‫**** (אקספוזיציה‪ ,‬שגרת חיי הילד) פעם‪ ,‬ביום חורף‪ ,‬ראה את ענני השמים נוסעים‪ ,‬גוש אחד‪ ,‬אל‬

‫עבר האדמה ומטיחים את חזה עברתם בהרים הרחוקים‪ .‬והאדמה רעדה מ ֶעדנה והירוק שבגבעות‬
‫התלהט עד שחור ובעוד אלפי אלפים ּפיות צמאים נפתחים שם לקלוט את המטר הרודה במרחק‪,‬‬
‫נפתחו שערי הענן בחצי השמים שמנגד ופיסת כחול בוערת מיִ פעה נשקפה אל עבר המערכה הנטושה‬
‫‪.‬ברחוק‪ ,‬והילד חייך אל לבו ואמר‪ :‬אבא ואימא‪.‬‬
‫דמעות גיל עלו בעיניו והוא רץ אל עבר הבית‪ ,‬נבעת מחדוה‪.‬‬
‫אך עתה היו הימים ימי קיץ‪.‬‬
‫השדה היה חם‪ .‬צבים מתונים‪ ,‬צפודי עור ועיניהם קטנות ומבריקות‪ ,‬כעיני זקנים‪ ,‬היו עוברים בו‪,‬‬
‫הלוך ושוב‪ ,‬ושריונם משמיע קולו על האדמה כקול מחרשה הפוכה הנגררת אחרי הסוס‪ .‬לטאות‬
‫זריזות‪ ,‬דקות ומסולסלות‪ ,‬התרוצצו בין קני השיבולים והאדמה בלעתן בזו אחר זו‪ .‬ומעבר לשדה‬
‫הזדקפה שורת ברושים ומשם והלאה נמשכו עצי שיטה‪ ,‬התמשך והרחק אל עבר החולות האדמדמים‬
‫והגבעות המוריקות וההרים הסגולים‪ .‬ובין ההרים‪ ,‬פה ושם‪ ,‬נפער עמק זעיר והשמים נראו שם כשהם‬
‫‪.‬נושקים לאדמה ונפרדים מעליה ונוסעים‪ ,‬על כבּודת ענניהם ותימרות אווירם המרצד‪.‬‬
‫בבקרים‪ ,‬עת נפקחו עיניו אל החלון העוטה ירק‪ ,‬עוד נראו רסיסי‪-‬טל נושרים מעל העשבים ומתנדפים‬
‫על הזגוגית‪ .‬ברגלים יחפות דשדש בדשאים שבחצר ולחלח כפותיו בשארית הצינה העולה ונעלמת עם‬
‫‪.‬השמש‪.‬‬
‫בדרך לבית‪-‬הספר שברחוב הראשי היה משתהה בצדי גדרות עץ השיטה‪ ,‬נופח בפרחי הפּוך וממלא‬
‫ריאותיו מריחם הצהוב‪ .‬זיקית מהורהרת‪ ,‬שהייתה תלויה בבדים ושוכחת להחליף צבעיה מרוב‬
‫מחשבות שבלבה‪ ,‬החפיזה תנועותיה ופערה פה ורוד ורוחש כששלח הילד ידו לאחוז בה‪ .‬גלגל החמה‪,‬‬
‫‪.‬משהציץ בדרך החול‪ ,‬עלה ולהט באוויר הבוקר‪.‬‬
 ‫מצמץ הילד בעיניו לעבר השמש והניח לה ללהט לו פעם לחי ימין ופעם אוזן שמאל והיה מחייך‬
‫כנגדה ועומד‪ .‬לרגע נשתכחה ממנו מגמת פניו ואמר לחזור בו ולילך לאותו מקום שממנו החמה יוצאת‬
‫ובו איוּו שמים וארץ משכן להם‪ ,‬להרעיף נשיקותיהם ולהתחכך זה בזו‪ ,‬בוקר וערב‪ ,‬לטף ועבור ללא‬
‫קול‪ .‬אך מיד זכר את בית‪-‬הספר ואת ארבעים הילדים והילדות אשר נאספו בוקר בוקר בחדר הכיתה‬
‫הגדול והביטו בו‪ ,‬בתימהוני‪ ,‬הקטן מכולם‪ ,‬בלגלוג גלוי‪ .‬ומתוך צער וכאב הפנה ערפו לשמש ולאורה‬
‫השוטף אותו וישם פעמיו אל הרחוב הראשי‪.‬‬
‫אך בטרם תדרוך רגלו על סף הבית העוין אותו‪ ,‬עוד נכונו לו נפלאות בדרכו‪.‬‬
‫שיח הוורדים שליד הספסל‪ ,‬בחצר הסמוכה‪ ,‬פקח הלילה שלוש עיניים אדומות ויבט בהן אל הרחוב‪,‬‬
‫מאּושר ומבויש‪ .‬והילד נשתהה על ידו‪ ,‬נבוך אף הוא מן ההוד האדום‪ ,‬משפיל עיניו ומהמה קולו אל‬
‫השיח‪ ,‬מתרפק עליו מרחוק ונושקו בליבו‪.‬‬
‫ועגלה עברה‪ ,‬עמוסת סלסלות ענבים‪ ,‬אשכולות נשפכים על גדותיה ודליות גפן רועדות על דפנותיה‪,‬‬
‫כולה מזדעזעת וחורקת בדרך האבנים‪ ,‬על חישּוקי הברזל שלאופניה‪.‬‬
‫הילד הסב ראשו ולחייו להטו‪ ,‬אך בעבור העגלה הלאה הביט אחריה ארוכות‪ ,‬עד היעלמה בסיבוב‬
‫הכביש‪ ,‬היא ושאונה הבהיר ושמחת הבציר שהביאה עמה ואשכולות הענבים ששארו בעקבותיה‪,‬‬
‫‪.‬נחים בשחורם וירוקם לצדי הדרך‪.‬‬
‫מעתה לא נותר לו אלא לעבור על פני שנים שלושה בתים אדומי גג ומתוך חצרותיהם יציצו עליו‪,‬‬
‫ממרום הצמרות‪ ,‬עצי צפצפה מרשרשים בלבנם ועצי אקליפטוס עצלים ועייפים אשר יש וידגדגוהו‬
‫בקצות עליהם החדים והריחניים‪ .‬העיף מבט נפחד אל גובה קומת האילנות וחמק בינותם אל שער‬
‫בית‪-‬הספר ואל עבר מסדרון הבניין הארוך‪ .‬רק אז הבחין‪ ,‬כבכל יום‪ ,‬כי איחר לבוא ורחש השיעורים‬
‫‪.‬כבר עולה מן החדרים‪.‬‬
‫הוא האט צעדיו וראה בדמיונו את ארבעים זוגות העיניים ואת קול המורה המתקלס בו יום יום על‬
‫‪.‬היותו מאחר ועל היותו הקטן שבילדי הכיתה‪.‬‬
‫״לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית״‪ ,‬נוהג המורה לומר לו יום יום בנימת דיבור שבה‬
‫‪.‬פונים אל הגדולים‪ ,‬ולהדגיש על ידי כך את רוך שנותיו‪.‬‬
‫״לא צריכים היינו לקבל אותך‪ ,‬אלא שחסנו על אימא שלך ושעינו לתחנוניה‪ .‬מקומך בכיתה‬
‫‪.‬הראשונה‪ .‬אך ורק בראשונה‪ .‬בהחלט בראשונה״‪.‬‬
‫*** (המפגש עם הכיתה הריקה) וכשקרב הילד באותו יום אל דלת כיתתו היו ברכיו רועדות וידו‬
‫מפרכסת מאחוז בכף המנעול‪ .‬דומיה גמורה הייתה שרויה שם‪ ,‬ובהטותו אוזן דימה לחשוב כי אין‬
‫איש‪ .‬הוא אימץ את לבו ופתח בזהירות את הדלת‪ .‬ואמנם היה החדר ריק‪.‬‬
‫שני אנקורים שהיו מדדים בין הספסלים הריקים נבהלו מפניו וטסו לעבר החלון ונקישת מקוריהם‬
‫בזגוגיות הילכה עצב בלבו‪ .‬אך יונת‪-‬בר מיושבת בדעתה המשיכה ללקט פירורים סמוך לקתדרא‬
‫והייתה נותנת בו‪ ,‬מפעם לפעם‪ ,‬מבט מהיר וחוזרת ומלקטת‪ .‬המנוחה והשמחה חזרו ללב הילד מיד‪.‬‬
‫‪.‬כמה טובה הייתה שלוות יונת‪-‬הבר בתוך כתלי החדר הנושם איבה תמיד‪.‬‬
‫‪.‬״הילדים הלכו לטיול״‪ ,‬אמר קול מאחוריו‪ ,‬״לטיול של יום שלם״‪.‬‬
 ‫שמש בית‪-‬הספר היה זה‪ .‬האיש היחיד בין כתלי בית זה שלא נזף בו מעולם ולא לגלג עליו ולא בא‬
‫עליו בתואנות ובתוכחות‪.‬‬
‫הילד הביט בו בבהלה ובהחוֹותו קידה משונה‪ ,‬שבעצמו לא הבין מה טיבה‪ ,‬נחפז ורץ אל החצר ושב‬
‫‪.‬ויצא אל הרחוב‪.‬‬
‫שמחה עצומה ירדה ללבו ובסקרו ימינה ושמאלה בחר לו את מעלה הרחוב לחגוג בו את יום החופש‬
‫‪.‬שבא עליו משמַ ים‪.‬‬
‫***(המפגש עם הטבע והאור)בצעדים מהירים‪ ,‬כאדם היודע את מטרתו‪ ,‬או אולי מפחד פן ייקרא‬
‫‪.‬לחזור לבית‪-‬הספר‪ ,‬חפז אל עבר גבעת הכורכר המלבינה בקצה המושבה‪.‬‬
‫לרגליה נטוע פרדס אפל ובית באר משמיע שם פעימותיו יומם ולילה‪ .‬ובפסגתה עומדים שנים‪-‬שלושה‬
‫שיחי שיזף ירוקים ופריָם מתוק בחורף מאד‪ .‬עתה לא הציעו השיזפים לילד אלא את צִ לם בלבד –‬
‫‪.‬והוא‪ ,‬אשר לא ביקש יותר ממה שניתן לו‪ ,‬שמח עליו וישב בתוכו‪.‬‬
‫מכאן והלאה השתרעו שדות ורצועות עצי שיטה למלוא רוחב העין ועד למורדות ההרים הגיעו; ופלגי‬
‫אכזב ביתרו את השדות בקווי עקלתון מהירים‪ ,‬ונתרחקו‪ ,‬בהתוֹותם דרך אל הגבעות המוריקות‪ .‬הנה‬
‫החלו בועות של אויר ועיגולים של אור וריצודים של שמים מרקדים במתינות באוויר… זקף ראשו‬
‫ועיניו נוהות אחר פקעת אור אחת‪ ,‬דקיקה וזהרורית‪ ,‬השטה‪ ,‬עלה וירֹוד‪ ,‬בשמי השמים‪ .‬הביט אחריה‬
‫עד שנעקר ראשו לאחוריו והפקעת נעלמה מאחורי שיח השיזף‪ .‬החזיר ראשו למצוא לו פקעת אחרת‪,‬‬
‫והנה שבה זו שנחבאה וחזרה לשוטט כנגדו וככל שהוריד הילד ראשו כן שטה וירדה פקעת האור‪ ,‬עד‬
‫‪.‬שהגיעו עיניו למקום שהשמים והארץ מצויים שם יחדיו ונבלעה הפקעת בין שניהם‪.‬‬
‫אמר הילד בלבו להביא את כל בני האור הזערוריים הללו ואת ניתוזי האור וזיזי החמה‪ ,‬כולם גם יחד‪,‬‬
‫אל עבר המקום הרחוק ההוא וישמחו להם השמים והארץ על מתנה קטנה זו מאתו‪ .‬ישמחו וירחצו‬
‫‪.‬בשפע האורות ויחם לבם ותתלהט שם שמחה גדולה‪.‬‬
‫החל הילד חופן אור בעיניו ומשלחו כלפי המרחק; והיו האורות שוטפים ועוברים על פני שדות‬
‫שהצהיבו ומוליכים עמהם מן הזהב הבהיר; ועל‪-‬פני גבעות מוריקות בשוליהן היו האורות נוטלים‬
‫טחב‪-‬רוח כל שהוא לשאתו שי; ובערוצי הנחלים היבשים היו האורות מרקדים על חלוקי החצץ והיו‬
‫‪.‬דולקים בניצוצות לובן קריר‪.‬‬
‫עמדה השמש בחצי הרקיע והחלה כל הארץ כולה מעלה שכבות שכבות של אור כלפי השמים‬
‫והשמים היו משלחים אלומות של כחול כלפי הארץ‪ ,‬והילד יושב בין שניהם ומנצח על משחקם ולבו‬
‫‪.‬רוחש טוב לשניהם גם יחד‪.‬‬
‫עד שנטו הצללים; נטל השיזף צלו והעבירו לצד הגבעה שמנגד‪ .‬חייך הילד לעצמו וכמעט שעצם עיניו‬
‫‪.‬ונרדם‪ ,‬אלא שלפתע קם וירד מן הגבעה והישיר פעמיו והפליג לבית אבא ואימא‪ ,‬והלך‪.‬‬
‫***(העימות עם המורה וסילוקו של הילד מביה"ס)וממחרת היום‪ ,‬בבואו לבית הספר‪ ,‬פתח המורה‬
‫‪:‬את היומן והציץ בו ואמר‪:‬‬
‫״היכן היית אתמול?״‬
‫‪.‬שתק הילד ולא השיב‪ ,‬כי לא ידע מה להשיב‪.‬‬
 ‫״לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית״‪ ,‬משך המורה קולו ואמר‪ ,‬״ולא די לך בזה אלא‬
‫‪.‬שעוד אתה מאחר ומחסיר ימים תמימים״‪.‬‬
‫‪:‬ובפנותו אל התלמידים‪:‬‬
‫״ואנחנו למדנו אתמול דברים חשובים‪ .‬אמת‪ ,‬ילדים‪ ,‬שלמדנו אתמול דברים חשובים?״‬
‫‪.‬כל הילדים הניעו בראשיהם והביטו בציפיית זדון לראות מה ייעשה בילד‪.‬‬
‫״ובכן״‪ ,‬משך המורה‪ ,‬״אשאלך דבר ממה שלמדנו אתמול‪ .‬אם תדע‪ ,‬הרי שטוב‪ .‬ואם לאו‪ ,‬אשלחך‬
‫‪.‬הביתה; ואת אמך תביא אתך״‪.‬‬
‫‪.‬וכל הילדים גיחכו בהנאה מהמצאת מורם ויטו אוזן‪.‬‬
‫״ובכן״‪ ,‬הרים המורה קולו והניף שתי ידיו לפניו מתוך שרווליהן הקצרים ועמד עמידת מתנצח‪,‬‬
‫״הריני שואל אותך מלה אחת‪ ,‬אחת בלבד‪ ,‬אשר הסברתיה אתמול הסבר היטב לכל הילדים‪ .‬הקשב‬
‫אפוא‪ .‬מה זה אופק?"‬
‫הביט הילד במורהו‪ ,‬נדהם ומשמים‪ ,‬ושתק‪.‬‬
‫״היודע אתה מה זה אופק או שאינך יודע?״ דחק עליו המורה‪.‬‬
‫״לא״‪ ,‬אמר הילד‪.‬‬
‫״לך לך‪ ,‬אפוא‪ ,‬לך מכאן‪ .‬מקומך לא יכירך אצלנו״‬
‫‪:‬ובעוד הילד אוסף את מכשירי הכתיבה שלו אל ילקוטו‪ ,‬הוסיף המורה ושאל בחגיגיות‬
‫״מי מכם‪ ,‬ילדים‪ ,‬יודע מה זה אופק?״‬
‫וכל הידיים כולן הורמו כאחת‪.‬‬
 ‫שיעור ראשון‪ -‬קריאת הסיפור והבנת העלילה‪ -‬שעה וחצי‬

‫פעילות טרם קריאת הסיפור‪:‬‬

‫מומלץ לבקש מכל תלמיד לצאת לאזור פתוח ושם לצלם את האופק‪ ,‬לצייר‬
‫אותו או לתאר אותו במילים‪.‬‬
‫משימה לזוגות או קבוצות‪ :‬תארו במילים את תמונת הנוף שבחרתם‪.‬‬

‫תוכן הסיפור‪:‬‬
‫"אופק" מאת בנימין תמוז הוא סיפור לירי העוסק בחוויותיו של ילד‬

‫העובר תהליך של התבגרות כנגד הנוף והמציאות של בית הספר‪ ,‬הוא‬

‫אוהב את הטבע ומתמזג עמו ושונא את בית הספר העוין אותו ומנסה‬

‫לברוח ממנו‪ .‬רוב הסיפור הוא תיאור למראות טבע שהילד רואה בדרכו‬

‫לבית הספר‪ ,‬ובסוף הסיפור מתואר העימות בין המורה לבין הילד‪.‬‬

‫דיון בעלילה דרך שאלות מנחות‪:‬‬

‫‪ .1‬תאר במילים שלך את התמונה שרואה הילד בפסקה הראשונה‪.‬‬

‫התמונה ממוקדת באופק ביום חורפי‪ :‬גוש העננים נע אל ההרים וכאילו‬

‫מתנפץ אליהם וממטיר עליהם גשמיו‪ .‬האדמה מגיבה בשמחה עצומה‪,‬‬

‫פיות הצמחים נפערים לקלוט את המים‪ ,‬ובמקום כלשהו בעננים נפער‬

‫חור ונראו שמים כחולים בצבע עז ובוער‪.‬‬

 ‫‪ .2‬מהם מראות הקיץ שרואה הילד‪ :‬בנה את התיאור מהקרוב אל‬

‫הרחוק‪.‬‬

‫הילד חש שהשדה חם‪ .‬הוא רואה צבים הולכים לאטם ותנועתם גורמת‬

‫לעשב היבש לרשרש‪ .‬הוא מבחין בלטאות זריזות חולפות בין השיבולים‬

‫ונעלמות בחריצי האדמה‪ .‬בקצה השדה נראים הברושים‪ ,‬אחריהם עצי‬

‫שיטה‪ ,‬ובהמשך נראים החולות‪ ,‬הגבעות וההרים‪ .‬מעליהם השמים‬

‫המרצדים בשל החום‪.‬‬

‫‪ .3‬מה רואה ומה עושה הילד בדרך לבית הספר?‬

‫בדרך לבית הספר הילד נעצר ליד הפריחה הצהובה והריחנית של עצי‬

‫השיטה‪ ,‬והוא מביט בזיקית שתלויה בין ענפי העץ ומנסה לקחת אותה‪.‬‬

‫גלגל השמש הולך ומתלהט‪ ,‬הוא מבקש ללכת אל מקור השמש‪ ,‬הוא‬

‫מבחין בוורדים שפרחו עם בוקר בחצר בית סמוך‪ .‬הוא מתעכב בשל‬

‫עגלה עמוסה ענבים שחולפת ברחוב‪ .‬מביט בעניין בצמרות הצפצפות‬

‫והאיקליפטוסים שליד בית הספר‪.‬‬

‫‪ ‬התיאורים האלה יוצרים ניגוד בולט עם בית הספר‪.‬‬

‫‪ .4‬מה נוהג המורה לומר לילד מדי בוקר‪ ,‬כאשר הוא מאחר להגיע?‬

‫" לא היינו צריכים לקבל אותך לכיתה השלישית"‪ "....‬אלא שחסנו על‬

‫אימא שלך ושעינו לתחנוניה‪ .‬מקומך בכיתה הראשונה"‪ ,‬כלומר הוא לועג‬

‫לו ומשפיל אותו מול התלמידים‪.‬‬

 ‫‪ .5‬היכן נמצאים בני כיתתו של הילד באותו בוקר המתואר בסיפור? מי‬

‫מקבל את פניו בבית הספר‪ ,‬ומה הוא אומר לו?‬

‫הילדים יצאו לטיול‪ .‬השמש‪ ,‬היחיד שלא לעג לו אף פעם‪ ,‬מקדם את פניו‬

‫ומספר לו שהפסיד את הטיול‪.‬‬

‫‪ .6‬תאר את משחקו של הילד באור‪ :‬מהו רואה ומה הוא מנסה לעשות?‬

‫מהן תחושותיו באותו בוקר?‬

‫הילד נחפז להתרחק מבית הספר לעבר הגבעות‪ .‬הוא מוצא מקום בין‬

‫עצי שיזף ומביט משם אל השמש‪ ,‬אל פקעת האור העולה בשמים‬

‫ומפיצה זהרורים וריצודים מרקדים באוויר הבוקר‪ .‬הילד עוקב בראשו‬

‫אחר תנועת השמש ועיניו מלאות ריצודים‪ .‬פקעת האור שטה עד לאופק‪,‬‬

‫מקום פגישת השמים והאדמה ונבלעת בהם‪ .‬הילד רוצה בלבו להביא את‬

‫כל ריצודי האור‪ ,‬בני האור אל האופק כמתנה לשמים ולארץ‪ .‬הילד אוסף‬

‫את האור בעיניו ושולחו אל הגבעות המוריקות ואל חלוקי הנחל היבש‪.‬‬

‫הילד חש כאילו הוא המנצח (الملحن) על משחקי האור בשמים ועל‬

‫אלומות הכחול הנפגשות עם האדמה‪.‬‬

 ‫שאלות לתלמידים‪ -‬עבודת בית‪:‬‬

‫‪ .1‬חלק את הסיפור לפרקים ותן כותרת לכל פרק!‬

‫‪ .2‬קיים בסיפור ניגוד בין עולם בית הספר לבין עולם הטבע‪ :‬הסבר ניגוד‬

‫זה והבא לו דוגמאות!‬

‫‪ .3‬לאופק שתי משמעויות‪ :‬משמעות קונקרטית ומשמעות מטפורית‪/‬‬

‫סמלית‪ .‬הסבר את שתי המשמעויות!‬

‫‪ .4‬הסיפור מסתיים בנימה אירונית ‪ .‬הסבר קביעה זאת!‬

‫שיעור שני‪ -‬פרשנות‪ /‬ניתוח הסיפור‪ -‬שעה וחצי‬

‫המשמעות של כותרת הסיפור "אופק"‪:‬‬

‫האופק הוא המוטיב המרכזי בסיפור‪ .‬הסיפור נקרא "אופק" משום שהילד מביט‬

‫באופק ורואה אותו מדי יום‪ ,‬כשהוא הולך לבית הספר‪.‬‬

‫המפגש עם האופק‪:‬‬

‫בסיפור מופיעים שלושה תיאורים של האופק בעונות ובזמנים שונים‪( .‬ארבעה‬

‫מפגשים של הילד עם האופק)‪:‬‬

 ‫א‪ .‬בפסקת הפתיחה נקשרת חווית היופי של האופק הגשום עם חווית האהבה‬

‫המשפחתית‪ ,‬והילד אומר בלבו את שתי המילים ‪" :‬אבא ואימא" כלומר הילד‬

‫אוהב את הטבע כאהבתו להוריו‪ .‬תיאור האופק מרמז על לידה‪ ,‬אולי לידתו של‬

‫הילד‪.‬‬

‫ב‪ .‬בפסקה השנייה מתואר האופק בעונת הקיץ‪ :‬השמים נראו שם כשהם נושקים‬

‫לאדמה ונפרדים מעליה ונוסעים‪ .‬יש רמיזה לתפיסת השמים והארץ כאב ואם‪.‬‬

‫ג‪ .‬כשהילד הלך לבית הספר ולא מצא את בני כיתתו‪ ,‬הוא זכה ביום חופשי‪ ,‬הוא חזר‬
‫אל הטבע והשתלב במשחקי האור של השמש‪ .‬במפגש הזה הילד מבקש לקחת‬
‫חלק פעיל בהתרחשות " להגיע למקום שבו יוצאת החמה"‪.‬‬

‫ד‪ .‬במפגש הזה הילד רוצה להביא משהו מעצמו אל האופק וכך נשלם מעין תהליך‬
‫לירי של התבגרות ביחסו של הילד לאותו אופק‪ .‬הוא רוצה להביא את כל בני‬
‫האור אל עבר האופק‪ " :‬אל עבר המקום הרחוק ההוא וישמחו להם השמיים‬
‫והארץ על מתנה קטנה זו מאתו‪.‬‬

‫המשמעויות של האופק‪:‬‬

‫‪ .1‬משמעות קונקרטית‪ :‬אופק הוא הנקודה שבה אנו רואים שהשמיים והארץ‬
‫קרובים זה לזה ונפגשים‪ .‬במילים אחרות הוא קו אופקי העובר במקום‬
‫המפגש הדמיוני הנצפה בין השמיים לארץ‪.‬‬

‫‪ .2‬משמעות סמלית‪ :‬האופק הוא היכולת לראות דברים רחוקים‪ ,‬היכולת‬

‫להבין תופעות טבע‪ ,‬היכולת לחשוב באופן חופשי ורגשי‪ .‬אדם בעל‬
‫אופקים הוא אדם שמבין את האחרים‪ ,‬מתחשב בהם ורואה דברים לטווח‬
‫רחוק‪.‬‬
 ‫מוטיב האור בסיפור‪:‬‬
‫כדי לתאר את הנופים והחוויות הפנימיות באופן מדויק‪ ,‬נעזר המחבר במוטיב‬
‫האור‪ ,‬המוטיב הזה עוזר לנו לראות את הסביבה ולהבין אותה‪.‬‬
‫חוויית האור זכתה לתיאור באופן הדרגתי‪ ,‬המחבר תיאר בהתחלה "פקעת אור‬
‫אחת דקה" אחר כך ‪":‬החל הילד חופן אור בעיניו ומשלחו כלפי המרחק"‪ ,‬ובסוף‬
‫מגיעים לשיא חוויית האור כאשר המספר תיאר התמזגות מלאה של הילד עם‬
‫האופק והטבע‪" :‬עמדה השמש בחצי הרקיע והחלה כל הארץ כולה מעלה‬
‫שכבות של אור כלפי השמיים‪ ,‬והשמיים היו משלחים אלומות של כחול כלפי‬
‫הארץ‪ ,‬והילד יושב בין שניהם ומנצח על משחקם ולבו רוחש טוב לשניהם יחד"‪.‬‬
‫בסוף המספר מתאר את נטיית הצללים‪.‬‬
‫מוטיב האור מדגיש‪ ,‬מבליט ומחדד את הניגוד שבין הטבע החיצוני הזוהר‬
‫והנוצץ לבין בית הספר האפור‪.‬‬

‫הניגודים בסיפור‪:‬‬

‫• הניגוד המרכזי הוא בין עולם הטבע לבין עולם בית הספר‬
‫• שתי דרכים מנוגדות לקליטת המציאות‪ .‬הדרך החווייתית (דרכו של‬
‫הילד) לעומת המילולית (דרכו של המורה)‪.‬‬
‫• היחס הטוב של שמש בית הספר לעומת יחסם העוין של המורה‬
‫והתלמידים‪.‬‬
‫• עונת החורף (פסקה ראשונה) לעומת עונת הקיץ (פסקה שנייה)‪.‬‬
‫• צבים מתונים לעומת לטאות זריזות‪ ,‬דקות ומסולסלות‪.‬‬

‫הניגוד המרכזי‪:‬‬
‫עולם הטבע כנגד עולם ביה"ס‬

‫‪ .1‬עולם הטבע‪ :‬התמזגות‪ ,‬קבלה‪ ,‬אהבה‪ ,‬אושר וחופש‬

‫דוגמאות מהסיפור‪:‬‬
‫"דמעות גיל עלו בעיניו"‪" ,‬נבעת מחדווה" (בחיק הטבע)‪.‬‬
‫"משתהה בצדי גדרות עץ השיטה ונופח בפרחי הפוך"‬
‫"מצמץ הילד בעיניו לעבר השמש והיה מחייך כנגדה"‬
‫"נבוך מן ההוד האדום" "מתרפק על השיח ונושקו בלבו"‬
‫"שמחה עצומה ירדה ללבו" (כשנודע לו שהילדים יצאו לטיול והכיתה ריקה)‪.‬‬
 ‫"שוקע במשחקי האור של השמש"‪" ,‬החל הילד חופן אור בעיניו ומשלחו כלפי‬
‫המרחק"‪ ,‬הילד יושב בין שניהם (השמיים והארץ) ומנצח על משחקם ולבו רוחש‬
‫טוב לשניהם‪.‬‬

‫‪ .2‬עולם בית הספר‪ :‬איבה‪ ,‬זרות‪ ,‬ניכור‪ ,‬דחייה‪ ,‬השפלה‪ ,‬בדידות‪.‬‬

‫דוגמאות מהסיפור‪:‬‬
‫"הילדים הביטו בו בלגלוג גלוי"‬
‫"‪...‬בטרם תדרוך רגלו על סף הבית העוין אותו"‬
‫"ראה בדמיונו את ארבעים זוגות העיניים ואת קול המורה המתקלס בו"‬
‫"לא היינו צריכים לקבל אותך לכיתה השלישית"‬

‫ההאנשה בסיפור‪( :‬מתן תכונות אנושיות לצומח ולדומם)‬

‫• ענני השמיים נוסעים‪.‬‬

‫• אלפי פיות צמאים נפתחים‪.‬‬
‫• זיקית מהורהרת שוכחת להחליף צבעיה‪.‬‬
‫• איוו שמיים וארץ משכן להם להרעיף נשיקותיהם ולהתחכך זה בזו‪.‬‬
‫• שיח הוורדרד פקח הלילה שלוש עיניים ויבט בהן אל הרחוב מאושר‬
‫ומבויש‪.‬‬
‫• בתים אדומי גג‪....‬יציצו עליו‪.‬‬
‫• עצי אקליפטוס עצלים ועייפים‬

‫תפקיד ההאנשה בסיפור‪:‬‬

‫• ההאנשה מדגישה את העובדה שהילד מרגיש חלק בלתי נפרד מהטבע‪,‬‬
‫הוא מתמזג עם הטבע עד כדי כך שהמחיצות בין החי‪ ,‬הדומם והצומח‬
‫מטשטשות‪.‬‬
 ‫האירוניה המשתמעת משאלת המורה ומתשובת הילד‪:‬‬

‫המורה שואל את הילד בסוף הסיפור‪" :‬היודע אתה מה זה אופק"?‬

‫"לא"‪ ,‬אמר הילד‪.‬‬

‫האירוניה מתבטאת בפער בין הציפיה לבין התוצאה‪ .‬אנחנו הקוראים מבינים‬
‫שהילד הוא אומן‪ ,‬יצירתי‪ ,‬הוא מבין מה זה אופק בצורה מדויקת ומקיפה‪,‬‬
‫הוא חווה את האופק‪ ,‬חי אותו בכל חושיו‪ ,‬למרות זאת תשובתו הייתה שהוא‬
‫לא יודע מה זה אופק‪ ,‬כי הוא לא מסוגל להמחיש את ידיעתו במילים‪.‬‬
‫אנחנו ציפינו שהילד יסביר למורה מה זה אופק‪ ,‬אבל להפתעתנו הוא אמר‬
‫למורה‪ :‬אני לא יודע מה זה אופק‪ .‬הילד יודע מה זה אופק יותר טוב מהמורה‬
‫ומהתלמידים למרות זאת הוא אמר אני לא יודע‪ ,‬האירוניה מבליטה את‬
‫הביקורת כנגד בית הספר‪ .‬הוא אמר ‪" :‬אני לא יודע" כי אין שפה משותפת בינו‬
‫לבין המורה‪.....‬‬

‫שתי דרכים לקליטת המציאות‪:‬‬

‫‪ .1‬הדרך החווייתית‪ ,‬הפנימית והרגשית‪ -‬דרכו של הילד‪:‬‬

‫זוהי דרך של צבעים‪ ,‬דימויים‪ ,‬קולות ותנועות‪.‬‬

‫‪ .2‬הדרך העיונית‪ -‬מילולית‪ -‬דרכו של המורה‪:‬‬

‫דרך זו מנסה לעשות סדר בתופעות‪ ,‬למיינן לקבוצות ולסוגים במטרה‬
‫להבין את החוקיות בעולם בו אנו חיים‪ ,‬דרך זו מעוצבת במילים‪ ,‬והיא‬
‫מאפיינת את מערכת החינוך‪ .‬הדרך הזאת מאפיינת את המורה‬
‫והתלמידים‪.‬‬
 ‫דמות הילד‪:‬‬
‫מדובר בילד רגיש מאוד‪ ,‬הוא משורר ואומן‪ ,‬קולט את המציאות באופן חופשי‬
‫וחווייתי‪ .‬הילד חי בין שני עולמות מנוגדים‪ :‬עולם הטבע (המראות והחוויות)‪,‬‬
‫ועולם בית הספר העוין אותו‪.‬‬

‫הילד מוצא את עצמו בעולם הטבע‪ ,‬עולם של קולות‪ ,‬צבעים ותחושות‪ ,‬הוא‬
‫אוהב את הטבע ומתמזג עמו‪ ,‬הוא מחייך לשמש‪ ,‬משתהה ליד העצים והוורדים‪,‬‬
‫נהנה ממשחקי האור של השמש‪ .‬הוא מרגיש חלק בלתי נפרד מהטבע לכן הוא‬
‫מאניש את הטבע וכך הוא מסיר את המחיצות שבין האדם והטבע ומתרחשים‬
‫מיזוג והרמוניה בין שניהם‪.‬‬

‫הילד לא מוצא את עצמו בבית הספר ובורח ממנו אל עולם הטבע‪ .‬לאורך‬
‫הסיפור הילד לא מדבר‪ ,‬הוא רק מתבונן בטבע וחווה אותו‪.‬‬

‫מדברי המורה אנחנו יודעים שהילד הוא הצעיר מבין בני כיתתו‪ ,‬ויש לו בעיות‬
‫הסתגלות בבית הספר‪ .‬יחס המורה כלפיו יצר בתוכו תחושות של ניכור‪ ,‬פחד‬
‫בדידות וכאב‪.‬‬

‫דמותו של הילד היא דמות פסיבית מופנמת ובעלת קושי בהתמודדות עם‬
‫החברה סביבה‪.‬‬

‫הילד הזה לא מוכן להתפשר ולהסתגל עם הכלל‪ ,‬אלא מנסה לממש את נטיותיו‬
‫הייחודיות‪.‬‬
‫במשך כל הסיפור לא מצוין שמו של הילד ולא מצוינים פרטי רקע אחרים‬
‫עובדה זו נותנת לסיפור ממד אוניברסלי‪.‬‬
 ‫נקודת התצפית בסיפור‪ :‬נקודת המבט‪ /‬זווית הראייה‪/‬‬

‫המחבר חודר אל תוך תודעתו של הילד ומוסר את חווית המציאות שלו כפי‬
‫שהיא נקלטת באופן סובייקטיבי‪ ,‬אבל נקודת התצפית הופכת להיות‬
‫אובייקטיבית בסיטואציה של הכיתה והעימות עם המורה והתלמידים‪.‬‬

‫במילים אחרות בעוד שהטבע מתואר באופן סובייקטיבי לגמרי‪ ,‬בית הספר‬
‫מתואר באופן אובייקטיבי מקולו של המספר הכול יודע שמתנתק מתודעתו של‬
‫הילד‪ .‬וכך מתגבשת עמדה ביקורתית על דרך ההנגדה בין שתי זוויות הראייה‬
‫הנ"ל‪.‬‬

‫רעיונות מרכזיים‪:‬‬

‫למרות שהסיפור "אופק" ראה אור לראשונה בשנת ‪ 1946‬הוא עדיין אקטואלי‪.‬‬
‫משתמעת מהסיפור ביקורת חריפה כנגד מערכת החינוך המסורתית שבמרכזה‬
‫עומד המורה הכול יכול שמשפיל את תלמידיו‪ ,‬ניחן בראייה מצומצמת‪ ,‬בעל‬
‫אופקים צרים‪ ,‬שבוי בשיטות הוראה שאבד עליהן הכלח‪ .‬גם בימינו‪ ,‬במאה‬
‫העשרים ואחת הרבה מורים עדיין שבויים בשיטות הוראה שלא מתאימות לעידן‬
‫הדיגיטלי של היום‪.‬‬