ם׳‪ ,‬שמא הקדירה לא חתן טעם בתבשיל שיבשלו‬ ‫ואפי׳ בהפ׳׳מ‪ .‬א״כ כיצד תשתנה השיעה כשיש חזקת‬
‫בה אח״כ‪ ,‬אלא ודאי דכל ספיקות אלו אינם חשובים‬ ‫היתר‪ ,‬שלא יקרא יותר ספק חסרון ידיעה‪ .‬ועי׳ בפרי‬
‫לספק כלל ׳כיון שהם מחסרון ידיעה‪.‬‬ ‫תואר סי׳ צ״ח סק״ט בתוך הדיבור וז״ל‪ .‬ד‪.‬ן אמת כי‬
‫ג ם הב״י בסי׳ קכ״ב‪ ,‬בטעם הדבר דסתם כלי אינו‬ ‫לדברי הר״ן יכולין אנו לומר דמיירי שנשפד כל‬
‫ב״י‪ ,‬כתב משם התום׳ והרא״ש והר״ן והמרדכי‪,‬‬ ‫התערובת דליתיד‪ .‬בבירור הטעימה וד»וא דן על הכלי‬
‫משום דהוי ס״ס‪ ,‬שמא נשתמשו בו היום שמא אתמול‪,‬‬ ‫שבו התערובת וכו׳ עכל״ה‪ .‬משמע דגם לענין הכלי‬
‫ואת״ל היום‪ ,‬שמא נשתמשו בו בדבר שד‪,‬וא פוגם אר‬ ‫יש לדון לאסור או להתיר ולא אמרי׳ שיש לו חזקת‬
‫דבר שאין נ״ט‪ ,‬וכ״כ הטור בשם הרא״ש‪ ,‬וכ״כ הרא״ש‪,‬‬ ‫היתר ע״ש‪.‬‬
‫וכ״ב הרשב״א טעם זה בתשו׳ תצ״ז‪ ,‬ושו״א מהם לא‬ ‫ובספרי מזרח שמ״ש שם‪ ,‬הבאתי רא ‪ .T‬בדורה‬
‫עלה על לבו להזכיר טעם מהרש״ך‪ .‬וכבר הבאתי‬ ‫מדברי הטור והש״ע שכתבו צריך שיהיה ס׳‬
‫בספרי שם דברי כנה״ג חיו״ד סי׳ מ״ד אות י״ט שכתב‬ ‫נגד אותו בשר ואז מותר הכל ע״כ‪ .‬מוכח דיש בקדירה‬
‫ע״ד מהרש״ך וד‪.‬רדב״ז דאישתמיטייהו תשובת הרשב״א‬ ‫דברים אחרים מלבד הבשר הזה‪ ,‬והם המבטלים אותי‬
‫דאסר הכלים אע״ג דאיכא ס״ס כעין של מהרש״ד ע״ש‪.‬‬ ‫בס׳‪ .‬והשתא קשה דאמאי הירקות ושאר דברים‬
‫שבקדירה יהיו אסורים‪ ,‬יוד‪,‬לא יש להם חזקת היתר‬
‫וכבר כתבתי בספרי שכן דעת הרה״ג מוד‪,‬רי״ע אבן‬
‫ככלים ממש‪ ,‬ולגבי ד ‪T‬ם י״ל ספק דרבנן לקולא‪ .‬אלא‬
‫דגאן ומוהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה שאסרו‬
‫ודאי דספק זה דלא ידעי׳ כמה נפיק מיניה לא חשיב‬
‫הכלים שנתבשל בהם בשר בלא מליחה‪ ,‬וסתרו דברי‬
‫ספק אפי׳ במקום חזקת היתר‪ .‬וכ״כ מור״ם ברס״י ס״ט‪.‬‬
‫מד‪,‬ר״ש אבן דנאן הקדמון שכתב להתיר‪ ,‬כמ״ש בם׳‬
‫ואם נשתהה הבשר בשרייתו מעל״ע ■הבשר וגם הכלי‬
‫בקש שלמה סי׳ מ״ד‪ .‬ומד‪ .‬נעמו דבר ‪,T‬ם ז״ל )ע״י בנר‬
‫אסורי‪ ,‬ולא השתין אנן לחזקת היתר‪ ,‬דאיתרע חזקתייהו‬
‫מערבי סי׳ ח׳( שכתבו וז״ל והראיה שר‪,‬ביא זד‪ ,‬החכם‬
‫בשנתבשל בהם דבר שאין ספיקו הגון אצלינו‪ ,‬והוא‬
‫מדברי הפוסק שהקלו בחתיכה עצמד‪ ,‬להתיר ע״י ביטול‬
‫כודאי איסור‪.‬‬
‫ם׳ מפליטתה כהראב״ד וסיעתו‪ ,‬תמהני מהמורד‪ ,‬שתפס‬
‫ו א פ ״ להמתירין בסי׳ ק״ה בכבוש בכלי מעל״ע‪,‬‬
‫החבל בב׳ ראשין דסתרי אהדדי‪ ,‬דאי סבר כהראב״ד‬
‫דבסוף מעל״ע נעשדי פגום‪ ,‬לאו מטעם חזקת‬
‫וסיעתו לימד‪ ,‬לו לאסור התבשיל‪ ,‬הלא לדעתו כל‬
‫היתר של הכלים‪ ,‬אלא מטעם פגום‪ .‬וגם בזה לא קי״ל‬
‫התבשיל מותר‪ .‬ואי סבר כד‪,‬רא״ש וסיעתו האוסרים‬
‫כוותייהו‪ ,‬ובפרט אם הכלי של היתר ונכבש בו איסור‬
‫התבשיל‪ ,‬למד‪ ,‬לא יאסור הכלים ג״ב שהם בלועים‬
‫מעל״ע‪ ,‬דאז לא שייך לומר אחר מעל ״ע נפגם‪ ,‬כיון‬
‫מאיסור שלא נתבטל בס׳‪ ,‬הא ודאי אין טעם להוראה‬
‫דד‪,‬איסור בעין כל המעל״ע‪ .‬וגם אח״כ ואין כאן פגם‬
‫זו עכ״ל‪ .‬וד‪,‬ם דברים ברורים ומושכלים לבל בעל שכל‪.‬‬
‫עי׳ בספרי מזרח שמ״ש סי׳ ק״ה מ״ש כזה‪.‬‬
‫וג ם הרה״ג בקש שלמה שם מסכים לדברים אלו כמו‬
‫וכעת נ״ל עוד לדקדק כן בדברי מר״ן סי׳ צ״ג ס״ג‪.‬‬
‫שכתבתי בספרי ע״ש‪ ,‬רק שבא עליד‪ ,‬מטעם‬
‫אם יש ס׳ לבטל תכף הקדירה והתבשיל מותרים‪,‬‬
‫חזקת היתר של הכלים‪ .‬וכבר ביררתי סתירת טעם זה‪.‬‬
‫ואם אין ס׳ הכל אסור בהנאה אפי׳ הקדירה‪ .‬וד״שתא‬
‫מעתה הבא נבא לדברי הרב יצחק יוסף שליט״א‪,‬‬ ‫איכא לאקשויי‪ ,‬אם באמת חזקת היתר עוזרת לשער נגד‬
‫שהוסיף מדיליד‪ ,‬להקשות וז״ל‪ .‬ומ״ש הגר״ש‬ ‫מאי דנפיק מינ ‪ ,,T‬למה תהיה הקדירד‪ ,‬אסורה‪ ,‬שמא‬
‫משאש שם דחשיב ספק ספיקא מחסרון ידיעה‪ .‬בהשקפה‬ ‫יש ס׳ לבטל נגד מאי דנפיק מיניד‪ ,‬מן הכף‪ ,‬והרי יש‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו*ד ם״ טז‬ ‫שמ״ש‬ ‫קסו‬
‫אבל בנד״ד שראינו למר״ן ז״ל‪ ,‬שפסק להדיא לאסור‬ ‫ראשונה נ״ל לומר וכר הבאתי דבריו לעיל‪ ,‬הנה קודם‬
‫גם בהצטרפות ב׳ הטעמים שיש בענין‪ ,‬שמא‬ ‫כל יש לדקדק על דבריו מ״ש דהרשב״א כתב בענין‬
‫יש ם׳ כנגד מאי דנפיק מהכף‪ ,‬ואת״ל שאין ס׳ שמא‬ ‫הכחל דחשיב חסרון ידיעה‪ ,‬לא דק‪ .‬דבעניז הכחל לא‬
‫הקדירד‪ .‬לא תתן טעם בתבשיל שיתבשל בה אח״כ‪.‬‬ ‫הרשב״א כתב כן‪ .‬אלא הוא דינא דגנ‪ 7‬בפג״ה דף‬
‫■וגם מצורף חזקת היתר של הקדירד‪ .‬וד‪.‬תבשיל ועכ״ז‬ ‫צ״ז ע״א‪ .‬כחל בס' ואיבעיא לן כי משערינן בדידיה‬
‫באין ס׳ אסר מר״ן הכל בהנאה אפי׳ הקדירה‪ ,‬הא ודאי‬ ‫משערינן או ‪:‬במאי דנפיק מיניה משערינן ומהדרינן‬
‫דעתו ברורה דאפי׳ יהיו ב׳ הספיקות כאחד‪ ,‬כולם‬ ‫פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפיק מיניה מנא‬
‫ספק חסרון ידיעה הם ודעת שוטים הוא זה‪ ,‬ואפי׳‬ ‫ידעינן ע״כ‪ .‬והרשב״א ז״ל לא בכחל לבד כתב כן‪,‬‬
‫בצירוף חזקת היתר לא יועיל לפקוח עינינו לו׳ שיש‬ ‫אלא גם בשאר דברים‪ ,‬וז״ל‪ .‬הביאו הרב בן אברהם‬
‫ס׳ או שמא לא תתן טעם אח״כ‪ ,‬וזד‪ .‬ברור‪ .‬וכן מוכרח‬ ‫בסי׳ מ״ט‪ ,‬וכתב הרשב״א כי מ״ש בעל ה״ג שאינו‬
‫לו׳ דעת‪.‬מור״ם ז״ל דאסר כלי שנשתד‪.‬ד‪ ,‬בו מע״ל בלי‬ ‫אסור אלא הנ‪7‬וח‪ ,‬דוקא לצלי‪ .‬אבל אם בישלו בקדירה‬
‫מליחד‪ ,.‬אע״ג ישיש בו ג״כ שני הספיקות גט יחד‪ ,‬שמא‬ ‫הכל אסור אא״כ יש ם׳ ומשערינן בכל המוח ודמי‬
‫יש ס׳ נגד‪ .‬מאי דנפיק מהבשר‪ .‬כדעת הראב״ד‪ ,‬ושמא‬ ‫לחתי׳ בשר שנפלה לקדירה בלא מליחה שמשערין‬
‫הכלי לא יתן אח״כ טעם‪ .‬וגם בצירוף‪ ,‬חזקת היתר‬ ‫בכולה ולא במה שיצא ממנה עכל״ה‪ .‬וכ״כ הב״י בבד״ד‪.‬‬
‫של הכלי‪.‬‬ ‫סי׳ צ״ח משם הרשב״א הבאתי דבריו לעיל‪ ,‬ושם בב״י‬
‫נו ס ף ע״ז דספק זה האחרון לבשל לכתחי׳ בכלי‬ ‫בדין הכף הביא ס׳ הרשב״א שפסק היפך הראב״ד‬
‫ולסמוך על ספק לא יתן טעם‪ ,‬הוי ממש גורם‬ ‫שאפי' בדבר שחוזר להכשרו משערין בכולו ע״ש‪.‬‬
‫לכתחי׳ לעשות ס״ס בשים דאסור‪ ,‬וכמ״ש בספרי מזרח‬
‫שמ״ש סי׳ ק״י ׳בבית הספק אוח כ״א משם הט״ז‪,‬‬ ‫ומ״ש עוד דכיון דיש ם׳ הראב״ד החולקת וסובר‬
‫דאסור להניח במזיד סכין בבית הגוי ולסמוך על שיהיה‬ ‫לשער במאי דנפיק מיניה‪ ,‬נעשה מזה ס״ם‪,‬‬
‫ס״ס‪ ,‬ושאף אם כבר נעשה‪ ,‬אם אפשר בלעדו כגון אם‬ ‫ואפי׳ נגד מר״ן עבדינן ס״ם‪ .‬הנה זד‪ .‬אמת דכך הוא‬
‫אפשר להכשיר הכלי שאינו של חרס יש להכשיר ולא‬ ‫הכלל דעבדינן ס׳׳ם אפי׳ נגד מר״ן‪ .‬וכ״כ בספרי מזרת‬
‫לסמוך על הס״ס עש״ב שהעליתי שכן דעת הרמב״ם‬ ‫שמ״ש בכללי הס״ם אות ב׳‪ .‬וגם כהב' הספיקות הם‬
‫ומר״ן ז״ל וד‪.‬רבה פוס׳‪ ,‬והוא דבר דמסתבר ע״ש‪ .‬אין‬ ‫נגד מר״ן עבדי׳ ס״ס‪ .‬וכמ״ש החיד״א זיע״א במחזיק‬
‫מקום להאריך‪ .‬וכן כתב הכנה״ג חיו״ד סי׳ מ״ד הגב״י‬ ‫ברכה חיו״ד סי׳ נ״ב סק״ה‪ .‬והביא זה הראש״ל בספרו‬
‫אות י״ט דאשתמיטיה למד‪.‬רש״ך תשו׳ הרשב״א וכו׳‪,‬‬ ‫יבי״א בהרבה חלקים‪ .‬וכמו שהביא אותם בנו הרב‬
‫וגם אישתמיטיה מ״ש הרא״ם בתשו׳ ח״א סי׳ כ״ה‬ ‫יצחק בקונטרים מפתח מפורט בכללי הש״ע אות מ״ד‪.‬‬
‫וד‪,‬חזיקו אחריו רבים מגדולי האחרונים דס״ס הנעשה‬ ‫ע״ש‪ .‬וכ״כ השד״ח מערכת הסמך כלל י״ח משם משנת‬
‫בידים אין לדון בו ס״ס ע״ש‪.‬‬ ‫ר׳ אליעזר חיו״ד סי' מ״ו והרבה פוס׳ ע״ש‪ .‬ועי׳ לו‬
‫ואין זה סותר למ״ש הרה״ג הראש״ל הגר״ע יוסף‬ ‫ג״כ בם׳ אסיפת דינים מערכת ה׳ אות ט״ז שכתב כן‬
‫שליט״א בספרו לוית חן הנד״ט הל׳ שבת סעיף‬ ‫ע״ש‪ .‬אמנם הלא טעמא דמילתא דעבדינן ס״ס נגד‬
‫ע״ד‪ ,‬שם הביא הרבד‪ .‬פוס׳ דמתירין ס״ס או סד״ר אף‬ ‫מר״ן‪ ,‬הוא משום שאנו אומרים דלא החמיר מר״ן אלא‬
‫לכתחי׳ ע׳׳ש‪ .‬דשאני התם איירי שהספק דרבנן או ס״ס‪,‬‬ ‫בספק א׳‪ .‬אבל כשיתוסף עליו ספק אחר גם הוא יודד‪,.‬‬
‫כבר ישנם במציאות רק איירי אם מותר ליד‪.‬גות ממנו‬ ‫וכמו שמצינו למר״ן עצמו שעשה ס״ס נגד הסברא שפסק‬
‫או לקרות‪ ,‬דאז הוא אינו גורם מדי‪ ,‬וכגון ההיא דספק‬ ‫הוא עצמו‪ ,‬גני מי שנסתפק אם דילג יום א׳ ולא ספר‬
‫חדש‪ ,‬שהסד״ר כבר עשוי‪ ,‬חדש בחו״ל דרבנן ולספיקא‬ ‫את העומר‪ ,‬בסי׳ תפ״ט ס״ד‪ ,.‬דיספור שאר ימים בברכד‪.‬‬
‫לא חיישי׳‪ ,‬ומותר לאוכלו לכתחילה‪ ,‬וד‪.‬״ז דומד‪ .‬ג״כ‬ ‫ע״כ‪ .‬והטעם משום ס״ס‪ ,‬שמא מנה‪ ,‬ואת״ל לא מנה‬
‫למי ששכח סכינו אצל הגוי‪ ,‬דיש ס״ס שמא לא‬ ‫שמא הלכה כמ״ד דימנה בברכה‪ ,‬ואע״ג דספק הב׳ הוא‬
‫נשתמש בו‪ ,‬ושמא בדבר הפגום‪ ,‬דודאי בכגון זה אף‬ ‫נגד ההלכה שפסק הוא עצמו בריש הסעיף‪ ,‬דאם שכח‬
‫לכתחי׳ מותר להשתמש בו מטעם ס״ס הנ״ל‪ .‬לא כן‬ ‫לא יברך‪ ,‬עכ״ז בהצטרף הספק הב׳ שמא מנד‪ ,.‬פוסק‬
‫כנדון ד ‪T‬ן דגמר הס״ס בא על ‪T‬ינו שאנו מבשלים‬ ‫להקל‪ .‬וכ״כ ג״כ הבקש שלמה סי׳ מ״ד ע״ש‪ .‬וגם‬
‫לכתחי׳ בכלי ולסמוך שיד‪.‬יד‪ .‬ס״ס‪ ,‬בזד‪ .‬ודאי אסור‬ ‫כשהב׳ הספיקות הם נגד מר״ן‪ ,‬יש להסביר שמר״ן‬
‫לגרום‪.‬‬ ‫לא החמיר בשני הספיקות אלא בכל א׳ לבדו‪ ,‬אבל‬
‫ו מ ע ת ה כיון שמצינו להרוקח‪ ,‬והמרז־כי‪ ,‬והגש״ד‪,‬‬ ‫בד‪.‬צטרף ב׳ הספיקות בענין אחד‪ ,‬גם הוא יודה להקל‬
‫והכנד״״ג שדעתם מפורשת לאסור הקרירה‬ ‫לעשות ס״ס‪ ,‬והוא מילתא דמיסתברא‪ .‬וכן הסביר ד‪.‬רד‪.‬״ג‬
‫שנתבשל בה בשר בלי מליחה‪ .‬וכמ״ש בספרי שם‪,‬‬ ‫הראש״ל שם בקר מפתח מפורט שם ת״ל‪ .‬שאבו‬
‫וכמ״ש הבן אברהם שם בסי׳ מ״ ט‪ .‬וכן דעת מר״ ן‬ ‫אומרים דמר״ן פסק לחומרא באופן שכל ענין הוא‬
‫ומור״ם ז״ל וכמ״ש‪ .‬וכן דעת מוהרי״ע אבן דנאן‬ ‫בפני עצמו‪ ,‬אבל אלו היו מצטרפים שני עניינים כאחד‬
‫ומוהריב״ץ ז״ל‪ .‬וטענת חזקת היתר לגבי הכלים לא‬ ‫לא ד‪ .T .‬מר״ן פוסק בזה לחומרא‪ ,‬וא״כ אין זה נגד‬
‫חשו לה כמקום ספק חסרון ידיעה‪ ,‬ואפי׳ באיסור‬ ‫דעת מר״ן עכ׳׳ל‪ .‬ושם במקור שכן כתוב ביבי״א ח״א‬
‫דרבנן‪ ,‬ואפי׳ אחר מעל״ע‪ ,‬ואפי׳ בהפ״מ‪ ,‬פשיטא דאין‬ ‫וח״ב וח״ג וח״ד וח״ו‪ ,‬דתוד‪ .‬דעת חלק ה׳ עש״ב‪ .‬וכן‬
‫לזוז מדבריהם דקי״ל לפסוק כמר״ן ומור״ם אף נגד כל‬ ‫כתבתי בספרי שמ׳׳ש ומגן סי׳ מ״ו ד״ה עוד זאת וכר‪,‬‬
‫הפוס׳‪ .‬וכ״ש כאן דשלמים וכן רבים סוברים כן‪ .‬וגם‬ ‫משם הרב דבר משה ע״ש‪.‬‬
‫קסז‬ ‫ומגן‬ ‫חידד ס״ יז יח‬ ‫שמ״ש‬
‫לכן נ״ל להחמיר כדברי ר״י אפי׳ במקום שנודעו ב׳‬ ‫הסברא מסייעת לזה‪ ,‬דאיד יהיה התבשיל אסור והכלים‬
‫הספיקות ביחד כדברי או״ה וכו׳ עכל״ה‪.‬‬ ‫מותרים‪ ,‬וגם בעיני המון העם יפלא החילוק הזה‪.‬‬
‫ובפרט דהגעלת כלי הוא דבר הכי קל‪ ,‬דאפשר לעשות‬
‫הג ה מבואר להדיא דעגין זה הוא מחלוקת הב״י בשם‬
‫בנקל‪ ,‬ואין להקל בזד‪-‬‬
‫מ״כ עם מור״ם ז״ל בתירח הקו׳ וכי פליג‬
‫ז הו מה שעלה במצודתי לחזק דברי בספרי מזרח‬
‫ר״י על ס״ס בתלמוד‪ ,‬דלדעת מר״ן לא אסר ר״י אלא‬
‫שמ״ש‪ ,‬ואשרי ילדותינו וכו׳ וה׳ יזכינו תמיד‬
‫בשנודע הספק קודם שנתערב‪ ,‬אבל אם לא נודע עד‬
‫לכוין אל האמת‪ ,‬ואל יצל מפי‪ .‬דבר אמת עד מאד‪.‬‬
‫אחר שנתערב עבדי׳ ס״ס‪ .‬ומור״ם ז׳ל פליג וסובר‬
‫החו״פ בחדש אב הרחמן שנת תשמ״ז לפ״ק‪ ,‬בירושלים‬
‫כאו״ה דהעיקר הוא שיהיו ב׳ הספיקות בגוף א׳ ובענין‬
‫עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫א׳‪ ,‬הלא״ה אע״פ שנודעו ב׳ הספיקות ביחד‪ .‬ואע״ג‬
‫שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן‪ ,‬אין עושין ס״ס‪,‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ונמצא דלדעת הב״י א״צ שיהיו ב׳ הספיקות בגוף א׳‬
‫ובענין א׳‪ .‬וגם לדעתו אם נתגלגל בדרבנן ולא נודע‬
‫עד שכבר היה דרבנן מחירין מספק דרבנן‪ .‬וגם הש״ך‬
‫ס י מ ן יז‬
‫אע״פ שפסק כאו״ה עכ״ז בהפ״ט כתב להקל כדעת‬
‫מר״ן‪ .‬ובספרי מזרח שמ״ש שם בסי׳ ק״י בבית הספק‪,‬‬ ‫בדיני ספק ספיקא‬
‫ביררתי הל׳ ס״ס לפי דעת מר״ן ז״ל‪ .‬וכתבתי שם‬
‫ראיתי בספר איסור והיתר להרב יצחק יוסף שליט״א‬
‫באות ד׳‪ ,‬דכל החומרות שהחמיר הש״ך באות א׳ ב׳‬
‫בהלכות ס״ס אות ד׳‪ ,‬וז״ל‪ .‬בעינן בספק‬
‫ג׳ ד׳ ע׳׳ש‪ .‬כל ם היפך דעת מר״ן דלדעתו בכל אופן‬
‫ספיקא שיהיו ב׳ הספיקות נולדים יחד‪ ,‬ושניהם יבואו‬
‫שיהיה הוי ס״ס‪ ,‬רק הקפ ‪T‬א היא שיהיו נודעים‬
‫בבת אחת‪ ,‬ולא בזה אחר זה וכו׳ עכל״ה‪ .‬ומקורו מאו״ה‬
‫הספיקות כאחת‪ .‬ועי׳ להמנ״י כלל מה׳ סקמ״ה שהעלה‬
‫כמ״ש שם בביאור למטה‪.‬‬ ‫־‬
‫כדעת מר״ן וכתב שגם או״ה סובר כן‪ ,‬ודוקא הגהות‬
‫ו אני תמה על זה‪ ,‬דזה דוקא לדעת מור״ם וסיעתיה‪,‬‬
‫או״ה סוברים להחמיד‪ .‬גם כתב שכן דעת מהרא״י‬
‫אבל לדעת מר״ן ז״ל א״צ שיבואו בב״א‪ ,‬אלא‬
‫להקל ע״ש‪ .‬ועי' בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ כ״ב‬
‫אפי׳ נולדו בזא״ז‪ ,‬כל שנודעו בבת א׳ שפיר עבדי׳‬
‫וסי׳ כ״ג שהארכתי בזה לקיים ולאשר דברי המ״כ‬
‫ס״ס‪ .‬ומקור הדברים בב״י יו״ד סי׳ נ״ז וז״ל‪ .‬מצאתי‬
‫להלכה מדברי הראשונים והאחרונים שפסקו כן הלמ״ע‬
‫כתוב קשה וכי פליג ר״י על התלמוד בכל מקום דאמר‬
‫וכ״כ הכנה״ג סי׳ ק״י הגב״י אות ע״א‪ ,‬וזה ברור‪.‬‬
‫ס״ס בדאורייתא‪ .‬ועוד קשה‪ ,‬למה אין כל העדר מותר‬
‫עו ל זאת יש לתמוה עליו דאיהו גופיה שם בהל׳ ס״ס‬ ‫מכה סד״ר לקולא‪ ,‬שהרי אפי׳ אם ודאי דרס לא היה‬
‫אות ל״ד‪ ,‬פסק כדברי הב״י בשם מ״כ לחלק‬ ‫אסור העדר רק מדרבנן‪ .‬ונ״ל דלא איירי ר״י אלא‬
‫בץ נודע ללא נודע‪ ,‬ובלא נודע הספק רק אחר‬ ‫דוקא היכא שנודע שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים‬
‫התערובת התיר לגמרי‪ ,‬ואיך לא שת לבו למ״ש בהלכה‬ ‫וא״ב כיון שנודע מ ‪ T‬שהוא ספק דרוסה והוא ספק‬
‫ד׳ דבעי׳ שיהיו הספקו׳ נולדים יחד‪ ,‬ושמעולם לא יהיו‬ ‫דאורייתא‪ .‬ובאותו פעם לא היה עדיין רק ספק אחד‬
‫נודעים הספיקות זה אחר זה‪ ,‬באופן שדבריו סותרים‬ ‫שהרי לא נתערב עדיין ונעשה הספק כודאי‪ .‬וכשנתערב‬
‫זה את זה‪ ,‬והעיקר להלכה כדעת מר״ן ז״ל‪ ,‬דלא בעינן‬ ‫בעדר הוי כמו ‪,‬ודאי דאורייתא שנתערב בעדר‪ ,‬אבל‬
‫שיהיו נולדים ביחד‪ ,‬אלא כל שנודעו הספיקות ביחד‬ ‫אם לא נודע לנו שדרס הזאב עד אחר שנתערב בעדר‬
‫יש לעשות ס״ס ולהתיר‪ .‬וגם לגבי ספיקא דרבנן כגון‬ ‫מודה שמותר מטעם ס״ס‪ ,‬הואיל שב׳ הספיקות באים‬
‫כלי שעבר עליו מעל״ע‪ ,‬אם לא נודע הספק טריפה‬ ‫יחד כשנולד הספק וכן בכל התלמוד‪ .‬וכן משמע באז״ג‬
‫עד שנתבשל ועבר על הכלי מעל״ע ונתגלגל בדרבנן‪,‬‬ ‫ובסמ״ק דלא איירי ר״י אלא כשנודע מתחי׳ שדרס‬
‫יש להתיר‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬ולרח״פ ^ שלים ת״ו באב רחמן‬ ‫הזאב ואח״ב נתערב וכן משמע הלשון שכתב א״ז‬
‫ש׳ תשמ״ז לפ״ק‪.‬‬ ‫עכ״ל‪ .‬ושם בד״מ כתב ובאיסור והיתר הארור לא כתב‬
‫כן וז״ל‪ .‬אנו נוהגים וכר‪ .‬אבל אם יש כאן ב׳ ספיקות‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫אם יש כאן איסור והספיקות הם בענין א׳ ובגוף אחד‬
‫מתירין אפי׳ ספק דאורייתא וכו׳ עכ״ל‪ .‬וסיים הד״מ‬
‫ומעתה אע״ג דמיירי כאן שנודעו ב׳ הספיקות ביחד‪.‬‬
‫ס י ס ן יח‬ ‫מ״מ לא יקשה עלינו משאר ס״ס שבתלמוד‪ .‬וכמו‬
‫שחילק בעל א״ו הארוך וכו׳‪ .‬גם הקושיא ב׳ אינו כלום‬
‫המשך לענין הנ״ל‬
‫דמה שהקשה והלא איכא סד״ר לקולא וכר דלא דמי‬
‫התשובה הנ״ל נדפסה בזמנה בירחון הנכבד ״אור‬ ‫דודאי היכא דעיקר הספק הוא באיסור דרבנן ומצד‬
‫תורה״ בסיון תשמ״ח‪ .‬ושוב ראיתי שם‬ ‫עצמו הוא דרבנן הולכים להקל אבל כאן מצד האיסור‬
‫באור תורה‪ .‬אב תשמ״ח ססי׳ קפ״ט‪ ,‬להגר״י יוסף הנ״ל‪,‬‬ ‫עצמו הוא ספק איסור דאורייתא אלא שמצד אחר הוא‬
‫שרצה לחלח על עצמו ודחה דברינו כלאחר יד‪ ,‬שהרבה‬ ‫מדרבנן הואל ונתערב ומדאורייתא חד בתרי בטיל‪,‬‬
‫פוס׳ כתבו בדעת מר״ן דלא אזיל להלכה כהד דסי׳‬ ‫אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל‪ ,‬זו לא‬
‫נ״ז בשם מ״כ‪ ,‬וציין להרה״ג לד שלמה סי׳ ט״ו‪ ,‬ולרב‬ ‫מיקרי סד״ר ל ל ד בה לקלא‪ .‬וכ״כ באו״ה להדיא וכו׳‪,‬‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו״ו ס״ יט‬ ‫שמ״ש‬ ‫לוסת‬
‫אלא מה שלפנינו‪ .‬וגם כל קדמוגינו נן׳ הבאתי דבריהם‬ ‫פעלים ח״א חיו״ד סס״י י״ח‪ .‬וגבול בנימין‪ .‬ועוד‬
‫שם פסקו כהמ״כ‪ ,‬והם מהר״ש עמאר ומוהרפ״ת בירדוגו‬ ‫ספרים שאינם באמתחתי ע״ש‪.‬‬
‫וד‪,‬רב וי״ץ‪ ,‬זכר כולם לחיי עד‪ .‬ועי׳ גם כפת״ש סי׳‬ ‫ואני תמה‪ ,‬דזה לא יישב חסתירת שבדבריו‪ ,‬שכתב‬
‫ק״י הל׳ ס״ס אות י״ט‪ .‬ושוע דס״ס וספיקא דרבנן‬ ‫שם כאות ל״ד כדברי הב״י בשם מ״כ‪ ,‬ושם‬
‫שקולים הם ויבואו שניהם כמ״ש הל׳ ס״ס אות א׳‪.‬‬ ‫בביאור קבע להלכה במסמרות נטועים שכן פסק מר״ן‬
‫ומש״ז סי׳ פ״א אות ה׳‪.‬‬ ‫ז״ל באו״ח סי׳ תס״ז לענין חטה הנמצאת בתבשיל‬
‫שהתיר בם׳ א׳ בגוף וא׳ בתערובת‪ ,‬דהיינו‪ ,‬מטעם‬
‫ג ם מד‪ ,‬שהביא מס׳ גבול בנימין‪ ,‬היא תשובה שלי‬
‫שידיעת האיסור באה אחר התערובת וסיים שכ״ב מר״ן‬
‫הכתובה שם בסי׳ ס״א‪ ,‬׳ושוב הדפסתיה בספרי‬
‫בב״י סי׳ נ״ז בשם מ״כ‪,‬ע״ש‪.‬‬
‫תבו״ש חיו״ד סי׳ נ״ב‪ .‬ושם הארכתי לקיים ולחזק‬
‫דברי ד‪.‬מ״כ יתד בל תמוט בראיות חזקות‪ .‬וד‪,‬וספתי‬ ‫ו בז ה נדחה גם מ״ש להשיב שם‪ ,‬על מה שתמהתי‪,‬‬
‫להביא עוד פוס׳ אחרים‪ ,‬והם מוהר״ט שתרוג בשבת‬ ‫דזה שהצריכו שיהיו הספיקות בגוף א׳ ובענין‬
‫אחים שכתב שכן דעת טר״ן כהמ״כ‪ ,‬ושכ״כ הרב‬ ‫א׳‪ ,‬היינו לדעת האשכנזים או״ה ורמ״א וסיעתיה שחלקו‬
‫שש״א‪ .‬והרב המבי״ן‪ ,‬וס׳ די השב‪ .‬ועוד‪ ,‬עש״ב שכולם‬ ‫על דברי הב׳׳י בשם מ״כ‪ ,‬אבל לדעת מר״ן דקי״ל‬
‫פוס׳ ור‪,‬ולבים אחר דברי מר״ן בשם מ״כ ע״ש‪.‬‬ ‫כוותיה העיקר הוא שיהיו נודעים ביחד ואפי׳ בב׳‬
‫גופים‪ .‬ודחה זה כלאחר ‪ t‬וציין לפזם׳ הנז׳ שכתבו‬
‫באופן שדבר זה קמחא טחינא הוא והלכה רווחת‬
‫בדעת מר״ן דלא ס״ל כמ״כ דסי׳ נ״ז‪ .‬והנה הרואה‬
‫בכל הפוס׳ א׳ ואחרונים לפסוק כד‪,‬מ״כ שהביא‬
‫יראה דזה כנגד דברי עצמו שכתב להדיא דדעת מר״ן‬
‫הב״י בסתם ולא העיר עליד‪ ,‬כלל לו׳ שיש מחלוקת‪,‬‬
‫בדורה כדעת המ״כ‪ ,‬והכריע כן מההיא דאו״ח סי׳‬
‫משמע דלפי דעתו היא הלבד‪ ,‬מבוררת‪ .‬וקי״ל כוותיה‬
‫תס״ז בחטה הנמצאת בתבשיל וכמש״ל‪ .‬וא״כ הדרא‬
‫אף כנגד אלף פוס׳‪ .‬וכ״ש שענין זה הוא דרבנן וספיקו‬
‫קו' לדוכתה‪ .‬ועי׳ ג״כ בדבריו דף ר״ה שכתב כן‬
‫להקל‪ .‬ועכ״פ דברי הרב איסור וד‪,‬יתר סותרים זא״ז‪,‬‬
‫להדיא ע״ד לב מבין לחלק בין נודע ללא נודע ע״ש‪,‬‬
‫גם בקונטריס מפתח מפורט שחיבר הרב יצחק יוסף‬
‫שליט״א‪ ,‬יש סתירה זו בהל׳ ס״ס‪ .‬בין סעיף ד׳ לסעיף‬ ‫והאמת הוא דמה שהביא מהרה״ג לד שלמה‪ ,‬לא‬
‫ל ״ד‪ .‬והעיקר כסעיף ל״ד‪ .‬ודי בזה הערה לדבריו הנז׳‪.‬‬ ‫הביט שדבריו ז״ל היו עמי אנכי הצעיר‬
‫בימי חורפי‪ .‬ואני חזרתי וכתבתי לו להכריח דברי‪.‬‬
‫וסוף דבר‪ .‬הרווחי מספרו הנז׳ עצמו בדף רי״ג ורי״ד‪,‬‬
‫ויישבתי כל תמיהותיו‪ .‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש‬
‫שאחר שהביא מחלוקת מר״ן בשם מ״ס ומור״ם‬
‫חיו״ד סי׳ כ״א כ״ב כ״ג כ״ד‪ .‬גמר הויכוח עם הרה״ג‬
‫בזה‪ .‬שוב הביא דברי הרה״ג מר אביו הראש״ל הגר״ע‬
‫׳מוהרש״ך ז״ל‪ .‬אחר שנדפס ספרו הנז׳‪ .‬יעיין המעיין‬
‫יוסף שליט״א‪ ,‬שכתב להתיר כלים שנתבשל בהם ספק‬
‫שם היטב ויראה שהשבתי להרב ז״ל על כל דבריו‬
‫איסור ודחה דברי הכף החיים‪ ,‬וציין להרבה פוס׳‬
‫ע״ש‪ .‬ותשובתי האחרונה קבל בשתיקה‪ ,‬ולא השיב‬
‫ומכללם הרב שיורי ברכה משם מד‪,‬ר״ש עמאר ז״ל‪,‬‬
‫עליה ע״ש‪.‬‬ ‫‪-‬‬
‫שהבאתי גם אני הצעיר‪ ,‬דבאיסור דד׳וי מחמת ספק‬
‫נוהגים לגבי הכלים שאם לא נודע האיסור עד שעבר‬ ‫ובפרט שכתבתי שם משם הפמ״ג בדיני ס״ם אות‬
‫מעל״ע וכו׳ דהוי סד״ר לקולא ודייקי׳ לד‪ ,‬ממ״ש הב״י‬ ‫א׳‪ ,‬דהא דספק א׳ בגוף וא׳ בתערובת לא‬
‫סי׳ נ״ז ]בשם מ״כ[ דלא מיירי ר״י אלא שנודע שדרס‬ ‫הוי ס״ס‪ .‬הוא מדרבנן‪ .‬ומן התורה בכל ענק הוי ס״ס‪,‬‬
‫וכו׳ עש״ב ישר חיליד‪ .,‬ואם תרצה לעמוד על הדברים‬ ‫דמטעם רובא הוא‪ .‬וכן משמע כפום׳‪ .‬והרשב״א בתה״א‬
‫על נכון ותרוד‪ ,‬צמאונד בזד״ עי׳ בספרי מזרח שמ״ש‬ ‫דף קט״ז כתב ראוי לחוש לחומרא‪ ,‬ואף ר״י דאסר‬
‫סי׳ ק״י בד‪,‬ל׳ ס״ס‪ .‬ובספרי תבואות שמ״ש חיו״ד‬ ‫משמע רק מדרבנן‪ ,‬עכל״ה‪ .‬ועוד הארכתי בזה ע״ש‪,‬‬
‫בתשובותי הנז״ל‪ .‬זד‪ ,‬הנ״ל לד‪,‬שיב בקיצור על תשו׳‬ ‫וא״כ אף אלו היה באמת מחלוקת הפום׳ כדעת מר״ן‪,‬‬
‫מהר״י יוסף שליט״א‪ .‬ולרח״פ ירושלים ת״ו בחדש אב‬ ‫הו״ל ספק דרבנן ולקולא‪.‬‬
‫הרחמן תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬
‫ג ם דברי הרב רב פעלים‪ ,‬ראיתי דבריו שם‪ .‬ולא‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫ביאר דבריו מי ד& הפוס׳ שסוברים כן כדי‬
‫שנחקור ונדרוש בהם‪ ,‬וכיון שדבריו לא באו מפורשים‬
‫אין לנו לקבל הדברים בסתמא‪ ,‬ודברי הרב השואל שם‬
‫נראים חזקים שהביא ראיה גם פמ־ברי הב״י סי׳ ק״י‬
‫סימן יט‬ ‫שרמז לדברי המ״כ דסי׳ נ״ז ע״ש‪ .‬וכ״כ שם משם הרב‬
‫מנהג תימן לענין הליטה‪,‬‬ ‫אהל יוסף‪ .‬ושמחתי שגם אני הבאתי ראיה זו בתשובותי‬
‫חנ״נ באיסור דרבנן‬ ‫וחזקתי אותה ע״ש‪ .‬גם השואל הביא מהרבה פוס׳‬
‫שהבאתי שעשו הלמ״ע כדברי מר״ן בשם המ״כ‪.‬‬
‫בהקדמתי לספר ״איסור וד‪,‬יתר״ להרה״ג יצחק יוסף‬ ‫והמחבר לא כתב לו מד‪ .‬שכתב במ״א כדי שיוכל‬
‫שליט״א‪ .‬בריד‪ ,‬דרבינא‪ ,‬הרה״ג הראש״ל‬ ‫להשיב‪ ,‬כי נר׳ מדבריו שהוא חכם גדול‪ .‬ואני הצעיר‬
‫הגר״ע יוסף שליט״א‪ .‬לדרישת המחבר הערתי ב׳ הערות‬ ‫חפשתי הרבה בס׳ רב פעלים ולא מצאתי זכר מזה‬
‫דלהלן‪.‬‬ ‫כלל‪ .‬ואולי כתב זה שם רק לסניף בעלמא‪ ,‬ואין לנו‬
‫קסט‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ כ‬ ‫שמ״ש‬
‫עליו ומבטלו‪ .‬ומוכרח לו׳ כתירוץ הרב המחבר‪ ,‬דשם‬ ‫חליטת בשר לאנשי תימן‬
‫דחה בדעדיפא‪ ,‬שאין חנ״נ בשאר איסורין‪ .‬ודוק׳‪ .‬זה‬ ‫«( בפנים בהל׳ דם ומליחה סעיף ה׳‪ .‬בענין אנשי‬
‫נ״ל‪ .‬החו״ם בעיה״ק ירושלים ת״ו בשבט התשמ״ז‬ ‫תימן האריך להוכיח דחובתן לחזור להקל‬
‫לפ״ק•‬ ‫כךעת מר״ן להתיר הבשר ע״י מליחה לבד בלי חליטה‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלוס משאש‬ ‫ע״ש‪ .‬זאגי הצעיר בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳‬
‫ע״ט‪ ,‬הארכתי בענין המנהגים‪ ,‬והעליתי דאם יש קהל‬
‫שלם עם רב שלהם‪ ,‬דיכולים לעשות מנהגם אפי׳ להקל‪.‬‬
‫סימן כ‬ ‫וכ״ש להחמיר‪ .‬וכתבתי שם דעדיפא‪ ,‬דאע״ם שמתחלה‪,‬‬
‫עוד בענין אנשי תימן הנ״ל‬ ‫הראשונים שבאו היו מועטים‪ .‬והוצרכו ללכת אחר‬
‫אחר זמן רב‪ ,‬בהסכמתי לספר עדות משה‪ .‬להר״מ‬ ‫אנשי העיר המרובים‪ ,‬אם אח״כ באו אחרים ונתרבו‬
‫דרעי שליט״א‪ ,‬ראיתי לו בחיו״ד סי׳ ט״ז שכתב‬ ‫באופן שיוכלו להיות קהל לעצמם עם רב שלהם‬
‫משם ערוך השלחן יו״ד סי׳ ס״ט‪ ,‬דהרמב״ם גופיה‬ ‫ולעשות מנהגם הא׳‪ ,‬דודאי יכולים לחזור למנהגם הא׳‪.‬‬
‫יודה היום שמניחים הכשר במלחו שיעור שעה שלימה‪.‬‬ ‫‪.‬ולא אמרי׳ קמעא קמעא בטיל‪ ,‬משום שמתחי׳ היו‬
‫דודאי יצא הכל ע״י מליחה וא״צ חליטה‪ .‬ודוקא‬ ‫אנוסים שלא היה להם קהל בפ״ע‪ .‬וכיון שאח״כ באו‬
‫לסברתו ששיעור מליחה הוא רק מיל‪ .‬הוא דהצריך‬ ‫אחריהם רבים ועשו קהל בפ״ע יכולים לחזור למנהגם‬
‫חליטה ע״ש‪ .‬וממילא שגם אנשי תימן ההולכים אחר‬ ‫להתיר הנפיחה עש״ב‪ .‬וכ״ש בענין זה דחליטה אחר‬
‫הרמב״ם לעשות חליטה צריכים לחזור ממנהגם‪ .‬ודלא‬ ‫המליחה‪ ,‬שאין צריך קהל‪ ,‬שאין זה תלוי בשחיטה‬
‫כמו שכתבתי אני עני דאין להם לחזור ממנהגם עכת״ד‪.‬‬ ‫וכיוצא‪ ,‬אלא כל אחד עושה לעצמו בביתו מה שרוצה‬
‫ואינו תלוי באחר‪ .‬דודאי אין לו לזוז ממנהגו הקדום‬
‫ועל זה אני תמה מאד‪ .‬דא״כ הוא למה הרמב״ם ז״ל‬ ‫שיש לו יסוד ועמוד גדול שהוא הדמב״ם ז״ל‪ ,‬דודאי‬
‫פסק להצריך חליטה‪ ,‬ולא פסק גם הוא להניחו‬ ‫חובתו להמשיך בזה‪ ,‬וזה ברור‪.‬‬
‫שעה ולא יצריך חליטה‪ .‬ובפרט דבזד‪ ,‬נצא יד״ח הפום׳‬
‫הסוברים דאין בקיאין מחליטה‪ .‬ומלבד זה‪ ,‬אם באמת‬
‫סובר הרמב״ם שגם אחר שיעור מיל יש עוד בח במלח‬ ‫חנ״נ באיסור דרבנן‬
‫להפליט הדם עד הסוף‪ .‬א״כ איך הסכים להלכה לשיעור‬ ‫ב( בהלכות בב״ח סעיף יו״ד סקי״א‪ ,‬רצה להוכיח‬
‫מיל‪ ,‬ביודעו ומכירו שיש עוד אפשרות להוציא דם‬ ‫מדברי ' הב״י דאמרי׳ חנ״נ באיסור‬
‫עוד ע״י שהיה יותר במלח‪ .‬ועכ״ז מפסיק באמצע‬ ‫דרבנן ממ״ש סס׳י ק׳ וז״ל ואע״ג דאסיקנא דאין בג ‪T‬ין‬
‫המליחה ויעשה חליטה כדי לחלוט שארית הדם‪ .‬דברים‬ ‫בנ״ט‪ .‬כתבתי זה כדי ללמוד לירך שנתבשל בה שומנו‬
‫אלו לא יעלו על לב לעולם לייחס להרמב״ם סברא‬ ‫של ג ‪ T‬ע״כ‪ .‬וסיים המחבר וז״ל‪ .‬והרי שומנו של גיד‬
‫זרה כזו‪ .‬ולהטריח הבריות לעשות ב׳ דברים‪ .‬מליחה‬ ‫הוא מדרבנן אטו הגיד‪ .‬וקאמר הב״י שיהיה נבילה‪,‬‬
‫וחליטה‪ .‬במקום שהיה מספיק להאריך זמן המליחה‬ ‫שומן הג ‪ — T‬שיצטרך לשער ‪.‬גם כנגדו‪ ,‬אלמא דחנ״נ‬
‫לשעה‪ .‬ובפרט למ״ש הפוס׳ דאין אבו בקיאין בחליטה‪.‬‬ ‫באיסור דרבנן אמרינן‪ .‬וצ״ע עכ״ל‪.‬‬
‫אלא האמת הוא‪ ,‬דמחלוקת הרמב״ם עם הפום׳ בשיעור‬
‫מליחה כך היא‪ ,‬דהרמב״ם ז״ל ס״ל דאחרי מיל לא‬ ‫ה נ ה אף שדבריו נכונים‪ ,‬וניבא אל האמת בדעת‬
‫נשאר סח במלח להוציא יותר דם‪ .‬ואפי׳ ישאר במולחו‬ ‫הב״י‪ .‬אמנם הראיה לא כמו שחשב ממה שהוצרך‬
‫יום שלט‪ ,‬המלח כבר השלים פעולתו בשיעור מיל‪,‬‬ ‫לשער גם כנגדו של שומן הג ‪ ,T‬דודאי אין מזה שום‬
‫ולכן צריך חליטה להצמית בתוכו מה שנשאר ולא‬ ‫ראיה‪ ,‬דמה שצריך ס׳ נגד שומן הג ‪ ,T‬לאו מטעם‬
‫יצא ע״י מליחה‪ .‬והמתירין בלי הליטה סוברים דע״י‬ ‫ח‪1‬״נ כלל‪ ,‬אלא מטעם ששומן הג ‪ T‬אסור מדרבנן‪,‬‬
‫שיעור מליחה שהוא מיל‪ ,‬הוא פולט כל מה שבתוכו‬ ‫ובודאי שצריך ם׳ נגדו כשאר איסורים דרבנן‪ ,‬משום‬
‫מהדם‪ .‬ולא נשאר שו״ד בתוכו וא״צ שום חליטה‪.‬‬ ‫עצמם‪ .‬אמנם הראיה תבא על נכון‪ .‬אחר שנבין דברי‬
‫וזוהי דעת מר״ן ז״ל‪ .‬שפסק במליחה שיעור מליחה‪,‬‬ ‫הב״י‪ .‬וכוונתו פשוטה‪ .‬לפי מ״ש התום׳ דאם נמלח‬
‫ולא הצריך חליטה‪ .‬ואף שלכתחי׳ בלי שעת הדחק‬ ‫הג ‪ T‬צריך ם׳ גם נגד הקליפה הסמוכה לו‪ .‬על זה סיים‬
‫אנו מחמירין להניחו במלח שעד‪ .‬שלימה‪ .‬הוא מצד‬ ‫הב״י‪ .‬ואע״ג דאין בגידין בנ״ט‪ .‬וא״כ גם הקליפה לא‬
‫חומרא בעלמא ומנהג בעלמא לחוש למ״ד שיעור צליה‪.‬‬ ‫נאסרה‪ ,‬מ״מ כתבתי זה ללמוד לשומנו של גיד שנתבשל‬
‫דאץ לנו הפסד להחמיר אפי׳ משום חשש כל דהו‬ ‫עם הירך שלו‪ ,‬דבעיגן ס׳ גם נגד הקליפה הסמוכה לו‬
‫להניחו שעה‪ .‬וכמ״ש התד‪.‬״ד שהביא הב״י‪ .‬וראיה‬ ‫שנאסרה כבר ע״י מליחה ע״ש‪ .‬וזה ודאי ראיה גמורה‬
‫ברורד‪ .‬דאם באמת היה חשש חזק שאולי יש בו עדיין‬ ‫לדברי המחבר ם׳ או״ה הנ״ל‪ ,‬שיש ללמוד מזה דיש‬
‫דם‪ ,‬א ‪ T‬מתירין בדיעבד לכבוד אורחים או שבת‬ ‫דין חנ״נ גם באיסור דרבנן‪ ,‬אלולי טעמא דאין חנ״נ‬
‫לעשות שיעור מיל גם לכתחי׳‪.‬‬ ‫בשאר איסורים‪ .‬ונ״מ לבב״ח דרבנן כגון כחל שנמלח‬
‫ו מ ע ת ה לדעת הרמב״ם אין הפרש אם נשאר במולחו‬ ‫עם דבר אחר ונתבשל הכל בקדירה דצריך ם׳ נגד‬
‫אחרי המיל אפי׳ יום שלם‪ ,‬או נשאר רק‬ ‫הכחל והקליפה מדבר שנמלח עמו‪ .‬וממילא עמדה נצבה‬
‫מיל‪ ,‬דין א׳ להם‪ .‬והמלח אין בכחו לעשות שום פעולה‬ ‫הקושיא על מר״ן ז״ל‪ .‬מסי׳ צ״ט גבי חלב שנפל‬
‫אחרי שיעור המיל‪ .‬וממלא בני תימן שהולכים אחרי‬ ‫בקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדירה דמוסיף‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו׳ד םי׳ כא‬ ‫שמ״ש‬ ‫קע‬
‫שהרי כולם כתבו כדי צליה כפי קבלת הגאונים ]שהוא‬ ‫ססקי הרמב״ם‪ ,‬צריכים לעשות חליסה גס לפי שנהגו‬
‫שיעור מיל( אלא דכלל ישראל אם אינם נביאים הם‬ ‫להשהות לכתחי' גמלה שיעור שעה שלימה‪ .‬ועוד ראיה‪,‬‬
‫בני נביאים‪ ,‬דד‪,‬מנד‪,‬ג נתייסד כדי שלא יצטרכו לתת‬ ‫והיא דקה ועמוקה‪ ,‬שגם מר״ן ז״ל רמז בדבריו דלכתחי׳‬
‫הבשר לתוך רותחים דבזד‪ ,‬מתקלקל הבשר כידוע‪ .‬חה‬ ‫צריך יותר ממיל‪ .‬וכמדוקדק מדבריו וז״ל שיעור שהיה‬
‫שקצבו שיעור שעד‪ ,‬משום דעיקר רתיחר‪ .‬של המלח‬ ‫במלח אינו פחות מכדי מיל‪ ,‬דלשונו זה מורד‪ .‬דלכתחי׳‬
‫הוא אחר שיעור מליחה כמ״ש‪ ,‬ואז צריך להמתין‬ ‫צריך יותר‪ .‬ובודאי שכיוון לשעה וכמ״ש חב״י‪ .‬רק‬
‫שיעור צליה ]מיל[ ונמצא שזד‪,‬ו ב׳ פעמים חי' מינוטין‪,‬‬ ‫דבדיעבד סגי בשיעור מיל ואין לפחות יותר‪ .‬ועכ״ז‬
‫שהם לו׳ מינוטין‪ .‬וכיון דאפקיד‪ ,‬מחצי שעה אוקמוה‬ ‫הביא בש״ע דעת הרמב״ם דמצריך ליתנו במים חמין‪.‬‬
‫אשעה‪ ,‬עכ״ד ז״ל‪.‬‬ ‫ומשמעות דבריו דקאי על כל האופנים בין גתאחר‬
‫שעה או מיל בכולם צריך ליתגו ברותחין‪ ,‬דאל״ה‬
‫ומזה יצא לו לפסוק ג״כ בסעיף ל״ח‪ ,‬דלפי הנ״ל‬
‫הו״ל לבאר‪ .‬דיש מי שמצריך ליתנו ברותחין אם נשאר‬
‫אם הוא לכבוד שבת או אורחים ג״כ‪ ,‬צריך‬
‫במלח רק שיעור מיל‪ ,‬אלא ודאי דדעת הרמב״ם חליטה‬
‫שישליכנו אח״כ למים רותחין‪ ,‬או יניחנו לפחות לו׳‬
‫מעכבת בכל אופן‪ .‬וכבר אמדנו דזה מוכרח לדעת‬
‫מוניטין שד‪,‬ם ב׳ פעמים ח״י וכמ״ש‪.‬‬
‫הרמב״ם ז״ל‪ .‬וזה ג״ל ברור‪.‬‬
‫ואחר המח״ר הרואד‪ .‬יראח שכל דבריו ורעיונו‬
‫תמוהים‪ .‬הן בקושיתו‪ ,‬הן במסקנתו‪ ,‬דהנד‪ ,‬על‬ ‫אני מסיים בברכה להרב המחבר שימשיך בכחו זה‬
‫קושיתו שד‪,‬יא בסים לכל דבריו‪ ,‬אין זה קושיא כלל‪,‬‬ ‫לחדש ח ‪T‬ושים בהלכד^ ויזכה לבא לגמרה של‬
‫ונעלם ממנו לפי שעה דברי הש״ך בסי׳ צ״א סקי״א‪.‬‬ ‫תורד‪ .‬להפיק זממו הטוב כאשר עם לבבו‪ .‬בסייעתא‬
‫והביא דבריו הוא עצמו בסי׳ צ״א סכ״ט‪ ,‬דבשר בתוך‬ ‫דשמיא‪ .‬אמן‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בתמוז תנש״א‬
‫שיעור מליחד״ הדם וד‪,‬מלח רותחין הם בשעת המליחה‪,‬‬ ‫לפ״ק‪.‬‬
‫ואחר שיעור מליחה פוסקת הרתיחה מחמת שפלט כל‬ ‫ם״ט‬ ‫ע״ד‪ .‬שלום משאש‬
‫הדם‪ .‬לא כן בסי׳ צ״א איירי באיסור בשר וגבינד״‬
‫ואיירי ודאי בבשר שנמלח והודח‪ ,‬ושוב נמלח שנית‪.‬‬
‫בזה צריך שישהה במלחו שיעור מליחה שהוא מיל‪.‬‬ ‫ס ימן כא‬
‫ואז יחשב רותח לאסור הגבינה ע״ש‪ .‬והם דברים‬
‫עוד בענין הג״ל‬
‫מוכרחים‪.‬‬
‫שוב ראיתי הרב הנז׳ בספרו ״עדות משד‪.‬״ הנ״ל‪.‬‬
‫ובנפול היסוד יפול כל הבנין שבנד‪ ,‬עליו‪ ,‬להצריך‬ ‫אחר שהעלה את הקדמתי עם הד‪.‬ערד‪ .‬שלי הנד‪.‬‬
‫ב׳ פעמים חי׳ מוניטין‪ .‬ושגם לכבוד אורחים‬ ‫שוב חזר זד‪.‬שיב על דברי לאמת דבריו הנ״ל וכדלהלן‪.‬‬
‫או שבת צריך חי׳ מינוטין ב׳ פעמים או רותחין‪ ,‬דכל‬
‫זד‪ .‬אינו אלא דברי נביאות ואינו במשמע בדברי מר״ן‬ ‫ו הנ ה ראיתי שהוא נבד‪.‬ל להשיב ולדחות בקש‪ ,‬ולכן‬
‫ומור״ם כלל‪ ,‬ומור״ם כתב לד‪,‬דיא דא״ץ חליטה כלל‬ ‫צריך אני להאריך בפשוטות ולהרחיב הדברים‪,‬‬
‫כסברא א׳ דהש״ע‪ .‬וכן בד״מ אמר לא שמענו ולא‬ ‫וזה הביאני לחזור ולדקדק גם על יסוד דבריו בפנים‬
‫ראינו למי שסובר כן‪ .‬ועכ״ז אמר דלכבוד אורחים‬ ‫הספר‪.‬‬
‫סגי בשיעור מיל לבד‪.‬‬
‫וראיתי שבכל דבריו נסמך על דברי הערה״ש סי׳‬
‫ג ם מד‪ ,‬שתמר‪ ,‬ואמר שלא נודע לנו טעם למנד‪,‬ג‬ ‫ס״ט‪ ,‬שכתב שלפי מנהג העולם שמולחין‬
‫העולם שנד‪,‬גו בחומרא זו להשהותו שעד‪ ,‬שלא‬ ‫שעה שלימה בזה יוצאים גם יד״ח הרמב״ם ע״ש‪ .‬ושם‬
‫נזכרה בראשונים‪ .‬ומזה הוסיף סייעתא לדבריו שד‪,‬מנד‪,‬ג‬ ‫בהקדמתי כתבתי בקצרה וברמז לדחות דברי הערה״ש‪,‬‬
‫הוא מטעם תמיהתו דאין שיעור מיל מספיק וכו׳‪ ,‬הוא‬ ‫ואמרתי די לחכימא ברמיזד‪ ..‬ותן לחכם ויחכם עוד‪.‬‬
‫תמוה‪ .‬דאיך נעלם ממנו דברי הב״י בשם תה״ד שהוא‬ ‫ועתה שראיתי שלא הספיק לו זה‪ ,‬ומתאמץ לחזק‬
‫המקור למנד‪,‬ג העולם לד‪.‬שד‪,‬ותו שעד‪ ,‬במלח‪ ,‬ונתן טעם‬ ‫דבריו כלאחר יד‪ .‬לכן צריך אני לבא בארוכה‪.‬‬
‫משום שחוששין לא״ז ושע״ד שכתבו דשיעור מליחה‬
‫כשיעור צליד‪ ,‬אותד‪ ,‬חתיכד‪ ,‬עצמד‪ ,‬לפי עוביה וגודלה‬ ‫ואומר שראיתי להערה״ש במקורו בסי׳ ס״ט סל״ה‪,‬‬
‫וכו׳‪ .‬וקבעו העולם להם שיעור מוגבל ותפשו שעה‬ ‫שתחילה הביא דברי רבינו הב״י‪ ,‬שהרמב״ם‬
‫לשיעור וד‪,‬ביאו סמך לזה מדאמרי׳ פ׳ תמיד נשחט‬ ‫יפר‪ ,‬כתב שיעור מיל‪ ,‬ולא כתב שיעור צליה‪ ,‬שהוא‬
‫דאפי׳ גוף שלם כמו פסח סגי ליד‪ ,‬בשעד‪ .‬אחת לצלייתו‬ ‫ע״פ דברי הגאונים שהביא הרמב״ן שפירשו דשיעור‬
‫ע״כ‪ ,‬ע״ש‪ .‬וגם לפי דברי ד‪.‬עד‪,‬״ש קשר‪ ,‬למה אפקוה‬ ‫צליד‪ ,‬הוא שיעור מיל‪ .‬ושוב הקשד‪ .‬על ז ה ממד‪ ,‬שהביא‬
‫מחצי שעה ואוקמוד‪ ,‬אשעה‪^ ,‬ד‪,‬ו דבר יתר לגמרי‬ ‫הב״י בסי׳ צ״א דברי הנשיא אלברצלוני‪ ,‬דבסוף שיעור‬
‫וטרחת הבריות לבטל זמן על מגן׳ אלא האמת דמנהג‬ ‫מליחד‪ .‬אז נעשה רותח ולא קודם‪ .‬ואיך נדמהו לצליד‪,‬‬
‫העולם טעמם כמ״ש התד‪,‬״ד‪ ,‬והוא בעצמו כתב דבשעת‬ ‫שהאש מושך הדם מתחלתו ועד סופו וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫הדחק כגון לכבוד שבת או לכבוד אורחים יש לסמוך‬ ‫ומכח קושיא זו‪ ,‬המציא רעיונות חדשים וד‪,‬לכות‬
‫אדברי הרמב״ם שכתב בסתם דשיעור מליחה הוא‬ ‫חדשות דטעם העולם שנד‪,‬גו להשד‪,‬ות שעד‪,‬‬
‫כמד‪,‬לך מיל דד‪,‬יינו חלק שלישית שעה בקירוב ןוד‪,‬וא‬ ‫ולא נודע לנו בחומרא זו מד‪ .‬שלא נזכר כראשונים‪,‬‬
‫קעא‬ ‫ומגו‬ ‫ווירד ס״ בא‬ ‫שמ״ש‬
‫ובספר עדות משה כתב על זה‪ ,‬שלא זכה להבין‬ ‫הי׳ מוניטין[‪ ,‬וכותיה מסק מור״ם‪ .‬וזהו היסוד למנהג‬
‫דברי הענק שבענקים‪ ,‬דסוף סוף נעשה תקנה‬ ‫העולם שראו שאין הפסד בזה להוש לכתחי' לדברי‬
‫בגוף הבשר ועוד שבא להוסיף חליטה ומה הגריעותא‬ ‫מור״ם וכמו שכתבהי בהקדמה‪.‬‬
‫בכך ע״ש‪ .‬והנה לא תירץ לקושית הרשב״א דלמה לא‬
‫וש‪*1‬ר להערה״ש עצמו בסל״ז שכתב אמנם מה אעשה‬
‫נשהה אותו כיום תמים עד שיגמור כל אדמימות שבו‪,‬‬
‫שאין המנהג כן וגם כל רבותינו הרא״ש‬
‫׳ודי בזה ולא היה צריך חליטה‪ .‬וגם על קו׳ ב׳‪ ,‬או‬
‫כולו בתקנת מליחה או בתקנת חליטה‪ ,‬דחה בעדות‬ ‫והרשב״א והטור וכל הא׳ כתבו כשיעור צליה ע״ש‪.‬‬
‫ובסעיף מ׳ כתב להדיא דהמנהג כסברא א׳ שלא ליתנו‬
‫משה וז״ל‪ .‬דמה בכך‪ ,‬דהרי לפי מה שכתבנו בריש‬
‫במים רותחין‪ .‬פירוש אפי׳ בעת שמולהין רק כשיעוד‬
‫אמיר דתקנת חכמים היתה להמציא תחבולה להוצאת‬
‫צליה לבד‪ .‬רק שבסעיף ל״ט סיים אבל בדעת הרמב״ם‬
‫הדם‪ .‬וס״ל להרמב״ם דבזה האופן היא תחבולתו‪,‬‬
‫ג״ל כמ״ש ע״ש‪ .‬וכבר כתבתי לתמוה על דבריו‪ ,‬ושאין‬
‫דמאחר ולדידיה אין יוצא הכל במליחה‪ ,‬המציא לו‬
‫בהכרחו כלום ע״ש‪.‬‬
‫תחבולה של חליטה‪ .‬וא״כ מה ילין עליו‪ ,‬עכ״ל ע״ש‪.‬‬
‫ו הנ ה הרא״ה בבד״ה כתב גם הוא שצריך לתת‬
‫ותירוץ זה אין לו שחר‪ ,‬ואין בו כדי לסתור דברי‬ ‫בשר לתוך רותחים‪ ,‬ונתן טעם שהרי הכשר‬
‫הענק שבענקים‪ ,‬ומביא ל ‪T‬י גיחוך לעשות‬ ‫מליחה לקדירה בשיעור שהייתה נמיל[ אינה מוציאה‬
‫מעשה נערים להפסיק פעולת המליחה בתוך עבודתה‬ ‫כל הדם שאלו משתהה יותר מדאי‪ ,‬יותר היתה פולטת‬
‫ולעשות תחבולות על מגן‪ .‬במקום שבידו להניחו שעה‬ ‫דם‪ ,‬אלא שהיתה פולטת בכדי שאין פח במים פושרין‬
‫שלמה ]לפי דעת עדות משה[ או יותר ויצא כל הדם‬ ‫להפליטה יותר‪ ,‬ומשבאו לכלל רותחין אין לחוש‪ ,‬שהן‬
‫ולא יצטרך לתחבולה כלל‪ ,‬והם דברי הרשב״א בדקדוק‬ ‫חולטין אותה וכר עכל״ה‪ .‬ונראה שאינו בדיעה אחת‬
‫וז״ל וכיון שכן לא היה לנו לעולם לאכול בשר‬ ‫עם הרמב״ם‪ ,‬דמדבריו מוכח דנותן אותה במים פושרין‬
‫בקדירה עד שיעמוד במלחו כיום תמים עד שיגמור‬ ‫ואז נרתחין‪ .‬ועכ״ז לא חיישי׳ שתפלוט במים פושרין‪.‬‬
‫לפלוט כל מראה אדמימות שבו וכו׳ עכל״ה‪ .‬ואיד‬ ‫ולזה הועילה המליחה‪ ,‬וזה אינו במשמע כלל לדעת‬
‫יבא התי׳ על זה‪ ,‬דמאי גריעותא‪ ,‬ואין לך גרעון‬ ‫הרמב״ם‪ ,‬אלא סתם וכתב ״אפי׳ לאחר מליחה אין‬
‫וחסרון דעת יותר מזה לעשות כן ולייחם זה לב׳‬ ‫לבשל הבשר אא״כ ישליכנו לרותחין אבל לא לפושרין‬
‫המאורות הגדולים‪ ,‬הרמב״ם והרא״ה ז״ל‪ .‬גם בהקדמה‬ ‫כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם ע״כ‪ .‬משמע דאם יהיו‬
‫שם בתשובתו על השגתי כתב כן ג״כ דמאי טירחא‬ ‫פושרין יכול לצאת ד‪.‬ם‪.‬‬
‫לעשות חליטה ע״ש‪ .‬ואין זו תשובה‪ ,‬דמלבד דודאי יש‬ ‫ג ם מה שמשמע מדברי הרא״ה דאם אינו נאכל מחמת‬
‫טירחא יתירה במקום שנוסיף מעט זמן במליחה ולגמור‬ ‫מלחו א״ץ חליטה‪ .‬גם זה אינו נר׳ לדעת הרמב״ם‬
‫הכל‪ .‬וגם לצאת ‪T‬י חובת חומרת החליטה לכתחי׳‪,‬‬ ‫שכתב שמולחו יפה יפה‪ .‬וע״ז מסיים וישליכוהו למים‬
‫דשמא לא יהיו חמין כראוי‪] .‬ובפרט לפי דעתו ששעה‬ ‫רותחין‪ .‬ומשמע אפי׳ אינו נאכל מ״מ‪ ,‬עכ״ז צריד‬
‫אחת תספיק לגמור הכל גם לדעת הרמב״ם והרא״ה[‬ ‫חליטה‪ .‬וכ״כ שם בהגמ״יי אות ז׳‪ .‬ומשמע שכתב זה‬
‫עוד זאת לא תירץ מאומה‪ ,‬דלמה לנו לעשות שגי‬ ‫גם לדעת הרמב״ם מדלא העיר ע״ז‪ .‬וכן נר׳ מדברי‬
‫עניינים בזמן שב ‪T‬ינו לעשות הכל בב״א‪ .‬וזהו פי׳‬ ‫מר״ן שפסק בסעיף ר׳ שצריך שיהיה אינו נאכל מחמת‬
‫דברי הרשב״א בקושיתו‪ ,‬ובודאי דלא נעלם התירוץ‬ ‫מלהו‪ .‬ושוב הביא דעת הרמב״ם שצריך חליטה‪ ,‬מוכח‬
‫הפשוט הזה מהענק שבענקים‪ ,‬אלא דבאמת אין זה‬ ‫דבכל אופן צריך חליטה‪ ,‬וצריך לו׳ שזוהי דעתו הפרטית‬
‫ישוב כלל‪ ,‬ולא ירצה בו הרשב״א כלל‪.‬‬ ‫של הרא״ה‪ .‬וכן נר׳ ממה שלא כתב שזוהי ג״כ דעתו‬
‫של הרמב״ם‪.‬‬
‫ואשר אני אחזה לי‪ ,‬דמוכרח לו׳ שדעת הרמב״ם‬ ‫והרשב״א הקשה על הרא״ה במשמרת הבית‪ ,‬דהא‬
‫והרא״ה שלא עשו זה‪ ,‬משום שלא ‪T‬עו שיעור‬ ‫כבר הסכימו הגאונים שאיו אנו בקיאין‬
‫קבוע מתי יגמור הבשר פליטתו מן האדמומית אם שעה‬ ‫בחליטה‪ ,‬וכיון שכן לא היה לגו לאכול בשר בקדירה‬
‫או שתים או יום שלם כמ״ש הרשב״א לדעתם‪ .‬גם‬ ‫עד שיעמוד במלחו כיום תמים עד שיגמור כל מראה‬
‫ודאי שיהיה חילוק בזה בין חתי׳ גדולה ועבה‪ ,‬לחתי׳‬ ‫אדמימות שבו‪ .‬וסיים ואף בדורות דהשתא נר״ל‬
‫קטנה‪ ,‬ולכן אמרו לגמור להכשיר ע״י חליטה‪ .‬וכיון‬ ‫שסומכים על החליטה[ מה ראו למלוח קצת ולסמוך‬
‫שסוף סוף צריך לעשות חליטה‪ ,‬לכן הסתפקו ג״כ‬ ‫אחליטה קצת‪ ,‬או כולו בתקנת מליחה או כולו בתקנת‬
‫בשיעור מליחה שאמרו הגאונים והשאר ע״י חליטה‪.‬‬ ‫חליטה ע״ש‪ .‬דר״ל או יעשו יום תמים שלא ישאר ריח‬
‫ולעשות חליטה לבדה כבר שדרו ממתיבתא דאין אנו‬ ‫אדמומית שהיא דם לפי דעתו‪] .‬וכמ״ש ג״כ הרא״ה‬
‫בקיאין בחליטה ואף שבדיעבד היא מועילה‪ ,‬אבל‬ ‫להדיא לקמיה בבד״ה ביותר ביאור וז״ל‪ .‬וברור אם‬
‫לכתחי׳ אין לעשות כן לתת זה ‪ T1‬כל אדם‪ ,‬דשמא‬ ‫אתה משהה אותה יותר עדיין דם נפלט ממנה ולא‬
‫לא ירתיחו המים יפה יפה‪ .‬וכמ״ש הב״י סי׳ ע״ג‪ ,‬ולכן‬ ‫עוד אלא שהדם הזה יותר ברור מן הראשון‪ [.‬או יעשו‬
‫היה מן הצורך להתחיל במליחה להוציא ע״י פעולתה‬ ‫חליטה ברותחין יפה יפה ע״ש‪ ,‬והיא באמת קו׳ אלימתא‬
‫שיעור מיל כמ״ש הגאונים‪ .‬ומה שנשאר סומכין על‬ ‫וכמו שהקשיתי בהקדמה ממש‪ .‬וכן הקשה בתשר‬
‫החליטה דהוי כדיעבד‪ .‬כיון שאין דרך אחרת להפליט‬ ‫הרשב״א חלק ג׳ סי׳ רנ״א על הרמב״ם גופיה כקושיא‬
‫הכל‪ .‬ואנחנו לא גדע כמה זמן צריך לזה‪ ,‬אם יום שלם‬ ‫זו ממש עש״ב‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו׳ד סי׳ כא‬ ‫שמ״ש‬ ‫קעב‬
‫מכל ספק‪ .‬הא ודאי כמו שאמרתי‪ .‬ואם הרשב״א הקשת‬ ‫או פחות או יותר‪ .‬גם זה קשה להניח כל בשר במליחתו‬
‫להניח אותו יום תמים‪ ,‬ב״ש שנקשה אנו בכח על שעה‬ ‫אפי׳ יום שלם‪ .‬זה נ״ל ליישב דבריהם שלא יהיו ח״ו‬
‫וזד‪ ,‬ברור‪.‬‬ ‫כמילתא בלי טעמא‪ .‬וכל זד‪ .‬רמזתי שם בהקדמה‬
‫ג ם מד‪ ,‬שרצח לדחות ראייתי הדקד‪ ,‬והעמוקה שהבאתי‬ ‫בקצרה‪.‬‬
‫מל׳ מר״ן שכתב שיעור שהיד‪ ,‬במלח אינו פחות‬ ‫אבל הרשב״א והר״ז וכל הפוסקים ומר״ן ז״ל לא‬
‫משיעור מיל‪ ,‬דר״ל דלכתחי׳ צריך יותר‪ .‬אבל לא פחות‬ ‫רצו בזה‪ ,‬וסוברים שדעת הגאונים היא להסתפק‬
‫מכדי מיל‪ .‬וכתב הוא לתרץ דבא לאפוקי מס׳ ראבי״ד‪,‬‬ ‫במליחה בשיעור מיל‪ ,‬וד‪,‬אדמומית שאחר זד‪ .‬אינד‪ .‬אלא‬
‫הביאו הב״י דסובר דא״ץ שהיה כלל‪ .‬זס״ל דשיעור‬ ‫■‬ ‫מוהל בעלמא וחמר בשר‪.‬‬
‫שהיה חייב להיות לא פחות מכדי מיל‪ .‬הרואה יראה‬ ‫ולפי האמור עולה בידינו לדעת הרמב״ם והרא״ה‬
‫בב״י דמעולם לא אמר אבי״ה דא״ץ שהיה כלל‪ ,‬רק‬ ‫זלר‪,‬״ה‪ ,‬דאפי׳ ישאר הרבה שעות במלחו‪ ,‬ואפי׳‬
‫אמר זה דרך תמיהה על מ״ש כשיעור צליה‪ ,‬בלי‬ ‫יחזור למלחו כמד‪ ,‬פעמים אין המלח החדש יכול להוציא‬
‫שיעור זמן‪ ,‬דעל איזה אש מדבר‪ ,‬דד‪,‬לא פעמים‬ ‫מד‪ ,‬שלא יכול להוציא המלח הא׳‪ ,‬דכבר המלח עשה‬
‫שהמדורה גדולה ונצלה ברגע‪ .‬האם יעלה על הדעת‬
‫פעולתו מד‪ ,‬שיכול בכחו לעשות ואין לו שום תקנה‬
‫דשיערו במדורה גדולה‪ ,‬וזד‪ ,‬א״א לאומרו שיחיד‪ ,‬שיעור‬ ‫כ״א ע״י חליטד‪ ,‬ברותחין‪ .‬כיון שלא ביארו הרמב״ם‬
‫המליחד‪ ,‬דקד‪ ,‬או ב׳ דקות‪ ,‬ע״ש‪ .‬וא״כ כיצד יבא מר״ן‬ ‫והרא״ה להתיר באופנים אלו בלא חליטה‪ ,‬רק אמרו‬
‫ז׳׳ל להוציא מדבר שלא היד‪ ,‬ולא נברא‪ .‬ועוד דאכתי‬ ‫שנשאר בו דם ולא אמרו כמה זמן היה מספיק לד‪,‬וציא‪1‬‬
‫מלשון אינו פחות‪ ,‬מוכח דאם יעשה יותר ממיל הוא‬ ‫ע״י מלח אם יום שלם או פחות‪ .‬וכיצד נאמר שתספיק‬
‫הטוב וד‪,‬נכון‪ .‬ורמז לדברי תה״ד‪ .‬אלא שלא יהיה פחות‬ ‫שעד‪ ,,‬ואולי יום שלם וכקושית הרשב״א‪ .‬וגם זה לא‬
‫משיעור זד‪ ,,‬דאל״ד‪ ,‬למד‪ .‬לא כתב בפשיטות שיעור‬ ‫הספיק להם והצריכו חליטה‪ .‬ודלא כד‪,‬ערוד השלחן‬
‫מליחה הוא כדי היליד מיל‪ .‬זל׳ אינו פחות מוכח כמ״ש‪.‬‬
‫והעמק שאלה שהביא בספר עדות משד‪ ,‬שעל ‪T‬י‬
‫שהיית שעה גם הרא״ה יודה‪.‬‬
‫ו מ ע ת ה נחזור ■לדברינו‪ .‬דאנשי תימן הפוסקים‬
‫וד״ולכים אחר הרמב״ם‪ ,‬וזהירין לעשות‬ ‫והרואה יראד‪ ,‬שם בעדות משה‪ ,‬שהביא ראיה לחזק‬
‫חליטד‪ .‬כסברתו‪ ,‬דודאי דצריכים לישאר במנהגם לעשות‬ ‫דבריהם מדברי הרא״ה שכתב שאלו היה‬
‫חליטד‪ .,‬גם היום שעושין שער‪ ,‬שלימה במליחה‪ ,‬צריכים‬ ‫משתד‪,‬ד‪ ,‬יותר בודאי יותר היתד‪ ,‬פולטת דם‪ .‬ומזה הוציא‬
‫הם לעשות חליטד‪ ,,‬דשמא צייד חצי יום או יום שלם‬ ‫דכפי מנהגינו שעושין שעד‪ ,‬במליחה‪ ,‬אין לחוש לס׳‬
‫ובמ״ש‪ .‬ובלא״ה גם קודם שיעלו לארץ ודאי שהיו‬ ‫הר״ן והרא״ה וא״ץ בחליטד‪ .,‬ואיני יודע איר מביא‬
‫נוד‪,‬גים להשד‪,‬ות שעד‪ ,‬במליחד‪ ,‬וכמנהג העולם‪ .‬ועכ״ז‬ ‫ראיד‪ ,‬מדברי הרא״ה כדי לסתור דבריו עצמו‪ .‬ובאמת‬
‫היו עושין חליטד‪ ,,‬ולכן צריכים לישאר במנד‪,‬גם‪ ,‬וזה‬ ‫לא ירד לעומק דבריו‪ ,‬שמעולם לא אמר הרא״ה להתיר‬
‫ברור‪.‬‬ ‫ע״י שעה ואפי׳ ע״י יום תמים ]וכקו׳ הרשב״א[ ביון‬
‫ג ם מה שהביא ראיה מדברי כף החיים ס״ק ר״ץ‬ ‫שהוא לא עמד על זה לדעת כמד‪ ,‬זמן יספיק לו לפלוט‬
‫שכתב ״וכ״ש לד ‪T‬ן שנוהגים לד‪,‬שהות במליחה‬ ‫הכל‪ ,‬אם שעד‪ ,,‬אם חצי יום‪ ,‬או יום שלם‪ .‬ולכך מטעם‬
‫בשיעור שעה״ וסיים עלה בעדות משה‪ .‬ר״ל דבשיעור‬ ‫זד‪ ,‬אמר לעשות חליטה להיות בטוחים מיציאת הדם‪.‬‬
‫זד‪ .‬אין סברא להחמיר ]גם לדעת הרא״ח עי׳ בתחילת‬ ‫וכן הוא ג״כ לדעת הר״ן‪ .‬וכן נר׳ ברור שהוא דעת‬
‫דבריו שכן הוא[‪ ,‬ע״כ‪ ,‬ראיתי שם‪ .‬ואין שום ראיה‬ ‫מר״ן ז״ל שכתב בב״י לחוש לכתחי׳ לדעת הרמב״ם‪.‬‬
‫מדבריו כלל דלדעת הרמב״ם יש להקל לדידן שמשהין‬ ‫ואם באמת כן דעתו שד‪,‬רמב״ם יורד‪ ,‬אם שהה במלחו‬
‫שעה‪ ,‬דזה אינו‪ .‬דשם לא דיבר לדעת הרמב״ם כלל‪.‬‬ ‫שעד‪ ,‬שא״ץ חליטד‪ ,,‬הו״ל לפסוק כן בש״ע‪ .‬למלוח‬
‫ושם קאי לדעת הרב בהג״ר‪] ,‬וכמ״ש גם הרב עדות‬ ‫שעד‪ ,‬ויוצא גם לדעת הרמב״ם‪ ,‬ובפרט שהוא ראה‬
‫משד‪ [,‬דאין לחוש לדברי הרמב״ם גם לכתחי׳ אפי׳‬ ‫ו ‪T‬ע מנהג זד‪ ,‬והביאו בב״י בשם תה״ד מטעם אחר‬
‫בשיעור מיל‪ .‬וסיים וכ״ש לד ‪T‬ן דנוהגין להשהות‬ ‫ע״ש‪ .‬והיד‪ ,‬שמח בזד‪ ,‬לפסוק כן‪ ,‬לצאת גם ‪T‬״‪n‬‬
‫במליחה שיעוד שעה ר״ל דודאי יצא הכל ולא נשאר‬ ‫הרמב״ם‪ ,‬הא ודאי שהוא סובר דסברא וו ליתא לדעת‬
‫כ״א מוד‪,‬ל בעלמא‪ .‬אבל למי שחושש באמת לדעת‬ ‫הרמב״ם וכמ״ש‪ .‬ואפי׳ ישאר כל היום במלחו‪ ,‬אין‬
‫הרמב״ם‪ ,‬כאנשי תימן אין כן על מה לעשות כל שכן‪,‬‬ ‫בכח המלח לפלוט יותר מכחו‪ ,‬ולבן צריך חליטה‪.‬‬
‫ודו״ק‪.‬‬ ‫ומנהג העולם שמשהין שעה‪ ,‬הוא לכתחי׳ מטעם תד‪,‬״ד‬
‫ד י ר אגב‪ ,‬ראיתי לדבר בענין א׳‪ ,‬שנכנס בו הרב‬ ‫כאמור‪ ,‬ותו לא‪.‬‬
‫עדות משד‪ ,,‬וד‪,‬וא בענין מה שכתב הרא״ה‬ ‫ובז ה מיושב מד‪ ,‬שאמר בהקדמד‪ ,‬הנז׳‪ ,‬דלמד‪ ,‬לנו‬
‫בחתך הבשר אחר שעבר שיעור מליחה‪ ,‬דצריד לחזור‬ ‫לעשות מחלוקת קיצונית‪ ,‬שליתר הפלס׳‪ ,‬הבשר‬
‫ולמלוח מקום החתך‪ .‬אם גם הרמב״ם מסכים לזה‪ .‬וד‪,‬נה‬ ‫מוציא כל דמו‪ .‬במליחד‪ .‬שיעור מיל‪ .‬ולהרמב״ם אפי׳‬
‫מדברי הר״ן שד‪.‬ביא הב״י סי׳ ס״ט‪ ,‬נר׳ דמפרש בטעם‬ ‫ישד‪,‬ד‪■ ,‬כל היום לא פסק דמו ממנו ע״ש‪ ,‬דהנך רואה‬
‫הרמב״ם כדברי הרא״ה ממש‪ ,‬דשמא המליחה מוציאה‬ ‫שזה מוכרח הוא‪ ,‬דאם באמת כן הוא דבשעד‪ ,‬אחת‬
‫רק את הדם שבחוץ‪ ,‬ולא מד‪ ,‬שבתוך החתיכה ע״ש‪,‬‬ ‫מודה הוא שיספיק בלא חליטד‪ ,,‬לא היד‪ ,‬צריך הרמב״ם‬
‫א״כ לפי״ז אם חתך‪ ,‬גם הוא יסבור כדברי הרא״ה‬ ‫ב׳ דברים‪ ,‬להפסיק באמצע ולעשות חליטד״ דברים‬
‫דצריך לחזור ולמלוח שנית‪ ,‬אמנם אם כן הוא למד‪,‬‬ ‫שלא עלו על לב‪ ,‬וד‪,‬ו״ל להניחו שעה שלימד‪ ,‬ויצא‬
‫קעג‬ ‫ומגו‬ ‫חיר׳ד סי׳ כב‬ ‫שמ״ש‬
‫ברכה יו״ד סי׳ מ״ז סק״ד‪ .‬ועי׳ פמ״ג רס״י ס״ט בדין‬ ‫הרמב״ם לא הזכיר את זה‪ .‬וגם מר״ן אע״ג דכתב‬
‫מלח ולא הדיח תחלה‪ .‬דמר״ן חזר בו ממ״ש בב״י‬ ‫לחוש לדברי הרמב״ם לכתחי׳‪ .‬וגם הביא סברתו בשם‬
‫לחוש לס׳ וי״א‪ ,‬ושדוקא בהפ״מ סובר כסתמא דדינא‪,‬‬ ‫י״א‪ .‬עכ״ז בהא דחתך בסעיף ה׳‪ ,‬לא הזכיר גם בשם‬
‫דליתא‪ .‬והעיקר לפסוק כסתמא דדינא גם בלי הפסד‪,‬‬ ‫י״א דצריך למלוח‪ .‬וגם שהאמת הוא דמר״ן בש״ע‬
‫ידיחנו וימלחנו שנית‪ ,‬ורק הביא סברת הרמב״ם‬ ‫לא חש להלכה לס׳ הרמב״ם וסובר דלא כוותיה‪ .‬עכ״ז‬
‫בחליטה משום כבודו‪ .‬או מי שירצה להחמיר לעצמו‪.‬‬ ‫הו״ל להביאה ג״כ בשם י״א דלא יסבור כוותיה‪ .‬ונ״מ‬
‫או לאנשי תימן ההולכים אחר פסקי הרמב״ם בכל‬ ‫למי שירצה לעשות כדברי הרמב״ם‪ .‬וכן היא דעת‬
‫ענין‪ .‬ואנשי תימן צריכים לישאר במנהגם לעשות‬ ‫הפמ״ג בדעת הרמב״ם‪ .‬עי׳ בדבריו במשבצות זהב‬
‫חליטה אע״פ שיעשו שיעור שעה במליחה‪ .‬שכן היא‬ ‫סקט״ז‪ ,‬דאף דבפתיחה להל׳ מליחה גר׳ שהוא דמסתפק‪,‬‬
‫דעת הרמב״ם‪ .‬ואפי׳ ישהה במליחה חצי יום ויותר‪.‬‬ ‫וסיים ובפנים אבאר‪ .‬הנה בפגים בסקט״ז כתב ויש‬
‫עכ״ז צריך חליטה לדעתו‪ .‬ודלא כערה״ש והעמק שאלה‬ ‫לראות מפני מה לא הביא המחבר כאן דראוי ליזהר‬
‫שאין דבריהם עולין כהוגן וכמש״ל‪ .‬ודלא כספר עדות‬ ‫לכתחי׳ כמ״ש סי״ט‪ .‬ובש״ך אות ע״ח דמשום הכי‬
‫משה ג״כ‪ .‬שלא העמיק עיונו בדברי הפוס׳ וסמך בזה‬ ‫הביא המחבר סברת ר״מ ליזהר לחלוט לכתחלה‪ ,‬ואולי‬
‫על ערוה״ש שדבריו וראיותיו תמוהים מאד אחהמ״ר‪.‬‬ ‫סובר דהר״מ יודה דמותר לחתוך לחתיכות דקות‬
‫ובכל זאת מחזיקנא טיבותא ליד ‪T‬י הרב עדות משה‪,‬‬ ‫ויחלוט דלא כהרא״ה‪ .‬ועי׳ בפתיחה עכ״ל‪ .‬ואמנם‬
‫דעל ידי השגתו ארווח לן שמעתתא ונתבררה הלכה‬ ‫צריך טעם למה יתיר בזה‪ .‬אמנם בספר יד יהודה‪,‬‬
‫זו על בוריה‪ .‬וה׳ הטוב יפקח עינינו לכוין לא‪?:‬תה‬ ‫הביאו בם׳ עתת משה כתב וז״ל‪ .‬וצ״ל דס״ל דהרמב״ם‬
‫של תורה‪ .‬ואל יצל מפינו דבר אמת עד מאד‪ .‬ולראיה‬ ‫אינו סובר בזה כהרא״ה‪ .‬אלא דהמליחת פועל בכל‬
‫ח״פ ירושלים עיה״ק בחג האורים תשנ״ב לפ״ק‪.‬‬ ‫החתיכה למעט דמה שלא יפלוט קודם שתרגיש בחום‬
‫המים‪ ,‬ע״ש‪ .‬והכוונה שהחום של המליחה אע״פ שנכנס‬
‫ס״ט‬ ‫ע׳׳ה שלום משאש‬
‫בכל גוף הבשר ובעומק‪ .‬עכ״ז הוא מוציא רק שטחית‬
‫מכל הבשר‪ .‬ומניחה קצת ממנו בכל שטח הבשר‪.‬‬
‫ולפי״ז גם למקום החתך כבר הגיע חום המלח והוציא‬
‫סימן גב‬ ‫מה שיכול להוציא‪ ,‬והניח השאר‪ .‬וממילא א״ץ לחזור‬
‫ולמלוח מקום החתך‪ ,‬וכתב שכן כתב הפמ״ג‪ .‬וחיזק‬
‫תשובה להשגה באור ישראל‬
‫דבריו וסברתו ממה שלא נמצא חומרא זו ברמב״ם‪.‬‬
‫ע״ע לגרום ג״ט בר נ״ט‬ ‫וגם המחבר כתב סתם דאינו‪ .‬חוזר ומולח‪ ,‬בלי להעיר‬
‫ראיתי בחוברת ״אור ישראל״ הראשונה בדף ק׳‪.‬‬ ‫לדעת הרמב״ם‪.‬‬
‫לאחד מכולל או״ה נתיבות‪ ,‬שהביא דברי‬
‫ובספר עדות משה‪ ,‬דחה דברי הפמ״ג ויד יהודה‪.‬‬
‫הד״מ סי׳ צ״ה אות ב׳ שכתב דאע״פ שכתב הסמ״ק‬
‫דאף אי נימא דדעת מר״ן להחמיר בחליטה‬ ‫‪.‬‬
‫להתיר בנתבשלו‪ .‬מ״מ מחמיר לכתחי׳ משום דיש‬
‫היכא דאפשר‪ .‬מ״מ בזה דחתד לא ראה מר״ן צורר‬
‫מחמירין עכ״ל‪ .‬והקשה האברך וז״ל ולכאורה מה טעם‬
‫להוסיף וי״א‪ .‬וסמך בזה על הרשב״א דמליחה מוציאה כל‬
‫זה‪ ,‬הרי אם נתבשלו מותר לכתחי׳ דג׳ נ״ט הם‪ .‬זא״כ‬
‫הדם דלא כהרמב״ם ע״ש‪ .‬והוא תמוה‪ .‬דכיון דאגן קיימין‬
‫מדוע אסור לכתחי׳ לבשל‪ ,‬הרי הטעם היוצא מן‬
‫לדעת הרמב״ם וצריך לעשות כמותו היכא דאפשר‪.‬‬
‫הקדירה אין בו ממשות וכו׳ עכל״ה‪ .‬ומזה יבנה דייק‬
‫וא״כ יש דם בעין במקום החתך שלא הגיעה לו חום‬
‫ועשה כמה חורפות כדי׳ לו׳ שהסמ״ק אוסר לכתחי׳‬
‫המליחה‪ .‬וא״כ איך יסמוך על הרשב״א היפך הרמב״ם‪.‬‬
‫לגרוס נ״ט בר ג״ט‪ .‬וסה״ת ‪.‬דחה חשש זה לגמרי‬
‫אמנם לדברי הרב יד יהודה והפמ״ג שהמליחה הולכת‬
‫ומשו״ה התיר לכתחי׳ לגרום נ״ט בר נ״ט‪ ,‬ובז׳ עש״ב‪,‬‬
‫בכל עומק הבשר רק שהיא פועלת שטחית ואינה‬
‫והרואה ^אה שלא העמיק עיונו בדברי הב״י זד״מ‬
‫מוציאה הכל‪ ,‬אזי גם להרמב״ם א״ץ לחזור ולמלוח‬
‫הנז׳‪ ,‬דשם לא מדברים כלל על ענין לגרום לכתחי‪/‬‬
‫מקום החתך‪ .‬ואיך שיהיה‪ ,‬לענין הלכה‪ .‬כיון דיש ספק‬
‫דענין זה בא בדברי הב״י אח״כ‪ ,‬אבל שם מדבר‬
‫בפי׳ דברי הרמב״ם אם כמ״ש הר״ן‪ ,‬או כדברי פמ״ג‬
‫בפשיטות על חילוק שבין צליה לבישול‪ ,‬שאע״פ‬
‫ויד יהודה‪ ,‬הו״ל ספק בדרבנן ולקולא‪ .‬כיון דקי״ל‬
‫שהב״י הביא דברי הסמ״ק שיש חילוק בין נצלו‬
‫דם שמלחו דרבנן‪ ,‬וספיקא להקל‪ .‬ואף דאגן קיימי‬
‫לנחבשלו‪ ,‬וכן סברת בעה״ת כמ״ש שם‪ .‬ורק הרשב״א‬
‫לחוש לדברי הרמב״ם‪ .‬והוא לכאורה סובר דדם שבישלו‬
‫והר״ן וכו׳ סוברים שאין חילוק ביניהם וככולם מתירין‬
‫או מלחו דאורייתא‪ .‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חלק‬
‫ע״ש‪ .‬ע״ז בא הד״מ וחידש בדברי הסמ״ק דאע״ג‬
‫יו״ד סי׳ כ״ט שכתבתי דגם לדעת הרמב״ם אינו ברור‬
‫דמתיר בנתבשל כבר‪ ,‬היינו דוקא בדיעבד שכבר נתערב‬
‫שהוא מה״ת‪ .‬ועוד י״ל דאף דחיישי לדבריו גבי חליטה‪,‬‬
‫עם הכותח שיש הפסד המאכל והכלים‪ ,‬אז יש להקל‬
‫מ״מ בהא דדם שבשלו לא קי״ל כוותיה‪ .‬וגם התימנים‬
‫אבל לכתחי׳ דהיינו לערבן עם הכווזח‪ ,‬בזה אוסר‬
‫מקילין בזה‪ ,‬כיון שדברי הרמכ״ם אינם ברורים‪.‬‬
‫לכתחי׳ כיון שיש תקנה לאכול כ״א לבדו‪] ,‬עי׳ כגה״ג(‬
‫וציין הד״מ לדבריו בסי׳ צ״ד שכתב כן להדיא‪ ,‬וכתב‬ ‫קנ צי למלין‪ .‬דלהלכה קי״ל כמר״ן דא״ץ חליטה כלל‬
‫שכן היא דעת האו״ה לאסור לכתחי׳ לערב עם הכותח‬ ‫גם לכתחי׳ כסתמא דדינא‪ .‬ולא כסברת י״א‬
‫גם בנתבשלו וכ״ש בנצלו‪ .‬וד‪,‬ד״מ באות ב׳ הנ״ל נתן‬ ‫שהיא סברת הרמב״ם‪ ,‬דבש״ע חזר בו‪ .‬עי׳ במחזיק‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סי׳ כג‬ ‫שמ״ש‬ ‫?!עד‬
‫לשחוט בעירו ולהיות תחת פקודותיו‪ .‬וטעם לתוספת‬ ‫טעם לסמ״ק דאוסר לכתחי׳ משום דיש אוסרים לגמרי‬
‫זה להיות שקבלו הערות מרבני ערים אחרים‪ .‬והוא‬ ‫אף דיעבד שכבר נתערב עם הפותח‪ ,‬והיא ס׳ ריב״ן‬
‫נדון דידכו ממש‪.‬‬ ‫חתנו של רש״י שהביא הב״י דסובר דדוקא עלו אכל‬
‫גצלו או נתבשלו אסור אף דיעבד‪ ,‬והוא חש לדבריו‬
‫ובחביט^ באחרונים ראיתי שדבר זה יש לו יסוד‬
‫לפתחי׳ שלא לערב עם הפותח‪ ,‬ובדיעבד אם כבר‬
‫גדול בפוסקים‪ .‬עי׳ בדרכי תשובד‪ .‬סי׳ י״ח‬
‫נתערבו מותר‪ .‬זבן פתב בסי׳ צ״ד ע״ש‪ .‬וכן מוכח‬
‫ס״ק קס״ו וז״ל‪ .‬ואם נטל קבלר‪ .‬מרב אחר צריך רשות‬
‫להדיא מסוף דברי הד״מ שם אות ב׳ וז״ל‪ ,‬ומ״מ בדגים‬
‫מהרב דאתריד‪ ,.‬דאין לרב שבמקום אחר למחול רשותו‪,‬‬
‫שעלו‪ ,‬שלא נתבשלו ולא נצלו‪ ,‬מותר אף לפתחי׳‬
‫ופ״כ בדעת חורה ססקל״ו ע״ש‪ .‬וכתב זד‪ .‬ע״ד מר״ן‪,‬‬
‫לאוכלם בחלב‪ ,‬דבהא לא מצינו מאן דפליג עכ״ל‪.‬‬
‫שכתב ותא ‪T‬נא נד‪.‬גו למנות אנשים ידועים על השחיטה‬
‫וד‪.‬בדיקר‪ .‬ולהם מחלו חכמים כבודם וכר עכל״ה‪ .‬וע״ז‬ ‫ו בז ה סרו מהר דקדוקי המשיג הנז׳ על הד״מ שהקשה‬
‫כתב דבריו הדר׳׳ת הנ״ל‪ ,‬דהמינוי צריך ש‪ .T,T‬מרב‬ ‫מד‪ .‬טעם בזה‪ ,‬דכוונת לפתחי׳ שדיבר בד‪ .‬הד״מ‬
‫העיר ששוחט בו‪ ,‬ולא שיביאו מינוי מעיר אחרת‪.‬‬ ‫היא דאחר שנתבשלו אסור לפתחי׳ לאוכלם בחלב‪ .‬ואם‬
‫רק עלו סוחר לפתחי׳ לאוכלם בחלב‪ ,‬אבל לענין לבשל‬
‫ודעדיפא נמצא שם בדר״ת ס״ק קפ״ט דאפי׳ קבלו‬
‫לכתחי׳ בכלי בשר פדי לאכול בחלב‪ ,‬עדיין לא דיברו‬
‫הרב דמתא ודיקהל התנגדו לו ואפי׳ לוקח‬
‫בזה‪. ,‬ולקמיה בב״י אז דיבר ע״ז‪■ .‬וכבר הארכתי בספרי‬
‫מן כשירות וטריפות בשוד‪ ,.‬עכ״ז פסק דדעת הקהל‬
‫מזרח שמ״ש סי׳ צ״ה לבאר דברי הב״י עש״ב‪ ,‬וממילא‬
‫קובעת ובדקדוק דברי מור״ם עש״ב‪ .‬וכ״ש בנדון זה‬
‫אין שוט יסוד לדברי המכריע הנז׳‪ ,‬וכל הבנין שבנה‬
‫שדעת הב״ד וד‪,‬קד‪,‬ל שוד‪ ,‬בדיעה אחת‪ ,‬דודאי אין להם‬
‫עליו‪ ,‬בנפול היסוד יפול הבנין‪ .‬ואם ירצה כאמת‬
‫לשחום נגד דעתם‪.‬‬
‫להכריע‪ ,‬צריף שיעמיק עיונו בדברי בם׳ שמ״ש ומגן‬
‫ועי' בפת״ש סי׳ ס״ה משם הח״ס שדואר ‪ T‬בעניינו‪.‬‬
‫ח״א חיו״ד סי׳ ט׳‪ ,‬ובפרט בספרי מזרח שמ״ש סי׳ צ״ה‪,‬‬
‫ומשמע מדבריו שאם הרב והקהל מסכימים לדעת‬
‫ואז יראה הדברים ברורים דודאי לפתחי׳ אסור לבשל‬
‫אחת לאסור שחוטי חוץ למיגדר מילתא דודאי נבון‬
‫בכלי של בשר על דעת לאכול בפותח‪ ,‬דאסור לגרום‬
‫לעשות כן ע״ש‪ .‬ובנד״ד איז לד מיגדר מילתא יותר‬
‫לכתחי׳ נ״ט בר נ״ט‪ ,‬דהוי כמבטל איסור לכתחי׳‪ ,‬וזה‬
‫מזה‪ ,‬דכל א׳ יבא לבנות במה לעצמו דעשו אגודות‬
‫ברור‪ .‬החו״ם סיון המוב״ת ש׳ תשמ״ט לפ״ק‪.‬‬
‫אגודות‪ ,‬ויצא מזר‪ .‬חילול ה׳ וזילותא דבי דינא‪ .‬וגם‬
‫א״א לשמור על הקפדת כשרות כראוי‪ .‬פשיטא דיש‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫להקפיד על מינד הב״ד לשוחטים‪ .‬וגם מבואר שם דגם‬
‫בשביל הפסד המס יבולים לעכב ע״ש‪ .‬וכאן ישנו לטעם‬
‫זה שמכחישים את כיס הקהל שנעשים ממנו כל עבודות‬ ‫סימן כג‬
‫הקדש‪ .‬בתי דינים‪ ,‬רבנים‪ ,‬חזנים‪ ,‬ובכ״נ‪ ,‬ות״ת‪ ,‬וכשרות‬ ‫לשחוט בלי רשות ביה״ד‬
‫וכו׳‪ .‬דודאי הדבר פשוט דיש רשות לב״ד לעכב בעדם‬ ‫לכבוד ידידינו הרה״ג סגן ביה״ד בפאריז יע״א‪,‬‬
‫]וזה ג״כ נכנם בדין המהפך בחררד‪ .‬ובא אחר ונוטלה‬ ‫מוהר״ר יוסף עזראן שליט״א‪ ,‬שלום ורוב ברכות‪.‬‬
‫ממנו‪[.‬‬ ‫ל ‪T‬ידי הרב ולכל הרבנים הסובבים הודו העי״א‪.‬‬
‫וגם בארץ הקדש ישנו דבר זד‪ ,‬שכל בשר כשר הנכנס‬ ‫ר‪ .‬מ‪ .‬נ‪.‬‬
‫לעיר שלא נשחט תחת פיקוח הב״ד‪ ,‬הב״ד‬
‫קבלתי מכתב שאלתו על דבר הני שוחטים שנתנו‬
‫חוקרין ודורשין בכשרותו‪ .‬והרכה פעמים מחזירין אותו‬
‫רשות לעצמם לשחוט ולבדוק בהמות בעיר‬
‫ולא מקבלים אותו‪ ,‬אע״פ שיש עליו חותם אחר‪ .‬גם‬
‫כנגד ביד‪.‬״ד ובלי רשותם כלל‪ .‬ולד‪.‬יות שהם תולים‬
‫במרוקו ששימשתי בה רב ראשי וראב״ד שלשים שנה‪,‬‬
‫עצמם בתשובתי בס׳ תבואות שמ״ש חיז״ד סי׳ פ״א‪,‬‬
‫לא היה רשות לשו״א לפתוח בית המטבחים בלי רשות‬
‫וכת״ר יצא לחלק בין נדון תשובתי לנדון דיח־‪.‬ו‪ ,‬כי‬
‫חב״ד‪ .‬ואם יז ‪ T‬לעשות כזה‪ ,‬יעגש ע״פ הממשלה‪.‬‬
‫אני לא התרתי אלא כשוחטי ‪ m‬שנתמנו ע״י ב״ד‬
‫וע״ש בדר״ת סי׳ ס״ה סי״ד בכל הפוס׳ שהביא‪ ,‬שכמעט‬
‫וחוקרים ודורשים בדבר שהם הגונים וראדם דר״ש‬
‫סכל המדינות נעשה למנהג פשוט לאסור שחוטי חוץ‪,‬‬
‫כמ״ש בדברי שם‪ .‬ובנדון דידתו הדבר להיפך‪ ,‬שירדו‬
‫ר״ל בלי הסכמת הב״ד ע״ש‪.‬‬
‫לשחוט בלי הסכמת הב״ד‪ ,‬ואדרבה הם עומדים לגירא‬
‫ו שם בדר״ת סי׳ א׳ ס״ק רי״ד‪ ,‬דעדיפא‪ ,‬דאם עשו‬
‫בעיני שונאי ב״ד ח״ו‪.‬‬
‫הקהל תקנה שלא ישחוט שו״א כ״א ש ו״ ב‬
‫‪^T‬ע‪ ,‬אם מותר לת״ח לשחוט לצורך עצמו לאכול הוא‬ ‫אנכי הרואה שדבריו נכונים וברורים‪ ,‬וחלוקו אמת‬
‫וב״ב עמו‪ .‬וד‪,‬עלה לאסור כדי שלא יבא כל א׳ לבנות‬ ‫ויציב‪ ,‬שבודאי לא נאמרו הדברים אלא כשוחט‬
‫במד‪ ,‬לעצמו לו׳ מומחה אני ויאבל אסור ע״ש‪ .‬ושם‬ ‫הממונה ומוסכם ע״י ב״ד‪ .‬אבל שוחט שיבא בפח ובלי‬
‫הביא משם הבל״י אף שיודע בעצמו שהוא מומחה‬ ‫הסכמת ד״ב״ד‪ ,‬ודאי שחוזר הדבר לעיקרא דדינא‪ ,‬דאין‬
‫ובקי אסור לשחוט לעצמו בביתו ע״ש‪.‬‬ ‫לו לשחוט ולמכור לאחרים‪ .‬דותר מזה אפי׳ יקח מן‬
‫איל שיה ‪ .,T‬כל דברי תשובתי הנ״ל היו באופן שאין‬ ‫כשירות וטריפות בשוד‪ ..‬ואני ‪ v m‬שבימים אחרונים‬
‫שום ניגוד בין השוחט לביד‪,‬״ד‪ .‬ורק נטפלתי אם‬ ‫הוסיפו רבני מרוקו בסוף תעודת השו״ב‪ ,‬תנאי מפורש‬
‫יכול כפה״ד לשחוט לעצמו ולמכור לאחרים‪ ,‬אף שיד‪,‬יה‬ ‫שעל השוחט לסור למשמעת הרב המקומי שהולד‬
‫קעה‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ כד‬ ‫שמ״ש‬
‫לו דין בשר ששהה וכמו שהבאתי ראיה מדברי הפום‪/‬‬ ‫ברשות ביה״ד‪ .‬אבל באופן שיש ניגוד דבר פשוס‬
‫שוב כתבתי שכיון שבעיר מראכש עברו והתירו‪ ,‬ושלא‬ ‫וברור הוא‪ .‬כל שאין לו רשות והורמנא‪ ,‬מטעם ב״ד‬
‫תהיה תורה כב׳ תורות‪ .‬אמרתי לסמוך על החליטה‬ ‫דמתא‪ ,‬אפי״ לא יהיה שוחט לעצמו רק לאחרים ולוקח‬
‫דמהניא בדיעבד אפי׳ בבשר שלא נמלח ושמו אותו‬ ‫בכשרות ובטרפות בשוה‪ ,‬עכ״ז אסור לו לשחוט‪ .‬וראוי‬
‫בקדירה רותחת הרבה דהוי חליטה ובדיעבד יש לסמוך‬ ‫להשתדל בכל אופן להסיר המכשלה הזו כי היא פרצה‬
‫על החליטה‪ ,‬והמליחה שכתבתי שצריך מליחה וחליטה‬ ‫גדולה בחומת הדת‪ ,‬ולא יעשה כן בישראל‪.‬‬
‫היא דק לתוספת טובה‪ ,‬וכפי מה שמצאתי בם׳ תורות‬
‫ו ב פ ר ט לפי מה שהוסיף כת״ר בטעם הב׳‪ .‬ודקדק‬
‫אמת להמלאך רפאל בירדוגו זלה״ה שאמר למלות‬
‫מדברי תשובתי שכתבתי להתיר מטעם דאין‬
‫ולחלוט‪ ,‬אבל עי בנופת צופים חיו״ד שלא הצריך‬
‫לו שום הנאה‪ ,‬שהרי יכול לקנות מן הגוי כשירות כל‬
‫מליחה כלל‪ ,‬רק חליטה לבד סגי‪ .‬והדברים ברורים‬
‫‪,‬מה שירצה‪ .‬וכתב כת״ר לדקדק מזה לנדון ד ‪T‬הו‬
‫חזור עליהם ותמצא שכן הוא‪ ,‬וה׳ יפקח עיניך להעמיק‬
‫דהכשירות מוגבלות ויש להם הרבה מניעת ריוח‪.‬‬
‫בעיון לעמוד על האמת‪ .‬החו״פ ירושלים ת״ו בכסלו‬
‫וממילא יש לחוש שיקילו בדבר ע״ש‪ .‬דודאי זה יהיה‬
‫תשמ״ז‪.‬‬
‫נר נוסף למה שכתבתי‪ ,‬אך דכפי האמת אינו צריך‪.‬‬
‫שוב ראיתי שהעלה הדברים בספרו בשמים ראש דף‬ ‫וטעם הא׳ יספיק בריוח‪ .‬זה הנלע״ד להשיב תשובה‬
‫נ״ח‪ ,‬ודחה דברי הנז׳ בקש‪ .‬דהרשב״א סתם‬ ‫מאהבה על שאלתך‪ ,‬וה׳ יתקנכם ויתקננו בעצה טובה‬
‫דבריו‪ ,‬ואיירי אפי׳ נשאר יותר מג׳ ימים רק איירי‬ ‫מלפניו‪ .‬ושמעתי שכמו כן כתב הרה״ג עובדיה יוסף‬
‫שהיד‪ .‬מלא קרח וכפור ע״כ‪ .‬ודבריו תמוהים מאד‪,‬‬ ‫שליט״א בענין זה‪ .‬וצויי״מ‪ .‬הצעיר החותם בברכה‪.‬‬
‫דא״כ הי״ל למר״ן ז״ל להביא דברי הרשב״א גבי בשר‬ ‫בחדש מרחשון ש׳ ישל״ח עזר״ך מקד״ש לפ״ק‬
‫ששהה ג״י‪ .‬להשמיענו ח^וש גדול כזה דאם היה מלא‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫קרח וכפור אפי' שהה זמן רב‪ ,‬ישימנו בכ״ש ויחזור‬
‫להיות מותר ע״י מליחה‪ .‬גם כל אותם הפוס׳ שהתירו‬
‫בשר קפוא‪ ,‬איך לא עלה על דעת שו״א מהם להביא‬
‫ראיה להתיר מדברי הרשב״א שהוא עמוד גדול לסמוך‬
‫ס ימ ן כד‬
‫עליו‪ .‬גם המ״י שאסר בשר מלא קרח שנשאר ג״י‪ .‬איר‬
‫לא הביט לראות שהוא היפך דברי הרשב״א שהביא‬ ‫בענין הליטה לבשר ששהה ג״י בל״מ‬
‫הב״י‪ .‬אלא ודאי שהרשב״א לא נגע ולא פגע בשהה‬
‫להרב הכולל‪ .‬׳כהה״ר זכרון מעבדי שליט״א‪ ,‬שלום‬
‫ג״י‪ .‬אלא דיבר בבשר ‪ to‬ג״י שהיה מלא קרח וכפור‪.‬‬
‫ר^‬
‫ואפשר שלא נשאר גם כד׳ שעות‪ ,‬דא״כ נכנם במחלוקת‬
‫האחרונים אי מיקרי נכבש במים‪ .‬והרשב״א לא נטפל‬ ‫קבלתי מכתבו השואל‪ ,‬על מה שכתבתי בסוף ספרי‬
‫לכל זה כלל‪ ,‬דכל כי האי הו״ל להשמיענו בפירוש‪.‬‬ ‫מזרח שמ״ש בענין בשר שהיה במקרר הרבה‬
‫וגם הב״י שהביא דבריו רק בדיני שריית הבשר מוכת‬ ‫חדשים עד שנעשה כעץ‪ .‬שכתבתי לאסור משום ששהה‬
‫דאין שום רמז לזה לא לנשתהה ג״י ולא לכבוש‪ .‬רק‬ ‫ג״י בלי מליחה‪ .‬ושוב מצאתי לו תקנה ע״י מליחה‬
‫עיקר דבריו להקל להפיל המלח במים חמין בכ״ש‬ ‫וחליטח‪ ,‬דנדון דידן חשוב כדיעבד‪ ,‬ושכן עשו רבים‬
‫וכמש״ל‪.‬‬ ‫וגדולים ע״ש‪.‬‬
‫וכבודו הקשה מדברי הרשב״א סי׳ תתמ״ג שהביא‬
‫ומה שאמר שיותר טובה החליטה לבשר שלא שהה‬
‫הב״י ורמ״א סי׳ ס״ט‪ ,‬בבשר מלא קרח וכפור‬
‫שהוא רך‪ .‬אבל בדם שנתייבש כיצד תועיל‬
‫שהדם יוצא ע״י מליחה‪ ,‬ולא חצריכו חליטה עכ״ד‪.‬‬
‫החליטה‪ ,‬לא ראיתי שום הכרח לחלק ביניהם‪ ,‬שהרי‬
‫אמרו שאע״פ שאינו פולט ע״י מליחה פולט ע״י‬ ‫ה ת שו ב ה פשוטה הרבה‪ .‬דהרשב״א שם לא איירי‬
‫קדירה‪ .‬ונמצא דלענין קדירה שוים הם‪ ,‬ובפרט לפי‬ ‫כלל בשהה ג״י בל״כ^ רק איירי בהיה‬
‫מה שאמרו שהוא חומרת הגאונים וכפיה״ד אפי׳ מליחה‬ ‫מלא קרח וכפור ואינם יבולים למלחו עד שיפילו המלח‪.‬‬
‫מועלת כשאר בשר‪ .‬וא״ב כיון שכפה״ד הוא כשאר‬ ‫והוא קשה‪ .‬וע״ז חשיב שיש תקנח לשרותו במים חמין‬
‫בשר‪ ,‬ודאי שראוי להקל בחליטה כשאר בשר‪ ,‬הן מצד‬ ‫בכלי שני אע״ם שהיס״ב ע״ש‪ .‬ועיקר החידוש דאע״ם‬
‫דלגבי קדירה שוים הם‪ ,‬הן מצב דאעיקרא דמילתא‬ ‫שכלי שני מפליט ומבליע לא הוי כנתבשל והדם יוצא‬
‫הוא חומרת הגאונים‪ ,‬ומליחה מועלת בו‪ .‬ובזה אזדא‬ ‫ע״י מליחה‪ .‬ואינו ענין לנד״ד דשהה ג״י בלי מליחה‪,‬‬
‫לה תמיהתו‪ ,‬דלמאי צריך שגיהם מליחה וחליטה‪ ,‬הלא‬ ‫וע״ש בבאה״ט סק״ח הביא דברי המ״י שהבאתי בספרי‬
‫אם נתייבש מליחה לא תועיל לו‪ ,‬ואם לא נתייבש‬ ‫בבשר ששהה עם קרח ג״י ואסר משום ששהה ג״י‪.‬‬
‫מליחה תספיק‪ ,‬וכפי הנ״ל אץ כאן קושיא כלל‪ ,‬דלכן‬ ‫ואני הבאתי עוד פוסקים אחרים המסייעים להמ״י‪,‬‬
‫בחרתי לפסוק כדברי המלאך ר״ב זצ״ל‪ ,‬להצריך‬ ‫והדברים פשוטים מאד‪.‬‬
‫שניהם מליחה וחליטד‪] ,.‬ולא כגו״ץ להתיר בחליטה‬ ‫עוד הקשה דלפי מה שחשבתי אותו שנתייבש דמו‬
‫לבד[ הטעם הוא דע״י מליחה יוצאים ‪ ,T'.too‬ולחומרת‬ ‫בתוכו‪ .‬א״כ מה תועיל לו חליטה‪ ,‬ואם לא נתייבש‬
‫הגאונים מוסיפין חליטה‪ ,‬אבל ודאי בדיעבד אם לא‬ ‫המליחה לבדה תספיק בלי חליטה ע״כ‪ .‬הנראה שכבודו‬
‫עשה רק חליטה לבד מותר ג״כ ובדברי נו״ץ ז״ל‪.‬‬ ‫לא ירד לעומק הדברים שם‪ .‬והוא שאחר שאמרתי דיש‬
 ‫ומגן‬ ‫חיהיד סי׳ כה‬ ‫שמ״ש‬ ‫קעו‬
‫שלמראית העין הוא יום גמור‪ ,‬אלמלא ראו כוכבים‪.‬‬ ‫תוספת על דברי הגאונים הנ״ל‪ ,‬הבאתי מעשה שעשה‬
‫אך במה שראו כוכבים קטנים מאד‪ ,‬ובודאי שאינם‬ ‫הרב הראשי למרוקו כדבריהם ז״ל‪ ,‬ומעשה‬
‫הכוכבים הקטנים הנראים בלילה‪ ,‬אלא מין כוכבים‬ ‫רב‪ .‬החו״פ ירושלים ת״ו‪ ,‬בשבט תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬
‫שהם בינונים ונראים קטנים מאד שאינם רגילים‪ .‬ובזה‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫נכנסנו לספק שמא יום‪ ,‬ר״ל שעדיין הוא בה״ש כיון‬
‫שמזהיר‪ ,‬או שמא נחשיב ללילה כיון שיש כוכבים‬
‫קטנים‪ .‬ולכן בחול יש להכניס זר‪ ,‬לספק ל מלו למחר‪.‬‬ ‫ס י מ ן כה‬
‫ובע״ש למולו ביום א׳ ע״ש‪ .‬ועי׳ בערוד‪,‬״ש יו״ד סי׳‬
‫רס״ב‪ ,‬אבל הכל איירי במסגרת הזמן שכבר עברו ג׳‬ ‫זמן בין השמשות‬
‫מלין ורביע משעת השקיעה ■הא׳‪ ,‬ואיו שום סתירה‬ ‫ר אי תי בס׳ צבא מרום להרב צוריאל בז אליהו הי״ו‬
‫בדברי מר״ן ז״ל‪.‬‬ ‫שמבין בדעת מר״ן ז״ל‪ ,‬שעושה חילוק בין‬
‫ועי' ג״ב בערוה״ש סי׳ רס״ו סי״ח שהביא דברי מר״ו‬ ‫דין מילה לשבת‪ ,‬דבשבת בסי׳ רס״א כתב הש״ע כשיטת‬
‫דאיפליגו תנאי ועבדי׳ לחומרא‪ ,‬ולא העיר שום‬ ‫ר״ת‪ ,‬שיש משקיעה א׳ ג׳ מילין ורביע‪ ,‬ורק אח״כ‬
‫הערה לו' שזה היפך מ״ש באו״ח ע״ש‪ .‬ואדרבה אמר‬ ‫מתחיל בה״ש ג׳ רבעי מיל‪ ,‬אבל לגבי מילה כתב‬
‫שענין בה״ש הוא עמוק ומקומו באו״ח סי׳ רס״א‪,‬‬ ‫ביו״ד סי׳ רס״ו ס״ט‪ ,‬דעת בעל העיטור ששקיעת החמה‬
‫משמע שהוא מתאים עם יו״ד‪ .‬וציין לשם להבין‬
‫זהו זמן ספק‪ .‬ומלין אותו מתוך חומרא לאחר השבת‪,‬‬
‫הדברים‪ .‬ולפי דעתי הדברים פשוטים כמו שאמרנו‪,‬‬ ‫ושכ״כ מהר״מ אלשקר לגבי ילד שנולד בד‪,‬״ש דיעז‬
‫׳ודברי מר״ן ז״ל נאמנו מאד וצדקו יחדיו‪.‬‬ ‫למולו רק ליום א׳‪ .‬וגם בסי׳ רס״ב ס״ה‪ .‬נר׳ שדעת‬
‫הש״ע להחשיב זמן בה״ש מיד אחר שקיעה א׳‪ .‬ולכן‬
‫מילה בין השמשות‬ ‫כתב דאם יש אפי׳ כוכבים קטנים מאד והרקיע מזהיר‬
‫כעין אורה של יום בכל זאת נחשב ללילה למולו‬
‫עוד דיבר המחבר בהגיע בה״ש של יום ח׳ ועדיין‬
‫למחרת עכל״ה‪.‬‬
‫לא נימול‪ ,‬בזה כתבתי בספרי תבואות שמ״ש‬
‫חיו״ד סי׳ צ״ב‪ ,‬וסתרתי דברי האומרים למולו מס״ם‪,‬‬ ‫והדברים תמוהים מאד‪ ,‬דאיזה הפרש יש בין דין‬
‫שמא כדעת ר״ת שג׳ מילין ■ורביע הוא יום גמור‪ .‬ואת״ל‬ ‫מילה‪ .‬לשאר הלכות שבת החמורה‪ .‬עד‬
‫כדעת הגאונים שכבר הוא בה״ש‪ ,‬שמא בה״ש יום הוא‪,‬‬ ‫שנחמיר ב מל ה יותר‪ ,‬דאם לענין איסורי שבת ׳בסקילה‪,‬‬
‫וכתבתי דזהו ס״ס משם א׳‪■ .‬ודעדיפא מזה כתב בס׳‬ ‫פסק מר״ן כר״ת דכל ‪.‬הג׳ מלין ורביע בכניסת שבת‬
‫מנחת כהן דאפי׳ אין ^וע אם נולד ביום גמור או‬ ‫חשוב כיום ששי ממש‪ .‬ויכול לבשל ולעשות'כל מלאכת‬
‫בבה״ש שאין לו׳ שמא נולד ביום‪ ,‬ואת״ל בבה״ש‪,‬‬ ‫חול‪ .‬וכניסת השבת עדיין רחוקה‪ ,‬א ‪ T‬ולמה בדין‬
‫שמא כה״ש ■יום גמור הוא‪ ,‬דכל זה‪ ,‬הוי ס״ס משם א׳‬ ‫מילה שנאמר בה בעצם‪ ,‬אם נ ל ד באותו ג׳ מילין‬
‫ע״ש בס׳ מבוא השמש מאמר ב׳ פרקי ה׳ ע״ש‪ .‬ואיך‬ ‫ורביע‪ ,‬נדחה אותה לאחר השבת‪ .‬ולא יעלה עה״ד‬
‫שיד‪,‬יד‪ .,‬אין ראוי לד‪,‬כניס עצמינו בספק שמא מל‬ ‫שמר״ן ז״ל יחלק חלו ק כזה שאין לו שום טעם וסברזב‬
‫בלילה שאין עושה בזה מצות מילה‪ ,‬ואין למולו עד‬ ‫והאמת הוא שאץ שום סתירה מדברי הש״ע יו״ד‬
‫מחר‪ ,‬וכ״ש ■בנולד בע״ש‪ .‬דניתוסף בזה ספק חילול‬
‫סי׳ רס״ו ס״ט הנ״ל‪ ,‬וכל דבריו סובב על‬
‫שבת‪ ,‬דאין למולו עד יום א׳‪ ,‬ולא ביום ששי בה״ש‪,‬‬
‫זמן בה״ש שהוא בג׳ רבעי מיל האחרונים‪ ,‬דלגבי‬
‫ע״ש בספרי באורך מזד‪.,‬‬
‫מלאכות שבח‪ ,‬חשבי׳ להו לג׳ רבעי מיל האחרונים‬
‫שהוא זמן בה״ש‪ .‬ביום שבת לחומרא‪ ,‬שיש להם דין‬
‫ברכת להכניסו‬ ‫יום‪ ,‬עד סוף כל הג׳ רבעי מיל וגם עד סוף בה״ש‬
‫דר׳ יוסי‪ .‬ובע״ש חשבי׳ להו לחומרא כללה‪ ,‬ואסור‬
‫ג( ג ם כתב המחבר בדין ברכת להכני׳סו דצריכה‬
‫לעשות בהם שום מלאכה‪ .‬על זה בא הש״ע ביו״ד סי׳‬
‫להיות קודם המילד^ ושכן הוא מנזע ירושלים‪.‬‬
‫רס״ו‪ ,‬לו׳ דלגבי המילה נד‪,‬פכה השיטה‪ ,‬דד‪,‬חומרא היא‬
‫אבל במקום אחר תמד‪,‬תי‪ ,‬דלפי״ז גם ברכת שהחיינו‬
‫להיפך‪ ,‬דאם נולד בע״ש בבה״ש שהם ג׳ רבעי מיל‬
‫צריבד‪ ,‬לד‪,‬ץת קודם המילה‪ ,‬כדי שתד‪,‬יה עובר לעשייתן‪.‬‬
‫האחרונים‪ ,‬אפי׳ מאוחר הרבה ע״ס בה״ש דר׳ יוסי‪,‬‬
‫וכמ״ש גבי שופר ולולב שמברכין שהחיינו עובר‬
‫נחשב לספק יום ששי‪ .‬וני מל לעשרה‪ ,‬ובמוצאי שבת‬
‫לעשייתן‪ ,‬ובאמת דמנהג ירושלים תמוד‪ ,‬שהוא נגד‬
‫אף שנולד בתחי׳ הג׳ רבעי מיל הז׳ ספק לל ה‪ ,‬ונימול‬
‫מר״ן ור״ת והרא״ש‪ ,‬היפך רשב״ם שחידש מנהג זה‬
‫ליום א׳‪ ,‬אבל ל עלם הג׳ מלין ורביע בין בע״ש בין‬
‫לפי מה ששינד‪ ,‬גירסת ד‪,‬גמ׳ וד‪,‬קדים דין האב מברך‬
‫ביום שבת הם יום גמור‪ .‬לכל העניינים וכמ״ש באו״ח‬
‫לד‪,‬כני‪0‬ו קודם ברכת המל מברך וכו׳‪ ,‬אבל ר״ת קיים‬
‫סי׳ רס״א‪.‬‬
‫הגירסא הא׳ והחזיר המנהג לקדמותו‪ ,‬שהמל מברך‬
‫קודם‪ .‬כמ״ש כל זד‪ .‬בתוס׳ שבת קל״ג ע״ש‪ .‬ואם‬ ‫וג ם ההיא דיו״ד סי׳ רס״ב ס״ה‪ ,‬כולו מדבר אחר‬
‫בשביל עובר לעשייתן‪ ,‬הרי הרא״ש ומר״ן נמשך אחריו‪.‬‬ ‫שעברו ג׳ מילץ ורביע שהוא יום גמור‪ .‬ושוב‬
‫מצאו תיקון לזה לעשות אותו בין מילה לפריעה‬ ‫נסתפקו אם עברו הג׳ רבעי מיל או לא‪ ,‬וראו ברקיע‬
‫דעדיין עובר לעשייתן‪.‬‬ ‫כוכבים קטנים מאד‪ ,‬ר״ל שכיון שהיד‪ ,‬הזמן מזהיר‪,‬‬
‫קעז‬ ‫ומגו‬ ‫חיו*ד ם״ כו‬ ‫שמ״ש‬
‫סוברים היפך מהר״ם אלשקר‪ .‬וכן מדוקדק היטב מל׳‬ ‫יעי' להרב כפי אהרן ח״ב סי׳ ט‪ /‬שהביא דברי השו״ג‬
‫ד>מב״ם‪ ,‬אין מברכין אחריה וכמ״ש‪ .‬וכן הבין מר״ן‬ ‫שברוב תפוצות ישראל נהגו כר״ת וכפסק הש״ע‪,‬‬
‫הקדוש להדיא בספרו הב״י וכמ״ש‪ .‬וכך הבין השו״ג‬ ‫זולתי ירושלים עיה״ק שנהגו ברשב״ם‪ ,‬והוא תימה‪,‬‬
‫שהביא הרב כפי אהרן הנ״ל‪ ,‬הא ודאי פשיטא דאין‬ ‫שהוא היפך ר״ת והרי״ף והרמב״ם והרא״ש‪ .‬ומה גם‬
‫ראד להניח דברי כל גדולי הפוס׳ הגז׳‪ .‬ומר״ן ז״ל עמהם‪.‬‬ ‫שהוא היפד מר״ן ז״ל שקבלנו הוראותיו‪ ,‬והניח בתימה‬
‫וגלד אחר מת שתבין מהר״ם אלשקר בדבריהם‪ ,‬ובפרט‬ ‫עש״ב‪.‬‬
‫שמנהג ‪ ,‬ירושלים יש בו ריעותא גדולה‪ ,‬שמברכין‬ ‫וראיתי להראש״ל בס׳ יביע אומר ח״ב חאו״ח סי׳‬
‫שהחיינו אח״כ‪ .‬וזה מורה שגם ברכת להכניסו היתה‬ ‫י״ז אות ז‪ /‬שדחה דברי השו״ג משום‬
‫אח״כ קודם שהחיינו‪ ,‬אלא שזקפו אותה למעלה בלי‬ ‫שמהר״ם אלשקר כתב שדעת ד‪%‬י״‪ »1‬והרמב״ם והגאונים‬
‫כוונה כדברי רשב״ם שר״ת דחה דבריו בזמנם‪ ,‬והחזיר‬ ‫כמנהג ירושלים ע״ש‪ .‬וכתב שהשו״ג לא ראה דברי‬
‫המנהג לקדמותו‪ .‬ולכן לפי דעתי כיון שהמנהג של‬ ‫מהר״ם אלשקר ע״ש‪ .‬והנה הרואה יראה בדברי הכ״מ‬
‫ירושלים תמוה‪ ,‬וסותר דברי עצמו עם ברכת שהחיינו‪,‬‬ ‫שם בהלכות מילה שכתב לדקדק מדברי הרמכ״ם‬
‫לכן כל העולם ממרוקו ושאר ארצות שהיו נוהגים לו׳‬ ‫ששינה מרישא ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול‪,‬‬
‫אותה אחר המילה כדברי מר״ן ז״ל‪ ,‬ישארו במנהגם‪.‬‬ ‫משמע דס״ל כר״ת ע״ש‪ .‬ובלא״ה זה מוכרח לקוצ״ד‬
‫וראוי להחזיק בידם לקיים מנהגם המיוסד ע״פ ההלכה‪,‬‬ ‫מדברי הרמב״ם‪ ,‬שהרי רשב״ם הוצרך להפוך הגירסא‬
‫ולא יכופו אותם לשנות מנהגם כמו שראיתי‪ .‬וכל זה‬ ‫ולהקדים האב מברך ובו׳ ברישא‪ ,‬ואח״ב ברכת המל‬
‫אחהמ״ר מהראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‪.‬‬ ‫ע׳ש‪ .‬וא״ה הרמב״ם והרי״ף שהגיחו הגירסא ולא‬
‫הפכו‪ .‬ודאי דסברי כר״ת שדחה גירסת רשב״ם והחזיר‬
‫ובז ה ג״כ נדחה מ״ש המחבר בפנים‪ ,‬שאלו ראה‬
‫המנהג לקדמותו‪ ,‬דהמל מברך ברישא‪ ,‬ואחריו ברכת‬
‫מר״ן ז״ל דברי מהר״ם אלשקר‪ ,‬היה פוסק‬
‫אבי הבן‪ .‬וגם הב״י כתב להדיא על דברי ר״ת וכך‬
‫כמוהו דליתא‪ ,‬דאפי׳ אלו ראה אותו‪ ,‬לא היה מניח‬
‫היא גרסת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש המל אומר זכו׳‬
‫דברי כל גדולי הפוס׳ הנ״ל הסוברים היפך ממנו‪,‬‬
‫אבי הבן אומר ופו׳‪ ,‬עב״ל‪ .‬ושוב נ׳׳ל הכרח גמור לזה‬
‫ודבריזע עיקר‪ .‬ועוד כתבתי בספרי שמ״ש ומגן בהרבה‬
‫בדברי הרמב״ם שכתב ואם אין אביו אין מברכין‬
‫מקומות‪ ,‬דכלל זד‪ ,‬דאילו ראה וכו׳‪ ,‬זה לא נאמר ע״ד‬
‫אחריה ברכה זו ע״כ‪ .‬משמע להדיא שברכה זו להכניסו‬
‫מר״ן ז״ל‪ ,‬דנקטי׳ כוותיה נגד אלף פוס׳‪ ,‬דאם באנו‬
‫היא אחרי המילה ולא קודם‪ .‬גם הגמי״י על חרמב״ם‬
‫לר כן נפל הכלל מעיקרו ע״ש באורך‪ ,‬ובפרט דמהר״ם‬
‫הביא מחלוקת רשב״ם ור״ח‪ ,‬ולא העיר לו׳ שהרמב״ם‬
‫אלשקר היה בזמן מר״ן או מעט קודם לו‪ .‬ולא יצדק‬
‫סובר כרשב״ם‪ ,‬וכתב שרבינו שמחה כתב כרבינו‬
‫ע״ז לר אלו ראה וכו׳ ודוק׳‪.‬‬
‫המחבר‪ ,‬ולקמיה כתב להדיא שרבינו שמחה מביא‬
‫ואסיפא דמילתא‪ .‬אני מסיים בברכה להרב המחבר‬ ‫ראיה לדברי ר״ת וכו׳‪ ,‬ע״ש‪ .‬משמע דסובר כר״ת‪,‬‬
‫שליט״א‪ ,‬שיזכה לברך על המוגמר‪ ,‬ויזכה‬ ‫וע״ז אמר הגמי״י ורבינו שמחה כתב כרבינו המחבר‬
‫לחבר עוד ספרים כהנד‪ ,‬וכהנה להגדיל תורה ולהאדירה‪.‬‬ ‫ע״ש‪.‬‬
‫ולראיה ח״פ ירושלים עידו״ק בחדש מרחשון תש״ן‬ ‫ג ם בשלה״ג על הרי״ף שם אות א׳‪ ,‬כתב וז״ל‪.‬‬
‫לפ״ק‪.‬‬ ‫ומיימוני וסמ״ג כתבו בסתם כסדר הברייתא‪ .‬וכן‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬ ‫רבינו ע״ש‪ .‬וכן מוכח מדברי ד^״ן על הרי״ף שהביא‬
‫כל דברי התוס׳‪ ,‬ולא העיר לד שהרי״ף סובר בהיפך‪.‬‬
‫מוכח שסובר כר״ת‪.‬‬
‫סימ ן כו‬ ‫י עי׳ ג״כ להב״ח שמביא טעם לדברי שר שלום שצריך‬
‫בענין ספיקא דאורייתא לחומרא‬ ‫להיות אחר המילה אם היא ע״י אחר‪ ,‬דילמא‬
‫הדר בית ותהיה ברכת להכניסו לבטלה‪ ,‬ושכ״כ רבינו‬
‫ובענין רוב אם הוא בירור או הנהגה‬
‫באה״ע דמהאי טעמא יש שכתבו שמברכין ברכת‬
‫ראיתי לידידי הרד‪,‬״ג אליהו אבירזיל שליט״א בספרו‬ ‫אירוסין אחר קדושין דילמא הדרא בה האשה והויא‬
‫דברות אליד‪,‬ו ח״ג סי׳ א׳‪ ,‬שהשיב על דברי‬ ‫ברכה לבטלה‪ .‬וסיים ואין לתמוה על מנהגינו לברך‬
‫שכתבתי בספרי מזרח שמ״ש שספק דאורייתא לחומרא‬ ‫קודם אירוסין כהרמב״ם פ״ג דאישות‪ .‬וברכת להכניסו‬
‫הוא מדאורייתא‪ .‬וכבר דבריו אלו נדפסו בהמאסף חלק‬ ‫מברכין אחר המילה כר״ת‪ .‬וזה נר׳ כדברים הסותרים‬
‫ב׳ וג׳‪ .‬וכבר כתבתי תשובה על דבריו בהמאסף חלק‬ ‫זל״ז‪ ,‬דאיכא למימר דבאירוסין ודאי א״א לברך אחר‬
‫ד׳‪ .‬ושוב הדפסתי אותד‪ ,‬בספרי תבואות שמ״ש ח״ב‬ ‫אירוסין דזו ברכה לבטלה היא‪ .‬דמה שנעשה כבר‬
‫סי׳ צ״ח עש״ב‪ .‬ועי׳ עוד בספרי שמ״ש ומגן ח״א‬ ‫נעשה‪ ,‬אבל ברכת להכניסו עושין אותה בין מילה‬
‫תיו״ד סי׳ כ״ב‪ .‬מד‪ ,‬שהארכתי בזה עוד ליישב מה‬ ‫לפריעה דעדיין לא נעשה דמל ולא פרע כאלו לא מל‬
‫שד‪,‬קשו עלי בר‪,‬מאסף שנה חמישית בחוברת ז׳‪ .‬עש״ב‬ ‫עכל״ה‪ .‬הרי מוכח דמקיים המנהג גם לדעת הרמב״ם‪.‬‬
‫וברוחב‪.‬‬ ‫משמע דסובר כן גם לדעת הרמב״ם עש״ב‪ .‬וא״כ אחרי‬
‫עוד ראיתי לו בסי׳ י״ב‪ ,‬בענין רוב אם הוא בירור‬ ‫הודיע אלהים את כל זאת אן* שמהר״ם אלשקר רצה‬
‫או הנהגה‪ ,‬עשד‪ ,‬רעיון חדש‪ .‬ואמר דבזה פליגי‬ ‫להוכיח שבן דעת הרי״ף והרמב״ם‪ ,‬הרי כל גדולי‬
‫הרשב״א והרא״ש‪ ,‬דלהרא״ש ע״י ביטול נהפך האיסור‬ ‫הפוס׳ הכ״מ והגמי״י ושה״ג והר״ן והב״ח‪ ,‬כולם‬
 ‫ומגן‬ ‫חידד ם״ נז‬ ‫שמ״ש‬ ‫קעדו‬
‫אכל ממשו לבד ולוקה‪ .‬אבל אם אכל פחות מג׳ ביצים‬ ‫להיות כהיתר גמור‪ .‬אבל לדעת הרשב״א לא נהפך‬
‫מן התערובת אזי לא הגיע לאכל שיעור כזית חלב‬ ‫להיתר‪ ,‬ואינו רק הנהגוד ולזה אוכלו א׳ א׳ ע״ש והכנים‬
‫אלא פחות ואינו לוקד‪ ,,‬ונשאר רק איסור דרבנן של‬ ‫גם מחלוקת טעם בעיקר בזה‪ .‬וכתב שדעת הרמב״ם‬
‫טעם כעיקר ומכין אותו מכת מרדות כמו שסיים‬ ‫סוכר דטעם כעיקר דאורייתא‪ .‬ואעפ״כ לא נהפך ההיתר‬
‫הרמב״ם‪ .‬גופיה‪.‬‬ ‫להיות איסור‪ ,‬ולוקה רק אחת ותו לא‪ .‬ואני תמה על‬
‫ג ם משמע מדבריו ז״ל‪ ,‬דאם היה כזית בתוך ד׳‬ ‫רעיונות כאלו שאין להם יסוד‪ ,‬שהרואה יראה גם‬
‫ביצים ויותר‪ ,‬אזי תממש אינו ניכר בתוך התערובת‬ ‫בדברי הרא״ש וגם בדברי הרשב״א הבי״ד הג״י יו״ד‬
‫כיון שר‪,‬וא מעורב יותר מאכילת פרס‪ ,‬ואפי׳ יאכל הד׳‬ ‫סי׳ ק״ט‪ ,‬דאחרי רבים להטות‪ .‬והכל נהפך להיתר‬
‫ביצים כולם אין כאן אלא איסור דרבנן ואינו לוקה‪,‬‬ ‫מדאורייתא‪ .‬ורק המחלוקת שביניהם היא בדרבנן‪,‬‬
‫כיון שנימוח ונשאר רק טעמו לבד‪.‬‬ ‫דלדעת הרא״ש גם מדרבנן מותר לאכלם כולם כאחד‪.‬‬
‫וגם מותר לבשלם אח״כ כולם כאחד‪ ,‬דכיון שהם‬
‫ג ם כל הפום׳ כתבו שדעת הרמב״ם כרש״י דטעס‬
‫מותרים גם צירם ופליטתם מותרת‪ .‬אבל לדעת הרשב״א‬
‫כעיקר דרבנן‪.‬‬
‫אף שמה״ת הכל נהפך להיתר ומותר לאכלם ולבשלם‬
‫וג ם מד‪ ,‬שרצה לו׳ דלהרא״ש טעם כעיקר הד כרוב‪,‬‬
‫כאחד‪ .‬מ״מ גח־ירבנן החמירו והצריכו לאכול א׳ וא׳‬
‫‪,‬איני מבין איזה רוב איכא‪ .‬והלא כולו אסור‬
‫כדי שלא יאכל איסור ודאי כיון שאין הפסד בכך‪ .‬וכן‬
‫מר‪,‬״ת משום טעם כעיקר‪ ,‬ולוקה על כל כזית ממנו‪.‬‬
‫מדוקדק מלשונו של הרשב״א הנ״ל‪ ,‬וזל״ה חתיכה של‬
‫וכמ״ש להדיא בדברי הרא״ש‪ ,‬ודוק׳‪ .‬זד‪,‬ו הנ״ל‪ ,‬ולרח״פ‬
‫נבילה שאינה ר״ל שנתערבה באחרות יבש ביבש בטלה‬
‫ירושלים עיה״ק בסיון תשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫אפי׳ אחת בתוך שנים‪ ,‬ואפי׳ איסור דרבנן אין כאן‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫והקילו בדבר זה לפי שכל א׳ עומד במקומו ואוכל‬
‫כל א׳ בפ״ע‪ ,‬וכיון שנתבטל ברוב ד״ת ואין כאן‬
‫איסור של תורה‪ ,‬כשאוכל הא׳ אני אומר ובו׳ לפיכך‬
‫אינו אוכלם כולם כאחד וכו׳ עכ״ל‪ .‬לשונו קרי בחיל‪,‬‬
‫ס ו מ ן כז‬ ‫דלעיקרא דדיגא אין כאן בביטול רוב שום איסור‬
‫הערה מתוך מכתבו של הרה״ג‬ ‫דאורייתא ולא דרבנן‪ .‬כמ״ש בלשונו הזהב‪ .‬וסיים‬
‫יששכר מזוז שליט״א‬ ‫וד‪,‬קילו בדבר זה וכו׳‪ .‬ר״ל דהטעם שלא החמירו רז״ל‬
‫בזה להצריך ם׳ הוא משום שראו שאין צורך בזה‬
‫)עי׳ בתחלת הספר סכתבז(‬
‫להחמיר‪ ,‬ורק החומרא שיעשו היא שיאכל כל א׳ לבדו‪.‬‬
‫לאות הוקרד‪ ,‬ירשה לי מעכ״ת להעיר הערר‪ ,‬קטנה‬ ‫ככד‪ ,‬יתלה במד‪ ,‬שאבל תחילה‪ ,‬ודי כזה לא להחמיר‬
‫בדב״ק החביבים‪ ,‬כי בקרתי בין בתרי הספר‬ ‫יותר‪ .‬וסיים אבל לאכלס בולם כאחד אסור‪ ,‬ר״ל‬
‫יפה‪ .‬וראיתי שכולם ברורים למבינים וישרים לרואים‬ ‫מדרבנן‪.‬‬
‫נכוחה‪ .‬ובמ״ש בסי׳ י״ד אות ו׳ בענין חתי' חיה שכתב‬ ‫ו שוב חפשתי במפרשי הש״ע וראיתי להט״ז שכתב‬
‫להלכה לדעת מר״ן דד‪,‬וי חהר״ל‪ .‬ואמנם אין עמי ולא‬ ‫להדיא בסי׳ ק״ט סק״א כמ״ש וז״ל‪ .‬חד בתרי‬
‫קבלתי ספריו הראשונים כמלאכים ואין אתנו יודע‬ ‫בטיל‪ .‬דכתיב אחרי רבים לד‪,‬טות‪ ,‬ולא החמירו רבנן‬
‫מד‪ ,‬כתב התם בנדון‪ .‬ואכן ידועה הסתירה מאי דמשתמע‬ ‫להצריך ם׳ כיון שאעה ר״ל‪ ,‬רק שהחמית שלא יאכל‬
‫ממר״ן סי׳ ק״י שגם החתי׳ חיה הוא חהר״ל‪ .‬ואלו‬ ‫שלשתן יחד‪ ,‬דהא ממ״נ אוכל האיסור באותה אכילה‬
‫רסי׳ ק״א משמע דרק במבושלת‪ .‬וד״עלו האחרונים‬ ‫עכ״ל‪ .‬וכ״כ הפמ״ג שם ח״ל‪ .‬ומ״ש דד‪,‬חמירו שלא‬
‫להלכה ולמעשר‪ ,‬במבואר בסי׳ ק״א‪ .‬וכן נפסק בס׳‬ ‫לאכול בב״א‪ ,‬הוא דעת הרשב״א‪ ,‬ומדרבנן הוא‪ .‬וכ״מ‬
‫בתי כהונה למד‪,‬ר״ר יצחק הכד‪,‬ן רפפורט דחתי׳ חיה‬ ‫בארוך וד‪,‬וא פשוט עכ״ל‪ .‬וממלא נפל הרעיון הנז׳ לו׳‬
‫בין גדולה בין קטנד‪ ,‬לא נחשבת לחהר״ל‪ .‬וכן העלה‬ ‫דהתב אינו מת ‪ T‬לגמרי‪.‬‬
‫ר׳ דוד חזן שהיד‪ ,‬נק׳ חד בדרא‪ .‬וכן בס׳ תעלומות לב‬ ‫ג ם מה שדקדק מדברי הרמב״ם דס״ל טעם בעיקר‬
‫למוד‪,‬׳‪ T‬אליהו חזן‪ .‬וכן בס׳ שערי רחמים )פרנקו(‬ ‫דאורייתא‪ .‬באמת ממקום שבא עצמו‪ ,‬איפכא איכא‬
‫וכן בס׳ בית דוד בד‪,‬ל׳ פסח בנדון של בצקות מצה‬ ‫למשמע מדבריו וז׳׳ל‪ .‬חלב הכליות שנפל לתוך גריסין‪,‬‬
‫עם בצק שזרחה עליו השמש‪ ,‬ומכשיר מדין רוב‪ ,‬אף‬ ‫היד‪ ,‬מן החלב כזית בבל שלש ביצים מן התערובת אס‬
‫שבבצק של בע״ה אינם בטלים כי הם דבר שבמנין‪.‬‬ ‫אכל מן הגריסין כשלשה ביצים הואל דש בהם כזית‬
‫אלא שזה דוקא באופן שהיד‪ ,‬אפוי ונתערבו‪ .‬אבל בצק‬ ‫חלב לזקד‪ ,‬שד‪,‬רי טעם האיסור וממשו קיים ע״כ‪ .‬דבריו‬
‫שטרם נאפה מתבטל ברוב ואינו חוזר וניעור‪ .‬וראיתר‬ ‫ברור מללו דאינו לוקה עד שיד‪,‬יה בתערובת כזית‬
‫ממר״ן בסי׳ ק״א שאם חתי׳ ‪ ,r n‬אינו נחשב לחהר״ל‪,‬‬ ‫בכל ג׳ ביצים דאז יש טעמו וממשו‪ .‬למשל אם‬
‫ואכמ״ל‪.‬‬ ‫התערובת יש בה שנים עשר ב ‪r‬ים‪ ,‬צריך שיהיה‬
‫וכן ראיתי מקום אתי לכתוב לכת״ר על דיבורינר‬ ‫בכלל הי״ב ביצים‪ ,‬ד׳ זיתים של חלב‪ .‬דאז מגיע לכל‬
‫בתורה שבע״פ‪ ,‬אודות מד‪ ,‬שפסק מר״ן בש״ע‬ ‫ג׳ ביצים שיעור כזית בתוכם‪ ,‬ואזי אם אכל ג׳ ביצים‪,‬‬
‫יו״ד סי׳ צ״ט בדין עצמות האיסור מצטרפין להיתר‪.‬‬ ‫ודאי אוכל שיעור כזית של חלב לוקה‪ .‬וסובר הרמב״ם‬
‫שתי שאלות ■בזה‪ ,‬למה לענין ג ‪ T‬הנשר‪ ,‬סתם הדברים‬ ‫דכל שיש כזית בתוך אכילת פרס שהוא ג׳ ביצים‬
‫וכתב‪ .‬ואם יש בקדירה ס׳ כנגד השומן מותר הרוטב‪,‬‬ ‫לדעתו‪ ,‬עדיין כע?שו של חלב הכליות ניכר‪ ,‬וכאלו‬
‫קעט‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ כח‬ ‫שמ״ש‬
‫אחר הבישול עש״ב וברוחב‪ .‬באופן שלא ראיתי דבר‬ ‫ומשמע דאין הגיד מצטרף להיתר‪ ,‬ולמה לא יהיה כדין‬
‫שיחזירני מסברתי ע״ש‪.‬‬ ‫עצמות האיסור שמצטרפין להיתר‪.‬‬
‫ב( על קושיתו למה גש הנשה לא יצטרף לבטל‬
‫ושאלה שנית‪ ,‬במה שכבודו חיוה דעתו בדין זה‬
‫האיסור כמו עצמות שמצטרפין לבטל‪ .‬יש‬
‫בעצמות האיסור מצטרפין להיתר הוא שייר‬
‫לתרץ בפשיטות‪ ,‬דשאני גיד מעצמות‪ .‬דעצמות הם‬
‫בין בבישול בין במליחה‪ .‬וע״ז שאלתי את כת״ר‬
‫ספוגיים ובולעים‪ .‬לא כן תגיד שאין בו בנותן טעם‪,‬‬
‫דיסוד דין זה דעצמות מצטרפין להיתר‪ .‬אף שתום׳‬
‫ואינו לא בולע ולא פולט‪ .‬א״כ אינו לוקח חלק‬
‫הכריחו דמאי דמשערינן בקדירה הוא דוקא בבליעת‬
‫■בבליעת האיסורים‪.‬‬
‫הקדירה שכבר היתה בלועה מהיתר‪ ,‬אבל הא ודאי‬
‫ג( על מה שאמר שהבין מדברי מתורה שבע״פ‪ ,‬דדין‬
‫שקדירה עצמה אינה מצטרפת לבטל‪ .‬וקשה דמאי שנא‬
‫זה דעצמות האיסור מצטרפין להיתר‪ ,‬הוא‬
‫עצמות האיסור מקדירה‪ ,‬אלא שצ״ל דעצמות יש‬
‫שייך בין בבישול בין במליחה‪ .‬ומקשה הלא קי״ל אין‬
‫לחלוחית )כמובא בט״ז שם( אלא שלחלוחית וטעם‬
‫מליחה לכלים להפליט‪ .‬וא״כ אותם העצמות הלחלוחית‬
‫קלוש כזה אין שם בשר עליו‪ ,‬ולכן אין שם טריפה‬
‫שלהם תשאר בהם ולא יפלטו ע״י מליחה‪ .‬ולפי״ז יוצא‬
‫עליו‪ ,‬וממילא יוצא שאותה לחלוחית המותר מצטרף‬
‫שאין העצמות מצטרפות להיתר לבטל האיסור רק‬
‫שפיר להיתר‪ .‬ואם כך יסוד הדין‪ ,‬הרי זה שייך רק‬
‫בבישול ולא במליחה‪ ,‬עכ״ד‪.‬‬
‫בבישול‪ ,‬אבל במליחה כיון דקי״ל דאין מליחה לכלים‬
‫ע״ז אני אומר‪ ,‬דקודם כל לא נשאר בזכרוני שדברנו‬
‫להפליט )סי׳ ס״ט סעי׳ טז( אין שייך לצרף טעם‬
‫בזה בענין המליחה‪ ,‬ועכ״פ אחר ראותי דבריו‪,‬‬
‫העצמות לביטול האיסור‪ ,‬דטעם העצמות ישארו בהם‬
‫נ״ל להשיב‪ ,‬דצריך לדעת שהמליחה היא בקליפה לא‬
‫׳ולא יפליטו ע״י המלח‪ .‬ולפי״ז יוצא שאין דין עצמות‬
‫בששים‪ .‬כמ״ש סי׳ ע׳ ס״ג בבשר שחוטה שנמלח עם‬
‫איסור מצטרפין להיתר לבטל האיסור רק בבישול ולא‬
‫כשירה שאוסר בקליפה‪ .‬וא״כ אם העצם היה סמוך‬
‫במליחה‪ .‬עד כאן הגיעו דברי הערתו‪ .‬וחתום‬
‫לטריפה‪ ,‬הרי נסיר אותו במקום הקליפה‪ ,‬ואם העצם‬
‫הוא בתוך הבשר ואינו סמוך לבשר בחח‪ ,‬הרי צרש‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה יששכר מזוז‬
‫קליפה ואין כאן ביטול כדי שנאמר שעצמות האיסור‬
‫יצטרפו‪.‬‬ ‫וזאת תשובתי אליו‬
‫אמנם אם היה א׳ מהן שמן‪ ,‬שפסק מר״ן שם בסעיף‬
‫ד׳ שמ‪6‬עפע ב כ לו וממלא צריך ביטול‪ ,‬אז‬ ‫לכבוד ‪T‬ידנו הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא‪ .‬דיינא‬
‫יש מקום לשאלתו‪ .‬וגר׳ ברור שגם בזה עצמות האיסור‬ ‫הוא ונחית לעוד״ד‪ ,‬הרב יששכר מזוז שליט״א‪,‬‬
‫יצטרפו לבטל האיסור גם במלשה‪ .‬והערת כבודו דאין‬ ‫חבר ביה״ד‪ ,‬ורב של רמת אשכול בירושלים ת״ו‪,‬‬
‫מליחה בכלים להפליט‪ ,‬אין לה מקום כאן‪ ,‬אף אם‬ ‫שלום רב וישע יקרב‪ ,‬לו ולכל ב״ב העי״א‪.‬‬
‫נאמר בעצמות יש להם דין כלים‪ ,‬דכאן איירי להבליע‬
‫קבלתי מכתבו הבהיר והמזהיר ]עי׳ בתחי׳ הספר‬
‫לא להפליט‪ .‬שאנו אומרים שטעם האיסור נבלע ע״י‬
‫מכתבו[ מלא וגדוש דברי שבח לספרי שמ^ש‬
‫מליחה גם בעצמות האיסור ונתפשט טעם האיסור‬
‫ומגן ח״א‪ .‬תודה רבה ותשואות חן על דבדיו ותפלותיו‬
‫בתוכם ובולעים חלקם‪ .‬וממילא מצטדפין לבטל האיסור‪,‬‬
‫הבאים מלב טהור‪ .‬גם ראיתי מול סוף דברי הערותיו‬
‫וזה פשוט‪ .‬ושו״ר להפת״ש סק״א‪ ,‬משם מהר״י הלוי‬
‫הנז״ל‪ .‬דאחרתי עד כה להשיבו מרוב העבודה העמוסה‬
‫שנסתפק בזה‪ ,‬אם אפי׳ עצמות של היתר מצטרפין‪.‬‬
‫עלי‪ ,‬וזאת תשובתי על דבריו‪.‬‬
‫כיון דאין האיסש אלא מחמת פעפוע אפשר שאינו‬
‫מפעפע בעצמות כלל ע״ש‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬וה׳ ישלח עזרך‬ ‫א( בענין חתיכה חיה‪ ,‬ראיתי שתביא הרבה אחרונים‬
‫מקדש ויצליחך בכל ענייניך הגשמיים והרוחניים אמן‪.‬‬ ‫של דורות שקדמונו‪ ,‬וכולם מביאים ראיה‬
‫החותם בברכה‬ ‫מסי׳ ק״א‪ ,‬שכן דעת מר״ן ז״ל‪ ,‬אבל אני כבר הוכחתי‬
‫בספרי תבואות שמ״ש סי׳ ז׳ וסי׳ יו״ד‪ .‬ועוד חזקתי‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫דברי בספרי שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד בסי׳ י״ד אות ו׳‬
‫באורך‪ .‬וראיתי לכת״ר שכתב שאין לו ספרים שלי‬
‫לדעת מוצא הדברים‪.‬‬
‫סימן כח‬ ‫אמנם כפי האמת היה מספיק לו בשופי‪ .‬גם מה‬
‫הערות לם׳ ארחות יושר‬ ‫שנגלה לפניו בספרי הנ״ל אות י״ד אות ו׳‬
‫להרה״ג ראב״ד מוהר״ר יוטף שרכיט שליט״א‬ ‫חנ״ל‪ ,‬לראות הדברים בטוב טעם ודעת‪ .‬והבאתי שדעת‬
‫מר״ן ברורה בסי׳ ק״י בדין המקולין‪ ,‬שאפי׳ חתי׳ חיה‬
‫הנחת תפילין‪ ,‬עליית חתן בראשית‬
‫ראויה להתכבד‪ ,‬וסתרתי כל התירוצים שתירצו דאיירי‬
‫בשר הנתון במקרר‪ ,‬בכור הבא אחר הנפלים‬ ‫שהיתה כבר מבושלת‪ ,‬דבר דלא שייך כלל במקוליז‪.‬‬
‫ב׳ כוסות בז׳ ברכות ועוד‬ ‫גם אין דרך למכור במקולין חתי׳ קטנות הראויות‬
‫א( בחלק או״ח סי׳ ד׳‪ ,‬בדיני תפילין האריך הרבה‬ ‫לחת לפני האורחים‪ .‬ושם מוכרין רק דפנות שלימות‪,‬‬
‫להביא כל הסברות וטעמיהן‪ ,‬וסיים‪ ,‬ואין‬ ‫ואפי׳ בחנויות‪ .‬החתי׳ הקטנה שמוכרין‪ ,‬צריך לחותכה‬
‫למחות בש הנוהגים לברך שתים על של יד ועל של‬ ‫בבית לכמה חתיכות ואז ראויה לינתן לפני האורחים‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ כח‬
‫ו( בחיו״ד סי׳ ג׳‪ ,‬בענין בשר שנתנוהו במקרר ימים‬
‫רבים וחזר להיות כעץ‪ ,‬ראיתי מה שהשיג‬
‫עלי ידידי הרב המחבר שליט״א על מ״ש בספרי מזרת‬
‫שמ״ש בסופו‪ ,‬ונשנה הדבר בתבואות שמ״ש חיו״ד‬
‫סי׳ פ״ב‪ .‬והנני בא ליישב כל קושיותיו‪.‬‬
‫תחלה כתב שנר׳ מדברי שהבנתי בדברי הגאון הרב‬
‫עוזיאל זלה״ה שהקרח סביב הבשר ממש‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬כבר הבאנו דברי הרב ז״ל שהתיר הבשר המונה‬
‫במקרר דוקא כשלא מונח ליד הקרח ממש עכ״ד‪.‬‬
‫ע״ז אני אומר‪ ,‬דדברי הרה״ג עוזיאל ז״ל ברורים‬
‫ומוכרחים דאיירי כשאין קרח סביבו‪ ,‬דאם הוא‬
‫סביבו הלא לדעתו אסור מטעם כבוש ע״ש‪ .‬אמנם מה‬
‫שתמהתי עליו שהוא כנגד הפוס׳ שהבאתי המונחים‬
‫לפגוו כשלחן הערוך‪ .‬כוונתי פשוטה הרבה ומבוארת‬
‫בדברי שם להדיא‪ ,‬דקאי על הפרם׳ שהבאתי בתחלת‬
‫דברי‪ ,‬והוא דלפי דברי המ״י והביאו ג״כ הבאה״ט‬
‫שהכריע לאסור גבי קרח הנתון עליו‪.‬ושהד‪ ,‬ג״י‪ ,‬אמרתי‬
‫דכ״ש שיאסור בלי קרח‪ ,‬דאם אפי׳ בקרח שיש בו‬
‫לחות והוי לפחות כשריה או הדחה עכ״ז אסר וחושבו‬
‫כשהה ג״י שנתייבש דמו בתוכו‪ ,‬כ״ש בזה דאין עליו‬
‫מים והוא לפנינו כעץ ואין בו שום לחות‪ ,‬דיאסור‬
‫משום ששהד‪ ,‬ג״י זכ״ש ששה חדשים ויותר‪ .‬וזה מבואר‬
‫■ומפורש ■בדברינו‪ ,‬באותות ותודיענו‪ .‬ועוד הכרחתי זה‬
‫מדברי הדב״ש שכתב דהקרח חשוב כמים‪ ,‬שטבע‬
‫הקרירות והלחות הניגרת ונמסת היא נוקבת ומתפשטת‬
‫בחלקי הבשר ע״ש‪ .‬משמע דלולי טעם זה דגמסת‬
‫בתוכו‪ ,‬לא חשבי׳ ליר‪ ,‬כמים‪ ,‬ואסור בשהה ג״י בלא‬
‫מליחה‪ .‬והבאתי דברי בכורי יעקב שהסכים עם המ״י‬
‫והביא להקת הפוס׳ המסייעים לו‪ .‬הרב זרע אמת‬
‫ועיקרי הד״ט משם תורת השלמים והפמ״ג ומסגרת‬
‫השלחן שדחו דברי הדב״ש זבתב שסברת המ״י היא‬
‫סברא נכונה וברורה‪ .‬גם הבאתי דברי הרב ישיב משה‬
‫שפסק כן‪ .‬גם הפמ״ג כתב להדיא דאם נקרש ג״י‬
‫׳ודאי אץ להת ‪ T‬ו לבישול‪ .‬גם בעל גליון מהרש״א‬
‫כתב מיהו הוי כשחה ג״י בלא מליחה‪ ,‬וע״ז תמהתי‬
‫איך נעשה מעלומי עין מכל הפום׳ המונחים לפניו‬
‫בשלחן הערוך‪ .‬ושוב רציתי להל ‪ r‬עליו במקצת‬
‫וכמדוקדק מלשונו ג״כ דלא התיר אלא במקום שלא‬
‫נעשה כעץ‪ .‬ועינינו הרואות שהוא רך ולח‪ ,‬אבל‬
‫במתקשה כעץ גם הוא ■יודר‪ ,‬לאסור ככל הפוס׳ הנ״ל‪.‬‬
‫כמ״ש בדבריו שלא התייבש לחותו של בשר ולא של‬
‫הדם שבתוכו עש״ב‪.‬‬
‫והנה ראיתי ל‪,1‬מחבר עצמו כתב‪ .‬אמנם הרב משאש‬
‫נ״י בודאי יש לו ע״מ לסמוך לאסרו בבישול‬
‫לפי שראינו שיש פוס׳ שהחמירו בזה וכמ״ש הרה״ג‬
‫עובדיד‪ ,‬הדאיה זצ״ל בס׳ ישכיל עבדי וכו׳ ע״כ‪ .‬וד‪,‬נה‬
‫הפוס׳ שהביא ישכיל עבדי‪ ,‬הם הם הפוס׳ שהבאתי אני‬
‫הצעיר אף שלא ראיתי ישכיל עבדי‪ ,‬כי במרוקו לא‬
‫נמצא אז‪ ,‬ואולי תשובתי קדמד‪ .,‬ולזה הקשיתי דאיך‬
‫הרה״ג ב״צ עוזיאל זצ״ל העלים עין מד‪,‬ם‪ .‬וברוך ה׳‬
‫שכיוונתי לדעת ישכיל עבדי‪.‬‬
‫שמ״ש‬ ‫קפ‬
‫ראש‪ ,‬כי מנהגם מיוסד ע״פ גדולי צרפת‪ .‬ואלו ואלו‬
‫דברי אלהים חיים עכ״ל‪ .‬ודברים אלו לקוחים מדברי‬
‫משכנות יעקב סי׳ כ״ז שהביא המחבר שם ע״ש‪.‬‬
‫■ולפקוצ״ד בודאי זה דבר פשוט שיש יסוד לכל סברא‬
‫הנמצאת בש״ע‪ ,‬בין לדעת מרן‪ ,‬בין לדעת מור״ם‪.‬‬
‫אבל לפי הכלל שקבלו אבותינו הא׳ נ״ן הספרדים‪,‬‬
‫לפסוק כמר״ן ז״ל‪ ,‬אפי׳ נגד אלף פוס׳‪ .‬בודאי צריך‬
‫למחות במי שמניח סברת מר״ן ופוסק כרמ״א‪ ,‬בפרט‬
‫שספק ברכות להקל‪ ,‬אפי׳ נגד מר״ן‪ ,‬דכ״ש כשיהיה‬
‫לפסוק כמר״ן‪ ,‬בפרט מן הפרט שהמנהג פשט בכל‬
‫העולם בין הספרדים לברד רק ברכה אחת‪ .‬וא״כ מכל‬
‫צד ראוי למחות במי שפוסק להיפר‪ ,‬הן מדינא‪ ,‬הן‬
‫ממנהגא‪] .‬שוב בקבלי הספר הנז׳‪ ,‬ראיתי שתיקן זה‬
‫בספרו הנז׳‪ ,‬ודילג על כל הדברים‪ .‬וכתב‪ ,‬קטנתי‬
‫להכריע בדבר‪ ,‬וכל א׳ יעשה כמנהגו‪ ,‬הספרדים כמר״ן‬
‫והאשכנזים כרמ״א וכר ע״ש‪ .‬וגם זה לא היה צריו‬
‫לאומרו‪[.‬‬
‫ב( בחאו״ח סי׳ ו׳‪ ,‬בדין הנחת תפילין של יד‬
‫שמניחין מיושב‪ .‬עי׳ ג״כ מה שהארכתי‬
‫בזה בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ס״ז‪ ,‬בביאור‬
‫דעת מר״ן בזה‪ .‬ובמה שראוי לפסוק למעשה עש״ב‪.‬‬
‫ג( בחאו״ח סי׳ ב׳‪ ,‬בדין כהן רווק אם עולה לדוכן‬
‫לברכת כהנים‪ .‬עי׳ מ״ש בספרי שמ״ש‬
‫ומגן חאו״ח סי׳ נ׳ ■בחילוק המנהגים שבין המקומות‬
‫בזה‪ .‬ומה שכתבתי בזה עש״ב‪.‬‬
‫ד( באו״ח סי׳ מ״ו‪ ,‬בדין חתן בראשית שרוצה‬
‫לעלות במקום כהן הנמצא בבהכ״נ ואינו‬
‫רוצה למחול על כבודו‪ .‬המחבר שליט״א סמך על הרב‬
‫ישכיל עבדי לקפח זכות הכהן בשביל להכניס כסף‬
‫לבהכ״ג‪ .‬ואני הצעיר בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח‬
‫סי׳ ע׳‪ ,‬הארכתי בזה וביררתי דעת מר״ן ז״ל‪ ,‬שאין‬
‫רשות להעלות חתן במקום כהן‪ ,‬ולקפחו ולהדיחו‬
‫מנחלתו שהנחילו השי״ת וקדשתו ומ׳‪ .‬ואפי׳ יהיה‬
‫הפסד לבהכ״ג לא משגחינן בזה כלל ועיקר‪ ,‬דאל״ה‬
‫גם בכל שבת תמצא קונים לעליית ראשה בכסף מלא‪,‬‬
‫מעשירים שירצו להראות עצמם ולהתכבד בעליה‬
‫ראשונה‪ .‬ונמצא שנתבטלה כליל מצות וקדשתו‪ .‬ובימים‬
‫נוראים באים לבהכ״נ בעלי תריסין שמניחים כסף‬
‫תועפות‪ .‬ומעולם לא עלה על דעת למכור עליית ראשון‬
‫כשביל נדבה לבהכ״נ‪ ,‬ואין מוכרים כ״א משלישי ואילך‬
‫עש״ב‪ .‬ועי׳ ג״כ בספרי שמ״ש ומגן סי׳ י״ז‪ .‬מה‬
‫‪.‬‬
‫שחידשתי בזה לחזק דברי הנ״ל‪.‬‬
‫ה( בחיו״ד סי׳ ב׳‪ ,‬בענין חתיכה שיש בה חלב‬
‫ונמלחה עם חתיכות אחרות‪ .‬עי׳ בפנים‬
‫דכל החתיכות מצטרפות לבטל החלב היפך מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫כדברי ס׳ מוצב״י סי׳ קל״ד‪ .‬ועי׳ בספרי מזרח שמ״ש‬
‫סי׳ ק״ה ס״ט‪ ,‬שכתבתי גם אנ״ה להתיר מדברי מוצב״י‬
‫הב״ל‪ ,‬וכתבתי דגם נטילה או קליפה בכחוש אין נוהגים‬
‫ליטול‪ .‬והוא מיוסד על דברי מהרא״י דס״ל דכל היכא‬
‫■‬ ‫דמשערין בס׳ א״צ לא קליפה ולא נטילה■ עש״ב‪.‬‬
‫קפא‬ ‫ומגו‬ ‫חידד סי׳ ‪BP‬‬ ‫שמ״ש‬
‫ועושין רק כוס א׳‪ .‬וגם פה בא״י לא ראיתי שלוקחים‬ ‫ג ם מה שהקשה הרהמ״ח עלי איך סמבתי על תחליטה‪,‬‬
‫כ׳ כוסות‪ .‬ונר׳ הטעם שהיום אין זהירים בכוס של‬ ‫ואיך הגאון הרב יהושע גירדוגו זלה״ה התיר‬
‫ברהמ״ז‪ .‬וכמעט בכל המקומות אין לוקחין אותו‪ ,‬זולת‬ ‫בחליטה והלא אין אנו בקיאין בחליטה‪ ,‬כמ״ש הטור‬
‫מעט מזער גער יכתבם‪ .‬וא״כ אין כאן מצות חבילות‪.‬‬ ‫׳והב״י סי׳ ע״ג‪ ,‬עכ״ד‪ .‬הנה כבר רמזתי זה בדברי דאף‬
‫ואין כאן כ״א בום א׳ של ז׳ ברכוו^‬ ‫שאין אבו בקיאין בחליטה‪ ,‬מ״מ בזה דיש הכרח הוי‬
‫כדיעבד‪ .‬והבאתי ראיה מגאוני עולם מהר״ש עמאר ז״ל‬
‫יא( בחאה״ע סי׳ י״ח‪ ,‬בדין מי הוא המוחזק במזונות‬
‫והמלאך ר״ב זצ״ל‪ ,‬והרה״ג נופת צופים‪ ,‬שכולם התירו‬
‫אשתו‪ ,‬דן המחבר דהבעל ההא המוחזק‬
‫בבשר ששהה ג״י לעשות לו חליטה‪ ,‬או ע״י מליחה‬
‫ע״ש‪ .‬וכמו בן הארכתי בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע‬
‫מקודם או בלא מליחה ע״ש‪ .‬וגדול כחו של הרה״ג‬
‫&י׳ ק״ד‪ ,‬והעליתי דהבעל הוא המוחזק כדברי המחבר‪.‬‬
‫להושע בירדווגו זלה״ה‪ ,‬נר המערב‪ ,‬לסמוך על אבותיו‬
‫וגם הרה״ג הראש״ל בספרו יביע אומר חלק ה׳ סי' ב׳‪,‬‬
‫הקדושים נ״ן‪ .‬ועי׳ להרב ישכיל עבדי שגם הוא רצה‬
‫הכריע כדברי עש״ב‪.‬‬
‫להח ‪ T‬לכאורה מטעם שהמקרר עושה מעשה חליטה‪,‬‬
‫יב( בחאה״ע סי׳ י״ט‪ ,‬בדין מצות יפום בזה״ז‪ .‬כתב‬ ‫אלא שחזר וסתר זה‪ ,‬דאין מקרר עושה מעשה חליטה‪.‬‬
‫חרהמ״ח בפנים והביא דברי הראש״ל‬ ‫ומוכח דבחליטה ממש סובר להתיר כפום׳ הנז׳‪.‬‬
‫הגר״ע יוסף שליט״א ביבי״א חלק ו׳ סי׳ ג׳‪ ,‬דיכולים‬
‫ו הנ ה זאת להודיע שגם אני בספרי שמ״ש ומגן‬
‫ליבם‪ .‬ועי׳ מ״ש בספרי שמ״ש ומגן חאה״ע סי׳ י״ת‬
‫חאו״ח סי׳ כ״!ו אות ד׳‪ .‬כתבתי שהעולם‬
‫במעשה שבא לפני באח רווק והאשה צעירה והסכימו‬
‫סומכים על המתירין‪ .‬אמנם כתבתי שרוב הדתיים‬
‫שניהם להתיבם‪ .‬והארכתי בזה ועשיתי מעשה להשיאם‪.‬‬
‫המדקדקים במצות אין קונים ממנו וחוששים לס׳‬
‫ברם‪ ,‬אם אין האשה רוצה להתיבם‪ ,‬בזה כתבתי לקיים‬
‫האוטרים‪ ,‬זולת אם הוכשר והודח ואז הוקפה‪.‬‬
‫טענת האשה כפה׳‪ T‬וחובתו לחלוץ‪ .‬עי׳ בספרי תבואות‬
‫שמ״ש חאה״ע סי׳ מ״ז‪ ,‬וסי׳ כ״ז‪ ,‬וסי׳ ק״ן באורך‪ .‬אבל‬ ‫ז( בחיו״ד סי׳ ט׳‪ ,‬בדין בכור הבא אחר הנפלים‪,‬‬
‫במוסכמים ביניהם‪ ,‬לנו הספרדים‪ ,‬מצוה רבה להשיאם‬ ‫פסק המחבר שיפדה בברכה כדעת‬
‫ויש בזה החבה חועליות גשמיות ורוחניות עש״ב‪.‬‬ ‫מוהריק״ו שהביא רמ״א‪ .‬והביא דעת הרדב״ז דאם‬
‫המחלוקת במצוה ועבד כמ״ד שהוא חייב ה״ז מברך‬
‫ז הי מה שנר׳ לי להשתעשע בדברי ידידי הרב המחבר‬
‫ג״כ וא״א בזה סב״ל‪ .‬וע״ז תמך יתדותיו הרהמ״ח‬
‫אשר אהבת עולם אהבתיהו מנוער‪ ,‬בעיר מולדתי‬
‫לברך ע״ש‪,‬‬
‫מקנאס ובקזבלנקא‪. .‬ועוד נתחדשה האהבה בעלייתי‬
‫ואני הצעיר הארכתי בספרי שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳‬
‫לארץ תובב״א‪.‬‬
‫ה׳‪ .‬והעליתי שגם לדעת מוהריק״ו מאריה דהאי‬
‫ואסיפא דמילתא‪ .‬אני תפלה‪ ,‬שיאר ‪ T‬ימים על‬
‫דינא לא יברך‪ ,‬ואין מקום לדברי הרדב״ז כלל‪ ,‬כיון‬
‫ממלכתו‪ ,‬בתורה ובעבודה ובזיכוי הרבים‬
‫דמוד‪.‬ריק״ו עצמו מסופק עש״ב‪ .‬והבאתי כמה פוס׳‬
‫עד זקנה ושיבה טובה אכי״ר‪ .‬החו״פ בברכה רבה‪,‬‬
‫הסוברים להדיא שלא יברך אף לדעת מוהריק״ו‪ .‬ומהם‬
‫לכבוד התור‪,‬״ק ולכבוד ‪TT‬י הרב המחבר שליט״א‪,‬‬
‫קדמונינו נ״ן במרוקו עש״ב וברוחב‪ ,‬ונדפס גם בספר‬
‫בעיה״ק ירושלים ת״ו בט״ו חשון חשמ״ז‪.‬‬
‫תחומין חלק ו׳ דף ‪.85‬‬
‫‪y‬׳‪T‬״ שלום משאש ס״ט‬ ‫ח( ב דין האסופי שהתיר ד^המ״ח בחאה״ע סי׳ א׳‪.‬‬
‫עי׳ בספרי שמ״ש ומגן חאה״ע סי׳ כ״ה‬
‫בנדון עדיף מזה בבת שהשליכוה הוריה אחרי לידתה‬
‫ס י מ ן כגן‬ ‫בקליניקא )מרפאה( בלונדון‪ ,‬ודימרפאה אספה אותה‬
‫עוד בעניו הנ״ל‬ ‫ומסרה אותה לאימוץ למשפחה יהודית‪ .‬וגדלה אצלם‬
‫בלי שום גיור‪: ,‬ושוב עלתה לארץ ובאה לביה״ד‬
‫שוב בשנת תשמ״ט‪ ,‬בצאת ספר אורחות יושר ח״ב‬ ‫להתגייר‪ .‬ע״ש שהארכתי בזה להתירה שאין בה דין‬
‫הנ״ל לאור‪ ,‬ראיתי בסוף הספר שהעלה הערותי‬ ‫אסופי ולא דין שתוקי‪ ,‬אף שלא ראיתי דברי האחרונים‬
‫הנ״ל‪ ,‬וכתב עליהם תשובות ע״ש‪ .‬וזה נ״ל להשיב על‬ ‫שהביא המחבר שליט״א עש״ב וברוחב‪.‬‬
‫דבריו‬ ‫ט( בחאה״ע סי׳ ה׳‪ ,‬בדין נישואים אזרחיים שדיבר‬
‫באות א' הביא דברי בתבואות שמ״ש חאו״ח סי׳‬ ‫בזה המחבר להתירה בלא גט‪ .‬עי׳ כמו‬
‫ס״ז‪ .‬בענין הנחת תפילין של יד‪ ,‬שאמרתי‬ ‫כן מה שכתבתי בזה בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע‬
‫שלא למחות בהמון העם שנהנו ללבוש מעומד‪ ,‬שיש‬ ‫סי׳ י״ג שהארכתי בזה והעליתי דא״צ גט כלל‪ .‬וכן‬
‫להם על מה שיסמופו‪ .‬והוא אמר שחייבים לנהוג‬ ‫המנהג פשוט במרוקו‪ .‬וגם פה הנהגתי לפסוק כך‪ .‬וכמה‬
‫כמקובלים‪ .‬והנה לא הביט כלל על מ״ש בהמשך‬ ‫חשוקות או נשואות ע״י האלמירי התרתי אותם בלא‬
‫תשובתי‪ .‬על הרה״ג רפאל הצרפתי ז״ל‪ .‬ואמרתי שכיון‬ ‫גט‪ .‬וכן דעת הראש״ל הרב עובדיה יוסף שליט״א‬
‫שנהנו ללבוש מעומד‪ .‬גם הם גם אבותד‪,‬ם‪ .‬והרבנים‬ ‫בספרו יביע אומר ע״ש‪.‬‬
‫לא מיהו בהם‪ ,‬כמ״ש הרב הצרפתי גופיה‪ ,‬בעל דברים‬ ‫י( בחאה״ע סי׳ ט׳‪ ,‬בדין ז׳ ברכות שעושין בסעודות‬
‫בתשובתו בספרו מנחת פתים‪ .‬שכן אמרו לו כל הקהל‬ ‫בבית החתן‪ .‬ראיתי מ״ש המחבר‬
‫והוא אמר להם שמנהג אבותיהם הוא בטעות‪ .‬והחכמים‬ ‫לעשות ב׳ כוסות‪ .‬ובמרוקו לא ראיתי מנהג זה כלל‪,‬‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סי׳ כט‬ ‫שמ״ש‬ ‫קפב‬
‫ישראל העולה א׳ לבד‪,‬כ״נ‪ ,‬סיים הישכיל עבדי וז״ל‪.‬‬ ‫שלא מיהו‪ ,‬שגגה היא אצלם‪ .‬ודק מה״ש הניחו לו‬
‫הנה מנהג זה נתייסד לטובת בהכ״ג שעי״ז מתנדבים‬ ‫מקום להתגדר להקים דגל הזוהר עכ״ד‪ .‬וע״ז חלקתי‬
‫לכבוד התורה זה המתחיל ראשון‪ ,‬אבל לד‪,‬עלות חתן‬ ‫עליו‪ ,‬שאין ראיה מן הרבנים שהביא שרוצים להתחסד‬
‫בראשית ככה סתם לקרות ראשון‪ ,‬ואין כאן ענין של‬ ‫לעשות כפי הקבלה אם ירצו‪ ,‬אבל לא למחות ברוב‬
‫כבוד התורה ]ר״ל בלי נדבד‪ [.,‬רק כבוד עצמו הוא‬ ‫הקהל לשנות מנהגם כיון שי״ל על מה שיסמוכו‪ .‬ושם‬
‫דורש‪ .‬אין מקום לבטל תקנת חז״ל וכו׳‪ .‬ואדרבד״ מזה‬ ‫בדברי הרה״ג מוהרר״ש הכהן ז״ל א׳ מן הרבנים‪ .‬כתב‬
‫עצמו יש להוכיח שאין שום מגד‪,‬ג להעלות חתן בראשית‬ ‫דאנו משיבים לשואל להגיח מיושב‪ .‬אבל לנוף לא‬
‫במקום כהן‪ ,‬דא״כ לא ה ‪ ,T‬מקום למנהג להתנדב‬ ‫ע״כ‪ .‬ואמרתי דהמון העם מה להם ‪.‬לעשות ולדקדק‬
‫לעלות א׳‪ ,‬מכיון שזר‪ ,‬שייך רק לחתן ■בראשית וכו׳‬ ‫כדברי האר״י זיע״א‪ ,‬והאר״י עצמו כתיב שלא ‪.‬מסר‬
‫^‬ ‫עכל״ה‪.‬‬ ‫דבריו אלא למצניעיהם ע״ש‪.‬‬
‫לשונו קרי בחיל‪ ,‬דד‪,‬מנ‪1‬ד‪,‬ג געשד‪ ,‬רק בשביל הנאת‬ ‫ו מ ה שהביא מעמק יהושע ומדברי גרב״ץ עוזיאל‬
‫בהכ״נ‪ ,‬ואם אין שום הנאה לבד‪,‬כ״נ‪ ,‬אין‬ ‫ז״ל‪ ,‬נעלם ממנו כל דברי בספרי שמ״ש ומגן‬
‫לפגוע בכבוד הכהן‪ .‬ועפי״ז הוא סגנון כל פסקו של‬ ‫ח״א סי׳ י״א‪ ,‬שהשבתי על זה תשו׳ ניצחת‪ ,‬שהרב‬
‫הרב ישכיל עבדי מראש וע״ס‪ .‬וד‪,‬דברים פשוטים הרבה‬ ‫עוזיאל ז״ל‪ ,‬לא ידע ממרוקו וממנהג שלו בזה כלל‪.‬‬
‫שם‪ ,‬ודרי אתד‪ ,‬רואה שנהפוך הוא‪ ,‬שידידי ד‪,‬רב אמרי‬ ‫ועוד חזר בעמק יהושע ח״ג‪ ,‬וכפל הדברים להעתיק‬
‫יושר‪ ,‬הוא הוא שלא דקדק כלל‪ ,‬וגם לא הביט על‬ ‫עוד דברי הרב עוזיאל ז״ל‪ .‬וגם יעל זה השבתי‪ .‬עי׳‬
‫כל דברי ישכיל עבדי‪ .‬וגם בדברים הקצרים שד‪,‬ביא‬ ‫בסוף ספרי זה‪ ,‬בתשובתי להערותיו ע״ש‪ .‬וזה ברור‪.‬‬
‫ממנו לא דקדק בהם היטב בפעם א׳‪ .‬וגם אחר הערתי‪,‬‬ ‫וא״כ מה מביא לי עתה מדברים שסתרתי אותם כבר‬
‫שאז היד‪ ,‬צריך לדקדק הרבד‪ ,‬ולפתוח המקור ולהביט‬ ‫בראיות ברורות‪ .‬חבל על הנייר והדפום שד‪,‬לד לחנם‬
‫עליו‪ .‬את כל זה לא עשה‪ ,‬ונחפז להשיב בלי שיחזור‬ ‫להעתיק דפים שלימים מדברי הר״פ הצרפתי ז״ל‪ ,‬כאלו‬
‫לדקדק היטב בדברי חבירר‪.‬‬ ‫זה דבר חדש אצלי‪ .‬ואני ראיתי אותם במקורן בספרו‬
‫עכ״פ לענין הלבד‪ ,,‬גם הוא פסק במסקנתו לעשות‬ ‫מנחת פתים ‪.‬וממנו הבאתי ראיד‪ ,‬לסתור דבריו עצמו‬
‫במנד‪,‬ג עיר מולדתי להעלות כהן ראשון‪ ,‬וחתן‬ ‫וכמש״ל‪.‬‬
‫בראשית עולד‪ ,‬משלים‪ ,‬וכן עיקר‪.‬‬ ‫ג ם הרב הגר״א אליהו שליט״א‪ ,‬שהביא הרב ארחות‬
‫יושר‪ ,‬הרי לא כתב אלא שלדעת המקובלים ברבת‬
‫באות ה׳ בענין בשר המונח במקרר ונעשה כעץ‪ .‬אין‬
‫תפילין בישיבה‪ ,‬ולא אמר שכל העם צריכים לעשות‬
‫לי מד‪ ,‬להוסיף על מה שכתבתי‪ ,‬ודרברים‬
‫■כך‪ ,‬אלא למי שרגיל לעשות דבריו ע״פ הקבלה יעשד‪,‬‬
‫מובנים מאל ‪,T‬ם‪ .‬עכ״פ ודאי יש מחלוקת הפוס׳‪ .‬וכבר‬
‫כך‪ .‬אבל לא להכריח לכל העם שנהגו לעמוד‪ ,‬לשנות‬
‫כתבתי בהערתי שהעולם סומך על המתירין‪ .‬אמנם‬
‫מנהגם‪.‬‬
‫הדתיים מונעים עצמם מזה‪ ,‬וקונים רק מבשר הקפוא‬
‫ג ם הרב בן איש חי‪ ,‬שר‪,‬ביא שם‪ ,‬לא העיד רק על‬
‫אחר שנמלח תחי׳ וד‪,‬ודח ואז מקפיאין אותו‪ .‬והנך‬
‫מנהג עירו בגד‪.‬אד שהוא מיושב ע״פ המקובלים‪,‬‬
‫רואה שגם כל המקילים שד‪,‬ביא המחבר רובם סוברים‬
‫אבל במקום שנהגו לעמוד‪ ,‬לא אמר‪ .‬שחובתם לשנות‪,‬‬
‫להחמיר לכתחי׳ ורובם אוסרים במי שלא נעשה כאבן‬
‫ופשוט‪.‬‬
‫שהוא דבר השכיח בבתים‪ .‬ולכן ודאי שלמחמירין‬
‫באות ב׳ תמד‪ ,‬על מה שאמרתי שכבודו סמך על‬
‫ולמתדרין ודאי שיתרחקו מזה‪,‬‬
‫הרב ישכיל עבדי לקפח זכות הכהן‪ ,‬בשביל‬
‫באלת ‪ ' 1‬בענין אשד‪ ,‬שד‪,‬פילד‪ ,‬וילדד‪ ,‬שוב בן‪ .‬לענין‬ ‫להכניס כסף לבד‪,‬כ״נ‪ ,‬וכתב הלא גם בישכיל עבדי‬
‫פדיון‪ .‬לא הוסיף בתגובתו על מ״ש בספרו‬ ‫כתב וז״ל‪ .‬אך מבלי לפגוע בכבוד חז״ל שתקנו שהכהן‬
‫בפנים‪ ,‬ורק הוסיף לר‪,‬ביא ראיד‪ ,‬מד‪ ,‬שנתחדש■לו שכ״כ‬ ‫יעלה ראשון וכו׳ ע״כ‪ .‬וגם אני בעוניי כתבתי בסיכום‬
‫הראש״ל בס׳ יביע אומר‪ .‬וניכר הדבר שלא נטפל אף‬ ‫הדברים ובו׳ ע״כ‪ .‬א״כ תמיהני מאד על הגר״ש משאש‬
‫לראות תשובתי כלל‪ ,‬שאל ‪ ,T‬ציינתי בדברי‪ ,‬שכולה‬ ‫שליט״א שלא דייק במ״ש בישכיל עבדי‪ .‬וגם במה‬
‫בנויד‪ ,‬על דברי הראש״ל הנ״ל‪ ,‬שד‪,‬באתי אותם בקיצור‬ ‫שכתבתי אני הצעיר דברים נכונים עכל״ה‪,‬‬
‫בריש אמיר‪ .‬ופלפלתי בדברי מוהריק״ו‪ ,‬והוכחתי מדברי‬
‫ואני מתפלא על תמיהתו עלי‪ ,‬שהרי הרואה יראה‬
‫הפום׳‪ ,‬שגם לפי דברי מוהריק״ו אין ברור שיפדה‬
‫דכל מד‪ .‬שכתב הרב ישכיל עבדי הנ״ל‪ ,‬היינו‬
‫בברכה‪■ .‬וד‪%‬בד‪ ,‬פירשו בדעתו דדוקא לענין פדיון חייב‬
‫באין הנאד‪ ,‬לבהכ״נ וכמו שבא בפי׳ בלשונו ע״ש‪ .‬וגם‬
‫לעשות מספק שלא ‪ ,t ,t‬בנו פדוי‪ ,‬ולא לענין ברכה‪.‬‬
‫כת״ר הביא מקצת מדבריו בקצרד‪ ,‬וז״ל‪ .‬וגם עתד‪ ,‬אין‬
‫דספק ברכות לד‪,‬קל‪ .‬וגם הראש״ל גופ ‪ ,T‬הביא הרבה‬
‫שום הכנסה לבהכ״נ בזה‪ ,‬ולא מפגי ההוספד‪ .‬שמוכן‬
‫פוס׳ שלא יברך‪ .‬וד‪,‬ם הגר״ח פלאגי‪ ,‬ותורות אמת‪ ,‬ודברי‬
‫להוסיף בגלל זה וכו׳‪ .‬הנה ודאי שאין מקום לפגוע‬
‫חיים מצאנז‪ ,‬ותשובה מאהבה‪ ,‬ומר‪,‬ר״ם שיק‪ ,‬ויד‪.‬ודד‪,‬‬
‫בכבוד הכהן וכר ע״כ‪ .‬מוכח דאם הוא עולה בשביל‬
‫יעלה‪ ,‬ומוהר״ם אביחצירא ביפד‪ ,‬שעד‪ .,‬וכן הבאתי‬
‫הנדבה‪ ,‬ודאי דהוא קודם לכהן לפי דעתו‪.‬‬
‫בתשובתי משם תו״ר מקנאס שבעה קני מנורד‪ ,‬שעשו‬
‫כן הלמ״ע‪ .‬וכולם לא אמרו שהם היפך מוהריק״ו‬ ‫ו עו ד נר׳ שהעלים עין מתחילת דברי ישכיל עבדי‬
‫עש״ב וברוחב‪ .‬ולכן לא ראיתי דבר שיחזיר אותי‬ ‫המפורשים שם‪ ,‬שאחר שד‪,‬ביא דברי מוד‪.‬ריק״ו‬
‫מסברתי‪.‬‬ ‫שורש ט׳‪ ,‬שכפו הכהן לצאת בשביל הנדבה שנתנדב‬
‫קפג‬ ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סי׳ ל‬ ‫שמ״ש‬
‫אחת שידוע שרוב הזיווג וד‪,‬וצאת זרע‪ ,‬סופו מנוול‬ ‫באות ט׳ על ענין שני כוסות בשבע ברכוה בסעודה‬
‫האדם גיוולא בתרייתא‪ ,‬כמ״ש מר״ן או״ח סי׳‬ ‫‪.‬‬ ‫אחר בהמ״ז‪ ,‬ראיתי להמהבר שם שחזר‬ ‫‪. .‬‬
‫ר״מ סי״ד‪, .‬שש״ז הוא כח הגוף ומאור העמים‪ .‬וכשתצא‬ ‫לכפול דבריו‪ ,‬להצריך ב׳ כוסוו^ ולא השיב אותי על‬
‫ביותר הגוף כלה וחייו אובדים‪ .‬וכל השטוף בבעלה‬ ‫דברי שאמרתי דאפי׳ למצריכין ב׳ כוסות לבד‪,‬מ״ז‪ .‬זה‬
‫זקנד‪ ,‬קופצת עליו‪ ,‬וכחו תשש ועיניו כד‪,‬וו‪ J‬וריח רע‬ ‫דוקא עשו בזמנם שהיו זהירין תמיד לעשות כוס‬
‫נודף מפיו‪ ,‬ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו‬ ‫לבהמ״ז ■בבל סעודה‪ ,‬לכן בז׳ ברכות כדי שלא לעשות‬
‫נושרים‪ ,‬ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבד‪ ,‬ושיניו‬ ‫מצות חבילות‪ ,‬קבעו לעשות ב׳ כוסות‪ .‬א׳ לבהמ״ז‬
‫נושרות‪ ,‬וד‪.‬רבה כאבים‪ .‬ואמרו הרופאים אחד מאלף‬ ‫ברגיל‪ ,‬וא׳ לז׳ ברמות‪ .‬אבל היום שאין זהירין לעשות‬
‫מת משאר חולאים‪ ,‬וד‪.‬אלף מרוב תשמיש‪ ,‬לפיכך צריך‬ ‫כוס לבהמ״ז כל השנה‪ .‬א״כ אין כאן כ״א כוס אחד‬
‫אדם ליזהר וכו׳ ע״כ‪ .‬ופל זה ראינו בחוש‪ .‬ועי׳ עוד‬ ‫לז׳ ברכות‪ ,‬ויאמרו עליו בל הז׳ ברכות‪ .‬וברכת פה״ג‬
‫שם כמד‪ ,‬אזהרות וקביעות זמן בענין תשמיש לכל א׳‬ ‫בחחי׳ הברכוו^ וזה ברור‪ .‬ומנהגינו במרוקו אמת‬
‫כפי מלאכתו‪ .‬וכל זה אף בטועע־‪ ,‬גדולה‪ .‬קדש עצמך‬ ‫ויציב‪■ .‬וה׳ יפתח לבנו בתורתו‪ ,‬ואל יצל מפינו דבר‬
‫במותר לך‪ .‬וכ״ש אם יוסיף אף ימי טומאד‪ .‬בלי להפסיק‬ ‫אמת עד מאד‪ .‬החו״פ באב רחמן תש״ן לפ׳׳ק‪.‬‬
‫שודאי יתקיים בו כל הנ״ל‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫שנית במד‪ ,‬שאמרו במס׳ נדה דל״א‪ .‬שע״י הרחקת‬
‫מאשתו זמן מד״ תד‪,‬א חביבה עליו בכל פעם‬
‫כשעת כניסה לחופה‪ ,‬ובכל פעם מוצא אשד‪ ,‬חדשה‪.‬‬
‫וזה מבואר בהוש‪ ,‬שע״י שרגיל בד‪ ,‬וקץ בה תהא‬ ‫סימן ל‬
‫מאוסה עליו‪ .‬וכמה מחלוקות יוצאות מזה‪ .‬וזהו הטעם‬
‫טהרת המשפחה‬
‫שבזמנינו מצב התורה ‪ mxTm‬ירד פלאים‪ ,‬למרות‬
‫כל הד‪,‬שתדלות וחברות ת״ת‪ ,‬מה שלא היה מקודם‪.‬‬ ‫דברים שנאמרו ונתפרסמו בחג השבועות תשל״ג‪,‬‬
‫ועכ״ז לא הועיל‪ ,‬וחוצפא יסגה‪ .‬וד‪,‬רבה עזות פנים‪.‬‬ ‫בקזבלנקא‪ ,‬מארוק‪.‬‬
‫אמנם הכל בא מן היסוד שזעא פגום בלי טר‪,‬רד‪ ,‬של‬ ‫בחג הקדוש הזה‪ ,‬זמן מתן תורתינו‪ ,‬נתכבדתי מאת‬
‫שמ ‪T‬ת הנדד‪.,‬‬ ‫המוסד הקדוש ״אד^י יוסף יצחק״ לקחת חלק‬
‫בדיבור בעתץ שבועי שלהם‪ ,‬ויייחדו לי לדבר בענין‬
‫טהרת המשפחה‪ ,‬ויפה כיוונו‪ .‬בי החג הזה הוא זמן‬
‫טהרה‪ ,‬טומאה‪ ,‬נקיות‪ ,‬לכלוך‬
‫טהרת עם ישראל מכל לכלוך חטא ופשע‪ ,‬ובשביל זה‬
‫עתה אבא לפקוח עיני הדור החדש‪ ,‬שרוצים בטעם‬ ‫לא נתן לנו ה׳ את תורתו תיכף ליציאת מצרים‪ ,‬שכל‬
‫הדבר‪ ,‬מדוע לא מספיק לר חח בבתי מרחצאות‬ ‫עיקרד‪ ,‬היתד‪ ,‬בשביל קבלת התורה כמ״ש בהוציאך את‬
‫שבבית ושמחת לבית‪ ,‬שכולם טובים ונקיים הרבה‬ ‫העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה‪ .‬ולמד‪.‬‬
‫יותר מר‪,‬מקות ‪ ,Tnn‬הדבר לצחוק בעיני העם‪ ,‬עד‬ ‫איתרו פעמי מרכבותיו עד ששה כסיון‪ ,‬אלא הטעם‬
‫שפעם א׳ אמר לי גביר א׳ שבגד‪ ,‬בית א׳‪ .‬וכאשר הייתי‬ ‫דבה שעתא לא היינו ראוים לקבלה‪ ,‬כי היינו נטמעים‬
‫מבקר בביתו וד‪,‬געתי לאמבטיא‪ ,‬והיד‪ ,‬מקום ריק ורחב‪.‬‬ ‫בטומאת מצרים‪ .‬וד״וצרכנו להמתין שבערי שבועות‪,‬‬
‫אמרתי לו למד‪ ,‬לא תבנה כאן מקוה טד‪,‬רד‪ ,‬כדת כמו‬ ‫כנגד שבעת ימי הנדה כדי לטד‪,‬ר עצמינו‪ .‬וזהו שבע‬
‫שעושין ב ^ מולדתי מקנאם בד‪,‬רבד‪ ,‬בתים‪ .‬עגה לי‪,‬‬ ‫שבתות תמימות תר‪,‬יינה‪ .‬ואמרו במדרש אימתי הן‬
‫למד‪ ,‬זד‪] ,‬אמבטיא[ לא נכון ן האם רק חפירד‪ ,‬השחודד‪,‬‬ ‫תמימות בזמן שעושין רצונו של מקום‪.‬‬
‫ומלוכלכת תטהר האדם‪ ,‬ובית המרחץ כזה נקי ויפה‬
‫והיסוד הא׳ לטד‪,‬רת עם ישראל הוא שמירת הנדה‪.‬‬
‫בתוך הבית עשוי ע״י אומנים מומחים לא יטד‪,‬ר‪ .‬וד‪,‬רבר‪,‬‬
‫שבזה ד‪,‬יה הבן נולד על בסיס טהור‪ .‬הלא״ה‬
‫אנשים אין מניחין נשיד‪,‬ם ללכת למקוד‪ ,‬מטעם זה‪,‬‬
‫‪ rrrr‬הולד פגום כמ״ש מר״ן ז״ל באר‪,‬״ע סי׳ ד׳ סי״ג‪.‬‬
‫שמוצאים די סיפוקם באמבטיא‪.‬‬
‫ובבאה״ט שם אות י״א‪ ,‬שריוא פגום ומקולקל ואין‬
‫והנה אף כי מצות התורה אין להם טעם‪ ,‬זאת אומרת‬ ‫משפחתו מיוחסת‪ .‬חד‪,‬ו דבר שאין לו תקנה אח״כ‬
‫שצריך לקבלם גם בלי ‪T‬יעת הטעם‪ ,‬שגם‬ ‫להחזירו טד״ה* ע״י תהוובה וכיוצא‪ ,‬כיון שהפגם הוא‬
‫במצות השכליות יש בדים פרטים שאין להם טעם‪.‬‬ ‫בגופו‪ ,‬ועל זד‪ ,‬נאמר מעוות לא יוכל לתקון‪ .‬ולזר‪ ,‬צריך‬
‫ובמ״א הארכתי לבאר זה‪ ,‬וטעמם גלוי לפניו יתברך‬ ‫ליזדיר מתחילה קודם בואו לעולם להביאו בטהרה‪.‬‬
‫שבודאי שלא בא הקב^‪ ,‬להטריח עבדיו על מגן ח״ו‪,‬‬ ‫ויספיק לזה מחשבד‪ ,‬טובה‪ .‬ואיזהו חכם הרואה את‬
‫רק שאנחנו לא נדע‪ ,‬וד‪,‬חסרון תלוי בנו‪ .‬וזהו שציותד‪,‬‬ ‫הנולד‪ ,‬ויגביר שכלו על יצרו‪ .‬ויחשוב שבעד הנאה‬
‫התורד‪ ,‬לשמור חוקים ומשפטים‪ ,‬שע״י שמירת החוקים‬ ‫של שעד‪ ,‬קטנד‪ ,‬ותענוג זמני העובר‪ ,‬הוא מפסיד הפסד‬
‫בלי טעם‪ ,‬אזי ודאי נקזמור בל המשפטים גם בלי‬ ‫גדול וחסרון לא יוכל להמנות‪ .‬ואיזהו גבור הכובש‬
‫ידיעת טעמם‪.‬‬ ‫את יצרו‪ .‬ובזה ירויח ריוח גדול שאין כמוד‪,‬ו שתהיד‪,‬‬
‫עכ״ז בדי למשוך לב העם‪ ,‬עלינו לבאר כל מה‬ ‫משפחתו מיוחסת ראו ‪ ,T‬ליקרא בשם בית יעקב‪ ,‬וזה‬
‫שנוכל‪ .‬ונראד‪ ,‬שעיקר טעות זו נמשכד‪ ,‬להם‬ ‫מלבד ההנאות הגדולות‪ ,‬הגשמיות והרוחניות‪ ,‬היוצאות‬
‫ממה שמערבים ענין הטהדד‪ ,‬עם הנקיות‪ ,‬והטומאד‪ ,‬עם‬ ‫מזה לאיש ולאשד‪ ,‬שניהם יחדיו‪.‬‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו׳ד ס״ לא‬ ‫שמ״ש‬ ‫הפד‬
‫ג ם ד‪,‬רבד‪ ,‬אנשים טועים וחושבים שענק הנדד‪ .‬הוא‬ ‫הלכלוך‪ .‬וגאמת הם ב׳ עניינים נפרדים לגמרי ואין‬
‫שייך דוקא באשתו הנשואד‪ .‬לו‪ ,‬אבל שאר נשים‬ ‫להם שייכות זה עם זה‪ .‬יובן שבאדם יש גוף ונשמה‪,‬‬
‫בתולות גרושות ואלמנות‪ ,‬מקילים בהם וחושבים שאק‬ ‫ולכל א׳ מהם יש חולי ויש רפואה‪ .‬והנה כמו שהגוף‬
‫בזד‪ ,‬דין נדה‪^ .‬א כן הוא‪ .‬כי ענין הנדה שוד‪ -‬בכל‬ ‫צריך שמירה מעולה שלא יתלכלך ושלא יחלה‪ .‬הלא״ה‬
‫הנשים כנשואד‪ ,‬כפנויה‪ ,‬אין שום הפרש ביניד‪,‬ם‪ ,‬ועונש‬ ‫יבא לידי חולי ויעשה חיידקין )מיקרוב( שמתפשטין‬
‫אחד להם כדל‪:‬ד‪,‬לן‪.‬‬ ‫בכל הגוף‪ ,‬וצריך לרפאתו ולהרוג ולהבריח החי ‪T‬קין‬
‫שיצאו מן הגוף על ידי רפואות שנותן הרופא‪ .‬כן הוא‬
‫והנה עונש הבא על הנדר‪ ,‬מבואר באר היטב בתורה‬
‫בנשמה הטהורה‪ .‬היא יקרה לה להתלכלך ולעשות‬
‫׳ואיש כי ישכב את אשד‪ ,‬דוד‪ ,‬וכו' ונכרתו שנש‪,‬ם‬ ‫חי ‪T‬קין של טומאה המתפשטים בכל הגוף‪ .‬רק שהם‬
‫מקרב עמם ועונשו שוד‪ ,‬ממש לדין נושא את אחותו‪.‬‬ ‫רוחניים ואינם נראים כלל‪ ,‬כי רט רוח בעל^מא‪ .‬וכמ״ש‬
‫ולדין האוכל ביום הכפורים שעונשן ג״כ בכרת‪ .‬ולו‬ ‫ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ‪ .‬וכן הוא בטומאת‬
‫חכמו העוברים וישכילו לדעת את חומר הנושא‪ ,‬בודאי‬ ‫הנדה שהיא מתפשטת בכל הגוף‪ .‬׳וראיתי בספרים שאם‬
‫כמו שנזהרים מאת׳ותם ונר׳ לד‪,‬ם שזה עון גדול‪ .‬ויראים‬ ‫יביט האדם במגדל ראות )מיקרוסקופ( במקום שמבטת‬
‫וחרדים מאימת יוד‪,‬״כ שלא לאכול מאומה‪ .‬כמו כז‬
‫אשד‪ .‬נדה‪ ,‬יראה אדמימות‪ .‬וממילא צריך לראות איזה‬
‫יהיו יותר יראים ‪.‬וחרדים מלבא על הנדר‪ ,‬נשואד‪ ,‬או‬ ‫אופן שנו^ להוציא את רוח הטומאד‪ ,‬מגוף האדם‪,‬‬
‫פנ׳וש‪ ,‬ולהתחייב כרת על כל בקאד‪ ,‬זגיאד״‪ ,‬מלבד לאו‬ ‫בזמן שתד‪.‬יה דבוקה ׳וסרוכה בו ע״י אחיזת שרץ‪ ,‬או‬
‫דלא יד‪,‬יד‪ ,‬קדש ובפרט באשתו שיש לו פת בסלו‬
‫הוצאת זרע‪ ,‬או אשד‪ ,‬נדד‪ ,‬שהיוא טמאה‪ .‬כמ״ש ואל‬
‫לעשות בהיתר‪ ,‬אוי לנו מיום הדין‪.‬‬
‫אשד‪ ,‬בנדת טומאתד‪ .,‬וד‪,‬וא דבר שאינו נתפס‪ .‬וכיצד‬
‫ואני מחזיר פני כלפי הנשים ומעורר אותם‪ ,‬שענק‬ ‫נוכל להוציאו מן הגוף‪ .‬לזה מצאר‪ ,‬התורד‪ ,‬תרופד‪,‬‬
‫הנדר‪ ,‬ופרטיה כולו נתון ב ‪T‬ם‪ ,‬וכל האחריות‬ ‫מוסברת ומושכלת ע״פ הטבע‪ .‬זהרא כי הנד‪ ,‬ידוע‬
‫בזר‪ ,,‬היא נוגעת לד‪.‬ן שד‪,‬ם הם שצר״כים להשתדל בזה‬ ‫שהר;וח לדקותה היא נכנסת בסל המקומות‪ ,‬אפי' דרך‬
‫לשמור ׳ולעשות הדברים כתקנן עפד״״׳ד‪ .‬ובמתן תורה‬ ‫סדק קטן אחד מתמלא כל הבית כולו‪ ,‬אפי' הוא סגור‬
‫פתהב כד‪ ,‬תאמר לבית יעקב‪ ,‬אלו הנשים‪ .‬ותגד לבני‬ ‫ומסוגר‪ .‬רק בדבר אחד אינה יכולד‪ ,‬ליכנס בו או‬
‫ישראל‪ ,‬אלו האנשים‪ .‬הקדים הנשים‪ ,‬להיות שרוב‬ ‫ליש‪,‬אר בו ודדא המים דוקא‪ .‬כמ״ש ודוח אלהים מרחפת‬
‫ענייני הדת במשפחה תלוי בידן‪ .‬שבת‪ ,‬כשרות‪ ,‬חינוד‬ ‫על פני המים דוקא‪ ,‬ולא בתוך המים‪! .‬ולכן דבר מוכרח‬
‫הבנים‪ ,‬ובפרט ענין הנדה שכולו תלד ב ‪T‬ם לבד‪ ,‬ובידם‬ ‫הוא שכדי להבריח רוח הטומאד‪ .‬שבאשר‪ ,‬נדד‪ ,,‬צריך‬
‫להעמיד בנים טד״ורים ושלמים‪ ,‬או לד‪,‬יפר פגומים‪.‬‬ ‫שכל גופר‪ ,‬בסללותו יכנס בתוך תמים‪ ,‬לא תשאר שערה‬
‫אחת ח ח למיס‪ ,‬דאל״כ עדיין יש לתח בית אחיזה‬
‫ומסתמא ביודעם ובד‪,‬שכלם את הדברים הללו‪,‬‬
‫•לד‪.‬תפשט בכל הגוף דרך אותו האבר או השער שחח‬
‫בודאי שיזהרו הדק היטב‪ ,‬וישראל קדושים‬
‫למים‪ ,‬כאשר תצא מן המים‪ .‬ומטעם זד‪ ,‬ג״כ כל חציצה‬
‫וטהורים‪ ,‬בפרט ר‪,‬נשים כ׳מו ש^ענו במצרים‪ ,‬שהתורה‬
‫פוסלת‪.‬‬
‫העידד‪ ,‬עליהם סוגה בשושנים‪ ,‬שבטי ‪ ,T‬עדות לישראל‬
‫בזבותן נגאלו אבותינו ממצרים‪ .‬וגם במעשר‪ ,‬פעור‬ ‫ולפי ר‪,‬אמור‪ ,‬אק קפ ‪T‬א לגבי הטד‪,‬רד‪ .,‬אם יחיו המים‬
‫נשי ישראל לא הפקירו עצמן ושמרו עצמן יותר מן‬ ‫מלוכלכים או לא‪ ,‬אם לא נמצא באופן יותר‬
‫האנ׳שים וד‪,‬עיקר בבנים היא האשה‪ .‬וולד שפחד‪ ,‬כמור‪,,‬‬ ‫טוב‪ ,‬דכיון דאין זד‪ ,‬ענץ נקיות‪ ,‬רק הברחת רוח הטומאה‬
‫ולד ישראלית כמוד‪ .,‬ואך גם האנשים מצדם צריכים‬ ‫והעברתד‪ ,‬מן הגוף אין שום הפרש בין ‪ t>,t‬נקיים או‬
‫לד‪,‬שגיח על נש ‪,T‬ם ובנותיד‪,‬ם‪ ,‬להדריכם ולראות מד‪,‬‬ ‫לא זטהרר‪ ,‬לחוד‪ ,‬ונקיות לחוד‪ .‬ואפי' יעברו על ‪ ,T‬כל‬
‫עושין‪ ,‬ויש מקום להאריך‪ .‬ואין הפנאי מסכים‪,‬‬ ‫מימות שבעולם איגד‪ ,‬נטד‪.‬רת עד שיכנס כל גופה‬
‫וד‪,‬׳ יעזרכם זיעזרגו עדכ״ש להטד‪,‬ר ולהתקדש בקדושת‬ ‫במקור‪ ,‬של מ' סאה‪ .‬וכל עוד שלא טבלה עודנה‬
‫התורד‪ ,,‬זכר‪ ,‬וברה‪ .‬ותהוגו את חג הבכורים‪ ,‬בשמחה‬ ‫בטומאתד‪ ,‬אף אם יעברו עליד‪ .‬ימים ושנים‪ .‬וד‪,‬יום ב״ה‬
‫׳ובשירים‪ ,‬ותזכו לשנים רבות נעימות וטובות אמן‪.‬‬ ‫אפשור דרי ויש כ׳ הדברים גם יחד במקום אחד‪,‬‬
‫ד‪,‬חו״פ קזבלנקא יע״א‪ ,‬סיון תשל״ג לפ״ק‪.‬‬ ‫שדימקואות החדשות עשוים בר‪,‬לכר‪ ,‬ובאופן מודרני‪,‬‬
‫המתאים לנקץת וטד‪,‬רר‪ ,‬ואין במד‪ ,‬להתעקש‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬
‫ג״כ הבל יודעים וסברא הווא‪ ,‬שאין אדם יכול לטבול‬
‫הזה תורגם בזמנו בצרפתית‪ ,‬וחולק לכל‬ ‫המאמר‬
‫במקוד‪ ,‬ושרץ ^ ו ‪ .‬וד‪,‬כי נמי בענין טבילת הנדה‬
‫משפחות בית ישראל‪ ,‬בעיר קזבלנקא יע״א‪.‬‬
‫כל זמן שלא עשתד‪ ,‬ספירתד‪ ,‬כראד בבדיקות הצריכים‬
‫וימים המוגבלים כפי הדק‪ ,‬אף אם תרד לטבול הרי‬
‫ס י מ ן לא‬ ‫היא טובלת וטומאתד‪ ,‬בשוליד‪ ,‬ולא עשתד‪ ,‬כלום ובזה‬
‫טועים ד‪,‬רבד‪ ,‬בני אדם שחושבים שכל שנסתלקו דמיה‬
‫גרים‬ ‫וטובלת‪ ,‬הרי היא טהורה ולא כן הוא‪ .‬וזה הנחתי‬
‫נדרשתי מבית הדין האזורי להטפל כתיק של חשמט‬ ‫למוסד הליובאדטש שיבארו זה במאמר מיוחד בעתון‬
‫)מרדכי( חקשודיאן‪ ,‬ואשתו אסתר בת א״א‪,‬‬ ‫שלד‪,‬ם‪ ,‬את סדר הבדיקד‪ ,‬של הנחי‪ ,‬מראש וע״ס‪ ,‬ומספר‬
‫שבאו לביד‪,‬׳^ לאשר נישוא ‪,T‬ן וכתובתם ב ‪T‬ם‪ .‬ובתוך‬ ‫ימים הצריכים לכל מקרד״‬
‫קפה‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ לב‬ ‫שמ״ש‬
‫הרי הם בחזקתם‪ .‬ומסתמא נתגיירה כראוי כדבריהם‬ ‫הדברים שאלו אותם ד״ביה״ד‪ ,‬מאין מוצאם‪ ,‬ומי הוריהם‬
‫ובפרט לגבי הבנים ׳ואינם צריכים לשום טבילה לחומרא‬ ‫ואמרה האשה שהיא גיורת שנתגיירה אצל אותו הרב‬
‫שזוהי עגמת נפש גדולה יםשבל הבנים‪ ,‬שאחר שתים‬ ‫דוד באבאי התתום בכתובה‪ ,‬עם עוד שני גברים אחים‬
‫עשרה שנה שעלו לא״י והם דתיים גמוודים ומוחזקים‬ ‫■וקרובים ■של הבעל‪ .‬א׳ מהם בעל הדודה שלו ואחיג‬
‫כישראלים‪ ,‬יחזרו לטבול היא ובניה‪.‬‬ ‫ובנוסח הבתובה לא נזכר כלל שהיא גיורת‪ .‬ומזה נפל‬
‫ספק לביד‪,‬״ד על עניו הגירות שלהם‪ ,‬אם היתה כראוי‬
‫קם דיגא‪ .‬דהאשה הרי היא בחזקת גי׳ודת גמורה‪,‬‬ ‫לפי הדין‪ ,‬והזוג יש להם היום ב׳ בנים ושתי בנות‪.‬‬
‫ובלא״ה לא באה לשאול על עצמה‪ ,‬אלא על בניה‬ ‫ועיקר ביאתם לביה״ד בשביל הבנים שלא יהיו להם‬
‫ל׳בד‪ .‬והרי הם יהודים גמורים ואינם צריכים שום‬ ‫בעיות בעת נישואיהן‪ .‬ופ״ון שיש בלבול בענין הגירות‬
‫טבילה‪ .‬זה הנלע״ד ■ודורש מד‪,‬בדי״צ להשיבגי דבר‪.‬‬ ‫לזה שלחו לי התיק לטפל בו‪ .‬וזה מה שכתבתי ושלחתי‬
‫]ועזוב הודיעוני שאישרו הדברים‪ .‬וצויי״מ‪ .‬ולרח״ס‬ ‫להם‪.‬‬
‫ירושלים עיד‪,‬״ק כ״ה חשון תגש״א לפ״ק‪.‬‬ ‫הנ ה הזוג הזה עלו לארץ זה י״ב שנה כשכבר היו‬
‫להם ב׳ בנות ובן בחו׳׳ל‪ ,‬והבן תב׳ נולד להם‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫כאן בארץ ועלו בתור יהודים דתיים שומרי תורה‬
‫ומצות ■ושמירת שבת בהלכתה‪ ,‬כמו שהעידו עליהם‬
‫עדים מכאן אנשים המכירים אותם היטב‪ .‬גם כל בניהם‬
‫סימן לג‬ ‫ובנותיהם לומדים בבתי ספר דתיים‪ .‬הבנות בבית יעקב‪.‬‬

‫בדיני גרים‬ ‫והנה על ענין הגירות‪ .‬אף שאין ראיה בכתב‪,‬‬

‫ובכתובתם אין וכר לזה כלל‪ ,‬גר׳ שיש‬
‫בעני] גיורת שנתגיירה בכית הדין כדת וכהלכה‪,‬‬ ‫לחאמינם במגו שהיו אומרים ׳שהם ישראלים גמורים‪,‬‬
‫אחרי שנתברר להם שבאה בתום לבבה‬ ‫כיון שהולוכים בדרכי ישראל ובפרט לגבי בניהם דודאי‬
‫להתגייר והיא אדוקה לדת ישראל ויודעת ללמוד‬ ‫׳כשרים הם‪ .‬וכמ״ש מר״ן סי׳ רס״ח סי״א׳ מי שהיה‬
‫ולכתוב‪ .‬גם אחר שנתגיירה מושכת וד‪,‬ולכת בדת ישראל‬ ‫מוחזק בישראל שאמר נתגי ‪ T‬תי ביני לבין עצמי יש‬
‫בשמירת שבת והמצות‪ ,‬רק ששם כתיק שלה כתוב‬ ‫לו בנים אינו נאמן על הבנים‪ ,‬אבל נאמן על עצמו‬
‫שעזאלו אותר‪ ,‬הב״ד אם היא מכירה איזה איש‪ ,‬ואמרה‬ ‫לשויי נפשיה חתי׳ דאיסורא ליאסר בבת ישראל עד‬
‫שאין לד‪ .‬שו״א‪ ,‬ושא״א לה להכיר שו״א עד שתהיה‬ ‫שיטבול בב״ד עכ״ל‪.‬‬ ‫^‬
‫בבר גיורת‪■ .‬והנד‪ ,‬כעת אחר שנתים ימים‪ ,‬באה לינשא‬ ‫הנ ה דלגבי הבנים אינו נאמן לפוסלם והם בחזקת‬
‫עם יהודי א׳ שיש לה כבר בן ממנו‪ ,‬ונמצא שבזמן‬ ‫ישראלים‪ .‬זנ״ל דגם לגבי עצמם נאמנים בנד״ד‪,‬‬
‫הגירות היתה מעוברת ממנו‪ ,‬וכששאלו אותה הבי״ד‪,‬‬ ‫דדוקא כשאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי‪ ,‬דאף שנאמין‬
‫איד אמרה שאינה יודעת שו״א עד שתתגייר‪ ,‬השיבה‬ ‫לו אין זו גירות‪ ,‬ולכן שוי לנפשיה חתי׳ דאיסורא‪ ,‬אבל‬
‫שכך יעצו לה אינשים שלא תאמר שהיא■ מכרת מי‬ ‫בנד״ד שאמר נתגיירתי לפני ב״ד כראוי‪ ,‬ודאי שהוא‬
‫שהוא‪ ,‬דעי״ז יכולים לעכב לה הג^ות‪ ,‬י׳מכיון שכפי‬ ‫נאמן גם לגבי עצמו‪ ,‬במגו שהיה אומר שהוא יהודי‬
‫■האמת באה ברצונה השלם להתגייר ב שבל זה הגידה‬ ‫גמור ולא נתגייר מעולם‪ .‬וראיה מכתובתה‪ .‬והיה נשאר‬
‫שאין לה שו״א‪.‬‬ ‫בחזקתו‪ .‬ולכן נאמן הוא שנתגייר כראוי לפני ב״ד‪.‬‬
‫■ודרקא כשהיה כותי ובא ואמר נתגיירתי בב״ד של פ׳‬
‫והב״ד אמרו‪ ,‬שכיון שנכנסים בדין נטען על השפחה‬
‫אינו נאמן‪ ,‬בשביל שהוא בחזקת כותי‪ ,‬אבל בנד״ד‬
‫אין להזדקק לה‪ ,‬וזה זמן רב שהלכים הסבים‬
‫שהוא בחזקת ישראל‪ ,‬ודאי שהוא נאמן במגו לישאר‬
‫לב״ד‪ ,‬וסוף דבר החליטו החלטה סופית לשלוח לי‬
‫בחזקתו‪.‬‬
‫התיק שלהם לטפל בו‪.‬‬
‫יאף דגם לפי דבריהם‪ ,‬היו ב׳ אחים בגירות‪ ,‬הרי‬
‫פסק מר״ן שם ס״ג‪ ,‬דבדיעבד אם לא מל או‬
‫והנה עמדו לפני הזוג הנ״ל ףר‪,‬איתי את תום לבבם‬
‫טבל אלא בפני ׳שנים או קרובים וכו׳ הוי גר ומותר‬
‫וחעוקם לבנות בית נכון בישראל‪ ,‬וגם הבעל‬
‫ביעזראלית‪ .‬ואף דלגבי קבלת מצות מעכבת אם אינה‬
‫שומר דת והתרגשו ושפכו שיחם ואמרו שפרידתם אחר‬
‫בג׳‪ .‬על זה שאלתי את הבעל‪ ,‬על הימים שהיה מדבר‬
‫זמן רב וד& מחוברים זע״ז‪ ,‬יגרום צער ג דל להורים‬
‫עמה על קבלת מצות שהיו קודם ימי הטבלה‪ ,‬ואמר‬
‫ולבן‪ ,‬שה׳בן ישאר תחת יד האשה ב׳לי אב שיטפל בו‬
‫שמלבד ׳האחים הנז׳ שבאו לראות‪ ,‬כיון שהם קרובים‬
‫וידריך ז«יתו‪ ,‬וההורים אם יפרדו זמ״ז‪ ,‬מי יודע מה‬
‫שלו‪ ,‬היו גם אנשים אחרים זרים שהיו עם הרב ולפניהם‬
‫יד‪,‬יה גורלם‪ ,‬האשד‪ .‬לא תמצא בעל שיעזא אותה עם‬
‫דיבר עמה על קבלת המצות‪ .‬וכבר אמרנו שהם נאמנים‬
‫בן ‪ .n r i‬ואפשר שתשליך הבן לבעל ותחזור לסורה‬
‫במגו שלא היו אומרים כלום מזר‪ ,,‬וד‪,‬יו מצהירים שהם‬
‫ח״ו בראותו■‪ ,‬קושי הענין‪! ,‬אם לא יפרדו וישארו‬
‫יהודים‪ ,‬ובפרט לגבי הבנים והבנות שאץ לה רשות‬
‫מחוברים בלי נישואין ובאיסור‪ ,‬גם זה קשה‪ ,‬שחם‬
‫להוציאם מחזקת יה׳ודים שהם בה‪.‬‬
‫רוצים לבנות בית נכון בישראל והם באמת היתה‬
‫כוונתם לשמים‪ ,‬ואם נפרש אותם ה״ז חרבן גדול‪ .‬עד‬ ‫ו ל כן לפקוצ״ד מכירן שמיום שבאו לכאן הם בחזקת‬
‫כאן היו דבריהם ברגש ג דל‪.‬‬ ‫ישראל וגם נוהגים בדרכי ישראל הכשרים‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ו סי׳ לב‬ ‫שמ׳׳ש‬ ‫קפו‬
‫יכנום ואם כנס אין מתיאין מידו ע״כ‪ .‬פרש״י הנטען‬ ‫ובראותי בי כן‪ ,‬חסתי עליהם ונתתי לבי למצוא‬
‫חשו‪1‬ד כלומר שטוענין עליו דברי לעז לא ישאגה משום‬ ‫להם צד הייתר אפי׳ ע״י הדחק‪ ,‬ובפרט‬
‫לעז שלא יאמרו אמת דדה הקול הא׳ ע״כ‪ .‬ושם בש״ם‬ ‫שמזה כמה פשט המנהג להקל בענין גירות וסומכים‬
‫העלה דאהד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה‬ ‫על דברי הרמב״ם בפאר הדור סי׳ קל״ב שפסק להתיר‬
‫שנתגיירה לשם איש כולם גרים הם‪ ,‬ורק אסור לכתחי׳‬ ‫בנטען על תשפחה ונשתחררה וכו׳ מוטב שיאכל רוטב‬
‫משום דרב אסי דאמר הסר ממך עקשות פה‪ .‬ופרש״י‬ ‫■ולא יאכל שומן‪ .‬עת לעשות לה׳ הפרו תורתך‪ ,‬הכאתי‬
‫דאתו לאחזוקי לקלא קמא עכ״ל‪.‬‬ ‫דבריו בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ ס״ו‪ .‬ועי׳ להרה״ג‬
‫יביע אומר חלק ב׳ תאה״ע סי׳ ג׳ דף רט״ז וז״ל‪ .‬הן‬
‫ומדברי רש״י ז״ל‪ ,‬דקדקו הסום׳ דלא אמרי׳ דלא‬
‫אמת כי עתד‪ ,‬פשט המגהג לקבל גרים כאלה ובמ״ש‬
‫יכנום לכתחי׳ אלא ה״כא דלא היה כ״א קול‬
‫בם׳ נהר מצרים דקי״א וכר ושבן נהגו לעשות מעשה‬
‫בעלמא‪ ,‬דאז אם נתיר אותה יש לזות שפתים שיאמרו‬
‫החה״ג מ״ד באלכסנודרקר‪ .‬וסמכו עמ״ש בתשו׳ פאר‬
‫שהקול הא׳ הוא אמת שבא עליה בגיותה ויש לו פגם‬
‫הדור וכר‪! .‬וישגם כמה רבנים מאחרוני ח רנו שהעלו‬
‫בזה‪ ,‬אבל סשיש עדות ברורה שבא עליה בודאי בגיותד‪.‬‬
‫להקל בזה וכמו שכתבתי בתשו׳ במ״א וסו׳ עכל ״ה‪.‬‬
‫סנדו׳׳ד ‪ .‬שילדה בן שפגום ועהמד הוא יכול לכנוס‬
‫■וכך נהגנו גם אנחנו במרוקו שלא לדקדק הרבה‪ .‬ועי׳‬
‫לכתחי׳ כיון שהיא גיורת גמורה‪ .‬כ״ב הרב מהר״ד‬
‫בספרי שם סי׳ ק״ד הבאתי ג״כ תשו׳ הרה״ג ראש‬
‫בן נחמייאש הובאו דבריו בס׳ תורת חיים ח״ג סי׳‬
‫רבני המערב מוהר״ר רפאל אנקאוה זצ״ל ובית דינו‬
‫מ״ה הביא דבריו הרב יד אהרן ח״א סי׳ י״א הגב״י‬
‫מה שהשיבו לבית הדין קזבלונקה להקל בזה מטעם‬
‫אות נ״א והביא ג״כ דעת החולקים ע״ש‪.‬‬
‫הרמב״ם מוטב שיאכלו שחוטות ופר‪ .‬ומשמע משם‬
‫עוד כתב הרב וי״ץ סי׳ קנ״ה דמצא חבר לד‪,‬רב‬ ‫׳שהיחה אדוקה עמו ומסתמא נבעלה לד‪ .‬ועכ״ז התירו‬
‫מהר״ד ן׳ נחמייאש בפי׳ לדעת רש״י הוא ניהז‬ ‫לה להתגייד ע״ש‪.‬‬
‫יהרב מוהרמ״א בם׳ משחא דרבותוא אה״ע ח״א סי׳ י״א‬ ‫ג ם הרב תעלומות לב ח״ג חיו״ד סי׳ ב״ט הבי״ד‬
‫שכתב דלפרש״י אם היו עדים שראו שנכשל בה‬ ‫הרב ״שכיל עבדי ח״ג סי׳ כ״ט כתב וז״ל‪ .‬ולענין‬
‫ונתגיירה אח״ב דלא שייך לו׳ דאתו לאחזוקי לקלא‬ ‫הגיור לא נתבאר ולא יתבאר שיש מקום לאסור‪ ,‬והלכה‬
‫קמא דמוחזק ועומד הוא יכול לכנוס‪ .‬ולא חייש רש״י‬ ‫רווחת היא‪ ,‬דא׳ האיש שנתגייר לשם האשד‪ ,,‬וא׳ אשה‬
‫לטעם שכתב הרשב׳׳א )שבשביל זה נתגיירה( וזד\‬ ‫שגתגיירה לשם איש‪ ,‬גרים גמורים הם כמסקנת הש״ם‬
‫דעת הרא׳׳ש וכו׳ וכן גילה דעתו הרא״ש והתום׳ בריש‬ ‫בס׳ כיצד‪ .‬וכ״כ הרמב״ם בפי״ג מהא״ב והטוש״ע יו״ד‬
‫כתובות וז״ל‪ .‬התיר ר״ת בת ישראל שהמירה דתה‬ ‫סי׳ רס״ח‪ .‬ולא אכחד כי גליתי דעתי שאחר שתתגייר‬
‫ונבעלה לגוי ושוב חזרה רגתגייר הגוי עמה וגרשה‬ ‫יכולה להנשא לו מפני תקנה הבנים שכבר ילדה‪ .‬גם‬
‫בעלה והתירה לאותו שנתגייר עמה דלא שייך למימר‬ ‫כי ידענו כי לא נוכל להפרישם ומוטב שחשאר עמו‬
‫אסורה לבועל בבי«ת הגוי וכו׳ עכ״ל‪ .‬ומדלא קאמר‬ ‫בהיתר ולא כאיסור כמ״ש הרמב״ם בס׳ פאר הדור‬
‫והתירה אם פנסה אלא קאמר והתירה לאותו שנתגייר‬ ‫ע״ש‪ .‬ושוב כתב שבבואו לב״א יראה שהה״ג מהר״ם‬
‫עמה‪ ,‬ש״מ דלכתחי׳ התירה‪ ,‬ח״ל פסקי הרא״ש‬ ‫פארדו ז״ל קדמו בזה לעשות מעעזה כאופן כזה ע״כ‪.‬‬
‫ישראלית נשואה שהמירה דתה ונבעלה לגוי וחזרה‬
‫וכ״ב בס׳ נוה שלום בדיני גרים אות ב׳ וכתב שודאי‬
‫בתשר והגוי נתגייר עמה והת ‪T‬ה לאותו שנתגייר עמה‬
‫סמכו בזה ע״ד הרמב״ם בפאה״ד וכו' עכל״ה‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי לד דס״ל לר״ת והרא״ש ז״ל דלא חיישי׳‬
‫עוד שם משם הרב עבודת ה׳ אה״ע סי׳ ד׳ כתב וז״ל‪.‬‬
‫לשמא יאמרו דבשביל זה נתגייר כיון דכפה״ד היא‬
‫דכיון שזה זמן רב יושבת תחתיו ומשמשתו וכבר‬
‫גיורת גם אם בשביל כך נתגיירה‪ ,‬אבל הרשב״א ובו׳‬
‫נתעברה ממנו וילדה אין כאן חשש דגיורה הוא משום‬
‫עכל״ה‪ .‬וסיים הרב וי״ץ וז״ל‪ .‬מבואר מדבריו דס״ל‬
‫תועלת וסבה כדי שתגשא לו‪ ,‬שכבר היא בביתו‪ .‬ומה‬
‫בדעת רש״י כמ׳׳ש מהר״ד בן נחמייאש דבבעל בודאי‬
‫מותר לכנוס‪ .‬ועוד צ ‪T‬ף לדעת זו‪ ,‬ר״ת והרא״ש ז״ל‬ ‫תועלת חדש אית לה כשתתגייר אם לא שכוונתה‬
‫ממ״ש הרא״ש בפסקיו בת ישראל שהמירה וסר‪ .‬והתירה‬ ‫להכנם תחת כנפי השכינה‪ ,‬ע״ש‪ .‬ומטעם זה התיר לה‬
‫לינשא לו אחר הגירות מלבד הטעמים האחרים שבתבם‬
‫ר״ת דמשמע ההתירה לכתחילה עכ״ל‪ .‬וכן מוכח להדיא‬
‫שם‪ .‬עם דקי׳׳ל שהנטען על השפחה לא ישאנה‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫מל׳ המחדכי פ׳ בן סורר שכתב והתיר ר״ת לגר לקחת‬
‫ומדברי עבודת ה׳ מעזמע דאפי׳ בלי ני׳שואין אם היא‬
‫אותה לאשה‪ ,‬ע״כ מוכח דעדיין לא נשאת אחר שנתגייר‬
‫יושבת תחתיו וכבר נתעברה וילדה אין חשש‪.‬‬
‫והתיר ר״ח לקחתה ע׳ש בם' וי״ץ שתביא דעת‬
‫החולקים והביא ג״כ דעת המפרשים כהרא״ש שהתיר‬ ‫ו ל כן גם למה שחזרו בזה״ז להחמיר ולדקדק בזה‪.‬‬
‫לקיימה אחר שכבר נשאה ג״כ בגיוחה ע״ש‪.‬‬ ‫עכ״ז בנדון כזה הבא לפנינו‪ ,‬שכבר נתגיירה‬
‫באמת ולפי ראו‪,‬ת עינינו שהבעל והאשה מסכימים‬
‫ועוד ראיתי להרב קרית תנה דוד ח״ב סי׳ י״ח‬ ‫ללכת בדת ישראל כראוי ולגדל בניהם כראוי בודאי‬
‫שדעתו להקל יותר באינם נשואים בגיותה‪ ,‬רק‬ ‫שראוי להקל עליהם‪ ,‬ולספוד על דעת המקילים בזד‪,‬‬
‫שהיה עמה בזנות‪ .‬והביא מדברי הנמק״י דהיינו טעמא‬ ‫לפיה״ד כדלהלן‪.‬‬
‫דכולם גרים דכיון שנתגיירו וקבלו עליהם חזקה הוא‬ ‫ו הנ ה בהא דמתגי׳ פ״ק דיבמות‪ ,‬הנטען על השפחה‬
‫דאגב אונסייהו גמרו וקבלו דגמרא גמירי לה וכר ע״ש‪.‬‬ ‫ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה ה״ז לא‬
‫קפז‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ לג לד‬ ‫שמ״ש‬
‫כבת ישראל עד שיטבול סב״ד עכ״ל‪ .‬הרי אפי׳ התם‬ ‫ועוד הרחיב הדברים שהיא יוחגת שאינו חצה לישא‬
‫דזןומר שנתגייר בינו לבין עצמו‪ ,‬שגירותו אינה כלום‪.‬‬ ‫אותה דרך אישות אא״ב נתגיירה ובההיא הנאה דנתרצה‬
‫עכ״ז אינו נאמן לאסור בנע ובנותיו לינשא לישראל‪.‬‬ ‫לינשא לה גמרה זמשעסדת נפשה להיות מגרי אמת‪,‬‬
‫וד‪,‬כא נמי הרי היתד‪ ,‬לד‪ ,‬חזקת כשדות‪ ,‬לולי בעלה‬ ‫ולכד אם היה עמה מתחי׳ דרך זנות בפרהסיזא‪ . .‬עכשיו‬
‫שהג ‪ T‬שהיא גיורת‪ ,‬בודאי ‪ ,Tn‬טעויא את בתר‪,‬‬ ‫שרוצה להיות עמה בדרך אישות אפי׳ לכתהי׳ יכול‬
‫ליעזראל‪ ,‬שהרי יש כאן הפד‪ ,‬שאסר זעא הפה שד‪,‬תיר‪.‬‬ ‫לכנוס סדמשמע מפרש״י‪ ,‬אםל כנד׳ ‪ T‬שמתחי׳ היתה‬
‫וסמ״ש מר״ן סיו״ד‪ ,‬מי שבא ואמר שהוא גוי ונתגייר‬ ‫עמו בהרך אישות‪ ,‬והרי גילה תחלתו על סופו שמתחי׳‬
‫בב״ד נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר‪ ,‬ורק למד‪,‬‬ ‫ובראשונה היה עמה בגיותה ברצו״ן בדרך נישואין‬
‫שסיים מר״ן משם הרמב״ם דדוקא בא״י ובאותם הימים‪,‬‬ ‫והניח דתו ונחבק עמה בגיותה‪ ,‬והוא בלא זה הוא‬
‫אבל בחו״ל צריך להביא ראיה שמעלה עשו ביוחסין‬ ‫רשע למות וכו׳‪ .‬והגם שמצינו במתני׳ הנטען על‬
‫ע״כ‪ .‬לזה סיים מר״ן ז״ל בסעיף י״א‪ ,‬דלגבי הבנים‬ ‫הנכרית ונתגיירה אם כנם אין סוציאין מ ‪T‬ו‪ .‬שאני‬
‫איכא קולא יותר מזואת‪ ,‬דאפי׳ אם אמר נתגיירתי ביני‬ ‫התם שבא עליה דרד זנות אבל בנד״ד שהיה עמה‬
‫לבין עצמי‪ ,‬אינו יכול לפסול הבנים‪ ,‬והוא נד׳ד ממעו‬ ‫דרך אישות בפרהסיא לא וכדכתיבנא יכו׳ עכל״ה הרי‬
‫ופמ״ש‪.‬‬ ‫דעת הרב מפורשת כדעת מהר״ד ן׳ נחמייאש ז״ל והרב‬
‫ובנד״ד יש ראיה יותר שד‪,‬י!א אומרת האמת‬ ‫משחא ‪.‬הרבותא להתיר לכתחי׳ לכנוס אם בעל בודאי‬
‫שנתגיירה ב ב ^ כיון שהחתונה נעשית‬ ‫דליסא אתזיקי קלא‪.‬‬
‫בבדה״ג תל־אביב יפו‪ .‬וכמו שרשום על הכתר‪ .‬ואלולי‬ ‫ואף כי ידעתי כי דעת מר״ן ברורה בסי׳ י״א ‪0‬׳ ‪v‬‬
‫נתבאר לר״ם או הם בעצמם גיירוד‪ ,‬לא היו משיאיו‬ ‫כדברי הרשב״א ז״ל לאסור לכתחי׳ אפי׳ בבא‬
‫אותה ליעזראל‪ ,‬ואף שלא כתבו שהיא גיורת וכתבו לה‬ ‫עליה בודאי‪ .‬וכמ׳׳עו בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳‬
‫בתולתא שפירתא‪ ,‬אין מזה ראיד‪ .,‬למביט בכתובה‬ ‫ס׳׳ו‪ .‬נר׳ חבנד״ד מפל הטעמים !תנאמריס למעלה שבאו‬
‫הזאת בעין ‪ ,rnTn‬שהיא רק כתו׳ מודפסת לכל הזוגים‪.‬‬ ‫בלב שלם נר׳ לסמוך על המקילין הנז׳ דרב גוברייהו‪,‬‬
‫ויש להם ב׳ סוגי כתובוו^ א׳ לבתולות כמו זאת‬ ‫בציחף תשובת ד‪%‬מב״ם בפאר הדוד הנז״ל ובצירוף‬
‫שלפנינו‪ .‬וא׳ לשאר פנויות שאינם בתולות‪ ,‬ז״א אין‬ ‫מעשה רב שעשו גאוני ורבני מרוקו כנז״ל ובצרוף‬
‫כתוב בכתב ‪T‬ם בתולהא שפירתא וכו׳‪ .‬ובמקום שיקהו‬ ‫שזה קרוב לד׳ או חמש שנים והם מחוברים יחדיר ויש‬
‫בתו׳ פנויד‪ ,‬או גיורת‪ .‬טעו ולקחו כתו׳ בתולד‪ ,,‬והרי‬ ‫להם בן זחשיבי כנישאו כבר‪ .‬זהו הנלע״ד לפי ראות‬
‫ר\ ב דניאל ציון שהוא א׳ מהמגיירים ‪ T v n‬שלפניו‬ ‫עיני דמצוה קעבידנא להשיזעז וציי״מ וימ״ן‪ .‬החו״פ‬
‫חתמו על הכתובה‪ ,‬העדים דד^תן‪ .‬ובודאי שגם הוא‬ ‫ירושלים ת״ו בח׳ ניסן המלוב״ן שנת תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬
‫לא דקדק בנוסח‪ .‬הכתר וסמך על החזן והביט רק על‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ .‬שלום משאש‬
‫החתימות לקיימן‪.‬‬
‫איך שיהיה‪ ,‬הדבר פשוט בנדון זר‪ ,‬להתיר הבת‬
‫נאדין פראנזיץ לבא לקהל‪ ,‬זהו וע״ל‪ .‬וצויי״מ‬
‫ס י מ ן לג‬
‫וימ״ן‪ .‬ואתד‪ ,‬בני חמודי‪ ,‬לך בכהך זד‪ ,‬ויהי אלהים עמך‬
‫לברר האמת ולא תצא תקלר‪ ,‬מתחת ידך אמן‪.‬‬ ‫גרים‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫‪TT‬י ואו׳׳ע בני חמודי‪ ,‬הרב המופלא וכר‪,‬‬
‫הרב דוד משאש שליט״א‪ ,‬רב ומו״ץ בעי״ת ג׳וניבא‬
‫יע״א‪ ,‬שלום רב לד‪ ,‬ופל אש״ל שלום‪.‬‬
‫ע״ע הבחורה נאדין פראנדיץ‪ ,‬שבאה לינשא והציגה‬
‫ס ו מ ן לד‬
‫לפניכם כתובת הוריה אצל הזיבנות תל־אביוב‬
‫ם״ת ישן של יחיד אם מותר למוכרו‬ ‫יפו‪ ,‬ובתוך הדברים ‪ Tin‬אביה שאמה נתגיירה בב״ד‬
‫תלראביב יפו‪ .‬ובכתובת לא נוכר כלום מהגיור שלה‪,‬‬
‫לק ™ ‪TT‬י החב המופלא‪ ,‬חריף ובקי‪,‬‬
‫רק היתה כתר בתולה פשוטד״ וכתוב !בתולתא שפירתא‪,‬‬
‫הרב אברהם חממי שליט״א‪ ,‬שלום רב‪.‬‬
‫בזוזי מאתן‪ ,‬גם לא כתבו בת אברהם אבינו‪ ,‬ורק אח״ז‬
‫קבלתי ברצון את ■תשובתו שכתב בעניו ס״ת ישן‬ ‫קבלת מכתב מאת רב אחד שנשאר בחיים מאותם‬
‫של אדם פרטי‪ .‬ומחמת יושנו אינו ראוי אפי׳‬ ‫שגיירוה והיה הגיור אצל ג׳ רבנים אורת^קסים שאחד‬
‫לתיקון‪ ,‬מי שרי למוכרו לסוחר עתיקות אשר רוצה‬ ‫מהם מוכר לנו שחוא החב שמעון ברוך אוחיון שליט״א‪,‬‬
‫למוכרן למוזיאון‪ ,‬בקהלות הקדש כתסוצות למען ולמדו‪.‬‬ ‫ה׳ ישלח לו רפו״ש אמן‪ .‬והחב הזה מע ‪ T‬שהיה ט׳כח‬
‫יאם מותר להשתמש בדמיו לכל דבר שירצר״ או לא‪.‬‬ ‫בגירות‪ ,‬וגם בחופה‪.‬‬
‫■וראיתי שהאריך כבודו להביא כל הנאמר גענין מכירת‬ ‫ב״ל שיש לסמוך על כל הנ״!ל להת ‪T‬ר^ לבא כקהל‪,‬‬
‫ס״ת‪ ,‬לא הגיח זוית ופגד‪ ,‬ישר היליד‪ .,‬ולסוף לא מצא‬ ‫מב׳ טעמים‪ .‬א׳‪ ,‬ממ׳׳עז מר״ן ז״ל הל׳ ג חם סי׳‬
‫דבר מספיק להקל‪ .‬וד‪,‬עלה דצריד לקוברו בכלי חרם‪,‬‬ ‫רס״ח ם׳ י״א‪ .‬מי שהיה מוחזק בישראל שאמר נתגיירתי‬
‫זקוברין אותו אצל ת״ח‪ .‬וכמ״ש מר״ן סי׳ קג״ד ס״ה‬ ‫ביני לבין עצמי‪ ,‬יעו לו בנים אינו נאמן על הבנים‬
‫‪T‬רש חוות דעתי בזה‪.‬‬ ‫אבל נאמן ע״ע לשודי נפשיה חתי׳ דאיסורא ליאסר‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ לד‬ ‫שמ״ש‬ ‫קפח‬
‫ג ם הברכ״י סי׳ ע״ר אות יו״ד‪ ,‬אישר דברי הב״י‬ ‫ת שו ב ה לפקוצ״ד נר׳ שיכול למוכרו כיון שבלה וכולו‬
‫סי׳ רמ״ח‪ .‬ופירש דמ״ש ולא ימכרם‪ .‬סלומר אין‬ ‫מלא טעיות שא״א לתקן‪ ,‬חזר דינו כדין‬
‫ראוי למוכרם אבל לא המירי כס״ ת‪ ,‬כוונתו דזה רק‬ ‫חומשים‪ .‬וכמ״ש מר״ן או״ח סי׳ קג״ג ס״ג ^וז״ל‪ .‬ס״ת‬
‫זהירות בעלמא‪ ,‬אבל אין איסור בזה‪ .‬ושם תמה הברכ״י‬ ‫שנמצא בו טעות דינו כחומשים ע״כ‪ .‬וכ״ש בינד״ד‬
‫על מר״ן ז״ל שד‪,‬ביא כן משם הנ״י ■בשם הריטב״א‪,‬‬ ‫שהוא ישן נושן ומלא טע״ות‪.‬‬
‫דאמאי לא בתב שכ״ב הרמב״ם פי״‪.‬א מד‪,‬ל׳ זכיה ע״ש‪,‬‬
‫וכן הוא האמת שכ״כ הרמב״ם הל׳ זכו״מ פי״א הלכה‬ ‫ובדין ההומשים‪ ,‬יש לבאורה סתירה בדברי מר״ן ז״ל‬
‫ט״ו‪ ,‬שהתפלין עם שאר ספרים הכל ככלל הנכסים‬ ‫בין מה שכתב בב״י ובש״ע‪ .‬למ״ש בחו״מ‬
‫ע״ש‪ .‬ושם בברכ״י ציין לעיין בכנר‪,‬״ג שלא כתב כן‪.‬‬ ‫סי׳ רמ״ח‪ ,‬שביו״ד סי׳ ע״ר ס״ב כתב מר״ן וז״ל‬
‫הא״ז־‪,‬נא מצור‪ ,‬לכתוב חומשי תורה ומשנר‪ ,‬וגמרא‬
‫ולכאורה מר״ן ז״ל סותר את עצמו בין יו״ד סי׳ ע״ר‬
‫■ופירושיהן ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא‬
‫לחו״מ סי׳ רמ״ח‪ .‬אמנם הרואה יראה דמר״ן‬
‫אשה עכ״ל‪ .‬והוא מהרא״ש והביאו הב״י שם• שכתב‬
‫ז״ל הנאוהו דברי הנ״י בשם הריטב״א‪ ,‬והמרדכי והרמ״ה‪,‬‬
‫דזה לא נאמר אלא בדורות הא׳ שה‪ T‬כותבים ס״ת‬
‫!ונתן בהם טעם ותבלין‪ ,‬ולכן צידד לפרש גם דברי‬
‫ולומדים בה‪ .‬אבל האידנא שכותבים ס״ת ■ומניחים אותו‬
‫!‪,‬רא״ש‪ ,‬ולא ימכרם‪ ,‬דאינו אלא זהירות בעלמא דוקא‪,‬‬
‫בבהכ״נ לקרות בהם כרבים‪ .‬מצות עשה על כל ישראל‬
‫אבל אין בזד‪ .‬איסור‪ .‬וממילא גם דבריו ]של מר״ן[‬
‫אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא‬
‫‪.‬בסי׳ ע״ר יתפרשו כך‪ ,‬ואין ^ ן סתירה‪ .‬ובפרט לפי‬
‫ופירושיד‪,‬ן להגות בהם הוא ובניו‪ .‬מצות כתיבת ס״ת‬
‫מד‪ ,‬שהעירגו הברכ״י שכן היא ג״ב דעת הרמב״ם‪,‬‬
‫היא כדי ■ללמוד בה דכתיב ולמדה את בבי ישראל‬
‫דודאי יותר טוב לפרש כן דברי הרא״ש ולא להשוותו‬
‫■שימה בפיהם‪ .‬וע״י הגמ׳ ופירושה ידע פירוש המצות‬
‫במחלוקת עם כל הפוס׳‪ .‬וכן נר׳ שהוא ג״ב דעת הטור‬
‫יוד‪,‬דינים על בוריים‪ ,‬לכן הן הן ד‪.‬םפרים שאדם מצוה‬
‫שהביא דברי הרמ״ה בחו״מ סי׳ רמ״ח‪ ,‬ולא העיר לו׳‬
‫לכותבם וגם שלא למכרם אם לא ■ללמוד תורה ולשא‬
‫שזה נגד דברי הר׳א״ש שהביא ביו״ד סי׳ ע״ר‪ ,‬ובפרט‬
‫אשד‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והנה פשט דברי הרא״ש דה״ום אין מצוה‬
‫דסברא גדולת היוא‪ ,‬דאף דמצור‪ ,‬לכותובם כס״ת‪ .‬אבל‬
‫בס״ת כלל‪ ,‬וד‪,‬מצוה היא בחומשים‪ .‬וכמ״ש הן הן‬
‫לשלא ימכרם כס״ת וד‪.‬אי דלא חמירי ב״‪ .3‬ובודאי‬
‫הספרים שאדם מצוד‪ ,‬לכותבם‪ ,‬משמע דס״ת אין מצוד‪,‬‬
‫שדברי הרא״ש אינם אלא זהירות בעלמא‪ .‬וא״כ אין‬
‫בכתיבתו‪ .‬וכן הבינו הפרישה ודרישד‪ ,‬וד‪,‬כנה״ג‪ ,‬אד‬
‫כאן סתירה‪ .‬כיון שד‪,‬ב״י זכר לדברי הרא״ש כה שעתא‪.‬‬
‫הב״י כתב שם דאין כוונת הרא״ש לבטל מצות ס״ת‬
‫ופירש אותם ע״פ דרכו ליישב הדברים‪ .‬וכן פי׳ ■הרב‬
‫ולהחליפה ׳בתומשים‪ ,‬אלא כוונתו לתדש שבימינו מצוד‪,‬‬
‫רב פעלים ח״ב חאו״ה סי׳ כ״ד ד״ה ודע ובו׳ ע״ש‪,‬‬
‫לכתוב חומשים וש״ם ופירוש ‪,T‬ן דשוגם הם בכלל ס״ת‬
‫ואפי׳ אלו היתה סתירה מפורשת‪ ,‬ודאי דראוי לפסוק‬
‫עש״!ב‪ .‬עכ״פ שמענו מדבריו שגם חומשים אסור למכרן‪.‬‬
‫כחו״מ שהוא אחרון‪ ,‬והיא סברת כל הפום׳ הנז'‪,‬‬
‫הרמב״ם והטור וד‪,‬רמ״ד‪ ,‬וד‪,‬ריטב״א והנ״י והמרדני בשם‪:‬‬
‫ואלו בחו׳׳מ סי׳ רמ״ה שם‪ ,‬פסק הטור שהאומר נכסי‬
‫ס׳ החכמד‪ ,‬וספר דינים וראבי״ה וספר הד‪,‬שלמד!‪ ,‬ובודאי‬
‫לס׳‪ .‬קנה כל המט״ל ועבדים וכר׳ אפי׳ תפילין‪.‬‬
‫דראוי לפסוק כן‪.‬‬
‫אבל ס״ת מיכעיא ולא איפשיטא‪ ,‬לכן אין מוציאין‬
‫ו ב פ ר ט דנד״ד איירי בס״ת של אדם פרטי כמ״ש‬
‫מדו‪ ,‬והוא מד‪,‬ש״ס בתרא ק״ן ע״ב‪ .‬ושם מפרש‬
‫בשאלה‪ ,‬ובזה נחלקו הפום׳‪ .‬כמ״ש מר״ן‬
‫האיבעיא ס״ת מאי‪ ,‬כיון דאסור לזבוני לאו נכסי‪ ,‬או‬
‫או״ח סי׳ קנ״ג בב״י מחלוקת הפרס׳ בזה‪ ,‬דדעת הרא״ש‬
‫דילמא כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשד‪ ,‬נכסי‬
‫שאין ה י ^ אסור למכור ס״ת שלו‪ .‬וכן דעת המרדכי‬
‫הוא תיקו‪ .‬והטור שם הביא דברי הרמ״ה שחלק בין‬
‫בשם ראבי״ה דבס״ת דיח ‪ T‬המוכרו ליכא איסורא‪.‬‬
‫ס״ת לשאר ספרים‪ ,‬ובשאר ספרים כתב שהן בכלל‬
‫וכ״ב בנ״י בשם רבי׳ משולם דבגמ׳ דבעי ס״ת ישן‬
‫עב״ל‪ .‬ותב״י שם כתב שכ״ב הנ״י בשם הריטב״א‪,‬‬
‫מהו ליקה בו חדש‪ .‬בס״ת דבני העיר דמתני׳ איירי‪,‬‬
‫וסיים תב״י וז״ל וטעמא דמסתבר היא דד‪,‬ם לא אמרו‬
‫או ‪ Trrn‬שעשאו לקרות בו ברבים‪ .‬ובזר‪ ,‬איירי ג״כ‬
‫דאין מוכרין אלא ללמוד תורד‪ ,‬ולישא אשה אלא בס״ת‬
‫ד‪,‬א דאמר רשב׳ש שאין מוכרין ס״ת אלא ללמוד תורה‬
‫אבל שאר ספרים אינם בכלל‪ ,‬ואפי׳ למ״ש ד‪%‬א״ש‬
‫או לישא אשה ובו׳ ע״ש‪ .‬ובס׳ אז״ח בתב בשם בעל‬
‫והביאו הטור בטויו״ד דהאדגא ספרי מקרא ומשנה‬
‫הד‪,‬שלמה כדברי רבינו משולם וז״ל יחיד שעשה ס״ת‬
‫וגמרא אין למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה‪.‬‬
‫לעצמו או קנאו מותר למוכרו ולעשות מדמיו כל מה‬
‫מ״מ לא המירי כס״ת‪ .‬ומעשים בכ״י שאדם מיכר‬
‫שירצד‪ ,‬ע׳^כ‪ .‬וכן נר׳ מדברי רבינו ]הטור[ שכתב וכן‬
‫ספריו ולכך הוו בכלל נכסי ולא איסתפק לן אלא‬
‫כל יחש בשלו יכול למוכרו ולעשות בדמיו »ר‪ ,‬שירצה‬
‫בס״ת דוקא וכדברי הרמ״ה ז״ל‪ .‬וכ״ב המרדכי עכ״ל‬
‫אפי׳ ס״ת עכל״ד‪ -‬ושם בד״מ אות ו׳ וז״ל‪ .‬וכן נהגו‬
‫יהב״י‪■ .‬ובדקתי במרדכי וראיתי שם בסי׳ תרכ״ג‪ ,‬שהביא‬
‫למכור ס״ת ]ר״ל של יחש[ וספדים וכו׳‪.‬‬
‫זה משם ספר החכמד־‪ .,‬ושם בס׳ החכמד‪ ,‬כתב שכן כתב‬
‫א ך דעת הרמב״ם הבי״ד הנ״י שהביא הב״י שם דאפי׳‬ ‫בס׳ דינין דדוקא ס״ת הוא דאיבעיא להו אבל שאר‬
‫עשאו יחש לקרות ‪,‬בו לעצמו אסור למוכרו אלא‬ ‫ספרים מגבו ע״ש‪ .‬ושגם רבי׳ אבי ד‪,‬עזרי דוקא נקט‬
‫ללמוד תורד‪ ,‬או לישא אשד‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ובב״י יו״ד סי׳ ע״ר‬ ‫ס״ת אי מיקרי נכסי אבל שאר ספרים לא‪ ,‬דודאי הוו‬
‫חזר על דברים אלו‪ .‬וכתב ג״כ משם רבינו מנוח‪ ,‬דספרי‬ ‫בכלל נכסי עסל״ה ע״ש‪.‬‬
‫קפט‬ ‫ומגו‬ ‫חידד סי׳ לה‬ ‫שמ״ש‬
‫וגם ס״ת כמותם‪ ,‬שמא כיון שהוא של יחיד מותר‬ ‫יח ‪T‬ים מותר למכור ולעשות בדמים מה שירצה שע״מ‬
‫למסרו אפי׳ בלא טעות‪ .‬וכ״ש עם טעות‪ .‬ונר׳ דגם‬ ‫כן עשאום‪ .‬ועוד דקדושתן לא פקעה בכך והם בקדושתן‬
‫סי׳ ברכה יראה‪ ,‬דלא אמרו אלא בראוי ללמוד בו‬ ‫ב ‪- T‬הלוקח כמו שהן ביד ‪-‬המוכר‪ ,‬וסיים ודעת הרמב״ם‬
‫ומוכרו‪ ,‬הוא דאינו רואה‪.‬‬ ‫בזה כתבתי בטור או״ח סי׳ קב״ג ובו׳ ע״ש‪ .‬גם בסי׳‬
‫ולפי קוצ״ד‪ .‬אם ירצה לעשות לפנים משוה״ד‪ ,‬אזי‬ ‫רפ״ב בב״י יו״ד כתב ומיהו בס״ת דיח ‪ T‬משמע דפליג‬
‫הדמים שיקה יקנה בהם חומשים‪ .‬וש״ם ופוס׳‪.‬‬ ‫הרמב״ם אהרא׳׳יש וסבר דאסור למכור וכו׳ ע״ש‪ .‬ובש״ע‬
‫ואזי בכל אופן הרי הוא כחומשים‪ .‬ואף דקי״ל דאין‬ ‫רפ״ב סי״ח כתב וז״ל יחיד שמכר ס״ת שלו ותשמישיו‪,‬‬
‫מוכרין אפי׳ ס״ת ישן לקנות בו חדש‪ ,‬מ״מ בזה שכולו‬ ‫יש מי שמתיר להשתמש בדמיו‪ ,‬ויש מי שאוסר ע״כ‪.‬‬
‫טעיות וא״א לתקנו לקרות בו‪ ,‬ודאי דבזה יודו להחליפו‬ ‫ומשמע דהלכה כי״א בתרא‪ ,‬כהרמב״ם ז״ל‪.‬‬
‫בחומשים‪ ,‬ודוקא בס״ת ישן דחזי עוד לק תה בו‪ ,‬הוא‬ ‫ולכאורה תמוה‪ ,‬דאיך הניח סברת כל אותם־ הפוס׳‬
‫דאסור להחליפו בחדש‪ .‬אבל פאן שכולו טעויות ואין‬ ‫שהביא באו׳׳ה וביו״ד שכולם פסקו בפירוש‬
‫תקוה לתקנו וללמוד בו‪ ,‬ודאי ז^א דיברו בזה‪ .‬ועכ״פ‬ ‫היפך הרמב״ם שהוא ‪ Trr‬בדבר לפי מה שנר׳ בביתו‬
‫אם יתעקש ולא ירצה‪ ,‬יכול ליהנות מדמיו וכמש״ל‪.‬‬ ‫הנאמן‪ ,‬ופסק כוותיה‪ .‬ונלע״ד דהכריע כוותיה‪ ,‬מטעמא‬
‫ומ״׳ש כת״ר דאסור למוכרו למוזיאון‪ ,‬לפקוצ״ד אין‬ ‫שכתב בב״י בתחי׳ דבריו בסי׳ ע״ר‪ ,‬דאיסור מכי׳ ס״ת‬
‫לך מכירה טובה מזו‪ ,‬דמוכרו להניחו במקלם‬ ‫בלשון יחיד מתניא‪ ,‬לא ימכור אדם ס״ת אע״ם שא״צ‬
‫מכובד ששומרים עליו כבבת עינים׳ שיהיה תמיד‬ ‫לו‪ ,‬יתר ע״כ אמר רשב״ג אפי׳ אין לו מה יאכל ומכר‬
‫מתוקן ומסודר ונקי‪ ,‬וכולי עלמא חזו ‪-‬בו‪ .‬ומתקד־ש‬ ‫ס״ת וכו׳ ע״ש‪ .‬וכן דברי הרמב״ם ורבינו ]הטור[ הם‬
‫ש״ש בס״ת עתיק‪ ,‬שמזכיר שאבותינו למדו בו כ״כ‬ ‫שנוים בל׳ יחיד ופו׳ ע״ש‪ .‬וכן דקדק מדברי רבינו‬
‫שנים ומעורר אנשים ללמוד ולעשות כן‪ .‬וזה יותר טוב‬ ‫מנ‪-‬וח ע׳׳ש‪ .‬ובן נלע״ד להכריע מדברי מר״ן והפוס׳‬
‫מלגונזו בכלי חרס‪ ,‬ודברי רז״ל שאמרו לקוברו‪ ,‬איירי‬ ‫בסי׳ רמ״ח ש‪-‬נסתפקו בס״ת אי הוו בכלל נכסי כיון‬
‫שלא היתה מציאות כזה‪ ,‬דאז לא חזי ■לשו״ד‪ ,‬וטוב‬ ‫דאסור למכור או לא‪ ,‬ושם ודאי איירי בשל ’ ‪ Tn‬שהוא‬
‫יותר לקוברו‪ ,‬ודעת הרב קוק זצ״ל‪ ,‬שלא רצה להמנות‬ ‫שלו‪ .‬דאם אינו שלו‪ ,‬איזה ספק יש בזה‪ .‬והלא אינו‬
‫מן המתירין‪ ,‬לא עמדתי עליה‪ .‬שהרי אין לך כבוד‬ ‫שלו אלא של רבים‪ ,‬ופשיטא דלא הוי בכלל נכסי שלו‪,‬‬
‫יותר מזה‪ .‬שאין מציגין שם כ״א דברים עתיקים ויקרי‬ ‫אלא ודאי בשל ‪ Trr‬איירי וקאמר דאסור לזבוני׳ לכן‬
‫להלכה ראה להחמיר כדברי הרמב״ם‪ ,‬ובפרט אם נוסיף‬
‫הערך‪ ,‬ובודאי שישמרו עליו הרבה מן האבק ומכל‬
‫על זה‪- ,‬הפום׳ שהביא כת״ר בתשובתו שכן דעת הסמ״ג‬
‫דברים המפם ‪T‬ים אותו‪ .‬ועכ״פ שמענו מדבריו אלו‪,‬‬
‫שהביא השלה״ג בפ׳ בני העיר אות ג׳ ע״ש‪.‬‬
‫שיש מתירין למוכרו למוזיאון‪ .‬אלא שלא רצה להמנות‬
‫עמהם כמ״ש בדבריו בס׳ דעת כהן סי׳ קע״ז שהביא‬ ‫א מנ ם מ׳׳ש שם השלה״ג שם שנר׳ מדברי רבינו‬
‫בת״ר‪ ,‬ואין ספרו מצוי אתי‪ .‬ועכ״ם דעתי ברורה כדעת‬ ‫]הרי״ף[ דהא דאין מוכרין קאי אבני העיר‪,‬‬
‫המתירין‪.‬‬ ‫אבל יחיד שפיר דמי לעשות בשלו כל מה שירצה אלא‬
‫ק ם דינא‪ ,‬דס״ת של יח ‪ T‬ישן נושן ומלא טעיות‪,‬‬ ‫שאינו רואה סימן ברכה וכ״כ הטור וכר ע״כ‪ .‬איני‬
‫וא״א לתקנו בשום אופן‪ ,‬יכול למוכר‪-‬ו להניחו‬ ‫יודע מאין הוציא זה‪ ,‬שהרי הוא ל׳ הגט׳ והרי הרי״ף‬
‫במוזיאון‪ .‬ולפנים משוה״ד‪ ,‬טוב לקנות בדמיו חומשים‬ ‫הביא ג״כ אח״ז‪ .‬תנו רבנן לא ימכור אדם ס״ת אע״פ‬
‫ושאר ספרי ש״ם ופוס׳‪ .‬ואם יתעקש יסול ליהנות‬ ‫שאינו צריך לו‪. ,‬והוסיף שאפי׳ אם בדיעבד מכר אותו‬
‫מדמיו כל מה שירצה‪ ,‬זהו הנלע״ד‪ .‬ואני תפלה‪ ,‬שכת״ר‬ ‫מחמת דוחקו עכ״ז אינו רואה סי׳ ברכה ע״כ‪ .‬ריהטת‬
‫יזכה להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬ויפוצו מעינותיו חוצה‪.‬‬ ‫לשונו מורה אדרבה שאפי׳ יחיד אסור למכור וכר‪ .‬ויתר‬
‫חחו״ם בירושלים עיה״ק בט״ו בשבט ש׳ באבר״תו‬ ‫ע״כ שאפי׳ אם בדיעבד נדחק למוכרו מחמת עוניו‬
‫יס״ך ל״ך‪ ,‬היא שנת תנש״א לפ״ק‪.‬‬ ‫שאין לו מה יאכל עכ״ז אינו רואה סי׳ ברכה‪ .‬ונמצא‬
‫שהוא אדרםה סובר כדעת הרמב״ם ז״ל‪ .‬ובזה אתי‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫שפיר יותר פסק מר״ן הקדוש על נכון‪ ,‬שפסק כי״א‬
‫בתרא דקי״ל כוותה דאסור ליח ‪ T‬ליהנות מדמי המכירה‬
‫כיון שהרי״ף והרמב״ם סוברים כן‪ .‬ודעת המתירים‬
‫ם י מ ן לה‬ ‫באמת לא נתבררה לי שנראית כנגד הש״ס והרי״ף‬
‫גבינות שנעשו מחלב שחלבו גוי‬ ‫וחרמב״ם‪.‬‬
‫ועכ״ם לנד״ד בס״ת שיש בו טעיות דדינו כחומשין‪,‬‬
‫בהירחון הנכבד אור תורה אייר חש״ן סי׳ ק״ה‪.‬‬ ‫כל הפוס׳ הנ״ל המתירין‪ .‬הטור והרא״ש‬
‫ראיתי להרב אברהם קמחי הי״ו‪ ,‬שתמה‬ ‫והרמ״ה והמרדכי וראבי״ה וזע״י והריטב״א ובעל‬
‫על מה שכתבתי בס׳ שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳ ק״ה‪.‬‬ ‫ההשלמה ורבינו משולם ורבינו מנוח‪ ,‬יוסיפו תת כה‬
‫לחזור מדברי במזרח שמ״ש הל׳ פת ושלקות סי׳ קט״ו‪,‬‬ ‫לשיכול למוכרו כחומשים‪ .‬ועי׳ לרמ״א בהג״ח שם‬
‫והוא רצה לקיים דברי דדוקא אם נאסר קודם שעשו‬ ‫דבהיו בו טעיות לכ״ע שרי ע״ש‪ .‬והול״ל ס״ס‪ .‬שמא‬
‫הגבינה‪ .‬אבל אם עשו גבינה ואח״ב באו לשאול נתיר‬ ‫דין החומשים להתיר כדברי מר״ן בסי׳ רמ״ח‪ ,‬וממילא‬
‫להם‪ .‬וסיים וכן דייק הש״ד‪ ,‬עכ״ל ע״ש‪ .‬ובאמת לא דק‬ ‫מותר למוכרו גם הוא‪ .‬ואת״ל דאסור למכור החומשים‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חידד סי׳ לו לז לח‬ ‫שמ״ש‬ ‫לוצ‬
‫ס י מ ן לז‬ ‫בדברי הש״ך‪ .‬שדבריו מדוקדקים היטב‪ ,‬דדוקא שאנו‬
‫קבורת מתים‬ ‫יודעים בבירור שדעת הגוי בשעת חליבה היה כדי‬
‫ידידינו הרב הכולל‪ .‬בישראל להלל‪ .‬בנש״ק‪.‬‬ ‫לעשות ממנה גבינות‪ ,‬מותר לישראל לעשות ממנה‬
‫כמוהר״ר אליהו אבן סופאו שליט״א‪.‬‬ ‫גבינות ע״ש‪ .‬ודבריו מדוקדקים בדברי מור״ם לקמיה‬
‫אחר ששטו״ב‪ .‬קבלתי מכתב שאלתו בונד‪ .‬וסותר‬ ‫בס״ב בהגה״ה וז״ל ובודאי לא עירב בה הגוי מאחר‬
‫בענין מד‪ ,‬שנד‪.‬גו להניח ארונות המתים בתוך‬ ‫שדעתו לעשות גבינות ע״כ‪ , .‬ושם פי׳ הש״ד כלומר‬
‫הקאבו בצרפת‪ ,‬ואין ביניד‪,‬ם ששד‪ .‬טפחים עפר‪ .‬ורצד‪,‬‬ ‫ש ‪T‬עי׳ בודאי שדעתו לעשות גבינות ובו׳‪ .‬ואף אם‬
‫לעשות תיקונים לזד‪ .,‬לפי דעתי יש להרחיק מזד‪ .,‬ועושה‬ ‫עדיין לא עשה הגבינה אלא שנחלבה החלב ]ר״ל‬
‫חדשות בעל מלחמות‪ .‬ודי לנו להלחם על עיקרי הדת‬ ‫לצורר גבינה[ מיקרי דיעבד לענין זה ע״ב‪ .‬ר״ל ויכול‬
‫ולא על עניינים כאלו‪ .‬ובפרט בעיר הנוצרים בצרפת‪,‬‬ ‫לעשות גבינות ממנו אף שלא עשאן הגוי‪ ,‬יכולים אנו‬
‫ויש לנו על מה לסמוך‪ ,‬הרב שבו״י סי׳ צ״ה הבי״ד‬ ‫לעשות שודאי לא עירב דבר טמא‪ .‬כיון שהיד‪ .‬בדעתו‬
‫הפת״ש סי׳ שס״ב אות ב׳ שכתב שנתפשט המנהג‬ ‫בשעת החליבד‪ ,‬לעשות גבינוו^ ויודע שחלב טמא אינו‬
‫היפך הש״ע‪ .‬ופוק חזי עמא דבר שקוברין זדי ע״ג זה‪,‬‬ ‫עומד‪ ,‬ויוצא מזה דאם לא ‪ T‬ענו בודאי שעשה החליבד‪.‬‬
‫וזה אצל זה וכו׳ ע״ש שנתן טעם קצת למנד‪,‬ג‪ .‬וע״ז‬ ‫לצורד גבינות‪ ,‬יש לאסור אפי׳ עשו גבינות‪ ,‬דשמא‬
‫יש לסמוך בצרפת שנהגו כך‪.‬‬ ‫עירב בהם חלב טמא‪ ,‬וזה ברור‪ .‬וד‪,‬י״ז בכסלו תשנ״ב‪.‬‬

‫ובעניל קבורת צדיק אצל רשע ג״כ‪ .‬אם יש יכולת‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ב ‪T‬ינו לד‪.‬ע™ הדת על תלד‪ ,‬ודאי הוא הנכון‪.‬‬
‫אבל אם אין בידינו מד‪ ,‬לעשות‪ ,‬וכבר כתבתי לד מזה‬
‫כמה ]בתבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ ס״ט[ משם המפרשים‪,‬‬
‫דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק‪ ,‬הוא רק לכתחי׳‪.‬‬
‫ס י מ ן לו‬
‫ובמקום דאי אפשר הוי כדיעבד כידוע‪ ,‬ודי לחכימא‬ ‫פתיחת בית הקברות חדשה‬
‫ברמיזא‪ .‬זד‪,‬ו הנ״ל להשיב ליד ‪T‬י הטוב‪ ,‬ואתד‪ ,‬שלום‪,‬‬
‫וכל אש״ל שלום‪ .‬ב׳ לאלול המרוצה תש״ל לפ״ק‪.‬‬ ‫ואו״ע‪ ,‬הרב הכולל בישראל להלל‪ ,‬בנש״ק‪,‬‬ ‫ידידינו‬
‫מוהר״ר אליהו אכן סוסאן שליט״א‪ ,‬רב ומו״ץ‬
‫ס״ט‬ ‫שלד ע״ה שלום משאש‬ ‫בעי״ת ליאון בצרפת‪ ,‬שלום וכרכה רכה‪.‬‬

‫אחשש״טוב קבלתי מכתבו שנית על ענין פתיחת‬

‫ס י מ ן לח‬ ‫בית הקברות החדשה‪ .‬ולפי דעתי דא״ץ‬
‫לכל מ״ש השד״ח מערכת אבילות סי׳ פ״ב‪ .‬שהביא‬
‫תערובות‬ ‫כת״ר‪ ,‬לגזור תענית ע״ש‪ .‬ואדרבד‪ .‬ראוי לשמוח על‬
‫די׳ באר‪ .‬לחדש אייר הוא זיו‪ .‬שנת שתי׳ בה׳‬ ‫טצוה גדולה כזו‪ ,‬וכמו שכתבתי לך מכבר פס״ד על‬
‫אלד‪,‬ים מחסי‪ .‬לעיר מולדתי מקנאס יע״א‪.‬‬ ‫זה‪] .‬הודפס בתבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ ס״ח ע״ש[‪.‬‬
‫ידידינו ואו״ע‪ .‬הרב הכולל‪ .‬בישראל להלל‪ .‬סבא‬
‫קדישא‪ .‬חסידא ופרישא‪ .‬זרק״מ‪ .‬כמוד‪,‬ר״ר המלך‬ ‫ג ם המנהג של אלג׳יריא לשחוט כבש כפרה לכל בני‬
‫שלמה טולידאנו ישצ״ו אכי״ר‪.‬‬ ‫הקהלה‪ .‬ישתקע הדבר ולא יאמר‪ ,‬דזהו דומד‪.‬‬
‫לקדשים בחוץ‪ .‬וגם הוא מנהג האמורי‪ .‬הס כי לא‬
‫רב נכבד‬ ‫להזכיר‪ .‬וכמה צווחו רז״ל על מנהג כפרות יוה״כ שהם‬
‫קבלתי מכתבו הטד‪,‬ור‪ .‬ויען שלא הייתי פנוי‪ ,‬לא‬ ‫רק על תרנגולים‪ .‬ועל כבשים כ״ע יודו שלא לעשות‪.‬‬
‫יכולתי לד‪,‬שיבו בעתו‪ .‬ואך עתר‪ ,‬זאת חובתי‬
‫לפני מי שגדול‪ ,‬לגזוז מעתותי‪ ,‬ולעשות רצון צדיק‬ ‫והנני להודיעך כי בעיר מולדתי מקנאס יע״א‪ .‬בו‬
‫חפצתי‪ .‬ארי נעשה שואל‪ .‬על מד‪ .‬סמכו הבי״ד להתיר‬ ‫בזמן שהיתד‪ .‬מליאה חכמים וסופרים‪ ,‬קנו הקד‪.‬ל‬
‫התערובת שד‪,‬יתד‪ ,‬בשבוע זה‪.‬‬ ‫בית הקברות חדש‪ ,‬ולא עשו שו״ד מזה‪ .‬לא שמחה‬
‫ולא אנחה‪ .‬והעיקר שכל זה אינם רק דמיונות כוזבות‪,‬‬
‫והנה אם ד‪ ,T ,‬הענין כמו שבא במכתבו שאחר‬
‫ואין הנחש ממית‪ ,‬אלא החטא ממית‪.‬‬
‫שנחתכו לחתיכות ואז היתד‪ ,‬התערובת‪ ,‬בזד‪,‬‬
‫יש לאסור לפענ״ד אם היתד‪ .‬טריפה ודאי‪ ,‬דכיון שהם‬
‫אמנם לא אכח ‪ T‬כי הנאני הרבה הרעיון שבא בסוף‬
‫חד‪,‬ר״ל לא בטלי אפי׳ באלף‪ .‬וכמ״ש להדיא מר״ן‬
‫מכתבו להתחיל בגניזת התורה ולעשות שמחה‬
‫הקדוש ביו״ד סי׳ ק״י ס״ה שד‪,‬ביא מעכ״ת יש״ץ‪ .‬ואף‬
‫ותגיגה בשביל זה‪ ,‬ונדבות לצדקה‪ .‬ובזה יבא שלום‬
‫דבסי׳ ק״א הביא מר״ן ז״ל מחלוקת הפוס׳ בזד‪ .‬ולסתמא‬
‫להקהל הקדועז‪ ,‬ובלע המות לנצח‪ .‬וזכות התוד‪.‬״ק תגן‬
‫דדינא דקי״ל כוותה כתב דאינה נקראת חהר״ל‪ .‬אא״כ‬
‫בעד כולכם ובעד ‪T‬ידי הרב ומשפחתו י״ץ‪ ,‬אמן‪ .‬חשון‬
‫היא מבושלת‪ .‬וגם לא תהיה גדולה יותר מדאי ע״ש‪.‬‬
‫תשכ״ט‪ .‬כ״ד יד ‪T‬ו נאה״ב‪.‬‬
‫מ״מ מוכרח לד דמר״ן ז״ל חזר מדבריו בסי' ק״י ס״ה‬
‫ופסק כיש חולקין‪ ,‬דגם חתי׳ גדולה וחיד‪ ,‬הוי ר״ל‪,‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫קצא‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ טל‬ ‫שמ״ש‬
‫ס י מ ן לט‬ ‫‪-‬‬ ‫דכן הוא הדרך להיות במקולין חתי׳ גדולות וחיות‪.‬‬
‫דין צליית בשר באסכלאות כפולות‬ ‫וכן מוכח מסי׳ ס״ט גבי חתי׳ שלא נמלחה שנתערבה‬
‫בדי| צליית בשר באסכלאות כפולות בשר ע״ג בשר‪.‬‬ ‫שפסק רמ״א ז״ל דבטילה משום דאין איסורה מחמת‬
‫ראיתי בספר מעבד‪ .‬לשון ח״ג חיו״ד סי׳ ד׳‪,‬‬ ‫עצמד‪ ,‬ע״ש‪ .‬מדוייק מזה דאם יהיר‪ .‬איסורה מחמת‬
‫שהטריה עצמו הרבה למצוא היתר‪ .‬ומסיק דעל‬ ‫עצמד‪ ,‬אף אם יד‪.‬יד‪ .‬באופן זה שד‪.‬יא חיד‪ ,‬אינה בטילה‪.‬‬
‫דם בעין יש לחשוש הן מדם שע״ג החתיכה עצמה‪,‬‬ ‫ועוד יש ראיות מסעיפים אחרים‪ ,‬ודי באלו‪] .‬עי׳ בספרי‬
‫הן מדם שבא מחתי׳ זו על אחרת‪ .‬והביא מש״ך דטעמא‬ ‫מזרח שמ״ש ובתבואות שמ״ש חיו״ד מזה‪[.‬‬
‫דד‪.‬דחה משום דם בעין דלא אמרי׳ ביד‪ .‬כבכ״פ ע״ש‪.‬‬ ‫ו א מנ ם כפי מה ששמעתי מקצת מחברי‪ ,‬דגופא‬
‫וסיים להתיר בנדון דידיה היות וכולם מדיחין הבשר‬ ‫דעובדא היה בכבשים שלמים‪ ,‬שבזה פסק‬
‫קודם המליחה‪ .‬זהו תורף דבריו ע״ש שד‪.‬אריך הרבה‬ ‫מר״ן ג״כ שם בסתמא דדינא דכבש שלם אינו ראוי‬
‫להוכיח זה‪.‬‬ ‫להתכבד‪ .‬אלא דכפי האמת‪ .‬גם זה אינו דבר פשיס‬
‫ולקוצ״ד אין מקום לשקליא וטריא זו כלל‪ .‬ודם‬ ‫לכל הפוס׳ בדעת מר״ן‪ .‬ועי׳ להרה״ג מוד‪.‬ריב״ע ז״ל‬
‫שעל החתיכה אינו נקרא דם בעין‪ ,‬הן‬ ‫]הגאון ר׳ יהודה בן עטר ז״ל[ בתשובה הובאה בם׳‬
‫במליח הן לצלי‪ .‬וכן כתבו הפוס׳ להדיא דלא צריך‬ ‫מוצב״י להרב יעב״ץ ז״ל בסי׳ ק״ו שנשאל ע״ז מחכמי‬
‫הדהד‪ .‬לצלי‪ .‬עי׳ ש״ך סי׳ ע״ו‪ ,‬זהמצריכים הדחה‬ ‫צפרו יע״א‪ ,‬שד‪.‬יו חולקים בזה• והכריע הרב לאסור‬
‫לצלי שהביא מור״ם הוא לפי מה שפסק בסי׳ ס״ט‬ ‫גם בכבשים שלמים מסי׳ ק״א ס״ט‪ ,‬ומסי׳ ק״י סיו״ד‬
‫ס״ב כד‪.‬י״א שד‪.‬ביא מר״ן שם ס״ב שאוסרים אם‬ ‫ע״ש‪ .‬ומי יבא אחרי דבריו ז״ל‪ ,‬אלא שזכורני שראיתי‬
‫נמלח בלא הדחה תחלה כס׳ הסמ״ק‪ ,‬משום שהמלח‬ ‫להרב וי״ץ שהעלה להתיר בכבשים שלמים‪ .‬ואולי עליו‬
‫מבליע דם בעין שעל החתיכד‪ .‬ואין לו תקנה‪ ,‬אבל‬ ‫סמכו הב״ד שהתירו‪] .‬ועי׳ בספרי מזרח שמ״ש סי׳ ק״א‬
‫לדעת סתמא דמר״ן ז״ל וכן היא ההלכה אפי׳ בהפסד‬ ‫ס״ג‪ ,‬מה שכתבתי ע״ד הרב וי״ץ ז״ל‪ [.‬ובפרט אם היה‬
‫מועט‪ ,‬שידיחנו וימלחנו שנית‪ .‬עי׳ פמ״ג שם‪ .‬ומד‪,‬‬ ‫שום סניף‪ ,‬דאז אף שראוי להחמיר כדברי מוד‪.‬ריב״ע‬
‫שמצריכין ידיחנו וימלחנו שנית הוא מטעם ריכוך או‬ ‫ז״ל‪ .‬אחר שאותו סתמא דמר״ן דסי׳ ק״א תמוה בכל‬
‫לכלוך‪ .‬אבל בצלי כחו גדול‪ .‬ובכל אופן הוא שואב‬ ‫דבריו וסותר דברי עצמו בלא״ה גבי חתי׳ חיה וגדולה‪.‬‬
‫כל הדם‪ ,‬ופלא גדול שלא הביט בערד‪.‬״ש סי׳ ע״ו‬ ‫ובפרט די״ל אלו ראה הרב וי״ץ לדברי מוהריב״ע היד‪.‬‬
‫אות ב׳ שהיה בידו וממשמש בו כמ״ש בתוך פסק‬ ‫מודה לדבריו‪ .‬עכ״ז עם סניף אחר יש להקל במילתא‬
‫דינו‪ .‬ושם מבואר להדיא וז״ל והטעם דא״ץ הדחה‬ ‫דרבנן‪ .‬וכמ״ש הב״י בבד״ה להדיא‪.‬‬
‫משום שהאש שואב הכל גם מה שעל פני הבשר ולא‬
‫דמי למליחה ע״ש‪ .‬וכ״ב לד‪.‬דיא בש״ך וד‪.‬ביאו הבאה״ט‬ ‫ושי! חקרתי עוד ונתברר לי‪ ,‬שענין הטריפה היה‬
‫דאפי׳ הדחה לא בעי לכתחי׳ לפי שהכל האש שאבו‬ ‫במוח שניקב קרום התחתון דקי״ל כדעת מר״ן‬
‫ע״ש‪ .‬וד‪.‬דבר מובן מעצמו‪ ,‬דאם באמת דם שע״ג חתי׳‬ ‫לאסור‪ .‬ואך בזה יש פוס׳ המתירין עד שינקבו שניהם‪.‬‬
‫אוסר בצלי‪ .‬למה הוצרכו הפוסקים לו׳ אבל אם דם‬ ‫ולפי״ז נוכל לעשות ס״ם‪ ,‬שמא הלכה כמ״ד אינה‬
‫אחר נטף על הצלי לא אמרי׳ שהאש שואבו‪ ,‬והיה‬ ‫טריפד‪ .‬כיון שלא ניקב קרום העליון‪] .‬וכן הוא המנהג‬
‫מספיק לו׳ דאם לא הדיח הבשר וצלאו אזי נאסר‬ ‫בעי״ת פאס יע״א שלא להטריף עד שינקב העליון‪[.‬‬
‫הבשר‪ ,‬וזה ‪ .t .t‬פלא גדול‪ ,‬דד‪,‬צלי נעשה חמור‬ ‫ואת״ל טריפד‪ .‬בדעת מר״ן וכמנד‪.‬גינו‪ ,‬שמא אינה זאת‪.‬‬
‫מהמליחה דמליחה יש לה תקנה ידיחנו וימלחנו שנית‪.‬‬ ‫ובכל אחת אני אומר שמא אינה זאת‪ .‬ואף דד‪.‬וי ס״ם‬
‫ובצלי לא ‪ ,t .t‬לו תקנד‪ .,‬הא ודאי דבר מוסבר הוא‪,‬‬ ‫נגד מר״ן‪ .‬רבת מד‪.‬פוס׳ ס״ל לעשות ס״ס נגד מר״ן‬
‫דדם שע״ג החתי׳ לא חשיב דם בעין להלכה לסתמא‬ ‫ז״ל‪ .‬וכן העלה הרב בן אברהם ז״ל משם כמד‪ .‬פוס׳‬
‫דמר״ן‪ ,‬ולכן לצלי לא בעי הדחה אפי׳ לכתחי׳ וכמ״ש‬ ‫ראשונים ואחרונים‪] .‬ועי׳ בספרי מזרח שמ״ש בהל׳‬
‫הש״ך‪ .‬ואדרבד‪ ,‬לפי הנראה ברור‪ ,‬שגם לדעת ויש‬ ‫ס״ס מזה[ ובלי ספק שכך היתד‪ .‬דעת ב״ד הצדק יש״ץ‪.‬‬
‫אוסרים שפסק מור״ם כוותיה וחושש לדם בעין שעל‬ ‫וזכורני מימות הרה״ג כמוהר״ר יהושע בירתגו שליט״א‪,‬‬
‫פני הבשר‪ .‬עכ״ז בצליה דוקא לכתחי׳ פסק מור״ם‬ ‫קודם לכתו לעיר רבאט להיות ראש הרבנים למארוקו‬
‫דצריך הדחה‪ ,‬אבל בדיעבד אם לא הדיחו ולא מלחו‬ ‫וראב״ד הגדול‪ ,‬שה ‪ .T‬תמיד עושה ס״ס זה במוח כנדון‬
‫כלל מותר‪ .‬וכמ״ש להדיא בהג״ה‪ ,‬דהצליד‪ ,‬שואבת את‬ ‫זד‪ .‬ממש‪ ,‬ובזה לא נצטרך להכנם בסלע המחלוקת אם‬
‫הכל‪ ,‬ודוקא דם שבא ממקום אחר שהוא דם בעין‬ ‫כבש שלם ראוי לד‪.‬תכבד או לא‪ .‬ובסתירת דברי מר״ן‬
‫ממש הוא דאסד כדי נטילה ע״ש‪.‬‬ ‫ז״ל‪ ,‬דהלא פתח פתוח ורחב לפנינו להתיר בשופי‪ .‬כל‬
‫זה כתבתי למעכ״ת מאהבה ממד‪ .‬שנשאר בזכרוני בלי‬
‫ו ב ענין היפוך ה ש ^‪ .‬הנה לפנינו דברי מר״ן ז״ל‬
‫לפתוח שום ספר בלל‪ ,‬רק מתורד‪ .‬שבע״ם קרינן לה‬
‫בסעיף ד׳ שמתיר בכל האופנים כיש מתירין‬
‫להא מילתא‪ ,‬כי עדיין לא נתיישבתי היטב בקזבלנקא‪,‬‬
‫בתרא ושכן ד‪,‬מנד‪,‬ג להתיר‪ .‬ומור״ם החמיר בדבר לכתחי׳‬
‫ואין ספרי אתי‪ .‬ואם אצטרך לחזור‪ ,‬הנני מוכן בכל לב‬
‫ומתיר דיעבד‪ .‬וא״כ לפי ההלכה לדידן דקי״ל כדעת‬
‫ובכל נפש‪ ,‬זאת חובתי ואעשנה‪ .‬כ״ד הצעיר שבצעירים‪.‬‬
‫מר״ן‪ ,‬הרי אין שום ריח חשש אפי׳ להחמיר לכתחילה‪,‬‬
‫נאמן אד‪.‬בתו‪ .‬עבד אל דוק וחוג אשש‪.‬‬
‫משום דדם שע״ג החתיכה לא מיקרי דם בעין‪ ,‬והבל‬
‫האש שואבו‪ ,‬שהכל נקרא דם פליטד‪.,‬‬ ‫ס״ס‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ מ‬ ‫שמ״ש‬ ‫קצב‬
‫והיפך גוי‪ ,‬אפי׳ קודם שנתבשל כמב״ד‪ ,‬יש בזה קולא‪.‬‬ ‫וא״כ הדבר ברור להלכה‪ ,‬דאין שום מיחוש בצלית‬
‫אם היה יכול להתבשל בתרי שעי‪ ,‬ובא הגוי והיפך‬ ‫בשר באסכלאות כפולות‪ ,‬ומותר בשופי‪ .‬בין‬
‫ונתבשל לשעה‪ ,‬אמרי׳ כיון שהיה יכול להתבשל בלא‬ ‫הדיחו הבשר קודם או לא‪ .‬וכל זה פשוט‪ .‬ולרח״פ‬
‫סיוע הגוי רק שהגד קירב בישולו‪ ,‬אמרי׳ קרובי‬ ‫בתשרי תשנ״ב בעיה״ק ירושלים תוב״ב‪.‬‬
‫בישולא לא מילתא היא‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫אבל בהיפך ישראל אחר שהניח הגוי‪ ,‬והיה יכול‬
‫להתבשל בלא סיוע הישראל‪ ,‬אלא שהישראל‬
‫קירב בישולו קודם שיגיע למאכל ב״ד‪ ,‬בזה מקילין‪,‬‬ ‫סימן מ‬
‫לו׳ דקירובי בישולא ע״י ישראל מילתא היא‪ .‬והטעם‬ ‫בישולי גרים‬
‫דהאמת הוא ודאי דקרובי בישולא מילתא היא‪ ,‬ורק‬
‫בצד האחר בהיפר הגוי מקילין לו׳ לאו מילתא היא‬ ‫בספר מעבה לשון ח״ג לידידי הרה״ג מהר״א חפוטא‬
‫כיון דבישו״ג דרבנן‪ .‬אמנם בשעת הדחק כגון ע״ש‬ ‫שליס״א‪ ,‬חיו״ד סי׳ ר‪ ,‬דיבר בענין ישיבה‬
‫או הפ״מ‪ ,‬יש להתיר אפי׳ נתבשל כבר כמב״ד ע״י‬ ‫שיש בה פועלים ערבים‪ .‬אם מותר להניח אותם לשים‬
‫הגוי‪ ,‬ואז היפך בו הישראל‪ .‬כדעת הרא״ש וסיעתיה‪.‬‬ ‫התבשילין על הגאז שהדליק ישראל‪ .‬אם אין בזה‬
‫דלקולא אמרי׳ דכמג״ד הוי בישול ולא להחמיר‪ ,‬ולכן‬ ‫משום בישולי עכו״ם‪■ .‬‬
‫בנתבשל כמב״ד ע״י גוי וגמר ישראל ויש הפ״מ או‬ ‫התחיל לכאורה להיתרא‪ ,‬דבנד״ד הוי עכו״ם שנמצא‬
‫שעת הדחק יש להתיר ע״י גמר ישראל שהפך בו‪.‬‬ ‫בבית ישראל ואפה ]ט״ס שם וצ״ל ובישל[‬
‫בכלים של ישראל‪ ,‬דיש להתיר בזה וכו׳‪ .‬ואמנם י״ל‬
‫ודולןא אם הניח בשר ע״ג האש‪ .‬וקודם שיגיע‬
‫דלא פלוג ויש לאסור‪ .‬וכ״כ הבן איש חי פרשת חוקת‬
‫לכמב״ד לקחו אותו ונתנו בסל ובא גוי‬
‫וכו׳ עכ״ד‪ .‬ואיני מבין למה הרחיק נדוד וציין לראות‬
‫ולקחו מן הסל וצלאו או בישלו אסור‪ .‬דע״י שלקחוהו‬
‫בבן איש חי‪ ,‬׳והלא הדבר מפורש להדיא בשו״ע בסי׳‬
‫ונתנוהו בסל‪ ,‬נתבטל מעשה הישראל לגמרי והו״ל‬
‫קי״ג וז״ל שבשלו הגוי אפי׳ בכלי ישראל ובבית‬
‫בישו״ג גמור‪ .‬וגם בהיפך הגוי עצמו דאמרנו דקרובי‬
‫ישראל אסור משום בשו״ג‪ .‬ושם בבאה״ג שהוא מדברי‬
‫בישולא לאו מילתא היא‪ ,‬היינו דוקא שהיה יכול‬
‫ר״ת וכו׳ ע״ש‪ .‬עוד בענין הבישול הוצרך להביא מבן‬
‫להתבשל באיחור זמן גם בלא היפוך הגוי‪ ,‬אבל אם‬
‫איש הי דקי״ל כמר״ן לאסור בשגירת התנור‪ ,‬ולא‬
‫באמת לא היה מתבשל אפי׳ באיחור זמן‪ ,‬חזר להיות‬
‫כמור״ם‪ .‬וגם זה לא היה צריך ראיה והוא אחד מכללי‬
‫דומה לסל‪.‬‬
‫הוראה המפורסמים לפסוק כמר״ן אפי׳ נגד אלף פוסקים‪,‬‬
‫העולה מזה להלכה למעשה‪ .‬א( אם באופן שלא‬
‫שכן קבלו אבותינו נ״ן עליהם •ועל זרעם‪ .‬וזהו מר״ן‬
‫היפר בו הגוי לא היה מתבשל כלל אפי׳‬
‫בר״ת‪ .‬מאתים רבנים נסמך‪ .‬ועי׳ בס׳ בקש שלמה‬
‫בהרבה שעות‪ ,‬אזי אסור‪ .‬כיון דישראל לא עשה כלום‪.‬‬
‫למהר״ש אבן דנאן ז״ל‪ ,‬סי׳ ל״ט דף ע״ט ע״ג‪ ,‬שא׳‬
‫ועיקר הבישול נעשה רק ע״י גמר העכו״ם‪.‬‬
‫מגאוני מרוקו מוהר״ר שמואל אבן דנאן זצ״ל‪ ,‬אחד‬
‫ב( אם הניח הישראל ע״ג גחלים ויכול להתבשל‬ ‫המיוחד מרבני התקנות‪ ,‬הוא אחד ממאתים רבנים‬
‫בתרי שעי‪ ,‬ובא גוי והיפך בו וקירב בישולו‬ ‫שמהם נסמן־ מר״ן ז״ל‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫לשעה‪ ,‬בצד זה מקלין ואומרים דקרובי בישולא לאו‬
‫ו ל סו ף התיר הרב שליט״א‪ .‬אם ישראל יגיס אח״כ‬
‫מילתא היא‪ ,‬והו״ל כבישלו ישראל לבד‪ .‬ואפי׳ בשעה‬
‫כמ״ש מר״ן סי׳ קי״ג ס״ו‪.‬‬
‫שהיפך הגוי לא הגיע למאכל ב״ד‪.‬‬
‫והבה אע״פ שכתב מר״ן שם כל שבישלו הישראל‬
‫היה בהיפך שהגוי הניח ע״ג האור‪ ,‬ובא‬ ‫ג( אם‬
‫מעט בישולו בין בתחי׳ בין בסוף מותר‪,‬‬
‫ישראל והיפך בו וקירב בישולו לשעה‪ .‬בצד‬
‫לפיכך אם הניח גוי בשר או קדירה ע״ג האש והפך‬
‫זה הדין הוא דקרובי בישולא מילתא היא‪.‬‬
‫ישראל בבשר והגיס בקדירה‪ ,‬או שהגיס ישראל וגמר‬
‫ד( אמנם זה דוקא בלא הגיע למב״ד ע״י הגוי‪.‬‬ ‫הגוי ה״ז מותר ע״כ‪ .‬נר׳ ברור דאיירי שהגיס ישראל‬
‫אמנם אם כבר הגיע למאב״ד ואז בא‬ ‫קודם שנתבשלו כמאב״ד‪ ,‬דאל״ה הרי כתב מר״ן לקמיה‬
‫הישראל והיפך‪ ,‬בזה לא מועיל היפוך הישראל‪ .‬כן היא‬ ‫ס״ט‪ .‬אם בישלו הגוי כמאכל ב״ד וגמרו ישראל יש‬
‫דעת הרשב״א‪ ,‬אבל בהפ״מ או שעת הדחק כגון שהוא‬ ‫לאסור אא״כ הוא ערב שבת ע״ש‪ .‬זא״כ אם בא ישראל‬
‫ע״ש או עיו״ט‪ ,‬סומכין על הרא״ש ז״ל להקל גם‬ ‫להגים אחר שנתבשל כמב״ד‪ ,‬לא אהני ^ י שכבר‬
‫בנתבשל כמב״ד‪ ,‬דדוקא להקל החשיבו מאכל ב״ד‬ ‫נתבשל ע״י עכו״ם‪ .‬וגם בסיפא שהגיס ישראל וגמר‬
‫כמבושל‪ ,‬ולא להחמיר‪.‬‬ ‫גוי מותר‪ ,‬ודאי דאיירי דגמר הגוי בא אחר שנתבשל‬
‫כמב״ד ע״י הגסת ישראל‪ .‬הלא״ה הרי לא רק גמר‬
‫ה( אם הניח הישראל ע״ג גחלים‪ ,‬וקודם שנתבשל‬
‫כמב״ד סילקו הישראל או הגוי מעל הגחלים‬ ‫לבד נעשה ע״י גוי‪ ,‬אלא התחלה וגמר‪ .‬כולם נעשו‬
‫ע״י גוי והו״ל בישו״ג ואסור‪.‬‬
‫ונתנו בסל‪ ,‬ובא העכו״ם ונטלו מן הסל ונתנו ע״ג‬
‫גחלים וגמר בישולו‪ ,‬בזה כבר נתבטל מעשה הישראל‬ ‫בהיפך קודם שנתבשל כמב״ד‪ .‬יש חילוק בין‬ ‫אמנם‬
‫ויש כאן בישולי עכו״ם‪.‬‬ ‫היפך גוי‪ ,‬להיפך ישראל‪ ,‬דאם הניח ישראל‬
‫הצג‬ ‫ומגו‬ ‫חידד סי׳ מא‬ ‫שמ״ש‬
‫אין לו כל חשש במד‪ ,‬שמכשל את הבריות‪ ,‬ובלבד‬ ‫ו( אם הניח הישראל ע״ג גחלים והלך להתפלל‪,‬‬
‫שירויח ממון ע״ג זה‪.‬‬ ‫ובנתים בא הגוי ■והיפך‪ ,‬ואין ידוע אם סילקו‬
‫ובזה שד‪,‬וא רוצה לדיכשיל את הבריות‪ ,‬הפסיד אח‬ ‫הגוי לגמרי והחזית‪ ,‬אין להחמיר בזה‪ .‬דספיקא דרבנן‬
‫לקולא‪ ,‬דדוקא בידוע ודאי שםילקו‪,‬־אז מחמירין‪.‬‬
‫אמונתו גם בענין האוכל‪ ,‬ויכול לרמות את‬
‫השומר‪ ,‬דמה לי מכשיל בעבירה זו‪ ,‬ומה לי מכשיל‬ ‫ז( האשכנזים פוסקים כדעת רמ״א ז״ל‪ ,‬דחיתוי‬
‫באיסור טריפד‪ ,,‬ודעביד הא עביד הא‪ .‬וכעין זה איתא‬ ‫בגחלים יספיק גם בבישול‪.‬‬ ‫־‬
‫בגמרא במעשה דאוחה מטרוניתא שתבעה לעבירה‬ ‫ז הו המתבאר מדברי הש״ם והב״י דברים ברורים‪.‬‬
‫לצדיק א׳‪ .‬לאונסו ליראתו עלה עמד‪ .‬לביתה לעניו‬ ‫רק שבש״ע לא ביאר כל הפרטים‪ .‬ועי׳ ערוה״ש‬
‫זה‪ .‬וירעוב ומחכד‪ .‬איך יתגלגלו הדברים‪ .‬תחלה‪ ,‬אמר‬ ‫סי׳ קי״ג לשיטת הב״י ולשיטת הרמ״א באורך‪ .‬זהו‬
‫לה חלש לבאי ולא מצינא‪ .‬ר״ל שלבו עייף הרבה‬ ‫הנ״ל‪ .‬וצויי״מ‪ .‬החו״פ ירושלים תוב״ב‪ .‬בחדש תשרי‬
‫וצריך לזה שיאכל דברים המחזקים את הגוף‪ .‬אמרה‬ ‫תשנ״ב‪ .‬תחל שנה וברכותיה‪.‬‬
‫לו‪ ,‬אין לי כ״א בשר של איסור‪ .‬אמר לה מאי נפקא‬ ‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬
‫מינה דעב ‪ T‬הא עביד הא‪ ,‬ר״ל מי שיעבור על איסור‬
‫עריות‪ .‬יעבור גם על איסור טריפה‪ .‬ומאי שנא‪ .‬הדליקה‬
‫את התנור יפר‪ ,‬יפה‪ ,‬בנתים שד‪.‬לכד‪ ,‬להביא את הבשר‬ ‫סימן »א‬
‫נכנם הוא לתוך התנור וישב בו‪ .‬אמרה ליה מאי האי‪.‬‬
‫אמר לד‪ ,‬דעביך הא נפיל בהא‪ ,‬ושלחה אותו לנפשו ע״כ‪.‬‬ ‫ריקודי בטן באולמות כשרים‬
‫מה שכתבתי ושלחתי לבג״ץ‬
‫הרי מבואר היטב‪ ,‬דמי שחשוד על העריות‪ ,‬חשוד‬
‫גם על הטריפד‪ ..‬וזה אף לעצמו‪ .‬וד‪,‬״ה להכשיל‬ ‫ע ל ענין תביעת ״האשה הרקדנית״ ריקודי בטן אצל‬
‫אחרים‪ ,‬שדינם שוה‪ .‬ועוד יותר קשה‪ .‬שחוטא ומחטיא‪.‬‬ ‫בג״ץ החילוני‪ ,‬נגד הרבנים לירושלים ת״ו‪,‬‬
‫להרשות לה לבא להופיע באולמות השמחה של‬
‫ואני הצעיר‪ .‬בד‪.‬יותי רב ראשי וראב״ד במרוקו‪ ,‬באו‬
‫החתונות וכיוצא‪ .‬הנה מלבד מה שהשיב עמיחי הגאון‬
‫אצלי מקרים כאלו‪ ,‬שרימו השומר והכניסו‬
‫הרב יצחק קוליץ שליט״א‪ ,‬בדברי טעם ודעת‪ .‬יש לי‬
‫טריפה למקומו‪ .‬ולסוף נתגלה שברונם ונתפסו‪ ,‬וסילקתי‬
‫מה להוסיף ע״ז‪ .‬ואענה חלקי גם אני כדלהלן‪.‬‬
‫להם התעודה על אתר‪ ,‬אפי׳ ע״י שומר‪ .‬כי לא נשאר‬
‫בהם אמונה‪ .‬והרבה הליצו עליו אנשי הועד כשהבטיח‬ ‫הנ ה עיקר סמיכות בית הדין‪ .‬בנתינתם התעודה לבעל‬
‫לתת להם מיליונים‪ .‬ועכ״ז לא נעניתי לד‪,‬ם‪ .‬והיו פעמים‬ ‫הבית על ידי שומר‪ .‬אין זאת אומרת שעיקר‬
‫שהשומר עצמו תפס אותם‪ .‬עכ״ז סלקתי התעודה כיון‬ ‫כל סמיכתינו על השומר בלבד‪ ,‬אלא עיקר סמיכתינו‬
‫דכיוון לרמות השומר‪ ,‬ואפשר שפעם הבאה השומר‬ ‫גם על בעל הבית‪ ,‬דאע״פ שאינו דתי‪ ,‬ואולי אוכל‬
‫לא ירגיש‪ .‬כי הגנב הוא השומר הגדול‪ .‬וזה אמת‬ ‫גם מאכלות אסורות‪ ,‬אבל מסתמא להכשיל ולהטעות‬
‫לאמתו‪ .‬ודבר דמסתבר הוא‪.‬‬ ‫את הרבים לתת להם טרף במקום כשר‪ ,‬אינו ברור‬
‫שיעשה‪ ,‬אף שאינו נאמן כפה״ד‪ .‬אבל עכ״פ הוא ירא‬
‫מזה נלמוד לנד״ד‪ .‬דכיון דמסכים הוא להכניס תועבה‬
‫להכשיל אחרים‪ .‬וכמו שהרבה אנשים לא דתיים‪,‬‬
‫בפומבי בפני קהל רב‪ ,‬ואינו חושש להכשיל‬
‫כשרוצים להזמין דתיים מביאים כלים חדשים ותעודה‬
‫רבים‪ ,‬דתיים ולא דתיים‪ .‬א״כ בודאי עביד הא נמי‪.‬‬
‫על כל דבר וגם משגיח כדי להיות נקיים שלא מכשילין‬
‫גם לגבי טריפה‪ .‬ויבא לרמות השומר‪ ,‬ואין לקבלו‬
‫את הרבים ועושין זה ברצון רב‪ .‬כי גם השכל מודד‪.‬‬
‫לגמרי‪.‬‬ ‫■‬
‫לזה‪ ,‬ואין לו ענין עם מה שעושה האדם לעצמו‪ ,‬ואנחנו‬
‫ואצלינו במרוקו‪ .‬הרבנות תמיד הקפידה על ריקודי‬
‫להיות ברור אצלינו שהדברים כשרים בלי ספק‪ ,‬ובלי‬
‫בטן בחומרא גדולה‪ .‬ומעולם לא הסכימד‪,‬‬
‫טעות ג״כ‪ .‬לזה אנו קובעים את התעודה ע״י שומר‪,‬‬
‫על זד‪ ,‬כיון שד‪,‬ד‪,‬לכד‪ ,‬מתנגדת לזה‪ .‬ורואה בזה איסור‬
‫■ומטתפקיב בכך‪ .‬אבל באופן שעינינו ראו שבעל הבית‬
‫חמור‪ .‬ובמיוחד במקום ציבורי שיש בו אנשים ונשים‬
‫עשה תחבולה וגנב מן השומר‪ ,‬והכניס טריפה למקומו‪,‬‬
‫ילדים וילדות שיתחנכו על דרך לא טוב‪.‬‬
‫עם כל השגחת השומר עליו‪ ,‬אזי אין שום ספק שבעל‬
‫ובפרט שמכנפות הארץ זמירות ]רינונים[ שמענו‪.‬‬ ‫הבית איבד זכותו ואמונתו לגמרי‪ .‬וגם ע״י שומר א״א‬
‫ויהי אנשים אשר היו תמהים על תעודת‬ ‫לתת לו תעודד‪ ,.‬כיון שהוא גונב אחריו‪ .‬וברור שד‪,‬וא‬
‫כשרות שניתנד‪ ,‬לאיש כזה אשר מכשיל את הרבים‬ ‫רוצה להכשל את הבריות‪ ,‬בשביל ריוח כל שהוא‪.‬‬
‫באיסורי עריות‪ .‬ובודאי דלא איכפת ליה גם באוכל‪,‬‬
‫וא״כ ה״ה נמי בבעל הבית שראינו שיש לו חפץ‬
‫ואין ראוי לסמוך עליו‪ ,‬והאמת אתם‪ .‬ויוצא מזה חילול‬
‫ורצון לד׳כשיל את הבריות בעניינים אחרים‬
‫שם שמים גדול שחטאו חמור‪.‬‬
‫באיסורי עריות וכיוצא‪ .‬ומביא רקדניות חוצפניות לפני‬
‫וזה מלבד הטענה הגדולה שהזכיר עמיתי הרב הגאון‬ ‫הכל‪] .‬וכבר ביאר עמיתי באורך חומר האיסור בזה[‪.‬‬
‫מוהר״י קוליץ שליט״א‪ ,‬שבאמת כל זמן שתועבה‬ ‫ובספרים קדושים אומרים דבענין זה‪ ,‬קשה המחשבה‬
‫מופיעה אפור לו לאדם דתי לישאר שם‪ .‬ומוכרח הוא‬ ‫יותר מגוף המעשה עצמו‪ ,‬לך נא ראה‪ .‬דודאי זה שהזיד‬
‫לברוח מן העבירה‪ .‬וגם יפס ‪ T‬מלאכתו מלהיות שומר‪.‬‬ ‫להכניס הפקרות גדולה כזו ולטמא את מקומו‪ ,‬דודאי‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ מב‬ ‫שמ״ש‬ ‫קצד‬
‫הן היום הופיע ספר שמע שלמה להד‪.‬״ג מוד‪.‬ר״ש‬ ‫ומטעם הנ״ל‪ ,‬דעפיד הא עכיד הא‪ .‬ואפי׳ דקה אחת‬
‫עמאר שליט״א‪ ,‬וראיתי לו בחיו״ד סי׳ ב׳‪ ,‬שד‪.‬אריך‬ ‫פוסלת‪ .‬ממילא נשאר המקום בלי שומר ונאסר כל‬
‫בזה ודחה דברי‪ ,‬והעלה לדיתיר לכתחי׳ לגר׳ום נ״ט‬ ‫האוכל‪ .‬ע״פ ההלכה הברורה‪ ,‬דהשומר הוא עיקר ההיתר‬
‫בר נ״ט ע״ש‪.‬‬ ‫של האולם‪ .‬והוא נציג הרבנות‪ .‬ועליו אנו סומכים‪.‬‬
‫ואם אין שומר‪ ,‬אתא שומר וגם לילה‪ .‬והכל חשך‬
‫והנה אף שד‪.‬מעיין בדברי בספרי הנז׳‪ ,‬יספיק היטב‬
‫ואפילה‪.‬‬
‫להשיב על כל דבריו‪ ,‬עכ״ז אמרתי לחזור על‬
‫ג ם אינו עולה על הדעת‪ .‬שבשביל הנאה פורתא של‬
‫הענין ולהרחיב הדברים בפרטות‪ ,‬בפרט שהופיעו ספרים‬
‫זאת האשה העושה תועבה במקומות הקדושים‪,‬‬
‫חדשים ערוה״ש‪ ,‬כף החיים‪ ,‬זבחי צדק‪.‬‬
‫שום ב״ד דתי או חילוני או אפי׳ נוצרי שיסכים לדבר‬
‫ו הו א שאני הצעיר הארכתי להוכיח שדברי מר״ן‬ ‫זה‪ ,‬להפריע לדת‪ ,‬לרבנים ולכל הצבור‪ .‬וכל ישראל‬
‫סי׳ צ״ד‪ ,.‬דגים שנתבשלו או נצלו באו בדקדוק‬ ‫יש בהם ניצח קדוש‪ ,‬ולא נחשוד חס וחלילה בשום‬
‫בל׳ דיעבד‪ ,‬וכמו שפירשו יהסמ״ק ‪,‬וד׳גמיי׳ ורבי׳ ירוחם‬ ‫שופט שיסכים להחטיא את הרבים בשאט בנפש בלי‬
‫לשון הגט׳ דגים שעלו‪ ,‬דהיינו בדיעבד דוקא‪ ,‬הביא‬ ‫שום טעם רק בכדי שאשה אחת תרויח פרוטות‪.‬‬
‫דברוהם הב״י׳ ומה שסיים הב״י על זה‪ ,‬אבל בעל‬
‫ואנחנו בטוחים בבירור‪ ,‬שבדבר זד‪ .‬שיש בו מכשול‬
‫התרומד‪ .‬כתב במפתחות דקטניות שבישל בקדירה‬
‫גלוי וחילול ה׳ ברבים‪ ,‬יתמכו ויחזקו את‬
‫חולבת מותר לגתוחי׳ לערותן בקדירד‪ ,‬של בשר ואפי׳‬
‫הרבנים הראשיים לירושלים‪ ,‬להסיר המכשלה הזאת‬
‫הקדירד‪ ,‬ב׳׳י עכל״ח כבר תמהו על דבריו כל ועוס׳‬
‫להכניס צלם בדייכל הקדש‪ ,‬בחתונות שהם בנין משפחות‬
‫כמעט‪ ,‬שד‪.‬רואה יראה שאין מחלוקת בין בעה״ת לפוס׳‬
‫בית ישראל‪ ,‬הנעשים בשמחה בקדושה ובטד‪.‬רה ובז׳‬
‫הנ״ל‪ .‬הלא הם ד‪.‬ד״מ שכתב עליו דכד ניים ושכיב‬
‫ברכות‪ .‬בודאי לא יאות לערב בהם דברים הנוגדים‬
‫אמרה להאי מיל תא ע״ש‪ .‬גם בדרישד‪ .‬והב״ח והמ״ך‬
‫לגופו של ענין קדושת עם ישראל‪ .‬ובזה לא תהיה‬
‫פי״ב והט״ז וד‪.‬םר״ת תמר‪.‬ו‪ ,‬ועי׳ בנה״כ להש״ך ז״ל‬
‫זאת לחרפר‪ .‬בישראל‪.‬‬
‫ע״ד הט״ז‪ ,‬והט״ז הוסיף שכן היא סברת סמ״ג ג״כ‬
‫דאסור לגרום נ״ט בר נ״ט אפי׳ בהעלאר‪ .‬בלא בישול‬ ‫ב או פן שמצד ההלכה בדיני כשרות‪ ,‬אין מקום לתת‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫תעודת כשרות‪ .‬ומה שכתוב בחק שאין להביט‬
‫וה ש״ך סק״ב פירש בפשיטות דברי מר״ן ז״ל‬ ‫רק על הכשרות‪ ,‬ברור שגם זד‪ .‬נוגע לדיני כשרות‪.‬‬
‫דנתבשלו דוקא בדיעבד כדברי הפוס׳ שהביא‬ ‫דאף שאין להקפיד על בעל האולם‪ ,‬היינו בעניינים‬
‫ב״י ■והוסיף שכ״כ או״ד‪ .‬בשם המרדכי ע״ש‪ .‬וכן פירשו‬ ‫השייכים לעצמו‪ .‬לחלל שבת‪ ,‬או הולך לרקוד‪ ,‬או‬
‫הכרתי שם והערוה״ש וכן פי׳ הכף החיים משם הב״י‬ ‫אוכל איסור‪ .‬אבל באופן שהוא מכשיל את הרבים‪ ,‬ודאי‬
‫אות ג׳ ומשם קהלת ‪ nm.T‬רסי׳ צ״ה ע״ש‪ .‬והוסיף‬ ‫שמצד ההלכה אסור לתת תעודה ככגון זה‪ ,‬ובפרט‬
‫שד‪.‬גם שבב״י בבד״ה כתב דאפי׳ לכתחי׳ נמי מותר‬ ‫בזמן שחובת השומר לצאת מן המקום‪ ,‬ודי למבין‪.‬‬
‫לבשל בכלי חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר‪ ,‬גר׳‬ ‫וד‪.‬׳ אלהים אמת‪ ,‬י ע ^ כל בתי דינים על האמת‪ .‬ואל‬
‫דהמחבר חזר בו וחשש לדברי האוסרים לבשל לכתחי׳‬ ‫יצל מפיהם דבר אמת עד מאד אמן‪ .‬החו״פ בירושלים‬
‫ועל כן כתב בש״ע לשון דיעבד‪ ,‬דד‪.‬ש״ע חיברו אחר‬ ‫עיה״ק בחדש אב הרחמן יה״ל ש׳ תשמ״ט ידיד לפ״ק‪.‬‬
‫בד״ה וכו׳ עכל״ה‪ .‬גם בזבחי צדק סי׳ צ״ד‪ .‬סק״ב כתב‬
‫דמר״ן חזר בו בש״ע מדבריו בבד״ד‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬

‫ו הנ ה בדרישה כתב להליץ על הב״י במה שהביא‬ ‫הואלתי לבאר‪ .‬שהבג״ץ פסק היפך מזד‪ -‬אף אחר‬
‫גירסא אחרת בדברי בעד‪.‬״ת ושקיל וטרי‬ ‫שראה את דברינו הנ״ל‪ .‬ואמר שאין שייכות‬
‫בפירושה‪ ,‬והכריח ממנה דכוונתו להתיר גם לכתחי׳‪,‬‬ ‫זד‪ .‬לזה כפי החק‪ ,‬אבל עכ״ז ישראל קדועזים ושום א׳‬
‫ולפקוצ״ד גירסתו דחוקה ופירושו דחוק‪ ,‬דלפי דבריו‬ ‫מהאולמות לא הז ‪ T‬לד‪.‬כניסה אחרי הפקודה שלנו‪ ,‬וקם‬
‫לפה כתב תרד׳ לשון דלעבד ‪.‬דקטנ ‪r‬ת שבישל בקדירה‬ ‫ערעור ע״ז‪ ,‬והגיע לבג״ץ ולא יכלו לעשות שו״ד‪,‬‬
‫חולבת מותר לערותן בקדירה של בשר‪ ,‬ואח״כ יכתוב‬ ‫להכריח אנשים להביאה‪ .‬ונעשה קדוש ה׳ גדול‪ .‬ברוך‬
‫ואפי׳ לכתחלה כדי להודיענו דאפי׳ לכתחי׳ מותר‬ ‫המקדש שמו כרבים‪ .‬כן ש‪.‬יה עמנו תמש אמן‪.‬‬
‫לבשל בקדירה חולבת‪ ,‬ולמה כל אורך הלשון הזה‪,‬‬
‫השמ״ש יצ^א‬
‫וד‪,‬ר׳ל לכתוב לשון קצר‪ ,‬מותר לבשל לכתחי׳ קטניות‬
‫בקדירה חולבת ב״י כדי לערותן וכו׳‪ .‬ובפדט‬
‫שד‪,‬ראשונים כן היה דרכם לדבר בקצרר‪ ,.‬אלא מוכרת‬
‫לו׳ דהגירסא הנכונה היא כמו שהביא ב״י קטניות‬ ‫ס ימ ן מב‬
‫שבישל בקדירה חולבת מותר לכתחי׳ לערותן לקדירה‬ ‫אם מותר לכתחילה לגרום נ״ט בר נ״ט‬
‫של בשר וממלא תדרא קו׳ לדוכתא‪.‬‬
‫עני] זר‪ .‬הארכתי בו בספרי מזרח שמ״ש סי׳ צ״ה‪.‬‬
‫ו עו ל דאפי׳ לפי גירסתו ופירושו הקשיתי קו׳ חזקה‬ ‫ובשמש ומגן חיו״ד סי׳ ח׳‪ ,‬וד‪.‬עלתי דאסור לגרום‬
‫שם במזרח שמ״ש דאכתי הלא בעה״ת לא‬ ‫נ״ט כר נ״ט‪ .‬ודוקא שנתבשלו בדיעבד בקדירד‪ .‬של‬
‫התיר לכתחי׳ לבשל בקדירד‪ ,‬חולבת אלא כדי לערותן‬ ‫בשר‪ ,‬אז מותר לאכלם בכותח לכתהי׳ עש״ב‪.‬‬
‫לוצה‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ מב‬ ‫שמ״ש‬
‫וראיתי שם בשמע שלמה‪ ,‬שתי׳ לזה דד‪,‬רי גם על‬ ‫לקדירה של בשר לבה אבל לאכלן עם גוף הבשר לא‬
‫הסמ״ע וסיעתו‪ ,‬העיר עליהם במה שהביא‬ ‫התיר‪.‬‬
‫דברי בעה״ת בסוף ע״ש‪ ,‬ולפי דבריו עדיין קשה‪ ,‬א״כ‬ ‫ו מז ה פירשתי לקוצ״ד בדברי הב״י שכתב אבל‬
‫למה ייחד להקשות עוד על רי״ו לבד בבד״ה עוד פעם‪.‬‬ ‫בעה״ת וכר דלאו למימרא שהוא הולק עם‬
‫והלא כבר כתב בב״י דעת כעה״ת לבסוף‪ ,‬ועוד דבמ״ש‬ ‫תסמ״ק וכר‪ ,‬אלא לשונו כמו הפוך וכאלו כתב כזה״ל‬
‫דברי בעה״ת לבסוף לא גילה דעתו להדיא מה היא‬ ‫אבל לערותן בכלי של בשר לבד‪ ,‬כתב בעה״ת דאפילו‬
‫דעתו‪ ,‬ואף שכתב ל׳ אבל‪ ,‬עי' בם׳ שד״ח בכללי תפוס׳‬ ‫לבתדוי׳ מותר לבשלו כדי לעשות כן‪ ,‬ולא פליגי רק‬
‫סי׳ י״ג אות י״ב שאין כלל זה ברור בדברי מר״ן‬ ‫מר אמר הדא׳ ומר אמר הדא‪ ,‬והרבה מזה יש בלשונות‬
‫וד‪.‬ביא ראיה מד‪,‬רבד‪ .‬מקומות ע׳׳ש‪ .‬׳וכ״כ בס׳ תו חיים‬ ‫הפום‪ /‬והשתא ניחא פסק מר״ן כפשטיה דא״ץ לו׳‬
‫שבסוף ם׳ השד״ח סעיף מ״ג ע״ש‪ ,‬וא״ב הול״ל ואין‬ ‫דהזר מדבריו‪ ,‬׳ולכתחי׳ נקט שנתבשלו בדיעבד דוקא‪,‬‬
‫דבריהם גראין וכ״כ בסה״ת וכו׳‪ .‬ומדלא גילה דעתו‬ ‫•כדברי כל הפום׳ בלי מחלוקת‪.‬‬
‫זאת אומרת שלא הכריע ולכן פסק בש״ע ל׳ דיעבד‬ ‫ודברי רבי׳ ירוחם שהביא הבד״ר‪ ,‬כבר פירשתי‬
‫כדעת רוב הפום׳‪ ,‬ובפרט שדברי רי״ו בבד״ד‪ .‬לא דיבר‬ ‫אותם על נכון ע׳׳ש כדי להשוותו עם האמור‬
‫רק על תבשיל של בשר‪ ,‬וע״ז קאי ואץ דבריו נראין‪,‬‬ ‫למעלה אין לכפול הדברים‪ ,‬ועכ״ם כלל גדול הוא דלא‬
‫וכמ״ש במזרח שמ״ש‪ ,‬ולו יהיד‪ .‬אלא שדבריו בש״ע‬ ‫קבלו אבותינו נ״ן לפטוק כמר״ן ז״ל‪ .‬אלא במה שכתב‬
‫מסופקים צריך לפרשם כדעת רוב הפוס׳‪.‬‬ ‫בש״ע ובב״י‪ ,‬ולא בשאר ספריו הסד׳׳ה והכ״ט‬
‫והתשובות‪ ,‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חחו״מ סי׳ נ״ב‬
‫ועי' בברכי יוסף או״ח סי׳ תצ״ו אות ה׳‪ ,‬שכתב‬
‫אות י״א ואות ב״א‪ ,‬ובס׳ דברי שלום להרב אמ״ז‬
‫דכיון שמספקא לן בדעת מר״ן נקטי׳ כוותייד‪,‬ו‬
‫חחו״מ סי' כ״ה משם מוהריב״ע ומוהריב״ץ ובס׳ אשר‬
‫דרבנן בתראי שכתבו הדין להלכה ע״ש‪ .‬וכ״ב במחזיק‬
‫לשלמה דף ל׳ ודף ע״ח‪ ,‬וא״כ מסתמא דעתו ברסי׳‬
‫ברכר‪ ,‬יו״ד סי׳ מ״ז אות ד׳ ד״ה ואחשבה וכו׳ וז״ל‬
‫צ״ה דדוקא נתבשלו כדעת המרובים‪ ,‬וכמו שפירשו‬
‫זמנין הוינן בה ע״ד האחרונים לאותובי עלייהו‬
‫דבריו בפשיטות הש״ד והכרתי וערה״ש והכף החיים‬
‫דפירושם בש״ע הוא נגד דבריו בב״י או בכ״מ‪ .‬עתר‪.‬‬
‫והבל״י וקהלת יהודה והזבחי צדק הנז׳ לעיל‪ ,‬ויש לי‬
‫אמת אגיד שבאשר עסקתי באיזה עניינים נסבר לבי‬
‫לדקדק ע״ד הרב שמע שלמה שמ שכתב וז״ל ולא‬
‫בקרבי דאפשר כי מר״ן בעשותו הש״ע רוה על פניו‬
‫‪T‬ועתי איך העלים עינו הבדולח מסיום דברי מר״ן‬
‫יחלוף ברוח משפט וברוח באר׳ והדר משמעתית אשר‬
‫שם בבד״ד‪ ,‬וכו׳‪ ,‬ותכף ו ^ סיים הרב נר״ו וז״ל וד‪,‬רב‬
‫השמיענו בב״י ולבסוף סבר לה ב פנים אחרות ובו׳‬
‫גר״ו עמד שם על סיום דברע של רבעו ירוחם וכו׳‬
‫ולפיהן ישיב מ״ש וכר עפל״ה‪ ,‬ובספרו יוסף אומץ‬
‫ע״ש‪ ,‬וא״כ איד יחול ע״ז לשון איד העלים וכד‪.‬‬
‫סי׳ ס״ט ח״ל ובמד‪ .‬מילי מתוקנים בש״ע וכתבנו כמד‪.‬‬
‫והרואה יראה בספרי שם שהבאתי כל דברי הבד״ה‬
‫זימני דאח״ב מר״ן הזר בו בהיותו מחבר הש״ע ואח״ז‬
‫במ׳׳ש ואין דבריו נראים וכו׳‪ ,‬ופירשתי מה שנלע״ד‬
‫רב ראיתי שכ״ב הגאון שבות יעקב כמ״ש במ״א‪ .‬וא״ב‬
‫והוא פלא‪.‬‬
‫אם בש׳׳ע הוא היפך הב״י על הרוב העיקר הוא מ״ש‬
‫שו ב חפשתי באחרונים‪ ,‬וראיתי לפמ״ג במשבצות‬
‫בש״ע וכו׳ עכל׳׳ה‪ ,‬וד‪.‬ביא דבריהם בס׳ ארץ חיים‬
‫אות ד׳‪ ,‬שתזכיר תמיהת הד״מ‪ ,‬וכתב וז״ל ועי׳‬
‫בקו׳ הכללים בכלל י״ז ע״ש ■ואף דשם תלד‪ .‬הדבר‬
‫פו״ד שיישב דברי הב״י וצ׳׳ע דאבתי הסמ״ק מיירי‬
‫שאולי בבד״ה תיקן וכאן לא שייר זה‪ .‬הנה מלבד דגם‬
‫לבשלן בכלי חולב ולאכלן עם בשר וכו׳ אסור‪ ,‬ובסה״ת‬
‫בבד״ה כאן אין דבריו מתוקנים‪ ,‬עו״ז הלא בלא״ה‬
‫במפתחות מתיר רק לערותן בכלי בשר לא עם בשר‬
‫אנן לא קי״ל כבד״ד‪ ,.‬והעיקר הוא שיש לנו לו׳ בנד״ד‬
‫ממש ולא פליגי אהדדי ובו׳ ע׳׳ש‪ .‬וזה במו שהקשיתי‬
‫ג״כ דבבואו לסדר הש״ע הרגיש בחולשת דבריו בב״י‬
‫אנ״ה למעלה‪ ,‬גם בחוות דעת סי׳ צ״ה ח ‪T‬ושים אות ז׳‪,‬‬
‫ובבד״ה‪ ,‬ועמד על האמת ופסק ככל הפוס׳ דדוקא‬
‫כתב דדוקא בדיעבד וכד ■ע״ש‪.‬‬
‫נתסשלר דיעבד‪ ,‬ואולי תיקן גם בב״י ונאבדו התיקונים‬
‫ג ם הכנה״ג הגב״י אות כ׳‪ ,‬תמה על הב״י בתרתי‪,‬‬
‫ונשארר‪ ,‬גירסא הא׳‪.‬‬
‫שאינו רואה חלו ק בין סמ״ק לבעה״ת א׳ שלא‬
‫ומעתה נבא לדברי הרב שמע שלמד‪ ,.‬שראיתי לו‬
‫התיר בעה״ת אלא שבישל בדיעבד בקדירה חולבת‬
‫שהתאמץ בבל עוז לומר דלודעת מר״ן הוא‬
‫וכד‪ .‬ב׳ גם לא התיר אלא לערותן בכלי בשר‪ ,‬והוסיף‬
‫מפרש לשון הש״ס דגים שעלו לאו דוקא בדיעבד‪,‬‬
‫שכ״ב הב״ח ול״ח אות קנ״א‪ ,‬ודמש״א דף שפ״ט וט״ז‬
‫אלא אפי׳ לפתחי׳ מותר לבשל כדברי בעד‪.‬״ת שמפרש‬
‫וכו׳ והראנ׳^ח ח״ב סי׳ כ״ח וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫כן שדבריו‪ ,‬ומזה הכריח לפרש גם דבריו בש״ע דלאו‬
‫עוד הקשה הכנה״ג על הב״י בבד״ה‪ ,‬דלמה בנה‬
‫דוקא דיעבד ע״ש‪ ,‬ומביא הכחז לדבריו ממד‪ .‬שבל‬
‫דייק על רי״ו‪ ,‬ל א על הסמ״ק והגמיי׳‪ ,‬ותו‬
‫האחרונים תמהו עליו ואמרו סד ניים ושכיב וכו׳׳ מזה‬
‫הקשה מה דאה לתפוס כבעה״ת שהוא ‪ Tm‬בדבר זה‬
‫משמע שהוא הבין בך‪ ,‬וראד לפסוק במותו‪.‬‬
‫ל א כהחולקים עליו שהם רבים‪ ,‬ותו דגם בעה״ת לא‬
‫ואיני מבין איך מסח קושיא שאין לה תירוץ נכריה‬ ‫כתב בגוף הספר אלא במפתחות ואפי׳ במפתחות לא‬
‫דעתו שכן הוא מפרש בדברי בעד׳״ת ונפסוק‬ ‫מצאנו היתר אלא לעדותם עכל״ה‪ ,‬ודוגמת קר א׳ הקשה‬
‫כן במקום שלא ■נמצא בס׳ התרומד‪ .‬כן דאפי׳ לפי‬ ‫ג׳׳כ בחידושי הגהות ע׳ ‪ T‬הב״י ע״ש‪ ,‬וד‪,‬יא באמת קד‬
‫גירסת הדרישד‪ .‬ולפי פירושו בד‪ .‬נשארה הקד‪ ,‬דלא‬ ‫אלימתא‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ מב‬ ‫שמ״ש‬ ‫קצו‬
‫ודמש״א וד‪.‬ראנ״ח וד‪.‬מד‪.‬״ג‪ ,‬ועוד הפום׳ שפירשו בדברי‬ ‫אמר אלא לערותן וכר ולא לאכלן עם בשר‪ ,‬וא״כ‬
‫מר״ן כן ה״ה הכף החיים וד‪.‬בל״י וקהלת יהודד‪ .‬וזבחי‬ ‫כיון שכל כחו של מר״ן לחלוק על הסמ״ק לא מדעתו‬
‫צודק‪ ,‬ואיך אנן ניקום וגחזוק בדבר ‪ r‬כל רחיק ואחי‬ ‫אלא ממה שמצא כס׳ התרומה ואנו דואין בחוש הריאות‬
‫פחחיק בתירוצים הנופלים ימאליהן ונוסיף עליהם שכן‬ ‫שבל׳ ם׳ התרומה שהביא הוא גופיה‪ ,‬הוא בהיפך ממש‪,‬‬
‫היא כוונת הש״ע היפך פשט ודקדוק דבריו וד‪.‬יפך‬ ‫איד נפסוק כמותו ברבר שאין לו כל יסוד ולכל הפחות‬
‫כל תפוס׳ במקום שבשינו דרך פשוטה וסלולה‪ ,‬שבב״י‬ ‫היה אומר רק ואין דבריהם נראין בלי שיביא מסה״ת‬
‫הביא מחלוקת תפוס׳ ]לפי גיהסתו[ ובש״ע פסק כדעת‬ ‫רק יחלוק מרעתו וגם זה יהיה תמוה לחלוק על כל‬
‫המרובים וכמ״ש הפוס׳ הנז׳ שפירשו בדבריו כן‪.‬‬ ‫הפוס׳ בלי נזעם וראיה‪.‬‬

‫ועי' במשבצות רסי׳ ס״ט‪ ,‬שאף שבב״י פסק להדיא‬ ‫ו עוד אף אם נניח מה שאינו‪ ,‬שמר״ן היתה לו איזה‬
‫דדוקא בד‪.‬ם״מ אם מלח ולא הדיח תחי׳ ידיחנו‬ ‫גירסא בדברי בעה״ת מפורשת לגמרי שהוא‬
‫זימלחנו שנית‪ .‬עכ״ז בש״ע כתב בדעת הסתם להתיר אף‬ ‫מתיר לגמרי לכתחי׳ לבשל וכו׳ כדי לאכול עם בשר‪,‬‬
‫בלא ד‪.‬פ״מ ע״ש‪ ,‬הנד‪ .‬אף שאין דבריו מבוארים לד‪.‬דיא‬ ‫היפך מהגירסא שבב״י‪ ,‬כל זה יועיל רק כדי ליישב‬
‫בש״ע עכ״ז ממה שלא ביאר בפי׳ דאיירי דוקא בהפ״מ‪,‬‬ ‫דברי מר״ן מתמיהה גדולה אבל לא מפני זה נקיים‬
‫מוכח דמתיר בכ״ע היפך מ״ש הב״י ע״ש‪ .‬ופסקו כן‬ ‫אותה גירסא שאינה בעולם בספרי התרומה שלפנינו‬
‫הרבה אחרונים‪ ,‬ועי׳ דומה לזה בש״ך חו״מ סי׳ קנ״ג‬ ‫וכל הפוס׳ הביאוה‪ ,‬ונעשה ממנה פסק הלכה ונאמר‬
‫סי׳ קמ״ב הבאתי דבריו בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד‬ ‫שכן עיקר דעתו להלכה גם בדברי הש״ע הסתומים‬
‫סס״י כ״ט ע״ש‪ .‬והרבה מזה בספרי אחרונים‪ .‬וא״כ‬ ‫ופשטן להיפך דדוקא דיעבד ו נ ע ^ מר״ן וההלכה‬
‫פשיטא ופשוט ביתר שאת בנד״ד שדברי הב״י תמוד‪.‬ים‬ ‫היפך כל הפוסקים דבאמת למה יפסוק כס' יחיד ויניח‬
‫בעיני כל הפוס׳ א׳ ואחרונים‪ ,‬דודאי דנעשה כל טצדקי‬ ‫דעת המרובים וכמ״ש הכנה״ג‪ ,‬במקום שיש לנו לפרש‬
‫להשוות דעתו עם כל הפום׳ ולפרש דבריו בש״ע‬ ‫דבריו ‪-‬בש״ע כפשטן ■וכדקדוק ■הלשון דדוקא דיעבד‬
‫בפשיטות כדקדוק הלשון דדוקא נתבשלו דיעבד‪ ,‬וכמו‬ ‫וכדעת הפוס׳‪ ,‬ונאמר שבב״י הביא רק מחלוקת הפוס'‬
‫שפירשו דבריו האחרונים הנ״ל‪.‬‬ ‫הסמ״ק וסיעתו נגד ספר התרומה ]לפי גירסא שאולי‬
‫היתה לפניו‪ ,‬ואף שכתב ל׳ אבל‪ ,‬אין זה מוכרח לכל‬
‫ג ם זכורני שראיתי בספרי הפרס׳ שפוסק שאנו‬ ‫המקומות‪ ,‬ואף אם יהיה מוברח‪ ,‬נאמר שבב״י ראה‬
‫מסתפקים בדעתו מסתמא דעתו כדעת המרובים‪.‬‬ ‫בחולשת הרברים וחזר לפסוק ברוב הפוס׳ ובפרט לפי‬
‫הפירוש שלי בדבריו סלקתיי מעליו תלונת כל הפוס׳[‪.‬‬
‫גם כלל גדול בידינו דבמקום שלא עמדנו על דעתו‬
‫של מר״ן ז״ל אנו פוסקים כדברי מור״ם ז״ל‪,‬‬ ‫ואני תמה על דברי הרב שמע שלמה‪ ,‬מיניה וביה‬
‫ראה נא בספרי הפוס׳ ובאשר לשלמה דף ל׳ ודף ע״ב‬ ‫שכתב וז״ל‪ ,‬ולעומת זה בדברים שיש בהם‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫דיעות ויש מקום להבינם אחרת כגון ל׳ הרמב״ם ז״ל‬
‫שכתב ובישלו בה דנים‪ ,‬והטור פי׳ בדבריו דמתיר‬
‫עו ד זאת‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן חיו״ד סי׳ ח׳‬
‫בבישול ואוסר בצלי‪ ,‬ומר״ן העלה בפשיטות שדעת‬
‫שהארכתי בדין אס מותר לכתחילה לערב חלב‬
‫הרמב״ם להתיר גם בצלי ובו׳ כדי לא להשאיר כל‬
‫במים ולבטלו בס׳ כדי ליתניו אח״כ בקדירה של בשר‬
‫ספק ראינו בש״ע שנקט לשון ברור וכתב שנתבשלו‬
‫וד«עלתי לאסור שכן היא דעת מר״ן ומור״ם וכל‬
‫או נצלו‪ ,‬לומר דבכל גוונא שרי‪ ,‬אבל הלשון שמוזכר‬
‫האחרונים האו״ה ‪-‬ות״ה‪ ,‬הט״ז והש״ך והפר״ח וד‪.‬צ״ ‪7‬‬
‫בדיעבד וכו׳ בזה לא שינה משום הפשיטות שדיבר‬
‫והפמ״ג ■וגיליון מהרש״א והגאון רעק״א זצ״ל‪ ,‬וסיימתי‬
‫בהוד‪■ .‬וכו׳ עכל״ה‪ .‬ודבריו תמוהים ואינם נהלמים דהלא‬
‫שאח״ז יצא לאור ירחון אור תורה ‪.‬שבט אדר תשמ״ג‬
‫גם יבזה דדגלם שעלו יש בו דיעות הלוקות ויש מקום‬
‫וראיתי שם להראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א בסי׳ נ״ט‬
‫לד‪.‬בינם אחרת וכמ״ש הסמ״ק וד‪.‬גמיי׳ ורי״ו שהביא‬
‫סי״ט שפסק שאין לבטל לכתחי׳ חלב במים כדי לבשלן‬
‫מר״ן עצמו בב״י‪ ,‬וא״כ הו״ל לברר הדברים ולנקוט‬
‫אח״ב בקדלרת בשר ע״ש‪.‬‬
‫ל' בתר שמותר לכתחי׳ לבשל דגים בקדירה של בשר‬
‫כדי לאכלן ככותח כדי שלא להשאיר כל ספק‪.‬‬
‫קנצי למלין‪ ,‬שאסור לכתחי׳ לגרום נ״ט בר נ״ט‪.‬‬
‫לבשל לכתחי׳ דגים בקדירד‪ .‬של בשר כדי‬
‫אשר מכל זד‪ .‬מוכרח לו׳ דמר״ן ז״ל בכוונד‪ .‬מכוונת‬
‫לאכלם בכותח‪ .‬וזד‪.‬ו מד‪ ,‬שנ״ל לחזק את דברי במזרח‬
‫בחר בלשון הש״ס דגים שעלו‪ .‬גם הוא כתב‬
‫שמ׳׳ש‪ .‬שגכתבו קרוב לס׳ שנר‪. ,.‬ואשרי ילדותינו שלא‬
‫שנתבשלו‪ ,‬שסתמו כפירושו ומדוקדק מדבריו דדוקא‬
‫ביישד‪ .‬את זקנתינו‪ ,‬ויד‪.‬״ר שנזכה לעמוד על האמת‬
‫בדיעבד וכמ״ש תפוס׳‪ ,‬ובפרט שפעת נגלד‪ .‬לנו שיכן‬
‫לאמתו ואל יצל מפינו דבר אמת עד מאד׳ החו״ס‬
‫היא דעת כל הפרס׳ א׳ ואחרונים כילם בדיעד‪ .‬אחת‬
‫בשלהי אדר‪ .‬א׳ שנת תורת ה׳ תמימה משיבת נפש‪.‬‬
‫לאסור לכתחי׳ וכמש״ל‪ ,‬וד‪.‬ם סמ״ג ובעה״ת לפי הגירסא‬
‫היא שנח תשנ״ב לפ״ק‪ ,‬בירושלים עיד‪.‬״ק תובב״א‪.‬‬
‫שבב״י‪ ,‬וד‪.‬מרדכי ואו״ה וד‪.‬פרישד‪ .‬והב״ח וד״ט״ז והש״ד‬
‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ד‪,‬‬ ‫וד׳מ״ך והפר״ח וחוות דעת וד‪.‬כרתי וערודי״ש והמשבצות‬
‫לוצז‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ מג‬ ‫שמ״ש‬
‫הב״י ברורד‪ ,‬שהבין בדברי בעה״ת שהוא מתיר‬ ‫ס ימן מג ‪. .‬‬ ‫‪.‬‬
‫לכתחי׳‪ ,‬וכמ״ש כת״ר שכן הבינו בדבריו כל הפוס׳‬ ‫עוד בענין הנ״ל‬
‫שתמד‪,‬ו עליו‪ ,‬עכ״ז א״א לומר בשום ‪.‬אופן‪ ,‬דמ״ש‬
‫ת שו ב תי הנ״ל‪ .‬הודפסה בקובץ נר יצחק‪ ,‬אדר ב׳‬
‫הב״י אבל בעה״ת וכו׳‪ ,‬כוונתו היתד‪ ,‬שבא לדחות‬
‫תשנ״ב‪ ,‬ושוב קבלתי תשובה ארוכה על‬
‫דברי הסמ״ק וסיעתו‪ ,‬ולפסוק כבעה״ת דמתיר לכתחי‪/‬‬
‫זה ‪ ’TTO‬הרה״ג שמע שלמה שליט״א‪ ,‬חריף ובקי‪,‬‬
‫וכמ״ש כת״ר שכן הבינו בדבריו כל הבאים אחריו‬
‫מדבר בכל לשון של כבוד ודרך ארץ וענוה צדק כיאות‬
‫בלי שום ספק כלל‪ ,‬ורק הוקשה להם דאין זה מוכרח‬
‫למעלתו‪ ,‬ישר חיליה ותוקפיה לאורייתא‪ ,‬שבה הזר‬
‫בדבריו של בעה״ת‪ ,‬ע״כ תורף דבריו‪ ,‬וד‪,‬ם באמת‬
‫על הדברים‪ ,‬ותירץ כל מה שהקשיתי עליו‪ ,‬והאריך‬
‫דברים תמוהים‪ ,‬דאיפד‪ .‬מצינו שדחה אותם‪ ,‬וגברא‬
‫למעניתו‪ ,‬ספיר גזרתו‪ ,‬לפלפל פלפלא חריפתא‪ ,‬כדי‬
‫אגברא קרמית‪ ,‬ובאיזד‪ ,‬סברא ידחה אותם בזמן שלשון‬
‫לקיים ולחזק דבריו‪ ,‬גם האריך להביא מדברי פוסקים‬
‫הש״ס מדוקדק כמותם‪ ,‬דגים שעלו‪ ,‬דמשמע דיעבד‪,‬‬
‫אחרים המדברים בעניינים אחרים‪ ,‬כדי להסתייע מהם‬
‫ומאין מובן מדברי הסוס׳ שד‪,‬בינו בדבריו שכוונתו‬
‫לו׳ שמרן ז״ל פסק כמותם‪.‬‬
‫לדחות דברי סמ״ק וסיעתו ולפסוק הלכה‪ ,‬מד‪ ,‬שלא‬
‫כתבו זה אפי׳ ברמז קטן‪ ,‬וכ״ש להדגיש שכך הבינו‬ ‫ואני הצעיר על משמרתי אעמודה‪ ,‬ללכת בדרך הפשט‬
‫בדבריו כלי שום ספק כלל‪ ,‬דברים שאין לד‪,‬ם יסוד‬ ‫המופשט‪ ,‬ועי׳ יד מלאכי כללי שאר המחברים‬
‫ולא בסיס‪ ,‬שכפי האמת דבר ‪,T‬ם פשוטים הרבה‪ ,‬שלא‬ ‫סי׳ ל״ב שכתב משם ד\א״ם כי אין להוציא דין מכח‬
‫באו רק לתמוד‪ ,‬על מר״ן ז״ל‪ ,‬שהבין בדברי בעד‪.‬״ת‬ ‫קושיות‪ ,‬כי הוא בנין בלי יסוד‪ ,‬ואם יש תירוץ לקושיא‬
‫שהוא מתיר לכתחי׳‪ ,‬ועשה אותו חולק על הפוס' סמ״ק‬ ‫נתרועע הבנין‪ ,‬ומשם ספר פלגי מים כתב‪ ,‬שמעתי‬
‫והגמ״י ורי״ו‪ ,‬מה שאין במשמע מדבריו כלל‪ ,‬אבל‬ ‫מפי מורי הגאון מוהרשי״ק שהיה אומר‪ ,‬רבים מן‬
‫לענין הלכה לא דיברו בלל‪ ,‬עי׳ בדברי כולם שאין‬ ‫החכמים ‪-‬והגדולים טועים בחברם פסקים ע״פ כח‬
‫שום רמז מזה כלל‪.‬‬ ‫החריפות והפלפול ולא כן היא המדה‪ ,‬כי הפסקים‬
‫ולזה כתבתי דלא יד‪,‬יד‪ ,‬אלא שדברי בעה״ת‬ ‫צריכים להיות נעשים ע״פ קו היושר וכו׳ בדברים‬
‫מפורשים‪ ,‬עכ״ז מרן לא פסק הלכד‪ ,‬מפורשת‬ ‫פשוטים‪ ,‬ולא בדיוקים ופלפולים בארחות וכו׳ עכ״ל‪,‬‬
‫בב״י‪ ,‬ולא נתבאר זה בדבריו כלל‪ ,‬רק בב״י הביא‬ ‫והביא זה משם הרבה פוס' ע״ש‪.‬‬
‫מחלוקת הפוס׳ בזה‪ ,‬וממילא כיון שרוב הפוס׳ שהביא‬
‫ומעתה אבא בקצרה מה שאוכל‪ ,‬כדי להקל עלי‬
‫הב״י‪ ,‬סוברים לאסור‪ ,‬ודקדוק דברי מר״ן אזלי‬
‫ועל הקורא‪ ,‬בדרך פשוטה וסלולה‪ ,‬ואבקש‬
‫כוותייהו‪ ,‬אם איתא דדעת מר״ן לפסוק כדעת היחיד‪,‬‬
‫מאל עליון‪ ,‬השוכן בציון‪ ,‬להעמידני על האמת‪ ,‬ולא‬
‫שעלו לאו דוקא‪ ,‬הו״ל לחוש ולבאר דבריו בפירוש‪,‬‬
‫אכשל בדבר הלכה‪.‬‬
‫דמותר לכתחי׳ לבשל דגים וכו׳‪ ,‬וכמו שביאר דבריו‬
‫ואחזור על מ״ש בתשובתי הקודמת‪ ,‬דלא קבלו‬
‫גבי נתבשלו או נצלו‪ ,‬ולא נקט ל׳ הש״ס שעלו‪ ,‬כדי‬
‫אבו״ר נ״ן את דברי מר״ן הקדוש 'כאלף‬
‫שלא יטעו לו׳ שעלו ^קא ולא נתבשלו וכמ״ש כת״ר‪,‬‬
‫פוס׳‪ ,‬אלא במה שכתב בש״ע ובב״י‪ ,‬ולא על דבריו‬
‫ד‪,‬״נ הי״ל לבאר בפירוש דמותר לכתחי׳ לבשל דגים‬
‫בכ״מ ובד״יה והתשובות‪ ,‬בפרט למה שראיתי בשד״ח‪,‬‬
‫בקדירה של בשר וכו׳‪ ,‬ולא ינקוט לשון ד‪,‬גמ׳‪ ,‬לשון‬
‫דהש״ע נדפס בחיי מר״ן הקדוש ז״ל‪ ,‬והבד״ה נדפס‬
‫דיעבד‪ ,‬שלא יטעו לומר דעלו דוקא דיעבד‪ ,‬וכדעת‬
‫אחר פטירתו‪ ,‬וי״ל דאחרי שכתב הש״ע נראו לו הערות‬
‫רוב הפוס׳ הנ״ל‪ ,‬שהביא בב״י‪ ,‬וכת״ר תירץ לזה‪,‬‬
‫היפך מ״ש בב״י ובש״ע וכתבם בבד״ה‪ ,‬ע״ש בכללי‬
‫בדחיק ואתי מרחיק‪ ,‬והדרא קו׳ לדוכתד‪ ,,‬דלמד‪ .‬לא‬
‫הפוסקים אות ל׳‪ ,‬ואפשר דאלו נדפס בימיו היה משמיט‬
‫ביאר ולא חשש‪ ,‬ומד‪ ,‬היד‪ ,‬מפסיד לבאר‪ ,‬וגם למה‬
‫הגה זו‪ ,‬ורק התלמ ‪T‬ים אספו והכניסו הכל לדפוס‪,‬‬
‫באמת יפסוק כסברת היחיד ויניח רוב הפוס׳‪ ,‬וכקושית‬
‫וברור אצלי שאילו נדפס בימיו‪ ,‬לא היה מכניס הגה‬
‫הכנה״ג‪ ,‬הא ודאי ממד‪ ,‬שלא העיר מר״ן הקדוש לבאר‬
‫זו כלל‪ ,‬ואפשר שמטעם זה לא קבלוהו אבו״ר‪ ,‬כי‬
‫דבריו בש״ע‪ ,‬מוכרח לו׳ שדעתו פשוטה וברורה כדעת‬
‫הסמכת מר״ן בק״ק רבנים היתד‪ .‬בחיי מר״ן‪ ,‬עי׳ בספר‬
‫רוב הפוס׳ שד‪,‬ביא בב״י‪ ,‬ובדוקא נקט לשון דיעבד‪,‬‬
‫בקש שלמה אבן דנאן ז״ל סי׳ ל״ט שמור זקנו הקדמון‬
‫ושכן דעתו לד‪,‬לכד‪ ,,‬ומ״ש הב״י בל׳ אבל‪ ,‬אין דבר‪,‬‬
‫מרד‪,‬ר״ר שמואל אבן דנאן זצ״ל‪ ,‬הוא מק״ק רבנים‬
‫כיון שיש הרבה מקומות שכתב בל׳ אבל‪ ,‬ולא פסק‬
‫שסמכו מר״ן הקדוש ז״ל‪ ,‬ולא קבלו אלא מה שנגלה‬
‫כן‪ ,‬וכמ״ש השד״ח שהבאתי בתשובתי הנז׳‪ ,‬זזה אחד‬
‫לפניד‪.‬ם הב״י והש״ע‪ ,‬ובד״ה לא נראה לפניד‪,‬ם ולא‬
‫מד‪,‬ם‪ ,‬ודאד‪ ,‬זד‪ ,‬מצאתי עוד להדב יד מלאכי כללי‬
‫קבלו אותו עליהם‪ ,‬ועי׳ ג״כ לד‪,‬רב יד מלאכי בכללי‬
‫מוד‪,‬ריק״א אות מ״א יוז״ל‪ ,‬דרך הרב״י להכניף סברות‪,‬‬
‫שאר המחברים‪ ,‬דהרי׳׳)ו גדול כחו יותר מהריב״ש ע״ש‪,‬‬
‫לפעמים מביא סבדות הד‪,‬פכיות בל׳ אבל‪ ,‬ופעמים שלא‬
‫וכיצד ‪T‬חה אותו מר״ן ז״ל בקש ובלי ראיה‪ ,‬רק‬
‫בל׳ אבל‪ ,‬שאין כוונתו אלא להודיע לנו הסברות‪,‬‬
‫״ואין דבריו נכונים״‪ .‬בפרט שי״ל מסייעים והביאם‬
‫וד״פוסק יבחר לו הטוב בעיניו‪ ,‬שו״ת כנה״ג ח״ב‬
‫הב״י עצמו‪ ,‬וד‪,‬ם סמ״ק זהגמי״י‪.‬‬
‫סי׳ ג׳‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ובזה הרוחנו ריוח גדול‪ ,‬דלא נפקא לן מידי‪ ,‬במת‬ ‫ו מ ע ת ה לא נשאר לנו לעמוד רק על דברי מר״ן‬
‫שהבין מר״ן בדברי בעד‪,‬״ת‪ ,‬ובמה שתמהו עליו‬ ‫בב״י‪ ,‬עם דבריו בש״ע‪ ,‬ומזה נכריע הלכה‪,‬‬
‫כל הפוס׳‪ ,‬דאיך שיהיה‪ ,‬הלא להלכה לא פסק כבעד‪,‬״ת‪,‬‬ ‫וד‪,‬גה בלי להאריך בדברים‪ ,‬אף אם נאמר שכוונת‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ מג‬ ‫שמ״ש‬ ‫קצח‬
‫המחבר כלל‪ ,‬והוד‪ ,‬סגי ליה לו׳ אף למתירין בנתבשלו‪,‬‬ ‫וגם הפוס׳ שתמהו עליו‪ ,‬ימצאו נחת לענין הלכה‪,‬‬
‫כמ״ש סמ״ק וכו׳‪ ,‬ועוד דלמד‪ ,‬סתם הדברים והביא‬ ‫דלא פסק דבר התמוה כפי דעתם‪ ,‬אלא כרוב הפוס׳‪,‬‬
‫רק דעת סמ״ק וכו׳‪ ,‬וד‪,‬ול״ל אבל בעה״ת מתיר לכתחי׳‬ ‫או כולם לפי דעתם והבנתם בדברי בעה״ת‪.‬‬
‫לבשל‪ ,‬וכן דעת המחבר‪ ,‬ויותר מזה אם באמת דעת‬
‫ו ג ם לפי״ז‪ ,‬כיון שאין נוגע להלכה‪ ,‬אובל בשופי‬
‫הש״ך בדעת המחבר להתיר לכתחי׳‪ ,‬א״כ למה חרד‬
‫לתרץ ולפרש דברי הב״י‪ ,‬שכתב אבל בעה״ת‬
‫כ׳׳כ להוציא הפי׳ הזה מהמתירין בנתבשלו‪ ,‬וד‪,‬לא‬
‫וכד כמ״ש בספרי מזרח שמ״ש‪ ,‬ולא להניח קושיא‬
‫איכא דעת בעה״ת שמתיר‪ ,‬וכן היא דעת מר״ן‪ ,‬וד‪,‬ול״ל‪,‬‬
‫גדולה עליז עד שאמרו כד ניים ושכיב אמרה למילתיה‪,‬‬
‫רק אבל לבשל לכתחי׳ דגים לאוכלן בכותח‪ ,‬זדי דוקא‬
‫שאין זה רק משא ומתן בעלמא‪ ,‬ולא נ״מ לעניו‬
‫לדעת מר״ן הוא דמותר‪ ,‬ולא לדעת רמ״א‪ ,‬או לכד‪,‬״ם‬
‫הלכה‪ ,‬וגם לא לאפושי פלוגתא בין הפוס׳‪ ,‬אלא כולם‬
‫היה אומר דיש בזד‪ ,‬מחלוקת הבעה״ת עם הסמ״ק‪,‬‬
‫אמרו דבר אחד‪ ,‬וכך דרך הפום׳ לתרץ קושיות‬
‫ומר״ן סובר כבעד‪,‬״ת‪ ,‬אלא ודאי מדלא העלה דעת‬
‫וסתירות‪ ,‬ואין מקשין הלא המקשה לא הבין כד ]וכמ״ש‬
‫בעד‪,‬״ת כלל‪ ,‬סובר הש״ך כמו שאמרתי‪ ,‬דאף שהביא‬
‫כת״ר[ דאם באנו לזה נשב בחיבוק ידים‪ ,‬ושום קושיא‬
‫בב״י מחלוקת הפוס׳‪ ,‬אבל כשבא לפסוק בש״ע פסק‬
‫לא תתורץ‪ ,‬ובכל הדינים יש מקשה‪■ ,‬ויש מתרץ‪ ,‬ואם‬
‫בדעת המרובים סמ״ק והגמ״יי ורי״ו‪■ ,‬וא״ש דברי הש״ד‬
‫נמצא גם אחד מני אלף שיוכל ליישב הדברים‪■ ,‬הנה‬
‫כפשטן‪ ,‬אף להמחבר וסיעתו‪ ,‬אסור לכתחי׳ כמ״ש‬
‫מ״ט ומ״ן‪ ,‬ותבא עליו ברכת טוב‪ ,‬ויש לשמוח בזה‪,‬‬
‫סמ״ק וכו׳‪ ,‬ודבריו‪.‬בש״ע עיקר‪ ,‬ודלא כמ״ש בבד״ה‪,‬‬
‫וברור אצלי שמר״ן הקדוש י״ל נח״ר מזה‪ ,‬לסלק‬
‫וכמ״ש הרב חיד״א במחב״ר יו״ד סי׳ מ״ז אות ד׳‪,‬‬
‫מעליו קושיא גדולה כזו‪.‬‬
‫שהבאתי בתשובתי הקודמת‪ ,‬דמר״ן בעשותו הש״ע‬
‫רוח ע״פ יחלוף ברוח משפט וכו׳ ולפיד‪,‬ן ישיב מ״ש‬ ‫ומעתה אחר שביררנו והכרחנו מה פירוש דבריו‬
‫בש״ע עש״ב‪.‬‬ ‫של הב״י‪ ,‬ומה דעתו בש״ע להלכד״ א״כ‬
‫צדקו דבריהם הפוס׳ שהבינו בדבריו כך בפשיטות‪,‬‬
‫הפר״ת אע״ם שיישב בדוחק דברי בעה״ת‪ ,‬עכ״ז‬ ‫גם‬
‫והם הש״ד סק״ג‪ ,‬והכרתי סק״א‪ ,‬גם הערוה״ש סעיף‬
‫לא אמר שכן פסק מר״ן ז״ל‪ ,‬ואדרבה הביא‬
‫ה׳ כתב דל׳ עלו בש״ם משמע דוקא‪ ,‬ובודאי דכך‬
‫דעת הסמ״ק ופירש אותו על נכון‪.‬‬
‫מפרש גם בדברי הש״ע‪ ,‬דאל״ה הו״ל להעיר דמר״ן אינו‬
‫ו מה שחידש כת״ר בטובו בפעם הזאת‪ ,‬בתוספת‬ ‫סובר כן‪ ,‬גם הבל״י והקהלת יהודה הביאם הכף החיים‬
‫מרובה על העיקר‪ ,‬וד‪,‬לך לשוט ולחפש בדברי‬ ‫סי׳ צ״ה סק״א והסכים עמהם‪ ,‬והזבחי צדק‪ ,‬גם‬
‫הפוס׳ בעניינים אחרים בדין אין טשין את התנור‬ ‫הבאה״ט סק״ה פי׳ בפשיטות מדידיה לדברי המחבר‬
‫באליד‪ ,‬וכו׳ עד שיוסק התנור‪ ,‬ובדין אין מגעילין כלים‬ ‫בן‪ ,‬גם בס׳ מערכת השלחן בדברי הש״ד כתב‪ ,‬אסור‬
‫בע״פ‪ ,‬ודקדק בדבריהם להוציא מהם שהם מתירין‬ ‫גם לדעת המחבר ע״ש‪.‬‬
‫לגרום נ״ט לכתחי׳‪ ,‬ומר״ן ז״ל יסבור כמותם‪ ,‬ולא‬
‫וחזיתיה לכת״ר בתשובתו הנז׳‪ ,‬שהאריך לבאר‬
‫פסק כדעת ‪ ,rm‬על זד‪ ,‬אני אומר‪ ,‬דכיון' דמר״ז ז״ל‪,‬‬
‫דברי הש״ך‪ ,‬ותשב לפרש בדבריו דרך‬
‫הביא בספרו הב״י רק ג׳ פוס׳ הללו האוסרים עם‬
‫חורפא ולהוציאו מפשטו‪ ,‬והנה לגבי פירושו בדברי‬
‫בעה״ת לפי דעתו‪ ,‬וד‪,‬ש״ע ידוע שד‪,‬וא קיצור מספרו‬
‫הש״ך‪ ,‬לא אמר דבר חדש‪ ,‬דזהו פירושו המופשט‪,‬‬
‫הב״י‪ ,‬ודאי שמוכרחים אנו לפרש דבריו הקצרים‬
‫ואין להם פירוש אחר‪ ,‬ואני ארחיב הדברים יותר‪,‬‬
‫ור‪,‬סתומים בש״ע‪ ,‬רק על פי מ״ש בספרו הארוך הב״י‪,‬‬
‫והוא דבאמת סתימת ל׳ מור״ם שכתב‪ ,‬והמנהג לאסור‬
‫ולפרש דבריו כרוב הפוס׳ שהביא שם‪ ,‬וכדקדוק לשונו‪,‬‬
‫לכתחלה ובדיעבד מותר בכל ענין‪ ,‬מביא לידי טעות‬
‫שעלו דוקא דיעבד‪ ,‬ואין לנו להרחיק לכת‪ ,‬לחפש‬
‫להבין בדבריו שכוונתו‪ ,‬והמנהג לאסור לכתחי׳ לבשל‬
‫בחורין ובסדקין לראות דברי פוס׳ אחרים‪ ,‬להכריע‬
‫דגים בקדירה של בשר כדי לאכלם בכוחה‪ ,‬ובדיעבד‬
‫מד‪,‬ם‪ ,‬כיון שלא העלה אותם על ספרו לסייע לבעד‪.‬״ת‪,‬‬
‫שכבר נתבשלו מותר בכל ענין‪ ,‬גם לאבלם בכותח‬
‫ומר״ן ז״ל כחו גדול ליישב ההדורין‪ ,‬וכבר ידע את‬
‫לכתחי׳‪ ,‬לזה בא הש״ך להוציא מהבנה זו‪ ,‬וטעמו דאם‬
‫כל הדינים כל א׳ במקומו‪ ,‬ועכ״ז פסק לאסור‪ ,‬והרי באו‬
‫בשביל זה בא לאסור לכתחי׳ לבשל דגים וכו׳‪ ,‬הלא‬
‫האחרונים אחריו ומילאו דבריו‪ ,‬ואני הצעיר אחד מהם‬
‫זה‪ ,‬גם לדעת מר״ן דמתיר בבישול וצליה‪ ,‬אסור‬
‫בספרי מזרח שמ״ש‪ ,‬שנטפלו ליישב המקומות שנר׳‬
‫לכתחי׳ לבשל דגים וכו׳‪ ,‬וכמ״ש הסמ״ק והגמ״יי‬
‫מהם לכאורה להתיר לגרוס נ״ט בר נ״ט‪ ,‬ויישבו אותם‬
‫ורי״ו‪ ,‬אלא כוונת מור״ם לאסור לכתחי׳ לערב עם‬
‫לדעת מר״ן האוסר לגרום‪ ,‬וכמ״ש כת״ר סייעתא‬
‫הכותח‪ ,‬אף שכבר נתבשלו הדגים‪ ,‬ובדיעבד מותר‪,‬‬
‫לדברינו מדברי ערך השלחן למהר״י טייב הנד״מ‪,‬‬
‫כוונתו אם כבר נתערבו בכותח ע״כ‪ ,‬וזהו פי׳ היחידי‪,‬‬
‫שגם הוא יישב כמו שכתבתי‪ ,‬וששתי שכיוונתי לדעתו‪,‬‬
‫ואין שום חדש בזה‪.‬‬
‫וד‪,‬ביא ראיד‪ ,‬חזקד״ שרבי׳ ירוחם גופיה שאסר כאן‬
‫לגרום‪ ,‬עכ״ז התיר להגעיל כלי ב״י בע״פ ע״ש‪ ,‬ואף‬ ‫ואך החורפא שעשה בסוף‪ ,‬שאין כוונתו על מר״ן‪,‬‬
‫שיש פוס׳ דוחים את זה‪ ,‬ויש מקיימים‪ ,‬כמו שהביא‬ ‫אלא על הסוברים להתיר בבישול‪ ,‬אין לחורפא‬
‫כת״ר‪ ,‬הלא מר״ן ז״ל יהיד‪ ,‬כאותם המיישבים דבריו‪,‬‬ ‫זו מקום‪ ,‬וא״א להכניס זה בשום אופן בדברי הש״ד‬
‫והעיקר הוא שביררנו את דעתו‪ ,‬וסוגיא באתרה עדיפא‪,‬‬ ‫שכתב אף להמחבר וסיעתו‪ ,‬ונאמר דכוונתו על סיעתו‬
‫שכאן ייחד מר״ן סי׳ מיוחד לדין נ״ט בר נ״ט‪ ,‬וכך‬ ‫לבד‪ ,‬ולא על המחבר‪ ,‬דא״כ למה לו להזכיר שם‬
‫קצט‬ ‫ומגו‬ ‫חידד סי־׳ מג‬ ‫שמ״ש‬
‫וכת״ר כתב דמ״ש שם באות י״ג הוא לדעת הפר״ח‬ ‫ראוי לפסו?ן‪ ,‬ולא לסבו עצמינו בפום׳ שלא הביא אותם‬
‫ולא לדעתו להלכד‪ ,.‬וזד‪ ,‬אינו דלשון אבל אנן קי״ל‬ ‫מר״ן ז״ל‪ ,‬ולא העלה אותם על ספרו בסי׳ זה‪ ,‬ועי'‬
‫וכו׳ מוכח שכן דעתו‪.‬‬ ‫‪ t‬מלאכי כללי שאר הפוס׳ אות י״ב דסוגיא באתרה‬
‫עדיפא‪ ,‬נאמר גם בפוס׳ ע״ש‪.‬‬
‫ואעיקרא דמילתא לפקוצ״ד דמה שסיים הרב עד‪,‬״ש‬
‫וז״ל׳ ומשמע דמותר לחמם מים לכתחי׳‬ ‫ובזה נדחו דברי כת״ר‪ ,‬שחביא ממרחק לחמו‪ ,‬והביא‬
‫אפי׳ בכלי ב״י‪ ,‬דזה אינו ואין ראיה מכאן‪ ,‬וממקומו‬ ‫דברי כמה פוס׳ שהעמיד; לצד הבעה״ת‪ ,‬וסיים‬
‫הוא מוכרח דלא איירי אלא בדיעבד שחממו‪ ,‬שהרי‬ ‫וז״ל ורבים הם והלכה כמותם‪ ,‬ובזה סרה תמיהת‬
‫גבי מחבת של גוי וכו'‪ ,‬מוכרח לו׳ דאיירי שכבר‬ ‫הכנה״ג שהקשה למה מר״ן פסק כנגד המרובים עכל״ה‪,‬‬
‫חיממו בדיעבד‪ ,‬דאי לכתחי׳ פשיטא דאסור אפי׳ בודאי‬ ‫ולפי מד‪ .‬שאמרתי יתבאר שלא תירץ מאומה‪ ,‬ואין‬
‫אינו ב״י‪ ,‬שד‪,‬רי נט״ל דוקא שבישל בקדירה שאב״י‬ ‫דבריו נכונים‪ ,‬שהרי הש״ע הוא קיצור של הב ״י‪ ,‬ששם‬
‫בדיעבד הוא דמותר‪ ,‬אבל לבשל לכתחי׳ בקדירה‬ ‫הביא ג׳ פוס׳ לאסור היפך בעה״ת לדעתו‪ ,‬וקר הכנה״ג‬
‫שאב״י ודאי אסור‪ ,‬דנט״ל אסור לכתחי׳ גזירה אטו‬ ‫חזקה‪ ,‬דלפי דבריו בבד״ה למד‪ .‬פסק נגד המרובים‬
‫ב״י‪ ,‬וכן מדוקדק מלשונו דאיירי בחממו כבר‪ ,‬אלא‬ ‫שד‪,‬ביא בספרו הב״י‪ ,‬חו אין לה תירוץ‪ ,‬כ״א במה‬
‫חידש כאן בעל השערים דאפי׳ חיממו בדיעבד‪ ,‬לגבי‬ ‫שנפרש דבריו בש״ע דעלו בדוקא וכדעת המרובים‪,‬‬
‫זה ללוש בו הפת מיקרי לכתחי׳‪ ,‬ועי׳ לרמ״א סי׳ קכ״ב‬ ‫וכמו שפי׳ דבריו האחרונים הש״ד וד‪.‬כרתי והזבחי צדק‬
‫שהביא דבריו ברוחב‪ ,‬שכתב דלדבר זד‪ ,‬מיקרי לכתחי׳‬ ‫וכר הנ״ל‪ ,‬ועי׳ ג״כ בספרי שמ״ש ומג״ן ח״א חאו״ח‬
‫הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו שלא הוחמו לשתיה‪,‬‬ ‫סי׳ ט״ו מד‪ .‬שיישבתי עוד לההיא דהגעלר‪ .‬משום שיש‬
‫)ש״ד מהגהותיו( עכ״ל‪ ,‬וא״כ דוגמתה בכלי חולב‬ ‫הרבד‪ .‬נ״ט‪ ,‬וכמ״ש המ״א‪ .‬וכת״ר עצמו כתב במסקנתו‬
‫איירי ג״כ בכהאי גוונא שכבר חיממו בכלי חולב‪,‬‬ ‫וז״ל‪ ,‬ולפי הנ״ל הרי יש ראיות רבות מגדולי הפוס׳‪,‬‬
‫מותר ללוש בד‪,‬ם פת אע״פ שאוכלים אותו עם בשר‪,‬‬ ‫ואע״ג דיש דוחים ראיות אלו‪ ,‬הרי יש גם מקיימים‬
‫אבל לחמם לכתחי׳ בכלי חולב כדי ללוש בו פת‬ ‫וכנ״ל‪ ,‬ושערי תשובה לא ננעלו‪ ,‬עכל״ה‪ ,‬וזה סייעתא‬
‫שאוכלים עם בשר‪ ,‬אפשר דאסור לכתחי׳‪.‬‬ ‫לדידן‪ ,‬לא לד ‪T‬יד‪ ,.‬דכיון דשערי תשובה לא ננעלו‪,‬‬
‫צריכים אנו לקיים דברי הפום׳ שהביא בביתו הנאמן‪,‬‬
‫ג ם מה שהביא ראיה מתוס׳ והרא״ש פכ״ה גבי‬
‫ופסק מהם‪ ,‬ומי שירצה לפרש אחרת‪ ,‬הרי זד‪ .‬חולק‬
‫שלמים‪ ,‬כבר חזרו ידחו אותה התוס׳ עצמם דשם‬
‫על מר״ן ואין ללכת אחריו‪ ,‬עד כאן לענין הלכד‪..‬‬
‫הוי טעמא דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב‪ ,‬ובכלי‬
‫מקדש אוקמוה אדאורייתא ע״ש‪ ,‬וההיא דרבי׳ שמשון‬ ‫ו ר אי תי להעיר על דברי כת״ר שהביא דברי ערך‬
‫שהביא העה״ש‪ ,‬ע״ש בספרי מזרח שמ״ש שיישבתי‬ ‫השלחן שתירץ לההיא דאין טשין את התנור‬
‫אותה‪ ,‬ואיד שיהיה כבר אמרתי דכל דבריו בזה‪ ,‬הם‬ ‫באליד‪ ,.‬ולהד‪,‬יא שד‪.‬תירו הגעלה בע״פ‪ ,‬כמו שתירצתי‬
‫להודעא בעלמא‪ ,‬ולענין הלכה כבר גילה דעתו בתחלת‬ ‫אני לדעת מר״ן בספרי מזרח שמ״ש‪ ,‬ושוב סיים שגם‬
‫דבריו‪ ,‬ושכן הסכמת האחרונים‪.‬‬ ‫הרב עד‪.‬״ש שדחה ראיות אלו‪ ,‬איד‪.‬ו גופיה שם חזר‬
‫והביא ראיות אחרות להוכיח דמותר לגרום וכו׳‪ ,‬מדברי‬
‫ובכל מה שהאריך כת״ר לד‪,‬ביא משם הפוס׳‪ ,‬ראיתי‬
‫השערים סי׳ ח״ן‪ ,‬ומתוס׳ והרא״ש פכ״ה וסה״ת‪ ,‬ומשם‬
‫שכולם פד‪ ,‬אחד רק טורחים ליישב דברי‬
‫רבי׳ שמשון הביאו הב״י סי׳ פ״ט‪ ,‬וסיים וז״ל הרי‬
‫הב״י משם בעד‪,‬״ת‪ ,‬שהוא סובר היפך הסמ״ק‪ ,‬וכדי‬
‫שגם הערך השלחן חזר והוכיח משלש מקומות שמותר‬
‫להצל הב״י מקו׳ גדולה‪ ,‬אבל לא אמרו שהלכה‬
‫לגרום וכר‪ ,‬לכתחי׳‪ ,‬וכן נשאר במסקנא זו‪ ,‬ומכאן‬
‫כבעד‪,‬״ת‪ ,‬או שמר״ן כיוון לפסוק כוותיה‪ ,‬ואף אם‬
‫יש להעיר על הגאון זבחי צדק ז״ל שמנה את הערך‬
‫יאמרו לא צייתי׳ להו‪ ,‬ואין לנו אלא מה שפסק בספרו‬
‫השלחן בין המחמירים‪ ,‬עכל״ה‪ ,‬ולקוצ״ר נר׳ דגם‬
‫הנאמן‪ ,‬וממנו תצא אורד‪ ,‬לענין הלכה‪ ,‬וכל השאר‬
‫הערה״ש הביא דברי השערים רק להודעה בעלמא‪ ,‬אבל‬
‫רק מרקחות ופלפול בעלמא‪ ,‬ולא איכפת לן מכל זה‪,‬‬
‫כבר בתחילת דבריו הביא דברי מר״ן בשם סמ״ק ורי״ו‬
‫והגמי״י‪ ,‬ושכן הסכמת האחרונים‪ ,‬ולא העלה דברי‬
‫ג ם דברי הרב ‪ t‬יהודה שד‪,‬ביא כת״ר‪ ,‬עיינתי בכל‬
‫בעה״ת על דל שפתיו‪ ,‬והמשיך לתרץ כל הראיות‬
‫דבריו‪ ,‬והרואה יראה שכל מגמתו לחלוק על‬
‫הנראות היפך מזה‪ ,‬ההיא דאין טשין וכר‪ ,‬וההיא‬
‫מר״ן‪ ,‬דלא משמע כן מדברי סמ״ק‪ ,‬אלא מהגהות‬
‫דמגעלין כלים ערב פסח‪ ,‬וסיים אבל לגרום נ״ט בר‬
‫סמ״ק‪ ,‬וגם מ״ש משם רי״ו‪ ,‬זה אינו‪ ,‬שבמקום אחר‬
‫נ״ט‪ ,‬אפי׳ בכלי שאינו ב״י אסור ודלא כמהריק״ש‬
‫כתב בהיפך‪ ,‬ומביא מהרמב״ן ומד‪,‬ריטב״א לפי דעתו‬
‫והרב בית דוד וכו׳ ע״ש‪ .‬ואחר שכתב הדין לדעת‬
‫לחלוק על מרן‪ ,‬ועכ״ז לא נחה דעתו בכל מה שכתב‪,‬‬
‫מר״ן וסיעתיה‪ ,‬סיים דרך הודעה בעלמא שהשערים‬
‫וסיים אכן עכ״ז אין לזוז מהסכמת האחרונים‪ ,‬וגם‬
‫סוברים להתיר וכו׳‪ ,‬אבל אין זאת אומרת שחזר ממה‬
‫פשטות הגם׳ משמע כן דעלו בדיעבד וכו׳ ע״כ‪.‬‬
‫שאמר לכתחי׳ לאסור משם מר״ן וסיעתיה‪ ,‬ושכן‬
‫וכ ת׳׳ר כותב דבל זד‪ ,‬לשיטתם שהם פוסקים כהרמ״א‪,‬‬ ‫הסכמת האחרונים‪ ,‬וכן נראה מדבריו אות י״ג‪ ,‬שכתב‬
‫אבל הרי כתב להדיא דמר״ן היקל בזה וכתב‬ ‫אבל אנן קי״ל דאם הגעיל כלי של בשר ושל חלב‬
‫לייעזב דבריו ע״ש‪ ,‬וד‪,‬רואד‪ ,‬יראה דלא נתכוון בכוונתו‪,‬‬ ‫מותרים בדיעבד‪ ,‬ולכתחי׳ הוא דאסור‪ ,‬גזירד‪ .‬אטו כלי‬
‫ואני חזרתי על דבריו הרבה פעמים‪ ,‬ולא נמצא בדבריי‬ ‫איסור או משום דאסור לגרום נ״ט בר נ״ט וכו׳ עכל״ה‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ מד‬
‫או מטגנים אותה עד שנעשית ראויה לאכילה‪ ,‬ועכשיו‬
‫היא מונחת בנמל‪ ,‬זיש הפסד גדול להחזירה לקנאדא‪.‬‬
‫ונדרשתי מהרה״ג ר׳ אברהם שפירא שליט״א‪,‬‬
‫הרב הראשי לישראל‪ ,‬לחוות דעתי בזה‬
‫לענין ביקזולי עכו״ם‪ ,‬כי הראשון לציון הרב הראשי‬
‫ליקזראל הגר״מ אליהו שליט״א‪ ,‬רצה לאסור אותה‬
‫כיון שנתבשלה ע״י עכו״ם‪ ,‬וכמ״ש מר״ן סי׳ קי״ג ס״ט‪,‬‬
‫זז״ל אם בישלו עכו״ם כמאכל ב״ד וגמרו ישראל יש‬
‫לאסיור אא״כ היה ע״ש או ע״ו״ט או הפסד מרובה‪,‬‬
‫וסיים מור״ם ויש מתירין בכל ענין‪ ,‬ולא נחלקו אלא‬
‫בהגיע למאב״ד לבד‪ . ,‬אבל אם נתבשלה לגמרי‪ ,‬גם‬
‫היש מתירין יודו לאסור‪ ,‬ונמצא שאסור לספרדים‬
‫וגם לאשכנזים לאכול מזה‪ ,‬והרה״ג מוהר״א שפירא‬
‫שליט״א התנגד לזה וסובר דמותר גם לספרדים בשופי‪,‬‬
‫וכמ״ש להלן‪.‬‬
‫תשובה אף כי מאד קשה בעיני להכריע בין ההרים‬
‫הרמים‪ ,‬שניהם ידידי נפשי ואהובי‪ ,‬מ״מ‬
‫חובתי ואעשנה לעשות רצון צדיק‪ ,‬׳ובפרט כי הדבר‬
‫נחוץ מאד לעמוד על עיקר הדין להורות לעם מה‬
‫יעשה ישראל‪ ,‬כי לפי הנראה שהרבה שנים הובאה‬
‫לארץ‪ ,‬ברשות הרבנים הראשיים דאז‪ ,‬וה׳ יפקח עינינו‬
‫לעמוד על האמת לאמתה של תורה‪.‬‬
‫ואתהלכה ברחבה‪ ,‬על פי סדר הערותיו של הרה״ג‬
‫מוהר״א שפירא שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה באות א׳‪ ,‬הביא הגר״א שפירא שליט״א‪,‬‬
‫מההיא דהרא״ה‪ ,‬בספרו בדק הבית שחלק על‬
‫יהרשב״א‪ ,‬והתיר אפי׳ נגמר בישולו ע״י עכו״ם‪ ,‬וע״י‬
‫ישראל מצטמק ויפה לו‪ ,‬והרמ״א פסק כמותו בסי׳ קי״ג‬
‫יס״ט‪ ,‬שכתב ויש מתירין ככל ענין‪ ,‬ובציון שבתוך‬
‫ההגה‪ ,‬כתוב שהרא״ה פסק כן‪ ,‬מוכח שדעת הרמ״א‬
‫להתיר בכ״ע אפי׳ נגמר הבישול ע״י עכו״ם‪ ,‬ורק‬
‫מצטמק ויפה לו ע״י ישראל‪ ,‬והש״ך כתב שכן דעת‬
‫רוב הפום׳ ע״ש‪ .‬׳וממילא שאין רשות לשום רב לאסור‬
‫מזון שהותר לפי הרמ״א והש״ך‪ ,‬ויקו בזה טעות בדבר‬
‫■‬ ‫משנה‪.‬‬
‫ולפקוצ״ד אחה״מ אין כאן טעות כלל‪ ,‬וצדק הראש״ל‬
‫בדבריו‪ ,‬שטעם המתירין הרא״ש וסיעתו‬
‫שחלקו על הרשב״א והר״ח שהם דברי הש״ע‪ ,‬נתבאר‬
‫ס״ט‬
‫היטב בדברי הטור‪ ,‬והוא מטעם דלא אמרו שאם הגיע‬
‫למאכל ב״ד הוי בישול אלא להקל גבי ישראל‪ ,‬אבל‬
‫להחמיר בבישלו עכו״ם כמאב״ד‪ ,‬לא אמרו‪ ,‬הלכך אם‬
‫בשלו גוי כמאב״ד ובא ישראל וגמרו מותר ע״כ‪,‬‬
‫מקזמעות דבריו דלא הקיל אלא בשביל שמאב״ד שבישל‬
‫הגוי לא חשוב בישול‪ ,‬ומקילין בו אם גמר ישראל‪,‬‬
‫אבל אם הגוי גמר הבישול שראוי לאכול לכל אדם‬
‫יודה דאסור‪ ,‬וזה פשוט‪ ,‬ובד״מ כתב שרבים הסכימו‬
‫עם הרא״ש ושכן דעת מוהר״מ והר״ף והמרדכי ע״ש‪.‬‬
‫גם בדברי רבי׳ ירוחם שהביא הב״י בבד״ה כתב דאם‬
‫לא נתנו בסל אפי׳ התחיל הגוי וגמר ישראל מותר‪,‬‬
‫דלא שייך בזה שיעור מאכל ב״ד‪ ,‬ר״ל דלא שייך לו׳‬
‫כיון שע״י הגוי נתבשל כמאב״ד הוי נתבשל כבר‪,‬‬
‫מוכח דאם בישלו הגוי לגמרי‪ ,‬פשיטא דלא מהני סיוע‬
‫ישראל אחר כך‪.‬‬
‫שמ״ש‬
‫שדעת מר״ן להתיר‪ ,‬רק בתחי׳ דבריו נתן טעס לדברי‬
‫בעה״ת ופי׳ דבריו שהוא חולק על הסמ״ק‪ ,‬ולהליץ‬
‫על הב״י מקו׳ הפום׳‪ ,‬ואין זאת אומרת שמר״ן פסק‬
‫כן‪ ,‬שהרי כנגד בעה״ת הביא ג׳ פוס׳ האוסרים לגרום‪,‬‬
‫ושוב הוסיף הרב יד יהודה לעשות פסק מדעתו ולחזק‬
‫דברי בעה״ת‪ ,‬ולסתור ראיית הב״י שהביא מסמ״ק‬
‫ומהרי״ו‪ ,‬שהם רק דברי הגהות סמ״ק ולא סמ״ק‪ ,‬וגם‬
‫רי״ו בדבריו במ״א מבואר להיפך‪ ,‬וכל זה לסתור‬
‫דברי הב״י שהבין בדעת סמ״ק ורי״ו שהם אוסרים‪,‬‬
‫וא״כ איה איפה אפי׳ ברמז בדברי היד יהודה שדעת‬
‫מר״ן להקל‪ ,‬ושהוא כתב ליישב דבריו‪ ,‬ואדרבה מדבריו‬
‫מוכח שהבין ■האמת בדברי מר״ן לפסוק כג׳ פוס׳‬
‫האוסרים‪ ,‬ובא לשדות נרגא בדבריו ולחזק דברי‬
‫בעה״ת ולפסוק כמותו‪ ,‬וכיון שכל דבריו הם פלפול‬
‫בעלמא‪ ,‬לזה סיים דלענין הלכה אין ‘ לזוז מהסכמת‬
‫האחרונים שפסקו כדברי סמ״ק וסיעתו האוסרים‬
‫לכתחי׳‪ ,‬והבינו בהם שהם אוסרים‪ ,‬וכוונתו ברורה‬
‫לחזור מכל מה שכתב נגד מר״ן‪ ,‬כיון שהוא נגד‬
‫הסכמת האחרונים‪ ,‬ופשטות הגט׳ משמע כוותייהו‪ ,‬רעלו‬
‫דיעבד‪ ,‬זזה בעצמו יספיק לנו שכיון שהוא סובר דעלו‬
‫דיעבד משמע‪ ,‬א״כ גם ‪.‬מר״ן שנקט ל׳ הש״ס ודאי‬
‫כוונתו דיעבד‪ ,‬והרי הוא אומר שדעת מר״ן כך היא‪,‬‬
‫וזה ברור‪.‬‬
‫ומזה תקיש לשאר ראיות שהביא כת״ר‪ ,‬שאין בהם‬
‫שו״א שאמר בפירוש שדעת מר״ן להתיר‬
‫לכתחי׳‪ ,‬ואיך שיהיה כבר ביארתי לענין הלכה שדעת‬
‫מר״ן ברורה כדעת הג׳ פוס׳ שהביא בספרו יהארוד‪,‬‬
‫וכדבריו בש״ע ג״כ שנקט ל׳ דיעבד‪.‬‬
‫העולה מזה להלכה ברורה‪ ,‬דאסור לגרום נ״ט בר‬
‫נ״ט לכתחי׳‪ ,‬וכמ״ש בתשובתי הקודמת‪,‬‬
‫׳ומשנה א׳ לא זזה ממקומה‪ ,‬ואפריין נמטייה לידידי‬
‫הרה״ג המשיג שליט״א‪ ,‬שעל ידו רווחא שמעתתא‪,‬‬
‫ה׳ יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים‪ ,‬וה׳ יזכנו לעמוד‬
‫תמ ‪ T‬על האמת‪ ,‬ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד‪,‬‬
‫זהו הנ״ל‪■ ,‬ולרח״פ ירושלים עיה״ק ירושלים תובב״א‪,‬‬
‫בתמוז תשנ״ב לפ״ק‪.‬‬
‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬
‫סימן מד‬
‫דין פירה מתפוחי אדמה הבאה מקנדה‬
‫לענין בישו״ג‬
‫ו מ ד ר עבודתה כך הוא‪ ,‬כסי מכתב הרב מקנדה‪,‬‬
‫וכפי הבדיקה שנעשית ע״י הרבנות הראשית‬
‫לישראל כאן‪ ,‬תחילה מבשלים את התפו״א בכלים‬
‫גדולים ע״י קיטור )אדים( שמזרימים לתוכם ב׳‬
‫פעמים‪ ,‬ע״י זרם הא׳ מגיעים למאכל בן דרוסאי‪ ,‬ושוב‬
‫ע״י זרם השני לחום גדול של ‪ 212‬דוגרי‪] ,‬שודאי‬
‫מתבשלים לגמרי[ ושוב מיבשים אותם ע״י קיטור‬
‫מבחח לכלים ומוציאים מהם הלחות‪ ,‬ונעשים קשים‬
‫דבשים כ״כ דא״א לאוכלם כך‪ ,‬ושוב מרסקים אותם‬
‫ועושים מהן אבקה‪ ,‬והקונים מוסיפים עליה מים חמין‬
‫רא‬ ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ מד‬ ‫שמ״ש‬
‫התיר‪ .‬אלא גגתבשל ע״י גוי כמאב״ד‪ ,‬משום דלהקל‬ ‫ג ם מלשון הר״ן שהביא הב״י מוכח כן‪ ,‬וז״ל אע״פ‬
‫אמרו ולא להחמיר‪ ,‬אבל בבישול גמור ע״י עכו״ם‪,‬‬ ‫שיש חולקים על דברי ר״ח ואומרים דכל שבא‬
‫לא התיר רמ״א בסיוע הישראל‪.‬‬ ‫לידי ישראל בענת שאינו ראד לרוב בני אדם‪ ,‬ונגמר‬
‫ועל פי כל האמור‪ ,‬מה שנרשם בהגה בספרי הש״ע‬ ‫בישולו ע״י ישראל מותר‪ ,‬דברי ר״ח עיקר עכ״ל‪.‬‬
‫הגדול בציון המקורות‪ ,‬אחר ויש מתירין בכל‬ ‫גם הריב״ש הסכים לזה כמ״ש הב״י‪ ,‬וע״ש במקור‬
‫ענין הרא״ש והר״ן והרא״ה‪ ,‬הוא בטעות‪ ,‬דלא התיר‬ ‫הדברים בסי׳ תקי״ד הדברים מפורשים לקיים דברי‬
‫מור״ם והפום׳ אלא במאב״ד לבד וגמר ישראל‪ ,‬אבל‬ ‫הר״ח והרשב״א‪ ,‬מוכח דהמתירין איירי בשאינו ראוי‬
‫אם נתמשל כל צרכו ע״י הגד‪ ,‬לא התיר ע״י גמר‬ ‫לרוב ב״א והוא מאב״ד דוקא‪ ,‬בזה הוא דהתירו גמרו‬
‫ישראל‪ ,‬וכבר כתבתי במ״א בספר זה משם שד״ח‬ ‫על ‪T‬י ישראל‪ ,‬וכן הוא לשון המרדכי הביאו הד״מ‬
‫שהציונים שבאו בתוך ההג״ה בש״ע‪ ,‬לא נכתבו ע״י‬ ‫אות ז׳ במרדכי פא״מ דף שפ״ו‪ ,‬דאם נתבשל כמאב״ד‬
‫רמ״א עצמו‪! ,‬וכן מוכח מהב״י והד״מ שלא הזכירו‬ ‫ביד גוי וחתה בו ישראל שרי עכ״ל‪ ,‬מוכח דדוקא‬
‫בדבריהם מכל הפוס׳ הנ״ל‪ ,‬לא בב״י ולא בד״מ‪ .‬ועי׳‬ ‫•‬ ‫בזה התיר‪.‬‬
‫בספרי הש״ע הקטנים שלא נמצא בציון כ״א טור‬
‫ונמצינו למדים שגם רמ״א ז״ל שכתב ויש מתירין‬
‫בשם הרא״ש והר״ן ור״פ‪ ,‬ובודאי שאיזה תלמיד טועה‪,‬‬
‫בכל ענין‪ ,‬לא התיר אלא במה שדיבר מר״ן‬
‫עירב והוסיף והכניס דברי הרא״ה ושאר פוס׳‪ ,‬או‬
‫ז״ ל‪ .‬בבישל גוי כמאב״ד דוקא‪ ,‬ומ״ש בכל ענין‪ ,‬ר״ל‬
‫אולי כוונת המוסיף לרבותא להגדיל מדת הדויתר שיש‬
‫אפי׳ בלא הפסד מרובה‪ ,‬כנגד מה שהתיר מר״ן דוקא‬
‫מתירין אפי׳ נתבשל בל צרכו ע״י גוי‪ ,‬זכ״ש אם‬
‫בהפ״מ‪ ,‬ועי׳ בגליון מהרש״א סעיף ט׳ שכתב כן‪ ,‬ויש‬
‫נתבשל רק פמאב״ד לבד‪.‬‬
‫מתירין בכל ענין‪ ,‬כשצריך עוד לגמור בישול‪ ,‬אבל‬
‫ואתיא ממילא שגם הש״ך שכתב וכן הסכמת רוב‬
‫בשכבר נגמר לא‪ ,‬תשובות ב״י סי׳ ס״ט ע״כ‪,‬‬
‫הפוס׳‪ ,‬לא כיון כלל על הרא״ה כלל‪ ,‬וכן‬
‫משמע ממ״ש ■ודלא כמהרש״ל באו״ה שלו ע״כ‪ ,‬והנה‬ ‫ודברי הרא״ה שהביא מהם הגר״א שפירא שליט״א‪,‬‬
‫מהרש״ל הביא דבריו הפת״ש וז״ל ובשל״ה דט״ו‬ ‫כבר סתר אותם הרשב״א בספרו משמרת‬
‫כתב דיש להחמיר כמד‪,‬רש״ל דלא מחני אחר בישול‬ ‫הבית דף צ׳ ע״ב ע״ש‪ .‬והוסיף לאמת דבריו‪ ,‬דאי‬
‫מאב״ד ע״כ‪ .‬מוכח דרוב הפום׳ שהזכיר הש״ך שהתירו‪,‬‬ ‫כדברי הרא״ד‪ ,‬שדקדק ממ״ש הש״ס הניח נכרי והפך‬
‫איירי אחר מאב״ד דוקא‪ ,‬היפך מד‪,‬רש״ל‪.‬‬ ‫בו ישראל ולא קיהיב שיעורא‪ ,‬א״כ אף אנו נאמר‬
‫וממילא אין כאן טעות בדבר משנה‪ ,‬שייחם הגר״א‬ ‫דאפי׳ נתבשל כ״צ ואין מצטמק ויפה לו‪ ,‬כל שהיפד‬
‫שפירא שליט״א להראש״ל הגר״מ אליהו‬ ‫בו ישראל מעט יהלה מותר‪ ,‬דלא ‪.‬יהיב שיעורא אלא‬
‫שליט״א‪ ,‬באות א׳ ובאות ב׳‪ .‬וצדק הראש״ל בדבריו‬ ‫כל שהיפך בו ישראל מותר וכו׳ עש״ב‪.‬‬
‫הקצרים שב׳ דשם מדובר שהגד לא בישל המוצר כל‬
‫ג ם הגר״א זצ״ל פי׳ כן באות כ״ג ויש מתירין וכו׳‪.‬‬
‫צרכו ]רק כמאב״ד[ והישראל הוא הגומר הבישול ע״כ‪.‬‬
‫דדוקא להקל אמרו ולא להחמיר וכו׳ ע״כ‪.‬‬
‫ורק הגר״א שפירא נמשך אחר הציונים שבש״ע הגדול‪,‬‬
‫שהם מוטעים וד‪,‬כניםו גם הרא״ה‪ ,‬וזה אינו וכמ״ש‪.‬‬ ‫ג ם הריטב״א בחידושלו מס׳ ע״ז דל״ח כתב וז״ל‪,‬‬
‫ולפי״ז גם מה שסיים כפי שיטתו יהגרא״ש באות ב׳‪,‬‬ ‫וכן דעת רוב הפום׳ דכל שגמרו ביד ישראל‬
‫דבהפ״מ מורה גם מר״ן עצמו לעשות‬ ‫לעולם מותר‪ ,‬אפי׳ היכא דתחלתיו ביד נכרי כמאב״ד‪,‬‬
‫כהרא״ה‪ ,‬וממילא מותר גם לספרדים‪ ,‬גם זר‪ .‬ליתא‪,‬‬ ‫ואותביה בסלתא והדר בשליה וכן עיקר ע״כ‪.‬‬
‫ולא דיבר מר״ן רק בנתבשל כמאב״ד ע״י גוי וגמרו‬
‫ג ם בערך השלחן סי׳ קי״ג אות יו״ד על מ״ש בהג״ה‬
‫ישראל‪ ,‬הוא דר‪,‬תיר בהפ״מ לעשות כהרא״ש וסיעתיה‪,‬‬
‫ויש מתירין בכ״ע‪ ,‬כ׳ וז״ל כ״כ הריטב״א בח ‪T‬ושיו‬
‫ולא בנתבשל לגמרי‪ ,‬דבזה מר״ן ומור״ם שדן לאסור‪,‬‬
‫שכן דעת רוב הפום׳ וכן עיקר ע״ש‪ .‬מוכח דרמ״א‬
‫ואף בהפסד מרובה‪.‬‬
‫סובר כהריטב״א ע״ש‪ .‬וסיים ועי׳ הרא״ה בבד״ה‬
‫ובעומדי בזה ראיתי לד‪,‬עיר ע״ד ‪T‬ידי הרה״ג שאול‬
‫שהתיר אפי׳ נגמר בישולו אם מצטמק ויפה לו‪ ,‬אבל‬
‫ישראלי שליט״א‪ ,‬שדן גם הוא בזה‪ ,‬ופלפל‬
‫הרשב״א במשמרת הבית כתב דליכא מאן דמתיר‬
‫בזה ביד ה׳ הטובה עליו‪ ,‬והבין דגם הרא״ה יודה‬
‫לאחר גמר בישול בל אדם ע״ש‪.‬‬
‫בנד״ד לאסור‪ ,‬והוא במד‪ ,‬שח ‪T‬ש בטובו‪ ,‬דהרא״ה‬
‫סובר כרבינו ירוחם שד‪,‬ביא הב״י בבד״ד‪ ,.‬דאם נתנו‬ ‫ג ם הכף החיים נתן טעם לרמ״א‪ ,‬דדיוקא לקולא‬
‫בסל אחרי שנתבשל כמאב״ד ע״י גוי‪ ,‬גם הרא״ה יודה‬ ‫אמרי׳ דמאב״ד הד בישול שלא יאסור אח״כ הגוי‪,‬‬
‫לאסור‪ ,‬ולא דיבר הרא״ה כ״א בהמשיך הישראל אחרי‬ ‫אבל לחומרא לא‪ ,‬ועדיין מחני אם יגמור ישראל אח״כ‪,‬‬
‫הגוי בעודו על הגחלים ע״ש‪ ,‬ומזה העלה בנד״ד דיש‬ ‫ט״ז ע״כ‪ .‬ובאות שאחריו הביא ג״כ דברי הריטב״א‬
‫הפסק גדול בין בישול א׳‪ ,‬לטיגון האחרון ע״י ישראל‪,‬‬ ‫הנז׳‪ ,‬ובספר ערוך השלחן סעיף מ״ז וז״ל אבל יש‬
‫דיש לאסור גם להרא״ה ע״ש‪.‬‬ ‫מרבותינו מתירין בכל ענין‪ ,‬דלהקל אמרו רמאב״ד‬
‫ולא ידעתי מנא ליה זה‪ ,‬שהרי אין שום רמז בדברי‬ ‫הוי בישול ולא להחמיר‪ ,‬וזהו דעת הרא״ש והטור‬
‫הרא״ה דאיירי בלא נתנם בסל‪ ,‬שד‪,‬רי דבריו‬ ‫ורוב הפוס׳‪ ,‬וכן משמע מדברי הרמב״ם וכן פסק רבינו‬
‫קאי לחלוק על הרשב״א וד‪,‬ר״ח שכתבו דאם נתבשל‬ ‫הרמ״א ס״ט וכן נוהגין ע״ש‪ .‬וכן הוא בבאה״ט ע״ש‪.‬‬
‫ע״י גוי כמאב״ד‪ ,‬אסרו אפי׳ גמרו ע״י ישראל‪ ,‬ולא‬ ‫מכל הפוס׳ הנ״ל מוכח‪ ,‬דפי׳ דברי הרמ״א כמ״ש‪ ,‬דלא‬
 ‫ומגן‬ ‫חיו״ד סי׳ מד‬ ‫שמ״ש‬ ‫רב‬
‫ישראל לתנור והמשיך לכשל‪ ,‬וזהו האוסר‪ ,‬ר״ל האוסר‬ ‫חילק הרשב״א בין נתנו בסל או לא נתנו‪ ,‬דבשניהם‬
‫בש׳׳ם‪ ,‬אבל אם לא הונח בסל והמשיך הישראל מותר‪,‬‬ ‫אסור כיון דבישול מאב״ד של גוי קרי גישול לדעתו‪,‬‬
‫אף אם עבר כבר כמאכל ב״ד ע״י הגוי‪ ,‬וע״ז תמת‬ ‫מאי שנא נתנם בסל או לא‪ ,‬ועליו קאי הרא״ה לחלוק‪,‬‬
‫הב״י דהנחת הסל לא נאמרה בש״ס אלא קודם שיגיע‬ ‫דאם גמרו ישראל בין נתנו או לא נתנו בסל קודם‪,‬‬
‫למאכל ב״ד‪ ,‬ולא אח״כ‪ ,‬כנ״ל שכך כוונתו של הב״י‬ ‫מותר‪ ,‬דכל שגומרו ע״י ישראל מותר‪ ,‬ומה שנתבשל‬
‫בתמיהתו‪ ,‬ובזה נדחה ג״כ מ״ש בציון המוטעה‪ ,‬דשלא‬ ‫ע״י גוי לא מיקרי בישול בין נתנו בסל או לא נתנו‪,‬‬
‫כדת תמה עליו הב״י‪ ,‬דכפי האמור יפה תמה עליו‬ ‫כל שהחזירו ישראל על התנור ומצטמק דפה לו‪ ,‬נקרא‬
‫וכדת תמה עליו‪.‬‬ ‫גומרו ע״י ישראל‪ ,‬והוא בכלל מ״ש בגמ׳ ואינו אסור‬
‫ו שוג חפשתי בספרים ומצאתי את שאהבה נפשי‪,‬‬ ‫עד שתהיה תחלתו וגומרו ביד הגוי‪ ,‬וזה הלא גמרו‬
‫כדברי ממש בספר כנה״ג הגב״י אות נ״ד‬ ‫ישראל ומצטמק ויפה לו‪ ,‬וכ״ש אם הגוי לא עשה‬
‫שהביא דברי הבד״ה בשם רבי׳ ירוחם‪ ,‬והקשה עליו‬ ‫רק כמאב״ד והישראל גומרו‪ ,‬דח־אי אפי׳ הניחו בסל‬
‫וזל״ה‪ ,‬ואיני יודע מד■ חילוק יש בין כשמניחו הגוי‬ ‫קודם שיגמור ישראל‪ ,‬ושוב גמרו ישראל מותר‪ ,‬זוהי‬
‫ע״ג האש ונתבשל כמאב״ד והניחו בסל וגמרו ישראל‪,‬‬ ‫שיטת הרא״ה‪ ,‬וגם הרא״ש שהתיר בנתבשל כמאב״ד‬
‫ללא הגבידוו מעל האש ובא ישראל וגמרו‪ ,‬כיון דבין‬ ‫ע״י גוי‪ ,‬וגמרו ישראל‪ ,‬והפוס׳ שפסקו כמותו‪ ,‬וגם‬
‫הכי ובין הכי נתבשל כמאכל ב״ד ביד גוי‪ ,‬ואם אמרו‬ ‫מר״ן שפסק כמותם בהפ״מ‪ ,‬כולם איירי בין נתנם‬
‫בפא״מ דיש חילוק בין שהיה מונח בסל‪ ,‬לשד‪,‬יה ע״ג‬ ‫בסל או לא נתנם‪ ,‬וכבר נזכר בפי׳ בדברי הריטב״א‬
‫גחלים‪ ,‬היינו כשעדיין לא נתבשל כמאב״ד וכו׳ עכל״ה‪,‬‬ ‫שהבאתי למעלה‪ ,‬שכתב שכן דעת רוב הפוס׳ וכו׳‬
‫ע״ש שהאריך הרחיב‪ ,‬וע״ש מד■ שדחק בדבריו‪ ,‬וששתי‬ ‫לעולם מותר אפי׳ היכא דתתלתו ביד נכרי כמאב״ד‪,‬‬
‫שכיוונתי לדעת קדוש‪ ,‬ועד בשחק‪.‬‬ ‫׳ואיותביה בסלא‪ ,‬והדר בשליה ישראל‪ ,‬וכן עיקר ע״כ‪.‬‬
‫א ת אן לנד״ד דלא דיברו מר״ן ומור״ם אלא במחלוקת‬ ‫!וכבר אמרתי דרמ״א ז״ל לא סובר כדברי הרא״ה‪.‬‬
‫הרשב״א וד^רא״ש‪ ,‬ומר״ן סבר כהרשב״א‬
‫ז ל א מצינו סברא זו‪ ,‬כ״א בדברי רבי׳ ירוחם שהביא‬
‫לאסור כמאכל ב״ד‪ ,‬ומור״ם סובר כהרא״ש‪ ,‬ובר^פסד‬
‫הב״י בבד״ה שכתב דלא אסר האוסר כ״א‬
‫מרובד■ גם מר״ן סובר כד^רא״ש‪ ,‬וכל זר■ בנתבשל‬
‫כשהיה מונח בסל ]ר״ל אחר שנתבשל כמאב״ד[ אבל‬
‫כמאכל ב״ד ע״י גוי‪ ,‬אבל אם נתבשל לגמרי כנד״ד‬
‫בלא״ה גם הוא יודה להת ‪ T‬ע״כ‪ ,‬ודבריו באמת‬
‫ע״י גוי‪ ,‬כולם יודו דלא מד^ני מה שיגמור הישראל‬
‫תמוהים‪ ,‬דמאין לו חילוק זה‪ ,‬ומאיפה הבין בדברי‬
‫ודלא כד^רא״ה ‪.‬ואפילו בהפסד מרובה‪ ,‬וכן הבין ג״כ‬
‫האוסר דאיירי רק בזה‪ ,‬ואם מדברי הש״ס שתירצו‪,‬‬
‫הראש״ל הגר״מ אליהו שליט״א‪ ,‬וצדקו דבריו‪.‬‬
‫התם דאותביה בסילתא‪ ,‬ר״ל שהניחו בסל‪ ,‬ושוב לקחו‬
‫אמנם מצד אחר‪ ,‬מצינו תרופה ומזור לנד״ד‪ ,‬מדברי‬
‫הגד ואותביה בתנור‪ ,‬הלא זה לא קאי כ״א על מי‬
‫מר״ן בספר אבקת רוכל סי׳ ל׳‪ ,‬שהביא הגר״א‬
‫שנתנו בסל קודם שיגיע למאכל ב״ד‪ ,‬דאז נמצא‬
‫שפירא שליט״א‪ ,‬בדין הטין ששולקין אותם הגוים‬
‫שהישראל לא עשה מאומה‪ ,‬והגד בישל מראש וע״ס‪,‬‬
‫עד שמגיעין למאכל ב״ד‪ ,‬ושוב ■מייבשין אותם כדי‬
‫אבל אם הגיע למאב״ד‪ ,‬נקרא בישול גמור לדעת ר״ח‬
‫לעשותן גריסין ושוב אין נאכלים אלא ע״י בישול‬
‫והרשב״א‪ ,‬ולא שגא הניחו בסל או לא‪ ,‬הוי‪ -‬בישול‬
‫אחר‪ ,‬אם נאמר כיון שנתייבשו כולי האי חזרו לר‪.‬יתרן‬
‫בין לקולא בין לחומרא‪ ,‬ואפי׳ גמרו ישראל אח״כ‬
‫הא׳‪ ,‬והתשובה חסרה ההתחלה‪ ,‬וד‪,‬ביא דבריו בש״ע‬
‫לא מהני‪.‬‬
‫דבשעת הדחק או הפ״מ כדאים רבנן לסמוך עליהם‪,‬‬
‫וסיים ובכד‪,‬״ג נר׳ לו׳ בנד״ד‪ ,‬כיון דאיסורא דרבנן‬ ‫ונראה ודאי דזאת היתה השגתו של הב״י בבד״ה‬
‫הוא‪ ,‬דש פחירין הני חטים כיון דמתיבשים כ״כ דאינם‬ ‫על רי״ו שנזכר בציון של הש״ע הגדול‪,‬‬
‫נאכלים אלא ע״י בישול אחר‪ ,‬והבישול הא׳ אינו ניכר‬ ‫ונשמטה מספרי הב״י שלפנינו‪ ,‬שתמד‪ ,‬עליו כמ״ש‪,‬‬
‫בהם מותרים‪ ,‬ואפשר דאפי׳ האוסרים כתבשיל יתירו‬ ‫דענין הסל לא נזכר בש״ס כ״א על פחות ממאכל‬
‫באלו החטים כיון שאין נאכלים אלא ע״י בישול מחדש‬ ‫ב״ד‪ ,‬שאז הישראל לא עשה כלום‪ ,‬ואז ההתחלה וגמר‬
‫עכ״ל‪ ,‬וד‪,‬בי״ד הברכ״י בשיורי ברכד‪ .‬אות י״ג‪ ,‬וכתב‬ ‫ע״י גד‪ ,‬וכל זה פשוט‪ ,‬ודלא כמ״ש הגאון הגר״ש‬
‫שכן כתב נחלת שבעה סי׳ ע״א‪ ,‬ובלקט ך‪,‬קמח ע״ש‪.‬‬ ‫ישראלי שליט״א‪ ,‬שתמיהת הב״י היתה משום שהבין‬
‫וראיתי הדבר במקורו בס׳ לקט הקמח באותן הגריין‬ ‫שדברי רי״ו קאי על הרשב״א שד‪.‬וא האוסר‪ ,‬וע״ז‬
‫העשד משבולת שועל ע״י נכרים שמבשלים אותם‬ ‫תמה עליו‪ ,‬דבדבריו הרשב״א מבואר בפי׳ להיפך‪ ,‬אלא‬
‫בקדירות שלרום עד שמתרככין‪ ,‬ואח״כ מיבשין אותן‬ ‫כוונתו על הר״ח ע״כ‪ .‬ואחהמ״ר‪ ,‬וזה א״א לומר על‬
‫בתנור עד שמתקשים כאבנים וכותשין אותן במכתשת‬ ‫רבי׳ ירוחם שיטעה טעות גדולה בדברים המפורשים‬
‫להסיר להם הקליפות‪ ,‬וצריכים בישול מחדש יותר‬ ‫בדברי הרשב״א‪ ,‬ויבין אחרת בדבריו‪ ,‬אלא האמת‬
‫מבשר שור עד ש ‪■T‬יו רגלים לאכלה‪ ,‬העלד■ דמותרים‬ ‫כפשט הדברים בדברי רבי׳ ירוחם‪ ,‬שהוא חולק על‬
‫כיון דגמר בישלן הוא ע״י ישראל ואינם ראוים‬ ‫הרשב״א שסובר לאסור במאכל ב״ד ע״י הגוי‪ ,‬אפי׳‬
‫לאכילה ע״י בי של הא׳ וכו׳ ע״כ‪ .‬והוא ממש כדברי‬ ‫לא הונח בסל‪ ,‬ונגמר ע״י ישראל‪ ,‬בזה חלק עליו‪,‬‬
‫האבקת רוכל‪ ,‬וד‪,‬וא נד״ד ממש‪ ,‬אף דשם כתב דצריכים‬ ‫דאף דהאמת כן הוא‪ ,‬דמן הש״ם משמע דמאכל ב״ד‬
‫בישל יותר מבשר שור‪ ,‬וכאן אין צריך‪ ,‬לא נ״מ‬ ‫הד בישול גמור‪ ,‬וממילא ע״י גוי כבר נאסר‪ ,‬אמנם‬
‫מדי‪ ,‬ומעשה שהיד‪ .‬כד היד‪ ,.‬וד‪,‬עיקר שלא היו ראוים‪,‬‬ ‫היינו דוקא כשהונח בסל אחרי כמאב״ד‪ ,‬ושוב החזירו‬
‫רג‬ ‫ומגן‬ ‫חיר׳ד סי׳ מה‬ ‫שמ״ש‬
‫פשוטים כמ״ש‪ ,‬שכאן שנתיבש‪ ,‬גם הר״ח והרשב״א‬ ‫וגמר בישולם ׳ותיקונם בא ע״י ישראל‪ ,‬שנותן בהם‬
‫יודו להתיר‪ ,‬דביעוול הא׳ חלף הלך לו‪ .‬ופנים חדשות‬ ‫מים חמין ומטגן אותם‪ ,‬וכ״ב בשיזרי ברכה‪ ,‬דהלקם‬
‫באו לכאן‪ ,‬שד‪,‬ם לא דיברו באופן זד‪ ,‬וכמ״ש‪.‬‬ ‫הקמח כיון להלכתיה וטעמיה דמר״ן ז״ל‪.‬‬
‫והנה בבדיקד‪ .‬שעשו‪ ,‬כתוב שעירבו הפירה שעשו‬ ‫ו הג ר ״ מ אליהו שליט״א‪ ,‬אמר במכתבו דגם מר״ן‬
‫במים במעלות חום של ‪ 28‬ושל ‪ 40‬ושל מאה‬ ‫באבקת רוכל הנ״ל‪ .‬לא התיר אלא בבישול‬
‫מעלות‪ ,‬ובבישול ע״ג האש‪ ,‬מוכח דבלי זה א״א‬ ‫מאכל ב״ד‪ ,‬כמ״ש בלשונו‪ ,‬אבל אם נתבשלו לגמרי‬
‫לאוכלד‪.,‬‬ ‫כנד״ד‪ ,‬יש לאסור אפי׳ בהפ״ט ע״ש‪ .‬ונראה דבזה‬
‫ו ב ש אלו ת שנשאלו הבודקים‪ ,‬כתוב בשאלה הא'‪,‬‬ ‫צדק הרב שפירא שליט״א‪ ,‬דכ״ון דטעמא דהתיר הוא‬
‫האם הם מסוגלים לאכול תפו״א חי‬ ‫משום שהבישול הא׳ לא ניכר בד‪,‬ם‪ ,‬מה לי נתבשלו‬
‫מרוסק‪ ,‬ואינו מובן‪ ,‬דאם הוא חי לגמרי קודם הבישול‬ ‫כמאכל ב״ד‪ ,‬או נגמר בישולם לגמרי‪ ,‬הלא העיקר‬
‫הא׳‪ ,‬מד‪ .‬זו שאלה‪ ,‬ודאי שאינו נאכל‪ ,‬דאלו היד‪ ,‬נאכל‬ ‫הוא דפנים חדשות באו לכאן‪■ ,‬ואין כאן בישו״ג לגמרי‬
‫ודאי שאין בו משום בישו״ג‪ ,‬כמו שד‪,‬וא הדין בכל‬ ‫דכיון שנתייבשו חלף הלך לו ואינם ראוים לאכלה‪,‬‬
‫דבר שנאכל כמות שד״וא חי‪ ,‬ואין מקום לשאלה‪ ,‬ומזד‪,‬‬ ‫וצריך בישול חדש כדי שיהיו נאכלין‪.‬‬
‫נ״ל שפידתז חי שכתבו‪ ,‬היינו כשהוא אבקה קודם‬ ‫וראיה גמורד‪ ,‬לזה‪ ,‬ממד‪ ,‬שכתב דאפי׳ האוסרים‬
‫ביעוול הב׳‪ ,‬קרו ליה חי‪ ,‬וכן הוא מסתברא‪ ,‬שהרי‬ ‫בתבשיל יתירו באלו החטים‪ ,‬וד‪,‬נד‪ ,‬ד‪,‬אוסרים‬
‫כשד^א חי אינו מרוסק‪ ,‬וד‪,‬רי ‪0‬וק בא אחר הבישול‪,‬‬ ‫הללו חושבים לבישל כמאכל ב״ד כבישול גמור‪,‬‬
‫ואמרו שאינם יכולים כשהוא מרוסק לאכלו‪ ,‬ואף‬ ‫ובשביל זה אוסרים אפי׳ בד‪,‬פ״מ‪ ,‬ועכ״ז על ‪T‬י מד‪,‬‬
‫שמנד״ל השיווק אמר שיכולים לאכלו כשהוא אבקר‪,,‬‬ ‫שנתיבשו מתירין‪ ,‬וא״ב ה״ה בנגמר בישלם‪ ,‬שהרי‬
‫ודאי שאין להתיחס לדבריו‪ ,‬כיון שד״וא רק מנהל‬ ‫לד ‪T‬ד‪,‬ו בישול כמאב״ד‪ ,‬וביעזול גמור‪ ,‬אחד הוא‪,‬‬
‫השיווק וד‪,‬מסחר‪ ,‬ואין לו ענץ במחלקת העבודד‪ ,‬כלל‪.‬‬ ‫ודין א׳ לד‪,‬ם‪ ,‬וכן ראיתי לר‪,‬גר״ש ישראלי שליט״א‬
‫וגם הוא א׳ נגד שנים בעלי מקצוע‪ ,‬וגם ראיה להיפך‬ ‫בפסקו שהבין כן‪.‬‬
‫מדבריו ממה שזר‪ ,‬כמד‪ ,‬שנים‪ ,‬שום אחד לא נתן לב‬ ‫ויש לי עוד להביא רא ‪ ,T‬מדברי המרדכי שהביא‬
‫לאוכלו כמות שהוא‪ ,‬הא ודאי שאין בדבריו ממש‪.‬‬ ‫הערך השלחן סי׳ קי״ג אות י״א‪ ,‬גבי זנגבל‬
‫ואפי׳ יד‪ ,T ,‬כדבריו‪ ,‬ודאי שהיא אכילה ע״י הדחק‪,‬‬ ‫שנאכל חי כמות שהוא‪ ,‬שאם נתייבש ׳ואינו ראוי‬
‫דלא שמד‪ ,‬אכילה וכמ״ש בביצד‪ ,‬דאע״ג שהיא נאכלת‬ ‫לאכילר‪ ,,‬ובישלו גוי‪ ,‬יש בו משום בישו״ג ע״ש‪ ,‬זכ״כ‬
‫חיה ע״י הדחק‪ ,‬יש בה משום בישו״ג‪ ,‬מוכח דלא‬ ‫ריא״ז הביאו כנה״ג אות י״ט ע״ש‪ .‬הרי שד‪,‬יד‪ ,‬ראוי‬
‫שמה אכילה‪ ,‬וממילא שא״א לאכול האבקד‪ ,‬אלא ע״י‬ ‫לאכילה לגמרי כשהיד‪ ,‬לח ולא ע״י הדחק‪ ,‬ועכ״ז‬
‫בישול או טיגון שעושד‪ ,‬ישראל‪ ,‬וכל מד‪ ,‬שיעשה‬ ‫כשנתיבש ואינו ראוי לאכילה‪ ,‬יש בו משום בישו״ג‪,‬‬
‫הן רב הן מעט‪ ,‬כמו שהצדררו בסדר הבדיקד‪ ,‬למעלה‪,‬‬ ‫ונקרא אינו נאכל כמות שהוא חי‪ ,‬ומינה יש ללמוד‬
‫ודאי דנקרא גומרו ע״י ישראל‪.‬‬ ‫לנד״ד‪ ,‬אם נתבשל לגמרי ע״י גוי‪ ,‬ושוב נתייבש‪,‬‬
‫וכ״ש אם נוסיף אותם סברות אחרות להתיר‪ ,‬א'‪,‬‬ ‫דפנים חדשות באו לכאן‪ ,‬ואם בישלו ישראל מותר‪.‬‬
‫הבישול בבית חרושת‪ ,‬אף שהיא סברא דחויה‪,‬‬ ‫להגר״ש ישראלי שליט״א‪ ,‬שד‪,‬בין בדברי‬ ‫וראיתי‬
‫ב׳‪ ,‬סברת המקילין ע״י קיטור‪ ,‬אף שאינד‪ ,‬מוסכמת‪,‬‬ ‫האבקת רוכל ויעז מתירין הני חטים‪ ,‬שהם‬
‫ועי׳ בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ פ״ז מד‪ ,‬שכתבתי‬ ‫הרא״ש והני רבוותא ע״ש‪ .‬והוא תמוה‪ ,‬דהרא״ש‬
‫להכשיר כלי גדול ע״י אדים שהיא קיטור‪ ,‬והבאתי‬ ‫וחביריו לא דיברו כלל בחוזרין ומתייבשים‪ ,‬אלא‬
‫ראיה ממד‪ ,‬שד‪,‬זיעד‪ ,‬אוסרת‪ ,‬עי׳ יו״ד סי׳ צ״ג‪ .‬עכ״ז‬ ‫כוונת מר״ן ז״ל פשוטה‪ ,‬על יעו מתירין אחרים לגמרי‬
‫חזיין לאיצטרופי‪ ,‬לר‪,‬תיר‪ ,‬בבישולי עכו״ם שהוא‬ ‫שהתירו מטעם היבועו‪ ,‬דעי״ז אינם נאכלים וצריכים‬
‫מדרבנן‪ ,‬ויוסיפו תת כח להתיר‪.‬‬ ‫ביעוול‪ ,‬וממילא הבישול הא׳ חלף הלך לו‪ ,‬ואולי‬
‫היוצא מכל האמור להלכה‪ ,‬שהפירא העשויה‬ ‫הזכיר אותם בשמוחם בתחי׳ התשובה שחסרה‪ ,‬ואמר‬
‫מתפו״א‪ ,‬מותרת לאשכנזים ולספרדים‪ ,‬ואין‬ ‫כיון שכבר אמרתי דבמקום הפ״מ כדאים הם הנך‬
‫בה מעוום בישולי עבו״ם‪ ,‬אף בלא הפסד מרובה‪ ,‬וכ״ש‬ ‫רבוותא )ד‪.‬רא״ש וסיעתיה( לסמוך עליד‪,‬ם‪ ,‬ונוסף בנד״ד‬
‫אם יש הפ״מ‪ ,‬זהו הנ״ל‪ ,‬וצויי״מ וימ״ן‪.‬‬ ‫דיש מתירין הני חטים מעוום שנתיבשו ואינם נאכלים‬
‫החו״פ עיה״ק ירושלים‪ ,‬בטבת תשנ״ג לפ״ק‬ ‫יותר‪ ,‬א״ב בנד״ד שנתייבשו‪ .‬י״ל דגם האוסרים בעצמם‬
‫יודו להתיר‪ ,‬דלא דיברו בזה שנתיבשו‪ ,‬ובזר‪ ,‬הוא‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬ ‫דאסרו‪ ,‬אבל בנתיבשו יודו להתיר‪ ,‬וממילא אין אנו‬
‫צריכים להפ״מ או ע״ש‪ ,‬ובכל אופן יש להתיר‪ ,‬ואין‬
‫מחלוקת בזה‪.‬‬
‫סימן מה‬ ‫ג ם מה שהבין הגרש״י שליט״א‪ ,‬שמטעם היבוש‬
‫בדיני רבית‬ ‫הנעשה‪ ,‬מראה שאין הכוונה לראות בבישול‬
‫ראיתי בספר שארית הצאן כת״י להרד‪,‬״ג ר׳ יוסף‬ ‫כמאב״ד כבישול גמור ע״ש‪ ,‬לפי דעתי הוא תימד‪,,‬‬
‫בן נאיים זלה״ד״ שאלה ותשובה‪ ,‬בענין מה‬ ‫האם זד‪ ,‬תלוי בכוונת המבשל‪ ,‬הלא אם באמת מאכל‬
‫שדורשים בשלומו בבקר כנהוג ואומרים לו ״סבאח‬ ‫ב״ד חשוב בישול‪ ,‬מד‪ ,‬לנו ‪-‬ולכוונתו‪ ,‬אלא הדברים‬
 ‫ומגו‬ ‫חיו״ד סי׳ מה‬ ‫שמ״ש‬ ‫רד‬
‫וריעות‪ ,‬וכך תמיד רגלים לו׳ לחברים‪ ,‬צפרא דמארי‬ ‫לכיר״ ]ר״ל בקר טוב[ והוא משיב אוזזט ״םבאח לכיר‬
‫טב‪ ,‬והם משיבים שלומיה דמר יסגה‪ ,‬וכמדומה שלשון‬ ‫ורבאח״ ]ר״ל בקר טוב והצלחה[ וכתב שנצטער מאד‬
‫זה נאמר בש״ם‪] ,‬אין פנאי לחפש[ וכן אם כיבד חבירו‬ ‫על זה‪ ,‬ממאי דקי״ל דגם שוחד דברים אסור‪ ,‬ואונאת‬
‫במתנה‪ ,‬וכנגד זה שלח לו חבירו מתנה יותר גדולה‪,‬‬ ‫דברים אסור‪ ,‬וגם יש בזה גזילת העני בבתיכם‪ ,‬אם‬
‫אין בזה שום רבית‪ ,‬ודוק חזי במשלוח מנות ביום‬ ‫דרש בשלומו ולא השיבו‪ ,‬ומזה רצה לו׳ דגם בדברים‬
‫פורים‪ ,‬שאין מחשבין לשלוח דבר השוה‪ ,‬וא״א לצמצם‪,‬‬ ‫יש ג״כ רבית‪ ,‬ושוב הביא שכן פסק מר״ן הקדוש‬
‫ושולחין הרבה דברים ומרקחות יותר ממה שהביאו‬ ‫בחו״מ סי׳ ק״ם סי״א‪ ,‬בעניו המלוה‪ ,‬דאם לא היה‬
‫לנו‪ ,‬וזוד‪,‬י שמחתינו הגדולה‪ ,‬שזוכים להרבות שלום‬ ‫רגיל הלוה להקדים לו שלום׳ אסור להקדים לו‪ ,‬והיא‬
‫בעולם‪ ,‬אד‪,‬בה ואחוד‪ ,‬בין החברים וד‪,‬חכמים‪ ,‬וידוע‬ ‫ברייתא בבב״מ דף ע״ה ע״ב‪ ,‬ויליף לה מדכתיב‬
‫מ״ש ז״ל‪ ,‬כל המביא דורון לת״ח כאלו הקריב בכורים‪,‬‬ ‫נשך כל דבר אשר ישך‪ ,‬אפי׳ דיבור עש״ב‪ ,‬ועוד הביא‬
‫כל המרווד‪ ,‬את גרונם של ת״ח יין‪ ,‬כאלו הקריב נסכים‪.‬‬ ‫הרבה פוסקים שפסקו כמר״ן דאפי׳ רבית דברים‬
‫אסור ע״כ‪.‬‬
‫ו ה ר ב ה פעמים שד‪,‬רב מברך את הנוכחים אצלו‪,‬‬ ‫ומזה הסיק במסקנתו וז״ל ובודאי דהמוסיף דברים‬
‫בכמה ברכות‪ ,‬ובכמה דברים‪ ,‬אף שהם לא‬ ‫בחזרת דרישת שלום יותר ממה שאמר לו‬
‫אמרו לו כ״א מעט דברים‪ ,‬ואדעתא דהכי באו‪ ,‬שהרב‬ ‫חבירו‪ ,‬דהוי רבית דברים‪ ,‬ולכן צייד האדם לשמור‬
‫יעתיר להם ברכות יותר ויותר ממד‪ ,‬שאמרו לו‪ ,‬וזה‬ ‫עצמו מרבית■ דברים‪ ,‬דכמה לאוין נאמרו בה וכמ״ש‬
‫נ״ל פשוט וברור‪ ,‬ומנהג ישראל תורה‪.‬‬ ‫הטור והב״י ע״ש‪■ .‬ועוד הביא דברי כנה״ג סי׳ ק״ס‬
‫הגהות הטור אות‪.‬כ׳‪ ,‬משם הרוקח בענין הרבית דאינו‬
‫וכן מדוקדק מדברי הרב שניאור זלמן זצ״ל‪ ,‬בהל׳‬ ‫חי לעיוה״ב ופו׳ עש״ב וברוחב‪.‬‬
‫רבית אות ט׳‪ ,‬שד‪.‬ביא המחבר‪ ,‬וז״ל דאפי׳ לדבר‬
‫ואשר אני אחזה לי‪ ,‬דכל מה שכתבו הפוס׳ להחמיר‬
‫דיבור טוב בשביל ההלואה או בשביל הרחבת זמן‬
‫ברבית אפי׳ בדברים‪ ,‬היינו דוקא אם הוא‬
‫אסור כגון להקדים לו שלום וכו׳ ואצ״ל לקלסו בפניו‬
‫מלוה שלו‪ ,‬דאז נתינת שלום חשיב ליה נשך‪ ,‬כמ״ש‬
‫או להודות ולהחזיק לו או לברכו בפניו על שד‪,‬לוד‪,‬ד‬
‫נשך כל דבר אפי׳ דיבור‪ ,‬אבל אם אין לו הלואה‪,‬‬
‫או הרחיב לו זמן‪ ,‬שנאמר נשך כל דבר אשר ישך‪,‬‬
‫רק שמכבדים זא״ז בדברים ובנתינת שלום‪ ,‬איזה רבית‬
‫אפי׳ דיבור אסור ע״כ‪ .‬מדוקדק מדבריו דדוקא בשביל‬
‫שייך בזה‪ ,‬כיון שאין כאן לא הלואה ולא מקח וממכר‪,‬‬
‫הלואד‪ ,‬או הרחבת זמן‪ ,‬אבל זולת זה‪ .‬אין שום ריח;‬
‫ואם באמת כדברי הרב ז״ל‪ ,‬הו״ל לרז״ל לפסוק‬
‫איסור בזה לכבד זא״ז‪ .‬ולא יחשבו האנשים אם זה‬
‫ברבותא‪ ,‬דאפי׳ בלא הלואה‪ ,‬עכ״ז אסור להרבות בשבח‬
‫יותר או פחות‪ ,‬וזה פשוט‪ .‬החו״פ ירושלים תובב״א‪,‬‬
‫חבירו יותר ממה שנאמר לו‪ ,‬אלא ודאי כל שאין‬
‫בחדש שבט תשנ״ג לפ״ק‪.‬‬
‫הלואה מותר בשופי‪ ,‬ואדרבה כל מה שיכבד חבירו‬
‫ס״ט■‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫יותר ממה שכיבדו‪ ,‬אין בזה רק אהבה ואחוה שלום‬

‫תם ו נש ל ם חלק יורה דעה‬

‫ב ע ז ר ת מלד עולם ‪ .‬אל גד ול דעה‬
 ‫חלק אבן העזר‬
‫ע״ש‪ .‬ועל זה תמהתי דאיך אחר כל הרעש הגדול‬ ‫סיימן א‬
‫לרדוף עד החרמה ואוי לו למי שמיקל‪ ,‬חזר תיכף‬
‫היתר ליבמה עגונה בלי חליצה‬
‫להקל בנשאת בדיעבד‪ .‬היפך מאי דקי״ל בסי׳ קנ״ט‬
‫ביבמה שנשאת לזר בין בשוגג בין במזיד תצא מזה‬ ‫זרחה עלי שמ״ש צדקה‪ ,‬בפסק דינו של הגאון‬
‫ומזה אפי׳ הלץ לה היבם אח״כ וי״ג דרכים בה‪ ,‬ואיד‬ ‫הראש״ל מופה״ד‪ ,‬הגר״ע ״וסף שליט״א שפסק‬
‫באח מומר הקיל כ׳׳כ‪ .‬וגם חראש״ל בפסקו הנעלה רמז‬ ‫לפטור אשה יבמה מחליצה‪ ,‬שכל נישואיה היז לזמן‬
‫לזה וז״ל‪ .‬וגם מר״ן תב״י אחר שהתקיף מאד הסברא‬ ‫מועט פחות משנה‪ ,‬ויקר מקרה שמת בעלה שהיה כבר‬
‫המיוחדת לרב יהודאי גאון הביא אח״כ דברי מוהריק״ו‬ ‫חולה קודם הנישואין‪ ,‬ונפלה לפני יבם קומוניסט יושב‬
‫הנ״ל ע״כ‪ .‬ולזה צריך טעם באמת‪.‬‬ ‫ברוסיא !והוא פוקר דת ותורה ואינו תצה לשמוע שם‬
‫חליצה כלל ומלעיג ע״ד חכמים‪ ,‬והרה״ג שליט״א פתח‬
‫ואחרי החיפוש בספרי קדמונינו נ״ן‪ ,‬האיר ה׳ את‬
‫לה פתחה להאי פרשתוא‪ ,‬והאריך למעניתו כ ‪ T‬ה׳‬
‫עיני וראיתי להגאון המלאך רפאל בירדוגו‬
‫הטובה עליו‪ ,‬לא הניח זוית ופנה‪ ,‬ואצדד איצדודי‬
‫זצ״ל‪ ,‬בספרו תורות אמת סי׳ קנ״ז‪ ,‬שתמה על באה״ג‬
‫להתירה בלא חליצה בצירוף חרבה טעמים‪ ,‬ואף כל‬
‫שהעתיק דברי תב״י לכתתס עד החרמה על דברי הש״ע‬
‫דבריו אינם צריכים חיזוק‪ .‬עכ״ז לחוב ענותנותו ולהיות‬
‫סעיף ד׳ דאיירי בנפלה לפני יבם מתנכר‪ ,‬וחשב שהב״י‬
‫הענין חמור‪ ,‬הקפיד שיסכימו עמו שנים מגדולי ירושלים‬
‫קאי לתמוה על ב׳ תדינים‪ ,‬ובאמת לא כן דימה הב״י‬
‫המפורסמים‪ ,‬השלח לי לחוות דעתי‪ ,‬אם כי דבר זה‬
‫ז״ל‪ ,‬שדבריו קאי תקא על מומר שמת ואשתו זקוקה‬
‫ממני והלאה‪ ,‬קטן אנכי מאיש ויודע מיעוט ערכי‪ .‬אמנם‬
‫לאחיו ישראל‪ ,‬שהטור תמה בזה על רב יהודאי גאון‬
‫משום אין מסרבין לגדול נעניתי לזה‪ ,‬וה׳ אלהים יעזור‬
‫שכתב לא ידענא אמאי לא תהיה אשת מומר זקוקה‬
‫לי ויאיר עיני בתורתו‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫ליבום‪■ .‬וע״ז כתב הב״י דקושטא דמילתא הכי הוא וכעס‬
‫על המתירין ע״ש‪ .‬וכ״ב עוד בספרו משפטים ישרים‬
‫והנני להג ‪ T‬כי ענין זה כבר הוא אצלי קרוב לשנה‬
‫ח״ב סי׳ קפ״ח‪ ,‬דהא דסעיף ד׳ ביבם מומר‪ ,‬מחלוקת‬
‫שנשלח לי התיק מביה״ד האיזורי לטפל גו‪,‬‬
‫גדולה היא וח^ שיכתוב עליהם לנעז לא רדפם עד‬
‫עם הרגת צילומים של פסקי דיגים מגדולי הפום׳ שאינם‬
‫החרמה‪ ,‬שרבים וגדולים ס״ל כן‪ .‬ואם עברה ונשאת יש‬
‫במח ‪ r‬תי שהציג לפני העורך דין‪ .‬ואמת אגיד שאחר‬
‫לסמיד עליו ע׳׳ש‪.‬‬
‫של‪,‬מדתי הרבה בזה וכתבתי פס״ד בקצרה להתיר בלא‬
‫ודבריו חיים וקיימים ומדוקדקים היטב בדברי הב״י‬ ‫חליצה הלא הוא מונח בתיק‪ .‬שוב לחומר הענין ברחתי‬
‫סי׳ קנ״ז שלא כעס אלא בבעל מומר שמת‪,‬‬ ‫מזה‪ ,‬ואמרתי לעורך דין לראות גדולי תורה שידונו‬
‫דבזה כתב שאין שום היתר‪ ,‬ובזה ודאי אפי׳ נשאת‬ ‫בזה‪ ,‬ובפרט בראותי לדברי מר״ן הקדוש הב״י בסי׳‬
‫תצא‪ .‬וכן משמע מסתמיות דבריו בסעיף ה׳‪ .‬וגם מור״ם‬ ‫קנ״ז בענין זה‪ .‬ותביאו באוז״ג שם בסעיף ד׳‪ ,‬דיש‬
‫לא הגיה שם כלום‪ ,‬כמו שהגיה בסעיף ד׳‪ ,‬ומשמע‬ ‫לתמוה על מי שעלה על דעתו היתר זה‪ .‬וגם על בעל‬
‫דבזה אפי׳ אם נשאת דיעבד תצא‪ ,‬אבל בצד הב׳ בנפלה‬ ‫העיטור יש לתמוה למה לא רדפם וכתתם עד החרמה‪,‬‬
‫לפני יבם סומר‪ ,‬ראינו להב״י דאדרבה תירץ לקושית‬ ‫דדבר פשוט הוא דאין לדברים אלו שורש וענף ולא‬
‫הטור שהקשדו מה חילוק יש בין היה היבם מומר‬ ‫שום צד סמך כלל ואוי לו למי שמיקל בזה עכל׳׳ה‪.‬‬
‫סשנשאת או לא‪ ,‬והביא מדברי הגמ״ר דטעמא הוי‬ ‫ופסקו מר״ן בשה״ט וז״ל נפלה לפני יבם מתנכר יש‬
‫סשום שנישואין מפילין‪ ,‬וגם הביא עוד סברת הרבה‬ ‫מי שמתיר אם היה מתנכר כשנשאה אחיו ואין לסמוך‬
‫פוס׳ דס׳׳ל דמיתה מפלת ואפי׳ לא היה מומר רק אחר‬ ‫עליז ‪v‬׳‪ .y‬אשר כל הרואה דברים אלו תצלנה אזנו‬
‫הנישואין אין זוקק לחליצה‪ .‬ועוד הביא תשו׳ מוהריק״ר‬ ‫משמוע‪ ,‬וירחיק כמטחוי קשת מענין זה‪ .‬אמנם עתה‬
‫דגם לפי דעת המחמירין‪ ,‬אם היה עם זה עוד טעם‬ ‫בבא הענין רשמית ע״י הראש״ל שליט״א‪ ,‬חובתי‬
‫אחר כגון שע״א מע ‪ T‬שמת‪ ,‬דאז איכא תרי רובי‬ ‫ואעשנה‪ ,‬וחזרתי על הענין בשים לב‪.‬‬
‫להתיר‪ ,‬רוב המתירין בנפלה לפני מומר‪ ,‬ורוב המתירין‬
‫בע״א שמת ע׳׳ש‪ .‬ונמצא שבצד זה שנפלה לפגי יבם‪,‬‬ ‫ואחרי העיון בענין זה‪ ,‬קשיא לי טובא‪ ,‬לפי מה‬
‫אדרבה טרח מר״ן הרבה כדי להגיע לקיים דברי‬ ‫שסיים מור״ם על דברי מר״ן כסעיף ד׳׳ מיהו‬
‫האוסרים‪ ,‬כיון שכפי האמת רוב הפוס׳ מתירין בזיקת‬ ‫אם עברה ונשאת בלא חליצה כי לא ‪T‬עה שהיה לה‬
‫יבם מומר וכמ״ש מוהרי״ק‪ ,‬גם מהר״מ הביא ראיה‬ ‫יבם מתנכר לע״ז לא תצא ע״ב‪ .‬והוא מדברי הב״י סי׳‬
‫לדברי המתירין‪ ,‬רק למעשה לא מלאו ל מ לעבור ע״ד‬ ‫קנ״ט משם רבו מהר״י בי רב שאין מוציאין אותה‬
‫רש״י בתשובה‪ ,‬ע״ש‪ .‬ואז סיים הב״י מסקנתו וז״ל הרי‬ ‫מבעלה‪ ,‬וכתב שם הד״מ דאיירי בלא חלץ לה היבם‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬ ‫רו‬
‫דברי רבו‪ ,‬שדדי מדברי רבו יש לסמוך על המתירין‬ ‫כל האחרונים מסכימים לאפור יבמה שנפלה לפני יבם‬
‫שאם נשאת לא תצא‪ ,‬וד‪,‬וא ז״ל הזניתד‪ ,‬לגמרי כאשר‬ ‫מומר ע״כ‪ .‬וכוונתו ודאי כשאין טעם אחר לצרף‬
‫יראד‪ ,‬הרואה שם‪ ,‬ובפסקיו באותו סימן כתב יש מי‬ ‫להתיר‪ ,‬ובלא נשאת עדיין‪.‬‬
‫שמתיר ואץ לסמוך עליו‪ .‬ולפי דעת רבו למד‪ ,‬לא יסמוך‬
‫והשתא אתי שפיר מה שהביא בסי׳ קנ״ט משם רבו‬
‫על ‪ .r‬ועוד משמע מלשונו דלא קאי עלה‪ ,‬ממר‪ ,‬שחזר‬
‫מתר״י בי רב להתיר בנפלה לפני יבם מומר‬
‫ואמר אשה שנפלה לפני יבם מומר‪ ,‬דהא עלה קיימי‪.‬‬
‫אם נשאת לאחר‪ ,‬וכתבה מור״ם בסי׳ קנ״ז ס״ד במקומה‬
‫והול״ל ואם נשאת לזר כתבתי משפטר‪ ,,‬אלא מוכח‬
‫וכמש״ל‪ .‬וגם מר״ן ז״ל גופ״ה ציין לזה בב״י סי׳ קנ״ז‪,‬‬
‫שמ״ש בסי׳ קנ״ט ואני ראיתי אשד‪ ,‬נשואה‪ ,‬קאי על‬
‫וז״ל אשה שנפלה לפני יבם מומר ונשאת לזר כתבתי‬
‫דברי מהר״י וו ל שהביא לעיל‪ ,‬שאח״כ בא המומר‬
‫משפטה בסי׳ קנ״ט‪ .‬דכיון דבצד זה שנפלה לפני יבם‬
‫וחלצד‪ ,‬לו וד‪,‬תיר מהר״י וויל אחר חליצה וכו׳‪.‬‬
‫מומר רוב הפוס׳ מתירין בלא חליצה אף לבתחי'‪ ,‬אף‬
‫ועלה קאמר ואני ראיתי אשד‪ ,‬נשואה וכו׳ ולא‬
‫דלא סומכים עליהם‪ ,‬מ״מ בדיעבד אם עברה ונשאת‬
‫הוצרך לפרש דקאי אחר הליצד‪ ,‬דד‪,‬א עלה קאי וכו׳‪.‬‬ ‫בלא חליצה לא תצא‪.‬‬
‫ואם איתא דבלא חליצה מיירי לא היה מקומו כאן בסי׳‬
‫זד‪) ,‬קנ״ט( אלא בסי׳ קנ״ז דמייתי הך פלוגתא‪ ,‬לכך‬ ‫וטעמא רבא איכא במילתא׳ דבהא דבעל מומר ליכא‬
‫נ״ל שלא היתה הוראת מוהר״י בי רב אלא שלא‬ ‫למימר אדעתא דהכי לא נתקדשה‪ ,‬דבשלמא‬
‫להוציאה אתר חליצה עכל״ה‪.‬‬ ‫גבי יבם מומר אמרי׳ דמסתנט* אדעתא דהכי לא‬
‫נתקדשה‪ ,‬והו״ל סאלו התנית בפירוש שלא תפול לפני‬
‫ולפקוצ׳׳ד אחהמ״ר אין שום הכרח לדבריו ז״ל כלל‪,‬‬ ‫יבם מומר‪ ,‬דהדין נותן דיכולה להתנות‪ ,‬וממילא תוכל‬
‫ואדרבה איפכא יש להוכיח מדברי הב״י‪,‬‬ ‫ליפטר מלחלוץ מטעם זה‪ ,‬אבל גבי בעל מומר כיון‬
‫דמ״ש שד‪,‬רב מהר״י קארו לגלג על המתירין בסי׳ קנ״ז‬ ‫שנשארה עמו כל ימיה עד שמת‪ ,‬ורצתה בקיומו עד‬
‫וד‪,‬פליג להוכיח דבריהם וכר‪ .‬כבר כתבתי דלגלוג הב״ י‬ ‫שעה אחרונה‪ ,‬איך תאמר אדעתא דהכי שיהיה בעלה‬
‫וכעסו לא היה על צד הב׳ בזקוקה ליבם מומר‪ ,‬אלא‬ ‫מומר כאלו התנית שלא ליפול לפני אחיו היד‪,‬ודי‪ ,‬דמה‬
‫קאי על צד הא׳ בנשאת לבעל מומר והיבם הוא יהודי‬ ‫גרעון נמצא בו‪ ,‬אדרבה תשמח שיצאה מתחת יד מומר‬
‫גמור‪ .‬יוכמדוקדק מדבריו הקדושים‪ ,‬ומ״ש הב״י בלשונו‪,‬‬ ‫ונכנסו־‪ ,‬תחת היהודי שהוא היבם‪ ,‬זה נ׳׳ל נכון‪.‬‬
‫הרי זטזחרונים מסכימים לאסור יבמד‪ ,‬שנפלה לפני‬
‫מומר‪ .‬אדרבד‪ ,‬מזה יש להוכיח דלא איירי אלא בלא‬ ‫שו״ר שכיוונתי לדעת קדוש הרב חמ״א ז״ל בם׳ משה‬
‫נשאת עדיין‪ ,‬שפרט זה עדיין לא נזכר בדבריו בסי׳‬ ‫האיש בחאה״ע סי׳ י״ז ד״ה נקטינן מכל האמור‬
‫קנ״ז‪ .‬בזה הוא שיש להבין מדברי כל האחרונים הנז׳‬ ‫!ובו׳ ע׳׳ש שד‪,‬רחיב הדברים יותר‪ .‬והביא ראיה‬
‫שהביא מקודם שהם מסכימים לאסור לכתחי׳ שלא‬ ‫ממוד‪,‬ריק״ו שורש פ״ה שכ״כ בפשיטות‪ ,‬דבנדו״ז‬
‫תנשא בלי חליצד‪ ,,‬ודין נשאת לזר בלי חל ‪r‬ד‪ ,‬זר‪,‬ו‬ ‫שהיבמה נפלה לפני כשר דודאי זקוקה לו ואוי לו‬
‫שייך לסי׳ קנ״ט וכמו שציין לו הב״י כתבתי משפטד‪.‬‬ ‫למי שמתירה בלא חליצך‪ ,‬ע״ש ועד בשחק‪.‬‬
‫בסי׳ קנ״ט‪ ,‬ושם ביאר כל הפרטים‪ .‬תחלה הביא דין‬
‫האמור בש״ם ביבמה פשוטה שנשאת לזר בלי חליצה‪,‬‬ ‫ג ם בדברי ד‪,‬רד״ך בית ט׳ חדר י״א )מונה בתיק( ד׳׳ה‬
‫דתצא מזה ומזה ואפי׳ חלץ לה אח״כ תצא וכו׳‪ .‬והב״י‬ ‫ואני אומר וכו׳ ביאר הדברים וז״ל אבל באשה‬
‫האריך לבאר מקור הדברים‪ ,‬ושוב הביא דין חדש‪ ,‬וד‪,‬וא‬ ‫שנשתמד בעלה והוא בא עליד‪ ,‬כדרכו וכמנהגו והיא‬
‫של יבמה שנפלה לפני מומר ונשאת לזר בחשבה שמת‬ ‫ממלאה תאותה ורצו״ן‪ ,‬שמא ניח״ל טפי דאע״ג דהוא‬
‫היבם ואח״כ בא המומר וחלצה לו וד‪,‬תירד‪ ,‬מהר״י וויל‪,‬‬ ‫בא עליה באיסור‪ ,‬נייחא דגופא עדיף לד‪ ,,‬ואינה חוששת‬
‫ושוב הביא דברי רבו מד‪,‬ר״י בירב שהתיר ביוצא בזה‬ ‫לא לאיסוד ולא לשו״ד‪ ,‬איכא )צ״ל עיקר( ד ל ^י לה‬
‫ולא הזכיר שחלצה לו‪ ,‬מוכח דמתיר גם בלא חליצה‪,‬‬ ‫נייחא דגופא כאשר הוכתנו זבין לאדם וכר עכל״ה‪.‬‬
‫וסובר הב״י דמהר״י וויל לא התנר‪ ,‬דצריך חליצד‪,‬‬
‫ןע״ש בם׳ משה האיש סי׳ ט״ז בתשו׳ הרה״ג בצ״ח‬
‫אח״כ‪ ,‬רק מעשה שד‪,‬יד‪ ,‬כך ד‪ iT.‬שחלצה לו‪ ,‬שהרי‬
‫עוזיאל ז״ל‪ ,‬שעשד‪ ,‬חילוק מעין זה גם לטעמא‬
‫מטעם שנתן מד‪,‬רי״ו מוכח להדיא דאפי׳ בלא חליצה‬
‫דמומר אין לו אחוה‪ ,‬בין אם היבם מומר‪ ,‬לאם הוא בעל‬
‫יתיר‪ ,‬והוא שכיון שדזגאונים ומהר״ם אפי׳ לכתחי׳‬
‫מומר ע׳׳ש‪ .‬אך הרב חמ״א בסי׳ י״ז ד״ה ומה שרצה‬
‫יכולה לינשא גם בלא חליצד‪ ,.‬אנן בדיעבד שנשאת‬
‫לחלק וכו׳ השיג עליו בזה ע״ש‪.‬‬
‫נסמוך עלייד‪,‬ו ע״כ‪ .‬וטעם זד‪ ,‬יתיר גם בלא חליצה‪ .‬וכן‬
‫מוכח ממה שסיים מהרי״ו גבי אשת כהן כיון שתאסר‬ ‫והנה ראיתי להגאון מד‪,‬ר״י טראני ז״ל ה״ב סי׳ י״ח‬
‫עליו ע״י חליצר‪ ,‬התירו בלא חליצה לכתחי׳‪ .‬אלמא‬ ‫ד״ה ויצא לנו וכו׳ שגם הוא אח״דימר שגה‬
‫כיץ דלא אפשר לא קפדי׳ אחליצר‪ ,‬ולא מפקי׳ לה‬ ‫בזד‪ ,,‬וכתב וז״ל ורואר‪ .‬אני שהרב מהר״י קארו ז״ל‬
‫מבעלה‪ ,‬וד‪,‬״ה בנפלד‪ ,‬לפני מומר וא״א לחלוץ דלא‬ ‫לגלג על דברי המתירין בסי׳ קנ״ז והפליג להוכיח‬
‫קפדי׳ אחליצד‪ ,,‬וטעמו בכל זד‪ ,‬משום דלא הוי אלא‬ ‫דבר ‪,T‬ם ולבסוף הביא דברי האחרונים וכתב בל׳ הזר‪,,‬‬
‫איסורא דרבנן‪ .‬וכל זה מילתא דמסתברא הוא‪ .‬וכד‬ ‫הרי שהאחרונים מסכימים לאסור יבמד‪ ,‬שנפלה לפני‬
‫הבץ ד‪,‬ד״מ אות ב׳ בדברי מד‪,‬ר״י בי רב דאיירי בלא‬ ‫יבם מומר‪ ,‬אשה שנפלד‪ ,‬לפני יכם מומר ונשאת לזר‬
‫חלץ לה היבם ועכ״ז לא תצא מבעלה וכתבד‪ ,‬בהג״ה‬ ‫כתבתי נמזפטד‪ ,‬בסי׳ קנ״ט‪ ,‬ונמצאו דבריו חלוקים על‬
‫רז‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬
‫הנה ראינו דברי הח״ס חאה״ע סי׳ ע״ג הבי״ד‬ ‫בש״ע קנ״ז ס״ד ע״ד מר״ן ז״ל‪ ,‬כל זה כוזב הב״י‬
‫הראש״ל שליט״א‪ ,‬שכתב טיפין אלו מה טיבן‬ ‫בסי׳ קנ״ט ששם הוא אתרא דסוגיא זו‪ ,‬של יבמה‬
‫כיון שנטמע בין הגדם וגעשה כופר בכל התורה כולה‪,‬‬ ‫שנשאת לזר‪ ,‬אבל בסי׳ קנ״ז לא נטפל לזה כלל‪ ,‬רק‬
‫הרי זהו המומר שדיברו בו הפוס׳‪ ,‬וסברא זו היא סברא‬ ‫שם רמז לסי׳ קנ״ט כי שם מקומו והכל מפורש שם‪.‬‬
‫אלימתא והגיונית‪ ,‬ואף ששוב עלה בדעתו של הח״ס‬ ‫זמ״ש הרי כל האחרונים מסכימים לאסור היינו בלא‬
‫לחזור מדבריו לדעת מהר״מ‪ ,‬משום דנדון זה שלא‬ ‫נשאת עדיין‪ ,‬שאסור להשיאה לכתחי׳ כרוב הפום׳‪ ,‬אלא‬
‫המיר ע״י כומר‪ ,‬אפשר דיחזור בו לטובה וימשך אחריה‬ ‫חיישי׳ למחמירים׳ וזהו אין לסמוך עליו שכתב בש״ע‬
‫לדת האמת ע״ש‪ .‬באמת טעם זה הוא דחיק ורחיק‪,‬‬ ‫דאיירי ג״כ בזה דוקא‪ ,‬ובסי׳ קנ״ט השמיט מהש״ע‬
‫דרחוק רחוק שיחזור לדת‪ ,‬ומתי יחזור‪ ,‬הלהן תעגינה‪,‬‬ ‫דין יבמה שנפלה לפני מומר ונשאת לזר‪ .‬וסמך על‬
‫וגמירי בישא לא הוי טבא‪ ,‬ובפרט שכולם שם מין‬ ‫דבריו המפורשים בב״י כדרכו בכמה מקומות‪ ,‬ואנן‬
‫במינו ואין מי שישפיע עליו לטובה‪ .‬ושו״ר במקור‬ ‫קי׳׳ל להלכה לפסוק כדבריו בין בש״ע בין בב״י‪ .‬ומה‬
‫הדברים בם׳ ח״ם‪ .‬וראיתי שגם בסי׳ פ״ח כתב עוד‬ ‫שהקשה הגאון ז״ל על אריכות הלשון של הב״י והול״ל‬
‫כדברים האלה ע״ש בד״ה בהא סליקנא וכו׳‪ .‬ואך שם‬ ‫רק אם נשאת לזר וכו׳‪ ,‬הנה קו׳ זו גם כפי מסקנתו‬
‫בסי׳ פ״ט בכתב שלשים שכתב בענין זה נר׳ שחזר‬ ‫של הגאון לא נתיישבה‪ ,‬שהרי בודאי עלה קאי על יבמה‬
‫מדבריו‪ ,‬ורמז בתחי׳ הסימן לעיין בדבריו סי׳ ע״ד וסי׳‬ ‫שנפלה לפני יבם מומר כדקדוק הלשון ואין מנוס מזה‪,‬‬
‫פ״ח הנ״ל‪ ,‬וכתב בתוך דבריו‪ .‬וביארתי בתשר הנד‬ ‫ורק דרך תיקון הלשון לכתוב דין חדש מדמלם‪.‬‬
‫טעמא דידהו )דרב שרירא ורב יהודאי גאון‪ (,‬כדכתב‬
‫המרדכי שמא הרהר תשובה בלבו ושם בארה‪ ,‬רטוב‬ ‫ובזה צדקו דברי הרבנים השואלים שם להמחבר‪.‬‬
‫חזר וסתר את זה‪ ,‬דזה נפקא לן‪ ,‬מש״ם קדושין מ״ט‬ ‫שדבריהם בנוים על קו האמת‪ ,‬והם מסכימים‬
‫המקדש את האשה ע״מ שאני צדיק גמור חוששין‬ ‫לכל מה שכתבנו‪ ,‬והרוחתי מהם שבן דעת מהריב״ל‬
‫לקדושיו שמא הרהר תשו׳ בלבו‪ ,‬אמנם זה דוקא שם‬ ‫סי׳ נ״ה ומהר״ם גאלאנטי סי׳ צ״ה ומהר״מ מינץ ז״ל‬
‫התנה בפי׳ ע״מ שאני צ״ג‪ ,‬רגלים לדבר שהרד‪.‬ר להיות‬ ‫ומוהר״ר דוד בהן מקורסו וכמוהר״ר אליהו מזרחי‪,‬‬
‫צדיק‪ ,‬אבל סתמא במי שקדש אשד‪ .‬לפני עדים מומרי׳‬ ‫ושאין בהם מי שפירש דאפי׳ נשאת לכתחי׳ תצא ביבם‬
‫פטרינן בלא גט‪ ,‬ול״ח שמא הרהרו תשובה כיון דליכא‬ ‫מומר‪ ,‬ולפי דבריהם ביבם מומר אפי׳ הזיד האיש ועבר‬
‫רגלים לדבר‪ ,‬מוקמי׳ להו אחזקתייהו ולאו כל כמיגייהר‬ ‫ונשא אותה לכתחי׳ אין לחלק הואיל וזיקת מומר אינה‬
‫לאפקועי אשה מחזקת פנויה לחוש לקדושין וכמ״ש‬ ‫זיקה אליבייהו ע״ש‪ .‬ר״ל ואנן עבדי׳ כוותייהו בעברה‬
‫ח״מ וב״ש סי׳ מ״ב סקמ״ב‪■ ,‬והיינו כיון דאין רגלים‬ ‫ונשאת‪ ,‬לכן אין הפרש בין הזיד ללא הזיד‪.‬‬
‫לדבר‪ .‬מן הסתם מוקמי׳ אחזקתייהו‪ ,‬וכ ‪r‬ן שאין חוששין‬
‫לקידושין ע״פ עדותו מטעם הנ״ל‪ ,‬ה״ה דאין לחוש‬ ‫ג ם הרב חמ״א שם בחאה״ע סי׳ י״ז הבין שדברי‬
‫לזיקתו‪ ,‬דאוקי רשע בחזקת רשעתו ולא היה לן לחוש‬ ‫הש״ע סי׳ קנ״ז ס״ד שכתב אין לסמוך עליו איירי‬
‫לזה וכו׳ עש״ב‪ ,‬הרי שחזר בו מטעם הנז׳‪ .‬וכ״כ זקן‬ ‫גם בנשאת בדיעבד תצא‪ ,‬והוי ספק דאוריי׳‪ ,‬וחזר הש״ע‬
‫אהרן‪ .‬מ״ת אה״ע סי׳ קכ״ד )ה״ה בתיק( ד״ה הן‪,‬‬ ‫ממ״ש בספרו הב״י סי׳ קנ״ט‪ ,‬ונסתייע מדברי הגר״א‬
‫וד״ה שוב וכו׳ שכתב שגם במומר עצמו איכא למיחש‬ ‫ז״ל ע״ש‪ .‬ואני תמה דלמה לנו להוליד מחלוקת וסתירה‬
‫שמא עשה תשובה ועכ״ז לא חשו לזה גאוני מחמיא‬ ‫בדעת מר״ן בין דבריו בש״ע לדבריו שבב״י‪ ,‬במקום‬
‫וכו׳ ע״ש‪ .‬וכ״כ ח״ם בסו״ד שם‪.‬‬ ‫שאין ביניהם שום סתירה‪ ,‬ויכולים לקיים שניהם‪ .‬וכמו‬
‫שהוא האמת וכמ״עז למעלה‪ ,‬דבש״ע ס״ד לא דבר‬
‫גם בשו״ת מהרש״מ סי׳ י״ד ד״ה וגם במ״ש לעיל‬
‫בנשאת לזר כלל‪ ,‬אלא בלכתחי׳ שגפלה לפני מתנכר‬
‫)ה״ה בתיק( מצינו לו שדיחזיק בטעם זדי שד‪.‬רחיק‬
‫דאין לסמוך ע״ד הגאונים המתירין להשיאה לכתחי׳‬
‫הח״ס לכאורה וז״ל וגם להסוברים דטעמא דיבם מומר‬
‫בלא חליצה‪ ,‬אבל בדיעבד שנשאת מבואר בספרו הב״י‬
‫משום אומדנא דאדעתא דדיכי לא קדשה נפשה‪ ,‬י״ל‬
‫סי׳ קנ״ט להתיר בלא חליצה וכדברי מהר״י בי רב‪,‬‬
‫דשייד בכה״ג )בפוקר דת( אף דברשע אחר יש להקל‬
‫והרי רמז אליהם בב״י סי׳ קנ״ז‪ ,‬והדברים פשוטים‪.‬‬
‫וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫וכ״ש לשאר טעמים שנתנו הפוס׳ במומר שאין זוקק‬ ‫ו כ ך הבין הרה״ג יצחק ד^צוג ז״ל בספרו היכל יצחק‬
‫ליבום משום שאין לו אחוד‪ ,.‬וגם משום שאסורה‬ ‫אה״ע ח״ב סי׳ פ״ט )ה״ה בתיק‪ (,‬דדברי מר״ן‬
‫ליבעל למומר‪ ,‬וגם מטעם דאפקעינחו רבנן לקדושין‬ ‫דאין לסמוך עליו לא דיבר אלא מנישואין לכתחי׳ שאין‬
‫מיניה‪ ,‬דלטעמים אלו אין שום חילוק בין מומר ממש‬ ‫לסמוך עליו לכתחי׳‪ ,‬ושגם רמ״א לא בא לחלוק אלא‬
‫לכופר בדת‪ ,‬וכ״כ הח״ס שם בסי׳ ע״ג דלשאר טעמים‬ ‫לפרש דברי מר״ן‪ ,‬דהיינו שכך הוא פי׳ דבריו דלכתחי׳‬
‫אין חילוק כלל‪ .‬וכ״כ זקן אהרן שם )ד‪.‬״ה בתיק( גם‬ ‫לא תנשא‪ ,‬אבל דיעבד לא תצא‪ ,‬ונמצא שאף הוא‬
‫החזו״א הבי״ד הראש״ל סובר כן‪ .‬עי׳ חזו״א סי׳ קי״ח‬ ‫מפרש כב״י שאין לפנינו איסורא דאורייתא וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫אות ה׳‪.‬‬
‫ו הג ם שראינו בם׳ היכל יצחק בסי׳ פ״ה בחאה״ע‬ ‫ולענין אי בעינן שנעשה כומר ע״י הזאה וטבילה‪,‬‬
‫ח״ב )ה״ה בתיק( שנטד‪ .‬בכל דבריו אחרי אותו‬ ‫או מספיק שהוא רשע גמור מח״ש ועובר על‬
‫חילוק של ח״ם‪ .‬הנה מלבד שכל הפוס׳ הנ״ל הם היפר‬ ‫דת ומלעיג על דברי חכמים כנד״ד וכמ״ש בשאלה‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬ ‫רח‬
‫אד‪.‬רן מ״ת אה״ע סי׳ קכ״ד )ה״ה בתיק( שהאריך‬ ‫מדבריו‪ .‬וגם הח״ס עצמו הרי חזר בו וכמש״ל‪ .‬עוד‬
‫למעניתו בראיות חזקות מד‪.‬ש״ס לחזק דברי מד‪,‬רד״ד‪,‬‬ ‫זאת הרואה יראה שלא כתב כן אלא־ במחלל שבת לבד‬
‫דבאופן שד‪,‬יא רחוקד‪ ,‬מד‪.‬יבם וא״א שתהיה לה שום‬ ‫וכמו שהביא ראיה מראשי ?!הלות שלנו שהם מח״ש‬
‫הנאה ממנו גדולה או קטנה‪ ,‬ודאי דאדעתא דהכי לא‬ ‫אבל מאמינים בבורא ומתפללים ביוה״ב‪ ,‬אבל בכגון‬
‫נתקדשה ע״ש דברים ברורים‪ .‬גם הרה״ג יצחק הרצוג‬ ‫נד״ד שהוא מאותם הכופרים הגדולים ברוסיא ואין להם‬
‫זצ״ל בם׳ דרך ישרה ח״א סי׳ ב׳ )בתיק( התיר בנדון‬ ‫אמונה בבורא ולועגים על כל הדת‪ ,‬פשיטא שגם הוא‬
‫ע״י צירוף ס׳ הרד״ך שאם אין אפשרות להגיע אל‬ ‫יודה דהוא בכלל מומר‪ ,‬והראש״ל שליט״א הביא לנו‬
‫המומר יש עוד סניף להקל ע״ש‪ .‬וכן ראיתי להרב אבני‬ ‫עוד פוס׳ הסוברים דאין חילוק בין מומר לכופר בדת‪,‬‬
‫האפוד סי׳ קנ״ז אות ט׳ וז״ל ואין לסמוך עליו‪ ,‬דוקא‬ ‫ה״ה ס׳ כוסב מיעקב ססי׳ מ״א‪ .‬ותשורת שי ח״א סי׳ ב׳‬
‫משום חומרא‪ ,‬אך במקום עיגון סמכי׳ שפיר אדעת‬ ‫ע״ש‪ .‬וכן דעת האגרות משה חאה״ע ססי׳ מ״ב )ה״ה‬
‫הגאונים וכמ״ש מהרד״ת )צ״ל מוד‪,‬רד״ד( בית ט׳ וציין‬ ‫בתיק‪ (.‬והביא דבריו גם הראש״ל ישצ״ו‪ .‬ולפקוצ״ד‬
‫שם לתשר הרה״ג ב״צ עוזיאל כי באה בתשר הרב‬ ‫שהאשה היא עיקר בזה לא תדע לחלק בין מומר‬
‫משה האיש סי׳ ט״ז ע״ש פלפול ארוך בדברי הגאונים‪,‬‬ ‫למומר ובעיניה הכל שוה וכולם מומרים‪.‬‬
‫ומר הוא דאמר דבהצטרף לזה סברא אחרת יש להתיר‬
‫והנה כל זה לכאורה לא יגהה מזור להיתר היבמה‬
‫זכו׳ עכל״ה ע״ש‪.‬‬
‫‪..‬הנז׳‪ ,‬דמלבד דבכל צד מהנ״ל יש מחלוקת‬
‫הפוס׳‪ ,.‬א׳‪ ,‬דבעיקרא דמילתא ביבמה שנפלה לפני יבם‬
‫ו הנ ה ראיתי לח״ם ח״ב סי׳ פ״ח ד״ד‪ ,‬בהא סליקנא‬
‫מומר‪ ,‬הרבה חולקים על הגאונים והם רב שרירא גאון‬
‫ודיבי״ד גם הראש״ל שליט״א‪ ,‬שכתב כי‬
‫הביאו הטור ורש״י בתשובה‪ .‬גם בתשו׳ מיימונים הל׳‬
‫הבאה״ט נתן מכשול לפני המעיינים בהביאו לדברי‬
‫אישות סי׳ כ״ג הביא ס׳ הגאונים וכתב דלא סמכי׳‬
‫הרד״ך‪ ,‬כי שם איירי הרד״ך במי שאחיו היד‪ .‬במדי׳‬
‫עלייהו‪ ,‬ורב חנוך בתשו׳ גאוני מזרח ומערב סי׳ קכ״ב‪.‬‬
‫שמד ורחוק רחוק שתגיע אליו‪ ,‬ויש סכנת מיתר‪ ,.‬ובזה‬
‫ובתשו׳ הגאונים שערי צדק סי׳ כ״ח‪ .‬וכן דעת ר״י בן‬
‫גם רש״י יזדד‪ ,‬דהכא ל״ש למיתב טן דו דבמומר דעלמא‬
‫אביתור הובא שם סי׳ כ״ט‪ .‬גם רבי׳ ישעיה מטראני‬
‫אפשר שתשאר היא ביהדותה וד‪,‬וא בגיותו או סופו‬
‫לחזור בתשר‪ ,‬אבל הכא א״א לשום יהודי לשבת באותה‬ ‫)הרי״ד( בתשו׳ סי׳ ס״ד‪ ,‬שכתב חלילה חלילה לסמוך‬
‫על זה‪ .‬וכן דעת רבי׳ גרשון הובא בארחות חיים סי׳ ב׳‪.‬‬
‫מדינה מפני סכנת מיתה >וכו׳‪ .‬בזד‪ ,‬מודה רש״י דלא‬
‫גם הרשב״א והריטב״א יבמות כ״ב תמהו על ר״י גאון‬
‫טב לר‪ .‬למיתב טן דו ואדעתא דהכי לא קדשה עצמה‪,‬‬
‫ואמרו שזיקתו זיקה‪ .‬והביא דברי כולם הראש״ל‬
‫וכל זה אם יסכימו עמו גדולי הדור להתיר‪ ,‬ולא מצינו‬
‫שהסכימו עמו ע״כ‪ ,‬והנה מלבד מד‪ ,‬שמצינו לעיל שחזר‬ ‫שליט״א‪ ,‬גם מוהריק״ו הביאו הב״י כתב ךאין לסמוך‬
‫מדבריו ושכל מומר הוא בחזקתו לישאר ‪.‬ברשעתו‪ ,‬וגם‬ ‫ע״ר הגאונים ע ר רבי׳ שלמה וכו׳ וחלילה להקל‬
‫הסברא האחרת שתשאר היא ביהדותד‪ ,‬והוא בגיותו‪,‬‬ ‫באיסור ערוד‪ .‬וכו׳‪ .‬ולא התיר רק בתרי רובי ע״ש‪,‬‬
‫ב׳‪ .‬גם בכופר בדת שאינו מומר ממש‪ .‬הרי יש מחמירין‬
‫ג״ז רחוק מאד‪ ,‬וזד‪ .‬שייך אם היתר‪ ,‬כבר נשואה עמו‬
‫ונעשה מומר‪ ,‬אפשר שתמשיך עמו כיון שרגילה ' בו‬ ‫בזה‪ ,‬וד‪.‬ם השאלת יעב״ץ סי׳ ל״ב‪ .‬ותשו׳ מצפה אריה‬
‫תניינא סי׳ י״ט‪ .‬וכן הוא בתשו׳ באר עשק סי׳ ע״ו‬
‫ומחכה אולי יחזור בו‪ ,‬אבל ביבמד‪ ,‬שהיא דתית ורחוקה‬
‫ממנו שתלך ע״ד זו שתשאר היא ביד‪,‬דותד‪ ,‬וד‪,‬וא בגיותו‪,‬‬ ‫הבי״ד מוהרש״מ סי׳ י״ד )ה״ה ‪.‬בתיק( ובתשו׳ שרידי‬
‫אש סי׳ מ״ד )בתיק( ובצל החכמה ססי׳ מ״ה )בתיק(‬
‫זה רחוק מן הדעת‪ .‬איך שיהיד‪ ,,‬עכ״פ מודה הוא הח״ם‬
‫עוד זאת אפי׳ לדעת המקילין שהבאנו‪ ,‬הרי לא הקילו‬
‫דבמקום שאין תוחלת ותקוד‪ ,‬שיגיעו זה אצל זה הן‬
‫אלא בדיעבד שנשאת היבמד‪ .‬לזר‪ ,‬אבל בנד״ד שעדיין‬
‫מצד היבם הן מצר היבמה‪ ,‬וכ״ש אם מב׳ הצדדים‬
‫לא נשאת‪ ,‬איך ניקום אנן ונתירד‪ .‬לכתחי׳ בלא חליצה‪,‬‬
‫רחוק רחוק שיגיעו זד‪ ,‬אצל זה‪ ,‬דודאי יש לצרף זה‬
‫ונפל פיתא בבירא‪.‬‬
‫להתיר גם לדעת רש״י‪ ,‬וכל זה שייך בנד״ד דא״א לה‬
‫להגיע לשם לרוסיא מיראת כל אדם ללכת לשם וגם‬ ‫א מנ ם אחרי העיון‪ ,‬מצאנו מרפא ומזור ליבמה הנז׳‬
‫הוא נטבע שם ברשעתו וחזקתו לישאר שם‪ ,‬בודאי‬ ‫אף שלא נשאת עדיין להתירה לכתחילה‪ ,‬וד‪.‬וא‬
‫שגם הח״ס יודד‪ ,‬להתיר‪ .‬ועי׳ בס׳ משד‪ .‬האיש סי׳ ט״ז‬ ‫ממ״ש הב״י סי׳ קנ״ז בשם מוהריק״ו‪ ,‬ביבמה שע״א‬
‫וי״ז‪ ,‬דשני הגאונים )המחבר וד‪,‬רד‪,‬״ג בצ״ע ז״ל( מודים‬ ‫מעיד שמת בעלד‪ ,.‬דאע״ג דחלילה לעבור ע״ד רש״י‬
‫דהח״ס מודד‪ ,‬בנד״ד דאין שום אופן שיגיע לכאן ושתלך‬ ‫ובו׳ מ״מ אי איכא תרי רובי‪ ,‬רוב הפוס׳ מתירין ביבמה‬
‫לשם‪ ,‬דלאו מטעם קולא מתיר הרד״ך אלא מדינא‬ ‫שנפלה לפני מומר בלא חליצה ורוב הפוס׳ מתירין‬
‫דמודה רש״י ומד‪,‬ר״מ בזה‪ ,‬כיון דליכא שום טיבותא‬ ‫בע״א שמע ‪ T‬שמת בעלד‪ ,.‬דהוי תרי רובי ע״כ‪ .‬שמעי׳‬
‫אפי׳ פורתא‪ ,‬ונוסף על שמדותו רעת העיגון‪ ,‬פשיטא‬ ‫מזה דאף דלא נשאת‪ ,‬אם יש סברא אחרת להתיר‪,‬‬
‫דמשום חבת חופד‪ ,‬אינד‪ .‬מכנסת עצמד‪ ,‬בספק כזה שאם‬ ‫יכולים לצרפה עם סברת הגאונים להתיר בלי חליצה‪.‬‬
‫ימות בעלה שתפול לפני יבם כזה שאין לה ממנו‬
‫שום טובד‪ ,‬בעולם אלא רעד‪ .‬רבד‪ ,‬ע״ש‪ .‬ונד״ד נמי‬ ‫וה״נ בנד״ד‪ ,‬מצינו להרד״ך הבי״ד הבאד‪,‬״ס סק״ג‬
‫כן הוא דהוא מלעיג על הדת ואינו יודע מד‪ ,‬זה‬ ‫שלכ״ע אם אין היבם נמצא בעיר היבמה וגם‬
‫יבום וחליצה וכמו שגילה דעתו לר‪,‬דיא‪ ,‬ופשיטא‬ ‫היא אינה יכולה לנסוע לעירו‪ ,‬דיש ב׳ דברים השמדה‬
‫דאפי׳ תעשר‪ ,‬מאמץ ותגיע לו‪ ,‬שידחה אותד‪ ,‬באמת‬ ‫ועיגון יש להתיר להלכד‪ ,‬ולמעשד‪ ,‬ע״כ‪ .‬ועי׳ לד‪.‬רב זקן‬
‫רט‬ ‫ומגן‬
‫תצא וכמש״ל‪ .‬וכן מפורש להדיא בדברי מד‪,‬רי״ו שהביא‬
‫הב״י‪ ,‬שכתב הטעם דהא דאז״ל נשאת בלא חליצה‬
‫תצא מזה ומזה אינו אלא קנסא דרבנן‪ ,‬והכא לא קנסי׳‬
‫וכו׳ כיון דליכא אלא איסור דרבנן וכו׳ עכל״ה‪ .‬גם‬
‫שם לקמיה הביא הב״י דברי ר״ת דלא מציגו קנס‬
‫בשומרת יבם אא״כ נשאת‪ ,‬וסיים משם המרדכי שאם‬
‫היבם יחלח מותרת לכתחי׳ להמקרש ע״ש‪ .‬מכל זה‬
‫מוכח להדיא דסובר הב״י ור״ת וד‪,‬מרדכי דאין זיקת‬
‫היבם מדאורייתא וכל עיקרה שאמרו תצא משום קנס‬
‫ע״ש‪ .‬וראיתי להראש״ל שליט״א‪ ,‬כאלו טרח למצוא‬
‫לדעת מר״ן דהוי דרבנן‪ ,‬והוא באמת מפורש בדברי‬
‫‪ J,‬״ ‪,‬״ץ ד״ןן‬ ‫רי״ו שהביא הב״י‪ ,‬וכ״ב ‪^ ,JJ2‬ן^^ןןן‬
‫ולעומתם וכו׳ משם הרא״ם ח״ב סי׳ ל״ב‪ ,‬דהך חומרא‬
‫דרבנן היא‪ ,‬ומשו״ה אם נשאת לא תצא כמ״ש מהר״י‬
‫מינץ ז״ל‪ .‬ועוד כתב משם שאלת יעב״ץ סי׳ כ״ט משם‬
‫כנסת יחזקאל במסקנת מהר״י מינץ אם נשאת לא תצא‪.‬‬
‫וכתבו הפוס׳ מאחר שאם נשאת לא תצא יצא מכלל‬
‫איסור דאורייתא‪ ,‬ואיסור דרבנן בספק לד‪,‬קל עכ״ל‪ .‬גם‬
‫הביא משם ס׳ עבודת ה׳ בתשו׳ שנפלה לפני משומד‬
‫ור‪,‬וא בארץ מרחקים‪ .‬והביא לדברי מהרד״ך וסיים ולפי‬
‫מ״ש הכנס״י דלמאן דאמר שלא תצא היינו שאינו אלא‬
‫זיקא דרבנן דוקא‪ ,‬ובצד זה רבים אשר אתנו לו׳ דאם‬
‫נשאת לא תצא‪ ,‬וכן דעת תב״י וכו׳ עבל״ה‪ .‬אלא‬
‫שאח״כ חזר הרב חמ״א והביא דברי עבודת ח׳ שחזר‬
‫בו משום שרצה לף' דזיקת יבם דאוריי׳ והוי מדאוריי׳‬
‫וסובר כן כדעת מר״ן ז״ל‪ .‬וכבר כתבתי למעלה שהאמת‬
‫שדעת מר״ן אם נשאת לא תצא‪ ,‬וממילא סובר דהוי‬
‫דרבנן וכמבואר בב״י וכמעז״ל באדוכד‪.,‬‬
‫גם הרב היכל יצחק ח״ב חאה״ע סי׳ צ״ג ח״ל )בתיק(‬
‫אכן הבינותי בדברי אחרון הגאונים כחד מקמאי‬
‫רבי׳ אליר‪,‬ו מווילנא זיע״א‪ .‬וראיתי שהוא מפרש בדעת‬
‫הרמ״א שתצא האמור כאן אינו אלא מדרבנן‪ ,‬ובדרבנן‬
‫הלך אחר המיקל‪ ,‬יעו״ש בדב״ק‪ ,‬וא״כ יש לנו עמוד‬
‫גדול הגר״א לסמוך עליו עכל״ה‪ .‬וכבר הבאתי דבריו‬
‫בסי׳ פ״ט שכתב שאין לפנינו איסור דאורייתא ע״כ‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫מכל האמור‪ ,‬דד‪,‬אשד‪ ,‬הנז׳ מותרת לשוק בלי‬
‫חליצה‪ ,‬בצירוף הטעמים הנז׳‪.‬‬
‫א( מטעם שרוב הפוס׳ התירו לשוק יבמר‪ ,‬שנפלה‬
‫לפני יבם מומר וכמ״ש מוהרי״ק‪.‬‬
‫ב( דהוי מקום עיגון גדול ומקום רחוק כדעת‬
‫מד‪,‬רד״ך‪.‬‬
‫ג( דהוי שעת הדחק גדול שתשאר כל ימיר‪ ,‬עגונה‪,‬‬
‫חשיב בדיעבד שכבר נשאת‪ ,‬וכמ״ש הרב‬
‫הרצוג ושאר הפוסקים‪.‬‬
‫ד( לעילא מכל זה דעיקר האיסור בזה הוא מדרבנן‪,‬‬
‫ולכן פסקו דאם נשאת לא תצא‪.‬‬
‫ה( עו ד יש לצרף מ״ש הראש״ל שליט״א שיש‬
‫מקום לו׳ שיש טעות כקידושין‪ ,‬ולא כתבתי בזה מפני‬
‫שלא נתברר לי הרבד‪ ,‬טעם זה‪ ,‬וגם מחוסר הזמן‪ .‬אבל‬
‫עכ״ם לד‪,‬צטרף עם סל הטעמים יוסיף תת כח להיתר‪.‬‬
‫חאה״ע ס״ א‬ ‫שמ״ש‬
‫הבנין‪ .‬וא״כ אין לה שום הנאה ממנו אפי׳ פורתא רק‬
‫צרות צרורות וכד‪ .‬דודאי גם הה״ס יודה בנד״ד שהוא‬
‫דומה וקרוב לנדון מהרד״ך‪.‬‬
‫א ל א שהרב חמ״א שם בסי׳ י״ז חזר בו לפסוק כדברי‬
‫עבודת ה׳ שחלק על הה״ס משום דחשש לס׳‬
‫הפום׳ דזיקת יבם דאורייתא‪ ,‬ונר׳ דזהו לפי מה שהבין‬
‫הוא ז״ל בדברי מר״ן דסובר דזיקה דאוריי׳ ואפי׳ נשאת‬
‫אין להתיר בלא חליצה ע״ש בד״ה ולעומת וכו׳‪ .‬אבל‬
‫כפי מה שתמהתי למעלה על דבריו שדברי מר״ן ברורים‬
‫להתיר בלי חליצה‪ ,‬וגם לקמן נבאר דעתו בבירור שהוא‬
‫סובר דזיקת יבם כזה מדרבנן‪ ,‬דודאי יש להתיר כנד״‪,1‬‬
‫בפי דעת הרד״ך כשהוא במקום רחוק‪ ,‬וקשה להגיע‬
‫לשם‪ ,‬רכולים לצרף טעם זה עם ם׳ הגאונים המתירים‬
‫בלא חליצה אף כשהוא בעיר‪.‬‬
‫ו עו ד יש לצרף לזה טעם גדול‪ ,‬דהוי דחק גדול שאין‬
‫כמוהו‪ ,‬דהאשה תשב כל ימיה באלמנות חיות‬
‫ובפרט שכעת יש לה כבר מזל טוב הדורש אותה‪ ,‬והיא‬
‫נמצאת עמו‪ .‬ומי יודע מה יש ביניהם‪ .‬וביון דקי״ל‬
‫דאם נשאת לזר בדיעבד לא תצא גם בלא חלץ לה‪,‬‬
‫וכמו שהוכחתי למעלה באורך לדעת מר״ן ומור״ם ז״ל‪,‬‬
‫הרי שעת הדחק בדיעבד דמי‪ ,‬וכ״כ בס׳ היכל יצחק‬
‫להרה״ג הרצוג ז״ל חאה״ע ח״ב סי׳ צ״ג )ה״ד‪ ,‬בתיק(‬
‫וז״ל ואם כי הי״א הא׳ אינו מתיר אלא בדיעבד‪ ,‬הרי‬
‫אם לא נתירה תשאר עגונה לעולם‪ ,‬והרי כל שעת‬
‫הדחק גדול כדיעבד דמי וכדאי הוא מהר״מ מינץ ז״ל‬
‫לסמוך עליו בשעת הדחק גדול וכדאיתא ביבמות ל״ז‬
‫וכו׳‪ .‬וכבר כתבנו מגאוני בתראי דשעת הדחק במקום‬
‫עיגון עולמי אפשר לסמוך גם על דעת יחיד במקום‬
‫רבים וכו׳‪ ,‬עכל״ה‪ .‬ועי׳ בשלחן גבוה בכללים בהל׳‬
‫פסח אות ע״א וז״ל כל דבר שאסור לכתחי׳ ומותר‬
‫בדיעבד אם היה שעת הדחק חוי כדיעבד ומותר לכתחי׳‬
‫עכ״ל הבי״ד השד״ח פאת השדה כלל ל׳ ע״ש משם‬
‫הרבה פוס׳ ג״כ‪ ,‬וע״ש באות ד׳ שגם בעניו גטין אמרו‬
‫בל שיש בו טורח לתקן חשיב בדיעבד‪ ,‬עבודת משא‬
‫בשם תה״ד בשם התום׳ פ״ק דעירובין עש״ב וברוחב‪,‬‬
‫גם ביו״ד סי׳ צ״א ס״ד בהג״ה במקום שהבשר צריך‬
‫העולה‬
‫קליפה אם לא קלפותו ובישלוהו כך מותר בדיעבד‪,‬‬
‫ואף לחולקים שם מודים הם בעירוי שנפסק הקילוח‬
‫שאיסורו מדרבנן בבב״ח דיש להקל‪ ,‬ע״ש פת״ש אות‬
‫ו׳‪ .‬ועוד הביא הראש״ל הרבה פוס׳ הסוברים כן‪ .‬רש״י‬
‫גטין י״ט ותום׳ פסחים ל׳‪ ,‬ותוס׳ כתובות י״ד ע״ש‪.‬‬
‫יאף דגם במקום עיגון במקום רחוק‪ ,‬מצינו חולקים‬
‫בזה‪ ,‬וכמ״ש הרב חמ״א סי׳ י״ז בשם עבודת ה׳‪.‬‬
‫וכן דעת הרב פלטון גאון הובא בס׳ שערי צדק סי׳ ן׳‬
‫שהמומר נמצא בארץ ברברים ואין השיירות מצויות‬
‫והארוסה יושבת עגונה וכתב דלא משריא עד דחליץ‬
‫לה‪ ,‬והבי״ד הראש״ל שליט״א‪.‬‬
‫מ״מ יש לצרף עוד שדעת מר״ן הקדוש ומור״ם ז״ל‬
‫דקי״ל כוותייהו‪ ,‬דבל עיקר זיקת יבם זה היא‬
‫מדרבנן‪ ,‬שכן פסקו שניהם דאם נשאת בלא חליצה‪ ,‬לא‬
 ‫ומגו‬ ‫האה״ע סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬
‫ב בי סו ס פסק הגאונים הפוטרים ביבם משומד מן‬ ‫וכבר כתבנו דגם מר״ן דפם?ן לאסור ביבמה שנפלה‬
‫החליצה ומן היבום עפ״י הסוגיא דב״ק‬ ‫לפני יבם מומר‪ ,‬יודה בצירוף טעמים אחרים להתיר‪.‬‬
‫מצד דאדעתא דהכי לא ק ‪T‬שה נפשה‪ ,‬העביר המהר״ם‬ ‫וכמו שהביא בב״י דברי מוהריק״ו שהתיר בצירוף‬
‫את הדיון במקום דיון עקרוני‪ .‬על עצם חלות מצות‬ ‫טעם אחר‪ .‬זכ׳׳ש בצירוף הרבה טעמים‪ ,‬ובזה אני‬
‫יבום וחליצה‪ ,‬אם הוא חל על כל אח מאב של המת‪ ,‬או‬ ‫מצטרף לפסק דינו של הראש״ל שליט״א הפותח‬
‫שיש והוא נפקע מדין אחוה מצד השקפותיו והתנהגותו‪,‬‬ ‫בתשובה להתיר ודבריו חיים וקיימים‪ ,‬ומי כמוהו מורה‪.‬‬
‫ומעביר את זה לדיח בהל׳ מק״ט‪ ,‬שכפוף לתנאים‬
‫רלן מה שכתב בסוף דבריו דמר״ן ז״ל דחה בב׳ ‪T‬ים‬
‫הכלליים שבמשא ומתן וקניינים בבן אדם לחבירו והוא‬
‫מ״ש בס׳ העיטור בשם רב יהודאי גאון להקל‬
‫דבר התלוי בדעתם וברצונם של הקונה והמקנה במקרה‬
‫ביבם סומר‪ ,‬כבר כתבתי למעלה דלא דחה בב׳ ידים‬
‫דנן בין האיש המקדש והאשה המתקדשת■ ובמשפטי‬
‫אלא בבעל מומר‪ ,‬אבל ביבם מומר לא כעס על זה‪,‬‬
‫התנאים של התורה בכגון דא‪ ,‬דלפ״מ ‪.‬שקובע דאיכא‬
‫ואדרבה תי׳ קו׳ הטור על רב יהודאי גאון‪ ,‬רק דלענין‬
‫״אנן סהדי״ דלא ניחא לה לאשה להתייבם לו‪ ,‬והר״ז‬
‫הלכה לפסוק כמותו להתירה לינשא לכתחי׳‪ ,‬לא רצה‬
‫בגדר דברים שבלב הגלויים לכל אדם ושמשו״כ הר״ז‬
‫לסמוך עליו כיון דמהר״ם ומוהריק״ו שהביא הב״י פסקו‬
‫באילו הותנה במפורש לפי כל משפטי התנאים‪‘ .‬‬
‫דחלילה לעבור על דברי המלך שלמה )רש״י(‪ ,‬ולכן‬
‫לכתחילה אסרה לינשא‪ ,‬אבל בדיעבד אם נשאת לא‬
‫ב( נוקט המהר״ם שבכה״ג שהיבם שעלולה ליפול‬
‫תצא‪ ,‬אבל בבעל מומר שמת‪ ,‬לא כתב בזה להתיר אם‬
‫לפניו הוא משומד‪ ,‬איכא אנן סהדי שאינה‬
‫נשאת בדיעבד‪ ,‬ודינה כדין יבמה פשוטה שנשאת בין‬
‫מסכימה בשום פנים להתייבם לו שלא תוכל להחזיק‬
‫בשוגג בין במזיד‪ ,‬דתצא מזה ומזה ע״ש‪.‬‬
‫מעמד ביהדות בהיותה אתו בכפיפה אחת וזהו דבר‬
‫השנוי בעיניה יותר מאשר מוכה שחין שבזה הוא הדיון‬ ‫אמנם ביבמה דנד״ד יש להתירה לינשא לכתחי׳‬
‫בסוגיא דב״ק )קו׳ ב׳( ורק בזה הוא דאסיקו שם דאשה‬ ‫מהטעמים הנז״ל‪ ,‬ותול״מ‪ ,‬וה׳ יצילנו משגיאות‬
‫בכל דהו ניחא לה )כדרך שאמרו במ״ש )כתובות ע״ז‬ ‫ויראנו מתורתו נפלאות‪ ,‬ויזכנו תמיד לכוין אל האמת‪.‬‬
‫ב׳‪ (.‬דמצית אמרה דיירנא בהדיה בסהדי דשומעים לה(‪.‬‬ ‫ולרח״פ בחדש אדר הא׳ שנת שמעה ותשמ״ח לפרט‬
‫'וע״ב אפיקו שם בסוגיא דמשו״ז אין לראות זאת כתנאי‬ ‫גדול‪.‬‬
‫מצדה ולא כן במשומד דבשום פנים לא יתכנו חיים‬ ‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫משותפים‪ .‬וע״כ קיימת בזה הנחת הגמרא בקושייתה‬
‫דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה‪.‬‬
‫סימן ב‬
‫וכלול בדברי אלה תשוכח על מה שהשיג עליו‬
‫תשובת הרה״ג שאול ישראלי שליט״א‬
‫בהגה״מ מהתוס׳ שם שהעלו שכל הדיון בהא‬
‫דמ׳׳ש אינו אלא בהיותה ארוסה לו ושאין לה מעצם‬
‫בעניו הנ״ל‬
‫הקידושין שום טוה״ג‪. ,‬ואילו כנשואה מעיקרא לק״מ‪.‬‬ ‫עיינתי בשאלה שפרטיה הובאו במכתב‪ .‬ובשתי‬
‫דבזר■ ״ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה‪,‬‬ ‫תשובות מהני צנתרי דדהבא ה״ה כב׳‬
‫דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות‬ ‫הראש״ל הגאון הגדול כש״ת עובדיה יוסף שליט״א‪,‬‬
‫■נשואה״ כמש״כ ע״ז הב״ח )סי׳ קנ״ז( נלע״ד ליישב‬ ‫וכבוד ראש אבות בה״ד ורב ראשי ליתשלים ת״ו‬
‫דמהר״ם מפרש דדוקא במ״ש איכא למימר האי סברא‪,‬‬ ‫כש״ת הגאון הגדול ר׳ שלום משאש שליט״א שהעמיקו‬
‫אבל במומר הדעת נותנת שאינה מכנסת עצמה כשוס‬ ‫והרחיבו בראשונים ואחרונים כ ‪ T‬ה׳ הטובה עליהם‬
‫ספק מחמת חיבת בעלה‪ ,‬וואף מן הנישואין עכ״ל‪.‬‬ ‫והעלו להיתר‪ .‬ובזה אבא עם הספר למלא אחריהם‬
‫והעמיק הרחיב בזה ב״תורת חסד״ לגאון מלובלין זצ״ל‬ ‫למרות ‪T‬עתי מך ערכי בפרט בשאלה חמורה זו‪ .‬אך‬
‫)אה״ע סי׳ כ׳ אות ו׳ ד״ה אמנם(‪.‬‬ ‫כחומר השאלה כן חומר מצבה של האשה היושבת‬
‫עגונה זה שנים רבות לאין מוצא‪.‬‬
‫ג( ולפי דבריו אלה נראה שאין גם מקום לבית‬
‫הספק אם דין זה של הפקעת אחוה שקבעו‬
‫עיון רב נלע״ד שיש לפתוח בהיתר האי אתתא‬ ‫אחר‬
‫בהסתמכות על תשו׳ מהר״מ מרוטנבורג )ד‪.‬‬
‫הגאונים לגבי מומר‪ ,‬חל גם על כל פוקר וכופר מחלל‬
‫פרג( סי׳ תתרכ׳׳ב‪ ,‬וז״ל‪.‬‬
‫שבת בפרהסיא ולועג על כל קודש‪ ,‬כגון נדון שלפנינו‪,‬‬
‫כי יש מקום לחלק כמבואר בשו״ת האחרונים שבזה‬ ‫א( מ ה ר״ ם הביא ראיה לדברי הגאונים וכו׳ מדפריד‬
‫״כיון שלא ניתק עצמו מכלל ישראל ונדבק באומה‬ ‫בהגחל קמא אלא מעתה יבמה שנפלה‬
‫אחרת‪ .‬שמאוזר שהנימוק‪.‬הווא שהאשה בהיותה נאמנה‬ ‫לפני מוכה שחין תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא‬
‫לדת משה‪ ,‬אנן סהדי שלא תוכל להסכים בשו״פ ואופן‬ ‫ק ‪T‬שה נפשה‪ .‬ומשני סב למיתב טן דו וכו׳ א״כ לגבי‬
‫לגור עם איש בוזה תורה ומחלל כל קודש‪ ,‬וכל ענין‬ ‫משומד דליכא למימר חכי‪ ,‬דאנן סהדי דלא ניחא‬
‫של יבום וחליצה זר לו ומלגלג ע״ז כדרך שמלגלג על‬ ‫להתייבם לו‪ ,‬כי יעבירנה על דעתה‪ ,‬ואדעתא דהכי‬
‫כל דבר מצוה‪ ,‬הרי י״ל דאין זה שייך כלל לדיון‬ ‫לא ק ‪T‬שה נפשה מעיקרא היכא דמשומד היה‪ ,‬והו״ל‬
‫ההלכותי שקיים אם נפקע מתורת אחוה שנדרש מד״ת‬ ‫כ אלו התנה עמו ע״מ שלא תתייבם לו‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ריא‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬
‫שנמצאת בתשובת הגאונים‪ ,‬שאם המיר בשער‪ ,‬שק ‪T‬שה‬ ‫לענין יבום‪ ,‬דזה תלוי בדעת האשה‪ .‬ובזה אין נפ״מ‬
‫אינה צריכד‪ ,‬חליצה דאדעתא דד‪,‬כי לא ק ‪T‬שה נפשה‪.‬‬ ‫בדיון הלבותי זה‪ ,‬ומניון שלפי הטהר״ם שינוי‪ .‬השקפות‬
‫אין לסמוך ע״ז וכו׳ עכ״ל‪.‬‬ ‫וסדר התנהגות היבם הוא הקובע בעיני האשה‪ ,‬וכל‬
‫שהשקפותיו והתנהגותו נוגדים את תפיסתה אנן סהדי‬
‫הנה עיקר נימוקו הוא סנ״ל‪ ,‬מפני שאין מומר יכול‬
‫שאינה מסכימה להכנס בספק שתזקק לו‪ ,‬ויהא שהספק‬
‫להפקיע עצמו משייכותו לישראל‪ .‬עם כל הנובע‬
‫הוא רהוק‪ ,‬הר״ז שייך בכל מי שנכלל בהגדרה זו מבלי‬
‫מזד‪ .,‬ואם אמנם בדבריו שמצטט תשו׳ הגאונים ״אינה‬
‫לקבוע אם יש עליו תורת מומר או לא‪ ,‬וזה נלע״ד‬
‫צריכה חליצה‪ ,‬דאדעתא דהכי לא ק ‪T‬שה נפשה״‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫פשוט‪.‬‬
‫לכאורה נראה שד‪,‬תייחסותו גם לנימוק זד‪ .‬של דעת‬
‫י ע ל כן פטורים אנו מלדון באיזו מידה עובר על דת‬
‫האשה‪ ,‬אינם אלא בגדר אשגרתא דלישנא‪ .‬ועיקר הכוונד‪,‬‬
‫זה‪ ,‬הוא בגדר יוצא מכלל ישראל שהיא שאלה‬
‫שאין כל כה״ג זיקה לחליצה‪ .‬וכבר הרגיש בזד‪ ,‬מהר״י‬
‫חמורה ביותר‪ ,‬עם מסקנות מרחיקות לפת‪ .‬לפי מציאות‬
‫מינץ בתשובתו )עמ׳ כ״ב ב( וכ׳ בין השאר )דף‬
‫ימינו‪ .‬וד״ל‪.‬‬
‫כ״ב ב׳(‪.‬‬
‫— יש דברים בגו‪ ,‬דברים תמוד‪,‬ים‪ ,‬שרש״י בעצ‪%‬‬ ‫ד( ו כ ל עולה מהדיון שדן הרד״ך )בית ט' סי׳ ף(‬
‫כ׳ שנתנו טעם לדבריד‪.‬ם שאדעתא דהכי לא ק ‪T‬שד‪,‬‬ ‫להשוות דעת הרמב״ם לדעת המהר״ם‬
‫נפשה‪ .‬וא״כ הוא כ אלו התניתה שע״מ כן נתקדשה‬ ‫אעפ״י שהרמב״ם כלל בכלל אח ליבום גם אח ■עובד‬
‫לו ע״מ שלא להתחייב לו‪ ,‬כמה שכ׳ המהר״ם‪.‬‬ ‫ע״ז ומחלק שם‪ ,‬שאין זה אלא עובד ע״ז‪ ,‬שהוא אינו‬
‫נמצא שאין זיקה‪ ,‬א״כ מד‪ ,‬כתב רש״י שדבריד‪,‬ם‬ ‫עובר עבירה אחרת אלא זו וכו׳ הוא דאמרינן שיבמתו‬
‫סותרים זא״ז‪ .‬הרי לטעמם אין כאן זיקה וכו׳‪.‬‬ ‫זקוקה לחליצה‪ .‬מסתמא דלא שייך לומר אנן סהדי כי‬
‫לא נשאת לבעלה שיכשילנה בכמה מכשולות הואיל‬
‫ועפי״ז הסיק שם שיש לד‪,‬חזיק בדברי הגאונים‬
‫ומקיים שאר התורה וכו׳ וכו׳ אבל משומד לכל התורה‪,‬‬
‫המתירים וכו׳‪ .‬א״כ למה נניח תלמוד ערון־‬
‫דאנן סהדי שיכשילנה בכמה מיני עבירות‪ ,‬הואיל וכל‬
‫דד‪,‬יינו ר״ח )צ״ל ר״ת( והגאונים וכו׳ ונחזיק בתשובות‬
‫עבירות שבתורה נעשו לו כהיתר‪ ,‬אנן סהדי דלא ניחא‬
‫שיש בד‪,‬ם תמיהות ופרכות‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫לה‪ ,‬דאדעתא דהכי לא קדקוד‪ ,‬נפשה לבעלה מעיקרא‬
‫ז( א ל נ׳ שצדק המהר״ם בקבעו שזה כניגוד לדעת‬ ‫עכ״ל‪.‬‬
‫רש״י‪ ,‬שלא מלאו לבו לעבור על דבריו‪ ,‬שכן‬ ‫ה רי מבואר דלפי המהר״ם ונימוקו‪ ,‬עיקר הדבר תלוי‬
‫גם אם נאמר שמלים אלה בתשו׳ רש״י הם שלא בדקדוק‬ ‫באנן סהדי שיכש״לנה בכמד‪ .‬מיני עבירות דאשר‬
‫והשגתו על דבריד‪,‬ם אינד‪ ,‬אלא בענין הגדרת המומר‬ ‫ע״כ השאלה אם יש עליו שם מומר או לא אינר‪,‬‬
‫כישראל‪ ,‬עכ״פ הן ברור שלדבריו שמסיק לחלכח‬ ‫הקובעת כלל ועיקר‪.‬‬
‫ולמעשה ״אין לה תקנד‪ ,‬אלא חליצד‪ ,,‬כוללים גם‬
‫שלילת סברתו של המד‪,‬ר״ם‪ ,‬שלפי דבריו הרי המסקנא‬ ‫ה( נ מ צ א שעל דעת המר‪,‬ר״ם אין מקום לכל‬
‫זחה עם ז!ו של הגאונים שפוטרה מן החליצה‪ .‬אם כי‬ ‫הפקפוקים וד‪,‬ערעורים על דעת הגאונים‬
‫מטעם שזה כאילו התנתה‪.‬‬ ‫שהתירוד‪ ,‬בלי חליצר‪ ,‬ויבום‪ ,‬בעיקר‪ ,‬מצד שללם מן‬
‫המומר דין אחוד‪ ,‬שעל זה נסבה גם השגת רש״י‬
‫א ך בר מן דין‪ .‬יותר נראה שדברי רש״י נאמרו‬
‫בתשובתו שמי שנולד ישראל אינו יכול להפקיע עצמו‬
‫בדקדוק‪ ,‬ורוצה לשלול גם סברת מהר״ם עפי״מ‬
‫מדין ישראל‪ ,‬וממילא גם מדין ״אח״ לענין יבום‪,‬‬
‫שרואה את חמומר כדין ישראל חשוד‪ ,‬והיינו דרוצה‬
‫שמשו״ז דחה דבריהם בלשון חריפה ״אין לסמור על‬
‫לומר‪ ,‬שגם נימוק זה שאדעתא דהכי לא קדשה נפשה‬
‫זה‪ ,‬ודבריד‪,‬ם סותרים זא״ז וכו׳״‪ ,‬שהרי כאן אין אנו‬
‫מתלא תלי בהא‪ .‬שרק אז ניתן לומר שיש אנן סהדי‬
‫דנים על הגדרתם כישראל )או על תוקף קידושיהם(‬
‫שאינה מסכימד‪ ,‬להתקדש ואף להנשא לאדם זה‪ ,‬שד‪,‬וא‬
‫אלא על דעת האשה גרידא‪ ,‬ועל אי־הסכמתד‪ ,‬ליפול‬
‫מוצא מכח הדין מכלל ישראל‪ .‬דע״כ י״ל שזה כאילו‬
‫לפניו ליבום‪ ,‬שהוא בגדר אנן סהדי‪.‬‬
‫התנית בזה‪ ,‬אך אי מצד הדין תורת ישראל עליו‪ ,‬למרות‬
‫שאינו מקיים מצוות ודין ישראל חשוד עליו‪ ,‬אין זה‬ ‫א ל א שלכאורה מה יועילנו כל זה‪ ,‬והרי המד‪,‬ר״ם‬
‫עדיין אומר‪ ,‬דאיכא אנן סהדי שמד‪.‬״ט שנוי הוא לה‬ ‫עצמו‪ ,‬בעל תעזמועה סגר לפנינו הדרך בסיימו‬
‫יותר מאשר מו״ש‪ ,‬דאפ״ל גם בזה דאשד‪ ,‬ככל דחו‬ ‫שבבא לפניו ד‪,‬דבר הלכה ל!מעשה לא מלאו לבו ״לעבור‬
‫ניח״ל אם משום שחושבת שבכל זאת תוכל באיזו‬ ‫על דברי רש״י״ א״כ מד‪ ,‬נענה אגן אבתריה עניי דעגיי‪.‬‬
‫שד‪,‬יא צורה להסתדר אתו מחמת ה״ותו לא מקיים‬
‫מצוות‪ .‬מ״מ חיא תוכל לשמור על עצמה‪ ,‬וכן יתכן‬ ‫ו( ו כוונ ת דבריו‪ ,‬שלכאורה אינם מובנים דהרי כנ״ל‬
‫שיעלה על הדעת שתוכל גם להשפיע עליו‪ .‬וגם אם זו‬ ‫דברי רעו״י לכאורה מכוונים רק לענין‬
‫אינה אלא אשלית שוא‪ ,‬מבר ראינו כזאת בישראל‪.‬‬ ‫הנימוק שאינו בגדר ״אח״ שהרי כ״כ בסו״ד‪ ,‬שהמומר‬
‫וע״כ כלל רש״י בהשגתו גם שלילת נימוק זה של‬ ‫הרי הוא כישראל לכל דבריו שגא׳ חטא ישראל ~‬
‫המדר״ם‪ ,‬כך נלע״ד‪ ,‬תבין חמהר״ם את דעת רש״י‬ ‫אעפ״י שחטא ישראל הוא ואין לנו לסלקו מדת ישראל‬
‫)ומסלקת בזה הערת חמד‪,‬ר״י מיגץ וע״ל( וע״כ לא‬ ‫וכו׳‪ .‬אבל קידושיו קידושין וגיטו גט וחליצתו חליצה‪.‬‬
‫מלאו לבו לעבור על דבריו‪ ,‬ודו״ק‪.‬‬ ‫כללו של דבר הרי הוא כישראל חשוד‪ .‬והתשובה‬
 ‫ומגן‬ ‫חאה*ע ם ״ נ‬ ‫שמ״ש‬ ‫ריב‬
‫דר״ל ראשה בכ״ד ניח״ל לא מובא על זה הביטוי‬ ‫ח( אכן נראה שגדזננו קיל טפי‪ ,‬וגזה * ‪ r‬להקל גם‬
‫״אגן פהדי״ כמו שמובא כאן‪ ,‬שהרי כאמור‪ ,‬רק ע״י‬ ‫לדעת רש׳׳י‪ .‬למרות שהחמיר במומר‪ ,‬דהנה‬
‫אנן סהדי ניתן לדחות הקושיא שהיתר‪ ,‬אף היא מכת‬ ‫בתירח הגמרא ב״ק הנ״ל ראשה בכל דהו ניח״ל‬
‫״אנן סהדי״‪ ,‬ודוק׳‪ (.‬יוצא איפר‪ ,‬שרק ככה״ג שסביר‬ ‫פירש״י וז״ל‪.‬‬
‫הדבר שהנשואין עס הכעל יהיו לאורך ימים‪ .‬וד‪.‬יינו‬ ‫ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם‪ ,‬על ספק זה‬
‫שד‪,‬בעל בריא ושלם‪ ,‬שמשו״ז האפשרות שתפול ליבום‬ ‫שמא ימות תזקק לאחיו עכ״ל‪ .‬פשטות הדברים‬
‫היא רחוקד‪ ,‬ביותר רק כד‪,‬״ג אמרינן דאין כאן אנן‬ ‫וכפי שהוכיח במישור הרד״ך )חדר י׳־י״א( שעיקר‬
‫סד‪,‬די שרק על כך היא מתקדשת שאם תפול ליבום‬ ‫מה שאמרו בגמרא שאשה ניחא לה בכל דהו‪ .‬״כל דהו״‬
‫יתבטלו הק ‪T‬ושין‪ ,‬ואילו בגוונא שהבעל אינו ״שלם״‬ ‫זה — הכוונה שישנה אפשרות ״כל דהו״ על היגום‬
‫באופן שסביר הדבר שאכן תפול ליכום‪ ,‬כל כה״ג לא‬ ‫עצמו למ״ש וזהו‪ ,‬כנ״ל‪ ,‬ע״י שתחיה עמו בצוותא מבלי‬
‫נתכטלה סברת המקשן דאיכא אנן סהדי ״דאדעתא‬ ‫שתזקק לו חיי אישות ראם אומרת דיירבא בהדיה‬
‫דהכי לא קידשה נפשה״‪.‬‬ ‫בסהדי שומעים לה‪ ,‬וכן דייק שם הרד״ך שגם המהר״ם‬
‫]הארכנו בזה לפי פי׳ הרד״ך‪ ,‬שפירש מה דאמרינן‬ ‫פירש בן‪ ,‬שהרי כל עיקר נימוקו של המהר״ם הוא‬
‫בגמ׳ ביבם מו״ש דשייך בזר‪ ,‬אשד‪ ,‬בכל‬ ‫‪.‬‬ ‫שמומר יותר שנוי לה מאשר מו״ש‪■ .‬ומשו״ז לא שייך‬
‫דד‪,‬ו ניחא לה‪ ,‬הוא דניחא ׳בכל דהו‪ .‬גם כשתפול לפניו‬ ‫במומר גם גדר ״ניחותא כל דהו״ הרי שניחותא זו‬
‫ליבום‪ ,‬וזה מפני שהלשון ״כל דהו״ מתיישב יותר לפי‬ ‫מתייהסת לגבי האפשרות של נפילתה ליבם‪ ,‬וז״פ‪.‬‬
‫פירושו‪ ,‬אכן‪ ,‬לפי פירוש הר״א מזרחי סי׳ ס״ח שהביא‬
‫וא״כ לכאורה לפ״ז דברי רש״י שהאריך להסביר על‬
‫דבריו ב״תורת חסד״ )סי׳ כ׳ הנ״ל( שמפרש הניחותא‬
‫הניחותא שיש לה עם הגעל‪ ,‬הוא לכאורה‬
‫כל דהו הוא משום שעכשיו ק ‪T‬ושיד‪ ,‬הם לבעל‪ ,‬וזה‬
‫אריכות דברים ללא צורר שהרי כל עיקר הקושיא רעל‬
‫עיקר מגמתה‪ ,‬דאשר ע״כ זה נחשב כמשקל שוה למימרא‬
‫דעת כן לא קידשה נפשה‪ ,‬היתה מצד אימת נפילתה‬
‫של ר״ל בענין קדושי אשד‪ ,‬דבכל דד‪,‬ו ניח״ל‪ ,‬גם כן‬
‫ליבם‪. .‬ובזה פגי בתשובת הגמרא שגם לגבי אפשרות‬
‫דברינו קיימים‪) .‬ואדרבא‪ ,‬ניחא ספי‪ ,‬דלפי״ז אין צורך‬
‫זו י״ל דיש לה ״ניחותא כ״ד״‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫לדון בד‪,‬שוואח פוקר ופורק עול תורה ומצוות לדין‬
‫מומר( שלפ״ז רק מצד היות בעל ״שלם״ שייך לומר‬ ‫ט( ‪ 1‬צ״ל בביאור הדברים דהרי זה מוכרח שקושיית‬
‫דמשו״כ מסכימד‪ ,‬שלא לראות תנאי בנישואין‪ ,‬משא״כ‬ ‫הגמרא שנאמר ״אדעתא דהכי לא קידשה‬
‫כשאין הבעל בחינת ״שלם״ אין כלל ניחותא כל דהו‬ ‫נפשה״ הוא לומר שיש כאן אגן סהדי‪ ,‬שאל״כ הרי לא‬
‫ובזה אמרינן אנן סהדי דלא ניח״ל להתקדש כמו‬ ‫יתכן לראות זאת בגדר דברים הגלויים לכל אדם‪ ,‬שאין‬
‫במוכה שחין‪.‬‬ ‫צורך להתנותם‪ ,‬אלא זה כאילו התנה במפורש‪ .‬וע״כ‬
‫הרא״ם שם בתשר הנ״ל הביא מה שפסק רש״י‪,‬‬ ‫בטלים הקידושים מדין מק״ט‪ ,‬וצריך לומר‪ ,‬שהגמרא‬
‫שניתן לקבל גט ממשומר לאשתו בתור שלית‬ ‫נקטא‪ ,‬שהפחד הזה מפני האפשרות שהבעל ימות והיא‬
‫קבלה גם שלא מדעתד‪ .,‬מטעם דזכות הוא לה‪ ,‬וזכין‬ ‫תיזקק ליבום‪ ,‬למרות היות זאת כספק רחוק‪ ,‬מ״מ כיון‬
‫לאדם שלא בפניו‪ .‬וד‪.‬מד‪,‬ר״ם השיג על רש״י‪ ,‬שדבריו‬ ‫שהדבר חוגה להתנות )וכפי שהסבירו התום' כתובות‬
‫אזלי רק לפי הגאונים שהתירו כנ״ל בנופלת לפני‬ ‫)מ״ז ב׳ ד״ה שלא( שודאי אין הבעל מקפ ‪ T‬בכך( היא‬
‫יבם משומד בלי חליצה מד‪,‬״ט דאנן סהדי שד‪,‬וא שנוי‬ ‫ודאי מתנה כזאת והוי דשב״ל גלויים‪ ,‬וע״כ יש לראות‬
‫לה ביותר וע״ד הכי לא נתקדשה וכו׳‪.‬‬ ‫הקידושין כמק״ט שבסלים מעיקרם בהתממש הדבר‪.‬‬
‫וע״כ בכדי לענות לטענה זו‪ ,‬מוכרח היה לגמרא לומר‪,‬‬
‫וע״ז תמר‪ ,‬הרא״ם שם‪ ,‬שנימוק זה שע״ד כן לא‬
‫שגנגד אגן סהדי זה‪ ,‬יש ״אגן סהדי״ הפור‪ ,‬וזה מעזום‬
‫נתקדשד‪ ,,‬אינו אלא סברת המד‪,‬ר״ם עצמו לביסוס‬
‫שאין לבטל האנן סהדי זה‪ .‬בזה שתתכן ״ניחותא כל‬
‫פסקם של הגאונים‪ .‬אולם הגאונים ‪.‬עצמם לא מטע״ז‬
‫דהו״‪ ,‬דבשם שנקטינן שמגו ל״מ במקום אגן סהדי‪.‬‬
‫פטרוד‪ ,,‬אלא משום שסוברים שמומר אין לו אחוה בן‬
‫»כש״כ שאין ע״י ״כל דהו״ לבטל האגן טהרי‪ ,‬ולזה‬
‫ר‪,‬וא מפורש בדבריהם‪ .‬וכן באלה שד‪.‬שיגו עליד‪,‬ם‪ ,‬וכן‬
‫פירש״י חזאי ״סל דהו״ אינו אלא מצטרף לעיקר‪,‬‬
‫גם רש״י שכנ״ל פסקשאין לסמור על דבריהם‪ .‬וע״כ‬
‫שהאפשרות שתיפול ליבום היא רחוקה ומסופקת‬
‫אחוד‪ ,‬הוא דהשיג‬ ‫שהוא מצד‬ ‫י״ל דרק על נימוקים‬
‫מעיקרה שהרי עכשיו היא מתקדשת לפעל ״ניהא לה‬
‫רש״י ואילו הנימוק‪ ,‬שדימומר שנוי לה ביותר‪ ,‬וזוהי‬
‫להתקדש לראשון שהוא שלם״‪ .‬וא״כ הסיכויים הם‬
‫זכות בעיניד‪ ,‬שקבלו הגט עבורה קיים גם לרש״י‪.‬‬
‫שאכן יאריכו ימים‪ ,‬היא עם בעלה בצוותא חרא‪ ,‬ולא‬
‫אך לכאורד‪ ,‬הרי כפי שכתבנו לעיל )א׳—ז׳( גם אם‬ ‫לגיע תדבר כלל ל ‪r‬י נפילתה קמי יבם‪ .‬וע״כ לגבי‬
‫השגת רש״י על זעאונים‪ ,‬היא בענין אחוד‪,.‬‬ ‫האפשרות הרחוקה הזו‪ ,‬קיימת שפ ‪ T‬״הניתותא כל‬
‫שלדעתו גם ישראל מומר ישראל הוא‪ ,‬וכן לא נפקעה‬ ‫דהו״ שישגה גם אם אכן יקרה כדבר הזה‪ ,‬באופן‬
‫ממנו דין אחוד‪ .,‬עכ״פ הן כלול בדבריו גם אי הסכמה‬ ‫שמצטרף הגיחותא כל דהו אל הניחותא רכה‪ ,‬היינו‬
‫לסברת המהר״ם שעל דעת כן לא נתקדשה‪ ,‬וא״כ‬ ‫החיים עם בעלד‪ ,,‬שהוא שלם‪ .‬ובדרך הטבע עומדים‬
‫לכאורה אין ממש בד‪,‬שגת הרא״ם‪.‬‬ ‫להאריך ימים יחד )ואולי גם יזכו לזרע של קיימא(‬
‫א ך נראה דזה תליא בשני הפירושים שד‪,‬באנו במ״ש‬ ‫וע״כ נסתר האנן סהדי שבדברי המקשן‪) .‬ומתורץ הדיוק‬
‫בגמרא ב״ק הנ״ל ראשה בכל דהו ניחא לה‪.‬‬ ‫של הרד״ך שככל מקום כש״ם■ שהוזכר האי מימרא‬
‫ריג‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬
‫היו נעולים וכמעט אין יוצא ואין בא‪ .‬ומכש״כ נסיעד‪.‬‬ ‫דהמהר״ם מפרש ה״כל דהו״ בנפילתה ליבום איכא‬
‫ויציאד‪ .‬משם לשם קיום מטרה דתית‪ .‬כשהמשטר‬ ‫נמי כל דהו וכנ״ל‪ .‬ואילו הרא״ם מפרש האי ״כל דהו״‬
‫דד‪.‬תם הכריז מלחמה על כל דת שד‪.‬יא(‪ ,‬ומכל שכן‬ ‫מצד זה שעכשיו היא מתקדשת לבעל והנפילה ליבם‬
‫שהיבם לפי דיעותיו והתנד‪.‬גותו‪ ,‬אינו עלול להסכים‬ ‫אינה אלא ספק‪ .‬משו״ז זה נתשב בגדר ״כל דהו״‬
‫ליבום ולא לחליצה כדת משד‪ .‬וישראל‪ .‬ומאחר‬ ‫דהמהר״ם לשיטתו שפי׳ כנ״ל שהניחותא היא גם בעצם‬
‫וד‪.‬בעל היה טריפה בשעת הנישואין‪ ,‬כפי שנתברר שלא‬ ‫היבום‪ ,‬וע״כ לפ״מ שנקט כסברא פשוטה וברורה‬
‫׳תוציא שנתו‪ .‬הסיכויים היז שבנפילתה ליבום‪ ,‬תישאר‬ ‫שבמומר אין שום צד של ניחותא ‪.‬אם תפול לפניו‬
‫עגונה לכל ימי חית‪ ,.‬כל כה״ג ודאי דאדעתא דהכי‬ ‫ומגרע נרע בזה ממוכה שחין שבסוגית הגמרא‪ .‬וזהו‬
‫לא נתקדשד‪ ,.‬דבזה תאי ניתן לצרף סברתו של הרד״ד‬ ‫בעצם כל היסוד להיתר וכנ״ל‪ ,‬לכן היה פשוט למהר״ם‬
‫)חדר ו׳( שכמעט גמגע הוא שיבוא היבם לכאן‪ ,‬או‬ ‫שרש״י ודאי לא ׳סבר הכי שאל״ב למה דחה פסק‬
‫שתבא היא לשם )בפרט בשעה שנערכו הנישואין‪,‬‬ ‫הגואוגים בנופלת לפגי יבם מומר‪ ,‬היה לו לקיים הפסק‪,‬‬
‫וכנ״ל‪ (.‬וא״כ כשתפול לפניו ״תעמת עגונה כל ימיה‬ ‫אם כי לא מטזצזם‪ ,‬אלא ע״כ גם בטעם המהר״ם לא‬
‫ואין כאן טן דו‪ .‬פשיטא דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא‬ ‫ניח״ל לרש״י‪ ,‬שסובר שאין שום הוכחה שהמומר יותר‬
‫קתשה נפשה דהא מטעמא דטנדו‪ ,‬הוא דאמרינן גבי‬ ‫שנוי ממוכה שחין‪ .‬וע״כ הוקשה לו פסקו של רש״י‬
‫משומד דמינה ניחא לה ולא שייך לומר סברה וקבלת‬ ‫לעגין קבלת הגט מבעל מומר שלא מדעתה‪.‬‬
‫דפשיטא לענ״ד שהוא מדדברים שאינן צריכים אפילו‬
‫אכן הרא״ם לשיטתו דפירש הניחותא כל דהו שאמרו‬
‫לגילוי דעת‪ ,‬וד‪,‬ו״ל כאילו פירשה בהדיא שעל תנאי זה‬
‫לענין מוכה שחין הוא לא מצד הניחותא כל דתו‬
‫היא נשאת לבעלה״ עכ״ל‪.‬‬
‫ביבם‪ ,‬דזה אינו כלל‪ ,‬והוא שנד לה באופן מוחלט‪,‬‬
‫יב( שוב ראיתי שכיונתי בזה לדעת הגאון הפוסק‬
‫אלא שהניחותא שיעז ילה עכשיו יבמה שמתקדשת לבעלה‬
‫שפסקיו הם קילורין לעינים ה״ה הג״ר‬
‫שהוא שלם היא המחשיבה את זה לגדר ניחותא כל‬
‫משה פייינשטיין זצ״ל )אה״ע סי׳ קכ״א( ״בענין שנשאת‬
‫דהו‪ .‬וכיון שכן אין הוכחה שרש״י חולק על סברת‬
‫היה תוע בשעת הנישואין שיצטרך תוד זמן מועט‬
‫המהר״ם שבמומר אין ניחותא כל דהו‪ ,‬שהרי הוא לא‬
‫שילד למלחמה ומת שם ואחיו מומר״ שב׳ בזה שגם‬
‫השיג עלחע אלא כאותו נדון שהיבם הוא המומר‪,‬‬
‫■כי ״לא מצינו מי שסמך אף על טעם המהר״ם שהביא‬
‫שבזה העובדא שעכשיו הקידושין הם לבעל‪ ,‬והוא‬
‫המרדכי ביבמות אות ק״ג גבי נפלה לפני יבם מומר‬
‫יהודי כשר משו״ז אין להפקיע הקידושין מצד התנאי‬
‫דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו׳ וכר ״‪.‬‬
‫)שזה כאילו הותנה( של הנפילה לפני היבם המומר‪,‬‬
‫בעיובדא זו דמשונה מסתם מעשר‪ .‬נישואין בעולם‬
‫שזה ממש כדומה להא דמוכה שחין‪ ,‬בקידושיה לבעל‬
‫דהרי ניסת לו‪ ,‬אחרי שכבר היד‪ .‬לו ולה ולהעדים‬
‫מכריעות להיחשב לניחותא כל דהו‪ ,‬וכל זה ביבם‬
‫יולכו״ע תוע שהוא צריך לילד לצבא שהוא ספק‬
‫מומר‪ ,‬משא״ב בבעל עצמו מומר‪ ,‬שבזה הדיון בתשו׳‬
‫גדול שימות וכיון שיש לו אח זה הרי תוע ממילא‬
‫רש״י לענין שליחות שלא מדעת‪ .‬בזה שפיר י״ל כסברת‬
‫שיתד‪.‬א זקוקה ליבם זד‪ .‬באם ימות במלחמד‪ ,.‬וכיון‬
‫מהר״ם שמקובלת היא על רש״י ג״כ דודאי הוא שנוי‬
‫שהוא חבר המפלגה ■ובופר בכל עניני התורה ולא‬
‫לה ביותר )כמו במו״ש( שע״כ ייחשב לזכות גמור‬
‫יפטרה בהליצד‪ .‬וכו׳‪ ,‬זכו׳‪.‬‬
‫לקבל הגט שלא מדעתה‪ ,‬ודוק׳‪[.‬‬
‫וזה הא תאי אין לומר כלל שבשביל רצונה להנשא‬
‫י( ו מ ע ת ה נחזי אנן בנדו״ד שגם בזמן הניישואין‬
‫לו נישאת לו אף בידיעד‪ .‬ברורה שרק ימים‬
‫היה הבעל ידוע חולי‪ ,‬שסיכויו להאריך‬
‫מועטים יהת‪ .‬עמד‪ .‬בתאי‪ ,‬ואח״כ ילך בצבא למלחמה‬
‫ימים הם קלושים‪ .‬אך יותר מזה כעתתבדר‪ ,‬שמת‬
‫שמצוי שימות ותשאר עגונה לעולם‪ ,‬שטרור לבל‬
‫מחולי זה תוך שנה שמחלתו היתד‪ .‬אנושה‪ ,‬והיה כבר‬
‫שבשביל זמן מועט כימים ואפילו חדשים לא תתרצה‬
‫אז בגדר טריפד‪ ,.‬אלא שהאשה לא >זףעד‪ .‬מזה‪ ,‬אבל הרי‬
‫שום אשה לד״נשא‪ .‬אף שסב למיתב טן דו‪ ,‬דהא דמתרץ‬
‫נתברר למפרע‪ ,‬וא״כ חסר כאן התנאי העיקרי שמתנה‬
‫שם בגמרא ריש קי״א דאנן סהדי דמינה ניחא לה בכל‬
‫רש״י ״שהוא שלם״ )שלם — לאפוקי טריפה מכות‬
‫דהו‪ .‬הא פירש״י דניחא לד‪ .‬להתקדש לראישון שד‪.‬וא‬
‫דף ו׳ א׳ ‪ :‬ראיתם טריפד‪ .‬הרג שלם הרג( שרק מטע״ז‬
‫שלם על ספק זה שאם ימות תזדקק לאחיו‪ ,‬והוא פירוש‬
‫אמרינן דאיכא אנן סהדי שאתה מתנה שום תנאי‬
‫מוכרח‪ ,‬דד‪,‬א ברור דלא ניח״ל במוכה שחין וכו׳ וכו׳‪,‬‬
‫בנישואין‪ .‬כל כד‪.‬״ג יש לנקוט דעת המקשן‪ ,‬דודאי‬
‫ולכן כיון דבעובדא שהיו נישואת‪ .‬בימים שידעה‬
‫אדעתא דהכי לא נתקדשה‪ ,‬והקידושין בטלים מעיקרא‪,‬‬
‫שאיכא ספק גדול שיקחוהו לצבא וימות במלחמה‪,‬‬
‫)וכד‪.‬״ג מחלק הרא״ם בעובדא דתי׳ קבלית גט לאשה‬
‫׳מוכרחים לומר שלא תעד‪ ,‬שתהא זקוקה ליבם זה‬
‫שלא בתיעתד‪ ,‬כשד‪,‬בעל שכ״מ זד‪.‬יבם מומר עיי״ש(‪.‬‬
‫ליבום וחליצה זכר‪ .‬ואילו היתד‪ .‬יתעת שזוקק ליבום‬
‫לא היתה ניסת גם לאח הפשיר בשביל איזה ימים‪ .‬אף‬ ‫יא( וכל זד‪ .‬אמור גם אילו היחסים שבין מדיבת‬
‫כפליים מעשרים יום‪ .‬וגם יותר‪ ,‬וחסרון כזד‪ ,‬שתהא‬ ‫ישראל‪ ,‬לבין ברית המועצות מקום מגורים‬
‫אסורד‪ ,‬לעולם הוא חסרון היותר גדול שאף בנישואין‬ ‫שיל היבם היו כתיקונם‪ ,‬והמעבר מתכא להתם ומהתם‬
‫שלא שייך להתנות במומים קטנים‪ ,‬מ״מ אדעתא‬ ‫להכא היו כתיקונם שהוא מקום להביא בחשבון‬
‫שתיאסר לא נישאה וכו׳ וכו׳‪ .‬ומסתבר שאף מצד הבעל‬ ‫״הניחותא כל דד‪,‬ו״ במעשה היבום‪ ,‬מכש״כ שהדרכים‬
‫איכא אומדנא זו דגם הוא הרי ודאי יודע שבשביל‬ ‫משובשות )בפרט בזמן שנערכו הנישואין שד׳שערים‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬ ‫דיד‬
‫ב( ע ל מה שכתב מד‪.‬ר״י מיגץ בתשר )סי׳ י״ג(‬ ‫ימים ד‪.‬מעטים לא ד‪.‬יה מוצא שום אשד‪ .‬בעולם שתנשא‪,‬‬
‫בסיכום דבריו בדעת הגאונים והמחמירים‬ ‫אם לא על תנאי שאם ימות בלא בגים לא קידשה והוי‬
‫שסותרים דבריהם‪ ,‬גא״ד )דף כ״ב ב( וז״ל‪.‬‬ ‫אומדנא ברורה שהיא רק על תנאי משני הצדדים וכו‪/‬‬
‫דא״כא למימר על המחמירים אילו עלתה על לבם‬ ‫וכר‪ .‬ופשום שאף אם זה שניסת לו כסתם ולא התנו‬
‫מה שכתבו האחרונים הוו הדרי בהו וכ״ש וק״ו‬ ‫כלום‪ ,‬היה משוס שלא ידעו שאיפא זיקת יבום וחליצה‬
‫כיון דאיכא למימר מד‪ .‬שהחמירו חומרא בעלמא‬ ‫כלל‪ ,‬ולא משום שידעו מעניני תנאים נמי בטלו‬
‫הוא מדרבנן‪ .‬א״כ בנדון דשן שכבר נישאת עפ״י‬ ‫הקידושין כידוע מדיני התנאים‪ ,‬דאין לנו צורף שידעו‬
‫חכמים כאשר כתב מר‪ .‬בכה״ג כולם מודים דלא‬ ‫דינים‪ ,‬אלא שלא היה רצון להתקדש ע״ד זה שתצטרך‬
‫תצא‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫באם ימות חליצה מאיש זה‪ ,‬שאם הוא באופן אנן סהדי‬
‫עפי״ז מבואר יוצא ראם אמנם יש להחמש לכתחילה‪,‬‬ ‫ברור ■נחשב כהתנו ובטלו דהא בעובדות דאיתא בגמרא‬
‫כדכתב המחבר בשו״ע )סי׳ קג״ז ס״ד( בנשאת‬ ‫באומדנות בכל מקום לא זדזבר חילוק בין אינשי‬
‫לא תצא‪ .‬ועפי״ז דנו כששש וטע״ב דכל כה״ג שבנשון‬ ‫דעלמא לת״ח‪.‬‬
‫יש לדון הלכתחילה בדיעבד‪.‬‬
‫ולכן כעובדא זו היא מותרת לינשא בלא חליצה‬
‫ועפי״ז הסיקו דצ׳׳ל דאעפ״י שלעיל מש‪ ,‬בסי' קנ״ז‬
‫‪:‬והד‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫התמלטו מפיו של מרן דברים קשים על‬
‫יב( ונציין שנד״ד יש בו פרטים מקילים יותר‪,‬‬
‫הסומר על פסקם של הגאונים שאי הדר ביד‪ ,‬כשראה‬
‫מאשר בנדון דתשובה זו שלפנינו; א'‪ ,‬דגם‬
‫פסקו של רבו המהר״י בירב שפסק כמותם בדיעבד‪.‬‬
‫היציאה למלחמה לא היתד‪ ,‬ודאית‪ ,‬שכן היו מצויים‬
‫כן ציינו‪:‬מש״ב משם בדר״מ בהערתו על פסק מד‪%‬״י‬ ‫עובדות של עריקד‪ ,‬והתחבאות‪ .‬גם היוצאים לצבא‪ .‬לא‬
‫בירב הנ״ל שב׳ )או׳ ג׳ ח״ל ; ומשמע דמיירי דלא‬ ‫בולם משתתפים בחזית ממש‪ .‬גם לא סל היוצא למלחמד‪.‬‬
‫חלץ לד‪ .‬היבם‪ .‬ואפ״ה אין מוציאים אותה‪ .‬ע״כ‪.‬‬ ‫נהרג‪ ,‬כשוע‪ .‬וי״ל שתולים עצמם שהוא יהיה בין‬
‫היוצאים מד‪,‬מלחמה בריאים ושלמים‪ .‬ב׳‪ ,‬כן בענין‬
‫ובשו״ע )סי׳ קנ״ג ד׳( במש״ב המחבר נפלה לפני‬
‫היבם‪ ,‬אם גם הוא שייך למפלגד‪ ,‬הידועד‪ .,‬יתכן‬
‫קבם מומר יש מי שמתש אם הש מומר‬
‫שבהמצאו בקרבת מקום ובהיותו ביחסים תקינים עם‬
‫כשנשאר‪ ,‬אחיו‪ ,‬ואין לסמוך עליו‪ .‬כ׳ הרמ״א מיהו אם‬
‫אחיו שנהרג‪ ,‬אולי תמצא דרך לתלת לה‪ ,‬מבלי שיודע‬
‫עברה ונשאת בלא חליצה כי לא ידעה שד‪,‬יד‪ ,‬לה יבם‪,‬‬
‫לרשות וסבר היו דברים מעולם‪.‬‬
‫ואח״כ נשע שהש לה יבם מהמר לא תצ‪,‬א )»ד‪,‬ר״י‬
‫מינ״ץ סי׳ י״ב( וי״א דוקא אם חלץ לה לבסוף )מהרי״ו‬ ‫ולא כן נדונינו שד‪,‬או‪ 1‬דב נמצא בתור גופו של הבעל‬
‫סי׳ נ״ד(‪ .‬ולשון ראשון בדברי הרמ״א נראה תמיד‬ ‫פנימד‪ ,‬במחלתו האנושה‪ ,‬ולא ד‪,‬ש‪ ,‬מנוס ממנה‬
‫עיקר‪ ,‬עבת״ד‪.‬‬ ‫אם לא ע״ד נם‪ .‬כן האפשרות להפגש עם היבם‪ ,‬שהוא‬
‫טו( ולענ״ד יש לי בכל זד‪ ,‬הרהורי דברים כדלהלן‪.‬‬ ‫גם כפי שמתברר רע מעללים‪ ,‬ולבו קשה‪ ,‬כפי שמתברר‬
‫ומראש אבקש סליחה ט‪0‬מר‪,‬דר״ג‪ ...‬תורה‬ ‫דחוק פי במה שחליצד‪ ,‬תופל לצאת לפועל‪ .‬כל הני‬
‫היא ואמת כתוב בה‪ .‬הנה מה שעולה מדברי המהר״י‬ ‫עובדות הם אונזדנא נדזלה פי כמה מאותו גרון‬
‫מינץ שכל המחמירים יובן שאין זה אלא מחמירים‬ ‫שבתשובה‪ ,‬וכיזן שכן ודאי דיש לסמוד על אומדנא זו‬
‫מדר‪,‬בנן‪ .‬כד נעיין בכל דברי התשובה יש לראות‬ ‫‪,‬ולבטל הקשושין‪ ,‬למרות דבעלמא אין תנאי בנשואין‪.‬‬
‫שדבריו סובבים על השאלה שהיתר‪ ,‬לפניו‪ .‬כל עיקרה‬ ‫וכל זה נליע״ד ברור ופשוט‪ .‬וכיון שאותו גאון אחרי‬
‫סובב פשנפלר‪ ,‬לפני יבם מומר ״שהיה מומר בשעת‬ ‫שהיו לפניו כל הדיונים שבגבולי הראשונים והאחרונים‪.‬‬
‫מיתת כעלה לא כשעת קשושי כעלה״ כי כל פסק‬ ‫הסכים לפטור בשופי בנדון דידיד״ כש״כ בנדון דידן‪.‬‬
‫הגאונים )הו״ד בטור וכן בלשון המחבר הנ״ל בשו״ע(‪.‬‬
‫ש( ועתה נתנר‪ ,‬ראש זנשובד‪ ,‬לעיין בדברי שני‬
‫המדובר כד נסבה בעלה הוי יבם מ‪,‬ימר וכן בשו״ע‬
‫הגאונים דפתחו לה בד‪,‬יתרא דהאי אתתא‬
‫הנ״ל אם היה מומר פשנשאד‪ ,‬אחיו‪ ,‬והנימוק ר״וא מפני‬
‫בדרך אחרת ה״ה הג״ר עובדש‪ ,‬יוסף שליט״א ראשל״ץ‬
‫שנישואין הראשונים מפילים‪ ,‬ונמצא שבעשן חלות‬
‫וראש מועצת חכמי התורה‪ ,‬ואתו עמו הג״ר שלום‬
‫הזיקד‪ ,‬היה היבם במצב ״דלאו אחיו הוא״ זד‪ .‬היד‪ ,‬כל‬
‫משאש שליט״א הרב הראשי לירושלים עש‪,‬״ק ת״ו‬
‫קוטב השאלה‪ ,‬שהמר‪.‬רי״מ מתאמץ לזעכש דאדרכא‬
‫שב רבנן — ראש אבות בתי הדין דקרתא דשופריא‬
‫גקטען דמיתה מפלת‪ ,‬יע״ב הוא ל׳ש שהיה מומר בשעת‬
‫אתרא הדין‪.‬‬
‫קשושין‪ ,‬דהאי טעמא דאינו ״אח״ לענין יבום‪ ,‬הוא‬
‫בעיקר אם הוא מומר בשעת מיתת הבעל‪ .‬וד‪,‬אריד בזה‪.‬‬ ‫שני נביאים מתנבאים ומבססים הדברים על שני‬
‫וכ׳ די״ל דנסתפקו בש‪ ,‬לפסק הלכד‪ ,‬דשמא נקטינן‬ ‫יסודות‪ .‬א׳‪ ,‬פסקו של המד‪,‬ר״י בירב הו״ד בב״י‬
‫דנישואין הראשונים מפילים‪ ,‬או דמצד חומרא דלמא‬ ‫)סי׳ קנ״ט( שכ׳ שם בא״ד )לאחר שהביא פסק מהר״י‬
‫חששי גם לדיעה זו שלא הוכרע במפורש להלכה‪ .‬והעלה‬ ‫וויל( וז״ל‪.‬‬
‫שיד מסתבר לומר‪ .‬וכדפירש רש״י‪ ,‬ורב אלפס ש‪,‬רא״ש‬ ‫ואני ראיתי אשד‪ ,‬נשואד‪ .‬ונשע שהיה לה יבם מומר‬
‫פסק כוותיהו‪.‬‬ ‫והשד‪ ,‬משי הר״ר יעקב בי רב ז׳׳ל שאין מוציאין‬
‫לכך איכא למימר מספקא לר‪,‬ו לגאונים אי קידושין‬ ‫אותר‪ ,‬מבעלה ע״כ‪ .‬וד‪,‬יינו שבדיעבד אם נשאת לא‬
‫הראשונים מפילים או מיתר‪ ,‬מפלת‪ .‬לכך תלו‬ ‫תצא‪.‬‬
‫רטן‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬
‫ואמנם כן‪ .‬כד כתב הגריא״ה‪ ,‬אך במחכת״ג זצ״ל‬ ‫בקידושין וכמיתה כדפי׳ לעיל‪ .‬או ס״ל דודאי מיתה‬
‫אגב תורפהה ראה רק מש״כ שם הגר״א‬ ‫מפלת‪ .‬אלא מדרבנן החמירו לחוש במ״ד קד‪,‬״מ‪.‬‬
‫באות ח׳‪ ,‬ולא שפיל לסיפי׳ באות ט׳‪ .‬כי דבריו הם על‬ ‫ומה שכתבו ז״ל‪ .‬ומילתא דמומר מילתא דלא‬
‫מש״ב המהר״י טינץ‪ .‬ואמנם כתב שם המהר״י )וכבר‬ ‫פסיקה‪ .‬דאיבא אח מומר דזוקק את אשת אחיו‬
‫הובאו דבריו לעיל( שהמתמירים ג״ב אינם אלא מדרבנן‪,‬‬ ‫ליבום פדפרשי רבנן דמתיבתא‪ .‬דקדשה אחיו‬
‫אד כל זה סובב לפי דעת הגאונים‪ .‬והמתירים הם אלה‬ ‫כשהוא אכתי ישראל‪ .‬דהנהו קידושין הראשונים‬
‫שמתירים בלי חליצה‪ .‬רק בגוונא שכשנתקדשה היה‬ ‫מפילים היינו מדרבנן משום חומרא כיון דאיכא‬
‫מומר‪ ,‬אבל באות ט׳ מבואר דעת הי״א תשני שהוא‬ ‫מ׳‪/‬ד דס״ל דאורייתא‪ .‬וניחא טפי לומר כך מדחילקו‬
‫לפי״ד החולקים על תגאונים‪ .‬ולדידוע אי״ז דרבנן‬ ‫בין איפור לאו לאיסור כרת‪ ,‬כדפי׳‪ .‬וא״כ כיון‬
‫אלא כשחלץ לה לבסוף‪ .‬ונדון עוד בזה בע״ה‪ .‬וכן הבק‬ ‫דרק תומרא מדרבנן הוא‪ ,‬א״ב בנדו״ד אע״ג‬
‫דעת דער״א לנכון כב׳ הדר״ג עובדי׳ יוסף שליט״א‬ ‫דישראל היה בשעת נישואין‪ .‬כל הדיעות מודים‬
‫כדלהלן‪ .‬והרי הגרא״ה הרצוג כ׳ שם לעיל )או׳ א׳(‬ ‫כי׳ון שכבר נשאת ועפ״י ת״ח שמותרת לבעלה‪,‬‬
‫שבשני הלשונות של הרמ״א יש לדון כמו בספיקא‬ ‫ולא תצא מהת^ה הראשון וכו׳ ובו׳‪.‬‬
‫דאורייתא דאזלינן לחומרא‪ .‬א״כ אין ללמוד להלכה‬ ‫טז( הרי הדבר ברור שנוקט להלסה כשיטת הגאונים‬
‫ממש״ב המהר״י מינץ כי איתר אזיל לפי שיטת הגאונים‬ ‫בטעמם מצד דאין להם אחוה‪ .‬ודחה גם‬
‫וכנ״ל‪.‬‬ ‫פסקו של רש״י כפי שזעבא לעיל שב׳ ‪ :‬יש דברים בגו‪.‬‬
‫יט( ג ם מה דנקטו הני תרי רברבי דבסופו של דבר‬ ‫דברים תמוהים וכו׳ והסיק לבסוף שם בזה‪ :‬א״כ למה‬
‫כשהביא הב״י בסי׳ קנ״ז את פסקו של‬ ‫נניח תלמוד ערוך‪ ,‬דהיינו ר״ת והגאונים וכו׳ ונחזיק‬
‫מהר״י בירב דהתיר בדיעובד כשנשאת מבלי שהעיר‬ ‫בתשובות שיש בהם חומרות ופרכות‪ :‬וכו׳‪.‬‬
‫מאומה משמע דס״ל במי הכי‪ ,‬וקבל דעת רבו‪ .‬לענ״ד‬ ‫יז( הרי ברור דמש״ב שגם המחמירים י״ל דאינם‬
‫צ״ע רב• ‪ tk‬יתכן שאחרי שכתב בסי׳ קנ״ז בסיכום‬ ‫אלא מדרמן ומשום הוימרא בעלמא‪ .‬דבריו‬
‫פסק תהלבה‪ .‬אי נקטינן כגאונים המתירים‪ ,‬ואחר שהביא‬ ‫אינם אלא סיכום מש״כ לפני כן‪ .‬כדברים הנ״ל‪ ,‬שהכל‬
‫מש״כ מהרי״ק ז״ל )שורש קע״ג(‪ ,‬וחללה להקל בשל‬ ‫נסב על שמה שהצריכו הגאונים התנאי שהיבם היה‬
‫ערוד‪ ,‬שלא כדעת רש״י אשר כל ישראל שותים מימיו‬ ‫בבר מומר בשעת הקידושין )ואף לא חזר בו במיתת‬
‫הנאמנים״‪ .‬סיים בזה״ל הרי כל האתרדנים מסכימים‬ ‫הבעל( שזה אינו אלא חומרא מדרבנן‪ .‬ומצד הדיעה‬
‫לאסור יבמה שנפלה לפני מומר‪ ,‬ימשיך בתכ״ד אשה‬ ‫שסוברת שקידושין הראשונים מפילים‪ .‬אעפ״י שנדחית‬
‫שנפלה לפני יבם מומר ונשאת לזר כתבתי משפטה בסי׳‬ ‫מהלכה‪ ,‬אך החולקים על עיקר היסוד שנתחדש בבית‬
‫קנ״ט‪ .‬וד‪,‬רי המהרי״ק כותב שזור‪,‬י שאלת של הקלה‬ ‫מדרשם של הגאונים שמומר אין לו אחוה‪ ,‬ובפרט רש״י‬
‫ב״של עררה״ שלא כדעת רש״י‪ ,‬א״כ נראה שהדיון הוא‬ ‫שחלק באופן נמרץ ביותר שאעפ״י שתטא ישראל הוא‬
‫על מחלוקת באיסור תורד‪ ,,‬ואילו בסי׳ קנ״ט שמפנה‬ ‫וע״כ הוא בדין ״אח״ הם ודאי לא מכח חומרא דרבנן‬
‫אותנו לשם מביא מעשה שמהר״י בירב פסק בניגוד לזה‬ ‫נחלקו‪ ,‬כי אם אעיקר הדיון מדאורייתזב א״כ מחלוקתם‬
‫להקל‪ .‬ומאחר שבאיסור תודה עסקינן‪ ,‬איד יתכן שמיקל‬ ‫נוגעת בענין שהוא דאורייתא והדיון שלנו הוא דיון‬
‫אי נישאה‪ ,‬מצד בדיעבד ז‬ ‫גדאורייתא והרי קיי״ל במחלוקת שהוא בדאדרייתא‪.‬‬
‫ו הנ ה כב׳ הגר״ש משאש שליט״א כתב לאחר‬ ‫ואנו אין בידינו כח להכריע יש לנקוט כמחמיר‪ ,‬כדין‬
‫שהביע תמיהה המתעוררת‪ ,‬שבעוד שבסי׳‬ ‫פפק דאורייתא‪.‬‬
‫קנ״ז הוציא מפיו דבריו כמתלהמים‪ ,‬שהמקילים‬ ‫ויתרה מזו שגם לפי שיטת הגאונים דס״ל דבזה‬
‫ראוי ״לרדפם ולכתתם עד החרמה וכו׳ ובו׳״‪ .‬הביא‬ ‫אין דין ״אחוה״ אבתי לא יצאנו ממחלוקת‬
‫בסי׳ קנ״ט פסקו של מורו תמזע־״י בירב שעשר‪ ,‬כן‬ ‫אחרונים אם ניתן להשוות מומר פורק עול למומר שבו‬
‫למעשה‪ ,‬ונחה דעתו אחרי שמצא דבריו של הגאון‬ ‫דברו הגאונים‪ ,‬שקיבל דת אחרת ועבר לאומה אחרת‬
‫כמוד‪%‬״ר רפאל בירדוגו‪ ,‬שב׳ שעיקר השגתו של הב״י‬ ‫דגם מחלוקת זו היא מחלוקת בדאורייתא‪ ,‬ולא רק‬
‫ודבריו החריפים מופנים רק על המפורש בשמו של רב‬ ‫במילתא דרבנן‪.‬‬
‫יד‪,‬ודאי גאון להתיר גם בבעל שהמיר דתו ומת מתוך‬ ‫יח( והנה כב׳ הדר״ג מוהר״ש משאש שליט״א הביא‬
‫רשעו‪ ,‬שאשתו פטורה מתליצד‪ .‬לאחיו הכשר‪ .‬אבל לא‬ ‫כסייעתא לזה שבל הדיון אם נשאת תצא‪,‬‬
‫כיון לענין איפכא‪ .‬כשנפלה לפני יבם מומר׳ אך מד‪,‬‬ ‫ההא רק מדרבנן ממ״ש הגאון המנוח זצ״ל הגר א״ה‬
‫ירשיענו זה‪ ,‬אף אם נפרש דברי הב״י בדרך זו‪ ,‬בשגם‬ ‫הרצוג זצ״ל שב׳ )היכל יצחק ח״ב סו״ס צ״ג אות ח׳(‪.‬‬
‫שעיקר דבריו מפוקפקים‪ ,‬שכן אין מקום לחלק בין‬ ‫וז״ל‪:‬‬
‫הדבקים‪ ,‬מאחר שד‪,‬עלד‪ .‬מד‪.‬ר״י מינץ שהיתר הגאונים‬ ‫ביגותי בדברי אחרון ‪.‬הגאונים מזד מקמאי רבי׳‬
‫הוא גם ביבם שד‪,‬מיר אחר הנישואין משום דקי״ל‬ ‫אליהו מדלגא זיע״א‪ .‬וראיתי שהוא מפרש דעת‬
‫לדינא דמיתה מפלת‪ .‬וע״ב כיון שבשעת נפילתה ליבום‬ ‫הרמ״א )הכוונה למש״ב הגר״א בס׳ קנ״ז ד׳ הנ״ל‬
‫היה מומר שאינו בגדר אחוד‪ ,‬לשיטת הגאונים נפטרת‬ ‫אדברי הרמ״א בהגה״ה בדברי מרן המחבר מדברי‬
‫בלי חליצד‪.,‬‬ ‫‪.‬המהרי״מ( שתצא האמור כאן אינו אלא מדרבנן‪,‬‬
‫ט ע ם זה הן קיים גם בבעל שהמיר טרם מת‪ ,‬כי מה‬ ‫ובדרבנן הלך אחר המיקל יעויי״ש בחברי קדשו‬
‫הבדל בדבר‪ ,‬אם פקיעת שם אחוה היא בגלל‬ ‫וכו׳‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ב‬ ‫שמ׳׳ש‬ ‫רטז‬
‫ואני עומד ותמה‪ ,‬שהרי בראש דבריו כתב המהרי״ו‬ ‫היבם או הבעל‪ .‬סוף סוף אין כאן ״כי ישבו אחים‬
‫בטעם הד‪,‬יתר מפורש וכפי שהעתיקם הרמ״א‬ ‫יחדיו״‪ ,‬וע״כ אם התרעם באופן כ״כ חריף מרן הב״י‬
‫״הא דאמרו חכמים היכא שנשאת בלא חליצה מוציאין‬ ‫על המעיזים להתיר‪ .‬דבריו מכוונים הן על המתירים‬
‫אותה מבעלד‪ .‬אינו אלא קנסא מדרבנן‪ .‬והכא לא‬ ‫בבעל שהימיר והן על ‪.‬המתיריט ביבם שהמיר‪ .‬וביתר‬
‫קנסינן לה‪ ,‬כיון דלגאונים ומד‪,‬ר״י‪ .‬אפי׳ לכתחילה‬ ‫תוקף הוזרת התובחה שהעובדא שהמהר״י בירב‪ ,‬התיר‬
‫יכולד‪ ,‬להנשא‪ ,‬אנן נסמוך עלייהו כיון דליכא איסורא‬ ‫בדיעבד כשנשאת בשוגג היה זה רק בגוונא שחלצה‬
‫אלא מדרבנן״‪ .‬הרי ברור שפוף דבריו ״כיון דליכא‬ ‫לבסוף וכפסקו של המהר״י ווייל‪ ,‬שהרי בא״ד שם קאי‬
‫איסורא אלא מדרבנן חוזר על מש״כ כראש דבריו‪,‬‬ ‫במפורש על שנפלה לפני יכם מומר‪ ,‬ודברי המהרי״ק‬
‫שכשתלץ לה לבסוף הא דאמרו חכמים ״תצא״‪ .‬אין‬ ‫שהו״ל ביבם מומר קאי‪ .‬וכתב כנ״ל ש״חלילה להקל‬
‫זה אלא קנס ומדרבנן‪ .‬אבל לא עלתה על לבו להתיר‬ ‫וכר‪ .‬וכמש״ב הר״מ עצמו שלא מלאו לבו לעבור ע״ד‬
‫אם לא חלץ לד״ דאז אינו מטעם קנס‪ .‬ואף אינו‬ ‫דברי רש״י וכר״‪ .‬ולא העלה להתיר אלא בדאיכא‬
‫מדרבנן‪ ,‬אלא פגע באיסור תורה לדעת החולקים‪ ,‬וז״פ‬ ‫ע״א שמעיד שמת היבם‪ ,‬ע״ש‪ .‬וגם ל״ש לומר שחזר‬
‫‪,‬‬ ‫וברור‪.‬‬ ‫בו אחר שנוכח מפסק רבו הר״י בירב שהרי הכא גופא‬
‫סב( ומה שד‪,‬עיר כב׳ הדר״ג כמוהר״ר עובדי׳ יוסף‬ ‫מפנה אותנו לעיין בסי׳ קנ״ט‪ .‬וכן איך יתכן שיסתום‬
‫שליט״א שדברי המהרי״ט אינם עולים‬ ‫הדברים בסי׳ קנ״ט ולא יפרש שחזר בו‪.‬‬
‫בקנד‪ .‬א׳ עם דברי אביו‪.‬המכי״ט שמשמעות דבריו‬
‫ב( וכן הרי גם סתם הדבר בשולחנו הטהור שב׳‬
‫שד‪,‬בין שהמהר״י בירב היקל גם בדלא חלץ לד‪ ,‬עכת״ד‪.‬‬
‫בזה״ל‪ ,‬״נפלה לפני יבם מומר יש מי שמתיר‪,‬‬
‫י״ל דאדרבא‪ ,‬מזה עצמו שד‪,‬אריך המהרי״ט לפרש‬
‫ואין לשמוף עליו״ והוא בדיוק ׳כלשון רש״י שהתנגדותו‬
‫‪,1‬דברים‪ .‬וסד״סתמך על הב״י שהיה עד ראיה כפי שב׳‬
‫לפסק הגאונים היא מצד דין תורה ולא רק כחומרא‬
‫בלשונו‪ .‬״ואני ראיתי״ ודברי הב״י ברור מללו‪ ,‬שמעשה‬
‫בעלמא וכן לא יתכן שאם אמנם היתה זו דעתו‬
‫שהי׳ הוא בחלץ לה לבסוף תבין בבירור שכב׳ אכיו‬
‫שהמהר״י בירב מתיר בדיעבד שלא יביא זאת להלכה‪,‬‬
‫הגאון הוטעד‪ ,‬כשמועה‪ ,‬כי לא היד‪ ,‬גובח בפסק המהר״י‬
‫ואי מצד הקושי שיש בדבריו הרי לפנינו דברי המהרי״ט‬
‫בירב‪ ,‬וע״כ לא חביא דברי אביו לאחר שהתברר לו‬
‫)ח״ב סי׳ י״ח( שהרגיש בכל הנ״ל וב׳ שאם נפרש‬
‫למדי שהוטעה כעוכדוו^‬
‫פסקו של המהר״י בירב בשלא חלץ לה היבם המומר‬
‫ו מ ה שב׳ עוד בא״ד הגרש״מ ״וכן מוכח ממד‪ ,‬שסיים‬
‫לבסוף‪ .‬א״כ נמצאו דבריו חלוקים על דברי רבו‪,‬‬
‫המד‪,‬רי״ו באשת כד‪,‬ן וכו׳״ הרי הוא פשוט‪ ,‬כי‬
‫זבפסקיו באותו סי׳ כתב‪ ,‬יש מי שמתיר ואין לסמוך‬
‫לא בא אלא להוכיח דבמילתא דרבנן שאינו אלא‬
‫עליו‪ .‬ולפי דעת רבו למה לא יסמוך עליו וכר וכו׳‪,‬‬
‫חומרא בעלמא לא אמרו כשלפי החחמרא תיאסר עליו‬
‫אלא מוכח שמש״כ בסי׳ קנ״ט ״ואני ראיתי אשה‬
‫לעולם‪ .‬וכן הוא בנש״׳ד‪ ,‬ביון שכבר חלצה וכל הדין‬
‫נשואה״ קאי ע״ד המהר״י ווייל שהביא לעיל ועלה‬
‫בחצא אינו אלא קנסא מדרבנן וכנ״ל‪.‬‬
‫קאמר ואני ראיתי אשד‪ .‬נשואה וכו׳ ולא הוצרך לפרש‬
‫כג( ו הנ ה סרברים הנ״ל שדברי מרן בשו״ע שכ׳‬
‫דקאי אחר חליצה דד‪.‬א עלה קאמר וכו׳ ״‪ .‬שבזה הכל‬
‫בענין יבמה שנפלה לפני יבם מומר‪ .‬אין‬
‫מיושב בפשטות‪ ,‬שאין כאן שום סתירה ח״ו ושום חזרה‬
‫לסמוך על היתר מי שמתיר בלי חליצד‪ ,‬גם בדיעבד‬
‫בדברי הב״י שבדברי מהרי״ו מבואר באר היטב דקאי‬
‫כשנשאת‪ .‬ואפי׳ בשוגג‪ .‬כן הבין מאורינו הגר״א שהאריך‬
‫רק בגוונא שלבסוף בא היבם וחלץ לה‪ ,‬ואין הדיון אלא‬
‫להסביר דעת מרן בשו״ע ‪.‬זד‪,‬יא בד‪,‬תאם לטענתו של‬
‫בהא‪ .‬דכל כה״ג ביבם כשר קנסינן לר‪ ,‬דתצא מזה‬
‫רש״י עיי״ש או׳ ג׳‪ .‬ושוב כ׳ )באות ט׳( בדעת הי״א‬
‫ומזה‪ ,‬ואפי׳ בנשאת בשוגג‪ ,‬בזה הוא דהקל מהרי״ו‪,‬‬
‫שד‪,‬יא דעת מד‪,‬רי״ו )כפי שצויין שם( שמתיר רק לאחר‬
‫וכן הבינם הרמ״א שהעתיק דבריו בשם הי״א בד‪.‬גהתו‬
‫שחלץ אפל לא בלי חליצה וז״ל‪.‬‬
‫שם‪ .‬ועל כגון דא הביא הב״י את פסק רבו שהורה‬
‫דס״ל כדעת הש״ע‪ ,‬אלא דבכד‪,‬״ג אף דאמרינן‬
‫למעשה לד‪,‬קל חוהי הלכד‪ ,‬פשוטה ומוסברת כפי שב׳‬
‫תצא אינו אלא מדרבנן ובשל סופרים ד‪,‬לד אחר‬
‫שם המד‪,‬ר״י ומילתא בטעמא‪ .‬אבל אינו נוגע לכשלא‬
‫המיקל כמ״ש בפ״ק דע״ז ובר״פ החולץ לז׳‪.‬‬
‫חלץ לה גם לבסוף‪ .‬דשם לדעת האוסרים‪ ,‬פגעו באיסור‬
‫זב כיון דלא אפשר וט׳ ר״ל שלא תצא מבעלה‬
‫תורה של ״לא תד‪,‬ש‪ ,‬לאיש זר‪ ,‬ובזה סתם וכ׳ שאין‬
‫ד‪,‬״ד‪ ,‬כאן‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ביאר הדברים הכל כפי שכבר כתב ונימק המהרי״ו‬ ‫לסמור ע״ז‬
‫בעצמו‪ ,‬ואף הביא אותה רא ‪ ,T‬מד‪,‬א דיבמות‬ ‫כא( ותימה רבד‪ .‬על מש״כ הגר״ש משאש שליט״א‬
‫ל״ו־ל״ז בענין הקולא בכהן שלא מחמירין לחייבה‬ ‫בהמשך דבריו באשר לפסק המדדי״ו‬
‫חליצד‪ .,‬כשנשאת שעי״ז תיאסר עליו לעולם‪ .‬וציין‬ ‫וסובר הב״י דהמד‪,‬ר״י ווייל לא התנה דצריד חליצה‬
‫הגר״א שדעת הי״א היא היא דעת המחכר בשו״ע‬ ‫אח״כ רק מעשה שהיה כך היד‪ .‬שחלצה לו‪ ,‬שד‪.‬רי מטעם‬
‫וד‪,‬יינו שפעזיטא ל ‪ ,T‬שמרן דעתו פשוטד‪ ,‬במש״ר ״ואין‬ ‫שנתן מד‪,‬רי״ו מוכח להדייא באפי׳ בלא חליצה יתיר‬
‫לסמוך עליו״‪ .‬שגם בדיעבד כשנשאת בלא חליצה׳ אין‬ ‫וט׳ וכר‪ ,‬וכן מוכח ממד‪ ,‬שסיים מהרי״ו גבי אשת כד‪.‬ן‬
‫להתירה‪ .‬א״כ הדעד‪ ,‬הראשונה שהביא הרמ״א‪ ,‬והיא‬ ‫כיון שתאסר עליו ע״י חליצד‪ ,‬התירו בלא חליצה‬
‫דעת המד׳ר״י מינץ‪ ,‬היא דעת יחיד‪ .‬לעומת הדיעות‬ ‫לכתחילה‪ .‬אלמא כיון דלא אפשר לא קפדינן על חליצד‪,‬‬
‫האחרות בזה‪.‬‬ ‫ולא מפקינן לה מבעלר‪ ,‬וכו׳‪.‬‬
‫ריז‬ ‫ומגו‬ ‫חאה׳׳ע סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬
‫א מנ ם מצא לה תרופד‪ .‬ליבמה זו גם לדעת רש״י‬ ‫כד( ונפלאת היא בעיני שב׳ הדר״ג כמוהר״ר עובדי׳‬
‫המחמיר‪ ,‬במה שד‪,‬קריב את אשר ריחקנו‬ ‫יוסף שליט״א ציין לדברי הגר״א הללו‬ ‫‪:‬‬
‫להתירד‪ ,‬מטעם שהבעל היד‪ ,‬חולה‪ ,‬ולא ידעד‪ ,‬שימות‬ ‫וכתב עליהם בפשטות וליתא שהרי ממד! שב׳ מרן דעת‬
‫תיכף מחמת חוליו האנוש‪ ,‬ודקדק זה מדברי רש״י ז״ל‪,‬‬ ‫רבו הנ״ל בשתיקה כהודאה‪ ,‬שאם נשאת לא תצא מוכח‬
‫שפירש בדברי הש״ס בב״ק דף ע״ו ע״ב דאשה בכל‬ ‫שפיר דהו״ל רק מדרבנן‪.‬‬
‫דהו ניח״ל‪ ,‬שר״ל ניחא לד‪ ,‬להתקדש לראשון שד‪.‬וא‬
‫איך ניתן לדחות דברי גאון הדורות האחרונים בגילא‬
‫שלם על ספק זה שמא ימות ותזקק לאחיו עכ״ל‪ .‬ונמצא‬
‫דחיטתא‪ ,‬בעוד שדעת רבו של מרן נתפרשה כבר‬
‫שרק בכה״ג שסביר הדבר שהנישואין עם הבעל יד‪,‬יו‬
‫ע״י המהרי״ט שהיה כמעט בן דורו ואפי׳ מבלי‬
‫לאורך ימים‪ ,‬ודדינו שהבעל בריא ושלם בזה מכנסת‬
‫להתייחס כלל‪ ,‬למד‪ ,‬שנוקט אביו הגאון המביט‪ ,‬וזד‪.‬‬
‫עצמד‪ ,‬בספק שתפול ליבום לפני מוכד‪ ,‬שחין שהיא‬
‫ע״כ שהוא לפי שנתברר לו בלי פסק שאביו טעד‪,‬‬
‫רחוקה ביותר‪ ,‬ואלו בגווגא כנד״ד שהבעל ידוע חולי‬
‫בעובדא‪) .‬וכנ״ל באורך( שרק עי״ז מבוארים דברי‬
‫שסיכויו להאריך ימים הם קלושים וכן היה שמת תוך‬
‫חב״י שעל הטור מבלי שום סתירד‪ ,‬וקושי‪ ,‬כנ״ל באורך‪.‬‬
‫שנד‪ ,‬למחלתו‪ ,‬ודאי דאדעתא דד‪,‬כי לא נתקדשה‪ ,‬זהו‬
‫ואף שתד״מ נקט ג״כ שמשמעות הפשוטד‪ .‬של המהר״י‬
‫תורף דברי קדשו בקיצור‪.‬‬
‫בירב לד‪,‬תיר גם בלי חליצה‪ .‬הן הביא זאת בשו״ע‬
‫ולפקוצ״ד אחהמ״ר‪ ,‬זהו חורפא גדולה שרצה להכניס‬
‫כדעת יחיד‪ ,‬הוא מהר״י מינץ‪ ,‬כפי שצויין שם ולא‬
‫בדברי רש״י שפירוש שלם היינו אריכות‬
‫הוזכר שמו של המד‪,‬ר״י בירב‪ .‬על פסק זה כלל שזה‬
‫ימים עם בעלה‪ ,‬ובאמת רש״י ז״ל מעולם לא כיון לזד‪,‬‬
‫מוכח שאין בדבריו שום חידועז שכבר הוסבר למדי‬
‫וד‪.‬וא פירש זח לגבי מוכה שחין שהוא חולה‪ ,‬כתב‬
‫בגוונא דחלץ דיש לד‪,‬קל‪ .‬כפי שהאריך בזה המהר״י‬
‫דניח״ל להתקדש לא׳ שהוא שלם ואינו מוכה שחין‬
‫ווייל‪.‬‬
‫להנשא לו ולהיות לה נח״ר ממנו לזמן‪ .‬על ספק‬
‫זה שמא ימות ותזקק לאחיו המו״ש‪ ,‬אבל על‬ ‫סו ף דבר עלה בידינו‪ ,‬שקשד‪ ,‬מאוד להתיר על סמך‬
‫אריכות ימים מעולם לא הזכיר זד‪ .‬רש״י‪ .‬ואדרבה‬ ‫פסק הגאונים שאין אחוה כמומר‪ ,‬ושיש להשוות‬
‫ממה שקרא לזד‪ ,‬שתחיה עם השלם בשם ״כל‬ ‫לזד‪ .,‬גם כל פוקר ופורק עול תורה ומצוות‪ .‬ע״כ ניתן‬
‫דהו״ מוכח שאף שמעלד‪ ,‬על דעתד‪ ,‬שימוח ואפשר‬ ‫לראות בדעד‪ ,‬זו רק מניף להיתר‪ ,‬אך עיקר הדבר צריך‬
‫גם תיכף‪ ,‬שהרי אין אדם יודע עתו ומקרים רבים יש‬ ‫שיתבסס על יסוד אחר‪ ,‬ואכן לפ״מ שד‪,‬עליתי בעניי‪,‬‬
‫בעולם‪ .‬תאונות‪ ,‬צבא‪ ,‬חולי‪ ,‬עכ״ז בשביל כל דהו ר״ל‬ ‫יש לסמוך בעיקר על יסוד המק״ט ומהנימוקים‬
‫אפי׳ זמן מועט שתחיה עמו ותהנה ממנו מכנסת עצמד‪,‬‬ ‫שנתבארו בראש דברינו והנלע״ד כתבתי‪.‬‬
‫בספק שימות ותפול לפני מו״ש‪ .‬וכאומרם אל תצר‬
‫שאול ישראלי‬
‫צרת מחר‪ ,‬ואחרי המבול‪ ,‬טובד‪ ,‬הנאה ודאית עכשיו‬
‫אפי׳ מועטת אף שלמחר יד‪,‬יה מד‪ ,‬שיהיה‪ ,‬הכל מעלה‬
‫על דעתה וסובלת אותו צער אם יד‪,‬יד‪ ,‬אם לא יהיר‪,‬‬
‫בשביל הנאד‪ ,‬פורתא של עכשיו‪ .‬וזהו פי׳ כל דהו של‬ ‫סימן ג‬
‫ימים קצרים‪.‬‬
‫תשובתי ע״ד הרה״ג שאול ישראלי שליט״א‬
‫נמצא שאדרבד‪ ,‬לפי׳ רש״י‪ ,‬הענין בנד״ד חמור יותר‪,‬‬
‫בענין הנ״ל‬
‫ובפרט שידעה אותו שהוא חולד‪ ,‬ונכנסה ליהנות‬
‫עמו על זמן מועט אף שאפשר שימות ותפול לפני יבם‬ ‫ראיתי את פסקו הנעלה של הרד‪,‬״ג המפורסם הרב‬
‫כזד״ וגם לא היה מוכרח שימות שכמד‪ ,‬חולים ממשיכים‬ ‫שאול ישראלי שליט״א בענין יבמד‪ ,‬שנפלה‬
‫לחיות זמן רב וד‪,‬יתר‪ ,‬מסתפקת בזמן הטוב שתחיה עם‬ ‫לפני מומר להתירה בלא חליצד‪ ,.‬והרחיק את אשר‬
‫בעלה אם מעט ואם הרבה ומכנסת עצמה בספיקא‬ ‫קרבנו להתיר מטעם הפוסקים דאדעתא שתפול לפני‬
‫שימות ותפול לפני יבם‪.‬‬ ‫אדם כזה פורק עול ולועז ע״ד חכמים‪ ,‬וגם הוא רחוק‬
‫ויותר יש לתמוד‪ ,‬טובא על הגאון הגדול בעל אגרות‬ ‫הרבה דבשום אופן א״א לה להשיגו‪ ,‬לא נתקדשה‪ ,‬והיד‪,‬‬
‫משה זלה״ה חאד‪.‬״ע סי׳ קכ״א שממנו הביא‬ ‫טעמו‪ .‬משום דאיכא דעת רש״י האוסר מטעם אחוה‬
‫סיעתא הגאון ש‪ .‬ישראלי שליט״א‪ ,‬באשה שנישאת‬ ‫דאע״פ שחטא ישראל הוא‪ .‬וחולק על הטעם של הגאונים‬
‫לבחור ^ ע היד‪ ,‬שתוך זמן מועט יצטרך לצאת‬ ‫ז״ל וד‪,‬כנים זה בספק דאורייתא ועשר‪ ,‬יסוד מוסד לדברי‬
‫למלחמה וכן היד‪ .‬ומת שם וי״ל אח מומר חבר המפלגה‬ ‫רש״י‪ ,‬ותירץ עליו כל הקושיות שד‪,‬קשו עליו‪ ,‬ושאינו‬
‫ברוסיא וכופר בכל התורה‪ ,‬ופסק הרב דאף שטעמו של‬ ‫מודד‪ ,‬גם לטעם של מהר״ם וראייתו לדברי הגאונים‬
‫מהר״ם לא מצינו מי שסמך עליו‪ .‬אמנם בזה ברור‬ ‫שאמרו דאדעתא דהכי לא נתקדשה‪ ,‬שהרי י״ל דעולה‬
‫לכל שבשביל זמן מועט של איזד‪ ,‬חדשים לא תתרצה‬ ‫על דעתד‪ ,‬להסתדר עם היבם הפוקר שתה ‪ ,T‬היא שומרת‬
‫שום אשר‪ ,‬להינשא‪ ,‬ולא שייך לו׳ בזד‪ ,‬אתתא בכל דד‪,‬ו‬ ‫דת‪ .‬ולא איכפת לה ביבם או חושבת להשפיע עליו‬
‫ניח״ל‪ ,‬ומותרת לינשא לעלמא בלי חליצה‪ .‬וד‪,‬ביא ראיה‬ ‫להחזירו לדת‪ .‬והביא ראיד‪ ,‬ממד‪ ,‬שדש״י בתשו׳ הביא‬
‫גם הוא מלשון רש״י שנקט לראשון שהוא שלם ע״ש‪.‬‬ ‫הטעם של הגאונים ועכ״ז כתב שאין לסמוך ע״ז‪,‬‬
‫וכבר כתבתי דאין מדברי רש״י שום ראיה כלל‪ ,‬ואדרבה‬ ‫ובודאי שר‪,‬וא מטעם הנז׳‪ .‬גם העיר על כל דברינו‬
‫הראיד‪ ,‬בהיפך‪ ,‬ובפרט שלפי קוצ״ד טעם זה של הצבא‬ ‫וראיותינו כדלהלן‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫ריח‬
‫וע״ע שם בהגמ״ר בסי׳ ק״ח תשובה מרבינו אברהם‬ ‫שימות במלחמה‪ ,‬הוא טעם גרוע ואינו חזק לגמרי‪,‬‬
‫הגדול מרגנשפורק להתיר בלא חליצה דהנבעלת‬ ‫שמעשים בכל יום אנו רואין לבחורות שכולם נישאות‬
‫לארמאי קנאין פוגעים בה והוי מקום ערוד‪ .‬ע״כ‪ .‬גם‬ ‫לבחורים המוכנים לצבא ופעמים הרבה שמביאין אותם‬
‫מהר״ם מינץ והבי״ד גם כת״ר ברוחב האריך לסתור‬ ‫מן הצבא על יום אחד או שנים לעשות חופה וקדושין‬
‫דברי רש״י ע״ש‪ .‬גם בהגמ״ר סי׳ ק״ז הנ״ל‪ ,‬הביא דעת‬ ‫וחוזרים לצבא בזמן המלחמה הנוראה שיש הרבה מתים‬
‫רב נחשון גאון דאם היד‪ .‬מומר בשעת קדושי אחיו וכו׳‬ ‫ונכנסים בספק שימות ועכ״ז מקבלים על עצמן וזה‬
‫אינו זוקק ופטורד‪ .‬בלי חליצה דנישואין מפילין‪ .‬ולר״ח‬ ‫דבר רגיל שכל הבחורים הולכים לצבא וא״א בלא״ה‪,‬‬
‫מיתד‪ .‬מפלת ע״ש ושם משם רבינו ברוך דקי״ל כר״ח‬ ‫ונמצא שניחא להו בכל דהו שיחיו עם בעליהן אף זמן‬
‫ע״ש‪ .‬ותיסגי לן יקר סד‪.‬דותא של מוהרי״קו שהביא‬ ‫מועט‪ ,‬אף שנכנסים בספק מיתת הבעל‪ ,‬ויש להם תקוה‬
‫הב״י סי׳ קנ״ז שבזיקת מומר רבו הפוס׳ המתירין אותה‬ ‫ובטחון בהשי״ת שהבעל יהיה מאותם שאינם מתים‪ ,‬כי‬
‫בלא חליצד‪..‬‬ ‫לא הבל מתים ואם מת הרי מזלם גרם ומקבלים ע״ע‪,‬‬
‫הרי דרוב הפוס׳ חלקו על רש״י וסתרו כל ראיותיו‪,‬‬ ‫ונמצא שההיתר הזה לסמוך על אריכות ימים פרח‬
‫וסוברים דאין למומר אחוד‪ ,.‬גם נתנו טעם לדברי‬ ‫באויר ואין לו על מה לסמוך‪.‬‬
‫הגאונים דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה‪ ,‬ומהר״ם הביא‬
‫וג ם הגאון הראש״ל הרב עובדיה יוסף שליט״א בפסקו‬
‫ראיד‪ .‬לדבריהם וא״כ כל מד‪ .‬שעשו בשביל כבודו של‬
‫סיים וז״ל ואע״פ שבודאי אין לסמוך על נימוק‬
‫רש״י‪ ,‬אינו אלא חומרא בעלמא ומדרבנן‪ ,‬ולכתחלה‬
‫זה לבד להתירה לינשא לשוק משום אומדנא זו‪ ,‬ובודאי‬
‫דוקא‪ .‬ובדיעבד בד‪.‬צטרף טעם כל דהו חוזרים להתיר‬
‫שיש מקום לחלוק בזה‪ ,‬אולם נר׳ שעכ״פ מידי ספק‬
‫ולא נכנם בספק דאורייתא‪.‬‬
‫לא יצאנו וחזי לאיצטרופי לסניף להקל ביבם מומר‬
‫ו מה שתי׳ כת״ר לדברי רש״י‪ ,‬שהוא דוחה דברי‬ ‫עכ״ל‪.‬‬
‫הגאונים‪ .‬גם לגבי הטעם שלהם דאדעתא דד‪.‬כי‬ ‫וגם אני הצעיר כתבתי בסוף‪.‬תשובתי שטעם זה לא‬
‫לא נתקדשה‪ ,‬וכוונתו לשלול גם טעם זה של מד‪.‬ר״ם‬ ‫נתברר לי היטב ולכן לא כתבתי בזה ורק חזי‬
‫משום שגם בזה דמומר נאמר אתתא בכל דהו ניח״ל‬ ‫לאצטרופי ע׳^כ ע״ש‪.‬‬
‫ובאיזה צורה תוכל לד‪.‬םתדר עם היבם מצד היותו לא‬
‫ונמצא שלא נשאר לנו להתיר כ״א מהטעמים שכתבנו‬
‫שומר מצות‪ .‬מ״מ ■היא תוכל לשמור על עצמד‪ .‬או יתכן‬
‫מטעם הרד״ך וסיעתו‪ ,‬ומטעם דהוי כדיעבד‪,‬‬ ‫־‬
‫שיעלה על דעתה שתוכל גם להשפיע עליו ע״כ‪ .‬ובזה‬
‫וגם שהוא דרבנן‪ .‬ועי' באגרות משה חאה״ע ססי׳ מ״ב‬
‫דחה דברי מהר״י מינץ שתמה על רש״י ע״ש‪.‬‬
‫ג״כ שהתיר ביבם בזפר הנמצא ברוסיא ע״ש‪.‬‬
‫הנה סברא זו לא נפלאת היא‪ ,‬וכבר הבאתי אותר‪.‬‬
‫בתשובתי משם ח״ס סי׳ ע״ג ובסי׳ פ״ח ושוב‬ ‫וההיתר שלנו נסמך על שאר פירושים שפירשו דבכל‬
‫סתר אותה הוא עצמו בסי׳ פ״ט ע״ש בדברים ברורים‬ ‫דהו ניחא לה‪ ,‬קאי על היבם המוכה שחין‬
‫דדוקא באיכא רגלים לדבר שאמר ע״מ שאני צדיק‬ ‫שתוכל לחיות עמו כדרך שאמרו בכתובות דף ע״ז‬
‫חיישי׳ שד‪.‬רד‪.‬ר תשובד‪ ,.‬אבל כי ליכא רגלים לדבר‬ ‫ע״ב‪ ,‬דמצית אמרה דיירנא בהדיה בסהדי דשומעין לה‬
‫כגון שקידש לפני עדים מומרים פטרינן בלא גט‪ ,‬ול״ח‬ ‫ע״כ‪ .‬ומזה הסיק מהר״ם דלגבי מומר דליכא למימר הכי‬
‫שמא הרד״רו תשובה‪ ,‬דמן הסתם מוקמי׳ אחזקתייד‪.‬ו וכו׳‬ ‫דאנן סהדי דלא ניח״ל להתייבם עמו כי יעבירנה על‬
‫וד‪.‬״ה שאין חוששין לזיקתו דאוקי רשע בחזקת רשעו‬ ‫דת וכו׳ וכאלו התנית בפירוש ע״ש‪.‬‬
‫וכו׳ עכל״ה‪ ,‬והם דברים מוסברים ומושכלים‪.‬‬
‫ובעיקרא דמילתא מצינו חולקים על עיקר טעמו של‬
‫זלפקוצ״ד דמד‪ .‬שכתוב בתשו׳ מיימוני בשם רש״י‬
‫וז״ל‪ .‬וד‪.‬תשו׳ שנמצאת בתשו׳ הגאונים‬ ‫רש״י‪ .‬עי׳ הגהות מרדכי בפ׳ החולץ שכתב‬
‫שאם המיר בשעה שקידשה אינה צריכה חליצה‬ ‫וז״ל‪ .‬ועל מה שרש״י ז״ל הביא ראיה לאיסור דהא אם‬
‫״דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה״ אין לסמוך על זה‬ ‫קדש קדושיו קדושין הקשה הר״מ הא בסמ״ג כתב וכו׳‬
‫ע״כ‪ .‬נר׳ דהתיבות דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה‪ ,‬לא‬ ‫דמומר להכעיס אין מצווין להחיותו ושרי להלוות לו‬
‫ברבית דלגבי נשך אחוה כתיב‪ ,‬והא דאמרי׳ במס׳‬
‫היו כתובים בדברי רש״י הנ״ל עד שבא מהר״מ אח״כ‬
‫סנהדרין אע״פ שחטא ישראל הוא היינו בדברים דלא‬
‫ונתן טעם זה‪ ,‬והביא רא ‪ .T‬מהש״ס‪ ,‬אבל בדברי הגאונים‬
‫כתיב בהו אחוה כגון גטין וקדושין‪ .‬ועוד הביא ראיה‬
‫עצמם לא היד‪ .‬כתוב‪ ,‬רק סתמו דבריהם‪ ,‬ונוכל לו׳ מטעם‬
‫רבינו שמשון דאסור ללות לו ברבית משום ולפני עור‬
‫דכיון שהמיר בשעת קדושין לא היה אחיו בה שעתא‬
‫לא תתן מכשול הא מטעם אחוה לא אסר‪ .‬אלמא דלאו‬
‫או טעם אחר וזד‪.‬ו שרש״י כתב דאין לסמוך ע״ז‪ ,‬דאע״פ‬
‫אחיו הוי זכו׳‪ .‬ומה שקדושיו קדושין זוהי חומרא‬
‫שחטא ישראל הוא‪.‬‬
‫בעלמא וכו׳ דחיישי שמא הרהר תשו׳ בלבו אבל לענין‬
‫וכן נר׳ מדברי הב״ח סי׳ קנ״ז ד״ה כתב רב שרירא‬ ‫יבום לא שייך טעם זה‪ .‬מכל אלה היה נר׳ להתיר‬
‫וכו׳ שכתב דטעם של הגאונים אינו מטעם‬ ‫יבמה שנפלה לפני מומר בלי חליצה כך פי׳ רבינו‬
‫מד‪.‬ר״ם )דאדעתא דהכי לא קדשד‪ .‬נפשה( אלא מטעמא‬ ‫חננאל עכל״ה‪ .‬ומה שהקשה שם על ראיית מהר״ם‪ ,‬עי׳‬
‫דנישואין מפילין כיון שד‪.‬יד‪ .‬מומר בשעת נישואי אחיו‬ ‫ב״ח שיישב את זה ועי׳ ג״כ במל״מ פ״ו מהל׳ זכיה‬
‫לא חיילא עליה זיקה וכו׳ ע״ש‪ .‬ואם באמה טעמם‬ ‫ומתנה הלכה א׳ כדברי הב״ח‪............■ .‬‬
‫ריט‬ ‫ומגו‬ ‫חאה׳׳ע סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬
‫הדברים‪ ,‬והוא שמד‪.‬ר״י מינץ דבריו מסודרים פרקי‬ ‫מפורש וכמ״ש בתשו׳ רש״י משמם איך יאמר הב״ח‬
‫פרקי‪ ,‬מתחי׳ טרה לקיים דברי הגאונים כנגד רש״י‪,‬‬ ‫שאין זה טעמם‪ ,‬אשר מזה מוכח להדיא דבגירסא שלפני‬
‫ותירץ כל הקושיות שיוכלו להיות סייעתא לדברי רש״י‬ ‫הב״ח בחשו׳ רש״י לא היה כתוב ״דאדעתא דהכי לא‬
‫שהביא מישראל מומר שקדושיו קדושין‪ ,‬לזה כתב‬ ‫קדשה נפשה״‪.‬‬
‫תירצו ד‪.‬גאונים שד‪,‬מומר שעושה מעשה בידים המיר‬ ‫וכן נר׳ להדיא מדברי הגר״א סי׳ קנ״ז אות ח׳‪ ,‬שכתב‬
‫מזיקה דאתיא ממילא‪ .‬וכתב שעוד כתבו טעמים אחרים‬ ‫שכתב ואף רש״י וסיעתיה אלו היה שמיע ליה‬
‫באופן מספיק שהקו׳ שהקשה רש״י מתורצת וליתא‬ ‫טעמיה דהגאונים ומד‪.‬ר״ם הוד‪ .‬הדר ביה ע״כ‪ ,‬מוכח‬
‫לקושיתו כלל‪ ,‬וסיים דאיכא למימר דאלו שמע רש״י‬ ‫דלא היו כתובים תיבות אלו בדברי הגאונים שד‪.‬ביא‬
‫תירוצים על סתירתו וקושיתו וטעמיו הוי גופיד‪ ,‬הדר‬ ‫רש״י בתשובה‪.‬‬
‫ביה‪ .‬וכ״ש מהר״ם שהיה סומך על ראייתו והיה מתיר‬ ‫ואם בנים הדברים‪ ,‬בזה אזדד! לה תמיהת מד‪.‬ר״י מינץ‬
‫כשיבא מעשד‪ ,‬לידו ע״ש‪ .‬ואחר שגמר עם רש״י אכתי‬ ‫ז״ל סי׳ י״ב שתמה על רש״י תמיד‪.‬ד‪ .‬גדולה‪,‬‬
‫גשאר לו בנדון דידיה שהיה עוד ישראל בשעת קדושי‬ ‫שהרי הוא בעצמו כתב דהגאונים נתנו טעם לדבריהם‬
‫אחיו ואח״כ המיר וזה נגד דברי הגאונים דקד‪,‬״מ‪,‬‬ ‫שאדעתא דהכי לא קדשד‪ ,‬נפשה‪ ,‬וא״כ הו״ל כאלו‬
‫ולכאורד‪ ,‬יש לאסור לדעתם‪ .‬לזד‪ .‬נכנס במשא ומתן‬ ‫התנית שע״מ כן נתקדשד‪ ,‬לו וכו׳ נמצא שאין כאן‬
‫גדול להוכיח מדברי הש״ם להלכה דהעיקר הוא דמיתה‬ ‫זיקה‪ ,‬א״כ מה כתב רש״י שדבריהם סותרים זא״ז‪ ,‬הרי‬
‫מפלת‪ .‬ודברי הגאונים הם רק חומרא מדרבנן לחוש‬ ‫לטעמם אין כאן זיקה ולזה דחה דברי רש״י דלמד‪.‬‬
‫למ״ד קד‪,‬״מ מדאורייתא‪ .‬א״ב בנדון דידיד‪ .‬אע״ג דהיד‪,‬‬ ‫גניה תלמוד ערוד ר״ח וד‪.‬גאונים וכו׳ ונחזיק בתשו׳‬
‫ישראל בשעת קדושי אחיו כל הדיעות מודים שכבר‬ ‫שיש בד‪,‬ם תמיד‪.‬ות ופירכות עכל״ה‪ .‬ולפי הנ״ל דבדברי‬
‫נשאת וע״פ ת״ח לא תצא‪.‬‬ ‫רש״י לא היד‪ .‬כתוב טעם בדברי הגאונים‪ ,‬אזי פרחו‬
‫להם התמיד‪.‬ות ופירכות‪ ,‬דרש״י מעולם לא ‪T‬ע הטעם‬
‫ו שוב חזר עוד לצאת ידי תשו׳ רש״י הכתובה בתשו׳‬
‫הזה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ובשביל זד‪ .‬הקשה‬
‫מיימוניות‪ .‬לזד‪ ,‬אמר דמלבד דדבריו בתשו׳ זו‬
‫עליד‪.‬ם‪.‬‬
‫תמוהים ואית עליד‪,‬ם תמיד‪.‬ות ופרכות דכיון שידע טעם‬
‫אבל בד‪.‬תחדש הטעם הזה של מד‪.‬ר״ם ז״ל דאדעתא‬
‫של הגאונים שע״מ כן נקדשד‪ ,‬לו ע״מ שלא לד‪.‬תייבם‬
‫דהכי וכו׳‪ .‬אולי י״ל דגם רש״י היד‪ .‬מודה‬
‫וכאלו התנית נמצא שאין כאן זיקד‪ ,,‬גם כיון שהמיר‬
‫לדבריהם וכמ״ש הגר״א להדיא‪.‬‬
‫נתבטלה האחור‪ ,‬מזיקה דכתיב כי ישבו אחים יחדו‬
‫וד‪,‬ביא ראיד‪ ,‬מהסמ״ג ועוד הוסיף לכתוב ולפסוק‬ ‫ובזה אזדא לה כל טירחת כת״ר לחזק דברי רש״י‬
‫דקדועזי מומר דרבנן‪ ,‬ולכן כיון דר״ח והגאונים הסכימו‬ ‫גם כנגד הטעם שכתב מד‪.‬ר״ם לדעתם‪ ,‬והוצרך‬
‫עמו ומסייעים לו בראיות סיוע שיש בו ממש‪ ,‬איד‬ ‫לידחק דטעם רש״י משום שסוברת שיכולה לחיות עמו‬
‫נניח דבריד‪.‬ם וכו׳ ע״ש‪ .‬ועל פרק זה המיוחד לדברי‬ ‫או תשפיע עליו‪ ,‬שכבר הוכחנו דטעמים אלו רחוקים‬
‫רש״י סיים וכ״ש דאיכא למימר על המחמירין אלו‬ ‫מן הדעת ולא שייך כלל שיעלו על דעתה להחזיר רשע‬
‫עלה על לבם מ״ש האחרונים הוו הדרי בהו‪ ,‬דזה ודאי‬ ‫גמור מרשעתו‪ ,‬דהאמת הוא דלא היד‪ .‬כתוב כל זד‪.‬‬
‫דקאי על דברי רש״י דעסיק ביד‪ .,‬וכבר אמר זה למעלה‬ ‫בדברי רש״י ובמש״ל‪ .‬וממילא הדרן לדברי הפוס׳ דגם‬
‫דאלו שמע רש״י תירוץ על קושיותיו הוי גופיה הדר‬ ‫רש״י יודד‪ .‬לפי טעם הגאונים שהביא מד‪,‬ר״ם לד‪.‬תיר‬
‫ביד״ ותיכף ומיד סיים וכ״ש וק״ו כיון דאיכא למימר‬ ‫בלא חליצד‪..‬‬
‫מה שהחמירו חומרא הוא מדרבנן וכו׳ ע״כ‪ .‬הרי להדיא‬ ‫ו מ ע ת ה אבא לתרץ את הערותיו על דברינו‪ .‬ואני‬
‫דקאי על רש״י ור״ל דמחמיר בזד‪ ,‬מדרבנן בקידושי‬ ‫הולך על סדר דבריו‪ ,‬הנה על ראיית הגאון‬
‫מומר שמא הרד‪,‬ר תשו׳ כדברי רבינו טוביה שד‪,‬וא משוס‬ ‫הגר״ע יוסף שליט״א מדברי מהר״י מינץ‪ ,‬שאלו‬
‫חשש הנז׳ שהוא דרבנן‪ ,‬ואין כאן שום זכר לדברים‬ ‫המחמירים בזה היה עולה על לבם מד‪ .‬שכתבו האחרונים‬
‫של מעלה דקאי על הגאונים אי קה״מ או מיתה‪ ,‬דכאן‬ ‫לחזק דברי הגאונים הוו הדרי בהו‪ ,‬וכ״ש וק״ו דאיכא‬
‫לא נזכר מזר‪ ,‬כלל‪ ,‬ולא קאי אלא על רש״י ז״ל‪ .‬וכן‬ ‫למימר שכל מד‪ ,‬שהחמירו בזה אינו אלא חומרא בעלמא‬
‫מוכח גם מסיום דברי מד‪,‬ר״י מינץ שם וז״ל‪ .‬ומדלא‬ ‫מדרבנן‪ .‬וא״כ בנד״ד שכבר נשאת לא תצא ע״כ ע״ש‪,‬‬
‫הביא בעל התשובות )מיימוניות( גם דברי מהר״ם‬ ‫ע ל זה בנה דייק הרה״ג ש‪ .‬ישראלי וחורפיה מחליא‬
‫שאמר לא מלאני לבי לעבור ע״ד רש״י‪ .‬ש״מ שדעתו‬ ‫ליה‪ ,‬והאריך להוכיח דדברי מהר״י מינץ הנ״ל‬
‫להקל דסתמא כל דברי מהר״ם היו ידועים אצלו כיון‬ ‫חוזרים על המחלוקת שד‪,‬ביא למעלה אי קד‪,‬״מ או מיתה‬
‫שהוא רבו מובד‪,‬ק עכל״ה‪ .‬הרי דעדיין לא זז מדברי‬ ‫מפלת‪ ,‬והכריע להלכה דמיתה מפלת‪ ,‬ומ״ש הגאונים‬
‫רש״י ומה ענין זה למ״ש למעלה‪.‬‬ ‫דקה״מ היינו משום דמספקא להו אי מיתה מפלת או‬
‫קד‪,‬״מ ופסקו לחומרא מדרבנן‪ ,‬וע״ז קאי דברי מהר״י‬
‫ובאמת שדברי מהר״י מינץ פשוטים בפירושם כמו‬
‫מינץ שכתב דהוי דרבנן‪ ,‬אבל לדעת רש״י לא אמר‬
‫שכתבתי‪ .‬והרי גם הגר״א זצ״ל באות ח׳ רמז‬
‫ובודאי שהוא סובר שד‪,‬וא דאורייתא‪ ,‬ונמצא שיש‬
‫כן בדבריו הקצרים שאף המחמירים אינו אלא חומרא‬
‫מחלוקת בדינא דאורייתא‪.‬‬
‫בעלמא מדרבנן‪ ,‬ושאף רש״י וסיעתו אלו שמיע להו‬
‫טעמם של הגאונים ומהר״ם הוו הדרי בהו וכו׳ עכל״ה‬ ‫המעיין בדברי מהר״י מינץ יראה להדיא‬ ‫ואחהמ״ר‬
‫ע״ש‪ .‬וד‪.‬ם מדברי מהר״י מינץ שכתב כן‪.‬‬ ‫דדבריו הנ״ל קאי אדברי רש״י כפשט‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫רכ‬
‫אני תמד‪ .‬למד‪ .‬לא גדע כמי לפסוק וד‪.‬לא גם בדברי‬ ‫ובלא״ה אף למה שהבין הגאון ש‪ .‬ישראלי שליט״א‬
‫מור״ם יש הכלל‪ .‬סתמא ויש הלכד‪ .‬כסתם‪ ,‬יש ויש‬ ‫עכ״ם הרי דברי רש״י דהויים לדעתו של‪.‬‬
‫הלכה כיש בתרא‪ ,‬ורק במד‪ ,‬שחשב הרב ז״ל כאן‪ ,‬י״א‬ ‫מהר״י מינץ‪ ,‬ושאר המחמירים בקה״מ הוא דרבנן‪ .‬וזה‬
‫וי״א‪ .‬זה באמת אינו‪ .‬ולא הביט היטב על דברי רמ״א‬ ‫אין אנו צריכים לו כלל לנד״ד‪ ,‬שהוא מומר קודם‬
‫שאין בד‪,‬ם י״א וי״א‪ ,‬אלא סתמא ויש ובודאי דהלכה‬ ‫הנישואין וגם בשעת מיתה ולכל סברות אלו אינו חולץ‪,‬‬
‫כסתם דאפי׳ לא חלץ לה‪ .‬וכתב כן סתם כמסיים דברי‬ ‫הן מטעם אחוה‪ ,‬הן מטעם דאדעתא דהכי לא נתקדשה‬
‫הש׳׳ע להראות דגם מר״ן כך היא דעתו להלכד‪ ..‬וכמו‬ ‫לו‪ .‬ורוב הסוס' היפך רש״י ז״ל‪.‬‬
‫שמשמע מדבריו בב״י ■וכמ״ש בתשובתי הא׳ ועוד להלן‪.‬‬
‫גם מה שכתב הגאון ישראלי שליט״א על הראיה‬
‫ועי׳ בש״ך סי׳ רמב׳ בקיצור הנהגות או״ה דין ה׳ דכל‬
‫שהבאתי מהרב הרצוג בהיכל יצחק סי׳ צ״ג אות‬
‫מקום שהמחבר או רמ״א מביאין דעה אחת בסתם‬
‫ח׳‪ ,‬שהוא מפרש דתצא האמור כאן הוא דרבנן ודרבנן‬
‫ואח״ב י״א דעה א׳ עיקר יע״ש והביא דבריו הפמ״ג‬
‫הלך אחר המיקל וכו׳ וא״כ יש לגו עמוד גדול הגר״א‬
‫בכללים בהוראות או״ה אות א׳ בד‪,‬קדמתו ליו״ד ובסעיף‬
‫לסמוך עליו עכל״ד״‬
‫ד׳ בי״א וי״א הלכה כבתרא ע״ש משם אליה זוטא‬
‫ומעכ״ת תמה עליו דהוא לא ראה כ״א מה שכתב‬
‫ובאליד‪ ,‬רבד‪ ,‬בשם הפרישה דד‪,‬לכד‪ ,‬כדעה אחרונד‪.,‬‬
‫הגר״א באות ח׳ אבל לא שפיל לסיפיה‬
‫באות ט׳ וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫ומזה אני תמד‪ ,‬על מד‪ ,‬שציינו על דברי הי״א בדברי‬
‫מור״ם‪ ,‬מוהרי״ו סי׳ נ״‪,‬ד‪ ,‬שהרי באמת דעת‬ ‫ואני תמה דאדרבה ראייתו של הרב הרצוג ז״ל‪ ,‬היא‬
‫מוהרי״ו מבוררת דאפי׳נשאת בלא חליצה לא תצא היכא‬ ‫דוקא מאות ט׳ ששם הוא כתוב הלשון הזה‬
‫דלא אפשר‪ .‬וכגון גבי כהן וה״ה ודאי גבי מומר דאם‬ ‫שתצא האמור כאן הוא ‪ .‬מדרבנן ובשל סופרים הלך‬
‫לא רצה לחלוץ לא תצא ומוכח דמ״ש בשאלה וחלצד‪,‬‬ ‫אחר המיקל והביא ראיה מם׳ !החולץ כיון דלא אפשר‬
‫לו‪ .‬זהו מעשה שהיה‪ ,‬אבל למעשד‪ ,‬לא מקפיד ע״ז אם‬ ‫וכו׳ ר״ל שלא תצא מבעלה ה״ה כאן עכל״ה‪ .‬והם‬
‫אין מציאות לחליצד‪ ,‬דהדר הו״ל כמו כהן ולא תצא‪.‬‬ ‫דברי מוהרי״ו שהביא הב״י דבמקום שיש מחלוקת ולא‬
‫וכן משמע מהטעם שנתן להיתר משום דבדיעבד סמכי׳‬ ‫אפשר סמכי׳ על המתיר‪ ,‬ושם כתב זה להדיא מוהרי״ו‬
‫ע״ד הגאונים דיכולד‪ ,‬להינשא אף לכתחי׳ ואנן בדיעבד‬ ‫על נדון דרש״י עם הגאונים וז״ל ואין לו׳ דשאני הבא‬
‫נסמוך עלייד״ו‪ .‬ומשמע דאיירי בלא חליצד‪ .,‬וכן היא‬ ‫דאליבא דרש״י היא אסורה ודאי דהא בם׳ החולץ גבי‬
‫סברת מהר״י בי רב רבו של מר״ן שהתיר בלא חליצה‪.‬‬ ‫מעוברת חבירו וכו׳ בשלמא התם כיון דאיכא רבנן‬
‫וכמו שכתב ד‪,‬ד״מ‪ .‬וכן נ״ל לדקדק מדבריו שכתב ואני‬ ‫דפליגי ארשב״ג גבי הא דלא אפשר עבדינן אבל הכא‬
‫ראיתי אשד‪ ,‬נשואד‪ ,‬ונודע שהיד‪ ,‬לה יבם מומר והורה‬ ‫כמאן נעביד אלמא אי אשכחן שום תנא דסבר דמותר‬
‫מורי שאין מוציאין וכו׳ מוכח דלא בא היבם רק נודע‬ ‫עבדי׳ כוותיה היכא דלא אפשר אע״ג דאיכא ודאי‬
‫שישנו בעולם‪ ,‬וכן פי׳ בדבריו המביט ח״ב סי׳ פ״ג‬ ‫איסורא לאידך תנא כיון דלא הוי אלא איסורא דרבנן‬
‫ומהריט״ץ סי׳ ר״א הבי״ד הגאון הגר״ע יוסף שליט״א‪.‬‬ ‫ולא אפשר ע״כ כוונתו ברורה דגם כאן אע״ג דרש״י‬
‫וסברא זו די״א שד‪,‬ביא מור״ם לא נזכרת בב״י כלל‪,‬‬ ‫אוסר בודאי כיון דיש דעת הגאונים החולקים ומתירין‬
‫ורק בד״מ הזכירה בשם סדר מד‪,‬ר״י מינץ ובנימין זאב‪.‬‬ ‫אף לכתחי׳ לכן בדיעבד ולא אפשר לחלוץ מותר וכמו‬
‫אבל דעת מוהרי״ו היא להתיר כס׳ קמא שהביא מור״ם‬ ‫באשת כהן דלא תצא אף דלא יחלח לה‪.‬‬
‫שהיא גם סברת מר״ן שהביא הב״י בשם מוהרי״ו‬
‫ומ״ש מעכ׳׳ת דהרב הרצוג עצמו שם באות א׳ כתב‬
‫ומהר״י בי רב שאליה רמז ג״כ הב״י בסי׳ קנ״ז וכתב‬
‫שהרמ״א הביא ב׳ סברות דנשאת בלא חליצה‬
‫אשד‪ ,‬שנפלה לפני יבם מומר ונשאת כתבתי משפטה‬
‫י״א אפי׳ לא חלץ לה וי״א דוקא בחלץ‪ ,‬ואגן לא נדע‬
‫בסי׳ קנ״ט ששם הביא דברי המתירין ע״ש‪.‬‬
‫כמי לפסוק כי״א הא׳ או האחרון‪ .‬והרי זה דינא‬
‫דאורייתא ע״ש‪ .‬וסיים כת״ר וא״כ אין ללמוד להלכה‬
‫ו כ ע ת ראיתי עוד בב״י שם בסי׳ קנ״ט וז״ל‪ .‬מ״כ‬
‫ממ״ש מהר״י מינץ וכו׳ עכל׳׳ה‪ .‬ע״ז אני אומר אחהמ״ר‬
‫אשד‪ .‬שנפלה לפני יבם מומר והתירוה ב״ד‬
‫לא הביט מעכ״ת לראות שבאות ח׳ חזר על הדברים‬
‫להנשא ע״פ עדות שהע ‪T‬ו שד‪,‬יבם מת ואח״ב נודע‬
‫שכתב באות א׳ וז״ל והנד‪ .‬אנו העירונו למעלה שההלכה‬
‫שד‪,‬יבם חי כתבו גדולים להתירד‪ ,‬כיון שבשאת לא תצא‬
‫בשו״ע נשארה מעורפלת‪ ,‬דישנו ב׳ י״א והי״א הב׳‬
‫ע״כ‪ .‬וד‪,‬נה לא כתוב שצריך היבם לחלוץ לה‪ ,‬וכגון‬
‫הוא להקל דוקא אם חלצד‪ ,‬לבסוף אכן הבינותי בדברי‬
‫שאינו רוצד<‪ .‬וכן מדוקדק הלשון ואח״כ נודע שהיבם‬
‫אחרון הגאונים וכו׳ עכל״ה‪ ,‬הרי להדיא דחזר בו ממ״ש‬
‫חי דמשמע שאינו לפנינו רק נודע והוא רחוק‪ .‬דאל״ה‬
‫לעיל דד‪.‬וי דאורייתא ממד‪ .‬שמצא להגר״א זצ״ל באות‬
‫הול״ל ואח״כ בא היבם‪ ,‬ונמצא דכל הפוס' שהביא‬
‫ט׳ דתצא האמור כאן הוא דרבנן וד‪.‬ולכין להקל‪ .‬ורמז‬
‫הב״י כולם התירו בלא חליצה היכא דאי אפשר‪ .‬וד‪,‬וםיף‬
‫ג״כ למ״ש הב״י בשם מוד‪.‬רי״ו דהיכא דלא אפשר לא‬
‫עליד‪.‬ם מור״ם בד׳׳מ גם סברת מד‪.‬ר״י מינץ סי׳ י״ב‬
‫וכולם היו ראוים לד‪,‬יות בציון על סברא הא׳ שהתירה‬ ‫תצא מבעלה גם בלא חליצד‪ .‬וסיים הגר״א וד‪.‬״ה כאן‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫בלא חליצה )מ״כ ומוד‪,‬רי״ו ומהר״י בי רב ומהר״י מיגץ‬
‫סי׳ י״ב( ועל סברת הי״א שצריך חליצה יהיה בציון‬ ‫ו הנ ה אעיקרא דמילתא מ״ש הרב הרצוג די״א וי״א‬
‫)סדר מהר״י מינץ ובנימין זאב סי׳ ע״א וע״ב(‪.‬‬ ‫ואנו לא נדע כמי לפסוק כי״א הא׳ או האחרון‪.‬‬
‫רכא‬ ‫ומגן‬ ‫חאה׳ע סי' ג‬ ‫שמ״ש‬
‫נתקדשה ליפול לפני מומר מד‪ ,‬דלא שייך זה בבעל‬ ‫ועי' בס׳ שד״ח כללי ד‪,‬פוס׳ סי׳ י״ד אות ד ן־ד‪,‬ציונים‬
‫מומר‪ ,‬משמע דזה דבר המתקבל ורק למעשה רצה‬ ‫שבהגד‪,‬ות הרמ״א לא מ ‪T‬ו נגזרו רק נעשו אח״כ‬
‫לחלוק כבוד לרש״י ז״ל‪ .‬גם בש״ע בסעיף ה׳ גבי בעל‬ ‫ונבררו מתוך ס׳ ד״מ וכו׳ ובכמה מקומות לא צדק‬
‫מומר פסק בסכינא חריפא אשתו זקוקד‪ ,‬ליבום ואלו‬ ‫המציין‪ ,‬ולא ציין יפה ע״ש שכתב כן משם הרבה‬
‫ביבם מומר בסעיף ד׳ כתב יש מי שמתיר ואין לסמור‬ ‫פוס׳ וסיים וכבר העיר הש״ד על המציינים כמה פעמים‬
‫עליו‪ ,‬ובודאי כיון בזה לו׳ דדוקא לכתחי׳ אין לסמור‬ ‫שלא ציינו יפה וכשל עוזר ונפל עזור עכל״ה‪.‬‬
‫עליו‪ .‬וכבר כתבתי בתשובתי הא׳ טעמא דמילתא דבבעל‬
‫ו מה שתמר‪ ,‬מעכ״ת על שימתינו‪ ,‬דאיך אחר שפסק‬
‫מומר שחיתד‪ ,‬עמו‪ ,‬ק״ו שתינשא לאחיו שד‪,‬וא יד‪,‬ודי‬
‫מר״ן בסי׳ קנ״ז כדעת מוהרי״ק דחלילה להקל‬
‫לא כן להיפך ביבם מומר‪ .‬וד‪,‬באתי ראיות לזד‪ .,‬ודברי‬
‫נגד רש״י ז״ל‪ ,‬יחזור לפסוק בסי׳ קנ״ט להתיר אם‬
‫מוד‪,‬רי״ט כבר הערתי עליהם כל הצורך אין לכפול‬
‫נשאת בדיעבד ע״כ‪ .‬לפי כל האמור אין זד‪ ,‬קושיא‬
‫הדברים‪ .‬ושוב ציין הב״י לסי׳ קנ״ט לראות שם דיו‬
‫כלל‪ ,‬דמ״ש בש״ע סי׳ קנ״ז ס״ד יש מי שמתיר ואין‬
‫יבם מומר שהאשה נשאת לזר בלא חליצה‪ ,‬מוכח להדיא‬
‫לסמוך עליו‪ ,‬היינו לכתחי׳ אם עדיין לא נשאת ולאפוקי‬
‫דאין כאן שום הזרד‪ ,‬בדבריו‪ ,‬ושני עניינים הם‪ .‬ומה‬
‫מדעת הגאונים שמתירין אותר‪ ,‬אפי׳ לכתחי׳ לינשא‬
‫שד‪,‬שמיט מר״ן דין זד‪ ,‬מהש״ע הרי השלימו רמ״א ז״ל‬
‫בלא חליצד‪ ,‬אבל בדיעבד אם כבר נשאת וא״א בחליצה‪,‬‬
‫זאנן בלא״ה קי״ל כד‪,‬ב״י בין במד‪ ,‬שכתב בש״ע בין‬
‫מתיר כדעת הגאונים ככל אותם פוס׳ שהבאתי למעלה‬
‫במד‪ ,‬שכתב בב״י‪ .‬וכ״ש כאן שמור״ם ז״ל הסכים לזה‪,‬‬
‫שד‪,‬זכירם הב״י בסי׳ קנ״ט ורמז אליהם בסי׳ קנ״ז‪ .‬וכן‬
‫ועל הדאיד‪ ,‬שד‪,‬באתי מד‪,‬ב״י בשם מוהרי״ו דכאי‬ ‫היא דעת מור״ם ז״ל אליביד‪ ,‬ואליבא דמר״ן ובדבריו‬
‫אפשר ע״י חליצה כגון גבי כד‪,‬ן שתיאסר עליו‪,‬‬ ‫בד״מ בנז״ל‪ ,‬וזה פשוט‪ .‬וכ״כ להדיא הרד‪,‬״ג היכל‬
‫אין מצריכין חליצד‪ ,,‬וד‪,‬וי דרבנן‪ .‬על זה השיב מעכ״ת‬ ‫יצחק הרצוג ז״ל בסי׳ פ״ט וז״ל ושוב אני מדקדק‬
‫וז״ל‪ .‬הדי הוא פשוט כי לא בא אלא להוכיח דבמילתא‬ ‫שמד‪,‬ו זה שכתב מר״ן ואין לסמוך על זה הול״ל ואין‬
‫דרבנן שאינו אלא חומרא בעלמא לא אמרו כשלפי‬ ‫הלכד‪ ,‬כמותו‪ .‬וזה נותן לחשוב שלא דיבר מר״ן אלא‬
‫החומרא תיאסר לעולם וכו׳ עכל״ה‪ .‬ואיני מבין דלפי‬ ‫מנישואין לכתחי׳ שאין לסמוך עליו לכתחי׳ וכו׳ וסיים‬
‫דבריו כיון דלא חלצה הרי הוא ספק דאורייתא אף‬ ‫וז״ל וגם הרמ״א אם היד‪ ,‬תופס בדברי הב״י שאסורה‬
‫דנשאת כבר ואף אם תד‪,‬יח מחלוקת הסוס׳ הרי לפי‬ ‫לינשא מן התורה הול״ל ויש חולקין ואומרים וכו׳‪,‬‬
‫דעתו הוי ספק דאורייתא‪ ,‬אלא ודאי כיח שנשאת הוי‬ ‫ומזד‪ ,‬משמע שלא בא לחלוק אלא לפרש שאף הוא‬
‫דרבנן ובמחלוקת הוי ספק דרבנן ואין להוציאד‪ ,‬מבעלה‪.‬‬ ‫מפרש בב״י שאין לפנינו איסור דאורייתא עכ״ל‪ .‬וכבר‬
‫וכן אם יש לה בנים כמ״ש באו״ז משום כיון דא״א‬ ‫הבאתי דבריו בתשובתי הא׳‪ ,‬אלא שמעכ״ת אגב ריהטיה‬
‫סומכים על צד הב׳ וגם כאן הרי סומכים על הגאונים‬ ‫נעלם ממנו‪.‬‬
‫במקום שא״א לחלח‪ ,‬כיון שהם מתירין אף לכתחי׳‬ ‫ועל מד‪ ,‬שכתבתי בתשובתי משם הגאון מוהר״ר‬
‫והוי מיל תא דרבנן‪.‬‬ ‫רפאל‪ .‬בירדוגו זצ״ל דדברי הב״י כמתלהמים‬
‫ושראוי לכתת עד החרמד‪ ,‬לא קאי אלא אבעל מומר‬
‫ובהיותי בזה ראיתי לעמוד על יסוד ענין זה מהש״ס‬
‫ולא איבם מומר‪ .‬על זה כתב מעכ״ת שטעם זה לדעת‬
‫והפוס׳‪ ,‬ונתחיל מהש״ס פ׳ האשד‪ ,‬רבד‪ ,‬דף‬
‫הגאונים ראר להיות שוד‪ ,,‬דסוף סוף אין כאן כי ישבו‬
‫צ״ב א״ר גידל א״ר חייא בר יוסף אמר דב יבמה‬
‫אחים יחדיו ועל כן אם התרעם בלשון חריף‪ .‬דבדיו‬
‫קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמחלפא באשה‬
‫מכוונים‪ ,‬הן על הבעל שהמיר הן על היבם שהמיר ע״כ‪.‬‬
‫שהלך בעלה למד״ה‪ ,‬וכתב הרי״ף הביאו הב״י סי׳ קנ״ט‬
‫ד״ה ואם נשאת לזר וכו׳‪ .‬פי׳ קדושין אין בה אם‬ ‫לזה יראד‪ ,‬מעכ״ת להדיא בדברי הב״י שעל זד‪,‬‬
‫נתקדשה לאחר קודם שיחלוץ לד‪ ,‬יבמד‪ ,‬אינה נאסרת‬ ‫שד‪,‬בעל המיר שאשתו תהיד‪ ,‬זקוקה ליבם כתב‬
‫על יבמה אלא אם נשאת נאסרה על יבמה משום‬ ‫הב״י דקושסא הכי הוא דאשת מומר זקוקה ליבום‬
‫דמחלפא באשה שהלך בעלה למד״ה וכו׳ עכל״ה‪.‬‬ ‫ואפי׳ קדשד‪ ,‬מומר אחר שד‪,‬מיר ואפי׳ בנו ובן בנו עד‬
‫כמה דורות וכו׳ קדושיהן קדושין ונשיד‪,‬ן הישראליות‬
‫ו מ ה שאני מבין דיבמר‪ ,‬שנשאת לזר פקע לד‪ ,‬זיקה‬
‫או המומרות זקוקות ליבום‪ ,‬כדמשמע בפ״ק דיבמות‬
‫דאורייתא בין חלצה בין לא חלצה ולא נשאר‬ ‫וכו׳ וזה דבר פשוט כביעתא בכותחא‪ .‬וכבר כ״כ‬
‫בה רק איסורא דרבנן גזירד‪ ,‬דאיחלפד‪ ,‬באשה שהלך‬
‫מוהריק״ו שורש פ״ה וכו׳ ויש לתמוד‪ ,‬על מי שעלה‬
‫בעלר‪ ,‬למד״ה‪ ,‬דאי תימא דדוקא בהלצה אז פקע זיקה‬
‫על דעתו היתר זה וכו׳ ואין לדברים אלו שורש וענף‬
‫דאורייתא אבל בלא חלצה עדיין זיקה דאורייתא‪ .‬א״כ‬
‫וכו׳ ואוי לו למי שמיקל בזה עכ״ל‪ .‬וכ״כ מוד‪,‬ריק״ו‬
‫הו״ל לגט׳ לחלק בין חלצד‪ ,‬ללא חלצה‪ ,‬דבזד‪ ,‬איכא‬
‫שורש פ״ה דביבם כשר וד‪,‬בעל מומר אוי לו למתירה‬
‫איסורא דאורייתא‪ ,‬אלא ודאי דמסתמיות הש״ס מוכת‬
‫בלא חליצה ע״ש‪.‬‬
‫דגם בלא חלצד! הוי רק איסור דרבנן‪.‬‬
‫אבל ביבם מומר‪ ,‬הרי אח״כ הב״י שקיל וטרי לתרץ‬
‫וזה מתבאר ג״כ מדברי מוהרי״ו שד‪,‬ביא הב״י שכתב‬ ‫קו׳ הטור על' הגאונים ונתן טעם לחילוק שיש‬
‫וז״ל‪ ,‬הא דאמרו חכמים היכא דנשאת בלא חליצה‬ ‫בין היה מומר כשנשא אחיו להמיר אח״כ‪ ,‬משמע דזה‬
‫מוציאין אותה מבעלה אינו אלא קנסא דרבנן וד‪,‬כא‬ ‫ניחא ל ‪ ,T‬וד‪,‬םביר בזה דברי הגאונים והביא דברי‬
‫לא קנסי׳ לה כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן ע״כ‪.‬‬ ‫מהר״ם שד‪,‬ביא ראיה לדבריד‪,‬ם דאדעתא דד‪,‬כי לא‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ד‬ ‫שמ״ש‬ ‫רכב‬
‫מר״ן ז״ל‪ .‬וכבר כתבתי שאין לסמוך על הציונים וצריך‬ ‫וכבר כחבתי דמשמעות דבריו להקל אף ‪1‬לא חליצה‬
‫להוסיף גם מוהרי״ו ומהר״י בי רב וא״כ ברור שא״א‬ ‫בדיעבד כדעת הגאונים‪ ,‬ואם באמת בלא חליצה הוי‬
‫להסכים עם הגאון הגר״א זיע״א שדעת מר״ן כי״א של‬ ‫זיקה מדאורייתא הלא הוי ס&ק דאורייתא‪ .‬גם הביא‬
‫מור״ם‪ .‬ולפי דעתי‪ ,‬אין שום ספק שיש ט״ס בדברי‬ ‫ראיה ברורה מהא דם׳ החולץ דף ל״ז מת בתיד ל'‬
‫הגר״א שהרי לסברא זו של י״א מקפיד דדוקא חלץ‬ ‫ועמדה ונתקדשה אם היה בעלה כהן אינה חולצת אלמא‬
‫לה לבסוף והוא מסדר מד‪,‬ר״י מינץ ובנימין זאב‪ ,‬כמ״ש‬ ‫כיון דלא הוי אלא איסורא דרבנן לא מפקי׳ אשד‪.‬‬
‫ד‪,‬ד״מ וכתב שם דתצא אפי׳ נשאת בשוגג אם לא‬ ‫מבעלה ע״כ‪ .‬הרי דאף דלא חלצה קרי לה איסור דרבנן‬
‫שיחלוץ לה המומר לבסוף ואז לא תצא‪ .‬וא״כ מלבד‬ ‫ואף דאיירי בדבר שיש בו מחלוקת דרשב״ג ורבנן אם‬
‫הקו׳ דאין זה מתאים לדעת הש״ע וכמ״ש‪ .‬עוד זאת‪,‬‬ ‫מת בתוך ל׳ הוי נפל‪ ,‬מ״מ היד‪ ,‬ראוי לד‪,‬יות זד‪ ,‬ספיקא‬
‫איך יבא המשך לשונו של הגר״א ז״ל‪ ,‬ובשל סופרים‬ ‫דאורייתא אלא ודאי תיכף שנשאת ליתא יותר לזיקה‬
‫הלך אחר המיקל‪ .‬ובר״פ החולץ לז׳ ע״א כיון דלא‬ ‫מדאורייתא ונשאר רק איסורא דרבנן משום גזירד‪,‬‬
‫אפשר וכר ר״ל שלא תצא מבעלה וה״ה כאן עכ״ל‪,‬‬ ‫דאשד‪ ,‬שד‪,‬לך בעלה למד״ה‪ ,‬ובמקום דא״א לחלוץ‪,‬‬
‫דלשון זר‪ .‬מורד‪ ,‬להדיא דד‪,‬״ר‪ ,‬כאן דאם א״א אין צריך‬ ‫כאשת כד‪,‬ן או יבם מומר סומכים על המתירין‪ ,‬וכן‬
‫חליצה‪ ,‬וזהו היפך הי״א שד‪,‬וא מקפיד על החליצה ואם‬ ‫משמע ממעשה דמוד‪,‬ר״י בי רב ביבמה נשואה והורה‬
‫לאו תצא‪ .‬אלא ודאי דט״ס גדולה נמצאת כאן ודבריו‬ ‫שאין מוציאין אותה מבעלד‪ ,‬אע״ג דלא חלץ לד‪ ,‬עדיין‬
‫לא קאי כלל על וי״א‪ .‬ולפקוצ״ד דכל דיבור זה הוא‬ ‫וכמ״ש הד״מ ולא חשו לזיקה דאורייתא‪ ,‬ובדרבנן‬
‫סיום והמשך לאות ח׳ ודיבור א׳ הוא על סברא א׳ מיד‪.‬ו‬ ‫הולכין אחר המיקל שד‪,‬יא ס׳ הגאונים המתירין בלא‬
‫כו׳ ומסיים דסברת ומיר‪,‬ו סובר כדעת הש״ע דלכתחי׳‬ ‫חליצה‪ ,‬בנשאת בדיעבד‪ .‬ומר״ן ז״ל שהביא דבר זה‬
‫אין לסמוך ורק בכד‪,‬״ג דנשאת בדיעבד אף דאמרי׳‬ ‫בב״י ודאי שכן דעתו דד‪,‬וי דרבנן‪ ,‬וכן דעת מור״ם ג״כ‪.‬‬
‫תצא אינו אלא מךרבנן וד‪,‬יכא דא״א לחלוץ א״צ‬
‫חליצה‪ ,‬ואח״ב מתחיל אות ט׳ ויש אומרים וכו׳ צ״ל‬ ‫וכן מצאתי להגאון נו״ב קמא‪ ,‬חאה״ע סי׳ נ״ד ד״ה‬
‫סדר מד‪,‬ר״י מינץ ובנימין זאב סי׳ ע״א וע״ג‪ .‬זה נ״ל‬ ‫והנר‪ ,‬ראיתי במרדכי וכו׳ שכתב בתוך דבריו‬
‫ברור ומוכרח‪ ,‬ובזה דברי הגאון הגדול הגר״א זצ״ל‬ ‫וז״ל‪ .‬ואמנם אם נשאת לשוק שאז נאסרה על היבם‬
‫בריאים ושלמים‪ ,‬וד‪,‬ם מסכימים לכל מד‪ ,‬שכתבנו דזד‪,‬ו‬ ‫וי״ג דרכים אלו בד‪ ,‬שמיחלפא באשד‪ ,‬שהלך בעלה‬
‫איסור דרבנן ואם בשום אופן א״א לחלח‪ ,‬אזי אין‬ ‫למד״ה כמבואר ביבמות דף צ״ב ע״ב ואפי״ה להרי״ף‬
‫צריך‪ ,‬וזוד‪,‬י דעת מר״ן לדעתו כדברי מוד‪,‬רי״ז זלד‪,‬״ה‬ ‫ולד‪,‬רמב״ם הולד כשר ולהרא״ש ‪ .‬הוא ממזר מדרבנן‬
‫ודוק׳‪.‬‬ ‫כמבואר בש״ע סי' קנ״ט ס״ב‪ .‬אבל לד‪,‬יות בולד שום‬
‫חשש ממזר דאורייתא אין שום דעד‪ ,‬וכיון שאין כאן‬
‫ע ד כאן הגיעה ידי יד כד‪,‬ה ליישב ולחזק דברינו הא׳‬
‫שום חשש ממזרות של תורד‪ ,‬איד הוי דבר שבערוד‪.‬‬
‫בעזרת הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמד‪ ,‬ירבה‪.‬‬
‫וכו׳ עכל״ה‪ .‬מוכח מדבריו דיבמה שנשאת לשוק אין‬
‫ואני מודה מאד לידידינו הגאון המפורסם שאול ישראלי‬
‫כ״א איסור דרבנן ואין בה חשש ערוד‪ ,‬מד‪,‬״ת כלל‬
‫שליט״א‪ ,‬אשר הואיל בטובו לדקדק בדברינו ולהעיר‬
‫וכדעת מר״ן משם מוהרי״ו‪.‬‬
‫הערות‪ ,‬דעל ‪T‬י זה הדברים מתלבנים ומתבררים‬
‫ועומדים על האמת‪ .‬ומני ומניה יתקלס עלאה ותסתיים‬ ‫ואיך שיהיה‪ ,‬ביבם מומר‪ ,‬שמצינו להגאונים שמתירין‬
‫שמעתתא‪ ,‬ובכל אופן במסקנא אנו שוים להתיר היבמה‬ ‫בלא חליצה‪ ,‬וסמכי׳ עלייהו בדיעבד‪ .‬במקום‬
‫העגונה‪ ,‬וצויי״מ וימ״ן‪ .‬החו״ם ירושלים עיה״ק בשלהי‬ ‫שא״א לחלוץ‪ ,‬פשיטא דאין כאן כ״א איסור דרבנן‪.‬‬
‫תמוז תשמ״ט לפ״ק‪.‬‬
‫גם מד‪ ,‬שתמה מכ״ת על הראש״ל הגרע״י שליט״א‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ך‪ ,‬שלום משאש‬ ‫שדהה דברי הגר״א שכתב שי״א של מור״ם היא‬
‫דעת מר״ן וסובר שדעת מר״ן לאסור ע״כ‪ .‬ותמה ע״ז‬
‫איך ניתן לדחות דברי גאון הדורות האחרונים בגילא‬
‫סימן ד‬ ‫דחטתא בעוד שדעת רבו של מר״ן )מד‪,‬ר״י בי רב(‬
‫עוד בענץ הנ״ל אם זיקה הוי דאורייתא‬ ‫נתפרשה כבר ע״י ד‪,‬מד‪,‬רי״ט שהיה כמעט בן דורו‪ ,‬ואף‬
‫שהד״מ פי׳ בפשוט בדבריו להתיר בלא חליצה הן הביא‬
‫שוב אחרי כל הנ״ל‪ ,‬ראיתי להגאון שאול ישראלי‬ ‫זאת בדעת יחיד‪ ,‬הוא מהר״י מינץ ולא הוזכר שמו של‬
‫שליט״א‪ ,‬שהדפים כל דברינו הנ״ל בברקאי‬ ‫מהר״י בי רב על פסק זה כלל ע״כ‪.‬‬
‫חלק ר‪ .‬ובסוף הדברים‪ ,‬כתב הערה אחת על מ״ש‬
‫בדברינו דזיקת יבם אחר שנשאת חזרד‪ .‬להיות דרבנן‪,‬‬ ‫על זד‪ ,‬כבר כתבתי למעלה משם הפוס׳ וכללא הוא‬
‫וד‪,‬אריך להוכיח שהיא דאורייתא ושגם ביבם מומר לא‬ ‫ב ‪T‬ינו דסתמא ויש הלכר‪ ,‬כסתם בין בש״ע בין‬
‫התירו אלא לאחר שחלץ לה המומר באחרונה‪ ,‬דאז‬ ‫בד״ג״ה‪ ,‬וא״כ סברא הא׳ של מור״ם היא להתיר בלי‬
‫איסור תורה חלף לו‪ .‬הלא״ה כל זמן שלא חלץ יש‬ ‫חליצד‪ ,,‬וד‪,‬יא ההלכד‪ ,‬לדעת רמ״א כיון שכתבה בסתם‬
‫זיקה דאוריי׳ ומפרש דברי מוד‪,‬רי״ו שד‪,‬ביא הב״י סי׳‬ ‫וגם היא המשך בסתם לפרש דברי מר״ן דלא איירי‬
‫קנ״ט וחלצד‪ ,‬לו‪ ,‬שד‪,‬וא בדוקא‪ .‬ולא כמו שכתבתי שזה‬ ‫כ״א לכתחי׳ אבל אם עברד‪ ,‬ונישאת גם מר״ן יודד‪,‬‬
‫רק מעשה שה ‪ ,T‬עש״ב‪.‬‬ ‫להתיר בלא חליצה‪ ,‬וכמו שביררנו בלא״ד‪ ,‬שכן דעת‬
‫רכג‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ד‬ ‫שמ״ש‬
‫וכן מוכח להדיא מדברי רב יהודאי גאון שד‪,‬ביא‬ ‫ועל זה אבי תמה‪ .‬דמה יענה לדברי מור״ם בהג״ה‬
‫הרי״ף לפי שיטתו שהתיר בנשאת ויש לה בנים‬ ‫סי׳ קנ״ז ס״ג‪ ,‬בסברא ראשונה בסתם‪ ,‬שפי׳‬
‫שאין להוציא אותר‪ ,‬משום לעז על בניד‪ .,‬ואיירי שם‬ ‫להדיא אפי׳ לא חלצה לו‪ .‬אם נשאת לא תצא‪ .‬וכ״ב‬
‫אחר שיחלוץ לה היבם‪ .‬וסיים שאם היה בעלה כד‪,‬ן‬ ‫בד״מ לתדייא לפרש דברי מוהר״י בי רב דאיירי אפי׳‬
‫ויש לה בנים ממנו‪ ,‬איגד‪ ,‬חולצת‪ .‬אלא פורש ממנה‬ ‫לא חלץ לה לבסוף‪ .‬ומשמע מדבריו שכן דעת מר״ן‬
‫ואסור לבא עליה כל ימיו של יבם ע״ש‪ .‬וטעמו ודאי‬ ‫ז״ל ע״ש‪ .‬וכן דעת כל הפום׳ כמ״ש בתשובותי‬
‫כיון שלא חולץ לה ויש בה זיקא דאורייתא‪ .‬לא מצא‬ ‫הראשונות‪ ,‬ה״ה מהר״י מינץ סי׳ י״ב‪ .‬ומהריט״ץ סי׳‬
‫לד‪ ,‬שום היתר אפי׳ ביש לה בנים להקל עליה‪.‬‬ ‫ר״א‪ .‬והמביט ח״ב סי׳ פ״ג‪ .‬ומהר״ם פארדו חאה״ע‬
‫סי׳ ו׳ דף ס״ח ע״ב‪ ,‬וכן פי׳ להדיא הרב הרצוג‪ ,‬וכן‬
‫מ ע ת ה צר ‪ T‬אני לעמוד על דברי מד‪,‬רי״ו שהביא‬
‫דעת הגר״א זצ״ל‪ .‬ועוד וכו׳ שכולם סוברים בזיקת‬
‫הב״י‪ ,‬שהם באמת נותנים מקום לטעות‪ ,‬שכתב‬
‫יבם מומר דרבנן‪ .‬ושכן דעת מר״ן ומור״ם ז״ל להלכה‪.‬‬
‫על אשד‪ ,‬שנפלה לפני יבם מומר והיתה סבורה שמת‬
‫ומינה לא נזוז‪ ,‬ובודאי שמפרשים בדברי מוהרי״ו מ״ש‬
‫ואח״כ בא המומר וחלצה לו‪ .‬הא דאמרו חכמים היכא‬
‫וחלצה לו‪ .‬שרק מעשה שהיה‪ ,‬אבל גם בלא חליצה‬
‫דנשאת בלא חליצד‪ ,‬מוציאין אותה מבעלה אינו אלא‬
‫יתיר‪.‬‬
‫קנסא דרבנן‪ .‬והכא לא קנסי׳ ליד‪ ,‬כיון דלגאונים‬
‫אמת שבהצד הב׳ באופן שהיבם אינו מומר‪ ,‬חזרתי‬
‫ומד‪,‬ר״ם אפי׳ לכתחי׳ יכולה להנשא‪ .‬אנן בדיעבד סמכי׳‬
‫ועיינתי בדבר‪ ,‬וראיתי דבזה אמת תפסיה להגאון‬
‫עלייד‪.‬ו כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן ועוד וכר‪,‬‬
‫הרש״י שליט״א‪ .‬ורק כיון שאינו שייך לעניינינו דאיירי‬
‫עכל״ה‪.‬‬
‫במומר‪ ,‬כתבתי בלי עיון הרבה כדרכי‪ ,‬ולא דקדקתי‬
‫ודבריו סתרי רישא לסיפא‪ ,‬דלפי טעם שנתן בתחילה‬ ‫הרבה‪ .‬וגם בתשובתי הא׳ לא כתבתי רק דזיקת יבם מומר‬
‫שדברי חכמים שאמרו בנשאת מוציאין אותה‪,‬‬ ‫הוי דרבנן‪ ,‬שכן הוא האמת וכמ״ש‪ .‬אבל כעת חזרתי‬
‫אינו אלא קנסא דרבנן‪ .‬מורה דאיירי בחלץ לה היבם‬ ‫על המקרא‪ .‬ונר׳ לי דזיקת יבם דעלמא ודאי דהוי‬
‫דוקא‪ ,‬דבלא זד‪ .‬איכא זיקא דאורייתא ולאו מטעם‬ ‫דאורייתא‪ .‬כל שאינו איסור דרבנן מצד אחר‪ .‬ואף אם‬
‫קנסא‪ .‬ואלו מסוף דבריו שנתן טעם משום דלהגאונים‬ ‫נשאת כל זמן שלא חלץ לה אח״כ‪ ,‬עדיין עומדת‬
‫אפי׳ לכתחי׳ יכולר‪ ,‬להנשא בלי חליצה‪ .‬ואנן בדיעבד‬ ‫באיסור דאורייתא‪.‬‬
‫נסמיד עלייהו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן‪ .‬מזה‬ ‫וארחיב הדברים‪ ,‬שכן מבואר בסתמא דמתני׳ יבמות‬
‫מוכח דאף בלא חלץ לד‪ ,‬לבסוף שכן משמעות דבריו‪.‬‬ ‫צ״ב ע״א וז״ל ונשאת ואח״ב אמרו חילוף‬
‫דמה שהתירו הגאונים לכתחילה אנן נתיר בדיעבד‪.‬‬ ‫הדברים תצא וכו׳‪ .‬ומשמעות הדברים‪ ,‬דתצא מדינא‬
‫וכיון שהגאונים התירו בלי חליצה לכתחי׳‪ ,‬גם אנן‬ ‫דאורייתא ולא מחמת גזירה דרבנן‪ ,‬כיון דעדיין לא‬
‫בדיעבד נתיר בלי חליצה‪.‬‬ ‫חלצה וזקוקה ליבמה‪ .‬ולא אמרו בש״ס שם ע״ב‪.‬‬
‫איתגורי איתגיר א״כ מצינו חוטא נשכר‪ ,‬דמשמע דמשום‬
‫וכן מוכח מד‪,‬ראיד‪ ,‬שהביא אח״ז מהד‪,‬יא דכד‪,‬ן שהתיר‬
‫קנסא לבד אסרו אותם‪ .‬אלא בחלץ לה כבר‪ .‬וכמ״ש‬
‫גם בלא חליצה לגמרי‪ ,‬וזה מוכיח גם על תחי׳‬
‫שם אמר רב אשי השתא דאמר אמימר הלכתא כוותיה‬
‫דבריו שמתיר בלא חליצד‪ .,‬וכבר כתבתי שכן הבין‬
‫דשמואל ]דאמר בעניותינו צריכה גט[ אם היד‪ ,‬יבמה‬
‫הגר״א באות ח׳ וט'‪ ,‬עי׳ מ״ש בתשובתי למעלה‪ .‬מה‬
‫כהן חולץ לה ושריא ליד‪ ,,‬דבכל אופן אם יגרש הבעל‬
‫שהעליתי בדעתי ושכן דעת הרב הרצוג זלה״ה‪.‬‬
‫אסורה לכד‪,‬ן‪ .‬וע״ז הוא דד‪,‬קשד‪ ,‬איתגורי איתגור וכו׳‪,‬‬
‫ו מו כ ר ח לתרץ בדוחק‪ .‬דד‪,‬אמת שדרה מספיק לו סוף‬ ‫דבזה כפי האמת כשחלץ לה פקעד‪ ,‬זיקא דאורייתא‬
‫הדברים מטעם דהגאונים התירו גם לכתחי׳‬ ‫וראוי להתירה‪ .‬אלא משום איתגורי איתגור קנסו לה‪.‬‬
‫בלא חליצה‪ .‬ואנן נתיר רק בנשאת בדיעבד בלא‬ ‫אבל בלא חלץ לה ודאי דאיכא זיקא דאורייתא‪ .‬ואף‬
‫חליצד‪ .,‬אלא דבנדונו מצא כר נרחב שחלצה לו‪ ,‬ואד‬ ‫שנשאת לא הוי רק זבות בעלמא ותצא מדינא‪.‬‬
‫ההיתר מרווח מכל צד‪ ,‬אפי׳ אלו לא חלצה‪ ,‬וכ״ש‬
‫כשחלצד‪ ,,‬כנ״ל ליישב בדוחק‪.‬‬ ‫ומ״ש בגמ׳ שם‪ ,‬נישואין יש בה דמחלפא באשד‪.‬‬
‫שהלך בעלה למד״ה‪ .‬ותצא מזה ומזה‪ .‬ומשמע‬
‫בליכא טעמא דמומר‪ .‬ודאי דכל שלא חלץ לה‬ ‫אבל‬
‫שם דאיירי גם בלא חלץ לה ועכ״ז האיסור רק משום‬
‫איכא זיקא דאורייתא ומוציאין אותה מבעלה‪,‬‬
‫דמיחלפא וכו׳‪ ,‬ולא משום זיקא דאורייתא‪ .‬שם איירי‬
‫וזה ברור‪.‬‬
‫לגבי יבם‪ .‬לפי האמת מותרת לחזור לו בין בנתקדשה‬
‫ודברי הרמב״ם פ״א מהלכות יבום הלכה ד‪,‬׳‪ .‬ה״ז‬ ‫בין בנשאת דלא הוי כ״א זנות בעלמא‪ ,‬וקי״ל שומרת‬
‫ספק נפל ספק של קיימא וצריכה חליצה מד״ם‪,‬‬ ‫יבם שזיגתה כשרה ליבם ודלא כרב המנונא‪ ,‬כמ״ש‬
‫ולכאורה כיון דהוי ספק‪ ,‬היה צריך חליצד‪ ,‬מה״ת‪.‬‬ ‫בסופ״ב דסוטד‪ .,‬וכמ״ש הרמב״ם והש״ע ג״כ‪ .‬והיה לו‬
‫אמנם זד‪ ,‬מבואר בתוס׳ יבמות דלו׳ ע״ב ד״ה הא לא‬ ‫לחתירד‪ ,‬ליבם‪ .‬עכ״ז בנשאת אסרו אותה ליבם משום‬
‫שהה וכו׳‪ ,‬דגם רשב״ג דחלק על רבנן ואמר דגם לא‬ ‫דמיחלפא באשה שהלך בעלה למד״ה וכו׳‪ .‬אבל לגבי‬
‫שד‪,‬ה ל׳ יום נפל הוי‪ ,‬אינו אלא לדעתו דוקא‪ .‬וחומרא‬ ‫הזר שנשאת לו‪ ,‬פשיטא דנישואין אין כאן‪ .‬והרי היא‬
‫מדרבנן היא לדעתו‪ .‬אבל רבנן דפליגי עליה דרשב״ג‬ ‫זקוקה ליבם מדאורייתא כיון דעדיין לא חלץ לה‪ .‬ואחר‬
‫סוברים דאם נולד חי אפי׳ שעד‪ ,‬אחת ומת הוי בר‬ ‫שיחלוץ לד‪ ,,‬אסורד‪ ,‬לו משום איתגורי איתגור‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ה‬ ‫שמ״ש‬ ‫רכד‬
‫שעיקר איסורו דאורייתא וכו׳ וטוב שיחלוץ וכו׳ ע״ש‪.‬‬ ‫קיימא‪ ,‬ולא איכפת לן אם כלו חדשיו או לא‪ .‬ומשמע‬
‫וגם מד‪ ,‬שכתבתי נ״ל נכון‪ ,‬וד‪,‬ארכתי בפשוטות כדי‬ ‫אפי׳ מדרבנן‪ .‬וטעמם משום דרוב נשים ולד מעליא‬
‫לעמוד על האמת‪ ,‬ואפריין נמטייד‪ ,‬להגרש״י שליט״א‪,‬‬ ‫ילדן וכמ״ש בתום׳ שם‪ .‬והביא דבריהם הגרש״י בקיצור‪,‬‬
‫שהעמידנו על האמת‪ ,‬בזד‪ ,‬שאין היבם מומר‪.‬‬ ‫ולכן אמר הרמב״ם דכל שהוא בתוך ל׳ אפי׳ ביום הל'‪,‬‬
‫ה״ז ספק נפל ספק בן קיימא מדרבנן וצריכה חליצה‬
‫א ך היכא שהיבם הוא מומר כנד״ד‪ ,‬כבר מלתינו‬
‫מספק‪ ,‬שכן הלכה כרשב״ג‪ .‬אבל מדאורייתא לכ״ע‬
‫אמורה‪ ,‬שהוא דרבנן‪ ,‬לדעת מר״ן ומור״ם דקי״ל‬
‫פטור מן ■היבום ומן החליצה‪ .‬וכמ״ש הרמב״ם שם‬
‫כוותייהו ומזה פסקנו להתיר בנד״ד‪ ,‬מכל הטעמים‬
‫בריש דבריו‪ ,‬ולכן כיון שכן הוא‪ ,‬אם האשה הזאת‬
‫שכתבנו וד‪,‬וכחנו באורד וברוחב‪ ,‬בתשובותינו הראשונות‬
‫שיש בה ספק‪ ,‬עמדה ונתקדשה לזר‪ .‬אם היה הבעל‬
‫זהו הנ״ל‪ .‬וציי״מ ויעמידנו תמיד על האמת‪ ,‬ולא נבוש‬
‫כהן‪ ,‬אין מוציאין אותה ממנו‪ .‬והיבם לא יחלוץ לה‪,‬‬
‫ולא נכלם בעוד‪,‬״ז ובעוה״ב אמן‪.‬‬
‫כדי שלא יאסור אותה לכהן שאין אוסרין על זה אשתו‬
‫ש מ ח תי לשמוע הפלא הגדול שכתב הגרש״י שליט״א‬ ‫משום ספק דדבריהם ופסקה הרמב״ם ׳סוכ״ב מהל' יבום‪,‬‬
‫בסוף דבריו‪ ,‬שלמעשד‪ ,‬האשה הנז׳ חלץ לה‬ ‫ומר״ן אה״ע ססי׳ קס״ד‪ .‬וזוהי שהביא מהרי״ו ראיה‬
‫היבם בדרך נם גדול‪ .‬עכ״פ נשארו דברינו להלכד‪,‬‬ ‫ממנה‪ ,‬דכאשר יהיה הענין דרבנן כגון במומר שהתירו‬
‫ולמעשה לנדונים אחרים‪ .‬ויה״ר שלא יבואו בנות‬ ‫הגאונים בלא חליצה‪ .‬שאם נשאת בדיעבד אין מוציאין‬
‫ישראל לידי כך אכי״ר‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בר״ח‬ ‫אותה מבעלה כיון דלא אפשר לעשות חליצה‪.‬‬
‫■‬ ‫אלול המרוצה שנת תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫וכל זה מבואר היטב בהה״מ פ״א הלכה ב׳ ובתשובת‬
‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ה‬ ‫מהרי״ט חאה״ע סי׳ י״ח ד״ה אלא שיש לעמוד‬
‫וכו׳ וד״ה והא ודאי ליתא ובו׳ שהאריך לבאר דברי‬
‫•‬ ‫הרי״ף והרמב״ם עש״ב‪.‬‬
‫ה‬ ‫סימן‬ ‫אל א דצריכים אנו להבין דברי הרא״ש פ' החולץ‬
‫פסק דין בענין חליצה‬ ‫דף ל״ו וז״ל גבי אשת בהן דאי חלצה‬
‫מיתסרא על בעלה עבדינן כרבנן ולא מצריכין לה‬
‫מע שה בא לבית דיננו הצדק באשד‪ ,‬אחת שנתגרשה‬ ‫חליצה‪ .‬ואע״ג שהיתה נשארת תחת בעלה בספק יבמה‬
‫מבעלה ותיכף ‪.‬ומיד נתחברה עם איש אחד‬ ‫לשוק דאורייתא‪ .‬ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה‬
‫וחיתה עמו כשלשה חדשים בבית ששכר לה‪ ,‬וד‪,‬יתד‪,‬‬ ‫היתד‪ .‬עומדת בספק חלוצה דרבנן‪ .‬מ״מ הא עדיפא‬
‫תמיד מיוחדת לו בביתו וכמו שד‪,‬עידו העדים לפנינו‬ ‫טפי‪ ,‬דאי חלצת אמרי קמו רבנן בולד דנפל הוא‪ .‬ולד‪.‬כי‬
‫על זה‪ .‬ושוב אחרי ג״ח לקח אותד‪ ,‬לאשד‪ ,,‬וילדד‪ ,‬לו בת‬ ‫הצריכוה חליצר‪ ..‬ואתי למשרי חלוצה לכר‪.‬ן‪ ,‬אבל כי‬
‫אחרי ששד‪ ,‬חדשים מיום הנישואין‪ ,‬והבעל הודה שזה‬ ‫לא מצרכת לה חליצה‪ ,‬אמרי קמו רבנן בולד‪ ,‬דולד‬
‫ממנו ורשם אותה על שמו‪ ,‬וגם האשד‪ ,‬אומרת שהיא‬ ‫מעליא הוא ולהכי לא אצרכוה חליצה‪ ,‬ולא אתי למשרי‬
‫ממנו‪ ,‬שלא ‪T‬עד‪ ,‬איש אחר זולת בעלה הנז׳‪ .‬ועזוב מת‬ ‫יבמד‪ .‬לשוק עכ״ל‪.‬‬
‫הבעל כעשרה חדשים אחרי לידת הבת‪ ,‬ובאה לדרוש‬ ‫ודבריו צריכים עיון‪ .‬דביון דחשיב ליד‪ ,‬ספיקא‬
‫היתר נישואין‪ ,‬ונסתפקו הבי״ד אם צריכה חליצד‪ ,‬מאחי‬ ‫דאורייתא‪ ,‬איך נשאיר אותר‪ ,‬תחת בעלה‬
‫הנפטר‪ ,‬כיון שנתעברה קודם הנישואין ויש לומר כשם‬ ‫בספק איסור דאורייתא‪ .‬וד‪,‬תירח דזד‪ .‬עדיף טפי אינו‬
‫שדיימא מזה וכו׳ ואף ששניהם מודים הרי הוא ספק‬ ‫מספיק‪ ,‬דזד‪ ,‬ניחא למד‪ ,‬שיאמרו האנשים‪ .‬אבל כפי‬
‫וחולצת ולא מתייבמת‪.‬‬ ‫האמת לענין דינא‪ .‬מה נשיב למה שמניחין אותה תחת‬
‫ת שן ב ה פסק מר״ן סי׳ קנ״ו ס״ט וז״ל מי שזינה עם‬ ‫בעלה בספק יבמד‪ .‬לשוק מדאורייתא‪ .‬ועי׳ בתוס׳ יבמות‬
‫אשה בין פנו ‪ ,T‬בין א״א ונתעברה ואמר‬ ‫כ״ב ע״א ד״ה וספק חלוצד‪ .‬וכו׳ שד‪,‬קשו כזה‪ .‬ולא אמרו‬
‫כלל דד‪,‬וי ספק דאורייתא ע״ש‪.‬‬
‫זה העובר ממני הוא ואפי׳ היא מודה לו‪ ,‬הרי זה ספק‬
‫ונ״ל לפרש דבריו‪ ,‬דודאי לענין דינא גבי אשת כהן‬
‫וחולצת ולא מתייבמת ע״כ וד‪,‬וא מד‪,‬רמב״ם פ״ג דיבום‬
‫פסקי׳ כרבנן‪ .‬כיון דלא אפשר‪ ,‬ולא נכנס כלל‬
‫הלכד‪ ,‬ד׳ ונתן טעם דכשם שזינתד‪ ,‬עם זה כך זינתד‪,‬‬
‫בכלל ספק‪ ,‬כיון דהלכד‪ ,‬כרבנן‪ ,‬ומד‪ ,‬שאמרו דהלכד‪,‬‬
‫עם אחר וכר ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתייבמת‬
‫כרשב״ג דוקא באשת ישראל ולא באשת כהן‪ .‬וכן‬
‫ע״כ‪.‬‬
‫ראיתי לד‪,‬תוס׳ שבת קל״ו‪ ,‬דבאשת כד‪,‬ן לא קי״ל‬
‫והה״ מ שם כתב דזד‪ ,‬דבר ברור בא״א שי״ל שרוב‬
‫כרשב״ג להצריכה חליצה הואיל ואשת כהן היא ע״ש‪.‬‬
‫בעילות אחר הבעל‪ .‬אבל בפנויה היה נר׳‬
‫אלא דד‪,‬רא״ש מתרץ כלפי העולם דלא ידעי דכאן‬
‫לחלק בין אם השודד‪ ,‬ממנו בלבד‪ ,‬לחעוודד‪ ,‬מאחרים‬
‫פסקנו כרבנן‪ .‬הלא יאמרו דעכ״פ ספק הוא וד‪.‬תירו ספק‬
‫שאם אינה חשודה מאחרים אלא ממנו בלבד הא אמרי׳‬
‫דאורייתא‪ .‬לזה אמר דלזה לא חיישי׳‪ ,‬דודאי יאמרו‬
‫ביבמות פ׳ אלמנד‪ ,‬לכ״ג דס״ט כד‪,‬ן שבא על בת ישראל‬
‫דרבנן דקו במילתא וראו דולד מעליא הוא‪.‬‬
‫וילדד‪ ,‬תאכל בתרומה‪ ,‬ואיכא תרי לישני בגמ׳‪ ,‬לישנא‬
‫קמא דוקא בלא דיימא מעלמא )פי׳ שאינה חשודה‬ ‫ושו״ר למהרי״ט שם מה שפי׳ בדברי הרא״ש‬
‫מעלמא( לישנא בתרא אע״ג דדיימא מעלמא‪ .‬ונר׳ דעת‬ ‫בקושיתו‪ ,‬דהלא בלא חליצה כיח דחיישי׳‬
‫רבינו פ״ח מהל׳ תרוט־ת כלישגא קמא וכיון דלענין‬ ‫לכתחי׳ שמא מן המיעוט דנפלים‪ ,‬הלא יתבא בספק‬
‫רכה‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ה‬ ‫שמ״ש‬
‫יורשו‪ ,‬אבל לעולם לגבי חליצד‪ .‬או לגבי כשרות הילד‬ ‫תרומה דאיסורא דאורייתא שדי׳ הולד בתר דידיה‪ ,‬גבי‬
‫אי לא דיימא מעלמא וכ״ש במיוחדת והוא מודה דחשבי׳‬ ‫יבום נמי אמאי לא נהימניה‪ .‬וב״ש ללישנא בתרא‪.‬‬
‫ליה לבנו וכמ״ש מור״ם גופיה להדיא בסי׳ קנ״ו ס״ט‬ ‫והרשב״א כתב בתשובה דכל שראינו או מודה שבא‬
‫דאם היתד‪ ,‬מיוחדת לו )ר״ל ובודאי לא דיימא מעלמא(‬ ‫עליה בתר דידיה שדינן ליה והוא שלא ידענו שבא עליה‬
‫דהוי בנו לענין חליצה‪ .‬ועי׳ לד‪,‬רב פני משה הבי״ד‬ ‫אחר אבל אם בא עליה אחר בכי הא לא אמרי׳ לשדייה‬
‫אוצד‪,‬״פ סי׳ ג׳ אות נ״ו שתי׳ באופן אחר‪ .‬ולפי מ״ש‬ ‫בתר קמא עכ״ד‪ .‬ונר׳ בדעתו שהוא פוסק כלי׳ בתרא‬
‫אין צריד לתירוצו ע״ש‪ .‬ועכ״פ גם הוא מודה לפי‬ ‫וכו׳ ובזה נר׳ להחמיר דהר׳ל ספיקא דאורייתא ונקטי׳‬
‫תירוצו דאם יש לה חזקת כשרות כנד״ד לא חיישי׳‬ ‫חומרי דתרי לישני אבל בדלא דיימא איני מוצא טעם‬
‫שזינתה עם אחרים‪ .‬ואיד שיד‪,‬יד‪ ,‬נר׳ דעת הח״מ ברורה‬ ‫נכון לחלק בין דין זה לדין התרומה‪ ,‬ואפי׳ בדיימא‬
‫בדלא דיימא וכ״ש במיוחדת לו‪ ,‬דהוי בנו לכל דבר‬ ‫אפשר דהלכד‪ .‬בלי׳ בתרא דסוגיין דפ״ק דכתובות אתיא‬
‫אפי׳ לחליצה‪ .‬והוא מפרש גם בדברי הרמב״ם דוקא‬ ‫כי ההוא לישנא עכ״ל הה״מ‪.‬‬
‫בדדיימא מעלמא וכ״כ להדיא בסקכ״ו דד‪,‬וי בנו בדלא‬
‫העולה מדבריו לפי דעתו‪ ,‬דלדעת הרמב״ם ז״ל אי‬
‫דיימא ע״ש וכ״כ משמו באוצה״פ סי׳ ד׳ סקק״א אות‬
‫לא דיימא מעלמא שדינן ליה בתריה ויפטור‬
‫א׳ ע״ש‪.‬‬
‫מחליצה‪ ,‬ודברי הרמב״ם איירי בדיימא מעלמא‪ .‬ולדעת‬
‫הן אמת הרואה יראה לד‪,‬ב״ח דחילק בין יבום‬
‫הרשב״א אפי׳ דיימא אם בא עליה בתר דידיה שדינן‬
‫דאורייתא לתרומה בזה״ז דרבנן וחיזק דבריו‬
‫ליה‪ ,‬ומספק דאורייתא חושש להחמיר כדעת הרמב״ם‬
‫הב״ש סק״מ ומפרשים דברי הרמב״ם דאיירי אפי׳‬
‫ומשמע מדבריו דבלא דיימא מעלמא כנד״ד הדין פשוט‬
‫במיוחדת היפך הרא״ש ז״ל‪ .‬וכן ראיתי לקצת אחרונים‬
‫להתיר גבי יבום לכ״ע גם לדעת הרמב״ם‪ .‬וכ״ש לדעת‬
‫הבי״ד הפת״ש שחששו לדבריהם שלא להתיר לגבי‬
‫הרשב״א‪ .‬וכן היא ג״כ דעת הרא״ש בתשובה הבי״ד‬
‫חליצה שלא במקום עיגון‪.‬‬
‫הטור סי׳ קנ״ו שכתב דגם לדעת הרמב״ם אם היא‬
‫א מנ ם ראיתי לאוצר‪,‬״פ סי׳ ד׳ אות ק״א סק״ג ד״ה‬
‫מיוחדת לו דשדינן ליה בתריה כי הוא לא אמר אלא‬
‫ובשיבת ציון שכתב משם היש״ש פ״י דיבמות‬
‫זנות באקראי פנויה דומיא דא״א ע״ש‪ .‬וכן מדוקדק‬
‫סי׳ כ״ז דבנבעלה לא׳ בודאי לא אמרי׳ כשם וכו׳ כשגם‬
‫לדעתי בדברי הרמב״ם שכתב מי שזינה עם אשד‪ .‬משמע‬
‫היא אומרת שזר‪ ,‬הולד מן זד‪ ,‬הבועל ע״ש‪ .‬ומשמע אף‬
‫דבזונד‪ ,‬איירי דדיימא מעלמא‪.‬‬
‫כשהאב שותק או מכחיש‪ .‬ושם משם הרב יד אהרן ח״ב‬
‫הגד‪,‬״ט אות כ״א כתב דמהר״ם מינץ סי׳ צ״ה כתב‬ ‫ו כן ראיתי להסת״ש שהביא משם תשו׳ מהראנ״ח סי׳‬
‫שאפי׳ היתה הפנויד‪ ,‬עמו בבית וטען כשם וכו׳ אף‬ ‫ל״ו דמפרש דברי הרמב״ם וד‪,‬ש״ע בדדיימא‬
‫שהורד‪ ,‬שבעלה אינו בנו ליורשו ולפטור מן החליצה‬ ‫מעלמא וסמך על מ״ש בד‪.‬ל׳ תרומות ע״ש‪ .‬וכ״כ משם‬
‫ע״כ ע״ש ומשמע דאם לא טען כשם וכ״ש אם מודד‪,‬‬ ‫תשו׳ רדב״ז ח״ג סי׳ תקכ״ו והוסיף דפנויה דומיא‬
‫לדבריה שד‪,‬וא ממנו דהוי בנו לכל דבר גם לפטור מן‬ ‫דא״א דרוב בעילות אחר הבעל‪ .‬וה״ה בפנויה כה״ג‬
‫החליצה ושם באוד‪,‬״פ הביא מם׳ מים חיים משם מהר״ש‬ ‫דרוב בעילות מאחרים דדיימא מהם‪ .‬גם דקדק ל׳ זינה‬
‫אאיליון דהוי בנו אף כשטען כשם וכו׳ ושם המחבר‬ ‫דמשמע דבאשה זונד‪ .‬איירי ע״ש‪.‬‬
‫)שיבת ציון( דחי ליה ממהר״ם מינץ‪ .‬גם שם הביא‬
‫ו הנ ה בב״י הביא אח״ז דברי הנ״י בסו״פ אלמנה‬
‫משם התשב״ץ ח״ב סי׳ רע״ג דבהודד‪ .‬שבעלה וחשודה‬
‫לכ״ג דפנויד‪ .‬שילדה ואמרה מפ׳ הוא אע״פ‬
‫ממנו ולא מאחרים )כנד״ד( מחזיקין אותו כבנו לכל‬
‫שנאמנת עליו להכשירו אינה נאמנת עליו לירושה‬
‫דבר )וד‪,‬ביא ראיד‪ ,‬מתרומד‪ ,‬שד‪,‬יא בעזן מיתר‪ ,‬ועכ״ז‬
‫ואפי׳ בפלגש דמיוחדת לו אינד‪ ,‬נאמנת עליו ע״כ‪ .‬ונר׳‬
‫הבן אוכל עי׳ במקור( ועוד הביא משם פוס׳ אחרים‬
‫ברור דאיירי ודאי שאין הבעל מודה שהוא בנו‪ ,‬וכמ״ש‬
‫ולכולם בנד״ד שרשם אותו על שמו אין לד הודאד‪,‬‬
‫אינה נאמנת עליו לירושה‪ ,‬ובודאי דכ״ש לענין חליצה‬
‫גדולה מזו‪ .‬ונר׳ ברור לענין הלכר‪ ,‬דאין לדחות דברי‬
‫דאינה נאמנת ■כיון שאינו מודה שדיוא בנו‪ .‬אבל אם‬
‫ד‪,‬ה״מ והרשב״א וד‪,‬רא״ש והתשב״ץ והיש״ש ומהר״ם‬
‫הוא מודה שד‪,‬וא בנו ויורשו‪ ,‬ודאי דגם לענין חליצה‬
‫מינץ ומהראנ״ח וד‪,‬ח״מ ולפי דעתם גם דעת הרמב״ם‬
‫יפטור את אמו מחליצה‪ .‬וכן נר׳ ממה שלא כתב הב״י‬
‫לפטור מחליצד‪ ,‬בדלא דיימא וכ״ש במיוחדת‪ ,‬מקמי‬
‫שזה חולק על הה״מ והרשב״א וד״רא״ש‪.‬‬
‫דברי הב״ח והב״ש‪ .‬ועי׳ להערה״ש סי׳ קנ״ו שדחה‬
‫דבריד‪,‬ם ג״כ‪ .‬גם הרב בית יהודה חאד‪,‬״ע סי׳ ל״א דחה‬ ‫ו בז ה נ״ל ליישב תמיהת הרב ח״מ סי׳ ד׳ סקכ״ה‬
‫דבריהם‪.‬‬ ‫על רמ״א שם סכ״ו שכתב ואפי׳ היתה מיוחדת‬
‫שוב חפשתי ומצאתי להרב תעלומות לב ח״א חאה״ע‬ ‫לו אינד‪ .‬גאמנת עליו ע״ש‪ .‬וד‪.‬קשה הח״מ דאמאי השמיט‬
‫סי׳ ה׳ מעשה כנד״ד ממש שהאריך להביא דעת‬ ‫מור״ם סברת הרשב״א וד‪,‬ה״מ והרא״ש שסברתם מיוסדת‬
‫הרבה פוס׳ ומהם הראנ״ח הנ״ל שכתב דד‪,‬ד‪,‬״מ לא פליג‬ ‫על סוגית התלמוד דאי לא דיימא מעלמא וכ״ש אם‬
‫על הרמב״ם אלא כוונתו שגם הרמב״ם מודד‪ ,‬בדיימא‬ ‫מיוחדת לו שד‪,‬יא נאמנת ע״ש‪ .‬ולפי מה שפירשתי דברי‬
‫מיניה דנאמן וסמך על מ״ש בהל׳ תרומות‪ .‬גם כתב‬ ‫הנ״י הנ״ל דקאי על הירושה‪ ,‬לק״מ די״ל בפשיטות‬
‫לדעת מהראנ״ח הגם שהיתד‪ ,‬בבית קרובו נק׳ מיוחדת‬ ‫דקאי על מ״ש מר״ן שם אין מחזיקין אותו לבנו ליורשו‬
‫לו ע״ש‪ .‬וכ״כ משם מד‪,‬רשד״ם אד‪,‬״ע סי׳ רל״ג שד‪,‬ביא‬ ‫אם אינו מודד‪ ,‬שהוא בנו על זה סיים מור״ם ז״ל ואפי׳‬
‫דברי הרא״ש והרשב״א וכו׳ וסיים וז״ל הרי כל‬ ‫היא מיוחדת לו כל זמן שאינו מודה שהוא בנו אינו‬
 ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי׳ ו‬ ‫שמ״ש‬ ‫רכו‬
‫אחד ש״י כיאות למעכ״ת‪ ,‬הנני בא בשאלה לפניו‪ ,‬על‬ ‫הנביאים פה אחד מסכימים דאפי׳ יש לאדם בן מאשה‬
‫אודות זוג שהרב המסדר קדושין שכת‬ ‫אחת בזנות שהוא בנו לכל דבר ואפי׳ לענין יבום אם‬
‫לשאול את הבעל אם הטבעת אשר בה מקדש את‬ ‫אינה חשודה מאחר ודברים פשוטים הם ע״כ‪ .‬גם הביא‬
‫אשתו שייכה לו‪ .‬ואחרי חקירה ודרישה כראוי לענין‬ ‫ממהריק״ש באהל יעק!ב סי׳ צ״א שכתב כיון שהיא‬
‫חמור כזד‪ .‬נתברר כי הבעל קדש את אשתו בטבעת‬ ‫פטורה מן החליצה לדעת הרוב‪ ,‬ה״ה הרא׳׳ש והרשב״א‬
‫שלה‪ ,‬עלי להדגיש כי לא היתה שאלה או מתנד‪ .‬ע״מ‬ ‫והה״מ ראוי ומחוייב דלא לאפושי פלוגתא‪ ,‬ולקיים‬
‫להחזיר‪ ,‬רק באותו רגע בשעת הקדושין היא נתנה לו‬ ‫דברי הרא״ש ותול״מ עכ״ד‪ .‬ושם תמה על הח״ם ח״ד‬
‫הטבעת להתקדש בה‪.‬‬ ‫סי׳ ע״ה בנדון דידיה שמורה א׳ התיר בלא חליצה‬
‫האשה הנזכרת הגידד‪ ,‬לפנינו שבעלה עזב את הבית‬ ‫אחר שחקר ונתברר דלא דיימא מעלמא‪ .‬והח״ס החריד‬
‫וד‪,‬יה מתנהג עמד‪ ,‬כמעשה סדום ועמורה‬ ‫עליו ושויה כטועה בדבר משנה וכו׳ ■ובאמת הפריז על‬
‫דברים שקשד‪ ,‬להציע לפני כבודו‪ .‬ומזה התחלנו לחקור‬ ‫מדותיו אחר שהרא״ש מסכים להתיר וכר‪ .‬ואתו הס״ר‬
‫ולדרוש איך היו הקדושין שקבלה כי היא שייכא‬ ‫וחומרא יתירתא עביד וכו׳ עש״ב‪.‬‬
‫למשפחה מיוחסת ועסקני צבור גדולים‪ .‬היא כבר‬ ‫ו ס מו ך לו הסכמת המאוה״ג מהר״ם פארדו זלה״ה‬
‫נתגרשד‪ ,‬בגירושין אזרחיים‪ .‬וכיון שהיא צעירה רוצה‬ ‫שאישר וקיים דברי התעלומות לב ע״פ דברי‬
‫להתחתן בלי גט פשוט‪ ,‬ודיטשפחה בוכה ודואגת להכניס‬ ‫מר זקינו חד בדרא בספרו נדיב לב ח״ב אה״ע ס״ג‬
‫ממזרים רח״ל בתוך מולדתם‪ .‬הבעל הוא אשכנזי‪ ,‬וגם‬ ‫שהרבה וקבץ רובא דמינכר מהפום׳ המסכימים לפטור‬
‫יש כאן חר״ג‪ .‬השתלדתי להשלימם ולא השגתי‪ ,‬לכן‬ ‫מן החליצה ואף שמור״ם ז״ל )בסי׳ קנ״ו( כתב בל׳‬
‫השתדלתי להציג לפני כת״ר את מצב זה בלתי נעים‬ ‫וי״א אין זו ראיה שהוא חולק ע״ש‪ .‬באופן שזו הלכה‬
‫בקיצור נמרץ‪ ,‬כי אני יודע רבות טרחותיו‪ ,‬בתקות‬ ‫העלה להתיר בשופי אם היבם מסרב לחליצה ע״ש‬
‫להוראתו ולתשובתו הרמתה הנני מברכו ברכת הדיוט‬ ‫ופסק כן הלכה למעשה ועי׳ ג״כ להרב אבני האפוד‬
‫הכי חמה להצלחה רבה בעבודת קדשו בכל הטובה‬ ‫בסי׳ קנ״ו שהביא דבריהם ע״ש‪. .‬‬
‫והברכד‪ .,‬המכבדו ומעריצו כערכו הרם‪.‬‬ ‫ועד אחרון ראיתי בס׳ יבי״א ח״ג חאה״ע סי׳ ג׳ אות‬
‫כ״ח שהזכיר ענין זה באגב בתשר הנז׳ והביא‬
‫ע״ה אברהם בן דוד אנידגאר‬
‫הרבה פוס׳ אחרים שכולם דחו דברי הב״ח והב״ש‪,‬‬
‫רב ומו״ץ ריאו די זאניירו‪ ,‬בראזיל‬
‫ה״ה הגאון חכם צבי סי׳ מ״ד וכתב סופר חיו״ד סי׳‬
‫תשובה כתב מר״ן בש״ע אה״ע סי׳ כ״ח סי״ט‪.‬‬ ‫קמ״ה וערה״ש סי׳ קנ״ו סקל״ג ומעשה רוקח פ״ג‬
‫השואל חפץ מחבירו וד‪,‬ודיעו שרוצה לקדש‬ ‫דיבום ה״ד עש״ב שדעתו ברורה להקל בנד״ד‪.‬‬
‫בו אשה מקודשת‪ .‬ואם לאו ה״ז ספק מקודשת‪■ ,‬ומקורו‬
‫גם בפת״ש שם הביא משם הרב ברית אברהם לפרש‬
‫מד‪,‬רא״ש בפ״ק דקדושין סי׳ כ׳‪ .‬והביא דבריו בשלימות‬
‫דברי הרמב״ם דאיירי בזינה עם אשיח אסורה לו‬ ‫‪.‬‬
‫באצד‪,‬״פ שם‪ ,‬ובכלל דבריו שם כתב והיינו טעמא גמי‬
‫וכר‪ ,‬אבל באשה כשירה כנד״ד ל״ח שזינתה עם עוד‬
‫דמפליגינן בין גזל דאחרים דאינה מקודשת כלל‪ ,‬ובין‬
‫אחר ע״ש‪ .‬ואף דלענין‪ .‬חליצה כתב הרב לחוש למחמירין‬
‫גזל דידה דמקודשת בשדיך או אמרה הן‪ ,‬דכיון‬
‫מ״מ במקום עיגון כתב דיש להקל ע״ש‪.‬‬
‫דנתרצה להתקדש בממון זה‪ .‬אנן סהדי שמחלה לו‬
‫הממון שגזל ממנה ויד‪,‬יד‪ ,‬שלו כדי שתוכל להתקדש‪.‬‬ ‫מ ע ת ה קם דינא לגד״ד שהיתה מיוחדת לו בביתו‬
‫ואמדינן דעתד‪ ,‬הכי‪ ,‬וד‪,‬וי כאלו אמרה כן בפירוש‪ .‬כיון‬ ‫והעדים מעידים שלא ידעה איש זולתו‪ .‬וסברא‬
‫שא״א בענין אחר עכל״ה‪ .‬ומזה למד למשאיל טבעת‬ ‫הוא כיון שהיתה מוכנת לינשא לו מסתמא לא תניח‬
‫לאד‪,‬ובו לקדש בו את האשה אנן סהדי שדעתו ליתנה‬ ‫אותו ותלך עם אחרים‪ .‬גם היא אשה כשרה לו‪ .‬גם‬
‫לו בכ״מ יפוי לשון וכו׳ ע״ש‪.‬‬ ‫היבם מסרב לחלוץ ואינו רוצה לשמוע דבר זה כלל‪.‬‬
‫והנה למד‪ ,‬שאנו צריכין לו לנד״ד שנתנה לו האשד‪.‬‬ ‫וגם אשתו לא תניח לו‪ ,‬כמו שנתברר כל זה אחר‬
‫הטבעת שלד‪ ,‬כדי לקדשה‪ ,‬דאין ספק שהיא‬ ‫חקו״ד‪ ,‬דודאי מותרת היא להינשא לכל גבר דתצביין‬
‫מקודשת בודאי‪ ,‬דאם בגזל ממנה שבשעה א׳ לקח‬ ‫בלי חליצה כלל‪ ,‬וה׳ יצילנו משגיאות וימ״ן ולא תבאנה‬
‫אותד‪ ,‬בתו׳ גזל‪ .‬עכ״פ כשבא לקדשה בד‪ ,‬אמרי׳ מסתמא‬ ‫בנות ישראל לידי כך‪ ,‬אמן‪ .‬החו״פ בירושלים עיה״ק‬
‫מחלה לו הגזל ויד‪,‬יד‪ ,‬שלו כדי שיוכל לקדשה‪ ,‬כ״ש‬ ‫בחדש סיון המוכתר בכ״ת שנת התשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫וקו״ח כשנותנת לו להדיא הטבעת שלה כדי לקדש‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫אותה‪ ,‬דודאי נתנה לו במתנה גמורה כדי שיוכל‬
‫לקדשה‪.‬‬
‫‪1‬שם באצד‪,‬״פ הביא דברי טיב קדושין סקנ״ד‪ ,‬שתמר‪,‬‬ ‫סימן ו‬
‫על הרא״ש‪ ,‬ובכלל תמיהתו כתב וז״ל‪ .‬וגם מה‬
‫מסירת הקדושין בטבעת האשה‬
‫שהביא הרא״ש ראיה מגזל דידד‪ ,‬דאמדי׳ דעתה שנתנה‬
‫לו ממון שלה כדי להתקדש אף שלא אמרה כלום‪,‬‬ ‫שאלה מבראזיל‪ ,‬מהרב של קהלה הספרדית‪.‬‬
‫תמוד‪ ,‬דלא דמי כלל‪ .‬דשם נתנה לו ע״מ שיקדשנה‬ ‫לכבוד הרה״ג וד‪,‬מופלג‪ ,‬שלשלת של אשלי רברבי‪,‬‬ ‫‪.‬‬
‫שיחזיר הממון לה‪ ,‬ואין לה הפסד כלל‪ ,‬רק פרוטד‪ ,‬של‬ ‫הרב הראשי וראב״ד ירושלים ת״ו‪ .‬כמוד‪,‬ר׳׳ר‬
‫קדושין שאין דעת אשד‪ ,‬על כך בסתמא‪ ,‬והיא עצמת‬ ‫שלום משאש נרו יאיר אמן‪.‬‬
‫רכז‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ז‬
‫לממשלה‪ ,‬שואל מה היא קביעת מעמדו של אסופי זד‪,,‬‬
‫והרה״ג הגאון הרב הראשי לישראל מוהר״ר אברהם‬
‫כד׳נא שפירא שליט״א‪ ,‬שלח לי להטפל בזה‪.‬‬
‫בנתנה לו להדיא כדי שיקדש אותה‪ ,‬שהיא ודאי‬
‫פסלן נראה לד‪,‬כשיר הילד הזה‪ .‬אחר שנטבול אותו‬
‫מספק לשם גירות‪ .‬והטעם דמצד איסור אסופי‬
‫יש לו ג׳ סימנים המוציאים אותו מספק אסופי‪ ,‬והם‪.‬‬
‫א׳‪ ,‬שנמצא במקום שרבים מצויים שם לפני התחנה‬
‫המרכזית‪ .‬ב׳‪ ,‬שנמצא בצידי רה״ר במקום הדשא‪ .‬ג׳‪ ,‬גם‬
‫איבריו מתוקנים ומיושרים כמו שהעידו הרופאים‪ .‬ובג׳‬
‫סימנים הנ״ל יצא מידי אסופי‪ ,‬כמ״ש מר״ן אה״ע סי׳‬
‫ד׳ סעיף ל״א‪.‬‬ ‫־‬
‫ואף דלכאזרת ישאר בו דין שתוקי כיון שאין אמר‬
‫לפנינו לבדקה‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן חאה״ע‬
‫סי׳ כ״ה‪ .‬הנה לזה מצינו להפת״ש בשם נו״ב חאה״ע‬
‫סי׳ ז׳ שכתב בזד‪ ,‬וז״ל‪ .‬ולכאורה קשה טובא מה בכך‬
‫דכל הני לית בד‪,‬ו משום אסופי אכתי שתוקי הוא‪ .‬ומה‬
‫לנו במד‪ ,‬שאין בו דין אסופי‪ ,‬דמד‪ ,‬חומר יש באסופי‬
‫יותר מבשתוקי‪ ,‬ופלפל בזה‪ .‬ותי׳ במסקנתו‪ ,‬דההפרש‬
‫הוא דשתוקי שידענו את אמו וצריכים לדון גם על‬
‫האם ולדידה הוי קבוע דילמא אזלא איהי לגבייהו ולכך‬
‫האם וד‪,‬ולד פסולים‪ ,‬אבל אסופי אנו דנים רק על הולד‪,‬‬
‫וד‪,‬ולד מיקרי פירש כמו ט׳ חנויות וכו׳ דאמרי׳ כל‬
‫דפריש וכר‪ .‬ולכך ליכא באסופי שום חשש‪ .‬רק מדרבנן‬
‫החמירו אפי׳ ברוב כשרים משום רגלים לדבר שהרי‬
‫השליכתו למיתד‪ .‬מחמת פיסולו ולא חסד‪ .‬עליו׳ ולהכי‬
‫היכא דיש הוכחד‪ .‬שלא השליכתו מחמת פיסולו‪ ,‬הוא‬
‫כשר משום דרוב כשרים ומשום שתוקי אין לאסרו דכל‬
‫דפריש וכו׳ ואף דאמרי׳ בכתובות דבעי׳ תרי רובי היינו‬
‫ליוחסין בכד‪,‬ונה‪ ,‬אבל ליוחסין דישראל סגי בחד רובא‬
‫זכו׳ עכל״ה ע״ש‪ .‬וע״ש בפת״ש משם הקה״י ומהרי״ט‬
‫שחלקו על נו״ב בשתוקי שמתד‪ .‬אמו שרצה להשוותו‬
‫לאסופי כיון שאין כאן אמו לדון עליה‪ .‬וד‪,‬ם ז״ל ס״ל‬
‫דהעיקר הוא שעת הלידד‪ ,‬ועובר ירך אמו‪ ,‬ע״ש‪ .‬אבל‬
‫באסופי נר׳ ברור שהם מודים לו ע״ש‪ .‬וכן היא סברת‬
‫עצי ארזים סקנ״ד ע״ש‪ .‬ועי׳ באוד‪,‬״פ ס״ק קמ״ח שכתב‬
‫שכן דעת המנחת פתים ובית מאיר ופני משה ושכ״ד‬
‫הנתיבות לשבת סקל״א‪ .‬וכ״כ בישועות יעקב סקי״ד‬
‫דסתימת ל׳ הש״ע ול׳ הר״מ פט״ו מאי״ב הל׳ ל״א‬
‫שכתב ״ובחזקת כשר הוא״‪ .‬משמע דא״צ עדות אמו‬
‫כלל‪ ,‬ול״ד לשתוקי‪ .‬דמזה שדאגה אמו שלא ימות‪,‬‬
‫מוכח דכשר ושלא זינתד‪] ,‬ר״ל כאלו אמרה אמו דמכשר‬
‫הוא[ דממזר ניח״ל שימות ולא יתודע‪ .‬וסמכו חז״ל‬
‫ביש הוכחה אדין תורה‪ ,‬אך בשתוקי כיון דעברה‬
‫אאיסור זנות דפנויה איתרע חזקת כשרות וכו׳ עש״ב‪.‬‬
‫וסיים שכ״מ מרש״י ור״ן ומאירי שפירשו על מהול‬
‫דאי לאו דכשר הוא לא היתד‪ ,‬טורחת בזה‪ .‬והמאירי‬
‫מסיים שכל כיוצא בזה ע״י טורח גדול מוכיחים שכשר‬
‫הוא וכו׳ אין בו משום אסופי וכשר‪ ,‬עש״ב‪.‬‬
‫בשני מטפחות‪ .‬אחת על החזה ואחת על הרגלים‪ .‬אח״כ‬
‫ואמנם אע״פ שיצא מדין אסופי‪ ,‬עדיין נשאר בו‬
‫ספק גוי‪ .‬וכמ״ש מר״ן שם סל״ג וז״ל האסופי‬
‫שנמצא בעיר שיש בד‪ ,‬גוים וישראלים בין שהיד‪ .‬רוב‬
‫עכו״ם או רוב ישראל‪ ,‬ה״ז ספק עכו״ם לענין יוחסין‬
‫שמ״ש‬
‫זזפצה בכך שהרי נתרצית להתקדש וכר‪ .‬אבל באיש‬
‫אחר איך נאמר שיתכוין לתת מתנה חפץ שלו מה‬
‫שנתן בשאלה‪ ,‬עכל״ה‪ .‬הירי דברים ברורים‪ .‬דכ״ש‬
‫מקודשת‪ .‬כיון שהיא חוזרת לה ואין לה הפסד כלל‪,‬‬
‫ועי' בח״ס סי׳ פ״ה הביאו הפת״ש סקכ״ח ]שם כתוב‬
‫סי׳ פ״ו והוא ט״ם[ שכתב דהבעיא אי אשה‬
‫ידעה לאקנויי איפשטה ד ‪T‬עה לאקנויי וכר‪ .‬אך באמת‬
‫א״צ לחוש לזה כלל‪ .‬חדא דגם להרשב״א אינו אלא‬
‫ספק ולא שבקי׳ פשיטותייהו דכ״ע מפני ספיקו של‬
‫הרשב״א ועוד וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫ועוד ראיתי שם משם מחנה חיים ח״ב סי׳ כ״ד וז״ל‪.‬‬
‫אך גם בסברא לא קשה מזה על הרא״ש‪ ,‬דהלא‬
‫גט לרחקה בא‪ ,‬ומהיכא תיתי לו׳ שמחשבתה שאם לא‬
‫יועיל בשאלה שיהא במתנה כדי לקרב חובתה וכו׳‪.‬‬
‫ואף שפעמים הגט זכות הוא לה‪ ,‬מ״מ מי יימר שגדול‬
‫כ״כ הזכות שהיא תקרב בעבורו את הגט‪ ,‬והא שורש‬
‫הגט חוב הוא לה וכו׳ עכל״ה‪ .‬וא״כ מינה דלגבי קדושין‬
‫ונתנה לו היא בעצמה‪ ,‬דפשיטא כיון דזכות הוא לה‬
‫וגם חוזר לה‪ ,‬פשיטא שנותנת לו באופן המועיל‬
‫שתהיה מקודשת בודאי‪ ,‬והם דברים ברורים ומושכלים‪.‬‬
‫ועי' שם בס״ב סק״ט אות י״ב משם זקן אהרן סי׳‬
‫ק״י‪ ,‬וזל״ה‪ .‬דכיון שנתנה לו כדי לקדשה אין‬
‫לך שידוך גדול מזה וגם אמרה הן וכו׳ הכלל העולה‬
‫שאשה זו מקודשת בטבעת זו אע״פ ־שהיתה שלה דכיון‬
‫שנתנה לו וחזרה וקבלה הטבעת ע״ד להתקדש בו‪ .‬ע״כ‬
‫בכל דרכי הקדושין וע״ד כן נתנה לו ע״כ‪ .‬ונד״ד‬
‫עדיף טובא משם שזרקה לו מחרוזת הטבעות ובתוכם‬
‫היתה אחת שלו‪ .‬והניח את שלו וקדש אותה באחת‬
‫שלה‪ .‬כ״ש בנד״ד שלא היתד‪ .‬כ״א אחת שלה‪ .‬וגם‬
‫הכל עומדים בשעת החופד‪ .‬מחכים לקדושין‪ ,‬דודאי‬
‫נתנה לו מתנד‪ .‬גמורה כדי לקדש אותה‪.‬‬
‫ו ל כן לדעתי הדבר ברור שד‪.‬יא מקודשת בודאי‪ ,‬דודאי‬
‫הכל יודו שנתנד‪ .‬לו מתנה גמורד‪ .‬כדי להתקדש‬
‫בד‪ ,,‬ובפרט שד‪,‬יא חוזרת לה ואין ספק שד‪.‬אשד‪ .‬צריכה‬
‫גט להתירה מבעלד‪ .,‬וכל זמן שלא קבלה גט אסורד‪,‬‬
‫להנשא‪ .‬וצויי״מ‪ .‬החו״פ ירושלים עיד‪,‬״ק בחדש אלול‬
‫המרוצה תשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬
‫סימן ז‬
‫בדין אסופי‬
‫תינולן אחד נמצא בשוק ביום ‪ 11.2.89‬על הדשא ליד‬
‫תחנת המוניות בשער שכם מקום בו עוברים‬
‫אנשים רבים‪ .‬התינוק נמצא עטוף בשמיכד‪ ,‬וד‪,‬יד‪ ,‬קשור‬
‫הועבר לבי״ח הדסה‪ .‬בבדיקות שנערכו‪ ,‬התינוק נמצא‬
‫במצב בריאותי תקין‪.‬‬
‫הערכת הרופאים היתד‪ ,‬כי התינוק הוא בן יום‬
‫אחד וחצי למרבה‪ .‬עכשיו יועץ המשפטים‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ז‬ ‫שמ״ש‬ ‫רכח‬
‫להמתין שמתהפכת ומזנה‪ .‬ונר׳ שזד‪,‬ו ג״כ טעמיה דמר״ן‬ ‫קדש אשה צריכה גט מספק‪ .‬הטבילוהו ב״ד לשם גירות‬
‫שפסק בפשיטות דדוקא בנשואות‪ ,‬ולא חש לקושיתו‬ ‫וכו׳ הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופים הנמצאים‬
‫בב״י על הה״מ בפירושו לדברי הרמב״ם‪ ,‬משום שאף‬ ‫בערי ישראל שאין הטבילה מועלת אלא להוציא מידי‬
‫את״ל שאין דעת הרמב״ם כן‪ ,‬הלא יש לנו ב׳ עמודי‬ ‫עכו״ם ע״כ‪ .‬והוא מהרמב״ם פטו׳ מהל' איסור ביאה‬
‫הוראה הרי״ף והרא״ש וד‪,‬רמב״ן והרשב״א והרמ״ה‬ ‫הלכה כ״ו‪ .‬ועי׳ בספרי שמ״ש ומגן חאה״ע סי׳ כ״ה‪,‬‬
‫שהביא הטור‪ .‬וד‪,‬ר״ן שכולם סוברים להקל‪ .‬וקי״ל‬ ‫מה שהארכתי בזה ליישב דעת הרמב״ם ז״ל מהשגת‬
‫לפסוק כב׳ עמודי הוראה וגדולי הפוס׳‪ ,‬וכ״ש כאן שגם‬ ‫הראב״ד עליו‪ .‬וגם הארכתי שם ליישב הסוגיא דם׳‬
‫דעת הרמב״ם לדעת הה״מ אתי כוותייהו‪.‬‬ ‫עשרה יוחסין דף ע״ג ע״א לדעתו‪ ,‬אין כאן מקום‬
‫להאריך‪ .‬וא״כ בנד״ד שכבר יצא מדין אסופי ושתוקי‬
‫ו ב פ ר ט דראייתו של הרב״י לאמת פירושו בדברי‬
‫כנז״ל‪ ,‬ולא נשאר כ״א ספק גוי‪ .‬וע״י הטבילה שנטבילהו‬
‫הרמב״ם מדתניא בפ׳ החולץ דמ״ב‪ ,‬גר‬
‫ע״ד בי״ד‪ ,‬הרי הוא כשר לבא הקהל באין אוד״ך‪.‬‬
‫וגיורת צריכות להמתין ג״ח וההיא בפשטה כר׳ יהודה‬
‫עכ״ל‪ .‬ראיה זו נדחית היא מדברי הה״מ עצמו שם‬ ‫העולה מזה‪ ,‬דאסופי הנ״ל מותר לבא בקהל‪ .‬אחר‬
‫בסוף דבריו‪ ,‬דההיא איירי בנשואות דודאי צריכות‬ ‫שיעשו לו טבילה ע״ד בי״ד ותול״מ‪ .‬וצויי״מ‬
‫להמתין‪ ,‬דאע״ג דר׳ יוסי אמר אינן צריכות‪ .‬ה״מ‬ ‫וימ״ן‪ .‬וד‪,‬ענין תלוי ביד הרב הראשי לישראל‪ ,‬לרחק‬
‫בזנות שכולם מתהפכות בשעת תשמיש כדי שלא‬ ‫או לקרב‪.‬‬
‫תתעברנה אבל בנשואות ליבא למימר הכי וכן עיקר‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫עכ״ל‪ .‬ובאמת שיש לתמוה על הב״י איד לא ראה‬
‫שראיה זו מתורצת היא לשיטת הה״מ אליבא דר׳ יוסי‪.‬‬
‫וכמו שתירצה הה״מ עצמו שם יכמש״ל‪.‬‬
‫סימן ח‬
‫ג ם בדרישה אות ג׳ כתב דראיית הב״י היא סתירתו‪,‬‬
‫דין ג״ח הבחנה לגיורת‬
‫ודקדק זה מדאמר גר וגיורת‪ .‬ולמה נקט גר‪,‬‬
‫שודאי א״צ להמתין‪ ,‬אם לא שנקטה מכה אשתו הגיורת‬ ‫מעשה בא לידינו בגיורת אחת שבאה לינשא לאיש‬
‫ור״ל הואיל ונתגיירו יחד לא היו פורשים‪ .‬משא״ב‬ ‫דתי והיא גרה עמו בבית כיון שאין לה דירה‪.‬‬
‫בכותית שנתגיירה שמפרשת נפשה מזנות קודם שבאה‬ ‫וכיון שהיא עדיין בתוך ג״ח הבחנה מיום הגירות‪ ,‬לא‬
‫להתגייר וכמ״ש לדעת רבינו וכו׳ עכל״ה‪ .‬ועי׳ בלחם‬ ‫נתנו להם בי״ד רשות לינשא‪ ,‬והוא טוען כיון שהוא‬
‫‪,‬‬ ‫משנה שם דין כ״א‪ ,‬כמש״ל ג״כ‪.‬‬ ‫דחי לא רוצה להתייחד עמה בבית בלי נישואין‪ ,‬ובשביל‬
‫זה דורש להתיר לו לינשא יפה שא״ק‪ .‬והבי״ד שלחו‬
‫ועי׳ ג״כ במשל״מ דין כ״א בשם מהר״א רוזאניס‬
‫לי התיק ליטפל בו‪.‬‬
‫בגליון הטור סי׳ י״ג‪ ,‬שכתב ע״ד הב״י‪ .‬דברי‬
‫והנה אף שרגילין אנחנו לכתחילה להחמיר בזה‬
‫תימה הם דההיא בנשואין בגיותן מיירי‪ ,‬דאי לא גר‬
‫ולהצריד ג״ח הבחנה בכל הגיורות שבאות‬
‫דנקט כדי נסבה וכ״כ רש״י‪ .‬וריד״טא דתלמודא הכי‬
‫לינשא‪ .‬נ״ל דד‪.‬יינו מצד חומרא שחוששין לכתחי׳ למאן‬
‫מוכח וצ״ע עכ״ל ע״ש‪,‬‬
‫דמחמיר שהוא הרדב״ז וכדלהלן ביון שאין צורך‪ ,‬אבל‬
‫ו מ כ ל טעמים אלו נר׳ שמר״ן ז״ל עצמו לא העלה‬
‫להלכה נראה שאין צריך לחדשי הבחנה‪ ,‬וד‪.‬וא ממ״ש‬
‫זה על שולחנו הטהור ופי׳ דברי הרמב״ם‬
‫מר״ן אה״ע סי׳ י״ג ס״ה‪ .‬שפתה וגיורת שהיו נשואות‬
‫כמ״ש הה״מ‪ .‬גם בכ״מ לא כתב כלום מזה‪ .‬וכ״כ הב״ש‬
‫לבעלים בגיותן ובעבדותן ונתגיירו או נשתחררו צריכות‬
‫שמר״ן חזר מדבריו בב״י ע״ש‪.‬‬
‫להמתין צ׳ יום כדי להבחין וכו׳ עכ״ל‪ .‬מדוקדק מדבריו‬
‫ולפי כל האמור‪ ,‬אף שמצינו להרדב״ז ח״א סי׳ קצ״ו‬
‫דדוקא בנשואות‪ ,‬אבל אס הם פנויות א״צ ג״ח‪ ,‬והוא‬
‫שפסק כהרמב״ם לפי מה שפירש בו הוא שהוא‬
‫מדברי הרמב״ם בפי״א מד‪,‬ל׳ גירושין הלכה כ״א ע״פ‬
‫פוסק כר׳ יהודה ע״ש‪ .‬הדבר פשוט דודאי לא שבקינן‬
‫פי׳ הה״מ שפירש בדברי הרמב״ם הסתומים‪ ,‬דאיירי‬
‫סברת שני עמודי הוראה וגדולי הפוס׳ הנ״ל‪ ,‬מקמי‬
‫דוקא בנשואות‪ ,‬שהרי הלבד‪ .‬כלישנא בתרא בגמ׳ אליבא‬
‫סברת הרדב״ז‪ ,‬ובפרט שהוא עצמו העיד שכן פסקו‬
‫דר׳ יוסי דהלכתא כוותיה‪.‬‬
‫הריא״ף ורוב המפרשים כלישנא בתרא דשמואל וכר׳‬
‫ואף שבב״י שם תמה על דברי הה״מ ע״ש‪ ,‬הנה‬
‫יוסי בטעמו ונימוקו עמו‪ .‬וסיים וזוהי הסכמת רוב‬
‫בש״ע כאן חזר בו ופסק כהה״מ‪ ,‬וגם בב״י כתב‬
‫הפום׳‪ ,‬והדבר פשוט שכן ראוי לפסוק‪ ,‬ובפרט דקי״ל‬
‫כמר״ן אפי׳ נגד אלף פוסקים‪ ,‬ובפרט דב׳ עמודי הוראה‬ ‫לפרש דברי הרמב״ם בלשון ואפשר לומר וכו׳ משמע‬
‫שאין זה ברור לפסוק הלבה כר׳ יהודה ע״ש‪ .‬ובפרט‬
‫וכל הפום׳ סוברים כן‪ .‬וגם הרמב״ם ז״ל כפי האמת‪.‬‬
‫שהטור פסק כן להדיא שגיורת שנתגיירה ושפחה‬
‫וכן ראיתי באוצר הפום׳ סי׳ י״ג אות כ״ג שהביא‬ ‫שנשתחררה אפי׳ גדולות אינן צריכות להמתין‪ ,‬ובב״י‬
‫דברי הרב ‪ t‬יצחק סי׳ רנ״ו שהתיר בנדונו וכתב‬ ‫שם שכן היא דעת הרי״ף וד״רא״ש‪ ,‬וכתב הה״מ‬
‫לפי פסק המחבר דגיורת פנויה א״צ להמתין ג״ח‪ .‬וסיים‬ ‫שהרמב״ן וד‪.‬רשב״א הסכימו לדעת הרי״ף‪ ,‬וכן כתב‬
‫שאף הרדב״ז מודד‪ ,‬לזה דד‪,‬א כתב שהסכמת רוב הפוס׳‬ ‫הר״ן ז״ל‪ .‬וע״ש שמשמע מדבריו שגם בנשואה מיקל‪,‬‬
‫להקל עש״ב‪ .‬ואף שדעת הרדב״ז במסקנתו נראית‬ ‫כיון דדעתה לאיגיורי מינטרא נפשה ע״ש‪ .‬ובזה לא‬
‫‪ .‬ברורה להצריך ג״ח‪ .‬מ״מ דעת מר״ן ברורה כמש״ל‪.‬‬ ‫קי״ל כוותיה‪ .‬עכ״פ הוא מודה בק״ו לפנויה שא״צ‬
‫רכט‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ ט‬ ‫שמ״ש‬
‫שנבעלה בבירור‪ ,‬ולבך פסק שלא תינשא לכתחלה עד‬ ‫העולה מכל הנ״ל בגיורת פנויה שבאה לינשא א״צ‬
‫דאיכא תרי רובי‪ .‬וכמ״ש מר״ן להדיא וז״ל פנויה‬ ‫להמתין ג״ח של הבחנה‪ .‬וגם בנשואה אם‬
‫שראוה שנבעלה והלך לו הבועל וכו׳ ע״כ‪ .‬אבל בראות‬ ‫היא מעוברת א״צ להמתין‪ .‬ואם היא כבר נשואה ליהודי‬
‫שנתייחדה דוקא‪ ,‬הא ודאי דנאמנת לו׳ לכשר נבעלתי‬ ‫באזרחות‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן חאה״ע סי׳ ט״ו‬
‫וכשירה לינשא לכהן אף לכתחילה במגו דלא נבעלתי‬ ‫שהקלתי בזה משם הפוס׳‪ .‬עי׳ אוצה״פ שם אות כ״ד‬
‫כלל‪ .‬וא״כ לסברת זעירי דמפרש מדברת נסתרה ואומרת‬ ‫משם דבר משה ושערי רחמים ותשובות מהרש״ט‬
‫דלא נבעלתי לסברת ר״ג ור״א דמכשירין לכהונה‪ ,‬היינו‬ ‫ומל״מ פי״א מהל׳ גירושין הלכה כ״א ע״ש‪ .‬וכן עשיתי‬
‫אף לכתחי׳ מכשירין כיון שלא ראוה העדים שנבעלה‬ ‫מעשה‪ .‬וצדי״מ‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בחדש אדר‬
‫ולכן ר״ג ור״א מכשירין גם לכתחי׳ לינשא לכהונה‬ ‫הנהדר תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬
‫וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ועי׳ בספר שושנים לדוד ח״ב סי׳ פ״ג ד״ה וא״כ‬
‫גם בנד״ד וכו׳ שכן מדוקדק מדבריו דאי אית‬
‫לה מגו דלא גבעלתי מותרת לכהן אף ברוב פסולים‬
‫פימן מ‬
‫אצלה ע״ש‪.‬‬
‫אשה שהודית שנבעלה ליהודי כשר‬
‫לכן כתב להדיא הרב עצי ארזים סי׳ ו׳ אות ל״ב וז״ל‬
‫וא״כ י״ל דהיינו רק מדברת דהיינו נסתרת‬
‫אם מותרת לכהן‬
‫דקי״ל כזעירי‪ ,‬ור״א דאמר נבעלה איתותב‪ ,‬לכן שפיר‬ ‫הרב המופלא‪ ,‬פלג אלחים מלא‪ ,‬חבר ביה״ד‬
‫י״ל בכה״ג מכשיר ר״ג אפי׳ ברוב פסולים שאם היא‬ ‫הרבני בעי״ת פאריז יע״א הרב יעקב מדר שליט״א‪.‬‬
‫אומרת לא גבעלתי‪ ,‬יש כאן ס״ם שמא לא נבעלה‬ ‫‪.‬‬ ‫ר‪ J2.‬נ‪,.‬‬
‫ואת״ל נבעלה שמא לכשר‪ ,‬ואם היא מודה ואומרת‬ ‫אחרי השלום והברכה‪ ,‬הנני להשיבו על שאלתו‬
‫לכשר נבעלתי אע״ג דאין כאן ס״ם כיון שמודית‬ ‫דלהלן‪.‬‬
‫שנבעלה‪ .‬מ״מ נאמנת לו׳ לכשר נבעלתי‪ ,‬במגו דלא‬
‫ב ענין בתולה שהודית לפני נישואיה שנבעלה ליהודי‬
‫נבעלתי‪ .‬ומשו״ה מהני אפי׳ ברוב פסולים וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫כשר שהיא מכירה אותו‪ ,‬אם היא מותרת לכהן‪.‬‬ ‫׳‬
‫לעי' ג״כ בס׳ פני יהושע כתובות פ״א די״ג ד״ה‬
‫בא״ד אבל קשה וכו׳ דמשמע כן מדבריו ע״ש‪.‬‬ ‫תשובה נראה פשוט דמותרת גם לכתחלה לכהן‪,‬‬
‫שהרי מר״ן שהצריך תרי רובי בסי׳ ו׳ סי״ז‪,‬‬
‫לעדיפא מזה מצינו להרמב״ם פי״ח מהל׳ איסורי‬
‫היינו דוקא בראוה ודאי שנבעלה או עדיף מזה שראוה‬
‫ביאה הלכה יו״ד‪ ,‬וז״ל‪ .‬כהן שקידש אשה‬
‫מעוברת כמו שכן מדוקדדק מלשונו שם‪ .‬לא כן אם‬
‫גדולה או קטנה ואח״ז בא עליה וטען שמצאה דרוסת‬
‫נסתרה לבד ולא ידענו אם נבעלה רק על פיה‪ .‬פשיטא‬
‫איש נאסרה עליו מספק‪ ,‬שמא קודם קדושין נבעלה‪,‬‬
‫דנאמנת במגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי ומותרת‬
‫וכו׳‪ ,‬ע״ב‪ .‬ופסקה מר״ן אה״ע סי׳ ו׳ סי״ד ובסי׳ ס״ת‬
‫לכהן אפי׳ לכתחי׳‪ .‬וכ״ש בנד״ד דהכל בא ע״י הודאתה‬
‫ס״ז ע״ש‪ .‬וכתב הח״מ סי׳ ס״ח סק״ח נר׳ שבזה״ז‬
‫שנבעלה‪ ,‬דודאי יש לה מגו שלא ־נסתרה ולא נבעלה‪,‬‬
‫שמקדשים תחת החופה ומיד בועל בעילת מצוה תוך‬
‫ויש להאמינה במגו להתירה לכהן‪.‬‬
‫ז׳ ימי המשתה‪ ,‬ואין הכלה מתייחדת עם שום אדם‬
‫אחר וכו׳ אז אם נמצא שאינה בתולה מותרת לבעלה‪,‬‬ ‫וכן ראיתי באוצר הפוס׳ סי׳ ו׳ סי״ז משם ספר בית‬
‫כי בודאי זינתה קודם קדושין ע״כ‪ .‬וכ״כ בב״ש סקי״ג‬ ‫משה סקי״א שכתב כן גם בנסתרה והביא ראיה‬ ‫‪,‬‬
‫והביא דבריהם בקיצור באה״ט סק״ב‪ .‬וכ״כ הרב׳׳י סי׳■‬ ‫מהש״ס דכתובות י״ג בזעירי אמר מאי מדברת‬
‫ו׳‪ .‬ודקדק כן מלשון הרמב״ם שכתב ולאח״ז בא עליה‬ ‫נסתרה וקי״ל כוותיה‪ .‬וכתב שהרמב״ם לא הביא דין‬
‫עש״ב‪.‬‬ ‫זה דנסתרה תמשך אחריו הש״ע‪ .‬ונראים הדברים‬
‫מכל זה מוכח דכאשר אומרים קודם קדושין זנתה‬ ‫בבירור דבנסתרה גם לכתחילה וברוב פסולים תינשא‪.‬‬
‫אין מסתפקין שמא עם עכו״ם שהאשה היא‬ ‫והביא שם דעת התום׳ שנראית היפר‪ ,‬אך הבית משה‬
‫בחזקת כשירה‪ ,‬וגם בחזקת שהיא בודקת ומזנה‪ .‬וזה‬ ‫סיים שם להלכה כהרמב״ם‪ .‬ובנסתרה‪ ,‬אף ברוב פסולים‬
‫אפי׳ לא אמרה לכשר נבעלתי‪ ,‬וכ״ש אם אומרת לכשר‬ ‫ואומרת שנבעלה לכשר תינשא לכתחי׳ כיון דאומרת‬
‫נבעלתי‪ ,‬דפשיטא שמותרת במגו דאמרה לא נבעלתי‪.‬‬ ‫ברי ויש לה מגו עכל״ה‪ .‬ודבריו נכונים ומדוקדקים‬
‫היטב בדברי מר״ן והרמב״ם שכתבו ראוה שנבעלה‪.‬‬
‫לאף שכתב הבית מאיר שם‪ ,‬הביאו הפת״ש סי׳ ס״ת‬
‫מוכח דנסתרה לבד מותרת גם לכתחילה אף ברו״פ‪.‬‬
‫סק״ג דהב״ש והח״מ הנ״ל לא ביארו דבריהם‬
‫כי לא מהני זה כ״א בעיר שכולה ישראלים כשרים‬ ‫וכן ראיתי להדיא להרה״ג מוהר״ר שלמה הכהן זצ״ל‬
‫ואין לה שום קרוב הפוסלה בביאתו לכהונה אבל בעיר‬ ‫בספר לד שלמה סי׳ ל״ו דק״ח ע״ב ד״ה לזה‬
‫שיש בה עכו״ם או פסול או קרוב וכו׳ דינה חרוץ‬ ‫אני אומר וכר וזל״ה לזה אני אומר דאינה קושיא‬
‫בססי׳ ו׳ באלמת )דבעי תרי רובי( וה״ה הכא במכחישתו‬ ‫דהא דאמרי׳ ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב‬
‫ואינה טוענת לכשר נבעלתי‪ ,‬דתצא אם לא בתרי רובי‬ ‫כשרים אצלה קאי על היתה מעוברת ונבעלה‪ .‬וכן ההיא‬
‫להכשיר ע״כ‪.‬‬ ‫דפסק מר״ן שלא תינשא לכתחילה מיירי שראוה‪ ,‬העדים‬
 ‫ומגו‬ ‫וזאה״ע סי׳‬ ‫שמ״ש‬ ‫רל‬
‫הוא האמת‪ .‬שהאשה הא׳ שנתגרשד‪ .‬מן ויקטור היא‬ ‫הנ ה מצינו לאחרונים שתירצו קושיתו‪ .‬עי' להרב‬
‫אחותה ועודנד‪ .‬חיד‪ ..‬והבעל ג״כ הודד‪ .‬שד‪.‬אשד‪ .‬הנוכחית‬ ‫פני משה שתירץ קושיתו ע״ש‪ .‬ועי׳ להריטב״א‬
‫היא אחות אשתו הא׳‪ ,‬שאהבד‪ .‬אותו וניסתה להתאבד‬ ‫כתובות ט׳ שתירץ לזה‪ ,‬ושם מבואר דאפי׳ טוענת‬
‫אם לא יד‪,‬יד‪ ,‬עמד‪ .‬ולזה חי עמד‪ ,‬כל הזמן ועז׳‪ ,‬וילדה‬ ‫מוכת עץ אני נאמנת‪ ,‬ועכ״פ גם להרב בית מאיר הרי‬
‫‪.‬‬ ‫לו הבנים הנז׳‪.‬‬ ‫מדוקדק מדבריו דגם הוא מודה דאם היא טוענת לכשר‬
‫בית הדין ביטל את פסקו הא׳‪ ,‬ונגזר עליהם להפרד‬ ‫נבעלתי נאמנת‪.‬‬
‫זה מזה תכו״ט ולא לגור יחד‪ .‬אשר לילדים‬ ‫יעי׳ עוד בחידושי הריטב״א כתובות ט׳ שאין לחוש‬
‫הנז׳‪ ,‬העביר הוראה למשרד הדתות לרשום אותם בין‬ ‫לעכו״ם דרוב המצוים אצל הנשים של ישראל‬
‫מעוכבי חיתון‪.‬‬ ‫המה ישראלים‪ .‬וכ״כ בספר אורים גדולים סי׳ קי״ח‬
‫שוב פתחו שם תיק חדש‪ ,‬ובאו בטענה חדשה שהבת‬ ‫בשם מהר״ם מינץ דבכה״ג עכו״ם כמאן דליתנהו דמי‬
‫הזאת קייא אורלי אינד‪ ,‬בתו של שלמד‪ .‬חג׳ג‬ ‫ע״ש‪ .‬וכ״כ ח״ס חאה״ע סי׳ יו״ד‪ .‬וכ״כ יבתשו׳ הגאון‬
‫ואינה אחותה של אשתו הא׳ הגרושה‪ ,‬אלא היא‬ ‫רעק״א זצ״ל סי׳ ק״ה והלאה‪ ,‬שרוב עכו״ם אינם‬
‫מאומצת אצלו ויש בחיק הצד‪,‬רה מד‪,‬אב שלמד‪ ,‬חג׳ג‬ ‫‪,‬‬ ‫נחשבים ■אלא מיעוט‪.‬‬
‫שד‪,‬צד‪,‬יר אצל הרב של בית שמש מקום מגוריו של‬ ‫ועד אהרן ראיתי תשובה להגאון הראש״ל הרב‬
‫שלמד‪ ,‬הגז׳‪ .‬ז״ש הרב יוסף בוסקילה ז״ל‪ ,‬שהבת הזאת‬ ‫עובדיה יוסף שליט״א‪ ,‬הודפסה בירחון אור‬
‫אינד‪ ,‬בתו רק מאומצת אצלו‪ .‬גם יש עדות בתיק‬ ‫תורה‪ ,‬בחדש זה חשון תשמ״ו בכהן שטען פתח פתוח‬
‫מעדים המע ‪T‬ים על יושרו של האב הנז׳‪ ,‬ושהוא‬ ‫מצאתי והיא מודה שלא נמצא דם‪ ,‬אבל יודעת היא‬
‫משכים ומעריב‪ .‬וגם הרב הנ״ל ז״ל העיד ששלמה‬ ‫בעצמה שמעולם לא נבעלה לאדם אחר זולתו‪ .‬והאריך‬
‫הנז׳ מוכר לו כאיש חשוב ולא נשמע עליו שום דופי‬ ‫למעניתו‪ ,‬כאיעז גבורתו‪ ,‬והביא מדברי כל הפוס׳ ועוד‬
‫כלל‪ .‬גם ויקטור הנז׳ בא עם פס״ד מספרים וחשב לטעון‬ ‫אחרים‪ ,‬להתירה לבעלה אף שלא אמרה לכשר נבעלתי‪.‬‬
‫שהבנים הנ״ל אינם שלי‪ .‬ביד‪,‬״ד בתל־אביב בראותם‬ ‫מהנהו טעמי דיש לה חזקת כשרות‪ .‬וגם חזקת אשד‪.‬‬
‫שהבעל הנד מבקש היתרים ומביא עצות מרחוק מכל‬ ‫מזנה בודקת ומזנה וגם מטעם רוב המצוים אצל נשי‬
‫הבא כידו‪ .‬לזה סל ק עצמו מדין זה‪ ,‬שוב העבירו את‬ ‫ישראל הם ישראלים‪ .‬ועוד טעמים אחרים השייכים‬
‫התיק לבית הדין הגדול לערעורים‪ ,‬תחת נשיאותו של‬ ‫לנדון שלו‪ ,‬דכיון שעשתה בפרהסיא לינשא לכהן הוי‬
‫הרד‪,‬״ג הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‪.‬‬ ‫באלו אמרה לכשר נבעלתי‪ .‬וגם מטעם דרבות בנות‬
‫צנועות לא נמצא להם דם בתולים כמ״ש בצ״צ חאה״ע‬
‫ביום י״א חשון תשמ״ג‪ ,‬עמדו המערערים וד‪,‬ופיע האב‬
‫סי׳ כ״א וגם צירף לזה ספק שמא היה דם וחיפדיו‬
‫שלמד‪ ,‬חג׳ג ואחר שד‪,‬וזד‪,‬ר להגיד האמת חזר‬
‫שכבת זרע עש״ב וברוחב‪ .‬ומשמעות דבריו דבטוענת‬
‫על ד‪,‬צד‪,‬רתו הנז׳ שהבת הנד אינה בתו‪ .‬רק היא בת‬
‫לכשר נבעלתי אין שום ספק שהיא מותרת לכהן‪,‬‬
‫אשד‪ ,‬יד‪,‬ודיה שהוא מכיר אותד‪ .,‬גם מכיר את אביד‪,‬‬
‫וגמרא ערובד‪ .‬היא להתיר אף ברוב פסולים אצלה‪.‬‬
‫של הבת שנלב״ע עם ל ‪T‬תה‪ ,‬וגם אמד‪ ,‬נפטרה ולקחה‬
‫לו לבת ואימצד‪ ,‬ורשם אותד‪ ,‬על שמו בשם חג׳ג בבית‬ ‫ק ם דינא דהאשה הזאת שבאה לינשא עם כהן ואמרה‬
‫המשפט בתוניס‪ ,‬ויש לו עדים שד‪.‬יו גרים יחד עמו שם‬ ‫שנבעלה ליהודי כשר שהיא יודעת אותו דודאי‬
‫שיבואו ויעידו כדבריו‪ .‬לשאלת הב״ד ענתד‪ ,‬המערערת‬ ‫מותרת לכהן בשופי‪ .‬זהו הנ״ל וצויי״מ‪ .‬החו״ם ירושלים‬
‫שד‪,‬יא גרה עתד‪ ,‬בת״א שמעולם לא ידעד‪ ,‬שאינד‪ ,‬הבת‬ ‫ת״ו חשון תשמ״ו )תרוממני( לפ״ק‪.‬‬
‫של שלמד‪ ,‬חג׳ג‪ .‬ותמיד חשבד‪ .‬שהיא בתו‪ .‬ורק עתד‪,‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫נודע לה שהיא רק מאומצת על ידי אביד‪ ,‬שלמה חג׳ג‬
‫הנ״ל‪ .‬החליטו בבד‪,‬״ד שחובת המבקשים להביא עדים‬
‫מד‪,‬שכונד‪ ,‬שבד‪ ,‬גרו בתוניס שיודעים פרטי המקרה כפי‬
‫סימן י‬
‫שד‪,‬עיד שלמד‪ ,‬חג׳ג לפניד‪,‬ם‪ ,‬ושוב עבר זמן זמניד‪,‬ם‬
‫ולא נעשה שום דבר‪ ,‬ולזה העביר לי הראש״ל הגר״ע‬ ‫ענין ממזרים‬
‫יוסף שליט״א את התיק ליטפל בו‪ ,‬ופקודתו שמרד‪,‬‬
‫מ ע שה שהיה כך היה‪ .‬מר ויקטור אביטבול גרוש‬
‫רוחי ולעשות רצונו חפצתי‪ ,‬אף כי ידעתי כי זהו עסק‬
‫מאשתו ראשונה‪ ,‬חי עם אשה גרושה‪ ,‬שמד‪.‬‬
‫ביש וגם סרחא רבתי‪ ,‬אך יש בזד‪ ,‬ג״כ מצור‪ ,‬רבה‪ .‬אם‬
‫קייא אורלי בת שלמה חג׳ג קרוב לט״ו שנה בלי תו״ק‪,‬‬
‫נגיע לד‪,‬וציא אסירים ממסגר קשר‪ ,,‬ולהתיר מאסרם‪,‬‬
‫וילדה לו ה׳ בנים‪ .‬אביטל‪ ,‬רפי‪ ,‬מזל‪ ,‬רהל ושלמה‪ ,‬והם‬
‫ותיכף התחלתי בעבודד‪ .,‬ואחרי כמה הזמנות הופיעו‬
‫גרים בתל‪-‬אביב‪ ,‬והלכו לרבנות שם להתחתן‪ .‬ומכיון‬
‫לפנינו עדים שמוצאם מתוניס שהיו גרים בסביבה של‬
‫שיש הכרת אבהות שלחו אותם לבדד‪.‬״ץ‪ ,‬ואחר שהביאו‬
‫שלמד‪ ,‬חג׳ג הנ״ל‪.‬‬
‫ראיות שהם פנוים‪ ,‬ואחר הודאת ויקטור שהם בניו‬
‫ח ה מד‪ ,‬שד‪,‬עידו לפנינו בד‪,‬יותנו בתלתא כחדא‪ ,‬ביום‬ ‫מר״אשד‪ .‬הנז׳‪ ,‬פסק ביה״ד היתר נישואין זל״ז‪ ,‬ושויקטור‬
‫יו״ד תמוז תשמ״ז לפ״ק‪ ,‬העיד מר אהרן טייב‬ ‫הוא אבי הבנים לכל דבר ח ח מיו״ח‪ .‬בחזרתם לרבנות‬
‫)ת‪ .‬ז ‪ (06179331‬בן רפאל גר בת״א רחוב דרך הנצחון‬ ‫לינשא ע״פ הפס״ד שבידם‪ ,‬נמלט מפי האשד‪ .‬שאשת‬
‫‪ ,24‬עלה לארץ בשנת ‪ 1955‬אמר שהוא שומר שבת‬ ‫ויקטור הא׳ היא אחותד‪ ..‬אזי הרב רושם הנישואין שלח‬
‫וד‪,‬וא נכד הרה״ג חי טייב זיע״א‪ .‬אמר שהיד‪ ,‬שכן‬ ‫אותם בחזרד‪ .‬לביד‪.‬״ד‪ .‬הב״ד חקר האשד‪ .‬והודית שכן‬
‫רלא‬ ‫ומגו‬ ‫חאה׳ע סי׳ י‬ ‫שמ״ש‬
‫עוד כתבתי להרב הראשי לבית שמש‪ ,‬ששם גר שלמת‬ ‫ברחוב של שלמה חג׳ג בעיר תוניס‪ ,‬ומעיד עדות גמורה‬
‫חג׳ג הנ״ל‪ ,‬ואמרתי לו לחקור אצל אנשי העיר‬ ‫שאמה של קייא נתנה בתה הנז׳ בעודה חיה לשלמה‬
‫אולי יודעים מזה‪ .‬והשיב שכמעט כל העיר יודעים‬ ‫חג׳ג הנ״ל כאשר היה לה שנה וחצי‪ .‬אמה מתה בערך‬
‫שהיא בתו ממש‪ ,‬רק שאינם רוצים לבא להעיד‪ ,‬ורק‬ ‫בשנת ‪ 1948‬ואשתו של שלמה ג ‪T‬לה אותה ועדיין חיה‬
‫שלח לנו קב״ע עד א׳ ז״ש אהרן בן אברהם ברוך‪,‬‬ ‫עד עתה‪ .‬זוהי סולת עדותו של העד אחר שהוזהר‬
‫שהעיד שהוא יליד תוניס והיה גר בשכונת שלמה חג׳ג‬ ‫להעיד האמת‪.‬‬
‫ויודע בטיב הידיעה שהבת קייא אורלי שהיתה נשואה‬
‫שוב ביום ח״י תמוז תשמ״ז‪ ,‬בא ויקטור טייב אחי‬
‫לשמעון קרייף ז״ל ונתגרשה והיא חיה היום עם ויקטור‬
‫אהרן‪ ,‬והגיד ככל אשר דבר אחיו ממש‪ ,‬ונשבע‬
‫אביטבול‪ .‬היא בתו ילידת חיקו של שלמה ואינה‬
‫בכל בניו ובזקנו הקדוש הרה״ג חי טייב זיע״א שלא‬
‫מאומצת אצלו‪ .‬ונתקבלה עדות זו בג׳ כחדא שם בבית‬
‫הגיד כ״א האמת‪ .‬אמנם כיון שהוא אחיו של העד הא׳‬
‫שמש‪ ,‬בהיותי בבית שמש שלחתי אחר העד אהרן הנז׳‪.‬‬
‫לא קבלנו עדותו בתורת קבע‪ ,‬רק שמענו אותו באגב‪.‬‬
‫שאלתי אותו בנוכחות הרב הראשי‪ ,‬כיצד ידע זה‪ .‬האם‬
‫היה נוכח בשבוע של הלידה ונתברר לו שילדה אותה‬
‫וביום יו״ד תמוז הנ״ל‪ ,‬הופיע עד שני ז״ש שמעון‬
‫אשתו‪ .‬אמר לי‪ ,‬לא כן‪ .‬רק שיודע זה בתור ידיעה‬
‫נקש בן שושן נקש נ״ע )ת‪ .‬ז‪ ,(6765490 .‬וז״ת‬
‫ושמעולם לא נשמע שהיא מאומצת‪ ,‬עכ״ד‪ .‬וכאן‬
‫עדותו‪ .‬הגיע לארץ בשנת ‪ ,1962‬גר בת״א בשכונת‬
‫נסתיימה מסכת עדויות‪.‬‬
‫התקוה רחוב הסוכנות ‪ ,35‬מתפלל בבהכ״ג תימנים‪ .‬גם‬
‫שוב קבלתי מכתב מהרב הראשי של בית שמש‪ ,‬שבו‬ ‫אמר שהוא שומר שבת‪ ,‬העיד בתוע״ג שהיה שכן‬
‫מודיענו שחקר בארכיון של הנישואין של הבת‬ ‫למשפחת שלמה חג׳ג בתוניס‪ ,‬ויודע שהיתה לו בת‬
‫הא׳ עם ויקטור הגז׳‪ .‬ולהפתעתו ראה שהעד הב׳ החתום‬ ‫והתגרשה‪ .‬גם אמר שהוא יודע אמה של קייא הנז׳ היה‬
‫על הכתובה ז״ש אדרי רפאל‪ ,‬ביודעו ומכירו שהוא‬ ‫שמה רחל שהיתה ג״כ שכנה שלהם‪ .‬וביאר בפי׳‬
‫מחלל שבת בפרהסיא באיסורים חמורים דאורייתא‪ ,‬ויש‬ ‫ששלשה משפחות היו גרים בחצר א'‪ ,‬וכל משפחה‬
‫עדים כשרים ונאמנים‪ ,‬שיודעים אותו באותה תקופה‬ ‫בחדר שלה‪ ,‬והיו שותפין באמצע החצר ובבאר מים‬
‫היה מחלל שבת‪ ,‬ורק זה כשלש שנים חזר מלחלל שבת‪,‬‬ ‫חיים‪ .‬גם סוכה עשו בתוך החצר שלא היה מקורה‪.‬‬
‫אבל לא מאלה שחזרו בתשובה לגמרי‪ .‬גם העד עצמו‬ ‫ושוב מתה רחל אמה של קייא‪ ,‬וגם אשתו של שלמה‬
‫הוזמן אצל הרב והודה ואימת הדברים שבאותו זמן‬ ‫חג׳ג נפטרה אחרי שנתים‪ .‬ואחרי מות רחל לקח לו‬
‫היה מח״ש‪.‬‬ ‫שלמה את קייא בתה לאימוץ כאשר היתה בת שנה‬
‫ומעתה נבא אל המכוון‪.‬‬ ‫וחצי בערך‪ ,‬שאלנו אותו כיצד גידל אותה‪ .‬אמר ששלמה‬
‫הספיקות שראוי לעמוד עליהם בנד״ד‪ ,‬הם‬ ‫והנה‬ ‫בעצמו גידל אותה‪ ,‬וגם אשתו של העד הנז׳ שהיתה‬
‫שכנה שלהם היתה עוזרת ומלבשת אותה‪ .‬וכאשר עלה‬
‫שלשה כדלהלן‪:‬‬
‫לפי הצהרתן של ההורים ויקטור וקייא שהם‬ ‫א( אם‬ ‫לארץ היה לה לקייא הנז׳ ‪ 41‬שנה בערך‪ .‬גם אמר שכל‬
‫בנים שלהם‪ ,‬יהיו ודאי ממזרים‪ ,‬או רק ספק‬ ‫המשפחה של שלמה ידעו שהיא מאומצת‪ ,‬וגם הבת‬
‫הגרושה ‪T‬עה שקייא היא מאומצת‪ .‬עכס״ע העד הנז׳‬
‫ממזרים דמותר מה״ת‪.‬‬
‫אחר שהוזהר להגיד האמת‪ ,‬וכל זה היה בהיותנו בג׳‬
‫ב( הריעותא שנפלה בקדושין של הבת הא׳ שנתגרשה‬ ‫כחדא‪.‬‬
‫שעד ב׳ של קידושין הוא פסול משום‬ ‫שוב עמד לפנינו שלמה חג׳ג‪ .‬הוא גר בבית שמש‬
‫שהוא מחלל שבת באיסורי דאורייתא‪ ,‬אם תוכל לעקור‬ ‫רחוב הרצל‪ .‬עלה לארץ בשנת ‪ . 1963‬שאלתי‬
‫הקדועזין מעיקרן‪.‬‬ ‫אותו על שמעון נקש העד הנז׳ אם מכיר אותו‪ .‬אמר‬
‫ג( אם לסמוך על העדויות הנ״ל של שלמה חג׳ג‬ ‫שהיה גר עמהם בהאלחארא אולי ג׳ רחובות רחוק‬
‫הנ״ל‪ ,‬והעדים שהביא לעזרתו‪ ,‬שהבת קייא‬ ‫ממנו אבל לא גר עמהם מעולם בתוך החצר‪ .‬גם אמר‬
‫היא רק מאומצת אצל שלמה הנ״ל‪ ,‬ואינה כלל אחותה‬ ‫שאשתו נאזזא עדיין חיה עד היום ועלתה עמו לארץ‪.‬‬
‫של הגרושה‪ .‬וממילא אין כאן ריח ממזרות כלל‪.‬‬ ‫שאלתי אותו מתי לקח קייא לאימוץ‪ ,‬אמר שאמה ברחה‬
‫עם ערבי א׳ והניחה הבת‪ ,‬ובא א׳ ואמר לו תעשה חסד‬
‫הנ ה לספק הא׳‪ ,‬כבר הארכתי בספרי ״שמש ומגן״‬
‫לקחת אותה‪ .‬וכן עשה וג ‪T‬ל אותה בתוך ביתו עם‬
‫ח״א חאה״ע סי׳ ג׳ בנדון דומה לזה‪ ,‬שלגבי‬
‫אשתו‪ ,‬עכס״ע‪.‬‬
‫יוחסין אפי׳ יודה שהוא ממנו כיון שאינה נשואה לו‬
‫בחו״ק‪ .‬אזי אמרי׳ כשם שדיימא ממנו‪ ,‬כך דיימא‬ ‫שוב שלחתי אחר האמא לשמוע מה בפיה‪ .‬לא רצתה‬
‫מאחרים‪ .‬ובזה לא נאמר יכיר‪ ,‬ולא מיבעיא האם שאינה‬ ‫לבא‪ .‬הלכתי לבית שמש‪ ,‬והלכתי בלוית הרב‬
‫נאמנת לפסול אלא להכשיר‪ ,‬אלא אפי׳ האב אינו נאמן‬ ‫שמעון ביטון שליט״א הרב שלהם‪ ,‬ונכנסנו בהפתעה‬
‫לו׳ שהם בניו כיון שאין נישואין‪ .‬וכמו דדיימא מיניה‬ ‫לביתה‪ ,‬ודיברה ממש ככל אשר דיבר בעלה שהיא רק‬
‫כך וכו׳‪ .‬וע״ש בספרי שכתבתי דאפי׳ היו מחוברים יחד‬ ‫מאומצת וקפצה ונתנה ידה על המזוזה ונשבעה שאומרת‬
‫ודרים זה עם זה‪ .‬עכ״ז הרי כתב מור״ם סי׳ קנ״ו ס״ט‬ ‫רק האמת ■ורק צר לה על חתנה שהלך עמה‪ .‬אע״פ‬
‫דדוקא כשהיו חבושים בבית הסוהר‪ ,‬אז ודאי שהוא‬ ‫שהיא מאומצת כי אנשים בשוק לא יודעים מזה‪ ,‬ולא‬
‫ממנו‪ ,‬ונהי דלענין ירושה מחזיקין אותו לבנו בהודאתו‬ ‫נכון לעשות כן‪ .‬ע״כ הגיעו דבריד‪.,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳‬ ‫שמ״ש‬ ‫רלב‬
‫המחמיר בע״א יודה ביש עמו עד קא״ם‪ ,‬דאין‪ ,‬כאן‬ ‫שהוא בנו וכמ״ש בש״ע סי׳ ד' סכ״ו ע״ש‪ .‬אבל לעניו‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬״‬ ‫‪.‬‬ ‫עדות כלל‪.‬‬ ‫יוחסין הוי ספק כיון שאינה אשתו בחו״ק‪ .‬ועי׳ ג״כ‬
‫וכ״כ בס׳ אבני שי״ש ח״ב'‪,‬סי׳ כ״ט‪ ,‬שאחר‪ ,‬שכתב‬ ‫בספרי ״תבואות שמ״ש״ חאה״ע סי׳ ק״ס‪ ,‬ובפרט לפי‬
‫דקדושין דע״א אינם קדושין סיים‪,:‬וז״ל‪ ,‬ומה‬ ‫ידיעתה מתחילה שאינה ראויה לינשא לו‪ ,‬בודאי שאין‬
‫גם שכתב מר״ן הקדוש בתשובותיו דלא החמיר הסמ״ג‬ ‫ביניהם כ״א אהבת זנונים ותוכל ללכת עם אחרים באין‬
‫אלא בע״א לבד אבל בב׳ ונמצא א׳ מהם פסול אין כאן‬ ‫מכלים‪ .‬ובשביל כך לא באו לינשא מזה כמה‪ .‬וגם עתה‬
‫עדות עש״ב‪ .‬וכ״כ הרה״ג לך שלמה סי׳ ח׳ דאף‬ ‫הוא אומר שעיקר ביאתם לביה״ד הוא רק בשביל‬
‫למאי דקי״ל להחמיר בערוה החמורה‪ ,‬מ״מ בהצטרף‬ ‫הבנים שהגיע פרקן לינשא‪ ,‬ואם היא עושה איסור‬
‫ספק אחר יש להקל‪.‬‬ ‫כרת‪ ,‬כ״ש ללכת עם אחרים שהוא איסור קל‪ ,‬ומי‬
‫יאמין לה שאומרת שהם מחבר שלה הנ״ל‪.‬‬
‫וכ״ש לפי מ״ש הבאה״ט סק״ח ע״ד מור״ם דדוקא‬
‫קרוב הוי כמקדש בע״א‪ ,‬אבל פסול אפי׳ לא‬ ‫וקצרתי הרבה מפני שהדברים מבוארים באורך‬
‫‪T‬ע העד הכשר בפסלות חבירו אין עדותו עדות הר״ם‬ ‫וברוחב בספרי ״שמ״ש ומגן״ הנ״ל‪ ,‬קחנו‬
‫מפדאוה סי׳ ל״ו‪ .‬וכ״כ בית הלל עכ״ל‪ .‬א״כ בנד״ד‬ ‫משם‪ .‬ונמצא לפי הנ״ל‪ ,‬שהבנים יצאו מדין איסור‬
‫דאיירי בעד פסול לכ״ע גם לדעת מור״ם בטלה כל‬ ‫חורה ואינם אלא ספק ממזר דמותר מה״ת ואסורים‬
‫העדות‪ ,‬וטעם הדברים לחלק בין קרוב לפסול‪ .‬עי׳‬ ‫רק מדרבנן‪.‬‬
‫באוה״פ סקכ״ה אות ג׳ שהאריך בזה עש״ב‪.‬‬ ‫אתאן לספק הב׳‪ .‬ע״פ עדות רב עירם שקדושי הא'‬
‫שנתגרשה‪ ,‬היה בהם עד א׳ פסול מה״ת‬
‫ועי' לעין יצחק ח״ב סי׳ ס״ד ואבן יקרה סי׳ כ״א‪,‬‬
‫בחילולי שבת דאורייתא ובפרהסיא‪.‬‬
‫שכתבו שאין חילוק לדעת מור״ם בין קרוב‬
‫לפסול ע״ש‪ .‬ומ״מ יש ס״ס‪ ,‬שמא הלכה כמר״ן ורוב‬ ‫והנה מור״ם בסי׳ מ״ב ס״ב כתב‪ :‬אם קידש לפני‬
‫הפוס׳ דמקדש בע״א אין קדושיו כלום‪ ,‬ואת״ל כמור״ם‪,‬‬ ‫שנים והא׳ מהם קרוב הוי כמקדש לפני עד א'‪,‬‬
‫שמא הלכה כדעת המפרשים בדעתו דבצירוף ע״א פסול‬ ‫ובמקדש לפני ע״א דעת מר״ן ברורה ברס״י זה‪ ,‬דאינה‬
‫גם הוא יודה להקל‪.‬‬ ‫מקודשת כדעת ג׳ עמודי הוראה‪ .‬ובב״י בשם הרשב״א‬
‫ובכל אופן אפי׳ לדעת מור״ם אליבא דעין יצחק‬ ‫דדעת סמ״ג יחידאה ואין חוששין לה עש״ב‪ .‬ועי׳ הגר״א‬
‫וסיעתו דאין חילוק בין קרוב לפסול‪ ,‬והוי‬ ‫אות ט׳‪ .‬אך מור״ם כתב דיש מחמירין במקדש לפני‬
‫כמקדש בע״א‪ ,‬הרי סייס מור״ם ז״ל דבמקום עיגון‬ ‫ע״א‪ ,‬וקי״ל להחמיר בערוה החמורה אף נגד מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫ודוחק יש לסמוך אדברי המקילין ע״ש‪ .‬ואין לך דחק‬
‫א ל א דבזה דיש עמו ע״א קרוב או פסול‪ ,‬נר׳ דיש‬
‫ועיגון גדול כנד״ד‪ ,‬שעי״כ אנו מונעים מלהכניס‬
‫חולקים רבים בזה על מור״ם ז״ל‪ ,‬שכן מצינו‬
‫ממזרים בישראל‪.‬‬
‫להריטב״א קדושץ דמ״ג ע״א בשם רבו וז״ל ‪ :‬ומיהו‬
‫וכן מצאתי להה״ג משה פיינשטין ז״ל בס׳ אגרות‬
‫כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים‪,‬‬
‫משה חאה״ע סי׳ פ״ה‪ .‬והבי״ד בקיצור באוה״פ‬
‫צריכים לייחד עדים‪ ,‬דאי לא כיון דאיכא ע״א פסול‬
‫סקכ״ג אות ב׳‪ ,‬באשד‪ .‬שנתקדשה בעד א׳ ואח״כ נשאת‬
‫ביניהם עדות כולם בטילה‪ ,‬וסיים הריטב״א כך הורה‬
‫לאיש אחר בלי גט מד‪.‬ראשון וילדד‪ ,‬לו בנים‪ ,‬כתב דאין‬
‫רבינו נר״ו הלמ״ע‪ ,‬אבל אין זה דעת המפרשים ז״ל‪.‬‬
‫לך דחק גדול מזה שלא לפסול לקהל הילדים שנולדו‬
‫וראוי להחמיר ע״כ‪ .‬ועי׳ קצות החשן חו״מ סי׳ ל״ו‬
‫לה מבעלה הב׳ וכו׳‪ .‬והרמ״א לא החמיר אלא שלא‬
‫סק״א שהביא דברי הריטב״א והסכים עמו‪ ,‬ולבסוף‬
‫להשיא האשד‪ .‬וכו׳‪ .‬וגם בזה לא החמיר אלא שלא‬
‫הביא דעת הסמ״ק שכתב דהאידנא נהגו שמייחדים‬
‫■במקום עיגון ודחק‪ .‬אבל לענין הבנים לא יחמיר כלל‬
‫עדים בשעת קדושין וראוי ליזהר בזה ע״כ‪ .‬ורמז‬
‫עש״ב‪ .‬וכן הביא שם אוד‪.‬״פ משם הרב אבני צדק סי׳‬
‫לדבריהם הפת״ש סקי״א‪ .‬ועי׳ בשו״ת ב״י סי׳ ב׳‪.‬‬
‫ל״ד בתוך דבריו דקי״ל דע״א בקידושין לאו כלום‬
‫והבי״ד אוצה״פ סי׳ מ״ב סקכ״ה אות ב׳‪ ,‬דאף למחמירין‬
‫הוא‪ ,‬אלא דד‪.‬רמ״א החמיר וכתב דבמקום עיגון ודחק‬
‫בקדושין בע״א‪ ,‬היינו בע״א לבדו‪ ,‬אבל היכא דנמצא‬
‫יש לסמוך ע״ד המקילין‪ .‬וא״ב אם נשאת וילדה בדיעבד‬
‫א׳ מהעדים פסול אין כאן עדות כלל ע״כ‪ .‬וע״י בב״י‬
‫ודאי סומכים ע״ד המקילין ואין הולד ממזר כלל אפי׳‬
‫ססי׳ מ״ב שהביא דברי רבינו ירוחם בשם הר״מ וז״ל‬
‫מדרבנן ע״כ‪ .‬ועוד שם משם ״אמרי דוד״ שמסכים‬
‫המקדש בפני ב׳ עדים והא׳ מהם קרוב מתירין אותה‬
‫הולך על הנ״ל‪.‬‬
‫לינשא לכתחי׳ בלי גט ע״כ‪ .‬גם בתוך הסימן כתב ב״י‬
‫אל א דאכתי לא איפרק‪ ,‬שראיתי להח״ס סי׳ ק׳ הבי״ד‬
‫וז״ל אם קדשה בפני רבים ונמצא א׳ מהם קרוב או‬
‫הפת״ש אות י״א‪ ,‬שכתב דאפי׳ יהיה ע״א קרוב‬
‫פסול יתבאר בדברי רבינו טחו״מ סי׳ ל״ו ע״כ‪ .‬מוכח‬
‫או פסול‪ ,‬דבר פשוט הוא דאשה זו וכיוצא בד‪ .‬מתקדשת‬
‫להדיא דדין קדושין כדין שאר דברים שכתב שם דאם‬
‫ע״פ עדות כל העומדים שם במזמוזי חתן וכלה ע״ש‪.‬‬
‫נמצא א׳ קא״פ בטלה כל העדות וזה היפך מור״ם כאן‪.‬‬
‫ואף שרצד‪ .‬לפקפק בזה מצד שייחד את הפסול להעיד‬
‫ונמצא עדות כולם בטילה‪ ,‬מ״מ כתב הח״ס שם דלא‬ ‫לאף דקי״ל להחמיר בערוה החמורה אף כנגד מר״ן‬
‫נאמרו הדברים דצריך לייחד את העדים אלא בעדות‬ ‫מ״מ כשיהיו ב׳ רעותות כנד״ד‪ ,‬דהקדושין בע״א‪,‬‬
‫ממון ונפשות‪ ,‬אבל בדברים שבתחי׳ עשייתן צריכים‬ ‫וגם יש עם זה רעותא ב׳‪ ,‬דיש עמו קרוב או פסול‪,‬‬
‫עדים אע״פ שאין מייחדים עדים‪ ,‬מ״מ דעת הבעלים‬ ‫ודאי דיש להקל‪ .‬וכמ״ש מר״ן בשו״ת ב״י דאף הסמ״ג‬
‫רלג‬ ‫ומגו‬
‫דיש לחוש להחמיר להצריכה גט ע״ש שכתב כן ג״כ‬
‫משם ס׳ עבודת ה׳ סי׳ י״ד ע״ש‪.‬‬
‫וכן מוכח שם מדברי הבית דוד חו״מ סי׳ ז׳ הביאו‬
‫שם שגם הוא מפרש דברי הריב״ש בהזמין עדים‬
‫כשרים ע״ש‪.‬‬
‫ולכאורה היה נ״ל לומר‪ ,‬דלא אמר הח״ם אלא‬
‫כשהרב הוא שהזמין העדים וכמ״ש בדבריו‬
‫לאו כל כמיניה וכו׳‪ .‬אבל בהזמין המקדש עצמו ונמצאו‬
‫פסולים‪ ,‬גם הוא יודה דאין האחרים יכולים להעיד‬
‫וכמ״ש חילוק זה בס׳ כרם שלמה סי׳ כ״א‪ .‬ובפרח‬
‫מט״א ח״ב סי׳ קי״ז ובשרידי אש ח״ג סי׳ י״ט הביא‬
‫דבריהם בס׳ אוה״ס סי׳ מ״ב סקל״א ע״ש‪ .‬ובזה לא‬
‫יהיה חולק עם מוהרי״ו דהוא איירי בהזמינם המקדש‬
‫עצמו כמדוקדק בדבריו שם‪ .‬וכן נר׳ מדברי אוה״פ שם‬
‫שאחר שהביא דברי הח״ם ז״ל‪ ,‬כתב וז״ל גם בשרידי‬
‫אש חילק בין הזמין הרב להזמין המקדש‪ ,‬מוכח שכן‬
‫מבין ג״כ בדברי הח״ם ע״ש‪.‬‬
‫אמנם כפי האמת מדברי הח״ס אין ראיה כ״כ לקוצ״ד‬
‫דיש לו׳ וקרוב להיות שכוונתו בלאו כל כמיניה‬
‫וכו׳‪ .‬לא על הרב קאי‪ ,‬אלא קאי אעד פסול דלאו כל‬
‫כמיניה להפסיד הק ‪T‬ושין‪ .‬וכמ״ש לשון זה ג״כ בתחי׳‬
‫דבריו ולאו כל כמינייהו דפסולים לבטל רצון הבעלים‪.‬‬
‫]ודלא כמ״ש בס׳ ״עמק יהושע״ ח״ג סי׳ מ״ב בכוונת‬
‫הח״ס שהבין דלאו כל כמיניה קאי על הרב ולא אעד‬
‫פסול ע״ש‪ [.‬דסגנון דבריו ז״ל בתחי׳ ובסוף מורים‬
‫דקאי אעד פסול‪ ,‬וממילא אין חילוק בין הזמין הרב או‬
‫המקדש וכסברת הרב מוהרש״ך שם דאין חילוק ביניהם‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫והדברים מוכרחים ג״כ שאין חילוק בדעתו של‬
‫הח״ס ז״ל‪ ,‬בין הזמין הרב להזמין המקדש‪,‬‬
‫שהרי עיקר טעמו הוא‪ ,‬דאף דלכתחי׳ נכון לייחד עדים‬
‫לקידושין‪ ,‬אבל בעיקר הדין אין צורך לייחד עדים‬
‫לק ‪T‬ושין‪ ,‬שהרי הם דברים שתחילת עשייתן צריכים‬
‫עדים גם בלא יחוד ודעת הבעלים על הכשרים‪ .‬א״כ‬
‫כך לי ייחדו או לא ייחדו שדעת החתן והכלה על‬
‫הכשרים ע״ש‪ .‬ולטעם זה אין שום חילוק בין חזן לחתן‪,‬‬
‫דודאי לא מזמינים לכתחי׳ פסולים‪ ,‬דלאו בשופטני‬
‫עסקינן‪ ,‬אלא שנמצאו פסולים‪ ,‬ולכן אין חילוק בין‬
‫הזמין הרב להזמין המקדש‪ ,‬דבשניהם אין דעתם אלא‬
‫על הכשרים‪ .‬וכן מוכח ממה שסיים הח״ס וז״ל דבלא״ה‬
‫כל עדות אנן סהדי אין צריך דין עדות ולא יופסל ע״י‬
‫צירוף קרובים וכו׳ ע״ש‪ .‬דטעם זה ודאי מהני גם‬
‫בהזמינם המקדש‪ .‬וא״כ גם בתחילת דבריו נמי קאי‬
‫בסגנון זה דאין חילוק‪ ,‬וזה דלא כמו שהבין באוה״פ‬
‫כנז׳ לעיל‪ .‬ועכ״פ בנד״ד אין לנו ברירה אם הרב הזמין‬
‫או המקדש‪.‬‬
‫אי ל שיהיה כל הפוס׳ הנ״ל סוברים דביש ע״א פסול‬
‫וייחד עדים שהעדות בטלה‪ .‬ואף למחמירים‬
‫להצריך גט אינו אלא משום חומרא בעלמא כיון‬
‫דאפשר לתקן‪ .‬א״כ בנד״ד שכבר נתגרשה והחומרא‬
‫נעשית מאליה‪ ,‬ודאי דלענין ממזרות מעמידים הדבר‬
‫ע״ם הדין שאין כאן קדושין מעיקרן‪ ,‬וממילא דאין בנים‬
‫אלו ממזרים‪ ,‬כיון דלא נשא אחותה‪.‬‬
‫‪1‬זאה*ע ם״‬ ‫שמ״ש‬
‫אינה אלא על הכשרים ולאו כל כימנייהו דפסולים‬
‫לבטל רצון הבעלים‪ ,‬וא״כ הכא אע״פ שהזמין הרב‬
‫המסדר זה הפסול כדי להצטרף‪ ,‬לאו כל כמיניה להפסיד‬
‫הקידושין שהחתן והכלה מיאנו בו ולא רצו שיהיו‬
‫עליהם עדים זולת הכשרים וכו׳ ע״ש שהאריך עוד‪,‬‬
‫וכ״כ שם בפת״ש משם חו״י סי׳ י״ט דבחופה הנעשית‬
‫לפני קהל ועדה סגי בשמיעה לחוד‪ ,‬ואף אם‬
‫לא השגיח שו״א לראות‪ ,‬מעשה הקדושין גמורים הם‪.‬‬
‫אמנם שם צידד להחמיר ביחדם לעדות‪ ,‬ושיש להחמיר‬
‫בדבר שאפשר לתקן‪ ,‬ושאין לסמוך ג״כ בזה על הרי״ף‬
‫שהובא שם בש״ע‪ ,‬דאם אין הרחוק יודע בקורבתו של‬
‫זה הקרוב כשירה‪ .‬אלא יש לחוש להחמיר כהיש מי‬
‫שחולק שם וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫ג ם חפשתי עוד ומצאתי שסברא זו של הח״ם יש‬
‫הרבה חולקין עליה עי׳ אוה״פ סקל״א משם‬
‫מהר״י וייל סי׳ ז׳ שכתב בנדונו דכיון שייחדו עדים‬
‫אלו והם פסולים‪ ,‬פשיטא דלא הוו קידושין‪ ,‬אע״ג‬
‫דנעשו בפני המון עם והיו שם עדים רבים‪ ,‬דכיון שיחדו‬
‫עדים א״כ היתה כוונתם שהעדים שיחדו יהיו עדים‬
‫ולא אחרים‪ .‬וכה״ג איתא בהרא״ש פ״ק דמכות שאם‬
‫הזמין המלוה עדים כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים‬
‫אף אם כיוונו הפסולים להעיד ובאו והעידו לא נתבטלה‬
‫עדות הכשרים מסעם נמצא א׳ קא״פ‪ ,‬דכיון שייחד עדיו‬
‫לאו כל כמיניה להפם ‪ T‬ממון וכר‪ .‬ונדפסה תשו׳ זו גם‬
‫בשו״ת מהר״י ברונא סי׳ ל״ה ע״ש• ובנאמן שמואל‬
‫סי׳ ע״ט רצה לומר דמוהרי״ו לא הורה להתירה לשוק‬
‫לגמרי‪ .‬ושם בהערה ב׳ דחו דבריו משם הרב גבעות‬
‫עולם סי׳ י״א‪ ,‬דודאי מהרי״ו פיטרה לשוק בלא גט‪.‬‬
‫וכמו שהבינו בדבריו מהריב״ל ומהרש״ך וכנה״ג ושכן‬
‫מדוקדק מלשונו שכתב לא הוו קדועוין ולא כתב ספק‬
‫קדושין ע״ש‪ .‬ושכ״כ מהר״א לפאנדרי סי׳ י״ב ע״ש‪.‬‬
‫וכ״כ הרב מהרש״ך ח״א סי׳ כ״ה כמובא דבריו שם‬
‫באורך‪ .‬ורצה לחלק בין דברי הריב״ש שהביא‬
‫מור״ם שם דאפי׳ יחד עדים יכולים אחרים שראו‬
‫המעשה להע ‪ ,T‬דאיירי דוקא ביחד עדים כשרים‪ ,‬אבל‬
‫הזמין פסולים ודאי נתבטלה עדות הכשרים בצירופם‬
‫]כדעת מוהרי״ו[‪ ,‬וכן פסק עוד ]מהרש״ך[ להדיא ח״ב‬
‫סי׳ קנ״ב דכיון דיחדו עד פסול אין לחוש לשאר העדים‬
‫אפי׳ יהיו כשרים והסתמך על דבריו בח״א סי׳ כ״ה‬
‫הנ״ל ע״ש‪.‬‬
‫גם הביא משם שב יעקב סי׳ כ״א שפלפל הרבה‬
‫בדעתו של מהריב״ל אם מפרש בדעת הריב״ש‬
‫דוקא ביחד עדים כשרים‪ ,‬או גם ביחד עדים פסולים‪,‬‬
‫ומסיק דעכ״פ גם מהריב״ל כתב דאין לפוטרה בלא גט‬
‫וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫ובמשיב דבר ח״א סי׳ ל״א כתב הדברים בפשיטות‬
‫לפסול בהזמין עדים פסולים מטעם נמצא‬
‫א׳ קא״ם דבטלה כל העדות‪ ,‬ודברי הריב״ש מיירי‬
‫בהזמין עדים כשרים‪ ,‬ואין סתירה בין ריב״ש למהרי״ו‬
‫ע״ש‪ .‬ושכ״כ בבית יצחק שמעלקים סי׳ צ״ט אות ח׳‬
‫ע״ש‪ .‬וגם שם בעטרת חכמים סי׳ י״ד הביא דעת‬
‫מוהרי״ו‪ ,‬ושמותר הוא לפלפל אחרי הוראתו‪ ,‬אך מסיק‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳‬ ‫שמ״ש‬ ‫רלד‬
‫ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪ ,‬ובמקום עיגון גדול‬ ‫ולפקוצ״ד כל הפום׳ שהבאתי לעיל הריטב״א‬
‫כזה יש להקל‪ .‬עכ״פ אף אם ישאר הדבר בספק‪ ,‬מלבד‬ ‫וקצוה״ח ושו״ת ב״י‪ .‬ומר״ן ז״ל דמקפי׳‬
‫שיצאנו ג״ב מאיסור תורד‪ ,,‬והו״ל ספק ממזר שמותר‬ ‫על יחוד עדים‪ ,‬ואי לא בטלה העדות‪ ,‬כולם סוברים‬
‫מד‪,‬״ת‪ .‬עו״ז בצירוף ב^ הספיקות‪ ,‬הא׳ עם הב׳‪ ,‬יעז‬ ‫היפך הח״ם הנ״ל‪ .‬וכן מוכח להדיא מדברי הב״י‬
‫להתירם אפי׳ מדרבנן‪ .‬כיון שיש כאן ס״ס שמא אינם‬ ‫שכתב קדשה בפני רבים‪ .‬דהיינו • כגון בהכ״ב או‬
‫קדושין וממילא אין ממזרות‪ ,‬ואת״ל שהם קדושין‬ ‫באולם וכולם רואים‪ ,‬ועכ״ז אמר דעדות שבטלה מקצתה‬
‫חוזרין לספק הא׳ שמא אינם בניו כלל‪ ,‬וס״ם מתיר‬ ‫וכד• ובאמת שדברי הח״ם הם חידוש גדול‪ ,‬לז׳ דאף‬
‫כל האיסורין אף ע״ז וכמ״ש בספרי ״שמ״ש‪ ,‬ומגן״‬ ‫דייחדו לעדות‪ .‬ועיקר דבר זה כדי לברוח מעדים‬
‫חאד‪,‬״ע סי׳ מ׳ ע״ש‪.‬‬ ‫פסולים שיש בקהל‪ ,‬ועכ״ז נאמר דלא כל כמיניה וכד‪.‬‬
‫מעתה נבא לטעם‪ .‬הג׳‪ ,‬שגם הוא יסייע סיוע שיש‬ ‫זלפי״ז גם בכל עדות של ממון ונפשות דעתו של אדם‬
‫בו ממש לאמר לאסורים צאו‪ ,‬שע״פ הצהרת‬ ‫‪.‬‬ ‫על הכשרים‪ ,‬ועכ״ז מקפידים ואומרים עדות שבטלה‬
‫הד‪,‬ורים הג״ל שד‪,‬בח הזו אינה בתם כלל‪ ,‬וד‪,‬יא רק‬ ‫מקצתה‪ ,‬וזהו כנגד דעתו של אדם‪ ,‬מן השמים מטעים‬
‫מאומצת אצלם‪ .‬ומד‪ ,‬שלא הצד‪,‬ירו עד עתד״ משום שכן‬ ‫אותו כדי שתתבטל העדות‪ ,‬כמו ענין זה שזה באמת‬
‫דרך המאמצים להסתיר דבר זה‪ ,‬ורושמין הילד על שמם‬ ‫השגחה מן השמים כדי שלא להרבות ממזרים בישראל‪.‬‬
‫עזלא יוודע הדבר ולא תד‪,‬יד‪ ,‬עגמת נפש לילדה כשתגדל‬
‫ולכן לקוצ״ד נ״ל ברור שגם הח״ס לא אמר אלא‬
‫וזו אמתלד‪ ,‬טובד‪ ,‬ודבר גדול הוא ככל מאמצים 'שבאים‬
‫לקיים ד‪,‬קדושין‪ ,‬הא׳‪ .‬וגם אמר אם אפשר משום‬
‫היום מארגנטינה ומבראזיל מביאים אותן על שמם‬
‫מד‪,‬יות טוב לקדש עוד בלט ובסתר בפני עדים‪ ,‬אבל‬
‫כאלו הם ילדו אותם‪ .‬ובתעודת זהות שלד‪,‬ם שהם בנים‬
‫בכגון נד״ד שד‪.‬קדושין של הא׳ נתקבלו לחומרא וקבלה‬
‫שלהם‪ ,‬ורק עתר‪ ,‬הוכרחו לגלות הסוד‪ ,‬כדי להציל‬
‫גט ונגמר עניינד‪ .,‬ודאי שגם הוא יודד‪ ,‬דלעשות ממזרים‬
‫הבנים מספק ממזרות‪ ,‬וד‪,‬רי הביאו עדים שעדיין זוכרים‬
‫מטעם הקדושין הנז׳ שיש בד‪,‬ם עד פסול וייחדו עדים‪,‬‬
‫את זד‪ ,‬משעד‪ ,‬שקבלוה לאימוץ בתוניס‪ ,‬ובודאי שיש‬
‫גם הוא יודה דאין עושין בזה חומרא אלא קולא‪ ,‬ובזה‬
‫לסמוך עליד‪,‬ם‪ ,‬ואף שעדות שמעון נקש יש בה מעט‬
‫יודה הוא לכל הפוס׳ המבטלים העדות‪ .‬ועי׳ באוצד‪.‬״פ‬
‫שינוים‪ ,‬שאמר שאשת שלמד‪ ,‬מתד‪ ,‬וד‪,‬יא עדיין חיד‪.,‬‬
‫שם סק״ל ד״ה ועי׳ בפ״ת וכד שהביא משם מהר״ם‬
‫גם בענין הדירה אמר שהיד‪ ,‬דר עם שלמד‪ ,‬בחצר‪ ,‬והלה‬
‫שיק חחו״מ סי׳ נ״ז שכתב דכן ראד‪ ,‬להח״ס ‪.‬שתחת‬
‫אמר שמעולם לא דר עמו ורק היד‪ ,‬רחוק ג׳ רחובות‪.‬‬
‫החופד‪ ,‬קרא לעדים שיראו הנחינד‪ ,‬וכן הוא'נד‪,‬ג אחריו‪,‬‬
‫אין בשינוים אלו ממש‪ ^.‬כיון שבעיקר‪ ,‬העדות של‬
‫הרי דהח״ס עצמו הקפיד למעשה על יחוד עדים ‪,‬ע״ש‪.‬‬
‫האימוץ אין סתירה‪ ,‬ובשאר פרטים לא דקדק‪ .‬ואפשר‬
‫וכ״ה בערוך השלחן סעיף ל״א ע״ש‪ .‬ועוד כתב שם‬
‫שהיא נתחלפד‪ ,‬לו באחרת שמתד‪ .,‬גם בענין הדירה‬
‫בשם ״בנין ציון״ שמייחדים עדים לקדושין מחשש‬
‫אפשר שאמרו כן כדי לאמת ולאשר עדותם הרבה‪,‬‬
‫נמצא א׳ קא״פ וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫ולהסיר כל חשש כיון שד‪,‬יו דרים עמד‪,‬ם‪ ,‬ואפי׳ נבטל‬
‫עדות שמעון נק״ש ׳ הנ״ל ולא נסמוך עליו מחמת‬ ‫ג ם הש״ך הבי״ד הבאד‪,‬״ט חו״מ סי' ל״ו סק״א כתב‬
‫השינויים הנ״ל‪ ,‬הלא ישאר בידינו ב׳ עדים נאמנים‬ ‫בשם רבינו פרץ דצריך לברר עדים בגטין וקדושין‪,‬‬
‫ושוים בעדותם‪ .‬והיא עדות אהרן טייב הנ״ל‪ ,‬עם דברי‬ ‫דאל״ב רגילות הוא שעומדים שם קרובים ופסולים‬
‫המאמץ שלמה הנז׳‪ ,‬שדבריו הם ג״כ בתורת עדות‪ .‬ולא‬ ‫ועדותן בטלה‪ .‬וכן נהגו העולם ובו׳ ע״כ‪ .‬והוא היפך‬
‫מדין יכיר‪ ,‬יכירנו‪ ,‬שד‪,‬רי כבר כתבנו שבכד‪,‬״ג שאינו‬ ‫הה״ס הנ״ל‪.‬‬
‫אומר שהיא בתו מאשתו הנשואה לו‪ ,‬אין בזה דין‬ ‫ו הנ ה לא אכה ‪ T‬שראיתי להרב סם היי סי׳ ד הביאו‬
‫יכיר‪ ,‬ורק מקבלים דבריו בדין עדות‪ .‬ועם עד הב׳‬ ‫אוה״פ שם שסחר דברי מוד‪,‬רי״ו‪ ,‬והעלה שדעת‬
‫אהרן טייב‪ ,‬הרי לפנינו ב׳ עדים כשרים המעידים שהיא‬ ‫הפוס׳ דבין זימן כשרים בין זימן פסולים וד‪,‬יו שם‬
‫‪,‬‬ ‫מאומצת‪.‬‬ ‫באותו מעמד עדים אחרים שראו המעשה‪ ,‬תתקיים‬
‫ודברי העד שד‪,‬ע ‪ T‬שהיא בתו ממש ואינה מאומצת‪,‬‬ ‫העדות בד‪,‬ם‪ .‬ודלא כמד״רי״ו ושאין לחוש לדבריו ע״ש‪.‬‬
‫הרי כבר חזר בו ואמר שדבריו באו מכללא‪,‬‬ ‫ונ״ל דאין להניח דברי כל הפום׳ שד‪,‬באנו א׳ ואחרונים‬
‫שלא נשמע מעולם שד‪.‬יא מאומצת וכבר אמרנו שאין‬ ‫שכולם סוברים כדעת מוהרי״ו דבהצטרף ע״א פסול‬
‫מזה רא ‪ ,,T‬שכך היא הדרך להסתיר האימוץ‪ ,‬ואין עדות‬ ‫נתבטלה כל העדות‪ .‬מקמי דברי הסם חיי שדבריו אינם‬
‫לא ראינו ראיה‪ .‬וד‪,‬רי לפנינו עדים שראו וידעו הדברים‬ ‫מוסברים כפי השכל הישר‪ ,‬דכיון שייחד עדים הרי‬
‫באר היטב‪ ,‬ועליהם יש לסמוך‪.‬‬ ‫מורה בהדיא דאין לסמיד על עדים אחרים רק על אלו‬
‫ואם באנו לזה‪ ,‬הרי אין אנו צריכים לספק קדושין‬ ‫לבד‪ ,‬ואולי גם הוא יודר‪ ,‬בנד״ד להציל הרבד‪ ,‬ממזרים‬
‫שכתבנו‪ ,‬ולספק שמא אינם בניו‪ ,‬שאף אם‬ ‫מישראל‪ ,‬לפסוק בזה כדעת המבטלים העדות‪ .‬זד‪,‬ו מה‬
‫קדושי הא׳ חזקים‪ ,‬והבנים יד‪,‬יו בניו בלי ספק‪ ,‬הרי‬ ‫שעלה במצודתי בזה‪.‬‬
‫פתח פתוח לפנינו לד‪,‬תיר בפשיטות מטעם שאין זאת‬ ‫ועכ״ם אף אם נחמיר גם בזד‪ ,‬ונאמר דלא אימלט‬
‫אחותד‪ ,‬לגמרי‪.‬‬ ‫מפלוגתא‪ ,‬ואנן בדידן אין בידינו להכריע‬
‫ומ״מ אר‪,‬נו לן הרבה ד‪,‬נר‪,‬ו ספיקי‪ ,‬דאפי׳ נטיל ספק‬ ‫באיסור ערוד‪ ,‬החמורה‪ ,‬ונשאר הדבר בספק אם קידושי‬
‫בעדויות האימוץ‪ ,‬כיון שבאו באיחור הרבה‪,‬‬ ‫הא׳ היו קדושין גמורים מטעם עדים הכשרים שלא‬
‫ונחוש ג״כ לעדות אהרן בן ברוך הנ״ל‪ ,‬שד‪,‬עיד שאינה‬ ‫נתייחדו לעדות‪ .‬או אינם קדושין מטעם שייחד רק אלו‬
‫רלה‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ יא יב‬ ‫שמ״ש‬
‫יביע אומר ח״ו )חאד‪,‬״ע סי' ו( כאשר עיני צדיק‬ ‫מאומצת‪ .‬עם כל זה יהיו בידינו־ ג׳ ספיקוה מונו‪^1‬‬
‫תחזינה מישרים‪ .‬גם מ״ש מעב״ ת שאין לצרף עדות‬ ‫שגם שתים מהו יספיקו להתירם גם מדרבנן וכמש״ל‪.‬‬
‫שאר המוזמנים מפני שייחדו את העדים‪ ,‬הארכתי בזר‪,‬‬ ‫וכ״ש בהצטרפם יחד דאז יש ס״ס כפול‪. ,‬שמא אינם‬
‫לפני כעשר שנים בפסק דיז אייד בתשובד‪ ,‬לקהלה‬ ‫קחשין‪ ,‬ואת״ל שהם קדושין‪ ,‬שמא אינם בניו‪ ..‬ואת״ל‬
‫החרדית בעי״ת פריז )תיק דד‪,‬אן('רד‪,‬עליתי ג״כ בכחא‬ ‫שהם קדושין‪ ,‬וגם הם בניו‪ ,‬שמא זאת אינה אחותה‬
‫דד‪,‬יתרא כדברי מעכ״ת בתוספת נופל‪ .‬ובכן מאחר‬ ‫אלא מאומצת‪ .‬והיתר הבנים יוצא בשופי להכניסם‬
‫שעלתה הסכמתינו להתיר בנ״ד‪ ,‬הבאתי כל הדברים‬ ‫בכלל ישראל גם מדרבנן באין שום ספק‪.‬‬
‫שכתב הדר״ג לחברי בבית הדין הגדול‪ ,‬הגאון ר׳ יוסף‬
‫אמנם הבעל ויקטור הנז׳ אין להתיר לו בשום אופן‬
‫הכד‪,‬ן‪ ,‬וזערי״צ חזן שליט״א ]זצ״ל[‪ ,‬והוסיפו עוד דברים‬
‫לישא האשה הנז׳ בחו״ק‪ ,‬כיון דהוי לכתתי'‪,‬‬
‫בכחא דהיתרא וד‪,‬זמננו את ויקטור אביטבול להיום כ״ז‬
‫וראוי להרחיק כמטחוי קשת גם מספק קטן‪ .‬וכד היא‬
‫תמוז תשמ״ח וקראנו לפניו את פסק הדין של בית הדין‬
‫ההלכה שאסור לגרום ס״ס לכתחי׳‪ .‬עי׳ בספרי ״מזרח‬
‫הגדול להתיר את בניו לבא בקהל ה׳‪ ,‬ותהלות להשי״ת‬
‫שמ״ש״ סוף הל׳ ס״ס‪ ,‬הארכתי בזה ע״ש‪ .‬וכ״ש‬
‫יצא הדבר בהיתר‪ ,‬ומגלגלים זכות על ידי זכאי הוא‬
‫שבלא״ה ראוי הוא לקנס גדול‪ ,‬שהוא לא ידע מן‬
‫מעכ״ת‪ ,‬אשרי יולדתו‪ ,‬צנד‪ ,‬וסוחרה אמתו‪ ,‬תרב גדולתו‪,‬‬
‫האימח עד עתה שילדה ה׳ בנים‪ ,‬ועכ״ז הלד עם אחות‬
‫וה׳ עמו דהלכה כמותו‪ .‬השי״ ת יאריך ימיו ושנותיו‬
‫אשתו וילד ממנה ה׳ בנים‪ ,‬לכן אין להתיר לו כלל‬
‫בטוב ובנעימים בבריאות טובד‪ ,‬ונהורא מעליא‪ ,‬ועיניו‬
‫לינשא עמה‪.‬‬
‫תחזינד‪ ,‬בביאת גואל צדק‪ ,‬יגל יעקב ישמח ישראל אמן‪.‬‬
‫קנצי למלין‪ ,‬שהבנים אביטל‪ ,‬רפי‪ ,‬מזל‪ ,‬רחל‪ ,‬שלמה‪,‬‬
‫ידידו עוז נאמן אהבתו כל הימים‬ ‫בני ויקטור אבוטבול הם כשרים לבא בקהל‬
‫עובדיה יוסף‬ ‫ואביהם ויקטור הנז׳ אסור לו י לישא את אמם ■קייא‬
‫אורלי הנז׳‪ ,‬ותול״מ‪ ,‬וה׳ יצילנו משגיאות ויראנו‬
‫מתורתו נפלאות‪ ,‬ויקרב קץ פלאות‪ ,‬בעגלא ובמהרה‪,‬‬
‫יה‬ ‫פימן‬ ‫אמן‪ ,‬וזה אחרי שיסכימו בדה״ג ובראשם פאר‪ ,‬המאור‬
‫הגדול הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‪ .‬ובזה אני מחזיר‬
‫בגט ע״י זיכוי‬ ‫להם את התיק‪ .‬החו״פ בשלהי סיון המוכתר בכ״ת‬
‫נדרשתי מאת ‪T‬ידינו רב אהבה‪ ,‬הרה״ג יעקב מדר‬ ‫תשמ״ח לפ״ק בירושלים ת״ו‪.‬‬
‫שליט״א‪ ,‬אב״ד של גטין בעי״ת פאריז‪,‬‬
‫ס״ס‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫להשקיף על משא ומתן שעבר בינו ובין הרב הראשי‬
‫לתוניס יע״א‪ .‬ע״ע גט זיכוי שסידר הרב מדר שליט״א‬
‫בפאריז‪ ,‬לאשד‪ ,‬אחת שנתגרשה מבעלה באזרחות‪ ,‬ולא‬
‫דרשד‪ ,‬לקבל גטד‪ ,‬כדמו״י‪ ,‬וד‪,‬לכה ונשאת לגוי וילדד‪,‬‬ ‫ס י מ ן יא‬
‫בת‪ .‬וד‪,‬בעל הוצרך לתת גט כדי שיוכל לינשא‪ ,‬והגט‬
‫נעשד‪ ,‬בד‪,‬סכמת הרב‪. ,‬הראשי של תוניס דאז‪ ,‬הרה״ג‬ ‫הסכמת הראשון לציון‪ ,‬נשיא מועצת חכמי‬
‫פראג׳י אוזאן זלה״ד״ששלח לפאריז את השמות של‬ ‫התורה‪ ,‬הרה״ג מוהר״ר עובדיה יוסף שליט״א‬
‫האשד‪- ,‬ושם אביה שגרים שם‪ .‬ועפ״י דבריו נכתב בגט‬
‫בס״ה כ״ז תמוז תשמ״ח‪.‬‬
‫שמה ״לאה מישיל בת שמעון דמתקרי שימון״ ושם‬
‫בבין המצרים‪ ,‬יזרח אור לישרים‪ ,‬הוא כבוד ידידנו‬
‫הבעל אברד‪,‬ם דמתקרי אלביר בן דמתקרי מנאני‪ ,‬כמו‬
‫הדגול והגעלה‪ .‬על כל ברכה ותהלה‪ ,‬הגאון הגדול‪,‬‬
‫שהגיד ‪.‬הבעל בעצמו‪ .‬ושוב אחרי שבע שנים נתגרשה‬
‫מעוז ומגדול‪ ,‬כמוהר״ר שלום משאש שליט״א‪,‬‬
‫האשד‪ ,‬מד‪,‬גד‪ ,‬ובאה לינשא שם בארגנטינד‪ ,‬עם יד‪,‬ודי‪,‬‬
‫הרב הראשי וראב״ד לירושלים והמחוז‪.‬‬
‫ואז הוכרחד‪ ,‬לקבל גטד״ ונשלח הגט מפאריז להרב של‬
‫תוניס‪ .‬למוסרו לאשד‪ ,‬ע״י שליח הולכד‪ ,‬שעשו אחרי‬ ‫אחרי עתרת החיים והשלום‪ ,‬קבלתי היום אגרתו‬
‫גט זיכוי כמשפט‪ ,‬ובהגיע הגט לתוניס‪ ,‬מצא הרב להעיר‬ ‫המעולפת ספירים בשבח המגיע לכתבים של‬
‫הערות על הגט‪ ,‬שלפי דבריו צריך לסדר גט אחר‬ ‫ספרי ״טהרת הבית״‪ ,‬ענותו תרבני‪ ,‬ותשואות חן חן‬
‫ולשולחו לשם‪ ,‬ואלו הן‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫למעכ״ו^ ומברכיד בריד‪.‬‬
‫א( תיבת פיטורין שנכתבד‪ ,‬בב׳ יודין‪ ,‬ומנהג תוניס‬ ‫כ מו כן‪ ,‬הריני להודיע למעכ״ת אודות פסק הדין אשר‬
‫שהוא מקום הנתינה לכתוב רק ביו״ד‬ ‫כוננו אצבעותיו ו ‪ T‬הקודש על העליונה‪ ,‬ואשר‬
‫אחת‪ .‬וכבר ‪T‬וע דברי הפום׳ דבמקום שאין שעת הדחק‬ ‫העלה בכחא דהיתרא להתיר חמשת הבנים של ויקטור‬
‫או מקום עיגון‪ ,‬צריך לסדר גט אחר וכמ״ש הגר״ע‬ ‫אביטבול ולהכשירם לבא בקהל ה׳‪ ,‬שקראתיו בכל לב‪.‬‬
‫יוסף שליט״א ביבי״א ח״ו סי׳ י״א אות ב׳‪ ,‬דכל שאפשר‬ ‫והנימוק שכתב על פי מה שנתברר שהק ‪T‬ושין של‬
‫להשיג גט אחר בתקופה של ד' חדשים לא הוי שעת‬ ‫אשתו הראשונה היו פסולים‪ ,‬כי עד אחד היה מוחזק‬
‫הדחק עש״ב‪.‬‬ ‫למחלל שבת בפרהסיא‪ ,‬והמקדקז בעד אחד אין חוששים‬
‫ב( ב שם האשד‪ ,,‬לאד‪ .,‬השם הזד‪ ,‬כבר נשתקע‪ .‬וכתבו‬ ‫לקידושיו‪ ,‬ואפי׳ למ״ד חיישינן‪ ,‬כשיש עמו קרוב אז‬
‫הפוס׳ דגם שנרשם לה השם בעריסד‪ ,‬כל‬ ‫פסול לא חיישינן‪ ,‬הנה גם אני הארכתי בזה בשו״ת‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ יב‬ ‫שמ״ש‬ ‫רלו‬
‫את מזד‪,‬״ר אמייס בהן ז״ל‪ .‬ישלח אלי שמוח האשת‬ ‫שלא נקראת בו לא חשיב בלל‪ ,‬גם השם השני מישיל‪,‬‬
‫ואביד‪ ,‬מדעתו בלי דרישה וחקירה‪ .‬וגם השם מישיל‬ ‫כתוב בתיק משפחתי מישאל באלף ולא מישיל ביו״ד‬
‫הוא צרפתי‪ .‬ומעולם לא קורים מישאל‪.‬‬ ‫וכך נקרית‪ ,‬וגם ההורים שלה אמרו שמעולם לא נקרית‬
‫מישיל ביו״ד‪.‬‬
‫ו על הערד‪ ,‬ג׳‪ ,‬בשם האב של הבעל‪ ,‬היינו מסתפקים‬
‫ג( בשם האב של הבעל׳ מוהזק אצלינו שאין לו רק‬
‫אם שמו בנימין‪ ,‬ומכנים אותו מנאני כפי שידוע‬
‫לכת״ר אנשי גרבא יראים מעיה״ר וקוראים לבניהם‪,‬‬ ‫שם אהד מנאני‪ ,‬וגם הוא עצמו אמר לי כן‪.‬‬
‫והשם הזה הוא על שם דג הנקרא בערבי מנאני‪ ,‬נון‬
‫מנאני‪ ,‬חויתא‪ ,‬כמוס ועוד כאלה‪ .‬וע״כ לצאת מספק‬
‫הא׳ דגושה‪ .‬ושאלתי לאב אם יש לו שם אחר‪ ,‬ענד‪.‬‬
‫כתבנו בן דמתקרי מנאני כפי דברי מוהרימ״ט ז״ל‪,‬‬
‫היכא דיש לנו ספק‪ .‬והילך ל׳ אגרות משד‪ ,‬ח״ג סי׳ ט״ל‬ ‫ואמר שש״ץ א׳ מעלה אותו לתורה בשם בנימין‬
‫״פשוט לענ״ד שבמדינות אלו שדרך רוב בני אדם‬ ‫טראבלסי‪ ,‬וד‪.‬וא חשב ששמו בנימין‪ .‬וסיים הרב שאינו‬
‫יודע אם גם בצרפת עולה בשם מנאני או בשם בנימין‪,‬‬
‫ליתן להבנים והבנות שני שמוח‪ .‬אחד יהודי לבנים‬
‫בשעת הברית וכו׳ ואחד שם אנגלי‪ .‬וכששואלין אותו‬ ‫והביא דעת הפוס׳ והשד״ה מערכת הגט סי׳ ה׳ אות‬
‫איך שמו סתם משיב שם אנגלית‪ ,‬ואיך שמו בשעת‬ ‫ג׳‪ ,‬דדעת מהרימ״ט לכתוב דמתקרי לא נתקבלה רק‬
‫בשם שנשתקע למנוע נתינת ב׳ גטין‪ ,‬אבל אם יש‬
‫מילה אומר השם יד‪,‬ודי‪ ,‬ולכן אף שלא נזדמן למעשה‬
‫חשש שאין לו שם אחר רק זה המוחזק אין לכתוב‬
‫לאחד שיקראו אותו בשם היהודי אין לחשוב אותו‬
‫דמתקרי ע״ש‪ .‬וסיים שד‪,‬וא בטוח שהרב הראשי של‬
‫לנשתקע וד‪,‬וא דומה לאחד שלא נזדמן שיקראוהו בשמו‬
‫הפרטי כלל שודאי כשיגרש אשד‪ ,‬צריכין לכתוב שמו‬ ‫תוניס הא׳ ז״ל‪ ,‬לא שאל מד‪.‬הורים שלה כמו שהוא‬
‫וכו׳ ע״כ‪ .‬ובפרט זד‪ ,‬שעלה לחורה בשם שמעון‪,‬‬ ‫שאל‪ ,‬ולא חקר ולא שאל‪ ,‬שלא למד ולא שימש בענין‬
‫ובצרפתית נקרא סימון‪ .‬ומ״ש כת״ר שבתעודת הלידה‬ ‫זד‪ ,‬של הגטין‪.‬‬
‫וגם חתימתו כתובים בשם סימו‪ .‬יסלח לי כת״ר כי הוא‬ ‫ד( ב שם אבי המתגרשת שמעון דמתקרי סימון‪ ,‬אמר‬
‫לא דק‪ .‬כי בלא כל ספק שבתעודת לידר‪ ,‬וגם בחתימתו‬ ‫ששאל את האיש‪ ,‬ואמר ששם שמעון עולה‬
‫הוא כותב בצרפתית סימון‪ ,‬ובפרט שהאשה הנז׳ כבר‬ ‫בו לתורה פעם לשנה ושזה לו ג״ש שלא עלה לתורה‪,‬‬
‫היא גרושה ע״י גט זיכוי משער‪ ,‬ששליח קבלה שלה‬ ‫ונמצא ששמו העיקרי הוא שימו‪ ,‬ונרשם כן בתעודת‬
‫קיבל הגט‪ .‬ומסירת הגט לאשר‪ ,‬היא רק חומרא בעלמא‬ ‫הלידה‪ .‬וכן חתימתו בפנקס הב״ד וחתימתו מרובה‬
‫מעלייתו‪ ,‬ורק לפרקים נקרא באריכות השם סימון‪ .‬א״כ‬
‫לצאת ידי הרי״ף לחד צד‪ .‬עי׳ בתבואות שמ״ש חאה״ע‬
‫סי׳ קנ״ח באורך‪ .‬זד‪,‬ו תוכן תשובות דברי הרב מדר‬ ‫ראוי לכתוב סימו דמתקרי סימון‪,.‬ומה שכתבו שמעון‬
‫מפאריז‪ .‬ושלח אלי את כל התיק לחוות רעתי‪.‬‬ ‫הוי שינוי גמור ופוסל‪ .‬וכמ״ש למעלה דאם נתברר‬
‫שאין לו רק שם אחד‪ .‬גם מהרימ״ט יודה שצריך גט‬
‫אחר ע״כ דברי הרב חיים מאצאר שליט״א הרב הראשי‬
‫וזה מה שכתבתי‬ ‫לתוניס יע״א‪.‬‬
‫ראיתי את דברי שני הרבנים שליט״א‪ ,‬ואחר העיון‬
‫בד‪,‬ם היטב‪ ,‬נ״ ל פשוט דצדקו דברי הרב מדר‬ ‫ולהלן תשובות הרב מדר שליט״א מפאריז‬
‫מפאריז וכל ד‪,‬ד‪.‬ערוח של הרב מתונים‪ ,‬אין בהם כדאי‬ ‫שסידר הגט‬
‫לפסול הגט הנז׳‪.‬‬ ‫על הערה א׳‪ ,‬דתיבת פיטורין בב׳ יודין‪ ,‬יסלח לי‬
‫על הערה א׳‪ ,‬דשם פטורין שנכתב בב׳ יודין כמקום‬ ‫פת״ר היש לך שעת הדחק יותר גדולה מזו‪,‬‬
‫הכתיבד‪ ,‬ולא ביו׳׳ד אחת כמקום הנתינה‪ .‬יפה‬ ‫שהרשעית הזו לא חששה להעיז פניה ולהנשא לגוי‬
‫השיב הרב מדר‪ ,‬דאין לך שעת הדחק ומקום עיגון כזה‬ ‫ולהול ‪ T‬ממנו בנים‪ .‬ועכשיו האם יעלה עה״ד שהיא‬
‫באשה שמזנה בכל יום זד‪ ,‬שבע שנים‪ ,‬ויפה שעד‪ .‬א^‬ ‫מחכה לגט‪ ,‬ובודאי שעושה איסור‪ .‬ויפה שעד‪ ,‬א׳ קודם‬
‫קודם לשהררה מעיגונה ומאסוריה‪ ,‬ומלבד זה‪ ,‬עוד זאת‬ ‫לאפרושי מאיסורא‪.‬‬
‫בנד״ד דעשו גט זיכוי בצרפת‪ ,‬סברא גדולה היא‪ ,‬דד‪,‬וי‬ ‫על הערה ב׳‪ .‬בשם האשה‪ ,‬הכל עשינו כפי מד‪ ,‬שכתב‬
‫מקום כתיבד‪ ,‬ונתינד‪ ,‬בצרפת‪ .‬וזד‪,‬ו עיקר הגט שהיא‬ ‫לנו הרב הראשי ר׳ פראגי אוזאן ז״ל‪ .‬ולפי מה‬
‫ניתרת בו באותד‪ ,‬שעה ע״י שליח קבלה שהיד‪ ,‬בצרפת‪,‬‬ ‫שאישר הבעל‪ .‬וכבודו יראה בעיניו ששם לאה רשום‬
‫שלא בפניה דזבות הוא לה‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬וגם שם אביר‪ ,‬רשום בו שמעון דמתקרי סימון‪,‬‬
‫וכן מצאתי להשד״ח מערכת גט סי׳ כ״א‪ ,‬דבגט מומר‬ ‫ובפרט חד‪ ,‬ספק שינוי בשם האב שאינו מעכב‪ ,‬ובפרט‬
‫כיון שעושין תחילה ע״י זיכוי‪ .‬מקום כתיבה הוא‬ ‫שכותבין וכל שום וכו׳‪ .‬וגם בתעודת הל ‪T‬ה של הבעל‬
‫עיקר‪ ,‬ושכ״ב הגאון חק״ל‪ .‬גם בם׳ זכרינו לחיים השיג‬ ‫רשום שד‪,‬וא נתגרש מאשתו לאד‪ .‬מישיל בת סימון‬
‫על ספר באר המים שכתב לעשות כמקום הנתינד‪ ,‬גם‬ ‫נקאש‪ ,‬ולא סימו כמו שכתב כת״ר‪ .‬ובפרס שמדברי‬
‫מ״ו‬ ‫בגט מומר‪ .‬וכ״כ הרב משנת ד״ר אליעזר ח״ב‬ ‫כת״ר נודע לי שאיש זה עובד במשרדכם‪ .‬וגם אני‬
‫גם הרב ישמח לב ח״ב סי׳ נ״ב הביא דברי הגאון‬ ‫מכיר אותו‪ ,‬ובכל פעם שד‪-‬ייתי הולך אצל הרב פראגי‬
‫חק״ל הנ״ל‪ ,‬והם דברים נכונים בטעמן עכ״ד השד״ח‪.‬‬ ‫ז״ל הייתי מוצא אותו שם‪ ,‬ושמו בפי הכל סימון‪ ,‬ולא‬
‫ומזה תמה על הרב ויקרא אברהם דף ק״א אות ל״ה‬ ‫סימו‪ .‬ואני מתפלא על כת״ר איך העיז לכתוב שהרב‬
‫שכתב דבגט מומר ששלחו לתוניס כתבו פיטורין בב׳‬ ‫פראגי ז״ל לא שאל להורים בו בזמן שהוא יושב תמיד‬
‫יודין לפי שלא ‪T‬עו שבתונים שהוא מקום הנתינה‬ ‫על ‪T‬ו‪ .‬ואיך הרב הראשי שקדמך ושימש שנים רבות‬
‫רלז‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ יב‬ ‫שמ״ש‬
‫אותו בשמו הפרטי כלל‪ ,‬כ״א בשם המשפחה‪ .‬עכ״ז‬ ‫נוהגין לכתוב חסר אחת הה״א‪ ,‬שלפי האמור כיון שהיה‬
‫כשיבא לגרש צריך לכתוב השם שלו‪ ,‬ובודאי אע״פ‬ ‫גט מומר ןר״ל ע״י זיכוי[ דינא יהיב לעשות כמקום‬
‫שאינו מתפלל ואינו עולה לס״ת כלל‪.‬‬ ‫הכתיבה כאמור‪ .‬וכ״כ הרב בית אהרן דס״ט סוף ע״א‪.‬‬
‫וג ם שם בנימין‪ .‬הרי הרב תוניס עצמו כתב ששאל‬ ‫גם תמה על מ״ש בס׳ הוראה דב״ד בגט מומר שכתב‬
‫אוחו ואמר לו שפעם אחת העלו אותו בשם‬ ‫וכתבנו בגט הכהן כמנהג מקום הנתינה ונעלם ממנו‬
‫בנימין הטרבלסי‪ ,‬הרי שיש לו שייכות לשם זה‪ ,‬רק‬ ‫דברי החק״ל‪ .‬וטעמו ונימוקו דכיון דמוסר לו‬
‫שהרב מדר נסתפק שמא שם אחר ולא בנימין וגם שם‬ ‫תחלה בתורת שליח קבלה ע״י זיכוי‪ ,‬א״כ חשיב בעת‬
‫בנימין נשתקע‪ .‬לכן נשתמש בהוראת מהרימ״ט שרומזת‬ ‫ראשונה מקום כתיבה ונתינה וצריך לכתוב לכתחי׳‬
‫שיש לו שם אחר יהיה מי שיהיה‪.‬‬ ‫כאותו מקום‪ .‬ובמסירה הב׳ שהיא ליפוי כח חשיב‬
‫דיעבד ע״ש בישמח לב וכו׳ עש״ב‪ .‬דברים נכונים‬
‫גם אמר ששמעון לא עלה לתורה גם בכפור הב׳‬
‫וברורים בטעמם‪.‬‬
‫בשביל היוקר‪ .‬מזה מוכח ששמו ידוע‪ ,‬ואלולי‬ ‫‪,‬‬
‫וזה יהיה לנו פתח גדול ותשובה להרבה‪ .‬הערות של‬
‫טעם היוקר היו מעלים אותו בשם שמעון‪ ,‬כשנת‬
‫הרב של תוניס ישצ״ו‪ ,‬שהרי הרב מדר שאל הבעל‬
‫שעברה‪.‬‬
‫שהוא עומד בפאריז וכתב ע״פ המקום שנמצא בו שהוא‬
‫גם כל עיקר ראייתו שאין סומכים על מהרימ״ט אם‬
‫מקום הנתינה ומתגרשת בו בה שעתא שמקבל אותו‬
‫יש ספק במציאות השם כלל‪ ,‬ראיתי מה שהביא‬
‫השליח‪ .‬ועי׳ עוד שם באות ב׳ דהזיכזי הוא עיקר‬
‫מם׳ הוראה דב״ד אות ן׳ ומהשד״ח בשם החיד״א ומשם‬
‫גדול ע״ש משם השבו״י ח״א סי׳ קכ״ב ובצ״ץ להגאון‬
‫ויקרא אברהם דאין לעשות כמהרימ״ט אלא ביש שם‬
‫מליובאויטץ סי׳ רס״ו עש״ב‪ .‬וכבר רמז לזה הרב מדר‬
‫אחר ונשתקע אבל בנסתפק אם יש שם אחר לגמרי‬
‫שליט״א מסברא דנפשיה ע״ש‪.‬‬
‫אין לכתוב רק השם המוחזק בלי דמתקרי‪ ,‬דהוי שינוי‬
‫דרומז על שם אחר וליכא‪ .‬עש״ב בשד׳׳ח מערכת הגט‬ ‫ובזה יתפשט הספק של אביה של המתגרשת ״שמעון‬
‫סי' ה׳ אות ב׳‪.‬‬ ‫דמתקרי שימון׳׳ שהעיר עליו הרב תוניס‪,‬‬
‫ולפקוצ״ד כל הרבנים הנ׳׳ל‪ ,‬דבריהם איירי בלכחחי׳‬ ‫דמלבד‪.‬דהשם הזה ניתן ע׳׳י הרב של תוניס דאז זלה״ה‬
‫שעדיין לא נכתב הגט‪ ,‬אבל בכבר נכתב‪,‬‬ ‫שהרב מדר של פאריז מכיר אותו אישית והיה אצלו‬
‫זה שבע שנים ונתגרשה בו ע׳׳י זיכוי‪ .‬לא אמרו דצריד‬ ‫בתוניס וידע שהוא בקי בהן ובשמותיהן ושימש גדולים‬
‫לכתוב גס אחר‪ ,‬ובודאי דכדאי הוא מוהרימ״ט לסמוך‬ ‫שקדמו לו‪ ,‬ולא כמ״ש הרב המעיר‪ ,‬שהרב ז״ ל לא‬
‫עליו בדיעבד בשעת הדחק ועיגון בזה‪ .‬וכ״ש שגם‬ ‫למד ולא שימש בזה‪ .‬גם האיש שמעון זה היה עובד‬
‫לדעת פוס׳ הנ״ל‪ .‬הרי כתבו דבמקום שקרוב לודאי‬ ‫במשרדי הרבנות‪ .‬ומסתמא הרב ז״ל דיבר מחוך ידיעה‬
‫שהיה שמו רפאל או אלעזר כתכינן דמתקרי רפאלי‬ ‫והכרה ברורה שהיא יותר מחקירה‪ .‬ודבריו עיקר בזה‪.‬‬
‫או עוזר‪ .‬וא״כ יפה השיב הרב מדר‪ ,‬שגם בכינויים‬ ‫ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי כלל‪ .‬עוד זאת לפי‬
‫אלו קרוב לודאי שהיה לד& שם אחר‪ ,‬כיון ששמות‬ ‫מה שהוכחנו דבנד׳׳ד מקום הכתיבה עיקר‪ ,‬הלא בפאריז‬
‫אלו נותנים אותם רק תוספת בשביל עיה״ר‪ .‬וגם בשם‬ ‫ובכל צרפת‪ ,‬כל שם שמעון קורין לו שימון‪ ,‬ולא שימו‪.‬‬
‫שמעון הרי קרוב לודאי שהיה שמו שמעון כיון שעלה‬ ‫גם במבטא הצרפתית מבטאין הנו׳׳ן של סימון בזכרים‬
‫בו לס״ת‪ .‬וגם בנימין עלה לס״ת בשם בנימין הטרבלסי‪.‬‬ ‫מעט‪ ,‬לא כמו הנקבה‪ .‬אבל לא ״מו״‪ ,‬אלא יש לה מבטא‬
‫מיוחדת שנשמע ממנה אות נו׳׳ן במקצת‪ .‬זכמ׳׳ש הרב‬
‫שוב ראיתי להרב שד״ח שם במקור הדברים‪.‬‬
‫מדר שליט״א‪.‬‬
‫ואנהרינהו לעיינין‪ ,‬שאחר שהביא סברת הרב‬
‫ג ם השם מישיל‪ ,‬א״א שיהיה באלף מישאל‪ ,‬שהרי‬
‫של תוניס‪ .‬בשם החיד״א ושאר פוס׳ הנ״ל‪ ,‬שוב הביא‬
‫כל עיקר שהוסיפו לה השם מישיל‪ ,‬ולא הספיק‬
‫להקת הפום׳ דסברי להיפך‪ .‬והם סברת רוב דגן דף ס״ו‬
‫להם השם לאה שקראו לה ע׳׳ש הסבתא‪ .‬הוא משום‬
‫אות ק״ן‪ ,‬ואות קנ״ד‪ .‬וגם הרב שמן המשחה דף ק״ת‬
‫ששם לאה ניכר שהוא יהודי מן התנ״ד‪ ,‬והם רצו לתת‬
‫אות י״ז‪ .‬ועבודת משא דף פ״ג ע״ב‪ ,‬דמסתמא בבל‬
‫לה שם אירופי מודרני‪ .‬ובצרפתית אין שם מישאל כלל‬
‫המקומות שהזכיר דמתקרי ״אליה״ הוא מהאי טעמא‪.‬‬
‫באלף‪ ,‬רק מישיל לבד‪ ,‬ושם מישאל הוא ג״כ עברי‬
‫ובמזה״ג שבם׳ בית אהרן דף נ״ח סוף ע״א‪ ,‬ובמזה״ג‬
‫מהתנ״ד‪ ,‬ולא הועילו כלל‪ .‬ועכ״פ הרי בנד״ד מקום‬
‫בם׳ קנין פירות דף יו״ד ע״א‪ ,‬בשם מהרי״ש ישראל‬
‫הכתיבה עיקר‪ ,‬והרי הבעל עומד בפאריז‪ ,‬שהכל קורין‬
‫וכו׳‪ .‬ובשמן המשחה אות קי״א ומים שאל דף ל״א‬
‫מישיל‪ ,‬ובפרט שהבעל עצמו אישר ששם אשתו מישיל‪.‬‬
‫ע״ב‪ .‬והרב עבודת משא דף ע״ג סי׳ י״ דאף דלא‬
‫ומי יודע בשם אשתו יותר ממנו‪ .‬וגם הרב מדר זו‬
‫היה שום ספק מאליהו‪ .‬והיה די לכתוב אנא אליה‪.‬‬
‫מלאכתו‪ .‬ומאריה דאתרא בענין זה ובקי בשמות בצרפת‬
‫מ״מ כיון דהרבנים מ״ש ושהמ״ש הנ״ל כתבו לכתוב‬
‫ומומחה בהן וראוי לסמיד עליו‪.‬‬
‫דמתקרי‪ .‬גם הוא ז״ל עשה כן משום מהיות טוב‪ .‬ועי׳‬
‫בם׳ רז״ד דף ס״ה א ות פ״ ו‪ .‬וכ״ כ מהר״א הל וי הובא‬ ‫ג ם מ״ש על דברי מהרימ״ט שלא הסכימו הא׳ עליהם‬
‫בם׳ זכרינו לחיים דף ל״ו אות כ״ו‪ .‬ובם׳ רו״ד דף ס״ה‬ ‫רק ביש שם ודאי ונשתקע‪ ,‬אבל אם יש חשש‬
‫אות קי״ג ובאות שז״ך ובס׳ שמן המשחה אות קצ״ב‬ ‫שבמציאות אין שם אחר בעולם אין לכתוב דמתקרי‪.‬‬
‫עש״ב‪ ,‬שכל א׳ מהפוסקים כתב לכתחי׳ דמתקרי משום‬ ‫בנד׳׳ד הרי שם שמעון ישנו בעולם ועלה בו לס״ת‪.‬‬
‫שם אחר שהוא ספק אם היה בעולם עש״ב‪.‬‬ ‫וכבר האגרות משה הביא ראיה ברורה ממי שאין קורין‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ יג‬ ‫שמ״ש‬ ‫רלח‬
‫בזה וד‪.‬ם אבני מילואים סי׳ א׳ סק״ה‪ .‬והשבו״י ח״א‬ ‫הרי אמבוהה דספרי מן האחרונים שראו דברי הפום׳‬
‫סי׳ ק״ב והנר׳ב סי׳ ע׳ ע״ש‪ .‬ולסוף סמד על הרב עין‬ ‫הנ״ל‪ .‬ועכ״ז פסקו כהוראת מהרימ״ט‪ .‬גם בספק‬
‫יצחק שהביא דעת הרשב״א ורשב״ם והר״ן דס״ל‬ ‫שם אחר אפי׳ לכתחי׳ וכ״ש בדיעבד וכנד״ד‪ .‬ותמהני‬
‫דבטלה דעתה אצל כל אדם ואפי׳ צועקת זכות הוא לה‪.‬‬ ‫על הרב של תוניס איך הכחיד תחת לשונו כל דברי‬
‫וסמד את ידו הרב חיים גדליה סימבליס״ט‪ ,‬וכתב שכן‬ ‫הפום׳ הנ״ל‪ ,‬במקום שידו היתה ממשמשת בה שעתא‬
‫דעת אבני מילואים שם ע״ש‪. .‬‬ ‫בשד״ח שהביא ראיה ממנו‪ .‬איד לא שפיל לס־יפיה‬
‫ו מזה רצה הרב הראשי לתוניס שליט״א לו׳ דנד״ד‬ ‫באותו דף ובאותו עמוד‪ ,‬ולכן ברור הדבר לענ״ד‬
‫שאני שהרב הא׳ של תוניס ז״ל שלח במיוחד‬ ‫שלכתחי׳ ודאי ראוי ליזהר כהפוס׳ המחמירין בספק שם‪.‬‬
‫להרב המסדר שאין ברצונה לקבל גיטד‪ .‬ושאין לה‬ ‫אבל בדיעבד שכבר נכתב הגט‪ ,‬יש לסמוך על בל‬
‫צורך בגט ע״כ‪ .‬וד‪.‬וסיף הרב שליט״א שיש לציין כי‬ ‫הרבנים הפוסקים כמהרימ״ט גם בזה‪.‬‬
‫בהתחלה לפני שנשאה הגוי היתה מבקשת גיטה ורק‬ ‫מכל הנ״ל מתברר בצדקו דברי הרב מדר שליט״א‪,‬‬
‫הבעל סירב למסור לה גט כל זמן שלא תשלם כסף‬ ‫דאין שום סיבה כלל לעכב מלתת לה הגט זיכוי‬
‫הדרוש שחייבת לו‪ .‬ובכן קפצד‪ .‬ונשאת לגוי‪ ,‬וד״גט היה‬ ‫הנ״ל‪ ,‬ולהתירה מכבלי עינוגה ובפרט דהאיחור בזה לא‬
‫רק לטובת הבעל וכו׳‪ .‬האם יש ל ד ^ ולסמוך על‬
‫יצא ממנו שום תועלת‪ ,‬דאפשר שהחתן החדש בראותו‬
‫הזיכוי שהיה למורת רוחה כמפורש מפיו של הרב‬
‫כל חבלי לידה אלו‪ ,‬יפרד ממנה כיון שיש לה כבר‬
‫תוניס ז״ל‪ ,‬וממילא ■חזר הדין וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫שם רע‪ ,‬שהיתה נשואה לגוי וילדה עמו‪ .‬וכיון שנזדמן‬
‫ולפי דעתי כל הרעיון כולו הפוך‪ ,‬דמלבד דאיני יודע‬ ‫לה מה״ש להנשא ליהודי‪ ,‬ראוי לעזור לה בזה‪ ,‬כי לא‬
‫מד‪ ,‬ראיד‪ ,‬מביא מד‪,‬רב עשד‪ .‬לך רב‪ ,‬שהוא‬ ‫תדע מה ילד יום‪ .‬וגם זה מכלל מקום עיגון‪ .‬ובכל‬
‫הכריע לפסוק דאע״ס שהיא צווחת זכות הוא לה‪ .‬וכס׳‬ ‫אופן עליה לבא לכאן לשחרר עצמה אם לא תתגרש‬
‫הרשב״א ורשב״ם והר״ן שד‪,‬ביא הרב עין יצחק‪ .‬וכן‬ ‫באותו גט‪ ,‬דמה פשעו ומה חטאתו של הבעל החף‬
‫דעת האבני מילואים בסי׳ א׳ סק״ה‪ .‬וכמ״ש שר המסכים‬ ‫מפשע לשלם עוד הוצאות גדולות לכתוב גט אחר‬
‫הרב גדליה‪ ,‬ולא כמ״ש הרב עשה לך רב בדעת האבני‬ ‫ולשלחו‪ ,‬שלפי דברי הרב מדר שליט״א עולה זה בכסף‬
‫מילואים שבאמת דבריו מפורשים כדברי‪ ,‬הרשב״א‪.‬‬ ‫תועפות‪ ,‬ועליה לשלם הכל‪.‬‬
‫ועוד הוסיף הרב גדליה מדיליה שמסתבר שלא היתד‪,‬‬ ‫גם עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע סי׳ צ״ט‪ ,‬מה‬
‫שום התנגדות שיזכה לה הגט שתהיה מותרת גם כפי‬ ‫שכתבתי משם הגאון שער אשר דבכתיבת שם‬
‫ד״ ת‪ .‬ושגם החולקים יודו בזד‪ ,‬ע״ש‪ .‬וכן ראיתי בס׳‬ ‫האבות שאינו אלא מנהג סגי בחשש עיגון כל שהוא‬
‫יחוה דעת להרב צבי מקובסקי ז״ל חבר הרבנות‬ ‫ע״ש‪ .‬עוד משם השד״ח אוח ז׳ משם כמה פוס׳ דמשום‬
‫יפויתל־אביב בסי׳ ט״ז שד‪,‬ביא ג״כ דברי הרב עין יצחק‬ ‫זילותא דבי דינא לא מהדרינן עובדא‪ .‬ועוד יש מה‬
‫שחלק על השבו״י ודחה ראייתו מן הגר דחיד‪ ,‬גמורה‪,‬‬ ‫להאריך‪ ,‬ואין צריך כי הדבר פשוט מכל מה שכתבנו‪.‬‬
‫דשאני בגר שיכול למחות כשיגדל‪ ,‬משום שאינו מצווה‬ ‫להכשיר הגט זיכד הנ״ל‪ ,‬למוסרו ל ‪T‬ה במקום שהיא‪.‬‬
‫להתגייר‪ .‬ואף שזכות הוא לו‪ ,‬יכול לו׳ איני רוצה‬ ‫זהו מה שנ״ל להלכה ולמעשה‪ .‬וצויי״מ וימ״ן‪ .‬החו״פ‬
‫בזכות זו שאיני מצווד‪ ,‬עליד‪ .‬כלל‪ ,‬לא כן בישראל‬ ‫ירושלים ת״ו בחדש שבט שנת תשמ״ט‪.‬‬
‫שמצווה שלא לחטוא‪ ,‬וזכות גמורד‪ ,‬היא לו‪ ,‬ואין לו‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫דמיון לגר‪ .‬וכתב שגם הנו״ב יודד‪ ,‬בנד״ד ע״ש‪.‬‬
‫ומלבד כל הנ״ל‪ ,‬גם בנד״ד לא נזכר אפי׳ בחלום‬
‫שהיא צווחת‪ .‬ואדרבא איפכא איכא למימר‪,‬‬ ‫^‬ ‫סי מן י ג‬
‫דכיון שיש לציין שהיא רצתד‪ ,‬לקבל גיטה והוא סירב‬
‫עוד בענין הנ״ל‬
‫לתת לה מחמת החוב‪ ,‬מוכח להדיא שהיא רצתה‬
‫להתגרש ורק העכבה באד‪ ,‬ממנו‪ ,‬ומד‪ ,‬בידר‪ .‬לעשות‪.‬‬ ‫קבלתי באהבה את תשובתו של הרה״ג חיים מאצאר‬
‫וא״כ מסתמא כל זמן שירצד‪ ,‬לגרשה ודאי שתרצה‪.‬‬ ‫שליט״א‪ ,‬הרב הראשי לתוניס‪ .‬אמנם ראיתי‬
‫וד‪,‬נר׳ שבשעת ס ‪T‬ור גט זיכוי לא הודיע לה כלל‪ ,‬אולי‬ ‫שיצא לידון בדבר חדש‪ ,‬שאף שגט זיכוי זכות הוא לה‪,‬‬
‫בנתיים תפרע החוב‪ ,‬דאם תדע שהיא מגורשת‪ ,‬ודאי‬ ‫הלא כתב הפת״ש סי׳ ק״מ סק״ז משם הפמ״א ח״ב‬
‫שלא תשלם לו כלל‪ ,‬ולכן אמר לו הרב שאין ברצונד‪,‬‬ ‫סי׳ י״א וי״ב‪ ,‬דאפי׳ לדעת המקילין דוקא באינה בפנינו‬
‫לקבל גיטד‪ .,‬אין כוונתו שהיא מעכבת שלא לקבלו‪,‬‬ ‫ואינו ‪T‬וע אם האשד‪ .‬תקבל גט מדעתה או לא‪ ,‬אמרי׳‬
‫אלא שלא איכפת לה ואין לה צורך בגט‪ .‬ודבריו‬ ‫מסתמא דזכות הוא לה‪ ,‬משא״כ אם היא לפנינו וצועקת‬
‫האחרונים מפרשים את הראשונים‪ ,‬שמ״ש שאין ברצונה‬ ‫שאינד‪ ,‬רוצה לקבל גט בודאי אינה מגורשת ע״י אחר‬
‫פי׳ דלא איכפת לה בגט כלל‪ ,‬וזה יהיה שוה עם דברי‬ ‫עכ״ל‪.‬‬
‫הרב ז״ל שאמר להרב המסדר בפאריז שלא היתד‪,‬‬ ‫ועוד ציין לס׳ עשד‪ .‬לך רב חלק ח׳ סי׳ ע״ג שהביא‬
‫מעוניינת כלל לקבל גט מבעלה‪ ,‬כי התחתנד‪ ,‬לנוצרי‬ ‫דברי הפת״ש בנדונו‪ ,‬ואמר שאין ידוע אם‬
‫וגם ילדד‪ ,‬ממנו בת‪ ,‬שר״ל שלפי שעד‪ ,‬אינה אדוקה‬ ‫סירבד‪ .‬האשד‪ .‬לקבל או שמא לא הודע לה כלל וד‪.‬זיבד‬
‫בזה‪ .‬אבל אם תדע שנתגרשד‪ ,‬כדת ודאי שתשמח בזה‬ ‫נעשה כדי להתיר לבעלה להנשא כדמו״י‪ ,‬ומסתבר‬
‫וזבות הוא לה‪ .‬ונר׳ שזד‪,‬ו הטעם שלא רצה הרב של‬ ‫ש ‪T‬עד‪ .‬וסירבה לקבל‪ .‬וא״כ יש לחוש לדברי המחמירין‬
‫רלט‬ ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי׳ יד‬
‫ועי׳ בס׳ ישמח לבב להרה״ג ישמ״ה עובדיה ז״ל‬
‫בסי׳ ל״א משם מהר״י כולי שכתב דפשט ל׳‬
‫הש״ע סי׳ קכ״ט סי״ב שכתב לכתחי׳ יש לו לכתוב‬
‫כל השמות שיש לו‪ ,‬מוכח דעיקר הקפידא רק בכתיבת‬
‫ב׳ השמות בפירוש ואין‪:‬קפידא בקדימה ואיחור וכמ״ש‬
‫ג״כ בס״ב דשם פי׳ להדיא דאין קפידא בקדימה ואיחור‬
‫עש״ב‪ .‬וע״ש בסוף הפסק דראוי לכתוב שם העריסה‬
‫עיקר הגם דכ״ע קרו ליה בשם השני ע״ש‪ .‬וע״פ רוב‬
‫שם העריסה הוא עברי ולכך מקדימין אותו כדברי‬
‫רמ״א ז״ל‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫וב&רט היום שהגט מונח ב ‪ T‬הב״ד ואינו ניתן‬
‫ביד האשה‪ ,‬והם יודעים שזאת היא האשה‬
‫שנתגרשד‪ ,‬דאז לא נשאר ספק שיאמרו שזאת אחרת‬
‫היא ולא המתגרשת‪ ,‬שהרי אין הגט יוצא מתחת יד‬
‫הרבנות כלל‪ .‬וכ״כ הט״ז סי׳ קכ״ה סקי״ז דבזה״ז‬
‫דהב״ד קורעים הגט יש להקל לענין חשש לעז במקום‬
‫עיגון‪ .‬ועי׳ ג״כ באזן אהרן אות ג׳ סעיף ס״ג וז״ל‬
‫בזה״ז שאין מוסרין הגט ליד האשה וכו׳‪ .‬נר׳ שיש‬
‫להקל‪.‬בדברים רבים בדיעבד עי׳ תה״ד סי׳ רל״ב‪ ,‬ט״ז‬
‫קכ״ה סקי״ז‪ ,‬ג״מ למהר״ם בורלא אות מ״ט‪ .‬ועי׳ כפי‬
‫אהרן ח״ב אה״ע סי׳ ז׳ בסופו הבאתי כל דבריהם בספרי‬
‫תבואות שמ״ש האה״ע סי׳ קל״ו ע״ש‪ .‬וכ״כ בנושא‬
‫האפוד סי׳ כ״ז ד״ה הגם הלום וכו׳ משם הרב בני‬
‫בנימין ז״ל באורך וברוחב‪.‬‬
‫באופן שאיני רואה מקום להצריך לכתוב גט אחר‪,‬‬
‫ובפרט שעי״ז אנו מעוררין עליה את הדין‪,‬‬
‫שזינתה וד‪,‬יא א״א‪ .‬ועיקרו ניתן להיות לה לזכות‬
‫שתהיה כבר מגורשת משעת כתיבתו וקבלתו ע״י שליח‪.‬‬
‫ומעוטי בתפלה עדיף‪ ,‬והגט נכתב ע״י רב מומחה ודייקו‬
‫והכל עשה יפד‪ ,‬כהלכתו‪ .‬זהו הנלע״ד‪ ,‬זצויי״מ ויעמידנו‬
‫על האמת‪ .‬החו״פ ירושלים תובב״א בשלהי אדר הראשון‬
‫תשמ״ט לפ״ק‪ .‬ולידידי ההיים והשלום‪ ,‬מאל עילום‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫שלום משאש‬ ‫ע״ד‪,‬‬
‫יד‬ ‫סימן‬
‫גט לחשוקה‬
‫קזבלנקא‪ ,‬אך׳ טוב לסיון המוב״ת תשל״ד‪, 11.6.74 ,‬‬
‫לכבוד מעלת ‪T‬ידינו‪ ,‬הרה״ג מעו״מ‪ ,‬כמוהר״ר‬
‫דוד שלוש שליט״א‪ ,‬הרב הראשי לנתניה‪ ,‬שלום‬
‫וברכה וכל טוב סלה‪.‬‬
‫ר‪ ,‬מ‪ ,‬נ‪. ,‬‬
‫קבלתי מכתבו מיום ט״ז אייר שעבר‪ ,‬שבו דורש‬
‫ממני להזמין את החשוק שלמה ן׳ עבו לסדר‬
‫גט לחשוקתו שחיתה עמו זמן רב ושוב נפרד ממנה זה‬
‫י״א שנה‪.‬‬
‫הנני להודיע לידידי הרב‪ ,‬כי אנן בני מערבא אין‬
‫מנהגינו להצריך גט לחשוקה‪ ,‬והרבה פעמים‬
‫נשארה עמו כמה שנים וילדה עמו הרבה בנים‪ ,‬ושוב‬
‫משלחה לנפשה והלכה והיתד‪ ,‬לאיש אחר ע״י נישואין‪,‬‬
‫ומעולם לא דרשו ב״ד א׳ ואחרונים ואנחנו בכללם‬
‫להצריך גט‪ .‬וד‪,‬טעם פשוט כי אינם מכוונים לשם‬
‫קדושין כלל‪ ,‬רק לשם זנות‪ .‬וכמוכח מדברי מר״ן ז״ל‬
‫שמ״ש‬
‫תוניס ז״ל שישלחו ד«גט אליו לגמרי‪ ,‬שמא תרגיש‬
‫האשה בזה ולא תפרע לו כלל‪ ,‬לכן עשה בסתר באופן‬
‫שתהיה מגורשת ממנו בלי ידיעתה כיון שזכות הוא‬
‫לה‪ .‬וא״כ נד״ד הוי כלא הודע לה כלל שגם הפת״ש‬
‫בעצמו אמר בזה שמסתמא זכות הוא לה‪ .‬ומ״ש הרב‬
‫של תוניס שליט״א שגט זיכוי זה הוא למורת רוחה של‬
‫האשה‪ ,‬איני יודע איזה מורת רוח יש לה בזה‪ .‬והלא‬
‫בלא״ה היא מגורשת באזרחות‪ ,‬ואין לה שום קשר עמו‬
‫כלל‪ ,‬ולא שום תקוה לחזור לו‪ ,‬ובפרט אתר שנשאת‬
‫לגוי‪ ,‬ובודאי שלא יהיה לה מזה כ״א קורת רוח גדולה‬
‫שלא תזנה אפי׳ עם הגוי והיא אשת איש‪ ,‬דזה גרוע‬
‫וחמור מאד משתזנה והיא פנויה‪ ,‬וגם מי יודע אם‬
‫אינה מזנה אפי׳ עם יהודים ומי יאמינה‪ .‬ובודאי דזכות‬
‫גדולה היא לה וכמ״ש התה״ד‪.‬‬
‫וא״כ בנד״ד‪ ,‬מכל הצדדים זכות הוא לה‪ ,‬הן מצד‬
‫שההלכה היא כדעת הרשב״א ורשב״ם והר״ן‬
‫והאבני מילואים‪ ,‬והרב עין יצחק‪ ,‬שכולם פסקו שאפי׳‬
‫היא צווחת שלא תקבל הגט‪ ,‬עכ״ז זכות הוא לה‪ .‬וכן‬
‫היא דעת יחוה דעת הנ״ל‪ ,‬והרב גדליה המסכים הנ״ל‪.‬‬
‫וכן פסק עשה לך רב הנ״ל‪ ,‬והן מצד שבנד״ד לא‬
‫צוותא קרינן לה‪ .‬וכבר גילתה דעתה בתחילה שרוצה‬
‫לקבל גיטה‪ ,‬ורק הענין נעשה בסתר גדול‪ .‬באופן שגם‬
‫‪.‬‬ ‫הגט לא נראה בעליל בתוניס ולא הודע קרינן לה‪,‬‬
‫והגט זיכוי מועיל אליבא דכ״ע‪ .‬ועי׳ בנו״ב שם שחילק‬
‫בין אשה שנאסרה משום שזינתה פעם אחת דאין ברור‬
‫שתזנה עוד פעם ואפשר שאינה רוצה לינשא‪ .‬לא כן‬
‫בעוסקת בזנות כנד״ד שמושכת והולכת דודאי זכות‬
‫הוא לה‪ ,‬ורק בצווחת רצה לו׳ שאין מזכין לה‪ .‬וכבר‬
‫נתבאר דגם כגד״ד נמי אינה צווחת‪ ,‬רק לא איכפת‬
‫לה וכמ״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ע ל ענין שאר הערות בגט‪ ,‬כבר השבתי בפעם הא׳‬
‫מה שצריך‪ .‬ורק בענין לאה דמיתקריא מישיל‬
‫לא השבתי‪ ,‬ואך רמזתי שהכל נעשה ע״פ מכתב הרב‬
‫של תוניס ז״ל שכתב ב׳ השמות גם יחד ״מישיל לאה״‬
‫ואף שהרב מדר של פאריז שליט״א שינה וכתב לאה‬
‫מישיל‪ ,‬וגם הוסיף דמתקרי‪ .‬נר׳ דחכים יתקרי ושכל‬
‫‪ v t‬והפך‪ ,‬משום שסמך על דברי מור״ם ז״ל קכ״ט‬
‫סט״ז להקדים לשון העברי ולחת לו כבוד‪ .‬וכך היינו‬
‫נוהגים במארוקו להקדים שם העריסה שהוא עברי‬
‫מטעם הנ״ל‪ .‬׳וגם ‪ v t‬דשם לאה אינו נזכר הרבה כ״א‬
‫במשפחה‪ .‬ושם המפורסם ברחוב הוא מישיל‪ ,‬ולכן כתב‬
‫דמתקרי‪ ,‬ישר חיליה‪ .‬ורבי יתקרי‪ .‬וגם הרב מדר של‬
‫פאריז כתב לפי מכתבו של הרב ז״ל‪ .‬והוסיף וכפי מה‬
‫שאישר הבעל‪ .‬ובודאי הסביר לו הבעל שהשם לאה‬
‫נקרית בעריסה על שם זקנתה‪ ,‬והוסיפו לה שם צרפתי‬
‫מודירן שנקראת בו בפי הכל‪ ,‬רק במשפחה קורים לה‬
‫לאה לחביבות שם הזקנר‪ ,‬ולזכרה‪ .‬ובפרט שהרב ז״ל‬
‫קרא אותה כך‪ ,‬בודאי שהרב נתברר לו שהשם הזה‬
‫עדיין קיים‪ ,‬ובפרט שהאב של האשה הוא מוכר היטב‬
‫להרב ויושב שם תמיד במשרדי הרב ובודאי שאל אותו‬
‫ונתברר לו העניו היטב‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ טו‬ ‫שמ״ש‬ ‫רמ‬
‫ס י מ ן פזו‬ ‫דדוקא באשתו שגירשה הוא דיש לחוש לזה‪ ,‬ולא‬
‫באחרת‪ .‬וגם באשתו כתבו האחרונים דבזה״ז לא נשאר‬
‫בדין פאה נכרית לנשים‬ ‫מקום לכלל זה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪,‬‬
‫ב עני] דין יציאת נשים בפאה נכרית לרה״ר‪ .‬ענין‬ ‫כיון שמחללים שבת ויו״ט ונדה מסתמא אינם חשים‬
‫זד‪ ,‬כבר הארכתי בו בספרי תבואות שמ״ש‬ ‫ג״כ לבעול לשם קדועזין‪ .‬וכבר כתבנו הרבה פעמים‬
‫חאה״ע סי׳ קל״ז‪ ,‬והעליתי להתיר בשופי‪ .‬ועזם בסי׳‬ ‫לגאוני ארץ ישראל תוב״ב‪ ,‬שאין לנו לשנות מנהגינו‬
‫קל״ח נשאתי ונתתי בזד‪ ,‬בדברי הראש״ל הגר״ע יוסף‬ ‫המיוסד על דברי הא׳ ז״ל‪ ,‬ודעדיפא מינה אף בנשואים‬
‫שליט״א וחיזקתי את דברי הנ״ל עש״ב‪.‬‬ ‫ע״י ערכאות ונשארו כמה שנים וילדו בנים ובנות‪.‬‬
‫עכ״ז כשמתגרשים ע״י האלמירי׳ אין אנו דורשים מהם‬
‫הן היום ראיתי בדדרחון הנכבד אור תורד‪ ,‬טבת‬ ‫גט כלל‪ ,‬וכל א׳ הולך לדרכו‪ ,‬ובאים שוב לינשא כדמו״י‬
‫תשמ״ח פס״ד מהרה״ג משד‪ ,‬הלוי שליט״א‪,‬‬ ‫כל א׳ עם בן זוגו‪ ,‬ואין פו״ם‪ .‬ומזה כמה כתבתי תשובה‬
‫שדיבר בענין זה‪ ,‬וד‪,‬ביא דברי שלה״ג שהוא המקור‬ ‫ארוכה לעי״ת פאריש ע״ז‪ .‬וגם ב״ד הגדול ובראשם‬
‫להיתר זה‪ .‬מד‪,‬א דשנינו שבח דף ס״ד‪ ,‬שד‪.‬אשה יוצאה‬ ‫הראב״ד מוהר״ר שאול אבן דנאן זלה״ה אישרו דברינו‬
‫בפאר‪ ,‬נכרית בשבת וכו׳‪ .‬והתם באשה נשואה איירי‬ ‫ושלחו פס״ד להרה״ג מוהר״י טול ‪T‬אנו ז״ל‪ ,‬והוסיפו‬
‫מדקאמר בש״ס דהטעם שהתירו משום שלא תתננה‬ ‫בדבריהם שהעיקר הוא מנהג המקום שהיו יושבים שם‬
‫על בעלה‪ ,‬ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל‬ ‫בהיותם חברים‪ ,‬אף שאח״כ הלכו לינשא במקום‬
‫להתקשט בהן וכו׳ ע״ש‪.‬‬ ‫שמצריכים גט‪ .‬עכ״ז אין לחוש לזה‪ .‬וראיד‪ .‬לזד‪.‬‬
‫מדברי הרשד״ם סי׳ ט״ו שכתב שמשדך ששלח‬
‫ו ה ק ש ה הר״מ הלוי שליט״א דאדרבה משם ראיה‬ ‫סבלונות למשודכתו‪ ,‬והוא מאתרא דלא חיישי לקדושין‪,‬‬
‫שאסור ללכת בפאה נכרית שאם כדברי‬ ‫וד‪.‬משודכת מאתרא דחיישי‪ .‬עכ״ז אמרי׳ דלא שלח לד‪.‬‬
‫השלד‪,‬״ג למה הוצרכו לתת טעם שמותרת לצאת כדי‬ ‫אלא אדעתא דמנהג עירו וא״צ גט עש״ב‪ .‬ועי׳ להרב‬
‫שלא תתגנד‪ ,‬על בעלה‪ ,‬הרי בלא טעם זה יש להתיר‪,‬‬ ‫בקש שלמד‪ .‬שהביא דברי מד‪.‬רשד״ם אלו ופסק מד‪.‬ם‬
‫שבודאי אין לחוש שתשלוף הפאה נכרית מראשד‪,‬‬ ‫ע״ש‪ .‬ובפרט בזה״ז שענין הקדושין וד‪.‬נישואין הוא‬
‫ותוליכנה ד״א ברה״ר‪ ,‬שבודאי לא תגלה ראשה ברה״ר‪,‬‬ ‫מסתדר ע״י הב״ד‪ ,‬והכל יודעים שא״א לינשא כ״א‬
‫ואף ברה״ר היה לנו להתיר לצאת בפאר‪ ,‬נכרית מגולד‪.,‬‬ ‫ברשות ב״ד ובקדושין ובעדים‪ .‬וא״כ אלו שלא באו‬
‫וכמ״ש כיוצא בזה בברייתא יוצאה אשה בסבכה‬ ‫לב״ד לסדר להם חו״ק‪ ,‬ה״ז ברור שאין כוונתם כ״א‬
‫המוזר‪,‬בת וכד‪ .‬ופרש״י סבכה קופיא כעין צעיף המכסות‬ ‫לאיסור דוקא‪] .‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע‬
‫בו הראש דאי שלפא ליה מגליא ראשד‪ .,‬וע״ע במתני׳‬ ‫סי׳ י״ג באורו(‪.‬‬
‫)שבת ט״ד( יוצאה אשה בטוטפת ובסרביטין בזמן שהם‬ ‫והשכל וד‪.‬סברא מסייעים לזד‪ ,.‬ואם באנו לפסוק‬
‫קשורים בסבכה‪ .‬ופרש״י דתו לא שלפא להו לאחוויי‪.‬‬ ‫להצריך גט לחשוקות אנו נכנסים בהרבד‪.‬‬
‫זכ״כ המאירי )שבת נ״ז( וז״ל ומ״מ כשד‪,‬ם תפורים‬ ‫ספיקות של א״א בזה״ז שד‪,‬פירצה של עריות הולכת‬
‫עם הסבכה אין חשש שלא תטול כל הסבכה מראשה‬ ‫ומתרחבת‪ ,‬וכל א׳ מד‪.‬פריצים מניח אשתו הכשרד‪ .‬בביתו‬
‫עד שיתגלה כל שערר‪ ,‬ברה״ר‪ ,‬ומכאן התירו לבחורות‬ ‫ולוקח לו אשד‪ .‬זרד‪ .‬מים גנובים ימתקו‪ ,‬ושוב מתקוטט‬
‫לצאת בציץ של בסף או של זהב דכל שראשה נשאר‬ ‫עמד‪ .‬ולוקח לו אחרת מבנות חטא‪ ,‬וד‪.‬יא הולכת עם‬
‫מגולה אין דרך לשלוף עכ״ל‪ .‬וכ״כ הראב״ן שבת סי׳‬ ‫פריץ אחר כמותה‪ ,‬ונמצא שכל הפנויות הפרוצות בחזקת‬
‫שמ״ז וכד‪ .‬וכ״כ הא״ז ח״ב וז״ל ואסור לצאת בשבת‬ ‫א״א‪ ,‬ומעולם לא עלד‪ .‬על דעת לחוש לזה‪.‬‬
‫בתכשיט שקורין לנ״ה ואם הוא מחובר לסבכד‪ ,‬מותר‬ ‫ו עו ד דלפי״ז נפל מעיקרו תנאי שלא ישא א״א‬
‫כדפרש״י משום שאינד‪ ,‬מגלה ראשד‪ ,‬ברה״ר‪ .‬א״כ בתולה‬ ‫הכתוב בכתובד‪ ,.‬דלמאי אהני‪ .‬וד‪.‬לא יכול ללכת‬
‫שאינה חוששת על גילוי הראש אע״פ שמחובר לסבכה‬ ‫בלי רשות ב״ד לקחת לו אשה בלי קדושין וד‪.‬רי היא‬
‫אסור לצאת בו‪ ,‬וכ״פ הטוש״ע סי׳ ס״ג וד‪,‬רמ״א שם‪.‬‬ ‫אדוקד‪ .‬וסרוכד‪ .‬עמו כאשתו לכל דבר דלא יוכל שלחה‬
‫וא״כ גם בפאר‪ ,‬נכרית היד‪ ,‬ראוי להתיר לצאת אפי׳‬ ‫עד שיתן לה גט‪ .‬ומד‪ ,‬הפרש בינה לבין אשתו הא׳‪.‬‬
‫לרד‪,‬״ר בלא שום כיסוי עליה שאין לחוש שתשלוף‪.‬‬ ‫ומעשים בכ״י שבאד‪ ,‬האשד‪ ,‬לתבוע לבעלה שי״ל חשוקה‬
‫שא״כ יתגלו שערות ‪ .T‬ובודאי לא תעשה כן וממה שלא‬ ‫ואנחנו מפר ‪T‬ים אותם ע״י הממשלה ואין מצריכים‬
‫התירה המשנד‪ ,‬לצאת בפאד‪ ,‬נכרית אלא בחצר ולא‬ ‫גט כלל‪ .‬ולפקוצ״ד גם בא׳׳י ראוי לבטל מנהג זה‪.‬‬
‫ברד‪,‬״ר ואף בחצר לא התירו אלא משום שלא תתגנה‬ ‫איך שיד‪.‬יה‪TT ,‬י הרב ילך לבטח דרכו להשיא את‬
‫על בעלה‪ .‬על כרחינו לפרש דמיירי ביוצאת בפאה‬ ‫האשד‪ ,‬העגונד‪ ,.‬והצדק אתר‪ ,‬שנתרגשה כ״כ‬
‫נכרית כשעל ‪ ,T‬נתון צעיף או סבכה דומיא דכבול‬ ‫דלבד‪ ,‬יודע דמעולם לא היו קדושין‪ ,‬ובזה יבא שלום‬
‫דחני בהדה דהוי נמי תחת הסבכה למ״ד כיפה של צמר‬ ‫על דייני ישראל‪.‬‬
‫תנן וכו׳ ובכד‪,‬״ג ברד‪,‬״ר אסורד‪ ,‬לצאת בשבת דחיישי׳‬ ‫יד ‪ T‬ו נאד‪,‬״ב החותם בברכד‪ ,‬רבה‪ ,‬קש וחשש‪,‬‬
‫שמא תסיר לרגע הסבכד‪ ,‬ותשלוף הפאד‪ ,‬מראשד‪ ,‬ותחזיר‬ ‫ע״ה שלום משאש ס״ס‬
‫מיד הסבכד‪ ,‬על ראשה וכו׳ עכל״ה‪ .‬ועוד האריך כיד‬ ‫הואלתי לבאר שכך אני נוד‪,‬ג גם כשעליתי לארץ‬
‫חכמתו הטובה עש״ב וד‪,‬עלה לאסור מן הדין גם‬ ‫בתור רב ראשי וראב״ד ירושלים ת״ו‪ ,‬ומעולם לא‬
‫לאשכנזים וכ״ש לספרדים‪ .‬זהו תורף דב״ק עש״ב‪.‬‬ ‫הסכמתי לתת גט לחשוקד‪ ,.‬ודי בזד‪ ,‬הערה‪.‬‬
‫רמא‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ טו‬ ‫שמ״ש‬
‫לר״ש בן אלעזר ולא לת״ק דלא משמע כלל דפליגי‬ ‫ו הנ ה באמת קושיא גדולה ובולטת היא זו׳ ואיד‬
‫בזה‪ .‬וגם אי הכי מאי טעמא דר״ש בן אלעזר דהוצרד‬ ‫נעלמה מכל גתלי עולם לקדושים אשר בארץ‬
‫לטעמא דמיגניא ולא משום דח־אי לא תגלה ראשה‪,‬‬ ‫המה שהבאתי בספרי שם‪ .‬השלה״ג ורמ״א ולבוש ופמ״ג‬
‫אלא ודאי דד‪,‬חילוק ביניד‪,‬ם הוא דת״ק סובר דחיישי׳‬ ‫ובעל התניא ועוד ועוד‪ .‬שכולם התירו בשופי ואישתמיט‬
‫שמא תשלוף רק הכיפה ותניח הסבכה משום נוי‪ ,‬ולזה‬ ‫מינייהו ראיה פשוטה וגלדה כ״כ העומדת מנגד ולאו‬
‫אסורד‪ ,‬לצאת בזד‪ .,‬ור״ש בן אלעזר מתיר לצאת‬ ‫קטלי קני באגמא הוו חס והלילה‪ ,‬ומחוייבים ואהראים‬
‫דמסתמא לא תוכל לשלוף שום דבר דחיישא שמא‬ ‫אנחנו ליישבה לדעתם ז״ל‪.‬‬
‫הכל דזולף גם הכיפה וגם הסבכה ויתגלה ראשה‬
‫ו א ח רי התפלה והתחנה‪ ,‬לשוכן מעונה‪ ,‬חונן הדעת‬
‫ומגניא ביה‪.‬‬
‫ו ל פי זה גם הד‪,‬יא דשבת נ״ז ע״ב יוצאה אשד‪ ,‬לרה״ר‬ ‫להאיר עיני בזה‪ .‬ואחרי עיון עמוק בכל‬
‫הסוגיא מראש ■וע״ם‪ ,‬מצאתי און לי תירח נכון המתאים‬
‫בסבכה המוזהבת וכו׳ ופרש״י סבכה קופיא‬
‫לשיטתם ז״ל‪ ,‬והוא בהקדים לפרש דברי רש״י בש״ס‬
‫דאי שלפא ליד‪ ,‬מגליא ראשה ע״כ‪ .‬גם כאן הפירוש‬
‫דשבת )דף ס״ה( ד״ה למטה מן הסבכה כגון כיפה של‬
‫הוא שהיא מתנוולת שהסבכה נוי הוא לה ולא משום‬
‫צמר יוצאה בה דלא חיישי׳ דילמא שלפא ומחויא‬
‫איסור ג לוי הראש וכמש״ל‪.‬‬
‫דמיתגלי שערה ומגניא בה שהשבכה נ ד הוא לשער‬
‫ו כן יש לפרש ההיא דשבת ס״ד יוצאה אשד‪ ,‬בטוטפת‬ ‫ע״ב‪ .‬וגם הר״ן כתב כן וז״ל ולרבי בכולהו אע״ג‬
‫ובסרביטין בזמן שהם תפורים‪ ,‬ופרש״י תפורים‬ ‫דשיילי מינה כיון דמגניא בהו לא מיחדא כדאיתא‬
‫לסבכה‪ ,‬דתו לא שלפא להו לאחויי ע״ש‪ ,‬דד‪,‬טעם הוא‬ ‫בגמ׳ וכר עכ״ל‪.‬‬
‫דכיון שד‪,‬ם תפורים אי שלפא להו תשאר בראש גלוי‬ ‫ומשמעות דבריהם ז״ל דמפרשי דילמא שלפא‬
‫לגמרי וזהו ניוול לה‪ ,‬וזה לכ״ע‪ ,‬ל א נסתפקו בש״ם‬ ‫ומיחויא היינו דילמא שלפה השבכה עם‬
‫דנ״ז‪ ,‬רק בכיפה של צמר שאינה תפורה לסבכה‪ ,‬בזה‬ ‫הכפה ומגלה ראשה ואז לא נשאר לה נוי של השבכה‬
‫נחלקו אי חיישי׳ שתוציא אותה מתחת לסבכה ואסור‬ ‫ובשביל זד‪ ,‬התירו‪ ,‬ודבריהם מוכרחים מדברי הש״ס‪.‬‬
‫או מסתמא חוששת שמא יפול הכל מראשד‪ ,‬ותשאר‬ ‫כולהו ס״ל דכל מ ‪T‬י דמגניא ביה לא אתייא לאחויי‪,‬‬
‫גלדית ראש ותתנוול‪.‬‬ ‫׳וכד‪,‬ד‪,‬יא דכובלת נמי שפרש״י באשה שריחה רע דמהוי‬
‫ו כ ך הם דברי המאירי שבת נ״ז וז״ל ומ״מ כשהם‬ ‫גנותה‪ ,‬והשתא קשד‪ ,‬דלמה הוצרכו לטעמא דמגניא‬
‫תפורים עם הסבכה אין בה חשש‪ ,‬שהרי לא‬ ‫ביה גבי כיפה דלא חיישי׳ דשלפא משום דמתגלית‬
‫תטול כל הסבכה מראשד‪ ,‬עד שתשאר גלויית ראש‬ ‫ראשה ומיחזי גנותה‪ .‬והלא גם בלא טעם של גנות לא‬
‫ברה״ר וכו׳ ע״כ ר״ל ותתנוול‪ .‬וזה מוכרח בדבריו ממד‪,‬‬ ‫חיישי׳ לשלפא משום שהיא נשארת בראשה מגולה‬
‫שסיים ומכאן התירו לבחורות לצאת ב צ ת של כסף‬ ‫דאסור מדינא‪ ,‬אלא ודאי אם אין טעמא דגנות וניוול‪,‬‬
‫או של זהב שכל שראשה נשאר מגולה אין דרך‬ ‫היישי׳ לשלפא ומיחויא ותשכח שאסור או לא תתן‬
‫לשלוף עכ״ל‪ .‬וד‪,‬נד‪ ,‬בבחורות אין כאן חשש של איסור‬ ‫דעתד‪ ,‬שראשד‪ ,‬גלוי ובינתיים שתזכור תלך ד״א ברשות‬
‫גילוי ראש שד‪,‬רי היא מותרת בזה וד‪,‬יה ראוי לאסור‬ ‫הרבים‪.‬‬
‫שמא תשלוף‪ ,‬אלא ודאי אע״ג דמותרת בגילוי ראש‪,‬‬ ‫ומצאתי סיוע לדברי הנ״ל ממעשד‪ ,‬שד‪,‬ובא במם'‬
‫מ״מ היא מתנוולת דד‪,‬לא עשתד‪ ,‬זה כדי להתייפות‪,‬‬ ‫ב״ק )דף ד׳( בא׳ שפרע ראש האשד‪ ,‬בשוק‬
‫ואם תגלה תתנוול‪ ,‬וא״כ גם בתחי׳ דבריו בנשואה לאו‬ ‫וחייבו רע״ק ליתן לו ד׳ מאות זוז וכו׳ שמרה שעומדת‬
‫משום איסור גילד ראש אלא משום ניוול לבד‪.‬‬ ‫על פתח ביתה ישבר הכד לפניה ובו שמן‪ ,‬גילתד‪ ,‬את‬
‫ראשה והיתה מטפחת ומנחת ‪T‬ה על ראשה וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫אל א דלכאורה קשה על זה ממ״ש מר״ן סי׳ ש״ג ס״ג‬
‫הרי דבשביל הנאד‪ ,‬פורתא לטפח שמן על ראשה גילתה‬
‫לא תצא אשד‪ ,‬בחוטי צמר וכו׳ שמא תוליכם‬
‫אותד‪ ,‬לפי שעה או שכחה את עצמה או בכוונה בשביל‬
‫ד״א ברה״ר‪ ,‬ואם הם קלועות בשערה מותר‪ .‬ויש מי‬
‫איזה רגעים לא הקפ ‪T‬ה וחשבה זד‪ ,‬לאיסור מועט‪ ,‬וגם‬
‫שאוסר וד‪,‬יא מחלוקת רש״י והתום׳‪ ,‬דלדעת התוס׳ אם‬
‫כאן לא רחוק הדבר שבשביל איזה רגעים שתראה‬
‫הם קלועות לא חיישי׳ שתסתור קליעתד‪ ,‬כיון שיש‬
‫לחברתה שלפא ומחדא‪ ,‬ושוכחת עצמה או לא מקפדת‬
‫בזה אסור לסתור קליעד‪ ,‬כשם שאסור לעשות קליעה‪.‬‬
‫על רגעים‪ .‬ונראה לה שאין בזד‪ ,‬איסור כ״כ‪ ,‬וזה מתאים‬
‫וכמ״ש הש״ע שם סכ״ו‪ ,‬ורעז״י ס״ל דיש לחוש שמא‬
‫עם דברי הש״ם הנ״ל ופרש״י וד‪,‬ר״ן ז״ל‪.‬‬
‫תרפם או תעשה ע״י גוי‪ .‬עי׳ ב״ח ומג״א והגר״א‪.‬‬
‫וא״כ הכא נמי למד‪ ,‬לא התירו משום שודאי לא תגלה‬ ‫ומעתה גם ההיא דדף נ״ז כבלא דעבדא תנן אבל‬
‫ראשד‪ ,‬ותעשה איסור‪ ,‬ומוכרה לתרץ דלהתיר קליעה‬ ‫כיפה של צמר שפיר דמי‪ .‬ופרש״י דכיון‬
‫יש בה טירחא ומעט עבודה ובנתים תבא לזכור ולימנע‬ ‫דמגליא שערה לא שלפא ומיחויא ע״כ‪ .‬הכוונה משום‬
‫לא כן לאחרי בלי שום טירחא לקחת מעל ראשה‪ .‬זה‬ ‫נוי דאם באה לגלות יתגלה הכל עם השבכה ותתגלה‬
‫נעשד‪ ,‬בקל ובאה לשכה האיסור‪ ,‬כמו שג״כ היא שוכחת‬ ‫ראשה ויש לה ניוול בזה‪ ,‬והדר פשט ור׳ אבהו סבר‬
‫שאסור לטלטל ברה״ר ד״א‪ .‬ג״כ יש לחלק בין לאחרי‬ ‫כיפה של צמר תנן דחיישי׳ דילמא שלפא ומיחויא‬
‫לאחרים דנשים שחצניות וע״י תאוותד‪ ,‬להראות לאחרים‬ ‫מתחת השבכה ואין ראשה מתגלה לגמרי‪ ,‬שנשארת‬
‫שוכחת הכל‪ ,‬לא כן בחוטי צמר דד‪,‬חשש משום טבילה‪,‬‬ ‫השבכה משום נוי‪ ,‬אבל לגילוי ראש משום איסור לא‬
‫אז היא עועוה בישוב וזוכרת הכל‪.‬‬ ‫הוזכר בש״ס‪ ,‬דאין לומר דמ״ש בדף ס״ה היינו דוקא‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה^ע סי׳ מו‬ ‫שמ״ש‬ ‫רמב‬
‫הגר״א זיע״א‪ .‬ואמנם לפקוצ״ד היה לו להביא יותר‬ ‫א ל א אי קשיא הא קשיא לי‪ .‬דבסי׳ ש״ג ס״ב פסק‬
‫מא״ז שהוא מקור הדברים לרמ״א ז״ל‪ .‬אבל רש״י‬ ‫מר״ן ז״ל והוא שאינם תפורים בשבכה דחיישי׳‬
‫דבריו סתומים וי״ל דדעתו כדעת המאירי דגם הבתולה‬ ‫דילמא שלפא ומיחדא ואתי לאתויי אבל אם תפורים‬
‫חוששת משום ניוול‪ ,‬איך שיהיה הרוחנו מדברי הגר״א‬ ‫ליכא למיחש להכי ומותר‪ ,‬והוא משנה שלימה ר״פ‬
‫’ ריוח גדול שהטעם משום ניוול וכדברי רש׳׳י ז״ל‪,‬‬ ‫במה אשה יוצאה דף נ״ז ע״א‪.‬‬

‫וממילא לפי האמור לא נשאר שום הכרח לפרש‬ ‫והנה לפי מה שכתבתי למעלה‪ ,‬י״ל דהטעם פשוט‬
‫בדברי המתני׳ דאיירי בפאה נכרית שתחת‬ ‫משום ניוול ולא משום איסור וכמו שדקדקנו‬
‫השבכה‪ .‬אלא איירי בפאה נכרית גלויה ועכ״ז אסור‬ ‫מדברי המאירי דמוכרה לו׳ כן שהרי‪ .‬השוה נשואות‬
‫לצאת כה לרה״ר דחיישי׳ דשלפא מיחויא ותשכח‬ ‫לבתולות ע״ש‪ .‬אמנם למור״ם שהביא דעת הא״ז לאסור‬
‫שהיא בריש גלי וכמש״ל דאינה חוששת לגילוי ראש‪,‬‬ ‫בבתולה שאינה חוששת לגילוי ראשה אפי׳ תפורה‬
‫וגם בחצר היה ראוי לאסור והתירו שלא תתגנה על‬ ‫בשבכה אסור דחיישי׳ שמא תסירה עם השבכה ואתי‬
‫בעלה‪.‬‬ ‫לאחויי ע״ש‪ .‬מוכח להדיא דבנשואות היינו טעמא‬
‫לאף דלכאורה גם בפאה נכרית כיון דעשויה לנוי‬ ‫משום שהיא אסורה לגלות ראשה ולא אתיא לאחויי‪,‬‬
‫י״ל דלא שלפא משום דמגניא‪ ,‬י״ל דאין ניכר‬ ‫ולפי״ז הדרא קו׳ לדוכתה‪ ,‬ובפרט דרמ״א ז״ל הוא‬
‫הנוי שלה היטב דלמרבה היא נראית כאשה שיש לה‬ ‫מהמתירין פאה נכרית‪.‬‬
‫שיער הרבה‪ .‬לא כן השבכה היא ניכרת ודמי לדברים‬ ‫ונראה לי פשוט בס״ד לתרץ לדעת כל הגאונים‬
‫המוזהבים שהוא תכשיט נוסף על ראשה‪ ,‬ומקפדת עליו‬ ‫המתירין‪ ,‬בהקדים להביא עוד דברי א״ז‬
‫לישאר על ראשה‪ ,‬וראיה גמורה לזה מכיפה של צמר‬ ‫במקורו כמו שהביאו הרב מהר״מ הלוי שליט״א וז״ל;‬
‫שגם היא מסתמא הוי תכשיט שהרי חששו דילמא‬ ‫ואם חוא מחובר בשבכה מותר כדפרש״י משום שאינה‬
‫מחויא ליה‪ ,‬ועכ״ז הטעם של המתירין רק משום שהיא‬ ‫מגלה ראשה ברה״ר‪ ,‬א״כ בתולה שאינה חוששת על‬
‫חוששת שמא תסיר גם השבכה שהיא לנוי‪ ,‬והשתא יש‬ ‫גילוי הראש אע״פ שמחובר לסבכה אסור לצאת בו‬
‫לדקדק דגם בלא שבכה ראוי להתיר דמסתמא לא‬ ‫עכ״ל‪.‬‬
‫שלפא משום דמגניא‪ ,‬אלא ודאי דאין זה נוי כ״כ ותבא‬ ‫הנ ה בכל דבריו לא הזכיר לא איסור כנשואות ולא‬
‫לשלוף ולאחויי‪ ,‬ותשכח איסור גילוי ‪ .‬ראש‪ ,‬או לא‬ ‫ל׳ היתר בבתולות‪ ,‬וא״כ אפשר לפרש דבריו‬
‫מקפדת על רגעים‪ .‬וה״ה בפאר‪ .‬נכרית דכוותח ולא‬ ‫כך‪ ,‬בנשואה מותר ■שאינה מגלה ראשה ר״ל משום‬
‫חשיב נוי להקפיד עליו אלא שבכה‪ .‬וכן מוכח מפרש״י‬ ‫ניוול‪ ,‬דייקא נמי שאמר כדפרש״י‪ .‬והרי הוכחנו מדברי‬
‫שלא פי׳ תחת השבכה אלא גבי כיפה של צמר‪ .‬ולא‬ ‫רש״י דטעמא הוי משום שהשבכה הוא נוי לה ומיגניא‬
‫גבי פאר‪ .‬נכרית ודוק‪.‬‬ ‫ביה‪ ,‬לא כן הבתולה אינה חוששת לזה דאינה מתנוולת‬
‫ואם כנים דברי אוכל לתרץ למד‪ .‬לא תני פאר‪ ,‬נכרית‪.‬‬ ‫בגילוי הראש שהרי כל הימים היא מגולה‪ ,‬והיום‬
‫בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה״ר‪ .‬וד‪.‬תוסז‬ ‫הוסיפה השבכה לתום׳ יפוי ונוי‪ ,‬וא״כ אף אם תתגלה‬
‫תירצו דמילתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בד‪ .‬לרה״ר‬ ‫ראשה לא איכפת לה ואינה חוששת לניוול וגם לא‬
‫דודאי משלפא משום דמחכו עלה‪ .‬ובאמת לא ידענא‬ ‫תתנוול בזה כיון שרגילה בכך‪ ,‬ובזה חולקים המאירי‬
‫אמאי מחכו עלה‪ .‬וד‪,‬כל לובשים אותר‪ ..‬וכן הקשר‪ .‬הרב‬ ‫עם הא״ז והש״ע עם רמ״א‪ ,‬אם גם הבתולה חוששת‬
‫מוהר״מ הלוי שליט״א ישר חיליה‪ .‬ולפי הנ״ל נ״ל‬ ‫כנשואה‪ ,‬ולכן מותר לה לצאת‪ ,‬ולדעת א״ז אינה‬
‫פשוט כדברי התוס׳ דפשוט לאסור‪ ,‬אבל מטעם דילמא‬ ‫חוששת לניוול ותבא לאתויי כנ״ל והוא נכון‪.‬‬
‫שלפא ומיחויא ובתוך טירדתד‪ ,‬לא תרגיש בראשה‬
‫והנה ידעתי ביני ידעתי‪ ,‬כי יש מהאחרונים שפירשו‬
‫הגלוי כמו שלא מרגישד‪ ,‬באיסור הוצאד‪ .‬ורק בכבול‬
‫בדברי מור״ם ז״ל דחילק בין בתולה לנשואה‬
‫שהיא כפר‪ ,‬של צמר שתחת השבכה הוצרכד‪ ,‬מתני׳‬
‫שהוא מטעם איסור גילוי ראש בנשואה‪ ,‬והנה מלבד‬
‫להשמיענו איסורה משום שד‪,‬יה עולה על הדעת להתיר‬
‫שסברא זו אינה מוסמכת והרי הוכחנו מדברי המאירי‬
‫כדברי ר״ש בן אלעזר דלא שלפא‪ ,‬שמא תשלוף הכל‬
‫שפליג ע״ז‪ ,‬ולכן כתבה מור״ם בשם י״א‪ .‬עוד זאת אין‬
‫גם השבכה שהיא משום נוי ומגנייא בה‪ ,‬לזד‪ ,‬השמיענו‬
‫הכרח לדבריהם ז״ל‪ .‬ודברי מור״ם יתפרשו בפשיטות‬
‫דרבנן ס״ל היפך זה‪ ,‬די״ל דתסיר מתחת השבכה‬
‫כמ״ש‪ ,‬בפרט שלשון הא״ז במקורו מסייע לזה שהביא‬
‫ותחוי ותשאיר השבכה לנוי‪ ,‬לא כן בפאד‪ .‬נכרית דאין‬
‫ראיה מפרש״י וכמ״ש‪ .‬והאחרונים הט״ז והמ״א לא כתבו‬
‫שבכד‪ ,‬נוספת עליד‪ ,‬לנוי וכמש״ל‪ ,‬אז לא מקפידה‬
‫בזה‪ ,‬והגר״א ז״ל כתב וז״ל וי״א וכר ערש״י במתני׳‬
‫ותשלוף ותחד‪ ,‬ופשוט לאסור‪.‬‬
‫ד״ה בזמן וכר‪ .‬ועוד כתב וז״ל השבכה וכו׳ רש״י ע״כ‪.‬‬
‫ולפי כל הנ״ל אתו שפיר דברי הרמב״ם בפי׳‬ ‫והנה בדבריו הקדושים הקצרים רמז דהחילוק הזה מובן‬
‫המשניות שבת־ ס״ד שכתב כדי שתתקשט‬ ‫גם מדברי רש״י ד״ה בזמן‪ ,‬שם כתב וז״ל אבל תפורים‬
‫בשער דמשמע שהוא גלוי ויש בו משום נוי‪ ,‬ואין צ״ל‬ ‫ליכא למיחש לאיחויי שאינה נוטלת השבכה מראשה‬
‫כמ״ש הר״מ הלד שליט״א דחזר בו הרמב״ם בחיבורו‬ ‫ברה״ר שתגלה כל שערה‪ ,‬ולא הוצרו להביא המקור‬
‫פי״ט מד‪,‬ל׳ שבת הלכה ז׳ שכתב כדי שתראה בעלת‬ ‫מא״ז‪ ,‬שגם מדברי רש״י אפשר להבין כן‪ .‬והנה רש״י‬
‫שער הרבה‪ ,‬שיש לפרשו בפשיטות שתראה שיש לה‬ ‫כבר כתבנו להדיא דטעמו משום ניוול‪ ,‬וא״כ מה שיש‬
‫שער הרבה וזהו נוי וקישוט בשבילה וכדבריו בפי׳‬ ‫לדקדק ממנו הוא דבבתולה אין ניוול‪ .‬זה נר׳ כוונת‬
‫רמג‬ ‫ומגו‬ ‫חאה׳׳ע סי׳ טז‬ ‫שמ״ש‬
‫מתיר לכל הנשים לצאת בפאה נכרית לרד‪,‬״ר‪ .‬וד‪,‬ליץ‬ ‫המשניות ממש‪ .‬ובזה יהיה שוה עם פשט דברי רש״י‬
‫בעד שלה״ג ורמ״א ז״ל‪ .‬ודבריו ברורים שם להתיר‬ ‫בסנהדרין קי״ב שכתב פאה נכרית שעושיז לנוי ע״ש‪.‬‬
‫ולא כמו שפירשו בד‪,‬ם איזה ת ל ^י ם שלא הבינו‬
‫זהו הנ״ל ליישב דברי רבותינו גאוני עולם הראשונים‬
‫דבריו עש״ב‪.‬‬
‫כמלאכים נן׳ שמימות שלה״ג עד היום‪ ,‬והלכה‬
‫ולכן נ״ל עיקר לדיגא כמ״ש בספרי תבואות שמ״ש‬
‫זו נמשכת והולכת למעשה רב אצל האשכנזים דור‬
‫שם‪ ,‬שהסומך על דעת המקילין כחו גדול ויש‬
‫אחר דור‪ ,‬ועזמעתי ממגידי אמת שאשתו של האדמו״ר‬
‫לו גדולים הרבד‪ ,,‬ספרדים ואשכנזים לסמוך עליד‪,‬ם‪.‬‬
‫מגור זלה״ה היתה הולכת בשוק בפאה נכרית‪ ,‬ואי‬
‫ומצוד‪ ,‬רבד‪ ,‬לפרסם הד‪,‬יתר כדי למשוך גשי הדור‬
‫אפשר לכל רבותינו זלה״ה שיטעו בדבר משנה ברור‬
‫החדש המגלות ראשם לגמרי ויבואו ללבוש פאה‬
‫כזה שנשאר עלום ומכוסה‪ ,‬עד דורינו אנן איזובי קיר‪,‬‬
‫נכרית בהיתר‪ .‬לא כן כאשר שומעים דעת האוסרים‬
‫ומה ידענו ולא ידעו‪ ,‬ולכן מה שהלצתי עליהם נ״ל‬
‫אזי לדידד‪,‬ו שאין עולה על דעתם ללבוש מטפחת‬
‫עיקר‪ .‬ובלא״ה הדברים מוכרחים מכל מה שכתבנו‪.‬‬
‫אומרות כיון שכן הוא שד‪,‬איסור שוד‪ ,,‬טוב לישאר‬
‫חפשי בשער גלוי לגמרי‪ .‬לא כן בשומעם מדת הד‪,‬יתר‬ ‫וראיתי להרב מהר״ם הלוי שליט״א שם שהספרדיות‬
‫אזי יבואו לבחור בטוב ולמאוס ברע‪.‬‬ ‫לא נהגו לצאת בפאר‪ ,‬נכרית לרה״ר בחוצה‬
‫לארץ‪ ,‬מפגי שתופסין עיקר כדעת האוסרים ולכן‬
‫ו כ ב ל מילתי אמורה שם בספרי שכל עיקר גילוי של‬
‫המקילות מלבד האיסור שאין בזה חילוק בין אשכנזים‬
‫שערה ממש אין בו לא עשה ולא תעשה‪.‬‬
‫לספרדים עו״ז הרי הן פורצות גדר המנד‪,‬ג וכר עכ״ל‪.‬‬
‫וכמ״ש הראש״ל שליט״א משם הפוס׳‪ .‬ובפאה נכרית‬
‫ולפקוצ״ד מעולם לא היה מנהג בזה אצל הספרדים‬
‫חוט דרגא דאף לאוסרים אין כאן כ״א איסור דרבנן‬
‫בחו״ל‪ .‬לפי ידיעתי במארוקו ארץ מולדתי לא עלה על‬
‫וכמ״ש שם בספרי‪ .‬וכן ראיתי להרב הפוסק מהר״ם‬
‫דעת שו״א מרבני הדור קטן או גדול לדבר בזה כלל‬
‫הלוי שליט״א שכתב שם באור תורה בסו״ד שאין‬
‫שהרי לא היתר‪ ,‬נמצאת פאת נכרית אצלם‪ ,‬ולא ידעו‬
‫כאן אלא איסור דרבנן וד‪,‬ביא עוד ראיות לזה עש״ב‪,‬‬
‫מד‪ ,‬היא‪ ,‬רק דרך לימוד במשנה היו קורים פאה‪ ,‬אבל‬
‫וא״כ הו״ל מחלוקת הפום׳ בדרבנן וספק דרבנן להקל‬
‫לא ראו ולא שמעו מזה כלל כדי לקבוע מנד‪,‬ג בזד‪,‬‬
‫ובפרט שמעשה רב‪ ,‬דכולי עלמא נשים חסידות ורבניות‬
‫לאסור או להתיר‪ ,‬ורק כאשר באו הצרפתים למרוקו‬
‫ספרדים ואשכנזים לובשים זה ואין פו״פ‪ ,‬ולכן אין‬
‫הביאוה עמהם כי אפי׳ אין לד‪,‬ם איסור גילוי הראש‬
‫להרעיש העולם ע״ז‪ ,‬ותורה אחת ומשפט א׳ הוא לכל‪,‬‬
‫עשו אותה לגוי להתקשט וכמ״ש הרמב״ם‪ ,‬וכאשר‬
‫וד‪,‬דבר ברוד לד‪,‬לכה ולמעשה להתיר וגם מצור‪ ,‬וחובה‬
‫הנשים נכנסו לבתי ספר הגבוהים שלהם ושכלם‬
‫על הנשים להתקשט לבעליד‪,‬ן ולכל העולם בהיתר‪ ,‬ולא‬
‫התפתח לאור הזמן‪ ,‬אז נחלקו הקהל לב׳ סיעות‪ ,‬מד‪,‬ם‬
‫להתנוול ע״י מטפחת ויגרמו לבעליד״ן לתת עיניהם‬
‫שגילו ראשם לגמרי לדדות מודירן כנצריות ולא חשו‬
‫באחרות ח״ו‪ ,‬וכמה חששו רז״ל והתירו הרבה איסורין‬
‫לאיסור גילוי הראש‪ ,‬וד‪,‬דתיות החשובות שלא רצו‬
‫שלא תתגנד‪ ,‬האשה על בעלה‪ .‬זהו הנ״ל פשוט‪ ,‬וצור‬
‫לגלות לגמרי‪ ,‬עכ״ז כדי להתאים לרוח הזמן ובהיתר‪,‬‬
‫ישראל יעמידנו על האמת ואל יצל מפינו דבר אמת‬
‫כיסו ראשם בפאר‪ ,‬נכרית‪ ,‬ובפרט שהתחילו לצאת‬
‫עד עולם אמן‪ .‬החו״פ ירושלים תוב״ב בסיון המוכתר‬
‫לאירופד‪ ,‬ושם ראו כל הנשים הדתיות ונשי הרבנים‬
‫בכתר תורה ש׳ שמח תשמ״ח רעים אהובים לפ״ק‪.‬‬
‫בכלל‪ ,‬ונספחו אל עדת האשכנזים הלובשים אותה‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬ ‫ואין פו״פ‪ ,‬עוף לא צווח‪ ,‬ואדרבה נעשה הדבר פשוט‬
‫להתיר בשופי ומתפארים בזד‪ ,‬שאינם מגלות ראשן‬
‫לגמרי ומצאו מקום לעשות בהיתר׳ ולא היד‪ ,‬שום מנהג‬
‫מז‬ ‫סימן‬ ‫בזד‪ ,‬כדי להצטרך לפרוץ גדר‪ ,‬ואדרבד‪ ,‬לאידך גיסא עד‬
‫עוד בדין היתר פאה נכרית לנשים‬ ‫היום רבני ודייני הספרדים ואבות בתי הדין בארץ‬
‫ובחו״ל‪ ,‬כולם נשיד‪,‬ם יוצאות בפאד‪ ,‬נכרית ורק מעט‬
‫ראיתי בירחון הנכבד אור תורה טבת תשמ״ט סי׳‬ ‫מזער מהאברכים הספרדים של היום או מחמת עניים‬
‫מ״ב‪ ,‬מר‪ ,‬שחזר בשניות הרב מהר״ם הלוי‬ ‫או מחמת תמימותם קיימו ״ויאמר לאוסרים ה׳ עמכם״‬
‫שליט״א‪ ,‬לקיים ולחזק דבריו וקושיתו הגדולה על‬ ‫ונמנעו מזה‪ ,‬ומובטחני שעוד זמן גם הם יפקחו עינ ‪,T‬ם‬
‫שלה״ג )בטבת תשמ״ח( דלמד‪ ,‬לא התירד‪ ,‬המשנה‬ ‫ודעתם לאור הזמן ויחזרו ללבוש פאה נכרית‪.‬‬
‫לאשד‪ ,‬בפאה נכרית בשבת‪ ,‬וגם בחצר התירו רק משום‬
‫שלא תתגנד‪ ,‬על בעלד‪ ,,‬ור‪,‬רי אין לחוש שתשלוף הפאה‬ ‫ובפרט שיש אתנו הרבה פוס׳ מגדולי הספרדים ג״כ‬
‫בשבת דודאי לא תגלה שערותיד‪ .‬ותעבור על איסור‬ ‫שהתירו‪ ,‬ד‪,‬׳‪ ,T‬משפ״ע וישכל עבדי וכף‬
‫פריעת ראש דאורייתא‪ ,‬והיא קושיא גלויה לדרדקי‬ ‫החיים שכתב שכן הסכמת האחרונים להתיר כדברי‬
‫דבי רב‪ ,‬וא״א לו׳ שנעלמד‪ ,‬מגאוני עולם המתירין‪,‬‬ ‫הרמ״א‪ .‬ובס׳ שד״ח אסיפת דינים אות ד׳ שיש לסמוך‬
‫ולזה קמתי להלמ על רבותינו הגדולים הא׳ נן‪/‬‬ ‫על ש״ג ורמ״א ולבוש כי הם עמודי הוראה ועיני כל‬
‫והוכחתי מדברי רש״י ז״ל בדף ס״ד‪ ,‬ע״א‪ ,‬דטעמא דר׳‬ ‫העדד‪ ,‬עליהם וכו׳ ע״כ‪ .‬הבאתי כל דבריהם בספרי‬
‫שמעון בן אלעזר דמתיר לאשה לצאת בכבול לר״ה‬ ‫תבואות שמש שם‪ .‬וד‪,‬יום ראיתי שגם הגאון בן ציון‬
‫בשבת‪ ,‬לא משום שהיא חוששת לגילוי ראש ולא‬ ‫אבא שאול שליט״א בספרו אור לציון חאו״ח סי׳ י״א‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ טז‬
‫הכל בלי כוונד‪ ,‬ותביאם ברה״ר‪ ,‬ומוכרח לו׳ דאינה‬
‫נותנת דעתה על זד‪ ,,‬ובינתיים שתחזור ללובשם תביאם‬
‫ד״א ברה״ר‪ .‬וא״כ גם בההיא שתחלת ותחוי אינה‬
‫גותנת דעתד‪ ,‬על גילוי ראש לפי שעד‪.,‬‬
‫וכן מוכרח לומר‪ ,‬לדעת הגאון בעל התניא בש״ע‬
‫שלו סי׳ ש״ג סעיף ט״ז כתב וז״ל אבל לא תצא‬
‫בפאר! נכרית דהיינו קליעת שיער תלוש שנותנת על‬
‫שערה כדי שתראד‪ ,‬כבעלת שיער הרבה שמא תחלצנה‬
‫מעל ראשד‪ ,‬לד‪,‬ראותד‪ ,,‬או שמא תפול מעל ראשד‪,‬‬
‫ותביאנה ב ‪T‬ה עכ״ל‪ .‬והבי״ד הרב כף החיים סי׳ ש״ג‬
‫אות חן׳‪ ,‬וציין ע״ז ר״ז והוא מהגמ׳‪ .‬ו ‪T‬וע שהגאון‬
‫ז״ל הוא ממתירי הפאה נכרית וכמ״ש בש״ע שלו סי׳‬
‫ע״ה שכתב להדיא שאין בד‪ ,‬פריעת ראש לגמרי כדברי‬
‫השל״ג ומ״א ע״ש‪ .‬וא״כ ודאי כוונתו בלא שבכה וכמו‬
‫שמפרש השלד‪,‬״ג להדיא‪ ,‬ועכ״ז חשש שתחלוץ או יפלו‪.‬‬
‫ובודאי כוונתו שהכל בלי כוונה‪ .‬וכמו שיפלו בלי‬
‫שתכדן לגילוי הראש ותביאם ד״א ברה״ר‪.‬‬
‫ושוב האיר ה׳ את עיני‪ ,‬ומצאתי את שאהבה נפשי‪,‬‬
‫דברים מפורשים היטב בס׳ תשובה מאהבה ח״א‬
‫סי׳ מ״ח‪ ,‬שד‪,‬וא א׳ מן המחמירים בפאה נכרית‪ ,‬הביא‬
‫דבריו בם׳ דת יהודית כהלכתד‪ ,,‬ע״ש בדף כ״ב וכ״ג‬
‫וד‪,‬נמשד‪ ,‬לדחות דברי הבא״ש‪ ,‬וכתב דפאה נכרית‬
‫איירי במגולח לגמרי ע״ש‪ .‬וכתב דזהו ההפרש בין בבא‬
‫דרישא דחוטי שער לבבא דסיפא דפאה נכרית‪ ,‬דבבא‬
‫דרישא השערות תחת השבכה ורדיד עליד‪,‬ן ולא חיישי‬
‫בזה לשלפא ומיחדא וכו׳ ויוצאת אף לרה״ר‪ ,‬ובבא‬
‫דסיפא‪ ,‬פאה נכרית היא עצמד‪ ,‬ד‪,‬שבכד‪ ,‬ובה תכסה כל‬
‫שערותיד‪ ,‬וד‪,‬יא עשויד‪ ,‬לשאת באקראי‪ ,‬בזה יש לחוש‬
‫שמא שלפא )מזה ראיה לפאר‪ ,‬נכרית דידן שד‪,‬יא‬
‫קבועד‪ ,‬היטב בראש דאין לחוש לשמא שלפא ומותרת‬
‫גם בשבת‪ ,‬כנ״ל( אלא שחכמים הקילו בזד‪ ,‬בחצר‬
‫שלא תתגנה על בעלה וכו׳ ע״ש שהאריך‪ ,‬אלא ששוב‬
‫חזר לאסור מטעמים אחרים של מ״ע‪ ,‬ושל דת יהודית‬
‫וכיתא ע״ש‪.‬‬
‫ג ם בתוך דבריו שם בדף כ״ו‪ ,‬כתב להקל מדינא‪ ,‬כי‬
‫לא גרע כיסוי זה ממ״ש באו״ח סי׳ צ״א ס״ד‪.‬‬
‫כובעים הקלועים מקש חשיבי כיסוי‪ ,‬ואע״ג דלענין‬
‫פריעת ראש יש סמך מד‪,‬״ת‪ ,‬היינו פרועה לגמרי‪ ,‬אבל‬
‫לא בקלתה‪ .‬ועוד אי ס״ד פאה נכרית דהיינו כיסוי‬
‫משערות קלועות לא חשיבד‪ ,‬כיסוי‪ ,‬הרי פריך בש״ס‬
‫כתובות ע״ב ע״א‪ .‬ראשה פרוע דאורייתא היא‪ ,‬ומשני‬
‫מדאורי׳ קלתה שפיר דמי‪ ,‬ודת יהודית אפי׳ בקלתה‪,‬‬
‫ולא משני פאה נכרית מדאורייתא ש״ד‪ ,‬ודת יהודית‬
‫בפאה נכרית נמי אסירי‪ .‬ומצאתי שכיוונתי בזה להגאון‬
‫פרי מגדים על מ״א סי׳ ע״ה סק״א והוכיח מזה דפאה‬
‫נכרית שרי לגמרי ואין בה משום דת יהודית עכל״ה‪.‬‬
‫הרי דברים ברורים דאיירי בפאר‪ ,‬נכרית מגולה לגמרי‬
‫וחששו דשלפא לה ותגלה ראשה בר״ר‪ ,‬לשעה‬
‫קטנה בינתיים שתחזיר אותר‪ ,‬וכמו שכתבתי ממש‪ ,‬אלא‬
‫שחזר לאסור מטעם מראית עין וד״י ומטעם מנהג‬
‫ולקמן נדבר בזה‪.‬‬
‫שמ״ש‬ ‫רמד‬
‫שלפא ומיחויא אלא כמ״ש דש״י הטעם‪ ,‬משום דמגניא‪,‬‬
‫שהשבכה נוי הוא לה‪ ,‬ואם תשלוף ותחוי‪ ,‬אזי חוששת‬
‫שיפול הכל‪ ,‬גם הכבול )הכיפה( וגם הסבכה ותתנוול‪.‬‬
‫וטעם החולקים והוא ר׳ אבהו בדף נ״ז סבר לאסור‬
‫משום דילמא שלפה כיפה מתחת השבכה בזהירות‪,‬‬
‫ותשאר השבכה לנוי וכמ״ש רש״י שם‪ .‬ומשמע מזה‬
‫דהטעם דלא שלפא הוא משום ניוול‪ ,‬אבל בשביל‬
‫גילוי ראש לבד לא חששו‪ ,‬ע״ש כי הארכתי להכריח‬
‫דברי‪.‬‬
‫והרב מהר״ם הלוי ישצ״ו‪ ,‬דחה דברי בקש וכלאחר‬
‫‪ t‬ובפשיטות עצומה‪ ,‬דאיך אני מביא ראיה‬
‫מר״ש בן אלעזר‪ .‬והלא אוקמוה בגם׳ בדף ס״ה ע״א‬
‫בשיטה‪ ,‬ואין הלכה כשיטה וכמ״ש הרי״ף בזה ע״ש‪.‬‬
‫ואני רואה שלא העמיק עיונו בדברי‪ ,‬דמעולם לא‬
‫אמרתי דהלכה כרשב״א שהוא עומד בשיטה‪ ,‬אלא‬
‫כדעת החולקים הסוברים דיכדלד‪ ,‬להוציא הכיפה מתחת‬
‫השבכה וכמ״ש רש״י להדיא בדף נ״ז‪ ,‬וממילא תשאר‬
‫השבכה לנוי‪ .‬והכרחתי זה מדברי ר״ש בן אלעזר דלמה‬
‫הוצרך לנוי ולא מטעם גילוי ראש‪ ,‬וזה פשוט‪.‬‬
‫ו מ ה שהוסיף כת״ר‪ ,‬דגם ר״ש בן אלעזר מודה לטעם‬
‫זה של איסור גילוי ראש‪ ,‬ורק חייש לשמא‬
‫תוציא מתחת הסבכה וכו׳ ע״ש‪ .‬זמ״מ חשש גנאי שייר‬
‫שהכיפה נוי הוא לה ולא תסירנה מתחת הסבכה‬
‫עכל״ה‪ .‬ע״ז אני אומר שלא דקדק בדברי רש״י שכתב‬
‫שד‪,‬שבכה נוי הוא לשער‪ ,‬ולא הכיפה כמ״ש הרב לוי‬
‫שליט״א‪ ,‬אלא בד‪,‬יפד ממש‪ ,‬דלדעת ר״ש בן אלעזר‬
‫כל שהוא תחת השבכה חוששת שאם תבא להסיר‬
‫הכיפד‪ ,,‬יפול לה הכל גם הכיפד‪ ,‬וגם השבכה שהיא‬
‫לנד ותתנוול‪ .‬וכמ״ש להדיא ברש״י דף ס״ה דמיגלי‬
‫שערה ומגניא בה שד‪,‬שבכד‪ ,‬נוי לשער‪ ,‬ולדברי הרב‬
‫לוי י״צ הלא לא מיתגלי שערה שהרי מוציאה הכיפה‬
‫מתחת השבכה‪ ,‬באופן שדברינו חיים וקיימים‪ ,‬שמדין‬
‫גילוי הראש שוכחת לאיזה דקות‪ ,‬ומחדא ומחזרת‪,‬‬
‫ובינתיים תביאה ד״א ברה״ר‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫וכבל הוכחתי מדברי המאירי בתשובתי הקודמת‪,‬‬
‫שהשוד‪ ,‬בתולות לנשואות‪ ,‬אע״ג דאין בד‪.‬ם‬
‫דין גילוי ראש‪ ,‬והתירו להם לצאת בציץ של כסף שאין‬
‫דרך לשלוף‪ ,‬וד‪,‬כרחנו שזה מטעם ניוול‪.‬‬
‫ו כ ע ת ראיתי עוד בהרמב״ם פי״ט הלכה ו׳ שנתן‬
‫טעם שלא תצא האשד‪ ,‬בצ ת ובלחיים וכו׳‬
‫שמא יפלו ותביאם בידה‪ ,‬וגם בהלכה ז׳ ולא בכבול‬
‫וכר ולא בפאר‪ ,‬של שיער וכו׳ כל אלו אסורין לצאת‬
‫בהם שמא יפלו ותביאם בידה או תהלח ותראה‬
‫לחברותיד‪ ,‬ע״כ‪ .‬הנה הרמב״ם הוסיף טעם אחר‪ ,‬שיתרץ‬
‫קו׳ כת״ר‪ ,‬דאע״פ שתיזהר היא שלא תחלץ ותחוי‪,‬‬
‫עכ״ז יש לחוש שמא יפלו מאליהם ותביאם ב ‪T‬ד‪.,‬‬
‫הנ ה גם כאן יש לדקדק כיצד תביאם בר״ה והלא‬
‫היא נשארת גלוית ראש וצריכד‪ ,‬ללובשם תיכף‪,‬‬
‫דאין לומר גם כאן שמא יפלו מתחת השבכה ותשאר‬
‫השבכה‪ .‬דבשלמא בחולצת ב ‪T‬ד‪ ,‬תזהר ותקפיד להוציאם‬
‫מתחת השבכד‪ ,,‬אבל בנפילה אין זד‪ ,‬בידר‪ ,‬ויכול ליפול‬
‫רמה‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ טז‬ ‫שמ״ש‬
‫ה מו בן מדבריו ז״ל‪ ,‬דגם בכיפה של צמר ופאת‬ ‫ג ם בשו״ת מהר״ץ חיות סי׳ נ״ג הבי״ד בם׳ ד״י‬
‫נכרית‪ ,‬המחלוקת בין ר״ש בן אלעזר לחכמים‪,‬‬ ‫כהלכתה הנ״ל דף ל״ה והנמשך‪ ,‬שהוא ג״ב‬
‫היא דלדעת חכמים תששו דכיון שיודעים אותה שהיא‬ ‫מהמהמירין‪ ,‬כתב וז״ל הנה ידע רו״מ כי זה מחלוקת‬
‫קרחת ובשביל זה לבשה פאה נכרית‪ ,‬גם היא אינה‬ ‫ישנה‪ .‬ועל דברי בא״ש כתב המ״א דברי דיחוי‪ .,‬והיינו‬
‫מקפדת‪ ,‬ושלפא ומיחויא‪ ,‬ור״ש בן אלעזר סבר‪ ,‬דאע״פ‬ ‫כי כל הסוגיא מהפאה נכרית מיירי דוקא היכא דכל‬
‫שיודעים שהיא קרחת‪ ,‬עכ״ז לא שלפא כי היכי שלא‬ ‫‪.‬הראש מכוסה בפאר‪ .‬נכרית ואין על הראש שום סבכה‬
‫תתגנה בהראות מומה בעין‪ ,‬ע״ש היטב שזד‪,‬ו כוונתו‪.‬‬ ‫או שאר דברים רק מגולה כולו‪ ,‬ובכה״ג מותר‪ ,‬דשער‬
‫והשתא לפי דברי כת״ר תיקשי לכולם בין לרשב״א‬ ‫עצמו כה״ג אסור מה״ת כדאמרי׳ בכתובות פ׳ המדיר‬
‫בין לחכמים‪ ,‬דד‪.‬לא אף שהיא קרחת לא תוכל לשלוף‬ ‫ופרע את ראש האשה‪ ,‬ובזה ליכא מאן דפליג‪ ,‬אכן‬
‫ולגלות בשביל גילוי ראש וגם לרשב״א לשלא תגלה‬ ‫בשערות התלויות ח ח לצמתה לשיטת רמ״א ליכא‬
‫מומה בעין‪ ,‬והלא יספיק טעם של איסור גילוי ראש‪,‬‬ ‫איסור בשער עצמו וכ״ש בפאה נכרית וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫אלא ודאי כדאמרן‪ ,‬דבשביל איסור ראש שוכחת לפי‬ ‫ולסוף החמיר להלכה מטעם מנר‪.‬ג‪ ,‬עכ״פ הרי הוא סובר‬
‫שעה קטנה ותחזיר אח״כ‪ .‬וכמו ששוכחת גם איסור‬ ‫דאיירי במגולח בלי שבכה‪ ,‬ולא קשיא ליה קר הנגלית‬
‫טלטול ד״א ברה״ר‪.‬‬ ‫לדרדקי דבי רב‪ ,‬דודאי יתרץ לה כמ״ש‪.‬‬
‫ג ם ראיתי דברי הריטב״א דף ס״ה‪ ,‬שר‪.‬ביא הרשב״א‬
‫ג ם בתשו׳ בית יצחק שמלקיש חאו״ח סי׳ י״ד‪ ,‬שהוא‬
‫בקיצור‪ ,‬וסיים ולפי״ז כי קאמרי כלל אמר ר״ש‬
‫ג״כ מהמחמירין‪ ,‬הבי״ד בס׳ די״כ הנ״ל דף נ״ב‬
‫בן אלעזר כל שהוא למטר‪ ,‬מן השבכה יוצאין בו‪ ,‬היינו‬
‫והנמשך‪ ,‬כתב !ח״ל שם דף נ״ט‪ ,‬הנה הארכתי בזה‬
‫משום שאין אשה נותנת דבר תחת השבכה אלא מפני‬
‫לעיקר הדין‪ ,‬והיוצא מזה‪ ,‬לדינא אין להוכיח לאסור‬
‫מום שבראשה ע״כ‪ .‬ר״ל ולא שלפא ומיחויא דמתגלת‬
‫פאר‪ ,‬נכרית מדינא דגמ׳‪ .‬וקצת ראיה יש להוכיח להיתר‪,‬‬
‫מומה בעין ע״ש‪.‬‬
‫אך אמנם יש לחוש לדברי האחרונים שיבואו לידי‬
‫ולפי פירושם ז״ל לא צריכין תו למ״ש רש״י בטעם‬
‫מכשול שיפרקו אותה בשבת ויבואו ג״כ לצאת בשערות‬
‫החולקים דילמא שלפא ומיחרא מתחת השבכד‪,.‬‬
‫ראשן וכו׳ עכל״ה‪ .‬הרי דבעיקר דינא התיר ולא קשיא‬
‫אלא חיישי׳ דילמא שלפא הכל ולא חיישא שתראה‬
‫ליה קושית כת״ר‪ ,‬וגם הגאון בא״ש שהוא הראשון‬
‫קרחת שכבר יודעים אותה וכמ״ש הרשב״א להדיא‪,‬‬
‫שדחה דברי שלה״ג‪ ,‬והגאון בעל תשו׳ הרב יעב״ץ‬
‫ולדעת ר״ש בן אלעזר כל שתחת השבכה הוא משום‬
‫שחיזק דבריו‪ ,‬לא דחו דבריו בכח מחמת קר כת״ר‬
‫מום ולא תגלה מומה בעין‪ ,‬ומוכח להדיא דלכ״ע לא‬
‫הנגלית‪ ,‬אלא מטעם די״ל דאיירי תחת השבכה‪ ,‬או‬
‫חיישא משום גילוי ראש‪ ,‬וא״כ לאו ק״ו הוא דאם‬
‫איירי בחצר וכו׳ וגם מטעם דת יהודית מוכח דאותה‬
‫אפי׳ יש בה מום שהיא קרחת חועושין שתגלה ולא‬
‫קושיא אין בה ממעז מעיקרא‪ ,‬דעביד איניש לשכוח‪,‬‬
‫איכפת לה במום‪) ,‬לדעת חכמים( כ״ש כשאין בה מוס‬
‫ונשים צחצניות הן‪ ,‬ורוצים להראות לאחרות‪.‬‬
‫דיש לחוש שתגלה להראות ואפי׳ תשאר ראשה גלויה‪,‬‬
‫כנ״ל‪.‬‬ ‫ומ״ש כת״ר שבחידושי הרשב״א וד‪,‬ריטב״א לא פירשו‬
‫ובכל אופן‪ ,‬רבותינו הא׳ כמלאכים שלה״ג וסיעתיה‬ ‫בדברי ר״ש בן אלעזר מטעם נוי כפרש״י‪,‬‬
‫כך הבינו בפירושא דשמעתא‪ ,‬דפאה נכרית‬ ‫אלא משום ששער ראשן קרח‪ ,‬ואם תגלה הכיפה יתגלה‬
‫היא גלויד‪ .‬ואסרו לצאת בה לרד‪.‬״ר שמא תשלוף ותחוי‪,‬‬ ‫מומה‪ ,‬ות״ק סבר דכיון שחברותיה יודעות שהיא קרחת‬
‫ובינתיים על איזה דקות תשכח שראשה גלויד‪ .‬או לא‬ ‫ובשביל זה עשתה כיפה אינה חוששת לשלוף‪ ,‬ודמי‬
‫תקפיד על זמן מועט הרבה של ד״א ברה״ר וכמ״ש‬ ‫לשן תותבת וצלוחית של פלייטון דפליגי תנאי בזה‬
‫בתשובתי הקודמת‪ ,‬וכמו שהבינו גאוני עולם בעל‬ ‫ע״ש‪ .‬וגם בסבכה המוזהבת היינו משום שלא תשלוף‬
‫תשובה מאהבה ומהר״ץ חיות ובית יצחק ובא״ש והרב‬ ‫משום איסור פריעת ראש עכ״ד‪ .‬הנה ראיתי דברי‬
‫יעב״ץ ז״ל ועוד‪.‬‬ ‫הרשב״א במקורו באורך‪ ,‬ומפרש שהמחלוקת בין רבי‬
‫עתה נבא לדברי רש״י דף ס׳ שד‪.‬ביא כת״ר‪ ,‬גבי‬ ‫ורבנן בשן תותבת וכובלת וכר משום מום‪ ,‬דכל הני‬
‫מחט שכורכת עליו את השער שאין לחוש‬ ‫לא נפקת בהו אלא משום מום‪ ,‬וסברי רבנן כיון שמומה‬
‫שתשלוף המחט ברה״ר‪ ,‬וכתב רש״י משום דשער‬ ‫ניכר דכל הרואה אותה יוצאה בשן של זהב כבר הוא‬
‫באשה ערוד‪ ,‬לא מחויא‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫יודע שהשן שלה חסר‪ ,‬וכן כובלת וצלוחית‪ .‬כבר‬
‫זלפקוצ״ד מלבד מה שביררתי למעלה בדעת רש״י‬ ‫יודעים שהיא בעלת ריח רע‪ ,‬וכיון שאינה יכולה‬
‫ז״ל‪ .‬עוד זאת דבריו הנ״ל שהביא כת״ר‬ ‫להעלים מומה‪ ,‬אף היא אינה מקפדת ושלפא ומיחויא‪,‬‬
‫אינם מובנים‪ ,‬הן לגבי בירית הן לגבי מחט‪ ,‬דכיון‬ ‫ורבי סבר דאעפ״כ לא שלפא כי היכי דלא תתגנה‬
‫שאמר דלאו תכשיט הם אלא תשמיש ולא הוי משאוי‪,‬‬ ‫יותר בהראות מומה בעין‪ ,‬וכן הטעם בכיפה של צמר‬
‫א״כ למה הוצרך עוד לטעמא דכיון דלצניעותא הם לא‬ ‫שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה‬
‫שלפא ומחויא ור‪,‬לא אפי׳ לא יהיו לצניעותא לא משלפא‬ ‫שהיא קרחת מפאת ראשה והיינו דתני לה בהדי פאה‬
‫כיון שאינם תכשיט‪ .‬וכן ראיתי למהרש״א דף ס״ג ע״א‬ ‫נכרית‪) ,‬ר״ל שגם היא לובשין אותד‪ .‬מסעם זה( והיינו‬
‫גבי בירית שם שפרש״י ג״כ כמ״ש כאן‪ ,‬שהבירית‬ ‫דשרו לה טפי כבול בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה‬
‫אינה תכשיט‪ ,‬וסיים ומישלף ואחויי ליכא למיחש דלא‬ ‫משאר תכשיטין‪ ,‬דכיפה של צמר צריכה לה טפי לסלק‬
‫מגליא לשוקה‪ ,‬וכתב מד‪,‬רש״א שיש לגמגם בפי׳‬ ‫גנותה‪ ,‬עכל״ה‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ טז‬ ‫שמ״ש‬ ‫רמו‬
‫ע״כ‪ .‬איני מבין שדברי התום׳ מפורשים דאם הוא‬ ‫הקונטרים דכיון שפירש דבירית לאו לנוי וכר לא‬
‫תכשיט חיישי' לאיחרי אפי׳ יש בו משום צגיעותא‪,‬‬ ‫איצטריך לטעמא דלא מגליא שוקה‪ ,‬דד‪,‬א בלא״ה כיון‬
‫ונ״ל דלא כתב כן אלא לדעת הסמ״ג כדי לתרץ קו׳‬ ‫שאינו לנוי תכשיט ודאי דלא שייך למיחש ביה למישלף‬
‫הב״י ע״ש‪ .‬וכמ״ש בלשונו ונ״ל דהסמ״ג ס״ל וכו׳ ע״ש‪.‬‬ ‫ולאחזיי עכ״ל‪ ,‬וגמגום הנו׳ יעבור גם ע״ד רש״י הנ״ל‬
‫ובסוף דבריו הניח דברי הסמ״ג בצ״ע ע״ש‪ .‬וכ״כ‬ ‫בדף ס׳ ממש וכמו שכתבתי‪.‬‬
‫המג״א בשם הסמ״ג והתרומה דס״ל כמ״ש התום׳ דאע״ג‬ ‫ועי' להתוס׳ שם שהקשו על רש״י דד‪,‬א כבלים אין‬
‫דהוי לצניעותא גזרי׳ דילמא מהויא ע״ש‪.‬‬
‫יוצאים בהם בשבת דחיישי׳ דילמא שלפא להו‬
‫י ל ל נא ראה גם בס׳ צמח צדק מליובאויטש‪ ,‬במס׳‬ ‫משום דהוו תכשיט אע״ג דלצניעותא עבדא כמו בירית‬
‫שבת פ״ו משגה א׳ דף ‪ 83‬אות ב׳ שכתב להדיא‬ ‫דהכל ענין א׳ אלא שבירית אחת וכבלים בשתים וכר‬
‫משם הרב פנ״י )לא ידעתי מי הוא דבס׳ פני יהושע‬ ‫ונר׳ לר״י דהכי פירושו ותיהוי כבירית שיוצאים בה‬
‫לא מצאתי‪ ,‬ואפשר שהוא פני יוסף או פני יצחק‬ ‫לפי שהיא טהורה משום שאינה תכשיט דאינה נוי‬
‫וכיוצא( שפי׳ בו‪ ,‬דדיתום׳ חולקים על רש״י שאם היא‬ ‫לאשה כיון שאינה כ״א באחת והוי כטבעות הכלים‬
‫תכשיט חיישי׳ דילמא שלפא וכו׳ אלא הכא היינו‬ ‫וכר ה״נ האי מחט שהיא טהורה לפי שאינה אלא‬
‫טעמא דס״ל דהאי מחט אינו תכשיט ומשו״ה הוא דלא‬ ‫כטבעות הכלים תשתרי דאינה תכשיט וכו׳ ע״כ‪.‬‬
‫חיישי׳ דילמא שלפא ומיחויא‪ .‬וכן ביאר הט״ז‪ .‬ועוד‬
‫המובן מדבריהם דאם יהיה תכשיט ככבלים אע״ג‬
‫האריך בשיטה זו לבאר זה‪ .‬ושם בדף ‪ 84‬חזר על‬ ‫דהוי לצניעותא חיישי׳ לשלפא ומיחויא‪ ,‬וזה‬
‫מסקנת הדברים וז״ל‪ .‬קיצור‪ ,‬והתוס׳ חולקים על רש״י‬
‫ברור‪ .‬ועי׳ להתוס׳ דף ס״ג ע״ב ד״ה ותהוי בבירית‪,‬‬
‫בב׳ דברים‪ .‬א׳‪ ,‬דבמה שחשוב תכשיט חיישי׳ דילמא‬ ‫שדבריהם נראין כסותרים למ״ש כאן‪ ,‬שכתבו וז״ל‬
‫שלפא אף דעשוי לצניעותא וכמש״ל סעיף א׳ וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫לכן נ״ל דאפשר ליטלן בלי גילוי שוקים‪ ,‬והחילוק הוא‬
‫ושם בעמוד ב׳‪ ,‬כתב בקיצור שגם בחידושי הרמב״ן‬
‫דבירית לא הוי תכשיט וכבלים הוי תכשיט‪ ,‬ומשמע‬
‫ורשב״א מבואר כן ע״ש‪ .‬וכן הוא באמת בחידושי‬
‫דאם א״א בלא גילוי שוקים היה מותר לצאת אפי׳‬
‫רשב״א דף נ״ט ע״ב ד״ה ותיהוי כבירית‪ .‬הביא פרש״י‬
‫בכבלים‪ ,‬והוא היפך דבריהם כאן‪ ,‬וצ״ל דשם פירשו‬
‫ותשתרי נמי לצאת בה הואיל ולצניעותא עבידא‪.‬‬
‫אליבא דרש״י דאמר משום צגיעותא לא מגליא לשוקא‬
‫ובתום׳ פירשו דהכי קאמר ותיהוי כבירית שהיא טהורה‪,‬‬
‫ול״ח לאחויי וכמ״ש בריש דבריהם ע״ש שהביאו‬
‫משום שאינה תכשיט אלא טבעת הכלים וכו׳ הכא נמי‬
‫פרש״י‪ ,‬ושקלי וטרי אליביה‪ .‬והקשו א״כ גם בכבלים‬
‫)במחט( שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינו‬
‫אע״ג דהן תכשיט למה לא יוצאין‪ ,‬והלא ודאי לא‬
‫תכשיט ע״ש‪ .‬מובן מדבריו בדעת התוס׳ דאם הוא‬
‫שלפא מטעם צניעותא‪ ,‬לזה פי׳ דלדעת רש״י גופיה‬
‫תכשיט חיישי׳ לשלפא אף דהוי לצניעותא‪.‬‬
‫צ״ל דבין בבירית כין בכבלים אפשר ליטלן בלי גילוי‬
‫וכדי שלא להניח דברי רש״י ז״ל‪ ,‬שיהיו סותרים‬ ‫שוקים‪ ,‬אלא דבירית לא הוי תכשיט ולא חיישי׳‬
‫זא״ז‪ ,‬עם מה שהעליתי למעלה גבי פאה נכרית‪,‬‬ ‫לאיחויי‪ ,‬ובכבלים הוי תכשיט וחיישי׳ לאיחויי וליכא‬
‫שהוא מודה דלולי טעמא דנוי חיישי׳ דילמא שלפא‪.‬‬ ‫טעמא דצניעותא‪ ,‬כנ״ל מוכרח ליישב דבריהם‪ .‬וכן נר׳‬
‫וכאן כותב דלא תשלוף משום טעמא דצניעותא‪ .‬נ״ל‬ ‫כל סגנון דבריהם‪ ,‬שהוא אליבא דרש״י ז״ל ע״ש‪.‬‬
‫לתרץ כמ״ש בתשובתי הקודמת גבי קליעת שערות‬
‫ג ם בכל האחרונים משמע דרש״י ותום׳ פליגי בזה‪.‬‬
‫שיש בה מעט עבודה וטירחא לסתור הקליעה ובינתיים‬
‫עי׳ ט״ז סק״ז שכתב בפי׳ לדברי התוס׳ וז״ל‬
‫תזכור איסור שבת ותימנע‪ .‬לא כן לאחויי אין טירחא‬
‫אבל אם היה תכשיט אסור דילמא שלפא ולא ס״ל‬
‫לקחת מעל ראשה ושוכחת‪ ,‬וגם כאן גבי מחט שהשער‬
‫כרש״י דכיון דעבידא לצניעותא ל״ח דילמא שלפא‬
‫כרוך עליה‪ ,‬צריך מעט טירחא וזמן להוציאה‪ ,‬ועי״כ‬
‫ומיחוי‪ .‬והתוס׳ הוכיחו דאפי׳ עבידא לצניעותא מ״מ‬
‫תבא לזכור איסור גילוי הראש ותימנע‪ .‬כנ״ל ליישב‬
‫חיישי׳ דלמא שלפא‪ ,‬אלא הטעם בבירית דיוצאים בה‬
‫דברי רש״י ז״ל‪.‬‬
‫דאינו תכשיט לנוי ולא הוי אלא כטבעת הכלים ולא‬
‫באופן שאל ה׳ ויאר לנו‪ .‬וסברתינו שאמרנו לא‬
‫הו״ל למיגזר דילמא שלפא וכו׳ עכ״ל‪ .‬ע״ש דבריו‬
‫נפלאת חיא ולא רחוקה‪ ,‬והרי כמעט כל‬
‫בביאור רחב ודחה דברי הב״ח שסבר היפך‪ ,‬וכתב‬
‫הפוס׳ אפי׳ המחמירין בפאה נכרית מטעמים אחרים‬
‫שתקפה עליו משנתו ע״ש‪ .‬ועי׳ ג״כ מחצ״ה סק״ז וז״ל‬
‫סוברים דאפי׳ במילי דצניעותא חיישי׳ שמא תשלוף‬
‫והתום׳ הקשו על פרש״י דכיון דעבידא לצניעותא ל״ח‬
‫ותחד׳‪ ,‬וה׳ יזכנו ויאיר עינינו תמ ‪ T‬לכוין אל חאמת‪,‬‬
‫דילמא שלפא ומיחויא‪ .‬והתום׳ הוכיחו דאפי׳ עבידא‬
‫ואפי׳ יהיה זה מחלוקת הפום׳ הלא גדולי עולם השלה״ג‬
‫לצניעותא מ״מ חיישי' דילמא שלפא‪ ,‬אלא הטעם‬
‫וסיעתיה יסברו כן‪ ,‬ובלא״ה כבר כתבתי בתבואות‬
‫בבירית דיוצאים בה דאינו תכשיט לנוי כ״א כטבעות‬
‫שמ״ש חאה״ע סי׳ קל״ח משם הראש״ל הגר״ע יוסף‬
‫הכלים ולא הו״ל למיגזר דילמא שלפא וכו׳ עכ״ל‪.‬‬
‫שליט״א‪ ,‬שהביא משם הרבה אחרונים שד‪,‬אריכו ליישב‬
‫קו׳ הבא״ש מעל שלה״ג‪ ,‬ע״ש בס׳ יביע אומר ח״ד‬ ‫ומ״ש הט״ז בהמשך דבריו לפרש עוד לדעת הסמ״ג‬
‫סי׳ ג׳‪ .‬וכל הני פוס׳ המה ראו דדעו דברי הש״ם בשבת‬ ‫שם‪ ,‬דגם התום׳ יודו דאם הוא נגלה תיכף‬
‫בפאה נכרית ועיינו בהם‪ .‬ולא קשיא להו קו׳ כת״ר‬ ‫ומיד אין לחוש לאחויי משום צניעותא ודוקא בכבלים‬
‫הגלויה לעין כל‪ .‬מוכח דמפרשי כמו שכתבתי‪.‬‬ ‫שאינם נגלים תיכף ומיד יש לחוש שתחוי לאחרים‬
‫רמז‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ טז‬ ‫שמ״ש‬
‫שערה‪ .‬וכן מוכח ממד‪ ,‬ששינד‪ ,‬הרמב״ם קלתר‪ ,‬במטפחת‬ ‫ועתה אשובה ואראה בטעם הפרם׳ המחמירים בזה‪,‬‬
‫לו׳ שאע״פ שמכוסה לגמרי כיון שאין עליה רדיד‪ .‬וכן‬ ‫והם ג׳ טעמים‪ .‬דת יהודית‪ ,‬מנהג‪ ,‬ומראית עין‪.‬‬
‫נ״ל עוד להוכיח מדברי הרמב״ם הל׳ אישות פי״ג הל׳‬ ‫ואעבור עליהם בסקירה אחת‪ ,‬שהיום אין לחוש לשום‬
‫י״א‪ ,‬מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכיפה שעל‬ ‫אחת מהן וכדלהלן‪.‬‬
‫ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל‬
‫גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רד ‪ T‬הפחות‬
‫שבכל הרד ‪T‬ין וכו׳ ע״כ‪ .‬משמע דמקום שאין דרכן‬
‫דת יהודית‬
‫לצאת ברדיד‪ ,‬לא יתן לה‪ .‬וקשה דכיצד תצא בכיפה‬ ‫לך נא ראה לגאון עוזינו מופת הדור‪ ,‬הראש״ל הגר״ע‬
‫נקובה ששערה נר׳ ממנה‪ .‬והלא זה אסור מדינא ולא‬ ‫יוסף שליט״א בס׳ יבי״א ח״ד חאה״ע סי׳ ד׳‪,‬‬
‫תלד במנד״גא‪ ,‬כיון ששערה נר׳ מתוכה‪ ,‬אלא ע״כ‬ ‫בענין הרד ‪ T‬שכתב הרמב״ם שדת יהודית היא אשה‬
‫דאיירי בכפה שהיא כמטפחת ויותר שאינה שקופת‬ ‫היוצאת לשוק ואין עליה רד ‪ T‬ככל הנשים אע״פ‬
‫ומכסה הראש אם רגילין לתת עליה רדיד חובתו לתת‪.‬‬ ‫ששערה מכוסה במטפחת ע״ש‪ .‬וכ״כ מר״ן ז״ל סי׳‬
‫וא״כ גם דבריו שם במטפחת איירי ג״כ במכסה היטב‬ ‫קט״ו‪ ,‬ס״ד‪ .‬ע״ז כתב הראש״ל שהיום פשט המנהג‬
‫את כל הראש ועכ״ז אם בלא רדיד הוי דת יהודית‪.‬‬ ‫שהגשים יראות ה׳ יוצאות במטפחת או בכובע בלבד‬
‫ועוד ראיה ברורה ממ״ש רדיד החופר‪ ,‬את כל גופר‪ ,‬כמו‬ ‫בלי צעיף ובלי רדיד ׳ואין פו״ם ומצפצף‪ ,‬ועל כרחין‬
‫טלית‪ ,‬מוכח דקפידת הרדיד היא בשביל כל הגוף‪ ,‬אף‬ ‫דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב‬
‫שתד‪,‬יד‪ ,‬הראש מכוסה היטב‪ ,‬ואפי׳ בב׳ מטפחות‪ ,‬עכ״ז‬ ‫המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן‪ ,‬אבל מנהג בנות‬
‫לא יועיל‪ ,‬דצריך רדיד לכסות כל הגוף‪ ,‬וזה ברור‪ .‬ועי׳‬ ‫ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל‬
‫להגאון חקל יצחק סי׳ פ״א הביא דבריו ס׳ דת יד‪,‬ודית‬ ‫אזלי כך בתר מנהגא‪ .‬ודמי למ״ש מהר״ם אלשקאר‬
‫כהלכתה דף ר״ד‪ ,‬שהכריח בדעת הרמב״ם ששינה‬ ‫להתיר במקום שנהגו הנשים לצאת בשערות שחוץ‬
‫קלתה במטפחת משום דברי הירושלמי פ׳ המדיר הלכה‬ ‫לצמתן‪ .‬ואף שהצ״ץ מליובאויטש חאה״ע סי׳ קל״ט‪,‬‬
‫ר‪ ,‬שנקט קפלאטין דהיינו מטפחת כמ״ש הפני משה‬ ‫האריך לחלוק עליו‪ ,‬מ״מ רבו האחרונים שסמכו על‬
‫ע״ש‪ .‬ועכ״ז כשהמנד‪,‬ג נשתנה‪ ,‬מנהג מבטל מנהג וכמ״ש‬ ‫דבריו של מהר״ם אלשקאר ע״ש‪ ,‬ובודאי שהנוהגות‬
‫הראש״ל שליט״א‪ .‬וכל דבריו הם קילורית לעין בנד״ד‪.‬‬ ‫היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להם על מה שיסמוכו‪,‬‬
‫ואכמ״ל‪ .‬וה״נ במה שנהגו הנשים לצאת במטפחת או‬
‫וא״כ ה״ה לנד״ד‪ ,‬דעם הזמן נשתנה המנהג‪ ,‬ובמקום‬
‫בכובע בלי צעיף ובלי רדיד כיון שהכל נהגו כן‪,‬‬
‫המטפחת והכובע חזרו ללבוש פאה נכרית‪,‬‬
‫בכה״ג אתי מנהג ומבטל מנהג‪ ,‬וכן מתבאר מדברי‬
‫וכיון שדת יד‪,‬ודית הוא מנד‪,‬ג צניעות שנד‪,‬נו בנות‬
‫הגאון ר׳ אליהו קלאצין אב״ד לובלין בס׳ דברים‬
‫ישראל וכמ״ש מר״ן סי׳ קט״ו‪ .‬וא״כ תינח בזמן שמנהג‬
‫אחדים עמוד ל״ב‪ ,‬ורק בגילוי הראש ממש הרעיש על‬
‫צניעות זה קיים ניחא אבל כיון שנתבטל המנד‪,‬ג‪ ,‬יהיה‬
‫המיקל בדבר אף במקום שנד‪,‬גו היתר הואיל ומדאורייתא‬
‫מטעם שיהיד‪ ,‬ולא נשאר לו זכר כלל‪ ,‬ודאי פשוט וברור‬
‫הוי ואין מקום להתיר כלל ע״ש‪ .‬ומדברי הרמב״ם נר׳‬
‫דלא נשאר ע״ז שם דת יהודית כלל‪.‬‬
‫דאף במטפחת שמכסה ראשה היטב יש משום דת‬
‫ולפקוצ״ד אני רואה במנד‪,‬ג זה דבר חשוב ביותר‪,‬‬ ‫יהודית וכמ״ש ג״כ בשו״ת באר שבע‪ ,‬ועי׳ בתשו׳ ח״ם‬
‫ומעלה גדולה נמצאת בו‪ ,‬לפי מ״ש הפום׳‬ ‫חאו״ח סי׳ ל״ו‪ ,‬ואעפ״כ בזה״ז נהגו היתר בדבר‪ ,‬וע״כ‬
‫החולקים על מהר״ם אלשקאר על מה שהתיר גילוי‬ ‫דד‪,‬יינו טעמא מטעם דאתי מנהג ומבטל מנהג‪.‬‬
‫שערות חוץ לצמתן‪ .‬כמ״ש הצ״ץ הנ״ל שצעק הרבה‬
‫גם כתב הרה״ג הראש״ל שם‪ ,‬דאף שנהגו הבתולות‬
‫על זה בחאה״ע סי׳ קל״ט זבח ‪T‬ושיו לברכות פ״ג‪.‬‬
‫אז שלא לילד פרועי ראש בשערות סתורות לדעת‬
‫והאריד לסתור דברי מד‪,‬ר״ם אלשקאר‪ ,‬גם מהר״ץ חיות‬
‫המ״א‪ ,‬כיון שאינו אלא משום צניעות בעלמא אתי‬
‫סי׳ כ״ג כתב שמד‪,‬ר״ם אשקאר הפריז על המדד‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫מנהג ומבטל מנהג‪ ,‬ולא עדיף ממה שנאמר בדת יהודית‬
‫וכן בס׳ וישב יוסף סי׳ א׳ החמיר בזה‪ ,‬וד‪,‬נה באלו‬
‫עכל״ה‪ .‬ואף ששוב מצא הראש״ל שליט״א גם לדעת‬
‫הנשים שלובשות מטפחת א״א לו׳ ונקה‪ ,‬שהמטפחת‬
‫הרמב״ם כפי מ״ש הב״ח דאיירי הרמב״ם במטפחת‬
‫בורחת מן הראש‪ ,‬וגם מי שלובשות כובע נשאר הרבה‬
‫שהיא שקופה ושערה ניכר עדיין‪ ,‬מ״מ שאר פוס׳ הבינו‬
‫שער חוץ לצמתן ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש‬
‫בדברי הרמב״ם דאיירי במטפחת שלימה וד‪,‬ם הבא״ש‬
‫ראשן מגולה‪ ,‬וכסדיו והתגלה‪ .‬ואף שיש פוס׳ שהתירו‬
‫וח״ס‪ .‬וכן לגבי הבתולות הסותרות שערן‪ ,‬צ״ל דמנהג‬
‫וסמכו על מד‪,‬ר״ם אלשקאר‪ ,‬מ״מ הלא הד‪,‬יתר שלו ג״כ‬
‫מבטל מנהג ע״ש וה״ה לנד״ד‪.‬‬
‫מטעם מנהג שנתחדש וכמ״ש הראש״ל שליט״א‪ .‬ולדעת‬
‫האוסרים יש מד‪,‬ם שאומרים שזה בכלל פריעת ראש‬ ‫וכן נר׳ מדקדוק ל׳ הרמב״ם שכתב אע״פ שמכוסה‬
‫ממש ויש בזה איסורא דאורייתא‪ .‬ועי׳ בס׳ דת והלכה‬ ‫במטפחת כיון שאין עליה רדיד תצא בלא כתובה‪,‬‬
‫דף י״ח והנמשך שד‪,‬אריך בזה משם הפוס׳ להחמיר‬ ‫משמע דעיקר דת יהודית הוא הרדיד‪ ,‬דאל״ה הו״ל‬
‫ובכללם החזו״א זצ״ל ע״ש‪.‬‬ ‫לחלק במטפחת דלף אע״פ שמכוסה במטפחת כיון‬
‫ולפי״ז כיון שגם לאלו צריך להתיר מטעם מנהג‬ ‫שהיא נקובה ושערה ניכר הוי דת יהודית‪ ,‬גם לשון‬
‫חדש שנהגו להקל וכמ״ש הראש״ל שליט״א‪.‬‬ ‫מכוסה במטפחת‪ ,‬מוכח שמכוסה כולה‪ ,‬דאי בשקופה‬
‫א״כ טוב שניקח מנהג זה שיש בו כיסוי ראש לגמרי‬ ‫ושערה ניכר לא יאמר עליה שהיא מכוסה‪ ,‬שהרי ניכר‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ טז‬ ‫שמ״ש‬ ‫רמח‬
‫זה ששים שנד‪ .‬ויותר‪ ,‬כל הנשים היד‪ .‬להן כתר קטן‬ ‫בלי להניח שום שערה יוצאת חוץ וכר משתלבש‬
‫עשוי מקרטון ומכוסה בבגד על ראשן‪ ,‬ותחתיו יוצאין‬ ‫מטפחת או כובע ותלך אחר מנהג שיש בו מחלוקת‪.‬‬
‫איזה חוטים שחורים דקין על מצחן באלכסון מבאן‬ ‫ולדעת צד א׳ יש בו משום פריעת ראש דאורייתא‬
‫ומכאן עד אחורי האזנים ומפשילין אותם לאחוריהן‪,‬‬ ‫שנגלה שערה מגופה ממש‪.‬‬
‫והיד‪ .‬זה ג״כ להם לתכשיט‪ ,‬ואגב מכסין שערות שמן‬
‫ולכן הדבר פשוט מכל מה שכתבנו‪ ,‬שאין בזה משום‬
‫הצד שלפני האזנים‪ ,‬וד‪.‬יד‪ .‬להם רדיד גדול שמכסה‬
‫דת יהודית כלל‪ ,‬מידי דהוי ארדיד‪ ,‬ואגילוי שער‬
‫ראשן ורוב גופן‪ .‬וגם הכתר בכלל‪ ,‬אח״ז התחילו לד‪.‬ור ‪T‬‬
‫חוץ לצמתן‪ ,‬שיש לזה יסוד ובסיס מגאוני עולם הפוס׳‬
‫הרד ‪ T‬מעל ראשן‪ ,‬ונשאר רק על כתפידין וגופן‪ .‬ושוב‬
‫המפורסמים שאנו סומכים עליהם בכל הדינים‪ .‬וגם‬
‫הסירו את הכתר ולבשו מטפחות מרוקמות על ראשם‪,‬‬
‫מדברי הפוס׳ המחמירין עצמם ׳וכמו שהוכחתי‪.‬‬
‫ונשאר מעט שערן גלוי על מצחן ובצדדין‪ ,‬ושוב הסירו‬
‫גם הרד ‪ T‬לגמרי ונשארו כך זמן רב עד שבאו הצרפתים‬
‫והריחו ריח החופש ויצאו מהגלות‪ ,‬גם מסוד‪ .‬הבושה‬ ‫מראית עין‬
‫לא נשאר כ״כ‪ ,‬ואז פרצו גדר לגמרי והתחילו לגלות‬
‫גם משום מראית עין ליכא‪ ,‬בדבר שמאות אלפי נשים‬
‫ראשם לגמרי כמו הנוצריות‪ ,‬וחשובות שבהן כדי לעשות‬
‫לובשות פאה‪ ,‬וגם החילוניות עצמן הרבה מד‪,‬ן‬
‫בהיתר ו ‪.T‬יו לרוח הזמן‪ ,‬לבשו פאה נכרית ממה‬
‫לובשות אותה לקישוט ולנוי‪ ,‬ואיזה מראית עין בדבר‬
‫שהביאו הנוצרים עמהם להתייפות‪ ,‬ומעט מעט נשתרבב‬
‫שעושין כל הנשים‪ ,‬וז״ל‪ .‬התשורת שי סי' תק״ע הביא‬
‫המנהג אצל החשובות לצאת בפאה נכרית‪ ,‬ואשה‬
‫דבריו בס׳ דת יהודית כהלכתה דף ס׳‪ .‬וכיון דאיסור‬
‫מתקנית מחברתה‪ ,‬ועוף לא צווח‪ ,‬צפור לא צפצף מן‬
‫פאה משום פריצות‪ ,‬אף דמשום מראית עין ליכא אם‬
‫הרבנים להוכיח ע״ז‪ ,‬כי מלבד שודאי ‪T‬עו שי״ל על‬
‫כל נשי העיר כד כיון דיודעות‪ ,‬מ׳׳מ משום פריצות‬
‫מי לסמוך‪ ,‬הם הפוס׳ האדירים אשר בית ישראל נשען‬
‫יש שעוברת על דת יהודית עכ״ל‪ .‬הרי דאין בזה משום‬
‫עליהם‪ ,‬וגם ‪T‬עו שפשט המנהג למעשה אצל האשכנזים‬
‫מ״ע‪ .‬וכ״כ להדיא ספר דת והלכה דף ט״ו וו״ל וק״ו‬
‫ללבוש אותה באין פו״פ‪ ,‬ובודאי לאו קטלי קני באגמא‬
‫ב״ב של ק״ו כעת שרבו הנשים בפאות נכריות‪ ,‬הלא‬
‫נינהו‪ ,‬זמזה נתפשט המנהג להתיר‪.‬‬
‫במראית העין לא יתלה כלל ששערותיה פרועות רק‬
‫וכת״ר מביא מס׳ תשובה מאהבד‪ .‬שבמקום שלא‬ ‫ידמה שיש לה פאה נכרית וכו׳ שרבו כ״כ הפאות‬
‫נתפשט המנהג להתיר כבר קבלנו דיעות‬ ‫בכריות היום שיש לתלות בהן ע״כ‪ .‬ומ״ש התשורת שי‬
‫האוסרים‪ ,‬ומד‪ .‬ראיד‪ .‬מביא מזה למקומותינו שכבר‬ ‫לאסור משום פריצות ודת יהודית כבר השבתי כל‬
‫נתפשט ד‪.‬מנד‪.‬ג להיתר‪ .‬גם הביא מדברי ‪ .‬הרב בירך‬ ‫הצורך כמש״ל‪,‬‬
‫אברהם שאמר אם המצא תמצא אחת בעיר בטלה‬
‫במיעוטה‪ ,‬ומד‪ .‬ראיד‪ .‬היא זו לזמנינו דלא אחת ולא‬
‫מנהג‬
‫שתים ולא מאה ולא אלף כולן לובשות פאה נכרית‬
‫ונעשד‪ .‬מנהג פשוט בעולם‪ ,‬ובפרט במדינות שראו אור‬ ‫הנ ה כבר כתבתי למעלה דאין בזה משום מנהג‪ ,‬דאתי‬
‫החופש וגם אצל האשכנזים קודם שיתפשט המנד‪.‬ג‪ ,‬היר‪.‬‬ ‫מנהג מבטל מנהג וכמ״ש הראש״ל‪ .‬ועי׳ בספרי‬
‫מנהגם ודאי ללבוש מטפחת או כובע‪ ,‬ואח״כ פשט‬ ‫תבואות שמ״ש חאה״ע סי׳ קל״ח‪ ,‬שהבאתי דברי הרבה‬
‫מנהג לד‪.‬תי"ר‪,‬‬ ‫פוס׳ הסוברים כן‪ ,‬והוא מילתא דמיסתברא וכמש״ל‪.‬‬
‫והנה ראיתי לכת״ר שליט״א שנפגע ממה שאמרתי‬ ‫ובהיותי בזה‪ ,‬אשיב על מה שכת״ר דחה דברי במה‬
‫שד‪.‬תלמידים בתמימותם אמרו לאוסרים ה׳‬ ‫שכתבתי שלא היה מנהג במארוקו לאסור‬
‫עמכם‪ ,‬וחשב שאני משפיל בזה ערך התלמידים‪ ,‬ובשביל‬ ‫או לד‪.‬תיר כי לא היתד‪ .‬בעולם אצלם פאה נכרית כדי‬
‫זה בא לכלל כעם ושפך אפו על כל הרבנים וד‪.‬דיינים‬ ‫לאוסרד‪ ,‬או להתירה‪ ,‬וד‪.‬שיב על זד‪ .‬שדבר זד‪ .‬אינו‬
‫הספרדים של זמנינו המתירין שכולם הלכו שולל‬ ‫צריך חכמה לחשוב שאין זז חכמד‪ .‬מדעית ע״כ‪ .‬וד‪.‬נד‪.‬‬
‫בעוד‪.‬״ר אחר מחשבת האשכנזים וחושבים שגדולים‬ ‫מלבד שאין זו תשובה על מה שלא היתד‪ .‬ולא היה‬
‫שלהם יודעים מד‪ ,‬שעושים‪ ,‬ומאמינים בהם אמונה‬ ‫מנהג כלל‪ .‬עוד זאת כת״ר מתעלם ממצב הקהלות‬
‫השלימה‪ ,‬וד‪,‬ם הם התמימים‪ ,‬וכלום אין זו‪.‬תמימות‬ ‫במארוקו ובשאר מדינות קודם באו אליד‪.‬ם הצרפתים‪,‬‬
‫שהפקח אשר עיניו בראשו לראות שרוב הפום׳ אוסרים‪,‬‬ ‫שכולם אנשים ונשים היד סתומים וחתומים‪ ,‬רובם עמי‬
‫וד‪,‬מנד‪,‬ג פשט אצל אשכנזים שלא ברצון חכמיד‪,‬ם‪ ,‬בלי‬ ‫הארצות זולת מעט מזעיר נבונים או חכמים‪ ,‬ובפרט‬
‫ספק שיעמוד בתוקף על המשמר ויאסור איסר לאשתו‬ ‫הנשים לא ‪T‬עו ולא למדו אפי׳ צורת האותיות‪ ,‬כי‬
‫וכל השואלים אותו‪ .‬וגם במרוקו הנשים נתפעל ו מן‬ ‫כולם נישאו כשהם קטנות בת ח׳ ועשר‪ ,‬ונכנסות תחת‬
‫הנשים אשכנזיות וכר עכל״ה‪ .‬ועוד תמד‪ ,‬עלי שמביא‬ ‫עול הבעל וד‪.‬וריו‪ ,‬וכמד‪ .‬משפחות בחדר א׳ אב ובניו‬
‫רא ‪ ,T‬מחכמי הזמן להכריע להקל בדבר שגדולי עולם‬ ‫נשואים‪ ,‬ועליהן אמרו אין חכמה לאשד‪ .‬אלא בפלך‪,‬‬
‫אשר קטנם עבה ממתנינו אסרו‪ ,‬ואף שיש מתירין רוב‬ ‫וגם הפלך לא ‪ w t‬רק לבשל ולתקן הבית‪ ,‬ושרא‬
‫הפום׳ אוסרים עכ״ד‪ .‬באופן שלפי דעתו כל הרבנים‬ ‫דעניותא רדיף בתרייהו‪ ,‬והגלות וד‪.‬עזני נצמדו יחדיו‪,‬‬
‫והדיינים שלנו הם עמי הארצות‪ ,‬וגם הרבנים אינם‬ ‫תמ ‪ T‬קול פחדים‪ ,‬אין להאריך בדבר הידוע‪ ,‬ורוח‬
‫יודעים מה עושים‪] ,‬ורק הוא יודע[ דברים שאסור‬ ‫החופש לא הגיע אליהן כלל‪ ,‬ואני זוכר בימי חורפי‬
 ‫רמט‬ ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי׳ טז‬ ‫שמ״ש‬
‫בעוד‪,‬״ר אחרי האשכנזים‪ ,‬והקטין אותם בעיניו כקליפת‬ ‫לשמוע וכ״ש לאמרם‪ .‬וא״א וגם אסור להתעלם מלהשיב‬
‫השום‪ ,‬הנך רואה דלפי האמור צריך הוא לבקש מחילה‬ ‫על חסרון כבוד התורה כזה שכל השומע תצלנה אזניו‪.‬‬
‫וסליחה מכל הרבנים של הדור אשכנזים וספרדים‬
‫ו קו ד ם כל אשיב על דבריו אחת לאחת‪ ,‬מה ששייר‬
‫הגדולים ממנו שקטנם עבה ממתנו‪ ,‬ששפך עליהם‬
‫לענין הלכה‪ ,‬ואומר כי מה שכתב איך נכריע‬
‫סוללד‪ ,‬בדברי שפלות‪ ,‬ושהם לא פקחים כלל‪ ,‬ושהפקח‬
‫בדבר שגדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו אסרו‪,‬‬
‫הוא שילך אחר רוב הפום׳‪ ,‬ע״ש‪ .‬והרואה יראה דטעות‬
‫אין זה כלום‪ .‬וכבר אמרתי לעיל שמנהג הרדיד שהיה‬
‫גדולה טעה בזה‪ ,‬דד‪,‬פקח האמיתי הוא מי שיודע לעיין‬
‫בימי הרמב״ם שפסק שהיוצאת בלי רדיד תצא בלא‬
‫ויעמיק בדברי הפוס׳ ויראה מאיזה טעם אסרו ובהבטל‬
‫כתובה‪ ,‬ואחריו נתבטל כליל המנהג הזד‪ .‬אף שהרמב״ם‬
‫הטעם יבטל האיסור‪ ,‬ובפרט שיראה לפניו גאוני עולם‬
‫קטנו עבד‪ ,‬וכר‪ ,‬אלא תלוי בהמוני עם‪ ,‬הם המבטלים‬
‫האדירים אשר קטנם עבה וכו׳‪ ,‬שאנו הולכים אחריד‪,‬ם‬
‫המנהג מעט מעט‪ ,‬ומתחלה צועקים להם רבני הזמן‬
‫בכל הדינים‪ ,‬התירו בשופי ויש למנד‪,‬ג על מד‪ ,‬לסמוך‪.‬‬
‫ולא נענים‪ ,‬ומעט מעט הולך ומתבטל‪ .‬וגם בימי‬
‫זהו הפקח הגדול למצוא כחא דד‪,‬יתרא לקיים ולחזק‬
‫הרמב״ם עצמו כתב מקום שנד‪,‬גו ללבוש רדיד חייב‬
‫מנהג ישראל קדושים‪ .‬וזהו שאמרתי שהתלמידים הם‬
‫לתת לד‪ ,‬וכו׳‪.‬‬
‫תמימים‪ ,‬וד‪,‬רע בעיניו על זה וזד‪ ,‬גרם לו לכתוב כל‬
‫ג ם בענין שער היוצא ח ח לצמתן‪ ,‬מתחי׳ היה אסור‬
‫מה שכתב‪ ,‬ובאמת אין בזה שום דופי ח״ו‪ .‬ומי אוהב‬
‫בימי הקדמונים אשר קטנם עבה ממתנינו‪ ,‬ובודאי‬
‫ת ל ^ י הישיבות כמותי וב״ה יש לי ג׳ נכדים בישיבות‬
‫צעקו עליו‪ ,‬ובא מוד‪,‬ר״ם אלשקאר ז״ל ומצא מקום‬
‫הגדולות בארץ‪ ,‬ובדרשותי אמרתי שהם המגינים עלינו‬
‫להתיר מחמת המנהג שנד‪,‬גו ולא נשאר בזה משום דת‬
‫מן האויבים‪ ,‬כמ״ש עומדות היו רגלינו איתן במלחמה‪,‬‬
‫יד‪,‬ודית וצניעות ואף שגם אח״כ צעקו ע״ז וסתרו דברי‬
‫בזכות שעריך ירושלים‪ ,‬שערים המצויינים בד‪,‬לכד‪ ,,‬אלא‬
‫מהר״ם אלשקאר כמ״ש בספר צ״ץ להגאון הגדול‬
‫נתכוונתי לר שעדיין לא הגיעו להכריע בענייני הלכה‪,‬‬
‫מליובאויטש זצ״ל‪ ,‬אשר קטנו עבה ממתנינו‪ ,‬עכ״ז‬
‫וכל מה שאומרים להם קדוש‪ .‬ואמרתי שבעוד זמן‬
‫כולם צעקו ולא נענו‪ ,‬עד שנעשה מנהג פשוט‪ ,‬וגם‬
‫יפקחו עיניהם להעמיק ולדעת האמת לאסוקי שמעתתא‬
‫נשי הרבנים והדיינים שערן יוצא חוץ לצמתן‪ ,‬ולא‬
‫וכד ויבואו גם להתיר ויעמיקו לראות שכל טעמי‬
‫גינה אותם אדם מעולם מפני שהם הולכין אחר המקילין‬
‫האוסרים פג טעמם ונם ליחם‪ .‬גם אותם חכמים שהגיעו‬
‫וכמ״ש כל זה גאון הדור רבינו עובדיה יוסף שליט״א‬
‫למרוקו שאמר על ‪,T‬ם שאינם יודעים מד‪ ,‬עושים‪ ,‬הם‬
‫הבאתי דבריו למעלה באורך‪.‬‬
‫רבנים גאונים ועצומים וחסידים ואנשי מעשה וקטנם‬
‫עבה ומדקדקים בקלה כבחמורה ונשיד‪,‬ם כיוצא בהם‬ ‫ו מז ה נלמוד לפאה נכרית דכוותן‪ ,‬שתחי׳ צעקו ע״ז‬
‫ויותר מהן‪ .‬ואלו ‪ w t‬שיש שמץ איסור בזה‪ ,‬לא היו‬ ‫רבני האשכנזים במקומותיהם זה רבות בשנים‬
‫עושין כלל‪ ,‬והם ‪T‬עו דברי כל הגאונים המתירים‪,‬‬ ‫כשהתחילה אצלם פאה נכרית‪ ,‬ולא נענו‪ ,‬ולא עשו‬
‫ובפרט הגאון הגדול חסיד וקדוש בעל התניא הנודע‬ ‫כרצון חכמיד‪,‬ם כמ״ש כת״ר וכמו שהיה בענין הרדיד‬
‫בבקיאותו ובחריפותו וד‪,‬תיר בשופי‪ ,‬ועליו סמכו אותם‬ ‫ושער היוצא‪ ,‬עד שנעשה מנהג פשוט‪ .‬וכמו כן היה‬
‫האשכנזים אנשי חב״ד‪ ,‬וגם אנו מביאים ראיה הרבה‬ ‫אצל הספרדים בבוא הפאה למרוקו‪ ,‬אלא שכאן היה‬
‫פעמים מד‪,‬ש״ע של בעל התניא‪ ,‬ודבריו דברי אלהים‬ ‫קל יותר כיון שענין זה קדם אצל האשכנזים‪ ,‬נמצא‬
‫חיים וסומך עליו קדוש יאמר לו‪ .‬ואני הצעיר אף‬ ‫שמי שקובע המנהג הם המון העם שהם המתחילים‬
‫שדעתי ברורה להתיר‪ ,‬איני מזלזל בסוברים לאסור‪,‬‬ ‫לשנות ענין הצניעות ועושין באופן אחר ממד‪ ,‬שהיה‬
‫ואין לשו״א שיכול לו׳ קבלו דעתי‪ ,‬ואפי׳ יאמר מי‬ ‫רק ש ‪,T‬יה בהיתר‪ ,‬וד‪,‬רבנים אשר קטנם עבה הם‬
‫ישמע לו‪ .‬אמנם כל עיקר דברינו לקיים המנהג שנתפשט‬ ‫הממליצים על המנהג החדש ומוצאים לו צד היתר‪,‬‬
‫שיש לו באמת כל צדדי ההיתר בשופי‪.‬‬ ‫עפה״ד כמו שעשה מהר״ם אלשקאר ושאר הרבנים‬
‫המתירים בענין הפאר‪ ,‬שהליצו בעד הדור שאין בד‪ ,‬לא‬
‫ואני אומר לשבחו ולזכותו של כת״ר שליט״א‪ ,‬שד‪,‬וא‬ ‫משום דת יד‪,‬ודית ולא מנהג ולא מראית עין‪ .‬וכמ״ש‬
‫מקודש רק לתורה ולתעודה ולא נגה עליו אור‬ ‫ג״כ הראש״ל שליט״א בספרו לענין רדיד ושער שחח‬
‫שכל הזמן החדש‪ ,‬ולא טעם מעץ הדעת הגשמי‪ ,‬ובשביל‬ ‫לצמתן עש״ב‪.‬‬
‫זה מדבר בסגנון זד‪ .,‬אמנם איזי וחביבי‪ ,‬הלא הפוסק‬ ‫ומ״ש שאע״פ שיש מתירין רוב הפום׳ אוסרים‪ ,‬גם‬
‫צריך‪ .‬לשים עצמו בתוך כללות ד‪,‬קד‪,‬ל‪ ,‬וירד משד‪ ,‬מן‬ ‫זה אינו‪ ,‬דמלבד מד‪ ,‬שכתבתי דרוב הפום׳‬
‫ההר אל העם‪ .‬ואני הצעיר חייתי בתוכם וידעתי את‬ ‫המחמירים היינו משום ד״י ומ״ע וכו׳ וזה היה קודם‬
‫מכאובם‪ .‬ולפי רוח הזמן הנושבת בעולם החדש הנותנת‬ ‫התפשטות המנהג בכל העולם‪ .‬וכמ״ש בדבריד‪,‬ם אם‬
‫לנשים‪ .‬החירות להתיפות ולד‪,‬תקשט‪ ,‬וגם נשים החסידות‬ ‫תמצא אחת בעיר בטלה במיעוטה‪ ,‬לא כן היום שכולם‬
‫יש בהם רוח החיה הזאת‪ ,‬וא״א לעצור בעדן ולהניחם‬ ‫פרצו גדר ונעשד‪ ,‬מנהג פשוט‪ .‬גם המחמירין יחזרו בד‪,‬ם‬
‫בשפל המדרגה לגבי חברות ‪,T‬ן‪ ,‬רק הן עושין מאמץ‬ ‫להתיר ונמצא רוב הפום׳ לצד ד‪,‬ד‪,‬יתר‪ .‬עוד זאת בדבר‬
‫להיות כל ענייניהם ע״פ הד‪,‬לכה‪ ,‬וראוי לפוסקי הדור‬ ‫דרבנן אף במיעוט כנגד הרוב שפיר עבדי׳ לקיימו‪ ,‬ועל‬
‫להל^ בעד דור שלם‪ ,‬זולת אם נוגעים באיסורא‬ ‫זה לא שמעתי תשובה עד עתה‪.‬‬
‫דאורייתא אזי אין מקום להל^‪ ,‬משא״ב בנד״ד בדרבנן‪,‬‬ ‫ו מז ה תראה שכל מה שהרעיש העולם וחירף וגידף‬
‫ובסליחות באלול אומרים ״קרנות הוד יוצאות מתחת‬ ‫בכל רבני ודייני הזמן לו׳ על ‪,T‬ם שהלכו שולל‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ טז‬ ‫שמ״ש‬ ‫רב‬
‫אמרה ליה פסוק לי מזוני פסק לה‪ ,‬פסוק לי חמרא‬ ‫כסא הכבוד ומכריזות ואומרות אשריכם מלמדי זכות‬
‫פסק לה‪ ,‬פסוק לי שיראי‪ ,‬אמר לה שיראי למה )ר״ל‬ ‫על בני״ ולא לקטרג עליהם ולהשפיל כבודם עד עפר‪,‬‬
‫שהיא אלמנה ואין לה בעל להתקשט לז(‪ ,‬אמרה ליה‬ ‫ואיסור גמור הוא‪ ,‬ה׳ ימחול לו‪.‬‬
‫לך ולחברך ולחברורך ע״כ‪ .‬ופרש״י לחברך וכר שלא‬ ‫ו ס ה די במרומים שהוכרחתי לכתוב את כל זה‪ ,‬כדי‬
‫אתבזה על הבריות מכבודי הראשון לא בפניך ולא‬ ‫שלא להיות בכלל שומע חרפת ת״ח ואינו‬
‫בפני חביריך ע״כ‪ .‬ואין לומר שכוונתה כדי שיקפצו‬ ‫משיב‪ ,‬וכ״ש חרפת כל הרבנים והדיינים שלנו ספרדים‬
‫עליה זביני‪ ,‬ולא בנשואה שאינה צריכה לזה‪ ,‬חדא‪,‬‬ ‫ואשכנזים‪ ,‬וטובה תוכחת מגולה היוצאת מאהבת התורה‬
‫שדברי רש״י אין מורין כן אלא שלא אתבזה על‬ ‫בלי שום פניה ח״ו‪ ,‬ועד בשחק‪ .‬וכבר ידוע מעשה‬
‫הבריות מכגודי הא׳ שהיתר‪ ,‬אשת חבר ויש לה כבוד‬ ‫דר׳ אלעזר ב״ר שמעון‪ .‬פעם אחת ראתה אשתו רחש‬
‫של בעלה וצריכד‪ ,‬לישאר תחת כבודו ולא תתנוול‪ .‬ועוד‬ ‫יוצא מתוך אזנו‪ .‬חלשה דעתה‪ .‬נר׳ לה בחלום ואמר‬
‫שאלו הטעם היד‪ ,‬בשביל שתנשא‪ ,‬בודאי שאין נכסי‬ ‫לה‪ ,‬הטעם שפעם אחת שמעתי בזלזול ת״ח ולא מחיתי‬
‫המת מעזועבדים לתת לה בגדי יקר כדי שתנשא לאחר‪,‬‬ ‫כראוי ע״ש‪] .‬וראוי לכת״ר לבקש מהם מחילה וסליחה‪[.‬‬
‫וברור הדבר כמ״ש‪.‬‬ ‫ו מ ה שתמה כת״ר על מ״ש בסון* דברי שהדבר ברור‬
‫להתיר וגם מצוה וחובה על הנשים להתקשט‬
‫וכן מצינו במשנה שם דס״ד ע״ב‪ ,‬המשרה את אשתו‬
‫לבעליהן ולכל העולם בהיתר‪ .‬ורז״ל התירו כמה‬
‫ע״י שליש לא יפחות לה וכו׳ וכלים של נ׳ זוז‬
‫איסורים שלא תתגנה אשה על בעלה ע״כ‪ .‬וע״ז תמה‬
‫וכו׳ ובמכובד הכל לפי כבודו ע״כ‪ .‬הרי דאפי׳ בנותן‬
‫כיצד אני מצוה לנשים להתקשט לכל העולם‪ ,‬וזה‬
‫לה מזו׳ בבית האפוט׳ כמ״ש רש״י‪ ,‬צריך לתת לה לפי‬
‫איסור גמור‪ ,‬ובודאי שסכין המהירות פלטו‪ ,‬ולבעליהן‬
‫כבודו‪ ,‬ובודאי כדי שתתקשט לפני אחרים ולא תתנוול‬
‫זה ודאי מצוה‪ ,‬אבל הקישוט לבעל הוא בבית‪ ,‬לא בשוק‬
‫ע״ש‪ .‬ועי׳ בס׳ וישב יוסף חיו״ד סי׳ ב׳ דף י״ג ע״ג‬
‫וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫וז״ל ואדרבה ראויה לקשט את עצמד‪ ,‬ופסקו לה חכמים‬
‫ב רו ך ה׳ אין כאן סכין‪ ,‬ולא מהירות‪ ,‬ולא פליטה‪ ,‬אלא‬
‫למי שמרשד‪ ,‬את אשתו ע״י שליח שיתן לה ג״כ לקשט‬
‫בכוונה גדולה‪ ,‬והמידה האחת המיוחדת שיש‬
‫את עצמה כל מין קישוט המותר לה וכו׳ עכל״ח‪,‬‬
‫בי שחנן אותי בה השי״ת בחסדו הגדול‪ ,‬היא שאין אני‬
‫ו עו ד חיפשתי ומצאתי ראיד‪ ,‬ברורד‪ ,‬ממ״ש מר״ן אה״ע‬ ‫נבהל להשיב‪ ,‬ואיני ממהר להוציא שום פס״ד מתחת‬
‫סי׳ ע׳ ס״ה ‪.‬מי שהלך בעלה למד״ד‪ ,‬פוסקין‬ ‫ידי עד שאני מניחו ומתבונן בו וחוזר עליו הרבה‬
‫לאשתו מזו׳ אבל אין נותנין לה במד‪ ,‬להתקשט ע״כ‪,‬‬ ‫פעמים‪ ,‬ומזה יצא לי הרבה פעמים להגיה ולשנות הרבה‬
‫והוא מדברי הרמב״ם פי״ג מהל׳ אישות הלכה ז׳‪ ,‬ושם‬ ‫דברים‪ .‬ואני שמח בזה‪ ,‬ולא כמו אחרים שמשיבים מהר‬
‫כתב הטעם שהרי אין לה בעל לד‪,‬תקשט לו ע״כ‪ .‬והנה‬ ‫על אתר‪ ,‬מה שבא לדעתם בהשקפה א׳‪ .‬ומזה יוצא להם‬
‫כנגד זה מצינו להרמב״ם שסיים דבריו וז״ל אבל אס‬ ‫מז״ל פרי המהירות חרטה‪] ,‬וגם כבודו נתפס בזה‬
‫נשטתה בעלה או נתחרש פוסקין לה תכשיט ע״כ‪ .‬ושם‬ ‫כעת‪[.‬‬
‫בח״מ סקי״ח נתן טעם לחילוק שביניהם וז״ל אין‬ ‫והאמת הוא שבזה לא הוצרכתי למקורות בדבר פשוט‬
‫נותנין במד‪ ,‬להתקשט‪ ,‬אע״פ שכסות ומזון דין א׳ להם‪,‬‬ ‫והניכר לכל העולם‪ ,‬שכל הנשים שבעולם‬
‫וכשם שפוסקין לה מזר כך פוסקין לה כסות‪ ,‬אבל‬ ‫וגם אשת כת״ר בכלל‪ ,‬כאשר רוצים לצאת לשוק‪ ,‬אז‬
‫תכשיטק אין פוסקין‪ .‬וכתב הרמב״ם הטעם שהרי איו‬ ‫מתלבשות יפה בבגדי כבוד כדי שיתראו בכלל נשים‬
‫לה בעל להתקשט לו ולכשיבא הבעל תתקשט‪ ,‬אבל‬ ‫נכבדות ויקרות‪ ,‬ובבית אין לובשין אותן‪ ,‬שהם יקרים‪.‬‬
‫חרש ועזוטה פוסקין לאשתו אפי׳ תכשיט כי אינה‬ ‫וגם בבית מטפלים בבנים ובבישול ובכל צרכי הבית‪,‬‬
‫מחוייבת להיות לעולם בלי תכשיט ע״כ‪ .‬וכ״כ הב״ש‬ ‫ויתלכלכו להם‪ .‬גם מעולם לא ‪r‬או לשוק בבגדי בית‪,‬‬
‫סקט״ו‪ ,‬וד‪,‬ט״ז כתב בסק״ו וז״ל אבל אין נותנין לה‬ ‫שבזה הן מורידין את כבודן ואת כבוד בעליהן‪ ,‬ובודאי‬
‫במה לזותקשט כיון שאין בעלה בכאן א״צ להתקשט‬ ‫שצעוק יצעק הבעל על אשתו אם יראה אותה מנוולת‬
‫וד‪,‬אי קישוט פרש״י אבקת רוכל שהנשים רגילות בו‪,‬‬ ‫בשוק לפני חברותיה‪ ,‬ותתגנה בעיניו‪ ,‬אף אם תלבש‬
‫אבל בנשטתד‪ ,‬פוסקין לאשתו תכשיט ואע״ג דאין כאן‬ ‫בגדי כבוד בבית‪ ,‬והבעלים מקפ ‪T‬ים על השוק יותר‬
‫בעל הראוי להתקשט לפניו‪ ,‬מ״מ אין דומד‪ ,‬למי שהלך‬ ‫מהבית‪ ,‬ופוק חזי מאי עמא דבר אין צריך להאריך‬
‫בעלד‪ ,‬למד״ה שלפני זה‪ ,‬דשם יצא לדעת ולא הניח‬ ‫בזה‪ .‬וגם הבעלים בבית מסירים בגדי כבוד של השוק‬
‫מזו׳ ממילא לא ניח״ל‪ .‬אלא שד‪,‬ב״ד נותנין לה מכח‬ ‫ולובשים בגדים פשוטים שיוכלו ללכלכן וכיוצא‪ ,‬וגם‬
‫תנאי ב״ד ואין בכלל תנאי אלא מזונות ולא קישוט‪,‬‬ ‫שיהיו בני חורין מעט מכובד של בגדי השוק‪ ,‬וזה‬
‫משא״כ בנשתטה שנותנין לה דהוי כמי שיצא שלא‬ ‫שייך גם בנשים‪ ,‬ובפרט שע״פ רוב ולפי רוח היום‪,‬‬
‫לדעת ואמרי׳ מסתמא ניח״ל אי הוי בר דעת‪ ,‬ע״כ גס‬ ‫יוצאים יחד לשוק בעל ואשתו בבת אחת‪ ,‬ויתבייש‬
‫בקישוט אמרי׳ כן‪ .‬וכד‪,‬״ג מחלק הש״ס לענין מזון‬ ‫לראות אשתו מנוולת כמו ערבית‪ ,‬בתוך נשים אירופיות‬
‫בנותיו עכ״ל‪.‬‬ ‫מלובשות ומקושטות כראוי לרוח הזמן ובהיתר‪ ,‬ורוב‬
‫מדבריהם דרבנן‪ ,‬יעו ללמוד לנד״ד‪ ,‬אם לתי׳ ד‪,‬ח״מ‬ ‫האנשים המפותחים בדיעה זו‪.‬‬
‫וד‪,‬ב״ש‪ ,‬הרי כתבו דאשת חרש א״א‬ ‫ו כ ע ת חיפשתי ומצאתי מה שנשאר בזכרוני מימי‬
‫לישאר כל ימ ‪ ,T‬בלא תכשיט‪ ,‬משמע דתוכל להתקשט‬ ‫חורפי‪ ,‬והוא בפ׳ המדיר דף ס״ה ע״א‪ ,‬דביתהו‬
‫אפי׳ אין לה בעל‪ ,‬רק שיד‪,‬יה בהיתר‪ ,‬ומזה אני אומר‬ ‫דרב יוסף בריה דרב מנשיא אתאי לקמיה דרב יוסף‪.‬‬
‫רנא‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ טז‬
‫שום סתירה לדברי אשר הוכחתי שאין איסורו‬
‫מדאורייתא ע״כ‪ .‬וע״ז השיב המחבר וז״ל‪ .‬השתוממתי‬
‫על המראה וראיתי כי תואנד‪ ,‬הוא מבקש לסתור דברי‬
‫וכו׳‪ .‬ותלי״ת הכל כתוב על ספר ומראש וע״ם לא‬
‫ימצא בכל דברי שכתבתי דפריעת ראש איסורו‬
‫דאורייתא‪ ,‬כי אם בזאת היתד‪ .‬אמרתי כי פריעת ראש‬
‫רמוז בדאורייחא‪ ,‬ופעם כתבתי דאיסורו מקרא דופרע‬
‫את ראש ■וכו' דר״ל רמוז מקרא דופרע וכו׳ זהו אשר‬
‫כתבתי‪ ,‬ולא ‪T‬עתי היכן מצא בדברי דפריעת ראש‬
‫איסורו מדאורייתא בד‪,‬חלט‪ ,‬אין זה כ״א סברת הראש‬
‫ואין זה מדרכי הלימוד הלומדים להוציא הדין לאורה‬
‫ש״ת‪ .‬ועי׳ בם׳ בא״ש דאיסור פ״ר הוי מדאורייתא‬
‫מקרא עש״ב ועליו תפול קושייתו עכל״ה‪.‬‬
‫ו אני הצעיר נפלאה דעת ממני להבין מאין הוציא‬
‫זה שזהו רק רמז ואסמכתא ולא איסור דאורייתא‬
‫בהחלט וכמו שנר׳ מד‪,‬רמב״ם דפריעת ראש לגמרי הויא‬
‫עוברת על דת משה שד‪,‬יא מד‪,‬״ת‪ ,‬ובקלתה עוברת על‬
‫דת יהודית‪ .‬וכן משמע להדיא מהש״ם כתובות ע״ב‬
‫ע״ב‪ ,‬פריעת ראש דאורייתא היא‪ .‬ומשני מדאורייתא‬
‫קלתד‪ ,‬שפיר דמי‪ .‬דת יהודית אפי׳ קלתד‪ ,‬נמי אסור‪.‬‬
‫וד‪,‬נה פסק דינו של השואל לא עלה על ספר המחבר‪,‬‬
‫אמנם מתוך דברי המחבר אתר‪ ,‬למד את טעמו‪ ,‬ע״ש‬
‫בדף י״א ע״ג וז״ל ומכאן אתה למד דכל מ״ש הרב‬
‫הפוסק יצ״ו לו׳ דליכא איסורא לא בתורה ולא בד״ם‬
‫מדלא הזכירו הפום׳ לא במצות עשה ולא במל״ת קחנו‬
‫מדבריו וכו׳ לענ״ד נר׳ דהגם דלא הוזכר וכו׳ סו״ם‬
‫אפי׳ למטוניה רמוז בדאורייתא ומקרא דופרע את ראש‬
‫האשד‪ ,‬אזהרה שמענו לבנות יש׳ שלא תצאינה פרועות‬
‫ראש וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫ו אני תמד‪ ,‬על דברי שניד‪,‬ם ז״ל‪ ,‬דאף שאין בו לא‬
‫עשה ולא ל״ת‪ ,‬עכ״ז אסור דאוריי׳ מיד‪,‬ת משום‬
‫אזד‪,‬רה דבי רי״ש‪ ,‬וכחמיד‪,‬ת הש״ס בכה‪ ,‬דאורייתא‬
‫היא‪ ,‬ואם היא אסמכתא אינה דאורייתא‪ ,‬ואף שאין בה‬
‫עשה ול״ת‪ ,‬הוי כחצי שיעור שאסור מה״ת אע״ג דאין‬
‫בו עשה ול״ת‪ .‬וכן כתב הראש״ל בס׳ יביע אומר ח״ד‬
‫חאה״ע סי׳ ג׳‪ .‬והבאתי דבריו בספרי תבו״ש חאד‪,‬״ע‬
‫סי׳ קל״ח ע״ש‪ .‬והביא ראיה מתיוס׳ שבועות כ״ג ע״ב‪,‬‬
‫גבי חצי שיעוד אע״ג דאסור מד‪,‬״ת כיון דליכא אפי׳‬
‫עשד‪ ,‬אלא איסוד בעלמא לא חשיב מושבע ועומד‬
‫מד‪,‬״ס ע״ש‪.‬‬
‫א מנ ם נר׳ ליישב דבריהם דמצאנו להם חברים בענין‬
‫אחר כיוצא בזה‪ ,‬והוא בש״ס דגטין דנ״ט‬
‫ע״א‪ .‬אלו דברים אמרו מפני ד״ש כהן קורא ראשון‬
‫ואחריו לוי וכו׳‪ .‬ובש״ס שם ע״ב‪ .‬א״ל אביי לרב יוסף‬
‫מפני ד״ש דאורייתא היא )וקדשתו לכ״ד שבקדושה(‬
‫אלא אמר אביי לכדמר‪ ,‬הבוצע פושט ידו תחלה ואם‬
‫דצה לחלוק כבוד לרבו וכו׳‪ ,‬הרשות בידו‪ .‬ואמר מר‬
‫עלה ל״ש אלא בסעודה אבל בבד‪,‬כ״נ לא דאתו‬
‫לאיגצויי ע״כ‪ .‬פשט הדברים דד‪,‬תורה נתנה לו רשות‬
‫וקדשתו לפתוח א׳ וכו׳‪ .‬אבל יחלוק כבוד וכו׳ אם ירצה‪,‬‬
‫אבל מדרבנן אינו יכול לחלוק מפני ד״ש‪ .‬וכ״כ רש״י‬
‫להדיא וז״ל והיינו דקתני מתני׳ כהן קורא ראשון כמו‬
‫שכתוב בתורה ואינו רשאי לחלוק כבוד מפני ד״ש ע״כ‪.‬‬
‫שמ״ש‬
‫דגם אוחו שהלך למד״ה‪ ,‬איירי שהלד לזמן ויודעים‬
‫בו שחוזר אח״כ‪ ,‬דייקא נמי בדברי הח״מ‪ ,‬וכשיבא‬
‫הבעל תתקשט‪ ,‬אבל אם ברח ולא ברור לז שיחזור‪,‬‬
‫ודאי דפוס׳ לה תכשיט אפי׳ שלא בפניו מטעם הנ״ל‪.‬‬
‫גם לטעם הט״ז הרי כתב הטעם שאין פוס׳ משום דגלי‬
‫דעתיה דלא ניח״ל מדלא ציוה‪ ,‬ומוכח דאי ניח״ל וכגון‬
‫שקודם שילך הניח לה גם במה להתקשט‪ ,‬דפשיטא‬
‫דמותר לה להתקשט‪ ,‬דודאי אין אסור לה להתקשט‪,‬‬
‫ואין להתעקש ולומר דנותנין לה להתקשט בבית ולא‬
‫בשוק‪ ,‬דלשון ניח״ל שלא תתנוול‪ ,‬הוא אצל הבריות‬
‫בשוק‪.‬‬
‫והנה כל מה שכתוב בפוס׳ בזה‪ ,‬הוא לענין לחייב‬
‫הבעל ליתן לה או לא‪ ,‬אבל אין כתוב‬
‫בהרמב״ם והש״ע שאסור לאשה להתקשט בשוק שלא‬
‫בפני בעלה‪ ,‬מוכח דמדינא מותר‪• ,‬ורק שקלי וטרי הפוס׳‬
‫אם פוסקין תכשיטין לאשר‪ .‬שלא בפני בעלה‪ ,‬כגון‬
‫שהלך למד״ה‪ ,‬אבל כשהוא בעיר תתקשט גם בשוק‬
‫וזהו בכלל שלא תתגנה בפני בעלה‪ ,‬זזהו ממש ענין‬
‫דביתד‪,‬ו דרב יוסף דאמרד‪ ,‬לו לך ולחברך ולחברורך‪.‬‬
‫ומלבד כל זד‪ ,.‬אעיקרא דמילתא‪ ,‬פאה נכרית היום‬
‫אינם נחשבת מן התכשיטין היתרים‪ ,‬אלא‬
‫מלבוש וכיסוי הראש שחובת כל אדם לתת לאשתו‪,‬‬
‫וד‪.‬כל מודים דפוסקין לה ולא בא לכלל תכשיט‪ ,‬ונותנין‬
‫לה פחות שבהם כמ״ש מר״ן גבי הרדיד‪ ,‬והכל לפי‬
‫כבוד הבעל‪.‬‬
‫וכעת בד‪,‬יותי עוד מחפש בספרים‪ ,‬נוסף על מד‪,‬‬
‫שכתבתי דאף לדעת האוסרים פאה נכרית‬
‫אינו אלא איסור דרבנן ראיתי חידוש אחד‪ ,‬שיש מן‬
‫הפוסקים שחושבים גילוי שערות גמור של הנשים‬
‫לאיסור דרבנן דוקא‪ .‬כן ראיתי בס׳ וישב יוסף‪ ,‬להרה״ג‬
‫יוסף נסים בורלא זצ״ל שכתב כן הרבה פעמים‬
‫בתשובתו חיו״ד סי׳ ב׳‪ .‬ואזכיר קצת מלשונו שם בדף‬
‫י״ב ע״ג וז״ל אזהרה שמענו מתנא דבי רי״ש דלא‬
‫יצאו בפריעת ראש ואפי׳ דאין איסורא מדאורייתא‪ ,‬ואף‬
‫אי רגילי‪ ,‬אין זה דרך צניעות‪ .‬ותנינן שתצא בלא‬
‫כתובה משום ד״י ע״כ‪ .‬ובדף י״ג ע״ג וז״ל אבל גילוי‬
‫שער אשד‪ ,‬דאיסורייהו לאו משום דהן החמירו על עצמן‬
‫אלא איסורייהו מדרבנן ואסמכוה אקרא דשערך נאוד‪,‬‬
‫וכו׳ ע״כ‪ .‬ובריש עמוד ד׳ וז״ל אלא איסורייהו מאזהרת‬
‫תנא דבי רי״ש וכו׳ וסוף כל סוף יש סמך מן התורה‬
‫וכו׳ ע״כ‪ .‬ושם בסוף העמוד וז״ל אלא מתקנת ואזהרה‬
‫מתנא דבי רי״ש הנז׳ בסוף חמדיר‪ ,‬וא״כ חזר הדבר‬
‫שד‪,‬וא תקנת חז״ל‪ .‬וד‪,‬א ודאי משום סייג וגדר נגעו‬
‫בה ע״כ‪ .‬ובדף י״ד ע״א וז״ל וד‪,‬אמת כי לא כן הדבר‬
‫אלא איסורייד‪,‬ו דרבנן ויש לו סמך מדאורייתא ומשום‬
‫סייג עשו ע״כ‪.‬‬
‫עוד שם בעמוד ב׳‪ ,‬במה שתמה עליו השואל כל מה‬
‫שאמר שהוא איסור דאורייתא‪ ,‬וז״ל‪ .‬ודבריו אינם‬
‫אלא מן המתמיהין‪ ,‬דפעם נר׳ עצמו כמנוצח במד‪.‬‬
‫שהוכחתי דפריעת ראש לאו דאורייתא אלא אסמכתא‬
‫בעלמא‪ ,‬ופעם נר׳ מדבריו כמחליט בדעתו דפריעת‬
‫ראש איסורו מדאורייתא דוקא‪ ,‬אך בלתי שום סיוע‬
‫וראיה לדבריו רק בדברים בעלמא‪ ,‬וגם לא הראה לנו‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ יז‬ ‫שמ״ש‬ ‫רנב‬
‫באמת כמו שכתבתי ממש‪ ,‬דאם נפסוק בזה‬ ‫וזהו‬ ‫ואך בתום׳ חולין פ״ז ע״א ד״ה וחייבו וכו׳ כתבו דא׳‬
‫להחמיר‪ ,‬יבואו להכשל בגילוי ראש לגמרה‬ ‫שעמד במקום חבירו וכו׳ ואפי׳ עמד במקום כהן‪ ,‬דהא‬
‫וה׳ יזכנו תמיד לכוין את האמת‪ .‬אמן‪.‬‬ ‫דדרשי׳ בנדרים דס״ב ע״א וקדשתו לכ״ד שבקדושה‬
‫לפתוח א׳ ולברך‪ ,‬אסמכתא היא ע״ש‪ .‬גם הרא״ש שם‬
‫השמ״ש יצ״א‬
‫כתב כן דאסמכתא בעלמא היא ע״ש‪ .‬וכ״כ הטור יו״ד‬
‫סי׳ כ״ח‪ .‬וכ״כ המרדני בפ׳ כיסוי הדם סי׳ תרנ״ו ע״ש‪.‬‬
‫אחרי שגמרתי פס״ד זה ראיתי עוד לקצת אברכים‬
‫א״כ יש לו׳ בק״ו‪ ,‬אם שם שכתוב להדיא וקדשתו לכ״ד‬
‫שכתבו בזה באור תורה אדר א׳ תשמ״ט סי׳‬
‫שבקדושה‪ .‬והרמב״ם והרבה פוס׳ מנו אותה במנין‬
‫ע״ה וסי׳ ע״ו‪ ,‬והאריכו בלהג הרבה יגיעת בשר‪ ,‬ואיו‬
‫המצות‪ .‬וגם רש״י ועוד פוס׳ אחרים סברי שהוא‬
‫סדר למקרא‪ ,‬ולהיות שכל דבריהם לקוחים מדברי הרב‬
‫דאורייתא וכמש״ל‪ .‬ועכ״ז התום׳ והרא״ש והמרדני‬
‫משה הלוי שליט״א‪ ,‬ממילא נדחו כל דבריהם במת‬
‫סוברים דהוי אסמכתא‪ ,‬ק״ו להא דופרע את ראש‬
‫שכתבתי למעלה‪ .‬גם ראיתי שלא הבינו אף דברים‬
‫האשה‪ ,‬דאין בזה מחלוקת ולכ״ע אין בה עשה ול״ת‪,‬‬
‫פשוטים של הרב כף החיים סי׳ ע״ה אות י״ט ואות ך׳‪,‬‬
‫דיפרשו שהיא אסמכתא‪ ,‬ויהיה זה סייעתא להרב וישב‬
‫ובסי׳ שג׳ אות נד‪,‬׳ ואות חן׳‪ ,‬דברים ברורים‪ .‬וכתבו‬
‫יוסף‪ ,‬השואל והמשיב‪ ,‬ויש לי אריכות דברים בפרט זה‬
‫משמו היפך מה שאמר‪ ,‬לך נא ראה‪ .‬גם מדברים גבוד‪,‬ה‬
‫במקום אחר‪ ,‬ולא באתי אלא להורות שגם בגילוי ראש‬
‫נגד הא׳ כמלאכים שאבו פוסקים כמותם בכל מקום‪.‬‬
‫דא״א עצמה‪ ,‬הרי מצינו לסוברים שהוא מדרבנן ואף‬
‫ובכן אין לי עסק עמהם‪ ,‬בסודם אל תבא נפשי‪ ,‬ותול״מ‪.‬‬
‫שההלכה אינה כן ובכל הפוס׳ קראוה דת משה שהיא‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫מה״ת‪ .‬עכ״ז נוסיף ממנה הרבה חולשת איסורא דפאה‬
‫נכרית‪ ,‬והדרן למילתין‪ ,‬דכיון דאיכא מחלוקת הפום׳‪,‬‬
‫וטעמי האוסרים פג טעמם‪ .‬יש לומר בריוח גדול ספק‬
‫יז‬ ‫סימן‬ ‫דרבנן להקל‪ ,‬ובפרט דהמנהג פשוט להקל‪ ,‬והכל לובשים‬
‫אותה‪ ,‬ומנהג מבטל מנהג‪.‬‬
‫עוד בענין הנ״ל‪ ,‬תוכחת מגולה לש״ש‬
‫זהו הנ״ל להמליץ יושר על עם ישראל קדוש‪ ,‬וכ״ש‬
‫ד ר ך אגב‪ ,‬בהיותי לומד בפס״ד הנז׳ של פאד‪ ,‬נכרית‪,‬‬ ‫שההלכה פשוטד■ וברורה להתיר‪ .‬וגם מצור‪,‬‬
‫ומחפש בספרים‪ .‬לא יכולתי להתעלם‪ .‬ונראה לי‬ ‫ללובשה כדי להמשיך את כל החילונים ללובשה‪ .‬וכמו‬
‫חובה קדושה לדבר ולהעיר לפני רבותי במה שראיתי‬ ‫שכתבתי בתחלה‪ ,‬והדברים ברורים‪ .‬וה׳ יעמידנו תמיד‬
‫בירחון הנכבד אור תורה כסלו תשמ״ט‪ ,‬נערים אפרוחים‬ ‫על האמת‪ ,‬ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד‪ .‬ולרח״פ‬
‫שלא נתפקחו עיניהם בד״א של הלכה‪ ,‬מכניסים עצמם‬ ‫ירושלים עיה״ק בח׳ שבט תשמ״ט‪.‬‬
‫בין ראמים‪ ,‬בלי ראיות וד‪,‬וכחות‪ .‬רק בעלי אסופות‬ ‫ה פס״ ד הזה נדפס בירחון הנכבד ״אור תורה״ ונגלה‬
‫וד‪,‬מד‪ ,‬אוספים ומונים דברי הפוס׳ האוסרים למיניהם‪,‬‬ ‫באמיריקא‪ ,‬וראד‪ ,‬אותו הרב מלך שפירא‬
‫החיים והמתים‪ ,‬עד שנלאו למצוא הפתח ועלה להם■‬ ‫שליט״א ובו בזמן קבלתי מכתב ממנו המאשר את דברי‬
‫כמנין פאה ויותר‪ ,‬ואם יחפשו עוד ימצאו ה׳ פאות‪,‬‬ ‫ושלח לי צילום מספר סתרי ומניני לא׳ מגדולי אשכנז‬
‫בלי שד‪,‬זכ^ו בדבריהם אף פוסק א׳ שמתיר‪ ,‬ובלי שראו‬ ‫המדבר בזד‪ ,‬וצרטט על איזה שורות מהפסק‪ ,‬שבהם‬
‫וד‪,‬בינו גם תוכן דברי האוסרים וטעמם‪ ,‬ואח״כ פוסקים‬ ‫נתכוונתי לדבריו וזל״ה בסוף הפסק‪ .‬וכאיש נאמן‬
‫הלכה וזר‪ ,‬לשונם‪ .‬״המורם מכל האמור אין שום היתר‬ ‫שמעתי שזה זמן לא כביר אשר דרש רב אחד בקהלה‬
‫לצאת לר״ה בפאר‪ ,‬נכרית‪ ,‬וד‪,‬שומע ישמע‪ ,‬וד‪,‬עובר חטאו‬ ‫גדולה בענין זד‪ ,‬במדינה פולונית ושפך כוס חמתו על‬
‫ישא ואנחנו נקיים עכ״ל‪ .‬על זאת ידוו כל הדווים‪,‬‬ ‫אותן הנשים המכסין ראשן בפאה נכרית ולא במצנפת‬
‫שנתקיים בנו בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי‪ ,‬ואוי‬ ‫כמו בימים הראשונים‪ ,‬וקרא עליד‪,‬ן ״ראשי חדשים‬
‫לדור שכך עלה בימיו‪ ,‬שנער בן י״ז שנד‪ ,‬שכתבנו עליו‬ ‫לעמך נתת זמן כפרד‪,‬״ ר״ל‪ ,‬וכשמען זאת השליכו‬
‫בוצין בוצין וכו׳‪ ,‬עמד במקום גדולים ונעשה גדול‬ ‫הרבה נשים את הפאה הנכרית מראשיהן‪ ,‬באמרם אם‬
‫ואחראי בעד כל הדור‪ ,‬עד שד‪,‬גיע לקלל עם קדוש‬ ‫גם זאת לא די‪ .‬למד‪ ,‬לנו להכביד את ראשינו בשייטעל‪,‬‬
‫וטהור ובכללם רבנים וחרדים ואדמורי״ם וראשי ישיבות‬ ‫והולכין עכשיו בלא שום מכסה על ראשיהן‪ .‬מזה נראה‬
‫ואבות בתיה״ד ספרדים ואשכנזים‪ ,‬לו׳ עליד‪,‬ם חטאם‬ ‫דבזה״ז וכו׳ ביותר צריך להיות ערום ביראה ולקיים‬
‫ישאו‪ .‬ומסיים ואנחנו נקיים‪ ,‬כאלו הוא גדול הדור‬ ‫מאמר הכתוב אל תצדק הרבה כדי שלא תכשל לעבור‬
‫שחייב למחות ומגלה דעתו שד‪,‬וא נקי וד‪,‬עובר חטאו‬ ‫על סיפא דקרא אל תרשע הרבה כמו שאירע לשאול‬
‫ישא‪ ,‬ולא ידע למי מקלל לדור שלם הסומך על דברי‬ ‫בן קיש כדאיתא ביומא דכ״ב‪ .‬ועי׳ עוד מה שכתב‬
‫גדולי הפוס׳ המפורסמים‪ ,‬ולא חש לקמחיד‪ ,‬לדבר גבוהה‬ ‫רש״י בשבת דקנ״ג ד״ה בו ביום מחקו סאד‪] ,‬ובספר[‬
‫ולא ירא משאתם שמא ישרפוהו בהבל פיהם‪ ,‬כמ״ש‬ ‫כלי יקר בקרא דלא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו‪,‬‬
‫הוי זהיר בגחלתן שלא תכוד‪ .,‬וע״ז יאמר פסוק באיוב‪,‬‬ ‫ועל כן נ״ל שיותר טוב לד‪,‬שען על דעת הפוס׳ המתירין‬
‫■ועתר‪ ,‬צחקו עלי צעירים ממני לימים אשר וכו׳‪) ,‬כאן‬ ‫כדי שלא אתיא קולא מחומרא וד״ל וכו׳ וכו׳ וסיים‬
‫המקום להעיר על עורכי הירחון שליט״א אחה״ט שלא‬ ‫במסקנתו וז״ל מכל מה שכתבתי בתשובתי מפורש‬
‫העירו ע״ז כדרכם הטוב‪ ,‬או ידחו אותו באמת הבניו‬ ‫יוצא דלדינא מותר והמחמיר יחמיר לעצמו כמו שהחמיר‬
‫ולא יעלו את דברי גדופיו על ספר לגמרי( וגם גאון‬ ‫מרן הח״ס בצוואתו לבני ביתו וכו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫רנג‬ ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי‪ /‬יז‬ ‫שמ״ש‬
‫בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריד‪.‬ם בנותינו כזויות‬ ‫הדור הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א נשמר מזה‪ ,‬ורק‬
‫מחוטבות תבנית היכל‪ .‬גם העיד עליד‪.‬ם הכתוב סוגה‬ ‫בדברי נ>עם כיאות לגדול שכמותו בירך את נשים‬
‫בשושנים‪ ,‬גן נעול מעין חתום‪ ,‬שסוגרין פתחיד‪.‬ן‬ ‫הזהירות לכסות ראשם בבני סמיכי ומזוני רויחי ויזכו‬
‫לבעליהן‪ .‬וגם בלעם הרשע נשא עיניו דרא את ישראל‬ ‫לראות זר״ק עכ״ל שפתים ישק‪ .‬וגם סיים הנלע״ד‬
‫שוכן לשבטיו‪ .‬במדרש ראה שאין פתחיד‪.‬ן מכוונות‪,‬‬ ‫כתבתי‪ ,‬זאת אומרת שהניח פתח לכל מי שירצה ללמוד‬
‫אמר מי יכול ליגע באלו שמכירין אח אבותיהן‬ ‫בזה‪ ,‬וה׳ יתקננו בעצה טובה מלפניו‪ ,‬וישיב שופטינו‬
‫ומשפחות ‪.T‬ן‪ ,‬ביארתי דבריו במ״א‪ ,‬שד‪.‬כוונד‪ .‬שהם‬ ‫כבראשונה אמן‪ .‬ועצתי הטובה לבחור הנכבד הזה‬
‫הולכים אחרי אבותיד‪.‬ן‪ ,‬כמ״ש הביטו אל אברד‪.‬ם אביכם‬ ‫לחזור בתשר שלימה וחרטה על כל מה שאמר‪ ,‬ויקח‬
‫ואל שרד‪ .‬תחוללכם‪ .‬ורבינו הטור פסק באד‪,‬״ע סי׳ ע״ג‬ ‫לקח להבא שלא ליכנס בדברים הגבוהים ממנו‪ ,‬ויבקש‬
‫שאין האשד‪ .‬בבית הסוד‪.‬ר להיות סגורה בבית‪.‬‬ ‫מחילה וסליחה מרבותינו הקדושים החיים והמתים נ״ן‬
‫ואזי מחול ■לו שרוי לו‪ ,‬ודי בזה הערה‪.‬‬
‫ג ם הכותב הזד‪ .‬לא ראה ולא ידע שהיום במארוקו‬
‫ג ם ראיתי שם לאחד חכם שצעק באור תורה הנ״ל‪ ,‬על‬
‫ואלגירייא וכיוצא ממדינות החופש ששם נכנסו‬
‫רב וגאון גדול מישיבת קול תורה‪ ,‬שדרש ברבים‪,‬‬
‫הצרפתים‪ .‬גם הישמעליות פשטו ידיד‪.‬ן ושינו מנהגם‬
‫לבאר דעת האוסרים והמתירים פאה נכרית ואמר שאלו‬
‫ויוצאות בראש מגולה לגמרי בלי שום כיסוי על ראשן‬
‫ואלו דברי אלהים חיים‪ ,‬ישר חיליה‪ ,‬ותמה עליו למה‬
‫ובלי רדיד‪ ,‬ולובשות כמה מיני קשוטים כמו אמריקאים‬
‫יאמר על המתירין שהם דברי אלהים חיים‪ ,‬וברוח‬
‫ממש‪ .‬ובמו עיני ראיתי זה במרוקו‪ ,‬בנשים של שרים‬
‫שפתיו ׳והגיון המציאותי שבדה מלבו מבלי ספר וספרים‬
‫וגדולים רמי המעלה‪ ,‬באסיפות הגדולות של המדינה‪,‬‬
‫רצה לדחות דברי אלהים חיים ׳ולא ראה ולא ידע כי‬
‫ובזה נפל כל דמיונו ואין לו כל יסוד‪ .‬גם בס׳ דת‬
‫ההגיון יש לו כמה פנים‪ ,‬והוא הולך לפי דעת כל אחד‬
‫והלכה דף י״ד כתוב והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא‬
‫ומחשבתו‪ .‬ולפי דימויו הכוזב חושב שזה הגיון אמיתי‪,‬‬
‫יקרא תגר על בית ישראל‪.‬‬
‫ובא רעהו וחקרו‪ .‬ומראה לו שטעה בהגיונו ודמיונו‪,‬‬
‫ו כ ב ר הכותב הזה העיד עדות גמורד‪ .‬שמעולם לא‬ ‫והכל פרה באויר‪ ,‬ולקמן ארהיב הדברים‪.‬‬
‫ישתנה ד‪.‬מנד‪.‬ג הזה אפי׳ יחזרו בהם המתירין‪,‬‬
‫ו הנ ה ההגיון המציאותי שנראה לו‪ ,‬הוא לדמות עם‬
‫ושנכון שיש בעלי תשובה ב״ה‪ ,‬אבל אצל בני תורה‬
‫קדש להורגי נפשות וילדים קטנים במלחמה‬
‫המצב לא ישתנד‪ .‬עד ביאת משיח צדקנו‪ ,‬ואמת תפסיד‪,.‬‬
‫והרבה לשבח אותם שהם זהירים בכיסוי הראש‪ .‬גם‬
‫שבעלי תורה היודעים ללמוד ולאסיק שמעתתא אליבא‬
‫דימה עם טהור לנזירים של ישו׳ יש״ו‪ ,‬המכסין כל‬
‫דדילכתא‪ ,‬ויודעים מקורות הדברים‪ ,‬ומי ומי המתירין‪,‬‬
‫גופם וגם ראשם‪ ,‬ואמר ולא תהיה שיחה שלימה שלנו‬
‫בודאי לא יחזרו בד‪.‬ם‪ .‬ואפי׳ משיח צדקנו לא בא לא‬
‫כשיהת הבל שלהם והם מקפ ‪T‬ים על זה‪ ,‬ובאמת לא‬
‫לרתק ולא לקרב‪ ,‬ולא בשמים היא‪ ,‬אלא הוא בעצמו‬
‫חש לקמחיה לו׳ ע״ד גדולי עולם אשר לאורם אנו‬
‫יפסוק בספיקא דרבנן לד‪.‬קל‪ ,‬ובפרט דסברת המתירין‬
‫הולכים שאין דבריהם דברי אלהים חיים‪ .‬גם בושה‬
‫ברורה‪ .‬וגם המחמירים עצמם מודים בזמנינו שנתפשט‬
‫וחרפה וחוצפה גדולה לדמות את ישראל ממלכת כהנים‬
‫המנהג להקל‪ ,‬ואין בזה לא ד״י ולא מ״ע ולא משום‬
‫וגוי קדוש לאנשים אלו בלי לו׳ המבדיל בין קדש‬
‫מנד‪.‬ג וכמש״ל‪ .‬ובש״ס בקומץ רבה דל״ד‪ .‬אם יבא‬
‫לחול כמה אלפי הבדלות‪ .‬ודברים אלו הם בטלים‬
‫אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר‬
‫מאליהן‪ ,‬שהרי גם בימי קדם שלא היתד‪ .‬פאה נכרית‬
‫נהגו העם בסנדל‪ ,‬עי׳ מד‪.‬רי״ק שו׳ ט׳‪.‬‬
‫בעולם‪ ,‬היו נשים שלנו הולכות גלויי פנים‪ ,‬וגם יש‬
‫ובהיותי בזה זכרתי מד‪ .‬שמסופר בספרי חסידים‬ ‫מד‪.‬ן ששערן נר׳ חוץ לצמתן‪ ,‬ואלו נשיד‪,‬ם היו מכוסות‬
‫מתלמיד א׳ שבא לפני רבו ואמר לו שאני‬ ‫מכף רגל ועד ראש‪ ,‬וגם מצח שלהן ופיהן ולחייד‪.‬ן הכל‬
‫רוצה לתקן עולם במלכות שדי ותתפלל עלי שאצליח‪,‬‬ ‫מכוסה זולת עין שלהם לבד מגולה‪ ,‬ויימא לי חביבי‬
‫א״ל רבו‪ ,‬לך בכחך זד‪ ,‬ויד‪.‬י אלד‪.‬ים עמך‪ ,‬אחרי שנד‪,‬‬ ‫הכותב הזה‪ ,‬איך ולמד‪ .‬גדולי חכמי ישראל בכל הדורות‬
‫חזר לרבו ואמר לא יכלתי‪ ,‬וזה קשה הרבה בשבילי‪,‬‬ ‫לא נשאו ק״ו מד‪.‬ם ומד‪.‬דת שלהם ויגזרו על הנשים‬
‫א״ל רבו‪ ,‬אולי כל העולם קשד״ אבל תראה לתקן‬ ‫שלנו לעשות כמעשיד‪.‬ן‪ ,‬הא ודאי שאין שום קשר‬
‫מדינה אחת ארה״ב או רוסיה‪ ,‬הלך וחזר אחר שנה‪,‬‬ ‫ודימוי להם כלל‪ ,‬אלא האמת דאצלם האנשים יודעים‬
‫א״ל ג״כ לא יכלתי‪ ,‬א״ל רבו אולי תזכד‪ .‬לתקן עיר‬ ‫בעצמם וגם בנשות ‪.T‬ם שהם שטופי זמה‪ ,‬ומחליפין‬
‫אחת ניורק או פאריז‪ ,‬הלך וחזר אחר שנד‪ ,,‬ואמר ג״ז‬ ‫נשים וגברים כחליפות שמלות‪ .‬וגם עתד‪ .‬אחרי כל‬
‫לא יכלתי‪ ,‬א״ל רבו‪ ,‬אני מייעץ לך תתחיל לתקן‬ ‫הכיסוים הנז׳‪ ,‬רק בעיד‪.‬״ר שנשאר גלוי‪ ,‬הם קורצות‬
‫משפחתך‪ ,‬זה נר׳ דבר קל‪ ,‬חזר אחר שנה‪ ,‬ואמר ג״ד‬ ‫ורומזות והולכות לזנות‪ .‬גם הרבה בעלים סוגרים‬
‫לא יכלתי א״ל רבו‪ ,‬א״כ הוא כנראה שצריך אתה לתקן‬ ‫הבתים על נשיד‪.‬ן במנעול עד שיבא הבעל ויפתח‪ ,‬גם‬
‫עצמך‪ .‬קודם כל קשט עצמך ואח״כ קשט אחרים ע״כ‪.‬‬ ‫אסור לה לעלות לגג‪ ,‬כי כאבן השואבת רוח קמעה‬
‫וזהו ממש מד‪ ,‬שאירע לצעירים כאלו‪ ,‬המולך שמלך‬ ‫עוכרתן גם הנזירות של ישו׳ לך נא ראה כמה מד‪.‬ן‬
‫מעצמו בלי שום תעודה‪ ,‬ובלי שום מינוי מהגדולים‪,‬‬ ‫נתעברו מד‪.‬נזירים שלהן‪ ,‬וד‪.‬יד‪ .‬להם לחרפד‪ .‬ובוז‪ ,‬ולא‬
‫רוצים לתקן עולם שלם של גדולי הדור שהם לפנ ‪,T‬ם‬ ‫הועילו כל השמירות וד‪.‬גדרים הכל ישא רוח‪ .‬ומה דמות‬
‫כקליפת השום‪ ,‬ויפה היתד‪ ,‬להם שתיקד״ וצריכים קודם‬ ‫יערוך לעם ישראל קדוש וטהור בני אי״ו שכתוב אשר‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ יז‬ ‫שמ״ש‬ ‫רנד‬
‫ומ^׳ש עוד‪ ,‬ברוך ה׳ בירושלים עיה״ק‪ ,‬מחמת קדושתד‪,‬‬ ‫כל לת?ןן עצמם ללמוד ולהבין דברי הש״ם והתוס׳‬
‫והאויר הקדוש שלה‪ ,‬יש השפעה מיוחדת אפי׳‬ ‫והפוס׳ כראוי‪ ,‬ושם יראו שאינם ראוים לדבר בפני‬
‫על החילונים שלא יד‪,‬יו נגד הדת וכו׳‪ ,‬אין זה אמת‪.‬‬ ‫גדולים‪ ,‬וב״ש לדמות עם קדוש >וטהור להמן ודכווהיה‬
‫ופוק חזי‪ ,‬ברחובות ירושלים כולם מליאות נשים‬ ‫חלילה וחם‪ ,‬וכל מה שאדם לומד הרבד‪ .‬ומעמיק בדברי‬
‫חילוניות גלויות שער לגמרי‪ ,‬וגם נמצאים חילונים‬ ‫הש״ס והסוס׳‪ ,‬הוא מרגיש עצמו יותר שהוא חסר‪,‬‬
‫גדולים שאין כיוצא בהן בכל הארץ‪ ,‬שמלבד שהם‬ ‫וצריך עוד להוסיף ללמוד ורואה שהשמים בינו לבין‬
‫חילונים לעצמם הם זורעים החילוניות שלהם בארץ‪,‬‬ ‫הפום׳ האדירים‪ ,‬והלואי שנוכה להבין דבריהם הקדושים‬
‫ומקפידים שכל הארץ תד‪,‬יה כמותם‪ ,‬וגם נגד החסידים‬ ‫ובשביל זה נקראים תלמיד חכם‪ ,‬שתמיד הוא בתור‬
‫והדתיים‪- ,‬ומסייעים למורמונים ולריפורמים ולמיסיונרים‪,‬‬ ‫תלמ ‪ T‬וצריך ללמוד עוד‪.‬‬
‫ה׳ יערד‪ ,‬עליהם ועלינו רוח ממרום ויביא לנו משיח‬
‫ושארי ליה מאריה להרב משה הלוי שליט״א שאמר‬
‫צדקנו שד‪',‬וא ■לבדו יכול לרפאת השבר הגדול הזה‪,‬‬
‫על דברי הרב הזה שפתים ישק במקום שריח‬
‫וכנגד זה יש נשים צדקניות וחסדניות שלובשות פאה‬
‫רע נודף מדבריו אלו לדבר דילטוריא על עם ישראל‬
‫נכרית ובזה ורק בזה יש קדושת ירושלים שעושין הכל‬
‫בני אי״ו‪ ,‬שהעיד עליהם הכתוב כפלח הרמון רקתך‪,‬‬
‫על טד‪,‬רת הקדש‪.‬‬
‫אפי׳ ריקנים שבך מלאים מצות כרמון‪.‬‬
‫וכבר אמרתי ותמהתי על מה שאומרים הרבד‪ ,‬פעמים‬
‫שמנד׳ג ירושלים שלא ללבוש פאד‪ ,‬נכרית‪,‬‬
‫ג ם מה שהביא הכותב׳ מהחילונים שלועגים על‬
‫ומביאים ראיה מרבנים קדמונים של ק׳ שנה ויותר‬
‫החסידים שהם מדור הקדמון והנשים שלהם‬
‫שהיד‪ ,‬כן‪ ,‬ואיזה ראיה מזה למר‪ ,‬שפשט המנהג היום‪,‬‬
‫מתחדשות ומקושטות‪ ,‬אין זה כלום‪ .‬והלעג הזה רגילים‬
‫ופוק חזי מאי עמא דבר וכמש״ל‪ .‬ומנהג מבטל מנהג‬
‫בו בכל ענין‪ ,‬והקנאה תקועה בלבם כשרואים אשת‬
‫וכמש״ל בארוכה‪.‬‬
‫רב חסיד שהיא יפה כלבנה ומלובשת ומקושטת בהיתר‬
‫ואם באנו לשפוט לפי ד‪,‬ד‪,‬גיון וד‪,‬סברא‪ ,‬כבר כתבתי‬ ‫גמור כפי העת והזמן והמודירניסם‪ ,‬זה נוגע ללבם‬
‫בספרי תבואות שמ״ש חאד‪,‬״ע סי׳ קל״ח‪ ,‬שאין‬ ‫הרבה‪ ,‬כאלו רק הם ראוים לזה‪ ,‬ואינם יודעים שכפי‬
‫שום הרד‪,‬ור כלל בגילוי הראש בזמנינו זה גם בנשואות‪,‬‬ ‫האמת הרבנים החם ‪T‬ים בדיעותיהם ובתהלוכיהם הם‬
‫דאיזה שכל והגיון יאמר דשעה אחת או רגע א׳ קודם‬ ‫מודרנים יותר ויותר מהם‪ ,‬שאדם יכול להיות הדחי‬
‫שתקבל טבעת של קדושין לא היד‪ ,‬בה הרהור‪ ,‬ותיכף‬ ‫הגדול בעולם‪ ,‬ועם זה יהיה המודרני הגדול שבעולם‪,‬‬
‫שקיבלה הטבעת ועדיין גלויד‪ ,‬לפנינו יחזור להיות בד‪,‬‬ ‫והתורה אינה כנגד המודרניסט רק שיהיה הכל על‬
‫הרהור‪ ,‬ואיזד‪ .‬שינוי נעשה בגופד‪ ,‬שיביא לידי הרהור‬ ‫טהרת הדת והצדלז‪ ,‬במקום שהחילונים עושים באיסור‬
‫חדש‪ ,‬וקרוב הדבר להיות הדבר בהיפך‪ ,‬שקודם נישואין‬ ‫^ולא איכפת להו‪ ,‬ה׳ יחזירם ויחזירנו בתשו׳ שלימה‬
‫יש מקום להרד‪,‬ור כיון שד‪,‬יא מותרת וחזיא לנישואין‬ ‫אכי״ר‪.‬‬
‫לכל גבר‪ .‬לא כן אחר הנשואין דלא חזיא וד‪,‬יא מיוחדת‬
‫ג ם מה שאמר הכותב‪ ,‬שיש ת״ח שמוכן לשבת עם‬
‫לבעלה‪ .‬הד‪,‬רד‪,‬ור פחות הרבד‪ ,‬כיון שיודע שא״א להשיגד‪,‬‬
‫כל גאון וכל גדול שסובר להתיר והוא יוכיח להם‬
‫וכמ״ש הראכ״ע גבי לא תחמוד‪ ,‬וזה ד‪,‬יה בימי קדם‬
‫בראיות ברורות לאסור‪ ,‬זה באמת חוצפה וגאוה גדולה‬
‫שד‪,‬נשואות היו מכסות ראשן‪ .‬אם תראה אותד‪ ,‬אח״כ‬
‫שאין כמותה‪ ,‬שחושב עצמו יותר גדול מכל גאוני‬
‫מגולה‪ ,‬יש שינוי בגוף וראיה חדשה ויש בזה ר‪.‬רד‪,‬ור‪,‬‬
‫עולם האדירים אשר כל הש״ס מנח להו בכיסן‪ ,‬ודי‬
‫אבל בזמן שלא נשתנה בה שו״ד‪ ,‬גם שיד‪,‬יה באיסור‪.‬‬
‫בזה לדעת שאותו חכם המתיהר לא יודע כלום ולא‬
‫אמנם לגבי הרד‪,‬ור לא נתחדש שו״ד‪ ,‬וד‪.‬איסור שלה לא‬
‫יוכל לעמוד‪ .‬כמז״ל כל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו‪,‬‬
‫מפני הרואים‪ ,‬אלא מפני החציפות שעושה בגילוי ראש‬
‫וה׳ יזכנו לראות בתה״ט‪ ,‬לראות אם יוכל לעמוד וליגע‬
‫שדרך הנשים לכסות במטפחת או בפאר‪ .‬נכרית וד‪,‬יא‬
‫בקרסזלייהו דרבנן הגאונים זיע״א אשר כל רז לא‬
‫נשארד‪ ,‬מגולה‪ ,‬ועוברת על דת משד‪ ,,‬ולכן די לנו לקבל‬
‫אניס להו‪ ,‬ואל יתהלל חוגר כמפתח‪ .‬וכבר אמרו אין‬
‫מד‪ ,‬שאסרה תורה בפירוש בגילוי שערה ממש‪ ,‬אף‬
‫משיבין את הארי לאח״מ‪ .‬גם אז״ל ואל תאמר קבלו‬
‫שהיום פג גם הטעם דחציפות כיון שהכל עושין כך‪,‬‬
‫דעתי שהן רשאים ולא אתה‪ .‬גם אבטליון אמר חכמים‬
‫עכ״ז גזירה דאורייתא לקבל‪ .‬אבל אין לנו להוסיף‬
‫הזהדו בדבריכם שמא וכר‪ .‬וריב״ז אמר אם למדת‬
‫עליד‪ ,‬שו״ד קטן או גדול‪ ,‬כיון דבעיקרא דמילתא אין‬
‫תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך‪.‬‬
‫כאן חציפות ולא הרהור‪ .‬וכבר כתבתי למעלד‪ .‬דיש‬
‫פוס׳ הסוברים דגם גילוי ראש ממש הוא רק איסור‬
‫מ ה שהביא הכותב מדרשן א׳ שדיבר קשות‪ ,‬ואמר‬
‫דרבנן וקרא דופרע את ראש האשד‪ ,‬אסמכתא בעלמא‬
‫שזקנו אסר לקרות ק״ש וכל דבר שבקדושה מול‬
‫עש״ב‪ .‬וזהו ההגיון האמיתי שהוא לקוח מההלכה‪ ,‬ולא‬
‫פאה נכרית‪ ,‬הנה לא ראה ולא הביט שהיום קורין ק״ש‬
‫מסברות בעלמא שאין בהם כדי אחיזה‪.‬‬
‫רבנים וחכמים אף מול אשה גלויית שער לגמרי‪,‬‬
‫ו הנ ה באמת אשה שרוצה להתכבד ולשבת בד׳ אמות‬ ‫שכתבו הפוס׳ שהיום שנהגו לגלות יכולים לקרות‬
‫שלד‪ ,‬ולקיים אשת חיל מי ימצא בשוק‪ ,‬אין‬ ‫ק״ש כנגדן‪ ,‬כמ״ש כף החיים סי׳ ע״ה אות טו״ב ע״ש‪.‬‬
‫מי יאמר לה מה תעשה‪ ,‬ותבא עליה ברכה‪ .‬וכתוב מלא‪,‬‬ ‫וכ״ש מול פאר‪ ,‬נכרית‪ .‬והכותב הזה מערב מילי‬
‫איד‪ ,‬שרד‪ ,‬אשתך ויאמר הנד‪ ,‬באהל‪ ,‬ופרש״י צנועה‬ ‫דחס ‪T‬ותא עם מילי דדינא‪.‬‬
‫רנה‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ יח‬ ‫שמ״ש‬
‫ועדתו תורה ומשפטים ישרים‪ .‬נחל נובע מקור חכמד‪,,‬‬ ‫בירכתי ביתה‪ ,‬אבל א״א לכל הנשים שיהיו כך‪ ,‬ורוצים‬
‫ומוציא לאור תעלומה‪ ,‬רכינו שלום משאש נר״ו‬ ‫להע ™ כל דבריהם על קו הדין‪ ,‬מה שמותר מותר‬
‫לא יכבה‪ ,‬ותודתו תרבה‪ .‬מח״ס תבואות שמ״ש‪,‬‬ ‫ומה שאסור אסור‪ .‬ועי׳ להרה״ק מוהרר״ב ז״ל בתורות‬
‫מזרח שמ״ש‪ ,‬שמ״ש ומגן‪ ,‬ועוד בכתובים‪,‬‬ ‫אמת חאה״ע סי׳ כ״ה ס״ב בהג״ה‪ ,‬שאסור להסתיר מה‬
‫הרב הראשי לעיקו״ת ירושלים דדד‪,‬בא תובב״א‪,‬‬ ‫שהתירה תורה‪ ,‬והדת לבד וחסידות לבד‪ ,‬וז״ל המסילת‬
‫וראש אבות בתי הדין פע ‪,T‬״ק ת׳ ‪.r‬‬ ‫ישרים פי״ג שאין רוב הצבור יכולים להיות חסידים‬
‫אחר דרישת שלומו וטובתו כראוי לכת״ר עליון‬ ‫ורק לשרפים אשר בעם וכו׳ להם מגיע לקיים מצות‬
‫למעלה‪.‬‬ ‫חסידים וכו׳ שא״א לאומה שתר‪,‬יד‪ .‬כולה שוד‪ .‬במעלה‬
‫אחת וכר עש״ב‪ .‬הבאתי דבריו ג״כ בספרי שמ״ש ומגן‬
‫באתי בשורותיים אלו )מבלי לפגוע בכי הוא זה‬
‫חיו״ד סי׳ י״ג ע״ש‪.‬‬
‫בחומר האיסור של הג״ד‪ (...‬לבקש מכבודו‬
‫מחילה אם היה בנימת דברי משמעות של זלזול ואפי׳‬ ‫ג ם מד‪ ,‬שהביא ראיד‪ ,‬מישעיה ג׳ ט״ז‪ ,‬הלוך וטפוף‪.‬‬
‫הקטן שבקטנים כלפי כבודו‪ ,‬ושאר אותם פוסקים אשר‬ ‫מרש״י בשם התרגום‪ .‬הנה מלבד ששו״א‬
‫דעתם נוטר‪ ,‬להתיר‪ .‬כי ריתחא דאורייתא הוא‪ ,‬ודבר‬ ‫מד‪,‬מפרשים לא פי׳ במו התרגום‪ .‬ורש״י עצמו פי׳‬
‫שאינו מתכוין הוא‪ ,‬ואחר שראיתי דברי כבודו שבתי‬ ‫טפוף‪ ,‬מל׳ צף‪ ,‬שמשימק בחורד‪ ,‬אחת גבוהד‪ ,‬בין שתי‬
‫וראיתי שד‪T ,‬״ לי להזהר בלשוני יותר ויותר כדי לא‬ ‫נשים קצרות וכר ע״ש‪ .‬וכן פי׳ כל המפרשים‪ ,‬עו״ז‬
‫לפגוע בכבוד ראשונים קדושי עליון ח״ו‪.‬‬ ‫אפי׳ לדברי רש״י בשם התרגום‪ ,‬לא אמר שהיו מכסין‬
‫כל ראש ‪,T‬ם בפאר‪ ,‬נכרית‪ ,‬אלא היו קושרות פאות‬
‫שכת״ר ברוב טובו וענוותנותו יסלח לי‪ ,‬ויורני‬ ‫ואקוה‬ ‫נכרית‪ ,‬יוד‪,‬דר מפרש קליעת שערות תלושין כורכות‬
‫דרך ישכון אור‪ .‬למען האמת וד‪,‬שלום אהבו‪.‬‬ ‫עם קליעות ‪,T‬ן שיראו גסות וטפופות‪ ,‬ור״ל שהיו מערבין‬
‫שערות תלושות בתוך קליעות שערותיהן‪ ,‬זאת אומרת‬
‫לכבודו אם ישתדל לאשר מכתבי ובקשתי לפני‬ ‫אודה‬ ‫שחלק גדול משער שלהן נר׳ בתוך קליעות‪ .‬חלק מזה‬
‫ראש השנד‪ ,‬הבעל״ט‪ .‬ויפר‪ ,‬שעה אחד קודם‬
‫וחלק מזד‪ ,,‬וזד‪ ,‬ודאי אסור שאין זה פאד‪ ,‬נכרית שלנו‬
‫בתשובה‪.‬‬
‫שד‪,‬יא כסות שער שלימד‪ ,‬שמכסה כל הראש בלי‬
‫ואסיים בברכת הדיוט לכת״ר‪ :‬שיפוצו מעיינותיו‬ ‫שתיראה שום שערה החוצה‪ ,‬ועוד יותר מזה שלא‬
‫חוצה‪ ,‬ונזכה לטעום מנופת צוף תנובותיו‪,‬‬ ‫בשביל זד‪ ,‬לבד נענשו‪ ,‬רק בצירוף הדברים האמורים‬
‫מאשר בכתובים על הרמב״ם‪ .‬ודרשות‪ .‬וכסא כת״ר ירום‬ ‫שם‪ ,‬נטויות גרון ומשקרות עינים‪ ,‬עם הלוך וטפוף‪.‬‬
‫ונישא וגבה מאוד עד עמוד כהן לאורים‪ .‬ברוב אושר‬ ‫אבל דבר א׳ שתעשד‪ ,‬אותו בחשיבות‪ ,‬וכל העם עושין‬
‫עושר וכבוד‪ ,‬שובע שמחות‪ ,‬אורך ימים ושנות חיים‪,‬‬ ‫אותו‪ ,‬ודאי אין בזה ממש׳ וא ‪ T‬שיהיה‪ ,‬אין מוציאין‬
‫בבריאות איתנד‪ ,‬ונד‪,‬ורא מעלייא‪ ,‬אמן‪.‬‬ ‫הלכות מפירושי הפסוקים‪ ,‬ושו״א מהפום׳ או המפרשים‬
‫בברכת התורה ולומדיד‪,‬‬ ‫של הש״ע לא הביא ראיה לאסור מפרשי׳ הנ״ל‪.‬‬
‫ובברכת שנה טובה ומבורכת‬
‫שם החותם ד‪ .‬ט‪ ,‬ס״ט‬ ‫הארכתי בזה‪ ,‬להוכיח ולעורר‪ ,‬שאין להתפעל מדברי‬
‫רה׳ יונה ‪ 24‬ירושלים ת״ו‬ ‫הכותב הנ״ל שאין להם יסוד כלל ועיקר‪,‬‬
‫ואסור לו׳ אותם זכ״ש להדפיס אותם על ספר להשפיל‬
‫כבוד התורה וישראל‪ ,‬הקדושים וד‪.‬טד‪.‬ורים‪ ,‬וה׳ יזכנו‬
‫וזאת תשובתי אליו‬ ‫דעמידנו תמ ‪ T‬על האמת ואל יצל מפינו דבר אמת‬
‫עד מאד‪ .‬ולרח״ם בשבט התשמ״ט לפ״ג‪.‬‬
‫לכבוד הרב הכולל‪ ,‬בישראל להלל‪ .‬כל אישורין‬
‫כולל‪ .‬הרב ד‪ .‬ט‪ .‬שליט״א‪ .‬שלום רב‪.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ר‪ ,‬מ‪ ,‬נ‪.,‬‬

‫קבלתי ברצון מכתבו מיום ה׳ אלול זש״ע‪ .‬ובזה‬

‫ידעתי שיש בו יר״ש‪ .‬ונתעורר לשמור עצמו‬ ‫יח‬ ‫סימן‬
‫בפעם הבאה שלא לדבר בזלזול נגד גאוני ארץ החיים‬
‫והמתים‪ ,‬אשר קטנם עבה ממתנינו‪ ,‬ועכ״פ אמרו רז״ל‬ ‫מכתב מהנ״ל לבקשת מחילה‬
‫אין אדם עומד על ד״ת אא״כ נכשל בד‪.‬ם‪ ,‬וזד‪ ,‬זמן‬ ‫ירושלים ה׳ אלול תשמ״ט‪.‬‬
‫התשובה‪ .‬וד‪,‬שי״ת רוצה בתשו׳ בכל השנה וכ״ש בימים‬
‫לכבוד הרב הגאון מעוז ומגדול‪ ,‬אור נערב‪ ,‬נר‬
‫הנוראים‪ .‬ובשם כל הצדיקים הנ״ל‪ ,‬אני אומר‪ ,‬מחול‬ ‫המערב‪ ,‬שמו נודע בשערים‪ ,‬סיני ועוקר הרים‪,‬‬
‫לך‪ .‬שרוי לך‪ .‬מותר לך‪ .‬ותזכה להיות גדול בתורה‪.‬‬ ‫גוזר ים החכמה לגזרים‪ ,‬אשר דגל התורה הרים‪,‬‬
‫ולחדש בה חבושים‪ .‬ותזכה לשנה טובד‪ ,‬ומבורכת‬ ‫ראש המדברים והמורים‪ ,‬מופלא שבסנהדרין‪ ,‬חכם‬
‫בגשמיות וברוחניות‪ ,‬וכל טוב סלה‪ .‬החו״פ ביום ח׳‬
‫חרשים‪ ,‬קודש קדשים‪ ,‬זקן ונשוא פנים‪ ,‬מבחר‬
‫אלול תשמ״ט לפ״ק‪.‬‬ ‫העדר‪ ,‬וראש הסדר‪ ,‬חריפא סכיניה‪ ,‬ומחדדא‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫שמעתיה‪ ,‬האי תנא קאי בין הרים‪ ,‬להורות לעמו‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ יט‬ ‫שמ״ש‬ ‫רנר‬
‫ה׳ וי״ט‪ ,‬ובסי׳ ז׳ סעיף י״ז‪ .‬ומקורו מדברי הרא״ש‬ ‫■‬ ‫יט‬ ‫סימן‬
‫וד‪,‬טור כמ״ש בב״י באויד‪.‬‬ ‫בן שבא מנכרי עם ישראלית‬
‫א מנ ם מצאתי ריוח וד‪,‬צלה ממ״א‪ ,‬שתוכל לינשא אף‬ ‫אם בתו כשרה לכהן‬
‫לכחחי׳ לכהן‪ ,‬בנד״ד דאיירי בבת הבן‪ .‬ממ״ש‬
‫נ ד ר ש תי מידידי הרה״ג פנחס טול ‪T‬אנו שליט״א‬
‫מר״ן סי׳ ז׳ שם‪ ,‬גוי ועבד הבא על בת ישראל וילדה‬
‫אב״ד לק״ק הספרדים בלונדון‪ ,‬לחוות‬
‫ממנו בת אותה הבת פגומה לכהונה ע״כ‪ .‬מדוקדק‬
‫דעתי בפס״ד שכתב בענין איש אחד בשם קין קוגיל‪,‬‬
‫מזה דדוקא בילדה בת‪ ,‬אבל ילדה בן ואותו בן נולד‬
‫שהתחתן עם אשה בנישואין אזרחים‪ ,‬ונולדה להם בת‪.‬‬
‫לו בת כנד״ד‪ ,‬הרי היא מותרת לכהונה‪ ,‬כיון דהבן‬
‫ושוב עזב הבעל את אשתו זה כמה‪ ,‬ולא נודעו‬
‫הפסיק והותר לקהל ולכהנת‪ ,‬אזי בתו כמוהו‪ .‬וכ״כ‬
‫עקבותיו‪ ,‬והבת באה לינשא לכהן‪ .‬הרב חקר ודרש‬
‫רש״י להדיא יבמות מ״ה ע״א ד״ה שבנה פגום‪ ,‬שכתב‬
‫ב ‪,T‬דותו של האב‪ ,‬ונתברר לו מפי האשד‪ .‬ומפי עדים‬
‫דלאו דוקא וכו׳ אלא משום בתד‪ ,‬נקט דאם תלד בת‬
‫שהעידו שהאב היה מוהזק ליד‪.‬ודי‪ ,‬ורק אמו של האב‬
‫פסולה לכד‪,‬ונה עכ״ל‪ .‬וכ״כ הרי״ף פ׳ החולץ‪ ,‬וז״ל‪.‬‬
‫ואם אמו הם יד‪.‬ודי׳ות שהתחתנו עם עכו״ם בנישואין‬
‫אבל לכהונה הולד פגום‪ ,‬דאי ברתא היא אסורה לכהן‬
‫אזרחים‪ ,‬והעדים הם כשרים לעדות‪ .‬גם הוסיפו בעדותם‬
‫וכו׳‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫ששמעו ממנו שהוא יהודי‪ ,‬והרב שליט״א התיר הבת‬
‫א מ ת שמצינו להרמב״ן בם׳ הזכות וד‪,‬בי״ד כת״ר‬
‫לינשא לכד‪,‬ן‪ .‬ממ״ש הפוס׳ דאם נשאת דיעבד לא תצא‪.‬‬
‫יצ״ו‪ ,‬וז״ל‪ .‬ובמסקנא דגמרא דילן מדי ספיקא‬
‫וצירף לזד‪ ,‬סברת הרד‪.‬״ג מוהרר״פ אנקאוד‪ ,‬זצ״ל‪,‬‬
‫לא נפקא‪ ,‬הלכך אם נקבה היא אסורה לכהונה‪ .‬ואם‬
‫וד‪,‬רה״ג המשמ״ח אליקים זצ״ל‪ ,‬הבי״ד הרב ויען‬
‫זכר הוא בתו אסורה לכהן‪ ,‬ואם נשאת אין מוציאין‬
‫אברהם ריוח‪ ,‬ז״ל‪ .‬בחאה״ע סי׳ ע״ט‪ .‬דאפי׳ נשאת‬
‫אותה והולד ספק חלל עכ״ל‪ .‬אמנם הנה הוא היפד‬
‫בנישואין אזרחים הוי נשאת בדיעבד ולא תצא‪ .‬ויהבי‬
‫הרי״ף ורש״י ומר״ן ז״ל‪ .‬ועי׳ באוצה״פ סי׳ ז׳ אות‬
‫בד‪ ,‬טעמא דכל שנישאו בכל אופן שיהיה‪ ,‬א״א לד‪,‬פרידם‬
‫פ״ח משם אבני נזר סי׳ ט״ז שנשאל בכנד״ד שילדה‬
‫ותמיד יד‪,‬יו קשורים זע״ז‪ .‬א״כ הוי דיעבד‪ ,‬ומוטב‬
‫בן ועתה יש לו בת ורוצה לינשא לכד‪,‬ן‪ .‬וד‪,‬שיב דמ״ש‬
‫שיאכלו שחוטות וכו׳‪ .‬וכ״כ מהרי״ ו משאש זצ״ל בס׳‬
‫הולד פגום לכהונה‪ ,‬היינו אם ילדה בת‪ ,‬אבל אם ילדה‬
‫אוצר המכתבים ח״ג סי׳ אלף תתפ״ז ע״ש‪ .‬ושם הקיל‬
‫בן‪ ,‬בת הבן כשרה לכהונה‪ .‬והרמב״ן שמסופק בזה‬
‫יותר גם במשודכין לבד ע״ש‪ .‬ומזה עלה במסקנא‬
‫יחידאה הוא‪ .‬וכ״כ בעצי ארזים סי׳ ד׳ סק״ו שהאחרונים‬
‫וז״ל‪ ,‬ולכן אף אגן בדידן שקרוב לודאי‪ ,‬שד‪,‬אב הוא‬
‫לא הביאו דעת הרמב״ן‪ ,‬ומר״ן בעל הש״ע לא כתב‬
‫יד‪,‬ודי‪ ,‬יש לצרף סברא הנ״ל‪ ,‬ולהתיר להם להתחתן‬
‫איסור רק בבת‪ .‬מכלל דבבן אינו פוסל לפסול בתו‪.‬‬
‫כדמו״י‪ .‬זהו תור״ד הי״ו‪.‬‬
‫ובסי׳ ד׳ ס״ה שכתב הש״ע ולדה פסול‪ ,‬הרד בא בעל‬
‫הלבוש ופי׳ דוקא בת ופו׳ עכל״ה‪ .‬ולפקוצ״ד גם בלי‬ ‫ואנכי הרואה‪ ,‬שכל הטעמים הנ״ל‪ ,‬אינם מספיקין‬
‫דברי הלבוש‪ ,‬הרי מר״ן גופיה בסי׳ ז׳ שהוא עיקר‬ ‫בנד״ד להתיר לכתחי׳‪ ,‬דאף למ״ש הפום׳‬
‫איסור כהונה פירש שיחותיו ושינד‪ ,‬במקום הולד וכתב‬ ‫הנ״ל‪ ,‬דגם ע״י ערכאות הוי כנשאת דיעבד‪ ,‬בנד״ד‬
‫בת‪ ,‬כדעת הלבוש ואבני נזר ורש״י והרי״ף ז״ל‪.‬‬ ‫איני רואד‪ ,‬מקום להיתר זד‪ ,,‬שהרי עד עתה עדיין לא‬
‫נשאת גם בערכאות‪ .‬ומד‪ ,‬שהשיב כת״ר ע״ז מתורה‬
‫וע״ע באור‪,‬״פ סי׳ ד׳ אות י״א סק״ב‪ ,‬שכתב שכן‬
‫שבע״פ‪ .‬דכיון שהיא מוכרחת לינשא קודם ע״פ החוק‬
‫דעת רש״י ורי״ף ורשב״א שם כ״כ מהירושלמי‪.‬‬
‫ע״י ערכאות‪ ,‬חשיבא כנשאת כבר‪ .‬אין זה נכון‪ ,‬דודאי‬
‫זכ״ה ביש״ש פ׳ החולץ‪ .‬וכ״ה בהגר״א סי׳ ו׳ סקכ״ג‬
‫אין לזה דין דיעבד‪ ,‬דדוקא אם באה לב״ד אחר שנשאת‬
‫וסי׳ ז׳ סקנ״ז ע״ש ודלא כרמב״ן ע״ש‪ .‬ויהיב בה טעמא‬
‫בערכאות‪ .‬אז יש מקום לדברי הרבנים הנז׳‪ ,‬אבל אם‬
‫דבבן אין ביאת גוי עושה רושם כלל של פיסול כד‪,‬ונה‪,‬‬
‫עדיין לא נשאת‪ ,‬אזי לכ״ע י״ל דין לכתחלה‪ .‬וכ״כ‬
‫דבלא״ה אינו כהן‪ .‬וא״א שיפסול זרעו כיון שבעצמו‬
‫שם באוצר המכתבים הנ״ל וז״ל‪ .‬אך אם לא נשאת‬
‫אינו פסול וכו׳‪ .‬ועי׳ עצ״א סק״ו שכתב ע״פ תוס׳‬
‫לא כדת ולא בנישואין אזרחים אסור לכהן לקחתד‪,‬‬
‫יבמות‪ ,‬דד‪,‬א דאין חלל אלא באיסורי כהונה‪ ,‬קאי אפיסול‬
‫עכ״ל‪ ,‬והוא פשוט‪.‬‬
‫ביאד‪ ,‬דאשה ולא לוולד‪ ,‬והיינו לענין הבת‪ ,‬אבל הבן‬
‫לא גרע ממנו שאין מחלל בביאתו‪ .‬כ״ש בנו וכד‬ ‫ג ם מ״ש הרב בסו״ד הנז׳‪ ,‬שכיון שקרוב לודאי שהוא‬
‫ומשו״ה לא כתבו האחרונים דעת הרמב״ן‪ .‬ועי׳ יד‬ ‫^ די‪ ,‬יש לצרף סברת הרבנים הנ״ל‪ ,‬זד‪ ,‬אמת‬
‫אד‪,‬רן ח״א הגב״י ס״א מה שד‪,‬אריד בזה עכ״ל‪ .‬וא״כ‬ ‫שהוא יהודי גמור‪ ,‬ולא רק קרוב לודאי‪ ,‬שהרי יש‬
‫כיון דרוב הפום׳ סוברים להתיר בבת הבן דלא כהרמב״ן‬ ‫עדות ב׳ עדים כשרים שאמו ואם אמו מ^דית‪ ,‬אבל‬
‫ויהבי טעם נכון לדבריהם ודאי דהכי נקטינן‪ ,‬ומותרת‬ ‫אין מזה ראיד‪ ,‬שד‪,‬וא כד‪,‬ן‪ ,‬כיון שאמו נשאת לגוי‪,‬‬
‫לכד‪,‬ן לכתחי׳‪.‬‬ ‫וממנה נולד האב הזה‪ ,‬ואפי׳ אלו היתד‪ .‬לו חזקת‬
‫ובלא״ה איכא ספק ספיקא‪ ,‬שמא הלכה ככל הפוס׳‬ ‫בהונד״ היה מאבדה ע״י העדות הנ״ל‪ ,‬ונמצא שעיקר‬
‫הנ״ל דבת הבן מותרת לכד‪,‬ונה‪ ,‬ואת״ל‬ ‫ההיתר הוא סברת הרבנים ולא ע״י צירוף‪ .‬וכבר אמרנו‬
‫כהרמב״ן ז״ל‪ ,‬דדינה שוד‪ ,‬לדין הבת‪ ,‬שמא הלכה‬ ‫דאין כאן דיעבד‪.‬‬
‫כהרמב״ם דבבת עצמה מותרת לכהן‪ .‬וכפי מה שד‪,‬בינו‬ ‫וחזרנו לעיקר הדין‪ ,‬דגוי ועבד הבא על בת ישראל‪,‬‬
‫בדבריו ד‪,‬ר‪,‬״מ ז״ל הל׳ איסורי ביאה פט״ו הלכה ג׳‪.‬‬ ‫הולד פגום לכד‪,‬ונה‪ .‬כמ״ש מר״ן סי׳ ד׳ הלכה‬
 ‫רנז‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ יט‬ ‫שמ״ש‬
‫א״ל גוי ועבד הבא על בת ישראל מהו א״ל הולד כשר‬ ‫ודיב״י סי׳ ד׳ ע״ש‪ .‬וכן היא דעת הנ״י בדעת הרי״ף‬
‫הב לי ברתך זכו׳‪ .‬ואף רב מתנא מורד‪ .‬בה להיתרא‪,‬‬ ‫וכמ״ש להלן‪ .‬וכן דעת הריטב״א‪ ,‬יבמות מ״ה וקדושין‬
‫ואף רב יד‪.‬ודד‪ .‬מורה בד‪ .‬להיתרא‪ .‬וכי אתא לקמיד‪ ,‬דרבא‬ ‫ס״ח בשם רבו הרא״ה ע״ש‪ .‬ואןז שראיתי שם באוצה״ם‬
‫א״ל זיל גלי פירוש כי אתא ההוא בן גוי מישראלית‪,‬‬ ‫סקי״ג דאפי׳ יש ס״ם‪ ,‬אין להתיר מס״ס ביוחסין ע״ש‪.‬‬
‫גלי‪ .‬צא בגלות במקום שלא יכירוך ויתנו לד בת ישראל‬ ‫מ״מ בנד״ד דרבו הפום׳ נגד הרמב״ן וגם בלא ס״ם‬
‫הכשרה‪ .‬מכל הני משמע שד‪.‬יד‪ .‬מותר אף לכד‪.‬ונד‪ ..‬מדלא‬ ‫התרנו‪ ,‬בזה ודאי חזי ס״ס לאצטרופי להתיר בשופי‪,‬‬
‫חייש לפיסול כהונה דהא קי׳׳ל שאין הכהן צריך לבדוק‬ ‫כיון דיש מתירין גם בבת עצמה להנשא לכתחי׳ וכמ״ש‪.‬‬
‫אלא במי שקרא עליו ערער ופו׳ ע״ש‪ .‬ובדיבור שאחריו‬
‫כתב וז״ל ודעת רי״ף ז״ל דכשר גמור ואף לכהונה‬ ‫ובפרט דכל עיקר האיסור בבת עצמה הוא מדרבנן‪,‬‬
‫וכן נר׳ דעת רש״י ז״ל וכו׳ עכ״ל‪.‬‬ ‫כיון דאם נשאת לא תצא‪ .‬רכמ״ש הרמב״ן‬
‫הנז״ל‪ ,‬וכ״כ הח״מ סי׳ ד׳ סק״ג וסי׳ ז׳ סקכ״ו דל׳‬
‫ודבריו תמוהים מאד‪ ,‬דהא הרי״ף כתב להדיא ואנן‬ ‫פגומה שכתב הש״ע משמע רק לכתחי׳ ע״ש וסיים‬
‫מספקא לן אי הוי פגום או לא וכו׳‪ .‬וכ״כ‬ ‫דחללה לא הוי‪ .‬וכ״כ הב״ש סי׳ ד׳ סק״ב וסי׳ ז׳ סקט״ל‬
‫בהג״ה בתוך דברי הנ״י משם מהר״ן שפירא ז״ל‪,‬‬ ‫בשם תשו׳ רש״י‪ .‬וכ״כ‪_,‬באוה״פ סי׳ ד׳ אות א׳ סק״י‬
‫וסיים‪ .‬וכן נר׳ לד‪.‬דיא מדברי הרא״ש ז״ל שכתב ואיני‬ ‫בשם המאירי יבמות והביאו בס׳ יוסף אומץ סי׳ ק״ד‬
‫רואה כאן מקום שיפול בו ספק וכו׳ ]ר״ל שמזה מוכח‬ ‫אות ד׳‪ .‬וכ״כ הפני משה סק״ב דמפרש גם בש״ע רק‬
‫שהבין שד‪.‬רי״ף מסתפק‪ [.‬וכן משמע להדיא מדברי‬ ‫איסור לכתחי׳‪ .‬וכ״כ ברכ״י בדעת מהרש״ל עצמו דרק‬
‫הב״י באה״ע סי׳ ד׳‪] ,‬ר״ל דשם כתב להדיא דהרי״ף‬ ‫לכתחי׳ לא תנשא ע״ש‪ .‬וכן דעת הרמ״ע מפאניו הבי״ד‬
‫מסתפק‪ [.‬גם מ״ש וכן נר׳ דעת רש״י לא ידעתי מהיכן‬ ‫שם באוד‪,‬״פ סקי״א‪ ,‬דמעיקר הדין פגום רק לכתחי׳‬
‫נר׳ כך וצ״ע‪ .‬עכ״ל הד‪.‬ג״ה‪ .‬וסמוך לזד‪ .‬כתוב לתרץ‬ ‫ורק מדרבנן‪ ,‬דריב״ל דאמר בם׳ החולץ הולד כשר‬
‫וז״ל אמרו ד‪.‬מגיד‪.‬ים‪ ,‬עי׳ לעיל בסמוך‪ ,‬ריש עמוד זה‬ ‫פי׳ אפי׳ לכהונה וגם מגשואה‪ .‬והכי איפסקא הלכתא‬
‫ושלהי ע״ב בנ״י‪ .‬ודוק בדבריו‪ ,‬וע״פ דבריו שם מיושב‬ ‫להדיא‪ ,‬מיהו מדרבנן פגום כדאמר ר״י דכולהו אמוראי‬
‫שם הוכחת הרא״ש דליתא‪ .‬וע״ע בתום׳ פ׳ הערל‬ ‫דמכשירי מודו בהכי וכו׳ ע״ש‪ .‬וכ״כ הבאה״ט סק״ג‬
‫ובב״ש סי׳ ד׳ הביאום סק״ד דגם על פיהם ליתא‬ ‫דאין מוציאין ע״ש וכ״כ הערוך השלחן סי׳ ד׳ סי״ג‬
‫להוכחת הרא״ש‪ ,‬ואותן ראיות שד‪.‬ביא הנ״י לעיל‬ ‫וסי׳ ז׳ סל״ה‪ ,‬דמ״ש הטור והש״ע פגומה לכהונה אם‬
‫בסמוך‪ ,‬חזינן שגם הרי״ף הביאם‪ ,‬מזה נר׳ דפוסק‬ ‫נשאת לא תצא וכ״כ רש״י בתשובה דאינו אלא פגם‬
‫הרי״ף דכשר גם לכהונה ודו״ק‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫לכתחי׳‪.‬‬
‫מכל הנ״ל ודאי דיש להתיר בשופי בנד״ד‪ .‬את בתו‬
‫ולפע״ד שדברי מהר״ן שפירא ז״ל נכונים‪ ,‬ואין שום‬ ‫של קין קוגיל הנ״ל‪ ,‬להגשא לכתחילה לכהן‪,‬‬
‫ראיה חזקה בדברי המגיהים ליישב קושייתו‬ ‫ותול״מ‪.‬‬
‫כלל‪ ,‬שעיקר קושייתו דד‪,‬רי״ף הוא מסתפק‪ .‬ולא כתב‬
‫דכשר גמור כמ״ש הנ״י‪ ,‬זד‪ .‬לא תירצו‪ .‬גם מה שכתבו‬ ‫טרם אכלה‪ ,‬כיון שראיתי לידידי הרב שליט״א‪,‬‬ ‫אני‬
‫שע״פ דברי הנ״י מיושב הוכחות הרא״ש דליתא‪ .‬והביאו‬ ‫שפלפל בדברי הרי״ף והנמק״י אמרתי אענה‬
‫עוד ראיד‪ .‬מדברי הב״ש שדחה הוכחת הרא״ש‪ ,‬אחה״מ‪,‬‬ ‫חלקי גם אני‪.‬‬
‫דהר״ן שפירא לא נכנס בענין הלכה להכריע כהרא״ש‬
‫כדי לדחות דבריו‪ ,‬והוא לא בא אלא לד‪.‬ביא ראיה‬ ‫ת ה לשון הרי״ף במקורו‪ ,‬ושקלינן וטרינן בה טובא‬
‫מלשון הרא״ש‪ ,‬שהבין בדברי הרי״ף שהוא מסתפק‪.‬‬ ‫ואסקינן לבסוף והלכתא גוי ועבד הבא על בת‬
‫ממה שכתב הרא״ש ואיני רואה כאן מקום שיפול בו‬ ‫ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא״א‪ ,‬ואיכא‬
‫ספק וכו׳ מוכח דד‪.‬רי״ף מסתפק‪ .‬זע״ז באו דברי הרא״ש‬ ‫מרבוותא דמסיימי בה דהאי דאמרי׳ הולד כשר ה״מ‬
‫נכונים‪ .‬גם מה שאמרו לאשר דברי הנ״י שהרי״ף סובר‬ ‫לישראל אבל לכהונה הולד פגום דאי ברתא היא אסידא‬
‫דכשר גמור ממד‪ ,‬שהביא הרי״ף‪ .‬כל הראיות שהביא‬ ‫לכהן‪ .‬מדאמרי׳ מקמי האי פיסקא וכולהו אמוראי‬
‫דע״י לדבריו‪ ,‬וד‪,‬ם שאף רב מורד‪ ,‬בה להיתרא ופו׳‪.‬‬ ‫דמכשרי מודו שהולד פגום לכהונה ק״ו מאלמנה וכו׳‪.‬‬
‫ואף רב מתנא ורב יהודה וכו׳ כנזכר למעלה‪ .‬הרואה‬ ‫וחזינן לרבוותא אחריגי דפסקי והלכתא גוי ועבד הבא‬
‫יראד‪ ,‬שהרי״ף לא הביא שום דבר מזה כלל ע״ש‪ .‬ואפי׳‬ ‫על בת ישראל הולד כשר ולא מסיימי שד‪,‬ולד פגום‪,‬‬
‫אלו הביא אותם אין מהם שום ראיד‪ ,,‬דר‪,‬נהו איירי בבן‬ ‫ואנן מספקא לן אי הוי פגום אי לא‪ ,‬מדחזינן לגמרא‬
‫גוי מישראלית‪ .‬וכן פרש״י ונ״י דההוא דאתא בן כותי‬ ‫בתר שקלא וטריא דפסק והלכתא גוי ועבד וכר הולד‬
‫מישראלית‪ .‬גם רב מרי בר רחל כתב הנ״י‪ ,‬מגוי הבא‬ ‫בשר ולא אמר והלכתא הולד פגום עכ״ל‪.‬‬
‫על ישראלית הוה‪ .‬וכן פרש״י ע״ש‪ ,‬ואלו ודאי מותרים‬
‫בכהנת‪ .‬וכמו שהוכחתי למעלה באורך‪ ,‬ודלא כהרמב״ן‪.‬‬ ‫והנ״י כתב שם וז״ל ודעת הרי״ף דמדחזינן לגמרא‬
‫גם מ״ש הנ״י וכן נר׳ דעת רש״י‪ .‬יש לתמוה דאדרבה‬ ‫בתר שקלא וטריא דפסקי הלכתא גוי ועבד‬
‫דברי רש״י מפורשים בדף מ״ה והבאתי אותם לעיל‬ ‫הבא על בת ישראל הולד כשר ולא אמרי׳ הולד פגום‬
‫שכתב להדיא שהבת פסולה לכהונה ע״ש‪ .‬ועי׳ להרב‬ ‫שאינו פגום‪ ,‬והבי מסתברא דאמרי׳ לבסוף שמעתין‪,‬‬
‫ק״ן פ׳ החולץ סי׳ ל׳ אות ס״א‪ .‬וכן ראיתי להברכ״י‬ ‫ואף רב מורה בה להיתרא דההוא דאתא לקמיה דרב‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ כ‬ ‫שמ״ש‬ ‫רנח‬
‫הגירסה שהיתה לפניו‪ ,‬וצויי״מ‪ .‬ומחזיקנא טיבותא‬ ‫סי׳ ד׳ אות י״ט שכ״ב בקיצור גדול וז״ל‪ .‬ומה שכתב‬
‫לידידי הרב שליט״א‪ ,‬שעל ידו התעוררתי לכתוב כל‬ ‫סביב הרי״ף לתרץ בעד הנ״י לא יגהר■ מזור עכ״ל‪.‬‬
‫מ״ש‪ ,‬ומיני ומיניה תסתיים שמעתא‪ ,‬ויד‪.‬״ר שיזכה‬ ‫ובודאי כוונתו כמ״ש‪ .‬וע״ש שכתב דמהר״ש הבדלה‬
‫להתעלות יותר במעלות התורה‪ ,‬וימשיך בשלשלת‬ ‫הקשה על נ״י כמ״ש מהר״ן שפירא‪ .‬גם הביא דהכנה״ג‬
‫אבותיו הקדושים נ״ן‪ ,‬זיע״א‪ .‬החו״פ ירושלים תובב״א‪,‬‬ ‫הקשה על הבנימין זאב שכתב כד‪.‬ג״י ע״ש‪.‬‬
‫בכסלו ש׳ ישי״ש עלי״ך אלהיך ]תש״ן[ לפ״ק‪.‬‬
‫וראיתי לכת״ר שליט״א‪,‬שפירש את דברי הנ״י‪ ,‬שהוא‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ .‬שלום משאש‬ ‫מבין בדברי הרי״ף שכתב דאנן מספקא לן‬
‫זכו‪ /‬דקאי על דברי יש מרבווחא דלא מסיימי וכו׳‬
‫שאנן מספקא לן בפי׳ דבריד‪.‬ם כיון שלא סיימו שהולד‬
‫פגום‪ ,‬אם דעתם הוא שאינו פגום או לא‪ .‬אבל הרי״ף‬
‫סימן כ‬
‫כשלעצמו דעתו כבר אמרה לעיל בסתם הולד כשר‬
‫היתר עגונה‬ ‫דמשמע שבת זז מותרת אף לכהונה‪ .‬וזוד‪.‬י מסקנתו‪.‬‬

‫לכבוד ידידינו הרה״ג הרב פ;חם טולידאנו שליט״א‬ ‫ו ה ר ב ה תשובות יש בדבר על הפי׳ הזה שא״א‬
‫אב ביה״ד בעיר לונדון יע״א‪ ,‬שלום רב וישע‬ ‫לאומרו‪ .‬חדא שהדברים מוכיחים שלא‬
‫יקרב‪ .‬לידידי הרב ולכל ב״ב הסובבים הודו‪.‬‬ ‫נסתפק בדבריהם כלל‪■ .‬והספק שבא לו להרי״ף הוא‬
‫רב‪ .‬מ‪ .‬נ‪,.‬‬ ‫בדברי הגמ׳ כמ״ש בלשונו‪ .‬ואנן מספקא לן וכו׳‬
‫מדחזינן לגמ׳ בתר שקלא וטריא דפסק התם הולד כשר‬
‫על דבר שאלתו‪ ,‬במעשה שבא לפניו בענין בחורה‬
‫זלא ביאר והלכתא הולד פגום ע״כ‪ .‬מדוקדק מדבריו‬
‫אחת שהתחתנה באמריקה ]זה שמה דיזירי‬
‫דהספק לא בדברי היש מרבוותא אלא בדברי הש״ס‬
‫דאגמי[ עם בחור א׳ ז״ש‪ ,‬באבק רוד‪ .‬החופה נערכה‬
‫שכתב והלכתא וכו׳ ■ולא ביאר דהולד פגום‪.‬‬
‫על ידי רב קונסרבטיבי ז״ש אלן לונדי‪ .‬עדי הקידושין‬
‫היו הרב הנז׳ ואשה אחת פירל דונר ששניהם ג״כ‬ ‫שנית שאם באמת כוונת הרי״ף היא כמ״ש כת״ר‪,‬‬
‫חתמו על הכתובה‪ ,‬והעדה הנז׳ אישרה חתימתה הנז׳‪,‬‬ ‫שקבע מסקנת ההלכד■ בריש דבריו ממה שסתם‬
‫וגם חתי׳ הרב שחתמה עמו והעידה שקהל שהיו נוכחים‬ ‫וכתב הולד כשר משמע אף לכהונה‪ .‬אזי תיקשי טובא‬
‫הם ד׳ גזים ואשד‪ .‬אחת גויר‪ .‬ולא יותר‪ .‬כי החתן והכלה‬ ‫על הרי״ף‪ ,‬דאין מקום לספיקו אח״כ בדברי היש‬
‫עזבו עיר לונדון וד‪.‬לכו לאורלנדי לגור שם ולר‪.‬תחתן‬ ‫מרבוותא כיון שהוא בעצמו הלך בשיטה זו‪ ,‬שסתם‬
‫שם‪ .‬וגם בני המשפחה לא הוזמנו לחופד‪ ,.‬הבעל הנז׳‬ ‫הדברים להלכה וכתב הולד כשר‪ .‬זפי׳ הוא לכהונה‪.‬‬
‫עזב את אשתו מזה כמד‪ .‬ולא נודעו עקבותיו‪ .‬ועל זה‬ ‫א״כ למה נסתפק בדברי היש מרבוותא שגם הם סתמו‬
‫האריך הרב בטעמים וראיות מדברי הפוס׳ על כל‬ ‫כמיהה ומוכרח לפרשם גם לכהונה‪ ,‬אלא ודאי דהרי״ף‬
‫דבר‪ ,‬כדי להפקיע הקידושין ולהתירה בלא גט‪ .‬ודרש‬ ‫לא הסיק מסקנא בתחי‪ /‬רק הביא ל׳ ד‪.‬גמ׳ הסתום‪,‬‬
‫חוות דעתי כיון שהוא דבר שבערוה‪.‬‬ ‫הולד כשר‪ .‬ואח״ב הביא מה שפי' בו רבוותא‪ ,‬יש קמא‬
‫זיש בתרא‪ ,‬וסיים ואנן מספקא לן כמאן הלכתא‪ .‬אם‬
‫ת שו ב ה ראיתי כל מה שהאריך הרב שליט״א בכחא‬
‫כיש קמא או כיש בתרא■ ח־וספק נולד לו מלשון הש״ס‬
‫דהיתרא וראיות נכוחות‪ ,‬וגם לקוצ״ד נר׳‬
‫הסתום‪ ,‬אם נפרש אותו כיש מפרשים בתרא שלא‬
‫דבר פשוט להתיר האשד‪ .‬כמ״ש הרב הפוסק‪ ,‬כיון שעדי‬
‫סיימו‪ ,‬וממילא גם לכהונה כשר‪ ,‬או נפרש כדברי י״א‬
‫הקדושין היו אשד‪ .‬אחת והרב הקוניסרבטיב שחזקתו‬
‫קמא‪ ,‬דהש״ס סמך על מ״ש למעלה דכולהו אמוראי‬
‫לא דתי‪ ,‬ואשה טובה הימנו‪ .‬כיון שהוא הולך ע״ם‬
‫מודו דפגום‪ ,‬ונשאר הדבר בספק לדעת הרי״ף וכמו‬
‫תורה המתקדמת ועושים נישואין לכד‪.‬ן עם גרושה‪.‬‬
‫שהבינו בו הרא״ש והטור ומר״ן ב״י‪ ,‬ומהר״ן שפירא‬
‫גם מכניסין לקהל ה׳ בן שנולד מאשר‪ .‬גויה עם יהודי‬
‫ועוד‪.‬‬
‫ושינו את כל הדח כפי מה שנוח להם‪ .‬ונמצא שאינו‬
‫מאמין בתורה ועובר על פקודיה ופסול לעדות‪ .‬זאת‬ ‫ושלא להניח תימה גדולה על אדם גדול כנ״י זצ״ל‪,‬‬
‫ועוד‪ ,‬שצירף עמו עד פסול שהיא אשה‪ ,‬ועדות שבטלה‬ ‫נ״ל אחר הדקדוק בלשונו הטהור‪ ,‬בהביאו‬
‫מקצתה בטלה כולה‪ ,‬אף אלו היה הוא עד כשר‪ .‬וכמ״ש‬ ‫לדברי הרי״ף‪ ,‬נמצאו בו באחרונה ב' תיבות יתרות‬
‫בשד״ח מערכת ע׳ כלל מ״ט ד״ה ואשה‪ ,‬משם הגאון‬ ‫״ואינו פגום״ שאינם בל׳ הרי״ף שלפנינו‪ ,‬ובודאי שהיו‬
‫נחל יצחק‪ ,‬שד‪.‬ביא כת״ר‪ ,‬דגם בנשים שייך שפיר לר‬ ‫בהרי״ף שלפניו‪ .‬וגם ליפוי הלשון אע״פ שא״צ‪ ,‬יש‬
‫עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע״ש‪ .‬אמנם אין‬ ‫לגרוס ״ומדחזינן״ במקום מדחזינן‪ .‬ויבואו דבריו על‬
‫דבר זה מוסכם‪ .‬ועי׳ בפת״ש סי׳ מ״ב סק״ט דאפי׳‬ ‫נכון‪ .‬וסגנון דבריו הקדושים כך הם‪ ,‬שתחי׳ הביא‬
‫באנשים‪ ,‬יש לפקפק על גוף דין זה דנמצא א׳ קרוב‬ ‫הרי״ף דברי הש״ס הסתומים הולד כשר‪ ,‬ואח״ז הביא‬
‫או פסול‪ .‬אם זה שייך בדיני קדושין כלל ע״ש‪ .‬ועי׳‬ ‫ב׳ הפירושים כנ״ל‪ ,‬וסיים ואגן מספקא לן אם הוא‬
‫בם׳ אוצד‪.‬״פ סי׳ מ״ב סקכ״ה ‪ 5‬ות ו׳‪ ,‬שהביא מחלוקת‬ ‫פגום או לא‪ ,‬ר״ל כיון שיש שני פירושים אזי יש ספק‬
‫הפום׳ בזה‪ .‬ודעת הנו״ב תניינא סי׳ ע״ז‪ .‬ובשמים ראש‬ ‫בדבר‪ ,‬ושוב אחר שנסתפק הדר פשטה‪ ,‬וכתב ומדחזינן‬
‫סי׳ ל״ז משם רבי ישעיה מטראני דבגטין וקדושין לא‬ ‫לגט׳ וכו׳ ולא אמרה והלכתא הולד פגום‪] ,‬הרי זה‬
‫שייך כלל הך דינא דנמצא א׳ מהם קא״פ‪ .‬ובשו״ת‬ ‫מורד‪ [.‬שאינו פגום‪ ,‬ובזה יבואו דבריו על נכון‪ .‬כפי‬
‫רנט‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ כא‬ ‫שמ״ש‬
‫ו א ך שאר טעמים שנזכרו לעיל‪ ,‬יש בהם די והותר‬ ‫מהרש״ם ח״ג סי׳ ך אות כ׳‪ ,‬כתב דזה נגד כל דעות‬
‫להתיר האשד‪ ,‬מכבלי עיגונה‪ ,‬והם א׳‪ ,‬דהרב‬ ‫ראשונים‪ .‬ובדברי מלכיאל ח״ג סי׳ ק״ג כתב דכל‬
‫חזקתו פסול לעדות‪ ,‬או לפחות ספק פסול‪ .‬וגם מטעם‬ ‫חפוס׳ חולקים על הנו״ב הנ״ל‪ ,‬ושגם הוא לא כתב‬
‫עדות שבטלה מקצתה וכר וגם מטעם שהוא עד אחד‪.‬‬ ‫זה בהחלט‪ .‬אמנם סיים שם באוצה״פ משם זרעו של‬
‫וגם מטעם דחק ועיגון‪ .‬ויש מקצת מהטעמים שיספיקו‬ ‫אברהם ח״ב דף פ׳‪ ,‬דאף שרוב הפוס׳ לא ס״ל כס׳‬
‫להתיר אפי׳ לבדם‪ .‬וכ״ש בהצטרפם יחד‪ ,‬דיוסיפו תת‬ ‫הבשמים ראש‪ .‬מ״מ מידי חששא לא נפיק‪ .‬וכבר כתב‬
‫כחם להתיר האשה מכבלי עיגונה‪ ,‬ואינה צריכה לשום‬ ‫בשיו״ט סי׳ מ״ה דכלל מסור מפי סופרים וספרים‬
‫גט כלל‪.‬‬ ‫דלענין איסור עריוה יש לחוש לכל הסברות זכר‪ .‬וכ״כ‬
‫העולה מכל הנ״ל‪ ,‬דד‪,‬אשה דיזירי דאגמי הנ״ל‪,‬‬ ‫להחמיר בזה‪ .‬בשד״ח חלק דברי חכמים סי׳ ע״ד‪ .‬וברב‬
‫אינד‪ ,‬צריכד‪ ,‬גט ומותרת להנשא לכל גבר‬ ‫פעלים בזבחי צדק סי׳ ג׳ עמוד צ״ה עכ״ל‪.‬‬
‫דתצביין‪ .‬וצויי״ט וימ״ן‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק תוב״ב‪,‬‬
‫בחדש טבת שנת ושלחת״ו חפשי מעמד ]תש״ן[‪.‬‬ ‫ו עו ד עיינתי בשד״ח מערכת ע׳ הנ״ל‪ ,‬שהביא כת״ר‪.‬‬
‫■וראיתי דגם בנשים הדבר שנוי במחלוקת‪ .‬ודעת‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ ,‬שלום משאש‬
‫הנתיבות בשם התומים דאשה כיון שאינה ראויה להעיד‬
‫לא מיחשיב קא״פ ולא נתבטל העדות בשבילה ע״ש‪.‬‬
‫וכבר נתבאר בשם הפוס׳ דבאיסור ערוה הולכין לחומרא‪.‬‬
‫כא‬ ‫סימן‬
‫אל א דבנד״ד אפי׳ אם נאמר דאין אומרים בקדושין‬
‫נוסח ברכת אירוסיז‪ ,‬תענית החתן ביום‬ ‫עדות שבטלה מקצתה וכו׳‪ .‬ונוסיף לו׳ שהעד‬
‫חופתו‪ ,‬ז׳ ברכות חוץ מבית החתן‪ ,‬נעילת‬ ‫הזה הוא כשר לעדות‪ ,‬הרי אין כאן אלא עד א׳ בקדושין‪.‬‬
‫סנדל לאבל ב״ב‪ ,‬ברכת להכניסו‪ ,‬פדיון‬ ‫וכבר כתב מר״ן ז״ל סי׳ מ״ב ס״ב‪ ,‬דהמקדש בע״א‬
‫למי שאין לו אב‪ ,‬ב׳ חתנים בר מצוה‪.‬‬ ‫אינם קדושין ואפי׳ שניהם מודים ע״ש‪ .‬וכן היא דעת‬
‫ג׳ עמודי הוראה הרי״ף והרמב״ם והרא״ש כמ״ש שם‬
‫בעוברי בין בתרי הספר בית היהודי ח״ג נראו‬
‫בבאה״ג ע״ש‪ .‬ואף למ״ש הרמ״א בשם יש מחמירים‬
‫לי קצת הערות דלהלן‪.‬‬
‫אם מקדש בפני ע״א אם שניהם מודים‪ ,‬הלא סיים‬
‫א( בסי' ג׳ סעיף ב׳‪ ,‬כתב שהנוסחא הנכונה היא‬ ‫על זה‪ ,‬דבמקום דחק ועיגון יש לסמוך על דברי‬
‫ע״י חופה בק ‪T‬ושין‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש‬ ‫המקילין‪ .‬ובנד״ד אין לך דחק ועיגון גדול מזה‪ .‬שזה‬
‫ומגן חאה״ע סי׳ ע׳‪ ,‬שמנהג ירושלים הוא אצל הספרדים‬ ‫כמה שנעלמו עקבותיו‪ .‬וכ״ש דבנד״ד אינו ודאי כשר‪.‬‬
‫דא״צ יחוד לא בתחילה ולא בסוף‪ ,‬ורק פריסת החופר‪,‬‬ ‫ולכל הפחות נכניס אותו בספק כשר‪ ,‬וממילא יש כאן‬
‫או הטלית שעושין מיקרי חופר‪ ,‬ע״ש‪ .‬וא״כ אתי שפיר‬ ‫ס״ס להתיר‪ ,‬שמא אינו כשר‪ ,‬ואת״ל כשר‪ .‬שמא הלכה‬
‫חופה וקדושין על הסדר שהחופה קדמד‪ ,‬ואנו נמצאים‬ ‫כמר״ן‪ ,‬דמקדש בע״א אין קדושיו קדושים‪.‬‬
‫בתוכד‪ .,‬וכתבתי שם שגם הראש״ל שליט״א גופיה‬
‫ו ג ם למ״ש הח״ס סי׳ ק׳ הביא דבריו הפת״ש סי׳ מ״ב‬
‫אומר חופד‪ ,‬וקדושין‪ ,‬וממילא אין לשגות המנהג‪ .‬וכמו‬
‫סקי״א‪ ,‬דיש לסמוך על עדות כל העומדים שם‬
‫שכתוב בספרים חופה וקדושין עש״ב‪.‬‬
‫במזמוזי חתן וכלה וכו׳ ע״ש‪ .‬הרי בנד״ד לא היו‬
‫סעיף ט״ז‪ .‬עי׳ מ״ש לעיל בהערה א׳‪.‬‬ ‫ב( שם‬ ‫העומדים רק גוים לבד‪ .‬וכ״ש שדברי הח״ס אינם‬
‫מוסכמים וכבר הארכתי במ״א ]בתשו׳ לעיל סי׳ י׳[‬
‫ג( שם סעיף כ׳‪ ,‬כתב שהחתן לא יתענה ביום חופתו‪,‬‬
‫והעליתי להלכה דהעיקר הם העדים שייחד להדיא‪ ,‬ולא‬
‫ע״פ ספר יבי״א ונתיבי עם‪ ,‬ושגם אלו שעלו‬
‫העומדים‪.‬‬
‫מחו״ל יבטלו מנהגם והכי עדיף טפי ע״ש‪ .‬ולפקוצ״ד‬
‫דמי שנד‪,‬גו להתענות אין ראוי להם לבטל מנהג טוב‬ ‫וראיתי לידידי הרב שליט״א בפסקי‪ ,‬שצירף גם‬
‫ויפד‪ ,‬לד‪,‬יכנס לחופה בקדושה ובטד‪,‬רה כשהוא בעל‬ ‫הסברא שלא אמר תיבת ״לי״ בנוסח‬
‫תשובה‪ ,‬ובפרט שהיום כל החופות נעשים בלילה‬ ‫הקידושין‪ ,‬על פי עדות העדה חזכלה‪ .‬וכמ״ש מר״ן סי׳‬
‫באיחור הרבה שעד‪ ,‬או שתים אחרי צה״כ‪ ,‬ויכול‬ ‫ב״ז ס״ד‪ ,‬ואף לדעת מור״ם שהחמיר בזה‪ .‬כאן הרי‬
‫להתענות כל היום כי אין זד‪ ,‬יום חופתו‪ ,‬ויאכל וישתה‬ ‫יש ריעותות לפנינו וכו׳ עכל״ה‪ .‬לפקוצ״ד בנד״ד אין‬
‫קודם החופה ויכנס שבע וטוב לב‪ .‬וגם אם עשו החופה‬ ‫מקום לצרף טעם זה‪ ,‬שהרי מר״ן ז״ל גופיה שהקיל‬
‫בעוד היום קודם השקיעו־״ הרי הוא אוכל תיכף אחר‬ ‫בזה‪ ,‬הרי סיים שאם היה מדבר עמה על עסקי קדושין‬
‫עשיית החרפה‪ ,‬והיום אפי׳ בלא זה עושים דייטא לצורך‬ ‫ה״ז מקודשת ע״ש‪ ,‬וטעמו ברור דכיון דהיו מדברים‬
‫בריאות‪ .‬ובמארוקו היו עושין החופה אחרי תפי׳ שחרית‬ ‫על עסקי קדושין‪ ,‬אע״פ שלא אמר לי‪ ,‬הרי ידים‬
‫חגיגית יום ד׳ בבקר עם החתן‪ .‬ומשם הולכין כל הקהל‬ ‫מוכיחות נינהו דמכוין עליה וחוששין לקדושין‪ .‬וכמ״ש‬
‫עם החתן לבית הכלה ועושין החופה שם ומוליכיז הכלה‬ ‫מר״ן בסוף דבריו וכ״ש כאן דהם באו יחד שניהם‬
‫לבית החתן‪ ,‬אך התענית מתענין יום ג׳‪ .‬ובדידי הוה‬ ‫לפני הרב כדי שיקדשה‪ ,‬דודאי אין לך רגלים לדבר‬
‫עובדא בד‪,‬יותי בן י״ז‪ ,‬וד‪,‬תעניתי ביום ג׳‪ ,‬ונכנס בי‬ ‫> ‪T‬ים מוכיחות יותר מזה דכוונתו עליה גם בלי שיבאר‬
‫רגש גדול‪ ,‬והוא מנהג טוב ויפה לעורר האדם ביום‬ ‫מילת לי‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ כא‬ ‫שמ״ש‬ ‫רם‬
‫נקרא חופד‪ ,‬ומברכים שם ע״ש‪ .‬ויש ללמוד מזה בכ״ש‬ ‫חהונתו וביום זיווגו שיעשה הכל בטהרה׳ במקום גילה‬
‫לדידן דאין עושין חופה כ״א בבהכ״נ או באולם‪.‬‬ ‫שם תהי רעדה‪ ,‬ובפרט דיש כמה פוס׳ המחזקים דברי‬
‫והאשכנזים עושין בשוק תחת אויר השמים‪ ,‬ואח״כ‬ ‫מור״ם ז״ל דצריד להתענות‪ ,‬ולכן מי שנוהגים כד אין‬
‫הולכים לבת ‪.T‬ם‪ ,‬דודאי אין מקום קבוע לחופה‪ .‬ובכל‬ ‫לשנות מנהגם וי״ל ע״מ שיסמוכו‪ .‬וגם מי שאינו נוהג‬
‫מקום שד‪,‬וזמנו לשם החתן והכלה נקרא חופר‪ .‬ומברכים‬ ‫כן ורוצה להתענות תבא עליו ברכה בזיווגו‪ ,‬כנלע״ד‪.‬‬
‫שם שבע ברכות‪ ,‬ובזה גם מר״ן ז״ל יודה‪ .‬ועי׳ עוד‬ ‫ד( בסי' ד' סעיף ו׳‪ ,‬מצריך ב׳ כוסות לד ברכות‬
‫שם מה שהאריך בזד‪ ,‬יישר היליד‪ ,‬ע״ש‪ .‬וכל זה מחזק‬ ‫שבסוף הסעודה‪ ,‬ואין מברכין כ״א ו׳‬
‫את מנד‪,‬גינו יתד בל תמוט‪ .‬ולפקוצ״ד גם בירושלים‬ ‫ברכות‪ ,‬וברכת פה״ג על כוס הב׳ לבהמ״ז ע״ש‪.‬‬
‫ת״ו ראוי לנהוג כן‪ ,‬כיון שאין מקום חופה קבוע‬
‫ומנהגינו במרוקו לעשות רק כוס א׳ ומברכין כל הז׳‬
‫לשבעת הימים‪ ,‬רק בשעת חופה לבד‪ ,‬כנ״ל‪.‬‬
‫ברכות‪ .‬וכדעת מר״ן ז״ל שפסק כן ביש בתרא‪ ,‬וגם‬
‫כתב שכן פשט המנהג‪ .‬וכן אני הולד ועושה גם כאן‬
‫ה( בסי' יוד' סי״א‪ ,‬באבל תוך ז׳ שכיב^ד‪,‬ו בסנדק‬
‫אצל אחינו המרוקאים‪ .‬ועוד נ״ל דאפי׳ לסברת פוס׳‬
‫פסק כדברי הברכ״י שלא ינעול‬
‫המצריכים ב׳ כוסות‪ ,‬היינו דוקא בשביל שהיו רגילין‬
‫מנעליו‪ ,‬אף שראה אמבוד‪,‬א דספרי שמתירין בזה דיו״ט‬
‫תמיד לברך בהמ״ז על הכום בכל סעודה‪ ,‬אזי יש‬
‫שלו הוא‪ ,‬אף שראו לדברי הברכ״י‪ .‬וכמ״ש בספרי שמ״ש‬
‫מקום לספק שאין עושין מצות חבילות‪ ,‬אבל אם אין‬
‫ומגן ח״א חיו״ד סי׳ ט״ז‪ .‬וציין אותו המחבר במראה‬
‫רגילים תמיד לברך ברהמ״ז על הכום בכל סעודה‪,‬‬
‫מקום שלו‪ ,‬והוא תמוה‪ .‬דזה כנגד הכלל הגדול דקי״ל‬
‫א״כ מוכחא מילתא שבבית חתנים אין עושין בשביל‬
‫הלכה כדברי המיקל באבל‪ .‬וכמ״ש כל אותם פוס׳‬
‫בהמ״ז כלל‪ ,‬כ״א הכוס נעשה בשביל ברכת חתנים‬
‫שהבאתי שם‪ ,‬ה״ה הלקט‪ ,‬ולקט הקמח‪ ,‬ועיקרי הד״ט‬
‫לבד‪ ,‬ואין כאן מצות חבילות‪ .‬וא״כ למה צריד לעשות‬
‫ופה״א והז״א ודברי יוסף בירדוגו ועדות ביעקב‬
‫כוס אחר שאין רגילין בו‪ .‬וסגי באחד‪ ,‬דתחיל לברד‬
‫בירדוגו‪ .‬וגם החיד״א זיע״א גופיה הביא בס׳ טוב עין‬
‫בפה״ג כרגיל‪ .‬ועי׳ לערוך השלחן שהב״י שהיה בספרד‬
‫דברי בשמים ראש שפסק להקל כנגד י״ד פוסקים‬
‫פסק כן דא״צ רק כוס א׳ ע״ש‪.‬‬
‫המחמירים‪ ,‬מטעם הלכה כדברי המיקל באבל עש״ב‬
‫ולכן בודאי שלמעשה ראוי להקל בזה‪.‬‬ ‫גם אנו נוהגים לברך כל הז׳ ברכות כולם‪ ,‬גם בהוזמן‬
‫החתן והכלה וקרוביו אצל קרוב או חבר והיו יוד׳‬
‫ו( בסי' יא ס״ז‪ ,‬הביא מנהג ירושלים שאבי הבן‬ ‫ב״א עם פנים חדשות‪ ,‬ואפי׳ הוזמנו לעיר אחרת אצל‬
‫מברך לד‪,‬כניסו קודם המילה‪ ,‬ואך‬ ‫קרובים‪ ,‬נוהגים לברך כל הז׳ ברכות ובפה״ג בתחילה‬
‫במרוקו ובהרבה מקומות פוס׳ כדעת מר״ן לברד ב״‬ ‫כשעת החופה‪ ,‬׳‪1‬ר‪.‬וא מיוסד ע״פ דברי הר״ן שהביא‬
‫הברכות בין מילד‪ ,‬לפריעה‪ .‬אמנם קשד‪ ,‬לי למנהג‬ ‫הב״י והט״ז ומהר״ל מפראג הבי״ד הבאה״ט סקי״ד‪.‬‬
‫ירושלים כיון שטעמם משום עובר לעשייתן‪ .‬א״כ הי״ל‬ ‫וכן היא דעת הסמ״ק ישן הביאו הב״ח ופי׳ כן גם‬
‫לברך גם שהחיינו יחד עם להכניסו קודם המילה כדי‬ ‫דעת הרא״ש ע״ש‪ .‬ועי׳ ג״כ להערוה״ש סי׳ ס״ב אות‬
‫שתד‪,‬יד‪ ,‬גם היא עובר לעשיה‪ .‬וכמו שנוהגים בחגים‬ ‫ל״ו שהלת בעד מנהג זה‪ .‬ובאמת הרבה פעמים הוזמנתי‬
‫בקידוש‪ .‬ובשופר‪ ,‬ובאכי׳ פירות חדשים‪ ,‬ומגילה‪ ,‬וחנוכה‬ ‫וראיתי שהיתה יותר שמחה מבית החתן עצמו בכל‬
‫לברך בל הברכות קודם עשיית המצוה‪ .‬ושו״ר להמחבר‬ ‫מיני זמרה ודרשות וכו׳ עם אנשים נכבדים הבאים‬
‫במקור שציין לנד‪,‬ר מצרים הל׳ מילה אות י״ח שיישב‬ ‫לכבוד המזמינים‪ ,‬ולכן לנוהגים כן אין לשנות המנהג‪.‬‬
‫את זה‪ .‬ועיינתי שם וראיתי לו שכתב דליתא לקו׳ זו‪,‬‬
‫דברכת להכניסו אין לה שום קשר עם המילה שנעשית‬ ‫ושוב אח״ז ראיתי בקונ׳ מטה בנימין שבט תשמ״ח‬
‫עתר‪ .,‬רק היא שבח והודאה לה׳ שציונו לעשות מצוה‬ ‫תשובה להאברך ר׳ בניהו דיין י״ץ שהאריך‬
‫זו כשתבא לידו ונתנו לה מקום קודם המילה להודיע‬ ‫בזה ואסף איש טהור להקת הפוס׳ א׳ ואחרונים שכולם‬
‫שהוא מל לשם ה׳‪ ,‬ולא לשם הר גריזים וכו׳ והם דברי‬ ‫פסקו כך‪ ,‬ואביא קצת מהם‪ .‬והם הרשב״א בח ‪T‬ושיו‬
‫הרא״ש סי׳ רס״ה שכתב משם התום׳ פ״ק דפסחים דף‬ ‫סוכה כ״ה שכתב כן לדעת תוס׳‪ .‬וכן דעת המאירי‪ .‬וכן‬
‫ז׳‪ .‬וכך הם דברי הר״ן בפר״א דמילה ע״ש עכ״ד‪.‬‬ ‫דעת האו״ח הלכות בהמ״ז ח״א סי׳ ס״א‪ .‬וכ״כ רבי׳‬
‫ו ת ^‪ ,‬ה לי טובא‪ ,‬דאדרבה טעם זה בא בתוס׳ שם בשם‬ ‫ירוחם חלק חוה ח״ב ויניציאה עמוד קפ״ז צד ג'‪ ,‬וכ״ב‬
‫ר״ת כדי שלא יהא צריך לאומרד‪ ,‬קודם המילה עובר‬ ‫בס׳ הבתים על הרמב״ם בשם הראב״ד והסכים עמו‪.‬‬
‫לעשייתד‪ ,‬אלא אח״כ‪ .‬אבל למי שמקפיד לו׳ אותה‬ ‫וכ״כ בס׳ הפרדס לרש״י סי׳ רצ״ה‪ ,‬ורדב״ז סי׳ רמ״ט‪,‬‬
‫קודם המילה דוקא‪ ,‬טעמו משום עובר לעשייתד‪ ,,‬וד‪,‬וא‬ ‫ושה״ל ח״ב ע״ג וחכמת אדם אות ג׳‪ .‬ובס׳ חן טוב‬
‫דעת רשב״ם שהוא הא׳ שחידש דבר זה ע״ש‪ .‬ורק‬ ‫בחידושיו אות כ״ז דף ר״ל‪ .‬ופחד יצחק מערכת בית‬
‫הרא״ש עשר‪ ,‬פשרה בין ר״ת לרשב״ם לאומרה בין‬ ‫חתנים ועשו מעשה כן בישיבה‪ .‬וכ״כ בס׳ בית עובד‬
‫מילה לפריעד‪ ,‬דגם זד‪ .‬הוי קודם לעשייתה‪ .‬וא״כ הדרא‬ ‫סי׳ ח׳ ע״ש‪ .‬גם הביא דברי תשו׳ הרב״ך סי׳ ע״ג‪,‬‬
‫קו׳ לדוכתד‪ ,,‬למנהג ירושלים שמקפ ‪T‬ים לאומרה קודם‬ ‫שחילק בדברי מר״ן ז״ל‪ ,‬דלא דיבר אלא בזמנו שהיו‬
‫המילה כס׳ רשב״ם‪ ,‬ולא רוצים לאומרה אחר המילה‬ ‫קובעים בית חתנים כל שבעד‪ ,‬במקום א׳ עם אפריון‬
‫ואפי׳ קודם פריעה‪ .‬מוכח שהוא משום עובר לעשייתן‬ ‫וכו׳‪ .‬אך לדידן דאין חופה קבועדי רק בשעת ברבת‬
‫וכטעם רשב״ם‪ .‬וא״כ גם שד‪,‬חיינו היה צריך לאומרה‬ ‫הנישואין אזי כל היכא דהחתן וכלתו עמו נמצאים שם‬
‫רסא‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ כב‬ ‫שמ׳׳ש‬
‫בלא״ה‪ .‬ובתוך הפסח הייתי חולה גמור בתוך הבית‬ ‫סמוכה לברכת להכניסו‪ .‬ולפי דעתי לפי מנהג ירושלים‬
‫ובב׳ ימים טובים האחרונים לא הלכתי גם לבהכ״נ‪,‬‬ ‫צריכים לף גם שהחיינו קודם המילה‪ ,‬ועכ״ם מנהגינו‬
‫ורק עתה בבוא מכתבך הב׳ אזרתי חיל לר‪,‬שיב בעיקר‬ ‫הוא נכון ומיוסד ע״פ דעת הרא״ש שפסק מר״ן כוותיה‬
‫הדין‪.‬‬ ‫‪-‬ודו״ק‪ .‬ועי׳ לעיל בחיו״ד סי׳ כ״ה באורך‪.‬‬
‫על ענין הבן הנלקח מבית היולדות מטעם הממשלה‪,‬‬
‫ז( בסי׳ י״ב ס״ז‪ ,‬באב שמת תוך ל׳ יום‪ ,‬או שהוא‬
‫ולא נודע שורשו אם הוא מישראל או מגוי‪,‬‬
‫חי ואינו רוצה לפדות את בנו‪ ,‬פסק‬
‫ונסתפק כת״ר אם אפי׳ אחר הטבילד‪ ,‬לשם גירות ישאר‬
‫המחבר שעושין לו טס של כסף שיפדה עצמו כשיגדל‪,‬‬
‫לו דין אסופי שהוא ספק ממזר וכמ״ש בש״ע סי׳ ד׳‬
‫ולא יפדוהו קרוביו ע״ש‪ .‬ואני הצעיר פסקתי לעיל‬
‫סל״ג שאין הטבילר‪ ,‬מוציאתו רק מידי כותים אבל הוא‬
‫בחיו״ד סי׳ ז׳ דבמת האב או האב נוצרי‪ ,‬יכולים הב״ד‬
‫כשאר האסופים ע״ש‪ ,‬ור‪,‬וקשה לכת״ר א״כ מד‪ ,‬הועילו‬
‫לפדותו ומצוה רבה איכא בזה‪ .‬וכן עשינו מעשה הרבה‬
‫הב״ד להטבילו כיון שנשאר החשש של אסופי שהוא‬
‫פעמים עש״ב‪.‬‬
‫גדול יותר שיש בו ספק ממזר‪.‬‬
‫ח( בסי׳ י״ג ס״ב‪ ,‬בדין מי שהגיע בנו לליל ל״א‬
‫על כל זה אשיב לכת״ר בקיצור‪ ,‬שהנה מדברי מר״ן‬
‫קודם כ״ס י״ב תשצ״ג‪ ,‬פסק דשפיר‬
‫סי׳ ד׳ סל״א מוכח דאם אין הוכחה שד‪,‬ושלד‬
‫לשם מיתה אין בו דין אסופי‪ ,‬זאת אומרת דלא חיישי׳‬ ‫דמי כפיה״ד לפדותו בליל ל״א‪ ,‬ואיני מבין כיצד לא‬
‫שמא ממזר‪ .‬וא״כ בנד״ד אין שום ספק לו׳ שהושלך‬ ‫חש לפום׳ הסוברים דכל שלא כלו כ״ט י״ב תשצ״ג‪,‬‬
‫אין בנו פדוי‪ .‬ובודאי דראוי לפסוק כדבריהם להמתין‪,‬‬
‫לשם מיתר״ ואדרבא ניתן לכתחי׳ ב ‪ T‬רופאים נאמנים‬
‫ולא יכניס בנו בספק שאינו פדוי‪ ,‬ואם עשה כן צריך‬
‫וברשות הממשלה ובפיקוחה למוסרו למשפחה שאין לה‬
‫בנים שיטפלו בו היטב יותר מאב לבנים‪ ,‬ויד‪,‬יד‪ ,‬כבנם‬ ‫לחזור ולפדותו אחר כ״ט י״ב תשצ״ג בלי ברכה‪ .‬וכמו‬
‫גמור ליירש אותם‪ ,‬ורק עושים זה מחמת הבושת‬ ‫שפסק בהצד הא׳ שעברו כ״ט י״ב תשצ״ג‪ ,‬ועדיין לא‬
‫להסתיר מעשיר‪,‬ם שלא יר‪,‬יו לחרפר‪ ,‬ובוז‪ ,‬והכל נעשה‬ ‫הגיע ליל ל״א‪ .‬וכן פסקתי בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד‬
‫סי׳ פ׳ עש״ב מה שכתבתי לבאר הדברים‪.‬‬
‫בסוד נכמס ע״פ החוק שלא לגלות שם ההורים‪ .‬וא״כ‬
‫פשוט שאין כאן דין אסופי‪ ,‬ובאנו לדינא דסעיף ל״ג‬ ‫ט( בסי' ט״ו סעיף ט״ו‪ ,‬פסק דאם יש חתנים בר‬
‫שאין כאן כ״א ספק כותי‪ ,‬והרי הטבילה מוציאתו מידי‬ ‫מצור‪ ,‬ויש כהן בבהכ״נ‪ ,‬אין להוסיף‬
‫עכו״ם‪ .‬ומה שכתב מר״ן שהרי הוא כאסופים לעניו‬ ‫עולה ד׳‪ ,‬אלא לבקש מכר‪.‬ן לצאת לחוץ‪ .‬ואם לא רצד‪,‬‬
‫יוחסין‪ ,‬כוונתו אם באמת ראינו שר‪,‬ושלך לשם מיתה‬ ‫לצאת‪ ,‬יעלה הבר מצור‪ ,‬ויאמרו אע״פ שיש כד‪.‬ן‪ ,‬יעלה‬
‫כד‪,‬ר‪,‬יא דסעיף ל״א‪ ,‬וממילא דאם אין הוכחה שד‪,‬ושלד‬ ‫ישראל במקום כהן ע״ש‪ .‬ועי׳ בספרי תבו״ש חאו״ח סי׳‬
‫לשם מיתד‪ ,‬וכנד״ד‪ ,‬דלא נשאר בו כ״א ספק כותי‪,‬‬ ‫ע׳‪ .‬ושמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ י״ז‪ ,‬שהעליתי שדעת‬
‫והטבילה מוציאתו מ ‪T‬י כך‪ .‬וכמ״ש להדיא הב״ש הביאו‬ ‫מר״ן ומור״ם שאין להוציא ד‪,‬כד‪,‬ן בע״כ‪ ,‬להדיחו מנחלתו‬
‫באה״ט סקמ״ד‪ ,‬ויתורץ ממילא קו׳ כת״ר דמאי אהני‬ ‫שזיכתר‪ ,‬לו תורה‪ ,‬ושיכולים להוסיף עולה ד׳ ע״ש‬
‫מה שהטבילוהו כיון שנשאר אסופי‪ .‬דליתא‪ .‬דעכ״פ‬ ‫בראיות ברורות‪ .‬וכן עמא דבר‪.‬‬
‫אהני לנד״ד שאין בו סימני אסיפי‪ ,‬שהטבילה נ־ועלת‬
‫ואני מסיים מעין הפתיחה‪ ,‬שיזכה המחבר שליט״א‪,‬‬
‫לו לישא בת ישראל‪ ,‬ובלא״ד‪ ,‬הקו׳ מעיקרא ליתא‪,‬‬
‫לברך על המוגמר‪ ,‬ולהטעימנו עוד מצוף דבשו‬
‫דבא לאשמועי׳ דיצא מידי עכו״ם׳ וחייב בכל המצות‬
‫בספרים אחרים‪ ,‬בבריאות איתנד‪ ,‬ובנד‪,‬ורא מעליא אמן‪.‬‬
‫ככל הגרים‪ ,‬וכמו כל ממזר וספק ממזר דחייבים בכל‬
‫החו״פ ירושלים עיד‪,‬״ק בחדש כסלו תשמ״ח לפ״ק‪.‬‬
‫המצות שהם ישראלים גמורים וחייבים במצוות‪ .‬אלא‬
‫שר‪,‬ם פגומים לענין יוחסין ואינם ראוים לבא בקר‪,‬ל‪,‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ואסור לד‪,‬אכילו נבילות‪ ,‬אבל אם לא ד‪,‬טבילוד‪,‬ו מותר‬
‫להאכילו וכמ״ש להדיא בסעיף ל״ד‪ .‬וכבר אמרו רבנו‬
‫ממזר ת״ח קודם לכה״ג עם הארץ‪ .‬וא״כ בנד״ד הדיו‬ ‫כב‬ ‫סיסן‬
‫פשוט שאחר הטבילה הרי הוא כישראל גמור ומותר‬
‫לעי״ת ליון בצרפת‪ ,‬בדין אסופי‬
‫בבת ישראל‪.‬‬
‫קזבלנקא‪ ,‬לח׳ למטמונים תשל״ז לפ״ק‪.‬‬
‫ועי׳ עוד בב״ש סקנ״ד שנר׳ מדבריו דאי איכא תרי‬
‫לכבוד מעלת יד ‪T‬ינו הרב המופלא‪ ,‬וכתר ש״ט‬
‫רובי עכו״ם‪ ,‬לא חשיב לאסופי ע״ש‪ .‬וגם בנד״ד‬
‫עולד‪ ,,‬בריד‪ ,‬דרבינא‪ ,‬חיים עד העולם‪ ,‬הרב אליהו‬
‫איכא תרי רובי‪ ,‬רוב העיר ורוב העוברים כולם עכו״ם‪.‬‬
‫אכן סוסאן יחש״ל‪ ,‬שלום רב לכבודו‪ ,‬ולכל אשר‬
‫וכ״ש אם נצרף לזה סברת הראב״ד שסובר דאם רוב‬
‫באהלו‪ ,‬אהל ישרים יבורך‪.‬‬
‫עכו״ם מותר בישראלית‪ .‬ושם בד‪,‬ה״מ נתן טעם נכון‬
‫לדבריו‪ ,‬משום דאיכא ס״ם‪ ,‬דשמא מרוב עפו״ם הוא‬ ‫ידידי הטוב‪ ,‬לא יכולתי להשיב על מכתבו במועדו‪,‬‬
‫ונתגייר‪ .‬ואת״ל ממיעוט ישראל הוא‪ ,‬אפי״ה דבר תורה‬ ‫שמיום שחזרתי מצרפת כמעט לא ראיתי אור‬
‫מותר גמור בבת ישראל‪ ,‬ואפי׳ בעיר שכולה ישראל‪,‬‬ ‫מעייפות הגוף וטיפול העיר וענייני כשרות לחג הפסח‪,‬‬
‫דספק ממזר מותר לבא בקהל‪ ,‬וכי גזור רבנן באסופי‬ ‫עם הכנת הדרוש לשבת הגדול של שתי שעות ויותר‪,‬‬
‫בחדא ספיקא‪ .‬בתרי ספיקי לא גזרו עכל״ר‪ .,‬וא״כ יש‬ ‫שמובן שכל זה לוקח זמן רב וי״ל דין קדימה שא״א‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ כג כד‬ ‫שמ״ש‬ ‫רסב‬
‫ולא ידעת מד‪ ,‬לעשות‪ .‬לזד‪ ,‬אני משיב‪ ,‬שאם באמת‬ ‫לנו סניף גדול להתיר אפי׳ באסופי גמור‪ ,‬וכ״ש בנד״ד‬
‫יש לד במה לחיות אתה ואשתד‪ ,‬ותוכל להשתלם‬ ‫שאין הוכחה כלל שהוא אסופי‪ ,‬ואדרבא איכא הוכחה‬
‫בחורה‪ ,‬ולא יפריע לד ענין הנישואין‪ ,‬בודאי שעליד‬ ‫להיפך וכמש״ל‪] .‬אח״ז בעלותי ארצה בא לידי ענין‬
‫המצוד‪ ,‬לינשא בשנת העשרים כמ״ש‪ ,‬אבל אם אין לד‬ ‫כזה והארכתי להביא ראיות להתיר‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש‬
‫במה לחיות‪ ,‬בודאי שאין לנו אלא דברי הש״ע אה״ע‬ ‫ומגן ח״א חאה״ע סי׳ כ״ה עש״ב[‪,‬‬
‫סי׳ א׳ וז״ל ומיהו אם עוסק בתורה וטרוד בד‪ ,‬ומתירא‬
‫לישא אשד‪ ,‬כדי שלא יטרה במזוני ויתבטל מן התורה‬ ‫כתובה למנהג המגורשים נץ‬
‫מותר להתאחר עכ״ל‪ .‬ועי׳ ב״ש שם שאין קצבה לדבר‪,‬‬
‫והוא שלא יד‪,‬א יצרו מתגבר עליו ע״ש‪ .‬ואם זה אמרו‬ ‫ועל ענין הכתובה ששלח לי מהזוג שנישאו בעיר‬
‫בזמנם‪ ,‬כ״ש וקו״ח בזה״ז שהאשה היא ריחים בצוארו‬ ‫אוג׳דא ומת הבעל בלי זרע‪ ,‬ובאו האחים לחלוק‪.‬‬
‫של הבעל‪ ,‬ודורשת מותרות הרבד‪ ,.‬דודאי כל זמן שהוא‬ ‫והאלמנה אומרת לחלוק עמהם רק בנכסי הבעל‪ ,‬ולא‬
‫נמצא בישיבד‪ ,‬ועושד‪ ,‬חיל בתורה שיכול להתאחר‪ ,‬וכן‬ ‫בנכסים הכתובים על שמה שהיא היתד‪ .‬עובדת ויש לה‬
‫ראוי לעשות‪ .‬זה נ״ל פשוט‪ ,‬וכן המנהג‪ .‬פוק חזי בכל‬ ‫נכסים השייכים לעצמד‪ ..‬וכך היה התנאי בינד‪ .‬ובין‬
‫בני הישיבות שכולם נושאים אשד‪ ,‬בני כ״ד־כ״ה אחרי‬ ‫בעלה‪.‬‬
‫שקנו שלימותם בתורה‪ ,‬וד‪,‬׳ ישלח עזרד מקדש להיות‬ ‫הנה השקפתי על הכתובה‪ ,‬וכתוב בה שהיא לתקנת‬
‫לבן חכם בתורה‪ ,‬ותזכד‪ ,‬לחופה עם בת זוג דתית‪,‬‬ ‫המגורשים זיע״א היושבים בפאם וכפי התקנה‬
‫המתאימד‪ ,‬לבן ישיבה‪ ,‬ותזכה לכתי׳ וחתי׳ טובה‪ .‬החו״פ‬ ‫שתקנו פה בשנת עטר״ת‪ ,‬וד‪,‬נד‪ .‬לפי ידיעתי מן הסתם‬
‫ירושלים ת״ו בשלהי אלול תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬ ‫כל מנהגי וענייני ותקנות עי״ת איוג׳דא נמשכים אחר‬
‫עי״ת פאס יע״א‪ .‬והנה בתקנת הבחירה שעשו בפאס‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫באחרונד״ הלא היא בם׳ אש״ל בסופו‪ .‬ושם כתוב שאם‬
‫אין לבעל זרע רק יורשיו ממשפחת אביו כנד״ד‪,‬‬
‫שחוזרין לתקנת המגורשים מקסטיליא נ״ן שתחלוק‬
‫כד‬ ‫סימן‬ ‫האלמנה חלק כחלק עם היורשים‪ ,‬ואין מקום לתקנת‬
‫הבחירה ע״ש‪ .‬ומה שטוענת שלא תחלוק עמד‪.‬ם רק נכסי‬
‫ענין אבילות על הטובע בים‬
‫הבעל‪ ,‬דבריה מהבל ימעטו‪ ,‬כל זמן שלא תביא ראיד‪.‬‬
‫ב ענין פנוי שהלד עם חבירו לעשות צידד‪ ,‬בים‬ ‫ברורה לדבריה שכד היה התנאי ביניד‪,‬ם‪ ,‬שלשון התקנה‬
‫בחצות הלילה באניה קטנה של פלאסטיק‪,‬‬ ‫מפורש כל הנכסים הנמצאים לו ולה‪ ,‬ואפי׳ נפלו לה‬
‫ושני הבחורים נעלמו‪ .‬וא׳ מהם העלו אותו הצי ‪T‬ים‬ ‫בירושד‪ ,‬מבית אביה‪ .‬וכ״ש בנד״ד שד‪,‬ם מנכסי עבודתד‪,‬‬
‫של דגים במקרד‪ ,‬עם הדגים‪ .‬כשהוא כבר מת‪ .‬והשני‬ ‫שכפה״ד הכל של הבעל דמעשה ידיה לבעלה‪ ,‬וזה‬
‫לא נודעו עקבותיו‪ ,‬זה כבר אחד עשר חדשים וחצי‪.‬‬ ‫פשוט‪ ,‬אלא שלא הבנתי דבר א׳ הבא בכתו׳ הנ״ל‪,‬‬
‫וזה היה בים של צרפת‪ ,‬וחפשו הצרפתים ג׳ ימים בים‬ ‫והוא מד‪ ,‬שאמרו וכפי התקנה החדשה של שנת עטר״ת‪,‬‬
‫ולא מצאו‪ .‬זד‪,‬ספינה נמצאת כשהיא נקובה‪ .‬ועתה נפשם‬ ‫ואלו התקנד‪ ,‬שבם׳ אש״ל היא קדומד‪ ,‬הרבה משנת‬
‫לשאול הגיעה אם חובתם להתאבל או לא‪.‬‬ ‫ובחר״ת בחיים שד‪,‬יא ש׳ תרט״ז‪ .‬ותקנת ש׳ עטר״ת‬
‫לא נודעו לי עקבותיד‪ ,,‬ואולי באוגדא לא קבלו אותה‬
‫ת שו ב ה הנה בדין רווק יש מחלוקת הפוס׳ כיון דליכא‬
‫עד שנח עטר״ת וזה תלוי בחקירת כבודו בכתו׳ אחרות‬
‫חשש נישואי אשתו‪ ,‬הבי״ד הפת״ש סי׳ שע״ה‬
‫של עיר אוגדא ולברר הענין‪ .‬ועכ״פ אם הם שוים לעיר‬
‫סק״ב‪ ,‬משם ח״ס‪ .‬דלדעת מהר״ם בן חביב פשיטא ליה‬
‫פאם‪ ,‬הדין נותן כמ״ש‪ .‬זהו הנראה לי להשיב על‬
‫שלא יתאבלו אפי׳ על רווק משום גזירה לגזירד‪ .,‬וכן‬
‫שאלותיד‪ ,‬ולידידי החיים והשלום‪ .‬הכ״ד הכותב בנחיצה‬
‫היא משמעות דברי הש״ד סק״ז׳ אד בתשו׳ שבו״י ח״א‬
‫רבה לסוף אשמורות‪ ,‬ידידו נאה״ב‪ .‬החותם באהבה‬
‫סי׳ ק״ג פשיטא ליד‪ .‬טובא דברווק מתאבלין והשיג‬
‫רבה‪ ,‬רעד וריע אביד•‬
‫על הש״ד‪ ,‬וסיים ח״ם‪ .‬וכיון דהפלוגתא היא רק אם‬
‫נגזור גזירה לגזירה וכו׳‪ .‬א״כ המיקל בגזי׳ לגזי׳ ומחמיר‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫להתאבל אין מזחיחין אותו ותע״ב וי״ל על מי לסמוד‬
‫גברא רבא תשו׳ שבו״י ע״ש‪ .‬וכ״כ עוד הפת״ש משם‬
‫המשכנות יעקב‪ ,‬וצירף לזה הרבה גדולי פוס׳ הסוברים‬
‫דד‪.‬נטבעין במשאל״ס מתאבלין עליהם משעה שנתייאשו‬ ‫פג‬ ‫סימן‬
‫לחפש אף שאשתו אסורה להנשא‪ ,‬עש״ב‪ .‬וא״כ מכל‬ ‫לישא אשה אחר עשרים‬
‫זה נ״ל ברור להלכד‪ ,‬דברווק כנד״ד דודאי חייבים‬
‫ב״ק יברד לח׳ אלול תש״מ‪.‬‬
‫להתאבל‪ ,‬ובפרט דד‪,‬יום נשתנו הזמנים‪ ,‬ואם איתא‬
‫לכבוד האברד היקר החה״ש ר׳ נתן אוחיון הי״ו‪,‬‬
‫שעלד‪ ,‬במ״א היד‪ ,‬מטלפן ומודיע למשפחתו שהוא חי‬
‫מישיבת ג׳יטסד‪,‬ד באנגליד‪.,‬‬
‫כדי לשכד את רוחם‪ ,‬ותול״מ‪ .‬זד‪ ,‬נ״ל ור‪.‬׳ יעמידנו על‬
‫על דבר שאלתד שראית בספרים שא״א להתאחר‬
‫האמת‪ .‬היום ה׳ תשרי תשנ״א‪.‬‬
‫מלישא אשה יותר מעשרים שנה‪ ,‬ואתה תלמ ‪T‬‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬ ‫בישיבה בן תשע עשרה‪ .‬ב״ה למדת שתי שנים וחצי‪,‬‬
‫רסג‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ כה כו‬ ‫שמ״ש‬
‫כו‬ ‫סימן‬ ‫כה‬ ‫סימן‬
‫טענת בעינא חוטרא לידא‬ ‫האשה מוחזקת בכתובתה‬
‫ת שו ב ה נראה דאפי׳ טענד‪ ,‬האשד‪ ,‬בתחלה שאינד‪,‬‬ ‫בעל ׳ואשתו שיש ביניהם טענות השייכים לכתובה‪,‬‬
‫ראויד‪ ,‬ליבנות ממנו‪ ,‬ושוב ביארה טענתה‬ ‫מי מוהזק‪ .‬נ״ל דלא יוכל הבעל לו׳ קי״ל כנגד‬
‫שבעיא חוטרא ל ‪T‬א ומרה לקבורד‪ .,‬נר׳ דבנדון זה לא‬ ‫הכתובה‪ ,‬אלא האשד‪ .‬היא המוחזקת‪ .‬וראיה לזה מדברי‬
‫הוו ב׳ טענות סותרות זו את זו‪ ,‬שד‪,‬רי אפשר להכניס‬ ‫מד‪.‬ר״י קולון שורש פ״א וז״ל‪ ,‬חזרתי בעניותי על כל‬
‫טענה ב׳ בדבריד‪ ,‬הראשונים שאינה ראויד‪ .‬להבנות‪.‬‬ ‫הצדדין וצדי צדדין ולא מצאתי שום צד בעולם שיוכל‬
‫ובעיא חוטרא‪ ,‬ויש להביא ראיה לזה‪ .‬ממ״ש הטור סי׳‬ ‫שום דיין להפסידה כתו׳ מכמה טעמי‪ .‬חדא דאין כאן‬
‫קנ״ד בשם הרא״ש בדין אשד‪ ,‬שטוענת שאין הבעל‬ ‫אלא העדאת עד א׳‪ ,‬ופשיטא שאין ע״א נאמן בהכחשה‪,‬‬
‫שוכב עמד‪ ,‬וכו׳‪ ,‬שכתב וז״ל שאע״פ שנראה כאלו‬ ‫דפשיטא שאין לומר סמוך עד א׳ אחזקת ממון דבעל‬
‫טוענת ב׳ טענות שמתחי׳ טענד‪ ,‬בשביל שאינה ראויד‪,‬‬ ‫ולא נוציא כתו׳ מהבעל‪ ,‬ודאי כל האומר כן טועה בדבר‬
‫ליבנות ממנו‪ ,‬ובטענה זו לא היינו כופין אותו להוציא‪,‬‬ ‫משנד‪ .‬הוא‪ ,‬שהרי שנינו בפ׳ כל הנשבעים וכן בפ׳‬
‫ואח״כ אמרד‪ ,‬שאינו יכול לבא עליד‪ .‬כדרך כל הארץ‪,‬‬ ‫הכותב‪ .‬עד א׳ מעידה שהיא פרועדי לא תפרע אלא‬
‫ובטענד‪ ,‬זו כופין להוציא‪ .‬יש לנו לפרש דבריה בענין‬ ‫בשבועה‪ ,‬אבל בשבועה מיהא נפרעת‪] ,‬ר״ל ואע״ג‬
‫שלא יסתרו זא״ז‪ ,‬שגם בתחילת דבר ‪ .T‬כיוונה לומר‬ ‫דקי״ל דאין נשבעין ונוטלים‪ .‬כאן הוי רק להחזיק ולא‬
‫שלא בא עליה כלל וכופין אותו להוציא עכ״ל‪ .‬ונד״ד‬ ‫ליטול‪ .‬כיון שהיא מוחזקת בכתובתד‪ [..‬ועוד אמרי׳ בם׳‬
‫עדיף דשני הטענות הם בענין הבנים‪ ,‬ויכולים לפרש‬ ‫הכותב גבי ההוא שטרא דאתי לקמיד‪ .‬דרבא‪ ,‬ואמר ליד‪.‬‬
‫ליישב דבריד‪ ,.‬יותר מההיא דר‪.‬טור‪ ,‬דאחת בענין ג״א‪,‬‬ ‫רב פפא ‪T‬ענא ביד‪ .‬בהאי שטרא דפריע הוא‪ ,‬ולא‬
‫ואחת בענין הבנים‪ .‬ועכ״ז מפרשים באופן דלא ליסתרו‬ ‫הימניד‪ .‬רבא‪ .‬וא״ל רבא איכא סהדי אחרינא בד‪.‬די מר‬
‫וכ״ש הכא‪ ,‬ודו״ק‪ .‬ועי׳ שם בב״ח ד״ה אשד‪ ,‬הטוענת‬ ‫וכו׳ כדאיתא התם‪ .‬ומי לנו בדור הזה אשר יד‪.‬יה נאמן‬
‫שאין הבעל שוכב עמה וכו׳‪ ,‬דמוכח מדבריו להדיא‬ ‫יותר מרב פפא לאורועי שטרא דכתובה‪ ,‬דדבר פשוט‬
‫דאפי׳ ביצאה חוץ לב״ד יש לנו לתרץ דבריד‪.,‬‬ ‫הוא דכח שטרא דכתובה עדיף מכח שטרי הלואר‪ .‬משום‬
‫דד‪.‬וי מעשד‪ .‬ב״ד‪ .‬וכן משום חינא כדמוכח בכמה‬
‫ועוד דטענד‪ ,‬זו של בעינא חוטרא וכו׳ זמנה כל‬ ‫מקומות בתלמוד וכו׳ ע״ש ועוד האריך‪ .‬מזה משמע‬
‫הימים‪ ,‬ובכל זמן יכולה לטעון אותר‪ .,‬ואם‬ ‫דהאשד‪ .‬היא המוחזקת וממילא שאין הבעל יכול לו׳‬
‫אתמול לא היתה מקפידה‪ ,‬היום מקפידד‪ .,‬ואין כאן‬ ‫קי״ל‪ .‬ובהיפך האשד‪ .‬היא שתאמר קי״ל שאין זה נקרא‬
‫מחיוב לפיטור‪ ,‬ולכן כיון שבאה מחמת טענה יוציא‬ ‫כיעור ותטול כתובתה‪ .‬ועי׳ ג״כ להרב נופת צופים‬
‫מ ‪] .T‬זה כתבתי באדר תשכ״ה בקזבלנקא להסכים‬ ‫סי׳ קכ״ח באה״ע‪ ,‬שכן היא דעתו כדעת מד‪.‬רש״ד‬
‫עם הרה״ג הוד יוסף משאש שליט״א‪ ,‬בענין כרות‬ ‫דנדו״ז הוי להוציא כיון שר‪,‬וא מוציא השטר מד‪.‬מלוה‬
‫שפכד‪ ,‬שהיד‪ ,‬דן בו‪[.‬‬ ‫ע״ש‪ .‬ועי׳ באה״ט סי׳ ע״ה סקי״ט דהאשה מוחזקת‪.‬‬
‫הן היום בש׳ תשנ״א‪ ,‬בהדפיסי לספר הזה‪ ,‬ראיתי‬
‫להרב שופריד‪ ,‬דיעקב בירדוגו‪ ,‬חאה״ע סי׳ ס״ו‪,‬‬ ‫עו ד נ״ל להביא רא ‪ ,T‬דבעל השטר מוחזק‪ .‬ממאי‬
‫שכתב דדוקא שהתחלה האשד‪ ,‬לבא לב״ד לטעון טענה‬ ‫דקי״ל גבי יורשים עם אלמנה באה״ע סי׳ צ״ג‬
‫זו ואין לה סבה אחרת לתלות בד‪ ,‬טענתד״ אבל אם‬ ‫שד‪.‬ם מוכחשים בעגין המזונות‪ ,‬דקי״ל דד‪.‬אלמנה נשבעת‬
‫הבעל רצד‪ ,‬לישא א״א עליד‪ ,‬ואז טעגד‪ ,‬גם אני רוצד‪,‬‬ ‫היסת ונוטלת מן היורשים ע״ש‪ .‬ובאמת קשה דהא‬
‫להתגרש מטענת בעי׳ חוטרא וכו׳ ודאי דאין שומעין‬ ‫קי״ל דהנשבעין ונוטלים נשבעים שבועת המשנד‪ ,‬בנק״ח‬
‫לה‪.‬דא״כ לא הנחת בת לא״א יושבת תחת בעלה‪ ,‬שכל‬ ‫ודוקא להפטר הוא דנשבעים שבועת היסת‪ .‬ותירצו‬
‫מי שעברו עליה יו״ד שנים ולא ילדה ובא הבעל לישא‬ ‫דהאלמגד‪ .‬הויא מוחזקת לגבי יתומים׳ והיינו ודאי‬
‫א״א עליה כפי התקנה‪ ,‬תטעון עליו יגרשני דבעי׳‬ ‫טעמא מטעם דשטר כתו׳ בידה שהיא יושבת תחת‬
‫חוטרא ל ‪T‬א‪ ,‬כי הוא אינו יורד‪ ,‬כחץ‪ .‬הא ודאי שאין‬ ‫כבוד בעלה וכתב לה תד‪.‬א יתבא בביתי ומתזנא מנכסי‬
‫שומעין לה בטענה זו אלא אם היא התחילה בדבר‪,‬‬ ‫כי״מ אלמנותיך‪ .‬מוכח מזה דבעל השטר נקרא מוחזק‪,‬‬
‫וניכר הדבר לב״ד שאין לה שום סבה לתלות בה‬ ‫ולכן הנכסים בחזקתד‪ ,‬וד‪,‬יורשים מוציאים מידד‪ ,.‬ולכן‬
‫טענתד‪ ,,‬אבל אם הבעל הוא המתחיל ומתוך כך נתעוררה‬ ‫נשבעת להפטר ולהחזיק במה שבידה‪ ,‬כנ״ל‪ .‬ועי׳‬
‫האשד‪ ,‬לטעון כן פשיטא שאין שומעין לה‪ ,‬עכל״ה‪.‬‬ ‫להרה״ג האש״ל סי׳ ל״א רף פ׳ ע״ד‪ .‬נר׳ היפד מזה‬
‫ודבריו נכונים‪ .‬אמנם גם לדבריו‪ .‬אם לא טענה האשד‪,‬‬ ‫משם כנה״ג‪ ,‬דהלוה הוא המוחזק‪ ,‬ויש לו׳ דדוקא‬
‫שום טענד‪ ,‬ונשא א״א‪ ,‬ולא הוליד ממנה‪ .‬ואז באה‬ ‫בשטרי הלואד‪ ,.‬ולא בשטרי כתובה שהם מעשה ב״ד‬
‫בטענה זו דבעי׳ חוטרא‪ ,‬נר׳ דטענתה נכונה כיון שבאה‬ ‫וכמו שנר׳ מדברי מוהריק״ו הנ״ל‪ .‬וזכורני שכתבתי‬
‫בלי שום סבה‪ .‬ובפרט שנתברר שהוא שאינו מוליד‪,‬‬ ‫מזד‪ ,‬במ״א ושכחתי כעת‪) .‬ועי׳ תבואות שמ״ש חאה״ע‬
‫וצדקה בטענתה‪ ,‬כנלע״ד‪ .‬ולרח״פ ירושלים ת״ו בשבט‬ ‫סי׳ נ״ח דק״ז ע״א‪ ,‬ועי׳ ג״כ שם סי׳ מ״ה דף פ׳ ע״א‬
‫תשנ״א לפ״ק‪.‬‬ ‫וצ״ע עוד בזה‪,‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ כז כח‬ ‫שמ״ש‬ ‫רסד‬
‫כח‬ ‫סימן‬ ‫גז‬ ‫סימן‬
‫מורדת‬ ‫גטין‬
‫ע מ דו לפנינו לחיקור דין מר א׳ וואעקנין ואשתו‬
‫טאנכיר י״ג תשרי תשל״ו‪.‬‬
‫המורדת ממשפחת דאבילה‪ ,‬על פסק דין‬
‫שפסקו להם ב״ד של ראבט יע״א‪ ,‬ביום ‪ .25.2.76‬האשה‬ ‫למעלת ותהלת ידידינו ואו״ע ועט״ר‪ ,‬גאון עוזינו‪,‬‬
‫חזרה על טענותיד‪ ,‬שבפני ב״ד הא׳‪ ,‬והם‪ .‬א׳‪ ,‬שמלבד‬ ‫הרה״ג מעו״מ‪ ,‬הראב״ד מקודש׳ טוב ומטיב לכל‪,‬‬
‫טבעו הרע עמה‪ ,‬עוד זאת הוא תמיד רוצה לד‪,‬יות עמד‪,‬‬ ‫כמוה״ר שלום משאש נרו יאיר ויזהיר כאור הבהיר‪,‬‬
‫שלא כדרכה‪ .‬ומזה היא מואסת אותו‪ .‬ב׳‪ ,‬אמרה שהיא‬ ‫ויאריך ימים על ממלכתו‪ ,‬ובריא עדיף אכי״ר‪.‬‬
‫הולכת עם אנשים אחרים וד‪,‬יא אסורד‪ ,‬על בעלה‪ .‬גם‬
‫הציגה תעודת רופא שאומר שבדק אותה וראה שהפילה‬ ‫אדוני הרב‪ ,‬אוחילה לאל שמכתבי זה ימצא את כת״ר‬
‫אחרי חדש ימים של עיבור‪ ,‬דורשת להתגרש‪ .‬ואמרה‬ ‫בקו הבריאות כחפצו הטוב‪ ,‬הנני בא לערוך‬
‫שכבר עברו חמש שנים מזמן הנישואין‪ ,‬וד‪,‬ם עומדים‬ ‫לפני כת״ר ענין זה‪ ,‬והוא אשה שנקראת מהעריסה‬
‫בדין‪.‬‬ ‫דיאסי‪ ,‬האם כך צריך לכתוב בגט‪ .‬היא‬
‫ה ב ע ל משיב‪ ,‬שאינו מאמין בשום אופן שנאסרה‪,‬‬ ‫קורין ‪ .‬בקריאה‪ ,‬דיאיסי‪,‬‬ ‫מכיבראלטאר‪ .‬ובאנגלית‬
‫ואינו מאמין לדברי הרופא שהוא חבר שלהם‪.‬‬ ‫ואביה שמו ברוך וקורין ליו הכל בשם וויליאם‪ ,‬ומסתמא‬
‫והוא אשתו כגופו ואינו יכול ליפרד ממנה בשום אופן‪,‬‬ ‫לס״ת עולה בשם ברוך‪ ,‬אבל חותם וויליאם‪ .‬אולי מאחר‬
‫ודורש שתבא לביתו ואל יחסר לה כל טוב‪ .‬גם טוען‬ ‫שהשם הזה משונד‪ ,,‬נכתוב שם האשד‪ ,‬דוקא ולא להזכיר‬
‫על הדרכון שלו שלקחנו ממנו‪ ,‬והנחנו את שלד‪ .,‬ואומר‬ ‫שם אביד‪ .,‬ולתשובתו הרמתד‪ ,‬הנני מהכד‪ ,‬מד׳רה תצמח‪,‬‬
‫שנחזיר לו את שלו‪ ,‬או נקח גם את שלה‪ .‬ע״כ הגיעו‬ ‫והנני פונה אל רום מעלתיו בכל עת הצורך‪ ,‬כי תורה‬
‫טענותיהם‪.‬‬ ‫היא וללמוד אני צריך‪ ,‬ויבא שכמ״ה‪ .‬ואסיים בכי טוב‪,‬‬
‫פסל! אנחנו החו״מ ב״ד לערעורים‪ .‬אחרי ההשקפד‪,‬‬ ‫בשמחה ובדיצות‪ ,‬תחוגו את חג הסוכור^ ומקרב לב‬
‫בטענות האשד‪ ,‬ובעלד‪ ,‬הנז׳‪ ,‬לא ראינו שום‬ ‫הנני מברך אותו בברכת כד‪.‬נים‪ .‬הקב״ה ישמע בקולי‪.‬‬
‫ממש בטענת האשה שמכחה נוכל לפוף לבעל לגרש‪,‬‬
‫דמה שאמרה שר‪,‬יא מואסת אותו‪ ,‬הרי כבר נפסק הדין‬ ‫ע״ה ימין הכהן ס״ט‬
‫על זה מב״ד הא׳ ונעשה עליו חיקור דין‪ ,‬ולא נמצא‬ ‫רב בעיר טאנכיר‬
‫בדבריד‪ ,‬ממש‪ ,‬ושד‪,‬יא מורדת אחרי ארבע ההתראות‬
‫שעשו לה בביד‪,‬״ד של עי״ת רבאט יע״א‪ ,‬ושאין הבעל‬
‫חייב לגרש‪ ,‬שכן היא הד‪,‬לכה ע״פ הפוס׳ א׳ ואחרונים‬
‫והש״ע‪ .‬ודלא כהרמב״ם שסובר שכופין אותו לגרש‬ ‫תשובה הנה כפי השם שכתב בצרפתית ‪ ,DAYS1‬א״כ‬
‫במאים עלי ע״ע‪ .‬אין להאריך בדבר פשוט שנפסק כבר‪.‬‬ ‫היה צריך לכתוב‪ ,‬דאייסי‪ ,‬בלא יו״ד אחר‬
‫דלת‪ ,‬ובב׳ יודין אחר אלף‪ ,‬אבל לפי מ״ש שבגיבלארטר‬
‫ו מ ה שחידשד‪ ,‬בפעם הזאת שהיא נאסרה ונתעברד‪,‬‬
‫יש שינוי במבטו־״ אזי צריך לראות כיצד חותמת‪ ,‬ואיפה‬
‫וד‪,‬פילה‪ ,‬וד‪,‬ביאה תעודת רופא על זר‪ ,,‬הנה הבעל‬
‫מקום הנתינה‪ .‬אם אצלכם בטאנכיר או בגיבלארטר‪,‬‬
‫טוען שאינו מאמין לדברי הרופא‪ ,‬ואומר שכל זה‬
‫כי העיקר הוא מקום הנתינה‪ .‬וכאשר קורץ לה שם‬
‫תחבולד‪ ,‬מצדה‪ ,‬והיא ומשפחתה דתית‪ .‬והאמת אתו‪.‬‬
‫בדקדוק‪ ,‬ככה יכתוב בעברית‪ .‬ובכן יודיעני באיזד‪,‬‬
‫שכן ראינו הרבד‪ ,‬פעמים שהטוען וד‪,‬נטען מביאים לבית‬
‫מקום מקבלת הגט‪ ,‬ומהו השם בדקדוק שקורין לה שם‪.‬‬
‫הדין ב׳ תעודות הפכיות משני רופאים‪ ,‬ולפעמים אף‬
‫ויכתוב לי בצרפתית ובעברית‪ ,‬ואזי אדע מה להשיב‪.‬‬
‫מרופא אחד‪ ,‬שאינו נותן לב‪ ,‬למד‪ ,‬שנתן לא׳‪ ,‬וכותבים‬
‫תעודות ע״פ מה ששומעים מפי הדורש תעודה כפי‬
‫י על השאלה הב׳‪ ,‬של שם אב‪ ,iT‬הדבר פשוט לכתוב‬
‫מד‪ ,‬שמגיד לו‪ ,‬וגם בבתי המשפט תמיד עושים חקירה‬
‫ברוך דמתקרי ווילייאם‪ ,‬כיון שברוך הוא שם‬
‫אצל רופא אחד המוכר אצלם‪ ,‬כדי לברר האמת לאשר‬
‫העריסה‪ ,‬והוא שם עברי‪ .‬ובפרט שעולה בו לס״ת‪,‬‬
‫או לסתור דברי הרופא הא׳‪ .‬מוכח שאין מאמינים‬
‫דודאי יש לו דין קדימד‪ ,‬לכותבו כנז׳ בפום׳‪ .‬עי׳ מור״ם‬
‫ברופא אמונה שלימה‪ .‬ועי׳ להב״י יו״ד סי׳ קפ״ז בשם‬
‫סי׳ קכ״ט סט״ז‪ ,‬דבשם עברי כותבים עיקר השם ועל‬
‫סה״ת שהצריך עיון אם נוכל לסמוך ע״ד הרופא אפי׳‬
‫שם לעז כוחבין דמתקרי‪ ,‬ולכן גם כאן כותבין ברוך‬
‫הוא מומחה‪ ,‬וסיים הב״י שכ״כ סמ״ק והגמ״יי בשם‬
‫דמתקרי ווילייאם‪ ,‬ותרל״מ‪ .‬וקבלתי ברכתו ברכת כהנים‬
‫סמ״ג והריצב״א‪ .‬וסיים שאין בידי להתיר אפי' ברופא‬
‫בשמחה‪ .‬ויר‪,‬״ר שיתקיימו ב׳ הפירושים‪ .‬א׳‪ ,‬שהכד‪,‬נים‬
‫מומחה ברבים דלא מרע נפשיד‪ ,‬וכו׳ ע״ש‪ .‬ועי׳ בש״ע‬
‫רק ישימו ‪ t‬על בני״ש לברך‪ .‬ועיקר הברכה אני הוא‬
‫שם‪ .‬ועי׳ בשד״ח מערכת יוד‪,‬״כ אסיפת דינים אות ה׳‪,‬‬
‫המברך‪ .‬פי׳ ב׳‪ ,‬ואני אברכם לכהנים ע״ד ואברכה‬
‫שד‪,‬ביא דברי הפום׳ שנוכל להאמין בדבר שיוכל‬
‫מברכיך ויה״ר שגם אנו המברך וד‪,‬מתברך יהיו מבורכים‬
‫להתברר היפך דבריו ויתרע אומנותיה‪ ,‬ולא בדבר שלא‬
‫שניהם מפי עליון‪ ,‬ואתה שלום‪ ,‬וביתך שלום‪ .‬יד ‪T‬ך‬
‫יתפס בשקרו‪ .‬ועת־ סיים משם ה״ם אה״ע סי׳ פ״ ב‬
‫ואהובך‪.‬‬
‫דלעשות דברי הרופא כודאי פשיטא דלא‪ ,‬ודוקא לענין‬
‫ספק לחלל את השבת וכיוצא ע״ש‪.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫רסה‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ כט ל‬ ‫שמ״ש‬
‫לכוף בשוטים דהוי גט מעושה‪ ,‬ורק יכולים לכפותו‬ ‫הנה לפנינו ראיות ברורות דאין לסמור ע״ד הרופא‬
‫בשוטים לפרוע כל המזונות או ליתן גט )בדרך ברירה(‬ ‫לגמרי‪ .‬ובנד״ד נר׳ דכ״ע יודו שהרי בעדותו‬
‫דזה אין נקרא כפיה על הגט רק כדי לקיים שארה‬ ‫אמר שראה דמים המעידים על עיבור של חדש‪ .‬וזה‬
‫יוכו׳‪ ,‬ע״ש‪.‬‬ ‫ודאי אומדנא בעלמא‪ ,‬שהרי יכול להיות שהיתה רק‬
‫וכל מה שכתב ‪TT‬י הרה״ג אברהם למאליח שליט״א‬ ‫זבה גדולה שמפלת דם הרבה‪ .‬גם איד יוכל להעיד על‬
‫הוא אליבא דהרמב״ם ז״ל ולא קי״ל כוותיה‪.‬‬ ‫חדש בדקדוק‪ ,‬ורק האמת שהכל ע״פ דבריה כתב מה‬
‫ואף שהביא דברי הרב ערך השלחן לכפות באחד‬ ‫שכתב‪ .‬גם הוא דבר שלא יוכל להתפס בשקרו‪ ,‬שהרי‬
‫מהפרטים‪ ,‬הרי לפנינו דאין זה מוסכם מהאחרונים‬ ‫הדמים עברו וא״א לעשות שום חקירה עליו כדי לתפסו‬
‫הנ״ל‪ .‬ו ‪T‬וע דקי״ל דבענייני ערוה החמורה הולכין‬ ‫בשקרו‪ .‬א״כ פשוט דלא מהימנינן ליה עד כדי לכופו‬
‫אחר המחמיר ואפי׳ יהיה נגד מר״ן‪.‬‬ ‫לבעל לגרש‪.‬‬
‫וכ״ ש אם נצרף לזה סברת הפוס׳ הסוברים דאף אם‬
‫ק ם דינא‪ ,‬שהדרו היחידה היא לכופו בשוטים לפרוע‬
‫יתברר שזינתה בעדים אין כופין לגרש‪ ,‬משום‬
‫כל המזונות שחייב בהם לאשתו ע״פ הפסקי‬
‫דמאיסה ליה‪ .‬עי׳ מור״ם סי׳ קי״ז ס״א‪ ,‬וד& דברי ר״י‬
‫דינים שעברו‪ ,‬או יתן גט לאשתו‪ ,‬ותול״ט‪ .‬זהו הנלע״ד‪.‬‬
‫שהביא הר״מ שבתשר הרשב״א סי׳ תת״מ דאפי׳ זינתה‬
‫וצויי״מ‪ .‬המוז התשמ״ט לפ״ג בירושלים ת״ו‪.‬‬
‫לא יגרש אם ירצה ויכולה להיות תחתיו ותשמשנו‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫כשפחה ע״ש‪ .‬ועי׳ בדברי יוסף בירדוגו ז״ל חאה״ע‬
‫סי׳ ס״ד‪ ,‬ואף שאין הלכה כן ]עי׳ ספרי שמ״ש ומגן‬
‫ח״א חאה״ע סי׳ ה׳ ו׳ שהעליתי להלכה שכופין אותו‬
‫סימן ל‬ ‫לגרש ע״ש‪ [.‬מ״מ בנד״ד דיש תרי ספיקי‪ ,‬שמא לא‬
‫הסכמה להיתר ממזר‬ ‫זינתה‪ .‬ודברי הרופא הם רק אומדנא ואין מהם שום‬
‫לידידינו הרה״ג מעו״מ‪ ,‬הרב יעקב מדר שליט״א‪,‬‬ ‫ראיה‪ .‬ואת״ל שזינתה שמא הלכה כמ״ד דאין כופין‪,‬‬
‫חבר ב״ד בעי״ת פאריז‪ ,‬ונשיא וראש למחלקת‬ ‫ולכן הדין נותן שאין לכפות הבעל לגרש‪ .‬והרי היא‬
‫הגיטין‪ ,‬זה הרבה שנים‪.‬‬ ‫מורדת כבתחילה‪ ,‬ואם תרצה לחזור‪ ,‬הרי הוא אומר‬
‫כבוד הרב שליט״א‪,‬‬ ‫להחזירה לביתו‪.‬‬
‫ו ע ל טענתו ע״ע הדרכון שלו שלקחנו ממנו והנחנוהו‬
‫קבלתי מכתבו הבהיר מיום י״א תשרי תש״ן ‪10.10.89‬‬
‫בב״ד שלא יברח‪ .‬ולמה לא לקחנו מהאשה ג״כ‬
‫על ענין אותו בחור שבא להתחתן‪ ,‬ונמצא‬
‫להניחו‪ ,‬אין בטענתו ממש‪ ,‬שהיא אם ברחה הרי תשאר‬
‫אחר החקירה‪ ,‬שהוא בן לאשה שנשאת באזרחות‪ ,‬וגם‬
‫עגונה‪ ,‬והיא חבה לעצמה‪ ,‬וכאשר ירצה הוא לינשא‪,‬‬
‫בחו״ק‪ .‬ושוב נתגרשה באזרחות ולא בגט‪ .‬ושוב נשאת‬
‫סמיה ב ‪T‬יד‪ .‬יניח לה גיטד‪ ,‬בב״ד ]ע״ם תקנת מועצת‬
‫שנית באזרחות ליהודי א׳ ז״ש יעקב סבעון‪ .‬ומהנישואין‬
‫הרבנות במרוקו‪ ,‬שגם במורדת לא יוכל הבעל לינשא‬
‫האלו הב׳‪ ,‬נולד הבחור הנ״ל‪ ,‬שלפי הנראה הוא ממזר‬
‫עד שיניח גט לאשתו בב״ד[‪ ,‬או בארצות אחרות ישא‬
‫גמור‪ ,‬או לכל הפחות ספק ממזר‪ .‬וכת״ר יצ״ו‪ ,‬טרח‬
‫א״א עליה‪ .‬לא כן אם ברח הוא אין תקנה ותשאר‬
‫בכל כחו‪ ,‬ופשפש ׳ומצא שהקידושין של הא׳ היו פסולים‬
‫תמ ‪ T‬עגונה ]לפי הנ״ל במרוקו[‪ ,‬לכן נשאר הדבר‬
‫מעיקרן פיסול גמור‪ ,‬ככתוב במסכת עדויות הארוכה‬
‫כמות שהוא‪ ,‬ותול״מ‪ .‬ובפרט שהוא לא עשה שום‬
‫שבתיק‪ ,‬ומזה פסק להציל הבחור הנז׳ מממזרות‪,‬‬
‫חיקו״ד‪ .‬ובכן נשאר הדין כבראשונה‪.‬‬
‫ולהתירו בבת ישראל‪ ,‬ודרש ממני לבא בהסכמה‪.‬‬
‫ק ם דינא‪ ,‬דאין להכריח הבעל לגרש אשתו המורדת‪,‬‬
‫על זה אמינא‪ ,‬ישר כחו וחילו‪ ,‬ודבריו חיים וקיימים‪,‬‬
‫גם לא נחזיר לו הדרכון עד שיגרש ותול״ט‪,‬‬
‫דעי״ז לא נשאר שמץ פיסול‪ .‬והרי הוא מותר‬
‫החו״פ עי״ת רבאט יע״א )מרוקו( בתאריד הנ״ל‪ ,‬בשנת‬
‫בבת ישראל‪ ,‬ואף שהח״ס ז״ל חייש לקהל הנמצאים‬
‫תשל״ו לפ״ק‪.‬‬
‫שיש בהם כשרים לעדות‪ .‬מלבד מה שהוכחנו בארוכה‬
‫במ״א מדברי כל הפוס׳ היפך דבריו ]עי׳ בספרי זה‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫סי׳ יו״ד[‪ .‬הנה כת״ר בא בתוספת טובה בנדונו שלא‬ ‫וחתמו עמי חברי ב״ד‪ ,‬מהר״צ אכן דנאן שליט״א‪,‬‬
‫היו שם בכל הנ״ל כשרים לעדות שרובם קרובים‪ .‬וגם‬ ‫והרב רחמים הלוי שליט״א‪.‬‬
‫כולם מח״ש‪ .‬ובזה לא נשאר שום ספק‪ .‬ומעתה הרי‬
‫הבחור הנ״ל כשר בשופי לבא בקהל ישראל‪ ,‬ואפיריין‬
‫נמטייה לכת״ר שהציל את ישראל מטמיעה‪ .‬זהו הנ״ל‪.‬‬
‫ס י מ ן ‪tas‬‬
‫בהיותי בגולה בעיר פאריז‪ ,‬חכם בלא ספרים‪ ,‬אבל‬
‫להלכה ולמעשה הענין ברור כמ״ש‪.‬‬ ‫בענין מורדת שאין לכפות בשוטים‬
‫ראיתי את הפסק הארוך שכתב אחד מבית דין הגר״א‬
‫ק ם דינא‪ ,‬שהבחור אהרן בן יעקב סבעון‪ ,‬כשר הוא‬
‫למאליח שליט״א‪ ,‬להתיר לכפות הבעל בשוטים‬
‫לבא בקהל ה׳‪ ,‬ויכול להנשא עם יהודית‪ .‬ולרח׳׳פ‬
‫כדי לגרש אשתו המורדת‪ .‬ולי אני הצעיר אחרי ראותי‬
‫פאריז ביום י״ט תשרי תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫כל דברי האחרונים סי׳ קנ״ד שהביא הפת״ש סק״ז‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫וסק״ח‪ .‬ועי׳ ג״כ שם סק״ה‪ ,‬שמדברי כולם מוכח דא״א‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לא‬ ‫שמ״ש‬ ‫רסר‬
‫הגט להרה״ג מוד״ר״ר ר״ב ז״ל אות כ״ד‪ ,‬הובא בספרו‬ ‫‪-‬‬ ‫לא‬ ‫סימן‬
‫תורות אמת‪ ,‬שם כתב הנוסח בל׳ ערבי וכו׳ ע״ש‪ .‬ושם‬ ‫גטין‬
‫בסי׳ ל״ב כתב נוסח שטר שליח קבלה ע״ש‪ .‬ועי׳ ג״כ‬
‫נוסח שטר שליח קבלה ממו״ז‬
‫בם׳ לב מבי״ן חאד‪.‬״ע סי׳ קמ״ט‪ .‬ועי׳ חגור אפוד‬
‫במזכרת הגטין סי׳ ס״ז אות ט׳ שהביא דברי שד״ח‬ ‫הרה״ג שר שלום זצ״ל‬
‫שהעלה לנכון לכתוב או ליד שלוחה‪ .‬ושגם ס׳ הוראה‬ ‫באחד בשבת בשנים ועשרים יום לירח סיון בשנת‬
‫דב״ד העלה לכתוב או ביד שלוחה ע״ש‪.‬‬ ‫חמשת אלפים ושש מאות ושבע עשרה לבריאת‬
‫ו שם בתורות אמת בסדר הגט אות ע״ו‪ ,‬ראיתי להרב‬ ‫עולם למנין שאנו מנין בר כאן במתא מכנאסא דיתבא‬
‫אביר יעקב בירדוגו ז״ל בעל ס׳ שופריה דיעקב‪,‬‬ ‫על נהר בופכראן‪ .‬מינתה האשה יאקות בת מנחם‬
‫שד‪,‬ביא דברי מר״ן רסי׳ קמ״א‪ ,‬שהאשד‪ ,‬יכולה לעשות‬ ‫אדרעי לאברהם בן ישועה המכונה בן באנון להיות‬
‫שליח קבלה לקבל לד‪ ,‬גיטד‪ ,‬מיד שליח בעלה‪ ,‬וי״א‬ ‫שלוחה לקבל לה גיטה מיד בעלה שלום בן ראובן‬
‫דאין האשד‪ ,‬יכולה לעשות שליח לקבל לה גיטה מיד‬ ‫המכונה בן חמו‪ .‬ובפנינו אמרה האשד‪ .‬יאקות הנזכרת‬
‫שליח בעלה‪ .‬וכתב הרב ז״ל וז״ל‪ ,‬דקי״ל כסתמא‬ ‫לאברהם שלוחה הנזכר התקבל לי גיטי מיד בעלי‬
‫דדינא דיכולד‪ ,‬לעשות‪ .‬וכן אנו נוד‪.‬גים‪ .‬מיהו כתב‬ ‫שלום בן ראובן המכונד‪ .‬בן חמו או מיד שלוחו או מיד‬
‫מר״ן הב״י וז״ל‪ .‬מיהו היכא דאפשר ראוי לחוש לדברי‬ ‫שליח שלוחו אפי׳ עד מאה שלוחים ותהא ידך כידי‬
‫הנוטים לסברא הב׳ מפני חומר א״א עכ״ל‪ .‬ומדבריו‬ ‫וקבלתך כקבלתי ותזכה לי בו ותקבלנו לי ומיד כשיגיע‬
‫נר׳ להדיא דלא חש להחמיר אלא בקבלת שליח מיד‬ ‫הגט לידך מיד בעלי שלום בן ראובן המכונה בן חמו‬
‫שליח בעלה‪ ,‬דבזה מר״ן הביא ב׳ הסברות‪ .‬ובב״י כתב‬ ‫הגז׳ או מיד שלוחו או מיד שליח שלוחו אפי׳ עד מאה‬
‫להחמיר‪ ,‬וראוי להחמיר היכא דאפשר‪ .‬ומשמע דעתו‬ ‫שלוחים אד‪.‬יה מגורשת בו ממנו ומותרת לכל אדם‪.‬‬
‫ברורה דבשליח קבלה של האשד‪ ,‬ישר מיד הבעל אין‬ ‫ומה שראינו ונעשה בפנינו כתבנו וחתמנו פד‪ .‬תמ״ת‬
‫להחמיר כלל‪ .‬ולא חש לדעת רבינו פרץ כיון שהטור‬ ‫]תרי מגו תלת[ וקנינו מיד האשה יאקות הנז׳ בקש״מ‬
‫וד‪,‬ב״י תמד‪,‬ו עליו ולא העלד‪ ,‬סברתו בש״ע אף בשם‬ ‫בדל״ב עכמ״ד ומפו״ל ]על כל מאי דכתיב ומפורש‬
‫י״א‪ .‬ואולי דאדרבה טוב יותר לעשות שליח קבלה‬ ‫לעיל[ בזמן הנ״ל וד‪.‬כל שריר ובריר ויציב ונכון וקיים‪.‬‬
‫משליח הולכד‪ ,‬של הבעל‪ ,‬דבזד‪ ,‬לא חיישי׳ לביטול‬ ‫ע״ה שלום משאש ם״ט >זצ״ל( ) ע ד ב׳(‬
‫הגט מהבעל בזמן שהוא ביד שליח הולכר‪ ,‬ולא הגיע‬
‫עדיין ליד האשה‪ .‬ולמעוטי בספיקות עדיף‪ .‬וגם לנוהגים‬ ‫מן הצד נמ״כ בכ״י ד‪.‬רד‪.‬״ג מוהר״ש ן׳ שטרית זצ״ל‪,‬‬
‫להחמיר כדברי מור״ם סעיף כ״ט שחש לדברי רבינו‬ ‫חתנו של מו״ז זצ״ל‪ ,‬וז״ן‪.‬‬
‫פרץ שלא לעשות שליח קבלד‪ ,‬כלל כתבו האחרונים‬
‫מור״ם ז״ל סי׳ קמ״א סעיף כ״ט‪ ,‬אין לגרש ע״י‬
‫דטוב לכתוב בנוסח השטר ״או ביד שלוחה״ דבשעת‬
‫שליח קבלה )דמילי לא מימסרן לשליח( ועי׳‬
‫הדחק כשהשעה צריכד‪ ,‬לכך מגרשין ע״י שליח קבלה‪,‬‬
‫ב״ש םק״מ‪ .‬ומנהגינו הוא מנהג קושטאנדינד‪ ..‬עי׳ קנין‬
‫ואם לא יאמר כן לא תוכל לעשות שליח קבלה אפי׳‬
‫הגוף דף ל״ג ע״ב אות כ״ח שכתב כן‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫בשעת הדחק דכיון דאמר ״לידד‪,‬״ ודאי איכא קפידא‪,‬‬
‫עי׳ בסדר גט ב׳ לרבי׳ מיכל אות כ׳ בפת״ש שם ע״ש‪.‬‬ ‫ואני הצעיר אומר דלא היה צריך להביא ממרחק‬
‫וכמש״ל ג״כ משם שד״ח והוראה דב״ד‪ .‬וזה לדעת‬ ‫לחמו‪ ,‬ממנהג קושטאנדינה שהביא ס׳ קנין הגוף‬
‫המחמירים‪ .‬אבל לדעת מר״ן דקי״ל כוותיה‪ ,‬וכן הוא‬ ‫הנ״ל‪ .‬גם דבריו הנ״ל תמוד‪.‬ים‪ ,‬שנתן טעם לדברי‬
‫דעת קדמונינו נ״ן‪ ,‬הביאו דין שליח קבלה גם בלי‬ ‫מור״ם שאין עושין שליח קבלה כלל‪ ,‬משום דמילי לא‬
‫דוחק‪.‬‬ ‫מימסרן לשליח‪ .‬וזד‪ .‬אינו‪ .‬דדוקא שליח קבלה לא יעשה‬
‫ועד אהרן‪ .‬עי׳ בספר שער המפקד להרה״ג ר׳ אהרן‬ ‫שליח ב‪ /‬משום דמילי לא מימסרן לשליח‪ .‬וכמ״ש‬
‫בן שמעון זלה״ה‪ ,‬בסדר השביעי‪ ,‬והוא סדר גט‬ ‫מר״ן להדיא בסי׳ קמ״א סמ״ג‪ ,‬אבל בשליח קבלה א׳‬
‫ע״י שליח קבלה שהאריך להתיר בד‪,‬רבד‪ .‬פנים‪ ,‬כיון‬ ‫שמינתה האשד‪ ,‬אין בזה משום מילי לא מימסרן וכו׳‬
‫שגם לדעת מור״ם הוא חומרא בעלמא‪ ,‬לכן כאשר יש‬ ‫כיון שענין השליחות נגמר ע״י קבלת הגט‪ .‬עי׳ הט״ז‬
‫תקנה לאשה בזה יש להקל‪ .‬וד״זכיר הרבה אופנים‬ ‫וד‪,‬ב״ש שם‪ .‬גם הבאה״ט סקל״ז כתב כן משם הב״ש‬
‫שראוי להקל בד‪,‬ם עש״ב‪.‬‬ ‫ע״ש‪.‬‬
‫ולקוצ״ד נר׳ דאע״פ שבדבר ערוד‪ .‬נוהגים כדעת‬ ‫ומנהגנו לעשות שליח קבלה‪ ,‬מיוסד ע״פ דברי מר״ן‬
‫המחמיר‪ ,‬בזד‪ .‬שכל עיקר דבר זה הוא‬ ‫הקדוש סי׳ ק״מ ס״ג ח״ל‪ .‬האשד‪ .‬עושה‬
‫חומרא בעלמא ותמהו עליד‪ .,‬גם בטעם כל דד‪,‬ו שהאשה‬ ‫שליח קבלה וד‪,‬יא מגורשת בקבלתו מיד שיגיע הגט‬
‫אינה רוצה להביט בפגי בעלה השנאוי לה‪ ,‬פנים אל‬ ‫ל ‪T‬ו ודינו כדין האשה וכו׳ ע״כ‪ .‬ובסי׳ קמ״א סכ״ט‬
‫פנים‪ ,‬ורוצד‪ ,‬למד‪,‬ר לד‪,‬תגרש‪ ,‬ראוי להקל‪ .‬ולא ראינו‬ ‫סידר כל דיני שליח קבלה‪ ,‬וביטול המודעות‪ .‬ומה יאמר‬
‫לרבותינו הא׳ שד‪,‬צריכו שעת הדחק‪ .‬וכן מוכח מדברי‬ ‫לו הבעל ע״ש‪ .‬ושם כתב מור״ם דנכון להחמיר שלא‬
‫אביר יעקב בירדוגו הנזכרים לעיל‪ ,‬שלא החמיר היכא‬ ‫לגרש ע״י שליח קבלה כלל‪ ,‬והוא מד‪,‬טור בשם רבינו‬
‫דאפשר אלא בשליח קבלה מיד שליח בעלה‪ ,‬ולא בשליח‬ ‫פרץ‪ .‬ושם הטור והב״י הרבו לתמוד‪ ,‬על דברי רבינו‬
‫קבלה ישר מיד בעלה‪ ,‬דבזד‪ .‬אין שום טעם להחמיר‪,‬‬ ‫פרץ ופסקו דלא כוותיה‪ .‬ובש״ע לא העלה דעת הר״ף‬
‫וכן עיקר כדעת קדמונינו ז״ל‪.‬‬ ‫אפי׳ בשם י״א‪ .‬וכן נד‪,‬גו קדמונינו הא׳ ג״ן‪ .‬עי׳ בסדר‬
‫רסז‬ ‫ומגו‬ ‫חאה׳״ע סי׳ לב‬ ‫שמ״ש‬
‫את זה כתב הרב יעבי״ץ ושלח למו״ד הרב המבי״ן‬ ‫ולכאורה לפי הנ״ל לא הו״ל למו״ז זצ״ל‪ ,‬לכתוב‬
‫ז״ל‪ ,‬וזה מד‪ .‬שכתב ע״ז הרב מו״ד ז״ל‪.‬‬ ‫בשטר שליחות או מיד שליח שלוחו אפי׳‬
‫האמת כמ״ש כת״ר שהשומא שעשו בחשון שפר״ה‬ ‫עד ק׳ פעמים ואולי שכתב‪.‬זה לעת הצורה שיהיה דחק‬
‫ע״ס הזמן אין לסמוך על ‪ ,.T‬אף ששתק והיד‪,‬‬ ‫גדול להתיר עגונה‪ ,‬שאז נסמוך על סברת וי״א‪ ,‬שהביא‬
‫זן אותה ע״פ אותד‪ ,‬שומא‪ .‬לא נאמר דמחל מדלא עשה‬ ‫מר״ן בסי׳ קמ״א סמ״ג‪ .‬והיא סברת הרשב״א והטור‬
‫שומא אחרת‪ .‬דאפשר שד‪ ,T ,‬סומך לבא לב״ד ולחדש‬ ‫עי׳ ב״י‪ ,‬זהו הנ״ל‪ .‬וצויי״מ‪ .‬ולרח״פ ירושלים בשבט‬
‫שומא אחרת‪ .‬ולכן ישומו עכשיו מחשון עד היום‪ ,‬כל‬ ‫תנש״א לפ״ק‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫זמן בזמנו על צד הפחות עכל״ה‪ .‬הרי מבואר דאפי׳‬ ‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫להוציא מר‪,‬יתומים לא אמרי׳ מדשתק מחל‪ ,‬אלא סומך‬
‫הוא לעשות שומא אחרת וכ״ש מבע״ה‪ ,‬ועוד זאת יתירד‪.‬‬ ‫סימן ל כ‬
‫בנד״ד שד‪,‬שומא הא׳ לא נזכר בד‪ ,‬אלא מיום שנתגרשר‪.‬‬ ‫בענין שומת מזונות‬
‫ועד שתגמלנד‪ ,‬מחלב‪ .‬וכבר גמלתח מחלב‪T W ,‬‬
‫ידי״ן ורוחי רב אחאי ורב נהוראי נרו יאיר אכי״ר‬
‫לעשות לה שומת מזונות‪ .‬וא״כ פשוט הוא לומר בנד״ז‬
‫]הוא מו״ז הרה״ג שר שלום זיע״א[‪.‬‬
‫שהיא סומכת לבא לב״ד לעשות לד‪ ,‬שומת מזונות או‬
‫לתת לד‪ ,‬לחם ולפתן כמו שד‪.‬וא הדין‪.‬‬ ‫בענין מזונות בתו של הר״ד אסודרי שמר״ח אדר ב׳‬
‫וע״ס סיון‪ .‬טענה אמה שהשומא הא׳ אין‬
‫באופן שנלע״ד פשוט שצריך לתת לה שומת מזונות‬
‫לסמוך עליה‪ ,‬שהם שמו העתיד לפי ההוד! שהיה השער‬
‫לפי העת והזמן‪ .‬ולפי השומא היה נלע״ד‬
‫בזול לפי שחשבו שכך יעמוד השער‪ .‬ולא נתקיימה‬
‫לשום אותד‪ ,‬עזה״ד‪ ,‬דד‪,‬יינו שבכל יום דקיק )ר״ל‬
‫מחשבתם‪ ,‬ולכן יחדשו שומא אחרת לפי העת והזמן‬
‫קמח( חצי ליטרא ודמי אפיה בכלל אי׳ תי׳‪ .‬באייד‬
‫וכך תטול‪ .‬והבעל אומר כיון ששתקה מחלה‪ ,‬פסקתי‬
‫)ר״ל ביצים( ג׳ ות׳‪ ,‬מרור‪ ,‬ת׳‪ ,‬שמן למאור‪ .‬וכיבוס‬
‫להם שהדין עם האם כיון שע״פ השומה זנה אותה‬
‫וטיפול וכו׳ לפחות ה׳‪ ,‬באופן שעולה ב״ה לכל יום‬
‫ונמצאת השומא בטעות‪ .‬פשוט הוא שחוזרת‪ ,‬אלא‬
‫גי׳‪ .‬יעלה בחדש צ״י‪ .‬ואני אמרתי לה באותו זמן לתת‬
‫שאח״ב הביא כתב ידיו הנעימים‪ .‬ושם ראיתי שדעת‬
‫לה באלו ד׳ חדשים ק״ק נ״י‪ .‬ואחר שהביא לידי כתב‬
‫כת״ר דאינה גובה אלא כפי הזמן הא׳‪ ,‬דמדשתקה‬
‫כת״ר‪ ,‬אמרתי לו שיתן קק״י‪ .‬וד‪,‬וא אחר שראה כת״ר‬
‫מחלה‪ .‬ומדמה לה לחבר עיר ושוחט וש״ץ‪.‬‬
‫מצדד לזכותו‪ ,‬הקשר‪ ,‬ערפו ולא קיבל‪ .‬ועכשיו נ״ל‬
‫ולדעתי מלבד דההיא דחבר עיר וכו׳ גופה לא‬
‫שעל צד הפחות יפרע לה סך קק״י נ״י‪ .‬וזה במד‪,‬‬
‫פסיקא לי‪] .‬א[ עוד זאת אפי׳ לצד שנודה‬
‫שעבר‪ .‬ובמד‪ .‬שעתיד כבר אמרתי לו שישלח לה לחם‬
‫בהם עכ״ז חילוק רב ביניהם‪ ,‬דשאני התם יכולים הם‬
‫ולפתן מיום ר״ח תמוז‪ .‬ועדיין לא שלח לה לא מעות‬
‫לומר לא נתרצינו בהם אלא ע״פ אותה שומא‪ ,‬הלא״ד‪.‬‬
‫ולא לחם‪ ,‬ואפשר שהוא סומך על מ״ש לי כת״ר לפשר‬
‫היינו מביאים אחרים תחתיהם‪ .‬משא״ב בנד״ד שבע״ב‬
‫ביניהם‪ ,‬וד‪,‬רי אני משתדל אולי אפשר ביניד‪,‬ם בסך‬
‫צריך הוא ליתן לה מזונות דקי״ל הבת אצל אמה‪ .‬גם‬
‫סי׳ בכ״ח וכו׳ אם יסכים עמי כת״ר על העבר ועל‬
‫מ״ש שאם יהיו תובעים מעות‪ ,‬היד‪ .‬יכול להפטר בלחם‬
‫העתיד‪ .‬ותשובת כת״ר מהרד‪ .‬תצמח‪ ,‬כי התובעים לא‬
‫ולפתן‪ .‬בד‪.‬א איד‪,‬ו דאפסיד אנפשיד‪ .‬שעליו מוטל לערער‬
‫נתנוני השב רוחי‪ .‬נכנם ונתקל יוצא ונתקל‪ .‬ושלם‬
‫מאחיך‪.‬‬ ‫שלא יתן אלא לחם ולפתן‪ .‬ומדשתק ודאי דעתו לזונה‬
‫יעקב בירדוגו ס״ט‬ ‫בשומת השמאים‪ .‬כן היד‪ .‬דעתי מעיקרא‪ .‬אמנם אחר‬
‫שראיתי דעת כת״ר לא כן‪ .‬הוצרכתי לתור ולחפש‬
‫)מחבר ספר עדות ביעקב שו״ת כ״י(‬
‫בדברי האחרונים ז״ל לראות מאי דעתם בענין זה‪,‬‬
‫ואחר החיפוש מצאתי הדבר מבואר להדיא בדברי מו״ד‬
‫תשובת אמ״ז הרה״ג שר שלום משאש זצ״ל‬ ‫הרב המבי״ן ז״ל וד‪.‬רב יעבי״ץ ז״ל‪ ,‬זזה לשון הרב‬
‫במקום רשימת ]א[ הנז״ל כתב הרמ״ז זלה״ה וז״ל‪.‬‬ ‫יעבי״ץ ז״ל‪ .‬והן היום עמד מוסא הנז׳ ליפרע מהיתומים‬
‫עיין סי׳ של״ג ס״ח בהג״ה‪ .‬ושי״ב ס״ט‪ .‬וז״ל‬ ‫דמי המזו׳ שזן אותם מזמן של השומא אחרונה הג״ב‬
‫הכנד׳״ג סי׳ של״ג הגב״י אות יו״ד‪ .‬וד‪,‬״ד‪ ,‬במקום‬ ‫עד היום‪ ,‬וטען שהשומא ששמו בחשון פ״ה ע״ס תמוז‬
‫שנוד‪,‬גין להשכיר ש״ץ לשנה אחת‪ ,‬ושכרו ש״ץ לשנה‬ ‫אין לסמוך על ‪ ,T‬שהם שמו העתיד לפי ההוה שהיה‬
‫אחת ונכנס שנה שניד‪ ,‬והתפלל בסתם ולא אמרו לו‬ ‫השער באותו חדש בסך ות׳ לליטרא כמפורש בדברי‬
‫כלום שעל דעת שנה אחרת שבקו וכו עכל״ה‪ .‬ויש‬ ‫השמאים שחשבו שכן יעמוד השער ע״ס תמוז‪ .‬ובעו״ה‬
‫משא ומתן בזה ]חסר ב׳ תיבות שנטשטשו[ סיום דברי‬ ‫לא נתקיימה מחשבתם‪ ,‬כי אח״כ מיד עלה הלוך וגדל‬
‫הג״ה‪ .‬וידעתי שיש לדחות‪ ,‬דמעיקרא היד‪ ,‬סובר לבא‬ ‫עד שבתמוז עמד בסך א״י ות׳ את׳‪ .‬ולכן טוען שיחדש‬
‫לעשות מחדש מזונות‪ ,‬ופנים חדשות באו לכאן‪ .‬וצריך‬ ‫שומא אחרת כל חדש לפי מה שהיה‪ .‬וכך יטול וכו׳‪.‬‬
‫לפרוע לה מזונות כל זמן בשומתו‪ ,‬לכן סיימתי בדברי‬ ‫ונר׳ שד‪.‬דין עמו בכל טענותיו‪ ,‬שהשומר‪ .‬ששמו השמאים‬
‫שיכול לו׳ לא אתן כסף מזונות‪ ,‬ולא אתן רק מברכת‬ ‫בחשון פ״ה אין לחשוב על ‪ .T‬שהם שמו ע״ש העתיד‬
‫הבית מחתיכות הנשארות בשלחן ומד‪,‬מרק הנשאר‬ ‫אם יהיר‪ .‬השער כשעת השומד‪ ,.‬ולא יצאד‪ .‬מחשבתם‬
‫בקדירה וכיוצא מטענות אלו‪ .‬ומה כחם יפה לשום להם‬ ‫ולכן הדי״ן שיחדש מוסא היום שומא אחרת ועל פיה‬
‫דמים וד‪.‬וא אינו חייב כ״א פת ולפתן מד‪,‬תק׳ שתקנו‬ ‫יטול מד‪.‬יתומים‪ ,‬דכיון שיש ליתומים וכר עכל״ד­‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לג‬ ‫שמ״ש‬ ‫רסח‬
‫אביטבול והסכים עמו הרה״ג מוהר״ר אליהו הצרפתי‬ ‫נ״ן‪ ,‬ואם עבר הזמן מה בכך‪ .‬גם עתה ישומו לפי פת‬
‫וז״ל הד״א שזאת המורדת תשב עד שתלבין ראשה‬ ‫ולפתן‪■ .‬וכמו שמצינו חילוק בין דמי מזונות במושלם‪,‬‬
‫ואין כופין הבעל ליתן לה גטה כ״א עד שירצה הבעל‬ ‫למזונות שהם לפי ברכת הבית‪ .‬ואם באנו לידי כך‬
‫ונותנים לו רשות לישא אשה כחפצו ורצונו דכיון‬ ‫אין ראוי לשום לא טיפול ולא שמן למאור׳ דגר לא׳‬
‫שנקרעה הכתובה בטל התנאי שלא ישא אשה אחרת‬ ‫וכו׳ עי׳ לק׳‪• .‬וגם הכיבוס יכבסם בביתו‪ .‬וגם המדור‬
‫ולית דין צריך בשש עכ״ל‪ .‬וכן פסק הרב מוהר״ר‬ ‫בכלל טיפול‪ ,‬באופן שלפי מה שנשאר בזכרוני ממה‬
‫ר״ב ז״ל סי׳ שמ״ז‪ .‬וכן הסכימו הרבנים המובהקים‬ ‫שלימדנו רבינו מר זקניך ]המלאך רפאל[ זצ״ל‪ ,‬אין‬
‫חו״ר צפרו הא׳ זיע״א כמוהר״ר יהודה אלבאז וכמוהר״ר‬ ‫לבת הנ״ל כ״א פת ולפתן דוקא‪ ,‬ומי הוא זה שיוכל‬
‫עמור אביטבול וכמוהר״ר עמרם אלבאז זלה״ה וכן‬ ‫להוציא ממון נגדו‪ .‬וכבר בימים מקדם כשהיה בכאן‬
‫עשו מעשה וכו׳ וכן אנו נגררים אחר דברי רבותינו‬ ‫ר׳ שאול אבן דנאן ז״ל‪ .‬נשאנו ונתננו בדבר‪ .‬וכך‬
‫הא׳ זיע״א ומתירין לו לישא א״א אחר ההתראות‬ ‫החלטנו להלכה‪ .‬ונמצא לפי״ז אפי׳ לפי חשבון כת״ר‬
‫הראויות לה‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫יעלה בנם רטל וג׳ באי ‪] T‬ר״ל בחצי קילו קמח וג׳‬
‫ביצים[ כ״י ת׳ בכל יום שהוא סך סי׳ זי׳ ח׳ בכל חדש‪.‬‬
‫ו הנ ה הרבנים הראשונים והאחרונים אלו‪ ,‬זכרו שתשב‬
‫ועל סך זה ראוי לפשר‪ ,‬ועליה לקבל בשמחה‪ ,‬כי מכאן‬
‫עד שתלבין ראשה‪ .‬ולא חששו לתקנת בת‬
‫ואילך יתעקש שלא לתת דמים כ״א פח ולפתן כדי‬
‫ישראל ומה יעשה בה‪ .‬האם בעבור שמרדה על בעלה‬
‫שלא תרויח ממנו קרן‪ .‬ואם יתרצה לתת לה נ״י בכל‬
‫ומאסה בו יקנסו אותה כל ימיה שהוא ישא א״א והיא‬
‫חדש מיום א׳ ואילך‪ ,‬הוא טוב לה מלחם ולפתן שלא‬
‫תשב בדד‪ ,‬או גם תזנה ותלד ממזר‪ ,‬או תמיר דתה‪.‬‬
‫יגיע לה שום הנאה‪ ,‬ודברי הרבנים ז״ל שהביא לנו‬
‫ולא חשו לה‪ ,‬דבר זה הוא פלא‪.‬‬
‫כת״ר הם דברים פשוטים שכך כותבין בכל השומות‬
‫ו ה ר ב מוהריב״ו בס׳ ויאמר יצחק חאה״ע סי׳ קכ״ו‬ ‫לפי העת והזמן‪ .‬וגם אנ״ה ]אנכי הצעיר[ הסכמתי‬
‫כתב בסוף תשובתו וז״ל‪ ,‬גם בההיא דאינו‬ ‫במזונות יתו׳ שלמה ן׳ שטרית לשום להם לפי היוקר‬
‫יכול לישא א״א עד שיגרשנה בגט‪ .‬הדין אמת כמ״ש‬ ‫דהשתא‪ .‬וחתמתי קודם ראותי דברי הרבנים ז״ל ואכמ״ל‬
‫החכמים הפוסקים‪ ,‬וטעמם ונימוקם עמם‪ .‬וכן נר׳ מדברי‬ ‫ושלום‪.‬‬
‫הרב מוהריק״ו שורש ס״ג וז״ל וע״ד התרת הבעל‬ ‫ע״ה שלום משאש ס״ט ]זצ״ל[‬
‫לישא א״א‪ .‬הלא ידעת כי כן נר׳ קצת מדברי ראב״ן‬ ‫האי ניהו הרה״ג מו״ז זלה״ה‬
‫והביאו המרדכי פ׳ אע״פ‪ .‬ומ״מ יש לדחות‪ ,‬דהתם אין‬
‫מעגן האשה כ״א י״ב חדש‪ ,‬דאעיגון דיב״ח דמשהינן‬
‫לה קאי וכר‪ .‬וק״ו בן בנו של קו״ח אנו בעניותינו‬ ‫ס י מ ן לג‬
‫ובפרט כי הדור פרוץ‪ .‬ואם יותר במורדת יבואו להתיר‬
‫בדין מורדת שאין להתיר לבעל לישא א״א‬
‫גם כשאין מורדת וכו׳ ע״כ‪ .‬המובן מדבריו דגם במורדת‬
‫דבעלו״ל שנר׳ מדברי ראב״ן ז״ל דמתירין לו לישא‬ ‫מצאתי באמתחתי פסק דין אחד בענין זה בכת״י‬
‫א״א‪ .‬אפי״ה כתב הרב דעכשיו שהדור פרוץ אין מתירין‬ ‫הרה״ג משה מאיר חי אליקים זלה״ה‪ ,‬שהיה‬
‫לו לישא אחרת עד שיגרש את זו‪ .‬כ״ש במורדת דמאיס‬ ‫רב ראשי וראב״ד בקזבלנקא יע״א‪ ,‬ומיחידי גדולי רבני‬
‫עלי ובאה בטענה כנד״ד‪ ,‬דודאי אין מתירין לו לישא‬ ‫המערב בזמנו‪ .‬ולפי שכל דבריו מגיהים אור על מה‬
‫אחרת עד שיגרש את זו בגט עכ״ל‪ .‬וכ״כ הראש״ל‬ ‫שפסקתי בענין זה בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאה״ע‬
‫בס׳ מעשה איש חאה״ע סי׳ א׳ שהביא דברי מוהריק״ו‬ ‫סי׳ ט״ו‪ ,‬ראיתי להעלותו על ספר כיון שהביא הרבה‬
‫ז״ל והעלה דאין להתיר לישא א״א כל עוד שהיא‬ ‫פוסקים שלא העליתי בתשובתי‪ ,‬וגם יש בו משום‬
‫מוכנת לקבל גטה‪ .‬וכתב דהנה הרב מוהריק״ו כתב כן‬ ‫מצות דובב שפתי ישנים‪ .‬וזה נוסח התשובה‪.‬‬
‫לגבי דורו‪ .‬אנן יתמי דיתמי מה נענה‪ .‬ובסו״ד כתב‬ ‫בענין אשה שמרדה על בעלה‪ .‬אם נותנים לו רשות‬
‫דהאיש פטור ממזונות כל אלו הי״ב חדשים וכו׳ בדין‬ ‫לישא אשה אחרת‪ .‬ראיתי לחרב אשר לשלמה‬
‫מורדת מחמת מאים עלי‪ .‬וע״ז נתנו לו זמן יב״ח כי‬ ‫)אבן דנאן( בליקוטיו אות מ׳ סעיף ט׳‪ ,‬שכתב משם‬
‫ביני ביני אולי יתפשרו או יעשו שלום או יסכים הבעל‬ ‫הרב ברית אבות והרב ויאמר יצחק סי׳ קכ״ו‬
‫לגרשה מרצונו וכו׳ וגם מכתובה פטור כיון שכבר‬ ‫דאינו רשאי‪ ,‬וסיים ולעומתם מצינו לרבותינו הא׳‬
‫מחלו‪ .‬אולם להתיר לו לישא א״א אין דעתי מסכמת‬ ‫זיע״א מצוקי ארץ כמוהר״ר שאול סירירו זלה״ה‬
‫בשום אופן‪ ,‬זולת ישאר הבעל עגון עד שילבינו‬ ‫וכמוהר״ר שלמה אבן דנאן זלה״ה וכמוהר״ר אברהם‬
‫שערותיו או יסכים לגרשה או תסכים היא לעשות שלום‬ ‫חאג׳יג זלה״ה וכמוהר״ר יוסף גיקאטיליא זלה״ה‬
‫וכר‪ ,‬עכ״ד‪.‬‬ ‫וכמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה שפסקו שרשאי‬
‫ו ב חו ב ר ת המשפטים הב׳ ]של קזבלנקא[ סי׳ תרו״ם‪,‬‬ ‫הבעל לישא א״א בכל עת וזמן שירצה ובכל מקום‬
‫פסקנו שלא נראה לנו לפסוק כרבנים‬ ‫שירצה והיא תשב עד שתלבין ראשה כי כן דתה היא‬
‫המובאים בס׳ אשר לשלמה הנ״ל‪ .‬בדור הרע הזה‬ ‫וכל בנות ישראל המורדות בבעליהן‪ .‬וכ״כ הרה״ג‬
‫והאשה עודנה צעירה לימים ומתפחדים שמא תזנה‬ ‫מוהריב״ע זלה״ה‪ .‬וזה סוף דבריו‪ .‬והבעל רשאי מהיום‬
‫וירבו ילדי זנונים‪ ,‬ודי לנו עמוד גדול לסמוך עליו‬ ‫לבקש לו מנוח אשר ייטב לו לקחת לו אשה כאשר‬
‫הוא ניהו הרב ויאמר יצחק ז״ל‪ .‬בדורות הללו‪ .‬ובכן‪,‬‬ ‫ימצא כל אימת שירצה‪ .‬וכ״כ הרב מוהר״ר שאול‬
‫רסט‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לג‬ ‫שמ״ש‬
‫או תצא לתרבות רעה להיות זונה שלטת ומנאפת‪ .‬ונקל‬ ‫אם נלך בעקבות הרבנים אשר הביא הרב אש״ל ז״ל‪,‬‬
‫הוא כעיניה‪ ,‬כי עונשה לאוסרה על בעלה‪ .‬ואותה היא‬ ‫מה יהיה משפט האשה אשר מרדה על בעלה וגזרנו‬
‫מבקשת וכו׳‪ .‬ואם תירא מחרפת אנוש וכו׳ תמיר דתה‬ ‫עליה להפסיד כתר ומזונותיה וכו׳ והבעל ניתן לו רשות‬
‫רח״ל‪ .‬וכאשר הנסיון הורה וכו׳‪ ,‬והביא להקת הפום׳‬ ‫לישא א״א והיא תשב גלמודה‪ ,‬ומה תעשה‪ .‬האם לא‬
‫הסוברים דאם אינו מגרשה אסור לו לישא א״א‪ .‬וכתב‬ ‫נחוש לתרבות רעה או להמרת דת‪ .‬והרב מוהריג״ו‬
‫בשם מהרלג״ח דאם הבעל דר באתרא דקבלו עליהם‬ ‫ז״ל‪ ,‬א׳ מגדולי רבני המערב‪ ,‬וחש לבת ישראל‬
‫חר״ג שלא לגרש בע״כ‪ .‬על כיוצא בזה לא החרים‬ ‫האומללה‪.‬‬
‫ר״ג‪ .‬אכן אם הוא אינו רוצה לגרשה אסור לו לישא‬
‫וכעת בא לידינו ספר בת נעות המרדות הנד״מ‬
‫א״א בכל עגין‪.‬‬
‫להרה״ג מוהר״א בן שמעון ז״ל‪ .‬וראינו שהאריך‬
‫והרב פני משה במורדת התובעת להתגרש והבעל‬ ‫הרחיב בענין המורדת‪ ,‬וכתב בהקדמתו וז״ל‪ :‬אמנם‬
‫רוצה להכעיסה‪ ,‬סגר את הדלת שלא ליתן‬ ‫בזמנינו זה הנה מתלאה‪ ,‬כי הוסב דין המורדת לאכזריות‬
‫רשות לבעל לישא א״א‪ ,‬דכיון שהיא מרוצה לקבל‬ ‫נוראה‪ ,‬כי בתי דינין בזמנינו האחרונים‪ .‬לסבת כי לא‬
‫גיטה‪ .‬מי זה יערב אל לבו להרשות לבעל לישא א״א‪.‬‬ ‫מצאו כל הדין מפורש מה יעשה לה להמורדת בטענת‬
‫ואפי׳ אם ירשוהו דייני קהלתו אין רשותם רשות‪,‬‬ ‫מאים עלי‪ .‬ואחרי אשר אין לנו עתה דין הכפיה לכוף‬
‫דשלא כדין הרשוהו‪.‬‬ ‫לבעל לגרש בשום אופן אחזו בשיטת החומרא עד‬
‫דיוטא התחתונה‪ .‬ושמו להם לקו כי המורדת היא כאשה‬
‫ו הג און מהר״ט פדאווה ז״ל‪ ,‬כתב שהרמ״א כתב‬
‫מפרת באמונה‪ .‬וכל חמירא דאיכא ברשותייהו נתנו‬
‫שבמקום מצוד‪ ,‬לא גזר רגמ״ה‪ ,‬ויכול לגרש‬
‫אותה על ראש המורדת האומללה‪ ,‬כאלו הוא דין‬
‫בע״כ‪ ,‬או לישא א״א‪ .‬וכאן התיר הרב לגרש בע״כ‪.‬‬
‫דאיסור והיתר אשר המחמיר בה בטוח הוא ממכשול‬
‫ולא התיר לישא ב׳ נשים יעו״ש‪ .‬וכ״כ הגאון שד״ת‬
‫יותר מהמתיר‪ .‬וע״כ העמ ‪T‬וה על גחליה ריקה‪ .‬חופשה‬
‫ז״ל משם הרב בית *שלמד‪ ,‬שהביא כמה רבנים שאיך‬
‫לא ניתן לה‪ .‬הפסידה נדונייתה וכ״ש כתובתה‪ .‬ואף‬
‫להתיר לישא א״א כלל כל שחאשה חפצה להתגרש‬
‫אם חזרה בה לא יקבלו תשובתה‪ .‬וגם אוכל כרתו מפיה‪,‬‬
‫יעו״ש‪ .‬גם הגאון שואל ומשיב בענין מורדת דבעלו״ל‬
‫כי אין נותנים לה מזונות‪ .‬ויש גם שהגדישו את הסאה‬
‫דחה דברי הגאון נו״ב‪ ,‬שהתיר לו לישא א״א‪ .‬יותר‬
‫לתת לאיש רשות לישא א״א עליה‪ ,‬אף כי היא תובעת‬
‫מלגרשה בע״כ‪ .‬והוא כתב כי לגרשה בע״כ קיל מלישא‬
‫גט לנוח ממרירות נפשה‪ .‬והמשילו את הבעל עליה‬
‫ב׳ נשים‪ .‬ולכן כאשר יש האופן לגרשה בע״כ איו‬
‫ממשלה בלתי מוגבלת‪ .‬והמורדת הגם כי אנוסה היא‬
‫להתיר לו לישא א״א כלל‪.‬‬
‫אין פונים אל האשה המנוולת‪ ,‬וחלילה חלילה למשפטי‬
‫עו ד הביא הגאון שד״ח משם הרב פאת נגב‪ ,‬שגם‬ ‫תורתינו הקדושה‪ ,‬אשר ימצא בתוכם משפט אכזרי‬
‫הוא הביא דברי מוד‪,‬ריק״ו הנ״ל כי הדור פ ר ת‬ ‫וחק עקום כזה‪ ,‬לזרות מלח על פצעי לבב בנות ישראל‬
‫וכו׳‪ .‬ועוד אסף השד״ח וקבץ סברות כמד‪ ,‬וכמר‪ ,‬מגאוני‬ ‫המר‪ .‬מסיבת גורלם אשר נפלו באיש קשה ורע מעללים‪,‬‬
‫הדור דכולהו סברי מרנן שאין להתיר לישא א״א‬ ‫וע״כ מאסה בו כי מאום הוא‪■ .‬ותחת לעודדם מיגונם‪,‬‬
‫בדור פרוץ הזה‪ .‬ומוטב שיכוסו אותה לקבל גט יעו״ש‪,‬‬ ‫הוסיף לזרוק אבן אחר הנופל חלילה חס מלהזכיר‬
‫עכ״ד‪ .‬וראויים הם הדברים למי שאמרן‪.‬‬
‫והאריך הרב בפרק עשירי הנ״ל‪ ,‬דלדידן בני ספרד‬
‫ובפרק עשירי אסף הרב להקת הפום׳ הסוברים‬
‫רווחא מילתא יותר מבני אשכנז‪ .‬ואין לנו‬
‫דחלילה להת ‪ T‬לבעל לישא א״א על אשתו‬
‫לראות אם האשה תרצה להתגרש או לא‪ ,‬דאין לנר‬
‫המורדת בשום אופן‪ .‬ואפי' אם עברו כל היב״ח של‬
‫חר״ג כלל‪ .‬ולכן בדין המורדת איך שתהיה אין לנר‬
‫זמן המרד‪ ,‬עד שיתן גט כריתות לאשתו המורדת‪.‬‬
‫שום אופן לד‪,‬תיר לבעל ב׳ נשים ולעגן הראשונה יכול‬
‫דממ״נ אם היא רוצה להתגרש‪ ,‬יתן לד‪ .‬גטה וילד‬
‫על מגן ולהיות סבר‪ ,‬בנזקין ח״ו‪ .‬שממ״נ אם היא‬
‫וישא אחרת בשלות השקט‪ ,‬ואם היא אינה רוצה‬
‫חפצה יפטרנה בגט וינוח לו‪ .‬ואם אינה חפצה לד‪,‬תגרש‬
‫להתגרש וכוונתה רק לצערו‪ ,‬הלא לדידן בני ספרד‬
‫וכר יוכל להשליש גטד‪ ,‬וכתר בב״ד וילד לו‪ .‬וכיון‬
‫דאית לן להלכה ולמעשה דהאשה מתגרשת בעל כרחה‪.‬‬
‫דסמא ב ‪T‬יה מהיכא תיתי לגרום רעה לבנות ישראל‬
‫אחרי שנתן לה כל מה שראד לה‪ .‬הלא מעתה ב״ד‬
‫לעגנד‪ ,‬לעולם כאשר ישא א״א‪ ,‬חלילה מעשות זאת‪.‬‬
‫הצדק בראותם היטב שאין להאשה עוד שום טו״ת‬
‫והדברים ברורים ונכונים ומוסברים מצד עצמם עכ״ד‪.‬‬
‫מצד כתובתה וכיוצא נגד בעלה‪ .‬המה יסדרו לו גט‬
‫ובסו״ד כתב הרב ז״ל‪ .‬וע״כ אמינא ולא מסתפינא‬ ‫ע״י שליח וישליש ביד ב״ד כל מה ששייך לה‪ .‬וכן‬
‫שכל המיקל בדור הרע הזה לתת רשות‬ ‫ישליש לה הגט ב ‪ T‬בדה״צ ויצא הוא לחסשי‪ ,‬והאשה‬
‫לבעל לישא א״א כל עוד שבידו לגרשה בע״כ וכ״ש‬ ‫ההיא תשא את עונה‪ .‬אכן חלילה חלילה להתירו לישא‬
‫אם היא מרוצד‪ ,‬להתגרש‪ ,‬עתת הדיין ד‪,‬ד‪,‬וא לתת את‬ ‫עליה א״א כל זמן שלא נתגרשה בשום אופן וכו׳‪.‬‬
‫הדין לפני ה׳ שוכן מרומים‪ .‬המרחם על בריותיו בחן‬ ‫וחלילה לשום דיין לעשות ההיפך ■ולתת לו רשות‬
‫וחסד ורחמים‪ ,‬והוא חטאה ישא אם יד‪,‬יד‪ ,‬הוא סבה‬ ‫לישא א״א בשום אופן כי נפש הוא חובל כי כיון‬
‫בנזקה לצאת לתרבות רעד‪ .,‬ואפי׳ אם תד‪,‬יה צנועה‬ ‫שהאיש יש לו פת בסלו לא יניח טרפו מפיו לעולם‬
‫בירכתי ביתה‪ ,‬הוא גורם לה עינוי נפש וצער הגוף‪,‬‬ ‫לקחת ממנה נקם שמרדה בו‪ .‬והאשה הזאת מה תעשה‪,‬‬
 ‫ומגן‬ ‫;חאה״ע ם׳־׳ לד‬ ‫שמ״ש‬ ‫ער‬
‫שישליש גט בב״ד שתוכל לקבלו בזמן שתרצה‪ ,‬וכמ״ש‬ ‫אשר לא ניתן להמחל‪ ,‬ופעלו ישלם לו‪ .‬ואולם בטחונינו‬
‫בספרי הנז׳ שם‪ .‬ותול״מ‪ .‬וד‪.‬׳ יזכנו לכוין תמיד אל‬ ‫חזק בדייני ישראל רחמנים בני רחמנים שח״ו לא יצא‬
‫האמת‪ .‬אמן‪.‬‬ ‫מתחת ידם דבר שאינו מתוקן ח״ו‪ ,‬ותורתם תגן בעדם‬
‫ס״ט‬ ‫הצעיר ע״ה שלום משאש‬ ‫אשר דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום‪ .‬עכד״ק‬
‫הנחמדים מזהב ומפז‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ו בכן אחרי ראותינו דברי הרב ז״ל מה שאסף וקבץ‬
‫ס י מ ן לד‬ ‫ולא הניח פנה וזוית‪ ,‬לא נשאר לנו מה להאריך‬
‫יותר‪ .‬כי דבריו הנם מיוסדים ע״פ הדין וע״פ השכל‬
‫הבטחה מאדם לישא א״א אחר שתתגרש‪.‬‬
‫הישר‪ .‬רק נשאר לנו להתבונן בדעת רבותינו רבני‬
‫ס״ת שנמצאו בו טעיות‬ ‫המערב ז״ל‪ .‬איד נותנים רשות ליתן לבעל לישא א״א‬
‫לכבוד הרב המופלא‪ .‬פלג אלהים מלא‪ ,‬הרב‬ ‫ולהניח האשה עד שתלבין ראשה ולא בקשו תקנה‬
‫מרדכי ויצמן שליט״א‪.‬‬ ‫לבת ישראל האומללה איך בחסידותם לא חשו לתקלות‬
‫ר‪ .‬מ‪ .‬נ‪.‬‬ ‫היוצאות מזה‪ ,‬כי התוצאות מרים ממות‪ ,‬וקשה הדבר‬
‫קבלתי מכתבו‪ ,‬רצוף בו ב׳ עניינים‪ ,‬שבהם רוצה‬ ‫מאד‪ .‬אם לא שנאמר בטח‪ .‬הרבנים הנז׳ דיברו‬
‫להתיעץ עמי‪.‬‬ ‫לדורותיהם שהיו בעלי יראה והאשה אינה יוצאה‬
‫מפתח ביתה‪ ,‬ובעת שיבואו לפני הדיינים אבותיה‬
‫א( אשה שרוצה להתגרש רק חוששת שלא יד‪,‬יה לה‬
‫וקרוביה של האומללה המורדת ורואים הרבנים כי‬
‫מי שיחזיק אוחד‪ .,‬אם מותר דרך שדכנית‬
‫אין תקוה‪ ,‬אפי׳ נתנו לו רשות לישא א״א‪ ,‬תיכף‬
‫לקבל הבטחה מאדם גרוש‪ ,‬שאחר גירושיה ישאנה‪.‬‬
‫בקראם את הבעל לגרש‪ ,‬לא יוכל לעכב‪ ,‬כי יראת‬
‫והביא מדברי הפת״ש סי׳ קמ״ג סט״ו‪ ,‬מחלוקת החוות‬
‫התורה וד‪,‬חכמים היתד‪ ,‬שלטת‪ .‬לא כן בדורנו הרע הזה‪,‬‬
‫יאיר עם הבית דוד‪ .‬דלדעת החו״י ישתקע הדבר ולא‬
‫והאנשים קשים ומרים ולא נוכל לכופו‪ .‬בודאי שבכגון‬
‫יאמר‪ .‬שלא לדבר עם אשה נשואד‪ ,‬קודם גירושיה‪ .‬על‬
‫זד‪ ,‬לא דיברו הרבנים ז״ל‪ .‬ואם היו עומדים עמנו היום‪,‬‬
‫נישואין שיד‪,‬יו אחר הגירושין ע״ש‪ .‬זהבית דוד סובר‪,‬‬
‫בודאי הם הראשונים שהש מתקנים שלא לתת לו רשות‬
‫דכיון שאין קשר בין הבעלים אלא דרך שדכן‪ ,‬יש‬
‫לישא א״א עד שיגרש אשתו הא׳‪ .‬וד‪,‬ירידה הגדולה‬
‫להקל בזה‪ .‬ואין לנו להוסיף על גזירת חז״ל‪ .‬וד‪,‬פ״ת‬
‫שירד דורנו והפריצות שרבתה‪ ,‬בעת שיהיו רואים‬
‫כתב עליו שלא ראד‪ ,‬דברי החו״י ע״ש‪ .‬וכת״ר אמר‬
‫התוצאות שמתהוים בזמנינו זה‪ ,‬בטח היו סוגרים את‬
‫שאין בכחו להכריע‪ ,‬ודרש חוות דעתי‪.‬‬
‫הדלת על הבעל שלא לתת לו רשות לישא א״א‪ .‬זכמ״ש‬
‫ולקוצ״ד פשוט להכריע כדברי החו״י‪ ,‬דאפי׳ בלי‬ ‫הרד‪,‬״ג מוד‪,‬ר״א כן שמעון ז״ל‪ ,‬שהיד‪ ,‬במערב‪ .‬וגם ישב‬
‫קשר ב׳ הבעלים יש לאסור‪ ,‬שכן משמע‬ ‫על כסא הוראה בעוב״י מצרים‪ ,‬ולפניו באו כמה אופני‬
‫מדברי מר״ן שם‪ .‬באמד לד‪ ,‬ע״מ שתגשאי לפ׳‪ .‬אם‬ ‫מורדת‪ .‬ובעיניו ראה התוצאות המרות ועמד וקרא‬
‫נשאת לו ה״ז מגורשת‪ ,‬אבל אמרו חכמים לא תנשא‬ ‫ושנה וקבץ סברות מרנן ורבנן ועשה ספר שלם ע״ע‬
‫לו שלא יאמרו נשותיד‪,‬ם נותנים במתנה ע״כ‪ .‬וד‪,‬יא‬ ‫המורדת‪ .‬ואנו אין לנו מה לד‪,‬וסיף עליו כי כל דבריו‬
‫ברייתא מפורשת במם׳ גטין דפ״ד‪.‬‬ ‫דברי אלהים חיים וד‪,‬שכל הישר מסכים על ידו‪ .‬לזה‬
‫חובה על כל ב״ד וב״ד לעמוד לימין העלובה ולהתחשב‬
‫ו הנ ה שם לא היה שום קשר בין הבעלים כלל‪ .‬ואפשר‬
‫במכאובה‪ .‬ושלום על דייני ישראל‪.‬‬
‫שאותו האיש אין בדעתו ענין זה כלל‪ .‬ואפשר‬
‫שלא ירצד‪ ,‬לישאנה‪ .‬ועכ״ז אסרו חכמים‪ .‬וכ״ש ביש‬
‫אחרי כותבי ראיתי עוד להרב גאון ירושלים ת״ ו‬
‫שדכנות וקשר בין הבעל הב׳ לאשה‪ ,‬דודאי אסור‪,‬‬
‫בזמנינו‪ ,‬בספר משפטי עוזיאל‪ .‬בחאה״ע סי׳ א׳‬
‫והוא בכלל‪ ,‬אבל אמרו חכמים וכו׳‪ .‬וזה פשוט מאד‬
‫לענ״ד‪.‬‬ ‫שכתב דלהתיר לבעל לישא א״א‪ .‬דוקא אחרי השלשת‬
‫ב( על השאלה הב׳‪ .‬בס״ת שכל פעם שמוציאין אותו‬ ‫הגט בב״ד כדי שאם תרצה באחד הימים לקבל גטד‪,‬‬
‫מוצאין בו טעות‪ ,‬ומתקנים אותו וחוזרים‬ ‫ולהתיר עצמד‪ ,‬לעלמא ע״פ ד״ת‪ ,‬לא תצטרך לחזור‬
‫אחר בעלד‪ .,‬רק תגש לב״ד ותקבל גטד‪ ,,‬מידי שליח‬
‫להוציאו‪ ,‬ומוצאין עוד טעות‪ ,‬ומתקנים‪ .‬אם יד‪,‬יד‪ ,‬נפסל‬
‫בעלה‪ ,‬עכ״ד‪ .‬וצויי״מ וימ״ן‪.‬‬
‫כיון שנמצאו בו ג׳ טעיות בג' פעמים‪ ,‬וצריך להגיה‬
‫כולו‪ .‬כמ״ש מר״ן סי׳ רע״ט ס״ב שהצריך הגהה לס״ת‬ ‫ס״ט‬ ‫וחתום ע״ה משה מאיר חי אליקים‬
‫כולו ע״ש‪ .‬וד‪,‬וא מדברי הרשב״א שהביא הב״י‪ .‬ובפת״ש‬
‫הביא מחלוקת בין ספר בני יונד‪ ,‬לאליד‪ ,‬רבה‪ .‬אם‬ ‫הראת לדעת‪ ,‬שדין זה חזר להיות פשוט מאד‪ ,‬ועשו‬
‫תיקן הס״ת בין טעות לטעות‪ ,‬ולא היו ג׳ טעיות‬ ‫מעשה מזה במערב‪ ,‬ומצרים‪ ,‬וא״י‪ .‬כמ״ש בם׳‬
‫רצופות‪ ,‬דלדעת רבי׳ יונה יש להקל‪ .‬וכתב שכן המנד‪,‬ג‪.‬‬ ‫מעשה איש ומשפטי עוזיאל‪ .‬ומעתד‪ ,‬אין צורך אפי׳‬
‫ולדעת א״ר יש להחמיר גם בזה‪ ,‬ונסתפק כבודו‪ .‬אולי‬ ‫לתקן תקנד‪ ,‬ע״ז כמ״ש בספרי שמ״ש ומגן ח״א כנז״ל‪.‬‬
‫זד‪ ,‬דוקא בחסרות דתרות או גוף הכתיבה אינו כהלכה‪.‬‬ ‫רק הלכה פשוטה יוצאה מפי סופרים ומפי ספרים‪ ,‬דאין‬
‫לא כן במחיקות או דבוקות‪ .‬ואולי זה הד בכלל ס״ת‬ ‫לתת רשות לבעל לישא א״א‪ ,‬עד שיגרש אשתו המורדת‬
‫ישן‪ .‬ומהו גבול של יושן‪.‬‬ ‫אם חפצה להתגרש‪ ,‬או אם אינה חפצד‪ ,‬להתגרש‪,‬‬
‫רעא‬ ‫ומגו‬ ‫האה״ע סי׳ לה לו‬ ‫שמ״ש‬
‫להוציא‪ .‬לא כן אם הבעל טוען שד‪.‬ניח או הוציא‬ ‫והנה שאלת חכם חצי תשובה‪ .‬והמנהג אצליגו כדברי‬
‫בעצמו הוצאות הפרנסה כנד״ד‪ ,‬בזה אף שיש בידו‬ ‫הזזו״י‪ ,‬ותמיד מתקנים‪ .‬ועי״ב לא יצטרפו זולת‬
‫משל בעל אין לו רשות להוציא עד שיברר שלא הניח‪.‬‬ ‫אם נמצאו ג׳ טעיות בצירוף‪ ,‬אז צריך להגיה כולו‪.‬‬
‫וכ״כ הרשב״א סי׳ תו?‪3‬״ז־ הביאו הבאה״ט סקכ״ז וז״ל‬ ‫וזה קשה למצוא ג׳ טעיות רצופות‪ .‬כיון דמטעות הא׳‪,‬‬
‫לאו דוקא נשבע ונפטר אלא אפי׳ הפקיד פקחן ביד‬ ‫מוציאין ס״ת אחר‪.‬‬
‫הזן את אשתו נשבע ונוטל פקדונז ע״כ‪ .‬וד‪.‬וא נד״ד‬ ‫‪.‬ולפקוצ״ד כ״ש במחוקות או דבוקות שגוף הכתב‬
‫ממש‪.‬‬ ‫טוב‪ .‬אלא שיש דיבוקים או מחיות שודאי‬
‫העולה מזה‪ .‬דישבע הבעל שהוציא את הכל כמו‬ ‫יוכל לתקן‪ .‬ומ״ש אם יש גבול ליושן‪ ,‬ודאי שאין‬
‫שטען‪ ,‬ואז פטור ממזונות שעברו עד יום‬ ‫גבול ליושן‪ .‬וכל זמן דחזי ללמוד בו לא נקרא ישן‪.‬‬
‫הקובלנא‪ .‬ומיום הקובלנא שמודד‪ .‬שלא נתן‪ ,‬אך טען‬ ‫ונראה דכל זמן שהכתב נוטה לשחור לא נקרא ישן‪,‬‬
‫שהיא עובדת‪ .‬צריך הוא לברר טענתו‪ .‬אם הוא טוען‬ ‫זולת אם נשתנה מראית הכתב לגוון אחר שאינו שחור‪,‬‬
‫שהיא עובדת וספקה לכל הוצאותיה‪ ,‬אזי ישבע על‬ ‫אז ודאי צריך גניזה‪ .‬והיום יש איזה מין אבקה‬
‫דרך זה שהיא עבדד‪ .‬וספקד‪ .‬אז יפטר‪ .‬ואם טען שהיא‬ ‫שמעב ‪T‬ין אותה על כל הכתב של ס״ת‪ ,‬וגעשה בולו‬
‫עבדד‪ .‬כו״כ‪ ,‬ומד‪ .‬שחסר אשלים‪ ,‬אזי יעזבע ג״כ על‬ ‫שחור כנתינתו‪ .‬וכן סיפר לי סגן הרב הראשי למשטרה‪,‬‬
‫דרך זה דשלים החסר‪ ,‬ותול״מ‪ .‬ועי׳ בספרי תבואות‬ ‫שבצה״ל תיקנו בזה חמשה עשר ס״ת‪ ,‬וחזרו להיות‬
‫שמ״ש חאה״ע סי׳ ק״ך באורך וברוחב מזה‪ .‬ובשביל‬ ‫כחדשים‪ .‬אך אם‪ .‬בלה לגמרי שאינו ראוי אפי׳ לתקן‪.‬‬
‫זה קצרתי כאן‪ .‬החו״פ שבט תשל״ח לפ״ק‪.‬‬ ‫אזי דינו מפורש בא״ח סי׳ קנ״ד לשום אותו בכלי‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫חרס ולקוברו עם ת״ח‪.‬‬
‫גם נ״ל שאין לצרף טעיות עם מחוקות‪ .‬דזה לחוד‪,‬‬
‫זזה לחוד‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬ואני מברך לכת״ר שיצליח‬
‫ס י מ ן לו‬ ‫בלימודיו ויעלה במעלות התורה‪ .‬החו״פ בחדש מרחשון‬
‫חייב עצמו בקנס אם לא יגרש‬ ‫ש׳ תשנ״ב לפ״ק‪.‬‬

‫במועצת הרבנים של חכמי מארוקו‪ ,‬עשינו תקנה‬

‫ס״ט‬ ‫ע״ד‪ .‬שלום משאש‬ ‫״‬
‫למי שנשא אשד‪ .‬באזרחות כפי חק המדינה‪.‬‬
‫ועזוב בא לינשא כדת וכד‪.‬לכה‪ ,‬להתחייב שאם יגרש‬
‫ס י מ ן לה‬
‫בגירושין אזרחיים‪ ,‬ולא יבא לגרש את אשתו בגט‬
‫כשר‪ .‬חובתו להמשיך לתת לה פרנסה מזו׳ וכסות‬ ‫הכחשה בין בעל לאשתו בענין מזונות‬
‫ח־ירד‪ .‬ורופא ורפואות‪ ,‬ולא יהיה לו שום פיטור מהנ״ל‪,‬‬
‫אשה שהשיגה קובלנא לביה״ד נגד בעלה לתבוע‬
‫עד שיגרשנה בגט כשר‪ .‬וזד‪ .‬היד‪ .‬בנוכחות כב׳ רבנים‪.‬‬
‫מזונות‪ ,‬וטענה שגם קודם הקובלנא הוצרכה‬
‫כמ״ש בספר משפט העברי הנד״מ דף ‪.375‬‬
‫ללות כדי להתפרנס‪ .‬והוא משיב שהוא הוציא כל‬
‫ובספרי תבואות שמ״ש חלק אהע״ז סי׳ ס״ו‪ ,‬נשאלתי‬ ‫הוצאות הבית עד יום הקובלנא‪ .‬וכל א׳ הביא עדויות‬
‫על מד‪ .‬סמכו הרבנים לעשות את החוזה‬ ‫לשיטתו‪ .‬גם טען שהיא עובדת‪ ,‬והיא מכחישה‪.‬‬
‫הנ״ל‪ .‬ולא חשעזו לגט מעושה‪ .‬וד‪.‬ארכתי בטו״ט ודעת‪,‬‬
‫פ ס ק הנה העדויות של ב׳ הצדדין אין ׳בהם ממש‪.‬‬
‫לקיים דבריהם‪ .‬דזזהחוזה הנ״ל אין בו משום גט מעושה‬
‫בעדויות שלצד הבעל הרי אמרו שאין יודעין‬
‫אפי׳ אם נתחייב לתת קנס סתם כל זמן שלא גירש‬
‫מד‪ .‬שביניהם‪ ,‬ושלצד האשד‪ .‬אחד מהם מח״ש‪ .‬ועדות‬
‫כדת של תורד‪ ..‬כיון שנתחייב מרצונו וד‪.‬ביא החיוב‬
‫האשד‪ .‬מלבד מד‪ .‬שהשיב הבעל שד‪.‬יא מח״ש‪ .‬עוד זאת‬
‫על עצמו מרצונו הטוב‪ ,‬זה לא מיקרי אונס‪ .‬ואין כאן‬
‫אין מוציאין ממון ע״פ עדות אשד‪ ..‬ואתאן למ״ש מר״ן‬
‫גט מעושה‪ .‬ואף דקי״ל להחמיר בדבר ערוה החמורה‪,‬‬
‫סי׳ ע׳ סיו״ד וז״ל אם לא תבעד‪ .‬ולא מכרה אלא לותה‬
‫בכל מיני חומרות כדי לצאת מכל ספק גט מעועזה‪.‬‬
‫או שד‪.‬תד‪ .‬עד שבא הוא ואמר הנחתי לד מזונות והיא‬
‫ואפי׳ נגד מר״ן ז״ל‪ .‬וכמו שכתבתי כספרי תבואות‬
‫אומרת לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי נשבע‬
‫שם סי׳ כ׳‪ .‬דחיישי׳ לדעת הרשב״א שאסר במי שחייב‬
‫שבועת היסת שד‪.‬ניח לד‪ .‬ונפטר וישאר החוב עליד‪ .‬וכו׳‬
‫עצמו בקנס לגרש וגירש בדיעבד בלי להתיר לו החיוב‪.‬‬
‫עכל׳׳ה‪ .‬וד‪.‬״ה בנד״ד דנשבע הבעל היסת שהוא שהוציא‬
‫אע״פ שהוא הביא האונס על עצמו כמ״ש בשמו בב״י‬
‫את הכל עד יום הקובלנא כמו שטען ונפטר‪.‬‬
‫אה״ע סי׳ קל״ד‪ .‬וכ״ש לכתחי׳ חדאי חייעזי׳ לגט‬
‫מעושה‪ .‬וכמ״ש רמ״א סי׳ קל״ד ס״ה ע״ש‪ .‬עכ״ז במקום‬ ‫ואף שד‪.‬אב תפוס בנכסי הבעל שתחת ידו‪ .‬וקי״ל‬
‫שנמצא חומרו קולו‪ ,‬דע״י שמחמירין כהרשב״א‪ ,‬אנו‬ ‫דאם יעז בידו משל בעל יכול להוציא על הבעל‬
‫מביאים את האשה לידי עיגונא‪ ,‬ולידי ספק או ודאי‬ ‫ולנכות לו מחובו‪ .‬וכמ״ש מור״ם בהג״ה ס״ח‪ .‬ובם׳‬
‫ממזרות כמו שראינו הרבה נשים מסוג זה‪ .‬באין ברירה‪,‬‬ ‫דברי משה סי׳ י״ב‪ .‬ובם׳ נופת צופים סי' פ״ח‪ .‬זד‪.‬ו‬
‫הלכו ונישאו ליהודי חילוני באזרחות וילדו בנים‬ ‫במודד‪ .‬הבעל שלא נתן מזונות‪ .‬רק טוען שהניח‬
‫ממזרים‪ .‬ולכן במקום עיגון כזד‪ .‬וספק ממזרות‪ ,‬יש‬ ‫מעותיו על קרן הצבי‪ ,‬דמי נתן לו רשות לזון‪ .‬בזה‬
‫לסמוך על כל תפוס׳ החולקים על הרשב״א‪ ,‬והם הר׳‬ ‫הוא דאמרו דאם יש תחת ‪T‬ו מנכסי הבעל דיכול‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לו‬ ‫שמ״ש‬ ‫ערב‬
‫חולק על הרשב״א מפורש וכו׳ ובפרט שמהרי״ק לא‬ ‫מימון נוואר והרשב״ץ והרמב״ן והריטב״א ומהר״י‬
‫הביאו כלל‪ .‬ובע״ב או שלא ראה דברי הרשב״א או‬ ‫קולון והר״י בן הרא״ש הביא דבריהם הב״י בסי׳ קל״ד‬
‫שאין כוונתו כשחזר בו ונתן בהכרח וכר‪ ,‬ע״ש‪ .‬ועוד‬ ‫וקנ״ד‪ ,‬הסוברים דבל שהביא האונס על ‪T‬י עצמו‬
‫האריך בדין שבועה ונדבר על זה לקמן בע״ה‪.‬‬ ‫שנתחייב בו ברצונו‪ ,‬לא הוי אונם‪ .‬כל שלא כפוהו‬
‫אחרים ועישוהו להפסידו ממון ע״ש וכמו שנרחיב‬
‫הזה עצמו של ערוך השלחן לא מצא חן‬ ‫והישוב‬
‫הענין להלן‪.‬‬
‫בעיני הרב נאהודי זצ״ל‪ ,‬אלא לפי דעתו‬
‫אין כאן מחלוקת ביניהם כלל‪.‬‬ ‫יכ״ש בחוזה של מועצת הרבנים שאינו מתחייוב כ״א‬
‫במזו׳ וכסות ודירה וכו׳ עד שיגרש‪ .‬דזהו חיוב‬
‫ודומה לזה ראיתי בפת״ש סי׳ קל״ד סק״י‪ ,‬שהביא‬
‫שחייב בו כפה״ד בלא״ה כל זמן שלא גירש והיא‬
‫משם משכנות יעקב‪ ,‬דלפי דעתו אין מחלוקת‬
‫מעוכבת מלהנשא מחמתו ע״ש‪ .‬זעי׳ עוד בספרי שמ״ש‬
‫בין הרשב״א לה״ר מימון והרשב״ץ‪ ,‬שהם דיברו במי‬
‫ומגן ח״א חאה״ע סי׳ י״א וי״ב‪ ,‬שהוספתי לחזק דברי‬
‫שקיבל קנס מצד עצמו ולא זז מדעתיה מתחי׳ וע״ס‪,‬‬
‫ממה שרצו לסתור דברי מאמריקא עש״ב‪.‬‬
‫דאז אין לתלות שעשה זה מחמת אונס‪ .‬ועוד גם לדעת‬
‫הרמ״א מבואר עכ״פ דהיינו שקיבל הקנס מדעת עצמו‬ ‫הן היום יצא לאור ספר רחמיך הרבים‪ ,‬להרה״ג‬
‫ורצונו מבלי ששמו אחרים עליו הקנס‪ .‬ואף בזה אינו‬ ‫רחמים נאהורי זצ״ל‪ ,‬אב״ד בעיר פאריז‪ .‬ובחלק‬
‫מבואר בדבריו שיתיר ג״ב כשיתחרט אח״כ‪ .‬אבל כל‬ ‫אה״ע סי׳ כ״ג דיבר כענין חוזה הזה שמתחייב קנס‬
‫שתחלתו לא ברצונו היה‪ .‬רק שאחרים שמו הקנס עליו‪.‬‬ ‫סך כו״כ בכל יום כל זמן שלא גירעו בגט כשר‪ .‬ואחר‬
‫קרוב הדבר דלכ״ע חיישי׳ ליה לגט מעושה‪ ,‬דהא אונס‬ ‫שהביא דברי הפוס׳ הנ׳׳ל ודברי הרשב״א‪ ,‬תמה על‬
‫ממון חשיב אונס לדעת כל הפום׳ וכו׳‪ .‬ועוד האריך‬ ‫דברי הרמ״א ז״ל הנ״ל שהקיל אפי׳ בדיעבד נגד‬
‫וזהו ממש כדברי הזרע יעקב והערה״ש בסעיף כ״ו‬ ‫הרשב״א‪ .‬מטעם שהבין שיש מחלוקת בין הרשב״א‬
‫]קודם שצ ‪T‬ד ליישב מעט בסעיף כ״ז[ שהביא הרב‬ ‫להפוס׳ הנ״ל‪ .‬ולכן אף שלכתחי׳ החמיר כהרשב״א‪,‬‬
‫נאהורי זצ״ל‪.‬‬ ‫מ״מ בדיעבד סמך על שאר הפום׳ שהתירו משום‬
‫שהביא האונס על עצמו‪ .‬וכפי האמת׳ הרואה יראה‬
‫ואשר אני אחזה לי לפקוצ״ד‪ .‬אחהמ״ר מבל הפוסקים‬
‫דאינם חולקים‪ .‬דנדון הר׳ מימון לא נתחרט הבעל‬
‫הנ״ל‪ .‬דמדברי מר״ן בב״י ובש״ע‪ ,‬לא משמע‬
‫ובא ברצונו מתחי׳ וע״ם בלא שום אונס הוא מגרש‪.‬‬
‫כלל כדבריהם‪ .‬ואדרבה‪ ,‬מוכרח להדיא מדברי הב״י‬
‫והקנס שקע״ע הוא לחזק עצמו לגרש‪ .‬כמ״ש הר׳ מימון‬
‫לומר‪ ,‬שהר׳ מימון נוואר והרשב״ץ‪ ,‬והרמב״ן שהביא‬
‫בעצמו‪ .‬לא כן נדונו של הרשב״א דרוח אחרת קשקשה‬
‫הרשב״ץ‪ .‬ומהרי״ך שורש ס״ג‪ ,‬שהביא הב״י כולם‬
‫בלבו ונתחרט אח״כ‪ .‬וברור הוא שלא גירש אלא מחמת‬
‫כאחד סוברים דהיכא שהביא האונס או הקנס על עצמו‪.‬‬
‫פחד הקנס‪ .‬והביא ראיה מס׳ זרע אברהם חאה״ע סי׳‬
‫דאין זה חשוב אונס‪ ,‬ואף שחזר בו‪ .‬ואף שהאשה לחצה‬
‫י״ג וי״ד‪ ,‬שתמה גם הוא על רמ״א כיוצא בזה‪ .‬גם‬
‫עליו לעשות חיוב זה‪ .‬ונראה לו לקבל דבריה לתועלת‬
‫נסתייע מדברי הרב ערוך השלחן סי׳ קל״ד סעיף כ״ו‪.‬‬
‫עצמו כדי שתרצה לינשא לו‪ ,‬או לישאר עמו‪ .‬דבלא״ה‬
‫שכתב ומאד תמהני על רמ״א שעשה מחלוקת בין‬
‫לא היתה מקבלת לינשא לו על ספק שיזרוק אותה‬
‫הדיעות‪ .‬ולהדיא מבואר בספרו הגדול של רבינו ב״י‬
‫ויעכבנה מלינשא‪ ,‬דגם בזה לא הוי אונס‪ .‬כיון שברצונו‬
‫דלא פליגי כלל‪ .‬ודיעה א׳ היא כשלא חזר בו מהגט‪.‬‬
‫רצה וקיבל חוב זה על עצמו‪ .‬וכמו שנבאר דבריהם א׳‬
‫ודיעה ב׳ היא תשו׳ הרשב״א שמבואר להדיא שחזר‬
‫לא׳ למצוא חשבון‪.‬‬
‫בו מהגט והקנס‪ .‬אלא שהוא מוכרח מפני הקנס ע״ש‪.‬‬
‫ואתחיל לבאר דברי הפוס׳ הנ״ל כפי הסדר שהביאם‬ ‫וכן משמע להדיא מדברי רבי׳ הב״י שם דלא פליגי‬
‫הב״י ז״ל‪.‬‬ ‫ע״ש‪.‬‬
‫והנה התחיל הב״י להביא דברי הר׳ מימון נוואר‪,‬‬ ‫ובסעיף כ״ז‪ ,‬צידד ליישב דברי מור״ם‪ ,‬דדעתו כן‬
‫שכתב דהקנס שעשה ברצונו עשאו לחזק עצמו‬ ‫היא דכשלא חזר בו ודאי דלא מיקרי אונס‬
‫לגרש ולא הו״ל אונס וכו׳ עכל״ה‪ .‬והנה לשון זה‬ ‫לכל הדיעות אף שהוא מוכרח מפני המעות שהשליש‬
‫מורה כוונתו‪ ,‬שהטיל קנם על עצמו לחזק עצמו ולבא‬ ‫לקנס‪ .‬כיון שעשה הקנס מרצונו‪] .‬ר״ל שכן מבין‬
‫לידי גירושין‪ ,‬דהיינו שכבל עצמו שאם לא ירצה לגרש‬ ‫בתשו׳ הר׳ מימון דאיירי בזה[‪ .‬ושני דיעות שהביא‬
‫שיוציאו ממנו בעל כרחו הקנס שנתחייב בו‪ .‬או אם‬ ‫רמ״א שניהם כשחזר בו‪ .‬אלא שהשליש לא רוצה‬
‫כבר הניחו שלא יחזירו לו הקנס‪ .‬וכל זה עשה מעצמו‬ ‫להחזיר לו הקנס‪ ,‬וגירשה מפני זה‪ .‬ודיעה א׳ היא‬
‫שלא יוכל לחזור בו‪ ,‬שהוא יודע שאם לא יגרש יפסיד‬ ‫חשו׳ מהר״י קולון שורש ס״ג שהביא הב״י‪ .‬ומפרש‬
‫הקנס והפחיד עצמו בזה‪ ,‬שיהיה מוכרח לגרש כדי‬ ‫הרמ״א דאיירי שחזר בו‪ .‬וכמפורש להדיא בדברי הלבוש‬
‫שלא יפסיד‪ .‬ועכ״ז אין חשוב גט מעושה כיון דהוי‬ ‫שהביא סברא זו וכתב בה להדיא‪ ,‬שהמגרש רוצה‬
‫אונסא דמנפשיה‪ .‬ולפי זה אין ראיה ממה שלא נתחרט‪,‬‬ ‫לחזור בו‪ ,‬ואין השליש רוצה להחזיר לו המעות‪ .‬לא‬
‫דזהו מחמת אונס‪ .‬משום דחש על עצמו שלא יפסיד‬ ‫מיקרי אונם דלא מיקרי אונס אלא הבא מחמת אחרים‬
‫הקנס‪ .‬והוא פקח וממולח ויודע שאם יתחרט יעלה בידו‬ ‫ולא כשהביא האונס על עצמו עכ״ל‪ .‬ומזה הקשה‬
‫חרס ויוציא ממנו הקנס‪ .‬ובפרט אם הוא אדם נכבד‪,‬‬ ‫בסעיף כ״ח על רמ״א ח״ל ולדינא תמיהני איך הכריע‬
‫ולא רוצה בדינא ודייני‪ .‬בדבר שהוא יודע תכלית‬ ‫בדיעבד נגד דעת הרשב״א אפי׳ אם היה מהרי״ק‬
‫רעג‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לו‬ ‫שמ״ש‬
‫ע״ש‪ .‬היינו בנדונו שהוא מטעם מודעא‪ ,‬אבל לגבי‬ ‫הדברים‪ ,‬והוא שופט את עצמו בלי שיערער ולא יעלה‬
‫אונס במקום דא״ץ מודעא נשאר הדבר כמ״ש דכל‬ ‫‪ 0T1‬וזהו לחזק עצמו שלא יוכל לחזור‪ ,‬ושאם יחזור‬
‫שלא פירש דבריו‪ ,‬הוי ספק ולהחמיר‪ .‬מזה מוכח‬ ‫יפסיד‪ .‬ונמצא דגם זה עכ״פ אנוס במעשיו שכבל עצמו‬
‫דנתחרט ולא נתחרט דין א׳ להם‪ ,‬דאם בא מחמת‬ ‫והביא האונס עליו‪ ,‬ודומה לנתחרט ממש‪ .‬רק שהוא‬
‫עצמו לא נקרא אונם‪ .‬בין נתחרט או לא‪.‬‬ ‫פקח ולא ■נתחרט בפועל‪ .‬ועכ״ז לא הוי אונס כיון‬
‫דמנפשיד‪ .‬הוא‪ ,‬וממילא ה״ה לנתזזרט בפועל‪.‬‬
‫עוד סיים הב״י לעיין בתשו׳ הריטב״א שאכתוב‬
‫בסס״י קנ״ד‪ .‬והרואה יראה דשם מבואר להדיא‬ ‫וג ם הראיות שהביא מוסחי כן‪ .‬א‪ /‬ממאי דקי׳׳ל‬
‫שגירש אשתו מפני שנשבע לגרשה‪ ,‬ובא לערער אח״כ‬ ‫האומר יאסרו עלי בל פירות שבעולם אם איני‬
‫לפסול הגט שכבר נתן‪] ,‬דומה ממש לההיא דהרשב״א‬ ‫מגרשך היעלה ■עת״ד כשיגרשנה שנאמר שהיה אנוס‬
‫שבא לערער אחר שגירש ואמר ■שהוא גט מעושה‬ ‫במעשיו בעבור הקונם‪ ,‬אין לנו לומר כן כיון שברצונו‬
‫מחמת הקנס[ מפני שהיה אנוס מחמת השבועה‪ .‬ועכ״ז‬ ‫בדר עכ״ל‪ .‬ר״ל שזהו ודאי אונם גדול שאין כמוהו‬
‫פסק דאינה טענה‪ ,‬דאין נקרא אונס אלא שאנסוהו‬ ‫שהביאו על עצמו‪ .‬ובודאי שבעל כרחו יגרש ואין לו‬
‫אחרים שלא מדעתו‪ .‬אבל זה הביא שבועה על עצמו‪,‬‬ ‫מנוס מזה‪ ,‬דודאי לא יובל לעמוד בזה‪ ,‬להיות כל ימיו‬
‫שהרי מרצו״ן חייב עצמו בשבועה לגרש וכו׳ ע״כ‪.‬‬ ‫באיסור אכילת כל תפירות‪ .‬ועכ״ז האם נאמר דהוי‬
‫גט מעושה בעבור הקנס ובודאי שאין לגו לומר כן‪,‬‬
‫הרי דעדיפא‪ ,‬דהאונס לא היה בדברים אחרים אלא‬
‫כיון שברצונו נדר והביא האונס על עצמו‪.‬‬
‫על הגירושין עצמן‪ ,‬שחייב עצמו ונשבע לגרש‬
‫ונתחרט ועכ״ז כיון דאתי מנפשיה הוי גט בדיעבד‪.‬‬ ‫ועוד הביא ראיה יותר ברורה ממ״ש הרי את מגורשת‬
‫והטעם דדוקא בדיעבד ולא לכתחי‪ .‬לכופו לגרש‪ ,‬משום‬ ‫ע״מ שתתני לי ק״ק זוז‪ .‬הרי זו מגורשת ותתן‪.‬‬
‫שהאונס היה בגירושין עצמם‪ ,‬ויש מקום לו׳ בזה גט‬ ‫ופסקו המפרשים דאפי׳ לקח המעות בע״ב אין זה אנוס‬
‫מעושה‪ ,‬כיון דהעישוי וההכרח הוא על הגט עצמו‬ ‫שכבר נחרצה בזה ע״כ‪ .‬הרי דאיירי ודאי שהוא נתחרט‬
‫מחמת השבועה‪ .‬אבל אם היה האונס בדברים אחרים‬ ‫ולא רוצה לגרש‪ .‬ולכן עיכב מלקחת הק״ק זוז כדי‬
‫כגון שנתחייב בקנס אם לא יגרש‪ ,‬גם לכתחי׳ חובתו‬ ‫שיתבטל הגט‪ .‬ונמצא שהוא אנוס לקחת כסף בעל‬
‫לפרוע‪! .‬ואם מחמת זה גירש לא הוי גט מעושה‪ .‬וזהו‬ ‫ברחו ולקיים הגט‪ .‬ועכ״ז פסקו דלא הוי אונס כיון‬
‫שציין הב״י לדברי הריטב״א דגם בעישוי לגט עצמו‬ ‫שנתרצה בזה מתחי׳ וקע״ע והביא האונס על עצמו‪,‬‬
‫בדיעבד אין זה מעושה‪ .‬רק לכתחי׳ טוב לפוטרו‬ ‫אין לו רשות להתחרט‪ ,‬וסופיז אותו ולא נקרא בזה‬
‫משבועה שלא יהיה דומה לאונס ודרך חומרא בעלמא‬ ‫גט מעושה‪ .‬וזו ראיה שאין עליה תשובה‪.‬‬
‫ופמ״ש‪ .‬ולא שיהיה זה אונס ממש ע״ש‪ .‬ורצה לו׳ בזה‬
‫ועוד הביא ראיה אחרונה‪ ,‬ממאי דקי״ל אין אונס‬
‫שגם לדברי רבותינו הצרפתים שהביאו הר׳ מימון‬
‫בגטין‪ .‬משמע דבל שיתחייב מרצונו אין כאן‬
‫שאמרו שאם נשבע צריך שיתירו לו שבועתו‪ ,‬היינו‬
‫אונס עכ״ל‪ .‬וסתמיות הדברים משמע דאפי' נתחרט‬
‫דוקא לכתחילה‪ .‬וכמ״ש בדבריהם שלא יהיה דומה‬
‫ואנו אונסין אותו לקיים חיובו אין זה אונס כיון‬
‫לאונס‪ ,‬דמשמע שאינו אונס ממש‪ .‬ובדיעבד אין זה‬
‫דהביאו על עצמו‪ .‬וזה מוכרח בפי׳ דבריו‪ .‬דאל״ה אלא‬
‫אונם והגט גט‪ .‬הרי מזה משמע דאיירי בנתחרט‪ .‬ועכ״ז‬
‫מטעם דלא נתחרט‪ .‬א״כ העיקר חסר מן הספר‪ ,‬שהרי‬
‫לא הוי גט מעושה‪ ,‬כיון שהביא הקנס על ידו‪.‬‬
‫אין העיקר משום שנתחייב ברצונו‪ ,‬שהרי גם בנתחרט‪,‬‬
‫והוסיף הב״י שם במד״ה‪ ,‬שכך כתב הר״י בן הרא״ש‬ ‫הלא מתחי׳ נתחייב מרצונו‪ .‬וא״ב הול״ל כיון שלא‬
‫שהביא ברס״י קג״ד‪ ,‬במי שנשבע לאשתו‬ ‫נתחרט ובא לגרש לאו מטעם האונס בא‪ ,‬וזה באמת‬
‫שלא ישחק ואם ישחק שיגרש לאשתו‪ .‬ושחק‪ .‬והשיב‬ ‫היפו המבואר בדבריו שכתב בלשון כלל‪ ,‬דכל שיתחייב‬
‫לחייב אותו לגרש אפי׳ לכתחי׳ כדי לקיים שבועתו‪,‬‬ ‫מרצונו אין כאן אונס‪ ,‬דמשמעותו אפי׳ נאנוס אותו‬
‫והגט הניתן בכפיה זו‪ ,‬גט הוא‪ .‬שכל המוטל על האדם‬ ‫לקיים דבריו אין זה אונס‪ .‬ודוק׳‪.‬‬
‫לעשותו‪ ,‬כופין אותו לעשותו‪ ,‬והמעשה קיים עכ״ל‪.‬‬
‫ומלבד כל האמור‪ .‬בלא״ה נ״ל שזהו מוכרח מעצמו‪.‬‬
‫הנה הרב כאן הקיל ‪T‬תר אפי׳ לבתחי׳ לכפות אותו‪,‬‬
‫דכפי האמת אפי׳ לפי דבריהם ז״ל מי זה‬
‫משום שהוא הביא האונס על עצמו‪ ,‬ואין זו כפיה‪.‬‬
‫גילה לגו שבא מעצמו ורצונו‪ .‬ולא מחמת שכבל עצמו‬
‫ומ״ש הב״י וכ״ב הר״י ן׳ הרא״ש‪ ,‬ר״ל דשם כתב‬
‫בקנס‪ ,‬שידע שאין לו שום תקוה להנצל ממנו כ״א‬
‫דעדיפא דאפי׳ לכתחי׳ יכפו אותו לגרש‪ .‬ולשון כופין‬
‫בנתינת הגט‪ ,‬ולכן בא לגרש כדי שלא יפם ‪ T‬הקנס‪,‬‬
‫אותו‪ ,‬משמע שהוא לא תצה ונתחרט‪ ,‬ועכ״ז כופין‪.‬‬
‫ולא יהיה אלא ספק‪ .‬הלא הוי ספק גט מעושה‪ .‬וכמ״ש‬
‫]וכ״ש בחוב הקנס שאין הבפיה על הגט אלא על הקנס‪.‬‬
‫הרשב״ץ לקמיה בנדונו שהיה ספק בדברע‪ .‬ובשביל‬
‫דאפי׳ נתחרט כופין אותו‪.[.‬‬
‫שפירש דבריו הולכין אהר פירושו‪ .‬והביא ראיה מפ״ב‬
‫אמנם הטור בסי׳ קנ״ד‪ ,‬וגם הש״ע בג׳ מקומות בסי׳‬ ‫דנדרים‪ .‬סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וכיון שכן‬
‫קל״ד וקנ״ד ובסדר הגט כתבו להחמיר לכתחי׳‬ ‫הרי הוא נאמן בזה שפירש אותו דיבור וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫להתיר לו השבועה‪ .‬ובל׳ מר״ן סי׳ קנ״ד‪ ,‬טוב שיתירו‬ ‫מוכח דאם לא פירש דבריו‪ ,‬נשאר הדבר בספק והולכין‬
‫לו השבועה‪ .‬משמע דבדיעבד אם לא התירו מותר‪.‬‬ ‫להחמיר ■בסתם נדרים‪ ,‬ודוק׳‪ .‬ואף שחזר וסיים הרשב״ץ‬
‫וסיים אך ערבון יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס‬ ‫דאפי׳ לא פירש אין במשמעות דבריו מסירת מודעא‬
 ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי׳ לו‬ ‫שמ״ש‬ ‫רעד‬
‫אונסא דנפשיה‪ .‬לא בן בגזלה אותו אשתו או הפחידוהו‬ ‫כלל‪ ,‬ביון שהכפיה אינה על הגט ואינה דומה לשבועה‬
‫להפס ‪T‬ו‪ ,‬לא הוי אונסא דנפשיה אלא של אחרים‪.‬‬ ‫לגרש שהכפיה היא ממש על הגט‪ .‬ואפי׳ לכחחי׳ והוא‬
‫וכמ׳׳ש ד‪%‬שב״ץ גופיה מתחילה דאם כפוהו שלא כדין‬ ‫צוועק להחזיר לו ערבונו אין מחזירין לו עד שיגרש‪,‬‬
‫בדבר אחר וגירש דהוי גט מעושה‪ ,‬ואין לך כפוהו‬ ‫שהרי איירי דומיא דשבועה שנההרט‪ .‬וגם בלא״ה‬
‫שלא בדין כזה‪ ,‬שיפח ‪T‬והו להפסידו‪ .‬עכ״פ להלכה‬ ‫עיקר הערבון להבי עשוי‪ ,‬שאם יחזור בו מלגרש‬
‫גם הרשב״ץ חזר בו‪ ,‬ודימה זה לתליוה ויהיב ע״ש‪.‬‬ ‫יפסיד הערבון‪ ,‬ועכ״ז נגרש אותו לכתחי׳ ואין בזה‬
‫משום אונם‪ .‬והדברים ברורים‪.‬‬
‫עול המשיך הב״י להביא דברי מהר״י קולון שורש‬
‫ע ת ה נעבור לדברי הרשב״ץ שהביא הב״י אח״ז‪.‬‬
‫ס״ג‪ .‬דאם הוא השליש ממון ב ‪ T‬שליש לכך‪,‬‬
‫!ודבריו ברורים דאע״ס שכפו אותו ועישו אותו‬
‫ואין השליש רוצה לתת לו המעות עד שיגרש לא‬
‫ליתן קנם‪ .‬עכ״ז לא מיקרי אונם כיון שהביאו על‬
‫מיקרי אונס‪ ,‬דלא מיקרי אונס אלא הבא לאדם מחמת‬
‫עצמו‪ .‬וזל״ה‪ .‬יש אונס אחר שאע״פ שהוא אנסו בגופו‬
‫אחרים‪ ,‬ולא כשהביא הוא האונס עליו ע״כ‪ .‬דבריו‬
‫אינו קונסו לגרש‪ ,‬אלא שהוא אונסו לעשות דבר א'‪,‬‬
‫ברור מללו‪ ,‬דהשליש לא רצה להחזיר לו המעות‪.‬‬
‫והוא מעצמו לינצל מאותו אונס מגרש מעצמו‪ ,‬וזה‬
‫ומובן הדבר שהגיע לזה בשביל שהבעל חזר בו ולא‬
‫אינו קרוי כפיה‪ .‬כיון שלא כפו אותו ממש להוציא וכו׳‪.‬‬
‫רצה לגרש ורצה לקחת מעותיו מהשליש‪ ,‬ושזה היה‬
‫דכופין ר״ל שהכו אותו ממש לגרש‪ ,‬ויוציא‪ .‬ר״ל‬
‫באונס‪ .‬ועכ״ז פסק דלא יחזיר לו כל זמן שלא יגרש‪.‬‬
‫שבופין אותו לפרוע כתו׳‪ .‬ואם מתוך כפיה זו רוצה‬
‫וכ״כ הלבוש להדיא וז״ל וי״א שגם בזה אינו אונם‬
‫לגרש יגרש‪ .‬וכן פי׳ הרמב״ן בפרק אע״פ‪ .‬והא דשמואל‬
‫שכתבו מי שהשליש מעות ביד שליש שיגרש‪ ,‬והוא‬
‫דאמר אין מעשין אלא לפסולות‪ ,‬היינו עישוי בגופו‬
‫רוצה לחזור בו ואין השליש רוצה להחזיר לו המעות‬
‫ממש לגרש‪ .‬אבל אם עישו אותו בדברים אחרים שהיה‬
‫עד שיגרש ל׳׳ה אונס‪ ,‬דלא חשיב אונס אלא הבא‬
‫הדין לכופו בהם כגון פריעת כתו׳ דפריעת ב״ח מצוה‬
‫מחמת אחרים ולא כשהביא הוא האונס ע״ש‪ .‬ועי׳‬
‫ומכין אותו וכו׳‪ .‬ולהציל עצמו מאותו עישוי נתרצה‬
‫מוהרי״ק שורש ס״ג עכ״ל‪.‬‬
‫לגרש לא הוי גט מעושה עכל״ה ע״ש‪ .‬דרי מוכח דגם‬
‫ו ע ל פי כל האמור‪ ,‬הרי כל הפוסקים הר״מ נוואר‬ ‫עישוי ואונס בגוף לפרוע‪ ,‬לא הוי אונס‪ .‬כיון דלא‬
‫ותרשב״ץ והרמב״ן ומהר״י קולון והריטב״א‬ ‫אנסוהו על הגט‪.‬‬
‫והר״י ן׳ הדא״ש חוץ מהרשב״א‪ .‬כולם נתנבאו בסגנון‬
‫ואף שסיים וז״ל‪ .‬ומסתברא דהני מילי שכפוהו בדין‬
‫אחד‪ .‬בזה שהביא האונס על עצמו‪ ,‬וכבל עצמו להתחייב‬
‫באותם דברים אחרים כגון הכא‪ ,‬שהדין נותן‬
‫בקנס אם לא יגרש‪ .‬או אם השליש המעות‪ .‬ושוב‬
‫לפרוע כתובה ובדין כפוהו בפריעתה‪ .‬אבל אם כפוהו‬
‫נתחרט ורצה לחזור בו לפוטרו מהקנס‪ ,‬או להחזיר לו‬
‫המעות‪ .‬דכופין אותו לשלם הקנס שנתחייב בו כי‬ ‫שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפיה גירש‪ ,‬אפשר‬
‫דהוי גט מעושה‪ .‬האי דנקטיה בכובסיה דלישבקיד‪.‬‬
‫פריעת ב״ח מצוה‪ .‬וכ״ש לעכב לו המעות שב ‪ T‬השליש‪,‬‬
‫לגלימיה הוי וצ״ע עכל״ה‪ .‬אין לדקדק מזה דדוקא‬
‫ואם עי״כ באו לגרש אין זה אונם‪.‬‬
‫פריעת כתובה ולא פריעת חוב קנם‪ ,‬דזה אינו‪ .‬שהרי‬
‫ומעתה אין שום ספק שמטעם זה פסק מר״ן בסימנים‬ ‫פריעת כתו׳ גופה‪ ,‬באה מטעם פריעת ב״ח מצוה‪.‬‬
‫וא״ב גם זה שנתחייב לפרוע לאשתו סך מה‪ .‬גם זה‬
‫הנז׳‪ ,‬להקל לתת ערבון ולהתחייב בקנס‪ .‬ולא‬
‫פריעת ב״ח וכדין כופין אותו‪ .‬ואם ירצה לפרוע ולא‬
‫חש לדברי הרשב״א ולא העלה אותם על ספר הש״ע‬
‫יגרש אין פופין אותו על הגט‪ .‬רק שבנדון הרב ז״ל‬
‫לגמרי‪ .‬משום שסובר שהוא נגד להקת הבום׳ הנז׳‪,‬‬
‫לא היה חיוב קנם‪ ,‬ורצה לאונסו ע״י פריעת כתו׳‪.‬‬
‫שהם הרבים וסברתם נכונה שהוא הביא האונס על‬
‫עצמו‪ ,‬ורק בשבועה חש להחמיר שלא להתיר לו‬ ‫אבל ודאי דה״ה פריעת תוב אחר‪ .‬דאע״פ שאונסין‬
‫אותו בגופו ב שבל החוב וכדי להנצל מאונס החוב‪,‬‬
‫לכתחי׳ כדברי הטור והריטב״א‪ ,‬כיון שהכפיה היא על‬
‫בא לגרש‪ .‬אין זה קרוי כפיה על הגט‪ .‬ודוקא אם היה‬
‫הגט‪ .‬וזה ראיה דאין חלו ק בין נתחרט ללא נתחרט‪,‬‬
‫כנדון דקנסיה לכובסיה דלישבקיה לגלימיה‪ ,‬שרצו‬
‫דשניהם הוו כנתחרט‪ ,‬דאם באמת יש חילוק‪ .‬א״כ‬
‫לאונסו להסיר לו הגלימה שלא כפי הדין‪ ,‬דבר שלא‬
‫היכא דנשבע ובא מאליו לגרש ולא ערער‪ ,‬למה צריך‬
‫חייב עצמו מעולם בזה‪ .‬אז הוי גט מעושה‪. .‬וגם זה‬
‫להתיר לו השבתה‪ .‬והלא לא נתחרט ולא ערער ולא‬
‫בלשון אפשר‪ ,‬והניח בצ״ע‪ .‬דעכ״פ הכפיה לא היתה‬
‫בא לגרש בשביל ה שבתה אלא ודאי דבכל אופן‬
‫על הגט‪.‬‬
‫חיישי׳ שנתחרט בלבו‪ ,‬ואולי בא רק מחמת אונס‬
‫עוד עלה על דעת הרשב״ץ לד‪ ,‬שגם אם הפחידוהו‬
‫השבועה‪ .‬ועכ״ז לא הוי אונס‪ .‬כיון שהביאו על עצמו‪.‬‬
‫אלא דבשבועה שהאונס הוא על הגט ממש החמירו‬ ‫להפס ‪T‬ו ממון ולא מסר מודעא‪ ,‬דלא הוי גט‬
‫מעושה דאגב אונסיה גמר ומגרש‪ ,‬ושכן נר׳ דעת הר״ם‬
‫לכתחי׳ ובמש״ל‪.‬‬
‫שכתב שאם נתן ערבון וגירש שאין זה אונס‪ .‬ופלפל‬
‫ורמ״א ז״ל בהג״ה אע״פ שבד״מ כתב להדיא דכל‬ ‫הרשב״ץ בזה‪ .‬ולסוף סיים וז״ל אבל קושטא דמילתא‬
‫הפוס׳ מהרא״י ומהרי״ק והריטב״א‪ ,‬חולקים‬ ‫דתלויה ויהיב לא הויא מתנה וא״ץ מודעא ע״כ ע״ש‪.‬‬
‫על הרשב״א‪ .‬עכ״ז בהגהות ש״ע חש לכתחי׳ אם עדיין‬ ‫ובאמת יש לתמוה על הראיה מההיא דר״פ בנתן ערבוך‬
‫לא גירש‪ .‬לדברי הרשב״א‪ .‬גם בחוב הקנס ע״ש‪.‬‬ ‫דאין זה דומה לנדה כלל‪ ,‬דשם הוא נתן ערבון‪ ,‬והוי‬
‫רעה‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לו‬ ‫שמ״ש‬
‫ועי׳ עוד להרב דבר שמואל עמאר ז״ל חאד‪,‬״ע סי׳‬ ‫ומזה נבין ונדון‪ ,‬שכל מה שכתבו המשכנות יעקב‬
‫כ״א‪ ,‬בנדונו שהבעל ואשתו היו בקטטה ולא‬ ‫^וזרע אברהם וערוך השולחן שעליו סמך יתדותיו‬
‫רצתד‪ ,‬לחזור לו כ״א בשיקבל עליו הרבה תנאים‪ ,‬ולא‬ ‫הרה״ג נאהורי זצ״ל‪ ,‬שאין מחלוקת בין הפוסקים‪.‬‬
‫עמד בר‪,‬ם‪ ,‬ותבעד‪ ,‬אותו האשד‪ ,‬לב״ד ע״ז‪ .‬ומשום זה‬ ‫ושכולם שוים עם הרשב״א‪ ,‬רק שהוא איירי בנתחרט‪.‬‬
‫רצה לגרש ותמחול לו‪ .‬ופסק הרב ז״ל דלא אמרו‬ ‫והפוס׳ איירי בלא נתחרט‪ ,‬שאין דבריהם נכונים‪ .‬שאין‬
‫בדבריד‪,‬ם ז״ל‪ .‬אלא אונסין שלא הביאם הוא על עצמו‪.‬‬ ‫שום משומעות בדברי הפוס׳ הג״ל‪ .‬וגם אין שום סברא‬
‫אבל זה וכיוצא בו שהוא שהביא על עצמו‪ ,‬מצד‬ ‫לדברים אלו כלל‪ ,‬שכולם כתבו הטעם משום שהוא‬
‫שהרגיל קטטות עמה עד שקצרה נפשד‪ ,‬בעמלו‬ ‫הביא האונס ע״ע‪ .‬וטעם זה שייך בין אם נתחרט או‬
‫ובישיבתו כל היום בבית שלא כדרך בני אדם‪ ,‬עד‬ ‫לא נתחרט‪ .‬וכמו שהוסחנו למעלה באורך וברוחב‪.‬‬
‫שמרדד‪ ,‬בו ולא נתרצית לחזור לו כ״א ע״פ התנאים‬
‫הנ״ל וסר‪ .‬ובסוף דבריו סיים וז״ל דד‪,‬גם דסו״ס אנוס‬ ‫ובזה מתורץ מה שהקשה הערוך השלחן סכ״ח כנז״ל‪.‬‬
‫הוא בגירושין אלו‪ .‬מ״מ אונם זה הוא שהביאו על‬ ‫דאיך הרמ״א הכריע בדיעבד נגד הרשב״א‬
‫עצמו וכמש״ל‪ .‬וזה פשוט‪ ,‬עכ״ל ע״ש‪ .‬מוכח שנתחרט‬ ‫שפוסלו לגמרי‪ .‬ואפי׳ אם היה מהרי״ק חולק על‬
‫ולא רצד‪ ,‬לקיים התנאים‪ .‬ובשביל זה רצה לגרש כדי‬ ‫הרשב״א וכו׳‪ .‬דלפי מה שכתבנו‪ .‬הרמ״א לא על מהרי״ק‬
‫שיפטר מזה‪ .‬ועכ״ז קרי ליה אונס שהביא על עצמו‬ ‫לבד סמך אלא על כל הפוס׳ הנ״ל וכמ״ש להדיא‬
‫ויגרש אפי׳ לכתחי׳‪ .‬וכדעת גודוולי הפוס׳ שביררנו‬ ‫בד״מ שכולם חולקים על חרשב״א ע״ש‪ .‬גם מה שאמר‬
‫דבריהם למעלה‪.‬‬ ‫שרחוק לו׳ דמהרי״ק ראה דברי הרשב״א‪ ,‬אלא או לא‬
‫ראה או אין כוונתו של מוהרי״ק כשחזר בו ונתן‬
‫ו עו ד מצאתי להרב משד‪,‬״ר אות ג׳ גט‪ ,‬שהאריך‬
‫בהכרח‪ .‬גם זר‪ ,‬א״וא לומר‪ .‬דא״כ למה השליש לא רצה‬
‫הרחיב למעניתו בזה‪ .‬והביא סברת הר׳ מיימון‬
‫להחזיר הלא יגרש ויחזיר לו‪ .‬וכבר ‪,1‬ביא הוא עצמו‬
‫והרשב״ץ והריטב״א ומהרי״ק שהביא הב״י דאין אונס‬
‫דברי הלבוש שכתב כן להדיא בדברי מוהרי״ק שהוא‬
‫אלא חבא לאדם מחמת אחרים‪ .‬ולאפוקי זה שהביא‬
‫רוצד‪ ,‬לחזור‪ ,‬משום שהם מוכרחים להתפרש כן‪ ,‬ובודאי‬
‫האונס עליו‪ .‬גם הביא לנו שכן דעת רדב״ז בתשו׳‬
‫שאינו סובר כהרשב״א‪ .‬אלא כד‪,‬רשב״ץ והר׳ מימון‬
‫הישנות סי׳ קפ״ו ח״ל שאין זה אונס גמור‪ .‬שהרי‬
‫וכו׳ שכולם סוברים דאין זה אונס‪ .‬והרמ״א הוסיף‬
‫מדעתו ורצונו גדר והביא עליו את האונס‪ .‬ואע״ם‬
‫להחמיר לכתחי׳ לחוש להרשב״א‪.‬‬
‫דקצת אחרונים הצריכו למי שבא לגרש להתיר לו‪,‬‬
‫חומרא בעלמא הוא ע״כ‪ .‬וכתב עהד שכן דעת מהרלב״ח‬ ‫שוב אח״ז חפשתי באחרונים ומצאתי להכנה״ג סי׳‬
‫סי׳ קכ״ד‪ .‬ושגם חרב לחם רב סי׳ נ״ח דן את הדין‬ ‫קל״ד הגב״י אות ל׳ שכ‪-‬תב וז״ל ולענין דינא‬
‫ע״פ תורתו של הריטב״א ודעימיד‪ .,‬ועוד האריך לבאר‬ ‫העלה מוהריב״ל דתשובה זו ]של הרשב״א[ חולקת‬
‫דלאו דוקא בנשבע מעצמו לזרוזי נפשיח‪ .‬אלא אפי׳‬ ‫אמ״ש מהר״י קולון שורש ס״ג הביאד‪ ,‬הרב המחבר‬
‫היכא דעישוד! וחסיתוהו אחרים לישבע‪ .‬כגון שאשתו‬ ‫לפנינו דלא מיקרי אונס אלא הבא לאדם מחמת אחרים‬
‫פ ‪T‬שד‪ ,‬ממנו עד שנשבע‪ .‬עכ״ז אין זד‪ ,‬דומה לאונס‪,‬‬ ‫ולא כשהביא אונם עליו ושסוגיא דעלמא אזלא כמהרי״ק‬
‫דלא הו׳׳ל לקבל‪ .‬וכיון שהוא רצה וקע״ע‪ ,‬מיקרי שהוא‬ ‫עכ״ל‪ .‬ושם בסקכ״ט כתב לעיין בתשו׳ רבינו המחבר‬
‫הביאו על עצמו‪ .‬ובפרט אם כתוב בשטר שעשה ברצו״ן‬ ‫שחילק חילוק שחילק הרב מיימון ז׳׳ל בסוף התשובד‪,‬‬
‫וד‪,‬ש״ד בלי זכר אונס כלל עש״ב‪.‬‬ ‫לדעת רבותינו הצרפתים עכ״ל‪ .‬ר״ל שחילק בין שבועה‬
‫שד‪,‬יא עישוי על הגט ממש לקנס או ערבון שאין כופין‬
‫ו שם במשד‪,‬״ור ד״ה זבר מן דין וכו׳‪ ,‬כתב דלדעת‬
‫על הגט אלא על דבר אחר‪ .‬וכן הוא באמת פסק הש״ע‬
‫הר״י ן׳ ודא״ש‪ ,‬אף במוצא פתח לנדרו איו‬
‫בסימנים הנ״ל בג׳ מקומות כנזכר למעלה‪.‬‬
‫ב״ד נזקקין לו כיון שד‪,‬וא נשבע לדעת אשתו‪ .‬וקי״ל‬
‫הנשבע לדעת חבירו וקבל הנשבע טובה ממנו אין‬ ‫וכ״ב הגר״א זצ״ל אות יד׳‪ .‬ואפי׳ גירש וכו׳‪ .‬כמ״ש‬
‫מתירין לו אלא על דעתו ורצונו של חבירו כמ״ש‬ ‫׳בב״ב מ״ז ע״ב‪ .‬ודילמא אונסא דנפשיה שאני‬
‫מר״ן ביז״ד סי׳ !רצ״ח ס״כ‪ .‬ועי׳ ש״ד וט״ז ובאה״ג‪.‬‬ ‫וכו׳ ע״כ‪ .‬משמע דאזיל ומודד‪ ,‬לדברי רמ״א שלא פסק‬
‫וכיון שאין מתירין לו ואין ב״ד נזקקין לו היינו‬ ‫כד״רשב״א בדיעבד‪ .‬אלא מחלק בין אונס שהביא על‬
‫תקנתיד‪ ,‬כלד‪ ,‬גרש יגרש‪! .‬ויפר‪ ,‬דן הרב דכופיו אותו‬ ‫עצמו‪ .‬ומביא לו מקור מדברי הש״ס‪ .‬ובודאי שהוא‬
‫לגרש ׳מכח שבועתו ע״ש‪ .‬וכן העלד‪ .‬המשה״ר בנדון‬ ‫מטעם שכתב בד״מ שהפום׳ חולקים על הרשב״א‪,‬‬
‫ד ‪T‬יד‪ ,‬דהחיוב היד‪ ,‬אחר פרישת השלום‪ .‬וע״י השבועה‬ ‫דאל״ה היה מעיר על דמ״א שפסק שלא כדברי‬
‫הטיבו אשר דברו דבר סתר‪ .‬אמטו לחכי אין ב״ד‬ ‫חרשב״א‪ .‬ועי׳ עוד בהגר״א זצ״ל סי׳ קג״ד אות ע״א‪.‬‬
‫נזקקין לו‪ .‬וכיון דליתיה בשאלה כייפי׳ ליד‪ ,‬לגרש‬ ‫שהביא משם הרא״ש פ״ג דנדרים שהביא דברי רב‬
‫כדעת הר״י בן תרא״ש והרשב״ץ הניתנים למעלה‪,‬‬ ‫האי גאון דחייב לקיים ]השבועה[ ולגרש‪ .‬ושכ״כ‬
‫עכל״ה‪ .‬ולמעלר‪ ,‬הביא דברי הרשב״ץ סי׳ כ״ח שכתב‬ ‫במרדכי פ״ג דשבועות‪ .‬ועי׳ בב״י סי׳ קל״ד וכ״כ הרבה‬
‫וז׳׳ל הנשבע לגרש‪ .‬על כרחו יש לו לגרש כל שלא‬ ‫פוס׳‪ ,‬דכל דבר שאדם עושר‪ ,‬מעצמו אין משום אונס‬
‫מצא פתח לנדרו וכו׳ ע״ש‪ .‬וסיים המשה״ר וז״ל וכיון‬ ‫עכ״ל‪ .‬הרי דלדעתו אין טוב שיתירו לו‪ ,‬וד‪,‬רוחנו שכ״ד‬
‫שהוא נשבע ע״ד אשתו ודאי דאין להתיר לו ע״י פתח‪,‬‬ ‫הרא״ש ודב האי גאון והמרדכי והרבה פוס׳‪ ,‬דאין זה‬
‫וחובתו לגרש ולא הוי גט מעושה כיון שהביא האונס‬ ‫אונם כלל‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לו‬ ‫שמ״ש‬ ‫רעו‬
‫לפי מה שכתבנו דגם הרשב״א היה מודה לרב האי‬ ‫על עצמו שקבל לדברי אשתו ונשבע‪ .‬ועוד הביא שם‪,‬‬
‫גאון ז׳׳ל‪.‬‬ ‫שכן דעת רב האי גאון הגיאו הרא״ש פ״ג דנדרים‬
‫וזה אפי׳ לפי נוסח שאלת הרה״ג נאהורי זצ״ל‪ ,‬שחייב‬ ‫שב׳ דמה שאמרת הנשבע ע״ד אשתו לוקה על שבועתו‬
‫עצמו בחוזה בקנס בכל יום‪ ,‬כל זמן שלא גירש‬ ‫ומקיים את אשתו‪ ,‬לא סבירא לן הגי ודברים בטלים‬
‫כדת‪ .‬וכ׳׳ש לחוזה של תקנת מועצת הרבנים במרוקו‪.‬‬ ‫ד&‪ ,‬ואין לחוש עליו‪ .‬אלא חייב לקיים ]שבועתו[ ולגרש‬
‫שהבאתי בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע סי׳ ס״ז‪,‬‬ ‫את אשתו ואל יחל וכר‪ .‬אלא יגרשנה לאלתר ובו׳‪.‬‬
‫שמחייב עצמו שכל זמן שלא גירש‪ ,‬ישאר חייב בכל‬ ‫ואין בדבר משום לעשות שלום יעו״ש עכל״ה‪] .‬דברי‬
‫צרכי אשתו דירה ומזו׳ וכסות ורו״ר וכו׳‪ .‬דודאי אין‬ ‫האי גאון כבר הביאם הגר״א זצ׳׳ל בסי׳ קנ״ד‪ ,‬ובתבתים‬
‫בזה שום ספק‪ .^ ,‬ו מן הדין דכל זמן שלא גירש‬ ‫לעיל‪[.‬‬
‫והיא מעוכבת לינשא מחמתו‪ ,‬חייב בכל הנ״ל‪ .‬ואין‬
‫הרי דיש הרבה גאונים דכופין אותו לגרש ולא יתירו‬
‫כל חדש‪.‬‬
‫לו השבועה אפי׳ לכתחי׳ ואפי׳ נתחרט ובא‬
‫ומ״ ש הרב נאהורי זצ״ל‪ ,‬דבעת חתי׳ השטר בשעת‬ ‫לערער שעשה באונס‪ .‬וזה היפך מר״ן ז״ל‪ .‬או אפש״ל‬
‫נישואין‪ ,‬לא עלה על דעת החתן מעולם‬ ‫דמר״ן ז״ל לא איירי שנשבע ע״ד אשתו‪ .‬אלא באופן‬
‫שהזיווג לא ‪ ,t ,t‬יפד״ וכל עצמו הוא מקוד‪ ,‬שתשרה‬ ‫דיכולין להתיר לו‪ ,‬והדברים עתיקין‪.‬‬
‫שכינת בביתו‪ .‬זא״כ הוי כפטומי מילי וכעין אסמכתא‪.‬‬
‫ואיך שיהיה‪ .‬יכל זה לענין השבועה לבד דהיא כפיה‬
‫ובשלמא אלו תבע הוא הגירושין האזרחים‪ ,‬אז כיון‬
‫על הגט ממש‪ .‬בזה יש חילוק דיעות כנ״ל‪.‬‬
‫שהוא רצה להפריד הנישואין‪ .‬אז ודאי לאו כל כמיניה‬
‫ומסתברא דאם היתה על דעת אשתו‪ ,‬דגם מר״ן וסיעתיה‬
‫לעגן את האשד‪ ,‬באלמנות חיות‪ .‬אבל אם היא התובעת‬
‫יודו דאין נזקקין להתיר לו‪ ,‬וחובתו לגרש‪ .‬ואין בזה‬
‫ליפרד ממנו מאיזו סבד״ אז אגו נותנים ב ‪ T‬האשה‬
‫משום גט מעושה‪ .‬אבל לכפות אותו על חיוב קנס‬
‫מעיקרא שתפקיע עצמד‪ ,‬מידי בעלה ולא שבקת חיי‬
‫אתיא בק״ו‪ ,‬וכ״ע ■יודו בזה‪ .‬דאין זה בכלל אונס כלל‪.‬‬
‫לכל בריד‪ ,‬ויוצא מזר‪ ,‬הפקרות וקלקול גדול ע״כ‪.‬‬
‫ובכללם דעת מר״ן ז״ל דכופין אותו לפרוע חוב הקנס‬
‫אם לא יגרש ולא הוי גט מעושה כמן שהוא הביא‬
‫על זד‪ ,‬אני משיב‪ ,‬דכל אדם יודע שיש נישואין ויש‬
‫אונס על עצמו‪ .‬ז׳ולת הרשב״א דסובר דאפי׳ בדיעבד‬
‫גירושין‪ .‬וכבר ראר‪ ,‬בעיניו כמה מחביריו נתגרשו‪.‬‬
‫הוי גט מעושה והגט פסול‪ .‬והוא היפד כל הפוס׳ הנ״ל‪.‬‬
‫גם הוא יודע בטיב הידיעד‪ ,,‬שבענין נישואין אזרחים‪.‬‬
‫ויש לענ״ד לומר דאלו ראה הרשב״א דעת רב האי‬
‫החוק החילוני נותן כח ביד האשד‪ ,‬כמו ב ‪ T‬האיש‬
‫גאון דמיקל אפי׳ בשבועה כנז״ל‪ ,‬היה חוזר בו‪.‬‬
‫לדרוש גירושין להתגרש מסיבות שיש לה‪ .‬וא״כ בשעה‬
‫שחתם על החוזה וקע״ע להתחייב בקנס‪ ,‬כבר ידע‬
‫ומעתה אחרי שהודיענו אלהים את כל זה‪ ,‬אגי חוזר‬
‫בטיב הידיעד‪! ,‬והעלד‪ ,‬על דעתו שיש אפשרות כזד‪ ,‬ונשא‬
‫על הראשונות‪ ,‬והם דברי שכתבתי בספרי‬
‫אשתו ע״פ החזק‪ .‬וסבר וקע״ע שבכל אופן שיהיו‬
‫תבואות שמ״ש חאה״ע סי׳ ס״ו‪ ,‬לתליץ בעד החוזה‬
‫הגירושין האזדחים מצדו או מצדה‪ ,‬שאינו יכול לעגנה‬
‫שעושין בעת החתונה‪ ,‬לחייב החתן שאט לא יגרש‬
‫ומתחייב לנדשד‪ ,‬כהלכה‪ .‬הלא״ה יתחייב בקנט‪ ,‬וד‪,‬שטר‬
‫אשתו כדת והלכה‪ .‬אחר הג ‪T‬ושין האזרחים‪ .‬אזי חובתו‬
‫נעשד‪ ,‬באו״ה מד‪,‬״ד שלא יה ‪ ,T‬בו אסמכתא‪ .‬וכמ״ש‬
‫לפרוע קנס בכל מם בסך מה לאשתו כל זמן שלא‬
‫בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאד‪,‬״ע סי׳ יו״ד וי״א‪.‬‬
‫יגרש ופנדון של תרה״ג נאהורי זצ״ל בסי׳ כ״ב הנ״ל‪.‬‬
‫דלפקוצ״ד זהו אמת ויציב ונכון כפי הדין‪ .‬דאע״ג‬
‫ו ‪ 0‬ש שזהו דבר שאינו מצוי‪ .‬ורוב תנשים וגם כולו‬
‫דקי״ל לפסוק כערוה החמורה כדעת המחמיר ואפי׳‬
‫אין רוצות להתגרש על לא חמם בכף הבעל‪,‬‬
‫כנגד מר״ן‪ .‬וממלא היה ראוי לפסוק כדעת הרשב״א‬
‫להרוס את ביתד‪ ,‬ובניה אחרי כמד‪ ,‬שנים‪ .‬ואשד‪ ,‬בכל‬
‫המחמיר בכל אופן גם בד״עבד‪ ,‬אם נתחייב בקנס‪ ,‬וכ״ש‬
‫אלה לא תמצא‪ .‬ואם עשתה הרי ודאי שד‪.‬וצרכד‪ .‬לכך‪.‬‬
‫בשבועה‪ .‬והשיב ליה גט מעושה‪] .‬וגם רמ״א פסק‬
‫מחמת שלא נשתוו בטבעם‪, .‬ועוד הרבה טעמים‪.‬‬
‫כוותיה לכתחי׳ להחמיר לפטור אותו מהקנס קודם‬
‫הגט‪ [.‬מ״מ בנדונים אלו‪ ,‬שנמצא חומרו קולו‪ ,‬דע״י‬
‫קנצי למלין‪ ,‬שהשט״ח שעושר‪ ,‬הבעל לאשתו להתחייב‬
‫שאנו מחמירין ואומרים שזהו גט מעושה‪ ,‬אנו גורמין‬
‫לגרשד‪ ,‬כדת אחרי ג ‪T‬ושין האזרחים‪ .‬וכל זמן‬
‫לכמה נשים שישארו עגונות שהבעלים רוצים להתנקם‬
‫שלא גירש מתחייב לה בסך ‪0‬ו״כ קנס בכל יום עד‬
‫מהן‪ ,‬ולהניחם בלא גט כשר‪ .‬ורוצים לסחוט מהם כסף‬
‫שיגרש‪ ,‬ר‪,‬וא חזק ואמ^ שריר ובריר ונכון וקיים‪ ,‬ואין‬
‫הרבה‪ .‬או מחמת אכזריות הנ״ל‪ ,‬ודאי שראוי והגון לנו‬
‫בו משום גט מעושד‪ ,‬כלל‪ .‬זהו הנ״ל להלכד‪ ,‬ולמעשר‪,‬‬
‫להעמיד הדין על תלו בלי חומרא‪ ,‬ולפסוק ככל‬
‫להציל בנוח ישראל‪ ,‬מעיגונא ומתפקרא ומחשש‬
‫הפוסקים הנ״ל‪ ,‬ראשונים ואחרונים ז״ל‪ .‬שכולם עלו‬
‫ממזרות‪ .‬ויד‪,‬״ר שלא תבאגד‪ .‬בנות ישראל לידי כך‪.‬‬
‫בהסכמה לפסוק היפד הרשב״א ז״ל‪ ,‬דכל שקבל ע״ע‬
‫ויד‪,‬י שלום בחילם‪ ,‬שלה־‪ ,‬בארמנותם‪ .‬ובזה יבא שלום‬
‫והביא אונס על עצמו‪ .‬ואפי׳ עישו אותו אחרים‬
‫על דייני ישראל‪ .‬החו״פ בירושלים עיד‪,‬״ק בחדש טבת‬
‫להתחייב כגון ע״י אשתו‪ ,‬ועשה זה מרצונו לתועלתו‪.‬‬
‫שנת ׳״טלו״ם שלו״ם״ לרחוק ולקרוב לפ״ק‪.‬‬
‫עכ״ז הוא רצה וסבר וקבל האונס על עצמו‪ ,‬דאין זה‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫בכלל אונס‪ ,‬ואין בזה משום גט מעושה כלל‪ ,‬ובפרט‬
‫רעז‬ ‫ומגן‬ ‫וזאה״ע סי׳ לז‬ ‫שמ״ש‬
‫ג‪ .‬השליח שלח לכת״ר לאמר שהבעל מטרידו‬ ‫ס י מ ן לז‬
‫בטלפונים וכדומה‪ ,‬ומזה נמאס לו מכל‬
‫עגונה י״ד שנה באלמנות חיות‬
‫הענין‪ ,‬ודורש מכת״ר לשחררו משליחות זו שגורמת‬
‫לו רק טרדות מצד הבעל‪.‬‬ ‫אשה אחת ממשפחה נכבדת ממרוקו‪ .‬גשאת עם‬
‫בעלה שם בכתו׳ וקדושין כדת וכהלכה ושוב‬
‫ד‪ .‬במה שהצליחד‪ ,‬האשה לגבות דמי כתובתה‬
‫באז לגור בצרפת ונישאו ג״כ באזרחות כפי חק‬
‫בערכאות‪ ,‬דבר שהוא מוזר כשלעצמו‪ ,‬דהא‬
‫המדינה‪ ,‬ושוב עמד הבעל וגירשה באזרחות ולא רצה‬
‫עדיין היא ■אשתו‪ ,‬והכתובה לא ניתנד‪ ,‬לגבות עכשיו‪,‬‬
‫לשחררה בגט כשר ותבעה אותו בערכאות באומרה‬
‫חוץ מזה טוען שהיא מזנה ואין לה זכות בכתובד‪.,‬‬
‫שהיא נשאת עמו במרוקו ע״פ החק שיש שם דהיינו‬
‫תשובה אתחיל להשיב ‪-‬על ראשון ראשון‪.‬‬ ‫בכתו׳ וקדושין‪ ,‬וגירושי הערכאות אינם מוכרים שם‪,‬‬
‫ו קו ד ם כל אני אומר שבענין זה נעשית שגיאה‬ ‫כ״א הגס כשר הוא שמשחררה ונותן לה לינשא מחדש‪.‬‬
‫גדולדי‪ ,‬שלא היה מן הראוי לשיחרר את הבעל‬ ‫הבית המשפט נענה לה וחייבו ללכת לגרשה כדת אצל‬
‫ולכתוב לו מכתב פטורין לגבי הערכאות עד שיגיע‬ ‫הרבנות וכל זמן שלא גירש ושחרר אותה כראוי‪ ,‬ה״ה‬
‫הגט ליר האשה‪ .‬ובפרט דאנן עסקי׳ בבעל הפכפך‬ ‫חייב לפרוע לה סך מאתים פראנק בסל יום‪ ,‬וע״פ‬
‫שרואין בעין שתצה לעגן אשתו‪ ,‬ובזה היינו יוצאים‬ ‫הדברים הנ״ל הלך בצרפת אצל רב העיר והניח לה‬
‫מכל ספק‪.‬‬ ‫גט ע״י שליח אצל הרב ודרש מכתב ראיה מאת הרב‬
‫וג ם עתה‪ .‬לפקוצ״ד צריך להודיע לבית המשפט שלא‬ ‫שכפר קיים דבריו והניח הגט‪ ,‬וע״י זה שחררוהו בית‬
‫עשה כלום מכל מה שאמרו לו‪ ,‬ושהכל עשה׳‬ ‫המשפט מלפרוע הסך הגז‪ /‬ושוב חזר לסורו ולא‬
‫ברמאות ועזצריך לפרוע לאשתו הסר הנד מיום שעיכב‬ ‫רוצה למסור הגט ליד אשתו והגט הוא מונח תמיד‬
‫לתת לד‪ ,‬הגט‪ ,‬עד הודעה חרשה מהרב לבית המשפט‬ ‫אצל הרב והיא מעוגנת זה קרוב לי״ד שנה באלמנות‬
‫כדי שיפרע לד‪ ,‬פל הימים שעברו ולא יהנה רמאה‬ ‫חיות‪ ,‬ועמדו האשה ומשפחתה אצלי והרבה הפצירו‬
‫ברמאותיר״ ואע״ם שיבא לגרש עתד‪ ,‬צריך לפרוע לה‬ ‫בי לעמוד לימינם לשהרר האשד‪ ,‬מכבלי עינונה‪ ,‬ובאמת‬
‫כל השנים שעברו כיון שהיא מעוכבת בשבילו עד‬ ‫זה נגע ללבי הרבה לראות בעיגון גדול ב״כ לאשה‬
‫היום שיגיע גט לידה ותוכל לד‪,‬נשא לאחר‪ ,‬ולהלן‬ ‫צעירה שנפלד‪ ,‬בפח יקוש‪ ,‬וידעתי כמה שקדו רבותינו‬
‫נוסיף לבאר את זה‪.‬‬ ‫ז״ל להתיר עגונה ולא נתנו לב לישון עד כי אם‬
‫כלו ‪-‬תדבר ומצאו לה פתח פתוח להיתרא‪.‬‬
‫ו הנ ה על הנקודה הא׳‪ ,‬שאמר דע לך שאני מוכרח‬
‫לגרש ע״פ הממשלה‪ ,‬לפקוצ״ד נר׳ דאין כאן‬ ‫ולזה כתבתי אל כבוד הרד‪,‬״ג אב״ד בפאריז יע״א‪,‬‬
‫הכרח וכפיה שכך הדין נותן לאדם שמעכב אשתו‬ ‫להודיעני פשר דבר‪ ,‬מדוע הגט לא הגיע עדיין‬
‫ורוצר‪ ,‬לענותר‪ ,‬עינוי הגוף‪ ,‬לא גשואה ולא גרושה‪ ,‬זה‬ ‫ל ‪ T‬האשד‪ ,,‬וקבלתי ממנו מכתב ארוך שבו מספד‬
‫רבות בשנים‪ ,‬רודאי הרין נותן שנשאר חייב בכל‬ ‫גופא דעובדא היכי הוה והטעמים שבשבילם לא נמסר‬
‫חיובי הבעל לאשתו‪ ,‬וחובתו לפרוע לה מזונות וכסות‬ ‫הגט‪ ,‬ומבקש חוות דעתי לדעת מה יעשר‪ ,‬ישראל‪.‬‬
‫ודירה עד שיגרש‪ ,‬וכיון שהלך ונשא א״א ועזבה וגם‬
‫לא רוצד‪ ,‬לגרשה ודאי שהוא חייב בכל הנ״ל‪ ,‬והסך‬
‫וזאת היתה תשובתי‬
‫שעשו לו ‪ 200‬פראנק בכל יום׳ הלואי יספיק להוצאות‬
‫הנז׳‪ ,‬וא״כ אין כאן רק שם קנס אבל הוא באמת‬ ‫הרב המופלא‪ ,‬וכבוד ה׳ מלא‪ ,‬וכתר ש״ט‬ ‫ידידינו‬
‫חו״ג שחייב מה״ד לאשתו‪ ,‬ובפרט שהם נשואים במרוקר‬ ‫עולה‪ ,‬הרב נסים רביבו שליט״א‪ ,‬אב ביה״ד‬
‫ולפי תקנת מועצת הרבנות שם‪ ,‬שמי שיש לו חשוקה‬ ‫הצדק בעי״ת פאריז יע״א‪.‬‬
‫על אשתו חייב לתת לאשתו מזונות כפולים ומעשה‬
‫אחרי השלום קבלתי מכתבו הבהיר שבו ביאר כל‬
‫ידיה לעצמר״ ותקנה זו פשטה במרוקו בבתי דינים‬
‫הנקודות שיכולין להריע ולבטל הגט וד‪,‬שליחות‬
‫ובבית דין הגדול‪ ,‬ויצאה לפועל בהרבה פסקי דינים‪,‬‬
‫ובשביל זה עיכב מסירתו‪ .‬ועתה מחכה לחוות דעתי בזה‪.‬‬
‫כמ״ש בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע בהרבה מקומות‪,‬‬
‫וא״כ מחצית הסך הנז׳ שהוא מאה פראנק לא יספיק‬ ‫הנקודות שבאו במכתבו הם אלו‪ ,‬א׳‪ .‬שאחר שסידר‬
‫גם למחצית ההוצאות הנז׳‪ .‬וא״כ אין סאן קנס רק‬ ‫את הגט ואת השליחות כראוי וקבל מכתב‬
‫חוב ש‪-‬מתוייב מה ‪ T‬לאשתו שיתבטל ע״י מסירת הגט‬ ‫ראיד‪ ,‬על זד‪ .,‬שוב שלה מכתב לכת״ר שבו כתוב בזה״ל‪,‬‬
‫כדת‪- ,‬וא״ב לפי דעתי אין כאן עישוי בדבר שהוא‬ ‫תן הגט לאשתי‪ ,‬אבל ‪-‬דע לך שאני ‪-‬נותן בהכרח ע״פ‬
‫חייב בו‪ ,‬ואם חרצה האשד‪ ,‬מטוב לבבה לעשות לפנים‬ ‫הממשלה מצד הקנסוו^ וסיים כת״ר וז״ל‪ ,‬וכאן אנו‬
‫משוה׳‪ T‬למחול לו בחוב הנד‪ ,‬ויבא לגרש לאלתר‬ ‫תקועים ע״כ‪ .‬ור״ל שיש חשש גט מעושה‪.‬‬
‫תבא עליד‪ ,‬ברכה ואם לא רצה יפחידוהו שאתם מודיעים‬
‫חדשה‬ ‫ב‪ .‬שאמר לשליח לא תמסור הגט עד הודעה‬
‫לבית המשפט ובודאי שיבא לגרש כדת בלי רמאות‪.‬‬
‫כבודו‬ ‫ממני ע״כ‪ .‬לפי דברי כת״ר רק‬
‫ואף דעיקר האונס בא ע״י עסו״ם‪ .‬ובסי׳ קל״ד ס״ח‬ ‫הבעל‬ ‫שמע דבר זד‪ ,,‬אבל ‪-‬השליח לא זוכר כלל אם‬
‫כתוב אנסוהו לגרש אם הוא חייב לגרשה מה״ד‬ ‫שיצאו‬ ‫אמר לו כן‪ ,‬וגם הבעל אמר כך‪ ,‬שלא זוכר כלל‬
‫פסול ע״ש‪ .‬הנה מלבד מד‪ ,‬שכתבנו דאין זד‪ ,‬קנס ורק‬ ‫מפיו דברים אלו‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה׳׳ע סי׳ לז‬ ‫שמ״ש‬ ‫רעח‬
‫משקר‪ ,‬הן מצד שד‪.‬וא מורד וד‪.‬ן מצד שמעכבה מלינשא‪,‬‬ ‫חייבוהו במזונות וכר כל זמן שלא גירש ואין כאן‬
‫וידוע מעשד‪ ,‬דנרש יבמות ק׳‪ .‬דמשום שהוא עשה‬ ‫כפיה על ד!גט בלל‪ ,‬עוד זאת בנד״יד לגבי העכו״ם‬
‫שלא כד‪.‬וגן גם הם עשו בו שלא כהוגן וד‪.‬פקיעו רבנן‬ ‫כבר נסתל?ן האונס ע״י מכתב פיטורין שנתנו ליו הב״ד‬
‫לקדושין מינ ‪ ,.T‬וא״כ מזה נלמוד לנד״ד שעשה שלא‬ ‫ורק כעת דוחקים אותו מחדש לגרש עפה״ד אין כאן‬
‫כהוגן נהי דקדושין לא נפקיע‪ ,‬אבל נעשה בו כל‬ ‫גט מעושה כלל‪ ,‬וכמ״ש מר״ן סי׳ קל״ד ס״ה אם אנסוהו‬
‫מד‪ ,‬שיכולין לעשות ולא יהנה רמאד‪ .‬ברמאותיה‪ ,‬וכופין‬ ‫מדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו‬
‫אותו לגרש‪.‬ומצור‪ ,‬לעשות כן וכמש״ל‪ ,‬וכ״ש לכפות‬ ‫ב״ד עד שתוציא הוי גט‪ ,‬ומצוה על כל ב״ד שבכל‬
‫אותו לפרוע מד‪ ,‬שחייב מד‪,‬״ד‪ ,‬ואם עי״ז יבא לגרש‬ ‫זמן ובכל מקום לכופו לגרש ובו׳ עכ״ל‪ .‬ואף שהב״ד‬
‫אין באן כפיה כלל‪.‬‬ ‫דוחקים אותו ע״י עכו״ם אין בזה חשש וכמ״ש שם‬
‫ס״ט אם דחקו אותו ב״ד של ישראל ע״י עכו״ם והיו‬
‫עוד זאת לפי מד‪ ,‬שאנו משביעין אותו קודם כתיבת‬
‫עכו״ם מבין אותו ואומרים עשה מה שישראל אומרים‬
‫הגט שלא יבטל את הגט ואת השליחות‪ ,‬כיצד‬
‫לך דינו כאנסוהו ישראל ע״כ‪.‬‬
‫יהיה לו רשות לחזור בו לעבור על שבועתו והלא אין‬
‫אדם משים עצמו רשע ובודאי שלא נתכוון אלא לצער‬
‫ולפקו״ד לאיש אשר אלה לו‪ ,‬שהניח אשתו‪ .‬עגונה‬
‫את אשתו ולענותד‪ ,,‬וכן ראיתי בספר חגור אפוד סי׳‬
‫זה י״ד שנה משאר כסות ועונה‪ ,‬דודאי‬
‫קמ״א סנ״ט‪ ,‬על הא דכתב מר״ן שם השולח גט לאשתו‬
‫אינו פחות ממורד על אשתו שדינו מבואר בסי׳ ע״ז‪,‬‬
‫וביטלו קודם שיגיע לידד‪ ,‬הרי זה בטל‪ ,‬כתב הוא‬
‫דאם היא רוצה להתגרש כופין אותו מיד להוציא וליתן‬
‫משם מצפד‪ ,‬אריד‪ ,‬תניינא אד‪,‬״ע סי׳ ל״ח וז״ל עוד‬
‫כתובה‪ ,‬ופירוש מיד ודאי דהיינו בשוטין דאל״ה אלא‬
‫יש לדון ׳ולצדד לפי מד‪ ,‬שאנו משביעין הבעל בעת‬
‫ע״י הרחקה‪ ,‬אין כאן מיד כלל‪ .‬וכ״כ הב״ש שם דאין‬
‫ס ‪T‬ור הגט שלא לבטל לא ד‪,‬גט ולא השליחות וכשהוא‬
‫נותנים לו זמן ע״ש‪ .‬וב״ש זו שעברו עליה כמה שנים‬
‫מבטל עובר על השבועד‪ ,‬וכו׳ דיש סברא לומר דלא‬
‫של עיגון בלי שום טעם רק רוצה להתנקם ממנה‪,‬‬
‫מיבעיא היכא דיכולין אנו לפרש דבריו דלצעורד‪.‬‬
‫ועי׳ מ״ש בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע סי' מ״ו‪,‬‬
‫קמכוין כדי שלא יהא עובר על שבועתו דאין כאן‬
‫שבזמנינו שנפרץ חומת הדת וא״א לקיים הגפיר‪ .‬ע״י‬
‫ביטול אלא אפי׳ עומד הבעל וצווח דכוונתו לביטול‬
‫התראות ולהרחיקו מעדת ישראל דלא איכפת ליה בזה‪,‬‬
‫יש מקום לומר דאינו נאמן דאין אדם משים עצמו‬
‫וגם אנשים לא ישמעו לנו להרחיקו ולכן ודאי דכופין‬
‫רשע‪ ,‬ואנן אמרי׳ דלצעורה קמכוין‪ .‬ויותר מזה אמרי׳‬
‫אותו בשוטים עש״ב‪ ,‬ועי׳ בסי׳ קג ^ סכ״א דאפי׳‬
‫בכריתות י״ב ע״ב דאם הוא אומר לא ידעתי מצי‬
‫לס׳ י״א שם כל שנאמר בו כופין לד‪.‬וציא הוא אפי׳‬
‫למיפטר נפש ‪ .T‬דכוונתו לו׳ לא נתכוונתי וכר ע״ש‪.‬‬
‫בשוטים ע״ש‪.‬‬
‫ועוד האריד ולבסוף הביא משם הרב שד״ח מערכת‬
‫גט סי׳ א׳ אות פ״ב הביא משם שם אריד‪ ,,‬תנא דמסייע‬
‫ו עו ד דבכתובה כוחבין במרוקו וקע״ע החתן שלא‬
‫למצפד‪ ,‬אריה דאפי׳ על ספק אמרי׳ דמסתמא אינו‬
‫ישא אשה אחרת עליה אלא עפו״ר או פפהת״ק‬
‫עובר על שבועתו עש״ב‪,‬‬
‫החדשה האוחרונה ]ר״ל אם אין לה בנים אחר יו״ד‬
‫וזה אמרנו אפי׳ אילו ביטל הגט בפירוש וכ״ש בנד״ד‬ ‫שנים[‪ ,‬ואם ישא א״א עליד‪ .‬וגו׳ שיפרע לד‪ .‬כל מה‬
‫שלא ביטל את הגט אלא אמר אני נותן אותו ע״י‬ ‫שד‪.‬חזיק לה על עצמו ויפטור אותר‪ .‬בגט כשר לאלתר‬
‫כפ ‪ ,T‬דאין זה ביטול פלל ולמרבה יקרא כאילו מסר‬ ‫וכו׳ ע״כ‪ .‬וא״כ הרי הוא חייב עצמו מרצונו הטוב‬
‫מודעא על הגט‪ ,‬וצריך לחזור בדבריו ולומר רוצה‬ ‫דעל מנת כן היו הנישואין‪ ,‬וא״כ חובתו לקיים חיובו‬
‫אני ודי בזה אפי׳ אילו לא נשבע לבטל הגט וד‪,‬שליחות‪.‬‬ ‫שנתחייב מעצמו וכופין אותו על זה‪ ,‬ולא מיקרי גט‬
‫מעושר‪ ,.‬ועי׳ באה״ע סי׳ א׳ במקום שנהגו שלא לישא‬
‫וכן נראד‪ ,‬מדברי מר״ן סי׳ קל״ד ס״ה וז״ל‪ ,‬הא‬ ‫אלא אשד‪ .‬אחת אינו רשאי לישא א״א על אשתו‪,‬‬
‫דאינו גט כשהוא אנוס ד‪,‬״מ כשמסר מודעא אבל‬ ‫ובב״ש סק״כ שאפי׳ לא התנו בן בפירוש אלא שנחגו‬
‫אם לא מסר מודעא אם אנסוהו שלא כדין פסול‪,‬‬ ‫כן‪ ,‬הו״ל כד‪,‬תנו שכל הנושא ע״ד המנהג הוא נושא‪,‬‬
‫וכדין כגון שהוא חייב לר‪.‬וציא ואינו רוצה ואנסוהו‬ ‫ובח״מ שם סקט״ו משם הנמ״י הטעם דאומדנא דמוכח‬
‫ב״ד עד שתוציא הוי גט ומצוה על כל ב״ד שבכל‬ ‫הוא דאדעתא דהכי אינסיבא ליה ע״ש‪ ,‬וכן הוא המנד‪,‬ג‬
‫מקום ובכל זמן לכופו לגרש לבטל ד׳מודעא ע״כ‪.‬‬ ‫בכל המדינות ב״ב ושאב״ב שאין אדם יכול לישא‬
‫ודבריו ז״ל אינם מובנים שהרי מר״ן איירי אצד שלא‬ ‫א״א על אשתו חוץ מד‪.‬ערבים שאין להם מנהג זה‪,‬‬
‫מסר מודעא וא״כ מאי לבטל המודעא והלא אין כאן‬ ‫וגם בית המשפט בנד״ד ראתה שלא נהג כשורה‪ ,‬וקבעה‬
‫מודעא‪ .‬ונ״ל לפרש דברי מר״ן ז״ל דלצדדין קתני‪,‬‬ ‫לו לתת לה סד מה כל זמן שד״יא אגידא ביד‪ ,.‬ובכל‬
‫שד‪,‬רי מתחילה דיבר בשני הצדדין אם מסר מודעא‬ ‫זאת אנו רואים שעושה רמאות כנגד בית המשפט‬
‫וכו׳ ואם לא מסר וכר‪ ,‬וע״ז סיים דלאו דוקא שאנסוהו‬ ‫האזרחי וכנגד ב״ד הצדק ורוצה לעגן את אשתו‪ ,‬אחר‬
‫ב״ד בדיעבד הוא דד‪,‬וי גט‪ ,‬אלא לכתחילה מצוה על‬ ‫שנתחייב לה שלא ישא א״א עליה‪ ,‬דודאי כופין אותו‬
‫כל ב״ד וכו׳ לכוף לגרש‪ ,‬ר״ל במקום שאין מודעא‬ ‫בשוטים ולא תעשינד‪ ,‬מדיו תושיד‪ .‬ואין כאן גט מעושד‪.‬‬
‫אזי לכופו לגרש ובמקום שעשד‪ ,‬מודעא לכופו לבטל‬ ‫כלל בדבר שחייב לעשותו מה״ד‪ ,‬וא״ב מה שאמר‬
‫המודעא וכו׳ ואז הוי גט‪.‬‬ ‫לחרב שאני מגרש בהכרח‪ ,‬אין בדבריו ממש והוא‬
‫רעט‬ ‫ומגן‬ ‫חאה^ע סי׳ לז‬ ‫שמ״ש‬
‫בזה אי בעי דוקא אמירת רוצה אני וכו׳‪ .‬נראית דעתו‬ ‫וראיתי לבאר הגולה שפי׳ דברי מר״ן אונסים אותו‬
‫דהיכא דלא מסר מודעא א״צ לו׳ רוצה אני כלל ע״ש‪.‬‬ ‫עד שיאמר רוצה אני ‪.‬וכדמפרש במשנה‬
‫אמנם דברי מר״ן בש״ע הם סתומים ויוכלו להתפרש‬ ‫דהיינו שיבטל המודעא בפירוש ע״כ‪ ,‬והוא תמוה דהלא‬
‫כמ״ש‪ ,‬עד שהוציא הוי גט‪ ,‬אפי׳ בלא רוצה אני כיון‬ ‫הא דאנ&והו ב״ד קאי להדיא על אם לא מסר מודעא‬
‫שלא מסר מודעא‪ ,‬ואם מסר מודעא צר ‪ T‬לכופו לבטל‬ ‫א״כ למה צריך לו׳ רוצה אני פדי לבטל המודעא‬
‫המודעא ור״ל עד שיאמר רוצה אבי‪.‬‬ ‫כיון שאין כאן מודעא‪ .‬ולפקו״ד דהציון של בה״ג אין‬
‫זה מקומו וצריך להיות אסוף הסעיף לכופו לגרש‬
‫שיהיה‪ .‬בנד״ד שלא אמר רק דעו שאני נותן‬ ‫איך‬
‫לבטל המודעא‪ ,‬וע״ז בא לפרש דפי׳ לבטל המודעא‬
‫מחמת שכפו עלי‪ ,‬לכ״ע די במה שיכפוהו לחזור‬
‫היינו לכופו עד שיאמר רוצה אני דעי״כ מבטל המודעא‬
‫לו׳ רוצה אני לבד‪ ,‬אפי׳ לפי דעת הב״י‪.‬‬
‫בפירוש וכמ״ש רב ששת בש״ס דעד שיאמר רוצה‬
‫ועדיפא מזה מצינו דאפי׳ נתן הגט סתם‪ ,‬ולא ביטל‬ ‫אני‪ ,‬היינו שעי״ז מבטל המודעא בפירוש ולא יסמוך‬
‫המודעא קודם יכול לבטל אחר הנתינה‪ ,‬שכן‬ ‫אמאי דעשוה וארצי ונתן גט בשתיקה‪ ,‬אלא צריך‬
‫פסק מר״ן בסס״י קל ^ וז״ל גט שמסר הבעל מודעא‬ ‫שיאמר בפירוש רוצה אני ודו״ק‪.‬‬
‫על נתינתו ונתנו לח ואח׳׳כ ביטל מרצונו ואמר‬
‫ובאמת שיש לדקדק על דברי הב״י שכתב וז״ל‬
‫התגרשי בגט שנתתי לך כבר א״צ לחזור וליטלו ממנה‬
‫ומפרש רב ששת דעד שיאמר רוצה אני‬
‫עכ״ל‪ ,‬וד‪,‬וא מדברי הרמ״ה הביאו הטור סי׳ קל״ח‪,‬‬
‫היינו שיבטל המודעא בפירוש וכו׳ ע׳ש‪ ,‬ואיני יודע‬
‫וע״ש בב״י שפירש הדברים היטב ומשמע דאפי׳ מסר‬
‫איפה אמר דב ששת ■כן דהלא עיקר דברי רב ששת‬
‫המודעא בין כתיבה לנתיבה הגד״ד וגם נתנו כבר עכ״ז‬
‫באו לומר דאם עשה מודעא אע״ג דעשוה וארצי ונתן‬
‫די שיחזור אח״כ לבטל ולו׳ רוצה אני‪ ,‬ועי׳ בס׳ יחוד‪,‬‬
‫לא מספיק וצריך שיבטל בפירוש ומביא ראיה ממתני׳‬
‫דעת ח״ב סי׳ ס״ג‪ ,‬להרה״ג מוהרי״ץ הזן זצ״ל שהאריך‬
‫עד שיאמר רוצה אני דבזה הרי הוא מבטל המודעא‬
‫בזה‪ ,‬וכתב עוד דגם מד‪ ,‬שאמר שבכה המשטרה הוא‬
‫בפירוש וחוזר בו ואומר רוצה אני מלבי‪.‬‬
‫נותן כוונתו שע״י כן הסכים ונתן מדעתו ע״ש‪ ,‬זד‪,‬ביא‬
‫ראיה מדברי הרב עונג יו״ט חאה״ע סי׳ קמ״ג‪ ,‬ומדברי‬ ‫והיה מקום לדחוק בדברי הב״י ולהשוותו לדברינו‪,‬‬
‫הגאון בעל אור גדול סי׳ ט׳ בסופו דאין זד‪ ,‬אלא גילוי‬ ‫דכוונתו עד שיאמר רוצה אני ועי״ז מבטל‬
‫מילתא בעלמא דהוי דברים שבלב ואינם דברים‪.‬‬ ‫המודעא בפי׳ ולא מסתמא ע״י דארצי אמנם לשונו‬
‫לא משמע כן שכתב ומפרש רב ששת דעד שיאמר‬
‫וזה יד‪,‬יה עוד סניף אחר נוסף למד‪ ,‬שכתבנו למעלה‬
‫רוצה אני היינו שיבטל מודעא בפירוש‪ .‬ובאמת לא‬
‫שאין כאן כפיד‪ ,‬כלל‪ ,‬וגם נשבע שלא יבטל הגט‬
‫מצינו לרב ששת שהוא מפרש כלל‪ ,‬רק בא לו׳ דלא‬
‫והשליחות וגם במד‪ ,‬שנשא א״א על אשתו‪ ,‬שחובתו‬
‫תימא היכא דעשוה וארצי ונתן הוי כאילו אמר רוצה‬
‫לגרשד‪ ,‬ולפרוע כתו׳ מיד‪ ,‬ועוד כיון שלא אמר כן‬
‫אני‪ ,‬אלא אע״ג דעשה מעשה לא מספיק אלא צריך‬
‫בפני שני עדים אין בדבריו ממש ובמ״ש בסי׳ קל״ד‬
‫שיאמר רוצה אני כדי לבטל המודעא שאמר דעו שאני‬
‫ס״א שאם מסר מודעא בפני שני עדים וכו׳ ולכן אני‬
‫אנוס‪ ,‬ודקדק יפה מדברי המתני׳ שלא אמרה עד שיתן‬
‫אומר בפניכם וכו׳ ע״ש‪ .‬וע״ש בפת״ש סק״ב מ״ש‬
‫אלא עד שיאמר רוצה אני ובמה שיאמר כן דיו לבטל‬
‫הרב בית מאיר דמדברי הרשב״ץ וד‪,‬ריב״ש משמע‬
‫המודעא שהרי חזר מדבריו בפירוש‪.‬‬
‫דאפי׳ בלשון ברור למודעא דוקא אם אמר לשני העדים‬
‫שמעו או אתם עדי ע״ש‪ .‬ואף שד‪,‬בי״מ פקפק על זה‬ ‫וגם דברי הב״י לקמיה שכתב אבל אנסוהו כדין עד‬
‫הלא הרשב״ץ והריב״ש רב גוברייד‪,‬ו לסמוך עליהם‬ ‫שיאמר רוצה אני‪ ,‬ואם מסר מודעא אנסוהו‬
‫בעיגון גדול כזה‪.‬‬ ‫עד שביטל הוי גט ע״כ‪ .‬גם כאן דבריו אינם מדוקדקים‬
‫י על הנקודד‪ ,‬הב׳‪ ,‬שאמר לשליח לא תמסור הגט‬ ‫דמשמע דברישא דאנסוהו כדין אפי׳ לא מסר מודעא‬
‫עד הודעה חדשה‪ ,‬הנה גם זד‪ ,‬יש לדחות ע״פ‬ ‫צריך שיאמר רוצה אני‪ ,‬ואם מסר צריך שיבטל בפירוש‬
‫מד‪ ,‬שכתבנו בנקודה הא׳‪ ,‬דכיון שמשביעין אותו קודם‬ ‫ולא סגי ברוצה אני‪ .‬וכל זה לא משמע מהש״ס כלל‬
‫נתינת הגט שלא יבטל את הגט ולא השליחות ודיבאנו‬ ‫להצריך בלא מח־עא לו׳ רוצה אני‪ ,‬ולהדיא מוכח‬
‫דברי הפוס׳ דכיון שהוא מושבע ועומד אזי כל שאומר‬ ‫דאיירי בעשה מודעא וע״ז קאי עד שיאמר רוצה אני‬
‫אמרי׳ דלצעורד‪ ,‬קמכוין‪ .‬וד‪,‬״ד‪ ,‬לשבועד‪ ,‬שלא יבטל‬ ‫ולא סגי בעשוה וארצי ע׳׳ש‪.‬‬
‫השליחות דכוותה‪ .‬וכ״ש בנד״ד‪ .‬דהן השליח הן הבעל‬
‫ונראה דעתו של הב״י דשניהם בעשה מודעא‪ .‬רק‬
‫לא זוכרים כלל שנאמר דבר זה ע״י הבעל דודאי‬
‫שהוא מחלק מדעתו ז״ל במעשה המודעא‪,‬‬
‫מעמידין הדבר על חזקתו‪ ,‬בחזקת שלא אמר לו כלום‬
‫דאם אמר רק דעו שאני אנוס לבד‪ ,‬ולא סיים ולכן‬
‫וד‪,‬שליחות עודנד‪ ,‬בחזקתה שיכול למוסרו כל זמן‬
‫אני אומר שאינו גט‪ ,‬בזה די לבטל דבריו במה שיאמר‬
‫שירצה‪ ,‬דאל״ד‪ ,‬היד‪ ,‬כותב לו בכתב מפורש וכיוצא‪.‬‬
‫רוצה אני‪ ,‬אבל אם הוסיף בדבריו ולכן אני אומר‬
‫ילא יד‪,‬יד‪ ,‬אלא ספק אם אמר לו או לא‪ ,‬הנה לפי‬ ‫שאינו גט‪ ,‬בזה צריך שיאמר בפי׳ שאני מבטל כל‬
‫מה ששלח הבעל לרב מכתב אח״כ‪ ,‬תן הגט‬ ‫מה שאמרתי ולא סגי ברוצה אני לבד‪ ,‬זה דעתו ז״ל‪,‬‬
‫לאשתי אבל הוא בהכרח‪ .‬זד‪ ,‬ראיה שלא אמר לשליח‬ ‫אבל אין הכרח מן הגט׳ כלל זבפת״ש אות י״ג יש‬
‫כלום‪ ,‬וכוונתו ודאי תן גט על ידי השליח שמניתי‬ ‫רמז לזה‪ ,‬שכתב עי׳ באה״ג‪ ,‬ועי׳ בחוות יאיר שהאריך‬
 ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי׳ לז‬ ‫שמ״ש‬ ‫רפ‬
‫בפירוש לא הוי אלא גילוי דעת וד‪,‬רי אנן קי״ל דג״ד‬ ‫דאל״ה מי יתן לה אם לא השליח דודאי הרב לא יתן‪,‬‬
‫בגיטא לאו מילתא היא וכר‪ ,‬וכתב דאף שסיים הגט‬ ‫אלא השל״ח‪ ,‬וזה גילוי דעת שנשאר בדעתו הא׳ לתת‬
‫מקושר דקשה להכריע בדינים אלו לחומר הנושא‪ ,‬מ״מ‬ ‫גט לאשתו ע״י השליח כבראשונה ורק אומר שהוא‬
‫בנד״ד שד‪,‬רא מקום עיגון גדול ויעז סניפים להתיר אפשר‬ ‫בהכרח‪ ,‬וכבר אמרנו שאין כאן שום הכרח כלל‪. .‬‬
‫לד‪,‬קל‪ ,‬ועוד דד‪,‬א לא ביטל בפירוש ואינו אלא גילוי‬
‫מילתא ואין חילוק בין הפעל לשליח כדמוכח מדברי‬ ‫ועל הנקודה הג׳ שאמר השליח שהבעל מטרידו‬
‫הרמב״ם והש״ע לעיל סי׳ קמ״א ס״א עכל״ה‪ ,‬וכל‬ ‫ודורש מהרב לראות כיצד לשחררו משליחות‬ ‫‪.‬‬
‫דבריו הם קלורית לעין בנד״ד‪.‬‬ ‫זו שגורמת לו טירדות‪ ,‬נר׳ דאין בזה ממש שהרי אין‬
‫זה ענין ביד הרב לשחררו שהוא אינו שליח הרב אלא‬
‫ושם הביא שהב״ח מחלק בין גי״ד דאחר כתיבה‬ ‫שלוחו של הבעל‪ ,‬ואם באמת רוצה להשתחרר יש‬
‫דלאו מל ת א היא‪ ,‬אבל קודם כתיבה מילתא‬ ‫לו לכתוב לבעל או ללכת אצלו לו׳ לו שאינו רוצה‬
‫היא‪ ,‬ושהב״ש חולק עליו דבשניד‪,‬ם לאו מילתא היא‪,‬‬ ‫כלל בשליחות זו‪ ,‬או יגלה דעתו בפירחעז בפני הרב‬
‫ושכן משמע מכל הפוס׳ ע״ש‪ .‬וא״כ בנד״ד דאיירי אחר‬ ‫שאין רוצה בזה וכל זמן שלא עשה כן להדיא הרי‬
‫כתיבת הגט‪ ,‬גם הב״ח יודה דלאו מילתא היא עש״ב‪,‬‬ ‫אלו דברים בעלמא שחושב מה לעשות ולא עשה‪.‬‬

‫שוב חפשתי עוד ומצאתי להרב חגור אפוד פי״ב‬ ‫ו עו ד אף אם יחזור בו ויבטל שליחותו בפירוש שאינו‬
‫אות י״ב‪ ,‬משם רבני אשכנז‪ .‬דד‪,‬שליח אינו יכול‬ ‫רוצה בה יש בזה מחלוקת הפוס׳ גדולה‪ ,‬אם‬
‫לבטל שליחותו‪ .‬ושם הביא מדברי הרב שד״יח מערכת‬ ‫השליח יכול לבטל‪ ,‬ומדברי מר״ן הש״ע סי׳ קמ״א‬
‫גט סי׳ י״ט משם הרב פני יהושע ח״ב שהאריך להוכיח‬ ‫ס״א שכתב ולכשיגיע ל ‪T‬ה תתגרעז‪ ,‬מוטח דאפי׳ שינה‬
‫דאף אם השליח ביטל שליחותו בפי׳ ושוב חזר בו‪,‬‬ ‫שליחותו שהיד‪ ,‬שליח הבעל ושוב לא רצה בזה וחזר‬
‫דיכול להוליכו בלתי מנוי ב׳ מהבעל‪ .‬ומה שכתוב‬ ‫להיות שליח קבלד‪ ,‬של האשד■ בלי ידיעת הבעל עכ״ז‬
‫בסדר הגט‪ ,‬דשואלין לשליח אם לא ביטל השליחות‬ ‫אם הגיע לידה תתגרש ע״ש‪ .‬ועי׳ להט״ז שם סק״ב‬
‫הוא רק לחומרא בעלמא עכ״ל‪ .‬וראיתי הדברים במקורן‬ ‫שתמר‪ ,‬ע״ז דמד‪ ,‬מועיל שיגיע גט לידד‪ ,‬כיון שנתבטל‬
‫בשד״ח שם‪ .‬ומצאתי ג״כ שד‪,‬שואל ומשיב מהדורא‬ ‫השליחות של שליח הבעל במה שניתק משליחותו‬
‫תניינא ח״ג סי׳ ב׳ כתב דהעיקר כספר פני יר‪,‬ושע‪.‬‬ ‫בשעה שקע״ע לד‪,‬יות שליח האשה לקבלה‪ ,‬דהא א״א‬
‫וכתב דבנדון שלו שלא ביטל בפי׳ את השליחות אלא‬ ‫בפעם א׳ לד‪,‬יות שלוחו ושלוחד‪ ,‬אלא ודאי דניתק‬
‫אמר טוב שלא רצתד‪ ,‬לקבל את הגט וכו׳ אין זר‪ ,‬אלא‬ ‫משליחות וכמ״ש רש״י להדיא‪ ,‬וא״כ ממי תתגרש‬
‫גילוי מילתא בעלמא‪ .‬ומהני גם להט״ז ע״ש‪ .‬גם משם‬ ‫בהגעת הגט לידה אח״ב וכו׳ עכ״ל‪ ,‬ובפת״ש שם אות‬
‫הרב בית אהרן דף יו״ד סוף ע״ד‪ ,‬דשואלין אם ביטל‬ ‫ב׳ הביא משם מד‪,‬רי״א מבריסק שכתב ליישב קו׳ הט״ז‪,‬‬
‫שליח א׳ את השני‪ .‬וי״ל שהוא חומרא בעלמא כמ״ש‬ ‫דשאני הכא דלא ביטל השליחות של הולכה לאשר‪,‬‬
‫הרב פני יהושע עכל״ה‪.‬‬ ‫בפי׳ רק הוי כמו גי״ד בגיטא ולאו מילתא היא ועדיין‬
‫יכול להיות שליח להולכה אם ירצה וכו׳ עש״ב‪ ,‬ולפי‬
‫ו מזה נלמוד לנד״ד‪ ,‬שלא ביטל השליחות בפי׳‪ ,‬אלא‬ ‫תירוצו כ״ש הוא בנד״ד שד‪,‬רי לא ביטל בפי׳ ואין כאן‬
‫אמר רצוני להשתחרר מזה‪ ,‬דאין זה אלא גילוי‬ ‫כ״א גילוי דעת בגיטא ולאו מילתא היא‪.‬‬
‫‪.‬מילתא בגיטא דאין בו ממש‪.‬‬
‫ו עו ד ציין הפת״ש לעיין בסדר הגט סעיף צ״א‪,‬‬
‫ו על הנקודד‪ ,‬הד׳‪ ,‬שגבתה כתובתה קודם שתתגרש‬ ‫ועיינתי שם‪ ,‬ושם הביא בסקמ״ג משם הבית‬
‫בגט‪ .‬ולפי דעת כת״ר עשתה דבר מוזר‪ .‬לפי‬ ‫מאיר שהאריך בזה וכו׳ ודעתו נוטר‪ ,‬דלא כהט״ז רק‬
‫האמת יפד‪ ,‬עשתד‪ ,‬שגבתד‪ .‬כתובתד‪ ,,‬דכיון דלא נשאר‬ ‫שאין ביד השליח כלל לחזור בו ולבטל שליחותו ואפי׳‬
‫לה קשר עם הבעל‪ ,‬ונשא לו א״א‪ .‬פשיטא דחייב הוא‬ ‫חזר בו בפני עדים ואמר שאינו רוצה לילך עם הגט‪,‬‬
‫לפרוע לה כתובתה‪ .‬ובפרט שרוצד‪ ,‬לענגה ואינו רוצה‬ ‫וגם שלא לעשות שליח אחר כל שחזר ונתרצה ומביאו‬
‫לגרשד‪ .,‬וכן כותבים תנאי מפורש בכתובה במארוקו‪.‬‬ ‫הרי הוא שליח כמקדם וכו׳‪ ,‬וסיים שגם בספר גט‬
‫וקע״ע בקנין שלא ישא א״א וכו׳ ואם ישא א״א וכו׳‬ ‫מקושר בס״ג שלישי אות כו' האריך בראיות נכונות‬
‫שיפ״ל כתו׳ ויגרשנה בגט כשר לאלתר‪ .‬ועי׳ בססי׳‬ ‫דהעיקר דר‪,‬שליח אינו יכול לבטל השליחות כלל וכל‬
‫קנ״ב בהגה — משם המרדכי דבכל מקום דאיכא‬ ‫שחזר ונתנו לה לא איכפת לן מה שחזר מן השליחות‬
‫פליגתא אם כופין ]לגרש[ או לא‪ ,‬אע״ג דאין כופין‬ ‫ביני וביני‪ ,‬ומצדד עוד דאפי׳ שמע הבעל מן השליח‬
‫לגרש‪ .‬מ״מ כופין אותו ליתן כתובה מיד‪ .‬וכן הנדו׳‬ ‫שביטל השליחות אפשר •דג״כ לא מד‪,‬ני דמ״מ כל זמן‬
‫דד‪,‬נעלת ליר‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וא״כ יפה עשתה שגבתד‪ ,‬כתובה‪.‬‬ ‫שלא ביטלו הבעל ומניח הגט בידו מסתמא לא ביטלו‬
‫ובלא״ה כבר כתבנו דבלא״ד‪ ,‬הוי מורד על אשתו‪,‬‬ ‫והניחו לכשיתרצד‪ ,‬ליתנו‪ ,‬ומסיים דכן נר׳ עיקר להלכה‬
‫דכופין אותו ‪ t o‬להוציא וליתן כתובה כמ״ש בסי׳‬ ‫אך למעשה קשר‪ ,‬לד‪,‬כריע בדברים אלו לחומר הנושא‬
‫ע״ז‪ ,‬וד‪.‬יינו בזזזוטין וכמש״ל‪.‬‬ ‫ע״כ‪ ,‬ושם הביא תשו׳ ברית אברהם שכתב כיוצא בזה‪,‬‬
‫דאף אם נר׳ מדברי השליח דכוונתו לבטל השליחות‬
‫מכל זה‪ ,‬דמתחילין בקל הקל תחילה‪.‬‬ ‫העולה‬ ‫לגמרי ולא יתן הגט לעולם עכ״ן כיון דלא ביטל‬
‫רפא‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לח‬ ‫שמ״ש‬
‫פראנק בכל יום מיוה שהניח הגט ופסק מליתן לה‬ ‫שולחי! אחר השליח‪ ,‬ומשפיעין עליו למסור הגט‬ ‫א(‬
‫הסך הנד‪ ,‬ושיכופו אותו לתת הגט לאשתו‪ ,‬וזה בשוטים‬ ‫לאשר! הנד‪ ,‬ושיש לו מצוה רבה להציל‬ ‫‪:‬‬
‫ובבית סוהר‪ ,‬עד שיגיע הגט ל ‪T‬ד‪ ,1‬והם ינופו אותו‬ ‫האשה מעיגונה הגדול של י״ד שנה ויותר‪.‬‬
‫ויאמרו לו עשה כל מה שישראל אומרים לד‪ ,‬ואין בזה‬
‫חשש גט מעושה כלל‪ ,‬ותול״מ‪.‬‬ ‫ב( אם התעקש השליח ולא רצה לבא למסור הגט‬
‫לאשה‪ ,‬אזי נחזור לבעל להזמינו לבא למנות‬
‫וכבר ידוע כמה חשו ר ‪ u‬תינו הא׳ נן׳ להציל עגונה‪,‬‬
‫שליח אחר למסור הגט לאשה‪ ,‬או לבא בעצמו למסור‬
‫ולא רמו רישא אבי סדיא‪ .‬עד שגמרו ענין‬
‫הגט לאשתו‪ .‬ואפי׳ יאמר שהוא נותן מחמת הכרח‬
‫העגונה להוציאה לאורה‪ ,‬וזהו שאילץ אותי שהנחתי‬
‫הקנסות‪ ,‬אין להשגיח בדבריו בלל וכמש״ל‪.‬‬
‫כל עניינים הנחוצים לי‪ .‬ונטפלתי קודם כל להציל‬
‫עגונה‪ .‬ויה״ר שלא תבאנה בנות ישראל ל ‪T‬י כך‪ .‬זהו‬
‫ג( ‪ .‬אם בכל זאת הבעל מתעקש ולא רוצה בשום אופן‬
‫הנלע״ד‪ .‬וצויי״ט וימ״ן‪ .‬החו״פ בירושלים עיה״ק תוב״ב‪.‬‬
‫לתת גט לאשתו‪ ,‬אזי אחר שיתרו בו הב״ד‪,‬‬
‫בימי הפורים‪ .‬שנת ותנתק ותמו״ש היתד התקועה‬
‫מצוד! גדולה לכתוב לבית המשפט‪ ,‬שהאיש הזה הןא‬
‫לפ״ק‪) .‬תשנ״ב(‬
‫צוחק על אשתו‪ ,‬ועל בית המשפט האזרחי ועל בית‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫הדין הרבני‪ ,‬ושחובתו לפרוע לה הסך הנד של מאתים‬

‫ס י מ ן לח‬

‫הסכמת הראש״ל‪ .‬נשיא מועצת חכמי התורה‬

‫ב״ה ירושלים כ׳ אדר ב׳ תשנ״ב‬

‫ידיד נפשי‪ ,‬המאור הגדול‪ ,‬מעוז ומגדול‪ ,‬רבה הראשי של עיקו״ת ירושלים דדהבא‪,‬‬ ‫כבוד‬
‫שליט״א‪ ,‬השי״ת יאריך ימיו בטוב ושנותיו‬ ‫וראב״ד מקודש‪ ,‬כמהר״ר שלום משאש‬
‫בנעימות‪ ,‬בבריאות טובה זנהורא מעליא‪ ,‬אמן‪.‬‬

‫עתרת החיים והשלום וכל טוב סלה‪ ,‬קבלתי■ אגרתו המעולפת ספירים בשריותא דעגונה‪,‬‬ ‫אחרי‬
‫והקיף הענין מכל צדדיו‪ ,‬והעלה בכחא דהיתרא‪ ,‬כאיעו גבורתו‪■ ,‬ואחר העיון בדברי‬
‫קדשו‪ ,‬אנא דאמרי יפה דן ויפה הורה‪ .‬וה׳ עמו שהלכה כמותו‪.‬‬

‫חפ ץ הייתי להשתעשע בד״ק‪ ,‬אולם בהיותי עסוק בנושאים אחרים‪ ,‬לא רציתי לעכב תשובתי‬
‫אל כבוד גאונו‪ ,‬ואפריין נמטייה‪ ,‬דנפק דק ואשכח מהני מילי מעלייתא לחזק היתרו‪,‬‬
‫ודבריו נכוחים למבין‪ ,‬וישרים למוצאי דעת‪ ,‬ועוד חזון למועד‪.‬‬
‫כת״ר ירום ונשא ■וגבה מאד‪ ,‬וכל אשר יעשה יצליח‪ ,‬ויגדיל תורה ויאדיר‪.‬‬ ‫וכסא‬

‫בברכת התורה ובאהבה רבה‪,‬‬

‫עובדיה יוסף‬
‫ראשון לציון‪ ,‬הרב הראשי לישראל )מלפנים(‬
‫נשיא מועצת חכמי התורה‬

‫ו ב רו ך ה׳ זכיתי ונגמר הענין על ידי‪ .‬שהלכתי לפאריז כחג הפסח‪ .‬ושם נתראיתי עם אב״ד‬
‫הנז׳‪ .‬וגם שלחתי על הרה״ג יעקב מדר שליט״א‪ ,‬אב״ד לגטין בפאריז‪ ,‬ושלחנו אחר‬
‫האשד‪ ,‬על ‪T‬י אחיה‪ ,‬ובאה ממרוקו וקבלה גטה מ ‪ T‬על ‪ 'T‬שליח בעלה‪ ,‬ונגמר הענין בכי‬
‫טוב‪ ,‬ונחה שקטד‪ ,‬הארץ מהעלבון הנז׳‪ ,‬ה׳ יזכנו לעשות רצונו כרצונו תמ ‪ T‬אמן‪.‬‬
‫הצעיר השמ״ש יצ״א‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לט‬ ‫שמ״ש‬ ‫רפב‬
‫יד‪,‬יו עושין כן‪ ,‬ואומר ר״י דנ״מ לרבי דאמר לקמן אם‬ ‫טיסן לט‬
‫ביטלו מבוטל ופסק לקמן ר״ן כוותיה‪ ,‬ומודה דבי דאם‬ ‫עוד בעדן העגונה הנ״ל‬
‫ביטלו לפני ב׳ לרב ששת או בפני אחד אפי׳ לרב נחמן‬
‫אחר שנמסר הגט ע״י השליח ב׳ שמינה השליח הא‪/‬‬
‫דאינו מבוטל‪ ,‬דאפי׳ קודם תקנת ר״ג לא ‪ ,Tn‬מבוטל‪,‬‬
‫וזה היה בהסכמת אב״ד פארת הנ״ל‪ ,‬בביתי‬
‫דדוקא בפני ג׳ לר״ש מבוטל דליכא למיחש לממזרות‪,‬‬
‫ובחרמותי בעי״ת פאריז‪ ,‬הוא •והרה״ג יעקב מדר‬
‫אבל בפני ב׳ דאיכא למיחש לממזרות לא‪ ,‬ל ר ב נחמן‬
‫שליט״א‪ ,‬הממונה על הגטין שם בפאריז‪■ ,‬ובאה האשד‪,‬‬
‫אע״ג דבפני שנים איכא למיחש לממזרות כדאמרי׳‬
‫ממר וקו ונמסר לד‪ ,‬הגט בנוכחות הרב מדר הי״ ו‬
‫בסמוך‪ ,‬ואפי״ה הוי מבוטל‪ ,‬מ״מ בפחות מב׳ דאיכא‬
‫כמוסכם‪ ,‬שוב אחרי חמשה חדשים שלח האב״ד הנ״ל‪,‬‬
‫למיחש טפי אינו מבוטל‪ ,‬ובהא אפי׳ רבי מודד‪ ,‬דאמרי׳‬
‫להראשון לציון הגר״מ אליהו שליט״א‪ ,‬פסק דין ארוך‪,‬‬
‫מד‪ ,‬כח ב״ד יפד‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬מוכח מזד‪ ,‬דעדות ע״א בענין‬
‫כולו מלא פלפולים‪ ,‬וקושר בחבל נימא בנימא‪ ,‬לבטל‬
‫זה‪ ,‬ב שבל מד‪ ,‬כח ב״ד יפה‪ .‬חשבו לעדותו כאלו אינה‬
‫השליחות הנ״ל‪ ,‬ע״פ מד‪ ,‬ששמע הוא בעצמו שאמר‬
‫לגמרי‪ ,‬ואפי׳ ישמע השליח שביטלו לפני ע״א‪ ,‬יכול‬
‫לשליח‪ ,‬אל תתן עד לד‪.‬ודעה חדשה‪ ,‬ושעד א׳ נאמן‬
‫למוסרו ליד האשה‪ ,‬ואף דלא קבלו תקנת ר״ג גבי ג׳‬
‫ע״ז‪ ,‬אף שהבעל והשליח לא זוכרים מזה כלל‪ ,‬ועל‬
‫לרב ששת או שתים לר״ן‪ ,‬עכ״ז בע״א חשו לדבריו‪,‬‬
‫זה כבר השבתי בתשובתי הא׳ דאין חשש מזה‪,‬‬
‫ועי׳ בב״י שהביא המקור לעד א׳ שאינו נאמן‪ ,‬מדברי‬
‫ודדאש״ל שליט״א מסר לי את הפס״ד הנ״ל להשקיף‬
‫התום׳ הנ״ל‪ ,‬וכתב שכן כתבו הרשב״א והר״ן‪ ,‬דג״מ‬
‫עליו‪.‬‬
‫לרבי דביטלו מבוטל ע״ש‪ ,‬׳ודוקא כביטל לפני השליח‬
‫ואני מתפלא על הרב שליט״א‪ ,‬איך לא חש לחרם‬
‫עצמו דליתא לחששא זו הקילו ע״ש‪ ,‬וכפשטא דמתני׳‪,‬‬
‫דר״ת שהביא הרמ״א‪ ,‬ומקורו מהמרדכי סוף‬
‫דד‪,‬גיע בשליח‪ ,‬דמשמע שהוא לבדו בלא עדים‪.‬‬
‫הל׳ גטין בכל לשון של חומרא ע״ש‪ ,‬ואף לדעת‬
‫ופשוט וברור דרעק״א לא יחלוק על התום׳‬ ‫המקילין בזה‪ ,‬עי׳ שד״ח מערכת גט אות כ״ט‪ ,‬עכ״ז‬
‫והרשב״א וד‪,‬ר״ן‪ ,‬והב״י שפסק כן‪ ,‬ושט בב״י‬ ‫בזד‪ ,‬שד‪,‬וא עצמו הסכים עמנו למוסרו בידה ונמסר‪,‬‬
‫כתב שכן דעת הרמב״ם ז״ל‪ ,‬ועי׳ ג״כ בביאורי הגר״א‬ ‫ודאי יש לחוש מהחזרד‪ ,‬של אח״כ‪■ ,‬וד‪,‬רי הוא כמקשה‬
‫זצ״ל אוח קי״ח שרמז לתוס׳ הנ״ל לבאר דברי מר״ן‬ ‫על דברי עצמו‪ ,‬ובפרט בעיגונא של י״ד שנד״ שנגרם‬
‫ז״ל‪ ,‬וא״כ כל חילוקו דרעק״א זצ״ל הוא לגבי שליח‬ ‫על ידו בלי משים לב‪ ,‬גם מדבר בתשובתו‪ ,‬כאלו הגט‬
‫עצמו לפי אותה סברא דירושלמי‪ ,‬או לפי אותד‪ ,‬סברא‬ ‫עדיין לא ניתן ואין ראוי ליתנו‪ ,‬במקום שבאמת הוא‬
‫דתום׳ בצד א׳‪ ,‬דגם לבטל לפני השליח צריך ב׳ עדים‪,‬‬ ‫יודע בתכלית ה ‪T‬יעד‪ ,‬שניתן זה כבר חמשה חדשים‪,‬‬
‫אבל לגבי עדות ע״א שאינו שליח לא דיבר‪ ,‬דזוהי‬ ‫גם ידוע בפום׳ שבמקום עיגונא‪ ,‬אף שעדיין לא ניתן‪,‬‬
‫תקנת ר״ג דלא מד‪,‬ני וכמש״ל‪ ,‬או אפי׳ קודם תקנת‬ ‫הו״ל כדיעבד שניתן‪.‬‬
‫ד״ג ג״כ משום תקנת ממזרים עי׳ ברשב״א‪.‬‬ ‫ו הנ ה לעיקרא דמילתא‪ ,‬כל הפלפול שעשה לד‪,‬וציא‬
‫מדברי רעק״א בספר דרוש וחדוש ר״פ השולח‬
‫ובזה אין אנו צריכים לדברי החזו״א זצ״ל סי׳ קמ״ז‬
‫גטין ל״ב‪ ,‬לחלק בין שליח רגיל לשליח לזמן‪ ,‬דלבטל‬
‫ע״ד התום׳ הנ״ל‪ ,‬לתת טעם לביטול לפני ע״א‪,‬‬
‫שליח רגיל צריך ב׳ עדים‪ ,‬לא כן לבטל שליח לזמן‬
‫משום שיכול להכחישו‪ ,‬כל זמן שלא הגיע הדבר לאזני‬
‫כזה‪ ,‬שאמר לו עד הודעה חדשה אין צר ‪ T‬ב׳ עדים‪.‬‬
‫השליח עצמו‪ ,‬דלפי מ״ש א״צ לזה‪ ,‬דאפי׳ באופן דלא‬
‫דהו״ל כשאר איסורים‪ ,‬כיון שאין מבטל השליחות‬
‫יכחיש ושמע מפיו בפירוש‪ ,‬עכ״ז הלא כבר ביטלו רבנן‬
‫רק מעכבר‪ ,‬לזמן‪ ,‬ולא הו״ל דבר שבערוה ע״ש‪ .‬ומזה‬
‫עדות ע״א‪ ,‬משום מה כח ב״ד יפה‪.‬‬
‫יצא לו דלפי״ז גם ע״א יכול להעיד בזה‪ ,‬דלא הוי‬
‫ואפי' לפי דברי החזו״א זצ״ל‪ ,‬החילוק שעשה כת״ר‪,‬‬
‫דבר שבערוד‪.,‬‬
‫שאם העד היחיד מעיד שד‪,‬בעל בטל שלוחו‬
‫והנה מלבד דכל זה כ׳ רעק״א זצ״ל‪ ,‬לפלפולא בעלמא‪,‬‬
‫בפני ב׳ דנאמן אף לשיטת הרשב״א אינו נראה‪ ,‬שכיון‬
‫לתרץ קו׳ הרשב״א על רש״י ז״ל‪ ,‬ורק אליבא‬
‫שהכל נשמע ע״פ ע״א‪ ,‬הלא השליח יכול להכחיש שלא‬
‫דר‪,‬ירושלמי דבעשד‪ ,‬שליח הולכה צריך ב׳ עדים‪ ,‬וגם‬
‫היה לא לפני א׳ ולא לפני שנים‪ ,‬ולא מהני‪.‬‬
‫כתי׳ הב׳ אליבא דתוס׳ דל״ג ד״ד‪ ,‬רבי‪ ,‬דצדדו לומר‬
‫ובזה יצאנו גם יד״ח התורת גטין שהביא הפת״ש‬ ‫דאף ביטל בפני השליח צריך עדים ע״ש‪ .‬אבל אליבא‬
‫סי׳ קמ״א סקס״א שנתן טעם לשליח שיהיה‬ ‫דד‪,‬לכתא דא״צ עדים למינוי השליח‪ ,‬או לביטול השליח‪,‬‬
‫נאמן על הביטול‪ ,‬משום שאין עדותו להוציא מבעלה‬ ‫הרי אין מקום לחילוק זד‪ ,‬כלל‪ ,‬דשניד‪.‬ם שוים וכדברי‬
‫רק שמניחה אחזקתה דאשת איש ע״ש‪ .‬ורצה כת״ר‬ ‫הרשב״א‪ ,‬וממלא אין מד‪ ,‬ללמוד לענין העד‪ ,‬דלפני‬
‫ללמוד ממנו לעד א׳‪ ,‬דזה אינו‪ ,‬דלא דיבר הרב תורת‬ ‫העד א׳ מבואר לד‪,‬דיא בדברי הש״ע סי׳ קמ״א סעיף‬
‫גטין כ״א בשליח עצמו‪ ,‬אבל לגבי עד אחר‪ ,‬ודאי דלא‬ ‫ם׳‪ ,‬דצריך ב׳ עדים דזקא‪ ,‬בלי שום חילוק ואופן‪ ,‬וגם‬
‫יחלוק על הפום׳ הנ״ל וד‪,‬הלכה דאין עדות עד א׳ מהניא‬ ‫בסי׳ קל״ב ס״א‪ ,‬וכמ״ש בתשובתי הא׳ עש״ב‪.‬‬
‫כלל לשום ענין‪ ,‬והו״ל כליתה‪ ,‬דא״כ מה כח ב״ד יפה‪..‬‬
‫והנה מקור הדברים לדברי הש״ע סעיף ס׳‪ ,‬דע״א‬
‫וכ״ש שכבר סחר כת״ר עצמו את זה ממה שכתב‬ ‫אינו נאמן‪ ,‬הוא ממ״ש התום׳ דלב׳ ע״ב ד״ד‪,‬‬
‫בספר ח ‪T‬ושים וביאורים סי׳ ח׳ סק״ז ח׳‪,‬‬ ‫ורב נחמן‪ ,‬שהקשו וא״ת ומאי נ״מ השתא בפלוגתא דרב‬
‫שד‪,‬בין בתורת גטין‪ ,‬דדוקא באופן ‪ ,‬שהשליח הוא‬ ‫ששת ורב נחמן בפני כמד‪ ,‬מבטלו‪ ,‬הא תיקן ר״ג שלא‬
‫רפג‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לט‬ ‫שמ״ש‬
‫גם כאן גבי ביטול ראוי להחמיר שיתקיים הביטול‬ ‫בא להעיד לבמל את שליח הבעל‪ ,‬רק בזה אמר תורת‬
‫לחומרא עש״ב‪ ,‬ולזה יש לד‪.‬שיב דאין מקום לזה בנד״ד‬ ‫גסין דהוי עדותו כשאר איסורין משום שעדיין לא‬
‫דהוי עיגון גדול‪ ,‬וכבר סיים רמ״א ז״ל גופיד‪ .‬שם‪,‬‬ ‫נעשה דבר שבערוה‪ ,‬אבל אם בא להעיד שכבר נתבטל‬
‫דבמקום עיגון ודוחק יש להקל ע״ש‪ ,‬ובזה נדחו ג״כ‬ ‫מלהיות שליח הוי עדותו ע״ד שבערוה‪ ,‬ולפי דעתי‬
‫דברי ‪.‬כת״ר שד‪,‬ביא סברת המחמירין‪ ,‬וכתב דראוי‬ ‫חילוק זה עצמו אינו נראה לי‪ ,‬דכיון שדברי הבעל‬
‫לד‪.‬חמיר בזח‪ ,‬דזה אינו‪ ,‬דבמקום עיגון יש לד‪.‬קל כדעת‬ ‫היו עם השליח עצמו שביטל לפניו‪ ,‬ודאי‪.‬רשאי להע ‪T‬‬
‫מר״ן ורוב הפום׳ שהבאתי‪.‬‬ ‫שהבעל ביטל כבר לפניו‪ ,‬דאין בזה חשש ממזרות‪,‬‬
‫ודוקא לגבי ע״א שאינו שליח הוא דאמרו דאינו נאמן‪,‬‬
‫ב אופן דלגבי ע״א שאינו שליח‪ ,‬הביטול לפניו אינו‬
‫דא״כ‪.‬מה כח ב״ד יפה‪.‬‬
‫ביטול כדברי מר״ן סי׳ קמ״א‪ .‬והוא שיבטלנו‬
‫הן אמת שדברי התום׳ בזה‪ ,‬נראין כסותרים זא״ז‪,‬‬
‫בפני שנים‪ ,‬ובזר‪ .‬יובנו ג״כ דברי התורת גטין שהביא‬
‫שבדף ל״ג ד״ה רבי סבר ובו׳‪ .‬כתבו דמשמע ליה‬
‫הפת״ש סי׳ קמ״א סקס״א שכתב וז״ל‪ ,‬אם שלח שליח‬
‫מילתא דרבי‪ ,‬דיכול לבטל אפי׳ בפני אחד‪ ,‬אע״ג דאין‬
‫לבטל הגט‪ ,‬נר׳ דא״צ להביא עדי שליחות‪ ,‬דדוקא‬
‫דבר שבערוה פחות מב׳‪ ,‬כיון דלשליח עצמו אומר‬
‫לד‪.‬וציא מחזקת פנויד‪ .‬או מחזקת א״א חשיב דבר‬
‫שהוא מבטלו הוא מבוטל ע״ש‪ .‬ומשמע מפשט דבריהם‪,‬‬
‫שבערוה ובעי שנים‪ ,‬אבל הכא דעדיין לא נתגרשה‪,‬‬
‫דלפני אחד שאינו שליח אינו בטל‪ ,‬משום דאין דבר‬
‫וד‪.‬שליח אומר שאין גט זר‪ .‬ראוי לגרש שנתבטל‪ ,‬כשאר‬
‫שבערוה פחות מב׳‪ ,‬ואלו לעיל בד״ה ורב נחמן וכו׳‬
‫איסורין דמי שעד אחד נאמן עכ״ד‪ ,‬ולכאורה דבריו‬
‫כתבו טעמא דלפני אחד אינו בטל‪ ,‬רק משום חשש‬
‫תמוד‪.‬ים‪ ,‬דהלא כפי האמת‪ ,‬אם בטלו לפני ע״א‪ ,‬אינו‬
‫ממזרות‪ ,‬ולא משום אין דבר שבערוה פחות מב׳‪.‬‬
‫נאמן‪ ,‬ואף דאינו מוציא מחזקת א״א‪ ,‬ואדרבה משאירד‪.‬‬
‫בחזקתה של א״א ועכ״ז אינו נאמן‪ ,‬אמנם לפי מד‪.‬‬ ‫וראיתי להרב פני יהושע דלג׳ ד״ה בא״ד וי״ל‬
‫שכתבנו החילוק בין בטלו לפני ע״א כלי לד‪.‬ודיע‬ ‫דמשמע ליה וכו׳‪ ,‬שתירץ לזה‪ ,‬שמצד דבר‬
‫לשליח דאז יש חשש ממזרות שילך השליח למוסרו‬ ‫שבערוה‪ ,‬דוקא היכא דאתחזק איסורא‪ ,‬בעינן שנים‬
‫לה‪1 ,‬ד‪.‬יא באמת אינד‪ .‬מגורשת‪ ,‬לכן הצריכו שני עדים‬ ‫להוציא מהחזקה‪ ,‬כגון היכא שקידש בפני א׳ דיש לה‬
‫דאוושא מילתא‪ ,‬לבין בטלו לפני השליח שבידו הגט‪,‬‬ ‫חזקה דפנויה‪ ,‬אין בעדות ע״א שקידש‪ ,‬להוציאה‬
‫או שלח לו שליח לדיודיעו שד‪.‬גט שבידו בטל הוא‪,‬‬ ‫מחזקת פנויה‪ ,‬אבל גבי ביטול לפני ע״א‪ ,‬דאדרבד‪.‬‬
‫דכיון שהוא שלוחו של הבעל‪ ,‬הו״ל כאלו‪ .‬הבעל פגע‬ ‫מניח האשד‪ .‬בחזקתה‪ ,‬ראוי לקיים דבריו‪ ,‬ואין בזה‬
‫בו קודם שימסור הגט‪ ,‬וא״צ שיד‪.‬יה בפני שנים‪ ,‬וכל‬ ‫משום דבר שבערוה וכו׳‪ ,‬וכ״ש באומר לשליח דא״צ‬
‫עיקר ח ‪nT‬ןזו של התו״מ‪ ,‬דשליח לשליח הו״ל כבעל‬ ‫לנאמנותו‪ ,‬וכדי לתרץ דברי התום׳ ד״ד‪ .‬רבי סבר וכו׳‬
‫לשליח שא״צ ב׳ עדים‪ ,‬דאין חשקו ממזרות‪.‬‬ ‫הוצרך להוסיף‪ .‬ואפי׳ המחמירים בע״א אף דסותר‬
‫החזקה כגון גבי קדושין בע״א‪ ,‬כאן שמדבר עם השליח‬
‫א מנ ם ודאי דבעינן שיגיע בשליח א׳ קודם שימסור‬
‫בעצמו‪ ,‬א״ש כיון שהשליח יודע האמת עש״ב‪ ,‬ונר׳‬
‫הגט ל ‪ T‬האשד‪ ,.‬דלא עדיף ממשלתו שהוא‬
‫כוונתו‪ ,‬דכיון שהוא מדבר עמו בעצמו אין לחוש‬
‫הבעל וד‪.‬וא עומד במקומו ממש‪ ,‬וכן מוכח מסדר‬
‫לטעות ולחשש ממזרות‪ ,‬דאל״ה לא תירץ דברי התום׳‪,‬‬
‫המשנד‪ ,.‬שסידר תחלה כל האופנים‪ ,‬שהגיע בשליח‬
‫ע״ש היטב‪.‬‬
‫או ששלח אחריו שליח‪ ,‬או ששלה אצלה שליח וכו׳‪,‬‬
‫ול פ קו״ד יש לפרש דבריד‪.‬ם בדוחק‪ ,‬שד‪.‬ם באמת‬
‫ואחר זה כתב‪ ,‬ואם משהגיע גט לידה שוב אינו יכול‬
‫קצרו במובן‪ ,‬וסמכו על מ״ש למעלה‬
‫לבטלו‪ ,‬משמע דקאי אכולד‪,‬ו‪ ,‬ועל כולם אומר‪ ,‬אם‬
‫דבאחד יש לחוש לממזרות‪ ,‬וכתבו דמשמע ליד‪ .‬מילתא‬
‫משד‪.‬גיע גט ל ‪T‬ה וכו׳‪ ,‬וסברא גדולד‪ .‬היא וכמש״ל‬
‫דרבי דיכול לבטל לפני א׳‪ ,‬שהוא השליח שעלד‬
‫דלא עדיף ממשלחי‪.‬‬
‫מדברים‪ ,‬וסיים אע״ג דאין דבר שבערוד‪ .‬פחות מב׳‪,‬‬
‫וחזיתיה לד‪.‬רב פני יהושע שם בריש פ׳ השולח‬
‫וכאן איירי באחד לבדו שהוא השליח‪] ,‬ונבלע בנעימה[‬
‫שסובר בד‪.‬יפך‪ ,‬משום שכשביטל ע״י שליח‬
‫ואפי׳ תימא דכאן לא אתחזק איסורא‪ ,‬והוא מניחה‬
‫שתחי׳ הביטול נעשד‪ .‬כדין‪ ,‬וכי משום שנתעצל או‬
‫בחזקתה‪ ,‬וראוי לד‪.‬אמיגו‪ ,‬הלא כבר כתבנו לעיל דיש‬
‫שנאנס בשליחותו לא ליד‪.‬וי ביטול ע״ש‪ .‬ואיני מבין‪,‬‬
‫לחוש בפחות מב׳ למד‪ .‬כח ב״ד יפה ואינו מבוטל‬
‫כיון שהוא שלוחו של הבעל וממלא מקומו‪ ,‬הג״ע אם‬
‫מחשש ממזרות[‪ ,‬ומתרץ דכאן שאני‪ ,‬דכיון שהוא‬
‫נתרשל הבעל או נאנס ולא הגיע באשה או בשליח‬
‫מדבר עם השליח עצמו שב ‪T‬ו הגט‪ ,‬אין לחוש לשום‬
‫עד שנמסר‪ ,‬האם נאמר דהוי ביטול‪ ,‬וד‪.‬לא בין הכל‬
‫טעות ולחשש ממזרות‪ ,‬כנ״ל נכון‪ ,‬ובזה הדברים‬
‫השליחות אינה אלא מילוי מקום של הבעל שילך אל‬
‫משוטים‪ ,‬וא״צ להכניס סברא אחרת המחמירין בע״א‬
‫השליח ויג ‪ T‬לו שהוא בטל‪ ,‬וכל זמן שלא הגיעו‪,‬‬
‫אף דסותר החזקד‪ .‬ולו׳ את״ל וכו׳‪ ,‬כמ״ש הפנ״י‪.‬‬
‫ודאי דעדיין לא נתבטל‪ ,‬ואפי׳ אילו ביטלו בפי׳ בפני‬
‫שליח ב׳ קודם שילך בשליחותו‪ ,‬הו״ל כביטלו בפני ע״א‬ ‫י עי׳ במשכנות יעקב אה״ע סי׳ ל״ט אות כ״ד וכ״ה‪,‬‬
‫מן השוק שאינו בסל‪ .‬וכל עיקר שהקלו אצל השליח‬ ‫שד‪.‬אריך ליישב דברי התום׳ קרוב למ״ש דאין‬
‫שלא להצר ‪ T‬עדים‪ ,‬הוא משום שהגט בידו ולא חיישי׳‬ ‫סתירד‪ ,‬בדבריהם‪ ,‬רק שסיים בדבריו‪ ,‬דכיון שאנו‬
‫שימסור אותו‪ ,‬ולא חיישי׳ לממזרות‪ ,‬אבל שליח ב׳‬ ‫מחמירין במקדש לפני ע״א‪ ,‬אפי׳ הוא סותר החזקה‬
‫שאין בידו גט‪ ,‬ודאי דהוי באיש זד מן השוק‪ ,‬רק‬ ‫כמ״ש הרבד‪ .‬גדולים ופסק רמ״א כוותייד‪.‬ו בסי׳ ע״ב‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לט‬ ‫שמ״ש‬ ‫רפד‬
‫עו ל זאת‪ ,‬מלבד שההלכה ברורה שע״א אינו נאמן‬ ‫שהטיבותא שיש בו היא‪ ,‬שאם הגיע בשליח ואמר לו‬
‫וכמש״ל באורך‪ ,‬אעיקרא דמילתא‪ ,‬נר׳ מדברי‬ ‫שהגט בטל‪ ,‬הוי כאלו הבעל בעצמו אמר לו‪ ,‬ואז שוב‬
‫הבעל שרק דרך כעס אמר כן ללכת למזכירות לקחת‬ ‫■ליכא למיחש שימסור‪ ,‬אבל כל זמן שלא הגיע בשליח‬
‫הגט‪ ,‬וכיון שלא הלך ולא לקח‪ ,‬מוכח שרק דברים‬ ‫הוי השליח כאחד מן השוק‪ ,‬כיון ששליח א׳ אין לו‬
‫בעלמא אמר כן להפיג כעסו‪ ,‬ולא לפי האמת‪ ,‬גם‬ ‫ידיעה ויבול למסור‪ ,‬וכן מוכח עוד מהש״ם שהקשה‬
‫לא אמר בלשונו לשון ביטול כלל‪ ,‬רק שאני לא מעוניין‬ ‫אט משהגיע לידה פשיטא‪ ,‬לא צריכא דמהדר עליה‬
‫שגט זה ינתן‪ ,‬אבל הגט ככחו אז כהו עתה‪ ,‬ומ״ש‬ ‫מעיקרא לבטולי‪ ,‬מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע‬
‫ואני שולל גט זה‪ ,‬לא נודע אצלי הלשון שאמר זה‬ ‫דבטולי בטליה קמ״ל‪ ,‬ר״ל שאין זה אלא גילוי דעת‬
‫בל׳ צרפת או ערב‪ ,‬כי הוא ודאי שאינו יודע עברית‪,‬‬ ‫דלאו מילתא היא כלל‪ ,‬ועי׳ בתום׳ שם ד״ה מה״ד‬
‫וכ״ש לשון שולל‪ ,‬שלא ‪T .‬ע אותו לגמרי‪ ,‬ובודאי‬ ‫איגלאי וסו׳ קרוב לזה‪ ,‬וזה ברור לענ״ד‪.‬‬
‫כוונתו היתד‪ ,‬בתהלת וסוף דבריו‪ ,‬שרוצה לשלול אותר‬
‫ו מ ע ת ה נחזור לנד״ד‪ ,‬דמה שאמר הרב ששמע מפיו‬
‫מאתם‪ ,‬רק יקחנו אצלו‪ ,‬וכיון שלא לקח‪ ,‬ה״ז גזים‬
‫של הבעל שאמר לשליח אל חתן עד הודעה‬
‫׳ולא עביד‪ ,‬ואפי׳ אלו לקח אותו לא יתבטל בזה‪ ,‬ויכול‬
‫חדשה‪ ,‬כיון שהשליח אינו מודה בזה ואינו זוכר‪ ,‬נשארו‬
‫לגרש בו כשירצה‪ ,‬ובכל אופן הרי שלח מכתב לרב‬
‫רק דברי העד א׳ לבדו‪: ,‬ואינו ביטול‪ ,‬וכמש״ל‪.‬‬
‫למסור הגט‪ ,‬ובזה גילה שכל מה שהוציא מפיו הם‬
‫דברים בעלמא דרך כעס וכמש״ל‪ ,‬וכבר כתבתי שדעת‬ ‫ו עו ד עדיפא בנד״ד‪ ,‬דאפי׳ לפי דברי העד הנז׳‪ ,‬כיון‬
‫מר״ן מפורשת בש״ע ובב״י דבפני ע״א אפי׳ בטלו‬ ‫שהשליח והבעל שניהם אומרים שאינם זוכרים‬
‫בפירוש אינו ביטול כלל‪ ,‬גם הבאתי משם הרשב״ץ‬ ‫כלל מזה‪ ,‬הרי זה מורה על כוונתם‪ ,‬שאין מקפ ‪T‬ין‬
‫וד‪,‬ריב״ש דאפי׳ בל׳ ברור למודעא צריך שיאמר לעדים‬ ‫ע״ז‪ ,‬ולא איכפת להו בזה‪ ,‬ושהשליח יכול למוסרו‪ ,‬דאם‬
‫שמעו‪ ,‬או אתם עדי‪ ,‬ורב גוברייד‪,‬יו לסמוך עליהם‬ ‫ניחא להו בזה‪ ,‬הו״ל לשמוח בזה ולקיים דבריו ולחזק‬
‫בעיגון גדול כזה‪ ,‬וגם כת״ר בסו״ד פסל עדות זו‪.‬‬ ‫אותם מחדש‪ ,‬הא ודאי שאין תוקעים עצמם בזה‪ ,‬והרי‬
‫זה כהודעה חדשה לשליח‪ ,‬שאפי׳ אילו אמר כן כדברי‬
‫עוד זאת תמיהא גדולה‪ ,‬דאשתמיט מיניה דכת״ר‪,‬‬
‫העד‪ ,‬הרי עכשיו חוזר בו ויכול ליתנו בלא פקפוק‪.‬‬
‫הלכה מפורשת ׳ומוסכמת‪ ,‬דכיון שהיה העד הב׳‬
‫פסול‪ .‬מד‪,‬״ת מחמת קורבה‪ ,‬וגם הוסיף בסו״ד שהוא‬ ‫ועוד כתבתי בתשובתי הא׳‪ ,‬דאפי׳ אילו הודו השליח‬
‫ג״כ פסול בעבירה‪ ,‬הרי קי״ל דעדות שבטלה מקצתה‬ ‫והבעל שא״ל עד הודעה חדשה‪ ,‬הרי הבעל‬
‫בטלד‪ ,‬כולה וכאלו אין כאן עדות כלל‪ ,‬ותמהני איך‬ ‫שלח אח״יכ מכתב לרב ואמר לו למסור הגט רק שהוא‬
‫לא הרגיש בזה‪.‬‬ ‫תחת הלחץ‪ ,‬וא״ב הרי זה ממש הודעה חדשה‪ ,‬וכת״ר‬
‫לא חש להשיב על זה‪ ,‬וכל זה באמת הוא מאשמת‬
‫ע ת ה ארדה נא ׳ואראה‪ ,‬מה שדחה בקש לכל דברינו‪,‬‬
‫מסדרי הגט שהיו צריכים למחות בו שלא יעשה דבר‬
‫ואני בא ליד‪,‬שיב על דבריו‪ ,‬וליישב 'כל‬
‫מסופק שיביא לידי ביטול השליחות ׳והיו מורים לו‪,‬‬
‫תמיהותיו‪.‬‬
‫כי הוא ע״ה גמור אינו יודע בין ימינו לשמאלו‪.‬‬
‫הנ ה מה שאמר שאין לכוין הקנס בדמי המזונות‪,‬‬
‫כדי להשיב על זה‪ ,‬צריך לד‪,‬בין‪ ,‬איד בית‪.‬‬ ‫עוד בתשובתו זאת‪ ,‬הוסיף הרב אב״ד שליט״א‪,‬‬
‫המשפט דנו אותו לפרוע קנס כל זמן שלא גירש כדת‪,‬‬ ‫ריעותא חדשה שלא כתבד‪ ,‬לי כלל בסדר‬
‫וד‪,‬לא הם לא סבירא לד‪,‬ו ענין זה כלל‪ ,‬ולפי דעתם‬ ‫הנקודות שסידר‪ ,‬הנה מכתבו אצלי ואין זכר מזה כלל‪,‬‬
‫היא גרועזה‪ ,‬ולא איכפת להו בגירושין ע״פ הדת שלנו‪,‬‬ ‫והיא‪ ,‬שהיד‪ ,‬עוד ביטול ב׳ בל׳ רגיל‪ ,‬במה שאמר‬
‫ומעולם לא טיפלו בבית המשפט שלהם בזה‪ ,‬ומזה‬ ‫אח״כ לרב‪ .‬אני לא מעוניין כלל שגט זה ינתן ואני‬
‫יצאו כמה מכשולים‪ ,‬שאינם רוצים לתת גט עד שיתנו‬ ‫שולל אותו ואלך למזכירות ב״ד לקחת גט זה‪ ,‬וזה‬
‫להם כסף תועפות‪ ,‬אמנם לפי מה שסיפרו לי המשפחה‬ ‫היה בפני שני‪ .‬עדים‪ ,‬שאחד מד‪,‬ם קרוב‪ ,‬למשפחה‬
‫בזמנו‪ ,‬לשאלתי הנז׳‪ ,‬שהאשה היא פקחית‪ ,‬וטענה‬ ‫בקורבה הפוסלת אותו מד‪,‬״ת לד‪,‬ע ‪ ,T‬ונשאר רק ע״א‬
‫טענה אלימתא‪ ,‬באמור להם שהגירושין הללו של‬ ‫כשר‪ ,‬וד‪,‬רב נשא ונתן הרבה בזה‪ ,‬אם עדותו לפני ע״א‬
‫ביהמ״ש שנעשו בצרפת‪ ,‬לא תוכל לד‪,‬נשא בהם‬ ‫■תועיל ׳לבטל או‪ .‬לא‪ ,‬ואחרי כמה פלפולים העלה שאינו‬
‫במארוקו מקום מולדתה‪ ,‬וד‪,‬יא גרד‪ ,‬שם עד עתה‪ ,‬עד‬ ‫נאמן‪ ,‬וסיים שיש לדון לייעץ לבעל עצה ללכת לבטלו‬
‫שיכתוב לד‪ ,‬מכתב פיטורין ע״י הרב שלד‪,‬ם‪ ,‬וזול״ז‬ ‫בפני עד אחר‪ ,‬וכך יד‪,‬יו לנו שני עדים זד‪ ,‬שלא בפני‬
‫עדיין היא נחשבת נשואד‪ ,‬עמו‪ ,‬ובית המשפט דנו בזה‬ ‫זה‪ ,‬וגם על זה שקיל וטרי הרבה והעלה דלא מד‪,‬ני‪,‬‬
‫ואישרו את טענתה וחשבו אותה כאלו היא אשתו‪,‬‬ ‫ונשאר לו רק טעם הא׳ שאמר לשליח עד הודעה‬
‫וחייבו אותו לתת סך מד‪ ,‬כל זמן שהיא אגידד‪ ,‬ביה‬ ‫חדשה‪.‬‬
‫בדת שלנו‪ ,‬ונמצא שאין זה קנס אלא חיוב ממון‬ ‫וכמה תמיד‪,‬י‪.‬יש לתמוה על דבריו‪ ,‬אחת שלא הספיק‬
‫מהבעל לאשתו שעדיין לא פיטר אותה‪ ,‬ואין זה קנס‬ ‫‪ ..‬לו עיגון של י״ד שנד״ עד שמבקש עצות‬
‫אלא דבר דמסתבר שכיון שהיא עדיין אשתו‪ ,‬וא״א‬ ‫ומיעץ להוסיף לעגנה יותר‪ ,‬במקום שאנו מצווין מפי‬
‫לה לד‪,‬נשא‪ ,‬צר ‪ T‬הוא לזונה ולפרנסה‪ ,‬וכעין ראית‬ ‫רז״ל לחתור חתירות להתיר עגונות‪ ,‬ונדדו שינה‬
‫ממד‪ ,‬שלא עשו קנס גדול בב״א אם לא יגרש י עד‬ ‫■מעיניד‪,‬ם ולא רמו רישא אבי סדיא עד שמצאו מקום‬
‫י ■‬ ‫זמן פ׳‪.‬‬ ‫‪:‬ואופן להתיר העגונה‪.‬‬
‫רפה‬ ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לט‬ ‫שמ״ש‬
‫אותו במזונותיד‪ ,‬כל זמן שד‪,‬יא מעוכבת מצדו‪ ,‬וגם די‬ ‫ועי' באגתת משה חאה״ע סי׳ קל״ו‪ ,‬במעשה שהיה‬
‫לנו בעדות הרב עצמו על הבעל הזה שהוא קשה‬ ‫שחייבוהו הערכאות ‪,‬במזונות ע״ש‪ ,‬משמע‬
‫וד‪.‬פכפד‪ ,‬וד‪,‬אם יעלה עד‪,‬״ד שהדין עמו לעשות לה‬ ‫שרגילים לעשות כן‪ .‬גם כאן אין בידינו נוסח המשפט‬
‫כל זד‪ ,‬בלי רשות ב״ד‪ ,‬ואם לא ידענו מד‪ ,‬היד‪ ,‬זה‬ ‫לברר הענין‪ ,‬׳ומסתמא כן הוא וכמ״ש‪, ,‬ושם נתבאר‬
‫עשר שנים‪ ,‬הלא אנו יודעים מד‪ ,‬עשד‪ ,‬לה עכשיו‪,‬‬ ‫שלא רצה הבעל לשלם והכניסוהו לבית הסוהר ויצא‬
‫שהעליל עליד‪ ,‬ורימד‪ ,‬את הרב עד שנתן לו כתב שחרור‬ ‫ע״מ לתת גט‪ .‬והעלה הרב ז״ל דלא מיקרי גט מעושה‬
‫מבית המשפט‪ ,‬ונשא א״א והניחה עגונה י״ד שנה‪,‬‬ ‫כלל ע״ש‪ .‬ודידן עדיפא‪ ,‬שבא ברצונו הטוב לתת גט‬
‫ומד‪ ,‬הוכחד‪ ,‬אחרת צריך עוד להוכיח שהבעל הזה הוא‬ ‫לאשתו וכמ״ש הרב גופיה‪ ,‬אלא שאח״כ רצה מהדש‬
‫אשם‪ ,‬ונאמר אולי מתחי׳ לא היד‪ ,‬כך‪ ,‬ואין ספק‬ ‫לרמות‪ ,‬ולא אהגי רמאד‪ .‬ברמאותיה‪.‬‬
‫הקודם‪ ,‬מוציא מידי ׳ודאי של עכשיו‪ ,‬שרואין לפנינו‬
‫ועל מה שכתבתי דהרי כמד‪ .‬שלפנינו כבר פיטרוהו‬
‫אדם רשע ורמאי‪ ,‬וד‪,‬תימד‪ ,‬איך אב״ד יחזיק בידו ויתן‬
‫הערכאות ולא נשאר עישוי מצדם‪ ,‬ועלינו לכוף‬
‫לו יד ועצה לעגנה יותר‪ ,‬וכמ״ש במכתב הרב ליעץ‬
‫אותו מהדש לגרש‪ ,‬אפי׳ ע״י הערכאות שיאמרו לו‬
‫לבעל ללכת לבטל עוד לפני עד שגי כדי שיהיו ב׳‬
‫עשד‪ ,‬מד‪ ,‬שישראל אומרים לד‪ ,‬על זה השיב בת״ר‬
‫עדים זד‪ ,‬שלא בפני זד‪ ,,‬זד‪,‬לא אפי׳ אילו ביטל הגט ממש‬
‫שכבר בשעת המינוי היד‪ ,‬עישוי‪ ,‬על זה יש להשיב‬
‫צריך לחייבו ולעשותו ע״י בית המשפט וכמ״ש דמצוד‪,‬‬
‫דמלבד שאין זה עישוי רק חייבוהו במה שהוא חייב‪,‬‬
‫על כל ב״ד וכו׳‪ ,‬וכ״ש זד‪ ,‬שגירש ‪,‬ברצונו‪ ,‬ולא גילה‬
‫עוד זאת‪ .,‬כיון שבשעת כתיבת הגט ומינוי השליה‪,‬‬
‫דעתו מקודם על זה‪ ,‬גם ביטל כל המודעות אם עשה‪,‬‬
‫‪ ,t .i‬הכל ברצונו הטוב כעדותו של הרב עצמו‪■ ,‬ומאליו‬
‫וזה ברור‪.‬‬
‫דרש את הרב לכתוב הגט‪ ,‬ולא הגיד שום דבר לפני‬
‫ו מה שד‪,‬ביא משם הרדב״ז ח״ד סי׳ אלף ר״ז‪ ,‬דד‪,‬וי‬ ‫הב״ד‪ ,‬ונכתב הגט בלי שום רמז של ערעור‪ ,‬וקבל‬
‫גט מעושה אם כופין אותו לגרש לקיים מה‬ ‫עליו כל נוסח סדר הגט בשתיקה וביטל המודעות‬
‫שקבל עליו ככתובה ע״כ‪ .‬הנה זהו היפך מ״ש מר״ן‬ ‫ונשבע ע״ז‪ ,‬ומסר הגט לשליח בסתם‪ ,‬רק מה ששמע‬
‫אה״ע סי׳ קנ״ד שחוב או קנס שמביא על עצמו‪ ,‬אין‬ ‫העד שאמר הבעל לשליח‪ ,‬אל תמסור עד הודעה חדשה‪,‬‬
‫בזה עישוי‪ ,‬שהוא הביא האונס על עצמו‪ ,‬ובב״י מביא‬ ‫ואינו זוכר אם בתדך כדי דיבור אמר לו זה‪ ,‬או אח״כ‪.‬‬
‫שכן דעת כמד‪ ,‬פוס׳ זולת הרשב״א‪ ,‬וכבר כתבתי‬ ‫מה שכבר השבנו ע״ז כל הצורך‪ ,‬א״כ הרי אין ריח‬
‫בארוכה במיוחד על זה‪ ,‬והארכתי להוכיח שכן הלכה‬ ‫עישוי כלל‪ ,‬ואם אולי כיון בדעתו לתת מפני האונס‪,‬‬
‫ובפרט במקום עיגון‪ ,‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע‬ ‫דברים שבלב אינם דברים‪ ,‬וע״פ רוב הבין האמת ובא‬
‫סי׳ ס״ו‪ ,‬ושוב חזקתי דברי בס׳ שמ״ש ומגן חאד‪,‬״ע‬ ‫לגרש ברצונו ואין כאן אונם כלל‪ ,‬וכבר כתבתי‬
‫סי׳ י״א י״ב‪ ,‬וגם פסק מר״ן בסי׳ ע״א‪ ,‬דמי שאינו‬ ‫בראשונה‪ ,‬והבאתי דברי הש״ע סי׳ קל״ד ס״ד‪ ,.‬דאם‬
‫זן ומפרנס כופין אותו לגרש‪ ,‬ומי שמורד על אשתו‬ ‫הוא חייב מה״ד לגרש‪ ,‬מצוה על כל ב״ד שבכל מקום‬
‫כתוב בסי׳ ע״ז‪ ,‬שאם האשד‪ .‬רוצה להתגרש כופין‬ ‫ובכל זמן לכופו לגרש ולבטל המודעא‪ ,‬ובסס״י קל״ד‪,‬‬
‫אותו מיד‪ ,‬ובודאי אפי׳ בש׳וטין‪.‬‬ ‫דאף אחר נתינת הגט‪ ,‬יכול לבטל המודעא שעשה‬
‫קודם ע״ש‪ ,‬וכ״ש כאן שגירש סתם‪.‬ולא‪ ,‬עשה מודעא‬
‫גם מד‪ ,‬שכתב מסברא‪ ,‬דדוקא כשמעשין אותו על‬
‫כלל‪ ,‬דודאי אין כאן דינא דאונס כלל‪.‬‬
‫סבה שמצדיקד‪ ,‬העישוי אז כופה על עצמו רצון‬
‫מכח העישוי‪ ,‬אבל אם על סבד‪ ,‬המצדיקד‪ ,‬העישוי‬ ‫וראיתי לכת״ר שדן בזה בנד״ד שהבעל הוא קשה‬
‫לא כופין‪ ,‬והוא מרגיש דמשום זה הוא פטור‪ ,‬ורק‬ ‫וד‪,‬פכפך‪ .‬ואחר כמד‪ ,‬ימים מסידור הגט גילה‬
‫באים מסבה אהרת שאינה מצדיקד‪ ,‬העישוי‪ ,‬אז הוא‬ ‫ערמתו שלא נתן הגט כ״א בשביל בית המשפט‬
‫מרגיש שמעלילים עליו‪ ,‬ואינו כ׳ופד‪ ,‬על עצמו הרצון‬ ‫שחייבוהו ממון‪ ,‬ומזד‪ ,‬רצה הרב לערער על הגט‪ ,‬וזה‬
‫הראוי עכ״ד‪ ,‬באמת תמוה‪ ,‬שד‪,‬איש הזה יד‪,‬יה מרגיש‬ ‫אינו‪ ,‬דאין לנו לחשוב על הערמות שד‪,‬יו בלבו‪ ,‬כיון‬
‫שהצדק אתו בכל מה שעשר‪ ,‬לגרש באזרחות ולישא‬ ‫שבשעת כתי׳ הגט ומסירתו לשליח‪ ,‬הכל היה בסתם‬
‫א״א ולהניחה עגונה‪ ,‬ונראה לו שעשה כדין‪ ,‬ושכן‬ ‫כדת וכהלכד‪ ,.‬ולא עשה אף רמז קטן‪ ,‬אין לנו ללכת‬
‫הוא האמת‪ .‬שראדה להיות עגונד‪ ,‬כל ימיד״ איני מבין‬ ‫אחר מד‪ ,‬שגילד‪ ,‬אח״כ מד‪ ,‬שה ‪ ,T‬בלבו דדברים שבלב‬
‫אם יש ■בכלל מי שיחשוב כן אפי׳ במחשבה‪ ,‬וכ״ש‬ ‫אינם דברים‪.‬‬
‫לאומרד״ וכ״ש רב ודיין שיעלד‪ ,‬על דעתו כן‪ ,‬והלא‬ ‫ומה שאמר שאם באנו לחייבו על מורד מתשמיש‬
‫פשוט וברור שרצד‪ ,‬רק להתנקם ממנה ושמח לאידה‪,‬‬ ‫ומזונות היה צריך לדעת בדיוק איד היתד‪,‬‬
‫כיון שלא מצא מי שיעמוד כנגדו בתוקף‪] .‬או מפחד‬ ‫המחלוקת בין הזוג הזד‪ ,‬מפני עשר שנים ומי מרד‬
‫ממנו‪ ,‬וכמו ששמעתי מפי הרב עצמו‪ ,‬שהאיש הזה‬ ‫הא׳‪ ,‬וא״א עכשיו לדון אחר זמן רב‪ ,‬ונצטרך לעדויות‬
‫רצה להכותו[‪ .‬וד‪,‬וא איש אכזרי וקשד‪ ,,‬ומה לנר‬ ‫ובודאי שא״א להכריע בזה ע״כ‪ .‬על זה אני אומר‬
‫ולרצונו‪ .‬וד‪,‬לא כאשר כופין אותו ׳ודאי שאינו רוצה‬ ‫דמלבד מ״ש רמ״א ז״ל בסי׳ קנ״ד ס״ג‪ ,‬דאם אין ידוע‬
‫לגמרי ובא בעל כרחו‪ ,‬אבל אנו שומרים שבשעת כתי׳‬ ‫מי הגורם‪ ,‬אין הבעל נאמן לו׳ שהיא מתחלת שכל‬
‫•הגט צריך שיאמר רוצד‪ ,‬אני ומבטל כל ר‪,‬מודעות‪ ,‬ואין‬ ‫הנשים בחזקת כשרות וכו׳ ע״כ‪ .‬עוד זאת נר׳ דבנד״ד‬
‫לנו לחשוב על‪ ,‬מה שבלבו‪ ,‬ואם יש לו רצון הראוי‬ ‫יספיק לנו כל מד‪ .‬שד‪,‬עליל הבעל על אשתו וגירשה‬
‫‪.‬או לא‪ ,‬שדברים שבלב אינם דברים‪ ,‬שהכוונד‪ ,‬שאפי׳‬ ‫ונשא א״א שלא בפה״ד ושלא כתנאי בתו׳‪ .‬כדי לחייב‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ לט‬ ‫שמ״ש‬ ‫רפו‬
‫תבואות שמ״ש חחו״מ סי׳ מ״ה מ״ש בענין המודעה‬ ‫יודעים שבלבו אינו מודה בכל מה שעושה ושאין‬
‫וביטלה עש״ב‪.‬‬ ‫לו רצון לעשות‪ ,‬אין אנו אחראין לו‪ ,‬והעיקר הוא‬
‫מה שמוציא מפיו‪ ,‬זכייון שבא לגרש מרצונו הטוב‬
‫גם מה שהביא מדברי המשכנות יעקב חאה״ע סי׳‬
‫וכמו שהע ‪ T‬עליו הרב בעצמו‪ ,‬אין לנו ללכת אחר‬
‫ל״ט אות פ״א‪ ,‬לדחות השבועה שנשבע‪ ,‬הנה‬
‫דברים שבלבו ושגילה ערמתו אחר זה‪ ,‬דלא אהני‬
‫כבר הבאתי בתשובתי הרבה פוס׳ החלקים ע״ז‪ ,‬הלא‬
‫רמאה ברמאותיה‪ ,‬ואפי׳ אילו גילה דעתו בפירוש בפני‬
‫הם הרב אבני האפוד סי׳ קמ״א משם הרב מצפה אריה‪,‬‬
‫עדים קודם הגט‪ ,‬עכ״ז הרי בטל מודעות‪.‬‬
‫וגם השד״ח מע׳ גט סי׳ א׳ אות כ״א משם שם אריה‬
‫שסובר כוותיה‪ ,‬ואם מעט ואוסיפה שכן דעת הגאון‬
‫ו בז ה נדחה ג״כ מ״ש הרב לסתור דברינו שכתבנו‪,‬‬
‫ח״ס חאה״ע סי׳ נ״א‪ ,‬הבי״ד ג״כ השד״ח שם סי׳ י״ח‬
‫שכיון שנשבע שלא לבטל‪ ,‬אין ביטולו ביטול‪.‬‬
‫אות א׳ ד״ה וכתב‪ ,‬שכתב דבזה״ז שכותבים‪ .‬בהרשאה‬
‫וכתב על זה דמסתמא הוא חשב שגם השבועה שנשבע‬
‫שהבעל קע״ע בשבועה שלא לבטל הגט‪ ,‬לא חיישי׳‬
‫אנוס הוא מצד הכפיה‪ ,‬דלפי דעתו הוא שלא כדין‬
‫שמא ביטל‪ ,‬דחרם ושבועה המיר להו וכו׳ ע״יכ‪ ,‬גם‬
‫עכ״ד‪ ,‬ובמה שכתבתי אין מקום לדבריו‪ ,‬דאפי׳ אילו‬
‫שם באות ג׳ משם הגאון עמודי אש סי׳ כ׳ אות ל״א‪,‬‬
‫אמר כן בפי׳ לפני עדים‪ ,‬שהוא מגרש רק מחמת‬
‫גם הוא הביא דברי ח״ס הנ״ל‪ ,‬גם בפת״ש סי׳ קמ״א‬
‫כפיה‪ ,‬ושגם השבועה שישבע היא באונס‪■ ,‬הלא בסידור‬
‫סקנ״ט בשם שמן רוקח ח״א סי׳ ס׳‪ ,‬כתב דלפי הנהוג‬
‫הגט ביטל כל המודעות‪ ,‬ועיקר ביטול המודעות נעשה‬
‫עתד‪ ,‬דד‪,‬שולח גט לאשתו ע״י השליח מקע״ע בחרם‬
‫בשביל זה‪ ,‬שמא הוא אנוס ועשה מודעה שבשביל‬
‫ובשבועת האלה שלא לבטל הגט ולא את השליח וכו׳‪,‬‬
‫האונס מגרש‪ ,‬ולכן בא ביטול המודעות לבטל את‬
‫אף אם עבר וביטל לא מד‪,‬ני וכו׳‪ .‬וכתב דאף הרמ״א‬
‫כל גילוי דעת שעשה מקודם אפי׳ לפני עדים‪ ,‬וכ״ש‬
‫שכתב דבעוזב דת אין תקנה להשביעו שמא יעבור‬
‫לדברים שבלב שגילה אח״כ בערמה‪ ,‬שלא תעשנה‬
‫על שבועתו וכו׳‪ ,‬היינו לכתחי׳ ולרווחא דמלתא וכר‪,‬‬
‫ידיו תושיה‪ ,‬ואינו יכול לו׳ אח״כ אנוס הייתי‪.‬‬
‫וראיד‪ ,‬ע״ז ממד‪ ,‬שנור‪,‬גים עתד‪ ,‬להשביע המגרש ע״י‬
‫שליח אף אם הוא עוזב דת‪ ,‬מסתמא יש תועלת‬
‫ודבר זה מבואר בפי׳ בדברי מר״ן ז״ל סי׳ קל״ד‪,‬‬
‫בשבועה זו‪ ,‬דאף אם יעבור לא יועיל‪ ,‬דאל״כ וכר‬
‫שעיקר ביטול מודעה נעשה‪ ,‬על מי שידענו‬
‫אלא ודאי דאחר שנשבע לא יועל הביטול ע״ש‪ ,‬רשם‬
‫שמסר מודעה על הגט‪ ,‬ואמר בפני ב׳‪ ,‬גט זה שאני‬
‫בפת״ש הביא תשר גליא שפקפק עליו דאטו מי‬
‫רוצה לתת לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו‪■ ,‬ולכן אני‬
‫שנשבע שלא לקרוע הגט‪ ,‬ואחר כד עבר וקרעו‬
‫אומר שיהא בטל ה״ז בטל‪ ,‬ובסעיף ד׳ מסיים‪ .‬לכן‬
‫קידם הנתינה‪ ,‬היתכן ל‪1‬׳ הואל ועבר על שבועתו‬
‫צריך שיבטל קודם נתי׳ הגט כל מודעה שהבאתי על‬
‫אין הקרע נחשב ויכל ‪.‬לגרש בו‪ ,‬וד‪,‬״נ כן הוא‪,‬‬
‫גט זה‪; ,‬וכן אני מבטל כל דבר הגורם בשיתקיימו‬
‫וסיים הפת״ש דהדמיץ הזה אינו ברור ע״ש‪ ,‬ודבריו‬
‫אותם הדברים ביטול לגט זה וכו׳ והריני פוסל כל‬
‫צודקים‪ ,‬דמד‪ ,‬ענין זה שעשה בפועל ממש לקרוע‬
‫עד זכו׳ ע״ש‪ ,‬ובס״ג נהגו להצריך ביטול מודעא אף‬
‫הגט‪ ,‬לזה שדיבר דברים בעלמא ע״ש‪ ,‬גם הרב‬
‫למגרש ברצונו ע״ש‪ ,‬משמע דעיקר ביטול מודעי‬
‫משכנות יעקב שם בתשובתו הוא חולק על הגאון‬
‫נתקנו על ה ‪T‬וע שהוא מגרש לאונסו ומוסר מודעה‬
‫רבי׳ אפרים מרגליות שכתב לסמוך על זה‪ ,‬גם עי׳‬
‫נתבטלכל מהשאמר‪,‬‬ ‫על זה דעכ״ז ע״י ביטול מודעי‪,‬‬
‫בהרדב״ז ה״ד סי׳ אלף קצ״ז )קכ״ז( דאם נשבע לפני‬
‫כ״ש אם לא עשה מורעא בפני ב׳‪ ,‬רק על מה שבלבו‪,‬‬
‫ב״ד לא יכול לו׳ בדעתי היה כך‪ ,‬דאלת״ה כל א׳‬
‫לו׳ שגם השבועה היא באונם‪ ,‬ודאי דהוי דברים שבלב‬
‫יאמר כך היה בדעתי ויפטר וכו׳ ולא שבקת חיי לכל‬
‫ולאו כל כמיניה אפי׳ לא ביטל מקודם‪ ,‬וכ״ש כשביטל‬
‫בריה ע״כ‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫בפיר^ו‪ .‬ומינה לנד״ד‪.‬‬
‫עכ׳׳ם הרי אמבוהד‪ ,‬דספרי הסוברים דבנשבע שלא‬
‫לבטל‪ ,‬וביטל בפירוש‪ ,‬דאין בדבריו כלום‪,‬‬ ‫ועי׳ בס׳ ישועות יעקב הבי״ד הפת״ש סי׳ קל״ד‬
‫וכתבו זה אף לגבי מומר‪ ,‬וכ״ש מסתמא דודאי אמרי׳‬ ‫סק״ה‪ ,‬שהקשה דכיון שנתברר אח״כ ע״פ עדים‬
‫שלא יחזור וכו׳‪ ,‬ואפי׳ אם בלבו חוזר‪ ,‬דברים שבלב‬ ‫שמסר מודעה‪ ,‬ומה יש בכחו לפסול העדים‪ ,‬וכתב‬
‫אינם דברים‪ ,‬וסברא גדולה היא‪ ,‬דאל״ה לא היה ראוי‬ ‫ליישב דבאמת בלא״ה ראוי שיהיה מו על ביטול‬
‫לכתחי׳ לד‪,‬שביעו שבועת שוא‪ ,‬כיון שיכול לחזור בו‪.‬‬ ‫מודעה‪ ,‬וגם כיון דרב מנגיד אמאן דמסר מודעה‬
‫ובודאי דלכ״ע במקום עיגון גדול בזה סומכים על‬ ‫לגיטא‪ ,‬נימא דמסתמא ביטל בלב שלם‪ ,‬אך משום‬
‫דבריהם אפי׳ ליתן לכתחי׳‪ ,‬וכ״ש אם כבר ניתן כנד״ד‪.‬‬ ‫חשש לעז קאתינן עלה כמ״ש רש״י וכר אבל כתן‬
‫שהודה מעצמו והודאת בע״ד כ״ק עדים דמי‪ ,‬תו‬
‫גם מד‪ ,‬שד‪,‬ביא כת״ר מדברי מור״ם במומר דאף‬ ‫ליכא חשש לעז‪ ,‬דאצל כל העולם מהני הודאה אף‬
‫אם קבל בחרם ושבועה שלא לבטלו לא מהני‬ ‫נגד עדים‪ ,‬עש״ב‪ ,‬וכ״ש שאנו נוהגין כדעת רמ״א‬
‫דחיישי׳ שמא יעבור על שבועתו‪ ,‬והואיל דאיירינן‬ ‫לו׳ בם ‪T‬ור הגט לבטל מודעה ומר דמר ע״ס כל‬
‫במומר לשבתות‪ ,‬אז מסתבר שאין מה לטעון שיפחד‬ ‫המודעות ע״ש‪ ,‬שאז אפי׳ אם עשה לבטל את ביטול‬
‫לעבור על שבועתו עכ״ד‪ ,‬הנה הבאתי דברי הפת״ש‬ ‫המודעות שיעשה‪ ,‬עכ״ז הוא מבטל הכל ומקיים רק‬
‫דגם מור״ם לרבותא דמלתא כתב כן‪ ,‬ושכן המנהג‬ ‫מה שעשה לפני הב״ד בשעת סידור הגט‪ ,‬ועי׳ בספרי‬
‫רפז‬ ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי׳ מ‬ ‫שמ״ש‬
‫קנצי למילין‪ ,‬שתשובתי הא׳ בתוקפד‪ ,‬עומדת‪ ,‬ואין‬ ‫להשביע למומר ע״ש‪ ,‬ועוד נ״ל דמור״ם לא דבר אלא‬
‫שום חשש רעותא‪ ,‬ואפי׳ אילו לא ניתן הגט‬ ‫במומר לעכו״ם‪ ,‬שהוא כופר בשי״ת לגמרי ברצונו‬
‫עדיין‪ ,‬ראוי ליתנו לכתחילה‪ ,‬וכ״ש שכבר ניתן‪ ,‬וקבלה‬ ‫הטוב‪ ,‬לא כן במומר לשאר דברים‪ ,‬שהוא מודה בשי״ת‪,‬‬
‫האשד‪ ,‬תעודת גירושין‪ ,‬וצויי״פנ דמ״ן‪ .‬אמן‪.‬‬ ‫ורק יודע שהוא עושה איסור‪ ,‬כזה ודאי שיהיה ירא‬
‫החו״פ בחג האורים תשנ״ג לפ״ק‬ ‫משבועה לחנם בשי״ת‪ ,‬שמא יענש‪ ,‬וכן מדוקדק מל׳‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫הח״ס הנ״ל‪ ,‬שכתב דחרם ושבועה המיר להו ע״ש‪,‬‬
‫מוכח דאף שמזלזלים באיסורין‪ ,‬המיר להו שבועה יותר‬
‫מאיסורין אחרים‪ ,‬וכן רואים למעשה בהרבה אנשים‬
‫לא דתיים‪ ,‬שהם פוחדים ויראים משבועה ומתרחקים‬
‫סימן מ‬ ‫ממנה ועושים פשרה‪.‬‬
‫הערות על ספר דברות אליהו ח״ד‬ ‫ג ם מה שהאריך הרב לומר‪ ,‬שרואים התנהגותו של‬
‫האדם הזה‪ ,‬שהכל היה מתוכנן אצלו לכתוב את‬
‫על ספר דברות אליד‪,‬ו חלק ד׳ לעשות‬ ‫בהשקיפי‬ ‫הגט רק להיות פטור מקנם הערכאות‪ ,‬שהרי אשתו‬
‫הסכמה‪ ,‬ראיתי להעיר קצת הערות כדלהלן ‪:‬‬ ‫היתה מציעד‪ ,‬לו להתפשר להחזיר לו כמה חפצים אם‬
‫א‪ .‬בסי' ‪,‬ט‪ .‬דיבר בענין מזונות האשה אם הם‬ ‫יתן לה גם‪ ,‬ואילו הוא בא ולא דיבר בכלל מהפשרה‪,‬‬
‫דאורייתא או דרבנן‪ ,‬עי׳ בספרי תבואות‬ ‫אלא דרש לתת גט‪ ,‬והא ודאי שלא ויתר לה כלל‪.‬‬
‫שמ״ש חאה״ע סי׳ ל״ו שהארכתי בזה והעלתי דמזונות‬ ‫אלא שהיה ידוע לו שלא ירשה לשלוחו לתת הגט‪,‬‬
‫האשד‪ ,‬הם מדרבין שכן דעת ב׳ עמודי הוראה הרי״ף‬ ‫ואנן סד‪,‬די גדול הוא זד‪ ,‬וכו׳‪ ,‬וא״כ כל מה שאמר‬
‫והרא״ש והה״מ והרמב״ן והר״ן‪ ,‬ומד‪,‬ר״ם בתשובות‬ ‫אני נותן הגט ברצוני כנהוג לו׳ ׳לפני הגט‪ ,‬אין זה‬
‫הארוסות עש״ב וברוחב‪ ,‬ופלא שלא הזכיר מדברי‬ ‫אלא מן השפה ולחוץ כמו כל הכפוים שלא כדין וכו׳‬
‫כלום‪ ,‬אף שידו ממשמשת תמיד בספרי‪.‬‬ ‫ועוד האריך‪ ,‬לפקוצ״ד מלבד כל מה שכתבתי דאפי׳‬
‫אילו גי״ד קודם בפירוש‪ ,‬אין בזה ממש‪ ,‬אחרי ביטול‬
‫ב‪ .‬בסי' יא‪ .‬בענין מי שחייב עצמו בקנס אם לא‬ ‫המודעות‪ ,‬וכ״ש בדברים שבלב‪ ,‬עוד זאת לפי דעתי‬
‫יגרש‪ ,‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש‬ ‫אין כל דבריו אלא דברי נביאות‪ ,‬דמי הג ‪ T‬לו שכך‬
‫חאה״ע סי׳ ס״ו‪ ,‬שהעלתי להלכה דאין בזד‪ ,‬שום גט‬ ‫היתה דעתו‪ ,‬וד‪,‬לא יש לו׳ ההיפך‪ ,‬דכיון שהטילו עליו‬
‫מעושה‪ ,‬ובפרט במקום עיגונא דאלמגות חיות ע״ש‪.‬‬ ‫לפרוע מזונות כל זמן שהיא אשתו ועדיין לא גירש‪,‬‬
‫ועוד הארכתי בשמ״ש ומגן חאה״ע סי׳ י״א וסי׳ י״ב‬ ‫מחל בכל התביעות‪ ,‬שסולם אין בד״ם ממש‪ ,‬לפני‬
‫לחזק דברי‪ ,‬ועוד בח״ב העומד על מזבח הדפוס‬ ‫פרעון מזו׳ בכל יום שהולכין ומצטברין עליו לסך‬
‫כתבתי לחלוק על הרב נאד‪,‬ורי זצ״ל שהחמיר בדבר‪,‬‬ ‫גדול‪ ,‬גם הוא ‪T‬ע שלא תעשה עמו יותר שום פשרה‬
‫ואמרתי שהאמת שאין בזה גט מעושה‪ ,‬ובפרט לעשות‬ ‫כיון שיש בידד‪ ,‬פסק למזו׳ כל זמן שלא גירש‪ ,‬ולכן‬
‫כמד‪ ,‬עגונות‪ ,‬וספק זנות וממזרים עש׳׳ב‪ ,‬וגם בזה‬ ‫בא לקיים בשתיקה את דברי המשפט‪ ,‬יפה שעה א׳‬
‫פלא על הרב שלא הזכיר מדברי כלום‪ ,‬אף שבכל‬ ‫קודם‪ ,‬ככה יפטר מד‪,‬חוב הגדול שישתרג על צוארו‪,‬‬
‫ענין מביט בו‪.‬‬ ‫ומעולם לא עלה על דעתו שתצא שגיאה מתחת יד‬
‫ג‪ .‬בסי׳ יח‪ .‬באשד‪ .‬שנאסרה על בעלה משום‬ ‫הרב הי״ו‪ .‬שיהיה קל בעיניו כ״כ לתת לו מכתב‬
‫פטורין‪ ,‬לד‪,‬ראות לבית המשפט קודם שד‪.‬אשד‪ ,‬תקבל‬
‫שזינתה בעדים‪ ,‬כתב שאין מפין את‬
‫הבעל לגרשה‪ ,‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע סי׳■‬ ‫את גיטה‪ ,‬ובודאי שחשב שד‪,‬גט יגיע ליד האשה תכו״מ‪,‬‬
‫ע״ד‪ ,‬וב״ותר ביאור בשמ״ש ומגן ח״א חאה״ע סי׳ ר‪,‬‬ ‫ולא יד‪,‬יה לז מה לדבר‪ ,‬ולזה בא לתת גט מרצונו‪,‬‬
‫שהעלתי לד‪,‬לכד‪ ,‬ברורה דכופין אותו לגרשה‪ ,‬עש״ב‪.‬‬ ‫שלא יתחייב במזונותיה כל זמן שד‪,‬יא אגידה ביה‪,‬‬
‫וזה דבר מוסבר שנכנס בדעת הבעל‪ ,‬והבין האמת‬
‫האריך‬ ‫מתחלה‬ ‫ד‪ .‬בסי׳ יט* בענין המורדת‪,‬‬ ‫שאין לו מנוס לבא בטענות‪ ,‬שעי״ז יאריכו לו הימים‬
‫חרמב״ם‬ ‫בפשוטות לרזביא שיטת‬ ‫שישלם בהם מזונות כנ״ל‪ ,‬ואין כאן שום אנן סהדי‬
‫וסיעתו שכופין לגרש‪ ,‬ושוב הביא סברת החולקים‬ ‫גדול או קטן‪ ,‬ואדרבה אגן סהדי לד‪,‬יפד שודאי מן‬
‫ומר״ן ז״ל עמר‪,‬ם‪ ,‬ור‪,‬עלד‪ ,‬כל הפוס׳ שהביא הראש״ל‬ ‫רצונו הטוב בא לגרש בלי לטעון שום טענד״ אחרי‬
‫הגרע״י בספרו יביע אומר‪ ,‬לא נמלט א׳‪] ,‬רק שלא‬ ‫שראה שכל תחבולותיו לא הועילו כלום‪ ,‬ועמד על‬
‫הזכיר את שמו[ דאין לזוז מדברי מר״ן ז״ל‪ ,‬שוב‬ ‫האמת לגרש‪ ,‬רק שע״י השגיאה של הרב שלא מסר‬
‫חידש בטובו ורעיונו‪ ,‬ומצא תרופה לכפות אותו‬ ‫הגט בשעתו‪ ,‬ואח״כ ידון עליו אם ירצה‪ ,‬ובמקום זה‬
‫בעקיפין‪ ,‬ולחייבו מזונות גבוד‪,‬ים‪ ,‬הואיל וד‪,‬יא מעוכבת‬ ‫נתן לו מכתב פיטורין מבית המשפט‪ ,‬וירא פרעה‬
‫מחמתו לינשא‪ ,‬שאינו רוצה לפוטרה בגט‪ ,‬ועל ידי‬ ‫כי היתה הרוחה‪ ,‬אז מצא מקום הבעל המרושע והפכפך‪,‬‬
‫הלחץ הגדול של המזונות יבא לדרוש גירושין‪ ,‬דכה״ג‬ ‫כעדותו של הרב‪ ,‬לחזור לחדש מרמותיו‪ ,‬ולהתנפל‬
‫לא הוי גט מעושה‪ ,‬והביא ראיה מהריב״ש במי שלא‬ ‫עליד‪ ,‬בלא צדק‪ ,‬ולא מצא מי שיעמוד חזק כנגדו‪ ,‬ומזה‬
‫רצה לקיים עונד‪ ,‬ונידו אותו‪ ,‬וכדי להנצל מן ד‪,‬נ ‪T‬וי‬ ‫בא העיגון של י״ד שנה‪ ,‬והיד‪ ,‬עוד יכול להמשיך‬
‫בא לגרש‪ ,‬שאין זה גט מעושה‪ ,‬וכן היא דעת הרמ״א‬ ‫כל ימ ‪ ,,T‬לולי ה׳ שד‪,‬יד‪ ,‬לה ובאה התשועה על ידינו‪,‬‬
‫סי׳ קל״ד ס״ד דאם קבל עליו קנסות אם לא יגרש‪,‬‬ ‫תלי״ת‪.‬‬
 ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי׳ מא‬ ‫שמ״ש‬ ‫רפח‬
‫הרב יביע אומר‪ ,‬נר׳ שזה היה עיקר טעמו להקל‬ ‫לא מיקרי אונס ■מאחר שתלה גטו בדבר אחר ע״ש‪.‬‬
‫בשביל שהיו הקדושין למורת רוחה‪ ,‬׳ועשה מזר‪ ,‬סי׳‬ ‫וכן האריך בזה בסי׳ י״א להביא דעות הפוס' בזה‪,‬‬
‫שלם ומיוחד בסי׳ כ׳ ע״ש‪ .‬ועל זה סמכו הב״ד שם‬ ‫והרואה יראה דלא דמי כאזכלא לדנא‪ ,‬דשאני התם‬
‫י לד‪,‬קל‪ ,‬והסכימו עמו כל הב״ד הגדול ע״ש‪.‬‬ ‫שהוא בעצמו קבל עליו קנס ונתחייב בו‪ ,‬׳ולא לחץ‬
‫עליו שום אדם‪ ,‬ומי שחייב עצמו במה שאינו חייב‬
‫גם מד‪ ,‬שכתב ‪,‬שאסור לכתוב ביד׳סכם הגירושין שתלד‬
‫חייב‪ ,‬וגם הנידוי שם חייב מד‪,‬״ד על שביטל עונה‪,‬‬
‫לדור בעירו בהיפר‪ ,‬אחר הנישואין כדי שיוכל‬
‫לא כן בזה שהוא פטור ממזונות כפה״ד‪ ,‬שאין מזונות‬
‫לראות בנו באופן ישיר‪ ,‬שהרי אסור לד‪,‬יות להם שיום‬
‫למורדת‪ ,‬וגם אינו מעכב אותה לינשא שלא כדין‪ ,‬דהדין‬
‫קשר ע״ש‪ .‬ור‪,‬בייא ראיה מהפוס׳ שאם הם שותפים‬
‫עמו שלא יגרש‪ ,‬׳ואתה מחייבו במה שאינו חייב‪ ,‬נמצא‬
‫בחנות‪ ,‬אסיורים לישאר כך אחרי הגירושין אפי׳ על‬
‫שאתה מטיל עליו גודא דקנס אם לא יגרש‪ ,‬ובפרט‬
‫זמן מועט ע״ש‪ .‬איני מבין‪ ,‬דלפי דבריו אם היו שניהם‬
‫אם אתה מכניסו לבית הסוהר‪ ,‬אין לך גט מעושה גדול‬
‫דרים בעיר אחת‪ ,‬ונתגרשו‪ ,‬צריכה הגרושד‪ ,‬לצאת מן‬
‫מזה‪.‬‬
‫העיר‪ ,‬ורוב המתגרשים הם בעיר אחת‪ ,‬חש להם בנים‬
‫ועוד יותר תמוה׳ מה שסיים ואם יעמוד בסירובו‪,‬‬
‫שהם אצלה‪ ,‬וד‪,‬בעל רואה אותם בכל זמן‪ .‬ופשוט הוא‬
‫דר״ל דאם יפרע מזר ויעמוד בסירובו לגרש‬
‫דיכולים לעשות הסכם הזה‪ ,‬אם קע״ע שתדור בעירו‬
‫יש לכפות עליו גט כדעת הרמב״ם ׳והעומדים בשיטתו‪,‬‬
‫ורצתה מרצון כדי שיהיד‪ ,‬קרוב הבן אצל אביו‪ ,‬ומה‬
‫והנך רואה דזהו היפך מר״ן ■וההלכה פשוטה דאין‬
‫ענין שותפים בחנות אחרי הגירושין אפי׳ על זמן‬
‫כופין במורדת‪ ,‬ומה שהביא מישכיל עבדי שמשום‬
‫מועט‪ ,‬ששניד‪,‬ם נוכחים במקום א׳‪ ,‬וכל היום מדברים‬
‫מצוד‪ .‬לשמוע דברי חכמים‪ ,‬יש לחייב אותו ומכניסין‬
‫זד‪ ,‬עם זה‪ ,‬ומסתמא שיבואו לידי זמד‪ ,,‬לא כן אם‬
‫אותו לבית הסוד‪.‬ר‪ ,‬גם זה אינו‪ ,‬שהרי ברוב המורדות‬
‫היא בביתה בעיר לבד‪ ,‬כדי שיוכל לראות בנו בכל‬
‫לב הב״ד שלם שראוים להתגרש מטעם שד‪.‬סבד‪ ,‬ממנו‪,‬‬
‫עת שתשלחהו אליו‪ ,‬או ישלח אחריו ע״י אחר‪ ,‬פשיטא‬
‫ועכ״ז הוי גט מעושה‪ ,‬ואין כאן משום מצוד‪ ,‬לשמוע‬
‫דאין בזה שום חשש‪ ,‬וכך הם כל המתגרשים‪ ,‬דרים‬
‫דברי חכמים‪ ,‬בדבר שהדין נותן שלא יכפור‪,‬׳ו לגרש‪.‬‬
‫בעיר אחת‪ ,‬ואין בזד‪ ,‬שום חשש‪.‬‬
‫וגם מ״ש משם יביע אומר וציץ אליעזר וחיים‬
‫מזה‪ ,‬א׳‪ ,‬דאין לכוף הבעל לתת גט מעושה‪,‬‬ ‫העולה‬ ‫ושלום‪ ,‬שר‪,‬ביא דבר ‪,T‬ם הגרע״י שליט״א שם‬
‫כמו שד‪,‬וא הדין במורדת‪ ,‬וכל ח ‪T‬וש בזה‬
‫בחאר‪,‬״ע סי׳ י״ט דכדי שלא תזנר‪ ,‬מצוד‪ ,‬לגרשה‪,‬‬
‫הוא נגד ההלכה והמנהג‪.‬‬
‫ובפרט דהיום גברר‪ ,‬הפריצות‪ ,‬גם בזה נר׳ שרוצץ‬
‫ב* אין לחייב הבעל של המורדת במזונות כל עיקר‪,‬‬ ‫לבטל דברי מר״ן ז״ל ומנהג העולם‪ ,‬דאם באנו לזה‬
‫בין פשיוטים בין גבוהים‪.‬‬ ‫לא נשאר דין מורדת כלל‪ ,‬דבכל מורדת יש טעם‬
‫דשמא תזנד‪ ,,‬וגם בימי מר״ן ז״ל היתר‪ ,‬חששא זו‬
‫ג* וכ״ש אם קבל לפרוע מזו׳ ומסרב על הגט‪ ,‬דאין‬
‫באשר‪ ,‬צעירד‪ ,‬המורדת‪ .‬שפוסקין לד‪ ,‬שתשב עד שתלבין‬
‫לכופו כלל‪ ,‬וכ״ש לתתו בבית ד‪,‬סוד‪,‬ר‪.‬‬
‫ראשד‪ ,,‬ומי ‪ ,t ,t‬אחראי שתוכל להע ™ עצמד‪ ,‬כל ימיה‬
‫ד‪ .‬מותר לעשות הסכם גירושין ברצון שניהם‪ ,‬שתלד‬ ‫שלא תזנד‪ ,,‬ובודאי דבשבל טעם גט מעושר‪ ,,‬וגם‬
‫לדור בעירו אחר הגירושין‪ ,‬כדי שיד‪,‬יד‪ ,‬קל בעיניו‬ ‫כדי שכל הנשים לא תבאנד‪ ,‬לעשות דין מורדת‬
‫לראות בניו‪ ,‬ולרח״פ ירושלים עיה״ק ביום טו״ב טבת‬ ‫ולהחליף בעל ‪,T‬ן בחליפות שמלות‪ ,‬לא חשו לאשר‪,‬‬
‫תשנ״ג לפ״ק‪.‬‬ ‫אחת שת™‪ ,‬כן‪ ,‬ולא ילמדו אחרות ממנה‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫ונ״ל פשוט דלא התיר הרב יביע אומר אלא באופן‬
‫מיוחד ש ‪ T‬ענו שהנישואין מתחלד‪ ,‬היו שלא‬
‫ע״פ רצונד‪ ,,‬שד״שיאוד‪ ,‬כעל כרחד‪ ,‬וכיוצא‪ ,‬כיון דיש‬
‫ס ימ ן מ א‬ ‫מקום לומר שהקדושין בטלי מעיקרן‪ ,‬כמ״ש במם׳ בבא‬
‫ענין ממזרים‬ ‫בתרא שם‪ ,‬משם רב אשי‪ ,‬הוא עשה שלא כד‪,‬וגן לפיכך‬
‫ב״ד‪ ,‬ירושלים‪ ,‬י״ד כסלו תשמ״ז‪ ,‬צרו״ר המו״ר לפ״ק‪.‬‬ ‫עשו בו שלא כהוגן‪ .‬ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניד‪,,‬‬
‫לכבוד ידידינו הדגול‪ ,‬הרב הגאון המפורסם‪ ,‬רב‬ ‫ופסקד‪ ,‬הש״ע אה״ע סי׳ מ״ב‪ ,‬וד‪,‬ביא זה הרב יבי״א‬
‫חביבא‪ ,‬גברשתא דדד‪,‬בא‪ ,‬טוביינא דחכימי‪,‬‬ ‫בסי׳ כ׳‪ ,‬ועשר‪ ,‬סימן מיוחד על זה‪ .‬והאריך למעניתו‬
‫מרגניתא דלית בה טימי‪ ,‬כש״ת כמוהר״ר שלום‬ ‫להביא כמעט כל הפוסקים ומר״ן ז״ל הסוברים כך‬
‫משאש שליט״א‪ ,‬הרב הראשי וראב״ד לירושלים‬ ‫שאין קדועויו קדושין‪ ,‬או להפקיע קידושיו‪ ,‬ישר חיליה‬
‫עיה״ק ת״ו‪,‬‬ ‫ותוקפיד‪ ,‬לאורייתא‪ .‬וכיון שכפה״ד אין קדושיו קדושין‪,‬‬
‫אחרי עתרת החיים וד‪,‬שלום וכל טוב סלד‪ ,,‬זה מכבר‬ ‫לכן חזי לד‪,‬צטרף לכפותו לגרש‪ ,‬הואל ועשה שלא‬
‫אשר חפצתי להכנס אל מעלת כת״ר בענץ‬ ‫כהוגן‪ ,‬וכן מסקנת הרב יבי״א שם‪ ,‬וד‪,‬ם דברים‬
‫העלוב מ ר ‪ . . .‬וגם כל אחיו ואחיותיו‪ ,‬אשר אביהם‬ ‫מושכלים ומוסברים‪ ,‬אבל זולת זה כל ענין מורדת‬
‫נשא אחות גרושתו‪ ,‬וממנה נולדו כל הבנים והבנות‪,‬‬ ‫צריך לישאר עומד על עומדו‪ ,‬דאין כופין הבעל לגרש‬
‫וכמר‪ ,‬ידאב הלב ויכאב על משפחד‪ ,‬שלימד‪ ,‬בישראל‪,‬‬ ‫בשום אופן‪ ,‬כיון שמא מצד‪ ,‬באשתו‪ ,‬והיא שמרדד‪,‬‬
‫ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬היא הגורמת להפסמ לעצמה‪ ,‬זד‪ ,‬נ״ל ברור‪ .‬וגם‬
‫רפט‬ ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי׳ מב‬ ‫שמ״ש‬
‫ע ‪ 0‬פ הנד‪ ,‬הצגתי לפני הדר״ג כל מד‪ ,‬שצריך‪ ,‬וד‪,‬וא‬ ‫לפי הנראה הפתח ‪-‬להצלה בהשקפה הא' ע״י חקירה‬
‫יגמור הענין עם בית דינו בפי ראות עיניהם‪,‬‬ ‫ודרישה אודות הקדושין של הבעל הג״ל עם‬
‫ולידידי הרה״ג החיים רד‪,‬שלום‪ ,‬מאל עילום‪ ,‬ישמר‬ ‫האשד‪ ,‬הראשונה‪ ,‬אשר נישאה אליו בעיר פורליוטי‬
‫צאתו ובואו מעתה ועד עולם‪.‬‬ ‫מארוק‪ ,‬ולפי דבריו הקידושין נערכו על ירי אחד‬
‫החו״ס עיה״ק‪ ,‬הצעיר נאה״ב‬ ‫שאינו מוכר‪ ,‬ואת י שמו לא הגיד‪ ,‬כי נעתק הדבר‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬ ‫מזכרונו‪ ,‬ואם יהיה אפשר לברר שלא היו הקדושין‬
‫כדת וכד‪,‬לכד‪ ,,‬מצד פיסול עדי הקדושין וכיוצא בזה‪,‬‬
‫יצא לאור משפטי הבנים וד‪,‬בנות הנ״ל‪ .‬כי לפי זה‬
‫שנישואיו של הבעל הנ״ל עם האשד‪ ,‬השניד‪ ,‬היו‬
‫‪ 0‬י» ן » ב‬ ‫בשרים‪ ,‬וד‪,‬בנים והבנות כשרים לבא בקד‪,‬ל ה׳‪ ,‬ומי‬
‫כמו מעלת כת״ר הבקי באופיד‪ ,‬של המדינה‪ ,‬ויכול‬
‫בענין הזרעה מלאכותית‬ ‫למצוא פתח להצלה כיד ה׳ הטובד‪ ,‬עליו‪ ,‬ברם דא‬
‫ב ענין מלאכת ההזרעד‪ ,,‬לאשה שאינה יולדת‪ ,‬או‬ ‫עקא שהדבר מצריך בירור יסודי על מד‪ ,‬שהיד‪ ,‬לפני‬
‫בעלה עקר‪ ,‬ונותנים מזרע האיש ברחם האשה‪,‬‬ ‫קרוב לשלשים שנד‪ ,,‬עכ״פ אם ירצה מעלת כת״ר‬
‫ומזה נולד בן ובת‪ ,‬ותמיד שואלים מהו הדין אם האשה‬ ‫יקרא אליו עוד הפעם את הבעל הנ״ל ויחקור וידרוש‬
‫נאסרה‪ ,‬ואם הולד ממזר‪ ,‬אם הזרע מאיש אחר‪.‬‬ ‫אותו כמשפט‪ ,‬אולי יש תקוה להציל משפחה שלימד‪,‬‬
‫בישראל‪. ,‬ומה׳ ישא ברכה‪ ,‬ובכל אשר יפנה ישכל‬
‫ת שו ב ה הנה אם הזרע הוא מבעלה‪ ,‬לית דין ולית‬
‫ויצליח‪ ,‬בבריאות טובר‪ ,‬ונהורא מעליא לאורך ימים‬
‫דיין‪ ,‬שאין כאן שום איסור‪ ,‬לא לאשה‪ ,‬ולא‬
‫ושנות חיים וכל טוב‪.‬‬
‫לולד‪ ,‬כיון שהכל בא מבעלה‪ ,‬והוא בנו לכל דבר‪.‬‬
‫ואם הזרע הוא מאיש אחר‪ ,‬אזי באנו למ״ש במסכת‬ ‫ירידו עוז‪ ,‬נאמן אהבתו כל הימים ■‬
‫חגיגד‪ ,‬י״ד ע״ב‪ .‬שאלו לבן זומא‪ ,‬בתולה‬ ‫עובדיה יוסף‬
‫שעיברה מה היא לכהן גדול‪] ,‬ר״ל שכה״ג נשאה‬ ‫הראשון לציון‪ ,‬נשיא מועצת חכמי התורה‬
‫ומצא לד‪ ,‬בתולים‪ ,‬ועזוב נמצאת מעוברת קודם‬
‫הנישואין‪ ,‬מהו לקיימד‪ .[,‬ושוב העלה לדשמואל לבעול‬
‫בלא דם לא שכיח‪ ,‬אבל חיישי׳ שמא באמבטי עיברה‬
‫ב״ה‪ .‬ב׳ שבט תשמ״ז‪.‬‬
‫עש״ב‪ .‬מוכח מזה‪ ,‬דד‪,‬אשד‪ ,‬מותרת לכה״ג‪ ,‬ולא חשיבה‬
‫בעולת איש‪ ,‬א״כ נקוט מיד‪,‬א דאשה שזרקו זרע לרחמה‪,‬‬ ‫וזאת תשובתי אליו‬
‫דלא חשיבה כאלו שכבה עם האיש ההוא בעל הזרע‬
‫‪T‬ידינו ואו״ע‪ .‬רוח אפינו‪ .‬ד‪,‬מאור הגרול‪ .‬נז״י‪.‬‬
‫ליאסר‪ ,‬ובודאי שהוא ממה שכתוב‪ ,‬ואל אשת עמיתך‬
‫מופה״ר‪ .‬כקש״ת מוהר״ר עובדיה יוסף שליט״א‪.‬‬
‫לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה‪ ,‬דדוקא דרך שכיבד‪,‬‬
‫הראשון לציון‪ .‬ונשיא מועצת חכמי התורה‪.‬‬
‫עם האשד‪ ,‬הוא דאסור‪ ,‬אבל להטיל זרע אין זד‪ ,‬אוסר‬
‫האשה‪.‬‬ ‫אחרי הברכד‪ ,‬ור‪,‬שלום‪ ,‬מאל עילום‪ ,‬כיאות לד‪,‬דר״ג‪.‬‬
‫ובחלקת מחוקק סי׳ א׳ סק״ח כ׳ וז״ל‪ ,‬יש לד‪,‬סתפק‬ ‫קבלתי מכתב הדר״ג‪ ,‬בענין עשרת הבנים‬
‫אשד‪ ,‬שעיברד‪ ,‬באמבט‪ .‬אם האב קיים פו״ר‪,‬‬ ‫למשפחה הנ״ל‪ .‬שיש בהם ספק ממזרות‪ .‬ודורש‬
‫ואם מיקרי בנו לכל דבד‪ ,‬ובליקוטי מד‪,‬רי״ל נמצא‬ ‫ממני אם אפשר לברר נישואי אחותה הראשונה‬
‫שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי ע״ב‪,‬‬ ‫במרוקו‪ ,‬אם יש להם ערך או לא‪ ,‬וד‪,‬נה אף שאני‬
‫ובב״ש סק״י הביא דברי הרב ח״מ הנ״ל‪ ,‬וסיים ויש‬ ‫יודע בבירור שבמרוקו לא שייכי כלל קדושין וחופה‬
‫להביא ראיד‪ ,‬ממ״ש בד‪,‬גהות סמ״ק והב״ח הביאו ביו״ד‬ ‫שלא ברשות ב״ד‪ ,‬יוד‪,‬עושד‪ ,‬כן ענוש יענש ע״פ‬
‫סי׳ קצ״ד‪ ,,‬אשד‪ ,‬מוזהרת שלא תשכב על סדין ששכב‬ ‫הממשלה עצמד‪ ,,‬עכ״ז תיכף ומיד נטפלתי בזה‪ ,‬וכתבתי‬
‫עליו איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר‪,‬‬ ‫להרג פורליוטי לשלוח לי העתק מכתובת אחותה‬
‫וגזירה שמא ישא אחותו מאביו‪ ,‬משמע דד‪,‬וי בנו לכל‬ ‫)רחמא(‪ ,‬׳וד‪,‬נה באה ונהייתד‪ ,,‬הכתובה שלד‪,‬ם הכתובה‬
‫דבר‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫בפנקס הכתובות של הממשלה‪ ,‬וחתומים עליה ב׳‬
‫וראיתי לד‪,‬רד‪,‬״ג מהר״י בן נאיים ז״ל בספרו שארית‬ ‫עדים כשרים‪ ,‬עם חתימת רב העיר המקיים החתימות‪,‬‬
‫הצאן כ״י סי׳ שפ״ו‪ ,‬שכתב על זה ותמ ‪,T‬א‬ ‫אני שולח אותה רצוף לזה‪ ,‬למעלת כת״ר‪ ,‬וממילא‬
‫לי טובא‪ ,‬איך אמרו דהוי בנו לכל דבר‪ ,‬והביאו ראיה‬ ‫לא בשאר שום ספק‪ ,‬שהבנים והבנות הנ״ל הם ממזרים‬
‫מבן סירא‪ ,‬דשאני בן סירא שאמרו שאביו הוא ירמיד‪,,‬‬ ‫ודאים‪ .‬או לפחות ספק ממזרים‪.‬‬
‫משום שכן הוא האמת‪ ,‬דד‪,‬זרע שקלטה בתו של‬ ‫והאשמה הגדולה על העדים שר‪,‬ע ‪T‬ו בביה״ד של‬
‫ירמיה ממש‪ ,‬לכן נקרא בנו‪ ,‬אבל שנתעברה באמבטי‬ ‫צפת שהוא פנוי‪ ,‬ואישרו כל דבריו שאמר‬
‫וקלטד‪ ,‬זרע של איש אחר‪ ,‬איך יעלד‪ ,‬עד‪,‬״ד שיקרא‬ ‫בב״ד שהוא רווק‪ ,‬שבאמת ראוים לעונש‪ ,‬גם הרבנות‬
‫בנו של בעלה‪. ,‬ולו׳ שבעלה קיים פו״ר‪ ,‬ולפטור מן‬ ‫היתד‪ ,‬צריכה להקפיד שיביא עדות רווקות מרבנות‬
‫החליצה ומן היבום ולירש וכר‪ ,‬גם בעיני יפלא פליאה‬ ‫העיר והמדינה של מרוקו שהיה גר שם‪ ,‬ועי״כ היו‬
‫נשגבה לא אוכל לד‪ ,‬על הראיד‪ ,‬שהביא הב״ח מד‪,‬גהות‬ ‫עומדים על האמת‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חאה״ע סי׳ מג‬ ‫שמ״ש‬ ‫רצ‬
‫& ימ ן מ ג‬ ‫סמ״ק‪ ,‬והביאה הב״ש שהאשה מוזהרת שלא תשכב‬
‫וכו׳ ע״ש‪ .‬תוץ ממה שהשכל האנושי לא יסבול דבר‬
‫לספר בכורי אשר‪ ,‬להרה״ג מסעוד‬ ‫בהקדמתי‬ ‫זה ורחוק זא״א במציאות‪ ,‬ואם יש באפשר‪ ,‬הרי מה‬
‫אלחדאד שליט״א‪ ,‬חבר ביה״ד בירושלים‪,‬‬
‫שאמר שמא ישא אחותו מאביו הוא מהאיש שהטיל‬
‫נראו לי קצת הערות דלהלן‪.‬‬
‫זרע‪ ,‬ואיך זה גלמוד דהוי בנו לכל דבר לבעל האשה‪,‬‬
‫א‪ .‬בסימן ט‪ .‬נ״ל הדברים ברורים כדברי הרה״ג‬ ‫אתמהה‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫יעקב אלעזרוב שליט״א‪ ,‬להקל אחר‬ ‫ולקו״ד איני רואה שום תמיהה‪ ,‬דודאי כוונתם‬
‫ט׳׳׳ו חדש ללידת התינוק‪ ,‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש‬ ‫שאמרו דהוי בנו לכל דבר‪ ,‬הוא קאי על‬
‫חאה״ע סי׳ ק׳‪ .‬ובשמ״ש ומגן ח״א חאה״ע סי׳ י״ג‪,‬‬ ‫האיש המטיל הזרע‪ ,‬אם הוא ידוע שרחץ באמבטי‬
‫וגם גדולי הרבנים במארוקו הקילו בזה‪ ,‬ובפרט בזה״ז‬ ‫נקי קודם שתכנם האשה‪ ,‬וכן גם בההיא דסדינין‪ ,‬איירי‬
‫עם תזונה חדשה של הילדים‪ ,‬ורוב הנשים אינם‬ ‫שידוע האיש ששכב על סדינים נקיים‪ ,‬ושוב שכבה‬
‫מניקות כל עיקר כדי לשמור על בריאותם‪ ,‬ובפרט‬ ‫עליהם האשה‪ ,‬דאז הוי בנו של המטיל הזרע לכל דבר‪,‬‬
‫אחר חיוב הבעל החדש לזון את הילד ולפרנסו עד‬ ‫וחיישי׳ שמא ישא אחותו מאביו‪ ,‬והדברים פשוטים‬
‫כ״ד חדש‪ ,‬ויותר‪ ,‬וכן עמא דבר‪.‬‬ ‫למדי‪.‬‬
‫ע ‪0‬׳פ שמעינן ממעשה דבן סירא‪ ,‬דאע״פ שבא מבתו‬
‫ב‪ .‬בסי' יב* אסר את הבנים לבא בקהל‪ ,‬אף שעד‬ ‫של ירמיה שהיא מחייבי כריתות לא עלה‬
‫א׳ מן הקידושין של הא׳ יהיה פסול‪,‬‬ ‫על הדעת לחושבו ממזר‪ ,‬כאלו שכב עמה ■וחולש‪.‬‬
‫וחשש לס׳ הח״ס שמא בהנוכחים היו איזה אנשים‬ ‫הרי ראיה שנית‪ ,‬דאין אשת איש נאסרת על בעלה‪,‬‬
‫כשרים שראו הקדושין‪ ,‬עי׳ בספרי זה בחאה״ע סי׳ י״א‬ ‫מהטלת זרע של איש אחר ברחמה‪ ,‬וגם ראיה‬
‫בנדון כזה שנשא אחות אשתו והיו לו ממנה הרבה‪.‬‬ ‫ברורה דאין הזרע ממזר‪ ,‬כיון דבן סירא‪ ,‬בא מבתו‬
‫בנים‪ ,‬והתרנו אותם לבא בקהל‪ ,‬וא׳ מטעמי ההיתר‬ ‫של ירמיה‪ ,‬שהיא מאיסורי עריות ודמיא לא״א ממש‪.‬‬
‫ממה שנמצא עד א׳ מקידושי הא׳ שהיה פסול לעדות‬
‫מדאורייתא‪ ,‬והוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪.‬‬ ‫ועי׳ במל״מ פט״ו מהל׳ אישות ה״ד‪ ,‬שהאריך בזה‬
‫ועי׳ אה״ע סי׳ מ״ב בבאה״ט סק״ח דגם לדעת מור״ם‬ ‫והביא דברי הגהות סמ״ק שמבואר בהם להדיא‬
‫שאם קדש בפני שנים והא׳ קרוב הוי כמקדש לפני‬ ‫שאין שיום השש לא של בר הנדה‪ ,‬ולא של ממזרות‪,‬‬
‫ע״א‪ ,‬דיוקא קרוב‪ ,‬אבל פסול יוכו׳ איין עדותו עדות‬ ‫רק חששא שמא יקח אחותו מאביו עש״ב‪ ,‬שכתב‬
‫אפי׳ לא ידע העד בפסלות חבירו ע״ש‪ .‬ומר״ן ז׳׳ל‬ ‫להדיא שלא נאסרה לבעליה משום דאין ביאת איסור‬
‫בחו״מ סי׳ ל״ו ס״א וז״ל עדים רבים שנמצא אחד‬ ‫ע״ש‪ ,‬והביא דבריו בס׳ שארית הצאן הנז'‪: .‬‬
‫מהם קרוב או פסול עדותן בטילה ע״ש‪ .‬ואפי׳ את״ל‬ ‫ו עו ד הביא מתשב״ץ ח״ג סי׳ רס״ג‪ ,‬שהעלה שאפשר‬
‫שלא בטלה כולה‪ ,‬עדות עד א׳ בקידושין אינה כלום‬ ‫שתתעבר מבעלה שאין לו גבורת אנשים‬
‫לדעת מר״ן סי׳ מ״ב ס״ב‪ ,‬ואפי׳ מיור״ם וסיעתיה‬ ‫בקליטת הזרע מפי הרחם אל תוך הרחם‪ ,‬׳וילדה בת‪,‬‬
‫המחמירין בדבר‪ ,‬אם הוא מקום עיגון ודחק כתבו‬ ‫ושוב מת האב‪ ,‬והביא ראיה מההיא דבן זומא וכיו׳‬
‫לסמוך על דברי המקילין‪ ,‬ואין לך מקום עיגון יותר‬ ‫דבאמבטי עיברה‪ ,‬והכשיר הבת לבא בקהל וכו׳ ושאין‬
‫מזה להתיר הממזרים‪ ,‬וגם כתבתי שם שאין לחוש‬ ‫אמה צריכה חליצה כיון שהאב חודה והיה קורא לה‬
‫‪,‬לדברי הח״ס לצרף אנשים הנוכחים בחופה‪ ,‬היכא‬ ‫בתי ע״ש‪■ ,‬‬
‫דיחדו עדים לקדושין‪ ,‬וגם הראש״ל הגר״ע יוסף‬ ‫וע״ע להרב חיד״א זיע״א בברכ״י אה״ע סי׳ י״ג‬
‫שליט״א‪ ,‬הסכים לזה הוא ובית דינו הגדול‪ ,‬כמ״ש‬ ‫איות יו״ה ובם׳ פתח עינים למס׳ חגיגה בההיא‬
‫הסכמתו שם עש״ב‪.‬‬ ‫דשאלו לבן זומא וכו׳ שמסכים לכל מ״ש‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫ג‪ .‬בסי' יגי בנתיחד עם אשתו אחר שגירשה‪,‬‬ ‫העולה מכל הנ״ל להלכה‪ ,‬דאפי׳ בהטלת זרע של‬
‫ונשאר עמה כשנה וחצי׳ ׳ואמרו אולר‬ ‫איש אחר לרחמה של א״א‪ ,‬אין בזה שום‬
‫ינשאו שנית‪ ,‬וכתבה וחתמה לו הסכם‪ ,‬שלא תתבע‬ ‫איסור ■לא לאם‪ ,‬ולא לנולד‪ ,‬וכ״ש בהטלת זרע של‬
‫אותו על הפרת הבטחה שלו שישא אותה שוב‪ ,‬והיא‬ ‫בעלה דהוי בנו לכל דבר‪ ,‬ועי׳ ג״כ בחכם צבי בסוף‬
‫מודה‪ ,‬אך אומרת שהיא לא ידעה שע״פ ההלכה צריכה‬ ‫הספר אות י״ז‪ ,‬שהוא סובר ג״כ דהוי בנו לכל דבר‬
‫גט ממנו והיא אשתו‪ ,‬והאריך הרב לו׳ שהיא מקודשת‬ ‫ע״ש‪ ,‬רק שאם הוא מזרע יהודי צריך ליזהר שלא‬
‫לו בודאי ע״פ דברי מר״ן סי׳ קמ״ט‪ ,‬ואף שהם מודים‬ ‫ישא אחותו מאביו‪ ,‬הביא דבריו ס׳ שארית הצאן הנ״ל‪.‬‬
‫שלא שומרים את הנדה‪ ,‬האשה אמרה שהלכה למקיוה‬
‫וכ״ש בהטלת זרע של נכרי לא״א‪ ,‬שאין בזה ריח‬
‫כפעם א׳ שאולי תתעבר ותהיה בעיא לילד‪ ,‬ולכן ודאי‬
‫צד של ממזרות‪ ,‬דנכרי ועבד שבא על בת‬
‫היא מקודשת‪ ,‬ואף שהוא משודך עם אחרת ורוצה‬
‫ישראל הולד כשר‪ ,‬וגם לא חיישי׳ לאחותו‪ ,‬וכן העלה‬
‫לינשא‪ ,‬הרב עיכב אותו לנישואין‪.‬‬
‫להלכה‪ ,‬הרה״ג שארית יוסף הנ״ל‪ ,‬אחר שהביא דברי‬
‫קו ד ם כל אני תמה‪ ,‬למה לעכב אותו לנישואין‪ ,‬כיון‬ ‫כל הפוס׳ הנ״ל באורך וברוחב ע״ש‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬ועוד‬
‫שאפי׳ את״ל שבעל לשם 'קידושין‪ ,‬הלא אינו‬ ‫צריך לחפש בספרי חכמי הדור מה שכתבו בזה‪ ,‬החו״פ‬
‫חייב לה שו״ד שאין כאן חופה כלל‪ ,‬ואינו חייב לה‬ ‫‪.‬‬ ‫ירושלים עיה״ק בניסן תשנ״ב לפ״ק‪.‬‬
‫רצא‬ ‫ומגן‬ ‫חאה״ע סי׳ מג‬ ‫שמ״ש‬
‫ויש לד‪,‬ם קיום ע״פ החק היבנלאומי‪ ,‬וד‪,‬קדושין והכתובה‬ ‫מזונות ולא שו״ד‪ ,‬רק צריך לתת לה גט‪ ,‬זהרי הוא‬
‫שעושין אח״כ‪ ,‬הם רק בשביל הדת לבד‪ ,‬וע״פ רוב‬ ‫מוכן לזה‪ ,‬וגם היא עשתה שלא כדין ללכת להתייחד‬
‫רק הדתיים עושין את זה‪ ,‬וכאשר מתבטלים הנישואין‬ ‫עם בעלה ולהיות עמו בלי הופה‪ ,‬והיא אומרת שמעולם‬
‫האזרחיים‪ ,‬ע״י השופטים‪ ,‬ובפרט כשהיה בהסכמת‬ ‫לא ידעה שהיא מקודשת לו עד עתה שאמרו לה‬
‫שגיד‪,‬ם‪ ,‬ממילא מתבטל כל קשר בינ ‪,T‬ם‪ ,‬אף שלא‬ ‫אנשים‪ ,‬אבל לא ידעה היא מזה כלל‪ ,‬ובודאי שלא‬
‫יחתמו ע״ז‪ ,‬וכ״ש כשתותמים בפירוש על זה‪ ,‬והכתו׳‬ ‫היתד‪ .‬כוונתה רק לזנות‪ ,‬וגם הוא לא יודע דין זה‪,‬‬
‫חוזרת להיות חטפא בעלמא‪ ,‬ורק יש לה ערך בשביל‬ ‫כיון שאינו דתי ובא על הנדד‪ ,,‬רק כששאלו אותו‬
‫הגט הרבני‪ ,‬ובאמת שלפי דבריה‪ ,‬הי״ל להעיר קודם‬ ‫אמר שיחן גט‪ ,‬וגם בעינן שיתכוונו שניהם לשם‬
‫שתחתום שנשאר לה עוד חוב מזונות ‪ ,T‬ע״פ כתובתה‪,‬‬ ‫קדושין‪ ,‬ואם האשד‪ ,‬לא כיוונה לשם קדושין‪ ,‬לא‬
‫הא ודאי שהיא יודעת שאם תגיד כן‪ ,‬יצעקו עליה‬ ‫מועיל מד‪ ,‬שיכוין הוא‪ ,‬וגם מד‪ ,‬שאמרד‪ ,‬שטבלה בפעם‬
‫וידחפו אותה‪ ,‬וגם הבעל לא היד‪ ,‬מקבל את זד‪ ,,‬שישאר‬ ‫הא׳‪ .‬מי יאמין לה‪ ,‬כיון שקוניד‪,‬ם מודים שאינם שומרים‬
‫לו עוד קשר עמה‪ ,‬וזה האמת שכל אחד הולך לדרכו‪,‬‬ ‫נדה‪ ,‬ואפי׳ לדבריה לא עשתה זה אלא כדי שלא‬
‫ולא נשאר ביניד‪,‬ם רק גט לד‪,‬תיר עצמה להנשא כפי‬ ‫תד‪,‬יד‪ ,‬בעיא לולד‪ ,‬ולא לשם קידושין‪ ,‬שהרי אמרה‬
‫הדת‪ ,‬והרבה נשים דלא איכפת להן בגט‪ ,‬והולכין‬ ‫שעד עתד‪ ,‬לא ידעד‪ ,‬שהיא מקודשת‪ ,‬וממילא שלא‬
‫להנשא עם ב״ב ושאב״ב בעוה״ר‪ ,‬וד‪.‬ג״ע אם נשארה‬ ‫בשביל קדושין עשתה זה‪ ,‬וה״ז כמזנד‪ ,‬עם אשד‪,‬‬
‫בחו״ל‪ ,‬האם יעלה על דעתה אפי׳ בחלום לתבוע אותו‬ ‫וטובלת שלא תהיד‪ ,‬בעיא לילד‪ ,‬וזה טעות‪ ,‬שבשביל‬
‫במזונות‪ ,‬ולא היה רשות לדיינים ב״ד הצדק אפי׳‬ ‫הילד אין בעיא‪ ,‬שהרי הוא כשר בכל אופן‪ ,‬ועיקר‬
‫לשפוט‪ ,‬וד‪,‬יא יודעת כל זד‪ ,.‬שאינו חייב לה כלום‪,‬‬ ‫הבונה לקדושין לא היתה‪ .‬ועי׳ ג״כ בספרי תבואות‬
‫ויד‪,‬יד‪ ,‬לה מזל גדול אם ירצה בעלה למסור לה גט‬ ‫שמ״ש חאה״ע סי׳ י״ג‪ ,‬שכתבתי שדברי מור״ם‪ .‬או‬
‫בקלות‪ ,‬ופעמים משלמים ע״ז כסף תועפות‪ ,‬ולא בשביל‬ ‫שגלוי לכל‪ .‬הם היפך דברי ריב״ש שכתב בפני עדים‬
‫שעלחד‪ .‬לארץ‪ ,‬וגם הוא עלה לארץ אחרי כמד‪ ,‬שנים‪,‬‬ ‫ממש כלשון מר״ן ז״ל‪ ,‬ואיך שיד‪,‬יד‪ ,‬אין חייב לה שום‬
‫ישתנד‪ ,‬הענין‪ ,‬ור‪,‬ם נישאו ע״פ האזרחות בחו״ל‪ ,‬וקבלה‬ ‫דבר רק גט‪ ,‬גם מר״ן ז״ל סי׳ קמ״ט הדגיש בדבריו‬
‫על עצמה את מנהגיד‪,‬ם‪ ,‬ונשאת על דעת כן שהכל‬ ‫הרי היא מקודשת קדושי ■ודאי וצריכה ממנו גט שני‬
‫יעבור ע״פ משפט האזרחי דוקא‪ ,‬ובפרט שנפרדו כמה‬ ‫ע״כ‪ .‬משמע דדוקא לענין גט שני הוי מקודשת‪ ,‬ולא‬
‫שנים מיום הגירושין בשנת ‪ ,1971‬עד שנת ‪ 76‬שעלה‬ ‫לשו״ד אחר‪ ,‬דאל״ד‪ ,‬הול״ל ה״ז מקודשת ׳ודאי והיא‬
‫לארץ‪ ,‬האם עלד‪ ,‬על דעתה אפי׳ בחלום שהיא אשתו‬ ‫אשתו לכל דבר‪ .‬ופשיטא שהיא צריכה גט שני‪ ,‬כיון‬
‫ושחייב לד‪ ,‬מזונות ה׳ שנים‪ ,‬ושצריך להחזירה‪ ,‬ואלו‬ ‫שהיא מקודשת‪ ,‬אלא ׳ודאי דכיוון באריכות לשונו‬
‫לא עלה לארץ‪ ,‬במי היתד‪ ,‬תופסת‪ ,‬הא ודאי שכל‬ ‫לו׳ שהיא מקודשת רק לענין גט שני דוקא‪ ,‬ובסי׳‬
‫טענותיה בטלים ומבוטלים‪ ,‬וד‪,‬כל יודעים שאחר גט‬ ‫ס״ט כתב כשנושא אדם אשד‪ ,‬מתחייב לה ב״ו״ד‬
‫האזרחי נתבטלו כל התנאים‪ ,‬וזה אפי׳ מסתמא‪ ,‬וכ״ש‬ ‫דברים‪ ,‬ולא כתב כשמקדש אדם אשד״ אלא כשנושא‬
‫בנד״ד שחתמד‪ ,‬בפירועו שניתק כל קשר ביניהם‪ ,‬ושאין‬ ‫אדם אשה‪ ,‬ר״ל כשהכניסד‪ ,‬להופד‪ ,‬וכתב לה כתו׳‪,‬‬
‫לה תביעות נגדו יותר‪ ,‬רק אומרת שזה רק בגלל‬ ‫וזהו שמחייב אותו ביו״ד דברים‪ ,‬ולא בקדושין בעלמא‪,‬‬
‫שהבטיח לה לחיות אתה אח״כ‪ ,‬ומי יאמין לה‪ ,‬ואם‬ ‫זזה פשוט וברור‪ ,‬וגם לענין הגט‪ ,‬לפי מ״ש לעיל‬
‫באמת כן הוא‪ ,‬למד‪ ,‬נתגרשו כל עיקר‪ ,‬וד‪.‬יתד‪ .‬ממתנת‬ ‫א״צ גט‪ ,‬רק לחיומרא בעלמא כיון שהוא רוצה‪.‬‬
‫עד שיצא ותחזור עמו‪ ,‬ובפרט שאין לה מקום לנישואין‬
‫ד‪ .‬בסי' טו* באיש שנפרד מאשתו באזרחות ע״פ‬
‫חדשים‪ ,‬כיון שאין לד‪ .‬גט עדיין‪ ,‬הא ודאי שאין להכניס‬
‫המשפט שלהם כשד‪,‬יד‪ ,‬בבית הסוהר‪,‬‬
‫זד‪ ,‬אפי׳ לכלל ספק שמא לא מחלה בלב שלם‪ ,‬שזהו‬
‫וכתבו שלא נשאר שום קשר ביניד‪,‬ם‪ ,‬גם בענין‬
‫דבר בדור בלי שום ספק‪ ,‬אף בלא חתמה‪ ,‬וכ״ש‬
‫המזונות של הבת עד גיל ‪ 18‬שנים‪ ,‬לא נשאר שו״ד‪,‬‬
‫בחתמד‪ ,,‬ורק זו טענה מלומדת אחר שעלה לארץ‪ ,‬ואין‬
‫וד‪.‬אשד‪ ,‬עלתד‪ ,‬לארץ בשנת ‪ ,1972‬שנה אחרי שנתגרשו‬
‫בה שיום ממעו כלל‪ ,‬ולכן לפקוצ״ד הדבר פשוט שהוא‬
‫באזרחות כנ״ל בשנת מ‪ ,197‬וד‪,‬בעל יצא מבית הסוד‪,‬ר‬
‫פטור ממזונותיה‪ ,‬׳ולא נשאר ביניד‪,‬ם כ״א ענין הגט‬
‫בשנת ‪ , 1975‬ונמסרה לו תעודת גיריושין מבית המשפט‪,‬‬
‫לבד‪ ,‬יוד‪,‬רי הוא מוכן ליתן‪ ,‬זהו הנ״ל‪• ,‬ואסיים בברכה‬
‫׳ואחר שעלה לארץ בשנת ‪ ,1976‬באה האשה ותבעד‪,‬‬
‫להרה״ג המחבר שישגה כחו וחילו בתורה‪ ,‬ועוד יפוצו‬
‫אותו לשלום ' בית‪ ,‬ושאינה רוצה להתגרש בגט‪ ,‬אף‬
‫מעינותייו חיוצד‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫שהוא רוצה‪ ,‬ולזה חייבוד‪,‬ו במזונות‪.‬‬

‫‪1‬ד‪,‬י״ז בשבט תשנ״ג‪ ,‬החותם בברכה רבה‪ ,‬ובהצלחה‬ ‫ו ל פ קו ״ ד ׳והוא ג״כ דבר ד‪,‬נד‪,‬וג בעולם‪ ,‬והוא מילתא‬
‫יתית־‪.,‬‬ ‫דמסתברא ג״כ‪ ,‬דכאשר ניושאין אשה‬
‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬ ‫באזרחות‪ ,‬כותבים כל התנאים וד‪,‬חיובים ש ‪,T‬יו ביניהם‪,‬‬

‫תם ונשלם‪ .‬חלק אבן העזר‪.‬‬

‫בעזרת אלהי עולם‪ .‬מלר עוזר‪.‬‬
 ‫חלק חשן משפט‬
‫ונראה שגם הרדב״ז גופיד‪ ,‬הרגיש בחולשת טעם זה‪,‬‬ ‫סימן א‬
‫וסיים וז״ל עכ״פ דין תורה הוא מפי הגבורה‬ ‫כנם הדיינים ביום ה׳ אלול תשמ״ו‬
‫רבון כל המעשים אדון כל הארץ עכ״ל‪ ,‬ר״ל שזו‬
‫ירושת הבת הבתולה‬
‫גזירת ה׳ והוא היודע‪.‬‬
‫רבותי קודם כל אני מברך את הכנס הקדוש הזה‪,‬‬
‫ולפקוצ״ד יש לקרב הדבר מעט אל השכל‪ ,‬ודומה‬
‫ואני מאחל לו הצלחה רבה בכל העניינים‬
‫במקצת לענין בנות צלפחד‪ ,‬שכתוב בהן‬
‫הגשמיים והרוחניים‪ ,‬יעלזו חסידים בכבוד ירננו על‬
‫למטה משפחת אביד‪,‬ן תד‪,‬יינד‪ ,‬לנשים ולא תסוב נחלה‬
‫משכבותם‪ ,‬וגם יעלה ביד הרבנים לעשות תקנות טובות‬
‫ממטד‪ ,‬למטה אחר‪ ,‬גם כאן בנד״ד אף שהשבטים‬
‫לטובת העם‪ ,‬וכל כמה שנמצא דרך ע״פ התורה וההלכה‬
‫נתערבו וד‪,‬כל חשוב כמטד‪ ,‬אחד‪ ,‬מ״מ כיון שהאשה‬
‫להשוות ולהתאים את דיני התורה לרוח היום‪ ,‬או יותר‬
‫היא נישאת לאיש נכרי שיש לו שם משפחה אחרת‬
‫טוב בהיפך להתאים רוח היום‪ ,‬לדיני התורה‪ ,‬הוא הטוב‬
‫שאינה כשם האב‪ ,‬והבנים שלה נקראים בשם אותה‬
‫והנכון‪ ,‬דעי״ב אכלי היתרא ולא איסורא‪) ,‬איסור גזל(‬
‫משפחה שנישאת לה‪ ,‬הרי זה העברת כספים ממשפחד‪,‬‬
‫למשפחה‪ ,‬ויש בזה עגמת נפש שהרכוש שעבד האב‬ ‫וכולם יבואו להתדיין אצלנו ולא יעברו על לפניהם‬
‫בשבילו כל ימיו‪ ,‬ילד למשפחה אחרת‪ ,‬לכן אמרה תורה‬ ‫ולא לפני ערכאות‪.‬‬
‫שכל משפחה תשמור על נכסיה שלא יתערב בהם זר‪.‬‬ ‫וראיתי לייחד דברי ע״ע ירושת הבת‪ ,‬שנוכחתי בבתי‬
‫ג ם ע״פ רוב האשד‪ ,‬כשנישאת עם אחר ובפרט שהיד‬ ‫דינים שישבתי לדון בהם‪ ,‬בדיני נחלות‪.‬‬
‫נישאות כשד‪,‬ם קטנות ויוצאה לגמרי ממשפחת‬ ‫וראיתי הרבה קשיים הנופלים בענין ירושת הבת פנויה‬
‫בית אביד‪ ,‬ונכנסה לבית בעלה שד‪,‬וא מתחייב בכל‬ ‫או נשואה‪ ,‬שמת אביה ויש להם אחים גדולים או‬
‫צרכיה לזון לפרנס להלביש ולכסות‪ ,‬ואח״ב נולדים לה‬ ‫קטנים‪ ,‬שחוק המדינה נותן להם לירש‪ ,‬בנות ובנים‬
‫בשוה‪.‬‬
‫בנים‪ ,‬ונבלעת בתוך משפחת בעלה ובניד‪ ,‬שהם מטפלים‬
‫בה‪ ,‬ואיגד‪ ,‬צריכה לירושה כלל‪.‬‬ ‫ו הנ ה דין תורה ידוע שברתא במקום ברא לא תירות‪,‬‬
‫עו ד חשש אחר שהבעל יאכל לה כל חלקה בירושד‪,,‬‬ ‫ונחלקו חכמים עם הצדוקים‪ ,‬ונפסקה הלכתא‬
‫דבר אשר לא עמל בו ולא גידלו‪ ,‬ויוצאים‬ ‫בש״ס‪ .‬כל האומר תירש הבת עם בת הבן )היחידה‬
‫מחלוקות מזה‪ .‬מכל הטעמים הללו ראתה תורה כי נכון‬ ‫של הבן היורשת אותו(‪ ,‬אפי׳ נשיא בישראל אין שומעיז‬
‫שלא תירש באביה כל זמן שיש בנים‪ ,‬וזה דבר הגיוני‬ ‫לו שאינו אלא מעשה צדוקין )ב״ב קט״ו(‪.‬‬
‫ומוסבר‪.‬‬ ‫■‬ ‫ו הנ ה הדגישו לו׳ אפי׳ נשיא בישראל‪ ,‬א' שאפי׳ נשיא‬
‫ו כ ך היה בימי חרפי‪ ,‬שלפי תקנת המגורשים הבתולה‬ ‫בישראל שרוצה לתקן כן לפי צורך שעה אין‬
‫יורשת כזכר ׳ועכ״ז הרבד‪ ,‬הקפידו שלא תירש‬ ‫שומעין לו משום צדוקין‪.‬‬
‫הבת !והיו מסתפקים במד‪ ,‬שד‪.‬יו נותנים לה נדו׳ כל א׳■‬
‫ו הר מ ב״ ם ז״ל )פ״ו מנחלות( נתן טעם לזה מפסוק‬
‫כפי כהו‪ ,‬והיו מסלקין אותה מירושה‪ .‬רק מקצת‬
‫מפורש וז״ל אע״פ שזה ממון‪ ,‬אי אפשר‬
‫מהעשירים היו כותבים מתנה לבנותיהן שאינה מגעת‬
‫לעקור לפי שנאמר בפרשת נחלות חוקת משפט‪ ,‬לו׳‬
‫לשליש ולרביע מה שמגיע לד‪ ,‬אלו היתה יורשת‪.‬‬
‫שחוקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בו עכ״ל‪.‬‬
‫אמנם היום נשתנו הדיעות‪ ,‬וד‪,‬בנות נתפקחד והולכות‬
‫לבית ספר ומתאחדות ליגשא‪ ,‬ועומדות על עצמן‬ ‫ו הנ ה טעם התורה שנישלה את הבת מהירושה‪ ,‬ראיתי‬
‫כבנות צלפחד ושואלות מדוע גד‪,‬יד‪ ,‬מקופחות מחלקנו‬ ‫להרדב״ז בספרו מצודת דוד סי׳ תק״ל‪ ,‬שהשיב‬
‫ונגרע מאחינו‪ ,‬הלא כולנו בני איש אחד נחנו‪ ,‬בנים‬ ‫לשואלו ע״ז‪ ,‬וז״ל‪ .‬ואני רגיל להשיב להם שהתורה‬
‫ובנות‪ ,‬מבטן א׳ יצאנו‪ ,‬וגם ר‪,‬ד‪,‬ורים עצמם‪ ,‬רובם‬ ‫ירדה לסוף דעת ישראל הרחמנים כי אחיה יפרנסו‬
‫התחילו להתבונן בזה ורואים שהבנות מקופחות וראויות‬ ‫אותה וישיאוה לפי כבודה וכו׳ עכל״ה‪ .‬והנה טעם זה‬
‫ליירש‪ ,‬וד‪,‬משכילים שבהם כותבים צוואות ונותנים‬ ‫אינו מספיק‪ ,‬דעכ״פ הרי אין נותנים לה חלקה‪ ,‬והרבה‬
‫לבת כבן‪.‬‬ ‫פעמים לשליש ולרביע לא שמענו‪ .‬גם מד‪ ,‬טעם לרחמנות‬
‫אמנם לא כל ד‪,‬ד‪,‬ורים ערים לכך לכתוב צוואות‪ ,‬ויש‬ ‫ולמד‪ ,‬התורה מעיקר תפקיע את חלקה ממנה ותניחנה‬
‫מי שבדעתו לכתוב ונטרפה עליו השעה‪ ,‬ולא‬ ‫ביד הרחמנים שיקחו את כל חלקה תמורת דבר מועט‬
‫איסתייעא ליד‪ ,‬מילתא והזמן עובר ולא כותבים‪ ,‬ונשארו‬ ‫שיתנו לה‪ ,‬ואיזו רחמנות היא זו‪.‬‬
‫רצג‬ ‫ומגו‬ ‫חחו״מ סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬
‫בענין עשו״ן‪ ,‬פעמים שהנכסים מרובים ואין מגיע‬ ‫הבגות מקופחות גם נגד רצון ההורים שהיו רוצים‬
‫לבנות מגמלא אוניה‪ ,‬לזה עשו דבר השוה שיקחו חלק‬ ‫לכתוב להן‪.‬‬
‫כזכר תכו״מ‪ ,‬וזה במקום פרנסתן ומזונותיהן‪ .‬עי׳ נופת‬ ‫ונשאר הענין תלוי בין החק‪ ,‬לדין תורה‪ ,‬ואפי'‬
‫צופים להרה״ג מוהר״ר פתחיה בירדוגו זצ״ל חאה״ע‬ ‫הדתיות כשרואין לפניהם חק המזכה אותם‬
‫סי׳ צ״ח וז״ל שמה שנוטלות חלק כזכרים הוא לצורך‬ ‫בכמה מיליונים‪ ,‬ובד״ת לא יקחו מאומה‪ ,‬הם מתפתים‬
‫מזונות ופרנסת נישואין וכו׳ עכל״ה‪ .‬ועי׳ בס׳ ויען‬ ‫ללכת אצל הערכאות ולקחת סכום גדול‪ ,‬שיוכלו לחיות‬
‫אברהם ריוח סי׳ נ׳ ונ״א באורך‪.‬‬ ‫בו הם ומשפחתם העתידה‪ ,‬גם אם היא בתולה קפצי‬
‫עליה ותזכה לחתן הראוי לה ותבנה בית נכון לה׳‪,‬‬
‫אמנם לגבי הבת הנשואה‪ ,‬רצו במועצת הרבנים‬
‫וראוי לדיינים ולראשי העדה לגדור פרצה ולתקן תיקון‬
‫בימינו במערב לתקן לנשואה ג״כ שתירש‬
‫שיהיה ג״כ ע״פ הדת‪.‬‬
‫כזכר‪ .‬אך רוב הרבנים לא הסכימו לזה ואני הצעיר‬
‫והנה לומר בענין זה‪ ,‬דינא דמלכותא דינא‪ ,‬כבר‬
‫אחד מהם •וכמ״ש בספרי תבואות שמ״ש חחו״מ סי׳‬
‫צעק ע״ז הרשב״א הובאו דבריו בב״י חו״מ סי׳‬
‫יו״ד דאף דיש כח בידם לתקן מטעם הפקר ב״ד הפקר‪,‬‬
‫כ״ז שכל האומר כן טועה וגזלן הוא‪ ,‬ובכלל עוקר‬
‫עכ״ז בעינן שיהיה סבה וטעם נכון לתקנה‪ ,‬ובנשואה‬
‫התורה השלימה‪ .‬ומה לנו לספרי קדש המקודשים‬
‫לא נמצאו טעמים וסיבות מוכרחים עש״ב וברוחב‪.‬‬
‫שחיברו לנו רבי וחבריו ורבינא ורב אשי‪ ,‬ילמדון את‬
‫ומעתד! אחר שהצעתי את כל זה‪ ,‬נבא לנד״ד בארץ‬ ‫בניהם דיני גוים וכו׳ חלילה לא תהא כזאת בישראל‬
‫והנה כאן יש חק המדינה שהבת בין בתולה‬ ‫יח״ו‪ ,‬שמא תחגור התורה שק עליהם ע״כ‪ ,‬ואם זה אמר‬
‫בין נשואה תקח חלק כזכר‪ ,‬והביד״ץ ידיהם כבולות‬ ‫הרשב״א גם בדיגא דמלכותא דע״י גוים במדינתן‪ ,‬ק״ו‬
‫ואין להם סמכות להוציא צו ירושה ללא נתינת חלקה‬ ‫לדידן בדינא דמלכותא הנעשה בא״י ע״י ישראלים‪,‬‬
‫של הבת‪ ,‬אא״כ חתמה על כתב ויתור‪ ,‬ובכן הם‬ ‫שכבר כתב הר״ן בנדרים כ״ח בשם תוספות‪ ,‬וז״ל‪.‬‬
‫מסבירים ליורשים‪ ,‬שע״פ ד״ת אין הבת יורשת‪ ,‬וע״פ‬ ‫דוקא במלכי עכו״ם אומרים דינא דמלכותא דינא‪ ,‬מפני‬
‫החוק יורשת‪ ,‬לא רצתה הבת לוותר‪ ,‬אינם יכולים‬ ‫שהארץ שלו ויכול לומר להם‪ ,‬אם לא תעשו מצותי‬
‫לכתוב פס״ר‪ ,‬ומזה יצאו הרבה קשיים בדבר‪ ,‬פעמים‬ ‫אגר־ש אתכם מן הארץ‪ ,‬אבל במלכי ישראל לא‪ ,‬לפי‬
‫שדורשים מן האחים להתפשר עם האחות‪ ,‬ככה מה‬ ‫שא״י כל ישראל שותפין בה עכ״ל‪ .‬ודבריו אלו כתבם‬
‫שתקח תקח בהיתר ולא בגזל‪ ,‬אבל ברוב פעמים הבת‬ ‫ג״כ הרשב״א בנדרים שם בשם הרב אליעזר ממיץ‪ .‬ועי׳‬
‫לא נשאת עדיין‪ ,‬ואפי׳ היא דתית‪ ,‬לא רוצה לחתום‬ ‫בס׳ התורה והמדינה חלק ת׳ ו׳ דף שי״ז שהביא משם‬
‫על הויתור‪ ,‬ותשאר עירום ועריה במקום ירושה גדולה‬ ‫הרשב״א במקומות אחרים דבא״י גם במלכי או״ה אין‬
‫שעולה לה ע״פ החוק‪ ,‬שעל ידה תוכל למצוא זיווג‪.‬‬ ‫אומרים דד״מ דינא‪ .‬ועי׳ ג״כ בנמק״י נדרים כ״ח פסק‬
‫נאה המתאים לה וגם תחיה חיים טובים‪ .‬גם הרבה‬ ‫כן במלכי יש‪ /‬ונתן טעם דגם המלך אין לו רשות‬
‫פעמים הבנות הם קטנות ואין ויתורם ויתור‪.‬‬ ‫לדון כ״א ע״פ התורה‪ ,‬ושכל האמור בפ׳ מלך אף הוא‬
‫אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם ע״ש‪.‬‬
‫ל כן לכל הפחות‪ ,‬לגבי הבתולה כיון שב ‪T‬ינו לתקן‬
‫ע״פ הדין וכמו שמצינו כש״ס שמצאו סמוכות‬ ‫איך שיהיה‪ ,‬בנד״ד בא״י ובמלכי ישראל לכ״ע אין‬
‫לתקן עישו״ן לבתולה וגם ראינו לגאוני המערב‬ ‫אומרים דד״מ‪.‬‬
‫המגורשים שתיקנו לבת הבתולה כזכר‪ ,‬ויש בידינו‬
‫אמנם עם כל החומרא שיש בדבר כפה״ד שלא לתת‬
‫להתאים את החוק להלכה ולמצוא לו סמוכות‪ ,‬הכי אית‬
‫חלק לבנות כלל‪ .‬עכ״ז מצינו לרז״ל שדאגו‬
‫לן למיעבד‪ ,‬יותר טוב משילכו לערכאות ויקחו בגזל‪,‬‬
‫לבת הבתולה שלא זכה אביה להשיאה בחייו‪ ,‬להוריש‬
‫וגם לשכך אוזן הבריות הצועקים איד תהיה הכת‬
‫לה עישו״ן במקום נדונייתה שהיה ראוי אביר‪ ,‬לעשות‬
‫נישלת מחלקה ומהרהרים על תורתינו הקדושה שחסרת‬
‫לה‪.‬‬
‫אנושיות ח״ו חלילה‪.‬‬
‫ג ם תיקנו לבנות‪ ,‬בנן נוקבן די יהוו ליכי מנאי אינון‬
‫הן אמת שראיתי להגאון חזון איש זצ״ל שכתב וז״ל‪,‬‬ ‫מתזנן מנכסי עד דתנסבן לגוברין‪ ,‬ואסמכוה אקרא‬
‫לתמהונינו נאטמו הלבבות ותחת תקיפות הדעת‬ ‫דדברי קבלה כמ״ש בש״ס כתובות נ״ב ע״ב‪ ,‬ומי איכא‬
‫ואומץ הרוח לעמוד כצור ניצב באמונת אומן כי המשפט‬ ‫מ ‪T‬י דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות‪ ,‬ואתו‬
‫לאלהים הוא וכו׳ ימצאו אלו שדעתם שפלה ויבקשו‬ ‫רבנן ומתקני דתירות ברתא‪ .‬ומתרץ הא נמי דאורייתא‬
‫תחבולות להשתחוות לכפירה ולהשאיר את המשפט‬ ‫הוא דכתיב קחו לבניכם נשים ׳ואת בנותיכם תנו‬
‫בחשן המשפט‪ ,‬אבל למעשה להתנהג ככל הגוים שהבת‬ ‫לאנשים‪ ,‬בשלמא בנים בידיה‪ ,‬אלא בנתיה מי קיימין‬
‫ת ‪T‬ש כבן ׳ולתת תהלה לאויבינו‪ ,‬כי אכן אין חוק‬ ‫בידיה‪ ,‬הא קמ״ל דנלבשה ונכסייה וניתיב לה מידי‬
‫ונחלה שבתורה מתאים לפי העם הנאור‪ ,‬הודאה גמורה‬ ‫כי היכי דקפצו עלה ואתו נסבי לה ע״כ‪ .‬ורבותינו‬
‫לתועבות הכפירה‪ ,‬אוי לאזגים שכך שומעות עכל״ה‪.‬‬ ‫המגורשים שבמערב‪ ,‬לא הספיק להם זה לגבי הבת‬
‫ולדעת שו״ת בית שלמה מכריחין אותה לחתום וכופין‬ ‫הבתולה‪ ,‬ותקנו שהבת הבתולה תירש כזכר במקום‬
‫על מדת סדום‪ .‬ושם בד׳גהות בן המחבר הוא מגולל‬ ‫עישור נכסי של פרנסתה‪ ,‬ובמקום מזונותיה‪ ,‬שראו‬
‫עליה גם איסור של לא תעמוד על דם רעך‪ .‬ובס׳ עזרת‬ ‫שפעמים שהבנים מקופחים‪ ,‬אם יש נכסים מועטים‪,‬‬
‫ישראל איסור נוסף שכל עוד שלא ויתרה עוברת על‬ ‫אזי הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים‪ .‬גם‬
 ‫ומגן‬ ‫חחו*מ ס״ ב‬ ‫שמ״ש‬ ‫רצד‬
‫ו כ ב ר שם בעתון הנ״ל הביא משם מד‪.‬ר״י באסאן‬ ‫אל תשכן באהליך עולה‪ .‬והח״ס כתב שדינה כגזלן‬
‫ושו״מ מד‪.‬דורא תליתאה ח״א רס״ה‪ ,‬ודברי‬ ‫ויש לנדותה‪ .‬עי׳ כל זה בעתון יתד נאמן פרשת פנחס‬
‫חיים חו״מ ח״ב ג׳ וחוקות החיים למהר״ח פאלאג׳י‬ ‫תשמ״ו לפ״ק ע״ש‪.‬‬
‫ז״ל שבדורות מאוחרים פרץ היתר לבקש שכר עבור‬ ‫א ך כל זה לא יגהה מזור לרוח הזמן שאנו נמצאים‬
‫חתי׳ וויתור כדי שלא תפנה לערכאות ע״ש‪ ,‬הרי‬ ‫בו‪ ,‬והשטן מרקד שתניח ירושה גדולה׳ והיא‬
‫שד‪.‬רבד‪ .‬טרחו לתקן כדי למלט מאיסור‪ ,‬ולכן גם אנן‬ ‫קוראה לעצמה אנוסה שאין לה במה לחיות ׳ובמה לינשא‬
‫יכולים ללכת בדרכיהם ולתקן לפי הדור‪.‬‬ ‫לזיווג הראוי‪ ,‬ואין נראה לה לדפוק על דלתות אחיה‬
‫וג ם לגבי הנשואות‪ ,‬ראינו לרז״ל שתיקנו תקנת שטר‬ ‫שיתנו לה בתורת צדקה מגמלא אוניה עם הכרת‬
‫חצי זכר שד‪,‬אב מעניק לבתו בעת נישואיה‪,‬‬ ‫הטובה שהיא חייבת להם‪ ,‬ונר׳ ילה לעבור על עבירה‬
‫והביאו רמ״א בסי׳ ק״ח ס״ג ואישר אותו‪ ,‬וגם בסי׳‬ ‫אחת‪ ,‬ולעשות אח״כ כמה מצות אף שאין הצדק אתה‪.‬‬
‫קי״ג כתב כן‪ .‬ועי׳ ח״ס ח״ב קס״ח שנתן טעם כדי‬
‫לחבבד‪ ,‬על בעלה ולהחשיבו כבן ע״ש‪ .‬וגיסו של הרמ״א‬ ‫ובעיקרא דמילתא‪ ,‬אני משיב אחהמ״ר על דברי‬
‫בספרו שארית יוסף כתב שמתחילה נחגו כן יחידים‬ ‫הגאון חזו״א זצ״ל שהרבה פעמים ראינו‬
‫וקמעא קמעא רווח הדבר ונעשה למנהג כללי‪ .‬ובס׳‬ ‫לרז״ל שעשו תקנות כיוצא באלו לצורך הזמן‪ ,‬אף‬
‫נחלת שבעה נדפס נוסח שטר שכזה מוגדר ומסוייג‬ ‫שפשטם וכל עיקרן נעשו כנגד הדת אף בתחבולה כגון‬
‫‪:‬ומאובטח מכל צדדיו‪ .‬ובמרדכי )ב״ב תקצ״ט( הביא‬ ‫מכירת חמץ בפסח שמוכרין לגוי‪ ,‬וכמה ריעותות יש‬
‫בא׳ שנתן מתנד‪ ,‬לבתו מחיים ולאחר מיתד‪ ,‬שתטול‬ ‫באותה מכירה שהגוי הקונה עני מרוד ואין לו פרוטה‬
‫כאחד מן הבנים ע״ש הביא כל זה בעתון הנז׳‪ ,‬ושם‬ ‫לקנות‪ ,‬ועכ״ז עושין כמה קולות כי היא גזירה שאין‬
‫משם הגאון ר׳ זלמן נחמיד‪ .‬גולדברג שהציע לחדש‬ ‫הצבור יכולין לעמוד בה‪ ,‬ומוכרים בתי חרושת גדולות‬
‫נוד‪.‬ג זה של ״שטר זכר שלם״ כך תטול הבת חלקה‬ ‫ששוים כמה מיליארדים‪ ,‬והמוכר וגם הקונה יודעים‬
‫בהיתר בדין ולא בגזל לאותן שד‪,‬ולכין אצל ערכאות‬ ‫שזה נעשה להיתר בעלמא‪.‬‬
‫חילונים ע״ש‪.‬‬ ‫ג ם באיסור רבית המציאו רז״ל שטר עים׳ בבחירה‬
‫ו א מנ ם זה נ״ל מוגזם ודי בשטר חצי זכר הנמצא‬ ‫לתת בכ״ח כו״כ בעד חלקו בריוח‪ ,‬ומתחי׳‬
‫בכל הפוס׳‪ ,‬וה׳ יתקננו בעצד‪ ,‬טובה מלפניו‪.‬‬ ‫מתפשרים ע״ז ומתנים שלא יהיה נאמן עהה״פ כ״א‬
‫בשבועה דוקא ויש מוסיפין כ״א ע״ם עדות ב׳ עדים‬
‫ו כ ב ר מילתי אמורה זה ג״ש שדיברתי בכנס הדיינים‬
‫שהפסיד‪ ,‬דבר שמעולם א״א להיות וכאלו מכריחים‬
‫בענין מורדת ועוד‪ ,‬שעיקר הכנס הוא לתקן‬
‫אותו לתת הרבית והקילו לעשות כן בשביל תקנת‬
‫תקנות לטובת הכלל‪ ,‬ולדון מזה להלכד‪ ,‬ולמעשר‪ ,‬ולא‬
‫השוק‪ ,‬האל״ה אתה נועל דלת וכו׳‪ .‬גם בענין המשכו׳‬
‫שישארו על הנייר או בדפוס ללא הועיל‪ .‬עי׳ בספרי‬
‫שהתירו באפסקה אחר‪ ,‬והכל קולות בעלמא‪ .‬גם מכירת‬
‫שמש ומגן חאה״ע סי׳ ט״ז מזה‪ .‬וצויי״מ וימ״ן‪ .‬החו״פ‬
‫קרקעות בשביעית‪ ,‬ובבכורות מכירת חלק מהושט כדי‬
‫ירושלים עיד‪,‬״ק בשלהי אב הרחמן תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬
‫שיהיה הגוי שותף‪ .‬והרבה כיוצא מזה ועשו חז״ל‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫תיקונים כאלו מפני תיקון העולם‪.‬‬

‫ו מינ ה לנד״ד מפני תיקון העולם שתמצא הבת‬

‫כ‬ ‫סימן‬ ‫'‬ ‫הבתולה במה לחיות ולא יהיה לה עגמת‬
‫תשובות על הערות ספר עמק יהושע ח״ג‪. .‬‬ ‫נפש ועיניד‪ .‬רואות וכלות‪ ,‬אחיד‪ .‬מבונים מכל טוב‬
‫מהירושה הגדולד‪ .‬של אביה והיא תוסיף לוותר להם‬
‫טובה תוכחת מגולה על שלשה פשעי וכו׳‬
‫את חלקה‪ ,‬בזה האמת עם הגאונים רבותינו המגורשים‬
‫קו ד ם שאשיב על הד‪,‬ערות דלהלן‪ ,‬הקדמתי לכתוב‬ ‫‪1‬״ן‪ ,‬ויפה כיוונו שתקנו בזה לצורך הדור‪ ,‬וגם אנו‬
‫מאמר זה‪ ,‬לשפוך שיחי ולהוכיח תוכחת מגולד‪,‬‬ ‫בדורנו שנתפקחו המוחות יותר ויותר‪ ,‬ובפרט לאלו‬
‫למחבר הנ״ל‪ ,‬כי לא יכלתי להתאפק שלא להשיב על‬ ‫שבאו מן המערב‪ ,‬ויודעים שהבתי דינים פוסקים‬
‫דברים קשים כגידים שכתב עלי בספרו הנז׳ חאד‪.‬״ע‬ ‫לבתולה לירש כזכר‪ ,‬בודאי שיש להם עגמת נפש שד‪.‬ם‬
‫סי׳ נ״ד‪ .‬דברי דלטוריא כנגדי‪ ,‬שאני לא שומר עטי‬ ‫מקופחים גם ע״פ הדת‪.‬‬
‫וכותב דברי עלבון כנגדו‪ ,‬ושאיני רוצה למי שיסתור‬
‫ו ב פ ר ט שיש כבר חק המדינה שמסייע לתקנד‪ .‬שנעשה‬
‫דברי‪ ,‬ושהוא לא רוצה להשיב בצורה כזו‪ ,‬ושומר‬
‫שד‪.‬וא נותן חלק לבנות כבנים‪ ,‬לכן יכולים‬
‫עצמו ועטו יפד‪ ,‬יפד‪ ,‬וכו׳‪ ,‬וגמר בדעתו שלא להתווכח‬
‫גם אנן לתקן את הרע במיעוטו לתת לבנות הבתולות‬
‫עוד אתי‪ ,‬אך דת הבוערת בקרבו פנימד‪ ,‬לא נתנד‪ ,‬לו‬
‫שיירשו כבנים‪ ,‬ובפרט שד‪,‬רבה פעמים שד‪,‬בנות הן‬
‫לשבת בחיבוק ידים וחושש מלהביא חטאת שמינה‬
‫כלפי שמיא לטמון ידו בצלחת עכל״ה‪.‬‬ ‫קטנות ואין ויתורם ויתור‪ .‬ובמד‪ .‬שנתקן תנוח ותשקוט‬
‫המדינה‪ ,‬ונסיר התמיהות מעל תורתינו הקדושה‪,‬‬
‫וקודם שאשיב על דברי בוז כאלה‪ ,‬רציתי לדעת מתי‬ ‫שד‪.‬חפשים רוצים תשובות ברורות ואין מי שישיב‬
‫העלבתי אותו‪ .‬ונהפוך הוא ממש‪ .‬וד‪,‬דברים‬ ‫אותם‪ ,‬ותשאר חוקת המשפט הכתוב בירושד‪ .‬רק לגבי‬
‫חרותים כבר מזמן עלי ספר‪ .‬יעידון יגידון שכמה‬ ‫בנות הנשואות דוקא שאין ד‪.‬תמ ‪,T‬ד‪ .‬כ״ב בעין‪.‬‬
‫רצה‬ ‫ומגו‬ ‫חחו״מ סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬
‫כמאז מקרב לב ]חבל שאיבד את זה[ והעלמתי עין‬ ‫פעמים עשיתי לו תוכחת מגולה מאהבה על מיעוט‬
‫מכל הנז׳‪ ,‬רק הוכחתיו תמיד מאהבה ]כי הוא צעיר‬ ‫דרך ארץ שעושה נגדי ונגד הזולת‪ ,‬וכל היום מתפאר‬
‫ממני[ לטובתו‪ .‬כיצד יתנהג עם הזולת‪ ,‬ויניח לאחרים‬ ‫ושש בגוונין שלו ]כדלהלן‪ [.‬והוא הוא העולב האמיתי‪.‬‬
‫שישבחוהו‪ .‬ובמקומו יושיבוהו‪ .‬כמ״ש כ״ז בספרי חאו״ח‬
‫סי׳ י״א‪ .‬וכל זה לא הועיל בו‪ ,‬ומוצא פתחון פה לו׳‬
‫ואציג לפני הקורא קצת מזה‬
‫שאגי עלבתי אותו‪ ,‬במקום שהוא הוא העולב‪ .‬ועתה‬
‫הגדיל עשה בדברים שלא היו ולא נבראו‪ ,‬והעלים‬ ‫א( עי' בספרי תבואות שמ״ש ח״ב סי׳ ל׳‪ ,‬בדין דם‬
‫עיניו מכל מה שעשה ומצא את עצמו נעלב‪.‬‬ ‫שבשלו‪ .‬מה שכתב לי לעיר מולדתי מקנאס‬
‫בהיותו עוד נער‪ ,‬שם ציוה עלי לשום תכלית מטרתי‬
‫רבותי הביטו וראו‪ ,‬אם על אדם כזה יאמר שהוא‬
‫לעמוד על האמת‪ ,‬ולא לדרוך דרך כבראשונה‪ ,‬ושנצטער‬
‫נעלב‪ .‬ויחפש נא הקורא בכל מכתבי עמו‪ ,‬ולא‬
‫הרבה איד דברים חזקים מצור העלמתי עין שכלי מהם‬
‫ימצא שום ריח דבר מזה‪ ,‬רק משא ומתן בהלכה כדרך‬
‫מפני שלא מצאתי להם מענה‪ .‬ועוד הרבה מיעוט דרך‬
‫שדשו בה אבותינו ורבותינו הקדושים נ״ן‪ ,‬בלי כחל‬
‫ארץ שלא העליתי על ספר‪ .‬ועי׳ שם מה שהשבתי לו‬
‫בלי פרכוס‪.‬‬
‫כמדתו להוכיחו מאהבה‪ .,‬ויעצתי לו שלפחות חמש שנים‬
‫ובהיותי בזה נזכרתי מאמרם ז״ל‪ ,‬לעולם יהא אדם‬
‫שלימות‪ ,‬לא יוציא שום מכתב קטן או גדול עד שיראה‬
‫מן הנעלבים ואינם עולבים‪ ,‬שומעים חרפתם‬
‫אותו לאבותיו ורבותיו ויסכימו עליו וכו׳ עש״ב‪ .‬ומשם‬
‫וכו׳‪ ,‬שהכפל קשה‪ .‬דאומרו מן הנעלבים ודאי שאינם‬
‫תבין היטב‪ ,‬ובא ׳ודרש ממני להסתיר את שמו שלא‬
‫עולבים‪ ,‬ולמה האריך בל׳ יתר לר ואינם עולבים‪ .‬וכפי‬
‫יוודע הדבר‪ .‬וכן עשיתי וכתבתי תשובה לאחד חכם‬
‫הנ״ל מתפרש יפה‪ .‬והוא שישנם בני אדם שהם עולבים‬
‫ששלח להשיג עלי‪ ,‬וגט שם עירו צפרו לא כתבתי‬
‫באמת‪ .‬אבל מראים עצמם שהם נעלבים‪ ,‬וע״ז באו‬
‫עש״ב‪! ,‬ושוב הוא בעצמו גילה סודו בתשובותיו‪.‬‬
‫חז״ל להעיר ע״ז‪ ,‬ואמרו לעולם יהא אדם מן הנעלבים‬
‫באמת‪ ,‬ולא יהיה מאותם שאומרים שהם נעלבים‪ .‬וכפי‬ ‫ב( עי' בסוף ספרו ח״ב‪ ,‬המודעא שהדפיס והדביק‬
‫האמת הם עולבים אחרים‪ ,‬וכמז״ל הזהרו מן הצבועים‬ ‫שם‪ ,‬כולה מלאה תפארת לעצמו‪ ,‬וחסרון כבוד‬
‫וכו׳ אין להאריך‪ .‬ככה הם מעשה המחבר הזה‪ ,‬שרגש‬ ‫נגדי‪ ,‬שאין בח שום ריח דברי תורה‪ .‬רק הודעה בעלמא‬
‫אהבת חניצוח בוער בקרבו‪ ,‬ומשיב ודוחה בקש רק‬ ‫שהוא השיג עלי‪ ,‬וזל״ה‪ .‬ואני סדרתי וכתבתי תשובה‬
‫להעמיד דבריו‪ ,‬וזורק חצים ומכסה אותם‪ .‬לו׳ כי‬ ‫ארוכה ורחבה‪ ,‬משתרעת על כמה וכמה עמודים והשבתיו‬
‫אנשים אחים אנחנו‪ ,‬ומכסה עין השמש בכבדה‪ .‬והן‬ ‫על א׳ א׳‪ ,‬ועל אחרון אחרון כיד ה׳ הטובה עלי‪ .‬אי‬
‫אמת שלא היה ראוי להטפל לחשיב על דברים פחותים‬ ‫בעית אימא סברא‪ ,‬אב״א קרא‪ .‬מדברי רבותינו א׳‬
‫כאלו לגמרי‪ ,‬אלא שאני מצטער מדברים הנדפסים‪.‬‬ ‫ואחרונים וכו׳‪ .‬זבע״ה בחלקים הבאים בא תבא ברנה‬
‫וכו׳‪ .‬ועוד האריך ע״ש‪.‬‬
‫ואחרי הויכוח שהיה לי עמו‪ ,‬הבנתי ממנו שכתב כל‬
‫זה‪ ,‬בשביל מלה אחת שכתבתי לו בקרוב‬ ‫ג( ו עו ד שם במילואים שבסוף ספרו הנ״ל סי׳ י״א‪,‬‬
‫בירחון אור תורה ]הודפסה לעיל בחאו״ח סי׳ י״ט(‬ ‫בדין דם שבשלו לא חידש שום דברי תורה‬
‫״כד ניים ושכיב אמרה למילתיה״‪ .‬ואני אראה לך‬ ‫רק מודיע ושש ומתפאר בגוונין שלו‪ ,‬וכתב שבימי‬
‫בספרו זח ח״ג דף ע״ג ע״א‪ ,‬שנשתמש בזה כנגד‬ ‫חרפי וחריפותי וצריבותי‪ ,‬סדרתי וערכתי פס״ד ארוך‬
‫הרה״ג‪ ,‬חבר בדה״ג כמוהר״ר יצחק חזן שליט״א‪ .‬והנה‬ ‫ומנומק על רזא דנא‪ ,‬מפי סופרים ומפי ספרים רבותינו‬
‫תמיד המשיב משתמש בלשונו כפי תומר הנושא‪ .‬אם‬ ‫הא׳ והאחרונים והעליתי וכו׳ ובעה״ו בחלקים חבאים‬
‫רואה באמת שההשגה אין בה ממש‪ ,‬ואלו דקדק המשיג‬ ‫בא יבא ברנה בקומתו וצביונו וכו׳‪ ,‬עכל״ה ע״ש‪.‬‬
‫רק מעט דמעט‪ ,‬לא היה מקשה כלל‪ ,‬יכול לו׳ בשופי‬
‫ו ע ל כל זה הוכחתי אותו תוכחת אחים בל׳ חבה‪.‬‬
‫כד ניים ושכיב אמרה‪ .‬ולשון זה נשתמשו בו בש״ס‬
‫בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳ י״א בסופו‪,‬‬
‫בכמה דוכתי כנגד האמוראים‪ .‬כד ניים ושכיב אמרה‬
‫שיתרחק משטה זו שגם הרב מר אביו ז״ל‪ ,‬לא היה‬
‫רב למילתיה‪ ,‬יבמות כ״ד ע״ב‪ .‬צ״א ע״א‪ .‬ק״ט ע״ב‪.‬‬
‫רוצה בה‪ .‬כי הוא היה באמת ענותן ושפל בירך‪ ,‬וצריך‬
‫בב״ק מ״ז ע״ב‪ .‬ס״ה ע״א‪ .‬בכורות כ״ג ע״ב‪ .‬ואומר‬
‫אדם ללכת בדרכי אבותיו‪ .‬ושוב הדפיס חלק ג׳ זה‪,‬‬
‫אני שהשבח שיש בל׳ זה יותר מהגנאי שבו‪ ,‬והיא‬
‫ולא העלה שום אחת מתשובותיו הנ״ל‪ ,‬לא קומה ולא‬
‫המלצה גדולה על המשיג‪ ,‬שבודאי לא היה ער בשעה‬
‫צביון‪ ,‬שודאי ירא וחרד שמא עם עמידתם יפלו ברוח‬
‫שהשיג‪ ,‬דבלא״ה אני צריך לו׳ שהוא טועה ולא הבין‬
‫מצויה‪ ,‬שהם כנגד־ הלכה למעשה והמנהג שדם שבשלו‬
‫גם דבר פשוט כזה‪ ,‬לכן מכסין זה בל׳ טוב והמלצה‬
‫דרבנן באין פו״פ ומצפצף‪ .‬עי׳ מה שנתחדש אצלי בזה‬
‫טובה עליו שכד ניים ובו׳ שלולי כן לא היה מקשה‪.‬‬
‫בספרי שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳ י״ז‪ .‬ובתבואות‬
‫וכן הראה לי אח״ז הרב אבידור דאר שליט״א‪ ,‬שכן‬
‫שמ״ש חיו״ד סי׳ ב״ח כ״ט ול׳‪ .‬ובמילואים שם בסוף‬
‫כתב לב שומע של הרב חיים הכהן ז״ל‪ ,‬מערבת כ׳‪,‬‬
‫הספר‪ .‬ולכן סגי ליה במסירת מודעא‪.‬‬
‫אות ל״א וז״ל כד ניים ושכיב וכו׳ לשון זה הוא לשבח‬
‫ולא לגנאי מדלא קאמר כד שכיב וניים כמ״ש התום׳‬ ‫הנך רואה‪ ,‬שבכל זה לא יצא מפי כנגדו שום דבר‪,‬‬
‫בם׳ ע״פ דיש תרי גווני דתנומה‪ .‬אחת בתחי׳ השינה‬ ‫מפני כבוד אבותיו ז״ל‪ .‬יוגם מפני ידידות‬ ‫‪.‬‬
‫ואחת בסוף השינה ע״ש‪ .‬ובאותו שבתחי׳ השינה אפשר‬ ‫שנמשכה בינינו‪ ,‬שתמיד בא לביתי ומכבדין אותו‬
 ‫ומגו‬ ‫חחו״מ סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬ ‫רצו‬
‫ג ם סיימתי שאין להביא ראיה מד‪.‬חיד״א זיע״א‪ ,‬שגם‬ ‫שיטעה‪ .‬משא״ב באותה שבסוף השינה שמתע׳ורר ■והולד‬
‫הוא מקובל והולד בסגירת עינים אחרי הקבלה‬ ‫מרגיש אח״כ בטעותו וכר עכל״ה‪ .‬וכל קפדנות זו באה‬
‫והאר״י זיע״א‪ ,‬ואנן לא ניזיל כוותיד‪ .‬אלא כדעת מר״ן‪.‬‬ ‫מגאוה מכוסה ונסתרת‪ ,‬ותחתיה תעמוד הבהרת‪ ,‬וע״פ‬
‫■וכמו שהוכחתי בראיות ברורות‪ .‬עי׳ כל זד‪ .‬ברברי‪ ,‬בס׳‬ ‫רוב זה בא ממה שרואה אדם כנגדו דברים חזקים ואין‬
‫שמ״ש ומגן חאו״ח סס״י ט״ו‪ ,‬בסוף תשובתי להרב‬ ‫לו מה להשיב‪ .‬אזי חוזר להעיר ■ולבכות‪ .‬מכה ■ובוכה‪.‬‬
‫■המשיג הנ״ל‪ .‬ומזה תבין‪ ,‬שהמשיג נחפז להשיב דבר‬
‫א מנ ם מצאתי לו חבר וריע‪ ,‬ושנים במסרה‪ .‬הוא הרב‬
‫בטרם ישמע ויבין דברי הנ״ל‪ .‬וד‪.‬בין אחרת בדברי‪,‬‬
‫אברהם הכהן הי״ו‪ ,‬שגם הוא לא חשד מפיו‬
‫וכתב עלי שאמרתי בתמד‪.‬ון איד העולם הולכים בסגירת‬
‫דברים כאלה ויותר‪ ,‬בספרו קרית ארבע דף של״ג‪ ,‬כתב‬
‫עיגים אחרי החיד״א זיע״א‪ .‬דברים שלא היו ולא עלו‬
‫שכתבתי לו בל׳ של תקיפות זלזול ועלבון‪ .‬וגם שמע‬
‫על לב כלל‪ .‬ורק אד‪.‬בת הניצוח גורמת את כל זד‪.‬‬
‫שהמערכת הור ‪T‬ה מהם כמה מלים יותר בוטות‬
‫להעביר אדם על דעתו‪ .‬ולהוציא מפיו דברים אשר‬
‫כמדקרות חרב ע״כ‪ .‬וזה שקר מוחלט‪ .‬והמקור מונח‬
‫לא כן‪ .‬וגם הוא קורא עצמו נעלב‪ .‬ולבסוף אמר את‬
‫במערכת‪ ,‬והוא שוה ממש עם המודפס בירחון‪ ,‬לד נא‬
‫■וד‪.‬ב בסופר‪ ..‬ומצדו מוחל לי שזה לטובתו ע״ש‪ .‬ובאמת‬
‫ראה‪ .‬והגה הרואה יראה בספרי שמ״ש ומגן או״ח סי׳‬
‫אין אני רוצד‪ ,‬במחילתו כלל‪ ,‬וגם איני צריד לה‪.‬‬
‫י״ד‪ .‬ויו״ד סי׳ ט״ז‪ .‬בתשובותי על הערותיו‪ ,‬שדברתי‬
‫ואדרבה חגזמתי ■ודברתי עמו בכל לשון של כבוד ע״ש‪.‬‬
‫עמו בכל לשון של כבוד‪ ,‬ידידינו כבוד הרב המשיג‬
‫והוא הוא שכתב כנגדי בדברי זלזול ותקיפות דברים‬
‫וכו׳‪ .‬ושוב עברתי מחדש על כל תשובותי הנ״ל ולא‬
‫שלא ניתנו למחילה כלל‪.‬‬
‫מצאתי בהם אף מלה א׳ שיש בה רמז של חסרון כבוד‪,‬‬
‫ושני החברים התוקפים הנ״ל‪ ,‬נתנבאו בסגנון א׳‬ ‫רק נראית דעתו שהוא רגיל למלאת דפים וספרים‪,‬‬
‫ובנוסח א׳‪ ,‬ואמרו שאיני רוצה מי שיסתור‬ ‫ולהשיג על הגדולים ממנו חיים ומתים‪ ,‬ושום א׳ לא‬
‫דברי ע״ש‪ .‬ואיני יודע מי למד ממי‪ ,‬עכ״ס אין מוקדם‬ ‫משיב לו‪ ,‬לכן תמה מאד כיצד הזדתי להשיב לו ולהציל‬
‫ומאוחר‪ .‬ואמנם אגיד להם שזו טעות גדולה אצלם‪,‬‬ ‫עצמי מהשגותיו בדברים של טעם‪ .‬בשבילו זה התקפה‬
‫שאדרבה רוב לימודי בימי׳ בא לי מן הד‪.‬שגות שד׳שיגו‬ ‫רבה עשיתי לו‪ .‬ובפרט שתימה יקרא‪ ,‬שאחר שהביא‬
‫עלי חברי ורבותי‪■ .‬לד נא ראה בספרים שלי כמעט‬ ‫ראיה מהראש״ל שליט״א גבי מרקחת‪ ,‬מה נשאר לי‬
‫איו לד ענין שלא כתבתי בו על שלשים ועל רבעים‬ ‫להשיב‪ .‬והנה מלבד דאדרבה אין לו מה להצטער מזה‪,‬‬
‫מפני ■המשיגים‪■ ,‬חזרוחתי מזה הרבה‪ ,‬וכתבתי להם‬ ‫והמחלוקת היא עם המקור לא עמו‪ .‬ומה לו להתערב‬
‫אפריין נימטייד‪.‬ו שעל ידם זכיתי לברר היטב ולהבהיר‬ ‫וליכנס בתחום שאינו שלו‪ ,‬ובמקום גדולים אל תעמוד‪.‬‬
‫הדבר יותר‪ .‬עי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח סי׳‬ ‫עוד זאת‪ ,‬אנו רגילים להקשות על הט״ז וחש״ד‬
‫ט״ו סוף אות ה׳‪ .‬להר״א הכהן גופיה הנ״ל‪ ,‬וזה לשוני‪,‬‬ ‫והפר״ח וכו׳‪ .‬ומכללם להבדיל על הראש״ל שליט״א‪.‬‬
‫ומחזיקנא טיבותא לכבוד הרב המשיג ישצ״ו‪ ,‬שהביאני‬ ‫וע״ע בספרי הנ״ל כמה דברים שפסקתי שלא כדברי‬
‫להרחיב הדברים היטב‪1] .‬ד‪.‬וא קרא לזה זלזול ועלבון‪[.‬‬ ‫הראש״ל‪ .‬וברור ה׳ חזרתי וכתבתי בענין זה עם בנו‬
‫וע״ש בסי׳ יו״ד שכתבתי למי שהעיר עלי וזה לשוני‪.‬‬ ‫של הראש״ל והוכחתי מדברי הראש״ל עצמו בדבריו‬
‫ואני מודה לו מאד שנטפל לעיין בדברי‪ ,‬ולהעיר עליהם‬ ‫ב״שרשים״ שחזר בו ולא התיר אלא מטעם סתם כלי‬
‫ומני ומניד‪ .‬תסתיים שמעתתא ע״כ‪ .‬וע״ע שם בחאו״ח‬ ‫אב״י‪ ,‬אבל בודאי בן יומו יאסור כדעת מר״ן ומור״ם‬
‫סס״י כ״א וזה לשוני‪ .‬ואני מודה לכת״ר שהעיר בזה‪,‬‬ ‫ז״ל‪ ,‬דשומן מהותד בכלי חמץ אסור מדינא‪ .‬ויעלה‬
‫דבזה נתקנו ונתבררו עוד הדברים היטב ע״כ‪ .‬וע״ע‬ ‫ויראה בעה״ו בספרי זה ]סי׳ ט״ו[‪,‬‬
‫שם בסס״י ל״ב‪ ,‬שהארכתי בזר‪ .‬וכתבתי שד‪.‬אהובים שלי‬
‫ו שוב כתב וז״ל והנה מצדי איני מתפעל‪ .‬וזה לטובתי‬
‫הם אלו שנשאתי ונתתי עמהם בהלכד‪ .‬וכו׳ וכד היא‬
‫וכו׳‪ .‬אבל כולי גופאי מרתע בראותי שהוא‬
‫דרכה ש״ת ומזה הרוהתי הרבה חידושי תורה שנתחדשו‬
‫תקף גדולי עולם אשר קטנם עבה ממתניו‪ .‬ומי לנו‬
‫■לי וכו׳ ע״כ עש״ב דברים יקרים מאד‪ .‬וע״ע בסי׳ ל״ו‪.‬‬
‫גדול מהחיד״א אשר משאתו יגורו אלים וכל בית‬
‫ואפריין נמטייה וכו׳‪ .‬וע״ע בחייו״ד סי׳ ב׳ בסופו‪,‬‬
‫ישראל נשען עליו‪ .‬כתב עליו בתמהץ‪ ,‬איד העולם הולד‬
‫ובאה״ע סי׳ ג׳ אות ב׳ בסופו‪.‬‬
‫בעינים סגורות אחריו‪ .‬וערד תקף כמה רבנים גדולים‬
‫ול פי דעתם של שני התוקפים הנ״ל‪ ,‬שכדי להיות‬ ‫בלשון חדה ודוקרת‪ ,‬ואם בארזים נפלה וכו׳‪ ,‬עכ״ד‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬הוא כשיסתרו דברי אני אקבל בשמחד‪.‬‬ ‫ו הנ ה אז״ל כל הפוסל במומו הוא פוסל‪ ,‬שכל ספרו‬
‫ולא אענה‪ ,‬אזי אני אוד‪,‬ב מי שיסתור דברי‪ .‬אבל אם‬ ‫כולו‪ ,‬רק קושיות על ספרי הגדולים מס‪,‬נו‪ .‬ובלי‬
‫יישבתי דברי מסתירתם‪ ,‬אזי אין אני אוהב שיסתרו‬ ‫תירוץ‪ .‬ולדעתו כולם טועים‪ ,‬אבל אני הצעיר מפלפל‬
‫דברי‪ .‬וכבר כתבתי לו לעמק יהושע‪ ,‬פעמים הרבה‬ ‫בדבריהם‪ ,‬ומיישב דבריהם כל מה שאפשר‪ ,‬או אם יש‬
‫שהוא משיב ג׳ וד׳ פעמים ודוחה בקש כדי לקיים‬ ‫מחלוקת ביניהם‪ .‬אני חותר חתירה לראות דע‪ h‬מר״ן‬
‫דבריו ולתקוע עצמו לדבר הלכד‪ .‬ע״ש‪ .‬וראיתי בספרים‬ ‫להיכן נוטה‪ ,‬ופוסק כוותה אפי׳ תהיה נגד גדולי עולם‪.‬‬
‫שמי ישסותרין דבריו ומקבל באהבה סימן הוא שאין‬ ‫וכמו שקבלו אבו״ר הא׳ לכו אל יוסף ]קארו[ אשר‬
‫ד״ת חביבין עליו‪ .‬משל למי שבאו להוציא ^ ו זהובים‬ ‫יאמר לכם תעשו‪ .‬ולולי כלל זד‪ .‬לא מצאנו ידינו‬
‫ישתדל בכל כחו למונעם מזה‪ ,‬ק׳׳‪-‬ו לד״ת שיקרד‪ .‬היא‬ ‫ורגלינו בבהמ״ד לפסוק הלכה‪ .‬ולזה אמרתי שאין לנו‬
‫מפנינים‪ ,‬והם דא״ח‪.‬‬ ‫לפסוק כד‪.‬אר״י החי זיע״א‪ .‬במקום שמר״ן חולק עליו‪.‬‬
‫רצז‬ ‫ומגו‬ ‫חחו^מ סי׳ ב‬ ‫שמ״ש‬
‫תעודת כושר לבדה״ג‪ ,‬וכל זה אינו שוד‪ ..‬כי ידוע לכל‬ ‫גם ראיתי לו בעמק יהושע‪ ,‬שאחד שהשבתי על‬
‫דא״א לד‪.‬יות חבר בפועל אלא מי שנתמנה ע״י ועדת‬ ‫השגתו בדברי טעם‪ ,‬הוא חוזר להביא אותז ענין‬
‫המינוים לדיינים‪ ,‬ומי שלא הגיע לזד‪ ,.‬לא נקרא כלל‬ ‫בספרו בלי להשיב על דברי‪ ,‬רק מסדר ב׳ פוס׳ או ג׳‪,‬‬
‫חבר בדד‪.‬״ג‪ ,‬וחוזר למקומו הא׳ שד‪.‬יד‪ .‬בו‪ .‬ולכן אין‬ ‫ומסיים ובזה לא צדקו דברי הגר״ש משאש שליט״א‪,‬‬
‫מקום לפרסומים ולהטעות הבריות‪ .‬גם בג׳ ספרים‬ ‫כאלו אני לא ראיתי דבריהם‪ .‬והנה העיקר הוא להשיב‬
‫שהדפיס מעלה אותה תמונה שהיד‪ .‬במועצת הרבנות‬ ‫על הראיות החזקות‪ .‬ורק עיקר מטרתו הוא להודיע‬
‫הראשית במרוקו‪ ,‬ואין לזה תועלת‪ .‬שכל הרבנים מכל‬ ‫שאל תחשבו שאני מודה ובו׳‪ .‬וזה בא מאהבת הניצוח‪.‬‬
‫הערים היו במועצד‪ .‬הגז׳‪ ,‬זרק כל זה מחשק לגדולות‬
‫ויו ת ר הרגיז אותי מ״ש בתחי׳ דבריו וז״ל‪ .‬ולמרות‬
‫והתפארות וד‪.‬ם דברי נערות‪ .‬דכל א׳ תורתו תעיד‬
‫שגמרתי בדעתי לא להתווכח עוד עמו וכו׳‬
‫עליו‪ .‬הנסתרות לד‪.‬׳ אלד‪.‬ינו‪ .‬ואין לעשות תחבולות‬
‫שנראין הדברים כאלו הוא עושה טובה גדולה עמי‪,‬‬
‫בלימוד‪ ,‬רק צריך תורד‪ .‬לשמה ■ודי בזד‪ .,‬ואת לא‬
‫שכבודו הגדול והנכבד רוצה להתווכח עם איש פעונז‬
‫יועיל לו יועיל לזולתו‪ .‬ועי׳ בשו״ת תורת חסד‬
‫כמוני‪ .‬ובזה אני נהנה מאד‪ ,‬ועכשיו רוצה להפסיק‬
‫ח״א‪ .‬בהקדמתו דף ו׳ ע״א וז״ל‪ .‬דמבואר בהקדמת‬
‫י‬ ‫שלא יכבדני הכבוד הזה יותר‪.‬‬
‫עץ חיים שכתב הרח״ו ז״ל‪ ,‬דאותם בעלי תורד‪ .‬שעושין‬
‫פעולות לפרסם שמם בארץ ולהיות ריחם נודף בעולם‪,‬‬ ‫ע ל זה אני אומר לו‪ ,‬משל השגור בפי הכל‪ .‬בא׳‬
‫דומים במעשיהם והטאתם של דור הפלגה ר״ל‪ ,‬דעיקר‬ ‫שהיה משורר בקולו קול עוז ואין קולו נעים‬
‫סיבת מעשיהם היה בשביל זכו׳ ונעשה לנו שם וכו׳‪.‬‬ ‫ומפריע לבריות‪ .‬אמרו לד מה אתה צועק‪ ,‬תנמיך קולד‪,‬‬
‫וסיים ע״ז ובעוה״ר ראיתי כמד‪ .‬מחברים שנעשה להם‬ ‫הנמיך‪ .‬אמרו לו‪ ,‬עוד תנמיך‪ ,‬הנמיך‪ .‬עוד תנמיך‪ ,‬אמר‬
‫כהיתר עכל״ה‪.‬‬ ‫להם א״כ תאמרו לי לשתוק‪ .‬אמרו לו אם תעשה כך‬
‫ג ם אמר שהוא מוכרח להשיב כדי שלא יביא חטאת‬ ‫יותר טוב‪ .‬והנמשל מובן מאליו‪ .‬גם לשון ויכוח אין‬
‫עזמנר‪ .‬וכו׳‪ .‬ע״ז אני אומר שעכשיו אחר שהשיב‪,‬‬ ‫לו מבוא כלל‪ ,‬והיה צ״ל לא אסתור דבריו עוד‪ .‬וכרוך‬
‫אז צריך לד‪.‬ביא חטאת שמנה על הדברים שאמר‪,‬‬ ‫ה׳‪ .‬איני צריך לו ולויכוהו‪ .‬והויכוח היה עם גדולים‬
‫שאינם במקומם שלא ניתנו למחילה‪ ,‬ורצה להתכבד‬ ‫ממנו בחכמה ובמנין‪ .‬והם ענוים ויודעים בערך התורה‬
‫בד‪.‬ם לעיני הכל‪ ,‬וברוך ה׳‪ .‬מי שהגיע לכתוב ולפסוק‬ ‫ולומדיה‪ ,‬ולא רומזים קוצים מכאיבים בדבריהם‪ .‬ובזה‬
‫עינו פקוחד‪ .‬ויודע היטב כל הרמזים והעוקצין שבתורה‬ ‫נראית גדולתם יותר‪ .‬וכמו שמצינו בכה״ג ששוחה לפי‬
‫שבכתב‪.‬‬ ‫גדולתו בסוף כל בךכה‪ ,‬והמלך לפי רום גדלו כיון‬
‫ג ם מד‪ .‬שאמר שרגש התורה בוערת בלבו פנימה וכר‪,‬‬ ‫שכרע שוב אינו זוקף‪ .‬וכבר ידוע שהתורה נמשלה‬
‫אני אומר ח״ו‪ .‬דברים כאלו לא יבואו מרגש‬ ‫למים שהולכין למקום מדרון‪ .‬וכתיב אני את דכא‬
‫התוה״ק להתנפל על שכנגדז בחברי שקר שלא היו‬ ‫ושפל רוח‪ ,‬והוא בכל פעם מעורר ומזכיר שהייתי דיין‬
‫ולא נבראו‪ ,‬כי דרכיה דרכי נועם וכל נ‪n‬יבות ‪ .T‬שלום‪.‬‬ ‫במקום פ׳ ופ׳‪ .‬ובכמה מקומות בספרו מתפאר וכותב‪.‬‬
‫רק הם מרגש הקנאה ואהבת הניצוח הבוערת בלב‬ ‫כאשר הייתי משמש בכהונה גדולה‪ .‬בכהונה רבה בעי״ת‬
‫הכותב‪ .‬עם תאות הכבוד‪ ,‬היא המפעמת בלב הכותב‬ ‫רבאט‪ ,‬ואיני יודע איזה כהונה רבה להיות חבר ב״ד‬
‫ועושה את כל אלד‪ ..‬ובבר הוכחתיו בכתב ובע״פ‪ ,‬כי‬ ‫בעיר קטנה כמו רבאט‪ ,‬וזה יאמר לכל הפחות על‬
‫אנשים אחים היינו‪ ,‬כמו שאמר‪ .‬אבל הטבע לא ישונה‪.‬‬ ‫אב״ד ורב ראשי בעיר גדולה רבתי עם‪ .‬וגם בזה אין‬
‫ראוי להתייהר‪ .‬ומה תועלת בזה לשומעים‪ .‬ואם הוא‬
‫ו א מ ת אגיד‪ .‬שד‪.‬בין את כל מד‪ .‬שעשד‪ ,‬שלא כחוק‬
‫נשיא ב״ד העליון ויעלה לשמים שיאו ואמר דברים‬
‫דרך ארץ‪ ,‬ובפרט עם אהוב אמיתי לש״ש‬
‫שלא יתקבלו‪ .‬מי ישמע לו‪ ,‬ולא נשאר בידו רק‬
‫שהיה לו‪ ,‬ובא להתנצל ולדרוש מחילה‪ ,‬ולחדש כקדם‬
‫חהתיהרות‪ .‬וצריך שידע שיש אלף כמוהו‪ .‬וגדולים‬
‫אד‪,‬בה‪ .‬אמרתי לד‪ ,‬א״א לדרישת מחילה שתד‪.‬יד‪ .‬בין‬
‫ממנו בחכמה ובמנין ובמשרה‪ .‬עי׳ בכל ספרי יביע‬
‫כותלי בהמ״ד‪ .‬לחברים שנאמרו ברבים והזדפסו‪ .‬אמנם‬
‫אומר‪ ,‬יחוה דעת‪ .‬ומקור‪ .‬המים‪ .‬ובכל ספרי תבי״ש‪.‬‬
‫אמרתי למחול לו כתנאי מפורש שיפרסם בירחון אור‬
‫אם יש אפי׳ רמז מזה‪ .‬גם לך נא ראה‪ ,‬בספרי אבותי׳‬
‫תורד‪ ,,‬שהדברים שנאמרו טעות חם ב ‪T‬י‪ ,‬וכד ניים‬
‫ורבותי׳ נ״ן חכמי המערב כולם‪ .‬כותבים בענות צדק‪.‬‬
‫ושכיב הייתי עת כתבתי אותם‪ ,‬ואז ‪Trr‬״ מקום למחילה‪.‬‬
‫באם רועי צאן קדשים‪ ,‬ולא אומרים הייתי‪ ,‬הייתי‪ .‬ומי‬
‫ואת וחב בסופד‪.,‬‬
‫נותן לב לזה‪ .‬וזד‪ .‬באמת מבייש אותנו‪ .‬וחכמי המוסר‬
‫אל אלחים יודע תעלומות‪ .‬וחוקר כליות ולבות‪ ,‬יעיד‬ ‫אומרים ״אנכי״ עומד בין ה׳ וביניכם‪ .‬ר״ל שמדת‬
‫עלי שלא היד‪ ,‬ברצוני‪ .‬וגם אין זה מכבודי לד‪,‬שיב‬ ‫האנכיות מפסקת בין אדם למקום‪.‬‬
‫על דברים כאלו‪ ,‬ולבטל הזמן היקר בזר‪ ..‬וגם הרבה‬ ‫‪ QX‬נכנס לב״ד חגדול זמנית על ב׳ חדשים לעזור‬
‫מחברי לא הניחו אותי ואמרו לי שאתה מכבדו בזה‬ ‫לחם‪ ,‬ע״מ י לחזור למקומו אח״כ‪ .‬ועשה מזה‬
‫שאתה נטפל לד‪,‬שיב לו‪ ,‬אמנם כיון שראיתי ששתיקתי‬ ‫!וראות ונפלאות רעש גדול‪ ,‬מך‪ .‬שלא עשו חבריו‪ .‬יש‬
‫יפד‪ .‬לו‪ ,‬ומוצא מקום לשנות ולכפול עוד ]כבר עברו‬ ‫שנכנס לשנד‪ ,‬ויצא‪ ,‬ויש לחצי שנה‪ .‬וגם הנכנסים‬
‫ג׳ פעמים[ אמרתי אחת ולתמיד לד‪.‬ריק שיחי וכעסי על‬ ‫בקביעות‪ ,‬ע״י מינוי גמור‪ ,‬קולם לא ישמע‪ ,‬ולא עשו‬
‫כל דבריו‪ ,‬וקיימתי בעצמי כל ת״ח שאינו נוקם ונוטר‬ ‫מזה רעש כלל‪ .‬והוא כותב באותיות גדולות מבליטים‬
‫כנחש אינו ת״ח וגיליתי טפח וכסיתי טפחיים‪ ,‬לכבוד‬ ‫בכל פעם ״חבר בדה״ג בפועל״ גם הדביק בספרו‬
 ‫ומגו‬ ‫חחו״מ ס״ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫רחצ‬
‫שכן הוא המנהג‪ .‬וכתבתי בספרי שד‪.‬מנהג במארוקו‬ ‫התורה ולכבוד אבותיו הקדושים נ״ן‪ ,‬שהיו מכבדים‬
‫במקנאם וקזבלגקא כדברי הב״י בשם הא׳ הג״ל‬ ‫ומעריצים את אבותי הקדושים נ״ן‪ .‬יש תחת ידי מכתב‬
‫שמוסיפין עולים פשביל ב׳ חתנים וב״ב ובר־מצוה‪.‬‬ ‫מאת מר זקנו הרה״ג רפאל מאמאן זצ״ל‪ ,‬למר דודי‬
‫וכ״כ הרב נהר מצרים הל׳ קס״ת אות י״א וי״ב משם‬ ‫הרד!״ג מגן דוד משאש זצ״ל שכתב בו‪ .‬אם יעזרני ה׳‬
‫מהריק״ש והרמ״א מהמרדכי והלבוש‪ .‬ושכן המנהג‬ ‫אחסל את כל עסקי ]כי הוא היה ג״כ סוחר[ ואלד‬
‫במצרים‪ .‬וכ״כ הרח״ג מהרי״ו משאש זלה״ה במים חיים‬ ‫לעיר מקנאם לגור שם ולשבת בין שני ההדסים‪ .‬וזה‬
‫סי׳ ש״ח ע״ש‪.‬‬ ‫יהיה חלקי מכל עמלי עכל״ה‪] ,‬רמז למר זקני ולאחיו‬
‫מו״ד הנ״ל‪ ,‬שהיה נשוי לאחותם‪ [.‬ובשביל זה אמרתי‬
‫ג ם כתבתי בספרי דאפי׳ אלי היו דברי מר״ן בבד״ה‬
‫לקצר‪ ,‬וכל מה שכתבתי הוא מוסר השכל לו ולזולתו‪,‬‬
‫הנ״ל ברורים מטעם דינא שלא להוסיף על ג׳‪.‬‬
‫וגם לעורר עצמי גם אני‪ ,‬להוסיף בכבוד התורה וללמוד‬
‫אין להניח מ״ש הב״י משם הא׳ המרדכי והגמי״י‬
‫תורה לשמה ובהצנע לכת כיאות לבעלי תורד‪ .‬האמתיים‬
‫וריצכ״א דיכולים להוסיף‪ ,‬כיון דלא קבלו אבותינו‬
‫ודי בזה הערה‪ .‬והי״ז בירושלים ת״ו באדר תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫אלא דברי מר״ן בב״י ובש״ע‪ ,‬ולא בשאר ספריו הבד״ה‬
‫הכותב וחותם בהכרח‬
‫והכ״מ וד‪.‬תשובות‪ ,‬וד‪.‬באתי ראיות לזה‪ .‬וד‪.‬ם דברים‬
‫ברורים ומושכלים ומוכרחים‪.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫וחזיתיה להרב עמק יד‪.‬ושע ח״ג סי׳ כ״ט‪ ,‬שרצד‪.‬‬
‫לסלף דברים המצודקים‪ ,‬ודחה דברי בקש‬
‫וכלאחר יד‪ .‬וכתב דאף דלא קי״ל כבד״ה אלא כב״י‪.‬‬ ‫סימן ג‬
‫עכ״ז כאן לא איתמר הלכתא פסיקתא בבד״ד‪ .‬רק גילוי‬
‫דעת לבד דאין דעתו נוחה להתיר להוסיף ע״ש‪ .‬ואיני‬ ‫ויש כו טו״כ סעיפים‬
‫יודע מהו סח‪ ,‬דמלבד שאין סתירה פלל מדברי בד״ה‬ ‫עתה אבא ליישב הערותיו‪ ,‬בעזר צור חילי‬
‫לדבריו בב״י‪ .‬ולא דיבר בבד״ה כ״א מכח מנהג‪ .‬עוד‬ ‫]ואף שר‪.‬ם מעורבים מד׳ חלקי הש״ע‪ ,‬במפתחות הספר‬
‫זאת כל תירוצו בתר איפכא אזיל‪ ,‬ולאו ק״ו הוא‪ ,‬דאם‬ ‫‪,T‬יו נפרדים‪[.‬‬
‫אפי׳ במקום שדבריו בבד״ה מבוארים בפירוש ובדרך‬ ‫סעיף א‪ /‬אם יש ב׳ חתנים אין להוציא הכהן‬
‫פסק וראיות נכוחות היפך דבריו בב״י‪ .‬עכ״ז אין‬
‫אלא מוסיפין עולים‬
‫פוסקין אלא כב״י שקבלנו הוראותיו‪ ,‬כ״יש במקום‬
‫דליכא כ״א גילוי דעת בעלמא‪] .‬סד‪ .‬שגם זה אינו‪ .‬ואין‬ ‫ב ענין אם להוציא הכהן מביר‪.‬כ״נ במקום שיש ב׳‬
‫כאן שום גילוי דעת‪ [.‬דודאי לא חיישי׳ לדבריו לגמרי‪,‬‬ ‫חתנים או שני בעלי ברית או בר מצור‪ ..‬כבר‬
‫אלא פוסקים כדבריו בב״י משט הא׳‪ .‬המבוארים‬ ‫כתבתי בספרי ■תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ ע׳‪ .‬ועוד‬
‫והמפורשים בלי גילוי דעת‪.‬‬ ‫חיזקתי דברי יותר בספרי שמ״ש ומגן ח״א חאו״ח‬
‫סי׳ י״ז במסמרות נטועים לפסוק כדברי הב״י בהרבה‬
‫ג ם מה שהקשה שם בעמק יהושע על דברי הרה״ג‬
‫מקומות בדין כהן שאינו יודע לקרות‪ ,‬שאם הכהן אינו‬
‫קרית חנד‪ .‬דוד ח״א חאו״ח סי׳ פ׳‪ .‬שכתב דבמקום‬
‫רוצה למחול ל ^ ל ומופלג ■בתורה הרשות בידו‪ ,‬וד‪.‬וא‬
‫שיש מנהג להעלות אפי׳ בב׳ בעלי ברית או בר מצוד‪.‬‬
‫עולה תחלה וכר ע״ש‪.‬‬
‫כי יש להם על מד‪ .‬שיסמוכו סמיכת‬ ‫אין למחות‬
‫זקנים ע״כ‪ .‬וכתב עליו שאהמ״ר נר׳ שגם במקום שנהגו‬ ‫ועוד באו הדברים מבוארים להדיא בב״י סי׳ קל״ה‬
‫יש להעיר לד‪.‬ם שלא לד‪.‬וםיף על ג׳ עולים‪ ,‬אחר‬ ‫בשם המרדכי והגמי״י בשם ריצב״א ופסקה‬
‫שלדעת מר״ן מלכא ופר שלא להוסיף עכל״ה‪ .‬ולפי‬ ‫בהג״ד‪ .‬שם ראם היו ב׳ חתנים בבר‪.‬כ״ג והם ישראלים‬
‫מד‪ .‬שםתבנו כדעת מר״ן דיש לד‪.‬וסיף‪ ,‬הרי אתה רואה‬ ‫מותר להוסיף לקרות הד׳ דלדידהו הוי יו״ט שמותר‬
‫שלא צדק בד‪.‬שגתו על הדב קח״ד ז״ל‪ .‬ובפרט שיש‬ ‫להוסיף ופו׳ עכל״ה‪ .‬ולא אמר ל‪.1‬כריח הכהן למחול‬
‫׳לתמוד‪ ,.‬שגעלם ממנו מ״ש מר״ן בהקדמתו לב״י‪,‬‬ ‫או להוציא אותו מבהכ״נ כל זמן שאינו רוצה‪.‬‬
‫דבמקומות שיש מנהג‪ ,‬ישארו במנהגם אף נגד מד‪,‬‬
‫ואין זה מנגד לדברי הב״י בבד״ה שכתב דאנו לא‬
‫שפסק הוא בב״י דבש״ע‪ ,‬וכ״ש שד‪.‬מנד‪,‬ג שלהם הוא‬
‫נהגנו לד‪.‬וסיף בב׳ וד‪.‬׳ בשביל חתנים וגם לא‬
‫שוה עם עיקרא דדינא שהביא חב״י משם חא׳‪ .‬וצדקו‬
‫שמענו למי שנד‪.‬ג כן עכ״ל‪ ,‬דשם מדבר דוקא מדין‬
‫דברי הרד‪.‬״ג שא״ב בס׳ מים חיים סי׳ ש״ח‪ .‬וגם דברי‬
‫מנהג שהיה בעירו‪ ,‬אבל לענין הלמז כבר הביא בב״י‬
‫הרב דרכי דוד שד‪,‬קשד‪ ,‬עליו בעמק יהושע שם‪ ,‬עמדו‬
‫בשם הראשונים הנ״ל דיש להוסיף בשביל חתנים‪ .‬גם‬
‫צדקו יחדיו‪.‬‬
‫זה מחזק מה שאמרנו דאין להוציא הכהן אלא המנהג‬
‫ואדרבה התמיהד‪ ,‬לא ‪T‬ד גיסא‪ ,‬על מ׳׳ש הרב קח״ד‬ ‫שלא לעלות רק א׳ מד‪.‬חתנים‪ ,‬אבל לד‪.‬וצ״א ד‪.‬כד‪.‬ן גם‬
‫שם שלבתחי׳ אין לנהוג להוסיף אפי׳‬ ‫לפי המנר‪.‬ג אין לזעציאו‪ .‬ועי׳ בברכי יוסף סי׳ קל״ה‬
‫בחתנים כסברת רוב הרבנים ע״ש‪ .‬דזה אינו‪ ,‬דאנן‬ ‫אות ד׳ שנר׳ ממנו שמחזק מנד׳גינו להעלות ד׳ עולים‬
‫קי״ל כב״י להוסיף ולא כדברי בד״ה וכמש״ל‪ .‬וכ״ש‬ ‫מפני החתן ע׳׳ש‪ .‬ואף דבאות ו׳ נר׳ דעתו דדוקא בב׳‬
‫שהמנד‪.‬ג כן‪ .‬ובזה מודה גם הרה״ג ז״ל וכמ״ש בדבריו‬ ‫חתנים ולא בב׳ בעלי ברית ע״ש‪ .‬אך בזה יש לנו‬
‫אין למחות בידם שיש להם סמיכת זקנים‪ .‬וכבר אמרתי‬ ‫לפסוק כמור״ם במקום שמר״ן לא גילה דעתו‪ ,‬וכפרט‬
‫רצט‬ ‫ומגו‬ ‫חחו״מ סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬
‫להלכה שכל ש״ש אפי׳ פוסק אחד נגד הקבלה‪ .‬ופוס׳‬ ‫דיש בזה עגמת נפש לחתן שלא יעלה‪ .‬והי מינייהו‬
‫אחרים לא דיברו‪ ,‬עבדינן כאותו פוסק‪ .‬ודק דברי‬ ‫מפקת‪ ,‬ואתו לאנצויי מי יעלה‪ ,‬ודדברים פשוטים‪.‬‬
‫הקבלה יועילו היכא דהפום׳ חולקים‪ ,‬אזי הקבלה תכריע‬
‫ומ״ש בעמק יהושע שמנהג צפרו ל» הוסיפו על ג׳‪,‬‬
‫ולא חאיתי בדבריו שום תשובה על כל מה שכתבתי‪.‬‬
‫אלוא היו מבקשים מהכהץ למחול ברצו״ן לצאת‬
‫דדידברים ברורים ופשוטים למדי‪ .‬גם דברתי על ברכת‬
‫החוצה‪ .‬הסה זה לא רק בעיר צפרו לבד‪ ,‬אלא בכל‬
‫הנחתן ליעף בח‪ ,‬שראוי לאומרה בלי שם ומלכות‪ ,‬ולא‬
‫מקום שהכהן רוצה לצאת ׳ודאי דהכי כשר למעבד‪,‬‬
‫כדאי לחזור •על ההברים זלהפס ‪ T‬הזמן היקר‪ ,‬כי שם‬
‫ובזה התחלתי פס״ד שלי שם‪ ,‬וזה לשוני‪ .‬והנה היכא‬
‫תמצא אותם במילואם מאורו וברוחב ע״ש‪.‬‬
‫שקבלו הסהנים לצאת מרצו״ן מבהכ״ג‪ ,‬וראי אין מה‬
‫ל!חבר‪ ,‬האזי אין כתנים בבהכ״ג‪ .‬אמנם היכא דתוקעים‬
‫סעיף ד‪ /‬אבל תוך ז׳ וי״ל ברית מילה‬ ‫עצמם לעלות ראשון לס״ת ולא רוצים לצאת בזה‬
‫יכול ללבוש מנעליו‬ ‫כתבתי בספרי‪ .‬וכד ע״כ לשוני שם‪ .‬וע״ז סובב כל‬
‫הפסק‪ .‬היםא שלוא רצו הכהנים לצאת עש״ב‪ .‬והדברים‬
‫שם בחיו״ד סי׳ י״ב פסק דאסור לאבל שי׳ש לו ברית‬
‫ברורים‪.‬‬
‫מילה חוד ז׳‪ ,‬ללבוש מנעליו‪ .‬פסק זד‪ .‬כבר‬
‫הדפיסו בירחמ אור תורד‪ ,,‬אב תשמ״א‪ .‬וכבר סתרתי‬
‫את זה בספרי שמ״ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳ ט״ז והעליתי‬ ‫סעיף ב‪ /‬בדין הנחת תפילין של יד‬
‫להתיר דיו״ט שלו הוא‪ .‬והבאתי ראיות לזה‪ .‬והלכה‬
‫ראיתי בספר עמק יהושע כח״ג סי׳ ל״א‪ ,‬שהשיב על‬
‫כדברי דימיקל באבל עש״ב‪.‬‬
‫מה שאמרתי שהרב הגאון ב״צ עוזיאל זצ״ל‪,‬‬
‫לא דיבר על מנהג מרוקו‪ ,‬כי הוא לא חי במרוקו‪ .‬וע״ז‬
‫סעיף ה‪ /‬בענין גרים‬ ‫הטריח עצמו זה פעם ג׳ או ד‪ ,‬להעתיק דברי הרב ז״ל‬
‫במכתבו להרה״ג רפאל הצרפתי ז״ל‪ ,‬בעל דברים‪ ,‬שהוא‬
‫בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד סי׳ ק״ד‪ ,‬העליתי על‬
‫דיבר בכללות שכן ההלכה בנגלה דבנסתר‪ ,‬ושכן נהגו‬
‫ספר תשובת ב״ד העליון שבמרוקו שהשיבו‬
‫כל קהלות הספרדיות משנים קדמוניות‪ ,‬ע״כ‪ .‬ודבריו‬
‫לרבני וגאוני קזבלנקא‪ ,‬בענין הגירות להקל‪ ,‬מכה סכנת‬
‫מכריזים ואומרים שהוא לא דיבר על מרוקו במיוחד‬
‫מות‪ ,‬או ימיר סוב ברע‪ .‬ובזה הם מסכימים ומעריכים‬
‫כדי לד שהוא לא חי במרוקו‪ .‬במ״ש בספר שמ״ש ומגן‬
‫לד‪,‬קל‪ ,‬מטעם מוטב שיאכלו בשר תמותות וכו׳ וכמ״ש‬
‫ח״א חאו״ח סי׳ י״א וכר עכ״ל של העמק יהושע ע״ש‪.‬‬
‫כתשו׳ הרסב״ם ז״ל‪ .‬ושם כתבתי שהעליתי זד‪ ,‬על ספר‪,‬‬
‫להראות ב עלל דעת רבני הדור‪ .‬השואלים והמשיבים‬ ‫ואני אומר‪ ,‬שאדרבה השגתו זאת‪ ,‬היא סיוע גדול‬
‫להקל בענין הגירות כפי ראות וכו׳ ולא לסגור הדלת‬ ‫לדברי‪ ,‬שהוא מודה שהדב לא דיבר על מנהג‬
‫לגמרי‪ .‬וד״ארכתי בזה כדברים הראוים ע״ש‪.‬‬ ‫מרוקו‪ .‬וכן הוא האמת‪ ,‬שלא יוכל לדבר על מנהגם‬
‫כיון שלא חי שם ולא ידע מהם כלל‪ .‬וכבר אמרתר שם‬
‫הן היום חאיתי שם בעמק יהושע ח״ג סי׳ י״ז‪ ,‬שכתב‬
‫בספרי‪ ,‬שעלזבה עיסה שנחתומה מע ‪ T‬עליה‪ ,‬והוא‬
‫שאדרבה ממכתב הרבנים ז״ל שהבאתי עצמו‪,‬‬
‫הרה״ג רפאל הצרפתי ז״ל בעל דברים‪ ,‬העיד על מה‬
‫משם ראיה לד‪,‬חמיר חומחא רבד‪ ,‬בדבר קבלת גרים‪.‬‬
‫שאמרו לו הקהל‪ ,‬שכל אנשי העיר דאבותיהם היו‬
‫מדד‪,‬וצרכו לשאלד‪ ,‬ותעזובד‪ .,‬גם משמע מדבריהם ‪.‬דדוקא‬
‫נוהגים ללבוש מעומד‪ ,‬וכמה דורות עבדו ואין טוזזה‬
‫היכא דיש סכנד‪ ,‬בדבר וכו׳‪ ,‬אז אפשר להקל מטעם‬
‫בידם‪ .‬והוא השיב להם שמנהג אבותיהם הוא בטעות‬
‫מוטב שיאכלו וכו׳‪ .‬הלא״ה חייבים לסגור הדלת בפניד‪,‬ם‬
‫ע״ש בספרי‪ .‬ומה שחזר עוד בשניות להביא מהרבנים‬
‫וערד פשפש ומצא מכתב אחר »ד‪,‬ה״ג ראש ב״ד העליון‬
‫של מרוקו שהעידו שלבשו מיושב‪ ,‬כבר יישבתי על‬
‫הנ״ל‪ ,‬ששלח לד‪,‬רה״ג מוהרי״ע ט ל ‪T‬אנו ז״ל‪ ,‬שפסק‬
‫נכון בספרי תבו׳׳ש‪ ,‬אין לכפול הדברים‪ .‬ובזה נדחו‬
‫לד‪,‬חמיר עש״ב‪.‬‬
‫ג״ב דבריו במילואים שם חחו״מ סי׳ ה׳‪ ,‬שחזר עוד על‬
‫והנראה שהתאוד‪ ,‬ודימהירות גורמת לכל זה‪ ,‬כי‬ ‫הדברים בכפילא‪ ,‬ולא חידש מאומה עש״ב‪ .‬ובשביל‬
‫המכתב הנ״ל לא נעלם ממני‪ ,‬כי הוא‬ ‫זה איני צריך עוד להאריך‪ ,‬בדבר שאינו צריך‪ .‬ודי׳‬
‫נשלח לכל בתי דינים שבמרוקו‪ ,‬ע״י בנו הרה״ג רפאל‬ ‫יעמידנו ‪n‬מ ‪ T‬על האמת‪.‬‬
‫ברוך טול ‪ T‬אנו זצ״ל‪ ,‬אלא שכבוד הרב המשיב לא‬
‫דקדק ולא עיין היטב בב׳ המכתבים‪ .‬גם את הא׳ גם‬
‫סעיף ג׳‪ ,‬מחלוקת הזוהר עם הפום׳‬
‫את הב׳‪ .‬אע״פ שהביא כל לשונם מראש וע״ם‪ ,‬שכתוב‬
‫בד‪,‬ם בפירוש או ימיר טוב ברע וכו׳‪ ,‬שד‪,‬מכוון מובן גם‬ ‫ב ס' עמק יהושע ח״ג סי׳ ל״ג‪ ,‬חוזר וניעור להלת‬
‫‪ H‬או גם בלא‬ ‫לדרדקי דבי רב‪ ,‬או סכנה ממש של מיתד‬ ‫בעד עצמו ואוסף מהספרים להוכיח דקי״ל כדברי‬
‫סכגד‪ ,‬אם יש ספק שימיר טוב ברע‪ ,‬ויד‪ ,T ,‬נטמע בין‬ ‫הזוהר נגד כל הפום׳‪■ ,‬ודלוא כמו שהוכחתי בספרי שמ״ש‬
‫הנוצרים‪ .‬וע״י הגירות ימשיך לחיות ביהדות ולגדל‬ ‫ומגן ח״א סי׳ י״א‪ .‬וגם כאן איני צריך להשיב על‬
‫בניו בדת ישראל כראוי‪ ,‬ז‪/‬בפרט היום שחוקרים ודורשים‬ ‫דבריו‪ ,‬כי רק הקורא בספרי שם ימצא תשובה שלימה‬
‫שבאר‪ ,‬ברצו״ן ותש״ד וטוהר לבר‪ .,‬ואחר הלוך ושוב‪.‬‬ ‫‪,‬על כל דבריו‪ ,‬מה שלא השיב על זה מאומה‪ .‬גם כל‬
‫וגם מוסיפין לעשות לה בחינה כראוי בכל ענייני הדת‬ ‫הפוס׳ שהביא דיברתי עליהם שם וביררתי הדברים‬
 ‫ומגן‬ ‫חחו״מ סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫ש‬
‫של פקוח נפש ממיתה‪ ,‬הוא כדי שיחיד‪ ,‬וישמור מצות‬ ‫ופו׳‪ .‬בודאי שעם ראות עיני הב״ד■ יש להקל‪ .‬על כל‬
‫התורה‪ .‬וממילא ה׳׳ה בלא ימיר טוב ברע ג״כ להציל‬ ‫זד‪ .‬רמז סבח־ !‪ T'ni‬העליון בדבריו או ימיר טוב ברע‪.‬‬
‫אותו מטמיעד‪ ,‬שתוא חשוב פקוח נפש גמור‪ .‬והביא‬ ‫ואנכי הרואה שר״טעס של ■מוטב שיאכלו שחוטות וכו׳‬
‫הרבה ראיות לזה‪ ,‬וסיים וז״ל הרי לך‪ ,‬דבמקום שיש‬ ‫שנסמכו עליו הבדה״ג שייך שפיר יותר אטעם ■שלא‬
‫טעם להתיר מתירין‪ ,‬ל או מילתא פסיקתא היא ]להחמיר‬ ‫ימיר וכו׳ שטוב שיאכל שחוטות‪ ,‬ז׳׳א גירות לשם דבר;‬
‫בגירות[ אלא הכל לפי ראות עיני הדיין יעו״ש וא״כ‬ ‫ולא ומיר לגמרי ויאכל תמותות בלא גירות ויהיה‬
‫לענ״ד יכולים לגיירד‪ .‬לתשואה לו ל א יהיה הדבר‬ ‫נטמע לגמרה לא כן לטעם סכנה שימית עצמו‪ ,‬לא בא‬
‫לפוקד‪ .‬ולמכשול עכל״ה‪.‬‬ ‫מדוייק היטב הטעם שיאכל שחוטות‪',‬שהרי אם ימות‬
‫לא יאכל לא שחוטות ולא תמותות‪ ,‬ורק הטעם פשוט‪,‬‬
‫ה רי לך דברים מפורשים כשמלה בדברי הרה״ג‬
‫שמשום פיקוח נפש ראוי להקל עליו ולגייר לו‪,‬שלא‬
‫זלד‪,‬״ה‪ ,‬היפך מה שהבין הרב עמק יהושע‬
‫ימית עצמו‪ .‬ונר׳ דזה לא הוצרכו לתת לו טעם‪ ,‬כי הוא‬
‫בכוונתו‪ ,‬דדוקא מפני סכנת נפשות התיר‪ ,‬ונעלם ממנו‬
‫מובן מאליו‪ .‬כיון שיש סכנה הרי זה בכלל פקוח נפש‪.‬‬
‫דבריו בתוע״ד הנ״ל‪ ,‬אף שהם סובנייס ‪-‬גם מתוך מכתבו‬
‫וטעם שמוטב שיאכלו שחוטות‪ ,‬הוצרכו לו לשלא ימיר‪,‬‬
‫הראשון והב׳ הנ״ל‪ ,‬אמנם בספרו תרע״ר הנ״ל‪ .‬דבריו‬
‫וכל זה ®שוט ומדוקדק בדבריהם ז״ל‪.‬‬
‫מפורשים היטב יותר‪ ,‬שדין סכנת מות וסכנת לא ימיר‬
‫טוב ברע׳ שניר‪,‬ם דבר אח׳ד‪.‬‬ ‫‪ 1‬כבר סיפרתי מעשים שבאו לפנינו בב״ד‪ ,‬שעל ‪-‬ידינו‬
‫ב״ה גמלטו כמה מישפחוח שהרחיקו אותם‬
‫ג ם בימי חרפי‪ ,‬זכורני ממעשר‪ ,‬באשה אחת נכרית‬
‫בצרפת וקרבנום אחר שראינו תום לבבם‪ ,‬ועשו והצליחו‬
‫שבאה במקנאס אצל הרר‪,‬״ג מוד‪,‬ר״ר יהושע‬
‫ומהם נעשו חסידים ואנשי מעשר‪ .‬ולמדו ש״ס ופוס׳‬
‫בירדוגו זלה״ה‪ ,‬להתגייר‪ ,‬והיתה אשת איש אחד רם‪,‬‬
‫ומחמירים עד כדי טבילת כלים‪ ,‬והניחו עבודתם הגבוהה‬
‫המעלר‪ ,‬בצרפת‪ ,‬זקן ונשוא פנים‪ ,‬שכבר נתגייר כהלכה‬
‫אצל הנוצרים‪ ,‬־ועלו לארץ וחיברו ספרים על ערך‬
‫זד‪ ,‬כ״ה שנד‪ ..‬ובא לגייר גם אשתו‪ ,‬שרצתה בזד‪ ,‬מרצו״ן‪.‬‬
‫ד‪.‬יד‪.‬דות ואמיתותד‪ ..‬ואלו לא הקרבנו אותם היו הולכים‬
‫!ובשביל זה לא‪ ,‬גייר אותה מקודם‪ ,‬עד שבא הדבר‬
‫לטמיון‪.‬‬
‫מצדה והיתה קורעת כל התג״ר‪ .‬וי‪-‬שעיה וירמיה היו‬
‫ג ם מעשה ברב אחד גדול חו״ב וראש השוחטים בעיר‬
‫שגורים בפיה‪ ,‬וד‪,‬יה לה חשק ורגש דתי גדול עד שהיתה‬
‫מראסש‪ .‬וד‪.‬י״ל בן שדבקה נפשו בבת‪,‬נכריה‪ ,‬ובא‬
‫בובה מתוך הרגש‪ .‬ובפקודת הרב הראשי‪ ,‬נתגיירה‬
‫אצלי לקזבלנקא ובכה ושפך שיחו אצלי כיצד יהיה‬
‫ע״י מו״ר הרה״ג פחד יצחק אסבאג זצ״ל‪ .‬וד‪,‬רד‪.‬״ג ר׳‬
‫חילול‪.‬ה׳ גדול בעיר‪ ,‬ישבנו יישא נכרית‪,.‬וגם איך יכניס‬
‫מרדכי עמאר ז״ל‪ .‬ולהבדיל בין החיים נצטרפתי עמדים‬
‫כלה נכרית‪ ,‬וכל משפחתו תביט ברע‪ ,‬וגם הבן מוזנח‬
‫וגיירנו אותה וטבלנו אותה ונשאת באותה לילה ממש‬
‫!וילך אחר אשתו וימיר טוב ברע‪ .‬ותאשה קע״ע בלב‬
‫בנוכחות הרבנים והרב הראשי זלה״ה‪ .‬ויש אצלי נוסח‬
‫שלם לעשות הכל כדת משה‪ .‬וגם החב היה אחראי‬
‫תעודת גירות שלד‪ ,,‬שכתב בזמנו הה״ג מרדכי עמאר‬
‫בעדה שתלך היא ובעלה בדדך טובים‪ .‬וראיתי כי נכון‬
‫ז״ל הנ״ל‪ ,‬במליצות צחות‪ .‬ולפי שעד‪ ,‬לא מצאתיו‪ .‬וכל‬
‫לראות בצרתו‪ ,‬ונעניתי לו‪ ,‬והכל הלך למ״שרים‪ .‬ועשינו‬
‫זה מוכיח מה שאמרתי שאין ראוי לעצור לתמיד‪ ,‬אלא‬
‫מצוד‪ .‬רבה למעט בתפלה‪ ,‬ולהחיות משפחה שלימה‪.‬‬
‫הכל לפי ראות עיני הדיין‪.‬‬
‫וב״ה שכיוונתי לדעת קדוש המרפ״א ז״ל ראש ב״ד‬
‫וג ם הרה״ג רפאל ברוך טול ‪T‬אנו זצ״ל‪ ,‬גייר אנשים‬ ‫העליון במרוקו‪ ,‬מחבר קרני ראם‪ ,‬׳תוע״ר‪ .‬פעמוני זהב‬
‫לפי תומו‪ ,‬לפי מראו־‪ ,‬עיניו‪ .‬ופעם א׳ היה למורת‬ ‫ועוד‪ .‬זיע׳׳א‪.‬‬
‫רוחו של הףד‪.‬״ג‪ ,‬שד‪,‬גר היה שזב מח״ש ומעשן לפני‬ ‫ולכן במקומי אני עומד‪ ,‬ודברי הרב ז״ל בב׳ התשובות‬
‫קהל ועדה‪ ,‬ונצטער הרב ז״ל‪ ,‬זאת אומרת שעיקר‬ ‫מחזקים ומעודדים אותי בכל מד‪ .‬שעשיתי‪ .‬וכל‬
‫פנייתו ■של הרב היתה לש״ש להציל מטמיעה‪ .‬וגם‬ ‫זד‪ .‬חאה הרב המשיג‪ ,‬ולא נתעורר מדבריו כלל‪ .‬ואדרבה‬
‫באותו נדון היד‪ ,‬הגר חתנו של הרב הראשי לעיר‬ ‫פירש אותם לאשך גיסא להחמיר‪ ,‬מה ■שאינו כלל‬
‫רבאט‪ ,‬וחש הרב ז״ל לחילול ה׳‪.‬‬ ‫מוכרח בדבריהם כלל‪.‬‬
‫ה ר א ת לדעת מפל הנז״ל‪ ,‬שד‪,‬ענין של הגירות פתוח‬ ‫ועוד עיינתי היטב בתשו׳ הרה״ג השנית שהביא‬
‫ולא סגור המ״ש הרב עמק יהושע‪ .‬וד‪,‬כל לפי‬ ‫בעמק יהמוע הג״ל‪ ,‬ומצאתי משם אדרבה ראיה‬
‫ראות עיני הדיין‪ .‬שוב אחרי שבועיים מהנ״ל‪ ,‬קבלתי‬ ‫גדולה לדברי שלא דקדק בה הרב המשיג‪ ,‬ששם ציין‬
‫ספר נוד‪ ,‬שלום להרד‪,‬״ג אליד‪,‬ו חזן זלד‪.‬״ה‪ ,‬וראיתי לו‬ ‫הרד‪.‬״ג לעיין בספרו תועפות ראם סי׳ ע״ד שלפעמים‬
‫בדיני גרים דף ל״ט ע״ב סעיף ב׳ שהלך בדרך זה‪.‬‬ ‫ה קל בזה לפי חאות עיני הדיין‪ .‬וראיתי התשובה‬
‫וסיים ע״ד הרמב״ם בפאר הדור רז״ל‪ .‬ואם כד אמר‬ ‫במקורה‪ .‬ויש שם ט״ס וצ״ל סי׳ נ״ב‪ .‬ושם האריך‬
‫רבינו בזמנו‪ ,‬ב״ש וק״ו בזמן החירות וד‪.‬דרור הזה‬ ‫לפלפל בזה והעלה להקל לגיירה‪ .‬והביא ראיד‪ .‬מס׳‬
‫הגורם כעוה״ר הריסת כל הדתות‪ .‬ועחד ציין לתשו׳‬ ‫משפטים ישרים להרה״ג מוד‪.‬ר״ר ר׳׳ב זצ״ל ח״ב סי׳‬
‫הו־שב״א באלפיו סי׳ אלף ר״ה ובחלק ה׳ סי׳ רמ״ב‪.‬‬ ‫ק״ע‪ .‬ומצוף דבש אה״ע סי׳ נ״ו ע׳^ש‪ .‬רשם העיר הרד‪.‬״ג‬
‫ובמשחא דרבותא ח״א דצ׳ץ ואחרון חביב הרה״ג‬ ‫על מוהר״ר ר״ב זצ״ל‪ ,‬שתמד‪ .‬על הב״י שזזשוה דין‬
‫מופת דורנו שא״ב כמד״ר״א פאלאגי נר״ו בתשו׳ הבאה‬ ‫פקוח נפש של מיתד‪ ,.‬לפקוח של המרה‪ .‬רו■^ה״ג תירץ‬
‫בס׳ חיים ושלום ח״ב סי׳ ק״ח לך נא ראה‪ .‬וע^ בס׳‬ ‫תמיד‪,‬תו‪ .‬וד‪,‬ראה בעליל‪ ,‬שהם שוים ממש‪ .‬שכל טעם‬
‫שא‬ ‫ומגו‬ ‫חחדמ סי׳ ג‬
‫מר דודו מוהרר״ב ז״ל‪ ,‬שכתב בצירוף רוב הטעמים‬
‫וסו׳ ע״ש‪ .‬ואחריו בא הרה״ג מוהר׳ש בן וואעיש ז״ל‪.‬‬
‫ומילא את ‪ .‬דבריו‪ .‬עי׳ בספרי שם‪ .‬הדברים מבוארים‬
‫בריות אכמ״ל‪.‬‬
‫סעיף ח‪ /‬תקנת החליצה‬
‫שם בסי׳ ל״ב זל״ה‪ ,‬דיבר בענין תקנת החליצת‬
‫שתיקן הרב עוזיאל ז״ל כדי להצטרף ולהתאחד‬
‫עם האשכנזים הסוברים שמצות חליצה קודמת‪ .‬עם‬
‫מ״ש עליו הרה״ג הראש״ל הגרע״י שליט״א‪ .‬וכבר‬
‫קדמתיו אני הצעיר בספרי שמ״ש ומגן חאה״ע סי׳ ח׳‬
‫לסתור תקנה זו‪ .‬והוספתי טעם ותבלין לדברי הראש״ל‬
‫שליט״א‪ ,‬ועשיתי מעשה בפועל בנדון שבא לפני ביבמה‬
‫עם יבם רווק‪ .‬וב״ה יש להם בנים והם שמחים מאד‪,‬‬
‫גם נטיתי מדברי הראש״ל היכא דלא הסכימה האשד■‬
‫להתיבם והוא נשוי או זקן או חולה או לא יכיל למיקם‬
‫בסיפוק ב׳ נשים‪ ,‬דבכל אלו אף בפד‪,‬״ד פסקנו הרבה‬
‫פעמים להורות דאינה מורדת‪ .‬עי׳ בספרי תבו״ש חאה״ע‬
‫סי׳ כ״ז ומ״ז וק״ן ע״ש‪ .‬ועשינו תקנה במארוקר‬
‫להכריחו לתת לה מזו׳ ע״ש‪ .‬ואני תמה על המחבר‬
‫חנ״ל‪ ,‬שחאה את כל זד‪ .‬בספרי הב״ל‪ ,‬שכן דרכו לחפש‬
‫בנרות בספרי‪ .‬ואני שמח בזה‪ .‬ואיך לא הזכיר מדברי‬
‫בתבו״ש ושמ״ש ומגן הנ״ל‪ .‬וסוד יש בדבר‪.‬‬
‫סעיף ט‪ /‬ברכת חתנים אצל הקרובים‬
‫שם בסי׳ ל״ח‪ ,‬בדץ ברכת חתנים כשהולך החתן‬
‫וכלתו בהזמנה למקים אחר בעיר או בעיר‬
‫אחרת‪ .‬עי׳ מ״ש המחבר בזד‪ ..‬ועי׳ בהקדמתי לס׳ בית‬
‫היהודי ח״ג שהארכתי בזה להביא ראיות מדברי הרבר‪.‬‬
‫פוס׳‪ ,‬ועליד‪.‬ם מיוסד מנד‪.‬גינו במארוקו‪ .‬ובמו עיני ראיתי‬
‫הרבה פעמים שהוזמנתי לסעודת ז׳ ברכות אצל הקרובים‬
‫או רעים‪ .‬וד‪.‬יו שם רבנים גדולים‪ ,‬ורוב עם‪ .‬והיתה‬
‫שמחה גדולה יותר מבית החתן עצמו‪ .‬ומברכים כל הז׳‬
‫ברכות‪ .‬ועוד באו הדברים בספרי זה בעה״ו‪ .‬וכן פשט‬
‫המנהג באין פו״פ‪ .‬וגם שמר‪ .‬של הסערחד‪ .‬מוכיח עליה‪,‬‬
‫סעודת שבע ברכות‪] ,‬עי׳ למעלה בחלק אה״ע סי׳ כ״א‬
‫באורך וברוחב מ״ש בזד‪[..‬‬
‫סעיף יו״ד‪ ,‬אלמנה שמתה ולא נשבעה שב״א‬
‫שם בסי׳ מ״א‪ ,‬הביא המחבר דברי הרב מר זקנו בם׳‬
‫יד רמה חאה״ע סי׳ ו׳ שהביא דברי מוהריב״ץ‬
‫ז״ל ^ו עי ם‪ ,‬שכתב דבזמגינו אין לחוש לצררי‪ ,‬דדוקא‬
‫בבתו׳ כדת יש לחוש‪ ,‬אבל בבתו׳ קאסטילייא מה יועיל‬
‫וכו׳‪ .‬כיון דסו״ס תחלוק הכל שלה ושלו עם היורשים‬
‫וכו׳ וסיים אד מד‪ ,‬אעשד‪ .‬שראיתי לרבותי נוד״גים‬
‫להשביעה‪ ,‬ואיני כדאי לחלוק‪ .‬אמנם אם מתד‪ .‬ולא‬
‫נשבעה‪ ,‬דן אנכי שלא יפסידו היורשים וכו׳‪ ,‬ע׳׳ש‪,‬‬
‫והבאתי דברי מוהריב״ץ אלה בס׳ תבו״ש חאה״ע סי׳‬
‫צ״ב ע״ש‪,‬‬ ‫‪...‬‬
‫שמ״ש‬
‫עבודת ה׳ הנד״ט חאה״ע סי׳ ד׳ שהאריך ובס׳ ישא‬
‫איש אה״ע סי׳ ד׳ וע״ש בהג״ה עכ״ל‪ .‬ועי׳‪ .‬ג״כ שם‬
‫בהקדמת הראש״ל הגר׳׳ע יזסף שליט״א בהערותיו סעיף‬
‫כ״ד‪ ,‬שמסבים לזה‪ .‬ותוסיף עוד טדיליה הרבה פוס׳‬
‫א״א לפורטם כי רבים המה עש״ב‪ .‬דב״ה שנתכוונתי‬
‫לדעת קדושים‪.‬‬
‫סעיף ו‪ /‬שוכר המשכונה‬
‫שאינו רק לשריותא בעלמא‬
‫בענין שוכר המשכונה שאינו אלא לשריותוא‪ ,‬ראיתי‬
‫בס׳ עמק יהושע שם בח״ג חיו״ד סי׳ י״ט‬
‫שהעתיק בקצרה תשובה אחת של הראשונים מספר‬
‫הירגא דיומא בתורה אור סי׳ א׳‪ .‬גם העתיק התמיהה‬
‫שתמה שם על מי שאמר שהשוכר אינו אלא לשריותא‪.‬‬
‫את הכל העתיק פעם אחרת בספרו הנ״ל‪ ,‬ונעלם ממנו‬
‫כל מה שהארכתי בזה בספרי תבהאות שמ״ש חיו״ד‬
‫סי׳ ק״א שעמדתי על זה והבאתי את כל הנאמר בענין‬
‫זה מפי רבותינו הראשונים נ״ן מוהריב״ע ומוהריב״ץ‬
‫ומשי״ש ונו״ץ והרב ויאמר יצחק‪ ,‬שכתבו שכולם צעקו‬
‫על זה ׳ולית מאן דמשגח ושכבר נהגו העולם היתר‬
‫בדבר זה‪ .‬ולמוף מצאתי תשובה כת״י למוהריב״ץ‬
‫גופיה שלא נדפסה בספרו מוצב״י‪ ,‬שהשוכר של המשכו׳‬
‫אינו אלא לשריותא בעלמא דאבק רבית דבאפסקה אחר‬
‫שרי‪ ,‬לא לענין להתחייב מכיסו‪ ,‬הלא״ה לא שבקת חיי‬
‫לכל כריה‪ ,‬דג״ח לא תמצא בארץ החייט ע״כ‪ .‬ותשו׳‬
‫זו העלה אותה על ספרו הרה״ג מוהרר״ב ז״ל ח״ב‬
‫סי׳ רמ״ג ושבן מצא להרה״ג שמואל לבאז ז״ל חתום‬
‫עם מהריב״ץ‪ .‬והוסיף לחזק דבריהם נגד המערערים‬
‫ע״ש‪ .‬גם הרב אבני שי״ש ח״ב סי׳ ס״ח הביא דברי‬
‫מוהריב״ץ וחיזק אותם ע״ש‪ .‬גם הרה״ג נו״ץ ז״ל‬
‫שהביא בם׳ עמק יהושע שם‪ ,‬הוא עצמו הגיד בסוף‬
‫דבריו שהוא צועק על המנהג ולא נענה ע״ש‪ .‬ועד‬
‫אהרן הבאתי דברי הרב דבר אמת למוהרי״ד מונסונייגו‬
‫ז״ל סי׳ מ״ג‪ ,‬שכתב שכל התקנות לא פשטו‪ ,‬והחרדה‬
‫של מוהריב״ע ז״ל שמענו מן הא׳ שלא נתפשטה תקנתו‬
‫לא בחייו ולא במותו‪ ,‬וסיים שגם אנן בדורות שלפנינו‬
‫בימי רבותי׳ זלה״ה כד היו דנים בפשיטות והיו מתירין‬
‫מטעם דאין אונאה לקרקעות‪ ,‬ואפי׳ השכי׳ יותר משיווי‬
‫המדור‪ ,‬עכ״ז לא היו חוששים לזה‪ .‬גם הרב וי״ץ סי׳‬
‫פ״ח האריך הרחיב בזה כמדתו לכל רוח והעלה להליץ‬
‫בעד המנהג להקל‪ ,‬עש״ב‪ .‬עי׳ כל זה בספרי הנ״ל‬
‫שהארכתי בזה וינעם לך‪ .‬וכל זה נעלם מהרב עמק‬
‫יהושע בתשו׳ הנ״ל‪ .‬הדי בזה הערה‪.‬‬
‫סעיף ז‪ /‬סילוק הירושה לבנות‬
‫שם בעמק יהושע ח״ג אב״ע סי׳ ל׳‪ ,‬דיבר ‪ .‬בענין‬
‫המנהג לסלק הבתולות בעת נישואיהן מירושת‬
‫אמם‪ .‬עי׳ בספרי תבואות שמ׳ש חאה״ע סי׳ קי״ח דף‬
‫רי״ט ודף י״ך‪ ,‬כתבתי דהמנהג אמת ויציב‪ .‬והבאתי‬
‫רוב ככל הפוס׳ שהביא בם׳ הנ״ל אחד לאחד‪ .‬ושם‬
‫׳‪,‬‬ ‫כתבתי שגם הרב מוהרפ״ת בירדוגו ז״ל מסכים עם‬
 ‫ומגו‬ ‫זזחו״מ סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫שב‬
‫שנים ואח״ז אז בא לדעתו חילוק זר‪ .‬וד‪,‬תחיל לערער‪.‬‬ ‫אמנם שם ‪ Tn‬רמה‪ ,‬הביא עוד תשר מוהריב״ץ אחרת‬
‫ועכ״ז לא היה לו מציאות לפסוק ההלכה בענין זה‬ ‫׳סשנת תק״א‪ ,‬שממנה נר׳ דלמעשה לא סמך על‬
‫שלא נזדמנו לפניו נדונים כאלה׳ או לא באו לפניו‬ ‫סברתו נגד רבותיו וחבריו מדהוצרר להביא שם כמה‬
‫להתדיין‪ .‬גם חביריו לא הודו לו בחייו‪ .‬ובשביל זה גם‬ ‫סברות וראיות‪ ,‬שעל פי רוב אף שלא נשבעה כנשבעה‬
‫בית דינו ששמשו עמו וגם אחריו לא רצו לפסוק כך‬ ‫דמיא ובו׳ ע״ש‪ .‬ועוד הביא שם חשו׳ אחרת של ב״ד‬
‫זלד‪,‬יות הם המתחילים‪ .‬כיון שד‪,‬יו עוד גדולי הדור‪.‬‬ ‫של ■ארבע סמוך למיתתו‪ ,‬שפסקו שביון שלא נשבעה‬
‫מוד‪,‬ריב״ם ואחרים שהיו כעד זה‪ ,‬אבל אחר זה בדורות‬ ‫הכל בחזקת הבעל‪ ,‬ואין ליורשי האשה כלום ע״כ‪.‬‬
‫שאחריו בימי מוהרר״ב ז״ל וסיעתו‪ ,‬ש ‪T‬וע שהיה אדיר‬ ‫ומזה פסק ביד רמה שמוהריב״ץ חזר ׳בו מסברתו‬
‫ותקיף בדעותיו‪ .‬אז עמדו על סברא זו‪ ,‬וחקרו ודרשו‬ ‫ובשביל זה הב״ד שאחריו ובנו בתוכם לא פסקו כסברא‬
‫ומצאו אותה אמיתית ונכונה וסמכו עליד‪ .,‬מתחילה‬ ‫זו שהמציא הרב מוהריב״ץ‪ .‬ומזה תמה בעמק יהושע‬
‫פסקו כוותה לחלוטין‪ ,‬וכן פסקו מהרח״ט ומהרי״ט ז״ל‬ ‫שם‪ ,‬על כל הדורוח שאחריו‪ .‬הרב מוהרר״ב ז״ל ובנו‬
‫שהיו ג״כ בזמנו של מוהריב״ץ ונשארו אחריו‪ .‬ושוב‬ ‫•הרב המבי״ן ומהר״ש אזולאי וס׳ וי״ץ והרב בקש‬
‫החד‪,‬״ג מוד‪,‬רר״ב ז״ל‪ ,‬בראותו שחכמי דורו של‬ ‫שלמה‪ ,‬איך לא שלטו עיני״ק כתשו׳ הב׳ של מוהריב״ץ‬
‫מוהריב״ץ חלקו עליו‪ ,‬אז אמר לפשר למחצד‪.,‬‬ ‫שבה חזר מדבריו‪.‬‬
‫ו הנ ה ענין זד‪ .‬בא ל ‪T‬י בהיותי בקזבלנקא‪ .‬עי׳ תבואות‬
‫אי נמי‪ .‬יש לומר‪ ,‬דאפי׳ גאמר דהרב מוהריב״ץ לא‬
‫שמ״ש חאה״ע סי׳ צ״ב‪ ,‬שם הבאתי דברי‬
‫לא סמך על סברתו ע ד חכמי דורו‪ .‬מ״מ הרבנים‬
‫מוהריב״ץ הא׳‪ .‬והבאתי תשו׳ הרה״ג מוהרר״ב ז״ל‬
‫שאחריו נשתמשו בסברתו ומצאוה נכונה‪ .‬כמ״ש בדברי‬
‫כת״י‪ ,‬שהביא דברי מוד‪.‬ריכ״ץ הנ״ל ואישרם שאם מתה‬
‫מוזע־ר״ב ז״ל‪ ,‬שדברי מוהריב״ץ מתקו ערבו לנו‪ .‬ונר׳‬
‫ולא נשבעה אין לגרוע מחלקה כלום‪ ,‬וסיים שמוהר״ר‬
‫בעינינו דין אמת לאמתו וכו׳‪ ,‬ועכ״פ עשו מזה פשרה‪.‬‬
‫חיים טולידאגו ז״ל ]מחבר ס׳ חק ומשפט[ הביא דבריו‬
‫כנ״ל ברור‪ ,‬והדברים פשוטים‪.‬‬
‫והסכים להם‪ .‬וגם מוד‪.‬ר״ר יעקב אחיו ]המכו׳ בשם‬
‫מהרי״ט[ הביא דבריו לפסק הלכה ופסק כן‪ .‬וסיים‬
‫סעיף י״א‪ ,‬ייחד עדים לקדושין‬ ‫מוד‪,‬רר״ב ז״ל‪ .‬ולהיות שזהו דין פשוט והוא אמת‬
‫לאמיתו וראדים הדברים למי שאמרן‪ ,‬הסכמנו לדון כן‬
‫ונמצאו פסולים‬
‫שכל אי^מנה שכתו׳ למנהג המגורשים‪ .‬אם היא בחיים‬
‫שם בחאה״ע סי׳ מ״ב מ״ג‪ ,‬בענין ייחד עדים לקדושין‬ ‫צריכד‪ .‬לישבע‪ .‬אך אם כבר נלב״ע שאין תקנד‪ ,‬לא‬
‫ונמצאו פסולים‪ ,‬כתב המחבר‪ ,‬דמוהרי״ו אינו‬ ‫יורע כה יורשיה מחסרון השבועד‪ ,‬וגובים כאלו נשבעה‪,‬‬
‫חולק עם החת״ס‪ .‬דהח״ס מדבר בהזמין החזן עדים‬ ‫וחתום מוהרר״ב זלה״ה‪ .‬וכתבתי שם שכדברים הללו‬
‫פסולים‪ .‬בזה לא נתבטלו הקדושין‪ ,‬דלאו כל כמיניד‪,‬‬ ‫כתוב בספרו משפטים ישרים ח״א סי׳ קנ״ט בסופו‬
‫דחזן לבטל הקדושין‪ .‬ומוהרי״ו מדבר בהזמין החתן‬ ‫ע״ש‪ .‬גם הרד‪,‬״ג מוד‪.‬רפ״ת בירדוגו ז״ל בספרו נו״ץ‬
‫גופ ‪ ,T‬את העדים‪ ,‬דאז בטלו הקדושין‪ .‬ומזה תמר‪ .‬על‬ ‫סי׳ ק״ה חיזק ואישר דברי מוהריב״ץ‪ .‬וכן הוא בם׳‬
‫הרה״ג ציץ אליעזר וואלדינברג שליט״א שכתב שהם‬ ‫לב מבין סי׳ קי׳ ע״ש‪.‬‬
‫חולקים‪.‬‬ ‫אמנם כנגד זה הבאתי דברי מוהרר״ב בהשמטות‬
‫ולפי דעתי צדקו דברי ד‪,‬רר‪.‬״ג שליט״א‪ ,‬דמ״ש הח״ס‬ ‫שבס׳ לב מבי״ן‪ ,‬דראוי לפשר למחצה‪ .‬ונתן‬
‫לא כל כמיניד‪ ,,‬לא קאי אחזן׳ אלא קאי אעד‪.‬‬ ‫טעם לזד‪ ,‬וכוע שכן ‪1‬ד‪.‬גו בעיר מראקש לפשר למחצה‬
‫פסול שד‪,‬זמין הרב‪ ,‬דלאו כל כמיניה ;דעד הפסול לבטל‬ ‫ע״ש‪ .‬גם בס׳ משפטים צדיקים סי׳ פ״ט לחכמי תיטוואן‬
‫הקדושין‪ .‬וכמ״ש ג״כ בתחי׳ דבריו ״ולאו כל כמינייהו‬ ‫ז״ל‪ ,‬פסקו הרבנים מהר״ם הלוי ומוהר״מ אבודרד‪,‬ם ז״ל‪,‬‬
‫דפסולים לבטל רצון הבעלים״ וגם כאן כוונתו באותו‬ ‫דעדיפא דיטלו ב׳ שלישים מהמחצית ע״ש‪ .‬ולכן גם‬
‫סגנון‪ .‬ר״ל כיון דבעיקרא דמילתא א״צ יחוד עדים‪.‬‬ ‫אני פסקתי שם דכיון שיש פוס׳ שקיימו דברי מוהריב״ץ‬
‫א״כ ייחד או לא ייחד שוין נינד‪,‬ו‪ .‬ולאו כל כמיניה‬ ‫לחלוטין שיטלו חלקם שלם‪ .‬ו״ש שפישרו למחצה ויש‬
‫דפסול לבטל רצון הבעלים‪ .‬וא״כ לטעם זד‪ ,‬אין חילוק‬ ‫לב׳ שלישים‪ ,‬לכן פסקתי בנדון שהיה לפני שיטלו ב׳‬
‫בין הזמין הרב או החתן בשניהם שייר לו׳ לאו כל‬ ‫שלישים ע״ש‪] .‬וד‪,‬פשרה היא תלדד‪ ,‬ביד הפוסק בפי‬
‫כמיניה כין ע״א או עדים רבים‪ ,‬דודאי מסתמא לא‬ ‫מה שנ״ל בנדון‪[.‬‬
‫ידעו שהם פסולים‪ ,‬דלאו בשופטני עסקינן‪ .‬וכל עיקר‬ ‫ו הנ ה קושית העמק יד‪,‬ףעזע‪ .‬נר׳ פשוט לתרץ‪ .‬או שד\ב‬
‫דעתם על הכשרים‪ .‬וכן כתבתי מקרוב בתשר בענין‬ ‫מוהריב״ץ באותו נדון רצה לתת לר‪ ,‬כל חלקה‬
‫ממזרים שטפלתי בהם בפקודת הרד‪,‬״ג הראש״ל הגרע״י‬ ‫מושלם בלי שום פשרה‪ .‬לפי מד‪ ,‬שנר׳ לו בנדון שאף‬
‫שליט״א‪ .‬ושם ציינתי לאוצר הפום׳ סי׳ מ״ב סקל״א‪,‬‬ ‫שלא נשבעה באלו נשבער״ מההוכחות שד‪,‬ביא‪ .‬משא״כ‬
‫שחשב גם הוא דפי׳ לאו כל כמיניה קאי אחזן‪ .‬ומזה‬ ‫אלו פסק ע״פ סברתו החדשה‪ ,to ,‬מוכרח לפשר ולקחת‬
‫צירפו עם הרב שרידי אש שחילק בין חזן לחתן‪.‬‬ ‫לה לפחות שליש‪ .‬גם השעו לחביריו שיחלקו עליו‪ .‬ולכן‬
‫וכתבתי שאין הכרח לזר‪ ..‬ואדרבה דעתו נוטה דאין‬ ‫הלך בדרך נכונה שהכל מודים בה‪ ,‬או נאמר שהפסק‬
‫חילוק וכמ״ש‪ .‬עי׳ לעיל בחאה״ע סי׳ יוד׳‪ .‬וצדקו דברי‬ ‫של שנת תק״א‪ ,‬היד‪ ,‬קודם שעלה על דעתו לחלוק על‬
‫הרה״ג אליעזר וואלדינברג שליט״א‪ .‬ודיבר ה׳ בפיהו‬ ‫רבותיו ולחדש הסברא הנז׳‪ .‬שד‪,‬רי הוא נתבש׳׳מ בש׳‬
‫אמת‪.‬‬ ‫תקי״ג‪ .‬והפסק של שנת תק״א‪ ,‬רחוק מפטירתו י״ב‬
‫שג‬ ‫ומגו‬ ‫חחדמ סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬
‫ועכ״ם אין לנו להניח ב׳ הספרים‪ .‬ספר תורות אמת‪,‬‬ ‫סעיף י״ב‪ ,‬אין לו בנים מאשר‪ .‬ב׳‬
‫וס׳ כר״ח וכל ספרי כתבי ‪ t‬שבידינו משום‬ ‫אם יכול לגרשה אע״ם שי״ל בנים מהראשונה‬
‫כת״י שהיה לפניהם‪ ,‬ובלי ספק שתיבת יבי״ן הכתובה‬
‫שם היא בטעות וצריך לדלגה‪ .‬ואני מצד‪,‬יר שספר‬ ‫ב דין מי שאין לו בנים מאשר‪ .‬ב‪ /‬אם יכול לגרשד‪.‬‬
‫תורות אמת נדפס על ידי הצעיר‪ .‬ואת התקנות שעלו‬ ‫אע״פ שיש לו בנים מאשה ד‪,‬ראשונה‪ ,‬פסקתי‬
‫על ספר‪ ,‬העתקתי אותם מכתב ‪T‬ו הטהור של הרה״ג‬ ‫בספרי תבו״ש חאה״ע סי׳ קנ״ט כדברי מוד‪.‬רר״ב ז״ל‬
‫מור‪,‬ר״ר שמואל עמאר זלה״ד‪ ,‬מחבר ספר דבר שמואל‪,‬‬ ‫דאינו יכול לגרשה‪ .‬כמ״ש בקיצור התקנות שלז‪ .‬דמ״ש‬
‫התקנה ״ממנה״ לאו דוקא‪ ,‬ודלא כמוהריב״ץ ז״ל עש״ב‪.‬‬
‫שה ‪ ,T‬דיין בכתב ובמכתב‪ .‬גם יש לסמוך על העתקות‬
‫של עי״ת מקנאס שהיא עירו של המחבר‪ ,‬וקרובים‬
‫אל האמת ואל המקור‪.‬‬ ‫וראיתי בספר עמק יד‪,‬ושע ח״ג סי׳ ג״ד ]היא התשו׳‬
‫והנה אף שבספר כרם חמר‪ .‬במקום מהר״ש אב״ד‪,‬‬ ‫שדיבר בד‪ ,‬לשון הרע‪ ,‬שעליה היתד‪ ,‬התוכחת‬
‫כחוב מוהר״י אב״ד‪ ,‬אין יוצא שום חילוק כמ״ש‬ ‫מגולה בריש אמיר[ שדחה דברים ברורים ומושכלים‬
‫עמק יהושע‪ ,‬שגם מוד‪,‬ר״ר יעקב אבן דנאן זלה״ה‪,‬‬ ‫בגילא דחטתא‪ ,‬במד‪ .‬ששינה וחיסר מדברי מוהרר״ב•‬
‫היד‪ ,‬מחכמי התקנות בזמן א׳ עם מר‪,‬ר״ש אב״ד‪ ,‬שכן‬ ‫ז״ל בקיצור התקנות וכתב דכל מ״ש בביאורו לתקנה‬
‫בכל תקנד‪ ,‬תמצא אותו חתום על הד‪,‬עתק שלה באותו‬ ‫הנז׳‪ ,‬לאו ממנו הוא‪ ,‬אלא מאחרים הוא ע״ש‪ .‬וכ״כ‬
‫מצב‪ ,‬ומקיימים חתי׳ חכמי התקנה הוא ורב אחר‬ ‫מתאמץ כדי להשיג ולנצח‪ ,‬וזר‪ ,‬דבר שאינו מתקבל‬
‫וכותבים ולרח״פ במאמר ב״ד‪ .‬עי׳ תקנה ל״ב‪ ,‬ל״ג‪,‬‬ ‫על הדעת‪ ,‬שהרי הביאור בקיצור התקנות עשאו המחבר‬
‫ל״ה‪ ,‬ל״ה‪ ,‬ל״ט‪ ,‬מ״ב‪ ,‬ועוד‪ .‬ומ״ש ואין לחוש למ״ש‬ ‫זצ״ל בעצמו כדי להודיע מקור כל תקנה מאין מוצאה‪.‬‬
‫בתקנד‪ ,‬״ממנד‪,‬״ הם גמר דברי מוהרר״ב ז״ל‪.‬‬ ‫וכ״ב הגאון בתחילת דבריו שם וז״ל‪ .‬וד‪,‬נני כותבם על‬
‫סדר סעיפים ואכתוב מקור כל דבר בס״ד עכ״ל‪ .‬גם‬
‫ומ״ש בעמק ‪,T‬ושע‪ ,‬שלא נזכר רי״ע ן׳ דנאן‪ ,‬באותה‬
‫בתחי׳ הביאור‪ ,‬כתוב באותיות גדולות ״מקור הדברים״‪.‬‬
‫תקנר‪ ,,‬לא ראה שם סי׳ ל״ח שעוד חתמו רבנים‬
‫ובס׳ כרם חמר כתוב בכל ביאור‪ .‬״מקור״‪ .‬וא״כ כיצד‬
‫אחרים‪ .‬ולסוף הרב מודדי״ע אב״ד העתיק הכל ע״ש‪.‬‬
‫‪.‬בסעיף‪.‬רביעי זד״ שיש בו ב׳ הדינים‪ ,‬שאין לו רשות‬
‫והנה דברי הרב מודדר״ב ז״ל חזקים בראי מוצק‪,‬‬ ‫לישא רק אשד‪ ,‬בת בנים ע״ש‪ .‬על זה כתב מקור לזה‬
‫וא״א לדחותם בקש‪ ,‬שטעם התקנות הוא ממד‪,‬‬ ‫שד‪,‬תרנו וכו׳ מעשד‪ .‬היה ופסקו חכמי הדור כן ע״ש‪.‬‬
‫שראו ומצאו איך בעוה״ר כמה משפחות נעקר שרשם‬ ‫ולדין הב׳‪ .‬וכן מי שי״ל זרע מאשר‪ ,‬אוזרת וכו׳‪ .‬לזה‬
‫מן העולם‪ .‬ובתקנה ב׳ כתוב שראינו שד‪,‬רבד‪ ,‬מד‪,‬ם מחו‬ ‫לא יכתוב שום מקור‪ ,‬אתמר‪.‬ה‪ .‬ובפרט שהדברים‬
‫בלי זרע‪ .‬וגם בתשו׳ מהרשב״ד או מהריב״ד כתוב‬ ‫מתאימים הרבה על המחבר גופיד‪ ,‬שכתב כן פסקנו בב״ד‬
‫לחשוכי בנים‪ .‬ואני הצעיד מוסיף דר‪,‬רואה בתקנה הא׳‬ ‫דכיון שיש לו והרי ההא בנוי וכו׳‪ .‬ודבר זה אמת שכן‬
‫סי׳ ל״ו אין כתוב תיבת ממנה בשום מקום כלל ועיקר‪,‬‬ ‫פסק בספרו מש״י ח״א סי׳ קמ״ג להדיא ע״ש‪ .‬וכאן‬
‫אלא כתוב ומפורש ובסוף היו״ד שנים לא הי״ל זרע‬ ‫במקור הוסיף להרחיב הדברים כטעם כעיקר‪ ,‬דכל‬
‫בין זכר בין נקבה‪ .‬ובתקנד‪ ,‬זו כתבו ואע״פ שבתקנד‪,‬‬ ‫טעם ההיתר בתקנות משום שראו כמד‪ ,‬משפחות נעקרו‬
‫]הא׳[ לא נזכר כ״א זרע סתם‪ .‬ראינו לחדש שיד‪,‬יה‬ ‫מן העולם משום תנאי שלא ישא‪ .‬ובתקנר‪ ,‬הב׳ שיש‬
‫הזרע זכר וכו׳‪ .‬ואם באמת רצו לשנות גם את זה‪,‬‬ ‫כמד‪ ,‬בני אדם מתים בלא זרע משום שאין להם רשות‬
‫דבתקנה הא׳ היא דוקא שלא היה לו זרע לגמרי בין‬ ‫לישא אשה להבנות ממנה וכו׳‪ .‬וערר הוסיף ראיה‬
‫מד‪,‬א׳ או מב׳‪ .‬ובאו בתקנה שניר‪ ,‬לד‪,‬קפיד דבעי׳ ממנה‬ ‫דבלשון מהר״ש אב״ד גם הוא נקט לשון חשוכי בנים‬
‫אף שד‪,‬יו לו מן הא׳‪ .‬א״כ היה להם לבאר גם את זה‪,‬‬ ‫שי״ל רשות לישא‪ ,‬דמשמע שאין להם בנים כלל ‪.‬לא‬
‫דאע״פ שתקנה א׳ סתומה‪ .‬כאן מבארים דוקא ממנה‪.‬‬ ‫מהא׳ ולא מהב׳‪ .‬ואח״ז סיים ואין לחוש למ״ש בתקנה‬
‫אלא ד‪,‬אכלת דתקנה הב׳ לא באד‪ ,‬לשנות ולחדש אלא‬ ‫״ממנד״״ שדיברו בהווד‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫בין זרע סתם לזרע זכר ותו לא‪ .‬וד‪,‬כל נשאר כתקנה‬
‫א׳ שאין כתוב בה ״ממנה״ כלל‪ ,‬ומוכרח לו׳ כמ״ש‬ ‫ו מזה תראה דמה שחיפש ומצא בס׳ התקנות של עירו‬
‫מוד‪,‬רר״ב ז״ל דמ״ש ממנה לאו דוקא‪.‬‬ ‫שעשד‪ ,‬מאמר מוסגר והחום עליו יבי״ן‪ ,‬דאין‬
‫ובאמת שיש לתמוד‪ ,‬על הרד׳״ג מוד‪,‬ריב״ץ ז״ל‪,‬‬ ‫זה אמו^ אלא הדברים באו מהרב המחבר ז״ל‪ ,‬שד‪,‬וא‬
‫אחהמ״ר מעוצם חכמתו ובקיאותו‪ ,‬דבכל‬ ‫מקור ונימוק לדבריו וכמו שעשה בכל הסעיפים‪ .‬וראיה‬
‫דבריו מדגיש בשם חכמי התקנה‪ ,‬דחששו למיתה‬ ‫שאין זה אמת‪ ,‬שהרי ״יבי״ן״ פירושו יוסף בירדוגו‬
‫דשכיחא‪ ,‬ועשו תקנה לבל ימות ערירי‪ .‬עי׳ ח״ב סי׳‬ ‫נר״ו‪ ,‬שכך היתד‪ ,‬חתימתו של הרד‪,‬״ג בעל דברי יוסף‬
‫כ״ז‪ .‬ועוד בסי׳ כ״ח כתב וז״ל וע״ז פקחו עיניהם‬ ‫ז״ל‪^ .‬והנה הרואה יראה בספרו דברי יוסף הנ״ל חאד‪,‬״ע‬
‫חכמי התקנה בראותם שד‪,‬רבד‪ ,‬משפחות נכרת זרעם‬ ‫סי׳ ו׳‪ ,‬שהעלה זה בספרו וכתב נר׳ שאינו יכול לישא‪.‬‬
‫וסף גזעם‪ .‬ובסו״ד שם כתב וז״ל וזיל בתר טעמא‬ ‫וכן פסקו הא׳ שאינו יכול דכיון שי״ל הרי הוא בנוי‬
‫דחששו לכילוי משפחות ולמיתת ערירים כדי שכל‬ ‫וכו׳ ככל מ״ש הד‪,‬״ג בקיצור התקנות‪ .‬הרי להדיא‬
‫ישראל יראו זרע יאריכו ימים וכו׳ עכ״ל‪ .‬ואיך יסיים‬ ‫שד‪,‬ביא‪ .‬זד‪ .‬משם מוד״רר״ב ז״ל‪ ,‬שהוא הא׳ שח ‪T‬ש‬
‫ע״ז אפי׳ יש לו בנים‪ ,‬שהוא כנגד מ״ש למעלה איהו‬ ‫את זד‪ .,‬והדברים מוכרחים‪ .‬וכן כתבתי על הגליון‬
‫גופיה‪.‬‬ ‫שסברא זו היא ממוהרר״ב ז״ל‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫חחדמ סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫דס‬
‫אשה על אשתו אע״פ שיש לו זרע זכר ממנד‪ .,‬וי״ל‬ ‫ו שוב באה לידי תשובה אחרת של מוהריב״ץ ז״ל‪,‬‬
‫בנים ובנות ג״כ מאשה אחרת שכבר מתה‪ ,‬ובא בטענח‬ ‫והחא בח״א סי׳ כ״ב‪ .‬והיא בשנת תק״ד‪ .‬והיא‬
‫שאשתו זאת הזקינה וחדל ממנה אורח כנשים‪ .‬ומפני‬ ‫אחרונה לכולם וז״ל‪ .‬וכבר ביארו בהקדמת התקנה של‬
‫כן מאיסה עליו‪ ,‬ורוצה לישא א״א עליה‪ .‬ופסק שיכול‬ ‫שנת גש״ן‪ ,‬שכל כוונתם באותן תקנות לא היתד‪ ,‬אלא‬
‫לישא ע״פ התקנה שאמרו שכל איש שיהיה נשוי‬ ‫מחמת שראו כמד‪ ,‬משפחות שנעקר גזעם מן העולם‬
‫וירצה לקחת אשד‪ ,‬על אשתו‪ .‬בהיות לו טמנה זרע‬ ‫זכו׳ ושבעון זה לבדו יתעכב קץ המשיח ולפיכך‬
‫זכר‪ .‬ויראה לב״ד אשר יד‪,‬יו בימים ההם אונם ניכר‬ ‫ד‪,‬שתדלו לעשות תקנות וכר‪ .‬אם הוא ח״ו חשוך בנים‬
‫אליד‪,‬ם מחמת האשד‪ ,.‬שיש רשות בשם להפקיע מעליו‬ ‫לעשר שנים או כשיש עיכובא מהאשה ]ר״ל שאינה‬
‫כח תנאי שלא ישא א״א וכו׳‪ .‬וסיים ומפני זה הכיר‬ ‫ראויד‪ ,‬לתשמיש או לל ‪T‬ה אפי׳ תוך עשר‪ [.‬וכן היו‬
‫הרב מוהריב״ץ במעשד‪ ,‬שבא לידו כנד״ד וז״ל אשה‬ ‫דנים רבותי הרב המובהק מוד‪,‬ר״ר וידאל הצרפתי והרב‬
‫שפסק וסתה או שפסקו דמיד‪ ,‬רשאי הבעל לקחת לו‬ ‫המובהק מוד‪,‬ר״ר מנחם סירירו ז״ל‪ .‬וכן היינו דנים‬
‫אשד‪ .‬אחרת לפרות ולרבות ממנד‪ .,‬ואע״פ שי״ל זרע‬ ‫בבית דיננו הצדק בחברת הרב המובהק מוד‪,‬ר״ר יהודד‪,‬‬
‫זכר שכבר מילתייהו אמורד‪ ,‬בבקר זרע זרעך וכו׳‪.‬‬ ‫בן עטר ז״ל‪ .‬וגם אחרי כן ואין לפקפק בזה ובו׳ עכל״ה‪.‬‬
‫והביא ראיד‪ ,‬מלשון התקנה‪ ,‬וסיים ובנד״ד אין לך אונס‬ ‫הרי דקפיד שיד‪,‬יד‪ ,‬חשוך בנים אז יתנו לו לישא א״א‬
‫גדול מזה שפסקו דמיד‪ ,‬כמה שנים וכח אין ללידה‬ ‫אחר עשר שנים‪ ,‬או אפי׳ תוך עשר אם יש מניעד‪ ,‬מן‬
‫וכר‪ .‬וכתב שכן היו דנים רבותיו זלה״ד‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫האשה שלא תוכל ללדת או אינה ראויה לתשמיש‪ .‬אז‬
‫■וכשהקשה לו חכם אחד להרה״ג מוהרפ״ת ז״ל‪ .‬דלפי״ז‬ ‫ישא תכו״מ‪ ,‬ובודאי דדבריו האחרונים עיקר‪ ,‬שהם‬
‫לא הנחת בת לאברהם אבינו‪ ,‬דכשתתחיל להזקין‪.‬ישא‬ ‫משם כל רבותינו‪ .‬וגם הם מילתא דמסתברא ומדוקדק‬
‫א״!א‪ .‬ואם באנו לדון כן אזדא לה השבועה ותנאי‬ ‫עם לשון התקנה‪ .‬וכמ״ש הוא בעצמו ז״ל‪.‬‬
‫הנישואין לגמרי‪ .‬אלא מוכרח לר דפי׳ חולי המונע‬
‫ונראה ודאי דלא הודו לו חגיריו בזה להשיא לו‬
‫לשד‪ ,‬הוא בזמן שראויד‪ ,‬לילד‪ ,‬נמנעד‪ ,‬הלידה והתשמיש‪.‬‬
‫אשד‪ ,‬אפי׳ יש לו בנים מאחרת‪ .‬ולך נא ראד‪,‬‬
‫אבל בכגון אורח בזמנו הלך ואין חולי המונע‬
‫שבכל הפסקים הנ״ל שכתב מוד‪,‬ריב״ץ להתיר אפי׳ יש‬
‫מתשמיש ^לא דיברו בעלי התקנה ע״כ‪] .‬כעין זת‬
‫לו מאשה אחרת‪ .‬חתום הוא לבדו‪ .‬ובאלו שחתומים‬
‫תמד‪ ,‬האש״ל סי׳ ל״ב ע״ש‪ [.‬ור‪,‬שיב לו מוד‪,‬רפ״ת ז״ל‪,‬‬
‫עמו הרב המשבי״ר וחביריו שם בסי׳ כ״ט‪ ,‬לא נזכר‬
‫דחלילה לעבור על דברי הרב יומי כמוהו מורה וכו׳‬
‫כדבר הזה‪ .‬זד‪ ,‬מורה שלא קבלו להוסיף זה בתשובתם‬
‫עכ״ל ע״ש‪.‬‬
‫שיחתמו עמו עליה‪ .‬ולכן מטעם זה חזר בו בסוף ימיו‬
‫והנה מלבד שקושית החכם היא קושיא אלימתא‬
‫וכתב דוקא חשוך בנים‪ ,‬ודוק׳‪.‬‬
‫ומוסברת‪ .‬עש זאת‪ ,‬הרואה יראה דגירסא‬
‫בטעות בתשובת מוד‪,‬ריב״ץ ז״ל‪ ,‬נזדמנה לפני הרב‬ ‫ושו״ר להרב דברי יוסף חאד‪,‬״ע סי׳ ח׳‪ ,‬שהביא‬
‫מוהרפ״ת ז״ל‪ ,‬שד‪,‬ן היום ד‪,‬שפסה תשובתו של‬ ‫תשובה זו של ח״א סי׳ כ״ב הנ״ל‪ ,‬ובודאי‬
‫מש‪.‬ריב״ץ בספרו ח״א סי׳ כ״ב‪ .‬והבאתי דבריו לעיל‪.‬‬ ‫שלא נעלמד‪ ,‬גם מעיני מוהרר״ב ז״ל‪ ,‬שהוא סידר‬
‫וכן השפסה ג״כ בספר דברי יוסף חאה״ע סי׳ ח׳‬ ‫קיצור התקנות‪ ,‬ובודאי שחקר ודרש בכל מד‪ ,‬שכתבו‬
‫וכמש״ל‪ .‬וד‪,‬יא מדברת בנדון אחר לגמרי‪ .‬במי שנשא‬ ‫הא׳ מימות התקנד‪ ,‬ועד היום‪ .‬וכל תשו׳ מוד‪,‬ריב״ץ היו‬
‫אשד‪ ,‬וישב עמה רק ב׳ שנים הא׳‪ .‬ושוב פסק וסתה‬ ‫מועתקים אצל כל הרבנים בכל הערים‪ .‬וגם בעיר‬
‫זה המש שנים‪ .‬וכל בני ביתו מתו בדבר וברעב‪ .‬וחשש‬ ‫מקנאס ראיתי הרבה מהם‪ .‬וא״כ גם הוא לא אימעיט‬
‫ע״ע‪ .‬ורצה לקחת אשד‪ ,‬אחרת אולי יבנד‪ ,‬מסנה ע״ש‪,‬‬ ‫ח״ו מלומר עליו שבקי הוא בחדרי התקנות‪ .‬והתימה‬
‫זאת אומרת דכל השאלה היתד‪ ,‬ע״ע שד‪,‬יית יו״ד שנים‬ ‫מד‪,‬רה״ג האש״ל זצ״ל‪ ,‬שהגיח דברים מוסברים וגם‬
‫שתקנו ז״ל שלא יוכל לישא א״א על אשתו‪ ,‬דבזה פסק‬ ‫מדוקדקים בל׳ התקנד‪ ,‬כדברי מוהרר״ב ז״ל ופסק‬
‫דא״צ להמתין‪ ,‬דכיון דמעתה ישעין שלא תלד גם אחר‬ ‫להיפך‪.‬‬
‫עשרים שנה למד‪ ,‬ימתין‪ ,‬ויוכל לי״שא מעתה‪ .‬ולזה‬ ‫והא לך מד‪ ,‬שמצאתי להרד‪,‬״ג מוד‪,‬רר״פ אנקאוה זצ״ל‬
‫נתכוון מהר״י אב״ד הקדמון‪ ,‬דאם יש לאשה חולי‬ ‫בספרו תועפות ראם סי׳ מ״א‪ .‬מה שד‪,‬שיב‬
‫המונע לידה או תשמיש‪ .‬ר״ל מונע לידה אפי׳ אינו‬ ‫לשואלו בנדונו‪ ,‬שכתב השואל שכיון שמוד‪,‬ריב״ץ כתב‬
‫מונע תשמיש‪ .‬או מונע תשמיש אפי׳ יש לז כבר בנים‪,‬‬ ‫וכו׳‪.‬צריכים ללכת אחריו ע״ש‪ .‬ועל זה השיב הרה״ג‬
‫הלא אינה ראויה לתשמיש ע״ש‪ .‬אבל בנדון של‬ ‫וז״ל‪ .‬אחד‪,‬״מ‪ .‬חדא דמן הראוי לפסוק כרב אחרון הוא‬
‫מוד‪,‬רפ״ת בנו״ץ הנ״ל‪ ,‬שיש לו בן מאשתו זאת‪ .‬וגם‬ ‫מוד‪,‬רר״ב ז״ל‪ ,‬הן מצד שהוא אחרון חביב כמ״ש‬
‫בנים ובנות מאשה אחרת‪ ,‬וטוען שד‪,‬אשה הזקינד‪,‬‬ ‫בחו׳׳מ סי׳ כ״ה כ ‪T‬וע‪ ,‬ובפרט דכבר מילתייד‪,‬ו אמורה‬
‫בטבעד‪ ,,‬ודאי דאין להתיר לו‪ .‬וכתמיד‪,‬ת החכם הנ״ל‪,‬‬ ‫כי כל ערי המערב קיימו וקבלו עליהם כל מד‪ ,‬שבא‬
‫דא״ב לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלד״‬ ‫כתוב בקיצור התקנות שלו‪ .‬לאורו ילכו כי ר״ב הודו‬
‫ומ״ש שם דכבר מילתייהו אמורה בבקר זרע זרעך‬ ‫וכו׳ עכל״ד‪ .,‬ונר׳ לי פשוט דודאי לא ראה האש״ל‬
‫וכו׳‪ .‬הלא זהו לפי הדין קודם שבאה התקנה לעצור‬ ‫תשובה זו האחרונה שהבאתי‪ ,‬שד‪,‬יתד‪ ,‬בסוף ימיו‪ ,‬שהרי‬
‫בעד האנשים שלא לישא א״א על אשתו‪ ,‬אבל לפי‬ ‫לא העלה אותד‪ ,‬על דל שפתיו‪.‬‬
‫התקנה ודאי דאין חוששין לבבקר זרע זרעך וכו׳‪ .‬וע״ז‬ ‫ו ד ר ך אגב‪ ,‬חזות קשה הוגד לי‪ .‬במד‪ .‬שראיתי להרה״ג‬
‫באה התקנה במיוחד לעצור בעד טענד‪ ,‬זו שלא יטעון‬ ‫נופת צופים חאה״ע סי׳ ג׳‪ .‬במי שרוצד‪ ,‬לישא‬
‫שה‬ ‫ומגו‬ ‫חחו״מ סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬
‫שאול מהכרעתם הרוממה ע״כ‪ ,‬לא כיון יפה‪ .‬ובודאי דיש‬ ‫•שרוצה לקיים בבקר ‪,‬זרע ובד‪ .‬וראיה ברורה לזה‪ ,‬דאם‬
‫לה דין תקנה שחתמו בה דייני וטובי העיר והוכרזה‬ ‫באמת דעת מוהריב״ץ להקל משום בבקר וכו‪ /‬א״כ‬
‫בכל בתי כנסיות ביום שב״ק‪ ,‬וקבלוה עליהם ועל‬ ‫למה בפסק של הבת‪] .‬לקמן בסעיף שאח״ז[ הוצרך‬
‫זרעם ואין פוצה פה וכמ״ש כל זה שם בסוף הדברים‬ ‫מוהריב״ץ לו׳ אי איכא יאיוש וכד‪ .‬והלא לפי דעתו‬
‫ע״ש‪ .‬וגם הלשון לתקן ולפרש‪ .‬לתקן מאי עבידתה‪.‬‬ ‫אי איכא יאוש שלא תלד‪ .‬אפי׳ יש לה בנים ובנות‬
‫וד‪,‬וה סגי למימר ראינו לפרש וכו׳‪ .‬אלא האמת שהיתר‪.‬‬ ‫יכול ליש‪1‬א‪ ,‬משום בבקר זרע וכו׳‪ ,‬אלא ודאי דליתא‬
‫תקנה גמורה ככל התקנות שמתקנים בערים כל עיר‬ ‫לטענה זו של בבקר אחרי שנשבע בכתו׳ שלא ישא‬
‫ומה שנר׳ לד‪ .‬ומד‪ .‬שצריך לה‪ .‬ומד‪ .‬שכתבו לתקן ולפרש‬ ‫א״א וכו׳‪ .‬ומצוה זו דבבקר וכו׳ תשאר למי שמתה‬
‫הוא כמו שכתבו שם‪ ,‬דהיות דלשעבר בימי ב״ד‬ ‫אשתו ורוצה לישא אשה‪ ,‬שישתדל לקחת אשה בת‬
‫שלפנינו ]הוא בית דינו של מוד‪.‬רר״ב ז״ל‪ [.‬נפל ספק‬ ‫בנים כשביל בבקר וכו׳‪ .‬אבל כאשתו ‪.‬חיה שכבד‬
‫בפי׳ התקנד‪ .‬״ולא נבנד‪ .‬ממנד‪.‬״‪ .‬אם פי׳ ממנה הוא‬ ‫נתחייב לה והוא עצור ועומד‪ ,‬ודאי דאין לו רשות‬
‫בדוקא‪ ,‬ואפי׳ יש לו בנים מאשר‪ .‬אחרת‪ .‬או לאו דוקא‪,‬‬ ‫בשום אופן‪ ,‬וזו היתה עיקר התקנה‪.‬‬
‫ולא יוכל לישא רק כשאין לו בנים כלל‪ ,‬ר״ל ואם באנו‬
‫ו ב רו ך ה׳‪ .‬הרי נתבארו הדברים בתשובתו של‬
‫לדון עפד‪.‬׳ש‪ .‬כל ספק בתקנד‪ .‬העמשהו על ד״ ת‪ ,‬ואריא‬
‫מוהריב״ץ בח״א סי׳ כ״ב‪ .‬דמעולם לא אמר‬
‫דשבועתא רביע עליד‪ .‬ולא יוכל לישא מספק‪ ,‬לכן‬
‫זה מוהריב״ץ ז״ל‪ ,‬ורק מה שהכניסו הטועים בפנים‪,‬‬
‫הסכימו ביניד‪.‬ם ותקנו שמקבלים עליהם לפרש התקנה‬
‫ופלא גדול על הרה״ג נו״ץ שקיבל הדברים כהוייתן‬
‫״ממנד‪.‬״ בדזקא‪ ,‬שאם לא יהיו לו ממנה אע״פ שי״ל‬
‫ואמר שחלילה לעבור‪ .‬ע״ד הרב ומי כמוהו מורה‪ .‬ופלא‬
‫מאחרת יכול לישא‪ .‬וא״כ איך אפשר שעיר מקנאס‬
‫שבימיו ג״כ היתה הגירסה הנכונה מצויה‪ /‬והביאה‬
‫יוכלו לתקן בשביל כל הערים‪ ,‬והלא לפי״ז צריך‬
‫הרב דברי יוסף‪ ,‬וזה ראיה גם לגבי מה שקיבל האש״ל‬
‫שיסכימו כל חכמי הערים על זה‪ ,‬ויכריזו גם ד‪.‬ם בבתי‬
‫זכנו הרה״ג הגם שאול‪ ,‬את דברי מוהריב״ץ גבי‬
‫כנסיות שלהם‪ ,‬ואפשר שלא יסכימו וישאר הענין בספק‪,‬‬
‫״ממנה״ שהיא בדוקא‪ .‬די״ל שהיו טעיות ג״כ‪ .‬דאין‬
‫או שיסכימו לאשך גיסא‪ ,‬שד‪.‬וא לאו דוקא‪ .‬וכמו שכן‬
‫שום טעם למה תהיה ״ממנה״ בדוקא‪ ,‬אם בשביל‬
‫הוא האמת‪ .‬ואם מעט ואוסיפה שכן מבואר בפי׳ בסוף‬
‫בבקר זרע וכו׳‪ ,‬הלא הובחנו שאין לה שום מבוא‬
‫ל׳ התקנד‪ ,‬שבס׳ שופריד‪ .‬דיעקב הנ״ל‪ ,‬וז״ל כל זה נר׳‬
‫לגבי התקנה‪ ,‬והתקנה בשביל זה באה‪ .‬וכמו לגבי‬
‫בעינינו טוב וישר בעיני אלהים ואדם לתקן בעירני‬
‫אשתו ראשונה‪ ,‬דאם יש לו בן ממנה‪ ,‬אין מקום‬
‫זאת מקנאסא יע״א‪ .‬עוד כל ימי הארץ עד יערה עלינו‬
‫לטענת בבקר זרע וכו׳‪ .‬ה״נ לגבי אשתו שניה וכבר‬
‫רוח ממרום ויביא לנו משיח צדקנו שיגלד‪ ,‬בב״א‪,‬‬
‫יש לו מאשר‪ .‬א׳ בנים וכו׳ שייסא נמי התקנה‪ ,‬דלא‬
‫עכ״ל‪ .‬וזה ברור‪.‬‬
‫געשתר‪ ,‬אלא בשביל חשוכי בנים וכר‪ .‬ולכן אפי׳ נאמר‬
‫ועוד ראיה מתקנת הבחירה ודכוותד‪ .‬שתיקן מוהרר״ב‬ ‫שיש ספק בתקנה אם ״ממנה״ בדוקא או לא‪ ,‬הרי‬
‫זצ״ל‪ ,‬לא היה יכול לעשותה כ״א בעירו מקנאס‬ ‫השבועה במקומה עומדת‪ .‬מחמת חומר השבועה‪ .‬וגם‬
‫אחרי הסכמת רבני וטובי העיר‪ ,‬ולא היה באפשרותו‬ ‫בשביל ספק תקנה ב׳‪ ,‬העמידהו על תקנה א׳ שאין‬
‫לכוף ערים אחרים לקבל תקנתו‪ .‬עד אחרי שנים רבות‬ ‫כתוב ״ממנה״ לגמרי‪ .‬והארכתי בזה בספרי תבואות‬
‫■אחרי פטירתו‪ ,‬אז נתעוררו ערים הקרובים פאם וצפרו‬ ‫שמ״ש ח״ד סי׳ י״ח דל״ח ול״ט ע״ש‪ .‬וכן היא דעת‬
‫ועמדו גם הם ותקנו לעצמם‪ .‬לך נא ראה בספר אשר‬ ‫הגאון דברייוסף חאה״ע סי׳ ו׳‪ .‬והרב חיי עמרם סי׳‬
‫לשלמה בסופו‪ ,‬וכל זה פשוט הרבה למי שמעיין ומדקדק‬ ‫מ״ז כמ״ש בספרי שם‪ ,‬וזה ברור להלכה‪.‬‬
‫בדברים לעמוד על האמת‪ ,‬בלי תאוות הניצוח‪.‬‬
‫ומ״ש בעמק יהושע שמוהריב״ץ ודאי ראה פסק‬
‫ו על מה שכתבתי שהדור פרוץ וכר וראוי לפסוק‬ ‫המקורי של מוהר״ש אבן דנאן ז״ל‪ ,‬איני‬
‫כמוהרר״ב ז״ל‪ .‬על זה העיר הרב המשיג‪ ,‬שגם‬ ‫מבין‪ .‬מה יוכל לראות בו יותר ממה שלפנינו‪ ,‬שדבריו‬
‫הרב הגם שאול היד‪ .‬בזמן הזה ופסק סאביו ע״כ‪ .‬ועל‬ ‫רשות לחשוכי בנים‪ ,‬דדבר זה כתוב‬ ‫ברורים דיש‬
‫זה פשוט להשיב‪ .‬דד‪,‬רב הגם שאול בזמנינו היד‪ .‬בן‬ ‫וכפרט שהוא לקוח מל׳‬ ‫להדיא‪ .‬ואיןבו מה לשנות‪.‬‬
‫תשעים כשעלה לארץ‪ ,‬והיה בעיר קטנה וישב תמיד‬ ‫התקנה שכתוב כן כפירוש‪ .‬וגם מוהרר״ב ז״ל ודאי‬
‫כביתו ובחומותיו‪ ,‬ולא היה בעיר גדולה במו קזבלנקא‬ ‫שראה אותו בשלימותו‪ ,‬ורק תביא ממנו מה שצריך לו‬
‫שישבנו בה כמד‪ ,‬שנים וראינו בד‪ ,‬מעשים אשר לא‬ ‫שיש רשות לחשוכי בנים וכר שזהו הנקודה העיקרית‬
‫יעשו מאנשים נשואים‪ ,‬ויש להם בנים ובנות מאשר‪,‬‬ ‫שצריך לה‪ .‬ומדקדוק ל׳ התקנות עם דקדוק דברי‬
‫א׳‪ ,‬וגם מהתשוקות י״ל בנים‪ .‬וגם מאשה זאת הב׳ יש‬ ‫מוהרשב״ד‪ ,‬סיים הרה״ג‪ .‬ואין לחוש למ״ש התקנה‬
‫להם בנות‪ ,‬וד‪,‬אשה עודנד‪ ,‬צעירה ויולדת עוד‪ .‬ורק‬ ‫״ממנה״ שדיברה בהווה‪.‬‬
‫כשביל שצעקה על ריבוי החשוקות שיש לו‪ .‬בא ונתלה‬ ‫ג ם מה שדחה מה שכתבתי‪ ,‬דתקנת שופריה דיעקב‬
‫שאין לו בנים זכרים מהאשה הב׳ וזבד‪ ,‬לגרש בב״ד‬ ‫חאה״ע סי׳ ע׳‪ ,‬היתד■ דוקא לעיר מקנאס‪ .‬והשיב‬
‫לערעורים בשביל פס״ד ״דממגד‪,‬״ בדוקא‪ ,‬שהיה למפח‬ ‫על זה שהם כתבו ראינו לתקן ולפרש ל׳ התקנה‬
‫נפש להרבד‪ ,‬נשים צדקניות‪ ,‬שאז לא יוכלו לדבר יותר‬ ‫״שממנה״ היא בדוקא‪ .‬מוכח שלא תקנו תקנה חדשה‬
‫‪.‬ולהוכיח לבעליד‪,‬ן‪ .‬ובשביל זה אמרתי דגם מוהריב״ץ‬ ‫כדי שנאמר דלעירם דוקא‪ ,‬אלא הסכימו ותקנו ופירשו‬
‫והאש״ל יודו בכגון זה בזמנינו לפסוק כמוד״רר״ב ז״ל‪.‬‬ ‫ל׳ התקנה שכך הוא פירושה‪ ,‬ולכן הסתייע הרב הגם‬
 ‫ומגו‬ ‫חחו״מ סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫שד‬
‫כיון יפה‪ .‬שמוהריב״ץ עדיין לא נולד באותה שנה‪.‬‬ ‫גם צריך לדעת שהרה״ג הגם שאול ז״ל תמיד הולך‬
‫והוא רק הביא בקיצור דברי מוהר״י אב״ד שפי׳ מ‪7‬ש‬ ‫בסגירת עיגים אחר דעת מר אביו האש׳׳ל‪ ,‬ומייקר‬
‫אונם הניכר שנזכר בתקנה‪ ,‬וכיצד יחתמו עליה בעלי‬ ‫דבריו ולא וז מחבבו‪ ,‬ולכן אין ראיה ממנו‪ .‬וכמו שאמרו‬
‫התקנה‪ .‬אלא ברור הוא שהפי׳ הנז׳ בא בודאי זמן מה‬ ‫הפוס׳ על התוס׳ והרא״ש שהם שיטה‪ .‬וכן נוכחתי לדעת‬
‫אחרי התקנד‪ ,‬של סי׳ ט״ל‪ .‬ואח״ז רב העלה אותו‬ ‫מעניינים אחרים שבאו לידינו בביה״ד‪ .‬עי׳ בספרי‬
‫מוהריב״ץ ז׳׳ל מן הצד והכניסוהו המעתיקים בפנים‪.‬‬ ‫תבו״ש מזה בחלק אה״ע וחו״מ‪.‬‬
‫וצריך לשים סוגריים על )״ופי׳ הרב יעב״ץ וכו׳ עד‬
‫אחר האשד‪ ,‬שי״ל( וכן עשיתי מעשה בס׳ התקנות שלי‪.‬‬ ‫סעיף י״ג‪ ,‬לישא אשה אחרת‬
‫מזה כמה עליד‪.‬ם סוגריים‪ .‬וזה ג״ב ראיה גדולה על‬ ‫בשביל שאין לו בת‬
‫הבלבולים שיש בתקנות וכסידורם‪ ,‬ואין לקבל הדברים‬
‫בסגירת עינים‪ ,‬עד אשר נחקור ונעמיק בדבר‪.‬‬ ‫שם בסי׳ נ״ד‪ ,‬האריך בס׳ עמק יהושע לסתור דברי‪.‬‬
‫בדין מי שאין לו בת ובשביל זה רוצה לישא‬
‫שוב אחרי חיפוש מחיפוש‪ ,‬זרחה עלי שמ״ש צדקה‬
‫על אשתו‪ ,‬שכתבתי בזה בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע‬
‫ומרפא ככנפיד‪ ,,‬ואינה ה׳ לידי ספר התקנות‬
‫סי׳ י״ט‪ .‬ועוד הארכתי יותר בספרי שמ״ש ומגן חאה״ע‬
‫של המגורשים נ״ן בכתב ‪ T‬ו של הרד‪,‬״ג מהר״ש עמאר‬
‫סי׳ כ״א‪ ,‬להוכיח דהעיקר ההא הבן‪ .‬אבל בשביל הבת‬
‫ז״ל‪ ,‬מחבר ספר דבר שמואל‪ ,‬שד‪,‬עתיקם בכתב ידו‬
‫אינו יכול לישא‪ ,‬והבאתי כל מ״ש בזה הא׳ והאחרונים‪,‬‬
‫ד‪,‬טד‪,‬ור מספרי הקדמונים נ״ן‪ .‬ונמצוא תחת ידי זרעו‬
‫ושכל רבני הדור הסכימו לזה‪ .‬ע״ש בדברי הרב דבר‬
‫זרע ברך ה׳‪ .‬ומצאתי שם מטמוניות‪ ,‬הרבה תקנות‬
‫אמת סי׳ נ׳׳א‪ .‬והכרחתי דדברי מוהרי״ע אב״ד שהביא‬
‫ופסקים מבעלי התקנות שלא עלו על ספר כרם חמר‬
‫מוהריב״ץ לפרש התקנה סי׳ ט״ל‪ .‬איירי לצדדין‪ ,‬דאם‬
‫)הוא ם׳ התקנות[‪ .‬ומכללם מצאתי את שאד‪,‬בר‪ ,‬נפשי‬
‫אין‪ .‬לו בנים מספיק חולי מונע הלידה אע״פ שהיא‬
‫את חשובת מוהרי״ע אבן דנאן זלה״ה‪ ,‬במילואה שהשיב‬
‫ראויה לתשמיש‪ ,‬שיכול לישא תוך יו״ד שנים‪ .‬וע״ז‬
‫לעיר צפרו‪ .‬ולר‪,‬יות שלא הודפסה‪ ,‬ראיתי להציגה בפני‬
‫באה התקנה לו׳ דאע״פ שבתקנה הא׳‪ ,‬היה צריך‬
‫הלומדים בדמותה כצלמה‪ .‬אב״א תב״ת‪ ,‬וז״ן בסי׳ ס״ו‬
‫להמתין יו״ד שנים‪ ,‬הלא מעתה אנו יודעים שלא תלד‬
‫‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫אפי׳ אחר י״ש‪ ,‬וכאלו כבר נגמרה ולא ילדה‪ .‬ויש עוד‬
‫טו פ ס תקנה על דבר התקנה האחרונד‪.,‬‬
‫צד ב׳ ‪ ,‬דיש לו בנים ובנות‪ ,‬והוא בתוך י״ש‪ .‬דאם י״ ל‬
‫כ ת ב הה״ר יעקב אבן דנאן ז״ל‪ ,‬ח״ל‪ .‬נשאלתי‬ ‫אונם הניכר‪ ,‬והאונס כאן לא מניעת הלידה‪ ,‬שהרי י״ל‬
‫בעישור אחרון לח׳ אייר ש׳ בשפ״ה ליצירה‪,‬‬ ‫בנים‪ ,‬אלא אונס של חולי המונע תשמיש‪ ,‬דבזה יכול‬
‫מהה״ר דוד אראגיל י״ץ ]מעיר צפרו[ על דבר התקנה‬ ‫לישא א״א תיכף‪ ,‬ולא ישאר בלא אשה‪ ,‬שזה אינו תלוי‬
‫האחרונה שנתקנה בימי חז״ל בענין חשוכי בנים שרצה‬ ‫בבנים רק תלוי בזיווג‪ .‬וכיון דלא חזיא‪ ,‬הפקיעו‬
‫לקחת אשד‪ ,‬להבנות ממגד‪ ,‬בחיי אשתו הנשואה לו ע״פ‬ ‫השבועה ואפי׳ תוך י״ש‪ .‬וע״ש שכתבתי לדקדק זה‬
‫תנאי שלא ישא וכר‪ .‬וזאת היתה תשובתי לו‪ ,‬בגב‬ ‫מקצת דברי מהר״י אב״ד שהביא הנו״ץ‪ .‬ולפי דעתי‬
‫כתבו‪.‬‬ ‫ראוי להגיה בתוך הסוגרים שם בתוך התקנה דסי׳ ט״ל‪.‬‬
‫אהובינו כהה״ר דוד ס״ט‪ .‬אחרי ההתפקדות בשלום‬ ‫חולי המונע ל ‪T‬ה לחשוכי בנים‪ ,‬או המונע תשמיש‬
‫כת״ר‪ ,‬היתה זאת להשיב אמרים אמת‬ ‫לכל אדם‪ ,‬וחבל שלא נמצאת התשובה של מהר״י אב״ד‬
‫לשאלתך בענין התקנד‪ ,‬החדשה האחרונד‪ ,‬שנתקנה בימי‬ ‫במקורה‪ ,‬שהיא היתד‪ ,‬לעיר צפרו כמ״ש במוצב״י ח״א‬
‫רז״ל לנישואי חשוכי בנים שכתב מעכ״ת שהיתה‬ ‫סי׳ כ״ב‪ ,‬ולא הודפסד‪ ,‬בס׳ כרם חמר ולא בשום ספר‪,‬‬
‫לחמש שנים‪ .‬ושוב נתקנה לשלש שנים‪ ,‬שכך שמעת‬ ‫ולא רחוק הוא שיהיו טעיות בהורקת הדברים מכלי אל‬
‫מפי המגיד‪ .‬יוודע למעכ״ת שהמגיד ההוא טעה בב׳‬ ‫כלי‪ .‬ובפרט בתקנות הא׳ שהועתקו לכל הערים לכל‬
‫הזמנים שזכר לפני מעכ״ת‪ ,‬כי לא נתחדשה בתקנה‬ ‫בתי דינים די בכל ■אתר‪ .‬וכבר גיליתי למעלה טעות‬
‫אחרונה זמן קצוב לחשוכי בנים זכרים‪ ,‬כ״א לפי ראות‬ ‫מפורסמת במ״ש הרב נו״ץ מדברי מוהריב״ץ ז״ל‪.‬‬
‫עיני ב״ד אשר יד‪,‬יו בימים ההם‪ ,‬שאע״פ שבתקנה א׳‬ ‫והרעיש העולם ע״ז דחלילה לנטות מדבריו ז״ל‪ .‬ולסוף‬
‫לא היו רשאים ומזוכי בנים זכרים לקחת אשה אחרת‬ ‫הראיתי בעליל‪ ,‬שכל דברי מוהריב׳׳ץ היו אצלו בטעות‬
‫בחיי אשתו הנשואה לו בתנאי שלא ישא וכו׳ עד עבור‬ ‫מהתלמידים הטועים‪ .‬ושם בעמק ‪,T‬ושע נעלם ממנו‬
‫יו״ד שנים מעת נישואיה עמו‪ ,‬שוב חידשו קולא אחרת‬ ‫שהיא מוטעית‪ ,‬ורצה לו׳ שתקנת סי׳ ט״ל היא התקנה‬
‫בתקנה אחרונה לחשוכי בנים זכרים‪ ,‬שאם יהיה באשה‬ ‫שזעיא הרב מהד‪,‬רפ״ת ז״ל בנו״ץ סי׳ ג׳‪ ,‬וזד‪ ,‬אינו‬
‫חולי המחודש המונע לידתד‪ ,‬לפי ראות עיני הב״ד‬ ‫כלל וכמו שד‪,‬כרחתי‪ .‬והגירסא הנכונה היא המודפסת‬
‫יש״ץ רשאי לקחת לו אשה אחרת עליה בחייה אפי׳‬ ‫בם׳ מוצב״י ח״א סי׳ כ״ב שהבאתי לעיל‪ ,‬והודפסד‪ ,‬גם‬
‫תוך יו״ד שנים ע״פ מאמר ב״ד אשר יהיה בימים‬ ‫בם׳ דברי יוסף בירדוגו זצ״ל סי׳ ח׳‪ .‬ולכן גם בזה‬
‫הד‪,‬ם‪ .‬זהו האופן של תקנה אחרונה‪ .‬גס הרשות ביד‬ ‫כיון שלשון התקנה מוכיח דהעיקר שעליו תקנו הוא‬
‫ב״ד הצדק ג׳ אשר יד‪,‬יו בימים ההם‪ ,‬להרשות למי‬ ‫על זרע זכר ולא על הכת‪ ,‬דבזה השבועה בתוקפה‬
‫שי״ל בן זכר מאשתו‪ ,‬לקחת לו אשה אחרת אפי׳ תוך‬ ‫עומדת‪ .‬זהו העיקר‪.‬‬
‫יו״ד שנים‪ ,‬בד‪,‬יות ניכר לב״ד‪ ,‬שד‪,‬חולי שיש לאשה‬ ‫ומ״ש בעמק יהושע‪ ,‬שדברי מוד״ריב״ץ באו בתקנה‬
‫ההיא אוסרה על בעלה מתשמיש חמ״ה ]חוץ מן הכבוד[‬ ‫סי׳ ט״ל‪ .‬וחתומים עליה ששה גאתי פאם‪ .‬לא‬
‫שז‬ ‫ומגן‬ ‫חחו״מ סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬
‫נעקר גזעם מן העולם ע״ש‪ .‬ואם יש להם הרי לא נעקר‬ ‫שכך נתקן מלפני רז״ל כתקנה אחרונה ג״כ‪ .‬ואע״פ‬
‫גזעם‪ .‬וכפסק דין זה ראוי לפסוק שהוא מתאים עם‬ ‫שקיבל עליו התנאי שלא יש!א ובו׳ בכה שבועה‪ ,‬בין‬
‫לשון כל התקנות‪ .‬וכ״ש שלא ישא א״א בשביל בבקר‬ ‫בנישואים קודם התקנה כין בנשואים אחריה אין לחוש‬
‫זרע זרעך ובו׳‪ ,‬שבשביל זה נעשד‪ ,‬תנאי דלא ישא וכו׳‬ ‫לשבועה ההיא שכבר הפקיעו חז״ל כח התנאי ההוא‬
‫זגשבע על זד‪ .,‬וכבר ביארנו שאותו פסק של מח־‪,‬ריב״ץ‬ ‫אע״פ שיהיה בשבועה‪ ,‬הפקעה גמורה בין בחולפין בין‬
‫שנמצא בספר נו״ץ הוא מוטעה‪.‬‬ ‫בהווים בין בעת ‪T‬ין לינשא אחר התקנה‪ ,‬והתירו‬
‫שבועתם משעת התקנה האחרונה ההיא‪ .‬נאם נאמן‬
‫ג ם הרה״ג מהד‪,‬רר״ב זצ״ל בקיצור התקנות שלו‪ .‬וככל‬ ‫אהבתך ד‪,‬תחתם שנד‪ ,‬הנ״ל‪.‬‬
‫פסקיו לא הזכיר מד‪,‬יתר נישואין על אשתו מטעם‬
‫ס״ט‬ ‫הצעיר יעקב אבן דנאן‬
‫חסרון הבת‪ .‬וכבר כתבתי משם המרפ״א בתוע״ר סי׳‬
‫מ״<א‪ .‬דקי״ל כותיה שהוא אחרון נגד מוהריכ״ץ‪ .‬וגם‬ ‫א ל ה׳ ויאר לנו‪ ,‬שד‪,‬םפיקות נעשו ודאות‪ .‬ואמרתי‬
‫אבו״ר בכל המערב קיימו וקבלו עליד‪,‬ם דברי קיצור‬ ‫שישו בני מעי שישו‪ .‬וד‪,‬רי דברי הרה״ג אביר‬
‫התקנות‪ .‬עי׳ לעיל‪ .‬ופוק חזי מאי עמא דבר וכמ״ש‬ ‫יעקב אב״ד ז״ל מפורשים להדיא כגלף דעיזקא‪ ,‬שמע ‪T‬‬
‫הרב דבר אמת‪ ,‬ובזד‪ ,‬הודות לאל עליון נתחזקו דברינו‬ ‫על התקנד‪ ,‬על ב׳ דברים שנתחדשו בה‪ .‬א'‪ ,‬על מי‬
‫הראשונים‪ .‬וה׳ יעמ ‪T‬ט־ על האמת‪ .‬אמן‪.‬‬ ‫שאין לו בנים ואשתו י״ל חולי המונע ל ‪T‬ה‪ ,‬ומדגיש‬
‫בדבריו פעמיים שלש דקאי על חשוכי בנים זכרים‪.‬‬
‫והנה ראיתי לכמד‪ ,‬רבנים גדולים ‪-‬ועצומים בדורות‬ ‫ב׳‪ ,‬על מי שיש לו בנים‪ ,‬והאשד‪ ,‬יש לה חולי המונע‬
‫שלפנינו‪ ,‬שכולם נמשכו אחר אותו פס״ד‬ ‫תשמיש‪ .‬וזול״ז הכל נשאר כמקדם‪ ,‬דאין לו רשות‬
‫התמוד‪ ,‬של מוד‪,‬ריב״ץ ז״ל הנז״ל‪ ,‬ושל הרב נופת‬ ‫לישא‪ .‬וברוך ה׳ מגלר‪ ,‬נסתרות ומפענח נעלמים שלא‬
‫צופים שהביא דבריו‪ .‬יש מד‪.‬ם שד‪,‬תירו כשאין לו בת‪,‬‬ ‫השבית לי גואל‪ ,‬ה״א התשובד‪ ,‬המקורית של הרב‬
‫לישא אשד‪ ,‬אחרת‪ .‬ויש מהם שהתירו כשהזקינה אשתו‬ ‫מוהרי״ע אב׳‪ T‬ז״ל במילואה‪ ,‬המאשרת כל דברי הנז״ל‬
‫משום בבקר זרע ■זרעך‪ .‬עי׳ בס׳ אשר לשלמד‪,‬‬ ‫שהוכחתי וד‪,‬כרחתי בראיות ברורות‪ ,‬מאז ועד עתה‪.‬‬
‫למ‪1‬ד‪,‬רשב״ד ז״ל סי׳ ל״ד‪ .‬והרב תוקפו של יוסף סי׳‬
‫ה! אמת‪ .‬שלכאורה יש להעיר ע״ד הרד‪,‬״ג מוהרי״ע‬
‫קט״ו‪ ,‬וד‪,‬רב דבר אמת סי׳ נ״א בתחלת הסימן‪ ,‬ועד‬
‫אב״ד ז״ל‪ .‬שהרואד‪ ,‬ל׳ התקנד‪ ,‬סי׳ ט״ל‪ ,‬לא נזכר‬
‫אחרן‪ .‬עי׳ בספר המעלות לשלמה למהרש״ך ז״ל‪ .‬שו״ת‬
‫כלל ענין חשוכי בנים שיוכלו לישא תוך י״ש‪ .‬אם יש‬
‫חלק אה״ע סי׳ ס׳‪ ,‬שהביא דברי ד‪,‬פוס׳ הנ״ל‪ .‬ומזד‪,‬‬
‫לאשד‪ ,‬חולי המונע ל ‪T‬ה‪ ,‬ולא דיברה התקנד‪ ,‬אלא‬
‫עלה במסקנא שג׳ תקנות היו‪ ,‬והם‪ .‬א׳‪ ,‬מי שאין לו‬
‫ביש לו בנים ויש לאשה חולי המונע תשמיש ע״ש‬
‫זרע זכר ועברו י ^ שנים יכול לישא א״א‪ .‬ב׳‪ ,‬אם יש‬
‫היטב‪ .‬אמנם עכ״ז דברי מוהריעב״ד עיקר‪ ,‬ועדותו‬
‫לו זרע זכר ועברו יו״ד שנים ואין לו בת‪ .‬ג‪ /‬היכא‬
‫עיקר‪ ,‬שודאי ‪ ,to‬כתוב שם בגוף התקנר‪ ,‬גם הסעיף‬
‫שפסק וסתה והזקינה‪ ,‬מותר לישא משום בבקר זרע‬
‫הזה של חשוכי כנים‪ ,‬אלא שע״י רוב ההעתקים טעו‬
‫וכו׳‪ .‬עש״ב‪.‬‬
‫וחיסרןד‪,‬ו‪ .‬ובפרט דמוד‪,‬ריעב״ד ז״ל שם הוא הסופר‬
‫רכל זר‪ ,‬בא להם מחמת אותו פס״ד התמרד‪ ,‬של‬
‫שקיים כל חתימות רבני התקנה‪ ,‬ראד‪ ,‬שם‪ .‬גם הוא‬
‫מוהריב״ץ ז״ל‪ ,‬שחשבו אותו לתקנה‪ .‬והוא רק‬
‫דבר דמסתבר דכמו שתקנו שא״ץ יו״ד שנים לחולי‬
‫פס״ד שדן הרב מדעתו‪ ,‬שרצד‪ ,‬לדקדק כן מדברי‬
‫המונע תשמיש‪ .‬ה״ה שיחושו לתקן שא״ץ יו״ד שנים‬
‫מוהרי״ע אבן דנאן ז״ל‪ ,‬וד‪,‬וא באמת סותד לדברי עצמו‬
‫לחשוך בנים ויש לאשר‪ ,‬חולי המונע ל ‪T‬ד‪ ,,‬דאז הוי‬
‫במוצב״י סי׳ כ״ב‪ .‬וכמו שועכחתי למעלד‪ ,‬בארוכה‪.‬‬
‫כנגמרו כבר העשר שנים ולא ילדה‪ ,‬ובודאי שעל‬
‫וברור אצלי שכל הגדולים הנ״ל‪ ,‬אלו ראו תשובת‬
‫שניד‪,‬ם תיקנו וכמו שהעיד הרה״ג מוד\יעב״ד ז״ל‪.‬‬
‫מוהרי״ע אבן דנאן ז״ל במילואד‪ ,‬היו עומדים על האמת‪.‬‬
‫ודבריו דברי אלד‪,‬ים חיים‪ ,‬וזד‪ ,‬תוספת ראיד‪ ,‬על הבלבול‬
‫וכמו שכתבתי‪ ,‬וקצרתי בדברים הפשוטים‪.‬‬
‫שיש בתקנות‪ ,‬שהמעתיקים בלבלו וכמש״ל‪.‬‬
‫קנצי למלין‪ ,‬דאין רשות מהתקנד‪ ,‬כלל‪ ,‬לישא א״א‪.‬‬ ‫מ ע ת ה לא נשאר שום ספק‪ .‬והלכה זו יוצאת בהינומא‬
‫בשביל חסרוז הבת‪ ,‬או בשביל שהזקינה האשה‪.‬‬ ‫דלא יוכל לישא א״א על אשתו‪ ,‬אלא פי‬
‫ולא נמצא זד‪ ,‬בשום תקנד‪ ,‬מד‪,‬ראשונים‪ .‬ודוקא באופנים‬ ‫שהוא חשוך בנים זכרים ועברו יו״ד שנים ולא גבנד‪,,‬‬
‫דלהלן הוא שהתירו התקנות לישא א״א‪ .‬א׳‪ ,‬בניסן‬ ‫או אפי׳ תוך יו״ד שנים ויש לאשתו חולי המונע ל ‪T‬ד‪,,‬‬
‫שנ״ט‪ ,‬שעברו ‪ t v‬שנים ואין לו זרע זכר‪ .‬וכתובה‬ ‫או אפי׳ מי שי״ל בנים זכרים‪ ,‬ויש לאשה חולי המונע‬
‫בס׳ כר״ח סי׳ ל״ז‪ .‬ב׳‪ ,‬אפי׳ תוך יו״ד שנים‪ .‬אם יש‬ ‫תשמיש‪ .‬כל אלו יכולים לינשא‪ ,‬אבל לישא בשביל‬
‫לה הולי המונע ל ‪T‬ה‪ ,‬ועדיין אין לו זרע זכר‪ ,‬או אפי׳‬ ‫שאין לו בת‪ ,‬לא נמצא בשום תקנה‪ .‬ואדרבה מדוקדק‬
‫יש לו כנים ובנות‪ ,‬ויש לה חולי המונע תשמיש‪ ,‬דאז‬ ‫להדיא מדברי מוד‪,‬רי״ע אב״ד לד‪,‬יפך‪ ,‬שבכל פעם כותב‬
‫יכול לישא אפי׳ תוך עשר שנים‪ .‬וכתובה בכרם חמר‬ ‫חשוכי בנים זכרים‪ ,‬ודוק׳‪ .‬ולא נשאר ב ‪T‬ינו רק פסק‬
‫סי׳ ט״ל‪ ,‬מחשון ש״ם‪ ,‬עם ביאור התקנה הנז׳ מהרד‪,‬״ג‬ ‫דינו של מוהריב״ץ וע״ל‪ ,‬שהתיר בשביל הבת‪ ,‬וד‪,‬וא‬
‫מ‪1‬ד‪,‬רי״ע אב״ד ז״ל‪ ,‬הבאתי תשובתו במילזאד‪ ,‬למעלה‪.‬‬ ‫היפך התקנה‪ .‬וכבר הוכחתי מתשובתו של תשרי תק״ד‬
‫וזולת זה אין רשות לישא א״א‪ .‬וכל מוז־ה על האמת‬ ‫שהיא אחרונה וקרובד‪ ,‬לסוף ימיו‪ ,‬שכתב לד‪,‬דיא שכוונת‬
‫יורד‪ ,‬לזה ובלא״ה כן עמא ךבר‪ .‬ולא ראינו בזמנינו‬ ‫התקנות רק בשביל חשוכי בנים‪ ,‬שראו כמת משפחות‬
 ‫ומגן‬ ‫חחדמ סי׳ ג‬ ‫שמ״ש‬ ‫שח‬
‫והנה כפי תאמת‪ .‬לא משמע כלל ■מדברי הרב דברי‬ ‫לשום ב״ד שנתנו רשות לשום א׳ לישא אשה כשביל‬
‫יוסף‪ ,‬שהוא סער את המתנד‪ ,‬לש״מ‪ .‬דא״כ הוא‬ ‫הבת‪ ,‬או בשביל הזקנה של האשה‪ .‬פוק ■חזי‪ .‬והוא‬
‫כיון שנסתפק היד‪ ,‬עושה התוכחת הוא עצמו‪ .‬ומד‪ ,‬היה‪.‬‬ ‫מנהג פשוט‪.‬‬
‫מפסע‪ ,‬אלוא האמת הוא דהצוואה נעשית ע״י סובדי״ץ‬
‫ומת הנותן‪ .‬ושוב באו לפני ב״ד של הרב לקיים הצוואה‬
‫סעיף י״ד‪ ,‬הפרש בין הממשכן‬
‫ולזח ■נסתפק אם צייד תוכחת‪ .‬ופסק כיון שיש ספק‬
‫בתקנה העמידהו על ד״ת‪ .‬והנה זה פשוט דאף שלא‬
‫ליורד בשומא והורדה‬
‫געשית ע״י הרב‪ .‬כיון שהמתנה הי‪.‬א מפורשת בית לדור‬ ‫לענין בר מצרא‬
‫בו‪ ,‬ודאי דפירושה היא גוף לפירותיו‪ .‬ומצד זה לא עלה‬ ‫בסי׳ ד בחחו״מ‪ .‬וכבר הדפיסה במילואים בספרו‬
‫בדעתי לד״קשות כלל• אד ההערה שלי לא מצד זה‬ ‫ח״ב בסי׳ ב׳‪ ,‬בלי שום שינוי כלל‪ .‬ולא‬
‫היחה‪ ,‬אלא חסרה חיבה אחת שלא עלותה בדיפוס‪ .‬והיא‬ ‫ידעתי למה בא בכפילא‪ .‬עב״פ השג ישיג על הגה״ה‬
‫תיבת ״!תהלטי״ וכד צ״ל ואין כאן גוף ופירות החלטי‪,‬‬ ‫קטנה שהגהתי בספר דברי יוסף בירדוגו ז״ל‪ .‬בחלק‬
‫ווד‪,‬יתה כוונתי שביון שלא ניתן לה כ״א למיגד אלמנותה‬ ‫חו״מ סי' ר״י‪ .‬ולרוב השקו בהשגות לא נתן דעתו‬
‫הרי אינה החלטית לתמיד‪ ,‬ולא ריקן כל זכותו ממנה‪.‬‬ ‫להבין דברי הקצרים‪ ,‬שכתבתי ״אין לזה מובן״ וחשב‬
‫רק לזמן‪ ,‬שהרי חוזרת לבעליה‪ .‬אד עתה עמדתי על‬ ‫לתקן בלא הגה״ה‪ .‬והמעיין בדבריו יראה להדיא שלא‬
‫החבר והדרי בי מזה‪ ,‬דאף שר‪,‬יא חוזרת אח״כ‪ .‬עכ״פ‬ ‫הועיל בפירושו‪ .‬דאכתי גם לפי דבריו הקושיא במקומה‬
‫המתנה היתה החלטית גוף ופירות מהיום כמ״ש הרה״ג‬ ‫עומדת‪ ,‬שהרי זאת היתד‪ ,‬עיקר הקושיא של המחבר‬
‫ז״ל‪ ,‬אלא שהיד‪ ,‬בה תנאי שאחר זמן מוגבל תחזור‬
‫חברי יוסף ז״ל‪ ,‬דמאי שנא מהממשכן שאינו זוכה‬
‫לבעליה‪ ,‬ודינה ככל מתנר‪ ,‬על תנאי שהתנאי קיים‪.‬‬
‫בשדה הסמוכה‪ .‬ומי שיורד בשומא והורדה יש לו זכות‬
‫ותמתנר‪ ,‬קיימת‪ .‬וזה ברור‪.‬‬
‫בשדה הסמוכה‪ .‬ואיד יבא ע״ז תירוצו דשאני הממשכן‬
‫אל א דאכתי לא איפרק מחולשא‪ ,‬דאף שד‪,‬מתנה היתה‬ ‫אינו שכון ג‪-‬ביה כ״א המקום הממושכן ולא הסמוד לו‬
‫החלטית גוף ופירות מהיום‪ .‬ועוד דעדיפא אפי׳‬ ‫וכו׳‪ .‬והלא ע״ז עצמו היתד‪ ,‬הקושיא‪ ,‬דלמה יד‪.‬יה הפרש‬
‫אלו היתד‪ ,‬מתנה יחלוטד‪ ,‬לתמע לה ולזדעה‪ ,‬הלא כיון‬ ‫ביניד‪,‬ם‪ .‬דלכאורה גם בשומא והורדה דמי לממשכן‪,‬‬
‫שהנותן ■היה שכ״מ‪ .‬אף שיתן מהיום ובקנין כראוי‪,‬‬
‫שהרי יכול לסלקו בזוזי‪ .‬וא״כ לא תירץ מאומה‪ .‬אבל‬
‫היה צייד ■תוכחת‪ .‬דכבר ידוע פסק רבותינו הקדמונים‬
‫בד‪,‬גהר‪ ,‬הקצרה שלי בתוספת מילת ״רק״ אתי שפיר‪.‬‬
‫נ״ן‪ ,‬דאם הנותן ש״מ‪ .‬אפי׳ הוא נותן במת״ב ובקנין‬
‫ור״ל דממשכן אין לו שום קנין בגוף הקרקע‪ ,‬ואין לו‬
‫■מד‪,‬יום‪ ,‬צייד תוכחת‪ ,‬שד‪,‬רי מידי הוא טעמא שהצריכו‬
‫עליה רק הלואת כסף בלבד‪ .‬לא כן בשומא ור‪.‬ורדה‬
‫תוכחת‪ .‬משום דהש״מ תקיף ליה עלמא‪! .‬ודעתו אינה‬
‫היא קנויד‪ ,‬לו לגמרי‪ ,‬וזה ברור‪ .‬גם לא ידעתי מה‬
‫מיושבת עליו וכו׳‪ .‬וזד‪ ,‬הטעם שייד בין בנותן מתנת‬
‫כוונתו שהמצרן הוא עדיף מהממשכן‪ ,‬ולאיזה ענין‬
‫ש״מ‪ .‬בין במתנת בריא בקנין‪ ,‬ודוקא בריא הנותן במ״ב‬
‫צריכים לזה כאן‪ .‬גם מה שהביא מדברי מר״ן‪ ,‬מי לא‬
‫הוא דא״צ תוכחת‪ .‬עי׳ בספרי תבואות שמ״ש ח״ד סי׳‬
‫ידע בסל אלה‪ .‬ועליד‪ ,‬אני דן וכמ״ש‪ .‬וזה פשוט‪.‬‬
‫מ׳‪ .‬שכתבתי זה בשם רבותינו ראשונים ואחרונים‪ ,‬ה״ה‬
‫הרב המרבי״ץ בדברי מרדכי סי׳ יו״ד ובנו הרה״ג‬
‫■מוהרר״ב ז״ל בם׳ משי״ש ח״ב סי׳ קס״א‪ .‬ובקיצור‬ ‫סעיף ט^ו‪ ,‬מתנת ש״מ גו״פ מהיום‬
‫התקנות לחו״מ ס״ב‪ .‬ולוב מבי״ן חחו״ט סי׳ קע״ד‬ ‫אם צריכה תוכחת‬
‫ובהשמטות סי׳ א׳‪ .‬ונופת צופים סי׳ שכ״ט וכתונת‬
‫שם ב ח חו״ מ סי׳ י״א‪ .‬רצה ליישב דברי הרה״ג‬
‫יוסף שורש מתנד‪ ,‬סי׳ ו׳ שכולם כתבו כן‪ .‬וכתבו שכן‬
‫דברי יוסף ]בירדוגו[ ז״ל בחחו״מ‬
‫‪ .‬המנהג פשוט‪ .‬וכן היא דעת חו״ר פאס וצפרו ע״ש‪.‬‬
‫׳םי׳ רפ״ו‪ ,‬בדין אשד‪ ,‬שרצתה למרוד בבעלה בהיותו‬
‫הרי שכל הפוס' הנז׳ ובכללם המחבר דברי יוסף‬
‫ש״מ‪ .‬והתויד עמה לחת לה בית לדור בו כ״י מיגד‬
‫גופיה‪ .‬בספרו כתונת יוסף הנ״ל‪ .‬כולם סוברים‪.‬‬
‫אלמנותה‪ .‬ונסתפק הרה״ג ז״ל אם צריד תוכחת‪ .‬או לא‬
‫להציע תוכחת למתנת ש״מ אף כשנותן מ״ב גוף‬
‫ופירות מר‪.‬יום ובקנין‪ ,‬אשר מכל זה נ״ל דטעם א׳ של‬ ‫ביון שהיתה בתו׳ תיווד‪ .‬ופסק כיון שהוא ספק בתקנד‪,‬‬
‫העמיחהו על ד״ת‪ .‬ושוב הוסיף הרב בין סוגריים‪.‬‬
‫המחבר עיקר‪ .‬שד‪,‬וא מטעם ספק בתקנה העמידהו על‬
‫ד״ת‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬וצויי״מ‪ .‬ובזה אפיריין נמטייה להרב‬ ‫״וכעת עתד‪ ,‬נ״ל דכיון שהמתנד‪ ,‬היא החלטית גוף‬
‫עמק יהושע‪ ,‬שעל ידו ובאמצעותו עמדתי על האמת‪.‬‬ ‫ופירות מד‪,‬יום א״צ תוכחת כיון שריקן כחו וזכותו‬
‫הברור‪.‬‬ ‫מהמתנד‪ ,‬ההיא לגמרי מהיום בלי שום ערמה ע״כ‪ .‬ואני‬
‫הצעיר כתבתי על הגליון בתדפיסי לספר הנז׳ בזה״ל‪.‬‬
‫התוספת הזו אין לה מובן‪ ,‬שהרי המתנה היא לדור‬
‫סעיף ט״ז‪ ,‬ס״ם נגד מר״ן ז״ל‬ ‫בה כ״י מיגד אלמנותד‪ ,‬ואין כאן גוף ופירות ע״כ‪.‬‬
‫שם במילואים סי׳ א׳‪ .‬על מה שכתבתי בספרי מזרה‬ ‫ושם בעמק יהושע תמר‪ ,‬על זה‪ ,‬שהרי כיון שר‪,‬מתנה‬
‫שמ״ש הל׳ ס״ס אות ב׳‪ ,‬דיכולים לעשות ס״ס‬ ‫היתה על ידי הרב ז״ל‪ ,‬פשוט שנתן והקנה לה‬
‫נגד מר״ן ז״ל‪ .‬וד‪,‬באתי ראיה מדברי מר״ן עצמו בדין‬ ‫גוף הבית לדור בו כפי ההלכד‪ .,‬אחרת לא קנתה וכמ״ש‬
‫ספירת העומר סי׳ תפ״ט ס״ט‪ ,‬דאם שכח לביד בא׳‬ ‫בחו״מ סי׳ רי״ב ס״א עכל״ה‪.‬‬
‫שט‬ ‫ומגן‬ ‫חחו״מ סי׳ ד‬ ‫שמ״ש‬
‫אמר ופ׳ אמר‪ ,‬כאלו אני לא ראיתי אותם‪ .‬וכבר הוא‬ ‫הימים סופר בשאר הימים בלי ברכה‪ .‬אבל אם הוא‬
‫יודע שכולם הבאתי דבריהם וחלקתי עליהם וגם על‬ ‫מסופק אם דילג יו״א ולא ספר‪ ,‬יספור שאר ימים‬
‫הראש״ל בראיות ברורות‪ ,‬שעוד לא קבלתי תשובה‬ ‫בברכה ע״כ‪ .‬וע״ז כתב שם‪ ,‬דלפי דעתו הראיה הזו‬
‫עליהם‪ .‬ומה חוזר עוד להביאם בלי לתרץ הראיות‬ ‫אינה ראיה‪ ,‬דמה שפסק דסופר בלי ברכה‪ ,‬היינו‪.‬מטעם‬
‫שהבאתי‪ .‬ואין כאן רק הלאות דברים ואיבוד הזמן היקר‬ ‫סב״ל ע״ש‪.‬‬
‫בדברים הידועים‪ .‬גם אמר שעיקר הויכוח היה אליבא‬
‫ואין זז דחיר‪ .‬כלל‪ ,‬דעכ״ם הרי הוא פסק דלא יברך‪,‬‬
‫דהראש״ל לעמוד על דעתו‪ .‬וד^י ביאר דעתו‪ .‬והנה‬
‫יהיה מספק או ודאי‪ .‬ועם ספק אחר עושין ס״ם‪,‬‬
‫הניח העיקר ונטפל לטפל‪ ,‬שכפי האמת עיקר דברי‬
‫ואין חוששין לסב״ל‪ .‬ואדרבה למטוניה נ״ל דזו ראיה‬
‫היו על עיקר הדין אם חייב לחזור‪ .‬ודרך אגב אמרתי‬
‫ברורה יותר‪ ,‬דאפי׳ איירי בספק ברכות‪ .‬והיה ראוי‬
‫להליץ בעד הראש״ל וליישב דבריו אליבא דהלכתא‪.‬‬
‫להחמיר שלא לברך גם בספק דילג‪ .‬ולא לו׳ שמא הלכה‬
‫אמנם הראש״ל לא רצה בזה‪ .‬וכבר השבתי על זה‬
‫דמונר‪ .‬בברכה‪ .‬שהרי עכ״פ סב״ל‪ .‬ובשלמא אלו לא‬
‫בירחון אור תורה סיון תשמ״ח‪ ,‬ונדפס לעיל חאו״ח‬
‫עסקי׳ בברכות‪ .‬היינו יכולים לו׳ ס״ם נגד סברתו‪ .‬אבל‬
‫סי׳ כ״ה‪ .‬וראיתי דבר טוב ונבואה נזרקה מפיו שהתפלל‬
‫בזאת דסבדתו מטעם סב״ל‪ ,‬לא היה ראוי לילך נגדה‬
‫על עצמו לשמור עטו שלא לפגוע אחד בשני‪ .‬והתפלה‬
‫ולו׳ שמא כמ״ד מונה בברכה‪ ,‬דהלא עכ״פ סב״ל‪ .‬ועכ״ז‬
‫היא במיוחד אליו במ‪ ,%‬שפגע בי בספרו זד‪ .‬סי׳ נ״ד‪.‬‬
‫עשה ס״ס נגד סברתו‪ ,‬והיינו מטעם שאנו אומרים אף‬
‫ובשאר ספריו‪ ,‬שעל זה היתד‪ .‬התוכחת מגולה בריש‬
‫דההלכה סב״ל‪ .‬עכ״ז דוקא בספק א׳‪ ,‬אבל בהתחדש‬
‫אמיר‪.‬‬
‫ספק אחר שמא מנה‪ ,‬אנו מוסיפין שמא הלכה כמ״ד‬
‫ובכל אופן חוץ ממה שפגע בי כנז״ל‪ .‬אני מחזיק‬
‫ימונה בברכה‪ ,‬דבב׳ ספיקות מודה מר״ן דלא אמרי׳‬
‫לו טובד‪ .‬על הערותיו‪ .‬וזה היפך דבריו ודברי‬
‫סב״ל‪ .‬וממילא כ״‪-‬ש בשאר ספיקות דאין בהם‪ .‬סב״ל‪,‬‬
‫חבירו מהר״א הכד‪.‬ן שאין אני רוצה במי שיסתור דברי‪,‬‬
‫דעבדי׳ ס״ס נגד מר״ן‪ .‬בהתחדש ספק אחר‪ .‬׳וזה פשוט‪.‬‬
‫וד‪,‬רי אתה רואה כמד‪ ,‬תורה הרוחתי על ידו‪ .‬ברוך‬
‫ועי׳ לחרב בן אברהם בבית הספק סי׳ ל״ב דף כ״ז‬
‫הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמד‪ .‬ירבד‪ .,‬שזיכני בימי‬
‫ע״ג׳ שהביא ראיה לס״ס נגד מר״ן מדין ספירו! העומר‬
‫הגבורות‪ ,‬לחזק כל דברי ולבארם‪ .‬בן יהיה תמיד בעזרה‬
‫הג״ל וכמו שכתבתי ע״ש‪.‬‬
‫גם עד זקנד‪ ,‬ושיבה אלהים אל יעזבני‪ ,‬ויזכני לעמוד‬
‫תמיד על האמת‪ .‬ואל יצל מפי דבר אמת לעולם אמן‪.‬‬ ‫ויש פוים׳ הסוברים דבברכות לא עבדי׳ ס״ס לחייב‬
‫בברכה ׳וכמו שכתבתי למעלה לכאורה‪ ,‬וס״ל‬
‫עד כאן הגיעו תשובותי לסימן טו״ב על הערות עמק‬
‫דכל שאתה מרבה בספיקות וספיקי ספיקות‪ ,‬אמרי׳‬
‫יהושע‪ .‬לרח״פ ירושלים ת״ו בחדש האורים שנת‬
‫סב״ל‪ .‬וההיא דסי׳ תפ״ט שאני‪ ,‬משום דספי׳ העומר‬
‫באכרתו יטך לך לפ״ג )תשמ״ו(‪.‬‬
‫י״א דהוי מדאוריי׳‪ ,‬ולפיכך לא עשו בה סב״ל‪ .‬כאשר‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫יש ס״ס‪ .‬לא כן בברכות דרבנן‪ .‬גם בס״ס אמרי׳ סב״ל‪,‬‬
‫וראייתם מדברי תה״ד שהוא מקור לההוא דינא דספי׳‬
‫העומר‪ ,‬שכתב טעם זה משום דראביה סובר שהוא‬
‫סימן ד‬ ‫דאוריי׳ אבל בשאר ברכות דרבנן אין לעשות ס״ס‬
‫לברך‪ .‬זכ״כ הראש״ל סברה זו משם הפוס׳ בספרו‬
‫שטר מתנה ופס״ד שעליו מהראשונים נ״ן‬
‫יביע אומר ח״ד סי׳ מ״ג אות יו״ד‪ .‬ע״ש שהביא דעת‬
‫ביען שהר׳ שלמד‪ ,‬בן באנון בר יודא רצד‪ ,‬כעת לסלק‬ ‫פוס׳ המתנגדים לזה וסוברים דגם בברכות דרבנן‪,‬‬
‫את בניו ה״ה הגדול יודא וד‪,‬בחור מרדוך והקטן‬ ‫עבדי׳ ס״ס לחייב בברכה ע״ש‪ .‬ואני הצעיר הכרעתי‬
‫ימין מד‪,‬ירושה המגעת להם בה אחר מותו על הדרך‬ ‫במקום אחר‪ ,‬דדעת מר״ן היפך ראבי״ה כמ״ש בב״י‬
‫שנבאר ולתת הכל לאשתו לונא בת מרדוך אלבאז‬ ‫שם שחלק עליו וסובר דספי׳ העומר מדרבנן‪ .‬ועכ״ז‬
‫במתנת בריא גוף מד‪,‬יום ופירות לאח״כנ בבן הע״ע‬ ‫פסק בספרו לחייב בברסה‪ ,‬והשמיט מספרו טעם זה‬
‫בקש״מ בדל״ב שלמד‪ ,‬הנז׳ וד‪,‬וד‪,‬״ג שבעד סך ק״י נ״י‬ ‫שהביא התה״ד‪ .‬גם הוכחתי בתה״ד עצמו במקורו‪ .‬סיים‬
‫שתפרע אשתו הנז׳ לבניה תנז׳ אחר מותו‪ .‬ובזד‪ ,‬יסתלקו‬ ‫בסו״ד לעשות ס״ס לברך‪ .‬גם לדעת הסוברים דספי׳‬
‫מן הירושת גמר ונתן לאשתו הנז׳ קרקעות אלו כמות‬ ‫העומר מדרבנן‪ .‬עי׳ בספרי זה חאו״ח סי׳ כ״א וכאן‬
‫שהן ממושכנים ביד הזולת בסך תש״י כ״י שעליה‬ ‫קצרתי‪.‬‬
‫לפדותם‪ ,‬ור‪,‬ם הבית הא׳ לימין בחצר הנקרא על שם‬
‫יששכר אדד‪,‬אן ידיע בן הימא במבוי ליתים‪ .‬ושליש‬
‫סעיף טו״ב‪ ,‬שכח יעלה ויבא בבהמ״ז ביו״ט‬
‫בעליה שבחצר הנז׳‪ .‬מתנה גמורד‪ ,‬גוף מד‪,‬יום ופירות‬
‫לאח״מ‪ .‬מתנה מו״מ בכ״מ חיזוקין וקיומין שבעולם‬ ‫שם במילואים סי׳ ד׳‪ ,‬חוזר וניעור ע״ע מי ששכח‬
‫דל״ל לעלמין‪ .‬מתנה גלויד‪ ,‬ומפורסמת מתנת ברי‬ ‫ולא הזכיר יעלה ויבא ביו״ט בבהמ״ז‬
‫ופרהסיא‪ .‬ואגב הקרקע הנז׳ הקנר‪ ,‬ומסר לה גוף השט״מ‬ ‫אף שהשבתי על כל המלצותיו על הראש״ל‪ ,‬ודחיתי‬
‫שיש לד‪,‬ם נגד מכלוף בוזאגלו מסך א׳ תקק״י על‬ ‫כל דבריו בירחון אור תורה תשמ״ו‪ .‬ונדפס לעיל חאו״ח‬
‫מחצית החצר הא׳ לימין במבוי פונטי‪ ,‬היא החצר‬ ‫סי׳ י״ט אמר שרצה להעיר שלא תהיה שתיקה כהודאה‪.‬‬
‫הידועד‪ ,‬למורישו של ד‪,‬ר״מ הנד‪ .‬ואגב‪ .‬ג״כ זיכד‪ ,‬לה‬ ‫אבל לא תירץ שום דבר ממה שדחיתי דבריו‪ .‬רק פ׳‬
 ‫ומגו‬ ‫חחו״מ סי׳ ה ו‬ ‫שמ״ש‬ ‫שי‬
‫המקור‪ .‬של השכונד״ שהם צריכים לו ונחוץ הרבה‪,‬‬ ‫מחצית מהמטל׳ שיש לו‪ .‬כל דבר כדינו בכל או״ה‬
‫וכבוד הרב דרש במקהלות על ערך המצוד‪ ,.‬ומזה‬ ‫כפה״ד‪ .‬ומהיום ולאזז״מ תזכה ותחזיק האשה הגז׳‬
‫נתעוררו ראשי כל בתי כנסיות בהסכמת הקהל למסור‬ ‫במתנה הנז׳ ז״ג וח״ג לדור ולהשכיר למכור ולמשכן‬
‫בידו ההכנסד‪ .‬של חדש תשרי דעי״ז המועצה הדתית‬ ‫לתת ולהוריש ולמסור ולהחליף השט״מ הנז׳‪ .‬ולעשות‬
‫תתן שני שלישים בהוצאות‪ .‬ושוב חזרו בהם שנים‬ ‫בכל כחו״ר כאדם העושה בשלו ואין מוחה ב ‪T‬רו‪ .‬וכד‬
‫מהם ■ולא רצו לתת‪ ,‬באומרם שיש להם גם הם הוצאות‬ ‫אמ״ל הנותן וכו׳ לגבי מתנת הקרקעות וכו׳‪ .‬מתנה זו‬
‫החזן ודדשיבה‪■ .‬ומזה גם שאר בתי־הכנסת עיכבו שלא‬ ‫כתבוה בשוקא והתמוה בברא כי היכי דלא תיהוי‬
‫לתת ערר חלקם‪ .‬ור‪.‬רב כתב פסק־דין על זד‪ .‬שאינם‬ ‫כמתנתא טמירתא וכמתנת שכ״מ דהדרא‪ .‬ולגבי המשכו׳‬
‫רשאים לחזור‪ ,‬וחייבים לקיים דבריהם כמ״ש מר״ן‬ ‫הנז׳ אמר לאשתו הנז׳‪ .‬זיל וקני ליד האי שטרא‬
‫חו״מ סימן ר״י ס״ז ע״ש‪ .‬ודרש ממני חוות דעת‪.‬‬ ‫דמשפנתא בכל אתר דאיתיה‪ .‬איהו גופיה וכל זכותא‬
‫ושעבודא דאית לי ביה ודכתיב בגויה‪ .‬ובכהקש״מ הנז׳‬
‫תשובה ראיתי דברי הרב‪ ,‬והם חזקים כראי מוצק‪,‬‬
‫גמר והאמין לאשתו הנז׳ נא״ג ומפו׳ על כל אשר‬
‫ודבריו נאמנו מאד‪ ,‬דבנותן לצדקה חייב‬
‫תאמר כי הוא זה מה שהניח בעלה מהמטל׳ אחר מותו‪.‬‬
‫לקיים דברו אפי׳ יהיה דבר שלא בא לעולם ועובר על‬
‫בל״ל שו״ש קו״ח וכו׳ ואפי׳ חר״ם‪ .‬והוכחנוהו ע״ד‬
‫לא יחל דברו‪ ,‬כמ״ש בחו״מ סי׳ רי״ב ס״ז וד‪.‬ביא דבריו‬
‫אעבורי אחסנתא מפי אחד מבדי״ץ‪ .‬ועמד בדבריו‪ .‬ונ״ה‬
‫כת׳‪ ,T‬וחייבים הקהל לתת כל ההכנסות של חדש‬
‫כקש״ט בדל״ב עבמ״ד ומפו״ל‪ .‬בחמשה לאלול שנת‬
‫תשרי לצורך המקוה וכפי דעתי אפילו בלא נדר‪ .‬ראוי‬ ‫ואתה תאז״ר מתניך לפ״ק‪ .‬והשו״ב וקיים‪.‬‬
‫להקדים בנין המקוה שהוא דבר נחוץ עד מאד לטד‪.‬רת‬
‫משפחות בני ישראל שלא יהיד‪ .‬בהם פגם של בר הנדד‪,.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫רפאל אבן צור‬ ‫סי״ט‬ ‫ידידיה הכהן‬
‫וכל העם צועקים בנו לנו מקואות‪ ,‬ובית הכנסת יכול‬
‫וס״ל במ״כ פסק דין וז״ן‪ .‬המתנה והזכיה הנז׳ קיימת‬
‫להתקיים גם בבתים או בתצרים כל שד‪.‬ן‪ ,‬ובכל מקום‬
‫היא כפה״ד אין דבר שיריע אותה‪ .‬וגם הנאמנות‬
‫דמצלינן לרחמנא מצלינן‪ .‬לא כן המקור‪ .‬א״א לדחותו‬
‫הנז׳ קיימת כפיה״ד‪ ,‬ולכן אין לבנים הנז׳ על אמם‬
‫בשום אופן והוא דבר נ ח ח לשעתו‪ ,‬ויש לו דין קדימה‪.‬‬
‫שום טענת ותביעה כלל כלל‪ .‬זולת הסך קנ״י הנ״ל‬
‫ובפרט בענין זד‪ .‬דעי״כ הם מעכבים שאר בתי כנסיות‬
‫נ״י לכל א׳ ותול״ט‪ .‬ולראיה ביד האשד‪ .‬הנז׳ ח״פ‬
‫מלתת‪ ,‬וח״ו חלילח נכנסים בכלל חוטא ומחטיא‪ ,‬ולכן‬
‫בזמן הנ״ל וקיים‪.‬‬
‫אני דורש מבתי כנסיות המעכבים לחזור מדעתם הנ״ל‪,‬‬
‫ויעשו בזה ב׳ מצות‪ .‬א׳‪ ,‬לעשות רצון רבם‪ ,‬שגם זה‬ ‫יוסף בירדוגו ס״ט‬
‫מצוה גדולה לכבד את רבם המנהיג אותם וצריכים‬ ‫]א״ד‪ .‬הוא הרה״ג מחבר ספר כתונת יוסף‪ .‬ודברי יוסף‪[.‬‬
‫לעשות רצונו‪ .‬ומצוה שנית להחזיק במצוה רבה שאין‬
‫וס״ל נמ״כ‪ .‬המתנה הנ״ל והזכיה והנאמנות כולם‬
‫קץ למעלתד‪ ,.‬ויש לה דין קדימד‪ .‬על בתי כנסיות כמו‬
‫שרירין וקיימין כפי הדין וקיים‪.‬‬
‫שאמרתי ובפרט דבזה גם בתי כנסיות האחרות יקיימו‬
‫דבריהם‪ ,‬ובזה הם זוכים ומזכים עושים ומעשים‪ .‬וידוע‬ ‫מתתיה בירדוגו סי״ט‪,‬‬ ‫יהודה בירדוגו סי״ט‪.‬‬
‫דכל המזכה את הבריות אין חטא בא על ידו‪ .‬ואני‬ ‫]הם חברי בי״ד של הרב הפוסק עליון למעלה זצ״ל‪[.‬‬
‫משוכנע שד‪.‬ק״ק יטו אוזן קשבת לדברינו‪ ,‬לתועלתם‬
‫העתקתי השטר מתנד‪ .‬והסס״ד שעליו‪ ,‬ללמוד ממנו‬
‫ולתועלת כל בני השכונד‪ ,.‬ותזכו למצות ולמעשים‬
‫הרבה‪ .‬דאע״ג דכתב בלשון סילוק ירושה‬
‫טובים בטהרה ובקדושד‪ ..‬ובשכר זה יבא לנו משיח‬
‫לבניו הראוים ליירש‪ ,‬עובר כפי הדין‪ .‬ועי׳ בספרי‬
‫צדקנו בב״א‪ .‬בכבוד רב‪.‬‬
‫תבואות שמ״ש חלק ד׳ סי ל״א לקיים ולאשר שטר‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫מתנה שסילק הבכור מירושתו ומבכורתו‪ .‬והרחבתי‬
‫הדברים בראיות מוכיחות עש״ב‪ .‬וכל כך היה פשוט‬
‫להרבנים הגאונים החתומים למעלר‪ ,.‬שלא הוצרכו לדבר‬
‫סלמן ו‬ ‫בזה‪ ,‬ודוק׳‪.‬‬

‫דיינים‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬

‫על מד‪ .‬ששאל כבודו‪ .‬אם דיין העיר יכול לדון ע״ע‬
‫מתנד‪ .‬שניתנד‪ .‬להקדש עירו‪.‬‬ ‫סימן ה‬
‫תשובה עי׳ חו״מ סי׳ ז׳ סי״ב‪ ,‬דכל דבר שיש בו‬ ‫נודר לצדקה‬
‫לדיין צד הנאה אינו יכול לדון עליו‪ .‬ושם‬
‫לכבוד הרב המופלא‪ ,‬הרב יחיא שניאור שליט״א‪,‬‬
‫כתוב דאם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני‬
‫רב שכונת מורשה‪ ,‬ירושלים ת״ו‪.‬‬
‫העיר יוכלו לדון‪ ,‬דינו דין‪ .‬ובסי׳ ל״ז סכ״ב כתב מר״ן‬
‫שלום רב לכבודו ולקהלתו החשובה‪.‬‬
‫עכשיו נד‪.‬גו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם‬
‫ועל ההקדשות ועל כל עניינ ‪.T‬ם וכשרים אפי׳ לקרוביהם‬ ‫ע״ע שאלתו במה שהסכימו ראשי ומנהלי הבהכ״נ‬
‫כיון שקבלום עליהם עכ״ל‪ .‬וע״ש בפת״ש סקי״ד משם‬ ‫לתת ההכנסד‪ .‬של חדש תשרי לחטו״ל לבנין‬
‫שיא‬ ‫ומגן‬ ‫ענין תחיית המתים‬ ‫שמ״ש‬
‫הוא הבורא הוא המבין הוא הדיין הוא העד הוא בעל‬ ‫חשו׳ שב יעקב סי׳ ג' ד׳‪ ,‬שהעלה כדברי מר״ן הש״ע‪.‬‬
‫דין והוא עתיד לדון ב״ה שאת לפניו עולה ולא שכחה‬ ‫והאריד בזה להוכיח דלא דוקא עשו תקנה או מנהג‬
‫ולא משוא פנים ולא מקח שוחד ודע שהכל לפי‬ ‫קבוע אלא אפי׳ נהגו מאליהן‪ ,‬ולא היה מנהג קבוע‬
‫החשבון ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס ל ו‬ ‫וקדום‪ .‬ויישב דברי מהר״ם מלובלין דאף שראה לדברי‬
‫שע״כ אתה נוצר וע״כ אתה נולד וע״כ אתה חי וע״כ‬ ‫הש״ע‪ .‬אפי״ה פסק דבני העיר נונעין ואין יכולים‬
‫אתה עתיד ליתן דו״ח לפני ממ״ה הקב״ה‪.‬‬ ‫להעיד‪ .‬דשם איירי שהנתבע היה מעיר אחרת ]ר״ל‬
‫הנה הרה״ג דון יצחק אברבנאל ז״ל ]בס׳ נחלת אבות‬ ‫שלא קבל עליו תקנה זו[ ע״ש דברים נכונים שהעלה‬
‫פירוש לפרקי אבות[ הרבה להקשות במאמר‬ ‫שה״ה לדיינים שיכולים לדון ע״ש‪ .‬ונר׳ שכן עמא דבר‪.‬‬
‫התנא בסו״פ ד׳‪.‬‬ ‫שכמה פסקי דינים כתובים בחוברת המשפטים של‬
‫א( אומרו הילודים למות‪ .‬מה חידש בזה הלא ידענו‬ ‫גדולי הדיינים שעברו שדנו על הקדשות העיר‪ ,‬וגם‬
‫אם לא שמענו כי מות נמות וכמים‬ ‫אנן אחריהם כמה פעמים דננו על הקדשות‪ .‬ונמצא‬
‫הנגרים ארצה‪ .‬ועוד הי״ל לומר סוף אדם למות‪ ,‬כי‬ ‫דפשט המנהג כדברי הש״ע סי׳ ל״ז‪ .‬ובפרט שהיום‬
‫אמרו הילודים למות משמעותו שלא נולד אלא לאותו‬ ‫ב״ה הדיינים אינם צריכים לקהל לגמרי‪] .‬איירי בחו״ל‬
‫תכלית והמות הוא סוף ולא תכלית‪.‬‬ ‫שהשתלמו מן הממשלה הצרפתית[ והם מכת הנותנים‬
‫ולא מן המקבלים‪] .‬וגם כאן ב״ה הדיינים כולם אין‬
‫ב( המתים להחיות‪ .‬הול״ל לחיות לא להחיות שהוא‬
‫להם מגע עם ההקדש ואץ מגיע להם שום הנאה‬
‫פועל יוצא וכמו שלא אמר הילודים‬
‫ממנו‪ [,‬וזה פשוט‪ .‬בקזבלנקא‪ ,‬שנת תש״ל לפ״ק‪.‬‬
‫להמית‪.‬‬
‫ג( והחיים לידון‪ .‬אם הכוונה על יום הדין בתה״מ‪.‬‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫למה לא זכר גם דין ר״ה בעוה״ז ודין‬
‫האדם בצאתו מן העולם כמאז״ל במסכת ר״ה‪ ,‬ג׳ דינים‪.‬‬
‫בעוה״ז ובעולם הנשמות ובתה״מ‪.‬‬ ‫סימן ז‬
‫כללים‬
‫ד( אומרו לידע ולהודיע ולהוודע‪ .‬אם אמר זה על‬
‫א( לכאורה דברי מר״ן יו״ד סי׳ רט״ו ס״ד‪ ,‬סותרים‬
‫השי״ת שיודע •העבר העת ‪ T‬וההוה כמר‬
‫הם לדבריו באו״ח סי׳ תק״ע ס״א‪ .‬וכמו‬
‫שפירש הרמב״ם ז״ל‪ .‬הנה לא זכר קודם שם הקב״ה‬
‫שרמז לזה מור״ם ביו״ד סי׳ רט״ו ע״ש ובש״ד שם‬
‫שעליו יאמר כן‪ .‬כ״ש שכולם לשון עתיד‪ ,‬ואם כוונתו‬
‫שביאר דבריו דבאו״ח הביא ב׳ הסברות‪ .‬ודברי הרמב״ם‬
‫על אשר יקומו בתחיה יקשה אומרו להודיע ולהוודע‪.‬‬
‫כתבם שם באחרונה‪ .‬וסתם שלא כדברי הרמב״ם ע״ש‪.‬‬
‫למי יודיעו זה‪ ,‬כי כבר אמר הנביא כי כולם ידעו אותי‬
‫ועי׳ לזזחרונים שם מה שרצו לתרץ‪ .‬ולפי דעתי אין‬
‫למקטנם ועד גדולם ולא ילמדו איש את רעהו‪ ,‬ומלאה‬
‫כאן קושיא‪ .‬לפי הכלל ה ‪T‬וע שהביא המשבצות בהל׳‬
‫הארץ דעה וכו׳‪.‬‬
‫שבת גבי מלאכה שאצ״ל‪ .‬הבאתי דבריו בספרי תבואות‬
‫ה( אומרו הוא היוצר הוא הבורא‪ .‬מי לא ידע בכל‬
‫שמ״ש חאו״ח סי׳ ל״ג‪ .‬דכשכותב מר״ן‪ .‬ולהרמב״ם‬
‫אלה‪ .‬וגם הכפל בהיות שניהם מכוון אחד‪.‬‬
‫כך וכך‪ .‬כן היא דעתו‪ .‬וכאלו אמר‪ .‬אבל הרמב״ט כתב‬
‫‪ 0‬אומרו הוא הדיין והוא עתיד לדון‪ .‬אם נאמר‬ ‫ש ‪T‬וע שפוס׳ כל׳ הזה ואישרתי דבריו בתשובתי הנז׳‪.‬‬
‫שהדברים כולם על הדין שיהיה בתח״ה‪,‬‬ ‫ולכן כאן באו״ח שהתחיל בו‪ .‬הודיענו ב׳ הסברות‪.‬‬
‫מה צורך באומרו והוא עתיד לדון‪ .‬האם יש דין אחר‬ ‫וכתב ולהרמב״ם כו״כ‪ ,‬שהיא הלכה‪ .‬ולכן ביו״ד סתם‬
‫אחרי אותו יום הדין הגדול והנורא‪.‬‬ ‫כדברי הרמב״ם לגמרי‪ .‬כנ״ל ודוק׳‪.‬‬
‫ז( אומרו שאין לפניו לא משוא פנים וכו׳‪ .‬כי כמר‬ ‫ב( מצאתי ראיה למה שכתבתי בספרי שמ״ש ומגן‬
‫שאמר הרמב״ם מהשטות הוא שירוחק מהשם‬ ‫ח״א חיו״ד סס״י ט׳ שהספר תורה לשמה‪,‬‬
‫מה שלא יצוייר ולא ידומה בו‪ .‬ומה שפירש שלא יקח‬ ‫אינו מהרב רב פעלים ז״ל‪ .‬ממ״ש בספרו רב פעלים‬
‫שוחד המצות‪ .‬וכן לא ישא פגים‪ .‬יש עליו ספק ממה‬ ‫ח״ב חאו״ח סי׳ ן׳ בסופו וז״ל‪ .‬ושו״ר בס׳ תורה לשמה‬
‫שאמרו עבירה מכבה מצוד‪ ..‬ומהראוי שהמצוה תכבה‬ ‫כת״י שהביא שאלה כזאת בנד״ד ופסק שיברך הבעל‬
‫עבירה‪ .‬וכ״ש הוא‪ ,‬אם ממד‪ .‬שאמרו ג׳ ספרים נפתחין‬ ‫לעצמו‪ .‬והביא קצת מן הראיות שהבאתי אנא עבדא‬
‫בר״ה וכר ומפרש התם מי הוא צדיק גמור מי שזכיותיו‬ ‫בס״ד‪ .‬והשי״ת יאיר עינינו ופו׳‪ ,‬עכל״ה‪ .‬והדברים‬
‫מרובין וכר‪ .‬שיראד‪ .‬מזה שהצדיק באו חובותיו בשכר‬ ‫מובנים‪.‬‬
‫זכיותיו ויחיד‪ ,‬בנותר‪.‬‬ ‫ע״ה שלום משאש ס״ט‬
‫ח( אומרו ואל יבטיחך יצרך וכר‪ .‬אם הכוונה‬
‫שבטחון היצר ד‪,‬וא שהשאול הוא הפסד‬
‫סימן ח‬
‫מוחלט ולית דין ולית דיין וכאלו כפר במד‪ ,‬שאמר‬
‫למעלה המתים להחיות ‪1‬ד‪,‬חיים לידון‪ .‬מה הטענה אשר‬ ‫מכתבי מר דודי הרה״ג מגן דוד משאש זלה״ח‬
‫עשה נגדו באומרו על כרחך את נוצר ונולד וחי ומת‪,‬‬ ‫ענין תחית המתים‬
‫כי גם בזה יודה הכופר בתח״ה‪ .‬ובמד‪ ,‬שאמר עוד וע״ב‬ ‫היא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים‬
‫אתד‪ ,‬עתיד ליתן דו״ח‪ .‬הנה הוא עושר‪ ,‬בזה מערכה‬ ‫לידון לידע להודיע ולהוודע שהוא אל הוא היוצר‬
 ‫ומגן‬ ‫ענין תחיית המתים‬ ‫שמ״ש‬ ‫שיב‬
‫שנאמר כי טל אורות טליך‪ ,‬שהכוונה שיוריד‪ -‬יהקב־״ה‬ ‫על הדרוש כי היצר אשר יבטיח שהשאול בית מנוס‪,‬‬
‫טל על הארץ יתערב בעפר ויהיה כח הטל ההוא ככח‬ ‫הוא האומר שאין דעת וחשבון בשאול‪ .‬גם יקשה כפל‬
‫טפת זרע זכר לתת הצורה והעפר ישים בו הקב״ד‪.‬‬ ‫נוצר ונולד בהיות שניהם אחה גם ע״כ אתה חי הוא‬
‫טבע כטבע הנקבה לחיות חומר לאותו גוף‪ .‬באופן‬ ‫זה עצמו‪ ,‬והחיות איך היא ע״כ‪.‬‬
‫שעפר האדם הוא עצמו יבנה ויתחדש לחזור כבתחלה‪.‬‬
‫אכן הענין הוא‪ ,‬כי ר׳ אלעזר הקפר‪ ,‬רצה בזה המאמר‬
‫וא״ת א״כ מה נעשה לכל הגופות שנאבדו לגמרי‬ ‫לבאר ענין תחה״מ יושרשיה‪.‬‬
‫מהם שנשרפו ונתפזר עפרם‪ .‬מהם שנטבעו‬
‫השורש הא' שבהפסד האדם ובמותו יפסד גופו‬
‫במים עד שנמחו ולא נשאר בהם רושם ואיר יהיה בהם‬
‫והומרו‪ .‬אבל הנפש השכלית תשאר‬
‫הקיבוץ‪ .‬אכן כבר קבלו רז״ל שעצם אחד נשאר מהגוף‬
‫נצחית‪ .‬היפך דעת האפיקורסים האומרים שהנפש תכלה‬
‫ונסכוי שמו אינו נשרף ואינו נימוח לעולם ונשאר קיים‬
‫ותפסד בהפסד הגוף‪■ ,‬וכבר אימת השורש הזה שהע״ה‬
‫וממנו נבנר‪ ,‬הגוף ]בכאן נזכיר טעם קיומו וענין יו״ד‬
‫באומרו וישוב העפר אל הארץ כשהיה‪ .‬כשה״ה דייקא‪,‬‬
‫שנכנסו לג״ע גוף ונשמה ככתוב אצלי במ״א[ וד‪,‬פליגו‬
‫והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה‪ ,‬כי הרוח ישתלם‬
‫רז״ל בחוזק העצם ההוא שאמרו שאלו מניחו על הסדן‬
‫בתורה ובמצות ויקבל שכרו אחר המות‪ ,‬או יענש על‬
‫ומכהו בפטיש אינו נחלק ואינו נשבר‪ ,‬ובמד״ר בראשית‬
‫התעצלותו והעדרו מהם‪ ,‬ואין כן הגוף כי לא ישתלם‬
‫ם׳ כ״ח הביאו שם שעשה מעשה בזה קיסר שהביא‬
‫כלל כי עפר הוא ואל עפר ישוב‪ .‬לא כן הרוח שתשוב‬
‫ד‪,‬עצם ההוא לר׳ יהושע ב״ח והניחו על הסדן ונבקע‬
‫אל וכר‪ ,‬אבל לא כשהיד‪ .‬אלא יותר שלם ומוכן לקבל‬
‫הסדן מתחתיו והניחו באש ולא נשרף וטחנו ברחיים‬
‫השכר או העונש‪ .‬ובמסכת שבת אמרו אשר נתנה כמו‬
‫ולא נטחן‪] .‬וצ״ע על מ״ש התוס׳ בסנהדרין דף נ״ב‪,‬‬
‫שנתנה לך מיה הוא בטהרה אף אתה בטהרה‪ .‬ואל‬
‫דאם שריפת בני אהרן שריפד‪ ,‬ממש איד נטמאו נושאיהן‬
‫השורש הזה כיוון התנא באומרו הילודים למות‪ .‬ר״ל‬
‫ולפי המדרש דעצם נסכוי אינו נשרף מאי קושיא‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫מה שהוא נולד שהוא הגוף הוא מוכן למות ומקבל‬
‫מוהר״ר רפאל בירדוגו זצ״ל‪ .‬ומן הצד נמ״ך בכתי׳‬
‫ההפסד‪ .‬לא הנפש השכלית שאינה מכלל הנולדים בבטן‬
‫מו״ד זלה״ה‪ .‬עי׳ בתום׳ קמא די״ו ע״א ד״ד‪ ,‬דר‪.‬וא דלא‬
‫המלאה‪ ,‬כי קודם לכן ר‪.‬יתד‪ .‬נבראת וד‪.‬שפיעה ה׳ שמה‪.‬‬
‫כרע במודים שהביאו מדרש זה שאינו נשרף ע״ש‪[.‬‬
‫ובזה הותרה השאלד‪ ,‬הא׳‪] .‬ואפשר לדעתי שאל זה כיון‬
‫באופן שאפי׳ הנשרפין והנטבעים במים ]כמ״ש אשיב‬
‫דהע״ה באומרו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה וכו׳‬
‫ממצולות ים[ יתחדש גופם ממש ע״י העצם הנז׳‪ ,‬וד‪,‬וא‬
‫אני שכבתי וכר‪ .‬ר״ל שגם הגוף גם הוא יקום לזמן‬
‫יהיה נושא התחיה עם שיווי לגוף בהרכבתו‪] .‬ואפשר‬
‫התחיה‪ .‬וכן שובי נפשי לטנוחייכי וכו׳‪[.‬‬
‫לדעתי ]אד״ם[ שאל זה ירמוז מאמר דהע״ה אשר‬
‫הראיתני צרות רבות ורעות דהיינו שנשרף או נטרף‬ ‫השורש הב' מתי יד‪,‬יה זמן חתחיה אם אחר שימותו‬
‫ע״י חיות רעות וכיוצא רח״ל‪ .‬תשוב תחייני‪ .‬וכן אם‬ ‫האנשים כולם׳ או תהיה בדור אחד מן‬
‫נטבע במים‪ .‬ומתהומות הארץ תשוב תעלני ותרב‬ ‫החיים‪ ,‬שכבר נמצאו בזה דיעות חלוקות מהקדמונים‬
‫גדולתי וכו׳‪ .‬ובא הרמז תשוב תחייני‪ ,‬בגימטרייא עם‬ ‫נ״ן‪ .‬ואל זה כיון התנא באומרו הילודים למות‪ ,‬שבדור‬
‫התיבות וד‪,‬׳כיולל‪ .‬עולה על ידי העצם הנקרא שמו נסכוי‬ ‫ההוא מהילודים האחרונים בהיותם עתידים למות כשאר‬
‫עם האותיות דוק ותשכח‪ .‬וכן תשוב תעלני עם האותיות‬ ‫האנשים‪ .‬הנה בחייהם יבואו המתים להחיות‪ ,‬כי לא‬
‫עולה בגימטרייא על ידי קיום העצם ששמו נסכוי‪ .‬דוק‬ ‫תהיה ‪ .‬התחיד■ אחר שימותו האנשים כולם‪ .‬ובכלל‬
‫'‬ ‫ותשכח‪[.‬‬ ‫השורש הזה מן זמן התחיר‪ ,‬הוא שהשי״ת בחכמתו‬
‫ואל השורש הזה כיון התנא באומרו והמתים להחיות‪.‬‬ ‫העליונה ברא בתחי׳ הבריאה כל הנשמות שיבואו‬
‫ר״ל כי אותם שמתו בעצם‪ ,‬הם עצמם יחיו‬ ‫פהמשך זמן העוה״ז כולו‪ ,‬כמשז״ל אין בן דוד בא עד‬
‫וישובו לעולם‪ .‬לא גופות אחרים חלילה‪ .‬ולפי שלא‬ ‫שיכלו וכר‪ .‬ואליו כיון התנא באומרו הילודים למות‪.‬‬
‫יחיו מעצמם ולא מדרך הטבע‪ .‬אבל יחיה אותם הקב״ה‬ ‫כלומר שכאשר יתטו להולד הילודים העתידים למות‬
‫דרך נם‪ .‬לכן אמר להחיות‪ ,‬והותרד‪ ,‬השאלה הב׳‪] .‬א״ה‬ ‫ושכבר כלו כל הנשמות לחול בגופות‪ ,‬אז יהיו המתים‬
‫דע כי השורש הזד‪ ,‬לקוח מדברי האברבנאל בספר‬ ‫להחיות‪.‬‬
‫הנז׳‪ .‬ומדברי הרב מוהר״ר רבי״ץ ז״ל‪] .‬רפאל בירדוגו[‬
‫השורש הג' בצורת התחיה ואמתתה‪ .‬כי הנה חכמי‬
‫יעו״ש בפי׳ י״ג עיקרים שלו‪] .‬בם׳ רב פנינים[‬
‫הנוצרים אמרו כי מאחר שגוף האדם‬
‫ה שור ש הד' הוא באיזה מצב יקומו האנשים בתחיה‬ ‫אשר במותו נמקו חלקיו ונפסדו‪ .‬א״כ הקמים בתחיה‬
‫אם בימי העמידה או בימי הזקנה‪,‬‬ ‫יד‪,‬יו המתים עצמם מפאת נפשותיר‪,‬ם אבל הגופות יהיו‬
‫והתשובה בזה שבאותו אופן ומצב שהיד‪ ,‬האדם במותו‬ ‫הדכבה חדשה‪ .‬וחלילה לנו שנקבל זה‪ ,‬כי אז תהיה זו‬
‫יקום‪ ,‬עד שקבלו חז״ל שאף במומיהן שהיו בהם יקומו‪.‬‬ ‫הויה מחודשת או גלגול נפשות בגופות אחרים לא‬
‫כמ״ש בם׳ חלק ריש לקיש רמי כתיב אז ידלג כאיל‬ ‫תחה״מ‪ .‬אכן אמונתינו יסוד מוסד שהגם כי הגוף נעשה‬
‫פסח‪ .‬וכתיב בם עיור ופסח‪ ,‬הא כיצד עומדים במומן‬ ‫עפר יכול היכול על כל ב״ה לצבור עפרו ולהחזירו‬
‫ומתרפאין‪ .‬והטעם כדי שיהיו יותר ניכרים תבן אצל‬ ‫גוף כבתחילה כמו שד‪,‬יתה בריאת אדה״ר כמ״ש ויצר‬
‫אביו‪ .‬והאיש את אשתו‪ .‬והאשה את בעלה‪] .‬א״ה‬ ‫ה׳ אלהים עפר מן האדמה‪ .‬ולזר‪ ,‬כיוונו חכמינו ז״ל‬
‫כמדומה שראיתי באיזה ספר שפירש שזור‪,‬י הכוונה‬ ‫באומרם טל שעת ‪ T‬הקב״ה להחיות בו את המתים‬
‫שיג‬ ‫ומגן‬ ‫ענין תחיית המתים‬ ‫שמ״ש‬
‫עם עוצם קדושתו הוצרך המלאך לבשרו על זה‪ ,‬מה‬ ‫שיסדו בנשמת מחיה מתים ורופא חולים‪ ,‬שלכאורה‬
‫יעשו איזובי קיר נבזים ושפלים כמונו המלאים עונות‬ ‫יקשה דבאומרו מחיה מתים כ״ש שרופא חולים‪ .‬והיל״ל‬
‫כרמון‪ .‬איך נרים ראש ואיך לא נהיה חרדים להשתדל‬ ‫בהיפך‪ .‬אלא הכוונה לאמת היסוד הזה שתחילה הקב״ה‬
‫ברוב עוז ותעצומות כל היום וכל הלילה ללכת בדרכי‬ ‫מחיה מתים במומיהן כדי שיהיו ניכרים ואח״כ רופא‬
‫יושר ולעשות כל טצדקי כולי האי ואולי תיהוי ארכא‬ ‫חולים שמתרפאין‪ .‬ונלע״ד למלאת דבריו‪ ,‬שזהו מה‬
‫למחלתינו ונזכה לאור באור החיים לקום בתחה״מ‪.‬‬ ‫שהוסיף אח״כ פוקח עורים וכר‪ .‬שהכוונה שלא תבין‬
‫ובפרט בעוה״ר שעל דבר קל אדם מאבד עולמו עולם‬ ‫רופא חולים‪ ,‬דהיינו חולאים הידועים קדחת ושחפת‬
‫התחיה כמ״ש רז״ל ]קמא ט״ז[ דמי שאינו כורע במודים‬ ‫וכיוצא‪ ,‬שאין זה שייר גבי מתים שיחיז‪ .‬לכן הדר‬
‫נעשה שדרו לאחר ז׳ שנים נחש‪ .‬ומכח זה אינו קם‬ ‫ופירש שרופא חולים שאמרתי הוא פוקח עורים וזוקף‬
‫בתחה״מ‪] .‬עי׳ שם ע״ב תוס׳ ד״ה והוא דלא כרע‬ ‫כפופים ומשיח אלמים היינו שומע ואינו מדבר‪.‬‬
‫במודים‪ .‬השמ״ש‪ [.‬והן אמת שיש לתמוה‪ ,‬דמה ענין‬ ‫והמפענח נעלמים היינו חרש שאינו לא שומע ולא‬
‫עונש זה למי שאינו כורע במודים‪ .‬ומי תלה זה בזה‬ ‫מדבר שהיה נעלם מכל וכל משמיעה ומדיבור‪ .‬ועל‬
‫שלא יקום בתחה״מ‪ ,‬דבשלמא משז״ל דהכופר בתחה״מ‬ ‫הדרך הזה פירשו ג״כ מאז״ל כיון שהגיעה החרב על‬
‫אינו קם יפה דנו‪ .‬וכן המלוה ברבית לא יקום בתחה״מ‪,‬‬ ‫צוארו וכר כמ״ש אצלי באורך[‪ .‬ואל השודש הזה כיח‬
‫הגם שהוא תמוד‪ ,‬דמה ענין זל״ז‪ .‬כבר יישבנוהו במ״א‬ ‫התנא והמתים להחיות‪ ,‬כמו שהיו בשעת מיתתם מהמזג‬
‫ע״פ המדרש‪] .‬עוד לא הגיע לידי‪ .‬השמ״ש‪ [.‬וכן הגאה‬ ‫ומהימים ומהמומים‪ ,‬עתיד הקב״ה להחיותם‪.‬‬
‫כמו שאז״ל כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו‬
‫השורש הה׳• הוא כי הנה הנראה כי הזוכים לקום‬
‫ננער שנאמר הקיצו ורננו שובני עפר‪ .‬מי שנעשה שכן‬
‫בתחה״מ הם בני עליה ומועטים הם‪.‬‬
‫לעפר בחייו‪ ,‬משא״כ הגאה שאינו חושב שנוצר מן‬
‫ולא יקומו רק האנשים היותר רשומים בשלימות‪] .‬אבל‬
‫העפר‪ .‬א״כ גם כי ישוב אל העפר לא יחזור ויבנה ולא‬
‫קבלת רז״ל שאפי׳ תינוקות ישראל זוכים לתחיה‪ ,‬אלא‬
‫ישוב עוד‪ ,‬כי לפי דעתו אינו עפר ואין זה עפרו‪ .‬ועוד‬
‫שנחלקו מאימתי זוכים‪ .‬והפליגו בענין עד שאמרו‬
‫אפשר הטעם דאין הגאה קם בתחה״מ הוא ע״ד מ״ש‬
‫הפוסקים שתינוק שמת קודם המילה מלין אותו ומשימין‬
‫כמדרש כל המתגאה מביא חימה לעולם‪] .‬בכאן יש‬
‫לו שם לזכר שירחמוהו בתחית המתים‪ .‬מוהר״ר רבי״ץ‬
‫להזכיר ענין יששכר איש כפר ברקאי וכו׳ ככתוב‬
‫ז״ל‪ .‬ואחר נשיקת עפר הדום רגליו‪ ,‬נלע״ד דהקטנים‬
‫אצלי באורך‪ [.‬וכבר כתוב אצלינו במ״א באופן אחר‬
‫לצדיקים גמורים יחשבו שלא טעמו טעם הטא‪ .‬וכמו‬
‫מי תלה זה בזה לד‪,‬ביא חימה לעולם‪ ,‬שהוא גרם‬
‫שמצינו לרז״ל שהקב״ה כביכול יושב ומלמד תורה‬
‫בגאותו להביא חימד‪ ,‬לעולם וכמה נפשות נקיים מחו‬
‫לקטנים שמתו עודם באבם‪ .‬גם אמרו שכל פעם‬
‫בגרמתו קודם זמנם וקצר חייהם‪ .‬גם הוא יקצרו חייו‬
‫שהקב״ה כועס על ישראל מסתכל באותם קטנים‬
‫חיים זמניים כשיגיע זמן התחייה ולא יחיה‪ ,‬והחיים‬
‫הלומדים תורה לפניו והשיב אפו ולא יעיר וכו׳‪ .‬אד״ם[‪.‬‬
‫שלו שד‪.‬יד‪ ,‬ראוי לחיות ניתנים לאותם בני אדם שמתו‬
‫בחימתו שעורר בעולם‪ .‬ואכמ״ל‪.‬‬ ‫ואפשר שעל זה אמר חזקיהו ]ישעיה מ׳‪ [.‬אמרתי‬
‫לא אראה יה יה בארץ החיים לא אביט אדם‬
‫ובאגב ראיתי להזכיר בכאן דברי הרב הנז׳ בס׳ נחלת‬
‫עוד עם יושבי חלד‪ .‬כי באומרו לא אראה וכו׳ כיון‬
‫אבות במשנה מאד מאד הוי שפל רוח שתקות‬
‫אל תענוג עולם הנשמות‪ .‬ובאומרו לא אביט וכו׳ כיון‬
‫אנוש רמד‪ ,,‬והוא שכתב הרב ז״ל שחולי הגאוה ימשך‬
‫אל תחה״מ‪ .‬וכאלו אמר שבמותו בקיצור שנים כמ״ש‬
‫משבעד‪ ,‬סיבות‪.‬‬
‫בדמי ימי אלכה‪ .‬היה אליו אות ומופת שלא יזכד‪.‬‬
‫א( היופי וזיו קלסתר הפנים מחרידים את האדם‬ ‫לעונג הנפשיי ולא לקום בתחיה‪ .‬האמנם בהוסיפו‬
‫ומגכיד‪.‬ים לבו כענין אבשלום ואדוניהו‪.‬‬ ‫יתעלה על ימיו כמ״ש ה׳ עליהם יחיו ולכל בהן חיי‬
‫ורפואתו שיסתכל בכיעורו הפנימי היוצא מבין רגליו‬ ‫רוחי ותחלימני ותחייני‪ .‬אמר חי חי הוא יודך כמוני‬
‫הטנופת והשתן‪ .‬מזכור כי אלו היה רואה אותם על‬ ‫היום אב לבנים יודיע את אמתך‪ .‬ר״ל שהיה מוחזק‬
‫שלחנו‪ .‬כל אוכל תתעב נפשו‪ .‬וכן כנים המתילדים‬ ‫בעצמו שיקום לתחיה‪ .‬ולזה אמר חי חי ב״פ לרמוז‬
‫בגופו ונגעים וחלאים רעים‪ .‬וכן יזכור יום המות ואבד‬ ‫על עולם הנשמות ועל התחיה‪ ,‬ושהוא יקום להודות‬
‫יופיו ותוארו וקומתו נגדעת‪ .‬ויתבונן עוד באיזה דרך‬ ‫ולהודיע גבורתו וללמדה אב לבנים‪ .‬וכן להיות לפניו‬
‫ניזון בהיותו לועס המאכל‪ .‬ואלו היה מוציא אותו מפיו‬ ‫יתעלה‪ ,‬דבר גזור מי הוא הראוי לקום לתחיה כפי‬
‫כמה היה נתעב ונאלח ונמאס להשיבו אל פיו‪ ,‬הרי‬ ‫מעשיו בעוה״ז‪ .‬אמר המלאך לדניאל ואתה לד לקץ‬
‫שהמאכל הערב לחיכו ולועסו בנפש חפצה הוא מלאכה‬ ‫ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין‪ .‬וזה עניז מאז״ל‬
‫נמבזה‪ .‬והטבע מפתה האדם לאכול ועושה לעיסתו‬ ‫שהקב״ה מראה לצדיקים בעוה״ז מתן שכרם לעוה״ב‪.‬‬
‫בהחבא והעלם כדי שנאכל ונחיה ולא נמות‪ .‬ואז״ל‬ ‫וכתב הרמב״ן שזה נאמר על עולם התחיה‪ ,‬ואל זה‬
‫בפ״ק דסוטה דיו״ד ע״א‪ .‬חמשה היו מעין דוגמא‬ ‫כיון התנא באומרו והמתים להחיות‪ .‬ר״ל גזור הוא‬
‫שלמעלה‪ .‬ומפני שנתגאו כולם לקו בהם‪ .‬שמשון בכחו‪.‬‬ ‫מלפניו ית׳ בשעת פטירת האדם מי הוא הראוי לחיורב‬
‫שאול בצוארו‪ .‬אבשלום בשערו‪ .‬אסה ברגליו‪ .‬וצדקיהו‬ ‫]א״ה כמה יחרד האיש וילפת ותסמר שערת בשרו‬
‫בעיניו‪ .‬ומשפט אלהי הוא‪ .‬לפי שכולם היו מתנות‬ ‫מדברי הרב בשורש הזה‪ ,‬שאם בארזים נפלה שלהבת‬
‫אלהיות לא יזכה אליהם האדם בהשתדלותו ולכן‬ ‫שחזקיהו ע״ה היה ירא וחרד על התחיה‪ .‬ודניאל ע״ה‬
 ‫ומגן‬ ‫ענין תחיית המתים‬ ‫שמ״ש‬ ‫שיד‬
‫תעשה‪ .‬והכל מחניפים אותו ומכוונים דבריהם ומעשיהם‬ ‫המתגאה בשאינו שלו‪ .‬ואל פועל ה׳ לא יביט לשבחו‬
‫ע״פ חפצו‪ .‬הנה בלי ספק יתגאה ויחשוב בדעתו שאינו‬ ‫ולהללו על אשר הפליא לעשות יהיה משפטו שילקה‬
‫ממינם‪ .‬אבל שהוא ממין אחר וכמאמר שהע״ה ארי‬ ‫ויוסר ממנו הדבר ההוא עצמו‪) .‬וכמו שמצינו בבנות‬
‫נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל‪ .‬ר״ל שהוא‬ ‫ציון שהיו בוטחים על יופים ולקו בצרעת(‪.‬‬
‫חושב עצמו ככפיר ושאר בני אדם כצאן‪ ,‬וכל מעשיו‬
‫ב( ה ג בו ר ה כי תפתה האדם להתגאות בראותו את‬
‫המקולקלים למצות יחשבם‪ ,‬רפואתו שיזכור ענייניו‬
‫עצמו בין חבריו ככפיר בעדרי צאן‬
‫קודם ממשלתו‪ ,‬ויתן אל לבו שגם שאר האנשים‬
‫ויבטח בעוצם כהו ומה׳ יסור לבו‪ ,‬כי לא לקלים המרוץ‬
‫בדעתם ובמעלותיהן טובים ממנו כי אל אחד בראם‪.‬‬
‫ולא לגבורים המלחמה‪ .‬וכמה מהגבורים נכשלו בגבורתם‬
‫גם יתן אל לבו שכל המכבדים אותו הוא מפני יראתו‬
‫ונפלו ביד חלשים כמו שנפל גלית ביד דוד‪ .‬וכן אין‬
‫ושהוא מוחזק בעיניהם לרשע רע שהוא מוחזק לרודפם‬
‫גבור שיוכל להמלט מפגעים המקריים כגון שתגוף‬
‫ולמוסרם‪ ,‬על כן הם מחניפים אותו בכל דרכיו ויפתוהו‬
‫באבן רגלו או יטבע בנהר או יחלה או שאר הפגעים‬
‫‪.‬בפיהם וכו׳ וכולם מתאווים יום מותו‪ .‬ואם יום אחד‬
‫שאין הגבור ניצול מהם אם לא יצילהו ה׳ אשר לו‬
‫יקומו עליו יהיה כפשע בינו ובין המות‪ .‬ובזה יחרד‬
‫הישועה‪ .‬ויראה כי אין מחסה ומסתור כי אם סתר‬
‫לבד‪ .‬הלא^ תראה מה עלתה ליוסף עם אחיו‪ ,‬וביה‬
‫עליון וישפיל רום עיניו‪.‬‬
‫בליליא קטיל בלשצר מלכא‪ .‬וחנה סיפרו על מלך א׳‬
‫ממלכי קיסר‪ ,‬כשבאו השרים להמליכו ולתת כתר‬ ‫ג( נשיאות המשפחה‪ .‬כשרואה האדם שהוא ממשפחת‬
‫מלכות בראשו לקח הוא הכתר בשתי ידיו וכה דיבר‪.‬‬ ‫רם יתנשא לאמר אני אמלוך‪ .‬רפואתו‬
‫כתר כתר אלו היה נודע לכל אדם הצרות והתוגות‬ ‫שיתן אל לבו שאבותיו קנו כתר ש״ט במעשיהם‬
‫החרדות והרעות אשר תחתך‪ .‬אפי׳ ימצאוך בשוק מושלך‬ ‫הטובים‪ .‬ואם אינו הולך בדרכיהם והוא ריק ממעלותיהם‬
‫בין האבנים לא יקהו אותך ולא ירימוך מעל הארץ‬ ‫מה היא הנחלה המבוהלת אשר ירש מהם‪ .‬כי הוא אינו‬
‫ואני לעבד נמכר לעם הזה לעבוד מלאכתם‪ ,‬לא לאדון‪.‬‬ ‫יורש כבודם כיון שאינו עושה כמעשיהם‪ .‬וכענין‬
‫והכתר הזה אינה אות מלכות כ״א חבלי עוני וברזל‪.‬‬ ‫המובא במנחות‪ .‬אמרו ליה רבנן לר' פרידא‪ ,‬ר׳ עזריה‬
‫בר בריה דר׳ אבטולם דהוא עשירי לראב״ע דהוא‬
‫ז( החכמה כי יש מהאנשים שרודפים אחריה‬
‫עשירי לעזרא וכו׳‪ .‬וע״ז אמר גדול החכמים אין זכרון‬
‫לתכלית הוראה‪ .‬ויקנו‪ -‬בה הוללות‬
‫לראשונים‪ .‬הכוונה שהאדם מפני שלימותו יכובד‪ ,‬לא‬
‫וסכלות‪ .‬ומתגאה לאמר מי כמוני יקרא יגידה ויערכה‬
‫אני ■ואפסי עוד‪ ,‬רפואתו‪ ,‬שיראה ששני דברים א״א‬ ‫מפני הראשונים‪ ,‬שאם הם היו שלמים והוא לא כן‪.‬‬
‫הם יהיו לו מקטרגים‪) .‬והרי זה דומה למ״ש אאע״ה‬
‫שיעמדו בנושא אחד‪ ,‬כי החכמה היא היפך הוללות‬
‫הגאוה ואיך יתחברו שניהם יחד‪ .‬כי החכמה האמיתית‬ ‫להקב״ה כשאמר לו בניך חטאו‪ .‬אמר לו ימחו על‬
‫תגזור יושר המעשים ותיקון המדות שראשיתם דרך‬ ‫קדושת שמד(‪.‬‬
‫ד( רוב הקרובים‪ ,‬כי כאשר רואה האדם קרוביו רבו‬
‫ענוה יראת ה׳‪ .‬וכמ״ש שהע״ה החכמה תעוז לחכם‬
‫מעשרה שליטים שהם ב׳ עינים וב׳ אזנים ואף ופה‬ ‫כמו רבו‪ ,‬יתגאה בדעתו מי הוא זה ואיזהו‬
‫וב׳ ידים וב׳ רגלים‪ .‬כי בהיות לב האדם בחכמה‪ ,‬אזניו‬ ‫אשר מלאו לבו לדבר דבר נגדו אפי׳ שיהיה בצדק‬
‫תקשבנה תוכחות ועיניו לנוכח יביטו יאריך אפו ופיו‬ ‫ובמשפט‪ .‬הלא יקומו איש איש מעברו ונאספו עליו‬
‫ידבר תהלות ה׳ וידיו תעשינה הצלחות ורגליו יכוננו‬ ‫נכים אלה מפה ואלה מפה‪ ,‬רפואתו שיתן אל לבו‬
‫שהקרובים החמה ירחיקוהו מהאלהים‪ ,‬נראים כאוהבים‬
‫אורחות ישרות‪ .‬ובהיותו אוחז בסכלות הגאוה יהיה‬
‫והם שונאים בעזרתם על כל דבר פשע‪ .‬גם יתן אל‬
‫הדבר בהיפך כמ״ש גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות‬
‫שנאתי‪.‬‬ ‫לבו שלא יעמדו לו בשעת דוחקו כי יתגלגל עליו הזמן‬
‫באופן שהגאה אינו קם בתחה״מ‪ .‬ולענ״ד נראה שזו‬ ‫וכמאמר איוב אחי בגדו כמו נחל וכו׳ חדלו קרובי‬
‫כוונת התנא באומרו מאד מאד הוי שפל רוח‬ ‫ומיודעי שכחוני‪ .‬וכן אמר דהע״ה אוהבי ורעי מנגד‬
‫שתקות אנוש‪ .‬הכוונה שתקות אדם שהוא ישר ענותן‬ ‫נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו‪ .‬ואמר עוד מוזר‬
‫הייתי לאחי וכו׳‪ .‬והרבה כיוצא באלו‪.‬‬
‫■ושפל ברך‪ ,‬לחיות בתחה״מ‪ ,‬משא״כ תקות אנוש‪ .‬אדם‬
‫שהוא גאה כדור אנוש שהתחילו למרוד בה׳‪ ,‬רמה‪.‬‬ ‫ה( עושר ורוב נכסים‪ ,‬מבהילים לב האדם ומחרידים‬
‫שתאכלהו רמה ולא ישוב עוד לביתו רח״ל‪.‬‬ ‫אותו כמ״ש ובקרך וצאנך ירביון וכו׳ ורם‬
‫אכן בענין דלא כרע במודים‪ ,‬צריך להבין מה עונש‬ ‫לבבך‪ .‬ואמר שהע״ה פן אשבע וכו׳‪ .‬רפואתו שיתן אל‬
‫מקביל זה לזה‪ .‬והנה התוס׳ שם פירשו דהכורע‬ ‫לבו שהעושר בלתי מתקיים במקומו כמאמר שהע״ה‬
‫כי זקיף זקיף כחויא‪ ,‬ולכך מדה כנגד מדה נעשה‬ ‫התעיף עינ ‪ T‬בו ואיננו ]בכאן יש להזכיר ענין אותו‬
‫כנחש‪ .‬והוסיפו עוד התום׳ לומר דיש מפרשים משום‬ ‫החצר[ ויחשוב ג״כ כמה צרות מתגלגלות מהעושר‬
‫דאמרי׳ במדרש שיעז עצם בשדרו של אדם שממנו‬ ‫מגנבים ושודדי לילה ומשא מלך ושרים וכו׳ ועל כל‬
‫נוצר לעת״ל‪ .‬ואותו עצם חזק וקשה כ״כ שאין האש‬ ‫זאת ידיחהו מעבודתו ית׳ וסופו יורש גהינם רח״ל‪.‬‬
‫יכול לשרפו‪ .‬והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי‬ ‫ו( הממשלה והגדולה‪ .‬כי בראות האדם עצמו שר‬
‫לעת״ל‪ ,‬ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כ״כ בשביל‬ ‫וגדול וחביריו הטובים ממנו כאלו הם‬
‫עון זה דהא כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב עכ״ל‬ ‫עבדיו‪ ,‬ועשה כרצונו והגדיל ואין מי יאמר לו מה‬
‫שטר‬ ‫ומגן‬ ‫ענין תחיית המתים‬ ‫שמ״ש‬
‫השורש הי' הוא בתכלית התחיה‪ ,‬שיש לשואל‬ ‫ע״ש‪ .‬והרב ת״ח ז״ל בחידושיו נתן טעם למה לאחר‬
‫לשאול למה תשוב הנפש אחרי היותה‬ ‫ז׳ שנים לפי שהולדת הנחש אינה בפחות מז׳ שנים;‬
‫ב מ ^ ת ה בשכר או בעונש לחול שנית בגוף הנגוף‪.‬‬ ‫וכתב על דברי התום׳ ז״ל שנתנו טעם כי זקיף וכו׳‪.‬‬
‫וכתב הגאה ואליו נמשך הרמב״ן ז״ל ושאר החכמים‪,‬‬ ‫דהא אמרו אלו ברכות שאדם שוחה בהן וכו׳ באבות‬
‫כי התכלית בתחיה כדי לעמוד בדין הגוף והנפש יחד‬ ‫תחלה וסוף‪ .‬ובהודאה תחי׳ וסוף‪ .‬ולמה החמירו במודים‬
‫על מעשיהם ולקבל שכר עליהם‪ .‬כמו שטרחו שניהם‬ ‫יותר‪ .‬וערר למה תקנו לשחות בהודאה‪ .‬בשלמא באבות‬
‫יחד‪ .‬וכן הרשעים יקחו נקמה בגוף ונפש‪ .‬כי איך‬ ‫כדרך כל הרוצה לבקש דבר מהמלד שוחה בתחלה‪,‬‬
‫תסבול צורת הדין שהגוף והנפש טרחו יחד‪ .‬והנפש‬ ‫ואי משום לשחות בסוף הבקשה‪ ,‬הרי מהאי טעמא‬
‫לבד תקבל שכרה ולא הגוף‪ .‬לכן עוד יתחברו יחד‬ ‫תקנו לשחות בעושה שלום‪ .‬ונר׳ לפרש שהשי״ת עושה‬
‫והתענגו על רוב שלום‪ .‬והרשעים ישוב עמלם בראשם‬ ‫חסד עם כל אדם בכל יום ובכל עת ובכל רגע‪ ,‬ואין‬
‫בגוף ונפש יחד‪ ,‬באופן שדי עתה לנו שנקבל שאחד‬ ‫בעל הנס מכיר בנסו‪ ,‬סבור עולם כמנהגו נוהג‪ .‬ואינו‬
‫מתכליות התחיה הוא זה הדין‪ .‬וז״א והחיים לידון‪,‬‬ ‫מרגיש שכל פסיעה ופסיעה וכל תנועה וכל נשימה‬
‫ולא זכר שני הדינים בעוה״ז וכעולם הנשמות כי אינו‬ ‫הוא ממנו ית׳ שנאמר מה׳ מצעדי גבר כוננו וכו׳‬
‫מדבר רק בענץ התחיה והותרה השאלה הב׳‪] .‬א״ה‬ ‫וכמז״ל אין אדם נוקף אצבעו וכו׳‪ .‬והיה מן הראוי‬
‫דע כי שורש זה הוא בשינוי ממה שכתב הרב‪ ,‬כי הרב‬ ‫שיודה האדם ויברך בכל עת ובכל רגע על כל פסיעה‬
‫השיג שם על דעת הגאון וכו׳‪ ,‬ע״ש‪ .‬באופן אל תתמה‬ ‫ותנועה ונשימה כמז״ל כל הנשמה תהלל יה על כל‬
‫ששיניתיהו מדברי הרב‪ ,‬כי לא במקרה ושגיאה כתבתי‬ ‫נשימה ונשימה חייב אדם להלל יה‪ ,‬וכל מי שאינו‬
‫ואין כאן מקום להאריך‪.‬‬ ‫׳‬ ‫מעלה על לבו שהכל מאתו ית׳ אלא עולם כמנהגו וכו׳‬
‫הרי הוא ככופר בו ית׳ ח״ו‪ .‬ולפי שהוא נמנע שיעמוד‬
‫ה שור ש הז' הוא בדור האנשים אשר בימיהם תהיה‬
‫אדם מן בקר עד ערב ויתן שבח והודאה על כל פסיעה‬
‫התחיד‪ ,.‬מד‪ .‬יהיה עניינם‪ .‬כי כבר נפל‬
‫וכר וכ״ש רוב בני אדם ההולכים תמיד אחר הבלי‬
‫מחלוקת בין הראשונים‪ .‬מד‪.‬ם אמרו שימותו ויחיו אח״כ‪.‬‬
‫העולם‪ .‬לזאת המציאו תקנה אנשי כנה״ג ויסדו לו׳‬
‫אמנם לפי מד‪ .‬שכתבנו שתכלית התחיד‪ .‬הוא לעמוד‬
‫בכל תפלה ערב בקר וצהרים ברכת הודאה וכללו בה‬
‫בדין ולשאר תכליות אחרים שנתבארו‪ .‬א״כ גם הדור‬
‫כל ד^סדים שעושה עמנו הוא ית׳ בכל רגע ויתא ידי‬
‫הד‪.‬וא יעמדו בדין‪ ,‬למה יזמתו מה עשו‪ .‬ואם בשביל‬
‫כולם בב״א בהודאה אחת‪ .‬ולזה יסדו בה על חיינו‬
‫שילכו לעולם הנשמות‪ .‬בלא״ה גם המתים שיחיו סוף‬
‫המסורים וכו׳ ועל נשמותינו וכו׳ דהיינו כל נשימה‬
‫כל סוף ימותו גם הם גם הדור ההוא‪ ,‬אלא שיחיו חיים‬
‫ונשימה‪ .‬ועל נסיך וכו׳ ועל נפלאותיך וכו׳ שבכל עת‬
‫ארוכים כמו שנתבאר‪ .‬ואל זה כיון התנא באומרו‬
‫וכר‪ .‬ולפי שכל המודה לחבירו בדבר‪ ,‬הוא שוחה ומנענע‬
‫המתים להחיות וד‪.‬חיים לידון‪ .‬ר״ל אלו ואלו המתים‬
‫ראשו‪ .‬לכן תקנו לשחות בברכה זו‪ .‬ולכן מצינו בכל‬
‫שיחיו והחיים מאנשי הדור ההוא כולם לידון באותו‬
‫מקום הודאה‪ ,‬השתחויה‪ .‬כמ״ש אשתחוה אל היכל‬
‫דין הגדול‪ ,‬ולא יצטרכו אנשי הדור ההוא למות תחלה‪.‬‬
‫קדשך ואודה את שמך‪ .‬ובדניאל וזימנין תלתא כרע‬
‫השורש הח' בתכלית התחיה‪ .‬כי הנה בענין הגאולה‬ ‫על ברכוהי ומצלי ומודה‪ .‬ובמשנה על כל הודיה‬
‫שיגאל הקב״ה אח ישראל‪ ,‬תהיה‬ ‫השתחויה‪.‬‬
‫תשועה גדולה ושמחה גדולה ומחץ מכת עמו ירפא‪,‬‬
‫וא״ב כל העומד בקומה זקופה בהודאה ככופר בדבר‬
‫ויכנעו ויכרתו האויבים‪ .‬וא״כ אם לא יראו הגאולה‬
‫ואין הודאתו הודאה כדאשכחן בדתן ואבירם‬
‫רק השרידים אשר יהיו בזמן ההוא‪ .‬וג״כ האומות‬
‫שכפרו בתורת משה‪ .‬כתיב בהו יצאו נצבים בקומה‬
‫שחיים באותו זמן הם שיקחו עונשם וגמולם‪ .‬הנה יד‪.‬יה‬
‫זקופה וכן אמרו במד״ר על הנחש כשבא לפחות חוה‬
‫עול וחמס גדול‪ ,‬כי שאר העם שמתו ומסרו נפשם על‬
‫בא בקומה זקופה לפי שבא לכפור בו יתברך‪ .‬ולכן‬
‫קדושת השם‪ ,‬וכן הצדיקים שקיוו תמיד לישועת ה׳‬
‫נענש ללכת שחוח על גחונו‪ ,‬מדה כנגד מדה‪ .‬דרגלים‬
‫ומתו באותד‪ .‬תוחלת ממושבה במחלת לב‪ ,‬לא יאכלו‬
‫היו לו ונקצצו‪ .‬ולכן אפשר לומר דמהאי טעמא‪ .‬מי‬
‫בטובד‪ .‬ולא יראו בישועת ה׳‪ .‬וכן האומות אשר אכלונו‬
‫שאינו כורע במודים ועומד בקומה זקופה‪ ,‬הרי הוא‬
‫הממונו ומתו בכבוד‪ .‬זרעם נכון לפניד‪.‬ם לא ראו רעה‬
‫ככופר בו יתברך ועושה מעשה נחש הקדמוני‪ .‬לכן‬
‫ולא קבלו ענשם‪ .‬יר‪.‬יו חוטאים נשכרים‪ ,‬עם היות שכל‬
‫שדרתו נעשה נחש שאין לו רפואה אפי׳ לעתיד כמ״ש‬
‫א׳ מהם יקבל תגמולו בעולם הנשמות‪ .‬לזה רצה‬
‫במדרש הכל מתרפאין חוץ מנחש‪ .‬ועי״כ לוז של‬
‫הקב״ד‪ .‬לזכות את ישראל‪ ,‬שיחיו המתים וד‪.‬יד‪ .‬כצדיק‬
‫שדרתו בטל‪ ,‬אשר ממנו יצמח האדם לעתיד‪ .‬והוא‬
‫כרשע כדי שיראו כולם את ישועת ה׳‪ .‬וד‪.‬גופות אשר‬
‫הטעם שאז״ל האומר מודים מודים וכו׳‪ .‬שלא יהיה‬
‫יזובו מדוקרים‪ ,‬על ה׳ ועל משיחו יתענגו ברוב שלום‪,‬‬
‫כמודה בדבר לב׳ רשויות ח״ו‪ .‬וכן האומר שמע שמע‬
‫ויתנקמו משונאיהם ד‪.‬ם עצמם‪ .‬כאשר עשו כן יעשד‪.‬‬
‫וכו׳ דחד טעמא אית להו‪.‬‬
‫להם בכפלי כפלים‪ .‬וגם בבני ישראל עצמם שכמה‬
‫בני אדם נעלבו משכנגדם ולא עזרם הזמן והלכו בפחי‬ ‫באופן כמה יחרד האדם לתקן מעשיו ודרכיו לזכות‬
‫נפש‪ .‬בעת התחיד‪ .‬יראו עיניהם וישמח לבותס כי יזכור‬ ‫להיות לו סגולה ונחלה בתוך עדת בני ישראל‬
‫האדם כל מד‪ .‬שעבר עליו עם חבריו ויהיה הויכוח שם‬ ‫ביום התחיה‪ .‬ה׳ יתקננו בעצה טובה מלפניו ויזכנו‬
‫גדול מאד ויוכר העולב מן הנעלב‪ .‬ועל אותו יום נאמר‬ ‫לראות באור החיים כי״ר‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫ענין תחיית המתים‬ ‫שמ״ש‬ ‫שטז‬
‫ויחפרו וישובו ונהרו אל ה׳ ואל טובו והיה ה׳ למלך‬ ‫והיו כל זדים וכל עושי רשעה לקש ולהט אותם היום‬
‫על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד‪ .‬ואל‬ ‫הבא אשר לא יעזוב להם שורש וענף‪ ,‬שאחר שיקומו‬
‫זה כיון התנא באומרו להודיע ולהוודע שהוא אל‪ .‬ר״ל‬ ‫בתחיה הצדיקים עם הרשעים כמ״ש ורבים מישני אדמת‬
‫שיקומו המתים להודיע ולהוודע שהוא אל ואין עוד‬ ‫וכו׳‪ .‬אלה ובו׳ ואלה וכו׳ אז יחדיו למשפט יגשו‪.‬‬
‫מלבדו‪ ,‬הוא היוצר‪ .‬ר״ל הוא העושה הפליאה ההיא‬ ‫למשפט והוא עמק יהושפט כמ״ש יואל הנביא‪ ,‬כי הנה‬
‫מתחה״מ שנקרא ביחוד יצירה‪ ,‬הוא הבורא‪ .‬ר״ל אשר‬ ‫בימים ההם ובעת ההיא אשר אשיב את שבות יהודה‬
‫ברא העולם ׳וחדשו‪ ,‬הוא המבין‪ .‬ר״ל היודע פרטי בני‬ ‫וירושלים וקבצתי את כל הגוים‪ ,‬והורדתים אל עמק‬
‫אדם וכל אשר הוא עושה עד שהוא העד בכל פרטי‬ ‫יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל‬
‫מעשיו‪ ,‬ואינו צריך לעד אחר‪ ,‬הוא הדיין‪ .‬ר״ל המשגיח‬ ‫אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו‪ .‬וכל א׳ יתווכח עם‬
‫ומשכיר ומעניש‪ ,‬וידוע שבאלה הדברים והפנות בפרט‪,‬‬ ‫חבירו לאמר כו״ד עשית לי‪ .‬כו״ך דיברת לי‪ .‬וכל מי‬
‫היו הטעיות והכפידות בבני אדם אם בתת האלהות‬ ‫שהיה נעלב בעוה״ז ושותק או מפני הבושה או מפני‬
‫לזולתו‪ ,‬ואם בהכחישם פנת התחיה‪ ,‬ואם בהכחשת‬ ‫היראה או מפני שיעזור הזמן לשכנגדו והוא גדול‬
‫חידוש העולם והידיעה הפרטית האלהית והשגחתו‬ ‫בעיניו ובעיני העם ואין יכולת לזה העני העלוב לדבר‬
‫בשפלים‪ .‬ומ״ש הוא הדיין הוא הבעל דין והוא עתיד‬ ‫עמו מחולשתו‪ ,‬כי אם ידבר עמו כל העם ירגמוהו‬
‫לדון‪ .‬כיון אל שלשת הדינים‪ ,‬והותרה השאלה הד׳‪.‬‬ ‫באבן בהחניפם את הגדול ההוא‪ .‬על כל זה יהיה‬
‫הה׳ והו׳‪.‬‬ ‫המשפט שם אחד לאחד וישמח צדיק כי חזה נקם וכל‬
‫השורש היו״ד הוא במחלוקת שנמצא בין הרמב״ם‬ ‫עושי רשעה יאבדו‪ .‬מהם שימותו מיתה נצחית שאין‬
‫והרמב״ן‪ .‬שהרמב״ן סובר כי הקמים‬ ‫להם עוד תקומה‪ ,‬מהם שיוכו בחלאים רעים מהם שיהיו‬
‫בתחיה לא יאכלו ולא ישתו ולא יולידו‪ .‬אבל יתענגו‬ ‫למרמס רגל תחת אשר היו בכבוד גדול בעוה״ז‪ ,‬ויהיו‬
‫מזיו השכינה‪ ,‬כענין מרע״ה שעמד בהר מ׳ יום וכו׳‬ ‫נדמים כמי שנהפך הזמן עליהם‪ ,‬ועליהם נאמר ועסותם‬
‫ויהיו קיימים ונצחיים‪ .‬והרמב״ם ז״ל סובר‪ ,‬כי יהיו‬ ‫רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם‪ .‬ואם היה‬
‫אוכלים ושותים‪ ,‬אלא שיהיו חיים ארוכים מאד וכמאמר‬ ‫עלבון ממון יקחנו ^ ו וידמה לו כמי שנפרע ממש‬
‫הנביא כימי העץ ימי עמי‪ .‬והנער בן ק׳ שנה ימות‪.‬‬ ‫בעוה״ז ויתן ה׳ כח ברשעים לקבל פורענותם בתת‬
‫ועיקר השכר האמיתי הוא הגמול הרוחני המיוחד בעולם‬ ‫להם ממון רב שיהיה בו ספק לשלם כל מה שגזל‬
‫הנשמות‪ .‬והביא הרב ז״ל כמה ראיות לדברי הרמב״ם‪.‬‬ ‫בעוה״ז משוד אביונים וישמח באותו ממון שמחה גדולה‬
‫ומכללם מז״ל בפ׳ חלק א״ר יוחנן מנין לתחה״מ מן‬ ‫ותענוג גדול‪ .‬וכרגע יקומו עליו כל הנגזלים ונעלבים‬
‫התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה׳ לאהרן הכהן‬ ‫ממנו ויטלו כל אשר בידו‪ ,‬ויניחוהו בעירום ובחוסר‬
‫וכי אהרן קיים לעולם‪ .‬אלא שעתיד לחיות ונותנים לו‬ ‫כל ויהיה לחרפות ולדראון עולם‪ .‬ואל זה כיון התנא‬
‫מתנות‪ .‬וזה מורה שחמתים אשר יחיו יקבלו מתנות‬ ‫באומרו לידון לידע‪ .‬ר״ל לידע מי הוא העולב ומי הוא‬
‫ויאכלו וישתו‪.‬‬ ‫הנעלב‪] .‬א״ה גם השורש הזה לקוח מדברי הרב נחלת‬
‫עוד שם‪ .‬תניא ר׳ סימאי אומר מנין לתחה״מ וכו׳‬ ‫אבות ומדברי הרב מוהר״ר רבי״ץ זלה״ה‪[.‬‬
‫שנאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם‬
‫ו על פי זה‪ .‬נלע״ד לפרש דרך הלצה מ״ש הכתוב‪.‬‬
‫את ארץ כנען‪ .‬לכם לא נאמר אלא להם מכאן וכר‪ .‬וזה‬
‫אלהים מושיב יחידים ביתה וכד הכוונה שאלהים‬
‫מורה שהקמים בתחיה יירשו את הארץ ויחלקוה ביניהם‬
‫מוריד שאול‪ .‬והיינו מושיב יחידים ביתה‪ ,‬כי האדם‬
‫כמו שזכר יחזקאל בחלוקתו‪.‬‬
‫בחייו הוא מזווג לנשמה‪ .‬והם כעין זכר ונקבה‪ .‬וכן‬
‫ו הנ ה הרב ז״ל תירץ קושיות שהקשה בשאר השרשים‬
‫מכנה הזוה״ק גוף ונשמה‪ ,‬זכר ונקבה‪ .‬ובמוחו נשאר‬
‫כי הוא עשה י״ד שרשים ע״ש‪ .‬ואנו לא הבאנו‬
‫הגוף יחידי‪ .‬וזהו מושיב יחידים דהיינו הגופות‪ .‬ביתה‬
‫לפי צורך השעה ולפי הענין רק יו״ד שרשים‪ ,‬וחל‬
‫אל בית הסוהר והוא הקבר‪ .‬ואח״כ בעת התחיה מוציא‬
‫עלינו חובת הביאור לשאר קושיות‪ .‬ואגב נתרץ על כל‬
‫אסירים‪ ,‬דהיינו מוציאם מקברותיהם‪ ,‬בכושרות‪ ,‬בבכי‬
‫הקושיות‪.‬‬
‫ושירות‪ ,‬דהיינו שהעולב בוכה והנעלב משורר ומקבל‬
‫ל קו שי א א' תירץ הרב מהר״ש אוז ‪T‬א ז״ל‪ .‬מ״ש‬
‫העולב עונשו ונתקן‪ .‬אך סוררים שהיה רשע והתעיב‬
‫והמתים וכו׳ ע״פ קושית צדיק ורע לד‬ ‫‪.‬‬
‫עלילה עד למאד‪ .‬שכנו צחיחה דהיינו מיתה נצחית‪.‬‬
‫וכר‪ .‬עוד תירץ מ״ש הילודים למות‪ ,‬ולא להמית‪ .‬כי‬
‫ועד״ז יתפרשו קצת האל לנו אל למושעות וכו׳‪ .‬עד‬
‫אין רע יורד מן השמים וכר‪ .‬עוד תירץ‪ ,‬אל יחשוב‬
‫למען תמחץ רגליך בדם וכו׳‪.‬‬
‫אדם כי לפחות ימי שנותיו ע׳ שנה וימתין לעשות‬
‫תשובה עד זקנתו‪ .‬לכן אמר הילודים למות‪ .‬מעת הלידה‬ ‫השורש ‪ T3H‬בתכלית התחיה‪ ,‬שבראות העולם הנס‬
‫הוא מעותד למות‪ ,‬ואל זה כיון שהע״ה ויום המות‬ ‫הגדול הזה‪ ,‬ויקומו המה מלכיהם‬
‫מיום הולדו‪ .‬והמתים אחר שמתו מחיים אותם בעוה״ב‪,‬‬ ‫שריהם והקדשים שלהם אשר המה הולכים עכשיו אחרי‬
‫והחיים כלומר למה מחיים אותם לידון לידע ולהודיע‪.‬‬ ‫דתותיהם הכוזבות‪ .‬ויע ‪ T‬ו בפיהם כי שקר נחלו הבל‬
‫כלומר מה שמתים הילודים הוא לידע שהוא אל‪ .‬שאל״כ‬ ‫ואין בם מועיל‪ .‬ומשה אמת ותורתו אמת‪ ,‬ויתנו אל‬
‫היו נעשים אלוהות בחירם‪ .‬ומה שמסיים המתים אח״כ‬ ‫לבם כולם לקרוא בשם ה׳ ולעובדו שכם אחד‪ .‬והאלילים‬
‫הוא להודיע וכו׳ הוא היוצר עכשיו‪ ,‬הוא הבורא בתחלת‬ ‫כרות יכרתון‪ ,‬ויזדייפו כל האמונות הרעות‪ .‬וכל‬
‫הבריאה‪ ,‬וסופו יוכיח‪ .‬ונקט הוא המבין ע״פ מ״ש‬ ‫המדברים סרה להכחיש א׳ מגדולותע ונוראותיו יבושו‬
‫שיז‬ ‫ומגו‬ ‫השמטות‬ ‫שמ״ש‬
‫במיתתן קרויים חיים‪ .‬השמ״ש‪ [.‬ומ״ש ה־א הדיין הוא‬ ‫הכתוב ויבן ה׳ אלהים וכר׳‪ .‬ומה שנידונים אח״כ החיים‬
‫העד הוא בעל דין‪ .‬בעל דין הו״ל למינקט ברישא‪ .‬וגם‬ ‫ביום הדין הגדול להוודע בפרסום שאין לפניו עולה‬
‫קשה והרי אין עד נעשה דיין וכד‪ .‬ואפשר לו' ויתורץ‬ ‫וכד וכל משפטיו צדק‪.‬‬
‫והוא עת ‪ T‬לדון‪ .‬כי בחלוקות הא׳ יש לומר דדוקא‬
‫עו ד תי׳ מהר״ש אוזידא ז״ל לקו׳ א׳‪ .‬ע״פ משז״ל פ׳‬
‫בעבירות שבין אדם לחבירו שיש בעל דין תובע יחא‬
‫ויום המות מיום הולדו‪ ,‬יום מיתתו של אדם גדול‬
‫עד ודיין‪ .‬אבל לעבירות שבין אדם למקום לא יוכל‬
‫מיום ל ‪ T‬תו וכד‪ .‬עוד תי׳ ע״פ מז״ל הרוצה שיחיה‬
‫לדונו‪ ,‬לכן הוסיף ואמר אע״פ שהוא בעל דין‪ ,‬הוא‬
‫ימות‪ .‬הרוצה שימות יחיה‪ .‬וז״א‪ ,‬הילודים למות‪ ,‬כי אין‬
‫עת ‪ T‬לדון לפי שאין לפניו וכו׳‪ .‬ומ״ש שאין לפניו‬
‫אדם נולד ובא לעוה״ז להתענג‪ ,‬רק למות‪ .‬להמית עצמו‬
‫עולה‪ ,‬כנגד הוא הבעל דין‪ .‬ולפעמים בעל דין יטעון‬
‫על עבודתו ית׳ ע״ד כי ימות באהל‪ ,‬והמתים שממיתים‬
‫טענות שקר‪ .‬משא״ב בו יתברך כביבול חותמו של‬
‫עצמם בעוה״ז להחיות‪ .‬והחיים אותם שהם רוצים לחיות‬
‫הקב״ה אמת‪ .‬וכנגד העד אמר ולא שכחה‪ ,‬דלפעמים‬
‫בעוה״ז ל ‪T‬ון וכו׳‪.‬‬
‫העד ישכח העדות‪ .‬וכנגד הוא הדיין אמר שאין לפניו‬
‫לא משוא פנים ולא מק״ש‪ ,‬דבזה יהיה הטיית הדין‪.‬‬ ‫]לי צעיר נר׳ לפרש‪ .‬אם הילודים למות‪ ,‬שממיתים‬
‫עד כאן מדברי הה״ג מו״ד מגן דוד זלה״ה‪.‬‬ ‫עצמם בעוה״ז‪ ,‬אזי והמתים להחיות‪ .‬אזי צדיקים‬

‫השמטות מחלה אורח חיים‬

‫שטועם מעט ׳והולך‪ ,‬ויש מתאחרים יותר‪ ,‬ואין שום‬ ‫סימן א‬
‫קביעות כמו ביתו של אדם‪ ,‬רק האי עלמא דמי לבי‬
‫ברכת פת הבאה בכסנין‬
‫הלולא חטוף ואכול‪ ,‬והכל עראי‪ ,‬ובשביל זה עשו‬
‫לכתחי׳ פהב״כ להקל על העם וכמש״ל‪ ,‬וזה המנהג‬ ‫בענין הלחמניות המתוקות מעט שעושין בשמחות‬
‫התחיל זה הרבה שנים מזמן שעושין סעודות באולמות‬ ‫חתונות זבר־מצוה וברית מילה‪ ,‬זאוכלין אותם‬
‫בערבוב גדול‪ ,‬ואין זמן לנט״י ולבהמ״ז‪.‬‬ ‫עם תבשילין‪ ,‬ומעולם שו״א לא בירר עליהם המוציא‪,‬‬
‫ולכתחילה עושים אותם מתוקים כדי שלא להטריח‬
‫ג ם ידוע ושגור בפי הכל‪ ,‬שקביעות סעודה על פת‬ ‫כל המוזמנים לקום וללכת לקחת תור ליטול ‪T‬ים‪,‬‬
‫הב״כ‪ ,‬היא ג׳ או ד׳ ביצים דוקא לא פחות‪,‬‬ ‫וגם לברך בהמ״ז שהיא ארוכה‪ ,‬ולכן בוחרים לעשות‬
‫ומיוסד ע״פ ההלכד■ בסי׳ קס״ח בדברי הרא״ש והטור‬ ‫אותם מתוקים‪ ,‬והכל מברכים עליהם במ״מ ומעין ג׳‪,‬‬
‫והש״ע שכתבו בלשונם‪ ,‬״שיעור שאחרים קובעים‬ ‫ויעז מתחסדין שאין אוכלים אותם כלל‪ ,‬ולוקחים‬
‫עליו״‪ .‬ופי׳ המפרשים האחרונים שהוא שיעור סעודה‬ ‫תבשילים עם סאלאט לבד‪ ,‬וכמעט לא הגיע אדם‬
‫לעירוב ג׳ או ד׳ ביצים‪ ,‬עי׳ כף החיים סי׳ קס״ח אות‬ ‫לאכול ד׳ ביצים כדי לברך המוציא ׳ובהמ״ז‪.‬‬
‫ע״ה משם כפות תמרים ומהר״ם בן חביב ופרח שושן‬ ‫ו מנ הג זה נהגו שנים רבות בארץ ובחו״ל‪ ,‬זה כבר‬
‫ויד אהרן וברכ״י אות ד׳ וחיים שאל‪ ,‬ומחב״ר אות ד‬ ‫ט״ו שגה שעליתי לארץ ומצאתי נוהגים כן‪,‬‬
‫וד‪,‬רב בן איש חי פ׳ פנחס‪ ,‬וסיים וכן עמא דבר עכ״ל‬ ‫והוא מיוסד ע״פ פסק הש״ע סי׳ קס״ח‪ ,‬וז״ל פת הבאה‬
‫ע״ש‪ .‬ועי׳ בהגהות רעק״א סי׳ קס״ח ס״ו ומחצ״ה‬ ‫בכסנין‪ ,‬יעו מפרשים וכו׳ וי״א שהיא עיסה שעירב‬
‫סקי״ג שהביא ג״כ מדברי האחתנים הנ״ל‪ ,‬וכן המנהג‬ ‫בה דבש או שמן וחלב וכד והוא שיהיה טעם התערובת‬
‫פשוט כדעת הפוס׳ לשער בג׳ וד׳ ביצים‪ ,‬עי׳ בספרי‬ ‫המי פירות וכו׳ ניכר בעיסה וכו׳ והלכה כדברי כולם‬
‫שמ״ש ומגן ח״א סי׳ ל״ו שהארכתי בזה‪ ,‬וגם בתשובתי‬ ‫שלכל אלו הדברים נותנים להם דין פח הבאה בכסגין‬
‫להרב תפלה למשה‪ ,‬בירחון אור תורה ניסן תשמ״ז‪,‬‬ ‫ע״כ‪ .‬והדברים מבוארים ברוחב בב״י ובכ״מ הל׳ ברכות‬
‫ובספרי שמ״ש ומגן ח״ב סי׳ י״א‪ ,‬הרחבתי הדברים‬ ‫הלכה ט׳ וז״ל הילכך על כרחין לאו במידי דאקרי‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫לחם תליא מילתא‪ ,‬אלא לא קבעו חכמים לברר המוציא‬
‫הן היום ראיתי להה״ג משה הלוי שליט״א בירחון‬ ‫וג׳ ברכות אלא בלחם שדרך ב״א לקבוע עליו דהיינו‬
‫אור תורה תשרי תשמ״ג‪ ,‬שהאריך למעניתו‬ ‫עיסה הנילושה במים לבד בלי שום תערובת‪ ,‬אבל‬
‫להביא סברות החולקים על מר״ן ו״ל‪ ,‬ועשה מהם‬ ‫כל שיש בו שום תערובת ממי פירות או תבלין כיון‬
‫ספיקות וספקי ספקות‪ ,‬ופסק לברך על הלחמניות הנ״ל‪,‬‬ ‫שאין דרך כ״א לקבוע סעודתו עליה לא חייבו לברך‬
‫המוציא ובהמ״ז‪ ,‬היפך מר״ן ז״ל‪ .‬גם רצה לקרב גם דעת‬ ‫המוציא וג׳ ברכות‪ ,‬אא״כ אכל שיעור שדרך ב״א‬
‫מר״ן לדעתו‪ ,‬׳טמ״ש ואם אכל שיעור שאחרים רגילים‬ ‫לקבוע עליו וכו׳ וזה נר׳ עיקר עכ״ל‪ ,‬ועל זה יסד‬
‫לקבוע עליו‪ ,‬מברך המוציא ובהמ״ז‪ ,‬וא״כ נמצא איפה‬ ‫פסקו הנ״ל בש״ע‪.‬‬
‫דכל שדעתו לאכול מהם כדרך שאוכלים מלחם רגיל‬ ‫ובאמת הרואה יראה שכל הבאים לכבד בעלי‬
‫כשקובעים עליו סעודה מברך המוציא זבהמ״ז‪,‬‬ ‫השמחה ואוכלים‪ ,‬אינם אוכלים בקביעות‪,‬‬
‫ומסתברא שצריך לכד‪,‬״פ שיאכל מהם מעט יותר‬ ‫רק האנשים מעורבים‪ ,‬אחד אוכל‪ ,‬ואחד יושב לפניו‬
‫מכביצד‪ .‬דפחות מזה מיקרי סעודת עראי‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫ואינו אוכל‪ .‬וגם האוכלים לא אוכלים בקביעות‪ ,‬יש‬
 ‫ומגו‬ ‫השמטות‬ ‫שמ״ש‬ ‫שיח‬
‫כשיטת המ״א סי׳ קס״ח סקי״ג‪ ,‬שסברתו דחויה אצל‬ ‫ו הנ ה כבר סתרתי זה בתשו׳ בירחון אור תורה ניסן‬
‫הפום׳‪ ,‬עי׳ ■כף החיים סי׳ קס״ח אות מ״ז שדחה דבריו‬ ‫תשמ״ז‪ ,‬דמר״ן לא כתב ואם דרך ג״א לקבוע‬
‫בטו״ט ודעת‪ ,‬וכן הסברא נוטה‪ ,‬דמה לנו ולקביעות‬ ‫עליו מברך המוציא‪ ,‬אלא כתב ואם אכל ממנו שיעור‬
‫על בשר ותבשילין שאינם פת‪^ ,‬וכבר הושג מהרבה‬ ‫שאחרים רגילים לקבוע עליו אע״פ שהוא לא שבע‬
‫אחרונים‪ ,‬וכבר כתבתי בירחון אור תורה שם לדחות‬ ‫ממנו מברך המוציא ע״כ‪ .‬ומשמעות דבריו שאחרים‬
‫זה‪ ,‬ונדחד‪ ,‬קראו לה‪ ,‬ולא שמעתי לשום א׳ שסומך‬ ‫שבעים ממנו אע״פ שהוא לא שבע‪ ,‬אז מברך ■בהמ״ז‪,‬‬
‫על זה לעשות מעשה לברך בהמ״ז על תבשיל ולפתן‬ ‫וזהו הקביעות שאמר שאחרים רגילים לקבוע וכיו׳ ר״ל‬
‫אף בצירוף כזית כסנין‪.‬‬ ‫שהם שבעים ממנו‪ ,‬ואז נקרא קביעות לפהב״ב‪ ,‬אבל‬
‫אם לא אכל כדי שביעה לא מיקרי קבע כלל‪ ,‬ומברך‬
‫ג ם מ״ש באות ד׳ שם‪ ,‬להביא מדברי החיד״א זיע״א‬
‫במ״מ‪ .‬וכן עמא דבר‪ ,‬והרבה פעמים יושבים בסעודה‬
‫גבי מצות של פסח לפני ואחר הפסח‪ ,‬כבר‬
‫כקביעות‪ ,‬ואחד אינו רוצה לאכול פת‪ ,‬מביאים לו‬
‫הארכתי בזה בספרי שמ״ש ומגן ■ח״א סי׳ ל״‪-‬ו‪ ,‬ובאור‬
‫פהב״כ‪ ,‬ומברך במ״מ ועל המחיה‪.‬‬
‫תורה הנ״ל בתשובתי להר״מ הלוי שליט״א עצמו‪,‬‬
‫ויודפס בספרי שמ״ש ומגן ח״ב סי׳ י״א‪ ,‬והבאתי‬ ‫ג ם הגאון בית מאיר סי׳ קס״ח שהביא הר״מ הלוי‬
‫דברי החיד״א בספרו יוסף אומץ‪ ,‬שדבריו מבוארים‬ ‫י״ץ באות ד׳‪ ,‬להסתייע ממנו‪ ,‬לפקוצ״ד אין ממנו‬
‫ומפורשים‪ ,‬ודעתו ברורה שם דגם בליל פסח ובליל‬ ‫ראיה כלל‪ ,‬שהרי אדרבה קיים דברי הב״י דמברכין‬
‫סוכות שקובע עליהם‪ ,‬אם קבע על פהב״כ צריך לאכול‬ ‫עליו במ״מ‪ ,‬היפך הד״מ‪ ,‬ומשמע אפי׳ קבע עליו‬
‫ג׳ וד׳ ■ביצים‪ ,‬ואז יברך המוציא‪■ ,‬וממילא גם דבריו‬ ‫בשבתות וי״ט שבזה דיבר הד״מ‪ ,‬עכ״ז העיקר כדברי‬
‫במחב״ר סי׳ קנ״ח יתפרשו כפשוטן דבעי ג׳ וד׳ ביצים‪,‬‬ ‫הב״י לברך במ״מ‪ ,‬ותי׳ השגת הד״מ עליו‪ ,‬שהמנהג‬
‫ולא כמו שדחק כת״ר בדבריו שכוונתו לכזית וביצה‪,‬‬ ‫שמברכין המוציא בליל שבת‪ ,‬יפה עושין שמברכין‬
‫דליתא‪ ,‬וזו ראיה ברורה לשיטתינו דפהב״ב אפי׳ קבע‬ ‫עליו המוציא‪ ,‬שהרי קובעים עליו ואוכלים ממנו‬
‫עליה בסעודת יו״ט ובליל פסח‪ ,‬שהיא קביעות גמורה‪,‬‬ ‫כשיעור עכ״ל‪ ,‬וכוונתו פשוטה‪ ,‬שאוכלים ממנו שיעור‬
‫לא סגי בכזית וביצה‪ ,‬וצריך לאכול ג׳ וד׳ ביצים‪,‬‬ ‫הידוע של ג' וד׳ ביצים‪ ,‬דאז גם להב״י מברכין‬
‫ואז נקרא קבוע‪ ,‬רדוקא פת במים לבד הוא דהוי קביעות‬ ‫המוציא‪ ,‬וזה ברור ומוכרח מאריכות לשונו‪ ,‬שכתב‬
‫בזית וביצה‪ ,‬ורק להלכה כתבתי שם בתשובתי היפך‬ ‫קובעים סעודה עליו ואוכלים כשיעור‪ ,‬זאם כוונתו‬
‫מהחיד״א‪ ,‬דבחג הפסח לחמנו הם‪ ,‬ויש למצה דין‬ ‫לכזית וביצה‪ ,‬למה האריך לו׳ ואוכלים ממנו כשיעור‪,‬‬
‫פת גמור כמ״ש ג״כ הפקודת אלעזר‪ ,‬והרה״ג מהר״ם‬ ‫היה די לו לומר שהרי קובעים עליו‪ ,‬ואם כוונתו‬
‫‪.‬‬ ‫‪-‬מאזוז זצ״ל ע״ש בא‪-‬ורך‪.‬‬ ‫לשיעור של כזית וביצה‪ ,‬לא היה צריך לזה‪ ,‬דפשיטא‬
‫והפלא על ידידי מד‪,‬ר״ם ד‪,‬לוי שליט״א‪ ,‬שאחר שראה‬ ‫דפחות מזה אין בהמ״ז‪ ,‬אלא מוכרח כוונתו כמ״ש‪,‬‬
‫בתשובתי אליו‪ ,‬את דברי החיד״א בספרו‬ ‫■ואין ממנו ראיה‪.‬‬
‫יוסף אומץ הנ״ל‪ ,‬איך העלים עיניו מזד‪ ,,‬ונושא ונותן‬
‫וכן יש לפרש גם דברי הגאון ר״ח מצאנז בסוף ש״ע‬
‫בדבריו‪ ,‬ומתאמץ להבין בד‪,‬ם‪ ,‬דאם קבע עליהם סעודה‪,‬‬
‫הגדול‪ ,‬שהביא לעזרתו‪ ,‬שאין ממנו ראיה‪ ,‬שגם‬
‫גם שיעור כזית יספיק‪ ,‬מד‪ ,‬שהוא בהיפך ממש‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫הוא אישר דברי הב״י דלא תליא במ^י דמיקרי לחם‪,‬‬
‫‪ 1‬יש לי לדקדק ע״ד החיד״א זצ״ל שהצריך ג׳ וד׳‬ ‫]אלא בעיסה שנילושה ‪-‬במים לבד שדרך ב״א לקבוע‬
‫ביצים גם בליל פסח‪ ,‬שזה סותר לדבריו בברכ״י‬ ‫עליה[ וסיים ■ודבריו נכונים ‪.‬וברורים ע״ש‪ ,‬מוכח‬
‫סי׳ תמ״ד‪ ,‬שד‪,‬ביא דברי הרדב״ז סי׳ תפ״ט‪ ,‬שערב‬ ‫להדיא שמכריע כדברי מר״ן ז״ל‪ ,‬נגד הד״מ‪ ,‬גם‬
‫פסח שחל בשבת בסעודד‪ ,‬ג׳ יערוך שלחנו ויאכל מצד‪,‬‬ ‫בקביעות סעודה דשבתות וי״ט‪ ,‬שלא יברך רק במ״מ‪,‬‬
‫עשירה כזית ויברך המוציא וברד‪,‬מ״ז‪ ,‬ופי׳ דבריו‬ ‫ועל זה מסיים ומה שהעיר הד״מ וכו׳ אין ראיה שהרי‬
‫החיד״א ז״ל‪ ,‬דאף שד‪,‬יא מצה עשירד‪ ,‬וצריכד‪ ,‬ג׳ ■ח־■׳‬ ‫קובעים סעודה עליהם וכו׳‪ .‬לפיכך נלע״ד דברי הב״י‬
‫ביצים‪ ,‬כיון שד‪,‬וא רגיל לקיים סעודד‪ ,‬ג׳ תדיר בפת‬ ‫נכונים לדינא ע״כ‪ ,‬ומוכרח כוונתו שד‪.‬רי קובעים‬
‫ובקביעות סעודה‪ ,‬השתא נמי הוי קביעות‪ .‬ונכון שיטול‬ ‫ואוכלים ג׳ וד׳ ביצים‪- ,‬וכיון ממש לדברי הגאון בית‬
‫ידיו ויברך ויאכל כביצד‪ ,‬ויותר מעט ממצד‪ ,‬עשירה‬ ‫מאיר‪ ,‬רק שקיצר במובן‪ ,‬וכוונתו כמ״ש‪ ,‬וכבר הר״מ‬
‫ויברך עליו המוציא ובד‪,‬מ״ז עכ״ד‪ ,‬וכוונתו ודאי ״השתא‬ ‫הלוי י״ץ ידע בחולשת ראיותיו‪ ,‬ותי׳ בדחיק ואתי‬
‫נמי בע״פ שא״א בענין אחר‪ ,‬שד‪,‬רי זהו הלחם היחיד‬ ‫מרחיק ובל׳ אפשר‪ ,‬והעיקר כמו שכתבתי דקביעות‬
‫דאפשר לאכול בע״פ‪ ,‬אזי יצא יד״ח במצה עשירה‬ ‫פהב״כ‪ ,‬היא השיעור‪ ,‬ובין קבע בין לא קבע‪ ,‬ענין‬
‫שד‪,‬יא השובר‪ ,‬עתד‪ ,‬כלחם רגיל‪ ,‬כיון שא״א בלעדד‪,,‬‬ ‫אחד הוא‪.‬‬
‫וכן פי׳ גם מד‪,‬ר״ם הלוי שליט״א‪ ,‬וא״כ קשד‪ ,‬על‬ ‫ג ם הרב גו״ר חאו״ח כלל א׳ סי׳ כ״ד‪ ,‬שהביא שם‪,‬‬
‫הח ‪T‬״א זיע״א‪ ,‬שמטעם זד‪ ,‬עצמו היד‪ ,‬ראוי לפסוק‬ ‫הרואה יראה בדבריו דצריך שיעור של ג׳ וד׳‬
‫במצה בליל פסח שד‪,‬יא לחם שלנו ואין זולתה‪ ,‬דסגי‬ ‫ביצים‪ ,‬והוצרך לתת טעם‪ ,‬משום שסומכים על מיעוט‬
‫בכזית או ביצה‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬ ‫פת הב״כ בצירוף מטעמים ותבשילים שנותנין לפניהם‬
‫אמנם מה שהצריך הח ‪T‬״א בע״פ שיעור כביצה‪,‬‬ ‫בשלחן הערוך ע״כ‪ ,‬הנך רואה דמצריך ג׳ וד׳ ביצים‬
‫לכאורה תמוד‪ ,,‬שהרי זה דמי למצה בפסח‪,‬‬ ‫בדין פהב״כ אם אכלו לבדו ואפי׳ קבע עליו‪ ,‬רק‬
‫שהיא פת שלנו‪ ,‬וא״צ ג׳ וד׳ ביצים ואפי׳ כביצד״ ורק‬ ‫שיצא לידון כדבר חדש לצרף עמם בשר ותבשילין‪,‬‬
‫שיט‬ ‫ומגו‬
‫עשה‪ ,‬גם לפי דבריו כמעט לא נשאר מקום לדין‬
‫פד‪.‬ב״כ‪ ,‬שכמעט בכל דבר יש מחלוקת הסוברים לברך‬
‫המוציא ובהמ״ז‪ ,‬דש בכל אחת ספק מצות עשה‪.‬‬
‫אל א האמת הוא‪ ,‬דהעולם נהגו וקבלו עליהם את‬
‫דברי מר״ן הקחש ז״ל‪ ,‬רדוקא עיסה הנילושה‬
‫במים לבד יש לה דין פת‪ ,‬וזול״ז מברכים במ״מ‪,‬‬
‫גם קבלו עליהם ונהגו בס׳ מר״ן דעל כל הסוגים של‬
‫פהב״ב יברך במ״מ‪ ,‬ולא חשו לספק דאורייתא‪,‬‬
‫וסוברים כדעת מר״ן דספק ברכות להקל‪ ,‬ואם נסתפק‬
‫יברך מזונות שהרי לדעתו הדין הוא דאם בירך מזוגות‬
‫על הפת יצא‪ .‬וכמ״ש ב״י סי׳ קצ״א ובכ״מ רפ״ב‬
‫דהלכות ברכות דמנין ברכות דרבנן‪. ,‬וכ״כ הגו״ר‬
‫חאו״ח כלל א׳ סי׳ כ״ד דין י״ג‪ ,‬ובש״ע הגר״ז סי׳‬
‫קס״ח סי״ב וביביע אומר ח״ב חאו״ח סי׳ י״ב‪ ,‬הביא‬
‫דבריהם כת״ר‪ ,‬וממילא אין הפרש בין ספק א׳ לחמשה‬
‫ספיקות או יותר‪ ,‬ובפרט דרוב הספיקות אין מר״ן ז״ל‬
‫מסכים עמהם‪ ,‬והעולם נהגו בכל א׳ כוותיה‪ ,‬כיון‬
‫שהוא לא חש לספק וס״ל דדוקא עיסה שנילושה במים‬
‫לבד נקראת פת‪ ,‬וסברא זו הסכימו עליה כל העולם‬
‫ונהגו כוותה‪ ,‬הרי זה כודאי ואין להכניס בה שום‬
‫ספק‪ ,‬וכך נמשך המנהג מימות מר״ן עד‪ .‬היום וע״ב‪.‬‬
‫עוף לא צווח‪ ,‬ציפור לא צפצף‪ ,‬ואין לנו היום לחדש‬
‫חדשים ‪ .‬להתאמץ לדחות דברי מר״ן הקדוש והמנד‪,‬ג‬
‫ולשנות את ה ‪T‬וע‪.‬‬
‫וחוזרני למ״ש לעל‪ ,‬דהיינו טעמא שעושין אותם‬
‫מתוקים מעט‪ ,‬כדי למעט הטירחא של נט׳׳י‬
‫ובהמ״ז‪ ,‬הלא״ה אם יברכו המוציא‪ ,‬הלא טוב לעשות‬
‫פת גמור במים לבד‪ ,‬שהוא באמת טוב יותר לאבלו‬
‫עם התבשלין‪ ,‬וסובלים הדוחק הזה לעשותו מתוק‬
‫כדי למעט הטירחא וכמ״ש‪ ,‬ומנהג ישראל תורה‪.‬‬
‫קנ צי למלין‪ ,‬דהמנהג לברך על הלחמניות המתוקות‪,‬‬
‫שעושים באלמות בשמחות חתונה ובר־מצוה‬
‫וברית מלה‪ ,‬במ״מ ומעין ג׳‪ ,‬הוא מנהג חזק ואמח‪,‬‬
‫טוב דפה‪ ,‬ואין מקום לשנותו‪ ,‬בשום אופן‪ ,‬ואין להאריך‬
‫בפשוטות‪ ,‬וה׳ יזכנו תמיד לכוין אל האמת‪ ,‬וי״מ‬
‫וימ״ן‪ ,‬החו״פ ירושלים עיה״ק‪ ,‬ביום טו״ב לחדש טבת‬
‫שנת תשנ״ג לפ״ק‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ל‪ .‬שלום משאש‬
‫סימן כ‬
‫בענין ספיקא דאורייתא לחומרא‬
‫ראיתי בחוברת אור תורה‪ ,‬טבת תשנ״ג‪ ,‬סי׳ נ״א‪,‬‬
‫מד‪ ,‬שהאריך למעגיתו הרה״ג אברהם חיים‬
‫אשכנזי שליט״א‪ ,‬לסתור דברי במד‪ .‬שד‪,‬עלתי להלכד‪,‬‬
‫דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא עש״ב‪ ,‬וכבר‬
‫משנת תשמ״ג‪ ,‬בהמאסף שנה ה׳ חוברת ד דף ‪,675‬‬
‫כתב כיוצא ממש‪ ,‬ותשובתי על דבריו תמצא בספרי‬
‫שמ״ש ומגן ח״א סי׳ כ״ג‪ ,‬ע״ש תשובה נכונה על‬
‫כל דבריו‪ ,‬והוספתי שם עוד ראיות לחזק דברי עש״ב‬
‫וברוחב‪■ ,‬ואשתדל לשלוח לו העתק ממנה‪ .‬וה׳ יעמידנו‬
‫על האמת‪ ,‬ולא נכשל בדבר הלכה אכי״ר‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫השמטות‬ ‫שמ״ש‬
‫בכזית לבד הוי קביעות כפת רגיל'דסגי בכזית ואפי׳‬
‫בעמידה‪ .‬ת־‪.‬״נ בערב פסח שהוא פת שלניו‪ ,‬די בכזית‪,‬‬
‫וגם בדברי הרדב״ז לא נזכר רק כזית לבד‪.‬‬
‫ו שוב אחר העיון נ״ל‪ ,‬דאף דבאמת כזית סגי‪ ,‬אבל‬
‫ליקרא סעודת שבת‪ ,‬צריך כביצה ו״ותר מעט‪,‬‬
‫זכמ״ש מר״ן ז״ל בסי׳ רצ״א‪ ,‬בדין סעודת ג׳ דצריד‬
‫כביצה‪ ,‬דכ״ש לסעודה א׳ וב׳‪ ,‬ויש מחלוקת בזה‪,‬‬
‫שהמרדכי וא״ר הבי״ד הפת״ם שם סוברים דסגי בכזית‬
‫וכמ״ש בש״ם לעולם יסדר אדם שלחנו בליל שבת‬
‫אע״פ שאינו צריך אלא לכזית‪ ,‬וכן היא ודאי דעת‬
‫הרדב״ז הנז׳‪ ,‬אך דעת מר״ן והטור סוברים דלכבוד‬
‫שבת צריך כביצה וכדברי בה״ג והר״ן וכמ״ש הברכ״י‬
‫שם‪ .‬אבל בשאר הקביעות לפהב״כ היא שיאכל שיעור‬
‫שאחרים שבעים ממנה ואז הוי קביעות‪ ,‬זולת בע״פ‬
‫שחל בשבת וכמ״ש דאין פת כ״א זו‪ ,‬אזי דינה כדין‬
‫מצה בפסח דמברכין עליה המוציא גם בכזית‪ ,‬או‬
‫לסעודה צריך כביצד■ וכמ״ש‪ ,‬ועי׳ בברכ״י סר׳ רצ״א‬
‫ובש״ורי ברכה שם‪.‬‬
‫ג ם כל זה למדקדקים וסוברים דחייב לאכול פת‬
‫בסעודה ג׳‪ ,‬ורגילים תדיר לעשות כן וכדקדוק ל׳‬
‫החיד״א‪ ,‬אבל לשאר ב״א שאינם מדקדקים לאכול‬
‫פת בכל השנה בסעודה ג׳‪ ,‬׳ואוכלים רק פהב״כ או‬
‫פירות‪ ,‬פשיטא דגם בע״פ יברך במ״מ ומעין ג׳‪ ,‬או‬
‫יאכל פירות‪ ,‬הכל כמו שרגיל‪.‬‬
‫מ ע ת ה נבא למה שהסיק במסקנתו‪ ,‬דאף שכל אחד‬
‫מהסברות הנ״ל דחויות הן מדברי הפום׳‪ ,‬מ״מ‬
‫בצירון* החמשה ספיקות‪ ,‬ראוי לברך המוציא ובהמ״ז‬
‫על הלחמניות המחוקות‪ ,‬ואף דלדעת מר״ן כל שיש‬
‫ספק אם מזונות או‪ .‬המוציא‪ ,‬יש לברך במ״מ‪ ,‬מ״מ‬
‫כיון שיש פוס׳ הנ״ל החולקים וס״ל לברך בהמ״ז‪,‬‬
‫ומוכח דאין מעין ג׳ פוטרת‪ ,‬ותנא דמסייע להו הוא‬
‫הריטב״א סהל׳ ברכות פ״ב אות כ״א דס״ל להדיא‬
‫כל שראוי לברך ברכת שלש ובירר מעין ג׳ לא יצא‪,‬‬
‫וכיון שיש חמשה ספיקות לברך בהמ״ז‪ ,‬בודאי סמכי׳‬
‫ע״ז לברך בהמ״ז זכר‪ .‬ויש לחוש לביטול מצות עשה‬
‫מן התורה לדעתם‪ ,‬עכ״ד‪.‬‬
‫ואנכי ■הרואה‪ ,‬שאין מקום לדבריו כלל‪ ,‬דאם באנו‬
‫לזה‪ ,‬למה צריך לחמשה ספיקות‪ ,‬והלא די‬
‫בספק אחד לפסוק כדעת מור״ם דס״ל דאם הוא מתוק‬
‫רק מעט הוי פת גמור‪ ,‬ואם אכל ממנו כל שהוא מברך‬
‫המוציא‪ ,‬ואם אכל כזית יברך ברכת המזון‪ ,‬כדין פת‬
‫ממש‪ ,‬ואפי׳ בלא קביעות סעודרי כלל‪ ,‬כמו פת‪ ,‬והוי‬
‫ספק במצות עשה דאורייתא‪ ,‬ועוד דעדיפא‪ ,‬דגם בעיסה‬
‫שנילושה בשמן ודבש ומתוקה הרבה‪ ,‬היה צריך מספק‬
‫לברך המוציא ■וברהמ״ז כפת ממש‪ ,‬וכסברת מהר״א בן‬
‫טאווה שהביא בחוט המשולש שבסוף ס׳ התשב״ץ‬
‫טור ג׳ סי׳ כ״ח‪ ,‬וכן היא דעת הזרע אמת וכמה פוס׳‬
‫הביא דבריהם מהר״מ הלוי הי״ו בתשובתו הנ״ל‪ ,‬וזה‬
‫ג״כ ספק במצות עשה‪ ,‬ואנו רואים שכל העולם מברכין‬
‫ע״ז במ״מ ומעין ג׳‪ ,‬וגם כת״ר בסוף דבריו מזהיר‬
‫על המתוקות מאד ע״ש‪ .‬ובאמת הלא הוי ספק במצות‬
 ‫ומגו‬ ‫השמטות‬ ‫שמ״ש‬ ‫שכ‬
‫ולפי דעתי שמלשון זה של מר״ן ז״ל‪ ,‬יש להוכיח‬ ‫סימן ג‬
‫דעתו‪ ,‬שהוא סובר כמור״ם דבנר אין חילוק‬ ‫קצץ עם הגוי להדליק לו בשבת‬
‫בין קצץ‪ ,‬ולא קצץ‪ ,‬שהרי אפי׳ בבגד שמותר בקצץ‪,‬‬
‫כתב מיר״ן ובלבד שלא יאמר לו לעשות בשבת‪ ,‬ומינה‬ ‫בעניין מי שקצץ עם הגוי לבא להדליק לו את הבית‬
‫דאם קצץ עמו לבא להדליק לו ליל שבת‪ ,‬דודאי‬ ‫בליל שבת קדש‪ ,‬מלבד הכתוב כבר והודפס‬
‫כאלו אומר לו בפירוש לעשות בשבת דוקא‪ ,‬וזה חיזוק‬ ‫בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ מ״ח‪ ,‬דכיון דמוכרח‬
‫למד‪ ,‬שכתבתי בתבואות שמ״ש והבאתי למעלה שדעת‬ ‫הגוי לעשות בשבת וא״א לאחר ולא להקדים‪ ,‬דודאי‬
‫מר״ן כן‪ .‬וכשהוא בבית ישראל‪ ,‬הרי עוד זה כנגד‬ ‫אומר לו לבא אחר כניסת שבת‪ ,‬דאל״ה ידליק בעצמו‬
‫מר״ן ז״ל שצריך לעשות המלאכד‪ ,‬בביתו של גוי דוקא‪,‬‬ ‫עש״ב וברוחב שכן היא סברת המאירי והגאונים והט״ז‬
‫ושם במשנ״ב סקי״ז‪ ,‬ר״ל שלא בבית ישראל דאז‬ ‫זהמ״ז והמחצ״ה והפמ״ג והרב אד״א והרב ער״ה והרב‬
‫מיחזי כאלו הוא עושה בשליחות ישראל‪ ,‬וכתב החיי‬ ‫חיי אדם‪ ,‬והגאון רבינו זלמן‪ ,‬והגאון בעל‪ .‬משנה‬
‫אדם דבבית ישראל אסור אפי׳ אם הוא דבר שמנהג‬ ‫ברזרדי‪■ ,‬והרב מו״ז ז״ל בספר דברי שלו״ם‪ ,‬זכר כולם‬
‫כל בני העיר ליתנו בקבלנות ולא אתו למיחשדיד‪,‬‬ ‫לחיי עד‪ .‬דכולהו ס״ל בדעת מר״ן והר״ן ז״ל לחלק‬
‫בשכיר יום‪ ,‬ג״כ אסור מטעם זה שציוהו לעשות בשבח‬ ‫בין נר לבגד‪ ,‬וגבי נר אסור אפי׳ קצץ‪ ,‬ויש טעם‬
‫ע״כ‪ .‬וע״ע בסי׳ רע״ו כביאור הלכה ד״ד‪ ,‬בקבלנות‪,‬‬ ‫לדבריהם מסתימת דברי מור״ם על הש״ע בסי׳ רע״ו‪,‬‬
‫שכתב דבכל אופן בבית ישראל אסור‪■ ,‬ורמ״א שכתב‬ ‫דמשמע דאינו חולק‪ ,‬וגם ממד‪ .‬שלא הביא בב״י סי׳‬
‫אין חילוק בין קצב ללא קצב משום שנהנה‪ ,‬היינו‬ ‫רע״ו רק דברי סה״ת והסמ״ג האוסרים אפי׳ קצץ‪,‬‬
‫במלון אצל הגוי‪ ,‬אבל בבית ישראל אין צורך לשום‬ ‫ולא עלה ע״ד לרמוז לדברי הר״ן שחולק‪ ,‬מוכח דאזיל‬
‫טעם דודאי אסור וכדברי מר״ן סי׳ רנ״ב ס״ב הנ״ל‬ ‫ומודה גם הוא לאסור‪ ,‬ואף שהרבה פעמים מור״ם‬
‫ע״ש‪ .‬ובלא״ה דעת מר״ן מוכרחת כדעת המ״א‪ ,‬דאל״ה‬ ‫ז״ל סותם דבריו אע״פ שד‪.‬וא חולק על הש״ע‪ ,‬וכן‬
‫למה לא כתב להתיר בקצץ רק בדין הכובס דאפשר‬ ‫ליהיפך כותב וי״א אע״פ שהוא מסכים‪ ,‬זה אמרינן‬
‫לעשות קודם שבת או אח״כ‪ ,‬הו״ל למינקט רבותא‬ ‫כשד‪.‬דבר הוא מוכרח יוא״א בלעדו‪■ ,‬ואין דרך ליישב‬
‫דאפי׳ בנר דמוכרח לעשותו בשבת‪ ,‬לא קודם ולא‬ ‫דבריו כפשוטם‪ ,‬לא כן בזד‪ ,‬דד‪,‬רבד‪ ,‬פוס׳ סוברים שדברי‬
‫אח״כ‪ ,‬עכ״ז מותר כיון דקצץ‪ ,‬אלא ודאי דלא התיר‬ ‫מור״ם הם לדעת מר״ן כפשט הדברים‪ ,‬והנאום‬
‫בקצץ אלא בכובס‪ ,‬דאפשר להקדים ולאחר‪ ,‬בזד‪ ,‬י״ל‬ ‫הדברים ופסקו אותם להלכה למעשה‪ ,‬למה לן להניח‬
‫דאדעתא דנפש ‪ ,T‬קעביד‪ ,‬אבל אם הוא מוכרח לעשות‬ ‫הפשט המופשט וללכת בדרך עקלתון לומר דמור״ם‬
‫רק בשבת ודאי דאף בקצץ אסור דעועזה אדעתא‬ ‫פליג על מר״ן בלתי שום הכרח‪ ,‬ויותר מזה לא יהיה‬
‫דישראל‪ ,‬וכן ראיתי בתשו׳ להראש״ל מופת הדור‬ ‫אלא ספק בדברי מר״ן‪ ,‬הלא כלל גדול בידינו לפסוק‬
‫הגרע״י שליט״א‪ ,‬הובאה בספר ילקוט יוסף הלק רביעי‬ ‫כרמ״א היכא דא״א לעמוד ע״ד מר״ן ז״ל ע״ש‪ .‬אלו‬
‫כרך א׳‪ ,‬סי׳ רמ״ד אות ג׳ ע׳׳ש שקצת מדברי לקוחים‬ ‫דברי בתבואות שמ״ש שם‪ ,‬ועוד הארכתי שם‪ ,‬להביא‬
‫משם‪ ,‬ישר חליה‪.‬‬ ‫עוד ראיות עש״ב‪.‬‬
‫המורם מהנ״ל‪ ,‬שלד‪,‬דליק נר ע״י גוי בביתו של‬
‫ישראל‪ ,‬אסור מב׳ טעמים‪ ,‬א׳‪ ,‬שבדין הנר‬ ‫עוד זאת‪ ,‬בזה שהמלאכה נעשית בביתו של ישראל‪,‬‬
‫שהוא מוכרח לעשות רק ליל שבת‪ ,‬אין חילוק בין‬ ‫בליל שב״ק‪ ,‬אפי׳ למקילים‪ ,‬יודו בזה דהרואה‬
‫קצץ ללא קצץ‪ ,‬לדעת מר״ן ומור״ם ז״ל‪ .‬ב׳‪ .‬מטעם‬ ‫יחשוב שהוא שכיר יום‪ ,‬וכמ״ש הר״ן )שבת י״ט(‬
‫שהוא בביתו של ישראל‪ ,‬דאז אפי׳ בדברים שאפשר‬ ‫ושאף ר״ת שהתיר מתחלד‪ ,‬לבנות בקבלנות לא סמך‬
‫לעשותם קודם שבת או אח״כ כמו ■בגד לכובס‪ ,‬אם‬ ‫על זד‪ ,‬למעשד‪ ,,‬וכמ״ש התום׳ שם די״ח‪ ,‬וע״ע בתום׳‬
‫הוא בביתו של ישראל‪ ,‬הכל מודים שאסור‪ ,‬זד‪.‬ו הנ״ל‪,‬‬ ‫ע״ז דכ״א‪ ,‬וכן נפסק בש״ע סי׳ רמ״ד ס״ד‪ ,‬דאפי׳‬
‫ולרח״פ ירושלים ע ‪,T‬״ק בניסן תשנ״ב‬ ‫דבר שמותר בקצץ‪ ,‬אם הוא בביתו של ישראל אין‬
‫להתיר‪ ,‬אלא בתנאי שלא יעשה המלאכד‪ ,‬בביתו של‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ישראל‪ ,‬ובסי׳ רנ״ב ס״ב מותר ליתן בגדיו לכובס ובו׳‪,‬‬
‫סמוך לחשיכד‪ ,‬אם קצץ לו דמים וכו׳ והוא שלא יאמר‬
‫לו לעשות בשבת‪ ,‬וגם שיעשר‪ ,‬הא״י המלאכה בביתו‬
‫סימן ד‬ ‫)של הגוי( ושם במשנה ברורה אות ט״ז ■וז״ל וכן‬
‫הערות על ספר ״שבת ומועד״‬ ‫אם אמר לכובס ראה שאני צריך להם במו״ש כגון‬
‫שרוצה ליסע מיד במו״ש‪ ,‬גם זה אסור אפי׳ בקצץ‬
‫לר‪,‬רב שאול רפאל שליט״א‬
‫דכיון דא״א לגומרו אא״כ יעשה בשבת הו״ל כאלו‬
‫בעוברי בין בתרי הספר ״שבת ומועד״ לצורך‬ ‫אומר בפירוש שיכבס בשבת ‪.‬וד‪,‬וי שלוחו )אחרונים(‬
‫הסכמה‪ ,‬ראיתי דברים שראוי לעורר עליהם‪,‬‬ ‫עכ״ל‪ .‬וא״כ כ״ש בנד״ד דאפי' בסתם הו״ל כאומר‬
‫א‪ .‬בעשרת הדברות אמר שאין לאומרם בטעם הגדול‪,‬‬ ‫לו בפירוש לעשות בשבת‪ ,‬שהרי א״א לאחר למוצאי‬
‫והנה מנהג הרבה קהלות כמעט בכל העולם‪,‬‬ ‫שבת‪ ,‬וגם בודאי שלא קצץ עמו כדי שיבא קודם‬
‫שאומרים אותו בטעם הגדול ובעמידה‪ ,‬ובחרדה גדולה‬ ‫שבת להדליק‪ ,‬דד‪,‬א יכול להדליק בעצמו‪ ,‬ולא כיון‬
‫מאד‪ ,‬כנתינתן מסיני‪ ,‬והרמב״ם ז״ל‪ ,‬זר‪ ,‬קרוב לאלף‬ ‫אלא על השבת‪.‬‬
‫שכא‬ ‫ומגן‬ ‫שונים סי‪It /‬‬ ‫שמ״ש‬
‫סי׳ נ״ג‪ ,‬דצר ‪ T‬פח אחר‪ ,‬כי פח הפלטא הוא גוף‬ ‫שנה צעק ולא נענה‪ ,‬ובאו רבני הדורות שאחריו‬
‫התנור ילא פח ע״ש‪.‬‬ ‫ויישבו את תמיהתו‪ ,‬וחיזקו את המנהג לעמוד‪ ,‬ואין‬
‫ראד אחרי אלף שנה‪ ,‬לחזור לקיים רעיון הרמב״ם‬
‫יבי תבשיל שהוא מביושל כל צרכו ויבש‪ ,‬אסר‬
‫זצ״ל‪ ,‬ולצנן את הקדירה‪ ,‬אלא להניחה בחמימותה‬
‫להטמינו תחת ■הסמיכה שעל המיחם‪■ ,‬ולא נהירא‬
‫וברגש גדול שלה‪ ,‬ועי׳ בספרי שמ״ש ומגן ח״א‬
‫דד‪,‬לא הטמנה כולה משום בישול‪ ,‬וביבש אין בישול‬
‫‪.‬‬ ‫סי׳ נ״ז‪.‬‬
‫אחר בישול‪ ,‬וכיון שאינו על הפלאטא אין כאן משום‬
‫בי אמר בפנים שעל כל המשקין צריך לברך בתור‬
‫מיחזי כמבשל‪.‬‬
‫הסעודה‪ ,‬וזהו היפד מר״ן ז״ל בסי׳ קע״ד ס״ז‪.‬‬
‫יג‪ .‬פסק לאסור להוציא מקדירה שעל האש אפי׳‬ ‫שעל המים ושאר משקין אין לברך בתור הסעודה‬
‫תבשיל שנתבשל כל צרכו‪ ,‬ואני הארכתי בספרי‬ ‫דחשיבי כבאים מחמת הסעודה לפי שאין דרך לאכול‬
‫שמ״ש ומגן ח״א סי׳ י״ט בזד‪ ,.‬זהעלתי להתיר ע״ש‪.‬‬ ‫בלא שת״ה ופו׳ ע״ש‪ .‬וכן הוא המנהג‪ ,‬שמעולם לא‬
‫מברכין על שום משקה כתיד הסעודה‪ ,‬זולת על היין‬
‫יד‪ .‬בענייני ברירה החמיר מאד מאד‪ ,‬וכבר כתבתי‬
‫‪.‬‬ ‫וכמ״ש מר״ן שם‪.‬‬
‫בספרי תבו״ש חאו״ח סי׳ ל׳ ובספרי שמ״ש ומגן‬
‫ח״א סי׳ שד‪,‬ערלם סומכים על מר‪.‬ריט״ץ ז״ל‪ ,‬שכל‬ ‫ג‪ .‬אמר שאין לענות ב״ה וב״ש על ברכה שחייבים‬
‫דבר שאינו מעורב‪ ,‬רק ניכר וא״צ פשפוש‪ ,‬כגון שומן‬ ‫בה‪ .‬חהו היפך ההלכה ומנהג הספרדים שעונין‬
‫שצף ע״ג המרק‪ ,‬וחרצנים שביין‪ ,‬וקליפת ביצים‬ ‫ב״ה וב״ש על כל הברכות כולם‪ .‬ועי׳ באורך בזה‬
‫ואגוזים זשומין וקליפת פירות‪ ,‬כל זה ניכר במקומו‪,‬‬ ‫בספרי שמ״ש ׳ומגן ח״ב העומד על מזבח הדפוס ]לעיל‬
‫ואין בזד‪ ,‬דין בורר‪ ,‬אפי׳ להניח‪.‬‬ ‫סי׳ ל״ד[‪.‬‬
‫וקצר המצע להאר ‪ T‬עוד‪ ,‬ועוד חזון למועד בעד‪,‬״ו‪.‬‬ ‫ד* שכח רצה והחליצנו בסעודה שלישית‪ ,‬פסק בפנים‬
‫שיחזור‪ ,‬וזהו היפך מר״ן ז״ל‪ ,‬וכל הפוס׳ שפסקו‬
‫דמלתא‪ ,‬אני מסיים בברכה רבה להמחבר‬ ‫ואסיפא‬
‫שלא לחזור מטעם ספק ברכות להקל‪ ,‬עי׳ מר״ן או״ח‬
‫שליט״א שיזכה עוד לחבר ספרים להגדיל‬
‫סי׳ קפ״ח ס״ח‪.‬‬
‫תורה ולהאדירה אמן‪.‬‬
‫ה‪ .‬בדברים שהם קלי הבישול פסק לאסור בכלי שני‪,‬‬
‫החו״פ ירושלים עיד‪,‬״ק‪ ,‬בחדש מנ״א תשנ״ב לפ״ק‬ ‫וזה אינו‪ ,‬דההלכה כיש אומרים בתרא שהביא‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫מר״ן סי׳ שי״ח ס״ד״ דכללא הוא יש ויש הלכה כיש‬
‫בתרא‪ ,‬וכ״כ המש״ב סקמ״ג‪ ,‬דסבירא להו דאין כ״ש‬
‫מבשל בשום דבר‪ ,‬וכן הבינו המ״א וכל האחרונים‬
‫בדעת מר״ן ז״ל‪ ,‬ושכן הלכה‪ ,‬והארכתי בזה בספרי‬
‫ע נ י י נ י ם ש ו נ ים‬ ‫שמ״ש ומגן ח״ב‪.‬‬
‫‪ .1‬בדין בישול אחר בישול בלח‪ ,‬פסק דדוקא ביש‬
‫א׳‬ ‫רוב לח‪ ,‬וכבר הארכתי בספרי תבו״ש ח״א סי׳ ס״ו‬
‫תשובה להשגה באור תורה חשון תשנ״א‬ ‫לסתור סברא זו וגם הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א‪,‬‬
‫חזר בו מסברא זו‪.‬‬
‫ע״ע האגדות‬
‫ז« פסק דיש צביעד‪ ,‬במשקין‪ ,‬והלכה רווחת היפך זה‪,‬‬
‫ב ה ק ד מ ה לספרי תבואות שמ״ש חאד‪,‬״ע‪ ,‬הבאתי‬ ‫והכל עושין בשבת‪ ,‬ע״י עירוי מכ״ש על הט״י‪.‬‬
‫‪.‬דברי הגט׳ )נדד‪ ,‬ל׳( בהלו נרו עלי ראשי‪,‬‬ ‫וכן התירו הפמ״ג ושאר פוס׳ להדיא לעשות טי׳‪ .‬וגם‬
‫כשהעובר במעי אמו נר דלוק על ראשו וצופד‪ ,‬ומביט‬ ‫מוסיפין מים ליין שרף שיש בו אניס וכל המים‬
‫מסוף העולם ועד סופו ומלמדים אותו בל התורה כולה‬ ‫מתלבנים‪ ,‬ואין פו״פ‪ ,‬ועי׳ יביע אומר ח״ב סי׳ כ׳‪,‬‬
‫וכשיוצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו‬ ‫שהאריך בזה וקיים המנהג ע״ש‪.‬‬
‫ומשכחו כל התורד‪ ,‬ע״ב‪.‬‬
‫‪ •rt‬פירות וצנימין וביסקוויט אסר לתתם בחום‬
‫וכתבתי דהמאמר הזר‪ ,‬כפשוטו אומר דורשני‪ ,‬דאין‬ ‫שהיס״ב ע״ש‪ .‬וכבר כתבתי בהערה ה׳‪ .‬דכל שהוא‬
‫מקום בבטן האשד‪ ,‬שיכול העובר ללמוד‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫כ״ש אין שום דבר מתבשל בו‪.‬‬
‫ואיפר‪ ,‬ישב המורה‪ .‬וגם העובר איך ילמוד וד‪.‬וא חרש‬ ‫טי פירות‪ ,‬יבשים כתב דאין להכניסם לכלי ב׳‪ ,‬משום‬
‫לא ישמע ולא ידבר‪ .‬גם אין לו כח ללמוד‪ .‬וגם למד‪,‬‬ ‫שנר׳ כמבשל‪ ,‬וזד‪ .‬אינו דלא מצינו חומרת נר׳‬
‫חוזרים ומשכחים לו לימודו‪ .‬וכיון שכן למד‪ ,‬מלמדים‬ ‫כמבשל‪ ,‬אלא להניח על התנור או על הפלטא‪ ,‬ולא‬
‫אותו כל עיקר‪ .‬גם בצאתו מרחם לא ראינו מלאך‬ ‫בכלי ב׳ או דבר אחר‪.‬‬
‫שסוטרו‪ .‬ואמרתי דהאמת אין כאן לא מלאך ולא שום‬ ‫י‪ .‬אסר להוסיף חמין שעל האש לקדירד‪ .‬שעל האש‬
‫דבר‪ ,‬וד‪,‬כל רמז ומשל בעלמא‪ .‬וד‪,‬כוונה היא שבשעה‬ ‫שצריכד‪ .‬למים‪ ,‬וכבר ■הוכחתי בספרי שמ״ש ומגן‬
‫ש ‪r‬ר השי״ת את העובר‪ ,‬נתן בו כחות עצומים באופן‬ ‫ח״א סי׳ ח׳‪ .‬שאין בזה ריח איסור לדעת מר״ן ז״ל‪,‬‬
‫שיכול לעת ‪ T‬ללמוד כל התורה אם ירצה‪ ,‬ומילתא‬ ‫וגם רבינו יונד‪ ,‬מודד‪ ,‬בזה עש״ב‪.‬‬
‫דסברא היא‪ .‬דאם השי״ת ציוה ופקד עלינו ללמוד‬ ‫יא‪ .‬אמר שד‪,‬פלאטא של שבת עומדת במקום פח‪,‬‬
‫התורה‪ ,‬הא ודאי שנתן בכחינו לעשות כמ״ש כי קרוב‬ ‫ואני הצעיר הוכחתי בספרי^ שמ״ש ■ומגן ח״א‬
 ‫ומגו‬ ‫ענייגים שונים סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬ ‫שכב‬
‫בשביל התינוק שלא יזוק‪ ,‬ונמצא ‪ ,‬שהוא גרם‪ ,‬לאמו‬ ‫אליך הדבר מאד‪ ,‬דאל״ה הלא יהיה לנו פתחון פה‬
‫(כיוה״כ בשבילו‪ .‬ולכן קרא עליו זורו רשעים וכו׳‪ .‬זה‬ ‫להשיב‪ ,‬כי אין אנו ראוים לכך‪ .‬כי אין לנו בה השכל‬
‫הג״ל כפשוטו‪,‬‬ ‫ולא מדע הגון שנוכל ללמוד תורה הקדושה‪ .‬ומי יוכל‬
‫ו מ ה שהביא ראיה המשיג מיעקב מפרכס ועשו מפרכס‬ ‫לעמוד בסודה‪ .‬ואם השי״ת ציוה עלינו‪ ,‬הא ודאי שנתן‬
‫לצאת‪ .‬נעלם ממנו דברי מהרש״א בס׳ חלק שם‪,‬‬ ‫בבחינו לעשותה‪ .‬וכמז״ל הרוצה לעשות עצמו כמרע״ה‬
‫שכבר הקשה על זה קושיא חזקה‪ .‬מהש״ס שם שכתב‬ ‫עושה‪ .‬וזהו נר דלוק על ראשו‪ ,‬הוא נר התורה המאירה‬
‫דהיצה״ר בא לאדם בשעת יציאה מרחם ולא משעת‬ ‫עליו ]כמ״ש כי נר מצוה ותורה אור[ ויש בכחו ללמוד‬
‫יצירה‪ .‬דאל״ה היה בועט במעי אמו ויוצא ע״ש‪ .‬וכ״כ‬ ‫את כולה‪ .‬וכשיוצא לאויר העולם בא מלאך הוא הטבע‪,‬‬
‫לפתח חטאת רובץ‪ .‬וא״כ כיצד עשו היה מפרכס לצאת‬ ‫שכאשר מתחיל לצמוח מתערב עמו היצה״ר ומראה לו‬
‫וכו׳ במעי אמו‪ ,‬והניח בצ״ע עש״ב‪ .‬ולפקוצ״ד שענין‬ ‫יופי הטבע והבריאה ונמשך אחריהם‪ ,‬ומעכבים אותו‬
‫יעקב ועשו אין להביא ראיה מהם לכל העולם‪ ,‬שזהר‬ ‫מללמוד תורה‪ ,‬ע״כ לשוני הצריך שם‪.‬‬
‫ענין מיוחד קודם בריאתם‪ ,‬נגזר עליהם מן ך!שמים‪,‬‬
‫הן היום ראיתי בהירחון הנכבד אור תורה חשון‬
‫בעודם בבטן שיהיו לב׳ אומות מפורדים‪ .‬א׳ לקדושה‬
‫תשנ״א סי׳ ל״ג דף קל״ד‪ ,‬למי שהשיג על דברי‪,‬‬
‫וא׳ לטומאה‪ .‬וכמ״ש הנביא‪ ,‬ב׳ גוים בבטנך וב׳ לאומים‬
‫וכתב לפרש ״הכל כפשוטו ממש״‪ .‬וכעין‪:.‬מה שפירש‬
‫ממעיך יפרדו‪ .‬שמהיותם בבטן נפרדו וכל א׳ רוצה‬
‫מהרש״א בחידושיו לנדה ל׳ בד״ה בהלו גרו עלי ראשי‬
‫לצאת לדרכו‪ .‬וכמו עשו כן יעקב‪ .‬וע״ז יאמר כפשוטו‪,‬‬
‫וז״ל הוא כח הנשמה שנקרא נר‪ ,‬שנאמר גר אלהים‬
‫זורו רשעים מרחם‪ ,‬וה׳ יודע נסתרות‪ .‬גם בירמיה‬
‫נשמת אדם ובו׳ ובהמשך בא מלאך וסוסרו שנא^ לפתח‬
‫נאמר‪ ,‬בטרם אצרך בבטן ידעתיך‪ .‬ובטרם תצא מרחם‬
‫חטאת רובץ והיינו יצה״ר היינו מלאך המות עכ״ל‪.‬‬
‫הקדשתיך נביא לגדים נתתיך‪ ,‬דישנם אנשים מיוחדים‬
‫ובאמת לא ידעתי מה מצא במהרש״א יותר ממה‬
‫דקודם בריאתם באים למטרה מסויימת‪ .‬וגם בחירה‬
‫שפירשתי אני צעיר‪ ,‬שהמביט בדברי מהרש״א הנ״ל‬
‫לפקוצ״ד ניטלה מהם‪ .‬אבל שאר ב״א הפשוטים יתפרשו‬
‫רק בהשקפה בעלמא‪ ,‬יראה שגם הוא הוציא ד‪.‬גמ׳‬
‫כדברי מהרש״א וכמו שפירשתי‪ ,‬שנתן בהם כחות‬
‫מפשוטה‪ ,‬שאין שם נר דלוק על ראשו‪ .‬ואין לו עינים‬
‫לעשות אחר בריאתם‪.‬‬
‫שיביט בהם מסוף העולם וכו׳‪ .‬אלא הנר רומז לכח‬
‫וצריך לדעת‪ ,‬שאנו מאמינים באמונה שלימה‬ ‫הנשמה‪ .‬הרי שינה פשט ד‪.‬גמ׳ לרמז‪ .‬ואני אמרתי שהוא‬
‫שהקב״ה כל יכול‪ ,‬וברא העולם יש מאין‪.‬‬ ‫נר התורה מאירה עליו ויש בכחו ללמוד את כולה‬
‫ועשה פלאי פלאים ושינה את הטבע בקריעת ים סוף‬ ‫כשיצא‪ .‬גם מלאך שסוטר אותו‪ ,‬פי' במהרש״א שהוא‬
‫ובעשר מכוח‪ .‬להודיע את גבורתו בכל העולם‪ .‬וכמ״ש‬ ‫היצה״ר‪ ,‬זאת אומרת שאין מלאך‪ .‬רק היצה״ר נכנם‬
‫ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי‬ ‫כשעת יציאה כמ״ש לפתח חטאת רובץ‪ .‬וכמו שפירשתי‬
‫במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני‬ ‫אני ממש‪ ,‬שנותנים בו פחות ‪.‬שילמוד אח״כ‪ .‬וזהו כח‬
‫ה׳‪ .‬ומאז הוא קמצן בנסים ולא יעשה נם להפוך הטבע‬ ‫הנשמה שאמר מהרש״א‪ ,‬שכבר בשעת יצירה י״ל כח‬
‫כ״א לצורך גדול‪ ,‬אבל לא לעשותם על מגן‪ .‬וכ״כ‬ ‫הנשמה כמ״ש בם׳ חלק )צ״א( ע״ש‪ .‬ובזה יכול ללמוד‬
‫יענך ה׳ ביום צרה‪.‬‬ ‫כל התורה כולה‪ ,‬וזהו הראיה ויורני ויאמר לי‪ .‬וכמו‬
‫שפרש״י דקאי על ימי העיבור‪ ,‬שכבר יש כח הנשמה‬
‫ובהיותי בזה זכרתי מה שהבאתי במקום אחר‪ ,‬סיפור‬
‫בקרבו שעל ידו ילמוד תורה‪ .‬ונמצא שכל דברי כמעט‬
‫קטן‪ ,‬שעל ידו פירשתי ביום שמחת תורה‬
‫הם כלולים בדברי המהרש״א ז״ל‪ ,‬ויותר רחבים מדבריו‬
‫לחבר סוף התורה לתחלתה‪ .‬והוא שאדמו״ר ‪ .‬א׳ היה‬
‫ז״ל‪ .‬ועל כל פנים א״א לו׳ שזהו ״הכל כפשוטו ממש״‬
‫תמיד מתאכסן אצל חסיד א׳ מזמן לזמן‪ .‬פעם אחת‪,‬‬
‫וכמ״ש המשיג‪ ,‬שבאמת אין כאן נר דלוק‪ ,‬ואין כאן‬
‫הרגיש האדמו״ר שבעל‪ .‬הבית לא נשאר בחסידותו‬
‫מלאך‪ ,‬וצריך לפרשם על הנשמה ועל יצה״ר‪ .‬וכמו‬
‫ודבקותו לה׳ כמו שהיה וירד ממדרגתו הא׳ שהיתה לר‬
‫■‬ ‫שכתבתי‪.‬‬
‫ביר״ש‪ .‬שאל אותו הרב מה קרה לו‪ ,‬ומדוע נשתנה‪,‬‬
‫הבעה״ב השיב אותו‪ ,‬מה אומר לאדוני‪ ,‬אנשים חילונים‬ ‫ומה שהביא ראיה מההיא דיומא )פ״ב‪ (:‬בעוברה‬
‫מקיפים אותי קושיות חבילות‪ .‬אם באמת אסור לאכול‬ ‫שהריחה‪ ,‬לחישו לה ואלחישא וכו׳‪ .‬הרי מבואר‬
‫טריפה‪ ,‬מדוע לא תעמוד לו בגרונו‪ .‬וכן מי שמחלל‬ ‫שהתינוק שומע גם בבטן אמו‪ ,‬ואמר עליו זורו רשעים‬
‫שבת‪ ,‬בה שעתא ראד שיפול דמות‪ .‬כיון שבכח ה׳‬ ‫מרחם‪ .‬עי' מהרש״א בפ׳ חלק בחידושי אגדות )צ״א‪(:‬‬
‫לעשות זה‪ ,‬וככה יראה נפלאותיו בכל עת‪ .‬וכל העם‬ ‫שפירש דע״י אמו אפשר דשולט יצה״ר קודם היציאה‬
‫ישמעו ויראו‪ .‬ובזה נתקררתי קצת‪ ,‬ואני שמח בביאתך‬ ‫אבל בולד עצמו אינו שולט‪ ,‬דא״כ הוי בועט ויוצא‬
‫לו׳ לי מה אשיב‪ .‬ע״ד ודע מה שתשיב לאפיקורוס‪.‬‬ ‫ע״ש‪ .‬וכן עלה בלבי לפרש קודם ראותי לדברי מהרש״א‬
‫האדמו״ר לא השיב אותו על המקום‪ ,‬בגתים באה בתר‬ ‫הנ״ל‪ ,‬שעוברה שהריחה‪ .‬אין ר״ל העובר הריח כמ״ש‬
‫של בעה״ב והביאה תעודת שירים בידיה‪. ,‬שהיא‬ ‫רש״י‪ ,‬רק העובדה הריחה‪ .‬ואם לא תאכל‪ ,‬תהיה ניזוקת‬
‫משוררת טובה ובעלת קול נעים‪ .‬אביה הביאה להתברך‬ ‫היא‪ ,‬וממילא תזיק גם לעובר‪ ,‬וכשהלחישו לה ואלחישה‬
‫מן האדמו״ר‪ .‬האדמו״ר שמח בה ובירך אותה בהצלחה‬ ‫אזי ידעה בעצמה וחזרה בה וכבשה יצרה ותאותה‪ ,‬ואין‬
‫על התעודה‪ ,‬וביקש ממנה לשורר לפניו איזה שיר‪.‬‬ ‫נזק לא לה ולא לעובר‪ ,‬וכשלחשו לה ולא הלחישה אוי‬
‫הבת מיאנה בעזות וברחה לה‪ ,‬אביה צעק עליה איך‬ ‫נשארה בתאוותה והוצרכו לתת לה‪ .‬לא בשבילה אלא‬
‫שכג‬ ‫ומגו‬ ‫שונים סי׳ א‬ ‫שמ״ש‬
‫ויביאד‪ ,‬אל האדם‪ ,‬מלמד שקלעה הקב״ה לחור‪ ,‬והביאד‪,‬‬ ‫לא תעשה רצון האדמו״ר‪ .‬השיבה לו‪ .‬ולמה הועילה‬
‫אצל האדם‪ .‬ופי׳ הרב זצ״ל שם שר״ל בעת שבראד‪,‬‬ ‫התעודה אם אני צריכה לשורר לכל א׳‪ .‬זאת אומרת‬
‫גזר עליד‪ ,‬שיד‪,‬יד‪ ,‬שערה קלוע מעיקרו ולא סתור‪ .‬כדי‬ ‫שאינו מאמין בתעודה‪ ,‬ולכן לא רציתי‪ .‬האב הלך‬
‫שאדר‪,‬״ר יראנד‪ ,‬שערה קלוע שהוא נוי שלה תיכף‬ ‫להתנצל אצל האדמו״ר על בתו‪ ,‬ואמר לו‪ :‬שטעם נכון‬
‫בראיד‪ ,‬ראשונה שראד‪ ,‬אותד‪ ,‬אחר שנבראת עש״ב‪,‬‬ ‫בפיה‪ ,‬שאם תבא לשורר לבל א׳‪ ,‬אזי מה תועלת‬
‫והמשיג דחה את דבריו‪ .‬שהרי בגמ׳ דנד‪ ,‬אם יש בנין‬ ‫בתעודה המעידה עליה שהיא משוררת טובה‪ ,‬וצריכים‬
‫וסתירד‪ ,‬בשערות‪ .‬ומביא ראיד‪ ,‬ד‪,‬גמ׳ שכן יש בנין וכו׳‪.‬‬ ‫הם להאמין בתעודה‪ .‬האדמו״ר שמח על המציאה‪ ,‬ואמר‬
‫מהפסוק ויבן וכר שקלעה הקב״ה וכו׳‪ .‬ואם זה היה‬ ‫לאביה‪ .‬זאת תהיה לד לתשובה‪ ,‬לקושית החילונים‪.‬‬
‫בזמן בריאת חוד‪ ,‬ואז היו קלועות‪ .‬אזי בזמן שאדד‪.‬״ר‬ ‫דלמה לא יעשה נס השי״ת בכל פעם‪ ,‬לתקוע בשר‬
‫נשא את חוד‪ ,‬לא קלע לח שערותיד‪ .,‬וד‪,‬גמ׳ אומרת שכן‬ ‫טריפה בגרון האוכל‪ ,‬או מיתה בשעתר‪ ,‬למחלל שבת‪,‬‬
‫קלע לה שערותיד‪ ,‬והביאה אצל האדם‪ .‬וזה לא חוזר‬ ‫דהשי״ת כבר יש לו דפלום ותעודה על הנסים שעשה‬
‫על הבריאה‪ .‬וזה כפשוטו וכו׳ ע״כ‪.‬‬ ‫במצרים ובקריעת ים סוף וכר‪ .‬ואינו צריך מעתד‪,‬‬
‫לעשות נסים בכל עת ורגע‪ ,‬וצריכים אנו להאמין בו‬
‫ו אנ כי הרואד‪ ,,‬שקושיתו באד‪ ,‬לו ממה שהבין וחשב‬ ‫‪.‬‬ ‫ע״י מד‪ ,‬שעשה במצרים ותול״מ‪.‬‬
‫שהיד‪ ,‬שד‪,‬ות זמן בין הבריאה לזמן שהביאה‬
‫אל האדם‪ .‬ומזה יצא לו להקשות‪ .‬אמנם‪ ,‬המביט רק‬ ‫ו בז ה חיברתי סוף התורה לתחלתה‪ .‬וד‪,‬וא לכל האותות‬
‫בסדר הכתוב‪ ,‬שאומר ויבן וכו׳ ויביאד‪ ,‬אל האדם‪ .‬יראה‬ ‫והמופתים וכו׳ אשר עשה משה לעיני כל‬
‫שלא היד‪ ,‬שד‪,‬ות כלל בין הבריאה לביאתד‪ ,‬אל האדם‪,‬‬ ‫ישראל‪ .‬מזה אנו מאמתים שבראשית ברא אלד‪,‬ים את‬
‫השמים והארץ‪ ,‬שדבר ברור שלא יוכל לקרוע את הים‪,‬‬
‫שהנה פי׳ ויבן וכו׳‪ .‬לא יצא מפשטו הפשוט‪ .‬שאת‬
‫אם לא מי שברא אותו‪.‬‬
‫הצלע בנר‪ ,‬אותו והחזירו להיות אשה‪ ,‬שד‪,‬רי קודם‬
‫פסוק ויבן וכו׳ עדיין לא נבראת חוה כלל‪ .‬ומה שהיה‬ ‫‪.‬נחזור לדברינו‪ ,‬כי מאז הקב״ה נעשה קמצן בנסים‬
‫קודם‪ ,‬הוא רק מה שלקח צלע ויסגור בשר תחתנה‪.‬‬ ‫ורק לצורך גדול המוכרח‪ ,‬עושד‪ ,‬נסים‪ .‬וא״כ‬
‫ושוב בפסוק ויבן וכו׳ מספר על בנין גוף האשד‪,.‬‬ ‫לפי פשט המאמר‪ ,‬לאיזה צורך בזה לעשות נסים‬
‫שד‪,‬צלע שהיד‪ ,‬ב ‪T‬ו‪ ,‬בנד‪ ,‬אותו וד״חזיר אותו להיות‬ ‫יתרים שלא כפי הטבע‪ ,‬לתת נר על ראשו דלוק בתוך‬
‫אשד‪ .,‬וכן פרש״י ד״ד‪ .‬לאשה‪ ,‬להיות לאשד‪ .,‬ורז״ל‬ ‫הבטן ושיביט מסוף העולם וכר כשהוא טמון בתוך‬
‫דקדקו ממד‪ ,‬שהוציאה התורה בל׳ ויבן וכו׳ ולא אמרה‬ ‫הבטן‪ ,‬ושילמוד בתוך הבטן כל התורד‪ ,‬כולה בלא פה‬
‫ויעש ה׳ אלהים את הצלע לאשד‪ ..‬מזה הוציאו שקלע‬ ‫ולשון ובלי אזנים‪ ,‬ושיבא המלאך לסטור אותו להשכיחו‬
‫את שערד״ ר״ל שבתוך בנין גוף זר‪ ,,‬קלע את השער‪.‬‬ ‫כל מה שלמד‪ ,‬דברים שאינם צריכים להיות כלל‪ ,‬ואין‬
‫זאת אומרת שבשעת הבנין עצמו גזר עליו שיד‪.‬יר‪ ,‬קלוע‬ ‫מהם תועלת כלל‪ .‬וד‪,‬עיקר הוא שצריכים לדעת‪ ,‬שהאדם‬
‫מעיקרו‪ .‬ותיכף לבריאה ויביאד‪ ,‬אל האדם‪ .‬ולא משמע‬ ‫יכול להגיע להיות גדול בתורה כמשה רבינו‪ ,‬ורק‬
‫שד‪,‬יד‪ ,‬שד‪,‬ות בנתים רק ויבן וכו׳ ויביאה וכו׳‪ .‬א״כ‬ ‫שרז״ל בדרך משל ומליצה הודיעונו שהקב״ה נותן כח‬
‫מוכרח דגם קליעד‪ ,‬ד‪,‬יתד‪ ,‬עם הבנין והבריאה‪ ,‬שנברא‬ ‫בעובר משעת יצירה שיכול ללמוד כל התורה‪ ,‬ורק‬
‫קלוע‪ .‬ואיך שיד‪,‬יה‪ ,‬אין שום הכרח לקושיתו על הרב‬ ‫שד‪,‬טבע עוצר אותו‪ ,‬וצריכים אנו להתגבר עליו ולהכניע‬
‫זצ״ל כלל‪.‬‬ ‫אותו‪ .‬וממילא אין הכרח להבין דברים כפשטן‪ .‬וכמו‬
‫שגם מהרש״א הרחיק מלפרש כפשוטו מטעם זה‪.‬‬
‫ואני צעיר‪ ,‬נ״ל לחזק את דברי הרב זצ״ל‪ ,‬מטעם‬
‫וג ם בד‪,‬ד‪,‬יא דמגילה )ז‪ (:‬קם רבא שחטיד‪ ,‬לר׳ זירא‬
‫אחר‪ .‬דכפי האמת אין זה דרך כבוד כלפי מעלה‬
‫וכר‪ .‬אמר מד‪,‬רש״א שם שפשטו הוא תמוד‪,,‬‬
‫לומר שהשי״ת הקדוש וד‪,‬טד‪,‬ור ורחוק מכל ריח גשמיות‪,‬‬
‫ובפרט ל׳ שחיטה כאלו לקח הסכין ושחט אותו‬
‫לו׳ עליו שלקח אשד‪ ,‬יפד‪ ,‬כלבנה וקלע לה שיער‬
‫כתרנגול‪ .‬דברים אשר לא יכילם רעיון‪ ,‬ולזה פי׳ פירוש‬
‫בכבודו ובעצמו‪ .‬לזה שפיר אתי פי׳ הרב על נכון שגזר‬
‫נכון‪ .‬שאשק ‪ ,T‬רבא הרבה יין עד שנשתכר יותר מדאי‬
‫עליד‪ ,‬בבריאד‪ ,‬לד‪,‬יות קלועד‪ ,‬ולא סתורד‪ .,‬ומד‪ ,‬הפרש‬
‫ונטה למות‪ .‬ודקדק ל׳ שחיטה‪ ,‬ששתיה היא בגרון‪ .‬וע״י‬
‫בין אם נפרש קלעד‪ ,‬ב ‪T‬ים או בגזירה‪ .‬העיקר הוא‬
‫זה גרם לו מיתה שריוד‪ ,‬גרונו יין‪ ,‬וכאלו שחטו בגרון‪.‬‬
‫שהשי״ת קלעה‪ .‬וטוב לפרש הפי׳ המתאים לכבוד‬
‫ושוב התפלל עליו ואחייד‪ ,,‬שנתרפא‪ .‬וגם דברי רבי׳‬
‫השי״ת והראיה יוצאת שיש דין בנין וסתירה בשער‪,‬‬
‫אברהם בן הרמב״ם שהביא המשיג‪ .‬כך פירוש דבריו‪.‬‬
‫מכיון שנקט הפסוק דבן וכו׳ ובכרכי הים קורין‬
‫התעלף ע״י השתיד‪ ,‬ועי״ז נטד‪ ,‬למות‪ ,‬כיון שד‪,‬וצרך‬
‫לקלעיתא בניתא‪ .‬ודברי הרב זצ״ל צדקו יחדיו‪.‬‬
‫ליבעי רחמי עליד‪ ,.‬ודאי שנכנס בספק מיתד‪ ,‬ע״י‬
‫התעלפות‪ .‬ואיבעי רחמי עליה ואחייה‪ .‬ר״ל וריפא אותו‪,‬‬
‫יעי׳ ג״כ מד‪ ,‬שפירשתי במאז״ל כנור היד‪ ,‬למעלה‬
‫ואין בינו לבין מד‪,‬רש״א כלום‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬והנסתרות‬
‫ממטתו של דוד‪ .‬ובחצות לילה באה רוח צפונית‬
‫לה׳ אלד‪,‬ינו‪.‬‬
‫ומנשבת בו ומנגן מאליו ע״כ‪ .‬בהקדמת ספרי מזרח‬
‫שמ״ש‪ .‬פי׳ נכון רחוק מפשוטו‪ ,‬אבל הוא מתקבל על‬ ‫ג ם מד‪ ,‬שתמה המשיג שם על רבינו יוסף חיים זיע״א‬
‫הלב‪ ,‬והנס ‪r‬ן הוכיח‪ .‬ועי׳ להרב בן יד‪,‬ו ‪T‬ע מד‪ ,‬שפי׳‬ ‫בספר בן יהוידע‪ ,‬שפי׳ דברי הש״ס דשבת דצ״ה‬
‫‪,‬‬ ‫בו‪ ,‬ושלי קרוב לפשוטו יותר‪.‬‬ ‫ויבן ה׳ אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה‬
 ‫ומגן‬ ‫עניינים שונים סי׳ ב ג‬
‫ד( ב ד ף רט״ז‪ ,‬ראיתי כתוב משם החפץ חיים זיע״א‬
‫מה שפירש ברכת בורא נפשות רבות‬
‫וחסרונן וכו׳‪ .‬והוא ממש כמו שאני דרשתי במקהלות‬
‫כמה פעמים‪ ,‬שברא בני אדם חסרים‪ ,‬שכל א׳ צריך‬
‫לחבית לעשות גמר מלאכתו‪ ,‬שאחד חורש וא׳ אופה‪.‬‬
‫וא׳ חייט וא׳ סנדלר‪ .‬והיינו טעמא כדי להחיות בהם‬
‫וכו׳ שאחד ייטיב עם חבירו וישלים לו מה שצריה‬
‫ועשיתי לזה בסים‪ .‬ע״פ האמור עולם חסד יבנה‪ ,‬שכל‬
‫בנין העולם תלוי במה שיעשו חסד זה עם זה‪ ,‬וזהו‬
‫עיקר הטעם לבריאת העולם‪ ,‬שהרי אם צדקת מה תתד‬
‫לו ואם חטאת מה תפעל בו‪ .‬וא״כ מה טעם לבריאת‬
‫עולם‪ ,‬אלא שהקב״ה מקור הטוב‪ ,‬טוב ה׳ לכל‪ .‬ברא עולם‬
‫שלם להטיב עמו‪ ,‬ורצה שגם אנחנו נלך בדרכיו‪ .‬כמ״ש‬
‫אם למדת תורה הרבה‪ ,‬אל תחזיק ]אותה[ טובת‬
‫לעצמך‪ .‬לבד‪ .‬כי לכך נוצרת‪ .‬כדי להטיב‪ .‬וזהו וחסרונן‪,‬‬
‫שברא אותם חסרים‪ ,‬כדי להחיות בהם נפש כל חי‬
‫שייטיבו זע״ז‪.‬‬
‫ג ם בדף מ״ז דיבר מהשפעת הסביבה‪ .‬ואני הצעיר‬
‫פירשתי בזה מ״ש במדרש ויואל משה לשבת את‬
‫האיש וכו׳ ואז״ל לא נתן לו צפורה‪ ,‬עד שנשבע לו‬
‫שהבן הא׳ שיהיה לו ממנה יקדיש אותו לע״ז‪ .‬וכן היה‬
‫שמיכיהו מזרעו היה כהן לע״ז ע״ש‪ .‬והוא תמוה מאד‬
‫ולא יעלה עה״ד דבר זה אפי׳ בחלום‪ ,‬שבחיר הנביאים‬
‫יאמר דבר זה וכ״ש בשבועה‪ .‬וגם מי הכריחם לפרש‬
‫ל׳ ויואל‪ ,‬מלשון אלה ושבועה‪ ,‬ולא פירשו כפשטו‪.‬‬
‫שרצה משה לשבת את האיש‪ ,‬אלא אמרתי דרק מזה‬
‫שמרע״ה רצה וחפץ לשבת את האיש ולהיות בסביבה‬
‫שלו‪ ,‬הוי כאלו נשבע לו להקריב בנו לע״ז‪ ,‬כפתגם‬
‫האמור‪ ,‬אמור לי מי חבירך אומר לך מי אתה‪ .‬וכפי‬
‫האמת דעתו של משה היתה שהוא ישפיע עליו ויחזירו‬
‫בתשובה שלימה לפניו ית׳ וכמו שהיה לבסוף‪ .‬וכך‬
‫אנו רואים במשפחות חילונים של היום‪ ,‬שאם יש להם‬
‫זכות‪ ,‬נמלט מביניהם איזה בחור ונכנס לישיבה‪ .‬גם‬
‫בלי רצונם‪ .‬אזי עם הזמן משפיע על כל המשפחה‬
‫ומטהר אותה‪ ,‬ומגיע עד טבילת כלים‪ ,‬ונעשים כולם‬
‫לבעלי תשובה‪ ,‬לשמור שבת ולהניח תפילין ומזוזה‬
‫וכיוצא‪.‬‬
‫ואני מסיים בברכה להמחבר שליט״א‪ ,‬שיזכה לעלות‬
‫במעלות התוה״ק‪ ,‬ויהיה לגאון ולתפארת ישראל‪.‬‬
‫לשמחת מר אביו ריש מתא דגבעתים הרה״ג שליט״א‪,‬‬
‫ונזכה לראות בהרמת דגל התורה והדת‪ .‬ובביאת משיה‬
‫צדקנו שיגלה בב״א אמן‪ .‬החו״פ ירושלים עיה״ק בחדש‬
‫חשון ש׳ תש״ן לפ״ק‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫בספר אדרת אליהו‪ ,‬ראיתי בדרוש לניסן‪ ,‬שהביא‬
‫מ״ש הש״ס‪ .‬אם ראה אדם שיצרו מתגבר‬
‫עליו‪ ,‬יעסוק בתורה‪ .‬אם נצחו מוטב‪ ,‬ואם לאו יקרא‬
‫ק״ש‪ .‬אם נצחו מוטב‪ .‬ואם לאו‪ ,‬יזכור לו יום המיתה‬
‫ע״כ‪ .‬והזכיר שם הקושיא הבולטת‪ ,‬דלמה לא יזכיר לו‬
‫שמ״ש‬ ‫שכד‬
‫סיכום אף שאנו מאמינים באמונה שלימה שהקב״ה‬
‫עשה נסים גדולים‪ ,‬ובכל יום אנו מודים על‬
‫זה ואומרים ועל נסיך שבכל יום עמנו‪ ,‬אבל צריכים‬
‫לדעת שהקב״ה לא יעשה נסים על חנם בלי צורך להם‬
‫והוא קמצן בגסים‪ .‬ולכן בזמן שאנו רואים שאין בהם‬
‫תועלת וצורך לעשותם‪ ,‬נוכל לפרש בדברים המתקבלים‬
‫וקרובים אל הפשט כל מה שנוכל‪ .‬וכמו שראינו‬
‫למהרש״א ועוד מפרשים‪ ,‬שהולכים בדרך זו‪ .‬זהו הנ״ל‪.‬‬
‫החו״פ ירושלים עיה״ק בחדש מרחשון ש׳ תנש״א‬
‫לפ״ק‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫'‬
‫בם׳ ״בכורי שי״ להאברך הצעיר הרב אליאג‬ ‫ראיתי‬
‫דרעי הי״ו דברים שנ״ל לחוות דעתי בהם‪.‬‬
‫א( ב ד ף ל״ג‪ ,‬הביא מה שהקשה הרה״ג האדמו״ר‬
‫ישראל אביחצירא זיע״א‪ ,‬מהיכן למד אברהם‬
‫שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה ע״ש‬
‫מה שתי׳‪ .‬ואני הצעיר פירשתי בדרושי בזה‪ ,‬בדקדק‬
‫לשון הכתוב‪ ,‬ג׳ אנשים נצבים עליו וירא זכו׳‪ .‬עליו‬
‫של מי‪ ,‬דאם קאי על אברהם‪ ,‬הלא באמת היו רחוקים‬
‫הרבה ממנו והוצרך ל ר ח לקראתם‪ .‬גם ב׳ פעמים וירא‬
‫למה‪ .‬והשני יתר‪ .‬גם לשון עליו דחוק והול״ל לפניו‪.‬‬
‫ונר׳ לקוצ״ד‪ ,‬דמ״ש עליו קאי על השי״ת דביה‬
‫קעסיק‪ .‬כמ״ש וירא אליו ה׳‪ ,‬וישא עיניו להביט‬
‫בו כביבול‪ .‬וירא והנה וכו׳ ר״ל ראה במו עיניו והנה‬
‫דמות שלשה אנשים נצבים עליו כב׳יכול‪ .‬ועל זה סיים‬
‫וירא הפלא הזה שדמות אנשים חקוקים עליו מלמעלה‬
‫כבי׳כול‪ .‬ומזה הבין שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת‬
‫פני שכינה‪ ,‬ואז זירץ לקראתם וכו׳‪ .‬כנ״ל ודוק׳‪.‬‬
‫ב( בדף רמ״ד הביא דברי נדה ל‪ /‬למה הולד דומה‬
‫במעי אמו נר דלוק על ראשו וכו׳‪ .‬עי׳ מה‬
‫שפירשתי בזה בהקדמת ספרי תבואות שמ״ש ח״ג‬
‫באורך[ ]ועי׳ לעיל בסימן הקודם‪[.‬‬
‫ג( שם בדף הנ״ל‪ ,‬הקשה על מז״ל‪ .‬הייב אדם לו׳‬
‫מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי וכו׳‪ .‬והרי‬
‫המציאות אינה כן‪ .‬זנ״ל לתרץ‪ ,‬במה שהקשיתי אני‬
‫הצעיר על משז״ל הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה‬
‫בידם‪ .‬וקשה איך תצא זאת מלפניו ית׳ ולמה לא תעלה‬
‫ב ‪T‬ם‪ .‬וי״ל‪ ,‬דהם כיוונו לעשות כרשב״י ונכנסו לבהמ״ד‬
‫יומם ולילה‪ ,‬אבל לבסוף התחילו לחשוב‪ .‬ומה יהיה מן‬
‫המשפחה וכיוצא‪ .‬אבל ודאי מי שיעשה באמת כרשב״י‬
‫ודאי שתתקיים ב ^ ‪ ,‬וזה מדוקדק ממ״ש הרבה עשו‬
‫ולא עלתה בידם‪ .‬משמע אבל מיעוט עלתה בידם‪ .‬ומזה‬
‫היו לנו ג׳ עמודי הוראה ורוב גדולי הא׳ שמסרו נפשם‬
‫על התורה ועלתה בידם‪ .‬ובזה יתו׳ קושיתו הנז׳‪ ,‬דודאי‬
‫מי שימסור נפשו להיות כאבותינו ודאי יגיע‪ .‬אלא‬
‫דאין מוסרין עצמן באמת על זה מסי״ן גמורה‪.‬‬
‫שכה‬ ‫ומגו‬ ‫עניינים שונים סי׳ ד ה‬ ‫שמ״ש‬
‫ראיתי שהעיר על המדרש שוחר טוב‪ ,‬שפי׳ דא׳ מג׳‬ ‫תחילה‪ .‬זכרון יום המיתה‪ ,‬ויפטר ממנו תיכף ומיד‪ .‬עי׳‬
‫מפתחות‪ ,‬הוא מפתח של רחם שהוא עקרה וכדמסיים‬ ‫בפנים מה שיישב‪ .‬ולפקוצ״ד תירצתי במקהלות‪ .‬ע״פ‬
‫של עקרה נתן לאלישע‪ ,‬שזה היפך תלמודא דידן דנקט‬ ‫הידוע שיש שני מיני יראה‪ .‬יראת העונש ויראת‬
‫מפתח של חיה‪ ,‬דהיינו יולדת פשוטה ע״ש מה שהאריך‬ ‫הרוממות‪ ,‬יראת העונש‪ ,‬פירושה שהוא ירא שמא ימות‪.‬‬
‫לפלפל בזה‪ .‬ולפקוצ״ד נר׳ דגם חיה דנקט ר׳ יוחנן‪,‬‬ ‫או א׳ מבניו ימות‪ ,‬או יפסיד במסחר‪ ,‬או יחלה וכיוצא‬
‫פירושה עקרה‪ .‬וזה מוכרח ממה שסיים‪ .‬חיה מנין‪.‬‬ ‫בזה‪ .‬ויראת הרוממות‪ ,‬פירושה שהוא ירא את ה׳‪ ,‬מפני‬
‫דכתיב ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים‬ ‫שהוא רם ונשא‪ .‬גדול גבור ונורא‪ .‬הבורא והיוצר‪ ,‬שמים‬
‫ויפתח את רחמה‪ ,‬ורחל היתד■ עקרה כמ״ש הכתוב‬ ‫וארץ וכל אשר בהם‪ .‬וההפרש שביניהם ניכר‪ ,‬דיראת‬
‫להדיא ורחל עקרה‪ .‬וא״כ חיה שנאמר הוא דוגמת רחל‪.‬‬ ‫העונש ע״פ רוב באה כאשר נמצא בצער או חולי או‬
‫ובזה מתו׳ קושית הבן יהוידע שהביא שם‪ ,‬דהיכי מייתי‬ ‫הפסד‪ .‬אז דיולד אצל הרב‪ ,‬לבקש עליו רחמים מאת ה׳‪.‬‬
‫הוכחה למפתח של חיה מרחל‪ .‬הא הפסוק שהגמ׳‬ ‫שיתמלא עליו ברחמים ■ולהצילו מפח יקוש‪ ,‬אבל בעבור‬
‫מזכירה אינו מדבר בלידה אלא בעיבור ע״ש• וכפי מ״ש‬ ‫הצרה שנמצא בה‪ .‬ורואה עצמו בריא ומוצלח‪ ,‬אזי‬
‫אין כאן קו׳‪ ,‬דחיה שנקט ג״כ היינו עקרה‪ .‬וכמבואר‬ ‫ויכבד פרעה את לבו‪ ,‬ושוכח את רבו‪ .‬לא כן יראת‬
‫במדרש שוחר טוב להדיא‪ .‬וכן מוכח שהבין התורה‬ ‫הרוממות‪ ,‬היא יראת ה׳ טהורה עומדת לעד‪ .‬בין חולה‬
‫תמימה שהביא המחבר‪ ,‬דחיה היא עקרה‪ .‬ובזה תי׳‬ ‫בין בריא‪ ,‬תמ ‪ T‬פחד אלהים לנגד עיניו‪.‬‬
‫מדוע לא הביא ראיה מלאה משום שלא היתה עקרה‪.‬‬
‫ובזה מתפרש מדרשם ז״ל‪ .‬אמור אל הכהנים בני‬
‫ומה שלא הביא ראיה משרה ורבקה שהיו עקרות‪ ,‬מלבד‬
‫אהרן‪ ,‬הה״ד יראת ה׳ טהורה עומדת לעד‪ .‬בשכר‬
‫מ״ש המחבר בפנים‪ ,‬נלע״ד‪ .‬ששם היתד‪ .‬זכות אברהם‪:‬‬
‫שנתיירא אהרן מהשי״ת‪ ,‬זכה וניתנה לו פרשת המת‪,‬‬
‫ויצחק שצריכים לבנים‪ .‬ואף שאברהם הי״ל ישמעאל‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬ולכאורה‪ ,‬אדרבה כיון שהוא ירא מהשי״ת‪ ,‬צריך‬
‫זה לא נקרא זרע‪ .‬שולד שפחה כמת־‪ ..‬וכן אמר הכתוב‬
‫הוא לקיים טוב ללכת אל בית אבל וכו׳‪ .‬־ולמה פיטרוהו‬
‫כי ביצחק יקרא לך זרע‪ .‬לא כן ברחל שאין לה זכות‬
‫מזה‪ .‬גם מה ענין הה״ד יראת ה׳ טהורה עומדת לעד‪.‬‬
‫יעקב‪ ,‬שד‪.‬רי כבר היו לו בנים מלאה וכר‪ .‬לכן כאן יש‬
‫לאמור אל הכהנים‪ .‬אמנם ע״פ האמור ניחא‪ ,‬דהלא‬
‫רבותא יותר‪ ,‬דהקב״ה פקד את רחל ויפתח רחמה‪ .‬גם‬
‫הטעם דצריך ללכת אל בית אבל‪ .‬הוא מטעם באשר‬
‫בזכות עצמה לבד‪ ,‬אף דלא מפקדא אפריה ורביח‪.‬‬
‫הוא סוף כל האדם‪ .‬והחי יתן אל לבו‪ ,‬ר״ל שגם החי‬
‫ויעקב כבר יש לו בנים‪ .‬עכ״ז פתח את רחמה ושמע‬
‫ובריא ושלם‪ ,‬יתן אל לבו שסוף אדם למות‪ .‬ויראה‬
‫תפלתה‪ .‬כמ״ש וישמע אליד‪ .‬אלהים שהיתה מתפללת‬
‫ורעד יבא בו‪ ,‬ויתן לבו לחזור בתשובה שלימה‪ .‬וזוהי‬
‫ע״ז‪ ,‬ונתקבלה תפלתה‪ .‬זהו הנ״ל‪ .‬החו״פ ירושלים‬
‫יראת העונש‪ ,‬לא כן אהרן שיראתו טהורה עומדת לעד‬
‫עיה״ק במיון המוב״ת תשמ״ט לפ״ק‪.‬‬
‫אינו צר ‪ T‬שיראה את המת או האבל כדי שיתעורר‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫ולכן זכה וניתנה לו פרשת המת‪ ,‬שלא יטמא למתים‬
‫ולא ילד לבית אבל‪ ,‬שבלא״ה הוא ירא את ה׳ יראה‬
‫שלימה‪.‬‬
‫ה׳‬ ‫ו ע ת ה נבא לעניינינו‪ ,‬שבודאי השי״ת רוצה שנעבוד‬
‫ל׳ שבט תשמ״ג ‪13.2.83‬‬ ‫אותו ביראת הרוממות שהיא עומדת לעד‪ ,‬ולא‬
‫לדרישת יו״ר המועצה הדתית הרב גדליה שרייכד■‬ ‫ביראת עונש שהיא עוברת לפי המצב‪ .‬ולכן בבא‬
‫שליט״א‪ ,‬כתבתי מאמר זד‪ .‬בהיותי רב ראשי יח ‪ T‬י‬ ‫היצה״ר להתגבר‪ ,‬אין ראוי להתחיל להזכיר לו יום‬
‫לירושלים אחרי פטירת הרה״ג בצלאל זולטי זצ״ל‪.‬‬ ‫המיתה שהיא יראת העונש שלא ימות‪ ,‬אלא יעסוק‬
‫בתורה המעמידה אח האדם על האמת‪ ,‬ועל אמיתותו‬
‫לך כנוס‬ ‫ית׳‪ ,‬כאומרם ז״ל בראתי יצה״ר‪ .‬בראתי לו תורה תבלין‬
‫ואם לא נצחו יקרא ק״ש‪ .‬שבה רואה אהבת ה׳ ויחודו‬
‫אל הקהל הקדוש על כל חלקיו ועדותיו אנכי מבקש‬
‫ופונה אליד‪.‬ם בלב נרגש ומחריד לרגל המאורע‬ ‫ובזה יתעורר יותר וידע לפני הוא עומד‪ .‬ואם כל זה‬
‫לא הועיל‪ .‬אזי יבא להזכיר לו יום המיתה שהיא יראת‬
‫המעציב שאירע בימים אלה של ״שנאת אחים״ ושנגמר‬
‫העונש כיון שאין ברירה‪ ,‬ומתוך שלא לשמה יבא לשמה‬
‫בשפיכות דמים שהוא דבר המזעזע ומחר ‪ T‬הלבבות‪.‬‬
‫ליראת הרוממות‪ .‬וכמ״ש ז״ל‪ ,‬לעולם יעסוק אדם בתו״מ‬
‫ועל כיוצא בזה נחרב בית קדשינו ותפארתינו וגלינו‬
‫אפי׳ שלא לשמה‪ .‬שמתוך שלא לשמה בא לשמה‪ .‬ודוק׳‪.‬‬
‫מארצנו לתפ״ץ‪.‬‬
‫זה הנ״ל‪ .‬החו״ם ירושלים ת״ו בשלהי תשרי ש׳‬
‫וזאת היתד‪ .‬טענת המן הרשע‪ .‬באומרו ישנו עם אחד‬
‫באבר״תו יס״ך ל״ך לפ״ק‪.‬‬
‫שחזר להיות מפוזר ומפורד‪ .‬וכנגד זה‪ ,‬אמרה‬ ‫‪.‬‬
‫אסתר המלכד‪ .‬למרדכי‪ .‬לך כנוס את כל היהודים שיהיו‬ ‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫באחדות ובליכוד השבטים לעם אחד‪ .‬ובזה נתבטלה‬
‫הגזירה‪.‬‬
‫אני פונה אל הקהל הקדוש‪ .‬הסירו כל גורמי הפירוד‪,‬‬
‫סלקו המחיצות המבדלות‪ ,‬וגרשו שנאת חנם‬ ‫ב ס פ ל לקח טוב‪ ,‬להאברך כמדרשו‪ ,‬הרב חננאל דיין‬
‫מתוככם‪.‬‬ ‫שליט״א‪ ,‬בחידושו הא׳ למסכת תענית דף ב׳‪,‬‬
 ‫ומגו‬ ‫עבייביט שונים סי׳ ו ז‬ ‫שמ״ש‬ ‫שכר‬
‫ותשעים מתים בעיד‪,‬״ר‪ ,‬שאין הכוונד‪ ,‬כפשט הדברים‬ ‫נ כ ב ד איש את רעהו> נהיה מתונים זה לזה‪ ,‬נשמור‬
‫שאנשים מביטים עליד‪,‬ם‪ ,‬ונותנים עיד‪,‬״ר בהם‪ .‬אלא‬ ‫ונקפיד על מוסר האדם וחייו‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫נהפוך הוא שהם מתים בעיה״ר שנותנים באחרים‬
‫הויכוחים בין מחנה למחנה ובין אדם לחבירו‬ ‫יהיו‬
‫ומביטים בהם‪ ,‬ואותו צער המתמיד שיש להם בראות‬
‫בדרך ארץ ובתרבות נכונה תוך כבוד הזולת‬
‫טוב באחרים‪ ,‬לסוף ממית אותם‪ ,‬וד‪,‬וא נכון‪.‬‬
‫ולא עד כדי להגיע חלילה לירידה לחייו‪.‬‬
‫עוד פירשתי אני הצעיר‪ ,‬דברי המדרש מי האיש‬
‫הטובות שהגיעו לישראל‪ ,‬היו על ידי השלום‬ ‫וכל‬
‫החפץ ימים‪ .‬מעשה ברוכל אחד שדדה מחזר‬
‫ואחדות העם׳ וגם מתן תורה‪ .‬ויחן שם ישראל‬
‫בעיירות הסמוכות לצפרי‪ ,‬וד‪,‬יה מכריז ואומר מאן בעי‬
‫■‬ ‫‪,‬‬ ‫כאיש אחד בלב אחד‪.‬‬
‫סמא דחיי‪ .‬ר׳ ינאי מעלייתו שמעיד‪ .‬דמכריז‪ .‬אמר ליד‪,‬‬
‫סק להכא וכו׳ סליק לגביד‪ .,‬אמר ל ‪ ,T‬זבין לי‪ .‬הוציא‬ ‫קיומנו וכבודנו ותפארתנו בין העמים הוא מתוך‬ ‫וכל‬
‫לו ספר תהלים‪ ,‬הראה לו פסוק נצור לשונך מרע וכו׳‬ ‫האחדות שבתוכנו‪ .‬ובלא זה יגרום סכנה גדולה‬
‫סור מרע ועשה טוב וכו׳‪ .‬א״ר ינאי כל ימי הייתי‬ ‫וחרבן גדול לכבוד האומה הקדושה ותפארתה‪.‬‬
‫קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט‬
‫וכבר אמרו רז״ל לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה‬
‫עד שבא רוכל הזד‪ ,‬והודיע מי האיש החפץ חיים וכו׳‪,‬‬
‫לישראל אלא השלום שנא׳ ה׳ עוז לעמו יתן‬
‫עכל״ה‪ ,‬ואינו מובן‪ .‬מד‪ ,‬היתד‪ ,‬חוסר הבנה לר׳ ינאי‬
‫ח׳ יברך את עמו בשלום‪ .‬מתי ה׳ יתן עוז ותוקף לעמו‬
‫שידע אותה מהרוכל‪ .‬ויש הרבד‪ ,‬פירושים בזה‪.‬‬
‫בזמן שיתברכו בשלום‪ .‬ויהיה אחוה ואחדות שלום‬
‫ול קו צ״ ד נ״ל לפרש‪ ,‬דתמיד הוקשה לו לר׳ ינאי על‬ ‫וריעות בין כל ישראל‪.‬‬
‫לשון הכתוב‪ ,‬שהתחיל ■בל׳ נסתר מי האיש‬
‫ו די מו זה רז״ל לחבילת עצים דקים שכל אחד לבדו‬
‫החפץ חיים אוהב ימים וכו׳‪ .‬ומסיים בל׳ נוכח‪ .‬נצור‬
‫אין בו כח‪ .‬ובהיותם מחוברים לחבילה אחת‬
‫לשונך מרע ושפתיך וכו׳‪ ,‬דד‪,‬ו״ל לסיים כמו שד‪,‬תחיל‬
‫קשורה והדוקה היא חזקה מאד‪.‬‬
‫נוצר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה‪ .‬עד שבא הרוכל‬
‫הזה שהוא מכריז מי האיש החפץ חיים‪ .‬וכאשר באים‬ ‫אני תפלה שדברי אלת היוצאים מלב טהור יתקבלו‬
‫האנשים להתייצב לפניו לקנות‪ ,‬אומר להם לנוכח נצור‬ ‫ברצון טוב‪ ,‬ויכנסו ללב שומעיהם ולא ישמע‬
‫לשונך וכו׳ ושפתיך וכו׳‪ .‬ומזה הבין שגם דה״ע היה‬ ‫עוד שוד ושבר בגסולינו‪ ,‬ויהיה רק שלום טובה וברכה‬
‫מכרמ כרוכל הזה מי האיש החפץ חיים‪ .‬וכאשר היו‬ ‫בשערי ירושלים‪ .‬משנכנס אדר מרבין בשמחה‪ .‬עיר‬
‫יוצאים לקראתו‪ ,‬היה משיב להם לנוכח נצור לשונך‬ ‫שלם‪ ,‬עיר שלום‪ .‬בכל רחבי הארץ וגבולותיה אמן‪.‬‬
‫זכו׳‪ ,‬ומסיים שגם שד‪,‬ע״ד‪ ,‬היה מכריז‪ ,‬ורק בלא שאלה‬ ‫ושומע לנו ישכן בטח‪.‬‬
‫ותשובה‪ ,‬רק בדרך הודעה בעלמא‪.‬‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬
‫ואני מסיים בברכה לד‪,‬רב המחבר ישצ״ו‪ ,‬שיזכה‬
‫להפיץ מעינותיו חוצה‪ .‬ודבריו יתקבלו וימצאו‬
‫חן בלב השומעים כרוכל הזה‪ ,‬שהכל יצאו לקראתו‬ ‫סי׳ ו׳‬
‫לקנות ממנו סם חיים היא התורה הקדושה‪ .‬וד‪.‬׳ ירים‬
‫בהקדמתי לספר מרפא לשון לחרב חנן הלוי שליט״א‪,‬‬
‫דגל התורה‪ .‬ונזכה לראות בנחמד‪ ,‬את פני משיח צדקנו‬
‫שמדבר בשמירת הלשון‪ ,‬שם דיבר על ■פסוק‬
‫בב״א‪ .‬החו״פ באדר הנד‪,‬דר תנש״א לפ״ק‪.‬‬
‫מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב‪ .‬ונתעוררתי‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫אני הצעיר לפרש פסוק זה‪ .‬דלכאורה היינו החפץ חיים‪,‬‬
‫■היינו אוהב ימים‪ .‬אלא כוונתו דמי שמדבר לה״ר‪,‬‬
‫מלבד שהוא עושה כמה אויבים גשמיים ורוחניים‪ .‬עוד‬
‫סי׳ ד‬ ‫זאת אין חייו חיים‪ ,‬אפי׳ יחיה ויאריך ימים‪ .‬אבל כל‬
‫עמלה של תורה‬ ‫ימיו לא הלכו בטוב‪ ,‬שכולם מלאים עצבים ודאגות‬
‫קבלת יסורין בשמחה‬ ‫על מה שהוא רואה בטוב את חבריו‪ .‬ומחמת אותו‬
‫הצער שיש לד‪ ,‬אינו יכול להתאפק‪ ,‬ומוציאו בפה לדבר‬
‫זד‪ ,‬מד‪ ,‬שכתבתי בהקדמתי לספר ״שביל הזד‪,‬ב״‬
‫לשון הרע‪ ,‬ומחפש ומוצא בו מומין‪ .‬וכל זד‪ ,‬אינו מניח‬
‫להרב הכולל‪ ,‬ר׳ חנן לוי שליט״א‪.‬‬
‫לו לחיות בטוב‪ .‬וזהו שאמר הכתוב‪ ,‬מי האיש החפץ‬
‫ראיתי בפנים הספר׳ שהביא המשנה באבות‪ .‬כך היא‬ ‫חיים‪ ,‬ולא סתם חיים‪ .‬אלא אוהב ימים שיראה בהם‬
‫דרכה של תורה וכו׳ ואם אתה עושד‪ ,‬כן‪,‬‬ ‫רק טוב דלא רע‪ .‬על זד‪ ,‬מייעץ נצוד לשונך וכר‪ .‬דעי״ז‬
‫אשריך וטוב לך וסו׳‪ .‬לשון וא״א עושה כן‪ .‬לכאורה‬ ‫תראה טוב בימיך‪ ,‬ותר‪ ,T ,‬שקט ושאנן‪ .‬כיון שאתה‬
‫יתר וטפל‪ .‬והביא פי׳ מהר״ם שיף‪ ,‬ופי׳ רבינו יוסף‬ ‫שמח ולא מצטער במה שיש לחברך‪ .‬וזהו שמסיים סור‬
‫איש חיל ע״ש‪ .‬ואני הצעיר במקהלות עם הקשיתי בזה‬ ‫מרע וכו׳‪ .‬דע״י שאתה נוצר לשונך ושפתיך וכו׳ עי״ז‬
‫ותירצתי כי דבר זה באמת קשד‪ ,‬להסבירו לבני אדם‪.‬‬ ‫אתה מסיר את הרע והדאגות מעליך‪ .‬ובמקומם אתה‬
‫לאכול פת במלח וליעזן על הארץ‪ .‬וחיי צער יחיה‪.‬‬ ‫עושה טוב לעצמך שתה ‪ ,T‬שקט ובוטח‪ ,‬ויהיו לד ימים‬
‫ועכ״ז ‪ ,Trr‬מאועזד גם בעוה״ז‪ ,‬שהוא נגד הטבע‪ .‬לזד‪,‬‬ ‫של טובה‪ .‬וראיתי למי שפירש מד‪ .‬שאמרו תשעה‬
‫שכז‬ ‫ומגן‬ ‫עניינים שונים סי׳ ח‬ ‫שמ״ש‬
‫הזה‪ .‬לא על רגלו שכבד הבטיחו הרופא שיתרפא‪ .‬אבל‬ ‫סיים התנא‪ .‬ואם‪,‬אתה עושה כן‪ ,‬שאתה צריך לעשות כן‬
‫בוכה על עיכוב הנסיעה ועל הריוח הגדול שהיה מרויח‪,‬‬ ‫לעבור בכור המבחן הזה‪ ,‬על הארץ תישן ובו׳‪ : .‬ואז‬
‫כולו יקחו הצעירים‪ ,‬אבל באין ברירה קע״ע וגם לחנותו‬ ‫תרגיש בדברי בחוש הריאות שאשריך גם בעוה״ז‪.‬‬
‫לא הולך‪ .‬בבקר פתח את הרדיו לשמוע חדשות‪ ,‬והדבר‬
‫והנה בביאור הדברים כיצד יהיה מאושר גם בעוה״ז‪.‬‬
‫הא׳ ששמע הוא שהמטוס שד‪,‬לכו בו חבריו טבע בים‪.‬‬
‫לזה יש ב׳ פירושים‪ .‬הא' והוא הפשט‪ ,‬שעתיד‬
‫באותה שעה נתמלא דגש וד‪,‬לך אל המזוזד‪ ,‬להודות‬
‫אתה להיות מאושר גם בעוה״ז‪..‬כמ״ש לא ראיתי צדיק‬
‫לה׳ על המסמר שהכניס לו ברגלו‪ ,‬שזאת היתד‪ ,‬הצלתו‪,‬‬
‫נעזב וכר‪ .‬וכל מה שטרח ויגע על התורה בעוה״ז‪ ,‬היא‬
‫שלולי זה היה טובע גם הוא בים‪ .‬ואמר אודך ה׳ כי‬
‫עוזרת לו מדה כנגד מדה להיות מאושר אח״כ גם‬
‫אנפת בי ישוב אפך על המטוס ותנחמני על מד‪ ,‬שאירע‬
‫בעוה״ז‪ .‬וכמו שכן הוא באמת שברוך ה׳ כל תלמ ‪T‬י‬
‫לי‪ .‬שזוד‪,‬י באמת טובד‪ ,‬שלימד‪ ,‬שאין כמותד‪) .,‬זה אולי‬
‫הישיבות הממיתים עצמם באהלה ש״ת‪ ,‬משיגים■ לבסוף‬
‫ראיתי כימי חורפי באה״י(‪.‬‬
‫להיות‪ ,‬או דייגים או רבנים‪ ,‬או ראשי ישיבות‪ ,‬או‬
‫ו הנ ה יש עניינים שנראים תיכף מערב לבקר כנז״ל‪,‬‬
‫שוחטים‪ ,‬או סופרי סת״ם ומוהלים‪ ,‬וחיים חיים טובים‬
‫ויש שנפתרים אחרי חדש או שנה‪ ,‬ויש עד‬
‫ונעימים‪ ,‬חיים דתיים ושקטים יותר מאחרים שלא למדו‪.‬‬
‫כ״ב שנד‪ .,‬כמ״ש ואביו שמר אח הדבר‪ ,‬ויוסף אמר‬
‫אתם חשבתם עלי רעה‪ .‬אלד‪,‬ים חשבה לטובה וכו׳‪ .‬ולכן‬ ‫פירוש ב' והוא מדוקדק יותר בלשון‪ .‬וא״א עושה‬
‫צריך האדם לקבל הכל בשמחה‪ .‬וד‪,‬רבד‪ ,‬עניינים‬ ‫כן ופו׳ שמשמעותו שבעודך עושה כן‬
‫מתפרשים בזה‪ ,‬כמו עבודת פרך‪ .‬שמשד‪ ,‬אמר למה‬ ‫אשריך וטו״ל‪ .‬והוא ע״פ מ״ש במעלות התורה‪ ,‬ומגדלתו‬
‫הרעות וכו׳‪ .‬והשיב לו השי״ת‪ .‬ו ‪T‬בר אלהים אל משה‬ ‫ומרוממתו על כל המעשים‪ ,‬שחשק התורה ואהבתה‪,‬‬
‫ויאמר אליו אני ה׳‪ .‬הכוונה אתה חשכת שמד‪ ,‬שעשיתי‬ ‫על ידו הוא מרגיש עצמו גדול ומרומם‪,‬על כל מה שיש‬
‫להכביד עליהם שזהו מדד‪,‬״ד‪ .‬כמ״ש אלהים שהוא דין‪,‬‬ ‫בעולם‪ .‬מן הטוב ומן העושר שרואה אצל אחרים‪,‬‬
‫וגם דיבור שהוא קשה‪ ,‬אבל באמת אני ה׳‪ .‬הכל רחמים‬ ‫מדירה נאה ורהיטים נאים‪ ,‬ומאכל טוב ויפה‪ .‬כל זה‬
‫גדולים‪ .‬וגם אמירד‪ ,‬רכד‪ .,‬דע״י שנד‪ ,‬א׳ של עבודת פרך‬ ‫אינו אומר לו כלום‪ ,‬זרואה עצמו משובח ומאושר יותר‬
‫הרויחו ק״ץ שנים ולא עבדו רק רד״ו‪ .‬וזהו שד‪.‬קב״ד‪,‬‬ ‫מכולם‪ ,‬שיש לו הדבר הכי יקר בעולם‪ ,‬מה שלא זכו‬
‫חישב את הק״ץ שנים שהקיל עליהם ונתן במקומם‬ ‫לו הם כלל‪ .‬וכל הטוב שלזע אין לו ערך כלל‪ .‬לגבי‬
‫שנד‪ ,‬א׳ עבודת פרך‪ .‬וכמז״ל קושי השעבוד השלים‬ ‫קנין התורה כמ״ש יקרה היא מפנינים‪ .‬והוא הוא‬
‫המנין‪ ,‬ועוד הרבה עניינים‪ .‬אין כאן מקום להאריך‪.‬‬ ‫העשיר האמיתי שהוא שמח בחלקו ורואה בו טובה‬
‫ומזה יקח האדם לקח טוב‪ ,‬ותצמח לו תועלת גדולה‬ ‫גדולה‪ ,‬שאין אנו חיים כדי לאכול‪ ,‬אלא אוכלים כדי‬
‫מזה‪ .‬וכך לימד הלל הקדוש לב״ב‪ ,‬וכאשר שמע קול‬ ‫לחיות‪ .‬ולחיות למה כדי לעשות רצונו ית׳ ללמוד תורד‪,‬‬
‫צעקד‪ ,‬בעיר‪ ,‬אמר מובטחני שאין זה בביתי‪ .‬כי היו‬ ‫ומצות‪ .‬וזהו התכלית האמתי‪ .‬ולכן גם בעודו מתלכלך‬
‫מקבלים הכל בספ״י ובשמחד‪ ,‬רבה‪ .‬ושוב העיר אותי‬ ‫בעפר הישיבה ושוכב על הארץ וחי חיי צער‪ .‬כל זה‬
‫הרד‪,‬״ג הנאמן שליט״א‪ ,‬שזה כתוב לד״דיא בש״ס‬ ‫מקבל ועושה בשמחה רבה נגד הריוח הגדול וקנין‬
‫דברכות דף ס׳ סוף ע״ ב‪ .‬יישר חיליר‪.,‬‬ ‫התורה שזכה לה‪ .‬וכל מי שעבר דרך זה‪ ,‬בודאי שהרגיש‬
‫בזה‪ ,‬ומבשרי אחזה‪ ,‬שנתקיימו בי ב׳ הפירושים גם‬
‫אני מסיים בברכה רבד‪ ,‬להרב המחבר שליט״א‪,‬‬
‫יחד‪ ,‬התחלתי בפי׳ הב׳‪ .‬ושום נתקיים בי גם הפי׳ הא׳‪.‬‬
‫שישגד‪ ,‬כחו‪ .‬וחילו‪ ,‬וימשיך עור לחדש בתורה‬
‫תודה לאל עליון‪.‬‬
‫ובד‪,‬לכד‪ .,‬לזכות את הרבים‪ ,‬בבריאות איתנד‪ ,‬ונד‪,‬ורא‬
‫ג ם בענין קבלת היסורין בשמחד״ הביא המחבר כמה‬
‫מעליא‪ ,‬אמן‪ .‬החו״פ בחדש תמוז יד‪,‬״ל ש׳ תנש״א לפ״ק‪.‬‬
‫פירושים וסיפורים לפרש מז״ל כשם שמברכין על‬
‫ס״מ‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫הטובה כך מברכין על הרעה‪ ,‬עי׳ בפנים‪ .‬ישר חיליה‪.‬‬
‫ואענה חלקי גם אני מה שאמרתי במקהלות עם‪.‬‬
‫והקשיתי דמה הלשון אומרת‪ .‬כשם שמברכין וכו׳‪.‬‬
‫סי׳ ח׳‬ ‫והול״ל בקיצור‪ .‬מברכין על הטובה ועל הרעה‪ ,‬ואמרתי‬
‫שמזה הוציאו ז״ל שצר ‪ T‬לקבל את הרע בשמחה‪.‬‬
‫במקום שבעת״ש עומדים צ״ג א״י לעמוד ^‬
‫והטעם אמרתי שכפי האמת אין רע יורד מה״ש‪ .‬רק‬
‫מדי עוברי על דפי הספר שבחי תשובה להרד‪,‬״ג‬ ‫הטוב‪ .‬כמ״ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב‪ .‬רק‬
‫שלמה בן חמו שליט״א‪ .‬ראיתי בפנים שהביא‬ ‫הטוב לבדו‪ .‬כמ״ש כל דעבדי מן שמיא לטב עבדי‪,‬‬
‫כמעט כל הנאמר בספרים בפירוש ״במקום שבעת״ש‬ ‫ועשו משל ע״ז לקבוצת אנשים שהיו צריכים לנסוע‬
‫עומדים צ״ג אינם יכולים לעמוד‪ .‬לא הניח פנה‪ .‬יישר‬ ‫לאמריקא להביא סחורות‪ .‬ויש ביניהם עשירים ובינונים‪.‬‬
‫חיל ‪ .,T‬וגם אני כתבתי חלק מהם בדרושי ע״ע‪ .‬אמנם‬ ‫והגדול שבהם שקונה לעצמו יותר מחמשים למאה‬
‫כולם אינם מניחים את הדעת שיהיה בעת״ש שטעם כל‬ ‫אחר שהכינו הכרטיסים והנסיעה לקראת הבקר‪ .‬והנה‬
‫טעמי החטא‪ ,‬משום שלא נתגבר על יצרו‪ ,‬זאח״כ אד‬ ‫ויקר מקרהו‪ .‬ובלילה שקודם ‪ .‬הנסיעה נכנם לו מסמר‬
‫חזר בתשו׳‪ ,t ,t ■.‬ייותר מצ״ג‪ .‬שכפף יצרו גם הוא יותר‬ ‫ברגלו‪ ,‬וצועק‪ ,‬רופא‪ ,‬רופא‪. ,‬בא הרופא והגיד לו אין‬
‫מדאי עד שלא הגיע אפי׳ לטעום החטא‪ ,‬דודאי לא‬ ‫דבר‪ ,‬יתרפא‪ .‬אבל לא פחות משבוע לא יזוז‪ .‬ואסר עליו‬
‫מגיע האדם לזה עד שנתגבר על יצרו באופן יוצא‬ ‫שלא יסע כלל‪ ,‬כל הלילה היה בוכה על המקרה הרע‬
 ‫ומגו‬ ‫עניינים שונים סי׳ ט‬ ‫שמ״ש‬ ‫שכח‬
‫המתים ובין החיים‪ .‬ובשומעינו נבהלה נפשינו‪ ,‬ולא‬ ‫מן הכלל‪ ,‬וביטל עצמו מן התאוות‪ .‬כמ״ש איזהו גבור‬
‫קמה עוד רוח בנו‪ ,‬והלכנו ונכנסנו אצלו לבקרו‪ .‬והן‬ ‫הכובש את יצרו‪ ,‬שפירושו הפשוט הוא שקודם העבירה‬
‫בעונינו מצאנוהו מוטל ע״ע דוי‪ .‬ומיושב בדעתו כא׳‬ ‫כבש יצרו עד שלא הגיע לעשות עבירה‪.‬‬
‫הבריאים‪ .‬משיב על הן הן‪ ,‬ועל לאו לאו‪ .‬ורצה לצוות‬
‫ו ל כן ג״ל אני הצעיר לפרש פי׳ חדש שלא ראיתי‬
‫בפנינו‪ .‬וזה מה שציוה בפנינו מחמת מיתה‪.‬‬
‫בספרים‪ .‬ע״פ מעשה ידוע בספרי הגדה של‬
‫א( ציוה וביקש מאוהביו וקרוביו העומדים שם‪,‬‬ ‫פסח‪ ,‬על ובינו סעדיה גאון שנכנסו תלמידיו אצלו‬
‫שלאחר פטירתו יעמדו ויבקשו מחילה‬ ‫ערב פסח‪ ,‬ומצאוהו מתגלגל בשלג ובוכה הרבה‪ .‬שאלו‬
‫מק״ק מחז״ק‪ ,‬למחול לו בלב שלם על דברת כל הנוגע‬ ‫אותו‪ .‬מה זה רבינו‪ ,‬האם אתה צריך לזה ח״ו‪ .‬והלא‬
‫להם בדבר המשפט וכו׳‪ .‬מחל ת שמים ומחלת הבריות‪.‬‬ ‫אין כמותך בדור בחכמה וביראת ה׳ טהורה‪ .‬ענה להם‪,‬‬
‫הן בדברים הנוגעים לגוף הן בדברים הנוגעים לממון‬ ‫רק השבוע למדתי את זה בצאתי לחופשה‪ .‬ונתאכסנתי‬
‫וכו׳‪.‬‬ ‫אצל בע״ה א׳ יר״ש‪ ,‬שלא הכיר אותי‪ .‬רק ראה פנים‬
‫ב( ציוה שלא יעשו עליו ‪.‬שום דרוש‪ ,‬ל א יאמרו‬ ‫של ת״ח והזמין אותי‪ .‬וכל השבוע מיום א׳ עד יום‬
‫עליו שום קינה‪ .‬לא בשבוע‪ ,‬ולא בפקידת‬ ‫ששי‪ ,‬לא זז מלכבדני כראוי בכל מיני כבוד‪ .‬וביום‬
‫החדש‪ ,‬ל א בפק ‪ T‬ת השנה‪.‬‬ ‫השבת הלכנו לבהכ״נ‪ .‬וכל הקהל כבדוני כבוד גדול‪.‬‬
‫ג( ציוה שאשתו הכה״ץ ג׳מילא בת הרב כמוהר״ר‬ ‫ושם ראה בע״ה הלחץ גדול מבני אדם שלא הניחוני‬
‫יעקב בירדוגו נר״ו‪ ,‬תהיה ניזונית עם בנו‬ ‫עד בלעי רוקי‪ .‬ושאל לא׳ מהקהל מה זה‪ .‬ואמר לו לא‬
‫י״ץ שממנה וגם תדור עם בנה בבית הידועה לו כי״מ‬ ‫ידעת מי זה אצלך‪ .‬הלא הוא הגאון המפורסם בכל‬
‫אלמנותה‪.‬‬ ‫העולם‪ .‬ר״ס גאון‪ .‬ואשריך שזכית לכך‪ .‬אזי הבע״ה‬
‫ד( ציוה שכל הנכסים שיש לו תחכ״ה קו״ט וכו׳‬ ‫נתמלא רגש‪ .‬והוסיף לכבד הרב יותר מדאי‪ .‬ואחר ג׳‬
‫וכמד״ן נתונים נתונים המה לבנו התלמיד‬ ‫שבועות שרציתי לנסוע‪ ,‬בא הבע״ה ליפרד ממני‪ ,‬והיה‬
‫הנעים מימון י״ץ‪ ,‬בתורת מתנת ש״מ ולא בתורת‬ ‫מתרפס לפני למחול לו על שלא כבדני כראוי וכמעט‬
‫ירושה שאין לה הפסק‪ .‬ובפירוש אמר והרי הפסקתיה‪.‬‬ ‫דייה בוכה‪ .‬תמהתי ואמרתי לו‪ ,‬הלא יותר מהכבוד הזה‬
‫א״א לשו״א לעשות‪ .‬אמר לי רבינו‪ ,‬אין אני דורש‬
‫שאם ח״ו לא נתקיים הבן הנז׳‪ ,‬לא תחזור‬ ‫ה( ציוה‬
‫מחילה על הימים האחרונים שידעתי כבר שאתה ר״ם‬
‫הירושה ליורשיו‪ ,‬אלא מעו״מ כל נכסיו‬
‫גאון‪ ,‬אני דורש מחילדי על שבוע ראשון שלא ידעתי‬
‫נתונים להקדש עיה״ק ירושלים תובב״א‪.‬‬
‫אז על שם כבודו‪ .‬ובודאי שלא כבדתיך כפי השם‬
‫‪ 0‬ציוה ומינה את חתנו החה״ש כהה״ר שלמה בן‬ ‫הגדול שלך המפורסם‪ .‬אמרתי לו אין דבר‪ .‬וגם מה‬
‫שטרית י״ץ‪ ,‬אפוט׳ גמור על כל נכסיו‪,‬‬ ‫שעשית היה די והותר‪ .‬ובבואי למעוני‪ ,‬חשבתי ונשאתי‬
‫להכניס ולהוציא‪ ,‬ובקש מחתנו שישאר עומד על‬ ‫קו״ח‪ .‬אם זה בבשר ודם‪ ,‬מה אני ומה חיי‪ .‬דורש פחי׳‬
‫משמרתו לשרת בקדעז בבה״ב הי״ג הידועה לו‪ .‬ובפירוש‬ ‫על ימים שעברו‪ ,‬אולי לא כבד אותי כראוי‪ ,‬מה אענה‬
‫אמר שאם בעיניו יראה באיזה זמן שנתמעטה הכנסת‬ ‫ומה אומר אני הקטן להבל דמה‪ ,‬לגבי השי״ת רם ונשא‪,‬‬
‫בהכ״נ הי״ג שהרשות נתונה לו למכרה‪ .‬ובפי׳ ציוה‬ ‫שכל יום אני מוסיף הרבה בידיעתו והכרתו מאתמול‪.‬‬
‫ואמר שכמוהררי״ע בירדוגו י״ץ תהיה עין השגחתו‬ ‫ובודאי לא עשיתי הכנעה הראויה לפניו ית׳ באותן‬
‫על חתנו האפוט׳ הנז׳‪ .‬ובהסכמתו יהיה כל דבר‪ .‬גם‬ ‫הימים‪ ,‬כפי מה שאני מכירו עכשיו‪ .‬וע״ז אני מתודה‬
‫ענין מכירת בהכ״ג הנן׳‪.‬‬ ‫ומבקש מחילה‪ ,‬ע״פ הסיפור‪.‬‬
‫ז( ציוה ואמר שחתנו י״ץ יטול שט״ו‪ ,‬ובזר‪,‬״ל אמר‬ ‫ובזה נר׳ לפרש המאמר דאיירי בשניהם צ״ג‪ .‬אלא‬
‫שדי והותר מה שטרח ויגע עמו בחייו ומה‬ ‫שא׳ לא בא ל ‪T‬ו הנסיון הזה‪ ,‬וממילא לא עשה‬ ‫‪.‬‬
‫שהיה משרת בקדש בבהכ״נ הי״ג בחנם‪ .‬כל זה ציוה‬ ‫תשובה על העבר‪ ,‬וא׳ כמו ריס״ג שעשה תשובה‪ ,‬ע״ז‬
‫בפנינו הרב הנז׳ מחמת מיתה‪ ,‬ושם אתנו נמצא‬ ‫אמר גדולים צ״ג שעשו ■תשובה יותר מצ״ג שלא עשו‬
‫כמוהררי״ע הנז׳‪ .‬אחד מבדי״ץ והוכיחו ע״ד אעבורי‬ ‫תשובה‪ .‬אבל ודאי לגבי אנשים שעשו עבירות ממש‬
‫אחסנתא‪ .‬ועכ״ז עמד בדבריו ואמר שזהו רצונו‪.‬‬ ‫וחזרו בתשובה‪ ,‬פשיטא שצ״ג שכבשו ונתגברו על יצרם‬
‫ובתשעה לזיו הנז׳‪ .‬בעש״ק אחר מנחה קטנה נתבקש‬ ‫הרבה‪ .‬עד שלא באו ל ‪T‬י עבירה לגמרי‪ ,‬הם יותר מאלו‬
‫בישיבה של מעלה מאותו חולי שבו ציוה ולא עמד‬ ‫שלא התגברו על יצרם והגיעו לעשות עבירות ולטעום‬
‫וכו׳‪ ,‬ולא ניתק ובו׳‪ .‬ולראיה ח״פ בזמן הנ״ל‪ .‬והכל‬ ‫טעם חטא‪ .‬אע״פ שחזרו בתשובה אח״ב‪ ,‬כנ״ל נכון‪.‬‬
‫שריר ובריר וקיים‪.‬‬
‫השמ״ש יצ״א‬
‫וחתום הרה״ג ר׳ אכרוזם בן חסין זלה״ה‪ ,‬וחד דעמיה‬
‫העללתי את הצוואה הנ״ל על ספר להראות את‬
‫קדועזת אמ״ז זצ״ל וחסידותו‪ ,‬שלא רצה‬
‫סי׳ ט׳‬
‫שישבחוהו גם אחרי פטירתו‪ .‬נראה טעמו שחש למ״ש‬ ‫שטר צוואה שציוה הרב הקדוש מו״ז זצ׳ל‬
‫רז״ל‪ .‬כשם שנפרעין מן המספ ‪ ,T‬כך נפרעין מן הנספד‪.‬‬ ‫היום יום ד׳ לשבת שבעה ימים לחדש זיו שנת שבת‬
‫׳ואחריו למדו ממנו הרבה לגדולי הדור‪ ,‬שגם הם ציוו‬ ‫משו״ש לבנו לפ״ק‪ .‬שמענו קול צווחה בעיר‬
‫בשעת פטירתם שלא להספידם‪ .‬שנית‪ ,‬להראות על‬ ‫שהרב כמוהר״ר שלום משאש הוא היה עומד בין‬
‫שכט‬ ‫ומגו‬ ‫‪ /‬י‬ ‫עניינים שונים סי‬ ‫שמ״ש‬
‫ולתרץ כל זה נבאר טעם שמירת השבת‪ ,‬שאין הטעם‬ ‫חביבותו הגדולה ל א ת ישראל‪ ,‬שציוה שאם ח״ו הזרע‬
‫משום שעבדנו כל השבוע וציוה ה׳ אותנו‬ ‫לא יתקיים‪ ,‬כל רכושו יהיה הקדש לארץ הקדש‪ .‬ו ‪T‬וע‬
‫לנוח׳ ביום השבת‪ .‬ומזה באים הרבד‪ .‬לטעון‪ ,‬דבשבילי‬ ‫שבימי בהרותו הכיז מר אביו מוהר״ר זכרי זלה״ה‪.‬‬
‫המנוחה וד‪.‬עוע שלי הוא להדליק האור וללכת במכונית‪.‬‬ ‫את עצמו לעלות לא״י עם כל המשפהה ומכר כל אשר‬
‫גם יש סתירה לטעם זה‪ ,‬דד‪.‬לא ד‪%‬אשון בעולם שקיים‬ ‫לו‪ .‬והלכו על החמורים עד עי״ת אוגידא‪ .‬ושוב הזרו‬
‫מצות שבת‪ ,‬הוא אדה״ר‪ .‬שהוא נולד ביום ד בחצות‬ ‫בהם מפני המלחמה שהיתה‪ .‬ומסופר שמו״ז הקדוש‬
‫היום וציוד‪.‬ו ה׳ שלא לאכול מעץ הדעת‪ .‬ואם יאכל‬ ‫עשה בר מצוה בעיר פאס‪ .‬בחזרתם‪ .‬דש במה פסקים‬
‫ימות‪ .‬ופתחו הנחש וד‪.‬אשד‪ .‬ואכל‪ ,‬ונתחייב מיתה‪ .‬וכל‬ ‫בספרי קדמונינו‪ .‬ע״ע מה שמכרו בהטבה אדעתא‬
‫היום היה בצער מהמיתה‪ .‬והנה עולם חשד בעדו‪ .‬וכיון‬ ‫למיסק לא״י‪ .‬ורצו שיחזירו להם את הקרקעות עש״ב‪.‬‬
‫שזאת לילד‪ .‬הא׳ שלו‪ ,‬לא הרגיש שזד‪.‬ו ללה‪ .‬וחשב‬ ‫ואותה זבות היא שעמדה לנו‪ ,‬שזכינו לעלות לא״י‬
‫שזה עונש מן השמים‪ ,‬ושהוא הולך למות‪ .‬וכל הלילה‬ ‫בכבוד‪ .‬אנחנו וגם משפחת הרה״ג בן דודי מוהר״ר‬
‫עשה וידוים ותחנונים‪ .‬וד‪.‬נה השחר עלה‪ ,‬ושמח שמחה‬ ‫יוסף משאש זלה״ה‪ .‬ה׳ יזכינו לשיבה ואחרית טוב‬
‫גדולה‪ .‬ואמר מנהגו של על ם הוא‪ ,‬ושר שירה ואמר‬ ‫בקרב ה א ת‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫מזמור שיר ליום השבת‪ .‬והנד‪ .‬ניחזי אנן‪ .‬כמה עבד‬
‫השמ״ש יצ״א‬
‫אדה״ר‪ .‬בין הכל היד‪ .‬הצי יום של עבודה‪ ,‬ואיד עשה‬
‫השבת כלי שיעבוד שבוע ימים‪ .‬אלא ודאי שאין טעם‬
‫של שבת בשביל שבא אחר עבודת ששת הימים‪ ,‬אלא‬ ‫סי‪ /‬י׳‬
‫הטעם שאנו שובתין מפני שהקב״ה שבת‪ ,‬וציונו לשבות‬
‫גם אנחנו ביום שבו שבת‪ .‬והעיקר הוא הנמשך מזה‪,‬‬ ‫קדושת השבת‬
‫שכאשר אנו אומרים שד‪,‬וא שבת‪ ,‬ממילא אנו מודים‬
‫נדרשתי לדבר על ענין קדושת השבת וערכו‪ ,‬ועונש‬
‫שהוא עבד ועשה מלאכה׳ והמלאכה היא בריאת העלם‪.‬‬
‫המחללו‪ .‬ואף כי הדבר פשוט וכ״ע ידעי‬
‫וכאשר אנו אומרים שהוא ברא עולם ומלואו‪ ,‬השמש‬
‫בתוקף מעלתו‪ .‬עכ״ז השעה צריכה לכך‪ .‬וגם בתור‬
‫וד‪.‬ירח‪ ,‬הימים וכל אשר בד‪,‬ם‪ .‬וברא את האדם בחכמד‪.‬‬
‫מחאה שלא נגיע ח״ו למי שיש בידו למחות ואינו‬
‫גדולה‪ ,‬בודאי שאנו חייבים לד‪,‬כנע לפניו ולקיים את‬
‫מוחה נתפס זכו׳‪.‬‬
‫פקודיו וחוקותיו ומצותיו אשר ציונו בתורתו‪ .‬וזה בא‬
‫מפורש בתורד״ ביני ובין בני״ש אות היא לעולם כי‬ ‫ו הנ ה קדושת השבת נעוצה בבריאת העולם‪ ,‬שהקב״ה‬
‫ששת ימים עשה ה׳ את השמים את הארץ וביום ד‪.‬ז׳‬ ‫ברא עולמו בששה ימים‪ .‬וביום השביעי שבת‬
‫שבת וינפש‪.‬‬ ‫וינפש‪.‬‬
‫ובזה נתבטלו כל הטענות שיאמר האדם‪ ,‬שאני מתענג‬ ‫ויש לדקדק בפסוקים אלו‪ .‬יום הששי ויבולו השמים‬
‫בהדלקת נרות או לבשל או לטייל במכונית‪.‬‬ ‫והארץ וכל צבאם‪ .‬זאת אומרת שכל הבריאה‬
‫שאין הטעם בשבילנו‪ ,‬אלא כדי להע ‪ T‬ולקיים ולאשר‪,‬‬ ‫נגמרה ביום הששי‪ ,‬ותיכף מסיים ואומר ויכל אלהים‬
‫כי הקב״ה בורא העולם ומלואו‪ ,‬והוא עשנו ולו אנחנו‪.‬‬ ‫ביום הז׳ מלאכתו אשר עשה‪ .‬מוכח שגם ביום השביעי‬
‫ו מ ט ע ם זה אנו עומדים בקידוש בליל שבת‪ ,‬משום‬ ‫עשה מלאכה‪ .‬אמנם נר׳ לתרץ זה ע״פ מ״ש במדרש‪,‬‬
‫שאנו מע ‪T‬ים ומאמינים שד‪.‬קב״ה ברא העולם‬ ‫כשנגמרה בריאת העולם היה העולם רופף‪ .‬מה היה‬
‫בששה ימים ונח ביום השבת‪ .‬כמ״ש ויבולו השמים‬ ‫העולם חסר‪ ,‬מנוחד‪ ,.‬באד‪ .‬שבת באה מנוחה‪ .‬זאת אומרת‬
‫וד‪.‬ארץ וכו׳‪ .‬ו ‪T‬וע ההלכה שעדים שבאו להעיד בב״ד‬ ‫שגם בשבת עשר‪ .‬מלאכה וד‪.‬יא המנוחה‪ .‬ובזה נשלמה‬
‫צריכים לעמוד‪.‬‬ ‫הבריאה ונתחזקה‪.‬‬

‫מ ע ת ה נבא לתרץ הקו׳ הב׳‪ .‬היאד יהיה עוע״ז מחול‬ ‫מז ה אנו למדים לקח טוב‪ ,‬שכל עבודת האדם בימי‬
‫לו בשביל ששומר שבת‪ ,‬והם ב׳ דברים‬ ‫החול‪ ,‬היא רופפת ואין לה חוזק כלל עד שיעבור‬
‫הפכיים‪ .‬והנר׳ לתרץ ע״פ מז״ל חבור עצבים אפרים‬ ‫עליד‪ .‬מנוחת השבת‪ .‬ואז תתחזק בידו‪.‬‬
‫הנח לו‪ .‬שאפי׳ יד‪.‬יו עוע״ז‪ ,‬אם יש ביניהם אחדות‬
‫והנה אמרו רז״ל שקולה שבת ככל התורה כולה‪.‬‬
‫הנח לו‪ ,‬מחול לו‪ ,‬וד״קו׳ בולטת גם כאן‪ .‬דאיך בשביל‬
‫וצריך להבין‪ ,‬שד‪,‬רי שבת היא אחת מתרי״ג‬
‫אחדות יהיה מחול עון ע״ז‪ .‬ואדרבד‪ .‬האחדות בענין‬
‫מצות‪ .‬ולמדי תד‪.‬יה שקולה ככל התורה כולה‪ .‬זאת‬
‫זה לא סובה‪.‬‬
‫אומרת שאף אם קיים תרי״ב מצות‪ ,‬וחילל את השבת‪,‬‬
‫ונ ר' הטעם‪ ,‬דמסתמא לא יבצר שיהיו בתוך עם‬ ‫כאלו לא קיים כלום ואם קיים את שמירת השבת‪,‬‬
‫ישראל יח ‪T‬ים שאינם עוע״ז‪ .‬ויקומו מסתמא‬ ‫אפי׳ חילל שאר מצות אין בכך כלום‪ .‬וכן אז״ל מי‬
‫לדרוש ברבים להחזירם בתשובד‪ ..‬ואם לא תהיה אחדות‬ ‫ששומר את השבת אפי׳ עוע״ז כדור אנוש מחול לו‪.‬‬
‫ביניד‪.‬ם ודאי לא ישמעו להם‪ .‬ואפי׳ אומר אמת אין‬ ‫שנא׳ אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר‬
‫שומעין לו‪ .‬לא כן כשיש אחדות‪ ,‬אזי שומעין לדורש‬ ‫שבת מחללו‪ .‬אל תקרי מחללו אלא מחול לו‪ .‬וצריך‬
‫ומתקבלים דבריו דברי אמת‪ .‬ודבריו היוצאים מלב‬ ‫להבין‪ .‬איר יהיר‪ .‬עוע״ז מחול לו‪ ,‬כיון שעושר‪ .‬ממש‬
‫טהור יכנסו ללבם‪ ,‬ויתעוררו לחזור בתשובה מדרכם‬ ‫כנגד השבת שהוא להכיר שהשי״ת הוא הבורא וד‪.‬וא‬
‫הרעה‪.‬‬ ‫האלוה‪ .‬והוא עוע״ז‪.‬‬
 ‫ומגו‬ ‫עניינים שונים סר ‪,‬‬ ‫שמ״ש‬ ‫של‬
‫אם לא לצורך מצוה‪ ,‬אבל לאכול לשם ‪.‬מצות ‪,‬שבת‬ ‫והוא הדבר בנד״ד‪ ,‬שאדם שהוא שומר שגת כהלכד״‬
‫זה קשה מאד‪ ,‬ולא כל אדם זוכה לכך‪ .‬כי אם הקדושים‬ ‫אפי' עוע״ז‪ ...‬בודאי שיום א׳ יתעורר מעצמו‪,‬‬ ‫‪.‬‬
‫היודעים בערך גדולת השבת‪ ,‬ולכן מי שיגיע לזה‪,‬‬ ‫וקדושת השבת שעושה‪ ,‬תביאהו לחשוב‪ ,‬מה זה אני‬
‫בודאי שעוכרו גדול מאד‪ ,‬שכופה את יצרו וחושב רק‬ ‫עושה ‪.‬דברים הסותרים‪ .‬מצד א׳ בעשותי את השבת‬
‫לשם קדושת השבת‪ .‬וכך פי׳ בם׳ מסלת‪ .‬ישרים מז״יל‬ ‫אני מודה ומאמין באמונה שלימה שהקב״ה הוא בורא‬
‫תורה מביאה לידי זהירות וכר‪ .‬זריזות‪ ,‬נקיות וכר‪.‬‬ ‫העולם בששת הימים‪ .‬ושבת ביום השבת‪ .‬ומזה מוכרח‬
‫קדושה‪ .‬אמר שהקדושה שהיא גדולה מן היראה והטהרה‬ ‫שהוא אלהי העולם שראוי לעובדו וללכת בדרכיו‪ .‬ואיד‬
‫וכר‪ .‬היא מה שמעלה את החולין לקדושה‪ .‬כמ״ש ז״ל‬ ‫מצד אחר אני עובד פסל ומסכה מעשה ידי חרש אשר‬
‫כל המביא דורון לת״ח כאלו הקריב בכורים‪ .‬כל הממלא‬ ‫אין בו כח לברוא אפי׳ יתוש קטן‪ .‬ומזה יחזור בתשובה‬
‫גרונם של ת״ח יין כאלו הקריב נסכים‪ .‬והטעם משום‬ ‫וימאס בע״ז‪ .‬ובאמת שבליל שבת בשעה שאני אומר‬
‫שת״ח הקדושים בדרכיהם ומעשיהם‪ .‬הם ממש כמקדש‬ ‫בתפלה‪ ,‬ויברך‪ .‬אלהים את יום השביעי ויקדש אותו‪,‬‬
‫וכמזבח‪ ,‬ומעלין את הדברים לקדושה עש״ב‪.‬‬ ‫אני מתמלא רגש עצום והדוה רבה‪ .‬איד זכינו למתנה‬
‫טובה וחשובה כזו‪ ,‬ליום הגדול הקדוש והנורא הזה‪,‬‬
‫ולכן בא הכתוב לצוות ע״ז זכור את יום השבת‬
‫שהקב״ה בעצמו כב׳יכול בירך אותו קידש אותו ונתן‬
‫לקדשו בדברים של חול מאכל ומשתה להעלותם‬
‫אותו לנו‪ .‬כמ״ש ולא נתתו י׳ אלהינו לגויי הארצות‬
‫לקדושה‪ .‬ולזה באמת לפי גודל הכוונה והטורח בכבישת‬
‫יופו׳ כי אם לעמך ישראל בתתו באהבה‪ ,‬לזרע• יעקב‬
‫היצר‪ ,‬מגיע לו השכר הגדול ופרצת וכר‪.‬‬
‫אשר בם בחרת‪ .‬כמה אנחנו מאושרים בזה‪ ,‬שנתן לגו‬
‫וזה מדוקדק בדבריהם‪ .‬כל המענג את השבת נותנין‬ ‫השי״ת יום מנוחה שלימה שהוא רוצה בה‪ .‬וכמז״ל‪,‬‬
‫לו וכו׳ ולא אמר כל המתענג בשבת‪ ,‬כדי‬ ‫מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה‪ .‬ונתתיה‬
‫להודיענו שהכוונה לא לענג גופו‪ .‬שלזה יאות לו׳ כל‬ ‫לישראל עם בחירי‪.‬‬
‫המתענג‪ ,‬אלא כל המענג את השבת‪ ,‬כאלו השבת הוא‬
‫ול א זו בלבד‪ ,‬שנתן לנו את המתנה הכי טובה‬
‫אורח כבוד אצלנו והוא מענג אותו‪.‬‬
‫שבעולם‪.‬־ אלא שנותן לנו שכר גדול ועצום למי‬ ‫־ ’־‬
‫ולזה אמרו ז״ל במדרש‪ ,‬ברכת ה׳ היא תעשיר‪ ,‬היא‬ ‫שמכבד השבת ומתענג בו‪ .‬כמ״ש ז״ל כל המענג את‬
‫השבת‪ .‬ורז״ל הוציאו זה ממ״ש ויברך אלהים‬ ‫השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים‪ .‬שנא׳ ופרצת ימה‬
‫את יום הז׳‪ ,‬ר״ל השבת שהיא ברכת ה׳ שבירך אותו‬ ‫וקדמה צפונה ונגבה‪ .‬כמ״ש אם תשיב משבת רגלך‬
‫וקדש אותו‪ .‬מי שיזכור אותו לקדשו כראוי■ וכמש״ל‪.‬‬ ‫וכו׳‪ .‬וקראת לשבת עונג וכו׳‪ .‬אז תתענג על ה׳ וכו׳‪.‬‬
‫יזכה לעושר גדול ולנחלה בלי מצרים‪ .‬ומסיים הכתוב‬ ‫והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו׳ שהיא ופרצת ימה וכו׳‪.‬‬
‫ולא יוסיף עצב עמה‪ ,‬הכוונה כידוע שמי שעושה חתונה‬
‫ולכאורה הוא שכר מוגזם‪ ,‬שלא הספיק לנו החופש‬
‫או בר מצוה׳ מזמין אנשים הרבה לאולם גדול‪ ,‬ומוציא‬
‫־ והמנוחה השלמה מן העבודה‪ .‬והתענוג‬
‫הוצאות גרולות לצורך השמחה‪ ,‬ומרקדין לפני הכלה‪.‬‬
‫הגדול שאנו נמצאים בו ביום השבת מן התפלות‬
‫והשמחה גדולה בליל החופה‪ .‬ולמחרתו אין השמחה‬
‫היקרות מן האכילות והסעודות הכי טובות עם כל מיני‬
‫שלמה‪ .‬ובע״ח מקיפין אותו מכל צד‪ ,‬והנוגשים אצים‬
‫משקים מתוקים וחריפים ושינה מתוקה‪ .‬אלא שבשביל‬
‫לאמר‪ .‬אבל בהוצאות שבת כל כמה שיהיו גדולים‬
‫ךה עצמו נזכה לנחלה בלי מצרים‪ ,‬והיא קו׳ גדולה‪.‬‬
‫ומוגזמים‪ .‬אין שום עצב אחר השבת‪ ,‬כי אז״ל מזונותיו‬
‫של אדם קצובים מתשרי ועד תשרי חוץ משבתות ויו״ט‬ ‫אמנם יש לתרץ זה‪ .‬עם מאמר הכתוב זכור את יום‬
‫שאינם בכלל הקצבה‪ .‬וכל מה שמוציא לצורך שוי״ט‪,‬‬ ‫השבת לקדשו‪ .‬ובמדרש לקדשו במאכל‬ ‫־‬
‫אם מעט ואם הרבה מוסיפים לו על קצבת המזר‪ .‬ונמצא‬ ‫ובמשתה‪ .‬ולכאורה מי ישכח את יום השבת והתענוג‬
‫אפי׳ יוציא הרבה לא יוסיף שום עצב ודאגה מזה‪.‬‬ ‫שלו‪ ,‬עד שבא הכתוב לצוות לזכור ולא לשכוח‪ .‬ובפרט‬
‫עם פי׳ המדרש לקדשו במאכל‪ .‬ומי ישכח את התענוג‬
‫רא״כ מי הוא השוטה בער וכסיל‪ .‬שידע את כל זה‪,‬‬
‫של אכילה ושתיה‪ .‬גם לכאורה הקדושה היא בלימוד‬
‫ולא ירוץ לקדש את השבת ולשמור אותו כבת‬
‫התורה לא במאכל‪.‬‬
‫עינו‪ .‬כיון שכרוכים עמו כל הטובות הגשמיים והרוחניים‬
‫ובשביל זה נקט הכתוב שמור בדברות השניות‪ .‬לו׳‬ ‫א ל א כוונת הכתוב לקדשו במאכל ובמשתה‪ ,‬שהאכילה‬
‫שלא די בזכירה בעלמא‪ ,‬אלא לשומרו כדבר יקר‬ ‫ושתיה של השבת תהיה בקדושה ובטהרה לשם‬
‫ופנינים ששומרים עליהם שהם שוים בערכם הרבה‪. .‬‬ ‫עונג שבת‪ .‬לא כאכילת ימי החול שאין בה כוונה זו‬
‫רק למלא נפשו כי ירעב‪ ,‬אלא בשבת תהיה האכילה‬
‫וג״כ אמרה התורה שמור‪ ,‬מלשון ואביו שמר את‬ ‫ושתיה לש״ש גמור לכבוד קדושת השבת‪ .‬וזה דבר‬
‫הדבר‪ .‬שהיה מחכה ומצפה מתי יבא ויתקיים‬ ‫קשה מאד על האדם לקיים את זה‪ ,‬כיון שיש בזה‬
‫דבר החלום‪ .‬כך בשבת צריך לגמור כל המלאכות‬ ‫הנאת החומר המתגברת על האדם ומשכחת את‬
‫מוקדם בע״ש‪ .‬וישב לחכות ולצפות מתי יכנס השבת‪.‬‬ ‫ה״לשמה״ שבדבר וכאן מוצא היצה״ר מקום ‪ .‬ליכנס‬
‫וקורא לה בואי כלה וכו׳‪ .‬ככה לא יפסיד שום דקה‬ ‫ולהשכיח לאדם את הרוחניות‪ .‬וקל להתעבות ביוה״ב‪,‬‬
‫מזמן השבת‪ .‬וזה שייך בעוה״ר באיזה אנשים שהם‬ ‫דודאי מי שמתענה הוא לש״ש לקיים מצות התורה‬
‫באמת דתיים ושומרי שבת כהלכתו‪ .‬אבל בכניסתו‬ ‫בלי ספק‪ ,‬דאין שום אדם רוצה לענות גופו על חנם‬
‫שלא‬ ‫ומגו‬ ‫י‬ ‫ל‪/‬‬
‫עניינים שונים ס‬ ‫שמ״ש‬
‫מיני תועבות שבחו״ל‪ .‬וד‪.‬נה באו זרים וחיללוה‪ ,‬ולא‬ ‫מזלזלין‪ ,‬שבאים מאוחרים לבית‪ .‬ואז מתרחצים ומחללים‬
‫‪T‬עו ולא יבינו‪ ,‬כי זהו שגרם לחרבן הארץ‪ ,‬וד‪,‬ם רוצים‬ ‫שבת בלי מתכוין במלאכת הסחיטה וליבון‪ .‬וגם‬
‫לבנותד‪ ,‬בדברים שהחריבו אותד‪ ,‬רח״ל‪ .‬כמ״ש בירמיה‬ ‫מתאחרים להדליק‪ .‬וחושבים שדקה או שנים בכניסת‬
‫סי׳ י״ז‪ ,‬שמעו דבר ה׳ מלכי יד‪,‬ודה וכל יהודה וכל‬ ‫השבת אין זד‪ .‬מזיק‪ .‬והם באמת תועים מדרך השכל‪,‬‬
‫יושבי ירושלים ובאים בשערים האלה‪ .‬כד‪ ,‬אמר ה׳‬ ‫שצריכים לדעת שחילול אוחד‪ .‬דקה הא‪ /‬ממש במחלל־‬
‫השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת להביא‬ ‫שבת למחר בצהרים‪ .‬וזהו שמור את יום השבת‪ ,‬דומה‬
‫בשערי ירושלים וכר‪ .‬וכל מלאבד‪ ,‬לא תעשו‪ .‬וקדשתם‬ ‫לשומר את הגן‪ .‬אינו יושב בתוך הגן‪ ,‬דאז כל מד‪ .‬שד‪,‬וא‬
‫את יום השבת כאשר צויתי אבותיכם וכר‪ .‬והיה אם‬ ‫בפתח הגן לאחוריו אינו משתמר‪ ,‬אלא הוא יושב ח ח‬
‫שמוע תשמעון אלי נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי‬ ‫לגן שומר על הפתח‪ ,‬ואז תהיה שמירתו מעולה‪ .‬כך‬
‫העיר כיום השבת וכר ולבלתי עשות בו כל מלאכה‪.‬‬ ‫מי שיושב קודם בניסת שבת ושומר ומצפד‪ .‬מתי יכנס‬
‫ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על‬ ‫השבת‪ ,‬אזי מובטח לו שלא יחטא‪ .‬וכמו כן במוצאי‬
‫כסא דוד וכר‪ .‬ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום‬ ‫שבת יש מזלזלין בדקד‪ ,‬אחרונד‪ ,,‬והם תועים‪ .‬דדקה‬
‫השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום‬ ‫אחרונד‪ ,‬היא כמו תוך השבת ממש‪ ,‬וזהו ג״כ בכלל‬
‫השבת‪ ,‬וד‪,‬צתי אש בשעריה ואכלה אש ארמנות ירושלים‬ ‫שמור‪ .‬וזהו שאז״ל ג״כ‪ .‬זוכרהו בכניסתו וביציאתו‪,‬‬
‫ולא תכבה )ח״ו(‪.‬‬ ‫וכיוונו על מד‪ ,‬שאמרנו‪.‬‬
‫ה דו ר אתם ראו‪ ,‬שד‪,‬נביא מקפיד במיוחד על עיה״ק‬
‫רבותי‪ .‬צריכים אנו לדעת שכל דברי התורה‬ ‫וא״כ‬
‫ירושלים שלא יעשו בה חילול שבת בפרהסיא‪.‬‬
‫זפקודיה הם לטובתינו‪ ,‬כי הקב״ה אין לו שום‬
‫ודי לנו במד‪ ,‬שיש הרבה חילונים שעוברים על כל‬
‫ולא גרעון ח״ו‪ ,‬בעשותינו המצות או בד‪,‬פרתינו‬ ‫יתרון‬
‫מה שכתוב בתורה והשבת בכלל‪] .‬ואולי יש להליץ‬
‫כמ״ש אם צדקת מה תתן לו‪ ,‬ואם חטאת מד‪,‬‬ ‫אותם‬
‫בעדם שלא למדו ולא ‪r‬עו כלל מענייני הדת‪ [.‬אלא‬
‫בו‪ .‬אלא הכל לטובתינו ולהחיותינו כד‪.‬יום הזה‬ ‫תפעל‬
‫שרוצים לרמוס על קדושת השבת בפני הכל ובפרד‪,‬סיא‬
‫האמת ולהבדילנו מן התועים‪ .‬וחיי עולם נטע‬ ‫לדעת‬
‫דברים שלא היו כלל בע ‪,T‬״ק‪■ ,‬ורוצים להכניס בה‬
‫בתוכינו‪.‬‬
‫טומאה וחילול ה׳‪ .‬וד‪,‬נביא צועק בשם ה׳‪ ,‬על מה אבדה‬
‫הארץ‪ ,‬על עזבם את תורתי‪ .‬שלא בירכו בתורה תחלה‪,‬‬
‫והן כד‪,‬יום נתקיים בנו בעוד‪,‬״ר מד‪,‬רסיר ומחריביך‬
‫אלא השליכו אותר‪ ,‬אחרי גיום‪ .‬ולולי זכות התורה‬
‫ממך יצאו‪ ,‬שקמו בני אדם מתוך עם ישראל‪.‬‬
‫יוד‪,‬ישיבות המרובות שבארץ‪ ,‬שבזכותם עומדת הארץ‪.‬‬
‫מתוך אונס שאינם יודעים כל הנ״ל‪ .‬או במזיד כדי‬
‫כמ״ש 'ז״ל עומדות היו רגלינו‪ ,‬במלחמה בזכות שעריך‬
‫להקהות את שיני החרדים וכל שומרי שבת‪ .‬ובשאט‬
‫ירושלים‪ .‬וד‪,‬ם שערים המצויינים בהלכד‪ ,,‬שהשי״ת‬
‫בנפש קמו להרשות לחלל את השבת בפרהסיא וביד‬
‫אוד‪,‬ב אותם‪ .‬כמ״ש אוהב ה׳ שערי ציון‪ .‬שערים‬
‫רמה בארץ הקדש‪ .‬וגם בירושלים עיה״ק שהיתה שמורה‬
‫המצויינים‪ .‬מכל משכנות יעקב יותר מבתי כנסיות‬
‫מכל זה ולא עלה על דעת לפתוח בה קול נוע ולמשוך‬
‫ובתי מדרשות‪ .‬ה׳ יערד‪ ,‬עליד‪,‬ם ועלינו רוח ממרום‪,‬‬
‫אנשים תמימים להצטרף לד‪.‬ס בקול נוע וכדור רגל‬
‫ויפקח עינים עורות לעמוד על האמת ולד‪,‬סיר שנאת‬
‫וכיוצא‪ .‬והרבד‪ ,‬אנשים שומרים על הדת בורחים משאר‬
‫חנם מתוכנו‪ .‬ולהיות כל אנשי הארץ לגוש א׳ ולחטיבה‬
‫ערי הארץ ובאים לגור בירושלים ע ‪,T‬״ק שאין בה‬
‫אחת‪ .‬כמ״ש הנביא ועשיתים לעץ א׳ והיו אחד‬
‫מדברים אלו‪ .‬והפושעים הנ״ל לא הניחו מדד‪ .‬טובה‬
‫בידי‪ .‬ובזה נזכר‪ ,‬לגאולה שלימה ולבנין בית קדשינו‬
‫גם בעיר הקדש‪ ,‬רוצים להשחית כל צביונה הטוב‬
‫ותפארתינו אמן‪.‬‬
‫ור‪,‬רוחני להיותד‪ ,‬ככל הערים‪ .‬על הא' אנו מצטערים‬
‫ס״ט‬ ‫ע״ה שלום משאש‬ ‫שבאו מחו״ל להסתופף בנחלת ה׳ ולהתרחק מן כל‬
 ‫סי׳ יא‬

‫הי״ו‬ ‫שלמה דייו‬ ‫שיר שחיבר הרה״ג‬

‫לכבוד מורנו ורבנו‪ ,‬עטרת ראשנו‪,‬‬

‫כמוהר״ר שלום משאש שליט״א‬

‫ראב״ד והרב הראשי לעיה״ק ירושת״ו‪ ,‬בעלותו לתורה בשב״ק פרשת וישב‬
‫תש״ן‪ .‬בבית מדרשנו‪ ,‬מוסדות ״תולדות יצחק״‪.‬‬

‫אשורר בשיר חדש‪ ,‬לראש אב בית־דין מקודש‪ ,‬נערץ חביב‬

‫ונקדש‪ ,‬ויקרא לו ה׳ שלום‪:‬‬

‫גדלו רמו‪ ,‬רבו מספר עצמו‪ ,‬פניו לשמש דמו‪ ,‬מראה‬ ‫שבחיו‬
‫למלאך שלום ‪:‬‬

‫מעינות החכמה‪ ,‬בינה דעת ומזמה‪ ,‬זכה משמי רומה‪,‬‬ ‫לו‬

‫והיה כנהר שלום‪:‬‬

‫שמ״ש תהלתו‪ ,‬אשרי אמו יולדתו‪ ,‬ענוה יראה‬ ‫ממזרח‬

‫מלבשתו‪ ,‬כתר עטרת שלום‪:‬‬

‫נפש שוקקה‪ ,‬מתורות אמת וחוקה‪ ,‬בתבואו״ת שמ״ש‬ ‫השביע‪.‬‬

‫חקוקה‪ ,‬שערי צדק ושלום ‪:‬‬

‫מלכא ורפילא‪ ,‬משיירי כנסת גדולה‪ ,‬מנורת זהב כולה‪,‬‬ ‫דינא‬

‫שמ״ש ומג״ן ושלום‪:‬‬

‫יאיר לעולמים‪ ,‬נטעיו נעמן שלמים‪ ,‬יחדיו יהיו תמים‪,‬‬ ‫נר״ו‬

‫בעטרת חיים ושלום‪:‬‬

‫יגל ישמח קהלנו‪ ,‬בבוא עטרת ראשנו‪ ,‬לברך תורת אלהינו‪,‬‬

‫ויברכנו ברכה ושלום‪:‬‬

‫תם ונשלם‪ .‬חלק חשו המשפט‪.‬‬

‫בעזרת אלהי עולם‪ .‬אוהב צדקה ומשפט‪.‬‬
 ‫ת וכו ה ע נ י י נ י ם‬
‫והוא נקרא אלף המגן‬
‫בדין פסוקי דזמרד‪ .‬שדינם כדין ברכות ק״ש‪,‬‬
‫בדין תפי׳ י״ח‪ ,‬שיכול המתפלל להשמיע לאזניו‪-‬‬
‫בדין חזרת התפלה‪ ,‬מתי צריד לעשותה‪,‬‬
‫ומתי אין צריך‪.‬‬
‫בדין גלוי ראש לגברים‪ ,‬כתבתי דאסור מה״ד‬
‫לדעת מרן ז״ל‪.‬‬
‫ברבבות אפרים משם קהלת יעקב כתב דאם‬
‫לא כיון באבות יכוין במודים‪ .‬ואני אמרתי‪,‬‬
‫דזה דוקא לכתחי׳‪ ,‬ובדיעבד אם לא כיון יצא‪,‬‬
‫שיעור המחיצה לעזרת נשים‪ ,‬היא באופן‬
‫שלא יהיו נראים הנשים כלל‪.‬‬
‫אסור להעמיד אשה לדרוש בצבור‪ .‬ומקומם‬
‫הוא בעזרת נשים לא יותר‪.‬‬
‫לשתף נשים בניהול בהכ״נ‪ .‬אם היא אשת‬
‫דתית וחסידה‪ ,‬אין ראוי למנוע‪ ,‬אבל אם‬
‫אפשר בלא״ה הוא יותר טוב‪.‬‬
‫כל שאין ששה שלא התפללו‪ ,‬ועשה אחד‬
‫‪ta‬‬
‫קדושה עם יו״ד ב״א‪ ,‬אין לו לומר תתקבל‬
‫אחר תפלתו‪ ,‬דכל שאין ששה שלא התפללו‪,‬‬
‫לא מיקרי תפלת צבור‪ ,‬וכן המנהג פשוט‪.‬‬
‫סי׳ סז בדין סמיכות גאולה לתפלה‪ ,‬אין חילוק ביו‬
‫שבת לחול‪ ,‬ובשניהם חייב לסמוך גאולה‬
‫לתפלה‪ ,‬ואסור לענות קדיש וקדושה וברכו‪.‬‬
‫סי׳ ‪ 00‬פס״ד מספר מענה לשון ח״ג‪ ,‬להה״ג ר׳■‬
‫אברהם חפוצא שליט״א‪ ,‬בדין עשרה ב״א‬
‫ששמעו קדיש וברכו שקודם תפלת יוצר‪,‬‬
‫ותיכף יצא א׳ מהם‪ ,‬והתפללו תפי׳ י״ח‪,‬‬
‫ד׳ מהם ביח ‪ ,T‬ושוב התפללו ה׳ האחרים‪,‬‬
‫ופסק הרב דיכולים לו׳ תפלת החזרה בקול‬
‫רם כיון שהיו יו״ד בשעת קדיש של יוצר‪.‬‬
‫תשובתי על דבריו‪ ,‬דאין להם לחזור התפלה‬
‫בקול רם‪ ,‬כל שלא התפללו בלחש ששה מתוך‬
‫עשרה‪ ,‬אבל כשלא היו יו״ד‪ ,‬אין כאן תפי׳‬
‫צבור כלל‪.‬‬
‫גם תמר‪,‬תי על דברי כף החיים רס״י ס״ט‪,‬‬
‫שכתב דאם הם ששה או שבעה שלא התפללו‪,‬‬
‫נוהגין להתפלל כל העמידה בלחש ואח״כ‬
‫מביאים ג׳ מן השוק כדי להצטרף עמהם‬
‫ולקיים מצות החזרה וקדושה ועניית אמן על‬
‫ברכות י״ח ומודים דרבנן‪ .‬ואם בשחרית כדי‬
‫לעשות ברכת כהנים‪ .‬ופחות מששה לא יתפללו‬
‫לכתחי׳ כדי לעשות חזרה‪ .‬ודבריו הם נגד‬
‫מר״ן ברס״י ס״ט‪ ,‬ואינם עולים כלל לפי‬
‫ההלכה‪ ,‬עי׳ בפנים באורך‪.‬‬
‫‪av‬‬ ‫הלכות ציצית ותפילין‬
‫»‪a‬‬ ‫סי׳ מח דין הקורא ק״ש בלא ציצית‪ ,‬דאינו עושה‬
‫שם‬ ‫שום איסור‪.‬‬
‫סי׳ עד המנהג להשים ציציות בפנים ולא מבחח‪.‬‬
‫סי׳ נח‬ ‫אף שהוא נגד מר״ן ז״ל‪ ,‬והוא עתיק יומץ‪.‬‬
‫סי׳ כח סעיף א׳‪ .‬בחלק יו״ד‪ ,‬בדין הנחת תפילין‬
‫שם‬ ‫דמיושב‪.‬‬
‫סעיף ב׳‪ ,‬בחחו״מ‪ .‬בענין הנ״ל‪ .‬תשו׳ על‬ ‫סי׳ ג‬
‫ספר עמק יהושע ח״ג סי׳ לא‪ ,‬חוזר וניעור‬
‫םי׳ ‪0‬‬ ‫על הדברים שאמר‪ ,‬בלי להוסיף מלה‪ .‬וכבר‬
‫נדחו דבריו‪ .‬שהרב עוזיאל זצ״ל‪ ,‬לא ראה‬
‫שם‬ ‫מרוקו כלל‪ ,‬וא״א לו לדבר עליו ועל מנהגיו‪.‬‬
‫ה ל כ ו ת ק"ש ו ת פ ל ה ‪ .‬ודי ן כ ה כ ״ ג‬
‫שם‬
‫רב זקן שתורתו אומנותו במשרדו הקבוע לו‬ ‫א‬ ‫סי׳‬
‫בביתו‪ ,‬שבו לומד יומם ולילה‪ ,‬וקשה עליו‬
‫ללכת לבית הכנסת‪ ,‬מכמה סיבות‪ ,‬יכול‬
‫סי׳‬
‫להתפלל יחיד במקום לימודו בשעה שהצבור‬
‫מתפללים‪ ,‬ונחשב לו כתפלת צבור ויותר‪.‬‬
‫מילואים בענין הנ״ל‪ .‬בתוספת ראיות לחזק‬ ‫כ‬ ‫סי׳‬
‫דברי הנ״ל‪.‬‬
‫יח בדין קריאת הלל בכל יום‪ ,‬שהוא מחרף‬ ‫סי׳‬
‫ומגדף‪ ,‬וטעמא דמילתא‪.‬‬
‫כח אם יכולים לעשות תפלה נפרדת לנשים עם‬ ‫סי׳‬
‫ס׳׳ת‪ ,‬השבתי דאיסור גמור לעשות תפלה‬
‫נפרדת לנשים‪ .‬שאין להם רשות לומר קדיש‬
‫וקדושה וברכו‪ ,‬ולא נשיאות כפים‪ ,‬ולא להוציא‬
‫ס״ת לקחות בו בצבור נשים‪ ,‬שצריך דוקא‬
‫עשרה זכרים‪ ,‬ורק מקומם הוא בעזרת נשים‪,‬‬
‫שם ירויחו לשמוע קדיש וקדושה וקריאת‬
‫התורה‪.‬‬
‫סי׳ ש‬ ‫כס הכניס ספר תורה לב מ״ג‪ .‬היורש יבול‬ ‫סי׳‬
‫להוציאו למ״א‪ .‬וכן המנהג פשוט‪.‬‬
‫לג תפילת ערבית של שבת קודם פלג המנחה‪,‬‬ ‫סי׳‬
‫בששה שבתות בשנה‪ ,‬ואם יאחרו יותר שו״א‬
‫לא יבא להתפלל‪ .‬מצאתי להם על מי‬
‫שיסמוכו‪ .‬מדברי תה״ד שהביא הב״י באו״ח‬
‫סי׳ רל״ב‪.‬‬
‫סל האיסור ללכת בקומה זקופה‪ ,‬הוא בין לת״ח‬ ‫סי׳‬
‫בין לשאר העם‪.‬‬
‫נס אות ג׳‪ .‬ש״צ שטעה דקי״ל דא״צ לחזור‪.‬‬ ‫סי׳‬
‫חובתו להפסיק שם ולא יגמור התפלה רק‬
‫לסמוך על החזרר‪ ,‬בקול רם‪.‬‬
‫נה בדין קדיש שאחר העמידה שאינו חלק ממה‬ ‫סי׳‬
‫שהתחילו בו‪.‬‬
 ‫תוכן‪ .‬העניינים‬ ‫שלד‬
‫עוד בענין הנ״ל‪ ,‬לדחות דברי האברד ר׳ משה‬ ‫סי׳ לו‬ ‫בהכ״נ של יהיד אדם יכול למוכרו שישנו‬ ‫סי׳ ‪0‬‬
‫דרעי שליט״א בספרו עדות משה לקיים דברי‬ ‫אותו ויעשו אותו למפעל אחר‪.‬‬
‫האו״ח ז״ל‪.‬‬
‫בפנים בחלק יו״ד אות ב׳‪ ,‬בדין כהן רווק‬ ‫סי׳ כח‬
‫על ענין הנז׳‪ .‬מה שכתבתי להרב חזקיד‪ .‬חדד‬ ‫סי׳ לז‬
‫אם יעלה לדוכן‪.‬‬
‫שליט״א‪ ,‬שהקשה עלי מדברי רש״י ומהרש״א‬
‫וכתבתי לתרץ דבריהם‪ .‬ושהמנהג לענות על‬
‫כל ברכה חוא חזק ואמיץ וא״א לבטלו‪.‬‬ ‫■‬ ‫הלכות קריאת ספר תורה‬
‫סי׳ כז כתבתי לקיים דברי שלא להוציא הכהן בעל‬
‫סי׳ מב האוכל תרופה מרה ונותן אותה ‪.‬בתוך פרוסת‬
‫ברחו לסבה‪ ,‬וישבתי מה שהשיגו עלי מדברי‬ ‫■י‬
‫לחם פחותה מכזית‪ ,‬פסקתי לא יברך ‪.‬עליה‬
‫פוס׳ אחדים‪,‬־ שכפי האמת כולם מסכימיט‬ ‫■'‬
‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫שום ברכח כלל‪.‬‬
‫יי לדברינו‪ ,‬וושהעיקר כדעת מר״ן‪ :‬שאין להדיח‬
‫דין צבור בט״ו בשבט‪ ,‬שיכול שפיר כל אחד‬ ‫שם‬
‫הכהן מנחלתו לכל סבה שתהיה‪ ,‬זולת אם‬
‫לברך לעצמו‪ ,‬ובזה כחו גדול לאלהינו כח‬ ‫‪. .‬‬
‫י ' ירצה לצאת מרצונו הטוב‪ ,‬אזי'הרשות ־בידו‪,‬‬
‫‪ .‬גברא לקיים המצוד‪ ,‬בו יותר מבשלוחו‪ .‬ע״ש‪.‬‬ ‫‪. .‬‬
‫פי׳ מג תשובת הרב רביד האברך על העניינים הנ״ל‪.‬‬ ‫סי׳ נ ‪ ,‬חתן‪,‬שעלה לתורה ואמר‪ , ,‬ברכו ה׳ וכו׳ ובא‬
‫‪ ,‬פייטן והפסיקו בפיוט א׳‪ ,‬צריך לחזור לו׳‬ ‫‪,‬‬
‫תשובתי להרב הנז׳ לחזק דברי בכל העניינים‬ ‫סי׳ מד‬
‫ברכו את ה׳ המבודד אחרי הפיוט‪.‬‬ ‫^‬
‫הנ״ל‪.‬‬
‫אות ג׳‪ .‬בדין נשים שנוד‪,‬גות לברך על מצות‬ ‫פי׳ נה‬ ‫אות ‪.‬ז‪ /‬בדין סומא לעלות לס״ת‪ ,‬ועת ג״ב‬ ‫סי׳ נא‬
‫עשד‪ ,‬שד‪,‬ז״ג‪ ,‬שאין לגעור בהם‪• .‬‬ ‫סי׳ נ״ה אות ט׳‪ .‬ועי׳ ג״כ סי׳ נ״ח‪.‬‬

‫להוציא חבירו בברכת שהחיינו‪ .‬פסקתי היפך‬ ‫סי׳ נח‬ ‫אות ו׳‪ ,‬בדין ׳העולה לס״ת דאין צריך לקרוא‬ ‫סי׳ נה‬
‫הרב רבבות אפרים‪ ,‬והעיקר דהמוציא ‪,‬חבירו‬ ‫בפיו בלחש עם הש״ץ‪ ,‬ועי׳ סי׳ ג״ח‪.‬‬
‫‪.‬אע״פ שכבר הוא יצא יד״ח‪ ,‬לברך לו גם‬ ‫אות ז׳‪ .‬בדין לעמוד בעשרת הדברות‪ ,‬תמהתי‬
‫שהחיינו‪.‬‬ ‫על הרה״ג פנחס טולידאנו שליט״א‪ ,‬שפסק‬
‫היפך מדינתו ועירו שעומדין בעשרת הדברות‪,‬‬
‫אם להזכיר שם ה׳‪ ,‬או אדושם‪ ,‬מנהגינו לו׳‬ ‫שם‬
‫והלך לפסוק כדעת הרמב״ם שצעק ולא נענה;‬
‫השם שלם‪ .‬גם אין כותבין שם אלהינו בקו״ף‪.‬‬
‫והפוס׳ שאחריו יישבו תמיהתו ע״ש‪ .‬ועי׳ ג״כ‬
‫מנד‪,‬ג הנשים במרוקו‪ . ,‬במצות עשה שד‪.‬ז״ג‪,‬‬ ‫פי׳ עב‬ ‫סי׳ י״ח שכן דעת ציץ אליעזר שליט״א‪.‬‬
‫לנשים‪ ,‬ומנהג א״י בזה‪.‬‬ ‫אות ח׳‪ .‬בדין חתן בראשית שלא ידחה הכהן‬
‫כפיה״ד‪ ,‬ועי׳ ג״כ בחיו״ד סי׳ כ״ח אות ג׳‬
‫סי׳ פא בהשמטות‪ ,‬לחמניות המתוקות כרפתן מעין ג׳‪.‬‬
‫‪ .‬מזה‪.‬‬
‫אות יו״ד‪ .‬קטן למנין שלשה אינו עולה‪.‬‬
‫ה ל כו ת נ ט י ל ת ידים‬
‫סי׳ ג ‪ .‬בחחו״מ סעיף א׳‪ ,‬דחיתי‪ ,‬דברי עמק יהושע‬
‫סי׳ מה דבר שטיבולו במשקה‪ ,‬מנהג ‪ ,‬העולם שלא‬
‫‪ ,‬בהערתו בענין אם יש ב׳ חתנים‪ ,‬אם מוציאין‬
‫ליטול ידיהם ויש‪. ,‬להם על מה ‪ ,‬שיסמוכו‪.‬‬
‫הכהן‪ ,‬בעל כרחו‪ .‬וחזקתי דברי‪ ,‬דאין מוציאין‬
‫סי׳ מו חזרתי וכתבתי שנית בזה להד‪,‬״ג יחייא שניאור‬ ‫‪ , ,‬הכהן ‪.‬אלא ‪,‬מוסיפים עולים‪ ,‬ועי׳ חאו״ח סי׳‬
‫שליט״א‪ ,‬לחזק דברי הנ״ל‪ ,‬ולחזק חמנד‪.‬ג‬ ‫‪,‬‬ ‫נ״ח־‬
‫שנהגו שלא ליטול ידים לדבר שטיבולו‬
‫במשקה‪.‬‬ ‫‪,,‬‬ ‫הלכות ברכות‬
‫פי׳ עא מה שנהגו הספרדים שלא ינגבו בתוך נטילת‬ ‫בדין ברכת פרי בננות‪ ,‬כתבתי להליץ בעד‬ ‫סי׳ י‬
‫ידים‪ ,‬יש להם על ^־! לסמוך כיון ששופכין‬ ‫שא״ב הרה״ג מוהר״י משאש ז״ל‪ ,‬ממה‬
‫על כל ‪ t‬רביעית בבת אחת‪ ,‬וחוזר‬ ‫שהאריך להקשות עליו הרה״ג מוהרר״ש‬
‫ושופך רביעית על שניהם‪ ,‬ואז לא צריך‬ ‫הכהן ז״ל‪ ,‬אמנם המנהג כדעת מר״ן לברך‬
‫לעשות שום דבר נוסף‪ ,‬ע״ש מילתא בטעמא‪.‬‬ ‫בורא פרי האדמה‪.‬‬
‫סי׳ לד עניית ב״ה וב״ש על כל ברכה ששומע‪ ,‬בין‬
‫שהוא חייב בה‪ ,‬בין שאינו חייב בה‪ ,‬הארכתי‬
‫הלכות שבת‬ ‫בזה והעליתי דחייב לענות ב״ה וב״ש על‬
‫בענין תיקון הטי בשבת‪ ,‬כתבתי לד‪,‬תיר‪,‬‬ ‫סי׳ ד‬ ‫בולם‪ .‬מדברי הפוס׳ ומר״ן ז״ל בראשם‪ .‬ושכן‬
‫לאפוקי ממי שדימה זה לבישול סממנים‬ ‫המנהג פשוט‪.‬‬
‫ע״ש‪] .‬גם כתבתי שם בדין שאין לגרום ס״ס‬ ‫סי׳ לה המשך בענין הנ״ל‪ ,‬ליישב קושית האו״ח‬
‫בידים ע״ש[‪.‬‬ ‫הקדוש זצ״ל‪ ,‬על הפר״ח ז״ל‪ ,‬ולחזק דברי‬
‫דיבוק החיתולים והפרדתן‪ ,‬כתבתי לחזק דברי‬ ‫שס‬ ‫דחייבים לענות ב״ה וב״ש על כל ברכה‪,‬‬ ‫י‬
‫בשמ״ש ומגן ח״א סי׳ מ״ז‪.‬‬ ‫בין חייבים או לא חייבים בה‪.‬‬
‫שלה‬ ‫תוכן העניינים‬

‫מכתב מהרה״ג הנאמ״ן שליט״א בקבלתו‬ ‫פי׳ נג‬
‫לשמ״ש ומגן ח״א‪ ,‬לאשר דברי שהצרבתי‬
‫לעשות הפסק פח על הפלאטא‪ ,‬ואז יכול‬
‫להניח עליה דבר יבש‪ ,‬גם שלח לי ספר‬
‫דרכי העיון שכתב כת״ר שליט״א‪ ,‬לעיין בי‪,‬‬
‫ולכתוב גם אני מד‪ ,‬שנלע״ד‪ ,‬גם דיבר על‬
‫כוס המילה ביום שב״ק‪.‬‬
‫תשובתי לד‪,‬רד‪,‬״ג הנאמ״ן שליט״א בעגין הגז׳‪,‬‬ ‫סי׳ נד‬
‫גם חיזקתי דבריו בקונטרים דרכי העימ‪,‬‬
‫וד‪,‬וספתי גופך משלי כפי מנהגינו במרוקו‪.‬‬
‫בדין חשש חיתוי בשבת‪ ,‬מתי חוששין‪ ,‬ומתי‬ ‫סי׳ סם‬
‫‪.,‬‬ ‫אין חוששין‪.‬‬
‫מכתב לבהכ״ב אחת בדרום אמיריקא כדי‬ ‫סי׳ סד‬
‫לבטל את הרם־קול בשבת‪.‬‬
‫מנהגינו לקפל הטלית ביום שבת לשבת‬ ‫סי׳ עז‬
‫אחרת יש לו על מד‪ ,‬לסמוך‪ ,‬וד‪,‬וא מנהג‬
‫עתיק‪ ,‬מדורי דורות‪ ,‬וכן כתבו רבותינו הא׳‪,‬‬
‫ובפרט דלד‪,‬חזירו על קפליו אין בזד‪ ,‬טירחא‪,‬‬
‫ויותר יש טירחא להחזירו שלא ע״פ קפליו‬
‫הא׳‪ ,‬ואין לנו לשנות מנד‪,‬גינו כלל‪.‬‬
‫סי׳ עח בענין בד‪,‬״ש‪ ,‬תמד‪,‬תי על ספר ילקוט יוסף‪,‬‬
‫שתמדי על דברי בחנם‪ ,‬ושגם תוכחתו שאין‬
‫ראוי לכתוב כן על ד‪,‬א׳ אינה כלום‪ ,‬ואין לה‬
‫מקום כלל‪.‬‬
‫מי׳ עט מד‪ ,‬שכתבתי להעיר ע״ד הרה״ג ציץ אליעזר‬
‫שליט״א‪ ,‬דדברי מר״ן או״ח סי׳ שי״ח סעיף‬
‫ה׳ הם יש ויש‪ ,‬ולא סתמא ויש‪ ,‬והלכה ביש‬
‫בחרא דכלי שני אינו מבשל כלל‪ ,‬גם בקלי‬
‫הבישול‪.‬‬
‫סי׳ ‪ 0‬דין קניית מניות‪ ,‬בחברה העובדת בשבת‪.‬‬
‫עוד בעגין תיקון הטי‪ ,‬תשובה שכתבתי על‬ ‫פי׳ ה‬
‫השגה המשיג אחד‪ ,‬שרעה לאסרך‪ ,‬והליץ בעד‬
‫מי שדימה זה לסממנים‪ ,‬ודחיתי את דבריו‬
‫‪. ....‬‬ ‫‪. .‬״‬ ‫שלא כיון ‪ .‬על האמת‪,‬‬
‫בדין בישול קאפי בשבת‪ ,‬פסקתי שצריד‬ ‫פי׳ ח‬
‫לעשות כדין הטי לערות מכלי שני על הקאפי‪,‬‬
‫■ולא מכלי א׳‪ ,‬דיש בישול אחר אפיה‪ ,‬ועי׳‬ ‫‪.‬‬
‫‪ -‬״ ‪,‬‬ ‫גסי׳ ג״א אות ב׳‪.‬‬
‫סי׳ מ עוד בעגין הנ״ל‪ ,‬לחזק דברי ־הנ״ל‪ ,‬וגם בענין‬
‫תיקון הטי‪.‬‬
‫סי׳ י ג בדיני בורר ובדיני סותר‪ ,‬כתבתי דמנהג‬
‫העולם כמזהריט״ץ ז״ל‪ ,‬דכל דבר שהוא צף‬
‫וניכר למעלה וא״צ פשפוש‪ ,‬אין בזד‪ ,‬משום‬
‫בורר אף להניח‪ ,‬וד‪,‬וא דבר נכון ומוסבר‬
‫ושיבחוהו ראשונים ואחרונים‪ ,‬וגס החזו״א‬
‫־ שיבחר‪ ,,‬ועל זה סומכים העולם‪.‬‬
‫‪ ,‬בדין‪ ...‬קופסאות ‪.‬סגורים‪ .,.‬ואטומים‪ .,‬אם מותר‬ ‫שם ‪...‬‬
‫לפתחם בשבת‪.‬‬
‫להגיח דבר‪ .‬מבושל יבש על הפלטא בשבת‪,‬‬ ‫שם‬
‫אסור בלי ד‪,‬פסק פח‪ ,‬ועי׳ ג״ב לקמן סי׳ נ״ב‬
‫וסי' ג״ג‪.‬‬
‫‪.‬עוד בעניינים הנז׳‪ ,‬כתבתי באויד לדחות‬ ‫סי׳ יג‬
‫דברי המשיג‪.‬‬
‫בדין בין השמשות שהמנהג בירושלים כדברי‬ ‫סי׳ יח‬
‫הגאונים ודלא כר״ת‪ ,‬וכ״פ בם׳ ציץ אליעזר‬
‫חלק י״ז סי׳ ס״ב‪.‬‬
‫קינוח דם בתולים ע״י מפה ‪.‬בשבת‪ ,‬אישרתי‬ ‫סיי׳ לם‬
‫את פס״ד של הרה״ג ר׳ יעקב אבן צור זצ״ל‪,‬‬
‫מקושיות הרה״ג ציץ‪ .‬אליעזר‪ ,‬וד׳עלתי דאסור‬
‫לקנח דם בחולים בשבת במפה לבנה‪.‬‬

‫סי׳ פנ בהשמטות‪ ,‬דין קצץ עם הגוי להדליק לו נר‬ ‫סי׳ לח בנות רווקות בבית אביר‪,‬ן‪ ,‬יכולות לד‪,‬דליק‬
‫בשבת‪.‬‬ ‫לעצמן נר של שבת ולברך עליו‪ ,‬וטוב שיהיה‬
‫בחדר מיוזזד‪.‬‬
‫סי׳ פד‪ .‬שם‪ .‬הערות על ספר שבת ומועד‪ ,‬בענייני‬
‫סי׳ מא על ענין כוס של מילה‪ ,‬שיועיל גם לקידוש‬
‫שבת‪.‬‬
‫של שבוב‬
‫מותר להוסיף מים חמין לתבשיל של בשר‪,‬‬ ‫שם‬
‫הלכות פסח‬
‫ששניהם על הפלאטא‪.‬‬
‫בענין מצד‪ ,‬בפסח כמה יאכל ממנה ויתחייב‬ ‫סי׳ יא‬
‫בדין מיצקת שמכניסין בכלי א׳‪. ,‬שדינה‬ ‫שם‬
‫בבד‪,‬מ״ז‪ ,‬פסקתי דבפסח יש לה דין פת‬
‫ככלי א׳‪.‬‬
‫דבאבילת בזית מתחייב לברך ברכת המוציא‬
‫בדין קליפת ביצים בשבת‪ ,‬שאין בזה משום‬ ‫שם‬
‫ובד‪,‬מ״ז‪ ,‬ואפי׳ אכל פחות מכזית יברך המוציא‬
‫בורר‪.‬‬
‫כדין פת‪ ,‬דבפסח זהו פת שלנו‪ ,‬ואחר הפסח‬
‫סי׳ מט בדיני מוקצה‪ ,‬ובדין אם מוקצה יש לו מתירץ‪.‬‬
‫חזרה לדינר‪ ,‬לדין פת ד‪,‬באד‪ ,‬בבסנין‪.‬‬
‫הערות לספר שאלו לברוך‪ ,‬א׳‪ ,‬העלתי דגרם‬ ‫סי׳ גא‬
‫הניח בביתו וודקא בפסח כמה שנים‪ ,‬וחשב‬ ‫סי׳ יד‬
‫כיבוי גם בשבת מותר‪ ,‬כטלית שאחד בה‬
‫שד‪,‬יא כשרה לפסח‪ ,‬כמו ערק שאין בו חמץ‪,‬‬
‫ר‪.‬אור שנותנים עליה מים מצד אחר‪ ,‬וכשיגיע‬
‫ושוב נודע שעשויה מחטה‪ ,‬הערת הרה״ג‪,‬‬
‫שמד‪ ,‬יכבה‪.‬‬
‫ש‪ .‬ז‪ .‬אוירבך שליט״א‪ ,‬ותשובתי על דבריו‪.‬‬
‫בדין בישול אחר בישול בדבר שיש בו רו טג‬ ‫סי׳ נב‬
‫סי׳ טו‪ :‬מרקחת שנתבשלד‪ ,‬בכלי חמץ ב״י‪ ,‬מכתב‬ ‫שגם הראש״ל הגרע״י שליט״א חזר בו‬
‫מד‪,‬רב יצחק יוסף שליט״א‪ ,‬שבי »ל מ בעד‬ ‫‪,‬‬ ‫ומצריך שכולו יבש‪ ,‬אז אין בישול אחר‬
‫הרה״ג מר אביו שליט״א‪ ,‬שכתב להתיר‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בישול‪.‬‬
‫ותשובתי על דבריו‪ ,‬דדוקא כשהכלי אב״י‪.‬‬ ‫מותר להזיז הכפתור בזמן שד‪,‬וא מכובד‪.,‬‬ ‫שם‬
 ‫תוכן העניינים‬
‫פשוטים‪ ,‬וכתבתי דמי שאינו חוזר לברך‬
‫בהמ״ז הרי הוא ממש כאוכל כלי כרכה‪.‬‬
‫עוד בענין הנ״ל‪ ,‬מה שכתבתי לד‪,‬רב ברוך‬
‫שרגא שליט״א להחזירו מסברתו‪.‬‬
‫מה שכתבתי עוד להנ״ל‪ ,‬שהביא עוד ראיות‬
‫חדשות לקיים דבר״ו‪ .‬ואני כתבתי שאין שום‬
‫ראיה מהם כלל לנד״ד‪ .‬ועי׳ לקמן סי׳ מ״ז‪.‬‬
‫עוד כתבתי סופית‪ ,‬על דברי הרה״ג הראש״ל‬
‫שליט״א‪ ,‬באור תורה‪ ,‬שלא רצה במה‬
‫שהמלצתי עליו‪ ,‬לשים אותו עם שורת ההלכה‬
‫של ג׳ עמודי הודאה וכל הפום׳ א׳ ואחרונים‬
‫ז״ל‪ ,‬ואמרתי דלפי״ז הדרא קו׳ לדוכתא‪ ,‬דזה‬
‫הוי היפך הרדב״ז‪ ,‬וגם היפך מר״ן ז״ל‪ .‬באופן‬
‫דכיון שהיא קו׳ גדולה ואין לה תירוץ עם‬
‫דבריו שליט״א‪ ,‬א״כ במקומי אני עומד‪,‬‬
‫וכל מי ששכח יעלה ויבא בבהמ״ז ביו״ט‪,‬‬
‫ולא חזר לברך בהמ״ז‪ ,‬הרי הוא ממש‪ ,‬אוכל‬
‫כלי כרכה‪ ,‬וכדברי הראש״ל בסי׳ י״ח שהם‬
‫עיקר‪.‬‬
‫דין כיבוי אור החשמל בשבת ויו״ט ע״י שעון‪.‬‬
‫כתבתי לחזק דברי בספרי תבואות שמ״ש‬
‫חאו״ח סי׳ י״ג‪ ,‬ודחיתי דברי הרב פנחס‬
‫טול ‪ T‬אנו שליט״א‪ ,‬שכתב שאני חולק על‬
‫מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫ביו״ט במלון‪ ,‬במכונת יד‬ ‫סחיטת תפוחים‬
‫תפוחים קטנה בלא חשמל‪ ,‬לרוצים לשתות‬
‫דבר טרי‪ ,‬וד‪,‬שבתי דמותר‪ ,‬ואם יהיד‪ ,‬ע״י‬
‫חשמל מותר ע״י גוי ביו״ט‪.‬‬
‫הערות לספר חזון למועד‪ .‬א׳‪ ,‬בדין דיבוק‬
‫נייר הטיטון ביו״ט‪ .‬מה שד‪,‬קשד‪ ,‬על הגאון‬
‫רב פעלים‪ ,‬ומה שיישבתי דבריו‪.‬‬
‫ב׳‪ ,‬בנדון עירובי תבשילין לפי המנהג שאין‬
‫אופין פת ביו״ט‪ ,‬א״צ פת לעירוב‪ ,‬וסגי‬
‫בתבשיל‪.‬‬
‫ג׳‪ ,‬אין צריך כלי שיהיה לו תוך כדי לצרף‬
‫ב׳ חצאי זיתים אוכל לגבי עירוב‪ .‬ויכול‬
‫להניח ע״ג נייר בעלמא ומותר‪.‬‬
‫עוד להרב חזון למועד הנ״ל‪ ,‬ביאור בענין‬
‫תיקון מנא‪ .‬וביארתי דברי הגאון רב פעלים‬
‫ח״ב חאו״ח סי׳ נ״ט שנתקשה בד‪,‬ם הרב הנז׳‪.‬‬
‫בדין רם קול בבהכ״נ בשבת ויו״ט‪ ,‬ישתקע‬
‫הדבר ולא יאמר‪ .‬ועי׳ ג״כ סי׳ ס״ד‪.‬‬
‫סי׳ סה כיבוי אור חשמל ביו״ט ע״י גוי‪ .‬מותר דהוי‬
‫שבות דשבות במקום מצוה‪ .‬דכיבד חשמל‬
‫לכ״ע דרבנן‪ .‬וע״י אמירה לגוי‪ ,‬הוי שבות‬
‫דשבות‪ .‬ובמקום מצוה שיוכל לישן בליל‬
‫יו״ט כראוי‪.‬‬
‫שלו‬
‫או מסתמא דסתם כלי אב״י‪ ,‬אבל אם הוא‬
‫ב״י‪ ,‬ודאי אסור‪ ,‬והארכתי לחזק דברי‪ ,‬בביאור‬
‫דברי הפוסקים‪.‬‬
‫סי׳ כב‬ ‫עוד בענין הנ״ל‪ ,‬והבאתי ראיה מתשו׳‬ ‫שם‬
‫הראש״ל עצמו שהופיעה בשרשים ניסן‬
‫תשמ״ז‪ ,‬שהתיר דוקא מטעם סתם כלי שאג״י‪,‬‬
‫סי׳ כד‬ ‫ותמהתי על ספר ילקוט יוסף מועדים דף‬
‫שנ״ז ע״א‪ ,‬שהביא בציון דברי שרשים הנד‬
‫לשיטתו‪ ,‬וכתבתי שכל דבריו הם נגד מר״ן‬
‫סי׳ כה‬ ‫ומור״ם שדבריהם מפורשים לאסור בב״י‪,‬‬
‫וקי״ל כוותייהו אפי׳ נגד אלף פוסקים‪.‬‬
‫א׳‪ ,‬בדין מליגה‪ ,‬ליישב סתירה שבין או״ח‬ ‫©י׳ מ‬
‫סי' תס״ז ותצ״ט‪ ,‬ליו״ד סי׳ ס״ח סיו״ד‪.‬‬
‫ב׳‪ ,‬עוד לפרש דברי מר״ן תמ״ז סי״א בדין‬
‫חמץ שנתערב קו״פ ועבר עליו הפסח בטל‬
‫בס׳‪ ,‬והרי זה באמת מותר גם בתוך הפסח‪.‬‬
‫ג׳‪,‬בתנאים הצריכים להגעלה אחר שש שעות‪.‬‬
‫דין מצה בערב פסח שמותר לאכלה עד שעת‬ ‫סי׳ מז‬
‫איסור אכי׳ חמץ‪.‬‬
‫סי׳ כו‬ ‫ה ל כ ו ת יום ט ו ב‬
‫בדין מי ששכח יעלה ויבא בבהמ״ז ביו״ט‪,‬‬ ‫סי׳ יט‬
‫שהוא חייב לחזור‪ ,‬דחיתי דברי העמק יהושע‬
‫ח״ג סי׳ כ״ח‪ ,‬שרצה להליץ בעד הראש״ל‬
‫הגרע״י שליט״א‪ ,‬שלא לחזור‪ ,‬וכתבתי שאין‬
‫סי׳ ל‬ ‫דבריו נכונים‪ ,‬כיון שחייבים לאכול פת ביו״ט‬
‫מן הדין‪ ,‬וממילא חייבים לחזור כדין רצה‬
‫וד‪,‬חליצנו בשבת‪ .‬והבאתי ראיות ברורות לזה‪.‬‬
‫ועי׳ עוד בחחו״מ סי׳ ג׳ סי״ז‪ ,‬מה שכתבתי‬
‫לו עוד על מה שחזר וניעור על דבריו בלי‬
‫סי׳ נו‬ ‫לד‪,‬ביא שום דאיד‪ ,‬ושו״ד חדש‪.‬‬
‫ג״כ דחיתי דברי בנו של הראש״ל שליט״א‪,‬‬ ‫שם‬
‫שרצה להליץ על הרה״ג מר אביו שליט״א‪.‬‬
‫בענין הנ״ל‪ ,‬הארכתי לדחות דברי המשיג‬ ‫סי׳ כ‬
‫כירחון טל אורות גיליון כ״א כסלו טבת‬
‫תשמ״ח‪ ,‬שיצא לידון בדבר חדש שמעין‬
‫המאורע אינו חלק מהתפלה ומהברכד‪ ,,‬ודחיתי‬
‫כל ראיותיו אחת לאחת‪.‬‬
‫עוד בענין הנ״ל‪ ,‬דחיתי את דברי מהר״י‬ ‫סי׳ כא‬
‫סי׳ נז‬
‫יוסף שליט״א‪ ,‬בם׳ אוצר הדינים לאשה ולבת‪,‬‬
‫שמתאמץ ודוחק לקיים דברי הרה״ג מר אביו‬
‫שליט״א‪ ,‬שלא לחזור‪ ,‬ודחיתי את כל דבריו‪,‬‬
‫סי׳ ם‬
‫דלא דייק היטב בדברי הפוס׳ שהביא‪ ,‬וכולם‬
‫לשיטתינו הם‪.‬‬
‫עוד המשך לענין הנז׳‪ ,‬להרב הנז׳‪ ,‬שחזר‬ ‫סי׳ כס‬
‫וניעור על דבריו הא׳‪] ,‬ועוד העתיק אותם‬
‫בספרו ילקוט יוסף ח״ג דף ש״ן וד‪,‬לאד‪,[,‬‬
‫וכתבתי לו שהוא מכחיש הידוע או מתעלם‬
‫ממנו‪ ,‬וגם מיעוט הבנה בדברי הש״ם בדברים‬
‫שלז‬
‫בדין מעזלוח מנות בפורים‪ .‬א״צ שיהיו בב׳‬
‫כלים‪ .‬ולא אמרי׳ שהכלי מצרפם וד‪,‬וו כמנה‬
‫אחת‪ .‬וכן ד‪,‬מנד‪,‬ג פשוט‪.‬‬
‫דין מושב ספסופה בפורים‪ .‬יעשו ביום י״ד‬
‫כמנד‪,‬ג רוב העולם‪ ,‬אף שהיא סמוכה לגוש‬
‫חלב שהוא כרך המוקף חומה‪ ,‬כיון שכל‬
‫ד‪,T ,‬ודים יצאו משם‪ ,‬ולא נשארו רק גוים‪,‬‬
‫אזי כטל ממנו דין מוקף ודינו כפרוז‪.‬‬
‫מי שאין לו מגילה‪ ,‬אם חובתו לקרות הלל‬
‫או לא‪ .‬וביאור דברי הסוס׳ בזה‪.‬‬
‫שיעורים‬
‫מדידת השיעורים אם בנפח או במשקל‪.‬‬
‫שיעור כזית שוד‪ ,‬בין למצות דאורייתא או‬
‫דרבנן‪ .‬ורק בשיעור מקוד‪ ,‬יש חילוק בין‬
‫לכתחי׳ לדיעבד‪ .‬לכתחי׳ צריך שש מאות‬
‫וארבעים ושמונד‪ ,‬ליטרו‪ .‬ובדיעבד אם אין‬
‫אפשרות‪ ,‬אזי סגי בשיעור שלש מאות ושבעים‬
‫וחמשה ליטרו לבד‪ .‬יותר טוב משלא יטבלו‪.‬‬
‫הביצים של היום לא הוקטנו‪ .‬ושיעורם ששים‬
‫גראם‪ .‬וכזית למרבד‪ ,‬שלשים גרם‪ .‬וכן כתבו‬
‫הגאונים‪ ,‬וגם רבותינו במרוקו נד‪,‬גו כן‪.‬‬
‫שיעור אכילת פרם לד׳חמיר ס׳ מינוטין‪ ,‬ובליל‬
‫פסח לא ראיתי נזהרין בזה‪ .‬בפרט במצות יד‬
‫הקשים‪ ,‬אבל בשל מכונד‪ ,‬כהיום‪ ,‬ודאי מגיעין‬
‫לזה‪ .‬ובשעת הדחק יעז לסמוך על האומרים‬
‫כדי אכל ת ד׳ ביצים‪.‬‬
‫אתה עדיף מצות יד או מצות מכונה‪.‬‬
‫לגבי אחוז היין לבדך בפה״ג‪ .‬אין מנהג בזה‬
‫במרוקו‪ ,‬אלא אזלי׳ בתר דעת מר״ן ז״ל‬
‫שצריך ‪ rrrrv‬רובו יין‪.‬‬
‫בללים‬
‫כחחו״מ סי׳ נ׳‪ ,‬סעיף ג׳‪ ,‬כתבתי לעמק ‪^,T‬וע ח״ג‬
‫סי׳ ל״ג‪ ,‬שד‪,‬וא חוזר וניעור להל ת בעד‬
‫עצמו‪ ,‬ואוסף מדברי הפוס׳ להוכיח דקי״ל‬
‫כדברי הזוד‪,‬ר‪ ,‬וכל הפוס׳ שד‪,‬ביא‪ ,‬דיברתי‬
‫על ‪,T‬ם כבר‪ ,‬וביררתי הדברים להלכה‪ ,‬שכל‬
‫שיש אפי׳ פוסק א׳ נגד הזוד׳ר‪ ,‬עבדינן כפוסק‪,‬‬
‫ורק במקומות שהפוס׳ נחלקו‪ ,‬אז הזוד‪,‬ר‬
‫מכריע‪ ,‬והכל בראיות בתרות‪ .‬וד׳וא לא השיב‬
‫על הראיות כלום‪.‬‬
‫סעיף ט״ז‪ ,‬על דברי עמק יהושע שם במילואים‬ ‫שם‬
‫סי׳ ד‪ ,‬דחה דברי בראיד‪ ,‬שהבאתי מדברי‬
‫מר״ן עצמו דיכולים לעשות ס״ם‪ ,‬וכתב דאין‬
‫ראייתי נכונו־‪ ,,‬ואני הכרחתי דברי וחזקתי‬
‫אותם שאין דחייתו נכונה‪.‬‬
‫בחחו״מ סי׳ ז׳‪ ,‬בענין כללים‪ ,‬ליישב סתירה‬ ‫שם‬
‫לכאורד‪ ,‬בדברי מר״ן בענין זה‪.‬‬
‫מצאתי ראיה לדברי שספר תורה לשמה‪,‬‬ ‫שס‬
‫אינו ממד‪,‬רי״ח זצ״ל‪ ,‬בעל ספר רב פעלים‪.‬‬
‫תוכן ‪p w y n‬‬
‫פי׳ נו‬ ‫הלבות תשעה כאב‬
‫מנהג העולט שלא להניח ציצית ותפילין ביום‬ ‫פי׳ ו‬
‫ט״ב בבקר‪ ,‬רק במנחה לובשים אותם‪ .‬והוא‬
‫סי׳ ‪ 0‬נ‬ ‫מיוסד ע״ם דברי מר״ן ז״ל וגאוני עולם‪.‬‬
‫הן היום התחילו לזלזל בזה‪ ,‬ורוצים לעשות‬
‫כמקובלים‪ .‬וכתבתי לדחות זה ע״פ דברי‬
‫הפוסקים‪ .‬ושגם המקובלים צריכים לעשות‬
‫בצנעה‪ .‬ומנהג ישראל תורה ללבוש ביום זה‬
‫אפר תחת פאר‪ ,‬ואין ראוי לשנות‪ .‬ומי ששינה‬
‫סי׳ עו‬
‫חובתו לחזור לקדמותו למנהג הא׳ שלא‬
‫ללובשן בבקר‪.‬‬
‫עוד בענין הנ״ל‪ .‬ליישב העדות שהע ‪ T‬ז על‬ ‫סו׳ ז‬
‫דברי׳ באור תורה אלול תשמ״ח‪ ,‬ולחזק דברי‬
‫סי׳ עג‬
‫הנ״ל‪.‬‬
‫שם‬
‫סי׳ סח דין חולה ובעל ברית בט״ב דחוי‪ .‬בעלי ברית‬
‫לא יאכלו עד זמן המילה ויעשו הבדלה קודם‪.‬‬
‫והחולה תלוי בדברי הרופא‪ ,‬אם אמר לו‬
‫שלא יתענה‪ ,‬אז יבדיל במוצאי שבת‪ .‬ואם‬
‫קבע לו זמן מתי יאכל‪ ,‬אז לא יבדיל עד‬
‫אותה שעה‪.‬‬
‫שם‬
‫הלבות יוה״כ והל׳ סוכה‬
‫בתוכו‪ .‬כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו‬ ‫סי׳ נא‬
‫הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי‪ .‬יבואר‬
‫שס‬
‫שם טעם הדבר‪.‬‬
‫חבוט ולבוד אמרינן‪ .‬ודלא כמי שד‪,‬שיג על זה‪.‬‬ ‫שס‬
‫הלבות הנובה‬
‫בן נשוי ואוכל אצל אביו‪ .‬ויש לו חדר מיוחד‬ ‫סי׳ ג‬
‫שם‬
‫ורוצה להדליק נ״ח בחדרו ולברל עליה ואינו‬
‫שם‬ ‫רוצה לצאת בשל אביו‪ ,‬הרשות ב ‪T‬ו‪ .‬ולא דמי‬
‫לאיש ואשתו דאינם יכולים לעשות נ״ח‬
‫לכל א׳‪ .‬אבל שאר בני הבית או אורחים‪,‬‬
‫כל א׳ יכול לד‪,‬דליק לעצמו ולברך לעצמו‪.‬‬
‫וגם מצוד‪ ,‬יש בזד‪ .,‬וחזקתי דברי בתבואות‬
‫שמ״ש חאו״ח סי׳ ז׳‪ .‬ועי׳ ג״כ לקמן סי׳‬
‫מ״ז מזד‪.,‬‬
‫סי׳ נם זמן הדלקת נר חנוכה בערב שבת‪.‬‬
‫סי׳ עה טעם למי שד‪,‬וא זהיר בנר חנוכד‪ ,,‬דהויין לו‬
‫כנים חכמים‪ ,‬מהרד‪,‬״ג מו״ד מגן דוד משאש‬
‫זצ״ל‪.‬‬
‫הלבות מגילה‬
‫בדין קביעת עם פורים ברמות‪ .‬הבאתי ראיה‬ ‫סי׳ סז‬
‫לחזק דברי בס׳ שמ״ש ומגן חאו״ח סי׳ נ״א‬
‫ונ״ב שיעשו בט״ו‪ .‬מד‪,‬גאון שרה דיבלסקי‬
‫שליט״א משם גאוני ירושלים שעברו זצ״ל‪,‬‬
‫שכתבו לעשות בט״ו ע״ש‪ .‬וכתבתי דאין‬
‫לחוש למ״ש הגאון הנז׳‪ ,‬לחוש לחרדים‬
‫שרוצים לעשות הכל לחומרא‪ ,‬דאין זד‪ ,‬נכון‬
‫עש״ב‪ .‬ועי׳ סי׳ מ״ז‪.‬‬
‫דין מבשרת לענין פורים‪ .‬כתבתי שדינם‬ ‫סי׳ יז‬
‫לעשות בט״ו כירושלים ת״ו‪.‬‬
 ‫תוכן העניינים‬
‫ע״ע עצמות האיסור שמצטרפין להיתר‪ ,‬ולמה‬
‫■הגיד אין מצטרף להיתר‪ ,‬גם אם הם מצטרפין‬ ‫‪. -‬‬
‫בין במליחה בין בבישול‪ ,‬ותשובתי אליו‪.‬‬
‫בדין האיסור לגרום נ״ט בר נ״ט‪ .‬מה שכתבתי‬ ‫סי׳ מס‬
‫להרה״ג מוהר״ש עמאר שליט״א‪ ,‬שהאריך‬
‫בספרו שמע שלמה חיו״ד סי׳ ב׳‪. ,‬לסתור דברי‬
‫ולהביא ‪ .‬ראיות להתיר‪ ,‬וכתבתי לו לדחות‬
‫דבריו וראיותיו‪■ ,‬ושהעיקר לאסור לגרום‪.‬‬
‫סי׳ מג מה שכתבתי שנית להרב הנז׳‪ ,‬על מה שהאריך‬
‫עוד יותר‪ ,‬והביא ממרחק לחמו מדברי כמה‬
‫־ פוס׳ שמתירין לגרום נ״ט בר נ״ט‪ .‬וכתבתי‬ ‫־‪.‬‬
‫דהעיקר הוא דברי מר״ן הב״י והש״ע סי׳‬
‫צ״ה‪ ,‬וכל שאר מקומות שהביא‪ ,‬יכולין‬
‫להתיישב לדעת מר״ן‪ ,‬ואין מהם ראיה‪ ,‬וכמו‬ ‫׳‪ .‬־‬
‫שיישבו אותם הפוס׳ ואני הצעיר אהד מהם‬
‫בספרי מזרח שמ״ש‪ .‬ואין לנו לזוז מדברי‬
‫מר״ן ז״ל‪.‬‬
‫הלכות תערובות‬
‫כבד שנתבשל עם טריפה‪ ,‬העליתי לאסור‪.‬‬ ‫סי׳ טו‬
‫היפך ממ״ש בם׳ איסור והיתר להרב יצחק‬ ‫■‬
‫יוסף שליט״א שהתיר בזה‪.‬‬
‫כתבתי להוכיח לדעת מר״ן‪ ,‬דאם נודעו'ב׳‬ ‫סי׳ יז‬
‫הספיקות ביחד‪ ,‬עבדי׳ ס״ס‪ ,‬א׳ בגופו‪ ,‬וא׳‬
‫בתערובת‪• ,‬ואע״ג דהספיקות לא נולדו‬
‫ביחד‪ ,‬היפך ממ״ש בספר איסור והיתר להרב‬
‫מהר״י יוסף הנ״ל‪.‬‬
‫המשך לענין הנ״ל‪ .‬תשובה למה שרצה להליץ‬ ‫סי׳ יח‬
‫על עצמו ולחזק דבריו הנ״ל‪ ,‬והוכחתי בבירור‬
‫דדעת מר״ן כסברת המצאתי כתוב שהביא‬
‫הב״י בסי׳ נ״ז‪ ,‬להקל בנודעו הספיקות ביחד‪,‬‬
‫ודחיתי כל הראיות שהביא לחזק דבריו הא׳‪.‬‬
‫בדין חנ״ג באיסור דרבנן‪ ,‬כתבתי לדקדק על‬ ‫סי׳ יט‬
‫דברי מהר״י יוסף הנ״ל‪..,‬בראיה שהביא מדברי‬
‫מר״ן דאמרי׳ חנ״נ באיסור דרבנן‪ ,‬אמנם‬
‫האמת כן הוא לענין הלכה ע״ש‪.‬‬
‫בענין ספיקא דאורייתא לחומרא‪ .‬ובענין רוב‬ ‫סי׳ כו‬
‫אם הוא בירור או הנהגה‪ ,‬מה שכתבתי על‬
‫ספר דברות אליהו ח״ג סי׳ א׳‪ .‬ועי׳ בהשמטות‬
‫‪.‬‬ ‫־‬ ‫סי׳ פ״ב‪.‬‬
‫מכתב מהרה״ג ר׳ שלמה טולידאנו‪.‬זצ״ל‪ ,‬בדין‬ ‫סי׳ לח‬
‫תערובת שאירעה בימי חורפי ‪ ,‬בעיר מקנאס‬ ‫‪.‬‬
‫יע״א והתירוה הב״ד‪ ,‬׳וארי נעשה שואל‬
‫מאיזה טעם התירוה‪ ,‬ותשובתי על זה‪.‬‬
‫סי׳ מא ריקודי בטן מאשה באולמות כשרים‪ ,‬מה‬
‫שכתבתי‪ .‬לבג״ץ על זה‪ ,‬שזהו כנגד הכשרות‬ ‫•־‬
‫של האולם‪ ,‬ושל בעל האולם‪.‬‬
‫שלח‬
‫‪. .‬‬ ‫הלכות יורה דעה‬ ‫‪...‬‬
‫הלכות שחיטה‬
‫שוחטים הבאים לשחוט בלי רשות ב״ד‪ ,‬אין‬ ‫סי׳ כג‬
‫להם רשות לעשות כן‪ ,‬ואין זה עניו למ״ש‬
‫בספרי תבואות שמ״ש חיו״ד' סי׳ פ״א‪,‬‬
‫שיסולין השוחטים לשחוט לעצמם ולהסתחר‬
‫‪.‬‬ ‫בזה•‬
‫‪. .‬‬ ‫‪,‬‬ ‫ה ל כ ו ת מליחה‪.‬‬ ‫■‬ ‫‪.‬‬
‫כלי שנתבשל בו‪ .‬בשר בלא מליחה‪ ,‬העליתי‬ ‫סי׳ טז‬
‫לאסור‪ ,‬ואין טעם להתיר מטעם חזקת היתר‪,‬‬
‫שזהו היפך מר״ן‪ ,‬גם אין להתיר מטעם ס״ם‪,‬‬
‫שמא הלפת כהראב״ד‪ ,‬ושמא הלכה כמהרש״ד‬
‫שהכלי לא יתן טעם במה שיתבשל בו אח״כ‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫'‬
‫דכל זה הוי נגד מר״ן ז״ל‪ .‬ודלא כהראש״ל‬
‫הגרע״י שליט״א‪ ,‬ביבי״א ח״ד חיו״ד סי׳ י״ג‪,‬‬
‫ובזה נדחו ג״כ דברי מהר״י יוסף בספרו‬
‫איסור והיתר שאמר שספק שמא כהראב״ד‬
‫ל״ח ספק חסרון ידיעה‪ ,‬דזה אינו‪ .‬וכל הפום׳‬
‫‪.‬‬ ‫ס״ל דהוי ספק חסרון ‪T‬יעה‪.‬‬
‫מנהג תימן לענין חליטה‪ .‬גם בארץ ישראל‬ ‫סי׳ יט‬
‫צריכים לעשותו‪ .‬ואין בזה משום לא תתגודדו‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫ודלא כמהר״י יוסף בס׳ איסור והיתר‪.‬‬
‫סי׳ כ ■ עוד בענין אנשי תימן‪ .‬כתבתי לדחות ספר‬
‫עדות משה שכתב שהיום שמשהין הבשר‬ ‫־‬
‫־ במליחה שעה שלימה‪ ,‬גם הרמב״ם יודה דא״צ‬
‫חליטה‪ .‬ודחיתי את זה‪ ,‬דאין זה‪-‬תלוי בזה‪.‬‬
‫יואפי׳ ישאר כל היום במלח‪ ,‬צריך לעשות‬
‫‪. .‬‬ ‫■‬ ‫חליטה‪.‬‬
‫סי׳ כא בענין הנ״ל‪ .‬על מ״ש בעל •ספר עדות משה‬
‫לחזק דבריו‪ .‬והביא ראיה מדברי ערוך השלחן‬
‫סי׳ ס״ט‪ .‬הארכתי לתמוה גם על הרב ערוך‬
‫השלחן שאין דבריו נכונים בזה‪.‬‬
‫■סי׳ כד■ בענין חליטה ■לבשר קפוא ששהה ג״י בלא‬
‫מליחה‪ ,‬כתבתי לחרב זכרון מעבדי שרצה‬
‫להתיר בלי חליטה‪ ,‬לסתור ראיותיו‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫סי׳ כח בענין בשר קפוא‪ ,‬שחזר להיות כעץ‪ ,‬מה‬
‫שכתבתי להשיב על הערת הרב אורחות יושר‬
‫י‬ ‫‪.‬‬ ‫ע״ש‪.‬‬ ‫‪. .‬‬
‫סי׳ כט עוד מה שכתבתי שנית להרב הנז׳‪ ,‬על‬
‫תשובתו לקיים דבריו‪ ,‬וחיזקתי דברי‪.‬‬
‫אפי׳‬ ‫סי׳ לט • בדין צליית בשרבאסכלאות כפולות‪,‬‬
‫בלא הדחה ומליחה מותר‪ ,‬דלא כמוהר״א‬
‫חפוצא שליט״א‪.‬‬
‫הלכות בשר כ ח לכ‬
‫תשובה להשגה בחוברת אור ישראל ע״ע נ״ט‬ ‫סי׳ כב‬
‫בר נ״ט‪.‬‬
‫הערות הרה״ג יששכר מזוז שליט״א‪ ,‬ע״ע‬ ‫סי׳ כז‬
‫חתיכה חיה וגדולה אם ראוים להתכבד‪ ,‬גם‬
‫שלט‬
‫לחוו״ד סי׳ קצ״א‪ ,‬דבדיקת מוך אין מועלת‬
‫להת ‪ ,T‬והשבתי לו דבדיקת מור דחוק היא‬
‫הבדיקה הכי טובה מכל הבדיקות‪ ,‬ודברי חוו״ד‬
‫תמוהים ונגד הש״ס נדה ג׳׳ ולכן מד‪ .‬שכתבתי‬
‫נ״ל נכון‪ ,‬וגם על מה ששכחה לבדוק ביום א'‪,‬‬
‫ובדקד‪ .‬רק ביום ב׳‪ ,‬כתבתי דודאי‪,‬עלתה לה‬
‫‪.‬‬ ‫הספירה‪.‬‬
‫מכתב חוזר על טד‪,‬רת המשפחה‪ ,‬ושיש הפרש‬
‫גדול‪ ,‬בין טהרה וטומאה‪ ,‬לנקיות ולכלוך‪,‬‬
‫וזהו ההפרש דבין אמבטיא למקוה‪ ,‬שטעו‬
‫רבים מעמי הארץ בזה‪ ,‬ורצו לדמות זה לזד‪.,‬‬
‫אורח חיים סי׳ נ״ט‪ ,‬בדין טבילה לנשים‬
‫במקוה במים חמין‪ ,‬נתפשט המנד‪,‬ג אצל‬
‫ספרדים ואשכנזים‪ ,‬לחמם המקוה באין פוצה‬
‫פה‪.‬‬
‫בסי׳ ע״ב‪ ,‬מנהג מרוקו‪ ,‬שמברכין הנשים על‬
‫ר‪,‬טבילה כשהן במים ועיניהם חוץ למים‪,‬‬
‫יש להם על מה שיסמוכו‪.‬‬
‫הלכות נרים‬
‫גיורת נשואה ליהודי ויש להם בנים ובנות‪,‬‬
‫ובנוסח הכתובה לא נזכר שד‪,‬יא גיורת‪ ,‬ובאו‬
‫לאשר הנישואין כדי שלא יהיו להם בעיות‬
‫בעת נישואי הבנים‪ ,‬כתבתי דד‪.‬בנים הם‬
‫בחזקת יהודים גמורים‪.‬‬
‫גיורת ששאלו אותה הב״ד אם יש לר‪ ,‬גבר‪,‬‬
‫ואמרד‪ ,‬שאינה יודעת שו״א‪ ,‬ושוב באה‬
‫לינשא עם איש א׳ שיש לה כבר בן ממנו‪,‬‬
‫וד‪,‬ב״ד לא רצו לד‪,‬זקק לה מטעם נטען על‬
‫השפחה‪ ,‬ושלחו לי לד‪,‬טפל בזה‪ ,‬וכתבתי‬
‫לד‪,‬תירד‪ ,‬לינשא לו כפיך‪,‬״ד‪.‬‬
‫לג׳יניבא‪ .‬להרב דוד בני שליט״א‪ ,‬ע״ע גיורת‬
‫שהיד‪ ,‬בד‪ ,‬ספק והתרתיה לבא בקד‪,‬ל‪.‬‬
‫חו״ט סי׳ ג׳‪ ,‬סעיף ה׳‪ ,‬דחיתי הערת עמק‬
‫^ ש ע ח״ג חיו״ד סי׳ י״ז׳ וד‪,‬וכחתי שלא‬
‫דקדק בדברי ד‪,‬רד‪,‬״ג המרפ״א זצ״ל‪ ,‬שכתב‬
‫לד‪,‬דיא דלאו מיל תא פסיקתא להחמיר בגרים‬
‫וכמו שכתבתי ממש‪ .‬עש״ב‪.‬‬
‫הלכות ס״ת ומזוזה‬
‫דיו שיש בו קנקנתום לכתיבת ס״ת ותפילין‪.‬‬ ‫סי׳ י‬
‫תשובד‪ ,‬ע״ד אברך א׳ שכתב לסתור דברי‬
‫בספרי תבואות שמ״ש חאו״ח סי׳ י״ד ט״ו‬
‫ט״ז‪ ,‬וכתבתי שלא ירד להבין כל דברי הפום׳‬
‫הא׳ שהביא‪ .‬הרמב״ם רש״י התוס׳ והר״ן‬
‫וד‪,‬ריטב״א וכו׳‪ ,‬וחזקתי דברי שבספרי הנז׳‪,‬‬
‫ע״ש באורך‪ .‬ועי׳ בספרי זה חאו״ח סי׳ נ״א‬
‫אות ד׳‪.‬‬
‫סי׳ לד ס״ת ישן של יח ‪ T‬מלא טעיות שא״א לתקנו‪,‬‬
‫‪ .‬אם מותר למוכרו לסוחר עתיקות שימכרנו‬
‫למוזיאון‪ ,‬וכתבתי שעשה טוב למוכרו לשם‪,‬‬
‫וטוב שיקנו בדמיו חומשים ושאר ספרי הש״ס‬
‫והפום׳‪.‬‬
‫תוכן‪,‬העניינים‬
‫ה ל כ ו ת כ יש ו ל י ע כ ו ״ ם‬
‫‪.‬‬ ‫סי׳ יא בדין בישולי עכו״ם לספרדים׳ העליתי לאסור‬
‫ע״י קיסם‪ ,‬לדעת מר״ן ז״ל דקי״ל כוותיה‪,‬‬
‫ושאין לעשות ׳ס״ם בזה‪ ,‬דזה הוי כנגד מר״ן‬
‫ז״ל‪.‬‬
‫‪:‬‬ ‫סי׳ יכ בדין סופגנין שטיגן אותם הגוי‪ ,‬שתמיד‬
‫אוסרים אותם מטעם בישו״ג‪ ,‬והראש״ל‬ ‫י‬
‫סי׳ ל‬ ‫הגרע״י שליט״א מצא להם פתח להתירם‪,‬‬ ‫י‬
‫מטעם ספיקא דרבנן‪ ,‬וגם מטעם שאין עולין‬
‫ע״ש מלכים ללפת בהם הפת׳ ואני הכרחתי‬
‫בראיות‪ ,‬דא״א להתיר אותם‪ ,‬שבאמת אין בהם‬
‫בחלק‬ ‫סד״ר‪ ,‬גם כל דבר שהוא מאכל בפ״ע‪ ,‬אף‬
‫שאין עולה ללפת‪ ,‬יש בו משום בישו״ג‪,‬‬
‫וכן הוא מנהג העולם‪.‬‬
‫סי׳ יג בענין הנ״ל‪ .‬תשובתי על דברי י משיג א׳‬
‫שם‬ ‫שהקשה מדין פת הבאה בכסנין‪ ,‬וכתבתי דאין‬
‫מקום לקושיתו כלל‪.‬‬
‫סי׳ לה גבינות שנעשו מחלב שחלבו גוי‪ ,‬מה שכתבתי‬
‫להרב אברהם קמחי הי״ו בזה׳ על מה שהעיר‬
‫'‬ ‫עלי ע״ש‪.‬‬
‫סי׳ לא‬ ‫בענין ישיבה שיש בה פועלים ערבים‪ ,‬אם‬ ‫סי׳ מ‬
‫מותר להגיח אותם לשים תבשילין על הגאז‬
‫־‬ ‫שהדליק ישראל׳ אם אין בזה משום בישו״ג‪,‬‬
‫כתבתי מה הם התנאים הצריכים בדי להתיר‪.‬‬
‫סי׳ מד פירא העשויה מתפוחי אדמה לענין בישולי‬
‫פי׳ לכ‬ ‫‪.‬‬ ‫עכו״ם‪.‬‬
‫הלכות רכית‬
‫חף׳מ סי׳ ג׳‪ ,‬סעיף ו׳‪ ,‬בענין שוכר‪ .‬המשכיונד‪.‬‬ ‫בחלק‬
‫שאינו אלא לשריותא‪ ,‬דחיתי דברי העמק‬
‫יד׳ושע ח״ג חיו״ד סי׳ י״ט‪ ,‬וכתבתי דנעלם‬
‫טי׳ לג‬ ‫ממנו דברי כל רבותינו האחרונים ז״ל‪ ,‬שכתבו‬
‫כל התקנות לא פשטו׳ וחרדת מוהריב״ע ז״ל‪,‬‬
‫בחלק‬ ‫לא נתפשטה לא בחייו ולא במותו‪ .‬והיו‬
‫מתירין לעשות שוכר כזה‪ ,‬שאין אונאה‬
‫‪.‬‬ ‫לקרקעות עש״ב‪.‬‬
‫‪,‬‬ ‫סי׳ מה בענין רבית דברים שאינו אסור אלא למד‬
‫שהלוה לו דוקא‪ ,‬אבל בלא״ה מותר‪.‬‬
‫הלכות נדה ומקואו ת‬
‫בדין הכתמים להלכה‪ .‬א׳‪ ,‬שיעור הכתם‬ ‫סי׳ ח‬
‫לטמא הוא כגריס ועוד‪.‬‬
‫ב'‪ ,‬אם אין בו שיעור הנז'‪ ,‬לא גזרו עליו‪.‬‬
‫‪,‬‬ ‫והוא טהור בין בבגדיה בין בבשרה‪.‬‬
‫ג׳‪ ..,‬אם היה בו שיעור הנז׳׳ רק שאינו במקום‬ ‫■‬
‫א׳ אלא ע״י צירוף‪ ,‬בבגדה טהור‪ ,‬בבשרה‬
‫טמא‪ .‬גם אם הוא עגול או טיפין או על‬
‫רוחב יריכה׳ בכולם טמא אם יש שיעור גם‬
‫‪.‬‬ ‫ע״י צירוף‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫תשובתי להרב אברהם חממי הי״ו‪ ,‬באשה‬ ‫סי׳ ט‬
‫שפסקה בטהרה במוך דחוק‪ ,‬ולמחר ביום א׳‬
‫מהז׳ נקיים לא בדקה‪ ,‬רק ביום ב׳ בדקה‪ ,‬ועוד‬
‫תבדוק ביום ז׳‪ ,‬ונסתפק לפי מה שמצא‬
 ‫תוכן העניינים‬
‫מב׳ טעמים‪ .‬א׳‪ ,‬מכיון שאנחנו בזמן‬
‫המלחמות והמחבלים‪ ,‬יש בזה משום פקוח‬
‫נפש‪ .‬ב׳‪ ,‬כיון שד‪,‬עור ע״י חיבורו לגוף החי‪.‬‬
‫שב לתחיה‪ ,‬אין זה בכלל עור המת‪.‬‬
‫תשובת הרד‪,‬״ג שאול ישראלי שליט״א‪ ,‬לחזק‬
‫דבריו ולדחות דברינו‪ .‬ושעור המת מותר‬
‫בהנאה‪ ,‬ושד‪.‬מת יכול למחול בחייו על כבודו‪,‬‬
‫תשובתי שנית על ‪.‬דבריו‪ ,‬ולחזק דברי‪.‬‬
‫תשובד‪ ,‬שנית של הגר״ש ישראלי שליט״א‪,‬‬
‫דעיבוד עור אינו מפקיע איסור הנאה שבמת‪.‬‬
‫דבשר מת שנפרד אסור בד‪,‬נאה‪ ,‬וכ״ש‬
‫כשעיברו‪ ,‬אלא דיצא לחלק בעיבדו‪ ,‬דמותר‬
‫באכילה‪ ,‬ואסור בהנאד‪ ,,‬דלא גרע מאפר‪.‬‬
‫תשובתי על דבריו הנ״ל‪ ,‬דעיבדו הוא קל‬
‫מבשר שנפרך‪ ,‬שזה איירי בלא עיבדו‪ ,‬רק‬
‫נתייבש ונפרך‪ ,‬דזה נשאר באיסורו‪ ,‬דת ™‬
‫שמו עליו‪ ,‬אבל כשעיבדו יצא מכלל בשר‬
‫המת ולאו אוכל הוא‪: ,‬ומותר באכילה ובהנאה‪,‬‬
‫אף ששלקו‪ ,‬דר‪.‬ו״ל כשלק חתי׳ עץ‪ ,‬אבל‬
‫בלא עיבדו ודאי אסור בהנאה‪ ,‬עוד חיזקתי‬
‫דברי דאין לו רשות למחול בחייו‪ ,‬ומה‬
‫שתירץ כת״ר לזה בחריפות גדולד‪ ,‬הבאתי‬
‫ראיה דא״א לו׳ כן‪.‬‬
‫בדין בנין לבתי קברות ע״ג קרקע עם הרבה‬
‫קומות‪ ,‬כתבתי דלא מצינו לשום פוסק שהתיר‬
‫להדיא לקבור למעלה מהקרקע‪ ,‬בלי להיות‬
‫בתוך האדמה‪ ,‬ולזה הצעת הרה״ג ישראלי‬
‫שליט״א‪ ,‬לעשות גבעה באופן שיד‪,‬יו הקברות‬
‫בחוד הגבעה ומכוסים עפר מכל צד‪ ,‬נראית‬
‫מוסברת ומוכרחת‪ ,‬וכבר עשו כן בירושלים‬
‫מזמן קדמון‪.‬‬
‫כד‪,‬ן הדר בחצר שיש בה הרבה בתים‪ ,‬ויש‬
‫אחד שמת בא׳ מהבתים‪ ,‬מאיזה מקום מותר‬
‫לכד‪,‬ן ליכנם‪.‬‬
‫פתיחת בית הקברות חדשד‪ ,,‬שאסור לשחוט‬
‫כבש כפרד‪ ,‬לכל בגי הקר‪,‬לד״ וגם א״ץ לגזור‬
‫תענית‪ ,‬אבל הסכמתי שטוב להתחיל לעשות‬
‫שמחת גניזת התורה‪.‬‬
‫בדין ארונות מתים שמונחים זה אצל זה‬
‫פהות מששד‪ ,‬טפחים‪ ,‬ודין קבורת צדיק אצל‬
‫רשע‪.‬‬
‫חו׳׳ט סי׳ ג׳‪ .‬בסעיף ד׳‪ ,‬סתרתי דברי עמק‬
‫יהושע בחיו״ד סי׳ י״ב‪ ,‬בדין אבל שיש לד‬
‫ברית מילה תוך שבעה‪ ,‬ופסקתי דיכול ללבוש‬
‫מנעלו‪ ,‬דיום טוב שלו הוא‪ ,‬והלכה כדברי‬
‫המיקל באבל‪.‬‬
‫אהע״ז סי׳ כ׳׳ד‪ .‬ב׳ רווקים הלכו באניה‪ ,‬ושוב‬
‫נמצאת כשד‪,‬יא נקובה‪ ,‬וא׳ מהם העלו אותו‬
‫ד‪,‬צי ‪T‬ים כשהוא מת‪ ,‬והב׳ לא נודעו עקבותיו‬
‫זד‪ ,‬כשנד‪ ,‬בערך‪ ,‬אם חייבים להתאבל עליו‪,‬‬
‫וד‪,‬שבתי דחייבים להתאבל‪.‬‬
‫שמ‬
‫כתא״ה סי׳ ל״ד‪ .‬ס״ת שכל פעם מוצאין בו טעיות‬
‫ומתקנים‪ ,‬זחוזרים ומוצאים‪ ,‬אם גפסל וצריך‬
‫להגיה כולו‪ ,‬ומהו גבול של ס״ת ישן‪.‬‬
‫הלכות תלמוד תורה‬
‫סי׳ ם‬
‫בחאו״ח סי׳ ט״ו‪ .‬ספרי תורד‪ .‬המודפסים ע״י עכו״ם‪,‬‬
‫מותר ללמד בהם לתלמידים תורה‪ ,‬ואין בהם‬
‫פגם‪ ,‬וכך הוא מנהג העולם‪.‬‬
‫סי׳ ג‬
‫הלכות מילה ופדיון הכן וצדקה‬
‫סי׳ ד‬
‫אין חילוק בין מלה לשבת‪ ,‬בזמן בין‬ ‫סי׳ כה‬
‫השמשות‪ ,‬ואין סתירד‪ ,‬בזד‪ .‬בדברי מר״ן‪,‬‬
‫ודחיתי אח דברי ספר צבא מרום‪ ,‬שסובר‬
‫שיש חילוק בדבדי מר״ן בין מילה לשבת‪.‬‬
‫אין לעשות מילד‪ .‬בבין השמשות‪.‬‬ ‫שם‬
‫סי׳ ה‬ ‫ברכת להכניסו שאומרים בירושלים קודם‬ ‫שם‬
‫המילה‪ ,‬ולא שד‪.‬חיינו‪ ,‬אין זה מנהג נכון‪,‬‬
‫ואמרתי דמנדיגינו לו׳ שנ ‪.T‬ם אחרי המילה‪,‬‬
‫מיוסד ע״פ ג׳ עמודי הוראה ומר״ן ז״ל‪ ,‬ועי׳‬
‫ג״כ בספרי זד‪ .‬חאה״ע סי׳ כ״א אות ו׳‪.‬‬
‫כהאו״ח סי׳ מ״ס‪ .‬מילה שלא עשו בה חיתוך מילה‬
‫ולא פריעה כלל‪ ,‬כתבתי דלא יברך גם‬
‫לד‪.‬כניסו‪ ,‬נגד מי שפסק שחייב לברכד■ שאין‬
‫לה קשר עם המילה‪ ,‬ועי׳ שם סי׳ מ״ג מ״ד‪.‬‬
‫סי׳ ג״ח‪ .‬מנהג מרוקו לטעום היין של קידוש‬ ‫שם‬
‫סי׳ ו‬
‫המילה אחרי ברכת קיים את הילד הזה וכו׳‬
‫והוא ^ ס ד ע״פ דברי הטור ע״ש‪.‬‬
‫בכור מגוי או מת האב תוך ל׳‪ .‬יכולים הב״ד‬ ‫םי׳ ז‬
‫לפדותו‪ .‬ומצור‪ .‬רבה איכא בזה‪ .‬וגם באב חי‪,‬‬
‫אם עבר במזיד ולא דצד‪ .‬לפדותו‪ ,‬או הלך‬
‫למקום רחוק‪ ,‬יכולים הב״ד לפדותו‪ ,‬ויזכו לו‬
‫כסף הפדיון‪.‬‬
‫סי׳ יד‬ ‫כחאו״ח סי׳ ג׳׳א‪ .‬זמן פדיון הבן‪ ,‬צריך יום ל״א‪,‬‬
‫וכ״ט י״ב תשצ״ג‪ ,‬ואם חיסר א׳ מהם‪ ,‬צריך‬
‫לחזור ולפדות בלא ברכה‪.‬‬ ‫‪-‬‬
‫סי׳ לו‬ ‫אם יכול לפרנס מתורת צדקר‪ ,.‬בניו הפחותים‬ ‫שם‬
‫משש‪ ,‬ואם יכול לפרנס אביו מנכסי מעשר‪.‬‬
‫הל כ ות ערלה‬
‫סי׳ לז‬ ‫דקל שהעבירו ממקום למקום עם העפר שלו‪,‬‬ ‫סי׳ יד‬
‫מהו הדין לענין ערלה‪.‬‬
‫כחלק‬ ‫הלכות אכילות‬
‫בדין השתלת עור מתים לחולים שנכוו‬ ‫סי׳ א‬
‫במלחמה או ע״י מחבלים‪ ,‬ומכינים הרבד‪.‬‬
‫מנות עור מתים‪ ,‬ומניחים אותם לעת הצורך‪,‬‬
‫העליתי דעור המת אסור בד‪.‬נאד‪ ,‬גם שלא‬
‫כחלק‬ ‫כדרך הנאתו‪ ,‬גם לא מר‪.‬ני מחילת המת‬
‫קודם שימות‪ ,‬שגוף האדם אינו קניינו אלא‬
‫של השי״ת‪ .‬גם כתבתי דעור המת טעון‬
‫קבורד‪ ,.‬ואסור בלינד‪ .‬כגוף המו^ וכל זה‬
‫היפך מהגר״ש ישראלי שליט״א‪ .‬אמנם התרתי‬
‫שמא‬ ‫תוכן העניינים‬
‫יא הסכמת הראש״ל הגרע״י שליט״א‪ ,‬אחר‬
‫שהחזרתי לו התיק‪ ,‬ונפסק כן בבי״ד הגדול‬
‫לערעורים‪.‬‬
‫יט בן שנולד מנכרית עם ישראלי‪ ,‬בתו כשרה‬
‫לכהונד‪ ,‬בשופי‪.‬‬
‫‪ 3‬כ בן הנלקח מבית היולתת מטעם הממשלה‪,‬‬
‫ולא נודע שורשו אם הוא מישראל או מגוי‪,‬‬
‫ונשאלתי מעיר ליון מצרפת‪ ,‬אם הוא ספק‬
‫ממזר‪ ,‬וד‪,‬שבתי שאין לו דין אסופי‪ ,‬ואחר‬
‫הטבילה הרי הוא כישראל גמור‪ ,‬ועי׳ ג״כ‬
‫בשמ״ש ומגן ח״א אה״ע סי׳ כ״ה‪.‬‬
‫הסכמד‪ ,‬להיתר ממזר לעי״ת פאריז‪.‬‬ ‫ל‬
‫סי׳ טא בענין ממזרים שבאו מאחות אשתו‪.‬‬
‫סי׳ מג בענין הזרעה מלאכותית‪.‬‬
‫בחאו״ח סי׳ מ״ה‪ .‬בדין פלגש הטובלת במקור‪ ,‬שאין בה‬
‫שום איסור‪.‬‬
‫הלכ ות קידושין‬
‫נשאלתי בבעל שקידש אשתו בטבעת שלה‪,‬‬ ‫סי׳ ו‬
‫וד‪,‬רב שכח לשאול אותו אם היא קנין כספו‪,‬‬
‫ושוב אחר זמן‪ ,‬הבעל עזב הבית שלו‪ ,‬ולא‬
‫נמצא‪ ,‬ורצו להטל ספק בקידושין ולהתירה‬
‫בלא גט‪ ,‬ופסקתי שד‪.‬יא מקודשת בודאי‬
‫וצריכד‪ ,‬גט‪.‬‬
‫כחחו״ם סי׳ ג׳ סעיף י״א‪ ,‬דחיתי סברת הרב עמק‬
‫יהושע לחלק בין הזמין הרב עדים פסולים‪,‬‬
‫לד‪,‬זמין החתן עדים פסלים‪ ,‬דאז בטלו‬
‫הקידושין‪ .‬ואמרתי דכפי האמת‪ ,‬מ״ש הח״ס‬
‫לאו כל כמיניה‪ ,‬לא קאי אחזן‪ ,‬אלא אעדים‬
‫פסלים‪ ,‬וא״כ אין חלוק בזד‪ ,‬בין הזמין החתן‬
‫להזמין החזן‪.‬‬
‫הלכות כתובות‬
‫בדין פאר‪ .‬נכרית לנשים‪ ,‬כתבתי ליישב‬
‫ראיות הרה״ג משד‪ ,‬הלוי שליט״א‪ ,‬שהביא‬
‫מן הש״ם לאסור איסר‪ ,‬וחיזקתי דברי‬
‫בתבואות שמ״ש חאה״ע סי׳ קל״ז קל״ח‪.‬‬
‫שוב כתבתי באורך ע״ד הרב מהר״מ הלוי‬ ‫סי׳ טז‬
‫שליט״א‪ ,‬שחזר בשניות לקיים דבריו‪ ,‬וסתרתי‬
‫את דחיותיו‪ ,‬וד‪.‬באתי ראיות ברורות להתיר‪,‬‬
‫גם מדברי הפום׳ המחמירין‪ ,‬ומדברי הראש״ל‬
‫הגרע״י שליט״א עצמו‪ ,‬והעלתי דפאד‪ ,‬נכרית‪,‬‬
‫עדיף יותר ממד‪ ,‬שמקילין בשער חוץ לצמתן‪,‬‬
‫שלקצת פוס׳ יש בו איסור תורה‪ ,‬וביארתי‬
‫דאין בפאה לא משום דת יהודית‪ ,‬ולא משום‬
‫מנהג‪ ,‬ולא משום מראית עין‪.‬‬
‫תוכחת מגולה לאברכים שד‪,‬ז ‪T‬ו לקלל למי‬
‫שלובש פאד‪ ,‬נכרית‪ ,‬ולא חשו לקמחייהו‬
‫לדבר נגד גדולים‪ ,‬ל קלל דור שלם רבנים‬
‫וחכמים וח ‪Tc‬ים שכולם לובשות פאה נכרית‪.‬‬
‫סי׳‬ ‫חלק אבן העזר‬
‫הלכות פריה ורביה‬
‫לשאלת אברך‪ ,‬אם יכול להתאחר מלינשא‬ ‫טי׳ כג‬
‫סי׳‬
‫אחר עשרים‪ ,‬ואין לו כעת במה לחיות האשה‪.‬‬
‫וגם הוא צריך ללמוד‪ ,‬והשבתי לו שיכול‬
‫סי׳‬
‫להתאחר‪.‬‬
‫כחחו״ם סי׳ ג׳‪ ,‬סעין* י״ב‪ ,‬הוכחתי מלשון התקנות‪,‬‬
‫דדוקא מי שהוא חשוך בנים‪ ,‬ועברו עשר‬
‫שנים ואין לו זרע זכר‪ ,‬הוא שיכול לישא‬
‫אשד‪ .‬אחרת‪ ,‬או אפי׳ תוך עשר‪ ,‬ויש לה חולי‬
‫סי׳‬ ‫המונע הלידד‪ ,.‬או אפי׳ יש לו בנים ויש לה‬
‫חולי המונע תשמיש‪ ,‬בכל זה יכול לישא‬
‫א״א‪ .‬וזולת זה‪ ,‬בשביל שאין לו בנים‬
‫מד‪,‬שנית‪ ,‬או הזקינה‪ ,‬בכל אלו אינו יכול‬
‫לישא‪ ,‬שכן מבורר מדברי התקנות‪ .‬וחזקתי‬
‫דברי מוד״ר״ר ר״ב זצ״ל‪ ,‬שתיבת ממנה‪ ,‬לאו‬
‫דוקא‪ ,‬ודחיתי את דברי הרב עמק יהושע‬
‫ח״מ שהשיג עלי בזה בחאה״ע סי׳ נ״ד‪.‬‬
‫סעיף י״ג‪ ,‬הארכתי להוכיח מלשון התקנות‪,‬‬ ‫שם‬
‫״חשוכי בנים זכרים״‪ ,‬שד‪,‬עיקר הוא חסרון‬
‫הבן שבשבילו יכול לישא א״א‪ ,‬ולא בשביל‬
‫חסרון הבת במקום שיש לו כנים זכרים‪,‬‬
‫כנגד מד‪ ,‬שהשיג עלי בעמק יד‪,‬ושע סי׳ הנז׳‪,‬‬
‫שאין דבריו נכונים‪ .‬ושוב נמצאת תשו׳‬
‫מד‪,‬ר״י אבן דנאן בשלימותד‪ ,,‬והיא מדברת‬
‫בעד עצמד‪ .,‬וכן ד‪,‬מנד‪,‬ג פשוט‪ ,‬שאין נותנים‬
‫רשות לישא א״א‪ ,‬בשביל חסרון הבת‪.‬‬
‫הלכות אישוח‬
‫תינוק שנמצא בשוק על הדשא ליד תחנת‬ ‫סי׳ ז‬
‫המוניות‪ ,‬ושוב הועבר לבית חולים הדסה‬
‫ונמצא שהוא בריא והוא בן יום א׳ ומחצה‪,‬‬
‫וד‪,‬רב הראשי הגאון מד‪,‬ר״א שפירא שליט״א‪,‬‬
‫שלח לי להטפל בזה‪ ,‬וד‪,‬עלתי שמותר לבא‬
‫סי׳ טו‬
‫לקד‪,‬ל ע״י טבילד‪ ,‬שיעשו לו על דעת ב״ד‪.‬‬
‫העלתי דאין צריך ג״ח הבחנה לגיורת שבאה‬ ‫סי׳ ח‬
‫לד‪,‬נשא לאיש דתי שד‪,‬יא גרד‪ ,‬עמו בבית‬
‫ולא יכול להתיחד עמד‪ ,‬בבית בלי נישואין‪,‬‬
‫וגם בנשואה אם היא מעוברת א״ץ להמתין‪,‬‬
‫ואם כבר נשואה ליהודי באזרחות‪ ,‬גם בזה‬
‫יש להקל‪.‬‬
‫אשד‪ .‬יהודית שנבעלה ל ‪,T‬ודי כשר‪ ,‬העלתי‬ ‫סי׳ ‪a‬‬
‫שמותרת לכד‪,‬ן בשופי‪.‬‬
‫מי שנתחבר עם אחות אשתו אחר גירושיד‪,,‬‬ ‫‪ co‬י‬
‫!וילדד‪ ,‬לו חמשד‪ ,‬בנים‪ ,‬וגדלו ובאו להנשא‪,‬‬
‫נמסר לי העגין מהרה״ג הראש״ל הגרע״י‬
‫סי׳ יז‬ ‫שליט״א ליטפל בו‪ ,‬וחקרתי ומצאתי ג׳ טעמים‬
‫לד‪,‬תירם‪ ,‬אך אסרתי על הבעל לינשא לאשה‬
‫הנז׳‪ ,‬כיון שהוא מודד‪ ,.‬שד‪ ,T ,‬עמד‪ ,‬בתור‬
‫אחות אשתו עד עתה עש״ב‪.‬‬

‫גחחו״ט סי׳ ג׳‪ .‬סעיף י׳ו״ד‪ ,‬על מה שתמה בס׳ עמק‬
‫יהושע ח״ג סי׳ מ״א‪ ,‬על כל הדורות שהסכימו‬
‫לפשר באלמנה שמתה ולא נשבעה׳ איד לא‬
‫ראו תשובת מוהריב״ץ ז״ל האחרונה‪ .‬ואני‬
‫יישבתי ואמרתי דיפה עשו לפשר‪ ,‬דהרבנים‬
‫שאחריו מצאו סברתו הא׳ טובה ועריבה‬
‫להם‪ ,‬ועכ״ם פסקו לפשר‪.‬‬
‫ה ל כ ו ת גטין‬
‫בדין גט ע״י זיכוי‪ ,‬שנעשה על ידי הרב‬
‫של פאריז‪ ,‬ואח״ז רב נשלח לתוניס מקום‬
‫האשה‪ ,‬והרב של תוניס שלח הערות על הגט‪,‬‬
‫והרב של פאריז שלח לי להכריע ביניהם‪,‬‬
‫ופסקתי דא״ץ גט אחר וכדעת הרב של פאריז‪.‬‬
‫סי׳ יג בענין הנ״ל‪ ,‬קבלתי תשובה מהרב‪ .‬של תוניס‪,‬‬
‫שיצא 'ל ‪T‬ון בטענות חדשות על הגט‪ ,‬והשבתי‬
‫לו על כל טענותיו אחת לאחת‪ ,‬ושא״ץ כלל‬
‫לגט אחר‪.‬‬
‫סי׳ יד בענין גט לחשוקה‪ .‬בהיותי במרוקו כתבתי‬
‫להרה״ג ר׳ דוד שלוש שליט״א‪ ,‬והשבתי‪ .‬לו‬
‫דא״ץ גט כלל‪ ,‬ומעולם לא הצרכנו גט בנדון‬
‫כזה‪ .‬עי׳ בספרי תבו״ש חאה״ע סי׳ י״ג‪ ,‬ועי׳‬
‫ג״כ בספרי זה חאו״ח סי׳ מ״ה וסי׳ מ״ו‬
‫בכהן שחי עם גרושה ורצו ליפרד דא״צ גט‪.‬‬
‫בהיתר עגונה‪ ,‬שהתחתנה באמיריקא ע״י רב‬
‫קונסירוואטיב‪ ,‬שהעדים היו הרב ואשה א׳‬
‫ששניהם פסולים לעדות‪ ,‬וגם כל הנוכחים‬
‫גוים‪ ,‬ושוב ברח הבעל ועזב אותה‪ ,‬והתרתי‬
‫אותה לשוק מהרבה טעמים‪.‬‬
‫סי׳ פז ספיקות בגט שנעשה בעיר טאנכיר‪ ,‬ותשובתי‬
‫עליהם‪.‬‬
‫סי׳ לא המנהג לעשות שליח קבלה לאשה להתגרש‬
‫מבעלה‪ ,‬׳ואין להחמיר בזה כלל‪ ,‬אבל מיד‬
‫שליח בעלה אף דכפה״ד יכולה לעשות‪ ,‬מ״מ‬
‫כתב הב״י היכא דאפשר ראוי לחוש לסברא‬
‫שנית דסי׳ קמ״א מפני חומר א״א‪.‬‬
‫בענין החוזה שעושין בשעת נישואין כדת למי‬
‫שנשא באזרחות‪ ,‬לחייבו בקנס אם לא יגרש‬
‫בגט‪ ,‬שכתבתי בספרי תבואות שמ״ש חאה״ע‬
‫סי׳ ס״׳ו‪ ,‬ובספר שמ״ש ׳ומגן ח״א חאה״ע‬
‫סי׳ י״א וסי׳ י״ב לחזק השטר‪ ,‬ולהיות שהופיע‬
‫ספר רחמיך הרבים להרה״ג רחמים נאהורי‬
‫זצ״ל‪ ,‬ובסי׳ כ״ג פסק להחמיר משום גט‬
‫מעושה‪ ,‬לזה הוצרכתי לחזור על הדברים‬
‫להוכיח שאין בזה משום גט מעושה‪ ,‬והשטר‬
‫חזק כראי מוצק‪.‬‬
‫בדין עגונה באלמנות חיות י״ד שנה‪ ,‬והגט‬
‫מונח ע״י שליח בב״ד בפאריז‪ ,‬בשביל איזה‬
‫רעותות קטנות‪ ,‬שהיו בו לפי דעתו‪ ,‬כמו‬
‫שכתב לי במכתבו‪ ,‬וכתבתי לו שיכולה שפיר‬
‫להתגרש בגט זה‪ ,‬ואין ברעותות אלו ממש‬
‫לעכבה כל הזמן‪.‬‬
‫תוכן העניינים‬ ‫שמב‬
‫מכתב בקשת מחילה‪ .‬מאחד המיוחד באברכים‬ ‫סי׳ יח‬
‫הנ״ל‪ ,‬בחדש אלול‪ ,‬והשבתי אותי‪ ,‬וברכתי‬
‫אותו על מה שנתעורר לשמור עצמו מכאן‬
‫;והלאה שלא לדבר בזלזול נגד גאוני ארץ‬
‫אשר קטנם עבה ממתנינו‪ ,‬ואת והב בסופה‪.‬‬
‫מנהג■ טוב לחתן שיתענה ביום חופתו‪ .‬ב׳‪,‬‬ ‫סי׳ ‪«0‬‬
‫המנהג לעשות ז׳ ברכות גם חוץ מבית החתן‬
‫ומברכן כל הד ברכות‪ .‬ועל כוס א׳ ולא שנים‪.‬‬
‫סי׳ יב‬ ‫ויש למנהג סמוכין דרבנן‪ ,‬ועי׳ בספרי זה‬
‫חחו״מ סי' ג׳ סעיף ט׳‪.‬‬
‫המגורשים‬ ‫למנהג‬ ‫כתובה‬ ‫בדין‬ ‫פרטים‬ ‫סי׳ כב‬
‫■‬ ‫במרוקו‪.‬‬
‫■‬
‫בדין האשה אם היא מוחזקת בכתובתה‪ ,‬ולא‬ ‫סי׳ כה‬
‫■‬ ‫יוכל הבעל לו׳ קי״ל כנגד הכתובה‪.‬‬
‫בדין טענת בעינא חוטרא לידא‪ ,‬מתי תוכל‬ ‫סי׳ כו‬
‫לטעון אותה‪ ,‬ומתי לא תוכל‪.‬‬
‫מורדת שנפסק דינה‪ ,‬ושוב באה בטענה‬ ‫סי׳ כח‬
‫שנאסרה והציגה תעודת רופא שבדק אותה‬
‫ומצא שהפילה אחר חדש ימים של העיבור‪,‬‬
‫והבעל משיב שאינו מאמין בזה‪ ,‬ופסקנו‬
‫שהאמת אתו‪ ,‬ואין לסמור ע״ד ■הרופא‪ ,‬׳ואין‬ ‫‪.‬‬
‫להכריחו לגרש‪.‬‬
‫סי׳ כ‬
‫אין לכפות בשוטים לגרש אשה המורדת‪ ,‬דלא‬ ‫סי׳ כט‬
‫כידידי הרה״ג מהר״א למאליח שליט״א‪ ,‬שכל‬
‫מה שכתב הוא אליבא דהרמב״ם־ ולא קי״ל‬
‫כוותיה‪ .‬ובפרט דבענייני ערוה החמורה קי״ל‬
‫כדברי המחמירין‪.‬‬
‫סי׳ לב פס״ד בענין מזונות הבן‪ ,‬מהרה״ג מו״ז מוהרי״ע‬
‫בירדוגו זצ״ל‪ ,‬ותשובתו בצדו ממר זקני‬
‫הרה״ג שר שלום זצ״ל שאינו חייב לתת לה‬
‫כ״א שומת לחם ולפתן דוקא ע״ש‪.‬‬
‫׳‬ ‫פס״ד מהרה״ג משה מאיר חי אליקים זצ״ל‪,‬‬ ‫סי׳ לג‬
‫בענין מורדת‪ ,‬שאין להתיר לבעלה לינשא‬
‫סי׳ לו‬
‫עד שיגרש אשתו בגט‪ ,‬או יניח גט בב״ד‪,‬‬
‫ואז נותנין לו רשות לינשא‪ ,‬וזה מגיה אור‬
‫על מ״ש בספרי שמ״ש ‪:‬ומגן ח״א חאה״ע‬
‫סי׳ ט״ו‪.‬‬
‫אסור לאשת איש לקבל הבטחה דרך שדכן‬ ‫סי׳ לד‬
‫מאדם גרוש‪ ,‬שאחר גירושיה ישאנה‪.‬‬
‫הכחשה בין בעל לאשתו בענין מזונות‪ ,‬הבעל‬ ‫סי׳ לה‬
‫ישבע שפרע עד יום הקובלנא ונפטר‪ ,‬ואף‬
‫שהאב תפוס בנכסי הבעל שתחת ‪T‬ו‪ ,‬אין לו‬
‫סי׳ לז‬
‫רשות להוציא‪ ,‬אלא נשבע הבעל ונוטל‬
‫פקדונו ע״ש‪.‬‬
‫בחאו״ח סי׳ נ׳׳ב‪ .‬כתובה שא' מעדיה מיסיוניר‪ ,‬פסקתי‬
‫דצריכה גט‪ ,‬היפך ממ״ש בס׳ מנחת יהודה‬
‫דאין צריך‪.‬‬
‫שמג‬
‫קטנה ‪:‬שכתבתי בספר דברי יוסף בירדוגו‬
‫‪ .‬זצ״ל בחחו״מ סי׳ ר״י׳ וכתבתי דלא הועיל‬
‫‪.‬בפירושו‪ ,‬דאכתי הדרא קו׳ לדוכתה‪ ,‬אבל ע״י‬
‫הגהה שלי אתי שפיר ע״ש‪.‬‬
‫סעיף ט״ו‪ ,‬שם בסי׳ י״א‪ ,‬תמה על הגהה שלי‬
‫בדברי יוסף בירדוגו זצ״ל שם סי׳ רפ״ו‪,‬‬
‫ויישבתי את קושיתו בטו״ט ודעת‪.‬‬
‫שטר מתנה ופס״ד שעליו מהראשונים נ״ן‪,‬‬
‫שאע״פ שכתבו לשון סילוק ירושה מועיל‪,‬‬
‫וכמ״ש בספרי תבואות שמ״ש ח״ד סי׳ ל״א‪,‬‬
‫לקיים דבר זה לפי ההלכה ע״ש‪.‬‬
‫קהל שנדרו לצדקה לבנין מקוה‪ ,‬ושוב רצו‬
‫לחזור בהם‪ ,‬כתבתי דאין להם דשות לחזור‪.‬‬
‫הלכות נחלות‬
‫בכנס הדיינים אלול תשמ״ו‪ ,‬על ענין ירושת‬
‫הבת הבתולה‪ ,‬מה שכתבתי לקרב הענין ע״פ‬
‫הדח‪ ,‬ולהקל הטורח מעל בתי דינים‪.‬‬
‫סעיף ז׳‪ ,‬בענין סילוק הירושה שעשו במרוקו‬
‫לבנות הבתולות בעת נישוא״הן‪ ,‬כתבתי‬
‫דהמנהג אמת ויציב‪.‬‬
‫ענ ינ ים ש ונ ים א׳‬
‫כחחו״ט סי׳ ב‪ /‬תוכחת מגולה להרב יהושע מאמאך‬
‫שליט״א‪ ,‬על מה שכתב כנגדי בספרו עמק‬
‫יהושע ח״ג סי׳ נ״ד דברי דילטורא ודברי‬
‫בוז‪ ,‬והראיתי בחוש שהוא הוא העולב‬
‫האמיתי‪ ,‬זה פעם שלישית‪ ,‬ואחרי שהוכחתי‬
‫אותו פעמים‪ ,‬שוב חזר לדרכו וטבעו‪ ,‬ופי׳‬
‫כזה מאמר ״לעולם יהא אדם מן הנעלבים‬
‫ואינם עולבים‪ ,‬גם מצאתי לו חבר הוא גיד‪,‬ו‬
‫ר׳ אברהם הכהן בספרו קרית ארבע‪.‬‬
‫סי׳ ח׳‪ ,‬מאמר בענין תחית המתים‪ ,‬מהרה״ג‬
‫מו״ד מגן דוד משאש זצ״ל‪ ,‬ופירש דברי‬
‫התנא‪ ,‬הילודים למות והמתים להחיות‪ ,‬על פי‬
‫דברי האברבנאל והמלאך ר״ב זצ״ל‪ ,‬עם מה‬
‫שחידש בטובו עש״ב‪.‬‬
‫כחאו״ח סי׳ ל׳׳א‪ ,‬תשובתי להרה״ג בעל ציץ אליעזר‬
‫שליט״א‪ ,‬לפרש מאמרים בש״ס‪ ,‬א׳‪ ,‬משז״ל‬
‫ויואל משה לשבת את האיש‪ ,‬שנשבע ליתרו‬
‫שהבן הא׳ שיולד לו מאשתו‪ ,‬ימסור אותו‬
‫לע״ז‪ ,‬והוא תמוה‪ .‬ואינו מתקבל‪ .‬ב׳‪ ,‬מז״ל‬
‫ביקש יעקב לישב בשלוה‪ ,‬לא דיין לצדיקים‬
‫מה שמזומן להם לעוה״ב‪ ,‬עד שרוצים לשבת‬
‫בשלוה בעוה״ז‪ .‬ג׳‪ ,‬טעם למיתת בני אהרן‪,‬‬
‫שכל א׳ מהם שקול כמשה ואהרן‪ .‬ד׳‪ ,‬מז״ל‬
‫כל הקובע מקום לתפלתו‪ ,‬אלהי אברהם בעזרו‬
‫וכו׳‪ ,‬ע״ש פירושים יקרים‪.‬‬
‫תוכן הענייניס‬
‫שי׳ לח הסכמת הרה״ג הראש״ל שליט״‪,‬א על פסק‬
‫דין הנ״ל‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫פי׳ לם מה שחזרתי וכתבתי באורד לסתור דברי‬
‫אב״ד פאריז שרצה לבטל הגט אחר שניתן‪,‬‬
‫וחיזקתי את דברי הא׳‪.‬‬
‫שם‬
‫הערות על ספר דברות אליהו‪ ,‬בענין זינתה‬ ‫סי׳ מ‬
‫בעדים אם כופין לגרש‪ ,‬ובענין מורדת שאין‬
‫לה מזונות ועוד‪.‬‬
‫סי׳ ד‬
‫־‬ ‫שי׳ מג הערות לספר בכורי אשר בענייני גטין‪ ,‬ובמי‬
‫שנתגרשה באזרחות‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫־‬ ‫הלכות יכום וחליצה‬
‫סי׳ ה‬
‫יבמה הזקוקה ליבם קומוניסט היושב ברוסיא‬ ‫סי׳ יא‬
‫■והוא פוקר דת ואינו רוצה לשמוע שם חליצה‬
‫כלל ומלעיג ע״ד חכמים‪ ,‬הארכתי בזה והעלתי‬
‫דא״צ חליצה כלל‪ ,‬מהרבה טעמים‪ ,‬וכמ״ש‬
‫ג״כ הראש״ל הגרע״י שליט״א‪.‬‬
‫סי׳ א‬
‫תשובת הרה״ג שאול ישראלי שליט״א‪ ,‬על‬ ‫סי׳ כ‬
‫דברינו‪ ,‬שהתיר ג״ב‪ ,‬אבל מטעם אחר שבעלה‬
‫היה■ חולה קודם הנישואין‪ ,‬והקריב מה‬
‫סי׳ ג‬
‫שהרחקנו‪. ,‬והרחיק מה שהקרבנו ע״ש‪.‬‬
‫תשובתי על דבריו‪ ,‬לחזק מה שכתבנו‪ ,‬ושאין‬ ‫סי׳ ג‬
‫להתיר מטעם שהיה חולה בעת הנישואין‪.‬‬ ‫•‬
‫עוד בענין הנ״ל‪ ,‬כתבתי דזיקה בסתם יבמה‬ ‫שי׳ ד‬
‫הוי דאורייתא‪ ,‬אבל זיקת יבם כזה הוי דרבנן‪,‬‬
‫אשה שנתגרשה מבעלה‪ ,‬ותיכף ומ ‪ T‬נתחברה‬ ‫מי׳ ח‬
‫עם איש א׳ כל ג״ח הבחנה‪ ,‬ושוב לקח אותה‬
‫לאשר‪ ,‬זילדד‪ .‬בת אחר ששה חדשים‬
‫מהנישואין‪ ,‬והודה הבעל ורשם אותה על‬
‫שמו‪ ,‬ושוב מת הבעל כעשרה חדשים אחרי‬
‫לידת הבת‪ ,‬ופסקתי דאינה צריכה חליצה כלל‬
‫ומותרת להנשא‪.‬‬
‫כחחו׳׳מ מי׳ ג׳‪ ,‬סעיף ח׳‪ ,‬כתבתי דאין מקום לתקנת‬
‫שם‬ ‫הרב עוזיאל זצ״ל‪ ,‬לבטל מצות יבום‪ ,‬דזו‬
‫אינה תקנה בהכרזה בבתי כנסיות‪ ,‬רק דעתו‬
‫של הרב זצ״ל להשוות ספרדים עם אשכנזים‪,‬‬
‫ואין זה טעם מספיק לבטל מצות יכום‬
‫דאורייתא ע״ש‪ .‬ועי׳ בח״א חאה״ע סי׳ ח׳‪.‬‬
‫חלק חשן המשפט‬
‫הלכות דייגים‬
‫אם דיין העיר יוכל לדון בהקדשות השייכים‬ ‫שי׳ ו‬
‫לעיר‪ ,‬כתבתי שנתפשט המנהג לדון ואין‬
‫פו״פ‪.‬‬
‫הלכות מתנה וצוואה‬
‫סעיף י״ד‪ ,‬כתבתי על מה שהקשה בם׳ עמק‬ ‫פי׳ ג‬
‫יהושע ח״ג חחו״מ סי׳ ז׳‪ ,‬על הגהה אחת‬
 ‫תוכן העניינים‬
‫תלמודא דידן דנקט מפתח של חיה‪ ,‬דהיינו‬
‫יולדת פשוטה‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫מכתב שכתבתי לצבור ע״ע האחדות‪ ,‬בשם‬
‫״לד כנוס״ והרחקת שנאת אחים‪.‬‬
‫מדבר על לשון הרע‪ .‬מי האיש החפץ חיים‬
‫וכו׳ נצור לשונו מרע‪ .‬ופי׳ פי׳ נכון‪ .‬במעשה‬
‫דרוכל שהיה מחזר בעיירות וכר והוציא לו‬
‫ספר תהלים והראה לו נצור לשונך מרע‪.‬‬
‫עמלה של תורה‪ ,‬ואם אתה עושה כן אשריך‬
‫וטו״ל‪ ,‬ב׳ פירושים בדבר‪.‬‬
‫קבלת היסורין בשמחה‪ .‬כשם שמברכין על‬
‫הטובה כך מברכין על הרעה‪ ,‬לפרש ל׳ כשם‬
‫וכו׳ והול״ל מברכין על הטובה ועל הרעה‪,‬‬
‫ע״ש פירוש נכון‪.‬‬
‫פי׳ חדש למז״ל‪ ,‬במקום שבעלי תשובה‬
‫עומדין‪ ,‬צ״ג אינם יכולים לעמוד‪.‬‬
‫שטר צוואת מר זקני הקדוש זלה״ה‪ ,‬ללמוד‬
‫ממנו הרבה דברים‪.‬‬
‫מאמר ארוך מדבר בקדושת השבת ומעלתו‪.‬‬
‫שיר מד‪.‬רה״ג ר׳ שלמד‪ .‬דיין שליט״א‪ ,‬בעלותי‬
‫לס״ת‪ ,‬כיום שב״ק בחנוכה‪ ,‬בבית הכנסת שלו‪.‬‬
‫העליתי אותו על ספר לדרישתו ולחיבתו‪.‬‬
‫ת‪.‬ר‪.‬ש‪,‬ל‪.‬ב‪.‬ע‪.‬‬
‫שדמ‬
‫ענינים שוגים ג ׳‬
‫תשובה להשגה באור תורה חשון תשנ״א סי׳‬ ‫א׳‪.‬‬
‫ל״ג׳ רף קל״ד‪ ,‬על מה שפירשתי את האגדה‬
‫ה׳‪.‬‬
‫]נדה ל׳[ בהל ו נרו עלי ראשי‪ ,‬כשהעובר‬
‫במעי אמו וכר‪ ,‬וכתב לראות מהרש״א שפירש‬
‫ר‪.‬‬ ‫כפשוטו‪ ,‬והוכחתי שלא פירש כפשוטו‪ ,‬וכמעט‬
‫פולו קרוב למה שפירשתי‪.‬‬
‫מדבר על הכנסת אורחים‪ ,‬מנין ידע אברהם‬
‫שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה‪,‬‬
‫ז׳‪.‬‬ ‫עד שהניח השכינה והלו לקבל פני האורחים‪.‬‬
‫בענין חייב אדם לו׳ מתי יגיעו מעשי למעשה‬ ‫שם‬
‫שם‬
‫אבותי אי״ו‪ -‬ליישב ‪.‬מה שהמציאות אינה כן‪.‬‬
‫פי׳ בורא נפשות רבות וחסרונן‪ ,‬שר״ל שבראם‬ ‫שם‬
‫חסרים ומשלימים זה את זה‪.‬‬
‫ח׳‪.‬‬ ‫השפעת הסביבה שכהה גדול כ״כ‪ .‬וראוי‬ ‫שם‬
‫לחוש להדבק בסביבה טובה‪.‬‬
‫פד‪.‬‬ ‫פי׳ אגדת אם ראה אדם שיצרו מתגבר עליו‬ ‫נ׳‪.‬‬
‫וכר‪ ,‬פירשתי למה לא יתחיל באזכרת יום‬
‫המיתה‪ ,‬ולא יצטרך לק״ש ותורה‪ ,‬ע״ש ישוב‬
‫נכון‪.‬‬
‫י״א‪.‬‬
‫בענין ג׳ מפתחות שבמדרש שוחר טוב‪ ,‬דא׳‬ ‫ד׳‪.‬‬
‫מהם מפתח של רחם שהיא עקרה‪ ,‬וזה היפך‬