Professional Documents
Culture Documents
- - - - - - - - דרך שלושה משטרים
- - - - - - - - דרך שלושה משטרים
רבקה רבינוביץ'
רבקה רבינוביץ׳
דרך שלושה משטרים
Rebecca Rabinovich
Through Three Regimes
עריכה :דנה שילר
הגהה :תמר שיטה
איורים :ילנה סולוביי
עימוד ועיצוב פנים :ענת ניסן
עיצוב עטיפה :נגה טריבלסקי
הפקה :משה ראובני
גרסה דיגיטלית של הספר:
www.netbook.co.il
moshe@zbooks.co.il
לנכדיי
| 4רבקה רבינוביץ
דרך שלושה משטרים | 5
תוכן עניינים
7 פתח דבר
פתח דבר
כשהייתי בת שלוש ,אמרתי" :אחרי שאדע את כל האותיות ,אשב לכתוב
ספר" .רצה הגורל ותמיד היו דברים דחופים יותר לעשות ,לכן פניתי לכתי־
בת ספר רק בגיל ...78
חיי הארוכים עברו דרך שלושה משטרים שונים; כל אחד מהם מטלטל את
האדם בדרכו ,מעצב ושובר משהו בנשמתו.
הספר מוקדש למלחמת ההישרדות של אדם (במקרה זה אישה) בתנאים
בלתי-אפשריים ,כאשר נסיבות היסטוריות שוברות את מהלך חייו שוב
ושוב וכל
פעם הוא נאלץ להתחיל מאפס .אין פה מעשי גבורה .מדובר בחיי יום-יום
ובברירות ,לעתים אכזריות ואף מכוערות ,שהחיים מעמידים לפני גיבורת
הספר ,ובפתרונות ,שהיא בוחרת בהם כדי לשרוד.
האם העולם בשנות ה 30-של המאה ה 20-דומה לעולמנו היום? מעט מאוד.
השינויים הם קיצוניים .צריך האדם ,ברגעיים קריטיים של חייו ,לדעת
להמציא את עצמו מחדש ,כדי לשרוד ולא לתת לאירועים למחוץ אותו.
אני מכנה את זה "להיוולד מחדש" .כמה פעמים נולד האדם? לא פעם ואפי־
לו לא פעמיים .תלוי במספר הסערות והמשברים שהחיים זימנו לו.
רציתי גם לגרום לקורא לחשוב ,כמה פעמים הוא "נולד" ,כמה פעמים
עמד מול הריסות חייו והחל לבנות אותם מחדש.
תודתי המיוחדת נתונה לנכדי שרון ,שתמיד התעניין בעברי ואהב לשמוע
קטעים של זיכרונותיי .בעידודו ובתמיכתו נרתמתי למשימה זו.
| 8רבקה רבינוביץ
חלק א'
"עולם ישן
עדי יסוד נחריבה"...
("האינטרנציונל")
פרק 1
משפחה בורגנית רגילה
משפחתנו דמתה לאלפי משפחות יהודיות בעיר ריגה ,בירת לטביה .אבא
ואימא באו ממשפחות מסורתיות מרובות ילדים ,עניות מאוד .לאבי היו שמונה
אחים ואחיות ,לאמי — שבעה .אחד הסבים היה סנדלר ,השני חייט .ילדיהם,
הוריי ודודיי ,נאלצו לצאת לחיים עצמאיים בגיל צעיר ,אחרי בית ספר יסודי.
כמה מהם היגרו — שלוש אחיות ושני אחים של אמי — לאמריקה ,שני האחים
הצעירים של אבי — לרוסיה ,האח הגדול ואחות אחת — לדרום אפריקה .רובם
די הצליחו שם בעסקים ,למרות היותם חסרי השכלה ומקצוע; שני אחים של
אימא למדו רפואה בארה"ב .אחד מהם מת בגיל צעיר ,השני האריך ימים.
שנות השלושים שקדמו לכיבוש הרוסי ולמלחמה ,היו שנות שגשוג כלכלי
בלטביה .מבין אלה שנותרו בה ,הוריי הצליחו בעסקיהם יותר מכולם .בבעלותם
היה בית מסחר גדול לממדי אותה התקופה .היו להם גם נכסים אחרים בריגה
ובתל-אביב .היה זה נוהג נפוץ בין יהודים אמידים באירופה — לרכוש נכסים
בפלשתינה .ייתכן שראו בזה דאגה למקלט לעצמם ליום סגריר.
היו שמועות על סכנה שמאיימת ממערב ,מגרמניה הנאצית ,וגם ממזרח,
מברית המועצות .אבא דיבר על אפשרות לעבור לפלשתינה ,אך אימא לא
רצתה לשמוע .כאשר הכסף זורם והחיים נוחים ,יש טבחית ואומנת צמודה
שמטפלת בילדים ,מי רוצה לנטוש את כל זאת בשל סכנה שנראית הזויה?
"אנחנו לא קשורים לפוליטיקה ,אנחנו אנשים פרטיים ,נשב בשקט ,מה יעשו
לנו?" זאת הייתה טענתה הקבועה.
חיינו זרמו בשקט וברווחה .דירה בת חמישה חדרים ,משרתות ,חגים
יהודיים ,חגיגת בר-מצווה לבן ,שיעורי נגינה בפסנתר לבת — הכול כמקובל
בבתי יהודים מכובדים.
ההורים הקדישו את מרב זמנם לעסק ,ולא שררה אינטימיות רבה בינם
לבין ילדיהם .אנחנו — אחי הבכור יוסף ואני — היינו נתונים להשגחת אומנת,
"פרויְ לַ יין" ,הפנייה המקובלת לאישה
גרמניה רווקה כבת ארבעים .קראנו לה ְ
| 12רבקה רבינוביץ
לא נשואה בגרמנית .היא בעצם גידלה אותי .היא לימדה אותי להתפלל בסגנון
הנוצרי :כל ערב ,לפני השינה ,הייתי כורעת על הברכיים ליד מיטתי ,מצמידה
את כפות ידיי לחזה ואומרת" :אלוהי הטוב ,סלח לי על הדברים הרעים
שעשיתי היום".
הוריי היו "דתיים ליברלים" .על כשרות ועל ציון חגים יהודיים ,כולל סדר
פסח כהלכתו ,היה מופקד סבא ,איש דתי מאוד ,שחי עמנו .אימא הייתה
מדליקה נרות שבת .אותנו רשמו לבתי ספר יהודיים :אחי למד בגימנסיה
העברית היחידה בעיר ,שנועדה רק לבנים .ואני למדתי בבית ספר של עמותת
"עזרא" ,עמותה של נדבנים יהודים שהקימה רשת בתי ספר יהודיים במזרח
אירופה ובמרכזה.
שפת הלימוד בבית ספרי הייתה גרמנית ,ושיעור שבועי הוקדש לעברית
ולענייני דת .בקיץ האחרון לפני פלישת הסובייטים רשמו אותי ההורים לחוג
ספורט ,כי נתגלו אצלי בעיות קואורדינציה ושיווי משקל .שנאתי את החוג,
והוא גם לא שיפר את מצבי במיוחד .עד היום אני סובלת מאותן הבעיות.
הייתי ילדה די מוזרה .מעולם לא שיחקתי בבובות ,לא זכורה לי אף בובה
בבית ,וגם לא השתתפתי במשחקי כדור בחוץ .אהבתי לשבת ולצייר ,אפילו
שלא התברכתי בכישרון מיוחד ,ולהקשיב לסיפורי מעשיות מאת אנדרסן
והאחים גרים ,שהקריאה לנו פרויליין .לימים למדתי להמציא בעצמי מעשיות
שאחי אהב לשמוע לפני השינה .גם אהבתי מאוד לנגן בפסנתר .היו לנו משחקי
שולחן כגון דומינו ,לוטו ודמקה .אחי ,שהיה גדול ממני בארבע וחצי שנים ,נהג
להביא מבית הספר כל מיני חידושים ,כמו משחק השחמט שהוא לימד אותי
לשחק .ממנו גם שמעתי לראשונה את "התקווה" בנוסח הישן ,שהיה מקובל
בגולה:
עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה:
לשוב לציון ,ארץ אבותינו,
עיר ,בה דוד חנה.
שמעתי ממנו גם שירים עבריים אחרים מאותה תקופה ,ואת המילים הוא
תרגם לי לגרמנית ,בקיצור נמרץ .הוא שלט בעברית היטב — הרי זאת הייתה
שפת הלימוד בבית ספרו .אהבתי במיוחד את השיר על בניית נמל תל-אביב,
ועד היום אני זוכרת בית אחד ממנו:
למרחקים מפליגות הספינות,
אלף ידיים חופרות ובונות,
דרך שלושה משטרים | 13
מהחנות לארוחת צהריים .היא אמנם הזמינה את האורחת לאכול אתנו ,אך
מאוחר יותר נזפה בי" :אסור להביא הביתה אנשים שאיננו מכירים .הילדה
הזאת אינה שייכת לחוג החברתי שלנו" .הצטערתי מאוד ,כי הילדה מצאה חן
בעיניי ,הרגשתי שזה לא צודק ושלא חשוב לי שהיא מתגוררת בדירה קטנה.
ביקרתי אותה בביתה בחשאי .אך להתווכח עם ההורים ,לפי החינוך שקיבלתי,
היה אסור בהחלט.
גם סימני התעניינותי בפוליטיקה הופיעו מוקדם מאוד .בעוד ילדות בגילי
שיחקו בבובות ,אני הטיתי אוזן לשיחות של המבוגרים .לפי הסיפור שסיפרו
במשפחתי ,כבר בגיל ארבע הבעתי את ההתבטאות הפוליטית הראשונה
שלי" .הגדולים" דיברו על כך שאיטליה תקפה את אתיופיה ,על הפצצות
האיטלקים ,ועל האתיופים חסרי אונים ,שאין להם אפילו מטוסים .כשדיברו
על מספר הקורבנות ,פרצתי בבכי .שאלו אותי מה קרה ,ועניתי" :מסכנים
האתיופים ,האיטלקים הרעים הורגים אותם" .תמיד הייתי בצד של החלשים.
הוריי היו גאים מאוד במעמדה היוקרתי של משפחתנו ,ולא בכדי :הרי הגיעו
לכל העושר והמעמד במו-ידיהם ,התחילו ממש מאפס .מגיל שש-עשרה עבדה
אימא כזבנית שכירה וחסכה כל פרוטה; כעבור כמה שנים פתחה חנות זעירה
משלה .אבא היה "סוכן נוסע" ,היה מסתובב בכל לטביה ומציע לבעלי חנויות
את מרכולתו .כך גם הכיר את אימא .הוא ניחן בחוש מסחרי מפותח ,במרץ
ובתעוזה ,ולאחר שהתחתנו ,היה הוא זה שדחף את העסק קדימה .ביזמתו
התחילו לסחור בהלבשה תחתונה ובבגדים מוכנים .כתוצאה ממאמציו ,החנות
הקטנה למוצרי סדקית שייסדה אימא הפכה לבית מסחר בן שלוש קומות.
אבא היה איש עסקים מהסוג שלא אהב לשמור כסף בבנק והשקיע אותו
בנכסים אחרים .היה לאבא ידיד נפש ,בצלאל שמו; בשותפות אתו קנה בית
דירות גדול בריגה .בתחילת שנות השלושים שני הידידים נסעו לפלשתינה
וקנו בית במרכז תל-אביב ,באותה שיטה של חלוקה שווה בשווה.
באותם זמנים לא שמעו בריגה על טייקונים ועל עסקים בקנה מידה עולמי,
והמעמד הכלכלי של משפחתנו נחשב גבוה מאוד .היה להוריי יסוד לגאווה,
ואפשר גם להבין את אימא ,שלא רצתה לנטוש את מה שהשיגה בעמל כל חייה.
אהבתי לבקר בבית המסחר שלנו ,שהיה ממוקם באותו בניין שבו התגוררנו.
הזבניות פינקו אותי .במיוחד זכורה לי זבנית אחת ,לאה .נשמר אצלי תצלום
שבו היא מחזיקה אותי על הידיים .יום אחד באתי ולא מצאתי אותה; נאמר לי
שנסעה לפלשתינה .זכיתי לראות אותה בשנת ,1970בתל-אביב :היא באה עם
בעלה לבקר אותנו מקיבוץ אשדות יעקב ,שבו היו חברים.
פרק 2
הרוסים באים
בקיץ 1939היה לנו אורח מאמריקה – האח של אימא ,דוד יעקב ,שסיים
לימודי רפואה .ביקורו התארך עד לסתיו ,ואז הגיעו חדשות מסעירות :צבא
גרמניה פלש לפולין .מלחמת העולם השנייה החלה.
הדוד כמעט שלא יכול היה לחזור לביתו :לא היו טיסות ישירות מלטביה
לאמריקה ,והוא היה זקוק לנקודת מעבר באירופה – אלא שאירופה כבר
בערה כולה ורוב נתיבי התעופה האזרחית נסגרו .בקושי מצא נתיב יציאה דרך
פינלנד .לפני עזיבתו אמר להוריי:
— "אתם יושבים על חבית אבק שריפה .עזבו מיד ,לאן שרק אפשר!"
אך אימא חזרה על העמדה הקבועה שלה .וגם כבר לא היו בררות רבות.
היו שברחו מזרחה ,לברית המועצות; אלא שהוריי שנאו את הסובייטים יותר
מששנאו את הגרמנים ,וזאת לא הייתה אפשרות שמקובלת עליהם.
השינוי הממשי הראשון בחיינו חל בחורף .1939פרויליין שלנו ,שעד אז לא
גילתה שום סימנים של רגשות לאומניים ,הודיעה להוריי שהחליטה להיענות
לקריאת הפיהרר לכל הגרמנים האתניים לשוב למולדת .האמת היא שלא
היה מדובר ב"מולדת הגרמנית" אלא בשטחי פולין שזה עתה נכבשו על-ידי
הגרמנים :היטלר מיהר ליישב אותם בגרמנים והבטיח ל"שבים למולדת" כל
מיני הטבות .פרויליין ואמה הקשישה מצאו את עצמן בעיר הפולנית ּפוֹ זְ נָ ן,
לפוֹ זֶ ן ,כי זה נשמע גרמני יותר .בשבילנו היה זה שאת שמה הגרמנים שינו ּ
שינוי עצום כי היינו קשורים אליה מאוד .אני זכרתי אותה מאז שזכרתי את
עצמי .בניגוד להוריי שהקדישו את מרב זמנם לעסק ,היא תמיד הייתה אתנו.
באביב עזבה גם הטבחית :היא תכננה לפתוח מסעדה משלה בעזרת החסכונות
שצברה במשך שנות העבודה אצלנו .החיים נעשו פחות נוחים ומסודרים .פה
ושם דודה פייגה באה לבשל אצלנו .אנו ,הילדים ,מצאנו את עצמנו חופשיים
כציפורי דרור .אחי בילה יותר עם חברים ,ואילו אני הפכתי לתולעת ספרים
של ממש.
| 16רבקה רבינוביץ
ריגה שתמיד היו מטופחות וגרבו רק גרבי משי ,היו המומות מהמראות האלה.
חוץ מלעג לנושא ,הוא לווה גם בלא מעט חשש כי היה זה סימן לעוני הקשה
השורר בברית המועצות ,בניגוד לכל ההתרברבות על החיים המאושרים בה.
נפוצו סיפורים על נשות קצינים שבאות לתיאטרון לבושות בכותנות לילה
מקושטות בתחרה ,כשהן משוכנעות שאלה שמלות ערב.
הוריי מצאו לי מורה לשפה הרוסית ,כי לא ידעתי אף אות ואף מילה .לא
הספקתי ללמוד הרבה בחודשיים שנותרו עד תחילת שנת הלימודים ,אך
לפחות את האותיות הקיריליות למדתי.
בית הספר שלנו ,שקיבל שם חדש "בית הספר העירוני" ,עבר לשפת הוראה
ברוסית .בהתחלה הייתי די אומללה כי אוצר המילים הרוסיות שלי היה
אפסי .משיחת הפתיחה של מחנכת הכיתה לא הבנתי כלום .אחרי השיחה
היא התחילה לרשום את הנתונים האישיים שלנו ביומן הכיתה .כשהגיע תורי
רציתי לומר שאני עוד לא בת שמונה ויצא לי" :אני עוד לא נולדתי" .כל הכיתה
פרצה בצחוק רם.
בחודשים הבאים גדל הידע שלי ברוסית במהירות הבזק .השפה שאינה קלה
כלל וכלל פשוט "נכנסה לי לדם" ,וכעבור כמה חודשים ילדים אחרים ,שדיברו
רוסית בבית ,כבר העתיקו ממני במבחנים .קשרתי ברית עם הרוסית לכל
החיים ,הכרתי אותה על כל רזיה וניביה ,והיא הפכה בשבילי לשפה שבה אני
חושבת ,חולמת ,קוראת וכותבת .השליטה שלי בגרמנית לעומת זאת נשארה
ברמה של ילדה בת שמונה ,דיברתי גרמנית רק עם ההורים ולפעמים עם אחי.
בינתיים השלטון החדש התארגן והתחיל לשנות את הסדר הכלכלי .יום אחד,
שבועיים בערך אחרי הפלישה ,הגיע לבית המסחר נציג הממשלה ,קומיסר,
שהיה במקרה גם יהודי .הוא הודיע שמהיום הוא מנהל את העסק .הוא הוציא
מתיקו מסמך מוכן ,הצהרה ,ובה נאמר שהבעלים "מרצונם החופשי ,מעבירים
את העסק לידי העם העובד" ,והראה להוריי היכן לחתום .באותה צורה הולאם
גם הבית שאבא קנה בשותפות עם ידידו בצלאל.
בימים שלפני הלאמת החנות עוד יכלו הוריי לרוקן אותה מחלק גדול של
הסחורה (רוב בעלי החנויות אכן עשו זאת) ,אך הם החליטו להשאיר הכול כפי
שהיה ,בתקווה שהשלטונות יעריכו את יושרם ויאפשרו להם להישאר לעבוד
במקום .הייתה זאת תקוות שווא .בו-במקום הודיע הקומיסר לאבא ולאימא
שהם מפוטרים" :אתם הרי מבינים שאנחנו לא יכולים לתת בכם אמון" ,הסביר.
הוא שאל עוד כמה שאלות על ההכנסה החודשית של העסק ועל ההוצאות
השוטפות ,ואחר-כך ליווה אותם אל הדלת.
| 20רבקה רבינוביץ
היום שבו קראו לאימא לשוב לעבודה בחנות זכור לי היטב ,כי היה זה יום
ההולדת שלי .ישבנו במצב רוח די עגמומי ליד שולחן המטבח ,הדודות באו,
אימא הגישה כיבוד צנוע .פתאום צלצול בדלת .הייתה זאת אחת הזבניות:
— גברת רבינוביץ' ,הקומיסר קורא לך.
גברת? בימים ההם הפנייה המקובלת הייתה "חבר"" ,חברה" ,וכאשר רצו
להפגין קרירות או רשמיות ,השתמשו ב"אזרח" או "אזרחית".
— מה הוא רוצה? שאלה אימא.
—אינני יודעת .הדבר היחיד שידוע לי הוא שבעסק שורר תוהו-ובוהו של ממש.
אימא קמה כדי לרדת לחנות .אני פרצתי בבכי:
— אימא ,אל תלכי! הוא גירש אותך בבושת פנים ,ועכשיו תעזרי לו?
הדודות היו מציאותיות יותר:
— זה לא הזמן המתאים להפגנות גאווה .לכי ,מארי ,תשמעי מה הוא רוצה.
אימא לבשה שמלה יפה ,נעלה נעלי עקב ,ענדה טבעת יהלום גדול על
האצבע ,וכך ,אלגנטית כמו פעם ,ירדה לבית המסחר ,בראש מורם .הקומיסר
נראה עצבני מאוד .לא היה לו נעים להודות שנכשל בניהול העסק.
—לעזאזל עם השיטה הקפיטליסטית שלכם ,רטן .בחנויות סוציאליסטיות
הכול הולך בסדרות ,מאות פריטים בסדרה ,לכל סדרה מספר ,קוד ,תאריך,
מחיר ומקום יצור .כל הפריטים בסדרה זהים .ומה יש כאן? אלפי פריטים,
כל אחד שונה מהשני ,שום קודים לזיהוי .לא מבין ,איך אפשר לנהל כך את
החשבונות ,היכן להזמין את הדברים שאזלו ,איך לקבוע מחירים.
הוא הציע לאימא לנהל את העסק "באופן זמני ,עד שנשליט סופית את הסדר
הסוציאליסטי שלנו" ,אך היה לו תנאי:
— את הרי מבינה שאין באפשרותי למנות אותך למנהלת .זה לא הולם את
המצב ,הוטלו עלינו מגבלות חמורות בכל הקשור להעסקת בורגנים .נרשום
אותך למשרה של מתלמדת ,עם שכר בהתאם.
אימא לא אמרה דבר.
למחרת ניגשה לעבודתה כ"מתלמדת" .לא רק השכר ,גם החלוק שקיבלה
היה בהתאם :חלוק אפור מבד פשוט ,המבדיל אותה מיתר העובדות אשר
לבשו ,עוד מהזמנים לפני ההלאמה ,חלוקים שחורים מבד אטלס מבריק.
באחד הימים הראשונים של עבודתה בתפקיד החדש הקומיסר ניגש לאימא
ואמר לה:
— הייתי ממליץ לך להוריד את הטבעת היקרה מהאצבע .את הרי מבינה
שהיא אינה הולמת את מעמדך החדש.
| 22רבקה רבינוביץ
השפלתה של אימא מאוד כאבה לי ,התחננתי שתעזוב .אבל היא לא התלוננה.
לפחות כבר לא הייתה מובטלת .ידיה היו מלאות עבודה ,עליה להציל את העסק
השייך "לעם העובד" מקריסה מוחלטת ,לשמור על סדר יחסי .גם המשכורת
הזעומה שקיבלה לא הייתה מיותרת לפרנסת המשפחה.
בכמה מקומות פתחו השלטונות חנויות חדשות ,שהתאפיינו במבחר דל של
סחורות שחלקן יובאו מרוסיה .חנויות למכירת אוכל כשר נעלמו כליל.
יום אחד חזרו אלינו פקידי המס בטענה כי הסכומים שהוריי שילמו אחרי
מכירת רוב חפצי הבית לא סיפקו אותם כלל וכלל.
בחוגי השלטונות היה נפוץ מיתוס לפיו כל הבורגנים לשעבר יושבים על
שקי כסף וזהב ושומרים על כוחם הכלכלי במטרה לחבל במשטר החדש .כדי
לשלול מהם את הכוח ו"להשמיד אותם כמעמד" ,ביטוי שהיה נפוץ בתעמולה
הסובייטית באותם ימים" ,יש לרושש אותם בכל דרך אפשרית ולגלות את
האוצרות שהם מסתירים מהעם".
הם ערכו חיפוש יסודי בבית .אספו כל החפצים שנראו להם כבעלי ערך
כלשהו כגון סכו"ם מכסף ,סרוויסים ,פמוטים ,נברשות ,האופניים של אחי
ועוד .הם ריכזו אותם באחת הפינות ,כיסו בסדינים והודיעו :רכוש זה מעוקל
ולא שייך לכם עוד .אל תעזו לקחת משהו מהדברים האלה ,אצלנו הכול רשום.
בהזדמנות ראשונה נבוא עם משאית לאסוף את הדברים.
עדיין נותר בידי מי שנקראו "לשעברים" נכס אחד שהם לא יכלו להעמיס
על משאיות — דירות מגורים גדולות .תחת השלטון החדש עצם המושג
"דירה" הוחלף במושג "שטח מגורים" .בעיני הרוסים הוא נחשב לנכס שלא
יסולא בפז .היו להם נורמות בנוגע לשטח המגיע לאדם אחד ולמשפחה ,לפי
מספר הנפשות .באותה התקופה הציף את הארצות הבלטיות הכבושות זרם
אדיר של אנשים מברית המועצות — פקידי ממשל ,אנשי צבא ,פעילי מפלגה
וסתם אזרחים שחיפשו מקום טוב לחיות בו .כתוצאה מהגירה פנימית זאת
נוצר מחסור חריף בדיור .היה זה אך טבעי שהשלטונות פנו למקור הידוע —
הבורגנים .למה שיחיו ברווחה? מצב זה הוביל לקמפיין חדש — לאלץ אותם
להצטופף ,לקבל דיירים תחת קורת גגם .הוחלט להשאיר להם שטח מגורים
רק על-פי הנורמה או פחות מזה.
הדירה שלנו הייתה שכורה – אחרת היו פשוט מלאימים אותה .היו בה יותר
מטרים מרובעים ממה ש"הגיע" לנו ,אף שמשפחתנו מנתה חמש נפשות .לכן
היה צריך "לדחוס" אותנו ולאלץ אותנו להצטופף.
פקידי הממשל באו אלינו ואמרו שאנו תופסים יותר מדי שטח ועלינו להשכיר
דרך שלושה משטרים | 23
חדרים לדיירי משנה .הנימוקים שסבא חולה וזקוק למנוחה לא עזרו .עברו
כמה ימים וזוג צעיר התמקם בשני החדרים הסמוכים ,שהיו עד אז חדר שינה
של הוריי וחדר הילדים של אחי ושלי .הוריי ואני עברנו לחדר האורחים ואילו
אחי קיבל את החדרון הקטן ליד המטבח שקודם שימש חדר שינה לטבחית.
חדר האורחים המפואר ,גאוות הוריי ,דמה עכשיו לחדר בפנימייה .כל
הרהיטים האלגנטיים נמכרו ,נותרו רק מיטות וארונות בגדים .המיטה שלי
עמדה במקום שבו קודם עמד הפסנתר .בפינה ליד החלונות עבד אבא ,ועמדו
שם מכונת התפירה ,גלילי הבדים וחבילות התוצרת המוכנה .שני חדרי השינה
נלקחו; אלא שהפקידים האמונים על מבצע ההצטופפות לא הסתפקו בכך.
אחרי שסט הרהיטים המהודר מחדר האוכל נמכר במסגרת הניסיונות
הנואשים של הוריי לשלם לפחות חלק מהמס ,החדר הענקי ,הגדול מכל יתר
החדרים עמד ריק ,וחלקו הפך למחסן .הדבר לא נעלם מעיני הפקידים שבאו
לבדוק אם "צו ההצטופפות" מולא .אחרי התייעצות קצרה החליטו שניתן
להוציא גם את חדר האוכל לשעבר מידי הבורגנים ולשכן בו עוד משפחה.
הייתה רק בעיה קטנה :זה היה חדר פתוח ,ללא דלתות ,שדרכו עוברים מחדר
הכניסה ליתר חלקי הבית .אלא שהפקידים מצאו מיד פתרון יצירתי לבעיה
זאת :הם הורו לבנות קיר מדיקט ,כהמשך למסדרון ,כדי ליצור חדר נבדל .ואז
הביאו דיירים — קצין הצבא האדום ואשתו.
בסופו של מבצע ההצטופפות נותר לנו למעשה רק חדר אחד — חדר האורחים
לשעבר ,בו התמקמנו הוריי ואני ,וחדר קטן שבו שכב סבא החולה .אחי ישן
בחדרון ליד המטבח ,שפרט למיטה לא היה בו מקום לשום דבר .חדר הכניסה,
המטבח וחדרי השירותים היו בשימוש משותף שלנו ושל הדיירים .את שיעורי
הבית עשינו ,אחי ואני ,ליד שולחן המטבח.
בסוף החורף מת סבא — איש אציל ,שקט ומופנם ,שאחרי מות אשתו כמעט
שלא יצא מהבית ,אלא לבית הכנסת .אנחנו הנכדים היינו משתובבים אצלו
בחדר ,מה שבוודאי הפריע לו ,אך הוא קיבל אותנו ברוח טובה .מאחר שההורים
היו תמיד עסוקים ,הוא היה האישיות המבוגרת הזמינה היחידה בבית.
אינני זוכרת את הלווייתו .כנראה לא לקחו אותי לבית הקברות.
אימא חששה שיביאו עוד דיירים לחדר שהתפנה ,אך זה לא קרה .אולי
בשל רשלנותם של הפקידים שלא שמו לב לשינוי ,או בשל תכניות אחרות
שהשלטונות תכננו בנוגע לגורלנו .בינתיים עבר אחי להתגורר בחדרו של סבא.
פרק 4
שטיפת המוחות
כל המסופר כאן על חיינו בריגה תחת שלטון הסובייטים יכול להביא למסקנה
ההגיונית ששנאנו את המציאות החדשה ואת אלה שגרמו לה .כנראה זאת
מסקנה נכונה לגבי הוריי וגם לגבי רוב הלטבים ,שכאבו את אבדן העצמאות
של ארצם .הפרדוקס היה שתגובת רוב הילדים ,כולל של אחי ושלי ,הייתה
הפוכה .הרוסים היו גאונים באמנות שטיפת המוח ,וילדים צעירים ,בעלי ניסיון
חיים מועט ,לא יכלו לעמוד נגד מכונת התעמולה האדירה שהופעלה לצורך
"עיצוב מחדש" של אישיותם.
החוויות החדשות שלנו – של הילדים ושל בני הנוער – היו מעניינות ומלאות
קסם .נוצר רושם שלא ההורים דואגים לנו אלא "החברה" ,כל העם .הפכנו
לחלק ממשהו גדול ,גרנדיוזי ,שמאחד מאתיים מיליון בני אדם .לא הצד
החומרי של קיומנו היה מושא לדאגת השלטון אלא נפשותינו ,מוחותינו,
השקפת עולמנו .אנחנו הצעירים ,חייבים להיות העתודה של העם הבונה את
החברה הצודקת והשוויונית הראשונה בעולם .הצלחתו של המפעל הדגול
— בניית הקומוניזם במדינה אחת ,שתהיה מגדלור מורה דרך לשאר מדינות
העולם – תלויה במאמציו ובמסירותו של כל אחד ואחת מאתנו.
הרעיונות הנשגבים של צדק ואושר לכול ,של אחוות העמים ,של חופש
ואפשרויות שוות ,של חברה שבה יפרחו כישורים של כל אחד — כל אלה גרמו
לשיכרון חושים ,לתחושת השתייכות לדברים גדולים מהחיים .לתעמולה
המילולית נוספו הכרזות ,התמונות ,הסרטים ,השירים והמסרים על המולדת
הסובייטית האדירה ,על הצבא האדום החזק בעולם ,ועיקר העיקרים — על
החבר סטלין ,שהילדים מודים לו על ילדותם המאושרת .לא יכולנו לעמוד נגד
המכבש רב העוצמה שמעך תחתיו כל מחשבה אחרת.
מילים ,מילים ,אילו מילים נאמרו ונכתבו כדי להלל את הערכים הנשגבים
של הקומוניזם ,את המשטר ,את מנהיגיו ואת סטלין במיוחד! טובי המשוררים,
הסופרים והמלחינים עמלו על יצירות ברוח זאת ,ציירו לפנינו גן עדן עלי
דרך שלושה משטרים | 25
אדמות .התעמולה נשמעה בכל מקום ובכל שעה ,בכל האמצעים הקיימים .זה
היה ים שלפתע הציף את הכול .למי שלא חווה זאת קשה להבין ,איך אנשים
נעשים עיוורים למציאות הסובבת אותם וחיים בעולם מדומה .לעובדות לא
הייתה שום משמעות — הכול מכוון לעתיד .אם היום החיים קשים – לא חשוב,
הרי לפנינו עתיד מפואר ,למענו כדאי לסבול קצת בהווה.
במציאות החדשה היה גם היבט קשה בשבילנו ,ילדי הבורגנים לשעבר:
המוצא רדף אותנו כמו צל ענק .הורינו היו מאלה שנגדם מכוון המשטר החדש,
התעמולה לא חסכה במילים לגנות הבורגנים ,הם הרי "המכשול העיקרי בדרך
לעתיד הוורוד" ,וחלק מאשמתם הנוראה – ניצול וגזל העם העמל — נפלה גם
על דור הילדים.
המשטר החדש אהב מאוד שאלונים — על כל צעד ושעל היה צריך למלא
שאלונים .ובכל שאלון הופיעה שורה "המוצא הסוציאלי" .מאחר שחונכתי
לאמירת אמת ,כתבתי "ממוצא בורגני" — וכתוצאה מכך לא התקבלתי לארגון
"הפיונרים" (החלוצים הצעירים) ולא יכולתי לקשור עניבה אדומה כמו כל ִּ
האחרים ולהשתתף בפעילות הארגון .זה כאב לי מאוד ,רציתי להיות כמו כולם.
נוצר מין פיצול זהות :מצד אחד הרגשנו השתייכות למחנה הסוציאליסטי
בלב ובנפש ,מצד שני — היינו חשודים בהשתייכות "למחנה האויב" ומנודים.
חשבתי בלבי שצריך להשתדל יותר ,להיות תמיד בין המצטיינים ,עד שיראו
את מסירותי וייתנו בי אמון.
יום אחד ,עוד בתחילת שנת הלימודים ,אחי חזר מבית הספר נסער ,הסתגר
אתי בחדר שלנו (זה היה עוד לפני "ההצטופפות") והכריז:
— היית מאמינה? אלוהים לא קיים!
נבהלתי נורא .הסתכלתי על התקרה :הייתי בטוחה שהיא תיפתח וברק
מהשמיים יפגע בנו כעונש על דברי כפירה כאלה .אבל הכול נשאר שקט ,דבר
לא קרה .הפחד שלי הצחיק את אחי .הוא אמר:
— את רואה? הוא לא מגיב ,כי הוא פשוט לא קיים .בקרוב את תשמעי על
כך גם בכיתה שלך.
— ומי ברא את העולם? העזתי לשאול.
— המדע מסביר את הכול .יש הרבה ספרים בנושא .עוד מעט אני אביא ספר
כזה ,את תראי כמה הכול פשוט.
לא קיבלתי את הרעיון מיד ,אפילו שיוסף היה בעיניי "סמכות עליונה" .עדיין
המשכתי במסורת התפילה לפני השינה ,שהנחילה לי פרויליין .אך המציאות
החדשה לא השאירה מקום להרגלים ישנים .גם בבית ספרי ,ובכלל בכל מקום,
| 26רבקה רבינוביץ
התנהלה תעמולה אדירה נגד הדת .המשטר היה אנטי-דתי מעצם מהותו.
הסבירו לנו שהדת היא מכשיר לשעבוד העמלים ,היא תמיד הצדיקה את
ניצולם והשתיקה את התנגדותם ,הטיפה כי השליטים הם "שליחי אלוהים"
וכל התנגדות לשלטונם פירושה חטא נגד השמיים.
יוסף באמת הביא כמה ספרים בנושא .אחד מהם" :ספר לימוד אנטי-דתי",
הפך לספר העזר הראשי שלי .היה זה ספר עבה ,שלא נועד לילדים; דובר בו על
נושאים רציניים ביותר — ממבנה היקום עד התפתחות החיים על כדור הארץ
והתפתחות האדם — ואילו אני הייתי בסך הכול בת תשע וחצי ,וכל הפילוסופיה
הזאת פתאום נפלה עליי .אך אני תמיד הייתי "ילדה לא ילדותית" ,רצינית
ביחס לגילי הצעיר ,והמשימה — לקלוט את המידע העצום הזה — לא נראתה
בעיניי בלתי-אפשרית.
בעזרת ספר זה ,הנתמך באמצעי תעמולה אחרים ,הייתי צריכה לבנות תמונת
עולם חדשה — אם תרצו ,השקפת עולם — מילים שעוד לא הכרתי אז.
ינקתי ברעבתנות כל פיסת מידע מהספר :על היקום ,שאין לו התחלה ואין לו
סוף ,שלובש צורה ופושט צורה לפי חוקי הטבע ,ללא התערבות של "כוחות
עליונים" .על מדענים שלמדו לקבוע מה גילם של אבנים וסלעים ,ומצאו שהם
בני מיליוני ואפילו מיליארדי שנים ,מה שמעיד על גילו של כדור הארץ ומנוגד
לסיפור הבריאה מהתורה .על האוקיאנוסים הקדומים ,שבמימיהם החלו
להיווצר צורות החיים הראשוניות .על תורת האבולוציה של דרווין ,המסבירה
את התפתחות המינים מהפרימיטיביים-הראשוניים ,דרך מינים שונים של
הפלֵ יאוֹ נְ טוֹ לוֹ גְ יָ ה ,שמדעניו מצאו שרידי
בעלי חיים ועד לאדם החושב .על מדע ּ ָ
יצורים קדמונים ,עדות לשלבי ביניים ולהתפתחות הדרגתית מקוף לאדם.
הייתי המומה ונרעשת מכל המידע הזה .עם התקדמותי בלימוד החומר
התמיהה הפכה בהדרגה לשכנוע פנימי ואפילו להתלהבות של ממש .כך נוצרה
השקפת העולם המטריאליסטית שלי ,שאין בה מקום לשום דבר מיסטי או
על-טבעי .העולם ,כפי שאני רואה אותו ,מתנהל לפי חוקי החומר ,שהם תמיד
היו ותמיד יהיו ,וחלקם האדם טרם גילה.
חלק נכבד בספר היה מוקדש לשאלה איך נולדו והתפתחו הדתות .ניתנו
תיאורים ציוריים של האדם הקדמון ,העומד נפעם מול איתני הטבע ,מלא
אימה וחסר אונים .זה עתה נבדל מעולמם של בעלי החיים שמהם ירש את
יצר ההישרדות ,ולעומתם ,עושה את המאמצים הראשונים לחשוב .חוסר
יכולתו להבין את הסיבות לגשם ,לברק ולרעם ,לשיטפונות ולאירועי טבע
אחרים הביא אותו למסקנה היחידה האפשרית :קיימות ישויות הניחנות
דרך שלושה משטרים | 27
בכוחות עליונים והכול קורה לפי רצונם .האדם חייב לפנות אליהם ולבקש
חסד ורחמים ,הגנה מפני כוחות הרוע ועזרה במלחמת ההישרדות .כך נולדו
הפולחנים הפגאניים הראשונים.
עם הזמן קיבלו היצורים העליונים שמות ,הומצאו סיפורים על חייהם
ועל תכונותיהם .הם נקראו אלים ,ואנשים הקריבו קרבנות כדי לרצותם.
כך התגבשו במשך אלפי שנים הדתות מרובות האלים שהיו מקובלות בימי
קדם — במצרים ,ביוון העתיקה ,בבבל ,ברומי ועוד .דתות אלה ,שקיימות גם
עכשיו במדינות מסוימות ובשבטים פרימיטיביים ,שימשו קרקע להתפתחות
הדתות המונותיאיסטיות הגדולות ,שמהן – היהדות הייתה הראשונה.
היו בספר הרבה מובאות מהתנ"ך ומהברית החדשה .לכל טענה נחרצת
בספרי הקודש — מצאו המחברים ,במרחק כמה עמודים ,טענות נחרצות לא
פחות שקובעות את ההפך .כלומר ,התורות הדתיות מלאות ניגודים ,ואילו
המאמינים מקבלים הכול באמונה עיוורת ואינם שואלים שאלות.
ההורים שלנו ראו ,כמובן ,את השינויים שעוברים על ילדיהם .בניגוד לכל
החינוך הקודם שהשתדלו לתת לנו ,הם קיבלו שני אפיקורסים סוציאליסטים,
ואין לי ספק שהדבר כאב להם מאוד .הם היו זקוקים להתאפקות ולסבלנות
אין קץ כדי לא להתערב ולנסות להשפיע על דעותינו .זאת הייתה החלטתם
המחושבת .שמעתי אותם מתלחשים באחד הלילות :הם צריכים לחיות
במשטר הזה ,ללמוד ולהסתגל ,ועלינו להימנע מלבלבל את רגשותיהם ואת
מחשבותיהם .וכך היה במשך כל שנות חיינו תחת המשטר הסובייטי ,לא
שמענו מילה של ביקורת.
התמונה נבנתה כמו חומה ,אבן אחרי אבן ,ללא שער המאפשר בריחה .הכול
נראה לי נכון והגיוני .התהליך התחולל כשהייתי בגילאי תשע עד אחת-עשרה,
ועקב גילי הצעיר לא הייתי מסוגלת לפתח גישה ביקורתית בנוגע לחומר
הנלמד .רק כעבור שנים התחלתי לראות את "החורים השחורים" בתורת
האבולוציה ,והרבה שאלות נותרו ללא תשובות.
פרק 5
בדרך לגלות סיביר
אביב .1941כבר הסתגלנו לצפיפות ,למחסור בדברים רבים .שלטתי כבר היטב
ברוסית ויצא לי מוניטין של תלמידה טובה ושקדנית .לכאורה ,הכול היה שקט.
רק לכאורה.
בארבע-עשרה במאי ,בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר ,נשמע צלצול
בדלת .על הסף עמדו שלושה גברים ואתם אישה אחת מבוהלת ,שכנה,
שהוציאו אותה מהמיטה כדי שתשמש עדה .עדה למה? שמשפחת הבורגנים
גורשה מהבית "בצורה הומאנית" ,ללא אלימות.
הם ציוו על כולנו להתלבש ולהתאסף בחדר היחיד שנותר ברשותנו .אחד
מהם הוציא מסמך רשמי ואמר:
— השלטון הסובייטי החליט להגלות אתכם .יש לי כאן צו עליו חתומה
"טרויקה" (הרכב של שלושה מנהיגים) ,אקריא אותו בפניכם במלואו ,אם
אתם רוצים.
לא רצינו .מה זה משנה? הרי זה צו ,לא התייעצות.
— לאן? לאיזה מקום?
—אינני יכול לומר לכם בדיוק לאן .אומר רק שזה יהיה בשטח ברית המועצות.
הזדרזו לארוז ,כי אין לנו הרבה זמן .על תיקחו מטען שלא תוכלו לשאת על
גבכם.
זאת הייתה טענה שקרית :בשום שלב לא נאלצנו לשאת את המטען שלנו
על גבינו .הם רצו שנשאיר בבית דברים כדי שהם יוכלו לאסוף אותם אחר-כך.
ההורים שלי היו המומים וכמעט שלא יכלו לתפקד .מה לקחת? בדירה נשארו
מעט מאוד חפצים כי חלקם נמכרן וחלקם עקלו פקידי המס והיה מונחים עדיין
בבית כי לשלטונות לא היה זמן לקחתם .הוריי לא העלו בדעתם לגעת ברכוש
זה כיוון שהוכרז כ"רכוש העם" .הוריי הפקידו כמה חפצים בעלי ערך באופן
זמני אצל קרובים ומכרים שלא היו "בורגנים" ולא נרדפו .בבית נותרו רק
בגדינו ,כלי מיטה וכלי מטבח פשוטים.
דרך שלושה משטרים | 29
אך קיוויתי שהיא מגזימה .כשהגענו ,בניגוד לציפיותיי ,לתחנה לרכבות משא
במקום לתחנת רכבת לנוסעים ,התחלתי להבין למה התכוונה.
אבא לא אמר מילה במשך כל הדרך לתחנת הרכבת .הוא השתנה לבלי הכר מאז
אותו יום שהקומיסר הורה לו לחתום "מרצונו החופשי" על העברת כל רכוש
המשפחה "לידי העם העמל" .בית המסחר ,שנבנה הודות למרצו ולמסירותו ,היה
משאת נפשו .האדם הנמרץ ,הבדחן והעליז ,שתמיד הסביר פנים ,שפיזר סביבו
ניצוצות של הומור וצחוק ,כאילו כבה באותו יום .הפך שתקן ,אפור ,פועל באופן
מכאני .לפעמים התלחש עם אימא ,ואילו אתנו ,ילדיו ,כמעט לא החליף מילה.
לא פעם חשבתי :זהו אבא ,האיש שכולם אהבו? אי-אפשר לומר שהוא היה
גבר יפה תואר ,כי היה נמוך קומה וקירח ,אבל היה בו חן מיוחד .והיו לו עיניים
בצבע תכלת טהור .אצל אף אדם חוץ ממנו לא ראיתי עיניים בצבע כזה .אימא,
לעומתו ,הייתה תמיד רצינית ,מאופקת ומודאגת.
עכשיו ,במשאית ,הוא ישב אדיש ,כאילו רוצה לומר :מה זה משנה ,הגרוע
מכול כבר קרה .אין מה להפסיד.
זאת הייתה דעה אופטימית מדי .כל עוד אדם חי ,תמיד יש לו מה להפסיד.
לפנינו עמדה רכבת משא ארוכה מאוד ,כמעט אין-סופית .המלווים שלנו
דיברו עם אנשי הרכבת ,ואלה הראו לנו את הקרון "שלנו".
היה זה קרון להובלת בהמות ,עשוי מקרשים גסים ולא מעובדים .על אחד
הקירות היה כתוב בצבע לבן" :לשמונה סוסים או לתריסר פרות" .החלק
הפנימי עבר שינוי ייעוד :לאורך הקירות הותקנו מדפים דו-קומתיים מקרשים,
שעומקם כגובה אדם .על המדפים האלה היינו צריכים להתמקם ,עם החפצים
שלנו ,ליום וללילה .משפחה ליד משפחה ,בלי מרווחים.
בקרון כבר היו אנשים ,הקומות התחתונות כבר נתפסו ,לכן התמקמנו בקומה
העליונה .עוד משאיות הגיעו עם משפחות .כשאנשי הרכבת ראו שאין עוד
מקום ,הם סגרו את הדלת מבחוץ.
חשבתי על המילים שאימא אמרה בדרך .לא יכולתי לתאר לעצמי את סבא,
אדם מכובד ומסודר ,בקרון זה.
היה בקרון עוד "פרט ארכיטקטוני" נוסף על מדפי השכיבה .באמצע הקיר
מול דלת הכניסה הייתה בנויה מין "ארונית" מקרשים ,בערך בגובה חצי מטר,
ובמרכז המשטח העליון היה חור עגול .כפי שקל לנחש ,הפנינה האדריכלית
הזאת נועדה לשמש "בית שימוש" לדיירי הקרון .אלא שלא היה שום "בית",
שום קיר או פרגוד שיבדיל את החור הזה מיתר שטח הקרון .מעל החור הזה לא
היו מדפים ,אך בסמוך לו היו גם היו.
דרך שלושה משטרים | 31
רוב הנשים קיבלו את דעתה ,אך בסתר לבן בכל זאת קיוו שאחרי המסע
ברכבת יקיריהן יצטרפו אליהן.
אינני זוכרת אם אימא בכתה ,כי הימים הבאים כמו התערבבו והתערפלו
בראשי עד שלא יכולתי להבחין בשום פרט.
הרכבת המשיכה בדרכה מזרחה .כעבור כמה ימים חצתה את רכס הרי אורל.
הגענו לחלק האסיאתי של ברית המועצות ,לסיביר.
קיימים מיתוסים רבים על חבל ארץ עצום זה ,שמאז ומתמיד היה מקום
הגליה מועדף למתנגדי המשטר ,קודם משטר הצארים ועכשיו המשטר
הסובייטי .הרבו לספר על האקלים הקשה בסיביר ,על הקור הנורא בחורף.
ארים במערב סיביר, בבית הספר בריגה למדנו על הגלייתו של סטלין לכפר נָ ִ
חבל שבו עברה כעת הרכבת "שלנו" .המנהיג הנערץ היה אז מהפכן צעיר.
הסיפור על הגלייתו אמור היה לשמש דוגמה לאכזריותו של משטר הצארים.
אחרי מותו של מורו לנין ,כשסטלין הפך לשליט היחיד ,הובלט כל פרט מחייו,
כולל שהותו בגלות ,ובמקום הוקם מוזיאון המוקדש לכך .לימים הזדמן לי
ארים ,כי בעלי עבד שם ,ונכנסתי גם למוזיאון.לבקר בנָ ִ
הבקתה שבה התגורר סטלין הגולה כוסתה כולה בכיפת זכוכית ,פן תתפורר.
בפנים ,אם להאמין לדברי המדריכה ,הכול שמור בצורה אותנטית ,כפי שהיה
בזמן שהותו .המדריכה אמרה גם שהגולים הפוליטיים דוגמת סטלין לא עבדו,
המשטר דאג לכל צורכיהם .הלוואי שאנו היינו חווים אכזריות כזאת!
במרחבים של סיביר התקדמנו מהר כי לא היו הרבה ערים גדולות בדרך.
המלווים החלו לנהוג בצורה אנושית יותר ואפילו הרשו לצאת מהקרון בתחנות
קטנות — כנראה פחדו פחות מבריחות .תושבים מקומיים ניגשו לרכבת והציעו
למכירה מצרכי מזון בסיסיים — חלב ,ביצים ,ירקות .יכולנו לקנות רק מצרכים
שאינם דורשים בישול.
התושבים נראו עניים מאוד ,לבושם היה עלוב ,מרופט ,רבים היו יחפים .גם
הכפרים והעיירות ,עד כמה שיכולנו לראות דרך האשנב וביציאות המעטות
מהקרון ,עשו רושם של עוני והזנחה.
לבסוף הגענו לתחנת רכבת מרשימה בעיר הגדולה נובוסיבּ ירסק .הורו לכולנו
לצאת מהקרונות .הגברים שנלקחו בקירוב לא המתינו לנו .הנשים התנפלו על
המלווים בשאלות:
— איפה הבעלים שלנו? הבטחתם...
הפקידים אפילו לא טרחו לשקר או לחפש תירוצים .שתיקה קודרת – זאת
הייתה תשובתם.
פרק 6
במקום החדש
העבירו אותנו מתחנת הרכבת אל הנמל שעל הנהר האדיר אוב — אחד הגדולים
בעולם .בנמל עלינו על סיפונה של אניית נוסעים גדולה .הורו לנו לרדת לבטן
האנייה .כל משפחה תפסה שם פינה כדי להניח את החפצים שלה ולישון
בלילה .אימא לא הייתה חזקה דייה כדי לתפוס מקום טוב ,לכן התמקמנו על
הרצפה ,במעבר .יכולנו רק לשבת על הצרורות שלנו ,מקום לשכב לא היה.
האנייה הפליגה צפונה.
למזלנו ,ההפלגה לא הייתה ארוכה ,ונמשכה רק כמה ימים .מותר היה
להסתובב ללא מגבלה בכל האנייה ,לכן אחי ואני בילינו רוב הזמן על הסיפון.
אחד מאתנו היה צריך להישאר בבטן האנייה כדי לשמור על החפצים .רוב הזמן
זאת הייתה אימא.
האנייה לא נועדה להובלת מספר כזה של אנשים נוסף על נוסעיה הרגילים,
לכן אך טבעי שכל שירותיה קרסו .מטבחה לא היה מסוגל לספק אוכל לכולם,
ורק אלה שידעו להשתמש במרפקים ובאגרופים התקדמו בתור וקיבלו משהו.
תורים אלימים לא פחות נוצרו לברזי המים ולבתי השימוש ,שהיו מטונפים עד
כדי כך ,שאדם נזקק למגפי גומי כדי להיכנס .לכן גם בעייתי הבסיסית לא זאת
בלבד שלא נפתרה ,אלא שאף החריפה.
כבר היה חודש יוני ,ויכולנו ליהנות קצת מאור השמש הקיצית ומהאוויר
הצח .אך באור השמש גילינו בתדהמה ובבושה את המראה העלוב שלנו .בקרון,
בחושך ,ישבנו רוב הזמן מכורבלים בשמיכות וזה לא היה בולט כל כך .במשך
שלושה שבועות לא התרחצנו ,לא צחצחנו שיניים ,לא החלפנו בגדים .יצאנו
מבתינו לבושים בצורה מכובדת ,בבגדינו הטובים ,כמו שהיה נהוג להתלבש
בריגה .עכשיו זה היה בעוכרינו :טיב הבגדים רק הדגיש את ההזנחה והלכלוך
שלנו .נראינו כמו דיירי רחוב שמצאו בפחי אשפה בגדים זרוקים של עשירים.
אחרי כשלושה ימי הפלגה התקרבה האנייה בצפירה ממושכת למעגן ,שקשה
לכנות אותו נמל .על החוף נראו רק כמה מבנים קטנים מעץ ומחסנים .היה זה
דרך שלושה משטרים | 35
פאראבל — מרכז אזורי ששלט על מרחב הדומה בגודלו לשטחה ֶּ הנמל של כפר
של מדינת ישראל .מין בירה קטנטונת שהייתה מרכז חיינו במשך שנים לא
מעטות.
האנייה עגנה ,הכבש הורד .היינו בין אלה שנקראו לרדת לחוף .הנותרים
המשיכו בהפלגה צפונה ,לנמל הבא .נמנינו עם קבוצה גדולה ,בת כמה מאות
אנשים .ה"נאצ'אלניקים" ,נציגי השלטון המקומי ,קיבלו מהמלווים רשימות,
בדקו אם כולם נמצאים והובילו — אותנו ברגל ואת המטען בעגלות רתומות
לסוסים — אל בניין מעוטר בצריח ,שלפי כל הסימנים שימש פעם כנסייה.
נכנסנו לאולם גדול .לא היה בו שום רהיט ,אך הרצפה הייתה נקייה למדי.
התמקמנו באיזו פינה .היה די מקום ,ולא היה צפוף .הערכנו את התנאים
האלה ,כי הרי מפינוקים אחרים כבר שכחנו .אנשי הנקב"ד — משרד הפנים,
חלקם במדים ,השגיחו עלינו ,והרשו לנו לצאת מהבניין בתנאי שלא נתרחק
יותר מדי .הם ידעו שאין לנו לאן לברוח.
שהינו בלילה בכנסייה ,ובבוקר באו אנשים בלבוש אזרחי וניגשו אל אנשי
הנקב"ד .היו אלה יושבי ראש הקולחוזים שבאזור .אנשי הנקב"ד נתנו לכל אחד
מהם רשימת משפחות שהם צריכים לקלוט בכפר שלהם .הרשימות נקראו
בקול רם ,ומשפחות התגודדו סביב היושב ראש "שלהם" .בחוץ עמדו עגלות
שלקחו את האנשים ואת מטענם הדל למקום שנועד לשמש להם מקום שהייה
קבוע.
נפל הפור ואנו יועדנו לכפר קטן בשם מאליֵ ה-בּ וּגרי ,שפירושו בעברית
"גבעות קטנות" .אנשי הכפר היו כולם חברי קולחוז .למזלנו ,הכפר נמצא
במרחק ארבעה קילומטרים בלבד מהמרכז האזורי פאראבל ,שבו ממוקמים
כל המוסדות החשובים ,ולעתים קרובות נאלצנו ללכת אליהם ,ברגל כמובן.
הכפר כולו נבנה לאורך רחוב אחד ארוך ,שמשני צדיו בקתות של חברי
הקולחוז .כל בקתה גודרה מצד הרחוב ,ומאחורי הגדר השתרעו חלקות אדמה
שהועמדו לרשותה של כל משפחה .באמצע הכפר אכן הייתה גבעה המצדיקה
את שמו ,אף שהיא לא הייתה גבוהה במיוחד .במקום הגבוה עמדו המבנים של
הנהלת הקולחוז ,ולידם חצר גדולה שבה התאספו בבוקר הכפריים כדי לקבל
הוראות ליום העבודה .הכינוי שלה היה "חצר הסוסים" ,כי בצדה הייתה אורווה
וליד האורווה — מבנה לשמירת אביזרי הרתמה .מעבר לכביש הייתה באר ,ולא
הרחק משם — מועדון ומולו בית ספר .זה היה מרכז הקולחוז.
היושב ראש הוביל אותנו אל הבקתה הסמוכה ל"חצר הסוסים" .לבקתה לא
היה "חדר כניסה" — שהוא בדרך כלל חלק חשוב בבתי איכרים .זהו חדר ללא
| 36רבקה רבינוביץ
חימום ,שם שמרו בחורף במצב קפוא חביות כרוב כבוש ,ואם היה – גם בשר,
וכלי עבודה הנחוצים לעבודה בשדה וציוד ביתי אחר.
הבית שנועד לנו ,נראה שטרם סיימו את בנייתו .ואמנם ,היושב ראש הסביר
לאימא:
— בעלי הבית בני הזוג דורוכוב מתו ,והשאירו שני בנים ובת צעירים ,ואלה
לא דאגו להשלים את הבנייה .רוב הזמן הם לא נמצאים בבית כי גויסו ,כמו
שאר בני גילם הרווקים ,לעבודות קשות במיוחד במקומות מרוחקים מן הכפר
כגון כריתת עצים ביער או סלילת כבישים.
כאשר הובילו אותנו אל בקתת דורוכוב ,בעלי הבית לא נכחו במקום .היושב
ראש לא מצא לנכון לקבל את הסכמתם להכניס דיירי משנה .כך התייחסו לבית
דורוכוב כאל "בית הפקר" שהקולחוז עושה בו כבתוך שלו.
הופתענו למצוא בבקתה עוד משפחת דיירים בת ארבע נפשות — אישה
מבוגרת ,בתה ושני ילדיה — שכבר התגוררה שם כמה שנים .למעשה ,כאשר
בני משפחת דורוכוב נמצאו בבקתה ,התגוררו בה שבע נפשות לפני בואנו.
עכשיו היינו עשרה אנשים ,וכפי שיתברר בעתיד הקרוב ,זאת לא הייתה
המכסה המרבית .לעומת זאת היו לא מעט משפחות בכפר שלא קיבלו דיירים
כלל ,כי בעלי הבתים התנגדו נמרצות ,והנהלת הקולחוז לא רצתה להתעמת
אתם .חלק מחברי הקולחוז הסכימו לקבל מספרת דיירים מצומצם ,רק
משפחה אחת ,ובתנאי שהדיירים ישלמו משהו או יעזרו בעבודות הבית ,או
ישגיחו על הילדים הקטנים.
ובכן ,מצאנו את עצמנו בבית הצפוף ביותר בכפר .כעבור כמה ימים ,כשהיה
נדמה לנו שהצלחנו להסתדר ,הגיע גל חדש של גולים — הפעם מחבל הארץ
מולדביה שהייתה חלק מרומניה ונכבשה על-ידי ברית המועצות בו-זמנית עם
כיבוש הארצות הבלטיות בקיץ .1940
למקבץ האנושי בבקתת דורוכוב צירפו עוד משפחה יהודית בת חמש נפשות —
בעל ,אישה ושלוש בנות .לפני בואה היינו היהודים היחידים בכפר.
עכשיו היינו חמש-עשרה נפשות בבקתה ששטחה היה של דירת חדר וחצי.
אנחנו ,הגולים ,לא העזנו למחות על התנאים הבלתי-נסבלים .כבר למדנו את
האמת הפשוטה :השלטון יכול לעשות באנשים ככל שירצה.
הבתים בכפר שלנו היו בעלי מראה טיפוסי של בקתת מגורים .השינויים יכלו
להיות בגודל הבקתה או במיקום הדלת והחלונות ,אך סגנון הבנייה היה זהה
בכולן :גג משופע לשני צדדים ,ארובה וקירות בנויים מגזעי עצים.
רוב הבקתות נראו מבפנים כך :נכנסים מבחוץ ל"חדר הקדמי" ,בינו לבין עוד
חדר קטן יותר שנקרא "גוֹ רניצה" הייתה הפרדה באמצעות מחיצה מקרשים.
בזמנים נורמליים היה זה חדר השינה של בעלי הבית .היו גם בקתות שלא
הייתה בהן גורניצה ,אלא רק חדר אחד גדול.
קשה מאוד לתאר את פנים הבית ואת האופן שבו התמקמו בתוכו חמישה-
עשר אנשים .היה שם גם ציוד ואביזרים לשימוש יומיומי ,שאין להם אפילו
שם בעברית.
בפינה הקדמית ,מול הכניסה ,היו שני ספסלים ארוכים מחוברים לקיר,
לפניהם הועמד שולחן ולפניו ניצב עוד ספסל ,שאותו אפשר היה להזיז.
המיטה הרחבה בפינה הימנית של החדר הקדמי הייתה של משפחת הדיירים
הרוסית שהשתכנה שם לפנינו :כל ארבעת בני המשפחה ישנו במיטה הזאת.
במיטה הצרה בחדר השני ישנו אימא ואני .המיטה ממול הייתה שייכת
למוסיה ,הבת הגדולה של משפחת גופמן ממולדביה .מוסיה ,נערה יפהפייה
בת שמונה-עשרה ,הייתה חולת שחפת .היא שכבה במיטה כל הזמן ,כמעט
שלא קמה.
יתר בני משפחת גופמן ישנו על הרצפה בחדר הקדמי .אחי ישן על הרצפה בין
שתי המיטות ,בגורניצה .בעלי הבקתה ,כשהזדמן להם ללון בבית ,נאלצו לישון
על התנור הרוסי שליד הכניסה או לחפש פיסת רצפה פנויה.
בלילה לא היה ולו מטר מרובע פנוי על הרצפה ,בכל מקום ישן מישהו.
| 38רבקה רבינוביץ
לפלס בחושך דרך אל הדלת מבלי לדרוך על אנשים – היה דבר לא פשוט ,ויש
לזכור שכל אחד נזקק ליציאה אחת לפחות בלילה.
ארון בגדים היה רהיט שנחשב למותרות ,והוא נמצא רק בכמה בתים
"עשירים" בכפר .בשאר הבתים כל משפחה אחסנה את חפציה המעטים
מתחת למיטות .כמה בגדים עליונים תלינו על מסמרים שננעצו בקיר.
"תנור רוסי" — אפילו שמבנה כזה נמצא בכל בקתה ,בו-בזמן הוא הדבר
הכי פחות יעיל שאפשר להעלות על הדעת .ראשית ,הוא גדול מאוד ,תופס
כמעט רבע משטחו המצומצם של החדר הקדמי .שנית ,הוא לא מחמם את הבית
כי הקירות שלו כל כך עבים שהחום מבפנים לא מגיע לשכבה החיצונית.
שלישית — כמעט שאי-אפשר לבשל בו בישולים רגילים .בית ההסקה שלו
נמצא כל כך עמוק ,שדרושים מכשירים מיוחדים כדי להכניס עצי הסקה וסירי
בישול .הטיפול בו דורש מיומנות מיוחדת שהייתה רק לנשים המקומיות .תנור
זה מיועד למטרה אחת :אפיית לחם .בכפר לא הייתה אף חנות מכולת אחת,
ולכן כל משק בית צריך היה לייצר בכוחות עצמו את המצרכים הבסיסיים
הנחוצים למחייתו :לגדל ירקות בחלקת אדמה הצמודה לבית ,להחזיק פרה
ותרנגולות ולאפות לחם .את התנור הבעירו רק ב"יום האפייה השבועי".
מיטת עץ קיבלנו מבעלי הבית ,אך ללא מזרן .הבעיה נפתרה הודות לדיירים
הרוסים שנתנו לאימא שק גדול מבד פשתן גס ויעצו לה ללכת אל הגורן ולמלא
התנור הרוסי
דרך שלושה משטרים | 39
את השק בקש .כולנו עושים כך ,הסבירה הסבתא .הנכד שלה בן השבע התנדב
ללוות אותנו לשם .מילאנו את השק .הקש העלה הרבה אבק ,אך לא שמנו
לבנו לקטנות אלה .לפחות היה לנו ,לאימא ולי ,על מה לשכב .אחרי כחודש
הקש בתוך השק התפורר לגמרי ,ואז היה צריך ללכת שוב למלא את השק בקש
חדש .זה היה אחד התפקידים שלי ,כי את הדרך כבר הכרתי.
יוסף לא קיבל מזרן ,הוא ישן על הרצפה כשמתחתיו סמרטוטים שמצאנו
בעליית הגג .בשעות היום כל כלי המיטה האלה נדחסו מתחת למיטה.
לאימא היה עוד קצת כסף ,וצריך היה לקנות מצרכי מזון .גם בעניין זה קיבלנו
עצות :אצל מי ניתן לקנות תפוחי אדמה ,חלב ,כיכר לחם .התברר לנו שהבישול
מהווה בעיה גדולה .אימא רצתה לבשל מרק ,ואז התברר לה שלא מבעירים
את תנור הבישול בקיץ ,אלא אם כן בעלי הבית דורשים זאת .הראו לנו מתקן
מוזר בחצר :כמה לבנים המונחות אחת על גבי השנייה .הדבר הזה משמש תנור
לימות קיץ .מניחים סיר על הלבנה העליונה ,מסביב עורמים חתיכות עץ קטנות
ומדליקים מדורה קטנה סביב הסיר .יש לשים לב לכיוון הרוח ,ולבנות את
המדורה כך שהרוח תכוון את האש אל הסיר ולא הצדה .ומאין לקחנו חתיכות
עץ? "ליד המועדון עובדים נגרי בנין ,בונים משהו ,יש שם הרבה שבבי עץ .שלחי
את הילדה ,שתביא" .כך קיבלתי עוד תפקיד — תמיד לדאוג לעצי הסקה.
בסוף יצא לנו תבשיל עלוב ,ולו ריח חזק של עשן .אימא אמרה שהריח הזה
בא במקום ניחוח של בשר .הסירים שהיו בכפר היו כולם שחורים ,עשויים
מפלדה יצוקה ולכן נקראו "צ'וּגוּן" — לסיר גדול ,ו"צ'וגונקה" — לסיר בינוני
או קטן .לסירים האלה הייתה צורה מיוחדת ,שאפשרה להעבירם בתוך התנור
בעזרת יתוך ,כלי מיוחד שלא מוכר במקומותינו.
אנשי הקולחוז לא רצו למכור לחם ,אך ריחמו עלינו באותו יום :הרי זה מקרוב
באנו ולא הספקנו להסתדר.
— בעוד כמה ימים ,אמרו לאימא ,תתחילי לעבוד בקולחוז ותקבלי הקצבת
לחם משלך; חמש מאות גרם לעובד ושלוש מאות גרם לנתמך.
בערב התאספו בבקתה המון אנשים :בקתת דורוכוב תמיד שימשה מין "מועדון
חברתי" קטן .כל מי שהזדמן ל"חצר הסוסים" ,כלומר כמעט כל אחד ,היה נכנס
לנוח ,לעשן ,להתעדכן בחדשות ובדברי רכילות טריים .הפעם הייתה להתכנסות
סיבה מיוחדת :רצו לראות את הבאים "מהעיר הגדולה" .אימא ,אישה נאה
בת שלושים ושמונה ,זכתה לכבוד מיוחד :החליטו לקרוא לה לפי שם אביה —
כמקובל ברוסיה בעיקר כלפי אנשים מבוגרים יותר ,בני יותר מחמישים.
— איך קראו לאבא שלך? הייתה השאלה הראשונה ששאלו.
| 40רבקה רבינוביץ
שמו של סבי ,זכרונו לברכה ,היה אליאס (אליהו) מיכאל .אימא החליטה
שהשם מיכאל יהיה קליט יותר בשבילם.
— מיכאיל ,אמרה את שמו בגרסתו הרוסית.
— אז אנחנו נקרא לך מיכאילוֹ בנה ,הוחלט מיד .ובשם זה אימא כונתה בכפר
במשך כל שנות חיינו שם .ספק אם הכפריים ידעו בכלל את שמה הפרטי.
האורחים הלא-קרויים ,רובם גברים ,תפסו את כל הספסלים לאורך הקירות.
אימא ישבה מולם על הספסל השלישי ,הדיירות הרוסיות — על המיטה שלהן,
ואחד מבעלי הבית — על התנור הרוסי .כולם היו סקרנים לדעת על חיינו
"שם" ,ואימא הייתה מעוניינת להבין את סדרי החיים פה.
היא סיפרה בקיצור על העסק שהיה לה ,על הלילה שבו נלקחנו מהבית ,על
בעלה ,שהופרד ממשפחתו והועבר למקום בלתי-ידוע.
— ובכן ,אני כאן עם שני ילדיי ואיני יודעת מה לעשות ובמה להתחיל ,סיימה
את סיפורה.
כל הנוכחים הביעו התפעלות מתיאור חיינו הקודמים .אחד הגברים ,ניקולאי
שמו ,שנראה צעיר ואינטליגנטי יותר מהאחרים ,פתח בסיפורו:
— אתם בני מזל ,אמר ,לתימהונה הרב של אימא .הגעתם למקום מיושב ,יש
פה כפר ,יש בתים וכבישים .גם אנחנו גולים .לפני עשר שנים הגלו אותנו ישר
ליער ,לשלג — היה חורף ,אתם עוד תראו מה זה חורף סיבירי .לא בית ,לא
באר – כלום .חפרנו שוחות באדמה
הקפואה ,כיסינו אותן בענפים
המתקן
ובשלג ,כך עברנו את החורף
לרחיצת
הראשון .כל הילדים והזקנים מתו,
הפנים
לא עמדו בתנאים אלה.
והידיים
— מה ,גם אתם גולים? מאיזה
מקום הוגליתם?
מר ֵסאיָ ה ,אלא מה.
— ָ
— מתי?
—ובשנת .1931כאשר התנהלה
הקולקטיביזציה.
—ואבל למה? במה עסקתם לפני
ההגליה? מילא אנחנו ,הבורגנים,
אבל אתם?
—ואנחנו חקלאים ,איכרים ,גם
דרך שלושה משטרים | 41
אז וגם עכשיו .שמעת את המילה "קולאק"? עצם המילה מעידה על יחס
השלטונות לשכמותנו (פירושה בעברית "אגרוף") ,היינו קולאקים .כמו
בורגנים ,רק בכפר .לפני תקופת הקולחוזים לכל משפחה כפרית היה משק
משלה ,ולנו היו משקים קצת יותר עשירים .לא שתינו וודקה כמו הרוב,
לא התעצלנו ,והוצאנו את הישגנו בזיעת אפינו .למי שהיה סוס או שניים,
כמה פרות ,קורת גג ראויה ,אדמה מעובדת כמו שצריך — נחשב קולאק .כזה
שמפריע לבניית הסוציאליזם .בדיוק כמוכם .אויבי העם.
— איך הצלחתם לבנות בתים?
— הנאצ'אלניקים באו ושאלו אם אנחנו מסכימים לייסד קולחוז .מובן
שנענינו ,הרי לא הייתה לנו שום בררה .לקראת האביב התחילו לעזור לנו
להתארגן .התוו את השטח שהעמידו לרשות הקולחוז הנולד ,הרשו לנו
לכרות עצים לבניית בתים ,ציידו אותנו בציוד לעיבוד האדמה ,בבהמות.
כאשר הקולחוז קם על רגליו ,היינו צריכים לשלם למדינה על העזרה
שהגישה.
אימא ישבה המומה .גם אני התקשיתי לעכל את כל מה ששמעתי .זה כל כך
לא דמה לתמונה הוורודה שהבאתי עמי בדמיוני מריגה.
הנשים שבחבורה לחשו לניקולאי שייזהר .שלא יגיד משהו "נגד השלטונות".
מישהו עלול להלשין ,ואז צפויות צרות צרורות .הוא הנהן ,הוא ידע זאת ,ולכן
הוא לא נתן שום ציון לדברים שעליהם סיפר — לא לטוב ולא לרע.
אימא רצתה לדעת מה זה בעצם קולחוז ,איך הוא מתפקד .האם אפשר
להתפרנס בו? האם זאת צורת החקלאות הסובייטית היחידה?
— במצב של היום ,אחרי הקולקטיביזציה ,החקלאות מאורגנת בשתי צורות:
סובחוז וקולחוז .בסובחוז הכול שייך למדינה ואילו החקלאי עובד כשכיר
ומקבל משכורת .בקולחוז הכול שייך לנו ,כלומר לקולקטיב .אנחנו עובדים
ולא מקבלים משכורת ,רק בסוף השנה החקלאית ,בסתיו ,אחרי שמילאנו את
התחייבויותינו למדינה ,מחשבים מה נשאר ומחלקים בין החברים ,לפי כמות
העבודה שהשקיעו.
— זאת אומרת — כסף לא מקבלים בכלל?
— לא .רק תוצרת חקלאית.
— אז מה כן מקבלים?
— בעיקר קמח לאפיית לחם .קצת ירקות ,כרוב למשל .את יתר הירקות
אנחנו מגדלים בחלקות שלנו ליד הבתים.
— כלומר ,אתם עובדים שנה שלמה בשביל לחם וקצת כרוב?
| 42רבקה רבינוביץ
אישה כפרית
בעבודתה במטבח
דרך שלושה משטרים | 43
התפזרנו .נראה היה שהתמונה ברורה פחות או יותר .עכשיו היינו חייבים
להחליט איך לשרוד בתנאים האלה.
עברו עוד כמה ימים ,אינני יודעת בדיוק כמה ,ואז נודע לנו על ההתקפה של
גרמניה על ברית המועצות למרות ההסכם המביש שחתמו ביניהם רק שנתיים
לפני כן .מבחינת ברית המועצות זאת הייתה תחילת המלחמה שנקראה
"מלחמת המולדת הגדולה" .מוסקבה לא התייחסה בכלל למלחמה שזה מכבר
השתוללה באירופה.
פרק 7
הישרדות — זה שם
המשחק
אימא שלי יכולה להוות דוגמה לכושר ההסתגלות של בן-אדם לשינויים
קיצוניים .זמן קצר עבר מאז שהייתה גבירה מכובדת המעסיקה משרתים
ועובדים ,רעיה ואם מאושרת — והנה היא בניכר ,חסרת כול ,בלי בית ,בלי
בעל ,בלי תנאים מינימליים לקיום ,ועם שני ילדים שיש לדאוג להם .אדם צריך
להיות עשוי מברזל כדי לא להישבר — והיא לא נשברה.
היא לא בכתה .רק הרצינה .גם קודם לכן לא הייתה אדם עליז .עכשיו הפכה
קשוחה וקודרת .כמה מהחלטותיה נראו אכזריות ,אך ספק אם בלעדיהן היינו
שורדים.
מהימים הראשונים הפעילה "משמעת אוכל" חמורה ביותר ,שאין להפר אותה
בשום תנאי ,ופירושה– רעב מתמיד ,רעב מכרסם יום ולילה .בשר וביצים היו
מחוץ לתחום ,קנינו חצי ליטר חלב ליום — לא לשתייה ,אלא כדי להוסיף למרק
הדליל שבישלנו ,שהכיל שלושה תפוחי אדמה וכמה כפות גריסים או קמח
והרבה מים .מכרנו בגדים כדי להשיג את המצרכים האלה ,ואימא השתדלה
לנצל למשך זמן רב ככל האפשר את ההכנסות מכל מכירה.
היא ניהלה בעצם מלחמה עם הזמן ,מלחמה שנראתה אבודה מראש :הרי
איש לא ידע מהו היעד הסופי .היא רק נלחמה לעבור עוד יום ,עוד שבוע ,עוד
חודש.
היא החליטה שאחי יוסף לא ילך לבית הספר ,אלא ינסה למצוא עבודה מחוץ
לקולחוז – בפאראבל .יהיה לו לפחות תלוש של עובד שמשמעו חמש מאות
גרם לחם ,ואולי גם משכורת כלשהי .זאת הייתה החלטה קשוחה ,הרי הוא עדיין
היה ילד ,רק בן ארבע-עשרה .היא עצמה החליטה להתחיל לעבוד בקולחוז ,כדי
לקבל חמש מאות גרם לחם בשבילה ועוד שלוש מאות גרם בשבילי.
יוסף מצא עבודה בפאראבל ,בזכות פרוטקציה .בין הגולים מריגה היה
| 46רבקה רבינוביץ
איש אחד שהרשים את השלטון המקומי בכושר הארגון שלו :ביזמתו נוסד
קואופרטיב לביצוע מלאכות שונות ,וכך נפתרה בעיית התעסוקה של הגולים
החדשים וגם האוכלוסייה קיבלה שירותים נחוצים .בתוך זמן קצר קם
"מ ָטאליסט" ובו מחלקות שונות ,למשל תפירה ונגרות .האיש הקואופרטיב ֵ
עצמו קיבל מעמד של יושב ראש הקואופרטיב .הוא הכיר את הוריי ,וכאשר
אימא פנתה אליו בבקשה לקבל את בנה לעבודה הוא לא סירב לה ,אפילו
שחשב כי הנער צעיר מדי.
אחי קיבל תלוש של עובד ,כלומר חמש מאות גרם לחם ביום ,והתחיל לעבוד
במחלקת הנגרות ,ובה הוא למד את מלאכת בניית חביות ועביטים ,שזה מקצוע
בפני עצמו .לא עשו לו שום ויתורים עקב גילו הצעיר ודרשו ממנו למלא את
המכסה ,כמו מעובד מבוגר.
אותי אי-אפשר היה לרתום לעבודה כלשהי ,כי הייתי קטנה מדי ,לכן אימא
החליטה שאני אלך לבית הספר .תרומתי לקיומנו התבטאה בכך שרוב הבגדים
והנעלים שהוחלפו בתפוחי אדמה או קמח היו שלי .כאמור בזמן הגירוש
מהבית ,הייתי מאוד עניינית וארזתי ממש את כל "הרכוש" שלי .עכשיו ,לנעלי
הלכה שלי ולשמלותיי היפות היה ביקוש גדול ,כל הפקידות בפאראבל רצו
להלביש את בנותיהן בבגדים שהיו פעם שלי.
לא הצטערתי על כך שהחפצים שלי נעלמים בהדרגה .מאז ומתמיד ,אולי
בגלל הפגם הפיזי שלי ,רציתי להיות "כמו כולם" .כבר התהלכתי יחפה כמו כל
ילדי הכפר .לבשתי שמלה מכוערת וחסרת צורה כגון אלה שלבשו כל ילדות
הכפר .הבגדים הקודמים שלי נראו לי מגוחכים בסביבה הכפרית.
יושב ראש הקולחוז ריכז את כל הנשים הגולות בקבוצת עבודה אחת
שנקראה בריגדה .המשימה הראשונה הייתה קציר הפשתן .בעצם לא קוצרים
אותו אלא עוקרים את הצמחים על שורשיהם וקושרים אותם לאלומות ,את
האלומות היה צריך להעמיד בצורה מסוימת ,כך שיתמכו זן בזו ולא יפלו — כדי
שיתייבשו .שדות הפשתן היו מרוחקים כמה קילומטרים מהכפר .מרחק זה
צריך היה לעבור ברגל ,וגם לשוב ברגל לכפר.
אימא הייתה היהודייה היחידה בבריגדה .היא לא חזקה במיוחד מבחינה
פיזית ,והנשים הלטביות טענו שהיא עושה פחות מהן וביקשו להיבדל ממנה,
לא כי היו זוכות להטבה בתשלום אלא רק כדי לפרוק את רוע לבן .יחסן לאימא
הורע כשהתחילה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה .היו אלה ימים קשים:
הגרמנים התקדמו והצבא האדום נסוג .הנשים הלטביות היו בטוחות שברית
המועצות תקרוס בתוך ימים ספורים ושמחו מכל ידיעה על נפילת עיר רוסית
דרך שלושה משטרים | 47
לידי הגרמנים .הן אמרו לאימא :אנחנו נחזור הביתה בקרוב ונסגור חשבון עם
היהודים!
אימא הייתה חוזרת מהעבודה בפנים אפורות ,כמעט בלי יכולת לזוז .היה
ברור שהיא לא תחזיק מעמד זמן רב אם תמשיך בעבודות השדה .היא המשיכה
עד סוף הסתיו ,ובחורף ממילא אין עבודות בשדה .יוסף שהיה כבר פועל גאה
ב"מטאליסט" קיבל תלושי מזון בשביל אימא ובשבילי — לכל אחת שלוש
מאות גרם לחם ליום – כנתמכות שלו .לכן אימא לא חזרה לעבוד בשדה בקיץ
הבא .זה לא היה כדאי בשביל מאתיים גרם לחם נוספים.
בני משפחת גופמן שגרו עמנו בבית דורוכוב ,הגיעו ממולדביה .בקרב הגולים
ממולדביה" ,המולדבים" ,לא הופרדו הגברים ממשפחותיהם .מדוע השלטונות
גילו יחס שונה כלפי זרמי הגליה שונים? לאיש לא הייתה תשובה.
משפחת גופמן הגיעה מעיר שדה לא גדולה .ההורים ,נוח ומרים ,היו פעילים
בקהילה היהודית בעירם ,מרים ניהלה מוסדות תרבות ונוח היה יושב ראש
הסניף המקומי של אגודת מכבי .הם לא היו עשירים במיוחד .היו להם שלוש
בנות .כאמור ,מוסיה בתם בת השמונה-עשרה הייתה חולת שחפת ,מחלה
חשוכת מרפא בזמנים ההם .היא שכבה במיטה כל הזמן ,קראה ספרים ,דיברה
מעט .הבת האמצעית ,בתיה ,בת השתיים-עשרה ,נחשבה גדולה מספיק
ותפסה פיקוד על הפעילויות היומיומיות של משפחתה .למרות גילה הצעיר,
ידה הייתה בכול .היא כמו אימצה את הוריה ,למדה מהר את מלאכות הבית
כמו להביא ֵא ֶסל כשעליו תלויים שני דליים מלאי מים מהבאר .וזאת פעולה
לא פשוטה :אמי למדה ללכת עם האסל על הכתפיים רק כעבור כמה שנים.
דרושה הליכה מיוחדת ,דומה קצת להליכתן של דוגמניות בתצוגות אופנה ,כדי
שהדליים לא יתנדנדו ושהמים לא יישפכו.
היחסים בינינו לבין בני משפחת גופמן לא היו טובים במיוחד ,ולא בגלל רוע
לב מי מאתנו מצדם או מצדנו ,אלא משום שהיה כל כך צפוף ,שחיכוכים היו
בלתי-נמנעים .התנהלה מלחמה יומיומית על כל פיסת שטח פנוי ,על הזכות
להניח חפץ ,על מקום לסיר על תנור הבישול .מלחמה זאת תבעה קרבנות
משני הצדדים.
אפשר להבין את כאבה של אימא :בעלה נלקח ממנה למקום לא ידוע ,אולי
לתמיד ,בעוד משפחת גופמן נשארה שלמה .מצד שני ,בני משפחת גופמן
כמובן לא היו אשמים בזה .לא זכורות לי מריבות רציניות ,אך היה מתח באוויר.
והיו לפעמים גם שיחות לבביות בין הנשים ,סיפורים על העבר ,געגועים לחיים
שלא ישובו.
| 48רבקה רבינוביץ
בעודי עסוקה בבעיות הקטנות של היום-יום ,לא הייתי מודעת כלל למחלה
הקשה שחליתי בה באותו קיץ .זכור לי רק ,שאחרי כמה שבועות של רעב
חריף ,פתאום איבדתי את התיאבון ,לא רציתי לאכול את פרוסת הלחם מקמח
גס בתוספת סובין ואת התבשילים המגעילים שהכילו בעיקר מים .את האוכל
המועט שאימא השאירה לפני צאתה לעבודה בשדה נתתי לכלבה של השכנים;
העברתי את רוב זמני הפנוי במיטה .אם השגתי ספר ,מה טוב ,אם לא —
בהיתי באוויר ללא מעש .נחלשתי מאוד ,הגעתי למצב עד שבקושי יכולתי
לקום — ולא היה לי אכפת .הנשים הכפריות היו אומרות לאימא בנוכחותי:
"מיכאילובנה ,הילדה שלך הולכת למות".
מבחינת נשות הכפר לא היה שום דבר יוצא דופן באמירה מסוג זה .לכל אחת
מהן מתו תינוקות ,משבעה או שמונה שילדו נשארו שלושה או ארבעה במקרה
הטוב .הן לא בכו על מות תינוקותיהן ,זה היה דבר שבשגרה .כאשר היה מת
ילד גדול יותר ,בן שלוש או ארבע ,היו אומרות" :חבל ,היה כבר גדול" ,כלומר,
כבר הושקעה עבודה רבה בגידולו ושום תועלת לא יצאה מזה.
אני הייתי ממש גדולה ,לכן היה חבל שאמות .בכפר מאליה-בוגרי לא היה
שום מוסד רפואי ,שום איש רפואה ,אפילו לא חובש .אימא הובילה אותי
למרפאה בפאראבל .לרופא לא היה הרבה מה להציע כי לא היו ברשותו שום
תרופות .הוא גם ידע שסיבת מחלתי היא מחסור באבות מזון בסיסיים בגופי.
מובן שהוא לא יכול היה לעשות דבר לשיפור תנאי מחייתנו .הוא הציע לחזק
אותי בעזרת יין ורמוט ,נתן לנו תלוש לקבלת בקבוק יין והורה לתת לי כף אחת
שלוש פעמים ביום .בנוגע למהות המחלה הוא הביע השערה שמדובר בשלב
התחלתי של שחפת.
אחרי שנים רבות התברר שאבחנתו הייתה נכונה ,כי בכל שיקוף חזה התגלו
בריאותיי נקודות שחורות – מין גושים קטנים מסוידים שמעידים על התחלת
המחלה .איזה נס עצר את תהליך התפתחות המחלה בימים ההם ,למרות תנאי
המחייה הנוראים — דבר זה נותר בגדר חידה .אדם דתי היה אומר "יד אלוהים" —
אך מדוע אלוהים התערב דווקא למעני ולא ,למשל ,למען מוסיה ,שמתה
מהמחלה כעבור שנתיים? הסבר אפשרי נתנה לי בתיה רוז'נסקי ז"ל ,הבת
האמצעית של משפחת גופמן ,בשיחת טלפון שניהלנו כשנה לפני פטירתה.
היא סיפרה לי על תקרית בין אמי לאמה ,אשר לדעתה הצילה את חיי.
לדבריה ,כולם ראו שאני דועכת ,אך אמי לא נסוגה מ"משמעת האוכל"
שהנהיגה אפילו במעט .יום אחד מרים גופמן לא התאפקה ואמרה לאימא:
"גברת רבינוביץ' ,האם את לא רואה שהילדה שלך הולכת למות? יש לך כמה
חליפות של בעלך ,תמכרי אחת ותקני לה מצרכים לחיזוק – שמנת ,ביצים ,כל
מה שניתן להשיג!" אימא ,לדברי בתיה ,ענתה לה" :מה יגיד בעלי כשיחזור
ויגלה שמכרתי את החליפות שלו?" על כך השיבה הגברת גופמן" :בעלך ישאל
אותך ראשית כול – איפה הילדים שלי ,ולא איפה החליפות שלי!"
מילים אלה ,לדברי בתיה ,הרשימו את אמי ,והיא אכן מכרה חליפה של
אבא וקנתה כמה מצרכי מזון מיוחדים בשבילי .אני בכלל לא זוכרת שקיבלתי
מטעמים מיוחדים ,אך בתיה טענה שכך היה .זכור לי רק שהתחזקתי בהדרגה
וקמתי מהמיטה לקראת תחילת שנת הלימודים .רציתי מאוד ללכת לבית
הספר.
פרק 8
בית הספר
ומבצע "אבא"
בית הספר היה קרוב מאוד לבקתה שלנו – מהצד השני של "חצר הסוסים".
למעשה ,גם "חצר הסוסים" שימשה מין "בית ספר" עבורי :השכנות אליה
הרחיבה מאוד את לקסיקון המילים הרוסיות שידעתי .במיוחד בשעות הבוקר
נשמעו משם קללות וצירופי מילים גסות ,ואני הפכתי למומחית לקללות
רוסיות ,הנקראות היום "לקסיקון בלתי-נורמטיבי" או בלשון העם" :מאט".
בית הספר שלנו היה בית ספר יסודי .מערכת החינוך בברית המועצות הייתה
בנויה כך :חוק חינוך חובה חל רק על בית הספר היסודי שבו ארבע כיתות.
הלימודים נחתמים בבחינות ובחלוקת תעודות גמר .מי שרוצה ,והוריו גם יכולים
להרשות לעצמם ,ממשיך לתיכון ,שמחולק לשני שלבים :תיכון לא מלא שבו
שלוש כיתות ,ותיכון מלא — שבו עוד שלוש כיתות .מי שלא רצה ללמוד ,הלך
לעבוד .לכן איש לא ראה בעיה בכך שאחי ובתיה גופמן לא למדו :הם כבר נחשבו
"גדולים" ,הם כבר סיימו בית ספר יסודי ולכן הם חופשיים לעשות כרצונם.
מאחר שביישובים קטנים כשלנו לא היו די ילדים כדי למלא ארבע כיתות,
היה נהוג שכל תלמידי היסודי למדו בחדר גדול אחד וחולקו לקבוצות גיל.
אותי שיבצו בקבוצה של כיתה ג' שהכילה חמישה תלמידים ,מהם שני גולים
– ילד לטבי ואנוכי.
את כל הערבוב הזה של קבוצות ניהל מורה אחד ששמו היה ניקולאי פבלוביץ'.
הוא עשה זאת בווירטואוזיות של ממש ,הוא ידע להעסיק כל קבוצה בחומר
שמתאים לה ,הספיק לבדוק את העבודות הכתובות ולהסביר לכל קבוצה את
החומר החדש .בכיתה המעורבת שרר סדר מופתי.
הוא התגורר בפאראבל ועשה כל יום את הדרך בת ארבעת הקילומטרים
לכפר מאליה-בוגרי ובחזרה לפאראבל ברגל ,בכל מזג אוויר ,כשהוא נושא תיק
גדול ומרופט מלא במחברות שלנו ,שלקח הביתה לבדיקה.
דרך שלושה משטרים | 51
ביום הלימודים הראשון חילק לנו ניקולאי פבלוביץ' ספרי לימוד משומשים
ומחברות .על המחברות אמר שהמלאי קטן מאוד וייתכן שנצטרך בהמשך
לתפור מחברות מנייר עיתון .הוא ביקש לחסוך בנייר ,לכתוב בצפיפות ולא
לקשקש ללא סיבה.
שמתי לב שבספר ללימוד היסטוריה היו דפי תמונות שמצוירים עליהן כל
מיני פרצופים וקשקושים ,כך שאי-אפשר לראות את התמונה המקורית .היו
גם דפי טקסט שפסקות שלמות בהם היו מרוחות בטוש או מכוסות במדבקות.
שאלתי תלמידים אחרים מה זה צריך להיות ,מי השחית את הספרים בצורה
כזאת .ילדה אחת הסבירה לי שהיו שם תמונות של מנהיגים לשעבר ואנשי
צבא שנתגלו כאויבי העם .כל פעם שמישהו התגלה כאויב העם ,המורה הורה
להשחית את תמונתו וכל אזכור עליו בטקסט ,אמרה.
כל זה נראה לי מוזר מאוד .יום אחד אדם הוא מנהיג או איש מפורסם –
ולמחרת פתאום הופך לאויב העם? איך זה יכול להיות?
הייתה בבית הספר ספרייה קטנה .בהפסקה ניגשתי לראות מה יש בה.
לאכזבתי היו שם בעיקר ספרים לילדים קטנים ,ואילו אני כבר קראתי ספרי
מבוגרים.
ניקולאי פבלוביץ' ראה את אכזבתי והציע הצעה מדהימה:
— האם תוכלי לבוא לביתי בפאראבל? יש לי ספרייה ביתית גדולה ובה הרבה
ספרים לנוער ,בוודאי תמצאי משהו לטעמך.
אמרתי לו שאשמח מאוד לבוא ושיש לי גם אח שאוהב לקרוא.
— אז בואי יחד אתו ,אמר המורה.
ביום ראשון ביקרנו ,יוסף ואני ,אצלו בבית .היה זה בית נורמלי ,לא עשיר,
אבל מסודר .ארונות הספרים שנפתחו לפנינו היו כחלום בהקיץ .אשתו של
המורה הציעה לנו תה ועוגיות ,אך התביישנו וסירבנו ,אפילו שהיינו רעבים
מאוד.
ניקולאי פבלוביץ' הוביל אותנו למדפים שבהם היו מרוכזים ספרים מהתקופה
הרומנטית .רומנים של וולטר סקוט ,מיין ריד ,אלכסנדר דיומא (האב והבן),
ויקטור הוגו .עולם של מלכים ונסיכים ,אבירים אצילים ,גבירות יפהפיות,
מאבקים בין "טובים" ו"רעים" ...עמדנו המומים לפני מכרה הזהב זה ,מתקשים
להחליט ,רוצים לקחת הכול ,אך ניקולאי פבלוביץ' הרגיע אותנו:
— קחו כל אחד ספר ,וכשתגמרו לקרוא אותו – תבואו להחליף ,ביתי יהיה
הספרייה שלכם.
במשך החורף קראנו המון ספרים מהסוג הזה .בשעות הפנאי המעטות שלנו,
| 52רבקה רבינוביץ
חיינו בעולם אחר ,עולם האגדה ,שלא הייתה לו שום נקודת מפגש עם החיים
הריאליים שלנו .בעיניי ,עולם הספרים היה הרבה יותר אמתי מהחיים סביבי,
שנראו כסיוט .אז נולדה אצלי תכונה ,שהשתרשה לכל החיים :לחיות בעולם
הספרים יותר מאשר במציאות ,לגשת לבעיות החיים בכלים הלקוחים מעולם
הספרות ,מה שהביא אותי לא פעם לשגיאות קשות בשיפוט.
התאהבתי ברומן של וולטר סקוט "אייבנהו" .בדמיוני הייתי הנערה היהודייה,
שגם שמי היה כשלהֵ :ר ֵ ּב ָקה ,שמתאהבת בסתר באביר המפורסם אייבנהו
ועוזרת לו לברוח מהכלא כשנעצר ,בעוד הוא אוהב נערה בת אצולה ,ליידי
רוֹ וֶ נָ ה ,ולא שם לב לרבקה המסכנה :הרי היא ,כפי שאימא הייתה אומרת פעם:
"היא לא שייכת לחוג החברתי שלו".
אהבה רומנטית ,נצחית ,אפילו חד-צדדית ,הייתה בעיניי הדבר היפה ביותר
בעולם .לחשוב על האהוב ,לחלום עליו ...לקבל בסתר פתק ובו מילות אהבה,
נשיקה ...רחוק מזה הדמיון לא הוביל אותי ,זה נראה לי מספיק כדי למלא חיים
שלמים.
הייתי צריכה להמציא לי איזה אביר להתאהב בו ,כי כל הנערות מהספרים
שקראתי היו מאוהבות .במשפחה שהתגוררה בבקתה הסמוכה לנו היה נער
בן שלוש-עשרה בערך ,שמו סטפן ,ושם החיבה שלו — סטפקה .הענקתי
לו את תואר אביר חלומותיי .הילד של הדיירים הרוסים שימש כאיש סוד
והעביר פתקאות ממני אליו ובחזרה .סטפקה לא למד אלא עבד בקולחוז ,ואני
הסתכלתי בחלון ,חיכיתי שיחזור מהעבודה .ההתכתבות שלנו הייתה עלובה
מאוד כי הוא סיים רק ארבע כיתות ולא קרא ספרים רומנטיים ,לכן כושר
הביטוי שלו היה דל.
זה היה "הרומן הראשון" ,שהיה כולו פרי הדמיון שלי.
החיים האמתיים באותם הימים היו קודרים במיוחד .הגרמנים התקרבו
למוסקבה ,כולם היו אחוזי חרדה ,פרט ללטביות שחגגו כמעט בגלוי.
באותם הימים ה"ספצים" ,אנשי גל ההגליה הקודם ,זכו למעמד של אזרחים
חופשיים .זה לא אומר שהם קיבלו דרכונים ויכלו לנסוע לאן שרצו ,כי חברי
הקולחוזים ,גם אם היו חופשיים לכאורה ,היו למעשה צמיתים של הקולחוז.
ביטול מעמד הגולים לא גרם לשמחה גדולה בקרב ה"ספצים" .הם ידעו
שמאחורי המהלך ,לכאורה הנדיב ,עומדת מטרה אחת :לגייס אותם לצבא .וכך
היה :טרם יבשה הדיו מעל תעודותיהם החדשות ,וכבר קיבלו רוב הגברים צווי
גיוס .הקרבות במבואות מוסקבה עלו לצבא האדום במחיר דמים כבד ,אך איש
לא ספר את האבדות ,כאשר השאלה הייתה אם להיות או לחדול .על כתפי
דרך שלושה משטרים | 53
היו — אבל לזה אחי יוסי מצא פתרון :במחלקת הנגרות שבה עבד היו גיליונות
גדולים של נייר חום ,ששימשו לאריזה .גם דבק היה שם .ישבנו בערבים יחד,
גזרנו ,הדבקנו ויצרנו מעטפות .אני פניתי למורה ניקולאי פבלוביץ' בבקשה
לתת לי כמה מחברות.
אנחנו" ,הגדולים" מכיתות ג' ו-ד' ,השתמשנו במחברות שנתפרו מנייר
עיתון ,והמחברות האמתיות היו שמורות לילדי כיתה א' שרק למדו לכתוב.
לכן ניקולאי פבלוביץ' נדהם מעצם בקשתי ,אך כאשר הסברתי לו את המטרה,
הוא הבין שמדובר במשימת קודש ונתן לי ,מהמלאי השמור ,שלוש מחברות.
גזרנו כל דף לכמה פסים ועל כל פס נייר כתבנו טקסט זהה" :אבא היקר ,אנחנו
כה מאושרים שמצאנו אותך! אנחנו מקווים שאתה בריא ומרגיש טוב .אצלנו
הכול בסדר" וציינו את הכתובת שלנו .חמישים מכתבים ,חמישים מעטפות
שעליהן כתובות לפי רשימת המחנות — בסוף כבר לא הרגשנו את האצבעות.
אימא ,שתמיד הייתה פסימית ,הסתכלה עלינו בספקנות ואמרה שאנו טורחים
לשווא .אך אנחנו האמנו שנמצא את אבא.
שלחנו את המכתבים .עבר זמן רב — שבועות ,אולי אפילו חודשים — בלי
סימן חיים מאבא .עד שיום אחד ,כשכבר איבדנו את התקווה ,הגיע מכתב.
ויאטלָ אג — עיר אסירים במחוז
כפי ששיערנו ,אבא נמצא באחד המחנות של ְ
קירוב ,המורכבת משבעה-עשר מחנות.
אבא כתב שהוא מרגיש טוב ,הוא עובד ורשאי לקבל מכתב אחד בחודש .הוא
ביקש לא לדאוג לו .מכל מה שכתב האמנו בעיקר לדבר אחד :יש לו זכות לקבל
מכתב אחד בחודש .היה מובן שהמכתבים שלו וגם שלנו ,נבדקים בקפדנות.
את מכתב התשובה כתבה אימא ,ומאז ההתכתבות התנהלה באופן סדיר.
סיפרתי לניקולאי פבלוביץ' על הצלחת מבצע המכתבים והוא שמח מאוד.
הרי גם לו היה חלק במבצע .אני הייתי תלמידתו האהובה ,היחס שלו אליי היה
מיוחד .לא העזתי לשאול אם יש לו ילדים משלו — בכל אופן בבית בפאראבל
התגוררו רק הוא ואשתו .אולי ילדיו חיו רחוק ,אפילו בחלק האירופאי של
רוסיה ,והוא התגעגע אליהם .היה הרבה חום ביחסו אליי ואל אחי .כמובן,
המשכנו לבקר בספרייה שלו במשך כל שנת הלימודים.
פרק 9
ענייני יום-יום
אינני זוכרת מי סיפק לבקתה עצי הסקה ,אך בכל יום חורפי היו מבעירים את
תנור הבישול ומדי פעם גם את התנור הרוסי .ההסקה הייתה חסכונית מאוד,
בבית תמיד היה קר .למדתי להתלבש מתחת לשמיכה – גם בגלל הקור ,וגם
מפני שאף פעם לא הייתי לבדי בחדר.
משחת שיניים או אבקת שיניים נעלמו מהחנויות כמו רוב הדברים הבסיסיים,
לכן לא צחצחנו את השיניים .על הקיר ליד הכניסה היה תלוי מתקן מיוחד
ששימש לרחיצת הפנים והידיים .היה צריך למלא אותו במים .מתחתיו עמד
שרפרף ועליו קערה ,שקלטה את המים מהרחצה.
וכמו להכעיס ,סבון ניתן היה להשיג בחנויות הממשלתיות הריקות מסחורה
אחרת — השלטונות כנראה דאגו לספקו מפאת החשש מפריצת מגפות .היה
זה סבון גס ולא ריחני ,שנמכר בקוביות חומות גדולות ונועד לכביסה.
הכביסה נעשתה בשוקת ,על לוח עץ מיוחד המכונה "קרש כביסה" :שמים
עליו כל פריט ,מסבנים אותו ומשפשפים על הקרש .הבעיה הייתה להביא
את המים ולחממם :הרי בבית התנהלה מלחמה מתמדת אפילו על מקום לסיר
מרק על תנור הבישול ,ומי ייתן מקום לחימום מים? בשביל זה היה צריך לדאוג
להסקה מיוחדת ,שאינה ממלאי העצים המשותף.
והרי לשטיפת כביסה דרושים מים רבים .היו שתי מלאכות שהנשים הכפריות
ידעו לעשות ואילו אנו הגולים מעולם לא הסתגלנו להן :אחת היא שטיפת
כביסה בחורף בבקע בקרח המכסה את הנהר .בשביל לשטוף היה צריך להוריד
את הכפפות ,להכניס כל פריט למי קרח ,לשטוף אותו ולסחוט — ולחזור על
כך הרבה פעמים .ידינו לא יכלו לסבול את הקור הבלתי-אנושי הזה .בהתחלה
אימא עוד ניסתה מדי פעם לעשות כביסות ,אך הקשיים המרובים הכרוכים
בכך אילצו אותה לוותר על העניין .מה גם שהייתה חלשה בגלל תת-תזונה
ובגלל עבודתה הקשה.
מאותו בקע גם לקחו מים לשתייה .הכפריות היו אומרות שהמים בנהר לא
| 56רבקה רבינוביץ
הכרתי .יש דברים שלא עוזבים אותך לעולם והופכים לחלק מהקוד הפנימי
שלך.
בתיה ,ידידתי המנוחה ,אמרה לי פעם שהיא לא מספרת למכרים ולעמיתים
מהעבודה פרטים על עברה בגלות סיביר .לדבריה ,היא ניסתה ,אך נתקלה
בחומה בלתי-עבירה של אי-הבנה וחוסר אמון וויתרה על ניסיונות נוספים.
"עזבי ,הם ,החופשיים ,לא יבינו" ,הייתה אומרת לי .אולי היא חשבה שיש
בעברנו משהו מביש ,בזוי ,הפוגם בתדמיתה כאדם וכמורה בישראל .מלחמת
ההישרדות שלה הייתה קשה משלי .אני נמנעת ממילים גבוהות ,אך אם היה
יסוד של גבורה בהתמודדותנו ,בתיה הייתה התגלמות הגבורה .עד היום קשה
לי מאוד לכתוב עליה בלשון עבר.
עוד נושא חשוב בחיי היום-יום היה בעיית התאורה .בכפר שלנו אפילו
לא חלמו על חשמל ,וייתכן שהכפריים בכלל לא ידעו מה זה .היינו זקוקים
בקרוֹ ִסין .היו
לתאורה בערבים החשוכים של החורף ,לצורך זה השתמשנו ֶ
שלושה סוגים של מנורות קרוסין :הפשוטה מכולן היא העששית ,שמפיצה
אור קלוש ,לא ממוקד ,אך צורכת מעט דלק .זהו בקבוקון עם פקק שבו מנוקב
חור ,ממלאים אותו בקרוסין ודרך החור בפקק משלשלים פתיל ,שקצהו האחד
שוקע בתוך הדלק ואת קצהו השני שמעל הפקק מדליקים .וכשמה כן היא,
מפיקה יותר עשן מאשר אור ,ובאור הקלוש הזה התנהלו כל חיי הבית .קראתי
ספרים שהשאלנו מהספרייה של ניקולאי פבלוביץ' ועשיתי שיעורי בית לאור
העששית בפינה אחת של השולחן היחיד בחדר הקדמי ,בעוד דיירי הבית
עשו כל מיני דברים אחרים על שאר השטח של השולחן .לפעמים אחי ואני
ישבנו על הרצפה ליד תנור הבישול המבוער .מעט אור מהאש יצא דרך הדלת
המחוררת ובאור זה קראנו.
נושא שתמיד הציק לי הוא בתי השימוש .הבעיה החלה בדרך לגלות ונמשכה
גם כאן .בבקתות מסודרות יותר היו בחצר בתי שימוש בנויים מקרשים עם
דלתות ,אלא שבקתת דורוכוב הייתה מאוד לא מסודרת .הייתה שם בחצר,
סמוך לקיר הרפת ,מין סוכה שקירותיה עשויים ענפים ודלתה נגנבה מ"חצר
הסוסים" ,והושענה על הסוכה הרעועה .מתחת לסוכה ,כמו בכל בתי השימוש
בכפר ,היה בור ,שצריך היה לרוקנו בעזרת אתים ,כאשר התמלא; הייתה זאת
עבודה קשה ומלוכלכת .דרך הענפים אפשר היה לראות את היושב בפנים,
ונוסף על כך לפעמים גנבו את הדלת — ואז אדם יושב שם גלוי לעיני כול.
מחמת הקושי שהדבר גרם לי הייתי רצה ליער ,שהיה ספק יער ספק ביצה,
הסמוך לחלקת האדמה השייכת לבקתה .אבל גם שם לא הרגשתי מוגנת מעיני
| 58רבקה רבינוביץ
אנשים ,כי מישהו יכול להפתיע אותך פתאום .עד היום אני סובלת מתסביכים
בעניין זה.
עבר החורף והגיע האביב ועמו כמה הקלות ,אך גם כמה בעיות חדשות.
השלג שנערם בחודשי החורף לגובה של מטר ויותר התחיל להפשיר ,הרחוב
הפך לנהר של בוץ .צריך היה להצטייד במגפיים גבוהים כדי להגיע לבית הספר
או לבאר .גם מגפיים לא תמיד עזרו ,כי המים חדרו לתוכם .פה ושם ,במקומות
ממש לא עבירים ,הכפריים זרקו קרש או חתיכת גזע עץ .נעולים במגפי גומי,
הילדים המקומיים דילגו מעל נחלי מים שוצפים בזריזות של קופים ,וכשראו
שאני חוששת לאבד את שיווי המשקל בלכתי על מוט דק ,תמיד הושיטו לי יד
ועזרו לעבור .כל זאת בצחוק וברוח טובה .אלא שצריך היה גם ללכת לפאראבל
ולקבל לחם תמורת תלושים ,וזאת הייתה משימה ממש בלתי-אפשרית.
סבלנו בלי לחם כמה ימים ,עד שהמים קצת ירדו.
כעבור זמן קצר הכול התחיל לגדול ולפרוח – ויחד עם הטבע פרחו כל מיני
תחבולות של הישרדות .רוב החפצים שיכולנו למכור כבר נמכרו בחורף
הראשון ,ומה שנותר היה צריך לשמור לחורף הבא .שום סימן לא העיד על
סיום המלחמה בקרוב — ואפילו אם הייתה נגמרת ,לא שכחנו שהוגלינו
לעשרים שנה .לכן אימא החליטה שנשתדל לעבור את הקיץ בלי למכור דברים
למחייתנו.
שיטה אחת למדנו מהמקומיים .הם סיפרו שבשדות הקולחוז שבהם מגדלים
תפוחי אדמה ,חצי מהיבול תמיד נשאר ולא נאסף .אפשר לאסוף אותו עכשיו.
אחרי שהיו קפואים והפשירו ,תפוחי האדמה הופכים למין דייסה לבנה ,אותה
מייבשים בשמש וכותשים — ומקבלים עמילן ,ואותו ניתן להוסיף לכל מאכל.
לימדו אותנו גם על סוגי עשבים שמתאימים למאכל ,בצורה מבושלת כמובן.
בראש וראשונה היו אלה מלוח וסרפד .צמחים אלה נמצאו בשפע ,ובישלנו
מהם מרק.
השתמשנו בקערות עמוקות מקרמיקה במקום בצלחות .אכלנו שתי קערות
מרק עשב ,במקרה הטוב בתוספת קצת קמח ,שלוש פעמים ביום .זה לא היה
משביע ,אך נתן הרגשת מלאות בקיבה.
מאמצע הקיץ ,כשהיו כבר גידולים בשדות ,עשינו ,חבורת ילדים" ,פשיטות"
על שדות הקולחוז .אכלנו וגנבנו מכל הבא ליד :אפונה חצי בשלה ,גרעיני
תבואה .לפעמים התמזל מזלנו והצלחנו לגנוב קצת ירקות ,זה היה מסוכן,
היינו עלולים לחטוף מכות כי על גני הירק שמרו יותר .אכלנו בצל ירוק ששרף
לנו בפה ,אז עשינו הפסקה ושוב אכלנו .חברי הקולחוז היו מודעים למעשי
דרך שלושה משטרים | 59
הגנבות שלנו והתייחסו אליהם בסלחנות :גם מפני שהיו די אדישים לרכוש
הקולחוז ,וגם מפני שידעו שמדובר בילדים רעבים.
אימא כמובן לא השתתפה בפשיטות אלה ,לכן השתדלתי להביא הביתה קצת
אפונה ,גרעינים ושלל מזדמן אחר.
הידידות שלי עם ילדות מקומיות הביאה לנו תועלת רבה .בעזרתן הכרתי כל
שביל בסביבה ,יחד הלכנו לאסוף ביער פטריות ,אוכמניות ,פטל ותותי יער
אחרים .אספנו אצטרובלים של ארזים והוצאנו מהם צנוברים ,זה היה מעדן
של ממש .צדקה אימא ,כשאמרה שבקיץ אנחנו יכולים להתקיים מעשב ,כמו
פרות במרעה .לא שהיינו שבעים מכל זה ,אבל הרגשנו טוב יותר.
גם מבחינת היגיינה אישית היה קל יותר בקיץ :ביער ,מאחורי הבתים וחלקות
האדמה הפרטיות ,זרם נהר קטן ,ובו יכולנו להתרחץ ואפילו לכבס כמה דברים
מבלי לסחוב כמויות מים הביתה .רק צריך היה להיזהר כי הנהר ,למרות היותו
קטן ,היה די עמוק.
אחי יוסף מצא בפאראבל הסדר שינה .עוד בחורף הוא ביקש וקיבל מהממונים
היתר להישאר ללון במחלקת הנגרות ,כדי לא לעשות את הדרך למאליה-בוגרי
ובחזרה לפאראבל כל יום בקור העז .ליד הקואופרטיב הייתה מאפיית לחם
גדולה .רוב הבנות שעבדו במאפייה התאהבו בו .הוא היה נער בן ארבע-עשרה
וחצי ,וכשכל הבחורים והגברים בצבא ,גם נער כזה נחשב גבר .נשות המאפייה
פינקו אותו ,נתנו לו לחם ואפילו כיבדו אותו בתבשילים ביתיים .הוא הגיע
הביתה רק בסופי השבוע.
כך עבר עלינו הקיץ בשקט יחסי ,בלי דרמות גדולות .אך הסתיו התקרב ועמו
החורף הנורא.
פרק 10
הלנה היפה
לקראת החורף עברנו לבקתה אחרת .למקום מגורינו החדש היו כמה יתרונות,
אך גם כמה חסרונות.
בעלת הבקתהַ ,אנְ ִפיזה או בקיצור פיזה ,הייתה אחת מנשות ה"אקטיביסטים",
אלה שנלקחו ב 1937-מהכפר ולא שבו לעולם .היא נותרה עם שתי בנות
קטנות .היא הייתה אישה גבוהה ומרשימה ומצאה חן בעיני מנהל משק החלב
של הקולחוז .הוא סידר לה מקום עבודה טוב :בחווה מאוד מרוחקת מהכפר,
על הגדה השנייה של הנהר אוב ,שם הוחזקו עדרי הפרות של הקולחוז .היו שם
מרחבים אין-סופיים של מרעה ,המקום היה טוב לבהמות וגם לעובדות :היו
להן מבני מגורים ,הן יכלו לשתות חלב ואף לעשות ממנו שמנת וחמאה לעצמן
ולילדיהן ,לכן לא ידעו מחסור במזון .כל נשות הכפר קינאו בהן .אלא שלחיי
השפע האלה היה גם מחיר כבד.
רוב הזמן שהתה פיזה בחווה יחד עם בנותיה וביקרה בביתה לעתים רחוקות.
אלא שבסתיו ,בתה הגדולה צריכה הייתה להתחיל ללמוד בכיתה א' ,ופיזה
הייתה זקוקה למישהו שידאג לה .לכן פנתה לאימא בהצעה לעבור לגור בביתה.
הייתה זאת בקתה בת חדר אחד די מרווח .היתרון הגדול היה שהיינו שם לבד
עם הילדה הקטנה .למעשה ,היינו בעלי הבית רוב הזמן ,פרט לימים שפיזה
הופיעה לביקור מהחווה .היא הייתה מביאה מצרכי מזון בשביל הילדה ,חלביים
בעיקר ,לפעמים נתנה גם לנו ליטר חלב .היא הייתה לוקחת סוס מאורוות
הקולחוז ונוסעת ליער להביא עצי הסקה .אישה זאת לא ידעה עייפות מהי .לא
ראינו אותה נחה ,תמיד הייתה בתנועה.
החיסרון העיקרי היה המרחק מבאר המים .הבקתה הייתה בכניסה לכפר,
שלישית מהשער .אמנם המרחק לא היה גדול מאוד ,אך לאנשים כמונו ,רעבים
וחלשים ,גם קילומטר הוא מרחק משמעותי .התושבים בקצה זה של הכפר
הביאו מים מהנהר ולא מהבאר; גם הנהר היה מרוחק ,בערך כארבע מאות
מטרים ,ובמרחק כזה אי-אפשר לשאת דליי מים בידיים ,והיה הכרחי לשאת
דרך שלושה משטרים | 61
שני דליים על אסל .אני כבר הייתי ילדה גדולה ,בת עשר וחצי ,ולמדתי היטב
את המלאכה הזאת .צריך היה ללכת לנהר לפחות פעמיים ביום .ארבעה דליי
מים ליום לארבעה אנשים – זה מעט מאוד ,אך פשוט קשה היה להביא יותר.
במשטר כזה של משמעת מים לא יכולנו לשפר באופן משמעותי את ההיגיינה
האישית שלנו .ניקיון דורש מים ,הרבה מים ,ולמי היה כוח להביא אותם?
חורף 1943-1942היה קשה מאוד ,אולי הקשה ביותר בכל התקופה .נשאר
לנו מעט מאוד מה למכור ,ומלאי תפוחי האדמה שהצלחנו להכין בסתיו היה
קטן מדי ,אפילו בתנאי חיסכון קיצוניים שנקטנו .מה גם שהיה צריך לנצלו
לפרק זמן בלתי-מוגבל .שני תפוחי אדמה לסיר של מים — זאת הייתה הנורמה.
הוספנו קצת כרוב כבוש (אימא קיבלה כמות לא גדולה של כרוב מהקולחוז).
לקרוא לתבשיל הזה "מרק" — לכך נדרש דמיון עשיר.
התקופה שבה התגוררנו בבקתה של פיזה ,על כל קשיי היום-יום שבה,
הייתה כמעט חסרה אירועים מיוחדים .זכור לי רק לילה אחד דרמטי ,נורא,
שבו ראיתי את אימא פוחדת ושמעתי אותה בוכה.
הכול התחיל לפנות ערב ,כאשר פיזה ,בעלת הבית ,הגיעה מהחווה באופן
בלתי-צפוי .בדרך כלל הייתה מגיעה בשעות הבוקר .הפעם היא הייתה שונה,
לא נמרצת ופעלתנית כמו תמיד .הפנים שלה היו צהובות .הבנות שלה היו
בחווה ,כי הייתה חופשה של בית הספר.
פיזה התיישבה ליד אימא והתלחשה אתה במשך כל הערב .אימא מחתה נגד
משהו ,בכתה וטענה" :אני לא יכולה ,אני לא יכולה! אני פוחדת!"
הלילה ירד ,אני הייתי במיטה ,אך אימא לא הצטרפה אליי כמו תמיד .היא
קשרה למראשות המיטה חתיכת בד ,כדי להסתיר ממני את מה שקורה בחדר,
הורתה לי להסתובב עם הפנים לקיר ,לישון ולא להציץ.
לא נרדמתי ,כמובן .לא הסתכלתי ,אך שמעתי הכול .עד כמה שהצלחתי
להבין ,פיזה הייתה בהיריון ועמדה לעשות משהו כדי להפסיק את המצב הזה.
ידעתי כבר שזה נקרא הפלה .והיא דרשה שאמי תעזור לה.
זה היה המחיר הכבד ששילמו עובדות חוות החלב על החיים השבעים שהיו
להן .מנהל החווה ,אחד הגברים המעטים שלא גויסו לצבא עקב תפקידו
החשוב בקולחוז ,הפך את החווה להרמון הפרטי שלו .הוא קיים יחסי מין עם
כל העובדות ,לא פעם לעיני ילדיהן הקטנים .כולן בשלב זה או אחר הרו לו,
חלקן הפילו את עובריהן בבית וסיכנו את חייהן ,חלקן ילדו תינוקות ,בעוד
הוא לא גילה שום יחס אליהם .אחותה הגדולה של אחת מחברותיי שעבדה
בחווה ,ניסתה לעשות הפלה בכוחות עצמה ,לא הצליחה וילדה תינוקת פגומה,
| 62רבקה רבינוביץ
אותה השאירה לאמה ,וחזרה לחווה .שמעתי על כך מחברתי וגם ראיתי את
התינוקת :היא לא חייכה ,לא ישבה ,ולא התפתחה כמו כל התינוקות האחרים.
עכשיו פיזה עמדה לעשות אותו הדבר ,ועוד בעזרת אימא .הן הבעירו את
התנור ,הרתיחו מים ,פיזה התרחצה ,אימא שמה במים הרותחים את מזלף
הגומי שאמור היה לשמש כמכשיר הרפואי העיקרי .אחר-כך הכינו נוזל מיוד
מדולל במים ,התווכחו על כמות היוד שיש לשים :פיזה רצתה בלילה חזקה
מאוד ,עם הרבה יוד ,ואילו אימא פחדה שזה יצרוב לה יותר מדי .ואז פיזה
נשכבה במיטתה ,ניסתה לכוון את הנוזל לתוך צוואר רחמה ,לא הצליחה ,זעקה
והתפתלה מכאבים וביקשה מאמי שתעזור.
לא ראיתי מה אימא עשתה ,שמעתי רק צעקות ,אנקות כאב ובכי .רעדתי
מפחד .כל הזוועה הזאת נמשכה זמן רב ,חשבתי שלא תיגמר לעולם .רק
בסופו של הלילה פיזה הצליחה להפיל ,היו לה דימומים חזקים ,אימא התחננה
שתפנה למרפאה בפאראבל ,אך היא סירבה ואמרה שתתגבר .אני משערת
שהפלות היו אסורות באותה תקופה ,ולכן כולן עשו אותן בבית וסיכנו את
חייהן.
גופה החזק של פיזה באמת התגבר ,בתוך יום-יומיים היא התאוששה וחזרה
לחווה .לפני שנסעה ,שמעתי את אימא שואלת אותה:
— נו ,מה יהיה עכשיו — כל ההיסטוריה הזאת תחזור על עצמה?
פיזה משכה בכתפיה:
— מה לעשות? כנראה זהו גורלי.
אף אחת מעובדות החווה לא העלתה על דעתה להתלונן על האיש שגרם להן
סבל כה נורא .המילים "הטרדה מינית" או "אונס" לא היו ידועות לנשות הכפר.
הסתיו הגיע ,ומצב הרוח אצלנו במשפחה היה קודר .לא האמנו שנשרוד
את החורף ,המשאבים פשוט לא יספיקו .אימא החליטה שאני לא אלך לבית
הספר .אין בגדים ,אין נעליים ,ואם נגזר עלינו למות מרעב ,לא משנה אם
סיימתי שלוש כיתות או ארבע.
לא התווכחתי .ניקולאי פבלוביץ' הועבר לכפר אחר ,ובלעדיו בית הספר
היה בעיניי מקום ריק .מה גם שהיו לי מטלות רבות בבית :להביא מים ,לנסר
את גזעי העצים שפיזה הביאה לגזירים ,לבקע אותם בעזרת גרזן ולסדר את
הגזירים לקוביות גדולות כדי שיתייבשו .כל זה גזל ממני המון כוח ,והייתי רק
ילדה בת עשר וחצי הסובלת מתת-תזונה ,רזה וחיוורת .אימא ,יש לומר ,לא
הייתה חזקה ממני בהרבה ,ועבודות מסוימות ידעתי לעשות טוב ממנה.
לא רקמנו תכניות לטווח ארוך .חשבנו בממדים של יום ,שבוע ,לכל היותר
דרך שלושה משטרים | 63
חודש .רק נס יכול היה להציל אותנו .כפי שהתברר בהמשך ,נסים אכן קורים.
הנס הראשון נכנס אלינו ביום יפה אחד של ספטמבר ,בדמותה של אישה
צעירה וחייכנית ,לבושה בקפידה ,ובידה תיק גדול.
— שמי הלנה אנדרייבנה ,הציגה את עצמה .אני המורה החדשה .רשומה אצלי
ביומן של כיתה ד' תלמידה בשם ריבה רבינוביץ' ,עברו חמישה ימי לימודים
והיא לא הופיעה .אמרו לי שיש לחפש אותה בבית זה.
— היא לא יכולה לבקר בבית הספר ,אמרה אימא .אין לה מה ללבוש ,והיא
גם לא מרגישה טוב.
— לפי חוק חינוך חובה היא חייבת ללמוד ,השיבה המורה .מה גם שהייתה
תלמידה מצטיינת בשנה שעברה.
— כל זה טוב ויפה ,אמרה אימא ,אך יש נסיבות שהן חזקות מאתנו .חיינו
תלויים על בלימה שעומדת להיקרע בכל רגע .השכלה – זה לא מה שבראש
שלנו עכשיו.
הלנה אנדרייבנה ,שהייתה ילידת כפר סמוך ,לא נזקקה להרבה הסברים כדי
להבין את מצבנו .היא ידעה היטב איך נראית מצוקה .אחרי שתיקה קצרה
פנתה אליי:
— אני יודעת שאת ילדה בעלת תפיסה מהירה ושאת אוהבת ללמוד .בסדר,
אל תשבי בכיתה .אני אבוא אליך פעמיים-שלוש בשבוע ,אסביר לך את החומר
ואתן לך שיעורי בית .האם את מסכימה ללמוד בצורה כזאת?
— כמובן ,עניתי .אעשה כמיטב יכולתי.
— הנה ,אני משאירה לך כמה ספרי לימוד ,היא הוציאה מתיקה ארבעה
ספרים.
— בפעם הבאה אביא עוד .אביא גם מחברות .סימנתי לך את החומר שכבר
עברנו .האמת שעוד לא הספקנו הרבה .את רוצה שאשב ואסביר לך?
— לא ,תודה ,אמרתי ,בעוד דמעות זולגות מעיניי .אני מקווה שאקרא בספר
ואבין בעצמי.
— גם אני חושבת כך ,אמרה הלנה אנדרייבנה .אבקש רק שתעשי את
התרגילים שסימנתי .אז אני אראה שקלטת את החומר.
— מבטיחה ,עניתי.
הנני מבקשת ממך ,הקורא כרגע שורות אלה ,להרכין ראש לזכרה של הלנה
היפה ,הלנה אנדרייבנה קו ֶּרנְ קוֹ בה .גיבורה אלמונית ,מורה כפרית שעשתה
עבודת קודש .לולא הייתה האישה האצילה הזאת מתערבת בגורלי ,לולא
ראתה בילדה המורעבת הלבושה סחבות אדם שלם ויקר ,הייתי נשארת
| 64רבקה רבינוביץ
אנאלפביתית ,וללא תעודת גמר של בית ספר יסודי לא הייתי יכולה לרכוש
שום צורה של השכלה בעתיד .בתור אנאלפביתית המועסקת רק בעבודות
פיזיות לא הייתי שורדת ,כי איני מתאימה לעבודה פיזית קשה ,לא ניחנתי בכוח
ובזריזות הדרושים לכך .רק כעבור שנים הבנתי שהיא בעצם הצילה את חיי.
חיילת אלמונית בחזית השכלת העם — מי יקים לך מצבת זיכרון? מי יניח
פרחים למרגלותיה?
במשך כל שנת הלימודים היא הגיעה לביתנו פעמיים בשבוע ,בדקה את
העבודות שלי ובחנה אותי .בסוף שנת הלימודים ,לקראת בחינות הגמר ,והיא
אמרה לי:
— לבחינות את חייבת להופיע ,אינני יכולה לערוך לך בחינות בבית ,המחלקה
האזורית של משרד החינוך תשלח אלינו מפקח .את מבטיחה לבוא?
— אשתדל ,עניתי לה.
לקבלת תעודת סיום בית ספר יסודי צריך היה לעבור ארבע בחינות .ביום
שלפני כל בחינה הבאתי מהנהר שמונה דליי מים ,התרחצתי וכיבסתי את
בגדיי ,מנסה להיראות מסודרת עד כמה שאפשר .הבחינות עצמן היו קלות.
עברתי את כולן בציון חמש – הגבוה ביותר.
שרדנו את החורף ,כנגד כל הסיכויים .אות הגבורה על הניצחון בקרב הישרדות
זה מגיע לאימא ,שידעה למשוך את המעט שהיה לנו עד הקיץ .ובקיץ ,כידוע,
אפשר להתקיים מאכילת עשב ,בדומה לפרות ,וגם מגנבות קטנות משדות
הקולחוז.
לפעמים כעסתי על אימא בגלל קמצנותה ,חשבתי שהיא מגזימה .אך
ההיסטוריה הטרגית של ִסיגְ ִריד הוכיחה שלשרוד את החורף זה לא דבר מובן
מאליו ,ויכול להיות גם אחרת.
סיגריד הייתה נערה לטבית צעירה ומעט מפונקת ,יתומה מאמה ,בת יחידה
מבית עשיר מאוד .כאשר לקחו מהקרון את אביה עם יתר הגברים ,היא נותרה
לבדה ומבוהלת .היה לה מטען גדול מאוד ,המון חפצים יקרים שבהם אפשר
היה לסחור במשך כמה שנים טובות ,בתנאי שמתנהגים בתבונה .הפחד
מבדידות היה לה לרועץ .לרוע מזלה היא התיידדה עם אישה בודדה אחרת,
מבוגרת ממנה ,והתגוררה בכפר יחד אתה .לאישה הזאת לא היה כלום ,והיא
פשוט ניצלה את סיגריד ,שהייתה נערה נאיבית וטובת לב .היא גם שכנעה את
סיגריד שאין טעם לחסוך" ,הגרמנים יכריעו את הסובייטים בתוך זמן קצר
ונחזור הביתה" .סיגריד לא ידעה להתמודד עם ידידתה הערמומית ,שעשתה
ברכושה כבתוך שלה.
דרך שלושה משטרים | 65
החגיגה נמשכה שנה וחצי .כאשר ה"ידידה" ראתה שהכול הולך להיגמר ,היא
החליטה לברוח .היא פנתה בסתר לקומנדנט וביקשה להעבירה לכפר אחר.
כשנעלמה באופן פתאומי ,סיגריד נותרה ללא חפצים וללא חברה.
היא לא ידעה להתמודד עם מצבה והידרדרותה הייתה מהירה .אמנם גם
מצבנו לא היה מזהיר ,אך היא ממש איבדה צלם אנוש ,היא לא ידעה לעשות
כלום ,התכסתה כולה בכינים ,ובעלת הבקתה שבה התגוררה גירשה אותה
מהבית.
היא התדפקה על כל הדלתות ,ואיש לא רצה להכניסה לביתו .אני זוכרת את
הלילה כשבאה אלינו .המראה היה נורא :שיער מדובלל ,אפור כולו מכינים,
מבט מטורף ,בגדים מרופטים שגם עליהם שכבה אפורה של אלפי כינים.
באותו לילה פיזה ,בעלת הבקתה ,לנה בבית .סיגריד התחננה להרשות לה
לשבת ליד הדלת עד הבוקר ,אך פיזה לא רצתה לשמוע וגירשה אותה .אנשי
הכפר לא יכלו להצילה ,אפילו אם רצו .היא הייתה זקוקה לעזרה רפואית
מקיפה ,כולל עזרה נפשית ,לחיטוי סניטרי יסודי ולהחלפת כל בגדיה ,ומי יכול
היה להושיט לה עזרה כזאת?
היא מתה אי-שם בשלג ,ואפילו לקבורה לא זכתה ,והיא בת עשרים ושלוש.
סיגריד הייתה הקורבן הראשון מבין הגולים בכפר שלנו .הייתה תמותה גם
בכפרים אחרים בסביבה .גורל אכזר היכה במשפחת גופמן ,שעזבה כמונו את
בקתת דורוכוב ועברה לכפר אחר ,שבו כביכול היו תנאים טובים יותר :שני
ההורים חלו בטיפוס הבהרות ומתו .גם מוסיה ,הבת הבכורה ,מתה משחפת.
בתיה ,הנערה בת הארבע-עשרה ,קברה את בני משפחתה ,נותרה עם אחותה
הקטנה רוזה ,ונאלצה למסור אותה באופן זמני לבית יתומים.
התכוונתי לחקור אותה על קורותיהן בהמשך ,והיא הבטיחה להיענות ,אך
הפרה את הבטחתה ומתה .גם כשהייתה עדיין בחיים ,תמיד הייתה ממהרת
לאיזשהו מבצע התנדבותי למען עולים חדשים או לשיעורי עזר בבית הספר.
בתיה ,בתיה ,רצית לעזור לכל העולם — מי עזר לך ברגעים הקשים ההם,
כשעמדת מול קברי יקירייך?
פרק 11
עיני התכלת שלו
היה זה בסתיו .פיזה סידרה את המרתף כדי שיהיה מקום לאחסן תפוחי אדמה
מהיבול החדש ומצאה בתחתית הרבה תפוחי אדמה קטנטנים .היא לא רצתה
להתעסק אתם והרשתה לנו לאסוף אותם .שטפנו אותם היטב ובישלנו על
קליפתם .זאת הייתה חגיגה בשבילנו .אוכל של ממש ,לא מרק מימי!
ישבנו על ספסל ליד החלון ,אימא ואני ,וקילפנו את תפוחי האדמה הקטנטנים
המבושלים .מישהו עבר בחוץ ,מתחת לחלון.
הרבה מקבצי נדבות הסתובבו אז בכפרים .אימא אמרה ,מבלי להסתכל
ולהפסיק את עבודתה:
— הנה עוד קבצן ,תני לו כמה תפוחי אדמה.
אלא שאני הסתכלתי למטה דרך החלון והאיש הסתכל למעלה – עלינו.
ראיתי את העיניים המוכרות ,עיני התכלת הטהורה .העיניים של אבא .רצתי
אל הדלת וצעקתי:
— אבא!
קשה היה לזהות את אבא שלי המכובד והמוקפד בלבושו ,כפי שזכרתי אותו,
באיש ,שנראה כמו נווד .אימא לא זיהתה אותו .אך העיניים — אי-אפשר היה
לטעות בעיניים האלה.
— מארי ,לחש ונפל ליד הדלת ,מעולף מתלאות הדרך ומהתרגשות.
אימא עמדה מעליו ,המומה .היא לא הכירה את בעלה ,ממנו נפרדה לפני
שנתיים.
הרטבנו סמרטוט במים קרים ושפשפנו את רקותיו עד שחזר להכרתו.
— לא כתבת שאתה עומד להשתחרר ,אמרה אימא.
— לא הספקתי ,הוא ענה ,זה קרה פתאום .למכתב לוקח שבועיים להגיע,
ואילו אני עשיתי את הדרך בשבוע.
הוא סיפר שהנהלת המחנות נוקטת לאחרונה טקטיקה חדשה .ועדות
מיוחדות מאבחנות אסירים שנחלשו ואינם מסוגלים עוד לבצע עבודה קשה,
דרך שלושה משטרים | 67
והרי עבודה קלה לא קיימת שם ,וחבל לבזבז עליהם מזון ומשאבים רפואיים.
אם יש להם קשר עם משפחותיהם ,שולחים אותם אליהן :מוטב שימותו בחיק
המשפחה ולא בבית החולים של המחנה .במקרים רבים שחררו גם אנשים
שלא ידעו היכן נמצאות משפחותיהם ואין להם למעשה לאן ללכת .זרקו אותם
החוצה ,כמו גרוטאות שאין חפץ בהן.
על החיים במחנה סיפר אבא שעיקר העבודה שם היא ביער ,בכריתת עצים.
היו בני מזל ,בעיקר אסירים ותיקים ,שעבדו בבתי מלאכה ,בתחזוקת המחנה,
במטבח ובמרפאה ,אך הרוב המכריע עבד ביער .אחוזי התמותה בין האסירים
מהארצות הבלטיות היו גבוהים במיוחד.
אחת הסיבות שאבא שרד הייתה העובדה שלא עישן .לכל האסירים חילקו
כמות קטנה של טבק ,שלא הספיקה למעשנים .הם "קנו" טבק ממי שלא
עישן — תמורת לחם .ומאחר שהקצבת הלחם הייתה קטנה ,ויתור על חלק
ממנה חרץ את גורלם.
שחרור מהמחנה לא הפך את האסיר לאזרח חופשי .והוא היה חייב להופיע
בקומנדטורה ,במקום שבו מתגוררת משפחתו ,ולקבל תעודת מתיישב גולה.
מצבו הבריאותי של אבא היה בכי רע .הוא היה רזה כמו ניצולי מחנות
ריכוז ובעצם גם הוא יצא ממחנה ריכוז ,ועוד מוקדם היה לקבוע שניצל .היו
לו פצעים על הגוף שלא הגלידו .בזמן דמדומי הערב היה פתאום מאבד את
ראייתו ,תופעה הידועה בשם "עיוורון לילה" ,אף שהשם אינו משקף אותה
בדיוק ,כי אחרי שעת הדמדומים ,כשהשתרר הלילה ,ראייתו הייתה חוזרת.
ברוסית מכנים את התופעה "עיוורון תרנגולות" כי תרנגולות ,כידוע ,הולכות
לישון מוקדם ,בזמן הדמדומים.
"פלָ אגְ ָרה" .זאת אינה מחלה אלא דרגה
הוא הסביר לנו שמצב כזה נקרא ּ ֵ
שלישית וקריטית של תת-תזונה ,שאחריה בא רק המוות .אם האיברים
הפנימיים לא נפגעו בצורה בלתי-הפיכה ,אפשר להתאושש בעזרת מעבר
הדרגתי לתזונה נורמלית.
תזונה נורמלית? אצלנו? אמנם אנחנו ,אימא ואני ,לא הגענו למצב של
פלאגרה ,אך היינו בשלב ראשון או שני של תת-תזונה .אלא שעכשיו לא היה
זה הזמן לדאוג לעצמנו ,אלא לרכז את כל הכוחות כדי להציל את אבא.
אימא התגייסה למשימה כמו למבצע צבאי .היו עוד שלוש חליפות של
אבא ,שהיא קודם סירבה למכור — עכשיו הן נמכרו לפקידי פאראבל במחיר
לא רע ,ובכסף הזה קנינו מזון מיוחד לאבא .כמובן לא מותרות כמו בשר או
ביצים ,אך לחם ,חלב וירקות הוא קיבל בכמויות שמעבר ל"משמעת האוכל"
| 68רבקה רבינוביץ
יש להוסיף את העבודות השוטפות :להביא מים מהנהר ,לנסר ולבקע עצי
הסקה ,לשטוף את הרצפה פעם בשבוע .אין פלא ששכחתי לגמרי מלימודים
ומקריאת ספרים.
גם יוסף תרם את חלקו :הוא עשה בשבילנו ,בשעות הערב הפנויות מהעבודה,
עביט עץ יפה לאחסון ירקות כבושים .אימא קיבלה כרוב מהקולחוז ,ואני
הגדלתי את הכמות על-ידי סחיבות מהשדה ,והכנו כרוב כבוש לחורף.
מצבו של אבא הלך והשתפר .למזלו ,הרעב הממושך לא הספיק לגרום
לפגיעות בלתי-הפיכות באיבריו הפנימיים .תקופת החלמתו הייתה קשה
מאוד לאימא ולי ,כי כמעט שלא השארנו אוכל לעצמנו .נס שאנו לא לקינו
בפלאגרה .אבל הקושי היה כדאי ,ומאמצינו נשאו פרי.
ציידנו את אבא בבגדים המקובלים במקום :פופאיקה ,מגפי לבד וכובע
מאיזושהי פרווה לא מוגדרת .הוא נראה כמעט כמו קולחוזניק .חזר להיות
חייכן ,התבדח עם המקומיים ,והם התייחסו אליו באהדה .הוא זכה לכינוי חיבה
— הדוד בּ וֹ ְריָ ה.
אבא לא היה אדם עצל היושב בחיבוק ידיים .משהתאושש ,התחיל מיד לחפש
דרכים לתרום לפרנסת המשפחה .הוא לא רצה לעבוד בחינם בקולחוז :הרי הוא
קיבל תלוש לשלוש מאות גרם לחם ,ואילו היה עובד היה מקבל מהקולחוז
חמש מאות גרם ואת התלוש הממשלתי היו מבטלים .אז לעבוד קשה בשביל
מאתיים גרם לחם נוספים? לא היה בזה טעם.
אבא היה הולך לעתים קרובות לפאראבל ומנסה למצוא שם עבודה .הוא
פגש די הרבה משפחות יהודיות ,חלקן היו מוכרות לו עוד מריגה .בין המכרים
היה גם יושב ראש הקואופרטיב "מטאליסט" ,שבו עבד יוסף .הגם שהיה גולה
כמונו ,בזכות תפקידו וכישוריו הארגוניים הוא נחשב ל"איש החזק" בקרב
פקידי ההנהגה המקומית ,הוא עזר לגולים רבים למצוא עבודה במפעלים ואף
בתפקידים משרדיים כגון בהנהלת חשבונות .אבא פנה אליו ,והוא הבטיח
לדבר עם הנאצ'אלניקים בעלי השררה.
מאחר שכישוריו של אבא התבלטו בעבר בתחום המסחר ,הציעו לו לנהל
אטליז שהשלטונות החליטו לפתוח .האטליז היה אמור להיות "עסקי",
מעמד מיוחד במערכת המסחר הסובייטית :לא פרטי ,כי פרטי זה אסור,
אך גם לא לגמרי ממשלתי .בחנויות ממשלתיות מכרו מוצרי מזון רק
לפי תלושים ,במחירים אפסיים ,והיה שם בדרך כלל רק לחם .בחנות
"עסקית" ,שגם שייכת למדינה ,מוכרים סחורה בלי תלושים ,אך במחירים
גבוהים .מין ספסור של השלטון .האטליז המתוכנן היה אמור להיות העסק
| 70רבקה רבינוביץ
אלא שהוא עוד נשאר חייב חמש מאות רובלים ,סכום נכבד באותם זמנים.
היה לו ברור שהוא חסר כל כישורים הדרושים לעבודה במערכת המסחר
הסובייטית ,ובראש וראשונה — לא יכול היה לרמות את הקונים בשקילת
הסחורה או להסכים לשחד את המנהלים .משמעות המילה "מסחר" הייתה
בשבילו אחרת לגמרי :תיווך הוגן בין ספק לצרכן .הוא ויתר על הכבוד להיקרא
"מנהל אטליז" והתפטר .כך הסתיימה קריירת הקצב של אבא שלי.
במשך כל החודש שעבד באטליז אבא לא הביא הביתה אפילו גרם אחד של
בשר .אפילו לא עצם.
החוב של חמש מאות הרובלים הטיל מכה קשה על המשאבים הדלים שלנו,
אך לא הייתה שום בררה אלא לשלמו .איך הוריי עשו זאת?
עוד בחורף הראשון לגלותנו אמי כתבה מכתב לאחיה יעקב בארצות הברית,
אותו האח שהתארח אצלנו בקיץ 1939וכמעט שלא יכול היה לחזור עקב פרוץ
מלחמת העולם השנייה .הוא היה אחיה היחיד שעדיין חי" .התכתבות עם
אזרחי חוץ" הייתה כרוכה בסכנה גדולה ,הדבר היה מחשיד את הכותב בריגול
חמור .אזרחים סובייטיים רבים איבדו כל קשר עם קרוביהם במדינות אחרות
בגלל הפחד הזה .אימא לקחה את הסיכון ,במחשבה שיותר רחוק כבר לא יגלו
אותנו .לאחר שקיבלה ממנו תשובה ,ביקשה עזרה .היה צריך לכתוב בזהירות
רבה ,חלילה ,שלא להתלונן על קשיי החיים או לתאר את מצבנו כפי שהוא.
הדוד יעקב הבין שאחותו במצוקה והחל להעביר לה מאתיים דולר בחודש
באמצעות הבנק המרכזי .השלטונות לא נקטו בסנקציות נגד הקשר הזה ,כי
שמחו לקבל את הדולרים .הצרה הייתה ששער המרת הדולרים לרובלים היה
ממש מגוחך ,כי השלטון הסובייטי קבע אותו באופן שרירותי ,ללא התחשבות
בנתונים כלכליים .לכן לסכום הזעום שהתקבל אחרי ההמרה — מאה ועשרים
רובלים -לא הייתה לו כל השפעה על מצבנו.
עם הזמן הפך נושא העזרה מאמריקה למשמעותי מאוד לקיומנו .בינתיים,
אחרי קריירת הקצב הקצרה של אבא ,סכום העזרה החודשי ,נוסף על הכסף
שהתקבל ממכירת השעון של אבא ,הלך לפירעון החוב.
פרק 12
"אתה דומה מאוד
לרבינוביץ'"
חורף 1944-1943היה אמור לחרוץ את גורלה של המלחמה .אוקראינה ,בלרוס,
הארצות הבלטיות ,מחצית הקווקז ורוב החלק האירופי של ברית המועצות,
היו בידי הגרמנים .לא היה ספק שבקיץ תתחדש המתקפה על מוסקבה.
אפילו שלא היה חשמל בכפר ,היו שידורי רדיו שהועברו מפאראבל לכל
בית .לפי התפיסה השלטת — בלי חשמל התושבים יכולים להסתדר ,אך בלי
תעמולה של השלטון — בשום פנים ואופן .בבתים היו מותקנות מין צלחות
שחורות שנקראו "רפרודוקטורים" ,מין מכשירי רדיו פרימיטיביים ,שנועדו
להעביר שידורים שהגיעו ממקום אחר ולשחזר אותם .החדשות ממוסקבה
טומ ְסק ,ומשם למרכזי האזורים ,אצלנו המרכז היה הועברו לעיר המחוז ְ
פאראבל ,וממרכזים — לכל הכפרים הקטנים .החדשות ממוסקבה היו קשות
בתוכנן ,אך אופטימיות בנימתן .הסיסמה הקבועה הייתה" :האויב יובס ,הניצחון
יהיה שלנו!"
שירי מלחמה חדשים שנולדו אז אהובים עליי עד היום .המלחינים
והמשוררים ,רובם יהודים ,הצליחו ,למרות הפיקוח החמור על כל דבר כתוב,
ליצור מילים ומנגינות שהבעירו את הלבבות .עד היום אני זוכרת את שירי
המלחמה על כל מילותיהם .השירים האלה — אתם גדלתי והתבגרתי ,אתם
שמחתי ובכיתי ,והם מלווים אותי עד היום.
אצלנו בבית שררה מצוקה קשה .הרעב הממושך נתן את אותותיו .אני לא
חשבתי על שום דבר פרט לאוכל .היו לי כל מיני פנטזיות ,למשל :שיירת
מזחלות של הקולחוז ,המביאה שקי קמח מהטחנה ,עוברת ברחוב — וליד
הבקתה שלנו שק אחד נופל מאחת המזחלות .הקולחוזניקים שיושבים על
המזחלות הקדמיות לא מבחינים בכך ,ואני מוצאת את השק וסוחבת אותו
פנימה ,ואימא מבשלת דייסה לכולנו ,ואחרי שנים אנחנו אוכלים לשובע!
דרך שלושה משטרים | 73
זה נשאר כמובן בגדר פנטזיה .בחורף גם אין מה לגנוב מהשדות ,כי הכול
מכוסה בשלג .הגיע היום הבלתי-נמנע שהכול נגמר .אזלו המצרכים ולא
היה מה למכור .הדבר היחיד שנשאר היה מעיל עור של יוסף ,אבל אף אחד
מהקולחוזניקים בסביבה לא היה מעוניין בו .גם המקומיים שקעו במצוקה
קשה בשנה השלישית של המלחמה .אך כאמור ,לפעמים קורים נסים.
לא אשכח את הבוקר הזה .כולנו ,פרט ליוסף ששהה במקום עבודתו
בפאראבל ,שכבנו במיטות .אימא תמיד הייתה קמה ראשונה ומבעירה את
התנור ,הפעם היא לא קמה .לא היה בשביל מה לקום ,לא היה מה לבשל .לא
היו כוחות .נשכב כך ,חשבנו ,עד שנמות בזה אחר זה.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת .זה היה מוזר ,כי בכפר שלנו איש לא נעל
דלתות ואיש גם לא דפק עליהן .פשוט היו נכנסים.
— יבוא! אמר אבא בקול חלוש.
הדלת נפתחה ונכנסו שלושה אנשים שלא הכרנו ,תושבי כפר אחר ,מרוחק.
גבר ,אישה ונער .הגבר דיבר ראשון:
— אנחנו מהכפר ׁשוֹ נְ גינוֹ .שמענו שיש לכם מעיל עור למכירה .אנחנו
מעוניינים לקנות אותו בשביל הבן שלנו.
— מיד אראה לכם אותו ,אמרה אימא וקמה מהמיטה.
הכרתי את הכפר שממנו באו .היה זה כפר שבו התגוררו סיביריאקים
שורשיים ,חופשיים ,לא גולים .הוא נחשב כפר מבוסס ,שאיש בו לא סבל
מרדיפות השלטון.
המעיל נמכר במחיר אגדתי :עשרים דליים של תפוחי אדמה וחמישה-עשר
קילו קמח חיטה נקי ,בלי סובין! מי היה חולם על אוצר שכזה!
שוב קרה לנו נס .בפעם הראשונה הייתה זאת המורה הלנה אנדרייבנה
שהצילה אותי מגורל של אנאלפביתית .הפעם נס הציל את חיי כולנו.
האין זה מוזר שאני ,חילונית השוללת כל מיסטיקה ,מדברת על נסים? אינני
יכולה לשלול את העובדה שהם קורים ,ובעיקר ברגעים הכי קשים .רק שאני
מייחסת אותם לבני האדם ולא לכוח עליון.
החורף התקרב לקצו .מלאי זה ,בתנאי חיסכון קיצוניים ,אפשר לנו להמשיך
עד הקיץ .ובקיץ ,כידוע ,יש כל מיני עשבים אכילים.
במקביל לשיפור מצבנו חל גם מפנה בחזית .הצבא האדום סגר כמלחציים
על כוחות הגרמנים בחזית סטלינגרד .אחרי התבוסה הזאת ,שעלתה גם לצבא
האדום בקרבנות רבים ,הצבא הגרמני לא חזר לאיתנו .הגרמנים עשו ניסיון
נואש להחזיר את היוזמה לידיהם על-ידי מתקפה באזור העיר קו ְּר ְסק ,אך
| 74רבקה רבינוביץ
נהדפו ונחלו מפלה קשה .אחרי הפסד הגרמנים בקרב על קורסק היה ברור
שמדובר לא בתבוסה בקרב אחד אלא במפנה במהלך המלחמה .גם הנס הזה לא
נפל משמיים .הוא ביטא את המאמץ העל-אנושי של העם ,שהפך כולו לאגרוף
קמוץ והנחית על האויב את המכה המכריעה.
איני יכולה שלא לומר מילות הלל על החייל הרוסי .בהכללה גסה ,יש לי
ביקורת על האופי הלאומי של הרוסים הכולל תכונות מגונות כגון התמכרות
לאלכוהול ,נטייה לשחיתות ולשוביניזם; דבר אחד יש לציין לזכותם :המולדת —
קדושה להם .זהו עם שיודע לשרוד בתנאים הכי קשים ,שתמיד נלחם כמו ארי
למען ארצו העומדת מעל לכול .אם לחייל הרוסי לא יהיה נשק – הוא יילחם
בידיים ,במוטות ובמקלות .יטיל עצמו מתחת לטנק עם הרימון האחרון .אי-
אפשר לנצח את העם הזה.
הגיע האביב על הקשיים המיוחדים שלו הקשורים בעיקר להפשרת שכבת
השלגים העבה שהצטברה בחורף .הרחוב הפך בלתי-עביר ,נחלי מים שוצפים
חצו אותו בכל הכיוונים .במקום מים מהנהר השתמשנו במי השלג הנמס .מובן
שמים אלה לא היו נקיים ,אך אנחנו היינו רחוקים מרגישויות כאלה .חשבנו
שאם עברנו את החורף — נעבור גם את זה.
אבא מצא עבודה חדשה :ניקוי ארובות .אחרי עונה של הסקה מוגברת הצטבר
בארובות פיח ,וצריך היה להוציא אותו .הנשים פחדו לעלות על הגג המשופע.
גם אבא קצת חשש ,אך התגבר על הפחד .לזמן מה ידיו היו מלאות עבודה.
שילמו לו במצרכי מזון ,המטבע המקובל היחיד.
חברות הקולחוז היו זקוקות נואשות לכסף כדי לקנות מוצרים בסיסיים ביותר
כגון בגד או נעליים לילד .המחסור החריף הזה ,באופן מפתיע ,יצר עוד מקור
פרנסה לאבא .לכולן היו רפתות ליד הבית .הן רצו למכור מוצרי חלב ,אלא
שנאלצו לעבוד בשדה ,דבר שלא הותיר להן פנאי .בפאראבל ,נוסף על השוק
הגדול בימי ראשון ,היה שוק קטן-יומיומי .הנשים פנו לדוד בוריה ,אבא שלי,
וביקשוהו שייקח מהן חלב ,גבינות ,שמנת וחמאה וימכור בשוק הקטן .אבא
נענה בשמחה .הוא לא הרוויח מזה הרבה ,אך לפחות מוצרי חלב לא נאלצנו
לקנות.
ההתעסקות במכירת מוצרי חלב שיפרה את מצב רוחו של אבא ,שהיה
אדם פעיל ואוהב בריות .בתוך זמן קצר הכיר את כל אנשי השוק הקטן והפך
פופולרי ביניהם .אפילו בימים שלא היה מה למכור ,העדיף ללכת לשם ולא
לשבת בבית.
בשוק הקטן מכרו הכול — בגדים משומשים ,נעליים שידעו זמנים טובים
דרך שלושה משטרים | 75
יותר ,דברי מאפה ביתיים ,דגים קטנטנים ,סריגים מצמר עבה ...הסחורה
הייתה כה עלובה ,ובכל זאת לכל סחורה נמצאו קונים .פעם הגיע לשוק אדם
חדש ,שמכר טבק ,חבורת אנשי השוק קיבלה אותו לשורותיה .כולם שם קראו
אחד לשני בשמות פרטיים ,בלי לדעת מה שמות המשפחה.
האיש החדש הסתכל על אבא בתשומת לב מיוחדת ,מהורהר .לאבא זה נראה
מוזר ,אך הוא לא שאל שאלות .עד שהאיש פנה אליו ואמר:
— בוריה ,אתה יודע מה ,אתה מאוד דומה לאיש אחד שהיה חברי הטוב בכפר
שממנו באתי הנה.
— קורה שאנשים דומים ,אמר אבא ,ולא ייחס חשיבות מיוחדת לדבריו.
— אפילו המבטא שלך ,נימת הדיבור ,המשיך האיש ,הכול מזכיר לי את
רבינוביץ'.
כאן הגיע תורו של אבא להשתומם.
— על מה אתה מדבר? הרי אני רבינוביץ'!
— אתה רבינוביץ'? קרא האיש בהתרגשות .לא ,זה לא יכול להיות .יש לך
אח? איך קוראים לו?
— יש לי שני אחים ,כלומר היו ,לפני המלחמה הם התגוררו בלנינגרד ,ענה
אבא ,שהתרגשות פתאומית אחזה בו – .קוראים להם איליה (הגרסה הרוסית
לשם אליהו) ואברם.
האיש ממש התנפל על אבא בחיבוקים ונשיקות.
— אני ידיד טוב של אחיך איליה רומנוביץ' רבינוביץ'! הוא קרא בשמחה.
לסבא שלי מצד אבי קראו ראובן .מנהג ידוע של יהודי רוסיה הוא לתת
לשמות העבריים צורה "רוסית יותר" .בארצות הבלטיות זה היה מקובל פחות.
אבא היה רשום במסמכים בשם בר ראובנוביץ' רבינוביץ' .האחים שלו שהיגרו
לרוסיה בגיל צעיר ,בחרו ,כנראה ,בגרסה נוחה יותר לאוזן רוסית — רומנוביץ'.
— איך הכרת אותו? היכן הוא נמצא?
יב ְיר ְסק .הוא הצליח לעזוב
— לא כל כך רחוק מכאן ,בכפר סוּזוּן ,במחוז נוֹ בוֹ ִס ִ ּ
את לנינגרד ממש ברגע אחרון ,לפני שהתחיל המצור הגדול .איש מקסים,
חכם ,עשיתי אתו קצת עסקים .אין לי ספק שהוא אחיך .דמיון כזה ושם
משפחה זהה — לא יכול להיות שזה מקרי!
— רשום לי את הכתובת ,ביקש אבא והתיישב .רגליו רעדו.
— אין צורך בשום כתובת ,אמר האיש — .כתוב פשוט "מחוז נובוסיבירסק,
כפר סוזון" .כולם מכירים אותו שם.
הנה שוב קרה נס ,שהיה נקודת מפנה מכרעת בחיינו.
| 76רבקה רבינוביץ
אבא חזר הביתה נרעש .הוא היה משוכנע שמדובר באחיו .הקשר בינו לבין
אחיו התנתק לפני שנים רבות ,בעיקר עקב אותו הפחד של אזרחים סובייטיים
להתכתב עם קרובים במדינות קפיטליסטיות .האם ירצה אחיו לחדש את
הקשר? איך יתייחס הוא ,אזרח סובייטי חופשי ,לאחיו הגולה ומשולל הזכויות?
מובן שגם אימא הייתה נרגשת מהבשורה .במכתב שנשלח למחרת ,תיאר
אבא את הרכב המשפחה ,בלי להזכיר את מצבנו הקשה ,וביקש מאיליה
רומנוביץ' לספר על עצמו ולשלוח צילום ,כדי לוודא שהם אכן אחים .בציפייה
דרוכה חיכינו לתשובה.
התשובה מהדוד הגיעה כעבור שבועיים ,והיא הייתה חמה ולבבית מעבר לכל
ציפיותינו .הוא נולד בריגה ,וסיפור חייו לא הותיר שום ספק :הוא אכן אחיו
הצעיר של אבא והדוד שלי .הדוד התגלה כרחב לב .כמו שאהב את החיים
הטובים ,כך גם אהב לעזור לזולת בכלל ולקרובי משפחה בפרט ,והיה גאה בכך.
גם אשתו הייתה כמוהו ,נדיבה וטובת לב במידה יוצאת מהכלל .שניהם לא
נזקקו להסברים כדי להבין מה מצבנו .הדוד הבטיח להושיט כל עזרה אפשרית
ואף לבקר אותנו בדרכו חזרה ללנינגרד ,שהשתחררה בינתיים ממצור הגרמנים.
הדוד איליה היה נשוי לאישה רוסיה ,מריה ,ולשניהם היו אלה נישואים
שניים .לשניהם היו בנים מנישואיהם הראשונים .הדוד ואשתו חיו בלנינגרד
ברווחה ,יחסית לרוב האוכלוסייה ,בזכות מומחיותו של הדוד להערים על
השלטונות ולשלב את עבודתו הרשמית בעסקיו הפרטיים .היו לו בדיוק את
הכישורים שחסרו מאוד לאבא שלי בקריירה הקצרה שלו כמנהל אטליז .הוא
עסק במפעל לתפירת כובעי פרווה ,סחורה מבוקשת מאוד ברוסיה .חלק
מתוצרתו שווק בתעלות הרשמיות ,וחלק נשאר בידיו ובידי שותפיו ונמכר
בשוק הפרטי.
פעילותו הייתה דוגמה מובהקת לכלכלה המקבילה שפרחה בברית
המועצות בכל שנות קיומה ,משנות העשרים המוקדמות ועד לקריסתה
בשנות התשעים .השלטון דאג בעיקר לתיעוש מהיר ,כשהסיסמה המנחה:
"להשיג את אמריקה!" .כל תשומת הלב וכל המשאבים הופנו לתעשייה
הכבדה ולפרויקטים גרנדיוזיים כגון בניית סכרים ,תחנות כוח וכריית תעלות.
האוכלוסייה חיה ברמת חיים עלובה ,והשלטון שימר את נאמנות העם בעיקר
באמצעות הבטחות לעתיד מאושר .אלא שמיליוני אנשים לא יכולים לחיות
ללא בגדים וללא נעליים לאורך זמן ,לכן התפתחה כלכלה מקבילה שסיפקה
את החסר .איש לא ראה בעוסקים בכלכלה המקבילה גנבים או רמאים ,הדעה
הכללית הייתה" :אם השלטונות לא דואגים לנו ,נדאג לבד לצרכינו ,וכל הכבוד
דרך שלושה משטרים | 77
למי שיודע לעשות זאת!" אפילו הייתה נפוצה בדיחה-קללה עממית" :הלוואי
שתחיה ממשכורת!"
הדוד איליה חי בברית המועצות מצעירותו ,והכיר את השיטה על כל
כלליה הכתובים והבלתי-כתובים וידע לשחות בה כדג במים .אמנם הוא לא
הפך למיליונר ,אבל הוא חי ברמת חיים טובה ,הרבה מעבר לאלה שחיו רק
ממשכורת.
בעקבות המכתב קיבלנו מדוד איליה סכום כסף וחבילת בגדים ,בהתחשב
בחורף הקשה והמפחיד המתקרב ,הוא סייע לנו מאוד .מה עוד שהמלחמה
עדיין הייתה רחוקה מסיומה ,והחיים בעורף היו קשים מנשוא .שנים של גיוס
כל המשאבים לטובת החזית נתנו את אותותיהן :לא רק אנחנו הגולים ,אלא כל
האוכלוסייה ,שגם קודם לא ליקקה דבש ,הגיעה לפת לחם .לא היה לנו שום
דבר לחודשי החורף ,פרט למכסה היומית הדלה של לחם ,שטיבו הלך והורע
כיוון שהוסיפו לו קמח שיבולת-שועל וסובין ,ולמעט תפוחי אדמה שגידלנו
בעצמנו בשולי החלקה של פיזה.
למרות בגדינו העשויים טלאי על טלאי ,לא יכולנו להרשות לעצמנו ללבוש
את הבגדים שדוד איליה שלח .מכרנו הכול והצלחנו לצבור מלאי לא גדול של
תפוחי אדמה לחורף.
בניגוד לדוד איליה ,שהכיר היטב את המציאות ,התקשורת עם הדוד יעקב
באמריקה הייתה מסובכת .כאזרח העולם החופשי הוא לא הבין את הסייגים
שלנו ,שאל שאלות ישירות וציפה לתשובות ישירות שאמי לא הייתה יכולה
לתת .פעם ,למשל ,הוא ביקש ממנה לתאר את הדירה שלנו .אימא כתבה:
"הדירה שלנו דומה לדירה של הורינו ,רק חדר אחד פחות" .בתשובתו הוא
גילה כל מה שהיא ניסתה להסתיר מהצנזורה" :אבל היו שם רק שני חדרים!
האם את רוצה לומר שאתם גרים בחדר אחד?!"
אימא ניסתה להניא אותו מהעברת כסף ,כי הרוסים המירו אותו בשער מגוחך
של שישים קופייקות ( 0.6רובל) לדולר ,וביקשה שבמקום דולרים ישלח
חבילות ,למשל של בדי צמר לחליפות .וכך עזרתו תועיל עשרת מונים.
בעקבות הרמזים שלה הוא שאל ישירות" :מה אתם יכולים לרכוש בסכום
שאני שולח? אצלנו זה סכום שמשפחה יכולה להתקיים ממנו!" איך לענות לו
שבסכום הזה אי-אפשר לקנות אפילו דלי אחד של תפוחי אדמה ,שעלה אז
מאתיים רובלים? אימא כתבה בתשובה סיפור שלם על איש אחד שהיא כביכול
מכירה ושהביא אתו הרבה דולרים מריגה וחשב שהוא עשיר ,אך התברר לו
שהוא לא יכול לעשות עם הכסף הזה כלום .היו לו ,לאיש זה ,גם כמה חליפות,
| 78רבקה רבינוביץ
בדים לחליפות ובדים לבנים לכלי מיטה ,ודווקא דברים אלה עזרו לו מאוד.
זאת הייתה גרסה די מסוכנת ,כי הצנזורים לא היו טיפשים והבינו כל רמז
טוב יותר מהאמריקאים התמימים .אבל אפילו הדוד סוף-סוף הבין את הרמז
השקוף הזה.
הדוד יעקב היה אדם סגור ומופנם .מעולם לא התחתן וחי בבדידות ,נמנע
ממגעים עם אנשים ומהתעסקות בדברים מעשיים של חיי יום-יום .אימא
הייתה מודעת למוזרות שלו ,לכן לא ציפתה שילך לחנויות ויחפש שם דברים
אופנתיים שהגברות בפאראבל היו חושקות בהם ומוכנות לשלם עבורם כסף
רב .היא השתדלה להקל עליו את המשימה וביקשה בדים ,קנייה פשוטה בלי
שיאלץ לייגע את מוחו .הוא כתב מאוחר יותר ,שגם זה היה לא פשוט בשבילו:
הוא עשה הסכם עם חנות בדים גדולה .הוא העביר לחנות סכום קבוע של
כסף ובעלי החנות עשו את כל שאר התהליך :בחירת הבד ,אריזתו ושליחתו
לכתובתנו.
באמצע החורף הגיעה החבילה הראשונה .לא הייתה שום בעיה למכור
את הבד :כל הנאצ'אלניקים בפאראבל היו להוטים לקנות אותו .הרי בחנות
הממשלתית היחידה שנשארה פתוחה ,שאינה מיועדת לחלוקת לחם ,בדרך
כלל לא היו בדים או בגדים מוכנים ,ואם לפעמים נמכרו ,טיבם לא היה התקרב
ולו במעט לטיב הבד האמריקני .דבר כזה הם לא ראו מימיהם!
פרק 13
הגנבת הקטנה
הודות לעזרתם של שני הדודים ,החורף עבר עלינו בקלות יחסית .בכל אופן
לא פחדנו שנמות מרעב .אין זה אומר שאימא ויתרה על "משמעת האוכל" ,אך
היא ניאותה להגדיל את המכסה היומית.
בחורף זה היינו צריכים להתמודד עם בעיה חדשה — בגלל מחסור במספוא
החזיק הקולחוז פחות סוסים ,ולפיזה לא נתנו סוס להבאת עצי הסקה ,ואנו
נשאנו את העבודה על כתפינו כי כל הסוסים היו נחוצים לעבודות בקולחוז.
זאת הייתה צרה צרורה ,במיוחד מפני שהתנור לא היה תקין ,לא חימם כהלכה
וזלל הרבה חומר הסקה.
אבא ואני נאלצנו ללכת ליער שמאחורי חלקות האדמה כמעט כל יום .היינו
כורתים עצי לִ בנה או אורן בעזרת מסור ידני ,מנקים את הגזעים מהענפים,
מנסרים את הגזעים לחלקים שאפשר לשאת על הכתף ומביאים הביתה.
תפקידי היה גם לפלס דרך בשלג אל העץ שבחרנו לכרות :הייתי קופצת
מהשביל ונופלת לשלג עד גובה המותניים ,מתקדמת אל העץ צעד אחרי צעד,
עד שנוצר שביל צר ,ואז אבא היה מתקרב .שנינו עבדנו במסור ובגרזן .עם הזמן
נאלצנו ללכת רחוק יותר ויותר ,כי המקומות הקרובים התרוקנו מעצים .עד
שנאלצנו אפילו לעבור לצד השני של הנהר הקפוא.
מובן שהיה עוד צריך לנסר את חלקי הגזעים ,לבקע אותם לגזרים ולסדר
אותם בצורת קוביות לייבוש .ההתעסקות עם עצי ההסקה מילאה את כל זמננו
בימים החורפיים הקצרים.
אהבתי להיות ביער והסתובבתי בו לעתים קרובות לבדי ,בלי אבא .הייתה
גם מטרה לשיטוטיי שם :חיפשתי חומרים יבשים להבערת התנור .עץ חי הוא
חומר לח למדי ,שאינו מתלקח מגפרור .צריך קודם להבעיר חומרים יבשים
ללהבה גדולה ,ואז גם העצים הלחים מתחילים לבעור .חיפשתי עצים מתים
ויבשים ,זרדים ,גדמי עץ ישנים שאפשר לבקע ,וקליפות של עצי לבנה שהיו
מצוינות למטרה זאת .שם שרתי בקול רם את שירי המלחמה האהובים עליי
| 80רבקה רבינוביץ
וגם רומנסות רוסיות ששמעתי ברדיו .הכול מסביב היה לבן ויפה כמו באגדות.
שרתי על אהבה וחלמתי על הרפתקאות רומנטיות.
הבעיה הייתה שעם הזמן המשימה למצוא חומר יבש להבערה הפכה קשה
יותר ויותר .מלכתחילה לא היו הרבה כאלה ,כי רוב הזרדים היבשים היו
קבורים תחת השלג ,וגם לא הייתי היחידה שחיפשה .ניסינו לייבש גזרים על
גבי התנור אחרי הבישול ,אך בחדר התפשט ריח מגעיל ופחדנו מהתפשטות
גז רעיל בבית.
כבר זמן מה השגחתי בגדרות שמפרידות בין חצרות הבתים לרחוב .הגדרות
היו בנויות מגזעי עץ דקים ,המחוזקים ביתדות התקועים באדמה .היה זה חומר
יבש לתפארת ,כי הגדרות נבנו מזמן .בדרך כלל בגדר היו שלוש או ארבע
שורות של גזעים ,אך היו גם גדרות גבוהות יותר .חשבתי לעצמי שחמש
שורות הן מותרות ,ואם מורידים את הגזע החמישי ,תפקידה של הגדר כהגנה
נגד פלישת בהמות לחלקות המעובדות לא נפגם.
סימנתי לי את המקומות והתחלתי להוציא לפועל את תכניתי .זאת הייתה
כמובן גנבה ,לכן יצאתי למבצע באמצע הלילה .את השלל – גזע דק של עץ
יבש – לא הייתי משאירה בחצר — לבל יראו – אלא מכניסה ישר הביתה .בבוקר
היינו ,אבא ואני ,מנסרים אותו לחלקים קטנים.
כמה פעמים מבצע הגניבה שלי עבר בהצלחה ,אך כעבור זמן מה המקומיים
שמו לב לכך שהגדרות הפכו נמוכות יותר .לא לקחתי בחשבון את חדות העין
של האיכרים :על המעט שיש להם הם ידעו לשמור היטב והיו מוכנים להרוג
את מי שפוגע ברכושם.
מובן שחשדו בגולים .לילה אחד ירד שלג ,והעקבות הובילו ישר לבקתה
שלנו .גבר מבוגר ,מהמעטים שלא גויסו לצבא ,נכנס אלינו בדיוק בזמן שעסקנו
בניסור השלל הלילי שלי.
הוא כמעט התנפל על אבא במכות ,ואז נעמדתי לפניו ואמרתי:
— אבא שלי לא עשה כלום ,זאת אני!
הוא הסתכל עליי ,ילדה בת שתים-עשרה שמגיעה לו בקושי עד החזה ,ולא
היה מסוגל להרים עליי יד .רק שאל:
— למה עשית את זה?
— בשביל להבעיר את התנור .חיפשתי חומר יבש ,עניתי .התביישתי נורא,
אך לא יכולתי להתחמק.
הוא עמד לפניי ,גבוה וחזק ,ולא ידע מה לעשות .בסוף פלט כמה קללות
עסיסיות ,והוסיף:
— שזאת תהיה הפעם האחרונה ,ברור? אם עוד פעם אתפוס אותך ,תרגישי
את נחת זרועי ,לא יעזור לך שאת קטנה! ואתם ,הוא פנה אל הוריי ,איך יכולתם
לשלוח את הילדה לגנוב? התביישו לכם!
כשהסתובב ויצא ,פרצתי בבכי .הייתי בטוחה שכל הכפר יידע על קלוני ,כי
שמועות בכפר קטן מתפשטות במהירות בזק .אך להפתעתי ,האיש לא סיפר
לאחרים על המקרה.
אבא אמר לי מילים שלא שכחתי:
| 82רבקה רבינוביץ
הוחזק סוס אחד .בפינת האורווה היה ציוד שכלל עגלה ועליה חבית ,שבמקרה
של שרפה יש למלאה במים .סימן ההיכר של התחנה היה מגדל גבוה שהתנשא
מעל הגג .בחלקו העליון של המגדל הייתה עמדת תצפית ובה פעמון ,הדומה
לפעמון כנסייה .נדמה לי שקצה המגדל היה הנקודה הגבוהה ביותר בכפר,
שרוב הבתים בו היו חד-קומתיים.
תפקידו של הכבאי היה לעלות על המגדל בכל שעה עגולה ,גם ביום וגם
בלילה ,ולצלצל בפעמון כמה פעמים ,לפי השעה .באותה ההזדמנות הכבאי
גם סקר את הסביבה ובדק אם אש או עשן עולים מאיזשהו מקום .במקרה של
דלקה קטנה באחד הבתים הוא היה צריך לרתום את הסוס לעגלה ולצאת עם
חבית המים למקום .במקרה של דליקה גדולה הוא היה צריך להודיע למועצה
האזורית ולוועד הפועל שינקטו באמצעים הדרושים .הסוס היה באחריותו של
הכבאי :צריך היה להאכיל ולהשקותו ,פעם ביום להוביל אותו החוצה לטיול
קצר וכמובן לנקות את האורווה .שני הכבאים התחלפו במשמרות ,כל משמרת
ארכה שתים-עשרה שעות.
כך יצא שאבא לא יכול היה לעזוב את משמרתו ולקבל את פני אחיו .הספינה
עמדה להגיע בשעה שש בבוקר ,ואילו משמרת הלילה של אבא הסתיימה
בשמונה .אימא ואני יצאנו מהבית באישון לילה לנמל פאראבל וחיכינו לבואה
של הספינה .ישבנו על ספסל כי לא היה שם שום מבנה לממתינים ,אני זוכרת
שהיה קר מאוד .שעונים לא היו לנו ,והלילה נראה אין-סופי.
הספינה הגיעה עם עלות השחר .הכרנו את הדוד מיד בגלל דמיונו לאבא,
ליתר דיוק ,למראהו של אבא לפני המחנה .הוא היה יותר גבוה ומלא ,אך
הפנים – אותם הפנים .ניגשנו אליו והוא הזדעזע מהמראה שלנו .שתינו היינו
יחפות – כך הלכו כל הנערות והנשים בכפרנו בקיץ .אלא שהיה זה סוף אוגוסט,
שהוא גם סוף הקיץ הסיבירי הקצר — ובלילה הייתה קרה .גם הביגוד המרופט
שלנו זעזע אותו.
הוא הציג לפנינו את אשתו מריה ,אישה נחמדה ,מרשימה ובעלת הדרת
פנים .הדוד לא הסכים ללכת ברגל למאליה-בוגרי ,והוא מצא עגלון שהסכים
להסיע אותנו לשם עבור כמה עשרות רובלים.
מראה הבקתה "שלנו" לא גרם להם להלם ,כי הם עצמם הרי התגוררו בכפר
סיבירי במשך שלוש שנים והכירו את התנאים בכפרים אלה .אמנם הם לא
סבלו ממחסור ,אך הכירו את תנאי החיים של הסובבים אותם.
הדודה נטלה מיד את היוזמה לידיה ,שאלה היכן ניתן לקנות עופות והתחילה
לבשל .היא גם אפתה עוגת קרם קקאו — מעדן שכבר שכחנו מקיומו בעולם!
דרך שלושה משטרים | 85
כנגד חולשתנו בלט המרץ שלה .היא זרקה לנו הוראות קצרות ועבדה במטבחנו
הפרימיטיבי בזריזות ובמיומנות.
פגישת האחים הייתה חמה ונוגעת ללב .הדוד איליה סיפר שאחיהם הצעיר
אברם גויס לצבא בימים הראשונים של המלחמה ונפל בחזית .אשתו ובתו
שרדו לאחר המצור בלנינגרד ,והוא עוזר להן מדי פעם.
אבא מצדו סיפר לו על המחנה ,על שחרורו במצב של פלאגרה ,על מאמציה
של אימא להעמיד אותו על הרגליים .הם בכו וצחקו לסירוגין .ואילו אני לא
חשבתי על שום דבר פרט למאכלים שבישלה דודה מריה .הסתכלתי עליהם
מהופנטת.
החגיגה החלה לקראת ערב ,כשיוסף חזר מהעבודה .ישבנו לשולחן שדודה
מריה פרשה עליו מפה – דבר שהזכיר לנו את ימי המותרות שכבר נשכחו! היא
גם הוציאה כלי אוכל מהמטען שלהם .והאוכל — חלום בהקיץ! יכולתי לאכול
לבד את כל מה שהיה על השולחן .הראש הסתחרר מהריח .מזל שהיה גם מרק,
שנתן קצת הרגשת מלאות ,אבל רק צלחת אחת – זה כל כך מעט...
הדודים החליפו מבטים ביניהם ,הסתכלו איך אנחנו אוכלים .אמנם השתדלנו
"להתנהג יפה" ,אך יש דברים שאי-אפשר להסתיר.
הדרמה התחילה כשדוד איליה שאל את יוסף ואותי על הישגנו בלימודים.
היינו נבוכים ,לא ידענו מה לומר .אימא ענתה במקומנו:
— הם אינם לומדים .יוסף עובד בקואופרטיב .ריבה סיימה כיתות ג' וד' בכפר
ומאז אינה לומדת ,אלא עושה עבודות בית .אין לה מה ללבוש ולנעול כדי
ללכת לבית הספר התיכון שנמצא בפאראבל.
הדוד קם ,וראיתי שפניו האדימו.
— מה את מנסה לומר לי ,מארי? שהילדים לא הולכים לבית הספר?
— כן .מצבנו לא מאפשר...
— אני לא רוצה לשמוע שום תירוצים .השתגעתם? מה זה "עובדים"? הם
ילדים! הם ילכו לבית הספר! אני לא מוכן לשמוע אף מילה של התנגדות!
ישבנו כולנו מבוישים .דודה מריה ניסתה להרגיע את בעלה:
— אתה הרי רואה באיזה מצב הם...
— שום מצב! מה ,איזה עתיד אתם מתכננים להם? של פועלים שחורים? אם
הם לא ילכו לבית הספר – שמי לא איליה רבינוביץ'!
— לא יקבלו אותנו ,העז יוסף להשיב .עברנו את קבוצות הגיל שלנו .אני
למשל צריך ללכת לכיתה ז' – שם יושבים ילדים בני שלוש-עשרה ,ואילו אני
כבר בן שבע-עשרה ...גם ריבה הפסידה שנתיים...
| 86רבקה רבינוביץ
— את זה תשאירו לי .מחר אני אלך לדבר עם מנהל בית הספר .שרק יעז לא
לקבל אתכם! עד הקרמלין אגיע — ואתם תלמדו בבית הספר!
למחרת הוא הלך ברגל לפאראבל ונפגש עם מנהל בית הספר התיכון ואסילי
מיכאילוביץ' או ְּסקוֹ ב .המנהל התרשם מהאורח מלנינגרד ,מה גם שהדוד ידע
להעמיד פנים שהוא בעל מעמד בכיר מאוד .הוא הבטיח כל עזרה אפשרית ,אך
מששמע את הנתונים על גילנו ,אמר שהוא מצטער מאוד ,אך יש לו הוראות
ממשרד החינוך האוסרות לקבל תלמידים שפער הגילאים בינם לבין יתר
תלמידי הכיתה כה גדולים .על הילדה ,אמר ,אפשר עוד להתפשר ,אך במה
שנוגע לנער – לא בא בחשבון .הוא יכול ללמוד בבית ספר ערב לנוער עובד.
במערכת החינוך הסובייטית תמיד פחדו לקבל תלמידים בגילאים חריגים,
מכיוון שלקטגוריה הזאת השתייכו בדרך כלל תלמידים שנשארו כיתה פעם
או כמה פעמים ,או בני נוער שמתאפיינים בהתנהגות חריגה ובריונית ,ושהם
בעלי השפעה שלילית על יתר התלמידים.
הדוד איליה היה מודע לגישה הזאת .הוא הסביר למנהל שבמקרה זה מדובר
בתלמידים שלא למדו עקב מצוקה ,ולא משום שנשארו כיתה .הוא הציג את
תעודת הגמר שלי מכיתה ד' ואמר שמדובר בילדים מוכשרים ,אוהבי ספר
וצמאי דעת ,שבריונות היא מהם והלאה .בית הספר שלך ,הוסיף ,עוד יתגאה
בתלמידים אלה.
ואסילי מיכאילוביץ' הביע אהדה לדבריו ואמר שהוא אישית בעד קבלת
שני התלמידים ,אך הוא זקוק לאישור מיושב ראש הוועד הפועל (השלטון
המקומי) לבל יואשם בהפרת ההוראה הרשמית.
דוד איליה הלך מיד לוועד הפועל ודרש פגישה עם היושב ראש .מראהו
הסמכותי פתח בפניו את כל הדלתות .בשיחה עם היושב ראש הוא אפילו
השתמש באיומים :הוא אמר שהוא ממוסקבה ושהוא מקורב לשלטון המרכזי;
שהוא יחזור לשם ויודיע למשרד החינוך שבאזור זה מונעים מילדים מחוננים
אפשרות לרכוש השכלה.
אחרי דין ודברים הוא יצא ממשרדו של היושב ראש עם האישור המיוחל,
ומיד חזר לבית הספר והגיש את האישור למנהל אוסקוב .בו-במקום נרשמנו
לבית הספר.
ואסילי מיכאילוביץ' אוסקוב לעולם לא התחרט על הסכמתו לקבל אותנו.
לימים הפכנו לתלמידיו האהובים .דוד איליה צדק :הוא באמת התגאה בנו;
והוא גם זכור לי כמורה גדול ,שהשפיע על חיי ,כמו הלנה אנדרייבנה בזמנו.
מספר התלמידים בכיתות בית הספר השתנה במשך השנים בדומה לצורת
דרך שלושה משטרים | 87
פירמידה :שלוש כיתות ה' — ביסוד הרחב ,אחרי כן המבנה הולך וצר כתוצאה
מנשירה ,ולפסגה ,כיתה י' ,מגיע רק קומץ תלמידים שלא ממלאים אפילו
כיתה אחת.
הדוד איליה חזר לביתנו אחרי מבצע "בית הספר" במצב רוח מרומם ,כמצביא
שהביס את כל האויבים בקרב .אימא קיבלה את הבשורה בחמיצות-מה ,בעיקר
בנוגע אליי .בזכות העזרה שקיבלנו מדוד איליה ומדוד יעקב יכולנו ,לדעתה,
לוותר על עבודתו של יוסף ,והיא שמחה שהוא התקבל ,אך עליי ,כמי שעושה
אלף ואחת מלאכות בבית ,היא לא רצתה לוותר.
באותם הימים התחלתי להרהר ברצינות על יחסה של אימא אליי לעומת
יחסה אל יוסף .כשכולם ישבו בבית ושוחחו עם האורחים ,היא כל הזמן שלחה
אותי החוצה לבצע כל מיני עבודות .הם שם צחקו ,שתו תה ואכלו ממתקים,
ואילו אני עבדתי בגן הירק והלכתי אל הנהר להביא מים .התחלתי לשחזר:
מעולם לא שמעתי ממנה מילה של עידוד או תודה .הייתי מובנת מאליה,
זמינה תמיד לשליחויות שונות.
דיברתי על זה עם חברתי ז'ניה והעליתי השערה שאני אולי ילדה מאומצת.
ז'ניה הטילה ספק בהשערתי ואמרה שאני דומה לשני הוריי .השערתי השנייה
הייתה שאימא חשה רגשי אשמה כלפי יוסף ,כי שלחה אותו לעבוד בגיל כה
צעיר .אך גם אני עשיתי המון עבודות שעזרו לנו לשרוד — ואני צעירה ממנו
בארבע וחצי שנים!
בסוף אפילו הדוד שם לב ונזף באמי:
— למה את מגרשת אותה החוצה כל הזמן ,שתשב אתנו!
— אם היא תשב אתנו ,לא יהיו לנו מים מחר בבוקר! ענתה אימא.
חלק מההחלטות שהתקבלו בהתייעצות המשפחתית בכל זאת שמעתי .הדוד
קבע שעלינו לעזוב את הכפר הקטן ולעבור לפאראבל.
— מה יש לכם לעשות בקולחוז? ממילא אתם לא עובדים בו .ברל עובד
בפאראבל ,בית הספר התיכון נמצא שם .גם קהילה יהודית קטנה יש שם,
ואילו כאן אתם לבד לגמרי .אני אעזור לכם ,תקנו בית בפאראבל עם חלקת
אדמה ,יהיו לכם ירקות בשפע ותצאו מהמצב הקשה הזה!
מילים אלה נשמעו כמו מוזיקה שמימית .אמנם פאראבל היה כפר די עלוב,
אך אז הוא היה בעיניי כהתגשמות חלום .כשבכפרנו מישהי אמרה "אני הולכת
לפאראבל" ,זה היה נשמע כמו "אני נוסעת למוסקבה" .כל הטוב והיפה היה
מרוכז שם.
הדוד הציע לשקול גם לקנות פרה .להוריי היו ספקות :יצטרכו לקנות חציר
| 88רבקה רבינוביץ
ולמסור למשרד האספקה הממשלתי כמאתיים ליטר חלב בשנה בתור מס.
— אני מציע לכם לעשות חשבון ולבדוק אם זה משתלם ,אמר דוד איליה.
בכפר סוזון שבו התגוררנו ,הרוב החזיקו פרות ואמרו שזה פותר להם את כל
הדאגות הכרוכות בהשגת מוצרי החלב .אנחנו לא קנינו ,כי למריה בגילה ,יותר
מחמישים ,קשה היה לטפל בפרה ולחלוב אותה .לנו גם לא הייתה בעיה לקנות
חלב ,גבינה וחמאה.
שלושה ימים הם היו אתנו ,ובימים אלה הדודים גילו יחס מיוחד אליי ,יחס
חם שכלל לא הייתי רגילה אליו .יום לפני שעזבו הדוד אמר להוריי:
— הייתי רוצה לקחת את הילדה אתי .נגדלה כמו הייתה בתנו ,ובלנינגרד
ייפתחו לפניה אפשרויות טובות לעתיד.
הוא ניגש אלי ,ליטף את שערי ושאל:
— היית מוכנה לנסוע אתנו?
— איך אפשר? עניתי ,נבוכה מאוד .הרי אינני חופשית ,אני רשומה כגולה
בקומנדטורה.
— עם הקומנדטורה הייתי מסתדר .ידועים לי מקרים רבים של שחרור ילדים
מתחת לגיל שש-עשרה.
לא אשכח את המבט החולמני על פני שניהם .היו להם בנים שכבר גדלו ועזבו
את הבית ,והם רצו בת ,אך ידעו שבגילם כבר לא יהיו להם עוד ילדים .אני
יכולתי להיות התגשמות חלומם.
כל זה נשמע מפתה מאוד ,אך לעזוב את משפחתי לתמיד? למרות הטרוניות
שהיו לי כלפי אימא ,הייתי קשורה מאוד להוריי .רצתי אל אימא וחיבקתי
אותה .היא שאלה:
— היית רוצה לעזוב אותנו?
נדתי את ראשי בשלילה .אף אחד לא חזר עוד לנושא זה.
לטומ ְסק ,מרכז המחוז .משם היו צריכים לנסוע ברכבת ְ למחרת הם הפליגו
מערבה ,ללנינגרד .בבואם היו להם ארבע מזוודות ,בעוזבם — אחת בלבד.
כמעט כל מה שהיה להם ,הם השאירו לנו .ליווינו אותם לנמל ,כולנו בכינו ,רק
אימא הייתה מעט קרירה.
למתיישבים גולים אסור היה לעלות על ספינה ,לכן לא יכולנו לראות את
התא של הדודים .נפרדנו על הרציף .הדוד נשק לי והבטיח:
— אשלח לך תלבושת לבית הספר .גם מעיל לחורף .נעליים השארתי כבר.
אני רוצה ,שתתהלכי בבית הספר בראש מורם ,כמו נסיכה.
שמחתי שהוא לא כועס עליי על סירובי לבוא אתם ללנינגרד.
דרך שלושה משטרים | 89
בתחילת שנת הלימודים ,כל חיי השתנו .ממצב של אישה קטנה השקועה
כולה בדאגות לצורכי הבית חזרתי למצב הטבעי שלי — ילדה בת שלוש-עשרה,
תלמידת בית ספר .בראשון בספטמבר הלכנו יחד ,יוסף ואני ,לפאראבל .בית
הספר היה הבית הראשון בכניסה לכפר .היה זה מבנה דו-קומתי גדול ומרשים
על רקע הסביבה שלו .יוסף הלך לכיתה ז' ואילו אני — לכיתה ה' ,הכיתה
הראשונה של התיכון הלא-מלא.
דוד איליה עמד בהבטחתו ושלח לי תלבושת תלמידה תקנית :שמלה שחורה
מבד טוב ולה צווארון לבן וסינר שחור תואם .הייתי היחידה בכל בית הספר
שהייתה לה תלבושת כזאת ,המקובלת בבתי ספר בערים הגדולות .לזה צירף
גם בגדים חמים לכל המשפחה.
לא היו לי שום קשיים בלימודים ,להפך ,סבלתי רק משעמום כיוון שתמיד
הייתי הראשונה שסיימה את העבודות בכתב .אפילו תמהתי מדוע חזרו
והסבירו דברים פשוטים כל כך ,ועוד חייבו ללמוד אותם שוב בבית.
לאחי היה קשה יותר :הוא הרי למד רק שנה אחת ברוסית ,בריגה .מאז עברו
ארבע שנים והוא שכח הרבה ממה שלמד .גם רמת השליטה שלו ברוסית
הייתה נמוכה משלי.
הייתה לו תכונת אופי שעזרה לו להתגבר על כל הקשיים :הוא היה שקדן
באופן יוצא מהכלל ,מתעמק ויסודי ,ולמד כל דבר עד לשורשיו .אני ,לעומתו,
הייתי קצת חולמנית וסמכתי על התפיסה המהירה שלי ועל כושר האלתור.
ידעתי שאסתדר גם בלי לשנן את החומר.
כיתה ז' ,שבה הוא למד ,הייתה כיתת הסיום של "תיכון לא מלא" .כל תלמיד
בכיתתו היה צריך לכתוב עבודת גמר .לפי בחירתו .אחי בחר בנושא שדרש
עבודת מחקר של ממש" :התבוסה הבלתי-נמנעת של מדינות הציר במלחמה".
כול זה נכתב בשנה שהמלחמה עדיין נמשכה .מישהו אחר היה פותר את העניין
בסיסמאות פטריוטיות על עליונות הצבא הסובייטי – אך לא אחי .הוא בנה את
החיבור על תזה אחרת :העליונות של בעלות הברית על מדינות הציר מבחינת
שטח ,משאבים חומריים ומשאבי אנוש .לפי התזה שלו ,גוש מדינות בעל
עדיפות כה מכרעת במשאבים חייב לנצח בסופו של דבר ,גם אם הוא סופג
מפלות קשות בשלב ההתחלתי של המלחמה.
העבודה שלו הייתה מושא לשיחה בכל האזור ,אפילו עסקני המפלגה קראו
אותה .כמה אירוני שזאת הייתה עבודתו של תלמיד שהמנהל פחד לקבלו לבית
הספר.
הוא היה תלמיד מצטיין בכל המקצועות ,פרט ללשון וספרות הרוסית שבה
| 90רבקה רבינוביץ
קיבל ציון "טוב" בלבד ,כי בחיבורים תמיד היו לו כמה שגיאות כתיב.
אודה בכנות :אני לא הייתי יכולה לעשות מחקר כזה .לא הייתי שקדנית עד
כדי כך .אחי לעומתי תמיד נמשך לנושאים הכי מסובכים.
הוריי לא הצליחו לקנות מיד בקתה בפאראבל .קשה היה למצוא בית ,כי
הביקוש היה גדול וההיצע קטן .אבא מצא בית למכירה ,בזכות קשריו
בפאראבל .הדיירים הקודמים עמדו לפנות את הדירה רק באביב ,לכן במשך
כל שנת הלימודים הלכנו ברגל לבית הספר .היינו יוצאים מהכפר בחבורות.
אף אחד לא ענד שעון ,לכן יצאנו מוקדם מאוד פן נאחר .אם בלילה ירד שלג
והיינו הראשונים שיוצאים מן הכפר ,הכביש נעלם מתחת לשכבת השלג
הטרי ופילסנו לנו שביל הליכה .מי שסטה מן הכביש הנעלם ,שקע בשלג עד
למותניים ,בעוד בדרך "הנכונה" עומק השלג הגיע לכל היותר עד לברכיים.
הילדים הסיביריאקים קיבלו את כל העניין הזה בצחוק והשתעשעו בזריקת
כדורי שלג זה על זה .הילדים הגולים היו עצורים יותר.
הרדיו לא שידר בשעות מוקדמות של בוקר ,לכן לא ידענו כמה קר בחוץ.
היה זה נתון חשוב כי בטמפרטורה נמוכה מארבעים מעלות מתחת לאפס,
הלימודים בוטלו .התלמידים מכפרים קטנים מרוחקים לא שמעו את ההודעה
על ביטול הלימודים .קרה לא פעם שהגענו לבית הספר בקור מקפיא ומצאנו
את עצמנו לפני דלתות סגורות .היינו צריכים לצאת מיד לדרך חזרה ,בלי
אפשרות להתחמם קצת ולנוח.
אף שהייתי מצוידת כראוי לתנאי האקלים ,כמה פעמים לקיתי במכות כפור.
זה קרה בימי כפור של יותר מארבעים מעלות מתחת לאפס ,כשעשינו את
הדרך לפאראבל ומיד בחזרה.
מכת כפור הוא מצב שבו איבר אחד או יותר מלבין ונעשה חסר רגישות.
הלוקה בכך לא מרגיש דבר ,ובזה טמונה הסכנה :אם לא מטפלים במצב מיד,
האיבר הקפוא עלול פשוט להיתלש מהגוף בזמן ההפשרה ,לנשור כמו עלה
מעץ.
במקרה שלנו הפנים היו המקום הכי פגיע ,כי הם גלויים .אפשר היה כמובן
לכסות את הפנים עד העיניים ברדיד ,אבל זה היה נחשב סימן של חולשה.
השתדלנו להשוויץ שאנחנו עומדים בקור ,ולא פוחדים ממנו.
במצבים כאלה ,להליכה בקבוצה נודעת חשיבות עליונה .בכל המקרים
הידועים של מות אנשים מכפור ,הם היו לבד :האדם הקופא נתקף ישנוניות,
הוא מרגיש פתאום טוב ,ורק רוצה לנוח קצת ,ואז הוא נשכב ולא קם .בקבוצה
לא היו נותנים לו לשכב ,כי ידוע שזה הסוף .המוכה בכפור לא מרגיש שזה
דרך שלושה משטרים | 91
קורה לו ,אך האחרים בקבוצה רואים .פתאום ילדות הקבוצה היו צועקות לי:
"ריבה ,קופאות לך הלחיים!" הן ראו שלחיי הלבינו כשלג .אז כולן הצטופפו
סביבי וטיפלו בפניי :לקחו שלג על הכפפות ושפשפו את המקום הקפוא,
עד שצבעו הטבעי חזר אליו .לא תמיד השיטה הצליחה ,לפעמים איחרו
את המועד או שלא הצליחו לגמרי להפשיר את האיבר הקפוא .מכסים את
המקומות הפגועים וממהרים הביתה .בחום הביתי מתחיל תהליך ההפשרה
ואתו – הייסורים .מרגישים כאבי תופת במשך כמה שעות ,אחר-כך העור
הפגוע מתקלף ובמקומו ,על הבשר הגלוי ,נוצר קרום עבה בצבע אדום כהה.
מראה מזעזע .רק כעבור שבוע הקרום מתחיל לנשור והפנים חוזרים לצורתם
הקודמת ,בתנאי שמכת הכפור לא הייתה עמוקה מדי ,כי אז יכולות להישאר
צלקות ואף חורים בעור.
פרט לקשיים הרגילים של החורף הסיבירי ,חיינו הפכו קלים יותר .כבר לא
סבלנו מרעב חריף כמו קודם ,אף ששורה ארוכה של מצרכים כגון בשר ,שמן,
סוכר וביצים היו בשבילנו מחוץ לתחום .לחם עדיין חילקו לפי תלושים .העובד
היחיד במשפחה היה אבא שקיבל חמש מאות גרם לחם ואנחנו" ,הנתמכים",
שלוש מאות גרם כל אחד .אפשר היה להסתדר ,כבר ראינו ימים גרועים יותר.
כל זה בזכות הדוד איליה ,שגרם למהפך של ממש בחיינו .קשה לי אפילו לדמיין
מה היה קורה לנו אם האיש מהשוק שהכיר את הדוד לא היה פוגש את אבא.
חיכינו בקוצר רוח למעבר לפאראבל .הרגשנו שרק כאשר נעבור ,המהפך
בחיינו יהיה שלם .רחוק יותר לא הרחקנו לדמיין .פאראבל הייתה פסגת
שאיפותינו.
הלימודים היו קלים ונעימים ,רק במקצוע אחד התקשיתי — חינוך גופני.
ידעתי שחסרות לי זריזות וקואורדינציה ,שאני לא אקפוץ או ארוץ טוב כמו
אחרים ,וגם לא היו לי נעלי התעמלות ופחדתי שיצחקו ממני .כל אלה תרמו
לניסיונותיי להתחמק מהשיעורים.
פרק 15
סוף למלחמה!
חודש מאי תמיד נפתח במוסקבה במפגן צבאי מרשים ובהפגנה המונית לכבוד
סולידריות הפועלים הבין-לאומית ,אפילו בשנים הקשות של המלחמה .הפעם
האירוע הפך כולו לחגיגה .כבר בראשון בחודש ידענו שהקרבות מתנהלים
ברחובות ברלין ושהדגל האדום מתנוסס מעל הרייכסטאג ,בניין הפרלמנט
הגרמני שהיה הסמל של שלטון הנאצים .הרדיו שידר חדשות ומוזיקה מהבוקר
ועד חצות .חיכינו בנשימה עצורה להודעה על גמר המלחמה.
הדיווחים על הישגי בעלות הברית היו מצומצמים ביותר או שלא הוזכרו
כלל .בשלב הסופי של המלחמה הברית כמו חדלה מלהתקיים ,כי לא היה צריך
עוד להילחם באויב משותף .השינוי ביחס למדינות המערב היה מורגש בכל
הערוצים ,גם ברדיו וגם בעיתונים :מאחר שכבר לא צריך סיוע בפתיחת חזית
שנייה או אספקה מסיבית מארצות הברית ,ברית המועצות חזרה למדיניותה
הבדלנית ,לפיה "כל המערב הוא אויב" .מעבר זה מידידות לעוינות קיבל ביטוי
מוחשי באירועי השמונה והתשעה במאי.
כל העולם ידע שגרמניה חתמה על הצהרת הכניעה ללא תנאי בשמונה במאי.
כל העולם גם מציין יום זה כיום הניצחון הרשמי על גרמניה .אבל סטלין אפילו
לא רצה לחגוג יחד עם בעלות בריתו דאשתקד .הוא לא שלח נציג לטקס
החתימה על הצהרת הכניעה ודרש מהגרמנים שיחתמו על המסמך שנית,
למחרת ,בתשעה במאי .זהו גם התאריך הרשמי של הניצחון בברית המועצות
של אז וברוסיה של היום.
לא ידענו אז על כל האירועים האלה .בשבילנו יום הניצחון היה ונשאר התשעה
במאי .השמחה הוציאה את האנשים לרחובות .איש לא עבד .הגברים המעטים
שלא גויסו או ששבו מהחזית כנכים ,שתו בעיקר משקה שנקרא "סאמוגון",
וודקה מתוצרת בית .גם הנשים השתכרו .הצהלה הכללית התערבבה בבכי מר
של האלמנות שידעו :חייהן הקודמים לא ישובו ,לגביהן המלחמה לא תיגמר
לעולם.
דרך שלושה משטרים | 93
הסתובבו שמועות על חנינה אפשרית ,אך הדעה הרווחת הייתה שזאת תינתן
רק לאסירים פליליים ולא לגולים .בכל זאת שמחנו :משפחתנו הקטנה עברה
את השנים הקשות ללא קרבנות בנפש .לעומת זאת ,ממשפחתנו המורחבת,
מי שנשארו בלטביה ,הושמדו כולם .כבר ידענו שאין לנו אל מי לחזור :כל
הדודים והדודות האהובים שלי וילדיהם אינם עוד בין החיים .איך הרגו אותם,
מתי ,היכן הם קבורים — לא ידענו .גם דודי אברם ,צעיר האחים של אבא,
שאותו לא הכרתי ,נפל במלחמה.
אימא רצתה ליצור אווירה חגיגית בבית ושלחה אותי לקטוף פרחי בר ,כדי
לשים זר על השולחן .הלכתי אל שפת הנהר כי בסבך השיחים באביב הייתה
פריחה יפה .גזרתי כמה ענפים מעץ לילך יפה .הכול מסביב היה שקט להפליא.
לא רציתי לשוב מיד הביתה והתיישבתי על גדם עץ ישן .פתאום הרגשתי חנק
בגרון ,התקשיתי לנשום ופרצתי בבכי ללא מעצורים.
על מה בכיתי? על נעוריי האבודים? על הסבל שעברנו? ישבתי ובכיתי שעה
ארוכה ולא יכולתי להפסיק .לא היה זה בכי מר ונואש ,אלא בכי משחרר.
כמו מים צחים ששוטפים את כל הדברים המגעילים והמלוכלכים שנדבקו בי
בארבע שנות גלות.
חזרתי עם זר גדול ויפה ,אדומה כולי מבכי .איש לא שם לב .מי בכלל שם
לב אליי .מי אני — גבעול עשב שמתנדנד ברוח? חלקיק אבק הנישא באוויר?
מאין נבעו רגשי הנחיתות הקשים שלי? הרי בריגה ,לפני ההגליה ,לא הייתה
לי הרגשה כזאת .לגדול כגולה משוללת זכויות ,הנענשת על איזה חטא לא
מובן דווקא על-ידי המשטר שרציתי להשתלב בו ,לדעת שיכולים בכל רגע
לקחת ולשלוח אותי למקום אחר ,כל זה כנראה שתל בי הרגשה שאין לי כל
ערך עצמי ,שכל אחד יכול לעשות בי כרצונו .אלף ואחת השפלות קטנות
היו עבורי דבר שבשגרה – בגלל היותי שונה ,בגלל המראה שלי — מורעבת,
מלוכלכת ומרופטת ,ואולי אפילו ללא סיבה .גם בבית לא הרגשתי שום עידוד,
שום חום או תמיכה .רק הוראות :לכי לשם ,הביאי את זה ,נקי פה .שוב את
יושבת ומתבטלת עם הספר שלך!
המעמד של אחי בבית היה שונה בתכלית .מאז שהפסיק לעבוד והלך לבית
הספר ,הוא הפך לנסיך של אימא .היא גילתה כלפיו רגשות שלא שיערתי כלל
כי קיימים בה ,הרי כל חייה הייתה אישה קרירה ועניינית .הוא כמובן לא היה
מביא מים מהנהר ולא עשה עבודות ניקיון ,כי אלה לא נחשבו עבודות של
גבר ,הוא גם לא עבד בגן הירק הצמוד לביתנו .לפעמים השתתף בניסור עצים
בחצר ,אך לרוב עשינו זאת אבא ואני .הוא התרגל מהר לזכויות היתר שלו
| 94רבקה רבינוביץ
בבית ואפילו לא קם כשרצה לשתות מים :היה צריך להגיש לו .הלימודים שלו
היו דבר מקודש ,ואילו הלימודים שלי — דבר של מה בכך" :היא תופסת מהר,
היא לא זקוקה לזמן מיוחד!" אפילו הכישרון שלי הפך בעיני אימא לחיסרון.
חייבת ,חייבת ,חייבת — על המילה הזאת גדלתי והתבגרתי ,היא הפכה חלק
ממני .צריכה ,חייבת — אלה יהיו המילים האחרונות שאשכח ,כשיגיע זמני
לשכוח ...ואני תמיד לא בסדר ,כי שכחתי משהו או שלא היה לי כוח.
רק בשיעורים ,בבית הספר ,רגשי הנחיתות הקשים היו מרפים ממני .שם
הייתי מלכה ,חזקה מכולם .חבל שלא כל עולמי וחיי היו הכיתה והלימודים.
חיכיתי בחוסר סבלנות למעבר לפאראבל ולתחילת הלימודים בכיתה ו'.
בינתיים היה לי די משעמם ,וחיפשנו ,אני וחברתי ז'ניה ,דרכים להפיג את
השעמום ולבלות קצת .הכפר שלנו לא הציע לבני נוער הרבה אפשרויות בילוי.
לכל היותר ,לפעמים הביאו סרט למועדון.
הרגשתי כבר גדולה ,עוד מעט בת ארבע-עשרה .אחרי העבודות הרגילות
בבית איזשהו כוח לא מובן משך אותי החוצה ,לפגוש בבני גילי.
אני השתייכתי לקבוצת הקטינים ,אך הייתה בכפר קבוצה גדולה של בני נוער
בני שבע-עשרה ויותר ,בעיקר נערות ,וגם כמה בחורים שחזרו מהחזית עם
פציעות קלות .ביניהם היה פיוטר דורוכוב ,המכונה פטקה ,אחד מהילדים של
בעלי הבקתה הראשונה שבה התגוררנו .היו גם נערים צעירים מאוד שעדיין
לא שירתו בצבא.
בני הנוער התכנסו בשעות הערב ליד המועדון למפגשים שנקראו "וֵ אצ'וֹ ְרקי",
וישבו שם על כמה גזעי עץ עבים .היה בחור שניגן על אקורדיון ,כלי נגינה
שהופיע בכפר רק לאחרונה — היה זה שלל שחיילים רוסים הביאו מגרמניה.
לצלילי המוזיקה פצחו הנערות בתחרות שירת פזמונים קצרים שנקראים
'אסטו ׁ ְּשקי" ,מין פולקלור כפרי נפוץ .הפזמונים חוברו בו-במקום ועסקו "צָ ְ
בנושאים אקטואליים .הנערות ביטאו בהם רגשות חיבה ,קנאה או לגלוג .תמיד
התפלאתי מיכולתן לחבר בן-רגע טקסטים פשוטים ,בעלי הומור ,מלאי שמחת
חיים ורומנטיים .היו כמה נערות שהצטיינו במיוחד ,והוכרזו כאלופות הפזמונים.
שיאו המרגש של הוואצ'ורקי היה בסופו :מי מהנערים ייגש אל מי ויציע
ללוות אותה ,מי תקבל את ההצעה ומי תדחה אותה.
הנערות הבוגרות לא אהבו שהנערות הקטינות ,כמוני ,יצטרפו לוואצ'ורקי,
אולי כי ראו בנו יריבות .לכן התיישבנו במרחק-מה מזירת האירועים ,ראינו
ושמענו הכול ,וחשבנו שאיש לא שם לב עלינו.
מה גדולה הייתה הפתעתי ,כשפטקה דורוכוב ,גבר בן עשרים וארבע ,עזב את
דרך שלושה משטרים | 95
מקומו בין הבנות הגדולות ,התקרב לקבוצת הקטינות והתיישב לידי .הייתי
בטוחה שהוא לא יזהה אותי כדיירת לשעבר בביתו ,הרי הייתי ילדה בת תשע
כשגויס לצבא .הסתבר שהכיר ,ולא רק הכיר — גם ידע דברים עליי :היכן אני
גרה ,שחזרתי ללמוד ושאנחנו עומדים לעבור לפאראבל.
גם אני ידעתי עליו כמה דברים .ידעתי שבחזית נפצע בכתף ומאז ידו
השמאלית חלשה וכמעט שאינה מתפקדת .עקב נכותו הקולחוז מצא בשבילו
עבודה קלה — לנהל את חוות השפנים .הייתה בקולחוז חווה כזאת ,שלא
הייתה בה שום תועלת לחברי הקולחוז ,אך סייעה למדינה שהייתה זקוקה
לפרוות השפנים.
לא היו לי הזדמנויות רבות לזכות בתשומת לב ,לכן התקרבותו ,דווקא אליי,
ריגשה אותי מאוד .החברות שאתן באתי התרחקו מעט כדי לא להפריע לנו
לשוחח.
בסוף הוואצ'ורקי פטקה הציע ללוות אותי הביתה .הייתי מאוד נבוכה,
כי הייתה זאת הפעם הראשונה שהלכתי ברחוב בלווי גבר ,מטרה למבטיהן
המשתאים של הבנות הבוגרות.
לא הרגשתי אליו דבר פרט לאהדת-מה .הרי הייתי עדיין ילדה .אך לא אכחיש
שחיזוריו של גבר מבוגר ,רווק מבוקש בכפר ,החמיאו לי .הייתי גם מסוקרנת:
האם הייתה זאת התעניינות חד-פעמית או שיהיה לה המשך .לא נתתי את
דעתי לאיזה המשך בעצם אני מצפה .פשוט היה לי נעים שמישהו שם לב אליי,
ולא רציתי שתשומת הלב הזאת תיפסק.
והיא אכן לא נפסקה .פטקה הסתובב לעתים קרובות בצד "שלנו" בכפר .היה
שורק מול ביתנו — דרך מקובלת לאותת לנערה שתצא מהבית.
לפעמים הייתי עסוקה ולפעמים יצאתי ,ואז הוא הוביל אותי לאיזו גינה,
ישבנו שם והוא חיבק אותי .זה היה די נעים.
פעם הוא ביקש שאבוא אתו לחווה ,לראות את השפנים החמודים .קצת
חששתי ,אך מאחר שהוא כל הזמן התנהג כלפיי בעדינות ,אחרי לבטים קצרים
הסכמתי.
תחילה הכול היה רגיל ,רק קצת הטריד אותי שהוא נעל את הדלת ושם את
המפתח בכיסו .הוא הוביל אותי לאורך שורות הכלובים ,שבהם היו שפנים
אפורים ולבנים חמודים מאוד .ליטפתי כמה מהם.
פתאום הוא נעמד מולי .נבהלתי מהשינוי בהבעת פניו ,מהברק המוזר בעיניו.
בנימה קשוחה הוא דרש שאני אעשה כרצונו ,ואם אתנגד ,הוא ינעל אותי
בחווה ואשאר ללון עם השפנים.
| 96רבקה רבינוביץ
לא בכיתי ולא צעקתי .לא הרגשתי כלום ,רק כאב .כששאל אותי אם נהניתי,
לא הבנתי על מה הוא מדבר.
איני זוכרת כלל איך נפרדנו או איך הגעתי הביתה .בכל אופן לא ייחסתי
חשיבות מיוחדת למה שקרה .רק נגעלתי .כמובן ,לא אמרתי כלום להוריי.
האם היה זה אונס? אפילו לא הכרתי את המילה .בכפר היו אומרים על נערות
ש"נפלו בפח" שהן אשמות ,כי הן שהלכו עם בנים למקום מבודד ושהיה עליהן
לחשוב כי עלול לקרות משהו לא רצוי .גם אני ראיתי את זה כך :ברור שלא
הייתי צריכה ללכת עם פטקה לחוות השפנים .ואפילו היה בי גם קורטוב של
סקרנות :מהו הדבר הזה שמתואר בספרים הרומנטיים כאושר עילאי? מבחינה
זאת נחלתי אכזבה קשה :שום אושר ,עניין מכני גרידא ,קצת מביש .לשמחתי
היה חשוך ,כך לא ראיתי כלום.
בהתחלה לא הרגשתי שנגרמה לי טראומה קשה .הרי הוא לא השתמש בכוח
פיזי ולא היכה אותי .אפילו הרגשתי מין גאווה מוזרה :עברתי מבחן שכל אחת
צריכה לעבור במוקדם או במאוחר .השתדלתי לא לייחס לתקרית זאת חשיבות
יתירה ולא לחשוב עליה.
הטראומה הגיעה מאוחר יותר ,בחלוף השנים .השתרש בי יחס שלילי ליחסי
מין ,במשך שנים רבות לא ידעתי ליהנות ממין וראיתי בו משהו מאוס ומביש.
שנאתי את הנשיות שלי והתביישתי בה ,נהגתי ללבוש בגדים רחבים שיסתירו
את צורת הגוף .כנראה המסר הוקרן ,ונערים התרחקו ממני.
הדחקתי את ההרהורים על אודות המקרה הזה ,כי הגיע היום המיוחל שבו
עברנו לבית שלנו בפאראבל .הספקתי רק לספר לחברתי ז'ניה על האירוע .היא
נזפה בי ,כמובן ,אבל ידידותנו לא נפגמה .לזכותה ייאמר שידעה לשמור סוד.
גם בחייה קרו שינויים ,ולא היה לה ראש להבלים .אחיה הגדול אנטולי חזר
מבית חולים צבאי קטוע רגל עד לאגן .הוא היה גבר צעיר ,גבוה ויפהפה ,בעל
רעמת תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות .לולא הקביים...
מיד עם בואו הכריז אנטולי שהם לא נשארים במאליה-בוגרי ועוברים
לפאראבל .התברר שהיה לו כסף ,והם קנו בית ,לא רחוק מהבית שלנו .שמחתי
מאוד :לא אאבד את ידידתי ז'ניה ,נוכל להיפגש בתנאים נוחים יותר.
פרק 16
ביתנו החדש
ההעברה לבית החדש הייתה קלה — היו לנו בסך הכול כמה מזוודות ,כלי מטבח
וצרור כלי מיטה .על רהיטים לא חשבנו .החשוב מכול היה שהבית כולו שלנו!
אולי המילה "בית" קצת מוגזמת במקרה זה .הייתה זאת בקתה של חדר אחד,
שאחת הפינות שלה ,ליד דלת הכניסה ,שימשה מטבחון .חדר הכניסה היה
כמו חדר מגורים ואפילו היה לו חלון ,רק חימום היה חסר לו כדי להפוך אותו
לחדר מגורים שני .לא חשבנו על זה ,לא היה לנו כוח לדברים כאלה ,כבר היינו
רגילים לחיות בחדר אחד.
בחוץ ,צמוד לבקתה ,הייתה רפת קטנה שנועדה לפרה אחת ,ולידה בית
שימוש בנוי מקרשים – פרט חשוב בשבילי .ליד הבקתה הייתה גם חלקת
אדמה די גדולה ,שהייתה יכולה לספק לנו ירקות לשנה הבאה .כל "האחוזה"
הייתה מוקפת גדר ובה שער כניסה.
למיטה בשבילי לא זכיתי .ליד הקיר השמאלי עמד ארגז גדול ,שהכיל את
הבגדים של כולנו .בלילה הוא הפך למיטה שלי :כדי להאריך אותו ,שמנו לידו
שרפרף ,ועל כל המבנה הזה — שמיכת לבד המשמשת כיסוי והגנה מפני גשם
ומפני קור לסוסים ,שאותה אבא הביא מתחנת הכבאות .אמנם לא היה זה
מקום שינה רך ונוח ,אך כבר ידעתי מצבים גרועים יותר ולא התלוננתי.
באמצע ,בין המיטה של אחי והארגז שלי ,עמד שולחן מלבני גדול ומשני צדיו
ספסלים .כל חיינו התנהלו סביב השולחן הזה :לימודים ,ארוחות ,אירוח חברים
וכל מיני עיסוקים .חשמל עדיין לא היה ,הרצפה לא הייתה צבועה ,והקירות
סוידו בלבן.
לא עלה אפילו על דעתנו לחשוב שאלה תנאי מגורים עלובים :הרי רוב
האוכלוסייה חייתה בבתים כאלה .יוצאים מן הכלל היו רק הנאצ'אלניקים,
אנשי השלטון המקומי :הם זכו לדיור ממשלתי ,שאף הוא לא הצטיין ברמה
גבוהה במיוחד ,אך הדירות היו גדולות יותר.
זמן קצר אחרי שעברנו לפאראבל קנינו פרה .לא היה קל למצוא פרה שעומדת
| 98רבקה רבינוביץ
למכירה ,אך אחד המכרים של אבא סיפר לו על משפחה שמחפשת קונה לפרה
שלה .משפחה זאת מתגוררת באחד מכפרי הסביבה ,המרוחק מפאראבל
מרחק שמונה קילומטר.
אבא בחר בי כמלווה שלו למבצע הקנייה .הלכנו לכפר ביחד.
יצאנו למסע הקנייה ,אפילו שלא היה לנו ידע רב על הסחורה שעמדנו לקנות.
הפרה לא נראתה פגומה בחיצוניותה .בעליה סיפרו שתנובת בחלב שלה ליום
היא כשמונה ליטרים חלב אם חולבים אותה שלוש פעמים ,וקצת פחות אם
חולבים אותה פעמיים בלבד .זאת הייתה התנובה הממוצעת של הפרות באזור.
אבא התמקח והצליח להוריד את המחיר .בסוף סיכמו את העסקה בתקיעת
יד .בהזדמנות חגיגית זאת יצא לי לטעום וודקה בפעם הראשונה בחיי .לפי
המנהג הרוסי חייבים "לשטוף" כל עסקה רצינית ,אחרת היא "לא תצליח".
הייתי סקרנית לדעת ,מהו הדבר הזה — הוודקה ,שכל הרוסים נוהים אחריו.
נתנו לי לגימה .טעמה היה חריף ומגעיל .חשבתי בלבי :איך יתכן שהדברים הכי
נחשקים מתגלים כאיומים? אולי אצלי משהו לא בסדר?
אבי שנא אלכוהול .לא פעם התעוררו בעיות שניתן היה לפתרן בנקל בשתיית
בקבוק וודקה עם איזה נאצ'אלניק .אבא לא היה מסוגל לזה ,והדבר עלה לו
לפעמים ביוקר.
הדרך הביתה הייתה קשה .אחד מאתנו היה צריך ללכת מקדימה ולהוביל את
הפרה בחבל הקשור לקרניה ,ואילו השני — לדרבן אותה בעזרת זרד מאחורה.
הפרה לא רצתה ללכת עם אנשים זרים ולעזוב את המקום שאליו היא רגילה.
במהלך הדרך היא נעמדה לעתים וסירבה לזוז .הדרך הביתה נמשכה שלוש
שעות ,הגענו עם הקנייה שלנו בחצות כשאימא ויוסף כבר ישנו שנת-ישרים
במיטותיהם .היינו ממוטטים מעייפות .לאבא נשארו רק כמה שעות שינה,
מוקדם בבוקר כבר היה צריך להתייצב למשמרת שלו בתחנת הכבאות.
בבוקר היה צריך לחלוב את הפרה .בפעם הראשונה אימא הזמינה שכנה
שאתה התיידדה ,גרמנייה אתנית ,גולה כמונו .השכנה החביבה לימדה אותנו
את רזי החליבה והטיפול בפרה .אני למדתי את המלאכה במהירות .בהתחלה,
עד שהידיים התרגלו ,האצבעות התעייפו .אילו הייתי צריכה לחלוב עוד
פרה ,הייתי מתקשה .חשבתי על החולבות בקולחוז ,כמו בעלת הבית הקודם
שלנו פיזה ,שצריכות היו לחלוב כל בוקר וערב בין עשר לחמש-עשרה פרות.
נמלאתי הערכה :אין גבול למה שאישה רוסייה מסוגלת לעשות!
אבא דיבר עם הרועים שאספו כל בוקר את הפרות בכל הרחוב ,והפרה
שלנו צורפה לעדר — כמובן ,תמורת תשלום .בערב היה צריך לחכות שהעדר
דרך שלושה משטרים | 99
יחזור ולקחת אותה ,פן תלך לאיבוד בכפר הלא-מוכר .עם הזמן היא התרגלה
למקומה החדש ,הייתה ניגשת לבד לשער החצר שלנו ומבשרת על בואה
בגעייה קולנית .אהבנו אותה וקראנו לה מאניה.
השלטונות הטילו מיד מס .רשמית זאת הייתה חובה "למכור למדינה" חלק
מהחלב .אבל בעצם המחיר שהמדינה שילמה עבור החלב היה מגוחך ,ממש
אפסי ביחס לערכו.
הכמות שחייבים "למכור" בשנה היא מאתיים ליטרים של חלב שלו 4.4
אחוזי שומן .הבעיה היא ששום פרה לא נתנה חלב בעל אחוז שומן כה גבוה.
השלטונות חישבו כמה ליטרים של חלב דליל יותר בשומן חייבים "למכור"
כדי להגיע לאותה כמות שומן .אחוז השומן בחלב שלנו היה ,3.7ולפי חישובי
משרד האספקה חובת "המכירה" שלנו עמדה על שלוש מאות ליטרים .בשעות
הבוקר עברו ברחובות הכפר מכליות ממשלתיות שאספו את מכסת החלב
היומית .הייתה גם מכסה ל"מכירת" בשר ,בהנחה שהפרה ממליטה כל שנה
עגלים .הכמות השנתית שהיינו חייבים "למכור" עמדה על ארבעים ושמונה
קילוגרם.
אחרי "המכירה" הממשלתית והפרטית ,לא נשאר לנו הרבה לצורכי ביתנו,
לכל היותר יכולנו להפיק מעט שמנת מכמות חלב שנותרה לנו ,אך לא מספיק
כדי לגבן גבינה לבנה או לחבוץ חמאה.
שנת הלימודים התחילה ,וחיינו הפכו לשגרתיים .כפי שציפיתי ,משלוש
כיתות ו' הועברתי לחזקה ביותר ,שבה למדו הילדים מהמשפחות המיוחסות
יותר של הכפר ,הילדים של הפקידים ושל עסקני המפלגה .לכבוד הזה
זכיתי הודות להישגיי הטובים בלימודים .אחי ,שלמד בכיתה ח' ,הפך לדמות
סמכותית בין התלמידים הצעירים ממנו בארבע שנים ,הם התייחסו אליו כמעט
כמו אל מורה .עבודת הגמר שכתב בסיום כיתה ז' הוסיפה לו הרבה כבוד.
הוא המשיך גם בשנת הלימודים הזאת להביא לבית הספר חידושים שלא
היו בו קודם .ניתן לומר שהוא העשיר את חיי התרבות ,ולא בבית הספר בלבד
אלא בכפר כולו .בהתחלה הוא הקים חוג לשחמט .בתוך זמן קצר המשחק זכה
לפופולריות רבה ויצא מתחום בית הספר לחוגי האינטליגנציה המקומית .בכל
מקום שיחקו שחמט — בספרייה ,במועדון ,אצלנו בבית.
בעקבות החוג הראשון נפתחו בבית הספר עוד חוגים בנושאים שונים:
היסטוריה של גילויים והמצאות במדע ובטכניקה ,ביוגרפיות של אישים
מפורסמים ,ואפילו פילוסופיה .אני הייתי פעילה כמעט בכל החוגים ,במיוחד
בחוגים לספרות ולמוזיקה.
| 100רבקה רבינוביץ
באישור מנהל בית הספר פרסמנו בעיתון המקומי מודעה לכל התושבים:
מי שיש לו תקליטים מיותרים — שיביאם לבית הספר ,כדי שניתן יהיה ללמד
את הילדים את יסודות המוזיקה .זכינו להיענות שלא ציפינו לה :קיבלנו הרבה
תקליטים ,בעיקר של מוזיקת פולקלור ושל מוזיקה לריקודים.
פעם בשבוע ,בשעות קבועות ,שידרו ברדיו קונצרטים של מוזיקה קלאסית
לבקשת המאזינים .הפניתי את תשומת לבם של חברי החוג לשידורים
אלה ,שהיו תמיד חגיגה בשבילי .בספרייה מצאתי ביוגרפיות של מלחינים
מפורסמים .אחרי כל קונצרט שהושמע ברדיו ,דיברנו בחוג על היצירות ששודרו
וקראנו קטעים מהביוגרפיות של המלחינים הרלוונטיים .שיא ההצלחה היה
כאשר כתבנו יחד בקשה משלנו שכללה כשבע יצירות של מוזיקה אופראית,
תכנית לקונצרט שלם .שלחנו את הבקשה לרדיו מוסקבה ,ומה גדולה הייתה
גאוותנו כששמענו יום אחד את קריין הרדיו שמודיע" :קונצרט לבקשתם של
תלמידי בית הספר התיכון פאראבל מחבל טומסק".
גם ריקודים סלוניים הפכו ללהיט בקרב בני הנוער ,ולא רק בבית ספרנו.
קנינו פטפון ישן ,שמופעל בסיבוב ידית .הבית שלנו התמלא בחברים של אחי.
בשטח המצומצם מאוד של החדר היחיד שלנו הסתובבו זוגות ,התאמנו בצעדי
ואלס ,פוקס טרוט וטנגו לקראת המסיבה הקבועה שהתקיימה בסוף השבוע.
רקדו נער עם נער ,בעיקר עם אחי ששימש מדריך ,התכוננו להזמין בנות
במסיבה ,ועד אז רצו לשלוט היטב בצעדי הריקוד .גם אליי באו חברות ללמוד
לרקוד .אהבנו את הוואלס "על גבעות מנצ'וריה" ואת הטנגו "רסיסי שמפניה".
מאז שהריקודים הסלוניים חדרו לחיי בית הספר ,המסיבות הפכו לאירועים
של ממש .בכל מסיבה ,במיוחד לכבוד החגים ,היה "חלק רשמי" – הרצאה של
אחד המורים – ואחר-כך "החלק האמנותי" — כמה שירים פטריוטיים בביצוע
מקהלה .שום דבר מסעיר .ואילו עכשיו כולנו היינו להוטים לקצר את הדברים
המשעממים האלה ולעבור "לדבר האמתי" – הריקודים.
עבר זמן עד שהבנים העזו לגשת אל הבנות ולהזמין אותן לרקוד .בתחילה
רקדנו רק אנחנו הבנות ,ואילו הבנים ישבו על ספסלים לאורך הקירות ובחנו
אותנו במבט ביקורתי .מאוחר יותר התגבשה קבוצה של "מחזרים" — בנים
מבוקשים מכיתות גבוהות .במקביל התגבשה בקרב הבנות קבוצת "מחוזרות"
— הבנות שהוזמנו בדרך כלל לרקוד .כל היתר רקדו בשמחה בת עם בת ,בלי
להמתין להזמנת הבנים.
אני מעולם לא השתייכתי לקבוצת "המחוזרות" ולא הוזמנתי לריקוד גם
בשנים הבאות .אף אחד גם לא הציע לי חברות .ולא כי הייתי מכוערת —
דרך שלושה משטרים | 101
אומרים שהייתי אפילו יפה .חברים שבאו אל אחי התאהבו בחברות שלי ,אבל
אף אחד לא התאהב בי .תמיד רציתי להיות כמו כולם ותמיד הייתי שונה .לא
הייתי דחויה :היו לי חברות וחברים ,אך הם ידעו שאני פשוט שייכת לתחום
אחר ,רציני יותר ,שאותי אפשר לשאול על פתרון בעיה גיאומטרית סבוכה,
ואילו פלרטוטים ושטויות אחרות הם ממני והלאה .ייתכן ששידרתי אנטי-
מיניות ,אבל גם הבנות היהודיות האחרות בבית הספר לא היו "מחוזרות" .אולי
היופי השמי שלנו לא משך את הבנים הרוסים ,שאהבו את היופי הסלבי.
התעלמות הבנים ממני פגמה מאוד בביטחון העצמי שלי .ההערות העוקצניות
של אחי ,שאחדות מהן אני זוכרת עד היום ,גרמו לכך שהערכה העצמית שלי
הייתה מאוד נמוכה .הוא נהג לומר שאני גמלונית ,כפופה ,לא גמישה .הערות
אלה הזיקו לי מאוד ,הכניסו אותי למתח .השתדלתי לא להתבלט — ואז הוא
העיר שאני מתוחה ומתנועעת כמו מקל ומכניסה את ראשי בין הכתפיים.
בדיעבד ,אני חושבת שהוא קינא בי שהצלחתי בלימודים בקלות ושהרוסית
שלי מושלמת ואילו הוא נאלץ לעבוד קשה בשביל הישגיו בלימודים ,ועדיין
הוא לא הצליח כמוני.
בינתיים ,לבי היה רעב לאהבה רומנטית "כמו בספרים" .תמיד הייתי מאוהבת
בסתר באחד הבנים היפים מהכיתות הגבוהות ,אך לא גיליתי את רגשותיי ,לא
במילה ולא ברמז .הייתי זקוקה למישהו לחשוב עליו בשעות הבדידות ,ומאחר
שדמיון לא חסר לי ,הייתי מדמיינת פגישות חשאיות וסצנות אהבה עם אותו
נער .כמעט האמנתי שהדברים האלה קורים במציאות.
שנת הלימודים 1947-1946הייתה שנה טובה יחסית .אמנם חיינו בצמצום,
אך זאת לא הייתה מצוקה קיומית .חיינו בבית משלנו ,בלי אנשים זרים ,בית
הספר היה מרוחק מביתנו מרחק של חמש דקות הליכה — היה בזה שינוי
משמעותי ביותר לטובה; התעמולה הרשמית הבטיחה לכל האזרחים חיים
טובים עוד יותר בזמן הקרוב ,אחרי שהמדינה תתאושש מתלאות המלחמה.
הייתי אופטימית.
בחלק האירופאי של ברית המועצות התרחשו בשנתיים האלה דברים נוראים.
הטרור השלטוני השתולל :סטלין פחד מאוד מאנשי הצבא ששבו מאירופה
והפיצו סיפורים על רמת החיים הגבוהה שם ,וזאת אחרי שצעירים אלה שמעו
כל חייהם שהקפיטליזם רקוב וגוסס .רבבות נשפטו על "תעמולה עוינת"
ושולחו למחנות ,שלא לדבר על אלה שהיו בשבי ונחשבו "בוגדים" .כך הודתה
המדינה לאלה שהביאו לה את הניצחון אחרי ארבע שנות לחימה .אווירה של
אימה שררה בערים הגדולות.
| 102רבקה רבינוביץ
מעמד בבית .אימא הייתה השליטה הבלעדית .לאיש מלבדה לא הייתה זכות
נגיעה בכסף או באוכל .בכל השנים שגרתי יחד עם הוריי ,אפילו בתור אישה
נשואה ,לא העזתי לקחת איזה דבר מזון לבד .רק אימא הייתה מגישה.
סבלתי לא מעט ממשטר הדיקטטורה בבית .כנערה מתבגרת היו לי צרכים
בכל הנוגע לביגוד ולהנעלה ,ואימא התעלמה מהם לחלוטין .אף שכבר לא
סבלנו ממצוקה קיומית – הייתה לנו פרה ,היה גן ירק — קמצנותה הייתה
קיצונית .לקבל אישור כדי לקנות זוג גרביים ,במקום אלה שנקרעו ,הייתה
בעיה לא קלה .התשובה לכל בקשה הייתה" :את רוצה שייגמר לנו כל הכסף?"
בלבי בער הרצון להפוך לעצמאית מהר ככל האפשר .כשעברתי לכיתה ז',
החלטתי לקפוץ כיתה ולעבור לכיתה ט' בשנת הלימודים הבאה .התחלתי
לתכנן את מבצע המעבר.
בסוף שנת הלימודים בכל הכיתות היו בחינות מעבר .בכיתה ז' ,שהיא כיתת
סיום שלב "התיכון הלא-מלא" ,היו בחינות גמר רבות במיוחד ,כי רבים
מהתלמידים לא המשיכו ללמוד בתיכון מלא .כדי להתקבל לכיתה ט' הייתי
צריכה לעבור את בחינות הגמר האלה ,ובמקביל – את בחינות המעבר מכיתה
ח' לכיתה ט'.
המקצועות ההומניים (לשון ,ספרות ,היסטוריה ,גיאוגרפיה ,ביולוגיה) לא
היוו בעיה בשבילי .נהגתי לקרוא את ספרי הלימוד במקצועות האלה בתחילת
שנת הלימודים מההתחלה עד הסוף ,כמו שקוראים רומנים ,פשוט כי היה לי
מעניין .במשך שנת הלימודים רק רפרפתי על פני החומר ,כדי לבדוק שלא
שכחתי ,במיוחד תאריכים בהיסטוריה .את החומר של כיתה ח' כבר הכרתי
ברובו מהקשבה לאחי ,הספרים הרי היו בבית ,ולא פעם הצצתי בהם.
הבעיה הייתה במקצועות המדויקים ,הבנויים על המשכיות – מתמטיקה,
פיזיקה וכימיה ,בהם אי-אפשר לדלג על חומר לפני שלמדת ותרגלת את
החומר הקודם .אי-אפשר גם לקרוא את החומר הזה כמו רומן ,כי הוא דורש
תרגול וחשיבה לוגית.
פניתי אל מנהל בית הספר וסיפרתי לו על תכניתי .אמרתי לו:
— הרי אתה יודע שאני מבוגרת מבני כיתתי ,כי לא למדתי בזמן המלחמה
במשך שנתיים .אני רוצה להחזיר לעצמי לפחות שנה אחת מהזמן האבוד הזה.
יישום התכנית היה כרוך בכך שירשו לי לעמוד לבחינות מעבר לכיתה ט'
במתמטיקה ,בפיזיקה ובכימיה בסוף הקיץ ,לפני תחילת שנת הלימודים הבאה.
את יתר הבחינות התחייבתי לעבור במקביל בכיתה ז' ובכיתה ח' בזמן הרגיל,
יחד עם כולם.
דרך שלושה משטרים | 105
ואסילי מיכאילוביץ' התרשם מאוד מדבריי ,אך אמר שהוא צריך להתייעץ
עם המורים במקצועות הללו ולקבל את הסכמתם .המורים הרי יהיו בחופשת
הקיץ ,הם יצטרכו לבוא לבית הספר במיוחד למען הבחינות שלי .הוא הביע
תקווה שלא יהיו הסתייגויות .הוא אישית מוכן להצביע בעד תכניתי בשתי
הידיים.
כעבור כמה ימים הוא קרא לי למשרדו ,הודיע שהמורות מסכימות לבוא
לקראתי ולבחון אותי במתמטיקה ,בפיזיקה ובכימיה בסוף אוגוסט .הוא איחל
לי הצלחה.
לא סיפרתי לתלמידי כיתתי על הכוונתי לעזוב אותם ,אך מאחר שהמורים
ידעו ,הדבר לא נשאר בגדר סוד .הפכתי מפורסמת בבית הספר ,הבחנתי
במבטים סקרניים של תלמידי כיתות אחרות המלווים אותי כשהייתי עוברת
בפרוזדורים בהפסקות .הרגשתי לא בנוח מכל תשומת הלב שמשכתי .למי
ששאל ,עניתי שהשמועות הן אמת.
בבית דווקא הרגשתי יותר בנוח ,כי נהניתי ממיצוי היכולות שלי .הכול
התקדם כמתוכנן ,ולקראת תקופת הבחינות הייתי מוכנה להיבחן בשתי
הכיתות במקביל.
בבית ספרינו היה תלוי על הקיר לוח מיוחד ,עליו נהגו בתקופת הבחינות
לכתוב את שמות התלמידים שזכו באותו יום לציון חמש ,שפירושו "מצוין".
מאחר שגם אחי ניגש לבחינות ,ולעתים נבחנתי בשתי בחינות באותו היום,
הדבר הגיע לכדי קוריוז :בימים מסוימים שם המשפחה רבינוביץ' הופיע על
הלוח שלוש פעמים ,ציון אחד של אחי ושניים שלי .המנהל היה פוגש אותנו
בחיוך קורן .לא רצינו להיות חוצפנים ולהזכיר לו שפחד לקבל אותנו לבית
הספר עקב גילנו המתקדם.
עברתי בהצלחה גם את הבחינות שנדחו לסוף אוגוסט .לשמחתי הרבה
השגתי את ידידתי ז'ניה ,שגם היא עברה לכיתה ט' .כמובן ישבנו בספסל אחד.
הייתה רק כיתה ט' אחת ,כי תלמידים רבים לא המשיכו לשלב זה של התיכון.
ובכיתה היו עשרים תלמידים מצטיינים .היה לי נעים ללמוד בכיתה כזאת :קצב
הלימודים היה אחר ,המורים לא נאלצו לחזור חזור ושוב על החומר ,כי ידעו
שתלמידי הכיתה מהירי קליטה .הרגשתי בכיתה כדג במים .שנות הלימודים
בכיתות ט' ו-י' זכורות לי כתקופות טובות בחיי.
פרק 17
קמפיין
ה"קוסמופוליטים"
בסוף שנות הארבעים התרחשו במדינה אירועים קשים ,במיוחד כלפי
היהודים ,וההדים הגיעו גם אלינו .ברית המועצות שאחרי המלחמה שינתה
את פניה מבחינה אידיאולוגית .ערך אחוות העמים ננטש ואת מקומו תפס
שוביניזם רוסי .סטלין שאף לשחזר את האימפריה הרוסית ,דוגמת רוסיה
הצארית ,במקום ברית הרפובליקות לכאורה שוות הזכויות .האינטרנציונל
כהמנון המדינה הוחלף בשיר המהלל את העם הרוסי כאומה שלטת שמאגדת
סביבה עמים אחרים ,פחותים במעמדם ,ואת סטלין ,המנהיג הבלעדי ,שראה
את עצמו כצאר מודרני.
הוא הרגיש חזק דיו כדי להוריד את מסכת הנאורות ולתת דרור לאנטישמיות
הטבועה בו .המדיניות שהוביל דיברה בעד עצמה .התחדשו הרדיפות נגד
יהודים ,בפרט כלפי אלה שהגיעו למעמד מכובד בתחומי מדע ,טכנולוגיה
ותרבות .שם הקמפיין היה "מאבק נגד קוסמופוליטים חסרי שורשים
המשתחווים בפני המערב" .מובן שבדיבורם על "קוסמופוליטים" השלטון
התכוון ליהודים.
כבר הזכרתי שיהודי ברית המועצות נהגו להחליף את שמות המשפחה
היהודיים שלהם בשמות רוסיים מובהקים .היו שהחליפו את שמם לצמיתות,
היו שבחרו ב"שם יוצר" רוסי ,בעוד במסמכי הזיהוי שמרו על שמם היהודי .גם
אלה וגם אלה "זכו" במסגרת הקמפיין לגילוי פומבי של שמותיהם המקוריים,
היהודיים .הדבר נעשה בבוטות ,כמו נתגלה פושע שהסתתר עד אז .לא פעם
אלה שזהותם היהודית "נחשפה" היו מחברי ספרי הלימוד שמהם למדנו.
מהפך מוחלט חל בהצגת ההיסטוריה של המדע .פתאום "התברר" שלא
אדיסון המציא את נורת החשמל אלא מהנדס רוסי בשם לודיגין .לא האיטלקי
מרקוני המציא את הרדיו אלא הרוסי פופוב .את הקטר ושימושו ברכבות
דרך שלושה משטרים | 107
השפה הספרותית הרוסית היא שפה של תיאורים .כל שם עצם מקבל תיאור,
למשל :שמיים תכולים ,הרים גבוהים .פושקין הדגול וההומניסט בדרך כלל,
בחר לתאר את המילה "יהודי" בתיאור המתחרז "בזוי" ,ועוד בצורה מכלילה.
אני משוכנעת שהשורה "התדפק בדלתי יהודי הבזוי" שרטה את לבו של כל
יהודי שקרא ואהב את יצירותיו של פושקין ,אפילו שניסינו להתעלם ,כי הרי
כל היתר כה יפה ,כה אהוב.
לפי הקו האידיאולוגי החדש ,ליהודים לא היה חלק ונחלה בתרבות הרוסית —
הם רק הסתפחו אליה כמו טפילים .איננו שייכים .תרומתנו לתרבות הרוסית
היא שלילית .ובכן לא רק את ארצי גנבו לי ,גם את שפתי ואת תרבותי .זה היה
יותר מדי אפילו לפטריוטית סובייטית כמוני.
היסטוריונים של ימינו מנסים לגלות את הסיבות לשנאה התהומית של
סטלין כלפי יהודים .בקטע דוקומנטרי מקורי ששודר בטלוויזיה רואים את
סטלין אומר לחוג מקורביו" :אין לתת אמון ביהודים ,כל אחד מהם הוא מרגל
בפוטנציה" .נוסף על כך ,סטלין היה משוכנע שהקמפיין נגד היהודים יוסיף לו
פופולריות בקרב בני העם הרוסי .למזלם של היהודים הוא לא הספיק להגשים
את תכניתו השטנית — להגלות את כל היהודים למזרח הרחוק ,לבירוביג'אן,
חבל נידח שנשא את השם" :חבל יהודי אוטונומי" .סטלין רצה להציג לפני
העולם את ההגליה ההמונית כ"פעולת הצלה של היהודים מזעמו הצודק של
העם הרוסי" .תוכננו גם התנפלויות ,כביכול ספונטניות ,על הרכבות שיובילו
את היהודים מזרחה ,ולפי הוראתו של סטלין" :לא יותר ממחצית הגולים
צריכים להגיע למקום המיועד".
שיא הקמפיין האנטישמי היה "משפט הרופאים" ,שבמסגרתו הואשמו בכירי
הרופאים במדינה ,פרופסורים בעלי שם עולמי ,רובם ככולם יהודים ,ב"הרעלת
מנהיגי המדינה בהנחיית גורמים עוינים במערב" .חרף כישלון הניסיונות
לשבור את הרופאים ולאלצם להודות בקשרים עם המערב ,בריגול ובהרעלת
מנהיגים ,וחרף היעדר ראיות כלשהן ,תוכננו משפטי ראווה פומביים כשגזרי
הדין היו ידועים מראש — הוצאות להורג .את ההוצאות להורג השלטונות
התכוונו לבצע בטקסי תלייה פומביים בערים שונות ,כדי שצופים רבים ,לא
רק במוסקבה ,יוכלו "ליהנות" מהתמונות המזוויעות.
כל הזוועה הזאת נמנעה הודות למותו של האיש שחלק עם היטלר את תואר
"הרודן האכזר ביותר בהיסטוריה המודרנית" .כשהסתלק במרס ,1953היה זה
נס של ממש עבור רבבות אנשים שכבר סומנו כקרבנות .כעבור זמן קצר נחשף
השקר הזדוני שהוליד את "משפט הרופאים" והם שוחררו (פרט לאחד ,שלא
דרך שלושה משטרים | 109
עמד בייסורי החקירות ומת בכלא) .אין להתעלם מכך שלפעמים ההיסטוריה
עושה חסד עם היהודים ,או שמא הייתה זאת יד הגורל שהתערבה להציל את
היהודים.
למרות ההילה שהייתה לי של תלמידה מצטיינת ואף שקפצתי כיתה,
למרות מעמדו הסמכותי של אחי שסיים את בית הספר באותה שנה ,לעתים
קרובות הרגשתי זרה ולא שייכת ,אפילו בחברת בני כיתתי .נוסף על הדברים
שהבנתי במהלך קמפיין הקוסמופוליטים על מעמדנו המיוחד כיהודים בחברה
הסובייטית ,העיק עליי מעמדנו האזרחי כמתיישבים גולים על כל מגבלותיו.
רציתי חופש ,עצמאות ,להשתחרר מהכבלים שסגרו על חיינו מכל הצדדים.
לפי שמועה שנפוצה ,מתיישב גולה אשר זכה באות הצטיינות כלשהי
מהמדינה יכול היה לקבל מעמד של אזרח חופשי ,כי הוא כבר הוכיח את
נאמנותו למדינה ואיננו עוד בגדר "חשוד מבחינה סוציאלית" .לבוגרי בתי
הספר התיכוניים היו מעניקים "מדליות זהב" אם עברו בהצטיינות את כל
בחינות הבגרות .נרמז לי שמדליית זהב כזאת נחשבת אות הצטיינות מהמדינה,
לכן זכייה בה יכולה הייתה לגרום לשחרורי ממעמד של גולה.
לא היו סימוכין רשמיים שאכן כך הדבר ,אך הייתה תקווה .קבעתי לי את
היעד הבא – לזכות במדליית זהב.
לא ידעתי שיש "הוראה מגבוה" :אין לאפשר בשום פנים ואופן לתלמיד
גולה לזכות במדליית זהב ,יש להכשילו לפחות בציון אחד שאינו מצוין ,כדי
למנוע ממנו את הזכייה ,לכן לא היה לי שום סיכוי .לכאורה ,הדרך שלי הייתה
סלולה להצטיינות :במשך שנת הלימודים היו לי ציונים מצוינים ,החיבורים
שלי בספרות היו לשם דבר בבית הספר ,והם הוקראו לא פעם בכיתות אחרות
כדוגמה לכתיבה יצירתית.
והנה הגיע היום המכריע — הבחינה בספרות בכתב ,כלומר כתיבת חיבור
שאיני זוכרת מה היה נושאו ,אך בחרתי נושא שגרתי ולא קשה במיוחד.
אנחנו ידענו את כללי המשחק .ידענו מה מותר ומה אסור .היה בידע הזה
משהו שמוביל לתגובות אוטומטיות .צעדנו בשביל שנסלל בשבילנו ללא
מחשבות מיותרות.
הבטיחו לנו להקריא את הציונים באותו הערב .החיבורים נבדקו על-ידי
המורה לספרות ועל-ידי מפקחת של משרד החינוך .היינו רק עשרים תלמידים
בכיתה ,לכן בדיקת העבודות לא גזלה זמן רב.
התאספנו בחצר בית הספר כבר בשמונה בערב ,אך נאלצנו לחכות .לבי בישר
לי רעות .ניסיתי להפיג את המתח בפטפוטים עם החברים .הם ידעו שאני
| 110רבקה רבינוביץ
השלטון המקומי רצה לגייס אותם לעבודות הכי קשות ,שמועסקים בהן בדרך
כלל אסירים ,כי שום אדם חופשי לא יסכים לעשותן .למשל לחטוב עצים
ביער ,רחוק מהבית ,למשך חורף שלם ,או להשיט עצים על מי הנהר אוב,
עבודה קשה ומסוכנת במיוחד .מאחר שבחבל טומסק לא היו מחנות אסירים,
הגולים הצעירים נועדו לעבודות אלה.
ובכל זאת ,אי-אפשר היה לאסור באופן רשמי על אנשים ללמוד ,כי יש חוקה
ובה מובטחת זכות להשכלה לכול .אז מה עשה השלטון? המציא פרוצדורות
וכללים מכשילים.
כדי להתקבל למכללה צריך לשלוח אליה את התעודה בדואר בצירוף בקשה
שיזמנו את המועמד לבחינות הקבלה .מבחינת הזמנים — בוגרי התיכון
מקבלים את תעודות הבגרות בסוף יוני; עד שמקבלים את ההזמנה מהמכללה
עובר זמן ,שלושה שבועות עד חודש .רק מי שבידו הזמנה מהמכללה יכול
לגשת לקומנדטורה ולהגיש בקשה לנסוע לקולפאשבו .עד שמגיעה התשובה,
בחינות הקבלה במכללה כבר מסתיימות .הכול מחושב כך שהגולה לא יצליח
להגיע לבחינות בזמן.
גם אחי איחר לבחינות הקבלה ,אך הוא נקט בצעד נועז :הוא לקח את ההיתר
ונסע לקולפאשבו ,ונשאר שם עד בחינות הקבלה לשנת הלימודים הבאה .הוא
לא ידע ממה יתפרנס שם והיכן יגור .ההורים נתנו לו קצת כסף לסידורים
הראשונים .הגורל עוזר לנועזים :הוא הצליח לקבל משרת מורה לגרמנית
ומקום מגורים על-פי מעמדו כמורה .כעבור שנה ,כשהתחילו שוב בחינות
הקבלה למכללה ,הוא כבר היה במקום ,עבר את הבחינות והתקבל.
גם אני התחלתי במסלול זה ,אף שידעתי שבסופו צפוי כישלון .אולי ציפיתי
שהם יתרשמו מהתעודה שלי ויקדימו לשלוח הזמנה; וההיתר לנסיעה יגיע
מהר .הייתה זאת תקוות שווא .מכונת השלטון חרצה את גורלות בני האדם לפי
הכללים האכזריים שלה ,ולא היה בה מקום למקרים יוצאים מן הכלל.
המקרה שלי היה עוד יותר גרוע :חיכיתי חודשיים וקיבלתי בסוף סירוב.
כשניסיתי לברר את הסיבה ,הקומנדנט השיב לי:
— את מוזמנת לראשון באוגוסט ואילו עכשיו סוף ספטמבר! מה יש לך
לעשות שם בסוף ספטמבר? הלימודים התחילו מזמן!
— אם כן מדוע משכתם כל כך הרבה זמן עד שנתתם תשובה? האם זאת
אשמתי שאיחרתי?
— לא אנחנו משכנו ,מתן ההיתרים לא תלוי בנו .דנים בבקשות במוסקבה.
אנחנו לא אלה שקובעים!
דרך שלושה משטרים | 113
הפתיע אותי שהוא בכלל הואיל לשוחח אתי ,ניסה להסביר ולא קטע אותי
מיד .הייתה זאת עדות לכך שאנשי הנקב"ד המקומיים התרככו מעט ביחס
אלינו ,וראו בנו אנשים שאתם אפשר לדבר .ההקשחה באה ממוסקבה.
בתחילת אוגוסט כל חברי כיתתי לשעבר נסעו לטומסק ,אחדים נסעו אף
לערים רחוקות יותר ,כדי להתחיל בלימודים הגבוהים .לפני נסיעתם התכנסנו
למין מסיבת פרידה קטנה .נחרטו בזיכרוני המילים שאמר לי אחד התלמידים
החלשים בכיתה שנעזר פעמים רבות בפתקאות ששלחתי לו במבחנים" :אני
מתבייש שאני נוסע ללמוד כשאת נשארת!"
גם חברתי ז'ניה נסעה .נשארתי לבד לגמרי ,בלי חברים בני גילי ,בלי תכניות
לעתיד.
התחלתי לחפש עבודה .לא היו לי ציפיות גדולות .ללא מקצוע מוגדר,
בסביבה כפרית ,למה יכולתי לצפות? גם משרה של עובדת ניקיון לא הייתי
דוחה ,אפילו שזאת המדרגה הכי נמוכה בסולם התעסוקתי ועבודה שמתוגמלת
בצורה עלובה במיוחד.
התמזל מזלי והציעו לי משרת מזכירה באותו בית הספר שבו למדתי .המזכירה
הקודמת ,מוסיה ,יהודייה גולה כמוני ,רווקה כבת ארבעים ,פוטרה ללא כל
סיבה אחרי שנים רבות של עבודה במשרה זאת .מתוך רצון טוב היא הסבירה לי
את כל שהייתי צריכה לדעת על עבודתי החדשה .ניגשתי לעבודה בהתלהבות,
החלטתי לסדר את כל הניירת בצורה מושלמת .לא היה הרבה מה לעשות ,אך
אני חיפשתי לי תעסוקה :בדקתי את כל הכרטסות והתיקים ,עשיתי רשימה
של מוצרים חסרים ,ודפים מצהיבים וקרועים החלפתי בחדשים.
היו שם תיקים לכל תלמיד שלמד אי-פעם בבית הספר .בתיקים היו לא רק
פרטים אישיים ותעודות עם ציונים לכל שנת לימודים ,אלא גם תיאורי אופי
שכתבו מחנכות הכיתות בסיום כל שנה.
לא התאפקתי ופתחתי את התיק שלי .קראתי את תיאור האופי שכתבה
מחנכת הכיתה ט'" :נערה בעלת כישרונות נדירים וחריצות יוצאת מן הכלל,
המצטיינת בשליטה מושלמת בשפה הרוסית ,בכושר ביטוי ובחשיבה
הומניטרית וחשיבה מתמטית לוגית באותה מידה" .חייכתי חיוך מר .מה כל
זה עוזר לי עכשיו.
שמחתי בכל זאת שארוויח קצת כסף ,חלק אתן להוריי ובחלק הנותר אקנה
לי כמה דברים שלהם נזקקתי נואשות.
שמחתי הייתה קצרת מועד .אחרי שלושה חודשי עבודה פוטרתי ללא כל
סיבה נראית לעין .הסיבה הייתה סמויה" :הוראה מגבוה" ,כפי שהסבירו לי
| 114רבקה רבינוביץ
בגילוי לב .הכול במסגרת מדיניות השלטון כלפי גולים צעירים ,שחסמה
בפניהם כל דרך לחיים נורמליים.
כעבור זמן מה מצאתי עבודה אחרת ,במשרד שנקרא "מעבדה לבדיקת
טיב הזרעים" .הקולחוזים והסובחוזים היו שולחים למעבדה דוגמיות של
זרעים שהתכוונו להשתמש בהם ,ובמעבדה היו בודקים אם הזרעים תואמים
לסטנדרטים שקבעה המדינה.
תפקידי היה להגיע מוקדם בבוקר ,לפני כולם ,להסיק את התנורים ,לנקות
את החדרים ובזמן שנותר ,לעשות שליחויות .במעבדה שמחו שקיבלו עובדת
בוגרת תיכון ,כי בדרך כלל עסקו בעבודות האלה נשים חסרות השכלה.
התייחסו אליי יפה והשתדלו ללמד אותי את רזי העבודה ,בכוונה להעלות
אותי כעבור כמה חודשים לדרגת לבורנטית.
אלא שגם השמחה הזאת לא האריכה ימים .כעבור חודש הגיעה "הוראה
מגבוה" — לפטר אותי .הבנתי שלא יאפשרו לי לעסוק בשום עבודה שבמסגרתה
אפשר לגור בבית ושמתבצעת במשרד ,ולא תחת כיפת השמיים .אפילו לא
בניקיון .סלילת כבישים — בבקשה .חטיבת עצים — גם כן .לא יותר מזה.
יום אחד נקראתי למועצה האזורית .ידעתי ששום דבר טוב לא מצפה לי שם.
המועצה עסקה בעיקר בגיוס כפוי של אנשים לעבודות פרך.
בתחילה הציעו לי לעשות תורנות מסוימת מאוד :קיבלתי לידי רשימה של
אנשים החייבים לבוא למועצה לצורך גיוסם להשטת עצים על פני הנהר –
אחת העבודות הכי נוראות שהיו לשלטון המקומי להציע .מהות העבודה
הייתה לעמוד על גזע עץ השט על פני המים ובעזרת אנקול לקרב אליו גזעי
עץ אחרים ,כדי לקשור אותם ולהפוך לרפסודות שישוטו עם זרם הנהר אוב
לנמלים הגדולים .עבודה עונתית זאת נמשכת כשישה חודשים ,עד שמגיע
החורף ושכבת קרח מכסה את מי הנהר.
ברשימה הופיעו בעיקר שמות של גולים ,בתוכם יהודים שהצליחו להתברג
למקומות השמורים לאינטליגנציה הכפרית — מנהלי חשבונות ,מזכירים
וכדומה ,וגם גברים צעירים ונערות שעבדו בקואופרטיב "מטאליסט"; אנשים
שכבר עבדו במקומות מסודרים .את כולם הכרתי .והנה עליי להיכנס לבתיהם,
לבשר את הבשורה המרה ולדרוש שיחתמו על כך שקיבלו את ההודעה.
ההליכה לבתי מכרים עם רשימה זאת הייתה גיהינום של ממש .אנשים בכו,
סירבו לחתום ,ביקשו שאגיד שלא מצאתי אותם בבית .היו שהתנפלו עליי
בזעם" :מדוע את שולחת אחרים ולא הולכת בעצמך?" להם הייתי עונה" :לא
אני שולחת ,אלא המועצה .גם אותי בסוף יגייסו לעבודה זאת או אחרת.
דרך שלושה משטרים | 115
בינתיים אני מגויסת לעבודה הזאת — לרוץ עם הרשימה .אתם הרי יודעים
שאיני מקבלת שכר על זה"...
חשבתי בחרדה רבה ,מה צפוי לי .ידעתי בבירור שלהשיט עצים לא אוכל,
זה מעבר לכוחותיי .בגלל הפגם בקואורדינציה ובשיווי המשקל אפול למים
מגזע העץ הראשון שאנסה לעמוד עליו .תקוותי הייתה שאקבל אישור מרופא
שאיני מתאימה לעבודה הזאת .במרפאה הכירו בפגם שלי ,וקיבלתי לא פעם
אישורי שחרור מתרגילי התעמלות הקשורים לשיווי משקל.
היה עוד דבר שהדאיג אותי מאוד .יושב ראש המועצה ,גבר גוץ ומכוער
כבן חמישים ,ניסה לגעת בי בכל הזדמנות כשמזכירתו לא הייתה בחדר – מה
שנקרא היום הטרדה מינית .היה לי ברור מהן כוונותיו .הוא גם דיבר בגלוי על
כך שגורלי בידיו .בחיוך מלא זימה אמר:
— כאשר תגמרי עם הרשימה ,נשב ונדבר מה לעשות אתך ,ואם תהיי ילדה
טובה...
ביום שמסרתי לו את הרשימה עם כל החתימות ,הוא אמר לי:
— בואי למועצה בשעה שבע בערב ,נשוחח!
חזרתי הביתה אחוזת אימה .מאחר שלא ידעתי איך להיחלץ מהמצב הזה,
החלטתי לספר להוריי .אחרי דיון קצר הוחלט ,שאני אלך למועצה בשעה
הנקובה ,אך לא לבד אלא בליוויו של אבא.
כשהיושב ראש ראה אותנו מתקרבים ,נפלו פניו .בניגוד אליי הוא ידע גם ידע
שהוא עושה דבר אסור שיכול לעלות לו במשרתו .מה גם שקשרים אישיים בין
אנשי שלטון לבין גולים נחשבו עברה חמורה .הוא פחד שנתלונן.
הוא אמר לאבא בנימה מתנצלת ,שלא היו לו כל כוונות רעות .להפך .הוא
חשב ,שחבל לשלוח נערה כל כך צעירה ושברירית להשיט עצים ,אך מצד שני,
הוא חייב לגייס אותי לאיזושהי עבודה ,כי אלה הן הוראות השלטון המרכזי
באשר לגולים צעירים .לדבריו ,הוא התכוון לנהוג בי במשוא פנים ולשלוח
אותי לעבודה קלה יותר ,אך לא רצה שמזכירתו תשמע על כך ותלשין עליו,
לכן הזמין אותי לבוא בערב.
— בסדר ,אמר אבא בנימה מפויסת ,כמו קנה את השקר ,יפה מצדך שגילית
יחס אנושי כלפי בתי .מהי העבודה הקלה יותר שאתה עומד להציע לה?
— גם זאת עבודה לא כל כך נעימה ,אמר היושב ראש ,אבל יותר מזה לא אוכל
לעשות .אני מגייס אותה לעבודה בבית החרושת לחומרי בנייה .אפילו ישלמו
לה שכר ,אם תעמוד בדרישות המכסה.
נשמתי לרווחה .לא שהעבודה הזאת הייתה משוש חיי ,וגם לא ידעתי מה
| 116רבקה רבינוביץ
בדיוק אצטרך לעשות ,אך דבר אחד היה ברור :אוכל להתגורר בבית .הכפר
שבו נמצא בית החרושת מרוחק מפאראבל מרחק חמישה קילומטר ,מרחק
הליכה ברגל.
היו לי ספקות באשר ליכולתי למלא את המכסה ,שהיא התנאי לקבלת שכר
כלשהו ,והמכסות אצל הרוסים היו תמיד בלתי-אנושיות .פירוש הדבר שלא
ארוויח כלום ושוב אהיה תלויה לגמרי בהוריי.
חזרנו הביתה ואימא בישרה לי שאני לא היחידה שגויסתי לבית החרושת
הזה .גם מוסיה ,בתה של חברתה הטובה ,שאותה החלפתי כמזכירת בית
הספר ,גויסה ל"עבודה קלה" כמוני בבית החרושת ללבנים כי התחשבו בגילה.
שמחתי שלא אצטרך ללכת לעבודה לבדי .בתחילת השבוע הגענו יחד למקום
עבודתנו החדש .הסבירו לנו שנצטרך לעבוד בייצור לבנים לבנייה.
קשה לדמיין תהליך ייצור יותר פרימיטיבי מזה שהיה נהוג שם :כל אחת
מאתנו קיבלה תבנית מקרמיקה ,כבדה ומסיבית ,הדומה בצורתה לקופסת
נעלים ללא מכסה .החלק הפנימי הוא כגודל הלבנה שצריכה לצאת ממנה .ליד
שולחנות העבודה עמדו חביות ובהן חומר סמיך מאוד ליציקת הלבנים .בצד
עמד מתקן עשוי מקרשים ,בעל רפים רבים ,והיו גם סולמות כדי להגיע לרפים
העליונים.
היה צריך למלא את התבניות בחומר שנשאב מהחביות ,לדפוק עליו מלמעלה
כדי שימלא את כל הפינות כדי שהלבנה לא תצא פגומה .את התבנית המלאה
מחזיקים ביד ועולים בסולם ,הופכים את התבנית מעל הרף העליון ,דופקים
על תחתיתה כדי שהלבנה הרטובה תצא ותישאר על הרף לייבוש .המכסה
הנדרשת הייתה של כמה מאות לבנים במשמרת .ההוראה הייתה להתחיל
מהרפים הגבוהים וכשיתמלאו לעבור לרפים שמתחתיהם.
אחרי שהלבנים קצת מתייבשות ,מורידים אותן מהרפים ,גם באופן ידני,
ומעבירים לתנורים גדולים לשרפה .שלב זה כבר לא היה מתפקידנו.
עמדנו לפני שולחנות העבודה כמו שתי שפחות במצרים העתיקה .הבעיה
העיקרית הייתה להוציא את החומר מהתבנית בצורה כזאת שהלבנה תצא
יפה וחלקה ,ללא פגמים .בימים הראשונים לא הצלחנו בזה כלל ,בוודאי לא
ביחס לכמות הנדרשת .העצה שקיבלנו מעובדות מנוסות הייתה – להרטיב את
תוך התבנית במטלית לחה לפני כל יציקה ואז החומר לא נדבק לדפנות ויוצא
מהתבנית ביתר קלות.
התגלה כי "העבודה הקלה" היא עבודת פרך ,ולא היה סיכוי להרוויח משהו,
כי כמות הלבנים הלא-פגומות שהצלחנו לייצר הייתה רחוקה מן הנורמה.
דרך שלושה משטרים | 117
כאב לי שאני עדיין תלויה בהוריי למחייתי ,אך בשביל מוסיה המצב היה נורא
ואיום כי היא הרי פרנסה לבד הן את עצמה והן את אמה .היא הייתה אישה
גבוהה וחזקה בהרבה ממני ,והשתדלה בכל כוחותיה למלא את המכסה ,אך לא
הצליחה .היא התחננה בהנהלת החשבונות שיתנו לה לפחות חלק ממשכורת
מלאה ,והם היו מרחמים עליה ונותנים לה סכום סמלי .ניסינו לתמוך בה
ובאמה ככל שיכולנו :אמה אכלה אצלנו כל יום ארוחת צהריים ,הוריי נתנו להן
חצי ליטר חלב וירקות מגן הירק שלנו.
מאחר שהעבודה בבית החרושת אינה עבודה עונתית ,הגיוס שלנו היה ללא
הגבלת זמן .במשך החודשים האין-סופיים של עבודתי בייצור לבנים הרהרתי
הרבה בעתידי ,בדרכים לצאת מהמצב הבלתי-נסבל הזה .היה לי ברור שאין כל
סיכוי להשיג עבודה "נורמלית" בעתיד הנראה לעין .להפך :בכל רגע יכולים
היו לגייס אותי לעבודה עוד יותר גרועה ,למשל לחטוב עצים בתנאי מגורים
קשים – בצריפים ביער ,רחוק מהבית .לא רק העבודה עצמה – גם תנאי
החיים שם בלתי-אנושיים :חיים כחמישים איש בצריף ,ישנים יחד בשורות
ארוכות על מדפים מקרשים ,אין שום מתקנים לרחצה ולהיגיינה אישית .יש
צריפים נפרדים לגברים ולנשים ,אך בלילה רוב הגברים מתפרצים לצריפים
של הנשים .מעשי אונס קורים שם לעיני כול .הייתה אימרה נפוצה" :החוק
הוא הטייגה ,והפרקליט הוא הדוב" .כלומר ,חוקים אינם חלים על המקום הזה,
החזק הוא השולט.
הכרתי אישה אחת ,גולה ילידת ריגה כמוני ,שגויסה כנערה לחטוב עצים,
התגוררה בצריף ,נאנסה ונכנסה להיריון וניסתה להתאבד .בעזרת מסור היא
חתכה את צווארה ,אך הצליחו להציל אותה ,כי החתך לא היה עמוק מספיק.
נולד לה בן .לימים ראיתי אותה בריגה ומאוחר יותר בתל-אביב .תמיד לבשה
בגדים עם צווארון גבוה — להסתיר את הצלקת המכוערת שעל צווארה.
אחי כבר למד במכללה .בעוד שנה התעתד להיות מורה למתמטיקה ולפיזיקה.
ואילו אני חשתי שנתקעתי בחור שחור ללא מוצא.
ההרהורים הביאו אותי לידי מסקנה אחת :אם אני רוצה לצאת משוק העבדים,
שמועסקים בעבודת פרך ללא כל תמורה ,עליי להינשא וללדת תינוק .אימהות
לילדים קטנים לא גויסו לעבודות כפייה.
פרק 19
היכרות ,אירוסין וחתונה
להינשא? קל לומר ,אך כמעט בלתי-אפשרי למימוש .בכפר שלנו הייתה קהילה
יהודית קטנה מאוד ,לא ידענו מהם בילויים ומפגשי נוער ,אפשר היה לספור
על אצבעות יד אחת את מספר הבחורים הרווקים בגיל שהתאים בשבילי.
האפשרות להינשא לגוי נפסלה מראש .אמנם דגלתי באידיאולוגיה של אחוות
עמים ,אך הכרתי היטב את המנהגים ואת ההווי היומיומי במשפחות רוסיות,
ולא ראיתי את עצמי חיה במסגרת כזאת .ידעתי גם שנישואיי לגוי היו שוברים
את לבם של הוריי.
גם לא הייתי מחוזרת על-ידי גברים רוסיים ,להוציא את אחיה של ז'ניה,
שחזר נכה מהמלחמה .למזלי לא נישאתי לו.
במשך שנים הייתי בביתה של ז'ניה בת-בית .כאשר כל ידידיי נסעו ללמוד
ואני נותרתי לבד ,הייתי נכנסת לפעמים ,מפטפטת עם דודה קטיה ,אמה של
ז'ניה ,ומשחקת שחמט עם אנטולי ,אחיה ,שהיה אז בן עשרים ושש .פעם ישבנו
כך ,שיחקנו ,והוא פתאום התחיל לכתוב לי מילות אהבה על שולי העיתון
שהיה מונח על השולחן .הייתי נבוכה מאוד ,לא ידעתי מה לענות .כתבתי לו
שאני צעירה מדי ואיני רגילה למשחקי מילים כאלה .הוא כתב בתשובה:
— אילו משחקים? אני מציע לך את לבי ומבקש את ידך — לזה את קוראת
משחקים?
נבהלתי מאוד .עניתי שאני עדיין מקווה להתקבל ללימודים (זה היה לפני
שקיבלתי את הסירוב על בקשתי לנסוע לקולפאשבו) .ואז הוא השתמש
ב"נשק יום הדין":
— תגידי את האמת — את דוחה אותי מפני שאני נכה! מפני ששפכתי דם על
הגנת המולדת?!
זה לא היה הוגן .ההאשמה הזאת שברה אותי והסכמתי להיות חברה שלו.
מדוע התכתבנו ולא דיברנו? כי במטבח הסמוך ישבה הדודה קטיה .בחדר
שרר שקט מוחלט .אילו היה לי קצת יותר ניסיון חיים ,הייתה נדלקת לי נורה
דרך שלושה משטרים | 119
אדומה לאור המאמץ שלו שאמו לא תדע .אך הייתה זאת הפעם הראשונה
שגבר רציני ביקש את ידי .ועוד אחיה של חברתי הטובה ...הייתי מבולבלת
לגמרי.
נפגשנו בחשאי כמה פעמים .בינתיים קיבלתי את הסירוב לבקשתי לנסוע
לקולפאשבו ללמודים .ברוב ייאושי אמרתי לאנטולי" :נו ,אני לא נוסעת ,אז
בוא נתחתן!" התברר ששום כוונה רצינית לא עמדה אחרי מילותיו .הוא אמר
לי:
— אם אתחתן עם גולה ,אאבד את משרתי ואת כרטיס חבר המפלגה שלי!
שיחק לי המזל שהוא דחה אותי .המחשבה שיכולתי להיות נשואה לסיביריאק
קטוע רגל ולהישאר אתו בסיביר לצמיתות מעוררת בי חלחלה .איזה מזל
שהוא לא רצה!
היה לי ברור שאני יכולה לחפש חתן פוטנציאלי רק בתוך הקהילה היהודית
המקומית .בכפר פאראבל הקהילה מנתה כעשרים משפחות .לא היה לה מנהיג
נבחר ולא מוסדות כלשהם — ובכל זאת היא תפקדה כקהילה .כולם הכירו את
כולם ,והיו כמה אנשים בעלי סמכות שלדבריהם היה יותר משקל .הכול עבר
בערוץ התקשורת הטוב ביותר :מפה לאוזן .בקהילה תמיד ידעו איזו משפחה
נמצאת מצוקה וגם מתי זה קרה לה ,וכולם התגייסו לעזרתה .היו כמה זקנות
עריריות שהקהילה דאגה באופן קבוע למחייתן .כל מפעל תמיכה התארגן כמו
מעצמו ,בלי החלטות מחייבות ,ואיש לא סירב לשתף פעולה.
בשנת 1948הצטרפה לקהילה משפחה חדשה – אם ושלושה ילדים בוגרים,
שתי בנות ובן .הייתה זאת משפחת מלך.
השלטונות גילו כלפי משפחה זאת יחס אכזרי במיוחד .אם אצלנו נלקח
מהמשפחה רק אבא ,את משפחת מלך חילקו לשלושה חלקים :את האב לקחו
למחנה ,את הבן ,אז בן שבע-עשרה ,גייסו ל"צבא העבודה" ,שמשמעו סוג של
עבודת כפייה לצעירים שלא גויסו לצבא .את האם ובנותיה הגלו לאחת הערים
הצפוניות ,על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני — ִאיגַ ְר ָקה .עיר שנמצאת באזור
הטונדרה — מרחב של אקלים ארקטי ,מאחורי חוג הקוטב הצפוני .הקרקע שם
תמיד קפואה ,אין עצים ,אי-אפשר לגדל שום ירק ושום תבואה ,חוץ מטחב
ומעשב שמהם ניזונים צבאי הצפון.
בעייתם של אנשים אשר הוגלו למקומות כאלה הייתה אי-יכולתם להוסיף
שום ירק למזון שהשלטונות חילקו לפי התלושים ,ואילו השלטונות הביאו
במטוסים בעיקר מזונות יבשים כגון קמח ,גריסים ,סוכר .היעדר ויטמינים,
שמקורם בירקות ופרות ,גורם למחלת הצפדינה ,שמשפיעה על כל מערכות
| 120רבקה רבינוביץ
איזושהי משרה ,נולד להם בן — ופתאום הגיע מכתב מאיגרקה .לאמו של
יאשה נודע איכשהו מקום מגוריו של בנה .במכתבה היא התחננה שיסדר לה
ולבנותיה העברה מהצפון הרחוק למקום סביר יותר ,כי אחרת הן ימותו שם
מתת-תזונה וממחלות" .אתה חי עכשיו בין אנשים חשובים מאוד" ,כתבה,
"בוודאי לא תתקשה לסדר לנו העברה ,שנהיה קרובים אליך".
יאשה אהב את אמו ואת אחיותיו ולא יכול היה להתנער מבקשתה הנואשת
של אמו .הוא פנה אל חותנו וביקש עזרה.
הבקשה עלתה לו ביוקר .חותנו אמנם הסכים לסייע ואף קיבל את קרובות
חתנו לביתו באופן זמני ,אך הן היו חייבות להופיע בקומנדטורה העירונית,
הכפופה לנקב"ד ,כדי שירשמו במסמכיהן את כתובתן החדשה .שם התחילו
לשאול שאלות" :אל מי באתן?" הרי בבקשת ההעברה היה כתוב "לצורך
איחוד המשפחה" .כאן התברר שגם יאשה בעצם גולה .הפספורט נלקח ממנו,
ובמקומו הוא קיבל תעודת גולה מתיישב.
בשביל ראש הנקב"ד העירוני זה כבר היה יותר מדי.
— אינני יכול להשלים עם כך שבתי תהיה נשואה לגולה ,אמר .לא סיפרת לנו
את האמת .עם כל הצער שבדבר ,אני דורש שתתגרשו.
הם התגרשו ויאשה חויב לשלם מזונות לבנו .ראש הנקב"ד הנזעם לא נתן
למשפחת מלך היתר להישאר בעיר טומסק בירת המחוז .והם הוגלו מהעיר
לפאראבל.
משפחה חדשה בכפר ,ועוד עם שלושה צעירים ,הייתה אירוע משמח לקהילה
הקטנה שלנו .הכול התגייסו מיד לעזור בסידורים הראשונים .בני המשפחה
התמקמו תחילה בבקתת עפר בשולי הכפר ומאוחר יותר עברו לדירה קטנטנה
בצריף ארוך המחולק לכמה דירות .בכל הדירות האלה התגוררו יהודים גולים.
אני הייתי אז תלמידה ולא כל כך התעניינתי במשפחה החדשה.
האם ,הודיה מלך ,התחילה לעבוד כעוזרת בית אצל האגרונום האזורי .הבת
הגדולה ,פאשה ,התקבלה למחלקת התפירה בקואופרטיב "מטאליסט" ,שם
עסקה בתפירת שמיכות מבוטנות בצמר גפן .נדמה לי שהבת השנייה ,ברטה,
גויסה מיד לאיזושהי עבודת כפייה .יאשה התקבל לעבודה בחברה לבנייה ועבד
כבונה תנורים.
משפחת מלך ,למרות העוני שממנו סבלה ,הביאה עמה משב רוח רענן לחיי
היהודים בכפר .הם היו חברותיים וזכו לאהדה .אמנם היה ידוע שיאשה אהב
את הטיפה המרה ושתה לעתים קרובות בחברת הגויים ,עמיתיו לעבודה,
לפעמים לווה כסף ו"שכח" להחזיר בזמן – אך הכול התייחסו לזה בסלחנות,
| 122רבקה רבינוביץ
בהתחשב בעברו ,כשהתגלגל לבדו במשך שנים בין הגויים ,ללא בית ומשפחה.
אם ייפול לידיים טובות ,אמרו הבריות ,התנהגותו תשתנה.
הודיה הייתה ההפך המוחלט מאמי בגישתה לחיים .בניגוד לעגמומיות
ששררה בביתנו ,היא הייתה תמיד במצב רוח טוב ותמיד חייכה .סיסמתה
הייתה — לא לדאוג .בעוד הוריי היו תמיד אחוזי דאגות לעתיד ותמיד שאפו
להישגים ,היא לקחה הכול בקלות .היא הייתה אומרת" :יבוא היום — יביא אתו
מזון" .ומאחר שאנשים מעדיפים לראות פנים עליזות ,היא הייתה יותר אהודה
בכפר מאשר אימא שלי.
מובן אפוא שאימא לא אהדה במיוחד את משפחת מלך .אבא לעומת זאת
היה מיודד עם הודיה ואהב להתבדח עם בנותיה.
הודיה הייתה משוכנעת שיש לפתח חיי חברה ולארגן בילויים לבני הנוער
היהודי בכפר כדי שלא ילכו למועדון הכפרי ,שם הם עלולים להתאהב בגויים
חופשיים — דבר שיביא רק צרות .גם בזה היא הייתה שונה מאימא שלי ,שלא
חשבה מעולם על בילויים ועל צרכים מיוחדים של בני הנוער .להודיה היה גם
עניין אישי בדבר :היא מאוד רצתה לחתן את בנותיה שהתקרבו לגיל שלושים.
אפילו בבקתת העפר שבה התגוררו ,התחילו לקיים מסיבות נוער .מישהו
תרם לצורך העניין פטפון ישן ונאספו כמה תקליטים; העיקר היו הריקודים.
הודיה אפתה פשטידת תפוחי אדמה ובצל ככיבוד ,והמסיבות זכו להצלחה.
התברר שהצעירים היו ממש רעבים לשמחה ולאפשרות לשכוח לכמה שעות
את התנאים הקשים של חייהם.
המסיבות נערכו כל פעם בבית אחר של המשתתפים הקבועים ,לפי התור.
הונחל הנוהג לחגוג יחד ימי הולדת שגם ההורים המבוגרים השתתפו בהם.
האימהות מאוד רצו להיות נוכחות במסיבות של הצעירים :לראות מי רוקד
עם מי ,מי מצמיד את בת זוגו לריקוד אליו ומי שומר מרחק ...בשבילן ,היה
זה חומר לרכילויות למשך כל השבוע .הצעירים לעומת זאת ,לא אהבו את
נוכחותן :השטח היה מאוד קטן ,וגם לא היה להם נעים לרקוד תחת עיניהן
הפקוחות של האימהות.
כל עוד הייתי תלמידה ,לא השתתפתי במסיבות האלה והסתפקתי במסיבות
בבית הספר .לפני שאחי עבר לקולפאשבו ,היינו הולכים לפעמים למועדון,
שלתלמידים אסורה הייתה דריסת הרגל בו בשעות הערב ,ורקדנו זה עם זה,
מעולם לא הזמנו אחרים .המורות הצעירות שבאו לרקוד ראו אותנו ,אך לא
אמרו מילה ועשו את עצמן כלא-רואות.
אחרי שסיימתי את בית הספר ,ובמיוחד אחרי שקיבלתי סירוב לנסוע
דרך שלושה משטרים | 123
על בדיחה שסיפר בחברת צעירים .מוליה היה יתום ובודד .אב המשפחה לקח
אותו תחת חסותו .בין היתר אמר לו" :כשתשתחרר ,תוכל להתחתן עם בתי".
הוא נתן לידידו הצעיר את כתובת משפחתו בפאראבל ,ובינו לבין הנערה,
שמה גניה ,התפתחה התכתבות רומנטית .כולנו ידענו שלגניה יש חתן מיועד
שעומד להשתחרר מן המחנה בעוד כמה שנים .היא נחשבה מאורסת לבחור
שלא הכירה ,שלא ראתה אפילו את תמונתו.
עברו שנים ,והנה הגיע מכתב שהחתן המיועד השתחרר ועומד להגיע .כל
הקהילה הייתה דרוכה ,שלא לדבר על גניה ,שציפתה להכיר את הבחור הזר
שאביה שידך לה .היו לה רק מכתבים ,הוא ידע לכתוב יפה ,והיא התאהבה
בפנטזיה הבנויה על מילים רומנטיות.
כשראתה אותו במציאות ,הייתה בהלם .עמד לפניה גבר לא כל כך צעיר,
נמוך קומה ודי מכוער .הוא לא דמה כלל לאביר חלומותיה שראתה בדמיונה.
הוריה היו במבוכה .הם טענו שלמענה הגיע הבחור ,למענה הוציא את כל כספו
שקיבל במחנה לנסיעה הארוכה ועכשיו אין לו לאן ללכת .כל התחנונים לא
עזרו :היא דחתה אותו.
מוליה נקלע למצב ללא מוצא .לא היה לו אפילו מקום ללון .מי יודע איך
זה היה נגמר לולא הודיה מלך ,שלקחה אותו תחת חסותה .היא הביאה אותו
לביתם הקטן ,כאילו היה בנה.
לא טוב לב בלבד הניע אותה ,אלא גם רצון עז לחתן לפחות את אחת מבנותיה.
תחילה היא רצתה "לשווק" לו את הבכורה ,פאשה ,אך ברטה הייתה יפה ממנה
והוא בחר בה .פאשה נותרה ברווקותה עד סוף ימיה.
כל הקהילה חגגה את חתונתם של מוליה וברטה .מוליה התגלה כאדם טוב
לב ,בדחן חד-לשון וחברה'מן .רק שלא התברך ביופי חיצוני ,אך חיסרון זה
התגמד אל מול תכונותיו האחרות .כולם אהבו אותו ,ובכל מסיבה הוא היה
הכוכב.
ומה קרה עם כלתו המיועדת? גניה קיבלה היתר לנסוע לקולפאשבו ,לכאורה
כדי ללמוד ,אך למעשה נסעה לחפש חתן .בקולפאשבו הייתה קהילה יהודית
גדולה ובה הרבה בחורים פנויים .היא הכירה שם סטודנט למתמטיקה ,גם הוא
לא יפה תואר ,אך גבוה ,מרשים ומוכשר מאוד ,והתחתנה אתו .מאז נישואיה
היא לא למדה ולא עבדה ,אלא הייתה עקרת בית וגידלה את ילדיהם.
מאחר שההורים שלי והודיה מלך לא היו מוכנים להסתפק ברישום הנישואין
במחלקה למרשם האוכלוסין בוועד הפועל אלא רצו חתונה יהודית של ממש,
עם חופה וקידושין ,התעוררו כמה בעיות .אחת מהן – מניין נשיג שמלת כלה.
| 126רבקה רבינוביץ
הלכנו לחנות היחידה בכפר שבה נמכרו בדים ובחרנו בד משי סינתטי ,הבהיר
ביותר שהיה ,הרקע בצבע קרם ,ועליו פזורים פרחים קטנים .האימהות אמרו
שזאת בחירה טובה כי לשמלה יהיה שימוש רב-פעמי ,אפשר יהיה ללבוש
אותה אחר-כך לאירועים שונים .תופרת יהודייה מהכפר ,הגברת קרמר ,תפרה
לי את השמלה.
בעיה נוספת הציבה לפנינו אתגר לא פשוט –איך לערוך טקס חופה וקידושין.
מי יודע לערוך חופה? מי מכיר את המילים שיש לומר ואת הנוהג בכללותו?
כחודש לפנינו הייתה החתונה של ברטה ומוליה ,יכולנו לנהוג כפי שהם נהגו,
אבל אבא שלי אמר שזה לא היה מושלם .אני חושבת שגם החופה שלי הייתה
רחוקה משלמות.
היה בקהילתנו גבר אחד ,קצב במקצועו ,שידע קצת עברית ונוהגי קידושין,
הוא מי שערך את חופתה של ברטה .גם אבא שלי ידע עברית ,ואפילו טוב
ממנו (הוא הפליא לשיר שירי חזנות) .אבא ישב ודן אתו על כללי הטקס.
בעשרים ושבעה באפריל נרשמנו כזוג נשוי במחלקת רישום האוכלוסין.
החתונה תוכננה לאחד במאי .היה זה יום חג בברית המועצות ,יום הסולידריות
של פועלי כל העולם שנחגג במשך יומיים .אנשים יהיו פנויים באותו יום וגם
למחרת .לכן זה היה תאריך נוח.
אימא ואני העברנו את הימים בין ההרשמה במועצה לחתונה בבישולים.
אפינו עוגות בתנור לבישול ועל הגחלים ,המצאנו כל מיני קרמים וקישוטים.
וכל מאכל מוכן היינו צריכות להוריד למרתף ,פן יתקלקל.
הודיה ,חמותי המיועדת ,הייתה אחראית למשקאות .היא ידעה להכין מין
"ב ָראגָ ה" — משקה דומה לבירה ,אך יותר חזקמשקה תוצרת בית ,שנקרא ְ ּ
ומשכר .לקנות וודקה לכמות כזאת של מוזמנים לא יכולנו להרשות לעצמנו.
להכנת בראגה היה צורך בכמה קילוגרמים של סוכר ,וכמו להכעיס ,דווקא
בתקופה זאת הסוכר נעלם מהחנויות ,כי מחסור במוצרים היה דבר רגיל
במציאות של אז .לעומת זאת נמכרו בשפע סוכריות פשוטות שנקראו "כריות"
בשל צורתן .הודיה לא אמרה נואש והחליטה להשתמש בסוכריות במקום
בסוכר .הסוכר שבסוכריות אמנם הפך לאלכוהול ,אבל בעזרת תוספות ותרכיזי
פירות ,המשקה קיבל טעם מתקתק ומוזר .לי המשקה הזה גרם לבחילה ,אבל
האורחים ,כפי שהתברר אחר-כך ,שתו גם שתו .המשקה הזה היה משכר מאוד
דווקא בשל רכיביו .בנוסף לבראגה קנינו כמה בקבוקי יין בשביל הגברות
המבוגרות שהוזמנו.
כל הקהילה היהודית הייתה מוזמנת ,לא פחות מארבעים איש .הוצאנו
דרך שלושה משטרים | 127
את הדם .מה גם שלא היה שום אמצעי להתמודד עם האש שמשתוללת בענפי
העץ .אחר-כך חתיכות עץ חצי-שרופות נפלו למטה והמשיכו לבעור על
הקרקע .בדרך נס איש לא נפגע.
לקראת הערב הצליחו להשתלט על השרפה איכשהו ,למרות חוסר הארגון
והציוד החסר .באירוע כזה הגורם המכריע הוא מספר האנשים ולא מיומנותם.
התגברנו על האש בעזרת מסה אנושית .על הקרקע נשארו גחלים לוהטות
ששלחו ניצוצות לכל עבר ,והיה ברור שהשרפה עלולה להתחדש בכל רגע ,אך
בינתיים אש גלויה לא נראתה.
כל הגברים ,כולל העגלונים עם חביות המים והפקידים שנתנו הוראות ,נסעו
הביתה .לפני שעזבו ,הם הורו לקבוצת בחורות ונשים צעירות ,גם אני בתוכה,
להישאר ביער ,כדי להשגיח שהאש לא תפרוץ שוב .לקבוצתנו צורפו כתגבורת
כמה בחורים מצוידים באתים .מיותר לציין ,שלמשפחות "המשגיחים" איש
לא טרח להודיע לאן נעלמו קרוביהם.
הלילה היה קר מאוד .הדלקנו מדורה בקרחת יער שנוצרה כשכל העצים שהיו
בה נשרפו .מדי פעם ראינו להבות בחשכה ורצנו לכבות :הכינו בשיחים אחוזי
האש בעזרת ענפי האשוח ,זרקנו אדמה על העשב הבוער .לא פעם היה נדמה
שהאש מקיפה אותנו מכל הצדדים .היינו קומץ בחורות ובחורים ביער גדול,
וידענו שאם האש תתחדש במלוא העצמה ,אין כל סיכוי שנשתלט עליה.
כשהיינו כבר נואשים לגמרי ,השמיים באו לעזרתנו :גשם התחיל לרדת.
אמנם הוא כיבה גם את המדורה שלנו ורעדנו מקור ,אך בכל זאת קיבלנו את
הגשם בקריאות שמחה.
ישבנו רטובים וקפואים ולא העזנו לעזוב :הרי איש לא נתן לנו רשות ללכת
הביתה .גם בבוקר לא מיהרו הממונים להגיע .כבר חשבנו שנשכחנו ביער.
בסביבות עשר באו מנהלי העבודה של בית החרושת ,שמחים וטובי לב אחרי
לילה רגוע בבית ,והואילו לשחרר אותנו.
הלכתי ברחובות הכפר בבגדים קרועים ושחורים ,מלוכלכת ,כאילו ברחתי
מהגיהינום.
זמן קצר אחרי השרפה נקראנו ,מוסיה ואני ,ללשכת המנהל .התבשרנו
שתקופת גיוסנו הסתיימה ואנחנו חופשיות לעזוב" ,אלא אם ברצונכן להמשיך
לעבוד כאן" .אפילו שילמו לנו מעט "לסגירת החשבון".
שמחתי מאוד ,אך שמחת השחרור התגלתה כמוקדמת :בקושי הספקתי
להתאושש ושוב גויסתי לחודשיים ,יחד עם מוסיה ועוד ידידה שלי איטה,
הפעם לעבודה בקולחוז — אותו קולחוז בכפר מאליה-בוגרי שאליו נשלחנו
דרך שלושה משטרים | 131
בבואנו לסיביר .שוב נאלצתי ללכת בדרך המוכרת לי היטב — לכפר מאליה-
בוגרי וחזרה.
העבודה שהוטלה עלינו לא הייתה קשה במיוחד .היינו צריכות להוביל זבל
אורגני מהאורווה שליד "חצר הסוסים" לשדות מרוחקים שמעבר לנהר .רתמנו
שוורים למין מריצות דו-גלגליות ,נסענו לאורווה למלא את המריצות בזבל
סוסים ונסענו עם המטען הארומטי הזה לשדה ,לפי הוראת מנהל העבודה.
יכולנו לשבת בזמן הנסיעה ,בחלק הקדמי של המריצה היה מותקן קרש שנועד
לישיבת "הנהג" .הבעיה הייתה שחברי הקולחוז השאירו לנו את השוורים הכי
עיקשים ,שלפעמים נעמדו במקום וסירבו לזוז ולפעמים ,במקום לעלות על
הגשר ,ניסו לפנות ישר לנהר כדי לשתות .למדנו להרביץ להם ולקלל אותם
והסתדרנו איכשהו .באמצע היום נהגנו ,כפי שמקובל בקולחוז ,לעשות הפסקה
ארוכה של כמה שעות .אכלנו מה שהבאנו מהבית ,שכבנו בצל על הדשא ונחנו.
בניגוד לימי המלחמה ,כאשר הקולחוז הקציב לעובדים חמש מאות גרם לחם,
עכשיו לא נתנו כלום" .המועצה האזורית גייסה אתכן ,אז שהמועצה תשלם",
נאמר לנו.
לי ולחברתי איטה זה לא היה כל כך חשוב ,כי כבר לא היינו רעבות ללחם,
אבל מוסיה הייתה במצב קשה .לפני שהחלה מדיניות סילוקם של הגולים,
במיוחד של היהודים ,מכל המשרות הקבועות לצורך גיוסם לעבודות עונתיות
קשות ללא תשלום משכורות ,מוסיה ,כמזכירה בבית הספר ,הצליחה איכשהו
לפרנס במשכורתה הזעומה את עצמה ואת אמה .אך לאחר שפוטרה וגויסה
לעבודות כפייה תמורת פרוטות ולעתים גם ללא תשלום — מצבה הוחמר.
מי יודע מה היה קורה לה ולאמה הזקנה לולא הסולידריות היהודית .גורלן
יכול היה להיות טרגי ,אלא שהקהילה היהודית לא נתנה לאנשיה ללכת לאיבוד.
למרות הקשיים והעוני של כולם ,שום יהודי בפאראבל לא נעזב לנפשו ולא מת
מרעב .התחלקנו עם מוסיה ועם אמה במה שיכולנו.
הייתי חוזרת הביתה די מאוחר ,כי העבודה נמשכה עד שקיעת החמה והיה
עלינו ללכת ברגל הביתה ,כארבעה קילומטרים .לעתים קרובות לא מצאתי
את בעלי בבית .כשהיה חוזר ,פיו הדיף ריח קל של וודקה .הרגשתי במתח בינו
לבין הוריי .חשבתי לעצמי :זה בלתי-נמנע כשכולם מסתובבים בחדר אחד ואין
טיפה של פרטיות .חששתי מהבאות ,כי אחרי שאלד יהיה עוד יותר צפוף.
אימא הייתה רגילה לשלוט בבית ביד רמה ,ואילו יאשה לא היה טיפוס שקל
לביית אותו.
המצב הכלכלי בבית היה די קשה ,אך נסבל ,הכרנו מצבים הרבה יותר קשים.
| 132רבקה רבינוביץ
היו לנו ירקות וחלב בכמות מצומצמת ,לחם ומוצרים בסיסיים אחרים נקנו
ממשכורתו של אבא .בשר וביצים לא קנינו — אלה נחשבו מותרות .יאשה היה
מתלונן באוזניי על קמצנותם של הוריי .הטענה לא הייתה רחוקה מהאמת ,אך
הם ,בניגוד מוחלט לו ,דאגו לעתיד .הם אף פעם לא נקלעו למצב שהכסף אזל
וצריך לחפש ממי ללוות .למצבים כאלה התוודעתי מאוחר יותר ,כשחיינו עם
הילדים לבד ,בלי הוריי.
סיפור העגלים של הפרה שלנו הוא סיפור עצוב .הטיפול בעגלים היה
באחריותה של אימא ,בעוד תפקידי היה לחלוב את הפרה .אימא הייתה
מאכילה בבקבוק את העגל שזה עתה נולד והופרד מאמו ,וכל עגל חדש נקשר
אליה והלך אחריה כמו כלבלב .כולנו אהבנו את העגלים החמודים ,לכל אחד
מהם נתנו שם .אלא שהמדינה גבתה את כמות הבשר שלה; חוץ מזה גם לא
יכולנו לגדל ליד הבית חוות בקר שלמה.
רק אימא ,בעלת האופי החזק ,הייתה מסוגלת להוביל את העגל ,שהלך אחריה
בתום ובאמון מלא ,לבית המטבחיים הקרוב .אבא ואני סירבנו בתוקף לקחת
בזה חלק .במהלך השחיטה אימא חיכתה בחוץ ,מיד אחרי השחיטה הופרש
המס למדינה ,ארבעים ושמונה קילוגרם ,והמעט שנותר נמסר לאימא .לכולנו
היה קשה לאכול את בשר העגל שאהבנו ,ובמיוחד לאימא .לקח לנו כמה ימים
להתרגל .כעבור שבועיים-שלושה המלאי היה נגמר ,וחזרנו לתפריט הצמחוני.
היה לאימא עוד תפקיד קבוע ,שרק היא הייתה מסוגלת למלא .פעם בשנה,
כשהפרה הייתה מיוחמת ,אימא הייתה מובילה אותה לקולחוז — אותו קולחוז
שבו עבדתי ,כי הוא היה הכי קרוב .היא הייתה נכנסת עם הפרה לחצר שליד
הרפת כדי שפר הרבעה יעבר אותה .על השרות הזה הקולחוז גבה תשלום.
לפעמים ליוויתי את אימא ועקבתי אחרי המתרחש ממקום בטוח מאחורי
הגדר .פחדתי מהפר פחד מוות ,ואילו אימא עמדה בפנים ,ממש ליד המפלצת
הרושפת בעלת הקרניים העצומות ,מחזיקה ביד חבל הקשור לקרני הפרה,
בעוד הפר "עושה את עבודתו".
אבא המשיך לעבוד בתחנת הכבאות ובזמנו הפנוי ,בין המשמרות ,עשה כל
מיני תיקונים ,שיפוצים ועבודות עזר אחרות .היו לו ציפיות גדולות מבעלי,
מפני שהוא קיבל לעתים קרובות הזמנות לעבודות שלא ידע לבצע – למשל
לבנות תנור בישול חדש .הוא קיווה שיאשה יעזור לו וכך ירוויחו סכומים
הגונים של כסף ,כי על עבודות כאלה שילמו יפה .אלא שיאשה לא היה להוט
להגדיל את הכנסות המשפחה; רק לעתים רחוקות הסכים לקחת איזו עבודה
מזדמנת אחרי שעות העבודה; לרוב ההצעות ענה בסירוב.
דרך שלושה משטרים | 133
לא זאת בלבד שסירב לעשות עבודות מזדמנות ,אלא שהוא בכלל לא הרגיש
מחויבות לתרום את חלקו לכלכלת הבית .את משכורתו מחברת הבנייה ראה
כ"דמי כיס" שלו .לשאלות של הוריי ושלי" :מתי תהיה משכורת?" ענה בדרך
כלל" :המנוולים מהחברה מעכבים את התשלום" .פעם בכמה חודשים היה
נותן סכום קטן ,אחרי נדנודים רבים .הוא קיבל חיזוקים להתנהגות זאת מאמו
שהייתה משוכנעת כי הוריי הקמצנים יושבים על שקים של כסף.
הרגשתי מאוד לא בנוח מהמצב הזה ,לא רציתי לחיות על חשבון ההורים
וקיוויתי לצאת מהתלות בעזרת נישואיי .גם אני לא תרמתי לכלכלת הבית
עקב הגיוס לקולחוז שלא שילם לי פרוטה על עבודתי .בסוף הקיץ שוב נכנסתי
להיריון.
האווירה בבית הייתה מתוחה .היה ברור שהתחזיות שאבא שלי ישפיע על
יאשה ו"יעשה אותו בן-אדם יציב" לא עומדות להתגשם .אם הבריות אז היו
מכירים את הפסיכולוגיה המודרנית ,היו יודעים שאין לצפות מאדם בן עשרים
ושמונה שישנה את אופיו.
אלא שאז לא הבינו את זה .ולי עדיין היו אשליות .קיוויתי שאם נגור לבד,
יאשה ייקח אחריות על חיינו ,כי פשוט לא תהיה לו בררה.
פניתי להודיה אמו בבקשה שתשפיע עליו ,אך לשווא .פילוסופיית החיים של
בני משפחת מלך – שעיקרה לא לדאוג לשום דבר ולחיות את היום – התגלתה
כחזקה יותר מהחריצות ומהשאפתנות ששלטה במשפחת רבינוביץ' .הודיה
מעולם לא חינכה את ילדיה לשאוף לאיזושהי מטרה .היא הייתה משוכנעת
שלבנה מגיע לחיות כמו נסיך ,מאחר שהתחתן עם "בת עשירים" .סגנון החיים
החסכוני הנהוג בביתנו היה נלעג בעיניה ,והיא ,כמו יאשה ,האשימה את הוריי
בקמצנות .הייתי המומה .איזו זכות יש להם לבוא בדרישות לרמת חיים טובה
יותר ,בעוד הוא לא תורם דבר להעלאתה?
התאכזבתי מאוד מהודיה .לפני השיחה הזאת חיבבתי אותה ,חשבתי שהיא
תהיה בשבילי "אימא שנייה" .אהבתי את הקלילות שלה ואת המזג הנוח שלה.
ציפיתי לתמיכה במאמציי לבנות את חיי משפחתי הצעירה על יסודות בריאים,
לא נצלניים .מהר מאוד הבנתי שלא אזכה לתמיכה ממנה; מאחורי החיוך
והחביבות שלה לא עמד שום דבר .פעמים רבות בעתיד נוכחתי שהערכתי
אותה מחדש הייתה נכונה.
לא רבתי אתה .לא היה טעם לנסות "לחנך מחדש" אישה מבוגרת בעלת
גישה מגובשת לחיים .נשארנו במצב של "תקינות פוליטית" .מובן שגם בין
הוריי לבינה לא שררה אהדה גדולה ,אבל נשמרו יחסים קורקטיים.
| 134רבקה רבינוביץ
בחודש אוקטובר היו לי המון הזמנות לכתיבת כרזות לקראת החג הממלכתי
העיקרי — יום השנה למהפכה הבולשביקית .הרווחתי די יפה ואת כל הכסף
מסרתי לאימא ,אלא שהיא החזירה לי חצי ואמרה שאקנה לי משהו ללבוש.
התחלתי לחשוב ברצינות על מקום מגורים .לא הייתה שום אפשרות להשיג
חדר שלם ,כי לבעלי בתים לא היו חדרים ריקים להשכרה .היה אז נהוג להשכיר
"מקום מיטה" ,כלומר פינה בתוך חדר מאוכלס .עד כמה שזה נשמע מוזר ,היו
אנשים ,במיוחד גולים כמונו ,שהיו מוכנים תמורת כמה רובלים להשכיר פינה
בדירה שלהם הצפופה בלאו הכי .צורה כזאת של מגורים לא הבטיחה שום
פרטיות ,אך זאת הייתה האפשרות היחידה.
מצאתי מקום כזה אצל אישה אחת בודדה ,יהודייה גולה ממולדביה .קראו
לה הגברת רוזנברג .הייתה לה בת ,בגילי בערך ,שקיבלה היתר לנסוע ללמוד
מוזיקה בקונסרבטוריון בעיר טומסק .האם סבלה מאוד מבדידות אחרי שבתה
עזבה ,ולכן רצתה להכניס לביתה דיירים :לפחות יהיה לה עם מי לדבר.
אימא התחננה שלא נעזוב לפני הלידה ולפני שאלמד לטפל בתינוק .האמת
חייבת להיאמר :המחשבה על טיפול בתינוק הפחידה אותי מאוד ,כי לא היה
לי שום ניסיון בנושא.
משיקולים אלה ואחרים הסכמתי שנישאר בינתיים .יאשה התרכך קצת ,עבד
עם אבא בכמה עבודות והביא לפעמים כסף ממשכורתו .גם הוא וגם הוריי
השתדלו לא למתוח את החבל יותר מדי .האווירה בבית הייתה נסבלת.
כאמור ,אבא שלי ,בניגוד למרבית הגברים ,היה שונא מושבע של אלכוהול.
כאשר ניסה להניא את יאשה מהשתייה אחרי יום העבודה ,יאשה היה מסביר
ש"כך עושים כולם" ואם מישהו יסרב להשתתף ,הוא יהיה שנוא על חבריו
בעבודה .יחס האנשים אליו תמיד היה חשוב לו מאוד .הוא אהב להיחשב
חברה'מן ,אהב לשמוע מחמאות על כך שהוא "יודע לשתות" .זה היה "סמל
הגבריות" הראשון במעלה בעיני הפועלים .הישגים אחרים להשתבח בהם הרי
לא היו להם.
הנשים הרוסיות היו מודעות למצב ומשלימות עמו" .גבר זה גבר" ,היו
אומרות" ,יש להם צרכים משלהם" .הימים הקריטיים היו ימי המשכורת :רוב
הנשים חיכו לבעליהן ליד משרד החברה כדי לקחת מהם את הכסף .הן התחשבו
ב"צרכים המיוחדים" של הגברים והשאירו להם רובל או שניים בשביל וודקה.
החורף זחל לאטו ונראה לי אין-סופי .במשך כל חודשי ההיריון הרגשתי
ברע ,היו לי בחילות — אולי בגלל מחסור באבות המזון הנחוצים להתפתחות
העובר .מניסור ומביקוע של עצי הסקה הייתי משוחררת ,אבא ובעלי עשו
דרך שלושה משטרים | 135
זאת .עבודות "לא גבריות" כמו הבאת מים מהבאר ושטיפת הרצפה כן עשיתי,
עד יום הלידה .ללכת עם אסל ושני דליי מים היה קשה ,אך אימא אמרה" :כל
נשות הכפר ההרות עושות את זה ,גם את יכולה!"
הבילוי היחיד היה מדי פעם ללכת לסרט .למסיבות הצעירים הלכנו לפעמים
כשבעלי לחץ עליי .לרקוד כמו קודם לא יכולתי בגלל ההיריון המתקדם ,וחוץ
מלרקוד אין שם מה לעשות .גם ברטה אחותו הייתה בהיריון מתקדם .ישבתי
אתה ופטפטנו.
פרק 21
מות הרודן והולדת בתי
שני אירועים שקצת מוזר למנות אותם בשורה אחת — אירוע היסטורי ואירוע
פרטי — התרחשו באותה שנה ,בהפרש של חודשיים.
אי-אפשר לדבר על אביב 1953בלי להזכיר את האירוע שאת משמעותו
קלטנו רק אחרי שנים .בחמישה במרס מת הרודן הגדול סטלין .העם היה
במבוכה רבה ולא ידע למה לצפות .סטלין היה מין גורם קבוע בחיי המדינה,
כמו השמש שעולה במזרח ושוקעת במערב .משהו גדול מהחיים .ידו הייתה
בכול ,בדברים הגדולים ובדברים הקטנים .מי ינהיג עכשיו את העם ,מי יראה
לו את הדרך אל העתיד המזהיר שהוא הבטיח?
אחת הסיסמאות הרשמיות של המשטר הסובייטי הייתה" :לנין תמיד
אתנו" .למרות הסיסמה שהייתה תלויה בכל מקום ,אפילו בכיתות בתי
הספר ,את נוכחותו של לנין לא הרגשנו ,הוא שכב בשקט במאוזוליאום
בכיכר האדומה ולא הפריע לאף אחד .סטלין ,לעומתו ,באמת היה תמיד
אתנו ,לטוב ולרע .העם היה רגיל לכך שהכול ,עד לפרט הקטן ביותר ,כפוף
להוראות "מלמעלה" .מזכיר סניף המפלגה במקום העבודה קיבל הוראות
פעולה ממזכיר הוועד האזורי ,והמזכיר האזורי — ממזכיר הוועד המרכזי
בבירת החבל ,והמזכיר בבירת החבל — ישירות ממוסקבה .ומי נותן הוראות
במוסקבה? סטלין ,המזכיר הכללי של המפלגה .זהו מבנה השלטון במדינה,
וזה נראה לאזרחים טבעי .ופתאום העומד בפסגת המבנה — סטלין — איננו.
זה היה מפחיד.
העם התאבל קשות ,אך לנו כיהודים היה יחס מיוחד למותו של סטלין .ידענו
שהסתלקותו הצילה את בכירי הרופאים היהודים העצורים ממשפטי ראווה
והוצאות פומביות להורג ,ומאות אלפי יהודים ניצלו מהגליה המונית למזרח
הרחוק.
האזרחים שהיו רחוקים מרזי השלטון ,פחדו מהמאבק הצפוי בהנהגה
ומגלישת המדינה לתוהו-ובוהו .הרוסים נהגו כפי שתמיד נהגו כשיש חשש
דרך שלושה משטרים | 137
משינוים :רבבות מילאו את החנויות וקנו קרוסין ,סבון ,מלח וגפרורים .שיהיה
בבית ,על כל צרה שלא תבוא.
לא ידענו אם הסתלקותו של סטלין תגרום לשינויים במשטר בכלל ובמצבנו
כגולים בפרט .אני הייתי פסימית .מבנה המשטר והאידיאולוגיה שלו נראו לי
כל כך חזקים ,ששום כוח בעולם לא יוכל לזעזע אותם ,חשבתי גם שיימצא
לסטלין תחליף :היה מנהיג אחד — יבוא אחר במקומו ,ומי יודע ,אם יהיה פחות
אכזר מקודמו .רק לעתים רחוקות התגנבה למוחי המחשבה שאילו ידעתי על
מותו הקרוב של סטלין ,אולי לא הייתי ממהרת להתחתן.
בחודש אפריל ,כמו תמיד לפני חג אחד במאי ,הוועד המרכזי של המפלגה
פרסם את "הפנייה לעם" ,כלומר רשימת הסיסמאות לחג .השינוי היחיד היה
בכך שלא היו סיסמאות המשבחות את סטלין ,אך היו סיסמאות הקוראות
"להמשיך את מפעלו הדגול של חייו — בניית הקומוניזם".
לי ,כרגיל לפני החגים ,היו הרבה הזמנות לכתיבת כרזות .היה לי קשה ,עם
הבטן התופחת ,להתכופף מעל היריעות הרחבות של הבד האדום ,אך השתדלתי
לעשות כמה שיותר ,הייתי צריכה להרוויח כסף כדי לקנות ציוד הנחוץ לתינוק.
הייתה עוד בעיה שהעסיקה אותי בחודשים שלפני הלידה — בחירת שם
לתינוק .בעלי הכריז שאם ייוולד לנו בן ,יש להעניק לו שם לכבוד אביו המנוח —
אבא .ידעתי שזה נוהג מקובל — להעניק לילדים שמות של סבים שאינם
בחיים .היה קשה להתווכח על זה ,כי באופן רשמי הצדק היה עמו .אמנם גם לי
היו סבים וסבתות ששמותיהם ראויים להנצחה ,אך מדובר היה באביו — דרגת
קרבה ראשונה .גם הודיה תמכה בבחירת שם זה.
אני הייתי מזועזעת מהבחירה הזאת .פה בארץ ,אין לי שום התנגדות לשם
אבא — אך חיינו בין גויים .ליהודי רוסיה היה מבחר שמות יהודיים שמקובלים
גם על הרוסים ,ורובם נתנו לילדיהם שמות ממבחר זה :יעקב ,יוסף ,מיכאל,
איליה ,יפים ,מירון ,אריק ,בוריס .השם אבא לעומת זאת ,לא היה מוכר
לרוסים ,לכן חששתי שילד הנושא שם זה יסבול מלעג מצד חבריו .נוסף על
כך ,אני באופן אישי לא אהבתי את השם.
מה יכולתי לעשות? בעלי היה אדם עיקש מאוד .אפילו שהוא עצמו השתמש
בשם המקובל יאשה (יעקב) במקום שמו האמתי ירוחם שהופיע במסמכים,
לבנו הוא רצה בהפגנתיות להעניק שם יהודי טהור .לא היה לי סיכוי לשנות
את דעתו.
השתוקקתי שתיוולד לי בת .גם אימא אמרה שהיא מתפללת לכך.
לאימא שלי הייתה עוד סיבה לאחל להולדת בת :בקהילה היהודית בפאראבל
| 138רבקה רבינוביץ
לא היה אף מוהל .הרעיון שיהיה לה נכד ערל היה בלתי-נסבל בשבילה" .שיסתובב
לנו בבית שייגץ?" (כינוי לגוי צעיר ,ביידיש) ,הייתה אומרת בשאט נפש.
חודש לפניי ,ברטה גיסתי ילדה בן .משום מה לא העניקו לו שם לכבוד אביה.
בעלה מוליה עמד על כך שהבן יישא את שמו של אביו המנוח – יצחק ,ובצורתו
הרוסית — איסאק.
אחרי הולדת התינוק של ברטה גיליתי עוד צד באישיותה של חמותי —
הערצת גברים .אולי זה תואם את המסורת היהודית :בעיניה בן זכר עומד
בפסגה ואילו בת — בתחתית הסולם .היא נהגה לתת לי עצות איך אני חייבת
"לתת כבוד" לבעלי .בני משפחת מלך התפארו בכך שברטה ילדה בן .הודיה
הייתה מסתכלת על הכרס שלי ואומרת בנימה של זלזול קל" :נו ,את בוודאי
תלדי בת" .הלוואי ,חשבתי בלבי.
כשהרהרתי בשאלת פולחן הבנים ,נאלצתי להודות שאין מה להלין על
חמותי — הרי גם אצלנו במשפחה הפולחן הזה קיים .האין אימא מתייחסת אל
אחי כמו אל נסיך ,בעוד אני בעיניה "סתם ילדה"? אך בעת הזאת לפני הלידה
אימא עמדה לצדי ,אחי נמצא רחוק ,בעיר קולפאשבו ,ולא קרו בחיי היום-יום
אירועים המדגישים את מעמדו המועדף.
אבא מצא במחסן תחנת הכבאות דגל אדום ממשי והביא אותו הביתה .גיסתי
פאשה תפרה ממנו שמיכה למיטת התינוק .צחקנו בינינו" :מי שלא ייוולד לי,
דבר אחד בטוח :הוא יגדל תחת הדגל האדום".
עגלות לתינוקות לא היו בחנויות ,ראיתי עגלות רק אצל נשות הפקידים
הגבוהים ,הן בוודאי הביאו אותן מאחת הערים הגדולות .כל הנשים מ"העם
הפשוט" סחבו את תינוקותיהן על הידיים .אפילו שזה קשה ,במיוחד אם
מחזיקים ביד השנייה סל קניות ,זה היה נחשב "עיסוק לא גברי" .אף גבר לא
היה מהלך ברחוב עם תינוק על הידיים.
עבר חודש והגיע זמני ללדת .יום לפני כן הייתי אצל רופאה ,שהייתה ,כמו
רוב הרופאים הכפריים" ,מומחית לכל דבר" :גם פנימית ,גם מנתחת ,גם
רופאת נשים .היא אמרה" :את תלדי בעוד שבוע" .אלא שלמרות קביעתה
הנמרצת ,הצירים תקפו אותי למחרת בבוקר.
יאשה הלך לעבודה כרגיל — הרי אין להיעדר מהעבודה בגלל זוטות
כמו לידה! אבא היה בתורנות בתחנת הכבאות .התלבשנו ,אימא ואני ,ויצאנו
לכיוון בית החולים שהיה מרוחק מביתנו קילומטר וחצי ונמצא ליד הנמל,
על גדת הנהר אוב .היה לי קצת קשה ללכת ,אך אין בררה .שום תחבורה
לבית חולים לא הייתה קיימת ,כולם הלכו ברגל.
דרך שלושה משטרים | 139
היה נהוג להחזיק את היולדות בבית החולים שבוע שלם .הייתי מרוצה כי
הייתה לי מיטה נוחה ,והאוכל ,כמה שהיה דל ,היה טוב יותר מזה שבבית.
לקרובי משפחה אסור היה להיכנס למחלקה מחשש מזיהומים .אפשר היה
לשוחח דרך החלון ,זה לא היה קשה כי המחלקה הייתה בקומת קרקע מוגבהת.
פרט לאימא ,איש לא בא לבקר אותי.
ראיתי את בתי לראשונה רק למחרת בבוקר ,כשהביאו אותה להנקה הראשונה.
אומרים שתינוקות בני יומם מכוערים — בתי הייתה יפה כבר אז .תווי פניה
הזעירים היו כמו מצוירים ,שום כתם ,שום נפיחות .הייתי צעירה מאוד ,רק
בת עשרים ואחת ,ובכל זאת ,יצר האימהות התעורר בי מיד .מחדר התינוקות
כמעט כל הזמן נשמע בכי; תמיד ידעתי להבחין בבכי של בתי .באוזניי אפילו
הבכי שלה היה שונה ,עדין ,בעוד תינוקות אחרים צורחים בצורה מחרישה
אוזניים.
כך אישה הופכת לאימא .לדעתי ,אלה שבוחרות ללדת בניתוח קיסרי
מפספסות חלק ניכר מהתהליך כי הן מורדמות ואחר-כך מגישים להן תינוק
"מוכן" ,לעומת אלה ש"חוות על בשרן" את ייסורי הלידה "יוצרות" את התינוק
מתוך הכאב והסבל ומשלמות את מלוא המחיר ,שהוא לפעמים גם חייהן.
הסבתא השנייה ,הודיה ,קיבלה את בשורת הולדתה של נכדתה באמרת
כנף ביידיש" :כשנולד בן ,כל פינות הבית צוחקות ,וכשנולדת בת ,כל הפינות
בוכות" .לא אמרתי כלום ,אך לעולם לא סלחתי לה על המילים האלה.
איני זוכרת למי שייך הרעיון הגאוני להעניק לתינוקת את השם עדה .נדמה
לי שזאת הייתה אמי .את השם הזה תמיד אהבתי .במקרה שלנו "הרגנו
שתי ציפורים במכה" :מצד אחד ,בין השמות אבא ועדה ,בכתיבה באותיות
קיריליות ,מבדילה רק אות אחת ,לכן זה התקבל בעיני משפחת מלך כהנצחת
שמו של חמי המנוח; מצד שני ,הילדה קיבלה שם יפה.
הנבואות של המיילדת לגבי בריאות בתי לא התגשמו ,לצערי :התינוקת
סבלה מהקאות ,הקיאה כמעט את כל החלב שינקה ממני .במיוחד ביום .מאחר
שמהנקות היומיות לא נשאר בה הרבה ,נאלצתי להניק אותה שלוש פעמים
בלילה :משום מה היא הייתה בלילה יותר רגועה והנקות ליליות עברו כמעט
ללא הקאות .ובכל זאת הייתה רזה מדי .אחרי חודש שקלה מאתיים גרם פחות
מאשר מיד אחרי הלידה .האחות הרגיעה אותי :תינוקות רבים יורדים במשקל
בחודש הראשון .התופעה ,הסבירו לי ,נובעת מ"קיבה רגיזה" .עם הזמן זה
אמור לעבור.
הרגשתי אשמה .חשבתי שאולי חסרו בגופי חומרים חיוניים שאישה הרה
דרך שלושה משטרים | 141
חייבת לספק לעובר המתפתח ברחמה .הייתי רזה כמו מקל כי לא ישנתי
בלילות ולא נחתי בימים .חלב היה לי בשפע ,אך אמרו לי שהוא דליל מדי.
הבעיות הגדולות התחילו כשרופאת הילדים אמרה שצריך לתת לתינוקת
מים ומיצי ירקות ואפילו ירקות מעוכים ודייסות .לא הצלחתי בזה :כל דבר
שלא בא מהשד שלי היא מיד הקיאה .ניסינו לתת מים אפילו דרך טפטפת.
סיפרתי לרופאה שאני לא מצליחה להאכיל אותה אלא בחלב שלי ,שהיא
פשוט לא יודעת לבלוע .גם מוצץ היא דחתה ,מהשבוע הראשון ,לכן אי-אפשר
היה להאכיל אותה מבקבוק.
— אין דבר כזה ,אמרה הרופאה .הביאו אותה לבית החולים ,אני בעצמי
אאכיל אותה ואת תלמדי.
עשינו כדבריה ,הבאנו את התינוקת לבית החולים ,ואני אושפזתי יחד אתה.
כשראתה אותנו במחלקה ,הורתה הרופאה לאחות התורנית להכין דייסת
סולת דלילה .כעבור כמה דקות הגיעה האחות עם הדייסה .הרופאה לקחה את
התינוקת מידיי בתנועה נמרצת ,התיישבה על המיטה והחלה להאכיל אותה
בכפית קטנה .בהתחלה עדה שיתפה פעולה והתאמצה לבלוע את הדייסה,
והרופאה פנתה אליי בנימה מנצחת" :נו ,את רואה "...היא לא הספיקה לסיים
את המשפט; משהו כאילו התכווץ בקיבתה של הקטנטונת ,והיא הקיאה את
כל הדייסה על שמלתה של הרופאה שקפצה ממקומה ,רותחת מזעם ,ורצה
לשירותים להתנקות .הבנתי את זעמה ,הייתי מבוישת ,אך מה יכולתי לעשות?
היא לא האמינה לי וקיבלה את המנה שאני כדרך שגרה מקבלת כמה פעמים
ביום.
כעבור רבע שעה הרופאה חזרה ,לבושה בשמלה אחרת וחלוק נקי ,ואמרה לי:
— אתן יכולות ללכת הביתה ,אין טעם שתישארו באשפוז.
— חשבתי שתעשו לה בדיקות כדי לאתר את סיבת ההקאות ,עניתי לה .ואז
היא אמרה מילים ,שהיכו אותי כמו מכת שוט:
— אין מה לבדוק .התינוקת הזאת לא תחיה .יש לה פגם מולד שאולי בערים
הגדולות היו יודעים לתקן ,אך לא כאן ,במרפאה כפרית .היא תחיה כל עוד את
מיניקה אותה ,ואחר-כך תמות.
חזרתי הביתה שפופה ,אך לא שבורה .לא האמנתי לדברי הרופאה .הקטנה
שלי מתפתחת יפה ,מחייכת ,מנסה לשבת ,אפילו ממלמלת חצאי מילים.
מה פתאום שתמות? אנחנו נתגבר .משקלה אמנם נמוך מנתוני הטבלה של
התפתחות תינוקות ,אז מה? יש תינוקות עם משקל עודף ויש עם משקל חסר.
הוריי ,ובמיוחד אמי ,אהבו את עדה הקטנה אהבת נפש .העובדה שהיו
| 142רבקה רבינוביץ
מסוגלים לעצמה כזאת של אהבה הפתיעה אותי ,כי זכרתי היטב כמה קרירים
ומרוחקים הם היו בילדותי .הם שיחקו אתה ,גרמו לה לצחוק ,אימא הייתה
שרה לה רומנסות רוסיות.
אני כרעתי תחת עול העבודות היומיומיות .את המים היה צריך להביא
מהבאר ,שהייתה ממוקמת די רחוק מביתנו .כל רגע שהתינוקת ישנה ניצלתי
כדי להביא מים וכדי לכבס חיתולים .צריך היה למהר ,שיספיקו להתייבש,
כי לא היה לנו מלאי גדול .כל הזמן רכנתי מעל קערת הכביסה ,הגב כאב
לי .בלילות הייתי קמה אליה לפחות שלוש פעמים .לפעמים הייתי נרדמת
בישיבה ,בעודי מחזיקה אותה על הידיים .פחדתי שאפיל אותה ,אך זה לא
קרה ,כי התנומה שלי הייתה קלה והרגשתי כל תנועה שלה.
היחסים בין הוריי לבעלי הידרדרו לשפל המדרגה .הוא התנהג בבית כמו
מלך ,ממש כפי שמו :הוא לא השתתף בשום עבודה פרט לניסור עצי הסקה
לפעמים .והרי הייתה לנו פרה ,היה גן ירק גדול ,כל אלה דרשו טיפול .לעתים
קרובות היה חוזר מעבודתו מאוחר ,שתוי .כסף ממנו ראינו בקושי.
לא זכורה לי אפילו פעם אחת שבעלי קם לטפל בתינוקת כשבכתה .החלפת
חיתול? הבאת מים? כביסה? או שהיה זה למטה מכבודו לעשות זאת או כי זה
לא נחשב לעיסוק של גבר — כל זה לא היה אופייני רק לו ,זה היה הנוהג.
יאשה היה גאוותן גדול .לא היה לו הרבה במה להתגאות ,פרט לזה שהוא
גבר .להיות גבר — זה נשמע אצלו כמו להיות נישא מעם .מעולם לא עשה צעד
ראשון לפיוס אחרי ריב ,מעולם לא ביקש סליחה.
ראיתי שאבא פשוט לא יכול להסתכל עליו .אחרי אחת המריבות עם הוריי
הוא עזב את הבית ואמר לי שאם אני רוצה לשמור על שלמות המשפחה ,עלינו
ליישם מיד את תכניתנו ולעבור לגור אצל הגברת רוזנברג ,כי לבית הוריי הוא
לא יחזור.
ארזתי את חפצינו .לבעלת הבית החדשה שלנו הייתה מיטה בשבילנו .הרי
שכרנו אצלה "מקום מיטה" בחדר משותף אתה.
הייתה זאת הפעם הראשונה שעזבתי את בית הוריי .אמנם חלמתי על כך מזמן,
אך כשהגיע "רגע האמת" ,הרגשתי מין פחד מיסטי מפני הבלתי-נודע .מה
גם שידעתי שבעלי אינו משענת יציבה ,וקשה לסמוך עליו .קיוויתי שעכשיו,
כשאין לסמוך על עזרת הוריי ,הוא יתייצב ויקדיש את זמנו למשפחתו.
מה שלא ידעתי – לא שמתי לב לכך בביקורי הראשון — הוא שעוד דיירת
משנה גרה בבית .היה בביתה של גברת רוזנברג מטבח גדול ,גדול יותר
מהחדר בבית הוריי — ובמטבח זה ,בנישה חשוכה ,עמדה מיטה של אישה
דרך שלושה משטרים | 143
זקנה מאוד ,אמו של הווטרינר האזורי הראשי .איש אמיד שהתגורר בדירת
שרד מרווחת ,וזה הסידור שמצא לאמו בזקנתה המופלגת — פינה חשוכה
בבית זר .הוא עצמו בכלל לא בא לבקר אותה ,אלא היה שולח את עוזרת
הבית שלו להביא לה מצרכים .מיטתה אפילו לא הייתה מוצעת במצעים
סבירים ,במקום מזרן היו זרוקים עליה בגדי חורף ישנים .הזקנה הייתה
חביבה מאוד; אלא שהיא לא שלטה בסוגריה ,והסמרטוטים שעל מיטתה
הדיפו ריח חריף של שתן .הריח הקביל את פניו של כל נכנס לבית .תהיתי
איך לא הרגשתי אותו בפעם הראשונה כשביקרתי בבית .אולי הזקנה עוד
לא התגוררה שם אז?
בימים שהרגישה הזקנה טוב ,היא הייתה קמה ממיטתה ,מתיישבת ליד
שולחן המטבח ומוציאה מקופסת קרטון אלבומים ישנים .בצילומים המצהיבים
אפשר היה לראות נערה יפהפייה ,לבושה בהידור רב ,על רקע ארמונותיה של
סנט-פטרבורג מהתקופה הצארית ,לפעמים לבד ,לפעמים מוקפת חברות
יפות ואלגנטיות כמוה .היה ברור שמוצאה אינו מפשוטי העם .היא סיפרה
על משפחתה ,משפחת אצולה ,שברחה לסיביר מרצונה מיד אחרי מהפכת
אוקטובר ,כי אביה ידע שהשלטון החדש עומד לחסל את מעמד האצילים.
היה זה צעד נבון :בסיביר איש לא חיפש אותם ,הם הסתירו את מוצאם ,ובנה
הצליח להתקבל לאוניברסיטת טומסק ולרכוש מקצוע טוב ,בעוד גורלם של
אלה שנותרו בערים המרכזיות היה מר.
בנה שילם לגברת רוזנברג סכום הגון על החזקת אמו וטיפול בסיסי בה.
לפעמים גברת רוזנברג הלכה לביתו ונזפה בו על הזנחת אמו .אחרי ביקורים
אלה היה בא מישהו מבני ביתו ,מביא לה מצעים ובגדים להחלפה ,לעתים אף
לקחו אותה לבית מרחץ.
בן-אדם מסוגל להתרגל לכל דבר ,ידעתי זאת מניסיוני .כעבור כמה ימים
הפסקתי להרגיש את הריח ,והזקנה עוררה בי סימפתיה .מה גם שהיא
בכתה והתנצלה אלף פעמים אחרי כל מקרה של בריחת שתן .אהבתי לדפדף
באלבומים שלה ,לראות אותה צעירה ופורחת .קשה היה לקשור בין הנערה
בתמונות לבין הזקנה מרופטת הבגדים שישבה מולי .אך דבר אחד השתמר בה
מימי הפאר :האצילות המולדת .היא לא התלוננה אף פעם על עליבות חייה,
לא בכתה על העבר המפואר שהיה ואיננו ולא רטנה על יחסו המנוכר של בנה
אליה .הייתה לה אישיות מאוד חזקה ,ונשאר בה משהו מעורר כבוד.
מחשבות נוגות על תהפוכות הגורל ועל זקנה עזובה תקפו אותי .הנה אישה
שגידלה ילדים (היה לה עוד בן בעיר אחרת) ,שניהם אמידים — אך כל זה לא
| 144רבקה רבינוביץ
זיכה אותה באפשרות להזדקן בכבוד .איך יכול אדם להבטיח לעצמו חיים
סבירים לעת זקנה?
אך לא היה לי הרבה פנאי להתמסר למחשבות האלה .כל זה נראה רחוק,
רחוק מאוד.
אימא באה לבקר אותנו בביתנו החדש והזדעזעה מהריח.
— באוויר כזה את מתכוונת לגדל את הילדה? צעקה עליי .אמרתי לה שבחדר
השני שבו עומדת מיטתה של עדה הריח לא מורגש ושגברת רוזנברג כל הזמן
מאווררת את הבית .חוץ מזה ,איזו בררה הייתה לי?
— הייתה לך ,זרקה ולא פירטה.
הבנתי את הרמז :לדעתה הייתי צריכה לתת ליאשה ללכת ולהישאר בביתם.
ללא משפחה ,תלויה בהוריי לצמיתות .לא הזכרתי לה בררה אחרת :שהיא
ואבא יכלו לסדר לי איזו בקתה לקיום עצמאי.
לא הצטערתי אף לרגע שעברנו .בדומה להתנתקות תינוק משד אמו ,גם
לאדם מבוגר מגיע רגע התנתקות ויציאה משליטת הוריו .בפעם ראשונה
הרגשתי שאני "גדולה" ,אישה נשואה ,בעלת משפחה משלי .גם בעלי התחיל
להתנהג הרבה יותר טוב .האווירה בבית הייתה נעימה ,בלי המתח המתמיד
ששרר בבית הוריי .בעלת הבית הייתה אישה חמה ומלאת שמחת חיים ,אף
שחייה לא היו קלים כלל וכלל .היה לה מראה אקזוטי :שחומת עור ,בעלת
שיער שחור מבריק ,היא דמתה לצוענייה .בקהילה הדביקו לה כינוי "די
שווארצע אידענע" (היהודייה השחורה) .למרות דימויה הקליל ,היא לא הייתה
קלת דעת וניהלה את מלחמת ההישרדות שלה בעוז רוח ובעיקשות.
כשבעלי היה חוזר הביתה קצת שתוי ,היא לא הסיטה אותי נגדו ,כפי שעשו
הוריי ,אלא להפך .היא אמרה:
— מה את רוצה ,הוא הרי עובד עם פועלים רוסים ,הם כולם שותים ,הוא לא
יכול להיות יוצא דופן.
והכי חשוב — המעבר השפיע לטובה גם על עדה .היא אף הפסיקה להקיא
ולמדה לאכול מאכלים קלים .האכלתה הפכה להצגה מיוחדת במינה ,שבה
שיחקה גברת רוזנברג תפקיד ראשי .היא הייתה לוקחת שני מכסי סירים ,מכה
זה בזה כמו בתוף ,שרה ומרקדת לפניה ,זה היה מחזה מצחיק מאוד .הילדה
הייתה יושבת פעורת פה ,ואילו אני בינתיים הייתי מכניסה לה כפיות דייסה.
הדבר הפך ממש לרפלקס מותנה ,בלי "הקונצרט" היא סירבה לאכול.
גם מעבר לפרוצדורת ההאכלה גברת רוזנברג פינקה אותה ,שרה ורקדה
בעודה מחזיקה אותה על הידיים ,ומנשקת אותה בלי סוף.
דרך שלושה משטרים | 145
עדה הייתה עדיין רזה מאוד ,רגליה וידיה דקות כמו מקלות ,ואני נורא קינאתי
באימהות של תינוקות שמנמנים .אך האמנתי בכל לבי שגזר דין המוות שגזרה
עליה הרופאה לא יתגשם ,ושאצליח להפסיק את ההנקה ולהעביר אותה להזנה
רגילה ללא פגע .החלטתי שהיא תיפרד מהשד שלי בגיל שנה.
למרות רזונה וחולשתה היא התחילה ללכת בגיל עשרה חודשים וחצי .על
שלב הזחילה דילגה ,כמו על השימוש במוצץ .תחילה הלכה כשהיא מחזיקה
בספסל ,ברגל השולחן וכדומה .במעבר להליכה עצמאית עזרה לי עצה של
אמי .היא אמרה" :קני לה נעלי עור ,עם סוליה יציבה – תראי שהיא תלך מיד".
וכך היה .היא הייתה מתנדנדת כמו גבעול עשב ברוח ,נופלת וקמה ,אך לא
פחדה והמשיכה ללכת.
בינתיים נפטרה הדיירת הזקנה ,אמו של הווטרינר .הצטערתי על לכתה כי
חיבבתי אותה .האוויר בדירה אמנם הפך הרבה יותר נקי ,אך מה זה לעומת
חיי אדם?
גברת רוזנברג איבדה חלק גדול מהכנסתה שהתבססה ברובה על הטיפול
בזקנה .בצר לה היא קיבלה החלטה נועזת — להיות תופרת ,אף כי מעולם לא
למדה תפירה ולא עסקה בה.
היא הכריזה על עצמה כתופרת ומיד החלה לקבל הזמנות .הייתי עדת ראייה
לייסורים שלה עם כל הזמנה חדשה ,במיוחד בתחילה .הייתה לה מכונת
תפירה ,היא ידעה להשתמש בה לתפירת תפרים ישרים — ולא הרבה מעבר
לזה .והנה אשת פקיד גבוה מהרחוב הראשי הביאה לה בד יקר והזמינה שמלה
אלגנטית לפי דוגמה מירחון אופנה .המסכנה פשוט לא ידעה ממה להתחיל.
הייתה פורמת שמלות שלה ועושה תבניות מנייר כדי ללמוד איך בונים כתף,
איך מתאימים לו שרוול .ראיתי איך רעדו ידיה כשניגשה לגזור את הבד .לא
ישנה בלילות ,עד שהשמלה הייתה מוכנה .בדרך נס הוציאה תחת ידיה מוצר
מוגמר ראוי ,והלקוחות אפילו היו מרוצות.
נפעמתי מעוז רוחה .מה לא תעשה אישה שצריכה לשלוח כסף לבתה בעיר
ולקיים את עצמה כאן ,בכפר! דאגתי יחד אתה עם כל הזמנה חדשה שתצליח,
כמו שהיא דאגה לעזור לי להאכיל את הילדה שלי.
בתוך זמן קצר יחסית רכשה מיומנות ,והכול התגלגל ביתר קלות ,ובכפר
שלנו ,שלא היה משופע בבעלי מלאכה הנותנים שירותים לאזרח ,שמה הלך
לפניה כתופרת אופנה מעולה .ובדיוק בזמן שהתחילה להתפרסם ,קרתה
תקרית שקשורה ישירות לבתי הקטנה.
ככל תינוק שמתחיל לנוע בצורה עצמאית ,גם עדה הייתה מושכת ומפילה
| 146רבקה רבינוביץ
דברים ככל שיכלה .כשלא רצינו שתשוטט בכל הבית ,היינו הופכות שרפרף
ומעמידות אותה בין רגליו — מין לול קטנטן .על לולים אמתיים לתינוקות אף
לא שמענו .מובן שהיא לא רצתה להיות כלואה בתוך השרפרף לאורך זמן,
ואחרי כמה דקות של עמידה בו הייתה מתחילה לצרוח .מאחר שחיתולים
סופגים לא היו קיימים ,היא בשוטטותה בבית הייתה משאירה על הרצפה
שלוליות שתן ,במקרה הטוב.
פעם אחת ,כשהיינו שתינו ,בעלת הבית ואני ,עסוקות ולא השגחנו ,עדה משכה
משולחן העבודה חתיכת בד ורוד ועדין שנועד לתפירת חולצה אלגנטית —
ולא זאת בלבד אלא שהיא הפילה את הבד ישר לתוך שלולית שתן .כשראינו
את "זירת הפשע" היינו שתינו בהלם מוחלט .מה לעשות עכשיו? איך לספר
ללקוחה שהבד שנקנה והובא מאי-שם ,מקולקל? ישבנו שתינו אובדות עצות,
ואילו "הפושעת" הקטנה שגרמה לכל כאב הראש הזה שיחקה לה בשלווה
בפינה.
אילו היה בד כזה בנמצא באחת החנויות בפאראבל ,הייתי קונה אותו .איני
יודעת מאין הייתי משיגה כסף לכך — אך הרגשתי רגשי אשם נוראיים .אלא
שכושר האלתור של גברת רוזנברג בא לידי ביטוי גם במצב בלתי-אפשרי זה.
היא החליטה לכבס את הבד כולו ,ולא רק את החלק שהתלכלך .הבד התנקה
לגמרי בכביסה ,אך ההבדל בין חדש למכובס היה מורגש .כשהלקוחה באה
למדידה ,התופרת אמרה לה שמניסיונה ידוע לה כי בד מסוג זה מתכווץ מאוד
בכביסה ,לכן רצוי לכבס אותו לפני התפירה ,אחרת הלקוחה לא תוכל ללבוש
את החולצה אחרי הכביסה הראשונה .היא שיחקה את האפיזודה במיומנות
של שחקנית תיאטרון ,והלקוחה השתכנעה מעבר לכל ספק .החולצה ,אגב,
אכן הייתה יפה מאוד.
חיי היו משעממים .בימי שבת או ראשון הייתי הולכת עם בעלי לסרט.
לפעמים היו מסיבות ריקודים עם כיבוד ,בעלי מאוד אהב את זה; הוא היה
רקדן טוב .בימי חול ,בשעות שהוא עבד ,לפעמים הייתי מבקרת יחד עם
הילדה את חברתי איטה ,שהייתה גולה כמוני .גם את הספרייה לא שכחתי,
תמיד היה לי ספר לקריאה.
פרק 22
אימא וסטודנטית
פעם ,כשטיילתי ברחוב הראשי עם עדה ,פגשתי את ואסילי מיכאילוביץ',
מנהל בית הספר .הוא אמנם בירך אותי על הולדת בתי ,אך לא התאפק ואמר
בקורטוב של עצב:
— נו ,עכשיו ברור שלא תמשיכי ללמוד ,סתמת את הגולל על לימודים
גבוהים!
— אני אלמד ,ואסילי מיכאילוביץ' ,אתה עוד תראה שאלמד! ברגע שיזדמן
לי ,כשישתפר היחס אלינו! עניתי לו ,וכאב ישן ,כמעט נשכח ,התעורר בנפשי.
— שמעתי שתנאי הקבלה של הגולים למכללה בקולפאשבו השתפרו ,אמר
ואסילי מיכאילוביץ' .כדאי לך להתעניין.
— במה מתבטא שיפור התנאים? שאלתי.
— עכשיו אין צורך לחכות להזמנה לבחינות הקבלה .פשוט שולחים עותק
של תעודת הבגרות בצירוף בקשה להיבחן במחלקה שבוחרים .עם עותק
הבקשה ניגשים לקומנדטורה ומבקשים היתר לנסיעה .שם מטפלים בבקשות
במהירות ,נותנים תשובה בתוך כמה ימים או אפילו בו-במקום.
התרגשתי מאוד מהשיחה הזאת ,כאילו נפתח לפני אשנב לחיים אחרים .מה
אעשה? הרי אני אימא ,יש לי ילדה .האם החמצתי את הסיכוי?
היה חודש מאי ,עדה כבר הייתה בת שנה ,הפסקתי להניק אותה .היה ברור
לי שלא אוכל להיות סטודנטית בעיר אחרת עם ילדה קטנה על הידיים .לבקש
מהוריי לקחת אותה אליהם לזמן לימודיי במכללה? הבררה הייתה אכזרית
מאוד .גם אם הוריי יסכימו — להיפרד מבתי הקטנה למשך שנתיים? יש אמנם
חופשות ,אך בכל זאת נחיה בנפרד רוב הזמן .היה לי קשה לחשוב על מצב
שכזה ,ושוב להיות תלויה בחסדי ההורים...
מצד שני ,הייתי חסרת מקצוע ,ופירוש הדבר — חסרת כל סיכוי להתפרנס
בכבוד בפאראבל .תעודת הבגרות שהושגה בעמל כה רב ,לא מבטיחה דבר.
ללא התמחות כלשהי אינני שווה גרוש בשוק העבודה המצומצם של הכפר.
| 148רבקה רבינוביץ
באותה השיטה שבה הוא הדיח אחרים) מכונה "תקופת ההפשרה" ,אך בזמן
המדובר ראינו רק את הטיפות הראשונות של הפשרת הקרח שהצטבר במשך
עשרות שנים.
אחרי השיחה עם ואסילי מיכאילוביץ' כמו התעוררתי משינה ארוכה ,ציפיתי
שעומדת להיפתח דלת הכלוב שבו הייתי כלואה .חזרתי להקשיב לרדיו,
ששידוריו היו עדיין מצונזרים ולא גילו דברים יוצא דופן .והעיקר — הרצון
ללמוד מילא את כל כולי ,והשקט המלאכותי שבו שקעתי נעלם.
כמה מחבריי מבית הספר חזרו לחופשת קיץ .נפגשתי אתם – לא עם כולם.
חברתי ז'ניה לא דיברה אתי ואף לא אמרה שלום כשנתקלנו במקרה פנים מול
פנים ,כי נודע לה על הרומן שהיה לי עם אחיה .איני יודעת למה היא הייתה
כה נזעמת ,הרי הוא נטש אותי ולא אני אותו .לא ניסיתי לברר ,אף שעוינותה
כאבה לי.
זמן מה שמרתי בבטן את המחשבות על הלימודים ,עד שהחלטתי לדבר עם
בעלי .הוא תמך ברעיון והביע נכונות לעבור לקולפאשבו .הוא היה בטוח שיוכל
בקלות למצוא שם עבודה .עכשיו נותר החלק הקשה — לדבר עם ההורים,
לברר אם יסכימו לקחת את עדה אליהם לתקופת לימודיי.
למרות חששותיי ,הוריי הסכימו מיד .אימא אהבה מאוד את עדה וקיבלה את
בקשתי אפילו בשמחה .היא רק חששה קצת מגודל האחריות שהיא לוקחת
על עצמה .אבא הגיב קצת בקרירות ,אך לא אמר מילה .אם אימא מסכימה,
הוא לא יתנגד.
מאז השיחה הזאת התחממו היחסים ביני לבין הוריי .הלכתי אליהם לעתים
קרובות עם הילדה כדי שתתרגל לבית שבו תגור ,שהמעבר לא יהיה דרסטי
מדי.
ערב אחד עמדנו בחצר ,אימא ,אבא ,עדה ואני .היה זה ערב קיץ נעים ,הפרה
של הוריי חזרה מהמרעה ,והתכוונתי לחלוב אותה .לאימא זה תמיד היה קשה,
אצבעותיה היו מתעייפות מהר .פתאום ראינו את סגן הקומנדנט הראשי צועד
בסמטה ,מתקרב לביתנו .קצת נבהלנו ,כי אף פעם לא ציפינו למשהו טוב
מהקומנדטורה .הוא לעומת זאת נראה במצב רוח טוב ,הוא החזיק בידו זרד
דק ,הקיש בו על הגדר ואף שרק איזו מנגינה.
הוא נעצר ליד הבית ,אך לא נכנס .קרא לי להתקרב לגדר ואמר בנימה חגיגית
משהו ,בעוד הוא מצביע עם הזרד לכיוון עדה:
— הבת שלך נמחקה מרשימות הקומנדטורה!
— מה זאת אומרת נמחקה? שאלתי ,מדוע?
| 150רבקה רבינוביץ
— מפני שהיא אזרחית חופשית! היא כבר לא שייכת למעמד הגולים! אמר
ופנה ללכת.
נשארנו המומים .האזרחית החופשית הראשונה במשפחתנו! אולי גם תורנו
יגיע בקרוב? ואילו הקטנה לא הייתה מודעת לגודל הרגע ותהתה מה הסיבה
להתרגשותנו.
כעבור כמה ימים שלחתי את העתק תעודת הבגרות שלי למכללה בקולפאשבו
בצירוף בקשה לרשום אותי לבחינות הקבלה למחלקה למתמטיקה ולפיזיקה.
במקביל הגשתי לקומנדטורה בקשה להיתר נסיעה לקולפאשבו .החלטנו
שיאשה יגיש את הבקשה לאיחוד המשפחה מאוחר יותר ,אחרי שאני אתקבל
ללימודים ואמצא מקום מגורים.
מיום סיום בית הספר עברו ארבע שנים .נאלצתי לעבור על חומר הלימודים
במהירות רבה כדי לרענן את הידע .הרבה דברים נשכחים במשך ארבע שנים.
אך הייתי אופטימית.
סטודנטים במכללה ,כמו בכל המוסדות להשכלה גבוהה בברית המועצות
הסוציאליסטית ,היו זכאים למלגה חודשית למחייתם – אמנם זעומה ,אך בכל
זאת משהו .היו שני סוגי מלגות :מלגה רגילה ומלגה מוגדלת למצטיינים .את
המלגה המוגדלת העניקו לאלה שעברו את כל בחינות הקבלה בציון חמש –
"מצוין" .די בציון אחד נמוך מחמש כדי לפסול את הזכאות למלגת הצטיינות
באותו סמסטר .מובן שרציתי מאוד לקבל מלגה מוגדלת ,אך הייתי גם
מציאותית :ידעתי שאינני יכולה לסמוך לגמרי על השיפוט ההוגן של הבוחנים
ואפילו לא על עצמי .המגבלות על סטודנטים גולים היו עדיין בתוקף; וארבע
השנים שבהן לא פתחתי ספר לימוד בוודאי גרעו מהמיומנות שלי בפתרון
בעיות באלגברה ובגיאומטריה.
הדוד איליה שהחזיר אותי ואת אחי אל ספסל הלימודים ועזר למשפחתנו
מכל הבחינות בזמנים הכי קשים ,שמר כל השנים על קשר הדוק אתנו .אימא,
שהייתה אישה גאוותנית מאוד וסלדה מהמעמד של "קרובים עניים" ,סירבה
לקבל ממנו כל עזרה נוספת אחרי שהתבססנו מעט .הקשר התבטא בחליפת
מכתבים .לעומת זאת ,אימא חשבה שאין לה זכות להתערב אם הדוד הציע
עזרה לילדיה הבוגרים והעצמאיים .בשנתיים שאחי למד במכללה הדוד שלח
לו כל חודש שלוש מאות רובל .עכשיו ,כשנודע לו שגם אני ,למרות נישואיי
הלא כל כך מוצלחים והולדת בתי ,עומדת להמשיך בלימודים ,הוא שמח מאוד
והבטיח לי שגם לי יעזור אם אתקבל.
התשובה מהמכללה הגיעה כעבור שבוע ,ומיד לאחריה קיבלתי גם את
דרך שלושה משטרים | 151
דתיים ,הליך הגירושין היה פשוט מאוד :די בכך שהגישו בקשה למחלקת
רישום האוכלוסין שבוועד הפועל.
ניסיתי לשכנע אותו לתת לרות עוד הזדמנות ,אולי להוציא אותה מבית אמה,
אך הוא לא רצה לשמוע .היא לעולם לא תעזוב את בית אמה ,אמר ,היא טיפוס
תלותי מאוד .הוא ביקש ממני למסור לה שהחליט להתגרש ולא יחזור לביתה.
לא היה לי נעים למסור לרות את הבשורה המרה ,וחשבתי בלבי שהיה זה
יותר הגון אילו אחי היה עושה זאת בעצמו .נקלעתי למצב מביך :אם אחי כבר
לא חוזר לרות ,אז אני לא גיסתה ,ואין לי כל זכות להישאר בבית משפחת
כ"ץ אפילו יום אחד נוסף .אלא שלא היה לי לאן ללכת .ביקשתי סליחה :מיד
אתחיל לחפש מקום מגורים ,אני רק זקוקה לכמה ימים .פראו דוקטור אמרה
שהיא לא מאשימה אותי במה שקרה ואין בכוונתה לגרש אותי" .קחי לך את
הזמן הדרוש".
מציאת מקום מגורים הפך לעניין דחוף ביותר .בעלת הבית שבו התגורר
עכשיו אחי המליצה לי על יהודייה נכה ,גם היא גולה מצ'רנוביץ ,שמוכנה
להשכיר "מקום מיטה" ,כמו ששכרנו בפאראבל .הלכתי לכתובת שהיא נתנה
לי ומצאתי את עצמי ליד צריף ארוך ,מחולק לדירות רבות .נדהמתי ממראה
הצריף ,ואותי קשה להדהים ממראה של דלות ,ראיתי די והותר דברים נוראים
בחיי.
הצריף היה בנוי מחומרים שונים ומשונים ,כל דירה מחומר אחר ,לא היו שני
גגות דומים או שתי ארובות תנור זהות .בכמה מהדירות במקום ארובה על הגג
היה מונח דלי ישן ללא תחתית .גם דלתות וחלונות היו כל אחד בצבע ובסגנון
אחר .כל המבנה דמה ליצירה של צייר משוגע.
על הדלתות היו מרוחים בצבעים שונים מספרי הדירות .הקשתי בדלת
מספר שש .בעלת הדירה הייתה צעירה ויפה ,אך סבלה מפגם בעמוד השדרה
שגרם לה להתנדנד בהליכתה .שמה היה גֶ ְר ְטרוּדה .למרות מראהו הנורא של
הצריף ,דירתה הייתה נקייה ומסודרת ,ולה מטבח גדול וחדר כניסה .באר
המים הייתה קרובה מאוד ,בחצר .הדירה דמתה בגודלה לדירתה של גברת
רוזנברג.
לא היה לי זמן לחפש משהו טוב יותר .סיכמתי עם גרטרודה על התנאים
והעברתי את חפציי כבר באותו ערב .שלחתי מברק ליאשה שהתקבלתי
ללימודים ושמצאתי מקום מגורים .קיוויתי בסתר לבי ששינוי מקום ופרידה
מחבריו לשתייה ישפיעו עליו לטובה .האמנתי בפתגם "משנה מקום – משנה
מזל" .מחשבה נאיבית :הרי חברים לשתיית וודקה ניתן למצוא בכל מקום.
| 156רבקה רבינוביץ
כמה אשליות אספתי בחיי בכלל ובחיי הנישואין בפרט! מוזיאון שלם של
אשליות ושל אכזבות.
הוא הגיע כעבור שבוע ומיד מצא חן בעיני גרטרודה שהתרשמה שהוא
אדם נחמד וחברותי .גם היא מצאה חן בעיניו .גרטרודה ,בזמן שישבה ,הייתה
יפהפייה; כשהייתה לה משענת ,היא יכלה ללכת היטב ואפילו לרקוד ,אך
כשהלכה ללא עזרה עמוד השדרה שלה לא החזיק את גופה וחלק גופה העליון
התנדנד קשות .לדבריה ,כאשר התגלתה מחלתה ,בעלה נטש אותה .היא
סיפרה על כך ללא מרירות ,אלא כפשוטו ,לא התלוננה על מר גורלה ונראתה
תמיד במצב רוח טוב .היו לה לא מעט מחזרים.
בחדר המגורים היחיד בדירתה עמדה המיטה שלה מול המיטה שנועדה לנו,
ליד הקיר הנגדי ,ובין המיטות הפריד מעבר .גם במטבח הייתה מיטה צרה,
וגרטרודה אמרה שהיא תשתדל לישון במטבח רוב הזמן ,כדי לא להפריע לנו.
עם זאת ,על פרטיות בדירה כזאת אין מה לדבר .הייתי רגילה לזה ,כי מאז
נישואיי אף פעם לא היה לנו חדר נפרד לעצמנו :ההורים ,גברת רוזנברג ועכשיו
גרטרודה .בעלי מצא ללא קושי עבודה בחברת בנייה גדולה .האם יביא את
המשכורת הביתה ,ואם כן ,כמה? או שיסתמך על המלגה שלי ועל עזרתו של
הדוד איליה?
מדי פעם ,בחדות של להב סכין ,פילחה את מוחי המחשבה על בתי שנשארה
מאחור .בדירות פרטיות לא היו טלפונים ואפשר היה לתקשר רק בעזרת
מכתבים .והמכתבים הועברו לאט ,וגם לא בכל שבוע יש לאימא זמן ורצון
לכתוב .הילדה חולנית .מה מצבה? האם תכיר אותי כשנתראה? האם תסלח לי
על כך שעזבתי אותה כדי לנסות לבנות משהו על הריסות חיי?
כשהגעתי ללימודים ,המחשבות הטורדניות נסוגו במקצת.
הסטודנטים במחלקה למתמטיקה ולפיזיקה בשנה הראשונה ,חולקו לשלוש
קבוצות .להרצאות כל הקבוצות היו מתאספות באולם גדול .לסמינרים,
לעבודות תרגול ולמעבדה היינו מתפצלים.
בקבוצה שלי היה יהודי אחד ,שמו עמנואל ,כולם קראו לו בקיצור עימו .הוא
היה בן שלושים ושלוש ועבד במשך כמה שנים כמנהל חשבונות ,וכאשר היחס
אל הגולים השתנה לטובה החליט להעלות את רמת השכלתו .הוא היה יוצא
צ'רנוביץ ונשוי לאישה יוצאת מולדביה ,שעבדה כזבנית בחנות .הסתבר שהוא
שכן שלי ומתגורר באותו צריף עצמו ,עם אשתו ,עם בנו התינוק ועם חמותו.
מצאנו שפה משותפת על יסוד אהבתנו למתמטיקה .הוא היה דעתן וכשרוני,
אך התלונן ,שבגילו "המתקדם" התפיסה נעשית אטית וקשה יותר ללמוד.
דרך שלושה משטרים | 157
גם אני הייתי מבוגרת בכמה שנים מרוב חברי הקבוצה שבאו למכללה ישר
מספסלי בית הספר .הייתי בת עשרים ושלוש .רק עימו ואני היינו נשואים.
עם הזמן הפכנו שנינו לסטודנטים הכי חזקים בקבוצה .המורים התייחסו אליי
בכבוד ,במיוחד המורה הצעיר שהקשה עליי כל כך בבחינת הקבלה בפיזיקה.
מורה זה ,אגב ,היה רווק ,וכל הסטודנטיות הצעירות והשתדלו למשוך את
תשומת לבו .מה גדולה הייתה אכזבתן כשהוא התחיל לצאת עם מורה צעירה
ממחלקת הספרות וכעבור זמן קצר התחתן עמה! הדבר הותיר לא מעט לבבות
שבורים.
פרק 23
חופשיים? לא לגמרי
רק במחצית הראשונה של שנת הלימודים הראשונה קיבלתי מלגה רגילה .את
בחינות סוף הסמסטר עברתי כולן בהצטיינות וזכיתי למלגה מוגדלת .וכך זה
נמשך עד סוף הלימודים.
מאחר שהייתה זאת רק מכללה פדגוגית דו-שנתית בעיר קטנה ,שאינה
נותנת השכלה גבוהה מלאה ,לא היו בין מרצינו פרופסורים .במחלקה שלנו היו
שני מרצים בעלי תואר דוֹ ֶצנֱ ט – תואר שאינו מקובל במוסדות להשכלה גבוהה
במערב ,וניתן להגדירו כשלב ביניים בין מוסמך לדוקטור.
אחד מהם ,ראש הקתדרה לפיזיקה יעקב שוורצמן ,התייחס אליי לפנים
מהמקובל ביחסי מרצים וסטודנטים ,ונהג בי באופן בלתי-רשמי .שוחחנו
לפעמים ,בלי להזכיר את העובדה ששנינו יהודים .הוא אגב ניבא את עתידי
באומרו:
— אני לא חושב שתהיי מורה כפרית .אינני רואה אותך בתפקיד זה .אם תהיי
מורה ,אז תהיי מורה גרועה .אני מבין למה בחרת ללמוד כאן ,אך המקצוע
שאת רוכשת לא מתאים לך.
— אילו תכונות שלי יפריעו לי להיות מורה טובה? שאלתי.
— את סגורה מדי ,אין לך גישה טבעית לילדים .יש לך חשיבה לוגית מצוינת,
נטייה לתובנות מופשטות — זה מצוין למדען ,אך זה הדבר האחרון שעוזר
למחנך .ייתכן שתסבירי היטב את החומר ,אך לא תצליחי ליצור קשר אישי עם
התלמידים ולשתול בהם אהבה למקצוע שאת מלמדת .כתוצאה מאי-אהבתם
למתמטיקה הם לא יהיו קשובים ומרוכזים בשיעורים ,ויהיה לך קשה להשתלט
על הכיתה .התלמידים לא יפחדו ממך ,להפך ,את תפחדי מהם.
— לאיזה סוג של עבודה ,לדעתך ,אני מתאימה?
— יהיה עלייך להשלים את ההשכלה הגבוהה ,מוטב באוניברסיטה (כלומר
שלוש שנים נוספות על הלימודים במכללה) .אז יהיו לך סיכויים להתקבל
למעבדה מדעית ,למוסד מחקר או לסגל הזוטר באיזו מכללה ,ומשם
דרך שלושה משטרים | 159
אשתו והיא זרקה אותו מהבית ואין לו לאן ללכת ,והוא ביקש מגרטרודה
שתיתן לו פינה בדירתה.
גרטרודה לא חשה בנוח כלפינו ,כי פירוש הדבר צפיפות גדולה יותר בבית.
מצד אחר ,היא שמחה לאידה של חיותה ,אשתו של עימו ,שאותה לא אהבה.
היא שאלה אם אנחנו מסכימים שהיא תעבור לישון בחדר יחד אתנו ואת
המיטה הצרה במטבח תיתן לעימו .הסכמנו ,מה גם שהוא הבטיח שסידור זה
יהיה זמני והוא ישתדל למצוא לו מקום אחר בהקדם האפשרי.
היינו בטוחים שבעוד יום-יומיים הוא יחזור אל אשתו ,אך בינתיים זה לא
קרה .אני נקלעתי למצב בלתי-צפוי ומביך :כל דיירי הצריף היו נצמדים
לחלונות ומביטים איך בבוקר אני הולכת יחד אתו למכללה ,איך אנו חוזרים
יחד ,ובערב לפעמים יוצאים בשלישיה — הוא ,בעלי ואני — לסרט .גם לו היה
לא נוח לגור בשכנות למשפחתו.
כך זה נמשך זמן מה ,עד שעימו הפתיע אותנו בהצעה :הוא מצא בית בן שני
חדרים ,ריק מבעלים ופנוי להשכרה .בנייתו לא הושלמה ,אין לו חדר כניסה
והוא לא מסויד מבפנים ,אך הוא מרווח ונוח .עימו אמר שהיה שוכר אותו
לבדו ,אך לא יוכל לעמוד בהוצאות שכר הדירה וקניית עצי הסקה .הוא הציע
שנעבור אל הבית יחד אתו ונתחלק בהוצאות.
הלכנו לראות את הבית .הוא באמת היה מרווח ,החדרים גדולים ,תנור אחד
ששימש לחימום ולבישול .מקומו של הבית היה בקצה אזור "יוקרתי" של
העיר ,הבית האחרון בשורת בתים גדולים וחדשים יחסית .חסרונו העיקרי היה
שמולו היה שדה תעופה ,ופירוש הדבר — רעש מטוסים ורוח חזקה שנשבה
מהשדה הפתוח.
אני חששתי מעצם העובדה שנגור שם שלושתנו .ידעתי שמסתובבות
שמועות על יחסיי הקרובים כביכול עם עימו; גם חששתי שאשתו תבוא ותקים
מהומה .וגם — האמת חייבת להיאמר — חששתי קצת מעצמי ,מרגשותיי .איני
יודעת אם אפשר לקרוא לזה התאהבות ,אך בהחלט לא הייתי אדישה כלפי
עימו .מסיבות אלה הייתי די מסויגת מהרעיון.
יאשה התלהב מהבית ודחק בי להסכים .הם סיכמו את התנאים עם בעל
הבית ,הזמינו עצי הסקה .נפרדנו מגרטרודה ועברנו .עימו הביא לבית
המשותף את אמו ,שהתגוררה לפני כן בתנאי דיור ירודים מאוד .שמחתי ,כי
נוכחותה שימשה מחסום בפני פרץ רגשות בין עימו לביני .היא הייתה אישה
חביבה מאוד .בשעות היום ,כשעימו ואני היינו במכללה ובעלי בעבודה ,היא
בישלה ארוחות חמות בשביל כולנו.
דרך שלושה משטרים | 163
בתקופה שזה קרה לי המדיניות אסרה הפלות .ניתן היה לפנות לוועדה
מיוחדת ,ואם הוועדה מצאה שהנסיבות מצדיקות הפלה ,היא הייתה מאשרת.
פניתי לוועדה וקיבלתי סירוב .נותרה רק דרך אחת — הפלה מחתרתית.
בקולפאשבו לא הכרתי אף אחת שעוסקת בזה .בפאראבל ידעתי איך למצוא
"סבתא" כזאת.
היה חודש מרס ,הנהרות עדיין היו מכוסים קרח ,והתחבורה היחידה
האפשרית — טיסה .בשדה התעופה ליד ביתנו היה משרד קטן ,שם סיכמתי
עם פקיד על הטיסה לפאראבל ושילמתי עבורה .נאמר לי שאטוס במטוס קטן
שבו רק שני מקומות לנוסעים .לא קיבלתי כרטיס או קבלה – הכסף בוודאי לא
הגיע לקופה הממשלתית.
הייתי נרגשת מאוד — גם מההפלה המסוכנת הצפויה לי ,גם מההזדמנות
לפגוש את בתי ואת הוריי .אז עוד לא ידעתי עד כמה מסוכן הדבר שאני הולכת
לעשות.
הטיסה במטוס הקטן ,שדמה יותר לצעצוע מאשר לכלי טיס של ממש ,הייתה
מפחידה מאוד .הרוח החורפית שיחקה במטוס שלדעתי ,היה בנוי מלוחות
דיקט וטלטלה אותו לכל הכיוונים .ישבתי עם הנוסע השני פנים מול פנים,
ברכיים נוגעות בברכיים .התביישתי להראות לו את פחדי והתאפקתי שלא
להקיא.
בכל זאת הגענו ליעדנו בשלום .בתחילת הפגישה הקטנה שלי הייתה קצת
מסויגת ,אך נזכרה בי בתוך זמן קצר .היא הפתיעה אותי ביכולת הדיבור
המרשימה שרכשה :נדהמתי כשדקלמה בעל-פה שירים ארוכים שאמי
הקריאה לה .ילדה קטנה ,רזה ,שדיברה כמו אדם מבוגר.
הלכנו יחד עם אימא אל אישה מבוגרת שנחשבה מומחית לביצוע הפלות
בבית .היא עשתה זאת בשיטת הזרקת כוהל מדולל לתוך הרחם ,מה שאמור
לגרום לצירים וליציאת העובר .פרוצדורה לא נעימה ,אך גם לא מכאיבה
במיוחד .נשבעתי לאישה שלא אסגיר אותה ,אם אזדקק לעזרת בית חולים.
אחרי ההזרקה הראשונה דבר לא קרה .גם לא אחרי השנייה .רק בפעם
החמישית ,כשכמות הכוהל הוגדלה ,זה סוף-סוף השפיע .לא רק צירים תקפו
אותי אלא גם דימום חזק ביותר .קיווינו שהדימום ייפסק אחרי יום או יומיים.
אך כאשר הדימום התחזק ,מלווה בקרישי דם גדולים ,וכל מה ששמו תחתיי
היה ספוג בדם ,לא היה מנוס מלפנות לבית החולים .בקושי הגעתי לשם ברגל,
כי נחלשתי מאוד.
היחס של הרופאים אל נשים שעשו הפלה מחתרתית היה גס ומזלזל .היינו
דרך שלושה משטרים | 165
שם שלוש נשים עם אותה בעיה .קראו לנו בשמות גנאי כאילו היינו זונות
רחוב ,אף ששלושתנו היינו נשים נשואות .את הגרידה עשו ללא הרדמה וללא
תרופות משככות כאבים .מי שהתפתלה מכאב בלתי-נסבל ונאנקה ,זכתה
לצעקות" :לשכב ולא לזוז! שקט! כשעשית אותו לא התפתלת ולא צעקת!
תשתקי עכשיו!"
הייתה זאת חוויה שקשה לשכוח — את הכאב ויותר מזה את היחס" .לקינוח",
בית החולים גם דיווח על שלוש "הפושעות" לתובע האזורי שהעמיד אותנו
למשפט.
כבר הייתי צריכה לחזור ללימודים ,אך החתימו אותי על איסור יציאה עד
המשפט .למזלי ,השופטים לא היו עסוקים מדי ומועד המשפט נקבע שבוע
אחרי עזיבתי את בית החולים.
לא פחדתי מהמשפט כי ידעתי שהעונש הוא נזיפה ולא יותר .התכוננתי
היטב ,אפילו קניתי מזלף וקצת לכלכתי אותו ביוד ,שלא ייראה חדש ,אם
השופט ירצה לראות את "כלי הפשע" .עוד שעה אחת לא נעימה בחיים ,לא
נורא .הכול עבר בדיוק לפי התכנון.
הדבר הקשה באמת היה להיפרד מבתי ומהוריי ולטוס בחזרה לקולפאשבו.
הפעם קניתי כרטיס טיסה "נורמלי" למטוס בעל תריסר מושבים .אימא הפתיעה
אותי ובישרה בשורה משמחת מאוד :גם הם עומדים לעבור לקולפאשבו.
התברר שלאחי נמאס להתגלגל בדירות שכורות והוא הציע להוריי למכור את
הבית בפאראבל ולקנות ,יחד אתו ,בית יותר גדול ונוח בקולפאשבו.
— אנחנו נפרדים לזמן לא רב ,אמרה .יש לנו כבר קונה לבית .באביב,
כשתתחדש תנועת הספינות על הנהר אוב ,נעבור .הילדה תישאר אתנו ,כי לך
כסטודנטית המתגוררת בבתים שכורים אין פנאי ומקום בשבילה ,אך תוכלי
לראות אותה בכל עת.
חזרתי הביתה רגועה ושמחה .היה נדמה לי שרוב הבעיות נפתרות והחיים
סוף-סוף מתחילים לחייך אליי.
בבית דבר לא השתנה ,כולל הרגלי השתייה של יאשה .לעתים קרובות היה
נעלם לשעות ארוכות .השתדלתי לא לייחס לזה יתר חשיבות ולעסוק בעולמי
שלי ,כי גם כשהיה בבית ,לא היה לנו הרבה על מה לדבר.
עברתי בהצטיינות את בחינות גמר הסמסטר השני וכך הבטחתי לעצמי מלגה
מוגדלת לשנת הלימודים השנייה .בפגרת הקיץ מצאנו מקום מגורים חדש —
"מקום מיטה" אצל אישה מבוגרת ,הפעם יוצאת ריגה ,גברת טלרוזה ,שהכירה
את הוריי.
| 166רבקה רבינוביץ
המיטה שלנו עמדה בנישה בחדר המגורים המשותף והייתה נבדלת משטח
החדר בווילון שיצר אשליה של פרטיות.
באמצע חודש יוני הגיעו הוריי עם בתי הקטנה שכבר הייתה בת שנתיים.
אחי היה עסוק באותו ערב ,ואנחנו ,יאשה ואני ,קיבלנו את פניהם בנמל .מאחר
שהם לא הספיקו עדיין לקנות בית ,סיכמנו עם גברת טלרוזה שבינתיים הם
יגורו אתנו .אך באותו ערב קרה דבר שהמחיש לי פעם נוספת כי אני חיה
בעולם האשליות .חשבתי שיש לי משפחה ,אמנם רחוקה מלהיות אידיאלית,
אך בכל זאת יציבה ,והבנתי שהיציבות לכאורה יכולה להתפזר ברוח בכל רגע,
ושאין באמת קרקע יציבה תחת רגליי.
היינו כבר בדרך לביתנו ,כאשר בעלי נזכר שחסרים לנו כמה מצרכים ,ולכן
התנדב ללכת לקנותם .הוא תמיד התנדב לעשות קניות ,דבר שעלה לי ביוקר
כי את העודף אף פעם לא החזיר ,ובתקציבנו המצומצם זה היה מאוד מורגש.
אך הפעם הוא ממש הגזים :הוא לא חזר .הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא לן
מחוץ לבית ,ובחר לעשות מעשה נבזי זה כמו להכעיס בערב שבו הגיעו חמיו,
חמותו ובתו להתארח אצלנו.
אינני יודעת מה היה חזק יותר — הכעס שלי עליו או הבושה בפני הוריי .גם
למחרת בבוקר הוא לא הופיע .בשעות הצהריים פנתה אליי אישה אחת ממקום
עבודתו ואמרה:
— לכי וקחי את בעלך הביתה ,הוא נקלע לאיזו חבורה ששותה עד אבדן חושים.
הלכתי למקום שהיא תיארה לי ומצאתי מרתף ובו חבורה של גברים ונשים,
כולם שיכורים .הנשים קיבלו אותי בקריאות שמחה ומיד הציעו לי כוס וודקה.
סירבתי בנימוס ושאלתי את בעלי מתי הוא מתכוון לעזוב את המקום ולחזור
הביתה .לא רציתי ללכת יחד אתו ברחוב כי הוא בקושי עמד על הרגליים .הוא
אמר שיבוא בעוד שעה קלה.
כשחזרתי לדירתנו ,הוריי ועדה כבר לא היו שם .אימא ביקשה מגברת טלרוזה
למסור לי שהם לא מוכנים להיות נוכחים במעמד כגון זה" .אם בתי מוכנה
לחיות אתו ,זה עניינה ,אך אנחנו לא רוצים להיות נוכחים במריבות שלהם",
אמרה והוסיפה ,שבינתיים ינסו להתמקם אצל יוסף ,עד שיקנו בית.
יוסף קיבל אותם בדירתו השכורה ,שהייתה צפופה מאוד .כעבור כמה ימים
הם קנו בית ,מרווח ונוח לפי קנה המידה שלי :שני חדרים גדולים ומטבח נפרד,
גן ירק וחצר עם רפת ועם מחסן לעצי הסקה.
אני נשארתי עם שברי האשליות שלי על חיי משפחה מסודרים .הכנתי
מזוודה ובתוכה ארזתי את בגדיו של בעלי בכוונה לגרש אותו מהבית .גברת
דרך שלושה משטרים | 167
אחרי ההרצאה שלי באו שאלות התלמידים .פחדתי שאיש לא ישאל דבר ,אך
היו כמה שאלות .ילד אחד חכם שאל:
— מה מרוויחה ברית המועצות מהידידות עם הודו פרט למילים יפות? מה
בעצם החשיבות של ידידות זאת?
— מה זאת אומרת מה היא מרוויחה? אמרתי .היא מרוויחה ידיד בעולם!
— בסדר ,אמר הילד ,שתשובתי לא סיפקה אותו .ומה הלאה? מה עושים עם
ידידות כזאת?
— עיקר החשיבות ,עניתי ,מתבטאת בכך שאנחנו יכולים להיות בטוחים:
הודו לעולם לא תתקוף אותנו!
זה כבר היה משהו מוחשי .את זה הבינו כולם .אויב אחד פחות בעולם הגדול
והעוין.
חשבתי לעצמי :הילדים האלה יותר פיקחים משחשבתי .ייתכן שרבים מהם
מרגישים את ריח הזיוף שנודף מכל הקרנבל ההודי ,על שיריו ,על ריקודיו ,על
פרחיו ועל ריבוי חילופי הנשיקות בין המנהיגים .הם בוודאי מבינים שגם ללא
כל הרעש והצלצולים ,הודו לעולם לא הייתה תוקפת את ברית המועצות .אך
על זה לא דיברנו .זאת מדיניות הממשלה ,אותה לא מבקרים .כללי המשחק
היו ברורים לכול .הביקורים בשני המוזיאונים היחידים בעיר ,עברו ללא קושי,
בעיקר מפני שאני לא הייתי צריכה לעשות כלום ,רק להביא את תלמידי הכיתה
אל שערי המוזיאון ,ושם הם כבר עברו לטיפולם של המדריכים המקצועיים.
תקופת הפרקטיקה חלפה ,כמו כל דבר בעולם .ציונים לא מקבלים עליה ,רק
"עובר" או "לא עובר" .קיבלתי "עובר" ,כמו כולם .ובכל זאת נשארה בי הרגשה
צורמת של אי-הצלחה .לא יכולתי לשקר לעצמי :בעצם התחמקתי מעבודה
פדגוגית אמתית .התנחמתי במחשבה שבשיעורים ,כשאצטרך להסביר חומר
במתמטיקה או פיזיקה שבו אני שולטת היטב ,אצליח יותר.
דבר אחד היה ברור לי :מקצוע ההוראה אינו משאת נפשי .כמו בנישואים,
בחרתי בו בלית-בררה .יאשה מלך היה הגבר היחיד שאתו יכולתי להתחתן
בפאראבל; המכללה הפדגוגית בקולפאשבו הייתה המקום היחיד שבו יכולתי
ללמוד .שתי בחירות שלי — ושתיהן לא טובות .ועם התוצאות של הבחירות
האלה אצטרך להתמודד כל חיי.
דרך שלושה משטרים | 169
פרק 24
רעידת אדמה
אידיאולוגית
בפברואר הייתה אמורה להתקיים הוועידה העשרים של המפלגה
הקומוניסטית ,הוועידה הראשונה אחרי מות סטלין .מוסקבה הייתה כמרקחה,
וההתרגשות הגיעה אף לפרובינציה הנידחת שלנו .חרושצ'וב ,המזכיר הכללי,
שהוא התפקיד הבכיר ביותר והכול-יכול בהנהגה הסובייטית ,התגלה כאדם
בלתי-צפוי .לפי השמועות ,הוא עמד לנקוט בצעדים שישנו את פני המדינה.
באמצע החודש התכנסה הוועידה ,אך בניגוד למקובל בוועידות הקודמות,
הדוח של המזכיר הכללי לא פורסם .ההודעות על המתרחש בוועידה היו
קצרות ונוסחו במילים סתמיות .כתבים זרים ,אפילו ממדינות ידידותיות ,לא
הורשו להיות נוכחים באולם בזמן נאומו של חרושצ'וב .כל זה רק הגביר את
הסקרנות ואת התסיסה.
צמד מילים חדש שהופיע בהודעות המפלגה לעיתונים ,הגביר את הסקרנות
בציבור" :פולחן אישיות" .לא היה צורך בהסברים באיזו אישיות מדובר.
בסקירה שערכו עיתונאים על מדיניותו של המזכיר הכללי חרושצ'וב נמסר
שהוא קרא לשים קץ לתופעה זאת.
עבר חודש ,כבר התחלנו להירגע ולשכוח מכל המהומה ,עד שיום אחד
הודיעה הנהלת המכללה על אספה כללית של כל המרצים והסטודנטים .אולם
הכנסים הגדול היה מלא עד אפס מקום .הנה זה קורה :התחילו להקריא לנו את
הדוח הסודי של חרושצ'וב מהוועידה .מילה במילה ,ללא קיצורים.
"על ביטול פולחן אישיותו של סטלין ותוצאותיו" — אפילו הכותרת העבירה
רעד בשורות הנוכחים .עם כל שורה ,עם כל פסקה שהוקראה התחזקה
ההרגשה שהאדמה רועדת מתחת לרגלינו .כולנו זכרנו את הזרם האין-סופי
של התמונות ,הכרזות ,השירים והסרטים שהיללו את סטלין ,בעוד באולם
נשמעות מילים על פשעים מפלצתיים שביצע איש זה .הדוח תיאר אותו
| 170רבקה רבינוביץ
כמי שחולל טרור נגד קומוניסטים נאמנים ,חבריו לשעבר .משפטי הראווה
נגד המנהיגים הידועים שהואשמו בפשעים דמיוניים כגון "בגידה במולדת"
וקשרים עם סוכנים זרים .מסתבר שהכול היה שקרי ,לפי הוראותיו של סטלין,
ו"ההודאות" של הנאשמים הוצאו מהם תחת עינוים אכזריים ביותר ,שאיש אינו
מסוגל לעמוד בהם .נוסף על חיסול המנהיגים ,סטלין חתם כל יום על רשימות
של עסקני המפלגה מהשורה השנייה ,שעוזריו הכינו לו ,ואנשים אלה הוצאו
להורג ללא משפט או במקרה הטוב ,שולחו למחנות ריכוז ,לעבודות כפייה
במכרות האורניום או לכריית תעלות במסגרת תכניות החומש הגרנדיוזיות של
תיעוש המדינה .לעתים גם זה היה גזר דין מוות ,רק אטי.
הקראת רשימות המחוסלים ,אפילו חלק מזערי מהן ,הייתה מצמררת .ישבנו
מהופנטים ,מדי פעם מסתכלים אחד על השני ,לא מאמינים שזה יכול לקרות
במציאות ,אפילו לא בסיוטי לילה.
בעיני רוחי ראיתי את ספרי הלימוד ששימשו אותי בכיתה ג' ,בשנה הראשונה
של גלותנו לסיביר .נזכרתי בתמונות ובפסקות הטקסט שהושחתו בצורה
כזאת שלא איפשרה לראות שום פרט או מילה .עכשיו ידעתי :לא מילים ולא
תמונות ,חיים שלמים נמחקו שם .ולא חיים של אויבי העם ,כפי שהסבירו לנו,
אלא חיי קורבנות טרור שסטלין ניהל נגד עמו שלו.
חרושצ'וב דאג לצרף לדוח קטעי ציטוט של מכתבים אישיים שקומוניסטים
נאמנים כתבו לסטלין מהכלא; הם היו משוכנעים שנעצרו בטעות; הם נשבעו
בנאמנותם למפלגה ולמנהיגה ותיארו את העינויים הקשים שהם עוברים —
באמונה נאיבית ש"שמש העמים" לא מודע לזוועות אלה — הרי לא ייתכן
שהוא היה מרשה להן להתקיים! מובן מאליו שהמכתבים המזעזעים לא שיפרו
את גורלם של הכותבים.
הרבה דברים היו בדוח זה ועוד יותר דברים חסרו .היה ברור שסטלין לא פעל
במרחב ריק ,ושהיו לו הרבה עוזרים ,שמדי פעם הוא הפך אותם לקורבנות
וגייס חדשים במקומם ,שגם חרושצ'וב עצמו רחוק מלהיות נקי .ונוספה על
ההיבט האישי השאלה העיקרית :איך ייתכן שטרור כזה השתולל במדינה
המתגאה בהיותה החופשית והמתקדמת ביותר בעולם? ובמשטר שמתיימר
להיות מגדלור לפועלי כל העולם?
חרושצ'וב ניסה להסביר שסטלין היה איש פרנואידי ,שהוא חשד בכל אחד
ולא רצה שיקומו מנהיגים פופולריים יותר ממנו .הסבר זה לא נשמע משכנע
כשמדובר בחיסול מיליונים ,כולל עסקני מפלגה מהפריפריה ,שלא היוו איום
כלשהו לשלטונו הבלעדי של סטלין.
דרך שלושה משטרים | 171
אחרי הקראת הדוח לא התקיים דיון .כולנו ,כולל המרצים שלנו ,היינו
המומים מדי ,לא היינו מסוגלים להפנים את החומר הנורא הזה ,שלא לדבר
על היכולת לנתח אותו .היה דרוש זמן לקלוט את הכמות העצומה של המידע
שנפל על ראשינו כברק ביום בהיר.
רובנו ציפינו שפירושו של המונח "ביטול פולחן האישיות" יהיה תרבותי
בלבד ויפעל נגד התרפסות בפני המנהיג ,נגד הפיכתו לאל חי ,נגד העשייה
האמנותית המכוונת לייצור דמות גדולה מהחיים .במקום זאת פתחו לפנינו
אשנב לגיהינום ונתנו לנו להביט פנימה .קרה דבר שחרושצ'וב כלל לא רצה
שיקרה .עם הזמן הציבור הבין :הגיהינום לא נוהל רק ממשרדו של סטלין ,כל
ההנהגה הייתה שותפה פעילה בטיפוחו של משטר האימים שבו חיינו.
לא מיד היינו מודעים לכך כי אלה היו ימים של תחילת התהליך .החלה
הספירה לאחור ,שסופה היה קריסת ברית המועצות והמשטר הסובייטי .בחוגי
האליטה האינטלקטואלית נולדה תנועת הדיסידנטים – מתנגדי המשטר.
אנחנו בסיביר ,ארץ הגלות הפנימית ,היינו הכי תמימים .לא ראינו את סימני
הטרור המוכרים לתושבי הערים הגדולות .לא ראינו את המכוניות השחורות
שהסיעו עצירים ונקראו "העורבים" ,שהסתובבו ברחובות ביום ובלילה .לא
הכרנו את תופעת היעלמותם הפתאומית של שכנים ,של חברים בעבודה ,של
בני משפחה .לא ידענו על כך שהפרויקטים הגרנדיוזיים ,תפארת העשייה
הסוציאליסטית ,כגון כריית תעלת הימים בין הים הלבן והים הבלטי ,בניית
הסכרים על הנהרות ותחנות הכוח הגדולות — "כל ההישגים הדגולים המוכיחים
את עדיפות השיטה הסוציאליסטית" ,נבנו בידי אסירים שלא קיבלו כל שכר
ואף לא אוכל נאות ,ומתו בהמוניהם מתת-תזונה ,מתנאי מגורים ירודים
ומהיעדר עזרה רפואית .על עצמותיהם קמו כל הישגיה של המדינה הענקית
שזכתה בהערצתם של הקומוניסטים מכל העולם ,כולל ארצנו.
המומים ממה ששמענו ,כמעט לא דיברנו על תוכנו של הדוח ,בוודאי לא
בין כותלי המכללה .כל אחד התמודד עם הספקות ועם השאלות הרבות
לבד .הפחד שהיה חלק בלתי-נפרד מחיינו ,נעל את הפיות .הרי לכאורה
דבר לא השתנה .העיתונות דיווחה רק על הישגים כמו קודם ,אך בלי לייחס
אותם למנהיג באופן אישי .הדוח שהוקרא לנו לא פורסם בעיתונים .כנראה
השלטונות פחדו שפרסום בעיתונות יגרום לזעזוע גדול מדי .אגב ,גם מי שזכה
לשמוע את הנאום ,כמונו ,לא יכול היה לקבל עותק מודפס כדי להתעמק או
לחזור על הדברים .אפילו שהמסמך כבר הפך לנחלתם של מיליוני אנשים,
השלטונות ניסו להסתירו מגורמים בין-לאומיים .דיפלומטים לא הורשו לגשת
| 172רבקה רבינוביץ
אליו ,ההתרגשות באירופה ובאמריקה הייתה גדולה .עד שיהודי אמיץ אחד –
לימים אזרח ישראל — הבריח את הטקסט החוצה ,ואז הוא פורסם בכל העולם
וגרם לזעזוע אדיר בקרב חוגי הקומוניסטים והסוציאליסטים במערב.
ברור שאחי ואני היינו תוצרים מובהקים של החינוך הקומוניסטי .כגולים
ממוצא בורגני ,שחשודים תמיד בחתירה תחת יסודות המשטר ,היינו
צריכים כל הזמן להוכיח את נאמנותנו; היינו "יותר קתולים מהאפיפיור".
כאינטרנציונליסטים ,לא ייחסנו חשיבות מיוחדת ללאומיותו של אדם .אחי
היה קיצוני ממני בעניין זה ,הוא אף נמנע מלהתיידד עם יהודים ולבלות עם
נערות יהודיות .אני הייתי מתונה יותר ,אם כי הסכמתי אתו באופן עקרוני.
האמנתי כמוהו שבעתיד כל העמים יתמזגו לאומה עולמית אחת ,שהגבולות
בין המדינות ייעלמו וקומוניזם ישרור בכל העולם .כל הקשיים בדרך ליעד
נשגב זה זמניים הם ,ונחוצה יד חזקה של המפלגה ומנהיגותה ,כי אנשים אינם
מושלמים ונוטים לסטות מהדרך.
זאת "כל התורה על רגל אחת" ,ועליה הצטרפו הרבה תוספות ופרשנויות.
זוועות הגלות שלנו נבעו ממלחמת המעמדות שבה מצאנו את עצמנו בצד
הלא-נכון של החזית .עצם ההגליה לסיביר הצילה אותנו למעשה מהשמדה
בשואה ,אף שלא זאת הייתה מטרת השלטונות .לכאורה ,כל מאוויי המפלגה
והעומד בראשה היו טובת העם ואושרו .מדי פעם המפלגה נאלצה "לנקות את
שורותיה" מאופורטוניסטים ,שסטו מהקו הכללי שהתווה החבר סטלין ,החכם
באדם.
נכתבו אלפי מחקרים שמטרתם הייתה לתת לתורה פשטנית זאת את העומק
התיאורטי הנדרש .במכללה למדנו שני מקצועות שלא היו קשורים למתמטיקה
ולפיזיקה ואף לא לחינוך בכללותו ,אך אמורים היו לעצב את השקפת עולמו
של מי שמתחנך להיות מורה סובייטי" :יסודות מרקסיזם-לניניזם" ו"מדיניות
כלכלית" .במסגרת המקצוע הראשון למדנו בהרחבה את כתבי לנין וסטלין.
התזה של סטלין הייתה שמלחמת המעמדות לא נחלשת עם ההתקדמות בדרך
אל הסוציאליזם אלא להפך — מחריפה .תזה זאת אמורה הייתה להצדיק את
ה"טיהורים" ואת ההגליות.
עוד יותר משכנע היה המקצוע השני ,תורת המדיניות הכלכלית ,שהתחלקה
לשני קורסים :כלכלת הקפיטליזם וכלכלת הסוציאליזם .הנושא הוצג כמדע
של ממש ,אף כי לא חסרו בו אלמנטים תעמולתיים גלויים.
בקורס הראשון למדנו את התורה הכלכלית של קרל מרקס ,את ספרו
המונומנטלי "הקפיטל" ,בעיקר את הכרך הראשון .למדנו על המעמדות,
דרך שלושה משטרים | 173
על הערך המוסף שמייצרים הפועלים שנלקח מהם ונבלע כולו בכיסי
הקפיטליסטים שמתעשרים כל הזמן ,בעוד העובדים מתרוששים .מאחר
שתהליך כזה לא יכול להימשך זמן בלתי-מוגבל ,מרקס קבע שקריסתו של
הקפיטליזם היא בלתי-נמנעת.
עליי להודות שדברים אלה מאוד נגעו ללבי .עוד בילדותי סלדתי מחמדנות
ומעושר מנקר עיניים ,חשבתי על הצורך בחלוקה צודקת יותר של משאבים
עוד לפני ששמעתי את שמו של מרקס .הייתי מין "סוציאליסטית מלידה"
ונשארתי כזאת במידה רבה; חלומי היה לראות את הסוציאליזם בעל הפנים
האנושיות מתגשם.
הקורס השני בא להוכיח שהשיטה הסוציאליסטית בכלכלה עדיפה על
זאת הקפיטליסטית .נטען שבשיטה הסוציאליסטית לא מתבזבזים משאבים
עצומים על פרסומת ,על ייצור סחורות מיותרות שמושמדות בכמויות גדולות
עקב חוסר ביקוש ועקב המגמה השואפת למנוע ירידת מחירים .בשיטה
הסוציאליסטית הכול מתוכנן :כמה מומחים ופועלים נחוצים לכל ענף במשק,
כמה מוצרי צריכה יש לייצר ,ובעיקר ,לתת עדיפות ראשונה ל"ייצור אמצעי
ייצור" ,כלומר לייצור מכונות לתעשייה כבדה .אין במשק הסוציאליסטי
משברים הפוקדים מדי פעם את המשק הקפיטליסטי ,כי יש לדאוג לגידול
מהיר של התפוקה התעשייתית ,וכך אין אבטלה .המדינה מספקת לאזרחיה
הרבה שירותים חינם :השכלה ,מלגות לסטודנטים ,שירותים רפואיים ,גני
ילדים מסובסדים ,הכשרה מקצועית .הכול לטובת האדם העובד ולמען רווחתו.
קיבלנו את רוב התזות ללא עוררין.
עיקר ההבדלים בין שתי שיטות הכלכלה הוא המניע :בשיטה הקפיטליסטית
המניע של המשק הוא הצריכה ,בעוד בשיטה הסוציאליסטית — הייצור.
זהו המטען האידיאולוגי שאתו נכנסנו לאולם הכנסים הגדול ,ואז נפתח
לפנינו אשנב לחיים האמתיים .האם קראנו תיגר על תורה סדורה זאת? ללא
ספק היה זה משבר .יצאנו מהאולם אנשים אחרים .עולמנו הפנימי נהרס .צריך
היה להיוולד מחדש.
החלה עבודת מחשבה מאומצת .היה צריך לחפש תשובות לשאלות רבות.
התמונה המצוירת בדוח הייתה חלקית מאוד ,זה היה ברור .דובר בו בעיקר
על הטרור נגד מנהיגי המפלגה ועסקניה ולא על פשעים נגד המוני העם,
והטרור נגד האיכרים שהתחולל בשנות השלושים ,על רקע הקמת הקולחוזים,
לא הוזכר כלל .ציפיתי לשמוע על ההגליות ההמוניות מהארצות הבלטיות
ומרפובליקות הקווקז — לשווא .ציפיתי לשמוע על הכוונה להעניק חנינה
| 174רבקה רבינוביץ
מתכוונים להיות חברי קולחוז .את מוכרחה ,אבל אני לא אסע לשם!
— אז מה בכוונתך לעשות? שאלתי .ניפרד לשלוש שנים?
— אני אסע לטומסק ,הודיע לי אחרי הרהור של כמה ימים .אומרים שבעיר
חסרים מאוד פועלים .אני אשיג עבודה ואולי אפילו מקום מגורים .את תעברי
איכשהו שנת לימודים אחת בקולחוז ותצטרפי אליי.
— שכחת שהפנייה היא לשלוש שנים! הערתי.
— את אף אחד לא עצרו על הפרת התחייבות לשלוש שנים! אמר .במקרה
הגרוע ביותר את תעבדי בטומסק במקצוע אחר!
— שוב לא נוכל לקחת את הילדה אלינו ולחיות כמו משפחה נורמלית!
— מה לעשות ,חורף אחד יעבור מהר .כל מי שהשתחרר ממעמד של גולה
שואף לעבור לערים גדולות! ואנחנו נלך לכיוון הפוך — לקולחוז? לא ולא! עוד
תראי כמה יפה נסתדר בטומסק!
היה בדבריו הגיון ,בתנאי שתכניתו להסתדר בטומסק תצליח .גם לי לא
קסם הרעיון להירקב שלוש שנים בקולחוז ולהביא לשם את בתנו .הרי שם
אין אפילו אל מי לפנות במקרה שמישהו חולה .זה גרוע יותר ממאליה-בוגרי,
הכפר הראשון שהכרתי בסיביר :כפר וורונובו נמצא במרחק רב מהמרכז האזורי
שרק בו יש מרפאה ,בית חולים ובית מרקחת .אי-אפשר להגיע לשם ברגל.
זה היה הדבר העיקרי שהפחיד אותי בקשר למקום העבודה החדש .ליתר תנאי
החיים בכפר הייתי רגילה ,הרי גם בקולפאשבו לא היו לנו מים זורמים ובית
שימוש היה בחוץ .אך איך אוכל להביא ילדה קטנה רזה וחולנית למקום שבו
אין מרפאה? מוטב כבר שאעבור שם חורף אחד לבדי ,ואולי יאשה יכין לנו
מקום מגורים בטומסק.
הכפר וורונובו עשה עליי רושם קודר מהרגע הראשון שראיתיו .היה זה כפר
גדול ,ובתי המגורים בו לא היו מסודרים בשתי שורות לאורך רחוב אחד אלא
מפוזרים בשטח נרחב .הכפר נחשב עשיר במושגים של אותם זמנים ומקומות:
לחברי הקולחוז היו בתים ומשקים פרטיים גדולים .היו להם להקות של
אווזים ושל ברווזים שהסתובבו בחופשיות ללא כל השגחה ואף יצאו משטח
הכפר .סביב הכפר היו הרבה אגמים קטנים ,והעופות נמשכו אליהם .תמיד
תהיתי ,איך בעלי העופות מבדילים בין הלהקה שלהם לבין להקות בעלי כנף
של שכניהם .וורונובו היה כפר סיבירי שורשי ,תושביו לא היו גולים וחיו שם
מדורי דורות .המתיישבים הראשונים הגיעו כנראה למקום בעקבות הקוזאקים
שכבשו בימים עברו את סיביר על עמיה הילידים וצירפו אותה לאימפריה
הרוסית.
דרך שלושה משטרים | 177
את האופי הקודר העניקו לכפר הגדרות הגבוהים סביב הבתים ,היעדר
מוסדות ציבוריים והיעדר כל סימן של אסתטיקה – לא שיח נוי ,לא עץ ,לא
פרח .אפילו מאליה-בוגרי ,שהיה כפר עני מאוד ,נראה "חי" יותר.
"הבידור" העיקרי של בני הכפר הצטמצם לשתיית וודקה .הרוסים שותים בכל
מקום ,אך בוורונובו התופעה קיבלה ממדים שלא הכרתי עד אז .סיביריאקים
שורשיים הם בעלי מזג חם וקלים להתרגז; כשערכו משתה כללי ,בימי חג דתי
או ממלכתי או מכל סיבה אחרת ,היו פורצות קטטות :קבוצה נגד קבוצה ,רחוב
נגד רחוב .התופעה מכונה ברוסית "קיר מול קיר" .כמעט תמיד היו נפגעים;
לפעמים הדברים הגיעו עד כדי רצח.
אם מישהו מת ,במיוחד כשמדובר בגבר ,זאת הייתה סיבה כפולה ומכופלת
למסיבה — ליתר דיוק לשורה של מסיבות משתה .שותים "לכבוד המנוח" שבוע
שלם ,אחר-כך יש ציוני דרך למותו :עשרה ימים ,חודש ,שלושה חודשים ,חצי
שנה ...בזמן היותי שם נספה טרקטוריסט כתוצאה מתאונת עבודה :הוא שתה
כוהל טהור ליד הטרקטור שלו ,ומאדי הכוהל התלקח הדלק במנוע הטרקטור
והאיש נשרף .קשה לתאר את מה שהתרחש בכפר :כל העבודות בקולחוז
הופסקו ,כל הכפר היה שתוי ,כולל הנשים .מישהו הציע לשים בקבוק וודקה
בארונו של המנוח :הוא הרי מת שתוי ובגלל השתייה ,ובוודאי ירצה להמשיך
כך גם בעולם הבא .קבוצות חבריו באו פעם אחרי פעם אל אלמנתו ודרשו
וודקה וכיבוד :הרי כל זה לכבוד בעלה ,איך תסרב? האישה המסכנה התרוששה
לגמרי.
המחשבה על בקבוק הוודקה הנטמן בקבר לא נתנה מנוח לחבריו של המת.
כעבור כעשרה ימים אחרי קבורת הטרקטוריסט מישהו פתח את הקבר בלילה
וגנב את הבקבוק .הדבר לא היה מגיע לידיעת הרבים לולא הניסיון של חבר
אחר לחזור על אותו המעשה :החבר השני נחל אכזבה מרה והפיץ את דיבתו
רעה של הגנב "האמתי" בכל הכפר .בכך הוא חשף גם את ניסיון הגנבה שלו
עצמו.
כזאת הייתה הסביבה שבה הייתי אמורה לשהות במשך שלוש שנות
התמחותי ,כנדרש על-ידי משרד החינוך .אלא שהחלטתי מראש להתחמק
מחובה אזרחית זאת ולהקדיש רק שנה אחת לעבודתי במקום.
לא הייתי לגמרי לבד בוורונובו ,עוד סטודנטית מהקבוצה שלנו קיבלה הפנייה
לאותו הכפר .שמה היה תמרה .אליה התלוו אמה ואחותה הצעירה ,שהייתה
אחת התלמידות שלי בכיתה ח'.
הפלגנו יחד עם תמרה ומשפחתה בספינה עד למרכז האזורי ,שם חיכו לנו
| 178רבקה רבינוביץ
שני חברי קולחוז עם עגלות רתומות לסוסים :בכפר ידעו שעומדות להגיע
מורות חדשות ,ולכן ללא עיכוב הובילו אותנו למשרדו של יושב ראש הקולחוז;
שם נכח גם מנהל בית הספר.
הקולחוז היה אחראי לענייני הרווחה שלנו במקום החדש ,פרט למשכורת
שמשלמת הממשלה .שאלת הדיור הייתה הקשה מכולן .העובדה שבאתי בגפי
הייתה לרעתי :למשפחות הקולחוז מעניק בית שלם ,ואילו לבודדים השכירו
מקומות בבתי הקולחוזניקים.
בדיעבד ,אני סבורה שיכולתי לדרוש בתוקף לפתות חדר נפרד ,אך הייתי
כל כך רגילה לתנאים גרועים ,שלא היו לי שום דרישות וגם לא עמדתי על
זכויותיי .לא ראיתי כל פסול במגורים בחדר אחד עם בעלת הבית ,אישה
מבוגרת ומסבירת פנים ,המוכרת בין הבריות בכינויה "קילוגרמיחה" .את שמה
האמתי אפילו לא ידעתי .בעלה המנוח היה מחסנאי הקולחוז ולו הדביקו את
הכינוי "קילוגרם" ,כי הוא רוב הזמן שקל את התוצרת החקלאית .הכינוי עבר
לאלמנתו בירושה .בחדר השני של הבית ,מאחורי פרגוד ,התגוררו בנה ,אשתו
וילדם הקטן.
קילוגרמיחה קיבלה אותי בשמחה ,כי על המקום ועל מיטת הברזל שקיבלתי
שילם לה הקולחוז דמי שכירות ונוסף על כך סיפק לה עצי הסקה ופעם ביומיים
חבית מים .דמי השכירות היו הכסף היחיד שראתה הקשישה הזאת ,אף שהיא
ובעלה עבדו בקולחוז כל חייהם .המושג "פנסיה" לא היה קיים בקולחוז.
המשכורת הזעומה שלי כמורה מתחילה הייתה בעיניה סכום אגדתי ,ולא פעם
אמרה לי ברוח טובה וללא קנאה" :את הרי מקבלת המון כסף!"
גם אני חשבתי שמשכורת של שש מאות ושישים רובלים לחודש היא סכום
נכבד — הרי לפני כן אף פעם לא הייתה לי עבודה קבועה וגם מעולם לא קיבלתי
משכורת "הוגנת" .קיוויתי שאוכל לחסוך סכום משמעותי בשנת הלימודים
הזאת ,ובכסף הזה נוכל לרכוש ציוד לביתנו בטומסק .אך התברר שלא הצלחתי
לחסוך כמעט כלום .למרות אורח חיי הצנוע ,חלק נכבד ממשכורתי הוצא על
אוכל.
הייתי זקוקה גם לכמה חפצים לצרכים אישיים ,למשל קערה כדי להתרחץ
בבית .בכפר וורונובו חזרה הבעיה באשר לרחצה ,כפי שהייתה לי במקום
הראשון לגלותנו ,בכפר מאליה-בוגרי :לא היה בנמצא בית מרחץ ציבורי ,אלא
רק כמה בתי מרחץ "שחורים" ,מהסוג שרק המקומיים ידעו להסיק .חשבתי
שאקנה לי קערה ,אבקש מקילוגרמיחה לצאת לטיול קצר ואז אוכל להתרחץ
בחדר .אלא שהתעוררה בעיה בקניית הקערה.
דרך שלושה משטרים | 179
קערה ,ספוג רחצה ,אבקה לצחצוח שיניים ,סבון ובושם .הודות לאיש זה שקנה
בשבילי את הדברים הפשוטים האלה ,חיי בכפר נעשו קצת יותר נסבלים.
לחיי מורה בכפר כמו וורונובו ,שאינו מרכז אזורי ,יש כמה יתרונות ,לצד
חסרונות .היתרון העיקרי הוא המעמד החברתי .בכפר כזה אין פקידים
ממוסדות ממשלתיים או עסקני מפלגה ,לכן מצאנו את עצמנו במעמד של
אליטה כפרית ,בשורה אחת עם יושב ראש הקולחוז .כל התושבים הכירו את
המורים וקידמו אותם בברכת שלום.
הלימודים בבית הספר התנהלו בשתי משמרות ,בדומה לרוב בתי הספר
הכפריים .משמרת הבוקר ניתנה לקטנים – תלמידי כיתות א'-ו' .והמשמרת
השנייה שבה אני עבדתי ,התחילה בשעה שתיים בצהריים .בחלוקת העבודה
שנעשתה בידי ההנהלה ,לימדתי מתמטיקה בכיתות ח' ו-ט' ושרטוט בכיתות
ח'-י' .לשמחתי ,לא הציעו לי להיות מחנכת כיתה ,אך במקום זאת התבקשתי
להיות מנהלת של "בית ספר ערב" המיועד לבני נוער עובדים .הסכמתי ,כי
פירושו של דבר היה תוספת ניכרת למשכורת .ללמד בכיתות הרגילות לא
היה קשה ,כי הכיתות היו קטנות ,בין חמישה-עשר לעשרים תלמידים בכיתה.
לתחילת הלימודים קדם חודש עבודה בשדות הקולחוז .היה נהוג להתחיל את
הלימודים רק מאחד באוקטובר .כל מורה קיבל כיתה עליה השגיח ונסע עם
התלמידים לשדות ,כשכולם יחד עומדים בחלק האחורי הפתוח של משאית.
המורים לא היו חייבים לעבוד בשדה אלא רק להשגיח .לי היה משעמם ולא
נוח לשבת בצל באפס מעשה בעוד הילדים עובדים תחת קרני השמש הקופחת,
לכן לרוב הצטרפתי אליהם ,מה גם שהכרתי את עבודת איסוף הפשתן.
התלמידים ביקשו" :אל תעבדי ,ריבה בוריסובנה ,אף מורה לא עובד! אנחנו
נסתדר!" אמרתי להם שמשעמם לי לשבת ללא מעש ,וזאת הייתה האמת.
בהפסקת הצהריים התחלקנו כולנו בדברי האוכל שהבאנו מהבית .התיידדתי
מאוד עם התלמידים בחודש הזה.
בינתיים התנהל בכפר מבצע גיוס תלמידים לבית ספר ערב שהתעתדתי
לנהל .הוביל את המבצע מנהל בית הספר "הרגיל" ,פבל פטרוביץ' ,אדם שופע
חיוניות ורצון טוב .בכל מקום הודבקו כרזות הקוראות לבני נוער להירשם
ללימודים .התוצאה הייתה דלה :רק שש נערות נרשמו .פבל פטרוביץ' אמר
שזה לא רע ,להציל שש נפשות מבורות זה גם משהו.
בערבים ,בשובי מהשדה ,לפעמים ביקרתי אצלו ,והוא לימד אותי אילו
מסמכים עליי להכין במסגרת תפקידי כמנהלת בית ספר ערב ,איך להרכיב
מערכת שעות לימוד ,איך לפקח על עבודתם של מורים אחרים שיתנו שיעורים
דרך שלושה משטרים | 181
בבית הספר "שלי" .אשתו של המנהל ,גם היא מורה ,התייחסה אליי בידידות
ותמיד כיבדה אותי במאכלים ביתיים טעימים.
בביתם ראיתי לראשונה משהו שהיה בעיניי כאחד משבעת פלאי העולם —
מכונת כביסה .לא רק אני ,גם כל המורים הצעירים היו המומים מעצם הרעיון
שמכונה יכולה לכבס .פבל פטרוביץ' אף הציע למורים לבוא אליו ולהשתמש
במכונה .מעולם לא נעניתי להזמנה כי הדבר נראה לי כניצול מוגזם של טוב
לבו; אם כי ייתכן שאחרים נענו.
"הפלא" הזה הייתה מכונת כביסה פרימיטיבית מאוד ,שצריך למלא אותה
במים שחוממו קודם לכן על תנור הבישול ואחרי כן במים קרים — לשטיפה.
את כל המים ששימשו לכביסה היה צריך לאסוף לדליים דרך צינור ולשפוך
אותם בחצר .בסיום תהליך הכביסה צריך היה לסחוט את הכבסים ידנית.
לימים ,כשהתגוררנו בריגה ,קניתי מכונה מסוג זה והייתי מאוד גאה בה.
בית ספר ערב גרם לי לטרחה רבה .אחרי השיעורים הרגילים שלי ,שבדרך
כלל הסתיימו בחמש או בשש אחרי הצהריים ,הלכתי הביתה וחזרתי לקראת
שמונה בערב ,לשיעור שלי בבית ספר הערב .לא היה נעים לעמוד בפני כיתה
כמעט ריקה ולהסביר בעיות גיאומטריות סבוכות לכמה נערות משועממות,
שמחשבותיהן היו טרודות בענייני אהבה ,ואילו החומר הלימודי עניין אותן
כשלג דאשתקד .בשעות הבוקר הייתי עסוקה בבדיקת עבודות התלמידים
ובהכנות לשיעורים של אותו יום .לא נותר לי כלל זמן פנוי .היה בזה גם צד
חיובי :לא היה לי זמן להתגעגע לבתי ולבעלי.
יאשה כתב לי שאמו ,אחיותיו וגיסו גם עברו לטומסק ומצאו למגוריהם חדר.
הוא עצמו התחיל לעבוד בחברת בנייה גדולה ובינתיים מתגורר אצלם ,אך
החברה הבטיחה לתת לו חדר בעוד כמה חודשים .עדה הייתה בקולפאשבו אצל
אחי ,ובהשגחת הוריי .אימא כתבה לי שעדה רזה מאוד וממעטת לאכול ,ואילו
אחי מבלה עם נשים רוסיות .כל זה הדאיג אותה מאוד .היא ואבא התחילו
לחשוב על שיבה לריגה .השנה הייתה 1957והם כבר היו אזרחים חופשיים,
אבל היו נתונים לאותן המגבלות שעליהן סיפרתי.
פרט למכתבים המעטים ,שום דבר מעניין לא קרה בחיי ,ויכולתי רק לחכות
לסוף שנת הלימודים ולרגע שנקבל חדר "משלנו" בטומסק .הודעתי למנהל
שלשנת הלימודים הבאה לא אחזור מסיבות משפחתיות ,וקיבלתי אישור
שבית הספר משחרר אותי .אישור זה אמור היה לעזור לי לקבל משרת מורה
במקום אחר ,אם כי זה לא היה מובטח .בינתיים קרה מקרה שרק בדרך נס לא
גרם למותי.
| 182רבקה רבינוביץ
באמצע שיעור שרטוט תקפו אותי פתאום כאבי בטן עזים .בקושי רב סיימתי
את שרטוט הדוגמה על הלוח .אמרתי לתלמידים" :המשיכו לבד ,הנה הדוגמה
לפניכם ,ואני אשב ,אני לא מרגישה טוב" .הם הבינו והמשיכו לעבוד בשקט.
כשנגמר השיעור ,הלכתי הביתה ,בעודי מתפתלת מכאבים .היה זה אפנדיציט
— התקף דלקת התוספתן.
שלוש מדרגות קדמו לסף הבית ,ואני זוכרת שעליתי אותן בזחילה .מה
יכולתי לעשות? היה זה ערב חורפי ,חושך מסביב ,קילוגרמיחה כבר ישנה .לא
היה כל טעם להעיר אותה ולבקש ללכת אל יושב ראש הקולחוז ,כדי שיארגן
בשבילי הסעה למרכז האזורי :איש לא היה מסכים לנסוע בלילה בגלל דבר
פעוט כמו כאבי בטן של מורה .לא ניסיתי אפילו לבקש ,ידעתי שאין טעם.
מצד שני ,אם התוספתן מתפוצץ והמוגלה מתפזרת בחלל הבטן ,קשה להציל
את החולה אפילו בבית חולים ,וללא טיפול זהו מוות ודאי.
קילוגרמיחה אפילו לא שמעה את גניחותיי ,ואילו אני התפתלתי מכאבים
לבד ,בחושך .חשבתי שסופי מגיע – אלא שלקראת הבוקר הכאבים נחלשו
ובהדרגה שככו כליל .בצהריים הופעתי לשיעורים כרגיל.
כעבור חודש קיבלתי מכתב מיאשה .הוא הודיע כי אכן קיבל חדר ,אלא
שהחדר קטן מאוד ,תשעה מטרים מרובעים בסך הכול .החדר הוא חלק מדירה
בת שני חדרים שתוכננה במקור למשפחה אחת ,אך הוסבה לדירה משותפת
עקב מצוקת דיור .מקומות העבודה ,הסביר ,אף פעם לא נותנים דירה נפרדת
— רק "שטח מגורים" בדירות משותפות .לאלה שרשומים בתור לקבלת דיור
ממשלתי יש סיכוי קטן לקבל דירה שלמה ,אך מצרפים לתור רק ילידי העיר או
תושבים ותיקים ,וגם באשר לאלה שנרשמו כזכאים ,קבלת דירה הייתה כרוכה
בהמתנה של שנים .לאזרח מהשורה הייתה דירה נפרדת בגדר חלום בהקיץ .מי
שזכה בהטבה זאת היו מנהלים ופקידים בכירים ,מרצים ממוסדות להשכלה
גבוהה ומומחים שהוזמנו לעיר במיוחד.
הבית שבו נגור ,כתב ,נמצא באזור טוב ,קרוב לרחוב הראשי .כל הבתים
בסביבה מאוכלסים באנשי הסגל של המוסדות להשכלה גבוהה .הבית "שלנו"
גם נבנה במקור בשבילם ,אך הם פסלו אותו כי הדירות היו קטנות מדי .לכן
הבית נשאר בבעלותה של חברת הבנייה ,והחברה מנצלת אותו כדי להעניק
"שטח מגורים" לעובדיה החדשים.
בחדר השני של הדירה ,חדר גדול ששטחו עשרים מטרים מרובעים,
התגוררה משפחה בת חמש נפשות — זוג הורים ,בת עם בעלה ובן רווק,
שעבד באותה חברת הבנייה .בזכותו הם קיבלו את החדר .הם גרמנים ,חברי
דרך שלושה משטרים | 183
ימים אבי ואחי יגיעו באנייה ויביאו עמם את עדה .עלינו לקבל את פניהם
בנמל.
מה שלא היה כתוב במברק ,נודע לנו בפגישה אישית עם אבי ואחי .התברר
שבמרפאה בקולפאשבו עדה אובחנה כחולת שחפת ,מה שהסביר את רזונה
ואת חוסר תאבונה .הרופאים המליצו להביא אותה מיד לבדיקות ,כי לדעתם
הוא זקוקה לאשפוז דחוף.
עוד נודע לנו שפניהם של אבי ואחי מועדות לריגה ,כדי לברר אם קיים סיכוי
לחזור לשם .בטומסק הם עברו לרכבת והמשיכו את דרכם מערבה בקו הטרנס-
סיבירי הגדול שחוצה את שטחה העצום של ברית המועצות לכל אורכה,
מהמזרח הרחוק ועד גבולה המערבי.
מובן שלקחתי את עדה למרפאת ילדים מיוחדת ,שם אישרו את האבחנה והפנו
אותה לאשפוז בבית חולים .מחלתה כיבתה את כל שמחתי מהמעבר לעיר.
הייתי מדוכאת מאוד .הרופאים הסבירו שעדה זקוקה לטיפול באנטיביוטיקה,
תרופה חדשה שמשתמשים בה בארצות המערב המתקדמות ,אך במחוזותינו
היא טרם אושרה לשימוש קליני .שחפת נחשבה אז מחלה קטלנית .קראתי
כמה רומנים על נערות יפהפיות חולות שחפת שמתו בזרועות אהוביהן; גם
מוסיה גופמן ,הנערה ממולדביה ,שאתה התגוררנו יחד בשנתיים הראשונות
של גלותנו ,הייתה חולת שחפת ומתה .חשבתי שאני עומדת לאבד את הילדה
שלי .הרופאים בבית החולים הודו שבהיעדר אנטיביוטיקה אין להם אמצעים
מועילים נגד המחלה ,הם יכולים רק לנסות לחזק את גופה בעזרת ויטמינים
ותזונה נכונה.
נוסף על הצרות האלה היה עליי גם לחפש עבודה .פניתי לסניף העירוני של
משרד החינוך .לא התקבלתי שם בזרועות פתוחות ,מאחר ש"לא החזרתי את
חובי למדינה" ,כלומר לא עבדתי שלוש שנים במקום אליו הופניתי .ובכל זאת
קיבלתי משרה של מורה מחליפה ,ממלאת מקום של מורות שיצאו לחופשת
לידה .להיות מחליפה בבתי ספר שונים — זה המרב שהם היו מוכנים להציע
לי .למזלי ,העבודה הייתה במשמרת הראשונה ,ואחרי השיעורים עוד יכולתי
להספיק לבקר את עדה בבית החולים.
ביקרתי את עדה כל יום בשעות המיועדות למבקרים .בתחילה לא הרשו לה
לצאת מחדר האשפוז .אך אחרי כמה שבועות מצבה השתפר קצת ,והרשו לה
להתלבש ולצאת אתי לגן הגדול המקיף את הבניין .טיילנו שם כחצי שעה,
והיא תמיד שיחקה במשחק אחד — רופאים וחולים .היא הייתה הרופאה ,ואת
החולים שלה ציירה בחול ומאוחר יותר בשלג .הייתה נוזפת בהם ,מודדת להם
| 186רבקה רבינוביץ
חום באמצעות מקלות עץ ,נותנת "זריקות" ו"תרופות" .זה היה מראה משעשע
שקצת הסיט אותי ממחשבות קודרות .כאב לי לראות שכל עולמה של הקטנה
קשור להווי בית החולים .הפתיע אותי שהיא כמעט שלא דיברה על סבה,
סבתה ודודה ,שאתם התגוררה במשך שנתיים — מחצית מחייה הקצרים.
אליי היא התרגלה במהרה ,אך התנכרה לאביה וזמן מה אף סירבה לקרוא לו
"אבא" .לא עזרו תחנונים וניסיונות "לשחד" אותה בעזרת ממתקים .במקום
לומר "אבא ,תן לי" ,כפי שהוא ביקש ,הייתה עונה" :לא רוצה שוקולד" .הוא
ראה בזה עלבון והפסיק לבקר אותה בבית החולים.
אחרי כמה חודשים הודיעה לי מנהלת המחלקה של בית חולים שלבית
החולים אין בעצם מה להציע לבתנו ,התהליך הפעיל של המחלה נעצר ועכשיו
צפויה לה תקופת הפוגה ממושכת שלא במסגרת בית חולים .היא נתנה לי
הפנייה לסנטוריום שנועד לילדים חולי שחפת.
— בינתיים קחו אותה לביתכם לכמה ימים ובתחילת השבוע הבאה הביאו
אותה לסנטוריום ,אמרה.
הבאתי אותה לחדרנו ,והשכנה הגרמנייה שלנו קיבלה אותה בהרבה אהבה
והסכימה להשגיח עליה במשך כמה ימים ,בשעות שהייתי בעבודה .השכנים
שלי היו אנשים יוצאים מן הכלל ,בפטיסטים אדוקים ,תמיד חייכניים ,תמיד
דיברו בשקט ,למרות תנאיי צפיפות הקשים — חמש נפשות בחדר ,מצב
שמטבעו מוליד חיכוכים .בימי ראשון כל המשפחה הייתה מתיישבת בחדרה,
כולם מנגנים בכלים שונים ומשונים ושרים שירים דתיים .כל זה בשקט
ובהרמוניה מופלאה .לפעמים הצטרפו אורחים ,גם הם חברי הכת ,שכונו
"אחים" ,ונוצרה תזמורת שלמה.
באחד מהימים האלה היינו עם עדה במטבח ,אני הכנתי משהו לאכול ועדה
ישבה על ארגז גדול שהפריד בין שולחן המטבח שלנו לזה של שכנינו .מול
הארגז היה חלון גדול ,דרכו אפשר היה לראות את השביל הארוך שמוביל
מהרחוב הראשי אל ביתנו .פתאום עדה קראה בשמחה" :הנה אבא בא!"
שאלתי אותה" :עכשיו אמרת 'אבא' ,אז מדוע את לא קוראת לו כך כשהוא
לידך?" הקטנה נתנה בי מבט רציני ואמרה" :טוב ,כשייכנס אני אקרא לו 'אבא'.
וכך היה .משהו בתוכה נפתח .אהבה גדולה בינה לבין אביה לא שררה אף פעם,
אך לפחות הם לא היו כמו שני זרים.
הסנטוריום שהיה מרוחק ממקום יישוב הכי קרוב מרחק חמישה קילומטרים,
לא הבטיח החלמה מלאה מהמחלה הנוראה הזאת .בית ההחלמה מוקף היה
ערוגות פרחים ועמד בתוך יער ,האוויר היה צלול ,מתובל בניחוח קל של עצי
דרך שלושה משטרים | 187
מחט .לילדים השוהים שם היה זה מקום אידיאלי ,אך למבקרים היה קשה
להגיע ,חלק גדול של הדרך נאלצנו לעבור ברגל .אמצעי תחבורה לא התקרבו
ליער וכמובן לא נכנסו אליו .גם התחבורה מהכפר הקרוב למרכז העיר הייתה
מעטה ,אוטובוס אחד בשעה ,במקרה הטוב.
שמחתי בשביל עדה ,כי המקום מצא חן בעיניי .הרופא שדיבר אתנו אמר
שיש מקרים של החלמה מלאה אבל הם נדירים ,אך עם טיפול נאות אפשר
לחיות עם השחפת לאורך שנים.
בעצב נפרדתי מילדתי .ידעתי שלא אוכל לראות אותה כל יום ,כמו בבית
החולים ,אך התנאים בסנטוריום היו טובים לאין ערוך .פחדתי שנתגעגע קשות
זו לזו.
כדי להפיג את המועקה שתקפה אותי בשעות הפנויות אחרי הצהריים,
התחלתי להתעניין באפשרות להמשיך ללמוד ולהשלים את השכלתי עד תואר
אקדמי מלא ,שנקרא .М.Аשיטת הלימוד בהתכתבות ,בלי חובה לנוכחות
בהרצאות ,נועדה לאנשים עובדים והייתה מאוד מקובלת בברית המועצות.
התעניינתי בתנאי ההרשמה .באוניברסיטה ,כאמור ,הייתי צריכה להשלים
שלוש שנות לימוד ,ובמכללה הפדגוגית — רק שנתיים .נרשמתי להמשך
לימודים במכללה הפדגוגית.
השיטה של לימודים בהתכתבות פועלת כך :מקבלים במזכירות הפקולטה
את תכנית הלימודים לסמסטר ,שואלים בספריה ספרים וחוברות עזר ,לקראת
סוף הסמסטר מקבלים בדואר את ההזמנות לבחינות ,בציון התאריך והשעה
שיש להתייצב לבחינה.
אף שלא נרשמתי ללימודים באוניברסיטה ,לסיור שעשיתי בה הייתה
תוצאה חשובה .ראיתי שם מודעה גדולה על לוח באולם הכניסה ,הקוראת
לסטודנטים להירשם לפקולטה החדשה שעמדה להיפתח בשנת הלימודים
הבאה – הפקולטה למכונות חישוב ,כפי שקראו אז למחשבים .המודעה נועדה
לסטודנטים שלמדו לפחות שנתיים בפקולטה למתמטיקה.
מאחר שלא אהבתי את מקצוע ההוראה ,וההתמודדות עם המקצוע בטומסק
הייתה קשה מאוד גם כי הכיתות גדולות וככל כיתה מונה בין שלושים וחמישה
לארבעים תלמידים ,התלהבתי מהמודעה הזאת ורציתי מאוד להירשם .אלא
שאז קרה דבר בלתי-מתוכנן ששינה את גורלי :גיליתי שאני הרה .קצת אחרי
תחילת שנת הלימודים הבאה ייוולד לי תינוק ,ולא אוכל להמשיך ללמוד.
כתבתי לאחי על פתיחת הפקולטה החדשה ,והוא ,שהיה כבר מורה בעל כמה
שנות ותק ומשכורת טובה ,החליט לעזוב הכול ולהפוך שוב לסטודנט .הוא
| 188רבקה רבינוביץ
הדבר האבסורדי ביותר :כדי להיכנס לחדר המיועד למשפחה נוספת – לנו
במקרה הנדון ,צריך היה לעבור דרך חדר של משפחה אחרת .והמשפחה
האחרת לא התקוממה ,ראתה בזה מצב נורמלי! דחינו את ההצעה הנדיבה
הזאת ונשארנו במקומנו.
בניגוד לציפיותיי היה לי היריון קשה מאוד ,במשך כל התקופה נזקקתי
לטיפולים נוגדי זיהומים .הייתי נפוחה וכבדה ,והרופאים הסבירו שאני סובלת
מעודף מי שפיר ברחם .הביקורים השבועיים בסנטוריום של עדה הפכו עבורי
לעינוי של ממש ,כל פעם חשבתי שלא אגיע הביתה ואפול בדרך.
גם הלימודים במכללה הפדגוגית הניבו קשיים :חסר לי זמן להתכונן לבחינות.
אך עיקר הקושי נבע מחידוש מהפכני שהונהג באותה תקופה במוסדות
להשכלה הגבוהה — "חינוך לעבודת כפיים".
השיגעון החדש התבסס על הרעיון שבית ספר עיוני צריך להנחיל לתלמידיו
גם הרגלים לעבודה פיזית .כדי להכין את המורים לעתיד למשימה זאת ,נפתח
"קורס לעבודה מעשית" שכולם חייבים לעבור.
השיעורים הראשונים הוקדשו לחרטוּת .נתנו לנו אי-אלה חלקי מתכת והיינו
צריכים לעבד אותם לצורת ברגים .זה עוד לא היה כל כך נורא ,כי היה מדריך
שכיוון את התהליך ולמעשה עשה במקומנו את רוב העבודה .הזוועה התחילה
כשהעבירו אותנו לסדנה לנגרות .היו שם כל מיני חלקי עץ חצי מעובדים ,וכל
סטודנט צריך היה לייצר מהם שרפרף.
בקבוצה שלנו היו רק שתי נשים — בחורה אחת בריאת בשר ואני ,בהיריון
מתקדם .הבחורים ניגשו לעבודה כמעט בהתלהבות; הם ידעו ,פחות או יותר,
מה לעשות .הבחורה מהכפר גם הסתדרה בעזרת המדריך והבחורים ,ואלו אני
הייתי אבודה לגמרי.
המדריך סידר לידי את החלקים שבסוף התהליך צריכים היו להפוך לשרפרף.
עבדתי עם המקצועה כמיטב יכולתי .אחרי שהחלקים עובדו ,היה צריך
להרכיב ,להבריג ולהדביק אותם .הרהיט העלוב היה צריך לעמוד למבחן:
המדריך הרימו והטיחו בכוח על הרצפה .אם הוא החזיק מעמד ,פירוש הדבר
שעברת את המבחן.
פה ושם הגברים עזרו לי בעבודתי על השרפרף .בסוף עמד לפניי משהו
שדמה לשרפרף .והנה בא רגע המבחן...
כפי שניתן לנחש ,פרי עמלי לא עמד במבחן והתפרק .כלומר צריכה הייתי
להתחיל הכול מהתחלה .פרצתי בבכי בלתי-נשלט .חשבתי שלעולם לא אצא
מהסדנה הארורה הזאת עם ציון "עובר" ,שבלעדיו אי-אפשר להמשיך.
| 190רבקה רבינוביץ
הגברים התאספו בפינה להתייעצות קצרה .הוחלט שהם יעשו בשבילי את
השרפרף .מאחר שלא ידעו איך יגיב המדריך ,הורו לי לעשות רושם כאילו
אני עושה משהו .אלא שגם המדריך הרגיש חמלה כלפיי ,אישה הרה שמורה
לנגרות בכל מקרה לא תצא ממנה ,ועשה את עצמו "לא רואה ולא שומע" .כך
עברתי את המבחן.
חוסר התכלית במבצע "חינוך לעבודת כפיים" היה ברור :הרי איש מאלה
שיצרו בורג אחד או שרפרף אחד במסגרת הלימודים ,לא יוכל להיות מורה
לעיבוד מתכות או לנגרות .היה זה בזבוז זמן וכסף לשווא ,אך אם הוכרז על
מבצע — יש לציית .איש לא שאל לדעתנו.
המשפחה של בעלי — אמו ,אחיותיו ,גיסו ואחיינו — התגוררה בפרבר ,בחדר
שגיסי מוליה קיבל ממקום עבודתו .היו לנו גם ידידים ,בעיקר ידידיו של בעלי,
כולם גולים לשעבר ,שהתגוררו באותו פרבר.
לקראת יום המהפכה שחל בשבעה בנובמבר התארגנה מסיבה גדולה אצל
הידידים האלה .אני לא רציתי לנסוע כי לא הרגשתי בטוב וכבר הייתי בחודש
האחרון של הריוני .חמותי הודיה הגיבה על כך בארסיות" :נו בטח ,את תמיד
צריכה לקלקל לו כל שמחה!"
נשכתי את שפתיי והסכמתי להשתתף במסיבה .עד היום איני סולחת לעצמי
על חולשת האופי שגיליתי אז .הסכמתי הביאה לתוצאות חמורות – גם עבורי
וגם עבור התינוק.
המסיבה הייתה אחת מרבות שנערכו מדי פעם בחוג ידידינו .אפילו ניסיתי
קצת לרקוד .כשיצאנו ,אחרי חצות — קבוצה גדולה של אנשים שלא התגוררו
באותו פרבר ואנחנו בתוכה — ראינו מרחוק אוטובוס שעמד בתחנה הסופית.
קו אוטובוס זה היה היחיד שיכול היה להביא אותנו הביתה .כל החבורה העליזה
התחילה לצעוק" :מהר ,מהר ,זה בוודאי האוטובוס האחרון! אם נחמיץ אותו,
אנחנו נתקעים פה!"
כולם התחילו לרוץ .ואני אינני מסוגלת .ניסיתי לרוץ בכוחותיי האחרונים,
מתנדנדת כמו ברווזה ...איש לא חשב על כך שהראשון שיגיע יוכל לומר לנהג
שימתין קצת לאישה הרה שבדרך .לא היינו רגילים למחשבה שמישהו יתחשב
בבקשה כזאת .הרי לנהג יש לוח זמנים ,וכאשר יגיע זמן הנסיעה ,הוא לא
יתעכב בשביל אף אחד.
המאמץ היה גדול מדי .כשהרמתי את הרגל על המדרגה כדי לעלות לאוטובוס,
ירדו לי המים.
כבר לא נסענו הביתה אלא הלכנו לקרובים של בעלי .בניגוד לנו ,להם היה
דרך שלושה משטרים | 191
טלפון .החל מרתון צלצולים בניסיון להשיג אמבולנס או מונית .אלא שהיה זה
ליל החג ,כל העם חגג ובעיקר השתכר ,כולל התורנים בתחנות והנהגים .אי-
אפשר היה להשיג שום רכב .למזלי לא הייתי מהזריזות ללדת ,אחרת הייתי
יולדת בבית .מנקודת מבטה של הודיה חמותי ,שוב קלקלתי לכולם את הלילה:
בגללי לא יכלו ללכת לישון אחרי החגיגה.
ירדו לי מים בלי סוף .זה היה מדהים ,כמה מים היו בתוכי.
רק בבוקר הצלחנו להשיג מונית.
סוף-סוף הגעתי לבית חולים ,היה זה בית החולים הטוב בעיר ,המסונף
לאוניברסיטה .בניגוד לאווירה הביתית ששררה במחלקת היולדות בפאראבל,
הכול כאן היה רשמי מאוד .השכיבו אותי על מיטה מתקפלת ולא נוחה ולא
הרשו לי לקום .המים ירדו עוד מעת לעת ,שכבתי רטובה ,עד שאחות שמה לב
והואילה להחליף — באי-רצון גלוי — את המצעים.
הייתה זאת לידה מוזרה .היו לי צירים חלשים מאוד .כל הגוף שלי היה רפוי.
אני משוכנעת שהנסיעה למסיבה והריצה אחריה גרמו למצבי .בלי המאמץ הזה
הייתי אולי יולדת כמה שבועות מאוחר יותר ובלידה נורמלית.
הרופאה המיילדת החליטה שיש לזרז את הלידה ,אפילו שלא היו לי צירים,
כי הוולד במצוקה .לקחו אותי לאולם לידות ענקי ,והרופאה אמרה" :דחפי!"
ניסיתי — זה לא הלך ,היא צעקה עליי" :את לוחצת למעלה ולא למטה!" היא
הורתה למיילדת לקשור סביב גופי מגבת גדולה ולדחוף את הבטן שלי למטה.
המיילדת נשכבה עליי בכל כובד משקלה ודחפה ,ואז גם אני הרגשתי תזוזה
והתאמצתי .והרופאה כל הזמן האיצה בי" :מהר ,מהר ,לתינוק שלך חסר אוויר!"
כשבני יצא לאוויר העולם ,הוא לא צעק ,כי היה כמעט חנוק .כל הצוות
התגייס לעשות לו החייאה ,ראיתי שמכים בישבנו ,אחר-כך רצו אתו לחדר
אחר .שכבתי לבד על שולחן הניתוחים – ואז חשתי התכווצות שרירים,
לראשונה בחיי .מאוחר יותר קראתי שהתכווצות כזאת אחרי הלידה מסוכנת
מאוד ועלולה להיות קטלנית .הכאב פילח את כל גופי ,רגליי וידיי התעקמו,
לא יכולתי לזוז .איש לא שמע את אנקותיי .כולם היו עסוקים בהחייאת
התינוק שלי .אינני זוכרת איך זה נגמר ואיך העבירו אותי לחדר היולדות.
כנראה איבדתי את ההכרה.
למחרת ,כשהביאו לי את התינוק להנקה ,הפתיע אותי הצבע הצהבהב
של עורו .האחות התורנית אמרה שהוא בסדר ,משקלו 3.55קילו ,ושצהבת
תינוקות היא דבר שכיח שאינו דורש שום טיפול מיוחד ,והיא תיעלם כעבור
זמן מה.
| 192רבקה רבינוביץ
פניו של תינוקי היו נפוחות — גם זה דבר שכיח אחרי לידה קשה – במיוחד
הלחיים ,שלחצו על עיניו והצרו אותן .הוא נראה חמוד ודמה לסיני – בגלל
צבע עורו ועיניו הצרות והמעט מלוכסנות .היה לו תיאבון בריא והוא ינק
ברעבתנות .הנשים בחדר קראו לו "הסיני הקטן".
אני הייתי כל כך חלשה וחיוורת ,שראש מחלקת היולדות הציע לי להישאר
במחלקה יומיים נוספים מעבר לזמן המקובל" .יהיה לך טוב ,תנוחי עוד קצת",
אמר לי .משום מה לא רציתי להישאר ,ופרצתי בבכי .אז שחררו אותי.
הודיה חמותי עברה לביתנו לכמה ימים כדי לעזור לי .יחד עשינו את הרחצה
הראשונה של התינוק .הייתי מוותרת ברצון על עזרתה ,שמחתי כאשר עזבה
כי נטרתי לה טינה ולא סלחתי לה על ההקנטות הנצחיות שאני ממררת את
חיי בנה ,ובמיוחד על דבריה בקשר למסיבה האחרונה שלפני הלידה .הסכמתי
ללכת למסיבה בניסיון לרצות אותה ,והדבר גבה מחיר יקר מהתינוק וגם ממני.
לכך נוספה התמרמרותי על כך שבניגוד לתובענותה כלפיי ,היא מעולם לא
העירה לבנה על שתייתו המרובה.
הפעם זכות בחירת השם לתינוק הייתה שלי; יכולתי לבחור ,על-פי המסורת,
באחד השמות של הסבים המנוחים ,וכך עשיתי .כבר הזכרתי שלסבא היו שני
שמות :אליאס (אליהו) ומיכאל .בחרתי במיכאל ,שם שאני אוהבת .זה שם
נפוץ מאוד בקרב יהודי מזרח אירופה .קראנו לו בשם המקוצר — מישה.
אחרי כחודש עברה הצהבת .מישה היה תינוק יפהפה ,שמנמן ,חייכני .בדיוק
כמו שחלמתי .עדה הייתה עדיין בסנטוריום .קצת פחות רזה ,אך המחלה עדיין
קיננה בגופה.
פרק 27
הוריי חוזרים לריגה
אבי ואחי נסעו בקיץ 1957לריגה כדי לפגוש בני משפחה ששרדו את השואה
ולגשש מה האפשרויות לחזור לשם .אף שהשלטונות החתימו את כל הגולים
המשוחררים על התחייבות לא לשוב לערים שמהן הוגלו ,כמעט כל הגולים
חזרו במוקדם או במאוחר למקום הולדתם.
כבר ידענו כי מהמשפחות של שתי האחיות של אימא ,הדודות האהובות
שלי ,איש לא שרד את השואה .היחידים ששרדו את השואה היו שלושה קרובי
משפחה של אבא ,שניים מהם אחייניו ,בני אחותו ,ואילו והשלישי היה נשוי
לאחייניתו של אבא ואיבד אותה ואת שני ילדיהם הקטנים .הגרמנים החזיקו
עד סוף המלחמה בגברים הצעירים ,שנחשבו לכוח עבודה טוב ,אך התכוונו
לחסל גם אותם לפני הנסיגה — אלא שהם הצליחו לחמוק מהגזרה ולהסתתר
ביער .בנוסף לשלושה ששרדו פגשו אבא ואחי עוד קרוב משפחה ,בן אחיו
הבכור של אבא ,אהרן ,שהיה גולה כמונו ,והצליח להשתחרר מגלותו מוקדם
מהאחרים וחזר לריגה כבר בשנת .1946
זה מה שנותר ממשפחה גדולה ומסועפת .אבי ואחי שמעו מהאחיינים
הניצולים את סיפורם העצוב על השמדת הקהילה הגדולה והמפוארת של
יהודי ריגה.
לפי דבריהם ,אף יהודי מלטביה בכלל ומריגה בפרט לא שולח למחנות
השמדה בפולין .הגרמנים לא נזקקו לכך כי היו קלגסים מקומיים בשפע שעזרו
להם לבצע את "עבודת" ההשמדה.
לפני הפלישה הסובייטית ,המשטר בלטביה העצמאית היה למעשה משטר
פשיסטי לאומני ,במסווה קל של דמוקרטיה .עם פרוץ המלחמה ונסיגת
הסובייטים ,נזרק המסווה הדק והפשיזם הופיע במערומיו .חלק גדול מהלטבים
התגלו כנאצים לא פחות מהגרמנים.
הצבא האדום נסוג מלטביה ללא קרב ,עוד לפני שהגרמנים התקרבו ,וזאת
בשל המתקפה המזוינת של הנאצים המקומיים ,שירו על החיילים הרוסים
| 194רבקה רבינוביץ
מהגגות ומהחלונות .בפסק הזמן שנוצר בין בריחת הרוסים וכניסת הגרמנים
ביצעו הנאצים הלטבים את אקציית ההשמדה הראשונה באחד היערות ליד
ריגה :הקורבנות אולצו לחפור בור ,נקטלו ביריות ונפלו לתוכו ,שכבה על גבי
שכבה .הגרמנים אהבו את השיטה הזאת וניהלו אקציות כאלה פעמים רבות,
עד שלטביה הפכה "יודנפריי" — כלומר "נקייה" מיהודים .רוב האקציות בוצעו
ביער רו ְּמבּ וּלה — מקום המוכר בעולם כגיא ההריגה של היהודים .רומבולה
הייתה טרבלינקה של יהודי ריגה.
לדברי האחיינים ,ביער רומבולה נורו כבר בחודש הראשון של הכיבוש הגרמני
אמם רחל ,אחותה של אבא ,ועוד אחות ,מלכה ,ובני ביתה ,וגם אחותה של
אימא ,הדודה פייגה ומשפחתה.
בנוסף לאקציות הגדולות המאורגנות היו גם הרבה "שעשועים קטנים" כגון
גזירת זקנים לרבנים או ניפוץ ראשי תינוקות יהודיים על קירות .היה לנאצים
הלטבים מנהיג ,הרברט צוּקוּרס שמו ,סדיסט שאהב במיוחד שעשועים כאלה.
הוא היה טייס במקצועו ,שנהג להכניס ילדים יהודים למטוסו לזרוק אותם
מגובה רב ,אל מותם.
בארבעה ביוני 1941הוצתו ונשרפו חמישה משישה בתי הכנסת של ריגה.
בית הכנסת הגדול נשרף על אלפי היהודים שהוכנסו לתוכו בכוח וננעלו.
האחיינים של אבא סיפרו שדודה אסתר ובתה רעיה התגוררו זמן מה בגטו
שאורגן באחד מפרברי ריגה .אישה יהודייה אחת שקיבלה "היתר לחיות"
בזכות נישואיה ללטבי בתנאי שתעבור ניתוח עיקור ו"לא תביא יהודונים
לעולם" ,הייתה מבקרת בגטו וראתה אותן שם .באחד מביקוריה נתנה לה רעיה
אלבום תמונות שלה וביקשה שאם מישהו מקרובי המשפחה ישרוד ויחזור
לריגה ,היא תמסור לו את האלבום.
אבא נפגש עם האישה הזאת ,והיא נתנה לו את האלבום .היא גם סיפרה
שבשנת 1943האם והבת עוד היו בחיים ואחר-כך נעלמו .מלטבים ,מכרים של
בעלה ,היא שמעה שרעיה ,שהייתה נערה יפה ,נאנסה לעיני אמה ,ואחר-כך
שתיהן נורו.
לדברי האחיינים ,חלק מהגברים הצעירים הופרדו מהמיועדים להשמדה
והוחזקו במחנות עבודה .לבעלי מקצוע היו יותר סיכויים לשרוד .הדוד שמעון,
בעלה של דודה אסתר ז"ל ,היה יחד אתם במחנה כזה ושרד כמעט עד סוף
הכיבוש הנאצי .הם ניסו לשכנע אותו לברוח ליער יחד עמם ,אך הוא אמר שאין
לו כוח ואין לו גם רצון לחיות .כנראה נורה לפני נסיגת הגרמנים.
כשהגרמנים נסוגו והצבא הסובייטי התקרב ,רבים מהנאצים הלטבים
דרך שלושה משטרים | 195
ברחו יחד עם הגרמנים .עם כניסת כוחות בעלי הברית לגרמניה הם ,בדומה
לפושעים נאצים אחרים ,מצאו מקלט בדרום אמריקה .המנהיג צוקורס ברח
לברזיל ,ומפאת הפחד מנקמה החליף ארצות וכתובות ,אבל זה לא עזר לו:
ארגון נוקמים יהודי איתר אותו בשנת 1965בבירת אורוגוואי וחיסל אותו.
לפני פרוץ המלחמה התגוררו בריגה כמאה אלף יהודים .אחרי נסיגת הגרמנים
נותרו בעיר כמאה וחמישים יהודים — חלקם פרטיזנים ,חלקם הצליחו להינצל
בכל מיני דרכים.
האחיינים הניצולים שאבא ואחי פגשו הקימו משפחות .הדבר שהפתיע את
אבי היה שהם היו עשירים מאוד ,עשירים בממדים שלא חשבנו שקיימים
בברית המועצות .הרי רק לפני תריסר שנים יצאו מהיער חסרי כול — וכעת
היו להם דירות פאר במרכז העיר ,ריהוט אלגנטי ,בתי קיץ ,ולשניים מהם היו
מכוניות — דבר נדיר ביותר באותם זמנים .כנראה היו להם כישרונות יוצאים מן
הכלל :גם מהנאצים הצליחו להינצל ,גם אצל הסובייטים עשו חיל.
כפי שאבא הצליח להבין ,סוד התעשרותם המהירה טמון היה בהשתלבותם
ב"כלכלה המקבילה" .אחרי נסיגת הגרמנים מהארצות הבלטיות ,השלטונות
הסובייטיים התקשו במשך זמן מה להשתלט על סדרי החיים שם .בשנים
הראשונות אחרי המלחמה פרחו שם עסקים פרטיים ,רובם מחתרתיים,
ואנשים בעלי יוזמה עשו הון .חלק גדול מהעסקים הפרטיים המשיך להתקיים
גם מאוחר יותר באופן חצי-לגאלי .מאחר שעם שובם של הסובייטים נוצר מיד
מחסור במוצרי צריכה ,לבעלי העסקים הפרטיים היה קל לשווק את תוצרתם
ולשחד את פקידי הממשל.
אבא ואחי מצאו את עצמם במעמד של קרובים עניים בין המתעשרים החדשים.
המעמד של קרוב עני היה קשה לאבא ,אך מה לעשות — המצב השתנה .היו
לא מעט עקיצות ורמזים שבאו להדגיש מי נמצא עכשיו למעלה ומי למטה.
השיא היה כאשר הקרובים העשירים אספו סכום לא גדול של כסף — עזרה
למחייתם של הקרובים העניים .אחי ,שאמור היה להתחיל ללמוד
באוניברסיטה ,נזקק לבגדים נאותים וקנה בחלק מהכסף כמה חולצות טובות
ומכנסיים .בתגובה הם נאלצו לשמוע תגובות נזעמות" :נתנו לכם כסף שיהיה
לכם למחייה — והוצאתם אותו כדי להתגנדר!" אבא בלע את העלבון כי התגורר
בביתם של הקרובים האלה ,ובמצב כזה אין מקום למשחקי גאווה .הוא גם היה
זקוק למידע שרק הקרובים יוכלו לספק .אך כשאימא שמעה על כך היא רתחה
מזעם ,ולעולם לא שכחה ולא סלחה.
באשר לאפשרויות למצוא דירה בריגה ,הסתבר שלהשיג דירה ניתן רק
| 196רבקה רבינוביץ
בעזרת שוחד .קיים אפילו "תעריף" — עשרים אלף לחדר .כלומר דירה בת שני
חדרים אפשר היה להשיג בארבעים אלף רובלים .היה בזה סיכון מסוים :הפקיד
שלקח את הכסף עלול היה לא לספק את הסחורה .אחיו הגדול של אבא ,הדוד
הירש ,שעמד לחזור בזמן הקרוב לריגה ,כבר העביר סכום כזה ,ושני חדרים
בדירה באחד הרחובות המרכזיים נרשמו על שמו.
הדירות שניתן היה להשיגן בעזרת שוחד היו ונשארו רכוש המדינה .הדייר רק
נרשם כדייר מוגן בדירה ,כלומר קיבל פרופיסקה בה ,הדירה לא הופכת לרכושו
הפרטי .אך קיים היה גם שוק פרטי של דירות ושל בתים ,חוקי לגמרי .מדובר
היה בדירות בבתים פרטיים בפרברי העיר .היתרון ברכישה כזאת היה שהרוכש
דירה בשוק הפרטי הפך לבעל הנכס ,אותו הוא יכול היה למכור במחיר מלא
במקרה של נסיעה למשל ,בעוד את הדירות השייכות למדינה חייבים היו
להחזיר לשלטונות ללא כל תמורה ,במקרה של עזיבה.
מצוידים במידע זה שבו אבי ואחי לקולפאשבו .אחי לא התכוון כלל
לחזור לריגה ,הוא הרי התקבל לאוניברסיטת טומסק ללימודי מחשבים .אך
בלבותיהם של הוריי בער הרצון לחזור למקום שבו נולדו וגדלו .הם הודיעו
לאחי שהם מוכרים את הבית בקולפאשבו שבו התגוררו יחד אתו ,ונוסעים
לריגה .אחי מצא את עצמו ללא מקום מגורים עד תחילת שנת הלימודים.
הייתה לו חברה באותה עת ,מורה לא יהודייה ששמה זויה ,שלימדה בבית
הספר שגם הוא לימד בו ,והוא עבר לגור אתה .מאוחר יותר אחי שכר חדר
בטומסק לזמן הלימודים .הם נפרדו זמנית כי הייתה לה עבודה בקולפאשבו,
אך שמרו על קשר.
אימא הרגישה אשמה עד סוף ימיה שלמעשה "זרקה את בנה מהבית" ,בעוד
הוא פרנס אותם ממשכורת מורה בשנים שהתגוררו יחד .גרוע מזה – היא
הרגישה שממש דחפה אותו לזרועותיה של חברתו הגויה ,שבנסיבות אחרות,
כך חשבה ,הוא לא היה מתחתן אתה.
היה להוריי סכום כסף שחסכו הודות לחבילות ששלח הדוד מאמריקה וגם
הודות לקמצנותה הקיצונית של אמי .הם החליטו מראש שלא ינסו להשיג
דירה בעזרת שוחד ,ושיחפשו דירה בשוק הפרטי .הם נסעו ,וכמה חודשים
התגוררו בבית הקיץ של אחד האחיינים .די מהר הם מצאו דירה בפרבר ,בבית
עץ דו-קומתי ,בקומה שנייה .שני חדרים ומטבח ,השטח הכולל של החדרים
שלושים ושניים מטרים רבועים ,ללא מים זורמים ,ללא ביוב ,ללא חדרי
שירותים .הייתה חצר גדולה ובה באר לשאיבת מים לשימוש משותף של
הדיירים בבניין .חוץ מזה ,לדירה הייתה שייכת חלקת גינה עם שני עצי תפוח
דרך שלושה משטרים | 197
ושטח לגידול ירקות .בחלקה נמצאה גם מחסן לעצי הסקה ,וגם בקתה קטנה,
שבה ניתן היה לנוח בצל העצים ולאחסן ציוד לעבודות בגינה.
להם לא היה די כסף לקנייה הזאת ,ואחד האחיינים ,העשיר מכולם ,הלווה
להם את הסכום החסר .אבא מצא עבודה בבית מלאכה לאריגת סוודרים .הם
חסכו כל גרוש כדי לפרוע את החוב בהקדם האפשרי.
אימא הייתה מאושרת בדירתם החדשה .היא התלהבה במיוחד מחלקת
האדמה ושהתה שם רוב הזמן ,שתלה ירקות ופרחים וניכשה עשבים שוטים.
מצבנו הכלכלי באותה תקופה היה בכי רע .אחרי שנולד בני לא יכולתי עוד
לעבוד כמורה מחליפה .חופשת לידה במשכורת מלאה לא קיבלתי ,כי הטבה
כזאת מגיעה רק לעובדות קבועות .נקלענו למצב כלכלי קשה ביותר ,בעוד
בעלי כל הזמן הקניט אותי שיש לי יד בקשיי הפרנסה שלנו ,מה שלא מנע
ממנו לבזבז חלק ממשכורתו על וודקה.
כתבתי להוריי על מצבנו הקשה .ריגה הייתה באותה תקופה משופעת במוצרי
צריכה שנמכרו במחירים זולים — במידה רבה הודות לכלכלה המקבילה ,וגם
עקב רצון השלטונות במוסקבה ליצור ברפובליקות הבלטיות רמת חיים גבוהה
מהממוצע ,בתקווה להפיג את האווירה האנטי-סובייטית השוררת בהן.
לעומת זאת בטומסק מדפי החנויות היו ריקים ,וחסרו מוצרים בסיסיים ביותר.
אבא ,שלא איבד את הכישורים המסחריים שלו ,הציע פתרון :הם ישלחו לי
דברי הלבשה והנעלה ,אני אמכור אותם במחירים גבוהים יותר ,אחזיר להוריי
את הוצאותיהם ואיהנה מהפרש המחירים .אמנם עיסוק בספסרות אינו דבר
מכובד וגם קצת מסוכן ,כי השלטונות ניהלו מלחמת חורמה נגד ספסרים ,אך
לא הייתה לי חלופה טובה יותר ,והסכמתי.
בהתחלה העניינים התנהלו בקלות כי הפעילות המסחרית שלי התרכזה בבית
והלקוחות היו אנשים שהכרתי :שכנים ,ידידי שכנים וכדומה .סחורות שהוריי
קנו ,מכרתי במחיר כפול ,והקונים אף היו אסירי תודה .התפרנסתי לא רע ,אך
התביישתי קצת בעיסוק שלי.
אך הדבר החשוב ביותר שהושג הודות למעברם של הוריי לריגה היה קשור
לעדה .באחד הביקורים שלנו בסנטוריום הרופא הראשי אמר לי:
— הומצאה תרופה חדשה שמשמידה את חיידקי השחפת ,ממש תרופת
פלאים ,אך היא טרם הגיעה אלינו ,ומי יודע מתי תגיע .בינתיים היא נכנסה
לפרקטיקה הטיפולית בארצות המערב ובמוסדות הרפואיים הסגורים
שמיועדים למנהיגי המדינה .תרופה זאת יכולה להציל את חיי בתכם.
— מהו שם התרופה? שאלתי.
| 198רבקה רבינוביץ
לא הייתה לי שום דרך להתפרנס ,כשאני מטופלת בשני ילדים קטנים .היה
מקובל לרשום ילדים לגן בגיל שנתיים-שלוש ,ואילו מישה היה עדיין תינוק.
בצר לי פניתי אל הוריי ,תיארתי להם את המצב וביקשתי שיקבלו אותנו
בדירתם בריגה .אימא תוכל להשגיח על הילדים ואני אמצא לי עבודה.
מתשובתם הבנתי שהם אינם נלהבים מהרעיון ,וזאת בלשון המעטה .היה לי
קשה להבין את עמדתם :הם לא רוצים לראות את הנכדים? הם לא אוהבים
אותם ואותי ,בתם? יש להם שני חדרים ,כלומר יש להם מקום מספיק – והם
לא רוצים לקבל אותנו?
עכשיו ,בעת זקנתי ,אני מבינה היטב את שאיפתם הלגיטימית של הוריי
לחיות בשקט ובשלווה באווירה כפרית .אך בנסיבות שנוצרו הם נהנו מהחיים
השקטים האלה זמן קצר בלבד ,כי אני ומשפחתי "נפלנו להם על הראש" נגד
רצונם.
פרק 28
ריגה לא מחכה לי
ערכנו דיון קצר במצב והחלטנו שנעבור לריגה בכל זאת ,למרות התנגדות
הוריי .נעמיד אותם בפני עובדה מוגמרת .לא ייתכן שיזרקו אותנו לרחוב.
הייתי צריכה לעבור עוד כמה בחינות לסיום השנה האחרונה במכללה הפדגוגית
ולקבל תעודה ,לכן בעלי נסע ראשון ,לבד .הוריי קיבלו אותו בפנים חמוצות,
אך השלימו עם המצב בלית בררה.
מיד התעורר עניין הפרופיסקה ,כלומר רישומו כדייר מורשה במשרד
הפנים ובספר הדיירים שמנוהל בכל בית .יאשה עבר את המכשול הזה בקלות
יחסית ,כי בדירת הוריי היו תשעה מטרים רבועים שנחוצים לפי החוק לקבלת
פרופיסקה לדייר חדש .הוא כתב לי שהתקבל לעבודה בבית חרושת גדול
לייצור מכשירי תאורה.
סיימתי את ענייניי במכללה ויצאתי גם אני לדרך עם הילדים .חששתי
מארבעה ימים בקרון עם תינוק ועם ילדה בת חמש ,אך הכול הסתדר .מישה
התנהג למופת וגם ישן טוב בלילות.
הנה אנחנו מגיעים לעיר מולדתי אותה לא ראיתי שמונה-עשרה שנים .אבא,
אימא ודודה ז'ניה ,אשת אחיו של אבא ,באו לקבל את פנינו .משפחתו של
אר ְסק .הם חזרו לריגה
אסנוֹ יָ ְ
הדוד הירש הייתה גם היא בגלות סיביר ,בחבל ְק ָר ְ
לפני הוריי .כפי שסיפרו לאבא האחיינים בריגה ,הם השיגו — בעזרת שוחד —
שני חדרים בדירה משותפת עם עוד משפחה .יחד אתם התגוררה בתם פרידה,
רווקה שעבדה כמנהלת חשבונות.
הדודה ז'ניה ,שלא זכתה בנכדים ,חטפה מידיי את מישה הקטן" :אוי ,איזה
ילד יפה ,איזה ילד!" ונשקה לו בלי סוף .התרשמתי שהיא קיבלה את פנינו
בלבביות יתרה יחסית להוריי.
מהר מאוד התברר שריגה לא מחכה לי .חשבתי שחזרתי "הביתה" ,אך הייתה
זאת אשליה .הבית איננו עוד ,והגלגל לא מסתובב לאחור.
ראשית התעוררו בעיות קשות בקשר לפרופיסקה .נוצר מצב פרדוקסלי:
דרך שלושה משטרים | 201
בעוד בעלי קיבל מעמד של דייר רשום בבית הוריי ,אני ,הבת של בעלי הבית
ואשתו של דייר רשום — לא זכיתי לאותו המעמד .סירבו לתת לי פרופיסקה,
מהסיבה הפורמלית שבדירה אין שטח מספיק לעוד שלושה אנשים ,לי
ולילדיי .הקשרים המשפחתיים לא נלקחו בחשבון כלל.
חייתי בלי פרופיסקה זמן די ממושך ,כמה חודשים ,דבר שהוא בעצם עברה
על החוק כי "האח הגדול" תמיד רצה לדעת היכן נמצא כל אזרח .הבית היה
קטן ,שש דירות בסך הכול ,השכנים הכירו זה את זה; מישהו היה עלול להלשין
שבבית גרים אנשים לא רשומים.
בסופו של דבר אבא החליט להפעיל קשרים .הוא ניגש אל האישה שהייתה
אחראית לרישום התושבים בכל השכונה ודיבר על לבה .איני יודעת מה אמר
לה ,אולי שילם משהו או קנה לה מתנה ,או שקסמו האישי השפיע עליה —
חשובה התוצאה :היא הורתה לו להביא לה את "ספר הבית" ואת הנתונים
האישיים שלי ושל הילדים .היא הלכה בעצמה לסניף של משרד הפנים ורשמה
אותנו .הודות לה קיבלתי סוף-סוף מעמד חוקי .הייתי צריכה לגשת למחלקת
הפספורטים ,כדי לקבל חותמת עם הכתובת החדשה .קצת חששתי שישאלו
אותי כל מיני שאלות ,אך הכול עבר ללא סיבוכים.
הוריי העמידו לרשותנו את החדר הגדול של עשרים המטרים הרבועים; הם
עצמם הסתפקו בחדר הקטן של תריסר המטרים הרבועים .החדר שלנו היה ריק
מרהיטים ,והיה בו רק תנור חימום המוסק בעצים .מישהו מהשכנים תרם לנו
מזרן גדול ומיטת תינוק.
היו לי קצת חסכונות שהצלחתי לשמור בסתר ,בלי שבעלי ידע ,כי אילו ידע
היה מיד מוצא לכסף זה שימוש אחר .זאת הייתה אחת מנקודות המחלוקת
הקבועות בינינו :הוא דרש שכל הכסף המשפחתי יהיה נגיש ,שלא אעז להסתיר
ממנו אף רובל אחד .אם הייתי נוהגת בדיוק לפי דרישתו הזאת ,היינו נשארים
לא פעם בלי אוכל כי הוא היה מסוגל לקחת את שלושה הרובלים האחרונים
מהמקום הנגיש וללכת לשתות עם חברים.
איך אסביר שפתאום יש לי סכום כסף ,שהוא לא ידע עליו? אמרתי
שהרווחתי אותו בזמן שהוא כבר היה בריגה ושהוריי הוסיפו חלק מהסכום.
הלכנו וקנינו ארון בן שלוש דלתות וספת נוער בשביל עדה .מאוחר יותר קנינו
שולחן עגול וארבעה כיסאות .לפי האופנה של אז ,השולחן והכיסאות הועמדו
במרכז החדר .כל הריהוט הזה נתן לי הרגשה שאני כמעט עשירה ,או לפחות
לא חסרה דבר.
במשרד החינוך ,אליו פניתי בניסיון להשיג עבודה ,לא נתנו לי כל תקווה
| 202רבקה רבינוביץ
למשרה ,אפילו לא של מורה מחליפה .כדי להיפטר ממני ,הם צירפו אותי
לרשימת הממתינים למשרה ואמרו שיודיעו לי אם משהו יתפנה .בכל אחת
עשרה וחצי השנים שחייתי בריגה ,עד עלייתי ארצה ,לא שמעתי מהם .וגם
לא ציפיתי לשמוע.
מה לעשות? לאן לפנות? בברית המועצות לא היו לשכות עבודה ,שכן לפי
האידיאולוגיה הרשמית במשטר סוציאליסטי אין מובטלים ואבטלה היא
קללת המשק הקפיטליסטי .לאזרח סובייטי ,לפי החוקה ,יש "זכות לעבודה".
זה למעשה חוק היסוד הראשון שנחקק מיד אחרי המהפכה ,אך השלטונות לא
יצרו שום כלים לאכיפתו.
נעשיתי קוראת קבועה של מדורי "דרושים" בעיתונים .הדרישה הייתה
בעיקר לפועלים מקצועיים לתעשייה ,לפועלי בניין ולנהגים .אף פעם לא
ראיתי מודעה המחפשת בעלי מקצועות חופשיים ופקידים .הבנתי די מהר
שמשרות לעבודות "נקיות" לא משיגים דרך מודעות אלא בפרוטקציה,
בהמלצת אישיות בעלת מעמד או בעזרת שוחד.
הייתי מוגבלת מאוד באפשרויות שלי לצאת מהבית ,הרי היה לי תינוק
שדרש טיפול והשגחה .אימא מאוד השתנתה בזמן הקצר שעבר מאז שובה
לריגה; אולי ניסתה להחזיר לעצמה את המעמד הקודם של בעלת בית המסחר
שהכול הכירו והוקירו .היא כבר לא הייתה האישה הפשוטה שעושה כל עבודה
שבכוחה לבצע .אחרי שאיבדה את שתי אחיותיה בשואה ,היא התיידדה עם
שתי הגיסות שלה מצד אבי ,דודה ז'ניה ודודה רוזה ,ויחד הן היו מין מועדון
של נשים מבוגרות ששותות קפה ומפטפטות או משחקות קלפים .דודה רוזה,
מנוחתה עדן ,הייתה אלמנת האח הבכור של אבי; היא הייתה גולה בסיביר
כמונו ,ואילו הדוד יעקב ,בעלה ,לא שרד במחנה .דודה רוזה ,אישה בעלת אופי
שתלטני ,השפיעה על אימא בכל הקשור לעזרה בטיפול בילדיי .היא הטיפה:
"אל תתני לשעבד אותך! אל תהפכי לבייבי-סיטר! לא די בכך שהם באו לשבת
לך על הראש? הם עשו ילדים — שיטפלו בהם בעצמם!" דודה ז'ניה הייתה
הרבה יותר רכה ומתחשבת; היא הבינה שאני צריכה לעבוד .לעומת זאת דודה
רוזה טענה בלהט שחובת הפרנסה היא אך ורק על הבעל" ,כמו שאהרן בני
מפרנס את משפחתו!"
מצבו של בנה אהרן היה שונה ממצבנו כרחוק שמיים מארץ .הוא היה זה שחזר
מהגלות מוקדם ,בשנת ,1946התעשר מאוד ועבד גם בכלכלה המקבילה ,נוסף
על משרתו הרשמית כמהנדס בכיר בבית החרושת למכשירי רדיו .איך הוא
קיבל מעמד של חופשי והגיע לריגה מיד אחרי נסיגת הגרמנים — זה היה סוד
דרך שלושה משטרים | 203
כמוס .בתואר מהנדס הוא זכה עוד לפני הכיבוש הסובייטי ,כי למד ארבע שנים
בשווייץ במימון הוריו .בעלי יאשה ,שנלקח לגלות לפני שהספיק לסיים אפילו
את בית הספר התיכון ועבד כל חייו כפועל פשוט ,לא יכול היה אפילו לחלום
על רמת ההכנסה שהייתה לבן-דודי אהרן .ההשוואה לא הייתה הוגנת ,אך
קרוביי השתמשו בה הרבה .בכל פגישה אתי היו שואלים" :נו? הוא נותן כסף
למחייה?"
דיבורים אלה הרגיזו אותי מאוד .ידעתי שמקורם בידיעה שבעלי אוהב את
הטיפה המרה .אך ידעתי גם שיאשה ,אפילו אם לא היה שותה טיפת וודקה,
לא יכול היה לפרנס לבד משפחה בת ארבע נפשות ,משפחה שחייה נשברים
פעם אחרי פעם ,ואחרי כל שבר כזה נאלצת להתחיל מאפס .זאת הייתה
משימה בלתי-אפשרית.
עם כל הסבל ששתייתו גרמה לי ,הבנתי אותו .הוא לא השתקם מעולם
מעברו הקשה ,כנער מבית בורגני שנזרק לחיי נווד בין הגויים ,לבד ,ללא
תמיכת המשפחה .אני ,למרות כל הקשיים שעברתי ,בכל זאת הייתי עם הוריי,
סיימתי בית ספר ומכללה פדגוגית — ואילו הוא לא הגיע לשום דבר .ללמוד
היה מאוחר מדי בשבילו ,מה גם שמעולם לא היה למדן גדול; הוא לא שלט טוב
ברוסית ,דיבר בשגיאות .לא הייתה לו שום דרך להתקדם בחיים .אנשים כמוהו
נוטים להטביע את תסכוליהם בוודקה.
האם אהב אותי? האם אני אהבתי אותו? הזוגיות שלנו הייתה ביסודה ברית
בין שני אנשים שמצאו את עצמם בהוריקן בשדה פתוח ובייאושם אחזו זה בזה,
בתקווה שהרוח לא תגרוף אותם לתהום.
אי-אפשר להסביר את כל זה למי ששאל" :למה היא חיה אתו?" כדי להבין
צריך לעבור את מה שאנחנו עברנו ,ביחד ולחוד .אין טעם לנסות ולהסביר ,אין
סיכוי שיבינו.
בשעות המעטות שאימא הסכימה להישאר עם הילדים ,הייתי יוצאת
מהסמטה הכפרית שלנו לרחוב הראשי של השכונה ונוסעת בחשמלית
למרכז העיר .יפה היא עיר מולדתי ,עם הפארקים המטופחים שלה ,עם בתיה
המסוגננים .הייתי עוברת ברחובות הצדדיים ,השקטים ,שבהם היינו ,אחי ואני,
אוספים ערמונים שנשרו מהעצים .הרבה לא השתנה בעיר ,רק בעלי העגלות
וסוסיהם נעלמו ובמקומם הופיעו מוניות ,חשמליות ואוטובוסים .מכוניות
פרטיות היו מעטות.
בערבי הסתיו החשכה ירדה מוקדם ,והחלונות המוארים משכו את תשומת
לבי .כל חלון וצורת הווילונות שלו ,הנברשות השונות ,צלליות האנשים הנעים
| 204רבקה רבינוביץ
בחדרים .מאחורי כל חלון זורמים חיים .האנשים בבתים אלה הם בניה האהובים
של העיר ,כל אחד מהם מצא בה מקום מגורים ומקור פרנסה .ואילו אני עוברת
ברחובותיה ,לא שייכת לשום מקום ,לא מקובלת ,אפילו פרופיסקה בבית הוריי
קיבלתי במרמה .ריגה ,מדוע את דוחה אותי? רציתי לצעוק .הרי נולדתי כאן,
דבר שלא כל אחד מתושבייך יכול לומר על עצמו .העיר מלאה באנשים שהגיעו
מכל קצוות ברית המועצות ,כי ריגה תמיד הייתה מין פריז של המדינה הענקית.
רבים באו בעידודו של השלטון המרכזי ששאף לרוסיפיקציה של הרפובליקה
הסוררת ולשבירת הלאומנות הלטבית ,אך לא מעט רוסים באו ביוזמתם.
אחרי כמה חודשים של ייאוש ,הודות לשיחה מקרית עם ספרית ,מצאתי
תעסוקה — לא במסגרת הכלכלה הסוציאליסטית אלא במגזר הפרטי .הספרית
התלוננה שבתה חלשה בלימודים והוסיפה שהיא מוכנה לשלם עבור שיעורים
פרטיים ,אך אינה יודעת היכן למצוא מורה .מיד הצגתי את עצמי כמורה
מובטלת שמוכנה לתת לבתה שיעורים .זאת הייתה ההתחלה.
השמועה על המורה שנותנת שיעורים פרטיים עברה מפה לאוזן ,ובתוך
זמן קצר קיבלתי תלמידים נוספים .הייתי נוסעת אליהם הביתה; יותר
מארבעה שיעורים ביום לא יכולתי ללמד כי הדבר דרש שש שעות יחד
עם הנסיעות .אפילו בן-דוד אחד ביקש ממני לתת שיעורים לבנו .הילד
היה חלש מאוד בלימודים ונזקק לעזרה לא רק במתמטיקה אלא כמעט
בכל המקצועות.
לא הייתה זאת עבודה קלה ,במיוחד בגלל הנסיעות בכל מזג אוויר ,אך
הרווחתי בזה לא רע .לפעמים העבודה הזאת גרמה לי לתסכול :כאשר תלמיד
מסוים ,אחרי עבודה מאומצת של כמה חודשים ,היה מתחיל לקבל ציונים
טובים ,הוריו היו מודיעים לי שאין עוד צורך בעזרתי.
הייתה גם בעיה עם אימא :העדרי מהבית משעות הצהרים עד הערב לא
מצא חן בעיניה כלל וכלל .עיקר הבעיה היה טיפול במישה הקטן ,כי עדה
הייתה ילדה גדולה ושקטה מאוד; היא הייתה אמורה ללכת לבית הספר בשנת
הלימודים הקרובה; חוץ מזה אמי הייתה מאוד קשורה אליה .עד הקיץ החזקנו
מעמד ,ואז התחלתי לחפש פעוטון בשביל מישה.
ידעתי שגם פעוטון לא יפתור לי את הבעיה ,כי שום פעוטון לא מחזיק את
הילדים עד הערב .בקושי רב מצאתי פעוטון קרוב לבית שמחזיק את הילדים
עד השעה שש .נתנו לי שם כמה הפניות לבדיקות רפואיות ,כי מתקבלים רק
ילדים שבריאותם תקינה.
הייתי בטוחה שאת הבדיקות נעבור בקלות כי הילד נראה בריא ומפותח
דרך שלושה משטרים | 205
מבחינה פיזית ,התחיל ללכת בגיל עשרה חודשים והיה מאוד דינמי .כמדומני
היום היו מאבחנים אותו כילד היפראקטיבי .אז האשימו תמיד את האם כאשר
דבר מה נראה לא בסדר בהתנהגותו של ילד קטן.
מבחינת הבריאות הפיזית הכול לכאורה היה בסדר ,פרט לבדיקה אחת,
שתוצאותיה נמסרות רק כעבור כעשרה ימים .בדיקה זאת נועדה לגלות או
לשלול קיומם של חיידקים הגורמים לשחפת .שורטים את הילד שריטה קלה
על הזרוע ,מורחים עליה נסיוב — ואם כעבור שבוע העור במקום השריטה
מאדים ,סימן שהחיידקים נמצאים בגופו .בלשון הרפואית הבדיקה נקראת
"תגובת פירקה" .דווקא תוצאה שלילית — הימצאות החיידקים נקראת
"תגובת פירקה חיובית".
עברו ימים — והעור סביב מקום השריטה על זרועו של מישה האדים :תגובת
פירקה חיובית .זאת הייתה מכה בלתי-צפויה .ידעתי שלעדה יש תגובת פירקה
חיובית ,אבל מישה? עם החיוניות שלו ,עם תאבונו הבריא?
בפי הרופאים היו שתי חדשות :אחת טובה ואחת גרועה .החדשה הטובה
אומרת ,שתגובת פירקה חיובית אין פירושה שהילד חולה ,אלא שהוא "נשא";
רק אחוז קטן של נשאים מפתח את המחלה .החדשה הגרועה היא שהילד לא
יתקבל לגן "רגיל" .יש רק גן ילדים מיוחד אחד בכל העיר שנועד לפעוטות עם
תגובת פירקה חיובית .הם נתנו לי את הכתובת.
הגן היחיד הזה ,לרוע מזלי ,היה ממוקם בקצה השני של העיר ,מרחק של
שעה וחצי נסיעה בחשמלית .הגעתי לשם ,והוסבר לי שמדובר במעון שמחזיק
את הילדים בתנאי פנימייה במשך שבוע שלם .מביאים אותם בתחילת שבוע
העבודה ולוקחים אותם הביתה רק בשבת בצהריים.
הלב כאב לי מאוד על הצורך להיפרד מבני לשבועות שלמים .בפעם הראשונה
שנסעתי אתו לשם ,הוא עוד לא ידע מה צפוי לו והתנהג כרגיל .בפעמים
הבאות היה יושב שותק ומכונס בעצמו במשך כל הנסיעה.
הבנתי היטב את התגובה הקשה שלו .פעוט אינו יודע מה זה שבוע .עובר יום
ועוד יום ואימא לא מגיעה ,והוא מרגיש כנעזב לתמיד .הוא כועס ,ובצדק ,כי
זאת שיטה בלתי-אנושית .אך איזו בררה הייתה לי? אימא לא הייתה מוכנה
לשמור עליו ,היא כבר לא הייתה צעירה ,ולהשגיח על ילד שובב ודינמי בנוסף
לעבודות הבית האחרות — זאת הייתה משימה קשה מדי בשבילה .היא ראויה
למעט מנוחה ,מה גם שהיא בכל מקרה עזרה לי הרבה בגידול ילדיי .אני הייתי
צריכה לעבוד ,כדי לא להטיל על הוריי את עול פרנסת משפחתי .כולנו שילמנו
מחיר ,ומישה הקטן ,כנראה ,שילם יותר מכולנו.
| 206רבקה רבינוביץ
בתקופה הזאת ,כך אני חושבת עכשיו ,נזרעו הזרעים הראשונים של הניכור
שהביא אחרי שנים רבות לקרע בינינו .זהו פצע שמעולם לא יגליד .אקח אותו
אתי לדרכי האחרונה.
היו אלה ימי קיץ ,ועם תחילת החופש הגדול בבתי הספר איבדתי את רוב
תלמידיי .רק שתי משפחות החליטו להמשיך בשיעורים כדי להכין את ילדיהן
היטב לשנת הלימודים הבאה .איבדתי את מרבית פרנסתי .הבנתי שלא
אוכל לבסס את חיי על מתן שיעורים פרטיים .הרי מצב זה יחזור על עצמו
כל שנה .חוץ מזה ,במשק הסוציאליסטי מצבו החברתי של אדם שאינו עובד
(הרי עבודות פרטיות לא נחשבות) כרוך באי-נעימויות רבות .עבודה במשק
הסוציאליסטי היא לא רק זכות לפי החוק ,היא גם חובה .כשבאתי לרשום את
מישה למעון ,מיד נשאלתי היכן אני עובדת ,ואחרי שעניתי כי איני עובדת ,לא
רצו לקבל אותו" :למה את צריכה מעון אם את לא עובדת?" בקושי שכנעתי
אותם שפשוט לא יכולתי להתחיל לעבוד לפני שאמצא מסגרת לילד.
פרק 29
מקצוע חדש
שוב התחלתי לחרוש את מודעות ה"דרושים" בעיתונים בתקווה קלושה
למצוא משהו מתאים .כמובן לא מצאתי דבר .בן-דודי אהרן אף ניסה לעשות
לי פרוטקציה ולהכניס אותי לבית החרושת לייצור מכשירי רדיו ,שבו הוא
עבד כמהנדס בכיר .היה תפקיד כזה במפעלים הסובייטיים – פקיד שמודד
את תפוקת עבודתו של כל פועל ומחשב את אחוזי הנורמה שהוא מילא מדי
יום ביומו ,ולפי התוצאה קובעים את שכרו החודשי .ארגנו לי סיור במחלקות
הייצור ,ואחר-כך מנהלי המחלקות שוחחו אתי .נאלצתי להודות שאין לי שום
ניסיון תעשייתי .עבודת הכפייה שלי כפועלת בבית החרושת ללבנים לא יכלה
להיחשב כניסיון תעשייתי ,לכן לא הזכרתי אותה .לא התקבלתי.
זמן פנוי היה לי עכשיו בשפע וטיילתי הרבה בעיר .ריגה יפה בקיץ ,כמו
יפהפייה נרדמת שהתעוררה משנת החורף .ערוגות הפרחים בפארקים
מסנוורות בשלל צבעים ,הכול ירוק ,ברבורים לבנים שטים לאט על פני מי
התעלה החוצה את העיר .ואילו אני מרגישה כמו גוף זר המפר את ההרמוניה
ואת הנוי שסביבי ,בת אבודה ,זרה ,אפילו שכבר שחזרתי את ידיעת השפה
הלטבית ושלטתי בה לגמרי לא רע.
יום אחד ,מרוב ייאושי ,אזרתי עוז ונכנסתי לבניין הסניף האזורי של עיריית
ריגה .ליד הכניסה היה שלט" :ראשות העיר ,הוועד הפועל" .על אחת הדלתות
במסדרון הארוך היה שלט קטן" :מדור כוח אדם" .ידעתי שהמדור לא נועד
לי ולשכמותי :מדובר במדור שמטפל באנשי פקידות בכירה ,במנהלי מוסדות
ומפעלים ,בעוסקים בהנהלת העיר ,אבל אך חיפשתי אוזן קשבת ,מישהו
שאוכל לשפוך בפניו את המרירות שבלבי ולדרוש את זכותי החוקתית לעבודה.
דפקתי בזהירות בדלת .שמעתי קול נשי אומר "יבוא" .אישה! עם אישה יהיה
לי קל יותר לדבר.
האישה שישבה ליד שולחן כתיבה גדול ,כבת ארבעים ,הסתכלה עליי
מסוקרנת .היא סימנה לי לשבת מולה ושאלה:
| 208רבקה רבינוביץ
בשגיאות כתיב .במחלקה עושים הגהה לכל פרויקט ולמסמכים הנלווים .אחר-
כך כל הניירת הזאת עוברת לדפוס .אחרי סידור הטקסט במכונות לינוטייפ,
המגיהים קוראים אותו שוב ,מתקנים שגיאות דפוס .לבסוף ,הפרויקט חוזר
למחלקה מודפס ועובר במחלקה לעיצוב את הבדיקה האחרונה.
— זאת עבודה אחראית מאוד ,אמרה המנהלת .אם ספרה אחת בטורי הנתונים
הטכניים תהיה שגויה ,הבתים הבנויים לפי הפרויקט עלולים לקרוס בהמשך.
יש לקרוא את הטקסטים לאט ובמלוא הריכוז.
שמחתי לשמוע שזאת עבודה רצינית ואחראית .אך דבר אחר אכזב אותי
מאוד :המשכורת הייתה נמוכה מציפיותיי הכי צנועות :ארבעים וחמישה
רובלים לחודש .בעלי הרוויח בבית החרושת מאה ועשרה רובלים לחודש.
למרות השכר העלוב קיבלתי את העבודה הזאת ,כי לא ראיתי שום דבר טוב
יותר באופק.
היינו במחלקה שש נשים ,כולן בגילי בערך ,פרט למנהלת שהייתה מבוגרת
יותר .מעמיתותיי החדשות שהתיידדתי אתן במהירות ,למדתי את כללי
המשחק :על השכר הנמוך העובדות מפצות את עצמן בלקיחת זמן פנוי
באמצע יום העבודה .היינו יוצאות בשעות העבודה לקניות ,לסידורים שונים
ואפילו למספרה.
עבדתי כשנה וחצי במחלקה לעיצוב מסמכים .המשכתי אחרי שעות העבודה
ללמד שיעורים פרטיים לשני תלמידים ,אחד מהם בנו של בן-דודי .זאת הייתה
פרנסה נוספת שעזרה לשפר את מצבנו הכלכלי.
מבחינת פרנסה היינו קרובים לרמה הממוצעת של תושבי ריגה ,ובכל זאת
נשארנו בעיני קרובינו העשירים "הקרובים העניים" .בביתו של בן-דודי,
שבו ביקרתי כמעט כל יום לצורך השיעורים לבנו ,ספגתי השפלה קשה .היו
אלה הימים שבמשפחה התכוננו לחגיגת בר-המצווה לתלמיד שלי .במשך
כשבועיים דיברו שם אך ורק על הנשף הגדול ורב הפאר שעומד להיערך; דיברו
גם אתי על כך ,והייתי בטוחה שאוזמן .אלא שציפתה לי אכזבה :בכרטיסי
ההזמנה האלגנטיים שנשלחו לביתנו היו רשומים רק ההורים שלי .כנראה
עדיין עמד לזכותם הכבוד של עשירים-לשעבר ,ואילו אני ובעלי לא נחשבנו
שותפים לכבוד זה.
היחס הזה הכאיב לי מאוד .הוריו של התלמיד שלי ,בן-הדוד ואשתו ,היו
אדיבים ונחמדים אליי במשך השנתיים שלימדתי את בנם; הרגשתי שם כבת
משפחה .בהזדמנות זאת של בר-המצווה הם הראו לי את מקומי האמתי:
בעיניהם אני רק משרתת.
דרך שלושה משטרים | 211
אימא נעלבה מהפגיעה בכבודי ולא רצתה ללכת למסיבה ,אבל אבא לחץ
עליה שאסור להתנכר לקרובים ,מה גם שהם עזרו קצת בימים הראשונים
להגעתנו לריגה .מדובר בבן אחותו שנספתה בשואה .מעט הפליא אותי שאימא
התקוממה נגד הקו המפריד בין עשירים ומקובלים לבין אחרים ,אמידים פחות
או עניים ממש ,כי הרי היא עצמה ,בימי הזוהר שלה ,שמרה בקנאות על קו
הפרדה זה .ממנה למדתי את המשפט "הם לא שייכים לחוג החברתי שלנו".
לי בכל מקרה לא זכור אף ביקור של בני-דודים אלה אצלנו .אני הייתי נגד
ההפרדה הזאת משחר ילדותי ,ונדמה לי שגם אבא ,שהיה אדם חברותי ופתוח.
האפיזודה של נשף בר-המצווה מלמדת משהו על קשיי הקליטה של אדם
במקום חדש .כפי שלא מצאנו את ידינו ורגלינו כשהוגלינו מריגה לגיהינום
הסיבירי ,כך היה גם בחזרתנו משם .במחשבה שנייה אף הצדקתי את בן-דודי
שלא הזמין אותי עם בעלי לבר-המצווה של בנו :הרי גדלתי בסיביר כמו עשב
פרא ,לא היה לי מושג איך מתלבשים לאירוע כזה ,איך מנהלים "סמול טוק"
עם אנשים לא מוכרים ,בעיקר עם גברות אלגנטיות שנושאי שיחותיהן היו
בעיקר הקשיים שלהן להשיג עוזרת בית טובה או החידושים האחרונים באופנה
ובקוסמטיקה .אפילו בנימוסי שולחן לא התמצאתי .במלחמת ההישרדות
שניהלנו בסיביר אף לא עלה בדעתם של הוריי ללמד אותי נימוסים והליכות.
מבחינה זאת היה בעלי יאשה מתקדם יותר ממני :הרי הגלות והמלחמה
תפסו אותו בגיל שבע-עשרה ,ולפני ההגליה הוא הספיק להשתתף באי-
אילו אירועים חברתיים .הוא ידע להתנהג בנסיבות חברתיות כמו ג'נטלמן:
להקדיש תשומת לב לכל אישה ,במיוחד לנשים שהגיעו בלי בן זוג ,למזוג להן
יין ,לרקוד עם כולן .להיצמדות הבעל לאשתו באירועים חברתיים הוא קרא
פרובינציאליות וחוסר נימוס כלפי אורחים אחרים.
ואילו אני — מה ידעתי? ראיתי רק מסיבות משתה בסגנון רוסי פשוט ,כשכל
המשתתפים יושבים סביב השולחן ,אוכלים ושותים וודקה ואחר-כך פוצחים
בשירה — שירי עם ושירים סובייטיים .בזה אני הייתי טובה ,היה לי קול ערב
ותמיד ידעתי את מילות השירים .אלא שבמפגשים של "החברה הגבוהה"
בריגה היו דרושים כישורים אחרים.
פעם הלכנו ללא הזמנה לחגיגת יום ההולדת של בן-דודי אהרן .דודה רוזה,
אמו ,אמרה לפני כן" :אצלנו לא נהוג להזמין – מי שיודע בא" .החלטנו שאם
נהוג כך ,גם אנחנו יכולים לבוא .איזו מתנה להביא? קנינו בקונדיטוריה טורט
יפה.
כשראיתי את מבע התדהמה על פניהם של בן-דודי אהרן ואשתו גליה,
| 212רבקה רבינוביץ
קיללתי את הרגע שבו החלטנו לבוא .הבנתי מיד שהמילים "מי שיודע בא"
מתייחסות לחוג סגור של ידידים .כבר לא יכולנו לסגת אז אמרנו שרצינו לברך
את אהרן אישית ביום הולדתו .הושיבו אותנו לשולחן; את הטורט שלנו שמו
בקצה השולחן ואפילו לא הגישו אותו .היו להם עוגות תוצרת בית ,שאר מיני
מאכלים מיוחדים שלא רואים כל יום .אחרי שנים ארוכות של רעב ואוכל
בסיסי ביותר איבדתי את הרגשת השובע .כאן ,ליד השולחן העמוס כל טוב,
לא יכולתי להתאפק ואכלתי ברעבתנות ,בעוד יתר הגברות רק נוברות בעצלות
במנות המונחות על צלחותיהן .בסוף הארוחה ,כשבעלת הבית הגישה לכולם
פרוסות דקות של עוגת בית ,שניתן היה לחסל בביס אחד ,אזרתי עוז וביקשתי
פרוסה מהטורט שהבאנו .גליה נתנה לי את המנה והציעה גם ליתר האורחים,
אך הם סירבו בנימוס .אני בטוחה שהסתכלו עלינו כעל חיות פרא שזה עתה
ירדו מהעצים .יאשה ,למען האמת ,הצליח יותר :הוא היה הצעיר מבין הגברים
הנוכחים ,והגברות קצת פלרטטו אתו.
היה זה אחד הניסיונות להשתלב בחברה — לפחות בחברת קרובינו .למען
אותה מטרה גם ערכתי מסיבה גדולה ביום ההולדת השלישי של מישה
והזמנתי את כל הדודים ,הדודות ובני-הדודים .אימא הייתה בטוחה שבני-
הדודים העשירים לא יבואו ,אך למרבה הפלא כולם הגיעו .היה די שמח ,אפילו
שרנו "הבה נגילה" ורקדנו הורה .אך האירוע נשאר בודד ולא גרם להתקרבות
בהמשך.
למרות התעלמותם של קרובינו העשירים ,קשה לומר שהיינו בודדים .היה
לנו חוג ידידים משלנו — כמה זוגות ,כולם בוגרי גלות סיביר כמונו .בחברת
ידידים אלה הרגשתי טוב ,כי עברנו חוויות דומות והבנו אחד את השני ללא
מילים .היינו אוכלים ,שותים ובעיקר רוקדים .היה פטפון ,היו תקליטים.
אהבתי את ההתכנסויות האלה — פרט למקרים שבעלי שתה יותר מדי .אז
הנשים שליד השולחן היו לוחשות לי" :אל תתני לו לשתות עוד!" אלא שכל
ניסיון מצדי להפריד בינו לבין הבקבוק הביא לתוצאה הפוכה מהרצויה .הוא
לא סבל התערבות מסוג זה ועשה "דווקא" ,שתה עוד יותר .אך ברוב המקרים
הכול עבר בסדר ,כולנו היינו קצת שתויים ועליזים .החגים היהודיים נחגגו
בחוג המשפחה המצומצם.
נוסף על כל אלה היה ליאשה "חוג אחים לשתייה" ,עמם היה נפגש אחרי
העבודה .במיוחד הוא התיידד עם הממונה עליו ,ראש מחלקת הייצור בבית
החרושת למכשירי תאורה .הודות לידידות זאת יאשה הועלה בדרגה ומונה
לראש תת-מחלקה — בריגדה לפי הטרמינולוגיה המקובלת ,וראשה נקרא
דרך שלושה משטרים | 213
בריגדיר .עקב כך משכורתו הוגדלה ,והוא היה גאה מאוד בהישג זה.
גם אני רציתי להתקדם ולעלות לשלב גבוה יותר בסולם התעסוקה .הייתי
רגילה להעיף כל יום מבט במדורי "דרושים" בעיתונים – ויום אחד עיניי צדו
מודעה בזו הלשון" :דרושים מגיהים לבית דפוס ממשלתי מספר שבע".
פניתי לשם ,ומאחר שיכולתי "להתפאר" בכך שאני כבר עובדת כמגיהה,
קיבלו אותי בלי בעיות.
מקום העבודה החדש עלה על קודמו .ראשית בשכר ,שהיה כבר מההתחלה
כמעט כפול .בנוסף לשכר הרגיל היו בונוסים :אם במשך חודש מגיה לא פספס
שגיאות מהותיות ,הוא מקבל פרמיה בגובה שלושים אחוזים משכרו.
אופי העבודה של מגיה בבית דפוס היה שונה לגמרי מעבודתי הקודמת .זה
היה מקצוע תעשייתי שעובדים בו פועלים ולא פקידים .המגיה מהווה חוליה
בתהליך הייצור שבו יצקו את שורות הטקסט מעופרת .הייתה זאת תקופה
שקדמה להעברה לשיטת סידור ודפוס הממוחשבת.
תפקידו של המגיה הוא להבטיח שתבניות העמודים יורדו לדפוס נקיות
משגיאות ,מהשמטות ומליקויים טכניים .תחילה היה עלינו לקרוא תדפיסים
זמניים ,שבהם שורות הטקסט מסודרות בטורים ארוכים .המגיה היה מסמן את
שגיאות ,לאחר שיצקו במקומן שורות חדשות ,מתוקנות ,בא שלב "קריאת
התיקונים" — בדיקה אם השורות שהוחלפו לא מכילות שגיאות חדשות ואם
התיקונים הושמו במקום הנכון.
הייתי גאה בכך שאני נחשבת פועלת .ראיתי בזה אישור שלא מדובר בסתם
משרה קלה שקיבלתי בפרוטקציה ,אלא במקצוע של ממש .בתחילה העניקו
לי דרגה נמוכה — ובצדק ,כי באמת לא התמצאתי בכל התהליך .למדתי את
רזי המקצוע ובמקביל עליתי בדרגה ,עד שהגעתי לדרגה שש ,הגבוהה ביותר.
שכרי גדל משבעים וחמישה לתשעים רובלים ,ועם הפרמיה – למאה ועשרים
רובלים ,משכורת מכובדת לכל הדעות.
היינו שש מגיהות .בתקופה הראשונה לעבודתי שם היו שלוש משמרות,
התחלקנו לפי התור :שלוש במשמרת בוקר ,שתיים במשמרת צהרים ואחת
בלילה.
הכי קשה היה לעבוד בלילה .בסביבות השעה שתיים אחרי חצות הייתי
מרגישה שאני מתעלפת .הייתי שמה את הראש על ערמת התדפיסים שיש
לקרוא ונרדמת .השתמשנו בתרופה מיוחדת נגד התופעה הזאת — קפה שחור,
חזק וסמיך עד כדי כך ש"הכפית עומדת בתוכו" .היה לנו קומקום ,עשינו לנו
קפה בכל המשמרות ובמשמרת הלילה במיוחד ,והניחוח של הקפה התפזר
| 214רבקה רבינוביץ
בכל קומות הבית" .נו ,המגיהות שוב שותות קפה" ,היו אומרים הפועלים
ממחלקות אחרות בשמץ של קינאה .ראשי המחלקות ומנהל הייצור היו באים
אלינו לשתות כוס קפה ,לפלרטט אתנו ולספר דברי רכילות .חדר המגיהות
היה מין מועדון קטן ,ואנחנו היינו המיוחסות מבין העובדים.
ביום הראשון לעבודתי ,כאשר הקולגות החדשות מזגו לי ספל קפה "בסגנון
המגיהות" ,המשקה בער בגרוני כמו וודקה ,הטעם היה מר ,חשבתי שהספל לא
יגמר לעולם .אצלנו בבית השתמשנו רק בתחליפי קפה זולים .לא הייתי רגילה
לטעמו של קפה טוב ,טחון טרי וחזק מאוד ,אך גם לא רציתי להפגין חוסר
נימוס ושתיתי את המשקה בייסורים קשים עד תומו.
כעבור זמן קצר למדתי לאהוב את הקפה המיוחד הזה ואף התמכרתי לו.
עבודת המגיהה אופיינית בכך שהיא "מרדימה" ,גם בשעות היום .אחרי ספל
אחד או שניים של קפה שחור חזק "קמים לתחייה" ושוב מסוגלים לעבוד.
בית הדפוס שלנו היה מיוחד עקב סוג העבודות שהתבצעו בו .לא הדפיסו
בו ספרי פרוזה או עיתונים יומיים ,אלא מסמכים של המפלגה ושל הממשלה
וגם מסמכים טכניים שנועדו למפעלים "סגורים" ,שאף שמם אסור היה להגות
בקול רם .גם מסמכים הנלווים ליצוא ביטחוני למדינות אחרות הודפסו אצלנו.
כל עובד חדש הוחתם על התחייבות לסודיות .תהיתי לא פעם איך קיבלו אותי
לעבודה במפעל כזה ,למרות עברי המפוקפק כ"חשודה מבחינה סוציאלית".
"האח הגדול" ,למזלי ,נרדם בשמירה.
עוד דבר ייחודי לבית הדפוס שלנו היה היותו "יהודי" .כל חברי ההנהלה
היו יהודים :המנהלת שרה גורביץ' ,המכונה "מאמה" ,מנהל הייצור ,מנהלי
המחלקות .גם בין העובדים מן השורה אחוז היהודים היה גבוה .המנהלת
הייתה ידועה כקומוניסטית אדוקה וקשה היה להבחין אצלה אפילו בשמץ של
רגשות לאומיים ,אך מצד השני — הרכב כזה של עובדים לא נראה מקרי .אולי
בכל זאת משהו יהודי היה מתעורר בלבה הקשוח כאשר יהודי חסר עבודה היה
מתדפק בשער ממלכתה.
סוג העבודות שבו התמחה בית הדפוס גרם לנו לשעמום נוראי — האויב מספר
אחד של המגיה .בעוד המגיהים בבתי דפוס אחרים קראו ספרים מעניינים,
אנחנו עבדנו עם חומר שברוב המקרים לא הבנו בו כלום ,אפילו חומר בשפות
זרות ,בעיקר בספרדית ,עם נתונים טכניים מרובים ,שכל אות וספרה בו
צריכים להיות בדיוק כמו במקור .קשה מאוד לשמור על ערנות וריכוז בקריאת
טקסט שלא מבינים אותו .רק הקפה השחור ,ידידנו הנאמן ,הציל אותנו
מאיבוד הערנות .אך לפעמים קראנו פרוטוקולים סודיים של ועידות המפלגה
דרך שלושה משטרים | 215
או של החלטות הממשלה ,זה היה יותר מעניין .ממסמכים אלה אפשר היה
ללמוד הרבה על המנגנון הפנימי של השלטון :איך הוא פועל ,מה מניע אותו,
ממה הוא מפחד .השלטון הסובייטי ,גם אחרי מותו של סטלין ,תמיד היה אחוז
פרנויה ,בניגוד לחזות הבוטה והבטוחה בעצמה שהפגין .הוא פחד יותר מהעם
מאשר העם פחד ממנו .במסמכים הפנימיים הפחד התבטא בתיאור כל מיני
סכנות ,בחשש מאויבים שמסתתרים כביכול בכל פינה וחורשים מזימות .חלק
ניכר היה מוקדש לצורך לפייס את העם הלטבי שלא אהב את הרוסים ,וזאת
בלשון המעטה.
באופן כללי ,מבחינת בעיות התעסוקה שלי ,הייתה זאת תקופה טובה .כבר
לא הרגשתי מיותרת ודחויה בריגה ,התיידדתי עם החברות לעבודה ,אחת מהן
הפכה לחברה הכי קרובה שלי ,היא ובעלה באו אלינו ואנחנו התארחנו אצלם.
משמרת הלילה בוטלה כעבור שנה בערך מתחילת עבודתי בדפוס .העבודה
בשתי המשמרות התנהלה על מי מנוחות .רק פעם אחת קרתה לי תקלה מאוד
לא נעימה .פספסתי שגיאה רצינית במסמך חשוב — כרטיס הזמנה להתכנסות
הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הלטבית.
כרטיסי ההזמנה הודפסו על נייר מיוחד ויקר באותיות מוזהבות .אחרי שכל
הכמות הנדרשת כבר הודפסה ,מישהו שם לב לשגיאה בכתובת של מקום
ההתכנסות ,שתי אותיות בשם הרחוב התחלפו .אף שכולם ידעו היכן נמצא
בניין הוועד המרכזי ,אי-אפשר היה למסור למוזמנים את הכרטיסים עם
הכתובת השגויה.
בירור קצר הראה שאני האשמה .פספסתי את השגיאה ,מכיוון ששם הרחוב
של מקום ההתכנסות דומה מאוד לשם הרחוב הראשי בפרבר שבו התגוררתי.
הייתי רגילה לשם זה ועיניי לא ראו בו שגיאה; ואילו בניין הוועד המרכזי של
המפלגה נמצא במקום הכי מרכזי בעיר ,באזור שבו מרוכזים מוסדות השלטון.
בבית הדפוס התעוררה פניקה .צריך למסור את הכרטיסים – ואין אפשרות
למוסרם .המנהלת רתחה מזעם .היא הורתה לקיים משמרת לילה מיוחדת,
שבה הודפסו הכרטיסים המתוקנים.
איבדתי את הפרמיה באותו החודש ,אך הבושה כאבה לי יותר מההפסד
הכספי .כל העובדים ידעו על כישלוני ,שגרם למצב חרום ולקיום משמרת
לילה מיוחדת .המנהלת גם הזכירה את העניין באספה כללית.
בסוף כל חודש הייתה מתכנסת אספת עובדים קצרה ,שבה המנהלת "מאמה"
הייתה מודיעה איזו מחלקה ניצחה ב"תחרות הסוציאליסטית" ומהם היעדים
לחודש הבא .כל זה היה מלווה במלל הרגיל על הצורך "להשתדל יותר למען
| 216רבקה רבינוביץ
שלטה בשפה זאת; לולא היחס הידידותי שלי אליה ,המסכנה הייתה מרגישה
מבודדת .כעסתי על אחי שהוא לא מתקומם נגד זלזול של אימא באשתו .גם
הוא בעצמו לא התייחס אליה בכבוד הראוי ונתן לה לשרת אותו .הוא היה רגיל
ליחס מיוחד ,משחר ילדותו היה נסיך בעיני אמי.
בביקור הראשון שלהם זויה הייתה בחודש התשיעי להריונה .למרות מצבה
הוא נהג בה כבמשרתת .היא אפילו הסתירה ממנו את התחלת הצירים ,הוא
טרטר אותה בפקודות" ,קחי את זה ,תביאי את זה" .בעוד היא ממשיכה לעשות
כדבריו ,לחשה לי שהיא מרגישה צירי לידה.
בדרך כלל לא התערבתי ביחסים ביניהם והשתדלתי להיות רוב הזמן בחדר
"שלנו" ,ולא להפריע לאימא ליהנות מחברתו של האורח היקר .ידעתי שאם
אומר משהו ,כולם יהיו נגדי — גם הוריי וגם הוא .ניסיתי רק להיות קרובה
לזויה ,שלא תרגיש עזובה .אך כעבור כמה דקות ,כאשר אחי שוב קרא לה:
"זויה ,הביאי לי מים!" והיא ,קצת כפופה ומחזיקה יד על הבטן ,הלכה להגיש
לו את מבוקשו ,לא יכולתי עוד להתאפק והתפרצתי:
— מה אתה חושב לעצמך? אתה לא רואה איך היא נראית? שהיא עומדת
ללדת? איזה מין בעל אתה? הגיע הזמן שאתה תגיש לה ולא להפך! יש להביא
אותה לבית החולים ,אחרת היא עוד תלד כאן במטבח!
וגם בה נזפתי:
— למה את כנועה כל כך? האם כך נוהגות כל הנשים הרוסיות? ממה את
מפחדת?
למען האמת ,ידעתי ממה היא מפחדת .היא הייתה מבוגרת ממנו ,לא יפה
במיוחד ,וידעה שחמותה מתנגדת לנישואיה לבנה ושיש לה השפעה גדולה
עליו .היא תמיד פחדה שיוסף יעזוב אותה .אילולא נכנסה להיריון ,ספק אם
היה מתחתן אתה.
התפרצותי גרמה למהומה בבית .אימא זעמה ,ואילו אחי ניגש לזויה ושאל
אותה אם הגיע הזמן לנסוע לבית חולים .היא אמרה שמוקדם ,שהצירים עדיין
חלשים ,אך הוא החליט שבבית חולים היא תהיה בטוחה יותר ,מה גם שהיא
אינה צעירה כל כך ,כבר בת שלושים ושש – גיל שאז היה נחשב קריטי ליולדת.
הוא הזמין מונית והביא אותה לבית החולים.
הייתה לה לידה קשה מאוד – לידת עכוז ,שלוש יממות סבלה עד שילדה בת.
הם קראו לה לילי .הפכתי לדודה ,ולילי היא אחייניתי היחידה.
יחסו של אחי לזויה השתנה לטובה אחרי הולדת הבת .הוא אהב מאוד את
הילדה .גם זויה נעשתה בטוחה יותר בעצמה .אימא סוף-סוף הבינה שזאת
דרך שלושה משטרים | 219
משפחה ,שלא מדובר בסתם "שיקסה" שנדבקה לבנה .לא שהיא התחילה
לאהוב את זויה ,אך חדלה מהזלזול הגלוי.
לי לא חסרו צרות משלי .עדה שהשתחררה מהסנטוריום בטומסק במצב די
טוב ,שוב חלתה .האקלים הימי הלח של לטביה לא עשה לה טוב .היא איבדה
את התיאבון ,רזתה מאוד ,חום גופה עלה .שוב נאלצנו לאשפז אותה .נסענו
עם אימא לבית החולים כמעט כל יום .הרופא המטפל אמר שאם היא לא
תתחיל לאכול ,הם יצטרכו להאכיל אותה בעזרת זונדה ישר לקיבה.
הרופא ,יהודי בעל חזות מרשימה וזקן מטופח ,נראה לי מוכר .מאין יכולתי
להכיר אותו ,הרי הייתי כל השנים בסיביר! גם אימא אמרה שהוא נראה לה
מוכר .ואז נזכרה :המלמד ,הרב רוּדוֹ ב ,שהכין את יוסף לבר-מצווה! אך המלמד
לא היה רופא.
התעלומה נפתרה ,כאשר שמענו אחות הקוראת לרופא" :דוקטור רודוב,
בבקשה גש לחדר מספר שתיים!" אימא פתחה בשיחה אתו:
— דוקטור ,האם היית קודם רב? אני זוכרת שלימדת את בני לקראת בר-
המצווה!
הרופא הגיב בחיוך עצוב וענה:
— אני בנו של הרב רודוב .נעים לי לשמוע שאת זוכרת אותו .לצערי אבי כבר
אינני בין החיים.
איזה צירוף מקרים! לא הרגשנו שעברה תקופת דור :האב לימד את אחי,
ואילו בנו מטפל בבתי.
מאז נעשו יחסינו עם דוקטור רודוב פחות פורמליים ,שוחחנו מדי פעם,
והעיקר – הוא הקדיש יותר תשומת לב לעדה ונתן לנו יותר מידע על מצבה.
עדה פחדה מדוקטור רודוב ,מפני שהוא הרבה לאיים שיאכילו אותה בעזרת
זונדה .השיחה הזאת ריככה את יחסו אליה .הטיפול האינטנסיבי שקיבלה
שיפר את מצבה .לא היה מחסור בתרופות בריגה; אך חיידק השחפת ,המכונה
"מתג קוך" (על שם המדען שגילה אותו) הוא ערמומי מאוד ומסוגל לפתח
עמידות נגד רוב סוגי אנטיביוטיקה.
כעבור כמה חודשים ,כשמצבה התייצב ,שיחררו את עדה מבית החולים.
בשנות הלימודים בכיתות הנמוכות עדה נעדרה לעתים קרובות מבית הספר,
לפעמים לשבועות שלמים .חברות היו מביאות לה את החומר הנלמד והיא
עשתה שיעורי בית שהועברו למורה לבדיקה .במשך כל השנים האלה ,עד
,1970מצב בריאותה היה רחוק מלהיות מזהיר.
מישה המשיך להיות בגן שבו מחזיקים את הילדים במשך כל השבוע .היה
| 220רבקה רבינוביץ
נדמה לי שהוא השלים עם המצב והתרגל אליו .בשובו הביתה בסוף השבוע
הוא היה דינמי מאוד .רק פעם אחת ,בדרך הביתה מהגן ,היה לו התקף זעם
נורא ,פשוט לא יכולתי להשתלט עליו.
כדי לשמח אותו מעט קניתי לו בובה קטנה בדמות ילד .כשנכנסנו לחשמלית
בדרך הביתה ,אמרתי לו" :הנה ,קניתי לך ילד!" והוצאתי מהתיק את הבובה.
תגובתו הייתה בלתי-צפויה לחלוטין :הוא האדים כולו והתחיל לצעוק" :זה לא
ילד! זה לא ילד!" ולרקוע ברגליים .כשניסיתי להרגיע אותו ,הוא זרק את עצמו
על הרצפה והמשיך לצרוח .כל מילה שאמרתי לו בניסיון נואש להרגיעו רק
הגבירה את מתקפת הזעם שלו .נוסעי החשמלית הסתכלו עלינו ,התביישתי
מאוד שאינני מצליחה להשתיק אותו .כך נסענו כל הדרך ,בערך שעה :הוא
שוכב על הרצפה וצורח ,ואני יושבת כמו מאובנת .רתחתי מזעם ואמרתי לו:
"חכה ,נגיע הביתה ואלמד אותך לקח!"
ואז ,בפעם הראשונה והאחרונה בחיי ,הכיתי אותו .קטפתי זרד דק משיח
בגינה ,הוריתי לו לשכב על הספה ולהוריד את המכנסיים והכיתי אותו .הוא
ידע שהתנהג לא בסדר ,לא התנגד ולא בכה .אחר-כך התלונן בפני עדה" :תראי,
הטוסיק שלי אדום!"
לא זכורות לי עוד התפרצויות זעם כאלה מצדו ,בדרך כלל היה ילד רגוע
וחביב .שינוי גדול חל בחייו כשהיה בן חמש בערך :גן ילדים חדש נפתח ממש
מול ביתנו ,בבניין יפה ומוקף גינה .רציתי מאוד שילך לגן זה .שוב עשו לו
את הבדיקה שנועדה לגלות או לשלול נוכחות חיידקי שחפת ,והפעם "תגובת
פירקה" הייתה שלילית .הילד היה בריא והתקבל לגן החדש.
הוא אהב את הגן ושהה בו ברצון .בגן זה נתגלתה אהבתו לבעלי חיים .הייתה
שם "פינת חי" ובה סנאי שהוא היה אחראי להאכלתו .ראיתי שהילד מאושר.
הוקל לי.
כזכור ,אני עבדתי בשתי משמרות ,וכאשר הייתה לי משמרת שנייה הילדים
נשארו בהשגחת אמי .לא התעוררו בעיות בקשר לזה כי הילדים היו כבר
גדולים ועצמאיים מאוד.
חשבתי שחיינו נכנסים למסלול קבוע ,שלא צפויים לנו עוד אירועים
דרמטיים .טעיתי.
פרק 31
"היכן הדרך
לארץ ישראל?"
משפט זה לקוח מספרו של קלסיקון הספרות היהודית מנדלה מוכר ספרים,
"מסעות בנימין השלישי" .את המשפט הזה ציטט השחקן היהודי הדגול שלמה
מיכואלס באספה גדולה במוסקבה בסוף ,1947שנערכה לכבוד ההחלטה
ההיסטורית של עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל —
בתמיכתו של נציג ברית המועצות ,שר החוץ גרומיקו .הציטוט הביא לתוצאות
טרגיות .סטלין ראה בו קריאה מרומזת להמוני היהודים הסובייטיים להגר
למדינה היהודית העומדת לקום ,כלומר" ,לבגוד במולדת".
הנאום הזה גזר את דינו של מיכואלס .הוא נרצח זמן קצר אחרי כן בתאונת
דרכים מבוימת בעיר מינסק .אחרי כן נעצרו כל חברי הוועד האנטי-פשיסטי
היהודי שהוקם בזמן המלחמה במטרה לגייס הון יהודי באמריקה לעזרת
המאמץ המלחמתי הסובייטי .נעצרה קבוצה גדולה של אנשי אמנות ותרבות
יהודיים .כולם הוצאו להורג בשנת .1952
עד עכשיו ,בתיאורי את חיי ואת חי משפחתי ,לא תיארתי את רגשותיי
באשר להקמת מדינת ישראל .אודה בכנות שלא היו לי רגשות מיוחדים
בקשר להכרזת המדינה .היינו עדיין בסיביר ,כל מה שלא היה קשור למלחמת
ההישרדות שלנו היה רחוק ממני כמו הירח ,והעיתונים הרשמיים לא הקדישו
תשומת לב מיוחדת לאירוע זה .פעם נתקלו עיניי בידיעה שישראל תקפה
יעדים בלבנון ,ותהיתי :מה יש לה לישראל נגד לבנון? בידיעות לא היה אף רמז
על מחבלים שמסתננים לישראל משטח לבנון ומבצעים פיגועים.
מה ידעתי על ישראל? ידעתי בעיקר דברים שנוגעים ישירות למשפחתנו:
שאבא ביקר בפלשתינה בשנת ,1931השנה שבה נולדתי ,וקנה חצי בית בתל-
אביב .ידעתי גם שהוא עשה זאת במטרה להעביר את המשפחה לארץ ישראל,
אלא שאימא לא הסכימה .כל הידע הזה היה בשולי תודעתי ,רחוק ממרכז
| 222רבקה רבינוביץ
חיי .משהו כמו הפנטזיות שהיו לנו בסיביר בזמן המלחמה — על פגישותינו
השמחות עם הדודות שנותרו בריגה .פנטזיות שהתנפצו אל מול המציאות
האכזרית.
מדי פעם הוריי שוחחו ביניהם על הבית בתל-אביב .היה זה בעצם השריד
האחרון מהרכוש הרב שצברו לפני הכיבוש הסובייטי .וגם מהרכוש זה הם לא
יכלו ליהנות ,כי הוא נמצא מעבר לגבולה הבלתי-עביר של ברית המועצות.
בתחילת שנות השישים אבא כבר התקרב לגיל פנסיה והיה לו קשה לארוג
צעיפים על הנול — עבודה שעשה במשך כל השנים מאז חזרתנו לריגה .בלי
עבודתו לא היה להוריי שום מקור הכנסה .איני יודעת אם היה זכאי לפנסיה
כלשהי — אפילו אם כן ,בוודאי מדובר בסכום מזערי שאי-אפשר להתקיים
ממנו .לאימא לא הגיע שום דבר ,כי היא לא עבדה באף מפעל סובייטי.
אמנם הייתי עסוקה מאוד בעניינים שלי ,אך שמתי לב שאימא ואבא נראים
מודאגים ומרבים להתלחש .ביום בהיר אחד הם אספו את כולנו ,כולל הדודות
רוזה וז'ניה ,כדי למסור הודעה חשובה .אבא הודיע שהם קיבלו היתר יציאה
לישראל .נתנו להם שלושה חודשים להתארגן .ייתכן שלא יצטרכו את כל הזמן
הזה ויעזבו מוקדם יותר.
ישבנו פעורי פה .איש לא ידע שהם הגישו בקשה לעלייה .באותה תקופה,
בשנות השישים ,הגבול היה סגור הרמטית ,אפילו שחקנים מפורסמים לא
תמיד הורשו לצאת להופעות בארצות שמחוץ לגוש הסוציאליסטי .היחס
לישראל היה עוין .איך השיגו הרשאה לעלייה? לדברי אבא ,נודע לו שבמקרים
נדירים נותנים לצאת לגמלאים שכבר לא צפויה מהם שום תועלת למדינה.
הפקידים הגבוהים גם חשקו מאוד בדירות שהיהודים מפנים .אלא שבמקרה
של הוריי לא התפנתה דירה שהיא רכוש המדינה ,כי הדירה הייתה רכוש פרטי.
חצי שנה עברה מזמן הגשת הבקשה עד לקבלת התשובה החיובית.
הייתי המומה מההודעה על עזיבת הוריי .בזמנים ההם הדבר היה דומה למסע
לפלנטה אחרת .ידענו שהנסיעה היא בכיוון אחד ,לתמיד .ייתכן שלא נתראה
יותר.
מצד אחד ,מניעיהם היו מובנים .הם רצו זקנה שקטה ,בלי כל הבלגן עם בעלי
והילדים שלי ,וקיוו גם לזכות ברווחה כלכלית .הרי היה להם רכוש בישראל,
ואבא היה בטוח שיצליח להוכיח את בעלותו עליו ,אפילו שאחרי הגלות לא
נשאר בידיו שום מסמך המעיד על קניית הבית .הוא גם קיווה שיקבל סכום
כסף נכבד — הכנסות מהשכרת הדירות והחנויות בבית זה ,שהצטברו במשך
יותר משלושים שנה .כל זה היה מגיע להם אחרי שנות הסבל שעברו.
דרך שלושה משטרים | 223
מצד שני — תהיתי איך יכולים הורים לעזוב את ילדיהם ואת נכדיהם
לצמיתות ,בלי סיכוי לראות אותם אי-פעם? היה לי קשה לשמוח בשמחתם.
— איך זה שהסכמת ,הרי תמיד התנגדת למעבר לישראל? שאלה אחת
הדודות את אימא.
— בגלל עיקשותי ,בגלל חוסר יכולתי להיפרד מהרכוש ולראות את הצפוי
נפלו עלינו כל הצרות .היינו על סף מוות ,סבלנו רעב וקור .זה היה נס שברל
חזר חי מהמחנה .עכשיו ,כשהוא אמר "נוסעים" ,הרגשתי שאין לי זכות
להתנגד ,הייתה תשובתה של אימא.
היא התכוננה לנסיעה בלי התלהבות יתרה והייתה עצובה ומודאגת .לעומת
זאת אבא פרח ,היה עליז ומלא מרץ .טוב ,אבות לא קשורים לילדיהם כמו
אימהות ,תמיד חשבתי כך.
הידיעה על עזיבתם עשתה לה כנפיים בין יהודי ריגה .כל יום הבית היה
מלא אורחים ,מכרים וגם זרים .כולם ביקשו להעביר "משהו קטן" למכרים או
לקרובים בישראל .הקרובים העשירים שלנו גם באו לעתים קרובות ,הם היו
מעוניינים להעביר חלק מרכושם לארץ ,לקראת עלייתם הצפויה .להוריי היו
מעט חפצים ,הם לא ניצלו אפילו חצי מהרשימה הרשמית הקובעת מה מותר
להוציא מן המדינה .מה שלא היה להם ,הביאו הקרובים :שטיחים ,סרוויסים,
כלי קריסטל ,כלי מיטה ,משקאות .בסוף הוריי היו נאלצים להזמין ארגזים
גדולים ,שהתמלאו בעיקר בדברים שאינם שלהם.
החודשים עד עזיבת הוריי עברו עלינו כמו בבית משוגעים .הכול היה מפורק,
הארגזים באמצע ,אנשים שמטרידים בבקשותיהם .בסוף הגיע יוסף עם
משפחתו מנובוסיבירסק כדי להיפרד.
אבא עשה מעשה שספק אם מישהו מהעולים לארץ עשה .הוא סירב לקחת
כרטיסי טיסה שמספקת הסוכנות היהודית לעולים בחינם — תחילה עד וינה
ומשם עד לוד" .אנחנו מסוגלים לקנות לנו כרטיסים בעצמנו" ,אמר.
בימים האחרונים של הוריי בריגה הם קיבלו החלטה שפגעה בי מאוד :הם
סירבו להעביר את הבעלות על הדירה שבה התגוררנו על שמי .ההסבר היה:
"אולי לא נסתדר שם ונחזור" .הם ידעו היטב שלא יחזרו ,זה היה רק תירוץ.
הרי אם יחזרו ,נחייה שוב יחד — בלי קשר לכך על שם מי רשומה הדירה.
תירוץ שני" :איננו יכולים להשאיר לך הכול וליוסף כלום!" אבל יוסף לא זקוק
לדירה הזאת ,יש לו דירה הרבה יותר טובה ועבודה יוקרתית בנובוסיבירסק!
ואם ארצה למכור את הדירה ,אני מתחייבת לתת לו חצי מהכסף!
שום דבר לא עזר .הם עזבו ,והדירה נשארה רשומה על שם אבי.
| 224רבקה רבינוביץ
מיני דברים .והם אכן התרחשו .האקלים הפוליטי עבר מפנה חד לכיוון נוקשות
יתרה.
בתחילת שנות השישים ,בתקופת "ההפשרה" ,צמחו במדינה קבוצות מתנגדי
משטר ,בעיתונות ובענפי אמנות שונים הופיעו סימני מעבר מהדרך הדוגמטית
לכיוון יתר נועזות .השלטונות נבהלו והחלו "להבריג את הברגים" .ההפשרה
הפכה להקפאה .הוראות על מדיניות החדשה הופצו מיד בין כל הרפובליקות.
הייתה הרגשה שרוחו של סטלין קמה לתחייה.
בישיבה האחרונה של חוג הסופרים הצעירים סיפרו לנו על העימות החריף
בין השליט חרושצ'וב לבין היוצרים הצעירים במוסקבה .האירוע הקשה
של המתקפה האישית והישירה של השליט על האמנים היה האות לסיום
ההפשרה .כולנו הבנו את זה.
שינויים ממשיים לא איחרו לבוא .סולומונוב ,שהיה היוזם והנפש החיה
של טיפוח סופרים צעירים כותבי רוסית ,פוטר ממשרת מזכיר המדור הרוסי
באגודה ועזב את ריגה .הוצאת הספרים ביטלה חוזים רבים שנחתמו ביוזמתו.
גם אני קיבלתי הודעה שהחוזה שלי בוטל .הרגשתי אכזבה ,כי פירושו של דבר
היה קץ לחלומות שלי להיות סופרת .אך עם זאת הרגשתי הקלה .בחודשים
האחרונים הכתיבה הפכה לעול כבד .לא היה לי זמן ,לא היה לי כוח .התחלתי
גם להרגיש את מלאכותיות המצבים שאני מתארת .לא רציתי להודות בזה
אפילו בפני עצמי ,אך חושיי הבריאים לחשו לי שאני מציירת תמונת חיים
מזויפת ,שהרעיון המרכזי שגוי .היחס שלי אל בעיות היסוד של החברה
הסובייטית היה רך מדי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שפעולת השלטונות שכוונתה הייתה להזיק,
לדכא ואף להשמיד ,התגלתה בדיעבד כפעולת הצלה .הם רצו להשמיד את
מעמד הבורגנים והגלו אותנו לסיביר ,בהנחה שלא נחזיק שם מעמד — ובכך
הצילו אותנו מהשמדה בידי הנאצים .היו עוד מקרים דומים ,קטנים יותר.
הפעם מדיניות דיכוי היצירה גם פעלה לטובתי :הצילה אותי מפרסום ספר
לא ראוי.
לשמחתי הם לא דרשו להחזיר את המקדמה.
פרק 32
"כל עוד בלבב פנימה"...
על האריזות של מצרכי מזון קפוא כתוב" :אין להפשיר ולהקפיא שנית" .אם
נרחיב את התובנה הזאת לחברה הסובייטית ,נראה בעליל שניסיונות השליטים
להקפיא שנית את החברה אחרי ההפשרה הקצרה לא עלו יפה .הגם שההפשרה
הייתה מוגבלת ושיטת הממשל לא התקרבה ולו במעט לדמוקרטיה ,אי-אפשר
היה לעצור את התהליכים ,שהחלו אחרי חשיפת הדוח המפורסם של חרושצ'וב
על הפשעים של סטלין .קולות הביקורת וההתנגדות גברו .אמנם לא היו כבר
הוצאות להורג ,אך השלטון ידע למרר את חיי המתנגדים ו"האשמים" נרדפו
ואף נשפטו .הומצא סוג ענישה חדש :מתנגדי משטר רבים הוכרזו "חולי נפש"
ואושפזו בכפייה בבתי חולים פסיכיאטריים ,שם סיממו אותם עד אבדן חושים
ועשו הכול כדי לשבור את רוחם.
בקרב יהודי הרפובליקות הבלטיות תהליכי ההתנכרות למשטר היו חזקים
במיוחד .יהודים היוו חלק גדול בתנועת הדיסידנטים ,ומה שחשוב אף יותר –
ניכור מהשלטון גבר מיום ליום גם בקרב המוני העם ,לא רק בקרב הפעילים.
בעזרת מקלטי הטרנזיסטור ,תוצרת בתי החרושת של ריגה ,אפשר היה לקלוט
את שידורי "קול ישראל" ברוסית ,וכל היהודים ,פרט אולי לקומוניסטים
אדוקים ,האזינו להם בקביעות .גם אנחנו ,כמובן.
אצלנו בבית ההאזנות ל"קול ישראל" התחילו ביוזמת בעלי שהיה "פחות
קומוניסט ואינטרנציונליסט" ממני .אני הייתי עסוקה בענייני הכתיבה שלי:
בנוסף לרומן שנגנז כתבתי גם שירים ,כמה מהם פורסמו בירחון ספרותי; לכן
הייתי מרוחקת מבעיות אחרות .בהתחלה התקשיתי להבין את תוכן השידורים,
כי מדובר היה באירועים מעולם לא מוכר .מה שהכי אהבתי בשידורים אלה היה
השמעת "התקווה" בסוף כל מהדורה .ציפיתי בקוצר רוח לצלילים המוכרים
לי מימי ילדותי.
במרוצת הזמן נכנסתי לעניינים והתעוררה בי סקרנות באשר למצב הפוליטי
בישראל ויחסן של מדינות אחרות אליה .התחלתי לקרוא את עמודי החדשות
| 230רבקה רבינוביץ
בעיתונים ולהאזין לשידורי "קול ישראל" ,שבהם הזכירו אירועים רבים בקצרה,
בהנחה שהמאזינים מעודכנים — ואילו אני לא הייתי מעודכנת .מהעיתונים אי-
אפשר היה לדלות מידע אובייקטיבי על הנעשה בישראל.
הניסיון רב השנים של קריאת עיתונים מצונזרים לימד אותנו לקרוא "בין
השורות" ,לראות גם את מה שלא כתוב .בידיעות המוקדשות למזרח התיכון,
לארצות הערביות ובמיוחד למצרים בלטה נימת הידידות ,עד כדי התרפסות.
השלטונות העלו על נס את גמאל עבד אל נאצר ,המנהיג הדגול של האומה
הערבית ,ואף העניקו לו את התואר "גיבור ברית המועצות" ,אף-על-פי
שלא עשה מאומה בשביל ברית המועצות .נגד ישראל ,לעומת זאת ,התנהלה
תעמולה ארסית ביותר ,גובלת בהיסטריה .מנהיגי ישראל כונו לא אחרת
מאשר "התוקפנים הישראלים" ,אף שלא נאמר את מי בדיוק הם תוקפים.
הם גם כונו "המיליטריסטים מתל-אביב" .יועצים צבאיים סובייטים עבדו
במצרים ,במטרה לעזור לאחים המצרים "להתגונן מפני התוקפנים הישראלים
הרוקמים מזימות נגד האומה הערבית".
אם השלטונות חשבו שבהשחרת שמה של ישראל הם יגרמו ליחס שלילי
למדינה בקרב היהודים הסובייטיים ,התוצאה הייתה הפוכה :הם חיסלו את
שרידי הסולידריות של הציבור היהודי עם ברית המועצות .רבבות יהודים
הרגישו שדוחפים אותם החוצה.
לאט-לאט התחלנו להבין את משחק הכוחות במזרח התיכון ואת הסכנות
האורבות למדינה היהודית .היינו מאזינים גם ל"קול אמריקה" ,ששידר ידיעות
מאוזנות ודיווח על אירועים שהעיתונות הסובייטית לא הזכירה אף במילה —
על פיגועי טרור למשל.
בהדרגה נכנסה ישראל לביתנו כישות מציאותית ,ולא כחלום רחוק .תרמו
לכך ,כמובן ,גם המכתבים של אימא .בתחילה נימת המכתבים הייתה די
קודרת .אימא כתבה שהם שוכנו במעברה ,מין מחנה זמני ,בבית קטן המכונה
צריף ,עם כל הנוחיות (מים ,מקלחת ,ביוב) .שמורה בזיכרוני הכתובת שלהם —
מעברת בת-ים ,צריף מס' .333היא שלחה גם תמונה :שניהם על רקע הצריף
שהיה דומה לבקתה בקולחוז .אבא נאבק על הכרת בעלותו על חצי הבית
בתל-אביב ,שנרכש בתחילת שנות השלושים .כעבור זמן קצר אימא כתבה
שאבא הצליח להוכיח את בעלותו על הבית ושהם קיבלו סכום כסף כפיצוי
על השנים שבהן הבית היה בניהולו של האפוטרופוס הכללי שגבה את דמי
השכירות .לדבריה ,סכום הפיצוי היה קטן והם התאכזבו מאוד .לגור באחת
הדירות בבית הם לא יכולים ,כי כל הדירות מאוכלסות ואין להם זכות לפנות
דרך שלושה משטרים | 231
להבין שמבחינות רבות המציאות מנוגדת באופן קוטבי לקו הרעיוני הרשמי.
למשל בשאלת המדיניות כלפי עמים שונים המאכלסים את ברית המועצות:
אם להשתייכות הלאומית של אדם אין שום חשיבות ,מדוע קיים סעיף
"לאום" בפספורטים? סעיף מספר חמש הידוע לשמצה ,גרם סבל כה רב
ליהודים ,וסביבו סופרו כמה בדיחות בסגנון" :החתן גם יפה ,גם חכם ,גם
אדיב — רק סעיף חמש אצלו עקום!" מה קרה פה? בקביעת לאומיותו של
אזרח השלטונות נהגו בליברליות כביכול ,אך למעשה במגמתיות ברורה.
נער בן שש-עשרה שמקבל את התעודה הראשונה בחייו ,יכול להכריז שהוא
רוסי — ואיש לא יתנגד לרשום אותו כרוסי .יש לי ידידה ,שסיפרה בבדיחות
הדעת" :אבי פולני ,אמי גרמניה ,ואילו אני רוסייה .הכיצד? כך אמרתי לפקיד
במשרד לרישום האוכלוסין!" גם יהודים רבים נרשמו כרוסים ,במיוחד ילדים
ממשפחות מעורבות .לא היו מקרים שרוסים ביקשו להירשם כבני לאום אחר.
היה ברור :המגמה היא שיהיו כמה שיותר רוסים וכמה שפחות בני לאומים
אחרים ,במיוחד יהודים .להיות רוסי זה כבוד ,כדאי מאוד להסתפח לאומה
הרוסית הגדולה .אמנם כולם שווים ,אך יש שווים יותר.
כאשר יהודי לטביה הרימו ראש וגילו כבוד עצמי ומודעות לאומית ,גם
הלטבים שינו את יחסם אליהם .אדם שמכבד את עצמו זוכה לכבוד מצד אחרים.
שנה 1966התקרבה לקצה .מתחילת שנת 1967היינו אחוזי דאגה ופחד
באשר לגורלה של המדינה היהודית .ההתקפות על ישראל בעיתונות הגיעו
לרמת חריפות חסרת תקדים .העיתונים פרסמו את נאומיו של נאצר ,שבהם
התפאר בעצמת צבאו והבטיח לפטרוניו במוסקבה שבקרוב "יושמד מאחז
האימפריאליזם האמריקני במזרח התיכון" ,ואילו הפטרונים הגיבו בפרשנות
מלאת שמחה לאידה של ישראל .השלטון המרכזי במוסקבה היה משוכנע
שההתעוררות המסוכנת של יהודי ברית המועצות היא פועל יוצא לקיומה של
ישראל ,וציפה בקוצר רוח להיעלמות הגורם "המסית" מהמפה .כל זה השתלב,
בצורה אירונית ,בקיום יחסים דיפלומטיים עם ישראל ובשהותו של שגריר
סובייטי בתל-אביב.
לכולם היה ברור שמתקרבת מלחמה .כל מדינות הליגה הערבית הבטיחו
לנאצר תמיכה מלאה .לפי ההיגיון הישר ,המדינה הקטנטונת והצעירה לא
תוכל לעמוד נגד האויב רב העוצמה הקם עליה .חשבנו ,בכאב רב ,שגורלה של
ישראל נחרץ.
בחודש מאי אימא כתבה שאחד האחיינים שלה בארצות הברית ,בן אחותה
הבכורה ז"ל ,הזמין אותה ואת אבא לביקור ואף שלח להם כרטיסי טיסה.
| 234רבקה רבינוביץ
בימים הקרובים הם יטוסו לבולטימור ,שם מרוכזים רוב הקרובים – בני הדור
השני ,ילידי אמריקה.
מהאחים ומהאחיות של אימא שהיגרו לארה"ב בצעירותם ,נותר בחיים רק
צעיר האחים יעקב ,אותו הדוד שעזר לנו רבות בזמן המלחמה ואחריה .חלומה
של אמי היה להיפגש אתו; אלא שדברים בלתי-ניתנים להבנה קרו לדוד באותה
תקופה .אחרי שהוריי השתקעו בישראל ,הוא כתב להם אולי מכתב אחד או
שניים — ואז ניתק את היחסים עמם לגמרי .אימא הייתה המומה ,התחננה
שיסביר לה מה קרה ,אך לא זכתה לתשובה .איני חושבת שאימא כתבה משהו
שהעליב אותו; הבעיה הייתה בו.
כמה שנים לפני ביקורם של הוריי באמריקה הוא עשה כמה מעשים מוזרים:
עזב את בולטימור ,עבר לעיר צ'רלסטון שבמדינת אינדיאנה ,קנה שם בית
וניתק את היחסים עם כל הקרובים — פרט לאחיין זה שהזמין את הוריי ,וגם
אתו התכתב בקושי .עם הזמן הפסיק את ההתכתבות .הוא אפילו נטש את
מקצועו כרופא והחל לעסוק בחיבור מילונים של טרמינולוגיה רפואית .בתחום
זה הוא הצליח מאוד ,המילונים שלו הפכו לשם דבר והוא התפרסם והתעשר,
אך לא שינה את סגנון חייו המתבודד.
אימא קיוותה להשלים אתו ,זאת הייתה בעצם מטרתה העיקרית בטיסתה
לאמריקה ,אך הקרובים בבולטימור אמרו לה שהסיכויים לכך קלושים.
התברר שהם צדקו .כשאימא התקשרה אל אחיה מביתו של אחיינה ,תגובתו
הייתה קצרה" :אני לא יכול לנסוע אליכם ואתם לא יכולים לבוא אליי".
הדוד יעקב היה תמיד אדם יוצא דופן .לדעתי ,הוא סבל מבעיות נפשיות
שהחמירו במרוצת השנים והפכו למחלה .הוא חי בבדידות ,נטה לדיכאונות.
במכתבים המעטים ששלח לאחיינו כינה את עצמו "."Mister X
הצטערתי על כאבה ועל אכזבתה של אמי; היא הבינה שאיבדה גם את אחיה
האחרון שהיה עדיין בחיים .אך עיקר דאגותינו היו נתונות באותם הימים
לאיום על ישראל .מאז שכוחות האו"ם שהיו פרוסים בסיני כמחיצה המפרידה
בין מצרים לבין ישראל ,הסתלקו משם לפי דרישתו של נאצר ,היה ברור
שהמלחמה עומדת על הסף.
במכתביי לאימא התחננתי שלא יחזרו לישראל" :הרי יש לכם באמריקה
קרובים רבים כל כך ,לא ייתכן שאיש מהם לא ייתן לכם מקום בביתו ,כמקלט
מהמלחמה! לא די בסבל שעברתם במלחמה אחרת? את ההכנסה מדמי
השכירות ניתן להעביר אליכם לשם ,לא תהיו תלויים כלכלית באף אחד!"
שלחתי כמה מכתבים ברוח זאת — ואלו אימא לא ענתה אף במילה אחת על
דרך שלושה משטרים | 235
התחנונים שלי .הייתי עדיין ,למרות הזיקה שלי לישראל ,יהודייה גלותית.
יהודי גלותי יכול בקלות להעביר את מקום מגוריו מארץ אחת לאחרת —
הרי גם זאת וגם זאת אינה ארצו .מאוחר יותר הבנתי שהוריי השתנו ,הפכו
ישראלים .את גאוות ההשתייכות לארץ לא ימירו בשום חדר ובאף ארמון
במדינה זרה.
והנה היא פרצה — המלחמה שכל תכליתה מבחינת האויב הייתה השמדתה
של המדינה היהודית הקטנטנה .האם התקווה בת האלפיים עומדת להימוג?
התכוננו לגרוע ביותר .סיכוייה של ישראל לשרוד נראו לנו אפסיים.
במשך היומיים הראשונים של המלחמה הרדיו והעיתונות היו מלאי דיווחים
צעקניים על "הכוחות הערביים האמיצים שמכים קשות בתוקפנים הישראלים".
בדיווחים אלה לא היו שום פרטים קונקרטיים — לא על מקום הקרבות ,לא על
עומק התקדמותם כביכול של צבאות הערבים ,לא על אבדות .רק סיסמאות
על הניצחון הקרוב ,שנשמעו ,בהעדר פרטים ,היסטריות ומזויפות.
ביום השני או השלישי למלחמה ,כשהמצב עדיין היה מעורפל ,מנהל היצור
שלנו ז' נכנס כהרגלו לחדר המגיהות לשתות קפה .במשמרת היינו שלוש ,אני,
יהודייה נוספת בשם פרידה ובחורה לטבית .הרדיו היה פתוח ,הטינו אוזנינו
לחדשות .עדיין קשה היה להבין מה המצב לאשורו ,אך הטון הצוהל של
הדיווחים התמתן משהו ,הפך יבש ולקוני.
— מאזינים לחדשות? אמר ז' ,ונדמה היה לי כי נימת אירוניה נשמעה בקולו.
תיזהרו ,שלא תפספסו שגיאות בהגהה!
— למה שנפספס שגיאות? שאלתי כבדרך אגב ,עושה את עצמי כלא-מבינה
את הרמז.
— נו ,בוודאי תתרגשי כשתשמעי שהמדינה שלך נפלה! ענה באדישות ,כאילו
מדובר בחפץ שנפל מהשולחן.
— המדינה שלי? הלא היא גם המדינה שלך ,לא כן? המדינה שלנו!
— מה פתאום שלי? המדינה שלי היא לטביה הסובייטית!
לא זוכרת אם הייתה לי אי-פעם מתקפת זעם שכזאת .בדרך כלל אני מאוזנת
ושולטת ברגשותיי .אך יהודי שמדבר כך על נפילתה האפשרית של מולדתנו
ההיסטורית? לא במקרה לא מזכירים את שמו ואת שם אביו באספות — הוא
מתבייש ביהדותו ,מתנער ממנה! עכשיו הייתי בטוחה בזה .הרגשתי שכל הדם
עולה לראשי ,שכולי רותחת .קמתי ממקומי.
— המדינה שלי לא תיפול! צעקתי .דחף פנימי שאינו בר-כיבוש גרם לי
לפצוח בשיר:
| 236רבקה רבינוביץ
לבור עמוק של עוני ושכחה .רבים בחרו לחתום ולהדוף את פני הסכנה .אך היו
גם שעמדו איתן וסירבו לחתום.
לא היו בפינו מילות גנאי כלפי אלה שחתמו .ריחמנו עליהם ,על התפקיד
המשפיל שנאלצו למלא .אנחנו ,היהודים שגמרו אומר לעזוב ,ידענו שהם
חתמו בעל כורחם .ידענו גם כמה מר יכול להיות גורלו של אדם נרדף ומוחרם
בברית המועצות .אין רחמים או התחשבות בתרומתם רבת השנים למדינה.
מי שקם נגד הגולם פשוט מחוסל – ואלה היו אנשים שהיה להם מה להפסיד.
וחשוב מכול :המכתבים הללו ממילא לא השפיעו על אף אחד .הם רק הגבירו
את שנאתם של היהודים למשטר ואת נחישותם לעזוב.
סוג אחר של יצירות התעמולה הסובייטית נגד העלייה היו "מכתבים
מישראל" ובהם סיפורי זוועה על החיים הקשים בארץ ועל רצון הכותב לחזור
לחיבוקם החם של הסובייטים .גם אותי ניסו לגייס לפברוק אחד המכתבים
מסוג זה.
יום אחד "מאמה" ,המנהלת שרה גורביץ' ,הזמינה אותי ללשכתה ,סימנה לי
לשבת ופתחה בשורת שאלות על הוריי.
— שמעתי שהוריך נסעו לישראל ,אמרה בחיוך מתקתק ,שזיכה אותה בכינוי
האירוני "מאמה" .ספרי לי ,מה הם כותבים?
עניתי ,בלי לחשוד במשהו ,שיש להם קשיים ,כמו לכל אחד שמנסה
להתאקלם במקום חדש.
חיוכה נעשה עוד יותר מתוק.
— כן ,אמרה ,אנשים רבים נוסעים ,נוטשים את כל מה שהיה להם ,חושבים
ששם הכול דבש ונתקלים בקשיים.
החלפנו עוד כמה משפטים חסרי חשיבות ,ואז היא ניגשה ישר לעניין.
— את כבר יודעת ממכתביהם שהחיים בישראל קשים מאוד .לכן אני מצפה
שתעזרי לנו להסביר לאנשים שהם עושים טעות בעזבם את המדינה!
הבנתי שהיא טמנה לי מלכודת .נבהלתי.
— כשאת אומרת "לעזור לנו" ,למי את מתכוונת? שאלתי .למי בדיוק אני
אמורה לעזור?
— את הרי יודעת שבין יהודי ריגה התפשטו לאחרונה רעיונות לאומניים ואף
ציוניים .אנחנו הקומוניסטים נאבקים נגד הזרם הזה שרק מאמלל את האנשים.
אם תעזרי לנו ,יהיה זה לטובת האנשים ולטובת המדינה.
— אינני אישיות מפורסמת בעלת השפעה ,ניסיתי להתחמק .לאיזו מין עזרה
את מתכוונת?
| 240רבקה רבינוביץ
— לדבר פשוט ביותר .את יכולה לכתוב מכתב או כמה מכתבים בשם הוריך,
לתאר את הקשיים שלהם בישראל ולסיום להביע חרטה על הצעד שעשו .אם
את מתקשה לחבר טקסט כזה ,יעזרו לך.
קמתי מהכיסא .אמרתי:
— הוריי לא מצטערים שנסעו .על רוב הקשיים של התאקלמות הם כבר
התגברו .היום הם מסודרים לא רע .אם הייתי כותבת מכתב כזה ,היה זה שקר
מוחלט ,ועוד בשמם .הם לא היו סולחים לי על ניצול שמם לרעה .אין שום
סיבה שאכתוב מכתב כזה.
החיוך אזל מפניה ,כמו גיר שנמחק מלוח הכיתה בבית ספר .בטון ענייני ויבש
היא הביעה תקווה שאני עוד אשנה את דעתי .אמרתי שאחשוב על זה .לא
רציתי להיות בוטה ,בכל זאת ,היא המנהלת שלי .לא רציתי לאבד את מקום
עבודתי .אך שתינו הרגשנו שאלה סתם מילים .העניין סגור.
בריגה ,כמו בערים גדולות אחרות ,פעל משרד מיוחד לענייני הגירה ורישום
אזרחים זרים המגיעים למדינה .שמו היה ( OVIRראשי תיבות המילים "משרד
לוויזות ולרישום נכנסים") .אזרח שמבקש להגר חייב לפנות אל המשרד הזה.
לפי הנוהל ,המהגר חייב להמציא הזמנה מתושבי המקום שאליו הוא עומד
להגיע ,רצוי מקרובים ממדרגה ראשונה .בלי הזמנה כזאת איש לא ידבר אתו.
אחרי שיציג את ההזמנה הקרואה "ויזוב" ,הפקיד ייתן למבקש טפסים רבים
למילוי ויסביר אילו מסמכים נוספים עליו להביא :קורות חיים ,תיאור אופי
ממקום עבודתו או ממקום לימודיו ועוד כל מיני אישורים .התיק המכיל את
כל הניירת נשלח למוסקבה ,ולמבקש נותר רק לחכות לתשובה – חיובית או
שלילית.
אגב ,בפדרציה הרוסית של היום ,למרות חופש יציאה ממנה ,משרדי OVIR
עדיין קיימים ופעילים מאוד .בביקורי בסנט-פטרסבורג לפני כמה שנים
נאלצתי לגשת לשם ,לעמוד בתור ,להודיע שהגעתי ,למלא המון טפסים
ולשלם אגרה מגוחכת של כמה רובלים .את האגרה יש לשלם בבנק ממשלתי,
שם שוב צריך למלא המון טפסים ואז לשוב למשרד ההגירה ,להביא לפקידה
את הקבלה על התשלום .לפני היציאה שוב צריך לגשת ל ,OVIR-לעמוד
בתור ולמלא טפסים .כל זה בקשר לביקור בן שבועיים .יחד אתי עברה את דרך
הייסורים הזאת הידידה שאירחה אותי בביתה.
שאלתי את הפקידה שלא הייתה מסבירה פנים כלל מה היה קורה אילו לא
הייתי באה אליה ,והיא ענתה ,שבלי אישור מה OVIR-לא היו נותנים לי
לעלות למטוס.
דרך שלושה משטרים | 241
רצינו להגיש בקשה לעלייה ,אך עמד בפנינו מכשול בירוקרטי בל יעבור:
לא היה לנו "ויזוב" ,הזמנה מישראל .יהודים רבים הגישו; אף שרובם קיבלו
סירוב ,המטרה הייתה ליצור לחץ ,להראות לשלטונות שנגמר הרומן בינם לבין
היהודים.
לא היה לי "ויזוב" ,כי הוריי לא רצו לשלוח לנו אותו .הדבר האחרון שאיחלו
לעצמם היה להיות שוב בדירה אחת אתי ,עם בעלי ועם ילדינו .משום מה ,הם
חשבו שאנחנו לא מתאימים לשום סוג של תעסוקה בארץ ולא נסתדר ,רק
"נשב להם על הראש" .די היה להם בפלישתנו לדירתם בריגה; אחרי שנסעו
כל כך רחוק ,הם לא רצו להיקלע שוב למצב דומה.
בשנת 1969השלטונות החלו ,טיפין-טיפין ,להרשות ליהודים לצאת .המחאה
בפנים המדינה ומחוצה לה גברה מיום ליום; שער הברזל התחיל להיסדק.
חמותי הודיה ושתי בנותיה ,החתן והנכד קיבלו היתר ונסעו; גם איטה ,אחת
מחברותיי עוד מימי פאראבל ,נסעה יחד עם אמה ועם אחיה הנשוי.
איטה הייתה זאת שהצליחה לשכנע את הוריי לשלוח לנו הזמנה .היא אמרה
להם (וכתבה גם לי) ,שכל משפחה של עולים מקבלת מהמדינה דירה בשכירות
זולה מאוד ,לכן אין שום "סכנה" שנרצה לשבת אצלם ולתפוס חדר בדירתם.
גם אותי מכתביה שכנעו ,כי פחדתי נורא להפוך שוב לחסרת קורת גג התלויה
בהורים .כתוצאה מהתערבותה קיבלנו את "הויזוב" המיוחל.
עברנו ,כמו כל העולים בכוח ,את התהליך המייגע של הכנת כל הניירות
הדרושים והגשתם ל .OVIR-הפקיד שקיבל את הטפסים שלנו היה סרקסטי
מאוד.
— אתם כפויי טובה .הצלנו אתכם מהגרמנים ,אמר .ועכשיו הבן שלך ילך
להילחם נגדנו!
עניתי לו:
—ווראשית ,הכוונה לא הייתה להצילנו ,זה קרה פשוט מכוח הנסיבות
ההיסטוריות .ולגבי הטענה השנייה שלך — האם אתה חושב שברית המועצות
עומדת לפתוח במלחמה נגד ישראל? כי הרי לא ייתכן שישראל תתקוף את
ברית המועצות!
הוא לא ענה לי.
אחרי המתנה של חודשיים קיבלנו תשובה שלילית .הנימוק היה סטנדרטי:
"משרד הפנים אינו רואה סיבה מספקת לכך שמשפחה זאת תעזוב את
המדינה" .רצונו של בן-אדם ,כמובן ,אינו מהווה סיבה מספקת.
נשארנו עם הרגשה קשה מאוד .מצד אחד ,תכניתנו נכשלה; מצד שני —
| 242רבקה רבינוביץ
הוא אהב את המורה .הוא לא רצה לעבור .אינני יודעת אם הוא הודיע על כך
בכיתה ,אך למעשה הוא פתח במרד נגד רוע הגזרה.
הוא לא הלך לבית הספר החדש .כל בוקר היה מתייצב בכיתה הקודמת ,אלא
שהמורה הייתה שולחת אותו החוצה ,כי הוא כבר לא רשום כתלמיד בכיתתה.
אז הוא יצא למסדרון ונעמד ליד הדלת .עמד שם ,שותק ,במשך כל השיעורים.
כך זה נמשך יום אחרי יום ,כעשרה ימים .היה עומד חמש שעות ליד הדלת
הסגורה וחוזר הביתה .ילד קטן נגד כל הממסד הפדגוגי .עמד שם בשתיקה,
בהתרסה אילמת.
קשה לי להבין אילו לבבות היו למורים שראו את המחזה העצוב הזה .איך
לא פנתה המורה למנהל או למועצת המורים של בית הספר .איך לא הודיעו
להורים ,לא מבית הספר החדש ולא מהישן ,שהילד נעדר מהלימודים במשך
שבועיים?
יובל שנים עבר מאז ,וגם היום כשאני כותבת על כך ,דמעות זולגות לי
מהעיניים .איך לא נצבט לבם של המחנכים מלראות את כאבו של ילד קטן
העומד אחרי דלת שסגורה לפניו? במשך שעות ,יום אחרי יום?
מי יודע כמה זמן זה היה נמשך ,אילולא עבר יום אחד המנהל בפרוזדור
ואילולא ראה את הילד העומד ליד הדלת .תחילה חשב שהמורה הרחיקה
אותו מהשיעור בגלל הפרת המשמעת .הוא התחיל לחקור אותו ,וכך התגלתה
הפרשה .הזמינו אותנו לדיון במצב.
הסיפור הזה לא הזיז נים בנפשם של המחנכים ודבר לא גרם להם לבטל את
ההחלטה האכזרית .המועצה הפדגוגית עשתה הכול כדי לשבור את הילד.
המרד דוכא .הוא עבר לבית הספר החדש.
אלה הם מורים? הייתי קוראת להם פקידים .הם שברו את חדוות הלימודים
של הילד ,הוא כבר לא היה אותו תלמיד טוב לב שרץ בשמחה לבית הספר.
הפך כבוי ,חסר עניין.
פעם ,המורה בכיתה החדשה הענישה אותו על כך שכתב איזה משפט
ברשלנות ,והורתה לו לכתוב בבית את המשפט הזה מאה פעמים .תפסתי את
הראש – לא ייתכן! אני כאדם מבוגר לא הייתי מסוגלת לכתוב איזשהו משפט
מאה פעמים .אפילו לא חמישים פעם .היש עוד אמצעי "יעיל" יותר להמאיס
את הלימודים על תלמיד?
כל האירועים הללו גרמו לי לדיכאון קשה .יחסיי עם בעלי הגיעו לשפל
המדרגה .הוא היה מגיע הביתה במצב שעורר בי שאט נפש .אליי הוא התייחס
בבוז ,כנראה על כך שאני עדיין סובלת אותו .הרגשתי שאינני יכולה להמשיך כך.
דרך שלושה משטרים | 245
ידידים שעמם התייעצתי הזהירו אותי שאם נתגרש ,ייתכן שהמצב יהיה
עוד יותר גרוע :הרי יש לו פרופיסקה בדירה .פירוש הדבר שאין לאיש ,כולל
אותי ,זכות להכריח אותו לעזוב .בתור גרוש הוא ייקח לעצמו חדר אחד בדירה,
יהיה חופשי לעשות בו כרצונו ,יביא נשים וחברים לשתייה" .הוא ימרר לך את
החיים עד כדי כך שאת בעצמך תרצי לברוח – ואין לך לאן!" .גם אני פחדתי
ממצב כזה.
ערב אחד שני חברים שלו לשתייה הביאו אותו הביתה ,אוחזים בו משני
הצדדים ,כי הוא לא היה מסוגל לעמוד על רגליו .כשפתחתי את הדלת ,הם
שחררו את אחיזתם בו והוא פשוט נפל פנימה .בנופלו שבר את האף ,ראיתי
שלולית דם קטנה על הרצפה .הרגשתי גועל נפש .אמרתי לעצמי :לא עוד! לא
מסוגלת לשכב במיטה לידו! ייקח לי חדר? שייקח – לפחות יהיה קיר שמפריד
בינינו.
למחרת ניגשתי לבית המשפט העממי (הערכאה הראשונה) והגשתי בקשת
גירושין.
אמנם בברית המועצות לא היה קשה להתגרש ,אך הדבר הצריך זמן וסבלנות.
השופטת הזמינה את יאשה לשיחה .היא קבעה לנו פסק זמן לניסיון להגיע
לשלום בית .לא ניסינו אפילו; הוא ,הגאוותן הנצחי ,מעולם לא ביקש להתפייס;
ואני בוודאי שלא יזמתי פיוס .לא דיברנו ,חיינו בחדרים נפרדים.
היו לו קרובי משפחה בווילנה ,בירת ליטא; פעם ,בזמנים טובים יותר,
התארחנו אצלם .יאשה כנראה הודיע להם על המתרחש אצלנו ,והם הגיעו,
כל המשפחה עם ילדיהם ,לעשות שלום בינינו .הביאו תקרובת ,פתחו שולחן.
מצאתי את עצמי במצב מביך :באו אנשים שאירחו אותי בביתם ,ועכשיו אני
צריכה לארח אותם .אמנם לא טרחתי לבשל או לאפות ,אך נאלצתי לשבת ליד
השולחן יחד עם האורחים ועם בעלי.
לא דיברנו באותו ערב על המשבר ביני לבין יאשה .השיחה הייתה על נושאים
כלליים ,כאילו דבר לא קרה.
למחרת בבוקר ,כשהאורחים יצאו לטייל בעיר ויאשה הלך לעבודה ,הילדים
נעמדו לפניי ודרשו הסברים .עדה הייתה נזעמת:
— מה זה? את חוזרת בך? השלמת אתו? אם כך הדבר ,דעי שאנחנו נעזוב את
הבית .נבקש שיקבלו אותנו לבית יתומים!
הרגעתי אותם שלא השלמנו ,פשוט לא רציתי להעליב את האורחים.
בערב הייתה שיחה רצינית ,והאורחים הבינו שהמצב בלתי-הפיך .למחרת
בבוקר הם נסעו הביתה.
| 246רבקה רבינוביץ
עברה תקופה קשה ומורטת עצבים עד שהיה בידי המסמך המיוחל המאשר
את הגירושין .כשיצאנו מבניין בית המשפט ,כבר גרושים ,יאשה החליט לשחק
את תפקיד הג'נטלמן והזמין אותי למסעדה — לארוחת פרידה .הוא היה אדיב
מאוד ,כפי שלא ראיתי אותו מזמן .אולי רצה לעורר בי רגשות חרטה על כך
שהחלטתי להתגרש...
דיברנו ברוח טובה ,כי לא היה כבר טעם לריב .שאלתי אותו:
— מדוע התנהגת כך שאילצת אותי להתגרש ממך? הרי מאות פעמים
ביקשתי ממך לא לשתות ,ואתה גם מאות פעמים הבטחת ...עברנו יחד זמנים
כל כך קשים ,ודווקא עכשיו ,אחרי שהסתדרנו פחות או יותר ...לא היה לך חבל
לפרק את המשפחה?
וזה מה שהוא ענה:
— לא ציפיתי שתלכי עד הסוף .תמיד חשבתי :יש לה שני ילדים ,לאן היא
תלך? אין לה בררה!
— הנה הסגרת את שורש הבעיה :חשבת "יש לה שני ילדים" ,אך לא חשבת
"יש לי שני ילדים" .לא הרגשת אחריות כלפיהם .מרכז חייך היה בחוץ ,לא
בבית.
— ייתכן שאת צודקת ,אמר .והוסיף:
— אהבתי אותך .גם עכשיו אני אוהב אותך.
הוא כמובן לא עזב את הדירה .כנראה לא הייתה לו מאהבת שחיכתה בקוצר
רוח לגירושיו .בתקופת נישואינו הוא לא התעניין במיוחד בנשים – לפחות עד
כמה שהיה ידוע לי .ייתכן שבגד בי פה ושם ,אך אהבתו האמתית ורבת השנים
הייתה "מוסקובסקאיה" – בקבוק וודקה שמחירו היה 3.07רובלים .האימרה
המקובלת בין השתיינים הייתה" :נתאחד בשלישיה :כל אחד זורק רובל ,ואת
שבע הקופיקות כבר נמצא איכשהו" .המילים "נתאחד בשלישיה" לא נזקקו
להסבר נוסף; כך גם הביטוי "נשתה!" מובן שלא מדובר בתה או קפה.
הילדים ואני התמקמנו בחדר הגדול והוא בחדר הקטן .האזהרות של ידידיי
התאמתו במידה מסוימת .הוא שתה כמה שיכול היה להרשות לעצמו :בית
המשפט הטיל עליו לשלם מזונות לילדים — רבע משכרו ,ולכן הכנסתו
התמעטה .הוא היה חוזר הביתה מאוחר בלילה .זה היה טוב בשבילי :כמה
שפחות להיתקל זה בזה.
לילה אחד ,מישה כבר ישן ,ואילו עדה שישנה יחד אתי על הספה ,לחשה לי:
— אימא ,נדמה לי שאבא הגיע עם מישהי!
דרך שלושה משטרים | 247
לשם קבלת תיאור אופי צריך היה לכנס אספה כללית של העובדים ,שתפקידה
להחליט אם המועמד ראוי לחוות דעת חיובית.
תהליך ההכנה כולל גם יציאה מכל הארגונים שהמועמד לעלייה היה חבר
בהם .במקרה שלי זה היה הארגון המקצועי ,במקרה של עדה — הקומסומול.
אצלי בעבודה הפרוצדורה עברה בקלות יחסית .אמנם "מאמה" ניסתה להניא
אותי מהחלטתי לעלות לישראל ,אך הסברתי לה בנימוס שאמי נותרה שם
לבד ואיני יכולה להשאיר אותה בבדידותה .היא לא לחצה במיוחד ,הבינה שאין
טעם .פשוט שיחקנו את המשחק לפי הכללים המקובלים.
האספה שחררה אותי משורות הארגון המקצועי אחרי רבע שעה של דיון
פורמלי .גם כאן כללי המשחק היו ברורים .קיבלתי אישור ומסרתי למזכיר את
פנקס החבר שלי.
לעומת זאת ,עדה עברה חוויה קשה ומשפילה בבית ספרה .מקריי עלייה היו
עדיין נדירים ,ובבית הספר שבו למדה עדה היה זה המקרה הראשון .הייתה
אספה סוערת ,שבה השתתף אפילו נציג הוועד המרכזי של הקומסומול בריגה,
אשר הגדיר את כוונתה לעלות כ"מעשה עוין למדינה" .התלמידים הרוסים
תמכו בעמדתו.
אני קצת הכנתי אותה לקראת הצפוי באספה וסיפקתי לה כלים להתמודד
ולהתגונן .והיא אכן הפגינה נחרצות ועמדה איתנה כסלע תחת מטר ההאשמות.
בסוף ,כשנזכרו לפנות אליה ולשאול מה יש לה להגיד ,אמרה:
— הצהרה של האו"ם על זכויות האדם מכילה סעיף הקובע את זכותו של כל
אדם לנוע ממדינה אחת לשנייה ולבחור מקום מגורים כרצונו .ברית המועצות
היא חברה באו"ם ,והיא חתומה על ההצהרה הזאת!
כל הכיתה והנציגים המבוגרים שנכחו באספה נשארו פעורי פה .לא היה לאף
אחד מה לומר ,ובזאת הסתיימה האספה .נציג הוועד המרכזי אמר למחנכת
הכיתה בקול נמוך" :איזו ילדה קיצונית! מדברת על הצהרת האו"ם ...מאין היא
יודעת דברים כאלה?"
"לא ממני ,כמובן" ,ענתה המחנכת ,שהייתה קצת מבוהלת שמא יאשימו
אותה בעידוד העלייה .אחרי חילופי דברים אלה דרשו מעדה למסור את
הפנקס האדום ,והיא עשתה זאת בשמחה.
הפקיד ב ,OVIR-אליו ניגשתי עם כל המסמכים ,דיבר אתי בנימוס קריר,
אך לא ויתר על הדמגוגיה הרגילה ,וציין שברית המועצות הצילה אותנו מידי
הנאצים ושבני יילחם נגדה .עניתי את התשובות הרגילות .הייתי נרעשת כולי
מהצעד שאני עושה .אישה בת שלושים ותשע ,עם שני ילדים ,בן אחת-
דרך שלושה משטרים | 251
הבית בשם רבינוביץ' ר .ב .עם קצת רצון טוב ניתן "לא להבחין" בהבדל במיקום
שתי האותיות האלו.
האישה הטובה הציעה את הפתרון הבא :אני אחתום בשמי על מתן פרופיסקה
בדירה לקונים הפוטנציאליים ,והיא תעביר את זה ,למרות ההבדל בשמות.
ייחתם חוזה זמני עם הקונים ,לפיו הם משלמים לי מחצית המחיר המוסכם
ומקבלים פרופיסקה ,ללא אישור בעלות .אני אשלח מהארץ את תעודת
הפטירה של אבא .עם קבלת מסמך זה אני ואחי נוכר כיורשים .אז יבוא אחי
מנובוסיבירסק ,יחתום עם הקונים על חוזה העברת הבעלות והם ישלמו לו את
המחצית השנייה של הסכום.
עסקה זאת שנרקמה בתחכום רב ,התבססה במידה גדולה על אמון בין
הצדדים .הקונים היו בני משפחה יהודית ,מכרים של קרוביי .הדירה הייתה
נחוצה להם בשביל בתם שזה עתה התחתנה .הם היו צריכים להאמין שבסוף
יקבלו בעלות מלאה ,ובינתיים לשלם לי את מחצית הסכום .אני מצדי הייתי
צריכה להאמין שהם ישלמו לאחי את החצי השני של הסכום ,כפי שהוסכם,
ובכך העסקה תגיע לסופה החוקי .היה זה מזל גדול שמצאתי משפחה כזאת
שיכולתי לסמוך עליה ושהיא סמכה עליי.
כפי שהבטחתי בזמנו להוריי ,מראש לא התכוונתי לקחת לעצמי את כל הכסף
ממכירת הדירה .כנראה הם אז לא האמינו לי ,ובגלל הספק שלהם ביושרי
נאלצתי לעבור את כל דרך הייסורים הזאת שרק שלמזלי נגמרה בהצלחה.
מעטים האנשים שאין להם חשבונות לא סגורים עם הוריהם ,החיים או
המתים .לי יש כמה ,ופרשת הדירה היא אחד מהם .עד היום אינני מבינה מה
היה המניע שלהם .בסופו של דבר ,אם לא היה להם אמון בי ,דבר מעליב
כשלעצמו ,הם יכלו להעביר את הבעלות על שם אחי ועל שמי גם יחד .אך הם
העדיפו את האפשרות שהרכוש יאבד כלל ,העיקר לא להעביר אותו לאף אחד.
אחרי שקיבלתי את מחצית הכסף על הדירה יכולתי להחזיר את ההלוואה
לקרובים ולהסתדר עם יתר ההוצאות בכוחות עצמי.
הקרובים שלי יכלו להוסיף הרבה חפצים למטען שלי ,שאעביר אותם
בשבילם .בתמורה הם עזרו לי להשיג דברים שאין להשיגם בחנויות בדרך
הרגילה.
קניתי סט רהיטים תוצרת צ'כיה ,שטיח אחד ,כלי מיטה וסרוויס אחד .כל
זה — ישר ממחסנים שלבני הדודים שלי הייתה גישה אליהם.
אימא כתבה לי שלא אקח אתי שום מכשירי חשמל .היה לי מקרר קטן ,בגודל
של תא ההקפאה במקררים מודרניים; הייתה מכונת כביסה פרימיטיבית,
דרך שלושה משטרים | 253
דומה לזאת שראיתי אצל מנהל בית הספר בוורונובו .הייתה לי גם טלוויזיה
עם מרקע זעיר .התקשיתי להשלים עם המחשבה שאת כל האוצר הזה ,פלאי
הטכנולוגיה הסובייטית ,צריך פשוט לזרוק.
אחי ,אשתו ובתו הגיעו .יוסף הסביר לי את פשר הוויתור על מכשירי
החשמל .לדבריו ,עולים חדשים נהנים בארץ מהטבה מיוחדת :קניית מוצרי
חשמל ודברים רבים אחרים במחירים מיוחדים ,משוחררים ממכס וממס
קנייה; מוצרים אלה הם באיכות גבוהה ,ואילו הדברים שברשותי הם למעשה
גרוטאות עלובות .אם יירשם במכס שהבאתי מוצרי חשמל במטען ,אני אאבד
את הזכות לקנות אותם המוצרים בארץ במחירים המיוחדים לעולים חדשים.
הבית הפך למחסן ,באו נגרים והחלו לבנות ארגזים עשויים מקרשים גדולים
לשליחת המטען הכבד דרך הים ,בבית הייתה המולה ,הסתובבו בו אנשים זרים
שכל אחד מהם ביקש למסור איזו מתנה לקרוביו בארץ .כל יום הבערנו מדורה
בחצר .שרפנו כל מיני חפצים מיותרים שמצטברים בכל בית במשך שנים .כל
מה שהיה שימושי פחות או יותר מסרתי לשכנים.
אחרי שהארגזים נלקחו לנמל להעמסה באנייה ,טסתי למוסקבה .בן-דודי
אהרן ,שטס לעתים קרובות לבירה בענייני העבודה ,הזמין בשבילי חדר במלון
שבו התאכסן לא פעם .כל צוות המלון הכיר אותו.
המטוס נחת במוסקבה בלילה .תפסתי מונית וביקשתי להביא אותי למלון
שבו הוזמן החדר .אלא ששכחנו פרט אחד חשוב :לא היה לי פספורט ,הרי כל
התעודות הסובייטיות ,כולל הפספורט ,נלקחו ממני ב OVIR-ביום מתן היתר
היציאה.
אחרי כשעה וחצי הגעתי אל המלון .ליד הדלת עמד שומר .אמרתי שיש לי
חדר מוזמן ,והוא נתן לי לעבור .נכנסת ללובי ,השעה הייתה קרובה לחצות .לא
היה איש ליד דלפקי הקבלה ,אישה אחת מבוגרת שטפה את הרצפה .פניתי
אליה ואמרתי גם לה שמוזמן חדר עבורי.
— אינני יודעת כלום ,אני רק מנקה ,ענתה לי .אלך לחפש מישהו מהקבלה.
כעבור זמן קצר היא חזרה בלוויית גבר צעיר הלבוש במדי המלון .הוא חיפש
ברשימות ואכן מצא את ההזמנה על שמי.
— התעודה שלך ,בבקשה ,אמר לי בנימוס.
כאן התברר המשגה .אילו בן-דודי היה מודיע להם מראש שאגיע ללא
תעודה ,אולי זה היה עובד .יכולתי גם לבקש ב OVIR-איזשהו מסמך זמני.
פשוט לא חשבנו על כך .והנה אני עומדת בחצות הלילה בעיר זרה ,ונציג המלון
לא יכול להעמיד לרשותי חדר בלי שאגיש תעודה מזהה .הראיתי לו את כרטיס
| 254רבקה רבינוביץ
הטיסה חזרה לריגה ,שבו היה רשום שמי ,הסברתי את הסיבה להעדר התעודה.
דבר לא עזר .הוא פסק "לא" והלך.
מה לעשות? לאן אלך באמצע הלילה? התחננתי לפני המנקה שתרשה לי
לשבת על כיסא בלובי עד הבוקר .היא הלכה להתייעץ עם השומר .שניהם גילו
מידה של אנושיות והרשו לי לשבת בלובי .הם הסתכנו בקבלת נזיפה חמורה,
אך לבם לא נתן להם לגרש אישה לרחוב בלילה" .רק עזבי מוקדם ,עם עלות
השחר ,פן יראו אותך אנשי הקבלה" ,ביקשו .כך עשיתי .היה זה לילה ארוך,
אחד הארוכים בחיי .אך כל דבר נגמר מתישהו .גם הלילה הזה.
בבוקר נסעתי למרכז העיר .מוסקבה של אז הייתה עיר חמורת סבר ,מנוכרת
לזרים .לא מצאתי בה את מה שמצוי בכל פינה בריגה — בית קפה קטן ונחמד,
שבו אפשר לאכול ארוחת בוקר ולשתות ספל קפה ,אפילו לא דוכנים למכירת
משקאות קלים ודברי מאפה פשוטים .אולי כי לא ידעתי היכן לחפש .בתי
קפה קטנים הם הפנינים של הארצות הבלטיות ,שעריה מסבירות פנים לתייר.
במוסקבה הכול היה גדול ,גרנדיוזי ,מנוכר .כל מה שראיתי היו מסעדות יקרות
עם שולחנות מכוסים במפות לבנות .אומרים שכיום העיר השתנתה פלאים,
אך אז התמלאתי שנאה אליה ,שנאה שנותרה בי לכל חיי.
עמדתי בתור ב"גסטרונום" ,חנות הדומה למינימרקטים שלנו ,קניתי לחמנייה
וכמה פרוסות גבינה .אכלתי על ספסל באיזו גינה .כך העברתי את הזמן עד
לתחילת קבלת הקהל בשגרירות הולנד ,שם הייתי צריכה לקבל ויזות בשבילי
ובשביל הילדים.
התור בשגרירות היה ארוך אך מסודר .נתנו לי פתק עם מספרי בתור ואמרו
שההמתנה תימשך כשעתיים ומוטב שאצא בינתיים לטייל בעיר.
שוב אני ברחובות מוסקבה השנואים .החלטתי לנצל את הזמן כדי לאכול
ארוחה נורמלית במסעדה .כסף לא חסר לי ,ממילא לא היה הרבה מה לעשות
עם הרובלים שברשותי.
לא רציתי להתרחק מהשגרירות ומצאתי מסעדה בסביבה :באולם גדול ואפל,
אולי במטרה ליצור אווירה אינטימית ,שולחנות מכוסים במפות לבנות ,לא כל
כך נקיות ,מאפרות כבדות ,מלצרים במדים פומפוזיים .האולם היה כמעט ריק,
רק בשלושה שולחנות ישבו סועדים .אך עובדה זאת לא הבטיחה כלל קבלת
שירות מהיר וטוב.
חצי שעה חיכיתי עד שניגש אליי מלצר עם התפריט .הזמנתי תוך שאמרתי
שאני ממהרת לפגישה חשובה ,אך דבריי לא עשו עליו שום רושם .הוא נעלם
בירכתי המסעדה; חיכיתי שעה עד שהגישו לי מרק קר .ושוב המתנתי ,למנה
דרך שלושה משטרים | 255
השנייה .ראיתי שמתקרבת שעת התור שלי בשגרירות .אף ששילמתי מראש
על ארוחה של שלוש מנות ,נאלצתי לקום וללכת בלי לקבל את המוזמן .לא
הבחנתי בסימני התרגשות בפני המלצרים מהעובדה שלקוחה הולכת בלי
שקיבלה את האוכל המוזמן.
בשגרירות ,לעומת זאת ,עבדו ביעילות שאינה אופיינית למוסדות
הסובייטיים .בתוך דקות ספורות קיבלתי את הוויזות ,הפנייה לבית מלון על
חשבון הסוכנות היהודית ,כמה קופונים למסעדה במלון והפנייה לבנק המרכזי,
שם הייתי צריכה לקנות דולרים ,מאה דולר לכל נפש .לבקשתי ,הזמינו לי
מונית ונסעתי למלון שאליו הופניתי .החלטתי ללכת לבנק המרכזי למחרת
בבוקר ,כי הטיסה שלי לריגה הייתה אמורה לצאת בערב.
המלון היה ממוקם בשטחה של התערוכה הכלל-ארצית של הישגי המשק
הסובייטי .היה זה אחד ממפעלי הראווה של השלטון עוד מימי סטלין:
התערוכה נפתחה בשנת .1936היה זה פארק ענק ובו ביתנים ,יצירותיהם
של טובי האדריכלים ,ובמרחב ביניהם ערוגות פרחים ,פסלים ומזרקות .כל
הקומפלקס הזה ,למרות סגנונו המיושן ,היה מרשים .האורחים המעטים
מחוץ-לארץ ,בעיקר הקומוניסטים ,יצאו מהתערוכה נפעמים.
מהם ההישגים שהוצגו בתערוכה? כשקיימת מכונת תעמולה רבת עוצמה,
אין צורך בהישגים .הממסד הסובייטי היה מומחה שאין כמותו ביצירת
מראית עין .בכל ענף המשק פעלו כמה "מפעלים לדוגמה" :קולחוז לדוגמה,
בית חרושת לדוגמה וכן הלאה .במפעלים לדוגמה הושקעו סכומים נכבדים,
ניתנו תנאים מיוחדים שלא היו לאחרים .מפעלים ומשקים אלה באמת הגיעו
להישגים נאים .תוצרתם כיכבה בתערוכה .המפעלים לדוגמה נכללו בכל סיור
מאורגן לאורחים מחוץ-לארץ ,במיוחד למנהיגים של ארצות הגוש המזרחי.
המלון שנועד לאזרחים סובייטיים היה הבניין העלוב היחיד בשטח התערוכה.
הוא הוסתר היטב בחלק האחורי של הפארק ,בין מבני השירות והתחזוקה.
התחלקתי בחדר שקיבלתי עם עוד אורחת — נציגת איזשהו קולחוז .זה לא
הפריע לי .סוף-סוף הייתה לי מיטה להניח את ראשי עליה ולנוח מכל מה
שעבר עליי ביממה האחרונה.
למחרת בבוקר נסעתי לבנק המרכזי .אישרו לי לקבל שלוש מאות דולרים,
עבורם יש לשלם ברובלים לפי השער האבסורדי :דולר אחד בתמורה ל0.6-
רובל .הפעם ,בקניית הדולרים ,השער המעוות דווקא פעל לטובתי :לפי שער
ריאלי הייתי משלמת עבור שלוש מאות דולרים כמה אלפי רובלים .לעומת
זאת שילמתי רק מאה ושמונים רובלים וקיבלתי את שלוש מאות הדולרים
| 256רבקה רבינוביץ
חלק ב'
פרק 35
תחנת המעבר
במטוס הסובייטי שהוביל אותנו עד וינה לא קיבלנו מקומות בשורה אחת.
הילדים ישבו יחד ואילו אני — בשורה אחרת .השכן שלי למושב היה גבר
סימפתי מאוסטריה ,בן כחמישים ,שהיה בדרכו הביתה אחרי טיול במוסקבה.
הוא היה חברותי מאוד ,לא כבול בפחדים כמונו ,ומיד רצה לפתוח בשיחה
אתי .בתחילה הייתי מסויגת בזכרי את האזהרות של אחי" :הנה זה קורה,
זאת פרובוקציה!" במיוחד כאשר הביע ביקורת חריפה על שירותי התיירות
הסובייטיים" .עכשיו הוא מצפה ממני שאצטרף לביקורת כלפי כל מערכות
החיים בברית המועצות!" חשבתי בלבי .הוא הבחין בהבעה המפוחדת שעל
פניי ופרץ בצחוק רם .הוא פנה אליי באנגלית ,כי לא ידע שאני דוברת גרמנית.
"אני מכיר את התופעה ,אתם ,האזרחים הסובייטיים ,תמיד פוחדים מהצל
שלכם ורואים בכל אזרח זר מרגל .די עם זה ,השתחררי ,את בדרך לחופש!
אני תושב וינה ,חוזר מטיול ,מדוע את פוחדת ממני?" הוא הקרין כל כך הרבה
רצון טוב ושמחת חיים ,ופחדיי החלו להיעלם בהדרגה .חשבתי שאחי בוודאי
מגזים ,הרי גם הוא ,כמו כולנו ,כבול בפחדים מיותרים .אמרתי לאוסטרי שלא
יטרח לדבר אנגלית ,כי אני דוברת גרמנית ,והוא שמח כמוצא שלל רב .פתחנו
בשיחה ערה ,על עצמי לא סיפרתי הרבה ,בעיקר הקשבתי לסיפוריו .שעות
הטיסה משעממות מאוד וטוב לעבור אותן בשיחה נעימה .האיש הנחמד הזה
סיפר לי על ביתו המוקף גינה גדולה בפרבר העיר ועל אהבת נפשו — חתול
שמנמן יפהפה ,הוא גם הראה לי צילומים משפחתיים ,עם החתול ובלעדיו.
המטוס היטלטל לעתים קרובות ,מה שגרם לבחילות .לא היה מה לעשות נגד
זה ,חוץ מסוכריות חמוצות שחילקה הדיילת ,וזה עזר קצת.
השכן האוסטרי שלי לא חסך במילות גנאי באשר לטיב המטוסים והטייסים
הסובייטיים ,דבר שקצת הפחיד אותי .הרי אנחנו עדיין נמצאים בשטח סובייטי!
אך הוא ,אדם מהעולם החופשי ,לא ידע שום פחדים" .כשתעלו על מטוס
ישראלי ,ג'מבו מתוצרת אמריקה ,תרגישו את ההבדל" ,אמר.
| 262רבקה רבינוביץ
כולנו רצינו מאוד לראות את וינה ,ואחרי נדנודים אין-סופיים ארגנו לנו טיול
אחד בעיר .נסענו באוטובוס של האחוזה ,ביקרנו בארמון הנשיאות ובגן המרהיב
המקיף אותו ובסיום נכנסנו למסעדה כדי לאכול ארוחה קלה .אינני זוכרת מה
אכלתי ,אך דבר אחד נחרת בזיכרוני — הזמנתי קוקה-קולה .המשקה סיקרן
אותי ,כי בתעמולה הסובייטית המתארת את "זוועות העולם הקפיטליסטי"
תמיד הוזכר המשקה כסמל השחיתות וחוסר הערכים של החברה הבורגנית.
חשבתי שזה משקה משכר ,ממש מפיל את האדם מהרגליים ,גורם להזיות...
והנה מביאים לי את "סמל השחיתות" ואני לוגמת ממנו .משקה תמים ,מוגז,
דומה ללימונדה ,רק חום וקצת יותר פיקנטי! שאלתי את המלצר:
— האם אתה בטוח שזאת קוקה-קולה?
הוא הסתכל עליי בפליאה ושאל בנימה מודאגת:
— כן ,גברתי .משהו לא בסדר?
זר לא יבין ...הרי מבחינות רבות היינו כמו חייזרים — יצורים מפלנטה אחרת.
דרך שלושה משטרים | 265
פרק 36
עולים חדשים
והנה הגיע יום היציאה ליעדנו הסופי — ישראל .התרגשתי מאוד .האומנם בעוד
כמה שעות נהיה בתל-אביב? ידעתי רק שני שמות של ערים בישראל — תל-
אביב וחיפה .בתל-אביב מתגוררת אימא ,ועל חיפה שמעתי מאבא .ירושלים?
לפי הכתוב בעיתונות הסובייטית ,ירושלים אינה שייכת לישראל .לכן תהיתי
כשקיבלתי את ה"ויזוב" ,ההזמנה לעלייה :בראש העמוד היה כתוב" :מדינת
ישראל ,ירושלים" .בפרסומים הסובייטיים "העבירו" אפילו את הכנסת ואת
משרדי הממשלה לתל-אביב" ,קן המיליטריסטים הישראלים".
ברגעי הנחיתה נשמעו ברמקול צלילי השיר "הבאנו שלום עליכם" ,וכולם
מחו כפיים .הובילו אותנו לאולם גדול בבית הנתיבות ,בין מקבלי פני הבאים
ראיתי את אימא ורצנו אליה .היא הייתה קטנה ורזה יותר משזכרתי ,אך נמרצת
ולבושה יפה.
ברמקולים הורו לנו לא להתפזר ,להמתין בסבלנות להרשמה וקבלת תעודות
ואחר-כך להסעה מאורגנת למרכזי קליטה .ההרשמה עברה מהר ,כי הקבוצה
לא הייתה גדולה .אחרי שכבר החזקתי ביד את המסמכים החדשים שלנו ,כולל
הפנייה למרכז קליטה בעפולה ,אימא הכריזה נמרצות:
— מה פתאום עפולה? רק נפגשנו וניפרד? לא ,אתם באים אליי .תנוחו,
ואז נראה ,אולי לא תזדקקו כלל למרכז קליטה .אולפן ללימוד עברית אפשר
למצוא גם בתל-אביב!
הייתי מבולבלת .מצד אחד ,כל הסידורים הללו המוכתבים מלמעלה ,השליחה
המאורגנת של אנשים לאי-שם לפי בחירת הפקידים ,בלי לשאול את העולים
לרצונם — כל זה נראה לי מוזר .היה בזה משהו צבאי ,משהו שהזכיר לי אפילו
את הגלייתנו לסיביר .מצד שני – חשבתי שיש לעשות את מה שכולם עושים,
לא להיות יוצאי דופן.
ניגש אלינו גבר לא מוכר; הבנתי מיד שזה האיש שאחי דיבר עליו .הוא הוביל
אותי הצדה ושאל אם יש לי מסר מאחי .מסרתי לו את המשפטים ששיננתי
| 266רבקה רבינוביץ
הפנייה לאולפן בבניין ויצ"ו ,ארגון הנשים הציוניות .באשר לדירה ,נאמר לי,
שאם אני רוצה להתגורר קרוב לאמי ,במרכז תל-אביב ,עליי לחפש דירה
בכוחות עצמי" .כשתמצאי דירה שמתאימה לך ,הודיעי לנו ואנחנו נקנה לך
אותה" ,אמרה הפקידה.
תחילה הייתי המומה מהנדיבות הזאת ,אך מהר מאוד גיליתי שכל הסידור
הזה :לשהות אצל אימא ולדאוג לבד לצורכי קליטה בסיסיים ,הוא שגוי ולא
יוביל אותי רחוק .אמי פיתחה אז איזו הפרעה נפשית שפסיכולוגים קוראים
לה "נגטיביזם" .על כל דבר שרציתי לעשות ,על כל מקום שרציתי ללכת,
שמעתי ממנה תשובה אחת" :אל תלכי"" ,אל תעשי ,תנוחי ,יש זמן" .הרגשתי
שכל זה חוסם את האנרגיה שלי ,שאני מתקשה להתגבר על הבלמים הפנימיים
והחיצוניים ונכנסת לשגרת חיים של גמלאית .עוברים ימים והדברים לא זזים.
משהבנתי את זה ,הלכתי לבד לסניף משרד הקליטה וביקשתי לבטל את
הסיכומים שנקבעו .רציתי לחזור לסידורים שהוכנו עבורי מלכתחילה ,עם
הפנייה למרכז הקליטה בעפולה .הפקידה קצת עיקמה את האף ,אך בכל זאת
נתנה לי את ההפניה המקורית .נאמר לי שאלה שנסעו למרכז הקליטה ישירות
מנמל התעופה נהנו מהסעה מאורגנת ,ואילו אני צריכה עכשיו להגיע למקום
בכוחות עצמי.
חזרתי לאימא עם המסמכים ביד .בניגוד לחששותיי ,אימא קיבלה את
החלטתי בלי טרוניות :היא גילתה שהמגורים המשותפים אתנו די מכבידים
עליה .בנוגע לתחבורה ,אמרה ,לא צריך לדאוג :יש לה ידיד שהוא נהג מונית,
הוא ייקח את כולנו ויחזיר אותה הביתה.
— לא רוצה שתיטלטלו באוטובוסים עם המזוודות ,אמרה.
היא קבעה יום ושעה עם הנהג המבוגר והסימפתי ,ויצאנו לדרך.
למרות היותה בארץ שש שנים אמי לא ידעה עברית ,פרט למילים ספורות.
באותה תקופה באזור הסמוך לרחוב דיזנגוף אפשר היה להסתדר עם גרמנית
ורוסית .אני בוודאי לא ידעתי עברית ,אפילו את האותיות לא הכרתי .לכן לא
קראנו את המסמכים שקיבלתי ולא ראינו שיש בהם תאריך תוקף .תאריך זה
עבר .והנה אנחנו מגיעים עם הילדים ועם כל המזוודות שלנו למרכז הקליטה,
ומסרבים לקבל אותנו :מסמכי ההפניה כבר לא היו בתוקף.
הייתי בהלם .מה נעשה עכשיו? הנהג הידיד כבר הציע שנפנה חזרה ,אך אימא
גילתה אופי לוחמני שנותר בה מתקופת מלחמת ההישרדות בסיביר .ביידיש –
שפה שבה שלטה היטב – היא הודיעה לפקידי ההנהלה:
— לא ניסע מכאן לשום מקום .אם נצטרך ,נשב כל הלילה ליד דלת המשרד
דרך שלושה משטרים | 269
שלכם .כך אתם מקבלים עולים שרק באו? נשלח תלונה לשר הקליטה על
קבלת הפנים הזאת!
הפקידים הסתגרו במשרד המנהל להתייעצות קצרה .כעבור כמה דקות יצא
מנהל המרכז והודיע:
— למזלכם ,יש לנו דירה פנויה .באופן יוצא מן הכלל נקבל אתכם ונדאג
בדיעבד לאישורים ממשרד הקליטה .הפקידה מלי תלווה אתכם לדירה ותסביר
הכול.
שמחתי מאוד .נפרדנו מאימא ומידידה הנהג והלכנו אחרי הפקידה לראות
את מקום מגורינו הזמני.
מרכז הקליטה היה ממוקם בשכונה השייכת באופן רשמי לעיר עפולה ,אך
למעשה זאת עיירה נפרדת ושמה גבעת המורה .היא מאופיינת בכמה גבעות
די גבוהות ,ורוב בתיה היו בנויים ממש על מורדות הגבעות .כך היה בנוי הבית
שאליו הביאה אותנו הפקידה מלי :מצד אחד היו בו ארבע קומות ואילו מהצד
השני — שמונה .מעולם לא ראיתי בתים כאלה .המעלית הובילה מאולם
הכניסה ארבע קומות למעלה או ארבע קומות למטה .הדירות שלמטה לא היו
"דירות מרתף" כפי שחשבתי תחילה; חלונותיהן פנו לרחוב המקביל למרגלות
הגבעה.
קיבלנו דירה בקומה השנייה "למעלה" ,ובה שני חדרים ,אחד שימש חדר
שינה והשני ,חדר קטן ובו דלת הכניסה" ,סלון" ,מושג שהיה זר לי עד אז ,וחדר
שירותים ורחצה ,כמובן .הריהוט היה פשוט ,אך היה בו כל הנחוץ לשהייה
זמנית :ארון גדול ,מיטה כפולה ומוצעת ,ספה ,שולחן קטן וכמה כורסאות
בסלון" .הילד יישן בסלון" ,קבעה מלי והביאה מהמחסן מצעים בשבילו.
בחדר הרחצה היה דוד חשמלי .דבר רגיל בבית ישראלי ,ואילו בשבילי
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מכשיר כזה לחימום מים .מלי הסבירה
שהדוד צריך להיות דלוק כל הזמן כדי שתמיד יהיו לנו מים חמים .לדבריה ,יש
להתקלח כל יום .גם זה הפתיע אותי כי היינו רגילים ללכת לבית מרחץ פעם
בשבוע .במקום חדש יש ללמוד לחיות מחדש .הבנתי שחידושים רבים עוד
צפויים לנו בהמשך.
נכנסה עוד פקידה והביאה לנו דף מודפס ובו פירוט סדר היום :שעות הארוחות
ושעות הלימודים ,וגם כמה הסברים על המקום והכללים המקובלים בו .כל
זה ,כמובן ,בעברית .יצאנו מהדירה והן הראו לנו את חדר האוכל המשותף
שממוקם בבניין אחר ואת האולפן ללימוד עברית.
ארוחת הערב נקבעה לשעה חמש ,דבר שנראה לי מוזר :כל כך מוקדם!
| 270רבקה רבינוביץ
הפקידות ראו את הבעת הפליאה על פניי והסבירו שלא בריא לאכול מאוחר.
בקצה הרחוב יש חנות מכולת ,ומי שיש לו כסף יכול לקנות לו משהו קל לאכול
בערב.
בחדר האוכל התוודעתי ליתר דיירי המרכז .קבוצת העולים מרומניה הייתה
הדומיננטית; בנוסף עליהם היו עולים מפולין ,מארצות הברית ומארצות
אמריקה הלטינית .היו כמה משפחות מצרפת ומשפחה אחת ,חוץ מאתנו,
מברית המועצות ,אישה עם שני ילדים ,כמוני .הם כבר שהו במרכז ארבעה
חודשים והיו אמורים לעזוב בחודש הבא.
הידידה החדשה תרגמה לי את הסעיפים בדף שקיבלתי שלא יכולתי לקרוא:
נכתב בהם על סדרי מסירת הכביסה וקבלתה ,ועל כך שמנקה תבוא לנקות את
הדירה שלוש פעמים בשבוע; על עובד סוציאלי שיטפל בבעיות שונות שלנו
ועל אפשרות לקבל הלוואה לצורך קניות קטנות ולנסיעות.
היה לי קצת כסף שאימא נתנה לי ,לכן לא נזקקתי להלוואה .הדאגה לצורכי
העולים הדהימה אותי .אפילו יבואו לנקות את הדירה! שוב הטריד אותי אותו
עניין :לא ייתכן שכל זה ניתן לנו בחינם .אולי אנחנו נכנסים לחובות שלא יהיה
בכוחנו לפרוע.
למחרת נקראתי אל העובד הסוציאלי .הוא שאל אם יש לי בקשות מיוחדות.
אמרתי שאין ,והוא תמה על כך :התברר שרוב העולים באים אליו עם המון
דרישות וטרוניות .הוא רשם את מישה לבית הספר המקומי .שאלתי איך
הילד יבין את הנעשה בכיתה ,הרי אינו יודע עברית .הוא ענה לי שילדים בגילו
"תופסים" את השפה במהירות ושבעוד חודשיים הוא ידבר עברית שוטפת.
לא כל כך השתכנעתי ותהיתי על היעדר שיעורי עזר לילדי עולים .חששותיי
התאמתו בהמשך :התברר שבישראל הילדים מתחילים ללמוד מגיל שש,
ואילו בברית המועצות — מגיל שמונה .ילדי הכיתה של בני למדו אנגלית כבר
כמה שנים ,בעוד בברית המועצות מתחילים ללמוד שפה זרה רק בכיתה ה'.
הוא לא ראה אות אנגלית עד אז .היו לו בעיות בבית הספר והוא לא כל כך
השתלב .הוא נראה לי עצוב :בריגה היה מוקף חברים וכאן מצא את עצמו די
בודד ,מתקשה ליצור קשרים עם בני גילו .הוא סיפר לי שבכיתה אף אחד לא
מתעניין בו; למורה חשוב רק דבר אחד :שיישב בשקט ולא יפריע לאחרים.
אחרי השיחה עם העובד הסוציאלי ,מנהל מרכז הקליטה הזמין אותי למשרדו.
כאן נחתה עליי מכה :הוא אמר שהמרכז אינו מקום מתאים לעדה .לדבריו ,לבני
נוער בגילה ,כלומר סביב גיל שש-עשרה ,יש מוסדות קליטה אחרים בתנאי
פנימייה .הוא כבר מצא בשביל עדה מקום כזה ,פנימייה בשם "אלוני יצחק",
דרך שלושה משטרים | 271
פרק 37
ללמוד לחיות
בארץ הזאת
עכשיו הייתי צריכה להתחיל ללמוד עברית .הוסבר לי שקבוצת המתחילים,
שבה הייתי אמורה להשתתף ,כבר למדה שבועיים — זמן שאני בזבזתי בשהותי
אצל אימא בתל-אביב .אין עדיין מספיק מועמדים לקבוצה חדשה .שאלו
אותי מה אני מעדיפה — לנסות להשתלב בקבוצה הלומדת או לחכות לגיבוש
קבוצה חדשה .אמרתי שאינני מעוניינת לשבת באפס מעשה ומעדיפה לנסות
להשתלב בקבוצה הלומדת ,אך נוכחתי לדעת שזה יותר קשה מאשר חשבתי.
לא רק כי פספסתי את החומר שנלמד במשך שבועיים ,אלא בגלל הרמה
הכללית של התלמידים .רובם ,פרט ליוצאי רומניה ,הגיעו עם שליטה מסוימת
בעברית; מראש כולם כבר הכירו את האלף-בית העברי .הפיגור שלי היה גדול
יותר משבועיים :הייתי צריכה להתחיל מנקודת האפס.
בשבועות הראשונים היה לי קשה מאוד .בתחילה כתבתי את המילים
העבריות באותיות רוסיות .לא הספקתי להעתיק את התרגילים מהלוח.
למזלי ,היה לנו מורה מצוין ,איש מבוגר יוצא גרמניה .הוא "אימץ" אותי,
נתן לי שיעורי בית מיוחדים ללימוד ולתרגול האלף-בית .הוא הבין מיד היכן
טמונה אבן הנגף .העיקר לדעת קרוא וכתוב – על היתר אני כבר אתגבר .אכן
בתוך זמן קצר התגברתי על הפיגור והפכתי לתלמידה פעילה ומצליחה ,כפי
שהייתי רגילה להיות.
שיטת ההוראה של המורה שלנו ממש הקסימה אותי .השיעורים שלו היו
בנויים על מילים עבריות בלבד ,בלי תרגומים לשפות לועזיות .אילו היה רוצה
לתרגם ,היה נאלץ להשתמש בשלל שפות :אנגלית ,ספרדית ,רומנית ,רוסית
ועוד .הוא נמנע מתרגומים לא מטעמי נוחות ,אלא בגלל השיטה המתודית
בהוראה :השפה העברית ,כך הסביר לנו ,צריכה להתגבש במוחו של הלומד
כיחידה נפרדת ,ולא קשורה בשפת האם .מי שמתעקש ליצור בזיכרונו צמדי
דרך שלושה משטרים | 273
מילים עברית-לועזית ,לא יוכל לחשוב ולדבר בעברית בחופשיות :הוא יצטרך
לתרגם במוחו כל מילה וכל משפט.
את המילים החדשות הוא הראה לתלמידים בעזרת תמונות ,השתמש
במימיקה ובתנועות ,כך שהכוונה הייתה ברורה .את השיעור הבא היה בונה
על יסוד המילים שכבר נלמדו ,בתוספת מילים חדשות שהוצגו באותה השיטה
או היו מובנות מההקשר .כך משיעור לשיעור גדל הלקסיקון שלנו וגדלו
אפשרויות הביטוי .התלמיד אינו מרגיש קושי או תסכול ,והשפה נלמדת
כאילו מעצמה.
כדוברת גרמנית ניסיתי כמה פעמים לגרור את המורה יליד גרמניה לשיחה
בגרמנית ,אך הוא תמיד ענה לי בעברית.
יום אחד ,כשבועיים מתחילת הלימודים ,חזרתי מהאולפן ומצאתי את בתי
יושבת על המדרגות ליד הדירה.
— מה קרה? שאלתי אותה.
— פשוט ברחתי ,ענתה .אינני יכולה להיות שם .הנערים מציקים לי ,הנערות
לועגות ...לא התיידדתי שם עם אף אחד .שיעשו אתי מה שהם רוצים ,אני לא
חוזרת.
— ואיפה המזוודה שלך? וכל החפצים?
— הכול נשאר שם .הרי לא השתחררתי רשמית .אם הייתי מבקשת ,לא היו
נותנים לי ללכת .ברחתי ,אמרתי לך!
הלכתי אל המנהל וסיפרתי לו מה קרה .אמרתי שאינני מתכוונת להכריח את
בתי להיות בפנימייה נגד רצונה .אם לא מקבלים אותה כאן ,גם אני אצטרך
לעזוב.
המנהל גילה הבנה והרשה לעדה להישאר וללמוד בכיתה יחד אתי .למחרת
נאלצתי להפסיד יום לימודים כדי לנסוע לאלוני יצחק לקחת את החפצים של
עדה.
מעתה למדה עדה יחד אתי בכיתה .היינו שתינו התלמידות המובילות
בקבוצה.
הייתה לי בעיה עם המילים "אתה" ו"את" .בשפות שהכרתי — רוסית,
גרמנית ,לטבית ,יידיש — קיימת "צורה נימוסית" של שמות-הגוף האישיות
לצד הצורה הפשוטה ,שבה משתמשים בפנייה אל ילד ,אל אדם קרוב מאוד ואל
בן משפחה .דוברי עברית ואנגלית לא יבינו עד כמה ההבדל הזה מהותי אצל
דוברי שפות אלה .לפעמים ידידים שמכירים שנים רבות שומרים על הפנייה
הנימוסית ביניהם ,ולא מצליחים לעבור את המחסום המעיד על ריחוק מסוים.
| 274רבקה רבינוביץ
קיים אף טקס מיוחד שמסמל מעבר מהצורה הנימוסית לצורה הפשוטה .הוא
נקרא "לשתות למען האחווה" .שני חברים שהחליטו שהגיעו למידת קרבה
מספקת שותים כוסיות יין שאותן מחזיקים בידיים מצטלבות ,ובכך הם כאילו
קושרים ביניהם ברית אחווה.
תארו לעצמכם את מבוכתי ,כאשר הייתי צריכה לפנות אל המורה המכובד במילה
"אתה" ,כמו אל ילד או אל אח .בתחילה פשוט לא יכולתי להוציא את המילה
"אתה" מפי .כאשר פנה אליי בשאלה ,הייתי עונה במשפטים מסורבלים — העיקר
שלא יכללו את המילה "אתה" .הוא שם לב למאמצי ההתחמקות שלי אמר
בחיוך" :למה שלא תגידי פשוט אתה?" כדובר גרמנית ,הוא הבין את הקושי
שלי והשתדל לשכנע אותי שבעברית לא קיימת צורת פנייה אחרת" :אומרים
אתה אפילו לראש הממשלה!" לקח לי זמן עד שהתרגלתי .שנים לאחר מכן
למדתי שקיימת בכל זאת צורת פניה אחרת :לשופט לעולם לא פונים ב"אתה"
אלא אומרים "כבודו" ומדברים בגוף שלישי.
הייתה לנו עוד מורה ,נערה צעירה שלימדה בעיקר דקדוק .היא אמרה לנו
שהיא חיילת ושהעבודה אתנו היא במסגרת שירותה הצבאי .שני הדברים
האלה הפתיעו אותי :ראשית — שבחורות משרתות בצבא; שנית — שהצבא
שולח חיילות ללמד עולים חדשים .לצבא הרי יש מטלות אחרות ,חשובות
הרבה יותר .האומנם אנחנו העולים חשובים למדינה עד כדי כך שהעבודה
אתנו משתווה למשימות ביטחוניות? נוכחתי לדעת עד כמה אני לא מבינה את
החיים בארץ וכמה עליי לשנות את כל מערכת המושגים ואת סדרי העדיפויות
שהבאתי מ"שם".
אחרי שנפתרה הבעיה עם עדה ,הייתי מאושרת במרכז הקליטה .החיים היו
קלים ונוחים ונהניתי מכל רגע .לא יכולתי להבין את העולים מרומניה ומפולין
שהיו תמיד חמוצים ומודאגים ,התלוננו על כל דבר וגם פספסו הרבה ימי לימוד
כי מיד התחילו לחפש עבודה .לא אגיד שאני לא דאגתי בקשר לעתיד ,אך כל
דבר בעתו .בינתיים אנחנו לומדים ,וללמוד הרי תמיד אהבתי .דואגים לנו מכל
בחינה .היה במרכז מועדון ,מדי פעם אורגנו ערבי הווי ,שיעורים לריקודי עם
לצעירים .היו כמה טיולים במחיר סמלי; ביקרנו בירושלים ,בחיפה ,בטבריה,
באזור ים המלח .הכול היה יפה וטוב ,רק מישה הדאיג אותי .לא נראה לי שהוא
נקלט בבית הספר .התפיסה המקובלת לפיה ילדים עולים לומדים את השפה
בקלות ובלי עזרה מיוחדת הייתה לדעתי פשטנית מדי .הילד היה עצוב ,מכונס
בעצמו ,ולא כפי שהיה בריגה .הוא התגעגע לחברים שהיו לו שם.
מבחינת השפה לא יכולתי לעזור לו .הוא הראה לי את ספרי הלימוד שלו; רוב
דרך שלושה משטרים | 275
המילים שראיתי בהם לא היו מוכרות לי .אלה היו מילים שלא נכללו בתכנית
הלימודים של המבוגרים :שמות עצים ,פרחים ,בעלי חיים וכדומה.
פעם הציעו לנו לבקר בקונצרט של מוסיקה קלאסית שהתקיים בקיבוץ יגור.
כאן שוב קרתה לי תקלה שנבעה מאי-ידיעת אורחות החיים בארץ .מניסיוני
בריגה ידעתי שלביקור בקונצרט לובשות נשים שמלות ערב .בחנות הבגדים
היחידה בגבעת המורה ראיתי שמלה שחורה ארוכה בעלת קישוט מבד מוכסף
בחלקה הקדמי .חיי לא אפשרו לי לפתח טעם מעודן בהלבשה ,והשמלה הזאת
הייתה בעיניי שיא ההידור .כל הזמן לטשתי עיניים אליה ,וכאשר הודיעו על
הקונצרט ,החלטתי שלכבוד אירוע זה אקנה אותה .התלבשנו חגיגית – אני
בשמלה הארוכה ועדה בחליפת מכנסיים בצבע תכלת – והצטרפנו לקבוצת
הממתינים לאוטובוס המיוחד שייקח אותנו לקיבוץ יגור.
מה גדולה הייתה תדהמתי ,כשראיתי שאף אחת מהנשים לא לבשה שמלת
ערב ,הגברים לא לבשו חליפות ,כולם היו במכנסי ג'ינס! גם הקיבוצניקים
ביגור היו לבושים בפשטות יתרה .הרגשתי כל כך מגוחכת בשמלה הארוכה
שלי ,רציתי שהאדמה תבלע אותי! לזכות האנשים שסביבי אציין שאיש לא
לעג לי .אפילו קיבלתי מחמאות.
הארץ השתנתה מאוד .אז ,בשנות השבעים המוקדמות ,הכול היה פשוט
וצנוע — הבתים ,המכוניות ,הלבוש .בסופו של דבר הכול יוצא לטובה.
מהתקרית עם השמלה למדתי על אורחות החיים בארץ יותר מכל הסיפורים
על החלוצים מייבשי הביצות.
עוד בווינה ראיתי שבועון ברוסית שיצא לאור בישראל ונקרא "נאשה
סטראנה" ("ארצנו") .תהיתי אז על הכתבות הביקורתיות שבו :הרי הייתי
רגילה לעיתונות הסובייטית המלוקקת ,שבה דברים כאלה לא יכלו להיכתב.
גם למרכז הקליטה שלנו הגיע העיתון – ותמיד חיכיתי לו בקוצר רוח .התחלתי
לחשוב על אפשרות לעבוד בו — הרי מעבודת ההוראה מעולם לא התלהבתי.
את הצעד הראשון עשיתי בכתיבת שיר שהיה מוכן בראשי מזמן — עדות
לרגשות ההתלהבות והפתוס הפטריוטי שמילאו אותי .היה לי ניסיון מסוים
בכתיבת שירים בסגנון חופשי ,ללא חרוזים .ובכן העברתי את השיר שכותרתו
הייתה — איך לא — "השיבה למולדת" אל הכתב ושלחתי אותו למערכת
העיתון .בשגרת הלימודים כמעט שכחתי ממנו ,עד שיום אחד הידידה שלי
היחידה מרוסיה באה אליי בריצה עם גיליון חדש של העיתון ביד:
— יש פה שיר שחתום בשמך! האומנם את כתבת אותו?
היה זה שיר גדול ,שתפס כמעט עמוד בעיתון .הנהנתי .אכן ,שלי הוא.
| 276רבקה רבינוביץ
היום לא הייתי כותבת שיר כזה .הוא היה פתטי מאוד ,כולו מילים גבוהות.
התפעלתי אז מהטייס הישראלי שהוביל את מטוסנו מווינה :אולי הוא בנו
של בעל עגלה מעיירה יהודית ,ואילו היום מרגיש ליד הגה המטוס המודרני
כמו בבית .עם משפט אחד מהשיר אני מסכימה גם היום :צריך ללמוד לחיות
במולדת .דרוש זמן ,עד שהרגשת השייכות אליה מחלחלת לך ללב ,לדם,
לנשמה.
הם לא פשוטים ,הלימודים האלה .ארבעים שנה אני חיה בארץ ,ועדיין
מחפשת את זהותי היהודית והישראלית .תהליך זה לעולם לא יסתיים ,ואת
תעודת הגמר אקבל רק ברגע שבו גופי יתאחד לנצח עם אדמת הארץ.
התחלתי לכתוב מאמרים לעיתון כל שבוע ,על התחום היחיד שהכרתי,
כלומר על הקליטה ,על יתרונות וחסרונות השיטה ,על דברים שלדעתי רצוי
לשפר .כל המאמרים שלי פורסמו .קיבלתי מהמערכת מכתב ברכה בצירוף
המחאה ,שכר סופרים ,הכסף הראשון שהרווחתי בישראל .עד כמה שזכור לי,
הסכום היה שלושים ושש לירות; במחירים של אז הצלחתי לקנות בכסף זה
זוג נעליים.
ידידתי מרוסיה וילדיה עזבה את המרכז ועברה לחיפה ,שם קיבלה דירה.
במקומה הגיעה משפחה חדשה בהרכב מלא :בעל ,אישה וילדים .מיד אחרי
בואם הם ביקרו אצלי ,כי בימים הראשונים כל אחד מחפש נואשות אנשים
שדוברים את שפתם .הדברים הראשונים שאמרה לי האישה היו:
— למה הסכמת לקבל דירה קטנטנה שכזאת? לשלושה אנשים מגיעה דירה
עם שני חדרי שינה!
אמרתי שזה מה שהציעו לי.
— מה זאת אומרת הציעו? היית צריכה לדרוש!
עליי להודות שזה אפילו לא עלה על דעתי .כל מה שנתנו לנו בלי כל תמורה,
היה בעיניי בגדר נס.
להסביר להם שלא באתי בכוונה לדרוש לעצמי את המרב ,וכדי להוציא
מהמדינה כמה שיותר הטבות? לספר להם על אבא שוויתר על כרטיסי טיסה
ועל קצבת זקנה? הם לא יבינו .הרגשתי שלמרות הרוסית שבפינו אנחנו
מדברים בשפות שונות .אמרתי רק:
— לנו השטח הזה מספיק .הרי באנו לכאן לתקופה מוגבלת ,מה הטעם
להילחם על עוד חדר?
לא נוצרה ידידות גדולה ביני לבין המשפחה הזאת.
למאמרים שכתבתי לעיתון ,בנוסף לשכר הסופרים והשם שרכשתי לי
דרך שלושה משטרים | 277
אישה מנוסה יותר הייתה שמה לב לכך שהתנהגותו מוזרה ,אינה "גברית":
הוא לא ניסה לחזר אחריי ,לא הגיב על ניסיונותיי למצוא חן בעיניו .לדעתי
כולם ידעו שהוא הומוסקסואל ,רק אני לא הבנתי זאת .עד שיום אחד הוא
עצמו אמר לי" :אינני אוהב נשים" .כנראה הבין שאני מצפה למשהו ממנו.
כמעט שלא הרגשתי איך התקרב מועד העזיבה .יום אחד נקראתי אל העובד
הסוציאלי; במשרדו ישב עוד גבר אחד ,נציג משרד השיכון .הם שאלו אותי
היכן אני מתכוונת להתגורר ,כלומר באיזו עיר .בן-דוד שלי יעץ לי" :בקשי
לגור בבת-ים .עיר על שפת הים ,וגם קרובה לתל-אביב; יהיה לך נוח לבקר את
אימא ולמצוא עבודה" .אז עניתי לשאלתם" :בבת-ים".
הם התייעצו ביניהם ואמרו" :יש לנו כתובת בבת-ים ,אך הבית עדיין בבנייה,
ספק אם יהיה מוכן בתאריך שבו תצטרכי לעזוב את מרכז הקליטה" .אמרתי
שאין בעיה ,אני יכולה לגור חודש-חודשיים אצל אימא שלי .הם נתנו לי את
הכתובת כדי שאוכל לנסוע לשם ולהתרשם מהמקום .אם אחליט שמתאים לי,
הם יאשרו לי לקבל דירה בבית זה.
הם אמרו כי הקומה ומספר הדירה לא נקבעים בשלב זה .כשהבית יהיה מוכן,
הדיירים לעתיד יתכנסו במשרד חברת "עמידר" ,שם תיערך הגרלת מספרי
הדירות.
| 280רבקה רבינוביץ
פרק 38
בת הים הקטנה
שם יפה נתנו המייסדים לעיר זאת ,המשתרעת לאורך חוף הים מיפו ועד
ראשון-לציון .בת-ים .הסירונית היפה שפיתתה את אודיסאוס ואת לוחמיו
בדרכם הביתה אחרי מסעותיהם הארוכים .זאת הדמות שעלתה במוחי כאשר
נסעתי עם אמי לפגישת היכרות עם מקום מגוריי העתידי.
כמה מקומות מגורים החלפתי עד אותו יום? ריגה ,הכפר מאליה-בוגרי,
הכפר פאראבל ,העיירה קולפאשבו ,הכפר וורונובו ,העיר טומסק ,שוב ריגה...
כל פעם ,עם כל מעבר — כפוי או חופשי — ממקום למקום ,חייך נשברים,
נקרעים הקשרים המעטים עם האנשים שהכרת ,משתבשים סדרי הקיום
שבנית לעצמך בעמל רב .כל פעם זאת התחלה .כל פעם עומדת לפניך שורת
מכשולים .עייפות של מאות שנות גלות נופלת על כתפיך .האם כאן ,בעיר
זאת שעל שפת הים ,יגיעו נדודיי לקצם? גם בארץ זה יהיה מקום שלישי,
אחרי ביתה של אימא ומרכז הקליטה .אלא שהפעם הייתי מלאה אופטימיות
ומרץ .הייתי עדיין במצב של ההתלהבות הראשונית שאותו עוברים עולים
חדשים רבים ,במיוחד העולים של שנות השבעים ,שבשבילם העלייה הייתה
באמת יציאה מעבדות לחירות .ישראל הייתה בעיניי ארץ האפשרויות הבלתי-
מוגבלות .אני עדיין בת ארבעים ,לא צעירונת אך גם לא זקנה ,יש לי תקווה
וכוח .בוודאי אסדר לי כאן בית יפה ,אפגוש גבר נחמד שאתו אבנה משפחה
טובה ,וגם בעיות פרנסה יסתדרו על הצד הטוב ביותר.
הנסיעה באוטובוס הייתה די ארוכה ,עד שהגענו למרכז בת-ים והתחלנו
לחפש את הרחוב הדרוש .מה שראינו מיד אחרי המרכז היה אתר בנייה אחד
גדול .בכל רחוב – כמה בתים מוכנים ומאוכלסים ,הרבה בתים בשלבי בנייה
שונים והרבה מגרשים ריקים.
אימא שלי ,שהייתה רגילה למרכז תל-אביב ,קצת נבהלה ממראות בראשית
אלה של העיר הנמצאת בשלב הקמתה.
— מה ,פה את חושבת לגור? הרי זה סוף העולם! אמרה לי ,מבוהלת.
דרך שלושה משטרים | 281
לומר את האמת ,מראה השכונות החדשות הנבנות לא היה מלבב .כך גם
הרחוב שבו נבנה הבית "שלי" .בתים מאוכלסים ספורים ,חנות מכולת אחת
ואין-ספור מגרשים ריקים .מה שהיה דוחה במיוחד היה ריח הצואה שעמד
באוויר .מאוחר יותר הבנתי את סיבת הסירחון.
הבית שנועד לי כבר עמד על תלו .בית טיפוסי לתקופה ,בן ארבע קומות על
עמודים ,דומה לבתים אחרים בסביבה כמו אח תאום.
עלינו במדרגות וראינו קבוצת פועלים ערבים העוסקים בעבודות ריצוף,
טיוח וכדומה .הם ידעו עברית ,ודיברתי אתם .התברר ,שהם באים מהשטחים,
נוסעים הביתה רק לסופי שבוע וביתר הימים גרים בתוך שלדי הבתים הנבנים.
שאלתי אותם:
— יש לכם כאן מים ,ביוב ,שירותים?
— לא ,גברת ,אין שום דבר ,כפי שאת רואה.
— אז איך אתם חיים בלי כל זה?
— מסתדרים .יש פה כמה בתים שיש להם ממטרות השקיה בגינות ,משם אנחנו
לוקחים מים .יש פרימוס ,מרתיחים מים ,עושים קפה ,מבשלים נקניקיות .לא
נורא ,מסתדרים.
— מדוע אתם לא דורשים מהמעביד תנאים טובים יותר?
— מי ייתן ,גברת? הממשלה? הממשלה הזמינה את הבתים אצל קבלנים,
והקבלנים ,מה אכפת להם? הם רק צועקים – מהר ,מהר ,מהר!
נחרדתי ממה שראיתי .כל בת-ים ,בדומה לכמה ערים אחרות ,נבנתה בידי
פועלים מהשטחים ,ובכל מקום הם חיו בתנאים כאלה .נזכרתי בתקופות שבהן
בעלי לשעבר עבד בבנייה במקומות מרוחקים מהבית — וההשוואה לא הייתה
לטובת ישראל .לא שהשלטונות הסובייטיים יצאו מגדרם בדאגה לעובדים,
אבל בכל זאת תמיד סופקו לפועלים תנאים אלמנטריים לחיים :צריפים זמניים
או קרונות למגורים ,מיטות מתקפלות וציוד אלמנטרי אחר.
— אתם צריכים לפנות לאיגוד המקצועי ,אמרתי.
— איזה איגוד מקצועי? גברת ,איפה את חיה? רואים שאת חדשה .אנחנו
פלשתינים מהשטחים ,אין לנו שום ארגונים .ההסתדרות של היהודים לא
דואגת לנו ,אנחנו לא אזרחים .לא נורא ,טוב שיש עבודה .יש אישה בבית ,יש
ילדים .צריך כסף.
למדתי עוד שיעור ,אחד מני רבים ,שהטיל צל כבד על התמונה של המדינה.
מצד אחד — טוב שהם עובדים כאן ,מתפרנסים .אדם שפרנסה חשובה לו,
ישמור על פרנסתו ולא יעסוק בפעילות עוינת .מצד שני — היה לי קשה לעכל
| 282רבקה רבינוביץ
את העובדה שאת בתינו בונים אנשים משוללי זכויות שאין מי שידאג להם ,אין
מי שיספק להם תנאים אנושיים מינימליים .יבוא יום שהם יסרבו להשלים עם
תנאים כאלה — ומה יקרה אז?
הבנתי מאין בא הסירחון בכל האזור :מאות פועלי בנייה שחיים כאן בשלדי
הבתים עושים את צרכיהם במגרשים הריקים או בחצרות הבתים.
כשיצאנו מהבניין ,אימא אמרה:
— את לא תיקחי דירה במקום הזה!
— אקח ועוד איך אקח! עניתי .ראינו כבר כמה דירות בתל-אביב ,את זוכרת,
איך הלכנו לראות דירות עם מתווכים? בתים ישנים ,מוזנחים ,את בעצמך
אמרת שאי-אפשר לקחת דירות כאלה .כאן יהיה לי בית חדש.
— כן ,אבל כל האזור ...הריח...
— זה מצב זמני .הנה ליד הבית "שלי" יש בניין שכבר גרים בו .בואי ניכנס,
נתרשם ,נדבר עם אנשים.
נכנסנו וגילינו שגם הבניין הזה נבנה עבור עולים חדשים .הכניסה ,המדרגות –
הכול נראה טוב ,מסודר .אישה אחת הזמינה אותנו להיכנס לדירתה והביעה
שביעות רצון מכך שאהיה שכנה שלה.
— בעוד שנה-שנתיים יהיה פה אזור חדש ,כל הבתים חדשים ,יהיה יפה יותר
מאשר במרכז תל-אביב ,שם כל הבתים כבר ישנים ,אמרה.
חזרתי למרכז הקליטה ואמרתי שאני מוכנה לקבל דירה בבניין שראיתי.
רשמו לי את הכתובת בתעודת העולה.
תעודת עולה היא המסמך החשוב ביותר בשנים הראשונות בארץ ,חשוב
אפילו מתעודת הזהות .כל דבר שעולה מקבל מהמדינה או רוכש בתנאים
מיוחדים ,נרשם בה .אפשר ליהנות מכל זכות שניתנת לעולה רק פעם אחת.
למשל אם קניתי מקרר ללא מכס וללא מס קנייה ,לא אוכל לקנות עוד מקרר
באותם התנאים.
הגיע היום שהיינו צריכים לעזוב את מרכז הקליטה ולצאת לחיים עצמאיים.
העבירו אותנו ברכב של המרכז לדירתה של אימא .ההעברה הבאה לדירה שלי,
כשתהיה מוכנה ,תהיה כבר על חשבוני .ידעתי שמשפחות רבות שמצאו את
עצמן במצב כזה סירבו לעזוב בתנאים כאלה .יכולתי גם אני לסרב ,אך לא היה
לי נעים .חוץ מזה ,לא לכולם יש בני משפחה שמוכנים לארח אותם זמנית.
דרך שלושה משטרים | 283
פרק 39
"התוכלי לתרגם
מעברית?"
אחרי כמה ימים של מנוחה בבית אמי הלכתי למערכת העיתון "נאשה
סטראנה" ,שהייתה ממוקמת באזור מכוער להחריד ,לא הרחק מתחנת
האוטובוסים המרכזית .הלכתי יחד עם אימא ,כי אני חסרת כושר התמצאות
בעיר לא מוכרת .לוקח לי זמן להתרגל.
במערכת ,שהרכבה היה מצומצם מאוד מאחר שהעיתון יצא רק פעם בשבוע,
התקבלנו בזרועות פתוחות .כולם הפסיקו לעבוד והתגודדו סביבנו ,הגישו לנו
תה וכיבוד קל ,שאלו שאלות .חביבה במיוחד הייתה הגברת צילה ְקלֶ ּ ְפ ִפ ׁיש,
העיתונאית הבכירה במערכת .היא הציגה לפניי את עורך העיתון יחזקאל רבן,
איש מבוגר וסימפתי ,חבר הקיבוץ לוחמי הגטאות.
עוד לפני שהספקתי לבקש ,שאלו אותי עם אני מעוניינת לעבוד בעיתון.
הימלְ ַפ ְרב. עניתי כמובן בחיוב .צילה אמרה שהכול תלוי במנכ"ל החברה שבתאי ֶ
העורך ידבר אתו ,יגיד לו שבמערכת כבר מכירים אותי ואת סגנון כתיבתי.
צילה תודיע לי בטלפון מה היו תוצאות השיחה .לדבריה ,הימלפרב רמז כמה
פעמים על כוונתו להפוך את העיתון ליומי ,ולשם כך יידרש כוח אדם נוסף.
כעבור כמה ימים צילה התקשרה והודיעה שמר הימלפרב מזמין אותי
לפגישה .בשיחה ,שבה השתתפו רבן וצילה ,המעסיק העתידי שלי פצח בנאום
ארוך על החברה שהוא ייסד ושהוא עומד בראשה ,ושמה "החברה המאוחדת
לפרסום ולהדפסה" .היא מוציאה לאור שישה עיתונים בשפות שונות ושני
שבועונים ,לכן היא מהווה את אחד המו"לים הגדולים במדינה .כל העיתונאים
שעובדים בה התקבלו כשהיו עולים חדשים ,וגם הקוראים הם בעיקר עולים
חדשים .הוא עצמו היה עולה חדש כאשר התחיל להוציא עיתון אחד ,בשפה
הפולנית בה שלט היטב כי הוא יליד פולין .עם הזמן הוצאת עיתונים בשפות
שונות הפכה למפעל חייו ,כי הוא דוגל בעיקרון שכל אדם ,גם אם אינו שולט
| 284רבקה רבינוביץ
הימלפרב הטיל את המשימה דווקא עליי ,עובדת חדשה שבקושי סיימה את
החודש הראשון במערכת .האם מטרתו הייתה להכשיל אותי?
לא אכנע .אתרגם את הספר ,אפילו אם אצטרך לכרסם את הטקסט בשיניי.
הרי בשבילי זאת השאלה הקיומית" :לחיות או לחדול" ,כלומר לקבל משרה
קבועה או לעוף החוצה .יש לומר שהעורך יחזקאל רבן עזר לי הרבה .הייתי
קרובה לדמעות כשעמלתי על הפרקים הראשונים ,אך היה זה בית ספר שערכו
לא יסולא בפז .זה היה האולפן השני שלי .בימים ההם הבנתי שאני רחוקה
מלדעת עברית .יצאתי מהאולפן בידיעת "עברית קלה" ,שהיא מספיקה בקושי
לקניות בשוק .לאדם שעבודתו במילה הכתובה אסור להסתפק ברמה זאת.
החלטתי שמעתה אני עוזבת את הדרך הקלה ,לא מקשיבה עוד לשידורי
רדיו לעולים ברוסית ולא קוראת ספרים ברוסית .החלק השני של ההחלטה
היה קשה במיוחד :בעברית הקריאה שלי הייתה אטית ,ואילו ברוסית קראתי
במהירות הבזק.
חברת "עמידר" הודיעה כי הבית "שלי" מוכן לאכלוס .שלפתי בהגרלה את
המספר אחת עשרה שפירושו — דירה בת שניים חצי חדרים ומרפסת בקומה
שלישית.
יש לי דירה .יש לי עבודה .לשמחתי לא היה גבול .החיים החדשים מתחילים.
קיבלנו הפנייה למחסן של הסוכנות ,שם נתנו לנו שלוש מיטות ברזל עם
מזרנים דקים מגומאוויר ,כרים ,שמיכות וכלי מיטה אחרים .יחד עם אימא
הלכנו לחנות "אמקור" בתל-אביב ,שם אימא קנתה לנו מקרר ותנור בישול.
רציתי לקחת מקרר קטן ,כמו שהיה לנו "שם" ,אך אימא אמרה שכאן חיים
בצורה אחרת וצריך מקרר גדול .לא היה לי נעים שאימא מוציאה כל כך הרבה
כסף בשבילנו ,לכן אמרתי שלא נקנה מכונת כביסה בינתיים .אפשר לכבס
ידנית.
בימים ההם עוד לא שמעו על מחשוב כל מוסדות הציבור והמשק ,לכל
הסידורים היה צריך להופיע באופן אישי ולחכות בתור .היה לי איזשהו פחד
בלתי-מוסבר מהליכה לבד למקומות שונים בעיר הלא-מוכרת .כ"תגבורת"
לקחתי אתי את מיכה; יחד אתו הרגשתי יותר ביטחון .הלכנו יחד לחברת
החשמל ,לחברה לאספקת בלוני גז ולעיריית בת-ים לפתוח חשבונות .הוא
התמצא בשטח טוב ממני ודיבר עברית די בחופשיות .הוא עוד לא הלך לבית
ספר ,מפני שלא עברנו עדיין לדירה שלנו .אי-אפשר היה לעבור לדירה
לפני שהיא חוברה לחשמל ,למים ולביוב ולפני שהתקבלו בלוני גז .נסענו
גם למשרדי המכס ביפו לקבל אישורים על שחרור ממכס בקניית דברי
| 286רבקה רבינוביץ
מקומות פנויים .נדהמתי .איך ייתכן דבר כזה — לא לקבל תלמיד חדש .פרצתי
בבכי .באביב? באביב עוד לא היה לנו מושג היכן נגור .רק אתמול עברנו לדירה
באזור זה .ואם זה היה קורה באמצע החורף ,הילד לא היה לומד כל השנה? אני
בעצמי מורה ,אמרתי ,ובחיים לא שמעתי על יחס כזה .מה אמור לעשות עולה
חדש שמגיע באמצע שנת הלימודים? אפילו במשטר הסובייטי הקשוח אין
דבר כזה – לא לקבל תלמיד ללימודים.
המזכירה הלכה אל המנהלת וזאת הורתה לה לרשום את הילד .נתנו לי
רשימת ספרי לימוד הדרושים והציעו שאקח ספרים משומשים בחינם" :את
הרי עולה חדשה ,בוודאי אין לך כסף" .אמרתי בגאווה שיש לי כסף ,אני עובדת
ורוצה לקנות לבני ספרים חדשים.
קיבלתי הזמנה לבקר במחלקת הקליטה של העירייה בצירוף פתק הפנייה
למשתלה לבחירת עציץ — מתנת העירייה למשתקעים החדשים בעיר .תשומת
הלב הזאת ריגשה אותי מאוד .במחלקת הקליטה שאלו אם יש לנו בעיות
מיוחדות .אמרתי שבתי בת השבע-עשרה צריכה ללמוד מקצוע ,רצוי לא רחוק
מהבית .נתנו לי רשימת קורסים שמתקיימים בעיר .אמרו שהנרשמים לאחד
הקורסים מקבלים מלגה בזמן הלימודים.
עדה בחרה בקורס לאלקטרוניקה .המלגה לא הייתה גדולה ,אך בכל זאת
משמעותית בשבילנו .בגמר הקורס הייתה אמורה להישלח לאיזשהו מפעל
לעבודה מעשית.
כאן המקום לציין שבתי ,שהייתה כל כך חולנית בסיביר ובריגה ,בארץ
התחילה ממש לפרוח .אקלים הארץ עשה לה את מה שכל הרופאים וכל
התרופות לא הצליחו לעשות :סימני המחלה נעלמו ,סומק החליף את החיוורון,
שערה הדליל הפך לרעמה מפוארת — בקיצור ,הברווזון הפך לברבור .בריגה
מכרים מדי פעם היו אומרים לי" :כמה חבל ,הילד יפהפה והילדה לא יפה!"
עכשיו איש לא יכול היה לומר זאת :עדה הפכה ליפהפייה ,כל הבחורים סובבו
את ראשיהם אחריה.
את החיים החדשים בארץ עדה קיבלה באהבה והפכה לפטריוטית נלהבת.
רק דבר אחד הפריע לה להיות מאושרת :היא פחדה פחד מוות מהגיוס לצבא.
חברות ללימודים בקורס סיפרו לה דברים מפחידים על השירות הצבאי :למשל
שהקצינים שוכבים עם כל החיילות שביחידותיהם ללא הבחנה ,והחיילות
הכפופות להם לא מעזות לדחות אותם ,שלא לדבר על להתלונן .יש מקרים
שבחורה יוצאת מהשירות הצבאי עם קצין חתן ,אך הרוב פשוט עוברות מיד
ליד ויוצאות מזה שבורות נפשית.
דרך שלושה משטרים | 289
פרק 40
חתונת בתי
בקורס שבו למדה עדה היה בחור נאה ,ששם עיניו עליה .גם הוא מצא חן
בעיניה .מתחילת החיזורים שלו אחריה ,האירועים התפתחו במהירות .הוא
הציג אותה לפני הוריו ,אנשים נחמדים בצורה נדירה ,יוצאי פולין ניצולי
שואה .ההורים ,במיוחד האב ,מיד קיבלו את עדה כמו בת .הבחור שמו משה,
הציע לה נישואין ,והיא נענתה.
אימא ואני ניסינו להניא אותה מהצעד הפזיז כי הייתה צעירה מאוד ,עוד לא
בת עשרים .ואז הילדה השקטה שלי התמרדה בפעם הראשונה ,דחתה את
הטיעונים שלנו ואף עזבה את הבית ועברה לגור בבית הוריו של חתנה.
הלכנו לשם ,אימא ואני ,במטרה לנסות להחזיר אותה הביתה — ובמקום זאת
מצאנו את עצמנו דנות על חתונה .הלבביות של הורי החתן פשוט המיסה את
התנגדותנו.
הוריו של משה היו אנשים מבוגרים ,האב כבר פרש לגמלאות .האם — עקרת
בית .בדירת שיכון קטנה ,בקומת קרקע ,הם גידלו את שני ילדיהם — בן ובת.
הבת כבר הייתה נשואה ועזבה את הבית.
במושגים שהבאתי מעולם אחר וממשטר אחר הם לא נראו לי עניים .הרי
בריגה דירה בת שני חדרים הייתה פסגת החלומות של רבבות אנשים .הריהוט
היה פשוט ואוכל לא חסר בביתם .בעיניי הייתה זאת רמת חיים סבירה בהחלט.
למרות מצבם הדחוק האב הכריז שהוא לוקח על עצמו את הוצאות החתונה,
הגם שזה עלה לו בחלק הארי של פיצויי הפרישה שקיבל .הם גם היו מוכנים
להחזיק את הזוג הצעיר בביתם ולדאוג לכלכלתם ,עד שיתארגנו ויקנו דירה.
אנחנו מצדנו התחייבנו לעזור לזוג לקנות דירה.
כשהתחלנו לחפש אולם לחתונה נתקלנו בבעיה .לא הייתי מודעת לכך
שבישראל עורכים חתונות גדולות ורבות משתתפים .עדיין לא ראיתי
אף חתונה בארץ .החותנים רצו רק חתונה באולם ,כפי שנהוג ,והסבירו גם
שקיימים סלונים מיוחדים שבהם ניתן להשאיל שמלת כלה והינומה .ראיתי
דרך שלושה משטרים | 291
משה .מהצד שלנו היה בן-דודי אהרן ואשתו גליה שעלו בינתיים לארץ ,אימא
וכמה מכרים שלה ושלי.
החתונה הייתה קטנה וביתית .לא ידעתי שהזוג הצעיר יחד עם ההורים
צריכים לגשת לכל שולחן ,להודות לאורחים ולהצטלם אתם .רוב הזמן רקדתי
עם אחד האורחים מצד החתן שחיזר אחריי בהתלהבות .רק אחרי שראיתי כמה
חתונות ישראליות ,הבנתי איך הייתי אמורה להתנהג .אני חושבת שהאורחים
סלחו לי .האווירה בחתונה הייתה עליזה ומשוחררת מגינוני רשמיות.
חיפשנו דירה בשביל הזוג הצעיר .הדירות אז היו בדרך כלל די זולות .מצאנו
דירת שיכון בת שני חדרים במחיר שלושים אלף דולר .אימא ואני השקענו
עשרת אלפים כל אחת ומשה לקח משכנתה של עשרת אלפים .הצעירים עברו
לדירה שלהם והתחילו בחיים עצמאיים.
נשארתי עם מיכה; לא ראיתי אותו הרבה כי בבוקר לא הייתי בבית ,ואחרי
הצהרים הוא שיחק רוב הזמן עם חברים בחוץ .לכל שאלותיי על לימודיו בבית
הספר הוא תמיד ענה "בסדר".
העיתון שלנו בינתיים הפך ליומי ,התקבלו עובדים חדשים ,ביניהם כאלה
שידעו עברית מהבית .הם היו מיוחסים יותר בעיני הבוס .אמנם הייתה לי
כבר קביעות ,אבל תמיד פחדתי מפיטורים .גם יתר העובדים נמנעו מלבקש
ימי היעדרות מהעבודה ,פרט למקרי מחלה .מאחר שהעיתון התבסס כולו על
תרגומים ועל כמה מכתבי קוראים ,לכל אחד מהעובדים היו עמודים "משלו"
שהוא חייב היה למלא .אם מישהו נעדר ,אחרים היו צריכים לעבוד יותר ,הרי
לא יכול להישאר עמוד ריק בעיתון .ידענו שזה קשה ,לכן נמנענו ככל האפשר
מהיעדרות לצרכים אישיים.
למרות כל הקשיים האלה הייתי חייבת לבקר בבית הספר ,לדבר עם מחנכת
הכיתה .איני סולחת לעצמי עד היום שלא עשיתי זאת.
יחד עם הקביעות המיוחלת קיבלתי ערמה של טפסים שיש למלא .היו
ביניהם טפסים להצטרפות לקרן השתלמות ולקופת גמל .שני הדברים האלה
היו כרוכים בניכוי סכומים מסוימים מהמשכורת .איש לא הסביר לי את
היתרונות של ההצטרפות :שני שלישים מכספי הקרנות משלם המעביד ,ואילו
העובד – רק שליש .שאלתי אם חייבים להצטרף ,ענו לי שזה תלוי ברצוני.
מאחר שחששתי מכל גרוש שיורד מהמשכורת הקטנה שמא אשאר בלי כסף
עד למשכורת הבאה ,לא הצטרפתי .אמנם כל עמיתיי לעבודה הצטרפו ,אך
להם היו שני מפרנסים במשפחה ואילו אני הייתי המפרנסת היחידה .הייתה
זאת שגיאה חמורה שהפסדתי בגללה הרבה כסף שיכולתי לקבל בזמן הפרישה
דרך שלושה משטרים | 293
פרק 41
עידן החלטורות
השנים 1972ו 1973-היו שנות השיא של גל העלייה הקרוי "עליית שנות
השבעים" .שער הברזל ,הודות למאבק העיקש של יהודי ברית המועצות
שנתמך על-ידי יהדות העולם ,אמנם לא נפתח לרווחה ,אך נוצר בו פתח צר,
ומי שהיה מוכן לעלות פרץ דרכו החוצה .השלטונות במוסקבה הניחו שהמוני
היהודים שהתבוללו במשך עשרות השנים של רוסיפיקציה ורבים מהם אף
שינו את שמותיהם ונרשמו כרוסים ,לא ירצו לעלות לישראל .אחרי ש"האדים
הלוחצים" ,כלומר אנשי הגרעין הפעיל ,יעזבו ,שוב ישררו שקט ושלווה בקרב
היהודים הסובייטיים.
ההנחה הייתה נכונה :העלייה לא הפכה לעזיבה המונית .היה זרם חזק של
עולים מהרפובליקות הבלטיות; כמות מסוימת של עולים הגיעה ממוסקבה.
בסך הכול העלייה מנתה כמה מאות אלפי אנשים – מתוך כשני מיליוני יהודים
שהתגוררו אז ברחבי ברית המועצות.
אך גם כמות כזאת הפכה את עולי ברית המועצות לגורם משמעותי באוכלוסיית
הארץ ,אשר מנתה בתחילת שנות השבעים רק שני מיליון תושבים .המנגנונים
הרשמיים היו צריכים להסתגל לכמות משמעותית של דוברי רוסית; גם המגזר
הפרטי הבין את הפוטנציאל הטמון בעלייה ובקליטתה.
קיבלתי כמה הזמנות לתרגומים באופן פרטי ,לא במסגרת העבודה .קצת
הכנסה נוספת לעולם לא מזיקה ,במיוחד במשק הבית הדל שלי .כעבור שנה
הביקוש גדל ,והייתה לי כל הזמן עבודה נוספת ,כלומר חלטורה .החלטורות
כעבודה שנייה ליוו אותי כל השנים עד לפרישתי לגמלאות .התרגלתי להגיע
הביתה ,לאכול משהו קל ,ומיד לגשת לעבודתי השנייה .מאחר שלא הייתי
מיומנת להדפיס במכונת כתיבה ,נזקקתי לכתבנית .היו לנו במערכת כתבניות,
כל עיתונאי-מתרגם ישב עם כתבנית; התיידדתי עם אחת מהן ,ליובּ ה ,בחורה
גרושה כמוני ואם לילדה .עבדתי הרבה עם ליובה .היא הייתה חרוצה וזריזה,
אך הייתה לי אתה בעיה אחת גדולה :היא התגוררה בנתניה .לעתים קרובות,
| 296רבקה רבינוביץ
כשהיו לנו עבודות דחופות ,הייתי נוסעת אליה לסופי השבוע .עבדנו עד
השעות הקטנות של הלילה ,ונאלצתי להישאר ללון.
אפילו שלא ידעתי לגבות מחירים ראויים ועבדתי בזול ,הרווחתי לא רע,
במושגים שלי .אך המחיר ששילמתי — בבריאות ,בחוסר שעות שינה,
בוויתור על קשרים חברתיים ובעיקר בהזנחת בני — היה יקר יותר מכל הכסף
שהרווחתי .הבנתי את זה רק בדיעבד.
האם אני מצטערת היום על כך שהפכתי ל"סוס עבודה" ונכנסתי לשגרת
החלטורות? אין לי תשובה נחרצת על שאלה זאת .החיים לא נותנים לנו
אפשרות לשחק בגרסאות דוגמת "מה היה קורה אילו" .דבר אחד אני יודעת
בביטחון מוחלט :המשכורת שלי הייתה קרובה מאוד לשכר מינימום; ללא
העבודות הצדדיות ,לא היה לנו כל סיכוי לחיות ברמה סבירה .לא רציתי
להימנות עם המשפחות שהעוני עובר בהן מדור לדור מבלי יכולת להיחלץ.
היה עוד צד חיובי בחלטורות שלי ,נוסף על תוספת הפרנסה :הודות לעבודות
שתרגמתי העשרתי את הידע שלי בנושאים שספק אם הייתי מגיעה אליהם
לולא הצורך לקרוא את החומר ולתרגמו .עולים רבים נותרים עם ידע דל ביותר
על תולדות הארץ ועל מנהיגיה ,ואילו בשבילי העבודות שעשיתי היו תחליף
לאוניברסיטה פתוחה .בזכות הידע שצברתי גם התפתחתי מבחינה מקצועית
ועם הזמן הפכתי ממתרגמת לכתבת ולפרשנית.
אחת ההזמנות הראשונות שקיבלתי הייתה סדרת חוברות על החגים
היהודיים .הודות לתרגום החוברות הללו נתגלה לפניי עולם לא מוכר ומרתק,
שספק אם הייתי מגיעה אליו בדרך אחרת.
שמי כמתרגמת הלך לפניי ,וכעבור זמן קצר שעשיתי עבודות קטנות ,פנה
אליי "לקוח" ענק — ההסתדרות .ממחלקת התרבות של ההסתדרות קיבלתי
עבודות רבות ומעניינות .הם הכינו לקטים של כתביהם ושל נאומיהם של
המנהיגים :דוד בן-גוריון ,גולדה מאיר וברל כצנלסון ,תרגמתי אותם והם הפכו
לסדרת ספרים בשם "אישים ומקורות".
זאת כבר הייתה בעיניי לא חלטורה אלא עבודת קודש של ממש .למדתי
המון מהספרים האלה על התקופה שלפני קום המדינה ,על חיבוטי הנפש
של המנהיגים בהתוויית הדרך של המדינה הצעירה ועל המכשולים שעמדו
לפניהם .הם היו סוציאליסטים ,אנשי תנועת העבודה; שאיפתם הייתה לבנות
כאן מדינת מופת" ,אור לגויים" כדברי בן-גוריון .הגישה שלהם אל בעיות העם
והמדינה הייתה קרובה מאוד ללבי ,ותאמה את השקפת עולמי.
אחרי שתרגמתי את הלקט של דוד בן-גוריון והספר הודפס ,הנהלת המרכז
דרך שלושה משטרים | 297
כן ,לצערי ,דברים רבים המתוארים בדברי מנהיגי העבר אינם רלוונטיים
היום ,כי ישראל השתנתה ללא הכר — ולא תמיד לטובה .התפקיד המוביל של
תנועת העבודה ,העזרה ההדדית ,הדגש על עבודה עברית — כל אלה נעלמו
כלא-היו .עצם מעמד הפועלים היהודים ,שבן-גוריון השליך את יהבו עליו ,לא
קיים עוד ,הפכנו לעם של פקידים .את מקומם של הפועלים העבריים תפסו
עובדים זרים.
אך אז ,כשהייתי עדיין עולה חדשה ,רבים מדברי החזון של המנהיגים
הראשונים היו אקטואליים .היו בישראל אלמנטים של סוציאליזם — במיוחד
בענייני הקליטה ,שנוהלו בידי הממשלה ולא בידי השוק החופשי שבו מעמד
העולה החדש ,שלא שולט בשפה ומקצועו לא תמיד מבוקש ,יהיה תמיד נחות
בתחרות עם ילידי הארץ.
עוד באולפן הסביר לנו המורה שישראל היא מדינת רווחה ,בזכות מערכת
חוקים סוציאליים המגנים על העובדים ומנגנונים מפותחים של עזרה הדדית.
היום נותר מעט מאוד מכל הדברים האלה; ישראל הפכה למדינה קפיטליסטית
מובהקת ,המשק הציבורי הופרט ,ארגוני העובדים נחלשו ,הסכמי עבודה
מגזריים פינו את מקומם לחוזים אישיים .רבים בוכים ומתלוננים על מצבם
הקשה ולהם ניתן לומר :זה המשטר שרציתם ,זאת המנהיגות שהבאתם
בהצבעתכם בבחירות .אין לכם על מי להלין.
כן ,בזכות קולות האנשים שהיו קשי יום והעדיפו ,למרבה הפרדוקס ,את
הימין ,הסוציאליזם הישראלי נוצח בידי הקפיטליזם .האמת חייבת להיאמר:
המפעלים המופרטים פועלים ביעילות רבה יותר ,התחרות מאלצת אותם
להשתפר .כל המשק ,מבחינת תפוקתו ,הפך יעיל הרבה יותר .אך במדינות
סוציאל-דמוקרטיות קיימות מגבלות על ההון ודרכי הגנה על העובד .אצלנו,
לעומת זאת ,ההון הפרטי משתולל ללא רסן ,וביחסי עובד-מעביד שולטים
חוקי הג'ונגל .רק החזק שורד .כפי שכתב קרל מרקס ,הקפיטל אינו מכיר
במושג "פטריוטיזם" :תן לו אחוז גבוה יותר של רווחים על ההון — והוא
ישכח ממולדתו .מילים אלה נכתבו לפני מאות שנים ,אך מתגשמות במלואן
עכשיו :אנשי הון רבים מעבירים את מפעליהם לארצות העולם השלישי שבהן
כוח העבודה זול יותר; "במקרה הטוב" ,אם הם משאירים את עסקיהם כאן,
כדוגמת עסקי בנייה שאין אפשרות להעבירם למדינה אחרת ,הם מעסיקים
בעיקר עובדים זרים ,המתקיימים פה בתנאים לא תנאים ומסתפקים בשכר
נמוך .וקיימות גם "חברות כוח אדם" ,שהן בעיניי "סוחרי העבדים" של זמננו;
הן "קונות" עובדים בשכר נמוך ,עליהם לא חלים חוקי העבודה ,מספקות אותם
דרך שלושה משטרים | 299
פרק 42
שגרת החיים
שגרת חיי הייתה קשה מאוד .לצד שתי העבודות הקבועות שלי היו תמיד
הרבה דברים שלא סבלו דיחוי כמו קניית אוכל ,בישול ,שמירה על ניקיון הבית
והגוף ,ולמרות כל מאמציי ,תמיד נשארו תחומים שנזנחו .פעם בשבוע הייתי
מבקרת את אימא — גם אצלה היה הרבה מה לעשות ,כי עם השנים השתלטה
עליה אדישות מוחלטת כלפי משק ביתה והיא בילתה את רוב זמנה בישיבה על
ספסל בכיכר צינה דיזנגוף ,שם פטפטה עם ידידות בנות גילה .הייתי מוצאת
את הדירה במצב הזנחה נוראי .על הטרוניות שלי הייתה עונה שזה לא מעניין
אותה" ,כי ממילא צריך למות".
הגישה השלילית לכל דבר שאפיינה אותה תמיד התחזקה עם הגיל ,וזה
התבטא בסירוב מוחלט להעסיק עוזרת ולקנות מכונת כביסה .הייתי צריכה
להחליף לה מצעים ,למסור את כלי המיטה והמגבות למכבסה ואילו את
הבגדים האישיים שלה לכבס ידנית.
כמו בגלות סיביר ,המילים "אני צריכה" קבעו את סדר היום שלי .הבנתי
די מהר שכמה שלא אשתדל ,לא אגיע לרמת החיים של משפחה ישראלית
ממוצעת .קניית מכונית כבר פספסתי ,כי הגעתי לארץ ללא רישיון נהיגה
ולא היו לי זמן ללמוד נהיגה כאן ,ואילו רק לבעלי רישיון הייתה זכות לרכוש
מכונית בתנאים מיוחדים לעולים ,בלי מיסים .יכולתי בקלות לעשות רישיון
בריגה ,אם רק הייתי מקבלת מאימא רמז שזה חשוב .עם הזמן הבנתי ,שלפי
הסטנדרטים הישראליים אדם ללא רכב נחשב עני מרוד .ובכן ,בלי שידעתי
קבעתי את מקומי מבחינה חברתית כאחת מ"מעוטי היכולת שמשתמשים
בתחבורה הציבורית" — ניסוח נפוץ בכלי התקשורת שתמיד מקומם אותי.
בעתיד גם גיליתי שהיעדר מכונית בולם את התקדמותי המקצועית .רציתי
מאוד לעבור לעבוד בעיתון עברי; גם ידידים שהכרתי באגודת העיתונאים יעצו
לי לעשות זאת ,כי רמת שליטתי בעברית הייתה כבר מספיק טובה" :את הרי
מבינה שהעיתונות הלועזית שלכם ,המתורגמת ברובה ,היא עיתונות סוג ב'!
| 302רבקה רבינוביץ
עברי ,את יכולה!" היה זה בתקופה שכבר כתבתי מאמרי פרשנות והתמצאתי
לא רע בפוליטיקה הישראלית על ניגודיה הרבים .אלא מה? לעבוד בעיתון
עברי פירושו כמו להתחיל בכיתה א' .השלב הראשון — להיות כתבת שטח.
לכך דרושה ניידות ,כתב חייב להיות "על גלגלים" ולהגיע במהירות לכל
מקום .נשארתי תקועה במקום הנחות ,עם משכורת טיפה יותר גבוהה משכר
המינימום .מאחר שאני מפרנסת יחידה ,פירוש הדבר — רמת חיים נמוכה
וחלטורות אין-סופיות לצורך השלמת ההכנסה.
היה לי גם חלום אחר — להינשא .הגעתי ארצה כגרושה "טרייה" ,הרי
התגרשתי ארבעה חודשים לפני העלייה .אז החזקתי בדעה שחיי אישה שלמים
רק במסגרת משפחתית .הייתי בטוחה שכאן ,בין יהודים ,לא אתקשה למצוא
לי בעל הגון ותומך .להתאהב בגיל מעל ארבעים? זה לא קורה אפילו באגדות,
שבהן הנאהבים תמיד צעירים מאוד .חשבתי שדי בסימפתיה ,בידידות ובהבנה
הדדית .נרשמתי בחברת שידוכים ידועה מאוד והתחלתי לצאת לדייטים.
העמדתי תנאי :לא להציע לי מועמדים מקרב העולים החדשים מברית המועצות.
רציתי לפרוץ החוצה ממעגל "הרוסיות" ,הדבוק בשפה הרוסית ובמנטליות
הרוסית .הרגשתי שאני כבר לא שם.
חשבתי לתומי שאהיה "מציאה" בעיני גברים ישראלים בשכבת הגיל שלי,
שנתוני הפתיחה שלי היו טובים :נראית לא רע ,אינטליגנטית ,משכילה,
מתפרנסת וגם עקרת בית די טובה .להפתעתי ,הגברים שפגשתי לא התלהבו
ממני .הדייטים התפוצצו אחד אחרי השני והתגלו כבזבוז זמן.
לקח לי זמן להבין שבעיני גבר ישראלי ותיק אני מוערכת לפי קריטריונים
אחרים לגמרי .נתוניי ואישיותי — האם אני יפה ,בת-שיח מעניינת ,ידידותית,
חרוצה ,בעלת ידע — כל זה משני .העיקר הוא מעמדי החברתי-כלכלי .מבחינה
זאת היו לי רק חסרונות :עולה חדשה; אם חד-הורית; ללא רישיון נהיגה; לא
שולטת באנגלית; מתגוררת במקום לא יוקרתי; סגנון חיים צנוע .כל הנקודות
האלה פסלו אותי מראש בעיני רוב הגברים.
אחרי חצי שנה של כישלונות ניתקתי את יחסיי עם חברת השידוכים.
במקביל לכל זה קרו הרבה אירועים ,גם בחוג משפחתנו הקטן וגם במדינה
כולה ,אירועים שהשפיעו מאוד על חיינו.
בשנת 1972אחי יוסף הגיע ארצה ,עם ויזה של אורח ,שתוקפה הוגבל לשישה
חודשים .חצי שנה לפני כן הוא עבר התקף לב קשה שכמעט הרג אותו .הוא
אמנם שרד ,אך לבו נשאר פגוע מאוד .ספק אם עשו בנובוסיבירסק ניתוחי
מעקפים; אילו נותח מיד ,הפגיעה הייתה קטנה יותר או אולי נמנעת כלל .אלא
דרך שלושה משטרים | 303
שבמצב הרפואה השורר שם אדם יכול היה לסמוך רק על כוח ההתגברות של
גופו או למות.
שמחתי מאוד על בואו :קיוויתי שייווצר שוב תא משפחתי קטן ולא נהיה
כה בודדים .אימא הודיעה לי שחסרים לה כלי מיטה בשבילו; ארזתי מיד
שמיכות ,כרים ואת שאר המצעים שקיבלנו מהסוכנות ,הרי במטען שלנו
שהגיע היו כל כלי המיטה הדרושים ,ונסעתי להביא לו .מה גדולה הייתה
אכזבתי כשנתקלתי באותו היחס הקר והמוכר מביקוריו של יוסף בריגה :אימא
בקושי הביטה לכיווני וכל תשומת לבה הייתה מרוכזת בבנה" .הבאת דברים?
שימי אותם שם" .אלה היו המילים היחידות שאמרה לי ,כשנכנסתי עם צרור
שהיה גדול ממני .גם יוסף לא הביע רגשות חיבה בפגישה אתי .הוא היה שונה
לגמרי מאותו אח שהגיע במיוחד לריגה עם משפחתו לפני עלייתנו ארצה כדי
להיפרד :אז הוא היה חם ,דואג ותומך ,ואילו עכשיו — קר ומנוכר כלפיי ומרוכז
רק בעצמו ובאימא.
כילדה וכנערה ידעתי תמיד שהוא הבן המועדף במשפחה ,ובמיוחד כאב
לי שהוא קיבל את מעמדו הנסיכי כמובן מאליו .רק בפגישותינו בריגה,
כשההורים כבר היו בארץ ,ראיתי אותו שונה ,מתנהג כמו אח .חשבתי לתומי
ששברנו איזושהי מחיצה בינינו פעם אחת ולתמיד ,אך הסתבר שטעיתי.
הבנתי :אימא תמיד תעמוד בינינו .בכך היא בעצם שללה ממנו אחות וממני
אח ,עם כל המשתמע מכך .הוא אמנם נהנה מאהבתה הבלעדית ,אך הפסיד,
לדעתי ,הרבה יותר.
בכל זאת באתי לבקר כעבור כמה ימים ושוחחנו קצת .הוא דיבר בעיקר על
מחלתו; לדבריו ,הרופאים אמרו ,שספק אם יוכל לעבוד .אחד מחדרי לבו נפגע
מאוד ,השכבה החיצונית שלו נהרסה ונשאר קרום דק שעלול להיקרע — דבר
שיגרום למותו המידי.
אימא פתחה במסע שכנוע במטרה להניא אותו מלחזור לרוסיה; היא הזמינה
את כל המכרים שלה ,שהיו בני בית כשאבא היה עדיין חי ,וכולם דיברו על לבו
שיישאר .היה היגיון בכך :במצב השירותים הרפואיים הקיים שם הוא לא היה
שורד עוד התקף אחד .הוא עצמו היה קרוע בין התחייבויותיו למשפחתו שם
לבין הרצון לחיות כאן .מצד אחד ,איך ינטוש את בתו שאהב יותר מכול? מצד
שני ,איזו תועלת תהיה לה ממנו אם ימות כעבור זמן קצר? הסבירות לכך הייתה
גבוהה .בחודשים שהיה עדיין במעמד תייר-אורח ,הוא נזקק פעמיים לאשפוז.
הרופאים שטיפלו בו אמרו שיצטרך לעבור ניתוח ,שיהיה אמנם מסוכן בגלל
המצב הפגיע של לבו ,אך לצד הסיכון קיים גם סיכוי לשיפור מצבו.
| 304רבקה רבינוביץ
אימא אמרה לו שלא ידאג בקשר לפרנסה :הוא יגור אצלה ,ואם לא יוכל
לעבוד ,היא תשתדל שלא יחסר לו דבר.
— אמנם הכנסותיי לא גדולות ,אבל יספיקו לקיום צנוע של שנינו ,אמרה.
לי היא זרקה משפט שפגע בי כמו צליפת שוט:
— חבל מאוד שנתתי כל כך הרבה כסף כמתנת חתונה לעדה .הייתי יכולה
עכשיו לתת את הכסף ליוסף.
ועוד:
— את בריאה ומסודרת ,לך אני בכלל לא צריכה לדאוג.
הוא קיבל את ההחלטה המתבקשת – נשאר בארץ והפך לעולה חדש .לא
היו לו כל חבלי קליטה :לא דאגה למקום מגורים ,לא לימוד השפה ,כי במהרה
שחזר את שליטתו בעברית שרכש עוד בבית הספר .מצב בריאותו השתפר
והוא מצא עבודה מכובדת כמתכנת מחשבים; המקצוע שלו היה מבוקש מאוד.
הוא הרוויח פי כמה ממני; אך עובדה זאת לא שינתה אפילו במעט את דעתה
של אימא שיש לדאוג רק לו.
כשכתב לאשתו זויה שהוא החליט להישאר מטעמי בריאות ,היא הודיעה על
קריעת היחסים ביניהם .אימא שמחה :היא ממילא לא סבלה את כלתה הגויה וגם
לא היו לה שום רגשות כלפי נכדתה .אך הוא סבל מהניתוק .הוא שלח לאשתו
מכתבים וחבילות; היא לא ענתה על המכתבים ולפעמים אף שלחה אותם חזרה.
הרושם היה שאין כל סיכוי לחדש את הקשר ולהביא את משפחתו ארצה.
כעבור זמן מה הוא הכיר אישה צעירה ממנו בעשר שנים והתחיל לצאת אתה.
היא הייתה גרושה ואם לבן ,אישה שאפתנית ונמרצת מאוד .הייתה לה דירה
גדולה מאוד בהרצלייה .תהיתי ,איך הצליחה לקבל דירה מרווחת כזאת לשני
אנשים :הרי חברת "עמידר" לא חילקה לעולים דירות יוקרה והתאימה תמיד
את גודל הדירה למספר הנפשות במשפחה .כנראה אישה זאת ידעה דרכים
אחרות להשיג את מבוקשה.
אחרי היכרות קצרה יוסף עבר לגור בדירתה ,וגם ממנו ידעה לדרוש דברים.
הוא ריהט לה את כל הבית ,קנה מזגנים ומוצרי חשמל אחרים.
אימא שוב נשארה לבד ,ואני המשכתי בביקוריי השבועיים ,כדי לטפל בה
ובמשק ביתה ,עד כמה שהספיקו כוחותיי .תפקודה של אימא וכישוריה
הקוגניטיביים ירדו בקצב מהיר .היא הפסיקה להכין לעצמה אוכל וכמעט שלא
אכלה .יוסף בא פעם בשבוע כדי לקנות לה מצרכים וכדי להאכיל אותה.
יוסף היה פרגמטי יותר מאבא ז"ל וסידר לאימא קצבת זקנה מהביטוח
הלאומי .היא הייתה יכולה לקבל גם מטפלת לכמה שעות ביום ,דבר שהיה
דרך שלושה משטרים | 305
פותר את בעיית ההאכלה שלה; אך היא הכריזה ששום אישה זרה לא תעבור
את סף ביתה ,היא פשוט לא תפתח לה את הדלת.
פעם ,אחרי כביסה ידנית קשה במיוחד ,אמרתי ליוסף ,שאף אישה בישראל
לא מכבסת ביד .היו אז למכירה מכונות כביסה קטנטנות ,ששמים על השיש
במטבח והן מכבסות יחד כחמישה פריטים .קראו להן "שלגייה" .ביקשתי
שיקנה לפחות מכונה כזאת.
להפתעתי הוא אמר שאם כבר יקנה מכונת כביסה ,אז הוא יקנה מכונה טובה
וגדולה .וכך עשה .אימא כמובן התנגדה וצעקה שהיא "לא מתכוונת להפוך
לכובסת לעת זקנה" ,אך יוסף השכיל לא להתחשב בהתנגדותה .כך נפתרה
לפחות בעיית הכביסה ,אך נותרו עוד הרבה בעיות הקשורות בטיפול באימא.
באביב 1973מיכה סיים את בית הספר היסודי .הוא אמר שאינו אוהב
לימודים עיוניים והעדיף ללמוד מקצוע המאפשר לו לעסוק בעבודת כפיים.
האמת ,ידיים טובות היו לו מילדותו ,תמיד הרכיב או פירק משהו כדי לראות
"איך זה פועל" ,וידע לתקן דברים .הוא התקבל לבית ספר של רשת "עמל",
ללימודי מכונאות רכב.
בעזרת עורך-דין שאימא הכירה ,ניסיתי להגיע להסכם על תשלום מזונות
עם בעלי לשעבר ,שעלה בינתיים ארצה ומצא ,בעזרת פרוטקציה ,עבודה
באחד ממוסדות ההסתדרות .מיכה היה עדיין קטין והגיעו לו מזונות מאביו
עד גיל שמונה-עשרה .יאשה כמובן לא רצה לשלם וטען שהוא מרוויח פחות
ממני .לאחר דין ודברים ,הוא התחייב לשלם מאה לירות בחודש.
הכסף שאמור היה להגיע לחשבון הבנק שלי הגיע רק פעם אחת .בחודש
השני כבר נאלצתי לבוא בדברים אתו ולברר מה עם הכסף .הוא התחיל לייבב
שהוא לא יכול ,הוא רק קנה משהו לבית ,שאחכה ויחזיר לי את החוב .ידעתי
היטב איך הוא מחזיר חובות :לא פעם ,בריגה ,היה לווה כסף ממכרים והם באו
אליי לדרוש את פירעון החוב .תמיד הייתי אומרת להם" :למה נתתם לו? אתם
הרי מכירים אותו!" בסוף הייתי משלמת ,מחמת הבושה.
הבנתי שבשביל מאה לירות אלה אצטרך לנהל אתו ויכוחים אין-סופיים כל
חודש ואולי לפנות לערכאות ,כי ידעתי מניסיוני ששום דיבורים לא יעזרו .כל זה
יעלה לי בבריאות ובבזבוז זמן שמעבר לשווי הסכום עצמו .וויתרתי על כל העניין.
אם קיים דבר כזה הנקרא גורל ,אז זהו כנראה גורלי :להתמודד לבד ,בלי
לצפות לשום עזרה .הרי גם אימא שלי קבעה שלא צריך לדאוג לי ,אני
מסתדרת לבד.
| 306רבקה רבינוביץ
פרק 43
יום הכיפורים השחור
יום הכיפורים הוא תמיד יום קשה ,גם לחילוניים כמונו שלא כל כך מזדהים עם
האיסורים של היום הזה ולא מעבירים אותו בתפילות .האווירה ,הרצינות על
פניהם של האנשים ,השקט נטול צלילי מוזיקה ונטול רעשי תחבורה ציבורית
ופרטית — כל זה יוצר מין מועקה בלב .הייתה זאת הפעם השלישית שעברתי
את היום הקשה הזה בארץ.
באותו יום התארח אצלנו בוריה ,חברו של מיכה מהפנימייה .בוריה המשיך
ללמוד בפנימייה עד לבגרות ,אך בחופשות בילה לעתים קרובות אצלנו ,כי
אמו נסעה לגרמניה ועבדה שם.
אוקטובר בארץ הוא חודש קיצי ,והיה חם למדי .ישבתי על המרפסת ופתאום
שמעתי רחש של כלי רכב עוברים .הסתכלתי למטה ונתגלתה לפניי תופעה
מוזרה ולא אופיינית ליום הכיפורים :מכוניות הגיעו ועצרו ליד הבתים ,מהן
יצאו בריצה גברים עם מעטפות לבנות ביד ונכנסו לבתים .כעבור זמן קצר יצאו
מהבית השליח בלוויית גבר או כמה גברים לבושי מדים ,רובם עם נשק ,נכנסו
בחפזה למכונית ונסעו .בכל המרפסות עמדו אנשים והביטו בחיזיון התמוה
הזה.
היה ברור :משהו רציני מאוד קרה ,בשביל דבר קטן לא היו מפרים את קדושת
החג .אנשים סיפרו שאוטובוס עצר ליד בית הכנסת השכונתי וכל הגברים,
פרט לקשישים ,יצאו ונסעו.
היה ברור :עומדת לפרוץ מלחמה ,או שכבר פרצה.
הפעלתי את הרדיו ,שתמיד מושבת ביום הכיפורים — ואמנם היו שידורים.
חזרו כמה פעמים על ההודעה שראש הממשלה גולדה מאיר עומדת לשאת
נאום חשוב .ביקשו לא לכבות את המקלטים ,שמא יהיו הוראות נוספות.
הודעת ראש הממשלה הייתה קצרה .היא הודיעה שישראל הותקפה בידי
צבא מצרים בדרום ,ליד תעלת סואץ ,ובידי צבא סוריה בצפון ,ברמת הגולן,
ושכוחות צה"ל פועלים להדיפת האויב .בערב היא שוב הופיעה בנאום ארוך
דרך שלושה משטרים | 307
יותר" .אזרחי ישראל" ,היא פתחה בפנייה אלינו ,ופנייה זאת הזכירה לי בממשות
חדה עד כאב את פנייתו הדומה של סטלין לאומה כשבוע אחרי פלישת
כוחות הגרמנים לברית המועצות .הוא לא הופיע מיד ,כי חשב ש"התקרית
בגבול" היא עניין של אי-הבנה — הרי היטלר היה בן בריתו! את "התקרית",
חשב ,אפשר יהיה להסתיר מהעם .רק כאשר התברר שזאת מלחמה ושהמצב
בגבולות קטסטרופלי ,הוא פנה לעמו שלעזרתו נזקק .הדיקטטור האכזר היה
אחוז פניקה וחשש לחייו .בקול סדוק אמר" :אזרחי ברית המועצות! אחיי
ואחיותיי! אליכם פונה אני ,ידידיי!"
בניגוד לפנייה דרמטית זאת ,קולה של ראש ממשלתנו היה יציב ודבריה היו
ענייניים .זאת אפילו שהיא ידעה את מה שלא ידענו :המצב בחזיתות היה קשה
ביותר ,ישראל נתפסה לא מוכנה.
בסביבות השעה שתיים נשמעה צפירה ארוכה ,וברדיו שודרה הוראה
להיכנס למקלטים .נכנסנו וישבנו שם זמן מה — ומאומה לא קרה .הנערים
היו הראשונים שנמאס להם ,מה גם שלא היו שום סימנים מוחשיים של
סכנה .מיכה ובוריה יצאו והתחילו לשחק בכדור בחצר .לאט-לאט גם אנחנו
המבוגרים יצאנו החוצה .לא הייתה שום צפירה על סיום מצב החירום .רק
בדיעבד נודע לנו ששוגר טיל לכיוון תל-אביב ויורט מעל הים.
בשבוע הראשון של המלחמה מצב הרוח הכללי היה קודר מאוד .אנו ,האזרחים
הסובייטיים לשעבר ,ידענו מניסיוננו לקרוא בין השורות של ההודעות הרשמיות
על המצב בחזיתות :אם מודיעים שמתנהלים קרבות קשים ,מונים את אבדות
האויב ולא מזכירים את האבדות שלנו ,סימן הוא שהמצב גרוע .אך לא היו לנו
מחשבות תבוסתניות ,ידענו שצה"ל מתארגן למתקפת נגד וחיכינו בקוצר רוח
לחדשות טובות יותר.
פורסמו הוראות לכסות את החלונות בשעות הערב בכיסויים כהים .התחבורה
הציבורית פעלה רק בשעות האור .אצלנו במערכת העיתון אורגנה משמרת
ערב ,עד השעה אחת-עשרה ,כדי שנוכל לעקוב אחרי החדשות המגיעות
בטלפרינטר ולהכניסן לעמודים הראשונים של העיתון היוצא למחרת בבוקר.
עבדתי כעורכת לילה במשך רוב זמן המלחמה .מאחר שתחבורה ציבורית לא
פעלה בשעות החושך ,התארגן מערך הסעות בשביל עיתונאים ובשביל עובדי
הדפוס שלא היה ברשותם רכב פרטי .כמה מעובדי החברה התנדבו להיות
המסיעים .אחרי המשמרת חיכינו לתורנו בהסעה .לרוב הגעתי הביתה בשעות
הקטנות של הלילה.
הנסיעות האלה ברחובות הריקים היו קודרות .ניסינו להתעודד ,לספר בדיחות,
| 308רבקה רבינוביץ
אך זה לא כל כך הצליח ,כי היינו עייפים ועצבניים .לא התלוננו; ידענו שהקשיים
שלנו לא עומדים בשום השוואה עם הסבל שעובר על חיילינו בחזיתות.
פרט לשינויים אלה החיים בעורף התנהלו כסדרם ,אנשים בתל-אביב ישבו
בבתי קפה ,בחנויות לא היה מחסור במצרכים .בשבוע השני של המלחמה
ההודעות מהחזיתות היו מעודדות יותר .ידענו שהמתקפה הסורית בצפון
נבלמה ושצה"ל מכתר את הארמיה השלישית של המצרים בסיני .צה"ל
התאושש ,התקדם והיכה את האויב .וזאת במקביל לידיעות על אבדות כבדות
שהסתננו לעורף.
תשעה-עשר ימים נמשכה המלחמה — רשמית ,היו הרבה תקריות ירי
גם אחרי ההכרזה על הפסקת אש שנכפתה על-ידי המעצמות .המעצמה
הפעילה במיוחד במאמציה לעצור את כוחות צה"ל המתקדמים הייתה כמובן
"מולדתי הפרהיסטורית" ,ברית המועצות ,שחששה מתבוסה מוחלטת של
לקוחותיה הערביים .כאזרחית ברית המועצות לשעבר ,אינני שוכחת שכל
החללים שלנו — אלפיים חמש מאות שישים ותשע איש במלחמה זאת ואלפים
במלחמות אחרות — נפגעו מהנשק שהגיע רק ממקור אחד — ברית המועצות
אז ורוסיה היום .וכל פצועי המלחמות שלנו ,שסובלים עדיין מכאבים והפכו
לנכים — סבלם נגרם מפגיעת הנשק שבא מאותו מקור עצמו.
נצחונו של צה"ל היה ברור ונחרץ — ולמרות זאת מצאנו את עצמנו על קו
פרשת המים ,קו המפריד בין "ישראל שלפני" לבין "ישראל שאחרי" .אם
הניצחון במלחמת ששת הימים גרם להתרוממות רוח ולהתעוררות גל רגשות
לאומיים בקרב יהודי התפוצות בכלל וברית המועצות בפרט ,הניצחון במלחמת
יום הכיפורים ,שהיה מזהיר לא פחות ,גרם למבוכה ולדיכאון.
המדינה שלפני יום הכיפורים השחור הייתה אופטימית ,בטוחה בעצמה,
מלאה תכניות לעתיד .אנחנו העולים ספגנו את האווירה הזאת בשמחה .אהבנו
את הגרסה הרשמית של הסכסוך ,שבה אנחנו תמיד צודקים לחלוטין .היינו
פטריוטים .אהבנו את השירים על "היאחזות הנח"ל בסיני" ועל "פרחים בקנה
ובנות בצריח" .איזו מלחמה נחמדה.
להיות ישראלי היה עניין של גאווה .אחד המנהיגים ,יגאל אלון ,עיבד תכנית
הקובעת אילו חלקים מהשטחים תוכל ישראל להחזיר לערבים תמורת הכרה
ושלום מלא ,ובאילו חלקים נחזיק לנצח בשל חשיבותם האסטרטגית .לא היו
ספקות שהכול תלוי רק בנו .רבים לא רצו לשמוע על החזרת שטח כלשהו.
הביטוי השגור בפיהם היה "ארץ ישראל השלמה" .ואז גם קמה התנועה
הנושאת שם זה.
דרך שלושה משטרים | 309
רק בן-גוריון ,שהיה אז פנסיונר הרחוק ממושכות השלטון ,ידע לראות את
הבאות וקרא עוד בשנת :1967להחזיר את השטחים מיד ,כמו שהוא עשה
אחרי מלחמת סיני – במיוחד את עזה ,שראה בה את עיקר הסכנה לעתיד
ישראל .אך מי הקשיב לו? "הוא זקן ,דעתו כבר השתבשה".
בקיצור ,עם ישראל ומנהיגותו חשבו שאנחנו יכולים לעשות את כל אשר
עולה בדעתנו ,בלי להתחשב באף אחד ,והעולם רק יריע לנו .זאת הייתה
"ישראל שלפני".
והנה מצאנו את עצמנו ,כעבור כמה שנים ,בישראל אחרת ,הנתונה שוב
בסכסוך עקוב מדם ,העומדת על נפשה מול אויבים שלמדו להילחם ולגרום
לנו לאבדות כבדות ,והם אפילו לא רוצים לדבר אתנו ואף פרסמו הצהרה" :לא
שלום ,לא מו"מ ,לא הכרה" ,הידועה כ"שלושת הלאווים" המפורסמים של
ועידת חרטום .איש לא שכח את הימים האיומים הראשונים של המלחמה,
כשהיינו בסכנה ממשית ,ומשה דיין ,המצביא המהולל ,אמר את המילים
הנוראות" :הולך לנו הבית השלישי" ...ישראל ניצחה — אך מבחינה פוליטית
חזרה לנקודת האפס .נוכחנו לדעת שאפשר לנצח ,אך לא להשיג דבר כתוצאה
מהניצחון.
הזהות הישראלית הציונית התפצלה לשתי זהויות שונות .לפני כן התבטא
השוני בהשקפות העולם בנושאים כלכליים ,אך היסוד היה אחיד .כולנו
אוהבים את הארץ ,כולנו בונים אותה ,כולנו רוצים להגן עליה ,כולנו מרגישים
ביטחון .אך לא עוד .נעמדנו בפני שאלות קיומיות ,והתשובות עליהן בשני
חלקי העם היו שונות בצורה קוטבית.
חלק אחד של העם שאל :השטחים שצה"ל כבש במלחמת ששת הימים —
האם הם בשבילנו ברכה או קללה? האם למען השליטה בשטחים אלה איבדנו
יותר מאלפיים ושש מאות איש ממיטב הנוער שלנו — שלא לדבר על הפצועים
שרבים מהם נותרו נכים לכל החיים? אולי אפשר היה למנוע את המלחמה,
אילו ניסינו להתפשר עם הערבים? וקיימת גם בעיה דמוגרפית :השליטה על
יותר ממיליון ערבים ,נוסף על הערבים אזרחי ישראל ,שקצב הגידול הטבעי
שלהם עולה על זה שבאוכלוסייה היהודית ,עלול עם הזמן לאיים על האופי
היהודי של המדינה.
לחלק אחר של העם לא היו ספקות כאלה .עצם המונח "שטחים" לגביהם לא
לגיטימי — זאת ארץ ישראל ,היא כולה שלנו ,יש לנו קושן מאלוהינו המאשר
את הבעלות עליה — התנ"ך .בכל מקרה — אין להחזיר אף שעל ,כי הדבר
יתפרש כחולשה וידרבן את הערבים לתקוף שוב .שום פשרה לא תפתור את
| 310רבקה רבינוביץ
שינויים אכן קרו ,רבים מהם היו לטובה ,וניתן לרשום אותם לזכותו של
שלטון הימין .הענקים הכלכליים המונופוליסטיים פורקו והופרטו ,המשק
השתחרר ממגבלות מלאכותיות רבות .אך היו דברים שלבי דחה מכול וכול:
מדיניות הסיפוח הזוחל של השטחים וההתיישבות היהודית בהם ,שראיתי
בה גורם הסותם את דרכנו לשלום .וגם השינוי הדרסטי במערך הקליטה,
שהופרט בעצם ,קומם אותי .הייתי ועודני משוכנעת שקליטת העלייה היא
עניין לאומי שדורש הכוונה וניהול ממשלתיים ,ושאין לזרוק את העולה החדש
לשוק התחרותי ולומר לו שיסתדר לבד :מעמדו בשוק הרי תמיד יהיה נחות,
והוא תמיד ימצא את עצמו עובד בעבודות דחק המתגמלות בשכר מינימום.
כולנו ראינו את התופעה של הפרופסורים המטאטאים רחובות בתחילת שנות
התשעים .הדבר לא הוסיף כבוד למדינה .כתוצאה מהמצב הקשה של עולי
שנות התשעים ,גברה העבריינות ,במיוחד בקרב בני הנוער.
המצב של עולי שנות השבעים היה שונה בתכלית .העלייה הזאת נקלטה יפה
ולא הביאה עמה גל של פשיעה ,התאבדויות ואלכוהוליזם .תופעת ההומלסים
לא הייתה אז מוכרת כלל .איני חושבת שהשיטה הנוכחית שמסבכת את העולה
החדש בכל מיני השלמות וקצבאות משפילות על מנת להקטין את סבלו ,עולה
למדינה פחות כסף.
אנחנו נעמדנו די מהר על הרגליים .כעבור שלוש שנים כבר לא נחשבנו
עולים .נכון ,המדינה השקיעה בנו ,אבל ההשקעה הייתה כדאית :הסתדרנו
מהר ,בהמשך כבר לא נזקקנו לעזרה ותרמנו למדינה.
יש משימות לאומיות שחייבות להישאר ממלכתיות ולא ניתן להעבירן לשוק
החופשי .הרי לא נפריט את צה"ל ,את השב"כ ,את המוסד .ואילו הקליטה —
רבים ממנהיגינו אהבו לחזור על הסיסמה שקליטת העלייה היא המשימה
השנייה בחשיבותה אחרי הביטחון .בביטחון ובקליטה שלטון מפלגות השמאל
פעל טוב יותר.
דרך שלושה משטרים | 313
פרק 44
ליקוי מאורות
במקביל לכל האירועים האלה במדינה ,קרו גם דברים במשפחתי הקטנה.
המלחמה ,בעקיפין ,הייתה אחת הסיבות שבגללה עזב מיכה את בית הספר
המקצועי .בימי המלחמה כמעט כל המורים היו מגויסים ,וגם בימים שאחריה
נמשכו תקריות בקווי הפסקת האש ,וחיילי המילואים לא שוחררו .בני התחיל
לנדנד לי ששום לימודים לא מתקיימים בבית הספר והוא סתם מאבד שם זמן,
בעוד יכול היה לעבוד ולהרוויח .הוא היה בן חמש-עשרה וחלם על אופנוע.
מאחר שרישיון לאופנוע מקבלים רק מגיל שש-עשרה ,הוא רצה לעבוד במשך
שנה ולחסוך כסף למטרה זאת.
כל ניסיונות השכנוע שלי נתקלו בקיר אטום .בייאושי פניתי אפילו לבעלי
לשעבר ,שיעזור להניא אותו מעזיבת הלימודים .פעם ,בהיותו ילד קטן ,הוא
פחד מאבא שלו ולא היה מעז להמרות את פיו .יאשה אמנם בא ודיבר אתו ,אך
דבריו לא שכנעו את הנער .הוא עזב את הלימודים ומצא עבודה במוסך.
אלה היו שנים קשות .אמנם התקדמתי בעבודה ורכשתי מעמד מכובד
בעיתון ,אך בבית לא היה רגע של מנוחה ושל נחת .מיכה הפך לנער מרדן.
כשהיה בן חמש-עשרה וחצי קנה אופנוע והעמיד אותו בחדר שלו .מדי פעם,
במיוחד כשלא הייתי בבית ,היה מוריד אותו למטה ונוסע ,בלי רישיון .רעדתי
מפחד ולא ידעתי מה לעשות .הייתי כל כך נואשת ,שחיפשתי קש להיאחז בו.
ואז עשיתי את שטות חיי ,מעשה כל כך מופרך ,שעד היום אני מתקשה להבין
איך עשיתי אותו .זה היה מין ליקוי מאורות ,שיתוק של השכל הישר.
התחתנתי.
התחתנתי עם איש שהכרתי דרך מודעה בעיתון ,איש שלא ידעתי מיהו ומהו,
שהיה כולו סימני שאלה .כל אישה נורמלית הייתה רואה את הבאות ,אך אני
כנראה לא הייתי ,לפחות אז ,אישה נורמלית.
מהפתיחה הזאת הקורא אולי יגיע למסקנה שהתאהבתי ממבט הראשון .אילו
הייתי מתאהבת ממבט ראשון ,זה היה נותן איזשהו הסבר למעשה האבסורדי.
| 314רבקה רבינוביץ
אלא שלא כך היה הדבר .לא התאהבתי בו ,לא אהבתי אותו ,וכפי שהתברר
מהר מאוד ,גם הוא לא אהב אותי .היו לו שיקולים אחרים.
חיפשתי משענת .שיהיה גבר לידי שיעזור לי להשליט סדר בבית .הרגשתי
כל כך בודדה ועייפה מכל ההתמודדות עם החיים — לבד ,תמיד לבד .שיהיה
מישהו לידי — לא חשוב מי .שיושיט יד עוזרת.
אינני מצטדקת .זהו כתב אישום ,לא כתב הגנה .אסור לאישה להיכנס להלכי
רוח כאלה ,כי זה מרשם בדוק לנפילה במלכודת.
האיש שהכרתי היה יליד הונגריה ,אלכס פלד שמו .הוא היה מקצוען בתחום
אחד — להבין היטב לנפשן של נשים בודדות וידע לומר להן את המילים שהן
מצפות לשמוע.
בפגישה הראשונה או השנייה ,אחרי ששטחתי לפניו את מצבי הנואש ,הוא
אמר לי את משפט מיליון הדולר" :מעתה אין לך בעיות .את כל בעיותייך אני
לוקח על עצמי" .מה עוד צריכה אישה שכורעת תחת עול חייה?
מאז אותה הפגישה ,החלו האירועים להתפתח במהירות הבזק .כעבור כמה
ימים חזרתי מהעבודה ומצאתי אותו יושב בסלון ,מזוודה מרופטת לידו וזר
פרחים זול בידיו .בלי לשאול אותי בכלל ,הוא בא להתנחל אצלי .אישה נורמלית
הייתה זורקת אותו מכל המדרגות — אך כאמור ,אז לא הייתי אישה נורמלית.
אמנם מעשהו הדהים אותי ,אך איך אהיה כה גסה ואגיד לו "החוצה!"?
היום ,ללא ספק ,זה בדיוק מה שהייתי עושה .אלא שאז ,כשהכרתי אותו,
חשבתי :עכשיו הוא יוביל אותי באף במשך חודשים רבים שבסופם מי יודע
מה יקרה .היו לי כבר כמה היכרויות כאלה שלא הובילו לשום מקום .אין לי
זמן וסבלנות לחיזורים ארוכים ,ליציאות בלי סוף .רציתי התחייבות ,רציתי
להינשא מהר .והנה הוא בא ,בשבוע השני של היכרותנו ,אפילו לפני שהציע
לי נישואין.
כן ,הוא הכיר היטב את הלכי הרוח של נשים בודדות :עייפות מאכזבות
קודמות ,הן שואפות להגיע לתוצאות במהירות.
הוא נשאר ,לא גירשתי אותו .הלכנו לרבנות ונרשמנו לנישואין .וכעבור זמן
קצר התחתנו .זאת למרות היותו מסתורי עד כדי כך שלא היה לו אף מכר
שיכול היה לשמש עד מצדו ברבנות .נאלצתי לבקש משני עמיתיי בעבודה
לשחק תפקיד של עדים ,והם נאלצו לספר שם איזה סיפור שקרי על הנסיבות
שבהן הכירו אותו.
אימא ,אחי ועדה היו אורחיי .מצד החתן לא היה איש .אפילו לא ערכנו
מסיבה בבית .לאף אחד מאתנו לא היה מצב רוח לחגיגות.
דרך שלושה משטרים | 315
באותו חודש נולד נכדי הראשון ,שרון .עדה הייתה אחרי לידה קשה והייתה
עסוקה בטיפול בתינוק ,ואימא חשבה רק על אחי .אמנם נישואיי הפתאומיים
עוררו פליאה ,אך אף אחד לא התעמק בנסיבות ולא עצר בעדי.
האמת ,ספקות התעוררו בי מהיום הראשון שהוא בא לביתי .הוא לא נראה
איש אמיד ומסודר שמסוגל "לקחת על עצמו את כל בעיותיי" .המזוודה
העלובה ,ללא מכונית ,הזר הזול שהביא ,בלי שום מתנה אחרת — הכול נראה לי
מוזר .אילו הייתי מוצאת בנפשי די כוח ,הייתי שמה קץ לפרשה מיד וחוסכת
מעצמי הרבה צרות .אלא שאני זרמתי בנהר השקרים ולא מצאתי את הכוח
לצאת אל החוף.
השקרים שלו נתפרו בחוטים גסים מאוד .סיפור חייו ,בעצם סיפור הכיסוי
שלו ,היה מוזר לא פחות מעצם הופעתו .הוא אמר שנולד בהונגריה ,עבר שם
את תקופת השואה כחבר בארגון מחתרתי שעסק בהכנת תעודות מזויפות
ליהודים על מנת להצילם מהנאצים .אחרי המלחמה הגיע ארצה ולמד
פסיכולוגיה .עכשיו הוא עובד כפסיכולוג בשב"כ ,תפקידו לתת חוות דעת
פסיכולוגיות על חשודים שונים שמובאים לפניו .הוא התגורר עד לאחרונה
בחיפה ,שם יש לו דירה בשכונה היוקרתית אחוזה .לפני זמן קצר הועבר לעבוד
בתל-אביב .הוא לא מכיר כאן איש ,ואיש אינו מכיר אותו .אסור לו לחשוף
בפומבי את עמיתיו לעבודה .זה אמור היה להיות הסבר לכך שלא היו לו עדים
ברבנות.
הבעתי פליאה על כך שאין לו רכב .הוא אמר שהיה לו אוטו שנהרס בתאונה.
אמרתי שרכישת רכב הוא חלום חיי .הוא הציע מיד פתרון לבעיה :אנחנו נחייה
מהמשכורת שלי ,ואת משכורתו הוא יפקיד לתכנית מיוחדת במשרדו שנועדה
לרכישת מכוניות לעובדים בתנאים מיוחדים" .מקסימום שנה ",אמר" ,ויהיה
לנו אוטו".
כך התחילו חיינו המשותפים ,בלי שהוא מביא פרוטה הביתה .הייתה זאת
השנה האומללה ביותר מכל שנות חיי בארץ ,אחת מהאומללות בכל חיי ,כי
עם כל העוני והרעב בזמן המלחמה לא היה בביתנו שקר ,ואילו עכשיו הרגשתי
את עצמי מפרפרת ברשת של שקרים .הוא ידע להטיל עליי מין פחד מוזר ,לא
העזתי להתקומם נגדו.
בנוסף לכך שלא היו לו שום חסכונות ושסכום "החיסכון לרכב" תאם בדיוק
את משכורתו ,בלי שיישאר אפילו הפרש קטן ,גם "שעות העבודה" שלו היו
מוזרות ביותר .הוא אמנם היה קם כל בוקר והולך לעבודה ,אך היה חוזר אחרי
זמן קצר .כשהתפלאתי על כך ,הסביר ,שהוא יודע להכין את חוות הדעת
| 316רבקה רבינוביץ
הייתי מאוכזבת מאוד ואמרתי שאני רוצה לדעת מיהו האיש באמת .אולי
בכך המשטרה יכולה לעזור לי .הוא לקח את מספר הזהות שלו ואמר שהוא
יבדוק בארכיון ,אולי האיש מופיע שם כמעורב בפלילים בעבר.
כמו ישבתי על גחלים מרוב התרגשות .כעבור כעשרים דקות החוקר חזר
והודיע:
— בעלך הוא עבריין נמלט .הוא נתבע על-ידי אישה שלא הייתה נשואה לו
על דברים דומים של ניצול כלכלי ואף על גנבת חפצים מהבית .אנחנו נעצור
אותו .אל תגידי לו כלום .אם הוא ייעלם ,אנחנו נאשים אותך בשיתוף פעולה
עם פושע על מנת לעזור לו להתחמק ממעצר.
— בבקשה ,אמרתי ,בואו לעצור אותו מהר ככל האפשר .הוא מאוד חשדני
ועלול לשים לב להתרגשות שלי .מה פתאום אני אעזור לו ,אני מעוניינת בכך
שייעצר .לכן אני כאן.
חזרתי הביתה ועברתי חקירה נוקבת :מדוע איחרתי? איפה הייתי?
לא מצאתי משהו טוב יותר מלומר שהייתי אצל אימא.
— אבל לא תכננת לנסוע לאימא היום!
— היא נפלה ,היו לה כאבים ,ביקשה שאבוא.
פחדתי שיתקשר לאימא לבדוק את אמיתות דבריי ,ולא יכולתי להזהיר
אותה ,כי הוא היה מבין שאנחנו מתאמות גרסאות .טלפונים ניידים לא היו לנו
אז .לא יכולתי להזהיר אותה בדרך הביתה.
השתדלתי להתנהג כרגיל ,אך הרגשתי שהוא לא מאמין לי .היו לו חושים
מחודדים כמו לחיית בר .בלילה לא יכולתי להירדם ,כי ציפיתי שהשוטרים
יבואו כל רגע .גם הוא לא ישן .פתאום אמר לי:
— את יודעת מה ,קוקי (כך היה קורא לי) ,אני עוזב.
— עוזב? מה זאת אומרת? לאן? השתדלתי להישמע נדהמת.
— אני מרגיש שאת זוממת משהו נגדי .מוטב שאסתלק.
רק זה היה חסר לי .בחיים לא ניסיתי להיות שחקנית .ברגעים אלה נזקקתי
לכושר משחק ,כי רק בעזרתו יכולתי להציל את המצב.
שיחקתי סצנה של אהבה .עזרה לי בזאת העובדה שהייתי באמת נדהמת
ונרגשת ביותר .בכיתי ורעדתי בכל גופי .מה עשיתי לך ,איך אתה נוטש אותי,
מה אעשה בלעדיך?
כנראה משחקי היה משכנע .ראיתי שהוא נרגע בהדרגה ואף התחיל להרגיע
אותי .בסוף נרדמנו .הייתי תשושה :את כל כוחותיי הנפשיים השקעתי במשחק
הזה .השפלתי את עצמי .העיקר — לא לתת לו לברוח.
דרך שלושה משטרים | 319
הרבנות היא גוף די בירוקרטי .שם לא ממהרים .קבעו דיון ראשון בבקשתי
כעבור חצי שנה .לא יכולתי להשלים עם זה .הרי אלכס עומד להישפט על
נוכלות קטנה ,לא על פשע כבד — מי יודע היכן יהיה בעוד חצי שנה ,אולי ייצא
לחופשי ,ואז לא היה סיכוי שאמצא אותו .אם המשטרה לא הצליחה למצוא
אותו במשך כמה שנים כשהיה מבוקש ,איך אני אמצא אותו ואכריח אותו
לגשת לרבנות? רוב הסיכויים שאשאר במעמד עגונה!
תיארתי לפקידים את תמונת המצב .אמרתי שכל עוד בעלי נמצא במעצר
או במאסר ,יש סיכוי להביא אותו לדיון כדי שייתן לי גט ,אחרת הוא ייעלם.
הפקידים הקשיבו קשב רב להסבריי .הם נתנו לי מכתב המיועד למועצת
הרבנות ובו כתוב שמדובר במקרה יוצא דופן .בדרך כלל ,אמרו ,המועצה לא
מקבלת קהל ,ובמיוחד לא נשים ,אך המכתב אולי יעזור .רק אם המועצה תכיר
בכך שמדובר במקרה יוצא דופן ,היא תיתן הוראה לקצר את התהליכים עד
לזמן מינימלי.
עליתי לקומה השנייה ,הסגורה לקהל .תחילה ניסו לעצור אותי ,אך אני
נפנפתי במכתב וממש פרצתי פנימה .הדיינים הבכירים שישבו בלשכת
המועצה נדהמו מהופעתי הבלתי-צפויה ,אך התרשמו מסיפורי הנרגש ומיד
נתנו הוראה לזרז את התהליך ,ואפילו לדלג על השלב של הניסיון להשיג שלום
בית .הודיתי להם מקרב לב.
קיבלתי זימון לדיון בעוד שבועיים .אמרו לי שלא יהיו דיונים נוספים ,השלב
הבא יהיה מתן הגט.
מכרים יעצו לי לקחת עורך-דין טוב ,שכן הוא עלול להפעיל אמצעי סחיטה
ולהציג בפניי דרישות .אני החלטתי שאופיע ללא עורך-דין ,כי הוא כבר גרם
לי די נזק .נוסף על כך ,הייתי בטוחה שהמקרה כשלעצמו ברור מאוד ולדיינים
לא יהיה ספק בצדקתי.
פקידי הרבנות שלחו הודעה לבית המעצר ,ואלכס הובא משם לדיון תחת
שמירה .הייתי כפקעת עצבים עד שהוא הגיע .נוכחתי כי צדקתי שלא שכרתי
עורך-דין :הדיון עבר ללא כל תקלה ,אלכס התנהג ממש באצילות ,אם אפשר
לכנות את הנוכל הזה אציל .הוא לא ניסה לסתור אף מילה שלי ,לא דרש דבר
והודה שרימה אותי .הדיינים החליטו פה אחד שעלינו להתגרש .מעמד מתן
הגט נקבע כעבור חודש.
במשך חודש זה של המתנה אלכס כבר נשפט והועבר לכלא שטה לריצוי
עונשו ,תשעה חודשי מאסר .ברבנות לא ידעו על כך; גם אני לא ידעתי .לכן
הוא לא קיבל את הודעת הרבנות ולא הגיע ביום שנקבע .שוב נאלצתי לפנות
דרך שלושה משטרים | 321
למשטרה ולברר היכן הוא נמצא .נקבע תאריך שני ,ההודעה נשלחה לכלא
שטה ,הוא הובא לבית המשפט והכול נגמר בשלום .הייתי חופשייה .הוקל לי
מאוד.
חזרתי הביתה והדבר הראשון שעשיתי היה לאסוף את כל הבגדים של אלכס
ולסדרם במזוודה שלו .את המזוודה שמתי במרפסת ,כדי ששום דבר ממנו לא
יישאר בחדרי הבית .הוא אמר לי ,לפני שהוצא מהאולם ברבנות ,שאנחנו עוד
נתראה כשיבוא לקחת את חפציו.
לא יכולתי שלא להרהר על ההיבטים השונים של הפרשה הזאת .מחשבה
מוזרה עלתה במוחי :עם כל השוני בנסיבות ,יש יסוד משותף בין בעלי
הראשון והשני .גם יאשה וגם אלכס היו נערים בודדים מבתים בורגניים
רגילים שהופרדו מהוריהם ונזרקו היישר לתוך קלחת המלחמה .שניהם
היו נתונים במאבק הישרדות קשה ויצאו ממנו פגועים :האחד למד לשתות
וללוות כספים בלי כוונה להחזירם ,השני התמחה במעשי רמאות קטנים
ובשקרים .שניהם נשארו בלי חינוך ובלי השכלה; בנסיבות אחרות אולי היו
מתפתחים להיות אנשים נהדרים .הנזקים האמתיים שגורמות מלחמות תמיד
גדולים בהרבה מהאומדנים הרשמיים .הסטטיסטיקה לא לוקחת בחשבון
מיליוני אנשים שלא עמדו נפשית בתהפוכות הגורל ,נשברו ,השתגעו והפכו
לעלובי החיים.
למדתי כמה לקחים מהפרשה הזאת .היא עזרה לי להבין את מקומי
במארג החברה הישראלית :הוא נמוך למדי כי אני אם חד-הורית ,מושג
שלא היה מוכר בזמני וגם אז לא קיבל את הסטטוס הסוציאלי המיוחד
שנקבע בשנות התשעים עקב השתרשותו בתודעה החברתית ,וגם כי
ההשכלה הסובייטית שקיבלתי לוקה בחסר .קובעתי כחלק מהמגזר
הרוסי עקב עבודתי בעיתון .אין לי שום דרך לחדור לשכבת האוכלוסייה
המשכילה והוותיקה ,שרק בה הייתי יכולה למצוא בן זוג ראוי .עקב
התובנות הללו ,החלטתי לקבל את העובדה שאני אישה לא נשואה ולא
לנסות עוד לשנות את מעמדי זה ,כי אין בו שום פסול ויש בו אפילו הרבה
יתרונות כגון עצמאות וחופש פעולה .מחקתי את הפרשה האומללה
ושבתי לחיי היום-יום הרגילים.
עם עזיבתו של אלכס ,חל שיפור ניכר ביחסיי עם בני .כנראה מיכה הבין
איזה גיהינום עברתי ושמח שזה נגמר .גם הוא סבל מאוד מנוכחותו של אלכס,
שהאשים אותו בגנבות שהוא עצמו ביצע.
בגיל שש-עשרה מיכה מצא לו חברה ,בת השכנים ממול ביתנו .היא הייתה
| 322רבקה רבינוביץ
עוד יותר צעירה ממנו .את כל זמנם הפנוי הם בילו יחד — בביתנו כמובן — או
שיצאו לנסיעות גם קצרות וגם ארוכות באופנוע.
החברות הצמודה הזאת הביאה לנישואים מוקדמים .בקיץ 1979נולדה נכדתי
אלינור ,תינוקת יפהפייה ,אהבת נפשי .עדות חיה שאסור לאדם להתייאש :גם
בזמנים לא קלים יכול לקרות משהו נהדר.
דרך שלושה משטרים | 323
פרק 45
בגידת המשפחה
יום אחד ,בשבת ,קיבלתי שיחה טלפונית מאחי; הוא נשמע נרגש ואחוז פניקה.
הוא אמר בקול מקוטע שהוא נמצא בבית חולים ושהוא עומד למות .הוא ביקש
שאבוא במהירות המרבית .פניתי למיכה וביקשתי שיסיע אותי באופנוע שלו
לבית החולים אסותא בתל-אביב.
עליי לציין שגם לפני-כן יוסף היה מאושפז כמה פעמים בבתי חולים שונים,
בגלל בעיות לב ,ותמיד ביקרתי אותו ,לבד או ביחד עם ילדיי .באותן הפעמים
הוא דווקא היה אופטימי וטען שזה שום דבר רציני ,ואכן היה משתחרר בתוך
יום-יומיים .הפעם הוא היה מבוהל ,וגם אני נבהלתי .למרות יחסינו הקרירים
משהו לאחרונה ,אח נשאר אח ,אהבתי אותו.
בבית החולים התברר שהוא סובל מהתקף של דלקת כיס המרה .היו לו כאבים
עזים .הדבר הראשון שאמר כאשר נכנסנו היה שאתקשר לעורך-הדין שלו ,ד"ר
יוסף ויינשטיין ,ואבקש ממנו לבוא בדחיפות ,כי הוא עומד למות ורוצה לכתוב
צוואה .אמנם רופא המחלקה אמר לי שאין סכנה לחייו וההתקף יעבור בתוך
זמן קצר ,אך הוא עמד על שלו.
התקשרתי למספר שהוא נתן לי .אשתו של עורך-הדין לא רצתה להעביר
לבעלה את השיחה כי הוא חזר באותו הבוקר מארצות הברית ובזמן השיחה
הוא נח ,וחוץ מזה הוא לא עובד בשבת .כשחזרתי עם התשובה לאחי ,הוא
הורה לי להתקשר שוב ולומר שמדובר בשאלה של חיים ומוות .עשיתי כדבריו
והפעם קיבלתי תשובה שעורך-דין ויינשטיין יבוא בעוד כמה שעות .כל הזמן
הזה לא זזתי ממיטת אחי .הוא אף התייעץ עמי איך להבטיח שבתו ,שמתגוררת
בנובוסיבירסק ,תוכל לרשת אותו .דבר ידוע היה שהשלטונות הסובייטיים שמו
יד על ירושות מחוץ לארץ והשאירו ליורשים האמתיים חלק מזערי מהירושה.
הזמן זחל לאטו .כשאחות המחלקה הודיעה שעורך-הדין הגיע ,רצתי לקבל
את פניו ולהובילו אל אחי.
לפני שנכנס לחדר האשפוז ,עורך-הדין ויינשטיין נעצר במסדרון ושאל אותי:
| 324רבקה רבינוביץ
קמתי .הודיתי לו מקרב לב .אמרתי שאחשוב ,וקרוב לוודאי אבחר באפשרות
שעליה הוא המליץ.
הרגשתי ריקה ,כאילו הוציאו ממני את כל הקרביים והפכתי לפוחלץ.
הכאב הגיע מאוחר יותר .התמונה האמתית הצטיירה במוחי בהדרגה .אין לי
עוד בני משפחה .אין אימא ,אין אח .יש אנשים שבגדו בי ,שמחקו את קיומי
בצורה רשמית.
לתבוע את אימא בבית משפט ...היש דבר מפלצתי מזה? הרי זאת אימא,
שאותה אני רוחצת באמבטיה ,גוזרת לה ציפורניים ,מספרת את שערה,
מחליפה לה בגדים ...אותה אימא שעברה אתי יחד שבעה מדורי גיהינום,
שבזכות נחישותה שרדנו והתגברנו על קור ועל רעב...
תמונות העבר עברו לפניי כסרט נע .נזכרתי בתקופה שאימא חלתה
במחלת עור הנקראת דלקת מסוג שושנה .רגליה התכסו בכתמים אדומים
כהים שגרמו לכאב ולגרד בלתי-נסבל .פחדתי נורא שתמות .הרופא
שאליו פנינו לא יכול היה לרשום שום תרופה ,כי לא היו תרופות בזמן
המלחמה ,לכן הרופאים המליצו לפונים אליהם על כל מיני "תרופות
סבתא" ,אמצעים עממיים .במקרה שלנו הוא המליץ על "קומפרס" של
תולעי גשם ,בשילוב רגבי אדמה קרה .הכרתי היטב את התולעים האלה,
ראיתי אותן בזמן העבודות בשדה ,וגם בערמות זבל .ורודות ושמנות .תמיד
נגעלתי מהן .כשנזקקתי להן לשם ריפויה של אימא ,כל הגועל עבר לי והן
הפכו בעיניי ממש יפות .חפרתי נמרצות באדמה ושמחתי על כל תולעת
שמצאתי ,אספתי אותן לכלי גדול יחד עם קצת אדמה ועטפתי בתערובת
זאת את רגליה של אימא .כמה שמחתי כשהיא אמרה שהתולעים הקרות
בשילוב האדמה הקרה ,מורידות את חום הבערה שבעור רגליה! אחרי כמה
ימים של טיפול זה הדלקת באמת עברה .כמה שמחתי ,הייתי מוכנה לנשק
את התולעים .כמה שיותר גדולות ושמנות — כך מוטב!
ואחי ,שאתו גדלתי בחדר אחד ,שאהב להקשיב לפני השינה למעשיות
שידעתי לבדות מלבי ,שלימד אותי שירים עבריים ודברים רבים אחרים,
שגרר אותי ,כבר בארץ ,לטיולים של החברה להגנת הטבע ...אמנם תמיד
היה קצת מתנשא ומודע למעמדו המועדף ,אך לפני עלייתנו ארצה,
כשאימא לא הייתה בסביבה ,היה קרוב אליי בצורה ממש נוגעת ללב .מה
קרה לו ,איך נפלה עליו החמדנות הבלתי-מרוסנת הזאת לכסף ,שהניעה
אותו למחוק את קיומי? האם זה אותו האדם שהיה השותף שלי למשחקי
הילדות?
| 328רבקה רבינוביץ
אימא תמיד העדיפה אותו ,אך בכל זאת דאגה גם לי .ההעדפה התבטאה
בדברים קטנים .השלמתי עם זה שאני פחות אהובה; עם רגשות אי-אפשר
להתווכח .אך הפעם לא היה מדובר במחוות קטנות המעידות על עדיפות.
לאימא שייך חצי בית במקום הכי יקר בתל-אביב ,בית שממוקמות בו דירות
וחנויות .והיא ואחי מחקו אותי ,כדי שהוא לא יצטרך להתחלק עמי.
אם הוא היה נזקק ,ניחא .אלא שהוא לא טעם אפילו טיפה ממנת התלאות
הרגילה שעוברת על כל עולה חדש .הוא לא עמד בתורים ,לא התמודד עם
פקידים .פשוט התמקם בביתה של אימא ,קיבל חדר מרוהט ,מצא עבודה
ששכר נאה בצדה .אפילו עברית לא נאלץ ללמוד .כשהכיר אישה המתגוררת
בהרצלייה ,עבר אליה והשאיר לי את כל עבודות הטיפול באימא.
נזכרתי בערב העצוב שבו התרחש הקרע הסופי בינו לבין חברתו מהרצלייה.
בגלל שטות ,לדבריו .הוא אכל איזשהו מאכל שהיא הכינה לבנה ,והיא התרתחה
ופתחה בצעקות.
היה ערב סדר פסח .התכנסנו בדירתה של אימא .הוא היה אמור להגיע יחד
עם חברתו .אחרי איחור ניכר הוא הגיע לבד ,פניו היו נפולות .אמר שהיא
סירבה לבוא ושהוא חושב שיחסיהם הגיעו לקצם.
ראינו שהוא סובל מאוד ,ולאף אחד לא היה מצב רוח להתיישב אל שולחן החג.
הוא השתדל לשמור על קור רוח ,אך לא כל כך הצליח .הוא עדיין קיווה שהיא
תופיע בדלת .הרי היא הייתה צריכה להבין שהיא מקלקלת את החג לכל המשפחה.
הצעתי לו שניסע ,מיכה ואני ,אל ביתה ,ואני אנסה לשכנע אותה לבוא
ולהשלים אתו .סיבת הריב הרי נראית כל כך שטותית .הוא אמר שאינו מאמין
שאצליח בשליחותי ,אך התיר לי לנסות .נסענו.
הכרתי את הבית ,התארחתי אצלם פעם או פעמיים .כשביקרתי אצלם בפעם
הראשונה ,דירתה הייתה כמעט ריקה .בביקור העצוב הזה לא האמנתי למראה
עיניי :הכול היה מרוהט ואלגנטי .מטבח חדש ,שטיחים .את כל זה יוסף קנה.
הבנתי את שורש העניין :היא קיבלה ממנו את כל מה שרצתה ,ולא הייתה לה
כל כוונה לקשור את חייה לתמיד עם גבר מבוגר ממנה וגם לא כל כך בריא.
הכושי עשה את שלו...
היא דיברה אתי בטון בוטה .אמרה שלא הריב האחרון הוא שהביא לקרע,
שהמשבר ביניהם נמשך כבר כמה חודשים .בבוז גלוי הוסיפה:
— אצל אימא שלו הוא יכול להיות נסיך – לא אצלי .בעיניי הוא סתם אדם.
את המניירות הנסיכיות שלו אני לא סובלת!
— סתם אדם ,שדרך אגב הכניס לביתך את כל הפאר הזה ,אמרתי.
דרך שלושה משטרים | 329
אותי בחזה ואני נסוגותי צעד אחרי צעד ,עד הדלת .ויצאתי.
התיישבתי על מדרגות סף הבית .היה יום חורפי סגריר .קבעתי באותו יום
עם בן זוגי ,אדם שאתו ביליתי בלי מסגרת מחייבת ,בבתים נפרדים ,שיבוא
לאסוף אותי בסביבות שמונה ,אלא שמצאתי את עצמי בחוץ מוקדם יותר.
היו אלה שנות השמונים המוקדמות ,עוד לא היינו מצוידים בטלפונים ניידים.
לא יכולתי להודיע לו וגם לא יכולתי לעזוב :מה הוא יחשוב כשלא ימצא אותי
במקום שקבענו.
ישבתי על הסף .הזמן זחל בעצלתיים .הייתי קפואה מקור .נשארה בזיכרוני
הגסות של אחי ,בתמיכה השותקת של אמי .ציפיתי לוויכוח ענייני ,לא לגסות
ולאלימות .מעולם לא ראיתי את יוסף מתנהג כך .הם פשוט גירשו אותי ,אין
מילה אחרת.
היה לי זמן לחשוב ,וחשבתי על כך ,שהצירוף של אימא ושל יוסף תמיד היה
קטלני בשבילי .כאשר יוסף ביקר אותנו בריגה ,בזמן שהוריי היו כבר בארץ,
הוא היה חם וידידותי ,אח למופת .כאשר הגענו ארצה והוא היה עדיין ברוסיה,
אימא התייחסה אליי כמו כל אימא נורמלית ,דאגה לי ולילדיי ועזרה .אך ברגע
שהם היו יחד — היחס הטוב אליי נעלם כלא-היה.
החלטתי שרגלי לא תדרוך עוד בביתם ,אלא אם ישנו את עמדתם .האפשרות
לפנות לבית המשפט עדיין נראתה לי מפלצתית .אמרתי זאת לעורך-דין
ויינשטיין ,שהפך לידיד טוב .הוא אמר שהוא מבין אותי ,שגם הוא במקומי
לא היה מסוגל לתבוע את אמו .הוא היה זהיר מאוד בהתבטאויותיו ,כי אחי
ואמי הרי היו לקוחות שלו .הוא אמר שמשפחת רבינוביץ' משום מה אוהבת
לעבוד עם עורכי-דין רבים .לכל דבר ועניין יש לה עורך-דין אחר .זה נכון ,גם
אני הכרתי כמה מהם .היה עורך-דין אחד שתפקד כמנהל הבית ,היה עורך-
דין שייצג את אימא במשפט רב השנים ועתיר ההוצאות בנושא חלוקת הבית
בינה לבין השותפה .לעורך-דין ויינשטיין אמי ואחי פנו רק בעניין הצוואות
– שלה ושלו .התגנבה למוחי מחשבה שאין זה מקרה :כל יתר עורכי-הדין
שעבדו עם המשפחה הכירו אותי.
הייתי מבקרת את עורך-דין ויינשטיין כל פעם שנזקקתי לעצה .הוא סיפר
לי על משפחתו ,על אשתו שאהב מאוד ,על מצב בריאותו .בצער רב שמעתי
על מחלת הסרטן שנתגלתה אצלו .הוא סיפר לי על הטיפולים שעליו לעבור.
אחרי טיפול אחד קשה במיוחד ,שהיה כרוך בשכיבה ללא תנועה במשך עשרים
וארבע שעות ,סיפר לי בשמחה שהטיפול הצליח והציל אותו .שמחתי יחד
אתו — עד שיום אחד נתקלתי במודעה קטנה בעיתון שהודיעה על פטירתו.
דרך שלושה משטרים | 331
יהי זכרו ברוך .אדם שופע חום ,רודף צדק ,אישיות קורנת – אין רבים כמוהו.
כאבתי מאוד את הסתלקותו .בזיכרוני הוא נחרט כאחד האנשים שתרמו
תרומה גדולה לחיי.
| 332רבקה רבינוביץ
פרק 46
"עדיף הסכם גרוע
על מלחמה טובה"
הקרע המוחלט ביני לבין אחי ואמי נמשך זמן רב .יום אחד אחי התקשר אליי.
ביקש שאבוא .מה פתאום ,אמרתי ,הרי אין לך אחות ,מחקת אותה .בואי,
אמר ,אנחנו צריכים לדבר.
הלכתי לשם בלב כבד .בזמן שלא ראיתי את אימא ,מצבה הורע; הפתיע אותי
יותר יחסו של יוסף אליה .הוא דיבר אתה ממש בגסות — והיא ,אישה גאה כל
חייה ,קיבלה את צעקותיו בחיוך נבוך ,כאילו מודה באשמתה .כאב לי לראות
את אימא מושפלת .חשבתי ,כמה קשה לה בוודאי להוריד את הראש ולסבול
יחס מזלזל שכזה .הנה הגמול שקיבלה על אהבתה האובססיבית לבנה.
לא יכולתי להתאפק ואמרתי:
— למה אתה צועק עליה?
— היא בלתי-נסבלת ,היא מדברת כל כך הרבה שטויות ,אמר ועשה מחווה
של ביטול.
— גילה מדבר ,לא היא ,אמרתי.
— נכון ,אבל סבלנותי לפעמים פוקעת .גם אני אדם חולה ועצבני.
נכנסנו לחדרו והתחלנו לדבר .לא התנפלתי עליו בהאשמות על מה שעשה,
כי זה עלול היה להביא לפיצוץ נוסף .חשוב היה לי לא מה שהיה אלא מה
שיהיה .לא לנסות לחנך אותו אלא להגן על האינטרסים שלי.
הוא אמר שאת הדירה שבה הוא מתגורר עם אימא הוא קיבל ממנה במתנה,
לכן היא למעשה שלו כבר עכשיו ולא כלולה בירושה .בנוסף לכך הוא דרש גם
את הדירה שעומדת להתפנות באותה הקומה ,כי לדעתו היא מגיעה לו .ביתר
הרכוש הוא מוכן להתחלק אתי.
הבנתי שההסכם שהוא מוכן להגיע אליו יהיה גרוע בשבילי .אמרתי לו:
— חלקה של אימא בבית הוא ארבע דירות ,על שתיים מהן אתה רוצה מראש
דרך שלושה משטרים | 333
בעלות מלאה .שתי הדירות שנותרו מאוכלסות .מה כבר יישאר לחלק? ומדוע
אתה דורש שתי דירות בשבילך? זה צודק בעיניך?
הוא אמר שהוא פועל באינטנסיביות על חידוש הקשר עם משפחתו .לאחרונה
הם התחילו לענות על מכתביו .אשתו זויה הסכימה לבוא לביקור זמני ,בשלב
הראשון .בסופו של דבר ,הוא מקווה ,המשפחה תתאחד וכולם יהיו כאן.
— איפה ,לדעתך ,נגור כולנו? יחד עם אימא? הרי זה בלתי-אפשרי .אני זקוק
לדירה משלי .לך קל לדבר ,יש לך דירה! חוץ מזה ,יש עוד מה לחלק :יש כמה
חנויות למטה.
לי קל לדבר ,חשבתי במרירות ,כל מה שיש לי פשוט נפל מן השמיים.
המוכנות שלו לזרוק לי כמה פירורים נבעה ,אגב ,מכך שהוא היה זקוק לעזרתי
בטיפול באימא .היא ,עם הגישה השלילית לכל דבר ,סירבה לקבל עזרה
ממטפלת .אמרה שלא תיתן לשום אישה זרה להיכנס לביתה.
היה ברור שבצוואה החדשה חלקו יהיה כפול מחלקי התייעצתי עם עורך-דין
ויינשטיין .הוא אמר לי:
— יש לך שתי בררות .הראשונה — לדחות את הצעתו על הסף ולפנות לבית
המשפט .הבררה השנייה – לשוחח אתו עוד פעם ,לנסות לשפר את העמדות
וללכת על פשרה.
— מה עדיף ,לדעתך? שאלתי.
— כבר אמרתי לך :הבררה הראשונה קשה וכרוכה בסיכונים .אפילו אני ,אף
שאני בצד שלך בלב ובנפש ,אצטרך להעיד נגדך בבית המשפט .לא אוכל
לשקר ולומר שאמך לא הייתה בדעה צלולה ,כאשר חתמה על הצוואה אצלי
במשרד .את רואה כמה כל זה מסובך?
— הבנתי .אתה מייעץ לי להסכים לתנאים שלו.
— אני תמיד בעד דרכי שלום .ברור לי שתקבלי הסכם גרוע ,אבל לדעתי עדיף
הסכם גרוע על מלחמה טובה .דברי אתו עוד פעם ,לחצי על הקטנת היתרון
שלו — שייקח דירה אחת ולא שתיים .על השנייה שישלם לך פיצוי .גם זה
הסכם גרוע ,אך סביר יותר.
החלטתי לכתוב לו מכתב .בשיחה פנים מול פנים הערה אחת מעליבה או
צעקה יכולה לגרום לי להסתגר כמו חילזון בתוך קונכייה .כאשר אני כותבת,
אני שולטת בדברים שברצוני לומר.
במכתבי ניסיתי ללחוץ על מצפונו ,הזכרתי לו את ילדותנו ואת התקופות
הטובות שהיו ביחסינו כשאימא לא עמדה בינינו .הזכרתי לו איך חילקתי אתו,
שווה בשווה ,את הכסף על הדירה שמכרתי בריגה .בסיום כתבתי את המילים
| 334רבקה רבינוביץ
שהסתובבו במוחי במשך כל זמן הניתוק בינינו" :תאר לעצמך שהמצב היה
הפוך .אני מוכנה להישבע בכל היקר לי :אם אימא הייתה רוצה לתת לי יותר
מאשר לך ,הייתי אומרת לה :זה לא הוגן!"
בפעם הבאה ,כאשר באתי לרחוץ את אימא ולטפל בה ,יוסף לא הזכיר
ישירות את מכתבי ,אך ראיתי שהוא נרגש ומדבר בצורה קצת אחרת .בסוף,
כשעמדתי ללכת ,קרא לי לחדרו ושאל:
— מה את מציעה בעצם?
אמרתי שהשלמתי עם העובדה שאימא נתנה לו במתנה את הדירה שלה,
אפילו שגם זה לא צודק מבחינתי .אך כל היתר צריך להיות מחולק בצורה
שווה .וכוונתי לדירה השנייה.
— ואם אני ארצה לגור בדירה הזאת עם משפחתי?
— הדירה תהיה של שנינו .תשלם לי שכר דירה על החצי שלי.
הוא היה מהורהר מאוד .ואמר שיחשוב וישקול את המצב.
בפגישתנו הבאה הוא אמר שהוא מסכים לשלם לי פיצוי ,אם אוותר על חלקי
בדירה השנייה .בזה סיכמנו .יוסף פנה אל עורך-דין ויינשטיין בבקשה לחבר
צוואה חדשה ולבוא לביתו לשם החתימה ,כי את אימא יהיה קשה להביא
למשרדו .גם בבית היה קשה לשכנע אותה לחתום .היא שאלה את יוסף עשרות
פעמים אם הוא מסכים למה שכתוב ואם זה בסדר מבחינתו .בסוף חתמה.
המשכתי לנסוע פעם בשבוע לביתה של אימא ,לנקות את הבית ולטפל בה,
אך היחס שלי אליה נשבר ללא תקנה .לא סלחתי לה על כוונתה להותיר אותי
בלא כלום ,בעוד יש לי דאגות רבות לילדיי .מובן שגם משכר הדירה שהיא
גבתה מהדיירים שלה מעולם לא ראיתי פרוטה ,ואף לא מתנה אחת קטנה
למיכה שבא לעתים קרובות יחד איתי לעזור בעבודות בדירתה .לא סלחתי
על הגירוש מהבית ,על החודשים הרבים של סבל ,על כל ההשפלות שנאלצתי
לספוג עד שהגעתי להסכם עם אחי — הסכם שגם הוא מקפח אותי במידה
ניכרת .הייתי קרירה מאוד ביחס אליה .חשבתי הרבה על אבא :אילו היה
בחיים ,הוא לא היה נותן יד ליחס כל כך לא הוגן כלפיי.
בזמן אחת הנסיעות שלי עם מיכה הביתה על הטוסטוס שלו הוא אמר לי
מילים שנחרטו בלבי לשנים רבות" :כנראה לעולם לא יהיה לי בית משלי".
מאז לקחתי על עצמי אתגר :אני אדאג שיהיה לו בית .לא ייתכן שינדוד כל חייו
בין דירות שכורות .מעתה עניין זה הופך למשאלת חיי.
דרך שלושה משטרים | 335
פרק 47
השמאל והימין
מובן שבשנים אלה ,שהיו לדעתי קריטיות בהתפתחותנו כחברה ,לא רק
העניינים המשפחתיים המתוארים לעיל העסיקו אותי .במסגרת עבודתי
העיתונאית הייתי צריכה כל יום מחדש להגדיר את יחסי אל האירועים
המתרחשים; הדבר תאם מאוד לאישיותי כחיה פוליטית.
הגעתו של הימין לשלטון לא גרמה לשינוי דעותיי או להצטרפותי אל
המנצחים — ההפך הוא הנכון .אלא שהתחלתי להרגיש בדידות גדלה וגוברת.
הרושם היה שהציבור כולו נקלע לזרם אדיר הסוחף ימינה ,ומיום ליום קשה
יותר לעמוד על הרגליים ולא להיסחף יחד אתו .המדינה ,אליה הגעתי ובה
התאהבתי ,החלה לשנות את פניה .כל מה שעשתה ההנהגה הקודמת בימי
הקמת המדינה ובנייתה החל להישכח ולהימחק .מנחם בגין הפך לאהוב נפשם
של בני עדות המזרח ,ואנשי תנועת העבודה כדוגמת לובה אליאב ורבקה גובר
שעמלו כה קשה לקליטתם ,הפכו מוקצים מחמת מיאוס.
שינוים דרסטיים עברו גם על קהל הקוראים שלנו .רוב יוצאי ברית המועצות
זזו ימינה אף יותר מהאוכלוסייה הוותיקה .הרהב האימפריאלי הכוחני ,שהיה
חלק בלתי-נפרד מהחינוך הסובייטי "הפטריוטי" ,פתאום קם לתחייה ,בעוד
אני חשבתי שדעות מסוג זה מתו ונקברו מזמן .התחלתי לקבל מכתבים
אגרסיביים .הגיעו אפילו קריאות להנהלה לפטר אותי .ההסברים הרציונליים
על שורשי הסכסוך ועל מהותו ,על הבעיה הדמוגרפית ,על סירוב העולם ,כולל
ארצות הברית ,להכיר בזכותנו על השטחים שנכבשו ואף על ירושלים כבירתנו,
על מגבלות הכוח שלנו — הסברים שעד לא מזמן התקבלו בהבנה ,עכשיו נדחו
על-ידי רוב הקוראים .העולם? יש לצפצף עליו .השטחים? הכול שלנו ,אין
על מה לדבר .הסכסוך הישראלי-פלשתיני? הוא כבר הוכרע .הערבים? לגרש
אותם מהארץ .הכול פשוט וברור.
הייתה לי הרגשה שתקופת הסטליניזם ביצעה מסע בזמן ובמקום ונחתה
אצלנו .אותה הגישה ,אותם התכנים .האם סטלין לא גירש עמים שלמים,
| 336רבקה רבינוביץ
בצפון סיני .ספק אם מנהיגי השמאל היו מגלים תעוזה כזאת ,לו הדבר היה
תלוי בהם .אף שיש בלבי הרבה נגד הימין והאידיאולוגיה שלו ,אינני חסידה
עיוורת של מחנה השמאל .אני בספק אם ממשלת השמאל ,בראשותה של
גולדה מאיר או של יצחק רבין ,הייתה מביאה להצבעה בכנסת הצעה להחזיר
למצרים את כל סיני ולהרוס את ימית .ואם הייתה עושה זאת ,ההצעה לא
הייתה עוברת .היו אומרים" :מה פתאום שנחזיר? הרי ניצחנו ,שילמנו בדם
בנינו על אדמות אלה .שטח משוחרר לא יוחזר!" עובדה היא שמנהיג הימין
וממשלתו הביאו לישראל את ההישג האסטרטגי הגדול ביותר :מנחם בגין,
משה דיין ועזר וייצמן — הם שאחראים להישג זה .יהי זכרם ברוך.
סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברו בסימן השלום עם מצרים,
וכל האירועים הקשורים ליחסי שתי המדינות עוררו הדים חזקים .אנחנו,
הישראלים ,הרי ידועים כבעלי נטייה לקפוץ מקיצוניות אחת לשנייה; פיתחנו
מיד ציפיות מוגזמות ,חלמנו על ידידות אמיצה עם העם המצרי ,על פריחת
המסחר והתיירות .מהר מאוד התברר שפרץ האהבה הפתאומי שלנו אל
המצרים נותר חד-צדדי ,שהעיתונאים ואנשי הרוח המצריים דוחים כל קשר
אתנו .היה זה שלום קר ,קר מאוד .מתנגדי השלום במצרים ,נאצריסטים
ומוסלמים קיצוניים ,רצחו את סאדאת ביום השנה הרביעי לפרוץ מלחמת
אוקטובר ,הוא השם המצרי למלחמת יום הכיפורים ,בשישה באוקטובר .1981
האירועים ההיסטוריים הללו היוו רקע לשינויים בעמדות של אנשי שמאל
רבים מאוד ,כולל אותי .איבדתי הרבה מהתמימות ,מהאמונה במוכנות הערבים
לחיות בשלום אתנו .ניתן לומר שרובנו זזנו ימינה ,הפכנו סקפטיים יותר .מצד
שני ,מחנה הימין זז שמאלה :נופצו כמה איסורים ששלטו באידיאולוגיה שלו.
אנשי הימין הבינו שאפשר גם להחזיר שטחים ואף להרוס יישובים – דברים
שבמשך שנים רבות היו ממש טאבו מבחינתם .לא הפכנו ל"עם אחד עם שיר
אחד" ,עדיין החלוקה לשני המחנות נשארה ,אך עמדותיהם התקרבו במידה
ניכרת.
גם השמאל הקלאסי בארץ היה נגוע בחשיבה דוגמתית ,ואף דגל בזמנו
בפולחן האישיות של סטלין .מי שנשאר מזוהה עם השמאל ,למד לחשוב
אחרת ,לראות את התמונה במורכבותה .עם כל השוני בהשקפות העולם ,גם
הימין וגם השמאל יודעים היום שאין להם מתכון לפתרון כל הבעיות ולבניית
גן עדן בארצנו.
לדעתי ,ההגדרות "שמאל" ו"ימין" פשטניות .קיימות הרבה בעיות כלליות
שלא ניתן לקטלג אותן בין המחנות .אני מגדירה את עצמי כסוציאל-
| 338רבקה רבינוביץ
דמוקרטית ,אני נגד הפערים האסטרונומיים בחברה ,נגד ארמונות מצד אחד
ושיכוני "סלמס" מצד שני .אני נגד כפייה דתית ועידוד הדת בידי השלטון,
ואני בעד הפרדת הדת מהמדינה .להיות דתי או חרדי זה עניין אישי ולא עניין
פוליטי ,לכן עצם צירוף המילים "מפלגה דתית" נשמע שגוי מבחינתי .האם
דעות כאלה מגדירות אותי כשמאלנית? אינני בטוחה.
דרך שלושה משטרים | 339
פרק 48
"קריידמן במילואים"
בתחילת שנות השמונים העלייה מברית המועצות נפסקה כמעט לגמרי .גל
ההתלהבות הציונית שהחל אחרי מלחמת ששת הימים והוליד את עליית
שנות השבעים ,מיצה את עצמו; היהודים המעטים שעזבו את המדינה
הסוציאליסטית ,העדיפו להשתקע בארצות הברית.
מצב זה השפיע ישירות על העיתון שלנו ,שעיקר קוראיו היו עולים חדשים.
עליית שנות השבעים הייתה ציונית ברובה ,אנשיה למדו עברית ,רצו להתערות
בחברה; הצעירים כבר לא קראו את העיתון בשפה הרוסית ועברו לעיתונים
עבריים .הביקוש לעיתוננו ירד פלאים ,וכך גם תפוצתו.
המעסיק שלנו ,שבתאי הימלפרב ,לא רצה לסגור את העיתון ,כי בכל זאת היו
הרבה אנשים מבוגרים ובגילאי הביניים ששמרו לו נאמנות .כדי להציל לפחות
משהו הוא נאלץ לצמצם בהוצאות .הוא הפך את העיתון לשבועון ופיטר את
רוב העיתונאים ,והשאיר רק שניים ,הוותיקים ביותר ,ואני בתוכם .יחד עמי
נשארה עמיתתי ריטה ְס ָטרוֹ בוֹ לְ ְס ִקי .הכישורים הארגוניים שלה עלו על אלה
שלי ,לכן היא ריכזה את העבודה במערכת המצומצמת.
עוד צעד אחד שננקט מטעמי חיסכון היה פיטורי כל הכתבניות ,פרט לאחת.
ריטה קצת ידעה לכתוב במכונה ואילו אני כלל לא .היה קשה לרכוש מיומנות
כתיבה מהירה בתוך זמן קצר ,קיללתי בלבי את הימלפרב על החלטתו — אך
בסופו של דבר תוצאותיה פעלו לטובתי .למדתי לעבוד בלי תלות בכתבנית,
וזה עזר לי מאוד בעבודות הצדדיות שלי .למעשה ,כמעט כל מה שעשיתי
וכתבתי מאז ,לא היה מתאפשר לו הייתי ממשיכה לעבוד עם כתבנית .הודות
להחלטתו של הבוס ,נכנסתי לתחומי עבודה חדשים ולא הייתי עוד תלויה
באחרים.
במקום ההזמנות שנעלמו מצאתי חלטורה קבועה שהייתה גם מעניינת וגם
יצירתית .הייתה זאת עבודה בשבועון שנקרא "קרוג"" ,מעגל" בעברית.
עבודתי בשבועון "קרוג" הייתה סוד גדול ,כי היא הייתה כרוכה בסכנה
| 340רבקה רבינוביץ
פרק 49
הנסיעה לארצות הברית
לי אישית קרה משהו מעניין ואף משמח באותם הימים .נסעתי לטיול בארצות
הברית.
אגודת העיתונאים זיכתה את החברה שלנו מדי פעם בכרטיסי טיסה חינם
לחוץ לארץ .זה היה קשור בדרך כלל בכיסוי ענייני תיירות .מאחר שאצלנו לא
היו כתבים מיוחדים לענייני תיירות ,כל אחד יכול היה לזכות בכרטיס — הדבר
היה תלוי רק בבחירתו של הבוס ,שבתאי הימלפרב.
כמה מעמיתיי כבר נסעו לאירופה .לא ציפיתי שגם תורי יגיע ,כי תמיד
הייתי חברה בוועד העיתונאים והתעמתי עם הימלפרב בנושאים של תנאי
עבודה .הייתי משוכנעת שהוא לא סובל אותי .מה גדולה הייתה הפתעתי,
כשהפור הגדול ביותר נפל בחלקי — כרטיס טיסה לארצות הברית ושלושה
ימי אירוח בשיקאגו על חשבון חברת התעופה הלאומית "אל-על"! אחרי
שלושת הימים האלה ,כל אחד רשאי לטייל ברחבי ארצות הברית כאוות
נפשו ,ועל חשבונו ,כמובן ,ולבחור את תאריך שובו לארץ כרצונו .אך בכל
זאת אנחנו כולנו אנשים עובדים ,לכן ביקשו שלא נתעכב שם יותר מחודש.
כל הנדיבות הזאת של "אל-על" הייתה קשורה לאירוע תחבורתי מרשים –
פתיחת קו חדש ישיר לשיקגו .לטיסה הראשונה בקו החדש הוזמנה קבוצת
עיתונאים .מהחברה שלנו זכו במתנה הנדיבה הזאת עיתונאית מהעיתון
הרומני ואנוכי.
האמת היא כי פחדתי מהנסיעה הזאת .השליטה שלי באנגלית מוגבלת ביותר;
המעט שידעתי בא מלמידה עצמית בעזרת סדרת ספרונים וקלטות טייפ .אף
שאני די מוכשרת ללימוד שפות וכבר שלטתי ברוסית ,בעברית ,ביידיש,
בלטבית ,נוסף על גרמנית כשפת אם ,לא התיידדתי עם השפה האנגלית.
משהו בתוכי התנגד לה .גם היום אינני יכולה לומר שאני דוברת אנגלית.
מה אעשה שם לבד ,במדינה הענקית שתושביה לרוב לא מכירים שום שפה
חוץ מאנגלית? את שלושה הימים הראשונים בשיקאגו נבלה כקבוצה ,אחר-כך
דרך שלושה משטרים | 343
אשאר לבד .הייתי מעדיפה לא לנסוע ,אך הבנתי שדחיית מתנה כזאת תעמיד
אותי במצב מגוחך.
השטות שעשיתי בתחילת דרכי בעיתון — אי-הצטרפות לקרן ההשתלמות
עקב הרצון לחסוך כמה גרושים — הייתה עכשיו בעוכריי .יתר המשתתפים
בקבוצה הוציאו כסף מקרן ההשתלמות — רק לי לא היה .אז גם הסבירו לי
באיזו טיפשות נהגתי — הרי שני שלישים מכספי הקרן הם סכומים שהמעביד
משלם ,ואני לא ניצלתי את ההטבה הזאת .כשחזרתי מארצות הברית נרשמתי
לקרן – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא...
שטות נוספת עשיתי לפני הנסיעה .יעצו לי לעשות תכנית שתכלול את
המקומות שהתכוונתי לנסוע אליהם אחרי השהות בשיקגו וכמה ימים אשהה
בכל אחד מהמקומות — ולפנות לחברת תיירות ולהזמין באמצעותה מקומות
בבתי מלון וכרטיסים לטיסות פנימיות .תכנית אמנם עשיתי ,אך לחברת
תיירות לא פניתי .רציתי להיות חכמה מכולם ולחסוך בדמי תיווך .לא ייתכן,
כך חשבתי ,שאגיע למשל לוושינגטון ולא אמצא חדר במלון בלי הזמנה
מוקדמת .היה לי גם קשה להחליט מראש כמה ימים ארצה לבלות בעיר הזאת
וביעדים אחרים.
התכנית שלי הייתה לטוס משיקאגו לוושינגטון ,משם לבולטימור ,שם יש לי
קרובי משפחה .רציתי גם לבקר את דוד יעקב ,האח של אמי ,בעיר צ'רלסטון
שבמדינת אינדיאנה ,אך לא הייתי בטוחה שיסכים לפגוש אותי .ואחרי
בולטימור – לניו-יורק ,שם אבלה כמה ימים ואטוס הביתה.
לוויתי מאימא אלף דולרים .יצאנו לדרך — לארץ האפשרויות הבלתי-
מוגבלות.
הטיסה הארוכה ואחריה הבדיקה במשטרת הגבולות נמשכו זמן רב והיו
מייגעות .בשיקאגו טיילנו כקבוצה; השתדלתי לא לאבד את חברינו — ובכל
זאת פעם התעכבתי ליד איזה חלון ראווה והקבוצה כבר עזבה את המקום.
הסתכלתי מסביב בפניקה .למזלי היה בקבוצתנו גבר אחד גבוה בהרבה
מכולם — מנחה הטלוויזיה המפורסם יעקב אחימאיר – וזיהיתי את ראשו
מתנשא מעל ההמון שברחוב .לא פעם הוא שימש עבורי "מגדלור" :רצתי
לכיוונו והצטרפתי לקבוצה.
ביקרנו במערכת עיתון מקומי וראינו בהשתאות את העבודה לפי הטכנולוגיה
החדשה המבוססת על מחשבים וצילום .באותה תקופה השיטה החדשה
עשתה בארץ את צעדיה הראשונים .בסיורים הראו לנו את הבניין הגבוה
ביותר בארצות הברית ,ואף עלינו לקומה העליונה ,שממנה יש תצפית על כל
| 344רבקה רבינוביץ
העיר .גם ראינו עוד כמה דברים שהם "הכי-הכי" .הבנתי שזאת היא השאיפה
העיקרית של אמריקה — להיות תמיד "הכי-הכי" .הכי גבוה ,הכי גדול ,הכי
חזק.
לא אהבתי כל כך את השאיפה הזאת ,כי יש בה לדעתי משהו לא אנושי ,המגמד
את האדם .אולי גישתי לא צודקת :הרי כל הענקים הבנויים והמהונדסים הם
פרי עבודתו של האדם .האדם העובד האמריקני ראוי בהחלט לכל הכבוד על
השקדנות ,על היעילות ,על היצירתיות ועל המעוף שאת תוצאותיהם רואים
על כל צעד ושעל.
נגמרו שלושה ימי הפינוק בשיקגו .קניתי כרטיס וטסתי לוושינגטון .שם
באמת הרגשתי אבודה .ירדתי מהמטוס ולא ידעתי לאן לפנות .עמדתי שעה
ארוכה ליד בית הנתיבות ,ועל פניי עברו עשרות אוטובוסים שהסיעו את
התיירים למלונות .כל אוטובוס ורשימת המלונות שאליהם הוא מגיע.
הנוסעים התפזרו במהירות ,ואני עמדתי בודדה במקומי .אחד מעובדי נמל
התעופה שם לב אליי ,ניגש ושאל אם אני מחכה למישהו .למזלי ,הוא היה
מהגר מאירופה והבין גרמנית .סיפרתי לו שזאת הפעם הראשונה שלי בארצות
הברית ,לא הזמנתי מראש מקום במלון ועכשיו איני יודעת מה לעשות .הייתי
רוצה להגיע למלון לא יקר .הוא הרגיע אותי והבטיח לעזור .כשהגיע אוטובוס
להסעת תיירים ,הוא ניגש לדבר עם הנהג והם סיכמו על מלון שלדעתם יתאים
לי .אחרי דין ודברים הוא סימן לי לעלות לאוטובוס .הוא ביקש מהנהג לשים
לב אליי ולומר לי מתי לרדת .הנהג אמר "או-קיי" וחייך .תהיתי על היחס
המיוחד שלהם אליי.
הנהג הציע לי לרדת ליד בניין גדול ואפור ,שהתגלה כבית מלון ברמה בינונית.
נדמה לי ששמו היה "הריסון" ,אך אינני בטוחה .הדבר הראשון שנשאלתי
בקבלה – האם יש לי הזמנה .תשובתי שאין לי ,הפתיעה אותם .אמרו שאין
להם חדרים פנויים .היה שם פקיד אחד יליד סלובקיה ,שהבין רוסית .אמרתי
לו שאין לי לאן ללכת ואני מבקשת שירשו לי לשבת בלובי ולחכות עד שיתפנה
איזה חדר.
הם אמרו שסיכויי לזכות בחדר קלושים ,כי לכל חדר שיתפנה יש הזמנה
מראש .הם מאוד ריחמו עליי והתייעצו ביניהם מה לעשות .אחרי שעה
קלה פתאום צץ חדר פנוי .הוא נועד לזוג ,ואם אני רוצה אותו עליי לשלם
את המחיר המלא — חמישים דולר ללילה .הסכמתי מיד ושכרתי את החדר
לשלושה לילות ,עם אופציה להארכה.
למחרת הודיעו לי שהגיע זוג תיירים מישראל ,וכדאי לי להתחבר אליהם
דרך שלושה משטרים | 345
לסיורים בעיר .הישראלים היו נחמדים והביעו נכונות לצרף אותי לחבורה
שלהם שכללה עוד זוג ישראלים ,חברים שלהם .מאז טיילנו יחד ואכלנו יחד,
והרגשתי קצת פחות אבודה.
וושינגטון מצאה חן בעיניי :שדרותיה הרחבות והבניינים בסגנון ניאו-
קלאסי הזכירו לי את סנט-פטרסבורג ,עיר שאהבתי .ביקרנו בבניין הקונגרס,
בפנטגון — התפלאתי מחופשיות הכניסה למוסדות המרכזיים של השלטון.
הידידים החדשים עזרו לי למצוא את מספר הטלפון של בן-דודי בבולטימור.
התקשרתי .הכרתי אותו ,הוא ביקר בארץ בשנה הראשונה של עלייתנו .היו לי
הרבה קרובים בבולטימור ,כולם מצד אימא :צאצאים של אחיותיה ושל האח
שהיגרו לארצות הברית בצעירותם .מהדור שלה איש כבר לא היה בין החיים.
בן דודי ,שנקרא בן סמול (סמול זאת הגרסה האמריקנית של שם המשפחה
המקורי שמידט) ,הופתע לשמוע שאני נמצאת בארצות הברית .לדבריו ,מובן
מאליו שאוכל להתארח אצלו או אצל אחיו שביתו גדול יותר .הם יתייעצו
וימצאו את הפתרון הטוב ביותר בשבילי.
הוא שאל איך אני עומדת להגיע .התכוונתי לנסוע באוטובוס :נאמר לי שזאת
הדרך הכי נוחה והמרחק לא גדול ,נסיעה של כארבע שעות.
— מה ,תיסעי באוטובוס? הצטעק בן בטון מזועזע ,כאילו מדובר בספינת
חלל.
— כן ,למה לא? מה מיוחד בזה? שאלתי.
— לא ייתכן ,אמר בן נחרצות .את לא תיסעי באוטובוס!
— אבל למה? אני רגילה לאוטובוסים!
— את יודעת מי נוסע באוטובוסים?
— אנשים ,אני משערת.
— רק שיכורים ומסוממים נוסעים באוטובוסים! אמר בן בנימה של סלידה.
את לא תיסעי באוטובוס .אני אבוא במכונית שלי לאסוף אותך.
— למה לך לטרוח? מה יכול לקרות לי באוטובוס?
— את לא מבינה כלום באורחות החיים באמריקה! הייתי מתבייש לספר
לחבריי שבת-דודתי הגיעה באוטובוס .מנוי וגמור עמי — אני בא לאסוף אותך!
וכך היה .התרשמתי מהנופים היפים שנתגלו לפניי תוך כדי הנסיעה .הנופים
והעיירות הציוריות שחצינו מצאו חן בעיניי הרבה יותר מהערים הענקיות.
הפרבר בבולטימור שבו התגורר בן עם אשתו הארייט ,דמה לעיירה קטנה:
בתים בני קומה אחת או שתיים ,מוקפים בגינות מטופחות ,רובם בנויים בסגנון
קולוניאלי .ברחובות לא היו מדרכות; בן הסביר שלא מקובל שם לטייל ברגל,
| 346רבקה רבינוביץ
כל אחד יוצא מחצרו במכונית שלו ונוסע .לכל משפחה יש כמה מכוניות .ללכת
ברגל זה דבר מסוכן.
תהיתי על מוזרויות אורח החיים האמריקני .הבתים לא מוגנים כלל :אין
סורגים על החלונות ,אפילו בקומות קרקע ,דלתות הכניסה לבתים במקרים
רבים עשויות מזכוכית ופתוחות לרווחה .וזה לא נחשב מסוכן! אצלנו פורצים
היו קופצים על המציאה .בעוד לטייל ברחוב זה מסוכן!
בן נחשב לעני מבין הקרובים .ביתו היה חד-קומתי ,ולא היה בו חדר שינה
פנוי .לכן אמר שאני אלון אצל אחיו ,שיש לו בית גדול עם חדרים פנויים כי
ילדיו גדלו ועזבו את הבית .אני התעקשתי להישאר אצלו כי את אחיו לא
הכרתי ואתו הרגשתי בנוח .אמרתי שאני יכולה לישון בחדר העבודה שלו,
אפילו על הרצפה .הוא אמר שיש לו במרתף מזרן ומיטה מתקפלת .מצוין,מה
עוד צריך בן-אדם?
— אתם האמריקנים לא יודעים בכלל מה זאת צפיפות ,אמרתי.
בן לא עבד .הוא פוטר מעבודתו לפני כמה שנים .אשתו עבדה במשרה
חלקית .הם חיו ,יחסית למקובל באמריקה ,בצמצום רב .היו להם שתי
מכוניות — "חיפושיות" ,שידעו כבר ימים טובים יותר .היו אלה "החיפושיות"
היחידות שראיתי בארצות הברית.
בן היה מוכר בכל העיר כמי שחובב בעלי חיים ומגן עליהם .על כל כלב עזוב
שראה ברחוב היה מודיע מיד לאגודה רלוונטית .הוא היה גם מקשר בין אנשים
שמעוניינים לסרס או לעקר את חיות המחמד שלהם לבין וטרינרים העוסקים
בכך .אנשים היו מתקשרים ביום ובלילה .על המכוניות — שלו ושל אשתו —
היו מותקנים כרוזים בזו הלשון" :בעלי החיים הם ידידינו .אהבו אותם ואל
תאכלו אותם!" אנשים היו מקבלים את פניו בחיוך .מובן מאליו שהוא ואשתו
היו צמחונים.
בבולטימור בעיקר נחתי .טוב היה לעשות אתנחתא ,אחרי שנים של עבודה
מאומצת בשני מקומות נוסף על עבודות הבית .בן הכיר חנות ספרים שבה ניתן
היה להשאיל ספרים בגרמנית .פעם הוא לקח אותי לסיור במרכז העיר .נכנסנו
לכמה משרדים שהוא היה קשור להם .בכל מקום הציג אותי בגאווה" :בת-
דודה שלי ,עיתונאית מישראל!"
אחיין אחד ערך לכבודי מסיבת גן; הכיבוד היה יין וגבינות מכל מיני סוגים.
זאת הייתה הזדמנות לכל ה"חמולה" להכיר אותי .לא הייתה לי כל בעיית
תקשורת עם הקרובים :כולם ידעו יידיש ,אפילו הארייט ,שאינה יהודייה.
פעם אחיו ואשתו הזמינו את בן ,את הארייט ואותי לארוחת צהריים .זאת
דרך שלושה משטרים | 347
פרק 50
של"ג לבנון
ביוני 1982קרה הדבר שממנו חששתי יותר מכול אחרי "המהפך" של מאי
:1977ממשלת בגין השנייה הובילה את ישראל למלחמה יזומה — מלחמת
שידועה היום בשם "מלחמת לבנון הראשונה" .בגין ,בסגנונו הרטורי ,העניק
לה את השם "שלום הגליל" ,או בראשי תיבות של"ג .היה משהו קוריוזי
בכינויה של מלחמה בשם "שלום" .היום השם הזה נשכח.
גם ההסבר שניתן לעם על מטרות המלחמה היה מוזר .היו בעצם שתי תכניות;
הראשונה ,שהייתה ידועה בשם "אורנים קטנה" ,הייתה טקטית וצנועה —
להיכנס לשטח לבנון עד לעומק ארבעים קילומטרים ,מה שהיה מוציא את
יישובי הגליל מטווח הקטיושות .אך לצד "אורנים קטנה" הייתה קיימת גם
"אורנים גדולה" ,שעליה דיברו פחות .הייתה זאת תכנית אסטרטגית ,הרבה
יותר אמביציוזית ,שהיו לה מטרות פוליטיות מרחוקות לכת.
היו בזמנו ,במהלך המלחמה ואחריה ,הרבה ויכוחים בתקשורת סביב שתי
תכניות אלה .פרשנים רבים טענו שהממשלה אישרה רק את "אורנים הקטנה",
ואילו אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן ניגשו על דעת עצמם וללא אישור
ליישום התכנית "אורנים הגדולה" ,ובכך העמידו את הממשלה בפני עובדות
מוגמרות .אחרים טענו שהכול היה מתוכנן מראש :אחרי השגת היעדים
הטקטיים יש לעבור לתכנית האסטרטגית.
מטרתה של התכנית "אורנים גדולה" שנתגלתה לעיניי הציבור בהדרגה
במהלך הפעולות הצבאיות והפוליטיות ,הייתה הפיכתה של לבנון למדינת
החסות של ישראל .לשם כך כרתה ישראל ברית עם הנוצרים המרונים ,שניהלו
מאבק עז על מעמדם כעדה הדומיננטית בלבנון נגד הכוח הגובר והולך של
המוסלמים .אילו התכנית השאפתנית הייתה מיושמת בהצלחה ,הדבר היה
מחזק מאוד את מעמדה של ישראל באזור.
בניית "הידידות האמיצה" עם הנוצרים המרונים – שהיה גם להם מין "צבא
פרטי" משלהם שנקרא "הפלנגות" ,כפי שלכל עדה בלבנון של אז היה צבא
דרך שלושה משטרים | 351
משלה — החלה זמן רב לפני פרוץ המלחמה ,ובגין אישית השתתף בפגישות
חשאיות עם מנהיגיהם ועם מפקדי הפלנגות .אז איך אפשר לטעון שהוא לא
ידע על הכוונה להפעיל את התכנית הגדולה? ליישום התכנית הקטנה הטקטית
צה"ל לא נזקק לבעלי ברית לבנוניים ,שהיו מאוד לא אמינים ,וזאת בלשון
המעטה.
אינני מנסה לטעון בדבריי על "מלחמת בררה" ,שלישראל לא היו סיבות
לפתוח במלחמה .היו כמה סיבות כבדות משקל .הסיבה העיקרית הייתה
נוכחות מסיבית של אנשי אש"ף בלבנון ,כולל המפקדה ובראשה יאסר ערפאת.
אין-ספור פעולות טרור יצאו מלבנון ,אין-ספור פעמים הופגזו יישובי הגליל.
המצב הגיע לידי כך שתושבי קריית-שמונה החלו לעזוב את העיר בהמוניהם.
מבצעים מוגבלים קודמים לא השיגו את מטרתם וגרמו רק להפוגות קצרות
במתקפות.
תחילת המלחמה גרמה להתרוממות רגשות פטריוטיים בקרב העם ועקב כך
להתחזקות הממשלה ,שהייתה במצב די קשה עקב השתוללות האינפלציה .מי
יעז להטיל ביקורת ,כאשר בנינו נמצאים בשדה הקרב?
בימים הראשונים הכול נראה ורוד .הרושם בעם היה שאין זאת מלחמה אלא
מצעד ניצחון :צה"ל התקדם מהר מאוד וכמעט שלא נתקל בהתנגדות .היה
אמנם קרב רציני על כיבוש המבצר בופור ,שם היו לנו נפגעים .אחרי הקרב
ביקר בגין אישית בבופור ובירך את הצבא המנצח .שר הביטחון והרמטכ"ל
הסתירו ממנו שהיו אבדות בנפש ,והוא בנאומו הפתטי דיבר על "ניצחון ללא
נפגעים" ,מה שהרגיז נורא את המשפחות השכולות.
הייתה היתקלות קטנה עם הסורים ,שהחליטו לא להיכנס למלחמה
והתקפלו .התכנית "אורנים קטנה" נשכחה ,צה"ל המשיך להתקדם לפי
התכנית האסטרטגית הגדולה .בתוך זמן קצר הוא מצא את עצמו במבואות
ביירות.
היה לי קשה לכתוב באותם ימים .לבי ניבא לי רעות ,בניגוד לאווירה
המרוממת בציבור שדמתה לאווירה אחרי מלחמת ששת הימים .היהירות
הישראלית חגגה .רוב העם כבר ראה בלבנון נחלה שלו ,נשמעו דיבורים
על פתיחת קו רכבת לשם ואף על הקמת התנחלויות .הקולות הביקורתיים
נבלעו במקהלת הצוהלים .לא יכולתי לכתוב פרשנויות ברוח זאת ,ומאמריי
הסקפטיים והביקורתיים התקבלו בהתנגדות עזה מצד הקוראים .הבוס,
שבתאי הימלפרב ,חשש ,שנאבד את אחרוני הקוראים ,וביקש ממני לכתוב
"בצורה מאוזנת יותר".
| 352רבקה רבינוביץ
שמיר ,שלא היה שייך לקבוצת המנהיגים הבולטים במשך שנים רבות,
לא נהנה מפופולריות רבה .היא זכה לכינוי " "Mister Noעקב התנגדותו
העיקשת לכל שינוי בסטטוס-קוו .בזמן כהונתו הורעו יחסי ישראל-ארצות
הברית ,כי הוא דחה כל הצעה להתקדם לכיוון השלום.
צרה אחרת שאותה שמיר ירש מממשלת בגין הייתה האינפלציה הדוהרת,
שהביאה את המשק לאנדרלמוסיה גמורה .אין בכוונתי לטעון שהרפורמות,
שננקטו במטרה ליצור בישראל משק חופשי ותחרותי ,לא היו נחוצות; אבל
צריך היה לבצע אותן בהדרגה ,במתינות ,ואחרי כול צעד לתת לכלכלה
להסתגל .כאשר כל השינויים נעשו במכה אחד ,המשק השתגע .המדינה הייתה
זקוקה למנהיגות אמיצה שלא תחשוש לנקות בצעדים חריפים ואף אכזריים,
כדי לשים קץ לתגובת שרשרת הרסנית זאת .היה נראה שממשלת שמיר
הראשונה לא תאריך ימיה עד סוף הקדנציה.
עם זאת ,היה ברור שלא יהיה קל לבצע "מהפך נגדי" .היה משהו עמוק,
אפילו שורשי בקשר של אנשי עדות המזרח עם הליכוד ,במיוחד בפריפריה.
אחד הפרדוקסים הישראליים מני רבים :אנשים מהשכבות הנמוכות בסולם
הסוציאלי התאהבו במפלגה הכי קפיטליסטית בזירה .בכל העולם המצב הוא
הפוך ,אך מי אמר שאנחנו ככל העולם?
לצערי הרב ,עליי להודות שיש מידה של צדק במה שקרה .בשנים שמפלגות
תנועת העבודה היו בשלטון הן הפכו מתנשאות ,סטו מדרך המייסדים וזנחו את
האינטרסים של העובדים .מפלגת העבודה הפכה לנציגת הפקידות הגבוהה,
אנשי המקצועות החופשיים והאריסטוקרטיה של השכירים ,המיוצגת על-
ידי ועדים חזקים .כאבתי את השינוי הזה ואף אמרתי באחת ההתכנסויות
המפלגתיות ,שמפלגת העבודה נושאת את שמה לשווא .השיעור שהבוחר
לימד אותה ,הגיע לה בהחלט.
אך גם ישיבתו של הימין בשלטון לנצח לא היה דבר בריא .אין דבר מקלקל
יותר מאשר ישיבה ארוכה ליד ההגה .חייבת להיות תחלופה.
גורם אחר שמקשה מאוד על המחנה המתון הוא ריבוי המפלגות בזירה .כל
מפלגה שמנסה להרכיב ממשלה — תהיה זאת מפלגת ימין או מפלגת שמאל
או מרכז — נאלצת לבנות מגדל קוביות מסובך המורכב משותפים ,מפלגות
בינוניות וקטנות .ולימין בדרך כלל קל יותר למצוא "שותפים טבעיים" ,כי הוא
קרוב יותר לדת ולמסורת.
אני מקדישה בפרקים אלה הרבה מקום לפוליטיקה ,כי אירועים אלה היו
במרכז הווייתי .חיי האישיים היו דלי אירועים .כבר לא הייתי עולה חדשה,
דרך שלושה משטרים | 355
החיים נכנסו למסלול מסוים .לא הצלחתי להקים משפחה חדשה ,ויתרתי
על הרעיון ולא ציפיתי עוד למהפכות גדולות בחיי .האירוע הראוי לציון היה
הולדת נכדתי השנייה מיטל בשנת .1984
המשכתי בשתי העבודות המקבילות שלי — אחת תחת שמי המקורי
והשנייה תחת השם קריידמן .הייתי מעורבת מאוד מעורבת מבחינה פוליטית
במתרחש .הרגשתי שעברתי לשלב מתקדם יותר של הזהות הישראלית שלי:
חלק גדול מיחסי הרומנטי כלפי המדינה פינה את מקומו ליחס מפוכח הרבה
יותר .בתקופה הראשונה ,בהיותי עולה חדשה וגם שנים אחרי כן ,הרגשתי
כאילו הגעתי לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות ,שבה אוכל להגשים את
כל שאיפותיי .מילות ביקורת על המדינה נשמעו באוזניי כחילול קודש .מאז
עברתי הרבה שיעורים שלימדו אותי על מגבלות הכוח — גם הכוח האישי שלי
וגם כוחנו המשותף כאומה .בעקבות הסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי הייתי
מכנה את השנים האלה "האוניברסיטאות שלי".
אימרה נפוצה מדברת על שלושה שלבים של התאקלמות העולה בארץ:
בשלב הראשון הוא מקלל את ארץ מוצאו ,בשלב השני — את ישראל ובשלב
שלישי – את העולים שבאו מאוחר יותר .אני מעולם לא קיללתי את מדינת
ישראל; למרות הביקורת שיש לי על דברים מסוימים שמתרחשים ,אני יודעת
שהמדינה היא יצירה משותפת של עמנו ,יצירה המבטאת את המיטב שהעם
היה מסוגל ליצור בשלב זה.
| 356רבקה רבינוביץ
פרק 51
שותפים ויריבים
בהתחלת דרכי בארץ חלמתי על קריירה פוליטית .הייתי פעילה בקרב העולים
החדשים :הופעתי באספות והשתתפתי בסמינרים .את כניסתי לעולם
הפוליטיקה תיארתי לעצמי בצורה סובייטית טיפוסית" :מגבוה" ישימו לב
אליי ויקדמו אותי .עם השנים למדתי שבפוליטיקה במדינה דמוקרטית אין
מי שמקדם מישהו פרט לעצמו .הפוליטיקאים הם מין כת סגורה שאינה
שואפת לגייס חברים חדשים — להפך ,היא פוחדת מהם ורואה בהם יריבים
פוטנציאליים .אם בכל זאת מופיעים לפעמים בזירה פוליטיקאים צעירים ואף
מצליחים להיבחר לכנסת ,הם משיגים זאת במאמץ על אנושי ובעזרת מרפקים
חזקים .בתוך ההנהגות המגובשות של המפלגות מתרחש מאבק בלתי-פוסק
על המקומות הראשונים ,על חיזוק המעמד האישי ועל החלשת היריבים .כל
זה לא התאים לאופי שלי .רציתי להתקבל בברכה ולא להידחף בכוח ,והבנתי
די מהר שאין לכך כל סיכוי.
בדיעבד אני חושבת שהוויתור על שאיפות פוליטיות היה לטובתי.
פוליטיקאים מתנתקים מעולמם המקצועי ,וכאשר הם אינם נבחרים לכנסת
אחרי כמה קדנציות ,לרובם אין בעצם לאן לחזור .מכאן נובע הפחד המתמיד
להפסיד — לא מבחינת המטרות הפוליטיות בלבד אלא גם מבחינת הפרנסה.
לא הייתי רוצה לתלות את פרנסתי בקולות הבוחרים .עדיפה עבודה צנועה
ובטוחה ,ובמקביל המשכתי להתעניין בפוליטיקה כמשקיפה וכפרשנית.
הדבר שכאב לי במיוחד היה המאבק הנצחי בין שמעון פרס ליצחק רבין.
אין ספק שמאבק זה פגע קשות בקרנה של מפלגת העבודה .לא שבמפלגות
אחרות לא היו מאבקים בצמרת; אך אצלן זה היה פחות גלוי ובוטה ,כלפי חוץ
השתדלו לשמור על תדמית אחידה .במפלגת העבודה זה היה דו-קרב גלוי בין
שני מנהיגים .לכל אחד מהם מחנה תומכים שלו ,כל אחד שואף להיות במקום
הראשון ולא מוכן להסתפק במקום השני.
מאבקים בצמרת הם מחלה כרונית של מפלגת העבודה .זה התחיל עוד בימי
דרך שלושה משטרים | 357
בן-גוריון ומשה שרת .לא בכדי זכתה העבודה לכינוי הלא-מחמיא "מפלגה
אוכלת מנהיגיה" .זאת גם אחת הסיבות לירידתה מגדולתה.
למאבק בין המחנות היה ,מלבד היריבות האישית ,גם יסוד רעיוני .לא
זאת בלבד שהעם היה מפולג בין ימין לשמאל ,אלא שאפילו בתוך מפלגת
העבודה הייתה התפלגות בין "ניצים" ו"יונים" .פילוג זה חצה את המפלגה
כולה מההנהגה עד לחברים מן השורה .בענייני הסכסוך עם הפלשתינים וביחס
לשטחים ולגורלם היה שוני מועט בלבד בין "הניצים" של העבודה לבין הימין
המסורתי.
שמעון פרס החזיק בדעות ניציות מובהקות והיה למעשה מנהיג המחנה הניצי
במפלגה .הוא לחץ על רבין שייתן לגיטימציה לגרעין ההתיישבותי הראשון
בשומרון ,ליד הכפר הערבי סבסטיה ,שרבין התכוון לפנות ,וכתוצאה מכך קמה
ההתנחלות הראשונה ,אלון מורה .אחרי שזה קרה ,כבר אי-אפשר היה לעצור
את הסחף ,קמה התנועה "גוש אמונים" שהציגה את ההתיישבות היהודית
בשטחים כציווי דתי ,ותנועת ההתנחלות נמשכה בתנופה ,וצברה כוח פוליטי
שאיש לא התגבר עליו עד היום .כל זה התרחש בעזרתו ובעידודו של פרס,
שהיה גם בין יזמי הקמת "גוש קטיף" ברצועת עזה .מיליארדים נשפכו על
מפעל ההתנחלות כמו מים ,בעוד דברים חיוניים לכלל החברה הוזנחו מפאת
חוסר תקציב .הסכנה הגדולה ביותר הייתה הכנסת נימוקים דתיים כגורם
משפיע בשאלה הפוליטית ,כי אם סכסוך מקבל צביון דתי ,כל פשרה נעשית
בלתי-אפשרית .היום כבר איש אינו יודע איך לצאת מהסבך שאליו נקלעה
מדינת ישראל; בנאומים מבמות גבוהות מדברים על שתי מדינות לשני עמים,
אך למעשה ,אין שום התקדמות לכיוון זה ,וספק אם פתרון כזה עדיין אפשרי.
בסוף שנות השמונים עשה פרס פנייה חדה לכיוון "היוני" ,הפך לשוחר שלום
מספר אחד במדינה .אמנם גם רבין דגל באותה המטרה ,אך היה די ספקני
באשר לסיכויים להשיגה .ייתכן שלשינוי הגדול בעמדותיו של פרס גרמה
כהונתו כראש הממשלה בשנתיים הראשונות של ממשלת האחדות הלאומית
שקמה בספטמבר ,1984אחרי ממשלת שמיר הראשונה.
יש האומרים כי כל פוליטיקאי ,היו דעותיו אשר היו ,עם כניסתו ללשכת
ראש הממשלה משנה את עמדותיו ומשתחרר מאשליות .כנאמר באמרת הכנף
שאריאל שרון ,כמדומני ,הכניסה ללקסיקון הפוליטי מתוך שיר פופולרי:
"דברים שרואים משם לא רואים מכאן" .יוצא מן הכלל הזה היה יצחק שמיר,
שלא זז מעמדותיו אף לא במילימטר כשהפך לראש הממשלה; אם כי גם הוא
נאלץ להיכנע מדי פעם ללחצי גורמים חיצוניים ,למשל כשהסכים שישראל
| 358רבקה רבינוביץ
הרי לא יכול לקרוא את הכתוב ברוסית .תהיתי :איך הוא לא שולט ברוסית,
הרי כל יוצאי פולין מולדתו יודעים רוסית .הוא הסביר שלא הספיק ללמוד
רוסית בבית הספר ,כי היה ילד קטן כשהמשפחה עלתה לארץ .הוא גם
הוסיף שעכשיו הוא לומד רוסית אצל מורה פרטית .לדעתי ,היו לו כוונות
"מיסיונריות" כלפיי ,הוא חשב שיצטרך להעביר לי "שיעור בשמאלנות" ,אך
בהמשך השיחה הוא נוכח לדעת שאני "יונה" לא פחות ממנו .הוא איחל לי
הצלחה בדרכי העיתונאית ואילו אני איחלתי לו ניצחון בבחירות הקרובות.
אחרי הפגישה הזאת קיבלתי ממנו כמה פעמים הזמנות לאירועים שונים
שארגן — אירועים קטנים ,צנועים ,בתקופות שהיה באופוזיציה .לא נראו
שום מאבטחים בסביבה ולא הייתה בדיקה ביטחונית בכניסה .היו אלה שנות
התמימות ,כאשר המנהיגים נפגשו בחופשיות עם אזרחים .עת התמימות תמה
עם הירצחו של ראש הממשלה רבין; היה זה אחד הנכסים בחיי החברה שלנו
שנהרס לבלי שוב על-ידי הרוצח של רבין.
בשנת 1992השתתפתי בפגישה של קבוצת עיתונאים כותבי רוסית עם יצחק
רבין ,כאשר הוא כיהן כראש הממשלה בפעם השנייה .היו אלה ימי העלייה
הגדולה מכל חלקי ברית המועצות לשעבר שהתפרקה זמן קצר לפני-כן,
בדצמבר .1991רבין רצה כנראה למשש את הדופק של עלייה זאת ,לבדוק אם
נכונה הדעה שרוב העולים הם בעלי אוריינטציה ימנית .אני הייתי הוותיקה
היחידה בין המשתתפים ,כל היתר היו בני העלייה החדשה.
במפגש שרר סדר כמעט צבאי .במקום שיחה כללית ,שבה כולם נכנסים
לדברי כולם ואיש לא מקשיב לאחרים ,רבין קבע תור להופעות המשתתפים.
בעצם אלה לא היו הופעות אלא שאלות שהופנו לראש הממשלה.
כשהגיע תורי ,שאלתי מדוע הממשלה לא חוזרת למדיניות הקליטה הקודמת,
שהייתה נהוגה בימי ממשלת גולדה מאיר ובזמן ממשלתו הראשונה ,ובמיוחד
בתחום הדיור :כשנבנו בתים לעולים בהזמנת הממשלה שסופקו לעולים דרך
החברות המשכנות" ,עמידר" ו"עמיגור"" .ישראל הקטנה בת שני מיליון
תושבים הייתה מסוגלת לספק דיור לעולים ,ואילו ישראל של היום ,העשירה
פי כמה ובת חמישה מיליון תושבים ,אינה מסוגלת?" שאלתי" ,הרי את השיטה
של זריקת העולים לשוק החופשי הנהיגו ממשלות הליכוד ,והייתי משוכנעת
שממשלה בראשותך תחזיר את הבנייה הממשלתית של דיור לעולים על כנה!
פרסמתי כתבות ברוח זאת ,ועכשיו יוצא שרימיתי את הקוראים!"
רבין ענה שהמדיניות של שנות השבעים לא ישימה בתקופה זאת ,כשמדובר
במספרים כאלה של אנשים המגיעים בקצב של כמה מטוסי ג'מבו מלאים
| 360רבקה רבינוביץ
ביום .גם קודם ,אמר ,מדיניות התכנון בתחום הדיור נתקלה בקשיים רבים,
כי לאנשים היו דרישות אינדיבידואליות והם לא רצו לגור דווקא במקומות
המתוכננים בשבילם .כשמדובר בעשרות ואף במאות משפחות ,אפשר היה
לגלות גמישות ,אך עם מאות אלפים אי-אפשר לעבוד בשיטה כזאת .גם
מערכת מרכזי הקליטה שנועדה להכין את העולים לחיים בארץ ,לא מתאימה
לזרם כזה של אנשים .לכן ,על-פי רוח הזמן והליברליזציה הכללית ,הוחלט
לתת לעולים יד חופשית לבניית חייהם ולעזור להם בעזרת "סל הקליטה"
והטבות נוספות.
דבריו שכנעו אותי רק חלקית ,אך לא היה מקום לוויכוח כי רשות הדיבור
כבר עברה למשתתף הבא .חשבתי שהמדינה חייבת להתערב לפחות בקליטת
בודדים ומשפחות של אנשים מבוגרים ,לבנות בשבילם דירות קטנות או
הוסטלים להשכרה מסובסדת .במקרה כזה אנשים לא היו נופלים לידיהם
של כרישי נדל"ן ,שפיתחו את השיטה הנפסדת של חלוקת דירות לחדרים
קטנטנים ,הדומים לתאי בית סוהר ,שאותם משכירים לעולים קשישים במחיר
מלא .אולי גם הייתה נמנעת תופעת ההומלסים ,שלא ידענו כמוה בשנות
השבעים.
הייתה לי עוד פגישה אחת עם שמעון פרס .היה זה באביב ,1996אחרי הירצחו
של רבין ,במערכת הבחירות שבה פרס כראש הממשלה התמודד מול בנימין
נתניהו .פרס הביע רצון להתראיין לעיתון שלנו ,שמאז העלייה הגדולה שוב
הפך ליומון וגדל מאוד .קיבלתי הזמנה אישית להגיע ללשכת ראש הממשלה
בתל-אביב.
המפגש כבר לא היה צנוע ואינטימי כמו בפעם הראשונה .עברתי בדיקה
ביטחונית ומצאתי את עצמי בקודש הקדושים של הפוליטיקה הישראלית.
שמעון פרס היה אדיב ונחמד כתמיד ,אך ממלכתי מאוד .לא היה מקום לשיחת
חולין ,כל הזמן הוקדש לריאיון.
לא הייתי מרוצה מהריאיון .בתשובה לכל שאלה שלי פרס פצח במונולוג
ארוך המוקדש בעיקר לנושא השלום .מורגש היה שהתשובות אינן ספונטניות,
שהן הוכנו בקפידה .כתוצאה ,במקום ריאיון יצא נאום ,שהופסק כמה פעמים
על-ידי שאלות.
לעומת זאת פרס ,שקיבל את הריאיון המתורגם לעברית ,היה מרוצה מאוד,
וכך גם הימלפרב .מכמה עיתונים בשפה הרוסית ,שצצו באותה תקופה כמו
פטריות אחרי הגשם ,פנו אלינו וביקשו (וגם קיבלו) רשות לפרסם את הריאיון.
משתמע כי כולם היו מרוצים — חוץ ממני.
דרך שלושה משטרים | 361
פרק 52
פרסטרויקה ברוסיה
ובמשפחה
עקבתי בהשתאות אחרי השינויים האדירים שהתחוללו במולדתי "הפרהיסטורית",
והאירועים נראו כחלום באספמיה .פרסטרויקה (בנייה מחדש) ,גלסנוסט
(פתיחות) — אלה היו דברים שנשמעו לראשונה מפיו של מיכאיל גורבצ'וב,
עם כניסתו לתפקיד הבכיר ביותר במפלגה הקומוניסטית השולטת — תפקיד
המזכיר הכללי שהיה שייך לסטלין בזמנו .הייתה זאת הפעם הראשונה
שבתפקיד זה זכה נציג של הדור החדש ,אחרי שורה ארוכה של "זקני קרמלין"
שמתו זה אחר זה .גם גורבצ'וב יכול היה לומר את מה שאמרו ראשי הממשלות
בישראל :דברים שרואים משם לא רואים מכאן .האיש שהיה קומוניסט נאמן
כל חייו ,ראה מפסגת השלטון את התמונה האמתית והעגומה של "הישגי"
ארצו :מפולת הכלכלה ,פיגור רב בהשוואה לארצות המערב ,חוסר אמון
באידיאולוגיה הרשמית של המרקסיזם-לניניזם ,לא רק בקרב האזרחים אלא
גם בתוך המפלגה עצמה.
תחילה חשב גורבצ'וב שניתן להציל את המשטר הסוציאליסטי על-ידי
שיפוץ יסודי וויתור על הסממנים הכי רקובים שלו .אך מהר מאוד התברר
שהמשטר הסוציאליסטי לא מסוגל לעכל את השינויים האלה ,המנוגדים
לעצם טבעו ,והחל תהליך מהיר של התפוררות כל המנגנונים ושל כל סדרי
החיים שהאזרחים היו מורגלים להם .המצב שנוצר היה ממש מפחיד ,ויהודי
ברית המועצות הגיבו בבריחה מסיבית מהמדינה המתמוטטת .כך נולדה
"עליית שנות התשעים" ,שהתחילה בעצם כבר בשנת .1989
לאירועים הללו הייתה השפעה ישירה על משפחתנו המורחבת .קריסת
האידיאולוגיה הקומוניסטית השפיעה ,מן הסתם ,גם על זויה ,אשתו של יוסף,
שהייתה קומוניסטית אדוקה כל חייה .הדבר הביא לכך שהיא התחילה לענות
על מכתבי בעלה וכבר לא ראתה בו "בוגד במולדת" .היא עמדה להגיע בקרוב
| 362רבקה רבינוביץ
לכאן את הגויה?" היא לא דיברה עם זויה בכלל ,מה שהרגיז את יוסף ,והוא
צעק עליה אף יותר מהרגיל.
זויה ,כמו תמיד ,קיבלה את יחסה של חמותה אליה בשקט .היא לא הביעה
מרירות ,אך גם לא הופתעה מכך .כשפג תוקפה של האשרה הזמנית שלה,
חזרה לנובוסיבירסק ,אך הבטיחה לשוב ולהשתקע לצמיתות .אחי ניסה
לשכנע אותה להישאר ,הוא הסביר שהוא יכול לסדר לה מסמכי עולה חדשה,
כי יש לה זכות לכך כאשתו של יהודי .אך היא התעקשה ,בטענה שרצתה לסדר
את ענייניה שם ולהביא את חפציה .לא עזרו השכנועים ,שאין לה צורך ממשי
בחפציה ,הכול ניתן לרכישה כאן או שאפילו לא יהיה שימושי פה ,ושכרטיסי
הטיסה יעלו יותר מרכישת כל החפצים החסרים כאן .הייתה בה מין עקשנות
שקטה ,לא ניתנת לשבירה .אותה עקשנות שהתבטאה בסירוב לקיים קשר
מכתבים עם יוסף במשך עשרים שנה.
כשחזרה עם כמה מזוודות שרוב תכולתן נזרק לזבל ,היא נאלצה להכיר בכך
שלא היה מדובר בתירוץ שיוסף העמיד כדי לא לחזור לנובוסיבירסק או כדי
לנטוש את משפחתו ,מצב בריאותו היה בכי רע ,כפי שסיפר במכתבי השכנוע
ששלח אליה .זמן קצר אחרי בואה של זויה הגיעה גם לילי עם משפחתה .יוסף
כל כך התרגש ,שקיבל התקף לב ונזקק בדחיפות לניתוח מעקפים .גם אחרי
הניתוח הוא לא הבריא לגמרי ,כי לבו נפגע ונפגם באופן בלתי-הפיך בהתקף
הראשון .בכל זאת ,הודות לניתוח הוא החזיק מעמד עוד עשר שנים.
לילי ,בעלה סרגיי וילדיהם לנה ואנטון ,הגיעו ללא הודעה מוקדמת ,ממש
בהפתעה .היה די משעשע לראות את המשפחה הבלונדינית ,כל כך רוסייה
בכל ישותה ,מגיעה להשתקע במדינת היהודים .לפי חוק השבות הייתה
להם זכות מלאה לאזרחות ישראלית :ללילי כבת של יהודי ,לסרגיי כבעלה,
לילדיהם כנכדים של יהודי .אבל הם לא נרשמו כיהודים במסמכים שקיבלו.
יוסף היה מודאג מאוד :מה יהיה אתם ,איך יסתדרו ,מה יעשו.
באספה משפחתית הוחלט שבראש ובראשונה יש להתגייס לשתי משימות
עיקריות :לימוד עברית וגיור .זויה ולילי הסכימו לעבור גיור ,ואילו סרגיי
דחה את הרעיון מכל וכול והכריז שהוא נולד נוצרי אורתודוקסי וימות נוצרי
אורתודוקסי ,כי זאת דת אבותיו .הילדים היו כל כך המומים מהשינוי הפתאומי
בחייהם שלא יכלו להביע שום דעה .בנוגע ללימוד עברית ,כולם הסכימו שזאת
משימת המשימות ויש להתחיל בה מיד .מבחינה חומרית יוסף הבטיח לעזור
להם ככל שיוכל ,אך יש דברים שהוא לא יכול לעשות במקומם ,ללמוד למשל.
אימא הסתובבה בכל הבלגן הזה אבודה לגמרי ורק שאלה כל הזמן ,מהם
| 364רבקה רבינוביץ
שתיהן ,האם והבת ,עברו בהצלחה את בחינות הסיום של הקורס .אך לא
היה די בזה :רשימת המתגיירים הועברה לרבנות הראשית שאמורה לאשר את
"כשרותו" של כל מועמד לכניסה לעם היהודי .כאן התגלתה בעיה :הסתבר
שלא די בגיור האישי ,כל המשפחה צריכה להיות מגוירת .זויה קיבלה אישור,
כי בעלה יהודי ,ובכך נוצרה משפחה יהודית ,ואת לילי פסלו ,כי בעלה גוי ,והרי
יהודייה כשרה לא יכולה להיות אשתו של גוי .נוצר מצב אבסורדי :שני הוריה
יהודים ואילו היא גויה ,כמו גם ילדיה.
לילי אמרה שלא אכפת לה במיוחד ,הרי אזרחות יש לה ואיש לא מפריע
לה לחיות בארץ .חבל רק על הזמן המבוזבז .הילדים בכל מקרה יזדקקו לגיור
נפרד ,אם ירצו ,בלי קשר לגיור אמם .רק יוסף הצטער מאוד שצאצאיו נשארו
לא יהודים.
אחרי שזויה התגיירה ,הרבנים המליצו לה וליוסף להתחתן כדת משה וישראל.
יוסף אהב את הרעיון .העמידו להם חופה ברבנות ,ובטקס נוכחו הבת והנכדים.
בשבילי שובה של זויה ושיקום משפחתו של אחי היו קרש הצלה של ממש.
מצבה של אימא הידרדר מיום ליום ,היא הייתה זקוקה להשגחה צמודה ,וכל
הנטל הזה נפל על זויה .אילולא היא ,הייתי צריכה לעזוב את העבודה ,או
שהיינו נאלצים להעביר את אימא לבית אבות סיעודי ,דבר שלא רצינו לעשות.
יוסף שכר לה מטפלת לשש שעות ביום .אימא לא סבלה לא את זויה וגם לא
את המטפלת ,שאותה ניסתה אפילו להכות בידיה החלשות .ובכל זאת ,בלי
זויה הייתי אובדת עצות במצב הזה.
אחרי שאימא נפלה ממיטתה כמה פעמים ,יוסף וזויה התקינו לה מיטה
בדירתם .זויה והמטפלת התמודדו עם הטיפול השוטף בה; להתקלח היא
הסכימה רק בנוכחותי ,וגם זה בקושי רב .לפעמים היא לא הכירה אותי ,דיברה
אתי כמו עם אדם זר .היא הייתה קרובה לגיל תשעים.
| 366רבקה רבינוביץ
פרק 53
פיטורין ועבודה חדשה
בסוף שנות השמונים השבועון "קרוג" נסגר ,ויחד אתו נעלם מהזירה גם
ישראל קריידמן ,הדמות המסתורית שהקוראים לא זכו להכיר .הצטערתי על
כך ,אך לא נשארתי מובטלת :מיד התקבלתי לשבועון אחר ששמו "אלף".
תפקידי היה לכתוב מאמר פרשנות אחד לכל גיליון .המוציא לאור היה ארגון
חסידי חב"ד וצביונו היה מסורתי מתון .נעלמה הפולמיקה החריפה שאותה
אהבתי בין העורך לביני ב"קרוג" ,אך גם לא הגבילו אותי ויכולתי לכתוב
בחופשיות ,כמתבקש מהשקפת עולמי.
שוב התעורר צורך בשם ספרותי בדוי .הפעם "הנדסתי" לי שם משני שמות:
השם של בני והשם של אבי .שמו של אבא היה בר ,בגרמנית ברנהרד; שמו של
בני הוא מיכאל .כך נולד הפובליציסט החדש מיכאל ברנהרד .דמותו לא עוררה
סקרנות כמו דמותו של קריידמן כי השבועון לא היה פרובוקטיבי כמו "קרוג",
תפוצתו הייתה קטנה יותר והצוות לא נהג להיפגש עם הקוראים.
ב"חברה המאוחדת לפרסום" ,שהייתה המוציאה לאור של כל העיתונים
היומיים בשפות לועזיות ,כולל העיתון "נאשה סטראנה" ,מקום העבודה
הקבוע שלי ,נוצר מצב מסובך .המהפכה בתחום הדפוס הסתיימה כבר בסוף
שנות השבעים ,בתי הדפוס הגדולים השתחררו ממכונות הסידור המיושנות,
הלינוטיפים ומכונות הרוטציה ועברו לסידור ממוחשב ולדפוס צילום .אלא
שעובדי הדפוס שלנו הרימו את נס המרד וסירבו בתוקף למודרניזציה,
המבטלת את המקצועות שלהם או משנה אותם באופן קיצוני.
ההנהלה ניהלה אתם משא ומתן אין-סופי ,הבטיחה לעובדים הוותיקים
פיצויים גדולים ,אך הכול ללא הועיל .ליד בניין החברה נערמו ארגזים ובהם
הציוד החדש – אך העובדים עמדו בסירובם כחומה מבוצרת .הציוד החדש
נותר בחוץ והעיתונים הודפסו בשיטה שאבד עליה הכלח.
היה ברור שאי-אפשר להמשיך כך לאורך זמן .המשך קיומה של החברה עמד
בסימן שאלה.
דרך שלושה משטרים | 367
בלי קשר ליחסינו אל שבתאי הימלפרב ,שהיה מנהל קשוח מאוד ,במיוחד
כלפי עיתונאים ,בדבר אחד אין ספק :הוא חי ונשם את החברה הזאת שייסד
לפני שנים רבות .הוא עשה ניסיון נואש לשמר את קיומה על-ידי שילוב הישן
והחדש :הוא העביר את עמודי החדשות של העיתונים לסדר צילום ,ואילו
העמודים הפנימיים והמגזינים של סופי השבוע נעשו בשיטה הישנה .הוא סגר
כמה שבועונים בתפוצה קטנה והפך את החדרים שהתפנו למערכות חדשות
המצוידות במחשבים .בין עובדי מערכות החדשות לבין החברה המאוחדת לא
היו יחסי עובד-מעביד; מערכות אלה פעלו כקבלני החברה.
הייתה לנו במערכת עיתונאית ,עולה חדשה ,שלא ידעה עברית ברמה מספקת
ועסקה בעיקר במכתבי קוראים .במסגרת השינויים הארגוניים הימלפרב
החליט לפטר אותה מטעמי צמצום בהוצאות.
ידעתי שהיא פוחדת נורא מפיטורים כי היא ובעלה לקחו משכנתה גבוהה,
ומשפחתה לא הייתה עומדת בתשלומים ללא משכורתה .אני כיושבת-
ראש ועד העיתונאים התנגדתי נמרצות לפיטוריה .ההתמודדות נמשכה כמה
שבועות .יום אחד נקראתי להנהלה ,שם המתינו לי הימלפרב וסגנו רוזן.
— לא שינית את דעתך? שאלו .זאת מילתך האחרונה?
— אכן כן ,עניתי.
— טוב ,את הרי יודעת שאנו נאלצים להקטין את המערכת לפחות בתקן אחד
כי כמות העבודה הצטמצמה ויש לשלם לקבלנים שעורכים את החדשות .לא
השארת לנו בררה אחרת אלא לפטר אותך .יש לך עוד שבועיים ,לפי החוק.
נכין את מכתב הפיטורין שלך ונסגור את החשבון.
הייתי בת שישים ואחת ,בסטטוס של גמלאית עובדת ,כי לנשים גיל יציאה
לגמלאות היה אז שישים .לפיטורי גמלאים ההנהלה לא זקוקה להסכמת
הוועד .גם באגודת העיתונאים לא מגנים על גמלאים שרוצים להמשיך לעבוד.
המשך עבודתם תלוי ברצונן טוב של הנהלות העיתונים .עד אז נהניתי מרצונה
הטוב של ההנהלה — והנה זה נגמר.
המנהלים ניסו לרכך את המכה שהנחיתו עליי ולומר משהו מנחם ,בכל זאת
עבדתי בחברה עשרים ואחת שנים .אמרו שהם מצטערים ,אך לא השארתי
להם בררה .לא נזקקתי לניחומיהם .היו לי פתרונות משלי למצב.
חזרתי למערכת .העולה החדשה שעמדה בסכנת פיטורין הייתה בטוחה
שגורלה נחרץ .במקום זה הודעתי לחבריי שאני מפוטרת .כולם היו המומים,
חוץ ממני.
לא התכוונתי לשבת בבית .הבחורים מהמערכת הממוחשבת ,עולים חדשים
| 368רבקה רבינוביץ
פרק 54
מותה של אימא
עברה כשנה של עבודה קלה ונעימה ,עד שקרה אירוע ששינה את היחס שלי
אל עמיתיי ואל עבודתי החדשה .אירוע שלימד אותי לקח חשוב :קשה ואף
מסוכן להיות "היחידה שאין תחליף לה" .הרי תמיד יכול לקרות משהו לבן-
אדם ,ואז הוא נאלץ לשלם מחיר כבד על בלעדיותו.
יום אחד ,בזמן שעבדתי ,נקראתי לטלפון .בדרך כלל אני לא מדברת בטלפון
בזמן העבודה ,ומרגיז אותי כאשר אחרים עושים זאת .ניגשתי באי-רצון .על
הקו הייתה גיסתי זויה.
— לאימא היה אירוע מוחי ,היא מאושפזת במצב קשה ,אמרה לי .אם את
רוצה לראות אותה כשהיא עדיין בחיים ,בואי מיד ל"איכילוב"!
אמרתי למעסיקים שלי:
— אימא שלי גוססת ,אני חייבת לעזוב מיד ולגשת לבית חולים!
הם הסתכלו זה בזה במבוכה .ואז אמרו:
— את לא יכולה לעזוב! חצי מהעמוד שלך ריק .אין מי שימלא אותו .סיימי
את העמוד ואז תלכי!
חזרתי למקומי וניסיתי לעבוד מהר ,אך מרוב התרגשות לא יכולתי לכתוב.
לא ראיתי את האותיות ,דמעות שטפו את עיניי .אחרי חצי שעה קמתי
ואמרתי:
— אני עוזבת .לא יכולה להמשיך.
— ומה יהיה עם העיתון?
— לא מעניין אותי! התפרצתי .יושבים פה כמה אנשים ,אף אחד לא מסוגל
למלא חצי עמוד? מצדי מלאו את העמוד במעשייה של כיפה אדומה!
יצאתי ונסעתי לבית החולים .גם ילדיי הגיעו .זויה רצה לקראתנו.
— היא מתה ,אמרה לנו .אמרתי לאחיות שאת עומדת לבוא ,לכן השאירו
אותה בחדר ,כדי שתוכלי להיפרד ממנה.
— איפה יוסף? שאלתי.
| 370רבקה רבינוביץ
— הוא לא מרגיש טוב .אחרי שהיא מתה ,הוא עזב .רק שלא יקבל התקף לב!
בואי ,אני אלווה אותך אליה.
נכנסתי לחדר קטן ובו שתי מיטות .אחת ריקה .בשנייה שכבה אימא ,קטנה
כמו ילדה .פניה היו מעוותות ,הפה זז הצדה — עקבות אכזריות של האירוע
שעברה .האם סבלה מכאבים לפני מותה? האם הרגישה את סופה המתקרב?
זויה אמרה שהיא הייתה ללא הכרה .זויה היא זאת שהייתה אתה ברגעיה
האחרונים ,החזיקה את ידה ,הקשיבה לנשימתה המקוטעת .האישה שאימא
זלזלה בה ולא אהבה אותה ,בערוב ימיה הייתה זאת שטיפלה בה .ומעולם לא
זכתה למילת תודה ממנה.
כולם יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד עם גופתה של אימא ,שכבר הייתה
קרה .התיישבתי על המיטה לידה .הרבה מחשבות התרוצצו בראשי ,מחשבות
על השנים הקשות שעברנו יחד .היא הייתה גיבורה ,האישה הקטנה הזאת,
בשנות הגלות והמלחמה ,לא נשברה כשאיבדה את הכול ,הופרדה מבעלה
ונזרקה למצב בלתי-אפשרי .היה לה הכוח להחזיק אותנו ,את ילדיה ,רעבים,
כדי שמעט המצרכים שהשגנו ממכירת בגדים יספיקו לזמן ארוך יותר .היא
הייתה הרבה יותר קשוחה ממני ,בגוף הקטן הזה שכנה רוח איתנה.
כמה פחדתי אז ,בשנים הנוראות האלה ,שהיא תמות ותשאיר אותי לבד! היא
לא עמדה בהרבה התחייבויות שיש להורים כלפי ילדיהם בתנאים נורמליים;
לא לכל דבר הספיק לה הכוח ,אך במשימה העיקרית הצליחה — היא הוציאה
את כל משפחתה חיה מהגיהינום.
לא רציתי ליד גופתה לחשוב על העוול ,על חשבונות פתוחים ועל שאלות
שלעולם לא יזכו למענה .כנראה כזה היה המבנה הנפשי שלה — היה בו מקום
לאהבה לגבר אחד ולילד אחד .ייתכן שהתייסרה מרגשות אשמה ,אך זה היה
חזק ממנה .בזמנו אמרה לי שלא רצתה ללדת אותי .אולי כאן טמונה התשובה.
חיים לא פשוטים היו לה .אמנם הייתה מאושרת בנישואיה; ומעולם היא או
אבא לא פזלו הצדה .במשך עשרים ושלוש השנים האחרונות הייתה אלמנה .היא
עברה תקופות טובות ותקופות נוראות והגיעה לגיל תשעים ואחת .במשך שנים
לא ביקרה אצל רופא ,לא לקחה שום תרופות .אפילו שפעת לא העזה לגעת בה.
אחות פתחה את הדלת ושאלה אם אני זקוקה לעוד זמן .נשקתי את מצחה
הקר של אימא ויצאתי.
את ההלוויה אני זוכרת במעורפל .מאחר שלא היו לנו דודים או בני-דודים
בארץ ,המלווים היו מעטים .כמה חברות שלי ,כמה חברים של יוסף ,כמה
דיירים מהבית.
דרך שלושה משטרים | 371
ישבנו שבעה בביתו של יוסף .בין המבקרים היו רוב צוות עמיתיי לעבודה,
כולל שני "הקומיסרים" .באו אנשים שעוד זכרו את אבא .קשריה החברתיים
של אימא בשנותיה האחרונות היו אפסיים.
הופתעתי מהתנהגותו של יוסף :אפילו שהסניליות של אימא נורא הרגיזה
אותו והוא דיבר אתה לאחרונה בעיקר בצעקות ,הוא נראה שבור .מותה
של אימא משום מה קירב אותו לדת .הוא חבש כיפה שחורה ,ישב עם ספר
תהילים ,משתדל לקרוא ולהבין את הטקסטים הקשים.
איבדתי אימא ,אך הרווחתי אח .כבר כתבתי על כך שיחסינו כאח ואחות
תמיד השתפרו כשאימא לא עמדה בינינו .כך היה בריגה ,כך היה גם בארץ
אחרי הסתלקותה של אימא .יחד אתה נעלם פולחן אישיותו ,מעמדו הנסיכי.
נשאר בן-אדם ,לא כל כך חזק וסמכותי כפי שראיתי אותו בילדותי.
שוחחנו על שאלות החיים והמוות ,על אימת היעלמותו של אדם ,כאילו לא
היה קיים .הוא הודה שמפחידה אותו סופיות ההסתלקות ,תהום הנשייה .כל
חייו ,כך סיפר לי ,חלם להגיע להישג מדעי חשוב שינציח את שמו לדורות
הבאים .אמרתי לו שמאותה סיבה בדיוק חלמתי לכתוב ספר שיזכה לפרסום
רב וינציח את שמי" .גם את חשבת על הדברים האלה?" הצטעק .משום מה
גילוי זה שימח אותו.
מצאנו בשיחותינו עוד הרבה דברים משותפים .רק בענייני פוליטיקה
השקפותינו היו מנוגדות .הוא תהה ,איך אני יכולה להאמין באפשרות להגיע
לשלום עם הערבים .הסכמנו לא להסכים.
סלחתי לו בלבי על ההיסטוריה עם הצוואה — כמעט סלחתי ,ליתר דיוק.
בכל זאת נותר משקע מר בלבי .נדמה לי שהבנתי את המניע שלו :הוא אדם
מאוד חולה ומאוד מפוחד .היה נדמה לו שכסף יבטיח לו איזה סוג של ביטחון.
הוא הודה שבעצם תמיד קינא לי ,למרות מעמדו המועדף במשפחה והקריירה
המוצלחת שלו ,כי ראה בי אדם בריא וייחס לי כושר הסתגלות גבוה יותר .היה
נדמה לו שאני משיגה הכול בקלות ,ואילו הוא נאלץ לעמול קשה .הדימוי הזה
שלי היה נכון אולי לימי בית הספר ולזמן הלימודים במכללה :הוא באמת שקד
ואני ריחפתי .אלא שבארץ התהפכו היוצרות :הוא לא עבר חבלי קליטה וקיבל
הכול מאימא ,וגם הרוויח פי כמה ממני ,בעוד אני עבדתי כמו סוס ,נקרעתי בין
כמה עבודות ומטלות בית בו-זמנית.
בחגים התאספנו כולנו בביתו ,ישבנו סביב שולחן אוכל גדול — אני וילדיי
והוא ,זויה ,בתו ,חתנו ונכדיו .אחרי שנים ארוכות של בדידות הפכנו למשפחה
מורחבת .בחגים הדבר הורגש במיוחד .לצערי ,זה לא נמשך זמן רב.
| 372רבקה רבינוביץ
פרק 55
ימי התקווה
הארץ הייתה באותן השנים כמרקחה .ממשלות קמו ונפלו בתדירות של כל
שנה או שנתיים .ממשלת האחדות הראשונה הצליחה לשים קץ לאינפלציה
הדוהרת הודות לשיתוף פעולה בין שמעון פרס ,ראש הממשלה ,ויצחק
מודעי ז"ל ,שר האוצר מהליכוד ,שיישמו תכנית כלכלית נועזת ודי אכזרית
שכללה קיצוצים דרסטיים בשכר והעלאות מחירים .אחרי ממשלה הזאת באה
ממשלת אחדות שנייה ,שבראשה עמד יצחק שמיר .אחריה קמה ממשלת ימין
והמפלגות הדתיות .בתקופת כהונתה היחסים בין ישראל וארה"ב הורעו מאוד,
עקב דרישות האמריקנים לוויתורים ולפשרות שממשלת ימין לא יכלה לקבל.
בבחירות הבאות ניצחה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין .אנחנו ,אנשי
המחנה המתון ,היינו כחולמים.
היה גם משהו רענן וסוחף בסיסמת הבחירות" :ישראל מחכה לרבין" .זה
הזכיר לאנשים את ניצחון ששת הימים שבה רבין היה הרמטכ"ל .בתקופת
ההמתנה שלפני המלחמה היה בפי כול שיר פופולרי ומאתגר ובו המילים:
"נאצר מחכה לרבין" .ועוד דבר :במערכת הבחירות הזאת כבר לא הופיע
המערך ,מילה שנואה על בוחרים רבים ,במיוחד מעדות המזרח .מפלגת
העבודה נפרדה משותפתה מפ"ם ,המרכיב השני במערך .אחרי פילוג המערך
מפ"ם התאחדה עם ר"צ ,בראשות שולמית אלוני ,וכך נולדה מפלגת מר"צ.
כול זה קרה לפני שנים רבות ,אך אפילו עכשיו לא מעט אנשים מכנים את
מפלגת העבודה "המערך" ,מעקמים את אפם מרוב שאת נפש מהשמאלנים
ואף טוענים שלמעשה "המערך" ממשיך לשלוט במדינה.
למרות הישגים בקלפי התקשה רבין לגבש רוב קואליציוני :לצדה של מפלגת
העבודה לא עמד מספר רב של מפלגות ורסיסי מפלגות שהוא יכול היה לראות
בהן "שותפים טבעיים" .רק מפלגה דתית אחת — ש"ס ,שהייתה אז חדשה
בזירה ,הסכימה להיכנס לקואליציה עם מפלגת העבודה ועם מר"צ ,והודות
לכך נוצר רוב קואליציוני זעום.
דרך שלושה משטרים | 373
שלכם על ארץ ישראל השלמה" ,אמר והכריז שארצות הברית מסתלקת מכל
מעורבות ומכל סיוע לצדדים בסכסוך הישראלי-פלשתיני .אזרחי ישראל
נדהמו מדבריו הבוטים" :רשמו את מספר הטלפון של הבית הלבן והתקשרו
כשתהיו רציניים בעניין השלום".
זה היה הרקע שעליו נולדה יזמת אוסלו .גם המחנה המתון נאלץ היה
להשתחרר משרידי האופוריה שהשתלטה עליו אחרי מלחמת ששת הימים.
המציאות הייתה קודרת :טרור משתולל ואין בעולם יד תומכת אחת .פשרה
עם אויב נתעב? אין בררה ,לא אנחנו בוחרים את מנהיגי הצד שמנגד.
זה לא היה רק שבר של המוסכמות הפוליטיות :זה היה שבר בעולמנו הרגשי.
אלה שהורגלנו לשנוא ,שעסקו בטרור ושפכו את דם אזרחנו ,הפכו לפרטנרים?
חשבתי על אומץ לִ בם של האנשים שהתחילו את התהליך ,שאפילו אני ,עם כל
מתינותי ,התקשיתי לקבל.
כשראיתי בטלוויזיה את הנהגת אש"ף ,וערפאת בראשה ,מגיעה מטוניס
ועוברת עם צי המכוניות את מחסומי צה"ל בדרכה לעזה ,כנדרש בהסכם אוסלו
הראשון ,הרגשתי בחילה .עזה ,עזה — מדוע בכלל נכנסנו אליה ,מדוע לקחנו
אחריות עליה? עד היום היא תקועה כעצם בגרוננו :לא לבלוע ולא להקיא.
אפילו ערפאת ,ראש הרשות הפלשתינאית החדשה ,מאס מהר מאוד בעזה
והעביר את "בירתו" לרמאללה.
לא שהייתי נגד הסכם שלום .לא שהצטערתי על הכוונה לשים קץ לכיבוש.
הצטערתי על החמצתו של שלום אחר — שלום עם ירדן ,שבמסגרתו השטחים
היו מועברים לשליטתה של הממלכה האשמית .במלך חוסיין ראיתי פרטנר
ראוי להסדר ,והרי הדבר היה בהישג יד :ב 1988-שמעון פרס ניהל משא ומתן
חשאי עם המלך בלונדון והגיע אתו להסכם שיכול היה להיות יסוד לחוזה
שלום .הוא הציג את ההסכם לראש הממשלה שמיר ,שפשוט זרק אותו לפח.
משנודע הדבר לחוסיין ,הוא עשה צעד נבון מאוד מבחינתו :הוא הכריז שהוא
מתנער מהגדה ,ואינו רוצה לצרף אותה לירדן והוא מעביר את הזכויות עליה
לעם הפלשתינאי ולהנהגת אש"ף .אם הישראלים לא רצו להסתדר אתי שינסו
להסתדר עם אש"ף ,זאת הייתה מסקנתו .בכך הוא חסך מממלכתו הרבה
פורענויות ופשוט השאיר אותן לנו .ישראל איבדה פרטנר שהיה טוב מערפאת
פי מאה .את מחיר הדחייה דאז אנחנו משלמים עד היום ,הסכם עדיין אין,
הכיבוש נמשך ,והעולם הולך ומתנער מישראל .נמאסנו על כולם ,כולל ידידינו
לשעבר באירופה ,בגלל הסכסוך האין-סופי הזה.
הפילוג בעם הגיע לשיאים חדשים .כל הכוחות המתונים בעם היו נרגשים
דרך שלושה משטרים | 375
פרק 56
"ממשלת ישראל
מודיעה בתדהמה"...
מאז קיומה לא ידעה מדינת ישראל פילוג כה חריף בעם .לנוכח התקוות
הגדולות וההתלהבות של חלק אחד בעם עמדו הייאוש והצער של החלק השני.
דברי נאצה נשמעו מכל עבר ,הגרפיטי על קירות הבתים ,אפילו על קירות של
מוסדות ממלכתיים ,זעק באלפי קולות" :רבין בוגד!"" ,מוות לרבין!" וכדומה.
ריח של דם עמד באוויר.
בביקורי בכנסת עליו סיפרתי קודם ראיתי עיר אוהלים שאנשי מפד"ל הקימו
מול המשכן ,מחנה מחאה .שם ,על הגדרות ,ראיתי בפעם ראשונה את תמונת
הפוטו-מונטז' המפורסמת של רבין במדי אס-אס .נהוג לחשוב שהתמונה
הופיעה לראשונה בהפגנת הימין הגדולה שמשתתפיה גם נשאו ארון מתים
סימבולי" ,ארון לרבין" .זה לא נכון .ראיתי את התמונה הרבה יותר מוקדם.
למרות האיומים הגלויים על חייו של ראש הממשלה ,הוא התנגד לפעולות
משטרתיות נגד המסיתים .גם שרי ממשלתו היו בסכנה .היה מקרה של
התנפלות ההמון על מכוניתו של השר פואד בן-אליעזר .אך סביב רבין לא
נוצרה טבעת הגנה; הוא נשאר חשוף בפני ההמון המשתולל .הוא לא רצה
ששוטרים יפרידו בינו לבין עמו .נכון שהשב"כ יכול היה לארגן מעקב סמוי,
אך גם זה כנראה לא נעשה.
באותו ערב טרגי ,בארבעה בנובמבר ,1995הייתי במסיבה גדולה שערכה
בתיה ,ידידתי מימי גלות סיביר .בהיותה אישה ללא משפחה ,להוציא את
אחותה הצעירה רוזה ,היא הייתה מוקפת ידידים ,ואהבה למצוא מיני סיבות
למסיבות .באותו יום המסיבה הייתה מוקדשת לאזכור ח"י שנים לעלייתה.
כשחזרתי הביתה ,בשעה הקרובה לחצות ,צלצל הטלפון .בני היה על הקו.
בתי עדה הייתה יחד אתי במסיבה.
— נו ,מה את אומרת? שאל אותי.
| 378רבקה רבינוביץ
— בקשר למה? כרגע נכנסתי הביתה ,הייתי במסיבה ,מה אתה מצפה שאגיד?
— מה ,את לא יודעת כלום?
— מה אני אמורה לדעת?
— ירו ברבין בכיכר! הדליקי את הטלוויזיה!
— מה מצבו?
— הוא נפגע מיריות בגב .עוד לא הודיעו רשמית מה מצבו .דבר אחד ברור:
גם אם הוא חי ,זה סוף דרכו כראש ממשלה!
הדלקתי את הטלוויזיה .ראיתי את המהומה הגדולה ליד בית החולים
"איכילוב" .אנשים בכו ,צעקו ,דרשו מידע .שוטרים חסמו את הכניסה לביתן
שבתוכו טיפלו בראש הממשלה.
עברו דקות ,ארוכות כמו נצח .על סף הכניסה לביתן הופיע איתן הבר ,ראש
לשכתו של רבין .ההמון נדם באחת ,ובדממה הקודרת הבר הקריא את ההודעה
הרשמית:
"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה ובצער עמוק על מותו של ראש הממשלה
יצחק רבין ,שנרצח על-ידי מתנקש הלילה בתל-אביב"...
שאגת כאב ותסכול עברה בהמון .אני ישבתי לבד ,ושברי תקוותיי וחלומותיי
פזורים סביבי .ידעתי ,לא רק רבין האיש נרצח :התקווה לשלום נרצחה אתו.
ידעתי גם ,במחשבה מפוכחת בתוך כל הטירוף הזה ,שבמאות ,אולי באלפי
בתים ,חוגגים הלילה ,צוהלים על הירצחו של "המוסר"" ,הבוגד" — שמות
הגנאי שהם הדביקו לו.
כאב לי שהייתי במסיבה וחגגתי ברגעים הטרגיים ההם .שלא הייתי בין
משתתפי העצרת המרגשת בכיכר מלכי ישראל ,היא כיכר רבין של היום;
לא שמעתי את נאומו הנרגש של רבין ואת שירתה של מירי אלוני יחד עם
המנהיגים של "שיר השלום" ,כשרבין ,הנטול שמיעה מוזיקלית לחלוטין ,זייף
נורא .לא ראיתי איך הוא חיבק את פרס ,יריבו רב השנים ,אתו בערוב ימיו
הצליח להתפייס .ההיסטוריה ריחפה מעל הכיכר — אך גם מעל מגרש החנייה
הסמוך ,שבו ישב המתנקש והמתין לקורבנו .כמה סימבולי שהכדור פילח את
הדף עם מילות "שיר השלום" ,שהיה בכיסו של רבין .דף מוכתם בדם .שיר
השלום נרצח.
הייתי בודדה מאוד בלילה ההוא .אילו הייתה כתף לבכות עליה ...לבדי בבית
לא הצלחתי אפילו לבכות .הייתי מאובנת.
למחרת נסענו לירושלים — ילדיי ואני .עדה אמנם נוטה לימין ,אך רצח ראש
ממשלה ,זה היה יותר מדי גם בשביל רבים ממחנה הימין .המוני אנשים נסעו
דרך שלושה משטרים | 379
לירושלים .זה היה דחף שקשה להסבירו .אם אין כבר מה לשנות ,אז לפחות
להיות קרובים לזירה ,לעבור ליד ארונו ,להצטרף להמון האבלים.
הכיכר מול משכן הכנסת הייתה מלאה .התור של אנשים שרצו לעבור ליד
הארון התקדם באטיות רבה .רבבות בני אדם נעו בסבלנות בשביל הרחב
שהמשטרה גידרה .צעדנו בתור כחצי שעה והתקדמנו רק מעט; היה ברור שזה
עניין של כמה שעות ,אז ויתרנו .הצטרפתי לאחת מקבוצות הצעירים שישבו
על הקרקע ,הדליקו נרות ושרו בחצי קול שירים נוגים .שרתי יחד אתם.
הדרך חזרה הייתה קשה ,הכבישים עמוסים .כתובות הנאצה על הבתים
והגדרות ניקרו את העיניים .על קיר סניף הדואר בבתי-ים היה כתוב באותיות
גדולות בצבע אדום" :רבין אשם!" חשבתי על האיש שכתב את המילים האלה,
ועל מאות אחרים שציירו כתובות דומות .מה הם מרגישים כעת? שמחים
שגזר הדין התגשם? אולי מתביישים? מבינים שהגזימו? מתחרטים? אולי
מתגאים וחושבים" :גם לי הייתה יד במעשה הזה"?
למחרת התקשרתי לסניף הדואר וביקשתי לדבר עם המנהל" .באיזה עניין?"
שאלו .הרי מנהל הוא מלך ,כל מנהל וממלכתו הקטנה .מי אנחנו ,האזרחים,
שסתם נבלבל למלך את המוח? "בעניין אישי" ,אמרתי.
כשהמנהל סוף-סוף התפנה והיה על הקו ,אמרתי לו:
— אדוני ,כשבאת הבוקר לעבודה ,לא שמת לב על משהו מקומם?
— אינני מבין למה את מתכוונת ,גברת ,ענה בחוסר סבלנות.
— אני מתכוונת לכתובת הנאצה על קיר הסניף שאותו אתה מנהל.
— איזו כתובת נאצה? ניסה להיתמם.
— אתה עובר לידה יום-יום כשאתה נכנס לבניין וכשאתה יוצא ממנו .אי-
אפשר שלא לראות אותה ,היא בולטת מאוד.
— בחיי ,לא שמתי לב!
— לא ייתכן .אז אני ,כתושבת העיר ,שואלת :האם לדעתך זה ראוי ,שעל קירו
של מוסד ממשלתי תהיה מצוירת כתובת נאצה נגד ראש הממשלה? מה ,אתם
דואר פוליטי? דואר של מסיתים?
— את צודקת ,גברתי .זה לא ראוי .פשוט חוסר תשומת לב.
— נניח .אז אולי לפחות עכשיו ,אחרי שגזר הדין נגד "האשם" כבר בוצע,
תורידו את הכתובת ,שאתה "לא ראית" במשך חודשים?
— כן ,בוודאי ,אני מיד שולח אנשים שיכסו אותה בצבע לבן .תודה שהפנית
את תשומת לבנו.
— על לא דבר.
| 380רבקה רבינוביץ
נכנסתי לבית ספר אחד ,שעל הגדר שלו היה כתוב בשחור" :מוות לרבין!"
השומר בקושי נתן לי להיכנס .הגעתי רק לסגנית המנהלת .שאלתי אותה:
— יש היום חגיגה אצלכם בבית הספר?
— חגיגה? למה? מי את ,גברת?
— אני תושבת העיר .חשבתי שאתם חוגגים את התגשמות המשאלה הכתובה
אצלכם על הגדר .כיתוב חינוכי מאוד ,אגב.
גם שם ,איש מהמורים "לא ראה" את כתובת הנאצה .הבטיחו להוריד את
כתובת מיד.
— אני עיתונאית ,אמרתי כדרך אגב .אל תורידו ,אני רוצה לבוא עם צלמת,
לצלם אותה ולפרסם בעיתון.
— אל תעשי זאת ,גברת ,ביקשה .נוריד אותה תכף ומיד!
— אתם מוסד ממלכתי .איפה הייתם עד עכשיו? אמרתי ויצאתי בטריקת
דלת .הרגשתי עייפות גדולה .מה זה משנה עכשיו.
עם כל הצער על מותו של רבין האיש ,היו אופטימיסטים שחשבו שתהליך
השלום יוכל להימשך ,הרי קיימים הסכמים שנחתמו קבל עם ועדה ,ושמעון
פרס יוביל את התהליך .אני הייתי פחות אופטימית .ידעתי שאישיותו של
יצחק רבין ,שהמרכיב המכריע בה התבטא בקריירה הצבאית המזהירה שלו,
הקרינה סמכות ואמינות ,וכשסמך את ידיו על תהליך אוסלו ,רוב העם היה
אתו .אישיותו של שמעון פרס ,עם כל מעלותיו ,הייתה במשך שנים רבות
שנויה במחלוקת בקרב העם ,היו לו הרבה אויבים ויריבים ,אפילו בין אנשי
מפלגתו ,ובוודאי בקרב גוש הימין.
הימים אחרי הרצח היו ,לפחות בשבילי ,ימים קודרים .כל התרוממות הרוח
אבדה לי ,הכול הרגיז אותי .הרגיזו עד בחילה ביטויי הצער הצבועים של מסיתי
האתמול ,אלה שדחפו ל"מעשה" ועכשיו ניסו בכל כוחותיהם להתנער ממנו.
אך היו גם לא מעט דברים שהרגיזו אותי בתגובות אנשי השמאל ,מאלה שהיו
מקורבים לרבין .כל דבר מוגזם הופך פתטי ומשיג תוצאה הפוכה מהרצויה.
בקמפיין ההנצחה ,שהתחיל מיד ,במידה רבה בשל הלחץ החזק שהפעילה
לאה רבין ז"ל .הדביקו את שמו של רבין לכל דבר ,עד כדי גיחוך .אפילו אתרים
שכבר הוקדשו למישהו אחר ,כגון "בית חולים בילינסון ע"ש רבין" .די היה
בכך ש"כיכר מלכי ישראל" ישונה שמה ל"כיכר רבין" ,כי בכיכר מרכזית זאת
בתל-אביב התקיימה הופעתו האחרונה ולידה נרצח .ההקשר הוא ישיר .רבין
היה איש ביישן וצנוע ,הוא היה מסמיק אילו ראה את השלטים עם שמו על
כל צד ושעל.
דרך שלושה משטרים | 381
הדבר הנוסף שהרגיז אותי היה המבצע להאדרת אישיותו ,שהפך למעשה
למבצע סילוף דמותו האמתית .תלו עליו כל מיני קישוטים שלא הלמו אותו
כלל .למשל "מורשת רבין" שחייבים ללמוד .איזו מורשת? רבין לא היה הוגה
דעות ,הוא היה איש מעשים .די במפעל חייו כדי לכבד את זכרו ולכאוב את
מותו .יושר אישי ,כישורים ועוז רוח של מצביא ,מעורבות פוליטית אמיצה —
כל אלה אינם "מורשת" אלא תכונות אישיות ,ומנהיגות אינה נלמדת אלא
מולדת .ומי שזקוק לסמל ,די בסמליות העובדה שהחייל הוותיק נפל בקרב
על השלום.
שני הקמפיינים האלה גם יחד הפכו מטרה ללעג בעיני העולים החדשים
מחבר העמים ,שזה מקרוב באו :הם השוו את הפעולות האלה לפולחן אישיותו
של סטלין .רובם לא ידעו הרבה על פועלו של רבין והתייחסו אליו בסקפטיות
רבה ואפילו בעוינות בגלל תהליך אוסלו .בעוד גם הימין ,לפחות כלפי חוץ,
ברובו המכריע הסתייג מהרוצח ,התגבשה קבוצת "מעריצים" בלתי-צפויה
מקרב העולים .אינני רוצה לעשות הכללות ,ואולי דבריי אלה נחשבים להפרת
כללי התקינות הפוליטית ,אך התופעה הייתה קיימת ואין בכוונתי להסתיר
אותה .אנשי הקבוצה שהזדהתה עם הרוצח בגלוי נהגה לבקרו בכלא ,לחגוג
לו ימי הולדת ,לשלוח מתנות .הדברים הגיעו לשיא כאשר הוא קיבל היתר
להינשא בכלא :אישה מאותה קבוצת מעריצים הייתה מוכנה להתגרש מאבי
ארבעת ילדיה ולהינשא לו.
בעיתונות בשפה הרוסית פרחו כל מיני סיפורי קונספירציה בקשר לרצח
עצמו ,גרסאות ממש אבסורדיות כגון "השב"כ ארגן את הרצח" או "הוא
(הרוצח) התכוון לירות בכדורי סרק ,אך אנשי פרס(!) החליפו את הכדורים"...
מזל שרוב הישראלים אינם קוראים רוסית...
אני עדיין עבדתי בעיתון שנקרא "וְ ֶר ְמיָ ה" ("זמן") .הרגשתי כמו הדינוזאור
האחרון ,התובע בגלי ההשתוללות הלאומנית .למזלי לא הייתי חייבת לבוא
יום-יום למערכת :כתבתי את המאמרים בבית ושלחתי אותם מהמחשב שלי
למחשב המערכת.
כבר כתבתי על תופעת החלפת "פלוס למינוס" אצל רוב העולים מרוסיה.
הקומוניסטים של אתמול ,שרבים מהם אף הסתירו את יהדותם והחליפו את
שמותיהם ל"מצלצלים יותר יפה ברוסית" ,הפכו כאן בן-לילה ללאומנים
מתלהמים .הישראלים הוותיקים אומרים בסלחנות שזאת תופעה זמנית,
אופיינית לעולים חדשים .נזכרתי שגם אני עברתי משהו דומה .אמנם לא
הייתי קומוניסטית שם ולא הפכתי ללאומנית כאן ,אך חשבתי שיש לפוצץ
| 382רבקה רבינוביץ
את המסגדים בהר הבית ותהיתי מדוע הממשלה לא עושה זאת .בזמן טיול
בירושלים עליתי ,יחד עם חברה ובעידודה ,להר הבית ,למרות צעקות המדריך
שזה אסור וקריאות שנחזור .נכנסנו שתינו למסגד אל-אקצה.
שום רגש דתי או לאומני לא עמד מאחורי המעשה הזה .פשוט חשבנו,
חברתי ואני ,שהמסגדים הם אתרי תיירות מרשימים וכדאי לראות אותם
מקרוב .בעינינו התמימות זירת הסכסוך הייתה אי-שם ,רחוק; לא יכולנו
לתפוס שהיא כאן ,מטרים ספורים מאתנו .אם היו בי ניצנים של לאומנות,
הנובעים מההרגשה ש"זאת ארץ שלנו" ,ההרגשה החזקה אצל עולים חדשים
המלווה בשמץ של התנשאות ,היא נעלמה במהרה.
דרך שלושה משטרים | 383
פרק 57
קברני השלום
לתהליך השלום היו הרבה קברנים — בעיקר בצד הפלשתיני ,אך גם אצלנו.
בצד שלנו נשמעו בעיקר קולות המתנחלים; אצל הפלשתינים נשמעו קולות
של ארגוני הסירוב ,שלא קיבלו את התהליך מלכתחילה.
ראש הממשלה שמעון פרס החליט להקדים את הבחירות לכנסת; הוא קיווה
שההזדהות עם פועלו של רבין והזעם בציבור על הימין הקיצוני ישפיעו על
התוצאות ויחזקו את הכוח הפוליטי של מפלגת העבודה .גם בציבור חשבו
שכל הקלפים נמצאים בידי פרס ,ושניצחונו בטוח; ואולי זאת הייתה הסיבה
שרבים ,גם מהשמאל ,הרשו לעצמם להצביע למפלגות קטנות במקום לחזק
את הכוח העיקרי.
אך עיקר העבודה של קבורת תהליך אוסלו נעשתה בידי הפלשתינים.
הקיצוניים ,שראו בהסכמים החתומים בגידה בחלומם על פלשתין השלמה,
אחזו בנשק המוכר להם — נשק הטרור .שורה של פעולות טרור מחרידות
ורבות נפגעים זעזעה את הארץ .המחבלים המתאבדים הצביעו נגד פרס.
יחסו של ערפאת לפיגועים אלה היה דו-משמעי :הוא אמנם גינה אותם
בפומבי ,אבל עשה זאת בצורה די מגומגמת .בפניותיו לעמו בערבית ,הוא
אף דיבר בשבח "השהידים" ולא נקט בפעולות נמרצות כדי לגלות מי מארגני
פעולות הטרור ולהענישם.
כל זה כמובן הוריד מאוד את קרנו של תהליך השלום בעיני הציבור הישראלי
ששאל ,ובצדק" :זה מה שאנחנו מקבלים מהפלשתינים אחרי חתימת ההסכמים
אתם? דם יהודי שנשפך כמו מים?"
הייתי מאוכזבת מאוד באותם הימים :השתוללות הטרור לא השאירה הרבה
תקוות לעתיד ורוד .המציאות התגלתה כהרבה יותר מורכבת ממה שחשבנו
באמונה הרומנטית על השלום ועל אחוות העמים .רבות מתחזיות הימין
התבררו כנכונות :הפרטנר הוא לא פרטנר ,הוא כלל לא להוט לעשות שלום
אתנו .הקיצוניים משני הצדדים כאילו קשרו ברית ביניהם על מנת להחליש את
| 384רבקה רבינוביץ
הגורמים המתונים :כל פיגוע הוסיף כוח למחנה הימין והקצין את עמדותיו.
לא השתתפתי בבחירות הראשונות אחרי רצח רבין :נסעתי עם עדה לחוץ
לארץ ,לפריז .קודם לכן לא הייתה לי אפשרות כזאת; פרט לרומניה ,לשם
נסעתי בטיול מאורגן ,והנסיעה על חשבון "אל-על" לארצות הברית ,לא טסתי
לשום מקום .עכשיו יכולתי להרשות לעצמי טיול לאירופה הקלאסית.
שם ,באיזושהי חנות ברובע הלטיני ,שמעתי את תוצאות הבחירות :פרס
הפסיד לנתניהו בהפרש זעום של כמה אלפי קולות .אפילו הצרפתים היו
המומים ,דיברו על זה בכל מקום .באותם הימים אירופה ,וצרפת בתוכה ,מאוד
אהדה את ישראל :הנה היא עושה צעדים לשלום והפלשתינים מטרפדים אותו.
תמונות האוטובוסים המפוצצים ,כתמי הדם על הכבישים ,הפצועים בבתי
חולים (גופות ישראל אוסרת לצלם) — כל זה הגביר את הסימפתיה אלינו.
בדמייך תחיי! אמר אלוהים לחווה כשגירש את הזוג הראשון מגן העדן.
אנחנו ,אנשי השמאל הרומנטי ,גורשנו מגן העדן של השוטים שבו קיווינו
לחיות ללא שפיכות דמים ,בשלום ובשלווה .לא הימין גירש אותנו משם אלא
הפרטנר ,שאותו רצינו לחבק.
הממשלה החדשה שהוקמה אחרי הבחירות הייתה על טהרת הימין והדתיים,
בתוספת קטנה של מפלגת העולים "ישראל בעלייה" ,שהייתה לא פחות ימנית
מהליכוד .היה ברור שתהליך השלום הולך להיקבר ,אף שנתניהו הודיע שיכבד
את ההסכמים החתומים .קיימות הרבה דרכים לא לבטל הסכמים באופן רשמי
אך לבטל אותם באופן מעשי .למשל לעכב ביצוע פעולות הנובעות מהם,
בתירוצים שונים — והפלשתינים ,יש לומר ,סיפקו תירוצים בשפע .אפנת
העלייה לרגל לערפאת נגמרה ,אף שנתניהו המשיך במגעים אתו .נחתם אפילו
הסכם חדש ,שנקרא "אוסלו-ג" ,שקבע כללי דו-קיום בין יהודים וערבים
בחברון.
היה לי קשה לעבוד באותה תקופה .עבדתי כי הייתי צריכה ,אך ללא הנאה.
פרשן זקוק ללהט פנימי ,שבלעדיו המבנה הלוגי שהוא בונה הופך קר ודומה
למצבור עובדות הידועות לכולם .חיפשתי את נקודת האחיזה בעולמי שעבר
זעזוע קשה :במה אני מאמינה היום? השלום היה ,כך חשבנו" ,במרחק נגיעה";
האם קיימת דרך להתקרב אליו שוב? האם ניצחון כוחות הרוע והשנאה הוא
סופי? קשה מאוד לענות על השאלות הקיומיות ועוד יותר קשה לחיות בלי
תשובות .במיוחד אם המקצוע שלך דורש לתת תשובות לאחרים.
בלילה שרבין נרצח ידעתי שהכול אבוד .להאשים רק את הרוצח — זה פשטני.
עליו בכלל לא רציתי לחשוב .חשבתי על האווירה ,על ההסתה ,על הקיצוניות
דרך שלושה משטרים | 385
בתוך עמנו :היא הרי הולידה אותו .באווירה כזאת ,אם לא הוא ,היה קם מישהו
אחר .הנה נקודת אחיזה אחת :יש להילחם ללא פשרות נגד הקיצוניות ,נגד
הלאומנות המשתוללת ,נגד התבהמות החברה .לא למען גורמים חיצוניים,
לא למען הפלשתינים ,אלא למען עצמנו .הלא רצינו תמיד להיות עם סגולה,
חברה למופת ,אור לגויים.
הנקודה השנייה היא צדק חברתי ,זכויות האזרח .לא שאיפה לקומוניזם,
חס וחלילה ,אך בכל זאת ריסון הקפיטליזם המשתולל ללא כל רסן ,מצמיח
מיליארדרים ובו-בזמן מרושש את רוב העם .קוראים לזה בעולם שלטון
סוציאל-דמוקרטיה .האם הוא אפשרי אצלנו? האם לא עברנו כבר את נקודת
האל-חזור?
יש כמובן עוד נקודות רבות ,כגון היחסים בין המגזרים השונים בחברה ,אך זה
נראה לי נושא אבוד ,כמו השלום עם הפלשתינים .לא שזה לא חשוב ,אך לא
ראיתי באופק פתרונות .הרי גדולים ממני ניסו ונכשלו .התקשיתי להבין מדוע,
בעידוד המדינה והרבנים הראשיים ,נשמרת החלוקה בין אשכנזים ,לספרדים,
לתימנים ,לגרוזינים ,לבוכרים וכן הלאה ,אפילו שכבר כמה דורות נולדו
במשפחות "מעורבות" .לדעתי ,היה צריך לעודד את מחיקת המחיצות ולא
לטפח מוסדות נפרדים (בתי כנסת ובתי ספר למשל) .קשה לי גם להבין מדוע
יש כל כך הרבה קבוצות נפרדות של דתיים ,שכל אחת מהן טוענת לבעלות
על האמת האבסולוטית .כאילו אין יסוד מאחד את כולם והוא מדינת ישראל
הריבונית.
| 386רבקה רבינוביץ
פרק 58
נוסעים לריגה
כאשר ברית המועצות התפרקה והרפובליקות הבלטיות ,כולל לטביה ,התנתקו
מהענקית הגוססת וחידשו את עצמאותן ,השלטונות החדשים של לטביה
העצמאית התנערו מכל סממני הסוציאליזם שהרוסים כפו על המדינה .אחד
החוקים שהתקבלו במסגרת "דה-סוציאליזציה" של לטביה היה חוק השבת
הרכוש שהולאם לידי בעליו הקודמים .בכך נפתחה הדרך להחזרת בעלותנו על
חצי הבית בריגה שאבא קנה יחד עם ידידו-שותפו.
בתל-אביב נפתחו מיד כמה משרדים של עורכי-דין שהתמחו בפרוצדורה
של השבת הרכוש .כמעט לכל יוצאי הארצות הבלטיות היה רכוש במולדתם
הישנה ,שגורלו היה כגורל הבית שלנו .לעורכי-הדין המטפלים בהשבת הרכוש
לא חסרה עבודה .העובדה שלטביה פתחה שגרירות בתל-אביב הקלה מאוד
על המגעים.
כל זה התרחש בתחילת שנות התשעים ,כשאימא הייתה עדיין בחיים .היא
הייתה היורשת של אבא ,לכן רק היא יכלה לטעון לבעלות על חצי הבית.
שלחנו לריגה תביעה להכרת הבעלות על הרכוש ,בשמה של אימא .ועדה
מיוחדת ל"דה-נציונליזציה" שבדקה לפי מסמכים ארכיוניים את נכונות
התביעות על בעלות שלחה תשובה שתביעת אמי הוכרה כנכונה .כעבור כמה
חודשים הגיע אישור בשם ממשלת לטביה :אידה רבינוביץ' רשומה כבעלת
מחצית הבית ברחוב ִמ ֵיא ָרה ,בתרגום לעברית ,רחוב השלום.
מדובר בבית ענקי ,בן חמש קומות ,אורכו השתרע על רובע שלם ועוד חצי
רובע ברחוב חוצה .אינני יודעת כמה דירות הוא מכיל .גם חצי ממנו היה רכוש
גדול .מצד שני ,הבית היה ישן מאוד ,הוא נרכש בשנה שנולדתי וכבר אז לא
היה חדש.
עם קבלת תעודת הבעלות על שמה של אימא התעוררה השאלה ,איזו תועלת
ניתן להפיק מהרכוש הזה .היינו צריכים לפתור כמה בעיות עוד לפני שניגשנו
בכלל לעשות משהו.
דרך שלושה משטרים | 387
דבר ראשון — היינו צריכים לבוא במגעים עם הבעלים של החצי השני כדי
לפעול יחד .השותפה שלנו לבעלות על הבית בתל-אביב ,שעשתה לנו צרות
צרורות ואתה ניהלנו משפט רב שנים עד שהשופט חילק את הבית ,כבר לא
הייתה בחיים .אחרי מותה עברה הבעלות לאחיה שהתגורר בצפון רוסיה ,והיה
איש מפורסם בעירו בהיותו לוחם ותיק במלחמת העולם השנייה וגיאולוג
שגילה אוצרות טבע רבים באזור .בכל שנה הוא היה מבלה עם אשתו כמה
חודשים בתל-אביב .השגנו את כתובתו ובאנו במגעים אתו .בניגוד לאחותו
המנוחה ,הוא היה איש נעים הליכות ולא היה שום קושי להגיע אתו להבנות.
הסכמנו עקרונית שיש למכור את הבית .הוא נתן לנו ייפוי כוח לפעול גם בשמו
וביקש לעדכן אותו ,אם יהיו התפתחויות.
ראינו בעיתונים מודעות של סוכן שעוסק במכירת רכוש השייך לאזרחי
ישראל בלטביה .נרשמנו אצלו כלקוחות .הסוכן גבה מאתנו סכום מסוים עבור
הטיפול בענייננו במשך שנה .הוא היה דברן גדול ,במשך שעה שלמה סיפר לנו
על אנשיו שפועלים בריגה ועושים שם נסים ונפלאות .עברו שלוש שנים; פעם
בשנה הוא הזמין אותנו לצורך גביית התשלום השנתי וכדי לספר על בתים של
אחרים שמכר כביכול ,אלא שאף קונה לא התעניין בבית שלנו .בכל מקרה ,היה
אומר ,לא תקבלו הרבה בעבור בית ישן ומאוכלס .בעתיד ,הוסיף ,עוד עשור או
שניים ,כשלטביה תתאושש ממשבר המעבר מסוציאליזם לקפיטליזם ,מחירי
הנדל"ן יקפצו פלאים.
אחי שמע את הדברים ונעשה הססני מאוד .אולי ,אמר לי ,עכשיו זה לא הזמן
המתאים למכור את הבית? אמרתי לו:
— אנחנו שנינו אנשים מבוגרים ,אתה בן יותר משבעים ,אני מתקרבת אל
אותו גיל .האם אתה בטוח שבזמנים הטובים יותר שעליהם מספרים לנו נהיה
עדיין בעולם הזה?
הוא חשב כמה רגעים ואז אמר:
— לא ,אני בכלל לא בטוח.
— האם אתה מאמין שהיורשים שלנו ירצו וידעו להתעסק עם כל הסידורים
הכרוכים במימוש הנכס?
— לא מאמין ,ענה מיד בלי לחשוב .מה את מציעה? את רואה ,עם הסוכן הזה
הדברים לא זזים .הוא רק יודע לדבר הרבה ולא עושה כלום.
מאנשים שהיו במצב דומה שמעתי על עורכת-דין תושבת ריגה ,יהודייה,
שעוסקת בהצלחה במימוש נכסים שבבעלות ישראלים .סיפרתי על כך ליוסף
והחלטנו להתנער מהסוכן וליצור קשר עם האישה הזאת .נקרא לה ס'.
| 388רבקה רבינוביץ
התייעצנו עם בן-דודי אהרן ז"ל ,שהיה בקי מאוד בעסקים ,בניגוד מוחלט
לאחי ולי .הוא התגורר בברלין ,לשם היגר מישראל ,כי לא היה מוכן להשלים
עם הנוהג הנפסד למנוע מאנשים מבוגרים זכויות סוציאליות ,שבא לידי ביטוי
למשל בפיטורים אחרי תשעת חודשי עבודה .אחרי הפיטורים היו מקבלים
אותו מיד בחזרה לעבודה .הוא ראה בזה השפלה — בצדק לדעתי.
אהרן אמר לנו שאין לסמוך במאה אחוז על שום מתווך ,כולל האישה הזאת,
כי אנשים רבים יצאו מרומים מעסקאות מסוג זה .כאשר יופיע קונה ריאלי,
אמר ,אל תתנו לה בשום פנים ואופן לחתום על חוזה המכירה .סעו אישית
לריגה כדי לסיים את המשא ומתן עם הקונה וכדי לחתום על החוזה.
יצרנו קשר עם ס' .היא אמרה שהיא מכירה את הבית (היא הכירה את כל
הנכסים של היהודים שעלו לישראל מריגה) ,שהבית היה פעם מפורסם
בשל גודלו ויופיו ,אך כעת הוא במצב תחזוקה ירוד ביותר .היא שאלה אם
אנחנו מוכנים להשקיע כמה מיליונים לצורך שיפוצים ,כי זה יעלה מאוד את
הסיכויים למכור אותו במחיר טוב .תשובתנו הייתה כמובן שלילית.
כשאמרנו לה שאנחנו עומדים לשלוח לה ייפוי כוח מוגבל ,בלי זכות לחתום
על חוזה ,היא נעלבה מאוד וענתה שהיא מסרבת לעבוד אתנו ,כי היא עובדת
רק עם לקוחות שנותנים בה אמון מלא .נאלצנו ,בלב כבד ,להסכים לתנאיה.
מאחר שהחלטנו להיות מעורבים יותר ובמידת הצורך לנסוע לריגה ,עמדה
לפנינו עוד בעיה אחת .אנחנו הרי איננו הבעלים ,הנכס שייך לאימא .באיזו
זכות נוכל לפעול כאשר יופיע קונה? מצבה של אימא היה ירוד מאוד ,גם פיזית
וגם מנטלית ,והאפשרות שהיא תטפל בעניינים לא באה בחשבון כלל .לכאורה
הכול פשוט :היא תוותר על בעלותה לטובת ילדיה .למעשה זה לא היה פשוט
כלל וכלל :היא נעשתה חשדנית מאוד ,והיה נדמה לה שכולם רוצים לקחת
ממנה דברים .עם כל ההשפעה של יוסף עליה ,הוא לא הצליח לשכנע אותה
לוותר על הבעלות ונתקל בסירוב נחרץ.
בצר לנו פנינו לעורך-דין שהוא גם נוטריון שטיפל בעניין לפנים משורת הדין
והסכים לבוא לביתה של אימא ולדבר אתה .אולי אדם זר יוכל לשכנע אותה
יותר טוב מאתנו.
הנוטריון ישב עם אימא ביחידות כמה שעות .אנחנו לא נכנסנו לחדר .המסמך
היה מוכן מראש ,רק חתימה חסרה .לבסוף הנוטריון יצא ואמר" :היא מבקשת
את העט האהוב שלה" .היה זה עט פרקר ישן ,שאבא היה משתמש בו .הבאנו
אותו.
— עכשיו אתם חייבים להיות נוכחים ,אמר הנוטריון.
דרך שלושה משטרים | 389
והשרה אווירה ביתית .קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והעמידו לרשותנו סוויטה
בת שני חדרים .פקידות הקבלה אמרו שניתן להזמין ארוחה ביתית במקום.
מאדיבותם המוגזמת הסקתי שהמלון אינו משופע באורחים .היה אביב ,עונת
התיירות עוד לא החלה.
דבר אחד חשוב הם לא אמרו לנו :צנרת המים החמים הייתה בשיפוצים ,ולא
היו מים חמים .גילינו את זה רק בערב ,אחרי הטיול בעיר :עדה רצתה להתקלח
ומהברזים זרמו מים קרים כקרח .הלכנו לפקידת הקבלה וביקשנו הסברים .כן,
היא אמרה ,יש לנו בעיה זמנית ,היא תיפתר בעוד חמישה ימים .בינתיים יש
חדר מקלחת אחד בכל קומה לרשות כל האורחים.
עדה עשתה ניסיון להשתמש במקלחת משותפת זאת ,אך חזרה מאוכזבת
וסיפרה שיש לחכות שם בתור לפחות שעתיים .אני זכרתי שנות חיים ארוכות
ללא מקלחת :בסיביר ,בקולחוז ,לא התקלחנו במשך חודשים ,בקולפאשבו
ובריגה היינו הולכים לבית מרחץ פעם בשבוע .הייתי מוכנה להשלים עם אי-
נוחות זאת ,אך עדה הכריזה נחרצות שהיא לא נשארת כאן אפילו יום אחד.
החלטנו שמחר נחפש מלון אחר.
בבוקר פגשנו את יוסף וזויה; הם דווקא היו מרוצים מאוד מהחדר שמצאו.
סיפרו שבעלת הווילה נחמדה מאוד וכיבדה אותם בתותים מגינתה.
הטיול היה מרגש וקצת עצוב ,אולי בגלל הפגישה עם מקומות שבהם בילינו
בילדותנו ,אולי גם בגלל מצבה של העיר .כמו תמיד ,הפארקים המוכרים לנו
היו מטופחים והערוגות שפעו פרחים בשלל צבעים ,אך הרחובות היו חסרי
חיות ,רדומים משהו .ריגה עוד לא הספיקה להתאושש מקריסת הסוציאליזם,
בעוד הקפיטליזם עוד לא הכה שורשים .העיר נראתה ענייה מאוד .הפתיע אותי
מספר הקבצנים שראינו בכל פינה אפשרית ,תופעה שלא הכרנו .היו ביניהם
ששכבו על המדרכה ולידם כלבים גדולים .ריחמתי על הכלבים .היו שניגנו על
מיני כלים מוזיקליים ואף שרו ורקדו ,היו ילדים שהלכו אחרי תיירים והתחננו
לכמה מטבעות כדי לקנות אוכל .המראה היה מדכא.
החנויות היו ריקות מקונים .אם נכנסת לחנות ,עטו עליך חמש מוכרות
שנמאס להן לעמוד שם באפס מעשה .המחירים היו נמוכים .על שקיות אריזה
או קופסאות פלסטיק יש לשלם .אנחנו כאזרחים זרים לא תמיד ידענו את
הכללים ,ואז אנשים חמורי סבר היו צועקים עלינו שאנחנו מנסים להתחמק
מהתשלום .היו לנו כמה תקריות כאלה.
יוסף וזויה עשו סיבוב ענק בעיר .אני ,שלא שייכת לקטגוריה של מיטיבי
לכת ,חששתי שאם נתרחק מאוד מהמלון ,לא יספיק לי הכוח לדרך חזרה.
דרך שלושה משטרים | 391
קיצרנו קצת את מסלול הטיול .ליום המחרת היו לנו תכניות שונות .יוסף רצה
לטייל ביורמלה; היא סיפר שגם בן-דודנו אהרן נמצא שם בחברת אשתו והם
יבלו יחד .הוא גם רצה לבקר בבית העלמין היהודי .אני רציתי לראות את הבית
שבו התגוררנו וגם למצוא את חברתי אירה.
אך ראשית כול היינו צריכות לדאוג למקום מגורים חדש .באמצע השדרה
המרכזית התנוסס בניין רב קומות ,מלון "לטביה" .מראהו החיצוני היה
מרשים .החדרים בוודאי יקרים ,חשבתי ,אך לא היה לי אכפת .לא חשבתי
לקמץ עכשיו .נכנסנו ללובי.
השאלה הראשונה שנשאלנו הייתה אם אנחנו אזרחיות לטביה .התברר
שהמחיר לתיירים גבוה פי כמה מהמחיר לאזרחים מקומיים .הצטערתי שלא
חידשתי את אזרחותי הלטבית ,כי הדבר היה אפשרי במשך שלוש שנים
האחרונות ,מאז חידוש היחסים הדיפלומטיים .אמרתי שאני אמנם לא אזרחית
אך אני ילידת ריגה; דיברתי אתם לטבית ,וזה תמיד ממיס שם את הלבבות.
פקידת הקבלה התייעצה עם הממונה עליה והם נתנו לנו חדר במחיר הזול,
בקומה העשירית.
חשבנו שהגענו למנוחה ולנחלה ,אך מראה החדר גרם לנו להלם .ריבוע קטן
שאת רוב שטחו תופסת המיטה; משלושה הצדדים קירות זכוכית ,שהשמש
מכה בהם בכל שעות היום .שום חלון שאפשר לפתוח .בקיר הרביעי פתח
קטן לאוורור ,אבל שום משב אוויר צח לא יצא ממנו .המדחום על הקיר הראה
באופן קבוע שלושים מעלות ,גם בלילה .היה קשה לנשום .טוב ,אין מה לעשות
עכשיו .לעבור עוד פעם? לא היה לנו כבר כוח .יצאנו לדרך ,לפי התכנית שלנו.
לקחתי מונית ונסענו לשכונה בפאתי העיר ,שבה שהיתי תריסר שנים ,מאז
השיבה לריגה ועד עלייתנו לישראל.
עזובה זעקה מכל מקום או מפאת הזמן ,שלא היטיב עם השכונה ,או מפאת
יכולתנו לשים לב לקטנות שלא ראיתי בעבר .עשבים שוטים גדלו פרא בסמטה
שמובילה אל הבית מהרחוב הראשי ,שבו עוברת החשמלית .האומנם הלכתי
פה ,על-פני הבתים המטים לנפול ,כמה פעמים מדי יום ביומו ,במשך שנים?
הסתכלתי על האדמה ,כמו מצפה לראות את העקבות שלי.
עדה התמצאה בסביבה טוב ממני .היא מצאה את הבית שבו התגוררה חברתה
הטובה .היא זכרה שבסמוך ,מאחורי גדר ארוכה ,נמצא בית חרושת לחומרי
בניין .אני לא הרגשתי שום קשר עם המקום .רק כשהגענו לבית ונכנסנו לחצר,
התחלתי "להתאקלם".
הבית והחצר כמעט לא השתנו .הנה המחסן שבו היינו מחזיקים עצי הסקה
| 392רבקה רבינוביץ
לחורף .פה חלקת הגינה שלנו .גם הבקתה הקטנה עמדה במקומה .רק כאן,
בחצר הבית ,משהו זז בתוכי .כאן גדלו ילדיי .הנה המגרש הריק שבו מיכה
שיחק בכדור עם חבריו .אני לפעמים הייתי שוכבת שם על שמיכה ,משתזפת.
אף אחד מהשכנים של אז לא התגורר כבר בבית .הדיירים ליוו אותנו במבטים
מלאי חשד :שם פוחדים מבעלים קודמים ,השבים ודורשים את רכושם
בחזרה .חדר המדרגות היה במצב הזנחה נוראי .האומנם עליתי וירדתי יום-יום
במדרגות אלה?
צילמנו את הבית מכמה זוויות והלכנו .הוקל לי כשעזבנו את המקום הקודר
הזה .קשה לי לדמיין מצב כזה ,אך אילולא עלינו ארצה ,הייתי מתגוררת שם
עד היום...
למען הנוסטלגיה ,החלטנו לנסוע חזרה בחשמלית ,כמו פעם .בדרך ראינו
את בית הספר של עדה .גם הרחובות שבהם עברנו ותחנות החשמלית הזכירו
לי את הימים שנסעתי בדרך זאת לעבודה .כשעברנו את הגשר מעל הנהר
דאוגבה והגענו לחלק המרכזי של ריגה ,עשינו סיבוב בשוק .יש לומר שהשוק
המרכזי של ריגה הוא לא שוק סתמי ,הוא אתר תיירות .הוא מסודר להפליא,
יש בו שורת ביתנים גדולים וגם שטח פתוח משופע בדוכנים ובחנויות קטנות.
ירקות ,פירות ותותים מכל העולם ,פרחים יפהפיים בשלל צבעים וצורות – כל
מה שנפש האדם חפצה בו ,מוצע כאן למכירה בזול.
המעניין בביתנים הגדולים הוא ביתן הדגים .כל העושר של הים הבלטי
מוצג כאן :ברכות של דגים חיים ,דגים מלוחים ,מעושנים ,כבושים ,פרות ים
למיניהם ...ריח חריף של דגים עומד באוויר .חוויה של ממש.
קנינו כמה דברים קטנים ,אכלנו משהו קל וחזרנו למלון כדי לנוח ,לפני שנמשיך
בתכניתנו .אלא שלנוח בחדר היה דבר בלתי-אפשרי .האוויר היה לוהט ,לח,
סמיך משהו ,ללא שום משב רוח :הכול הרי סגור .ירדנו לקבלה וביקשנו שיתנו
לנו לפחות מאוורר; הם הסתכלו עלינו כמו על יצורים שנפלו מהירח.
איכשהו ,אחרי מקלחת קרה ,הצלחנו להירדם .בשעות אחר הצהריים יצאנו,
לקחנו מונית ושוב עברנו את הגשר לחלק של העיר שנקרא "מעבר לנהר" .לא
ידענו מה צפוי לנו :אמנם ידעתי את הכתובת ,אך עברו עשרים ושמונה שנים.
אולי חברתי כבר לא גרה שם? ההתכתבות שלי עם אירה התנתקה לפני שנים
רבות– למרבה האירוניה ,על רקע פוליטי .אירה שהייתה אז חברה במפלגה,
הביעה במכתביה דעה נחרצת שישראל תיסוג מיד מכל השטחים .אמנם גם אני
הייתי קרובה לעמדה זאת ,אך דעתי הייתה שאין לזרים זכות לשפוט אותנו.
עניתי לה שישראל תיסוג כאשר הערבים יכירו בנו ויעשו אתנו שלום .היא
דרך שלושה משטרים | 393
טענה שיש לסגת מיד ללא תנאים .כעסתי והפסקתי את ההתכתבות בינינו.
עכשיו לא ידעתי אם נמצא אותה בבית הזכור לי היטב ,שבו ביליתי עם בעלי
ועם ילדיי הרבה שעות נעימות .היה זה בית פרטי ,דו-קומתי ,מוקף בגן ירק
גדול .המשפחה המורחבת של אירה שכללה את אחותה איינה ,את בתה ואת
אמה ,התגוררה בקומה הראשונה .בעלה של אירה ,וולודיה ,היה חברה'מן,
והייתה להם ילדה ,מרינה .אחרי עשרות שנים ,מיכה הודה שהיא הייתה אהבת
ילדותו.
לבי דפק בחזקה כשצלצלתי בפעמון הדלת המוכרת .מהבית יצאה אישה
צעירה שלא הכרתי ,ושאלה את מי אנחנו מחפשים.
— פעם התגוררה כאן משפחת גולניק ,נקבתי בשם משפחתה של אירה.
האישה לא נראתה מופתעת.
— בואו ,היכנסו ,אמרה.
נכנסנו בעקבותיה – והכרתי מיד את האישה שעמדה בפינת המטבחון.
— איינה! קראתי בשמחה.
— ריבה! קראה היא .וזאת עדה ,נכון?
התחבקנו .האישה הצעירה הייתה יוטה ,בתה .היא הייתה ילדה קטנה
כשעזבנו את ריגה ,קטנה מהילדים שלי .לכן לא הכרתי אותה.
— איפה אירה? שאלתי.
התברר שאירה כבר לא גרה כאן .מרינה ,ילדתה הקטנה ,כבר לא הייתה ילדה
אלא אישה נשואה ואימא לשלושה בנים .העירייה נתנה להם דירה והם עזבו.
גם איינה ומשפחתה של יוטה (שגם היא נשואה ואם לבן) מתכוונת לעזוב
בקרוב ,כי הופיע בעלי הבית שהסובייטים בזמנו לקחו ממנו .הוא רוצה את
הבית לעצמו ומפנה את כל הדיירים.
איינה סיפרה שבעלה של אירה ,וולודיה ,מת לפני כמה שנים ממחלה קשה.
אירה גרה יחד עם משפחתה של מרינה.
— תכף אצלצל לאירה ,אמרה איינה .נו ,זאת תהיה הפתעה בשבילה! היא
לעולם לא תנחש מי הגיע!
היא ניגשה לטלפון .אחרי שהחליפו כמה מילים סתמיות אמרה לאחותה:
— את חייבת לבוא הנה מיד .יש לנו אורחים ,הם מחפשים אותך.
— אורחים? אילו אורחים?
— נסי לנחש ,אמרה איינה.
אירה התחילה למנות את כל הידידים והמכרים ,אך איינה כל פעם ענתה:
"לא ,לא ,לא".
| 394רבקה רבינוביץ
הרוסים; אירה לא הייתה שותפה ליחס המיוחד שלי אליה .את היהודים רסמה
כיבדה מאוד .הייתה אומרת שמאז שרוב היהודים עלו לישראל ,לא נשאר אף
רופא ראוי בלטביה.
היא שמחה מאוד כשהתקשרתי .נדברנו להיפגש למחרת אחרי הצהריים ,כי
בבוקר הייתה אמורה להתקיים הפגישה הקשורה למכירת הבית.
הזמנו טיול בן יום לסיגוּלדה ,עיירה ציורית שידועה בנופים שלה ובסיפורי
הפולקלור הקשורים לאתריה.
כך עברו היומיים הראשונים שלנו בריגה .למרות כל הבעיות עם המלונות,
היו אלה יומיים מאושרים .היומיים המאושרים היחידים שהגורל הקציב לנו
בנסיעה הזאת.
| 396רבקה רבינוביץ
פרק 59
שברון לב
נפגשנו עם יוסף וזויה באזור תחנת הרכבת המרכזית והלכנו ברגל אל משרדה
של ס' .עברנו לאורכו את כל הרחוב שבו עמד בית ילדותנו ,שבו היו בית המסחר
של הורינו והחנויות של שני דודינו ,האחים של אבא — גרשון ויעקב .הכול כאן
היה מוכר עד כאב :טיילנו ברחוב זה מאות פעמים; כל שמות הרחובות היו
מוכרים כי הלטבים ,אחרי ההתנתקות מברית המועצות ,שחזרו את כל השמות
הקודמים לשלטון הסובייטי.
היה זה רחוב מסחרי ,לא יוקרתי ,שהתגוררו בו הרבה יהודים ולטבים ממעמד
נמוך עד בינוני .רבים מבעלי העסקים בחרו להתגורר במקומות יוקרתיים
יותר; אבא שלי ,לעומת זאת ,לא רצה להתרחק מהעסק .רחוב השלום ,שבו
נמצא הבית שעמד עכשיו למכירה ,נחשב לרחוב יוקרתי ,אריסטוקרטי.
הנה בית הקולנוע "אפולו" ,שבו ביקרנו לעתים קרובות .הנה המסעדה
הממוקמת בקומת המרתף ,שהורינו לפעמים סעדו בה .והנה ,סוף-סוף,
הבית .הבית שבו גדלנו וממנו נלקחנו לגלות .הנה המרפסת שממנה צפינו
בטנקים הרוסיים הכובשים את העיר .הבית נראה מוזנח .הכניסה הראשית
היפה נאטמה ,ואנשים נכנסו דרך דלת שירות צרה .הסובייטים משום מה אהבו
לאטום כניסות יפות ורחבות ועשו זאת במקומות רבים; אולי הנוהג המוזר הזה
קשור לשאיפה הכללית להצר את צעדיהם של אנשים .בקומת הקרקע ,במקום
שבו הייתה פעם החנות הענקית של הורינו ,היה עכשיו סופרמרקט.
עקפנו את הבית ונכנסנו לרחוב צדדי ,שבו נמצא משרדה של ס'.
במשרד ,שנראה די עלוב ,ציפו לנו שתי נשים :ס' ,אישה מבוגרת בעלת
שיער שיבה ,ולידה אישה צעירה ונמרצת ,שהייתה ,כך הסבירו לנו ,מנהלת
הבית מטעם העירייה .את הדיון פתחה הצעירה בקריאת דוח ארוך של הוצאות
התחזוקה שהיו בבית מאז ההפרטה ,כלומר מרגע שהוכרה בעלותנו .היה לה
תיק גדול מלא מסמכים שמאשרים את הנתונים בדוח .הסכומים ששולמו על
עבודות תשתית ועל שיפוצים חיוניים ,ניתנו כהלוואה של העירייה לבעלים,
דרך שלושה משטרים | 397
כי אין זה מחובתה להשקיע ברכוש פרטי .עכשיו ,עם מכירת הבית ,יש לפרוע
הלוואה זאת ,והיא תקוזז ממחיר הבית.
ציפינו שאחרי פירוט ההוצאות יבוא פירוט ההכנסות :הרי כל הדיירים
משלמים דמי שכירות .אם העירייה לא חייבת לשאת בהוצאות על רכוש
פרטי ,היא גם לא יכולה לקחת את ההכנסות ממנו!
אך שום דוח על הכנסות לא הובא לפנינו .המילה "הכנסות" לא הוזכרה כלל.
הסתכלתי על אחי שישב ממול :פניו היו לבנים כסיד.
הצעירה אספה את ניירותיה והתיישבה במקומה .ואז קמה ס' והצהירה:
— הבית נמכר .שלשום נחתם החוזה.
— איך נמכר?! הצטעק אחי .שלשום כבר היינו כאן! הרי ביקשנו לא למכור
בלעדינו!
— הקונה לא רצה לחכות ,הוא כבר המריא הביתה ,לאוסטרליה ,אמרה גברת
ס' בנימה קרה כקרח .חוץ מזה ,לפי ייפוי הכוח שלכם ,יש לי זכות לגמור
עסקה.
הס הושלך בחדר .אחרי כמה דקות של דומייה ס' אמרה:
— אחרי ניכוי הוצאות העירייה ,המשכורת של גברת ל' (מנהלת הבית)
והעמלה שלי נותרו לזכות הבעלים מאה ועשרים אלף דולר ,מהם חלקה של
משפחת רבינוביץ' הוא שישים אלף דולר .ניפגש מחר בבנק ,אני אעביר לכם
את הכסף .להתראות.
בזאת נתנה לנו להבין שהפגישה נגמרה ושהיא לא מוכנה להיכנס לוויכוחים
אתנו או לתת הסברים כלשהם .קמנו ויצאנו .שישים אלף .לאחי ולי – שלושים
אלף דולר לכל אחד .זאת בעבור בית שיש בו כשמונים דירות ,אולי אף יותר.
היה לנו ברור שנשדדנו לאור היום .החוזה שהוצג לפנינו הוא ללא ספק
פיקטיבי ,הסכום האמתי הועבר בין הקונה לבין הגברת ס' לפי חוזה אחר או
ללא חוזה ,בתקיעת יד .סידור כזה טוב לשני הצדדים :היא מקבלת סכום רציני
על הבית ,ואילו הוא משלם פחות מיסים.
בדיוק מזה חששנו ,אך לא יכולנו למנוע את המרמה .רק אם מישהו מאתנו
היה חי בריגה תקופה מסוימת והיה מנהל לבד את המגעים עם הקונים ,אז
היינו יכולים לקבל את המחיר התואם את ערכו הריאלי של הנכס.
פחדתי להסתכל על אחי .אני אדישה יותר לענייני כספים וחשבתי :טוב שזה
נגמר .יוסף ,לעומת זאת ,קיבל את התוצאה באופן קשה .פניו החליפו צבעים
מלבן לאפור .עיניו היו כבויות.
התיישבנו קצת לנוח בפארק שבו שיחקנו לא פעם כילדים .בהמשך היום
| 398רבקה רבינוביץ
עמדתי להיפגש עם ידידתי רסמה; יוסף אמר שהם מתכוונים לבקר בבית
העלמין היהודי ,לנסות לאתר את הקברים של סבא ,סבתא וקרובי משפחה
אחרים.
חשבתי בלבי שדי בחוויה הקשה שעברנו זה עתה ושלא כדאי לו להעמיס על
עצמו עוד חוויה קשה של ביקור בבית קברות ,אך לא רציתי להתערב .זה לא
היה עוזר ממילא ,כי אחי הוא איש מאוד מעשי ,ומה שתוכנן — חייבים לבצע.
נפרדנו.
הפגישה עם רסמה הייתה לבבית ביותר .הזמנתי אותה למסעדה ,אכלנו
ארוחת צהריים ,היא סיפרה לי על התקופה הסוערת שקדמה להתנתקות
מברית המועצות; הסתבר שהיא הייתה פעילה בתנועת ההתנגדות לשלטון
הרוסי .בית הדפוס שבו עבדנו הפסיק להתקיים אחרי הניתוק :הוא הוצע
למכירה במסגרת הפרטת המפעלים הממשלתיים ,אך לא נמצאו לו קונים .רק
המחלקה לספרי עיוורים שרדה :אגודת העיוורים קנתה אותה .רסמה נותרה
בלי עבודה ,אך בעלה עדיין עובד באותה המחלקה .היא מדי פעם מקבלת
איזה ספר לתרגום מאנגלית ,בעיקר על בעלי חיים .משלמים לה מעט ,אך
היא אוהבת את עבודת התרגום .היא גם עושה דברים רבים בהתנדבות למען
בעלי חיים .היא לא התלוננה ,אך הבנתי שהמצב הכלכלי של משפחתה הקטנה
קשה למדי.
התפקידים שלנו התחלפו :אם פעם הייתי מלווה ממנה קצת כסף בשביל
אוכל ,עכשיו היא הייתה ענייה מאוד .סיפרתי לה על רגשותיי המיוחדים
אליה :אילולא הייתה עוזרת לי בימים הקשים ,ילדיי לא פעם היו נשארים
רעבים .היא התרגשה מאוד .אמרה שלא חשבה אף פעם ששלושה או חמישה
רובלים שהייתה מלווה לי היו כל כך חשובים בשבילי.
אף שהייתה צעירה ממני בעשר שנים ,בת פחות משישים ,היא נראתה לא
טוב ,חולנית משהו .היו לה בעיות לב ומכאובים אחרים .לדבריה ,הרפואה
הציבורית במדינתה גרועה ביותר; הדבר היחיד שהרופאה שלה אומרת לה הוא
כי כל תחלואיה הם תוצר של הגיל ואין מה לעשות כדי לשפר את בריאותה.
ביקור אצל רופא פרטי עולה הרבה כסף; ואפילו על בדיקת דם יש לשלם ,והיא
לא יכולה להרשות לעצמה.
נתתי לה במתנה מאה דולר .גם בשנים הבאות הייתי מדי פעם מעבירה לה
כסף .היא הזמינה אותי לבקר בביתה; הבטחתי שאשתדל למצוא זמן לכך.
היא התגוררה בשכונה מרוחקת מהמרכז – שכונה מיוחדת לעיוורים ולבני
משפחותיהם.
דרך שלושה משטרים | 399
הגופה מהמטוס וגם את הזמן ומקום הקבורה .עובדי השגרירות היו מתורגלים
למצבים כאלה; הם קישרו אותי טלפונית עם חברה קדישא .פקיד החברה
דיבר על שתי אפשרויות :קבורה רגילה בבית הקברות "ירקון" או קניית מקום,
במחיר נכבד ,בבית העלמין הישן בחולון .את המחיר יש לשלם עוד לפני
הקבורה ,מיד ובמזומנים.
לא ראיתי את עצמי מוסמכת להחליט בעניין זה .נתתי להם את הכתובת
ומספר הטלפון של אחייניתי לילי .הייתי צריכה לבוא עוד פעם ,לברר אם
הדברים סוכמו ,ואחר-כך ,לקראת ערב שוב ,כדי להראות לקונסול את כל
האישורים מהמוסדות הרשמיים של לטביה ,כולל תעודת הפטירה והכרטיס
להטסת הגופה .אחרי כל התהליך הזה ,הקונסול צריך היה להגיע לבית
החולים ,כדי להיות נוכח באיטום הארון ולתת אישור להעבירו למטוס שיצא
למחרת לישראל.
רק הודות לאישה מחברת הסיוע ,שאתה "טסנו" ממקום למקום ,הספקנו
לעבור את כל הסידורים בזמן .האישה המסייעת אמרה שבדרך כלל זה לוקח
יומיים-שלושה .לא היה לי זמן אפילו להתאבל :חשבתי רק על הריצה נגד
הזמן .בשגרירות ,בביקור שני ושלישי ,כבר לא נתנו לי לחכות וטיפלו בענייניי
מיד .אפילו המאבטחים כבר הכירו אותנו ולא עצרו לבדיקה .היה די מאוחר
בערב כשהיו בידינו הכרטיסים וכל האישורים .חששתי שהקונסול כבר עזב
לביתו ,אך הוא חיכה לנו במיוחד במשרד הריק .הייתי אסירת תודה על שגילה
התחשבות ואנושיות יוצאות דופן.
חזרנו ,עדה ואני ,ממוטטות מעייפות לדירתה של איינה .מאוחר יותר הגיעו
אהרן וגליה .התיישבנו לסעודה עצובה ,אחריה הם נפרדו ועזבו .מחר — הביתה,
לעוד יום קשה של הלוויה.
רק במטוס הציפו אותי הדמעות .ישבתי ליד זויה ושתינו בכינו בשקט .רק אז
התפניתי להתאבל ,אחרי שסיימתי את כל המשימות והסידורים .נזכרתי כמה
שמחים יצאנו לדרך .היינו ארבעה .גם עכשיו אנחנו ארבעה ,רק הרביעי נמצא
איפשהו בבטן המטוס ,קר ובודד.
לא חשבתי על הדברים הרעים שהיו בינינו .דווקא בשנים האחרונות ,אחרי
פטירתה של אימא ,כמו גיליתי אותו מחדש .הוא כבר לא היה נסיך אלא בן-
אדם .הבנתי גם שלא היה אדם חזק כפי שחשבתי בנעוריי .הוא בעצם היה חסר
ביטחון עצמי ואכול פחדים — אולי בהשפעת התקף הלב הראשון שהיכה בו
בשנות הארבעים לחייו והשאיר אותו מוגבל מבחינה פיזית.
יוסף היה עקשן ,הוא לא רצה להיכנע לחולשותיו הגופניות .היה הולך ,יחד
דרך שלושה משטרים | 403
עם עמיתיו לעבודה לטיולים של החברה להגנת הטבע .כמה פעמים סחב אותי
אתו .פעם חשבתי שלא נחזור בחיים ,לאחר שחש ברע באמצע עלייה ולא יכול
היה להמשיך .הוא עמד והשתעל ,וכל הקבוצה התרחקה לכיוון ראש הגבעה
שמאחוריו חיכה לנו האוטובוס .שני גברים מהקבוצה נשארו אתנו .אחד לקח
אותי תחת חסותו ,והשני — את יוסף .הוא אמר לי" :לכי את קדימה ,אני כבר
אביא אותו ,לאט-לאט ,האוטובוס יחכה" .ראיתי את היופי שבעזרה ההדדית,
שתמיד באה לביטוי בטיולים אלה.
חשבתי גם על השינוי שחל ביחסו אל זויה ,אחרי שהתגיירה והם נישאו
כדת משה וישראל .קודם ,במיוחד לפני העלייה ,אולי ראה בה גויה מזדמנת
שאתה נאלץ להתחתן מפני שהרתה .רק אחרי החופה והקידושין החל לראות
בה רעייה אמתית ,חברה לחיים .הוא ידע כמה קשה לה ,לאישה מסיביר שלא
היה לה מושג על יהדות ועל דת בכלל ,לעמוד במבחן הגיור ולהפוך ליהודייה.
גם אחרי אישור הגיור היא המשיכה ללמוד ,נרשמה לקורס ללימודי יהדות.
והוא העריך את זה.
בן שבעים ואחת היה במותו .זויה מבוגרת ממנו בשש שנים ,והנה היא זאת
שקוברת אותו .היא התברכה באריכות ימים ,כיום היא כבר עברה את גיל
תשעים .גם זכתה לנינים – שני בנים של נכדתה אילנה.
ההלוויה הייתה קטנה וצנועה ,הרי אין לנו חמולה של דודים ובני-דודים,
ליתר דיוק יש ,אלא שהם לא נמצאים בישראל אלא מפוזרים בכל העולם,
והקשר עם הדורות הצעירים אבד .פרט למשפחה השתתפו כמה חברות שלי,
כמה עמיתים של יוסף וחברות של זויה מהחוג ללימודי היהדות .לילי בכתה
בכי קורע לב .היא גדלה מגיל שתים-עשרה בלי אבא ,מאז שנסע לביקור בארץ
ולא חזר; בזמן השלטון הסובייטי החומה ביניהם נראתה בלתי-עבירה ,והיא
חשבה שלא תראה אותו שוב .המחשבה שיחיו פעם בישראל כלל לא עלתה על
דעתה ועל דעת בעלה .רצה הגורל והיא הגיעה לכאן ,ושוב היה לה אבא שאהב
אותה עד טירוף — והנה ,אחרי שנים כה מעטות ,הוא הלך...
עם לכתו של אחי ,בנוסף לעצבות הטבעית ,הייתה לי הרגשה שהמוות
מתקרב גם אליי .במותה של אימא הרגשתי משהו דומה :כל עוד הייתה לי
אימא ,הייתי כאילו מוגנת ,הסוף נראה רחוק ,וכשהיא איננה ,אין עוד הגנה,
הדור שלי עומד להסתלק .עכשיו ,כשאחי הבכור מת ,אני זקנת השבט ,אני
הבאה בתור .אמנם זויה מבוגרת ממני ,אך היא לא חלק מהשבט ששורשיו
במשפחה מלטביה ,מריגה.
ישבנו "שבעה" בביתו .הפעם באו מעט מאוד מנחמים ,בעיקר חברות של
| 404רבקה רבינוביץ
זויה ,קבוצה קבועה שהתגבשה בקורס ונפגשה פעם בשבוע .לי כבר לא היו
עמיתים מהעבודה; אמנם עבדתי בעיתון חדש במשרה חלקית ,אבל לא ישבתי
במערכת אלא שלחתי חומר מהמחשב ,לכן לא נוצרו לי שם קשרים חברתיים.
השבועון "אלף" עבר תחילה לקריית-מלאכי ואחר-כך למוסקבה; ואני כבר לא
עבדתי בו .אמנם לא השתוקקתי להמולה של מבקרים ,אך הבנתי את התלונות
של אימא על בדידות .אני אוהבת אנשים ,הייתי פעם מוקפת בחברות
ובמחזרים ,אבל עם הזקנה כל זה הולך ונעלם ,קשרים חברתיים מתנתקים,
ואין לאן לברוח מהבדידות הבלתי-נמנעת.
דרך שלושה משטרים | 405
פרק 60
התוקף בא במפתיע
כך קרה שאחרי שנים של חיים תוססים ומלאי אירועים החלה שורה של שנים
חד-גוניות ,שאין הרבה מה לספר עליהן.
יכולתי סוף-סוף לנוח אחרי שנים של עבודה קשה .לא נתקלתי בקושי של
גמלאים רבים – השעמום .קראתי הרבה .התמכרתי לעבודות ניקיון בבית,
ותמיד היה נדמה לי ששכחתי משהו .עמוק בתוכי קיננה בי הרגשה שתכף
אימא תבוא ותנזוף בי שלא עשיתי את כל המוטל עליי .הרגשות פנימיות
כאלה ,למרות האבסורדיות ,יכולות להתקיים בשכנות טובה לצד השכל הישר:
מבינים שזאת שטות ,אך ההרגשה לא נעלמת .כל דבר במישור הנפרד שלו,
המקביל למישורים אחרים.
אחי ז"ל היה לפעמים אומר לי בשמץ של קינאה ,שהתמזל מזלי :אני בריאה.
למעשה לא קיים דבר כזה — אדם בריא .בריאות היא נכס זמני ,כמו החיים
עצמם .וגם למעשה לא הייתי כל כך בריאה; בגיל חמישים וחמש עברתי
ניתוח לכריתת הרחם והשחלות ,עקב תאים סרטניים שהתגלו ברחמי; סבלתי
מנפיחות ומכאבים ברגליים ,במיוחד בימים החמים של הקיץ .כל זה היה נסבל.
בדומה לרוב האנשים ,הדחקתי את המחשבות על סוף החיים ,עד שיום אחד
מלאך המוות התדפק גם על דלתי ללא כל הודעה מוקדמת.
היה סוף דצמבר .2005העיתונים היו מלאים בכתבות על הכנות של ישראלים
רבים לחגיגות הסילבסטר — דבר חדש יחסית שהתגנב להווי הישראלי
בהשפעת העלייה הרוסית .כתבו על מלונות ומסעדות שאי-אפשר כבר להשיג
בהם מקום .במסורת שהביאו לכאן יוצאי ברית המועצות לשעבר היה מקובל
לחגוג את בואה של השנה האזרחית החדשה – לא את חג במולד ,ללא כל קשר
לדת ,לישו ולסמלים נוצריים .רק בארץ נודע לי שהלילה בין השלושים ואחד
בדצמבר לראשון בינואר נקרא "ליל סילבסטר הקדוש" .גם בריגה ,כשהעמדנו
בבית עץ אשוח מקושט ,לא קשרנו את זה לנצרות בשום צורה.
יומיים לפני החגיגות הצפויות הלכתי ,יחד עם חברתי נינה ,לנחם אבלים:
| 406רבקה רבינוביץ
בעלה של מכרה משותפת שלנו מת .הדירה שבה ביקרנו הייתה בקומה
הרביעית ללא מעלית ,בבית טיפוסי מאלה שנבנו בשנות השישים והשבעים,
בעיקר בשביל עולים חדשים.
המדרגות היו צרות ותלולות ,והרגשתי שאני מתקשה לעלות .היה לי קוצר
נשימה .לא רציתי להראות את חולשתי ועשיתי מאמץ לא לפגר אחרי נינה.
כשהיינו בדרך חזרה לביתי ,באמצע הדרך הרגשתי כאבים חזקים בחזה .זאת
הייתה מן צריבה ,מעולם לא הרגשתי דבר כזה .לא יכולתי להמשיך ללכת .אז,
באותו רגע ,היה צריך להזעיק עזרה ולאשפז אותי ,אך לא היו לנו טלפונים
ניידים וגם לא הבנתי את חומרת המצב .חשבתי :העיקר — להגיע הביתה ,שם
אשכב ואנוח והכול יעבור.
עמדנו קצת במקום והכאבים נעשו פחות חדים .אינני זוכרת איך הגעתי
הביתה .נשכבתי במיטה והכאב באמת פסק .כמעט ,ליתר דיוק .במצב נורמלי
אנחנו לא מרגישים את האיברים הפנימיים שלנו — ואילו אני הרגשתי את
המקום ,באמצע החזה .חשבתי שזאת הקיבה ,כי ההרגשה דמתה לצרבת.
לא סיפרתי לילדים שלי על הכאב שתקף אותי פתאום .כמו תמיד ,הייתי
לבד בבית ,ישנתי בלילה ולמחרת המשכתי בשגרת החיים .השתדלתי לא
לשים לב להרגשת האי-נוחות הקלה בחזה .בערב החלטתי ,לכל צרה שלא
תבוא ,לעשות בדיקת א.ק.ג .יש לי בבית מכשיר שמאפשר לעשות זאת באופן
עצמאי; הוא סופק לי על-ידי אחת החברות העוסקות בהגשת עזרה רפואית
דחופה.
שלחתי את תוצאות א.ק.ג .למוקד החברה ודיברתי עם הרופא התורן.
תשובתו הייתה קצת מתחמקת" :אמנם אני לא רואה משהו מיוחד ,אך בכל
זאת אשלח אלייך רופא" .הוא ראה גם ראה :תדפיס הא.ק.ג .מאותו יום שמור
אצלי למזכרת ,רואים בו את קווי פעילות הלב קופצים בצורה פראית לכל
הצדדים.
התקשרתי לעדה ואמרתי שעומד לבוא רופא .היא לא הספיקה להגיע
והרופא כבר בא .בבניין שלי שנבנה כמין "רכבת" ארוכה ,היו כמה כניסות ,ואני
יצאתי לקבל את פני הרופא ,שלא ייכנס לכניסה הלא-נכונה .כשקראתי לו:
"דוקטור ,זה כאן!" ,הוא צעק אליי:
— למה את מסתובבת פה? את צריכה לשכב!
— לשכב? הרי אין לי כאבים חזקים ,אני מרגישה די טוב!
הרופא עשה לי א.ק.ג .במכשיר יותר משוכלל מזה שיש לי בבית .מיד אחרי
שסיים אמר:
דרך שלושה משטרים | 407
— תסלחי לי ,אבל את מדברת שטויות .את תעמדי בזה ,ועוד איך! חוץ מכמה
פגמים בכלי הדם ,את לא אדם חולה .ואל תדאגי לזמן שלנו – בשביל זה אנחנו
פה.
שהיתי עוד יומיים במחלקה — ואז הלחץ התחדש .התחננתי שישחררו אותי
הביתה ,להתחזק קצת ,ושיקבעו לי תור לניתוח כעבור עשרה ימים או שבועיים.
הם התייעצו ,וראיתי שהם נוטים להסכים .הרופא הצעיר אמר לי:
— טוב ,את הולכת הביתה היום .נכין לך מכתב שחרור ,נתאם את עניין התור
עם המחלקה הכירורגית – ותוכלי ללכת.
שמחתי מאוד .התקשרתי לילדים שאני משתחררת ,שמישהו יבוא לקחת אותי.
ניתוח אחרי שבועיים – זה כבר נשמע פחות מאיים .חוץ מזה אוכל גם לא
לבוא .מה ,הם ייקחו אותי מהבית בכוח?
התאריך היה שניים בינואר .2006חשבתי שאולי השנה האזרחית שזה עתה
התחילה תהיה האחרונה בחיי.
בעודי ממתינה למכתב השחרור ,לחדר נכנסו עדה ומיכה .חייכתי:
— מה קרה? שניכם רוצים לקחת אותי הביתה?
— מנהל המחלקה לכירורגיית חזה הזעיק אותנו אליו דחוף ,אמר בני .הוא
דיבר אתנו .את לא הולכת הביתה.
— מה? לא ייתכן!
— מנהל המחלקה הכירורגית ,הפרופסור שכנר ,היה צריך לחתום על מכתב
השחרור שלך .כשהביאו לו את המכתב ואת התיק שלך ,הוא בדק את הנתונים
והתקומם" :מה ,את האישה הזאת אתם שולחים הביתה? בשום פנים ואופן!
היא לא תצא מבית החולים אף לא לרגע ,ומחר אני מנתח אותה!" הרופא שבא
עם המכתב אמר" :היא לא מסכימה לניתוח"" .לא מסכימה? אין דבר כזה!
תביאו אליי דחוף את הילדים שלה!"
— מה הוא אמר לכם?
— אותם הדברים שאמר רופא מהמחלקה הזאת .שאת במצב מסוכן ואסור
לדחות את הניתוח אפילו ביום אחד.
— אני מעדיפה למות ולא לעבור את כל הסבל הזה!
הוא התיישב על מיטתי והחל לדבר על לבי כפי שלא דיבר לעולם.
— לפנייך עוד שנים של חיים טובים .ממה את כל כך מפחדת? פעם ניתוחי
לב היו משהו יוצא דופן — היום אלה ניתוחים שגרתיים ,והפרופסור עושה
אותם יום-יום .תחשבי בהיגיון ,אל תהיה עקשנית .את תראי ,אחר-כך תצחקי
מהפחדים שלך!
דרך שלושה משטרים | 411
אותך על שולחן הניתוחים ,בחדר שורר קור כלבים; טכנאים מתקינים מעליך
את התאורה ...אתה כבר לא ישות עצמאית ,אתה נתון כולך בידי אחרים ,כמו
חפץ ,שעומדים לבצע בו איזושהי עבודה.
ואז באים המרדימים ,ואתה לא מאמין שתירדם ...עוד כמה שניות .הם
מחפשים את הווריד ,מתייעצים ,באיזה מקום נוח יותר לדקור.
לא הרגשתי שנרדמתי .לא הרגשתי את השעות שבהן צוות רופאים ואחיות
"עבד עליי" .מבחינתי עבר רגע ופקחתי את העיניים .הייתי במיטה שסניטר
הסיע לחדר גדול — חדר המנותחים .רציתי להתרומם ולא יכולתי.
— שכבי בשקט ,גברת ,שמעתי מישהו אומר .עברת ניתוח .תנוחי עכשיו.
עברתי? הרי לפני רגע התחילו להרדים אותי ...מאוחר יותר נודע לי שהניתוח
נמשך שמונה שעות .אדם שהיה תחת הרדמה כללית לא מרגיש את הזמן,
השעות האלה כאילו נמחקות מחייו .היה ולא היה...
ראיתי את עדה .נדמה לי שהיא בכתה .הכול היה מעורפל .לא יכולתי לדבר,
כי בפי היה תקוע צינור .רק נפנפתי לה ביד.
את המשך היום והלילה אינני זוכרת — ישנתי.
אדם שעבר אירוע לב ,צנתור וניתוח מעקפים ,לעולם לא יחזור להיות אותו
אדם שלפני .איני מתכוונת לומר שהוא סובל בכל רגע נתון — לא ,הוא יכול
גם להרגיש מצוין .אבל הוא זוכר .חלים עליו איסורים רבים בנוגע לאוכל,
לפעילות פיזית ולסדר היום .הוא דרוך ,קשוב לתגובות גופו .הוא יודע שהאויב
הודף ,אך עלול לתקוף שנית .אפשר לחיות עם זה ,ולחיות טוב ,לא מעט שנים.
אך צריך להישמר מסיכונים מיותרים.
נחזור אפוא לחדר הגדול שבו התעוררתי בבוקר שאחרי הניתוח לחיים
חדשים של מנותחת לב .לא הרגשתי כאבים ,רק חולשה .רציתי רק שיעזבו
אותי בשקט ,שלא יזיזו אותי ושלא יכריחו אותי לעשות משהו.
צינור ההנשמה היה עדיין תקוע בגרוני .כשהרופאים הגיעו לביקור ,שאלו
אותי איך אני מרגישה — ואילו אני לא יכולה לענות בגלל הצינור הזה.
סימנתי בידיים שיוציאו את הצינור .הם החליפו מבטים ביניהם ואמרו
שמוקדם עדיין ,שאמתין עוד קצת .אחרי שעה קלה הם באו שוב ,ואני
שוב ביקשתי בשפת הסימנים שלי שיוציאו את הצינור .הם לא היו בטוחים
שאוכל לנשום בכוחות עצמי ,אך אני התעקשתי .אחד אמר לשני" :ננסה?"
אמרו לא לנשום רגע ובמשיכה מהירה וחזקה הוציאו את הצינור .איזו
הקלה — עד היום אני זוכרת את ההרגשה של אותו רגע .נשמתי .חייכתי.
הנה טיפת אושר קטנה.
דרך שלושה משטרים | 413
כעבור זמן קצר הגיעה אחות ואמרה" :עכשיו קומי ,נחליף לך מצעים".
חשבתי שהיא מתלוצצת .לקום? מי יכול בכלל לזוז?
— אינני יכולה ,אמרתי .אין לי כוח.
— אני יודעת ,חמודה ,אמרה לי .נעזור לך .שכבי על הגב.
הסתובבתי בזהירות ,והיא עזרה לי להתרומם למצב ישיבה.
— יופי ,אמרה ועודדה אותי .עכשיו בואי נוריד את הרגליים.
עוד תנועה אחת ,והיא הושיבה אותי על הכורסה ליד המיטה .אני יושבת! מי
היה מאמין! עוד טיפה קטנה של אושר.
יש משהו חכם מאוד בשיטה הזאת — להוריד את המנותח מוקדם מאוד
מהמיטה .זה עוזר להתגבר על הרגשת חוסר האונים ולהרגיש שוב כבן-אדם.
אני יושבת — כלומר אני חיה ,ועוד מעט אוכל גם לקום וללכת .ואמנם זה
קרה מהר ממה שציפיתי .עזרו לי לקום וללכת לשירותים .אחר-כך האחות
הראשית הגיעה עם אחות מעשית שאמרה:
— עכשיו נלך לעשות מקלחת.
הלכתי מחובקת עם הנערה ,כמו זוג נאהבים .היא הושיבה אותי על שרפרף
ורחצה אותי .עשתה את זה ברוך ובמיומנות ולא נתנה לי להתרחץ לבד" :אל
תתביישי ,גברת ,כולם עוברים את זה ביום הראשון!" כאב לי כשהיא תלשה את
התחבושות ספוגות הדם שנדבקו לגופי ,אך זה היה רק רגע .אחרי המקלחת,
בכותונת נקייה מכתמי דם ,הרגשתי הרבה יותר טוב.
הילדים שלי באו לבקר והתלהבו לראות אותי יושבת בכורסה .חשבתי על
נפלאות הטבע :רק אתמול ,בשעות אלה ,שכבתי על השולחן ,ניסרו את
עצמותיי ופתחו את חלל החזה ,כמו שפותחים עוף לפני הבישול .מה עוד עשו
בתוך גופי ,בזה הדמיון שלי לא מעז לגעת .והנה אני יושבת כאן ,די מאוששת,
ואפילו עמדתי כבר על רגליי והלכתי .האין זה פלא?
אחר הצהריים השכיבה אותי האחות במיטה וחיברה את ידי למוניטור שמראה
על צג את גרף פעילות הלב ,בעיקר את הדופק .לקראת ערב בא הפרופסור
בליווי כמה רופאים ,חייך אליי ,שאל להרגשתי ונתן הוראות על תרופות .רופא
אחר אמר לי שאני חייבת לקום מדי פעם ,לגשת לכיור ולהשתעל חזק ככל
האפשר ולירוק ,כי הריאות שלי מלאות דם וצריך לנקות אותן .פעולה זאת
הייתה באמת קשה ומכאיבה ,אך השתדלתי כמיטב יכולתי.
הצורך הזה להשתעל ולירוק דם לא היה הבעיה היחידה שלי .בין התרופות
שנתנו לי הייתה גם תרופה משתנת .Fusid ,מי שלקח אותה אי-פעם יודע
למה היא גורמת :צריך לרוץ במהירות לשירותים ולעתים תכופות .ואילו אני,
| 414רבקה רבינוביץ
לגמרי ושתופעות של חולשה ושל שינויי מצב הרוח הם דברים שכיחים ואין
להיבהל מהם.
חזרתי לביתי כאדם קצת מוגבל וחלש עדיין .בהתייעצות משפחתית הוחלט
שאני צריכה לעבור לגור בסמוך לילדיי ,כדי שיוכלו להגיע מיד אם אזדקק
לעזרה .כמו כן אני זקוקה לבית עם מעלית ולדירה יותר מרווחת ,כי בדירתי
הקטנטונת יש בקושי אוויר לנשום.
הייתה בבעלותי עוד דירה קטנה ,בנוסף לדירת מגוריי .מכרתי את שתי
הדירות — במחיר זול ,יש לומר ,בעזרת מתווך ,כי לא היה לי כוח להתדיין עם
עשרות קונים פוטנציאליים .משתיים יצאה לי אחת.
בחודש השביעי לאחר הניתוח עברתי לדירה החדשה .הנה ,בגילי ,במצב
בריאותי לקוי ,זכיתי סוף-סוף לחיות בתנאים ראויים ונוחים .דירה בת שלושה
חדרים – בשבילי זאת דירה ענקית .יש לי אפילו חדר עבודה ,עם המחשב.
כמה זמן אוכל ליהנות מהתנאים המשופרים האלה – שאלתי את עצמי .מוטב
מאוחר מאשר אף פעם ,אך בכל זאת המאוחר מתגלה לפעמים כמאוחר מדי...
באחד הביקורים אצל קרדיולוג שטיפל בי שאלתי:
— האם היה טעם לעשות את הניתוח? הרי תהליך טרשת העורקים נמשך,
ומחר יכולה להיווצר סתימה במקום אחר! מה אז — עוד ניתוח?
הוא ענה שתהליך זה אטי מאוד ,ואפילו שלבי נפגע מההתקף ,מצבי סביר.
— במה שקשור ללב ,חמש שנים אני מבטיח לך ,הוסיף ואמר ,ואולי אפילו
עשר.
חמש שנים נראו לי אז כנצח .אמרתי:
— חמש שנים זה מספק אותי .יותר מזה אינני מבקשת!
| 416רבקה רבינוביץ
פרק 61
עת לסיכומים
מאז כבר עברו חמש שנים ,והיום לא אסרב לקבל עוד חמש ,שהבטיח
הקרדיולוג .אני רעבה לחיים ,כמו שפעם הייתי רעבה ללחם ולא ידעתי שובע.
התחלתי לכתוב את הסיפור הזה ותהיתי אם אספיק לסיימו .והנה אני על סף
סיום – ויש לי עוד פרויקטים שהייתי רוצה להוציא לפועל.
קרו כמה דברים טובים בשנים האלה ,שכמעט שוויתרתי עליהן אז בסירובי
לעבור ניתוח .זכיתי להיות נוכחת בחתונתה של נכדתי אלינור ובחיר לבה שי;
בתם דניאל ,היא הנינה הראשונה שלי .אני מקווה שיהיו בשעה טובה עוד
נינים ,והייתי רוצה להכיר אותם ולראותם גדלים.
כאשר אני ,מפסגת שמונה עשורים ,מסכמת את מהלך חיי ,המסקנה
העיקרית שלי היא שאני אדם מאושר .כל כך הרבה דברים עברתי ,כל כך הרבה
ראיתי ,בכל תקופה למדתי דברים חדשים ,ובראש ובראשונה — למדתי ליהנות
מהדברים הקטנים והפשוטים של החיים .דווקא התהפוכות שעובר האדם
מעצימות את חוויותיו :רגעי הייאוש והסבל מולידים את רגעי האושר.
אני לא גיבורה אלא אדם של התמדה ושל מעשים קטנים .אין בעברי שום
מעשה הרואי .תמיד חיפשתי את הדרך לשרוד ,להתגבר על הקשיים ,להשיג
את מטרותיי ,והבררות שעמדו לפניי היו לרוב אכזריות ואף מכוערות .בעיניי
אדם חי עדיף על גיבור מת .היהודים שהלכו לגלות אחרי חורבן הבית השני
ובזכותם עם ישראל חיי וקיים ,עדיפים בעיניי על אלעזר בן-יאיר ,שלפי
המיתוס מת והמית את אנשיו במצדה.
לא כל הסיכומים שלי חיוביים ,היו לא מעט דברים שבהם נכשלתי – עקב
החלטות שגויות שקיבלתי ,עקב חוסר הבנה או חולשה ,עקב נסיבות אכזריות
שלא הצלחתי להתגבר עליהן .לא הצלחתי לתת לילדיי ילדות ונעורים
מאושרים; לא השקעתי מספיק בחינוכם .באמצע שנות נעוריהם עלינו לארץ,
והמעבר היה כנראה די טראומתי בשבילם .לא אמרתי לשניהם כמה אני אוהבת
אותם.
דרך שלושה משטרים | 417
ילדיי סבלו מחסרים רגשיים וחומריים ,והתירוץ "לא יכולתי להקדיש לכם
יותר זמן ,כי ניהלתי את מלחמת ההישרדות של כולנו" לא מבטל את החוסר.
לא מצאתי את האיזון הנכון בין התחייבויותיי השונות .התייחסתי אליהם כמו
אל גדולים ואל עצמאיים שמבינים את האילוצים שלי ,בעוד הם היו עדיין
ילדים שזקוקים להכוונה ולחום.
כתיבת ספר זה התלווה בהרהורים קשים .אולי הייתי צריכה לשנות את
השמות הדמויות ולא לכתוב בגוף ראשון .זה היה מאפשר לי להוסיף דברים
רבים ,גם שמחים וגם עצובים ,שהייתי מנועה לכתוב עליהם ,כדי לא לפגוע
באנשים שלא הסכימו שאחשוף את חייהם...
אני רואה בספר זה ביוגרפיה של תקופה ,המשתקפת בעיני אדם וקובעת
במידה רבה את גורלו .הודות לעבודת הכתיבה היו לי שנה וחצי של חיים
מלאים ,אינטנסיביים ,כאילו עברתי שוב את כל מסלול חיי מילדותי עד זקנתי.
הייתה זאת חוויה מרגשת ,ואני מאושרת שעברתי אותה.
| 418רבקה רבינוביץ
סוף דבר
בן-אדם מול משטר .מי היוצר ומי המוצר ,מי הבונה ומי הנבנה ,מי השובר ומי
הנשבר? שאלות כגון אלה העסיקו אותי במהלך כתיבת ספר זה.
משטר ,כל משטר ,הוא מעשה קולקטיבי של בני-אדם ולא יציר הטבע.
אנשים יוצרים אותו למען סדר חברתי סביר שיוכלו לחיות בו .ואז ,ברוב
המקרים ,הגולם קם על יוצרו ,משעבד אותו ,שובר אותו ומייצב אותו כפי
צרכיו .הכלים שהאדם העניק למשטר מופנים כנגדו.
שמתי לי למטרה לעקוב אחרי התהליך הזה של עמידת האדם מול משטר
על רקע גורלי האישי ,כאדם שחייו עברו דרך שלושה משטרים .את הראשון,
הקפיטליסטי והלאומני בעל סממני פשיזם לא מעטים ,הכרתי כילדה שלא
מסוגלת עדיין להבין את מהותו .לא נאלצתי להתמודד אתו ,ובכל זאת והוא
השאיר בנפשי כמה צלקות .אחר-כך בא המשטר הסובייטי ,תחתיו חייתי
כשלושים שנה .ובסוף ,כמובן ,המשטר הדמוקרטי בישראל.
יש אנשים הטוענים שחשיבתם עצמאית לגמרי ואינה מושפעת מלחצי
המשטר .איני מאמינה בטענה זאת .גם פלדה המונחת בין פטיש וסדן מקבלת
את הצורה הרצויה לנפח .אין אדם שמשוחרר מתגובה למשטר שתחתיו הוא
חי .לא רק הסכמה וכניעה ,גם התנגדות היא סוג של תגובה .המשטר הסובייטי
היה ידוע בקיצוניותו ,וגם כיום ,לאחר שהתפורר ,העם ברוסיה לא מצליח
להתגבר על מורשתו הקשה .בנו ,הנתינים לשעבר של משטר זה ,קיימים עדיין
אלמנטים של מורשת זאת ,הם נספגו בדמנו בניגוד לרצוננו.
גם למשטר בישראל ,השונה בתכלית השינוי ,יש השפעה חזקה על
האדם .אחרי החיים כמיעוט נרדף ומבוזה ,המעבר לארץ יוצר פיתוי חזק
להתנשא על אחרים ,לנקום על העבר הקשה ולהסתכל מנקודת עליונות
על עמי תבל האחרים .אפילו האדם הליברלי והמתון ביותר ,אם יהיה כן עם
עצמו ,יודה שגם בו קיים קורטוב של התנשאות זאת .לא בכדי אנו אוהבים
לספור כמה חתני פרס נובל העמיד העם היהודי ,כמה מדענים דגולים ,כמה
דרך שלושה משטרים | 419