‫דרך שלושה משטרים | ‪1‬‬

‫רבקה רבינוביץ'‬

‫דרך שלושה משטרים‬

 ‫‪ | 2‬רבקה רבינוביץ‬

‫רבקה רבינוביץ׳‬
‫דרך שלושה משטרים‬
‫‪Rebecca Rabinovich‬‬
‫‪Through Three Regimes‬‬
‫עריכה‪ :‬דנה שילר‬
‫הגהה‪ :‬תמר שיטה‬
‫איורים‪ :‬ילנה סולוביי‬
‫עימוד ועיצוב פנים‪ :‬ענת ניסן‬
‫עיצוב עטיפה‪ :‬נגה טריבלסקי‬
‫הפקה‪ :‬משה ראובני‬
‫גרסה דיגיטלית של הספר‪:‬‬
‫‪www.netbook.co.il‬‬
‫‪moshe@zbooks.co.il‬‬

‫© כל הזכויות שמורות למחברת‬

‫הוצאה לאור והפצה‪ :‬ראובני ספרי צמרת בע"מ‬
‫רחוב המצודה ‪ ,3‬אזור‬
‫טל'‪050-6816370 :‬‬
‫נדפס בישראל ‪ 2012‬תשע"ג‪,‬‬
‫מהדורה ראשונה‬

‫© ‪All rights reserved by the author‬‬

‫‪Printed in Israel 2012‬‬

‫אין להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לסרוק‪ ,‬לאחסן במאגרי‬

‫מידע או להפיץ ספר זה או חלקים ממנו‪ ,‬בשום צורה‬
‫ואופן‪ ,‬בשום אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי או מכני כלשהו‪,‬‬
‫או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום‬
‫אמצעי‪ ,‬לרבות אינטרנט‪ ,‬ספר אלקטרוני או כל מדיה‬
‫אחרת‪ ,‬ללא רשות בכתב מבעלי הזכויות‪.‬‬
‫דאנא ‪338-131‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪3‬‬

‫לנכדיי‬
‫‪ | 4‬רבקה רבינוביץ‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪5‬‬

‫תוכן עניינים‬
‫‪7‬‬ ‫פתח דבר‬

‫‪9‬‬ ‫חלק א'‪" :‬עולם ישן עדי יסוד נחרבה"‬

‫‪11‬‬ ‫פרק ‪ :1‬משפחה בורגנית רגילה‬
‫‪15‬‬ ‫פרק ‪ :2‬הרוסים באים‬
‫‪18‬‬ ‫פרק ‪ :3‬המשטר החדש‬
‫‪24‬‬ ‫פרק ‪ :4‬שטיפת המוחות‬
‫‪28‬‬ ‫פרק ‪ :5‬בדרך לגלות סיביר‬
‫‪34‬‬ ‫פרק ‪ :6‬במקום החדש‬
‫‪45‬‬ ‫פרק ‪ :7‬הישרדות — זה שם המשחק‬
‫‪50‬‬ ‫פרק ‪ :8‬בית הספר ומבצע "אבא"‬
‫‪55‬‬ ‫פרק ‪ :9‬ענייני יום‪-‬יום‬
‫‪60‬‬ ‫פרק ‪ :10‬הלנה היפה‬
‫‪66‬‬ ‫פרק ‪ :11‬עיני התכלת שלו‬
‫‪72‬‬ ‫פרק ‪" :12‬אתה דומה מאוד לרבינוביץ"‬
‫‪79‬‬ ‫פרק ‪ :13‬הגנבת הקטנה‬
‫‪83‬‬ ‫פרק ‪" :14‬הילדים יכלו לבית ספר!"‬
‫‪92‬‬ ‫פרק ‪ :15‬סוף למלחמה!‬
‫‪97‬‬ ‫פרק ‪ :16‬ביתנו החדש‬
‫‪106‬‬ ‫פרק ‪ :17‬קמפיין ה"קוסמופוליטים"‬
‫‪111‬‬ ‫פרק ‪ :18‬כל הדלתות סגורות‬
‫‪118‬‬ ‫פרק ‪ :19‬היכרות‪ ,‬אירוסין חתונה‬
‫‪128‬‬ ‫פרק ‪ :20‬תמונות מחיי נישואין‬
‫‪136‬‬ ‫פרק ‪ :21‬מות הרודן והולדת ביתי‬
‫‪147‬‬ ‫פרק ‪ :22‬אמא וסטודנטית‬
‫‪158‬‬ ‫פרק ‪ :23‬חופשיים? לא לגמרי‬
‫‪169‬‬ ‫פרק ‪ :24‬רעידת אדמה אידיאולוגית‬
‫‪175‬‬ ‫פרק ‪ :25‬מורה כפרית‬
‫‪184‬‬ ‫פרק ‪ :26‬בן נולד!‬
‫‪193‬‬ ‫פרק ‪ :27‬הורי חוזרים לריגה‬
‫‪200‬‬ ‫פרק ‪ :28‬ריגה לא מחכה לי‬
 ‫‪ | 6‬רבקה רבינוביץ‬

‫‪207‬‬ ‫פרק ‪ :29‬מקצוע חדש‬

‫‪217‬‬ ‫פרק ‪ :30‬בעיות משפחתיות‬
‫‪221‬‬ ‫פרק ‪" :31‬היכן הדרך לארץ ישראל"‬
‫‪229‬‬ ‫פרק ‪" :32‬כל עוד בלבב פנימה"‬
‫‪243‬‬ ‫פרק ‪ :33‬בלי בעל‪ ,‬בלי אבא‬
‫‪249‬‬ ‫פרק ‪ :34‬יוצאים לדרך חדשה‬

‫‪259‬‬ ‫חלק ב‪" :‬לשוב לציון‪ ,‬ארץ אבותינו"‬

‫‪261‬‬ ‫פרק ‪ :35‬תחנת המעבר‬
‫‪265‬‬ ‫פרק ‪ :36‬עולים חדשים‬
‫‪272‬‬ ‫פרק ‪ :37‬ללמוד לחיות בארץ הזאת‬
‫‪280‬‬ ‫פרק ‪ :38‬בת הים הקטנה‬
‫‪283‬‬ ‫פרק ‪" :39‬התוכלי לתרגם מעברית?"‬
‫‪290‬‬ ‫פרק ‪ :40‬חתונת בתי‬
‫‪295‬‬ ‫פרק ‪ :41‬עידן החלטורות‬
‫‪301‬‬ ‫פרק ‪ :42‬שגרת החיים‬
‫‪306‬‬ ‫פרק ‪ :43‬יום הכיפורים השחור‬
‫‪313‬‬ ‫פרק ‪ :44‬ליקוי מאורות‬
‫‪323‬‬ ‫פרק ‪ :45‬בגידת המשפחה‬
‫‪332‬‬ ‫פרק ‪" :46‬עדיף הסכם גרוע על מלחמה טובה"‬
‫‪335‬‬ ‫פרק ‪ :47‬השמאל והימין‬
‫‪339‬‬ ‫פרק ‪" :48‬קריידמן במילואים"‬
‫‪342‬‬ ‫פרק ‪ :49‬הנסיעה לארצות הברית‬
‫‪350‬‬ ‫פרק ‪ :50‬של"ג לבנון‬
‫‪356‬‬ ‫פרק ‪ :51‬שותפים ויריבים‬
‫‪361‬‬ ‫פרק ‪:52‬פרסטרויקה ברוסיה ובמשפחה‬
‫‪366‬‬ ‫פרק ‪ :53‬פיטורין ועבודה חדשה‬
‫‪369‬‬ ‫פרק ‪ :54‬מותה של אימא‬
‫‪372‬‬ ‫פרק ‪ :55‬ימי תקווה‬
‫‪377‬‬ ‫פרק ‪" :56‬ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה"‬
‫‪383‬‬ ‫פרק ‪ :57‬קברני השלום‬
‫‪386‬‬ ‫פרק ‪ :58‬נוסעים לריגה‬
‫‪396‬‬ ‫פרק ‪ :59‬שברון לב‬
‫‪405‬‬ ‫פרק ‪ :60‬התוקף בא במפתיע‬
‫‪416‬‬ ‫פרק ‪ :61‬עת לסיכומים‬
‫‪418‬‬ ‫סוף דבר‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪7‬‬

‫פתח דבר‬
‫כשהייתי בת שלוש‪ ,‬אמרתי‪" :‬אחרי שאדע את כל האותיות‪ ,‬אשב לכתוב‬
‫ספר"‪ .‬רצה הגורל ותמיד היו דברים דחופים יותר לעשות‪ ,‬לכן פניתי לכתי־‬
‫בת ספר רק בגיל ‪...78‬‬
‫חיי הארוכים עברו דרך שלושה משטרים שונים; כל אחד מהם מטלטל את‬
‫האדם בדרכו‪ ,‬מעצב ושובר משהו בנשמתו‪.‬‬
‫הספר מוקדש למלחמת ההישרדות של אדם (במקרה זה אישה) בתנאים‬
‫בלתי‪-‬אפשריים‪ ,‬כאשר נסיבות היסטוריות שוברות את מהלך חייו שוב‬
‫ושוב וכל‬
‫פעם הוא נאלץ להתחיל מאפס‪ .‬אין פה מעשי גבורה‪ .‬מדובר בחיי יום‪-‬יום‬
‫ובברירות‪ ,‬לעתים אכזריות ואף מכוערות‪ ,‬שהחיים מעמידים לפני גיבורת‬
‫הספר‪ ,‬ובפתרונות‪ ,‬שהיא בוחרת בהם כדי לשרוד‪.‬‬
‫האם העולם בשנות ה‪ 30-‬של המאה ה‪ 20-‬דומה לעולמנו היום? מעט מאוד‪.‬‬
‫השינויים הם קיצוניים‪ .‬צריך האדם‪ ,‬ברגעיים קריטיים של חייו‪ ,‬לדעת‬
‫להמציא את עצמו מחדש‪ ,‬כדי לשרוד ולא לתת לאירועים למחוץ אותו‪.‬‬
‫אני מכנה את זה "להיוולד מחדש"‪ .‬כמה פעמים נולד האדם? לא פעם ואפי־‬
‫לו לא פעמיים‪ .‬תלוי במספר הסערות והמשברים שהחיים זימנו לו‪.‬‬
‫רציתי גם לגרום לקורא לחשוב‪ ,‬כמה פעמים הוא "נולד"‪ ,‬כמה פעמים‬
‫עמד מול הריסות חייו והחל לבנות אותם מחדש‪.‬‬
‫תודתי המיוחדת נתונה לנכדי שרון‪ ,‬שתמיד התעניין בעברי ואהב לשמוע‬
‫קטעים של זיכרונותיי‪ .‬בעידודו ובתמיכתו נרתמתי למשימה זו‪.‬‬
‫‪ | 8‬רבקה רבינוביץ‬
 ‫חלק א'‬

‫"עולם ישן‬
‫עדי יסוד נחריבה‪"...‬‬
‫("האינטרנציונל")‬
 ‫פרק ‪1‬‬
‫משפחה בורגנית רגילה‬
‫משפחתנו דמתה לאלפי משפחות יהודיות בעיר ריגה‪ ,‬בירת לטביה‪ .‬אבא‬
‫ואימא באו ממשפחות מסורתיות מרובות ילדים‪ ,‬עניות מאוד‪ .‬לאבי היו שמונה‬
‫אחים ואחיות‪ ,‬לאמי — שבעה‪ .‬אחד הסבים היה סנדלר‪ ,‬השני חייט‪ .‬ילדיהם‪,‬‬
‫הוריי ודודיי‪ ,‬נאלצו לצאת לחיים עצמאיים בגיל צעיר‪ ,‬אחרי בית ספר יסודי‪.‬‬
‫כמה מהם היגרו — שלוש אחיות ושני אחים של אמי — לאמריקה‪ ,‬שני האחים‬
‫הצעירים של אבי — לרוסיה‪ ,‬האח הגדול ואחות אחת — לדרום אפריקה‪ .‬רובם‬
‫די הצליחו שם בעסקים‪ ,‬למרות היותם חסרי השכלה ומקצוע; שני אחים של‬
‫אימא למדו רפואה בארה"ב‪ .‬אחד מהם מת בגיל צעיר‪ ,‬השני האריך ימים‪.‬‬
‫שנות השלושים שקדמו לכיבוש הרוסי ולמלחמה‪ ,‬היו שנות שגשוג כלכלי‬
‫בלטביה‪ .‬מבין אלה שנותרו בה‪ ,‬הוריי הצליחו בעסקיהם יותר מכולם‪ .‬בבעלותם‬
‫היה בית מסחר גדול לממדי אותה התקופה‪ .‬היו להם גם נכסים אחרים בריגה‬
‫ובתל‪-‬אביב‪ .‬היה זה נוהג נפוץ בין יהודים אמידים באירופה — לרכוש נכסים‬
‫בפלשתינה‪ .‬ייתכן שראו בזה דאגה למקלט לעצמם ליום סגריר‪.‬‬
‫היו שמועות על סכנה שמאיימת ממערב‪ ,‬מגרמניה הנאצית‪ ,‬וגם ממזרח‪,‬‬
‫מברית המועצות‪ .‬אבא דיבר על אפשרות לעבור לפלשתינה‪ ,‬אך אימא לא‬
‫רצתה לשמוע‪ .‬כאשר הכסף זורם והחיים נוחים‪ ,‬יש טבחית ואומנת צמודה‬
‫שמטפלת בילדים‪ ,‬מי רוצה לנטוש את כל זאת בשל סכנה שנראית הזויה?‬
‫"אנחנו לא קשורים לפוליטיקה‪ ,‬אנחנו אנשים פרטיים‪ ,‬נשב בשקט‪ ,‬מה יעשו‬
‫לנו?" זאת הייתה טענתה הקבועה‪.‬‬
‫חיינו זרמו בשקט וברווחה‪ .‬דירה בת חמישה חדרים‪ ,‬משרתות‪ ,‬חגים‬
‫יהודיים‪ ,‬חגיגת בר‪-‬מצווה לבן‪ ,‬שיעורי נגינה בפסנתר לבת — הכול כמקובל‬
‫בבתי יהודים מכובדים‪.‬‬
‫ההורים הקדישו את מרב זמנם לעסק‪ ,‬ולא שררה אינטימיות רבה בינם‬
‫לבין ילדיהם‪ .‬אנחנו — אחי הבכור יוסף ואני — היינו נתונים להשגחת אומנת‪,‬‬
‫"פרויְ לַ יין"‪ ,‬הפנייה המקובלת לאישה‬
‫גרמניה רווקה כבת ארבעים‪ .‬קראנו לה ְ‬
 ‫‪ | 12‬רבקה רבינוביץ‬

‫לא נשואה בגרמנית‪ .‬היא בעצם גידלה אותי‪ .‬היא לימדה אותי להתפלל בסגנון‬
‫הנוצרי‪ :‬כל ערב‪ ,‬לפני השינה‪ ,‬הייתי כורעת על הברכיים ליד מיטתי‪ ,‬מצמידה‬
‫את כפות ידיי לחזה ואומרת‪" :‬אלוהי הטוב‪ ,‬סלח לי על הדברים הרעים‬
‫שעשיתי היום"‪.‬‬
‫הוריי היו "דתיים ליברלים"‪ .‬על כשרות ועל ציון חגים יהודיים‪ ,‬כולל סדר‬
‫פסח כהלכתו‪ ,‬היה מופקד סבא‪ ,‬איש דתי מאוד‪ ,‬שחי עמנו‪ .‬אימא הייתה‬
‫מדליקה נרות שבת‪ .‬אותנו רשמו לבתי ספר יהודיים‪ :‬אחי למד בגימנסיה‬
‫העברית היחידה בעיר‪ ,‬שנועדה רק לבנים‪ .‬ואני למדתי בבית ספר של עמותת‬
‫"עזרא"‪ ,‬עמותה של נדבנים יהודים שהקימה רשת בתי ספר יהודיים במזרח‬
‫אירופה ובמרכזה‪.‬‬
‫שפת הלימוד בבית ספרי הייתה גרמנית‪ ,‬ושיעור שבועי הוקדש לעברית‬
‫ולענייני דת‪ .‬בקיץ האחרון לפני פלישת הסובייטים רשמו אותי ההורים לחוג‬
‫ספורט‪ ,‬כי נתגלו אצלי בעיות קואורדינציה ושיווי משקל‪ .‬שנאתי את החוג‪,‬‬
‫והוא גם לא שיפר את מצבי במיוחד‪ .‬עד היום אני סובלת מאותן הבעיות‪.‬‬
‫הייתי ילדה די מוזרה‪ .‬מעולם לא שיחקתי בבובות‪ ,‬לא זכורה לי אף בובה‬
‫בבית‪ ,‬וגם לא השתתפתי במשחקי כדור בחוץ‪ .‬אהבתי לשבת ולצייר‪ ,‬אפילו‬
‫שלא התברכתי בכישרון מיוחד‪ ,‬ולהקשיב לסיפורי מעשיות מאת אנדרסן‬
‫והאחים גרים‪ ,‬שהקריאה לנו פרויליין‪ .‬לימים למדתי להמציא בעצמי מעשיות‬
‫שאחי אהב לשמוע לפני השינה‪ .‬גם אהבתי מאוד לנגן בפסנתר‪ .‬היו לנו משחקי‬
‫שולחן כגון דומינו‪ ,‬לוטו ודמקה‪ .‬אחי‪ ,‬שהיה גדול ממני בארבע וחצי שנים‪ ,‬נהג‬
‫להביא מבית הספר כל מיני חידושים‪ ,‬כמו משחק השחמט שהוא לימד אותי‬
‫לשחק‪ .‬ממנו גם שמעתי לראשונה את "התקווה" בנוסח הישן‪ ,‬שהיה מקובל‬
‫בגולה‪:‬‬
‫עוד לא אבדה תקוותנו‬
‫התקווה הנושנה‪:‬‬
‫לשוב לציון‪ ,‬ארץ אבותינו‪,‬‬
‫עיר‪ ,‬בה דוד חנה‪.‬‬
‫שמעתי ממנו גם שירים עבריים אחרים מאותה תקופה‪ ,‬ואת המילים הוא‬
‫תרגם לי לגרמנית‪ ,‬בקיצור נמרץ‪ .‬הוא שלט בעברית היטב — הרי זאת הייתה‬
‫שפת הלימוד בבית ספרו‪ .‬אהבתי במיוחד את השיר על בניית נמל תל‪-‬אביב‪,‬‬
‫ועד היום אני זוכרת בית אחד ממנו‪:‬‬
‫למרחקים מפליגות הספינות‪,‬‬
‫אלף ידיים חופרות ובונות‪,‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪13‬‬

‫אנו נכבוש את החול‪ ,‬את הגל —‬

‫אנו בונים פה נמל‪ ,‬פה נמל‪.‬‬
‫קרוא וכתוב גרמנית ידעתי מגיל חמש‪ .‬רוסית לא ידעתי‪ ,‬יידיש הבנתי בלי‬
‫לדבר‪.‬‬
‫מודעות להבדלים מעמדיים ולייחוס שלנו כמשפחה אמידה התפתחה‬
‫אצלי די מוקדם‪ .‬שתיים מדודותיי‪ ,‬אחיות של אימא‪ ,‬היו דודה אסתר ודודה‬
‫ֶפיְ יגָ ה‪ .‬אהבתי את הדודות מאוד‪ ,‬הרגשתי אליהן קרבה גדולה יותר מאשר‬
‫לאימא‪ .‬לדודה אסתר ולבעלה שמעון הייתה חנות רהיטים קטנה‪ .‬הם לא היו‬
‫עשירים אלא מה שנקרא "מעמד בינוני נמוך"‪ .‬הייתה להם בת יחידה ושמה‬
‫רעיה‪ .‬לעומתם‪ ,‬דודה פייגה ודוד שְׂ רוּלִ יק (ישראל) היו ממש עניים‪ .‬הוא עסק‬
‫במלאכה פשוטה — תפירת כובעים‪ ,‬נדמה לי‪ ,‬והתקשה לפרנס את משפחתו‪.‬‬
‫היו להם שתי בנות — רעיה ורבקה‪ .‬הגדולה‪ ,‬רעיה‪ ,‬הייתה חברה בארגון נוער‬
‫ציוני‪ ,‬כנראה "השומר הצעיר"‪ ,‬והשתתפה בפעולות הכשרה; אז לא הבנתי‬
‫למה הכוונה‪ .‬ראיתי תמונות שלה בחברת נערים ונערות לבושים בבגדי חאקי‬
‫וישובים סביב מדורה‪.‬‬
‫לא נעלמה מעיניי העובדה שדודה פייגה ודוד שרוליק אף פעם לא נכחו‬
‫במסיבות הנוצצות שנערכו מדי פעם בביתנו‪ .‬שאלתי את אימא על כך‪ ,‬והיא‬
‫אמרה שהם אמנם קרובי משפחה אבל "לא שייכים לחוג החברתי שלנו"‪.‬‬
‫דודה פייגה נראתה אישה פשוטה ולא מטופחת‪ ,‬בניגוד לאימא שהייתה תמיד‬
‫אלגנטית‪ :‬על אצבעה טבעת יהלום ולרגליה נעלי עקב מעור תנין‪ .‬דודה אסתר‬
‫הייתה מקובלת בכל המסיבות‪ .‬אמנם המעמד הכלכלי של משפחתה היה נמוך‬
‫יותר משלנו‪ ,‬אך זה לא היה מורגש‪ .‬היא הייתה היפה מבין שלוש האחיות‪,‬‬
‫ואילו בעלה‪ ,‬הדוד שמעון‪ ,‬היה גבר יפה תואר ומלא שמחת חיים‪ ,‬ותמיד היה‬
‫ארי ולא כשמה הרשמי‬ ‫מסמר הערב‪ .‬כל הקרובים והמכרים קראו לאימא ֶמ ִ‬
‫מרים ִא ָידה‪.‬‬
‫לשתי הדודות לא היו משרתות בבית כמו שהיו לנו‪ .‬דודה פייגה ומשפחתה‬
‫אפילו לא עזבו את העיר בחודשי הקיץ‪ ,‬לעומת הוריי ששכרו קומה שלמה‬
‫בווילה גדולה‪ ,‬תמיד באותו מקום בעיירת הקיט המפורסמת יו ְּר ָמלָ ה‪,‬‬
‫המשתרעת לאורך שפת הים הבלטי‪ .‬דודה אסתר‪ ,‬בעלה ובתם היחידה רעיה‬
‫גם נפשו בקיץ ביורמלה‪ ,‬אם כי שכרו מקום צנוע יותר‪.‬‬
‫קצת התביישתי מכך שפרויליין תמיד ליוותה אותי לבית הספר ובחזרה‪,‬‬
‫בעוד רוב הילדים באו והלכו לבד‪ .‬פעם‪ ,‬כשכבר לא עבדה אצלנו‪ ,‬חזרתי‬
‫הביתה עם ילדה בת כיתתי שאתה התיידדתי‪ .‬אימא הייתה בבית‪ ,‬היא עלתה‬
 ‫‪ | 14‬רבקה רבינוביץ‬

‫מהחנות לארוחת צהריים‪ .‬היא אמנם הזמינה את האורחת לאכול אתנו‪ ,‬אך‬
‫מאוחר יותר נזפה בי‪" :‬אסור להביא הביתה אנשים שאיננו מכירים‪ .‬הילדה‬
‫הזאת אינה שייכת לחוג החברתי שלנו"‪ .‬הצטערתי מאוד‪ ,‬כי הילדה מצאה חן‬
‫בעיניי‪ ,‬הרגשתי שזה לא צודק ושלא חשוב לי שהיא מתגוררת בדירה קטנה‪.‬‬
‫ביקרתי אותה בביתה בחשאי‪ .‬אך להתווכח עם ההורים‪ ,‬לפי החינוך שקיבלתי‪,‬‬
‫היה אסור בהחלט‪.‬‬
‫גם סימני התעניינותי בפוליטיקה הופיעו מוקדם מאוד‪ .‬בעוד ילדות בגילי‬
‫שיחקו בבובות‪ ,‬אני הטיתי אוזן לשיחות של המבוגרים‪ .‬לפי הסיפור שסיפרו‬
‫במשפחתי‪ ,‬כבר בגיל ארבע הבעתי את ההתבטאות הפוליטית הראשונה‬
‫שלי‪" .‬הגדולים" דיברו על כך שאיטליה תקפה את אתיופיה‪ ,‬על הפצצות‬
‫האיטלקים‪ ,‬ועל האתיופים חסרי אונים‪ ,‬שאין להם אפילו מטוסים‪ .‬כשדיברו‬
‫על מספר הקורבנות‪ ,‬פרצתי בבכי‪ .‬שאלו אותי מה קרה‪ ,‬ועניתי‪" :‬מסכנים‬
‫האתיופים‪ ,‬האיטלקים הרעים הורגים אותם"‪ .‬תמיד הייתי בצד של החלשים‪.‬‬
‫הוריי היו גאים מאוד במעמדה היוקרתי של משפחתנו‪ ,‬ולא בכדי‪ :‬הרי הגיעו‬
‫לכל העושר והמעמד במו‪-‬ידיהם‪ ,‬התחילו ממש מאפס‪ .‬מגיל שש‪-‬עשרה עבדה‬
‫אימא כזבנית שכירה וחסכה כל פרוטה; כעבור כמה שנים פתחה חנות זעירה‬
‫משלה‪ .‬אבא היה "סוכן נוסע"‪ ,‬היה מסתובב בכל לטביה ומציע לבעלי חנויות‬
‫את מרכולתו‪ .‬כך גם הכיר את אימא‪ .‬הוא ניחן בחוש מסחרי מפותח‪ ,‬במרץ‬
‫ובתעוזה‪ ,‬ולאחר שהתחתנו‪ ,‬היה הוא זה שדחף את העסק קדימה‪ .‬ביזמתו‬
‫התחילו לסחור בהלבשה תחתונה ובבגדים מוכנים‪ .‬כתוצאה ממאמציו‪ ,‬החנות‬
‫הקטנה למוצרי סדקית שייסדה אימא הפכה לבית מסחר בן שלוש קומות‪.‬‬
‫אבא היה איש עסקים מהסוג שלא אהב לשמור כסף בבנק והשקיע אותו‬
‫בנכסים אחרים‪ .‬היה לאבא ידיד נפש‪ ,‬בצלאל שמו; בשותפות אתו קנה בית‬
‫דירות גדול בריגה‪ .‬בתחילת שנות השלושים שני הידידים נסעו לפלשתינה‬
‫וקנו בית במרכז תל‪-‬אביב‪ ,‬באותה שיטה של חלוקה שווה בשווה‪.‬‬
‫באותם זמנים לא שמעו בריגה על טייקונים ועל עסקים בקנה מידה עולמי‪,‬‬
‫והמעמד הכלכלי של משפחתנו נחשב גבוה מאוד‪ .‬היה להוריי יסוד לגאווה‪,‬‬
‫ואפשר גם להבין את אימא‪ ,‬שלא רצתה לנטוש את מה שהשיגה בעמל כל חייה‪.‬‬
‫אהבתי לבקר בבית המסחר שלנו‪ ,‬שהיה ממוקם באותו בניין שבו התגוררנו‪.‬‬
‫הזבניות פינקו אותי‪ .‬במיוחד זכורה לי זבנית אחת‪ ,‬לאה‪ .‬נשמר אצלי תצלום‬
‫שבו היא מחזיקה אותי על הידיים‪ .‬יום אחד באתי ולא מצאתי אותה; נאמר לי‬
‫שנסעה לפלשתינה‪ .‬זכיתי לראות אותה בשנת ‪ ,1970‬בתל‪-‬אביב‪ :‬היא באה עם‬
‫בעלה לבקר אותנו מקיבוץ אשדות יעקב‪ ,‬שבו היו חברים‪.‬‬
 ‫פרק ‪2‬‬
‫הרוסים באים‬
‫בקיץ ‪ 1939‬היה לנו אורח מאמריקה – האח של אימא‪ ,‬דוד יעקב‪ ,‬שסיים‬
‫לימודי רפואה‪ .‬ביקורו התארך עד לסתיו‪ ,‬ואז הגיעו חדשות מסעירות‪ :‬צבא‬
‫גרמניה פלש לפולין‪ .‬מלחמת העולם השנייה החלה‪.‬‬
‫הדוד כמעט שלא יכול היה לחזור לביתו‪ :‬לא היו טיסות ישירות מלטביה‬
‫לאמריקה‪ ,‬והוא היה זקוק לנקודת מעבר באירופה – אלא שאירופה כבר‬
‫בערה כולה ורוב נתיבי התעופה האזרחית נסגרו‪ .‬בקושי מצא נתיב יציאה דרך‬
‫פינלנד‪ .‬לפני עזיבתו אמר להוריי‪:‬‬
‫— "אתם יושבים על חבית אבק שריפה‪ .‬עזבו מיד‪ ,‬לאן שרק אפשר!"‬
‫אך אימא חזרה על העמדה הקבועה שלה‪ .‬וגם כבר לא היו בררות רבות‪.‬‬
‫היו שברחו מזרחה‪ ,‬לברית המועצות; אלא שהוריי שנאו את הסובייטים יותר‬
‫מששנאו את הגרמנים‪ ,‬וזאת לא הייתה אפשרות שמקובלת עליהם‪.‬‬
‫השינוי הממשי הראשון בחיינו חל בחורף ‪ .1939‬פרויליין שלנו‪ ,‬שעד אז לא‬
‫גילתה שום סימנים של רגשות לאומניים‪ ,‬הודיעה להוריי שהחליטה להיענות‬
‫לקריאת הפיהרר לכל הגרמנים האתניים לשוב למולדת‪ .‬האמת היא שלא‬
‫היה מדובר ב"מולדת הגרמנית" אלא בשטחי פולין שזה עתה נכבשו על‪-‬ידי‬
‫הגרמנים‪ :‬היטלר מיהר ליישב אותם בגרמנים והבטיח ל"שבים למולדת" כל‬
‫מיני הטבות‪ .‬פרויליין ואמה הקשישה מצאו את עצמן בעיר הפולנית ּפוֹ זְ נָ ן‪,‬‬
‫לפוֹ זֶ ן‪ ,‬כי זה נשמע גרמני יותר‪ .‬בשבילנו היה זה‬ ‫שאת שמה הגרמנים שינו ּ‬
‫שינוי עצום כי היינו קשורים אליה מאוד‪ .‬אני זכרתי אותה מאז שזכרתי את‬
‫עצמי‪ .‬בניגוד להוריי שהקדישו את מרב זמנם לעסק‪ ,‬היא תמיד הייתה אתנו‪.‬‬
‫באביב עזבה גם הטבחית‪ :‬היא תכננה לפתוח מסעדה משלה בעזרת החסכונות‬
‫שצברה במשך שנות העבודה אצלנו‪ .‬החיים נעשו פחות נוחים ומסודרים‪ .‬פה‬
‫ושם דודה פייגה באה לבשל אצלנו‪ .‬אנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬מצאנו את עצמנו חופשיים‬
‫כציפורי דרור‪ .‬אחי בילה יותר עם חברים‪ ,‬ואילו אני הפכתי לתולעת ספרים‬
‫של ממש‪.‬‬
 ‫‪ | 16‬רבקה רבינוביץ‬

‫באפריל ‪ 1940‬חגגנו את מסיבת בר‪-‬המצווה של יוסף בפאר רב ובהשתתפות‬

‫מאות אורחים‪ .‬הייתה תזמורת קטנה‪ .‬הכול היה מרשים מאוד‪ .‬לי תפרו שמלת‬
‫ערב ארוכה ממשי ורוד וסירקו את שערי בתסרוקת תלתלים‪ .‬ניגנתי לפני‬
‫האורחים את היצירה "סרנדה" של שוברט והייתי גאה מאוד‪.‬‬
‫באמצע יוני משום מה‪ ,‬עוד היינו בעיר ולא ביורמלה‪ ,‬אולי בגלל מחלתו של‬
‫סבא‪ ,‬אולי בגלל חששות הוריי מהמלחמה המתקרבת‪.‬‬
‫הכול התהפך ביום שטוף שמש באמצע החודש‪.‬‬
‫שמענו פתאום רעש מוזר — מתכתי‪ ,‬מונוטוני‪ ,‬מחריש אוזניים‪ .‬נשמע כאילו‬
‫גוררים על הכביש טונות של מתכת‪ .‬אחי ואני יצאנו למרפסת לראות מה‬
‫קורה — וראינו שהמוני אנשים הצטופפו על המדרכות‪ ,‬בכל המרפסות וליד‬
‫החלונות‪ .‬הרעש התקרב והתחזק‪ ,‬וכעבור כמה דקות ראינו כלי רכב ענקיים‬
‫ממתכת הנעים בטור אין‪-‬סופי לאורך הרחוב‪.‬‬
‫"אלה טנקים‪ ,‬אמר יוסף‪ ,‬משתמשים בהם במלחמה‪ .‬את רואה את קני‬
‫התותחים המותקנים עליהם?"‬
‫על הטנקים נראו חיילים שחייכו ונפנפו בידיהם להמון שהצטופף במדרכות‪.‬‬
‫כל החנויות נסגרו‪ .‬אבא ואימא עלו מהחנות הביתה והצטרפו אלינו‪ .‬פניהם‬
‫היו נפולים‪ .‬פה ושם מישהו זרק פרחים לכיוון החיילים‪ ,‬אך רוב הצופים עמדו‬
‫בשתיקה והביטו בטנקים כמהופנטים‪.‬‬
‫אחרי טור הטנקים‪ ,‬מילאו את הכביש יחידות חיל רגלים‪ .‬ההמון על המדרכות‬
‫התגבר על ההלם הראשוני‪ .‬אנשים ענדו סרטים אדומים על שרוולי בגדיהם‬
‫והתרוצצו בעצבנות‪ ,‬התקרבו לחיילים‪ ,‬צעקו משהו‪ .‬היו גם כאלה שנופפו‬
‫בדגלונים אדומים‪.‬‬
‫"תראו את החנפנים"‪ ,‬אמרה אימא במרירות‪" ,‬יצאו ללקק לשלטון החדש"‪.‬‬
‫אך רוב הקהל הביט במראות המוזרים בשתיקה מתוחה‪.‬‬
‫מבטי נדד מאימא לאבא‪ ,‬מצפה להסברים על מה שקורה‪ .‬אחרי שתיקה‬
‫ממושכת אבא נתן הסבר ענייני‪" :‬הרוסים באו"‪.‬‬
‫הרוסים? בשביל מה באו? מה יקרה עכשיו?‬
‫לא ידענו שבשנת ‪ 1939‬נחתם הסכם בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית‬
‫על חלוקת אירופה ביניהן‪ :‬ברית המועצות לא תפריע לגרמניה לכבוש את רוב‬
‫שטחי פולין וארצות אחרות‪ ,‬ואילו גרמניה לא תפריע לברית המועצות לכבוש‬
‫את הארצות הבלטיות — לטביה‪ ,‬ליטא ואסטוניה‪ ,‬ושטחים נוספים — חבל‬
‫בּ וּקוֹ ִבינָ ה באוקראינה המערבית ומולדביה‪ ,‬שהיו שייכות לפולין ולרומניה‪.‬‬
‫אחרי שהגרמנים סיימו את כיבוש החלק "שלהם" בפולין‪ ,‬הגיע תורם של‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪17‬‬

‫הרוסים לפעול‪ .‬מוסקבה הציגה לפני ממשלות לטביה‪ ,‬ליטא ואסטוניה‬

‫אולטימטום‪ :‬או שאתם מצטרפים לברית המועצות "מרצונו החופשי של‬
‫עמכם"‪ ,‬או שנכבוש אתכם בכוח צבאי‪ .‬משום שלארצות הקטנטנות הללו לא‬
‫היו כוחות צבא משמעותיים‪ ,‬לא הייתה בררה אלא להצטרף לברית המועצות‬
‫במעמד של רפובליקות בעלות ממשל עצמי מוגבל‪ ,‬הכפוף לשלטון המרכזי‬
‫במוסקבה‪.‬‬
‫זאת התשובה על השאלה "בשביל מה באו" — לכבוש‪ ,‬לצרף לאימפריה‪ .‬על‬
‫השאלה השנייה‪" ,‬מה יהיה עכשיו?" — לאיש לא הייתה תשובה‪ .‬רק דבר אחד‬
‫היה ברור‪ :‬מה שהיה לא יהיה עוד‪.‬‬
 ‫פרק ‪3‬‬
‫המשטר החדש‬
‫למחרת פתחו הוריי את בית המסחר כרגיל‪ .‬הזבניות עמדו בקבוצות‪ ,‬התלחשו‪,‬‬
‫אחדות מהן הסתכלו על הבעלים בעוינות גלויה‪ .‬אף אחת מהן לא רצתה‬
‫לעשות את עבודתה הרגילה‪ .‬היו דווקא הרבה קונים‪ :‬אנשים מיהרו להיפטר‬
‫מהכסף הלטבי לפני שיאבד את ערכו ויוחלף ברובל הסובייטי‪ .‬אבא ואימא‬
‫התקשו לעמוד בלחץ‪ .‬כאשר קראו לזבניות שיפסיקו את האספות שלהן‬
‫ויעזרו‪ ,‬אחת מהן שתמיד נחשבה "מנהיגה"‪ ,‬אמרה‪" :‬אתם כבר לא תתנו לנו‬
‫פקודות‪ .‬השלטון עכשיו שלנו‪ .‬זמנכם תם!"‬
‫כעבור כמה ימים פורסם צו של השלטון החדש‪ :‬להכפיל את כל המשכורות‬
‫של העובדים השכירים‪ .‬הזבניות התהלכו בחנות כמו מלכות‪ ,‬קרנו מאושר‪,‬‬
‫חזרו אין‪-‬ספור פעמים על השורה המפורסמת מהמנון ה"אינטרנציונל"‪" :‬מי‬
‫שהיה כלום‪ ,‬יהיה הכול!"‬
‫עבר עוד יום ופורסם צו חדש‪ :‬להעלות את כל המחירים במשק בשלוש מאות‬
‫אחוזים‪ .‬שמחת הזבניות הפכה לתמיהה‪" .‬המנהיגה" הרגיעה‪" :‬זה רק בינתיים‪,‬‬
‫עד שהשלטון יתארגן‪ .‬עוד תראו כמה טוב יהיה לנו"‪.‬‬
‫מכשיר הרדיו שלנו‪ ,‬שעמד זמן רב כמעט ללא שימוש‪ ,‬הפך עכשיו לפריט‬
‫החשוב בבית‪ .‬כל הזמן שודרו חדשות מסעירות‪ ,‬שירי לכת‪ ,‬סיסמאות ופניות‬
‫לאוכלוסייה‪ .‬השלטונות השתדלו ליצור אווירה של חג‪ .‬מדי פעם עצרו‬
‫בפינות הרחובות משאיות שבהן חיילים ובחורות רוסיות‪ .‬חייל אחד היה מנגן‬
‫בהרמוניקה‪ ,‬והיתר רקדו עם הבחורות והזמינו גם עוברים ושבים להצטרף‪.‬‬
‫אנשים התקהלו סביב המשאיות‪ ,‬מביטים בסקרנות על ההצגה הבלתי‪-‬צפויה‪.‬‬
‫אחדים אף הצטרפו לשירה ולריקודים‪.‬‬
‫אי‪-‬אפשר היה להתעלם מהלבוש המוזר של הבחורות‪ ,‬שהגיעו כנראה עם‬
‫הצבא‪ :‬כולן לבשו שמלות בד מכותנה פשוטה‪ ,‬מעוטרות בציורים קטנים‬
‫מודפסים‪ ,‬תפורות בצורה פשוטה מאוד‪ ,‬על רגליהן גרבי כותנה שחורים‬
‫ועליהם עוד גרביים קצרים צבעוניים‪ ,‬ונעליים פשוטות ונמוכות עקב‪ .‬נשות‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪19‬‬

‫ריגה שתמיד היו מטופחות וגרבו רק גרבי משי‪ ,‬היו המומות מהמראות האלה‪.‬‬
‫חוץ מלעג לנושא‪ ,‬הוא לווה גם בלא מעט חשש כי היה זה סימן לעוני הקשה‬
‫השורר בברית המועצות‪ ,‬בניגוד לכל ההתרברבות על החיים המאושרים בה‪.‬‬
‫נפוצו סיפורים על נשות קצינים שבאות לתיאטרון לבושות בכותנות לילה‬
‫מקושטות בתחרה‪ ,‬כשהן משוכנעות שאלה שמלות ערב‪.‬‬
‫הוריי מצאו לי מורה לשפה הרוסית‪ ,‬כי לא ידעתי אף אות ואף מילה‪ .‬לא‬
‫הספקתי ללמוד הרבה בחודשיים שנותרו עד תחילת שנת הלימודים‪ ,‬אך‬
‫לפחות את האותיות הקיריליות למדתי‪.‬‬
‫בית הספר שלנו‪ ,‬שקיבל שם חדש "בית הספר העירוני"‪ ,‬עבר לשפת הוראה‬
‫ברוסית‪ .‬בהתחלה הייתי די אומללה כי אוצר המילים הרוסיות שלי היה‬
‫אפסי‪ .‬משיחת הפתיחה של מחנכת הכיתה לא הבנתי כלום‪ .‬אחרי השיחה‬
‫היא התחילה לרשום את הנתונים האישיים שלנו ביומן הכיתה‪ .‬כשהגיע תורי‬
‫רציתי לומר שאני עוד לא בת שמונה ויצא לי‪" :‬אני עוד לא נולדתי"‪ .‬כל הכיתה‬
‫פרצה בצחוק רם‪.‬‬
‫בחודשים הבאים גדל הידע שלי ברוסית במהירות הבזק‪ .‬השפה שאינה קלה‬
‫כלל וכלל פשוט "נכנסה לי לדם"‪ ,‬וכעבור כמה חודשים ילדים אחרים‪ ,‬שדיברו‬
‫רוסית בבית‪ ,‬כבר העתיקו ממני במבחנים‪ .‬קשרתי ברית עם הרוסית לכל‬
‫החיים‪ ,‬הכרתי אותה על כל רזיה וניביה‪ ,‬והיא הפכה בשבילי לשפה שבה אני‬
‫חושבת‪ ,‬חולמת‪ ,‬קוראת וכותבת‪ .‬השליטה שלי בגרמנית לעומת זאת נשארה‬
‫ברמה של ילדה בת שמונה‪ ,‬דיברתי גרמנית רק עם ההורים ולפעמים עם אחי‪.‬‬
‫בינתיים השלטון החדש התארגן והתחיל לשנות את הסדר הכלכלי‪ .‬יום אחד‪,‬‬
‫שבועיים בערך אחרי הפלישה‪ ,‬הגיע לבית המסחר נציג הממשלה‪ ,‬קומיסר‪,‬‬
‫שהיה במקרה גם יהודי‪ .‬הוא הודיע שמהיום הוא מנהל את העסק‪ .‬הוא הוציא‬
‫מתיקו מסמך מוכן‪ ,‬הצהרה‪ ,‬ובה נאמר שהבעלים "מרצונם החופשי‪ ,‬מעבירים‬
‫את העסק לידי העם העובד"‪ ,‬והראה להוריי היכן לחתום‪ .‬באותה צורה הולאם‬
‫גם הבית שאבא קנה בשותפות עם ידידו בצלאל‪.‬‬
‫בימים שלפני הלאמת החנות עוד יכלו הוריי לרוקן אותה מחלק גדול של‬
‫הסחורה (רוב בעלי החנויות אכן עשו זאת)‪ ,‬אך הם החליטו להשאיר הכול כפי‬
‫שהיה‪ ,‬בתקווה שהשלטונות יעריכו את יושרם ויאפשרו להם להישאר לעבוד‬
‫במקום‪ .‬הייתה זאת תקוות שווא‪ .‬בו‪-‬במקום הודיע הקומיסר לאבא ולאימא‬
‫שהם מפוטרים‪" :‬אתם הרי מבינים שאנחנו לא יכולים לתת בכם אמון"‪ ,‬הסביר‪.‬‬
‫הוא שאל עוד כמה שאלות על ההכנסה החודשית של העסק ועל ההוצאות‬
‫השוטפות‪ ,‬ואחר‪-‬כך ליווה אותם אל הדלת‪.‬‬
 ‫‪ | 20‬רבקה רבינוביץ‬

‫בימים הקרובים התברר ששאלותיו על ההכנסות לא נשאלו רק לצורכי ניהול‪.‬‬

‫אורחים לא קרויים הגיעו לדירתנו — פקידי מס‪ .‬הם הטילו על הוריי מס הכנסה‬
‫מאוד גבוה‪ ,‬כאילו העסק נשאר בידיהם והם ממשיכים לקבל ממנו הכנסות‪.‬‬
‫הסבריו של אבא כי הם עכשיו מובטלים ואין להם הכנסה בכלל‪ ,‬לא עשו על‬
‫הפקידים שום רושם‪" :‬גזלתם מהעם מספיק כסף במשך שנים"‪ ,‬אמרו‪" ,‬עכשיו‬
‫תחזירו אותו לעם"‪.‬‬
‫לא היה שום סיכוי לגייס את סכום המס‪ ,‬אפילו לא שליש ממנו‪ .‬כפי שכבר‬
‫ציינתי‪ ,‬אבא לא נהג לאגור כסף מרווחי החנות והשקיע את הרווחים בהרחבת‬
‫העסק ובנדל"ן‪ .‬מאחר שהרכוש‪ ,‬פרט לחצי הבית בתל‪-‬אביב שעליו לא יכלו‬
‫הרוסים לשים יד‪ ,‬הועבר "מרצונם החופשי לידי העם העובד"‪ ,‬הוריי מצאו את‬
‫עצמם בלי רכוש‪ ,‬בלי כסף‪ ,‬בלי פרנסה ובעלי חוב ענק לשלטונות המס‪.‬‬
‫כמה ידידים שהיו במצב דומה‪ ,‬יעצו להוריי‪" :‬צפצפו על החוב‪ .‬מה הם יעשו‬
‫לכם? ממילא אין כבר מה לקחת‪ ,‬הרי הכול נלקח"‪ .‬הם המעיטו ביכולת המשטר‬
‫החדש למצוא פתרונות יצירתיים‪ ,‬כפי שהתברר בהמשך‪.‬‬
‫הוריי רצו בכל זאת להיראות אזרחים הגונים שמשתדלים לציית להוראות‬
‫השלטון‪ .‬אי‪-‬לכך הם התחילו למכור חפצים‪ :‬הריהוט של חדר האוכל הוקרב‬
‫ראשון‪ ,‬סט רהיטי מהגוני מפואר (היו רק שניים כאלה בכל ריגה)‪ ,‬שכלל שני‬
‫מזנונים (אחד לכלים מיוחדים לפסח)‪ ,‬שולחן סגלגל ענק ותריסר כיסאות —‬
‫כמו כן נמכרו גם רוב התכשיטים ומעילי הפרווה של אימא‪.‬‬
‫לא הצטערתי על הדברים שנלקחו מהבית כי כבר אז התחלתי להזדהות עם‬
‫המשטר החדש‪ ,‬ואלה היו ניצני השינוי האידיאולוגי שעברתי בהמשך וראיתי‬
‫בהתרוששות משפחתי במידה מסוימת עשיית צדק‪ .‬מדוע מגיע לנו ליהנות‬
‫מכל טוב כשלאחרים אין כלום? היה רק פריט אחד שנפרדתי ממנו בדמעות —‬
‫הפסנתר שלי‪ .‬אהבתי אותו‪ ,‬אהבתי לנגן אפילו את התרגילים הכי משעממים‪.‬‬
‫הייתה זאת פרידה לתמיד‪ ,‬מאז לא חזרתי לנגן‪.‬‬
‫הסכומים שהתקבלו ממכירת חפצי הבית היו כטיפה בים לעומת סכום המס‬
‫שהוטל על המשפחה‪ ,‬אך הוריי הקפידו להעביר אותם לשלטונות‪ .‬שיראו‪ :‬אנו‬
‫עושים כל שביכולתנו‪.‬‬
‫לעומת הדברים שנעלמו מהבית בזה אחר זה‪ ,‬הופיע פריט חדש — מכונת‬
‫תפירה‪ .‬אבא מצא עבודה כתופר סדינים‪ .‬הביאו אלינו גלילים גדולים של‬
‫בדים‪ ,‬ואבא גזר את הבד לפי המידה ותפר ממנו סדינים‪ .‬כנראה התפרנסנו מזה‬
‫איכשהו‪ .‬לאימא לא הייתה עבודה והיא הייתה רוב הזמן בבית‪ .‬בתור עקרת‬
‫בית היא הייתה חסרת ניסיון‪ ,‬הרי כל חייה הייתה אשת עסקים‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪21‬‬

‫היום שבו קראו לאימא לשוב לעבודה בחנות זכור לי היטב‪ ,‬כי היה זה יום‬
‫ההולדת שלי‪ .‬ישבנו במצב רוח די עגמומי ליד שולחן המטבח‪ ,‬הדודות באו‪,‬‬
‫אימא הגישה כיבוד צנוע‪ .‬פתאום צלצול בדלת‪ .‬הייתה זאת אחת הזבניות‪:‬‬
‫— גברת רבינוביץ'‪ ,‬הקומיסר קורא לך‪.‬‬
‫גברת? בימים ההם הפנייה המקובלת הייתה "חבר"‪" ,‬חברה"‪ ,‬וכאשר רצו‬
‫להפגין קרירות או רשמיות‪ ,‬השתמשו ב"אזרח" או "אזרחית"‪.‬‬
‫— מה הוא רוצה? שאלה אימא‪.‬‬
‫—אינני יודעת‪ .‬הדבר היחיד שידוע לי הוא שבעסק שורר תוהו‪-‬ובוהו של ממש‪.‬‬
‫אימא קמה כדי לרדת לחנות‪ .‬אני פרצתי בבכי‪:‬‬
‫— אימא‪ ,‬אל תלכי! הוא גירש אותך בבושת פנים‪ ,‬ועכשיו תעזרי לו?‬
‫הדודות היו מציאותיות יותר‪:‬‬
‫— זה לא הזמן המתאים להפגנות גאווה‪ .‬לכי‪ ,‬מארי‪ ,‬תשמעי מה הוא רוצה‪.‬‬
‫אימא לבשה שמלה יפה‪ ,‬נעלה נעלי עקב‪ ,‬ענדה טבעת יהלום גדול על‬
‫האצבע‪ ,‬וכך‪ ,‬אלגנטית כמו פעם‪ ,‬ירדה לבית המסחר‪ ,‬בראש מורם‪ .‬הקומיסר‬
‫נראה עצבני מאוד‪ .‬לא היה לו נעים להודות שנכשל בניהול העסק‪.‬‬
‫—לעזאזל עם השיטה הקפיטליסטית שלכם‪ ,‬רטן‪ .‬בחנויות סוציאליסטיות‬
‫הכול הולך בסדרות‪ ,‬מאות פריטים בסדרה‪ ,‬לכל סדרה מספר‪ ,‬קוד‪ ,‬תאריך‪,‬‬
‫מחיר ומקום יצור‪ .‬כל הפריטים בסדרה זהים‪ .‬ומה יש כאן? אלפי פריטים‪,‬‬
‫כל אחד שונה מהשני‪ ,‬שום קודים לזיהוי‪ .‬לא מבין‪ ,‬איך אפשר לנהל כך את‬
‫החשבונות‪ ,‬היכן להזמין את הדברים שאזלו‪ ,‬איך לקבוע מחירים‪.‬‬
‫הוא הציע לאימא לנהל את העסק "באופן זמני‪ ,‬עד שנשליט סופית את הסדר‬
‫הסוציאליסטי שלנו"‪ ,‬אך היה לו תנאי‪:‬‬
‫— את הרי מבינה שאין באפשרותי למנות אותך למנהלת‪ .‬זה לא הולם את‬
‫המצב‪ ,‬הוטלו עלינו מגבלות חמורות בכל הקשור להעסקת בורגנים‪ .‬נרשום‬
‫אותך למשרה של מתלמדת‪ ,‬עם שכר בהתאם‪.‬‬
‫אימא לא אמרה דבר‪.‬‬
‫למחרת ניגשה לעבודתה כ"מתלמדת"‪ .‬לא רק השכר‪ ,‬גם החלוק שקיבלה‬
‫היה בהתאם‪ :‬חלוק אפור מבד פשוט‪ ,‬המבדיל אותה מיתר העובדות אשר‬
‫לבשו‪ ,‬עוד מהזמנים לפני ההלאמה‪ ,‬חלוקים שחורים מבד אטלס מבריק‪.‬‬
‫באחד הימים הראשונים של עבודתה בתפקיד החדש הקומיסר ניגש לאימא‬
‫ואמר לה‪:‬‬
‫— הייתי ממליץ לך להוריד את הטבעת היקרה מהאצבע‪ .‬את הרי מבינה‬
‫שהיא אינה הולמת את מעמדך החדש‪.‬‬
 ‫‪ | 22‬רבקה רבינוביץ‬

‫השפלתה של אימא מאוד כאבה לי‪ ,‬התחננתי שתעזוב‪ .‬אבל היא לא התלוננה‪.‬‬
‫לפחות כבר לא הייתה מובטלת‪ .‬ידיה היו מלאות עבודה‪ ,‬עליה להציל את העסק‬
‫השייך "לעם העובד" מקריסה מוחלטת‪ ,‬לשמור על סדר יחסי‪ .‬גם המשכורת‬
‫הזעומה שקיבלה לא הייתה מיותרת לפרנסת המשפחה‪.‬‬
‫בכמה מקומות פתחו השלטונות חנויות חדשות‪ ,‬שהתאפיינו במבחר דל של‬
‫סחורות שחלקן יובאו מרוסיה‪ .‬חנויות למכירת אוכל כשר נעלמו כליל‪.‬‬
‫יום אחד חזרו אלינו פקידי המס בטענה כי הסכומים שהוריי שילמו אחרי‬
‫מכירת רוב חפצי הבית לא סיפקו אותם כלל וכלל‪.‬‬
‫בחוגי השלטונות היה נפוץ מיתוס לפיו כל הבורגנים לשעבר יושבים על‬
‫שקי כסף וזהב ושומרים על כוחם הכלכלי במטרה לחבל במשטר החדש‪ .‬כדי‬
‫לשלול מהם את הכוח ו"להשמיד אותם כמעמד"‪ ,‬ביטוי שהיה נפוץ בתעמולה‬
‫הסובייטית באותם ימים‪" ,‬יש לרושש אותם בכל דרך אפשרית ולגלות את‬
‫האוצרות שהם מסתירים מהעם"‪.‬‬
‫הם ערכו חיפוש יסודי בבית‪ .‬אספו כל החפצים שנראו להם כבעלי ערך‬
‫כלשהו כגון סכו"ם מכסף‪ ,‬סרוויסים‪ ,‬פמוטים‪ ,‬נברשות‪ ,‬האופניים של אחי‬
‫ועוד‪ .‬הם ריכזו אותם באחת הפינות‪ ,‬כיסו בסדינים והודיעו‪ :‬רכוש זה מעוקל‬
‫ולא שייך לכם עוד‪ .‬אל תעזו לקחת משהו מהדברים האלה‪ ,‬אצלנו הכול רשום‪.‬‬
‫בהזדמנות ראשונה נבוא עם משאית לאסוף את הדברים‪.‬‬
‫עדיין נותר בידי מי שנקראו "לשעברים" נכס אחד שהם לא יכלו להעמיס‬
‫על משאיות — דירות מגורים גדולות‪ .‬תחת השלטון החדש עצם המושג‬
‫"דירה" הוחלף במושג "שטח מגורים"‪ .‬בעיני הרוסים הוא נחשב לנכס שלא‬
‫יסולא בפז‪ .‬היו להם נורמות בנוגע לשטח המגיע לאדם אחד ולמשפחה‪ ,‬לפי‬
‫מספר הנפשות‪ .‬באותה התקופה הציף את הארצות הבלטיות הכבושות זרם‬
‫אדיר של אנשים מברית המועצות — פקידי ממשל‪ ,‬אנשי צבא‪ ,‬פעילי מפלגה‬
‫וסתם אזרחים שחיפשו מקום טוב לחיות בו‪ .‬כתוצאה מהגירה פנימית זאת‬
‫נוצר מחסור חריף בדיור‪ .‬היה זה אך טבעי שהשלטונות פנו למקור הידוע —‬
‫הבורגנים‪ .‬למה שיחיו ברווחה? מצב זה הוביל לקמפיין חדש — לאלץ אותם‬
‫להצטופף‪ ,‬לקבל דיירים תחת קורת גגם‪ .‬הוחלט להשאיר להם שטח מגורים‬
‫רק על‪-‬פי הנורמה או פחות מזה‪.‬‬
‫הדירה שלנו הייתה שכורה – אחרת היו פשוט מלאימים אותה‪ .‬היו בה יותר‬
‫מטרים מרובעים ממה ש"הגיע" לנו‪ ,‬אף שמשפחתנו מנתה חמש נפשות‪ .‬לכן‬
‫היה צריך "לדחוס" אותנו ולאלץ אותנו להצטופף‪.‬‬
‫פקידי הממשל באו אלינו ואמרו שאנו תופסים יותר מדי שטח ועלינו להשכיר‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪23‬‬

‫חדרים לדיירי משנה‪ .‬הנימוקים שסבא חולה וזקוק למנוחה לא עזרו‪ .‬עברו‬
‫כמה ימים וזוג צעיר התמקם בשני החדרים הסמוכים‪ ,‬שהיו עד אז חדר שינה‬
‫של הוריי וחדר הילדים של אחי ושלי‪ .‬הוריי ואני עברנו לחדר האורחים ואילו‬
‫אחי קיבל את החדרון הקטן ליד המטבח שקודם שימש חדר שינה לטבחית‪.‬‬
‫חדר האורחים המפואר‪ ,‬גאוות הוריי‪ ,‬דמה עכשיו לחדר בפנימייה‪ .‬כל‬
‫הרהיטים האלגנטיים נמכרו‪ ,‬נותרו רק מיטות וארונות בגדים‪ .‬המיטה שלי‬
‫עמדה במקום שבו קודם עמד הפסנתר‪ .‬בפינה ליד החלונות עבד אבא‪ ,‬ועמדו‬
‫שם מכונת התפירה‪ ,‬גלילי הבדים וחבילות התוצרת המוכנה‪ .‬שני חדרי השינה‬
‫נלקחו; אלא שהפקידים האמונים על מבצע ההצטופפות לא הסתפקו בכך‪.‬‬
‫אחרי שסט הרהיטים המהודר מחדר האוכל נמכר במסגרת הניסיונות‬
‫הנואשים של הוריי לשלם לפחות חלק מהמס‪ ,‬החדר הענקי‪ ,‬הגדול מכל יתר‬
‫החדרים עמד ריק‪ ,‬וחלקו הפך למחסן‪ .‬הדבר לא נעלם מעיני הפקידים שבאו‬
‫לבדוק אם "צו ההצטופפות" מולא‪ .‬אחרי התייעצות קצרה החליטו שניתן‬
‫להוציא גם את חדר האוכל לשעבר מידי הבורגנים ולשכן בו עוד משפחה‪.‬‬
‫הייתה רק בעיה קטנה‪ :‬זה היה חדר פתוח‪ ,‬ללא דלתות‪ ,‬שדרכו עוברים מחדר‬
‫הכניסה ליתר חלקי הבית‪ .‬אלא שהפקידים מצאו מיד פתרון יצירתי לבעיה‬
‫זאת‪ :‬הם הורו לבנות קיר מדיקט‪ ,‬כהמשך למסדרון‪ ,‬כדי ליצור חדר נבדל‪ .‬ואז‬
‫הביאו דיירים — קצין הצבא האדום ואשתו‪.‬‬
‫בסופו של מבצע ההצטופפות נותר לנו למעשה רק חדר אחד — חדר האורחים‬
‫לשעבר‪ ,‬בו התמקמנו הוריי ואני‪ ,‬וחדר קטן שבו שכב סבא החולה‪ .‬אחי ישן‬
‫בחדרון ליד המטבח‪ ,‬שפרט למיטה לא היה בו מקום לשום דבר‪ .‬חדר הכניסה‪,‬‬
‫המטבח וחדרי השירותים היו בשימוש משותף שלנו ושל הדיירים‪ .‬את שיעורי‬
‫הבית עשינו‪ ,‬אחי ואני‪ ,‬ליד שולחן המטבח‪.‬‬
‫בסוף החורף מת סבא — איש אציל‪ ,‬שקט ומופנם‪ ,‬שאחרי מות אשתו כמעט‬
‫שלא יצא מהבית‪ ,‬אלא לבית הכנסת‪ .‬אנחנו הנכדים היינו משתובבים אצלו‬
‫בחדר‪ ,‬מה שבוודאי הפריע לו‪ ,‬אך הוא קיבל אותנו ברוח טובה‪ .‬מאחר שההורים‬
‫היו תמיד עסוקים‪ ,‬הוא היה האישיות המבוגרת הזמינה היחידה בבית‪.‬‬
‫אינני זוכרת את הלווייתו‪ .‬כנראה לא לקחו אותי לבית הקברות‪.‬‬
‫אימא חששה שיביאו עוד דיירים לחדר שהתפנה‪ ,‬אך זה לא קרה‪ .‬אולי‬
‫בשל רשלנותם של הפקידים שלא שמו לב לשינוי‪ ,‬או בשל תכניות אחרות‬
‫שהשלטונות תכננו בנוגע לגורלנו‪ .‬בינתיים עבר אחי להתגורר בחדרו של סבא‪.‬‬
 ‫פרק ‪4‬‬
‫שטיפת המוחות‬
‫כל המסופר כאן על חיינו בריגה תחת שלטון הסובייטים יכול להביא למסקנה‬
‫ההגיונית ששנאנו את המציאות החדשה ואת אלה שגרמו לה‪ .‬כנראה זאת‬
‫מסקנה נכונה לגבי הוריי וגם לגבי רוב הלטבים‪ ,‬שכאבו את אבדן העצמאות‬
‫של ארצם‪ .‬הפרדוקס היה שתגובת רוב הילדים‪ ,‬כולל של אחי ושלי‪ ,‬הייתה‬
‫הפוכה‪ .‬הרוסים היו גאונים באמנות שטיפת המוח‪ ,‬וילדים צעירים‪ ,‬בעלי ניסיון‬
‫חיים מועט‪ ,‬לא יכלו לעמוד נגד מכונת התעמולה האדירה שהופעלה לצורך‬
‫"עיצוב מחדש" של אישיותם‪.‬‬
‫החוויות החדשות שלנו – של הילדים ושל בני הנוער – היו מעניינות ומלאות‬
‫קסם‪ .‬נוצר רושם שלא ההורים דואגים לנו אלא "החברה"‪ ,‬כל העם‪ .‬הפכנו‬
‫לחלק ממשהו גדול‪ ,‬גרנדיוזי‪ ,‬שמאחד מאתיים מיליון בני אדם‪ .‬לא הצד‬
‫החומרי של קיומנו היה מושא לדאגת השלטון אלא נפשותינו‪ ,‬מוחותינו‪,‬‬
‫השקפת עולמנו‪ .‬אנחנו הצעירים‪ ,‬חייבים להיות העתודה של העם הבונה את‬
‫החברה הצודקת והשוויונית הראשונה בעולם‪ .‬הצלחתו של המפעל הדגול‬
‫— בניית הקומוניזם במדינה אחת‪ ,‬שתהיה מגדלור מורה דרך לשאר מדינות‬
‫העולם – תלויה במאמציו ובמסירותו של כל אחד ואחת מאתנו‪.‬‬
‫הרעיונות הנשגבים של צדק ואושר לכול‪ ,‬של אחוות העמים‪ ,‬של חופש‬
‫ואפשרויות שוות‪ ,‬של חברה שבה יפרחו כישורים של כל אחד — כל אלה גרמו‬
‫לשיכרון חושים‪ ,‬לתחושת השתייכות לדברים גדולים מהחיים‪ .‬לתעמולה‬
‫המילולית נוספו הכרזות‪ ,‬התמונות‪ ,‬הסרטים‪ ,‬השירים והמסרים על המולדת‬
‫הסובייטית האדירה‪ ,‬על הצבא האדום החזק בעולם‪ ,‬ועיקר העיקרים — על‬
‫החבר סטלין‪ ,‬שהילדים מודים לו על ילדותם המאושרת‪ .‬לא יכולנו לעמוד נגד‬
‫המכבש רב העוצמה שמעך תחתיו כל מחשבה אחרת‪.‬‬
‫מילים‪ ,‬מילים‪ ,‬אילו מילים נאמרו ונכתבו כדי להלל את הערכים הנשגבים‬
‫של הקומוניזם‪ ,‬את המשטר‪ ,‬את מנהיגיו ואת סטלין במיוחד! טובי המשוררים‪,‬‬
‫הסופרים והמלחינים עמלו על יצירות ברוח זאת‪ ,‬ציירו לפנינו גן עדן עלי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪25‬‬

‫אדמות‪ .‬התעמולה נשמעה בכל מקום ובכל שעה‪ ,‬בכל האמצעים הקיימים‪ .‬זה‬
‫היה ים שלפתע הציף את הכול‪ .‬למי שלא חווה זאת קשה להבין‪ ,‬איך אנשים‬
‫נעשים עיוורים למציאות הסובבת אותם וחיים בעולם מדומה‪ .‬לעובדות לא‬
‫הייתה שום משמעות — הכול מכוון לעתיד‪ .‬אם היום החיים קשים – לא חשוב‪,‬‬
‫הרי לפנינו עתיד מפואר‪ ,‬למענו כדאי לסבול קצת בהווה‪.‬‬
‫במציאות החדשה היה גם היבט קשה בשבילנו‪ ,‬ילדי הבורגנים לשעבר‪:‬‬
‫המוצא רדף אותנו כמו צל ענק‪ .‬הורינו היו מאלה שנגדם מכוון המשטר החדש‪,‬‬
‫התעמולה לא חסכה במילים לגנות הבורגנים‪ ,‬הם הרי "המכשול העיקרי בדרך‬
‫לעתיד הוורוד"‪ ,‬וחלק מאשמתם הנוראה – ניצול וגזל העם העמל — נפלה גם‬
‫על דור הילדים‪.‬‬
‫המשטר החדש אהב מאוד שאלונים — על כל צעד ושעל היה צריך למלא‬
‫שאלונים‪ .‬ובכל שאלון הופיעה שורה "המוצא הסוציאלי"‪ .‬מאחר שחונכתי‬
‫לאמירת אמת‪ ,‬כתבתי "ממוצא בורגני" — וכתוצאה מכך לא התקבלתי לארגון‬
‫"הפיונרים" (החלוצים הצעירים) ולא יכולתי לקשור עניבה אדומה כמו כל‬ ‫ִּ‬
‫האחרים ולהשתתף בפעילות הארגון‪ .‬זה כאב לי מאוד‪ ,‬רציתי להיות כמו כולם‪.‬‬
‫נוצר מין פיצול זהות‪ :‬מצד אחד הרגשנו השתייכות למחנה הסוציאליסטי‬
‫בלב ובנפש‪ ,‬מצד שני — היינו חשודים בהשתייכות "למחנה האויב" ומנודים‪.‬‬
‫חשבתי בלבי שצריך להשתדל יותר‪ ,‬להיות תמיד בין המצטיינים‪ ,‬עד שיראו‬
‫את מסירותי וייתנו בי אמון‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬עוד בתחילת שנת הלימודים‪ ,‬אחי חזר מבית הספר נסער‪ ,‬הסתגר‬
‫אתי בחדר שלנו (זה היה עוד לפני "ההצטופפות") והכריז‪:‬‬
‫— היית מאמינה? אלוהים לא קיים!‬
‫נבהלתי נורא‪ .‬הסתכלתי על התקרה‪ :‬הייתי בטוחה שהיא תיפתח וברק‬
‫מהשמיים יפגע בנו כעונש על דברי כפירה כאלה‪ .‬אבל הכול נשאר שקט‪ ,‬דבר‬
‫לא קרה‪ .‬הפחד שלי הצחיק את אחי‪ .‬הוא אמר‪:‬‬
‫— את רואה? הוא לא מגיב‪ ,‬כי הוא פשוט לא קיים‪ .‬בקרוב את תשמעי על‬
‫כך גם בכיתה שלך‪.‬‬
‫— ומי ברא את העולם? העזתי לשאול‪.‬‬
‫— המדע מסביר את הכול‪ .‬יש הרבה ספרים בנושא‪ .‬עוד מעט אני אביא ספר‬
‫כזה‪ ,‬את תראי כמה הכול פשוט‪.‬‬
‫לא קיבלתי את הרעיון מיד‪ ,‬אפילו שיוסף היה בעיניי "סמכות עליונה"‪ .‬עדיין‬
‫המשכתי במסורת התפילה לפני השינה‪ ,‬שהנחילה לי פרויליין‪ .‬אך המציאות‬
‫החדשה לא השאירה מקום להרגלים ישנים‪ .‬גם בבית ספרי‪ ,‬ובכלל בכל מקום‪,‬‬
 ‫‪ | 26‬רבקה רבינוביץ‬

‫התנהלה תעמולה אדירה נגד הדת‪ .‬המשטר היה אנטי‪-‬דתי מעצם מהותו‪.‬‬
‫הסבירו לנו שהדת היא מכשיר לשעבוד העמלים‪ ,‬היא תמיד הצדיקה את‬
‫ניצולם והשתיקה את התנגדותם‪ ,‬הטיפה כי השליטים הם "שליחי אלוהים"‬
‫וכל התנגדות לשלטונם פירושה חטא נגד השמיים‪.‬‬
‫יוסף באמת הביא כמה ספרים בנושא‪ .‬אחד מהם‪" :‬ספר לימוד אנטי‪-‬דתי"‪,‬‬
‫הפך לספר העזר הראשי שלי‪ .‬היה זה ספר עבה‪ ,‬שלא נועד לילדים; דובר בו על‬
‫נושאים רציניים ביותר — ממבנה היקום עד התפתחות החיים על כדור הארץ‬
‫והתפתחות האדם — ואילו אני הייתי בסך הכול בת תשע וחצי‪ ,‬וכל הפילוסופיה‬
‫הזאת פתאום נפלה עליי‪ .‬אך אני תמיד הייתי "ילדה לא ילדותית"‪ ,‬רצינית‬
‫ביחס לגילי הצעיר‪ ,‬והמשימה — לקלוט את המידע העצום הזה — לא נראתה‬
‫בעיניי בלתי‪-‬אפשרית‪.‬‬
‫בעזרת ספר זה‪ ,‬הנתמך באמצעי תעמולה אחרים‪ ,‬הייתי צריכה לבנות תמונת‬
‫עולם חדשה — אם תרצו‪ ,‬השקפת עולם — מילים שעוד לא הכרתי אז‪.‬‬
‫ינקתי ברעבתנות כל פיסת מידע מהספר‪ :‬על היקום‪ ,‬שאין לו התחלה ואין לו‬
‫סוף‪ ,‬שלובש צורה ופושט צורה לפי חוקי הטבע‪ ,‬ללא התערבות של "כוחות‬
‫עליונים"‪ .‬על מדענים שלמדו לקבוע מה גילם של אבנים וסלעים‪ ,‬ומצאו שהם‬
‫בני מיליוני ואפילו מיליארדי שנים‪ ,‬מה שמעיד על גילו של כדור הארץ ומנוגד‬
‫לסיפור הבריאה מהתורה‪ .‬על האוקיאנוסים הקדומים‪ ,‬שבמימיהם החלו‬
‫להיווצר צורות החיים הראשוניות‪ .‬על תורת האבולוציה של דרווין‪ ,‬המסבירה‬
‫את התפתחות המינים מהפרימיטיביים‪-‬הראשוניים‪ ,‬דרך מינים שונים של‬
‫הפלֵ יאוֹ נְ טוֹ לוֹ גְ יָ ה‪ ,‬שמדעניו מצאו שרידי‬
‫בעלי חיים ועד לאדם החושב‪ .‬על מדע ּ ָ‬
‫יצורים קדמונים‪ ,‬עדות לשלבי ביניים ולהתפתחות הדרגתית מקוף לאדם‪.‬‬
‫הייתי המומה ונרעשת מכל המידע הזה‪ .‬עם התקדמותי בלימוד החומר‬
‫התמיהה הפכה בהדרגה לשכנוע פנימי ואפילו להתלהבות של ממש‪ .‬כך נוצרה‬
‫השקפת העולם המטריאליסטית שלי‪ ,‬שאין בה מקום לשום דבר מיסטי או‬
‫על‪-‬טבעי‪ .‬העולם‪ ,‬כפי שאני רואה אותו‪ ,‬מתנהל לפי חוקי החומר‪ ,‬שהם תמיד‬
‫היו ותמיד יהיו‪ ,‬וחלקם האדם טרם גילה‪.‬‬
‫חלק נכבד בספר היה מוקדש לשאלה איך נולדו והתפתחו הדתות‪ .‬ניתנו‬
‫תיאורים ציוריים של האדם הקדמון‪ ,‬העומד נפעם מול איתני הטבע‪ ,‬מלא‬
‫אימה וחסר אונים‪ .‬זה עתה נבדל מעולמם של בעלי החיים שמהם ירש את‬
‫יצר ההישרדות‪ ,‬ולעומתם‪ ,‬עושה את המאמצים הראשונים לחשוב‪ .‬חוסר‬
‫יכולתו להבין את הסיבות לגשם‪ ,‬לברק ולרעם‪ ,‬לשיטפונות ולאירועי טבע‬
‫אחרים הביא אותו למסקנה היחידה האפשרית‪ :‬קיימות ישויות הניחנות‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪27‬‬

‫בכוחות עליונים והכול קורה לפי רצונם‪ .‬האדם חייב לפנות אליהם ולבקש‬
‫חסד ורחמים‪ ,‬הגנה מפני כוחות הרוע ועזרה במלחמת ההישרדות‪ .‬כך נולדו‬
‫הפולחנים הפגאניים הראשונים‪.‬‬
‫עם הזמן קיבלו היצורים העליונים שמות‪ ,‬הומצאו סיפורים על חייהם‬
‫ועל תכונותיהם‪ .‬הם נקראו אלים‪ ,‬ואנשים הקריבו קרבנות כדי לרצותם‪.‬‬
‫כך התגבשו במשך אלפי שנים הדתות מרובות האלים שהיו מקובלות בימי‬
‫קדם — במצרים‪ ,‬ביוון העתיקה‪ ,‬בבבל‪ ,‬ברומי ועוד‪ .‬דתות אלה‪ ,‬שקיימות גם‬
‫עכשיו במדינות מסוימות ובשבטים פרימיטיביים‪ ,‬שימשו קרקע להתפתחות‬
‫הדתות המונותיאיסטיות הגדולות‪ ,‬שמהן – היהדות הייתה הראשונה‪.‬‬
‫היו בספר הרבה מובאות מהתנ"ך ומהברית החדשה‪ .‬לכל טענה נחרצת‬
‫בספרי הקודש — מצאו המחברים‪ ,‬במרחק כמה עמודים‪ ,‬טענות נחרצות לא‬
‫פחות שקובעות את ההפך‪ .‬כלומר‪ ,‬התורות הדתיות מלאות ניגודים‪ ,‬ואילו‬
‫המאמינים מקבלים הכול באמונה עיוורת ואינם שואלים שאלות‪.‬‬
‫ההורים שלנו ראו‪ ,‬כמובן‪ ,‬את השינויים שעוברים על ילדיהם‪ .‬בניגוד לכל‬
‫החינוך הקודם שהשתדלו לתת לנו‪ ,‬הם קיבלו שני אפיקורסים סוציאליסטים‪,‬‬
‫ואין לי ספק שהדבר כאב להם מאוד‪ .‬הם היו זקוקים להתאפקות ולסבלנות‬
‫אין קץ כדי לא להתערב ולנסות להשפיע על דעותינו‪ .‬זאת הייתה החלטתם‬
‫המחושבת‪ .‬שמעתי אותם מתלחשים באחד הלילות‪ :‬הם צריכים לחיות‬
‫במשטר הזה‪ ,‬ללמוד ולהסתגל‪ ,‬ועלינו להימנע מלבלבל את רגשותיהם ואת‬
‫מחשבותיהם‪ .‬וכך היה במשך כל שנות חיינו תחת המשטר הסובייטי‪ ,‬לא‬
‫שמענו מילה של ביקורת‪.‬‬
‫התמונה נבנתה כמו חומה‪ ,‬אבן אחרי אבן‪ ,‬ללא שער המאפשר בריחה‪ .‬הכול‬
‫נראה לי נכון והגיוני‪ .‬התהליך התחולל כשהייתי בגילאי תשע עד אחת‪-‬עשרה‪,‬‬
‫ועקב גילי הצעיר לא הייתי מסוגלת לפתח גישה ביקורתית בנוגע לחומר‬
‫הנלמד‪ .‬רק כעבור שנים התחלתי לראות את "החורים השחורים" בתורת‬
‫האבולוציה‪ ,‬והרבה שאלות נותרו ללא תשובות‪.‬‬
 ‫פרק ‪5‬‬
‫בדרך לגלות סיביר‬
‫אביב ‪ .1941‬כבר הסתגלנו לצפיפות‪ ,‬למחסור בדברים רבים‪ .‬שלטתי כבר היטב‬
‫ברוסית ויצא לי מוניטין של תלמידה טובה ושקדנית‪ .‬לכאורה‪ ,‬הכול היה שקט‪.‬‬
‫רק לכאורה‪.‬‬
‫בארבע‪-‬עשרה במאי‪ ,‬בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר‪ ,‬נשמע צלצול‬
‫בדלת‪ .‬על הסף עמדו שלושה גברים ואתם אישה אחת מבוהלת‪ ,‬שכנה‪,‬‬
‫שהוציאו אותה מהמיטה כדי שתשמש עדה‪ .‬עדה למה? שמשפחת הבורגנים‬
‫גורשה מהבית "בצורה הומאנית"‪ ,‬ללא אלימות‪.‬‬
‫הם ציוו על כולנו להתלבש ולהתאסף בחדר היחיד שנותר ברשותנו‪ .‬אחד‬
‫מהם הוציא מסמך רשמי ואמר‪:‬‬
‫— השלטון הסובייטי החליט להגלות אתכם‪ .‬יש לי כאן צו עליו חתומה‬
‫"טרויקה" (הרכב של שלושה מנהיגים)‪ ,‬אקריא אותו בפניכם במלואו‪ ,‬אם‬
‫אתם רוצים‪.‬‬
‫לא רצינו‪ .‬מה זה משנה? הרי זה צו‪ ,‬לא התייעצות‪.‬‬
‫— לאן? לאיזה מקום?‬
‫—אינני יכול לומר לכם בדיוק לאן‪ .‬אומר רק שזה יהיה בשטח ברית המועצות‪.‬‬
‫הזדרזו לארוז‪ ,‬כי אין לנו הרבה זמן‪ .‬על תיקחו מטען שלא תוכלו לשאת על‬
‫גבכם‪.‬‬
‫זאת הייתה טענה שקרית‪ :‬בשום שלב לא נאלצנו לשאת את המטען שלנו‬
‫על גבינו‪ .‬הם רצו שנשאיר בבית דברים כדי שהם יוכלו לאסוף אותם אחר‪-‬כך‪.‬‬
‫ההורים שלי היו המומים וכמעט שלא יכלו לתפקד‪ .‬מה לקחת? בדירה נשארו‬
‫מעט מאוד חפצים כי חלקם נמכרן וחלקם עקלו פקידי המס והיה מונחים עדיין‬
‫בבית כי לשלטונות לא היה זמן לקחתם‪ .‬הוריי לא העלו בדעתם לגעת ברכוש‬
‫זה כיוון שהוכרז כ"רכוש העם"‪ .‬הוריי הפקידו כמה חפצים בעלי ערך באופן‬
‫זמני אצל קרובים ומכרים שלא היו "בורגנים" ולא נרדפו‪ .‬בבית נותרו רק‬
‫בגדינו‪ ,‬כלי מיטה וכלי מטבח פשוטים‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪29‬‬

‫— איך נארוז? אין לנו אפילו מזוודות‪ ,‬בכתה אימא‪.‬‬

‫— קחו שמיכות או סדינים‪ ,‬שיטחו אותם על הרצפה‪ ,‬שימו עליהם את‬
‫החפצים וקישרו אותם לצרורות‪ ,‬יעץ אחד הגברים‪.‬‬
‫העצה התגלתה כמועילה‪ ,‬כי לא הייתה שום דרך אחרת לארוז‪ .‬כולנו ניגשנו‬
‫לעבודה‪ ,‬בעוד אימא בוכה כל הזמן‪:‬‬
‫— ממש אין מה לקחת‪ .‬הבית ריק‪.‬‬
‫— קחי מהדברים האלה‪ ,‬הצביע אחד הגברים‪ ,‬שכנראה היה טוב לב יותר‬
‫מהאחרים‪ ,‬על הפינה שבה היו מרוכזים הדברים המעוקלים‪.‬‬
‫— איך אפשר? אלה דברים מעוקלים‪ ,‬הם כבר לא שלנו‪.‬‬
‫— לא חשוב‪ .‬את חושבת שמישהו ישים לב לכך בכל המהומה הזאת?‬
‫בכל זאת אימא לא העזה לגעת בדברים‪ .‬לא רק בגלל הפחד‪ ,‬אלא גם בגלל‬
‫החינוך שקיבלה בילדותה ליושר ולהגינות‪.‬‬
‫הגברים הסתובבו בבית‪ ,‬הסתכלו מה נשאר‪ .‬כשראו משהו שמצא חן בעיניהם‪,‬‬
‫אמרו‪:‬‬
‫— את זה אסור לקחת‪.‬‬
‫היה ברור שהם מתכוונים לחזור לדירה כדי "לנקות אותה סופית" אחרי שנעזוב‪.‬‬
‫אני הייתי הכי רגועה מכל בני המשפחה‪ .‬הרגשתי אפילו התרוממות רוח‬
‫מוזרה‪ .‬אנחנו נוסעים לברית המועצות‪ ,‬לארץ החופש ואחוות העמים! אף‬
‫שלטביה הייתה כבר חלק מברית המועצות‪ ,‬בכל זאת היא הייתה "אחרת"‪ ,‬לא‬
‫ממש סובייטית אלא פיסת מערב‪ ,‬ואילו אנחנו נחיה עכשיו "בברית המועצות‬
‫האמתית"! לא ייתכן שמצפה לנו שם משהו רע‪ ,‬הרי שם כולם מאושרים! כל‬
‫זה נראה לי כהרפתקה מעניינת‪ .‬הקפדתי לארוז את כל חפציי האישיים‪ ,‬את‬
‫כל הבגדים והנעליים‪ ,‬ומכל הספרים לקחתי רק את ספר הלימוד האנטי‪-‬דתי‪.‬‬
‫ליד הכניסה לבית כבר חיכתה לנו משאית‪ .‬הגברים עזרו לנו להעמיס את‬
‫הצרורות ולטפס לרכב‪.‬‬
‫השחר כבר הפציע‪ ,‬אך הרחובות היו ריקים‪ .‬האנשים המעטים שהשכימו קום‬
‫הסתכלו עלינו במבטים מוזרים‪ ,‬שאת פשרם לא הצלחתי לפענח‪ .‬כשישבנו על‬
‫צרורות הרכוש שלנו‪ ,‬אימא אמרה מילים שזעזעו אותי‪:‬‬
‫— טוב שאבי כבר מת‪.‬‬
‫— אימא‪ ,‬הצטעקתי‪ ,‬איך את יכולה לומר דבר כזה?‬
‫— הוא זכה למות בשקט במיטה שלו‪ ,‬בלי לראות את גירושנו מהבית‪ ,‬בלי‬
‫לסבול את תלאות הדרך‪ ,‬ענתה‪.‬‬
‫נסענו ברחובות העיר המתעוררת‪ .‬המילים הקודרות של אימא העציבו אותי‪,‬‬
 ‫‪ | 30‬רבקה רבינוביץ‬

‫אך קיוויתי שהיא מגזימה‪ .‬כשהגענו‪ ,‬בניגוד לציפיותיי‪ ,‬לתחנה לרכבות משא‬
‫במקום לתחנת רכבת לנוסעים‪ ,‬התחלתי להבין למה התכוונה‪.‬‬
‫אבא לא אמר מילה במשך כל הדרך לתחנת הרכבת‪ .‬הוא השתנה לבלי הכר מאז‬
‫אותו יום שהקומיסר הורה לו לחתום "מרצונו החופשי" על העברת כל רכוש‬
‫המשפחה "לידי העם העמל"‪ .‬בית המסחר‪ ,‬שנבנה הודות למרצו ולמסירותו‪ ,‬היה‬
‫משאת נפשו‪ .‬האדם הנמרץ‪ ,‬הבדחן והעליז‪ ,‬שתמיד הסביר פנים‪ ,‬שפיזר סביבו‬
‫ניצוצות של הומור וצחוק‪ ,‬כאילו כבה באותו יום‪ .‬הפך שתקן‪ ,‬אפור‪ ,‬פועל באופן‬
‫מכאני‪ .‬לפעמים התלחש עם אימא‪ ,‬ואילו אתנו‪ ,‬ילדיו‪ ,‬כמעט לא החליף מילה‪.‬‬
‫לא פעם חשבתי‪ :‬זהו אבא‪ ,‬האיש שכולם אהבו? אי‪-‬אפשר לומר שהוא היה‬
‫גבר יפה תואר‪ ,‬כי היה נמוך קומה וקירח‪ ,‬אבל היה בו חן מיוחד‪ .‬והיו לו עיניים‬
‫בצבע תכלת טהור‪ .‬אצל אף אדם חוץ ממנו לא ראיתי עיניים בצבע כזה‪ .‬אימא‪,‬‬
‫לעומתו‪ ,‬הייתה תמיד רצינית‪ ,‬מאופקת ומודאגת‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬במשאית‪ ,‬הוא ישב אדיש‪ ,‬כאילו רוצה לומר‪ :‬מה זה משנה‪ ,‬הגרוע‬
‫מכול כבר קרה‪ .‬אין מה להפסיד‪.‬‬
‫זאת הייתה דעה אופטימית מדי‪ .‬כל עוד אדם חי‪ ,‬תמיד יש לו מה להפסיד‪.‬‬
‫לפנינו עמדה רכבת משא ארוכה מאוד‪ ,‬כמעט אין‪-‬סופית‪ .‬המלווים שלנו‬
‫דיברו עם אנשי הרכבת‪ ,‬ואלה הראו לנו את הקרון "שלנו"‪.‬‬
‫היה זה קרון להובלת בהמות‪ ,‬עשוי מקרשים גסים ולא מעובדים‪ .‬על אחד‬
‫הקירות היה כתוב בצבע לבן‪" :‬לשמונה סוסים או לתריסר פרות"‪ .‬החלק‬
‫הפנימי עבר שינוי ייעוד‪ :‬לאורך הקירות הותקנו מדפים דו‪-‬קומתיים מקרשים‪,‬‬
‫שעומקם כגובה אדם‪ .‬על המדפים האלה היינו צריכים להתמקם‪ ,‬עם החפצים‬
‫שלנו‪ ,‬ליום וללילה‪ .‬משפחה ליד משפחה‪ ,‬בלי מרווחים‪.‬‬
‫בקרון כבר היו אנשים‪ ,‬הקומות התחתונות כבר נתפסו‪ ,‬לכן התמקמנו בקומה‬
‫העליונה‪ .‬עוד משאיות הגיעו עם משפחות‪ .‬כשאנשי הרכבת ראו שאין עוד‬
‫מקום‪ ,‬הם סגרו את הדלת מבחוץ‪.‬‬
‫חשבתי על המילים שאימא אמרה בדרך‪ .‬לא יכולתי לתאר לעצמי את סבא‪,‬‬
‫אדם מכובד ומסודר‪ ,‬בקרון זה‪.‬‬
‫היה בקרון עוד "פרט ארכיטקטוני" נוסף על מדפי השכיבה‪ .‬באמצע הקיר‬
‫מול דלת הכניסה הייתה בנויה מין "ארונית" מקרשים‪ ,‬בערך בגובה חצי מטר‪,‬‬
‫ובמרכז המשטח העליון היה חור עגול‪ .‬כפי שקל לנחש‪ ,‬הפנינה האדריכלית‬
‫הזאת נועדה לשמש "בית שימוש" לדיירי הקרון‪ .‬אלא שלא היה שום "בית"‪,‬‬
‫שום קיר או פרגוד שיבדיל את החור הזה מיתר שטח הקרון‪ .‬מעל החור הזה לא‬
‫היו מדפים‪ ,‬אך בסמוך לו היו גם היו‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪31‬‬

‫אחרי שדיירי הקרון התגברו על ההלם הראשוני והתמקמו‪ ,‬נערכה התייעצות‬

‫קצרה‪ .‬מישהו נידב לטובת הכלל כיסוי מיטה גדול‪ .‬שני גברים תלו אותו סביב‬
‫"בית השימוש" בצורה כזאת שהוא יסתיר את מי שיושב בפנים‪ ,‬חוץ מהרגלים‪,‬‬
‫כי הכיסוי לא הגיע עד הרצפה‪.‬‬
‫עברו שעות רבות‪ ,‬והרכבת לא זזה ממקומה‪ .‬למעטים מהאנשים שאכלסו‬
‫את הקרון‪ ,‬כחמישים איש‪ ,‬היו קצת מצרכי מזון‪ ,‬ואילו מים לא היו לאף אחד‪.‬‬
‫האנשים הרעבים והצמאים החלו להלום בדלת ולהקים רעש‪ .‬כעבור זמן מה‬
‫הגיע אדם שהציג עצמו כמי שאחראי לכמה קרונות ובתוכם גם הקרון שלנו‪.‬‬
‫הוא שאל מה העניין‪" .‬אוכל! מים!"‪ ,‬צעקנו‪ .‬הוא הבטיח להביא והזהיר שעל‬
‫האוכל יהיה עלינו לשלם‪.‬‬
‫כעבור זמן מה הוא חזר ובידיו דלי של מים ודלי של דייסה‪ .‬אינני זוכרת‬
‫מאילו כלים אכלנו ושתינו — אם נתנו לנו או אם כל משפחה הוציאה כלי אוכל‬
‫מהמטען שלה‪.‬‬
‫איש זה שימש לנו "מלצר" לאורך כל הדרך‪ .‬אחרי שחילק אוכל לדיירי הקרונות‬
‫שבאחריותו‪ ,‬היה עובר בחוץ לאורכם ודפק בדלתות‪ ,‬דרש שנכין כסף בעד האוכל‪.‬‬
‫שלוש יממות עמדה הרכבת בתחנה — אם מפני שלקח זמן למלא את כל‬
‫הקרונות‪ ,‬ואם מפני שהמסילות היו עמוסות בהובלת מטענים חשובים יותר‪.‬‬
‫כל הזמן הזה היינו סגורים בקרון‪ .‬קשה היה לנשום‪ ,‬רק מעט אוויר הצליח‬
‫לחדור דרך שני אשנבים קטנים‪ .‬הדבר הגרוע מכול היה הסירחון הנורא שהפיץ‬
‫"בית השימוש" שלנו‪ :‬מאחר שהרכבת עמדה במקום‪ ,‬מתחתיה הצטברו הררי‬
‫צואה‪ .‬בזמן שהרכבת נעה‪ ,‬המצב היה קצת יותר קל‪ ,‬אך בכל עיר גדולה בדרך‬
‫היו עיכובים של כמה ימים והסירחון שוב הפך בלתי‪-‬נסבל‪.‬‬
‫הרבה פרטים מהנסיעה הזאת נמחקו מזיכרוני‪ .‬אינני יודעת בדיוק כמה ימים‬
‫"בילינו" ברכבת‪ ,‬אך דבר אחד אני יודעת בבטחה‪ :‬המסע נמשך יותר משלושה‬
‫שבועות‪ .‬האוכל שקיבלנו היה מגעיל‪ :‬לחם‪ ,‬מרק דלוח ודייסה‪ .‬מים קיבלנו‬
‫בכמות מוגבלת‪ .‬אינני זוכרת במה העסקתי את עצמי בימים אין‪-‬סופיים אלה‪.‬‬
‫הדבר הקשה ביותר שנחרט בזיכרוני‪ :‬הייסורים עם עשיית צרכים‪.‬‬
‫בתנאים של חיינו נושא זה הפך לקיומי‪ .‬לא הייתי מסוגלת להרפות את‬
‫השרירים ולהתפנות כשלידי היו אנשים מאחורי הכיסוי הדק‪ ,‬ממש במרחק‬
‫נגיעה‪ .‬הייתי מחכה עד שתיים בלילה‪ ,‬כשדיירי הקרון שקעו בשינה טרופה —‬
‫רק לעתים רחוקות הצלחתי‪ .‬סבלתי מלחץ ומכאבי בטן כל הזמן‪ .‬אני משערת‬
‫שגם אחרים סבלו‪ .‬הרי אנשי ריגה תמיד השתדלו להתנהג בצורה מכובדת עד‬
‫כמה שניתן — אך כאשר חמישים איש ואישה סגורים בקרון ללא כל תנאים‬
 ‫‪ | 32‬רבקה רבינוביץ‬

‫סניטריים‪ ,‬גם אנשים מתורבתים נאלצים להתנהג כמו ברברים‪.‬‬

‫שוב ושוב נזכרתי בדברי אימא‪ :‬טוב שסבא מת קודם‪ .‬חודשיים הפרידו בין‬
‫יום מותו לבין תחילת המסע שלנו‪ .‬הוא בוודאי לא היה עומד בתנאים אלה‬
‫והיה מת בייסורים בקרון המסריח הזה‪ .‬ואז מי היה קובר אותו ואיפה? הרי לא‬
‫היו משחררים אותנו כדי לקבור אותו‪ .‬האחראים לרכבת היו פשוט זורקים את‬
‫גופתו החוצה‪.‬‬
‫אינני זוכרת באיזה יום של המסע זה קרה — הרי לא ניהלנו יומן ולא תיעדנו‬
‫את האירועים‪ ,‬אך בטוחתני שעברו לפחות עשרה ימים‪ .‬הרכבת כבר עמדה‬
‫יומיים בתחנת העיר הגדולה קירוֹ ב‪ ,‬הקרויה על שמו של פעיל מפלגה ידוע‬
‫שנרצח (היום היא נקראת ויאטקה‪ ,‬כמו בימי הצארים)‪ .‬בלילה השלישי נכנסו‬
‫לקרון שלושה גברים ובידי אחד מהם מסמך רשמי‪ .‬דיירי הקרון התיישבו‬
‫במקומות השכיבה שלהם והסתכלו עליהם בחרדה‪ .‬האיש התחיל לקרוא שמות‬
‫מהרשימה והורה לכל אלה שהוזכר שמם לרדת מהמדפים ולעמוד למטה‪ .‬היו‬
‫אלה שמות של גברים‪ ,‬ראשי משפחות‪ ,‬גם אבא שלי ביניהם‪.‬‬
‫התחילה מהומה‪ ,‬נשים צעקו‪ ,‬רק הגברים שהצטופפו למטה עמדו בשקט‪,‬‬
‫כאילו השלימו עם גורלם‪ .‬כולם חשבו שעומדים להוציאם להורג‪.‬‬
‫האיש שהחזיק ברשימה‪ ,‬הרים את ידו וביקש שקט‪ .‬השתררה דממה מתוחה‪.‬‬
‫— אל תיכנסו לפאניקה‪ ,‬אמר‪ ,‬לבעליכן לא יקרה שום דבר רע‪.‬‬
‫— לאן אתם לוקחים אותם? למה? צעקו הנשים‪.‬‬
‫— התנאים בקרון שלכם קשים‪ ,‬הכניסו אליו יותר מדי אנשים‪ .‬אנחנו רוצים‬
‫להקל עליכם‪ ,‬לכן החלטנו להעביר את הגברים לקרון אחר‪ .‬כשתגיעו לסוף‬
‫המסע‪ ,‬תתאחדו‪.‬‬
‫שני המלווים פתחו את דלת הקרון לרווחה והורו לגברים שהצטופפו למטה‬
‫לצאת‪ .‬הם נעלמו בחשכת הלילה‪ ,‬בלי לאפשר להם להיפרד מנשותיהם ומילדיהם‪.‬‬
‫אחרי שיצאו התחיל ויכוח בקרון‪ .‬היו שהאמינו להסברו של "הנאצ'אלניק"‬
‫(שם כללי למנהל‪ ,‬למעסיק או לאיש בעמדה בכירה)‪ ,‬אך הרוב לא האמינו‪ .‬גם‬
‫אימא לא האמינה‪.‬‬
‫— פתאום הם דואגים לנוחות שלנו? שטויות! אמרה‪.‬‬
‫— מצד שני‪ ,‬אם הכוונה להורגם‪ ,‬מדוע הם סחבו אותם עד קירוב? אמרו אחרות‪.‬‬
‫— הם יכלו לעשות זאת במקום קרוב יותר‪ ,‬אפילו בריגה‪.‬‬
‫—ובמחוז קירוב נמצא מצבור גדול של מחנות ריכוז‪ ,‬אמרה אישה אחת‬
‫שהתגלתה כבעלת ידע מופלג על שיטות הענישה הסובייטיות‪ ,‬קרוב לוודאי‬
‫שיפנו אותם לשם וינצלו אותם ככוח עבודה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪33‬‬

‫רוב הנשים קיבלו את דעתה‪ ,‬אך בסתר לבן בכל זאת קיוו שאחרי המסע‬
‫ברכבת יקיריהן יצטרפו אליהן‪.‬‬
‫אינני זוכרת אם אימא בכתה‪ ,‬כי הימים הבאים כמו התערבבו והתערפלו‬
‫בראשי עד שלא יכולתי להבחין בשום פרט‪.‬‬
‫הרכבת המשיכה בדרכה מזרחה‪ .‬כעבור כמה ימים חצתה את רכס הרי אורל‪.‬‬
‫הגענו לחלק האסיאתי של ברית המועצות‪ ,‬לסיביר‪.‬‬
‫קיימים מיתוסים רבים על חבל ארץ עצום זה‪ ,‬שמאז ומתמיד היה מקום‬
‫הגליה מועדף למתנגדי המשטר‪ ,‬קודם משטר הצארים ועכשיו המשטר‬
‫הסובייטי‪ .‬הרבו לספר על האקלים הקשה בסיביר‪ ,‬על הקור הנורא בחורף‪.‬‬
‫ארים במערב סיביר‪,‬‬ ‫בבית הספר בריגה למדנו על הגלייתו של סטלין לכפר נָ ִ‬
‫חבל שבו עברה כעת הרכבת "שלנו"‪ .‬המנהיג הנערץ היה אז מהפכן צעיר‪.‬‬
‫הסיפור על הגלייתו אמור היה לשמש דוגמה לאכזריותו של משטר הצארים‪.‬‬
‫אחרי מותו של מורו לנין‪ ,‬כשסטלין הפך לשליט היחיד‪ ,‬הובלט כל פרט מחייו‪,‬‬
‫כולל שהותו בגלות‪ ,‬ובמקום הוקם מוזיאון המוקדש לכך‪ .‬לימים הזדמן לי‬
‫ארים‪ ,‬כי בעלי עבד שם‪ ,‬ונכנסתי גם למוזיאון‪.‬‬‫לבקר בנָ ִ‬
‫הבקתה שבה התגורר סטלין הגולה כוסתה כולה בכיפת זכוכית‪ ,‬פן תתפורר‪.‬‬
‫בפנים‪ ,‬אם להאמין לדברי המדריכה‪ ,‬הכול שמור בצורה אותנטית‪ ,‬כפי שהיה‬
‫בזמן שהותו‪ .‬המדריכה אמרה גם שהגולים הפוליטיים דוגמת סטלין לא עבדו‪,‬‬
‫המשטר דאג לכל צורכיהם‪ .‬הלוואי שאנו היינו חווים אכזריות כזאת!‬
‫במרחבים של סיביר התקדמנו מהר כי לא היו הרבה ערים גדולות בדרך‪.‬‬
‫המלווים החלו לנהוג בצורה אנושית יותר ואפילו הרשו לצאת מהקרון בתחנות‬
‫קטנות — כנראה פחדו פחות מבריחות‪ .‬תושבים מקומיים ניגשו לרכבת והציעו‬
‫למכירה מצרכי מזון בסיסיים — חלב‪ ,‬ביצים‪ ,‬ירקות‪ .‬יכולנו לקנות רק מצרכים‬
‫שאינם דורשים בישול‪.‬‬
‫התושבים נראו עניים מאוד‪ ,‬לבושם היה עלוב‪ ,‬מרופט‪ ,‬רבים היו יחפים‪ .‬גם‬
‫הכפרים והעיירות‪ ,‬עד כמה שיכולנו לראות דרך האשנב וביציאות המעטות‬
‫מהקרון‪ ,‬עשו רושם של עוני והזנחה‪.‬‬
‫לבסוף הגענו לתחנת רכבת מרשימה בעיר הגדולה נובוסיבּ ירסק‪ .‬הורו לכולנו‬
‫לצאת מהקרונות‪ .‬הגברים שנלקחו בקירוב לא המתינו לנו‪ .‬הנשים התנפלו על‬
‫המלווים בשאלות‪:‬‬
‫— איפה הבעלים שלנו? הבטחתם‪...‬‬
‫הפקידים אפילו לא טרחו לשקר או לחפש תירוצים‪ .‬שתיקה קודרת – זאת‬
‫הייתה תשובתם‪.‬‬
 ‫פרק ‪6‬‬
‫במקום החדש‬
‫העבירו אותנו מתחנת הרכבת אל הנמל שעל הנהר האדיר אוב — אחד הגדולים‬
‫בעולם‪ .‬בנמל עלינו על סיפונה של אניית נוסעים גדולה‪ .‬הורו לנו לרדת לבטן‬
‫האנייה‪ .‬כל משפחה תפסה שם פינה כדי להניח את החפצים שלה ולישון‬
‫בלילה‪ .‬אימא לא הייתה חזקה דייה כדי לתפוס מקום טוב‪ ,‬לכן התמקמנו על‬
‫הרצפה‪ ,‬במעבר‪ .‬יכולנו רק לשבת על הצרורות שלנו‪ ,‬מקום לשכב לא היה‪.‬‬
‫האנייה הפליגה צפונה‪.‬‬
‫למזלנו‪ ,‬ההפלגה לא הייתה ארוכה‪ ,‬ונמשכה רק כמה ימים‪ .‬מותר היה‬
‫להסתובב ללא מגבלה בכל האנייה‪ ,‬לכן אחי ואני בילינו רוב הזמן על הסיפון‪.‬‬
‫אחד מאתנו היה צריך להישאר בבטן האנייה כדי לשמור על החפצים‪ .‬רוב הזמן‬
‫זאת הייתה אימא‪.‬‬
‫האנייה לא נועדה להובלת מספר כזה של אנשים נוסף על נוסעיה הרגילים‪,‬‬
‫לכן אך טבעי שכל שירותיה קרסו‪ .‬מטבחה לא היה מסוגל לספק אוכל לכולם‪,‬‬
‫ורק אלה שידעו להשתמש במרפקים ובאגרופים התקדמו בתור וקיבלו משהו‪.‬‬
‫תורים אלימים לא פחות נוצרו לברזי המים ולבתי השימוש‪ ,‬שהיו מטונפים עד‬
‫כדי כך‪ ,‬שאדם נזקק למגפי גומי כדי להיכנס‪ .‬לכן גם בעייתי הבסיסית לא זאת‬
‫בלבד שלא נפתרה‪ ,‬אלא שאף החריפה‪.‬‬
‫כבר היה חודש יוני‪ ,‬ויכולנו ליהנות קצת מאור השמש הקיצית ומהאוויר‬
‫הצח‪ .‬אך באור השמש גילינו בתדהמה ובבושה את המראה העלוב שלנו‪ .‬בקרון‪,‬‬
‫בחושך‪ ,‬ישבנו רוב הזמן מכורבלים בשמיכות וזה לא היה בולט כל כך‪ .‬במשך‬
‫שלושה שבועות לא התרחצנו‪ ,‬לא צחצחנו שיניים‪ ,‬לא החלפנו בגדים‪ .‬יצאנו‬
‫מבתינו לבושים בצורה מכובדת‪ ,‬בבגדינו הטובים‪ ,‬כמו שהיה נהוג להתלבש‬
‫בריגה‪ .‬עכשיו זה היה בעוכרינו‪ :‬טיב הבגדים רק הדגיש את ההזנחה והלכלוך‬
‫שלנו‪ .‬נראינו כמו דיירי רחוב שמצאו בפחי אשפה בגדים זרוקים של עשירים‪.‬‬
‫אחרי כשלושה ימי הפלגה התקרבה האנייה בצפירה ממושכת למעגן‪ ,‬שקשה‬
‫לכנות אותו נמל‪ .‬על החוף נראו רק כמה מבנים קטנים מעץ ומחסנים‪ .‬היה זה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪35‬‬

‫פאראבל — מרכז אזורי ששלט על מרחב הדומה בגודלו לשטחה‬ ‫ֶּ‬ ‫הנמל של כפר‬
‫של מדינת ישראל‪ .‬מין בירה קטנטונת שהייתה מרכז חיינו במשך שנים לא‬
‫מעטות‪.‬‬
‫האנייה עגנה‪ ,‬הכבש הורד‪ .‬היינו בין אלה שנקראו לרדת לחוף‪ .‬הנותרים‬
‫המשיכו בהפלגה צפונה‪ ,‬לנמל הבא‪ .‬נמנינו עם קבוצה גדולה‪ ,‬בת כמה מאות‬
‫אנשים‪ .‬ה"נאצ'אלניקים"‪ ,‬נציגי השלטון המקומי‪ ,‬קיבלו מהמלווים רשימות‪,‬‬
‫בדקו אם כולם נמצאים והובילו — אותנו ברגל ואת המטען בעגלות רתומות‬
‫לסוסים — אל בניין מעוטר בצריח‪ ,‬שלפי כל הסימנים שימש פעם כנסייה‪.‬‬
‫נכנסנו לאולם גדול‪ .‬לא היה בו שום רהיט‪ ,‬אך הרצפה הייתה נקייה למדי‪.‬‬
‫התמקמנו באיזו פינה‪ .‬היה די מקום‪ ,‬ולא היה צפוף‪ .‬הערכנו את התנאים‬
‫האלה‪ ,‬כי הרי מפינוקים אחרים כבר שכחנו‪ .‬אנשי הנקב"ד — משרד הפנים‪,‬‬
‫חלקם במדים‪ ,‬השגיחו עלינו‪ ,‬והרשו לנו לצאת מהבניין בתנאי שלא נתרחק‬
‫יותר מדי‪ .‬הם ידעו שאין לנו לאן לברוח‪.‬‬
‫שהינו בלילה בכנסייה‪ ,‬ובבוקר באו אנשים בלבוש אזרחי וניגשו אל אנשי‬
‫הנקב"ד‪ .‬היו אלה יושבי ראש הקולחוזים שבאזור‪ .‬אנשי הנקב"ד נתנו לכל אחד‬
‫מהם רשימת משפחות שהם צריכים לקלוט בכפר שלהם‪ .‬הרשימות נקראו‬
‫בקול רם‪ ,‬ומשפחות התגודדו סביב היושב ראש "שלהם"‪ .‬בחוץ עמדו עגלות‬
‫שלקחו את האנשים ואת מטענם הדל למקום שנועד לשמש להם מקום שהייה‬
‫קבוע‪.‬‬
‫נפל הפור ואנו יועדנו לכפר קטן בשם מאליֵ ה‪-‬בּ וּגרי‪ ,‬שפירושו בעברית‬
‫"גבעות קטנות"‪ .‬אנשי הכפר היו כולם חברי קולחוז‪ .‬למזלנו‪ ,‬הכפר נמצא‬
‫במרחק ארבעה קילומטרים בלבד מהמרכז האזורי פאראבל‪ ,‬שבו ממוקמים‬
‫כל המוסדות החשובים‪ ,‬ולעתים קרובות נאלצנו ללכת אליהם‪ ,‬ברגל כמובן‪.‬‬
‫הכפר כולו נבנה לאורך רחוב אחד ארוך‪ ,‬שמשני צדיו בקתות של חברי‬
‫הקולחוז‪ .‬כל בקתה גודרה מצד הרחוב‪ ,‬ומאחורי הגדר השתרעו חלקות אדמה‬
‫שהועמדו לרשותה של כל משפחה‪ .‬באמצע הכפר אכן הייתה גבעה המצדיקה‬
‫את שמו‪ ,‬אף שהיא לא הייתה גבוהה במיוחד‪ .‬במקום הגבוה עמדו המבנים של‬
‫הנהלת הקולחוז‪ ,‬ולידם חצר גדולה שבה התאספו בבוקר הכפריים כדי לקבל‬
‫הוראות ליום העבודה‪ .‬הכינוי שלה היה "חצר הסוסים"‪ ,‬כי בצדה הייתה אורווה‬
‫וליד האורווה — מבנה לשמירת אביזרי הרתמה‪ .‬מעבר לכביש הייתה באר‪ ,‬ולא‬
‫הרחק משם — מועדון ומולו בית ספר‪ .‬זה היה מרכז הקולחוז‪.‬‬
‫היושב ראש הוביל אותנו אל הבקתה הסמוכה ל"חצר הסוסים"‪ .‬לבקתה לא‬
‫היה "חדר כניסה" — שהוא בדרך כלל חלק חשוב בבתי איכרים‪ .‬זהו חדר ללא‬
 ‫‪ | 36‬רבקה רבינוביץ‬

‫חימום‪ ,‬שם שמרו בחורף במצב קפוא חביות כרוב כבוש‪ ,‬ואם היה – גם בשר‪,‬‬
‫וכלי עבודה הנחוצים לעבודה בשדה וציוד ביתי אחר‪.‬‬
‫הבית שנועד לנו‪ ,‬נראה שטרם סיימו את בנייתו‪ .‬ואמנם‪ ,‬היושב ראש הסביר‬
‫לאימא‪:‬‬
‫— בעלי הבית בני הזוג דורוכוב מתו‪ ,‬והשאירו שני בנים ובת צעירים‪ ,‬ואלה‬
‫לא דאגו להשלים את הבנייה‪ .‬רוב הזמן הם לא נמצאים בבית כי גויסו‪ ,‬כמו‬
‫שאר בני גילם הרווקים‪ ,‬לעבודות קשות במיוחד במקומות מרוחקים מן הכפר‬
‫כגון כריתת עצים ביער או סלילת כבישים‪.‬‬
‫כאשר הובילו אותנו אל בקתת דורוכוב‪ ,‬בעלי הבית לא נכחו במקום‪ .‬היושב‬
‫ראש לא מצא לנכון לקבל את הסכמתם להכניס דיירי משנה‪ .‬כך התייחסו לבית‬
‫דורוכוב כאל "בית הפקר" שהקולחוז עושה בו כבתוך שלו‪.‬‬
‫הופתענו למצוא בבקתה עוד משפחת דיירים בת ארבע נפשות — אישה‬
‫מבוגרת‪ ,‬בתה ושני ילדיה — שכבר התגוררה שם כמה שנים‪ .‬למעשה‪ ,‬כאשר‬
‫בני משפחת דורוכוב נמצאו בבקתה‪ ,‬התגוררו בה שבע נפשות לפני בואנו‪.‬‬
‫עכשיו היינו עשרה אנשים‪ ,‬וכפי שיתברר בעתיד הקרוב‪ ,‬זאת לא הייתה‬
‫המכסה המרבית‪ .‬לעומת זאת היו לא מעט משפחות בכפר שלא קיבלו דיירים‬
‫כלל‪ ,‬כי בעלי הבתים התנגדו נמרצות‪ ,‬והנהלת הקולחוז לא רצתה להתעמת‬
‫אתם‪ .‬חלק מחברי הקולחוז הסכימו לקבל מספרת דיירים מצומצם‪ ,‬רק‬

‫סירי מטבח שהיו בשימוש בכפרי סיביר‬

‫דרך שלושה משטרים | ‪37‬‬

‫משפחה אחת‪ ,‬ובתנאי שהדיירים ישלמו משהו או יעזרו בעבודות הבית‪ ,‬או‬
‫ישגיחו על הילדים הקטנים‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬מצאנו את עצמנו בבית הצפוף ביותר בכפר‪ .‬כעבור כמה ימים‪ ,‬כשהיה‬
‫נדמה לנו שהצלחנו להסתדר‪ ,‬הגיע גל חדש של גולים — הפעם מחבל הארץ‬
‫מולדביה שהייתה חלק מרומניה ונכבשה על‪-‬ידי ברית המועצות בו‪-‬זמנית עם‬
‫כיבוש הארצות הבלטיות בקיץ ‪.1940‬‬
‫למקבץ האנושי בבקתת דורוכוב צירפו עוד משפחה יהודית בת חמש נפשות —‬
‫בעל‪ ,‬אישה ושלוש בנות‪ .‬לפני בואה היינו היהודים היחידים בכפר‪.‬‬
‫עכשיו היינו חמש‪-‬עשרה נפשות בבקתה ששטחה היה של דירת חדר וחצי‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬הגולים‪ ,‬לא העזנו למחות על התנאים הבלתי‪-‬נסבלים‪ .‬כבר למדנו את‬
‫האמת הפשוטה‪ :‬השלטון יכול לעשות באנשים ככל שירצה‪.‬‬
‫הבתים בכפר שלנו היו בעלי מראה טיפוסי של בקתת מגורים‪ .‬השינויים יכלו‬
‫להיות בגודל הבקתה או במיקום הדלת והחלונות‪ ,‬אך סגנון הבנייה היה זהה‬
‫בכולן‪ :‬גג משופע לשני צדדים‪ ,‬ארובה וקירות בנויים מגזעי עצים‪.‬‬
‫רוב הבקתות נראו מבפנים כך‪ :‬נכנסים מבחוץ ל"חדר הקדמי"‪ ,‬בינו לבין עוד‬
‫חדר קטן יותר שנקרא "גוֹ רניצה" הייתה הפרדה באמצעות מחיצה מקרשים‪.‬‬
‫בזמנים נורמליים היה זה חדר השינה של בעלי הבית‪ .‬היו גם בקתות שלא‬
‫הייתה בהן גורניצה‪ ,‬אלא רק חדר אחד גדול‪.‬‬
‫קשה מאוד לתאר את פנים הבית ואת האופן שבו התמקמו בתוכו חמישה‪-‬‬
‫עשר אנשים‪ .‬היה שם גם ציוד ואביזרים לשימוש יומיומי‪ ,‬שאין להם אפילו‬
‫שם בעברית‪.‬‬
‫בפינה הקדמית‪ ,‬מול הכניסה‪ ,‬היו שני ספסלים ארוכים מחוברים לקיר‪,‬‬
‫לפניהם הועמד שולחן ולפניו ניצב עוד ספסל‪ ,‬שאותו אפשר היה להזיז‪.‬‬
‫המיטה הרחבה בפינה הימנית של החדר הקדמי הייתה של משפחת הדיירים‬
‫הרוסית שהשתכנה שם לפנינו‪ :‬כל ארבעת בני המשפחה ישנו במיטה הזאת‪.‬‬
‫במיטה הצרה בחדר השני ישנו אימא ואני‪ .‬המיטה ממול הייתה שייכת‬
‫למוסיה‪ ,‬הבת הגדולה של משפחת גופמן ממולדביה‪ .‬מוסיה‪ ,‬נערה יפהפייה‬
‫בת שמונה‪-‬עשרה‪ ,‬הייתה חולת שחפת‪ .‬היא שכבה במיטה כל הזמן‪ ,‬כמעט‬
‫שלא קמה‪.‬‬
‫יתר בני משפחת גופמן ישנו על הרצפה בחדר הקדמי‪ .‬אחי ישן על הרצפה בין‬
‫שתי המיטות‪ ,‬בגורניצה‪ .‬בעלי הבקתה‪ ,‬כשהזדמן להם ללון בבית‪ ,‬נאלצו לישון‬
‫על התנור הרוסי שליד הכניסה או לחפש פיסת רצפה פנויה‪.‬‬
‫בלילה לא היה ולו מטר מרובע פנוי על הרצפה‪ ,‬בכל מקום ישן מישהו‪.‬‬
 ‫‪ | 38‬רבקה רבינוביץ‬

‫לפלס בחושך דרך אל הדלת מבלי לדרוך על אנשים – היה דבר לא פשוט‪ ,‬ויש‬
‫לזכור שכל אחד נזקק ליציאה אחת לפחות בלילה‪.‬‬
‫ארון בגדים היה רהיט שנחשב למותרות‪ ,‬והוא נמצא רק בכמה בתים‬
‫"עשירים" בכפר‪ .‬בשאר הבתים כל משפחה אחסנה את חפציה המעטים‬
‫מתחת למיטות‪ .‬כמה בגדים עליונים תלינו על מסמרים שננעצו בקיר‪.‬‬
‫"תנור רוסי" — אפילו שמבנה כזה נמצא בכל בקתה‪ ,‬בו‪-‬בזמן הוא הדבר‬
‫הכי פחות יעיל שאפשר להעלות על הדעת‪ .‬ראשית‪ ,‬הוא גדול מאוד‪ ,‬תופס‬
‫כמעט רבע משטחו המצומצם של החדר הקדמי‪ .‬שנית‪ ,‬הוא לא מחמם את הבית‬
‫כי הקירות שלו כל כך עבים שהחום מבפנים לא מגיע לשכבה החיצונית‪.‬‬
‫שלישית — כמעט שאי‪-‬אפשר לבשל בו בישולים רגילים‪ .‬בית ההסקה שלו‬
‫נמצא כל כך עמוק‪ ,‬שדרושים מכשירים מיוחדים כדי להכניס עצי הסקה וסירי‬
‫בישול‪ .‬הטיפול בו דורש מיומנות מיוחדת שהייתה רק לנשים המקומיות‪ .‬תנור‬
‫זה מיועד למטרה אחת‪ :‬אפיית לחם‪ .‬בכפר לא הייתה אף חנות מכולת אחת‪,‬‬
‫ולכן כל משק בית צריך היה לייצר בכוחות עצמו את המצרכים הבסיסיים‬
‫הנחוצים למחייתו‪ :‬לגדל ירקות בחלקת אדמה הצמודה לבית‪ ,‬להחזיק פרה‬
‫ותרנגולות ולאפות לחם‪ .‬את התנור הבעירו רק ב"יום האפייה השבועי"‪.‬‬
‫מיטת עץ קיבלנו מבעלי הבית‪ ,‬אך ללא מזרן‪ .‬הבעיה נפתרה הודות לדיירים‬
‫הרוסים שנתנו לאימא שק גדול מבד פשתן גס ויעצו לה ללכת אל הגורן ולמלא‬

‫התנור הרוסי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪39‬‬

‫את השק בקש‪ .‬כולנו עושים כך‪ ,‬הסבירה הסבתא‪ .‬הנכד שלה בן השבע התנדב‬
‫ללוות אותנו לשם‪ .‬מילאנו את השק‪ .‬הקש העלה הרבה אבק‪ ,‬אך לא שמנו‬
‫לבנו לקטנות אלה‪ .‬לפחות היה לנו‪ ,‬לאימא ולי‪ ,‬על מה לשכב‪ .‬אחרי כחודש‬
‫הקש בתוך השק התפורר לגמרי‪ ,‬ואז היה צריך ללכת שוב למלא את השק בקש‬
‫חדש‪ .‬זה היה אחד התפקידים שלי‪ ,‬כי את הדרך כבר הכרתי‪.‬‬
‫יוסף לא קיבל מזרן‪ ,‬הוא ישן על הרצפה כשמתחתיו סמרטוטים שמצאנו‬
‫בעליית הגג‪ .‬בשעות היום כל כלי המיטה האלה נדחסו מתחת למיטה‪.‬‬
‫לאימא היה עוד קצת כסף‪ ,‬וצריך היה לקנות מצרכי מזון‪ .‬גם בעניין זה קיבלנו‬
‫עצות‪ :‬אצל מי ניתן לקנות תפוחי אדמה‪ ,‬חלב‪ ,‬כיכר לחם‪ .‬התברר לנו שהבישול‬
‫מהווה בעיה גדולה‪ .‬אימא רצתה לבשל מרק‪ ,‬ואז התברר לה שלא מבעירים‬
‫את תנור הבישול בקיץ‪ ,‬אלא אם כן בעלי הבית דורשים זאת‪ .‬הראו לנו מתקן‬
‫מוזר בחצר‪ :‬כמה לבנים המונחות אחת על גבי השנייה‪ .‬הדבר הזה משמש תנור‬
‫לימות קיץ‪ .‬מניחים סיר על הלבנה העליונה‪ ,‬מסביב עורמים חתיכות עץ קטנות‬
‫ומדליקים מדורה קטנה סביב הסיר‪ .‬יש לשים לב לכיוון הרוח‪ ,‬ולבנות את‬
‫המדורה כך שהרוח תכוון את האש אל הסיר ולא הצדה‪ .‬ומאין לקחנו חתיכות‬
‫עץ? "ליד המועדון עובדים נגרי בנין‪ ,‬בונים משהו‪ ,‬יש שם הרבה שבבי עץ‪ .‬שלחי‬
‫את הילדה‪ ,‬שתביא"‪ .‬כך קיבלתי עוד תפקיד — תמיד לדאוג לעצי הסקה‪.‬‬
‫בסוף יצא לנו תבשיל עלוב‪ ,‬ולו ריח חזק של עשן‪ .‬אימא אמרה שהריח הזה‬
‫בא במקום ניחוח של בשר‪ .‬הסירים שהיו בכפר היו כולם שחורים‪ ,‬עשויים‬
‫מפלדה יצוקה ולכן נקראו "צ'וּגוּן" — לסיר גדול‪ ,‬ו"צ'וגונקה" — לסיר בינוני‬
‫או קטן‪ .‬לסירים האלה הייתה צורה מיוחדת‪ ,‬שאפשרה להעבירם בתוך התנור‬
‫בעזרת יתוך‪ ,‬כלי מיוחד שלא מוכר במקומותינו‪.‬‬
‫אנשי הקולחוז לא רצו למכור לחם‪ ,‬אך ריחמו עלינו באותו יום‪ :‬הרי זה מקרוב‬
‫באנו ולא הספקנו להסתדר‪.‬‬
‫— בעוד כמה ימים‪ ,‬אמרו לאימא‪ ,‬תתחילי לעבוד בקולחוז ותקבלי הקצבת‬
‫לחם משלך; חמש מאות גרם לעובד ושלוש מאות גרם לנתמך‪.‬‬
‫בערב התאספו בבקתה המון אנשים‪ :‬בקתת דורוכוב תמיד שימשה מין "מועדון‬
‫חברתי" קטן‪ .‬כל מי שהזדמן ל"חצר הסוסים"‪ ,‬כלומר כמעט כל אחד‪ ,‬היה נכנס‬
‫לנוח‪ ,‬לעשן‪ ,‬להתעדכן בחדשות ובדברי רכילות טריים‪ .‬הפעם הייתה להתכנסות‬
‫סיבה מיוחדת‪ :‬רצו לראות את הבאים "מהעיר הגדולה"‪ .‬אימא‪ ,‬אישה נאה‬
‫בת שלושים ושמונה‪ ,‬זכתה לכבוד מיוחד‪ :‬החליטו לקרוא לה לפי שם אביה —‬
‫כמקובל ברוסיה בעיקר כלפי אנשים מבוגרים יותר‪ ,‬בני יותר מחמישים‪.‬‬
‫— איך קראו לאבא שלך? הייתה השאלה הראשונה ששאלו‪.‬‬
 ‫‪ | 40‬רבקה רבינוביץ‬

‫שמו של סבי‪ ,‬זכרונו לברכה‪ ,‬היה אליאס (אליהו) מיכאל‪ .‬אימא החליטה‬
‫שהשם מיכאל יהיה קליט יותר בשבילם‪.‬‬
‫— מיכאיל‪ ,‬אמרה את שמו בגרסתו הרוסית‪.‬‬
‫— אז אנחנו נקרא לך מיכאילוֹ בנה‪ ,‬הוחלט מיד‪ .‬ובשם זה אימא כונתה בכפר‬
‫במשך כל שנות חיינו שם‪ .‬ספק אם הכפריים ידעו בכלל את שמה הפרטי‪.‬‬
‫האורחים הלא‪-‬קרויים‪ ,‬רובם גברים‪ ,‬תפסו את כל הספסלים לאורך הקירות‪.‬‬
‫אימא ישבה מולם על הספסל השלישי‪ ,‬הדיירות הרוסיות — על המיטה שלהן‪,‬‬
‫ואחד מבעלי הבית — על התנור הרוסי‪ .‬כולם היו סקרנים לדעת על חיינו‬
‫"שם"‪ ,‬ואימא הייתה מעוניינת להבין את סדרי החיים פה‪.‬‬
‫היא סיפרה בקיצור על העסק שהיה לה‪ ,‬על הלילה שבו נלקחנו מהבית‪ ,‬על‬
‫בעלה‪ ,‬שהופרד ממשפחתו והועבר למקום בלתי‪-‬ידוע‪.‬‬
‫— ובכן‪ ,‬אני כאן עם שני ילדיי ואיני יודעת מה לעשות ובמה להתחיל‪ ,‬סיימה‬
‫את סיפורה‪.‬‬
‫כל הנוכחים הביעו התפעלות מתיאור חיינו הקודמים‪ .‬אחד הגברים‪ ,‬ניקולאי‬
‫שמו‪ ,‬שנראה צעיר ואינטליגנטי יותר מהאחרים‪ ,‬פתח בסיפורו‪:‬‬
‫— אתם בני מזל‪ ,‬אמר‪ ,‬לתימהונה הרב של אימא‪ .‬הגעתם למקום מיושב‪ ,‬יש‬
‫פה כפר‪ ,‬יש בתים וכבישים‪ .‬גם אנחנו גולים‪ .‬לפני עשר שנים הגלו אותנו ישר‬
‫ליער‪ ,‬לשלג — היה חורף‪ ,‬אתם עוד תראו מה זה חורף סיבירי‪ .‬לא בית‪ ,‬לא‬
‫באר – כלום‪ .‬חפרנו שוחות באדמה‬
‫הקפואה‪ ,‬כיסינו אותן בענפים‬
‫המתקן‬
‫ובשלג‪ ,‬כך עברנו את החורף‬
‫לרחיצת‬
‫הראשון‪ .‬כל הילדים והזקנים מתו‪,‬‬
‫הפנים‬
‫לא עמדו בתנאים אלה‪.‬‬
‫והידיים‬
‫— מה‪ ,‬גם אתם גולים? מאיזה‬
‫מקום הוגליתם?‬
‫מר ֵסאיָ ה‪ ,‬אלא מה‪.‬‬
‫— ָ‬
‫— מתי?‬
‫—ובשנת ‪ .1931‬כאשר התנהלה‬
‫הקולקטיביזציה‪.‬‬
‫—ואבל למה? במה עסקתם לפני‬
‫ההגליה? מילא אנחנו‪ ,‬הבורגנים‪,‬‬
‫אבל אתם?‬
‫—ואנחנו חקלאים‪ ,‬איכרים‪ ,‬גם‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪41‬‬

‫אז וגם עכשיו‪ .‬שמעת את המילה "קולאק"? עצם המילה מעידה על יחס‬
‫השלטונות לשכמותנו (פירושה בעברית "אגרוף")‪ ,‬היינו קולאקים‪ .‬כמו‬
‫בורגנים‪ ,‬רק בכפר‪ .‬לפני תקופת הקולחוזים לכל משפחה כפרית היה משק‬
‫משלה‪ ,‬ולנו היו משקים קצת יותר עשירים‪ .‬לא שתינו וודקה כמו הרוב‪,‬‬
‫לא התעצלנו‪ ,‬והוצאנו את הישגנו בזיעת אפינו‪ .‬למי שהיה סוס או שניים‪,‬‬
‫כמה פרות‪ ,‬קורת גג ראויה‪ ,‬אדמה מעובדת כמו שצריך — נחשב קולאק‪ .‬כזה‬
‫שמפריע לבניית הסוציאליזם‪ .‬בדיוק כמוכם‪ .‬אויבי העם‪.‬‬
‫— איך הצלחתם לבנות בתים?‬
‫— הנאצ'אלניקים באו ושאלו אם אנחנו מסכימים לייסד קולחוז‪ .‬מובן‬
‫שנענינו‪ ,‬הרי לא הייתה לנו שום בררה‪ .‬לקראת האביב התחילו לעזור לנו‬
‫להתארגן‪ .‬התוו את השטח שהעמידו לרשות הקולחוז הנולד‪ ,‬הרשו לנו‬
‫לכרות עצים לבניית בתים‪ ,‬ציידו אותנו בציוד לעיבוד האדמה‪ ,‬בבהמות‪.‬‬
‫כאשר הקולחוז קם על רגליו‪ ,‬היינו צריכים לשלם למדינה על העזרה‬
‫שהגישה‪.‬‬
‫אימא ישבה המומה‪ .‬גם אני התקשיתי לעכל את כל מה ששמעתי‪ .‬זה כל כך‬
‫לא דמה לתמונה הוורודה שהבאתי עמי בדמיוני מריגה‪.‬‬
‫הנשים שבחבורה לחשו לניקולאי שייזהר‪ .‬שלא יגיד משהו "נגד השלטונות"‪.‬‬
‫מישהו עלול להלשין‪ ,‬ואז צפויות צרות צרורות‪ .‬הוא הנהן‪ ,‬הוא ידע זאת‪ ,‬ולכן‬
‫הוא לא נתן שום ציון לדברים שעליהם סיפר — לא לטוב ולא לרע‪.‬‬
‫אימא רצתה לדעת מה זה בעצם קולחוז‪ ,‬איך הוא מתפקד‪ .‬האם אפשר‬
‫להתפרנס בו? האם זאת צורת החקלאות הסובייטית היחידה?‬
‫— במצב של היום‪ ,‬אחרי הקולקטיביזציה‪ ,‬החקלאות מאורגנת בשתי צורות‪:‬‬
‫סובחוז וקולחוז‪ .‬בסובחוז הכול שייך למדינה ואילו החקלאי עובד כשכיר‬
‫ומקבל משכורת‪ .‬בקולחוז הכול שייך לנו‪ ,‬כלומר לקולקטיב‪ .‬אנחנו עובדים‬
‫ולא מקבלים משכורת‪ ,‬רק בסוף השנה החקלאית‪ ,‬בסתיו‪ ,‬אחרי שמילאנו את‬
‫התחייבויותינו למדינה‪ ,‬מחשבים מה נשאר ומחלקים בין החברים‪ ,‬לפי כמות‬
‫העבודה שהשקיעו‪.‬‬
‫— זאת אומרת — כסף לא מקבלים בכלל?‬
‫— לא‪ .‬רק תוצרת חקלאית‪.‬‬
‫— אז מה כן מקבלים?‬
‫— בעיקר קמח לאפיית לחם‪ .‬קצת ירקות‪ ,‬כרוב למשל‪ .‬את יתר הירקות‬
‫אנחנו מגדלים בחלקות שלנו ליד הבתים‪.‬‬
‫— כלומר‪ ,‬אתם עובדים שנה שלמה בשביל לחם וקצת כרוב?‬
 ‫‪ | 42‬רבקה רבינוביץ‬

‫ניקולאי נאנח ולא ענה‪.‬‬

‫— ומה הן ההתחייבויות למדינה?‬
‫— המדינה מטילה מס על תוצרת חקלאית‪ .‬ואם יש לקולחוז משק חלב או‬
‫משק בשר חזירים — כל התוצרת עוברת למדינה‪ ,‬ולקולחוז לא נשאר כלום‪ .‬גם‬
‫חלק מהדגנים צריך למסור במחירים אפסיים‪.‬‬
‫— אז בשביל מה אתם מחזיקים את המשקים האלה?‬
‫— המדינה מחייבת‪ .‬הרי צריך לספק חלב ובשר לעירוניים‪ .‬גם ללחם הם‬
‫זקוקים‪ .‬מי ייתן אם לא אנחנו?‬
‫— ומה עושים כאשר זקוקים לבגדים או לנעליים?‬
‫— מוכרים משהו מהמשקים הפרטיים שלנו‪ .‬כולנו מחזיקים פרות‪ ,‬מגדלים‬
‫עגלים‪ ,‬חזירים‪ ,‬תרנגולות‪ .‬אמנם יש מס גם על זה‪ ,‬אך בכל זאת נשאר משהו‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬גם אתם תקנו אצלנו מצרכים‪ .‬פעם בשבוע‪ ,‬בימי ראשון‪ ,‬יש שוק במרכז‬
‫האזורי פאראבל‪ ,‬הנקרא שוק הקולחוזים‪ ,‬כי אנחנו המוכרים העיקריים בו‪.‬‬
‫כאשר אימא הביעה תקווה שבעלה יצטרף אל משפחתו בקרוב‪ ,‬כי "הרי הם‬
‫הבטיחו!"‪ ,‬הכפריים הגיבו בספקנות‪ .‬למרות האזהרות‪ ,‬ניקולאי סיפר‪:‬‬
‫—ובשנת ‪ 1937‬באו לכפר אנשי נקב"ד ועצרו קבוצת גברים שנחשבו‬
‫"אקטיביסטים"‪ .‬אף אחד מהם לא חזר‪ .‬מה היה גורלם – איש לא יודע‪.‬‬

‫אישה כפרית‬
‫בעבודתה במטבח‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪43‬‬

‫— מה הפירוש אקטיביסטים? שאלה אימא ‪.‬‬

‫— אלה אנשים יודעי קרוא וכתוב‪ ,‬שהופיעו באספות‪ ,‬לפעמים כתבו תלונה‪,‬‬
‫בקיצור‪ ,‬קצת יותר פעילים מאחרים‪.‬‬
‫הקהל התחיל להתפזר‪ .‬אנשים חששו שניקולאי דיבר יותר מדי‪ .‬אימא לא‬
‫התעודדה במיוחד מהשיחה‪ ,‬בלשון המעטה‪.‬‬
‫למחרת הגיע לכפר קומנדנט מפאראבל‪ .‬הוא שלח את ילדי הקולחוז להודיע‬
‫לכל הגולים החדשים שיתאספו ליד המועדון‪.‬‬
‫סף המועדון היה מוגבה בחמש מדרגות‪ .‬הקומנדנט עמד על המדרגה העליונה‬
‫ולמטה עמדו קבוצת נשים וילדיהן‪ .‬העמידה שלו מעלינו כמו באה להדגיש את‬
‫מעמדו הסמכותי ואת מעמדנו הנחות‪.‬‬
‫הוא פתח בקריאת מסמך רשמי — החלטת הטרויקה להגלות אותנו לסיביר‬
‫לעשרים שנה‪ .‬מעתה המעמד האזרחי שלנו ייקרא "מתיישבים גולים"‪ .‬הסעיף‬
‫שלפיו הטרויקה החליטה להגלות אותנו‪" :‬מסוכנים מבחינה סוציאלית"‪.‬‬
‫לכפריים שהוגלו לכאן בשנת ‪ 1931‬היה מעמד אזרחי אחר‪ :‬הם נקראו "ספצ‪-‬‬
‫מתיישבים" (מתיישבים מיוחדים)‪ ,‬ובקיצור כונו "ספצים"‪.‬‬
‫הוא הסביר שהמוסד הממשלתי שאנחנו כפופים לו הוא הקומנדטורה‪ ,‬וזאת‬
‫כפופה לנקב"ד‪ .‬הקומנדטורה כוללת שלושה קומנדנטים‪ :‬הראשי (הוא עצמו)‬
‫ושני עוזריו‪ .‬כל הוראה של אחד מהם מחייבת אותנו‪.‬‬
‫באופן כללי‪ ,‬אסור לנו להתרחק ממקום ההתיישבות למרחק גדול מעשרה‬
‫קילומטרים ללא היתר מהקומנדטורה‪ .‬מותר לנו לבקר בכפרים הסמוכים‬
‫באזור‪ ,‬לצורך עבודה למשל‪ .‬המבוגרים חייבים לעבוד‪ ,‬מותר להם לעבוד גם‬
‫בפאראבל או בכפר אחר בסביבה הקרובה‪ .‬אם למישהי יש מקצוע‪ ,‬הוא מוכן‬
‫לעזור לה למצוא עבודה בפאראבל‪.‬‬
‫הוא חילק לנשים‪ ,‬ראשי המשפחות‪ ,‬דפים ששימשו תעודות זיהוי והכילו‬
‫את הפרטים הבאים‪ :‬שם‪ ,‬שם האב‪ ,‬שם משפחה‪ ,‬המעמד האזרחי (מתיישבים‬
‫גולים)‪ ,‬מין‪ ,‬תאריך לידה ומקום מגורים‪ .‬הילדים היו רשומים בתעודות של‬
‫אמותיהם‪ .‬המבוגרים‪ ,‬מגיל שש‪-‬עשרה‪ ,‬היו חייבים להופיע פעם בחודש‬
‫בקומנדטורה לבדיקת נוכחות‪.‬‬
‫כאשר הוא סיים את ההסברים‪ ,‬הנשים החלו לצעוק‪:‬‬
‫— איפה הבעלים שלנו? מתי יחזרו אלינו?‬
‫הקומנדנט השיב שהוא קיבל תחת אחריותו רק את הקבוצה שהגיעה באנייה‪,‬‬
‫ואין לו שום מידע על אלה שנלקחו מהרכבת בדרך‪.‬‬
‫— אתן יכולות לכתוב למשרד הפנים במוסקבה‪ ,‬אולי תקבלו תשובה‪ ,‬אמר‪.‬‬
 ‫‪ | 44‬רבקה רבינוביץ‬

‫התפזרנו‪ .‬נראה היה שהתמונה ברורה פחות או יותר‪ .‬עכשיו היינו חייבים‬
‫להחליט איך לשרוד בתנאים האלה‪.‬‬
‫עברו עוד כמה ימים‪ ,‬אינני יודעת בדיוק כמה‪ ,‬ואז נודע לנו על ההתקפה של‬
‫גרמניה על ברית המועצות למרות ההסכם המביש שחתמו ביניהם רק שנתיים‬
‫לפני כן‪ .‬מבחינת ברית המועצות זאת הייתה תחילת המלחמה שנקראה‬
‫"מלחמת המולדת הגדולה"‪ .‬מוסקבה לא התייחסה בכלל למלחמה שזה מכבר‬
‫השתוללה באירופה‪.‬‬
 ‫פרק ‪7‬‬
‫הישרדות — זה שם‬
‫המשחק‬
‫אימא שלי יכולה להוות דוגמה לכושר ההסתגלות של בן‪-‬אדם לשינויים‬
‫קיצוניים‪ .‬זמן קצר עבר מאז שהייתה גבירה מכובדת המעסיקה משרתים‬
‫ועובדים‪ ,‬רעיה ואם מאושרת — והנה היא בניכר‪ ,‬חסרת כול‪ ,‬בלי בית‪ ,‬בלי‬
‫בעל‪ ,‬בלי תנאים מינימליים לקיום‪ ,‬ועם שני ילדים שיש לדאוג להם‪ .‬אדם צריך‬
‫להיות עשוי מברזל כדי לא להישבר — והיא לא נשברה‪.‬‬
‫היא לא בכתה‪ .‬רק הרצינה‪ .‬גם קודם לכן לא הייתה אדם עליז‪ .‬עכשיו הפכה‬
‫קשוחה וקודרת‪ .‬כמה מהחלטותיה נראו אכזריות‪ ,‬אך ספק אם בלעדיהן היינו‬
‫שורדים‪.‬‬
‫מהימים הראשונים הפעילה "משמעת אוכל" חמורה ביותר‪ ,‬שאין להפר אותה‬
‫בשום תנאי‪ ,‬ופירושה– רעב מתמיד‪ ,‬רעב מכרסם יום ולילה‪ .‬בשר וביצים היו‬
‫מחוץ לתחום‪ ,‬קנינו חצי ליטר חלב ליום — לא לשתייה‪ ,‬אלא כדי להוסיף למרק‬
‫הדליל שבישלנו‪ ,‬שהכיל שלושה תפוחי אדמה וכמה כפות גריסים או קמח‬
‫והרבה מים‪ .‬מכרנו בגדים כדי להשיג את המצרכים האלה‪ ,‬ואימא השתדלה‬
‫לנצל למשך זמן רב ככל האפשר את ההכנסות מכל מכירה‪.‬‬
‫היא ניהלה בעצם מלחמה עם הזמן‪ ,‬מלחמה שנראתה אבודה מראש‪ :‬הרי‬
‫איש לא ידע מהו היעד הסופי‪ .‬היא רק נלחמה לעבור עוד יום‪ ,‬עוד שבוע‪ ,‬עוד‬
‫חודש‪.‬‬
‫היא החליטה שאחי יוסף לא ילך לבית הספר‪ ,‬אלא ינסה למצוא עבודה מחוץ‬
‫לקולחוז – בפאראבל‪ .‬יהיה לו לפחות תלוש של עובד שמשמעו חמש מאות‬
‫גרם לחם‪ ,‬ואולי גם משכורת כלשהי‪ .‬זאת הייתה החלטה קשוחה‪ ,‬הרי הוא עדיין‬
‫היה ילד‪ ,‬רק בן ארבע‪-‬עשרה‪ .‬היא עצמה החליטה להתחיל לעבוד בקולחוז‪ ,‬כדי‬
‫לקבל חמש מאות גרם לחם בשבילה ועוד שלוש מאות גרם בשבילי‪.‬‬
‫יוסף מצא עבודה בפאראבל‪ ,‬בזכות פרוטקציה‪ .‬בין הגולים מריגה היה‬
 ‫‪ | 46‬רבקה רבינוביץ‬

‫איש אחד שהרשים את השלטון המקומי בכושר הארגון שלו‪ :‬ביזמתו נוסד‬
‫קואופרטיב לביצוע מלאכות שונות‪ ,‬וכך נפתרה בעיית התעסוקה של הגולים‬
‫החדשים וגם האוכלוסייה קיבלה שירותים נחוצים‪ .‬בתוך זמן קצר קם‬
‫"מ ָטאליסט" ובו מחלקות שונות‪ ,‬למשל תפירה ונגרות‪ .‬האיש‬ ‫הקואופרטיב ֵ‬
‫עצמו קיבל מעמד של יושב ראש הקואופרטיב‪ .‬הוא הכיר את הוריי‪ ,‬וכאשר‬
‫אימא פנתה אליו בבקשה לקבל את בנה לעבודה הוא לא סירב לה‪ ,‬אפילו‬
‫שחשב כי הנער צעיר מדי‪.‬‬
‫אחי קיבל תלוש של עובד‪ ,‬כלומר חמש מאות גרם לחם ביום‪ ,‬והתחיל לעבוד‬
‫במחלקת הנגרות‪ ,‬ובה הוא למד את מלאכת בניית חביות ועביטים‪ ,‬שזה מקצוע‬
‫בפני עצמו‪ .‬לא עשו לו שום ויתורים עקב גילו הצעיר ודרשו ממנו למלא את‬
‫המכסה‪ ,‬כמו מעובד מבוגר‪.‬‬
‫אותי אי‪-‬אפשר היה לרתום לעבודה כלשהי‪ ,‬כי הייתי קטנה מדי‪ ,‬לכן אימא‬
‫החליטה שאני אלך לבית הספר‪ .‬תרומתי לקיומנו התבטאה בכך שרוב הבגדים‬
‫והנעלים שהוחלפו בתפוחי אדמה או קמח היו שלי‪ .‬כאמור בזמן הגירוש‬
‫מהבית‪ ,‬הייתי מאוד עניינית וארזתי ממש את כל "הרכוש" שלי‪ .‬עכשיו‪ ,‬לנעלי‬
‫הלכה שלי ולשמלותיי היפות היה ביקוש גדול‪ ,‬כל הפקידות בפאראבל רצו‬
‫להלביש את בנותיהן בבגדים שהיו פעם שלי‪.‬‬
‫לא הצטערתי על כך שהחפצים שלי נעלמים בהדרגה‪ .‬מאז ומתמיד‪ ,‬אולי‬
‫בגלל הפגם הפיזי שלי‪ ,‬רציתי להיות "כמו כולם"‪ .‬כבר התהלכתי יחפה כמו כל‬
‫ילדי הכפר‪ .‬לבשתי שמלה מכוערת וחסרת צורה כגון אלה שלבשו כל ילדות‬
‫הכפר‪ .‬הבגדים הקודמים שלי נראו לי מגוחכים בסביבה הכפרית‪.‬‬
‫יושב ראש הקולחוז ריכז את כל הנשים הגולות בקבוצת עבודה אחת‬
‫שנקראה בריגדה‪ .‬המשימה הראשונה הייתה קציר הפשתן‪ .‬בעצם לא קוצרים‬
‫אותו אלא עוקרים את הצמחים על שורשיהם וקושרים אותם לאלומות‪ ,‬את‬
‫האלומות היה צריך להעמיד בצורה מסוימת‪ ,‬כך שיתמכו זן בזו ולא יפלו — כדי‬
‫שיתייבשו‪ .‬שדות הפשתן היו מרוחקים כמה קילומטרים מהכפר‪ .‬מרחק זה‬
‫צריך היה לעבור ברגל‪ ,‬וגם לשוב ברגל לכפר‪.‬‬
‫אימא הייתה היהודייה היחידה בבריגדה‪ .‬היא לא חזקה במיוחד מבחינה‬
‫פיזית‪ ,‬והנשים הלטביות טענו שהיא עושה פחות מהן וביקשו להיבדל ממנה‪,‬‬
‫לא כי היו זוכות להטבה בתשלום אלא רק כדי לפרוק את רוע לבן‪ .‬יחסן לאימא‬
‫הורע כשהתחילה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה‪ .‬היו אלה ימים קשים‪:‬‬
‫הגרמנים התקדמו והצבא האדום נסוג‪ .‬הנשים הלטביות היו בטוחות שברית‬
‫המועצות תקרוס בתוך ימים ספורים ושמחו מכל ידיעה על נפילת עיר רוסית‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪47‬‬

‫לידי הגרמנים‪ .‬הן אמרו לאימא‪ :‬אנחנו נחזור הביתה בקרוב ונסגור חשבון עם‬
‫היהודים!‬
‫אימא הייתה חוזרת מהעבודה בפנים אפורות‪ ,‬כמעט בלי יכולת לזוז‪ .‬היה‬
‫ברור שהיא לא תחזיק מעמד זמן רב אם תמשיך בעבודות השדה‪ .‬היא המשיכה‬
‫עד סוף הסתיו‪ ,‬ובחורף ממילא אין עבודות בשדה‪ .‬יוסף שהיה כבר פועל גאה‬
‫ב"מטאליסט" קיבל תלושי מזון בשביל אימא ובשבילי — לכל אחת שלוש‬
‫מאות גרם לחם ליום – כנתמכות שלו‪ .‬לכן אימא לא חזרה לעבוד בשדה בקיץ‬
‫הבא‪ .‬זה לא היה כדאי בשביל מאתיים גרם לחם נוספים‪.‬‬
‫בני משפחת גופמן שגרו עמנו בבית דורוכוב‪ ,‬הגיעו ממולדביה‪ .‬בקרב הגולים‬
‫ממולדביה‪" ,‬המולדבים"‪ ,‬לא הופרדו הגברים ממשפחותיהם‪ .‬מדוע השלטונות‬
‫גילו יחס שונה כלפי זרמי הגליה שונים? לאיש לא הייתה תשובה‪.‬‬
‫משפחת גופמן הגיעה מעיר שדה לא גדולה‪ .‬ההורים‪ ,‬נוח ומרים‪ ,‬היו פעילים‬
‫בקהילה היהודית בעירם‪ ,‬מרים ניהלה מוסדות תרבות ונוח היה יושב ראש‬
‫הסניף המקומי של אגודת מכבי‪ .‬הם לא היו עשירים במיוחד‪ .‬היו להם שלוש‬
‫בנות‪ .‬כאמור‪ ,‬מוסיה בתם בת השמונה‪-‬עשרה הייתה חולת שחפת‪ ,‬מחלה‬
‫חשוכת מרפא בזמנים ההם‪ .‬היא שכבה במיטה כל הזמן‪ ,‬קראה ספרים‪ ,‬דיברה‬
‫מעט‪ .‬הבת האמצעית‪ ,‬בתיה‪ ,‬בת השתיים‪-‬עשרה‪ ,‬נחשבה גדולה מספיק‬
‫ותפסה פיקוד על הפעילויות היומיומיות של משפחתה‪ .‬למרות גילה הצעיר‪,‬‬
‫ידה הייתה בכול‪ .‬היא כמו אימצה את הוריה‪ ,‬למדה מהר את מלאכות הבית‬
‫כמו להביא ֵא ֶסל כשעליו תלויים שני דליים מלאי מים מהבאר‪ .‬וזאת פעולה‬
‫לא פשוטה‪ :‬אמי למדה ללכת עם האסל על הכתפיים רק כעבור כמה שנים‪.‬‬
‫דרושה הליכה מיוחדת‪ ,‬דומה קצת להליכתן של דוגמניות בתצוגות אופנה‪ ,‬כדי‬
‫שהדליים לא יתנדנדו ושהמים לא יישפכו‪.‬‬
‫היחסים בינינו לבין בני משפחת גופמן לא היו טובים במיוחד‪ ,‬ולא בגלל רוע‬
‫לב מי מאתנו מצדם או מצדנו‪ ,‬אלא משום שהיה כל כך צפוף‪ ,‬שחיכוכים היו‬
‫בלתי‪-‬נמנעים‪ .‬התנהלה מלחמה יומיומית על כל פיסת שטח פנוי‪ ,‬על הזכות‬
‫להניח חפץ‪ ,‬על מקום לסיר על תנור הבישול‪ .‬מלחמה זאת תבעה קרבנות‬
‫משני הצדדים‪.‬‬
‫אפשר להבין את כאבה של אימא‪ :‬בעלה נלקח ממנה למקום לא ידוע‪ ,‬אולי‬
‫לתמיד‪ ,‬בעוד משפחת גופמן נשארה שלמה‪ .‬מצד שני‪ ,‬בני משפחת גופמן‬
‫כמובן לא היו אשמים בזה‪ .‬לא זכורות לי מריבות רציניות‪ ,‬אך היה מתח באוויר‪.‬‬
‫והיו לפעמים גם שיחות לבביות בין הנשים‪ ,‬סיפורים על העבר‪ ,‬געגועים לחיים‬
‫שלא ישובו‪.‬‬
 ‫‪ | 48‬רבקה רבינוביץ‬

‫בעודי עסוקה בבעיות הקטנות של היום‪-‬יום‪ ,‬לא הייתי מודעת כלל למחלה‬
‫הקשה שחליתי בה באותו קיץ‪ .‬זכור לי רק‪ ,‬שאחרי כמה שבועות של רעב‬
‫חריף‪ ,‬פתאום איבדתי את התיאבון‪ ,‬לא רציתי לאכול את פרוסת הלחם מקמח‬
‫גס בתוספת סובין ואת התבשילים המגעילים שהכילו בעיקר מים‪ .‬את האוכל‬
‫המועט שאימא השאירה לפני צאתה לעבודה בשדה נתתי לכלבה של השכנים;‬
‫העברתי את רוב זמני הפנוי במיטה‪ .‬אם השגתי ספר‪ ,‬מה טוב‪ ,‬אם לא —‬
‫בהיתי באוויר ללא מעש‪ .‬נחלשתי מאוד‪ ,‬הגעתי למצב עד שבקושי יכולתי‬
‫לקום — ולא היה לי אכפת‪ .‬הנשים הכפריות היו אומרות לאימא בנוכחותי‪:‬‬
‫"מיכאילובנה‪ ,‬הילדה שלך הולכת למות‪".‬‬
‫מבחינת נשות הכפר לא היה שום דבר יוצא דופן באמירה מסוג זה‪ .‬לכל אחת‬
‫מהן מתו תינוקות‪ ,‬משבעה או שמונה שילדו נשארו שלושה או ארבעה במקרה‬
‫הטוב‪ .‬הן לא בכו על מות תינוקותיהן‪ ,‬זה היה דבר שבשגרה‪ .‬כאשר היה מת‬

‫כשגדלתי קצת יכולתי כבר לסובב את ידית הבאר ולשאוב מים‬

‫דרך שלושה משטרים | ‪49‬‬

‫ילד גדול יותר‪ ,‬בן שלוש או ארבע‪ ,‬היו אומרות‪" :‬חבל‪ ,‬היה כבר גדול"‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫כבר הושקעה עבודה רבה בגידולו ושום תועלת לא יצאה מזה‪.‬‬
‫אני הייתי ממש גדולה‪ ,‬לכן היה חבל שאמות‪ .‬בכפר מאליה‪-‬בוגרי לא היה‬
‫שום מוסד רפואי‪ ,‬שום איש רפואה‪ ,‬אפילו לא חובש‪ .‬אימא הובילה אותי‬
‫למרפאה בפאראבל‪ .‬לרופא לא היה הרבה מה להציע כי לא היו ברשותו שום‬
‫תרופות‪ .‬הוא גם ידע שסיבת מחלתי היא מחסור באבות מזון בסיסיים בגופי‪.‬‬
‫מובן שהוא לא יכול היה לעשות דבר לשיפור תנאי מחייתנו‪ .‬הוא הציע לחזק‬
‫אותי בעזרת יין ורמוט‪ ,‬נתן לנו תלוש לקבלת בקבוק יין והורה לתת לי כף אחת‬
‫שלוש פעמים ביום‪ .‬בנוגע למהות המחלה הוא הביע השערה שמדובר בשלב‬
‫התחלתי של שחפת‪.‬‬
‫אחרי שנים רבות התברר שאבחנתו הייתה נכונה‪ ,‬כי בכל שיקוף חזה התגלו‬
‫בריאותיי נקודות שחורות – מין גושים קטנים מסוידים שמעידים על התחלת‬
‫המחלה‪ .‬איזה נס עצר את תהליך התפתחות המחלה בימים ההם‪ ,‬למרות תנאי‬
‫המחייה הנוראים — דבר זה נותר בגדר חידה‪ .‬אדם דתי היה אומר "יד אלוהים" —‬
‫אך מדוע אלוהים התערב דווקא למעני ולא‪ ,‬למשל‪ ,‬למען מוסיה‪ ,‬שמתה‬
‫מהמחלה כעבור שנתיים? הסבר אפשרי נתנה לי בתיה רוז'נסקי ז"ל‪ ,‬הבת‬
‫האמצעית של משפחת גופמן‪ ,‬בשיחת טלפון שניהלנו כשנה לפני פטירתה‪.‬‬
‫היא סיפרה לי על תקרית בין אמי לאמה‪ ,‬אשר לדעתה הצילה את חיי‪.‬‬
‫לדבריה‪ ,‬כולם ראו שאני דועכת‪ ,‬אך אמי לא נסוגה מ"משמעת האוכל"‬
‫שהנהיגה אפילו במעט‪ .‬יום אחד מרים גופמן לא התאפקה ואמרה לאימא‪:‬‬
‫"גברת רבינוביץ'‪ ,‬האם את לא רואה שהילדה שלך הולכת למות? יש לך כמה‬
‫חליפות של בעלך‪ ,‬תמכרי אחת ותקני לה מצרכים לחיזוק – שמנת‪ ,‬ביצים‪ ,‬כל‬
‫מה שניתן להשיג!" אימא‪ ,‬לדברי בתיה‪ ,‬ענתה לה‪" :‬מה יגיד בעלי כשיחזור‬
‫ויגלה שמכרתי את החליפות שלו?" על כך השיבה הגברת גופמן‪" :‬בעלך ישאל‬
‫אותך ראשית כול – איפה הילדים שלי‪ ,‬ולא איפה החליפות שלי!"‬
‫מילים אלה‪ ,‬לדברי בתיה‪ ,‬הרשימו את אמי‪ ,‬והיא אכן מכרה חליפה של‬
‫אבא וקנתה כמה מצרכי מזון מיוחדים בשבילי‪ .‬אני בכלל לא זוכרת שקיבלתי‬
‫מטעמים מיוחדים‪ ,‬אך בתיה טענה שכך היה‪ .‬זכור לי רק שהתחזקתי בהדרגה‬
‫וקמתי מהמיטה לקראת תחילת שנת הלימודים‪ .‬רציתי מאוד ללכת לבית‬
‫הספר‪.‬‬
 ‫פרק ‪8‬‬
‫בית הספר‬
‫ומבצע "אבא"‬
‫בית הספר היה קרוב מאוד לבקתה שלנו – מהצד השני של "חצר הסוסים"‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬גם "חצר הסוסים" שימשה מין "בית ספר" עבורי‪ :‬השכנות אליה‬
‫הרחיבה מאוד את לקסיקון המילים הרוסיות שידעתי‪ .‬במיוחד בשעות הבוקר‬
‫נשמעו משם קללות וצירופי מילים גסות‪ ,‬ואני הפכתי למומחית לקללות‬
‫רוסיות‪ ,‬הנקראות היום "לקסיקון בלתי‪-‬נורמטיבי" או בלשון העם‪" :‬מאט"‪.‬‬
‫בית הספר שלנו היה בית ספר יסודי‪ .‬מערכת החינוך בברית המועצות הייתה‬
‫בנויה כך‪ :‬חוק חינוך חובה חל רק על בית הספר היסודי שבו ארבע כיתות‪.‬‬
‫הלימודים נחתמים בבחינות ובחלוקת תעודות גמר‪ .‬מי שרוצה‪ ,‬והוריו גם יכולים‬
‫להרשות לעצמם‪ ,‬ממשיך לתיכון‪ ,‬שמחולק לשני שלבים‪ :‬תיכון לא מלא שבו‬
‫שלוש כיתות‪ ,‬ותיכון מלא — שבו עוד שלוש כיתות‪ .‬מי שלא רצה ללמוד‪ ,‬הלך‬
‫לעבוד‪ .‬לכן איש לא ראה בעיה בכך שאחי ובתיה גופמן לא למדו‪ :‬הם כבר נחשבו‬
‫"גדולים"‪ ,‬הם כבר סיימו בית ספר יסודי ולכן הם חופשיים לעשות כרצונם‪.‬‬
‫מאחר שביישובים קטנים כשלנו לא היו די ילדים כדי למלא ארבע כיתות‪,‬‬
‫היה נהוג שכל תלמידי היסודי למדו בחדר גדול אחד וחולקו לקבוצות גיל‪.‬‬
‫אותי שיבצו בקבוצה של כיתה ג' שהכילה חמישה תלמידים‪ ,‬מהם שני גולים‬
‫– ילד לטבי ואנוכי‪.‬‬
‫את כל הערבוב הזה של קבוצות ניהל מורה אחד ששמו היה ניקולאי פבלוביץ'‪.‬‬
‫הוא עשה זאת בווירטואוזיות של ממש‪ ,‬הוא ידע להעסיק כל קבוצה בחומר‬
‫שמתאים לה‪ ,‬הספיק לבדוק את העבודות הכתובות ולהסביר לכל קבוצה את‬
‫החומר החדש‪ .‬בכיתה המעורבת שרר סדר מופתי‪.‬‬
‫הוא התגורר בפאראבל ועשה כל יום את הדרך בת ארבעת הקילומטרים‬
‫לכפר מאליה‪-‬בוגרי ובחזרה לפאראבל ברגל‪ ,‬בכל מזג אוויר‪ ,‬כשהוא נושא תיק‬
‫גדול ומרופט מלא במחברות שלנו‪ ,‬שלקח הביתה לבדיקה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪51‬‬

‫ביום הלימודים הראשון חילק לנו ניקולאי פבלוביץ' ספרי לימוד משומשים‬
‫ומחברות‪ .‬על המחברות אמר שהמלאי קטן מאוד וייתכן שנצטרך בהמשך‬
‫לתפור מחברות מנייר עיתון‪ .‬הוא ביקש לחסוך בנייר‪ ,‬לכתוב בצפיפות ולא‬
‫לקשקש ללא סיבה‪.‬‬
‫שמתי לב שבספר ללימוד היסטוריה היו דפי תמונות שמצוירים עליהן כל‬
‫מיני פרצופים וקשקושים‪ ,‬כך שאי‪-‬אפשר לראות את התמונה המקורית‪ .‬היו‬
‫גם דפי טקסט שפסקות שלמות בהם היו מרוחות בטוש או מכוסות במדבקות‪.‬‬
‫שאלתי תלמידים אחרים מה זה צריך להיות‪ ,‬מי השחית את הספרים בצורה‬
‫כזאת‪ .‬ילדה אחת הסבירה לי שהיו שם תמונות של מנהיגים לשעבר ואנשי‬
‫צבא שנתגלו כאויבי העם‪ .‬כל פעם שמישהו התגלה כאויב העם‪ ,‬המורה הורה‬
‫להשחית את תמונתו וכל אזכור עליו בטקסט‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫כל זה נראה לי מוזר מאוד‪ .‬יום אחד אדם הוא מנהיג או איש מפורסם –‬
‫ולמחרת פתאום הופך לאויב העם? איך זה יכול להיות?‬
‫הייתה בבית הספר ספרייה קטנה‪ .‬בהפסקה ניגשתי לראות מה יש בה‪.‬‬
‫לאכזבתי היו שם בעיקר ספרים לילדים קטנים‪ ,‬ואילו אני כבר קראתי ספרי‬
‫מבוגרים‪.‬‬
‫ניקולאי פבלוביץ' ראה את אכזבתי והציע הצעה מדהימה‪:‬‬
‫— האם תוכלי לבוא לביתי בפאראבל? יש לי ספרייה ביתית גדולה ובה הרבה‬
‫ספרים לנוער‪ ,‬בוודאי תמצאי משהו לטעמך‪.‬‬
‫אמרתי לו שאשמח מאוד לבוא ושיש לי גם אח שאוהב לקרוא‪.‬‬
‫— אז בואי יחד אתו‪ ,‬אמר המורה‪.‬‬
‫ביום ראשון ביקרנו‪ ,‬יוסף ואני‪ ,‬אצלו בבית‪ .‬היה זה בית נורמלי‪ ,‬לא עשיר‪,‬‬
‫אבל מסודר‪ .‬ארונות הספרים שנפתחו לפנינו היו כחלום בהקיץ‪ .‬אשתו של‬
‫המורה הציעה לנו תה ועוגיות‪ ,‬אך התביישנו וסירבנו‪ ,‬אפילו שהיינו רעבים‬
‫מאוד‪.‬‬
‫ניקולאי פבלוביץ' הוביל אותנו למדפים שבהם היו מרוכזים ספרים מהתקופה‬
‫הרומנטית‪ .‬רומנים של וולטר סקוט‪ ,‬מיין ריד‪ ,‬אלכסנדר דיומא (האב והבן)‪,‬‬
‫ויקטור הוגו‪ .‬עולם של מלכים ונסיכים‪ ,‬אבירים אצילים‪ ,‬גבירות יפהפיות‪,‬‬
‫מאבקים בין "טובים" ו"רעים"‪ ...‬עמדנו המומים לפני מכרה הזהב זה‪ ,‬מתקשים‬
‫להחליט‪ ,‬רוצים לקחת הכול‪ ,‬אך ניקולאי פבלוביץ' הרגיע אותנו‪:‬‬
‫— קחו כל אחד ספר‪ ,‬וכשתגמרו לקרוא אותו – תבואו להחליף‪ ,‬ביתי יהיה‬
‫הספרייה שלכם‪.‬‬
‫במשך החורף קראנו המון ספרים מהסוג הזה‪ .‬בשעות הפנאי המעטות שלנו‪,‬‬
 ‫‪ | 52‬רבקה רבינוביץ‬

‫חיינו בעולם אחר‪ ,‬עולם האגדה‪ ,‬שלא הייתה לו שום נקודת מפגש עם החיים‬
‫הריאליים שלנו‪ .‬בעיניי‪ ,‬עולם הספרים היה הרבה יותר אמתי מהחיים סביבי‪,‬‬
‫שנראו כסיוט‪ .‬אז נולדה אצלי תכונה‪ ,‬שהשתרשה לכל החיים‪ :‬לחיות בעולם‬
‫הספרים יותר מאשר במציאות‪ ,‬לגשת לבעיות החיים בכלים הלקוחים מעולם‬
‫הספרות‪ ,‬מה שהביא אותי לא פעם לשגיאות קשות בשיפוט‪.‬‬
‫התאהבתי ברומן של וולטר סקוט "אייבנהו"‪ .‬בדמיוני הייתי הנערה היהודייה‪,‬‬
‫שגם שמי היה כשלה‪ֵ :‬ר ֵ ּב ָקה‪ ,‬שמתאהבת בסתר באביר המפורסם אייבנהו‬
‫ועוזרת לו לברוח מהכלא כשנעצר‪ ,‬בעוד הוא אוהב נערה בת אצולה‪ ,‬ליידי‬
‫רוֹ וֶ נָ ה‪ ,‬ולא שם לב לרבקה המסכנה‪ :‬הרי היא‪ ,‬כפי שאימא הייתה אומרת פעם‪:‬‬
‫"היא לא שייכת לחוג החברתי שלו"‪.‬‬
‫אהבה רומנטית‪ ,‬נצחית‪ ,‬אפילו חד‪-‬צדדית‪ ,‬הייתה בעיניי הדבר היפה ביותר‬
‫בעולם‪ .‬לחשוב על האהוב‪ ,‬לחלום עליו‪ ...‬לקבל בסתר פתק ובו מילות אהבה‪,‬‬
‫נשיקה‪ ...‬רחוק מזה הדמיון לא הוביל אותי‪ ,‬זה נראה לי מספיק כדי למלא חיים‬
‫שלמים‪.‬‬
‫הייתי צריכה להמציא לי איזה אביר להתאהב בו‪ ,‬כי כל הנערות מהספרים‬
‫שקראתי היו מאוהבות‪ .‬במשפחה שהתגוררה בבקתה הסמוכה לנו היה נער‬
‫בן שלוש‪-‬עשרה בערך‪ ,‬שמו סטפן‪ ,‬ושם החיבה שלו — סטפקה‪ .‬הענקתי‬
‫לו את תואר אביר חלומותיי‪ .‬הילד של הדיירים הרוסים שימש כאיש סוד‬
‫והעביר פתקאות ממני אליו ובחזרה‪ .‬סטפקה לא למד אלא עבד בקולחוז‪ ,‬ואני‬
‫הסתכלתי בחלון‪ ,‬חיכיתי שיחזור מהעבודה‪ .‬ההתכתבות שלנו הייתה עלובה‬
‫מאוד כי הוא סיים רק ארבע כיתות ולא קרא ספרים רומנטיים‪ ,‬לכן כושר‬
‫הביטוי שלו היה דל‪.‬‬
‫זה היה "הרומן הראשון"‪ ,‬שהיה כולו פרי הדמיון שלי‪.‬‬
‫החיים האמתיים באותם הימים היו קודרים במיוחד‪ .‬הגרמנים התקרבו‬
‫למוסקבה‪ ,‬כולם היו אחוזי חרדה‪ ,‬פרט ללטביות שחגגו כמעט בגלוי‪.‬‬
‫באותם הימים ה"ספצים"‪ ,‬אנשי גל ההגליה הקודם‪ ,‬זכו למעמד של אזרחים‬
‫חופשיים‪ .‬זה לא אומר שהם קיבלו דרכונים ויכלו לנסוע לאן שרצו‪ ,‬כי חברי‬
‫הקולחוזים‪ ,‬גם אם היו חופשיים לכאורה‪ ,‬היו למעשה צמיתים של הקולחוז‪.‬‬
‫ביטול מעמד הגולים לא גרם לשמחה גדולה בקרב ה"ספצים"‪ .‬הם ידעו‬
‫שמאחורי המהלך‪ ,‬לכאורה הנדיב‪ ,‬עומדת מטרה אחת‪ :‬לגייס אותם לצבא‪ .‬וכך‬
‫היה‪ :‬טרם יבשה הדיו מעל תעודותיהם החדשות‪ ,‬וכבר קיבלו רוב הגברים צווי‬
‫גיוס‪ .‬הקרבות במבואות מוסקבה עלו לצבא האדום במחיר דמים כבד‪ ,‬אך איש‬
‫לא ספר את האבדות‪ ,‬כאשר השאלה הייתה אם להיות או לחדול‪ .‬על כתפי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪53‬‬

‫הסיביריאקים‪ ,‬אנשי סיביר — הוטלה המשימה הגורלית‪ :‬להיות המחסום בפני‬

‫האויב ולמנוע בכל מחיר את נפילת הבירה לידיו‪.‬‬
‫לא טרחו ללמדם אומנות לחימה ומיד שלחו אותם לחזית הכי קשה‪ .‬בשביל מה‬
‫ללמד אותם‪ ,‬הם הרי ציידים מלידה‪ ,‬וגם הקור לא מפחיד אותם‪ .‬היסטוריונים‬
‫של ימינו כתבו שמוסקבה החזיקה מעמד בעיקר הודות לסיביריאקים‪ ,‬שלחמו‬
‫כמו אריות‪ ,‬ללא תגבורת ארטילרית או חיפוי מהאוויר‪ .‬רוב רובם נפלו שם‬
‫ונקברו באדמה הקפואה‪ ,‬לא הרחק מהבירה‪ ,‬בקברי אחים‪ ,‬ללא שם‪ ,‬סימן וזכר‪.‬‬
‫אם מי מגברי הכפר שגויסו אז חזר הביתה‪ ,‬הוא חזר נכה‪.‬‬
‫שני האחים דורוכוב‪ ,‬איוון ופיוטר‪ ,‬בעלי הבקתה שלנו‪ ,‬גויסו מיד אחרי קבלת‬
‫המעמד של אזרחים חופשיים‪ .‬איוון לא חזר‪ .‬פיוטר חזר כעבור כמה שנים‪,‬‬
‫פצוע‪.‬‬
‫אינני זוכרת כלל מה לבשתי באותו חורף סיבירי ראשון‪ ,‬כנראה אימא השיגה‬
‫איכשהו מגפי לבד ישנים בשביל כולנו‪ ,‬כי בלעדיהם אדם עלול לאבד את‬
‫אצבעות הרגלים שיקפאו וינשרו‪ ,‬ובמקרים חמורים — אפילו את כף הרגל‪...‬‬
‫המעיל שלי מריגה נמכר מזמן‪.‬‬
‫הלבוש החורפי המקובל של אנשי הכפר מכונה "פו ָּפאיְ ָקה‪ .‬היה זה מין מעיל‬
‫קצר אך עבה‪ ,‬מבוטן בצמר‪-‬גפן‪ .‬לרוב הכפריים היו פופאיקות מרופטות‪,‬‬
‫מכוסות טלאים בכל מיני צבעים‪ .‬למי שהייתה חדשה‪ ,‬נחשב מגונדר‪ .‬כנראה‬
‫גם לי היה בגד מסוג זה‪.‬‬
‫אימא הייתה אומרת שהיא תקנה מאנשי הכפר את הפופאיקה הכי מטולאת‬
‫כשנחזור לריגה — כדי להראות לאחיותיה איך מתלבשים האזרחים בסיביר‪.‬‬
‫לקראת סוף החורף גילינו שבין אנשי ההגליה שלנו היו בעלי תושייה‪ ,‬אנשים‬
‫שסיכנו את חייהם בכך שהשיגו והפיצו רשימות חשאיות של השלטון‪ ,‬ובהן‬
‫שמות של מחנות עבודת הכפייה וכתובותיהם‪ .‬ברשימות שהגיעו מאי‪-‬‬
‫שם הופיעו כחמישים מחנות‪ .‬ההנחה הייתה שלמחנות אלה שולחו הגברים‬
‫מהגלות הבלטית‪.‬‬
‫קיבלנו גם עצות כיצד להשתמש ברשימות‪:‬‬
‫— איש לא יודיע לכם באיזה מחנה מוחזק יקירכם‪ .‬צריך פשוט לכתוב‬
‫מכתבים לכל המחנות‪ .‬אם האיש לא נמצא במחנה‪ ,‬הסוהרים יזרקו את‬
‫המכתב לפח; אם הוא נמצא‪ ,‬יש סיכוי סביר שימסרו לו את המכתב וכך תמצאו‬
‫אותו‪ .‬עדיף שהילדים יכתבו את המכתבים כי אז גישת הצנזורים תהיה אנושית‬
‫יותר‪.‬‬
‫לכאורה נשמע פשוט‪ ,‬אך התעוררה שאלה — מאין נשיג נייר? גם מעטפות לא‬
 ‫‪ | 54‬רבקה רבינוביץ‬

‫היו — אבל לזה אחי יוסי מצא פתרון‪ :‬במחלקת הנגרות שבה עבד היו גיליונות‬
‫גדולים של נייר חום‪ ,‬ששימשו לאריזה‪ .‬גם דבק היה שם‪ .‬ישבנו בערבים יחד‪,‬‬
‫גזרנו‪ ,‬הדבקנו ויצרנו מעטפות‪ .‬אני פניתי למורה ניקולאי פבלוביץ' בבקשה‬
‫לתת לי כמה מחברות‪.‬‬
‫אנחנו‪" ,‬הגדולים" מכיתות ג' ו‪-‬ד'‪ ,‬השתמשנו במחברות שנתפרו מנייר‬
‫עיתון‪ ,‬והמחברות האמתיות היו שמורות לילדי כיתה א' שרק למדו לכתוב‪.‬‬
‫לכן ניקולאי פבלוביץ' נדהם מעצם בקשתי‪ ,‬אך כאשר הסברתי לו את המטרה‪,‬‬
‫הוא הבין שמדובר במשימת קודש ונתן לי‪ ,‬מהמלאי השמור‪ ,‬שלוש מחברות‪.‬‬
‫גזרנו כל דף לכמה פסים ועל כל פס נייר כתבנו טקסט זהה‪" :‬אבא היקר‪ ,‬אנחנו‬
‫כה מאושרים שמצאנו אותך! אנחנו מקווים שאתה בריא ומרגיש טוב‪ .‬אצלנו‬
‫הכול בסדר" וציינו את הכתובת שלנו‪ .‬חמישים מכתבים‪ ,‬חמישים מעטפות‬
‫שעליהן כתובות לפי רשימת המחנות — בסוף כבר לא הרגשנו את האצבעות‪.‬‬
‫אימא‪ ,‬שתמיד הייתה פסימית‪ ,‬הסתכלה עלינו בספקנות ואמרה שאנו טורחים‬
‫לשווא‪ .‬אך אנחנו האמנו שנמצא את אבא‪.‬‬
‫שלחנו את המכתבים‪ .‬עבר זמן רב — שבועות‪ ,‬אולי אפילו חודשים — בלי‬
‫סימן חיים מאבא‪ .‬עד שיום אחד‪ ,‬כשכבר איבדנו את התקווה‪ ,‬הגיע מכתב‪.‬‬
‫ויאטלָ אג — עיר אסירים במחוז‬
‫כפי ששיערנו‪ ,‬אבא נמצא באחד המחנות של ְ‬
‫קירוב‪ ,‬המורכבת משבעה‪-‬עשר מחנות‪.‬‬
‫אבא כתב שהוא מרגיש טוב‪ ,‬הוא עובד ורשאי לקבל מכתב אחד בחודש‪ .‬הוא‬
‫ביקש לא לדאוג לו‪ .‬מכל מה שכתב האמנו בעיקר לדבר אחד‪ :‬יש לו זכות לקבל‬
‫מכתב אחד בחודש‪ .‬היה מובן שהמכתבים שלו וגם שלנו‪ ,‬נבדקים בקפדנות‪.‬‬
‫את מכתב התשובה כתבה אימא‪ ,‬ומאז ההתכתבות התנהלה באופן סדיר‪.‬‬
‫סיפרתי לניקולאי פבלוביץ' על הצלחת מבצע המכתבים והוא שמח מאוד‪.‬‬
‫הרי גם לו היה חלק במבצע‪ .‬אני הייתי תלמידתו האהובה‪ ,‬היחס שלו אליי היה‬
‫מיוחד‪ .‬לא העזתי לשאול אם יש לו ילדים משלו — בכל אופן בבית בפאראבל‬
‫התגוררו רק הוא ואשתו‪ .‬אולי ילדיו חיו רחוק‪ ,‬אפילו בחלק האירופאי של‬
‫רוסיה‪ ,‬והוא התגעגע אליהם‪ .‬היה הרבה חום ביחסו אליי ואל אחי‪ .‬כמובן‪,‬‬
‫המשכנו לבקר בספרייה שלו במשך כל שנת הלימודים‪.‬‬
 ‫פרק ‪9‬‬
‫ענייני יום‪-‬יום‬
‫אינני זוכרת מי סיפק לבקתה עצי הסקה‪ ,‬אך בכל יום חורפי היו מבעירים את‬
‫תנור הבישול ומדי פעם גם את התנור הרוסי‪ .‬ההסקה הייתה חסכונית מאוד‪,‬‬
‫בבית תמיד היה קר‪ .‬למדתי להתלבש מתחת לשמיכה – גם בגלל הקור‪ ,‬וגם‬
‫מפני שאף פעם לא הייתי לבדי בחדר‪.‬‬
‫משחת שיניים או אבקת שיניים נעלמו מהחנויות כמו רוב הדברים הבסיסיים‪,‬‬
‫לכן לא צחצחנו את השיניים‪ .‬על הקיר ליד הכניסה היה תלוי מתקן מיוחד‬
‫ששימש לרחיצת הפנים והידיים‪ .‬היה צריך למלא אותו במים‪ .‬מתחתיו עמד‬
‫שרפרף ועליו קערה‪ ,‬שקלטה את המים מהרחצה‪.‬‬
‫וכמו להכעיס‪ ,‬סבון ניתן היה להשיג בחנויות הממשלתיות הריקות מסחורה‬
‫אחרת — השלטונות כנראה דאגו לספקו מפאת החשש מפריצת מגפות‪ .‬היה‬
‫זה סבון גס ולא ריחני‪ ,‬שנמכר בקוביות חומות גדולות ונועד לכביסה‪.‬‬
‫הכביסה נעשתה בשוקת‪ ,‬על לוח עץ מיוחד המכונה "קרש כביסה"‪ :‬שמים‬
‫עליו כל פריט‪ ,‬מסבנים אותו ומשפשפים על הקרש‪ .‬הבעיה הייתה להביא‬
‫את המים ולחממם‪ :‬הרי בבית התנהלה מלחמה מתמדת אפילו על מקום לסיר‬
‫מרק על תנור הבישול‪ ,‬ומי ייתן מקום לחימום מים? בשביל זה היה צריך לדאוג‬
‫להסקה מיוחדת‪ ,‬שאינה ממלאי העצים המשותף‪.‬‬
‫והרי לשטיפת כביסה דרושים מים רבים‪ .‬היו שתי מלאכות שהנשים הכפריות‬
‫ידעו לעשות ואילו אנו הגולים מעולם לא הסתגלנו להן‪ :‬אחת היא שטיפת‬
‫כביסה בחורף בבקע בקרח המכסה את הנהר‪ .‬בשביל לשטוף היה צריך להוריד‬
‫את הכפפות‪ ,‬להכניס כל פריט למי קרח‪ ,‬לשטוף אותו ולסחוט — ולחזור על‬
‫כך הרבה פעמים‪ .‬ידינו לא יכלו לסבול את הקור הבלתי‪-‬אנושי הזה‪ .‬בהתחלה‬
‫אימא עוד ניסתה מדי פעם לעשות כביסות‪ ,‬אך הקשיים המרובים הכרוכים‬
‫בכך אילצו אותה לוותר על העניין‪ .‬מה גם שהייתה חלשה בגלל תת‪-‬תזונה‬
‫ובגלל עבודתה הקשה‪.‬‬
‫מאותו בקע גם לקחו מים לשתייה‪ .‬הכפריות היו אומרות שהמים בנהר לא‬
 ‫‪ | 56‬רבקה רבינוביץ‬

‫עומדים במקום ומי השטיפה המלוכלכים עוברים עם הזרם הלאה‪ ,‬וכעבור‬

‫דקות ספורות המים שוב יהיו נקיים‪ .‬הדבר השני שלא היה בכוחנו לעשות‬
‫היה הסקת בית מרחץ "שחור"‪ .‬פעולה שדרשה שימוש בטכנולוגיה מסובכת‪.‬‬
‫כמה משפחות אמידות יותר בכפר בנו על חלקות האדמה שלהם בתי מרחץ‪.‬‬
‫היו אלה מבני עץ ללא חלונות וללא ארובות‪ ,‬ובהם תנור מיוחד שנקרא‬
‫קאמנְ קה‪ ,‬מהמילה "קאמן" שפירושה אבן‪ .‬תנור זה באמת דמה יותר לערמת‬ ‫ֶ‬
‫אבנים מאשר לתנור‪ .‬בתוכו שמו עצי הסקה סביב צ'וגון גדול‪ ,‬שבו התחממו‬
‫המים‪ .‬כל העשן היה יוצא דרך הדלת‪ .‬אחרי שהמים בסיר התחממו‪ ,‬צריך היה‬
‫להיכנס ישר אל תוך ענן העשן הסמיך‪ ,‬להוסיף עצי הסקה לתנור‪ ,‬לשפוך את‬
‫המים החמים לחבית‪ ,‬למלא שוב את הצ'וגון במים קרים ולהכניס אותו ללוע‬
‫התנור‪ .‬על הפעולה הזאת היה צריך לחזור כמה פעמים עד שהחבית והסיר‬
‫מלאים במים חמים‪ .‬ניסיתי פעם להיכנס — ומיד קפצתי החוצה כל עוד נפשי‬
‫בי; ללא אוויר לנשימה וכשהעשן שורף את העיניים‪ .‬לא יכולתי להבין איך‬
‫הנשים הסיביריות מתגברות על זה‪.‬‬
‫בתי המרחץ האלה שהיו קיימים בכל כפר מכונים שחורים‪ ,‬כי בפנים אכן‬
‫הכול שחור מפיח‪ .‬בני משפחה שבאים להתרחץ היו מתפשטים בחוץ‪ ,‬בחורף‬
‫הורידו בגדים ישר על השלג‪ ,‬וגם השאירו בחוץ את הבגדים הנקיים להחלפה‪.‬‬
‫היה צריך להתרחץ בזהירות רבה כדי לא לגעת בקירות השחורים‪.‬‬
‫בעלי בתי המרחץ הרשו גם ליתר תושבי הכפר להשתמש בהם‪ .‬גם לנו היו‬
‫מרשים — לו רק יכולנו לבצע את המלאכה הזאת‪ .‬אבל לא היינו מסוגלים לכך‬
‫בשום פנים ואופן‪ .‬אז איך התרחצנו? התשובה פשוטה‪ :‬לא התרחצנו‪ .‬בבית‬
‫אי‪-‬אפשר‪ ,‬כי הבית היה תמיד מלא אנשים‪ ,‬ואילו להשתמש בבית מרחץ לא‬
‫ידענו‪ .‬לעתים נדירות מישהו היה אומר לאימא‪" :‬מיכאילובנה‪ ,‬התרחצנו בבית‬
‫המרחץ ונשארו קצת מים חמים‪ .‬קחי את הילדים ורוצי‪ ,‬כל עוד החום לא יצא"‪.‬‬
‫דבר כזה היה קורה בדרך כלל פעם בכמה חודשים‪ .‬אז זכינו לרחצה "חינם"‪.‬‬
‫ברור שהיינו מלוכלכים מאוד‪ .‬גם המקומיים לא הצטיינו בהיגיינה‪ .‬נסו‬
‫לדמיין איך נראים אנשים שבמשך חודשים לא רוחצים את הגוף‪ ,‬לא מחליפים‬
‫בגדים וכלי מיטה‪ ,‬ישנים על שק של קש‪ ,‬אפילו בלי סדין‪ .‬לכולם היו כינים‪,‬‬
‫ובבית היו גם פשפשים‪ .‬היינו מוחצים אותם על הקירות‪ ,‬במיוחד על המחיצה‬
‫בין החדר הקדמי לחדר השני‪ ,‬ומהדם שהם מצצו מאתנו נותרו על המחיצה‬
‫פסים אדומים‪ ,‬שדמו לציורים מופשטים‪.‬‬
‫עד היום כשאני עומדת במקלחת‪ ,‬נדמה לי שלכלוך מאותם הזמנים עוד דבוק‬
‫לעורי‪ ,‬במקום שאליו מים וסבון לא מגיעים‪ ,‬אלא שהוא בעצם רק בתת‪-‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪57‬‬

‫הכרתי‪ .‬יש דברים שלא עוזבים אותך לעולם והופכים לחלק מהקוד הפנימי‬
‫שלך‪.‬‬
‫בתיה‪ ,‬ידידתי המנוחה‪ ,‬אמרה לי פעם שהיא לא מספרת למכרים ולעמיתים‬
‫מהעבודה פרטים על עברה בגלות סיביר‪ .‬לדבריה‪ ,‬היא ניסתה‪ ,‬אך נתקלה‬
‫בחומה בלתי‪-‬עבירה של אי‪-‬הבנה וחוסר אמון וויתרה על ניסיונות נוספים‪.‬‬
‫"עזבי‪ ,‬הם‪ ,‬החופשיים‪ ,‬לא יבינו"‪ ,‬הייתה אומרת לי‪ .‬אולי היא חשבה שיש‬
‫בעברנו משהו מביש‪ ,‬בזוי‪ ,‬הפוגם בתדמיתה כאדם וכמורה בישראל‪ .‬מלחמת‬
‫ההישרדות שלה הייתה קשה משלי‪ .‬אני נמנעת ממילים גבוהות‪ ,‬אך אם היה‬
‫יסוד של גבורה בהתמודדותנו‪ ,‬בתיה הייתה התגלמות הגבורה‪ .‬עד היום קשה‬
‫לי מאוד לכתוב עליה בלשון עבר‪.‬‬
‫עוד נושא חשוב בחיי היום‪-‬יום היה בעיית התאורה‪ .‬בכפר שלנו אפילו‬
‫לא חלמו על חשמל‪ ,‬וייתכן שהכפריים בכלל לא ידעו מה זה‪ .‬היינו זקוקים‬
‫בקרוֹ ִסין‪ .‬היו‬
‫לתאורה בערבים החשוכים של החורף‪ ,‬לצורך זה השתמשנו ֶ‬
‫שלושה סוגים של מנורות קרוסין‪ :‬הפשוטה מכולן היא העששית‪ ,‬שמפיצה‬
‫אור קלוש‪ ,‬לא ממוקד‪ ,‬אך צורכת מעט דלק‪ .‬זהו בקבוקון עם פקק שבו מנוקב‬
‫חור‪ ,‬ממלאים אותו בקרוסין ודרך החור בפקק משלשלים פתיל‪ ,‬שקצהו האחד‬
‫שוקע בתוך הדלק ואת קצהו השני שמעל הפקק מדליקים‪ .‬וכשמה כן היא‪,‬‬
‫מפיקה יותר עשן מאשר אור‪ ,‬ובאור הקלוש הזה התנהלו כל חיי הבית‪ .‬קראתי‬
‫ספרים שהשאלנו מהספרייה של ניקולאי פבלוביץ' ועשיתי שיעורי בית לאור‬
‫העששית בפינה אחת של השולחן היחיד בחדר הקדמי‪ ,‬בעוד דיירי הבית‬
‫עשו כל מיני דברים אחרים על שאר השטח של השולחן‪ .‬לפעמים אחי ואני‬
‫ישבנו על הרצפה ליד תנור הבישול המבוער‪ .‬מעט אור מהאש יצא דרך הדלת‬
‫המחוררת ובאור זה קראנו‪.‬‬
‫נושא שתמיד הציק לי הוא בתי השימוש‪ .‬הבעיה החלה בדרך לגלות ונמשכה‬
‫גם כאן‪ .‬בבקתות מסודרות יותר היו בחצר בתי שימוש בנויים מקרשים עם‬
‫דלתות‪ ,‬אלא שבקתת דורוכוב הייתה מאוד לא מסודרת‪ .‬הייתה שם בחצר‪,‬‬
‫סמוך לקיר הרפת‪ ,‬מין סוכה שקירותיה עשויים ענפים ודלתה נגנבה מ"חצר‬
‫הסוסים"‪ ,‬והושענה על הסוכה הרעועה‪ .‬מתחת לסוכה‪ ,‬כמו בכל בתי השימוש‬
‫בכפר‪ ,‬היה בור‪ ,‬שצריך היה לרוקנו בעזרת אתים‪ ,‬כאשר התמלא; הייתה זאת‬
‫עבודה קשה ומלוכלכת‪ .‬דרך הענפים אפשר היה לראות את היושב בפנים‪,‬‬
‫ונוסף על כך לפעמים גנבו את הדלת — ואז אדם יושב שם גלוי לעיני כול‪.‬‬
‫מחמת הקושי שהדבר גרם לי הייתי רצה ליער‪ ,‬שהיה ספק יער ספק ביצה‪,‬‬
‫הסמוך לחלקת האדמה השייכת לבקתה‪ .‬אבל גם שם לא הרגשתי מוגנת מעיני‬
 ‫‪ | 58‬רבקה רבינוביץ‬

‫אנשים‪ ,‬כי מישהו יכול להפתיע אותך פתאום‪ .‬עד היום אני סובלת מתסביכים‬
‫בעניין זה‪.‬‬
‫עבר החורף והגיע האביב ועמו כמה הקלות‪ ,‬אך גם כמה בעיות חדשות‪.‬‬
‫השלג שנערם בחודשי החורף לגובה של מטר ויותר התחיל להפשיר‪ ,‬הרחוב‬
‫הפך לנהר של בוץ‪ .‬צריך היה להצטייד במגפיים גבוהים כדי להגיע לבית הספר‬
‫או לבאר‪ .‬גם מגפיים לא תמיד עזרו‪ ,‬כי המים חדרו לתוכם‪ .‬פה ושם‪ ,‬במקומות‬
‫ממש לא עבירים‪ ,‬הכפריים זרקו קרש או חתיכת גזע עץ‪ .‬נעולים במגפי גומי‪,‬‬
‫הילדים המקומיים דילגו מעל נחלי מים שוצפים בזריזות של קופים‪ ,‬וכשראו‬
‫שאני חוששת לאבד את שיווי המשקל בלכתי על מוט דק‪ ,‬תמיד הושיטו לי יד‬
‫ועזרו לעבור‪ .‬כל זאת בצחוק וברוח טובה‪ .‬אלא שצריך היה גם ללכת לפאראבל‬
‫ולקבל לחם תמורת תלושים‪ ,‬וזאת הייתה משימה ממש בלתי‪-‬אפשרית‪.‬‬
‫סבלנו בלי לחם כמה ימים‪ ,‬עד שהמים קצת ירדו‪.‬‬
‫כעבור זמן קצר הכול התחיל לגדול ולפרוח – ויחד עם הטבע פרחו כל מיני‬
‫תחבולות של הישרדות‪ .‬רוב החפצים שיכולנו למכור כבר נמכרו בחורף‬
‫הראשון‪ ,‬ומה שנותר היה צריך לשמור לחורף הבא‪ .‬שום סימן לא העיד על‬
‫סיום המלחמה בקרוב — ואפילו אם הייתה נגמרת‪ ,‬לא שכחנו שהוגלינו‬
‫לעשרים שנה‪ .‬לכן אימא החליטה שנשתדל לעבור את הקיץ בלי למכור דברים‬
‫למחייתנו‪.‬‬
‫שיטה אחת למדנו מהמקומיים‪ .‬הם סיפרו שבשדות הקולחוז שבהם מגדלים‬
‫תפוחי אדמה‪ ,‬חצי מהיבול תמיד נשאר ולא נאסף‪ .‬אפשר לאסוף אותו עכשיו‪.‬‬
‫אחרי שהיו קפואים והפשירו‪ ,‬תפוחי האדמה הופכים למין דייסה לבנה‪ ,‬אותה‬
‫מייבשים בשמש וכותשים — ומקבלים עמילן‪ ,‬ואותו ניתן להוסיף לכל מאכל‪.‬‬
‫לימדו אותנו גם על סוגי עשבים שמתאימים למאכל‪ ,‬בצורה מבושלת כמובן‪.‬‬
‫בראש וראשונה היו אלה מלוח וסרפד‪ .‬צמחים אלה נמצאו בשפע‪ ,‬ובישלנו‬
‫מהם מרק‪.‬‬
‫השתמשנו בקערות עמוקות מקרמיקה במקום בצלחות‪ .‬אכלנו שתי קערות‬
‫מרק עשב‪ ,‬במקרה הטוב בתוספת קצת קמח‪ ,‬שלוש פעמים ביום‪ .‬זה לא היה‬
‫משביע‪ ,‬אך נתן הרגשת מלאות בקיבה‪.‬‬
‫מאמצע הקיץ‪ ,‬כשהיו כבר גידולים בשדות‪ ,‬עשינו‪ ,‬חבורת ילדים‪" ,‬פשיטות"‬
‫על שדות הקולחוז‪ .‬אכלנו וגנבנו מכל הבא ליד‪ :‬אפונה חצי בשלה‪ ,‬גרעיני‬
‫תבואה‪ .‬לפעמים התמזל מזלנו והצלחנו לגנוב קצת ירקות‪ ,‬זה היה מסוכן‪,‬‬
‫היינו עלולים לחטוף מכות כי על גני הירק שמרו יותר‪ .‬אכלנו בצל ירוק ששרף‬
‫לנו בפה‪ ,‬אז עשינו הפסקה ושוב אכלנו‪ .‬חברי הקולחוז היו מודעים למעשי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪59‬‬

‫הגנבות שלנו והתייחסו אליהם בסלחנות‪ :‬גם מפני שהיו די אדישים לרכוש‬
‫הקולחוז‪ ,‬וגם מפני שידעו שמדובר בילדים רעבים‪.‬‬
‫אימא כמובן לא השתתפה בפשיטות אלה‪ ,‬לכן השתדלתי להביא הביתה קצת‬
‫אפונה‪ ,‬גרעינים ושלל מזדמן אחר‪.‬‬
‫הידידות שלי עם ילדות מקומיות הביאה לנו תועלת רבה‪ .‬בעזרתן הכרתי כל‬
‫שביל בסביבה‪ ,‬יחד הלכנו לאסוף ביער פטריות‪ ,‬אוכמניות‪ ,‬פטל ותותי יער‬
‫אחרים‪ .‬אספנו אצטרובלים של ארזים והוצאנו מהם צנוברים‪ ,‬זה היה מעדן‬
‫של ממש‪ .‬צדקה אימא‪ ,‬כשאמרה שבקיץ אנחנו יכולים להתקיים מעשב‪ ,‬כמו‬
‫פרות במרעה‪ .‬לא שהיינו שבעים מכל זה‪ ,‬אבל הרגשנו טוב יותר‪.‬‬
‫גם מבחינת היגיינה אישית היה קל יותר בקיץ‪ :‬ביער‪ ,‬מאחורי הבתים וחלקות‬
‫האדמה הפרטיות‪ ,‬זרם נהר קטן‪ ,‬ובו יכולנו להתרחץ ואפילו לכבס כמה דברים‬
‫מבלי לסחוב כמויות מים הביתה‪ .‬רק צריך היה להיזהר כי הנהר‪ ,‬למרות היותו‬
‫קטן‪ ,‬היה די עמוק‪.‬‬
‫אחי יוסף מצא בפאראבל הסדר שינה‪ .‬עוד בחורף הוא ביקש וקיבל מהממונים‬
‫היתר להישאר ללון במחלקת הנגרות‪ ,‬כדי לא לעשות את הדרך למאליה‪-‬בוגרי‬
‫ובחזרה לפאראבל כל יום בקור העז‪ .‬ליד הקואופרטיב הייתה מאפיית לחם‬
‫גדולה‪ .‬רוב הבנות שעבדו במאפייה התאהבו בו‪ .‬הוא היה נער בן ארבע‪-‬עשרה‬
‫וחצי‪ ,‬וכשכל הבחורים והגברים בצבא‪ ,‬גם נער כזה נחשב גבר‪ .‬נשות המאפייה‬
‫פינקו אותו‪ ,‬נתנו לו לחם ואפילו כיבדו אותו בתבשילים ביתיים‪ .‬הוא הגיע‬
‫הביתה רק בסופי השבוע‪.‬‬
‫כך עבר עלינו הקיץ בשקט יחסי‪ ,‬בלי דרמות גדולות‪ .‬אך הסתיו התקרב ועמו‬
‫החורף הנורא‪.‬‬
 ‫פרק ‪10‬‬
‫הלנה היפה‬
‫לקראת החורף עברנו לבקתה אחרת‪ .‬למקום מגורינו החדש היו כמה יתרונות‪,‬‬
‫אך גם כמה חסרונות‪.‬‬
‫בעלת הבקתה‪ַ ,‬אנְ ִפיזה או בקיצור פיזה‪ ,‬הייתה אחת מנשות ה"אקטיביסטים"‪,‬‬
‫אלה שנלקחו ב‪ 1937-‬מהכפר ולא שבו לעולם‪ .‬היא נותרה עם שתי בנות‬
‫קטנות‪ .‬היא הייתה אישה גבוהה ומרשימה ומצאה חן בעיני מנהל משק החלב‬
‫של הקולחוז‪ .‬הוא סידר לה מקום עבודה טוב‪ :‬בחווה מאוד מרוחקת מהכפר‪,‬‬
‫על הגדה השנייה של הנהר אוב‪ ,‬שם הוחזקו עדרי הפרות של הקולחוז‪ .‬היו שם‬
‫מרחבים אין‪-‬סופיים של מרעה‪ ,‬המקום היה טוב לבהמות וגם לעובדות‪ :‬היו‬
‫להן מבני מגורים‪ ,‬הן יכלו לשתות חלב ואף לעשות ממנו שמנת וחמאה לעצמן‬
‫ולילדיהן‪ ,‬לכן לא ידעו מחסור במזון‪ .‬כל נשות הכפר קינאו בהן‪ .‬אלא שלחיי‬
‫השפע האלה היה גם מחיר כבד‪.‬‬
‫רוב הזמן שהתה פיזה בחווה יחד עם בנותיה וביקרה בביתה לעתים רחוקות‪.‬‬
‫אלא שבסתיו‪ ,‬בתה הגדולה צריכה הייתה להתחיל ללמוד בכיתה א'‪ ,‬ופיזה‬
‫הייתה זקוקה למישהו שידאג לה‪ .‬לכן פנתה לאימא בהצעה לעבור לגור בביתה‪.‬‬
‫הייתה זאת בקתה בת חדר אחד די מרווח‪ .‬היתרון הגדול היה שהיינו שם לבד‬
‫עם הילדה הקטנה‪ .‬למעשה‪ ,‬היינו בעלי הבית רוב הזמן‪ ,‬פרט לימים שפיזה‬
‫הופיעה לביקור מהחווה‪ .‬היא הייתה מביאה מצרכי מזון בשביל הילדה‪ ,‬חלביים‬
‫בעיקר‪ ,‬לפעמים נתנה גם לנו ליטר חלב‪ .‬היא הייתה לוקחת סוס מאורוות‬
‫הקולחוז ונוסעת ליער להביא עצי הסקה‪ .‬אישה זאת לא ידעה עייפות מהי‪ .‬לא‬
‫ראינו אותה נחה‪ ,‬תמיד הייתה בתנועה‪.‬‬
‫החיסרון העיקרי היה המרחק מבאר המים‪ .‬הבקתה הייתה בכניסה לכפר‪,‬‬
‫שלישית מהשער‪ .‬אמנם המרחק לא היה גדול מאוד‪ ,‬אך לאנשים כמונו‪ ,‬רעבים‬
‫וחלשים‪ ,‬גם קילומטר הוא מרחק משמעותי‪ .‬התושבים בקצה זה של הכפר‬
‫הביאו מים מהנהר ולא מהבאר; גם הנהר היה מרוחק‪ ,‬בערך כארבע מאות‬
‫מטרים‪ ,‬ובמרחק כזה אי‪-‬אפשר לשאת דליי מים בידיים‪ ,‬והיה הכרחי לשאת‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪61‬‬

‫שני דליים על אסל‪ .‬אני כבר הייתי ילדה גדולה‪ ,‬בת עשר וחצי‪ ,‬ולמדתי היטב‬
‫את המלאכה הזאת‪ .‬צריך היה ללכת לנהר לפחות פעמיים ביום‪ .‬ארבעה דליי‬
‫מים ליום לארבעה אנשים – זה מעט מאוד‪ ,‬אך פשוט קשה היה להביא יותר‪.‬‬
‫במשטר כזה של משמעת מים לא יכולנו לשפר באופן משמעותי את ההיגיינה‬
‫האישית שלנו‪ .‬ניקיון דורש מים‪ ,‬הרבה מים‪ ,‬ולמי היה כוח להביא אותם?‬
‫חורף ‪ 1943-1942‬היה קשה מאוד‪ ,‬אולי הקשה ביותר בכל התקופה‪ .‬נשאר‬
‫לנו מעט מאוד מה למכור‪ ,‬ומלאי תפוחי האדמה שהצלחנו להכין בסתיו היה‬
‫קטן מדי‪ ,‬אפילו בתנאי חיסכון קיצוניים שנקטנו‪ .‬מה גם שהיה צריך לנצלו‬
‫לפרק זמן בלתי‪-‬מוגבל‪ .‬שני תפוחי אדמה לסיר של מים — זאת הייתה הנורמה‪.‬‬
‫הוספנו קצת כרוב כבוש (אימא קיבלה כמות לא גדולה של כרוב מהקולחוז)‪.‬‬
‫לקרוא לתבשיל הזה "מרק" — לכך נדרש דמיון עשיר‪.‬‬
‫התקופה שבה התגוררנו בבקתה של פיזה‪ ,‬על כל קשיי היום‪-‬יום שבה‪,‬‬
‫הייתה כמעט חסרה אירועים מיוחדים‪ .‬זכור לי רק לילה אחד דרמטי‪ ,‬נורא‪,‬‬
‫שבו ראיתי את אימא פוחדת ושמעתי אותה בוכה‪.‬‬
‫הכול התחיל לפנות ערב‪ ,‬כאשר פיזה‪ ,‬בעלת הבית‪ ,‬הגיעה מהחווה באופן‬
‫בלתי‪-‬צפוי‪ .‬בדרך כלל הייתה מגיעה בשעות הבוקר‪ .‬הפעם היא הייתה שונה‪,‬‬
‫לא נמרצת ופעלתנית כמו תמיד‪ .‬הפנים שלה היו צהובות‪ .‬הבנות שלה היו‬
‫בחווה‪ ,‬כי הייתה חופשה של בית הספר‪.‬‬
‫פיזה התיישבה ליד אימא והתלחשה אתה במשך כל הערב‪ .‬אימא מחתה נגד‬
‫משהו‪ ,‬בכתה וטענה‪" :‬אני לא יכולה‪ ,‬אני לא יכולה! אני פוחדת!"‬
‫הלילה ירד‪ ,‬אני הייתי במיטה‪ ,‬אך אימא לא הצטרפה אליי כמו תמיד‪ .‬היא‬
‫קשרה למראשות המיטה חתיכת בד‪ ,‬כדי להסתיר ממני את מה שקורה בחדר‪,‬‬
‫הורתה לי להסתובב עם הפנים לקיר‪ ,‬לישון ולא להציץ‪.‬‬
‫לא נרדמתי‪ ,‬כמובן‪ .‬לא הסתכלתי‪ ,‬אך שמעתי הכול‪ .‬עד כמה שהצלחתי‬
‫להבין‪ ,‬פיזה הייתה בהיריון ועמדה לעשות משהו כדי להפסיק את המצב הזה‪.‬‬
‫ידעתי כבר שזה נקרא הפלה‪ .‬והיא דרשה שאמי תעזור לה‪.‬‬
‫זה היה המחיר הכבד ששילמו עובדות חוות החלב על החיים השבעים שהיו‬
‫להן‪ .‬מנהל החווה‪ ,‬אחד הגברים המעטים שלא גויסו לצבא עקב תפקידו‬
‫החשוב בקולחוז‪ ,‬הפך את החווה להרמון הפרטי שלו‪ .‬הוא קיים יחסי מין עם‬
‫כל העובדות‪ ,‬לא פעם לעיני ילדיהן הקטנים‪ .‬כולן בשלב זה או אחר הרו לו‪,‬‬
‫חלקן הפילו את עובריהן בבית וסיכנו את חייהן‪ ,‬חלקן ילדו תינוקות‪ ,‬בעוד‬
‫הוא לא גילה שום יחס אליהם‪ .‬אחותה הגדולה של אחת מחברותיי שעבדה‬
‫בחווה‪ ,‬ניסתה לעשות הפלה בכוחות עצמה‪ ,‬לא הצליחה וילדה תינוקת פגומה‪,‬‬
 ‫‪ | 62‬רבקה רבינוביץ‬

‫אותה השאירה לאמה‪ ,‬וחזרה לחווה‪ .‬שמעתי על כך מחברתי וגם ראיתי את‬
‫התינוקת‪ :‬היא לא חייכה‪ ,‬לא ישבה‪ ,‬ולא התפתחה כמו כל התינוקות האחרים‪.‬‬
‫עכשיו פיזה עמדה לעשות אותו הדבר‪ ,‬ועוד בעזרת אימא‪ .‬הן הבעירו את‬
‫התנור‪ ,‬הרתיחו מים‪ ,‬פיזה התרחצה‪ ,‬אימא שמה במים הרותחים את מזלף‬
‫הגומי שאמור היה לשמש כמכשיר הרפואי העיקרי‪ .‬אחר‪-‬כך הכינו נוזל מיוד‬
‫מדולל במים‪ ,‬התווכחו על כמות היוד שיש לשים‪ :‬פיזה רצתה בלילה חזקה‬
‫מאוד‪ ,‬עם הרבה יוד‪ ,‬ואילו אימא פחדה שזה יצרוב לה יותר מדי‪ .‬ואז פיזה‬
‫נשכבה במיטתה‪ ,‬ניסתה לכוון את הנוזל לתוך צוואר רחמה‪ ,‬לא הצליחה‪ ,‬זעקה‬
‫והתפתלה מכאבים וביקשה מאמי שתעזור‪.‬‬
‫לא ראיתי מה אימא עשתה‪ ,‬שמעתי רק צעקות‪ ,‬אנקות כאב ובכי‪ .‬רעדתי‬
‫מפחד‪ .‬כל הזוועה הזאת נמשכה זמן רב‪ ,‬חשבתי שלא תיגמר לעולם‪ .‬רק‬
‫בסופו של הלילה פיזה הצליחה להפיל‪ ,‬היו לה דימומים חזקים‪ ,‬אימא התחננה‬
‫שתפנה למרפאה בפאראבל‪ ,‬אך היא סירבה ואמרה שתתגבר‪ .‬אני משערת‬
‫שהפלות היו אסורות באותה תקופה‪ ,‬ולכן כולן עשו אותן בבית וסיכנו את‬
‫חייהן‪.‬‬
‫גופה החזק של פיזה באמת התגבר‪ ,‬בתוך יום‪-‬יומיים היא התאוששה וחזרה‬
‫לחווה‪ .‬לפני שנסעה‪ ,‬שמעתי את אימא שואלת אותה‪:‬‬
‫— נו‪ ,‬מה יהיה עכשיו — כל ההיסטוריה הזאת תחזור על עצמה?‬
‫פיזה משכה בכתפיה‪:‬‬
‫— מה לעשות? כנראה זהו גורלי‪.‬‬
‫אף אחת מעובדות החווה לא העלתה על דעתה להתלונן על האיש שגרם להן‬
‫סבל כה נורא‪ .‬המילים "הטרדה מינית" או "אונס" לא היו ידועות לנשות הכפר‪.‬‬
‫הסתיו הגיע‪ ,‬ומצב הרוח אצלנו במשפחה היה קודר‪ .‬לא האמנו שנשרוד‬
‫את החורף‪ ,‬המשאבים פשוט לא יספיקו‪ .‬אימא החליטה שאני לא אלך לבית‬
‫הספר‪ .‬אין בגדים‪ ,‬אין נעליים‪ ,‬ואם נגזר עלינו למות מרעב‪ ,‬לא משנה אם‬
‫סיימתי שלוש כיתות או ארבע‪.‬‬
‫לא התווכחתי‪ .‬ניקולאי פבלוביץ' הועבר לכפר אחר‪ ,‬ובלעדיו בית הספר‬
‫היה בעיניי מקום ריק‪ .‬מה גם שהיו לי מטלות רבות בבית‪ :‬להביא מים‪ ,‬לנסר‬
‫את גזעי העצים שפיזה הביאה לגזירים‪ ,‬לבקע אותם בעזרת גרזן ולסדר את‬
‫הגזירים לקוביות גדולות כדי שיתייבשו‪ .‬כל זה גזל ממני המון כוח‪ ,‬והייתי רק‬
‫ילדה בת עשר וחצי הסובלת מתת‪-‬תזונה‪ ,‬רזה וחיוורת‪ .‬אימא‪ ,‬יש לומר‪ ,‬לא‬
‫הייתה חזקה ממני בהרבה‪ ,‬ועבודות מסוימות ידעתי לעשות טוב ממנה‪.‬‬
‫לא רקמנו תכניות לטווח ארוך‪ .‬חשבנו בממדים של יום‪ ,‬שבוע‪ ,‬לכל היותר‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪63‬‬

‫חודש‪ .‬רק נס יכול היה להציל אותנו‪ .‬כפי שהתברר בהמשך‪ ,‬נסים אכן קורים‪.‬‬
‫הנס הראשון נכנס אלינו ביום יפה אחד של ספטמבר‪ ,‬בדמותה של אישה‬
‫צעירה וחייכנית‪ ,‬לבושה בקפידה‪ ,‬ובידה תיק גדול‪.‬‬
‫— שמי הלנה אנדרייבנה‪ ,‬הציגה את עצמה‪ .‬אני המורה החדשה‪ .‬רשומה אצלי‬
‫ביומן של כיתה ד' תלמידה בשם ריבה רבינוביץ'‪ ,‬עברו חמישה ימי לימודים‬
‫והיא לא הופיעה‪ .‬אמרו לי שיש לחפש אותה בבית זה‪.‬‬
‫— היא לא יכולה לבקר בבית הספר‪ ,‬אמרה אימא‪ .‬אין לה מה ללבוש‪ ,‬והיא‬
‫גם לא מרגישה טוב‪.‬‬
‫— לפי חוק חינוך חובה היא חייבת ללמוד‪ ,‬השיבה המורה‪ .‬מה גם שהייתה‬
‫תלמידה מצטיינת בשנה שעברה‪.‬‬
‫— כל זה טוב ויפה‪ ,‬אמרה אימא‪ ,‬אך יש נסיבות שהן חזקות מאתנו‪ .‬חיינו‬
‫תלויים על בלימה שעומדת להיקרע בכל רגע‪ .‬השכלה – זה לא מה שבראש‬
‫שלנו עכשיו‪.‬‬
‫הלנה אנדרייבנה‪ ,‬שהייתה ילידת כפר סמוך‪ ,‬לא נזקקה להרבה הסברים כדי‬
‫להבין את מצבנו‪ .‬היא ידעה היטב איך נראית מצוקה‪ .‬אחרי שתיקה קצרה‬
‫פנתה אליי‪:‬‬
‫— אני יודעת שאת ילדה בעלת תפיסה מהירה ושאת אוהבת ללמוד‪ .‬בסדר‪,‬‬
‫אל תשבי בכיתה‪ .‬אני אבוא אליך פעמיים‪-‬שלוש בשבוע‪ ,‬אסביר לך את החומר‬
‫ואתן לך שיעורי בית‪ .‬האם את מסכימה ללמוד בצורה כזאת?‬
‫— כמובן‪ ,‬עניתי‪ .‬אעשה כמיטב יכולתי‪.‬‬
‫— הנה‪ ,‬אני משאירה לך כמה ספרי לימוד‪ ,‬היא הוציאה מתיקה ארבעה‬
‫ספרים‪.‬‬
‫— בפעם הבאה אביא עוד‪ .‬אביא גם מחברות‪ .‬סימנתי לך את החומר שכבר‬
‫עברנו‪ .‬האמת שעוד לא הספקנו הרבה‪ .‬את רוצה שאשב ואסביר לך?‬
‫— לא‪ ,‬תודה‪ ,‬אמרתי‪ ,‬בעוד דמעות זולגות מעיניי‪ .‬אני מקווה שאקרא בספר‬
‫ואבין בעצמי‪.‬‬
‫— גם אני חושבת כך‪ ,‬אמרה הלנה אנדרייבנה‪ .‬אבקש רק שתעשי את‬
‫התרגילים שסימנתי‪ .‬אז אני אראה שקלטת את החומר‪.‬‬
‫— מבטיחה‪ ,‬עניתי‪.‬‬
‫הנני מבקשת ממך‪ ,‬הקורא כרגע שורות אלה‪ ,‬להרכין ראש לזכרה של הלנה‬
‫היפה‪ ,‬הלנה אנדרייבנה קו ֶּרנְ קוֹ בה‪ .‬גיבורה אלמונית‪ ,‬מורה כפרית שעשתה‬
‫עבודת קודש‪ .‬לולא הייתה האישה האצילה הזאת מתערבת בגורלי‪ ,‬לולא‬
‫ראתה בילדה המורעבת הלבושה סחבות אדם שלם ויקר‪ ,‬הייתי נשארת‬
 ‫‪ | 64‬רבקה רבינוביץ‬

‫אנאלפביתית‪ ,‬וללא תעודת גמר של בית ספר יסודי לא הייתי יכולה לרכוש‬
‫שום צורה של השכלה בעתיד‪ .‬בתור אנאלפביתית המועסקת רק בעבודות‬
‫פיזיות לא הייתי שורדת‪ ,‬כי איני מתאימה לעבודה פיזית קשה‪ ,‬לא ניחנתי בכוח‬
‫ובזריזות הדרושים לכך‪ .‬רק כעבור שנים הבנתי שהיא בעצם הצילה את חיי‪.‬‬
‫חיילת אלמונית בחזית השכלת העם — מי יקים לך מצבת זיכרון? מי יניח‬
‫פרחים למרגלותיה?‬
‫במשך כל שנת הלימודים היא הגיעה לביתנו פעמיים בשבוע‪ ,‬בדקה את‬
‫העבודות שלי ובחנה אותי‪ .‬בסוף שנת הלימודים‪ ,‬לקראת בחינות הגמר‪ ,‬והיא‬
‫אמרה לי‪:‬‬
‫— לבחינות את חייבת להופיע‪ ,‬אינני יכולה לערוך לך בחינות בבית‪ ,‬המחלקה‬
‫האזורית של משרד החינוך תשלח אלינו מפקח‪ .‬את מבטיחה לבוא?‬
‫— אשתדל‪ ,‬עניתי לה‪.‬‬
‫לקבלת תעודת סיום בית ספר יסודי צריך היה לעבור ארבע בחינות‪ .‬ביום‬
‫שלפני כל בחינה הבאתי מהנהר שמונה דליי מים‪ ,‬התרחצתי וכיבסתי את‬
‫בגדיי‪ ,‬מנסה להיראות מסודרת עד כמה שאפשר‪ .‬הבחינות עצמן היו קלות‪.‬‬
‫עברתי את כולן בציון חמש – הגבוה ביותר‪.‬‬
‫שרדנו את החורף‪ ,‬כנגד כל הסיכויים‪ .‬אות הגבורה על הניצחון בקרב הישרדות‬
‫זה מגיע לאימא‪ ,‬שידעה למשוך את המעט שהיה לנו עד הקיץ‪ .‬ובקיץ‪ ,‬כידוע‪,‬‬
‫אפשר להתקיים מאכילת עשב‪ ,‬בדומה לפרות‪ ,‬וגם מגנבות קטנות משדות‬
‫הקולחוז‪.‬‬
‫לפעמים כעסתי על אימא בגלל קמצנותה‪ ,‬חשבתי שהיא מגזימה‪ .‬אך‬
‫ההיסטוריה הטרגית של ִסיגְ ִריד הוכיחה שלשרוד את החורף זה לא דבר מובן‬
‫מאליו‪ ,‬ויכול להיות גם אחרת‪.‬‬
‫סיגריד הייתה נערה לטבית צעירה ומעט מפונקת‪ ,‬יתומה מאמה‪ ,‬בת יחידה‬
‫מבית עשיר מאוד‪ .‬כאשר לקחו מהקרון את אביה עם יתר הגברים‪ ,‬היא נותרה‬
‫לבדה ומבוהלת‪ .‬היה לה מטען גדול מאוד‪ ,‬המון חפצים יקרים שבהם אפשר‬
‫היה לסחור במשך כמה שנים טובות‪ ,‬בתנאי שמתנהגים בתבונה‪ .‬הפחד‬
‫מבדידות היה לה לרועץ‪ .‬לרוע מזלה היא התיידדה עם אישה בודדה אחרת‪,‬‬
‫מבוגרת ממנה‪ ,‬והתגוררה בכפר יחד אתה‪ .‬לאישה הזאת לא היה כלום‪ ,‬והיא‬
‫פשוט ניצלה את סיגריד‪ ,‬שהייתה נערה נאיבית וטובת לב‪ .‬היא גם שכנעה את‬
‫סיגריד שאין טעם לחסוך‪" ,‬הגרמנים יכריעו את הסובייטים בתוך זמן קצר‬
‫ונחזור הביתה"‪ .‬סיגריד לא ידעה להתמודד עם ידידתה הערמומית‪ ,‬שעשתה‬
‫ברכושה כבתוך שלה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪65‬‬

‫החגיגה נמשכה שנה וחצי‪ .‬כאשר ה"ידידה" ראתה שהכול הולך להיגמר‪ ,‬היא‬
‫החליטה לברוח‪ .‬היא פנתה בסתר לקומנדנט וביקשה להעבירה לכפר אחר‪.‬‬
‫כשנעלמה באופן פתאומי‪ ,‬סיגריד נותרה ללא חפצים וללא חברה‪.‬‬
‫היא לא ידעה להתמודד עם מצבה והידרדרותה הייתה מהירה‪ .‬אמנם גם‬
‫מצבנו לא היה מזהיר‪ ,‬אך היא ממש איבדה צלם אנוש‪ ,‬היא לא ידעה לעשות‬
‫כלום‪ ,‬התכסתה כולה בכינים‪ ,‬ובעלת הבקתה שבה התגוררה גירשה אותה‬
‫מהבית‪.‬‬
‫היא התדפקה על כל הדלתות‪ ,‬ואיש לא רצה להכניסה לביתו‪ .‬אני זוכרת את‬
‫הלילה כשבאה אלינו‪ .‬המראה היה נורא‪ :‬שיער מדובלל‪ ,‬אפור כולו מכינים‪,‬‬
‫מבט מטורף‪ ,‬בגדים מרופטים שגם עליהם שכבה אפורה של אלפי כינים‪.‬‬
‫באותו לילה פיזה‪ ,‬בעלת הבקתה‪ ,‬לנה בבית‪ .‬סיגריד התחננה להרשות לה‬
‫לשבת ליד הדלת עד הבוקר‪ ,‬אך פיזה לא רצתה לשמוע וגירשה אותה‪ .‬אנשי‬
‫הכפר לא יכלו להצילה‪ ,‬אפילו אם רצו‪ .‬היא הייתה זקוקה לעזרה רפואית‬
‫מקיפה‪ ,‬כולל עזרה נפשית‪ ,‬לחיטוי סניטרי יסודי ולהחלפת כל בגדיה‪ ,‬ומי יכול‬
‫היה להושיט לה עזרה כזאת?‬
‫היא מתה אי‪-‬שם בשלג‪ ,‬ואפילו לקבורה לא זכתה‪ ,‬והיא בת עשרים ושלוש‪.‬‬
‫סיגריד הייתה הקורבן הראשון מבין הגולים בכפר שלנו‪ .‬הייתה תמותה גם‬
‫בכפרים אחרים בסביבה‪ .‬גורל אכזר היכה במשפחת גופמן‪ ,‬שעזבה כמונו את‬
‫בקתת דורוכוב ועברה לכפר אחר‪ ,‬שבו כביכול היו תנאים טובים יותר‪ :‬שני‬
‫ההורים חלו בטיפוס הבהרות ומתו‪ .‬גם מוסיה‪ ,‬הבת הבכורה‪ ,‬מתה משחפת‪.‬‬
‫בתיה‪ ,‬הנערה בת הארבע‪-‬עשרה‪ ,‬קברה את בני משפחתה‪ ,‬נותרה עם אחותה‬
‫הקטנה רוזה‪ ,‬ונאלצה למסור אותה באופן זמני לבית יתומים‪.‬‬
‫התכוונתי לחקור אותה על קורותיהן בהמשך‪ ,‬והיא הבטיחה להיענות‪ ,‬אך‬
‫הפרה את הבטחתה ומתה‪ .‬גם כשהייתה עדיין בחיים‪ ,‬תמיד הייתה ממהרת‬
‫לאיזשהו מבצע התנדבותי למען עולים חדשים או לשיעורי עזר בבית הספר‪.‬‬
‫בתיה‪ ,‬בתיה‪ ,‬רצית לעזור לכל העולם — מי עזר לך ברגעים הקשים ההם‪,‬‬
‫כשעמדת מול קברי יקירייך?‬
 ‫פרק ‪11‬‬
‫עיני התכלת שלו‬
‫היה זה בסתיו‪ .‬פיזה סידרה את המרתף כדי שיהיה מקום לאחסן תפוחי אדמה‬
‫מהיבול החדש ומצאה בתחתית הרבה תפוחי אדמה קטנטנים‪ .‬היא לא רצתה‬
‫להתעסק אתם והרשתה לנו לאסוף אותם‪ .‬שטפנו אותם היטב ובישלנו על‬
‫קליפתם‪ .‬זאת הייתה חגיגה בשבילנו‪ .‬אוכל של ממש‪ ,‬לא מרק מימי!‬
‫ישבנו על ספסל ליד החלון‪ ,‬אימא ואני‪ ,‬וקילפנו את תפוחי האדמה הקטנטנים‬
‫המבושלים‪ .‬מישהו עבר בחוץ‪ ,‬מתחת לחלון‪.‬‬
‫הרבה מקבצי נדבות הסתובבו אז בכפרים‪ .‬אימא אמרה‪ ,‬מבלי להסתכל‬
‫ולהפסיק את עבודתה‪:‬‬
‫— הנה עוד קבצן‪ ,‬תני לו כמה תפוחי אדמה‪.‬‬
‫אלא שאני הסתכלתי למטה דרך החלון והאיש הסתכל למעלה – עלינו‪.‬‬
‫ראיתי את העיניים המוכרות‪ ,‬עיני התכלת הטהורה‪ .‬העיניים של אבא‪ .‬רצתי‬
‫אל הדלת וצעקתי‪:‬‬
‫— אבא!‬
‫קשה היה לזהות את אבא שלי המכובד והמוקפד בלבושו‪ ,‬כפי שזכרתי אותו‪,‬‬
‫באיש‪ ,‬שנראה כמו נווד‪ .‬אימא לא זיהתה אותו‪ .‬אך העיניים — אי‪-‬אפשר היה‬
‫לטעות בעיניים האלה‪.‬‬
‫— מארי‪ ,‬לחש ונפל ליד הדלת‪ ,‬מעולף מתלאות הדרך ומהתרגשות‪.‬‬
‫אימא עמדה מעליו‪ ,‬המומה‪ .‬היא לא הכירה את בעלה‪ ,‬ממנו נפרדה לפני‬
‫שנתיים‪.‬‬
‫הרטבנו סמרטוט במים קרים ושפשפנו את רקותיו עד שחזר להכרתו‪.‬‬
‫— לא כתבת שאתה עומד להשתחרר‪ ,‬אמרה אימא‪.‬‬
‫— לא הספקתי‪ ,‬הוא ענה‪ ,‬זה קרה פתאום‪ .‬למכתב לוקח שבועיים להגיע‪,‬‬
‫ואילו אני עשיתי את הדרך בשבוע‪.‬‬
‫הוא סיפר שהנהלת המחנות נוקטת לאחרונה טקטיקה חדשה‪ .‬ועדות‬
‫מיוחדות מאבחנות אסירים שנחלשו ואינם מסוגלים עוד לבצע עבודה קשה‪,‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪67‬‬

‫והרי עבודה קלה לא קיימת שם‪ ,‬וחבל לבזבז עליהם מזון ומשאבים רפואיים‪.‬‬
‫אם יש להם קשר עם משפחותיהם‪ ,‬שולחים אותם אליהן‪ :‬מוטב שימותו בחיק‬
‫המשפחה ולא בבית החולים של המחנה‪ .‬במקרים רבים שחררו גם אנשים‬
‫שלא ידעו היכן נמצאות משפחותיהם ואין להם למעשה לאן ללכת‪ .‬זרקו אותם‬
‫החוצה‪ ,‬כמו גרוטאות שאין חפץ בהן‪.‬‬
‫על החיים במחנה סיפר אבא שעיקר העבודה שם היא ביער‪ ,‬בכריתת עצים‪.‬‬
‫היו בני מזל‪ ,‬בעיקר אסירים ותיקים‪ ,‬שעבדו בבתי מלאכה‪ ,‬בתחזוקת המחנה‪,‬‬
‫במטבח ובמרפאה‪ ,‬אך הרוב המכריע עבד ביער‪ .‬אחוזי התמותה בין האסירים‬
‫מהארצות הבלטיות היו גבוהים במיוחד‪.‬‬
‫אחת הסיבות שאבא שרד הייתה העובדה שלא עישן‪ .‬לכל האסירים חילקו‬
‫כמות קטנה של טבק‪ ,‬שלא הספיקה למעשנים‪ .‬הם "קנו" טבק ממי שלא‬
‫עישן — תמורת לחם‪ .‬ומאחר שהקצבת הלחם הייתה קטנה‪ ,‬ויתור על חלק‬
‫ממנה חרץ את גורלם‪.‬‬
‫שחרור מהמחנה לא הפך את האסיר לאזרח חופשי‪ .‬והוא היה חייב להופיע‬
‫בקומנדטורה‪ ,‬במקום שבו מתגוררת משפחתו‪ ,‬ולקבל תעודת מתיישב גולה‪.‬‬
‫מצבו הבריאותי של אבא היה בכי רע‪ .‬הוא היה רזה כמו ניצולי מחנות‬
‫ריכוז ובעצם גם הוא יצא ממחנה ריכוז‪ ,‬ועוד מוקדם היה לקבוע שניצל‪ .‬היו‬
‫לו פצעים על הגוף שלא הגלידו‪ .‬בזמן דמדומי הערב היה פתאום מאבד את‬
‫ראייתו‪ ,‬תופעה הידועה בשם "עיוורון לילה"‪ ,‬אף שהשם אינו משקף אותה‬
‫בדיוק‪ ,‬כי אחרי שעת הדמדומים‪ ,‬כשהשתרר הלילה‪ ,‬ראייתו הייתה חוזרת‪.‬‬
‫ברוסית מכנים את התופעה "עיוורון תרנגולות" כי תרנגולות‪ ,‬כידוע‪ ,‬הולכות‬
‫לישון מוקדם‪ ,‬בזמן הדמדומים‪.‬‬
‫"פלָ אגְ ָרה"‪ .‬זאת אינה מחלה אלא דרגה‬
‫הוא הסביר לנו שמצב כזה נקרא ּ ֵ‬
‫שלישית וקריטית של תת‪-‬תזונה‪ ,‬שאחריה בא רק המוות‪ .‬אם האיברים‬
‫הפנימיים לא נפגעו בצורה בלתי‪-‬הפיכה‪ ,‬אפשר להתאושש בעזרת מעבר‬
‫הדרגתי לתזונה נורמלית‪.‬‬
‫תזונה נורמלית? אצלנו? אמנם אנחנו‪ ,‬אימא ואני‪ ,‬לא הגענו למצב של‬
‫פלאגרה‪ ,‬אך היינו בשלב ראשון או שני של תת‪-‬תזונה‪ .‬אלא שעכשיו לא היה‬
‫זה הזמן לדאוג לעצמנו‪ ,‬אלא לרכז את כל הכוחות כדי להציל את אבא‪.‬‬
‫אימא התגייסה למשימה כמו למבצע צבאי‪ .‬היו עוד שלוש חליפות של‬
‫אבא‪ ,‬שהיא קודם סירבה למכור — עכשיו הן נמכרו לפקידי פאראבל במחיר‬
‫לא רע‪ ,‬ובכסף הזה קנינו מזון מיוחד לאבא‪ .‬כמובן לא מותרות כמו בשר או‬
‫ביצים‪ ,‬אך לחם‪ ,‬חלב וירקות הוא קיבל בכמויות שמעבר ל"משמעת האוכל"‬
 ‫‪ | 68‬רבקה רבינוביץ‬

‫הקבועה שלנו‪ .‬גם אני השתדלתי לתרום את חלקי‪ :‬סחבתי כל מה שאכיל‬

‫משדות הקולחוז‪.‬‬
‫חברות הקולחוז (רוב הגברים היו בחזית) היו די אדישות כלפי הרכוש‬
‫הקולקטיב ומצאו את עיקר מחייתן מחלקות האדמה הפרטיות‪ ,‬מהפרות‬
‫ומהחזירים שהחזיקו‪ .‬הן גם נאלצו לעבוד מהר מאוד בשדות הקולחוז כדי‬
‫למלא את המכסה‪ ,‬לכן עבדו באיסוף היבול בצורה רשלנית ביותר‪ .‬אותי עניינו‬
‫במיוחד שדות תפוחי האדמה‪ .‬שיטת האיסוף המאורגן הייתה פשוטה‪ :‬מחרשה‬
‫חרשה את השדה והפכה את השתילים‪ ,‬אחרי המחרשה הלכו נשים ואספו את‬
‫תפוחי האדמה – אלה שנראים על פני השטח‪ .‬חצי מהיבול היה נשאר באדמה‪,‬‬
‫אך הן לא נברו בה ולקחו רק מה שהמחרשה העלתה‪.‬‬
‫מה שנשאר היה אוצר של ממש‪ .‬רבים מהגולים‪ ,‬וגם ילדי הקולחוז‪ ,‬התנפלו‬
‫על השלל הזה‪ .‬כדי להקדים אחרים‪ ,‬הייתי הולכת לשדה בלילות‪ ,‬מיד אחרי‬
‫האיסוף הקולקטיבי‪ .‬לא פחדתי להיות שם לבד בלילה‪ ,‬כי הכרתי כל שביל וכל‬
‫עץ בסביבה‪ .‬הבעיה הייתה להביא את השלל הביתה‪ .‬כמה כבר יכולתי לסחוב‬
‫על גבי? לא יותר משלושה וחצי דליים של תפוחי אדמה‪ .‬הייתי משאירה חלק‬
‫ממה שאספתי במקומות מסתור ביער בשולי השדה ובאה לקחת אותו במהלך‬
‫היום‪ ,‬משתדלת שלא יראו אותי ולא יגלו את סודי‪ .‬כך הצלחתי לאסוף מלאי‬
‫לא מבוטל של ירקות‪ ,‬וזה הרי היה עיקר מזוננו‪.‬‬
‫גם בשעות היום היה מה לעשות‪ .‬הייתה לי חברה‪ ,‬ז'ניה‪ ,‬בת השכנה (גם‬
‫אבא שלה היה מה"אקטיביסטים" שנעלמו בשנת ‪ .)1937‬היא הייתה ידידת‬
‫נפש שלי במשך שנים‪ .‬סיביריאקית אמתית‪ :‬היא ידעה לעשות הכול‪ ,‬והייתה‬
‫לטיְ יגָ ה‪ ,‬היער העבות של‬
‫חזקה וזריזה כמו חתולה‪ .‬יחד היינו נכנסות עמוק ַ‬
‫סיביר‪ ,‬לאסוף אצטרובלים של ארזים‪ .‬היא הייתה מטפסת על העץ ומנדנדת‬
‫את הענפים בחזקה‪ ,‬או מכה בהם במקל — והאצטרובלים היו נופלים ארצה‪.‬‬
‫תפקידי היה לאסוף אותם לשק‪ .‬בשלל היינו מתחלקות חצי בחצי‪ ,‬אף‬
‫שתרומתה לעניין הייתה גדולה לאין ערוך משלי‪.‬‬
‫זה היה די מסוכן כי היא הייתה עלולה ליפול מהעץ‪ .‬היינו גם עלולות להיתפס‬
‫בידי שומרי היער‪ ,‬כי הדבר נחשב פגיעה בארזים ולכן היה אסור‪ .‬איני יודעת‬
‫מה היו עושים לנו אילו נתפסנו‪ ,‬אך את השלל בוודאי היו מחרימים‪.‬‬
‫הצנוברים מכילים הרבה ויטמינים‪ ,‬והם היו חשובים לשיפור בריאותו של‬
‫אבא‪.‬‬
‫למרות החורף המתקרב‪ ,‬עוד ניתן היה למצוא אוכמניות בביצות הסמוכות‬
‫לנהר‪ .‬וגם הן היו מקור לא‪-‬אכזב של ויטמינים‪ .‬לכל מבצעי השגת המזון הביתה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪69‬‬

‫יש להוסיף את העבודות השוטפות‪ :‬להביא מים מהנהר‪ ,‬לנסר ולבקע עצי‬
‫הסקה‪ ,‬לשטוף את הרצפה פעם בשבוע‪ .‬אין פלא ששכחתי לגמרי מלימודים‬
‫ומקריאת ספרים‪.‬‬
‫גם יוסף תרם את חלקו‪ :‬הוא עשה בשבילנו‪ ,‬בשעות הערב הפנויות מהעבודה‪,‬‬
‫עביט עץ יפה לאחסון ירקות כבושים‪ .‬אימא קיבלה כרוב מהקולחוז‪ ,‬ואני‬
‫הגדלתי את הכמות על‪-‬ידי סחיבות מהשדה‪ ,‬והכנו כרוב כבוש לחורף‪.‬‬
‫מצבו של אבא הלך והשתפר‪ .‬למזלו‪ ,‬הרעב הממושך לא הספיק לגרום‬
‫לפגיעות בלתי‪-‬הפיכות באיבריו הפנימיים‪ .‬תקופת החלמתו הייתה קשה‬
‫מאוד לאימא ולי‪ ,‬כי כמעט שלא השארנו אוכל לעצמנו‪ .‬נס שאנו לא לקינו‬
‫בפלאגרה‪ .‬אבל הקושי היה כדאי‪ ,‬ומאמצינו נשאו פרי‪.‬‬
‫ציידנו את אבא בבגדים המקובלים במקום‪ :‬פופאיקה‪ ,‬מגפי לבד וכובע‬
‫מאיזושהי פרווה לא מוגדרת‪ .‬הוא נראה כמעט כמו קולחוזניק‪ .‬חזר להיות‬
‫חייכן‪ ,‬התבדח עם המקומיים‪ ,‬והם התייחסו אליו באהדה‪ .‬הוא זכה לכינוי חיבה‬
‫— הדוד בּ וֹ ְריָ ה‪.‬‬
‫אבא לא היה אדם עצל היושב בחיבוק ידיים‪ .‬משהתאושש‪ ,‬התחיל מיד לחפש‬
‫דרכים לתרום לפרנסת המשפחה‪ .‬הוא לא רצה לעבוד בחינם בקולחוז‪ :‬הרי הוא‬
‫קיבל תלוש לשלוש מאות גרם לחם‪ ,‬ואילו היה עובד היה מקבל מהקולחוז‬
‫חמש מאות גרם ואת התלוש הממשלתי היו מבטלים‪ .‬אז לעבוד קשה בשביל‬
‫מאתיים גרם לחם נוספים? לא היה בזה טעם‪.‬‬
‫אבא היה הולך לעתים קרובות לפאראבל ומנסה למצוא שם עבודה‪ .‬הוא‬
‫פגש די הרבה משפחות יהודיות‪ ,‬חלקן היו מוכרות לו עוד מריגה‪ .‬בין המכרים‬
‫היה גם יושב ראש הקואופרטיב "מטאליסט"‪ ,‬שבו עבד יוסף‪ .‬הגם שהיה גולה‬
‫כמונו‪ ,‬בזכות תפקידו וכישוריו הארגוניים הוא נחשב ל"איש החזק" בקרב‬
‫פקידי ההנהגה המקומית‪ ,‬הוא עזר לגולים רבים למצוא עבודה במפעלים ואף‬
‫בתפקידים משרדיים כגון בהנהלת חשבונות‪ .‬אבא פנה אליו‪ ,‬והוא הבטיח‬
‫לדבר עם הנאצ'אלניקים בעלי השררה‪.‬‬
‫מאחר שכישוריו של אבא התבלטו בעבר בתחום המסחר‪ ,‬הציעו לו לנהל‬
‫אטליז שהשלטונות החליטו לפתוח‪ .‬האטליז היה אמור להיות "עסקי"‪,‬‬
‫מעמד מיוחד במערכת המסחר הסובייטית‪ :‬לא פרטי‪ ,‬כי פרטי זה אסור‪,‬‬
‫אך גם לא לגמרי ממשלתי‪ .‬בחנויות ממשלתיות מכרו מוצרי מזון רק‬
‫לפי תלושים‪ ,‬במחירים אפסיים‪ ,‬והיה שם בדרך כלל רק לחם‪ .‬בחנות‬
‫"עסקית"‪ ,‬שגם שייכת למדינה‪ ,‬מוכרים סחורה בלי תלושים‪ ,‬אך במחירים‬
‫גבוהים‪ .‬מין ספסור של השלטון‪ .‬האטליז המתוכנן היה אמור להיות העסק‬
 ‫‪ | 70‬רבקה רבינוביץ‬

‫הרווחי הראשון בפאראבל‪ .‬מטרת פתיחתו הייתה להקל על הפקידים‪,‬‬

‫שלא יצטרכו לקנות רק בשוק‪ ,‬הרווחים יועדו לצרכים מקומיים‪.‬‬
‫אבא הסכים‪ ,‬אפילו שמעולם לא סחר במצרכי מזון‪ .‬הוא גם לא ידע כמה אבני‬
‫נגף יעמדו בדרכו‪ .‬הוא חשב לתומו שהמסחר הסובייטי דומה לשיטת המסחר‬
‫המוכרת לו‪.‬‬
‫הוא הועסק גם כמנהל וגם כעובד היחיד של האטליז‪ .‬הסחורה‪ ,‬בהמות‬
‫שלמות ושחוטות‪ ,‬נשקלו בצורתן זאת‪ ,‬למרבה האירוניה‪ ,‬משקלן בצורה זאת‬
‫נקרא‪" :‬משקל חי"‪ .‬אבא היה צריך להכין את הסחורה למכירה‪.‬‬
‫כל קצב יודע שלא כל חלקי הבשר שווים‪ ,‬יש יקרים יותר ויש זולים יותר‪ ,‬יש‬
‫עצמות‪ ,‬שריר‪ ,‬שומן וכן הלאה‪ .‬אך הנאצ'אלניקים ממשרד האספקה לא רצו‬
‫לעסוק בזוטות כאלה וקבעו מחיר אחיד‪ ,‬אך הרשו לאבא להתגמש במידת מה‬
‫בתהליך המכירה‪.‬‬
‫אבא עבד קשה במשך כמה ימים כדי לנסר את גושי הבשר ולבקע אותם‬
‫למנות הניתנות למכירה‪ .‬בתהליך כזה‪ ,‬חתיכות קטנות נופלות על הרצפה‪.‬‬
‫הנאצאל'ניקים לא קבעו שום תקנה באשר להפסדי הייצור הבלתי‪-‬נמנעים‬
‫האלה‪ ,‬כי הניחו שכל זבן מרמה את הקונה בשקילה ובדרך זאת לא רק מכסה‬
‫את ההפסד אלא גם לוקח נתח הגון של בשר הביתה‪ .‬ואילו אבא‪ ,‬ברוב הגינותו‪,‬‬
‫השתדל לאסוף את כל החתיכות והפירורים בשקיות כדי לחפות על משקל‬
‫חסר‪ ,‬אם יתברר בסוף החודש שטעה‪.‬‬
‫הצרות האמתיות התחילו מיד בפתיחת החנות לקונים‪ .‬כל ה"מי ומי" באו‬
‫לראות את האטרקציה — האטליז העסקי הראשון‪ .‬היו שנבהלו מהמחירים‪,‬‬
‫אך רבים קנו ורצו רק את החלקים הטובים ביותר‪ .‬המנהלים הגדולים מהסניף‬
‫המקומי של המפלגה באו בליווי נשותיהם‪ ,‬בחרו בנתחי הבשר המשובחים ואז‬
‫הכריזו שאין להם כסף‪" :‬כרגע אין‪ ,‬אביא אחרי המשכורת‪ ,‬תרשום בינתיים"‪.‬‬
‫אבא היה נבוך ולא ידע מה לעשות‪ ,‬הרי באופן רשמי לא הייתה נהוגה מכירה‬
‫באשראי‪ .‬הוא פנה לממונים ממשרד האספקה ואלה אמרו לו‪" :‬אין כל אפשרות‬
‫לסרב לאישיות כמו איוון פטרוביץ' המזכיר הראשון של סניף המפלגה!"‬
‫איוונים פטרוביצ'ים כאלה היו די הרבה‪.‬‬
‫עברו ימים‪ ,‬ואף אחד מהחייבים המיוחסים לא מיהר לפרוע את חובו‪ .‬לעומת‬
‫זאת הם דרשו עוד בשר‪ .‬אם אבא הזכיר להם את החוב מהפעם הקודמת‪,‬‬
‫בדחילו ורחימו‪ ,‬הם היו אומרים‪" :‬אוף‪ ,‬שכחתי! אביא לך את הכסף על שתי‬
‫הקניות ביחד!"‬
‫עבר חודש ובסופו התברר שלאבא‪ ,‬לא זאת בלבד שלא מגיעה שום משכורת‪,‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪71‬‬

‫אלא שהוא עוד נשאר חייב חמש מאות רובלים‪ ,‬סכום נכבד באותם זמנים‪.‬‬
‫היה לו ברור שהוא חסר כל כישורים הדרושים לעבודה במערכת המסחר‬
‫הסובייטית‪ ,‬ובראש וראשונה — לא יכול היה לרמות את הקונים בשקילת‬
‫הסחורה או להסכים לשחד את המנהלים‪ .‬משמעות המילה "מסחר" הייתה‬
‫בשבילו אחרת לגמרי‪ :‬תיווך הוגן בין ספק לצרכן‪ .‬הוא ויתר על הכבוד להיקרא‬
‫"מנהל אטליז" והתפטר‪ .‬כך הסתיימה קריירת הקצב של אבא שלי‪.‬‬
‫במשך כל החודש שעבד באטליז אבא לא הביא הביתה אפילו גרם אחד של‬
‫בשר‪ .‬אפילו לא עצם‪.‬‬
‫החוב של חמש מאות הרובלים הטיל מכה קשה על המשאבים הדלים שלנו‪,‬‬
‫אך לא הייתה שום בררה אלא לשלמו‪ .‬איך הוריי עשו זאת?‬
‫עוד בחורף הראשון לגלותנו אמי כתבה מכתב לאחיה יעקב בארצות הברית‪,‬‬
‫אותו האח שהתארח אצלנו בקיץ ‪ 1939‬וכמעט שלא יכול היה לחזור עקב פרוץ‬
‫מלחמת העולם השנייה‪ .‬הוא היה אחיה היחיד שעדיין חי‪" .‬התכתבות עם‬
‫אזרחי חוץ" הייתה כרוכה בסכנה גדולה‪ ,‬הדבר היה מחשיד את הכותב בריגול‬
‫חמור‪ .‬אזרחים סובייטיים רבים איבדו כל קשר עם קרוביהם במדינות אחרות‬
‫בגלל הפחד הזה‪ .‬אימא לקחה את הסיכון‪ ,‬במחשבה שיותר רחוק כבר לא יגלו‬
‫אותנו‪ .‬לאחר שקיבלה ממנו תשובה‪ ,‬ביקשה עזרה‪ .‬היה צריך לכתוב בזהירות‬
‫רבה‪ ,‬חלילה‪ ,‬שלא להתלונן על קשיי החיים או לתאר את מצבנו כפי שהוא‪.‬‬
‫הדוד יעקב הבין שאחותו במצוקה והחל להעביר לה מאתיים דולר בחודש‬
‫באמצעות הבנק המרכזי‪ .‬השלטונות לא נקטו בסנקציות נגד הקשר הזה‪ ,‬כי‬
‫שמחו לקבל את הדולרים‪ .‬הצרה הייתה ששער המרת הדולרים לרובלים היה‬
‫ממש מגוחך‪ ,‬כי השלטון הסובייטי קבע אותו באופן שרירותי‪ ,‬ללא התחשבות‬
‫בנתונים כלכליים‪ .‬לכן לסכום הזעום שהתקבל אחרי ההמרה — מאה ועשרים‬
‫רובלים ‪ -‬לא הייתה לו כל השפעה על מצבנו‪.‬‬
‫עם הזמן הפך נושא העזרה מאמריקה למשמעותי מאוד לקיומנו‪ .‬בינתיים‪,‬‬
‫אחרי קריירת הקצב הקצרה של אבא‪ ,‬סכום העזרה החודשי‪ ,‬נוסף על הכסף‬
‫שהתקבל ממכירת השעון של אבא‪ ,‬הלך לפירעון החוב‪.‬‬
 ‫פרק ‪12‬‬
‫"אתה דומה מאוד‬
‫לרבינוביץ'"‬
‫חורף ‪ 1944-1943‬היה אמור לחרוץ את גורלה של המלחמה‪ .‬אוקראינה‪ ,‬בלרוס‪,‬‬
‫הארצות הבלטיות‪ ,‬מחצית הקווקז ורוב החלק האירופי של ברית המועצות‪,‬‬
‫היו בידי הגרמנים‪ .‬לא היה ספק שבקיץ תתחדש המתקפה על מוסקבה‪.‬‬
‫אפילו שלא היה חשמל בכפר‪ ,‬היו שידורי רדיו שהועברו מפאראבל לכל‬
‫בית‪ .‬לפי התפיסה השלטת — בלי חשמל התושבים יכולים להסתדר‪ ,‬אך בלי‬
‫תעמולה של השלטון — בשום פנים ואופן‪ .‬בבתים היו מותקנות מין צלחות‬
‫שחורות שנקראו "רפרודוקטורים"‪ ,‬מין מכשירי רדיו פרימיטיביים‪ ,‬שנועדו‬
‫להעביר שידורים שהגיעו ממקום אחר ולשחזר אותם‪ .‬החדשות ממוסקבה‬
‫טומ ְסק‪ ,‬ומשם למרכזי האזורים‪ ,‬אצלנו המרכז היה‬ ‫הועברו לעיר המחוז ְ‬
‫פאראבל‪ ,‬וממרכזים — לכל הכפרים הקטנים‪ .‬החדשות ממוסקבה היו קשות‬
‫בתוכנן‪ ,‬אך אופטימיות בנימתן‪ .‬הסיסמה הקבועה הייתה‪" :‬האויב יובס‪ ,‬הניצחון‬
‫יהיה שלנו!"‬
‫שירי מלחמה חדשים שנולדו אז אהובים עליי עד היום‪ .‬המלחינים‬
‫והמשוררים‪ ,‬רובם יהודים‪ ,‬הצליחו‪ ,‬למרות הפיקוח החמור על כל דבר כתוב‪,‬‬
‫ליצור מילים ומנגינות שהבעירו את הלבבות‪ .‬עד היום אני זוכרת את שירי‬
‫המלחמה על כל מילותיהם‪ .‬השירים האלה — אתם גדלתי והתבגרתי‪ ,‬אתם‬
‫שמחתי ובכיתי‪ ,‬והם מלווים אותי עד היום‪.‬‬
‫אצלנו בבית שררה מצוקה קשה‪ .‬הרעב הממושך נתן את אותותיו‪ .‬אני לא‬
‫חשבתי על שום דבר פרט לאוכל‪ .‬היו לי כל מיני פנטזיות‪ ,‬למשל‪ :‬שיירת‬
‫מזחלות של הקולחוז‪ ,‬המביאה שקי קמח מהטחנה‪ ,‬עוברת ברחוב — וליד‬
‫הבקתה שלנו שק אחד נופל מאחת המזחלות‪ .‬הקולחוזניקים שיושבים על‬
‫המזחלות הקדמיות לא מבחינים בכך‪ ,‬ואני מוצאת את השק וסוחבת אותו‬
‫פנימה‪ ,‬ואימא מבשלת דייסה לכולנו‪ ,‬ואחרי שנים אנחנו אוכלים לשובע!‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪73‬‬

‫זה נשאר כמובן בגדר פנטזיה‪ .‬בחורף גם אין מה לגנוב מהשדות‪ ,‬כי הכול‬
‫מכוסה בשלג‪ .‬הגיע היום הבלתי‪-‬נמנע שהכול נגמר‪ .‬אזלו המצרכים ולא‬
‫היה מה למכור‪ .‬הדבר היחיד שנשאר היה מעיל עור של יוסף‪ ,‬אבל אף אחד‬
‫מהקולחוזניקים בסביבה לא היה מעוניין בו‪ .‬גם המקומיים שקעו במצוקה‬
‫קשה בשנה השלישית של המלחמה‪ .‬אך כאמור‪ ,‬לפעמים קורים נסים‪.‬‬
‫לא אשכח את הבוקר הזה‪ .‬כולנו‪ ,‬פרט ליוסף ששהה במקום עבודתו‬
‫בפאראבל‪ ,‬שכבנו במיטות‪ .‬אימא תמיד הייתה קמה ראשונה ומבעירה את‬
‫התנור‪ ,‬הפעם היא לא קמה‪ .‬לא היה בשביל מה לקום‪ ,‬לא היה מה לבשל‪ .‬לא‬
‫היו כוחות‪ .‬נשכב כך‪ ,‬חשבנו‪ ,‬עד שנמות בזה אחר זה‪.‬‬
‫פתאום נשמעה דפיקה בדלת‪ .‬זה היה מוזר‪ ,‬כי בכפר שלנו איש לא נעל‬
‫דלתות ואיש גם לא דפק עליהן‪ .‬פשוט היו נכנסים‪.‬‬
‫— יבוא! אמר אבא בקול חלוש‪.‬‬
‫הדלת נפתחה ונכנסו שלושה אנשים שלא הכרנו‪ ,‬תושבי כפר אחר‪ ,‬מרוחק‪.‬‬
‫גבר‪ ,‬אישה ונער‪ .‬הגבר דיבר ראשון‪:‬‬
‫— אנחנו מהכפר ׁשוֹ נְ גינוֹ ‪ .‬שמענו שיש לכם מעיל עור למכירה‪ .‬אנחנו‬
‫מעוניינים לקנות אותו בשביל הבן שלנו‪.‬‬
‫— מיד אראה לכם אותו‪ ,‬אמרה אימא וקמה מהמיטה‪.‬‬
‫הכרתי את הכפר שממנו באו‪ .‬היה זה כפר שבו התגוררו סיביריאקים‬
‫שורשיים‪ ,‬חופשיים‪ ,‬לא גולים‪ .‬הוא נחשב כפר מבוסס‪ ,‬שאיש בו לא סבל‬
‫מרדיפות השלטון‪.‬‬
‫המעיל נמכר במחיר אגדתי‪ :‬עשרים דליים של תפוחי אדמה וחמישה‪-‬עשר‬
‫קילו קמח חיטה נקי‪ ,‬בלי סובין! מי היה חולם על אוצר שכזה!‬
‫שוב קרה לנו נס‪ .‬בפעם הראשונה הייתה זאת המורה הלנה אנדרייבנה‬
‫שהצילה אותי מגורל של אנאלפביתית‪ .‬הפעם נס הציל את חיי כולנו‪.‬‬
‫האין זה מוזר שאני‪ ,‬חילונית השוללת כל מיסטיקה‪ ,‬מדברת על נסים? אינני‬
‫יכולה לשלול את העובדה שהם קורים‪ ,‬ובעיקר ברגעים הכי קשים‪ .‬רק שאני‬
‫מייחסת אותם לבני האדם ולא לכוח עליון‪.‬‬
‫החורף התקרב לקצו‪ .‬מלאי זה‪ ,‬בתנאי חיסכון קיצוניים‪ ,‬אפשר לנו להמשיך‬
‫עד הקיץ‪ .‬ובקיץ‪ ,‬כידוע‪ ,‬יש כל מיני עשבים אכילים‪.‬‬
‫במקביל לשיפור מצבנו חל גם מפנה בחזית‪ .‬הצבא האדום סגר כמלחציים‬
‫על כוחות הגרמנים בחזית סטלינגרד‪ .‬אחרי התבוסה הזאת‪ ,‬שעלתה גם לצבא‬
‫האדום בקרבנות רבים‪ ,‬הצבא הגרמני לא חזר לאיתנו‪ .‬הגרמנים עשו ניסיון‬
‫נואש להחזיר את היוזמה לידיהם על‪-‬ידי מתקפה באזור העיר קו ְּר ְסק‪ ,‬אך‬
 ‫‪ | 74‬רבקה רבינוביץ‬

‫נהדפו ונחלו מפלה קשה‪ .‬אחרי הפסד הגרמנים בקרב על קורסק היה ברור‬
‫שמדובר לא בתבוסה בקרב אחד אלא במפנה במהלך המלחמה‪ .‬גם הנס הזה לא‬
‫נפל משמיים‪ .‬הוא ביטא את המאמץ העל‪-‬אנושי של העם‪ ,‬שהפך כולו לאגרוף‬
‫קמוץ והנחית על האויב את המכה המכריעה‪.‬‬
‫איני יכולה שלא לומר מילות הלל על החייל הרוסי‪ .‬בהכללה גסה‪ ,‬יש לי‬
‫ביקורת על האופי הלאומי של הרוסים הכולל תכונות מגונות כגון התמכרות‬
‫לאלכוהול‪ ,‬נטייה לשחיתות ולשוביניזם; דבר אחד יש לציין לזכותם‪ :‬המולדת —‬
‫קדושה להם‪ .‬זהו עם שיודע לשרוד בתנאים הכי קשים‪ ,‬שתמיד נלחם כמו ארי‬
‫למען ארצו העומדת מעל לכול‪ .‬אם לחייל הרוסי לא יהיה נשק – הוא יילחם‬
‫בידיים‪ ,‬במוטות ובמקלות‪ .‬יטיל עצמו מתחת לטנק עם הרימון האחרון‪ .‬אי‪-‬‬
‫אפשר לנצח את העם הזה‪.‬‬
‫הגיע האביב על הקשיים המיוחדים שלו הקשורים בעיקר להפשרת שכבת‬
‫השלגים העבה שהצטברה בחורף‪ .‬הרחוב הפך בלתי‪-‬עביר‪ ,‬נחלי מים שוצפים‬
‫חצו אותו בכל הכיוונים‪ .‬במקום מים מהנהר השתמשנו במי השלג הנמס‪ .‬מובן‬
‫שמים אלה לא היו נקיים‪ ,‬אך אנחנו היינו רחוקים מרגישויות כאלה‪ .‬חשבנו‬
‫שאם עברנו את החורף — נעבור גם את זה‪.‬‬
‫אבא מצא עבודה חדשה‪ :‬ניקוי ארובות‪ .‬אחרי עונה של הסקה מוגברת הצטבר‬
‫בארובות פיח‪ ,‬וצריך היה להוציא אותו‪ .‬הנשים פחדו לעלות על הגג המשופע‪.‬‬
‫גם אבא קצת חשש‪ ,‬אך התגבר על הפחד‪ .‬לזמן מה ידיו היו מלאות עבודה‪.‬‬
‫שילמו לו במצרכי מזון‪ ,‬המטבע המקובל היחיד‪.‬‬
‫חברות הקולחוז היו זקוקות נואשות לכסף כדי לקנות מוצרים בסיסיים ביותר‬
‫כגון בגד או נעליים לילד‪ .‬המחסור החריף הזה‪ ,‬באופן מפתיע‪ ,‬יצר עוד מקור‬
‫פרנסה לאבא‪ .‬לכולן היו רפתות ליד הבית‪ .‬הן רצו למכור מוצרי חלב‪ ,‬אלא‬
‫שנאלצו לעבוד בשדה‪ ,‬דבר שלא הותיר להן פנאי‪ .‬בפאראבל‪ ,‬נוסף על השוק‬
‫הגדול בימי ראשון‪ ,‬היה שוק קטן‪-‬יומיומי‪ .‬הנשים פנו לדוד בוריה‪ ,‬אבא שלי‪,‬‬
‫וביקשוהו שייקח מהן חלב‪ ,‬גבינות‪ ,‬שמנת וחמאה וימכור בשוק הקטן‪ .‬אבא‬
‫נענה בשמחה‪ .‬הוא לא הרוויח מזה הרבה‪ ,‬אך לפחות מוצרי חלב לא נאלצנו‬
‫לקנות‪.‬‬
‫ההתעסקות במכירת מוצרי חלב שיפרה את מצב רוחו של אבא‪ ,‬שהיה‬
‫אדם פעיל ואוהב בריות‪ .‬בתוך זמן קצר הכיר את כל אנשי השוק הקטן והפך‬
‫פופולרי ביניהם‪ .‬אפילו בימים שלא היה מה למכור‪ ,‬העדיף ללכת לשם ולא‬
‫לשבת בבית‪.‬‬
‫בשוק הקטן מכרו הכול — בגדים משומשים‪ ,‬נעליים שידעו זמנים טובים‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪75‬‬

‫יותר‪ ,‬דברי מאפה ביתיים‪ ,‬דגים קטנטנים‪ ,‬סריגים מצמר עבה‪ ...‬הסחורה‬
‫הייתה כה עלובה‪ ,‬ובכל זאת לכל סחורה נמצאו קונים‪ .‬פעם הגיע לשוק אדם‬
‫חדש‪ ,‬שמכר טבק‪ ,‬חבורת אנשי השוק קיבלה אותו לשורותיה‪ .‬כולם שם קראו‬
‫אחד לשני בשמות פרטיים‪ ,‬בלי לדעת מה שמות המשפחה‪.‬‬
‫האיש החדש הסתכל על אבא בתשומת לב מיוחדת‪ ,‬מהורהר‪ .‬לאבא זה נראה‬
‫מוזר‪ ,‬אך הוא לא שאל שאלות‪ .‬עד שהאיש פנה אליו ואמר‪:‬‬
‫— בוריה‪ ,‬אתה יודע מה‪ ,‬אתה מאוד דומה לאיש אחד שהיה חברי הטוב בכפר‬
‫שממנו באתי הנה‪.‬‬
‫— קורה שאנשים דומים‪ ,‬אמר אבא‪ ,‬ולא ייחס חשיבות מיוחדת לדבריו‪.‬‬
‫— אפילו המבטא שלך‪ ,‬נימת הדיבור‪ ,‬המשיך האיש‪ ,‬הכול מזכיר לי את‬
‫רבינוביץ'‪.‬‬
‫כאן הגיע תורו של אבא להשתומם‪.‬‬
‫— על מה אתה מדבר? הרי אני רבינוביץ'!‬
‫— אתה רבינוביץ'? קרא האיש בהתרגשות‪ .‬לא‪ ,‬זה לא יכול להיות‪ .‬יש לך‬
‫אח? איך קוראים לו?‬
‫— יש לי שני אחים‪ ,‬כלומר היו‪ ,‬לפני המלחמה הם התגוררו בלנינגרד‪ ,‬ענה‬
‫אבא‪ ,‬שהתרגשות פתאומית אחזה בו‪ – .‬קוראים להם איליה (הגרסה הרוסית‬
‫לשם אליהו) ואברם‪.‬‬
‫האיש ממש התנפל על אבא בחיבוקים ונשיקות‪.‬‬
‫— אני ידיד טוב של אחיך איליה רומנוביץ' רבינוביץ'! הוא קרא בשמחה‪.‬‬
‫לסבא שלי מצד אבי קראו ראובן‪ .‬מנהג ידוע של יהודי רוסיה הוא לתת‬
‫לשמות העבריים צורה "רוסית יותר"‪ .‬בארצות הבלטיות זה היה מקובל פחות‪.‬‬
‫אבא היה רשום במסמכים בשם בר ראובנוביץ' רבינוביץ'‪ .‬האחים שלו שהיגרו‬
‫לרוסיה בגיל צעיר‪ ,‬בחרו‪ ,‬כנראה‪ ,‬בגרסה נוחה יותר לאוזן רוסית — רומנוביץ'‪.‬‬
‫— איך הכרת אותו? היכן הוא נמצא?‬
‫יב ְיר ְסק‪ .‬הוא הצליח לעזוב‬
‫— לא כל כך רחוק מכאן‪ ,‬בכפר סוּזוּן‪ ,‬במחוז נוֹ בוֹ ִס ִ ּ‬
‫את לנינגרד ממש ברגע אחרון‪ ,‬לפני שהתחיל המצור הגדול‪ .‬איש מקסים‪,‬‬
‫חכם‪ ,‬עשיתי אתו קצת עסקים‪ .‬אין לי ספק שהוא אחיך‪ .‬דמיון כזה ושם‬
‫משפחה זהה — לא יכול להיות שזה מקרי!‬
‫— רשום לי את הכתובת‪ ,‬ביקש אבא והתיישב‪ .‬רגליו רעדו‪.‬‬
‫— אין צורך בשום כתובת‪ ,‬אמר האיש‪ — .‬כתוב פשוט "מחוז נובוסיבירסק‪,‬‬
‫כפר סוזון"‪ .‬כולם מכירים אותו שם‪.‬‬
‫הנה שוב קרה נס‪ ,‬שהיה נקודת מפנה מכרעת בחיינו‪.‬‬
 ‫‪ | 76‬רבקה רבינוביץ‬

‫אבא חזר הביתה נרעש‪ .‬הוא היה משוכנע שמדובר באחיו‪ .‬הקשר בינו לבין‬
‫אחיו התנתק לפני שנים רבות‪ ,‬בעיקר עקב אותו הפחד של אזרחים סובייטיים‬
‫להתכתב עם קרובים במדינות קפיטליסטיות‪ .‬האם ירצה אחיו לחדש את‬
‫הקשר? איך יתייחס הוא‪ ,‬אזרח סובייטי חופשי‪ ,‬לאחיו הגולה ומשולל הזכויות?‬
‫מובן שגם אימא הייתה נרגשת מהבשורה‪ .‬במכתב שנשלח למחרת‪ ,‬תיאר‬
‫אבא את הרכב המשפחה‪ ,‬בלי להזכיר את מצבנו הקשה‪ ,‬וביקש מאיליה‬
‫רומנוביץ' לספר על עצמו ולשלוח צילום‪ ,‬כדי לוודא שהם אכן אחים‪ .‬בציפייה‬
‫דרוכה חיכינו לתשובה‪.‬‬
‫התשובה מהדוד הגיעה כעבור שבועיים‪ ,‬והיא הייתה חמה ולבבית מעבר לכל‬
‫ציפיותינו‪ .‬הוא נולד בריגה‪ ,‬וסיפור חייו לא הותיר שום ספק‪ :‬הוא אכן אחיו‬
‫הצעיר של אבא והדוד שלי‪ .‬הדוד התגלה כרחב לב‪ .‬כמו שאהב את החיים‬
‫הטובים‪ ,‬כך גם אהב לעזור לזולת בכלל ולקרובי משפחה בפרט‪ ,‬והיה גאה בכך‪.‬‬
‫גם אשתו הייתה כמוהו‪ ,‬נדיבה וטובת לב במידה יוצאת מהכלל‪ .‬שניהם לא‬
‫נזקקו להסברים כדי להבין מה מצבנו‪ .‬הדוד הבטיח להושיט כל עזרה אפשרית‬
‫ואף לבקר אותנו בדרכו חזרה ללנינגרד‪ ,‬שהשתחררה בינתיים ממצור הגרמנים‪.‬‬
‫הדוד איליה היה נשוי לאישה רוסיה‪ ,‬מריה‪ ,‬ולשניהם היו אלה נישואים‬
‫שניים‪ .‬לשניהם היו בנים מנישואיהם הראשונים‪ .‬הדוד ואשתו חיו בלנינגרד‬
‫ברווחה‪ ,‬יחסית לרוב האוכלוסייה‪ ,‬בזכות מומחיותו של הדוד להערים על‬
‫השלטונות ולשלב את עבודתו הרשמית בעסקיו הפרטיים‪ .‬היו לו בדיוק את‬
‫הכישורים שחסרו מאוד לאבא שלי בקריירה הקצרה שלו כמנהל אטליז‪ .‬הוא‬
‫עסק במפעל לתפירת כובעי פרווה‪ ,‬סחורה מבוקשת מאוד ברוסיה‪ .‬חלק‬
‫מתוצרתו שווק בתעלות הרשמיות‪ ,‬וחלק נשאר בידיו ובידי שותפיו ונמכר‬
‫בשוק הפרטי‪.‬‬
‫פעילותו הייתה דוגמה מובהקת לכלכלה המקבילה שפרחה בברית‬
‫המועצות בכל שנות קיומה‪ ,‬משנות העשרים המוקדמות ועד לקריסתה‬
‫בשנות התשעים‪ .‬השלטון דאג בעיקר לתיעוש מהיר‪ ,‬כשהסיסמה המנחה‪:‬‬
‫"להשיג את אמריקה!"‪ .‬כל תשומת הלב וכל המשאבים הופנו לתעשייה‬
‫הכבדה ולפרויקטים גרנדיוזיים כגון בניית סכרים‪ ,‬תחנות כוח וכריית תעלות‪.‬‬
‫האוכלוסייה חיה ברמת חיים עלובה‪ ,‬והשלטון שימר את נאמנות העם בעיקר‬
‫באמצעות הבטחות לעתיד מאושר‪ .‬אלא שמיליוני אנשים לא יכולים לחיות‬
‫ללא בגדים וללא נעליים לאורך זמן‪ ,‬לכן התפתחה כלכלה מקבילה שסיפקה‬
‫את החסר‪ .‬איש לא ראה בעוסקים בכלכלה המקבילה גנבים או רמאים‪ ,‬הדעה‬
‫הכללית הייתה‪" :‬אם השלטונות לא דואגים לנו‪ ,‬נדאג לבד לצרכינו‪ ,‬וכל הכבוד‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪77‬‬

‫למי שיודע לעשות זאת!" אפילו הייתה נפוצה בדיחה‪-‬קללה עממית‪" :‬הלוואי‬
‫שתחיה ממשכורת!"‬
‫הדוד איליה חי בברית המועצות מצעירותו‪ ,‬והכיר את השיטה על כל‬
‫כלליה הכתובים והבלתי‪-‬כתובים וידע לשחות בה כדג במים‪ .‬אמנם הוא לא‬
‫הפך למיליונר‪ ,‬אבל הוא חי ברמת חיים טובה‪ ,‬הרבה מעבר לאלה שחיו רק‬
‫ממשכורת‪.‬‬
‫בעקבות המכתב קיבלנו מדוד איליה סכום כסף וחבילת בגדים‪ ,‬בהתחשב‬
‫בחורף הקשה והמפחיד המתקרב‪ ,‬הוא סייע לנו מאוד‪ .‬מה עוד שהמלחמה‬
‫עדיין הייתה רחוקה מסיומה‪ ,‬והחיים בעורף היו קשים מנשוא‪ .‬שנים של גיוס‬
‫כל המשאבים לטובת החזית נתנו את אותותיהן‪ :‬לא רק אנחנו הגולים‪ ,‬אלא כל‬
‫האוכלוסייה‪ ,‬שגם קודם לא ליקקה דבש‪ ,‬הגיעה לפת לחם‪ .‬לא היה לנו שום‬
‫דבר לחודשי החורף‪ ,‬פרט למכסה היומית הדלה של לחם‪ ,‬שטיבו הלך והורע‬
‫כיוון שהוסיפו לו קמח שיבולת‪-‬שועל וסובין‪ ,‬ולמעט תפוחי אדמה שגידלנו‬
‫בעצמנו בשולי החלקה של פיזה‪.‬‬
‫למרות בגדינו העשויים טלאי על טלאי‪ ,‬לא יכולנו להרשות לעצמנו ללבוש‬
‫את הבגדים שדוד איליה שלח‪ .‬מכרנו הכול והצלחנו לצבור מלאי לא גדול של‬
‫תפוחי אדמה לחורף‪.‬‬
‫בניגוד לדוד איליה‪ ,‬שהכיר היטב את המציאות‪ ,‬התקשורת עם הדוד יעקב‬
‫באמריקה הייתה מסובכת‪ .‬כאזרח העולם החופשי הוא לא הבין את הסייגים‬
‫שלנו‪ ,‬שאל שאלות ישירות וציפה לתשובות ישירות שאמי לא הייתה יכולה‬
‫לתת‪ .‬פעם‪ ,‬למשל‪ ,‬הוא ביקש ממנה לתאר את הדירה שלנו‪ .‬אימא כתבה‪:‬‬
‫"הדירה שלנו דומה לדירה של הורינו‪ ,‬רק חדר אחד פחות"‪ .‬בתשובתו הוא‬
‫גילה כל מה שהיא ניסתה להסתיר מהצנזורה‪" :‬אבל היו שם רק שני חדרים!‬
‫האם את רוצה לומר שאתם גרים בחדר אחד?!"‬
‫אימא ניסתה להניא אותו מהעברת כסף‪ ,‬כי הרוסים המירו אותו בשער מגוחך‬
‫של שישים קופייקות (‪ 0.6‬רובל) לדולר‪ ,‬וביקשה שבמקום דולרים ישלח‬
‫חבילות‪ ,‬למשל של בדי צמר לחליפות‪ .‬וכך עזרתו תועיל עשרת מונים‪.‬‬
‫בעקבות הרמזים שלה הוא שאל ישירות‪" :‬מה אתם יכולים לרכוש בסכום‬
‫שאני שולח? אצלנו זה סכום שמשפחה יכולה להתקיים ממנו!" איך לענות לו‬
‫שבסכום הזה אי‪-‬אפשר לקנות אפילו דלי אחד של תפוחי אדמה‪ ,‬שעלה אז‬
‫מאתיים רובלים? אימא כתבה בתשובה סיפור שלם על איש אחד שהיא כביכול‬
‫מכירה ושהביא אתו הרבה דולרים מריגה וחשב שהוא עשיר‪ ,‬אך התברר לו‬
‫שהוא לא יכול לעשות עם הכסף הזה כלום‪ .‬היו לו‪ ,‬לאיש זה‪ ,‬גם כמה חליפות‪,‬‬
 ‫‪ | 78‬רבקה רבינוביץ‬

‫בדים לחליפות ובדים לבנים לכלי מיטה‪ ,‬ודווקא דברים אלה עזרו לו מאוד‪.‬‬
‫זאת הייתה גרסה די מסוכנת‪ ,‬כי הצנזורים לא היו טיפשים והבינו כל רמז‬
‫טוב יותר מהאמריקאים התמימים‪ .‬אבל אפילו הדוד סוף‪-‬סוף הבין את הרמז‬
‫השקוף הזה‪.‬‬
‫הדוד יעקב היה אדם סגור ומופנם‪ .‬מעולם לא התחתן וחי בבדידות‪ ,‬נמנע‬
‫ממגעים עם אנשים ומהתעסקות בדברים מעשיים של חיי יום‪-‬יום‪ .‬אימא‬
‫הייתה מודעת למוזרות שלו‪ ,‬לכן לא ציפתה שילך לחנויות ויחפש שם דברים‬
‫אופנתיים שהגברות בפאראבל היו חושקות בהם ומוכנות לשלם עבורם כסף‬
‫רב‪ .‬היא השתדלה להקל עליו את המשימה וביקשה בדים‪ ,‬קנייה פשוטה בלי‬
‫שיאלץ לייגע את מוחו‪ .‬הוא כתב מאוחר יותר‪ ,‬שגם זה היה לא פשוט בשבילו‪:‬‬
‫הוא עשה הסכם עם חנות בדים גדולה‪ .‬הוא העביר לחנות סכום קבוע של‬
‫כסף ובעלי החנות עשו את כל שאר התהליך‪ :‬בחירת הבד‪ ,‬אריזתו ושליחתו‬
‫לכתובתנו‪.‬‬
‫באמצע החורף הגיעה החבילה הראשונה‪ .‬לא הייתה שום בעיה למכור‬
‫את הבד‪ :‬כל הנאצ'אלניקים בפאראבל היו להוטים לקנות אותו‪ .‬הרי בחנות‬
‫הממשלתית היחידה שנשארה פתוחה‪ ,‬שאינה מיועדת לחלוקת לחם‪ ,‬בדרך‬
‫כלל לא היו בדים או בגדים מוכנים‪ ,‬ואם לפעמים נמכרו‪ ,‬טיבם לא היה התקרב‬
‫ולו במעט לטיב הבד האמריקני‪ .‬דבר כזה הם לא ראו מימיהם!‬
 ‫פרק ‪13‬‬
‫הגנבת הקטנה‬
‫הודות לעזרתם של שני הדודים‪ ,‬החורף עבר עלינו בקלות יחסית‪ .‬בכל אופן‬
‫לא פחדנו שנמות מרעב‪ .‬אין זה אומר שאימא ויתרה על "משמעת האוכל"‪ ,‬אך‬
‫היא ניאותה להגדיל את המכסה היומית‪.‬‬
‫בחורף זה היינו צריכים להתמודד עם בעיה חדשה — בגלל מחסור במספוא‬
‫החזיק הקולחוז פחות סוסים‪ ,‬ולפיזה לא נתנו סוס להבאת עצי הסקה‪ ,‬ואנו‬
‫נשאנו את העבודה על כתפינו כי כל הסוסים היו נחוצים לעבודות בקולחוז‪.‬‬
‫זאת הייתה צרה צרורה‪ ,‬במיוחד מפני שהתנור לא היה תקין‪ ,‬לא חימם כהלכה‬
‫וזלל הרבה חומר הסקה‪.‬‬
‫אבא ואני נאלצנו ללכת ליער שמאחורי חלקות האדמה כמעט כל יום‪ .‬היינו‬
‫כורתים עצי לִ בנה או אורן בעזרת מסור ידני‪ ,‬מנקים את הגזעים מהענפים‪,‬‬
‫מנסרים את הגזעים לחלקים שאפשר לשאת על הכתף ומביאים הביתה‪.‬‬
‫תפקידי היה גם לפלס דרך בשלג אל העץ שבחרנו לכרות‪ :‬הייתי קופצת‬
‫מהשביל ונופלת לשלג עד גובה המותניים‪ ,‬מתקדמת אל העץ צעד אחרי צעד‪,‬‬
‫עד שנוצר שביל צר‪ ,‬ואז אבא היה מתקרב‪ .‬שנינו עבדנו במסור ובגרזן‪ .‬עם הזמן‬
‫נאלצנו ללכת רחוק יותר ויותר‪ ,‬כי המקומות הקרובים התרוקנו מעצים‪ .‬עד‬
‫שנאלצנו אפילו לעבור לצד השני של הנהר הקפוא‪.‬‬
‫מובן שהיה עוד צריך לנסר את חלקי הגזעים‪ ,‬לבקע אותם לגזרים ולסדר‬
‫אותם בצורת קוביות לייבוש‪ .‬ההתעסקות עם עצי ההסקה מילאה את כל זמננו‬
‫בימים החורפיים הקצרים‪.‬‬
‫אהבתי להיות ביער והסתובבתי בו לעתים קרובות לבדי‪ ,‬בלי אבא‪ .‬הייתה‬
‫גם מטרה לשיטוטיי שם‪ :‬חיפשתי חומרים יבשים להבערת התנור‪ .‬עץ חי הוא‬
‫חומר לח למדי‪ ,‬שאינו מתלקח מגפרור‪ .‬צריך קודם להבעיר חומרים יבשים‬
‫ללהבה גדולה‪ ,‬ואז גם העצים הלחים מתחילים לבעור‪ .‬חיפשתי עצים מתים‬
‫ויבשים‪ ,‬זרדים‪ ,‬גדמי עץ ישנים שאפשר לבקע‪ ,‬וקליפות של עצי לבנה שהיו‬
‫מצוינות למטרה זאת‪ .‬שם שרתי בקול רם את שירי המלחמה האהובים עליי‬
 ‫‪ | 80‬רבקה רבינוביץ‬

‫וגם רומנסות רוסיות ששמעתי ברדיו‪ .‬הכול מסביב היה לבן ויפה כמו באגדות‪.‬‬
‫שרתי על אהבה וחלמתי על הרפתקאות רומנטיות‪.‬‬
‫הבעיה הייתה שעם הזמן המשימה למצוא חומר יבש להבערה הפכה קשה‬
‫יותר ויותר‪ .‬מלכתחילה לא היו הרבה כאלה‪ ,‬כי רוב הזרדים היבשים היו‬
‫קבורים תחת השלג‪ ,‬וגם לא הייתי היחידה שחיפשה‪ .‬ניסינו לייבש גזרים על‬
‫גבי התנור אחרי הבישול‪ ,‬אך בחדר התפשט ריח מגעיל ופחדנו מהתפשטות‬
‫גז רעיל בבית‪.‬‬

‫לדאוג לעצי הסקה — אחד התפקידים העיקריים שלי‬

‫דרך שלושה משטרים | ‪81‬‬

‫כבר זמן מה השגחתי בגדרות שמפרידות בין חצרות הבתים לרחוב‪ .‬הגדרות‬
‫היו בנויות מגזעי עץ דקים‪ ,‬המחוזקים ביתדות התקועים באדמה‪ .‬היה זה חומר‬
‫יבש לתפארת‪ ,‬כי הגדרות נבנו מזמן‪ .‬בדרך כלל בגדר היו שלוש או ארבע‬
‫שורות של גזעים‪ ,‬אך היו גם גדרות גבוהות יותר‪ .‬חשבתי לעצמי שחמש‬
‫שורות הן מותרות‪ ,‬ואם מורידים את הגזע החמישי‪ ,‬תפקידה של הגדר כהגנה‬
‫נגד פלישת בהמות לחלקות המעובדות לא נפגם‪.‬‬
‫סימנתי לי את המקומות והתחלתי להוציא לפועל את תכניתי‪ .‬זאת הייתה‬
‫כמובן גנבה‪ ,‬לכן יצאתי למבצע באמצע הלילה‪ .‬את השלל – גזע דק של עץ‬
‫יבש – לא הייתי משאירה בחצר — לבל יראו – אלא מכניסה ישר הביתה‪ .‬בבוקר‬
‫היינו‪ ,‬אבא ואני‪ ,‬מנסרים אותו לחלקים קטנים‪.‬‬
‫כמה פעמים מבצע הגניבה שלי עבר בהצלחה‪ ,‬אך כעבור זמן מה המקומיים‬
‫שמו לב לכך שהגדרות הפכו נמוכות יותר‪ .‬לא לקחתי בחשבון את חדות העין‬
‫של האיכרים‪ :‬על המעט שיש להם הם ידעו לשמור היטב והיו מוכנים להרוג‬
‫את מי שפוגע ברכושם‪.‬‬
‫מובן שחשדו בגולים‪ .‬לילה אחד ירד שלג‪ ,‬והעקבות הובילו ישר לבקתה‬
‫שלנו‪ .‬גבר מבוגר‪ ,‬מהמעטים שלא גויסו לצבא‪ ,‬נכנס אלינו בדיוק בזמן שעסקנו‬
‫בניסור השלל הלילי שלי‪.‬‬
‫הוא כמעט התנפל על אבא במכות‪ ,‬ואז נעמדתי לפניו ואמרתי‪:‬‬
‫— אבא שלי לא עשה כלום‪ ,‬זאת אני!‬
‫הוא הסתכל עליי‪ ,‬ילדה בת שתים‪-‬עשרה שמגיעה לו בקושי עד החזה‪ ,‬ולא‬
‫היה מסוגל להרים עליי יד‪ .‬רק שאל‪:‬‬
‫— למה עשית את זה?‬
‫— בשביל להבעיר את התנור‪ .‬חיפשתי חומר יבש‪ ,‬עניתי‪ .‬התביישתי נורא‪,‬‬
‫אך לא יכולתי להתחמק‪.‬‬
‫הוא עמד לפניי‪ ,‬גבוה וחזק‪ ,‬ולא ידע מה לעשות‪ .‬בסוף פלט כמה קללות‬
‫עסיסיות‪ ,‬והוסיף‪:‬‬
‫— שזאת תהיה הפעם האחרונה‪ ,‬ברור? אם עוד פעם אתפוס אותך‪ ,‬תרגישי‬
‫את נחת זרועי‪ ,‬לא יעזור לך שאת קטנה! ואתם‪ ,‬הוא פנה אל הוריי‪ ,‬איך יכולתם‬
‫לשלוח את הילדה לגנוב? התביישו לכם!‬
‫כשהסתובב ויצא‪ ,‬פרצתי בבכי‪ .‬הייתי בטוחה שכל הכפר יידע על קלוני‪ ,‬כי‬
‫שמועות בכפר קטן מתפשטות במהירות בזק‪ .‬אך להפתעתי‪ ,‬האיש לא סיפר‬
‫לאחרים על המקרה‪.‬‬
‫אבא אמר לי מילים שלא שכחתי‪:‬‬
 ‫‪ | 82‬רבקה רבינוביץ‬

‫— אתם הצעירים צוחקים לפעמים על דבקותי ביושר אישי ומכנים אותה‬

‫תמימות‪ ,‬אך בסופו של דבר היושר תמיד משתלם! לא אסלח לעצמי שנתתי‬
‫לך לעשות את הדברים האלה!‬
‫קיץ ‪ 1944‬היה קל יותר מהקודמים שעברנו בכפר מאליה‪-‬בוגרי‪ .‬צברנו ניסיון‬
‫מסוים‪ ,‬כבר לא היינו כל כך חסרי אונים כמו בהתחלה‪ .‬והעיקר – אבא היה‬
‫אתנו! פיזה לקחה את הילדה שהייתה בהשגחתנו אליה לחווה במשך החופש‬
‫הגדול‪ ,‬לכן היינו לבד בבקתה‪ ,‬ממש בעלי הבית‪.‬‬
‫חזרתי לעיסוקים הקיציים הרגילים שלי כגון איסוף עשבים אכילים‪ ,‬תותי‬
‫יער למיניהם ופטריות‪ .‬בחצר היה מחסן ריק‪ ,‬השתדלתי למלא אותו בזרדים‬
‫שאספתי‪ ,‬כדי שיהיה מלאי לחורף‪ .‬לכל אלה יש להוסיף את העבודות‬
‫השוטפות‪ :‬להביא מים‪ ,‬לשטוף את הרצפה וכדומה‪ .‬הרגשתי בוגרת בגלל‬
‫האחריות שלי על משק הבית‪.‬‬
‫המרקים שאימא בישלה היו‪ ,‬במושגים שלי דאז‪ ,‬טעימים‪ ,‬כי אימא שמה‬
‫בתוכם קצת יותר תפוחי אדמה‪ ,‬הוסיפה גם קמח וחצי ליטר חלב לכל תבשיל‪.‬‬
‫הקיבות שלנו התמתחו מאוד כתוצאה מאכילת כמויות גדולות של מזון נוזלי‪.‬‬
‫להתרחבות הקיבה היו תוצאות שליליות שהרגשנו מאוחר יותר‪ ,‬כשלא סבלנו‬
‫כבר מרעב‪ :‬היינו חסרים תחושת שובע ונזקקנו ליותר מזון כדי להרגיש שבעים‪.‬‬
‫תופעה זאת ידועה ברפואה‪ :‬אנשים שסבלו רעב במשך תקופות ממושכות‪ ,‬אם‬
‫שרדו — נטו להשמין מאוד‪.‬‬
‫אתם‪ ,‬החופשיים‪ ,‬לא תבינו‪ ,‬נהגה לומר בתיה‪ .‬וכמה שהיא צדקה‪ .‬במשך‬
‫שנים‪ ,‬כשכבר לא היינו מוגבלים באוכל‪ ,‬לא הרגשתי תחושת שובע‪ .‬באילו‬
‫עיניים הסתכלתי על שפע המצרכים בחנויות כשחזרנו לריגה! רציתי לבלוע‬
‫הכול‪ .‬השמנתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬אבל לא היה לי אכפת‪ .‬הפחד שמחר לא יהיה הוא‬
‫פחד שלא עוזב אותך לעולם‪ .‬הפחד הקיומי נשאר בתת‪-‬ההכרה‪ .‬הגוף שבע —‬
‫הנשמה רעבה‪.‬‬
 ‫פרק ‪14‬‬
‫"הילדים ילכו‬
‫לבית הספר!"‬
‫באותו קיץ של שנת ‪ 1944‬הצבא האדום‪ ,‬שסטלין החליט לפתע לשנות את‬
‫שמו ל"צבא הסובייטי"‪ ,‬שחרר את רוב שטחי ברית המועצות מהכיבוש הגרמני‬
‫ובכמה מקומות אפילו כבש שטחים מעבר לגבול‪ ,‬שיועדו בהסכם משנת‬
‫‪ 1939‬לגרמניה‪ .‬לנינגרד כבר התאוששה אחרי המצור הממושך וההפצצות‬
‫הכבדות שספגה‪ ,‬והדוד איליה והדודה מריה רצו לחזור לביתם‪ .‬אצלנו שררה‬
‫התרגשות גדולה‪ :‬בדרכם הם יתארחו אצלנו לכמה ימים‪ .‬איך נקבל אותם‬
‫בצורה נאותה‪ ,‬איך נכין להם מיטה נקייה וכלי מיטה לבנים? איזה כיבוד אנחנו‬
‫מסוגלים להגיש?‬
‫אימא ואבא פינו כמובן את מיטתם לאורחים והתכוונו לישון על הרצפה‪.‬‬
‫למזלנו‪ ,‬היה לנו בד לבן לכלי מיטה ששלח הדוד יעקב באחת החבילות‪ .‬אבא‬
‫מצא בפאראבל תופרת שתפרה בחיפזון רב סדין‪ ,‬ציפה וציפיות‪ .‬כרים ושמיכה‬
‫היו לנו עוד מריגה‪ .‬באשר לכיבוד — לא הצלחנו למצוא דבר חוץ מביצים‪ ,‬שקנינו‬
‫אצל הכפריים‪ .‬הייתה זאת הפעם הראשונה בשלוש שנות גלותנו שקנינו ביצים‪.‬‬
‫קנינו גם קצת חמאה‪ ,‬חלב וגבינה לבנה‪ .‬אימא לא ידעה לבשל ולאפות‪ ,‬וידעה‬
‫להכין רק לביבות‪ ,‬הרי היא הייתה אשת עסקים בכל שנות חייה הבוגרים‪.‬‬
‫בימים שקדמו לבואם של הדודים הציעו הנאצ'אלניקים לאבא עבודה קבועה‬
‫בפאראבל‪ ,‬כ‪ ...‬כבאי‪ .‬אמנם הוא לא ראה דלקה מעולם‪ ,‬אך לא זה מה שקבע את‬
‫מידת התאמתו לתפקיד‪ .‬על כל פנים‪ ,‬כבאי אחד לא יכול היה לכבות שרפות‪,‬‬
‫ולו בגלל החוסר בציוד שעמד לרשותו‪ .‬אלא שבמצבת כוח האדם באזור היו‬
‫רשומות שתי משרות של כבאים‪ .‬כיוון שאחד הכבאים יצא לגמלאות‪ ,‬אבא‬
‫נקרא למלא את מקומו‪.‬‬
‫תחנת הכבאות בפאראבל הייתה דוגמה קלאסית למוסד מתפקד למראית‬
‫עין‪ .‬היה זה בית עץ רגיל בן חדר אחד‪ ,‬אליו צמודים מחסן ואורווה קטנה שבה‬
 ‫‪ | 84‬רבקה רבינוביץ‬

‫הוחזק סוס אחד‪ .‬בפינת האורווה היה ציוד שכלל עגלה ועליה חבית‪ ,‬שבמקרה‬
‫של שרפה יש למלאה במים‪ .‬סימן ההיכר של התחנה היה מגדל גבוה שהתנשא‬
‫מעל הגג‪ .‬בחלקו העליון של המגדל הייתה עמדת תצפית ובה פעמון‪ ,‬הדומה‬
‫לפעמון כנסייה‪ .‬נדמה לי שקצה המגדל היה הנקודה הגבוהה ביותר בכפר‪,‬‬
‫שרוב הבתים בו היו חד‪-‬קומתיים‪.‬‬
‫תפקידו של הכבאי היה לעלות על המגדל בכל שעה עגולה‪ ,‬גם ביום וגם‬
‫בלילה‪ ,‬ולצלצל בפעמון כמה פעמים‪ ,‬לפי השעה‪ .‬באותה ההזדמנות הכבאי‬
‫גם סקר את הסביבה ובדק אם אש או עשן עולים מאיזשהו מקום‪ .‬במקרה של‬
‫דלקה קטנה באחד הבתים הוא היה צריך לרתום את הסוס לעגלה ולצאת עם‬
‫חבית המים למקום‪ .‬במקרה של דליקה גדולה הוא היה צריך להודיע למועצה‬
‫האזורית ולוועד הפועל שינקטו באמצעים הדרושים‪ .‬הסוס היה באחריותו של‬
‫הכבאי‪ :‬צריך היה להאכיל ולהשקותו‪ ,‬פעם ביום להוביל אותו החוצה לטיול‬
‫קצר וכמובן לנקות את האורווה‪ .‬שני הכבאים התחלפו במשמרות‪ ,‬כל משמרת‬
‫ארכה שתים‪-‬עשרה שעות‪.‬‬
‫כך יצא שאבא לא יכול היה לעזוב את משמרתו ולקבל את פני אחיו‪ .‬הספינה‬
‫עמדה להגיע בשעה שש בבוקר‪ ,‬ואילו משמרת הלילה של אבא הסתיימה‬
‫בשמונה‪ .‬אימא ואני יצאנו מהבית באישון לילה לנמל פאראבל וחיכינו לבואה‬
‫של הספינה‪ .‬ישבנו על ספסל כי לא היה שם שום מבנה לממתינים‪ ,‬אני זוכרת‬
‫שהיה קר מאוד‪ .‬שעונים לא היו לנו‪ ,‬והלילה נראה אין‪-‬סופי‪.‬‬
‫הספינה הגיעה עם עלות השחר‪ .‬הכרנו את הדוד מיד בגלל דמיונו לאבא‪,‬‬
‫ליתר דיוק‪ ,‬למראהו של אבא לפני המחנה‪ .‬הוא היה יותר גבוה ומלא‪ ,‬אך‬
‫הפנים – אותם הפנים‪ .‬ניגשנו אליו והוא הזדעזע מהמראה שלנו‪ .‬שתינו היינו‬
‫יחפות – כך הלכו כל הנערות והנשים בכפרנו בקיץ‪ .‬אלא שהיה זה סוף אוגוסט‪,‬‬
‫שהוא גם סוף הקיץ הסיבירי הקצר — ובלילה הייתה קרה‪ .‬גם הביגוד המרופט‬
‫שלנו זעזע אותו‪.‬‬
‫הוא הציג לפנינו את אשתו מריה‪ ,‬אישה נחמדה‪ ,‬מרשימה ובעלת הדרת‬
‫פנים‪ .‬הדוד לא הסכים ללכת ברגל למאליה‪-‬בוגרי‪ ,‬והוא מצא עגלון שהסכים‬
‫להסיע אותנו לשם עבור כמה עשרות רובלים‪.‬‬
‫מראה הבקתה "שלנו" לא גרם להם להלם‪ ,‬כי הם עצמם הרי התגוררו בכפר‬
‫סיבירי במשך שלוש שנים והכירו את התנאים בכפרים אלה‪ .‬אמנם הם לא‬
‫סבלו ממחסור‪ ,‬אך הכירו את תנאי החיים של הסובבים אותם‪.‬‬
‫הדודה נטלה מיד את היוזמה לידיה‪ ,‬שאלה היכן ניתן לקנות עופות והתחילה‬
‫לבשל‪ .‬היא גם אפתה עוגת קרם קקאו — מעדן שכבר שכחנו מקיומו בעולם!‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪85‬‬

‫כנגד חולשתנו בלט המרץ שלה‪ .‬היא זרקה לנו הוראות קצרות ועבדה במטבחנו‬
‫הפרימיטיבי בזריזות ובמיומנות‪.‬‬
‫פגישת האחים הייתה חמה ונוגעת ללב‪ .‬הדוד איליה סיפר שאחיהם הצעיר‬
‫אברם גויס לצבא בימים הראשונים של המלחמה ונפל בחזית‪ .‬אשתו ובתו‬
‫שרדו לאחר המצור בלנינגרד‪ ,‬והוא עוזר להן מדי פעם‪.‬‬
‫אבא מצדו סיפר לו על המחנה‪ ,‬על שחרורו במצב של פלאגרה‪ ,‬על מאמציה‬
‫של אימא להעמיד אותו על הרגליים‪ .‬הם בכו וצחקו לסירוגין‪ .‬ואילו אני לא‬
‫חשבתי על שום דבר פרט למאכלים שבישלה דודה מריה‪ .‬הסתכלתי עליהם‬
‫מהופנטת‪.‬‬
‫החגיגה החלה לקראת ערב‪ ,‬כשיוסף חזר מהעבודה‪ .‬ישבנו לשולחן שדודה‬
‫מריה פרשה עליו מפה – דבר שהזכיר לנו את ימי המותרות שכבר נשכחו! היא‬
‫גם הוציאה כלי אוכל מהמטען שלהם‪ .‬והאוכל — חלום בהקיץ! יכולתי לאכול‬
‫לבד את כל מה שהיה על השולחן‪ .‬הראש הסתחרר מהריח‪ .‬מזל שהיה גם מרק‪,‬‬
‫שנתן קצת הרגשת מלאות‪ ,‬אבל רק צלחת אחת – זה כל כך מעט‪...‬‬
‫הדודים החליפו מבטים ביניהם‪ ,‬הסתכלו איך אנחנו אוכלים‪ .‬אמנם השתדלנו‬
‫"להתנהג יפה"‪ ,‬אך יש דברים שאי‪-‬אפשר להסתיר‪.‬‬
‫הדרמה התחילה כשדוד איליה שאל את יוסף ואותי על הישגנו בלימודים‪.‬‬
‫היינו נבוכים‪ ,‬לא ידענו מה לומר‪ .‬אימא ענתה במקומנו‪:‬‬
‫— הם אינם לומדים‪ .‬יוסף עובד בקואופרטיב‪ .‬ריבה סיימה כיתות ג' וד' בכפר‬
‫ומאז אינה לומדת‪ ,‬אלא עושה עבודות בית‪ .‬אין לה מה ללבוש ולנעול כדי‬
‫ללכת לבית הספר התיכון שנמצא בפאראבל‪.‬‬
‫הדוד קם‪ ,‬וראיתי שפניו האדימו‪.‬‬
‫— מה את מנסה לומר לי‪ ,‬מארי? שהילדים לא הולכים לבית הספר?‬
‫— כן‪ .‬מצבנו לא מאפשר‪...‬‬
‫— אני לא רוצה לשמוע שום תירוצים‪ .‬השתגעתם? מה זה "עובדים"? הם‬
‫ילדים! הם ילכו לבית הספר! אני לא מוכן לשמוע אף מילה של התנגדות!‬
‫ישבנו כולנו מבוישים‪ .‬דודה מריה ניסתה להרגיע את בעלה‪:‬‬
‫— אתה הרי רואה באיזה מצב הם‪...‬‬
‫— שום מצב! מה‪ ,‬איזה עתיד אתם מתכננים להם? של פועלים שחורים? אם‬
‫הם לא ילכו לבית הספר – שמי לא איליה רבינוביץ'!‬
‫— לא יקבלו אותנו‪ ,‬העז יוסף להשיב‪ .‬עברנו את קבוצות הגיל שלנו‪ .‬אני‬
‫למשל צריך ללכת לכיתה ז' – שם יושבים ילדים בני שלוש‪-‬עשרה‪ ,‬ואילו אני‬
‫כבר בן שבע‪-‬עשרה‪ ...‬גם ריבה הפסידה שנתיים‪...‬‬
 ‫‪ | 86‬רבקה רבינוביץ‬

‫— את זה תשאירו לי‪ .‬מחר אני אלך לדבר עם מנהל בית הספר‪ .‬שרק יעז לא‬
‫לקבל אתכם! עד הקרמלין אגיע — ואתם תלמדו בבית הספר!‬
‫למחרת הוא הלך ברגל לפאראבל ונפגש עם מנהל בית הספר התיכון ואסילי‬
‫מיכאילוביץ' או ְּסקוֹ ב‪ .‬המנהל התרשם מהאורח מלנינגרד‪ ,‬מה גם שהדוד ידע‬
‫להעמיד פנים שהוא בעל מעמד בכיר מאוד‪ .‬הוא הבטיח כל עזרה אפשרית‪ ,‬אך‬
‫מששמע את הנתונים על גילנו‪ ,‬אמר שהוא מצטער מאוד‪ ,‬אך יש לו הוראות‬
‫ממשרד החינוך האוסרות לקבל תלמידים שפער הגילאים בינם לבין יתר‬
‫תלמידי הכיתה כה גדולים‪ .‬על הילדה‪ ,‬אמר‪ ,‬אפשר עוד להתפשר‪ ,‬אך במה‬
‫שנוגע לנער – לא בא בחשבון‪ .‬הוא יכול ללמוד בבית ספר ערב לנוער עובד‪.‬‬
‫במערכת החינוך הסובייטית תמיד פחדו לקבל תלמידים בגילאים חריגים‪,‬‬
‫מכיוון שלקטגוריה הזאת השתייכו בדרך כלל תלמידים שנשארו כיתה פעם‬
‫או כמה פעמים‪ ,‬או בני נוער שמתאפיינים בהתנהגות חריגה ובריונית‪ ,‬ושהם‬
‫בעלי השפעה שלילית על יתר התלמידים‪.‬‬
‫הדוד איליה היה מודע לגישה הזאת‪ .‬הוא הסביר למנהל שבמקרה זה מדובר‬
‫בתלמידים שלא למדו עקב מצוקה‪ ,‬ולא משום שנשארו כיתה‪ .‬הוא הציג את‬
‫תעודת הגמר שלי מכיתה ד' ואמר שמדובר בילדים מוכשרים‪ ,‬אוהבי ספר‬
‫וצמאי דעת‪ ,‬שבריונות היא מהם והלאה‪ .‬בית הספר שלך‪ ,‬הוסיף‪ ,‬עוד יתגאה‬
‫בתלמידים אלה‪.‬‬
‫ואסילי מיכאילוביץ' הביע אהדה לדבריו ואמר שהוא אישית בעד קבלת‬
‫שני התלמידים‪ ,‬אך הוא זקוק לאישור מיושב ראש הוועד הפועל (השלטון‬
‫המקומי) לבל יואשם בהפרת ההוראה הרשמית‪.‬‬
‫דוד איליה הלך מיד לוועד הפועל ודרש פגישה עם היושב ראש‪ .‬מראהו‬
‫הסמכותי פתח בפניו את כל הדלתות‪ .‬בשיחה עם היושב ראש הוא אפילו‬
‫השתמש באיומים‪ :‬הוא אמר שהוא ממוסקבה ושהוא מקורב לשלטון המרכזי;‬
‫שהוא יחזור לשם ויודיע למשרד החינוך שבאזור זה מונעים מילדים מחוננים‬
‫אפשרות לרכוש השכלה‪.‬‬
‫אחרי דין ודברים הוא יצא ממשרדו של היושב ראש עם האישור המיוחל‪,‬‬
‫ומיד חזר לבית הספר והגיש את האישור למנהל אוסקוב‪ .‬בו‪-‬במקום נרשמנו‬
‫לבית הספר‪.‬‬
‫ואסילי מיכאילוביץ' אוסקוב לעולם לא התחרט על הסכמתו לקבל אותנו‪.‬‬
‫לימים הפכנו לתלמידיו האהובים‪ .‬דוד איליה צדק‪ :‬הוא באמת התגאה בנו;‬
‫והוא גם זכור לי כמורה גדול‪ ,‬שהשפיע על חיי‪ ,‬כמו הלנה אנדרייבנה בזמנו‪.‬‬
‫מספר התלמידים בכיתות בית הספר השתנה במשך השנים בדומה לצורת‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪87‬‬

‫פירמידה‪ :‬שלוש כיתות ה' — ביסוד הרחב‪ ,‬אחרי כן המבנה הולך וצר כתוצאה‬
‫מנשירה‪ ,‬ולפסגה‪ ,‬כיתה י'‪ ,‬מגיע רק קומץ תלמידים שלא ממלאים אפילו‬
‫כיתה אחת‪.‬‬
‫הדוד איליה חזר לביתנו אחרי מבצע "בית הספר" במצב רוח מרומם‪ ,‬כמצביא‬
‫שהביס את כל האויבים בקרב‪ .‬אימא קיבלה את הבשורה בחמיצות‪-‬מה‪ ,‬בעיקר‬
‫בנוגע אליי‪ .‬בזכות העזרה שקיבלנו מדוד איליה ומדוד יעקב יכולנו‪ ,‬לדעתה‪,‬‬
‫לוותר על עבודתו של יוסף‪ ,‬והיא שמחה שהוא התקבל‪ ,‬אך עליי‪ ,‬כמי שעושה‬
‫אלף ואחת מלאכות בבית‪ ,‬היא לא רצתה לוותר‪.‬‬
‫באותם הימים התחלתי להרהר ברצינות על יחסה של אימא אליי לעומת‬
‫יחסה אל יוסף‪ .‬כשכולם ישבו בבית ושוחחו עם האורחים‪ ,‬היא כל הזמן שלחה‬
‫אותי החוצה לבצע כל מיני עבודות‪ .‬הם שם צחקו‪ ,‬שתו תה ואכלו ממתקים‪,‬‬
‫ואילו אני עבדתי בגן הירק והלכתי אל הנהר להביא מים‪ .‬התחלתי לשחזר‪:‬‬
‫מעולם לא שמעתי ממנה מילה של עידוד או תודה‪ .‬הייתי מובנת מאליה‪,‬‬
‫זמינה תמיד לשליחויות שונות‪.‬‬
‫דיברתי על זה עם חברתי ז'ניה והעליתי השערה שאני אולי ילדה מאומצת‪.‬‬
‫ז'ניה הטילה ספק בהשערתי ואמרה שאני דומה לשני הוריי‪ .‬השערתי השנייה‬
‫הייתה שאימא חשה רגשי אשמה כלפי יוסף‪ ,‬כי שלחה אותו לעבוד בגיל כה‬
‫צעיר‪ .‬אך גם אני עשיתי המון עבודות שעזרו לנו לשרוד — ואני צעירה ממנו‬
‫בארבע וחצי שנים!‬
‫בסוף אפילו הדוד שם לב ונזף באמי‪:‬‬
‫— למה את מגרשת אותה החוצה כל הזמן‪ ,‬שתשב אתנו!‬
‫— אם היא תשב אתנו‪ ,‬לא יהיו לנו מים מחר בבוקר! ענתה אימא‪.‬‬
‫חלק מההחלטות שהתקבלו בהתייעצות המשפחתית בכל זאת שמעתי‪ .‬הדוד‬
‫קבע שעלינו לעזוב את הכפר הקטן ולעבור לפאראבל‪.‬‬
‫— מה יש לכם לעשות בקולחוז? ממילא אתם לא עובדים בו‪ .‬ברל עובד‬
‫בפאראבל‪ ,‬בית הספר התיכון נמצא שם‪ .‬גם קהילה יהודית קטנה יש שם‪,‬‬
‫ואילו כאן אתם לבד לגמרי‪ .‬אני אעזור לכם‪ ,‬תקנו בית בפאראבל עם חלקת‬
‫אדמה‪ ,‬יהיו לכם ירקות בשפע ותצאו מהמצב הקשה הזה!‬
‫מילים אלה נשמעו כמו מוזיקה שמימית‪ .‬אמנם פאראבל היה כפר די עלוב‪,‬‬
‫אך אז הוא היה בעיניי כהתגשמות חלום‪ .‬כשבכפרנו מישהי אמרה "אני הולכת‬
‫לפאראבל"‪ ,‬זה היה נשמע כמו "אני נוסעת למוסקבה"‪ .‬כל הטוב והיפה היה‬
‫מרוכז שם‪.‬‬
‫הדוד הציע לשקול גם לקנות פרה‪ .‬להוריי היו ספקות‪ :‬יצטרכו לקנות חציר‬
 ‫‪ | 88‬רבקה רבינוביץ‬

‫ולמסור למשרד האספקה הממשלתי כמאתיים ליטר חלב בשנה בתור מס‪.‬‬
‫— אני מציע לכם לעשות חשבון ולבדוק אם זה משתלם‪ ,‬אמר דוד איליה‪.‬‬
‫בכפר סוזון שבו התגוררנו‪ ,‬הרוב החזיקו פרות ואמרו שזה פותר להם את כל‬
‫הדאגות הכרוכות בהשגת מוצרי החלב‪ .‬אנחנו לא קנינו‪ ,‬כי למריה בגילה‪ ,‬יותר‬
‫מחמישים‪ ,‬קשה היה לטפל בפרה ולחלוב אותה‪ .‬לנו גם לא הייתה בעיה לקנות‬
‫חלב‪ ,‬גבינה וחמאה‪.‬‬
‫שלושה ימים הם היו אתנו‪ ,‬ובימים אלה הדודים גילו יחס מיוחד אליי‪ ,‬יחס‬
‫חם שכלל לא הייתי רגילה אליו‪ .‬יום לפני שעזבו הדוד אמר להוריי‪:‬‬
‫— הייתי רוצה לקחת את הילדה אתי‪ .‬נגדלה כמו הייתה בתנו‪ ,‬ובלנינגרד‬
‫ייפתחו לפניה אפשרויות טובות לעתיד‪.‬‬
‫הוא ניגש אלי‪ ,‬ליטף את שערי ושאל‪:‬‬
‫— היית מוכנה לנסוע אתנו?‬
‫— איך אפשר? עניתי‪ ,‬נבוכה מאוד‪ .‬הרי אינני חופשית‪ ,‬אני רשומה כגולה‬
‫בקומנדטורה‪.‬‬
‫— עם הקומנדטורה הייתי מסתדר‪ .‬ידועים לי מקרים רבים של שחרור ילדים‬
‫מתחת לגיל שש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫לא אשכח את המבט החולמני על פני שניהם‪ .‬היו להם בנים שכבר גדלו ועזבו‬
‫את הבית‪ ,‬והם רצו בת‪ ,‬אך ידעו שבגילם כבר לא יהיו להם עוד ילדים‪ .‬אני‬
‫יכולתי להיות התגשמות חלומם‪.‬‬
‫כל זה נשמע מפתה מאוד‪ ,‬אך לעזוב את משפחתי לתמיד? למרות הטרוניות‬
‫שהיו לי כלפי אימא‪ ,‬הייתי קשורה מאוד להוריי‪ .‬רצתי אל אימא וחיבקתי‬
‫אותה‪ .‬היא שאלה‪:‬‬
‫— היית רוצה לעזוב אותנו?‬
‫נדתי את ראשי בשלילה‪ .‬אף אחד לא חזר עוד לנושא זה‪.‬‬
‫לטומ ְסק‪ ,‬מרכז המחוז‪ .‬משם היו צריכים לנסוע ברכבת‬ ‫ְ‬ ‫למחרת הם הפליגו‬
‫מערבה‪ ,‬ללנינגרד‪ .‬בבואם היו להם ארבע מזוודות‪ ,‬בעוזבם — אחת בלבד‪.‬‬
‫כמעט כל מה שהיה להם‪ ,‬הם השאירו לנו‪ .‬ליווינו אותם לנמל‪ ,‬כולנו בכינו‪ ,‬רק‬
‫אימא הייתה מעט קרירה‪.‬‬
‫למתיישבים גולים אסור היה לעלות על ספינה‪ ,‬לכן לא יכולנו לראות את‬
‫התא של הדודים‪ .‬נפרדנו על הרציף‪ .‬הדוד נשק לי והבטיח‪:‬‬
‫— אשלח לך תלבושת לבית הספר‪ .‬גם מעיל לחורף‪ .‬נעליים השארתי כבר‪.‬‬
‫אני רוצה‪ ,‬שתתהלכי בבית הספר בראש מורם‪ ,‬כמו נסיכה‪.‬‬
‫שמחתי שהוא לא כועס עליי על סירובי לבוא אתם ללנינגרד‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪89‬‬

‫בתחילת שנת הלימודים‪ ,‬כל חיי השתנו‪ .‬ממצב של אישה קטנה השקועה‬
‫כולה בדאגות לצורכי הבית חזרתי למצב הטבעי שלי — ילדה בת שלוש‪-‬עשרה‪,‬‬
‫תלמידת בית ספר‪ .‬בראשון בספטמבר הלכנו יחד‪ ,‬יוסף ואני‪ ,‬לפאראבל‪ .‬בית‬
‫הספר היה הבית הראשון בכניסה לכפר‪ .‬היה זה מבנה דו‪-‬קומתי גדול ומרשים‬
‫על רקע הסביבה שלו‪ .‬יוסף הלך לכיתה ז' ואילו אני — לכיתה ה'‪ ,‬הכיתה‬
‫הראשונה של התיכון הלא‪-‬מלא‪.‬‬
‫דוד איליה עמד בהבטחתו ושלח לי תלבושת תלמידה תקנית‪ :‬שמלה שחורה‬
‫מבד טוב ולה צווארון לבן וסינר שחור תואם‪ .‬הייתי היחידה בכל בית הספר‬
‫שהייתה לה תלבושת כזאת‪ ,‬המקובלת בבתי ספר בערים הגדולות‪ .‬לזה צירף‬
‫גם בגדים חמים לכל המשפחה‪.‬‬
‫לא היו לי שום קשיים בלימודים‪ ,‬להפך‪ ,‬סבלתי רק משעמום כיוון שתמיד‬
‫הייתי הראשונה שסיימה את העבודות בכתב‪ .‬אפילו תמהתי מדוע חזרו‬
‫והסבירו דברים פשוטים כל כך‪ ,‬ועוד חייבו ללמוד אותם שוב בבית‪.‬‬
‫לאחי היה קשה יותר‪ :‬הוא הרי למד רק שנה אחת ברוסית‪ ,‬בריגה‪ .‬מאז עברו‬
‫ארבע שנים והוא שכח הרבה ממה שלמד‪ .‬גם רמת השליטה שלו ברוסית‬
‫הייתה נמוכה משלי‪.‬‬
‫הייתה לו תכונת אופי שעזרה לו להתגבר על כל הקשיים‪ :‬הוא היה שקדן‬
‫באופן יוצא מהכלל‪ ,‬מתעמק ויסודי‪ ,‬ולמד כל דבר עד לשורשיו‪ .‬אני‪ ,‬לעומתו‪,‬‬
‫הייתי קצת חולמנית וסמכתי על התפיסה המהירה שלי ועל כושר האלתור‪.‬‬
‫ידעתי שאסתדר גם בלי לשנן את החומר‪.‬‬
‫כיתה ז'‪ ,‬שבה הוא למד‪ ,‬הייתה כיתת הסיום של "תיכון לא מלא"‪ .‬כל תלמיד‬
‫בכיתתו היה צריך לכתוב עבודת גמר‪ .‬לפי בחירתו‪ .‬אחי בחר בנושא שדרש‬
‫עבודת מחקר של ממש‪" :‬התבוסה הבלתי‪-‬נמנעת של מדינות הציר במלחמה"‪.‬‬
‫כול זה נכתב בשנה שהמלחמה עדיין נמשכה‪ .‬מישהו אחר היה פותר את העניין‬
‫בסיסמאות פטריוטיות על עליונות הצבא הסובייטי – אך לא אחי‪ .‬הוא בנה את‬
‫החיבור על תזה אחרת‪ :‬העליונות של בעלות הברית על מדינות הציר מבחינת‬
‫שטח‪ ,‬משאבים חומריים ומשאבי אנוש‪ .‬לפי התזה שלו‪ ,‬גוש מדינות בעל‬
‫עדיפות כה מכרעת במשאבים חייב לנצח בסופו של דבר‪ ,‬גם אם הוא סופג‬
‫מפלות קשות בשלב ההתחלתי של המלחמה‪.‬‬
‫העבודה שלו הייתה מושא לשיחה בכל האזור‪ ,‬אפילו עסקני המפלגה קראו‬
‫אותה‪ .‬כמה אירוני שזאת הייתה עבודתו של תלמיד שהמנהל פחד לקבלו לבית‬
‫הספר‪.‬‬
‫הוא היה תלמיד מצטיין בכל המקצועות‪ ,‬פרט ללשון וספרות הרוסית שבה‬
 ‫‪ | 90‬רבקה רבינוביץ‬

‫קיבל ציון "טוב" בלבד‪ ,‬כי בחיבורים תמיד היו לו כמה שגיאות כתיב‪.‬‬
‫אודה בכנות‪ :‬אני לא הייתי יכולה לעשות מחקר כזה‪ .‬לא הייתי שקדנית עד‬
‫כדי כך‪ .‬אחי לעומתי תמיד נמשך לנושאים הכי מסובכים‪.‬‬
‫הוריי לא הצליחו לקנות מיד בקתה בפאראבל‪ .‬קשה היה למצוא בית‪ ,‬כי‬
‫הביקוש היה גדול וההיצע קטן‪ .‬אבא מצא בית למכירה‪ ,‬בזכות קשריו‬
‫בפאראבל‪ .‬הדיירים הקודמים עמדו לפנות את הדירה רק באביב‪ ,‬לכן במשך‬
‫כל שנת הלימודים הלכנו ברגל לבית הספר‪ .‬היינו יוצאים מהכפר בחבורות‪.‬‬
‫אף אחד לא ענד שעון‪ ,‬לכן יצאנו מוקדם מאוד פן נאחר‪ .‬אם בלילה ירד שלג‬
‫והיינו הראשונים שיוצאים מן הכפר‪ ,‬הכביש נעלם מתחת לשכבת השלג‬
‫הטרי ופילסנו לנו שביל הליכה‪ .‬מי שסטה מן הכביש הנעלם‪ ,‬שקע בשלג עד‬
‫למותניים‪ ,‬בעוד בדרך "הנכונה" עומק השלג הגיע לכל היותר עד לברכיים‪.‬‬
‫הילדים הסיביריאקים קיבלו את כל העניין הזה בצחוק והשתעשעו בזריקת‬
‫כדורי שלג זה על זה‪ .‬הילדים הגולים היו עצורים יותר‪.‬‬
‫הרדיו לא שידר בשעות מוקדמות של בוקר‪ ,‬לכן לא ידענו כמה קר בחוץ‪.‬‬
‫היה זה נתון חשוב כי בטמפרטורה נמוכה מארבעים מעלות מתחת לאפס‪,‬‬
‫הלימודים בוטלו‪ .‬התלמידים מכפרים קטנים מרוחקים לא שמעו את ההודעה‬
‫על ביטול הלימודים‪ .‬קרה לא פעם שהגענו לבית הספר בקור מקפיא ומצאנו‬
‫את עצמנו לפני דלתות סגורות‪ .‬היינו צריכים לצאת מיד לדרך חזרה‪ ,‬בלי‬
‫אפשרות להתחמם קצת ולנוח‪.‬‬
‫אף שהייתי מצוידת כראוי לתנאי האקלים‪ ,‬כמה פעמים לקיתי במכות כפור‪.‬‬
‫זה קרה בימי כפור של יותר מארבעים מעלות מתחת לאפס‪ ,‬כשעשינו את‬
‫הדרך לפאראבל ומיד בחזרה‪.‬‬
‫מכת כפור הוא מצב שבו איבר אחד או יותר מלבין ונעשה חסר רגישות‪.‬‬
‫הלוקה בכך לא מרגיש דבר‪ ,‬ובזה טמונה הסכנה‪ :‬אם לא מטפלים במצב מיד‪,‬‬
‫האיבר הקפוא עלול פשוט להיתלש מהגוף בזמן ההפשרה‪ ,‬לנשור כמו עלה‬
‫מעץ‪.‬‬
‫במקרה שלנו הפנים היו המקום הכי פגיע‪ ,‬כי הם גלויים‪ .‬אפשר היה כמובן‬
‫לכסות את הפנים עד העיניים ברדיד‪ ,‬אבל זה היה נחשב סימן של חולשה‪.‬‬
‫השתדלנו להשוויץ שאנחנו עומדים בקור‪ ,‬ולא פוחדים ממנו‪.‬‬
‫במצבים כאלה‪ ,‬להליכה בקבוצה נודעת חשיבות עליונה‪ .‬בכל המקרים‬
‫הידועים של מות אנשים מכפור‪ ,‬הם היו לבד‪ :‬האדם הקופא נתקף ישנוניות‪,‬‬
‫הוא מרגיש פתאום טוב‪ ,‬ורק רוצה לנוח קצת‪ ,‬ואז הוא נשכב ולא קם‪ .‬בקבוצה‬
‫לא היו נותנים לו לשכב‪ ,‬כי ידוע שזה הסוף‪ .‬המוכה בכפור לא מרגיש שזה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪91‬‬

‫קורה לו‪ ,‬אך האחרים בקבוצה רואים‪ .‬פתאום ילדות הקבוצה היו צועקות לי‪:‬‬
‫"ריבה‪ ,‬קופאות לך הלחיים!" הן ראו שלחיי הלבינו כשלג‪ .‬אז כולן הצטופפו‬
‫סביבי וטיפלו בפניי‪ :‬לקחו שלג על הכפפות ושפשפו את המקום הקפוא‪,‬‬
‫עד שצבעו הטבעי חזר אליו‪ .‬לא תמיד השיטה הצליחה‪ ,‬לפעמים איחרו‬
‫את המועד או שלא הצליחו לגמרי להפשיר את האיבר הקפוא‪ .‬מכסים את‬
‫המקומות הפגועים וממהרים הביתה‪ .‬בחום הביתי מתחיל תהליך ההפשרה‬
‫ואתו – הייסורים‪ .‬מרגישים כאבי תופת במשך כמה שעות‪ ,‬אחר‪-‬כך העור‬
‫הפגוע מתקלף ובמקומו‪ ,‬על הבשר הגלוי‪ ,‬נוצר קרום עבה בצבע אדום כהה‪.‬‬
‫מראה מזעזע‪ .‬רק כעבור שבוע הקרום מתחיל לנשור והפנים חוזרים לצורתם‬
‫הקודמת‪ ,‬בתנאי שמכת הכפור לא הייתה עמוקה מדי‪ ,‬כי אז יכולות להישאר‬
‫צלקות ואף חורים בעור‪.‬‬
‫פרט לקשיים הרגילים של החורף הסיבירי‪ ,‬חיינו הפכו קלים יותר‪ .‬כבר לא‬
‫סבלנו מרעב חריף כמו קודם‪ ,‬אף ששורה ארוכה של מצרכים כגון בשר‪ ,‬שמן‪,‬‬
‫סוכר וביצים היו בשבילנו מחוץ לתחום‪ .‬לחם עדיין חילקו לפי תלושים‪ .‬העובד‬
‫היחיד במשפחה היה אבא שקיבל חמש מאות גרם לחם ואנחנו‪" ,‬הנתמכים"‪,‬‬
‫שלוש מאות גרם כל אחד‪ .‬אפשר היה להסתדר‪ ,‬כבר ראינו ימים גרועים יותר‪.‬‬
‫כל זה בזכות הדוד איליה‪ ,‬שגרם למהפך של ממש בחיינו‪ .‬קשה לי אפילו לדמיין‬
‫מה היה קורה לנו אם האיש מהשוק שהכיר את הדוד לא היה פוגש את אבא‪.‬‬
‫חיכינו בקוצר רוח למעבר לפאראבל‪ .‬הרגשנו שרק כאשר נעבור‪ ,‬המהפך‬
‫בחיינו יהיה שלם‪ .‬רחוק יותר לא הרחקנו לדמיין‪ .‬פאראבל הייתה פסגת‬
‫שאיפותינו‪.‬‬
‫הלימודים היו קלים ונעימים‪ ,‬רק במקצוע אחד התקשיתי — חינוך גופני‪.‬‬
‫ידעתי שחסרות לי זריזות וקואורדינציה‪ ,‬שאני לא אקפוץ או ארוץ טוב כמו‬
‫אחרים‪ ,‬וגם לא היו לי נעלי התעמלות ופחדתי שיצחקו ממני‪ .‬כל אלה תרמו‬
‫לניסיונותיי להתחמק מהשיעורים‪.‬‬
 ‫פרק ‪15‬‬
‫סוף למלחמה!‬
‫חודש מאי תמיד נפתח במוסקבה במפגן צבאי מרשים ובהפגנה המונית לכבוד‬
‫סולידריות הפועלים הבין‪-‬לאומית‪ ,‬אפילו בשנים הקשות של המלחמה‪ .‬הפעם‬
‫האירוע הפך כולו לחגיגה‪ .‬כבר בראשון בחודש ידענו שהקרבות מתנהלים‬
‫ברחובות ברלין ושהדגל האדום מתנוסס מעל הרייכסטאג‪ ,‬בניין הפרלמנט‬
‫הגרמני שהיה הסמל של שלטון הנאצים‪ .‬הרדיו שידר חדשות ומוזיקה מהבוקר‬
‫ועד חצות‪ .‬חיכינו בנשימה עצורה להודעה על גמר המלחמה‪.‬‬
‫הדיווחים על הישגי בעלות הברית היו מצומצמים ביותר או שלא הוזכרו‬
‫כלל‪ .‬בשלב הסופי של המלחמה הברית כמו חדלה מלהתקיים‪ ,‬כי לא היה צריך‬
‫עוד להילחם באויב משותף‪ .‬השינוי ביחס למדינות המערב היה מורגש בכל‬
‫הערוצים‪ ,‬גם ברדיו וגם בעיתונים‪ :‬מאחר שכבר לא צריך סיוע בפתיחת חזית‬
‫שנייה או אספקה מסיבית מארצות הברית‪ ,‬ברית המועצות חזרה למדיניותה‬
‫הבדלנית‪ ,‬לפיה "כל המערב הוא אויב"‪ .‬מעבר זה מידידות לעוינות קיבל ביטוי‬
‫מוחשי באירועי השמונה והתשעה במאי‪.‬‬
‫כל העולם ידע שגרמניה חתמה על הצהרת הכניעה ללא תנאי בשמונה במאי‪.‬‬
‫כל העולם גם מציין יום זה כיום הניצחון הרשמי על גרמניה‪ .‬אבל סטלין אפילו‬
‫לא רצה לחגוג יחד עם בעלות בריתו דאשתקד‪ .‬הוא לא שלח נציג לטקס‬
‫החתימה על הצהרת הכניעה ודרש מהגרמנים שיחתמו על המסמך שנית‪,‬‬
‫למחרת‪ ,‬בתשעה במאי‪ .‬זהו גם התאריך הרשמי של הניצחון בברית המועצות‬
‫של אז וברוסיה של היום‪.‬‬
‫לא ידענו אז על כל האירועים האלה‪ .‬בשבילנו יום הניצחון היה ונשאר התשעה‬
‫במאי‪ .‬השמחה הוציאה את האנשים לרחובות‪ .‬איש לא עבד‪ .‬הגברים המעטים‬
‫שלא גויסו או ששבו מהחזית כנכים‪ ,‬שתו בעיקר משקה שנקרא "סאמוגון"‪,‬‬
‫וודקה מתוצרת בית‪ .‬גם הנשים השתכרו‪ .‬הצהלה הכללית התערבבה בבכי מר‬
‫של האלמנות שידעו‪ :‬חייהן הקודמים לא ישובו‪ ,‬לגביהן המלחמה לא תיגמר‬
‫לעולם‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪93‬‬

‫הסתובבו שמועות על חנינה אפשרית‪ ,‬אך הדעה הרווחת הייתה שזאת תינתן‬
‫רק לאסירים פליליים ולא לגולים‪ .‬בכל זאת שמחנו‪ :‬משפחתנו הקטנה עברה‬
‫את השנים הקשות ללא קרבנות בנפש‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ממשפחתנו המורחבת‪,‬‬
‫מי שנשארו בלטביה‪ ,‬הושמדו כולם‪ .‬כבר ידענו שאין לנו אל מי לחזור‪ :‬כל‬
‫הדודים והדודות האהובים שלי וילדיהם אינם עוד בין החיים‪ .‬איך הרגו אותם‪,‬‬
‫מתי‪ ,‬היכן הם קבורים — לא ידענו‪ .‬גם דודי אברם‪ ,‬צעיר האחים של אבא‪,‬‬
‫שאותו לא הכרתי‪ ,‬נפל במלחמה‪.‬‬
‫אימא רצתה ליצור אווירה חגיגית בבית ושלחה אותי לקטוף פרחי בר‪ ,‬כדי‬
‫לשים זר על השולחן‪ .‬הלכתי אל שפת הנהר כי בסבך השיחים באביב הייתה‬
‫פריחה יפה‪ .‬גזרתי כמה ענפים מעץ לילך יפה‪ .‬הכול מסביב היה שקט להפליא‪.‬‬
‫לא רציתי לשוב מיד הביתה והתיישבתי על גדם עץ ישן‪ .‬פתאום הרגשתי חנק‬
‫בגרון‪ ,‬התקשיתי לנשום ופרצתי בבכי ללא מעצורים‪.‬‬
‫על מה בכיתי? על נעוריי האבודים? על הסבל שעברנו? ישבתי ובכיתי שעה‬
‫ארוכה ולא יכולתי להפסיק‪ .‬לא היה זה בכי מר ונואש‪ ,‬אלא בכי משחרר‪.‬‬
‫כמו מים צחים ששוטפים את כל הדברים המגעילים והמלוכלכים שנדבקו בי‬
‫בארבע שנות גלות‪.‬‬
‫חזרתי עם זר גדול ויפה‪ ,‬אדומה כולי מבכי‪ .‬איש לא שם לב‪ .‬מי בכלל שם‬
‫לב אליי‪ .‬מי אני — גבעול עשב שמתנדנד ברוח? חלקיק אבק הנישא באוויר?‬
‫מאין נבעו רגשי הנחיתות הקשים שלי? הרי בריגה‪ ,‬לפני ההגליה‪ ,‬לא הייתה‬
‫לי הרגשה כזאת‪ .‬לגדול כגולה משוללת זכויות‪ ,‬הנענשת על איזה חטא לא‬
‫מובן דווקא על‪-‬ידי המשטר שרציתי להשתלב בו‪ ,‬לדעת שיכולים בכל רגע‬
‫לקחת ולשלוח אותי למקום אחר‪ ,‬כל זה כנראה שתל בי הרגשה שאין לי כל‬
‫ערך עצמי‪ ,‬שכל אחד יכול לעשות בי כרצונו‪ .‬אלף ואחת השפלות קטנות‬
‫היו עבורי דבר שבשגרה – בגלל היותי שונה‪ ,‬בגלל המראה שלי — מורעבת‪,‬‬
‫מלוכלכת ומרופטת‪ ,‬ואולי אפילו ללא סיבה‪ .‬גם בבית לא הרגשתי שום עידוד‪,‬‬
‫שום חום או תמיכה‪ .‬רק הוראות‪ :‬לכי לשם‪ ,‬הביאי את זה‪ ,‬נקי פה‪ .‬שוב את‬
‫יושבת ומתבטלת עם הספר שלך!‬
‫המעמד של אחי בבית היה שונה בתכלית‪ .‬מאז שהפסיק לעבוד והלך לבית‬
‫הספר‪ ,‬הוא הפך לנסיך של אימא‪ .‬היא גילתה כלפיו רגשות שלא שיערתי כלל‬
‫כי קיימים בה‪ ,‬הרי כל חייה הייתה אישה קרירה ועניינית‪ .‬הוא כמובן לא היה‬
‫מביא מים מהנהר ולא עשה עבודות ניקיון‪ ,‬כי אלה לא נחשבו עבודות של‬
‫גבר‪ ,‬הוא גם לא עבד בגן הירק הצמוד לביתנו‪ .‬לפעמים השתתף בניסור עצים‬
‫בחצר‪ ,‬אך לרוב עשינו זאת אבא ואני‪ .‬הוא התרגל מהר לזכויות היתר שלו‬
 ‫‪ | 94‬רבקה רבינוביץ‬

‫בבית ואפילו לא קם כשרצה לשתות מים‪ :‬היה צריך להגיש לו‪ .‬הלימודים שלו‬
‫היו דבר מקודש‪ ,‬ואילו הלימודים שלי — דבר של מה בכך‪" :‬היא תופסת מהר‪,‬‬
‫היא לא זקוקה לזמן מיוחד!" אפילו הכישרון שלי הפך בעיני אימא לחיסרון‪.‬‬
‫חייבת‪ ,‬חייבת‪ ,‬חייבת — על המילה הזאת גדלתי והתבגרתי‪ ,‬היא הפכה חלק‬
‫ממני‪ .‬צריכה‪ ,‬חייבת — אלה יהיו המילים האחרונות שאשכח‪ ,‬כשיגיע זמני‬
‫לשכוח‪ ...‬ואני תמיד לא בסדר‪ ,‬כי שכחתי משהו או שלא היה לי כוח‪.‬‬
‫רק בשיעורים‪ ,‬בבית הספר‪ ,‬רגשי הנחיתות הקשים היו מרפים ממני‪ .‬שם‬
‫הייתי מלכה‪ ,‬חזקה מכולם‪ .‬חבל שלא כל עולמי וחיי היו הכיתה והלימודים‪.‬‬
‫חיכיתי בחוסר סבלנות למעבר לפאראבל ולתחילת הלימודים בכיתה ו'‪.‬‬
‫בינתיים היה לי די משעמם‪ ,‬וחיפשנו‪ ,‬אני וחברתי ז'ניה‪ ,‬דרכים להפיג את‬
‫השעמום ולבלות קצת‪ .‬הכפר שלנו לא הציע לבני נוער הרבה אפשרויות בילוי‪.‬‬
‫לכל היותר‪ ,‬לפעמים הביאו סרט למועדון‪.‬‬
‫הרגשתי כבר גדולה‪ ,‬עוד מעט בת ארבע‪-‬עשרה‪ .‬אחרי העבודות הרגילות‬
‫בבית איזשהו כוח לא מובן משך אותי החוצה‪ ,‬לפגוש בבני גילי‪.‬‬
‫אני השתייכתי לקבוצת הקטינים‪ ,‬אך הייתה בכפר קבוצה גדולה של בני נוער‬
‫בני שבע‪-‬עשרה ויותר‪ ,‬בעיקר נערות‪ ,‬וגם כמה בחורים שחזרו מהחזית עם‬
‫פציעות קלות‪ .‬ביניהם היה פיוטר דורוכוב‪ ,‬המכונה פטקה‪ ,‬אחד מהילדים של‬
‫בעלי הבקתה הראשונה שבה התגוררנו‪ .‬היו גם נערים צעירים מאוד שעדיין‬
‫לא שירתו בצבא‪.‬‬
‫בני הנוער התכנסו בשעות הערב ליד המועדון למפגשים שנקראו "וֵ אצ'וֹ ְרקי"‪,‬‬
‫וישבו שם על כמה גזעי עץ עבים‪ .‬היה בחור שניגן על אקורדיון‪ ,‬כלי נגינה‬
‫שהופיע בכפר רק לאחרונה — היה זה שלל שחיילים רוסים הביאו מגרמניה‪.‬‬
‫לצלילי המוזיקה פצחו הנערות בתחרות שירת פזמונים קצרים שנקראים‬
‫'אסטו ׁ ְּשקי"‪ ,‬מין פולקלור כפרי נפוץ‪ .‬הפזמונים חוברו בו‪-‬במקום ועסקו‬ ‫"צָ ְ‬
‫בנושאים אקטואליים‪ .‬הנערות ביטאו בהם רגשות חיבה‪ ,‬קנאה או לגלוג‪ .‬תמיד‬
‫התפלאתי מיכולתן לחבר בן‪-‬רגע טקסטים פשוטים‪ ,‬בעלי הומור‪ ,‬מלאי שמחת‬
‫חיים ורומנטיים‪ .‬היו כמה נערות שהצטיינו במיוחד‪ ,‬והוכרזו כאלופות הפזמונים‪.‬‬
‫שיאו המרגש של הוואצ'ורקי היה בסופו‪ :‬מי מהנערים ייגש אל מי ויציע‬
‫ללוות אותה‪ ,‬מי תקבל את ההצעה ומי תדחה אותה‪.‬‬
‫הנערות הבוגרות לא אהבו שהנערות הקטינות‪ ,‬כמוני‪ ,‬יצטרפו לוואצ'ורקי‪,‬‬
‫אולי כי ראו בנו יריבות‪ .‬לכן התיישבנו במרחק‪-‬מה מזירת האירועים‪ ,‬ראינו‬
‫ושמענו הכול‪ ,‬וחשבנו שאיש לא שם לב עלינו‪.‬‬
‫מה גדולה הייתה הפתעתי‪ ,‬כשפטקה דורוכוב‪ ,‬גבר בן עשרים וארבע‪ ,‬עזב את‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪95‬‬

‫מקומו בין הבנות הגדולות‪ ,‬התקרב לקבוצת הקטינות והתיישב לידי‪ .‬הייתי‬
‫בטוחה שהוא לא יזהה אותי כדיירת לשעבר בביתו‪ ,‬הרי הייתי ילדה בת תשע‬
‫כשגויס לצבא‪ .‬הסתבר שהכיר‪ ,‬ולא רק הכיר — גם ידע דברים עליי‪ :‬היכן אני‬
‫גרה‪ ,‬שחזרתי ללמוד ושאנחנו עומדים לעבור לפאראבל‪.‬‬
‫גם אני ידעתי עליו כמה דברים‪ .‬ידעתי שבחזית נפצע בכתף ומאז ידו‬
‫השמאלית חלשה וכמעט שאינה מתפקדת‪ .‬עקב נכותו הקולחוז מצא בשבילו‬
‫עבודה קלה — לנהל את חוות השפנים‪ .‬הייתה בקולחוז חווה כזאת‪ ,‬שלא‬
‫הייתה בה שום תועלת לחברי הקולחוז‪ ,‬אך סייעה למדינה שהייתה זקוקה‬
‫לפרוות השפנים‪.‬‬
‫לא היו לי הזדמנויות רבות לזכות בתשומת לב‪ ,‬לכן התקרבותו‪ ,‬דווקא אליי‪,‬‬
‫ריגשה אותי מאוד‪ .‬החברות שאתן באתי התרחקו מעט כדי לא להפריע לנו‬
‫לשוחח‪.‬‬
‫בסוף הוואצ'ורקי פטקה הציע ללוות אותי הביתה‪ .‬הייתי מאוד נבוכה‪,‬‬
‫כי הייתה זאת הפעם הראשונה שהלכתי ברחוב בלווי גבר‪ ,‬מטרה למבטיהן‬
‫המשתאים של הבנות הבוגרות‪.‬‬
‫לא הרגשתי אליו דבר פרט לאהדת‪-‬מה‪ .‬הרי הייתי עדיין ילדה‪ .‬אך לא אכחיש‬
‫שחיזוריו של גבר מבוגר‪ ,‬רווק מבוקש בכפר‪ ,‬החמיאו לי‪ .‬הייתי גם מסוקרנת‪:‬‬
‫האם הייתה זאת התעניינות חד‪-‬פעמית או שיהיה לה המשך‪ .‬לא נתתי את‬
‫דעתי לאיזה המשך בעצם אני מצפה‪ .‬פשוט היה לי נעים שמישהו שם לב אליי‪,‬‬
‫ולא רציתי שתשומת הלב הזאת תיפסק‪.‬‬
‫והיא אכן לא נפסקה‪ .‬פטקה הסתובב לעתים קרובות בצד "שלנו" בכפר‪ .‬היה‬
‫שורק מול ביתנו — דרך מקובלת לאותת לנערה שתצא מהבית‪.‬‬
‫לפעמים הייתי עסוקה ולפעמים יצאתי‪ ,‬ואז הוא הוביל אותי לאיזו גינה‪,‬‬
‫ישבנו שם והוא חיבק אותי‪ .‬זה היה די נעים‪.‬‬
‫פעם הוא ביקש שאבוא אתו לחווה‪ ,‬לראות את השפנים החמודים‪ .‬קצת‬
‫חששתי‪ ,‬אך מאחר שהוא כל הזמן התנהג כלפיי בעדינות‪ ,‬אחרי לבטים קצרים‬
‫הסכמתי‪.‬‬
‫תחילה הכול היה רגיל‪ ,‬רק קצת הטריד אותי שהוא נעל את הדלת ושם את‬
‫המפתח בכיסו‪ .‬הוא הוביל אותי לאורך שורות הכלובים‪ ,‬שבהם היו שפנים‬
‫אפורים ולבנים חמודים מאוד‪ .‬ליטפתי כמה מהם‪.‬‬
‫פתאום הוא נעמד מולי‪ .‬נבהלתי מהשינוי בהבעת פניו‪ ,‬מהברק המוזר בעיניו‪.‬‬
‫בנימה קשוחה הוא דרש שאני אעשה כרצונו‪ ,‬ואם אתנגד‪ ,‬הוא ינעל אותי‬
‫בחווה ואשאר ללון עם השפנים‪.‬‬
 ‫‪ | 96‬רבקה רבינוביץ‬

‫לא בכיתי ולא צעקתי‪ .‬לא הרגשתי כלום‪ ,‬רק כאב‪ .‬כששאל אותי אם נהניתי‪,‬‬
‫לא הבנתי על מה הוא מדבר‪.‬‬
‫איני זוכרת כלל איך נפרדנו או איך הגעתי הביתה‪ .‬בכל אופן לא ייחסתי‬
‫חשיבות מיוחדת למה שקרה‪ .‬רק נגעלתי‪ .‬כמובן‪ ,‬לא אמרתי כלום להוריי‪.‬‬
‫האם היה זה אונס? אפילו לא הכרתי את המילה‪ .‬בכפר היו אומרים על נערות‬
‫ש"נפלו בפח" שהן אשמות‪ ,‬כי הן שהלכו עם בנים למקום מבודד ושהיה עליהן‬
‫לחשוב כי עלול לקרות משהו לא רצוי‪ .‬גם אני ראיתי את זה כך‪ :‬ברור שלא‬
‫הייתי צריכה ללכת עם פטקה לחוות השפנים‪ .‬ואפילו היה בי גם קורטוב של‬
‫סקרנות‪ :‬מהו הדבר הזה שמתואר בספרים הרומנטיים כאושר עילאי? מבחינה‬
‫זאת נחלתי אכזבה קשה‪ :‬שום אושר‪ ,‬עניין מכני גרידא‪ ,‬קצת מביש‪ .‬לשמחתי‬
‫היה חשוך‪ ,‬כך לא ראיתי כלום‪.‬‬
‫בהתחלה לא הרגשתי שנגרמה לי טראומה קשה‪ .‬הרי הוא לא השתמש בכוח‬
‫פיזי ולא היכה אותי‪ .‬אפילו הרגשתי מין גאווה מוזרה‪ :‬עברתי מבחן שכל אחת‬
‫צריכה לעבור במוקדם או במאוחר‪ .‬השתדלתי לא לייחס לתקרית זאת חשיבות‬
‫יתירה ולא לחשוב עליה‪.‬‬
‫הטראומה הגיעה מאוחר יותר‪ ,‬בחלוף השנים‪ .‬השתרש בי יחס שלילי ליחסי‬
‫מין‪ ,‬במשך שנים רבות לא ידעתי ליהנות ממין וראיתי בו משהו מאוס ומביש‪.‬‬
‫שנאתי את הנשיות שלי והתביישתי בה‪ ,‬נהגתי ללבוש בגדים רחבים שיסתירו‬
‫את צורת הגוף‪ .‬כנראה המסר הוקרן‪ ,‬ונערים התרחקו ממני‪.‬‬
‫הדחקתי את ההרהורים על אודות המקרה הזה‪ ,‬כי הגיע היום המיוחל שבו‬
‫עברנו לבית שלנו בפאראבל‪ .‬הספקתי רק לספר לחברתי ז'ניה על האירוע‪ .‬היא‬
‫נזפה בי‪ ,‬כמובן‪ ,‬אבל ידידותנו לא נפגמה‪ .‬לזכותה ייאמר שידעה לשמור סוד‪.‬‬
‫גם בחייה קרו שינויים‪ ,‬ולא היה לה ראש להבלים‪ .‬אחיה הגדול אנטולי חזר‬
‫מבית חולים צבאי קטוע רגל עד לאגן‪ .‬הוא היה גבר צעיר‪ ,‬גבוה ויפהפה‪ ,‬בעל‬
‫רעמת תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות‪ .‬לולא הקביים‪...‬‬
‫מיד עם בואו הכריז אנטולי שהם לא נשארים במאליה‪-‬בוגרי ועוברים‬
‫לפאראבל‪ .‬התברר שהיה לו כסף‪ ,‬והם קנו בית‪ ,‬לא רחוק מהבית שלנו‪ .‬שמחתי‬
‫מאוד‪ :‬לא אאבד את ידידתי ז'ניה‪ ,‬נוכל להיפגש בתנאים נוחים יותר‪.‬‬
 ‫פרק ‪16‬‬
‫ביתנו החדש‬
‫ההעברה לבית החדש הייתה קלה — היו לנו בסך הכול כמה מזוודות‪ ,‬כלי מטבח‬
‫וצרור כלי מיטה‪ .‬על רהיטים לא חשבנו‪ .‬החשוב מכול היה שהבית כולו שלנו!‬
‫אולי המילה "בית" קצת מוגזמת במקרה זה‪ .‬הייתה זאת בקתה של חדר אחד‪,‬‬
‫שאחת הפינות שלה‪ ,‬ליד דלת הכניסה‪ ,‬שימשה מטבחון‪ .‬חדר הכניסה היה‬
‫כמו חדר מגורים ואפילו היה לו חלון‪ ,‬רק חימום היה חסר לו כדי להפוך אותו‬
‫לחדר מגורים שני‪ .‬לא חשבנו על זה‪ ,‬לא היה לנו כוח לדברים כאלה‪ ,‬כבר היינו‬
‫רגילים לחיות בחדר אחד‪.‬‬
‫בחוץ‪ ,‬צמוד לבקתה‪ ,‬הייתה רפת קטנה שנועדה לפרה אחת‪ ,‬ולידה בית‬
‫שימוש בנוי מקרשים – פרט חשוב בשבילי‪ .‬ליד הבקתה הייתה גם חלקת‬
‫אדמה די גדולה‪ ,‬שהייתה יכולה לספק לנו ירקות לשנה הבאה‪ .‬כל "האחוזה"‬
‫הייתה מוקפת גדר ובה שער כניסה‪.‬‬
‫למיטה בשבילי לא זכיתי‪ .‬ליד הקיר השמאלי עמד ארגז גדול‪ ,‬שהכיל את‬
‫הבגדים של כולנו‪ .‬בלילה הוא הפך למיטה שלי‪ :‬כדי להאריך אותו‪ ,‬שמנו לידו‬
‫שרפרף‪ ,‬ועל כל המבנה הזה — שמיכת לבד המשמשת כיסוי והגנה מפני גשם‬
‫ומפני קור לסוסים‪ ,‬שאותה אבא הביא מתחנת הכבאות‪ .‬אמנם לא היה זה‬
‫מקום שינה רך ונוח‪ ,‬אך כבר ידעתי מצבים גרועים יותר ולא התלוננתי‪.‬‬
‫באמצע‪ ,‬בין המיטה של אחי והארגז שלי‪ ,‬עמד שולחן מלבני גדול ומשני צדיו‬
‫ספסלים‪ .‬כל חיינו התנהלו סביב השולחן הזה‪ :‬לימודים‪ ,‬ארוחות‪ ,‬אירוח חברים‬
‫וכל מיני עיסוקים‪ .‬חשמל עדיין לא היה‪ ,‬הרצפה לא הייתה צבועה‪ ,‬והקירות‬
‫סוידו בלבן‪.‬‬
‫לא עלה אפילו על דעתנו לחשוב שאלה תנאי מגורים עלובים‪ :‬הרי רוב‬
‫האוכלוסייה חייתה בבתים כאלה‪ .‬יוצאים מן הכלל היו רק הנאצ'אלניקים‪,‬‬
‫אנשי השלטון המקומי‪ :‬הם זכו לדיור ממשלתי‪ ,‬שאף הוא לא הצטיין ברמה‬
‫גבוהה במיוחד‪ ,‬אך הדירות היו גדולות יותר‪.‬‬
‫זמן קצר אחרי שעברנו לפאראבל קנינו פרה‪ .‬לא היה קל למצוא פרה שעומדת‬
 ‫‪ | 98‬רבקה רבינוביץ‬

‫למכירה‪ ,‬אך אחד המכרים של אבא סיפר לו על משפחה שמחפשת קונה לפרה‬
‫שלה‪ .‬משפחה זאת מתגוררת באחד מכפרי הסביבה‪ ,‬המרוחק מפאראבל‬
‫מרחק שמונה קילומטר‪.‬‬
‫אבא בחר בי כמלווה שלו למבצע הקנייה‪ .‬הלכנו לכפר ביחד‪.‬‬
‫יצאנו למסע הקנייה‪ ,‬אפילו שלא היה לנו ידע רב על הסחורה שעמדנו לקנות‪.‬‬
‫הפרה לא נראתה פגומה בחיצוניותה‪ .‬בעליה סיפרו שתנובת בחלב שלה ליום‬
‫היא כשמונה ליטרים חלב אם חולבים אותה שלוש פעמים‪ ,‬וקצת פחות אם‬
‫חולבים אותה פעמיים בלבד‪ .‬זאת הייתה התנובה הממוצעת של הפרות באזור‪.‬‬
‫אבא התמקח והצליח להוריד את המחיר‪ .‬בסוף סיכמו את העסקה בתקיעת‬
‫יד‪ .‬בהזדמנות חגיגית זאת יצא לי לטעום וודקה בפעם הראשונה בחיי‪ .‬לפי‬
‫המנהג הרוסי חייבים "לשטוף" כל עסקה רצינית‪ ,‬אחרת היא "לא תצליח"‪.‬‬
‫הייתי סקרנית לדעת‪ ,‬מהו הדבר הזה — הוודקה‪ ,‬שכל הרוסים נוהים אחריו‪.‬‬
‫נתנו לי לגימה‪ .‬טעמה היה חריף ומגעיל‪ .‬חשבתי בלבי‪ :‬איך יתכן שהדברים הכי‬
‫נחשקים מתגלים כאיומים? אולי אצלי משהו לא בסדר?‬
‫אבי שנא אלכוהול‪ .‬לא פעם התעוררו בעיות שניתן היה לפתרן בנקל בשתיית‬
‫בקבוק וודקה עם איזה נאצ'אלניק‪ .‬אבא לא היה מסוגל לזה‪ ,‬והדבר עלה לו‬
‫לפעמים ביוקר‪.‬‬
‫הדרך הביתה הייתה קשה‪ .‬אחד מאתנו היה צריך ללכת מקדימה ולהוביל את‬
‫הפרה בחבל הקשור לקרניה‪ ,‬ואילו השני — לדרבן אותה בעזרת זרד מאחורה‪.‬‬
‫הפרה לא רצתה ללכת עם אנשים זרים ולעזוב את המקום שאליו היא רגילה‪.‬‬
‫במהלך הדרך היא נעמדה לעתים וסירבה לזוז‪ .‬הדרך הביתה נמשכה שלוש‬
‫שעות‪ ,‬הגענו עם הקנייה שלנו בחצות כשאימא ויוסף כבר ישנו שנת‪-‬ישרים‬
‫במיטותיהם‪ .‬היינו ממוטטים מעייפות‪ .‬לאבא נשארו רק כמה שעות שינה‪,‬‬
‫מוקדם בבוקר כבר היה צריך להתייצב למשמרת שלו בתחנת הכבאות‪.‬‬
‫בבוקר היה צריך לחלוב את הפרה‪ .‬בפעם הראשונה אימא הזמינה שכנה‬
‫שאתה התיידדה‪ ,‬גרמנייה אתנית‪ ,‬גולה כמונו‪ .‬השכנה החביבה לימדה אותנו‬
‫את רזי החליבה והטיפול בפרה‪ .‬אני למדתי את המלאכה במהירות‪ .‬בהתחלה‪,‬‬
‫עד שהידיים התרגלו‪ ,‬האצבעות התעייפו‪ .‬אילו הייתי צריכה לחלוב עוד‬
‫פרה‪ ,‬הייתי מתקשה‪ .‬חשבתי על החולבות בקולחוז‪ ,‬כמו בעלת הבית הקודם‬
‫שלנו פיזה‪ ,‬שצריכות היו לחלוב כל בוקר וערב בין עשר לחמש‪-‬עשרה פרות‪.‬‬
‫נמלאתי הערכה‪ :‬אין גבול למה שאישה רוסייה מסוגלת לעשות!‬
‫אבא דיבר עם הרועים שאספו כל בוקר את הפרות בכל הרחוב‪ ,‬והפרה‬
‫שלנו צורפה לעדר — כמובן‪ ,‬תמורת תשלום‪ .‬בערב היה צריך לחכות שהעדר‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪99‬‬

‫יחזור ולקחת אותה‪ ,‬פן תלך לאיבוד בכפר הלא‪-‬מוכר‪ .‬עם הזמן היא התרגלה‬
‫למקומה החדש‪ ,‬הייתה ניגשת לבד לשער החצר שלנו ומבשרת על בואה‬
‫בגעייה קולנית‪ .‬אהבנו אותה וקראנו לה מאניה‪.‬‬
‫השלטונות הטילו מיד מס‪ .‬רשמית זאת הייתה חובה "למכור למדינה" חלק‬
‫מהחלב‪ .‬אבל בעצם המחיר שהמדינה שילמה עבור החלב היה מגוחך‪ ,‬ממש‬
‫אפסי ביחס לערכו‪.‬‬
‫הכמות שחייבים "למכור" בשנה היא מאתיים ליטרים של חלב שלו ‪4.4‬‬
‫אחוזי שומן‪ .‬הבעיה היא ששום פרה לא נתנה חלב בעל אחוז שומן כה גבוה‪.‬‬
‫השלטונות חישבו כמה ליטרים של חלב דליל יותר בשומן חייבים "למכור"‬
‫כדי להגיע לאותה כמות שומן‪ .‬אחוז השומן בחלב שלנו היה ‪ ,3.7‬ולפי חישובי‬
‫משרד האספקה חובת "המכירה" שלנו עמדה על שלוש מאות ליטרים‪ .‬בשעות‬
‫הבוקר עברו ברחובות הכפר מכליות ממשלתיות שאספו את מכסת החלב‬
‫היומית‪ .‬הייתה גם מכסה ל"מכירת" בשר‪ ,‬בהנחה שהפרה ממליטה כל שנה‬
‫עגלים‪ .‬הכמות השנתית שהיינו חייבים "למכור" עמדה על ארבעים ושמונה‬
‫קילוגרם‪.‬‬
‫אחרי "המכירה" הממשלתית והפרטית‪ ,‬לא נשאר לנו הרבה לצורכי ביתנו‪,‬‬
‫לכל היותר יכולנו להפיק מעט שמנת מכמות חלב שנותרה לנו‪ ,‬אך לא מספיק‬
‫כדי לגבן גבינה לבנה או לחבוץ חמאה‪.‬‬
‫שנת הלימודים התחילה‪ ,‬וחיינו הפכו לשגרתיים‪ .‬כפי שציפיתי‪ ,‬משלוש‬
‫כיתות ו' הועברתי לחזקה ביותר‪ ,‬שבה למדו הילדים מהמשפחות המיוחסות‬
‫יותר של הכפר‪ ,‬הילדים של הפקידים ושל עסקני המפלגה‪ .‬לכבוד הזה‬
‫זכיתי הודות להישגיי הטובים בלימודים‪ .‬אחי‪ ,‬שלמד בכיתה ח'‪ ,‬הפך לדמות‬
‫סמכותית בין התלמידים הצעירים ממנו בארבע שנים‪ ,‬הם התייחסו אליו כמעט‬
‫כמו אל מורה‪ .‬עבודת הגמר שכתב בסיום כיתה ז' הוסיפה לו הרבה כבוד‪.‬‬
‫הוא המשיך גם בשנת הלימודים הזאת להביא לבית הספר חידושים שלא‬
‫היו בו קודם‪ .‬ניתן לומר שהוא העשיר את חיי התרבות‪ ,‬ולא בבית הספר בלבד‬
‫אלא בכפר כולו‪ .‬בהתחלה הוא הקים חוג לשחמט‪ .‬בתוך זמן קצר המשחק זכה‬
‫לפופולריות רבה ויצא מתחום בית הספר לחוגי האינטליגנציה המקומית‪ .‬בכל‬
‫מקום שיחקו שחמט — בספרייה‪ ,‬במועדון‪ ,‬אצלנו בבית‪.‬‬
‫בעקבות החוג הראשון נפתחו בבית הספר עוד חוגים בנושאים שונים‪:‬‬
‫היסטוריה של גילויים והמצאות במדע ובטכניקה‪ ,‬ביוגרפיות של אישים‬
‫מפורסמים‪ ,‬ואפילו פילוסופיה‪ .‬אני הייתי פעילה כמעט בכל החוגים‪ ,‬במיוחד‬
‫בחוגים לספרות ולמוזיקה‪.‬‬
 ‫‪ | 100‬רבקה רבינוביץ‬

‫באישור מנהל בית הספר פרסמנו בעיתון המקומי מודעה לכל התושבים‪:‬‬
‫מי שיש לו תקליטים מיותרים — שיביאם לבית הספר‪ ,‬כדי שניתן יהיה ללמד‬
‫את הילדים את יסודות המוזיקה‪ .‬זכינו להיענות שלא ציפינו לה‪ :‬קיבלנו הרבה‬
‫תקליטים‪ ,‬בעיקר של מוזיקת פולקלור ושל מוזיקה לריקודים‪.‬‬
‫פעם בשבוע‪ ,‬בשעות קבועות‪ ,‬שידרו ברדיו קונצרטים של מוזיקה קלאסית‬
‫לבקשת המאזינים‪ .‬הפניתי את תשומת לבם של חברי החוג לשידורים‬
‫אלה‪ ,‬שהיו תמיד חגיגה בשבילי‪ .‬בספרייה מצאתי ביוגרפיות של מלחינים‬
‫מפורסמים‪ .‬אחרי כל קונצרט שהושמע ברדיו‪ ,‬דיברנו בחוג על היצירות ששודרו‬
‫וקראנו קטעים מהביוגרפיות של המלחינים הרלוונטיים‪ .‬שיא ההצלחה היה‬
‫כאשר כתבנו יחד בקשה משלנו שכללה כשבע יצירות של מוזיקה אופראית‪,‬‬
‫תכנית לקונצרט שלם‪ .‬שלחנו את הבקשה לרדיו מוסקבה‪ ,‬ומה גדולה הייתה‬
‫גאוותנו כששמענו יום אחד את קריין הרדיו שמודיע‪" :‬קונצרט לבקשתם של‬
‫תלמידי בית הספר התיכון פאראבל מחבל טומסק"‪.‬‬
‫גם ריקודים סלוניים הפכו ללהיט בקרב בני הנוער‪ ,‬ולא רק בבית ספרנו‪.‬‬
‫קנינו פטפון ישן‪ ,‬שמופעל בסיבוב ידית‪ .‬הבית שלנו התמלא בחברים של אחי‪.‬‬
‫בשטח המצומצם מאוד של החדר היחיד שלנו הסתובבו זוגות‪ ,‬התאמנו בצעדי‬
‫ואלס‪ ,‬פוקס טרוט וטנגו לקראת המסיבה הקבועה שהתקיימה בסוף השבוע‪.‬‬
‫רקדו נער עם נער‪ ,‬בעיקר עם אחי ששימש מדריך‪ ,‬התכוננו להזמין בנות‬
‫במסיבה‪ ,‬ועד אז רצו לשלוט היטב בצעדי הריקוד‪ .‬גם אליי באו חברות ללמוד‬
‫לרקוד‪ .‬אהבנו את הוואלס "על גבעות מנצ'וריה" ואת הטנגו "רסיסי שמפניה"‪.‬‬
‫מאז שהריקודים הסלוניים חדרו לחיי בית הספר‪ ,‬המסיבות הפכו לאירועים‬
‫של ממש‪ .‬בכל מסיבה‪ ,‬במיוחד לכבוד החגים‪ ,‬היה "חלק רשמי" – הרצאה של‬
‫אחד המורים – ואחר‪-‬כך "החלק האמנותי" — כמה שירים פטריוטיים בביצוע‬
‫מקהלה‪ .‬שום דבר מסעיר‪ .‬ואילו עכשיו כולנו היינו להוטים לקצר את הדברים‬
‫המשעממים האלה ולעבור "לדבר האמתי" – הריקודים‪.‬‬
‫עבר זמן עד שהבנים העזו לגשת אל הבנות ולהזמין אותן לרקוד‪ .‬בתחילה‬
‫רקדנו רק אנחנו הבנות‪ ,‬ואילו הבנים ישבו על ספסלים לאורך הקירות ובחנו‬
‫אותנו במבט ביקורתי‪ .‬מאוחר יותר התגבשה קבוצה של "מחזרים" — בנים‬
‫מבוקשים מכיתות גבוהות‪ .‬במקביל התגבשה בקרב הבנות קבוצת "מחוזרות"‬
‫— הבנות שהוזמנו בדרך כלל לרקוד‪ .‬כל היתר רקדו בשמחה בת עם בת‪ ,‬בלי‬
‫להמתין להזמנת הבנים‪.‬‬
‫אני מעולם לא השתייכתי לקבוצת "המחוזרות" ולא הוזמנתי לריקוד גם‬
‫בשנים הבאות‪ .‬אף אחד גם לא הציע לי חברות‪ .‬ולא כי הייתי מכוערת —‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪101‬‬

‫אומרים שהייתי אפילו יפה‪ .‬חברים שבאו אל אחי התאהבו בחברות שלי‪ ,‬אבל‬
‫אף אחד לא התאהב בי‪ .‬תמיד רציתי להיות כמו כולם ותמיד הייתי שונה‪ .‬לא‬
‫הייתי דחויה‪ :‬היו לי חברות וחברים‪ ,‬אך הם ידעו שאני פשוט שייכת לתחום‬
‫אחר‪ ,‬רציני יותר‪ ,‬שאותי אפשר לשאול על פתרון בעיה גיאומטרית סבוכה‪,‬‬
‫ואילו פלרטוטים ושטויות אחרות הם ממני והלאה‪ .‬ייתכן ששידרתי אנטי‪-‬‬
‫מיניות‪ ,‬אבל גם הבנות היהודיות האחרות בבית הספר לא היו "מחוזרות"‪ .‬אולי‬
‫היופי השמי שלנו לא משך את הבנים הרוסים‪ ,‬שאהבו את היופי הסלבי‪.‬‬
‫התעלמות הבנים ממני פגמה מאוד בביטחון העצמי שלי‪ .‬ההערות העוקצניות‬
‫של אחי‪ ,‬שאחדות מהן אני זוכרת עד היום‪ ,‬גרמו לכך שהערכה העצמית שלי‬
‫הייתה מאוד נמוכה‪ .‬הוא נהג לומר שאני גמלונית‪ ,‬כפופה‪ ,‬לא גמישה‪ .‬הערות‬
‫אלה הזיקו לי מאוד‪ ,‬הכניסו אותי למתח‪ .‬השתדלתי לא להתבלט — ואז הוא‬
‫העיר שאני מתוחה ומתנועעת כמו מקל ומכניסה את ראשי בין הכתפיים‪.‬‬
‫בדיעבד‪ ,‬אני חושבת שהוא קינא בי שהצלחתי בלימודים בקלות ושהרוסית‬
‫שלי מושלמת ואילו הוא נאלץ לעבוד קשה בשביל הישגיו בלימודים‪ ,‬ועדיין‬
‫הוא לא הצליח כמוני‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬לבי היה רעב לאהבה רומנטית "כמו בספרים"‪ .‬תמיד הייתי מאוהבת‬
‫בסתר באחד הבנים היפים מהכיתות הגבוהות‪ ,‬אך לא גיליתי את רגשותיי‪ ,‬לא‬
‫במילה ולא ברמז‪ .‬הייתי זקוקה למישהו לחשוב עליו בשעות הבדידות‪ ,‬ומאחר‬
‫שדמיון לא חסר לי‪ ,‬הייתי מדמיינת פגישות חשאיות וסצנות אהבה עם אותו‬
‫נער‪ .‬כמעט האמנתי שהדברים האלה קורים במציאות‪.‬‬
‫שנת הלימודים ‪ 1947-1946‬הייתה שנה טובה יחסית‪ .‬אמנם חיינו בצמצום‪,‬‬
‫אך זאת לא הייתה מצוקה קיומית‪ .‬חיינו בבית משלנו‪ ,‬בלי אנשים זרים‪ ,‬בית‬
‫הספר היה מרוחק מביתנו מרחק של חמש דקות הליכה — היה בזה שינוי‬
‫משמעותי ביותר לטובה; התעמולה הרשמית הבטיחה לכל האזרחים חיים‬
‫טובים עוד יותר בזמן הקרוב‪ ,‬אחרי שהמדינה תתאושש מתלאות המלחמה‪.‬‬
‫הייתי אופטימית‪.‬‬
‫בחלק האירופאי של ברית המועצות התרחשו בשנתיים האלה דברים נוראים‪.‬‬
‫הטרור השלטוני השתולל‪ :‬סטלין פחד מאוד מאנשי הצבא ששבו מאירופה‬
‫והפיצו סיפורים על רמת החיים הגבוהה שם‪ ,‬וזאת אחרי שצעירים אלה שמעו‬
‫כל חייהם שהקפיטליזם רקוב וגוסס‪ .‬רבבות נשפטו על "תעמולה עוינת"‬
‫ושולחו למחנות‪ ,‬שלא לדבר על אלה שהיו בשבי ונחשבו "בוגדים"‪ .‬כך הודתה‬
‫המדינה לאלה שהביאו לה את הניצחון אחרי ארבע שנות לחימה‪ .‬אווירה של‬
‫אימה שררה בערים הגדולות‪.‬‬
 ‫‪ | 102‬רבקה רבינוביץ‬

‫נוסף על הטרור השלטוני‪ ,‬סבלה אוכלוסייה באזורים נרחבים מרעב קיצוני‪.‬‬

‫לא בשל אסון טבע‪ ,‬אלא בשל מעשה ידי אדם‪ :‬השלטונות החליטו‪ ,‬למען‬
‫חידוש צמיחתו המהירה של המשק‪ ,‬לקחת מהקולחוזים לא רק את מה שהיו‬
‫חייבים "למכור למדינה"‪ ,‬אלא את כל היבולים‪ ,‬ממש הכול‪ ,‬בלי להשאיר להם‬
‫דבר למחייה‪ .‬זאת הייתה המהלומה הקטלנית שחיסלה לחלוטין את החקלאות‬
‫הסובייטית‪ .‬ההנחה המקובלת שהעם "יתגבר על הכול"‪ ,‬לא התגשמה הפעם‪,‬‬
‫והחלה בריחה המונית מהכפרים‪ ,‬ואלה שנשארו — כי לא יכלו לברוח מהקולחוז‬
‫בשל היעדר מסמכים‪ ,‬כסף ובית — הקדישו את רוב זמנם לעבודה בחלקות‬
‫האדמה הפרטיות שליד הבתים וסירבו לעבוד בשדות הקולחוז‪.‬‬
‫בסיביר לא ידענו על כל הזוועות האלה‪ ,‬כי התקשורת דיווחה רק על הישגים‬
‫ועל "התלהבות העם המשקם את מולדתו"; בברית המועצות אנשים אף פעם‬
‫לא ידעו מה קורה במחוזות אחרים‪ .‬לכן אדם שנקלע לקשיים‪ ,‬תמיד חשב‬
‫שהוא נמצא "במקום הלא‪-‬נכון"‪ ,‬בעוד במקומות אחרים החיים ממש טובים‪,‬‬
‫כפי שכתוב בעיתון‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬הגולים בסיביר‪ ,‬מצאנו את עצמנו בשנים ההן במצב מועדף‪ ,‬כי כבר‬
‫קיבלנו את עונשנו ואין להעניש אותנו עוד‪ .‬גם על החופשיים שאינם גולים‪,‬‬
‫השלטונות לא רצו להכביד‪ ,‬כי היו מעוניינים ליישב את המרחבים האין‪-‬‬
‫סופיים של סיביר ושל המזרח הרחוק ולא רצו להבריח אנשים משם‪ .‬אזרחים‬
‫חופשיים שאינם חברי קולחוזים אף קיבלו תוספות שכר גדולות כעידוד על‬
‫עצם הסכמתם לחיות ולעבוד שם‪.‬‬
‫לא היה לנו‪ ,‬לאחי ולי‪ ,‬כל מושג על הזוועות האלה‪ ,‬לכן והיינו פטריוטים‬
‫גדולים‪ .‬היינו "יותר קומוניסטים מהקומוניסטים"‪ .‬את רעיונות היסוד של‬
‫האידיאולוגיה אהבנו מההתחלה‪ ,‬רצינו להשתלב‪ ,‬להיות ככל האזרחים‪ .‬זה לא‬
‫היה פשוט‪ ,‬כי היינו ונשארנו גולים משוללי זכויות‪ ,‬אפילו אותן זכויות מעטות‬
‫שהיו לאזרחים "חופשיים"‪ .‬מצב זה העמיד אותנו במובנים רבים מחוץ לחברה‬
‫וגרם לחיבוטי נפש קשים‪ :‬אדם מרגיש אזרח סובייטי — ואילו באופן רשמי‪,‬‬
‫הוא נחשב "מסוכן מבחינה סוציאלית"‪ ,‬כלומר‪ ,‬חשוד כאויב החברה והמשטר‪.‬‬
‫יחסה של הקומנדטורה אלינו השתנה מדי פעם בפעם‪ ,‬מסיבות לא מובנות‪.‬‬
‫היה פרק זמן ששוחררנו מההתייצבות החודשית בקומנדטורה שנועדה "לספור‬
‫נוכחות"‪ .‬ואחר‪-‬כך שוב חויבנו להתייצב פעם בחודש‪.‬‬
‫כמדומני‪ ,‬היה זה בשנת ‪ ,1947‬כאשר בכפר פאראבל חלה התקדמות גדולה‪:‬‬
‫בתי הכפר חוברו לרשת החשמל‪ .‬הופיעו אי‪-‬אלה סחורות בסיסיות בחנויות‪.‬‬
‫פתאום היה ניתן להשיג צבע לצביעת רצפות‪ ,‬דבר שהוביל ל"התפרצות מגפת‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪103‬‬

‫הצביעה" בכפר; גם אנחנו "נדבקנו" וצבענו את הרצפה‪.‬‬

‫הופיעו בחנויות גם חוטי תפירה פשוטים‪ ,‬בעיקר לבנים‪ .‬אמי למדה מנשים‬
‫אחרות לסרוג‪ .‬הייתה לה ידידה מבוגרת ממנה‪ ,‬שהייתה באה אלינו כל יום‪,‬‬
‫ויחד הן ישבו במשך שעות‪ ,‬בחרו דוגמאות וסרגו‪ .‬ביתנו התקשט בווילונות‬
‫סרוגים‪ ,‬במפה סרוגה על השולחן‪ ,‬בכיסויי מיטות — הכול לבן‪ .‬הכיסוי הלבן‬
‫חיפה על עליבות הריהוט ונראה אפילו אסתטי‪.‬‬
‫שיטת התלושים ללחם בוטלה והחלה מכירתו החופשית‪ .‬המעבר למכירה‬
‫חופשית של מצרכי מזון התלוותה בהעלאות מחירים חדות‪ ,‬ובכל זאת‬
‫הייתה בזה הקלה עצומה‪ .‬הרבה סוגי מוצרים לא ניתן היה להשיג בחנויות‬
‫הממשלתיות‪ ,‬ומי שהיה לו כסף‪ ,‬יכול היה להשלים חלק מהחסר בשוק הפרטי‪.‬‬
‫מה גם שהאזרחים לא היו מפונקים וידעו להסתדר ולאלתר כדי להתגבר על‬
‫מצוקות ומחסור בחיי היום‪-‬יום‪.‬‬
‫אצלנו בבית אבא היה המפרנס היחיד‪ ,‬וככבאי הוא קיבל משכורת נמוכה‪.‬‬
‫בימים החופשיים מתורנות הוא לא התעצל ועסק במיני עבודות מזדמנות כגון‬
‫ניקוי ארובות‪ ,‬הורדת שלג מהגגות‪ ,‬צביעה ותיקונים קטנים‪ .‬כל הנאצ'אלניקים‬
‫במוסדות המפלגה והשלטון המקומי הכירו את הדוד בוריה ופנו אליו‬
‫כשהתעוררו בעיות קטנות במשק ביתם ובמשרדיהם‪.‬‬
‫בזכות ההיכרות הזאת נפלה גם בחלקי ההזדמנות להגדיל את הכנסות‬
‫המשפחה‪ .‬למדתי‪ ,‬לצורכי בית הספר‪ ,‬לצייר "כרזות" – סיסמאות תעמולה‬
‫הכתובות בלבן על גבי פסים גדולים של בד אדום‪ .‬לבכירי הכפר נודע שיש‬
‫לדוד בוריה בת שמציירת כרזות‪ ,‬ואבא דאג להביא לי המון הזמנות‪ ,‬במיוחד‬
‫לפני החגים הממלכתיים‪.‬‬
‫הנאצ'אלניקים המקומיים לא הורשו לחבר סיסמאות לבד‪ .‬לפני כל חג‬
‫ממלכתי פרסם הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה רשימה של סיסמאות‪,‬‬
‫שנקראה "פניית המפלגה אל העם"‪ .‬המפלגה לא סמכה על נציגיה בסניפים‬
‫המקומיים ולא השאירה דבר ליד המקרה‪ .‬הכול נכתב ואושר במוסקבה‪.‬‬
‫מרגע פרסום רשימת הסיסמאות התחילה קדחת כתיבת הכרזות‪ :‬כל משרד‬
‫היה חייב לקשט את חזית הבית בכמה פסי בד עצומים אלה‪ ,‬בעוד הם בחרו‬
‫סיסמאות מהרשימה‪.‬‬
‫הכנתי את התמיסה לכתיבה מגיר מרוסק וכתבתי על הבד בעזרת מברשת‪.‬‬
‫אחרי שהכול היה כתוב בלבן‪ ,‬הוספתי לתמיסה קצת צבע צהוב או תכלת‪,‬‬
‫וציירתי פסים דקים וקישוטים כדי שהכרזה תהיה יפה יותר‪.‬‬
‫כל העבודות והמלאכות שעסקתי בהן במקביל ללימודים לא הקנו לי שום‬
 ‫‪ | 104‬רבקה רבינוביץ‬

‫מעמד בבית‪ .‬אימא הייתה השליטה הבלעדית‪ .‬לאיש מלבדה לא הייתה זכות‬
‫נגיעה בכסף או באוכל‪ .‬בכל השנים שגרתי יחד עם הוריי‪ ,‬אפילו בתור אישה‬
‫נשואה‪ ,‬לא העזתי לקחת איזה דבר מזון לבד‪ .‬רק אימא הייתה מגישה‪.‬‬
‫סבלתי לא מעט ממשטר הדיקטטורה בבית‪ .‬כנערה מתבגרת היו לי צרכים‬
‫בכל הנוגע לביגוד ולהנעלה‪ ,‬ואימא התעלמה מהם לחלוטין‪ .‬אף שכבר לא‬
‫סבלנו ממצוקה קיומית – הייתה לנו פרה‪ ,‬היה גן ירק — קמצנותה הייתה‬
‫קיצונית‪ .‬לקבל אישור כדי לקנות זוג גרביים‪ ,‬במקום אלה שנקרעו‪ ,‬הייתה‬
‫בעיה לא קלה‪ .‬התשובה לכל בקשה הייתה‪" :‬את רוצה שייגמר לנו כל הכסף?"‬
‫בלבי בער הרצון להפוך לעצמאית מהר ככל האפשר‪ .‬כשעברתי לכיתה ז'‪,‬‬
‫החלטתי לקפוץ כיתה ולעבור לכיתה ט' בשנת הלימודים הבאה‪ .‬התחלתי‬
‫לתכנן את מבצע המעבר‪.‬‬
‫בסוף שנת הלימודים בכל הכיתות היו בחינות מעבר‪ .‬בכיתה ז'‪ ,‬שהיא כיתת‬
‫סיום שלב "התיכון הלא‪-‬מלא"‪ ,‬היו בחינות גמר רבות במיוחד‪ ,‬כי רבים‬
‫מהתלמידים לא המשיכו ללמוד בתיכון מלא‪ .‬כדי להתקבל לכיתה ט' הייתי‬
‫צריכה לעבור את בחינות הגמר האלה‪ ,‬ובמקביל – את בחינות המעבר מכיתה‬
‫ח' לכיתה ט'‪.‬‬
‫המקצועות ההומניים (לשון‪ ,‬ספרות‪ ,‬היסטוריה‪ ,‬גיאוגרפיה‪ ,‬ביולוגיה) לא‬
‫היוו בעיה בשבילי‪ .‬נהגתי לקרוא את ספרי הלימוד במקצועות האלה בתחילת‬
‫שנת הלימודים מההתחלה עד הסוף‪ ,‬כמו שקוראים רומנים‪ ,‬פשוט כי היה לי‬
‫מעניין‪ .‬במשך שנת הלימודים רק רפרפתי על פני החומר‪ ,‬כדי לבדוק שלא‬
‫שכחתי‪ ,‬במיוחד תאריכים בהיסטוריה‪ .‬את החומר של כיתה ח' כבר הכרתי‬
‫ברובו מהקשבה לאחי‪ ,‬הספרים הרי היו בבית‪ ,‬ולא פעם הצצתי בהם‪.‬‬
‫הבעיה הייתה במקצועות המדויקים‪ ,‬הבנויים על המשכיות – מתמטיקה‪,‬‬
‫פיזיקה וכימיה‪ ,‬בהם אי‪-‬אפשר לדלג על חומר לפני שלמדת ותרגלת את‬
‫החומר הקודם‪ .‬אי‪-‬אפשר גם לקרוא את החומר הזה כמו רומן‪ ,‬כי הוא דורש‬
‫תרגול וחשיבה לוגית‪.‬‬
‫פניתי אל מנהל בית הספר וסיפרתי לו על תכניתי‪ .‬אמרתי לו‪:‬‬
‫— הרי אתה יודע שאני מבוגרת מבני כיתתי‪ ,‬כי לא למדתי בזמן המלחמה‬
‫במשך שנתיים‪ .‬אני רוצה להחזיר לעצמי לפחות שנה אחת מהזמן האבוד הזה‪.‬‬
‫יישום התכנית היה כרוך בכך שירשו לי לעמוד לבחינות מעבר לכיתה ט'‬
‫במתמטיקה‪ ,‬בפיזיקה ובכימיה בסוף הקיץ‪ ,‬לפני תחילת שנת הלימודים הבאה‪.‬‬
‫את יתר הבחינות התחייבתי לעבור במקביל בכיתה ז' ובכיתה ח' בזמן הרגיל‪,‬‬
‫יחד עם כולם‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪105‬‬

‫ואסילי מיכאילוביץ' התרשם מאוד מדבריי‪ ,‬אך אמר שהוא צריך להתייעץ‬
‫עם המורים במקצועות הללו ולקבל את הסכמתם‪ .‬המורים הרי יהיו בחופשת‬
‫הקיץ‪ ,‬הם יצטרכו לבוא לבית הספר במיוחד למען הבחינות שלי‪ .‬הוא הביע‬
‫תקווה שלא יהיו הסתייגויות‪ .‬הוא אישית מוכן להצביע בעד תכניתי בשתי‬
‫הידיים‪.‬‬
‫כעבור כמה ימים הוא קרא לי למשרדו‪ ,‬הודיע שהמורות מסכימות לבוא‬
‫לקראתי ולבחון אותי במתמטיקה‪ ,‬בפיזיקה ובכימיה בסוף אוגוסט‪ .‬הוא איחל‬
‫לי הצלחה‪.‬‬
‫לא סיפרתי לתלמידי כיתתי על הכוונתי לעזוב אותם‪ ,‬אך מאחר שהמורים‬
‫ידעו‪ ,‬הדבר לא נשאר בגדר סוד‪ .‬הפכתי מפורסמת בבית הספר‪ ,‬הבחנתי‬
‫במבטים סקרניים של תלמידי כיתות אחרות המלווים אותי כשהייתי עוברת‬
‫בפרוזדורים בהפסקות‪ .‬הרגשתי לא בנוח מכל תשומת הלב שמשכתי‪ .‬למי‬
‫ששאל‪ ,‬עניתי שהשמועות הן אמת‪.‬‬
‫בבית דווקא הרגשתי יותר בנוח‪ ,‬כי נהניתי ממיצוי היכולות שלי‪ .‬הכול‬
‫התקדם כמתוכנן‪ ,‬ולקראת תקופת הבחינות הייתי מוכנה להיבחן בשתי‬
‫הכיתות במקביל‪.‬‬
‫בבית ספרינו היה תלוי על הקיר לוח מיוחד‪ ,‬עליו נהגו בתקופת הבחינות‬
‫לכתוב את שמות התלמידים שזכו באותו יום לציון חמש‪ ,‬שפירושו "מצוין"‪.‬‬
‫מאחר שגם אחי ניגש לבחינות‪ ,‬ולעתים נבחנתי בשתי בחינות באותו היום‪,‬‬
‫הדבר הגיע לכדי קוריוז‪ :‬בימים מסוימים שם המשפחה רבינוביץ' הופיע על‬
‫הלוח שלוש פעמים‪ ,‬ציון אחד של אחי ושניים שלי‪ .‬המנהל היה פוגש אותנו‬
‫בחיוך קורן‪ .‬לא רצינו להיות חוצפנים ולהזכיר לו שפחד לקבל אותנו לבית‬
‫הספר עקב גילנו המתקדם‪.‬‬
‫עברתי בהצלחה גם את הבחינות שנדחו לסוף אוגוסט‪ .‬לשמחתי הרבה‬
‫השגתי את ידידתי ז'ניה‪ ,‬שגם היא עברה לכיתה ט'‪ .‬כמובן ישבנו בספסל אחד‪.‬‬
‫הייתה רק כיתה ט' אחת‪ ,‬כי תלמידים רבים לא המשיכו לשלב זה של התיכון‪.‬‬
‫ובכיתה היו עשרים תלמידים מצטיינים‪ .‬היה לי נעים ללמוד בכיתה כזאת‪ :‬קצב‬
‫הלימודים היה אחר‪ ,‬המורים לא נאלצו לחזור חזור ושוב על החומר‪ ,‬כי ידעו‬
‫שתלמידי הכיתה מהירי קליטה‪ .‬הרגשתי בכיתה כדג במים‪ .‬שנות הלימודים‬
‫בכיתות ט' ו‪-‬י' זכורות לי כתקופות טובות בחיי‪.‬‬
 ‫פרק ‪17‬‬
‫קמפיין‬
‫ה"קוסמופוליטים"‬
‫בסוף שנות הארבעים התרחשו במדינה אירועים קשים‪ ,‬במיוחד כלפי‬
‫היהודים‪ ,‬וההדים הגיעו גם אלינו‪ .‬ברית המועצות שאחרי המלחמה שינתה‬
‫את פניה מבחינה אידיאולוגית‪ .‬ערך אחוות העמים ננטש ואת מקומו תפס‬
‫שוביניזם רוסי‪ .‬סטלין שאף לשחזר את האימפריה הרוסית‪ ,‬דוגמת רוסיה‬
‫הצארית‪ ,‬במקום ברית הרפובליקות לכאורה שוות הזכויות‪ .‬האינטרנציונל‬
‫כהמנון המדינה הוחלף בשיר המהלל את העם הרוסי כאומה שלטת שמאגדת‬
‫סביבה עמים אחרים‪ ,‬פחותים במעמדם‪ ,‬ואת סטלין‪ ,‬המנהיג הבלעדי‪ ,‬שראה‬
‫את עצמו כצאר מודרני‪.‬‬
‫הוא הרגיש חזק דיו כדי להוריד את מסכת הנאורות ולתת דרור לאנטישמיות‬
‫הטבועה בו‪ .‬המדיניות שהוביל דיברה בעד עצמה‪ .‬התחדשו הרדיפות נגד‬
‫יהודים‪ ,‬בפרט כלפי אלה שהגיעו למעמד מכובד בתחומי מדע‪ ,‬טכנולוגיה‬
‫ותרבות‪ .‬שם הקמפיין היה "מאבק נגד קוסמופוליטים חסרי שורשים‬
‫המשתחווים בפני המערב"‪ .‬מובן שבדיבורם על "קוסמופוליטים" השלטון‬
‫התכוון ליהודים‪.‬‬
‫כבר הזכרתי שיהודי ברית המועצות נהגו להחליף את שמות המשפחה‬
‫היהודיים שלהם בשמות רוסיים מובהקים‪ .‬היו שהחליפו את שמם לצמיתות‪,‬‬
‫היו שבחרו ב"שם יוצר" רוסי‪ ,‬בעוד במסמכי הזיהוי שמרו על שמם היהודי‪ .‬גם‬
‫אלה וגם אלה "זכו" במסגרת הקמפיין לגילוי פומבי של שמותיהם המקוריים‪,‬‬
‫היהודיים‪ .‬הדבר נעשה בבוטות‪ ,‬כמו נתגלה פושע שהסתתר עד אז‪ .‬לא פעם‬
‫אלה שזהותם היהודית "נחשפה" היו מחברי ספרי הלימוד שמהם למדנו‪.‬‬
‫מהפך מוחלט חל בהצגת ההיסטוריה של המדע‪ .‬פתאום "התברר" שלא‬
‫אדיסון המציא את נורת החשמל אלא מהנדס רוסי בשם לודיגין‪ .‬לא האיטלקי‬
‫מרקוני המציא את הרדיו אלא הרוסי פופוב‪ .‬את הקטר ושימושו ברכבות‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪107‬‬

‫המציא‪ ,‬כמובן‪ ,‬הרוסי פולזונוב‪ .‬המדען הרוסי מיכאיל לומונוסוב‪ ,‬אוטודידקט‬

‫בן‪-‬איכרים שפעל במאה השמונה‪-‬עשרה הוכרז כאבי כל המדעים‪ .‬ובכלל‪ ,‬כל‬
‫הגילויים הגדולים של האנושות נעשו בידי רוסים‪ .‬אם לא הצליחו למצוא יוצר‬
‫רוסי לענף מדע כלשהו‪ ,‬הרי עצם המדע הזה נשלל והוכרז כ"מדע שקרי"‪.‬‬
‫המורים שלנו לא יכלו להתעלם מהקמפיין החדש ונאלצו ללמדנו ברוח‬
‫האידיאולוגיה החדשה‪ .‬אין לי ספק שהם הרגישו מאוד לא בנוח‪ .‬לא קל‬
‫להכחיש דברים שהם עצמם לימדו לפני שנה‪ ,‬לשלול סופרים ומבקרי ספרות‬
‫מפורסמים שקודם המליצו עליהם כי הם כעת נחשפו כ"קוסמופוליטים חסרי‬
‫שורשים" וכ"זרים לעם"‪.‬‬
‫הקמפיין גרם לי סבל רב‪ ,‬לא עקב התקפות אנטישמיות בסביבתי הקרובה‪,‬‬
‫כי לא היו כאלה‪ ,‬אלא שבעקבותיו נעו אמות הספים והשקפת עולמי כבר לא‬
‫הייתה שלמה ויציבה‪.‬‬
‫האזרחים הפשוטים הושפעו מאוד מהקמפיין הזה‪ .‬בחלק האירופאי של רוסיה‬
‫האנטישמיות העממית ממש השתוללה‪ .‬והיהודים פחדו לצאת מבתיהם‪.‬‬
‫לזכותם של הסיביריאקים ייאמר‪ ,‬שהם לא היו נגועים באנטישמיות‬
‫"שורשית"‪ ,‬לכן גם המדיניות האנטישמית הרשמית לא השפיעה עליהם‬
‫במיוחד‪ .‬אולי הסבל המשותף שהיה מנת חלקם של בני עמים שונים בגלות‬
‫סיביר החדיר בהם רוח של סולידריות אנושית‪ .‬כך או אחרת‪ ,‬עובדה היא שלא‬
‫שמעתי אף עקיצה או עלבון בהקשר ליהדותי‪ .‬כל הסביבה החברתית נשארה‬
‫ידידותית כפי שהייתה קודם‪ .‬מה גם שלא הסתתרנו תחת שמות רוסיים‪ ,‬לכן‬
‫גם לא היה צורך "לחשוף" אותנו‪.‬‬
‫לפני כן הצלחתי לא פעם למצוא צידוקים למעשים קשים של השלטון‪ ,‬אך‬
‫הפעם הקמפיין היה כה אכזרי והשקר כה בוטה‪ ,‬שזה עבר כל גבול הגיוני‪ .‬ניסיתי‬
‫לשכנע את עצמי שהעניין לא נוגע בי כי אני השקפתי אינטרנציונליסטית‪,‬‬
‫אך הוא נגע גם נגע‪ .‬פתאום‪ ,‬כמו בגרמניה הנאצית‪ ,‬עצם היותנו יהודים הפך‬
‫לדבר פסול‪ ,‬מביש‪ .‬הרגשתי כאילו החדירו בורג ללבי‪ ,‬ועם כל שם יהודי חדש‬
‫ש"נחשף" הבורג חדר עמוק יותר‪.‬‬
‫למה? שאלתי את עצמי‪ ,‬במה חטאו היהודים? איך יתכן שהנאציזם‪ ,‬שנגדו‬
‫לחם כל העולם הנאור‪ ,‬כולל העם הסובייטי‪ ,‬מרים את ראשו בארצי? הרגשתי‬
‫כאילו השמיטו את מולדתי מתחת לרגליי‪.‬‬
‫נזכרתי בסימנים שקודם השתדלתי להתעלם מהם‪ .‬בספרות הרוסית שכה‬
‫אהבתי‪ ,‬פזורות בשפע הערות אנטישמיות‪ ,‬ניתן למצוא אותן ביצירות של‬
‫גוגול‪ ,‬דוסטוייבסקי ואפילו פושקין‪.‬‬
 ‫‪ | 108‬רבקה רבינוביץ‬

‫השפה הספרותית הרוסית היא שפה של תיאורים‪ .‬כל שם עצם מקבל תיאור‪,‬‬
‫למשל‪ :‬שמיים תכולים‪ ,‬הרים גבוהים‪ .‬פושקין הדגול וההומניסט בדרך כלל‪,‬‬
‫בחר לתאר את המילה "יהודי" בתיאור המתחרז "בזוי"‪ ,‬ועוד בצורה מכלילה‪.‬‬
‫אני משוכנעת שהשורה "התדפק בדלתי יהודי הבזוי" שרטה את לבו של כל‬
‫יהודי שקרא ואהב את יצירותיו של פושקין‪ ,‬אפילו שניסינו להתעלם‪ ,‬כי הרי‬
‫כל היתר כה יפה‪ ,‬כה אהוב‪.‬‬
‫לפי הקו האידיאולוגי החדש‪ ,‬ליהודים לא היה חלק ונחלה בתרבות הרוסית —‬
‫הם רק הסתפחו אליה כמו טפילים‪ .‬איננו שייכים‪ .‬תרומתנו לתרבות הרוסית‬
‫היא שלילית‪ .‬ובכן לא רק את ארצי גנבו לי‪ ,‬גם את שפתי ואת תרבותי‪ .‬זה היה‬
‫יותר מדי אפילו לפטריוטית סובייטית כמוני‪.‬‬
‫היסטוריונים של ימינו מנסים לגלות את הסיבות לשנאה התהומית של‬
‫סטלין כלפי יהודים‪ .‬בקטע דוקומנטרי מקורי ששודר בטלוויזיה רואים את‬
‫סטלין אומר לחוג מקורביו‪" :‬אין לתת אמון ביהודים‪ ,‬כל אחד מהם הוא מרגל‬
‫בפוטנציה"‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬סטלין היה משוכנע שהקמפיין נגד היהודים יוסיף לו‬
‫פופולריות בקרב בני העם הרוסי‪ .‬למזלם של היהודים הוא לא הספיק להגשים‬
‫את תכניתו השטנית — להגלות את כל היהודים למזרח הרחוק‪ ,‬לבירוביג'אן‪,‬‬
‫חבל נידח שנשא את השם‪" :‬חבל יהודי אוטונומי"‪ .‬סטלין רצה להציג לפני‬
‫העולם את ההגליה ההמונית כ"פעולת הצלה של היהודים מזעמו הצודק של‬
‫העם הרוסי"‪ .‬תוכננו גם התנפלויות‪ ,‬כביכול ספונטניות‪ ,‬על הרכבות שיובילו‬
‫את היהודים מזרחה‪ ,‬ולפי הוראתו של סטלין‪" :‬לא יותר ממחצית הגולים‬
‫צריכים להגיע למקום המיועד"‪.‬‬
‫שיא הקמפיין האנטישמי היה "משפט הרופאים"‪ ,‬שבמסגרתו הואשמו בכירי‬
‫הרופאים במדינה‪ ,‬פרופסורים בעלי שם עולמי‪ ,‬רובם ככולם יהודים‪ ,‬ב"הרעלת‬
‫מנהיגי המדינה בהנחיית גורמים עוינים במערב"‪ .‬חרף כישלון הניסיונות‬
‫לשבור את הרופאים ולאלצם להודות בקשרים עם המערב‪ ,‬בריגול ובהרעלת‬
‫מנהיגים‪ ,‬וחרף היעדר ראיות כלשהן‪ ,‬תוכננו משפטי ראווה פומביים כשגזרי‬
‫הדין היו ידועים מראש — הוצאות להורג‪ .‬את ההוצאות להורג השלטונות‬
‫התכוונו לבצע בטקסי תלייה פומביים בערים שונות‪ ,‬כדי שצופים רבים‪ ,‬לא‬
‫רק במוסקבה‪ ,‬יוכלו "ליהנות" מהתמונות המזוויעות‪.‬‬
‫כל הזוועה הזאת נמנעה הודות למותו של האיש שחלק עם היטלר את תואר‬
‫"הרודן האכזר ביותר בהיסטוריה המודרנית"‪ .‬כשהסתלק במרס ‪ ,1953‬היה זה‬
‫נס של ממש עבור רבבות אנשים שכבר סומנו כקרבנות‪ .‬כעבור זמן קצר נחשף‬
‫השקר הזדוני שהוליד את "משפט הרופאים" והם שוחררו (פרט לאחד‪ ,‬שלא‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪109‬‬

‫עמד בייסורי החקירות ומת בכלא)‪ .‬אין להתעלם מכך שלפעמים ההיסטוריה‬
‫עושה חסד עם היהודים‪ ,‬או שמא הייתה זאת יד הגורל שהתערבה להציל את‬
‫היהודים‪.‬‬
‫למרות ההילה שהייתה לי של תלמידה מצטיינת ואף שקפצתי כיתה‪,‬‬
‫למרות מעמדו הסמכותי של אחי שסיים את בית הספר באותה שנה‪ ,‬לעתים‬
‫קרובות הרגשתי זרה ולא שייכת‪ ,‬אפילו בחברת בני כיתתי‪ .‬נוסף על הדברים‬
‫שהבנתי במהלך קמפיין הקוסמופוליטים על מעמדנו המיוחד כיהודים בחברה‬
‫הסובייטית‪ ,‬העיק עליי מעמדנו האזרחי כמתיישבים גולים על כל מגבלותיו‪.‬‬
‫רציתי חופש‪ ,‬עצמאות‪ ,‬להשתחרר מהכבלים שסגרו על חיינו מכל הצדדים‪.‬‬
‫לפי שמועה שנפוצה‪ ,‬מתיישב גולה אשר זכה באות הצטיינות כלשהי‬
‫מהמדינה יכול היה לקבל מעמד של אזרח חופשי‪ ,‬כי הוא כבר הוכיח את‬
‫נאמנותו למדינה ואיננו עוד בגדר "חשוד מבחינה סוציאלית"‪ .‬לבוגרי בתי‬
‫הספר התיכוניים היו מעניקים "מדליות זהב" אם עברו בהצטיינות את כל‬
‫בחינות הבגרות‪ .‬נרמז לי שמדליית זהב כזאת נחשבת אות הצטיינות מהמדינה‪,‬‬
‫לכן זכייה בה יכולה הייתה לגרום לשחרורי ממעמד של גולה‪.‬‬
‫לא היו סימוכין רשמיים שאכן כך הדבר‪ ,‬אך הייתה תקווה‪ .‬קבעתי לי את‬
‫היעד הבא – לזכות במדליית זהב‪.‬‬
‫לא ידעתי שיש "הוראה מגבוה"‪ :‬אין לאפשר בשום פנים ואופן לתלמיד‬
‫גולה לזכות במדליית זהב‪ ,‬יש להכשילו לפחות בציון אחד שאינו מצוין‪ ,‬כדי‬
‫למנוע ממנו את הזכייה‪ ,‬לכן לא היה לי שום סיכוי‪ .‬לכאורה‪ ,‬הדרך שלי הייתה‬
‫סלולה להצטיינות‪ :‬במשך שנת הלימודים היו לי ציונים מצוינים‪ ,‬החיבורים‬
‫שלי בספרות היו לשם דבר בבית הספר‪ ,‬והם הוקראו לא פעם בכיתות אחרות‬
‫כדוגמה לכתיבה יצירתית‪.‬‬
‫והנה הגיע היום המכריע — הבחינה בספרות בכתב‪ ,‬כלומר כתיבת חיבור‬
‫שאיני זוכרת מה היה נושאו‪ ,‬אך בחרתי נושא שגרתי ולא קשה במיוחד‪.‬‬
‫אנחנו ידענו את כללי המשחק‪ .‬ידענו מה מותר ומה אסור‪ .‬היה בידע הזה‬
‫משהו שמוביל לתגובות אוטומטיות‪ .‬צעדנו בשביל שנסלל בשבילנו ללא‬
‫מחשבות מיותרות‪.‬‬
‫הבטיחו לנו להקריא את הציונים באותו הערב‪ .‬החיבורים נבדקו על‪-‬ידי‬
‫המורה לספרות ועל‪-‬ידי מפקחת של משרד החינוך‪ .‬היינו רק עשרים תלמידים‬
‫בכיתה‪ ,‬לכן בדיקת העבודות לא גזלה זמן רב‪.‬‬
‫התאספנו בחצר בית הספר כבר בשמונה בערב‪ ,‬אך נאלצנו לחכות‪ .‬לבי בישר‬
‫לי רעות‪ .‬ניסיתי להפיג את המתח בפטפוטים עם החברים‪ .‬הם ידעו שאני‬
 ‫‪ | 110‬רבקה רבינוביץ‬

‫מועמדת למדליה‪ ,‬הבינו את התרגשותי והקיפו אותי בתשומת לב ובחמימות‪.‬‬

‫בשעה עשר הופיעה המורה על הסף וקראה לנו להיכנס לכיתה‪.‬‬
‫בתחילת דבריה אמרה‪ ,‬שלשמחתה הרבה אין נכשלים‪ .‬אנחת הקלה עברה‬
‫בין התלמידים‪ .‬לרובם לא היה אכפת מה היה הציון שקיבלו כל עוד לא נכשלו‪.‬‬
‫לציון חמש המצוין – לא ציפה איש חוץ ממני‪.‬‬
‫ואז היא התחילה לקרוא את הרשימה‪ .‬נלחצתי מכל המבטים שכוונו אליי‪.‬‬
‫ריכזתי את מבטי בנקודה שחורה על התקרה‪ .‬לא לזוז‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ .‬לא‬
‫למצמץ‪ .‬לא לבכות‪.‬‬
‫— רבינוביץ' — ארבע‪ ,‬אמרה המורה‪ .‬רחש עבר בכיתה‪ .‬לא זזתי‪ .‬לא בכיתי‪.‬‬
‫הבנתי‪.‬‬
‫הבחינה בחיבור היא ההזדמנות הבטוחה לאלה שרוצים להכשיל את הנבחן‪,‬‬
‫באמתלה של פסיק חסר או מיותר או של היעדר נימוק ראוי או של סגנון לוקה‬
‫וכדומה‪ .‬על כל פנים‪ ,‬החיבורים לא הוחזרו לנבחנים‪ .‬מה עוד שהמורים כלל לא‬
‫חייבים לתת לנבחנים הסברים הקשורים לציונים — אלא אם מישהו מתעקש‪.‬‬
‫ואני לא התעקשתי‪.‬‬
‫אזרחים סובייטיים ידעו לעבור בשתיקה על דברי אי‪-‬צדק רבים‪ ,‬אפילו‬
‫שהבינו אותם היטב‪ .‬לא היה תלמיד בכיתה שלא הבין שהכשילו אותי בכוונה‪.‬‬
‫במסיבת הסיום העניקו לי שי — שתי אנתולוגיות לספרות אירופאית מימי‬
‫הביניים‪ .‬אלה היו ספרים המשמשים סטודנטים בפקולטות לספרות‪ .‬המורים‬
‫והמנהל היו משוכנעים שזה הכיוון שאני אבחר להמשך לימודיי וצפו לי עתיד‬
‫של מורה לספרות‪ .‬אלא שאני‪ ,‬אחרי כישלוני בחיבור‪ ,‬נפרדתי מהספרות‪ .‬לא‬
‫עוד מילים יפות‪ ,‬לא עוד דברים שניתנים לפירושים שונים; לא עוד הליכה על‬
‫קרקע חלקלקה שבה תמיד יכולים להפיל אותך‪ .‬אנחנו‪ ,‬החשודים הנצחיים‬
‫של המשטר‪ ,‬צריכים ללכת על קרקע מוצקה‪ .‬מדעים מדויקים – זאת הדרך‪.‬‬
‫מה גם שאהבתי מאוד מתמטיקה והייתה לי חשיבה מתמטית מצוינת‪ .‬אם‬
‫היו שואלים אותי מה אני רוצה לעשות בעתיד‪ ,‬הייתי אומרת – עבודה‬
‫מדעית בתחום המתמטיקה‪ ,‬בתקווה לגלות חוקים והקשרים חדשים‪ .‬ידעתי‪,‬‬
‫שבשבילי‪ ,‬כגולה משוללת זכויות‪ ,‬זה רק חלום‪ ,‬אבל חלום יפה‪ .‬אפילו השלטון‬
‫הכול‪-‬יכול לא מסוגל לאסור על אדם לחלום‪.‬‬
 ‫פרק ‪18‬‬
‫כל הדלתות סגורות‬
‫כך או אחרת‪ ,‬השגתי את תעודת הבגרות המיוחלת‪ .‬עכשיו היה עליי לחשוב‬
‫מה לעשות‪ ,‬איך לבנות את חיי העצמאיים מחוץ לקירות בית הספר המגוננים‪.‬‬
‫ואם לא יצאתי לחופשי‪ ,‬אלמד לפעול ללא חופש‪.‬‬
‫על הפרק עמדה כמובן שאלת המשך הלימודים‪ .‬לגולים מתיישבים שרוצים‬
‫להתקבל למוסד להשכלה גבוהה ציפתה דרך רצופת מכשולים‪ .‬בירת החבל‪,‬‬
‫העיר טומסק‪ ,‬הייתה המקום הכי קרוב שבו היו אוניברסיטה‪ ,‬מכללות שונות‬
‫וביניהן מכללה טכנולוגית‪ .‬אך באווירה של אותה התקופה הסיכוי לקבל היתר‬
‫לנסוע לטומסק היה קלוש ביותר‪.‬‬
‫במרחק כמאה קילומטרים מפאראבל נמצאה עיירה שאמנם זכתה בתואר‬
‫אשבו‪ .‬הייתה‬
‫"עיר"‪ ,‬אך למעשה לא הייתה אלא כפר גדול‪ .‬שמו היה קולְ ּ ָפ ֵ‬
‫שם מכללה פדגוגית דו‪-‬שנתית‪ :‬אמנם היא לא העניקה לבוגריה השכלה‬
‫גבוהה מלאה אלא "השכלה על‪-‬תיכונית" בלבד‪ ,‬אך בכל זאת הבוגרים קיבלו‬
‫תעודות הוראה‪ ,‬ויכלו ללמד‪ ,‬באופן רשמי‪ ,‬עד כיתה ז'‪ ,‬אך למעשה‪ ,‬עקב‬
‫מחסור במורים מדופלמים‪ ,‬בוגרי המכללה לימדו גם בכיתות הגבוהות של‬
‫תיכון‪.‬‬
‫להתקבל למכללה הייתה משימה אפשרית יותר עבור הגולים‪ ,‬לכן כל‬
‫הניסיונות של גולים בוגרי תיכון מכפרי הסביבה כוונו אליה‪ .‬אפילו שמעולם‬
‫לא חלמתי על קריירה של מורה וחשבתי את עצמי חסרת כישורים בתחום‬
‫החינוך‪ ,‬זאת הייתה האפשרות היחידה עבורי לרכוש מקצוע מכובד‪.‬‬
‫אבל גם להתקבל למכללה הזאת היה לא פשוט‪ .‬העיד על כך ניסיונו של אחי‬
‫שסיים את בית הספר שנה לפניי‪ ,‬ולא הצליח להתקבל למכללה באותה השנה‪.‬‬
‫השלטון השתדל להצר את צעדיהם של כל אלה שחשודים כביכול בחוסר‬
‫נאמנות למשטר‪ .‬החשדנות של סטלין הפכה לפרנויה של ממש‪ ,‬וגישתו‬
‫החולנית הקרינה גם על הדרגים הנמוכים יותר‪ ,‬כולל השלטון המקומי‪ .‬זה‬
‫האחרון לא היה מעוניין בכך שגולים צעירים ורווקים ירכשו השכלה גבוהה‪.‬‬
 ‫‪ | 112‬רבקה רבינוביץ‬

‫השלטון המקומי רצה לגייס אותם לעבודות הכי קשות‪ ,‬שמועסקים בהן בדרך‬
‫כלל אסירים‪ ,‬כי שום אדם חופשי לא יסכים לעשותן‪ .‬למשל לחטוב עצים‬
‫ביער‪ ,‬רחוק מהבית‪ ,‬למשך חורף שלם‪ ,‬או להשיט עצים על מי הנהר אוב‪,‬‬
‫עבודה קשה ומסוכנת במיוחד‪ .‬מאחר שבחבל טומסק לא היו מחנות אסירים‪,‬‬
‫הגולים הצעירים נועדו לעבודות אלה‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬אי‪-‬אפשר היה לאסור באופן רשמי על אנשים ללמוד‪ ,‬כי יש חוקה‬
‫ובה מובטחת זכות להשכלה לכול‪ .‬אז מה עשה השלטון? המציא פרוצדורות‬
‫וכללים מכשילים‪.‬‬
‫כדי להתקבל למכללה צריך לשלוח אליה את התעודה בדואר בצירוף בקשה‬
‫שיזמנו את המועמד לבחינות הקבלה‪ .‬מבחינת הזמנים — בוגרי התיכון‬
‫מקבלים את תעודות הבגרות בסוף יוני; עד שמקבלים את ההזמנה מהמכללה‬
‫עובר זמן‪ ,‬שלושה שבועות עד חודש‪ .‬רק מי שבידו הזמנה מהמכללה יכול‬
‫לגשת לקומנדטורה ולהגיש בקשה לנסוע לקולפאשבו‪ .‬עד שמגיעה התשובה‪,‬‬
‫בחינות הקבלה במכללה כבר מסתיימות‪ .‬הכול מחושב כך שהגולה לא יצליח‬
‫להגיע לבחינות בזמן‪.‬‬
‫גם אחי איחר לבחינות הקבלה‪ ,‬אך הוא נקט בצעד נועז‪ :‬הוא לקח את ההיתר‬
‫ונסע לקולפאשבו‪ ,‬ונשאר שם עד בחינות הקבלה לשנת הלימודים הבאה‪ .‬הוא‬
‫לא ידע ממה יתפרנס שם והיכן יגור‪ .‬ההורים נתנו לו קצת כסף לסידורים‬
‫הראשונים‪ .‬הגורל עוזר לנועזים‪ :‬הוא הצליח לקבל משרת מורה לגרמנית‬
‫ומקום מגורים על‪-‬פי מעמדו כמורה‪ .‬כעבור שנה‪ ,‬כשהתחילו שוב בחינות‬
‫הקבלה למכללה‪ ,‬הוא כבר היה במקום‪ ,‬עבר את הבחינות והתקבל‪.‬‬
‫גם אני התחלתי במסלול זה‪ ,‬אף שידעתי שבסופו צפוי כישלון‪ .‬אולי ציפיתי‬
‫שהם יתרשמו מהתעודה שלי ויקדימו לשלוח הזמנה; וההיתר לנסיעה יגיע‬
‫מהר‪ .‬הייתה זאת תקוות שווא‪ .‬מכונת השלטון חרצה את גורלות בני האדם לפי‬
‫הכללים האכזריים שלה‪ ,‬ולא היה בה מקום למקרים יוצאים מן הכלל‪.‬‬
‫המקרה שלי היה עוד יותר גרוע‪ :‬חיכיתי חודשיים וקיבלתי בסוף סירוב‪.‬‬
‫כשניסיתי לברר את הסיבה‪ ,‬הקומנדנט השיב לי‪:‬‬
‫— את מוזמנת לראשון באוגוסט ואילו עכשיו סוף ספטמבר! מה יש לך‬
‫לעשות שם בסוף ספטמבר? הלימודים התחילו מזמן!‬
‫— אם כן מדוע משכתם כל כך הרבה זמן עד שנתתם תשובה? האם זאת‬
‫אשמתי שאיחרתי?‬
‫— לא אנחנו משכנו‪ ,‬מתן ההיתרים לא תלוי בנו‪ .‬דנים בבקשות במוסקבה‪.‬‬
‫אנחנו לא אלה שקובעים!‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪113‬‬

‫הפתיע אותי שהוא בכלל הואיל לשוחח אתי‪ ,‬ניסה להסביר ולא קטע אותי‬
‫מיד‪ .‬הייתה זאת עדות לכך שאנשי הנקב"ד המקומיים התרככו מעט ביחס‬
‫אלינו‪ ,‬וראו בנו אנשים שאתם אפשר לדבר‪ .‬ההקשחה באה ממוסקבה‪.‬‬
‫בתחילת אוגוסט כל חברי כיתתי לשעבר נסעו לטומסק‪ ,‬אחדים נסעו אף‬
‫לערים רחוקות יותר‪ ,‬כדי להתחיל בלימודים הגבוהים‪ .‬לפני נסיעתם התכנסנו‬
‫למין מסיבת פרידה קטנה‪ .‬נחרטו בזיכרוני המילים שאמר לי אחד התלמידים‬
‫החלשים בכיתה שנעזר פעמים רבות בפתקאות ששלחתי לו במבחנים‪" :‬אני‬
‫מתבייש שאני נוסע ללמוד כשאת נשארת!"‬
‫גם חברתי ז'ניה נסעה‪ .‬נשארתי לבד לגמרי‪ ,‬בלי חברים בני גילי‪ ,‬בלי תכניות‬
‫לעתיד‪.‬‬
‫התחלתי לחפש עבודה‪ .‬לא היו לי ציפיות גדולות‪ .‬ללא מקצוע מוגדר‪,‬‬
‫בסביבה כפרית‪ ,‬למה יכולתי לצפות? גם משרה של עובדת ניקיון לא הייתי‬
‫דוחה‪ ,‬אפילו שזאת המדרגה הכי נמוכה בסולם התעסוקתי ועבודה שמתוגמלת‬
‫בצורה עלובה במיוחד‪.‬‬
‫התמזל מזלי והציעו לי משרת מזכירה באותו בית הספר שבו למדתי‪ .‬המזכירה‬
‫הקודמת‪ ,‬מוסיה‪ ,‬יהודייה גולה כמוני‪ ,‬רווקה כבת ארבעים‪ ,‬פוטרה ללא כל‬
‫סיבה אחרי שנים רבות של עבודה במשרה זאת‪ .‬מתוך רצון טוב היא הסבירה לי‬
‫את כל שהייתי צריכה לדעת על עבודתי החדשה‪ .‬ניגשתי לעבודה בהתלהבות‪,‬‬
‫החלטתי לסדר את כל הניירת בצורה מושלמת‪ .‬לא היה הרבה מה לעשות‪ ,‬אך‬
‫אני חיפשתי לי תעסוקה‪ :‬בדקתי את כל הכרטסות והתיקים‪ ,‬עשיתי רשימה‬
‫של מוצרים חסרים‪ ,‬ודפים מצהיבים וקרועים החלפתי בחדשים‪.‬‬
‫היו שם תיקים לכל תלמיד שלמד אי‪-‬פעם בבית הספר‪ .‬בתיקים היו לא רק‬
‫פרטים אישיים ותעודות עם ציונים לכל שנת לימודים‪ ,‬אלא גם תיאורי אופי‬
‫שכתבו מחנכות הכיתות בסיום כל שנה‪.‬‬
‫לא התאפקתי ופתחתי את התיק שלי‪ .‬קראתי את תיאור האופי שכתבה‬
‫מחנכת הכיתה ט'‪" :‬נערה בעלת כישרונות נדירים וחריצות יוצאת מן הכלל‪,‬‬
‫המצטיינת בשליטה מושלמת בשפה הרוסית‪ ,‬בכושר ביטוי ובחשיבה‬
‫הומניטרית וחשיבה מתמטית לוגית באותה מידה"‪ .‬חייכתי חיוך מר‪ .‬מה כל‬
‫זה עוזר לי עכשיו‪.‬‬
‫שמחתי בכל זאת שארוויח קצת כסף‪ ,‬חלק אתן להוריי ובחלק הנותר אקנה‬
‫לי כמה דברים שלהם נזקקתי נואשות‪.‬‬
‫שמחתי הייתה קצרת מועד‪ .‬אחרי שלושה חודשי עבודה פוטרתי ללא כל‬
‫סיבה נראית לעין‪ .‬הסיבה הייתה סמויה‪" :‬הוראה מגבוה"‪ ,‬כפי שהסבירו לי‬
 ‫‪ | 114‬רבקה רבינוביץ‬

‫בגילוי לב‪ .‬הכול במסגרת מדיניות השלטון כלפי גולים צעירים‪ ,‬שחסמה‬
‫בפניהם כל דרך לחיים נורמליים‪.‬‬
‫כעבור זמן מה מצאתי עבודה אחרת‪ ,‬במשרד שנקרא "מעבדה לבדיקת‬
‫טיב הזרעים"‪ .‬הקולחוזים והסובחוזים היו שולחים למעבדה דוגמיות של‬
‫זרעים שהתכוונו להשתמש בהם‪ ,‬ובמעבדה היו בודקים אם הזרעים תואמים‬
‫לסטנדרטים שקבעה המדינה‪.‬‬
‫תפקידי היה להגיע מוקדם בבוקר‪ ,‬לפני כולם‪ ,‬להסיק את התנורים‪ ,‬לנקות‬
‫את החדרים ובזמן שנותר‪ ,‬לעשות שליחויות‪ .‬במעבדה שמחו שקיבלו עובדת‬
‫בוגרת תיכון‪ ,‬כי בדרך כלל עסקו בעבודות האלה נשים חסרות השכלה‪.‬‬
‫התייחסו אליי יפה והשתדלו ללמד אותי את רזי העבודה‪ ,‬בכוונה להעלות‬
‫אותי כעבור כמה חודשים לדרגת לבורנטית‪.‬‬
‫אלא שגם השמחה הזאת לא האריכה ימים‪ .‬כעבור חודש הגיעה "הוראה‬
‫מגבוה" — לפטר אותי‪ .‬הבנתי שלא יאפשרו לי לעסוק בשום עבודה שבמסגרתה‬
‫אפשר לגור בבית ושמתבצעת במשרד‪ ,‬ולא תחת כיפת השמיים‪ .‬אפילו לא‬
‫בניקיון‪ .‬סלילת כבישים — בבקשה‪ .‬חטיבת עצים — גם כן‪ .‬לא יותר מזה‪.‬‬
‫יום אחד נקראתי למועצה האזורית‪ .‬ידעתי ששום דבר טוב לא מצפה לי שם‪.‬‬
‫המועצה עסקה בעיקר בגיוס כפוי של אנשים לעבודות פרך‪.‬‬
‫בתחילה הציעו לי לעשות תורנות מסוימת מאוד‪ :‬קיבלתי לידי רשימה של‬
‫אנשים החייבים לבוא למועצה לצורך גיוסם להשטת עצים על פני הנהר –‬
‫אחת העבודות הכי נוראות שהיו לשלטון המקומי להציע‪ .‬מהות העבודה‬
‫הייתה לעמוד על גזע עץ השט על פני המים ובעזרת אנקול לקרב אליו גזעי‬
‫עץ אחרים‪ ,‬כדי לקשור אותם ולהפוך לרפסודות שישוטו עם זרם הנהר אוב‬
‫לנמלים הגדולים‪ .‬עבודה עונתית זאת נמשכת כשישה חודשים‪ ,‬עד שמגיע‬
‫החורף ושכבת קרח מכסה את מי הנהר‪.‬‬
‫ברשימה הופיעו בעיקר שמות של גולים‪ ,‬בתוכם יהודים שהצליחו להתברג‬
‫למקומות השמורים לאינטליגנציה הכפרית — מנהלי חשבונות‪ ,‬מזכירים‬
‫וכדומה‪ ,‬וגם גברים צעירים ונערות שעבדו בקואופרטיב "מטאליסט"; אנשים‬
‫שכבר עבדו במקומות מסודרים‪ .‬את כולם הכרתי‪ .‬והנה עליי להיכנס לבתיהם‪,‬‬
‫לבשר את הבשורה המרה ולדרוש שיחתמו על כך שקיבלו את ההודעה‪.‬‬
‫ההליכה לבתי מכרים עם רשימה זאת הייתה גיהינום של ממש‪ .‬אנשים בכו‪,‬‬
‫סירבו לחתום‪ ,‬ביקשו שאגיד שלא מצאתי אותם בבית‪ .‬היו שהתנפלו עליי‬
‫בזעם‪" :‬מדוע את שולחת אחרים ולא הולכת בעצמך?" להם הייתי עונה‪" :‬לא‬
‫אני שולחת‪ ,‬אלא המועצה‪ .‬גם אותי בסוף יגייסו לעבודה זאת או אחרת‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪115‬‬

‫בינתיים אני מגויסת לעבודה הזאת — לרוץ עם הרשימה‪ .‬אתם הרי יודעים‬
‫שאיני מקבלת שכר על זה‪"...‬‬
‫חשבתי בחרדה רבה‪ ,‬מה צפוי לי‪ .‬ידעתי בבירור שלהשיט עצים לא אוכל‪,‬‬
‫זה מעבר לכוחותיי‪ .‬בגלל הפגם בקואורדינציה ובשיווי המשקל אפול למים‬
‫מגזע העץ הראשון שאנסה לעמוד עליו‪ .‬תקוותי הייתה שאקבל אישור מרופא‬
‫שאיני מתאימה לעבודה הזאת‪ .‬במרפאה הכירו בפגם שלי‪ ,‬וקיבלתי לא פעם‬
‫אישורי שחרור מתרגילי התעמלות הקשורים לשיווי משקל‪.‬‬
‫היה עוד דבר שהדאיג אותי מאוד‪ .‬יושב ראש המועצה‪ ,‬גבר גוץ ומכוער‬
‫כבן חמישים‪ ,‬ניסה לגעת בי בכל הזדמנות כשמזכירתו לא הייתה בחדר – מה‬
‫שנקרא היום הטרדה מינית‪ .‬היה לי ברור מהן כוונותיו‪ .‬הוא גם דיבר בגלוי על‬
‫כך שגורלי בידיו‪ .‬בחיוך מלא זימה אמר‪:‬‬
‫— כאשר תגמרי עם הרשימה‪ ,‬נשב ונדבר מה לעשות אתך‪ ,‬ואם תהיי ילדה‬
‫טובה‪...‬‬
‫ביום שמסרתי לו את הרשימה עם כל החתימות‪ ,‬הוא אמר לי‪:‬‬
‫— בואי למועצה בשעה שבע בערב‪ ,‬נשוחח!‬
‫חזרתי הביתה אחוזת אימה‪ .‬מאחר שלא ידעתי איך להיחלץ מהמצב הזה‪,‬‬
‫החלטתי לספר להוריי‪ .‬אחרי דיון קצר הוחלט‪ ,‬שאני אלך למועצה בשעה‬
‫הנקובה‪ ,‬אך לא לבד אלא בליוויו של אבא‪.‬‬
‫כשהיושב ראש ראה אותנו מתקרבים‪ ,‬נפלו פניו‪ .‬בניגוד אליי הוא ידע גם ידע‬
‫שהוא עושה דבר אסור שיכול לעלות לו במשרתו‪ .‬מה גם שקשרים אישיים בין‬
‫אנשי שלטון לבין גולים נחשבו עברה חמורה‪ .‬הוא פחד שנתלונן‪.‬‬
‫הוא אמר לאבא בנימה מתנצלת‪ ,‬שלא היו לו כל כוונות רעות‪ .‬להפך‪ .‬הוא‬
‫חשב‪ ,‬שחבל לשלוח נערה כל כך צעירה ושברירית להשיט עצים‪ ,‬אך מצד שני‪,‬‬
‫הוא חייב לגייס אותי לאיזושהי עבודה‪ ,‬כי אלה הן הוראות השלטון המרכזי‬
‫באשר לגולים צעירים‪ .‬לדבריו‪ ,‬הוא התכוון לנהוג בי במשוא פנים ולשלוח‬
‫אותי לעבודה קלה יותר‪ ,‬אך לא רצה שמזכירתו תשמע על כך ותלשין עליו‪,‬‬
‫לכן הזמין אותי לבוא בערב‪.‬‬
‫— בסדר‪ ,‬אמר אבא בנימה מפויסת‪ ,‬כמו קנה את השקר‪ ,‬יפה מצדך שגילית‬
‫יחס אנושי כלפי בתי‪ .‬מהי העבודה הקלה יותר שאתה עומד להציע לה?‬
‫— גם זאת עבודה לא כל כך נעימה‪ ,‬אמר היושב ראש‪ ,‬אבל יותר מזה לא אוכל‬
‫לעשות‪ .‬אני מגייס אותה לעבודה בבית החרושת לחומרי בנייה‪ .‬אפילו ישלמו‬
‫לה שכר‪ ,‬אם תעמוד בדרישות המכסה‪.‬‬
‫נשמתי לרווחה‪ .‬לא שהעבודה הזאת הייתה משוש חיי‪ ,‬וגם לא ידעתי מה‬
 ‫‪ | 116‬רבקה רבינוביץ‬

‫בדיוק אצטרך לעשות‪ ,‬אך דבר אחד היה ברור‪ :‬אוכל להתגורר בבית‪ .‬הכפר‬
‫שבו נמצא בית החרושת מרוחק מפאראבל מרחק חמישה קילומטר‪ ,‬מרחק‬
‫הליכה ברגל‪.‬‬
‫היו לי ספקות באשר ליכולתי למלא את המכסה‪ ,‬שהיא התנאי לקבלת שכר‬
‫כלשהו‪ ,‬והמכסות אצל הרוסים היו תמיד בלתי‪-‬אנושיות‪ .‬פירוש הדבר שלא‬
‫ארוויח כלום ושוב אהיה תלויה לגמרי בהוריי‪.‬‬
‫חזרנו הביתה ואימא בישרה לי שאני לא היחידה שגויסתי לבית החרושת‬
‫הזה‪ .‬גם מוסיה‪ ,‬בתה של חברתה הטובה‪ ,‬שאותה החלפתי כמזכירת בית‬
‫הספר‪ ,‬גויסה ל"עבודה קלה" כמוני בבית החרושת ללבנים כי התחשבו בגילה‪.‬‬
‫שמחתי שלא אצטרך ללכת לעבודה לבדי‪ .‬בתחילת השבוע הגענו יחד למקום‬
‫עבודתנו החדש‪ .‬הסבירו לנו שנצטרך לעבוד בייצור לבנים לבנייה‪.‬‬
‫קשה לדמיין תהליך ייצור יותר פרימיטיבי מזה שהיה נהוג שם‪ :‬כל אחת‬
‫מאתנו קיבלה תבנית מקרמיקה‪ ,‬כבדה ומסיבית‪ ,‬הדומה בצורתה לקופסת‬
‫נעלים ללא מכסה‪ .‬החלק הפנימי הוא כגודל הלבנה שצריכה לצאת ממנה‪ .‬ליד‬
‫שולחנות העבודה עמדו חביות ובהן חומר סמיך מאוד ליציקת הלבנים‪ .‬בצד‬
‫עמד מתקן עשוי מקרשים‪ ,‬בעל רפים רבים‪ ,‬והיו גם סולמות כדי להגיע לרפים‬
‫העליונים‪.‬‬
‫היה צריך למלא את התבניות בחומר שנשאב מהחביות‪ ,‬לדפוק עליו מלמעלה‬
‫כדי שימלא את כל הפינות כדי שהלבנה לא תצא פגומה‪ .‬את התבנית המלאה‬
‫מחזיקים ביד ועולים בסולם‪ ,‬הופכים את התבנית מעל הרף העליון‪ ,‬דופקים‬
‫על תחתיתה כדי שהלבנה הרטובה תצא ותישאר על הרף לייבוש‪ .‬המכסה‬
‫הנדרשת הייתה של כמה מאות לבנים במשמרת‪ .‬ההוראה הייתה להתחיל‬
‫מהרפים הגבוהים וכשיתמלאו לעבור לרפים שמתחתיהם‪.‬‬
‫אחרי שהלבנים קצת מתייבשות‪ ,‬מורידים אותן מהרפים‪ ,‬גם באופן ידני‪,‬‬
‫ומעבירים לתנורים גדולים לשרפה‪ .‬שלב זה כבר לא היה מתפקידנו‪.‬‬
‫עמדנו לפני שולחנות העבודה כמו שתי שפחות במצרים העתיקה‪ .‬הבעיה‬
‫העיקרית הייתה להוציא את החומר מהתבנית בצורה כזאת שהלבנה תצא‬
‫יפה וחלקה‪ ,‬ללא פגמים‪ .‬בימים הראשונים לא הצלחנו בזה כלל‪ ,‬בוודאי לא‬
‫ביחס לכמות הנדרשת‪ .‬העצה שקיבלנו מעובדות מנוסות הייתה – להרטיב את‬
‫תוך התבנית במטלית לחה לפני כל יציקה ואז החומר לא נדבק לדפנות ויוצא‬
‫מהתבנית ביתר קלות‪.‬‬
‫התגלה כי "העבודה הקלה" היא עבודת פרך‪ ,‬ולא היה סיכוי להרוויח משהו‪,‬‬
‫כי כמות הלבנים הלא‪-‬פגומות שהצלחנו לייצר הייתה רחוקה מן הנורמה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪117‬‬

‫כאב לי שאני עדיין תלויה בהוריי למחייתי‪ ,‬אך בשביל מוסיה המצב היה נורא‬
‫ואיום כי היא הרי פרנסה לבד הן את עצמה והן את אמה‪ .‬היא הייתה אישה‬
‫גבוהה וחזקה בהרבה ממני‪ ,‬והשתדלה בכל כוחותיה למלא את המכסה‪ ,‬אך לא‬
‫הצליחה‪ .‬היא התחננה בהנהלת החשבונות שיתנו לה לפחות חלק ממשכורת‬
‫מלאה‪ ,‬והם היו מרחמים עליה ונותנים לה סכום סמלי‪ .‬ניסינו לתמוך בה‬
‫ובאמה ככל שיכולנו‪ :‬אמה אכלה אצלנו כל יום ארוחת צהריים‪ ,‬הוריי נתנו להן‬
‫חצי ליטר חלב וירקות מגן הירק שלנו‪.‬‬
‫מאחר שהעבודה בבית החרושת אינה עבודה עונתית‪ ,‬הגיוס שלנו היה ללא‬
‫הגבלת זמן‪ .‬במשך החודשים האין‪-‬סופיים של עבודתי בייצור לבנים הרהרתי‬
‫הרבה בעתידי‪ ,‬בדרכים לצאת מהמצב הבלתי‪-‬נסבל הזה‪ .‬היה לי ברור שאין כל‬
‫סיכוי להשיג עבודה "נורמלית" בעתיד הנראה לעין‪ .‬להפך‪ :‬בכל רגע יכולים‬
‫היו לגייס אותי לעבודה עוד יותר גרועה‪ ,‬למשל לחטוב עצים בתנאי מגורים‬
‫קשים – בצריפים ביער‪ ,‬רחוק מהבית‪ .‬לא רק העבודה עצמה – גם תנאי‬
‫החיים שם בלתי‪-‬אנושיים‪ :‬חיים כחמישים איש בצריף‪ ,‬ישנים יחד בשורות‬
‫ארוכות על מדפים מקרשים‪ ,‬אין שום מתקנים לרחצה ולהיגיינה אישית‪ .‬יש‬
‫צריפים נפרדים לגברים ולנשים‪ ,‬אך בלילה רוב הגברים מתפרצים לצריפים‬
‫של הנשים‪ .‬מעשי אונס קורים שם לעיני כול‪ .‬הייתה אימרה נפוצה‪" :‬החוק‬
‫הוא הטייגה‪ ,‬והפרקליט הוא הדוב"‪ .‬כלומר‪ ,‬חוקים אינם חלים על המקום הזה‪,‬‬
‫החזק הוא השולט‪.‬‬
‫הכרתי אישה אחת‪ ,‬גולה ילידת ריגה כמוני‪ ,‬שגויסה כנערה לחטוב עצים‪,‬‬
‫התגוררה בצריף‪ ,‬נאנסה ונכנסה להיריון וניסתה להתאבד‪ .‬בעזרת מסור היא‬
‫חתכה את צווארה‪ ,‬אך הצליחו להציל אותה‪ ,‬כי החתך לא היה עמוק מספיק‪.‬‬
‫נולד לה בן‪ .‬לימים ראיתי אותה בריגה ומאוחר יותר בתל‪-‬אביב‪ .‬תמיד לבשה‬
‫בגדים עם צווארון גבוה — להסתיר את הצלקת המכוערת שעל צווארה‪.‬‬
‫אחי כבר למד במכללה‪ .‬בעוד שנה התעתד להיות מורה למתמטיקה ולפיזיקה‪.‬‬
‫ואילו אני חשתי שנתקעתי בחור שחור ללא מוצא‪.‬‬
‫ההרהורים הביאו אותי לידי מסקנה אחת‪ :‬אם אני רוצה לצאת משוק העבדים‪,‬‬
‫שמועסקים בעבודת פרך ללא כל תמורה‪ ,‬עליי להינשא וללדת תינוק‪ .‬אימהות‬
‫לילדים קטנים לא גויסו לעבודות כפייה‪.‬‬
 ‫פרק ‪19‬‬
‫היכרות‪ ,‬אירוסין וחתונה‬
‫להינשא? קל לומר‪ ,‬אך כמעט בלתי‪-‬אפשרי למימוש‪ .‬בכפר שלנו הייתה קהילה‬
‫יהודית קטנה מאוד‪ ,‬לא ידענו מהם בילויים ומפגשי נוער‪ ,‬אפשר היה לספור‬
‫על אצבעות יד אחת את מספר הבחורים הרווקים בגיל שהתאים בשבילי‪.‬‬
‫האפשרות להינשא לגוי נפסלה מראש‪ .‬אמנם דגלתי באידיאולוגיה של אחוות‬
‫עמים‪ ,‬אך הכרתי היטב את המנהגים ואת ההווי היומיומי במשפחות רוסיות‪,‬‬
‫ולא ראיתי את עצמי חיה במסגרת כזאת‪ .‬ידעתי גם שנישואיי לגוי היו שוברים‬
‫את לבם של הוריי‪.‬‬
‫גם לא הייתי מחוזרת על‪-‬ידי גברים רוסיים‪ ,‬להוציא את אחיה של ז'ניה‪,‬‬
‫שחזר נכה מהמלחמה‪ .‬למזלי לא נישאתי לו‪.‬‬
‫במשך שנים הייתי בביתה של ז'ניה בת‪-‬בית‪ .‬כאשר כל ידידיי נסעו ללמוד‬
‫ואני נותרתי לבד‪ ,‬הייתי נכנסת לפעמים‪ ,‬מפטפטת עם דודה קטיה‪ ,‬אמה של‬
‫ז'ניה‪ ,‬ומשחקת שחמט עם אנטולי‪ ,‬אחיה‪ ,‬שהיה אז בן עשרים ושש‪ .‬פעם ישבנו‬
‫כך‪ ,‬שיחקנו‪ ,‬והוא פתאום התחיל לכתוב לי מילות אהבה על שולי העיתון‬
‫שהיה מונח על השולחן‪ .‬הייתי נבוכה מאוד‪ ,‬לא ידעתי מה לענות‪ .‬כתבתי לו‬
‫שאני צעירה מדי ואיני רגילה למשחקי מילים כאלה‪ .‬הוא כתב בתשובה‪:‬‬
‫— אילו משחקים? אני מציע לך את לבי ומבקש את ידך — לזה את קוראת‬
‫משחקים?‬
‫נבהלתי מאוד‪ .‬עניתי שאני עדיין מקווה להתקבל ללימודים (זה היה לפני‬
‫שקיבלתי את הסירוב על בקשתי לנסוע לקולפאשבו)‪ .‬ואז הוא השתמש‬
‫ב"נשק יום הדין"‪:‬‬
‫— תגידי את האמת — את דוחה אותי מפני שאני נכה! מפני ששפכתי דם על‬
‫הגנת המולדת?!‬
‫זה לא היה הוגן‪ .‬ההאשמה הזאת שברה אותי והסכמתי להיות חברה שלו‪.‬‬
‫מדוע התכתבנו ולא דיברנו? כי במטבח הסמוך ישבה הדודה קטיה‪ .‬בחדר‬
‫שרר שקט מוחלט‪ .‬אילו היה לי קצת יותר ניסיון חיים‪ ,‬הייתה נדלקת לי נורה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪119‬‬

‫אדומה לאור המאמץ שלו שאמו לא תדע‪ .‬אך הייתה זאת הפעם הראשונה‬
‫שגבר רציני ביקש את ידי‪ .‬ועוד אחיה של חברתי הטובה‪ ...‬הייתי מבולבלת‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫נפגשנו בחשאי כמה פעמים‪ .‬בינתיים קיבלתי את הסירוב לבקשתי לנסוע‬
‫לקולפאשבו ללמודים‪ .‬ברוב ייאושי אמרתי לאנטולי‪" :‬נו‪ ,‬אני לא נוסעת‪ ,‬אז‬
‫בוא נתחתן!" התברר ששום כוונה רצינית לא עמדה אחרי מילותיו‪ .‬הוא אמר‬
‫לי‪:‬‬
‫— אם אתחתן עם גולה‪ ,‬אאבד את משרתי ואת כרטיס חבר המפלגה שלי!‬
‫שיחק לי המזל שהוא דחה אותי‪ .‬המחשבה שיכולתי להיות נשואה לסיביריאק‬
‫קטוע רגל ולהישאר אתו בסיביר לצמיתות מעוררת בי חלחלה‪ .‬איזה מזל‬
‫שהוא לא רצה!‬
‫היה לי ברור שאני יכולה לחפש חתן פוטנציאלי רק בתוך הקהילה היהודית‬
‫המקומית‪ .‬בכפר פאראבל הקהילה מנתה כעשרים משפחות‪ .‬לא היה לה מנהיג‬
‫נבחר ולא מוסדות כלשהם — ובכל זאת היא תפקדה כקהילה‪ .‬כולם הכירו את‬
‫כולם‪ ,‬והיו כמה אנשים בעלי סמכות שלדבריהם היה יותר משקל‪ .‬הכול עבר‬
‫בערוץ התקשורת הטוב ביותר‪ :‬מפה לאוזן‪ .‬בקהילה תמיד ידעו איזו משפחה‬
‫נמצאת מצוקה וגם מתי זה קרה לה‪ ,‬וכולם התגייסו לעזרתה‪ .‬היו כמה זקנות‬
‫עריריות שהקהילה דאגה באופן קבוע למחייתן‪ .‬כל מפעל תמיכה התארגן כמו‬
‫מעצמו‪ ,‬בלי החלטות מחייבות‪ ,‬ואיש לא סירב לשתף פעולה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1948‬הצטרפה לקהילה משפחה חדשה – אם ושלושה ילדים בוגרים‪,‬‬
‫שתי בנות ובן‪ .‬הייתה זאת משפחת מלך‪.‬‬
‫השלטונות גילו כלפי משפחה זאת יחס אכזרי במיוחד‪ .‬אם אצלנו נלקח‬
‫מהמשפחה רק אבא‪ ,‬את משפחת מלך חילקו לשלושה חלקים‪ :‬את האב לקחו‬
‫למחנה‪ ,‬את הבן‪ ,‬אז בן שבע‪-‬עשרה‪ ,‬גייסו ל"צבא העבודה"‪ ,‬שמשמעו סוג של‬
‫עבודת כפייה לצעירים שלא גויסו לצבא‪ .‬את האם ובנותיה הגלו לאחת הערים‬
‫הצפוניות‪ ,‬על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני — ִאיגַ ְר ָקה‪ .‬עיר שנמצאת באזור‬
‫הטונדרה — מרחב של אקלים ארקטי‪ ,‬מאחורי חוג הקוטב הצפוני‪ .‬הקרקע שם‬
‫תמיד קפואה‪ ,‬אין עצים‪ ,‬אי‪-‬אפשר לגדל שום ירק ושום תבואה‪ ,‬חוץ מטחב‬
‫ומעשב שמהם ניזונים צבאי הצפון‪.‬‬
‫בעייתם של אנשים אשר הוגלו למקומות כאלה הייתה אי‪-‬יכולתם להוסיף‬
‫שום ירק למזון שהשלטונות חילקו לפי התלושים‪ ,‬ואילו השלטונות הביאו‬
‫במטוסים בעיקר מזונות יבשים כגון קמח‪ ,‬גריסים‪ ,‬סוכר‪ .‬היעדר ויטמינים‪,‬‬
‫שמקורם בירקות ופרות‪ ,‬גורם למחלת הצפדינה‪ ,‬שמשפיעה על כל מערכות‬
 ‫‪ | 120‬רבקה רבינוביץ‬

‫הגוף ובמיוחד על העצמות‪ .‬החולים בה מאבדים את שיניהם‪ ,‬ילדים גדלים עם‬

‫רגליים עקומות‪.‬‬
‫החופשיים שעבדו שם‪ ,‬פקידי הממשל ואנשי המפלגה‪ ,‬קיבלו משכורות‬
‫עתק ואספקה מגוונת יותר ויכלו גם לקנות מצרכים בחנויות עסקיות‪ ,‬חצי‪-‬‬
‫ממשלתיות‪ .‬כל שנתיים הם התחלפו‪ .‬לא היה מומלץ לגדל שם ילדים קטנים‬
‫ולחיות שם במשך תקופות ארוכות‪ .‬גורלם של הגולים לעומת זאת לא עניין‬
‫איש‪ ,‬להם לא הייתה בררה‪.‬‬
‫גם בגיהינום יש דרגות‪ .‬שהייה בצפון הרחוק‪ ,‬מאחורי חוג הקוטב‪ ,‬היא הדרגה‬
‫הגרועה ביותר‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬גם לתנאי החיים בצפון היו יתרונות‪ :‬חיים בעיר‬
‫גדולה‪ ,‬שבבתיה היו חשמל‪ ,‬מים זורמים ואפילו חימום מרכזי — דברים שלא‬
‫חלמנו עליהם‪ .‬כך שהגולים שם לא נאלצו לעסוק במרבית העבודות שהחיים‬
‫בכפר דרשו מאתנו‪.‬‬
‫כשחילקו את משפחת מלך לשלושה חלקים‪ ,‬לא הודיעו כמובן לאיש מהם‬
‫היכן נמצאים האחרים‪.‬‬
‫האב לא חזר‪ ,‬ומת במחנה‪.‬‬
‫הבן‪ ,‬שהיה רשום במסמכים בשם ירוחם‪ ,‬נקרא בפי כול יאשה‪ .‬הוא לא ידע‬
‫במשך שנים היכן נמצאים הוריו ואחיותיו‪ .‬מבית מסודר ודי אמיד וממשפחה‬
‫רגילה‪ ,‬הוא נזרק לבדו לעולם זר ואכזר‪ .‬הוא נאלץ ללמוד את תורת ההישרדות‪,‬‬
‫ומוריו לא היו דומים למורי בית ספר או אוניברסיטה‪ .‬היו אלה אנשי השוליים‬
‫החברתיים‪ ,‬בעייתיים עד כדי כך שאפילו הצבא האדום‪ ,‬שלא היה בררני‬
‫בגיוס חיילים בזמן המלחמה‪ ,‬דחה אותם‪ .‬ההרגלים שרכש היו כנדרש בסביבה‬
‫"המחנכת"‪ :‬הוא למד כל מיני מלאכות פשוטות; למד גם להתחמק מעבודה‪,‬‬
‫אם אפשר; לשקר כשזה מביא לו תועלת; להיות "חבר של כולם"‪ ,‬כשמהות‬
‫החברות היא בעיקר שתיית וודקה ביחד‪ ,‬שלא יגידו שהיהודי מתנשא‪ ,‬מתבדל‬
‫מהחברה‪ .‬הוא גם למד לא לקחת דברים ברצינות יתרה‪.‬‬
‫בסיום המלחמה פירקו השלטונות את צבא העבודה‪ ,‬וכל מי ששירת בו‬
‫קיבל פספורט של אזרח חופשי‪ .‬הרוב המכריע של "החיילים המשוחררים"‬
‫היו חופשיים גם לפני גיוסם‪ .‬איכשהו יאשה מלך נפל בין הכיסאות‪ ,‬ומוסדות‬
‫השלטון שכחו שהוא בעצם גולה ולא מגיע לו פספורט חופשי‪ .‬באותה תקופה‬
‫הוא שירת ביחידה שעבדה בעיר טומסק‪ .‬הוא הכיר שם נערה יפה‪ .‬למרבה‬
‫האירוניה‪ ,‬היא הייתה בתו של ראש הסניף העירוני של הנקב"ד‪ .‬הם התאהבו‬
‫והתחתנו‪ .‬קצת מוזר שאבי הכלה לא התעניין יתר על המידה בעברו של החתן‪.‬‬
‫הם חיו בשקט ובשלווה בדירתו המפוארת של ראש נקב"ד‪ ,‬ליאשה סידרו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪121‬‬

‫איזושהי משרה‪ ,‬נולד להם בן — ופתאום הגיע מכתב מאיגרקה‪ .‬לאמו של‬
‫יאשה נודע איכשהו מקום מגוריו של בנה‪ .‬במכתבה היא התחננה שיסדר לה‬
‫ולבנותיה העברה מהצפון הרחוק למקום סביר יותר‪ ,‬כי אחרת הן ימותו שם‬
‫מתת‪-‬תזונה וממחלות‪" .‬אתה חי עכשיו בין אנשים חשובים מאוד"‪ ,‬כתבה‪,‬‬
‫"בוודאי לא תתקשה לסדר לנו העברה‪ ,‬שנהיה קרובים אליך"‪.‬‬
‫יאשה אהב את אמו ואת אחיותיו ולא יכול היה להתנער מבקשתה הנואשת‬
‫של אמו‪ .‬הוא פנה אל חותנו וביקש עזרה‪.‬‬
‫הבקשה עלתה לו ביוקר‪ .‬חותנו אמנם הסכים לסייע ואף קיבל את קרובות‬
‫חתנו לביתו באופן זמני‪ ,‬אך הן היו חייבות להופיע בקומנדטורה העירונית‪,‬‬
‫הכפופה לנקב"ד‪ ,‬כדי שירשמו במסמכיהן את כתובתן החדשה‪ .‬שם התחילו‬
‫לשאול שאלות‪" :‬אל מי באתן?" הרי בבקשת ההעברה היה כתוב "לצורך‬
‫איחוד המשפחה"‪ .‬כאן התברר שגם יאשה בעצם גולה‪ .‬הפספורט נלקח ממנו‪,‬‬
‫ובמקומו הוא קיבל תעודת גולה מתיישב‪.‬‬
‫בשביל ראש הנקב"ד העירוני זה כבר היה יותר מדי‪.‬‬
‫— אינני יכול להשלים עם כך שבתי תהיה נשואה לגולה‪ ,‬אמר‪ .‬לא סיפרת לנו‬
‫את האמת‪ .‬עם כל הצער שבדבר‪ ,‬אני דורש שתתגרשו‪.‬‬
‫הם התגרשו ויאשה חויב לשלם מזונות לבנו‪ .‬ראש הנקב"ד הנזעם לא נתן‬
‫למשפחת מלך היתר להישאר בעיר טומסק בירת המחוז‪ .‬והם הוגלו מהעיר‬
‫לפאראבל‪.‬‬
‫משפחה חדשה בכפר‪ ,‬ועוד עם שלושה צעירים‪ ,‬הייתה אירוע משמח לקהילה‬
‫הקטנה שלנו‪ .‬הכול התגייסו מיד לעזור בסידורים הראשונים‪ .‬בני המשפחה‬
‫התמקמו תחילה בבקתת עפר בשולי הכפר ומאוחר יותר עברו לדירה קטנטנה‬
‫בצריף ארוך המחולק לכמה דירות‪ .‬בכל הדירות האלה התגוררו יהודים גולים‪.‬‬
‫אני הייתי אז תלמידה ולא כל כך התעניינתי במשפחה החדשה‪.‬‬
‫האם‪ ,‬הודיה מלך‪ ,‬התחילה לעבוד כעוזרת בית אצל האגרונום האזורי‪ .‬הבת‬
‫הגדולה‪ ,‬פאשה‪ ,‬התקבלה למחלקת התפירה בקואופרטיב "מטאליסט"‪ ,‬שם‬
‫עסקה בתפירת שמיכות מבוטנות בצמר גפן‪ .‬נדמה לי שהבת השנייה‪ ,‬ברטה‪,‬‬
‫גויסה מיד לאיזושהי עבודת כפייה‪ .‬יאשה התקבל לעבודה בחברה לבנייה ועבד‬
‫כבונה תנורים‪.‬‬
‫משפחת מלך‪ ,‬למרות העוני שממנו סבלה‪ ,‬הביאה עמה משב רוח רענן לחיי‬
‫היהודים בכפר‪ .‬הם היו חברותיים וזכו לאהדה‪ .‬אמנם היה ידוע שיאשה אהב‬
‫את הטיפה המרה ושתה לעתים קרובות בחברת הגויים‪ ,‬עמיתיו לעבודה‪,‬‬
‫לפעמים לווה כסף ו"שכח" להחזיר בזמן – אך הכול התייחסו לזה בסלחנות‪,‬‬
 ‫‪ | 122‬רבקה רבינוביץ‬

‫בהתחשב בעברו‪ ,‬כשהתגלגל לבדו במשך שנים בין הגויים‪ ,‬ללא בית ומשפחה‪.‬‬
‫אם ייפול לידיים טובות‪ ,‬אמרו הבריות‪ ,‬התנהגותו תשתנה‪.‬‬
‫הודיה הייתה ההפך המוחלט מאמי בגישתה לחיים‪ .‬בניגוד לעגמומיות‬
‫ששררה בביתנו‪ ,‬היא הייתה תמיד במצב רוח טוב ותמיד חייכה‪ .‬סיסמתה‬
‫הייתה — לא לדאוג‪ .‬בעוד הוריי היו תמיד אחוזי דאגות לעתיד ותמיד שאפו‬
‫להישגים‪ ,‬היא לקחה הכול בקלות‪ .‬היא הייתה אומרת‪" :‬יבוא היום — יביא אתו‬
‫מזון"‪ .‬ומאחר שאנשים מעדיפים לראות פנים עליזות‪ ,‬היא הייתה יותר אהודה‬
‫בכפר מאשר אימא שלי‪.‬‬
‫מובן אפוא שאימא לא אהדה במיוחד את משפחת מלך‪ .‬אבא לעומת זאת‬
‫היה מיודד עם הודיה ואהב להתבדח עם בנותיה‪.‬‬
‫הודיה הייתה משוכנעת שיש לפתח חיי חברה ולארגן בילויים לבני הנוער‬
‫היהודי בכפר כדי שלא ילכו למועדון הכפרי‪ ,‬שם הם עלולים להתאהב בגויים‬
‫חופשיים — דבר שיביא רק צרות‪ .‬גם בזה היא הייתה שונה מאימא שלי‪ ,‬שלא‬
‫חשבה מעולם על בילויים ועל צרכים מיוחדים של בני הנוער‪ .‬להודיה היה גם‬
‫עניין אישי בדבר‪ :‬היא מאוד רצתה לחתן את בנותיה שהתקרבו לגיל שלושים‪.‬‬
‫אפילו בבקתת העפר שבה התגוררו‪ ,‬התחילו לקיים מסיבות נוער‪ .‬מישהו‬
‫תרם לצורך העניין פטפון ישן ונאספו כמה תקליטים; העיקר היו הריקודים‪.‬‬
‫הודיה אפתה פשטידת תפוחי אדמה ובצל ככיבוד‪ ,‬והמסיבות זכו להצלחה‪.‬‬
‫התברר שהצעירים היו ממש רעבים לשמחה ולאפשרות לשכוח לכמה שעות‬
‫את התנאים הקשים של חייהם‪.‬‬
‫המסיבות נערכו כל פעם בבית אחר של המשתתפים הקבועים‪ ,‬לפי התור‪.‬‬
‫הונחל הנוהג לחגוג יחד ימי הולדת שגם ההורים המבוגרים השתתפו בהם‪.‬‬
‫האימהות מאוד רצו להיות נוכחות במסיבות של הצעירים‪ :‬לראות מי רוקד‬
‫עם מי‪ ,‬מי מצמיד את בת זוגו לריקוד אליו ומי שומר מרחק‪ ...‬בשבילן‪ ,‬היה‬
‫זה חומר לרכילויות למשך כל השבוע‪ .‬הצעירים לעומת זאת‪ ,‬לא אהבו את‬
‫נוכחותן‪ :‬השטח היה מאוד קטן‪ ,‬וגם לא היה להם נעים לרקוד תחת עיניהן‬
‫הפקוחות של האימהות‪.‬‬
‫כל עוד הייתי תלמידה‪ ,‬לא השתתפתי במסיבות האלה והסתפקתי במסיבות‬
‫בבית הספר‪ .‬לפני שאחי עבר לקולפאשבו‪ ,‬היינו הולכים לפעמים למועדון‪,‬‬
‫שלתלמידים אסורה הייתה דריסת הרגל בו בשעות הערב‪ ,‬ורקדנו זה עם זה‪,‬‬
‫מעולם לא הזמנו אחרים‪ .‬המורות הצעירות שבאו לרקוד ראו אותנו‪ ,‬אך לא‬
‫אמרו מילה ועשו את עצמן כלא‪-‬רואות‪.‬‬
‫אחרי שסיימתי את בית הספר‪ ,‬ובמיוחד אחרי שקיבלתי סירוב לנסוע‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪123‬‬

‫ללימודים‪ ,‬התחלתי גם אני לבקר במסיבות הנוער של הקהילה‪ .‬הדבר הביאני‬

‫להיכרות קרובה יותר עם בני משפחת מלך‪ .‬יאשה הרבה להזמין אותי לרקוד‪.‬‬
‫התיידדנו באותה התקופה‪ .‬התברר שלמדנו באותו בית הספר של עמותת‬
‫"עזרא" בריגה‪ :‬כשהייתי בכיתה א'‪ ,‬הוא היה בכיתה ט'‪.‬‬
‫לא היה אף בית קפה בפאראבל‪ ,‬לכן לפעמים סתם טיילנו ברחוב‪ ,‬כשלא‬
‫רצינו לשבת תחת השגחתם הצמודה של הוריי‪ .‬לפעמים הלכנו לסרט‪ .‬לא‬
‫דיברנו על אהבה‪ ,‬לא התנשקנו‪ ,‬לא הייתה שום קרבה גופנית‪ ,‬זאת הייתה‬
‫ידידות גרידא‪.‬‬
‫כשהחלטתי שאין לי משהו טוב יותר לעשות בכפר אלא להינשא‪ ,‬מובן‬
‫שיאשה מלך היה המועמד המועדף‪ .‬אפשר לומר — המועמד היחיד‪ .‬היו רק‬
‫שלושה גברים יהודים פנויים בגילאים המתאימים בפאראבל‪ .‬אחד מהם התחיל‬
‫לצאת עם נערה יהודייה גולה ממשפחה אמידה יחסית כי אמה קיבלה חבילות‬
‫רבות מאמריקה‪ ,‬והוריו מאוד רצו שהוא יתחתן אתה‪ .‬הם אכן התחתנו זמן קצר‬
‫אחרי נישואיי שלי‪ .‬הבחור השני התאהב בנערה בזכות מסיבות הריקודים וגם‬
‫עמד להתחתן‪ .‬והשלישי — יאשה‪ ,‬נותר הגבר הפנוי היחיד‪.‬‬
‫לא הייתי מאוהבת בו‪ ,‬אך חיבבתי אותו‪ .‬ידעתי להתאהב רק בדמויות‬
‫דמיוניות ובלתי‪-‬ניתנות להשגה ולא בגברים מהמציאות‪ .‬גם הוא‪ ,‬ספק אם‬
‫היה מאוהב‪ ,‬אולי התגעגע עדיין לאשתו לשעבר‪ ,‬שממנה נאלץ להתגרש‪.‬‬
‫תחילת שנות החמישים הייתה תקופת חתונות בקהילתנו‪ .‬כולם התחתנו‪,‬‬
‫מי שרק יכול היה למצוא בן או בת זוג‪ .‬כמה לא הצליחו כי היו יותר בחורות‬
‫מבחורים‪.‬‬
‫אני הייתי זאת שהציעה ליאשה להתחתן‪ .‬זה היה בערב חורפי נחמד ולא קר‬
‫מדי‪ .‬טיילנו ברחוב‪ .‬אז אמרתי לו בערך כך‪:‬‬
‫— תראה‪ ,‬החיים שלנו הם לא חיים‪ ,‬אין לנו מה לעשות עם עצמנו‪ .‬אנחנו‬
‫תקועים‪ .‬נמאס לי לחיות עם הוריי ולהיות תלויה בהם‪ .‬אולי נתחתן ויהיה לנו‬
‫יותר קל ומעניין לחיות‪.‬‬
‫להפתעתי‪ ,‬הוא הסכים מיד‪.‬‬
‫— כן‪ ,‬אמר‪ ,‬גם לי נמאס לחיות עם אמי ועם אחיותיי‪ ,‬הייתי רוצה משפחה‬
‫משלי‪ .‬בואי נתחתן‪ .‬את חושבת שהורייך יסכימו?‬
‫נכון‪ ,‬זה לא היה רומנטי‪ ,‬אך זה היה חלק ממלחמת ההישרדות שניהלנו‪ .‬ספק‬
‫אם הזוגות האחרים שנישאו בכפרנו באותה תקופה היו מאוהבים‪ .‬חיי המצוקה‬
‫לימדו את האנשים לא להיות בררנים‪ ,‬מכל הבחינות‪ .‬הגיע הזמן‪ ,‬הגיע הגיל‬
‫המתאים‪ ,‬ואם יש עם מי להתחתן – מתחתנים‪.‬‬
 ‫‪ | 124‬רבקה רבינוביץ‬

‫עכשיו עמדה לפניי משימה לא פשוטה — להודיע להוריי על ה"בחירה" שלי‪.‬‬

‫גם לי וגם להוריי היו לא מעט נימוקים נגד נישואיי עם יאשה‪ .‬הוא מבוגר ממני‬
‫בשמונה שנים‪ ,‬הוא גרוש ומשלם מזונות‪ .‬הוריי אמרו לא פעם שהוא קל דעת‪,‬‬
‫שאי‪-‬אפשר לסמוך עליו‪ ,‬וגם נושא השתייה הטריד אותם‪ .‬אימא התייחסה‬
‫לכל משפחת מלך די בזלזול‪ ,‬שללה את הפילוסופיה של אם המשפחה – לא‬
‫לדאוג לעתיד‪ ,‬ואת חוסר השאפתנות שלהם‪ .‬היא לא רצתה לעשות להם‬
‫הנחות ולהתחשב בעובדה שהם עברו זמנים קשים‪ ,‬שצעירי המשפחה לא‬
‫היו מוגנים במשך שנים בבית הספר כמו ילדיה‪ .‬הם כולם‪ ,‬כולל האם‪ ,‬עסקו‬
‫בעבודות קשות‪ ,‬אב המשפחה מת במחנה‪ ,‬ושום דוד לא בא לעזור להם‪ .‬גם‬
‫אבא חשב שיאשה עצלן וקל דעת‪ ,‬אך היחס שלו היה סלחני יותר‪.‬‬
‫חזרתי הביתה‪ ,‬הוריי כבר היו במיטה‪ .‬נעמדתי ליד מיטתם ואמרתי‪:‬‬
‫— מה דעתכם‪ ,‬אם אני אתחתן עם יאשה מלך?‬
‫ציפיתי למהומת אלוהים‪ ,‬אך היא לא פרצה‪ .‬הם הסתכלו זה בזה‪ ,‬התלחשו‪,‬‬
‫ואבא אמר‪:‬‬
‫— אם את רוצה והוא רוצה‪ ,‬אנחנו לא מתנגדים‪.‬‬
‫הסכמתם המהירה‪ ,‬בלי אף מילה של הסתייגות‪ ,‬הפתיעה אותי‪ .‬נראה שהבינו‬
‫שאני עושה ניסיון נואש להיחלץ מהמלכודת של העבדות‪ ,‬כלומר עבודות‬
‫כפויות ללא כל תמורה‪ ,‬ובורחת לנישואים בעייתיים כדי להינצל‪ .‬מובן שהם‬
‫לא התלהבו מהשידוך‪ ,‬אך לא רצו לסגור לפניי את הדרך היחידה לבריחה‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך הייתה פגישה בין הוריי ובין הודיה מלך‪ ,‬הם סיכמו מה שסיכמו‪ ,‬ומאז‬
‫נחשבנו מאורסים‪ .‬מועד החתונה נקבע לאביב‪ .‬סוכם שבתקופה הראשונה נגור‬
‫בביתנו‪.‬‬
‫בקהילה קיבלו את הידיעה על האירוסין באהדה‪" .‬יאשה אמנם קצת קל דעת‪,‬‬
‫אך הוא התבגר בלי אבא ואימא שידריכו אותו‪ ,‬ובלי יכולת ללמוד‪ .‬בסך הכול‬
‫הוא בחור עם לב זהב‪ ,‬ברל רבינוביץ' יעזור לו לחזור ולהיות בן‪-‬אדם יציב"‪ ,‬כך‬
‫אמרו הבריות‪.‬‬
‫כחודש לפנינו התחתנה ברטה‪ ,‬אחותו של יאשה‪ .‬היא הייתה הצעירה מבנות‬
‫המשפחה‪ ,‬ומבוגרת בשנתיים מיאשה‪ .‬לנישואיה קשור סיפור מעניין‪ ,‬שכמוהו‬
‫יכול לקרות רק במציאות הסובייטית‪.‬‬
‫הייתה בקהילתנו משפחה עם שני ילדים — בן ובת‪ .‬הבת הייתה בערך בגילי‪.‬‬
‫האב חזר ממחנה‪ ,‬כמו אבא שלי‪.‬‬
‫בהיותו במחנה התיידד האב עם אסיר יהודי צעיר‪ ,‬שמו היה שמואל‪ ,‬אך בפי‬
‫כולם הוא נקרא מוליה‪ .‬הוא נעצר ונשפט לשבע שנות מאסר בגלל הלשנה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪125‬‬

‫על בדיחה שסיפר בחברת צעירים‪ .‬מוליה היה יתום ובודד‪ .‬אב המשפחה לקח‬
‫אותו תחת חסותו‪ .‬בין היתר אמר לו‪" :‬כשתשתחרר‪ ,‬תוכל להתחתן עם בתי"‪.‬‬
‫הוא נתן לידידו הצעיר את כתובת משפחתו בפאראבל‪ ,‬ובינו לבין הנערה‪,‬‬
‫שמה גניה‪ ,‬התפתחה התכתבות רומנטית‪ .‬כולנו ידענו שלגניה יש חתן מיועד‬
‫שעומד להשתחרר מן המחנה בעוד כמה שנים‪ .‬היא נחשבה מאורסת לבחור‬
‫שלא הכירה‪ ,‬שלא ראתה אפילו את תמונתו‪.‬‬
‫עברו שנים‪ ,‬והנה הגיע מכתב שהחתן המיועד השתחרר ועומד להגיע‪ .‬כל‬
‫הקהילה הייתה דרוכה‪ ,‬שלא לדבר על גניה‪ ,‬שציפתה להכיר את הבחור הזר‬
‫שאביה שידך לה‪ .‬היו לה רק מכתבים‪ ,‬הוא ידע לכתוב יפה‪ ,‬והיא התאהבה‬
‫בפנטזיה הבנויה על מילים רומנטיות‪.‬‬
‫כשראתה אותו במציאות‪ ,‬הייתה בהלם‪ .‬עמד לפניה גבר לא כל כך צעיר‪,‬‬
‫נמוך קומה ודי מכוער‪ .‬הוא לא דמה כלל לאביר חלומותיה שראתה בדמיונה‪.‬‬
‫הוריה היו במבוכה‪ .‬הם טענו שלמענה הגיע הבחור‪ ,‬למענה הוציא את כל כספו‬
‫שקיבל במחנה לנסיעה הארוכה ועכשיו אין לו לאן ללכת‪ .‬כל התחנונים לא‬
‫עזרו‪ :‬היא דחתה אותו‪.‬‬
‫מוליה נקלע למצב ללא מוצא‪ .‬לא היה לו אפילו מקום ללון‪ .‬מי יודע איך‬
‫זה היה נגמר לולא הודיה מלך‪ ,‬שלקחה אותו תחת חסותה‪ .‬היא הביאה אותו‬
‫לביתם הקטן‪ ,‬כאילו היה בנה‪.‬‬
‫לא טוב לב בלבד הניע אותה‪ ,‬אלא גם רצון עז לחתן לפחות את אחת מבנותיה‪.‬‬
‫תחילה היא רצתה "לשווק" לו את הבכורה‪ ,‬פאשה‪ ,‬אך ברטה הייתה יפה ממנה‬
‫והוא בחר בה‪ .‬פאשה נותרה ברווקותה עד סוף ימיה‪.‬‬
‫כל הקהילה חגגה את חתונתם של מוליה וברטה‪ .‬מוליה התגלה כאדם טוב‬
‫לב‪ ,‬בדחן חד‪-‬לשון וחברה'מן‪ .‬רק שלא התברך ביופי חיצוני‪ ,‬אך חיסרון זה‬
‫התגמד אל מול תכונותיו האחרות‪ .‬כולם אהבו אותו‪ ,‬ובכל מסיבה הוא היה‬
‫הכוכב‪.‬‬
‫ומה קרה עם כלתו המיועדת? גניה קיבלה היתר לנסוע לקולפאשבו‪ ,‬לכאורה‬
‫כדי ללמוד‪ ,‬אך למעשה נסעה לחפש חתן‪ .‬בקולפאשבו הייתה קהילה יהודית‬
‫גדולה ובה הרבה בחורים פנויים‪ .‬היא הכירה שם סטודנט למתמטיקה‪ ,‬גם הוא‬
‫לא יפה תואר‪ ,‬אך גבוה‪ ,‬מרשים ומוכשר מאוד‪ ,‬והתחתנה אתו‪ .‬מאז נישואיה‬
‫היא לא למדה ולא עבדה‪ ,‬אלא הייתה עקרת בית וגידלה את ילדיהם‪.‬‬
‫מאחר שההורים שלי והודיה מלך לא היו מוכנים להסתפק ברישום הנישואין‬
‫במחלקה למרשם האוכלוסין בוועד הפועל אלא רצו חתונה יהודית של ממש‪,‬‬
‫עם חופה וקידושין‪ ,‬התעוררו כמה בעיות‪ .‬אחת מהן – מניין נשיג שמלת כלה‪.‬‬
 ‫‪ | 126‬רבקה רבינוביץ‬

‫הלכנו לחנות היחידה בכפר שבה נמכרו בדים ובחרנו בד משי סינתטי‪ ,‬הבהיר‬
‫ביותר שהיה‪ ,‬הרקע בצבע קרם‪ ,‬ועליו פזורים פרחים קטנים‪ .‬האימהות אמרו‬
‫שזאת בחירה טובה כי לשמלה יהיה שימוש רב‪-‬פעמי‪ ,‬אפשר יהיה ללבוש‬
‫אותה אחר‪-‬כך לאירועים שונים‪ .‬תופרת יהודייה מהכפר‪ ,‬הגברת קרמר‪ ,‬תפרה‬
‫לי את השמלה‪.‬‬
‫בעיה נוספת הציבה לפנינו אתגר לא פשוט –איך לערוך טקס חופה וקידושין‪.‬‬
‫מי יודע לערוך חופה? מי מכיר את המילים שיש לומר ואת הנוהג בכללותו?‬
‫כחודש לפנינו הייתה החתונה של ברטה ומוליה‪ ,‬יכולנו לנהוג כפי שהם נהגו‪,‬‬
‫אבל אבא שלי אמר שזה לא היה מושלם‪ .‬אני חושבת שגם החופה שלי הייתה‬
‫רחוקה משלמות‪.‬‬
‫היה בקהילתנו גבר אחד‪ ,‬קצב במקצועו‪ ,‬שידע קצת עברית ונוהגי קידושין‪,‬‬
‫הוא מי שערך את חופתה של ברטה‪ .‬גם אבא שלי ידע עברית‪ ,‬ואפילו טוב‬
‫ממנו (הוא הפליא לשיר שירי חזנות)‪ .‬אבא ישב ודן אתו על כללי הטקס‪.‬‬
‫בעשרים ושבעה באפריל נרשמנו כזוג נשוי במחלקת רישום האוכלוסין‪.‬‬
‫החתונה תוכננה לאחד במאי‪ .‬היה זה יום חג בברית המועצות‪ ,‬יום הסולידריות‬
‫של פועלי כל העולם שנחגג במשך יומיים‪ .‬אנשים יהיו פנויים באותו יום וגם‬
‫למחרת‪ .‬לכן זה היה תאריך נוח‪.‬‬
‫אימא ואני העברנו את הימים בין ההרשמה במועצה לחתונה בבישולים‪.‬‬
‫אפינו עוגות בתנור לבישול ועל הגחלים‪ ,‬המצאנו כל מיני קרמים וקישוטים‪.‬‬
‫וכל מאכל מוכן היינו צריכות להוריד למרתף‪ ,‬פן יתקלקל‪.‬‬
‫הודיה‪ ,‬חמותי המיועדת‪ ,‬הייתה אחראית למשקאות‪ .‬היא ידעה להכין מין‬
‫"ב ָראגָ ה" — משקה דומה לבירה‪ ,‬אך יותר חזק‬‫משקה תוצרת בית‪ ,‬שנקרא ְ ּ‬
‫ומשכר‪ .‬לקנות וודקה לכמות כזאת של מוזמנים לא יכולנו להרשות לעצמנו‪.‬‬
‫להכנת בראגה היה צורך בכמה קילוגרמים של סוכר‪ ,‬וכמו להכעיס‪ ,‬דווקא‬
‫בתקופה זאת הסוכר נעלם מהחנויות‪ ,‬כי מחסור במוצרים היה דבר רגיל‬
‫במציאות של אז‪ .‬לעומת זאת נמכרו בשפע סוכריות פשוטות שנקראו "כריות"‬
‫בשל צורתן‪ .‬הודיה לא אמרה נואש והחליטה להשתמש בסוכריות במקום‬
‫בסוכר‪ .‬הסוכר שבסוכריות אמנם הפך לאלכוהול‪ ,‬אבל בעזרת תוספות ותרכיזי‬
‫פירות‪ ,‬המשקה קיבל טעם מתקתק ומוזר‪ .‬לי המשקה הזה גרם לבחילה‪ ,‬אבל‬
‫האורחים‪ ,‬כפי שהתברר אחר‪-‬כך‪ ,‬שתו גם שתו‪ .‬המשקה הזה היה משכר מאוד‬
‫דווקא בשל רכיביו‪ .‬בנוסף לבראגה קנינו כמה בקבוקי יין בשביל הגברות‬
‫המבוגרות שהוזמנו‪.‬‬
‫כל הקהילה היהודית הייתה מוזמנת‪ ,‬לא פחות מארבעים איש‪ .‬הוצאנו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪127‬‬

‫מהחדר היחיד של ביתנו את כל המיטות‪ ,‬השאלנו שולחנות מהשכנים וחיברנו‬

‫אותם בצורת האות חי"ת‪ .‬אבא ויאשה בנו מקרשים ספסלים ארוכים‪ .‬למרבה‬
‫הפלא היה מקום לכולם ואפילו נשאר שטח באמצע לחופה ואחריה לריקודים‪.‬‬
‫אינני זוכרת אם הייתה שבירת כוס‪ .‬אימא תרמה את טבעת הנישואין שלה‬
‫לצורך הטקס‪ ,‬והיא שהולבשה לי על האצבע‪ .‬נאמרו מילים בעברית‪ ,‬שלא‬
‫הבנתי‪ .‬גם חתני אמר משהו — כנראה "את מקודשת לי בטבעת זאת"‪ .‬אינני‬
‫בטוחה שהכול היה "כשר" בטקס הזה‪ ,‬אך לפחות השתדלנו‪.‬‬
‫היה די שמח‪ ,‬רקדנו ושרנו‪ ,‬מוליה תרם לאווירה באמירות שנונות ובבדיחות‪.‬‬
‫אמרנו לו בצחוק‪" :‬היזהר‪ ,‬שלא תחטוף עוד פעם שבע שנים בפנים!"‬
‫אחרי שנגמרה כל המהומה והאורחים התפזרו‪ ,‬לא היה לאף אחד מאתנו מקום‬
‫לישון‪ ,‬כי כל המיטות היו בחוץ‪ .‬לא הכנסנו אותם ולא פירקנו את השולחנות‪,‬‬
‫כי ידענו שרוב האורחים‪ ,‬במיוחד הצעירים‪ ,‬יבואו גם למחרת להמשיך בחגיגה‪.‬‬
‫אותנו‪ ,‬הזוג הצעיר‪ ,‬יחד עם הזוג ברטה ומוליה והאחות פאשה‪ ,‬שלחו לדירה‬
‫של משפחת מלך‪ .‬חמישה איש בחדר‪ ,‬קצת מוזר לליל כלולות‪ ,‬אך גם טיפוסי‬
‫לתנאי חיינו‪ .‬איני יודעת איפה ישנו ההורים — אם ישנו בכלל‪ .‬הרי צריך היה‬
‫לשטוף את הכלים ולסדר קצת את החדר לקראת יום נוסף של חגיגה‪.‬‬
‫היום השני היה עוד יותר עליז‪ ,‬כי באו בעיקר הצעירים‪ .‬היה יותר מקום‬
‫לרקוד ולהשתולל‪ .‬היה לנו עגל קטן מהפרה שלנו; מוליה הכניס אותו לחדר‬
‫ורקד סביבו בכל מיני תנוחות‪ .‬התגלגלנו מצחוק‪.‬‬
 ‫פרק ‪20‬‬
‫תמונות מחיי נישואין‬
‫נגמרו החגיגות והחלו חיי היום‪-‬יום‪ .‬בתוך זמן קצר התברר שהם פחות נעימים‬
‫מהחתונה‪.‬‬
‫במקום הארגז שעליו ישנתי כרווקה קיבלנו מיטת עץ‪ ,‬שאחי קודם ישן עליה‪.‬‬
‫היא עמדה במרחק כמה צעדים ממיטת הוריי‪ .‬מובן שעל הנאה מינית אין מה‬
‫לדבר בתנאים כאלה‪ .‬הדבר היחיד שהיה לי בראש בזמן קיום יחסי מין היה —‬
‫שלא נעשה רעש‪ ,‬שאימא ואבא לא יתעוררו‪.‬‬
‫במשך כשבוע לא יכולתי להירדם בכלל כי לא הייתי רגילה להרגיש לידי‬
‫"גוף זר"‪ .‬המיטה הייתה צרה‪ ,‬נאלצנו לשכב צמודים מאוד‪ ,‬כמו בתקופתנו‬
‫הראשונה בסיביר‪ ,‬בכפר מאליה‪-‬בוגרי‪ ,‬כשישנתי יחד עם אימא‪ .‬אין מקום‬
‫לזוז‪ ,‬להסתובב מצד לצד אפשר רק ביחד‪.‬‬
‫הייתה לי תקווה קלושה שהוריי יסדרו לנו איזה מקום מגורים נפרד‪ ,‬קטנטן‪,‬‬
‫כמו שעשו באותה תקופה כמה הורים של זוגות צעירים אחרים‪ .‬מקום זול‪,‬‬
‫אפילו בצריף‪ ,‬רק פרטי‪ ,‬אך הוריי לא גילו שום כוונה לעשות משהו בעניין‪.‬‬
‫הנישואים לא הביאו לי עצמאות כי נשארתי בחסות ההורים‪ ,‬בלי אפשרות‬
‫לנהל משק בית משלי‪ ,‬בלי פרטיות שחשובה מאוד לפיתוח מערכת יחסים‬
‫נורמלית בין בני זוג‪.‬‬
‫בתקופה הראשונה לנישואיי לא שוחררתי מהעבודה בבית החרושת ללבנים‪.‬‬
‫נאלצתי להמשיך בעבודה המגעילה הזאת‪ ,‬ללא כל שכר‪ .‬רק דבר אחד יכול‬
‫היה לגאול אותי מעבודת כפייה זאת‪ :‬אישור רפואי שאני בחודש הרביעי‬
‫להיריון‪ .‬בפעם הראשונה שהריתי הפלתי את העובר בחודש השני להיריון‪ ,‬כך‬
‫שלא יכולתי להציג מסמך כזה‪ .‬ההפלה אירעה אחרי יום עבודה קשה במיוחד‪,‬‬
‫כששולחתי‪ ,‬יחד עם רוב העובדות‪ ,‬לפרוק מטען עצים מספינת גרר‪.‬‬
‫לא היה אפילו זכר לכל האמצעים הטכנולוגיים המשמשים לפריקת מטענים‬
‫בנמלים מודרניים‪ .‬המנופים היחידים היו הידיים הנשיות‪ ,‬כי הגברים הרי‬
‫ממלאים תפקידי ניהול חשובים ולא משתתפים בעבודות פשוטות כאלה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪129‬‬

‫הגברים המעטים שליוו את קבוצת הנשים הגדולה עסקו בארגון עבודת‬

‫הפריקה על שפת הנהר וגם השגיחו עלינו‪.‬‬
‫כל אלף ואחת המלאכות הפיזיות שהיו מנת חלקי בשנות גלותי בסיביר‪ ,‬לא‬
‫הפכו אותי לאישה שרירית וחזקה‪ .‬הידיים שלי היו ונשארו די חלשות‪ .‬היו‬
‫הרבה מקרים בחיים שסבלתי מאוד מחולשה‪ .‬היום הארור ההוא היה אחד‬
‫מהם‪.‬‬
‫לצורך ביצוע הפריקה חולקנו לשתי קבוצות‪ ,‬וכל קבוצה חולקה לזוגות‪.‬‬
‫הקבוצה הראשונה הייתה מעבירה את הקרשים והגזעים השלמים מבטן‬
‫הספינה לסיפון‪ .‬הקבוצה השנייה‪ ,‬שאני השתייכתי אליה‪ ,‬עלתה בסולם‬
‫האנייה לסיפון‪ ,‬תפסה את הקרש או את העץ‪ ,‬חזרה לשטח הנמל וסידרה את‬
‫המטען בערמות גבוהות‪ .‬כל זוג נשים לקח יחידה אחת והחזיק אותה בשני‬
‫הקצוות‪ ,‬אחת בקצה הקדמי והשנייה באחורי‪ ,‬וכך הלכו מסיפון הספינה עד‬
‫המקום מיועד‪.‬‬
‫היו קרשים דקים וקלים יחסית‪ ,‬אך היו גם עבים וכבדים מאוד‪ ,‬שפשוט‬
‫לא היה בכוחי להחזיק‪ .‬הייתי הולכת עם קרש כזה וחושבת‪ :‬תכף הוא ייפול‬
‫לי מהידיים! אלא שלהפיל אותו אסור בשום פנים ואופן‪ :‬אם אני אפיל את‬
‫קצה העץ שלי‪ ,‬הקצה השני "יקפוץ" ויכה בשותפה שלי והיא עלולה להיפגע‬
‫קשות‪ .‬איני יודעת איך החזקתי מעמד ולא הפלתי אף עץ מידיי‪ ,‬אך לעומת‬
‫זאת הפלתי את העובר שנשאתי ברחמי‪.‬‬
‫עוד חוויה נוראה אחת שעברתי באותו הקיץ‪ ,‬לפני שנפרדתי סופית מבית‬
‫החרושת ללבנים‪ ,‬היה הגיוס לכיבוי שרפת יער‪.‬‬
‫מוקד השרפה היה קרוב ליישוב שבו היה בית החרושת ללבנים‪ ,‬לכן הייתה‬
‫התגייסות כללית‪ .‬גם עובדי מפעלים אחרים וחברי הקולחוזים גויסו‪ .‬הגיעו גם‬
‫הרבה נאצ'אלניקים מפאראבל‪ ,‬הרי לכל מבצע דרושים אנשי ניהול‪.‬‬
‫הציוד שעמד לרשות הכבאים המגויסים היה מגוחך‪ .‬אמנם הגיעו כמה עגלות‬
‫עם חביות מים‪ ,‬אך רוב העבודה נעשתה באופן ידני‪ .‬המגויסים קיבלו דליים‬
‫כדי לקחת מים מהחביות ולשפוך על האש‪ ,‬אלא שמלאי המים אזל בתוך‬
‫דקות מעטות‪ ,‬והעגלונים נאלצו לנסוע אל הנהר הקרוב למלא את החביות‪ .‬מה‬
‫עשינו בינתיים? חילקו לנו ענפים עבים מעצי האשוח כדי להכות באש שאחזה‬
‫בעשב היבש ובשיחים הנמוכים‪ .‬הזהירו אותנו להישמר ממצב שבו האש תקיף‬
‫אותנו מכל הצדדים; חייבים להשאיר לפחות צד אחד פנוי כדרך מילוט‪.‬‬
‫הייתה זאת אחת החוויות הקשות ביותר שעברתי בחיי‪ .‬הרעש מחריש‬
‫האוזניים כשהאש עלתה במהירות הבזק לאורך גזע עץ עד צמרתו‪ ...‬הקפיא‬
 ‫‪ | 130‬רבקה רבינוביץ‬

‫את הדם‪ .‬מה גם שלא היה שום אמצעי להתמודד עם האש שמשתוללת בענפי‬
‫העץ‪ .‬אחר‪-‬כך חתיכות עץ חצי‪-‬שרופות נפלו למטה והמשיכו לבעור על‬
‫הקרקע‪ .‬בדרך נס איש לא נפגע‪.‬‬
‫לקראת הערב הצליחו להשתלט על השרפה איכשהו‪ ,‬למרות חוסר הארגון‬
‫והציוד החסר‪ .‬באירוע כזה הגורם המכריע הוא מספר האנשים ולא מיומנותם‪.‬‬
‫התגברנו על האש בעזרת מסה אנושית‪ .‬על הקרקע נשארו גחלים לוהטות‬
‫ששלחו ניצוצות לכל עבר‪ ,‬והיה ברור שהשרפה עלולה להתחדש בכל רגע‪ ,‬אך‬
‫בינתיים אש גלויה לא נראתה‪.‬‬
‫כל הגברים‪ ,‬כולל העגלונים עם חביות המים והפקידים שנתנו הוראות‪ ,‬נסעו‬
‫הביתה‪ .‬לפני שעזבו‪ ,‬הם הורו לקבוצת בחורות ונשים צעירות‪ ,‬גם אני בתוכה‪,‬‬
‫להישאר ביער‪ ,‬כדי להשגיח שהאש לא תפרוץ שוב‪ .‬לקבוצתנו צורפו כתגבורת‬
‫כמה בחורים מצוידים באתים‪ .‬מיותר לציין‪ ,‬שלמשפחות "המשגיחים" איש‬
‫לא טרח להודיע לאן נעלמו קרוביהם‪.‬‬
‫הלילה היה קר מאוד‪ .‬הדלקנו מדורה בקרחת יער שנוצרה כשכל העצים שהיו‬
‫בה נשרפו‪ .‬מדי פעם ראינו להבות בחשכה ורצנו לכבות‪ :‬הכינו בשיחים אחוזי‬
‫האש בעזרת ענפי האשוח‪ ,‬זרקנו אדמה על העשב הבוער‪ .‬לא פעם היה נדמה‬
‫שהאש מקיפה אותנו מכל הצדדים‪ .‬היינו קומץ בחורות ובחורים ביער גדול‪,‬‬
‫וידענו שאם האש תתחדש במלוא העצמה‪ ,‬אין כל סיכוי שנשתלט עליה‪.‬‬
‫כשהיינו כבר נואשים לגמרי‪ ,‬השמיים באו לעזרתנו‪ :‬גשם התחיל לרדת‪.‬‬
‫אמנם הוא כיבה גם את המדורה שלנו ורעדנו מקור‪ ,‬אך בכל זאת קיבלנו את‬
‫הגשם בקריאות שמחה‪.‬‬
‫ישבנו רטובים וקפואים ולא העזנו לעזוב‪ :‬הרי איש לא נתן לנו רשות ללכת‬
‫הביתה‪ .‬גם בבוקר לא מיהרו הממונים להגיע‪ .‬כבר חשבנו שנשכחנו ביער‪.‬‬
‫בסביבות עשר באו מנהלי העבודה של בית החרושת‪ ,‬שמחים וטובי לב אחרי‬
‫לילה רגוע בבית‪ ,‬והואילו לשחרר אותנו‪.‬‬
‫הלכתי ברחובות הכפר בבגדים קרועים ושחורים‪ ,‬מלוכלכת‪ ,‬כאילו ברחתי‬
‫מהגיהינום‪.‬‬
‫זמן קצר אחרי השרפה נקראנו‪ ,‬מוסיה ואני‪ ,‬ללשכת המנהל‪ .‬התבשרנו‬
‫שתקופת גיוסנו הסתיימה ואנחנו חופשיות לעזוב‪" ,‬אלא אם ברצונכן להמשיך‬
‫לעבוד כאן"‪ .‬אפילו שילמו לנו מעט "לסגירת החשבון"‪.‬‬
‫שמחתי מאוד‪ ,‬אך שמחת השחרור התגלתה כמוקדמת‪ :‬בקושי הספקתי‬
‫להתאושש ושוב גויסתי לחודשיים‪ ,‬יחד עם מוסיה ועוד ידידה שלי איטה‪,‬‬
‫הפעם לעבודה בקולחוז — אותו קולחוז בכפר מאליה‪-‬בוגרי שאליו נשלחנו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪131‬‬

‫בבואנו לסיביר‪ .‬שוב נאלצתי ללכת בדרך המוכרת לי היטב — לכפר מאליה‪-‬‬
‫בוגרי וחזרה‪.‬‬
‫העבודה שהוטלה עלינו לא הייתה קשה במיוחד‪ .‬היינו צריכות להוביל זבל‬
‫אורגני מהאורווה שליד "חצר הסוסים" לשדות מרוחקים שמעבר לנהר‪ .‬רתמנו‬
‫שוורים למין מריצות דו‪-‬גלגליות‪ ,‬נסענו לאורווה למלא את המריצות בזבל‬
‫סוסים ונסענו עם המטען הארומטי הזה לשדה‪ ,‬לפי הוראת מנהל העבודה‪.‬‬
‫יכולנו לשבת בזמן הנסיעה‪ ,‬בחלק הקדמי של המריצה היה מותקן קרש שנועד‬
‫לישיבת "הנהג"‪ .‬הבעיה הייתה שחברי הקולחוז השאירו לנו את השוורים הכי‬
‫עיקשים‪ ,‬שלפעמים נעמדו במקום וסירבו לזוז ולפעמים‪ ,‬במקום לעלות על‬
‫הגשר‪ ,‬ניסו לפנות ישר לנהר כדי לשתות‪ .‬למדנו להרביץ להם ולקלל אותם‬
‫והסתדרנו איכשהו‪ .‬באמצע היום נהגנו‪ ,‬כפי שמקובל בקולחוז‪ ,‬לעשות הפסקה‬
‫ארוכה של כמה שעות‪ .‬אכלנו מה שהבאנו מהבית‪ ,‬שכבנו בצל על הדשא ונחנו‪.‬‬
‫בניגוד לימי המלחמה‪ ,‬כאשר הקולחוז הקציב לעובדים חמש מאות גרם לחם‪,‬‬
‫עכשיו לא נתנו כלום‪" .‬המועצה האזורית גייסה אתכן‪ ,‬אז שהמועצה תשלם"‪,‬‬
‫נאמר לנו‪.‬‬
‫לי ולחברתי איטה זה לא היה כל כך חשוב‪ ,‬כי כבר לא היינו רעבות ללחם‪,‬‬
‫אבל מוסיה הייתה במצב קשה‪ .‬לפני שהחלה מדיניות סילוקם של הגולים‪,‬‬
‫במיוחד של היהודים‪ ,‬מכל המשרות הקבועות לצורך גיוסם לעבודות עונתיות‬
‫קשות ללא תשלום משכורות‪ ,‬מוסיה‪ ,‬כמזכירה בבית הספר‪ ,‬הצליחה איכשהו‬
‫לפרנס במשכורתה הזעומה את עצמה ואת אמה‪ .‬אך לאחר שפוטרה וגויסה‬
‫לעבודות כפייה תמורת פרוטות ולעתים גם ללא תשלום — מצבה הוחמר‪.‬‬
‫מי יודע מה היה קורה לה ולאמה הזקנה לולא הסולידריות היהודית‪ .‬גורלן‬
‫יכול היה להיות טרגי‪ ,‬אלא שהקהילה היהודית לא נתנה לאנשיה ללכת לאיבוד‪.‬‬
‫למרות הקשיים והעוני של כולם‪ ,‬שום יהודי בפאראבל לא נעזב לנפשו ולא מת‬
‫מרעב‪ .‬התחלקנו עם מוסיה ועם אמה במה שיכולנו‪.‬‬
‫הייתי חוזרת הביתה די מאוחר‪ ,‬כי העבודה נמשכה עד שקיעת החמה והיה‬
‫עלינו ללכת ברגל הביתה‪ ,‬כארבעה קילומטרים‪ .‬לעתים קרובות לא מצאתי‬
‫את בעלי בבית‪ .‬כשהיה חוזר‪ ,‬פיו הדיף ריח קל של וודקה‪ .‬הרגשתי במתח בינו‬
‫לבין הוריי‪ .‬חשבתי לעצמי‪ :‬זה בלתי‪-‬נמנע כשכולם מסתובבים בחדר אחד ואין‬
‫טיפה של פרטיות‪ .‬חששתי מהבאות‪ ,‬כי אחרי שאלד יהיה עוד יותר צפוף‪.‬‬
‫אימא הייתה רגילה לשלוט בבית ביד רמה‪ ,‬ואילו יאשה לא היה טיפוס שקל‬
‫לביית אותו‪.‬‬
‫המצב הכלכלי בבית היה די קשה‪ ,‬אך נסבל‪ ,‬הכרנו מצבים הרבה יותר קשים‪.‬‬
 ‫‪ | 132‬רבקה רבינוביץ‬

‫היו לנו ירקות וחלב בכמות מצומצמת‪ ,‬לחם ומוצרים בסיסיים אחרים נקנו‬
‫ממשכורתו של אבא‪ .‬בשר וביצים לא קנינו — אלה נחשבו מותרות‪ .‬יאשה היה‬
‫מתלונן באוזניי על קמצנותם של הוריי‪ .‬הטענה לא הייתה רחוקה מהאמת‪ ,‬אך‬
‫הם‪ ,‬בניגוד מוחלט לו‪ ,‬דאגו לעתיד‪ .‬הם אף פעם לא נקלעו למצב שהכסף אזל‬
‫וצריך לחפש ממי ללוות‪ .‬למצבים כאלה התוודעתי מאוחר יותר‪ ,‬כשחיינו עם‬
‫הילדים לבד‪ ,‬בלי הוריי‪.‬‬
‫סיפור העגלים של הפרה שלנו הוא סיפור עצוב‪ .‬הטיפול בעגלים היה‬
‫באחריותה של אימא‪ ,‬בעוד תפקידי היה לחלוב את הפרה‪ .‬אימא הייתה‬
‫מאכילה בבקבוק את העגל שזה עתה נולד והופרד מאמו‪ ,‬וכל עגל חדש נקשר‬
‫אליה והלך אחריה כמו כלבלב‪ .‬כולנו אהבנו את העגלים החמודים‪ ,‬לכל אחד‬
‫מהם נתנו שם‪ .‬אלא שהמדינה גבתה את כמות הבשר שלה; חוץ מזה גם לא‬
‫יכולנו לגדל ליד הבית חוות בקר שלמה‪.‬‬
‫רק אימא‪ ,‬בעלת האופי החזק‪ ,‬הייתה מסוגלת להוביל את העגל‪ ,‬שהלך אחריה‬
‫בתום ובאמון מלא‪ ,‬לבית המטבחיים הקרוב‪ .‬אבא ואני סירבנו בתוקף לקחת‬
‫בזה חלק‪ .‬במהלך השחיטה אימא חיכתה בחוץ‪ ,‬מיד אחרי השחיטה הופרש‬
‫המס למדינה‪ ,‬ארבעים ושמונה קילוגרם‪ ,‬והמעט שנותר נמסר לאימא‪ .‬לכולנו‬
‫היה קשה לאכול את בשר העגל שאהבנו‪ ,‬ובמיוחד לאימא‪ .‬לקח לנו כמה ימים‬
‫להתרגל‪ .‬כעבור שבועיים‪-‬שלושה המלאי היה נגמר‪ ,‬וחזרנו לתפריט הצמחוני‪.‬‬
‫היה לאימא עוד תפקיד קבוע‪ ,‬שרק היא הייתה מסוגלת למלא‪ .‬פעם בשנה‪,‬‬
‫כשהפרה הייתה מיוחמת‪ ,‬אימא הייתה מובילה אותה לקולחוז — אותו קולחוז‬
‫שבו עבדתי‪ ,‬כי הוא היה הכי קרוב‪ .‬היא הייתה נכנסת עם הפרה לחצר שליד‬
‫הרפת כדי שפר הרבעה יעבר אותה‪ .‬על השרות הזה הקולחוז גבה תשלום‪.‬‬
‫לפעמים ליוויתי את אימא ועקבתי אחרי המתרחש ממקום בטוח מאחורי‬
‫הגדר‪ .‬פחדתי מהפר פחד מוות‪ ,‬ואילו אימא עמדה בפנים‪ ,‬ממש ליד המפלצת‬
‫הרושפת בעלת הקרניים העצומות‪ ,‬מחזיקה ביד חבל הקשור לקרני הפרה‪,‬‬
‫בעוד הפר "עושה את עבודתו"‪.‬‬
‫אבא המשיך לעבוד בתחנת הכבאות ובזמנו הפנוי‪ ,‬בין המשמרות‪ ,‬עשה כל‬
‫מיני תיקונים‪ ,‬שיפוצים ועבודות עזר אחרות‪ .‬היו לו ציפיות גדולות מבעלי‪,‬‬
‫מפני שהוא קיבל לעתים קרובות הזמנות לעבודות שלא ידע לבצע – למשל‬
‫לבנות תנור בישול חדש‪ .‬הוא קיווה שיאשה יעזור לו וכך ירוויחו סכומים‬
‫הגונים של כסף‪ ,‬כי על עבודות כאלה שילמו יפה‪ .‬אלא שיאשה לא היה להוט‬
‫להגדיל את הכנסות המשפחה; רק לעתים רחוקות הסכים לקחת איזו עבודה‬
‫מזדמנת אחרי שעות העבודה; לרוב ההצעות ענה בסירוב‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪133‬‬

‫לא זאת בלבד שסירב לעשות עבודות מזדמנות‪ ,‬אלא שהוא בכלל לא הרגיש‬
‫מחויבות לתרום את חלקו לכלכלת הבית‪ .‬את משכורתו מחברת הבנייה ראה‬
‫כ"דמי כיס" שלו‪ .‬לשאלות של הוריי ושלי‪" :‬מתי תהיה משכורת?" ענה בדרך‬
‫כלל‪" :‬המנוולים מהחברה מעכבים את התשלום"‪ .‬פעם בכמה חודשים היה‬
‫נותן סכום קטן‪ ,‬אחרי נדנודים רבים‪ .‬הוא קיבל חיזוקים להתנהגות זאת מאמו‬
‫שהייתה משוכנעת כי הוריי הקמצנים יושבים על שקים של כסף‪.‬‬
‫הרגשתי מאוד לא בנוח מהמצב הזה‪ ,‬לא רציתי לחיות על חשבון ההורים‬
‫וקיוויתי לצאת מהתלות בעזרת נישואיי‪ .‬גם אני לא תרמתי לכלכלת הבית‬
‫עקב הגיוס לקולחוז שלא שילם לי פרוטה על עבודתי‪ .‬בסוף הקיץ שוב נכנסתי‬
‫להיריון‪.‬‬
‫האווירה בבית הייתה מתוחה‪ .‬היה ברור שהתחזיות שאבא שלי ישפיע על‬
‫יאשה ו"יעשה אותו בן‪-‬אדם יציב" לא עומדות להתגשם‪ .‬אם הבריות אז היו‬
‫מכירים את הפסיכולוגיה המודרנית‪ ,‬היו יודעים שאין לצפות מאדם בן עשרים‬
‫ושמונה שישנה את אופיו‪.‬‬
‫אלא שאז לא הבינו את זה‪ .‬ולי עדיין היו אשליות‪ .‬קיוויתי שאם נגור לבד‪,‬‬
‫יאשה ייקח אחריות על חיינו‪ ,‬כי פשוט לא תהיה לו בררה‪.‬‬
‫פניתי להודיה אמו בבקשה שתשפיע עליו‪ ,‬אך לשווא‪ .‬פילוסופיית החיים של‬
‫בני משפחת מלך – שעיקרה לא לדאוג לשום דבר ולחיות את היום – התגלתה‬
‫כחזקה יותר מהחריצות ומהשאפתנות ששלטה במשפחת רבינוביץ'‪ .‬הודיה‬
‫מעולם לא חינכה את ילדיה לשאוף לאיזושהי מטרה‪ .‬היא הייתה משוכנעת‬
‫שלבנה מגיע לחיות כמו נסיך‪ ,‬מאחר שהתחתן עם "בת עשירים"‪ .‬סגנון החיים‬
‫החסכוני הנהוג בביתנו היה נלעג בעיניה‪ ,‬והיא‪ ,‬כמו יאשה‪ ,‬האשימה את הוריי‬
‫בקמצנות‪ .‬הייתי המומה‪ .‬איזו זכות יש להם לבוא בדרישות לרמת חיים טובה‬
‫יותר‪ ,‬בעוד הוא לא תורם דבר להעלאתה?‬
‫התאכזבתי מאוד מהודיה‪ .‬לפני השיחה הזאת חיבבתי אותה‪ ,‬חשבתי שהיא‬
‫תהיה בשבילי "אימא שנייה"‪ .‬אהבתי את הקלילות שלה ואת המזג הנוח שלה‪.‬‬
‫ציפיתי לתמיכה במאמציי לבנות את חיי משפחתי הצעירה על יסודות בריאים‪,‬‬
‫לא נצלניים‪ .‬מהר מאוד הבנתי שלא אזכה לתמיכה ממנה; מאחורי החיוך‬
‫והחביבות שלה לא עמד שום דבר‪ .‬פעמים רבות בעתיד נוכחתי שהערכתי‬
‫אותה מחדש הייתה נכונה‪.‬‬
‫לא רבתי אתה‪ .‬לא היה טעם לנסות "לחנך מחדש" אישה מבוגרת בעלת‬
‫גישה מגובשת לחיים‪ .‬נשארנו במצב של "תקינות פוליטית"‪ .‬מובן שגם בין‬
‫הוריי לבינה לא שררה אהדה גדולה‪ ,‬אבל נשמרו יחסים קורקטיים‪.‬‬
 ‫‪ | 134‬רבקה רבינוביץ‬

‫בחודש אוקטובר היו לי המון הזמנות לכתיבת כרזות לקראת החג הממלכתי‬
‫העיקרי — יום השנה למהפכה הבולשביקית‪ .‬הרווחתי די יפה ואת כל הכסף‬
‫מסרתי לאימא‪ ,‬אלא שהיא החזירה לי חצי ואמרה שאקנה לי משהו ללבוש‪.‬‬
‫התחלתי לחשוב ברצינות על מקום מגורים‪ .‬לא הייתה שום אפשרות להשיג‬
‫חדר שלם‪ ,‬כי לבעלי בתים לא היו חדרים ריקים להשכרה‪ .‬היה אז נהוג להשכיר‬
‫"מקום מיטה"‪ ,‬כלומר פינה בתוך חדר מאוכלס‪ .‬עד כמה שזה נשמע מוזר‪ ,‬היו‬
‫אנשים‪ ,‬במיוחד גולים כמונו‪ ,‬שהיו מוכנים תמורת כמה רובלים להשכיר פינה‬
‫בדירה שלהם הצפופה בלאו הכי‪ .‬צורה כזאת של מגורים לא הבטיחה שום‬
‫פרטיות‪ ,‬אך זאת הייתה האפשרות היחידה‪.‬‬
‫מצאתי מקום כזה אצל אישה אחת בודדה‪ ,‬יהודייה גולה ממולדביה‪ .‬קראו‬
‫לה הגברת רוזנברג‪ .‬הייתה לה בת‪ ,‬בגילי בערך‪ ,‬שקיבלה היתר לנסוע ללמוד‬
‫מוזיקה בקונסרבטוריון בעיר טומסק‪ .‬האם סבלה מאוד מבדידות אחרי שבתה‬
‫עזבה‪ ,‬ולכן רצתה להכניס לביתה דיירים‪ :‬לפחות יהיה לה עם מי לדבר‪.‬‬
‫אימא התחננה שלא נעזוב לפני הלידה ולפני שאלמד לטפל בתינוק‪ .‬האמת‬
‫חייבת להיאמר‪ :‬המחשבה על טיפול בתינוק הפחידה אותי מאוד‪ ,‬כי לא היה‬
‫לי שום ניסיון בנושא‪.‬‬
‫משיקולים אלה ואחרים הסכמתי שנישאר בינתיים‪ .‬יאשה התרכך קצת‪ ,‬עבד‬
‫עם אבא בכמה עבודות והביא לפעמים כסף ממשכורתו‪ .‬גם הוא וגם הוריי‬
‫השתדלו לא למתוח את החבל יותר מדי‪ .‬האווירה בבית הייתה נסבלת‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬אבא שלי‪ ,‬בניגוד למרבית הגברים‪ ,‬היה שונא מושבע של אלכוהול‪.‬‬
‫כאשר ניסה להניא את יאשה מהשתייה אחרי יום העבודה‪ ,‬יאשה היה מסביר‬
‫ש"כך עושים כולם" ואם מישהו יסרב להשתתף‪ ,‬הוא יהיה שנוא על חבריו‬
‫בעבודה‪ .‬יחס האנשים אליו תמיד היה חשוב לו מאוד‪ .‬הוא אהב להיחשב‬
‫חברה'מן‪ ,‬אהב לשמוע מחמאות על כך שהוא "יודע לשתות"‪ .‬זה היה "סמל‬
‫הגבריות" הראשון במעלה בעיני הפועלים‪ .‬הישגים אחרים להשתבח בהם הרי‬
‫לא היו להם‪.‬‬
‫הנשים הרוסיות היו מודעות למצב ומשלימות עמו‪" .‬גבר זה גבר"‪ ,‬היו‬
‫אומרות‪" ,‬יש להם צרכים משלהם"‪ .‬הימים הקריטיים היו ימי המשכורת‪ :‬רוב‬
‫הנשים חיכו לבעליהן ליד משרד החברה כדי לקחת מהם את הכסף‪ .‬הן התחשבו‬
‫ב"צרכים המיוחדים" של הגברים והשאירו להם רובל או שניים בשביל וודקה‪.‬‬
‫החורף זחל לאטו ונראה לי אין‪-‬סופי‪ .‬במשך כל חודשי ההיריון הרגשתי‬
‫ברע‪ ,‬היו לי בחילות — אולי בגלל מחסור באבות המזון הנחוצים להתפתחות‬
‫העובר‪ .‬מניסור ומביקוע של עצי הסקה הייתי משוחררת‪ ,‬אבא ובעלי עשו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪135‬‬

‫זאת‪ .‬עבודות "לא גבריות" כמו הבאת מים מהבאר ושטיפת הרצפה כן עשיתי‪,‬‬
‫עד יום הלידה‪ .‬ללכת עם אסל ושני דליי מים היה קשה‪ ,‬אך אימא אמרה‪" :‬כל‬
‫נשות הכפר ההרות עושות את זה‪ ,‬גם את יכולה!"‬
‫הבילוי היחיד היה מדי פעם ללכת לסרט‪ .‬למסיבות הצעירים הלכנו לפעמים‬
‫כשבעלי לחץ עליי‪ .‬לרקוד כמו קודם לא יכולתי בגלל ההיריון המתקדם‪ ,‬וחוץ‬
‫מלרקוד אין שם מה לעשות‪ .‬גם ברטה אחותו הייתה בהיריון מתקדם‪ .‬ישבתי‬
‫אתה ופטפטנו‪.‬‬
 ‫פרק ‪21‬‬
‫מות הרודן והולדת בתי‬
‫שני אירועים שקצת מוזר למנות אותם בשורה אחת — אירוע היסטורי ואירוע‬
‫פרטי — התרחשו באותה שנה‪ ,‬בהפרש של חודשיים‪.‬‬
‫אי‪-‬אפשר לדבר על אביב ‪ 1953‬בלי להזכיר את האירוע שאת משמעותו‬
‫קלטנו רק אחרי שנים‪ .‬בחמישה במרס מת הרודן הגדול סטלין‪ .‬העם היה‬
‫במבוכה רבה ולא ידע למה לצפות‪ .‬סטלין היה מין גורם קבוע בחיי המדינה‪,‬‬
‫כמו השמש שעולה במזרח ושוקעת במערב‪ .‬משהו גדול מהחיים‪ .‬ידו הייתה‬
‫בכול‪ ,‬בדברים הגדולים ובדברים הקטנים‪ .‬מי ינהיג עכשיו את העם‪ ,‬מי יראה‬
‫לו את הדרך אל העתיד המזהיר שהוא הבטיח?‬
‫אחת הסיסמאות הרשמיות של המשטר הסובייטי הייתה‪" :‬לנין תמיד‬
‫אתנו"‪ .‬למרות הסיסמה שהייתה תלויה בכל מקום‪ ,‬אפילו בכיתות בתי‬
‫הספר‪ ,‬את נוכחותו של לנין לא הרגשנו‪ ,‬הוא שכב בשקט במאוזוליאום‬
‫בכיכר האדומה ולא הפריע לאף אחד‪ .‬סטלין‪ ,‬לעומתו‪ ,‬באמת היה תמיד‬
‫אתנו‪ ,‬לטוב ולרע‪ .‬העם היה רגיל לכך שהכול‪ ,‬עד לפרט הקטן ביותר‪ ,‬כפוף‬
‫להוראות "מלמעלה"‪ .‬מזכיר סניף המפלגה במקום העבודה קיבל הוראות‬
‫פעולה ממזכיר הוועד האזורי‪ ,‬והמזכיר האזורי — ממזכיר הוועד המרכזי‬
‫בבירת החבל‪ ,‬והמזכיר בבירת החבל — ישירות ממוסקבה‪ .‬ומי נותן הוראות‬
‫במוסקבה? סטלין‪ ,‬המזכיר הכללי של המפלגה‪ .‬זהו מבנה השלטון במדינה‪,‬‬
‫וזה נראה לאזרחים טבעי‪ .‬ופתאום העומד בפסגת המבנה — סטלין — איננו‪.‬‬
‫זה היה מפחיד‪.‬‬
‫העם התאבל קשות‪ ,‬אך לנו כיהודים היה יחס מיוחד למותו של סטלין‪ .‬ידענו‬
‫שהסתלקותו הצילה את בכירי הרופאים היהודים העצורים ממשפטי ראווה‬
‫והוצאות פומביות להורג‪ ,‬ומאות אלפי יהודים ניצלו מהגליה המונית למזרח‬
‫הרחוק‪.‬‬
‫האזרחים שהיו רחוקים מרזי השלטון‪ ,‬פחדו מהמאבק הצפוי בהנהגה‬
‫ומגלישת המדינה לתוהו‪-‬ובוהו‪ .‬הרוסים נהגו כפי שתמיד נהגו כשיש חשש‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪137‬‬

‫משינוים‪ :‬רבבות מילאו את החנויות וקנו קרוסין‪ ,‬סבון‪ ,‬מלח וגפרורים‪ .‬שיהיה‬
‫בבית‪ ,‬על כל צרה שלא תבוא‪.‬‬
‫לא ידענו אם הסתלקותו של סטלין תגרום לשינויים במשטר בכלל ובמצבנו‬
‫כגולים בפרט‪ .‬אני הייתי פסימית‪ .‬מבנה המשטר והאידיאולוגיה שלו נראו לי‬
‫כל כך חזקים‪ ,‬ששום כוח בעולם לא יוכל לזעזע אותם‪ ,‬חשבתי גם שיימצא‬
‫לסטלין תחליף‪ :‬היה מנהיג אחד — יבוא אחר במקומו‪ ,‬ומי יודע‪ ,‬אם יהיה פחות‬
‫אכזר מקודמו‪ .‬רק לעתים רחוקות התגנבה למוחי המחשבה שאילו ידעתי על‬
‫מותו הקרוב של סטלין‪ ,‬אולי לא הייתי ממהרת להתחתן‪.‬‬
‫בחודש אפריל‪ ,‬כמו תמיד לפני חג אחד במאי‪ ,‬הוועד המרכזי של המפלגה‬
‫פרסם את "הפנייה לעם"‪ ,‬כלומר רשימת הסיסמאות לחג‪ .‬השינוי היחיד היה‬
‫בכך שלא היו סיסמאות המשבחות את סטלין‪ ,‬אך היו סיסמאות הקוראות‬
‫"להמשיך את מפעלו הדגול של חייו — בניית הקומוניזם"‪.‬‬
‫לי‪ ,‬כרגיל לפני החגים‪ ,‬היו הרבה הזמנות לכתיבת כרזות‪ .‬היה לי קשה‪ ,‬עם‬
‫הבטן התופחת‪ ,‬להתכופף מעל היריעות הרחבות של הבד האדום‪ ,‬אך השתדלתי‬
‫לעשות כמה שיותר‪ ,‬הייתי צריכה להרוויח כסף כדי לקנות ציוד הנחוץ לתינוק‪.‬‬
‫הייתה עוד בעיה שהעסיקה אותי בחודשים שלפני הלידה — בחירת שם‬
‫לתינוק‪ .‬בעלי הכריז שאם ייוולד לנו בן‪ ,‬יש להעניק לו שם לכבוד אביו המנוח —‬
‫אבא‪ .‬ידעתי שזה נוהג מקובל — להעניק לילדים שמות של סבים שאינם‬
‫בחיים‪ .‬היה קשה להתווכח על זה‪ ,‬כי באופן רשמי הצדק היה עמו‪ .‬אמנם גם לי‬
‫היו סבים וסבתות ששמותיהם ראויים להנצחה‪ ,‬אך מדובר היה באביו — דרגת‬
‫קרבה ראשונה‪ .‬גם הודיה תמכה בבחירת שם זה‪.‬‬
‫אני הייתי מזועזעת מהבחירה הזאת‪ .‬פה בארץ‪ ,‬אין לי שום התנגדות לשם‬
‫אבא — אך חיינו בין גויים‪ .‬ליהודי רוסיה היה מבחר שמות יהודיים שמקובלים‬
‫גם על הרוסים‪ ,‬ורובם נתנו לילדיהם שמות ממבחר זה‪ :‬יעקב‪ ,‬יוסף‪ ,‬מיכאל‪,‬‬
‫איליה‪ ,‬יפים‪ ,‬מירון‪ ,‬אריק‪ ,‬בוריס‪ .‬השם אבא לעומת זאת‪ ,‬לא היה מוכר‬
‫לרוסים‪ ,‬לכן חששתי שילד הנושא שם זה יסבול מלעג מצד חבריו‪ .‬נוסף על‬
‫כך‪ ,‬אני באופן אישי לא אהבתי את השם‪.‬‬
‫מה יכולתי לעשות? בעלי היה אדם עיקש מאוד‪ .‬אפילו שהוא עצמו השתמש‬
‫בשם המקובל יאשה (יעקב) במקום שמו האמתי ירוחם שהופיע במסמכים‪,‬‬
‫לבנו הוא רצה בהפגנתיות להעניק שם יהודי טהור‪ .‬לא היה לי סיכוי לשנות‬
‫את דעתו‪.‬‬
‫השתוקקתי שתיוולד לי בת‪ .‬גם אימא אמרה שהיא מתפללת לכך‪.‬‬
‫לאימא שלי הייתה עוד סיבה לאחל להולדת בת‪ :‬בקהילה היהודית בפאראבל‬
 ‫‪ | 138‬רבקה רבינוביץ‬

‫לא היה אף מוהל‪ .‬הרעיון שיהיה לה נכד ערל היה בלתי‪-‬נסבל בשבילה‪" .‬שיסתובב‬
‫לנו בבית שייגץ?" (כינוי לגוי צעיר‪ ,‬ביידיש)‪ ,‬הייתה אומרת בשאט נפש‪.‬‬
‫חודש לפניי‪ ,‬ברטה גיסתי ילדה בן‪ .‬משום מה לא העניקו לו שם לכבוד אביה‪.‬‬
‫בעלה מוליה עמד על כך שהבן יישא את שמו של אביו המנוח – יצחק‪ ,‬ובצורתו‬
‫הרוסית — איסאק‪.‬‬
‫אחרי הולדת התינוק של ברטה גיליתי עוד צד באישיותה של חמותי —‬
‫הערצת גברים‪ .‬אולי זה תואם את המסורת היהודית‪ :‬בעיניה בן זכר עומד‬
‫בפסגה ואילו בת — בתחתית הסולם‪ .‬היא נהגה לתת לי עצות איך אני חייבת‬
‫"לתת כבוד" לבעלי‪ .‬בני משפחת מלך התפארו בכך שברטה ילדה בן‪ .‬הודיה‬
‫הייתה מסתכלת על הכרס שלי ואומרת בנימה של זלזול קל‪" :‬נו‪ ,‬את בוודאי‬
‫תלדי בת"‪ .‬הלוואי‪ ,‬חשבתי בלבי‪.‬‬
‫כשהרהרתי בשאלת פולחן הבנים‪ ,‬נאלצתי להודות שאין מה להלין על‬
‫חמותי — הרי גם אצלנו במשפחה הפולחן הזה קיים‪ .‬האין אימא מתייחסת אל‬
‫אחי כמו אל נסיך‪ ,‬בעוד אני בעיניה "סתם ילדה"? אך בעת הזאת לפני הלידה‬
‫אימא עמדה לצדי‪ ,‬אחי נמצא רחוק‪ ,‬בעיר קולפאשבו‪ ,‬ולא קרו בחיי היום‪-‬יום‬
‫אירועים המדגישים את מעמדו המועדף‪.‬‬
‫אבא מצא במחסן תחנת הכבאות דגל אדום ממשי והביא אותו הביתה‪ .‬גיסתי‬
‫פאשה תפרה ממנו שמיכה למיטת התינוק‪ .‬צחקנו בינינו‪" :‬מי שלא ייוולד לי‪,‬‬
‫דבר אחד בטוח‪ :‬הוא יגדל תחת הדגל האדום"‪.‬‬
‫עגלות לתינוקות לא היו בחנויות‪ ,‬ראיתי עגלות רק אצל נשות הפקידים‬
‫הגבוהים‪ ,‬הן בוודאי הביאו אותן מאחת הערים הגדולות‪ .‬כל הנשים מ"העם‬
‫הפשוט" סחבו את תינוקותיהן על הידיים‪ .‬אפילו שזה קשה‪ ,‬במיוחד אם‬
‫מחזיקים ביד השנייה סל קניות‪ ,‬זה היה נחשב "עיסוק לא גברי"‪ .‬אף גבר לא‬
‫היה מהלך ברחוב עם תינוק על הידיים‪.‬‬
‫עבר חודש והגיע זמני ללדת‪ .‬יום לפני כן הייתי אצל רופאה‪ ,‬שהייתה‪ ,‬כמו‬
‫רוב הרופאים הכפריים‪" ,‬מומחית לכל דבר"‪ :‬גם פנימית‪ ,‬גם מנתחת‪ ,‬גם‬
‫רופאת נשים‪ .‬היא אמרה‪" :‬את תלדי בעוד שבוע"‪ .‬אלא שלמרות קביעתה‬
‫הנמרצת‪ ,‬הצירים תקפו אותי למחרת בבוקר‪.‬‬
‫יאשה הלך לעבודה כרגיל — הרי אין להיעדר מהעבודה בגלל זוטות‬
‫כמו לידה! אבא היה בתורנות בתחנת הכבאות‪ .‬התלבשנו‪ ,‬אימא ואני‪ ,‬ויצאנו‬
‫לכיוון בית החולים שהיה מרוחק מביתנו קילומטר וחצי ונמצא ליד הנמל‪,‬‬
‫על גדת הנהר אוב‪ .‬היה לי קצת קשה ללכת‪ ,‬אך אין בררה‪ .‬שום תחבורה‬
‫לבית חולים לא הייתה קיימת‪ ,‬כולם הלכו ברגל‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪139‬‬

‫התקבלתי‪ ,‬הולבשתי בכותונת של בית החולים‪ ,‬נפרדתי מאימא‪ .‬לבני‬

‫משפחה אסור היה להימצא לצד היולדת‪.‬‬
‫קיבלתי מיטה בחדר שנועד לנשים לפני הלידה‪ ,‬אך לא חייבו אותי לשכב‪ ,‬לכן‬
‫הסתובבתי בכל המחלקה‪ .‬שמעתי צעקות נוראות מחדר הלידה‪ .‬זה היה מפחיד‪.‬‬
‫כעבור שעה הגיעה הרופאה לביקור יומי במחלקה‪ ,‬ראתה אותי ואמרה‪" :‬את‬
‫כבר כאן?" והוסיפה‪ ,‬בפנייה למיילדת‪" :‬זאת תלד רק מחר בבוקר!"‬
‫המחלקה תפקדה ללא רופא‪ ,‬פרט לביקור קצר בבוקר‪ .‬האחראית הייתה‬
‫המיילדת‪ ,‬שמילאה גם תפקיד של מנהלת משק המחלקה‪ .‬רק במקרים של‬
‫סיבוכים היו קוראים לרופא התורן‪ ,‬שגם היה "מומחה לכל דבר"‪ .‬המחלקה‬
‫הייתה קטנה‪ ,‬ואחרי שאישה אחרת ילדה בבוקר‪ ,‬הייתי היחידה שעמדה ללדת‪.‬‬
‫הסתובבתי מהחדר למסדרון וחזרה‪ ,‬ניסיתי לשכב ושוב קמתי‪ ,‬הצירים פילחו‬
‫את גופי‪ ,‬ואף אחד לא שם לב אליי‪ .‬המיילדת האמינה לדברי הרופאה שאני‬
‫אלד רק למחרת בבוקר‪ .‬ואין מה לעשות לפני תחילת הלידה כי תרופות לא‬
‫היו‪ ,‬וצירי לידה — הם הדבר הטבעי ביותר‪.‬‬
‫בשעות אחר הצהריים הרגשתי שאיני יכולה עוד‪ ,‬שמשהו קורע אותי‬
‫מבפנים‪ .‬נכנסתי לחדר הלידה‪ ,‬התחננתי שהמיילדת תבדוק אותי‪ .‬הסתובבתי‬
‫סביב המיטה‪ ,‬כפופה כמו יש לי גבנון‪ .‬המיילדת אמרה‪" :‬חכי קצת‪ ,‬אני צריכה‬
‫לסיים את הזמנת המצרכים למחר‪ ,‬הרי לא תרצי שנישאר מחר בלי אוכל?" לא‬
‫הייתי מסוגלת לענות‪ ,‬רק נהמתי כמו חיה פצועה‪.‬‬
‫בסוף היא קמה ואמרה‪" :‬נו טוב‪ ,‬עלי על המיטה‪ ,‬אבדוק אותך!" היא עזרה‬
‫לי לטפס על המיטה המוגבהת‪ .‬כשנשכבתי‪ ,‬השמיעה קול צעקה‪" :‬אוי‪ ,‬הראש‬
‫כבר יוצא!" הרבה לא חסר שהייתי יולדת בעמידה‪.‬‬
‫בתי הגיחה אל אור העולם בצעקה רמה‪ ,‬והמיילדת אמרה שזה סימן לבריאות‬
‫טובה‪ .‬גם משקלה העיד על כך — ‪ 3.6‬קילוגרם‪ .‬בת — איזה אושר! כל כך רציתי בת!‬
‫המיילדת הורתה לי לרדת מהמיטה וללכת לחדר האימהות‪ ,‬ואני לא הייתי‬
‫מסוגלת אפילו לזוז‪.‬‬
‫— בואי‪ ,‬חבקי אותי חזק‪ ,‬היא אמרה‪ ,‬אני אעזור לך‪ .‬יופי‪ ,‬שבי‪ ,‬הורידי את‬
‫הרגליים‪ .‬אין דבר כזה "לא יכולה"‪ .‬כל הנשים יכולות‪ ,‬גם את תוכלי‪.‬‬
‫כך‪ ,‬מחובקות‪ ,‬הלכנו לאורך המסדרון לחדר האימהות הטריות‪ ,‬כשאני תלויה‬
‫על כתפיה‪.‬‬
‫בעלי לא הגיע לבקר אותי באותו ערב‪ .‬לגבר כמוהו זאת הזדמנות שאין טובה‬
‫ממנה לבלות עם חברים על בקבוק וודקה‪ ,‬כשהאישה הטרחנית בעלת המבט‬
‫הצדקני לא נמצאת בבית‪.‬‬
 ‫‪ | 140‬רבקה רבינוביץ‬

‫היה נהוג להחזיק את היולדות בבית החולים שבוע שלם‪ .‬הייתי מרוצה כי‬
‫הייתה לי מיטה נוחה‪ ,‬והאוכל‪ ,‬כמה שהיה דל‪ ,‬היה טוב יותר מזה שבבית‪.‬‬
‫לקרובי משפחה אסור היה להיכנס למחלקה מחשש מזיהומים‪ .‬אפשר היה‬
‫לשוחח דרך החלון‪ ,‬זה לא היה קשה כי המחלקה הייתה בקומת קרקע מוגבהת‪.‬‬
‫פרט לאימא‪ ,‬איש לא בא לבקר אותי‪.‬‬
‫ראיתי את בתי לראשונה רק למחרת בבוקר‪ ,‬כשהביאו אותה להנקה הראשונה‪.‬‬
‫אומרים שתינוקות בני יומם מכוערים — בתי הייתה יפה כבר אז‪ .‬תווי פניה‬
‫הזעירים היו כמו מצוירים‪ ,‬שום כתם‪ ,‬שום נפיחות‪ .‬הייתי צעירה מאוד‪ ,‬רק‬
‫בת עשרים ואחת‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬יצר האימהות התעורר בי מיד‪ .‬מחדר התינוקות‬
‫כמעט כל הזמן נשמע בכי; תמיד ידעתי להבחין בבכי של בתי‪ .‬באוזניי אפילו‬
‫הבכי שלה היה שונה‪ ,‬עדין‪ ,‬בעוד תינוקות אחרים צורחים בצורה מחרישה‬
‫אוזניים‪.‬‬
‫כך אישה הופכת לאימא‪ .‬לדעתי‪ ,‬אלה שבוחרות ללדת בניתוח קיסרי‬
‫מפספסות חלק ניכר מהתהליך כי הן מורדמות ואחר‪-‬כך מגישים להן תינוק‬
‫"מוכן"‪ ,‬לעומת אלה ש"חוות על בשרן" את ייסורי הלידה "יוצרות" את התינוק‬
‫מתוך הכאב והסבל ומשלמות את מלוא המחיר‪ ,‬שהוא לפעמים גם חייהן‪.‬‬
‫הסבתא השנייה‪ ,‬הודיה‪ ,‬קיבלה את בשורת הולדתה של נכדתה באמרת‬
‫כנף ביידיש‪" :‬כשנולד בן‪ ,‬כל פינות הבית צוחקות‪ ,‬וכשנולדת בת‪ ,‬כל הפינות‬
‫בוכות"‪ .‬לא אמרתי כלום‪ ,‬אך לעולם לא סלחתי לה על המילים האלה‪.‬‬
‫איני זוכרת למי שייך הרעיון הגאוני להעניק לתינוקת את השם עדה‪ .‬נדמה‬
‫לי שזאת הייתה אמי‪ .‬את השם הזה תמיד אהבתי‪ .‬במקרה שלנו "הרגנו‬
‫שתי ציפורים במכה"‪ :‬מצד אחד‪ ,‬בין השמות אבא ועדה‪ ,‬בכתיבה באותיות‬
‫קיריליות‪ ,‬מבדילה רק אות אחת‪ ,‬לכן זה התקבל בעיני משפחת מלך כהנצחת‬
‫שמו של חמי המנוח; מצד שני‪ ,‬הילדה קיבלה שם יפה‪.‬‬
‫הנבואות של המיילדת לגבי בריאות בתי לא התגשמו‪ ,‬לצערי‪ :‬התינוקת‬
‫סבלה מהקאות‪ ,‬הקיאה כמעט את כל החלב שינקה ממני‪ .‬במיוחד ביום‪ .‬מאחר‬
‫שמהנקות היומיות לא נשאר בה הרבה‪ ,‬נאלצתי להניק אותה שלוש פעמים‬
‫בלילה‪ :‬משום מה היא הייתה בלילה יותר רגועה והנקות ליליות עברו כמעט‬
‫ללא הקאות‪ .‬ובכל זאת הייתה רזה מדי‪ .‬אחרי חודש שקלה מאתיים גרם פחות‬
‫מאשר מיד אחרי הלידה‪ .‬האחות הרגיעה אותי‪ :‬תינוקות רבים יורדים במשקל‬
‫בחודש הראשון‪ .‬התופעה‪ ,‬הסבירו לי‪ ,‬נובעת מ"קיבה רגיזה"‪ .‬עם הזמן זה‬
‫אמור לעבור‪.‬‬
‫הרגשתי אשמה‪ .‬חשבתי שאולי חסרו בגופי חומרים חיוניים שאישה הרה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪141‬‬

‫חייבת לספק לעובר המתפתח ברחמה‪ .‬הייתי רזה כמו מקל כי לא ישנתי‬
‫בלילות ולא נחתי בימים‪ .‬חלב היה לי בשפע‪ ,‬אך אמרו לי שהוא דליל מדי‪.‬‬
‫הבעיות הגדולות התחילו כשרופאת הילדים אמרה שצריך לתת לתינוקת‬
‫מים ומיצי ירקות ואפילו ירקות מעוכים ודייסות‪ .‬לא הצלחתי בזה‪ :‬כל דבר‬
‫שלא בא מהשד שלי היא מיד הקיאה‪ .‬ניסינו לתת מים אפילו דרך טפטפת‪.‬‬
‫סיפרתי לרופאה שאני לא מצליחה להאכיל אותה אלא בחלב שלי‪ ,‬שהיא‬
‫פשוט לא יודעת לבלוע‪ .‬גם מוצץ היא דחתה‪ ,‬מהשבוע הראשון‪ ,‬לכן אי‪-‬אפשר‬
‫היה להאכיל אותה מבקבוק‪.‬‬
‫— אין דבר כזה‪ ,‬אמרה הרופאה‪ .‬הביאו אותה לבית החולים‪ ,‬אני בעצמי‬
‫אאכיל אותה ואת תלמדי‪.‬‬
‫עשינו כדבריה‪ ,‬הבאנו את התינוקת לבית החולים‪ ,‬ואני אושפזתי יחד אתה‪.‬‬
‫כשראתה אותנו במחלקה‪ ,‬הורתה הרופאה לאחות התורנית להכין דייסת‬
‫סולת דלילה‪ .‬כעבור כמה דקות הגיעה האחות עם הדייסה‪ .‬הרופאה לקחה את‬
‫התינוקת מידיי בתנועה נמרצת‪ ,‬התיישבה על המיטה והחלה להאכיל אותה‬
‫בכפית קטנה‪ .‬בהתחלה עדה שיתפה פעולה והתאמצה לבלוע את הדייסה‪,‬‬
‫והרופאה פנתה אליי בנימה מנצחת‪" :‬נו‪ ,‬את רואה‪ "...‬היא לא הספיקה לסיים‬
‫את המשפט; משהו כאילו התכווץ בקיבתה של הקטנטונת‪ ,‬והיא הקיאה את‬
‫כל הדייסה על שמלתה של הרופאה שקפצה ממקומה‪ ,‬רותחת מזעם‪ ,‬ורצה‬
‫לשירותים להתנקות‪ .‬הבנתי את זעמה‪ ,‬הייתי מבוישת‪ ,‬אך מה יכולתי לעשות?‬
‫היא לא האמינה לי וקיבלה את המנה שאני כדרך שגרה מקבלת כמה פעמים‬
‫ביום‪.‬‬
‫כעבור רבע שעה הרופאה חזרה‪ ,‬לבושה בשמלה אחרת וחלוק נקי‪ ,‬ואמרה לי‪:‬‬
‫— אתן יכולות ללכת הביתה‪ ,‬אין טעם שתישארו באשפוז‪.‬‬
‫— חשבתי שתעשו לה בדיקות כדי לאתר את סיבת ההקאות‪ ,‬עניתי לה‪ .‬ואז‬
‫היא אמרה מילים‪ ,‬שהיכו אותי כמו מכת שוט‪:‬‬
‫— אין מה לבדוק‪ .‬התינוקת הזאת לא תחיה‪ .‬יש לה פגם מולד שאולי בערים‬
‫הגדולות היו יודעים לתקן‪ ,‬אך לא כאן‪ ,‬במרפאה כפרית‪ .‬היא תחיה כל עוד את‬
‫מיניקה אותה‪ ,‬ואחר‪-‬כך תמות‪.‬‬
‫חזרתי הביתה שפופה‪ ,‬אך לא שבורה‪ .‬לא האמנתי לדברי הרופאה‪ .‬הקטנה‬
‫שלי מתפתחת יפה‪ ,‬מחייכת‪ ,‬מנסה לשבת‪ ,‬אפילו ממלמלת חצאי מילים‪.‬‬
‫מה פתאום שתמות? אנחנו נתגבר‪ .‬משקלה אמנם נמוך מנתוני הטבלה של‬
‫התפתחות תינוקות‪ ,‬אז מה? יש תינוקות עם משקל עודף ויש עם משקל חסר‪.‬‬
‫הוריי‪ ,‬ובמיוחד אמי‪ ,‬אהבו את עדה הקטנה אהבת נפש‪ .‬העובדה שהיו‬
 ‫‪ | 142‬רבקה רבינוביץ‬

‫מסוגלים לעצמה כזאת של אהבה הפתיעה אותי‪ ,‬כי זכרתי היטב כמה קרירים‬
‫ומרוחקים הם היו בילדותי‪ .‬הם שיחקו אתה‪ ,‬גרמו לה לצחוק‪ ,‬אימא הייתה‬
‫שרה לה רומנסות רוסיות‪.‬‬
‫אני כרעתי תחת עול העבודות היומיומיות‪ .‬את המים היה צריך להביא‬
‫מהבאר‪ ,‬שהייתה ממוקמת די רחוק מביתנו‪ .‬כל רגע שהתינוקת ישנה ניצלתי‬
‫כדי להביא מים וכדי לכבס חיתולים‪ .‬צריך היה למהר‪ ,‬שיספיקו להתייבש‪,‬‬
‫כי לא היה לנו מלאי גדול‪ .‬כל הזמן רכנתי מעל קערת הכביסה‪ ,‬הגב כאב‬
‫לי‪ .‬בלילות הייתי קמה אליה לפחות שלוש פעמים‪ .‬לפעמים הייתי נרדמת‬
‫בישיבה‪ ,‬בעודי מחזיקה אותה על הידיים‪ .‬פחדתי שאפיל אותה‪ ,‬אך זה לא‬
‫קרה‪ ,‬כי התנומה שלי הייתה קלה והרגשתי כל תנועה שלה‪.‬‬
‫היחסים בין הוריי לבעלי הידרדרו לשפל המדרגה‪ .‬הוא התנהג בבית כמו‬
‫מלך‪ ,‬ממש כפי שמו‪ :‬הוא לא השתתף בשום עבודה פרט לניסור עצי הסקה‬
‫לפעמים‪ .‬והרי הייתה לנו פרה‪ ,‬היה גן ירק גדול‪ ,‬כל אלה דרשו טיפול‪ .‬לעתים‬
‫קרובות היה חוזר מעבודתו מאוחר‪ ,‬שתוי‪ .‬כסף ממנו ראינו בקושי‪.‬‬
‫לא זכורה לי אפילו פעם אחת שבעלי קם לטפל בתינוקת כשבכתה‪ .‬החלפת‬
‫חיתול? הבאת מים? כביסה? או שהיה זה למטה מכבודו לעשות זאת או כי זה‬
‫לא נחשב לעיסוק של גבר — כל זה לא היה אופייני רק לו‪ ,‬זה היה הנוהג‪.‬‬
‫יאשה היה גאוותן גדול‪ .‬לא היה לו הרבה במה להתגאות‪ ,‬פרט לזה שהוא‬
‫גבר‪ .‬להיות גבר — זה נשמע אצלו כמו להיות נישא מעם‪ .‬מעולם לא עשה צעד‬
‫ראשון לפיוס אחרי ריב‪ ,‬מעולם לא ביקש סליחה‪.‬‬
‫ראיתי שאבא פשוט לא יכול להסתכל עליו‪ .‬אחרי אחת המריבות עם הוריי‬
‫הוא עזב את הבית ואמר לי שאם אני רוצה לשמור על שלמות המשפחה‪ ,‬עלינו‬
‫ליישם מיד את תכניתנו ולעבור לגור אצל הגברת רוזנברג‪ ,‬כי לבית הוריי הוא‬
‫לא יחזור‪.‬‬
‫ארזתי את חפצינו‪ .‬לבעלת הבית החדשה שלנו הייתה מיטה בשבילנו‪ .‬הרי‬
‫שכרנו אצלה "מקום מיטה" בחדר משותף אתה‪.‬‬
‫הייתה זאת הפעם הראשונה שעזבתי את בית הוריי‪ .‬אמנם חלמתי על כך מזמן‪,‬‬
‫אך כשהגיע "רגע האמת"‪ ,‬הרגשתי מין פחד מיסטי מפני הבלתי‪-‬נודע‪ .‬מה‬
‫גם שידעתי שבעלי אינו משענת יציבה‪ ,‬וקשה לסמוך עליו‪ .‬קיוויתי שעכשיו‪,‬‬
‫כשאין לסמוך על עזרת הוריי‪ ,‬הוא יתייצב ויקדיש את זמנו למשפחתו‪.‬‬
‫מה שלא ידעתי – לא שמתי לב לכך בביקורי הראשון — הוא שעוד דיירת‬
‫משנה גרה בבית‪ .‬היה בביתה של גברת רוזנברג מטבח גדול‪ ,‬גדול יותר‬
‫מהחדר בבית הוריי — ובמטבח זה‪ ,‬בנישה חשוכה‪ ,‬עמדה מיטה של אישה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪143‬‬

‫זקנה מאוד‪ ,‬אמו של הווטרינר האזורי הראשי‪ .‬איש אמיד שהתגורר בדירת‬
‫שרד מרווחת‪ ,‬וזה הסידור שמצא לאמו בזקנתה המופלגת — פינה חשוכה‬
‫בבית זר‪ .‬הוא עצמו בכלל לא בא לבקר אותה‪ ,‬אלא היה שולח את עוזרת‬
‫הבית שלו להביא לה מצרכים‪ .‬מיטתה אפילו לא הייתה מוצעת במצעים‬
‫סבירים‪ ,‬במקום מזרן היו זרוקים עליה בגדי חורף ישנים‪ .‬הזקנה הייתה‬
‫חביבה מאוד; אלא שהיא לא שלטה בסוגריה‪ ,‬והסמרטוטים שעל מיטתה‬
‫הדיפו ריח חריף של שתן‪ .‬הריח הקביל את פניו של כל נכנס לבית‪ .‬תהיתי‬
‫איך לא הרגשתי אותו בפעם הראשונה כשביקרתי בבית‪ .‬אולי הזקנה עוד‬
‫לא התגוררה שם אז?‬
‫בימים שהרגישה הזקנה טוב‪ ,‬היא הייתה קמה ממיטתה‪ ,‬מתיישבת ליד‬
‫שולחן המטבח ומוציאה מקופסת קרטון אלבומים ישנים‪ .‬בצילומים המצהיבים‬
‫אפשר היה לראות נערה יפהפייה‪ ,‬לבושה בהידור רב‪ ,‬על רקע ארמונותיה של‬
‫סנט‪-‬פטרבורג מהתקופה הצארית‪ ,‬לפעמים לבד‪ ,‬לפעמים מוקפת חברות‬
‫יפות ואלגנטיות כמוה‪ .‬היה ברור שמוצאה אינו מפשוטי העם‪ .‬היא סיפרה‬
‫על משפחתה‪ ,‬משפחת אצולה‪ ,‬שברחה לסיביר מרצונה מיד אחרי מהפכת‬
‫אוקטובר‪ ,‬כי אביה ידע שהשלטון החדש עומד לחסל את מעמד האצילים‪.‬‬
‫היה זה צעד נבון‪ :‬בסיביר איש לא חיפש אותם‪ ,‬הם הסתירו את מוצאם‪ ,‬ובנה‬
‫הצליח להתקבל לאוניברסיטת טומסק ולרכוש מקצוע טוב‪ ,‬בעוד גורלם של‬
‫אלה שנותרו בערים המרכזיות היה מר‪.‬‬
‫בנה שילם לגברת רוזנברג סכום הגון על החזקת אמו וטיפול בסיסי בה‪.‬‬
‫לפעמים גברת רוזנברג הלכה לביתו ונזפה בו על הזנחת אמו‪ .‬אחרי ביקורים‬
‫אלה היה בא מישהו מבני ביתו‪ ,‬מביא לה מצעים ובגדים להחלפה‪ ,‬לעתים אף‬
‫לקחו אותה לבית מרחץ‪.‬‬
‫בן‪-‬אדם מסוגל להתרגל לכל דבר‪ ,‬ידעתי זאת מניסיוני‪ .‬כעבור כמה ימים‬
‫הפסקתי להרגיש את הריח‪ ,‬והזקנה עוררה בי סימפתיה‪ .‬מה גם שהיא‬
‫בכתה והתנצלה אלף פעמים אחרי כל מקרה של בריחת שתן‪ .‬אהבתי לדפדף‬
‫באלבומים שלה‪ ,‬לראות אותה צעירה ופורחת‪ .‬קשה היה לקשור בין הנערה‬
‫בתמונות לבין הזקנה מרופטת הבגדים שישבה מולי‪ .‬אך דבר אחד השתמר בה‬
‫מימי הפאר‪ :‬האצילות המולדת‪ .‬היא לא התלוננה אף פעם על עליבות חייה‪,‬‬
‫לא בכתה על העבר המפואר שהיה ואיננו ולא רטנה על יחסו המנוכר של בנה‬
‫אליה‪ .‬הייתה לה אישיות מאוד חזקה‪ ,‬ונשאר בה משהו מעורר כבוד‪.‬‬
‫מחשבות נוגות על תהפוכות הגורל ועל זקנה עזובה תקפו אותי‪ .‬הנה אישה‬
‫שגידלה ילדים (היה לה עוד בן בעיר אחרת)‪ ,‬שניהם אמידים — אך כל זה לא‬
 ‫‪ | 144‬רבקה רבינוביץ‬

‫זיכה אותה באפשרות להזדקן בכבוד‪ .‬איך יכול אדם להבטיח לעצמו חיים‬
‫סבירים לעת זקנה?‬
‫אך לא היה לי הרבה פנאי להתמסר למחשבות האלה‪ .‬כל זה נראה רחוק‪,‬‬
‫רחוק מאוד‪.‬‬
‫אימא באה לבקר אותנו בביתנו החדש והזדעזעה מהריח‪.‬‬
‫— באוויר כזה את מתכוונת לגדל את הילדה? צעקה עליי‪ .‬אמרתי לה שבחדר‬
‫השני שבו עומדת מיטתה של עדה הריח לא מורגש ושגברת רוזנברג כל הזמן‬
‫מאווררת את הבית‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬איזו בררה הייתה לי?‬
‫— הייתה לך‪ ,‬זרקה ולא פירטה‪.‬‬
‫הבנתי את הרמז‪ :‬לדעתה הייתי צריכה לתת ליאשה ללכת ולהישאר בביתם‪.‬‬
‫ללא משפחה‪ ,‬תלויה בהוריי לצמיתות‪ .‬לא הזכרתי לה בררה אחרת‪ :‬שהיא‬
‫ואבא יכלו לסדר לי איזו בקתה לקיום עצמאי‪.‬‬
‫לא הצטערתי אף לרגע שעברנו‪ .‬בדומה להתנתקות תינוק משד אמו‪ ,‬גם‬
‫לאדם מבוגר מגיע רגע התנתקות ויציאה משליטת הוריו‪ .‬בפעם ראשונה‬
‫הרגשתי שאני "גדולה"‪ ,‬אישה נשואה‪ ,‬בעלת משפחה משלי‪ .‬גם בעלי התחיל‬
‫להתנהג הרבה יותר טוב‪ .‬האווירה בבית הייתה נעימה‪ ,‬בלי המתח המתמיד‬
‫ששרר בבית הוריי‪ .‬בעלת הבית הייתה אישה חמה ומלאת שמחת חיים‪ ,‬אף‬
‫שחייה לא היו קלים כלל וכלל‪ .‬היה לה מראה אקזוטי‪ :‬שחומת עור‪ ,‬בעלת‬
‫שיער שחור מבריק‪ ,‬היא דמתה לצוענייה‪ .‬בקהילה הדביקו לה כינוי "די‬
‫שווארצע אידענע" (היהודייה השחורה)‪ .‬למרות דימויה הקליל‪ ,‬היא לא הייתה‬
‫קלת דעת וניהלה את מלחמת ההישרדות שלה בעוז רוח ובעיקשות‪.‬‬
‫כשבעלי היה חוזר הביתה קצת שתוי‪ ,‬היא לא הסיטה אותי נגדו‪ ,‬כפי שעשו‬
‫הוריי‪ ,‬אלא להפך‪ .‬היא אמרה‪:‬‬
‫— מה את רוצה‪ ,‬הוא הרי עובד עם פועלים רוסים‪ ,‬הם כולם שותים‪ ,‬הוא לא‬
‫יכול להיות יוצא דופן‪.‬‬
‫והכי חשוב — המעבר השפיע לטובה גם על עדה‪ .‬היא אף הפסיקה להקיא‬
‫ולמדה לאכול מאכלים קלים‪ .‬האכלתה הפכה להצגה מיוחדת במינה‪ ,‬שבה‬
‫שיחקה גברת רוזנברג תפקיד ראשי‪ .‬היא הייתה לוקחת שני מכסי סירים‪ ,‬מכה‬
‫זה בזה כמו בתוף‪ ,‬שרה ומרקדת לפניה‪ ,‬זה היה מחזה מצחיק מאוד‪ .‬הילדה‬
‫הייתה יושבת פעורת פה‪ ,‬ואילו אני בינתיים הייתי מכניסה לה כפיות דייסה‪.‬‬
‫הדבר הפך ממש לרפלקס מותנה‪ ,‬בלי "הקונצרט" היא סירבה לאכול‪.‬‬
‫גם מעבר לפרוצדורת ההאכלה גברת רוזנברג פינקה אותה‪ ,‬שרה ורקדה‬
‫בעודה מחזיקה אותה על הידיים‪ ,‬ומנשקת אותה בלי סוף‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪145‬‬

‫עדה הייתה עדיין רזה מאוד‪ ,‬רגליה וידיה דקות כמו מקלות‪ ,‬ואני נורא קינאתי‬
‫באימהות של תינוקות שמנמנים‪ .‬אך האמנתי בכל לבי שגזר דין המוות שגזרה‬
‫עליה הרופאה לא יתגשם‪ ,‬ושאצליח להפסיק את ההנקה ולהעביר אותה להזנה‬
‫רגילה ללא פגע‪ .‬החלטתי שהיא תיפרד מהשד שלי בגיל שנה‪.‬‬
‫למרות רזונה וחולשתה היא התחילה ללכת בגיל עשרה חודשים וחצי‪ .‬על‬
‫שלב הזחילה דילגה‪ ,‬כמו על השימוש במוצץ‪ .‬תחילה הלכה כשהיא מחזיקה‬
‫בספסל‪ ,‬ברגל השולחן וכדומה‪ .‬במעבר להליכה עצמאית עזרה לי עצה של‬
‫אמי‪ .‬היא אמרה‪" :‬קני לה נעלי עור‪ ,‬עם סוליה יציבה – תראי שהיא תלך מיד"‪.‬‬
‫וכך היה‪ .‬היא הייתה מתנדנדת כמו גבעול עשב ברוח‪ ,‬נופלת וקמה‪ ,‬אך לא‬
‫פחדה והמשיכה ללכת‪.‬‬
‫בינתיים נפטרה הדיירת הזקנה‪ ,‬אמו של הווטרינר‪ .‬הצטערתי על לכתה כי‬
‫חיבבתי אותה‪ .‬האוויר בדירה אמנם הפך הרבה יותר נקי‪ ,‬אך מה זה לעומת‬
‫חיי אדם?‬
‫גברת רוזנברג איבדה חלק גדול מהכנסתה שהתבססה ברובה על הטיפול‬
‫בזקנה‪ .‬בצר לה היא קיבלה החלטה נועזת — להיות תופרת‪ ,‬אף כי מעולם לא‬
‫למדה תפירה ולא עסקה בה‪.‬‬
‫היא הכריזה על עצמה כתופרת ומיד החלה לקבל הזמנות‪ .‬הייתי עדת ראייה‬
‫לייסורים שלה עם כל הזמנה חדשה‪ ,‬במיוחד בתחילה‪ .‬הייתה לה מכונת‬
‫תפירה‪ ,‬היא ידעה להשתמש בה לתפירת תפרים ישרים — ולא הרבה מעבר‬
‫לזה‪ .‬והנה אשת פקיד גבוה מהרחוב הראשי הביאה לה בד יקר והזמינה שמלה‬
‫אלגנטית לפי דוגמה מירחון אופנה‪ .‬המסכנה פשוט לא ידעה ממה להתחיל‪.‬‬
‫הייתה פורמת שמלות שלה ועושה תבניות מנייר כדי ללמוד איך בונים כתף‪,‬‬
‫איך מתאימים לו שרוול‪ .‬ראיתי איך רעדו ידיה כשניגשה לגזור את הבד‪ .‬לא‬
‫ישנה בלילות‪ ,‬עד שהשמלה הייתה מוכנה‪ .‬בדרך נס הוציאה תחת ידיה מוצר‬
‫מוגמר ראוי‪ ,‬והלקוחות אפילו היו מרוצות‪.‬‬
‫נפעמתי מעוז רוחה‪ .‬מה לא תעשה אישה שצריכה לשלוח כסף לבתה בעיר‬
‫ולקיים את עצמה כאן‪ ,‬בכפר! דאגתי יחד אתה עם כל הזמנה חדשה שתצליח‪,‬‬
‫כמו שהיא דאגה לעזור לי להאכיל את הילדה שלי‪.‬‬
‫בתוך זמן קצר יחסית רכשה מיומנות‪ ,‬והכול התגלגל ביתר קלות‪ ,‬ובכפר‬
‫שלנו‪ ,‬שלא היה משופע בבעלי מלאכה הנותנים שירותים לאזרח‪ ,‬שמה הלך‬
‫לפניה כתופרת אופנה מעולה‪ .‬ובדיוק בזמן שהתחילה להתפרסם‪ ,‬קרתה‬
‫תקרית שקשורה ישירות לבתי הקטנה‪.‬‬
‫ככל תינוק שמתחיל לנוע בצורה עצמאית‪ ,‬גם עדה הייתה מושכת ומפילה‬
 ‫‪ | 146‬רבקה רבינוביץ‬

‫דברים ככל שיכלה‪ .‬כשלא רצינו שתשוטט בכל הבית‪ ,‬היינו הופכות שרפרף‬
‫ומעמידות אותה בין רגליו — מין לול קטנטן‪ .‬על לולים אמתיים לתינוקות אף‬
‫לא שמענו‪ .‬מובן שהיא לא רצתה להיות כלואה בתוך השרפרף לאורך זמן‪,‬‬
‫ואחרי כמה דקות של עמידה בו הייתה מתחילה לצרוח‪ .‬מאחר שחיתולים‬
‫סופגים לא היו קיימים‪ ,‬היא בשוטטותה בבית הייתה משאירה על הרצפה‬
‫שלוליות שתן‪ ,‬במקרה הטוב‪.‬‬
‫פעם אחת‪ ,‬כשהיינו שתינו‪ ,‬בעלת הבית ואני‪ ,‬עסוקות ולא השגחנו‪ ,‬עדה משכה‬
‫משולחן העבודה חתיכת בד ורוד ועדין שנועד לתפירת חולצה אלגנטית —‬
‫ולא זאת בלבד אלא שהיא הפילה את הבד ישר לתוך שלולית שתן‪ .‬כשראינו‬
‫את "זירת הפשע" היינו שתינו בהלם מוחלט‪ .‬מה לעשות עכשיו? איך לספר‬
‫ללקוחה שהבד שנקנה והובא מאי‪-‬שם‪ ,‬מקולקל? ישבנו שתינו אובדות עצות‪,‬‬
‫ואילו "הפושעת" הקטנה שגרמה לכל כאב הראש הזה שיחקה לה בשלווה‬
‫בפינה‪.‬‬
‫אילו היה בד כזה בנמצא באחת החנויות בפאראבל‪ ,‬הייתי קונה אותו‪ .‬איני‬
‫יודעת מאין הייתי משיגה כסף לכך — אך הרגשתי רגשי אשם נוראיים‪ .‬אלא‬
‫שכושר האלתור של גברת רוזנברג בא לידי ביטוי גם במצב בלתי‪-‬אפשרי זה‪.‬‬
‫היא החליטה לכבס את הבד כולו‪ ,‬ולא רק את החלק שהתלכלך‪ .‬הבד התנקה‬
‫לגמרי בכביסה‪ ,‬אך ההבדל בין חדש למכובס היה מורגש‪ .‬כשהלקוחה באה‬
‫למדידה‪ ,‬התופרת אמרה לה שמניסיונה ידוע לה כי בד מסוג זה מתכווץ מאוד‬
‫בכביסה‪ ,‬לכן רצוי לכבס אותו לפני התפירה‪ ,‬אחרת הלקוחה לא תוכל ללבוש‬
‫את החולצה אחרי הכביסה הראשונה‪ .‬היא שיחקה את האפיזודה במיומנות‬
‫של שחקנית תיאטרון‪ ,‬והלקוחה השתכנעה מעבר לכל ספק‪ .‬החולצה‪ ,‬אגב‪,‬‬
‫אכן הייתה יפה מאוד‪.‬‬
‫חיי היו משעממים‪ .‬בימי שבת או ראשון הייתי הולכת עם בעלי לסרט‪.‬‬
‫לפעמים היו מסיבות ריקודים עם כיבוד‪ ,‬בעלי מאוד אהב את זה; הוא היה‬
‫רקדן טוב‪ .‬בימי חול‪ ,‬בשעות שהוא עבד‪ ,‬לפעמים הייתי מבקרת יחד עם‬
‫הילדה את חברתי איטה‪ ,‬שהייתה גולה כמוני‪ .‬גם את הספרייה לא שכחתי‪,‬‬
‫תמיד היה לי ספר לקריאה‪.‬‬
 ‫פרק ‪22‬‬
‫אימא וסטודנטית‬
‫פעם‪ ,‬כשטיילתי ברחוב הראשי עם עדה‪ ,‬פגשתי את ואסילי מיכאילוביץ'‪,‬‬
‫מנהל בית הספר‪ .‬הוא אמנם בירך אותי על הולדת בתי‪ ,‬אך לא התאפק ואמר‬
‫בקורטוב של עצב‪:‬‬
‫— נו‪ ,‬עכשיו ברור שלא תמשיכי ללמוד‪ ,‬סתמת את הגולל על לימודים‬
‫גבוהים!‬
‫— אני אלמד‪ ,‬ואסילי מיכאילוביץ'‪ ,‬אתה עוד תראה שאלמד! ברגע שיזדמן‬
‫לי‪ ,‬כשישתפר היחס אלינו! עניתי לו‪ ,‬וכאב ישן‪ ,‬כמעט נשכח‪ ,‬התעורר בנפשי‪.‬‬
‫— שמעתי שתנאי הקבלה של הגולים למכללה בקולפאשבו השתפרו‪ ,‬אמר‬
‫ואסילי מיכאילוביץ'‪ .‬כדאי לך להתעניין‪.‬‬
‫— במה מתבטא שיפור התנאים? שאלתי‪.‬‬
‫— עכשיו אין צורך לחכות להזמנה לבחינות הקבלה‪ .‬פשוט שולחים עותק‬
‫של תעודת הבגרות בצירוף בקשה להיבחן במחלקה שבוחרים‪ .‬עם עותק‬
‫הבקשה ניגשים לקומנדטורה ומבקשים היתר לנסיעה‪ .‬שם מטפלים בבקשות‬
‫במהירות‪ ,‬נותנים תשובה בתוך כמה ימים או אפילו בו‪-‬במקום‪.‬‬
‫התרגשתי מאוד מהשיחה הזאת‪ ,‬כאילו נפתח לפני אשנב לחיים אחרים‪ .‬מה‬
‫אעשה? הרי אני אימא‪ ,‬יש לי ילדה‪ .‬האם החמצתי את הסיכוי?‬
‫היה חודש מאי‪ ,‬עדה כבר הייתה בת שנה‪ ,‬הפסקתי להניק אותה‪ .‬היה ברור‬
‫לי שלא אוכל להיות סטודנטית בעיר אחרת עם ילדה קטנה על הידיים‪ .‬לבקש‬
‫מהוריי לקחת אותה אליהם לזמן לימודיי במכללה? הבררה הייתה אכזרית‬
‫מאוד‪ .‬גם אם הוריי יסכימו — להיפרד מבתי הקטנה למשך שנתיים? יש אמנם‬
‫חופשות‪ ,‬אך בכל זאת נחיה בנפרד רוב הזמן‪ .‬היה לי קשה לחשוב על מצב‬
‫שכזה‪ ,‬ושוב להיות תלויה בחסדי ההורים‪...‬‬
‫מצד שני‪ ,‬הייתי חסרת מקצוע‪ ,‬ופירוש הדבר — חסרת כל סיכוי להתפרנס‬
‫בכבוד בפאראבל‪ .‬תעודת הבגרות שהושגה בעמל כה רב‪ ,‬לא מבטיחה דבר‪.‬‬
‫ללא התמחות כלשהי אינני שווה גרוש בשוק העבודה המצומצם של הכפר‪.‬‬
 ‫‪ | 148‬רבקה רבינוביץ‬

‫הרהרתי בשינויים שהסתמנו במצבנו הכללי‪ .‬במשך בשנה שחלפה מאז‬

‫מותו של סטלין לא עקבתי כל כך אחרי המאבקים בין יורשיו ואחרי‬
‫הסימנים הראשונים של ה"הפשרה" ביחסים בין השלטון והעם‪ .‬הייתי‬
‫עסוקה בטיפול בבתי‪ ,‬בהתמודדות עם בעיות העיכול שלה‪ ,‬לא קראתי‬
‫עיתונים‪ ,‬לא הקשבתי לחדשות ברדיו‪ .‬שמחתי כמובן על ביטול "משפט‬
‫הרופאים" וגזרות אחרות נגד יהודים‪ ,‬אך כל זה היה נראה לי רחוק ולא נוגע‬
‫לחיי היום‪-‬יום שלנו‪.‬‬
‫אך האמת חייבת להיאמר‪ :‬ביחס אלינו‪ ,‬הגולים‪ ,‬חלה הפשרה מסוימת‪ .‬בוטלה‬
‫החובה להתייצב בקומנדטורה פעם בחודש‪ .‬הצטמצמו מאוד הגיוסים לעבודות‬
‫כפייה‪ .‬רוב מנהלי החשבונות ופקידים אחרים מקרב הגולים חזרו למשרדיהם‪.‬‬
‫היו אף כמה מקרים שגולים הורשו לנסוע לטומסק‪ ,‬בירת המחוז‪ :‬עיר גדולה‬
‫שיש בה אוניברסיטה ומוסדות השכלה רבים אחרים‪ .‬כך נסעה למשל בתה של‬
‫גברת רוזנברג‪ ,‬שהצטיינה בכישוריה המוזיקליים‪.‬‬
‫מדבריו של ואסילי מיכאילוביץ' הבנתי שהקומנדטורה כבר לא זקוקה לאישור‬
‫ממוסקבה כדי לתת לגולים מתיישבים היתרי יציאה – לא לכל מקום‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫רק בתחום החבל‪ .‬השליטים החדשים היו זהירים מאוד‪ .‬הם לא הכריזו על חנינת‬
‫אסירים פוליטיים‪ ,‬לא ביטלו את מעמד הגולים המתיישבים‪ .‬אילו עשו כן‪ ,‬הדבר‬
‫היה מתפרש כהודאה שכל הפוליטיקה הפנימית בימי סטלין הייתה שגויה‪ ,‬והרי‬
‫הם עצמם היו שותפים פעילים בהתוויית מדיניות הרדיפות ובביצועה‪.‬‬
‫כפי שנודע לי כעבור הרבה שנים‪ ,‬דווקא לָ ְב ֵרנְ ִטי ֵ ּב ִרייָ ה‪ ,‬ראש הקג"ב‪ ,‬שנחשב‬
‫לתליין הראשי בחצרו של סטלין‪ ,‬היה מי שהציע מיד אחרי מותו של סטלין‬
‫לבצע שינויים רדיקליים‪ ,‬לפתוח את שערי מחנות הריכוז‪ ,‬להכריז על טיהור‬
‫שמם של ההמונים שנרצחו‪ ,‬שנאסרו ושהוגלו ללא משפט‪ ,‬לפי רשימות‬
‫שאושרו על‪-‬ידי "הטרויקה" ונחתמו בידי סטלין‪ .‬לא היה מדובר על שחרור‬
‫בלבד אלא על השבת השם הטוב של קורבנות חפים מפשע אחרי מותם‪ ,‬ועל‬
‫שיקומם של אלה שעברו שבעה מדורי גיהינום ונותרו בחיים‪.‬‬
‫אלא שיורשי סטלין "ההומניים" היו אחוזי פחד ותאבי שלטון‪ .‬הם פחדו‬
‫משינויים‪ ,‬פחדו זה מזה וכולם יחד פחדו מברייה‪ .‬בהשראת חרושצ'וב ששיחק‬
‫את התפקיד של "הרפורמטור הגדול"‪ ,‬הם ביצעו "מהפכת חצר" וחיסלו‬
‫את ברייה במהירות הבזק‪ ,‬בלי משפט‪ ,‬לפי מיטב המסורת של מורם שהלך‬
‫לעולמו‪ .‬בצעד הבא‪ ,‬גם לפי אותה המסורת‪ ,‬חרושצ'וב הדיח מעמדות בצמרת‬
‫את כל יריביו — מולוטוב‪ ,‬מלנקוב ואחרים – והפך לשליט יחיד‪.‬‬
‫השנה הייתה ‪ .1954‬אמנם תקופת השלטון של חרושצ'וב (עד להדחתו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪149‬‬

‫באותה השיטה שבה הוא הדיח אחרים) מכונה "תקופת ההפשרה"‪ ,‬אך בזמן‬
‫המדובר ראינו רק את הטיפות הראשונות של הפשרת הקרח שהצטבר במשך‬
‫עשרות שנים‪.‬‬
‫אחרי השיחה עם ואסילי מיכאילוביץ' כמו התעוררתי משינה ארוכה‪ ,‬ציפיתי‬
‫שעומדת להיפתח דלת הכלוב שבו הייתי כלואה‪ .‬חזרתי להקשיב לרדיו‪,‬‬
‫ששידוריו היו עדיין מצונזרים ולא גילו דברים יוצא דופן‪ .‬והעיקר — הרצון‬
‫ללמוד מילא את כל כולי‪ ,‬והשקט המלאכותי שבו שקעתי נעלם‪.‬‬
‫כמה מחבריי מבית הספר חזרו לחופשת קיץ‪ .‬נפגשתי אתם – לא עם כולם‪.‬‬
‫חברתי ז'ניה לא דיברה אתי ואף לא אמרה שלום כשנתקלנו במקרה פנים מול‬
‫פנים‪ ,‬כי נודע לה על הרומן שהיה לי עם אחיה‪ .‬איני יודעת למה היא הייתה‬
‫כה נזעמת‪ ,‬הרי הוא נטש אותי ולא אני אותו‪ .‬לא ניסיתי לברר‪ ,‬אף שעוינותה‬
‫כאבה לי‪.‬‬
‫זמן מה שמרתי בבטן את המחשבות על הלימודים‪ ,‬עד שהחלטתי לדבר עם‬
‫בעלי‪ .‬הוא תמך ברעיון והביע נכונות לעבור לקולפאשבו‪ .‬הוא היה בטוח שיוכל‬
‫בקלות למצוא שם עבודה‪ .‬עכשיו נותר החלק הקשה — לדבר עם ההורים‪,‬‬
‫לברר אם יסכימו לקחת את עדה אליהם לתקופת לימודיי‪.‬‬
‫למרות חששותיי‪ ,‬הוריי הסכימו מיד‪ .‬אימא אהבה מאוד את עדה וקיבלה את‬
‫בקשתי אפילו בשמחה‪ .‬היא רק חששה קצת מגודל האחריות שהיא לוקחת‬
‫על עצמה‪ .‬אבא הגיב קצת בקרירות‪ ,‬אך לא אמר מילה‪ .‬אם אימא מסכימה‪,‬‬
‫הוא לא יתנגד‪.‬‬
‫מאז השיחה הזאת התחממו היחסים ביני לבין הוריי‪ .‬הלכתי אליהם לעתים‬
‫קרובות עם הילדה כדי שתתרגל לבית שבו תגור‪ ,‬שהמעבר לא יהיה דרסטי‬
‫מדי‪.‬‬
‫ערב אחד עמדנו בחצר‪ ,‬אימא‪ ,‬אבא‪ ,‬עדה ואני‪ .‬היה זה ערב קיץ נעים‪ ,‬הפרה‬
‫של הוריי חזרה מהמרעה‪ ,‬והתכוונתי לחלוב אותה‪ .‬לאימא זה תמיד היה קשה‪,‬‬
‫אצבעותיה היו מתעייפות מהר‪ .‬פתאום ראינו את סגן הקומנדנט הראשי צועד‬
‫בסמטה‪ ,‬מתקרב לביתנו‪ .‬קצת נבהלנו‪ ,‬כי אף פעם לא ציפינו למשהו טוב‬
‫מהקומנדטורה‪ .‬הוא לעומת זאת נראה במצב רוח טוב‪ ,‬הוא החזיק בידו זרד‬
‫דק‪ ,‬הקיש בו על הגדר ואף שרק איזו מנגינה‪.‬‬
‫הוא נעצר ליד הבית‪ ,‬אך לא נכנס‪ .‬קרא לי להתקרב לגדר ואמר בנימה חגיגית‬
‫משהו‪ ,‬בעוד הוא מצביע עם הזרד לכיוון עדה‪:‬‬
‫— הבת שלך נמחקה מרשימות הקומנדטורה!‬
‫— מה זאת אומרת נמחקה? שאלתי‪ ,‬מדוע?‬
 ‫‪ | 150‬רבקה רבינוביץ‬

‫— מפני שהיא אזרחית חופשית! היא כבר לא שייכת למעמד הגולים! אמר‬
‫ופנה ללכת‪.‬‬
‫נשארנו המומים‪ .‬האזרחית החופשית הראשונה במשפחתנו! אולי גם תורנו‬
‫יגיע בקרוב? ואילו הקטנה לא הייתה מודעת לגודל הרגע ותהתה מה הסיבה‬
‫להתרגשותנו‪.‬‬
‫כעבור כמה ימים שלחתי את העתק תעודת הבגרות שלי למכללה בקולפאשבו‬
‫בצירוף בקשה לרשום אותי לבחינות הקבלה למחלקה למתמטיקה ולפיזיקה‪.‬‬
‫במקביל הגשתי לקומנדטורה בקשה להיתר נסיעה לקולפאשבו‪ .‬החלטנו‬
‫שיאשה יגיש את הבקשה לאיחוד המשפחה מאוחר יותר‪ ,‬אחרי שאני אתקבל‬
‫ללימודים ואמצא מקום מגורים‪.‬‬
‫מיום סיום בית הספר עברו ארבע שנים‪ .‬נאלצתי לעבור על חומר הלימודים‬
‫במהירות רבה כדי לרענן את הידע‪ .‬הרבה דברים נשכחים במשך ארבע שנים‪.‬‬
‫אך הייתי אופטימית‪.‬‬
‫סטודנטים במכללה‪ ,‬כמו בכל המוסדות להשכלה גבוהה בברית המועצות‬
‫הסוציאליסטית‪ ,‬היו זכאים למלגה חודשית למחייתם – אמנם זעומה‪ ,‬אך בכל‬
‫זאת משהו‪ .‬היו שני סוגי מלגות‪ :‬מלגה רגילה ומלגה מוגדלת למצטיינים‪ .‬את‬
‫המלגה המוגדלת העניקו לאלה שעברו את כל בחינות הקבלה בציון חמש –‬
‫"מצוין"‪ .‬די בציון אחד נמוך מחמש כדי לפסול את הזכאות למלגת הצטיינות‬
‫באותו סמסטר‪ .‬מובן שרציתי מאוד לקבל מלגה מוגדלת‪ ,‬אך הייתי גם‬
‫מציאותית‪ :‬ידעתי שאינני יכולה לסמוך לגמרי על השיפוט ההוגן של הבוחנים‬
‫ואפילו לא על עצמי‪ .‬המגבלות על סטודנטים גולים היו עדיין בתוקף; וארבע‬
‫השנים שבהן לא פתחתי ספר לימוד בוודאי גרעו מהמיומנות שלי בפתרון‬
‫בעיות באלגברה ובגיאומטריה‪.‬‬
‫הדוד איליה שהחזיר אותי ואת אחי אל ספסל הלימודים ועזר למשפחתנו‬
‫מכל הבחינות בזמנים הכי קשים‪ ,‬שמר כל השנים על קשר הדוק אתנו‪ .‬אימא‪,‬‬
‫שהייתה אישה גאוותנית מאוד וסלדה מהמעמד של "קרובים עניים"‪ ,‬סירבה‬
‫לקבל ממנו כל עזרה נוספת אחרי שהתבססנו מעט‪ .‬הקשר התבטא בחליפת‬
‫מכתבים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אימא חשבה שאין לה זכות להתערב אם הדוד הציע‬
‫עזרה לילדיה הבוגרים והעצמאיים‪ .‬בשנתיים שאחי למד במכללה הדוד שלח‬
‫לו כל חודש שלוש מאות רובל‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשנודע לו שגם אני‪ ,‬למרות נישואיי‬
‫הלא כל כך מוצלחים והולדת בתי‪ ,‬עומדת להמשיך בלימודים‪ ,‬הוא שמח מאוד‬
‫והבטיח לי שגם לי יעזור אם אתקבל‪.‬‬
‫התשובה מהמכללה הגיעה כעבור שבוע‪ ,‬ומיד לאחריה קיבלתי גם את‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪151‬‬

‫ההיתר מהקומנדטורה‪ .‬בראשון באוגוסט עמדו להתחיל בחינות הקבלה‪ .‬נותר‬

‫לי שבוע להתכונן‪.‬‬
‫היה זה שבוע מלא התרגשות ולא מעט כאב לב‪ .‬בעלת הבית שלנו בכתה ללא‬
‫מעצורים כשנפרדה מעדה שעברה לבית הוריי‪ .‬גם אני בכיתי יחד עם האישה‬
‫הנפלאה הזאת‪ ,‬שכל כך עזרה לי לטפל בילדתי‪ .‬לרופאת הילדים שהכריזה כי‬
‫עדה תמות לא הלכתי מעולם‪ ,‬אף שהיא הייתה רופאת הילדים היחידה בכפר‪.‬‬
‫הסתדרתי בלעדיה‪ ,‬נעזרתי בבעלת הבית הנפלאה שלנו‪ .‬אם היה לעדה חום‪,‬‬
‫היא לימדה אותי לעטוף אותה בתחבושות מרעננות‪ .‬חשבתי‪ :‬אם אופיע עם‬
‫הילדה במרפאה‪ ,‬הרופאה תגיד לי‪ :‬מה את רוצה? הרי אמרתי לך שהיא הולכת‬
‫למות! מה תעשה אימא במקרה שהילדה תחלה? היא לא מיומנת בטיפול‬
‫בפעוטות‪ ,‬היה לה בבית כוח עזר לטיפול בילדיה‪.‬‬
‫הסתכלתי על בתי הקטנה‪ .‬היא אמנם הלכה בצורה יציבה ואפילו רצה‪ ,‬וגם‬
‫לדבר התחילה מוקדם מאוד‪ ,‬אך הייתה רזה בהשוואה לבני גילה‪ .‬היו לה‬
‫תלתלים זהובים‪ ,‬והיא הייתה יפה‪ ,‬בעלת תווי פנים עדינים‪ ,‬אך הרזון והחיוורון‬
‫העניקו לה מראה חולני‪ .‬מה יהיה אתה? רק המסירות חסרת הגבולות שגילתה‬
‫אימא כלפיה הפיגה קצת את חששותיי‪.‬‬
‫בימים האחרונים לפני הנסיעה נודע לי שאת רופאת הילדים מעבירים לאזור‬
‫אחר‪ ,‬ולמרפאה תגיע רופאה חדשה‪ .‬יופי‪ .‬יהיה לאימא אל מי לפנות במקרה‬
‫של מחלה או הצורך לבצע בדיקות תקופתיות‪.‬‬
‫רק מי שהיה במשך שנים רבות משולל זכות תנועה חופשית ומרותק לאזור‬
‫מוגדר‪ ,‬במקרה שלנו אזור פאראבל‪ ,‬יבין את התרגשותי ברגע שעליתי על‬
‫סיפון האנייה‪ .‬המרחק לא היה גדול‪ ,‬כמאה קילומטרים‪ ,‬אך בהיעדר תחבורה‬
‫אחרת הכול זז על פני המים‪ ,‬מי הנהר אוב‪ ,‬הגדול פי כמה מהוולגה המפורסמת‪.‬‬
‫כיוון ההפלגה היה הפוך מזה שהביאנו לפאראבל במאי ‪ .1941‬לא יכולתי‬
‫שלא לחשוב על ההפלגה ההיא שבה ישבנו על הרצפה המלוכלכת במעבר‪,‬‬
‫במחלקת המטענים בבטן האנייה‪ ,‬ועל הצפיפות ועל הרעב‪ .‬עכשיו היה לי‬
‫כרטיס סוג ב'‪ ,‬כלומר לא תא‪ ,‬אך גם לא מחלקת המטענים‪ .‬מקום לא מפואר‬
‫אך מסודר‪ ,‬המאפשר לשבת בנוח ואף לשכב‪ .‬הייתה לי הרגשה מוזרה — לשבת‬
‫בין פקידים בדרגות בינוניות ונשותיהם הלבושות לפי מיטב האופנה המקומית‪.‬‬
‫באותה שנה היו באופנה כובעי קש קיציים‪ ,‬מקושטים בפרחים מלאכותיים‪,‬‬
‫וכל הגברות התהדרו בכובעים כאלה‪.‬‬
‫קולפאשבו‪ ,‬כמו ערים רבות בפריפריה הרוסית‪ ,‬בנויה הייתה סביב רחוב ראשי‬
‫אחד‪ ,‬שמשני צדיו בתים דו‪-‬קומתיים ואף תלת‪-‬קומתיים‪ ,‬ששימשו למוסדות‬
 ‫‪ | 152‬רבקה רבינוביץ‬

‫המפלגה והשלטון העירוני; שם נערכו גם ההפגנות לכבוד החגים הרשמיים —‬

‫השבעה בנובמבר והאחד במאי‪ .‬כל היתר היו בתים כפריים טיפוסיים‪ ,‬מוקפים‬
‫בגני ירק ואליהם צמודות רפתות‪ ,‬כמו בפאראבל‪.‬‬
‫הייתי אמורה להגיע לביתה של משפחת כ"ץ‪ ,‬יוצאת צ'רנוביץ‪ .‬ביתה של‬
‫משפחת כ"ץ היה באותה תקופה גם ביתו של אחי יוסף‪.‬‬
‫בקולפאשבו התגוררה קהילה יהודית גדולה‪ ,‬שרובה הוגלה מהעיר צ'רנוביץ‬
‫באוקראינה‪ ,‬בחבל שסופח אל ברית המועצות במקביל לסיפוח הארצות‬
‫הבלטיות‪ ,‬לפי ההסכם עם גרמניה הנאצית‪ .‬כיום זאת עיר פרובינציאלית חסרת‬
‫כל ייחוס באוקראינה‪ ,‬אך קדם לה עבר מפואר‪ :‬היא הייתה מרכז תרבותי חשוב‬
‫באימפריה האוסטרו‪-‬הונגרית‪ .‬תושביה היהודים דיברו גרמנית מושלמת‬
‫והחשיבו את עצמם לאליטה של יהודי אירופה‪ .‬על התואר הזה הם התחרו‬
‫ביוצאי ריגה‪ ,‬שגם היו גאוותנים לא קטנים‪ :‬גם אלה וגם אלה טענו למקום‬
‫המיוחס ביותר מבין הקהילות היהודיות במזרח אירופה‪ .‬הייתה זאת תמונה‬
‫טיפוסית של ניגודים ויריבויות בתוך עדת האשכנזים המזרח‪-‬אירופיים‪.‬‬
‫בעיה אחת הייתה משותפת לכל יהודי קולפאשבו‪ .‬זאת בעיה שאופיינית‬
‫לכל קהילה הסגורה בשטח מוגבל — מציאת חתנים וכלות לצעירים‪ .‬אחד‬
‫המקורות להשגת שידוך יהודי הייתה המכללה הפדגוגית‪ ,‬שאליה הגיעו‬
‫סטודנטים מאזורים שונים‪ ,‬רובם יהודים‪ .‬בתחילת כל שנת לימודים חדשה‬
‫עמדו האימהות על המשמר והשתדלו "לצוד" אחד מהסטודנטים החדשים‬
‫למטרה זאת‪ .‬הסטודנטים החדשים נזקקו למקום מגורים‪ ,‬והאימהות לרווקים‪,‬‬
‫ובמיוחד לרווקות‪ ,‬הציעו להם להיות דיירים בביתם‪ .‬הרי זה הרבה יותר נוח‬
‫מאשר לגור במעונות הסטודנטים‪ ,‬שבהם גרים שישה אנשים בחדר! שרק‬
‫ייכנסו‪ ,‬חשבו האימהות‪ ,‬אחר‪-‬כך המשיכה הטבעית בין הצעירים תשלים את‬
‫המשימה‪.‬‬
‫כך מצא עצמו אחי יוסף מתגורר בביתה של משפחת כ"ץ‪ ,‬שמנתה אם ובת‪.‬‬
‫כמו רוב יוצאי צ'רנוביץ‪ ,‬הגברת כ"ץ שמרה בקפדנות על נימוסים והליכות‪:‬‬
‫מאחר שהייתה אלמנתו של רופא‪ ,‬לא קראו לה בשמה אלא "פראו דוקטור"‬
‫— צורת פנייה ידועה בין היקים‪ .‬היא הקפידה על צורת פנייה זאת ועל כל מיני‬
‫טקסים מצועצעים כגון טקס שתיית תה כמו בבית המלוכה האנגלי‪ .‬יוצאי‬
‫ריגה היו לועגים לגינונים ולטקסים של הצ'רנוביצאים; אלה לא נותרו חייבים‬
‫וכינו את הריגאים וולגריים וחסרי תרבות‪.‬‬
‫הבת רות הייתה נערה יפה וחושנית‪ ,‬חברותית מאוד‪ ,‬פטפטנית וקלת דעת‪.‬‬
‫היא הייתה ניגוד קוטבי לאחי‪ ,‬שהיה איש רציני כבר מגיל צעיר‪ ,‬כל עולמו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪153‬‬

‫ענייני לימודים‪ ,‬מדע ופילוסופיה‪ .‬רות אפילו לא רצתה לשמוע על הדברים‬

‫שהעסיקו אותו‪.‬‬
‫משפחת כ"ץ הייתה אמידה‪ ,‬לא רק על רקע הדלות הכללית של הגולים אלא‬
‫גם על רקע כלל אוכלוסיית העיר‪ .‬דוקטור כ"ץ המנוח עבד בעיר למעלה מעשר‬
‫שנים והשתכר יפה; נוסף על כך הייתה להם עזרה מאמריקה‪ .‬הם התגוררו‬
‫בבית מרווח‪ ,‬מוקף גינה שבה לא גידלו ירקות כמונו אלא רק פרחים‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬אחי נקלע לבית ששום דבר בו לא דמה לחייו ולהרגליו הקודמים‪ .‬גם‬
‫אדם שלא מצויד בחוש אבחנה מפותח היה רואה שבינו ובין ורות לא היה שום‬
‫דבר משותף‪ .‬גם הוא כנראה הבין — ובכל זאת כעבור חצי שנה מיום כניסתו‬
‫לבית כדייר מצא את עצמו נשוי לרות‪ .‬איך זה קרה?‬
‫לדעתה של פראו דוקטור‪ ,‬הם היו מתאימים כמו זוג נעליים‪ .‬הרי גם נישואיה‬
‫לדוקטור כ"ץ היו דוגמה לשילוב ניגודים‪.‬‬
‫היא הורתה לבתה להפעיל את קסמיה הנשיים ולכבוש את הדייר התמים‪.‬‬
‫אחי היה חסר ניסיון בנשים‪ ,‬וניסיונות הפיתוי של רות עבדו עליו‪ .‬השיא היה‬
‫כשלילה אחד הוא מצא את רות במיטתו‪ .‬כך התחיל הקשר‪ ,‬בחשאי כביכול‪,‬‬
‫עד שפראו דוקטור ביימה "גילוי מזעזע" ותפסה אותם "על חם"‪ .‬אם זה המצב‪,‬‬
‫הכריזה‪ ,‬אתה חייב לשאת אותה לאישה‪.‬‬
‫אני הייתי אמורה לשהות בבית כ"ץ באופן זמני‪ ,‬עד שאמצא פתרון אחר‪.‬‬
‫הזהירו אותי באשר לגינוני הבית‪ ,‬והדבר די הפחיד אותי‪ ,‬כי גדלתי ליד "חצר‬
‫הסוסים" והייתי קצת פרא‪-‬אדם מבחינת נימוסים והליכות‪.‬‬
‫רות קיבלה את פניי בנמל ומיד התנפלה עליי בחיבוקים ובנשיקות‪ ,‬כמו‬
‫מצאה אחות אבודה‪ .‬היא הייתה ידידותית והקרינה טוב לב‪ .‬אמה קיבלה אותי‬
‫בקורקטיות המתבקשת‪ ,‬כמעט בחביבות‪ .‬השד היה פחות נורא ממה שתיארו לי‪.‬‬
‫לא ידעתי שבאותו הזמן כבר נפערו סדקים ביחסים בין אחי לבין רות‪ .‬הוא‬
‫סיים את הלימודים במכללה ועבד כמורה וכמחנך כיתה בבית ספר בפאתי‬
‫העיר‪ .‬ובחודש סתווי זה‪ ,‬לפי הנוהג המקומי‪ ,‬גויס יחד עם בני כיתתו לעבודה‬
‫בקולחוז‪ ,‬באיסוף היבול‪ .‬לכן לא יצא לי לראותם יחד‪.‬‬
‫יומיים לאחר שהגעתי לקולפאשבו התייצבתי במכללה‪ .‬הבחינה הראשונה‬
‫הייתה בספרות‪ ,‬כלומר חיבור על אחד משלושה נושאים שמוצעים לנבחנים‬
‫לבחירה‪ .‬ידעתי שהחיבור הוא אבן הנגף בבחינות הקבלה‪ :‬אם רוצים להכשיל‬
‫או סתם להוריד ציון‪ ,‬תמיד ניתן להיטפל לפרט בחיבור‪ ,‬משפט או מילה‪ .‬על‬
‫המורה ממחלקת הספרות שבודקת את חיבורי הקבלה לכל המחלקות סיפרו‬
‫שהיא אף פעם לא נותנת ציון חמש‪.‬‬
 ‫‪ | 154‬רבקה רבינוביץ‬

‫לכן לא הופתעתי כשקיבלתי ציון ארבע‪ .‬הייתה זאת רק שאלה של כסף‪:‬‬

‫לא אקבל מלגה מוגדלת בסמסטר הראשון‪ .‬המורה שוחחה עם כל נבחן על‬
‫החיבור שלו‪ .‬לי היא אמרה שבחיבור שלי הכול "נכון" כביכול‪ ,‬אך השפה לא‬
‫עשירה‪ ,‬משופעת בקלישאות‪ .‬היא אף הביאה כמה דוגמאות‪ .‬ידעתי שהיא‬
‫צודקת‪ ,‬אך כך לימדו אותנו לכתוב‪ .‬אני קלטתי היטב את הסגנון הסובייטי‬
‫על ביטוייו השבלוניים‪ ,‬והשתמשתי בהם בטבעיות גמורה בלי להרגיש‪ .‬אילו‬
‫הייתי אני בוחנת היום את החיבורים שלי מאז‪ ,‬אפילו ציון ארבע לא הייתי‬
‫נותנת‪ .‬אמרתי שאני מודה לה על הציון ארבע‪ .‬היא חייכה‪ .‬ידעה שהבנתי את‬
‫גישתה‪.‬‬
‫הייתה עוד בחינה לספרות ולשון בעל‪-‬פה‪ .‬קיבלתי בה חמש‪ .‬לא הייתה לזה‬
‫משמעות מעשית‪ ,‬אבל הציון הזה חיזק את הערכתי העצמית‪ .‬בזאת סיימתי‬
‫עם הבחינות בספרות‪ :‬במחלקת המתמטיקה והפיזיקה לא מלמדים מקצוע זה‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬הערותיה של המורה על הקלישאות נחרטו בזיכרוני‪.‬‬
‫בבחינה הבאה‪ ,‬באלגברה ובחשבון‪ ,‬התגברתי באלגנטיות על כל תרגילי‬
‫האלגברה והסתבכתי דווקא בתרגיל בחשבון‪ .‬היה זה תרגיל ארוך עם המון‬
‫סוגריים מכל הצורות האפשריות‪ .‬בתרגיל כזה‪ ,‬אפילו שהוא מיועד לתלמידי‬
‫כיתה ו'‪ ,‬אם עושים טעות אחת כל ההמשך מסתבך‪ ,‬השברים לא מתקצרים‬
‫וגולשים למספרים ענקיים‪ .‬ידעתי שטעיתי‪ ,‬אך לא היו לי כוח וזמן לחפש את‬
‫השגיאה ולתקנה‪ .‬בכל זאת קיבלתי ציון ארבע‪.‬‬
‫בגיאומטריה תמיד הייתי חזקה‪ ,‬קיבלתי חמש ללא קושי‪.‬‬
‫גם בפיזיקה קיבלתי חמש‪ ,‬אך לא בקלות אלא אחרי התמודדות קשה עם‬
‫הבוחן‪ .‬היה זה האסיסטנט הצעיר של ראש הקתדרה לפיזיקה שוורצמן‪ .‬אחרי‬
‫שעניתי על השאלות שבכרטיס הבחינה‪ ,‬הוא בחן אותי בחינה משפילה במשך‬
‫שעה ארוכה‪ .‬הוא שאל שאלות נוספות‪ ,‬קשות מאוד‪ ,‬הנוגעות לבעיות הבסיס‬
‫של פיזיקה תיאורטית‪ .‬תהיתי אם הורו לו להכשיל את האישה הגולה מהכפר‪,‬‬
‫או שמא הוא חשד בי שהעתקתי את התשובות שניתנו בכתב‪ .‬בסוף ניצחתי‬
‫בדו‪-‬קרב אתו‪ :‬הוא נתן לי ציון חמש‪.‬‬
‫בסך הכול הציונים היו טובים‪ .‬התקבלתי ללימודים בתנאי מלגה רגילה‪.‬‬
‫לקראת תחילת שנת הלימודים אחי חזר מהקולחוז‪ ,‬אך לא לבית משפחת‬
‫כ"ץ‪ ,‬כלומר‪ ,‬לאשתו‪ ,‬אלא לחדר ששכר עוד לפני יציאתו לקולחוז בביתה של‬
‫יהודייה מבוגרת‪ ,‬גם היא יוצאת צ'רנוביץ‪ .‬שם נפגשנו והוא סיפר לי שהוא אינו‬
‫אוהב את רות‪ ,‬ולא יכול לסבול את אמה ושהוא מבין שצדו אותו בתחבולה‪.‬‬
‫והוא מתכוון להתגרש רשמית בימים הקרובים‪ .‬מאחר שאלה לא היו נישואים‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪155‬‬

‫דתיים‪ ,‬הליך הגירושין היה פשוט מאוד‪ :‬די בכך שהגישו בקשה למחלקת‬
‫רישום האוכלוסין שבוועד הפועל‪.‬‬
‫ניסיתי לשכנע אותו לתת לרות עוד הזדמנות‪ ,‬אולי להוציא אותה מבית אמה‪,‬‬
‫אך הוא לא רצה לשמוע‪ .‬היא לעולם לא תעזוב את בית אמה‪ ,‬אמר‪ ,‬היא טיפוס‬
‫תלותי מאוד‪ .‬הוא ביקש ממני למסור לה שהחליט להתגרש ולא יחזור לביתה‪.‬‬
‫לא היה לי נעים למסור לרות את הבשורה המרה‪ ,‬וחשבתי בלבי שהיה זה‬
‫יותר הגון אילו אחי היה עושה זאת בעצמו‪ .‬נקלעתי למצב מביך‪ :‬אם אחי כבר‬
‫לא חוזר לרות‪ ,‬אז אני לא גיסתה‪ ,‬ואין לי כל זכות להישאר בבית משפחת‬
‫כ"ץ אפילו יום אחד נוסף‪ .‬אלא שלא היה לי לאן ללכת‪ .‬ביקשתי סליחה‪ :‬מיד‬
‫אתחיל לחפש מקום מגורים‪ ,‬אני רק זקוקה לכמה ימים‪ .‬פראו דוקטור אמרה‬
‫שהיא לא מאשימה אותי במה שקרה ואין בכוונתה לגרש אותי‪" .‬קחי לך את‬
‫הזמן הדרוש"‪.‬‬
‫מציאת מקום מגורים הפך לעניין דחוף ביותר‪ .‬בעלת הבית שבו התגורר‬
‫עכשיו אחי המליצה לי על יהודייה נכה‪ ,‬גם היא גולה מצ'רנוביץ‪ ,‬שמוכנה‬
‫להשכיר "מקום מיטה"‪ ,‬כמו ששכרנו בפאראבל‪ .‬הלכתי לכתובת שהיא נתנה‬
‫לי ומצאתי את עצמי ליד צריף ארוך‪ ,‬מחולק לדירות רבות‪ .‬נדהמתי ממראה‬
‫הצריף‪ ,‬ואותי קשה להדהים ממראה של דלות‪ ,‬ראיתי די והותר דברים נוראים‬
‫בחיי‪.‬‬
‫הצריף היה בנוי מחומרים שונים ומשונים‪ ,‬כל דירה מחומר אחר‪ ,‬לא היו שני‬
‫גגות דומים או שתי ארובות תנור זהות‪ .‬בכמה מהדירות במקום ארובה על הגג‬
‫היה מונח דלי ישן ללא תחתית‪ .‬גם דלתות וחלונות היו כל אחד בצבע ובסגנון‬
‫אחר‪ .‬כל המבנה דמה ליצירה של צייר משוגע‪.‬‬
‫על הדלתות היו מרוחים בצבעים שונים מספרי הדירות‪ .‬הקשתי בדלת‬
‫מספר שש‪ .‬בעלת הדירה הייתה צעירה ויפה‪ ,‬אך סבלה מפגם בעמוד השדרה‬
‫שגרם לה להתנדנד בהליכתה‪ .‬שמה היה גֶ ְר ְטרוּדה‪ .‬למרות מראהו הנורא של‬
‫הצריף‪ ,‬דירתה הייתה נקייה ומסודרת‪ ,‬ולה מטבח גדול וחדר כניסה‪ .‬באר‬
‫המים הייתה קרובה מאוד‪ ,‬בחצר‪ .‬הדירה דמתה בגודלה לדירתה של גברת‬
‫רוזנברג‪.‬‬
‫לא היה לי זמן לחפש משהו טוב יותר‪ .‬סיכמתי עם גרטרודה על התנאים‬
‫והעברתי את חפציי כבר באותו ערב‪ .‬שלחתי מברק ליאשה שהתקבלתי‬
‫ללימודים ושמצאתי מקום מגורים‪ .‬קיוויתי בסתר לבי ששינוי מקום ופרידה‬
‫מחבריו לשתייה ישפיעו עליו לטובה‪ .‬האמנתי בפתגם "משנה מקום – משנה‬
‫מזל"‪ .‬מחשבה נאיבית‪ :‬הרי חברים לשתיית וודקה ניתן למצוא בכל מקום‪.‬‬
 ‫‪ | 156‬רבקה רבינוביץ‬

‫כמה אשליות אספתי בחיי בכלל ובחיי הנישואין בפרט! מוזיאון שלם של‬
‫אשליות ושל אכזבות‪.‬‬
‫הוא הגיע כעבור שבוע ומיד מצא חן בעיני גרטרודה שהתרשמה שהוא‬
‫אדם נחמד וחברותי‪ .‬גם היא מצאה חן בעיניו‪ .‬גרטרודה‪ ,‬בזמן שישבה‪ ,‬הייתה‬
‫יפהפייה; כשהייתה לה משענת‪ ,‬היא יכלה ללכת היטב ואפילו לרקוד‪ ,‬אך‬
‫כשהלכה ללא עזרה עמוד השדרה שלה לא החזיק את גופה וחלק גופה העליון‬
‫התנדנד קשות‪ .‬לדבריה‪ ,‬כאשר התגלתה מחלתה‪ ,‬בעלה נטש אותה‪ .‬היא‬
‫סיפרה על כך ללא מרירות‪ ,‬אלא כפשוטו‪ ,‬לא התלוננה על מר גורלה ונראתה‬
‫תמיד במצב רוח טוב‪ .‬היו לה לא מעט מחזרים‪.‬‬
‫בחדר המגורים היחיד בדירתה עמדה המיטה שלה מול המיטה שנועדה לנו‪,‬‬
‫ליד הקיר הנגדי‪ ,‬ובין המיטות הפריד מעבר‪ .‬גם במטבח הייתה מיטה צרה‪,‬‬
‫וגרטרודה אמרה שהיא תשתדל לישון במטבח רוב הזמן‪ ,‬כדי לא להפריע לנו‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬על פרטיות בדירה כזאת אין מה לדבר‪ .‬הייתי רגילה לזה‪ ,‬כי מאז‬
‫נישואיי אף פעם לא היה לנו חדר נפרד לעצמנו‪ :‬ההורים‪ ,‬גברת רוזנברג ועכשיו‬
‫גרטרודה‪ .‬בעלי מצא ללא קושי עבודה בחברת בנייה גדולה‪ .‬האם יביא את‬
‫המשכורת הביתה‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כמה? או שיסתמך על המלגה שלי ועל עזרתו של‬
‫הדוד איליה?‬
‫מדי פעם‪ ,‬בחדות של להב סכין‪ ,‬פילחה את מוחי המחשבה על בתי שנשארה‬
‫מאחור‪ .‬בדירות פרטיות לא היו טלפונים ואפשר היה לתקשר רק בעזרת‬
‫מכתבים‪ .‬והמכתבים הועברו לאט‪ ,‬וגם לא בכל שבוע יש לאימא זמן ורצון‬
‫לכתוב‪ .‬הילדה חולנית‪ .‬מה מצבה? האם תכיר אותי כשנתראה? האם תסלח לי‬
‫על כך שעזבתי אותה כדי לנסות לבנות משהו על הריסות חיי?‬
‫כשהגעתי ללימודים‪ ,‬המחשבות הטורדניות נסוגו במקצת‪.‬‬
‫הסטודנטים במחלקה למתמטיקה ולפיזיקה בשנה הראשונה‪ ,‬חולקו לשלוש‬
‫קבוצות‪ .‬להרצאות כל הקבוצות היו מתאספות באולם גדול‪ .‬לסמינרים‪,‬‬
‫לעבודות תרגול ולמעבדה היינו מתפצלים‪.‬‬
‫בקבוצה שלי היה יהודי אחד‪ ,‬שמו עמנואל‪ ,‬כולם קראו לו בקיצור עימו‪ .‬הוא‬
‫היה בן שלושים ושלוש ועבד במשך כמה שנים כמנהל חשבונות‪ ,‬וכאשר היחס‬
‫אל הגולים השתנה לטובה החליט להעלות את רמת השכלתו‪ .‬הוא היה יוצא‬
‫צ'רנוביץ ונשוי לאישה יוצאת מולדביה‪ ,‬שעבדה כזבנית בחנות‪ .‬הסתבר שהוא‬
‫שכן שלי ומתגורר באותו צריף עצמו‪ ,‬עם אשתו‪ ,‬עם בנו התינוק ועם חמותו‪.‬‬
‫מצאנו שפה משותפת על יסוד אהבתנו למתמטיקה‪ .‬הוא היה דעתן וכשרוני‪,‬‬
‫אך התלונן‪ ,‬שבגילו "המתקדם" התפיסה נעשית אטית וקשה יותר ללמוד‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪157‬‬

‫גם אני הייתי מבוגרת בכמה שנים מרוב חברי הקבוצה שבאו למכללה ישר‬
‫מספסלי בית הספר‪ .‬הייתי בת עשרים ושלוש‪ .‬רק עימו ואני היינו נשואים‪.‬‬
‫עם הזמן הפכנו שנינו לסטודנטים הכי חזקים בקבוצה‪ .‬המורים התייחסו אליי‬
‫בכבוד‪ ,‬במיוחד המורה הצעיר שהקשה עליי כל כך בבחינת הקבלה בפיזיקה‪.‬‬
‫מורה זה‪ ,‬אגב‪ ,‬היה רווק‪ ,‬וכל הסטודנטיות הצעירות והשתדלו למשוך את‬
‫תשומת לבו‪ .‬מה גדולה הייתה אכזבתן כשהוא התחיל לצאת עם מורה צעירה‬
‫ממחלקת הספרות וכעבור זמן קצר התחתן עמה! הדבר הותיר לא מעט לבבות‬
‫שבורים‪.‬‬
 ‫פרק ‪23‬‬
‫חופשיים? לא לגמרי‬
‫רק במחצית הראשונה של שנת הלימודים הראשונה קיבלתי מלגה רגילה‪ .‬את‬
‫בחינות סוף הסמסטר עברתי כולן בהצטיינות וזכיתי למלגה מוגדלת‪ .‬וכך זה‬
‫נמשך עד סוף הלימודים‪.‬‬
‫מאחר שהייתה זאת רק מכללה פדגוגית דו‪-‬שנתית בעיר קטנה‪ ,‬שאינה‬
‫נותנת השכלה גבוהה מלאה‪ ,‬לא היו בין מרצינו פרופסורים‪ .‬במחלקה שלנו היו‬
‫שני מרצים בעלי תואר דוֹ ֶצנֱ ט – תואר שאינו מקובל במוסדות להשכלה גבוהה‬
‫במערב‪ ,‬וניתן להגדירו כשלב ביניים בין מוסמך לדוקטור‪.‬‬
‫אחד מהם‪ ,‬ראש הקתדרה לפיזיקה יעקב שוורצמן‪ ,‬התייחס אליי לפנים‬
‫מהמקובל ביחסי מרצים וסטודנטים‪ ,‬ונהג בי באופן בלתי‪-‬רשמי‪ .‬שוחחנו‬
‫לפעמים‪ ,‬בלי להזכיר את העובדה ששנינו יהודים‪ .‬הוא אגב ניבא את עתידי‬
‫באומרו‪:‬‬
‫— אני לא חושב שתהיי מורה כפרית‪ .‬אינני רואה אותך בתפקיד זה‪ .‬אם תהיי‬
‫מורה‪ ,‬אז תהיי מורה גרועה‪ .‬אני מבין למה בחרת ללמוד כאן‪ ,‬אך המקצוע‬
‫שאת רוכשת לא מתאים לך‪.‬‬
‫— אילו תכונות שלי יפריעו לי להיות מורה טובה? שאלתי‪.‬‬
‫— את סגורה מדי‪ ,‬אין לך גישה טבעית לילדים‪ .‬יש לך חשיבה לוגית מצוינת‪,‬‬
‫נטייה לתובנות מופשטות — זה מצוין למדען‪ ,‬אך זה הדבר האחרון שעוזר‬
‫למחנך‪ .‬ייתכן שתסבירי היטב את החומר‪ ,‬אך לא תצליחי ליצור קשר אישי עם‬
‫התלמידים ולשתול בהם אהבה למקצוע שאת מלמדת‪ .‬כתוצאה מאי‪-‬אהבתם‬
‫למתמטיקה הם לא יהיו קשובים ומרוכזים בשיעורים‪ ,‬ויהיה לך קשה להשתלט‬
‫על הכיתה‪ .‬התלמידים לא יפחדו ממך‪ ,‬להפך‪ ,‬את תפחדי מהם‪.‬‬
‫— לאיזה סוג של עבודה‪ ,‬לדעתך‪ ,‬אני מתאימה?‬
‫— יהיה עלייך להשלים את ההשכלה הגבוהה‪ ,‬מוטב באוניברסיטה (כלומר‬
‫שלוש שנים נוספות על הלימודים במכללה)‪ .‬אז יהיו לך סיכויים להתקבל‬
‫למעבדה מדעית‪ ,‬למוסד מחקר או לסגל הזוטר באיזו מכללה‪ ,‬ומשם‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪159‬‬

‫אפשר להתקדם‪ ,‬לכתוב עבודת מחקר‪ ,‬לקבל תואר‪.‬‬

‫מילותיו ביטאו במדויק את מה שהרגשתי‪ .‬הכרתי את עצמי‪ ,‬חששתי מהרגע‬
‫שאצטרך לעמוד לפני כיתה‪ .‬אך בינתיים זה היה רחוק‪ ,‬והלימודים במכללה היו‬
‫הדבר היחידי שבהישג ידי‪ .‬קיוויתי גם שאולי אתגבר על הקשיים הפנימיים‬
‫שלי‪ .‬לא הזכרתי לשוורצמן שאני גולה משוללת זכויות‪ ,‬הוא בוודאי ידע זאת‪,‬‬
‫והדברים עליהם דיבר לא היו בני‪-‬השגה בשבילי‪.‬‬
‫למרות ההכרזה הדרמטית של הקומנדנט שבתי חופשית‪ ,‬לא ציפיתי‬
‫שמעמדנו ישתנה בקרוב‪ .‬עד שיום אחד שוחחתי עם נינה‪ ,‬חברתי לקבוצת‬
‫הלימודים‪ ,‬ובמקרה ציינתי שעליי לגשת לקומנדטורה ולהודיע על בואו של‬
‫בעלי‪.‬‬
‫נינה‪ ,‬גרמנייה אתנית שהייתה גולה מהחבל האוטונומי הגרמני שחוסל‬
‫בתחילת המלחמה‪ ,‬שאלה‪:‬‬
‫— מה‪ ,‬את עדיין כפופה לקומנדטורה?‬
‫— כן‪ ,‬כמובן‪ ,‬עניתי‪ ,‬ואת?‬
‫— אני שוחררתי לא מזמן‪ ,‬ענתה‪.‬‬
‫— איך השגת את זה? תהיתי‪ .‬רק את הגרמנים משחררים?‬
‫— לא רק‪ .‬יש הוראה מגבוה לשחרר סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים‪.‬‬
‫— אז מדוע הם לא מודיעים לאנשים על כך?‬
‫— הם לא יודיעו לעולם‪ ,‬כדי לא ליצור רושם שהמשטר משתנה‪ .‬משחררים‬
‫בשקט את מי שמבקש להשתחרר‪ .‬את חייבת לגשת לשם ולדרוש שחרור‪.‬‬
‫היה לי קשה להאמין‪ .‬ללא צו כללי‪ ,‬ללא הודעה רשמית — פשוט משחררים?‬
‫למחרת הלכתי לקומנדטורה‪ .‬קומנדנט צעיר שאל אותי לשמי ומצא אותי‬
‫ברשומות‪.‬‬
‫— מה רצונך? שאל בנימוס‪ .‬מה הביא אותך אלינו?‬
‫— נמאס לי להיות תחת הפיקוח שלכם‪ — ,‬עניתי‪ ,‬משתדלת לדבר בנימה‬
‫רגועה‪ .‬אני רוצה שתמחקו אותי מהרשומות שלכם‪ .‬רוצה להיות אזרחית‬
‫חופשית!‬
‫הייתי בטוחה שהוא ירים עליי קול צעקה‪ ,‬אך הוא‪ ,‬באותה נימה רגועה‪ ,‬אמר‪:‬‬
‫— הנה לך דף נייר‪ ,‬שבי וכתבי בקשה‪ .‬תקבלי תשובה בעוד כמה ימים‪.‬‬
‫וכך היה‪ .‬כעבור כמה ימים קיבלתי הזמנה לבוא ולקחת מכתב שחרור‪ ,‬אתו‬
‫עליי לגשת למחלקת רישום האוכלוסין ולקבל פספורט‪ .‬העזתי ושאלתי‪:‬‬
‫— האם גם בעלי יכול להשתחרר? הלא זה מוזר‪ ,‬שיהיה מעמד שונה לבני‬
‫אותה משפחה‪.‬‬
 ‫‪ | 160‬רבקה רבינוביץ‬

‫— הגידי לו שיבוא ויגיש בקשה‪ ,‬ענה לי‪.‬‬

‫כך‪ ,‬ללא דרמטיות‪ ,‬בהליך ביורוקרטי פשוט הסתיימו שנות הגלות שלנו‪.‬‬
‫הוריי עדיין נותרו במעמד של גולים מתיישבים‪ ,‬אך נאמר לנו שבעוד זמן‬
‫קצר גם הם יוכלו להגיש בקשות שחרור לפי הקטגוריה של "הורים לאזרחים‬
‫חופשיים"‪.‬‬
‫מה שלא ידעתי בימים הראשונים של שמחתי הוא כי החופש האזרחי‬
‫שקיבלנו לא היה מלא‪ .‬כשהלכנו לקבל פספורטים‪ ,‬דרשו מאתנו לחתום על‬
‫התחייבות שלא נחזור למקומות מהם הוגלינו‪ .‬התאכזבנו מאוד‪ ,‬כי הרי כל‬
‫אחד רוצה לשוב למקום שבו נולד וגדל‪ .‬לא היה לנו שום אינטרס להגיע לערים‬
‫אחרות בברית המועצות‪.‬‬
‫גם ללא איסור מפורש‪ ,‬השיבה למולדתנו הייתה כרוכה בקשיים גדולים‪.‬‬
‫בניגוד לאזרחים חופשיים שפונו ממקומותיהם עקב המלחמה וחזרו אחריה‬
‫לבתיהם הקודמים‪ ,‬לגולים משוחררים לא הוחזרו דירותיהם הקודמות ואף לא‬
‫הוצע שום מקום מגורים חלופי‪ .‬לכן האפשרויות לנצל את החופש המיוחל היו‬
‫מצומצמות מאוד‪ .‬רוב הגולים המשוחררים נשארו במקום גלותם עוד זמן רב‬
‫(אחדים אף לצמיתות) כיוון שלא יכלו להסתדר במקומות אחרים‪.‬‬
‫עוד מכשול רציני שעמד בדרכם של הגולים המשוחררים היה משטר‬
‫ה"פרוֹ ּ ִפ ְיס ָקה"‪ ,‬הנהוג בכול ערי המדינה הענקית‪ .‬פירושו של משטר זה הוא‬
‫ְּ‬
‫שכול תושב עיר חייב להיות רשום‪ ,‬כלומר כתובתו‪ ,‬פרטיו האישיים ופרטי בני‬
‫משפחתו‪ ,‬ב"ספר הבית" שבו הוא מתגורר ובסניף העירוני של משרד הפנים‪ .‬מצד‬
‫אחד‪ ,‬משטר הפרופיסקה מאפשר לשלטונות לעקוב אחרי תנועות האזרחים; אך‬
‫מצד שני‪ ,‬הוא גם מעניק זכויות‪ :‬איש‪ ,‬מלבד השלטונות‪ ,‬אינו רשאי להוציא אזרח‬
‫בעל פרופיסקה מהדירה או מהבית שבהם הוא רשום‪ .‬זאת מין "דיירות מוגנת"‪.‬‬
‫הקושי העיקרי הכרוך בפרופיסקה הוא – איך משיגים אותה‪.‬‬
‫אזרח חדש שזה עתה הגיע לעיר יכול לקבל פרופיסקה בצורה לגאלית‪,‬‬
‫רק בתנאי שיש לו שטח מגורים של לפחות תשעה מטרים רבועים עבור כל‬
‫בן משפחתו‪ .‬אבל כשהמדינה או מפעל היו מעניקים דירות לזכאים‪ ,‬הם לא‬
‫התחשבו בנורמה הזאת ונתנו פחות שטח‪ .‬מאין יהיה לאדם שטח מגורים מוכן‬
‫בעיר שאליה הוא הגיע זה עתה? אפילו אדם שמגיע לעיר לביקור זמני‪ ,‬חייב‬
‫לקבל פרופיסקה זמנית ולדאוג לביטולה לפני עזיבתו‪.‬‬
‫לכאורה תנאים דרקוניים אלה מנעו מהערים לגדול‪ ,‬כי תושבים חדשים‬
‫לא יכלו לקבל פרופיסקה‪ .‬אבל למעשה כל הערים גדלו בקצב מהיר‪.‬‬
‫האזרחים הסובייטיים תמיד הצטיינו במציאת דרכים עקיפות להשיג את‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪161‬‬

‫מבוקשם למרות המחסומים שהעמידו השלטונות‪.‬‬

‫לא חשבנו לעזוב את קולפאשבו‪ ,‬לפחות לא עד גמר לימודיי במכללה‪ ,‬אחר‪-‬‬
‫כך בהחלט תכננו לעבור לעיר גדולה יותר‪ ,‬כמו טומסק‪ ,‬עיר אוניברסיטאית‬
‫ששליש אוכלוסייתה הם סטודנטים‪ .‬ידענו שהפרופיסקה תעמיד בפנינו‬
‫מכשול קשה‪ ,‬כמו מעגל קסמים‪ :‬מצד אחד‪ ,‬אדם שאין לו פרופיסקה לא‬
‫מתקבל לעבודה‪ ,‬ומצד שני — מי שאינו עובד בעיר לא מקבל פרופיסקה‪.‬‬
‫משטר הפרופיסקה שימש שדה פורה לשחיתויות‪ .‬אזרח שרצה להשתקע‬
‫בעיר שיחד את הפקידים במשרד הפנים ובהנהלת הבתים השכונתית‪ ,‬מוסד‬
‫שקיים ברוסיה גם כיום‪ .‬הרבה כספים עברו מיד ליד‪ ,‬והיה אפילו "מחירון"‬
‫לכל סוג של עקיפת חוק‪.‬‬
‫עוד דבר שלא היינו מודעים לו הוא כי בפספורטים שלנו היו מוטבעים קודים‬
‫— שורה של אותיות‪ ,‬שנראו לנו חסרי משמעות‪ ,‬אך לשלטונות הן סיפקו מידע‬
‫עלינו‪ .‬כל "אדם עם עבר" והקוד שלו‪ :‬מי היה אסיר פוליטי‪ ,‬מי היה במחנה‬
‫עבודה‪ ,‬מי היה גולה וכדומה‪ .‬בכל מפעל בעיר‪ ,‬אפילו קטן‪ ,‬הייתה "מחלקה‬
‫מיוחדת" ובראשה איש קג"ב שתפקידו היה לבדוק את המסמכים של העובדים‬
‫החדשים‪ .‬לעבודות פשוטות היו מתקבלים גם בעלי "עבר מפוקפק"‪ ,‬אך לגבי‬
‫הטוענים למשרות חשובות הייתה סלקציה חמורה‪.‬‬
‫כלומר הדרך לחיים חדשים אחרי הגלות הייתה זרועה מהמורות‪ .‬צריך היה‬
‫להתחיל מנקודה נמוכה יותר מאפס‪.‬‬
‫התיידדתי עם עימו‪ ,‬חברי ללימודים‪ .‬הוא היה איש שיחה מעניין‪ ,‬והיה בקי‬
‫בתחומים רבים‪ .‬שוחחנו הרבה בהפסקות ולדעתי‪ ,‬ההנאה שהפקנו מהשיחות‬
‫שלנו הייתה הדדית‪.‬‬
‫כפי שכבר סופר‪ ,‬אשתו של עימו חיותה הייתה ילידת מולדביה‪ .‬יוצאי צ'רנוביץ‬
‫כידוע התנשאו על יוצאי מולדביה‪ ,‬ראו בהם אנשים נחותים ופרימיטיביים‪.‬‬
‫הדבר בא לידי ביטוי במלוא העוצמה ביחסו של עימו אל אשתו‪ :‬הוא זלזל‬
‫בה בגלוי‪ ,‬דיבר עליה בבוז‪ .‬היא לא התאימה לעימו‪ ,‬בדיוק כפי שרות כ"ץ לא‬
‫התאימה לאחי‪ .‬איך קורה שאנשים בוחרים להם בני זוג כל כך לא מתאימים?‬
‫היינו גולים‪ ,‬ובנוסף לכך יהודים‪ ,‬וזה אומר שהיינו מיעוט מבוטל‪ ,‬ובתוך מיעוט‬
‫כזה קשה מאוד למצוא בני זוג מתאימים‪ .‬במסגרת המגבלות שלנו קרה שבחרו‬
‫בבני זוג לא מתאימים‪ ,‬היו שהעדיפו להישאר ברווקותם‪ .‬הרי גם אני נהגתי כך‪,‬‬
‫נישאתי מחוסר בררה לגבר היחיד שהיה זמין‪.‬‬
‫ערב אחד‪ ,‬בחורף הראשון ללימודיי‪ ,‬ישבנו בבית — גרטרודה‪ ,‬בעלי ואני —‬
‫ופתאום עימו פרץ פנימה‪ ,‬נרגש‪ ,‬מדובלל שיער ומיוזע‪ .‬הוא סיפר שרב עם‬
 ‫‪ | 162‬רבקה רבינוביץ‬

‫אשתו והיא זרקה אותו מהבית ואין לו לאן ללכת‪ ,‬והוא ביקש מגרטרודה‬
‫שתיתן לו פינה בדירתה‪.‬‬
‫גרטרודה לא חשה בנוח כלפינו‪ ,‬כי פירוש הדבר צפיפות גדולה יותר בבית‪.‬‬
‫מצד אחר‪ ,‬היא שמחה לאידה של חיותה‪ ,‬אשתו של עימו‪ ,‬שאותה לא אהבה‪.‬‬
‫היא שאלה אם אנחנו מסכימים שהיא תעבור לישון בחדר יחד אתנו ואת‬
‫המיטה הצרה במטבח תיתן לעימו‪ .‬הסכמנו‪ ,‬מה גם שהוא הבטיח שסידור זה‬
‫יהיה זמני והוא ישתדל למצוא לו מקום אחר בהקדם האפשרי‪.‬‬
‫היינו בטוחים שבעוד יום‪-‬יומיים הוא יחזור אל אשתו‪ ,‬אך בינתיים זה לא‬
‫קרה‪ .‬אני נקלעתי למצב בלתי‪-‬צפוי ומביך‪ :‬כל דיירי הצריף היו נצמדים‬
‫לחלונות ומביטים איך בבוקר אני הולכת יחד אתו למכללה‪ ,‬איך אנו חוזרים‬
‫יחד‪ ,‬ובערב לפעמים יוצאים בשלישיה — הוא‪ ,‬בעלי ואני — לסרט‪ .‬גם לו היה‬
‫לא נוח לגור בשכנות למשפחתו‪.‬‬
‫כך זה נמשך זמן מה‪ ,‬עד שעימו הפתיע אותנו בהצעה‪ :‬הוא מצא בית בן שני‬
‫חדרים‪ ,‬ריק מבעלים ופנוי להשכרה‪ .‬בנייתו לא הושלמה‪ ,‬אין לו חדר כניסה‬
‫והוא לא מסויד מבפנים‪ ,‬אך הוא מרווח ונוח‪ .‬עימו אמר שהיה שוכר אותו‬
‫לבדו‪ ,‬אך לא יוכל לעמוד בהוצאות שכר הדירה וקניית עצי הסקה‪ .‬הוא הציע‬
‫שנעבור אל הבית יחד אתו ונתחלק בהוצאות‪.‬‬
‫הלכנו לראות את הבית‪ .‬הוא באמת היה מרווח‪ ,‬החדרים גדולים‪ ,‬תנור אחד‬
‫ששימש לחימום ולבישול‪ .‬מקומו של הבית היה בקצה אזור "יוקרתי" של‬
‫העיר‪ ,‬הבית האחרון בשורת בתים גדולים וחדשים יחסית‪ .‬חסרונו העיקרי היה‬
‫שמולו היה שדה תעופה‪ ,‬ופירוש הדבר — רעש מטוסים ורוח חזקה שנשבה‬
‫מהשדה הפתוח‪.‬‬
‫אני חששתי מעצם העובדה שנגור שם שלושתנו‪ .‬ידעתי שמסתובבות‬
‫שמועות על יחסיי הקרובים כביכול עם עימו; גם חששתי שאשתו תבוא ותקים‬
‫מהומה‪ .‬וגם — האמת חייבת להיאמר — חששתי קצת מעצמי‪ ,‬מרגשותיי‪ .‬איני‬
‫יודעת אם אפשר לקרוא לזה התאהבות‪ ,‬אך בהחלט לא הייתי אדישה כלפי‬
‫עימו‪ .‬מסיבות אלה הייתי די מסויגת מהרעיון‪.‬‬
‫יאשה התלהב מהבית ודחק בי להסכים‪ .‬הם סיכמו את התנאים עם בעל‬
‫הבית‪ ,‬הזמינו עצי הסקה‪ .‬נפרדנו מגרטרודה ועברנו‪ .‬עימו הביא לבית‬
‫המשותף את אמו‪ ,‬שהתגוררה לפני כן בתנאי דיור ירודים מאוד‪ .‬שמחתי‪ ,‬כי‬
‫נוכחותה שימשה מחסום בפני פרץ רגשות בין עימו לביני‪ .‬היא הייתה אישה‬
‫חביבה מאוד‪ .‬בשעות היום‪ ,‬כשעימו ואני היינו במכללה ובעלי בעבודה‪ ,‬היא‬
‫בישלה ארוחות חמות בשביל כולנו‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪163‬‬

‫כל האידיליה הזאת לא האריכה ימים‪ .‬אשתו של עימו‪ ,‬חיותה‪ ,‬הבינה‬

‫שהגזימה‪ ,‬ולא התכוונה לוותר על בעלה בקלות‪ .‬כל עוד הוא התגורר אצל‬
‫גרטרודה במטבח‪ ,‬היא הייתה בטוחה שהוא יחזור הביתה כעבור כמה ימים‪.‬‬
‫כשנודע לה שהוא ארגן לעצמו מגורי קבע במקום אחר‪ ,‬החליטה להכריז‬
‫מלחמה‪ .‬היא פנתה למנהל המכללה והתלוננה שבעלה נטש אותה ואת תינוקם‪.‬‬
‫היא גם רמזה שהוא מנהל אורח חיים לא מוסרי וחי עם אישה נשואה‪ ,‬גם היא‬
‫סטודנטית‪ .‬האם אדם כזה יכול להיות מורה ומחנך נוער? היא דרשה שיאיימו‬
‫עליו כי ייזרק מהמכללה‪ ,‬אם לא יחזור למשפחתו‪.‬‬
‫עימו היה בשלב הכנת המסמכים לגירושין‪ ,‬כשהוזמן בדחיפות לישיבת‬
‫ההנהלה‪ .‬הוא הבין מיד במה מדובר‪ .‬בישיבה נוכחו כל המרצים‪ ,‬והמנהל‬
‫השפיל אותו לפני כולם‪ ,‬דיבר אתו כמו היה ילד קטן שסרח‪ .‬נתנו לו יומיים‬
‫להחליט — לחזור למשפחתו ולהמשיך ללמוד או לעוף מהמכללה "עקב אי‪-‬‬
‫התאמתו המוסרית לתפקיד מורה ומחנך"‪.‬‬
‫היינו תמימי דעים שהוא חייב לחזור אל אשתו‪ ,‬כי הלימודים הם מעל לכול‪.‬‬
‫הוא עזב למחרת‪ .‬אמו נשארה אתנו‪ .‬בעלי הודה שהרגיש הקלה; אני דווקא‬
‫הרגשתי מועקה‪ .‬בקושי התאפקתי שלא לפרוץ בבכי‪ .‬אמו‪ ,‬שראתה אותי כמו‬
‫הייתי שקופה‪ ,‬ניחמה אותי שהכאב יעבור בקרוב‪.‬‬
‫שאלתי את עימו אם שמי הוזכר בישיבה‪ .‬הוא אמר שלא‪ ,‬אך הרמז היה ברור‪.‬‬
‫היה לנו קשה לשאת בכל הוצאות הבית‪ .‬לעבור דירה פעמיים בחורף אחד —‬
‫גם זה היה יותר מדי‪ .‬החלטנו למשוך איכשהו עד פגרת הקיץ ואז לחפש מקום‬
‫זול יותר‪.‬‬
‫כעבור חודשיים‪ ,‬באמצע הסמסטר השני‪ ,‬כשעוד היינו בדירה הזאת‪ ,‬נאלצתי‬
‫לטוס לפאראבל בדחיפות‪ ,‬והשכנות לשדה התעופה הקלה מאוד על העניין‪.‬‬
‫הבעיה הייתה שנכנסתי להיריון‪ ,‬והולדת ילד נוסף באמצע הלימודים הרי‬
‫לא מתקבלת על הדעת‪ .‬גלולות לא היו קיימות אז‪ ,‬וכל אישה צעירה חייתה‬
‫בדריכות מתמדת ובציפייה למחזור החודשי‪ .‬כי הרי כל אחת יכולה הייתה‬
‫להרות‪ ,‬זה קרה לא פעם‪.‬‬
‫מדיניות השלטונות ביחס להפלות ידעה שינויים קיצוניים‪ .‬היו תקופות שזה‬
‫היה מותר וחופשי‪ ,‬והיו תקופות של איסור מוחלט‪ ,‬ומי שנתפסה בביצוע הפלה‬
‫מחתרתית הועמדה לדין‪ .‬הפלה כזאת‪ ,‬בתנאי בית‪ ,‬בידי נשים לא מקצועיות‪,‬‬
‫הייתה מסוכנת מאוד‪ ,‬ובכל זאת נשים רבות פנו במצוקתן אל כל מיני "סבתות"‬
‫שידעו לעשות את המלאכה בשיטות רחוקות מאוד מאלה המקובלות ברפואה‬
‫המודרנית‪.‬‬
 ‫‪ | 164‬רבקה רבינוביץ‬

‫בתקופה שזה קרה לי המדיניות אסרה הפלות‪ .‬ניתן היה לפנות לוועדה‬
‫מיוחדת‪ ,‬ואם הוועדה מצאה שהנסיבות מצדיקות הפלה‪ ,‬היא הייתה מאשרת‪.‬‬
‫פניתי לוועדה וקיבלתי סירוב‪ .‬נותרה רק דרך אחת — הפלה מחתרתית‪.‬‬
‫בקולפאשבו לא הכרתי אף אחת שעוסקת בזה‪ .‬בפאראבל ידעתי איך למצוא‬
‫"סבתא" כזאת‪.‬‬
‫היה חודש מרס‪ ,‬הנהרות עדיין היו מכוסים קרח‪ ,‬והתחבורה היחידה‬
‫האפשרית — טיסה‪ .‬בשדה התעופה ליד ביתנו היה משרד קטן‪ ,‬שם סיכמתי‬
‫עם פקיד על הטיסה לפאראבל ושילמתי עבורה‪ .‬נאמר לי שאטוס במטוס קטן‬
‫שבו רק שני מקומות לנוסעים‪ .‬לא קיבלתי כרטיס או קבלה – הכסף בוודאי לא‬
‫הגיע לקופה הממשלתית‪.‬‬
‫הייתי נרגשת מאוד — גם מההפלה המסוכנת הצפויה לי‪ ,‬גם מההזדמנות‬
‫לפגוש את בתי ואת הוריי‪ .‬אז עוד לא ידעתי עד כמה מסוכן הדבר שאני הולכת‬
‫לעשות‪.‬‬
‫הטיסה במטוס הקטן‪ ,‬שדמה יותר לצעצוע מאשר לכלי טיס של ממש‪ ,‬הייתה‬
‫מפחידה מאוד‪ .‬הרוח החורפית שיחקה במטוס שלדעתי‪ ,‬היה בנוי מלוחות‬
‫דיקט וטלטלה אותו לכל הכיוונים‪ .‬ישבתי עם הנוסע השני פנים מול פנים‪,‬‬
‫ברכיים נוגעות בברכיים‪ .‬התביישתי להראות לו את פחדי והתאפקתי שלא‬
‫להקיא‪.‬‬
‫בכל זאת הגענו ליעדנו בשלום‪ .‬בתחילת הפגישה הקטנה שלי הייתה קצת‬
‫מסויגת‪ ,‬אך נזכרה בי בתוך זמן קצר‪ .‬היא הפתיעה אותי ביכולת הדיבור‬
‫המרשימה שרכשה‪ :‬נדהמתי כשדקלמה בעל‪-‬פה שירים ארוכים שאמי‬
‫הקריאה לה‪ .‬ילדה קטנה‪ ,‬רזה‪ ,‬שדיברה כמו אדם מבוגר‪.‬‬
‫הלכנו יחד עם אימא אל אישה מבוגרת שנחשבה מומחית לביצוע הפלות‬
‫בבית‪ .‬היא עשתה זאת בשיטת הזרקת כוהל מדולל לתוך הרחם‪ ,‬מה שאמור‬
‫לגרום לצירים וליציאת העובר‪ .‬פרוצדורה לא נעימה‪ ,‬אך גם לא מכאיבה‬
‫במיוחד‪ .‬נשבעתי לאישה שלא אסגיר אותה‪ ,‬אם אזדקק לעזרת בית חולים‪.‬‬
‫אחרי ההזרקה הראשונה דבר לא קרה‪ .‬גם לא אחרי השנייה‪ .‬רק בפעם‬
‫החמישית‪ ,‬כשכמות הכוהל הוגדלה‪ ,‬זה סוף‪-‬סוף השפיע‪ .‬לא רק צירים תקפו‬
‫אותי אלא גם דימום חזק ביותר‪ .‬קיווינו שהדימום ייפסק אחרי יום או יומיים‪.‬‬
‫אך כאשר הדימום התחזק‪ ,‬מלווה בקרישי דם גדולים‪ ,‬וכל מה ששמו תחתיי‬
‫היה ספוג בדם‪ ,‬לא היה מנוס מלפנות לבית החולים‪ .‬בקושי הגעתי לשם ברגל‪,‬‬
‫כי נחלשתי מאוד‪.‬‬
‫היחס של הרופאים אל נשים שעשו הפלה מחתרתית היה גס ומזלזל‪ .‬היינו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪165‬‬

‫שם שלוש נשים עם אותה בעיה‪ .‬קראו לנו בשמות גנאי כאילו היינו זונות‬
‫רחוב‪ ,‬אף ששלושתנו היינו נשים נשואות‪ .‬את הגרידה עשו ללא הרדמה וללא‬
‫תרופות משככות כאבים‪ .‬מי שהתפתלה מכאב בלתי‪-‬נסבל ונאנקה‪ ,‬זכתה‬
‫לצעקות‪" :‬לשכב ולא לזוז! שקט! כשעשית אותו לא התפתלת ולא צעקת!‬
‫תשתקי עכשיו!"‬
‫הייתה זאת חוויה שקשה לשכוח — את הכאב ויותר מזה את היחס‪" .‬לקינוח"‪,‬‬
‫בית החולים גם דיווח על שלוש "הפושעות" לתובע האזורי שהעמיד אותנו‬
‫למשפט‪.‬‬
‫כבר הייתי צריכה לחזור ללימודים‪ ,‬אך החתימו אותי על איסור יציאה עד‬
‫המשפט‪ .‬למזלי‪ ,‬השופטים לא היו עסוקים מדי ומועד המשפט נקבע שבוע‬
‫אחרי עזיבתי את בית החולים‪.‬‬
‫לא פחדתי מהמשפט כי ידעתי שהעונש הוא נזיפה ולא יותר‪ .‬התכוננתי‬
‫היטב‪ ,‬אפילו קניתי מזלף וקצת לכלכתי אותו ביוד‪ ,‬שלא ייראה חדש‪ ,‬אם‬
‫השופט ירצה לראות את "כלי הפשע"‪ .‬עוד שעה אחת לא נעימה בחיים‪ ,‬לא‬
‫נורא‪ .‬הכול עבר בדיוק לפי התכנון‪.‬‬
‫הדבר הקשה באמת היה להיפרד מבתי ומהוריי ולטוס בחזרה לקולפאשבו‪.‬‬
‫הפעם קניתי כרטיס טיסה "נורמלי" למטוס בעל תריסר מושבים‪ .‬אימא הפתיעה‬
‫אותי ובישרה בשורה משמחת מאוד‪ :‬גם הם עומדים לעבור לקולפאשבו‪.‬‬
‫התברר שלאחי נמאס להתגלגל בדירות שכורות והוא הציע להוריי למכור את‬
‫הבית בפאראבל ולקנות‪ ,‬יחד אתו‪ ,‬בית יותר גדול ונוח בקולפאשבו‪.‬‬
‫— אנחנו נפרדים לזמן לא רב‪ ,‬אמרה‪ .‬יש לנו כבר קונה לבית‪ .‬באביב‪,‬‬
‫כשתתחדש תנועת הספינות על הנהר אוב‪ ,‬נעבור‪ .‬הילדה תישאר אתנו‪ ,‬כי לך‬
‫כסטודנטית המתגוררת בבתים שכורים אין פנאי ומקום בשבילה‪ ,‬אך תוכלי‬
‫לראות אותה בכל עת‪.‬‬
‫חזרתי הביתה רגועה ושמחה‪ .‬היה נדמה לי שרוב הבעיות נפתרות והחיים‬
‫סוף‪-‬סוף מתחילים לחייך אליי‪.‬‬
‫בבית דבר לא השתנה‪ ,‬כולל הרגלי השתייה של יאשה‪ .‬לעתים קרובות היה‬
‫נעלם לשעות ארוכות‪ .‬השתדלתי לא לייחס לזה יתר חשיבות ולעסוק בעולמי‬
‫שלי‪ ,‬כי גם כשהיה בבית‪ ,‬לא היה לנו הרבה על מה לדבר‪.‬‬
‫עברתי בהצטיינות את בחינות גמר הסמסטר השני וכך הבטחתי לעצמי מלגה‬
‫מוגדלת לשנת הלימודים השנייה‪ .‬בפגרת הקיץ מצאנו מקום מגורים חדש —‬
‫"מקום מיטה" אצל אישה מבוגרת‪ ,‬הפעם יוצאת ריגה‪ ,‬גברת טלרוזה‪ ,‬שהכירה‬
‫את הוריי‪.‬‬
 ‫‪ | 166‬רבקה רבינוביץ‬

‫המיטה שלנו עמדה בנישה בחדר המגורים המשותף והייתה נבדלת משטח‬
‫החדר בווילון שיצר אשליה של פרטיות‪.‬‬
‫באמצע חודש יוני הגיעו הוריי עם בתי הקטנה שכבר הייתה בת שנתיים‪.‬‬
‫אחי היה עסוק באותו ערב‪ ,‬ואנחנו‪ ,‬יאשה ואני‪ ,‬קיבלנו את פניהם בנמל‪ .‬מאחר‬
‫שהם לא הספיקו עדיין לקנות בית‪ ,‬סיכמנו עם גברת טלרוזה שבינתיים הם‬
‫יגורו אתנו‪ .‬אך באותו ערב קרה דבר שהמחיש לי פעם נוספת כי אני חיה‬
‫בעולם האשליות‪ .‬חשבתי שיש לי משפחה‪ ,‬אמנם רחוקה מלהיות אידיאלית‪,‬‬
‫אך בכל זאת יציבה‪ ,‬והבנתי שהיציבות לכאורה יכולה להתפזר ברוח בכל רגע‪,‬‬
‫ושאין באמת קרקע יציבה תחת רגליי‪.‬‬
‫היינו כבר בדרך לביתנו‪ ,‬כאשר בעלי נזכר שחסרים לנו כמה מצרכים‪ ,‬ולכן‬
‫התנדב ללכת לקנותם‪ .‬הוא תמיד התנדב לעשות קניות‪ ,‬דבר שעלה לי ביוקר‬
‫כי את העודף אף פעם לא החזיר‪ ,‬ובתקציבנו המצומצם זה היה מאוד מורגש‪.‬‬
‫אך הפעם הוא ממש הגזים‪ :‬הוא לא חזר‪ .‬הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא לן‬
‫מחוץ לבית‪ ,‬ובחר לעשות מעשה נבזי זה כמו להכעיס בערב שבו הגיעו חמיו‪,‬‬
‫חמותו ובתו להתארח אצלנו‪.‬‬
‫אינני יודעת מה היה חזק יותר — הכעס שלי עליו או הבושה בפני הוריי‪ .‬גם‬
‫למחרת בבוקר הוא לא הופיע‪ .‬בשעות הצהריים פנתה אליי אישה אחת ממקום‬
‫עבודתו ואמרה‪:‬‬
‫— לכי וקחי את בעלך הביתה‪ ,‬הוא נקלע לאיזו חבורה ששותה עד אבדן חושים‪.‬‬
‫הלכתי למקום שהיא תיארה לי ומצאתי מרתף ובו חבורה של גברים ונשים‪,‬‬
‫כולם שיכורים‪ .‬הנשים קיבלו אותי בקריאות שמחה ומיד הציעו לי כוס וודקה‪.‬‬
‫סירבתי בנימוס ושאלתי את בעלי מתי הוא מתכוון לעזוב את המקום ולחזור‬
‫הביתה‪ .‬לא רציתי ללכת יחד אתו ברחוב כי הוא בקושי עמד על הרגליים‪ .‬הוא‬
‫אמר שיבוא בעוד שעה קלה‪.‬‬
‫כשחזרתי לדירתנו‪ ,‬הוריי ועדה כבר לא היו שם‪ .‬אימא ביקשה מגברת טלרוזה‬
‫למסור לי שהם לא מוכנים להיות נוכחים במעמד כגון זה‪" .‬אם בתי מוכנה‬
‫לחיות אתו‪ ,‬זה עניינה‪ ,‬אך אנחנו לא רוצים להיות נוכחים במריבות שלהם"‪,‬‬
‫אמרה והוסיפה‪ ,‬שבינתיים ינסו להתמקם אצל יוסף‪ ,‬עד שיקנו בית‪.‬‬
‫יוסף קיבל אותם בדירתו השכורה‪ ,‬שהייתה צפופה מאוד‪ .‬כעבור כמה ימים‬
‫הם קנו בית‪ ,‬מרווח ונוח לפי קנה המידה שלי‪ :‬שני חדרים גדולים ומטבח נפרד‪,‬‬
‫גן ירק וחצר עם רפת ועם מחסן לעצי הסקה‪.‬‬
‫אני נשארתי עם שברי האשליות שלי על חיי משפחה מסודרים‪ .‬הכנתי‬
‫מזוודה ובתוכה ארזתי את בגדיו של בעלי בכוונה לגרש אותו מהבית‪ .‬גברת‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪167‬‬

‫טלרוזה התערבה‪ ,‬נעמדה בינינו‪ ,‬התחננה שאירגע ושאתפשר‪ .‬לה דווקא‬

‫הייתה סימפתיה ליאשה‪ .‬היא נהגה לומר את המשפטים הידועים‪ :‬כולם חיים‬
‫כך; גבר זה גבר; הם כולם כאלה; וכן הלאה‪.‬‬
‫בסוף נכנעתי‪ .‬היה לי פחד מיסטי מפני גירושין‪ ,‬ראיתי בהם סמל לכישלון‬
‫מוחלט בחיי אישה‪ .‬שוב להיות לבד‪ ,‬עם ילדה קטנה‪ ...‬גירושין לא היו‬
‫מקובלים אז כמו היום‪ .‬לא ראיתי חלופה טובה יותר להמשך הנישואים האלה‪,‬‬
‫שהיו אמנם גרועים אך אופייניים לרוב רובן של המשפחות בברית המועצות‪:‬‬
‫כמעט כל הגברים שתו וודקה‪ ,‬לא לקחו חלק בעבודות הבית ולא שמו לבם‬
‫לילדיהם‪ ,‬רבים גם היכו את נשותיהם‪ .‬לפחות מזה לא סבלתי‪ :‬בעלי לעולם‬
‫לא הרים עליי יד‪.‬‬
‫חיינו הזוגיים הפכו לשורה אין‪-‬סופית של מריבות והשלמות דומות כמו‬
‫אחיות תאומות‪ .‬רק התדירות שלהן השתנתה; היו לפעמים הפוגות במלחמה‬
‫מתמדת זאת‪ ,‬אך אשליות לא היו עוד‪.‬‬
‫שמחתי כאשר נגמרה פגרת הקיץ וחזרנו ללימודים‪ .‬חיי שוב קיבלו טעם ותוכן‪.‬‬
‫הסמסטר הראשון של שנת הלימודים השנייה עבר ללא אירועים מיוחדים‪.‬‬
‫הדבר היחיד שהקשה עליי היה לימודי "פרקטיקה פדגוגית"‪ ,‬כלומר – עבודה‬
‫מעשית בבית הספר‪ .‬המכללה "אימצה" בית ספר שבו עברנו את ההתמחות‪.‬‬
‫כל סטודנט הוצמד לכיתה מסוימת‪ ,‬לה הוא חייב היה להקדיש שעות מספר‪,‬‬
‫ולארגן אירועים שונים שלא במסגרת שעות הלימודים הרגילות‪ .‬בסמסטר השני‬
‫והאחרון היינו אמורים להחליף מורים ולהעביר שיעורים של ממש בכיתות‬
‫"שלנו"‪.‬‬
‫היה לי קשה עם זה‪ ,‬כי גם בילדותי לא הייתי כמו רוב הילדים‪ ,‬הייתי מין‬
‫"מבוגרת קטנה"‪ ,‬תולעת ספרים‪ .‬לא הכרתי חיי ילדות נורמליים‪ ,‬לכן היה‬
‫מרחק ביני לבין תלמידי הכיתה "שלי"‪ .‬המרצה שוורצמן צדק‪ :‬לא נולדתי‬
‫להיות מורה‪ .‬ראיתי חברות לקבוצת הלימודים שלי שהפכו ממש ידידות של‬
‫התלמידים וזכו להערצתם; ואילו אני לא ידעתי להתקרב אליהם‪ .‬בשעות‬
‫שחויבתי להקדיש לכיתה "שלי" בחרתי נושאים רציניים כגון שיחות על‬
‫פוליטיקה וביקורים במוזיאונים‪.‬‬
‫בתקופה זאת‪ ,‬שנת ‪ ,1955‬הייתה פריחה גדולה בידידות בין ברית המועצות‬
‫להודו‪ .‬שעת העיון הפוליטי עם התלמידים הוקדשה לנושא זה‪ .‬יש לציין‬
‫שברית המועצות תמיד הייתה פרנואידית כלפי יתר העולם‪ ,‬ראתה בכולם‬
‫אויבים שעומדים להתקיפה‪ .‬והנה — ידידות עם מדינה אחרת‪ ,‬ועוד גדולה‬
‫וחזקה כמו הודו! העליתי את הידידות הזאת על נס בפני התלמידים‪.‬‬
 ‫‪ | 168‬רבקה רבינוביץ‬

‫אחרי ההרצאה שלי באו שאלות התלמידים‪ .‬פחדתי שאיש לא ישאל דבר‪ ,‬אך‬
‫היו כמה שאלות‪ .‬ילד אחד חכם שאל‪:‬‬
‫— מה מרוויחה ברית המועצות מהידידות עם הודו פרט למילים יפות? מה‬
‫בעצם החשיבות של ידידות זאת?‬
‫— מה זאת אומרת מה היא מרוויחה? אמרתי‪ .‬היא מרוויחה ידיד בעולם!‬
‫— בסדר‪ ,‬אמר הילד‪ ,‬שתשובתי לא סיפקה אותו‪ .‬ומה הלאה? מה עושים עם‬
‫ידידות כזאת?‬
‫— עיקר החשיבות‪ ,‬עניתי‪ ,‬מתבטאת בכך שאנחנו יכולים להיות בטוחים‪:‬‬
‫הודו לעולם לא תתקוף אותנו!‬
‫זה כבר היה משהו מוחשי‪ .‬את זה הבינו כולם‪ .‬אויב אחד פחות בעולם הגדול‬
‫והעוין‪.‬‬
‫חשבתי לעצמי‪ :‬הילדים האלה יותר פיקחים משחשבתי‪ .‬ייתכן שרבים מהם‬
‫מרגישים את ריח הזיוף שנודף מכל הקרנבל ההודי‪ ,‬על שיריו‪ ,‬על ריקודיו‪ ,‬על‬
‫פרחיו ועל ריבוי חילופי הנשיקות בין המנהיגים‪ .‬הם בוודאי מבינים שגם ללא‬
‫כל הרעש והצלצולים‪ ,‬הודו לעולם לא הייתה תוקפת את ברית המועצות‪ .‬אך‬
‫על זה לא דיברנו‪ .‬זאת מדיניות הממשלה‪ ,‬אותה לא מבקרים‪ .‬כללי המשחק‬
‫היו ברורים לכול‪ .‬הביקורים בשני המוזיאונים היחידים בעיר‪ ,‬עברו ללא קושי‪,‬‬
‫בעיקר מפני שאני לא הייתי צריכה לעשות כלום‪ ,‬רק להביא את תלמידי הכיתה‬
‫אל שערי המוזיאון‪ ,‬ושם הם כבר עברו לטיפולם של המדריכים המקצועיים‪.‬‬
‫תקופת הפרקטיקה חלפה‪ ,‬כמו כל דבר בעולם‪ .‬ציונים לא מקבלים עליה‪ ,‬רק‬
‫"עובר" או "לא עובר"‪ .‬קיבלתי "עובר"‪ ,‬כמו כולם‪ .‬ובכל זאת נשארה בי הרגשה‬
‫צורמת של אי‪-‬הצלחה‪ .‬לא יכולתי לשקר לעצמי‪ :‬בעצם התחמקתי מעבודה‬
‫פדגוגית אמתית‪ .‬התנחמתי במחשבה שבשיעורים‪ ,‬כשאצטרך להסביר חומר‬
‫במתמטיקה או פיזיקה שבו אני שולטת היטב‪ ,‬אצליח יותר‪.‬‬
‫דבר אחד היה ברור לי‪ :‬מקצוע ההוראה אינו משאת נפשי‪ .‬כמו בנישואים‪,‬‬
‫בחרתי בו בלית‪-‬בררה‪ .‬יאשה מלך היה הגבר היחיד שאתו יכולתי להתחתן‬
‫בפאראבל; המכללה הפדגוגית בקולפאשבו הייתה המקום היחיד שבו יכולתי‬
‫ללמוד‪ .‬שתי בחירות שלי — ושתיהן לא טובות‪ .‬ועם התוצאות של הבחירות‬
‫האלה אצטרך להתמודד כל חיי‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪169‬‬

‫פרק ‪24‬‬
‫רעידת אדמה‬
‫אידיאולוגית‬
‫בפברואר הייתה אמורה להתקיים הוועידה העשרים של המפלגה‬
‫הקומוניסטית‪ ,‬הוועידה הראשונה אחרי מות סטלין‪ .‬מוסקבה הייתה כמרקחה‪,‬‬
‫וההתרגשות הגיעה אף לפרובינציה הנידחת שלנו‪ .‬חרושצ'וב‪ ,‬המזכיר הכללי‪,‬‬
‫שהוא התפקיד הבכיר ביותר והכול‪-‬יכול בהנהגה הסובייטית‪ ,‬התגלה כאדם‬
‫בלתי‪-‬צפוי‪ .‬לפי השמועות‪ ,‬הוא עמד לנקוט בצעדים שישנו את פני המדינה‪.‬‬
‫באמצע החודש התכנסה הוועידה‪ ,‬אך בניגוד למקובל בוועידות הקודמות‪,‬‬
‫הדוח של המזכיר הכללי לא פורסם‪ .‬ההודעות על המתרחש בוועידה היו‬
‫קצרות ונוסחו במילים סתמיות‪ .‬כתבים זרים‪ ,‬אפילו ממדינות ידידותיות‪ ,‬לא‬
‫הורשו להיות נוכחים באולם בזמן נאומו של חרושצ'וב‪ .‬כל זה רק הגביר את‬
‫הסקרנות ואת התסיסה‪.‬‬
‫צמד מילים חדש שהופיע בהודעות המפלגה לעיתונים‪ ,‬הגביר את הסקרנות‬
‫בציבור‪" :‬פולחן אישיות"‪ .‬לא היה צורך בהסברים באיזו אישיות מדובר‪.‬‬
‫בסקירה שערכו עיתונאים על מדיניותו של המזכיר הכללי חרושצ'וב נמסר‬
‫שהוא קרא לשים קץ לתופעה זאת‪.‬‬
‫עבר חודש‪ ,‬כבר התחלנו להירגע ולשכוח מכל המהומה‪ ,‬עד שיום אחד‬
‫הודיעה הנהלת המכללה על אספה כללית של כל המרצים והסטודנטים‪ .‬אולם‬
‫הכנסים הגדול היה מלא עד אפס מקום‪ .‬הנה זה קורה‪ :‬התחילו להקריא לנו את‬
‫הדוח הסודי של חרושצ'וב מהוועידה‪ .‬מילה במילה‪ ,‬ללא קיצורים‪.‬‬
‫"על ביטול פולחן אישיותו של סטלין ותוצאותיו" — אפילו הכותרת העבירה‬
‫רעד בשורות הנוכחים‪ .‬עם כל שורה‪ ,‬עם כל פסקה שהוקראה התחזקה‬
‫ההרגשה שהאדמה רועדת מתחת לרגלינו‪ .‬כולנו זכרנו את הזרם האין‪-‬סופי‬
‫של התמונות‪ ,‬הכרזות‪ ,‬השירים והסרטים שהיללו את סטלין‪ ,‬בעוד באולם‬
‫נשמעות מילים על פשעים מפלצתיים שביצע איש זה‪ .‬הדוח תיאר אותו‬
 ‫‪ | 170‬רבקה רבינוביץ‬

‫כמי שחולל טרור נגד קומוניסטים נאמנים‪ ,‬חבריו לשעבר‪ .‬משפטי הראווה‬
‫נגד המנהיגים הידועים שהואשמו בפשעים דמיוניים כגון "בגידה במולדת"‬
‫וקשרים עם סוכנים זרים‪ .‬מסתבר שהכול היה שקרי‪ ,‬לפי הוראותיו של סטלין‪,‬‬
‫ו"ההודאות" של הנאשמים הוצאו מהם תחת עינוים אכזריים ביותר‪ ,‬שאיש אינו‬
‫מסוגל לעמוד בהם‪ .‬נוסף על חיסול המנהיגים‪ ,‬סטלין חתם כל יום על רשימות‬
‫של עסקני המפלגה מהשורה השנייה‪ ,‬שעוזריו הכינו לו‪ ,‬ואנשים אלה הוצאו‬
‫להורג ללא משפט או במקרה הטוב‪ ,‬שולחו למחנות ריכוז‪ ,‬לעבודות כפייה‬
‫במכרות האורניום או לכריית תעלות במסגרת תכניות החומש הגרנדיוזיות של‬
‫תיעוש המדינה‪ .‬לעתים גם זה היה גזר דין מוות‪ ,‬רק אטי‪.‬‬
‫הקראת רשימות המחוסלים‪ ,‬אפילו חלק מזערי מהן‪ ,‬הייתה מצמררת‪ .‬ישבנו‬
‫מהופנטים‪ ,‬מדי פעם מסתכלים אחד על השני‪ ,‬לא מאמינים שזה יכול לקרות‬
‫במציאות‪ ,‬אפילו לא בסיוטי לילה‪.‬‬
‫בעיני רוחי ראיתי את ספרי הלימוד ששימשו אותי בכיתה ג'‪ ,‬בשנה הראשונה‬
‫של גלותנו לסיביר‪ .‬נזכרתי בתמונות ובפסקות הטקסט שהושחתו בצורה‬
‫כזאת שלא איפשרה לראות שום פרט או מילה‪ .‬עכשיו ידעתי‪ :‬לא מילים ולא‬
‫תמונות‪ ,‬חיים שלמים נמחקו שם‪ .‬ולא חיים של אויבי העם‪ ,‬כפי שהסבירו לנו‪,‬‬
‫אלא חיי קורבנות טרור שסטלין ניהל נגד עמו שלו‪.‬‬
‫חרושצ'וב דאג לצרף לדוח קטעי ציטוט של מכתבים אישיים שקומוניסטים‬
‫נאמנים כתבו לסטלין מהכלא; הם היו משוכנעים שנעצרו בטעות; הם נשבעו‬
‫בנאמנותם למפלגה ולמנהיגה ותיארו את העינויים הקשים שהם עוברים —‬
‫באמונה נאיבית ש"שמש העמים" לא מודע לזוועות אלה — הרי לא ייתכן‬
‫שהוא היה מרשה להן להתקיים! מובן מאליו שהמכתבים המזעזעים לא שיפרו‬
‫את גורלם של הכותבים‪.‬‬
‫הרבה דברים היו בדוח זה ועוד יותר דברים חסרו‪ .‬היה ברור שסטלין לא פעל‬
‫במרחב ריק‪ ,‬ושהיו לו הרבה עוזרים‪ ,‬שמדי פעם הוא הפך אותם לקורבנות‬
‫וגייס חדשים במקומם‪ ,‬שגם חרושצ'וב עצמו רחוק מלהיות נקי‪ .‬ונוספה על‬
‫ההיבט האישי השאלה העיקרית‪ :‬איך ייתכן שטרור כזה השתולל במדינה‬
‫המתגאה בהיותה החופשית והמתקדמת ביותר בעולם? ובמשטר שמתיימר‬
‫להיות מגדלור לפועלי כל העולם?‬
‫חרושצ'וב ניסה להסביר שסטלין היה איש פרנואידי‪ ,‬שהוא חשד בכל אחד‬
‫ולא רצה שיקומו מנהיגים פופולריים יותר ממנו‪ .‬הסבר זה לא נשמע משכנע‬
‫כשמדובר בחיסול מיליונים‪ ,‬כולל עסקני מפלגה מהפריפריה‪ ,‬שלא היוו איום‬
‫כלשהו לשלטונו הבלעדי של סטלין‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪171‬‬

‫אחרי הקראת הדוח לא התקיים דיון‪ .‬כולנו‪ ,‬כולל המרצים שלנו‪ ,‬היינו‬
‫המומים מדי‪ ,‬לא היינו מסוגלים להפנים את החומר הנורא הזה‪ ,‬שלא לדבר‬
‫על היכולת לנתח אותו‪ .‬היה דרוש זמן לקלוט את הכמות העצומה של המידע‬
‫שנפל על ראשינו כברק ביום בהיר‪.‬‬
‫רובנו ציפינו שפירושו של המונח "ביטול פולחן האישיות" יהיה תרבותי‬
‫בלבד ויפעל נגד התרפסות בפני המנהיג‪ ,‬נגד הפיכתו לאל חי‪ ,‬נגד העשייה‬
‫האמנותית המכוונת לייצור דמות גדולה מהחיים‪ .‬במקום זאת פתחו לפנינו‬
‫אשנב לגיהינום ונתנו לנו להביט פנימה‪ .‬קרה דבר שחרושצ'וב כלל לא רצה‬
‫שיקרה‪ .‬עם הזמן הציבור הבין‪ :‬הגיהינום לא נוהל רק ממשרדו של סטלין‪ ,‬כל‬
‫ההנהגה הייתה שותפה פעילה בטיפוחו של משטר האימים שבו חיינו‪.‬‬
‫לא מיד היינו מודעים לכך כי אלה היו ימים של תחילת התהליך‪ .‬החלה‬
‫הספירה לאחור‪ ,‬שסופה היה קריסת ברית המועצות והמשטר הסובייטי‪ .‬בחוגי‬
‫האליטה האינטלקטואלית נולדה תנועת הדיסידנטים – מתנגדי המשטר‪.‬‬
‫אנחנו בסיביר‪ ,‬ארץ הגלות הפנימית‪ ,‬היינו הכי תמימים‪ .‬לא ראינו את סימני‬
‫הטרור המוכרים לתושבי הערים הגדולות‪ .‬לא ראינו את המכוניות השחורות‬
‫שהסיעו עצירים ונקראו "העורבים"‪ ,‬שהסתובבו ברחובות ביום ובלילה‪ .‬לא‬
‫הכרנו את תופעת היעלמותם הפתאומית של שכנים‪ ,‬של חברים בעבודה‪ ,‬של‬
‫בני משפחה‪ .‬לא ידענו על כך שהפרויקטים הגרנדיוזיים‪ ,‬תפארת העשייה‬
‫הסוציאליסטית‪ ,‬כגון כריית תעלת הימים בין הים הלבן והים הבלטי‪ ,‬בניית‬
‫הסכרים על הנהרות ותחנות הכוח הגדולות — "כל ההישגים הדגולים המוכיחים‬
‫את עדיפות השיטה הסוציאליסטית"‪ ,‬נבנו בידי אסירים שלא קיבלו כל שכר‬
‫ואף לא אוכל נאות‪ ,‬ומתו בהמוניהם מתת‪-‬תזונה‪ ,‬מתנאי מגורים ירודים‬
‫ומהיעדר עזרה רפואית‪ .‬על עצמותיהם קמו כל הישגיה של המדינה הענקית‬
‫שזכתה בהערצתם של הקומוניסטים מכל העולם‪ ,‬כולל ארצנו‪.‬‬
‫המומים ממה ששמענו‪ ,‬כמעט לא דיברנו על תוכנו של הדוח‪ ,‬בוודאי לא‬
‫בין כותלי המכללה‪ .‬כל אחד התמודד עם הספקות ועם השאלות הרבות‬
‫לבד‪ .‬הפחד שהיה חלק בלתי‪-‬נפרד מחיינו‪ ,‬נעל את הפיות‪ .‬הרי לכאורה‬
‫דבר לא השתנה‪ .‬העיתונות דיווחה רק על הישגים כמו קודם‪ ,‬אך בלי לייחס‬
‫אותם למנהיג באופן אישי‪ .‬הדוח שהוקרא לנו לא פורסם בעיתונים‪ .‬כנראה‬
‫השלטונות פחדו שפרסום בעיתונות יגרום לזעזוע גדול מדי‪ .‬אגב‪ ,‬גם מי שזכה‬
‫לשמוע את הנאום‪ ,‬כמונו‪ ,‬לא יכול היה לקבל עותק מודפס כדי להתעמק או‬
‫לחזור על הדברים‪ .‬אפילו שהמסמך כבר הפך לנחלתם של מיליוני אנשים‪,‬‬
‫השלטונות ניסו להסתירו מגורמים בין‪-‬לאומיים‪ .‬דיפלומטים לא הורשו לגשת‬
 ‫‪ | 172‬רבקה רבינוביץ‬

‫אליו‪ ,‬ההתרגשות באירופה ובאמריקה הייתה גדולה‪ .‬עד שיהודי אמיץ אחד –‬
‫לימים אזרח ישראל — הבריח את הטקסט החוצה‪ ,‬ואז הוא פורסם בכל העולם‬
‫וגרם לזעזוע אדיר בקרב חוגי הקומוניסטים והסוציאליסטים במערב‪.‬‬
‫ברור שאחי ואני היינו תוצרים מובהקים של החינוך הקומוניסטי‪ .‬כגולים‬
‫ממוצא בורגני‪ ,‬שחשודים תמיד בחתירה תחת יסודות המשטר‪ ,‬היינו‬
‫צריכים כל הזמן להוכיח את נאמנותנו; היינו "יותר קתולים מהאפיפיור"‪.‬‬
‫כאינטרנציונליסטים‪ ,‬לא ייחסנו חשיבות מיוחדת ללאומיותו של אדם‪ .‬אחי‬
‫היה קיצוני ממני בעניין זה‪ ,‬הוא אף נמנע מלהתיידד עם יהודים ולבלות עם‬
‫נערות יהודיות‪ .‬אני הייתי מתונה יותר‪ ,‬אם כי הסכמתי אתו באופן עקרוני‪.‬‬
‫האמנתי כמוהו שבעתיד כל העמים יתמזגו לאומה עולמית אחת‪ ,‬שהגבולות‬
‫בין המדינות ייעלמו וקומוניזם ישרור בכל העולם‪ .‬כל הקשיים בדרך ליעד‬
‫נשגב זה זמניים הם‪ ,‬ונחוצה יד חזקה של המפלגה ומנהיגותה‪ ,‬כי אנשים אינם‬
‫מושלמים ונוטים לסטות מהדרך‪.‬‬
‫זאת "כל התורה על רגל אחת"‪ ,‬ועליה הצטרפו הרבה תוספות ופרשנויות‪.‬‬
‫זוועות הגלות שלנו נבעו ממלחמת המעמדות שבה מצאנו את עצמנו בצד‬
‫הלא‪-‬נכון של החזית‪ .‬עצם ההגליה לסיביר הצילה אותנו למעשה מהשמדה‬
‫בשואה‪ ,‬אף שלא זאת הייתה מטרת השלטונות‪ .‬לכאורה‪ ,‬כל מאוויי המפלגה‬
‫והעומד בראשה היו טובת העם ואושרו‪ .‬מדי פעם המפלגה נאלצה "לנקות את‬
‫שורותיה" מאופורטוניסטים‪ ,‬שסטו מהקו הכללי שהתווה החבר סטלין‪ ,‬החכם‬
‫באדם‪.‬‬
‫נכתבו אלפי מחקרים שמטרתם הייתה לתת לתורה פשטנית זאת את העומק‬
‫התיאורטי הנדרש‪ .‬במכללה למדנו שני מקצועות שלא היו קשורים למתמטיקה‬
‫ולפיזיקה ואף לא לחינוך בכללותו‪ ,‬אך אמורים היו לעצב את השקפת עולמו‬
‫של מי שמתחנך להיות מורה סובייטי‪" :‬יסודות מרקסיזם‪-‬לניניזם" ו"מדיניות‬
‫כלכלית"‪ .‬במסגרת המקצוע הראשון למדנו בהרחבה את כתבי לנין וסטלין‪.‬‬
‫התזה של סטלין הייתה שמלחמת המעמדות לא נחלשת עם ההתקדמות בדרך‬
‫אל הסוציאליזם אלא להפך — מחריפה‪ .‬תזה זאת אמורה הייתה להצדיק את‬
‫ה"טיהורים" ואת ההגליות‪.‬‬
‫עוד יותר משכנע היה המקצוע השני‪ ,‬תורת המדיניות הכלכלית‪ ,‬שהתחלקה‬
‫לשני קורסים‪ :‬כלכלת הקפיטליזם וכלכלת הסוציאליזם‪ .‬הנושא הוצג כמדע‬
‫של ממש‪ ,‬אף כי לא חסרו בו אלמנטים תעמולתיים גלויים‪.‬‬
‫בקורס הראשון למדנו את התורה הכלכלית של קרל מרקס‪ ,‬את ספרו‬
‫המונומנטלי "הקפיטל"‪ ,‬בעיקר את הכרך הראשון‪ .‬למדנו על המעמדות‪,‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪173‬‬

‫על הערך המוסף שמייצרים הפועלים שנלקח מהם ונבלע כולו בכיסי‬
‫הקפיטליסטים שמתעשרים כל הזמן‪ ,‬בעוד העובדים מתרוששים‪ .‬מאחר‬
‫שתהליך כזה לא יכול להימשך זמן בלתי‪-‬מוגבל‪ ,‬מרקס קבע שקריסתו של‬
‫הקפיטליזם היא בלתי‪-‬נמנעת‪.‬‬
‫עליי להודות שדברים אלה מאוד נגעו ללבי‪ .‬עוד בילדותי סלדתי מחמדנות‬
‫ומעושר מנקר עיניים‪ ,‬חשבתי על הצורך בחלוקה צודקת יותר של משאבים‬
‫עוד לפני ששמעתי את שמו של מרקס‪ .‬הייתי מין "סוציאליסטית מלידה"‬
‫ונשארתי כזאת במידה רבה; חלומי היה לראות את הסוציאליזם בעל הפנים‬
‫האנושיות מתגשם‪.‬‬
‫הקורס השני בא להוכיח שהשיטה הסוציאליסטית בכלכלה עדיפה על‬
‫זאת הקפיטליסטית‪ .‬נטען שבשיטה הסוציאליסטית לא מתבזבזים משאבים‬
‫עצומים על פרסומת‪ ,‬על ייצור סחורות מיותרות שמושמדות בכמויות גדולות‬
‫עקב חוסר ביקוש ועקב המגמה השואפת למנוע ירידת מחירים‪ .‬בשיטה‬
‫הסוציאליסטית הכול מתוכנן‪ :‬כמה מומחים ופועלים נחוצים לכל ענף במשק‪,‬‬
‫כמה מוצרי צריכה יש לייצר‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬לתת עדיפות ראשונה ל"ייצור אמצעי‬
‫ייצור"‪ ,‬כלומר לייצור מכונות לתעשייה כבדה‪ .‬אין במשק הסוציאליסטי‬
‫משברים הפוקדים מדי פעם את המשק הקפיטליסטי‪ ,‬כי יש לדאוג לגידול‬
‫מהיר של התפוקה התעשייתית‪ ,‬וכך אין אבטלה‪ .‬המדינה מספקת לאזרחיה‬
‫הרבה שירותים חינם‪ :‬השכלה‪ ,‬מלגות לסטודנטים‪ ,‬שירותים רפואיים‪ ,‬גני‬
‫ילדים מסובסדים‪ ,‬הכשרה מקצועית‪ .‬הכול לטובת האדם העובד ולמען רווחתו‪.‬‬
‫קיבלנו את רוב התזות ללא עוררין‪.‬‬
‫עיקר ההבדלים בין שתי שיטות הכלכלה הוא המניע‪ :‬בשיטה הקפיטליסטית‬
‫המניע של המשק הוא הצריכה‪ ,‬בעוד בשיטה הסוציאליסטית — הייצור‪.‬‬
‫זהו המטען האידיאולוגי שאתו נכנסנו לאולם הכנסים הגדול‪ ,‬ואז נפתח‬
‫לפנינו אשנב לחיים האמתיים‪ .‬האם קראנו תיגר על תורה סדורה זאת? ללא‬
‫ספק היה זה משבר‪ .‬יצאנו מהאולם אנשים אחרים‪ .‬עולמנו הפנימי נהרס‪ .‬צריך‬
‫היה להיוולד מחדש‪.‬‬
‫החלה עבודת מחשבה מאומצת‪ .‬היה צריך לחפש תשובות לשאלות רבות‪.‬‬
‫התמונה המצוירת בדוח הייתה חלקית מאוד‪ ,‬זה היה ברור‪ .‬דובר בו בעיקר‬
‫על הטרור נגד מנהיגי המפלגה ועסקניה ולא על פשעים נגד המוני העם‪,‬‬
‫והטרור נגד האיכרים שהתחולל בשנות השלושים‪ ,‬על רקע הקמת הקולחוזים‪,‬‬
‫לא הוזכר כלל‪ .‬ציפיתי לשמוע על ההגליות ההמוניות מהארצות הבלטיות‬
‫ומרפובליקות הקווקז — לשווא‪ .‬ציפיתי לשמוע על הכוונה להעניק חנינה‬
 ‫‪ | 174‬רבקה רבינוביץ‬

‫כללית ולטהר את שמם של הקורבנות‪ .‬חיפשתי לפחות קורטוב של ביקורת‬

‫על המשטר שבמסגרתו בוצעו פשעים מפלצתיים בממדים כאלה‪ ,‬אך כלום‬
‫לא נאמר בנדון‪ .‬החלק העובדתי היה חזק‪ ,‬אף שגם הוא לוקה בחסר‪ ,‬ואילו‬
‫המסקנות — עלובות‪.‬‬
‫חרושצ'וב היה אדם אמיץ‪ ,‬הוא יצא עם החשיפה הזאת‪ ,‬למרות אזהרותיהם‬
‫של עמיתיו בהנהגה שחששו מקריסת המשטר‪ .‬חרושצ'וב לא רצה לגרום‬
‫לקריסה‪ ,‬הוא היה משוכנע שהשלטון הבלעדי של המפלגה הקומוניסטית חייב‬
‫להישמר‪ ,‬אך יש לתקנו בכמה נקודות‪ .‬היו לו שלל רעיונות יצירתיים לקידום‬
‫המשק‪ ,‬שמצבו האמתי היה ידוע לו היטב‪ .‬הוא דאג שהאירועים לא יצאו מכלל‬
‫שליטה‪.‬‬
‫לקח חשוב אחד למד כל העם‪ ,‬ולקח זה כרסם בפטריוטיות האזרחים וגרם‬
‫לשחיתות ולשגשוג "הכלכלה המקבילה" שאכלה כל חלקה טובה במשק‪.‬‬
‫הלקח היה שהכול פיקטיבי‪ ,‬שאין כל משמעות לחוקה‪ ,‬לסובייט העליון או‬
‫לממשלה‪ .‬אלה רק קישוטים שמאחוריהם עומדת חונטה שלטת‪ ,‬שעושה‬
‫ככל העולה על רוחה‪ .‬לא טובת העם עומדת לפניהם‪ ,‬אלא רק תאוות השלטון‬
‫ומנעמיו‪ .‬ואם אלה פני הדברים — על כל אחד לתפוס לפי יכולתו‪ ,‬וידאג כל‬
‫אחד לטובתו שלו!‬
‫חשבתי הרבה על המשטר ועל השפעתו על חיי האדם‪ .‬נולדתי במדינה אחרת‪,‬‬
‫שהיה בה משטר אחר‪ ,‬קפיטליסטי ולאומני בעל אלמנטים רבים של פשיזם‪.‬‬
‫שמעתי מהמבוגרים הרבה סיפורים על קטטות בין חברי ארגוני נוער לטביים‬
‫לאומנים לבין חברי ארגונים יהודיים וציוניים‪ ,‬אך למרות האופי הלאומני של‬
‫המשטר ארגוני נוער ציוניים לא הוגבלו‪ .‬היהודים חויבו לפתוח את עסקיהם‬
‫בשבת‪ ,‬כי יום ראשון היה יום המנוחה הרשמי‪ .‬מבחינות אחרות החיים התנהלו‬
‫בצורה סבירה‪.‬‬
‫קיבלתי את המשטר הסוציאליסטי החדש בלב פתוח‪ ,‬למרות כל מה שהוא‬
‫עולל למשפחתי ולי‪ .‬הייתה רומנטיקה סביב היעדים הגדולים שהציבה‬
‫האידיאולוגיה הסובייטית‪ .‬בימים הכי שחורים הייתה תקווה לעתיד טוב יותר‪.‬‬
‫עכשיו נגמרה התקווה‪ .‬נותר חור שחור‪.‬‬
‫מעטים אז האמינו שיבוא יום והמשטר יקרוס לחלוטין‪ .‬האם יש דרך חזרה‬
‫מסוציאליזם לקפיטליזם — והאם היא בכלל אפשרית? האם זה רצוי? הרי לא‬
‫היה כדבר הזה בשום מקום בעולם!‬
‫עם שלם איבד את דרכו‪ .‬עם של מאות מיליונים‪ .‬ועד היום הוא עדיין מחפשה‪.‬‬
 ‫פרק ‪25‬‬
‫מורה כפרית‬
‫שנת הלימודים השנייה התקרבה לקצה‪ .‬לפנינו עמדו בחינות הגמר וקבלת‬
‫הדיפלומות‪ .‬הבחינות לא הדאיגו אותי במיוחד‪ ,‬כי לא היה כבר צורך לקבל ציון‬
‫מצוין בכל המקצועות — הרי מלגות כבר לא נקבל‪ .‬מה שהדאיג את הסטודנטים‬
‫הרבה יותר היה עניין מקומות העבודה העתידיים‪.‬‬
‫בוגר מוסד להשכלה על‪-‬תיכונית לא היה רשאי להסתדר בעבודה כאוות‬
‫נפשו‪" .‬ועדת הפנייה" המורכבת מאנשי הנהלת המוסד ומנציגי השלטון‬
‫המקומי מפנה כל בוגר למקום עבודה מסוים‪ ,‬לפי רשימת הביקוש ל"מומחים‬
‫צעירים"‪ .‬אם יש לבוגר עדיפויות מיוחדות במסגרת המבחר שמוצג ברשימה‪,‬‬
‫למשל קרובי משפחה שמתגוררים בכפר זה או אחר‪ ,‬הוועדה התחשבה‬
‫בבקשתו במידת האפשר או במידת הרצון הטוב שגילתה‪ .‬הבוגר שהופנה‬
‫למקום עבודה מסוים חייב להתמיד בו שלוש שנים — כדי "להחזיר את חובו‬
‫למדינה" על הוצאות לימודיו ועל המלגה שקיבל‪.‬‬
‫אני כמובן רציתי להישאר בקולפאשבו‪ ,‬מקום שבו מתגוררת כל משפחתי‪ ,‬אך‬
‫נאמר לי שברשימת ההזמנות למורים חדשים אין אף בית ספר מקולפאשבו‪,‬‬
‫לכן זה בלתי‪-‬אפשרי‪ .‬כל תחנוני על הבעל שעובד כאן‪ ,‬על הבת וההורים לא‬
‫הועילו‪.‬‬
‫לא היו לי עדיפויות כלפי מקומות אחרים‪ .‬בחלקי נפל הכפר ווֹ רוֹ נוֹ בוֹ ‪,‬‬
‫ובתרגום חופשי "כפר העורבים"‪.‬‬
‫בניגוד לפאראבל לא היה זה מרכז אזורי‪ ,‬אלא כפר שרוב תושביו היו חברי‬
‫קולחוז‪.‬‬
‫משנודע על הפנייתי לכפר וורונובו‪ ,‬בעלי הכריז מיד שאין בכוונתו להתלוות‬
‫אליי לשם‪.‬‬
‫— אפילו לא מרכז אזורי! אמר בבוז‪ .‬קולחוז! מה אני אעשה בקולחוז? אעבוד‬
‫חינם בשביל כמה קילוגרמים של קמח? בקולחוז מתפרנסים בעיקר מהמשק‬
‫הפרטי שליד הבית — חלקת האדמה והבהמות‪ .‬לנו אין בית שם ואנחנו לא‬
 ‫‪ | 176‬רבקה רבינוביץ‬

‫מתכוונים להיות חברי קולחוז‪ .‬את מוכרחה‪ ,‬אבל אני לא אסע לשם!‬
‫— אז מה בכוונתך לעשות? שאלתי‪ .‬ניפרד לשלוש שנים?‬
‫— אני אסע לטומסק‪ ,‬הודיע לי אחרי הרהור של כמה ימים‪ .‬אומרים שבעיר‬
‫חסרים מאוד פועלים‪ .‬אני אשיג עבודה ואולי אפילו מקום מגורים‪ .‬את תעברי‬
‫איכשהו שנת לימודים אחת בקולחוז ותצטרפי אליי‪.‬‬
‫— שכחת שהפנייה היא לשלוש שנים! הערתי‪.‬‬
‫— את אף אחד לא עצרו על הפרת התחייבות לשלוש שנים! אמר‪ .‬במקרה‬
‫הגרוע ביותר את תעבדי בטומסק במקצוע אחר!‬
‫— שוב לא נוכל לקחת את הילדה אלינו ולחיות כמו משפחה נורמלית!‬
‫— מה לעשות‪ ,‬חורף אחד יעבור מהר‪ .‬כל מי שהשתחרר ממעמד של גולה‬
‫שואף לעבור לערים גדולות! ואנחנו נלך לכיוון הפוך — לקולחוז? לא ולא! עוד‬
‫תראי כמה יפה נסתדר בטומסק!‬
‫היה בדבריו הגיון‪ ,‬בתנאי שתכניתו להסתדר בטומסק תצליח‪ .‬גם לי לא‬
‫קסם הרעיון להירקב שלוש שנים בקולחוז ולהביא לשם את בתנו‪ .‬הרי שם‬
‫אין אפילו אל מי לפנות במקרה שמישהו חולה‪ .‬זה גרוע יותר ממאליה‪-‬בוגרי‪,‬‬
‫הכפר הראשון שהכרתי בסיביר‪ :‬כפר וורונובו נמצא במרחק רב מהמרכז האזורי‬
‫שרק בו יש מרפאה‪ ,‬בית חולים ובית מרקחת‪ .‬אי‪-‬אפשר להגיע לשם ברגל‪.‬‬
‫זה היה הדבר העיקרי שהפחיד אותי בקשר למקום העבודה החדש‪ .‬ליתר תנאי‬
‫החיים בכפר הייתי רגילה‪ ,‬הרי גם בקולפאשבו לא היו לנו מים זורמים ובית‬
‫שימוש היה בחוץ‪ .‬אך איך אוכל להביא ילדה קטנה רזה וחולנית למקום שבו‬
‫אין מרפאה? מוטב כבר שאעבור שם חורף אחד לבדי‪ ,‬ואולי יאשה יכין לנו‬
‫מקום מגורים בטומסק‪.‬‬
‫הכפר וורונובו עשה עליי רושם קודר מהרגע הראשון שראיתיו‪ .‬היה זה כפר‬
‫גדול‪ ,‬ובתי המגורים בו לא היו מסודרים בשתי שורות לאורך רחוב אחד אלא‬
‫מפוזרים בשטח נרחב‪ .‬הכפר נחשב עשיר במושגים של אותם זמנים ומקומות‪:‬‬
‫לחברי הקולחוז היו בתים ומשקים פרטיים גדולים‪ .‬היו להם להקות של‬
‫אווזים ושל ברווזים שהסתובבו בחופשיות ללא כל השגחה ואף יצאו משטח‬
‫הכפר‪ .‬סביב הכפר היו הרבה אגמים קטנים‪ ,‬והעופות נמשכו אליהם‪ .‬תמיד‬
‫תהיתי‪ ,‬איך בעלי העופות מבדילים בין הלהקה שלהם לבין להקות בעלי כנף‬
‫של שכניהם‪ .‬וורונובו היה כפר סיבירי שורשי‪ ,‬תושביו לא היו גולים וחיו שם‬
‫מדורי דורות‪ .‬המתיישבים הראשונים הגיעו כנראה למקום בעקבות הקוזאקים‬
‫שכבשו בימים עברו את סיביר על עמיה הילידים וצירפו אותה לאימפריה‬
‫הרוסית‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪177‬‬

‫את האופי הקודר העניקו לכפר הגדרות הגבוהים סביב הבתים‪ ,‬היעדר‬
‫מוסדות ציבוריים והיעדר כל סימן של אסתטיקה – לא שיח נוי‪ ,‬לא עץ‪ ,‬לא‬
‫פרח‪ .‬אפילו מאליה‪-‬בוגרי‪ ,‬שהיה כפר עני מאוד‪ ,‬נראה "חי" יותר‪.‬‬
‫"הבידור" העיקרי של בני הכפר הצטמצם לשתיית וודקה‪ .‬הרוסים שותים בכל‬
‫מקום‪ ,‬אך בוורונובו התופעה קיבלה ממדים שלא הכרתי עד אז‪ .‬סיביריאקים‬
‫שורשיים הם בעלי מזג חם וקלים להתרגז; כשערכו משתה כללי‪ ,‬בימי חג דתי‬
‫או ממלכתי או מכל סיבה אחרת‪ ,‬היו פורצות קטטות‪ :‬קבוצה נגד קבוצה‪ ,‬רחוב‬
‫נגד רחוב‪ .‬התופעה מכונה ברוסית "קיר מול קיר"‪ .‬כמעט תמיד היו נפגעים;‬
‫לפעמים הדברים הגיעו עד כדי רצח‪.‬‬
‫אם מישהו מת‪ ,‬במיוחד כשמדובר בגבר‪ ,‬זאת הייתה סיבה כפולה ומכופלת‬
‫למסיבה — ליתר דיוק לשורה של מסיבות משתה‪ .‬שותים "לכבוד המנוח" שבוע‬
‫שלם‪ ,‬אחר‪-‬כך יש ציוני דרך למותו‪ :‬עשרה ימים‪ ,‬חודש‪ ,‬שלושה חודשים‪ ,‬חצי‬
‫שנה‪ ...‬בזמן היותי שם נספה טרקטוריסט כתוצאה מתאונת עבודה‪ :‬הוא שתה‬
‫כוהל טהור ליד הטרקטור שלו‪ ,‬ומאדי הכוהל התלקח הדלק במנוע הטרקטור‬
‫והאיש נשרף‪ .‬קשה לתאר את מה שהתרחש בכפר‪ :‬כל העבודות בקולחוז‬
‫הופסקו‪ ,‬כל הכפר היה שתוי‪ ,‬כולל הנשים‪ .‬מישהו הציע לשים בקבוק וודקה‬
‫בארונו של המנוח‪ :‬הוא הרי מת שתוי ובגלל השתייה‪ ,‬ובוודאי ירצה להמשיך‬
‫כך גם בעולם הבא‪ .‬קבוצות חבריו באו פעם אחרי פעם אל אלמנתו ודרשו‬
‫וודקה וכיבוד‪ :‬הרי כל זה לכבוד בעלה‪ ,‬איך תסרב? האישה המסכנה התרוששה‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫המחשבה על בקבוק הוודקה הנטמן בקבר לא נתנה מנוח לחבריו של המת‪.‬‬
‫כעבור כעשרה ימים אחרי קבורת הטרקטוריסט מישהו פתח את הקבר בלילה‬
‫וגנב את הבקבוק‪ .‬הדבר לא היה מגיע לידיעת הרבים לולא הניסיון של חבר‬
‫אחר לחזור על אותו המעשה‪ :‬החבר השני נחל אכזבה מרה והפיץ את דיבתו‬
‫רעה של הגנב "האמתי" בכל הכפר‪ .‬בכך הוא חשף גם את ניסיון הגנבה שלו‬
‫עצמו‪.‬‬
‫כזאת הייתה הסביבה שבה הייתי אמורה לשהות במשך שלוש שנות‬
‫התמחותי‪ ,‬כנדרש על‪-‬ידי משרד החינוך‪ .‬אלא שהחלטתי מראש להתחמק‬
‫מחובה אזרחית זאת ולהקדיש רק שנה אחת לעבודתי במקום‪.‬‬
‫לא הייתי לגמרי לבד בוורונובו‪ ,‬עוד סטודנטית מהקבוצה שלנו קיבלה הפנייה‬
‫לאותו הכפר‪ .‬שמה היה תמרה‪ .‬אליה התלוו אמה ואחותה הצעירה‪ ,‬שהייתה‬
‫אחת התלמידות שלי בכיתה ח'‪.‬‬
‫הפלגנו יחד עם תמרה ומשפחתה בספינה עד למרכז האזורי‪ ,‬שם חיכו לנו‬
 ‫‪ | 178‬רבקה רבינוביץ‬

‫שני חברי קולחוז עם עגלות רתומות לסוסים‪ :‬בכפר ידעו שעומדות להגיע‬
‫מורות חדשות‪ ,‬ולכן ללא עיכוב הובילו אותנו למשרדו של יושב ראש הקולחוז;‬
‫שם נכח גם מנהל בית הספר‪.‬‬
‫הקולחוז היה אחראי לענייני הרווחה שלנו במקום החדש‪ ,‬פרט למשכורת‬
‫שמשלמת הממשלה‪ .‬שאלת הדיור הייתה הקשה מכולן‪ .‬העובדה שבאתי בגפי‬
‫הייתה לרעתי‪ :‬למשפחות הקולחוז מעניק בית שלם‪ ,‬ואילו לבודדים השכירו‬
‫מקומות בבתי הקולחוזניקים‪.‬‬
‫בדיעבד‪ ,‬אני סבורה שיכולתי לדרוש בתוקף לפתות חדר נפרד‪ ,‬אך הייתי‬
‫כל כך רגילה לתנאים גרועים‪ ,‬שלא היו לי שום דרישות וגם לא עמדתי על‬
‫זכויותיי‪ .‬לא ראיתי כל פסול במגורים בחדר אחד עם בעלת הבית‪ ,‬אישה‬
‫מבוגרת ומסבירת פנים‪ ,‬המוכרת בין הבריות בכינויה "קילוגרמיחה"‪ .‬את שמה‬
‫האמתי אפילו לא ידעתי‪ .‬בעלה המנוח היה מחסנאי הקולחוז ולו הדביקו את‬
‫הכינוי "קילוגרם"‪ ,‬כי הוא רוב הזמן שקל את התוצרת החקלאית‪ .‬הכינוי עבר‬
‫לאלמנתו בירושה‪ .‬בחדר השני של הבית‪ ,‬מאחורי פרגוד‪ ,‬התגוררו בנה‪ ,‬אשתו‬
‫וילדם הקטן‪.‬‬
‫קילוגרמיחה קיבלה אותי בשמחה‪ ,‬כי על המקום ועל מיטת הברזל שקיבלתי‬
‫שילם לה הקולחוז דמי שכירות ונוסף על כך סיפק לה עצי הסקה ופעם ביומיים‬
‫חבית מים‪ .‬דמי השכירות היו הכסף היחיד שראתה הקשישה הזאת‪ ,‬אף שהיא‬
‫ובעלה עבדו בקולחוז כל חייהם‪ .‬המושג "פנסיה" לא היה קיים בקולחוז‪.‬‬
‫המשכורת הזעומה שלי כמורה מתחילה הייתה בעיניה סכום אגדתי‪ ,‬ולא פעם‬
‫אמרה לי ברוח טובה וללא קנאה‪" :‬את הרי מקבלת המון כסף!"‬
‫גם אני חשבתי שמשכורת של שש מאות ושישים רובלים לחודש היא סכום‬
‫נכבד — הרי לפני כן אף פעם לא הייתה לי עבודה קבועה וגם מעולם לא קיבלתי‬
‫משכורת "הוגנת"‪ .‬קיוויתי שאוכל לחסוך סכום משמעותי בשנת הלימודים‬
‫הזאת‪ ,‬ובכסף הזה נוכל לרכוש ציוד לביתנו בטומסק‪ .‬אך התברר שלא הצלחתי‬
‫לחסוך כמעט כלום‪ .‬למרות אורח חיי הצנוע‪ ,‬חלק נכבד ממשכורתי הוצא על‬
‫אוכל‪.‬‬
‫הייתי זקוקה גם לכמה חפצים לצרכים אישיים‪ ,‬למשל קערה כדי להתרחץ‬
‫בבית‪ .‬בכפר וורונובו חזרה הבעיה באשר לרחצה‪ ,‬כפי שהייתה לי במקום‬
‫הראשון לגלותנו‪ ,‬בכפר מאליה‪-‬בוגרי‪ :‬לא היה בנמצא בית מרחץ ציבורי‪ ,‬אלא‬
‫רק כמה בתי מרחץ "שחורים"‪ ,‬מהסוג שרק המקומיים ידעו להסיק‪ .‬חשבתי‬
‫שאקנה לי קערה‪ ,‬אבקש מקילוגרמיחה לצאת לטיול קצר ואז אוכל להתרחץ‬
‫בחדר‪ .‬אלא שהתעוררה בעיה בקניית הקערה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪179‬‬

‫"סלְ ּפוֹ " ובתרגום‪ ,‬זה קיצור של המילים‬

‫הצרכנייה היחידה בכפר נקראה ֶ‬
‫"קואופרטיב צרכני הכפר"‪ .‬פירוש הדבר שזאת אינה חנות ממשלתית הפתוחה‬
‫לכול‪ ,‬אלא "רכוש" הצרכנים שהתאגדו לקואופרטיב‪ .‬רוב הסחורות נמכרו רק‬
‫לחברי הקואופרטיב ששילמו את מלוא דמי חבר אם מראש ואם בתשלומים‪.‬‬
‫אני‪ ,‬כחדשה במקום‪ ,‬נדרשתי להצטרף לקואופרטיב ולשלם סכום נכבד כתנאי‬
‫לזכותי לרכוש מוצרים‪ .‬רק לחם נמכר ללא ה"מס" הכבד הזה‪.‬‬
‫עבור קערת אלומיניום פשוטה הייתי אמורה לשלם סכום העולה על‬
‫משכורתי החודשית‪ .‬הזבנית הסבירה לי באדיבות שתשלום זה מהווה חלק‬
‫מדמי חבר מלאים‪ ,‬ובמשך כמה שנות שהותי במקום יצטבר הסכום המלא‬
‫ואז אזכה בכל הזכויות של חבר קואופרטיב‪ .‬מאחר שלא הייתה לי שום כוונה‬
‫לשהות במקום קודר זה במשך שנים‪ ,‬דחיתי את ההצעה "הנדיבה" ויצאתי‬
‫מהחנות בלי הקערה‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי‪ ,‬מבחינת היגיינה אישית‪ ,‬באותו מצב שהיינו במאליה‪-‬‬
‫בוגרי — אלא שעכשיו לא הייתי ילדה ממשפחת גולים שאיש לא שם לב אליה‪.‬‬
‫הייתי מורה – כלומר אישיות מכובדת בכפר‪ ,‬ולא יכולתי להתהלך מלוכלכת‪.‬‬
‫את בגדיי המעטים כיבסתי בשוקת של השכנים‪ .‬אך הבעיה הגדולה הייתה‬
‫ונשארה — הרחצה‪ .‬מדי פעם שכנים הזמינו את קילוגרמיחה ואותי לבית‬
‫המרחץ שלהם‪ ,‬אם נשארו שם מים חמים‪.‬‬
‫כתוצאה ממצב ההיגיינה הירוד נתקפתי בכינמת‪ .‬הייתי עומדת בכיתה ליד‬
‫הלוח‪ ,‬מסבירה את החומר — ומרגישה שכינה זוחלת לי על הצוואר‪ .‬היה זה‬
‫מצב בלתי‪-‬נסבל‪.‬‬
‫מריחת השיער בקרוסין לא כל כך עזרה‪ :‬הכינים רק התרוצצו על ראשי ביתר‬
‫מהירות‪ .‬הייתי חייבת להשיג די‪-‬די‪-‬טי שראיתי בו קרש הצלה‪ .‬אך לא ידעתי‬
‫היכן אשיג אותו‪.‬‬
‫לא היה בכפר בית מרקחת‪ .‬בבית הנהלת הקולחוז היה רק חדר של חובש‪.‬‬
‫בצר לי התגברתי על הבושה‪ ,‬פניתי אל החובש וקיבלתי ממנו קצת די‪-‬די‪-‬טי‪.‬‬
‫חומר זה מפיץ ריח עז‪ ,‬ולכל מי שמתקרב לאדם שמשתמש בו ברור שיש לו‬
‫כינים — דבר שהוא מביך במיוחד למורה שנכנסת לכיתה‪ .‬אך לא הייתה לי‬
‫בררה‪ .‬מתקפת הנגד שלי חיסלה את האויב הזוחל והביאה לניצחוני המלא‪.‬‬
‫ידעתי שזה ניצחון זמני‪ :‬בתנאים הסניטריים הירודים שבהם חייתי‪ ,‬הכינים‬
‫עלולות היו לתקוף שוב‪.‬‬
‫בעזרת קילוגרמיחה מצאתי אדם שהיה חבר קואופרטיב הצרכנים‪ ,‬בעל זכויות‬
‫מלאות‪ ,‬והוא הסכים לקנות בשבילי כמה דברים‪ .‬נתתי לו כסף והוא קנה לי‬
 ‫‪ | 180‬רבקה רבינוביץ‬

‫קערה‪ ,‬ספוג רחצה‪ ,‬אבקה לצחצוח שיניים‪ ,‬סבון ובושם‪ .‬הודות לאיש זה שקנה‬
‫בשבילי את הדברים הפשוטים האלה‪ ,‬חיי בכפר נעשו קצת יותר נסבלים‪.‬‬
‫לחיי מורה בכפר כמו וורונובו‪ ,‬שאינו מרכז אזורי‪ ,‬יש כמה יתרונות‪ ,‬לצד‬
‫חסרונות‪ .‬היתרון העיקרי הוא המעמד החברתי‪ .‬בכפר כזה אין פקידים‬
‫ממוסדות ממשלתיים או עסקני מפלגה‪ ,‬לכן מצאנו את עצמנו במעמד של‬
‫אליטה כפרית‪ ,‬בשורה אחת עם יושב ראש הקולחוז‪ .‬כל התושבים הכירו את‬
‫המורים וקידמו אותם בברכת שלום‪.‬‬
‫הלימודים בבית הספר התנהלו בשתי משמרות‪ ,‬בדומה לרוב בתי הספר‬
‫הכפריים‪ .‬משמרת הבוקר ניתנה לקטנים – תלמידי כיתות א'‪-‬ו'‪ .‬והמשמרת‬
‫השנייה שבה אני עבדתי‪ ,‬התחילה בשעה שתיים בצהריים‪ .‬בחלוקת העבודה‬
‫שנעשתה בידי ההנהלה‪ ,‬לימדתי מתמטיקה בכיתות ח' ו‪-‬ט' ושרטוט בכיתות‬
‫ח'‪-‬י'‪ .‬לשמחתי‪ ,‬לא הציעו לי להיות מחנכת כיתה‪ ,‬אך במקום זאת התבקשתי‬
‫להיות מנהלת של "בית ספר ערב" המיועד לבני נוער עובדים‪ .‬הסכמתי‪ ,‬כי‬
‫פירושו של דבר היה תוספת ניכרת למשכורת‪ .‬ללמד בכיתות הרגילות לא‬
‫היה קשה‪ ,‬כי הכיתות היו קטנות‪ ,‬בין חמישה‪-‬עשר לעשרים תלמידים בכיתה‪.‬‬
‫לתחילת הלימודים קדם חודש עבודה בשדות הקולחוז‪ .‬היה נהוג להתחיל את‬
‫הלימודים רק מאחד באוקטובר‪ .‬כל מורה קיבל כיתה עליה השגיח ונסע עם‬
‫התלמידים לשדות‪ ,‬כשכולם יחד עומדים בחלק האחורי הפתוח של משאית‪.‬‬
‫המורים לא היו חייבים לעבוד בשדה אלא רק להשגיח‪ .‬לי היה משעמם ולא‬
‫נוח לשבת בצל באפס מעשה בעוד הילדים עובדים תחת קרני השמש הקופחת‪,‬‬
‫לכן לרוב הצטרפתי אליהם‪ ,‬מה גם שהכרתי את עבודת איסוף הפשתן‪.‬‬
‫התלמידים ביקשו‪" :‬אל תעבדי‪ ,‬ריבה בוריסובנה‪ ,‬אף מורה לא עובד! אנחנו‬
‫נסתדר!" אמרתי להם שמשעמם לי לשבת ללא מעש‪ ,‬וזאת הייתה האמת‪.‬‬
‫בהפסקת הצהריים התחלקנו כולנו בדברי האוכל שהבאנו מהבית‪ .‬התיידדתי‬
‫מאוד עם התלמידים בחודש הזה‪.‬‬
‫בינתיים התנהל בכפר מבצע גיוס תלמידים לבית ספר ערב שהתעתדתי‬
‫לנהל‪ .‬הוביל את המבצע מנהל בית הספר "הרגיל"‪ ,‬פבל פטרוביץ'‪ ,‬אדם שופע‬
‫חיוניות ורצון טוב‪ .‬בכל מקום הודבקו כרזות הקוראות לבני נוער להירשם‬
‫ללימודים‪ .‬התוצאה הייתה דלה‪ :‬רק שש נערות נרשמו‪ .‬פבל פטרוביץ' אמר‬
‫שזה לא רע‪ ,‬להציל שש נפשות מבורות זה גם משהו‪.‬‬
‫בערבים‪ ,‬בשובי מהשדה‪ ,‬לפעמים ביקרתי אצלו‪ ,‬והוא לימד אותי אילו‬
‫מסמכים עליי להכין במסגרת תפקידי כמנהלת בית ספר ערב‪ ,‬איך להרכיב‬
‫מערכת שעות לימוד‪ ,‬איך לפקח על עבודתם של מורים אחרים שיתנו שיעורים‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪181‬‬

‫בבית הספר "שלי"‪ .‬אשתו של המנהל‪ ,‬גם היא מורה‪ ,‬התייחסה אליי בידידות‬
‫ותמיד כיבדה אותי במאכלים ביתיים טעימים‪.‬‬
‫בביתם ראיתי לראשונה משהו שהיה בעיניי כאחד משבעת פלאי העולם —‬
‫מכונת כביסה‪ .‬לא רק אני‪ ,‬גם כל המורים הצעירים היו המומים מעצם הרעיון‬
‫שמכונה יכולה לכבס‪ .‬פבל פטרוביץ' אף הציע למורים לבוא אליו ולהשתמש‬
‫במכונה‪ .‬מעולם לא נעניתי להזמנה כי הדבר נראה לי כניצול מוגזם של טוב‬
‫לבו; אם כי ייתכן שאחרים נענו‪.‬‬
‫"הפלא" הזה הייתה מכונת כביסה פרימיטיבית מאוד‪ ,‬שצריך למלא אותה‬
‫במים שחוממו קודם לכן על תנור הבישול ואחרי כן במים קרים — לשטיפה‪.‬‬
‫את כל המים ששימשו לכביסה היה צריך לאסוף לדליים דרך צינור ולשפוך‬
‫אותם בחצר‪ .‬בסיום תהליך הכביסה צריך היה לסחוט את הכבסים ידנית‪.‬‬
‫לימים‪ ,‬כשהתגוררנו בריגה‪ ,‬קניתי מכונה מסוג זה והייתי מאוד גאה בה‪.‬‬
‫בית ספר ערב גרם לי לטרחה רבה‪ .‬אחרי השיעורים הרגילים שלי‪ ,‬שבדרך‬
‫כלל הסתיימו בחמש או בשש אחרי הצהריים‪ ,‬הלכתי הביתה וחזרתי לקראת‬
‫שמונה בערב‪ ,‬לשיעור שלי בבית ספר הערב‪ .‬לא היה נעים לעמוד בפני כיתה‬
‫כמעט ריקה ולהסביר בעיות גיאומטריות סבוכות לכמה נערות משועממות‪,‬‬
‫שמחשבותיהן היו טרודות בענייני אהבה‪ ,‬ואילו החומר הלימודי עניין אותן‬
‫כשלג דאשתקד‪ .‬בשעות הבוקר הייתי עסוקה בבדיקת עבודות התלמידים‬
‫ובהכנות לשיעורים של אותו יום‪ .‬לא נותר לי כלל זמן פנוי‪ .‬היה בזה גם צד‬
‫חיובי‪ :‬לא היה לי זמן להתגעגע לבתי ולבעלי‪.‬‬
‫יאשה כתב לי שאמו‪ ,‬אחיותיו וגיסו גם עברו לטומסק ומצאו למגוריהם חדר‪.‬‬
‫הוא עצמו התחיל לעבוד בחברת בנייה גדולה ובינתיים מתגורר אצלם‪ ,‬אך‬
‫החברה הבטיחה לתת לו חדר בעוד כמה חודשים‪ .‬עדה הייתה בקולפאשבו אצל‬
‫אחי‪ ,‬ובהשגחת הוריי‪ .‬אימא כתבה לי שעדה רזה מאוד וממעטת לאכול‪ ,‬ואילו‬
‫אחי מבלה עם נשים רוסיות‪ .‬כל זה הדאיג אותה מאוד‪ .‬היא ואבא התחילו‬
‫לחשוב על שיבה לריגה‪ .‬השנה הייתה ‪ 1957‬והם כבר היו אזרחים חופשיים‪,‬‬
‫אבל היו נתונים לאותן המגבלות שעליהן סיפרתי‪.‬‬
‫פרט למכתבים המעטים‪ ,‬שום דבר מעניין לא קרה בחיי‪ ,‬ויכולתי רק לחכות‬
‫לסוף שנת הלימודים ולרגע שנקבל חדר "משלנו" בטומסק‪ .‬הודעתי למנהל‬
‫שלשנת הלימודים הבאה לא אחזור מסיבות משפחתיות‪ ,‬וקיבלתי אישור‬
‫שבית הספר משחרר אותי‪ .‬אישור זה אמור היה לעזור לי לקבל משרת מורה‬
‫במקום אחר‪ ,‬אם כי זה לא היה מובטח‪ .‬בינתיים קרה מקרה שרק בדרך נס לא‬
‫גרם למותי‪.‬‬
 ‫‪ | 182‬רבקה רבינוביץ‬

‫באמצע שיעור שרטוט תקפו אותי פתאום כאבי בטן עזים‪ .‬בקושי רב סיימתי‬
‫את שרטוט הדוגמה על הלוח‪ .‬אמרתי לתלמידים‪" :‬המשיכו לבד‪ ,‬הנה הדוגמה‬
‫לפניכם‪ ,‬ואני אשב‪ ,‬אני לא מרגישה טוב"‪ .‬הם הבינו והמשיכו לעבוד בשקט‪.‬‬
‫כשנגמר השיעור‪ ,‬הלכתי הביתה‪ ,‬בעודי מתפתלת מכאבים‪ .‬היה זה אפנדיציט‬
‫— התקף דלקת התוספתן‪.‬‬
‫שלוש מדרגות קדמו לסף הבית‪ ,‬ואני זוכרת שעליתי אותן בזחילה‪ .‬מה‬
‫יכולתי לעשות? היה זה ערב חורפי‪ ,‬חושך מסביב‪ ,‬קילוגרמיחה כבר ישנה‪ .‬לא‬
‫היה כל טעם להעיר אותה ולבקש ללכת אל יושב ראש הקולחוז‪ ,‬כדי שיארגן‬
‫בשבילי הסעה למרכז האזורי‪ :‬איש לא היה מסכים לנסוע בלילה בגלל דבר‬
‫פעוט כמו כאבי בטן של מורה‪ .‬לא ניסיתי אפילו לבקש‪ ,‬ידעתי שאין טעם‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬אם התוספתן מתפוצץ והמוגלה מתפזרת בחלל הבטן‪ ,‬קשה להציל‬
‫את החולה אפילו בבית חולים‪ ,‬וללא טיפול זהו מוות ודאי‪.‬‬
‫קילוגרמיחה אפילו לא שמעה את גניחותיי‪ ,‬ואילו אני התפתלתי מכאבים‬
‫לבד‪ ,‬בחושך‪ .‬חשבתי שסופי מגיע – אלא שלקראת הבוקר הכאבים נחלשו‬
‫ובהדרגה שככו כליל‪ .‬בצהריים הופעתי לשיעורים כרגיל‪.‬‬
‫כעבור חודש קיבלתי מכתב מיאשה‪ .‬הוא הודיע כי אכן קיבל חדר‪ ,‬אלא‬
‫שהחדר קטן מאוד‪ ,‬תשעה מטרים מרובעים בסך הכול‪ .‬החדר הוא חלק מדירה‬
‫בת שני חדרים שתוכננה במקור למשפחה אחת‪ ,‬אך הוסבה לדירה משותפת‬
‫עקב מצוקת דיור‪ .‬מקומות העבודה‪ ,‬הסביר‪ ,‬אף פעם לא נותנים דירה נפרדת‬
‫— רק "שטח מגורים" בדירות משותפות‪ .‬לאלה שרשומים בתור לקבלת דיור‬
‫ממשלתי יש סיכוי קטן לקבל דירה שלמה‪ ,‬אך מצרפים לתור רק ילידי העיר או‬
‫תושבים ותיקים‪ ,‬וגם באשר לאלה שנרשמו כזכאים‪ ,‬קבלת דירה הייתה כרוכה‬
‫בהמתנה של שנים‪ .‬לאזרח מהשורה הייתה דירה נפרדת בגדר חלום בהקיץ‪ .‬מי‬
‫שזכה בהטבה זאת היו מנהלים ופקידים בכירים‪ ,‬מרצים ממוסדות להשכלה‬
‫גבוהה ומומחים שהוזמנו לעיר במיוחד‪.‬‬
‫הבית שבו נגור‪ ,‬כתב‪ ,‬נמצא באזור טוב‪ ,‬קרוב לרחוב הראשי‪ .‬כל הבתים‬
‫בסביבה מאוכלסים באנשי הסגל של המוסדות להשכלה גבוהה‪ .‬הבית "שלנו"‬
‫גם נבנה במקור בשבילם‪ ,‬אך הם פסלו אותו כי הדירות היו קטנות מדי‪ .‬לכן‬
‫הבית נשאר בבעלותה של חברת הבנייה‪ ,‬והחברה מנצלת אותו כדי להעניק‬
‫"שטח מגורים" לעובדיה החדשים‪.‬‬
‫בחדר השני של הדירה‪ ,‬חדר גדול ששטחו עשרים מטרים מרובעים‪,‬‬
‫התגוררה משפחה בת חמש נפשות — זוג הורים‪ ,‬בת עם בעלה ובן רווק‪,‬‬
‫שעבד באותה חברת הבנייה‪ .‬בזכותו הם קיבלו את החדר‪ .‬הם גרמנים‪ ,‬חברי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪183‬‬

‫כת הבפטיסטים‪ ,‬אנשים אדיבים ונחמדים מאוד‪.‬‬

‫היו בדירה גם שני חדרונים קטנים שבמקור נועדו לחדר אמבטיה ולבית‬
‫שימוש‪ ,‬אך בגלל מצוקת השטח הפכו למחסנים לציוד ביתי‪ .‬שום כלים‬
‫סניטריים לא הותקנו בהם‪" .‬הנוחיות" היחידה שנמצאה בדירה הייתה ברז עם‬
‫מים קרים וזורמים במטבח הזעיר‪.‬‬
‫קיבלתי את הידיעה בשמחה מהולה בעצב‪ .‬לא ציפיתי לשום מותרות‪ ,‬אבל‬
‫תשעה מטרים? איך נצליח להתמקם שם? היו לי גם הרבה דאגות מסוג אחר‪:‬‬
‫האם אמצא עבודה בעיר הגדולה והזרה? איך יתפתחו יחסיי עם בעלי‪ ,‬שהיו‬
‫תמיד מלאי מתח? איך אסתדר עם הילדה? במשך השנה זאת של בדידות קצת‬
‫שכחתי איך להיות אישה ואימא‪...‬‬
 ‫פרק ‪26‬‬
‫בן נולד!‬
‫ביוני ‪ ,1957‬בתום שנת הלימודים‪ ,‬נפרדתי מהמורים ומפבל פטרוביץ' ועליתי‬
‫עם שתי מזוודותיי שהכילו את כל רכושי על אנייה שהביאה אותי לעיר‬
‫הגדולה‪ ,‬בירת החבל‪ .‬חששתי שמא בעלי לא יבוא לקבל את פניי‪ ,‬כי הוא‬
‫כידוע לפעמים בלתי‪-‬צפוי‪ ,‬אך חששותיי התבדו‪ ,‬הוא קיבל את פניי‪ .‬לקחנו‬
‫מונית ונסענו לביתנו החדש‪.‬‬
‫הייתי המומה מהמולת העיר הגדולה‪ :‬הרי לא הייתי בעיר מגיל תשע‪ ,‬מאז‬
‫שנלקחנו מביתנו בריגה‪ .‬הפכתי "אשת כפר" בנשמה‪ .‬היה עליי ללמוד להתמצא‬
‫בעיר‪ ,‬להשתמש בתחבורה ציבורית‪ .‬אפילו הנסיעה במונית הייתה בשבילי‬
‫חוויה ראשונית‪ .‬הרי בכל השנים מאז ‪ 1941‬התגוררתי בסביבה שלא היו בה‬
‫מכוניות כלל‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם לא מוניות‪ .‬גם אם היו כמה מכוניות בקולפאשבו — לי‬
‫בכל אופן לא הזדמן לנסוע בהן‪ .‬אפילו בריגה של שנות השלושים היו מעט‬
‫מכוניות‪ ,‬נסענו בעיקר בחשמליות‪.‬‬
‫החדר שלנו היה בקומה שלישית בבניין בן חמש קומות‪ .‬מאחר שלא היה בו‬
‫כמעט שום ריהוט פרט לשולחן פשוט‪ ,‬שרפרף וספה צרה למדי‪ ,‬החדר לא‬
‫נראה לי כל כך קטן‪ .‬בכסף שהצלחתי לחסוך קנינו ארון עם שתי דלתות — מה‬
‫שנחשב בעיניי כפסגת המותרות‪ .‬קץ לאחסון מזוודות מתחת למיטה! קנינו‬
‫גם טלוויזיה בעלת מסך זעיר וכורסה קטנה שנפתחת למיטה — בשביל עדה‪.‬‬
‫אחרי שהכנסנו לחדר את כל הריהוט הזה‪ ,‬כבר לא נשאר כלל מקום לזוז בו‪:‬‬
‫אפשר היה להיכנס‪ ,‬לצעוד צעד אחד קדימה — ולהתיישב על השרפרף שליד‬
‫השולחן או על הספה‪ .‬את דלתות הארון אפשר היה לפתוח רק כאשר דלת‬
‫הכניסה לחדר הייתה סגורה‪.‬‬
‫ובכל זאת — הייתה זאת הפעם הראשונה שהיה לנו חדר שהוא רק שלנו!‬
‫בלי הורים‪ ,‬בלי בעלות בית! הרגשה לא מוכרת של חופש ושל פרטיות הציפה‬
‫אותי‪.‬‬
‫בעוד אני עסוקה בסידורים אלה‪ ,‬הגיע מברק מאמי‪ .‬היא הודיעה שבעוד כמה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪185‬‬

‫ימים אבי ואחי יגיעו באנייה ויביאו עמם את עדה‪ .‬עלינו לקבל את פניהם‬
‫בנמל‪.‬‬
‫מה שלא היה כתוב במברק‪ ,‬נודע לנו בפגישה אישית עם אבי ואחי‪ .‬התברר‬
‫שבמרפאה בקולפאשבו עדה אובחנה כחולת שחפת‪ ,‬מה שהסביר את רזונה‬
‫ואת חוסר תאבונה‪ .‬הרופאים המליצו להביא אותה מיד לבדיקות‪ ,‬כי לדעתם‬
‫הוא זקוקה לאשפוז דחוף‪.‬‬
‫עוד נודע לנו שפניהם של אבי ואחי מועדות לריגה‪ ,‬כדי לברר אם קיים סיכוי‬
‫לחזור לשם‪ .‬בטומסק הם עברו לרכבת והמשיכו את דרכם מערבה בקו הטרנס‪-‬‬
‫סיבירי הגדול שחוצה את שטחה העצום של ברית המועצות לכל אורכה‪,‬‬
‫מהמזרח הרחוק ועד גבולה המערבי‪.‬‬
‫מובן שלקחתי את עדה למרפאת ילדים מיוחדת‪ ,‬שם אישרו את האבחנה והפנו‬
‫אותה לאשפוז בבית חולים‪ .‬מחלתה כיבתה את כל שמחתי מהמעבר לעיר‪.‬‬
‫הייתי מדוכאת מאוד‪ .‬הרופאים הסבירו שעדה זקוקה לטיפול באנטיביוטיקה‪,‬‬
‫תרופה חדשה שמשתמשים בה בארצות המערב המתקדמות‪ ,‬אך במחוזותינו‬
‫היא טרם אושרה לשימוש קליני‪ .‬שחפת נחשבה אז מחלה קטלנית‪ .‬קראתי‬
‫כמה רומנים על נערות יפהפיות חולות שחפת שמתו בזרועות אהוביהן; גם‬
‫מוסיה גופמן‪ ,‬הנערה ממולדביה‪ ,‬שאתה התגוררנו יחד בשנתיים הראשונות‬
‫של גלותנו‪ ,‬הייתה חולת שחפת ומתה‪ .‬חשבתי שאני עומדת לאבד את הילדה‬
‫שלי‪ .‬הרופאים בבית החולים הודו שבהיעדר אנטיביוטיקה אין להם אמצעים‬
‫מועילים נגד המחלה‪ ,‬הם יכולים רק לנסות לחזק את גופה בעזרת ויטמינים‬
‫ותזונה נכונה‪.‬‬
‫נוסף על הצרות האלה היה עליי גם לחפש עבודה‪ .‬פניתי לסניף העירוני של‬
‫משרד החינוך‪ .‬לא התקבלתי שם בזרועות פתוחות‪ ,‬מאחר ש"לא החזרתי את‬
‫חובי למדינה"‪ ,‬כלומר לא עבדתי שלוש שנים במקום אליו הופניתי‪ .‬ובכל זאת‬
‫קיבלתי משרה של מורה מחליפה‪ ,‬ממלאת מקום של מורות שיצאו לחופשת‬
‫לידה‪ .‬להיות מחליפה בבתי ספר שונים — זה המרב שהם היו מוכנים להציע‬
‫לי‪ .‬למזלי‪ ,‬העבודה הייתה במשמרת הראשונה‪ ,‬ואחרי השיעורים עוד יכולתי‬
‫להספיק לבקר את עדה בבית החולים‪.‬‬
‫ביקרתי את עדה כל יום בשעות המיועדות למבקרים‪ .‬בתחילה לא הרשו לה‬
‫לצאת מחדר האשפוז‪ .‬אך אחרי כמה שבועות מצבה השתפר קצת‪ ,‬והרשו לה‬
‫להתלבש ולצאת אתי לגן הגדול המקיף את הבניין‪ .‬טיילנו שם כחצי שעה‪,‬‬
‫והיא תמיד שיחקה במשחק אחד — רופאים וחולים‪ .‬היא הייתה הרופאה‪ ,‬ואת‬
‫החולים שלה ציירה בחול ומאוחר יותר בשלג‪ .‬הייתה נוזפת בהם‪ ,‬מודדת להם‬
 ‫‪ | 186‬רבקה רבינוביץ‬

‫חום באמצעות מקלות עץ‪ ,‬נותנת "זריקות" ו"תרופות"‪ .‬זה היה מראה משעשע‬
‫שקצת הסיט אותי ממחשבות קודרות‪ .‬כאב לי לראות שכל עולמה של הקטנה‬
‫קשור להווי בית החולים‪ .‬הפתיע אותי שהיא כמעט שלא דיברה על סבה‪,‬‬
‫סבתה ודודה‪ ,‬שאתם התגוררה במשך שנתיים — מחצית מחייה הקצרים‪.‬‬
‫אליי היא התרגלה במהרה‪ ,‬אך התנכרה לאביה וזמן מה אף סירבה לקרוא לו‬
‫"אבא"‪ .‬לא עזרו תחנונים וניסיונות "לשחד" אותה בעזרת ממתקים‪ .‬במקום‬
‫לומר "אבא‪ ,‬תן לי"‪ ,‬כפי שהוא ביקש‪ ,‬הייתה עונה‪" :‬לא רוצה שוקולד"‪ .‬הוא‬
‫ראה בזה עלבון והפסיק לבקר אותה בבית החולים‪.‬‬
‫אחרי כמה חודשים הודיעה לי מנהלת המחלקה של בית חולים שלבית‬
‫החולים אין בעצם מה להציע לבתנו‪ ,‬התהליך הפעיל של המחלה נעצר ועכשיו‬
‫צפויה לה תקופת הפוגה ממושכת שלא במסגרת בית חולים‪ .‬היא נתנה לי‬
‫הפנייה לסנטוריום שנועד לילדים חולי שחפת‪.‬‬
‫— בינתיים קחו אותה לביתכם לכמה ימים ובתחילת השבוע הבאה הביאו‬
‫אותה לסנטוריום‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫הבאתי אותה לחדרנו‪ ,‬והשכנה הגרמנייה שלנו קיבלה אותה בהרבה אהבה‬
‫והסכימה להשגיח עליה במשך כמה ימים‪ ,‬בשעות שהייתי בעבודה‪ .‬השכנים‬
‫שלי היו אנשים יוצאים מן הכלל‪ ,‬בפטיסטים אדוקים‪ ,‬תמיד חייכניים‪ ,‬תמיד‬
‫דיברו בשקט‪ ,‬למרות תנאיי צפיפות הקשים — חמש נפשות בחדר‪ ,‬מצב‬
‫שמטבעו מוליד חיכוכים‪ .‬בימי ראשון כל המשפחה הייתה מתיישבת בחדרה‪,‬‬
‫כולם מנגנים בכלים שונים ומשונים ושרים שירים דתיים‪ .‬כל זה בשקט‬
‫ובהרמוניה מופלאה‪ .‬לפעמים הצטרפו אורחים‪ ,‬גם הם חברי הכת‪ ,‬שכונו‬
‫"אחים"‪ ,‬ונוצרה תזמורת שלמה‪.‬‬
‫באחד מהימים האלה היינו עם עדה במטבח‪ ,‬אני הכנתי משהו לאכול ועדה‬
‫ישבה על ארגז גדול שהפריד בין שולחן המטבח שלנו לזה של שכנינו‪ .‬מול‬
‫הארגז היה חלון גדול‪ ,‬דרכו אפשר היה לראות את השביל הארוך שמוביל‬
‫מהרחוב הראשי אל ביתנו‪ .‬פתאום עדה קראה בשמחה‪" :‬הנה אבא בא!"‬
‫שאלתי אותה‪" :‬עכשיו אמרת 'אבא'‪ ,‬אז מדוע את לא קוראת לו כך כשהוא‬
‫לידך?" הקטנה נתנה בי מבט רציני ואמרה‪" :‬טוב‪ ,‬כשייכנס אני אקרא לו 'אבא'‪.‬‬
‫וכך היה‪ .‬משהו בתוכה נפתח‪ .‬אהבה גדולה בינה לבין אביה לא שררה אף פעם‪,‬‬
‫אך לפחות הם לא היו כמו שני זרים‪.‬‬
‫הסנטוריום שהיה מרוחק ממקום יישוב הכי קרוב מרחק חמישה קילומטרים‪,‬‬
‫לא הבטיח החלמה מלאה מהמחלה הנוראה הזאת‪ .‬בית ההחלמה מוקף היה‬
‫ערוגות פרחים ועמד בתוך יער‪ ,‬האוויר היה צלול‪ ,‬מתובל בניחוח קל של עצי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪187‬‬

‫מחט‪ .‬לילדים השוהים שם היה זה מקום אידיאלי‪ ,‬אך למבקרים היה קשה‬
‫להגיע‪ ,‬חלק גדול של הדרך נאלצנו לעבור ברגל‪ .‬אמצעי תחבורה לא התקרבו‬
‫ליער וכמובן לא נכנסו אליו‪ .‬גם התחבורה מהכפר הקרוב למרכז העיר הייתה‬
‫מעטה‪ ,‬אוטובוס אחד בשעה‪ ,‬במקרה הטוב‪.‬‬
‫שמחתי בשביל עדה‪ ,‬כי המקום מצא חן בעיניי‪ .‬הרופא שדיבר אתנו אמר‬
‫שיש מקרים של החלמה מלאה אבל הם נדירים‪ ,‬אך עם טיפול נאות אפשר‬
‫לחיות עם השחפת לאורך שנים‪.‬‬
‫בעצב נפרדתי מילדתי‪ .‬ידעתי שלא אוכל לראות אותה כל יום‪ ,‬כמו בבית‬
‫החולים‪ ,‬אך התנאים בסנטוריום היו טובים לאין ערוך‪ .‬פחדתי שנתגעגע קשות‬
‫זו לזו‪.‬‬
‫כדי להפיג את המועקה שתקפה אותי בשעות הפנויות אחרי הצהריים‪,‬‬
‫התחלתי להתעניין באפשרות להמשיך ללמוד ולהשלים את השכלתי עד תואר‬
‫אקדמי מלא‪ ,‬שנקרא ‪ .М.А‬שיטת הלימוד בהתכתבות‪ ,‬בלי חובה לנוכחות‬
‫בהרצאות‪ ,‬נועדה לאנשים עובדים והייתה מאוד מקובלת בברית המועצות‪.‬‬
‫התעניינתי בתנאי ההרשמה‪ .‬באוניברסיטה‪ ,‬כאמור‪ ,‬הייתי צריכה להשלים‬
‫שלוש שנות לימוד‪ ,‬ובמכללה הפדגוגית — רק שנתיים‪ .‬נרשמתי להמשך‬
‫לימודים במכללה הפדגוגית‪.‬‬
‫השיטה של לימודים בהתכתבות פועלת כך‪ :‬מקבלים במזכירות הפקולטה‬
‫את תכנית הלימודים לסמסטר‪ ,‬שואלים בספריה ספרים וחוברות עזר‪ ,‬לקראת‬
‫סוף הסמסטר מקבלים בדואר את ההזמנות לבחינות‪ ,‬בציון התאריך והשעה‬
‫שיש להתייצב לבחינה‪.‬‬
‫אף שלא נרשמתי ללימודים באוניברסיטה‪ ,‬לסיור שעשיתי בה הייתה‬
‫תוצאה חשובה‪ .‬ראיתי שם מודעה גדולה על לוח באולם הכניסה‪ ,‬הקוראת‬
‫לסטודנטים להירשם לפקולטה החדשה שעמדה להיפתח בשנת הלימודים‬
‫הבאה – הפקולטה למכונות חישוב‪ ,‬כפי שקראו אז למחשבים‪ .‬המודעה נועדה‬
‫לסטודנטים שלמדו לפחות שנתיים בפקולטה למתמטיקה‪.‬‬
‫מאחר שלא אהבתי את מקצוע ההוראה‪ ,‬וההתמודדות עם המקצוע בטומסק‬
‫הייתה קשה מאוד גם כי הכיתות גדולות וככל כיתה מונה בין שלושים וחמישה‬
‫לארבעים תלמידים‪ ,‬התלהבתי מהמודעה הזאת ורציתי מאוד להירשם‪ .‬אלא‬
‫שאז קרה דבר בלתי‪-‬מתוכנן ששינה את גורלי‪ :‬גיליתי שאני הרה‪ .‬קצת אחרי‬
‫תחילת שנת הלימודים הבאה ייוולד לי תינוק‪ ,‬ולא אוכל להמשיך ללמוד‪.‬‬
‫כתבתי לאחי על פתיחת הפקולטה החדשה‪ ,‬והוא‪ ,‬שהיה כבר מורה בעל כמה‬
‫שנות ותק ומשכורת טובה‪ ,‬החליט לעזוב הכול ולהפוך שוב לסטודנט‪ .‬הוא‬
 ‫‪ | 188‬רבקה רבינוביץ‬

‫נרשם ללימודים והתמודד שלוש שנים עם מצוקה כספית‪ ,‬הסתפק במלגה‬

‫הקטנה וסיים את לימודיו כשהוא בעל תואר ומקצוע מתכנת מחשבים‪ ,‬דבר‬
‫שהתגלה כיעיל מאוד בעתיד‪.‬‬
‫בכל הקשור למחשוב‪ ,‬ברית המועצות פיגרה בעשרות שנים אחרי המדינות‬
‫המפותחות במערב‪ .‬הסיבה לכך הייתה אידיאולוגית‪ :‬שני מדעים הוכרזו‬
‫"מדעי שקר בורגניים"‪ :‬גנטיקה וקיברנטיקה‪ ,‬היא תורת המחשבים‪ .‬מדענים‬
‫שניסו לעסוק במדעים אלה היו מטרות לרדיפות‪ ,‬אחדים מהם נאסרו‪ ,‬היו גם‬
‫שמתו במחנות‪.‬‬
‫אחרי מותו של סטלין התחילו השליטים החדשים להרגיש שהפיגור אחרי‬
‫העולם המודרני הופך מסוכן מבחינה אסטרטגית וגם מקשה על ניהול משק‬
‫המדינה‪ .‬והרי סיסמתו המפורסמת של חרושצ'וב הייתה‪" :‬להשיג ולהקדים את‬
‫אמריקה"‪ .‬וזאת במדינה שבה כל החישובים נעשים על נייר ואפילו בחנויות‬
‫אין קופות רושמות והחישובים נעשים בצורה פרימיטיבית ביותר!‬
‫על כל פנים‪ ,‬בשל נסיבות חיי לא יכולתי להשתלב בתחום מבטיח זה‪ ,‬והרבה‬
‫לא היה לאל ידי לעשות אלא לקבל את המצב כפי שהוא‪.‬‬
‫אינני יכולה לטעון שהיה זה היריון לא רצוי‪ .‬אמנם לא תכננתי אותו‪ ,‬אך כאשר‬
‫זה קרה‪ ,‬כל ישותי הנשית התגייסה למען ההיריון הזה‪ .‬ראיתי בזה התערבות‬
‫של יד הגורל‪ .‬הרגשתי באיזה חוש שישי שיהיה לי בן‪ ,‬ורציתי אותו‪ .‬חלמתי‬
‫על תינוק בריא‪ ,‬חייכני‪ ,‬שמנמן‪ .‬הרי תנאי חיינו השתפרו‪ ,‬לא רעבנו ללחם‪ ,‬לכן‬
‫היה לי ברור שיהיה זה ילד בריא‪ .‬השתוקקתי כבר להחזיק אותו בידיי‪.‬‬
‫בניגוד לי‪ ,‬יאשה הזדעזע מעצם הרעיון של ילד שני‪ .‬הוא לא הצטיין ברגשי‬
‫אבהות עזים — וזאת בלשון המעטה‪ .‬ילדים היו בעיניו "תופעת לוואי" לחיי‬
‫הנישואין‪ ,‬ומוטב שיהיו כמה שפחות‪ .‬הוא הפעיל עליי לחצים שאעשה הפלה‪,‬‬
‫כי בתקופה הזאת הפלות היו מותרות‪ .‬ואילו אני לא יכולתי‪ .‬הרגשתי שהוולד‬
‫המתפתח בתוכי הוא חלק ממני‪ ,‬והפלה הייתה בעיניי כמו קטיעת יד או רגל‪.‬‬
‫מעניין שלא היו לי רגשות דומים כלפי ההפלה הקודמת שעשיתי כסטודנטית‪.‬‬
‫בעלי אפילו ביקש מכמה חברות שלי לעזור לו לשכנע אותי‪ .‬הן טענו באוזניי‬
‫שאין לנו תנאים ראויים‪ ,‬ושבחדר הקטנטן שלנו אין אפילו מקום למיטת תינוק‪.‬‬
‫הצפיפות בחדר הדאיגה גם אותי‪ .‬אמרתי ליאשה שיפנה להנהלת החברה שבה‬
‫הוא עובד וידרוש חדר גדול יותר‪.‬‬
‫על מצב הדיור של אנשים פשוטים בטומסק אפשר ללמוד לפי ההצעות‬
‫"לשיפור תנאי הדיור" שהוא קיבל‪ .‬היו אלה הצעות לחדרים קצת יותר גדולים‪,‬‬
‫בני כשלושה‪-‬עשר מטרים רבועים‪ ,‬בדירות שכבר היו מאוכלסות במשפחות‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪189‬‬

‫הדבר האבסורדי ביותר‪ :‬כדי להיכנס לחדר המיועד למשפחה נוספת – לנו‬
‫במקרה הנדון‪ ,‬צריך היה לעבור דרך חדר של משפחה אחרת‪ .‬והמשפחה‬
‫האחרת לא התקוממה‪ ,‬ראתה בזה מצב נורמלי! דחינו את ההצעה הנדיבה‬
‫הזאת ונשארנו במקומנו‪.‬‬
‫בניגוד לציפיותיי היה לי היריון קשה מאוד‪ ,‬במשך כל התקופה נזקקתי‬
‫לטיפולים נוגדי זיהומים‪ .‬הייתי נפוחה וכבדה‪ ,‬והרופאים הסבירו שאני סובלת‬
‫מעודף מי שפיר ברחם‪ .‬הביקורים השבועיים בסנטוריום של עדה הפכו עבורי‬
‫לעינוי של ממש‪ ,‬כל פעם חשבתי שלא אגיע הביתה ואפול בדרך‪.‬‬
‫גם הלימודים במכללה הפדגוגית הניבו קשיים‪ :‬חסר לי זמן להתכונן לבחינות‪.‬‬
‫אך עיקר הקושי נבע מחידוש מהפכני שהונהג באותה תקופה במוסדות‬
‫להשכלה הגבוהה — "חינוך לעבודת כפיים"‪.‬‬
‫השיגעון החדש התבסס על הרעיון שבית ספר עיוני צריך להנחיל לתלמידיו‬
‫גם הרגלים לעבודה פיזית‪ .‬כדי להכין את המורים לעתיד למשימה זאת‪ ,‬נפתח‬
‫"קורס לעבודה מעשית" שכולם חייבים לעבור‪.‬‬
‫השיעורים הראשונים הוקדשו לחרטוּת‪ .‬נתנו לנו אי‪-‬אלה חלקי מתכת והיינו‬
‫צריכים לעבד אותם לצורת ברגים‪ .‬זה עוד לא היה כל כך נורא‪ ,‬כי היה מדריך‬
‫שכיוון את התהליך ולמעשה עשה במקומנו את רוב העבודה‪ .‬הזוועה התחילה‬
‫כשהעבירו אותנו לסדנה לנגרות‪ .‬היו שם כל מיני חלקי עץ חצי מעובדים‪ ,‬וכל‬
‫סטודנט צריך היה לייצר מהם שרפרף‪.‬‬
‫בקבוצה שלנו היו רק שתי נשים — בחורה אחת בריאת בשר ואני‪ ,‬בהיריון‬
‫מתקדם‪ .‬הבחורים ניגשו לעבודה כמעט בהתלהבות; הם ידעו‪ ,‬פחות או יותר‪,‬‬
‫מה לעשות‪ .‬הבחורה מהכפר גם הסתדרה בעזרת המדריך והבחורים‪ ,‬ואלו אני‬
‫הייתי אבודה לגמרי‪.‬‬
‫המדריך סידר לידי את החלקים שבסוף התהליך צריכים היו להפוך לשרפרף‪.‬‬
‫עבדתי עם המקצועה כמיטב יכולתי‪ .‬אחרי שהחלקים עובדו‪ ,‬היה צריך‬
‫להרכיב‪ ,‬להבריג ולהדביק אותם‪ .‬הרהיט העלוב היה צריך לעמוד למבחן‪:‬‬
‫המדריך הרימו והטיחו בכוח על הרצפה‪ .‬אם הוא החזיק מעמד‪ ,‬פירוש הדבר‬
‫שעברת את המבחן‪.‬‬
‫פה ושם הגברים עזרו לי בעבודתי על השרפרף‪ .‬בסוף עמד לפניי משהו‬
‫שדמה לשרפרף‪ .‬והנה בא רגע המבחן‪...‬‬
‫כפי שניתן לנחש‪ ,‬פרי עמלי לא עמד במבחן והתפרק‪ .‬כלומר צריכה הייתי‬
‫להתחיל הכול מהתחלה‪ .‬פרצתי בבכי בלתי‪-‬נשלט‪ .‬חשבתי שלעולם לא אצא‬
‫מהסדנה הארורה הזאת עם ציון "עובר"‪ ,‬שבלעדיו אי‪-‬אפשר להמשיך‪.‬‬
 ‫‪ | 190‬רבקה רבינוביץ‬

‫הגברים התאספו בפינה להתייעצות קצרה‪ .‬הוחלט שהם יעשו בשבילי את‬
‫השרפרף‪ .‬מאחר שלא ידעו איך יגיב המדריך‪ ,‬הורו לי לעשות רושם כאילו‬
‫אני עושה משהו‪ .‬אלא שגם המדריך הרגיש חמלה כלפיי‪ ,‬אישה הרה שמורה‬
‫לנגרות בכל מקרה לא תצא ממנה‪ ,‬ועשה את עצמו "לא רואה ולא שומע"‪ .‬כך‬
‫עברתי את המבחן‪.‬‬
‫חוסר התכלית במבצע "חינוך לעבודת כפיים" היה ברור‪ :‬הרי איש מאלה‬
‫שיצרו בורג אחד או שרפרף אחד במסגרת הלימודים‪ ,‬לא יוכל להיות מורה‬
‫לעיבוד מתכות או לנגרות‪ .‬היה זה בזבוז זמן וכסף לשווא‪ ,‬אך אם הוכרז על‬
‫מבצע — יש לציית‪ .‬איש לא שאל לדעתנו‪.‬‬
‫המשפחה של בעלי — אמו‪ ,‬אחיותיו‪ ,‬גיסו ואחיינו — התגוררה בפרבר‪ ,‬בחדר‬
‫שגיסי מוליה קיבל ממקום עבודתו‪ .‬היו לנו גם ידידים‪ ,‬בעיקר ידידיו של בעלי‪,‬‬
‫כולם גולים לשעבר‪ ,‬שהתגוררו באותו פרבר‪.‬‬
‫לקראת יום המהפכה שחל בשבעה בנובמבר התארגנה מסיבה גדולה אצל‬
‫הידידים האלה‪ .‬אני לא רציתי לנסוע כי לא הרגשתי בטוב וכבר הייתי בחודש‬
‫האחרון של הריוני‪ .‬חמותי הודיה הגיבה על כך בארסיות‪" :‬נו בטח‪ ,‬את תמיד‬
‫צריכה לקלקל לו כל שמחה!"‬
‫נשכתי את שפתיי והסכמתי להשתתף במסיבה‪ .‬עד היום איני סולחת לעצמי‬
‫על חולשת האופי שגיליתי אז‪ .‬הסכמתי הביאה לתוצאות חמורות – גם עבורי‬
‫וגם עבור התינוק‪.‬‬
‫המסיבה הייתה אחת מרבות שנערכו מדי פעם בחוג ידידינו‪ .‬אפילו ניסיתי‬
‫קצת לרקוד‪ .‬כשיצאנו‪ ,‬אחרי חצות — קבוצה גדולה של אנשים שלא התגוררו‬
‫באותו פרבר ואנחנו בתוכה — ראינו מרחוק אוטובוס שעמד בתחנה הסופית‪.‬‬
‫קו אוטובוס זה היה היחיד שיכול היה להביא אותנו הביתה‪ .‬כל החבורה העליזה‬
‫התחילה לצעוק‪" :‬מהר‪ ,‬מהר‪ ,‬זה בוודאי האוטובוס האחרון! אם נחמיץ אותו‪,‬‬
‫אנחנו נתקעים פה!"‬
‫כולם התחילו לרוץ‪ .‬ואני אינני מסוגלת‪ .‬ניסיתי לרוץ בכוחותיי האחרונים‪,‬‬
‫מתנדנדת כמו ברווזה‪ ...‬איש לא חשב על כך שהראשון שיגיע יוכל לומר לנהג‬
‫שימתין קצת לאישה הרה שבדרך‪ .‬לא היינו רגילים למחשבה שמישהו יתחשב‬
‫בבקשה כזאת‪ .‬הרי לנהג יש לוח זמנים‪ ,‬וכאשר יגיע זמן הנסיעה‪ ,‬הוא לא‬
‫יתעכב בשביל אף אחד‪.‬‬
‫המאמץ היה גדול מדי‪ .‬כשהרמתי את הרגל על המדרגה כדי לעלות לאוטובוס‪,‬‬
‫ירדו לי המים‪.‬‬
‫כבר לא נסענו הביתה אלא הלכנו לקרובים של בעלי‪ .‬בניגוד לנו‪ ,‬להם היה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪191‬‬

‫טלפון‪ .‬החל מרתון צלצולים בניסיון להשיג אמבולנס או מונית‪ .‬אלא שהיה זה‬
‫ליל החג‪ ,‬כל העם חגג ובעיקר השתכר‪ ,‬כולל התורנים בתחנות והנהגים‪ .‬אי‪-‬‬
‫אפשר היה להשיג שום רכב‪ .‬למזלי לא הייתי מהזריזות ללדת‪ ,‬אחרת הייתי‬
‫יולדת בבית‪ .‬מנקודת מבטה של הודיה חמותי‪ ,‬שוב קלקלתי לכולם את הלילה‪:‬‬
‫בגללי לא יכלו ללכת לישון אחרי החגיגה‪.‬‬
‫ירדו לי מים בלי סוף‪ .‬זה היה מדהים‪ ,‬כמה מים היו בתוכי‪.‬‬
‫רק בבוקר הצלחנו להשיג מונית‪.‬‬
‫סוף‪-‬סוף הגעתי לבית חולים‪ ,‬היה זה בית החולים הטוב בעיר‪ ,‬המסונף‬
‫לאוניברסיטה‪ .‬בניגוד לאווירה הביתית ששררה במחלקת היולדות בפאראבל‪,‬‬
‫הכול כאן היה רשמי מאוד‪ .‬השכיבו אותי על מיטה מתקפלת ולא נוחה ולא‬
‫הרשו לי לקום‪ .‬המים ירדו עוד מעת לעת‪ ,‬שכבתי רטובה‪ ,‬עד שאחות שמה לב‬
‫והואילה להחליף — באי‪-‬רצון גלוי — את המצעים‪.‬‬
‫הייתה זאת לידה מוזרה‪ .‬היו לי צירים חלשים מאוד‪ .‬כל הגוף שלי היה רפוי‪.‬‬
‫אני משוכנעת שהנסיעה למסיבה והריצה אחריה גרמו למצבי‪ .‬בלי המאמץ הזה‬
‫הייתי אולי יולדת כמה שבועות מאוחר יותר ובלידה נורמלית‪.‬‬
‫הרופאה המיילדת החליטה שיש לזרז את הלידה‪ ,‬אפילו שלא היו לי צירים‪,‬‬
‫כי הוולד במצוקה‪ .‬לקחו אותי לאולם לידות ענקי‪ ,‬והרופאה אמרה‪" :‬דחפי!"‬
‫ניסיתי — זה לא הלך‪ ,‬היא צעקה עליי‪" :‬את לוחצת למעלה ולא למטה!" היא‬
‫הורתה למיילדת לקשור סביב גופי מגבת גדולה ולדחוף את הבטן שלי למטה‪.‬‬
‫המיילדת נשכבה עליי בכל כובד משקלה ודחפה‪ ,‬ואז גם אני הרגשתי תזוזה‬
‫והתאמצתי‪ .‬והרופאה כל הזמן האיצה בי‪" :‬מהר‪ ,‬מהר‪ ,‬לתינוק שלך חסר אוויר!"‬
‫כשבני יצא לאוויר העולם‪ ,‬הוא לא צעק‪ ,‬כי היה כמעט חנוק‪ .‬כל הצוות‬
‫התגייס לעשות לו החייאה‪ ,‬ראיתי שמכים בישבנו‪ ,‬אחר‪-‬כך רצו אתו לחדר‬
‫אחר‪ .‬שכבתי לבד על שולחן הניתוחים – ואז חשתי התכווצות שרירים‪,‬‬
‫לראשונה בחיי‪ .‬מאוחר יותר קראתי שהתכווצות כזאת אחרי הלידה מסוכנת‬
‫מאוד ועלולה להיות קטלנית‪ .‬הכאב פילח את כל גופי‪ ,‬רגליי וידיי התעקמו‪,‬‬
‫לא יכולתי לזוז‪ .‬איש לא שמע את אנקותיי‪ .‬כולם היו עסוקים בהחייאת‬
‫התינוק שלי‪ .‬אינני זוכרת איך זה נגמר ואיך העבירו אותי לחדר היולדות‪.‬‬
‫כנראה איבדתי את ההכרה‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬כשהביאו לי את התינוק להנקה‪ ,‬הפתיע אותי הצבע הצהבהב‬
‫של עורו‪ .‬האחות התורנית אמרה שהוא בסדר‪ ,‬משקלו ‪ 3.55‬קילו‪ ,‬ושצהבת‬
‫תינוקות היא דבר שכיח שאינו דורש שום טיפול מיוחד‪ ,‬והיא תיעלם כעבור‬
‫זמן מה‪.‬‬
 ‫‪ | 192‬רבקה רבינוביץ‬

‫פניו של תינוקי היו נפוחות — גם זה דבר שכיח אחרי לידה קשה – במיוחד‬
‫הלחיים‪ ,‬שלחצו על עיניו והצרו אותן‪ .‬הוא נראה חמוד ודמה לסיני – בגלל‬
‫צבע עורו ועיניו הצרות והמעט מלוכסנות‪ .‬היה לו תיאבון בריא והוא ינק‬
‫ברעבתנות‪ .‬הנשים בחדר קראו לו "הסיני הקטן"‪.‬‬
‫אני הייתי כל כך חלשה וחיוורת‪ ,‬שראש מחלקת היולדות הציע לי להישאר‬
‫במחלקה יומיים נוספים מעבר לזמן המקובל‪" .‬יהיה לך טוב‪ ,‬תנוחי עוד קצת"‪,‬‬
‫אמר לי‪ .‬משום מה לא רציתי להישאר‪ ,‬ופרצתי בבכי‪ .‬אז שחררו אותי‪.‬‬
‫הודיה חמותי עברה לביתנו לכמה ימים כדי לעזור לי‪ .‬יחד עשינו את הרחצה‬
‫הראשונה של התינוק‪ .‬הייתי מוותרת ברצון על עזרתה‪ ,‬שמחתי כאשר עזבה‬
‫כי נטרתי לה טינה ולא סלחתי לה על ההקנטות הנצחיות שאני ממררת את‬
‫חיי בנה‪ ,‬ובמיוחד על דבריה בקשר למסיבה האחרונה שלפני הלידה‪ .‬הסכמתי‬
‫ללכת למסיבה בניסיון לרצות אותה‪ ,‬והדבר גבה מחיר יקר מהתינוק וגם ממני‪.‬‬
‫לכך נוספה התמרמרותי על כך שבניגוד לתובענותה כלפיי‪ ,‬היא מעולם לא‬
‫העירה לבנה על שתייתו המרובה‪.‬‬
‫הפעם זכות בחירת השם לתינוק הייתה שלי; יכולתי לבחור‪ ,‬על‪-‬פי המסורת‪,‬‬
‫באחד השמות של הסבים המנוחים‪ ,‬וכך עשיתי‪ .‬כבר הזכרתי שלסבא היו שני‬
‫שמות‪ :‬אליאס (אליהו) ומיכאל‪ .‬בחרתי במיכאל‪ ,‬שם שאני אוהבת‪ .‬זה שם‬
‫נפוץ מאוד בקרב יהודי מזרח אירופה‪ .‬קראנו לו בשם המקוצר — מישה‪.‬‬
‫אחרי כחודש עברה הצהבת‪ .‬מישה היה תינוק יפהפה‪ ,‬שמנמן‪ ,‬חייכני‪ .‬בדיוק‬
‫כמו שחלמתי‪ .‬עדה הייתה עדיין בסנטוריום‪ .‬קצת פחות רזה‪ ,‬אך המחלה עדיין‬
‫קיננה בגופה‪.‬‬
 ‫פרק ‪27‬‬
‫הוריי חוזרים לריגה‬
‫אבי ואחי נסעו בקיץ ‪ 1957‬לריגה כדי לפגוש בני משפחה ששרדו את השואה‬
‫ולגשש מה האפשרויות לחזור לשם‪ .‬אף שהשלטונות החתימו את כל הגולים‬
‫המשוחררים על התחייבות לא לשוב לערים שמהן הוגלו‪ ,‬כמעט כל הגולים‬
‫חזרו במוקדם או במאוחר למקום הולדתם‪.‬‬
‫כבר ידענו כי מהמשפחות של שתי האחיות של אימא‪ ,‬הדודות האהובות‬
‫שלי‪ ,‬איש לא שרד את השואה‪ .‬היחידים ששרדו את השואה היו שלושה קרובי‬
‫משפחה של אבא‪ ,‬שניים מהם אחייניו‪ ,‬בני אחותו‪ ,‬ואילו והשלישי היה נשוי‬
‫לאחייניתו של אבא ואיבד אותה ואת שני ילדיהם הקטנים‪ .‬הגרמנים החזיקו‬
‫עד סוף המלחמה בגברים הצעירים‪ ,‬שנחשבו לכוח עבודה טוב‪ ,‬אך התכוונו‬
‫לחסל גם אותם לפני הנסיגה — אלא שהם הצליחו לחמוק מהגזרה ולהסתתר‬
‫ביער‪ .‬בנוסף לשלושה ששרדו פגשו אבא ואחי עוד קרוב משפחה‪ ,‬בן אחיו‬
‫הבכור של אבא‪ ,‬אהרן‪ ,‬שהיה גולה כמונו‪ ,‬והצליח להשתחרר מגלותו מוקדם‬
‫מהאחרים וחזר לריגה כבר בשנת ‪.1946‬‬
‫זה מה שנותר ממשפחה גדולה ומסועפת‪ .‬אבי ואחי שמעו מהאחיינים‬
‫הניצולים את סיפורם העצוב על השמדת הקהילה הגדולה והמפוארת של‬
‫יהודי ריגה‪.‬‬
‫לפי דבריהם‪ ,‬אף יהודי מלטביה בכלל ומריגה בפרט לא שולח למחנות‬
‫השמדה בפולין‪ .‬הגרמנים לא נזקקו לכך כי היו קלגסים מקומיים בשפע שעזרו‬
‫להם לבצע את "עבודת" ההשמדה‪.‬‬
‫לפני הפלישה הסובייטית‪ ,‬המשטר בלטביה העצמאית היה למעשה משטר‬
‫פשיסטי לאומני‪ ,‬במסווה קל של דמוקרטיה‪ .‬עם פרוץ המלחמה ונסיגת‬
‫הסובייטים‪ ,‬נזרק המסווה הדק והפשיזם הופיע במערומיו‪ .‬חלק גדול מהלטבים‬
‫התגלו כנאצים לא פחות מהגרמנים‪.‬‬
‫הצבא האדום נסוג מלטביה ללא קרב‪ ,‬עוד לפני שהגרמנים התקרבו‪ ,‬וזאת‬
‫בשל המתקפה המזוינת של הנאצים המקומיים‪ ,‬שירו על החיילים הרוסים‬
 ‫‪ | 194‬רבקה רבינוביץ‬

‫מהגגות ומהחלונות‪ .‬בפסק הזמן שנוצר בין בריחת הרוסים וכניסת הגרמנים‬
‫ביצעו הנאצים הלטבים את אקציית ההשמדה הראשונה באחד היערות ליד‬
‫ריגה‪ :‬הקורבנות אולצו לחפור בור‪ ,‬נקטלו ביריות ונפלו לתוכו‪ ,‬שכבה על גבי‬
‫שכבה‪ .‬הגרמנים אהבו את השיטה הזאת וניהלו אקציות כאלה פעמים רבות‪,‬‬
‫עד שלטביה הפכה "יודנפריי" — כלומר "נקייה" מיהודים‪ .‬רוב האקציות בוצעו‬
‫ביער רו ְּמבּ וּלה — מקום המוכר בעולם כגיא ההריגה של היהודים‪ .‬רומבולה‬
‫הייתה טרבלינקה של יהודי ריגה‪.‬‬
‫לדברי האחיינים‪ ,‬ביער רומבולה נורו כבר בחודש הראשון של הכיבוש הגרמני‬
‫אמם רחל‪ ,‬אחותה של אבא‪ ,‬ועוד אחות‪ ,‬מלכה‪ ,‬ובני ביתה‪ ,‬וגם אחותה של‬
‫אימא‪ ,‬הדודה פייגה ומשפחתה‪.‬‬
‫בנוסף לאקציות הגדולות המאורגנות היו גם הרבה "שעשועים קטנים" כגון‬
‫גזירת זקנים לרבנים או ניפוץ ראשי תינוקות יהודיים על קירות‪ .‬היה לנאצים‬
‫הלטבים מנהיג‪ ,‬הרברט צוּקוּרס שמו‪ ,‬סדיסט שאהב במיוחד שעשועים כאלה‪.‬‬
‫הוא היה טייס במקצועו‪ ,‬שנהג להכניס ילדים יהודים למטוסו לזרוק אותם‬
‫מגובה רב‪ ,‬אל מותם‪.‬‬
‫בארבעה ביוני ‪ 1941‬הוצתו ונשרפו חמישה משישה בתי הכנסת של ריגה‪.‬‬
‫בית הכנסת הגדול נשרף על אלפי היהודים שהוכנסו לתוכו בכוח וננעלו‪.‬‬
‫האחיינים של אבא סיפרו שדודה אסתר ובתה רעיה התגוררו זמן מה בגטו‬
‫שאורגן באחד מפרברי ריגה‪ .‬אישה יהודייה אחת שקיבלה "היתר לחיות"‬
‫בזכות נישואיה ללטבי בתנאי שתעבור ניתוח עיקור ו"לא תביא יהודונים‬
‫לעולם"‪ ,‬הייתה מבקרת בגטו וראתה אותן שם‪ .‬באחד מביקוריה נתנה לה רעיה‬
‫אלבום תמונות שלה וביקשה שאם מישהו מקרובי המשפחה ישרוד ויחזור‬
‫לריגה‪ ,‬היא תמסור לו את האלבום‪.‬‬
‫אבא נפגש עם האישה הזאת‪ ,‬והיא נתנה לו את האלבום‪ .‬היא גם סיפרה‬
‫שבשנת ‪ 1943‬האם והבת עוד היו בחיים ואחר‪-‬כך נעלמו‪ .‬מלטבים‪ ,‬מכרים של‬
‫בעלה‪ ,‬היא שמעה שרעיה‪ ,‬שהייתה נערה יפה‪ ,‬נאנסה לעיני אמה‪ ,‬ואחר‪-‬כך‬
‫שתיהן נורו‪.‬‬
‫לדברי האחיינים‪ ,‬חלק מהגברים הצעירים הופרדו מהמיועדים להשמדה‬
‫והוחזקו במחנות עבודה‪ .‬לבעלי מקצוע היו יותר סיכויים לשרוד‪ .‬הדוד שמעון‪,‬‬
‫בעלה של דודה אסתר ז"ל‪ ,‬היה יחד אתם במחנה כזה ושרד כמעט עד סוף‬
‫הכיבוש הנאצי‪ .‬הם ניסו לשכנע אותו לברוח ליער יחד עמם‪ ,‬אך הוא אמר שאין‬
‫לו כוח ואין לו גם רצון לחיות‪ .‬כנראה נורה לפני נסיגת הגרמנים‪.‬‬
‫כשהגרמנים נסוגו והצבא הסובייטי התקרב‪ ,‬רבים מהנאצים הלטבים‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪195‬‬

‫ברחו יחד עם הגרמנים‪ .‬עם כניסת כוחות בעלי הברית לגרמניה הם‪ ,‬בדומה‬
‫לפושעים נאצים אחרים‪ ,‬מצאו מקלט בדרום אמריקה‪ .‬המנהיג צוקורס ברח‬
‫לברזיל‪ ,‬ומפאת הפחד מנקמה החליף ארצות וכתובות‪ ,‬אבל זה לא עזר לו‪:‬‬
‫ארגון נוקמים יהודי איתר אותו בשנת ‪ 1965‬בבירת אורוגוואי וחיסל אותו‪.‬‬
‫לפני פרוץ המלחמה התגוררו בריגה כמאה אלף יהודים‪ .‬אחרי נסיגת הגרמנים‬
‫נותרו בעיר כמאה וחמישים יהודים — חלקם פרטיזנים‪ ,‬חלקם הצליחו להינצל‬
‫בכל מיני דרכים‪.‬‬
‫האחיינים הניצולים שאבא ואחי פגשו הקימו משפחות‪ .‬הדבר שהפתיע את‬
‫אבי היה שהם היו עשירים מאוד‪ ,‬עשירים בממדים שלא חשבנו שקיימים‬
‫בברית המועצות‪ .‬הרי רק לפני תריסר שנים יצאו מהיער חסרי כול — וכעת‬
‫היו להם דירות פאר במרכז העיר‪ ,‬ריהוט אלגנטי‪ ,‬בתי קיץ‪ ,‬ולשניים מהם היו‬
‫מכוניות — דבר נדיר ביותר באותם זמנים‪ .‬כנראה היו להם כישרונות יוצאים מן‬
‫הכלל‪ :‬גם מהנאצים הצליחו להינצל‪ ,‬גם אצל הסובייטים עשו חיל‪.‬‬
‫כפי שאבא הצליח להבין‪ ,‬סוד התעשרותם המהירה טמון היה בהשתלבותם‬
‫ב"כלכלה המקבילה"‪ .‬אחרי נסיגת הגרמנים מהארצות הבלטיות‪ ,‬השלטונות‬
‫הסובייטיים התקשו במשך זמן מה להשתלט על סדרי החיים שם‪ .‬בשנים‬
‫הראשונות אחרי המלחמה פרחו שם עסקים פרטיים‪ ,‬רובם מחתרתיים‪,‬‬
‫ואנשים בעלי יוזמה עשו הון‪ .‬חלק גדול מהעסקים הפרטיים המשיך להתקיים‬
‫גם מאוחר יותר באופן חצי‪-‬לגאלי‪ .‬מאחר שעם שובם של הסובייטים נוצר מיד‬
‫מחסור במוצרי צריכה‪ ,‬לבעלי העסקים הפרטיים היה קל לשווק את תוצרתם‬
‫ולשחד את פקידי הממשל‪.‬‬
‫אבא ואחי מצאו את עצמם במעמד של קרובים עניים בין המתעשרים החדשים‪.‬‬
‫המעמד של קרוב עני היה קשה לאבא‪ ,‬אך מה לעשות — המצב השתנה‪ .‬היו‬
‫לא מעט עקיצות ורמזים שבאו להדגיש מי נמצא עכשיו למעלה ומי למטה‪.‬‬
‫השיא היה כאשר הקרובים העשירים אספו סכום לא גדול של כסף — עזרה‬
‫למחייתם של הקרובים העניים‪ .‬אחי‪ ,‬שאמור היה להתחיל ללמוד‬
‫באוניברסיטה‪ ,‬נזקק לבגדים נאותים וקנה בחלק מהכסף כמה חולצות טובות‬
‫ומכנסיים‪ .‬בתגובה הם נאלצו לשמוע תגובות נזעמות‪" :‬נתנו לכם כסף שיהיה‬
‫לכם למחייה — והוצאתם אותו כדי להתגנדר!" אבא בלע את העלבון כי התגורר‬
‫בביתם של הקרובים האלה‪ ,‬ובמצב כזה אין מקום למשחקי גאווה‪ .‬הוא גם היה‬
‫זקוק למידע שרק הקרובים יוכלו לספק‪ .‬אך כשאימא שמעה על כך היא רתחה‬
‫מזעם‪ ,‬ולעולם לא שכחה ולא סלחה‪.‬‬
‫באשר לאפשרויות למצוא דירה בריגה‪ ,‬הסתבר שלהשיג דירה ניתן רק‬
 ‫‪ | 196‬רבקה רבינוביץ‬

‫בעזרת שוחד‪ .‬קיים אפילו "תעריף" — עשרים אלף לחדר‪ .‬כלומר דירה בת שני‬
‫חדרים אפשר היה להשיג בארבעים אלף רובלים‪ .‬היה בזה סיכון מסוים‪ :‬הפקיד‬
‫שלקח את הכסף עלול היה לא לספק את הסחורה‪ .‬אחיו הגדול של אבא‪ ,‬הדוד‬
‫הירש‪ ,‬שעמד לחזור בזמן הקרוב לריגה‪ ,‬כבר העביר סכום כזה‪ ,‬ושני חדרים‬
‫בדירה באחד הרחובות המרכזיים נרשמו על שמו‪.‬‬
‫הדירות שניתן היה להשיגן בעזרת שוחד היו ונשארו רכוש המדינה‪ .‬הדייר רק‬
‫נרשם כדייר מוגן בדירה‪ ,‬כלומר קיבל פרופיסקה בה‪ ,‬הדירה לא הופכת לרכושו‬
‫הפרטי‪ .‬אך קיים היה גם שוק פרטי של דירות ושל בתים‪ ,‬חוקי לגמרי‪ .‬מדובר‬
‫היה בדירות בבתים פרטיים בפרברי העיר‪ .‬היתרון ברכישה כזאת היה שהרוכש‬
‫דירה בשוק הפרטי הפך לבעל הנכס‪ ,‬אותו הוא יכול היה למכור במחיר מלא‬
‫במקרה של נסיעה למשל‪ ,‬בעוד את הדירות השייכות למדינה חייבים היו‬
‫להחזיר לשלטונות ללא כל תמורה‪ ,‬במקרה של עזיבה‪.‬‬
‫מצוידים במידע זה שבו אבי ואחי לקולפאשבו‪ .‬אחי לא התכוון כלל‬
‫לחזור לריגה‪ ,‬הוא הרי התקבל לאוניברסיטת טומסק ללימודי מחשבים‪ .‬אך‬
‫בלבותיהם של הוריי בער הרצון לחזור למקום שבו נולדו וגדלו‪ .‬הם הודיעו‬
‫לאחי שהם מוכרים את הבית בקולפאשבו שבו התגוררו יחד אתו‪ ,‬ונוסעים‬
‫לריגה‪ .‬אחי מצא את עצמו ללא מקום מגורים עד תחילת שנת הלימודים‪.‬‬
‫הייתה לו חברה באותה עת‪ ,‬מורה לא יהודייה ששמה זויה‪ ,‬שלימדה בבית‬
‫הספר שגם הוא לימד בו‪ ,‬והוא עבר לגור אתה‪ .‬מאוחר יותר אחי שכר חדר‬
‫בטומסק לזמן הלימודים‪ .‬הם נפרדו זמנית כי הייתה לה עבודה בקולפאשבו‪,‬‬
‫אך שמרו על קשר‪.‬‬
‫אימא הרגישה אשמה עד סוף ימיה שלמעשה "זרקה את בנה מהבית"‪ ,‬בעוד‬
‫הוא פרנס אותם ממשכורת מורה בשנים שהתגוררו יחד‪ .‬גרוע מזה – היא‬
‫הרגישה שממש דחפה אותו לזרועותיה של חברתו הגויה‪ ,‬שבנסיבות אחרות‪,‬‬
‫כך חשבה‪ ,‬הוא לא היה מתחתן אתה‪.‬‬
‫היה להוריי סכום כסף שחסכו הודות לחבילות ששלח הדוד מאמריקה וגם‬
‫הודות לקמצנותה הקיצונית של אמי‪ .‬הם החליטו מראש שלא ינסו להשיג‬
‫דירה בעזרת שוחד‪ ,‬ושיחפשו דירה בשוק הפרטי‪ .‬הם נסעו‪ ,‬וכמה חודשים‬
‫התגוררו בבית הקיץ של אחד האחיינים‪ .‬די מהר הם מצאו דירה בפרבר‪ ,‬בבית‬
‫עץ דו‪-‬קומתי‪ ,‬בקומה שנייה‪ .‬שני חדרים ומטבח‪ ,‬השטח הכולל של החדרים‬
‫שלושים ושניים מטרים רבועים‪ ,‬ללא מים זורמים‪ ,‬ללא ביוב‪ ,‬ללא חדרי‬
‫שירותים‪ .‬הייתה חצר גדולה ובה באר לשאיבת מים לשימוש משותף של‬
‫הדיירים בבניין‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬לדירה הייתה שייכת חלקת גינה עם שני עצי תפוח‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪197‬‬

‫ושטח לגידול ירקות‪ .‬בחלקה נמצאה גם מחסן לעצי הסקה‪ ,‬וגם בקתה קטנה‪,‬‬
‫שבה ניתן היה לנוח בצל העצים ולאחסן ציוד לעבודות בגינה‪.‬‬
‫להם לא היה די כסף לקנייה הזאת‪ ,‬ואחד האחיינים‪ ,‬העשיר מכולם‪ ,‬הלווה‬
‫להם את הסכום החסר‪ .‬אבא מצא עבודה בבית מלאכה לאריגת סוודרים‪ .‬הם‬
‫חסכו כל גרוש כדי לפרוע את החוב בהקדם האפשרי‪.‬‬
‫אימא הייתה מאושרת בדירתם החדשה‪ .‬היא התלהבה במיוחד מחלקת‬
‫האדמה ושהתה שם רוב הזמן‪ ,‬שתלה ירקות ופרחים וניכשה עשבים שוטים‪.‬‬
‫מצבנו הכלכלי באותה תקופה היה בכי רע‪ .‬אחרי שנולד בני לא יכולתי עוד‬
‫לעבוד כמורה מחליפה‪ .‬חופשת לידה במשכורת מלאה לא קיבלתי‪ ,‬כי הטבה‬
‫כזאת מגיעה רק לעובדות קבועות‪ .‬נקלענו למצב כלכלי קשה ביותר‪ ,‬בעוד‬
‫בעלי כל הזמן הקניט אותי שיש לי יד בקשיי הפרנסה שלנו‪ ,‬מה שלא מנע‬
‫ממנו לבזבז חלק ממשכורתו על וודקה‪.‬‬
‫כתבתי להוריי על מצבנו הקשה‪ .‬ריגה הייתה באותה תקופה משופעת במוצרי‬
‫צריכה שנמכרו במחירים זולים — במידה רבה הודות לכלכלה המקבילה‪ ,‬וגם‬
‫עקב רצון השלטונות במוסקבה ליצור ברפובליקות הבלטיות רמת חיים גבוהה‬
‫מהממוצע‪ ,‬בתקווה להפיג את האווירה האנטי‪-‬סובייטית השוררת בהן‪.‬‬
‫לעומת זאת בטומסק מדפי החנויות היו ריקים‪ ,‬וחסרו מוצרים בסיסיים ביותר‪.‬‬
‫אבא‪ ,‬שלא איבד את הכישורים המסחריים שלו‪ ,‬הציע פתרון‪ :‬הם ישלחו לי‬
‫דברי הלבשה והנעלה‪ ,‬אני אמכור אותם במחירים גבוהים יותר‪ ,‬אחזיר להוריי‬
‫את הוצאותיהם ואיהנה מהפרש המחירים‪ .‬אמנם עיסוק בספסרות אינו דבר‬
‫מכובד וגם קצת מסוכן‪ ,‬כי השלטונות ניהלו מלחמת חורמה נגד ספסרים‪ ,‬אך‬
‫לא הייתה לי חלופה טובה יותר‪ ,‬והסכמתי‪.‬‬
‫בהתחלה העניינים התנהלו בקלות כי הפעילות המסחרית שלי התרכזה בבית‬
‫והלקוחות היו אנשים שהכרתי‪ :‬שכנים‪ ,‬ידידי שכנים וכדומה‪ .‬סחורות שהוריי‬
‫קנו‪ ,‬מכרתי במחיר כפול‪ ,‬והקונים אף היו אסירי תודה‪ .‬התפרנסתי לא רע‪ ,‬אך‬
‫התביישתי קצת בעיסוק שלי‪.‬‬
‫אך הדבר החשוב ביותר שהושג הודות למעברם של הוריי לריגה היה קשור‬
‫לעדה‪ .‬באחד הביקורים שלנו בסנטוריום הרופא הראשי אמר לי‪:‬‬
‫— הומצאה תרופה חדשה שמשמידה את חיידקי השחפת‪ ,‬ממש תרופת‬
‫פלאים‪ ,‬אך היא טרם הגיעה אלינו‪ ,‬ומי יודע מתי תגיע‪ .‬בינתיים היא נכנסה‬
‫לפרקטיקה הטיפולית בארצות המערב ובמוסדות הרפואיים הסגורים‬
‫שמיועדים למנהיגי המדינה‪ .‬תרופה זאת יכולה להציל את חיי בתכם‪.‬‬
‫— מהו שם התרופה? שאלתי‪.‬‬
 ‫‪ | 198‬רבקה רבינוביץ‬

‫— "‪Ftivazid‬״‪ ,‬הייתה תשובתו‪.‬‬

‫שלחתי מיד מברק להוריי‪ ,‬ביקשתי שיפנו לדוד יעקב באמריקה‪ ,‬אולי יוכל‬
‫לשלוח את התרופה‪ .‬הסברתי שמדובר בחיי הילדה‪ .‬הוא רופא‪ ,‬הוא יבין את‬
‫מצוקתנו‪.‬‬
‫מה גדולה הייתה הפתעתי‪ ,‬כאשר כעבור שבועיים קיבלנו חבילה מריגה‬
‫ובה בקבוקים של תרופת הפלא! אימא כתבה במכתב מצורף שהם לא נזקקו‬
‫לדוד יעקב‪" .‬בריגה ניתן להשיג את התרופה רק בפרוטקציה‪ .‬לקרובים שלנו‬
‫יש קשרים עם אנשי מפתח‪ ,‬ולמרות התנשאותם המרגיזה‪ ,‬הם גם לפעמים‬
‫עוזרים‪ .‬בעזרתם השגנו את התרופה‪ ,‬ואם יהיה צורך‪ ,‬נשלח לכם עוד"‪ .‬לא‬
‫ידעתי את נפשי מרוב שמחה‪ .‬מיהרנו להעביר את התרופה לסנטוריום‪ ,‬ועדה‬
‫התחילה לקבל זריקות‪ .‬המפנה במצבה היה כמעט מידי‪ .‬ואפילו תאבונה גדל‪,‬‬
‫דבר שהיה בגדר נס‪ .‬כעבור חודש וחצי שיחררו אותה הביתה‪.‬‬
‫הרופא הראשי אמר שבתנו חייבת להיות במעקב‪ ,‬כי היא לא נרפאה לגמרי‪,‬‬
‫אך התהליך הפעיל של המחלה נפסק והמחלה נמצאת בשלב נסיגה‪ .‬מוקדי‬
‫הפגיעה בריאותיה עוברים תהליך של הסתיידות‪ .‬יש לעקוב במיוחד אחר חום‬
‫הגוף‪ ,‬כי קפיצה פתאומית של החום יכולה להעיד על פעילותם המחודשת של‬
‫החיידקים‪.‬‬
‫בשביל עדה זאת הייתה שיבה הביתה אחרי שהייה ממושכת במוסדות‬
‫רפואיים שונים‪ .‬הייתה זאת גם פגישתה הראשונה עם אחיה התינוק‪ .‬היא‬
‫אהבה אותו ממבט ראשון ולמדה גם לטפל בו‪ .‬יכולתי לסמוך עליה כשנאלצתי‬
‫לצאת לזמן קצר‪ :‬היא תדע לדחוף לו מוצץ אם יתחיל לבכות‪.‬‬
‫הצפיפות בחדרנו הייתה קשה מנשוא‪ ,‬איני מצליחה להיזכר היכן עמדה‬
‫הכורסה המתקפלת ששימשה מיטה לעדה‪ .‬והיכן עמדה הטלוויזיה? ומיטת‬
‫התינוק? היום לא הייתי מסוגלת להמציא אלתורים כאלה כמו אז‪.‬‬
‫במרוצת הזמן התעוררה בעיה נוספת שציפיתי לה‪ :‬ציבור המכרים ששימש‬
‫קהל היעד למכירות שלי כבר היה רווי‪ ,‬לא היה עוד ביקוש לדברים שיכולתי‬
‫להציע‪ .‬היה צריך לחפש שווקים אחרים — וזה דבר מסוכן‪ .‬פעם אחת הלכתי‬
‫עם יאשה לשוק שבו מוכרים חפצים פרטיים — מין שוק פשפשים‪ .‬מרוב‬
‫פחד משוטרים ששורצים בשוק יאשה נתקף כאבי בטן ורוב הזמן ישב בבית‬
‫השימוש‪ .‬גם אני פחדתי‪ ,‬אך בכל זאת מכרתי את הסחורה‪.‬‬
‫הייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שהלכנו לשוק‪ .‬היה ברור שהקריירה‬
‫שלי כעוסקת במסחר בלתי‪-‬לגאלי הגיעה לקצה‪ .‬זה היה פתרון למצב מצוקה‬
‫זמני‪ ,‬ומובן מאליו שלא התכוונתי להפוך אותו למקצוע לכל חיי‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪199‬‬

‫לא הייתה לי שום דרך להתפרנס‪ ,‬כשאני מטופלת בשני ילדים קטנים‪ .‬היה‬
‫מקובל לרשום ילדים לגן בגיל שנתיים‪-‬שלוש‪ ,‬ואילו מישה היה עדיין תינוק‪.‬‬
‫בצר לי פניתי אל הוריי‪ ,‬תיארתי להם את המצב וביקשתי שיקבלו אותנו‬
‫בדירתם בריגה‪ .‬אימא תוכל להשגיח על הילדים ואני אמצא לי עבודה‪.‬‬
‫מתשובתם הבנתי שהם אינם נלהבים מהרעיון‪ ,‬וזאת בלשון המעטה‪ .‬היה לי‬
‫קשה להבין את עמדתם‪ :‬הם לא רוצים לראות את הנכדים? הם לא אוהבים‬
‫אותם ואותי‪ ,‬בתם? יש להם שני חדרים‪ ,‬כלומר יש להם מקום מספיק – והם‬
‫לא רוצים לקבל אותנו?‬
‫עכשיו‪ ,‬בעת זקנתי‪ ,‬אני מבינה היטב את שאיפתם הלגיטימית של הוריי‬
‫לחיות בשקט ובשלווה באווירה כפרית‪ .‬אך בנסיבות שנוצרו הם נהנו מהחיים‬
‫השקטים האלה זמן קצר בלבד‪ ,‬כי אני ומשפחתי "נפלנו להם על הראש" נגד‬
‫רצונם‪.‬‬
 ‫פרק ‪28‬‬
‫ריגה לא מחכה לי‬
‫ערכנו דיון קצר במצב והחלטנו שנעבור לריגה בכל זאת‪ ,‬למרות התנגדות‬
‫הוריי‪ .‬נעמיד אותם בפני עובדה מוגמרת‪ .‬לא ייתכן שיזרקו אותנו לרחוב‪.‬‬
‫הייתי צריכה לעבור עוד כמה בחינות לסיום השנה האחרונה במכללה הפדגוגית‬
‫ולקבל תעודה‪ ,‬לכן בעלי נסע ראשון‪ ,‬לבד‪ .‬הוריי קיבלו אותו בפנים חמוצות‪,‬‬
‫אך השלימו עם המצב בלית בררה‪.‬‬
‫מיד התעורר עניין הפרופיסקה‪ ,‬כלומר רישומו כדייר מורשה במשרד‬
‫הפנים ובספר הדיירים שמנוהל בכל בית‪ .‬יאשה עבר את המכשול הזה בקלות‬
‫יחסית‪ ,‬כי בדירת הוריי היו תשעה מטרים רבועים שנחוצים לפי החוק לקבלת‬
‫פרופיסקה לדייר חדש‪ .‬הוא כתב לי שהתקבל לעבודה בבית חרושת גדול‬
‫לייצור מכשירי תאורה‪.‬‬
‫סיימתי את ענייניי במכללה ויצאתי גם אני לדרך עם הילדים‪ .‬חששתי‬
‫מארבעה ימים בקרון עם תינוק ועם ילדה בת חמש‪ ,‬אך הכול הסתדר‪ .‬מישה‬
‫התנהג למופת וגם ישן טוב בלילות‪.‬‬
‫הנה אנחנו מגיעים לעיר מולדתי אותה לא ראיתי שמונה‪-‬עשרה שנים‪ .‬אבא‪,‬‬
‫אימא ודודה ז'ניה‪ ,‬אשת אחיו של אבא‪ ,‬באו לקבל את פנינו‪ .‬משפחתו של‬
‫אר ְסק‪ .‬הם חזרו לריגה‬
‫אסנוֹ יָ ְ‬
‫הדוד הירש הייתה גם היא בגלות סיביר‪ ,‬בחבל ְק ָר ְ‬
‫לפני הוריי‪ .‬כפי שסיפרו לאבא האחיינים בריגה‪ ,‬הם השיגו — בעזרת שוחד —‬
‫שני חדרים בדירה משותפת עם עוד משפחה‪ .‬יחד אתם התגוררה בתם פרידה‪,‬‬
‫רווקה שעבדה כמנהלת חשבונות‪.‬‬
‫הדודה ז'ניה‪ ,‬שלא זכתה בנכדים‪ ,‬חטפה מידיי את מישה הקטן‪" :‬אוי‪ ,‬איזה‬
‫ילד יפה‪ ,‬איזה ילד!" ונשקה לו בלי סוף‪ .‬התרשמתי שהיא קיבלה את פנינו‬
‫בלבביות יתרה יחסית להוריי‪.‬‬
‫מהר מאוד התברר שריגה לא מחכה לי‪ .‬חשבתי שחזרתי "הביתה"‪ ,‬אך הייתה‬
‫זאת אשליה‪ .‬הבית איננו עוד‪ ,‬והגלגל לא מסתובב לאחור‪.‬‬
‫ראשית התעוררו בעיות קשות בקשר לפרופיסקה‪ .‬נוצר מצב פרדוקסלי‪:‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪201‬‬

‫בעוד בעלי קיבל מעמד של דייר רשום בבית הוריי‪ ,‬אני‪ ,‬הבת של בעלי הבית‬
‫ואשתו של דייר רשום — לא זכיתי לאותו המעמד‪ .‬סירבו לתת לי פרופיסקה‪,‬‬
‫מהסיבה הפורמלית שבדירה אין שטח מספיק לעוד שלושה אנשים‪ ,‬לי‬
‫ולילדיי‪ .‬הקשרים המשפחתיים לא נלקחו בחשבון כלל‪.‬‬
‫חייתי בלי פרופיסקה זמן די ממושך‪ ,‬כמה חודשים‪ ,‬דבר שהוא בעצם עברה‬
‫על החוק כי "האח הגדול" תמיד רצה לדעת היכן נמצא כל אזרח‪ .‬הבית היה‬
‫קטן‪ ,‬שש דירות בסך הכול‪ ,‬השכנים הכירו זה את זה; מישהו היה עלול להלשין‬
‫שבבית גרים אנשים לא רשומים‪.‬‬
‫בסופו של דבר אבא החליט להפעיל קשרים‪ .‬הוא ניגש אל האישה שהייתה‬
‫אחראית לרישום התושבים בכל השכונה ודיבר על לבה‪ .‬איני יודעת מה אמר‬
‫לה‪ ,‬אולי שילם משהו או קנה לה מתנה‪ ,‬או שקסמו האישי השפיע עליה —‬
‫חשובה התוצאה‪ :‬היא הורתה לו להביא לה את "ספר הבית" ואת הנתונים‬
‫האישיים שלי ושל הילדים‪ .‬היא הלכה בעצמה לסניף של משרד הפנים ורשמה‬
‫אותנו‪ .‬הודות לה קיבלתי סוף‪-‬סוף מעמד חוקי‪ .‬הייתי צריכה לגשת למחלקת‬
‫הפספורטים‪ ,‬כדי לקבל חותמת עם הכתובת החדשה‪ .‬קצת חששתי שישאלו‬
‫אותי כל מיני שאלות‪ ,‬אך הכול עבר ללא סיבוכים‪.‬‬
‫הוריי העמידו לרשותנו את החדר הגדול של עשרים המטרים הרבועים; הם‬
‫עצמם הסתפקו בחדר הקטן של תריסר המטרים הרבועים‪ .‬החדר שלנו היה ריק‬
‫מרהיטים‪ ,‬והיה בו רק תנור חימום המוסק בעצים‪ .‬מישהו מהשכנים תרם לנו‬
‫מזרן גדול ומיטת תינוק‪.‬‬
‫היו לי קצת חסכונות שהצלחתי לשמור בסתר‪ ,‬בלי שבעלי ידע‪ ,‬כי אילו ידע‬
‫היה מיד מוצא לכסף זה שימוש אחר‪ .‬זאת הייתה אחת מנקודות המחלוקת‬
‫הקבועות בינינו‪ :‬הוא דרש שכל הכסף המשפחתי יהיה נגיש‪ ,‬שלא אעז להסתיר‬
‫ממנו אף רובל אחד‪ .‬אם הייתי נוהגת בדיוק לפי דרישתו הזאת‪ ,‬היינו נשארים‬
‫לא פעם בלי אוכל כי הוא היה מסוגל לקחת את שלושה הרובלים האחרונים‬
‫מהמקום הנגיש וללכת לשתות עם חברים‪.‬‬
‫איך אסביר שפתאום יש לי סכום כסף‪ ,‬שהוא לא ידע עליו? אמרתי‬
‫שהרווחתי אותו בזמן שהוא כבר היה בריגה ושהוריי הוסיפו חלק מהסכום‪.‬‬
‫הלכנו וקנינו ארון בן שלוש דלתות וספת נוער בשביל עדה‪ .‬מאוחר יותר קנינו‬
‫שולחן עגול וארבעה כיסאות‪ .‬לפי האופנה של אז‪ ,‬השולחן והכיסאות הועמדו‬
‫במרכז החדר‪ .‬כל הריהוט הזה נתן לי הרגשה שאני כמעט עשירה‪ ,‬או לפחות‬
‫לא חסרה דבר‪.‬‬
‫במשרד החינוך‪ ,‬אליו פניתי בניסיון להשיג עבודה‪ ,‬לא נתנו לי כל תקווה‬
 ‫‪ | 202‬רבקה רבינוביץ‬

‫למשרה‪ ,‬אפילו לא של מורה מחליפה‪ .‬כדי להיפטר ממני‪ ,‬הם צירפו אותי‬
‫לרשימת הממתינים למשרה ואמרו שיודיעו לי אם משהו יתפנה‪ .‬בכל אחת‬
‫עשרה וחצי השנים שחייתי בריגה‪ ,‬עד עלייתי ארצה‪ ,‬לא שמעתי מהם‪ .‬וגם‬
‫לא ציפיתי לשמוע‪.‬‬
‫מה לעשות? לאן לפנות? בברית המועצות לא היו לשכות עבודה‪ ,‬שכן לפי‬
‫האידיאולוגיה הרשמית במשטר סוציאליסטי אין מובטלים ואבטלה היא‬
‫קללת המשק הקפיטליסטי‪ .‬לאזרח סובייטי‪ ,‬לפי החוקה‪ ,‬יש "זכות לעבודה"‪.‬‬
‫זה למעשה חוק היסוד הראשון שנחקק מיד אחרי המהפכה‪ ,‬אך השלטונות לא‬
‫יצרו שום כלים לאכיפתו‪.‬‬
‫נעשיתי קוראת קבועה של מדורי "דרושים" בעיתונים‪ .‬הדרישה הייתה‬
‫בעיקר לפועלים מקצועיים לתעשייה‪ ,‬לפועלי בניין ולנהגים‪ .‬אף פעם לא‬
‫ראיתי מודעה המחפשת בעלי מקצועות חופשיים ופקידים‪ .‬הבנתי די מהר‬
‫שמשרות לעבודות "נקיות" לא משיגים דרך מודעות אלא בפרוטקציה‪,‬‬
‫בהמלצת אישיות בעלת מעמד או בעזרת שוחד‪.‬‬
‫הייתי מוגבלת מאוד באפשרויות שלי לצאת מהבית‪ ,‬הרי היה לי תינוק‬
‫שדרש טיפול והשגחה‪ .‬אימא מאוד השתנתה בזמן הקצר שעבר מאז שובה‬
‫לריגה; אולי ניסתה להחזיר לעצמה את המעמד הקודם של בעלת בית המסחר‬
‫שהכול הכירו והוקירו‪ .‬היא כבר לא הייתה האישה הפשוטה שעושה כל עבודה‬
‫שבכוחה לבצע‪ .‬אחרי שאיבדה את שתי אחיותיה בשואה‪ ,‬היא התיידדה עם‬
‫שתי הגיסות שלה מצד אבי‪ ,‬דודה ז'ניה ודודה רוזה‪ ,‬ויחד הן היו מין מועדון‬
‫של נשים מבוגרות ששותות קפה ומפטפטות או משחקות קלפים‪ .‬דודה רוזה‪,‬‬
‫מנוחתה עדן‪ ,‬הייתה אלמנת האח הבכור של אבי; היא הייתה גולה בסיביר‬
‫כמונו‪ ,‬ואילו הדוד יעקב‪ ,‬בעלה‪ ,‬לא שרד במחנה‪ .‬דודה רוזה‪ ,‬אישה בעלת אופי‬
‫שתלטני‪ ,‬השפיעה על אימא בכל הקשור לעזרה בטיפול בילדיי‪ .‬היא הטיפה‪:‬‬
‫"אל תתני לשעבד אותך! אל תהפכי לבייבי‪-‬סיטר! לא די בכך שהם באו לשבת‬
‫לך על הראש? הם עשו ילדים — שיטפלו בהם בעצמם!" דודה ז'ניה הייתה‬
‫הרבה יותר רכה ומתחשבת; היא הבינה שאני צריכה לעבוד‪ .‬לעומת זאת דודה‬
‫רוזה טענה בלהט שחובת הפרנסה היא אך ורק על הבעל‪" ,‬כמו שאהרן בני‬
‫מפרנס את משפחתו!"‬
‫מצבו של בנה אהרן היה שונה ממצבנו כרחוק שמיים מארץ‪ .‬הוא היה זה שחזר‬
‫מהגלות מוקדם‪ ,‬בשנת ‪ ,1946‬התעשר מאוד ועבד גם בכלכלה המקבילה‪ ,‬נוסף‬
‫על משרתו הרשמית כמהנדס בכיר בבית החרושת למכשירי רדיו‪ .‬איך הוא‬
‫קיבל מעמד של חופשי והגיע לריגה מיד אחרי נסיגת הגרמנים — זה היה סוד‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪203‬‬

‫כמוס‪ .‬בתואר מהנדס הוא זכה עוד לפני הכיבוש הסובייטי‪ ,‬כי למד ארבע שנים‬
‫בשווייץ במימון הוריו‪ .‬בעלי יאשה‪ ,‬שנלקח לגלות לפני שהספיק לסיים אפילו‬
‫את בית הספר התיכון ועבד כל חייו כפועל פשוט‪ ,‬לא יכול היה אפילו לחלום‬
‫על רמת ההכנסה שהייתה לבן‪-‬דודי אהרן‪ .‬ההשוואה לא הייתה הוגנת‪ ,‬אך‬
‫קרוביי השתמשו בה הרבה‪ .‬בכל פגישה אתי היו שואלים‪" :‬נו? הוא נותן כסף‬
‫למחייה?"‬
‫דיבורים אלה הרגיזו אותי מאוד‪ .‬ידעתי שמקורם בידיעה שבעלי אוהב את‬
‫הטיפה המרה‪ .‬אך ידעתי גם שיאשה‪ ,‬אפילו אם לא היה שותה טיפת וודקה‪,‬‬
‫לא יכול היה לפרנס לבד משפחה בת ארבע נפשות‪ ,‬משפחה שחייה נשברים‬
‫פעם אחרי פעם‪ ,‬ואחרי כל שבר כזה נאלצת להתחיל מאפס‪ .‬זאת הייתה‬
‫משימה בלתי‪-‬אפשרית‪.‬‬
‫עם כל הסבל ששתייתו גרמה לי‪ ,‬הבנתי אותו‪ .‬הוא לא השתקם מעולם‬
‫מעברו הקשה‪ ,‬כנער מבית בורגני שנזרק לחיי נווד בין הגויים‪ ,‬לבד‪ ,‬ללא‬
‫תמיכת המשפחה‪ .‬אני‪ ,‬למרות כל הקשיים שעברתי‪ ,‬בכל זאת הייתי עם הוריי‪,‬‬
‫סיימתי בית ספר ומכללה פדגוגית — ואילו הוא לא הגיע לשום דבר‪ .‬ללמוד‬
‫היה מאוחר מדי בשבילו‪ ,‬מה גם שמעולם לא היה למדן גדול; הוא לא שלט טוב‬
‫ברוסית‪ ,‬דיבר בשגיאות‪ .‬לא הייתה לו שום דרך להתקדם בחיים‪ .‬אנשים כמוהו‬
‫נוטים להטביע את תסכוליהם בוודקה‪.‬‬
‫האם אהב אותי? האם אני אהבתי אותו? הזוגיות שלנו הייתה ביסודה ברית‬
‫בין שני אנשים שמצאו את עצמם בהוריקן בשדה פתוח ובייאושם אחזו זה בזה‪,‬‬
‫בתקווה שהרוח לא תגרוף אותם לתהום‪.‬‬
‫אי‪-‬אפשר להסביר את כל זה למי ששאל‪" :‬למה היא חיה אתו?" כדי להבין‬
‫צריך לעבור את מה שאנחנו עברנו‪ ,‬ביחד ולחוד‪ .‬אין טעם לנסות ולהסביר‪ ,‬אין‬
‫סיכוי שיבינו‪.‬‬
‫בשעות המעטות שאימא הסכימה להישאר עם הילדים‪ ,‬הייתי יוצאת‬
‫מהסמטה הכפרית שלנו לרחוב הראשי של השכונה ונוסעת בחשמלית‬
‫למרכז העיר‪ .‬יפה היא עיר מולדתי‪ ,‬עם הפארקים המטופחים שלה‪ ,‬עם בתיה‬
‫המסוגננים‪ .‬הייתי עוברת ברחובות הצדדיים‪ ,‬השקטים‪ ,‬שבהם היינו‪ ,‬אחי ואני‪,‬‬
‫אוספים ערמונים שנשרו מהעצים‪ .‬הרבה לא השתנה בעיר‪ ,‬רק בעלי העגלות‬
‫וסוסיהם נעלמו ובמקומם הופיעו מוניות‪ ,‬חשמליות ואוטובוסים‪ .‬מכוניות‬
‫פרטיות היו מעטות‪.‬‬
‫בערבי הסתיו החשכה ירדה מוקדם‪ ,‬והחלונות המוארים משכו את תשומת‬
‫לבי‪ .‬כל חלון וצורת הווילונות שלו‪ ,‬הנברשות השונות‪ ,‬צלליות האנשים הנעים‬
 ‫‪ | 204‬רבקה רבינוביץ‬

‫בחדרים‪ .‬מאחורי כל חלון זורמים חיים‪ .‬האנשים בבתים אלה הם בניה האהובים‬
‫של העיר‪ ,‬כל אחד מהם מצא בה מקום מגורים ומקור פרנסה‪ .‬ואילו אני עוברת‬
‫ברחובותיה‪ ,‬לא שייכת לשום מקום‪ ,‬לא מקובלת‪ ,‬אפילו פרופיסקה בבית הוריי‬
‫קיבלתי במרמה‪ .‬ריגה‪ ,‬מדוע את דוחה אותי? רציתי לצעוק‪ .‬הרי נולדתי כאן‪,‬‬
‫דבר שלא כל אחד מתושבייך יכול לומר על עצמו‪ .‬העיר מלאה באנשים שהגיעו‬
‫מכל קצוות ברית המועצות‪ ,‬כי ריגה תמיד הייתה מין פריז של המדינה הענקית‪.‬‬
‫רבים באו בעידודו של השלטון המרכזי ששאף לרוסיפיקציה של הרפובליקה‬
‫הסוררת ולשבירת הלאומנות הלטבית‪ ,‬אך לא מעט רוסים באו ביוזמתם‪.‬‬
‫אחרי כמה חודשים של ייאוש‪ ,‬הודות לשיחה מקרית עם ספרית‪ ,‬מצאתי‬
‫תעסוקה — לא במסגרת הכלכלה הסוציאליסטית אלא במגזר הפרטי‪ .‬הספרית‬
‫התלוננה שבתה חלשה בלימודים והוסיפה שהיא מוכנה לשלם עבור שיעורים‬
‫פרטיים‪ ,‬אך אינה יודעת היכן למצוא מורה‪ .‬מיד הצגתי את עצמי כמורה‬
‫מובטלת שמוכנה לתת לבתה שיעורים‪ .‬זאת הייתה ההתחלה‪.‬‬
‫השמועה על המורה שנותנת שיעורים פרטיים עברה מפה לאוזן‪ ,‬ובתוך‬
‫זמן קצר קיבלתי תלמידים נוספים‪ .‬הייתי נוסעת אליהם הביתה; יותר‬
‫מארבעה שיעורים ביום לא יכולתי ללמד כי הדבר דרש שש שעות יחד‬
‫עם הנסיעות‪ .‬אפילו בן‪-‬דוד אחד ביקש ממני לתת שיעורים לבנו‪ .‬הילד‬
‫היה חלש מאוד בלימודים ונזקק לעזרה לא רק במתמטיקה אלא כמעט‬
‫בכל המקצועות‪.‬‬
‫לא הייתה זאת עבודה קלה‪ ,‬במיוחד בגלל הנסיעות בכל מזג אוויר‪ ,‬אך‬
‫הרווחתי בזה לא רע‪ .‬לפעמים העבודה הזאת גרמה לי לתסכול‪ :‬כאשר תלמיד‬
‫מסוים‪ ,‬אחרי עבודה מאומצת של כמה חודשים‪ ,‬היה מתחיל לקבל ציונים‬
‫טובים‪ ,‬הוריו היו מודיעים לי שאין עוד צורך בעזרתי‪.‬‬
‫הייתה גם בעיה עם אימא‪ :‬העדרי מהבית משעות הצהרים עד הערב לא‬
‫מצא חן בעיניה כלל וכלל‪ .‬עיקר הבעיה היה טיפול במישה הקטן‪ ,‬כי עדה‬
‫הייתה ילדה גדולה ושקטה מאוד; היא הייתה אמורה ללכת לבית הספר בשנת‬
‫הלימודים הקרובה; חוץ מזה אמי הייתה מאוד קשורה אליה‪ .‬עד הקיץ החזקנו‬
‫מעמד‪ ,‬ואז התחלתי לחפש פעוטון בשביל מישה‪.‬‬
‫ידעתי שגם פעוטון לא יפתור לי את הבעיה‪ ,‬כי שום פעוטון לא מחזיק את‬
‫הילדים עד הערב‪ .‬בקושי רב מצאתי פעוטון קרוב לבית שמחזיק את הילדים‬
‫עד השעה שש‪ .‬נתנו לי שם כמה הפניות לבדיקות רפואיות‪ ,‬כי מתקבלים רק‬
‫ילדים שבריאותם תקינה‪.‬‬
‫הייתי בטוחה שאת הבדיקות נעבור בקלות כי הילד נראה בריא ומפותח‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪205‬‬

‫מבחינה פיזית‪ ,‬התחיל ללכת בגיל עשרה חודשים והיה מאוד דינמי‪ .‬כמדומני‬
‫היום היו מאבחנים אותו כילד היפראקטיבי‪ .‬אז האשימו תמיד את האם כאשר‬
‫דבר מה נראה לא בסדר בהתנהגותו של ילד קטן‪.‬‬
‫מבחינת הבריאות הפיזית הכול לכאורה היה בסדר‪ ,‬פרט לבדיקה אחת‪,‬‬
‫שתוצאותיה נמסרות רק כעבור כעשרה ימים‪ .‬בדיקה זאת נועדה לגלות או‬
‫לשלול קיומם של חיידקים הגורמים לשחפת‪ .‬שורטים את הילד שריטה קלה‬
‫על הזרוע‪ ,‬מורחים עליה נסיוב — ואם כעבור שבוע העור במקום השריטה‬
‫מאדים‪ ,‬סימן שהחיידקים נמצאים בגופו‪ .‬בלשון הרפואית הבדיקה נקראת‬
‫"תגובת פירקה"‪ .‬דווקא תוצאה שלילית — הימצאות החיידקים נקראת‬
‫"תגובת פירקה חיובית"‪.‬‬
‫עברו ימים — והעור סביב מקום השריטה על זרועו של מישה האדים‪ :‬תגובת‬
‫פירקה חיובית‪ .‬זאת הייתה מכה בלתי‪-‬צפויה‪ .‬ידעתי שלעדה יש תגובת פירקה‬
‫חיובית‪ ,‬אבל מישה? עם החיוניות שלו‪ ,‬עם תאבונו הבריא?‬
‫בפי הרופאים היו שתי חדשות‪ :‬אחת טובה ואחת גרועה‪ .‬החדשה הטובה‬
‫אומרת‪ ,‬שתגובת פירקה חיובית אין פירושה שהילד חולה‪ ,‬אלא שהוא "נשא";‬
‫רק אחוז קטן של נשאים מפתח את המחלה‪ .‬החדשה הגרועה היא שהילד לא‬
‫יתקבל לגן "רגיל"‪ .‬יש רק גן ילדים מיוחד אחד בכל העיר שנועד לפעוטות עם‬
‫תגובת פירקה חיובית‪ .‬הם נתנו לי את הכתובת‪.‬‬
‫הגן היחיד הזה‪ ,‬לרוע מזלי‪ ,‬היה ממוקם בקצה השני של העיר‪ ,‬מרחק של‬
‫שעה וחצי נסיעה בחשמלית‪ .‬הגעתי לשם‪ ,‬והוסבר לי שמדובר במעון שמחזיק‬
‫את הילדים בתנאי פנימייה במשך שבוע שלם‪ .‬מביאים אותם בתחילת שבוע‬
‫העבודה ולוקחים אותם הביתה רק בשבת בצהריים‪.‬‬
‫הלב כאב לי מאוד על הצורך להיפרד מבני לשבועות שלמים‪ .‬בפעם הראשונה‬
‫שנסעתי אתו לשם‪ ,‬הוא עוד לא ידע מה צפוי לו והתנהג כרגיל‪ .‬בפעמים‬
‫הבאות היה יושב שותק ומכונס בעצמו במשך כל הנסיעה‪.‬‬
‫הבנתי היטב את התגובה הקשה שלו‪ .‬פעוט אינו יודע מה זה שבוע‪ .‬עובר יום‬
‫ועוד יום ואימא לא מגיעה‪ ,‬והוא מרגיש כנעזב לתמיד‪ .‬הוא כועס‪ ,‬ובצדק‪ ,‬כי‬
‫זאת שיטה בלתי‪-‬אנושית‪ .‬אך איזו בררה הייתה לי? אימא לא הייתה מוכנה‬
‫לשמור עליו‪ ,‬היא כבר לא הייתה צעירה‪ ,‬ולהשגיח על ילד שובב ודינמי בנוסף‬
‫לעבודות הבית האחרות — זאת הייתה משימה קשה מדי בשבילה‪ .‬היא ראויה‬
‫למעט מנוחה‪ ,‬מה גם שהיא בכל מקרה עזרה לי הרבה בגידול ילדיי‪ .‬אני הייתי‬
‫צריכה לעבוד‪ ,‬כדי לא להטיל על הוריי את עול פרנסת משפחתי‪ .‬כולנו שילמנו‬
‫מחיר‪ ,‬ומישה הקטן‪ ,‬כנראה‪ ,‬שילם יותר מכולנו‪.‬‬
 ‫‪ | 206‬רבקה רבינוביץ‬

‫בתקופה הזאת‪ ,‬כך אני חושבת עכשיו‪ ,‬נזרעו הזרעים הראשונים של הניכור‬
‫שהביא אחרי שנים רבות לקרע בינינו‪ .‬זהו פצע שמעולם לא יגליד‪ .‬אקח אותו‬
‫אתי לדרכי האחרונה‪.‬‬
‫היו אלה ימי קיץ‪ ,‬ועם תחילת החופש הגדול בבתי הספר איבדתי את רוב‬
‫תלמידיי‪ .‬רק שתי משפחות החליטו להמשיך בשיעורים כדי להכין את ילדיהן‬
‫היטב לשנת הלימודים הבאה‪ .‬איבדתי את מרבית פרנסתי‪ .‬הבנתי שלא‬
‫אוכל לבסס את חיי על מתן שיעורים פרטיים‪ .‬הרי מצב זה יחזור על עצמו‬
‫כל שנה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬במשק הסוציאליסטי מצבו החברתי של אדם שאינו עובד‬
‫(הרי עבודות פרטיות לא נחשבות) כרוך באי‪-‬נעימויות רבות‪ .‬עבודה במשק‬
‫הסוציאליסטי היא לא רק זכות לפי החוק‪ ,‬היא גם חובה‪ .‬כשבאתי לרשום את‬
‫מישה למעון‪ ,‬מיד נשאלתי היכן אני עובדת‪ ,‬ואחרי שעניתי כי איני עובדת‪ ,‬לא‬
‫רצו לקבל אותו‪" :‬למה את צריכה מעון אם את לא עובדת?" בקושי שכנעתי‬
‫אותם שפשוט לא יכולתי להתחיל לעבוד לפני שאמצא מסגרת לילד‪.‬‬
 ‫פרק ‪29‬‬
‫מקצוע חדש‬
‫שוב התחלתי לחרוש את מודעות ה"דרושים" בעיתונים בתקווה קלושה‬
‫למצוא משהו מתאים‪ .‬כמובן לא מצאתי דבר‪ .‬בן‪-‬דודי אהרן אף ניסה לעשות‬
‫לי פרוטקציה ולהכניס אותי לבית החרושת לייצור מכשירי רדיו‪ ,‬שבו הוא‬
‫עבד כמהנדס בכיר‪ .‬היה תפקיד כזה במפעלים הסובייטיים – פקיד שמודד‬
‫את תפוקת עבודתו של כל פועל ומחשב את אחוזי הנורמה שהוא מילא מדי‬
‫יום ביומו‪ ,‬ולפי התוצאה קובעים את שכרו החודשי‪ .‬ארגנו לי סיור במחלקות‬
‫הייצור‪ ,‬ואחר‪-‬כך מנהלי המחלקות שוחחו אתי‪ .‬נאלצתי להודות שאין לי שום‬
‫ניסיון תעשייתי‪ .‬עבודת הכפייה שלי כפועלת בבית החרושת ללבנים לא יכלה‬
‫להיחשב כניסיון תעשייתי‪ ,‬לכן לא הזכרתי אותה‪ .‬לא התקבלתי‪.‬‬
‫זמן פנוי היה לי עכשיו בשפע וטיילתי הרבה בעיר‪ .‬ריגה יפה בקיץ‪ ,‬כמו‬
‫יפהפייה נרדמת שהתעוררה משנת החורף‪ .‬ערוגות הפרחים בפארקים‬
‫מסנוורות בשלל צבעים‪ ,‬הכול ירוק‪ ,‬ברבורים לבנים שטים לאט על פני מי‬
‫התעלה החוצה את העיר‪ .‬ואילו אני מרגישה כמו גוף זר המפר את ההרמוניה‬
‫ואת הנוי שסביבי‪ ,‬בת אבודה‪ ,‬זרה‪ ,‬אפילו שכבר שחזרתי את ידיעת השפה‬
‫הלטבית ושלטתי בה לגמרי לא רע‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬מרוב ייאושי‪ ,‬אזרתי עוז ונכנסתי לבניין הסניף האזורי של עיריית‬
‫ריגה‪ .‬ליד הכניסה היה שלט‪" :‬ראשות העיר‪ ,‬הוועד הפועל"‪ .‬על אחת הדלתות‬
‫במסדרון הארוך היה שלט קטן‪" :‬מדור כוח אדם"‪ .‬ידעתי שהמדור לא נועד‬
‫לי ולשכמותי‪ :‬מדובר במדור שמטפל באנשי פקידות בכירה‪ ,‬במנהלי מוסדות‬
‫ומפעלים‪ ,‬בעוסקים בהנהלת העיר‪ ,‬אבל אך חיפשתי אוזן קשבת‪ ,‬מישהו‬
‫שאוכל לשפוך בפניו את המרירות שבלבי ולדרוש את זכותי החוקתית לעבודה‪.‬‬
‫דפקתי בזהירות בדלת‪ .‬שמעתי קול נשי אומר "יבוא"‪ .‬אישה! עם אישה יהיה‬
‫לי קל יותר לדבר‪.‬‬
‫האישה שישבה ליד שולחן כתיבה גדול‪ ,‬כבת ארבעים‪ ,‬הסתכלה עליי‬
‫מסוקרנת‪ .‬היא סימנה לי לשבת מולה ושאלה‪:‬‬
 ‫‪ | 208‬רבקה רבינוביץ‬

‫— במה אוכל לעזור לך?‬

‫העמדתי פנים כאילו כללי המשחק הבלתי‪-‬כתובים אינם ידועים לי‪.‬‬
‫— מוסד זה הוא חלק מהנהלת העיר‪ ,‬וכפוף לעירייה? שאלתי‪.‬‬
‫— אכן כן‪ ,‬ענתה לי‪.‬‬
‫— מוסד זה דואג לרווחתם של תושבי העיר?‬
‫— בוודאי‪ ,‬במסגרת סמכויותינו‪ ,‬ענתה‪ .‬היא נראתה מופתעת מאוד‪ .‬שאלות‬
‫תם שכאלה ספק אם שמעה אי‪-‬פעם‪.‬‬
‫— אז הגעתי למקום הנכון‪ ,‬אמרתי‪ .‬אני אזרחית‪ ,‬תושבת העיר‪ ,‬ואני שרויה‬
‫במצוקה גדולה‪.‬‬
‫משהו חם ואנושי בקע מבעד למסכת הרשמיות‪ .‬היא קמה ממקומה‬
‫והתיישבה בכיסא אחר‪ ,‬לידי‪.‬‬
‫— אמנם כאן זה לא מדור לעזרה סוציאלית‪ ,‬אך דברייך נגעו ללבי‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫ספרי לי הכול‪ ,‬אולי אוכל לעזור‪.‬‬
‫— נולדתי בריגה‪ ,‬אמרתי‪ ,‬כשדמעות מציפות את עיניי‪ — .‬גדלתי כאן עד‬
‫גיל תשע‪ .‬אחר‪-‬כך משפחתי עזבה את העיר‪ ,‬לא הייתי כאן שמונה‪-‬עשרה‬
‫שנים‪ .‬כל כך התגעגעתי במשך השנים האלה! והנה חזרתי — ועיר מולדתי‬
‫דוחה אותי‪ ,‬איני מוצאת את מקומי בה‪.‬‬
‫— הייתם גולים‪ ,‬היא הבינה‪.‬‬
‫— נכון‪ ,‬אבל היום אנחנו אזרחים חופשיים‪ ,‬שווי זכויות‪ .‬ראיתי על דלת‬
‫משרדך שלט "מדור כוח אדם"‪ .‬הנה‪ ,‬אני אדם‪ .‬אני משתוקקת לעבודה ואין‬
‫לי לאן לפנות‪ .‬הלא בסעיף הראשון של החוקה נאמר שזכות לעבודה מובטחת‬
‫לכל אזרח! היכן אחפש את הזכות שלי‪ ,‬אם לא במדור לכוח אדם?‬
‫ראיתי שהיא מחפשת את המילים הנכונות לענות לי על שאלה כה נאיבית‪,‬‬
‫בלי להעליב אותי‪ .‬היא הייתה באמת אדם טוב לב‪ .‬מישהי אחרת הייתה פשוט‬
‫מגרשת אותי מהמשרד‪.‬‬
‫— תראי‪ ,‬חברה‪ ,‬המדור שלנו נועד לכוח אדם מנהל ולא לכלל האוכלוסייה‪.‬‬
‫אנחנו איננו "לשכת עבודה" מהסוג המקובל בארצות קפיטליסטיות‪ ,‬הרי אבטלה‬
‫לא קיימת אצלנו‪ .‬ניסית לחפש עבודה בעזרת מדורי "דרושים" בעיתונים?‬
‫— ניסיתי‪ ,‬השתדלתי להתאפק‪ ,‬אך הבכי חנק את גרוני‪ — ,‬מה אעשה ואינני‬
‫מסגר‪ ,‬חרט או נהג? בגילי אני לא יכולה ללכת לבית ספר מקצועי‪ ,‬ללמוד‬
‫אחד מהמקצועות שמבוקשים תמיד‪ .‬אין במדור "דרושים" שום דבר שמתאים‬
‫לכישורים שלי! איך אפרנס את ילדיי?‬
‫— אני ממש לא חייבת לעשות זאת במסגרת סמכויותיי‪ ,‬אך אני רוצה באמת‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪209‬‬

‫לעזור לך‪ .‬היש לך מקצוע? מהם הכישורים שלך?‬

‫— אני מורה למתמטיקה ולפיזיקה‪ ,‬סיימתי את המכללה הפדגוגית‬
‫בהצטיינות‪ .‬במדור לחינוך של העירייה לא נתנו לי שום תקווה לקבלת משרת‬
‫מורה‪.‬‬
‫— טוב‪ ,‬אינני יכולה להתערב בהחלטות המדור לחינוך‪ .‬היית מוכנה לקבל‬
‫עבודה אחרת?‬
‫— כל עבודה שיהיה בכוחי לבצעה‪ ,‬עניתי לה‪.‬‬
‫— חכי כמה רגעים‪ ,‬אני אטלפן למנהלים שהם ידידים אישיים שלי‪ .‬אולי אחד‬
‫מהם יוכל להציע לך משהו‪.‬‬
‫היא סימנה לי לצאת ולחכות במסדרון‪ .‬לא היה לה נוח לדבר עליי בנוכחותי‪.‬‬
‫כעבור כמה דקות פתחה את הדלת וקראה לי‪.‬‬
‫— דיברתי עם מנהל המכון לתכנון בנייה עירונית‪ ,‬אמרה‪ ,‬הוא מוכן לתת לך‬
‫עבודה בתור מגיהה‪ ,‬במחלקת עיצוב מסמכים‪ .‬רק קחי בחשבון שהמשכורות‬
‫שם נמוכות‪ .‬את מתמטיקאית — אך כאן דרושה שליטה לשונית טובה‪ .‬בעיקר‬
‫ברוסית‪ ,‬אך גם בלטבית‪.‬‬
‫— ברוסית אני שולטת בצורה מעולה‪ ,‬הצטיינתי בכתיבה‪ .‬את השפה הלטבית‬
‫אני זוכרת מילדותי ושולטת בה בצורה די טובה‪.‬‬
‫— אתן לך פתק עם כתובת המכון‪ .‬אל תפני למנהל המכון‪ ,‬גשי ישר למחלקת‬
‫עיצוב מסמכים‪ .‬הוא כבר נתן להם הוראה לקבל אותך‪.‬‬
‫עזרתה של האישה הזאת שינתה את חיי‪ .‬הודות לה קיבלתי דריסת רגל‬
‫לשוק העבודה בריגה‪ .‬ועוד יותר חשוב‪ :‬עמדתי להיכנס לתחום חדש‪ ,‬תחום‬
‫שעוסק במילה כתובה ומודפסת‪ .‬באותם הרגעים עוד לא ידעתי לאן תוביל‬
‫אותי המשרה הצנועה הזאת בעתיד‪ .‬היום ברור לי שללא המשרה הזאת‪ ,‬לא‬
‫הייתי הופכת בהמשך חיי לעיתונאית‪ ,‬לעורכת ולמתרגמת‪ .‬הגהת טקסטים‬
‫שאחרים כתבו הייתה "בית ספר יסודי" בתחום החדש‪ .‬העיקר זה להתחיל‪,‬‬
‫הצעד הראשון הוא הכי חשוב‪ .‬אישה זאת‪ ,‬שלצערי הרב אינני יודעת אפילו‬
‫את שמה‪ ,‬עזרה לי לעשות את הצעד הזה‪.‬‬
‫המכון לתכנון בנייה עירונית היה ממוקם באחד הרחובות היפים ביותר של‬
‫העיר‪ .‬במחלקה לעיצוב מסמכים‪ ,‬בקומה הראשונה‪ ,‬קיבלה את פניי אישה‬
‫נחמדה‪ ,‬מנהלת המחלקה‪ .‬היא ערכה לי "בחינת כניסה" קטנה — כמה עמודי‬
‫טקסט להגהה‪ .‬אחרי שעברתי את הבחינה ללא קושי‪ ,‬היא הסבירה לי במה‬
‫עוסקת המחלקה‪.‬‬
‫האדריכלים והמהנדסים‪ ,‬אמרה‪ ,‬כותבים את הפרויקטים בכתב יד‪ ,‬לפעמים‬
 ‫‪ | 210‬רבקה רבינוביץ‬

‫בשגיאות כתיב‪ .‬במחלקה עושים הגהה לכל פרויקט ולמסמכים הנלווים‪ .‬אחר‪-‬‬
‫כך כל הניירת הזאת עוברת לדפוס‪ .‬אחרי סידור הטקסט במכונות לינוטייפ‪,‬‬
‫המגיהים קוראים אותו שוב‪ ,‬מתקנים שגיאות דפוס‪ .‬לבסוף‪ ,‬הפרויקט חוזר‬
‫למחלקה מודפס ועובר במחלקה לעיצוב את הבדיקה האחרונה‪.‬‬
‫— זאת עבודה אחראית מאוד‪ ,‬אמרה המנהלת‪ .‬אם ספרה אחת בטורי הנתונים‬
‫הטכניים תהיה שגויה‪ ,‬הבתים הבנויים לפי הפרויקט עלולים לקרוס בהמשך‪.‬‬
‫יש לקרוא את הטקסטים לאט ובמלוא הריכוז‪.‬‬
‫שמחתי לשמוע שזאת עבודה רצינית ואחראית‪ .‬אך דבר אחר אכזב אותי‬
‫מאוד‪ :‬המשכורת הייתה נמוכה מציפיותיי הכי צנועות‪ :‬ארבעים וחמישה‬
‫רובלים לחודש‪ .‬בעלי הרוויח בבית החרושת מאה ועשרה רובלים לחודש‪.‬‬
‫למרות השכר העלוב קיבלתי את העבודה הזאת‪ ,‬כי לא ראיתי שום דבר טוב‬
‫יותר באופק‪.‬‬
‫היינו במחלקה שש נשים‪ ,‬כולן בגילי בערך‪ ,‬פרט למנהלת שהייתה מבוגרת‬
‫יותר‪ .‬מעמיתותיי החדשות שהתיידדתי אתן במהירות‪ ,‬למדתי את כללי‬
‫המשחק‪ :‬על השכר הנמוך העובדות מפצות את עצמן בלקיחת זמן פנוי‬
‫באמצע יום העבודה‪ .‬היינו יוצאות בשעות העבודה לקניות‪ ,‬לסידורים שונים‬
‫ואפילו למספרה‪.‬‬
‫עבדתי כשנה וחצי במחלקה לעיצוב מסמכים‪ .‬המשכתי אחרי שעות העבודה‬
‫ללמד שיעורים פרטיים לשני תלמידים‪ ,‬אחד מהם בנו של בן‪-‬דודי‪ .‬זאת הייתה‬
‫פרנסה נוספת שעזרה לשפר את מצבנו הכלכלי‪.‬‬
‫מבחינת פרנסה היינו קרובים לרמה הממוצעת של תושבי ריגה‪ ,‬ובכל זאת‬
‫נשארנו בעיני קרובינו העשירים "הקרובים העניים"‪ .‬בביתו של בן‪-‬דודי‪,‬‬
‫שבו ביקרתי כמעט כל יום לצורך השיעורים לבנו‪ ,‬ספגתי השפלה קשה‪ .‬היו‬
‫אלה הימים שבמשפחה התכוננו לחגיגת בר‪-‬המצווה לתלמיד שלי‪ .‬במשך‬
‫כשבועיים דיברו שם אך ורק על הנשף הגדול ורב הפאר שעומד להיערך; דיברו‬
‫גם אתי על כך‪ ,‬והייתי בטוחה שאוזמן‪ .‬אלא שציפתה לי אכזבה‪ :‬בכרטיסי‬
‫ההזמנה האלגנטיים שנשלחו לביתנו היו רשומים רק ההורים שלי‪ .‬כנראה‬
‫עדיין עמד לזכותם הכבוד של עשירים‪-‬לשעבר‪ ,‬ואילו אני ובעלי לא נחשבנו‬
‫שותפים לכבוד זה‪.‬‬
‫היחס הזה הכאיב לי מאוד‪ .‬הוריו של התלמיד שלי‪ ,‬בן‪-‬הדוד ואשתו‪ ,‬היו‬
‫אדיבים ונחמדים אליי במשך השנתיים שלימדתי את בנם; הרגשתי שם כבת‬
‫משפחה‪ .‬בהזדמנות זאת של בר‪-‬המצווה הם הראו לי את מקומי האמתי‪:‬‬
‫בעיניהם אני רק משרתת‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪211‬‬

‫אימא נעלבה מהפגיעה בכבודי ולא רצתה ללכת למסיבה‪ ,‬אבל אבא לחץ‬
‫עליה שאסור להתנכר לקרובים‪ ,‬מה גם שהם עזרו קצת בימים הראשונים‬
‫להגעתנו לריגה‪ .‬מדובר בבן אחותו שנספתה בשואה‪ .‬מעט הפליא אותי שאימא‬
‫התקוממה נגד הקו המפריד בין עשירים ומקובלים לבין אחרים‪ ,‬אמידים פחות‬
‫או עניים ממש‪ ,‬כי הרי היא עצמה‪ ,‬בימי הזוהר שלה‪ ,‬שמרה בקנאות על קו‬
‫הפרדה זה‪ .‬ממנה למדתי את המשפט "הם לא שייכים לחוג החברתי שלנו"‪.‬‬
‫לי בכל מקרה לא זכור אף ביקור של בני‪-‬דודים אלה אצלנו‪ .‬אני הייתי נגד‬
‫ההפרדה הזאת משחר ילדותי‪ ,‬ונדמה לי שגם אבא‪ ,‬שהיה אדם חברותי ופתוח‪.‬‬
‫האפיזודה של נשף בר‪-‬המצווה מלמדת משהו על קשיי הקליטה של אדם‬
‫במקום חדש‪ .‬כפי שלא מצאנו את ידינו ורגלינו כשהוגלינו מריגה לגיהינום‬
‫הסיבירי‪ ,‬כך היה גם בחזרתנו משם‪ .‬במחשבה שנייה אף הצדקתי את בן‪-‬דודי‬
‫שלא הזמין אותי עם בעלי לבר‪-‬המצווה של בנו‪ :‬הרי גדלתי בסיביר כמו עשב‬
‫פרא‪ ,‬לא היה לי מושג איך מתלבשים לאירוע כזה‪ ,‬איך מנהלים "סמול טוק"‬
‫עם אנשים לא מוכרים‪ ,‬בעיקר עם גברות אלגנטיות שנושאי שיחותיהן היו‬
‫בעיקר הקשיים שלהן להשיג עוזרת בית טובה או החידושים האחרונים באופנה‬
‫ובקוסמטיקה‪ .‬אפילו בנימוסי שולחן לא התמצאתי‪ .‬במלחמת ההישרדות‬
‫שניהלנו בסיביר אף לא עלה בדעתם של הוריי ללמד אותי נימוסים והליכות‪.‬‬
‫מבחינה זאת היה בעלי יאשה מתקדם יותר ממני‪ :‬הרי הגלות והמלחמה‬
‫תפסו אותו בגיל שבע‪-‬עשרה‪ ,‬ולפני ההגליה הוא הספיק להשתתף באי‪-‬‬
‫אילו אירועים חברתיים‪ .‬הוא ידע להתנהג בנסיבות חברתיות כמו ג'נטלמן‪:‬‬
‫להקדיש תשומת לב לכל אישה‪ ,‬במיוחד לנשים שהגיעו בלי בן זוג‪ ,‬למזוג להן‬
‫יין‪ ,‬לרקוד עם כולן‪ .‬להיצמדות הבעל לאשתו באירועים חברתיים הוא קרא‬
‫פרובינציאליות וחוסר נימוס כלפי אורחים אחרים‪.‬‬
‫ואילו אני — מה ידעתי? ראיתי רק מסיבות משתה בסגנון רוסי פשוט‪ ,‬כשכל‬
‫המשתתפים יושבים סביב השולחן‪ ,‬אוכלים ושותים וודקה ואחר‪-‬כך פוצחים‬
‫בשירה — שירי עם ושירים סובייטיים‪ .‬בזה אני הייתי טובה‪ ,‬היה לי קול ערב‬
‫ותמיד ידעתי את מילות השירים‪ .‬אלא שבמפגשים של "החברה הגבוהה"‬
‫בריגה היו דרושים כישורים אחרים‪.‬‬
‫פעם הלכנו ללא הזמנה לחגיגת יום ההולדת של בן‪-‬דודי אהרן‪ .‬דודה רוזה‪,‬‬
‫אמו‪ ,‬אמרה לפני כן‪" :‬אצלנו לא נהוג להזמין – מי שיודע בא"‪ .‬החלטנו שאם‬
‫נהוג כך‪ ,‬גם אנחנו יכולים לבוא‪ .‬איזו מתנה להביא? קנינו בקונדיטוריה טורט‬
‫יפה‪.‬‬
‫כשראיתי את מבע התדהמה על פניהם של בן‪-‬דודי אהרן ואשתו גליה‪,‬‬
 ‫‪ | 212‬רבקה רבינוביץ‬

‫קיללתי את הרגע שבו החלטנו לבוא‪ .‬הבנתי מיד שהמילים "מי שיודע בא"‬
‫מתייחסות לחוג סגור של ידידים‪ .‬כבר לא יכולנו לסגת אז אמרנו שרצינו לברך‬
‫את אהרן אישית ביום הולדתו‪ .‬הושיבו אותנו לשולחן; את הטורט שלנו שמו‬
‫בקצה השולחן ואפילו לא הגישו אותו‪ .‬היו להם עוגות תוצרת בית‪ ,‬שאר מיני‬
‫מאכלים מיוחדים שלא רואים כל יום‪ .‬אחרי שנים ארוכות של רעב ואוכל‬
‫בסיסי ביותר איבדתי את הרגשת השובע‪ .‬כאן‪ ,‬ליד השולחן העמוס כל טוב‪,‬‬
‫לא יכולתי להתאפק ואכלתי ברעבתנות‪ ,‬בעוד יתר הגברות רק נוברות בעצלות‬
‫במנות המונחות על צלחותיהן‪ .‬בסוף הארוחה‪ ,‬כשבעלת הבית הגישה לכולם‬
‫פרוסות דקות של עוגת בית‪ ,‬שניתן היה לחסל בביס אחד‪ ,‬אזרתי עוז וביקשתי‬
‫פרוסה מהטורט שהבאנו‪ .‬גליה נתנה לי את המנה והציעה גם ליתר האורחים‪,‬‬
‫אך הם סירבו בנימוס‪ .‬אני בטוחה שהסתכלו עלינו כעל חיות פרא שזה עתה‬
‫ירדו מהעצים‪ .‬יאשה‪ ,‬למען האמת‪ ,‬הצליח יותר‪ :‬הוא היה הצעיר מבין הגברים‬
‫הנוכחים‪ ,‬והגברות קצת פלרטטו אתו‪.‬‬
‫היה זה אחד הניסיונות להשתלב בחברה — לפחות בחברת קרובינו‪ .‬למען‬
‫אותה מטרה גם ערכתי מסיבה גדולה ביום ההולדת השלישי של מישה‬
‫והזמנתי את כל הדודים‪ ,‬הדודות ובני‪-‬הדודים‪ .‬אימא הייתה בטוחה שבני‪-‬‬
‫הדודים העשירים לא יבואו‪ ,‬אך למרבה הפלא כולם הגיעו‪ .‬היה די שמח‪ ,‬אפילו‬
‫שרנו "הבה נגילה" ורקדנו הורה‪ .‬אך האירוע נשאר בודד ולא גרם להתקרבות‬
‫בהמשך‪.‬‬
‫למרות התעלמותם של קרובינו העשירים‪ ,‬קשה לומר שהיינו בודדים‪ .‬היה‬
‫לנו חוג ידידים משלנו — כמה זוגות‪ ,‬כולם בוגרי גלות סיביר כמונו‪ .‬בחברת‬
‫ידידים אלה הרגשתי טוב‪ ,‬כי עברנו חוויות דומות והבנו אחד את השני ללא‬
‫מילים‪ .‬היינו אוכלים‪ ,‬שותים ובעיקר רוקדים‪ .‬היה פטפון‪ ,‬היו תקליטים‪.‬‬
‫אהבתי את ההתכנסויות האלה — פרט למקרים שבעלי שתה יותר מדי‪ .‬אז‬
‫הנשים שליד השולחן היו לוחשות לי‪" :‬אל תתני לו לשתות עוד!" אלא שכל‬
‫ניסיון מצדי להפריד בינו לבין הבקבוק הביא לתוצאה הפוכה מהרצויה‪ .‬הוא‬
‫לא סבל התערבות מסוג זה ועשה "דווקא"‪ ,‬שתה עוד יותר‪ .‬אך ברוב המקרים‬
‫הכול עבר בסדר‪ ,‬כולנו היינו קצת שתויים ועליזים‪ .‬החגים היהודיים נחגגו‬
‫בחוג המשפחה המצומצם‪.‬‬
‫נוסף על כל אלה היה ליאשה "חוג אחים לשתייה"‪ ,‬עמם היה נפגש אחרי‬
‫העבודה‪ .‬במיוחד הוא התיידד עם הממונה עליו‪ ,‬ראש מחלקת הייצור בבית‬
‫החרושת למכשירי תאורה‪ .‬הודות לידידות זאת יאשה הועלה בדרגה ומונה‬
‫לראש תת‪-‬מחלקה — בריגדה לפי הטרמינולוגיה המקובלת‪ ,‬וראשה נקרא‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪213‬‬

‫בריגדיר‪ .‬עקב כך משכורתו הוגדלה‪ ,‬והוא היה גאה מאוד בהישג זה‪.‬‬
‫גם אני רציתי להתקדם ולעלות לשלב גבוה יותר בסולם התעסוקה‪ .‬הייתי‬
‫רגילה להעיף כל יום מבט במדורי "דרושים" בעיתונים – ויום אחד עיניי צדו‬
‫מודעה בזו הלשון‪" :‬דרושים מגיהים לבית דפוס ממשלתי מספר שבע"‪.‬‬
‫פניתי לשם‪ ,‬ומאחר שיכולתי "להתפאר" בכך שאני כבר עובדת כמגיהה‪,‬‬
‫קיבלו אותי בלי בעיות‪.‬‬
‫מקום העבודה החדש עלה על קודמו‪ .‬ראשית בשכר‪ ,‬שהיה כבר מההתחלה‬
‫כמעט כפול‪ .‬בנוסף לשכר הרגיל היו בונוסים‪ :‬אם במשך חודש מגיה לא פספס‬
‫שגיאות מהותיות‪ ,‬הוא מקבל פרמיה בגובה שלושים אחוזים משכרו‪.‬‬
‫אופי העבודה של מגיה בבית דפוס היה שונה לגמרי מעבודתי הקודמת‪ .‬זה‬
‫היה מקצוע תעשייתי שעובדים בו פועלים ולא פקידים‪ .‬המגיה מהווה חוליה‬
‫בתהליך הייצור שבו יצקו את שורות הטקסט מעופרת‪ .‬הייתה זאת תקופה‬
‫שקדמה להעברה לשיטת סידור ודפוס הממוחשבת‪.‬‬
‫תפקידו של המגיה הוא להבטיח שתבניות העמודים יורדו לדפוס נקיות‬
‫משגיאות‪ ,‬מהשמטות ומליקויים טכניים‪ .‬תחילה היה עלינו לקרוא תדפיסים‬
‫זמניים‪ ,‬שבהם שורות הטקסט מסודרות בטורים ארוכים‪ .‬המגיה היה מסמן את‬
‫שגיאות‪ ,‬לאחר שיצקו במקומן שורות חדשות‪ ,‬מתוקנות‪ ,‬בא שלב "קריאת‬
‫התיקונים" — בדיקה אם השורות שהוחלפו לא מכילות שגיאות חדשות ואם‬
‫התיקונים הושמו במקום הנכון‪.‬‬
‫הייתי גאה בכך שאני נחשבת פועלת‪ .‬ראיתי בזה אישור שלא מדובר בסתם‬
‫משרה קלה שקיבלתי בפרוטקציה‪ ,‬אלא במקצוע של ממש‪ .‬בתחילה העניקו‬
‫לי דרגה נמוכה — ובצדק‪ ,‬כי באמת לא התמצאתי בכל התהליך‪ .‬למדתי את‬
‫רזי המקצוע ובמקביל עליתי בדרגה‪ ,‬עד שהגעתי לדרגה שש‪ ,‬הגבוהה ביותר‪.‬‬
‫שכרי גדל משבעים וחמישה לתשעים רובלים‪ ,‬ועם הפרמיה – למאה ועשרים‬
‫רובלים‪ ,‬משכורת מכובדת לכל הדעות‪.‬‬
‫היינו שש מגיהות‪ .‬בתקופה הראשונה לעבודתי שם היו שלוש משמרות‪,‬‬
‫התחלקנו לפי התור‪ :‬שלוש במשמרת בוקר‪ ,‬שתיים במשמרת צהרים ואחת‬
‫בלילה‪.‬‬
‫הכי קשה היה לעבוד בלילה‪ .‬בסביבות השעה שתיים אחרי חצות הייתי‬
‫מרגישה שאני מתעלפת‪ .‬הייתי שמה את הראש על ערמת התדפיסים שיש‬
‫לקרוא ונרדמת‪ .‬השתמשנו בתרופה מיוחדת נגד התופעה הזאת — קפה שחור‪,‬‬
‫חזק וסמיך עד כדי כך ש"הכפית עומדת בתוכו"‪ .‬היה לנו קומקום‪ ,‬עשינו לנו‬
‫קפה בכל המשמרות ובמשמרת הלילה במיוחד‪ ,‬והניחוח של הקפה התפזר‬
 ‫‪ | 214‬רבקה רבינוביץ‬

‫בכל קומות הבית‪" .‬נו‪ ,‬המגיהות שוב שותות קפה"‪ ,‬היו אומרים הפועלים‬
‫ממחלקות אחרות בשמץ של קינאה‪ .‬ראשי המחלקות ומנהל הייצור היו באים‬
‫אלינו לשתות כוס קפה‪ ,‬לפלרטט אתנו ולספר דברי רכילות‪ .‬חדר המגיהות‬
‫היה מין מועדון קטן‪ ,‬ואנחנו היינו המיוחסות מבין העובדים‪.‬‬
‫ביום הראשון לעבודתי‪ ,‬כאשר הקולגות החדשות מזגו לי ספל קפה "בסגנון‬
‫המגיהות"‪ ,‬המשקה בער בגרוני כמו וודקה‪ ,‬הטעם היה מר‪ ,‬חשבתי שהספל לא‬
‫יגמר לעולם‪ .‬אצלנו בבית השתמשנו רק בתחליפי קפה זולים‪ .‬לא הייתי רגילה‬
‫לטעמו של קפה טוב‪ ,‬טחון טרי וחזק מאוד‪ ,‬אך גם לא רציתי להפגין חוסר‬
‫נימוס ושתיתי את המשקה בייסורים קשים עד תומו‪.‬‬
‫כעבור זמן קצר למדתי לאהוב את הקפה המיוחד הזה ואף התמכרתי לו‪.‬‬
‫עבודת המגיהה אופיינית בכך שהיא "מרדימה"‪ ,‬גם בשעות היום‪ .‬אחרי ספל‬
‫אחד או שניים של קפה שחור חזק "קמים לתחייה" ושוב מסוגלים לעבוד‪.‬‬
‫בית הדפוס שלנו היה מיוחד עקב סוג העבודות שהתבצעו בו‪ .‬לא הדפיסו‬
‫בו ספרי פרוזה או עיתונים יומיים‪ ,‬אלא מסמכים של המפלגה ושל הממשלה‬
‫וגם מסמכים טכניים שנועדו למפעלים "סגורים"‪ ,‬שאף שמם אסור היה להגות‬
‫בקול רם‪ .‬גם מסמכים הנלווים ליצוא ביטחוני למדינות אחרות הודפסו אצלנו‪.‬‬
‫כל עובד חדש הוחתם על התחייבות לסודיות‪ .‬תהיתי לא פעם איך קיבלו אותי‬
‫לעבודה במפעל כזה‪ ,‬למרות עברי המפוקפק כ"חשודה מבחינה סוציאלית"‪.‬‬
‫"האח הגדול"‪ ,‬למזלי‪ ,‬נרדם בשמירה‪.‬‬
‫עוד דבר ייחודי לבית הדפוס שלנו היה היותו "יהודי"‪ .‬כל חברי ההנהלה‬
‫היו יהודים‪ :‬המנהלת שרה גורביץ'‪ ,‬המכונה "מאמה"‪ ,‬מנהל הייצור‪ ,‬מנהלי‬
‫המחלקות‪ .‬גם בין העובדים מן השורה אחוז היהודים היה גבוה‪ .‬המנהלת‬
‫הייתה ידועה כקומוניסטית אדוקה וקשה היה להבחין אצלה אפילו בשמץ של‬
‫רגשות לאומיים‪ ,‬אך מצד השני — הרכב כזה של עובדים לא נראה מקרי‪ .‬אולי‬
‫בכל זאת משהו יהודי היה מתעורר בלבה הקשוח כאשר יהודי חסר עבודה היה‬
‫מתדפק בשער ממלכתה‪.‬‬
‫סוג העבודות שבו התמחה בית הדפוס גרם לנו לשעמום נוראי — האויב מספר‬
‫אחד של המגיה‪ .‬בעוד המגיהים בבתי דפוס אחרים קראו ספרים מעניינים‪,‬‬
‫אנחנו עבדנו עם חומר שברוב המקרים לא הבנו בו כלום‪ ,‬אפילו חומר בשפות‬
‫זרות‪ ,‬בעיקר בספרדית‪ ,‬עם נתונים טכניים מרובים‪ ,‬שכל אות וספרה בו‬
‫צריכים להיות בדיוק כמו במקור‪ .‬קשה מאוד לשמור על ערנות וריכוז בקריאת‬
‫טקסט שלא מבינים אותו‪ .‬רק הקפה השחור‪ ,‬ידידנו הנאמן‪ ,‬הציל אותנו‬
‫מאיבוד הערנות‪ .‬אך לפעמים קראנו פרוטוקולים סודיים של ועידות המפלגה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪215‬‬

‫או של החלטות הממשלה‪ ,‬זה היה יותר מעניין‪ .‬ממסמכים אלה אפשר היה‬
‫ללמוד הרבה על המנגנון הפנימי של השלטון‪ :‬איך הוא פועל‪ ,‬מה מניע אותו‪,‬‬
‫ממה הוא מפחד‪ .‬השלטון הסובייטי‪ ,‬גם אחרי מותו של סטלין‪ ,‬תמיד היה אחוז‬
‫פרנויה‪ ,‬בניגוד לחזות הבוטה והבטוחה בעצמה שהפגין‪ .‬הוא פחד יותר מהעם‬
‫מאשר העם פחד ממנו‪ .‬במסמכים הפנימיים הפחד התבטא בתיאור כל מיני‬
‫סכנות‪ ,‬בחשש מאויבים שמסתתרים כביכול בכל פינה וחורשים מזימות‪ .‬חלק‬
‫ניכר היה מוקדש לצורך לפייס את העם הלטבי שלא אהב את הרוסים‪ ,‬וזאת‬
‫בלשון המעטה‪.‬‬
‫באופן כללי‪ ,‬מבחינת בעיות התעסוקה שלי‪ ,‬הייתה זאת תקופה טובה‪ .‬כבר‬
‫לא הרגשתי מיותרת ודחויה בריגה‪ ,‬התיידדתי עם החברות לעבודה‪ ,‬אחת מהן‬
‫הפכה לחברה הכי קרובה שלי‪ ,‬היא ובעלה באו אלינו ואנחנו התארחנו אצלם‪.‬‬
‫משמרת הלילה בוטלה כעבור שנה בערך מתחילת עבודתי בדפוס‪ .‬העבודה‬
‫בשתי המשמרות התנהלה על מי מנוחות‪ .‬רק פעם אחת קרתה לי תקלה מאוד‬
‫לא נעימה‪ .‬פספסתי שגיאה רצינית במסמך חשוב — כרטיס הזמנה להתכנסות‬
‫הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הלטבית‪.‬‬
‫כרטיסי ההזמנה הודפסו על נייר מיוחד ויקר באותיות מוזהבות‪ .‬אחרי שכל‬
‫הכמות הנדרשת כבר הודפסה‪ ,‬מישהו שם לב לשגיאה בכתובת של מקום‬
‫ההתכנסות‪ ,‬שתי אותיות בשם הרחוב התחלפו‪ .‬אף שכולם ידעו היכן נמצא‬
‫בניין הוועד המרכזי‪ ,‬אי‪-‬אפשר היה למסור למוזמנים את הכרטיסים עם‬
‫הכתובת השגויה‪.‬‬
‫בירור קצר הראה שאני האשמה‪ .‬פספסתי את השגיאה‪ ,‬מכיוון ששם הרחוב‬
‫של מקום ההתכנסות דומה מאוד לשם הרחוב הראשי בפרבר שבו התגוררתי‪.‬‬
‫הייתי רגילה לשם זה ועיניי לא ראו בו שגיאה; ואילו בניין הוועד המרכזי של‬
‫המפלגה נמצא במקום הכי מרכזי בעיר‪ ,‬באזור שבו מרוכזים מוסדות השלטון‪.‬‬
‫בבית הדפוס התעוררה פניקה‪ .‬צריך למסור את הכרטיסים – ואין אפשרות‬
‫למוסרם‪ .‬המנהלת רתחה מזעם‪ .‬היא הורתה לקיים משמרת לילה מיוחדת‪,‬‬
‫שבה הודפסו הכרטיסים המתוקנים‪.‬‬
‫איבדתי את הפרמיה באותו החודש‪ ,‬אך הבושה כאבה לי יותר מההפסד‬
‫הכספי‪ .‬כל העובדים ידעו על כישלוני‪ ,‬שגרם למצב חרום ולקיום משמרת‬
‫לילה מיוחדת‪ .‬המנהלת גם הזכירה את העניין באספה כללית‪.‬‬
‫בסוף כל חודש הייתה מתכנסת אספת עובדים קצרה‪ ,‬שבה המנהלת "מאמה"‬
‫הייתה מודיעה איזו מחלקה ניצחה ב"תחרות הסוציאליסטית" ומהם היעדים‬
‫לחודש הבא‪ .‬כל זה היה מלווה במלל הרגיל על הצורך "להשתדל יותר למען‬
 ‫‪ | 216‬רבקה רבינוביץ‬

‫חיזוק הסוציאליזם"‪ .‬אחר‪-‬כך היא הייתה מקריאה את רשימת מקבלי הפרמיות‬

‫לאותו חודש‪.‬‬
‫שמתי לב לפרט מוזר שחזר על עצמו כל פעם בהקראת הרשימה‪ :‬כל העובדים‬
‫הופיעו בציון שם משפחה‪ ,‬שם פרטי ושם האב‪ ,‬כפי שנהוג ברוסיה‪ .‬היה רק‬
‫אחד יוצא מהכלל הזה — מנהל הייצור ומזכיר סניף המפלגה במפעל ז'‪ .‬היא‬
‫מעולם לא הזכירה את שמו הפרטי ואת שם אביו אלא רק שם משפחה‪ .‬מדוע?‬
‫כי שמו הפרטי ושם האב היו אברהם חיימוביץ' (אברהם בן חיים)‪ .‬היא‪ ,‬יהודייה‬
‫בעצמה‪ ,‬שרה גורביץ'‪ ,‬לא הייתה מסוגלת לבטא לפני קהל העובדים את השם‬
‫היהודי המובהק – אברהם חיימוביץ'‪ .‬כאילו יש בשם זה משהו נלעג‪ ,‬מגונה‪ .‬גם‬
‫בשיחות בינו לבין העובדים איש לא קרא לו בשמו הפרטי‪.‬‬
‫בוודאי לא הייתי היחידה ששמה לב לתופעה המוזרה הזאת‪ ,‬אך איש לא דיבר‬
‫על כך‪ .‬לי זה צרם מאוד‪ .‬דווקא במפעל זה‪ ,‬שבו באמת שררה "אחוות עמים"‪,‬‬
‫היה זה הביטוי האנטישמי היחיד‪ .‬אנטישמי? אולי זאת אינה הגדרה נכונה‪.‬‬
‫בושה מזהותנו היהודית? ניסיון לטשטש אותה‪ ,‬לא להבליטה? מצחיק‪ ,‬הרי‬
‫הכול ידעו שהוא יהודי וגם ידעו את שמו המלא‪ .‬המסקנה שעלתה במחשבתי‪:‬‬
‫יש "דרגות" ליהדות‪ .‬אם יהודי נקרא מיכאל או בוריס או יפים‪ ,‬זאת דרגה‬
‫נסבלת‪ .‬אברהם חיימוביץ'? זה כבר "יותר מדי יהודי"‪ ,‬אפילו יהודייה מתקשה‬
‫להעלות שם כזה על דל שפתיה‪.‬‬
‫אני מעולם לא שיניתי את שמי‪ ,‬שהוא בהחלט "יותר מדי יהודי"‪ ,‬וכמעט‬
‫לא נתקלתי בגילויי אנטישמיות בשל כך‪ .‬אני לא לאומנית‪ ,‬להפך‪ ,‬אני‬
‫אינטרנציונליסטית בהשקפתי‪ ,‬ודווקא מהסיבה הזאת איני רואה שום דבר‬
‫מביש או פסול בהשתייכותו הלאומית של כל אדם‪ ,‬תהיה אשר תהיה‪ .‬אין‬
‫מקום להתנשאות‪ ,‬ובאותה מידה אין מקום לרגשי נחיתות‪ .‬אני משוכנעת‬
‫שתמיד רודפים יותר את אלה שמנסים להסתיר את מוצאם ושמתביישים‬
‫בו‪ ,‬בדיוק כמו שכלבים תוקפים את אלה שבורחים מהם‪ .‬מי שנושא את שמו‬
‫היהודי בכבוד‪ ,‬גם אחרים מכבדים אותו‪.‬‬
 ‫פרק ‪30‬‬
‫בעיות משפחתיות‬
‫במקביל לדברים הקשורים לעבודתי התרחשו במשפחתנו כמה דברים חשובים‪,‬‬
‫בעלי השלכות לעתידנו‪.‬‬
‫אחי יוסף הוא היחיד מהמשפחה שלא חזר לריגה‪ ,‬אך גם לא נשאר במקומו‬
‫הקודם‪ .‬באותה תקופה נוסדה ליד העיר הגדולה נובוסיבירסק עיירת מדענים‪,‬‬
‫שאמורה הייתה לשמש מרכז לפיתוח אגפים חדשים במדעי המחשבים‬
‫ובפיזיקה‪ .‬העיירה שבה רוכזו מתמטיקאים ופיזיקאים מהשורה הראשונה‬
‫"א ָק ֵד ְמגוֹ רוֹ דוֹ ק"‪ ,‬הקריה האקדמית‪ .‬בתוך זמן קצר נהיה המקום‬
‫ידועה בשם ָ‬
‫לאבן שואבת למוחות רעננים מכל רחבי ברית המועצות; היו אף שעזבו את‬
‫עיסוקיהם באקדמיה למדעים במוסקבה ועברו לעיירה החדשה בסיביר‪.‬‬
‫השלטונות רצו להקטין את הפיגור אחר המערב בתחום המחשוב‪ ,‬ולא חסכו‬
‫בכסף למימוש מטרותיהם‪ .‬העיירה קיבלה משאבים ומימון יוצאים מן הכלל‬
‫ואפילו חופש פעולה; תנאים דומים היו רק במרכזים מדעיים סגורים העוסקים‬
‫באנרגיה גרעינית‪.‬‬
‫אחי שסיים את לימודי המחשב בהצטיינות‪ ,‬הופנה לעבודה בקריה האקדמית‪.‬‬
‫זאת הצעה שאין לסרב לה‪ .‬הוא קיבל דירה בבית חדש – חלומו של כל אזרח‬
‫סובייטי — ומשרת מתכנת מחשבים עם משכורת טובה‪ .‬הוא הזמין למקומו‬
‫החדש את חברתו זויה‪ ,‬וכעבור זמן קצר הם התחתנו‪.‬‬
‫הוא לא חשב אפילו לעבור לריגה ולגור בבית ההורים‪ ,‬כי היה לו כל מה‬
‫שחלם עליו‪ :‬עבודה מעניינת‪ ,‬רמת חיים די גבוהה ותנאי מגורים משופרים‪,‬‬
‫בעוד בדירה של הוריי לא היו אפילו מים זורמים וחדרי נוחיות‪ .‬למרות זאת‬
‫אימא הקניטה אותי שתפסתי את מקומו‪ ,‬לולא באתי עם משפחתי לגור בבית‪,‬‬
‫הוא היה בא‪ .‬לא עזרו כל הסבריו שאינו רוצה לגור בריגה‪ :‬היא רצתה את בנה‬
‫האהוב לידה ועמדה בתוקף על גרסתה‪.‬‬
‫הוא היה מגיע לביקורים בחופשות יחד עם אשתו‪ .‬אימא לא אהבה את זויה‪,‬‬
‫היא התעלמה ממנה ודיברה עם יוסף‪ ,‬בהפגנתיות‪ ,‬רק בגרמנית‪ .‬זויה כמובן לא‬
 ‫‪ | 218‬רבקה רבינוביץ‬

‫שלטה בשפה זאת; לולא היחס הידידותי שלי אליה‪ ,‬המסכנה הייתה מרגישה‬
‫מבודדת‪ .‬כעסתי על אחי שהוא לא מתקומם נגד זלזול של אימא באשתו‪ .‬גם‬
‫הוא בעצמו לא התייחס אליה בכבוד הראוי ונתן לה לשרת אותו‪ .‬הוא היה רגיל‬
‫ליחס מיוחד‪ ,‬משחר ילדותו היה נסיך בעיני אמי‪.‬‬
‫בביקור הראשון שלהם זויה הייתה בחודש התשיעי להריונה‪ .‬למרות מצבה‬
‫הוא נהג בה כבמשרתת‪ .‬היא אפילו הסתירה ממנו את התחלת הצירים‪ ,‬הוא‬
‫טרטר אותה בפקודות‪" ,‬קחי את זה‪ ,‬תביאי את זה"‪ .‬בעוד היא ממשיכה לעשות‬
‫כדבריו‪ ,‬לחשה לי שהיא מרגישה צירי לידה‪.‬‬
‫בדרך כלל לא התערבתי ביחסים ביניהם והשתדלתי להיות רוב הזמן בחדר‬
‫"שלנו"‪ ,‬ולא להפריע לאימא ליהנות מחברתו של האורח היקר‪ .‬ידעתי שאם‬
‫אומר משהו‪ ,‬כולם יהיו נגדי — גם הוריי וגם הוא‪ .‬ניסיתי רק להיות קרובה‬
‫לזויה‪ ,‬שלא תרגיש עזובה‪ .‬אך כעבור כמה דקות‪ ,‬כאשר אחי שוב קרא לה‪:‬‬
‫"זויה‪ ,‬הביאי לי מים!" והיא‪ ,‬קצת כפופה ומחזיקה יד על הבטן‪ ,‬הלכה להגיש‬
‫לו את מבוקשו‪ ,‬לא יכולתי עוד להתאפק והתפרצתי‪:‬‬
‫— מה אתה חושב לעצמך? אתה לא רואה איך היא נראית? שהיא עומדת‬
‫ללדת? איזה מין בעל אתה? הגיע הזמן שאתה תגיש לה ולא להפך! יש להביא‬
‫אותה לבית החולים‪ ,‬אחרת היא עוד תלד כאן במטבח!‬
‫וגם בה נזפתי‪:‬‬
‫— למה את כנועה כל כך? האם כך נוהגות כל הנשים הרוסיות? ממה את‬
‫מפחדת?‬
‫למען האמת‪ ,‬ידעתי ממה היא מפחדת‪ .‬היא הייתה מבוגרת ממנו‪ ,‬לא יפה‬
‫במיוחד‪ ,‬וידעה שחמותה מתנגדת לנישואיה לבנה ושיש לה השפעה גדולה‬
‫עליו‪ .‬היא תמיד פחדה שיוסף יעזוב אותה‪ .‬אילולא נכנסה להיריון‪ ,‬ספק אם‬
‫היה מתחתן אתה‪.‬‬
‫התפרצותי גרמה למהומה בבית‪ .‬אימא זעמה‪ ,‬ואילו אחי ניגש לזויה ושאל‬
‫אותה אם הגיע הזמן לנסוע לבית חולים‪ .‬היא אמרה שמוקדם‪ ,‬שהצירים עדיין‬
‫חלשים‪ ,‬אך הוא החליט שבבית חולים היא תהיה בטוחה יותר‪ ,‬מה גם שהיא‬
‫אינה צעירה כל כך‪ ,‬כבר בת שלושים ושש – גיל שאז היה נחשב קריטי ליולדת‪.‬‬
‫הוא הזמין מונית והביא אותה לבית החולים‪.‬‬
‫הייתה לה לידה קשה מאוד – לידת עכוז‪ ,‬שלוש יממות סבלה עד שילדה בת‪.‬‬
‫הם קראו לה לילי‪ .‬הפכתי לדודה‪ ,‬ולילי היא אחייניתי היחידה‪.‬‬
‫יחסו של אחי לזויה השתנה לטובה אחרי הולדת הבת‪ .‬הוא אהב מאוד את‬
‫הילדה‪ .‬גם זויה נעשתה בטוחה יותר בעצמה‪ .‬אימא סוף‪-‬סוף הבינה שזאת‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪219‬‬

‫משפחה‪ ,‬שלא מדובר בסתם "שיקסה" שנדבקה לבנה‪ .‬לא שהיא התחילה‬
‫לאהוב את זויה‪ ,‬אך חדלה מהזלזול הגלוי‪.‬‬
‫לי לא חסרו צרות משלי‪ .‬עדה שהשתחררה מהסנטוריום בטומסק במצב די‬
‫טוב‪ ,‬שוב חלתה‪ .‬האקלים הימי הלח של לטביה לא עשה לה טוב‪ .‬היא איבדה‬
‫את התיאבון‪ ,‬רזתה מאוד‪ ,‬חום גופה עלה‪ .‬שוב נאלצנו לאשפז אותה‪ .‬נסענו‬
‫עם אימא לבית החולים כמעט כל יום‪ .‬הרופא המטפל אמר שאם היא לא‬
‫תתחיל לאכול‪ ,‬הם יצטרכו להאכיל אותה בעזרת זונדה ישר לקיבה‪.‬‬
‫הרופא‪ ,‬יהודי בעל חזות מרשימה וזקן מטופח‪ ,‬נראה לי מוכר‪ .‬מאין יכולתי‬
‫להכיר אותו‪ ,‬הרי הייתי כל השנים בסיביר! גם אימא אמרה שהוא נראה לה‬
‫מוכר‪ .‬ואז נזכרה‪ :‬המלמד‪ ,‬הרב רוּדוֹ ב‪ ,‬שהכין את יוסף לבר‪-‬מצווה! אך המלמד‬
‫לא היה רופא‪.‬‬
‫התעלומה נפתרה‪ ,‬כאשר שמענו אחות הקוראת לרופא‪" :‬דוקטור רודוב‪,‬‬
‫בבקשה גש לחדר מספר שתיים!" אימא פתחה בשיחה אתו‪:‬‬
‫— דוקטור‪ ,‬האם היית קודם רב? אני זוכרת שלימדת את בני לקראת בר‪-‬‬
‫המצווה!‬
‫הרופא הגיב בחיוך עצוב וענה‪:‬‬
‫— אני בנו של הרב רודוב‪ .‬נעים לי לשמוע שאת זוכרת אותו‪ .‬לצערי אבי כבר‬
‫אינני בין החיים‪.‬‬
‫איזה צירוף מקרים! לא הרגשנו שעברה תקופת דור‪ :‬האב לימד את אחי‪,‬‬
‫ואילו בנו מטפל בבתי‪.‬‬
‫מאז נעשו יחסינו עם דוקטור רודוב פחות פורמליים‪ ,‬שוחחנו מדי פעם‪,‬‬
‫והעיקר – הוא הקדיש יותר תשומת לב לעדה ונתן לנו יותר מידע על מצבה‪.‬‬
‫עדה פחדה מדוקטור רודוב‪ ,‬מפני שהוא הרבה לאיים שיאכילו אותה בעזרת‬
‫זונדה‪ .‬השיחה הזאת ריככה את יחסו אליה‪ .‬הטיפול האינטנסיבי שקיבלה‬
‫שיפר את מצבה‪ .‬לא היה מחסור בתרופות בריגה; אך חיידק השחפת‪ ,‬המכונה‬
‫"מתג קוך" (על שם המדען שגילה אותו) הוא ערמומי מאוד ומסוגל לפתח‬
‫עמידות נגד רוב סוגי אנטיביוטיקה‪.‬‬
‫כעבור כמה חודשים‪ ,‬כשמצבה התייצב‪ ,‬שיחררו את עדה מבית החולים‪.‬‬
‫בשנות הלימודים בכיתות הנמוכות עדה נעדרה לעתים קרובות מבית הספר‪,‬‬
‫לפעמים לשבועות שלמים‪ .‬חברות היו מביאות לה את החומר הנלמד והיא‬
‫עשתה שיעורי בית שהועברו למורה לבדיקה‪ .‬במשך כל השנים האלה‪ ,‬עד‬
‫‪ ,1970‬מצב בריאותה היה רחוק מלהיות מזהיר‪.‬‬
‫מישה המשיך להיות בגן שבו מחזיקים את הילדים במשך כל השבוע‪ .‬היה‬
 ‫‪ | 220‬רבקה רבינוביץ‬

‫נדמה לי שהוא השלים עם המצב והתרגל אליו‪ .‬בשובו הביתה בסוף השבוע‬
‫הוא היה דינמי מאוד‪ .‬רק פעם אחת‪ ,‬בדרך הביתה מהגן‪ ,‬היה לו התקף זעם‬
‫נורא‪ ,‬פשוט לא יכולתי להשתלט עליו‪.‬‬
‫כדי לשמח אותו מעט קניתי לו בובה קטנה בדמות ילד‪ .‬כשנכנסנו לחשמלית‬
‫בדרך הביתה‪ ,‬אמרתי לו‪" :‬הנה‪ ,‬קניתי לך ילד!" והוצאתי מהתיק את הבובה‪.‬‬
‫תגובתו הייתה בלתי‪-‬צפויה לחלוטין‪ :‬הוא האדים כולו והתחיל לצעוק‪" :‬זה לא‬
‫ילד! זה לא ילד!" ולרקוע ברגליים‪ .‬כשניסיתי להרגיע אותו‪ ,‬הוא זרק את עצמו‬
‫על הרצפה והמשיך לצרוח‪ .‬כל מילה שאמרתי לו בניסיון נואש להרגיעו רק‬
‫הגבירה את מתקפת הזעם שלו‪ .‬נוסעי החשמלית הסתכלו עלינו‪ ,‬התביישתי‬
‫מאוד שאינני מצליחה להשתיק אותו‪ .‬כך נסענו כל הדרך‪ ,‬בערך שעה‪ :‬הוא‬
‫שוכב על הרצפה וצורח‪ ,‬ואני יושבת כמו מאובנת‪ .‬רתחתי מזעם ואמרתי לו‪:‬‬
‫"חכה‪ ,‬נגיע הביתה ואלמד אותך לקח!"‬
‫ואז‪ ,‬בפעם הראשונה והאחרונה בחיי‪ ,‬הכיתי אותו‪ .‬קטפתי זרד דק משיח‬
‫בגינה‪ ,‬הוריתי לו לשכב על הספה ולהוריד את המכנסיים והכיתי אותו‪ .‬הוא‬
‫ידע שהתנהג לא בסדר‪ ,‬לא התנגד ולא בכה‪ .‬אחר‪-‬כך התלונן בפני עדה‪" :‬תראי‪,‬‬
‫הטוסיק שלי אדום!"‬
‫לא זכורות לי עוד התפרצויות זעם כאלה מצדו‪ ,‬בדרך כלל היה ילד רגוע‬
‫וחביב‪ .‬שינוי גדול חל בחייו כשהיה בן חמש בערך‪ :‬גן ילדים חדש נפתח ממש‬
‫מול ביתנו‪ ,‬בבניין יפה ומוקף גינה‪ .‬רציתי מאוד שילך לגן זה‪ .‬שוב עשו לו‬
‫את הבדיקה שנועדה לגלות או לשלול נוכחות חיידקי שחפת‪ ,‬והפעם "תגובת‬
‫פירקה" הייתה שלילית‪ .‬הילד היה בריא והתקבל לגן החדש‪.‬‬
‫הוא אהב את הגן ושהה בו ברצון‪ .‬בגן זה נתגלתה אהבתו לבעלי חיים‪ .‬הייתה‬
‫שם "פינת חי" ובה סנאי שהוא היה אחראי להאכלתו‪ .‬ראיתי שהילד מאושר‪.‬‬
‫הוקל לי‪.‬‬
‫כזכור‪ ,‬אני עבדתי בשתי משמרות‪ ,‬וכאשר הייתה לי משמרת שנייה הילדים‬
‫נשארו בהשגחת אמי‪ .‬לא התעוררו בעיות בקשר לזה כי הילדים היו כבר‬
‫גדולים ועצמאיים מאוד‪.‬‬
‫חשבתי שחיינו נכנסים למסלול קבוע‪ ,‬שלא צפויים לנו עוד אירועים‬
‫דרמטיים‪ .‬טעיתי‪.‬‬
 ‫פרק ‪31‬‬
‫"היכן הדרך‬
‫לארץ ישראל?"‬
‫משפט זה לקוח מספרו של קלסיקון הספרות היהודית מנדלה מוכר ספרים‪,‬‬
‫"מסעות בנימין השלישי"‪ .‬את המשפט הזה ציטט השחקן היהודי הדגול שלמה‬
‫מיכואלס באספה גדולה במוסקבה בסוף ‪ ,1947‬שנערכה לכבוד ההחלטה‬
‫ההיסטורית של עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל —‬
‫בתמיכתו של נציג ברית המועצות‪ ,‬שר החוץ גרומיקו‪ .‬הציטוט הביא לתוצאות‬
‫טרגיות‪ .‬סטלין ראה בו קריאה מרומזת להמוני היהודים הסובייטיים להגר‬
‫למדינה היהודית העומדת לקום‪ ,‬כלומר‪" ,‬לבגוד במולדת"‪.‬‬
‫הנאום הזה גזר את דינו של מיכואלס‪ .‬הוא נרצח זמן קצר אחרי כן בתאונת‬
‫דרכים מבוימת בעיר מינסק‪ .‬אחרי כן נעצרו כל חברי הוועד האנטי‪-‬פשיסטי‬
‫היהודי שהוקם בזמן המלחמה במטרה לגייס הון יהודי באמריקה לעזרת‬
‫המאמץ המלחמתי הסובייטי‪ .‬נעצרה קבוצה גדולה של אנשי אמנות ותרבות‬
‫יהודיים‪ .‬כולם הוצאו להורג בשנת ‪.1952‬‬
‫עד עכשיו‪ ,‬בתיאורי את חיי ואת חי משפחתי‪ ,‬לא תיארתי את רגשותיי‬
‫באשר להקמת מדינת ישראל‪ .‬אודה בכנות שלא היו לי רגשות מיוחדים‬
‫בקשר להכרזת המדינה‪ .‬היינו עדיין בסיביר‪ ,‬כל מה שלא היה קשור למלחמת‬
‫ההישרדות שלנו היה רחוק ממני כמו הירח‪ ,‬והעיתונים הרשמיים לא הקדישו‬
‫תשומת לב מיוחדת לאירוע זה‪ .‬פעם נתקלו עיניי בידיעה שישראל תקפה‬
‫יעדים בלבנון‪ ,‬ותהיתי‪ :‬מה יש לה לישראל נגד לבנון? בידיעות לא היה אף רמז‬
‫על מחבלים שמסתננים לישראל משטח לבנון ומבצעים פיגועים‪.‬‬
‫מה ידעתי על ישראל? ידעתי בעיקר דברים שנוגעים ישירות למשפחתנו‪:‬‬
‫שאבא ביקר בפלשתינה בשנת ‪ ,1931‬השנה שבה נולדתי‪ ,‬וקנה חצי בית בתל‪-‬‬
‫אביב‪ .‬ידעתי גם שהוא עשה זאת במטרה להעביר את המשפחה לארץ ישראל‪,‬‬
‫אלא שאימא לא הסכימה‪ .‬כל הידע הזה היה בשולי תודעתי‪ ,‬רחוק ממרכז‬
 ‫‪ | 222‬רבקה רבינוביץ‬

‫חיי‪ .‬משהו כמו הפנטזיות שהיו לנו בסיביר בזמן המלחמה — על פגישותינו‬
‫השמחות עם הדודות שנותרו בריגה‪ .‬פנטזיות שהתנפצו אל מול המציאות‬
‫האכזרית‪.‬‬
‫מדי פעם הוריי שוחחו ביניהם על הבית בתל‪-‬אביב‪ .‬היה זה בעצם השריד‬
‫האחרון מהרכוש הרב שצברו לפני הכיבוש הסובייטי‪ .‬וגם מהרכוש זה הם לא‬
‫יכלו ליהנות‪ ,‬כי הוא נמצא מעבר לגבולה הבלתי‪-‬עביר של ברית המועצות‪.‬‬
‫בתחילת שנות השישים אבא כבר התקרב לגיל פנסיה והיה לו קשה לארוג‬
‫צעיפים על הנול — עבודה שעשה במשך כל השנים מאז חזרתנו לריגה‪ .‬בלי‬
‫עבודתו לא היה להוריי שום מקור הכנסה‪ .‬איני יודעת אם היה זכאי לפנסיה‬
‫כלשהי — אפילו אם כן‪ ,‬בוודאי מדובר בסכום מזערי שאי‪-‬אפשר להתקיים‬
‫ממנו‪ .‬לאימא לא הגיע שום דבר‪ ,‬כי היא לא עבדה באף מפעל סובייטי‪.‬‬
‫אמנם הייתי עסוקה מאוד בעניינים שלי‪ ,‬אך שמתי לב שאימא ואבא נראים‬
‫מודאגים ומרבים להתלחש‪ .‬ביום בהיר אחד הם אספו את כולנו‪ ,‬כולל הדודות‬
‫רוזה וז'ניה‪ ,‬כדי למסור הודעה חשובה‪ .‬אבא הודיע שהם קיבלו היתר יציאה‬
‫לישראל‪ .‬נתנו להם שלושה חודשים להתארגן‪ .‬ייתכן שלא יצטרכו את כל הזמן‬
‫הזה ויעזבו מוקדם יותר‪.‬‬
‫ישבנו פעורי פה‪ .‬איש לא ידע שהם הגישו בקשה לעלייה‪ .‬באותה תקופה‪,‬‬
‫בשנות השישים‪ ,‬הגבול היה סגור הרמטית‪ ,‬אפילו שחקנים מפורסמים לא‬
‫תמיד הורשו לצאת להופעות בארצות שמחוץ לגוש הסוציאליסטי‪ .‬היחס‬
‫לישראל היה עוין‪ .‬איך השיגו הרשאה לעלייה? לדברי אבא‪ ,‬נודע לו שבמקרים‬
‫נדירים נותנים לצאת לגמלאים שכבר לא צפויה מהם שום תועלת למדינה‪.‬‬
‫הפקידים הגבוהים גם חשקו מאוד בדירות שהיהודים מפנים‪ .‬אלא שבמקרה‬
‫של הוריי לא התפנתה דירה שהיא רכוש המדינה‪ ,‬כי הדירה הייתה רכוש פרטי‪.‬‬
‫חצי שנה עברה מזמן הגשת הבקשה עד לקבלת התשובה החיובית‪.‬‬
‫הייתי המומה מההודעה על עזיבת הוריי‪ .‬בזמנים ההם הדבר היה דומה למסע‬
‫לפלנטה אחרת‪ .‬ידענו שהנסיעה היא בכיוון אחד‪ ,‬לתמיד‪ .‬ייתכן שלא נתראה‬
‫יותר‪.‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬מניעיהם היו מובנים‪ .‬הם רצו זקנה שקטה‪ ,‬בלי כל הבלגן עם בעלי‬
‫והילדים שלי‪ ,‬וקיוו גם לזכות ברווחה כלכלית‪ .‬הרי היה להם רכוש בישראל‪,‬‬
‫ואבא היה בטוח שיצליח להוכיח את בעלותו עליו‪ ,‬אפילו שאחרי הגלות לא‬
‫נשאר בידיו שום מסמך המעיד על קניית הבית‪ .‬הוא גם קיווה שיקבל סכום‬
‫כסף נכבד — הכנסות מהשכרת הדירות והחנויות בבית זה‪ ,‬שהצטברו במשך‬
‫יותר משלושים שנה‪ .‬כל זה היה מגיע להם אחרי שנות הסבל שעברו‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪223‬‬

‫מצד שני — תהיתי איך יכולים הורים לעזוב את ילדיהם ואת נכדיהם‬
‫לצמיתות‪ ,‬בלי סיכוי לראות אותם אי‪-‬פעם? היה לי קשה לשמוח בשמחתם‪.‬‬
‫— איך זה שהסכמת‪ ,‬הרי תמיד התנגדת למעבר לישראל? שאלה אחת‬
‫הדודות את אימא‪.‬‬
‫— בגלל עיקשותי‪ ,‬בגלל חוסר יכולתי להיפרד מהרכוש ולראות את הצפוי‬
‫נפלו עלינו כל הצרות‪ .‬היינו על סף מוות‪ ,‬סבלנו רעב וקור‪ .‬זה היה נס שברל‬
‫חזר חי מהמחנה‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשהוא אמר "נוסעים"‪ ,‬הרגשתי שאין לי זכות‬
‫להתנגד‪ ,‬הייתה תשובתה של אימא‪.‬‬
‫היא התכוננה לנסיעה בלי התלהבות יתרה והייתה עצובה ומודאגת‪ .‬לעומת‬
‫זאת אבא פרח‪ ,‬היה עליז ומלא מרץ‪ .‬טוב‪ ,‬אבות לא קשורים לילדיהם כמו‬
‫אימהות‪ ,‬תמיד חשבתי כך‪.‬‬
‫הידיעה על עזיבתם עשתה לה כנפיים בין יהודי ריגה‪ .‬כל יום הבית היה‬
‫מלא אורחים‪ ,‬מכרים וגם זרים‪ .‬כולם ביקשו להעביר "משהו קטן" למכרים או‬
‫לקרובים בישראל‪ .‬הקרובים העשירים שלנו גם באו לעתים קרובות‪ ,‬הם היו‬
‫מעוניינים להעביר חלק מרכושם לארץ‪ ,‬לקראת עלייתם הצפויה‪ .‬להוריי היו‬
‫מעט חפצים‪ ,‬הם לא ניצלו אפילו חצי מהרשימה הרשמית הקובעת מה מותר‬
‫להוציא מן המדינה‪ .‬מה שלא היה להם‪ ,‬הביאו הקרובים‪ :‬שטיחים‪ ,‬סרוויסים‪,‬‬
‫כלי קריסטל‪ ,‬כלי מיטה‪ ,‬משקאות‪ .‬בסוף הוריי היו נאלצים להזמין ארגזים‬
‫גדולים‪ ,‬שהתמלאו בעיקר בדברים שאינם שלהם‪.‬‬
‫החודשים עד עזיבת הוריי עברו עלינו כמו בבית משוגעים‪ .‬הכול היה מפורק‪,‬‬
‫הארגזים באמצע‪ ,‬אנשים שמטרידים בבקשותיהם‪ .‬בסוף הגיע יוסף עם‬
‫משפחתו מנובוסיבירסק כדי להיפרד‪.‬‬
‫אבא עשה מעשה שספק אם מישהו מהעולים לארץ עשה‪ .‬הוא סירב לקחת‬
‫כרטיסי טיסה שמספקת הסוכנות היהודית לעולים בחינם — תחילה עד וינה‬
‫ומשם עד לוד‪" .‬אנחנו מסוגלים לקנות לנו כרטיסים בעצמנו"‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫בימים האחרונים של הוריי בריגה הם קיבלו החלטה שפגעה בי מאוד‪ :‬הם‬
‫סירבו להעביר את הבעלות על הדירה שבה התגוררנו על שמי‪ .‬ההסבר היה‪:‬‬
‫"אולי לא נסתדר שם ונחזור"‪ .‬הם ידעו היטב שלא יחזרו‪ ,‬זה היה רק תירוץ‪.‬‬
‫הרי אם יחזרו‪ ,‬נחייה שוב יחד — בלי קשר לכך על שם מי רשומה הדירה‪.‬‬
‫תירוץ שני‪" :‬איננו יכולים להשאיר לך הכול וליוסף כלום!" אבל יוסף לא זקוק‬
‫לדירה הזאת‪ ,‬יש לו דירה הרבה יותר טובה ועבודה יוקרתית בנובוסיבירסק!‬
‫ואם ארצה למכור את הדירה‪ ,‬אני מתחייבת לתת לו חצי מהכסף!‬
‫שום דבר לא עזר‪ .‬הם עזבו‪ ,‬והדירה נשארה רשומה על שם אבי‪.‬‬
 ‫‪ | 224‬רבקה רבינוביץ‬

‫התקשיתי להבין מה היה המניע שלהם כשהחליטו לעזוב ולהשאיר בריגה‬

‫נכס רשום על שמם‪ .‬ראיתי בזה ביטוי של יחס שלילי כלפיי‪ .‬כאילו רצו לומר‪:‬‬
‫מעדיפים שהרכוש ילך לאיבוד‪ ,‬העיקר שלא יהיה שלך‪ ...‬הרגשתי מרירות‬
‫רבה‪ .‬הם תמיד רצו לשלוט בחיי‪ ,‬אפילו מרחוק‪ ,‬ונמנעו מלתת לי שליטה‬
‫במשהו‪.‬‬
‫תחילה הם היו צריכים לנסוע ברכבת למוסקבה‪ ,‬שם היו אמורים לקבל ויזות‬
‫בשגרירות הולנד‪ .‬להפתעתי‪ ,‬לתחנת הרכבת באו המון אנשים‪ :‬כל הקרובים‬
‫והמכרים וגם הרבה אנשים שלא הכרתי‪ .‬כל יתר הנוסעים שעמדו ברציף וחיכו‬
‫לרכבת הביטו בפליאה על ההמון הזה שהיה מרוכז כולו סביב שני אנשים‬
‫מבוגרים‪ :‬מי הם? אמנים מפורסמים? שׂ רים?‬
‫תופעה זאת חזרה על עצמה כל פעם שמישהו עלה לישראל‪ .‬גם הלטבים‬
‫התרגלו לתמונות אלה של המוני מלווים‪ .‬הייתה זאת צורת ההזדהות של יהודי‬
‫ריגה עם העולים למולדת ההיסטורית‪.‬‬
‫כל הערב הרב שהצטופף על הרציף מנע מיוסף וממני להיפרד פרידה חמה‬
‫ואינטימית מהורינו‪ .‬היו שהביאו מתנות; היו אף כאלה שהביאו ברגע אחרון‬
‫דברים למסירה לאחרים‪ .‬התחננתי בפני אימא שתסרב לקחת‪ :‬הרי הארגזים‬
‫כבר נלקחו להעברה בדרך הים‪ ,‬היו בידם רק שתי מזוודות‪ ,‬היכן ישימו את כל‬
‫החבילות האלה? אך אימא‪ ,‬למרות קשיחות אופייה‪ ,‬גילתה רכות ולא דחתה‬
‫אף בקשה‪" .‬נסתדר איכשהו‪ ,‬במוסקבה נקנה עוד מזוודה"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫שתי צפירות קצרות – והרכבת זזה‪ .‬ראיתי את אבא מנפנף מהחלון במטפחת‬
‫לבנה‪ .‬המהירות גברה‪ .‬אלה היו הרגעים האחרונים שראיתי אותו‪.‬‬
‫חזרנו לביתנו‪ ,‬שבו עדה‪ ,‬הגדולה‪ ,‬השגיחה על שני הקטנים — מישה ולילי‪,‬‬
‫בתו של יוסף‪ .‬אני הייתי עצובה מאוד‪ :‬כאילו התייתמתי פתאום‪ ,‬בעוד הוריי‬
‫בחיים‪ .‬הייתי בטוחה שלא אראה אותם עוד‪ .‬הגברים — יאשה ויוסף — היו‬
‫יותר אופטימיים‪ .‬יאשה היה אפילו שמח‪ .‬כעסתי עליו‪ :‬שמחתו מובנת‪ ,‬הם‬
‫לא ההורים שלו‪ .‬הוא רק הרוויח מעזיבתם‪ :‬עכשיו כל הדירה הייתה לרשותנו‪,‬‬
‫שני חדרים‪.‬‬
‫אני חושבת שכל אישה‪ ,‬אפילו נשואה ואם לילדים‪ ,‬מרגישה קצת ילדה‬
‫כל עוד אמה נמצאת לידה‪ .‬אחרי עזיבת הוריי הרגשתי שהתבגרתי בעשר‬
‫שנים‪ .‬אין על מי לסמוך ואין אפילו על מי לכעוס‪ .‬הרבה פעמים כעסתי על‬
‫הוריי‪ ,‬על אימא במיוחד‪ .‬עכשיו גיליתי שהחלל הריק שנוצר אחרי עזיבתם‬
‫מעיק עליי הרבה יותר‪ .‬בדרך הביתה קנינו כמה מצרכים לארוחת הערב ובקבוק‬
‫וודקה‪ .‬בשביל בעלי כל אירוע היה סיבה למשתה טוב‪ ,‬והפעם גם אני וגם אחי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪225‬‬

‫רצינו לשתות‪ :‬אולי הוודקה תקל על המועקה שבלב‪.‬‬

‫— בקרוב גם אתם תהיו שם‪ ,‬אמר אחי‪ ,‬כשכולנו כבר היינו קצת שתויים‪.‬‬
‫מצבי יותר מסובך‪ ,‬כי אני עובד במוסד מדעי סגור‪.‬‬
‫הוא שלח מבט מהיר אל אשתו‪ ,‬שישבה כמו מאובנת ושתקה‪ .‬קלטנו את‬
‫הרמז‪ :‬הוא ידע שהיא לא תסכים לעלות לישראל‪ .‬מה לה ולישראל‪ ,‬היא‬
‫רוסייה‪ ,‬פטריוטית של המדינה הסוציאליסטית האדירה‪.‬‬
‫היא תמיד הייתה מודעת לכך שבעלה יהודי‪ ,‬אך עובדה זאת לא השפיעה על‬
‫חייהם — פרט לכך שהוא בעל טוב יותר מרוב הבעלים הרוסים‪ :‬לא משתכר‪,‬‬
‫לא מרביץ ולא מנבל את פיו‪ .‬בהווי היום‪-‬יומי שלהם לא היה שום סממן יהודי‪:‬‬
‫לא חגים‪ ,‬לא מאכלים מסורתיים‪ ,‬לא מנהגים‪ .‬והנה צץ פתאום העניין של‬
‫ישראל‪ ,‬והדברים קיבלו משמעות חדשה‪ .‬היא ידעה על הקשר ההדוק שלו עם‬
‫אמו וחששה שיום אחד‪ ,‬במוקדם או במאוחר‪ ,‬שאלת העלייה לישראל עלולה‬
‫לעמוד בפניו; אם יצטרך לבחור בין אמו לבינה‪ ,‬הוא עלול לבחור באמו‪ .‬גם‬
‫קודם סבלה מחרדת נטישה; עכשיו החרדה הפכה לפניקה‪.‬‬
‫גם אני לא חשבתי שאצא אי‪-‬פעם מגבולה של ברית המועצות לכיוון ישראל‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬לא הייתי משוכנעת שאני רוצה בכך‪ .‬כל כך הרבה מכשולים עברנו‬
‫כדי לבנות את בסיס קיומנו בריגה‪ .‬כל כך הרבה חוטים קושרים אותי לחיינו‬
‫כאן‪ ,‬כל כך הרבה תקוות‪ .‬ישראל הייתה בעיניי מושג מופשט‪ ,‬יותר רעיון‬
‫מאשר מקום ריאלי‪ .‬לכן דברי אחי על עלייה אפשרית של משפחתי הפתיעו‬
‫אותי‪.‬‬
‫חיי היום‪-‬יום נעשו הרבה יותר קשים‪ .‬כידוע‪ ,‬עבדתי במשמרות‪ ,‬ובשבועות‬
‫שהייתי במשמרת השנייה הילדים היו לגמרי לבד‪ .‬אמנם עדה כבר הייתה בת‬
‫אחת‪-‬עשרה‪ ,‬אך אין זה אומר שהיא מסוגלת לחנך את מישה‪ ,‬שהיה שובב‬
‫גדול‪ .‬חוץ מזה גם היא עצמה הרגישה בודדה והייתה זקוקה לי‪.‬‬
‫בשבועות שעבדתי במשמרת הראשונה‪ ,‬אימא הייתה מגישה לילדים ארוחת‬
‫צהריים כי אני הייתי חוזרת אחרי השעה שלוש והם היו רעבים‪ .‬היו עוד אלף‬
‫ואחד דברים קטנים שבהם אימא עזרה לי — לבשל משהו‪ ,‬לקנות מצרכים‪.‬‬
‫כנראה לא הערכתי מספיק את עזרתה‪ ,‬וכשלא הייתה עוד אתנו‪ ,‬הרגשתי היטב‬
‫את החסר‪.‬‬
‫היה לי עיסוק נוסף שדרש זמן פנוי — כתיבה‪ .‬מילדותי חלמתי להיות סופרת‬
‫והאמנתי שיש לי כישורים לכך‪ .‬זה התחיל ממעשיות שסיפרתי לאחי ולחברה‬
‫שלי ז'ניה‪ .‬עוד בהיותי פעוטה אמרתי שמרגע שאדע את כל האותיות‪ ,‬אשב‬
‫לכתוב ספר‪ .‬תמיד הסתובבו לי בראש כל מיני עלילות פנטסטיות‪.‬‬
 ‫‪ | 226‬רבקה רבינוביץ‬

‫בריגה‪ ,‬עוד לפני שמצאתי את העבודה הקבועה‪ ,‬התחלתי לכתוב‪ .‬זה‬

‫אמור היה להיות רומן על נושא אקטואלי — המלחמה נגד השחיתות בחברה‬
‫הסובייטית‪.‬‬
‫הרהרתי הרבה בשאלה מדוע השיטה הסוציאליסטית לא מצליחה להביא‬
‫להתקדמות ולרווחת האזרחים‪ .‬מסקנתי הייתה שהסיבה היא שחיתות‪,‬‬
‫שאנשים לא ראויים פוגמים בהשגת היעדים הנשגבים‪ .‬ידעתי על הכלכלה‬
‫המקבילה‪ ,‬על הפרוטקציה‪ ,‬על חמדנותם של אלה הקרובים לצלחת‪.‬‬
‫הספרות הסובייטית שהייתה נתונה תחת פיקוח אידיאולוגי קפדני של‬
‫המפלגה‪ ,‬כמעט שלא נגעה בנושאים מסוג זה‪ .‬החלטתי שכדי שיהיה סיכוי‬
‫לפרסם את הספר‪ ,‬מוטב שאגש לנושא המלחמה בשחיתות מעמדה פטריוטית‪:‬‬
‫לגיבורת הספר נודע שרמת חייה הגבוהה של משפחתה מבוססת על מעשי‬
‫שחיתות של בעלה‪ .‬היא מצליחה לשכנע אותו שדרכו פסולה‪ ,‬ומביאה אותו‬
‫להחלטה להסגיר את עצמו לשלטונות‪.‬‬
‫לקח לי זמן להבין שעצם הרעיון היה מופרך‪ .‬איש אחד מושחת‪ ,‬שניים‪,‬‬
‫עשרה — לא בכך נעוץ שורש הבעיה‪ .‬עצם המשטר ושיטת ניהול הכלכלה‬
‫שהוא יצר — הם הגורמים המולידים שחיתות‪ ,‬הריקבון בא מלמעלה‪ .‬אלא‬
‫שאז האמנתי בכנות שאפשר לתקן את השיטה‪ ,‬אם כולם יתנהגו ביושר‪.‬‬
‫חשבתי שהספר שלי יגרום לסנסציה כי הוא נוגע בנושא שהיה מחוץ לתחום‬
‫"הריאליזם הסוציאליסטי"‪ .‬היו אלה שנים שנחשבו ל"הפשרה" במשטר‬
‫הנוקשה; היה קצת יותר חופש ביטוי מאשר בתקופת סטלין‪.‬‬
‫בדומה לכל אדם שמתחיל לכתוב‪ ,‬היו לי ספקות לגבי טיב הסיפור וסיכוייו‬
‫להתקבל‪ .‬כשנכתב בערך שליש מהספר המתוכנן‪ ,‬הלכתי לבית אגודת סופרי‬
‫לטביה ופניתי עם כתב היד הלא‪-‬מוכן אל מזכיר המדור לספרות הרוסית‬
‫באגודה‪ .‬המזכיר‪ ,‬ששם משפחתו היה סולומונוב‪ ,‬קיבל אותי יפה והבטיח‬
‫שהוא אישית יקרא את כתב היד ולא ייתן אותו לאחד הרפרנטים של האגודה‪.‬‬
‫כאשר חזרתי אליו כעבור שבועיים‪ ,‬הוא אמר שאין לו ספק בכישרוני‪,‬‬
‫שהרעיון מעולה והסגנון טוב‪ ,‬אף שהיו לו כמה הערות שסימן בשוליים‪ .‬הוא‬
‫עודד אותי להמשיך והציע לי להצטרף לחוג הסופרים הצעירים שמתכנס מדי‬
‫כמה שבועות לדיונים בבעיות ספרותיות‪ .‬נרשמתי ואהבתי מאוד את ישיבות‬
‫החוג‪ ,‬בהן הכרתי אנשים מעניינים‪ .‬היינו דנים ביצירות חדשות של חברי החוג‬
‫ובאירועים אקטואליים מעולם הספרות‪.‬‬
‫בכל הדברים האלה יכולתי להתעסק כל עוד אימא עזרה לי בעבודות הבית‬
‫ובהשגחה על הילדים‪ .‬אחרי שהוריי עזבו‪ ,‬חששתי שאצטרך להפסיק את‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪227‬‬

‫העיסוקים הספרותיים שלי‪ ,‬כי פשוט לא יהיה לי זמן‪.‬‬

‫אלא שגם להפסיק "ככה סתם" לא יכולתי‪ .‬כחודש לפני נסיעת הוריי התלווה‬
‫אליי סולומונוב להוצאה לאור הממשלתית‪ ,‬שם‪ ,‬בהמלצתו‪ ,‬נחתם חוזה בין‬
‫ההוצאה לביני על הוצאת הספר‪ .‬בחוזה צוין תאריך סיום העבודה‪ .‬קיבלתי‬
‫מקדמה בגובה שישים אחוזים משכר הסופרים הצפוי‪ .‬בברית המועצות שילמו‬
‫בעין יפה לסופרים‪ ,‬נתנו להם כל מיני הטבות‪ .‬עיקר הקושי — להוציא ספר‬
‫ראשון‪ ,‬אחר‪-‬כך הדרך כבר סלולה‪ :‬להתקבל לאגודת הסופרים‪ ,‬להשתייך‬
‫לאליטה של החברה‪.‬‬
‫פחדתי מאוד שלא אעמוד בהתחייבויות שלקחתי על עצמי בחוזה‪ .‬השתדלתי‬
‫להמשיך לכתוב בכל רגע פנוי‪ .‬הדבר בא כמובן על חשבון תשומת הלב לילדים‪.‬‬
‫קיוויתי שאפצה אותם בעתיד‪ ,‬אם אהפוך לסופרת‪.‬‬
‫המקדמה על הספר התבטאה בסכום נכבד מאוד‪ .‬החלטתי לנצל אותו‬
‫להגשמת חלומי משכבר הימים — לחבר את הדירה לצנרת העירונית של המים‬
‫והביוב‪.‬‬
‫הדבר התברר כלא‪-‬פשוט‪ .‬אי‪-‬אפשר לחבר דירה אחת; יש לחבר את כל‬
‫הדירות בבית‪ ,‬וכל הדיירים צריכים להביע הסכמה ולהשתתף בהוצאות‪.‬‬
‫בבית היו שש דירות‪ .‬שתי דירות היו בבעלותה של אישה לטבית בעלת‬
‫אמצעים‪ .‬בשלוש דירות התגוררו דיירים עניים שסירבו להשתתף בהוצאות‬
‫הכרוכות בפרויקט‪ .‬החלטנו‪ ,‬השכנה האמידה ואני‪ ,‬שניקח את כל ההוצאות על‬
‫עצמנו‪ .‬אלה שאין להם יכולת לשלם יקבלו את השיפור בתנאי החיים חינם‪.‬‬
‫כך עשינו‪ .‬קשה לי לתאר את שמחתי כשראיתי במטבח את הכיור ואת הברז‬
‫עם מים זורמים‪ .‬פעם ראשונה אחרי עשרים וחמש שנים של סחיבת מים‬
‫בדליים מבאר או מנהר‪ ,‬בכל מצב בריאותי‪ ,‬בכול מזג האוויר! ובית שימוש‬
‫נורמלי‪ ,‬עם ניאגרה! איזה אושר!‬
‫חדר אמבטיה לא יכולנו להתקין כי לא היה מקום‪ .‬את החדרון הקטן הנועד‬
‫לכך הבעלים הקודמים השכירו לאישה אחת‪ ,‬ששילמה לנו דמי שכירות —‬
‫חמישה רובלים לחודש‪ .‬פעם בשבוע היינו הולכים‪ ,‬כל המשפחה‪ ,‬לבית מרחץ‬
‫ציבורי‪.‬‬
‫לפי החוזה‪ ,‬היו לרשותי עוד שנתיים עד מסירת כתב היד המוכן‪ ,‬אך עבודת‬
‫הכתיבה כמעט שלא התקדמה‪ .‬הרי לא אוכל להחזיר את הכסף! סולומונוב‬
‫הרגיע אותי‪ :‬לא זכורים לו מקרים שדורשים להחזיר את המקדמה‪ ,‬אפילו אם‬
‫הספר לא יוצא לאור‪ .‬מדאגות אלה פטר אותי לא אחר מאשר המשטר עצמו‪.‬‬
‫שנתיים הם פרק זמן ארוך‪ .‬במשך שנתיים ואף פחות יכולים להתרחש כל‬
 ‫‪ | 228‬רבקה רבינוביץ‬

‫מיני דברים‪ .‬והם אכן התרחשו‪ .‬האקלים הפוליטי עבר מפנה חד לכיוון נוקשות‬
‫יתרה‪.‬‬
‫בתחילת שנות השישים‪ ,‬בתקופת "ההפשרה"‪ ,‬צמחו במדינה קבוצות מתנגדי‬
‫משטר‪ ,‬בעיתונות ובענפי אמנות שונים הופיעו סימני מעבר מהדרך הדוגמטית‬
‫לכיוון יתר נועזות‪ .‬השלטונות נבהלו והחלו "להבריג את הברגים"‪ .‬ההפשרה‬
‫הפכה להקפאה‪ .‬הוראות על מדיניות החדשה הופצו מיד בין כל הרפובליקות‪.‬‬
‫הייתה הרגשה שרוחו של סטלין קמה לתחייה‪.‬‬
‫בישיבה האחרונה של חוג הסופרים הצעירים סיפרו לנו על העימות החריף‬
‫בין השליט חרושצ'וב לבין היוצרים הצעירים במוסקבה‪ .‬האירוע הקשה‬
‫של המתקפה האישית והישירה של השליט על האמנים היה האות לסיום‬
‫ההפשרה‪ .‬כולנו הבנו את זה‪.‬‬
‫שינויים ממשיים לא איחרו לבוא‪ .‬סולומונוב‪ ,‬שהיה היוזם והנפש החיה‬
‫של טיפוח סופרים צעירים כותבי רוסית‪ ,‬פוטר ממשרת מזכיר המדור הרוסי‬
‫באגודה ועזב את ריגה‪ .‬הוצאת הספרים ביטלה חוזים רבים שנחתמו ביוזמתו‪.‬‬
‫גם אני קיבלתי הודעה שהחוזה שלי בוטל‪ .‬הרגשתי אכזבה‪ ,‬כי פירושו של דבר‬
‫היה קץ לחלומות שלי להיות סופרת‪ .‬אך עם זאת הרגשתי הקלה‪ .‬בחודשים‬
‫האחרונים הכתיבה הפכה לעול כבד‪ .‬לא היה לי זמן‪ ,‬לא היה לי כוח‪ .‬התחלתי‬
‫גם להרגיש את מלאכותיות המצבים שאני מתארת‪ .‬לא רציתי להודות בזה‬
‫אפילו בפני עצמי‪ ,‬אך חושיי הבריאים לחשו לי שאני מציירת תמונת חיים‬
‫מזויפת‪ ,‬שהרעיון המרכזי שגוי‪ .‬היחס שלי אל בעיות היסוד של החברה‬
‫הסובייטית היה רך מדי‪.‬‬
‫זאת לא הייתה הפעם הראשונה שפעולת השלטונות שכוונתה הייתה להזיק‪,‬‬
‫לדכא ואף להשמיד‪ ,‬התגלתה בדיעבד כפעולת הצלה‪ .‬הם רצו להשמיד את‬
‫מעמד הבורגנים והגלו אותנו לסיביר‪ ,‬בהנחה שלא נחזיק שם מעמד — ובכך‬
‫הצילו אותנו מהשמדה בידי הנאצים‪ .‬היו עוד מקרים דומים‪ ,‬קטנים יותר‪.‬‬
‫הפעם מדיניות דיכוי היצירה גם פעלה לטובתי‪ :‬הצילה אותי מפרסום ספר‬
‫לא ראוי‪.‬‬
‫לשמחתי הם לא דרשו להחזיר את המקדמה‪.‬‬
 ‫פרק ‪32‬‬
‫"כל עוד בלבב פנימה‪"...‬‬
‫על האריזות של מצרכי מזון קפוא כתוב‪" :‬אין להפשיר ולהקפיא שנית"‪ .‬אם‬
‫נרחיב את התובנה הזאת לחברה הסובייטית‪ ,‬נראה בעליל שניסיונות השליטים‬
‫להקפיא שנית את החברה אחרי ההפשרה הקצרה לא עלו יפה‪ .‬הגם שההפשרה‬
‫הייתה מוגבלת ושיטת הממשל לא התקרבה ולו במעט לדמוקרטיה‪ ,‬אי‪-‬אפשר‬
‫היה לעצור את התהליכים‪ ,‬שהחלו אחרי חשיפת הדוח המפורסם של חרושצ'וב‬
‫על הפשעים של סטלין‪ .‬קולות הביקורת וההתנגדות גברו‪ .‬אמנם לא היו כבר‬
‫הוצאות להורג‪ ,‬אך השלטון ידע למרר את חיי המתנגדים ו"האשמים" נרדפו‬
‫ואף נשפטו‪ .‬הומצא סוג ענישה חדש‪ :‬מתנגדי משטר רבים הוכרזו "חולי נפש"‬
‫ואושפזו בכפייה בבתי חולים פסיכיאטריים‪ ,‬שם סיממו אותם עד אבדן חושים‬
‫ועשו הכול כדי לשבור את רוחם‪.‬‬
‫בקרב יהודי הרפובליקות הבלטיות תהליכי ההתנכרות למשטר היו חזקים‬
‫במיוחד‪ .‬יהודים היוו חלק גדול בתנועת הדיסידנטים‪ ,‬ומה שחשוב אף יותר –‬
‫ניכור מהשלטון גבר מיום ליום גם בקרב המוני העם‪ ,‬לא רק בקרב הפעילים‪.‬‬
‫בעזרת מקלטי הטרנזיסטור‪ ,‬תוצרת בתי החרושת של ריגה‪ ,‬אפשר היה לקלוט‬
‫את שידורי "קול ישראל" ברוסית‪ ,‬וכל היהודים‪ ,‬פרט אולי לקומוניסטים‬
‫אדוקים‪ ,‬האזינו להם בקביעות‪ .‬גם אנחנו‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫אצלנו בבית ההאזנות ל"קול ישראל" התחילו ביוזמת בעלי שהיה "פחות‬
‫קומוניסט ואינטרנציונליסט" ממני‪ .‬אני הייתי עסוקה בענייני הכתיבה שלי‪:‬‬
‫בנוסף לרומן שנגנז כתבתי גם שירים‪ ,‬כמה מהם פורסמו בירחון ספרותי; לכן‬
‫הייתי מרוחקת מבעיות אחרות‪ .‬בהתחלה התקשיתי להבין את תוכן השידורים‪,‬‬
‫כי מדובר היה באירועים מעולם לא מוכר‪ .‬מה שהכי אהבתי בשידורים אלה היה‬
‫השמעת "התקווה" בסוף כל מהדורה‪ .‬ציפיתי בקוצר רוח לצלילים המוכרים‬
‫לי מימי ילדותי‪.‬‬
‫במרוצת הזמן נכנסתי לעניינים והתעוררה בי סקרנות באשר למצב הפוליטי‬
‫בישראל ויחסן של מדינות אחרות אליה‪ .‬התחלתי לקרוא את עמודי החדשות‬
 ‫‪ | 230‬רבקה רבינוביץ‬

‫בעיתונים ולהאזין לשידורי "קול ישראל"‪ ,‬שבהם הזכירו אירועים רבים בקצרה‪,‬‬
‫בהנחה שהמאזינים מעודכנים — ואילו אני לא הייתי מעודכנת‪ .‬מהעיתונים אי‪-‬‬
‫אפשר היה לדלות מידע אובייקטיבי על הנעשה בישראל‪.‬‬
‫הניסיון רב השנים של קריאת עיתונים מצונזרים לימד אותנו לקרוא "בין‬
‫השורות"‪ ,‬לראות גם את מה שלא כתוב‪ .‬בידיעות המוקדשות למזרח התיכון‪,‬‬
‫לארצות הערביות ובמיוחד למצרים בלטה נימת הידידות‪ ,‬עד כדי התרפסות‪.‬‬
‫השלטונות העלו על נס את גמאל עבד אל נאצר‪ ,‬המנהיג הדגול של האומה‬
‫הערבית‪ ,‬ואף העניקו לו את התואר "גיבור ברית המועצות"‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי‬
‫שלא עשה מאומה בשביל ברית המועצות‪ .‬נגד ישראל‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬התנהלה‬
‫תעמולה ארסית ביותר‪ ,‬גובלת בהיסטריה‪ .‬מנהיגי ישראל כונו לא אחרת‬
‫מאשר "התוקפנים הישראלים"‪ ,‬אף שלא נאמר את מי בדיוק הם תוקפים‪.‬‬
‫הם גם כונו "המיליטריסטים מתל‪-‬אביב"‪ .‬יועצים צבאיים סובייטים עבדו‬
‫במצרים‪ ,‬במטרה לעזור לאחים המצרים "להתגונן מפני התוקפנים הישראלים‬
‫הרוקמים מזימות נגד האומה הערבית"‪.‬‬
‫אם השלטונות חשבו שבהשחרת שמה של ישראל הם יגרמו ליחס שלילי‬
‫למדינה בקרב היהודים הסובייטיים‪ ,‬התוצאה הייתה הפוכה‪ :‬הם חיסלו את‬
‫שרידי הסולידריות של הציבור היהודי עם ברית המועצות‪ .‬רבבות יהודים‬
‫הרגישו שדוחפים אותם החוצה‪.‬‬
‫לאט‪-‬לאט התחלנו להבין את משחק הכוחות במזרח התיכון ואת הסכנות‬
‫האורבות למדינה היהודית‪ .‬היינו מאזינים גם ל"קול אמריקה"‪ ,‬ששידר ידיעות‬
‫מאוזנות ודיווח על אירועים שהעיתונות הסובייטית לא הזכירה אף במילה —‬
‫על פיגועי טרור למשל‪.‬‬
‫בהדרגה נכנסה ישראל לביתנו כישות מציאותית‪ ,‬ולא כחלום רחוק‪ .‬תרמו‬
‫לכך‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם המכתבים של אימא‪ .‬בתחילה נימת המכתבים הייתה די‬
‫קודרת‪ .‬אימא כתבה שהם שוכנו במעברה‪ ,‬מין מחנה זמני‪ ,‬בבית קטן המכונה‬
‫צריף‪ ,‬עם כל הנוחיות (מים‪ ,‬מקלחת‪ ,‬ביוב)‪ .‬שמורה בזיכרוני הכתובת שלהם —‬
‫מעברת בת‪-‬ים‪ ,‬צריף מס' ‪ .333‬היא שלחה גם תמונה‪ :‬שניהם על רקע הצריף‬
‫שהיה דומה לבקתה בקולחוז‪ .‬אבא נאבק על הכרת בעלותו על חצי הבית‬
‫בתל‪-‬אביב‪ ,‬שנרכש בתחילת שנות השלושים‪ .‬כעבור זמן קצר אימא כתבה‬
‫שאבא הצליח להוכיח את בעלותו על הבית ושהם קיבלו סכום כסף כפיצוי‬
‫על השנים שבהן הבית היה בניהולו של האפוטרופוס הכללי שגבה את דמי‬
‫השכירות‪ .‬לדבריה‪ ,‬סכום הפיצוי היה קטן והם התאכזבו מאוד‪ .‬לגור באחת‬
‫הדירות בבית הם לא יכולים‪ ,‬כי כל הדירות מאוכלסות ואין להם זכות לפנות‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪231‬‬

‫מישהו מהדיירים‪ .‬לכן הם נשארים בינתיים בצריף שבמעברה‪.‬‬

‫בחלוף הזמן המכתבים נעשו יותר אופטימיים‪ .‬אימא כתבה שאחד מדיירי‬
‫הבית‪ ,‬איש בודד‪ ,‬מת בפתאומיות‪ ,‬והתפנתה דירה בת שני חדרים‪ .‬תחילה הם‬
‫לא יכלו לעבור אליה‪ ,‬כי השותפה לבעלות על הבית‪ ,‬אלמנתו של הידיד שאתו‬
‫אבא קנה את הבית (כלומר בעלת חצי מהבית‪ ,‬כמו הוריי) דרשה להעביר‬
‫לרשותה חדר אחד בדירה שהתפנתה‪ .‬העניין הגיע לבית המשפט‪ .‬השופט קבע‬
‫שאין לשכן שתי משפחות בדירה אחת‪" .‬אנחנו לא ברוסיה‪ ,‬שם הדבר נהוג"‪,‬‬
‫אמר‪ .‬עם זאת הוא הכיר בזכות השותפה על חלקה בדירה וקבע‪ ,‬שהוריי ישלמו‬
‫לה פיצוי בתמורה על הוויתור‪ .‬הם היו מאושרים‪ :‬סוף‪-‬סוף יכלו לעזוב את‬
‫המעברה ולהיות בדירה נורמלית במרכז העיר‪ .‬שמחתי בשמחתם‪.‬‬
‫אבא נשאר נאמן להשקפתו שאין לקחת כספים מהמדינה‪ .‬הוא סירב לקבל‬
‫קצבת זקנה מהביטוח הלאומי והכריז‪ ,‬שההכנסה מהבית מספיקה להם‬
‫למחייה‪ .‬אמנם ההכנסה הייתה נמוכה‪ ,‬כי הדירות והחנויות הושכרו ב"דמי‬
‫מפתח"‪ ,‬סידור מיוחד במינו שנתן לשוכרים זכאות למגורים קבועים בדמי‬
‫שכירות נמוכים‪ .‬את "דמי המפתח" רוב בעלי הבתים לא ראו‪ ,‬כי הכסף נגבה‬
‫על‪-‬ידי המדינה בשנות הארבעים והחמישים‪ .‬הבעלים שעלו ארצה מאוחר‬
‫יותר מצאו את עצמם בפני עובדה מוגמרת‪ :‬הנכסים שהם רכשו זמן רב לפני‬
‫קום המדינה בכוונה ליצור לעצמם מקור הכנסה בעתיד‪ ,‬כמעט שאינם מניבים‬
‫רווחים ובקושי מספיקים לחיים ברמה צנועה‪.‬‬
‫אינני יודעת אם שיטת ההשכרה "בדמי מפתח" קיימת במדינות אחרות;‬
‫נדמה לי שזאת המצאה ישראלית מקורית‪ .‬אני רואה בשיטה הזאת בעיה בממד‬
‫הלאומי‪ :‬כי השיטה גזרה את דין חזותה של העיר תל‪-‬אביב‪ .‬כל המרכז הישן‬
‫היה מאוכלס ב"דמי מפתח"‪ ,‬ובעלי הבתים‪ ,‬שבקושי ראו פרוטה מרכושם‪,‬‬
‫לא יכלו להוציא סכומים גדולים על תחזוקה נאותה של הבתים‪ .‬זאת הסיבה‬
‫שתל‪-‬אביב‪ ,‬עיר צעירה יחסית‪ ,‬נראית זקנה ומוזנחת כעיר בת מאות שנים‪,‬‬
‫המרכז ההיסטורי שלה הפך לשכונת עוני גדולה שנעזב על‪-‬ידי רוב תושביה‪.‬‬
‫ההורים שלי לא היו מודעים למצב הזה לפני עלייתם‪ ,‬אך הם לא התלוננו ואף‬
‫השתדלו לחסוך ולשלוח לנו חבילות קטנות פעם או פעמיים בשנה‪ ,‬כי ידעו‬
‫שאנחנו חיים ברמת חיים נמוכה יותר משלהם‪.‬‬
‫ריגה הייתה בין הערים הראשונות שבהן "יהדות הדממה" התעוררה‪ .‬היהודים‬
‫נעשו פתאום מאוד בולטים‪ ,‬הם היו בכל מקום‪ .‬אם קודם נמנעו מלדבר ביידיש‬
‫בפומבי‪ ,‬עכשיו דיברו בקול רם‪ .‬בעיר התקיימו קונצרטים ביידיש של הזמרות‬
‫נחמה ליפשיץ וסידי טל‪ ,‬האולמות היו מלאים עד אפס מקום‪ ,‬אנשים ישבו‬
 ‫‪ | 232‬רבקה רבינוביץ‬

‫אפילו במעברים‪ .‬לקונצרטים של ריקה זראי‪ ,‬הזמרת‪-‬אורחת מישראל‪ ,‬אי‪-‬‬

‫אפשר היה להשיג כרטיסים‪.‬‬
‫אנשים באולמות הקונצרטים הביטו זה בזה‪ ,‬ובעיניהם שאלה אילמת‪:‬‬
‫גם אתה יהודי? גם הוא? לא ידענו! מסתבר שאנחנו רבים‪ ,‬גם לנו יש שפה‬
‫ותרבות משלנו‪ .‬איפה היינו עד עכשיו‪ ,‬איפה הסתתרנו? מדוע השתדלנו‪,‬‬
‫אינסטינקטיבית‪ ,‬להיות דומים לרוסים? הגיע הזמן להפסיק לפחד מלהבליט‬
‫את יהדותנו‪ ,‬נעלמה אי‪-‬הנוחות המוזרה שקיננה עמוק בתת‪-‬ההכרה שלנו‬
‫ודחפה אותנו לצל‪.‬‬
‫גם בי התחולל שינוי‪ .‬שאלתי את עצמי‪ :‬מה קרה להשקפת העולם‬
‫האינטרנציונליסטית שלי? הרי תמיד האמנתי שאין חשיבות להשתייכותו של‬
‫אדם ללאום זה או אחר‪ .‬מה זה משנה‪ ,‬הרי כל בני האדם שווים! במשך כל חיי‪,‬‬
‫מגיל תשע‪ ,‬חינכו אותי ברוח זאת‪ .‬חשבתי שרגשות לאומיים הם שריד העבר‪,‬‬
‫שהם לא מתאימים לאדם מתקדם‪ .‬גיניתי בנפשי את הלטבים על דבקותם‬
‫לשורשיהם‪ ,‬על שנאתם לרוסים‪ ,‬על התנגדותם לתהליך הרוסיפיקציה של‬
‫ארצם ועל מאבקם העיקש לשמירת שפתם ותרבותם‪ .‬ומה קורה לי עכשיו‪,‬‬
‫מדוע אני בוכה בקונצרט של נחמה ליפשיץ‪ ,‬מדוע שיר פשוט ביידיש מעורר‬
‫בי רגשות עזים שלא הכרתי קודם?‬
‫זה היה כמו היריון שממנו עומדת להיוולד רבקה חדשה‪ .‬לא ריבה‪ ,‬כמו‬
‫שאומרים הרוסים‪ ,‬אלא רבקה‪ ,‬כפי שכתוב בתעודת הלידה שלי‪ .‬היא עוד לא‬
‫מפותחת לגמרי‪ ,‬אבל התהליך נמשך‪ .‬אדם שעבר שטיפת מוח קומוניסטי הוא‬
‫גוסס‪ ,‬ואילו האדם החדש עומד לצאת לאור העולם‪.‬‬
‫ניסיתי לעשות סדר במאבק הפנימי בין הראש לבין הלב‪ .‬כאדם רציונלי‬
‫חיפשתי בסיס רעיוני להישען עליו‪ .‬הגעתי למסקנה פשוטה‪ :‬לכל אדם יש‬
‫סממנים המאפיינים אותו‪ .‬לצד סממנים כמו גיל‪ ,‬מין‪ ,‬גובה‪ ,‬צבע העיניים‬
‫וכדומה‪ ,‬יש גם סממן הלאום‪ .‬אי‪-‬אפשר להיות "סתם אדם"; כל אחד הוא‬
‫אנגלי‪ ,‬צרפתי‪ ,‬פולני‪ ,‬רוסי‪ ,‬יהודי‪ .‬זה חלק מזהותו‪ .‬הרי גם אני‪ ,‬ללא קשר‬
‫להשקפותיי‪ ,‬לא הייתי "כמו כולם" בכפר הסיבירי‪ ,‬גם כשהשתדלתי‪ .‬תמיד‬
‫הייתי שונה מהסביבה הרוסית‪.‬‬
‫כבר לפני שנים‪ ,‬ליתר דיוק — משנת ‪ ,1949‬מעידן קמפיין "הקוסמופוליטים"‪,‬‬
‫נפערו סדקים עמוקים ביחסי לאידיאולוגיה הסובייטית‪ .‬אחרי חשיפת פשעי‬
‫סטלין‪ ,‬שהם בעיניי פשעים של המשטר כולו‪ ,‬הפלטפורמה האידיאולוגית‬
‫הסדוקה נשברה לחתיכות‪ .‬זמן מה עוד ניסיתי להיאחז בשברים כדי לא‬
‫להישאר ללא יסוד רעיוני כלשהו‪ ,‬אך הכול התפורר לי בידיים‪ .‬התחלתי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪233‬‬

‫להבין שמבחינות רבות המציאות מנוגדת באופן קוטבי לקו הרעיוני הרשמי‪.‬‬
‫למשל בשאלת המדיניות כלפי עמים שונים המאכלסים את ברית המועצות‪:‬‬
‫אם להשתייכות הלאומית של אדם אין שום חשיבות‪ ,‬מדוע קיים סעיף‬
‫"לאום" בפספורטים? סעיף מספר חמש הידוע לשמצה‪ ,‬גרם סבל כה רב‬
‫ליהודים‪ ,‬וסביבו סופרו כמה בדיחות בסגנון‪" :‬החתן גם יפה‪ ,‬גם חכם‪ ,‬גם‬
‫אדיב — רק סעיף חמש אצלו עקום!" מה קרה פה? בקביעת לאומיותו של‬
‫אזרח השלטונות נהגו בליברליות כביכול‪ ,‬אך למעשה במגמתיות ברורה‪.‬‬
‫נער בן שש‪-‬עשרה שמקבל את התעודה הראשונה בחייו‪ ,‬יכול להכריז שהוא‬
‫רוסי — ואיש לא יתנגד לרשום אותו כרוסי‪ .‬יש לי ידידה‪ ,‬שסיפרה בבדיחות‬
‫הדעת‪" :‬אבי פולני‪ ,‬אמי גרמניה‪ ,‬ואילו אני רוסייה‪ .‬הכיצד? כך אמרתי לפקיד‬
‫במשרד לרישום האוכלוסין!" גם יהודים רבים נרשמו כרוסים‪ ,‬במיוחד ילדים‬
‫ממשפחות מעורבות‪ .‬לא היו מקרים שרוסים ביקשו להירשם כבני לאום אחר‪.‬‬
‫היה ברור‪ :‬המגמה היא שיהיו כמה שיותר רוסים וכמה שפחות בני לאומים‬
‫אחרים‪ ,‬במיוחד יהודים‪ .‬להיות רוסי זה כבוד‪ ,‬כדאי מאוד להסתפח לאומה‬
‫הרוסית הגדולה‪ .‬אמנם כולם שווים‪ ,‬אך יש שווים יותר‪.‬‬
‫כאשר יהודי לטביה הרימו ראש וגילו כבוד עצמי ומודעות לאומית‪ ,‬גם‬
‫הלטבים שינו את יחסם אליהם‪ .‬אדם שמכבד את עצמו זוכה לכבוד מצד אחרים‪.‬‬
‫שנה ‪ 1966‬התקרבה לקצה‪ .‬מתחילת שנת ‪ 1967‬היינו אחוזי דאגה ופחד‬
‫באשר לגורלה של המדינה היהודית‪ .‬ההתקפות על ישראל בעיתונות הגיעו‬
‫לרמת חריפות חסרת תקדים‪ .‬העיתונים פרסמו את נאומיו של נאצר‪ ,‬שבהם‬
‫התפאר בעצמת צבאו והבטיח לפטרוניו במוסקבה שבקרוב "יושמד מאחז‬
‫האימפריאליזם האמריקני במזרח התיכון"‪ ,‬ואילו הפטרונים הגיבו בפרשנות‬
‫מלאת שמחה לאידה של ישראל‪ .‬השלטון המרכזי במוסקבה היה משוכנע‬
‫שההתעוררות המסוכנת של יהודי ברית המועצות היא פועל יוצא לקיומה של‬
‫ישראל‪ ,‬וציפה בקוצר רוח להיעלמות הגורם "המסית" מהמפה‪ .‬כל זה השתלב‪,‬‬
‫בצורה אירונית‪ ,‬בקיום יחסים דיפלומטיים עם ישראל ובשהותו של שגריר‬
‫סובייטי בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫לכולם היה ברור שמתקרבת מלחמה‪ .‬כל מדינות הליגה הערבית הבטיחו‬
‫לנאצר תמיכה מלאה‪ .‬לפי ההיגיון הישר‪ ,‬המדינה הקטנטונת והצעירה לא‬
‫תוכל לעמוד נגד האויב רב העוצמה הקם עליה‪ .‬חשבנו‪ ,‬בכאב רב‪ ,‬שגורלה של‬
‫ישראל נחרץ‪.‬‬
‫בחודש מאי אימא כתבה שאחד האחיינים שלה בארצות הברית‪ ,‬בן אחותה‬
‫הבכורה ז"ל‪ ,‬הזמין אותה ואת אבא לביקור ואף שלח להם כרטיסי טיסה‪.‬‬
 ‫‪ | 234‬רבקה רבינוביץ‬

‫בימים הקרובים הם יטוסו לבולטימור‪ ,‬שם מרוכזים רוב הקרובים – בני הדור‬
‫השני‪ ,‬ילידי אמריקה‪.‬‬
‫מהאחים ומהאחיות של אימא שהיגרו לארה"ב בצעירותם‪ ,‬נותר בחיים רק‬
‫צעיר האחים יעקב‪ ,‬אותו הדוד שעזר לנו רבות בזמן המלחמה ואחריה‪ .‬חלומה‬
‫של אמי היה להיפגש אתו; אלא שדברים בלתי‪-‬ניתנים להבנה קרו לדוד באותה‬
‫תקופה‪ .‬אחרי שהוריי השתקעו בישראל‪ ,‬הוא כתב להם אולי מכתב אחד או‬
‫שניים — ואז ניתק את היחסים עמם לגמרי‪ .‬אימא הייתה המומה‪ ,‬התחננה‬
‫שיסביר לה מה קרה‪ ,‬אך לא זכתה לתשובה‪ .‬איני חושבת שאימא כתבה משהו‬
‫שהעליב אותו; הבעיה הייתה בו‪.‬‬
‫כמה שנים לפני ביקורם של הוריי באמריקה הוא עשה כמה מעשים מוזרים‪:‬‬
‫עזב את בולטימור‪ ,‬עבר לעיר צ'רלסטון שבמדינת אינדיאנה‪ ,‬קנה שם בית‬
‫וניתק את היחסים עם כל הקרובים — פרט לאחיין זה שהזמין את הוריי‪ ,‬וגם‬
‫אתו התכתב בקושי‪ .‬עם הזמן הפסיק את ההתכתבות‪ .‬הוא אפילו נטש את‬
‫מקצועו כרופא והחל לעסוק בחיבור מילונים של טרמינולוגיה רפואית‪ .‬בתחום‬
‫זה הוא הצליח מאוד‪ ,‬המילונים שלו הפכו לשם דבר והוא התפרסם והתעשר‪,‬‬
‫אך לא שינה את סגנון חייו המתבודד‪.‬‬
‫אימא קיוותה להשלים אתו‪ ,‬זאת הייתה בעצם מטרתה העיקרית בטיסתה‬
‫לאמריקה‪ ,‬אך הקרובים בבולטימור אמרו לה שהסיכויים לכך קלושים‪.‬‬
‫התברר שהם צדקו‪ .‬כשאימא התקשרה אל אחיה מביתו של אחיינה‪ ,‬תגובתו‬
‫הייתה קצרה‪" :‬אני לא יכול לנסוע אליכם ואתם לא יכולים לבוא אליי"‪.‬‬
‫הדוד יעקב היה תמיד אדם יוצא דופן‪ .‬לדעתי‪ ,‬הוא סבל מבעיות נפשיות‬
‫שהחמירו במרוצת השנים והפכו למחלה‪ .‬הוא חי בבדידות‪ ,‬נטה לדיכאונות‪.‬‬
‫במכתבים המעטים ששלח לאחיינו כינה את עצמו "‪."Mister X‬‬
‫הצטערתי על כאבה ועל אכזבתה של אמי; היא הבינה שאיבדה גם את אחיה‬
‫האחרון שהיה עדיין בחיים‪ .‬אך עיקר דאגותינו היו נתונות באותם הימים‬
‫לאיום על ישראל‪ .‬מאז שכוחות האו"ם שהיו פרוסים בסיני כמחיצה המפרידה‬
‫בין מצרים לבין ישראל‪ ,‬הסתלקו משם לפי דרישתו של נאצר‪ ,‬היה ברור‬
‫שהמלחמה עומדת על הסף‪.‬‬
‫במכתביי לאימא התחננתי שלא יחזרו לישראל‪" :‬הרי יש לכם באמריקה‬
‫קרובים רבים כל כך‪ ,‬לא ייתכן שאיש מהם לא ייתן לכם מקום בביתו‪ ,‬כמקלט‬
‫מהמלחמה! לא די בסבל שעברתם במלחמה אחרת? את ההכנסה מדמי‬
‫השכירות ניתן להעביר אליכם לשם‪ ,‬לא תהיו תלויים כלכלית באף אחד!"‬
‫שלחתי כמה מכתבים ברוח זאת — ואלו אימא לא ענתה אף במילה אחת על‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪235‬‬

‫התחנונים שלי‪ .‬הייתי עדיין‪ ,‬למרות הזיקה שלי לישראל‪ ,‬יהודייה גלותית‪.‬‬
‫יהודי גלותי יכול בקלות להעביר את מקום מגוריו מארץ אחת לאחרת —‬
‫הרי גם זאת וגם זאת אינה ארצו‪ .‬מאוחר יותר הבנתי שהוריי השתנו‪ ,‬הפכו‬
‫ישראלים‪ .‬את גאוות ההשתייכות לארץ לא ימירו בשום חדר ובאף ארמון‬
‫במדינה זרה‪.‬‬
‫והנה היא פרצה — המלחמה שכל תכליתה מבחינת האויב הייתה השמדתה‬
‫של המדינה היהודית הקטנטנה‪ .‬האם התקווה בת האלפיים עומדת להימוג?‬
‫התכוננו לגרוע ביותר‪ .‬סיכוייה של ישראל לשרוד נראו לנו אפסיים‪.‬‬
‫במשך היומיים הראשונים של המלחמה הרדיו והעיתונות היו מלאי דיווחים‬
‫צעקניים על "הכוחות הערביים האמיצים שמכים קשות בתוקפנים הישראלים"‪.‬‬
‫בדיווחים אלה לא היו שום פרטים קונקרטיים — לא על מקום הקרבות‪ ,‬לא על‬
‫עומק התקדמותם כביכול של צבאות הערבים‪ ,‬לא על אבדות‪ .‬רק סיסמאות‬
‫על הניצחון הקרוב‪ ,‬שנשמעו‪ ,‬בהעדר פרטים‪ ,‬היסטריות ומזויפות‪.‬‬
‫ביום השני או השלישי למלחמה‪ ,‬כשהמצב עדיין היה מעורפל‪ ,‬מנהל היצור‬
‫שלנו ז' נכנס כהרגלו לחדר המגיהות לשתות קפה‪ .‬במשמרת היינו שלוש‪ ,‬אני‪,‬‬
‫יהודייה נוספת בשם פרידה ובחורה לטבית‪ .‬הרדיו היה פתוח‪ ,‬הטינו אוזנינו‬
‫לחדשות‪ .‬עדיין קשה היה להבין מה המצב לאשורו‪ ,‬אך הטון הצוהל של‬
‫הדיווחים התמתן משהו‪ ,‬הפך יבש ולקוני‪.‬‬
‫— מאזינים לחדשות? אמר ז'‪ ,‬ונדמה היה לי כי נימת אירוניה נשמעה בקולו‪.‬‬
‫תיזהרו‪ ,‬שלא תפספסו שגיאות בהגהה!‬
‫— למה שנפספס שגיאות? שאלתי כבדרך אגב‪ ,‬עושה את עצמי כלא‪-‬מבינה‬
‫את הרמז‪.‬‬
‫— נו‪ ,‬בוודאי תתרגשי כשתשמעי שהמדינה שלך נפלה! ענה באדישות‪ ,‬כאילו‬
‫מדובר בחפץ שנפל מהשולחן‪.‬‬
‫— המדינה שלי? הלא היא גם המדינה שלך‪ ,‬לא כן? המדינה שלנו!‬
‫— מה פתאום שלי? המדינה שלי היא לטביה הסובייטית!‬
‫לא זוכרת אם הייתה לי אי‪-‬פעם מתקפת זעם שכזאת‪ .‬בדרך כלל אני מאוזנת‬
‫ושולטת ברגשותיי‪ .‬אך יהודי שמדבר כך על נפילתה האפשרית של מולדתנו‬
‫ההיסטורית? לא במקרה לא מזכירים את שמו ואת שם אביו באספות — הוא‬
‫מתבייש ביהדותו‪ ,‬מתנער ממנה! עכשיו הייתי בטוחה בזה‪ .‬הרגשתי שכל הדם‬
‫עולה לראשי‪ ,‬שכולי רותחת‪ .‬קמתי ממקומי‪.‬‬
‫— המדינה שלי לא תיפול! צעקתי‪ .‬דחף פנימי שאינו בר‪-‬כיבוש גרם לי‬
‫לפצוח בשיר‪:‬‬
 ‫‪ | 236‬רבקה רבינוביץ‬

‫כל עוד בלבב‪ ,‬פנימה‬

‫נפש יהודי הומייה‪...‬‬
‫גם פרידה‪ ,‬המגיהה השנייה במשמרת‪ ,‬קמה ממקומה‪ .‬ז' שהיה המנהל שלנו‬
‫אך גם מזכיר הסניף המפעלי של המפלגה‪ ,‬לא יכול היה לשאת זאת‪ .‬עוד‬
‫ילשינו עליו שהשתתף בהפגנה ציונית!‬
‫— הפסיקי! זרק לי‪ ,‬ומיהר לעזוב את החדר‪.‬‬
‫ואילו אני שרתי את "התקווה" עד הסוף‪ ,‬בגרסתה הישנה‪:‬‬
‫עוד לא אבדה תקוותנו‪,‬‬
‫התקווה הנושנה –‬
‫לשוב לציון‪ ,‬ארץ אבותינו‪,‬‬
‫עיר‪ ,‬בה דוד חנה‪.‬‬
‫רק אחרי שסיימתי‪ ,‬התיישבנו פרידה ואני במקומותינו ושבנו לעבודה‪.‬‬
‫העמיתה הלטבית הסתכלה עלינו ביראת כבוד‪.‬‬
‫ביום הרביעי למלחמה טון הדיווחים בעיתונות וברדיו השתנה בצורה קוטבית‪.‬‬
‫את מקומה של הצהלה והשמחה לאיד תפסה פניקה‪ .‬המקום המרכזי בדיווחים‬
‫הוקדש לפנייתה של ממשלת ברית המועצות למועצת הביטחון בדרישה‬
‫להפסקת האש‪ .‬הם גם קראו לממשל ארצות הברית להצטרף לדרישה זאת‪.‬‬
‫דווח גם על התגבורת שעיראק שלחה "לכוחות הערביים האמיצים"‪.‬‬

‫אמא ואבא ליד צריף מס' ‪ 333‬במעברת בת‪-‬ים‬

‫דרך שלושה משטרים | ‪237‬‬

‫עצם הדרישה להפסקת אש דיברה בעד עצמה‪ .‬הסובייטים לא היו יוצאים‬

‫בדרישה כזאת על רקע ניצחונות מזהירים של הצד הנתמך על‪-‬ידיהם‪.‬‬
‫היהודים שהיו נואשים נשמו לרווחה‪ .‬השתדלנו לדלות יותר פרטים משידורי‬
‫"קול ישראל" ו"קול אמריקה"‪ .‬זה לא היה קל‪ ,‬כי הסובייטים הפעילו משגרים‬
‫בעלי עוצמה רבה ששיבשו את השידורים‪ .‬גם קודם היו עושים זאת‪ ,‬במיוחד‬
‫כלפי "קול אמריקה"‪ ,‬אך בעוצמה פחותה‪ .‬בכל זאת הצלחנו לקלוט פרטים על‬
‫כיבוש סיני‪ ,‬הגדה המערבית וירושלים המזרחית‪ .‬ידענו שהקרבות נמשכים‬
‫בגזרה הסורית‪.‬‬
‫כבר לא דאגנו לגורלה של ישראל‪ .‬ציפינו בקוצר רוח לידיעות על התוצאות‬
‫הסופיות של המלחמה‪ .‬נודע לנו שישראל כבשה את הרמה הסורית‪ ,‬שקיבלה‬
‫את השם רמת הגולן‪ ,‬ואת הר החרמון‪.‬‬
‫תגובות מוסקבה היו נזעמות‪ .‬ברית המועצות הודיעה על ניתוק היחסים‬
‫הדיפלומטיים עם ישראל‪ .‬מובן שכך עשו כל מדינות "הגוש המזרחי"‪,‬‬
‫המריונטות שלה‪ ,‬וגם רוב "גוש המדינות הבלתי‪-‬מזדהות"‪ ,‬שהיו למעשה‬
‫מזדהות מאוד — עם ברית המועצות‪ .‬שומו שמיים‪ :‬היהודים החוצפנים לא זאת‬
‫בלבד שלא נתנו להשמידם — הם עוד העזו לכבוש אדמות ערביות ולהגדיל את‬
‫שטח מדינתם התוקפנית פי כמה!‬
‫צהלנו בגלוי‪ .‬הלטבים היו לצדנו‪ .‬לא שהם התאהבו פתאום ביהודים‪ ,‬אך הם‬
‫כל כך שנאו את הרוסים‪ ,‬שאימצו את הכלל "האויב של האויב שלי הוא ידידי"‪.‬‬
‫יתר על כן – הם ראו ביהודים דוגמה מעודדת לחלומם על עצמאות ארצם‪ .‬הנה‪,‬‬
‫גם עם קטן מסוגל לעמוד מול קואליציה הנתמכת בידי מעצמה – ולנצח‪.‬‬
‫היו גם תגובות אחרות — לא עוינות‪ ,‬אלא סקפטיות‪ .‬פועל אחד בדפוס‬
‫שלנו אמר לי‪" :‬יהודים מעולם לא היו פייטרים‪ .‬בוודאי האמריקנים לחמו שם‬
‫במקומם"‪.‬‬
‫נהיינו פופולריים מאוד‪ .‬במסעדות של ריגה ועיר הקיט הסמוכה יורמלה‬
‫אנשים רקדו לצלילי "הבה נגילה"‪ ,‬שרו את השיר בכל מקום ולא רק יהודים‪.‬‬
‫גם אנחנו במפגשים חברתיים שרנו אותו‪ ,‬וחברתי הרוסייה ובעלה הצטרפו‪.‬‬
‫השיר הקרין כל כך הרבה שמחת חיים שלא היה צורך במילים כדי לאהוב אותו‪.‬‬
‫גם שירים יהודיים אחרים‪ ,‬ביידיש וגם בעברית‪ ,‬הפכו פופולריים והושרו‬
‫בכל מקום ובכל הזדמנות‪" :‬יידישע מאמע"‪" ,‬מיין שטעטעלע בעלז"‪,‬‬
‫"טומבללייקה"‪ .‬בשמחת תורה התאספו המוני יהודים בבית הכנסת היחיד‪,‬‬
‫מילאו את הסמטאות הסמוכות‪ ,‬הצעירים שרו ורקדו ברחובות‪ .‬ראיתי בקרב‬
‫ההמון הזה אנשים שאף פעם לא הייתי מנחשת שהם יהודים‪.‬‬
 ‫‪ | 238‬רבקה רבינוביץ‬

‫עם כל מילות גנאי וההשמצות שהשלטונות המטירו על ישראל ועל הציונות‬

‫גאוותנו רק התעצמה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬עוינות השלטון לישראל הולידה בנו שנאה עזה‬
‫כלפי המדינה שבה אנחנו חיים‪ .‬זאת הייתה האווירה בחוגים חברתיים רחבים‪.‬‬
‫ברור שלא כל היהודים היו שותפים לאותן הרגשות‪ .‬היו מקורבים לשלטון‪,‬‬
‫היו מתנגדים אידיאולוגיים לרעיון הציוני ולכל הקשור לישראל; והיו גם‬
‫יהודים אדישים‪.‬‬
‫אילו ברית המועצות הייתה נוקטת עמדה ניטרלית כלפי הסכסוך בין ישראל‬
‫ושכנותיה‪ ,‬הרגשתנו אולי הייתה שונה‪ .‬אך במצב שנוצר הפכנו לצד בסכסוך‪,‬‬
‫בעוד המדינה הסובייטית נמצאת בצד הנגדי‪ .‬הרגשנו שבויים בידי האויב‪.‬‬
‫ומהו רצונו העיקרי של שבוי? לברוח! להשתחרר! אלא שהשלטון לא מרפה‬
‫מאחיזתו האיתנה‪ .‬המועקה נעשתה בלתי‪-‬נסבלת‪.‬‬
‫אחרי מלחמת ששת הימים התגבשו במוסקבה ובארצות הבלטיות קבוצות‬
‫פעילים למען חופש עלייה‪ .‬הן התחילו לפעול במסגרת תנועת הדיסידנטים‬
‫שדרשו דמוקרטיזציה כללית‪ .‬אך בתקופה הזאת‪ ,‬בסוף שנות השישים‪ ,‬הפכו‬
‫לתנועה נפרדת‪ ,‬שהתרכזה בעיקר בחופש יציאה ליהודים‪ .‬שידאגו אחרים‬
‫לדמוקרטיזציה בתוך ברית המועצות — היהודים כבר אינם שותפים למאבק‬
‫זה‪ .‬יש להם חזית מאבק משלהם‪.‬‬
‫בתקופה זאת שמעתי לראשונה את המילים‪"!Let my people go" :‬‬
‫שמקורם בתורה‪ .‬המילים האלה היו בפי כול‪ ,‬הן תורגמו לשפות רבות‪ ,‬נכללו‬
‫בשירים שהפכו ללהיטים‪ ,‬גדולי זמרי העולם שרו אותן‪ .‬בכל מקום שאליו‬
‫הגיעו משלחות או להקות אמנים מברית המועצות‪ ,‬הן נתקלו במפגינים‬
‫הנושאים כרזות עם הסיסמה‪ ."!Let my people go" :‬לעתים קרובות‬
‫הנציגים והאמנים הסובייטיים נקלעו למצבים מביכים מאוד ואף נאלצו לבטל‬
‫את הופעותיהם‪.‬‬
‫שער הברזל התנדנד‪ ,‬אך לא נפתח עדיין‪ ,‬אלא במקרים מיוחדים‪.‬‬
‫השלטונות נבהלו מהלחץ הבלתי‪-‬צפוי הזה ואיבדו את ביטחונם העצמי‪ .‬קודם‬
‫הם היו בטוחים שהלאומים השונים החיים תחת ידם הכבדה "יתבייתו" ולא‬
‫יעזו להרים קול זעקה‪ .‬בבהלה התחילו לארגן "מכתבים של יהודים מיוחסים"‪,‬‬
‫המגנים את תופעות "ההתבדלות הלאומנית"‪ .‬נציגי השלטון פנו ליהודים‬
‫בעלי שם מתחומי המדע והאמנות ודרשו מהם לתמוך בחתימתם במכתבים‬
‫המפוברקים‪ .‬הדבר הפך למבחן קשה ליהודים מפורסמים‪ :‬הם נאלצו לבחור בין‬
‫הגינות אישית לבין הסיכון לאבד את מעמדם‪ ,‬את מפעל חייהם ואף את מקור‬
‫פרנסתם‪ .‬הכול ידעו — השלטון יודע להפיל אנשים במהירות בזק מהפסגה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪239‬‬

‫לבור עמוק של עוני ושכחה‪ .‬רבים בחרו לחתום ולהדוף את פני הסכנה‪ .‬אך היו‬
‫גם שעמדו איתן וסירבו לחתום‪.‬‬
‫לא היו בפינו מילות גנאי כלפי אלה שחתמו‪ .‬ריחמנו עליהם‪ ,‬על התפקיד‬
‫המשפיל שנאלצו למלא‪ .‬אנחנו‪ ,‬היהודים שגמרו אומר לעזוב‪ ,‬ידענו שהם‬
‫חתמו בעל כורחם‪ .‬ידענו גם כמה מר יכול להיות גורלו של אדם נרדף ומוחרם‬
‫בברית המועצות‪ .‬אין רחמים או התחשבות בתרומתם רבת השנים למדינה‪.‬‬
‫מי שקם נגד הגולם פשוט מחוסל – ואלה היו אנשים שהיה להם מה להפסיד‪.‬‬
‫וחשוב מכול‪ :‬המכתבים הללו ממילא לא השפיעו על אף אחד‪ .‬הם רק הגבירו‬
‫את שנאתם של היהודים למשטר ואת נחישותם לעזוב‪.‬‬
‫סוג אחר של יצירות התעמולה הסובייטית נגד העלייה היו "מכתבים‬
‫מישראל" ובהם סיפורי זוועה על החיים הקשים בארץ ועל רצון הכותב לחזור‬
‫לחיבוקם החם של הסובייטים‪ .‬גם אותי ניסו לגייס לפברוק אחד המכתבים‬
‫מסוג זה‪.‬‬
‫יום אחד "מאמה"‪ ,‬המנהלת שרה גורביץ'‪ ,‬הזמינה אותי ללשכתה‪ ,‬סימנה לי‬
‫לשבת ופתחה בשורת שאלות על הוריי‪.‬‬
‫— שמעתי שהוריך נסעו לישראל‪ ,‬אמרה בחיוך מתקתק‪ ,‬שזיכה אותה בכינוי‬
‫האירוני "מאמה"‪ .‬ספרי לי‪ ,‬מה הם כותבים?‬
‫עניתי‪ ,‬בלי לחשוד במשהו‪ ,‬שיש להם קשיים‪ ,‬כמו לכל אחד שמנסה‬
‫להתאקלם במקום חדש‪.‬‬
‫חיוכה נעשה עוד יותר מתוק‪.‬‬
‫— כן‪ ,‬אמרה‪ ,‬אנשים רבים נוסעים‪ ,‬נוטשים את כל מה שהיה להם‪ ,‬חושבים‬
‫ששם הכול דבש ונתקלים בקשיים‪.‬‬
‫החלפנו עוד כמה משפטים חסרי חשיבות‪ ,‬ואז היא ניגשה ישר לעניין‪.‬‬
‫— את כבר יודעת ממכתביהם שהחיים בישראל קשים מאוד‪ .‬לכן אני מצפה‬
‫שתעזרי לנו להסביר לאנשים שהם עושים טעות בעזבם את המדינה!‬
‫הבנתי שהיא טמנה לי מלכודת‪ .‬נבהלתי‪.‬‬
‫— כשאת אומרת "לעזור לנו"‪ ,‬למי את מתכוונת? שאלתי‪ .‬למי בדיוק אני‬
‫אמורה לעזור?‬
‫— את הרי יודעת שבין יהודי ריגה התפשטו לאחרונה רעיונות לאומניים ואף‬
‫ציוניים‪ .‬אנחנו הקומוניסטים נאבקים נגד הזרם הזה שרק מאמלל את האנשים‪.‬‬
‫אם תעזרי לנו‪ ,‬יהיה זה לטובת האנשים ולטובת המדינה‪.‬‬
‫— אינני אישיות מפורסמת בעלת השפעה‪ ,‬ניסיתי להתחמק‪ .‬לאיזו מין עזרה‬
‫את מתכוונת?‬
 ‫‪ | 240‬רבקה רבינוביץ‬

‫— לדבר פשוט ביותר‪ .‬את יכולה לכתוב מכתב או כמה מכתבים בשם הוריך‪,‬‬
‫לתאר את הקשיים שלהם בישראל ולסיום להביע חרטה על הצעד שעשו‪ .‬אם‬
‫את מתקשה לחבר טקסט כזה‪ ,‬יעזרו לך‪.‬‬
‫קמתי מהכיסא‪ .‬אמרתי‪:‬‬
‫— הוריי לא מצטערים שנסעו‪ .‬על רוב הקשיים של התאקלמות הם כבר‬
‫התגברו‪ .‬היום הם מסודרים לא רע‪ .‬אם הייתי כותבת מכתב כזה‪ ,‬היה זה שקר‬
‫מוחלט‪ ,‬ועוד בשמם‪ .‬הם לא היו סולחים לי על ניצול שמם לרעה‪ .‬אין שום‬
‫סיבה שאכתוב מכתב כזה‪.‬‬
‫החיוך אזל מפניה‪ ,‬כמו גיר שנמחק מלוח הכיתה בבית ספר‪ .‬בטון ענייני ויבש‬
‫היא הביעה תקווה שאני עוד אשנה את דעתי‪ .‬אמרתי שאחשוב על זה‪ .‬לא‬
‫רציתי להיות בוטה‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬היא המנהלת שלי‪ .‬לא רציתי לאבד את מקום‬
‫עבודתי‪ .‬אך שתינו הרגשנו שאלה סתם מילים‪ .‬העניין סגור‪.‬‬
‫בריגה‪ ,‬כמו בערים גדולות אחרות‪ ,‬פעל משרד מיוחד לענייני הגירה ורישום‬
‫אזרחים זרים המגיעים למדינה‪ .‬שמו היה ‪( OVIR‬ראשי תיבות המילים "משרד‬
‫לוויזות ולרישום נכנסים")‪ .‬אזרח שמבקש להגר חייב לפנות אל המשרד הזה‪.‬‬
‫לפי הנוהל‪ ,‬המהגר חייב להמציא הזמנה מתושבי המקום שאליו הוא עומד‬
‫להגיע‪ ,‬רצוי מקרובים ממדרגה ראשונה‪ .‬בלי הזמנה כזאת איש לא ידבר אתו‪.‬‬
‫אחרי שיציג את ההזמנה הקרואה "ויזוב"‪ ,‬הפקיד ייתן למבקש טפסים רבים‬
‫למילוי ויסביר אילו מסמכים נוספים עליו להביא‪ :‬קורות חיים‪ ,‬תיאור אופי‬
‫ממקום עבודתו או ממקום לימודיו ועוד כל מיני אישורים‪ .‬התיק המכיל את‬
‫כל הניירת נשלח למוסקבה‪ ,‬ולמבקש נותר רק לחכות לתשובה – חיובית או‬
‫שלילית‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬בפדרציה הרוסית של היום‪ ,‬למרות חופש יציאה ממנה‪ ,‬משרדי ‪OVIR‬‬
‫עדיין קיימים ופעילים מאוד‪ .‬בביקורי בסנט‪-‬פטרסבורג לפני כמה שנים‬
‫נאלצתי לגשת לשם‪ ,‬לעמוד בתור‪ ,‬להודיע שהגעתי‪ ,‬למלא המון טפסים‬
‫ולשלם אגרה מגוחכת של כמה רובלים‪ .‬את האגרה יש לשלם בבנק ממשלתי‪,‬‬
‫שם שוב צריך למלא המון טפסים ואז לשוב למשרד ההגירה‪ ,‬להביא לפקידה‬
‫את הקבלה על התשלום‪ .‬לפני היציאה שוב צריך לגשת ל‪ ,OVIR-‬לעמוד‬
‫בתור ולמלא טפסים‪ .‬כל זה בקשר לביקור בן שבועיים‪ .‬יחד אתי עברה את דרך‬
‫הייסורים הזאת הידידה שאירחה אותי בביתה‪.‬‬
‫שאלתי את הפקידה שלא הייתה מסבירה פנים כלל מה היה קורה אילו לא‬
‫הייתי באה אליה‪ ,‬והיא ענתה‪ ,‬שבלי אישור מה‪ OVIR-‬לא היו נותנים לי‬
‫לעלות למטוס‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪241‬‬

‫רצינו להגיש בקשה לעלייה‪ ,‬אך עמד בפנינו מכשול בירוקרטי בל יעבור‪:‬‬
‫לא היה לנו "ויזוב"‪ ,‬הזמנה מישראל‪ .‬יהודים רבים הגישו; אף שרובם קיבלו‬
‫סירוב‪ ,‬המטרה הייתה ליצור לחץ‪ ,‬להראות לשלטונות שנגמר הרומן בינם לבין‬
‫היהודים‪.‬‬
‫לא היה לי "ויזוב"‪ ,‬כי הוריי לא רצו לשלוח לנו אותו‪ .‬הדבר האחרון שאיחלו‬
‫לעצמם היה להיות שוב בדירה אחת אתי‪ ,‬עם בעלי ועם ילדינו‪ .‬משום מה‪ ,‬הם‬
‫חשבו שאנחנו לא מתאימים לשום סוג של תעסוקה בארץ ולא נסתדר‪ ,‬רק‬
‫"נשב להם על הראש"‪ .‬די היה להם בפלישתנו לדירתם בריגה; אחרי שנסעו‬
‫כל כך רחוק‪ ,‬הם לא רצו להיקלע שוב למצב דומה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1969‬השלטונות החלו‪ ,‬טיפין‪-‬טיפין‪ ,‬להרשות ליהודים לצאת‪ .‬המחאה‬
‫בפנים המדינה ומחוצה לה גברה מיום ליום; שער הברזל התחיל להיסדק‪.‬‬
‫חמותי הודיה ושתי בנותיה‪ ,‬החתן והנכד קיבלו היתר ונסעו; גם איטה‪ ,‬אחת‬
‫מחברותיי עוד מימי פאראבל‪ ,‬נסעה יחד עם אמה ועם אחיה הנשוי‪.‬‬
‫איטה הייתה זאת שהצליחה לשכנע את הוריי לשלוח לנו הזמנה‪ .‬היא אמרה‬
‫להם (וכתבה גם לי)‪ ,‬שכל משפחה של עולים מקבלת מהמדינה דירה בשכירות‬
‫זולה מאוד‪ ,‬לכן אין שום "סכנה" שנרצה לשבת אצלם ולתפוס חדר בדירתם‪.‬‬
‫גם אותי מכתביה שכנעו‪ ,‬כי פחדתי נורא להפוך שוב לחסרת קורת גג התלויה‬
‫בהורים‪ .‬כתוצאה מהתערבותה קיבלנו את "הויזוב" המיוחל‪.‬‬
‫עברנו‪ ,‬כמו כל העולים בכוח‪ ,‬את התהליך המייגע של הכנת כל הניירות‬
‫הדרושים והגשתם ל‪ .OVIR-‬הפקיד שקיבל את הטפסים שלנו היה סרקסטי‬
‫מאוד‪.‬‬
‫— אתם כפויי טובה‪ .‬הצלנו אתכם מהגרמנים‪ ,‬אמר‪ .‬ועכשיו הבן שלך ילך‬
‫להילחם נגדנו!‬
‫עניתי לו‪:‬‬
‫—ווראשית‪ ,‬הכוונה לא הייתה להצילנו‪ ,‬זה קרה פשוט מכוח הנסיבות‬
‫ההיסטוריות‪ .‬ולגבי הטענה השנייה שלך — האם אתה חושב שברית המועצות‬
‫עומדת לפתוח במלחמה נגד ישראל? כי הרי לא ייתכן שישראל תתקוף את‬
‫ברית המועצות!‬
‫הוא לא ענה לי‪.‬‬
‫אחרי המתנה של חודשיים קיבלנו תשובה שלילית‪ .‬הנימוק היה סטנדרטי‪:‬‬
‫"משרד הפנים אינו רואה סיבה מספקת לכך שמשפחה זאת תעזוב את‬
‫המדינה"‪ .‬רצונו של בן‪-‬אדם‪ ,‬כמובן‪ ,‬אינו מהווה סיבה מספקת‪.‬‬
‫נשארנו עם הרגשה קשה מאוד‪ .‬מצד אחד‪ ,‬תכניתנו נכשלה; מצד שני —‬
 ‫‪ | 242‬רבקה רבינוביץ‬

‫הפכנו "מסומנים" כציונים שרוצים לעזוב‪ ,‬כלומר "לא נאמנים למדינה"‪.‬‬

‫יאשה פחד יותר מכול שישללו ממנו את תפקיד הבריגדיר ויורידו אותו לדרגת‬
‫פועל מהשורה‪ .‬עדה‪ ,‬שכמו כל התלמידים הייתה מגיל ארבע‪-‬עשרה חברת‬
‫"הקומסומול" (ברית הנוער הקומוניסטי)‪ ,‬סבלה מהקנטות בבית הספר‪ .‬לי‬
‫לא היה ממה לחשוש בעבודה‪ :‬היהודים הרבים הביעו הזדהות‪ ,‬לפעמים בגלוי‬
‫ולפעמים בסתר; כך גם הלטבים‪" .‬מאמה"‪ ,‬המנהלת‪ ,‬אמנם הייתה עוינת‪ ,‬אך‬
‫לא תרגמה את עוינותה למעשים ממשיים נגדי‪ .‬אבל היו לא מעט יהודים‬
‫שאחרי קבלת סירוב יציאה איבדו את מקום עבודתם‪.‬‬
‫לא אטען שהפכתי כבר בשלב זה לציונית להוטה‪ ,‬פשוט לא יכולתי עוד‬
‫לסבול את המציאות הסובבת אותי‪ .‬נותר בי עדיין שמץ של אמונה כי אפשר‬
‫"לתקן" את המשטר‪ .‬אינטלקטואלים רבים היו שותפים לאשליה זאת ודיברו‬
‫על "סוציאליזם בעל פנים אנושיים"‪ .‬אך אותי כבר לא עניין מה יקרה בברית‬
‫המועצות‪ ,‬זה היה עניינם של הדיסידנטים‪ ,‬שנאבקו על זכויות האזרח בארצם‪.‬‬
‫אני כבר לא הרגשתי שייכת‪ .‬את האשליה הרסה כליל הדריסה האכזרית‬
‫ב"אביב של פראג" על‪-‬ידי הטנקים הסובייטיים‪.‬‬
‫יהודים רבים בריגה קיבלו סירובים על בקשתם לעזוב את ברית המועצות‬
‫באותה שנה‪ .‬השלטונות‪ ,‬משום מה‪ ,‬לא רצו להיפרד מהיהודים‪ ,‬אף שרדפו‬
‫אותם והתעמרו בהם במשך כל השנים‪ .‬אולי פחדו שלא יהיה להם שעיר‬
‫לעזאזל להעמיס עליו את האשמה על כל כישלונותיהם‪.‬‬
 ‫פרק ‪33‬‬
‫בלי בעל‪ ,‬בלי אבא‬
‫בעוד אני מתייסרת במחשבות על העתיד‪ ,‬בעלי יאשה הטביע את האכזבה‬
‫מניסיון העלייה שנכשל בכמויות גדולות של וודקה‪ .‬כל עוד הוריי היו אתנו‪,‬‬
‫הוא קצת התבייש מהם ושמר על מידת שתייה נסבלת‪ .‬אחרי שעזבו‪ ,‬הוא‬
‫הרגיש חופשי לעשות ככל שעולה על רוחו‪ ,‬ותמיד עלה על רוחו לשתות עם‬
‫חברים‪ .‬לעתים קרובות הם ישבו בבקתה הקטנה בחלקת הגן שלנו‪.‬‬
‫קרה לפעמים שבהיותו שתוי‪ ,‬היה נזכר שהוא אבא וניגש "לחנך" את הילדים‪.‬‬
‫היה דורש להביא את יומני בית הספר‪ ,‬מדפדף בהם ומוצא איזה ציון "מספיק"‬
‫או אפילו "לא מספיק" — ואז הייתה מתחילה ההצגה‪ .‬לא חשוב שזה היה ציון‬
‫מלפני חודשיים — הוא היה פותח בנזיפות ובתוכחות‪ ,‬בעוד הילד שנתפס‬
‫בקלקלתו עומד לפניו ומצטדק‪ .‬כעבור שנים הם סיפרו לי שלעתים אף היה‬
‫מכה אותם‪ .‬עדה פיתחה עוינות בלתי‪-‬מתפשרת כלפי אביה; מישה הקטן היה‬
‫פשרני יותר‪ .‬הוא גם פחד מאביו וגם היה זקוק לו כדמות גברית‪.‬‬
‫התקווה הגדולה שלי לגבי שמירת התא המשפחתי הייתה העלייה לארץ‪,‬‬
‫כי ידעתי שבישראל לא נהוג לשבת עם חברים אחרי העבודה ולשתות‪ ,‬כולם‬
‫הולכים ישר הביתה‪ .‬אחרי שקיבלנו סירוב‪ ,‬גם התקווה הזאת התבדתה‪ .‬ידעתי‬
‫שאני עומדת לפני החלטה קשה‪ .‬דחיתי ודחיתי‪ ,‬כי עם כל המגרעות של‬
‫נישואיי פחדתי מאוד מבדידות‪ .‬גם מישה סיפק לי אירוע שריגש אותי מאוד‪.‬‬
‫הוא התחיל ללמוד באותו בית הספר שבו למדה עדה‪ ,‬ומאוד אהב את המורה‪.‬‬
‫לפי הנוהל הנהוג‪ ,‬מורה שמתחילה ללמד כיתה א'‪ ,‬ממשיכה אתה עד גמר‬
‫בית הספר היסודי‪ ,‬כלומר עד כיתה ד'‪ .‬הכול היה טוב ויפה‪ ,‬עד שנבנה באזור‬
‫מגורינו בית ספר חדש‪ .‬באמצע שנת הלימודים באו מחנכי הכיתות עם רשימות‬
‫של תלמידים שמועברים לבית הספר החדש‪ .‬שני ילדיי נכללו ברשימות אלה‪.‬‬
‫אני משערת שרבים מהתלמידים לא היו מרוצים מההעברה‪ ,‬לא רצו להיפרד‬
‫מהמורים המוכרים ומהחברים לספסל הלימודים‪ .‬אך כולם קיבלו את הדין‪,‬‬
‫ולא עלה בדעתם שאפשר לא לציית‪ .‬כולם‪ ,‬חוץ מבני‪.‬‬
 ‫‪ | 244‬רבקה רבינוביץ‬

‫הוא אהב את המורה‪ .‬הוא לא רצה לעבור‪ .‬אינני יודעת אם הוא הודיע על כך‬
‫בכיתה‪ ,‬אך למעשה הוא פתח במרד נגד רוע הגזרה‪.‬‬
‫הוא לא הלך לבית הספר החדש‪ .‬כל בוקר היה מתייצב בכיתה הקודמת‪ ,‬אלא‬
‫שהמורה הייתה שולחת אותו החוצה‪ ,‬כי הוא כבר לא רשום כתלמיד בכיתתה‪.‬‬
‫אז הוא יצא למסדרון ונעמד ליד הדלת‪ .‬עמד שם‪ ,‬שותק‪ ,‬במשך כל השיעורים‪.‬‬
‫כך זה נמשך יום אחרי יום‪ ,‬כעשרה ימים‪ .‬היה עומד חמש שעות ליד הדלת‬
‫הסגורה וחוזר הביתה‪ .‬ילד קטן נגד כל הממסד הפדגוגי‪ .‬עמד שם בשתיקה‪,‬‬
‫בהתרסה אילמת‪.‬‬
‫קשה לי להבין אילו לבבות היו למורים שראו את המחזה העצוב הזה‪ .‬איך‬
‫לא פנתה המורה למנהל או למועצת המורים של בית הספר‪ .‬איך לא הודיעו‬
‫להורים‪ ,‬לא מבית הספר החדש ולא מהישן‪ ,‬שהילד נעדר מהלימודים במשך‬
‫שבועיים?‬
‫יובל שנים עבר מאז‪ ,‬וגם היום כשאני כותבת על כך‪ ,‬דמעות זולגות לי‬
‫מהעיניים‪ .‬איך לא נצבט לבם של המחנכים מלראות את כאבו של ילד קטן‬
‫העומד אחרי דלת שסגורה לפניו? במשך שעות‪ ,‬יום אחרי יום?‬
‫מי יודע כמה זמן זה היה נמשך‪ ,‬אילולא עבר יום אחד המנהל בפרוזדור‬
‫ואילולא ראה את הילד העומד ליד הדלת‪ .‬תחילה חשב שהמורה הרחיקה‬
‫אותו מהשיעור בגלל הפרת המשמעת‪ .‬הוא התחיל לחקור אותו‪ ,‬וכך התגלתה‬
‫הפרשה‪ .‬הזמינו אותנו לדיון במצב‪.‬‬
‫הסיפור הזה לא הזיז נים בנפשם של המחנכים ודבר לא גרם להם לבטל את‬
‫ההחלטה האכזרית‪ .‬המועצה הפדגוגית עשתה הכול כדי לשבור את הילד‪.‬‬
‫המרד דוכא‪ .‬הוא עבר לבית הספר החדש‪.‬‬
‫אלה הם מורים? הייתי קוראת להם פקידים‪ .‬הם שברו את חדוות הלימודים‬
‫של הילד‪ ,‬הוא כבר לא היה אותו תלמיד טוב לב שרץ בשמחה לבית הספר‪.‬‬
‫הפך כבוי‪ ,‬חסר עניין‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬המורה בכיתה החדשה הענישה אותו על כך שכתב איזה משפט‬
‫ברשלנות‪ ,‬והורתה לו לכתוב בבית את המשפט הזה מאה פעמים‪ .‬תפסתי את‬
‫הראש – לא ייתכן! אני כאדם מבוגר לא הייתי מסוגלת לכתוב איזשהו משפט‬
‫מאה פעמים‪ .‬אפילו לא חמישים פעם‪ .‬היש עוד אמצעי "יעיל" יותר להמאיס‬
‫את הלימודים על תלמיד?‬
‫כל האירועים הללו גרמו לי לדיכאון קשה‪ .‬יחסיי עם בעלי הגיעו לשפל‬
‫המדרגה‪ .‬הוא היה מגיע הביתה במצב שעורר בי שאט נפש‪ .‬אליי הוא התייחס‬
‫בבוז‪ ,‬כנראה על כך שאני עדיין סובלת אותו‪ .‬הרגשתי שאינני יכולה להמשיך כך‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪245‬‬

‫ידידים שעמם התייעצתי הזהירו אותי שאם נתגרש‪ ,‬ייתכן שהמצב יהיה‬
‫עוד יותר גרוע‪ :‬הרי יש לו פרופיסקה בדירה‪ .‬פירוש הדבר שאין לאיש‪ ,‬כולל‬
‫אותי‪ ,‬זכות להכריח אותו לעזוב‪ .‬בתור גרוש הוא ייקח לעצמו חדר אחד בדירה‪,‬‬
‫יהיה חופשי לעשות בו כרצונו‪ ,‬יביא נשים וחברים לשתייה‪" .‬הוא ימרר לך את‬
‫החיים עד כדי כך שאת בעצמך תרצי לברוח – ואין לך לאן!"‪ .‬גם אני פחדתי‬
‫ממצב כזה‪.‬‬
‫ערב אחד שני חברים שלו לשתייה הביאו אותו הביתה‪ ,‬אוחזים בו משני‬
‫הצדדים‪ ,‬כי הוא לא היה מסוגל לעמוד על רגליו‪ .‬כשפתחתי את הדלת‪ ,‬הם‬
‫שחררו את אחיזתם בו והוא פשוט נפל פנימה‪ .‬בנופלו שבר את האף‪ ,‬ראיתי‬
‫שלולית דם קטנה על הרצפה‪ .‬הרגשתי גועל נפש‪ .‬אמרתי לעצמי‪ :‬לא עוד! לא‬
‫מסוגלת לשכב במיטה לידו! ייקח לי חדר? שייקח – לפחות יהיה קיר שמפריד‬
‫בינינו‪.‬‬
‫למחרת ניגשתי לבית המשפט העממי (הערכאה הראשונה) והגשתי בקשת‬
‫גירושין‪.‬‬
‫אמנם בברית המועצות לא היה קשה להתגרש‪ ,‬אך הדבר הצריך זמן וסבלנות‪.‬‬
‫השופטת הזמינה את יאשה לשיחה‪ .‬היא קבעה לנו פסק זמן לניסיון להגיע‬
‫לשלום בית‪ .‬לא ניסינו אפילו; הוא‪ ,‬הגאוותן הנצחי‪ ,‬מעולם לא ביקש להתפייס;‬
‫ואני בוודאי שלא יזמתי פיוס‪ .‬לא דיברנו‪ ,‬חיינו בחדרים נפרדים‪.‬‬
‫היו לו קרובי משפחה בווילנה‪ ,‬בירת ליטא; פעם‪ ,‬בזמנים טובים יותר‪,‬‬
‫התארחנו אצלם‪ .‬יאשה כנראה הודיע להם על המתרחש אצלנו‪ ,‬והם הגיעו‪,‬‬
‫כל המשפחה עם ילדיהם‪ ,‬לעשות שלום בינינו‪ .‬הביאו תקרובת‪ ,‬פתחו שולחן‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי במצב מביך‪ :‬באו אנשים שאירחו אותי בביתם‪ ,‬ועכשיו אני‬
‫צריכה לארח אותם‪ .‬אמנם לא טרחתי לבשל או לאפות‪ ,‬אך נאלצתי לשבת ליד‬
‫השולחן יחד עם האורחים ועם בעלי‪.‬‬
‫לא דיברנו באותו ערב על המשבר ביני לבין יאשה‪ .‬השיחה הייתה על נושאים‬
‫כלליים‪ ,‬כאילו דבר לא קרה‪.‬‬
‫למחרת בבוקר‪ ,‬כשהאורחים יצאו לטייל בעיר ויאשה הלך לעבודה‪ ,‬הילדים‬
‫נעמדו לפניי ודרשו הסברים‪ .‬עדה הייתה נזעמת‪:‬‬
‫— מה זה? את חוזרת בך? השלמת אתו? אם כך הדבר‪ ,‬דעי שאנחנו נעזוב את‬
‫הבית‪ .‬נבקש שיקבלו אותנו לבית יתומים!‬
‫הרגעתי אותם שלא השלמנו‪ ,‬פשוט לא רציתי להעליב את האורחים‪.‬‬
‫בערב הייתה שיחה רצינית‪ ,‬והאורחים הבינו שהמצב בלתי‪-‬הפיך‪ .‬למחרת‬
‫בבוקר הם נסעו הביתה‪.‬‬
 ‫‪ | 246‬רבקה רבינוביץ‬

‫עברה תקופה קשה ומורטת עצבים עד שהיה בידי המסמך המיוחל המאשר‬
‫את הגירושין‪ .‬כשיצאנו מבניין בית המשפט‪ ,‬כבר גרושים‪ ,‬יאשה החליט לשחק‬
‫את תפקיד הג'נטלמן והזמין אותי למסעדה — לארוחת פרידה‪ .‬הוא היה אדיב‬
‫מאוד‪ ,‬כפי שלא ראיתי אותו מזמן‪ .‬אולי רצה לעורר בי רגשות חרטה על כך‬
‫שהחלטתי להתגרש‪...‬‬
‫דיברנו ברוח טובה‪ ,‬כי לא היה כבר טעם לריב‪ .‬שאלתי אותו‪:‬‬
‫— מדוע התנהגת כך שאילצת אותי להתגרש ממך? הרי מאות פעמים‬
‫ביקשתי ממך לא לשתות‪ ,‬ואתה גם מאות פעמים הבטחת‪ ...‬עברנו יחד זמנים‬
‫כל כך קשים‪ ,‬ודווקא עכשיו‪ ,‬אחרי שהסתדרנו פחות או יותר‪ ...‬לא היה לך חבל‬
‫לפרק את המשפחה?‬
‫וזה מה שהוא ענה‪:‬‬
‫— לא ציפיתי שתלכי עד הסוף‪ .‬תמיד חשבתי‪ :‬יש לה שני ילדים‪ ,‬לאן היא‬
‫תלך? אין לה בררה!‬
‫— הנה הסגרת את שורש הבעיה‪ :‬חשבת "יש לה שני ילדים"‪ ,‬אך לא חשבת‬
‫"יש לי שני ילדים"‪ .‬לא הרגשת אחריות כלפיהם‪ .‬מרכז חייך היה בחוץ‪ ,‬לא‬
‫בבית‪.‬‬
‫— ייתכן שאת צודקת‪ ,‬אמר‪ .‬והוסיף‪:‬‬
‫— אהבתי אותך‪ .‬גם עכשיו אני אוהב אותך‪.‬‬
‫הוא כמובן לא עזב את הדירה‪ .‬כנראה לא הייתה לו מאהבת שחיכתה בקוצר‬
‫רוח לגירושיו‪ .‬בתקופת נישואינו הוא לא התעניין במיוחד בנשים – לפחות עד‬
‫כמה שהיה ידוע לי‪ .‬ייתכן שבגד בי פה ושם‪ ,‬אך אהבתו האמתית ורבת השנים‬
‫הייתה "מוסקובסקאיה" – בקבוק וודקה שמחירו היה ‪ 3.07‬רובלים‪ .‬האימרה‬
‫המקובלת בין השתיינים הייתה‪" :‬נתאחד בשלישיה‪ :‬כל אחד זורק רובל‪ ,‬ואת‬
‫שבע הקופיקות כבר נמצא איכשהו"‪ .‬המילים "נתאחד בשלישיה" לא נזקקו‬
‫להסבר נוסף; כך גם הביטוי "נשתה!" מובן שלא מדובר בתה או קפה‪.‬‬

‫הילדים ואני התמקמנו בחדר הגדול והוא בחדר הקטן‪ .‬האזהרות של ידידיי‬
‫התאמתו במידה מסוימת‪ .‬הוא שתה כמה שיכול היה להרשות לעצמו‪ :‬בית‬
‫המשפט הטיל עליו לשלם מזונות לילדים — רבע משכרו‪ ,‬ולכן הכנסתו‬
‫התמעטה‪ .‬הוא היה חוזר הביתה מאוחר בלילה‪ .‬זה היה טוב בשבילי‪ :‬כמה‬
‫שפחות להיתקל זה בזה‪.‬‬
‫לילה אחד‪ ,‬מישה כבר ישן‪ ,‬ואילו עדה שישנה יחד אתי על הספה‪ ,‬לחשה לי‪:‬‬
‫— אימא‪ ,‬נדמה לי שאבא הגיע עם מישהי!‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪247‬‬

‫הקשבתי ושמעתי רעשים והתלחשויות‪ .‬הילדה הייתה נרגשת‪ .‬אמרתי לה‪:‬‬

‫— הירגעי‪ ,‬זה לא ענייננו‪.‬‬
‫— את לא מתכוונת לגרש אותה?‬
‫— לא‪ .‬כשהוא בחדר‪ ,‬לא אפתח את הדלת‪ .‬בינתיים זה החדר שלו‪ ,‬ואלה הם‬
‫חייו‪ .‬בואי נישן‪ ,‬מה לנו ולהם?‬
‫בבוקר הסתכלנו בחלון וראינו אותו יוצא עם אישה‪ ,‬לבושה בפשטות רבה‪.‬‬
‫את פניה לא ראיתי‪ .‬לא הרגשתי צער או קנאה‪ .‬להפך‪ :‬חשבתי שאישה זאת‬
‫כנראה נורא זקוקה לגבר‪ ,‬אם היה לה העוז להיכנס לדירה שבה נמצאים אשתו‬
‫לשעבר וילדיו‪ .‬אולי היא תיקח אותו לביתה‪ ,‬ואז שחרורי משרידי נישואיי יהיה‬
‫שלם‪ .‬אך זה לא קרה‪.‬‬
‫שינוי אחר שלא הייתי מודעת לו‪ ,‬אף שהוא די טיפוסי למצב אחרי גירושין‪:‬‬
‫איבדתי כמעט את כל ידידיי‪ .‬חברינו היהודים‪ ,‬גולים לשעבר‪ ,‬המשיכו במגעים‬
‫רק אתו‪ .‬כולם ידעו שהוא שתיין ולא פעם אמרו לי‪" :‬איך את סובלת אותו?"‪,‬‬
‫אך זה לא הפריע להם להזמין אותו למסיבות ולימי הולדת‪ ,‬בעוד אותי הם‬
‫מחרימים‪ .‬הוא ידע להיות חברה'מן במסיבות‪ ,‬היה עליז‪ ,‬רקד טוב; חוץ מזה‪,‬‬
‫תמיד היה עודף נשים ומחסור בגברים‪ .‬מנשים בודדות הזוגות נרתעו ולא נטו‬
‫להזמין אותן לביתם‪.‬‬
‫לי נותרו כמה ידידים רוסים‪ :‬זוג אחד‪ ,‬אירה שעבדה יחד אתי‪ ,‬בעלה ולדימיר‬
‫(ווֹ לוֹ ְדיָ ה) וגם אחותה של אירה‪ ,‬איינה‪.‬‬
‫בסוף שנת ‪ ,1969‬כמה ימים לפני כניסת השנה האזרחית החדשה‪ ,‬קיבלתי‬
‫מברק מאימא‪" :‬אבא חולה אנוש"‪ .‬ביום ששלחה את המברק אבא כבר לא היה‬
‫בין החיים‪ ,‬אך היא רצתה להכין אותי לאמת המרה בהדרגה‪ .‬כעבור כמה ימים‬
‫קיבלתי אישור למה שחששתי‪ :‬אבא איננו‪.‬‬
‫בן שבעים וארבע היה‪ .‬כחודש לפני מותו עבר ניתוח להוצאת אבנים‬
‫מהכליות‪ .‬כבר התאושש בבית אחרי הניתוח‪ ,‬הרגיש טוב‪ ,‬אלא שקריש דם‬
‫שנוצר כתוצאה מהניתוח נכנס ללבו והכריע אותו‪.‬‬
‫היה לי עצוב מאוד‪ .‬נזכרתי בעבודות הרבות שעשינו יחד בסיביר‪ ,‬איך סחבנו‬
‫את עצי ההסקה מן היער‪ ,‬איך גידלנו ירקות בחלקה שלנו‪ .‬תמיד היה אופטימי‪,‬‬
‫גם במצבים הכי קשים‪ .‬אימא התנגדה לניתוח‪ ,‬ואילו הוא‪ ,‬שסבל מכאבים‬
‫האמין שיש לתקוף את הבעיה ולפתור אותה‪" .‬הוא היה תמיד בעד פתרונות‬
‫רדיקליים"‪ ,‬אמרה אימא מאוחר יותר‪ ,‬כאשר התראינו‪.‬‬
‫מישה בן האחת‪-‬עשרה נשאר הגבר היחיד במשפחה‪ .‬אחי יוסף היה רחוק‪,‬‬
‫בקריה האקדמית בנובוסיבירסק‪ ,‬ועשה שם חיל בעבודתו‪ .‬גל ההתעוררות‬
 ‫‪ | 248‬רבקה רבינוביץ‬

‫היהודית‪-‬ציונית הגיע גם לערי השדה הרחוקות ובמיוחד לקריה האקדמית‪:‬‬

‫אחוז היהודים העובדים שם היה גבוה בהרבה מהממוצע במדינה‪.‬‬
‫כמה שבועות אחרי מותו של אבא הופתעתי כשאחי הודיע שהוא נוסע‬
‫לישראל לבקר את אימא ולתמוך בה באבלה‪ .‬קבלת היתר לנסיעת תנחומים‬
‫היה בעיניי דבר בלתי‪-‬נתפס‪ ,‬בהתחשב בעובדה שהוא עובד במכון מדעי‬
‫"סגור"‪ .‬לאנשים כאלה יציאה מתחום ברית המועצות הייתה כמעט בלתי‪-‬‬
‫אפשרית‪ ,‬מה גם ששער הברזל באותם הימים היה עדיין רחוק מלהיפתח‬
‫לרווחה גם בשביל אנשים "פשוטים"‪.‬‬
‫היו אמנם מקרים בודדים של מתן היתרים לעלייה‪ ,‬אך על היתרים לביקורים‬
‫פרטיים מוגבלים בזמן לא שמעתי אפילו בריגה‪ ,‬שעמדה בחזית המאבק‬
‫לחופש העלייה‪ .‬הרהרתי הרבה בדבר והגעתי למסקנה שיש לאחי קשרים‬
‫מיוחדים עם השלטונות‪ .‬בעתיד הלא‪-‬רחוק ההשערות שלי קיבלו חיזוק נוסף‪,‬‬
‫אף שמהות הקשרים האלה נותרה לעולם מסתורית בעיניי‪.‬‬
‫יחס הקרובים‪ ,‬גם אלה שהתנהגו כלפיי בתחילה בהתנשאות גמורה וראו בי‬
‫בורה שזה עתה ירדה מהעצים‪ ,‬השתנה מאוד‪ .‬השינוי התחיל עוד בזמן שהוריי‬
‫עלו‪ ,‬ואילו עכשיו‪ ,‬כאשר אחי נסע‪ ,‬הפכתי ממש ליקירת השבט‪ .‬צלצלו אליי‪,‬‬
‫התעניינו בשלומי‪ ,‬ביקשו שאזמין את כל המשפחה המורחבת כאשר אחי יחזור‪.‬‬
‫יוסף חזר לריגה כעבור חודשיים‪ .‬כל המשפחה המורחבת‪ ,‬הדוד הירש‪,‬‬
‫הדודות ובני דודים‪ ,‬התאספו בביתי לשמוע את סיפורו‪ .‬היה זה אביב של שנת‬
‫‪ ,1970‬והארץ הייתה עדיין באופוריה מהניצחון הגדול במלחמת ששת הימים‪.‬‬
‫הייתה תקווה שתם עידן המלחמות‪ ,‬שהערבים הובסו לתמיד‪ .‬האופטימיות‬
‫הכללית השפיעה גם על אחי‪ .‬הוא סיפר על מערך התמיכה בעולים‪ ,‬על מרכזי‬
‫הקליטה ללימוד עברית שבהם שוהות משפחות העולים בחצי השנה הראשונה‬
‫לעלייתן ללא כל תשלום‪ ,‬על הדירות שהממשלה בונה במיוחד עבור העולים‬
‫ומשכירה להם בדמי שכירות נמוכים מאוד‪ ,‬עם אופציה לרכוש אותן במשך‬
‫שלוש השנים הראשונות בתנאים מיוחדים‪.‬‬
‫דבר אחד בסיפורו היה בשבילי בבחינת גילוי‪ :‬עניין העדות‪ .‬מיוסף שמעתי‬
‫לראשונה על חלוקת העם היהודי לאשכנזים ולספרדים‪ ,‬מאוחר יותר‬
‫התוודעתי גם לקיומן של עדות נוספות‪ :‬בוכרים‪ ,‬גרוזינים‪ ,‬תימנים‪ .‬לא היה‬
‫לי שמץ של מושג על גירוש ספרד ועל אירועים חשובים אחרים בתולדות עם‬
‫ישראל שהביאו לפילוגו; לכן התקשיתי להבין על מה מבוססת החלוקה לעדות‬
‫ומדוע לא נעלמה במסגרת המדינה המשותפת לכולם‪.‬‬
 ‫פרק ‪34‬‬
‫יוצאים לדרך חדשה‬
‫יוסף הביא לי "ויזוב"‪ ,‬הזמנה מאימא לעלייה‪ .‬הוא אמר שעכשיו‪ ,‬אחרי שאבא‬
‫מת ואני התגרשתי‪ ,‬אני חייבת לעלות ארצה‪ ,‬כי אין להשאיר את אימא לבד‪,‬‬
‫מה גם שהגורם שהרתיע את אימא‪ ,‬כלומר בעלי לשעבר‪ ,‬יצא מהתמונה‪.‬‬
‫"הגישי את הבקשה בהקדם"‪ ,‬אמר לי‪.‬‬
‫אני הבעתי ספקות באשר לסיכוי לקבל היתר‪ ,‬הרי רק לפני זמן קצר קיבלתי‬
‫תשובה שלילית! הוא אמר לי בנימת ביטחון מפתיעה‪:‬‬
‫— הפעם תקבלי תשובה חיובית‪.‬‬
‫שאלתי אותו‪:‬‬
‫— מאין אתה יודע? איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?‬
‫הוא שתק כמה רגעים ואז אמר‪:‬‬
‫— אל תשאלי אותי‪ .‬פשוט תאמיני‪ .‬אני לא מדבר סתם‪.‬‬
‫לא ידעתי איך להתייחס לדבריו‪ .‬הוא גם ביקש ממני לא לפטפט בטלפון‬
‫על נושאים רגישים כי ייתכן שיצותתו לשיחותיי‪ .‬מוטב לדבר פחות‪ ,‬לא‬
‫רק בטלפון אלא גם בבית‪ ,‬כי "אוזניים לכותל"‪ .‬כל זה היה מפחיד במקצת‪,‬‬
‫הרגשתי כמו בסרט בלשי‪.‬‬
‫שאלתי אותו‪ ,‬אם הוא עצמו לא חושב לעלות‪.‬‬
‫— אשתי לא רוצה אפילו לשמוע על כך‪ ,‬היא הרי חברה במפלגה ופטריוטית‬
‫רוסית גדולה‪ .‬ואת בתי לא אעזוב‪ ,‬אמר‪ ,‬ועצב עמוק נשמע בקולו‪.‬‬
‫לפני שעלה לטיסה למוסקבה בדרכו לנובוסיבירסק‪ ,‬הוא ביקש שעם קבלת‬
‫ההיתר אשלח לו מיד מברק‪.‬‬
‫— נבוא להיפרד‪ ,‬כל המשפחה‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫הכנתי את כל המסמכים הדרושים להגשת הבקשה‪ .‬המסמך הכי מצחיק‬
‫ומיותר לכל הדעות היה תיאור אופי‪ ,‬שהמועמד לעלייה צריך לקבל ממקום‬
‫עבודתו‪ .‬מהדרישה הזאת משתמע כביכול שברית המועצות רוצה לשלוח‬
‫אל "התוקפנים הישראליים" רק אנשים ישרים וחרוצים‪ .‬איזו דאגה מרגשת!‬
 ‫‪ | 250‬רבקה רבינוביץ‬

‫לשם קבלת תיאור אופי צריך היה לכנס אספה כללית של העובדים‪ ,‬שתפקידה‬
‫להחליט אם המועמד ראוי לחוות דעת חיובית‪.‬‬
‫תהליך ההכנה כולל גם יציאה מכל הארגונים שהמועמד לעלייה היה חבר‬
‫בהם‪ .‬במקרה שלי זה היה הארגון המקצועי‪ ,‬במקרה של עדה — הקומסומול‪.‬‬
‫אצלי בעבודה הפרוצדורה עברה בקלות יחסית‪ .‬אמנם "מאמה" ניסתה להניא‬
‫אותי מהחלטתי לעלות לישראל‪ ,‬אך הסברתי לה בנימוס שאמי נותרה שם‬
‫לבד ואיני יכולה להשאיר אותה בבדידותה‪ .‬היא לא לחצה במיוחד‪ ,‬הבינה שאין‬
‫טעם‪ .‬פשוט שיחקנו את המשחק לפי הכללים המקובלים‪.‬‬
‫האספה שחררה אותי משורות הארגון המקצועי אחרי רבע שעה של דיון‬
‫פורמלי‪ .‬גם כאן כללי המשחק היו ברורים‪ .‬קיבלתי אישור ומסרתי למזכיר את‬
‫פנקס החבר שלי‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬עדה עברה חוויה קשה ומשפילה בבית ספרה‪ .‬מקריי עלייה היו‬
‫עדיין נדירים‪ ,‬ובבית הספר שבו למדה עדה היה זה המקרה הראשון‪ .‬הייתה‬
‫אספה סוערת‪ ,‬שבה השתתף אפילו נציג הוועד המרכזי של הקומסומול בריגה‪,‬‬
‫אשר הגדיר את כוונתה לעלות כ"מעשה עוין למדינה"‪ .‬התלמידים הרוסים‬
‫תמכו בעמדתו‪.‬‬
‫אני קצת הכנתי אותה לקראת הצפוי באספה וסיפקתי לה כלים להתמודד‬
‫ולהתגונן‪ .‬והיא אכן הפגינה נחרצות ועמדה איתנה כסלע תחת מטר ההאשמות‪.‬‬
‫בסוף‪ ,‬כשנזכרו לפנות אליה ולשאול מה יש לה להגיד‪ ,‬אמרה‪:‬‬
‫— הצהרה של האו"ם על זכויות האדם מכילה סעיף הקובע את זכותו של כל‬
‫אדם לנוע ממדינה אחת לשנייה ולבחור מקום מגורים כרצונו‪ .‬ברית המועצות‬
‫היא חברה באו"ם‪ ,‬והיא חתומה על ההצהרה הזאת!‬
‫כל הכיתה והנציגים המבוגרים שנכחו באספה נשארו פעורי פה‪ .‬לא היה לאף‬
‫אחד מה לומר‪ ,‬ובזאת הסתיימה האספה‪ .‬נציג הוועד המרכזי אמר למחנכת‬
‫הכיתה בקול נמוך‪" :‬איזו ילדה קיצונית! מדברת על הצהרת האו"ם‪ ...‬מאין היא‬
‫יודעת דברים כאלה?"‬
‫"לא ממני‪ ,‬כמובן"‪ ,‬ענתה המחנכת‪ ,‬שהייתה קצת מבוהלת שמא יאשימו‬
‫אותה בעידוד העלייה‪ .‬אחרי חילופי דברים אלה דרשו מעדה למסור את‬
‫הפנקס האדום‪ ,‬והיא עשתה זאת בשמחה‪.‬‬
‫הפקיד ב‪ ,OVIR-‬אליו ניגשתי עם כל המסמכים‪ ,‬דיבר אתי בנימוס קריר‪,‬‬
‫אך לא ויתר על הדמגוגיה הרגילה‪ ,‬וציין שברית המועצות הצילה אותנו מידי‬
‫הנאצים ושבני יילחם נגדה‪ .‬עניתי את התשובות הרגילות‪ .‬הייתי נרעשת כולי‬
‫מהצעד שאני עושה‪ .‬אישה בת שלושים ותשע‪ ,‬עם שני ילדים‪ ,‬בן אחת‪-‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪251‬‬

‫עשרה ובת שש‪-‬עשרה‪ ,‬המתכוננת להשליך מאחורי גבה את כל חייה עד לרגע‬

‫זה ויוצאת לדרך אל הבלתי‪-‬נודע‪ .‬היו רגעים שבסתר לבי קיוויתי לתשובה‬
‫שלילית‪...‬‬
‫התשובה הגיעה במהירות מפתיעה — כעבור חודש‪ ,‬והיא הייתה חיובית‪.‬‬
‫חשבתי על דברי אחי‪ :‬איך הוא יכול היה לדעת?‬
‫עם קבלת ההיתר ליציאה התפטרתי מהעבודה‪ .‬הילדים ממילא היו בחופשת‬
‫קיץ‪ .‬הייתי צריכה להספיק המון דברים בחודש אחד‪ ,‬כולל למכור את הדירה‪,‬‬
‫לטוס למוסקבה כדי לקבל ויזות בשגרירות הולנד‪ ,‬שייצגה את האינטרסים של‬
‫ישראל בברית המועצות בהיעדר יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות‪.‬‬
‫עם קבלת ההיתר הפכתי למלכה במשפחה המורחבת‪ .‬אחד האחיינים שלי‬
‫כבר היה בארץ עם משפחתו; הקרובים שנותרו הציעו לי כל עזרה אפשרית‪.‬‬
‫מאחר שתמיד חייתי‪ ,‬כמו שאומרים‪ ,‬מהיד לפה‪ ,‬לא היה לי כסף לעבור את‬
‫החודש בלי משכורת וגם לטוס למוסקבה ולשהות שם יום או יומיים לצורך‬
‫סידורים רשמיים‪ .‬הקרובים הלוו לי כסף‪.‬‬
‫הקושי העיקרי היה כרוך במכירת הדירה‪ .‬אילו יכולתי למכור אותה מיד וללא‬
‫סיבוכים‪ ,‬לא הייתי נזקקת לעזרת הקרובים‪ .‬מצוקת הדיור בריגה הייתה חריפה‬
‫עד כדי כך‪ ,‬שמעוניינים לקנות הופיעו מיד‪ ,‬אף שמדובר בבית ישן בשכונה‬
‫נידחת של העיר‪ .‬השמועה על עזיבתי עברה מפה לאוזן‪ ,‬וכל יום צלצלו אנשים‬
‫המעוניינים לרכוש את הדירה‪.‬‬
‫אך הדבר לא היה פשוט כי הרי הוריי לא העבירו את הבעלות על הדירה על‬
‫שמי‪ ,‬והיא נותרה רשומה על שם אבא‪ .‬נוסף לכך ליאשה הייתה פרופיסקה —‬
‫דיירות מוגנת בדירה‪ .‬לא רציתי להשאיר לו במתנה את כל הדירה שהוריי‬
‫רכשו במאמץ כה רב‪ .‬הייתי נחושה להתגבר על שני המכשולים גם יחד ולמכור‬
‫את הדירה‪.‬‬
‫בזמן האחרון מיעט יאשה לשהות בבית‪ ,‬כנראה מצא לו איזושהי חלופה‪.‬‬
‫ניהלתי אתו משא ומתן על גובה הפיצוי שאשלם לו אם יוותר על הפרופיסקה‪.‬‬
‫אחרי כמה מריבות הגענו להסכמה‪ ,‬והוא ביטל את זכות הדיירות המוגנת שלו‬
‫בדירה ועזב‪ .‬נאלצתי גם לשלם לו על הסכמתו שאוציא את הילדים מהמדינה‪.‬‬
‫עכשיו היה עליי להתמודד עם הקושי העיקרי – למצוא דרך למכור את‬
‫הדירה‪ .‬כאן באה לעזרי אותה אישה מהסניף השכונתי של המשרד לענייני‬
‫דיור‪ ,‬שבזמנו עזרה לאבי להשיג בשבילי פרופיסקה בדירה‪.‬‬
‫שיחקנו בדמיון השמות של אבא ושלי‪ .‬אבא כבעלים של הדירה היה רשום‬
‫בראשי תיבות של השם הפרטי ושם האב — רבינוביץ' ב‪ .‬ר‪ ,.‬ואני רשומה בספר‬
 ‫‪ | 252‬רבקה רבינוביץ‬

‫הבית בשם רבינוביץ' ר‪ .‬ב‪ .‬עם קצת רצון טוב ניתן "לא להבחין" בהבדל במיקום‬
‫שתי האותיות האלו‪.‬‬
‫האישה הטובה הציעה את הפתרון הבא‪ :‬אני אחתום בשמי על מתן פרופיסקה‬
‫בדירה לקונים הפוטנציאליים‪ ,‬והיא תעביר את זה‪ ,‬למרות ההבדל בשמות‪.‬‬
‫ייחתם חוזה זמני עם הקונים‪ ,‬לפיו הם משלמים לי מחצית המחיר המוסכם‬
‫ומקבלים פרופיסקה‪ ,‬ללא אישור בעלות‪ .‬אני אשלח מהארץ את תעודת‬
‫הפטירה של אבא‪ .‬עם קבלת מסמך זה אני ואחי נוכר כיורשים‪ .‬אז יבוא אחי‬
‫מנובוסיבירסק‪ ,‬יחתום עם הקונים על חוזה העברת הבעלות והם ישלמו לו את‬
‫המחצית השנייה של הסכום‪.‬‬
‫עסקה זאת שנרקמה בתחכום רב‪ ,‬התבססה במידה גדולה על אמון בין‬
‫הצדדים‪ .‬הקונים היו בני משפחה יהודית‪ ,‬מכרים של קרוביי‪ .‬הדירה הייתה‬
‫נחוצה להם בשביל בתם שזה עתה התחתנה‪ .‬הם היו צריכים להאמין שבסוף‬
‫יקבלו בעלות מלאה‪ ,‬ובינתיים לשלם לי את מחצית הסכום‪ .‬אני מצדי הייתי‬
‫צריכה להאמין שהם ישלמו לאחי את החצי השני של הסכום‪ ,‬כפי שהוסכם‪,‬‬
‫ובכך העסקה תגיע לסופה החוקי‪ .‬היה זה מזל גדול שמצאתי משפחה כזאת‬
‫שיכולתי לסמוך עליה ושהיא סמכה עליי‪.‬‬
‫כפי שהבטחתי בזמנו להוריי‪ ,‬מראש לא התכוונתי לקחת לעצמי את כל הכסף‬
‫ממכירת הדירה‪ .‬כנראה הם אז לא האמינו לי‪ ,‬ובגלל הספק שלהם ביושרי‬
‫נאלצתי לעבור את כל דרך הייסורים הזאת שרק שלמזלי נגמרה בהצלחה‪.‬‬
‫מעטים האנשים שאין להם חשבונות לא סגורים עם הוריהם‪ ,‬החיים או‬
‫המתים‪ .‬לי יש כמה‪ ,‬ופרשת הדירה היא אחד מהם‪ .‬עד היום אינני מבינה מה‬
‫היה המניע שלהם‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬אם לא היה להם אמון בי‪ ,‬דבר מעליב‬
‫כשלעצמו‪ ,‬הם יכלו להעביר את הבעלות על שם אחי ועל שמי גם יחד‪ .‬אך הם‬
‫העדיפו את האפשרות שהרכוש יאבד כלל‪ ,‬העיקר לא להעביר אותו לאף אחד‪.‬‬
‫אחרי שקיבלתי את מחצית הכסף על הדירה יכולתי להחזיר את ההלוואה‬
‫לקרובים ולהסתדר עם יתר ההוצאות בכוחות עצמי‪.‬‬
‫הקרובים שלי יכלו להוסיף הרבה חפצים למטען שלי‪ ,‬שאעביר אותם‬
‫בשבילם‪ .‬בתמורה הם עזרו לי להשיג דברים שאין להשיגם בחנויות בדרך‬
‫הרגילה‪.‬‬
‫קניתי סט רהיטים תוצרת צ'כיה‪ ,‬שטיח אחד‪ ,‬כלי מיטה וסרוויס אחד‪ .‬כל‬
‫זה — ישר ממחסנים שלבני הדודים שלי הייתה גישה אליהם‪.‬‬
‫אימא כתבה לי שלא אקח אתי שום מכשירי חשמל‪ .‬היה לי מקרר קטן‪ ,‬בגודל‬
‫של תא ההקפאה במקררים מודרניים; הייתה מכונת כביסה פרימיטיבית‪,‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪253‬‬

‫דומה לזאת שראיתי אצל מנהל בית הספר בוורונובו‪ .‬הייתה לי גם טלוויזיה‬
‫עם מרקע זעיר‪ .‬התקשיתי להשלים עם המחשבה שאת כל האוצר הזה‪ ,‬פלאי‬
‫הטכנולוגיה הסובייטית‪ ,‬צריך פשוט לזרוק‪.‬‬
‫אחי‪ ,‬אשתו ובתו הגיעו‪ .‬יוסף הסביר לי את פשר הוויתור על מכשירי‬
‫החשמל‪ .‬לדבריו‪ ,‬עולים חדשים נהנים בארץ מהטבה מיוחדת‪ :‬קניית מוצרי‬
‫חשמל ודברים רבים אחרים במחירים מיוחדים‪ ,‬משוחררים ממכס וממס‬
‫קנייה; מוצרים אלה הם באיכות גבוהה‪ ,‬ואילו הדברים שברשותי הם למעשה‬
‫גרוטאות עלובות‪ .‬אם יירשם במכס שהבאתי מוצרי חשמל במטען‪ ,‬אני אאבד‬
‫את הזכות לקנות אותם המוצרים בארץ במחירים המיוחדים לעולים חדשים‪.‬‬
‫הבית הפך למחסן‪ ,‬באו נגרים והחלו לבנות ארגזים עשויים מקרשים גדולים‬
‫לשליחת המטען הכבד דרך הים‪ ,‬בבית הייתה המולה‪ ,‬הסתובבו בו אנשים זרים‬
‫שכל אחד מהם ביקש למסור איזו מתנה לקרוביו בארץ‪ .‬כל יום הבערנו מדורה‬
‫בחצר‪ .‬שרפנו כל מיני חפצים מיותרים שמצטברים בכל בית במשך שנים‪ .‬כל‬
‫מה שהיה שימושי פחות או יותר מסרתי לשכנים‪.‬‬
‫אחרי שהארגזים נלקחו לנמל להעמסה באנייה‪ ,‬טסתי למוסקבה‪ .‬בן‪-‬דודי‬
‫אהרן‪ ,‬שטס לעתים קרובות לבירה בענייני העבודה‪ ,‬הזמין בשבילי חדר במלון‬
‫שבו התאכסן לא פעם‪ .‬כל צוות המלון הכיר אותו‪.‬‬
‫המטוס נחת במוסקבה בלילה‪ .‬תפסתי מונית וביקשתי להביא אותי למלון‬
‫שבו הוזמן החדר‪ .‬אלא ששכחנו פרט אחד חשוב‪ :‬לא היה לי פספורט‪ ,‬הרי כל‬
‫התעודות הסובייטיות‪ ,‬כולל הפספורט‪ ,‬נלקחו ממני ב‪ OVIR-‬ביום מתן היתר‬
‫היציאה‪.‬‬
‫אחרי כשעה וחצי הגעתי אל המלון‪ .‬ליד הדלת עמד שומר‪ .‬אמרתי שיש לי‬
‫חדר מוזמן‪ ,‬והוא נתן לי לעבור‪ .‬נכנסת ללובי‪ ,‬השעה הייתה קרובה לחצות‪ .‬לא‬
‫היה איש ליד דלפקי הקבלה‪ ,‬אישה אחת מבוגרת שטפה את הרצפה‪ .‬פניתי‬
‫אליה ואמרתי גם לה שמוזמן חדר עבורי‪.‬‬
‫— אינני יודעת כלום‪ ,‬אני רק מנקה‪ ,‬ענתה לי‪ .‬אלך לחפש מישהו מהקבלה‪.‬‬
‫כעבור זמן קצר היא חזרה בלוויית גבר צעיר הלבוש במדי המלון‪ .‬הוא חיפש‬
‫ברשימות ואכן מצא את ההזמנה על שמי‪.‬‬
‫— התעודה שלך‪ ,‬בבקשה‪ ,‬אמר לי בנימוס‪.‬‬
‫כאן התברר המשגה‪ .‬אילו בן‪-‬דודי היה מודיע להם מראש שאגיע ללא‬
‫תעודה‪ ,‬אולי זה היה עובד‪ .‬יכולתי גם לבקש ב‪ OVIR-‬איזשהו מסמך זמני‪.‬‬
‫פשוט לא חשבנו על כך‪ .‬והנה אני עומדת בחצות הלילה בעיר זרה‪ ,‬ונציג המלון‬
‫לא יכול להעמיד לרשותי חדר בלי שאגיש תעודה מזהה‪ .‬הראיתי לו את כרטיס‬
 ‫‪ | 254‬רבקה רבינוביץ‬

‫הטיסה חזרה לריגה‪ ,‬שבו היה רשום שמי‪ ,‬הסברתי את הסיבה להעדר התעודה‪.‬‬
‫דבר לא עזר‪ .‬הוא פסק "לא" והלך‪.‬‬
‫מה לעשות? לאן אלך באמצע הלילה? התחננתי לפני המנקה שתרשה לי‬
‫לשבת על כיסא בלובי עד הבוקר‪ .‬היא הלכה להתייעץ עם השומר‪ .‬שניהם גילו‬
‫מידה של אנושיות והרשו לי לשבת בלובי‪ .‬הם הסתכנו בקבלת נזיפה חמורה‪,‬‬
‫אך לבם לא נתן להם לגרש אישה לרחוב בלילה‪" .‬רק עזבי מוקדם‪ ,‬עם עלות‬
‫השחר‪ ,‬פן יראו אותך אנשי הקבלה"‪ ,‬ביקשו‪ .‬כך עשיתי‪ .‬היה זה לילה ארוך‪,‬‬
‫אחד הארוכים בחיי‪ .‬אך כל דבר נגמר מתישהו‪ .‬גם הלילה הזה‪.‬‬
‫בבוקר נסעתי למרכז העיר‪ .‬מוסקבה של אז הייתה עיר חמורת סבר‪ ,‬מנוכרת‬
‫לזרים‪ .‬לא מצאתי בה את מה שמצוי בכל פינה בריגה — בית קפה קטן ונחמד‪,‬‬
‫שבו אפשר לאכול ארוחת בוקר ולשתות ספל קפה‪ ,‬אפילו לא דוכנים למכירת‬
‫משקאות קלים ודברי מאפה פשוטים‪ .‬אולי כי לא ידעתי היכן לחפש‪ .‬בתי‬
‫קפה קטנים הם הפנינים של הארצות הבלטיות‪ ,‬שעריה מסבירות פנים לתייר‪.‬‬
‫במוסקבה הכול היה גדול‪ ,‬גרנדיוזי‪ ,‬מנוכר‪ .‬כל מה שראיתי היו מסעדות יקרות‬
‫עם שולחנות מכוסים במפות לבנות‪ .‬אומרים שכיום העיר השתנתה פלאים‪,‬‬
‫אך אז התמלאתי שנאה אליה‪ ,‬שנאה שנותרה בי לכל חיי‪.‬‬
‫עמדתי בתור ב"גסטרונום"‪ ,‬חנות הדומה למינימרקטים שלנו‪ ,‬קניתי לחמנייה‬
‫וכמה פרוסות גבינה‪ .‬אכלתי על ספסל באיזו גינה‪ .‬כך העברתי את הזמן עד‬
‫לתחילת קבלת הקהל בשגרירות הולנד‪ ,‬שם הייתי צריכה לקבל ויזות בשבילי‬
‫ובשביל הילדים‪.‬‬
‫התור בשגרירות היה ארוך אך מסודר‪ .‬נתנו לי פתק עם מספרי בתור ואמרו‬
‫שההמתנה תימשך כשעתיים ומוטב שאצא בינתיים לטייל בעיר‪.‬‬
‫שוב אני ברחובות מוסקבה השנואים‪ .‬החלטתי לנצל את הזמן כדי לאכול‬
‫ארוחה נורמלית במסעדה‪ .‬כסף לא חסר לי‪ ,‬ממילא לא היה הרבה מה לעשות‬
‫עם הרובלים שברשותי‪.‬‬
‫לא רציתי להתרחק מהשגרירות ומצאתי מסעדה בסביבה‪ :‬באולם גדול ואפל‪,‬‬
‫אולי במטרה ליצור אווירה אינטימית‪ ,‬שולחנות מכוסים במפות לבנות‪ ,‬לא כל‬
‫כך נקיות‪ ,‬מאפרות כבדות‪ ,‬מלצרים במדים פומפוזיים‪ .‬האולם היה כמעט ריק‪,‬‬
‫רק בשלושה שולחנות ישבו סועדים‪ .‬אך עובדה זאת לא הבטיחה כלל קבלת‬
‫שירות מהיר וטוב‪.‬‬
‫חצי שעה חיכיתי עד שניגש אליי מלצר עם התפריט‪ .‬הזמנתי תוך שאמרתי‬
‫שאני ממהרת לפגישה חשובה‪ ,‬אך דבריי לא עשו עליו שום רושם‪ .‬הוא נעלם‬
‫בירכתי המסעדה; חיכיתי שעה עד שהגישו לי מרק קר‪ .‬ושוב המתנתי‪ ,‬למנה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪255‬‬

‫השנייה‪ .‬ראיתי שמתקרבת שעת התור שלי בשגרירות‪ .‬אף ששילמתי מראש‬
‫על ארוחה של שלוש מנות‪ ,‬נאלצתי לקום וללכת בלי לקבל את המוזמן‪ .‬לא‬
‫הבחנתי בסימני התרגשות בפני המלצרים מהעובדה שלקוחה הולכת בלי‬
‫שקיבלה את האוכל המוזמן‪.‬‬
‫בשגרירות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬עבדו ביעילות שאינה אופיינית למוסדות‬
‫הסובייטיים‪ .‬בתוך דקות ספורות קיבלתי את הוויזות‪ ,‬הפנייה לבית מלון על‬
‫חשבון הסוכנות היהודית‪ ,‬כמה קופונים למסעדה במלון והפנייה לבנק המרכזי‪,‬‬
‫שם הייתי צריכה לקנות דולרים‪ ,‬מאה דולר לכל נפש‪ .‬לבקשתי‪ ,‬הזמינו לי‬
‫מונית ונסעתי למלון שאליו הופניתי‪ .‬החלטתי ללכת לבנק המרכזי למחרת‬
‫בבוקר‪ ,‬כי הטיסה שלי לריגה הייתה אמורה לצאת בערב‪.‬‬
‫המלון היה ממוקם בשטחה של התערוכה הכלל‪-‬ארצית של הישגי המשק‬
‫הסובייטי‪ .‬היה זה אחד ממפעלי הראווה של השלטון עוד מימי סטלין‪:‬‬
‫התערוכה נפתחה בשנת ‪ .1936‬היה זה פארק ענק ובו ביתנים‪ ,‬יצירותיהם‬
‫של טובי האדריכלים‪ ,‬ובמרחב ביניהם ערוגות פרחים‪ ,‬פסלים ומזרקות‪ .‬כל‬
‫הקומפלקס הזה‪ ,‬למרות סגנונו המיושן‪ ,‬היה מרשים‪ .‬האורחים המעטים‬
‫מחוץ‪-‬לארץ‪ ,‬בעיקר הקומוניסטים‪ ,‬יצאו מהתערוכה נפעמים‪.‬‬
‫מהם ההישגים שהוצגו בתערוכה? כשקיימת מכונת תעמולה רבת עוצמה‪,‬‬
‫אין צורך בהישגים‪ .‬הממסד הסובייטי היה מומחה שאין כמותו ביצירת‬
‫מראית עין‪ .‬בכל ענף המשק פעלו כמה "מפעלים לדוגמה"‪ :‬קולחוז לדוגמה‪,‬‬
‫בית חרושת לדוגמה וכן הלאה‪ .‬במפעלים לדוגמה הושקעו סכומים נכבדים‪,‬‬
‫ניתנו תנאים מיוחדים שלא היו לאחרים‪ .‬מפעלים ומשקים אלה באמת הגיעו‬
‫להישגים נאים‪ .‬תוצרתם כיכבה בתערוכה‪ .‬המפעלים לדוגמה נכללו בכל סיור‬
‫מאורגן לאורחים מחוץ‪-‬לארץ‪ ,‬במיוחד למנהיגים של ארצות הגוש המזרחי‪.‬‬
‫המלון שנועד לאזרחים סובייטיים היה הבניין העלוב היחיד בשטח התערוכה‪.‬‬
‫הוא הוסתר היטב בחלק האחורי של הפארק‪ ,‬בין מבני השירות והתחזוקה‪.‬‬
‫התחלקתי בחדר שקיבלתי עם עוד אורחת — נציגת איזשהו קולחוז‪ .‬זה לא‬
‫הפריע לי‪ .‬סוף‪-‬סוף הייתה לי מיטה להניח את ראשי עליה ולנוח מכל מה‬
‫שעבר עליי ביממה האחרונה‪.‬‬
‫למחרת בבוקר נסעתי לבנק המרכזי‪ .‬אישרו לי לקבל שלוש מאות דולרים‪,‬‬
‫עבורם יש לשלם ברובלים לפי השער האבסורדי‪ :‬דולר אחד בתמורה ל‪0.6-‬‬
‫רובל‪ .‬הפעם‪ ,‬בקניית הדולרים‪ ,‬השער המעוות דווקא פעל לטובתי‪ :‬לפי שער‬
‫ריאלי הייתי משלמת עבור שלוש מאות דולרים כמה אלפי רובלים‪ .‬לעומת‬
‫זאת שילמתי רק מאה ושמונים רובלים וקיבלתי את שלוש מאות הדולרים‬
 ‫‪ | 256‬רבקה רבינוביץ‬

‫המיוחלים‪ .‬כל ההון שמשפחת עולים חדשים רשאית להביא למולדתה‬

‫ההיסטורית‪ .‬היום‪ ,‬אגב‪ ,‬קיים ברוסיה שוק כספים חופשי‪ ,‬כמו בכל מדינה‬
‫קפיטליסטית אחרת‪ ,‬ומותר לקנות כל סכום של דולרים בשער ריאלי ולהוציאו‬
‫אל מחוץ למדינה‪.‬‬
‫היה לי עוד כסף‪ ,‬ועוד חצי יום פנוי‪ ,‬והחלטתי לבקר בחנות הכל‪-‬בו הראשית‬
‫בברית המועצות‪ ,‬הגו"ם המפורסם‪ ,‬ראשי תיבות של המילים "החנות‬
‫האוניברסלית הממלכתית"‪ .‬אחי הדריך אותי לא לקנות בגדים עליונים‪ ,‬אפילו‬
‫כאלה שייראו בעיניי יפים‪" :‬בישראל סגנון הלבוש הוא שונה‪ ,‬לא תרצי ללבוש‬
‫שם את הבגדים האלה"‪ .‬וגם לא לקנות דברים חמים‪ .‬אז מה כן? טיילתי כמה‬
‫שעות בכל הקומות של הכל‪-‬בו הענקי ולא מצאתי דבר שמצא חן בעיניי‪.‬‬
‫כאשר המטוס המריא לכיוון ריגה‪ ,‬הייתי מאושרת‪ .‬שמחתי לעזוב את בירת‬
‫המעצמה‪ ,‬בבואה נאמנה של המשטר שהיא מייצגת‪ .‬עוד פעם אצטרך לבקר‬
‫בה בדרכי לווינה‪ ,‬אך לזמן קצר בלבד‪ .‬לא אתגעגע עליה‪.‬‬
‫בבית הכול כבר היה מוכן לנסיעה‪ .‬הזמנתי את החברות שלי למסיבת פרידה‪.‬‬
‫הן הביאו לי מתנות‪ ,‬בעיקר ספרים רוסיים‪ .‬שתינו קצת‪ ,‬שרנו את השירים‬
‫האהובים עלינו‪ .‬קצת בכיתי‪.‬‬
‫יום לפני היציאה יוסף ביקש שאצא אתו החוצה ונטייל קצת ברחוב‪ .‬הבנתי‬
‫שיש לו משהו חשוב לומר לי‪ .‬יצאנו מהסמטה שלנו לרחוב הראשי של‬
‫השכונה‪ .‬הוא אמר לי‪:‬‬
‫• כשתגיעי‪ ,‬ייגש אליך איש השין‪-‬בית (כך נקרא אז השב"כ)‪ .‬אגיד לך שני‬
‫משפטים שאת צריכה למסור לו‪ ,‬בדיוק‪ ,‬מילה במילה‪ .‬שנני את המשפטים‬
‫היטב כי אסור לרשום אותם‪.‬‬
‫היה לי זיכרון טוב‪ ,‬לא הייתה לי כל בעיה לשנן את שני המשפטים‪ ,‬שנשמעו‬
‫לי סתמיים‪ ,‬חסרי כל משמעות מיוחדת‪ .‬אך עצם המשימה שהטיל עליי אחי‬
‫קצת הפחידה אותי‪ .‬אז‪ ,‬כשאמר לי בביטחון שאקבל היתר יציאה‪ ,‬חשבתי‬
‫על קשרים מיוחדים שיש לו עם שלטונות ברית המועצות‪ ,‬ואילו המשימה‬
‫החדשה רמזה על קשרים מיוחדים דווקא עם שלטונות ישראל‪ ...‬המחשבה‬
‫שיש לו קשרים עם שלטונות ישראל הייתה נעימה הרבה יותר מההשערה‬
‫הראשונה שלי‪ .‬הוא כהרגלו לא הסביר לי דבר‪.‬‬
‫הוא אמר גם שבמטוס "אירופלוט" הסובייטי בטיסה לווינה עליי להיות‬
‫זהירה ולהימנע מלפטפט עם נוסעים אחרים‪ ,‬כי זאת עדיין טריטוריה סובייטית‬
‫וייתכנו פרובוקציות‪" .‬רק במטוס של "אל‪-‬על" הישראלי את יכולה להרגיש‬
‫חופשייה"‪ ,‬הוסיף‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪257‬‬

‫למחרת מוקדם בבוקר הגיעו שני בני‪-‬דודים שלי במכוניותיהם‪ ,‬שבהן‬

‫העמיסו את המזוודות שלנו‪ .‬הצטלמנו ליד הבית הישן‪ .‬נפרדנו מהשכנים‪.‬‬
‫נכנסנו למכוניות ונסענו לתחנת הרכבת‪.‬‬
‫נאלצנו לנסוע למוסקבה ברכבת כמו רוב העולים לישראל‪ ,‬מפני שבטיסות‬
‫הפנימיות היו כללים קשוחים מאוד באשר למשקל המטען‪ ,‬ולנו היו כמה‬
‫מזוודות כבדות‪ ,‬הרבה מעבר למשקל המותר‪ .‬גם מבחינת לוח הזמנים זה היה‬
‫נוח‪ ,‬כי הרכבת מגיעה למוסקבה בשעות היום‪ ,‬כמה שעות לפני יציאת הטיסה‬
‫לווינה‪ .‬לא היה צריך לדאוג למקום לינה שם‪.‬‬
‫בתחנת הרכבת הייתה ההמולה הטיפוסית לפרידות מהעולים לישראל‪ .‬לא‬
‫חשבתי שאנשים רבים כל כך יבואו להיפרד ממני‪ .‬היו כאלה שברגע אחרון‬
‫דחפו לנו מתנות‪ ,‬אף שלא היה לנו היכן לשים אותן‪ .‬גם פרחים‪ .‬היה מרגש‪.‬‬
‫והנה הצפירה‪ ,‬והרכבת זזה ממקומה‪ .‬היי שלום‪ ,‬ריגה! היו שלום‪ ,‬חיי‬
‫הקודמים!‬
‫יוסף‪ ,‬זויה ולילי נסעו יחד אתנו למוסקבה‪ ,‬כדי ללוות אותנו וגם כדי לקחת‬
‫משם טיסה לנובוסיבירסק‪ ,‬לביתם‪ .‬יוסף נראה עצוב‪.‬‬
‫כרטיסים לטיסה לווינה קיבלתי בשגרירות הולנד יחד עם הוויזות‪ .‬כשהגיע‬
‫הזמן‪ ,‬לקחנו מונית ונסענו לנמל התעופה ֶש ְר ֶמ ְטיֵ יבוֹ ‪ ,‬נמל התעופה הבין‪-‬‬
‫לאומי של מוסקבה‪.‬‬
‫מסרנו את המזוודות ונפרדנו מיוסף ומזויה‪ .‬עלינו לקומה השנייה; משם‪,‬‬
‫אחרי בדיקת המסמכים‪ ,‬אין כבר דרך חזרה‪.‬‬
‫היי שלום‪ ,‬ברית המועצות! גרמת לנו סבל רב‪ ,‬אך העיקר – שרדנו‪ ,‬כנגד כל‬
‫הסיכויים‪ .‬פגשנו בדרכי חיינו אנשים נהדרים‪ ,‬שאותם לא אשכח‪ .‬המורים שלי‪,‬‬
‫החברות שלי‪ ...‬בלבי‪ ,‬בזיכרוני אקח אתכם אתי‪ .‬היו שלום!‬
‫‪ | 258‬רבקה רבינוביץ‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪259‬‬

‫חלק ב'‬

‫"לשוב לציון‪ ,‬ארץ‬

‫אבותינו‪"...‬‬
‫‪ | 260‬רבקה רבינוביץ‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪261‬‬

‫פרק ‪35‬‬
‫תחנת המעבר‬
‫במטוס הסובייטי שהוביל אותנו עד וינה לא קיבלנו מקומות בשורה אחת‪.‬‬
‫הילדים ישבו יחד ואילו אני — בשורה אחרת‪ .‬השכן שלי למושב היה גבר‬
‫סימפתי מאוסטריה‪ ,‬בן כחמישים‪ ,‬שהיה בדרכו הביתה אחרי טיול במוסקבה‪.‬‬
‫הוא היה חברותי מאוד‪ ,‬לא כבול בפחדים כמונו‪ ,‬ומיד רצה לפתוח בשיחה‬
‫אתי‪ .‬בתחילה הייתי מסויגת בזכרי את האזהרות של אחי‪" :‬הנה זה קורה‪,‬‬
‫זאת פרובוקציה!" במיוחד כאשר הביע ביקורת חריפה על שירותי התיירות‬
‫הסובייטיים‪" .‬עכשיו הוא מצפה ממני שאצטרף לביקורת כלפי כל מערכות‬
‫החיים בברית המועצות!" חשבתי בלבי‪ .‬הוא הבחין בהבעה המפוחדת שעל‬
‫פניי ופרץ בצחוק רם‪ .‬הוא פנה אליי באנגלית‪ ,‬כי לא ידע שאני דוברת גרמנית‪.‬‬
‫"אני מכיר את התופעה‪ ,‬אתם‪ ,‬האזרחים הסובייטיים‪ ,‬תמיד פוחדים מהצל‬
‫שלכם ורואים בכל אזרח זר מרגל‪ .‬די עם זה‪ ,‬השתחררי‪ ,‬את בדרך לחופש!‬
‫אני תושב וינה‪ ,‬חוזר מטיול‪ ,‬מדוע את פוחדת ממני?" הוא הקרין כל כך הרבה‬
‫רצון טוב ושמחת חיים‪ ,‬ופחדיי החלו להיעלם בהדרגה‪ .‬חשבתי שאחי בוודאי‬
‫מגזים‪ ,‬הרי גם הוא‪ ,‬כמו כולנו‪ ,‬כבול בפחדים מיותרים‪ .‬אמרתי לאוסטרי שלא‬
‫יטרח לדבר אנגלית‪ ,‬כי אני דוברת גרמנית‪ ,‬והוא שמח כמוצא שלל רב‪ .‬פתחנו‬
‫בשיחה ערה‪ ,‬על עצמי לא סיפרתי הרבה‪ ,‬בעיקר הקשבתי לסיפוריו‪ .‬שעות‬
‫הטיסה משעממות מאוד וטוב לעבור אותן בשיחה נעימה‪ .‬האיש הנחמד הזה‬
‫סיפר לי על ביתו המוקף גינה גדולה בפרבר העיר ועל אהבת נפשו — חתול‬
‫שמנמן יפהפה‪ ,‬הוא גם הראה לי צילומים משפחתיים‪ ,‬עם החתול ובלעדיו‪.‬‬
‫המטוס היטלטל לעתים קרובות‪ ,‬מה שגרם לבחילות‪ .‬לא היה מה לעשות נגד‬
‫זה‪ ,‬חוץ מסוכריות חמוצות שחילקה הדיילת‪ ,‬וזה עזר קצת‪.‬‬
‫השכן האוסטרי שלי לא חסך במילות גנאי באשר לטיב המטוסים והטייסים‬
‫הסובייטיים‪ ,‬דבר שקצת הפחיד אותי‪ .‬הרי אנחנו עדיין נמצאים בשטח סובייטי!‬
‫אך הוא‪ ,‬אדם מהעולם החופשי‪ ,‬לא ידע שום פחדים‪" .‬כשתעלו על מטוס‬
‫ישראלי‪ ,‬ג'מבו מתוצרת אמריקה‪ ,‬תרגישו את ההבדל"‪ ,‬אמר‪.‬‬
 ‫‪ | 262‬רבקה רבינוביץ‬

‫הפסקתי לפחד מפרובוקציה אפשרית‪ ,‬אך הייתי מוטרדת מדאגות אחרות‪.‬‬

‫מה יקרה ברגע שנרד מהמטוס? איך נדע לאן לפנות‪ ,‬איך נמצא איזה מטוס‬
‫ייקח אותנו לארץ? בשגרירות ההולנדית שבה קיבלתי את כרטיסי הטיסה‪,‬‬
‫שאלתי את השאלות האלה וקיבלתי מענה שנשמע לי מסתורי‪" :‬לא תצטרכי‬
‫לחפש שום דבר‪ ,‬הם כבר ימצאו אותך!" הם? מי אלה הם? איך "הם" יכירו‬
‫אותי ואני אותם?‬
‫סיפרתי לשכן שלי על דאגותיי והוא הרגיע אותי‪" :‬אל תדאגי‪ ,‬הישראלים‬
‫תמיד באים לאסוף את אנשיהם!" נרגעתי רק חלקית‪ .‬התקשיתי להאמין שאני‬
‫וילדיי חשובים למישהו עד כדי כך שיבוא לאסוף אותנו‪ .‬הייתי רגילה לתחושת‬
‫חוסר הערך של חיי אדם שסופג אזרח סובייטי במשך כל חייו‪.‬‬
‫המטוס מנמיך גובה ונוחת‪ ,‬ואנו יורדים‪ .‬השכן האוסטרי איחל לנו כל טוב‪.‬‬
‫נפרדנו‪ .‬הנה אנחנו על אדמת אוסטריה‪.‬‬
‫עוד לא הספקתי להפעיל את מנגנון החרדות שלי וכבר שמעתי קול קורא‬
‫ברמקול ברוסית‪:‬‬
‫— כל מי שבדרכו לישראל‪ ,‬נא לגשת אליי!‬
‫התברר שלא היינו העולים היחידים במטוס‪ .‬אל האיש עם הרמקול ניגשו‬
‫עוד כמה משפחות‪ ,‬בסך הכול היינו כעשרה אנשים‪ .‬האיש ביקש למסור לו‬
‫את הכרטיסים‪ ,‬דיבר קצרות עם קצין משטרת הגבולות האוסטרית והוביל את‬
‫הקבוצה שלנו למיניבוס‪ ,‬שהביא אותנו למחנה מעבר — אחוזת שנאו שנמצאת‬
‫בפאתי וינה‪.‬‬
‫הייתה זאת אחוזה גדולה‪ ,‬מוקפת חומת אבן גבוהה ובה צריחים המשמשים‬
‫נקודות תצפית לשומרים חמושים‪ .‬נכנסנו דרך שער ברזל כבד שגם לידו עמד‬
‫שומר‪ .‬אחרי כניסתנו השער ננעל מיד‪ .‬סדרי השמירה האלה נראו לי מוזרים‬
‫ועשו עליי רושם לא נעים; כאילו נכנסנו לבית סוהר‪ .‬לא היה לי מושג על‬
‫הסכנות האורבות ליהודים בכל מקום‪ ,‬כי העיתונות הסובייטית לא הזכירה‬
‫אף במילה אחת את הטרור הערבי‪ .‬חשבתי ששומרים כי חוששים משום מה‬
‫שנברח; לא הבנתי שהשמירה נועדה להגן עלינו‪.‬‬
‫האחוזה הייתה מבצר מימי הביניים ששימשה פעם מקום מגורים‬
‫לאיזו משפחת אריסטוקרטים‪ .‬צאצאיהם‪ ,‬אנשים מודרניים‪ ,‬עברו לעיר‬
‫הגדולה והזניחו אותה‪ .‬הסוכנות היהודית שכרה אותה מהם והפכה אותה‬
‫למחנה מעבר לעולים ממזרח אירופה בדרכם לישראל‪ .‬המחנה פעל‬
‫משנות השישים עד לתחילת שנות השבעים; הוא נסגר לפי החלטתו של‬
‫קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי בספטמבר ‪ ,1973‬אחרי התקפת מחבלים‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪263‬‬

‫פלשתינים על אוטובוס של עולים שהיה בדרכו למחנה‪.‬‬

‫אחרי משא ומתן בין קרייסקי לבין ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר‪,‬‬
‫שנסעה לאוסטריה במיוחד במטרה לבקש מהקנצלר לפתוח מחנה מעבר אחר‬
‫במקום שנאו‪ ,‬נפתח מחנה וילרסדורף‪ ,‬שהיה‪ ,‬לדעתו של הקנצלר‪ ,‬בטוח יותר‪.‬‬
‫אחוזת שנאו הייתה מרשימה בגודלה‪ ,‬אך סבלה מהזנחה קשה‪ .‬באמצע הגן‬
‫הלא‪-‬מטופח עמד בית ענקי‪ .‬הסוכנות היהודית שיפצה חלק ממנו‪ ,‬בעיקר‬
‫את קומת הקרקע; היו שם חדרי מגורים לעולים‪ ,‬מטבח‪ ,‬אולם אוכל ואף בית‬
‫כנסת‪ .‬החלק הזה של הבית היה מרוהט בצניעות‪ ,‬נקי ומסודר‪.‬‬
‫הבית הענק היה כמעט ריק‪ .‬העלייה מברית המועצות דמתה עדיין לטפטוף‬
‫ולא לזרם‪ .‬התעכבנו באחוזה לשבוע ימים‪ ,‬כי האחראים‪ ,‬אנשי הסוכנות‪ ,‬רצו‬
‫לאסוף קבוצה גדולה של עולים ואז לשולחה לארץ‪.‬‬
‫נראה לי מוזר שאנחנו אוכלים ושותים בלי לשלם‪ ,‬וקצת חששתי שכל מה‬
‫שאנחנו מקבלים נרשם ומאוחר יותר יוגש לנו חשבון שאותו נתקשה לפרוע‪.‬‬
‫ניסיון חיי עד אז לימד אותי שלא מקבלים דבר בחינם‪ .‬הרי אפילו בדרך לגלות‬
‫סיביר שילמנו על הדייסה העלובה שהביאו לנו לקרונות‪.‬‬
‫כמה דברים הרשימו אותי באחוזה‪ :‬למשל השוקולד‪ .‬שוקולד החלב הפשוט‬
‫של "עלית"‪ ,‬עם הציור המפורסם של פרה‪ ,‬היה מונח על שולחן האוכל בשפע‬
‫ומותר היה לקחת ממנו כמה שרוצים‪ ,‬באופן חופשי‪ .‬זה לא אומר שבריגה לא‬
‫היה שוקולד – אך בקנייתו היה תמיד משהו חגיגי‪ .‬משהו שלא קונים כל יום‪,‬‬
‫ואם כבר קונים‪,‬הוא נועד לילדים כדי לשמח אותם‪ .‬בחיים לא אכלתי שוקולד‬
‫טעים מזה שהיה במחנה המעבר בווינה‪.‬‬
‫ועוד דבר שנשמע היום מצחיק — גלילי נייר טואלט‪ .‬במשך תריסר שנות חיי‬
‫בבירה אירופאית כריגה‪ ,‬ובוודאי בסיביר‪ ,‬לא ראיתי נייר טואלט‪ .‬היינו גוזרים‬
‫נייר עיתון לצורך זה‪ .‬אפילו צמר גפן לצורכי היגיינה נשית היה חסר בחנויות‬
‫רוב הזמן‪ .‬נתקפתי איזשהו פחד מוזר‪ :‬מה יהיה כאשר הנייר על הגליל ייגמר?‬
‫פעם לא התאפקתי ושאלתי את אחת מעובדות הבית‪ ,‬והיא צחקה והראתה לי‬
‫מחסן מלא גלילי נייר טואלט‪.‬‬
‫בסמוך לאחוזה היה כפר קטן‪ ,‬ולבקשתנו‪ ,‬הרשו לנו לפעמים לטייל בו בליוויו‬
‫של אחד מאנשי הסוכנות‪ .‬היו שם כמה חנויות קטנות‪ ,‬הסחורה בהן נראתה לנו‬
‫אטרקטיבית מאוד‪ .‬אנשי הסוכנות הפצירו בנו‪:‬‬
‫— אל תקנו‪ ,‬אל תבזבזו כאן את הדולרים שלכם‪ ,‬אין לכם מושג כמה דברים‬
‫יפים מאלה תראו בארץ!‬
‫היה לנו קשה להתאפק‪ .‬כל אחד קנה כמה דברים‪.‬‬
 ‫‪ | 264‬רבקה רבינוביץ‬

‫כולנו רצינו מאוד לראות את וינה‪ ,‬ואחרי נדנודים אין‪-‬סופיים ארגנו לנו טיול‬
‫אחד בעיר‪ .‬נסענו באוטובוס של האחוזה‪ ,‬ביקרנו בארמון הנשיאות ובגן המרהיב‬
‫המקיף אותו ובסיום נכנסנו למסעדה כדי לאכול ארוחה קלה‪ .‬אינני זוכרת מה‬
‫אכלתי‪ ,‬אך דבר אחד נחרת בזיכרוני — הזמנתי קוקה‪-‬קולה‪ .‬המשקה סיקרן‬
‫אותי‪ ,‬כי בתעמולה הסובייטית המתארת את "זוועות העולם הקפיטליסטי"‬
‫תמיד הוזכר המשקה כסמל השחיתות וחוסר הערכים של החברה הבורגנית‪.‬‬
‫חשבתי שזה משקה משכר‪ ,‬ממש מפיל את האדם מהרגליים‪ ,‬גורם להזיות‪...‬‬
‫והנה מביאים לי את "סמל השחיתות" ואני לוגמת ממנו‪ .‬משקה תמים‪ ,‬מוגז‪,‬‬
‫דומה ללימונדה‪ ,‬רק חום וקצת יותר פיקנטי! שאלתי את המלצר‪:‬‬
‫— האם אתה בטוח שזאת קוקה‪-‬קולה?‬
‫הוא הסתכל עליי בפליאה ושאל בנימה מודאגת‪:‬‬
‫— כן‪ ,‬גברתי‪ .‬משהו לא בסדר?‬
‫זר לא יבין‪ ...‬הרי מבחינות רבות היינו כמו חייזרים — יצורים מפלנטה אחרת‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪265‬‬

‫פרק ‪36‬‬
‫עולים חדשים‬
‫והנה הגיע יום היציאה ליעדנו הסופי — ישראל‪ .‬התרגשתי מאוד‪ .‬האומנם בעוד‬
‫כמה שעות נהיה בתל‪-‬אביב? ידעתי רק שני שמות של ערים בישראל — תל‪-‬‬
‫אביב וחיפה‪ .‬בתל‪-‬אביב מתגוררת אימא‪ ,‬ועל חיפה שמעתי מאבא‪ .‬ירושלים?‬
‫לפי הכתוב בעיתונות הסובייטית‪ ,‬ירושלים אינה שייכת לישראל‪ .‬לכן תהיתי‬
‫כשקיבלתי את ה"ויזוב"‪ ,‬ההזמנה לעלייה‪ :‬בראש העמוד היה כתוב‪" :‬מדינת‬
‫ישראל‪ ,‬ירושלים"‪ .‬בפרסומים הסובייטיים "העבירו" אפילו את הכנסת ואת‬
‫משרדי הממשלה לתל‪-‬אביב‪" ,‬קן המיליטריסטים הישראלים"‪.‬‬
‫ברגעי הנחיתה נשמעו ברמקול צלילי השיר "הבאנו שלום עליכם"‪ ,‬וכולם‬
‫מחו כפיים‪ .‬הובילו אותנו לאולם גדול בבית הנתיבות‪ ,‬בין מקבלי פני הבאים‬
‫ראיתי את אימא ורצנו אליה‪ .‬היא הייתה קטנה ורזה יותר משזכרתי‪ ,‬אך נמרצת‬
‫ולבושה יפה‪.‬‬
‫ברמקולים הורו לנו לא להתפזר‪ ,‬להמתין בסבלנות להרשמה וקבלת תעודות‬
‫ואחר‪-‬כך להסעה מאורגנת למרכזי קליטה‪ .‬ההרשמה עברה מהר‪ ,‬כי הקבוצה‬
‫לא הייתה גדולה‪ .‬אחרי שכבר החזקתי ביד את המסמכים החדשים שלנו‪ ,‬כולל‬
‫הפנייה למרכז קליטה בעפולה‪ ,‬אימא הכריזה נמרצות‪:‬‬
‫— מה פתאום עפולה? רק נפגשנו וניפרד? לא‪ ,‬אתם באים אליי‪ .‬תנוחו‪,‬‬
‫ואז נראה‪ ,‬אולי לא תזדקקו כלל למרכז קליטה‪ .‬אולפן ללימוד עברית אפשר‬
‫למצוא גם בתל‪-‬אביב!‬
‫הייתי מבולבלת‪ .‬מצד אחד‪ ,‬כל הסידורים הללו המוכתבים מלמעלה‪ ,‬השליחה‬
‫המאורגנת של אנשים לאי‪-‬שם לפי בחירת הפקידים‪ ,‬בלי לשאול את העולים‬
‫לרצונם — כל זה נראה לי מוזר‪ .‬היה בזה משהו צבאי‪ ,‬משהו שהזכיר לי אפילו‬
‫את הגלייתנו לסיביר‪ .‬מצד שני – חשבתי שיש לעשות את מה שכולם עושים‪,‬‬
‫לא להיות יוצאי דופן‪.‬‬
‫ניגש אלינו גבר לא מוכר; הבנתי מיד שזה האיש שאחי דיבר עליו‪ .‬הוא הוביל‬
‫אותי הצדה ושאל אם יש לי מסר מאחי‪ .‬מסרתי לו את המשפטים ששיננתי‬
 ‫‪ | 266‬רבקה רבינוביץ‬

‫בעל‪-‬פה‪ .‬הוא נראה מאוכזב‪" .‬זה הכול?" שאל כמה פעמים‪.‬‬

‫הוא שאל לאן פנינו נועדות‪ ,‬ואימא ענתה במקומי‪" :‬אליי הביתה"‪ .‬התברר‬
‫שהכתובת ידועה לו‪ .‬הוא הציע להסיע אותנו במכוניתו‪ ,‬ושאל את אימא אם‬
‫לא תתנגד שהוא ייכנס וישוחח אתי עוד קצת‪" .‬כוס תה אוכל לקבל?" שאל‬
‫בבדיחות דעת‪.‬‬
‫יצאנו מהאולם שבו כולם חיכו להוראות ונסענו לתל‪-‬אביב‪ .‬מה עוד אוכל‬
‫לספר לו? הרי אמרתי כל מה שאחי הורה לי לומר‪ .‬האיש היה נחמד ולא עורר‬
‫פחד‪ ,‬ובכל זאת חששתי מהשיחה אתו‪.‬‬
‫במהרה התברר שאין מה לחשוש‪ .‬ישבנו ושתינו תה‪ ,‬והוא לא שאל אותי על‬
‫דברים שהתקשיתי למצוא להם תשובות‪ .‬הוא התעניין אם אחי מתכוון לעלות‬
‫ארצה‪ .‬סיפרתי על סירובה של אשתו ועל מעמדו בעבודה‪.‬‬
‫— בעניין העבודה שלו‪ ,‬אמר‪ ,‬היינו מסתדרים איכשהו‪ .‬עם האישה זה יותר‬
‫מסובך‪ .‬אני מודע למצבו ומצטער‪.‬‬
‫הוא התעניין בהלכי הרוח בקרב היהודים בריגה ובערים אחרות‪ .‬סיפרתי לו‬
‫על התעוררות הרגשות הלאומיים של היהודים בריגה וברפובליקות הבלטיות‬
‫בכלל‪ .‬ניצני ההתעוררות הופיעו גם בנובוסיבירסק הרחוקה‪ .‬על הנעשה‬
‫במוסקבה הוא היה מעודכן טוב ממני‪.‬‬
‫לפני שנפרד מאתנו בלבביות הוא אמר לי שאולי עוד נתראה‪ ,‬כי יזמינו אותי‬
‫למשרד הראשי בחיפה‪" .‬אל תתרגשי‪ ,‬זה הליך שגרתי"‪ ,‬הוסיף‪ ,‬כי כנראה‬
‫הבחין בסימני בהלה בפניי‪.‬‬
‫כשעמד ליד הדלת‪ ,‬הוא אמר לי מילים בלתי‪-‬נשכחות‪:‬‬
‫— דעי שאחיך‪ ,‬יוסף‪ ,‬הוא אדם גדול וחשוב למדינת ישראל‪.‬‬
‫דבריו אלה הדהימו אותי‪ .‬לעולם לא גיליתי את הסוד שעמד מאחוריהם‪.‬‬
‫גם כשאחי כבר היה בארץ לא שאלתי אותו‪ .‬ישנם דברים שמוטב לא לדעת –‬
‫חשבתי אז‪ .‬עכשיו אני מצטערת מאוד שלא ניסיתי לדובב אותו‪.‬‬
‫רק אחרי שעזב‪ ,‬נרגעתי ויכולתי להתבונן בדירה של אימא ובבית‪ ,‬שמחציתו‬
‫היה שייך לה‪ .‬הבית עמד במקום המרכזי והסואן ביותר של העיר – בפינת‬
‫הרחובות דיזנגוף ופרישמן‪ .‬היום יש מרכזים אחרים‪ ,‬אבל אז‪ ,‬בשנת ‪,1970‬‬
‫זה היה המרכז של המרכז‪ .‬הבית היה כבר אז ישן‪ ,‬בערך בגילי; הבתים בערי‬
‫הארץ משום מה מזדקנים מהר‪ .‬היו בו עדיין סימני היופי הראשוני‪ ,‬כמו בפניהן‬
‫של נשים מזדקנות‪ :‬הוא היה בנוי בסגנון הבאוהאוס המפורסם‪ ,‬שבזכותו העיר‬
‫תל‪-‬אביב הוכרה כאתר היסטורי על‪-‬ידי אונסקו‪ .‬הוא היה צבוע בלבן‪ ,‬כמו‬
‫כל בתי הבאוהאוס‪ ,‬ולאורך כל הדירות שבחזית היו מרפסות צרות וארוכות‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪267‬‬

‫במרוצת הזמן לובן הבתים שהעניק לתל‪-‬אביב את הכינוי "העיר הלבנה"‪,‬‬

‫התלכלך; תאוותם של התל‪-‬אביבים להגדלת שטח דירותיהם הביאה לסגירת‬
‫רוב המרפסות בתריסים שונים ומשונים‪ .‬כל זה פגם במידה רבה ביופייה של‬
‫העיר ובסממני הסגנון שבו נבנתה‪.‬‬
‫בקומת הקרקע היו חנויות ובית קפה ידוע כמקום מפגש של אינטלקטואלים‪,‬‬
‫רובם יהודים ילידי גרמניה‪ .‬מעל הקומה המסחרית היו ארבע קומות של דירות‬
‫מגורים; מעלית לא הייתה‪ .‬הדירה של אימא הייתה בקומה השנייה‪ ,‬עורפית‪,‬‬
‫חלונותיה פנו לחצר‪ .‬גם בה המרפסת הייתה סגורה בגגון פלסטיק ובתריסים‪,‬‬
‫והחדר הקטן שנוצר שימש כחדר אוכל‪.‬‬
‫הדירה בת שני החדרים הייתה בנויה בסגנון מיושן‪ :‬תקרה גבוהה מאוד‪ ,‬חדר‬
‫כניסה שממנו יוצא פרוזדור המפריד בין שני החדרים‪ ,‬שניהם באותו הגודל‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬לא היו סלון גדול וחדרי שינה קטנים‪ ,‬כפי שמקובל היום‪ ,‬אלא שני‬
‫חדרים אוטונומיים לגמרי‪ ,‬לכל אחד דלת כניסה מהפרוזדור‪ .‬אולי הסגנון הזה‬
‫היה שריד של תקופת הצנע בשנות השלושים‪ ,‬כשכמה משפחות התגוררו‬
‫בדירה אחת עקב מחסור חריף בדיור‪ .‬היום היינו אומרים שהמסדרון הגדול‬
‫הוא סתם בזבוז שטח; אז הוא היה נחוץ‪ ,‬כדי שבני משפחה אחת לא יצטרכו‬
‫לעבור דרך החדר של המשפחה השנייה‪.‬‬
‫הדירה הייתה מרוהטת בצניעות הגובלת בעוני‪ .‬אך לי‪ ,‬הרגילה לחיי מצוקה‪,‬‬
‫הכול נראה אלגנטי‪ :‬הארון הגדול הישן שאי‪-‬אפשר היה להזיז אותו מפאת‬
‫סכנת התפרקותו‪ ,‬הספות הפשוטות מגומאוויר‪ ,‬שהיה חומר פופולרי מאוד‬
‫והיום כבר כמעט לא משתמשים בו‪ .‬הגישה המינימליסטית לחיים שפיתחתי‬
‫עקב נסיבות חיי הייתה בעוכריי‪ :‬לא היו לי דרישות וטעם מעודן בבחירת‬
‫דברים‪ ,‬הכול היה בעיניי טוב ויפה‪.‬‬
‫אימא העניקה לנו באופן זמני חדר אחד‪ .‬היא קצת חששה שהשלטונות‬
‫לא ירצו לתת לי דירה אם ייוודע להם שאנו גרים אצלה‪ ,‬ושיש לה חדר‬
‫בשבילנו‪ .‬בהמשך התברר שלחשש זה אין כל יסוד‪ ,‬כי השלטונות אינם‬
‫מטילים על הקרובים בארץ את החובה לקלוט את העולים המגיעים‪ .‬זאת‬
‫חובת המדינה‪ ,‬ולא חשוב כמה עשירים הקרובים הוותיקים וכמה חדרים יש‬
‫להם בבית‪.‬‬
‫מאחר שלא חיכינו לסידורים שנעשו בנמל התעופה ופשוט "ברחנו"‪ ,‬הייתי‬
‫צריכה לטפל בענייני המשך הקליטה לאחר שהגענו לאימא‪ .‬בן‪-‬דוד שהגיע‬
‫קודם ושלט בעברית התלווה אליי לביקור הראשון בסניף של משרד הקליטה‬
‫בתל‪-‬אביב‪ .‬לפי ההוראות שאימא נתנה לו רשמו אותי כאקדמאית‪ ,‬נתנו לי‬
 ‫‪ | 268‬רבקה רבינוביץ‬

‫הפנייה לאולפן בבניין ויצ"ו‪ ,‬ארגון הנשים הציוניות‪ .‬באשר לדירה‪ ,‬נאמר לי‪,‬‬
‫שאם אני רוצה להתגורר קרוב לאמי‪ ,‬במרכז תל‪-‬אביב‪ ,‬עליי לחפש דירה‬
‫בכוחות עצמי‪" .‬כשתמצאי דירה שמתאימה לך‪ ,‬הודיעי לנו ואנחנו נקנה לך‬
‫אותה"‪ ,‬אמרה הפקידה‪.‬‬
‫תחילה הייתי המומה מהנדיבות הזאת‪ ,‬אך מהר מאוד גיליתי שכל הסידור‬
‫הזה‪ :‬לשהות אצל אימא ולדאוג לבד לצורכי קליטה בסיסיים‪ ,‬הוא שגוי ולא‬
‫יוביל אותי רחוק‪ .‬אמי פיתחה אז איזו הפרעה נפשית שפסיכולוגים קוראים‬
‫לה "נגטיביזם"‪ .‬על כל דבר שרציתי לעשות‪ ,‬על כל מקום שרציתי ללכת‪,‬‬
‫שמעתי ממנה תשובה אחת‪" :‬אל תלכי"‪" ,‬אל תעשי‪ ,‬תנוחי‪ ,‬יש זמן"‪ .‬הרגשתי‬
‫שכל זה חוסם את האנרגיה שלי‪ ,‬שאני מתקשה להתגבר על הבלמים הפנימיים‬
‫והחיצוניים ונכנסת לשגרת חיים של גמלאית‪ .‬עוברים ימים והדברים לא זזים‪.‬‬
‫משהבנתי את זה‪ ,‬הלכתי לבד לסניף משרד הקליטה וביקשתי לבטל את‬
‫הסיכומים שנקבעו‪ .‬רציתי לחזור לסידורים שהוכנו עבורי מלכתחילה‪ ,‬עם‬
‫הפנייה למרכז הקליטה בעפולה‪ .‬הפקידה קצת עיקמה את האף‪ ,‬אך בכל זאת‬
‫נתנה לי את ההפניה המקורית‪ .‬נאמר לי שאלה שנסעו למרכז הקליטה ישירות‬
‫מנמל התעופה נהנו מהסעה מאורגנת‪ ,‬ואילו אני צריכה עכשיו להגיע למקום‬
‫בכוחות עצמי‪.‬‬
‫חזרתי לאימא עם המסמכים ביד‪ .‬בניגוד לחששותיי‪ ,‬אימא קיבלה את‬
‫החלטתי בלי טרוניות‪ :‬היא גילתה שהמגורים המשותפים אתנו די מכבידים‬
‫עליה‪ .‬בנוגע לתחבורה‪ ,‬אמרה‪ ,‬לא צריך לדאוג‪ :‬יש לה ידיד שהוא נהג מונית‪,‬‬
‫הוא ייקח את כולנו ויחזיר אותה הביתה‪.‬‬
‫— לא רוצה שתיטלטלו באוטובוסים עם המזוודות‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫היא קבעה יום ושעה עם הנהג המבוגר והסימפתי‪ ,‬ויצאנו לדרך‪.‬‬
‫למרות היותה בארץ שש שנים אמי לא ידעה עברית‪ ,‬פרט למילים ספורות‪.‬‬
‫באותה תקופה באזור הסמוך לרחוב דיזנגוף אפשר היה להסתדר עם גרמנית‬
‫ורוסית‪ .‬אני בוודאי לא ידעתי עברית‪ ,‬אפילו את האותיות לא הכרתי‪ .‬לכן לא‬
‫קראנו את המסמכים שקיבלתי ולא ראינו שיש בהם תאריך תוקף‪ .‬תאריך זה‬
‫עבר‪ .‬והנה אנחנו מגיעים עם הילדים ועם כל המזוודות שלנו למרכז הקליטה‪,‬‬
‫ומסרבים לקבל אותנו‪ :‬מסמכי ההפניה כבר לא היו בתוקף‪.‬‬
‫הייתי בהלם‪ .‬מה נעשה עכשיו? הנהג הידיד כבר הציע שנפנה חזרה‪ ,‬אך אימא‬
‫גילתה אופי לוחמני שנותר בה מתקופת מלחמת ההישרדות בסיביר‪ .‬ביידיש –‬
‫שפה שבה שלטה היטב – היא הודיעה לפקידי ההנהלה‪:‬‬
‫— לא ניסע מכאן לשום מקום‪ .‬אם נצטרך‪ ,‬נשב כל הלילה ליד דלת המשרד‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪269‬‬

‫שלכם‪ .‬כך אתם מקבלים עולים שרק באו? נשלח תלונה לשר הקליטה על‬
‫קבלת הפנים הזאת!‬
‫הפקידים הסתגרו במשרד המנהל להתייעצות קצרה‪ .‬כעבור כמה דקות יצא‬
‫מנהל המרכז והודיע‪:‬‬
‫— למזלכם‪ ,‬יש לנו דירה פנויה‪ .‬באופן יוצא מן הכלל נקבל אתכם ונדאג‬
‫בדיעבד לאישורים ממשרד הקליטה‪ .‬הפקידה מלי תלווה אתכם לדירה ותסביר‬
‫הכול‪.‬‬
‫שמחתי מאוד‪ .‬נפרדנו מאימא ומידידה הנהג והלכנו אחרי הפקידה לראות‬
‫את מקום מגורינו הזמני‪.‬‬
‫מרכז הקליטה היה ממוקם בשכונה השייכת באופן רשמי לעיר עפולה‪ ,‬אך‬
‫למעשה זאת עיירה נפרדת ושמה גבעת המורה‪ .‬היא מאופיינת בכמה גבעות‬
‫די גבוהות‪ ,‬ורוב בתיה היו בנויים ממש על מורדות הגבעות‪ .‬כך היה בנוי הבית‬
‫שאליו הביאה אותנו הפקידה מלי‪ :‬מצד אחד היו בו ארבע קומות ואילו מהצד‬
‫השני — שמונה‪ .‬מעולם לא ראיתי בתים כאלה‪ .‬המעלית הובילה מאולם‬
‫הכניסה ארבע קומות למעלה או ארבע קומות למטה‪ .‬הדירות שלמטה לא היו‬
‫"דירות מרתף" כפי שחשבתי תחילה; חלונותיהן פנו לרחוב המקביל למרגלות‬
‫הגבעה‪.‬‬
‫קיבלנו דירה בקומה השנייה "למעלה"‪ ,‬ובה שני חדרים‪ ,‬אחד שימש חדר‬
‫שינה והשני‪ ,‬חדר קטן ובו דלת הכניסה‪" ,‬סלון"‪ ,‬מושג שהיה זר לי עד אז‪ ,‬וחדר‬
‫שירותים ורחצה‪ ,‬כמובן‪ .‬הריהוט היה פשוט‪ ,‬אך היה בו כל הנחוץ לשהייה‬
‫זמנית‪ :‬ארון גדול‪ ,‬מיטה כפולה ומוצעת‪ ,‬ספה‪ ,‬שולחן קטן וכמה כורסאות‬
‫בסלון‪" .‬הילד יישן בסלון"‪ ,‬קבעה מלי והביאה מהמחסן מצעים בשבילו‪.‬‬
‫בחדר הרחצה היה דוד חשמלי‪ .‬דבר רגיל בבית ישראלי‪ ,‬ואילו בשבילי‬
‫זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מכשיר כזה לחימום מים‪ .‬מלי הסבירה‬
‫שהדוד צריך להיות דלוק כל הזמן כדי שתמיד יהיו לנו מים חמים‪ .‬לדבריה‪ ,‬יש‬
‫להתקלח כל יום‪ .‬גם זה הפתיע אותי כי היינו רגילים ללכת לבית מרחץ פעם‬
‫בשבוע‪ .‬במקום חדש יש ללמוד לחיות מחדש‪ .‬הבנתי שחידושים רבים עוד‬
‫צפויים לנו בהמשך‪.‬‬
‫נכנסה עוד פקידה והביאה לנו דף מודפס ובו פירוט סדר היום‪ :‬שעות הארוחות‬
‫ושעות הלימודים‪ ,‬וגם כמה הסברים על המקום והכללים המקובלים בו‪ .‬כל‬
‫זה‪ ,‬כמובן‪ ,‬בעברית‪ .‬יצאנו מהדירה והן הראו לנו את חדר האוכל המשותף‬
‫שממוקם בבניין אחר ואת האולפן ללימוד עברית‪.‬‬
‫ארוחת הערב נקבעה לשעה חמש‪ ,‬דבר שנראה לי מוזר‪ :‬כל כך מוקדם!‬
 ‫‪ | 270‬רבקה רבינוביץ‬

‫הפקידות ראו את הבעת הפליאה על פניי והסבירו שלא בריא לאכול מאוחר‪.‬‬
‫בקצה הרחוב יש חנות מכולת‪ ,‬ומי שיש לו כסף יכול לקנות לו משהו קל לאכול‬
‫בערב‪.‬‬
‫בחדר האוכל התוודעתי ליתר דיירי המרכז‪ .‬קבוצת העולים מרומניה הייתה‬
‫הדומיננטית; בנוסף עליהם היו עולים מפולין‪ ,‬מארצות הברית ומארצות‬
‫אמריקה הלטינית‪ .‬היו כמה משפחות מצרפת ומשפחה אחת‪ ,‬חוץ מאתנו‪,‬‬
‫מברית המועצות‪ ,‬אישה עם שני ילדים‪ ,‬כמוני‪ .‬הם כבר שהו במרכז ארבעה‬
‫חודשים והיו אמורים לעזוב בחודש הבא‪.‬‬
‫הידידה החדשה תרגמה לי את הסעיפים בדף שקיבלתי שלא יכולתי לקרוא‪:‬‬
‫נכתב בהם על סדרי מסירת הכביסה וקבלתה‪ ,‬ועל כך שמנקה תבוא לנקות את‬
‫הדירה שלוש פעמים בשבוע; על עובד סוציאלי שיטפל בבעיות שונות שלנו‬
‫ועל אפשרות לקבל הלוואה לצורך קניות קטנות ולנסיעות‪.‬‬
‫היה לי קצת כסף שאימא נתנה לי‪ ,‬לכן לא נזקקתי להלוואה‪ .‬הדאגה לצורכי‬
‫העולים הדהימה אותי‪ .‬אפילו יבואו לנקות את הדירה! שוב הטריד אותי אותו‬
‫עניין‪ :‬לא ייתכן שכל זה ניתן לנו בחינם‪ .‬אולי אנחנו נכנסים לחובות שלא יהיה‬
‫בכוחנו לפרוע‪.‬‬
‫למחרת נקראתי אל העובד הסוציאלי‪ .‬הוא שאל אם יש לי בקשות מיוחדות‪.‬‬
‫אמרתי שאין‪ ,‬והוא תמה על כך‪ :‬התברר שרוב העולים באים אליו עם המון‬
‫דרישות וטרוניות‪ .‬הוא רשם את מישה לבית הספר המקומי‪ .‬שאלתי איך‬
‫הילד יבין את הנעשה בכיתה‪ ,‬הרי אינו יודע עברית‪ .‬הוא ענה לי שילדים בגילו‬
‫"תופסים" את השפה במהירות ושבעוד חודשיים הוא ידבר עברית שוטפת‪.‬‬
‫לא כל כך השתכנעתי ותהיתי על היעדר שיעורי עזר לילדי עולים‪ .‬חששותיי‬
‫התאמתו בהמשך‪ :‬התברר שבישראל הילדים מתחילים ללמוד מגיל שש‪,‬‬
‫ואילו בברית המועצות — מגיל שמונה‪ .‬ילדי הכיתה של בני למדו אנגלית כבר‬
‫כמה שנים‪ ,‬בעוד בברית המועצות מתחילים ללמוד שפה זרה רק בכיתה ה'‪.‬‬
‫הוא לא ראה אות אנגלית עד אז‪ .‬היו לו בעיות בבית הספר והוא לא כל כך‬
‫השתלב‪ .‬הוא נראה לי עצוב‪ :‬בריגה היה מוקף חברים וכאן מצא את עצמו די‬
‫בודד‪ ,‬מתקשה ליצור קשרים עם בני גילו‪ .‬הוא סיפר לי שבכיתה אף אחד לא‬
‫מתעניין בו; למורה חשוב רק דבר אחד‪ :‬שיישב בשקט ולא יפריע לאחרים‪.‬‬
‫אחרי השיחה עם העובד הסוציאלי‪ ,‬מנהל מרכז הקליטה הזמין אותי למשרדו‪.‬‬
‫כאן נחתה עליי מכה‪ :‬הוא אמר שהמרכז אינו מקום מתאים לעדה‪ .‬לדבריו‪ ,‬לבני‬
‫נוער בגילה‪ ,‬כלומר סביב גיל שש‪-‬עשרה‪ ,‬יש מוסדות קליטה אחרים בתנאי‬
‫פנימייה‪ .‬הוא כבר מצא בשביל עדה מקום כזה‪ ,‬פנימייה בשם "אלוני יצחק"‪,‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪271‬‬

‫והיא חייבת לנסוע לשם‪ .‬כשהבחין בתגובת זעזוע על פניי‪ ,‬הוסיף‪:‬‬

‫— היא תרגיש טוב בחברת בני גילה‪ ,‬כאן יהיה לה משעמם‪ .‬היא תרכוש ידידים‬
‫ותלמד עברית במהירות‪ .‬אצלנו בכיתות לומדים אנשים שגילם שמונה‪-‬עשרה‬
‫לכל הפחות‪.‬‬
‫אך אני הכרתי את בתי‪ :‬היא מאוד קשורה אליי‪ ,‬אחרי תקופות ארוכות‬
‫שהייתה בבתי חולים ובסנטוריום‪ ,‬היא סגורה מאוד וביישנית‪ .‬אך הצייתנות‪,‬‬
‫שהיא הטבע השני של האדם הסובייטי‪ ,‬הכשילה אותי‪ :‬לא התנגדתי בצורה‬
‫נחרצת‪ .‬הרי היינו רגילים שהשלטונות יכולים לעשות עם בן‪-‬אדם ככל העולה‬
‫על רוחם — ומנהל מרכז הקליטה היה בעיניי נציג השלטון‪ .‬שתקתי‪ ,‬אף שנפשי‬
‫רתחה מזעם כבוש‪ .‬חזרתי לדירה ובישרתי לעדה את הבשורה המרה‪.‬‬
‫למחרת נסענו שתינו לכפר הנוער "אלוני יצחק"‪ .‬למרות הנוף היפה‪ ,‬המקום‬
‫לא מצא חן בעיניי‪ :‬מגורי החניכים היו בצריפים שנראו עלובים אפילו בשבילי‪,‬‬
‫הרגילה למראות מצוקה קשים‪ .‬מחוץ לצריפים התרוצצו נערות קולניות‬
‫שדיברו בבליל שפות‪ ,‬אך רוסית לא הייתה ביניהן‪ .‬לעומת הביטחון העצמי‬
‫שהפגינו הנערות‪ ,‬בתי נראתה אבודה‪ .‬השארתי אותה בלב כבד ובתקווה‬
‫קלושה שאולי תתרגל ותהפוך חברותית יותר‪.‬‬
 ‫‪ | 272‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪37‬‬
‫ללמוד לחיות‬
‫בארץ הזאת‬
‫עכשיו הייתי צריכה להתחיל ללמוד עברית‪ .‬הוסבר לי שקבוצת המתחילים‪,‬‬
‫שבה הייתי אמורה להשתתף‪ ,‬כבר למדה שבועיים — זמן שאני בזבזתי בשהותי‬
‫אצל אימא בתל‪-‬אביב‪ .‬אין עדיין מספיק מועמדים לקבוצה חדשה‪ .‬שאלו‬
‫אותי מה אני מעדיפה — לנסות להשתלב בקבוצה הלומדת או לחכות לגיבוש‬
‫קבוצה חדשה‪ .‬אמרתי שאינני מעוניינת לשבת באפס מעשה ומעדיפה לנסות‬
‫להשתלב בקבוצה הלומדת‪ ,‬אך נוכחתי לדעת שזה יותר קשה מאשר חשבתי‪.‬‬
‫לא רק כי פספסתי את החומר שנלמד במשך שבועיים‪ ,‬אלא בגלל הרמה‬
‫הכללית של התלמידים‪ .‬רובם‪ ,‬פרט ליוצאי רומניה‪ ,‬הגיעו עם שליטה מסוימת‬
‫בעברית; מראש כולם כבר הכירו את האלף‪-‬בית העברי‪ .‬הפיגור שלי היה גדול‬
‫יותר משבועיים‪ :‬הייתי צריכה להתחיל מנקודת האפס‪.‬‬
‫בשבועות הראשונים היה לי קשה מאוד‪ .‬בתחילה כתבתי את המילים‬
‫העבריות באותיות רוסיות‪ .‬לא הספקתי להעתיק את התרגילים מהלוח‪.‬‬
‫למזלי‪ ,‬היה לנו מורה מצוין‪ ,‬איש מבוגר יוצא גרמניה‪ .‬הוא "אימץ" אותי‪,‬‬
‫נתן לי שיעורי בית מיוחדים ללימוד ולתרגול האלף‪-‬בית‪ .‬הוא הבין מיד היכן‬
‫טמונה אבן הנגף‪ .‬העיקר לדעת קרוא וכתוב – על היתר אני כבר אתגבר‪ .‬אכן‬
‫בתוך זמן קצר התגברתי על הפיגור והפכתי לתלמידה פעילה ומצליחה‪ ,‬כפי‬
‫שהייתי רגילה להיות‪.‬‬
‫שיטת ההוראה של המורה שלנו ממש הקסימה אותי‪ .‬השיעורים שלו היו‬
‫בנויים על מילים עבריות בלבד‪ ,‬בלי תרגומים לשפות לועזיות‪ .‬אילו היה רוצה‬
‫לתרגם‪ ,‬היה נאלץ להשתמש בשלל שפות‪ :‬אנגלית‪ ,‬ספרדית‪ ,‬רומנית‪ ,‬רוסית‬
‫ועוד‪ .‬הוא נמנע מתרגומים לא מטעמי נוחות‪ ,‬אלא בגלל השיטה המתודית‬
‫בהוראה‪ :‬השפה העברית‪ ,‬כך הסביר לנו‪ ,‬צריכה להתגבש במוחו של הלומד‬
‫כיחידה נפרדת‪ ,‬ולא קשורה בשפת האם‪ .‬מי שמתעקש ליצור בזיכרונו צמדי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪273‬‬

‫מילים עברית‪-‬לועזית‪ ,‬לא יוכל לחשוב ולדבר בעברית בחופשיות‪ :‬הוא יצטרך‬
‫לתרגם במוחו כל מילה וכל משפט‪.‬‬
‫את המילים החדשות הוא הראה לתלמידים בעזרת תמונות‪ ,‬השתמש‬
‫במימיקה ובתנועות‪ ,‬כך שהכוונה הייתה ברורה‪ .‬את השיעור הבא היה בונה‬
‫על יסוד המילים שכבר נלמדו‪ ,‬בתוספת מילים חדשות שהוצגו באותה השיטה‬
‫או היו מובנות מההקשר‪ .‬כך משיעור לשיעור גדל הלקסיקון שלנו וגדלו‬
‫אפשרויות הביטוי‪ .‬התלמיד אינו מרגיש קושי או תסכול‪ ,‬והשפה נלמדת‬
‫כאילו מעצמה‪.‬‬
‫כדוברת גרמנית ניסיתי כמה פעמים לגרור את המורה יליד גרמניה לשיחה‬
‫בגרמנית‪ ,‬אך הוא תמיד ענה לי בעברית‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬כשבועיים מתחילת הלימודים‪ ,‬חזרתי מהאולפן ומצאתי את בתי‬
‫יושבת על המדרגות ליד הדירה‪.‬‬
‫— מה קרה? שאלתי אותה‪.‬‬
‫— פשוט ברחתי‪ ,‬ענתה‪ .‬אינני יכולה להיות שם‪ .‬הנערים מציקים לי‪ ,‬הנערות‬
‫לועגות‪ ...‬לא התיידדתי שם עם אף אחד‪ .‬שיעשו אתי מה שהם רוצים‪ ,‬אני לא‬
‫חוזרת‪.‬‬
‫— ואיפה המזוודה שלך? וכל החפצים?‬
‫— הכול נשאר שם‪ .‬הרי לא השתחררתי רשמית‪ .‬אם הייתי מבקשת‪ ,‬לא היו‬
‫נותנים לי ללכת‪ .‬ברחתי‪ ,‬אמרתי לך!‬
‫הלכתי אל המנהל וסיפרתי לו מה קרה‪ .‬אמרתי שאינני מתכוונת להכריח את‬
‫בתי להיות בפנימייה נגד רצונה‪ .‬אם לא מקבלים אותה כאן‪ ,‬גם אני אצטרך‬
‫לעזוב‪.‬‬
‫המנהל גילה הבנה והרשה לעדה להישאר וללמוד בכיתה יחד אתי‪ .‬למחרת‬
‫נאלצתי להפסיד יום לימודים כדי לנסוע לאלוני יצחק לקחת את החפצים של‬
‫עדה‪.‬‬
‫מעתה למדה עדה יחד אתי בכיתה‪ .‬היינו שתינו התלמידות המובילות‬
‫בקבוצה‪.‬‬
‫הייתה לי בעיה עם המילים "אתה" ו"את"‪ .‬בשפות שהכרתי — רוסית‪,‬‬
‫גרמנית‪ ,‬לטבית‪ ,‬יידיש — קיימת "צורה נימוסית" של שמות‪-‬הגוף האישיות‬
‫לצד הצורה הפשוטה‪ ,‬שבה משתמשים בפנייה אל ילד‪ ,‬אל אדם קרוב מאוד ואל‬
‫בן משפחה‪ .‬דוברי עברית ואנגלית לא יבינו עד כמה ההבדל הזה מהותי אצל‬
‫דוברי שפות אלה‪ .‬לפעמים ידידים שמכירים שנים רבות שומרים על הפנייה‬
‫הנימוסית ביניהם‪ ,‬ולא מצליחים לעבור את המחסום המעיד על ריחוק מסוים‪.‬‬
 ‫‪ | 274‬רבקה רבינוביץ‬

‫קיים אף טקס מיוחד שמסמל מעבר מהצורה הנימוסית לצורה הפשוטה‪ .‬הוא‬
‫נקרא "לשתות למען האחווה"‪ .‬שני חברים שהחליטו שהגיעו למידת קרבה‬
‫מספקת שותים כוסיות יין שאותן מחזיקים בידיים מצטלבות‪ ,‬ובכך הם כאילו‬
‫קושרים ביניהם ברית אחווה‪.‬‬
‫תארו לעצמכם את מבוכתי‪ ,‬כאשר הייתי צריכה לפנות אל המורה המכובד במילה‬
‫"אתה"‪ ,‬כמו אל ילד או אל אח‪ .‬בתחילה פשוט לא יכולתי להוציא את המילה‬
‫"אתה" מפי‪ .‬כאשר פנה אליי בשאלה‪ ,‬הייתי עונה במשפטים מסורבלים — העיקר‬
‫שלא יכללו את המילה "אתה"‪ .‬הוא שם לב למאמצי ההתחמקות שלי אמר‬
‫בחיוך‪" :‬למה שלא תגידי פשוט אתה?" כדובר גרמנית‪ ,‬הוא הבין את הקושי‬
‫שלי והשתדל לשכנע אותי שבעברית לא קיימת צורת פנייה אחרת‪" :‬אומרים‬
‫אתה אפילו לראש הממשלה!" לקח לי זמן עד שהתרגלתי‪ .‬שנים לאחר מכן‬
‫למדתי שקיימת בכל זאת צורת פניה אחרת‪ :‬לשופט לעולם לא פונים ב"אתה"‬
‫אלא אומרים "כבודו" ומדברים בגוף שלישי‪.‬‬
‫הייתה לנו עוד מורה‪ ,‬נערה צעירה שלימדה בעיקר דקדוק‪ .‬היא אמרה לנו‬
‫שהיא חיילת ושהעבודה אתנו היא במסגרת שירותה הצבאי‪ .‬שני הדברים‬
‫האלה הפתיעו אותי‪ :‬ראשית — שבחורות משרתות בצבא; שנית — שהצבא‬
‫שולח חיילות ללמד עולים חדשים‪ .‬לצבא הרי יש מטלות אחרות‪ ,‬חשובות‬
‫הרבה יותר‪ .‬האומנם אנחנו העולים חשובים למדינה עד כדי כך שהעבודה‬
‫אתנו משתווה למשימות ביטחוניות? נוכחתי לדעת עד כמה אני לא מבינה את‬
‫החיים בארץ וכמה עליי לשנות את כל מערכת המושגים ואת סדרי העדיפויות‬
‫שהבאתי מ"שם"‪.‬‬
‫אחרי שנפתרה הבעיה עם עדה‪ ,‬הייתי מאושרת במרכז הקליטה‪ .‬החיים היו‬
‫קלים ונוחים ונהניתי מכל רגע‪ .‬לא יכולתי להבין את העולים מרומניה ומפולין‬
‫שהיו תמיד חמוצים ומודאגים‪ ,‬התלוננו על כל דבר וגם פספסו הרבה ימי לימוד‬
‫כי מיד התחילו לחפש עבודה‪ .‬לא אגיד שאני לא דאגתי בקשר לעתיד‪ ,‬אך כל‬
‫דבר בעתו‪ .‬בינתיים אנחנו לומדים‪ ,‬וללמוד הרי תמיד אהבתי‪ .‬דואגים לנו מכל‬
‫בחינה‪ .‬היה במרכז מועדון‪ ,‬מדי פעם אורגנו ערבי הווי‪ ,‬שיעורים לריקודי עם‬
‫לצעירים‪ .‬היו כמה טיולים במחיר סמלי; ביקרנו בירושלים‪ ,‬בחיפה‪ ,‬בטבריה‪,‬‬
‫באזור ים המלח‪ .‬הכול היה יפה וטוב‪ ,‬רק מישה הדאיג אותי‪ .‬לא נראה לי שהוא‬
‫נקלט בבית הספר‪ .‬התפיסה המקובלת לפיה ילדים עולים לומדים את השפה‬
‫בקלות ובלי עזרה מיוחדת הייתה לדעתי פשטנית מדי‪ .‬הילד היה עצוב‪ ,‬מכונס‬
‫בעצמו‪ ,‬ולא כפי שהיה בריגה‪ .‬הוא התגעגע לחברים שהיו לו שם‪.‬‬
‫מבחינת השפה לא יכולתי לעזור לו‪ .‬הוא הראה לי את ספרי הלימוד שלו; רוב‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪275‬‬

‫המילים שראיתי בהם לא היו מוכרות לי‪ .‬אלה היו מילים שלא נכללו בתכנית‬
‫הלימודים של המבוגרים‪ :‬שמות עצים‪ ,‬פרחים‪ ,‬בעלי חיים וכדומה‪.‬‬
‫פעם הציעו לנו לבקר בקונצרט של מוסיקה קלאסית שהתקיים בקיבוץ יגור‪.‬‬
‫כאן שוב קרתה לי תקלה שנבעה מאי‪-‬ידיעת אורחות החיים בארץ‪ .‬מניסיוני‬
‫בריגה ידעתי שלביקור בקונצרט לובשות נשים שמלות ערב‪ .‬בחנות הבגדים‬
‫היחידה בגבעת המורה ראיתי שמלה שחורה ארוכה בעלת קישוט מבד מוכסף‬
‫בחלקה הקדמי‪ .‬חיי לא אפשרו לי לפתח טעם מעודן בהלבשה‪ ,‬והשמלה הזאת‬
‫הייתה בעיניי שיא ההידור‪ .‬כל הזמן לטשתי עיניים אליה‪ ,‬וכאשר הודיעו על‬
‫הקונצרט‪ ,‬החלטתי שלכבוד אירוע זה אקנה אותה‪ .‬התלבשנו חגיגית – אני‬
‫בשמלה הארוכה ועדה בחליפת מכנסיים בצבע תכלת – והצטרפנו לקבוצת‬
‫הממתינים לאוטובוס המיוחד שייקח אותנו לקיבוץ יגור‪.‬‬
‫מה גדולה הייתה תדהמתי‪ ,‬כשראיתי שאף אחת מהנשים לא לבשה שמלת‬
‫ערב‪ ,‬הגברים לא לבשו חליפות‪ ,‬כולם היו במכנסי ג'ינס! גם הקיבוצניקים‬
‫ביגור היו לבושים בפשטות יתרה‪ .‬הרגשתי כל כך מגוחכת בשמלה הארוכה‬
‫שלי‪ ,‬רציתי שהאדמה תבלע אותי! לזכות האנשים שסביבי אציין שאיש לא‬
‫לעג לי‪ .‬אפילו קיבלתי מחמאות‪.‬‬
‫הארץ השתנתה מאוד‪ .‬אז‪ ,‬בשנות השבעים המוקדמות‪ ,‬הכול היה פשוט‬
‫וצנוע — הבתים‪ ,‬המכוניות‪ ,‬הלבוש‪ .‬בסופו של דבר הכול יוצא לטובה‪.‬‬
‫מהתקרית עם השמלה למדתי על אורחות החיים בארץ יותר מכל הסיפורים‬
‫על החלוצים מייבשי הביצות‪.‬‬
‫עוד בווינה ראיתי שבועון ברוסית שיצא לאור בישראל ונקרא "נאשה‬
‫סטראנה" ("ארצנו")‪ .‬תהיתי אז על הכתבות הביקורתיות שבו‪ :‬הרי הייתי‬
‫רגילה לעיתונות הסובייטית המלוקקת‪ ,‬שבה דברים כאלה לא יכלו להיכתב‪.‬‬
‫גם למרכז הקליטה שלנו הגיע העיתון – ותמיד חיכיתי לו בקוצר רוח‪ .‬התחלתי‬
‫לחשוב על אפשרות לעבוד בו — הרי מעבודת ההוראה מעולם לא התלהבתי‪.‬‬
‫את הצעד הראשון עשיתי בכתיבת שיר שהיה מוכן בראשי מזמן — עדות‬
‫לרגשות ההתלהבות והפתוס הפטריוטי שמילאו אותי‪ .‬היה לי ניסיון מסוים‬
‫בכתיבת שירים בסגנון חופשי‪ ,‬ללא חרוזים‪ .‬ובכן העברתי את השיר שכותרתו‬
‫הייתה — איך לא — "השיבה למולדת" אל הכתב ושלחתי אותו למערכת‬
‫העיתון‪ .‬בשגרת הלימודים כמעט שכחתי ממנו‪ ,‬עד שיום אחד הידידה שלי‬
‫היחידה מרוסיה באה אליי בריצה עם גיליון חדש של העיתון ביד‪:‬‬
‫— יש פה שיר שחתום בשמך! האומנם את כתבת אותו?‬
‫היה זה שיר גדול‪ ,‬שתפס כמעט עמוד בעיתון‪ .‬הנהנתי‪ .‬אכן‪ ,‬שלי הוא‪.‬‬
 ‫‪ | 276‬רבקה רבינוביץ‬

‫היום לא הייתי כותבת שיר כזה‪ .‬הוא היה פתטי מאוד‪ ,‬כולו מילים גבוהות‪.‬‬
‫התפעלתי אז מהטייס הישראלי שהוביל את מטוסנו מווינה‪ :‬אולי הוא בנו‬
‫של בעל עגלה מעיירה יהודית‪ ,‬ואילו היום מרגיש ליד הגה המטוס המודרני‬
‫כמו בבית‪ .‬עם משפט אחד מהשיר אני מסכימה גם היום‪ :‬צריך ללמוד לחיות‬
‫במולדת‪ .‬דרוש זמן‪ ,‬עד שהרגשת השייכות אליה מחלחלת לך ללב‪ ,‬לדם‪,‬‬
‫לנשמה‪.‬‬
‫הם לא פשוטים‪ ,‬הלימודים האלה‪ .‬ארבעים שנה אני חיה בארץ‪ ,‬ועדיין‬
‫מחפשת את זהותי היהודית והישראלית‪ .‬תהליך זה לעולם לא יסתיים‪ ,‬ואת‬
‫תעודת הגמר אקבל רק ברגע שבו גופי יתאחד לנצח עם אדמת הארץ‪.‬‬
‫התחלתי לכתוב מאמרים לעיתון כל שבוע‪ ,‬על התחום היחיד שהכרתי‪,‬‬
‫כלומר על הקליטה‪ ,‬על יתרונות וחסרונות השיטה‪ ,‬על דברים שלדעתי רצוי‬
‫לשפר‪ .‬כל המאמרים שלי פורסמו‪ .‬קיבלתי מהמערכת מכתב ברכה בצירוף‬
‫המחאה‪ ,‬שכר סופרים‪ ,‬הכסף הראשון שהרווחתי בישראל‪ .‬עד כמה שזכור לי‪,‬‬
‫הסכום היה שלושים ושש לירות; במחירים של אז הצלחתי לקנות בכסף זה‬
‫זוג נעליים‪.‬‬
‫ידידתי מרוסיה וילדיה עזבה את המרכז ועברה לחיפה‪ ,‬שם קיבלה דירה‪.‬‬
‫במקומה הגיעה משפחה חדשה בהרכב מלא‪ :‬בעל‪ ,‬אישה וילדים‪ .‬מיד אחרי‬
‫בואם הם ביקרו אצלי‪ ,‬כי בימים הראשונים כל אחד מחפש נואשות אנשים‬
‫שדוברים את שפתם‪ .‬הדברים הראשונים שאמרה לי האישה היו‪:‬‬
‫— למה הסכמת לקבל דירה קטנטנה שכזאת? לשלושה אנשים מגיעה דירה‬
‫עם שני חדרי שינה!‬
‫אמרתי שזה מה שהציעו לי‪.‬‬
‫— מה זאת אומרת הציעו? היית צריכה לדרוש!‬
‫עליי להודות שזה אפילו לא עלה על דעתי‪ .‬כל מה שנתנו לנו בלי כל תמורה‪,‬‬
‫היה בעיניי בגדר נס‪.‬‬
‫להסביר להם שלא באתי בכוונה לדרוש לעצמי את המרב‪ ,‬וכדי להוציא‬
‫מהמדינה כמה שיותר הטבות? לספר להם על אבא שוויתר על כרטיסי טיסה‬
‫ועל קצבת זקנה? הם לא יבינו‪ .‬הרגשתי שלמרות הרוסית שבפינו אנחנו‬
‫מדברים בשפות שונות‪ .‬אמרתי רק‪:‬‬
‫— לנו השטח הזה מספיק‪ .‬הרי באנו לכאן לתקופה מוגבלת‪ ,‬מה הטעם‬
‫להילחם על עוד חדר?‬
‫לא נוצרה ידידות גדולה ביני לבין המשפחה הזאת‪.‬‬
‫למאמרים שכתבתי לעיתון‪ ,‬בנוסף לשכר הסופרים והשם שרכשתי לי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪277‬‬

‫במערכת‪ ,‬הייתה עוד השלכה בלתי‪-‬צפויה‪ :‬התברר שבקיבוצי האזור רבים‬

‫מהדור המבוגר הם דוברי רוסית וקוראים את העיתון "נאשה סטראנה"‪ .‬ליד‬
‫החתימה שלי תחת כל מאמר הייתה גם הכתובת‪ :‬מרכז הקליטה בגבעת‬
‫המורה‪ .‬חברי הקיבוצים‪ ,‬כידוע‪ ,‬תמיד התעניינו בסוציאליזם הסובייטי; אפילו‬
‫הגילויים על פשעי סטלין ומשטרו לא כיבו לגמרי את הסימפתיה לברית‬
‫המועצות‪ .‬להנהלת המרכז הגיעה בקשה מקיבוץ עין חרוד שאופיע אצלם‬
‫בערב הווי ותרבות‪.‬‬
‫נעניתי ברצון‪ ,‬ונציג הקיבוץ הגיע לקחת אותי לשם‪ .‬תחילה עשו לי סיור‬
‫היכרות בקיבוץ‪ .‬איני יודעת מה המצב שם עכשיו אחרי המשבר בתנועה‬
‫הקיבוצית‪ ,‬אך אז הייתי המומה ממה שראיתי‪ .‬קיבוץ גדול‪ ,‬עשיר‪ ,‬בעל מוזיאון‬
‫משלו‪ ,‬אולם אוכל מפואר‪ ,‬מועדון ובית קפה‪ ,‬הסביבה המטופחת‪ ,‬השבילים‪,‬‬
‫הפרחים — כמה רחוק כל זה היה מהכפרים שהכרתי בברית המועצות! הם‬
‫הסבירו לי גם את העקרונות שעליהם מבוסס הקיבוץ‪ .‬הכול נראה לי גן עדן‬
‫עלי אדמות‪.‬‬
‫בערב המועדון היה מלא מפה לפה‪ .‬ברקע התנגנו שירים רוסיים עממיים‪.‬‬
‫המנחה הציג אותי‪ .‬איני יודעת איך הצלחתי להרצות ולענות על השאלות‬
‫בעברית הדלה שלי; כנראה נעזרתי פה ושם במילים ברוסית שכולם הבינו‪.‬‬
‫מה סיפרתי להם? מובן שלא ציפיתי לקריסת ברית המועצות‪ ,‬וכפי שהתברר‬
‫בהמשך‪ ,‬גם ידענים גדולים ממני‪ ,‬מומחים לענייני ברית המועצות — לא ציפו‪.‬‬
‫אמרתי שהמשטר חזק מאוד וכוחו לא תלוי בחילופי אישים בצמרת‪ .‬ואמנם כך‬
‫היה עד הופעת גורבצ'וב‪ ,‬אבי ה"פרסטרויקה"‪ ,‬היא "הבנייה מחדש"; סיפרתי‬
‫גם שלאזרח אין כל אפשרות ליוזמה ולו קטנה ביותר‪ ,‬שהחיים מתנהלים באופן‬
‫אוטומטי‪ :‬הכול מוכתב מלמעלה עד פרטי פרטים‪ .‬אין מקום להפתעות‪ ,‬לא‬
‫לטוב ולא לרע‪.‬‬
‫ביקשו ממני לתאר איך הדבר מתבטא בחיי היום‪-‬יום‪ .‬הבאתי לדוגמה אספה‬
‫במפעל‪ ,‬אפילו קטנה ולא חשובה‪ :‬מזכיר סניף המפלגה במפעל קובע מראש‬
‫את כל מה שיתרחש באספה‪ .‬תחילה בוחרים את "נשיאות הכבוד"‪ ,‬כלומר‬
‫הוועד המרכזי של המפלגה ובראשו המנהיג‪ .‬מזכיר הסניף קובע מי יכריז‬
‫על כך‪ .‬אחר‪-‬כך יש לבחור נשיאות מקרב הנוכחים באספה‪ .‬הגם שאין כל‬
‫חשיבות לשאלה מי ישב ליד שולחן הנשיאות‪ ,‬גם כאן אין מקום לאלתורים‪:‬‬
‫לפני האספה המזכיר נותן לאחד העובדים רשימה‪ ,‬והעובד מבקש זכות דיבור‬
‫ואומר‪" :‬הנני מציע לבחור לנשיאות את החברים הבאים" וקורא את הרשימה‬
‫שקיבל‪ .‬כולם כמובן מצביעים פה אחד בעד הצעתו‪.‬‬
 ‫‪ | 278‬רבקה רבינוביץ‬

‫בהמשך מופיעים אלה שהמזכיר הורה להם להופיע ואומרים את מה שהוא‬

‫הורה להם לומר‪ .‬ההחלטה תמיד פטריוטית מאוד‪ :‬להעלות את תפוקת העבודה‬
‫ולשפר את טיבה של התוצרת‪ .‬המזכיר מסכם וכולם מצביעים פה אחד‪ .‬כך‬
‫נראית דיקטטורת הפרולטריון ששולטת כביכול במדינה לפי דוקטרינת‬
‫הלניניזם ‪ :‬הפרולטריון לא יכול אפילו לפתוח את הפה ללא תכתיב מגבוה‪.‬‬
‫אלא שהעובדים מפתחים תגובת נגד‪ :‬הם מצפצפים על ההחלטות שמתקבלות‬
‫ופשוט מתעלמים מהן‪.‬‬
‫שאלו אותי מדוע לדעתי המפלגה מתערבת בדברים כאלה קטנים ולא‬
‫חשובים‪ ,‬הרי היא יכולה לתת לאנשים קצת אוויר לנשימה בלי שייגרם לה‬
‫כל נזק‪ .‬עניתי שהשלטונות כנראה פוחדים שחופש הפעולה בדברים קטנים‬
‫יעבור בהדרגה לדברים גדולים יותר‪ .‬מישהו עלול לחשוב שמותר לו לעשות‬
‫מה שהוא רוצה‪.‬‬
‫סיפרתי גם על האספקה הדלה של מצרכי מזון ומוצרי צריכה בכלל‪ .‬על‬
‫המצב הקטסטרופלי של הכלכלה הסוציאליסטית לא יכולתי לספר‪ ,‬כי בעצמי‬
‫לא ידעתי‪ :‬הנתונים הסטטיסטיים היו סוד כמוס‪ ,‬ואפילו בהנהגה רק מעטים‬
‫ידעו שהכלכלה עומדת על סף קריסה מוחלטת‪ .‬המצב האמתי התגלה רק‬
‫בימי גורבצ'וב ובעיקר בימי ילצין‪ .‬אך כל זה קרה מאוחר יותר‪ ,‬בסוף שנות‬
‫השמונים‪ ,‬ואילו אנחנו היינו בשנת ‪.1971‬‬
‫הדגשתי בסוף שאיני אנטי‪-‬סובייטית בהשקפותיי‪ ,‬שבנעוריי הייתי חסידה‬
‫נלהבת של האידיאולוגיה הקומוניסטית למרות הגליית משפחתי לסיביר‪,‬‬
‫ושאני עדיין מאמינה באפשרות לבנות "סוציאליזם בעל פנים אנושיים"‪.‬‬
‫הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות‪.‬‬
‫אחרי ההופעה הזאת הגיע גל של הזמנות מקיבוצים אחרים‪ .‬הופעתי בשישה‬
‫קיבוצים‪ ,‬וכל הופעה הוסיפה לי ביטחון עצמי‪" .‬הפכת לאישיות מפורסמת"‪,‬‬
‫אמר המורה שלנו‪.‬‬
‫הכול היה טוב ויפה‪ ,‬פרט לדבר אחד‪ :‬שברון לב מאהבה נכזבת‪ .‬עוד שגיאה‬
‫שנבעה מחוסר ניסיון החיים שלי בחברה חופשית‪ :‬התאהבתי בגבר הלא‪-‬נכון‪.‬‬
‫כולם במרכז הקליטה היו בעלי משפחות‪ ,‬ואילו אני‪ ,‬גרושה טרייה‪ ,‬הרגשתי‬
‫בודדה‪ .‬הכרתי תלמיד אולפן בן כארבעים‪ ,‬יליד צרפת‪ ,‬שרמנטי מאוד ולא‬
‫נשוי‪ .‬הוא ידע קצת רוסית ועזר לי לפעמים במילוי טפסים‪ .‬הוא היה נחמד‬
‫מאוד‪ ,‬היה מסיע אותי עם הילדים לתל‪-‬אביב במכוניתו כשרצינו לבקר את‬
‫אימא; הכניס אותי לחוג ידידיו יוצאי צרפת‪ ,‬ובערבים שתינו קפה בחברתם‪.‬‬
‫לפעמים שיחקנו שחמט‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪279‬‬

‫אישה מנוסה יותר הייתה שמה לב לכך שהתנהגותו מוזרה‪ ,‬אינה "גברית"‪:‬‬
‫הוא לא ניסה לחזר אחריי‪ ,‬לא הגיב על ניסיונותיי למצוא חן בעיניו‪ .‬לדעתי‬
‫כולם ידעו שהוא הומוסקסואל‪ ,‬רק אני לא הבנתי זאת‪ .‬עד שיום אחד הוא‬
‫עצמו אמר לי‪" :‬אינני אוהב נשים"‪ .‬כנראה הבין שאני מצפה למשהו ממנו‪.‬‬
‫כמעט שלא הרגשתי איך התקרב מועד העזיבה‪ .‬יום אחד נקראתי אל העובד‬
‫הסוציאלי; במשרדו ישב עוד גבר אחד‪ ,‬נציג משרד השיכון‪ .‬הם שאלו אותי‬
‫היכן אני מתכוונת להתגורר‪ ,‬כלומר באיזו עיר‪ .‬בן‪-‬דוד שלי יעץ לי‪" :‬בקשי‬
‫לגור בבת‪-‬ים‪ .‬עיר על שפת הים‪ ,‬וגם קרובה לתל‪-‬אביב; יהיה לך נוח לבקר את‬
‫אימא ולמצוא עבודה"‪ .‬אז עניתי לשאלתם‪" :‬בבת‪-‬ים"‪.‬‬
‫הם התייעצו ביניהם ואמרו‪" :‬יש לנו כתובת בבת‪-‬ים‪ ,‬אך הבית עדיין בבנייה‪,‬‬
‫ספק אם יהיה מוכן בתאריך שבו תצטרכי לעזוב את מרכז הקליטה"‪ .‬אמרתי‬
‫שאין בעיה‪ ,‬אני יכולה לגור חודש‪-‬חודשיים אצל אימא שלי‪ .‬הם נתנו לי את‬
‫הכתובת כדי שאוכל לנסוע לשם ולהתרשם מהמקום‪ .‬אם אחליט שמתאים לי‪,‬‬
‫הם יאשרו לי לקבל דירה בבית זה‪.‬‬
‫הם אמרו כי הקומה ומספר הדירה לא נקבעים בשלב זה‪ .‬כשהבית יהיה מוכן‪,‬‬
‫הדיירים לעתיד יתכנסו במשרד חברת "עמידר"‪ ,‬שם תיערך הגרלת מספרי‬
‫הדירות‪.‬‬
 ‫‪ | 280‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪38‬‬
‫בת הים הקטנה‬
‫שם יפה נתנו המייסדים לעיר זאת‪ ,‬המשתרעת לאורך חוף הים מיפו ועד‬
‫ראשון‪-‬לציון‪ .‬בת‪-‬ים‪ .‬הסירונית היפה שפיתתה את אודיסאוס ואת לוחמיו‬
‫בדרכם הביתה אחרי מסעותיהם הארוכים‪ .‬זאת הדמות שעלתה במוחי כאשר‬
‫נסעתי עם אמי לפגישת היכרות עם מקום מגוריי העתידי‪.‬‬
‫כמה מקומות מגורים החלפתי עד אותו יום? ריגה‪ ,‬הכפר מאליה‪-‬בוגרי‪,‬‬
‫הכפר פאראבל‪ ,‬העיירה קולפאשבו‪ ,‬הכפר וורונובו‪ ,‬העיר טומסק‪ ,‬שוב ריגה‪...‬‬
‫כל פעם‪ ,‬עם כל מעבר — כפוי או חופשי — ממקום למקום‪ ,‬חייך נשברים‪,‬‬
‫נקרעים הקשרים המעטים עם האנשים שהכרת‪ ,‬משתבשים סדרי הקיום‬
‫שבנית לעצמך בעמל רב‪ .‬כל פעם זאת התחלה‪ .‬כל פעם עומדת לפניך שורת‬
‫מכשולים‪ .‬עייפות של מאות שנות גלות נופלת על כתפיך‪ .‬האם כאן‪ ,‬בעיר‬
‫זאת שעל שפת הים‪ ,‬יגיעו נדודיי לקצם? גם בארץ זה יהיה מקום שלישי‪,‬‬
‫אחרי ביתה של אימא ומרכז הקליטה‪ .‬אלא שהפעם הייתי מלאה אופטימיות‬
‫ומרץ‪ .‬הייתי עדיין במצב של ההתלהבות הראשונית שאותו עוברים עולים‬
‫חדשים רבים‪ ,‬במיוחד העולים של שנות השבעים‪ ,‬שבשבילם העלייה הייתה‬
‫באמת יציאה מעבדות לחירות‪ .‬ישראל הייתה בעיניי ארץ האפשרויות הבלתי‪-‬‬
‫מוגבלות‪ .‬אני עדיין בת ארבעים‪ ,‬לא צעירונת אך גם לא זקנה‪ ,‬יש לי תקווה‬
‫וכוח‪ .‬בוודאי אסדר לי כאן בית יפה‪ ,‬אפגוש גבר נחמד שאתו אבנה משפחה‬
‫טובה‪ ,‬וגם בעיות פרנסה יסתדרו על הצד הטוב ביותר‪.‬‬
‫הנסיעה באוטובוס הייתה די ארוכה‪ ,‬עד שהגענו למרכז בת‪-‬ים והתחלנו‬
‫לחפש את הרחוב הדרוש‪ .‬מה שראינו מיד אחרי המרכז היה אתר בנייה אחד‬
‫גדול‪ .‬בכל רחוב – כמה בתים מוכנים ומאוכלסים‪ ,‬הרבה בתים בשלבי בנייה‬
‫שונים והרבה מגרשים ריקים‪.‬‬
‫אימא שלי‪ ,‬שהייתה רגילה למרכז תל‪-‬אביב‪ ,‬קצת נבהלה ממראות בראשית‬
‫אלה של העיר הנמצאת בשלב הקמתה‪.‬‬
‫— מה‪ ,‬פה את חושבת לגור? הרי זה סוף העולם! אמרה לי‪ ,‬מבוהלת‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪281‬‬

‫לומר את האמת‪ ,‬מראה השכונות החדשות הנבנות לא היה מלבב‪ .‬כך גם‬
‫הרחוב שבו נבנה הבית "שלי"‪ .‬בתים מאוכלסים ספורים‪ ,‬חנות מכולת אחת‬
‫ואין‪-‬ספור מגרשים ריקים‪ .‬מה שהיה דוחה במיוחד היה ריח הצואה שעמד‬
‫באוויר‪ .‬מאוחר יותר הבנתי את סיבת הסירחון‪.‬‬
‫הבית שנועד לי כבר עמד על תלו‪ .‬בית טיפוסי לתקופה‪ ,‬בן ארבע קומות על‬
‫עמודים‪ ,‬דומה לבתים אחרים בסביבה כמו אח תאום‪.‬‬
‫עלינו במדרגות וראינו קבוצת פועלים ערבים העוסקים בעבודות ריצוף‪,‬‬
‫טיוח וכדומה‪ .‬הם ידעו עברית‪ ,‬ודיברתי אתם‪ .‬התברר‪ ,‬שהם באים מהשטחים‪,‬‬
‫נוסעים הביתה רק לסופי שבוע וביתר הימים גרים בתוך שלדי הבתים הנבנים‪.‬‬
‫שאלתי אותם‪:‬‬
‫— יש לכם כאן מים‪ ,‬ביוב‪ ,‬שירותים?‬
‫— לא‪ ,‬גברת‪ ,‬אין שום דבר‪ ,‬כפי שאת רואה‪.‬‬
‫— אז איך אתם חיים בלי כל זה?‬
‫— מסתדרים‪ .‬יש פה כמה בתים שיש להם ממטרות השקיה בגינות‪ ,‬משם אנחנו‬
‫לוקחים מים‪ .‬יש פרימוס‪ ,‬מרתיחים מים‪ ,‬עושים קפה‪ ,‬מבשלים נקניקיות‪ .‬לא‬
‫נורא‪ ,‬מסתדרים‪.‬‬
‫— מדוע אתם לא דורשים מהמעביד תנאים טובים יותר?‬
‫— מי ייתן‪ ,‬גברת? הממשלה? הממשלה הזמינה את הבתים אצל קבלנים‪,‬‬
‫והקבלנים‪ ,‬מה אכפת להם? הם רק צועקים – מהר‪ ,‬מהר‪ ,‬מהר!‬
‫נחרדתי ממה שראיתי‪ .‬כל בת‪-‬ים‪ ,‬בדומה לכמה ערים אחרות‪ ,‬נבנתה בידי‬
‫פועלים מהשטחים‪ ,‬ובכל מקום הם חיו בתנאים כאלה‪ .‬נזכרתי בתקופות שבהן‬
‫בעלי לשעבר עבד בבנייה במקומות מרוחקים מהבית — וההשוואה לא הייתה‬
‫לטובת ישראל‪ .‬לא שהשלטונות הסובייטיים יצאו מגדרם בדאגה לעובדים‪,‬‬
‫אבל בכל זאת תמיד סופקו לפועלים תנאים אלמנטריים לחיים‪ :‬צריפים זמניים‬
‫או קרונות למגורים‪ ,‬מיטות מתקפלות וציוד אלמנטרי אחר‪.‬‬
‫— אתם צריכים לפנות לאיגוד המקצועי‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫— איזה איגוד מקצועי? גברת‪ ,‬איפה את חיה? רואים שאת חדשה‪ .‬אנחנו‬
‫פלשתינים מהשטחים‪ ,‬אין לנו שום ארגונים‪ .‬ההסתדרות של היהודים לא‬
‫דואגת לנו‪ ,‬אנחנו לא אזרחים‪ .‬לא נורא‪ ,‬טוב שיש עבודה‪ .‬יש אישה בבית‪ ,‬יש‬
‫ילדים‪ .‬צריך כסף‪.‬‬
‫למדתי עוד שיעור‪ ,‬אחד מני רבים‪ ,‬שהטיל צל כבד על התמונה של המדינה‪.‬‬
‫מצד אחד — טוב שהם עובדים כאן‪ ,‬מתפרנסים‪ .‬אדם שפרנסה חשובה לו‪,‬‬
‫ישמור על פרנסתו ולא יעסוק בפעילות עוינת‪ .‬מצד שני — היה לי קשה לעכל‬
 ‫‪ | 282‬רבקה רבינוביץ‬

‫את העובדה שאת בתינו בונים אנשים משוללי זכויות שאין מי שידאג להם‪ ,‬אין‬
‫מי שיספק להם תנאים אנושיים מינימליים‪ .‬יבוא יום שהם יסרבו להשלים עם‬
‫תנאים כאלה — ומה יקרה אז?‬
‫הבנתי מאין בא הסירחון בכל האזור‪ :‬מאות פועלי בנייה שחיים כאן בשלדי‬
‫הבתים עושים את צרכיהם במגרשים הריקים או בחצרות הבתים‪.‬‬
‫כשיצאנו מהבניין‪ ,‬אימא אמרה‪:‬‬
‫— את לא תיקחי דירה במקום הזה!‬
‫— אקח ועוד איך אקח! עניתי‪ .‬ראינו כבר כמה דירות בתל‪-‬אביב‪ ,‬את זוכרת‪,‬‬
‫איך הלכנו לראות דירות עם מתווכים? בתים ישנים‪ ,‬מוזנחים‪ ,‬את בעצמך‬
‫אמרת שאי‪-‬אפשר לקחת דירות כאלה‪ .‬כאן יהיה לי בית חדש‪.‬‬
‫— כן‪ ,‬אבל כל האזור‪ ...‬הריח‪...‬‬
‫— זה מצב זמני‪ .‬הנה ליד הבית "שלי" יש בניין שכבר גרים בו‪ .‬בואי ניכנס‪,‬‬
‫נתרשם‪ ,‬נדבר עם אנשים‪.‬‬
‫נכנסנו וגילינו שגם הבניין הזה נבנה עבור עולים חדשים‪ .‬הכניסה‪ ,‬המדרגות –‬
‫הכול נראה טוב‪ ,‬מסודר‪ .‬אישה אחת הזמינה אותנו להיכנס לדירתה והביעה‬
‫שביעות רצון מכך שאהיה שכנה שלה‪.‬‬
‫— בעוד שנה‪-‬שנתיים יהיה פה אזור חדש‪ ,‬כל הבתים חדשים‪ ,‬יהיה יפה יותר‬
‫מאשר במרכז תל‪-‬אביב‪ ,‬שם כל הבתים כבר ישנים‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫חזרתי למרכז הקליטה ואמרתי שאני מוכנה לקבל דירה בבניין שראיתי‪.‬‬
‫רשמו לי את הכתובת בתעודת העולה‪.‬‬
‫תעודת עולה היא המסמך החשוב ביותר בשנים הראשונות בארץ‪ ,‬חשוב‬
‫אפילו מתעודת הזהות‪ .‬כל דבר שעולה מקבל מהמדינה או רוכש בתנאים‬
‫מיוחדים‪ ,‬נרשם בה‪ .‬אפשר ליהנות מכל זכות שניתנת לעולה רק פעם אחת‪.‬‬
‫למשל אם קניתי מקרר ללא מכס וללא מס קנייה‪ ,‬לא אוכל לקנות עוד מקרר‬
‫באותם התנאים‪.‬‬
‫הגיע היום שהיינו צריכים לעזוב את מרכז הקליטה ולצאת לחיים עצמאיים‪.‬‬
‫העבירו אותנו ברכב של המרכז לדירתה של אימא‪ .‬ההעברה הבאה לדירה שלי‪,‬‬
‫כשתהיה מוכנה‪ ,‬תהיה כבר על חשבוני‪ .‬ידעתי שמשפחות רבות שמצאו את‬
‫עצמן במצב כזה סירבו לעזוב בתנאים כאלה‪ .‬יכולתי גם אני לסרב‪ ,‬אך לא היה‬
‫לי נעים‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬לא לכולם יש בני משפחה שמוכנים לארח אותם זמנית‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪283‬‬

‫פרק ‪39‬‬
‫"התוכלי לתרגם‬
‫מעברית?"‬
‫אחרי כמה ימים של מנוחה בבית אמי הלכתי למערכת העיתון "נאשה‬
‫סטראנה"‪ ,‬שהייתה ממוקמת באזור מכוער להחריד‪ ,‬לא הרחק מתחנת‬
‫האוטובוסים המרכזית‪ .‬הלכתי יחד עם אימא‪ ,‬כי אני חסרת כושר התמצאות‬
‫בעיר לא מוכרת‪ .‬לוקח לי זמן להתרגל‪.‬‬
‫במערכת‪ ,‬שהרכבה היה מצומצם מאוד מאחר שהעיתון יצא רק פעם בשבוע‪,‬‬
‫התקבלנו בזרועות פתוחות‪ .‬כולם הפסיקו לעבוד והתגודדו סביבנו‪ ,‬הגישו לנו‬
‫תה וכיבוד קל‪ ,‬שאלו שאלות‪ .‬חביבה במיוחד הייתה הגברת צילה ְקלֶ ּ ְפ ִפ ׁיש‪,‬‬
‫העיתונאית הבכירה במערכת‪ .‬היא הציגה לפניי את עורך העיתון יחזקאל רבן‪,‬‬
‫איש מבוגר וסימפתי‪ ,‬חבר הקיבוץ לוחמי הגטאות‪.‬‬
‫עוד לפני שהספקתי לבקש‪ ,‬שאלו אותי עם אני מעוניינת לעבוד בעיתון‪.‬‬
‫הימלְ ַפ ְרב‪.‬‬ ‫עניתי כמובן בחיוב‪ .‬צילה אמרה שהכול תלוי במנכ"ל החברה שבתאי ֶ‬
‫העורך ידבר אתו‪ ,‬יגיד לו שבמערכת כבר מכירים אותי ואת סגנון כתיבתי‪.‬‬
‫צילה תודיע לי בטלפון מה היו תוצאות השיחה‪ .‬לדבריה‪ ,‬הימלפרב רמז כמה‬
‫פעמים על כוונתו להפוך את העיתון ליומי‪ ,‬ולשם כך יידרש כוח אדם נוסף‪.‬‬
‫כעבור כמה ימים צילה התקשרה והודיעה שמר הימלפרב מזמין אותי‬
‫לפגישה‪ .‬בשיחה‪ ,‬שבה השתתפו רבן וצילה‪ ,‬המעסיק העתידי שלי פצח בנאום‬
‫ארוך על החברה שהוא ייסד ושהוא עומד בראשה‪ ,‬ושמה "החברה המאוחדת‬
‫לפרסום ולהדפסה"‪ .‬היא מוציאה לאור שישה עיתונים בשפות שונות ושני‬
‫שבועונים‪ ,‬לכן היא מהווה את אחד המו"לים הגדולים במדינה‪ .‬כל העיתונאים‬
‫שעובדים בה התקבלו כשהיו עולים חדשים‪ ,‬וגם הקוראים הם בעיקר עולים‬
‫חדשים‪ .‬הוא עצמו היה עולה חדש כאשר התחיל להוציא עיתון אחד‪ ,‬בשפה‬
‫הפולנית בה שלט היטב כי הוא יליד פולין‪ .‬עם הזמן הוצאת עיתונים בשפות‬
‫שונות הפכה למפעל חייו‪ ,‬כי הוא דוגל בעיקרון שכל אדם‪ ,‬גם אם אינו שולט‬
 ‫‪ | 284‬רבקה רבינוביץ‬

‫בעברית‪ ,‬זכאי לקבל מידע עדכני על המתרחש במדינה ומחוצה לה‪.‬‬

‫הקשבתי בסבלנות‪ .‬הורגש שהוא אוהב לנאום ונהנה מדברי עצמו‪ .‬לבסוף‬
‫הגיע לעיקר ואמר שהוא זקוק לעובדים לעיתון הרוסי‪ ,‬כי זרם העלייה גודל‬
‫ויש להרחיב את העיתון‪ .‬ואז באה השאלה הגורלית‪:‬‬
‫— את הגעת אלינו ישר אחרי אולפן‪ .‬האם את חושבת שתוכלי לתרגם‬
‫מעברית?‬
‫— לתרגם? חשבתי שצריך לכתוב!‬
‫— את צריכה להבין שהעיתונים שלנו קטנים ואין לנו מיליוני קוראים‪ .‬לכן‬
‫אנחנו מתבססים בעיקר על תרגומים מעיתונים עבריים שהם גדולים ויכולים‬
‫להרשות לעצמם להחזיק כתבים רבים‪.‬‬
‫שתקתי‪ ,‬והוא חזר על שאלתו‪:‬‬
‫— האם תוכלי לתרגם מעברית?‬
‫— האמת שלא ניסיתי‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אך אשתדל‪ .‬אני מקווה שאוכל‪.‬‬
‫— טוב מאוד‪ .‬אני מקבל אותך לתקופת ניסיון של חצי שנה‪ .‬במשך תקופה‬
‫זאת המשכורת שלך תשולם על‪-‬ידי משרד הקליטה‪ .‬בינתיים תהיי עובדת‬
‫זמנית‪ .‬אם בתוך שישה חודשים תהפכי למתרגמת טובה‪ ,‬תקבלי קביעות ואת‬
‫כל הזכויות הנלוות‪.‬‬
‫התקבלתי! איזה אושר! יש לי עבודה! הבעיה שהדאיגה אותי יותר מכול‬
‫נפתרה! על הזמניות של מעמדי במערכת השתדלתי לא לחשוב‪ .‬הייתי בטוחה‬
‫שאתגבר‪ .‬איך אפשר לא להתגבר‪ ,‬כאשר פרנסת משפחתי תלויה בכך?‬
‫יחזקאל רבן‪ ,‬העורך‪ ,‬עודד אותי‪:‬‬
‫— בהתחלה אתן לך טקסטים קלים‪ .‬אעזור לך‪ .‬אל תתביישי לשאול אותי כל‬
‫מה שלא מובן לך‪ .‬תראי‪ ,‬יהיה בסדר‪ .‬כולם פה התחילו כך‪.‬‬
‫התחלתי בעבודה שהתמדתי בה במשך עשרים השנים הבאות‪ .‬מקור פרנסה‬
‫צנוע‪ ,‬אך בטוח‪ .‬זה מה שחיפשתי אז‪ .‬זה מה שמצאתי‪.‬‬
‫עבדתי עם כתבנית צמודה‪ .‬הייתי מכתיבה לה את הידיעות שתרגמתי‪ .‬העורך‬
‫יחזקאל סימן לי את הידיעות והכתבות שיש לתרגם‪.‬‬
‫המבחן האמתי התחיל כאשר הימלפרב הטיל עליי לתרגם את ספרו של ראש‬
‫השב"כ האגדי איסר הראל‪" ,‬הבית ברחוב גאריבלדי"‪ ,‬המספר את הסיפור על‬
‫לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל‪ .‬הספר פורסם בעיתוננו‬
‫בהמשכים‪ ,‬פרק אחרי פרק‪.‬‬
‫זאת הייתה עברית אחרת‪ ,‬פרוזה ספרותית בעלת לקסיקון עשיר יותר‪ .‬רמת‬
‫שליטתי בעברית הייתה רחוקה מהנדרשת לתרגום ספרותי‪ .‬תהיתי מדוע‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪285‬‬

‫הימלפרב הטיל את המשימה דווקא עליי‪ ,‬עובדת חדשה שבקושי סיימה את‬
‫החודש הראשון במערכת‪ .‬האם מטרתו הייתה להכשיל אותי?‬
‫לא אכנע‪ .‬אתרגם את הספר‪ ,‬אפילו אם אצטרך לכרסם את הטקסט בשיניי‪.‬‬
‫הרי בשבילי זאת השאלה הקיומית‪" :‬לחיות או לחדול"‪ ,‬כלומר לקבל משרה‬
‫קבועה או לעוף החוצה‪ .‬יש לומר שהעורך יחזקאל רבן עזר לי הרבה‪ .‬הייתי‬
‫קרובה לדמעות כשעמלתי על הפרקים הראשונים‪ ,‬אך היה זה בית ספר שערכו‬
‫לא יסולא בפז‪ .‬זה היה האולפן השני שלי‪ .‬בימים ההם הבנתי שאני רחוקה‬
‫מלדעת עברית‪ .‬יצאתי מהאולפן בידיעת "עברית קלה"‪ ,‬שהיא מספיקה בקושי‬
‫לקניות בשוק‪ .‬לאדם שעבודתו במילה הכתובה אסור להסתפק ברמה זאת‪.‬‬
‫החלטתי שמעתה אני עוזבת את הדרך הקלה‪ ,‬לא מקשיבה עוד לשידורי‬
‫רדיו לעולים ברוסית ולא קוראת ספרים ברוסית‪ .‬החלק השני של ההחלטה‬
‫היה קשה במיוחד‪ :‬בעברית הקריאה שלי הייתה אטית‪ ,‬ואילו ברוסית קראתי‬
‫במהירות הבזק‪.‬‬
‫חברת "עמידר" הודיעה כי הבית "שלי" מוכן לאכלוס‪ .‬שלפתי בהגרלה את‬
‫המספר אחת עשרה שפירושו — דירה בת שניים חצי חדרים ומרפסת בקומה‬
‫שלישית‪.‬‬
‫יש לי דירה‪ .‬יש לי עבודה‪ .‬לשמחתי לא היה גבול‪ .‬החיים החדשים מתחילים‪.‬‬
‫קיבלנו הפנייה למחסן של הסוכנות‪ ,‬שם נתנו לנו שלוש מיטות ברזל עם‬
‫מזרנים דקים מגומאוויר‪ ,‬כרים‪ ,‬שמיכות וכלי מיטה אחרים‪ .‬יחד עם אימא‬
‫הלכנו לחנות "אמקור" בתל‪-‬אביב‪ ,‬שם אימא קנתה לנו מקרר ותנור בישול‪.‬‬
‫רציתי לקחת מקרר קטן‪ ,‬כמו שהיה לנו "שם"‪ ,‬אך אימא אמרה שכאן חיים‬
‫בצורה אחרת וצריך מקרר גדול‪ .‬לא היה לי נעים שאימא מוציאה כל כך הרבה‬
‫כסף בשבילנו‪ ,‬לכן אמרתי שלא נקנה מכונת כביסה בינתיים‪ .‬אפשר לכבס‬
‫ידנית‪.‬‬
‫בימים ההם עוד לא שמעו על מחשוב כל מוסדות הציבור והמשק‪ ,‬לכל‬
‫הסידורים היה צריך להופיע באופן אישי ולחכות בתור‪ .‬היה לי איזשהו פחד‬
‫בלתי‪-‬מוסבר מהליכה לבד למקומות שונים בעיר הלא‪-‬מוכרת‪ .‬כ"תגבורת"‬
‫לקחתי אתי את מיכה; יחד אתו הרגשתי יותר ביטחון‪ .‬הלכנו יחד לחברת‬
‫החשמל‪ ,‬לחברה לאספקת בלוני גז ולעיריית בת‪-‬ים לפתוח חשבונות‪ .‬הוא‬
‫התמצא בשטח טוב ממני ודיבר עברית די בחופשיות‪ .‬הוא עוד לא הלך לבית‬
‫ספר‪ ,‬מפני שלא עברנו עדיין לדירה שלנו‪ .‬אי‪-‬אפשר היה לעבור לדירה‬
‫לפני שהיא חוברה לחשמל‪ ,‬למים ולביוב ולפני שהתקבלו בלוני גז‪ .‬נסענו‬
‫גם למשרדי המכס ביפו לקבל אישורים על שחרור ממכס בקניית דברי‬
 ‫‪ | 286‬רבקה רבינוביץ‬

‫החשמל‪ .‬הכול היה מאוד מסורבל ולקח המון זמן‪.‬‬

‫הנסיעה החשובה ביותר שלנו הייתה לאשדוד‪ ,‬כי בינתיים קיבלנו הודעה‬
‫שהמטען שלנו הגיע ונמצא במחסני הנמל‪ .‬שם מיכה עזר לי מאוד בכל‬
‫הפרוצדורה של שחרור המטען ומציאת משאית להובלת הארגזים לדירה‪.‬‬
‫הרגשתי שהוא נהנה מתפקיד "הגבר במשפחה"‪ ,‬ושאימא סומכת עליו‪.‬‬
‫כשהגענו עם הארגזים לדירה‪ ,‬גם אימא הגיעה אלינו מתל‪-‬אביב‪ .‬הפעם היה‬
‫לה רעיון יצירתי‪ :‬בעוד אני עומדת אובדת עצות מעל ערמת החלקים של סט‬
‫הרהיטים הצ'כי‪ ,‬היא פנתה אל הנהג ואל הסבלים והציעה להם‪ ,‬בעבור סכום‬
‫נכבד‪ ,‬בו‪-‬במקום להרכיב את הרהיטים‪ .‬באותה תקופה ראשונה אימא הייתה‬
‫נדיבה מאוד בעניינים הקשורים לקליטתנו‪.‬‬
‫הגברים שמחו על ההזדמנות להרוויח קצת כסף וניגשו לעבודת ההרכבה‬
‫במרץ רב‪ ,‬ולעינינו המשתאות‪ ,‬הכאוס החל לובש צורות של ארון בגדים‪,‬‬
‫של ארון ספרים‪ ,‬של מזנון‪ ,‬של שולחן ושל כיסאות‪ ...‬למחרת הבאנו את כל‬
‫החפצים שלנו ועברנו באופן סופי לדירתנו החדשה‪.‬‬
‫הדירה‪ ,‬שטחה שבעים מטרים רבועים‪ ,‬נראתה לי ענקית‪ .‬אני‪ ,‬שהייתי רגילה‬
‫לצורך לנצל כול מטר של שטח‪ ,‬הצטערתי שאינני יכולה להיות בכל מקום בו‪-‬‬
‫זמנית‪ .‬יושבת במרפסת — כול הדירה לא מנוצלת‪ .‬נמצאת במטבח — החדרים‬
‫ריקים‪ .‬הייתה לי הרגשה שאני מפספסת משהו‪.‬‬
‫אשקר אם אומר שהרגשתי מיד "כמו בבית"‪ .‬עברתי תקופה מסוימת של‬
‫"הלם תרבותי"‪ ,‬הרבה דברים נראו לי מוזרים ולא מובנים‪.‬‬
‫הדהים אותי השוני ביחסם של התושבים לרשות הפרט ולרשות הרבים‪.‬‬
‫בעוד בתוך דירותיהם שמרו על ניקיון קפדני‪ ,‬מחוץ לדלת ביתם הרשו לעצמם‬
‫ללכלך‪ .‬הייתי רגילה לרחובות המצוחצחים של ריגה‪ ,‬וכאב לי לראות לכלוך‬
‫בכל מקום‪ .‬באוטובוסים באותה תקופה עישנו‪ ,‬פיצחו גרעינים וזרקו את‬
‫הקליפות על הרצפה‪ .‬כאשר התקוממתי נגד נוהג זה‪ ,‬היו עונים לי שאי‪-‬‬
‫אפשר להרגיל את ה"עמך" לסדר‪ ,‬הישראלים לא סובלים איסורים ו"יעשו‬
‫מהפכה"‪ .‬עם הזמן התברר שהאיסור לעשן וללכלך באוטובוסים נקלט יפה‬
‫ללא שום מהפכות‪ .‬בכל זאת‪ ,‬עד היום אני מרגישה בשרידי היחס המזלזל‬
‫באשר לשמירת הניקיון ברשות הרבים‪ .‬למשל אנשים רבים לא טורחים לסלק‬
‫את גללי הצואה שכלביהם משאירים ברחובות‪ .‬במקומות רבים ניתן לראות‬
‫שקיות פלסטיק ואריזות אחרות זרוקות‪.‬‬
‫גם צורת הלבוש של האנשים נראתה לי מוזרה‪ .‬אחי צדק כשאמר לי‪:‬‬
‫"בישראל מתלבשים אחרת"‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪287‬‬

‫במבט כללי על ההמון‪ ,‬רבים נראו לי לבושים ברשלנות‪ ,‬במיוחד הגברים‪,‬‬

‫שלפעמים מרשים לעצמם ללכת ברחוב בחזה חשוף ובג'ינס מרושל‪ .‬הם גם‬
‫אוהבים להתכופף‪ ,‬ולבדוק משהו במנוע המכונית — כך שכל עובר אורח רואה‬
‫הרבה יותר ממה שהוא רוצה לראות‪ .‬הנשים כולן במכנסיים‪ ,‬רק לעתים רחוקות‬
‫רואים שמלה או חצאית‪ .‬אני יודעת שהלבוש שלנו‪ ,‬של העולים החדשים‪ ,‬היה‬
‫בעיני הישראלים מיושן ולא אופנתי; אך גם לי לקח זמן להתרגל לסגנון הלבוש‬
‫הישראלי ולקלוט את קו האופנה הישראלי‪ .‬נדמה לי שמההתחלה ועד עצם‬
‫היום הזה אני רואה אנשים שמתלבשים באותה הצורה‪ :‬מכנסיים‪ ,‬לרוב ג'ינס‪,‬‬
‫וחולצות וגופיות טריקו בקיץ וסוודרים בחורף‪ .‬עם הזמן בגדי נשים הופכים‬
‫יותר חשופים וצמודים‪ ,‬גם בגדי ילדות קטנות‪ .‬שמלות וחליפות אנשים‬
‫חילוניים לובשים רק לכבוד אירועים מיוחדים‪.‬‬
‫מאחר שלא רציתי להיות שונה מנשים אחרות‪ ,‬קניתי לי מכנסיים‪ ,‬אבל לא‬
‫ג'ינס‪ ,‬כי איני אוהבת את הסגנון הזה‪ .‬קניתי חולצות ארוכות ורחבות‪ ,‬מין‬
‫טוניקות‪ ,‬כדי להסתיר את "המקומות הבעייתיים" בגוף‪ .‬המעבר למכנסיים‬
‫היה די טראומתי‪ .‬לקח לי זמן להתרגל‪.‬‬
‫היחס של הגברים הישראלים אליי גרם לי להפתעה לא נעימה‪ .‬בכל מקום‬
‫שבו הייתי צריכה להגיש את תעודת העולה שלי‪ ,‬פקידים ראו שאני לא נשואה‬
‫וניסו לפלרטט אתי‪ .‬פקיד אחד מהדואר‪ ,‬שם קיבלתי חבילה‪ ,‬עקב אחריי‬
‫עד מקום עבודתי‪ ,‬נהגי המוניות לא רצו לתת לי לרדת מהמונית ולחצו עליי‬
‫"ללכת לשתות קפה" אתם! פעם‪ ,‬בשיחה ידידותית עם אחד הנהגים‪ ,‬שאלתי‬
‫אותו‪" :‬מה זה‪ ,‬כל גבר ישראלי מוכן לבגוד באשתו עם כל אישה שהוא פוגש‬
‫באקראי?" הוא ענה בצורה חברה'מנית‪" :‬למה לא‪ ,‬אם יש הזדמנות נוחה?"‬
‫שאלות של אנשים ברחוב כגון "נו‪ ,‬את מרוצה? טוב בישראל?" הרגיזו אותי‪.‬‬
‫זה נושא כל כך מורכב‪ ,‬איך אפשר לענות במשפט אחד? בדרך כלל הייתי‬
‫אומרת‪" :‬כמוך‪ ,‬אני רואה דברים טובים וגם לא כל כך טובים"‪.‬‬
‫לפני שנפרדנו אמר לי אחי שלא אעשה השוואות כגון "פה זה כך ושם היה‬
‫כך"‪ .‬צריך פשוט לחיות את החיים כמו שהם‪ .‬מי שמשווה כל הזמן‪ ,‬לעולם לא‬
‫ירגיש שייכות‪.‬‬
‫שייכות‪ ...‬זאת מילת המפתח‪ .‬להרגיש שהמקום הזה שלי‪ ,‬על כל הטוב והרע‬
‫שבו‪ .‬אני לא שופטת אותו‪ ,‬אני חלק ממנו‪ .‬מילולית אפשר להכריז על כל דבר‪,‬‬
‫אך להגיע לשייכות אמתית – זה תהליך שלוקח שנים‪.‬‬
‫אכזבה ציפתה לי בבית הספר הקרוב לביתנו החדש‪ :‬שם סירבו לקבל את‬
‫מיכה‪ .‬אמרו שההרשמה התקיימת באביב‪ ,‬ועכשיו‪ ,‬באמצע ספטמבר‪ ,‬אין‬
 ‫‪ | 288‬רבקה רבינוביץ‬

‫מקומות פנויים‪ .‬נדהמתי‪ .‬איך ייתכן דבר כזה — לא לקבל תלמיד חדש‪ .‬פרצתי‬
‫בבכי‪ .‬באביב? באביב עוד לא היה לנו מושג היכן נגור‪ .‬רק אתמול עברנו לדירה‬
‫באזור זה‪ .‬ואם זה היה קורה באמצע החורף‪ ,‬הילד לא היה לומד כל השנה? אני‬
‫בעצמי מורה‪ ,‬אמרתי‪ ,‬ובחיים לא שמעתי על יחס כזה‪ .‬מה אמור לעשות עולה‬
‫חדש שמגיע באמצע שנת הלימודים? אפילו במשטר הסובייטי הקשוח אין‬
‫דבר כזה – לא לקבל תלמיד ללימודים‪.‬‬
‫המזכירה הלכה אל המנהלת וזאת הורתה לה לרשום את הילד‪ .‬נתנו לי‬
‫רשימת ספרי לימוד הדרושים והציעו שאקח ספרים משומשים בחינם‪" :‬את‬
‫הרי עולה חדשה‪ ,‬בוודאי אין לך כסף"‪ .‬אמרתי בגאווה שיש לי כסף‪ ,‬אני עובדת‬
‫ורוצה לקנות לבני ספרים חדשים‪.‬‬
‫קיבלתי הזמנה לבקר במחלקת הקליטה של העירייה בצירוף פתק הפנייה‬
‫למשתלה לבחירת עציץ — מתנת העירייה למשתקעים החדשים בעיר‪ .‬תשומת‬
‫הלב הזאת ריגשה אותי מאוד‪ .‬במחלקת הקליטה שאלו אם יש לנו בעיות‬
‫מיוחדות‪ .‬אמרתי שבתי בת השבע‪-‬עשרה צריכה ללמוד מקצוע‪ ,‬רצוי לא רחוק‬
‫מהבית‪ .‬נתנו לי רשימת קורסים שמתקיימים בעיר‪ .‬אמרו שהנרשמים לאחד‬
‫הקורסים מקבלים מלגה בזמן הלימודים‪.‬‬
‫עדה בחרה בקורס לאלקטרוניקה‪ .‬המלגה לא הייתה גדולה‪ ,‬אך בכל זאת‬
‫משמעותית בשבילנו‪ .‬בגמר הקורס הייתה אמורה להישלח לאיזשהו מפעל‬
‫לעבודה מעשית‪.‬‬
‫כאן המקום לציין שבתי‪ ,‬שהייתה כל כך חולנית בסיביר ובריגה‪ ,‬בארץ‬
‫התחילה ממש לפרוח‪ .‬אקלים הארץ עשה לה את מה שכל הרופאים וכל‬
‫התרופות לא הצליחו לעשות‪ :‬סימני המחלה נעלמו‪ ,‬סומק החליף את החיוורון‪,‬‬
‫שערה הדליל הפך לרעמה מפוארת — בקיצור‪ ,‬הברווזון הפך לברבור‪ .‬בריגה‬
‫מכרים מדי פעם היו אומרים לי‪" :‬כמה חבל‪ ,‬הילד יפהפה והילדה לא יפה!"‬
‫עכשיו איש לא יכול היה לומר זאת‪ :‬עדה הפכה ליפהפייה‪ ,‬כל הבחורים סובבו‬
‫את ראשיהם אחריה‪.‬‬
‫את החיים החדשים בארץ עדה קיבלה באהבה והפכה לפטריוטית נלהבת‪.‬‬
‫רק דבר אחד הפריע לה להיות מאושרת‪ :‬היא פחדה פחד מוות מהגיוס לצבא‪.‬‬
‫חברות ללימודים בקורס סיפרו לה דברים מפחידים על השירות הצבאי‪ :‬למשל‬
‫שהקצינים שוכבים עם כל החיילות שביחידותיהם ללא הבחנה‪ ,‬והחיילות‬
‫הכפופות להם לא מעזות לדחות אותם‪ ,‬שלא לדבר על להתלונן‪ .‬יש מקרים‬
‫שבחורה יוצאת מהשירות הצבאי עם קצין חתן‪ ,‬אך הרוב פשוט עוברות מיד‬
‫ליד ויוצאות מזה שבורות נפשית‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪289‬‬

‫אינני יכולה להעריך אם בסיפורים האלה הייתה הגזמה פרועה או תיאור‬

‫אמין של המציאות בצבא‪ .‬באותה תקופה לא הכרנו עדיין את המושג "הטרדה‬
‫מינית"‪ ,‬לא שמענו על מתלוננות ועל משפטים על רקע מיני שבהם הורשעו‬
‫קצינים‪ .‬היום‪ ,‬אחרי כמה משפטים כאלה שכתוצאה מהם קצינים איבדו את‬
‫דרגותיהם ואף נעצרו‪ ,‬המצב השתנה‪ .‬סביר להניח‪ ,‬שאז‪ ,‬בשנות השבעים‪,‬‬
‫תופעות אלה היו נפוצות בצבא‪.‬‬
‫זה לא שעדה לא רצתה לשרת את המדינה‪ ,‬אך הפחד מניצול מיני היה חזק‬
‫יותר מרגשותיה הפטריוטיים‪ .‬היה לה כבר צו גיוס‪ .‬היא החליטה להתחמק‬
‫מאימת הצבא בדרך הדומה לזאת שנקטתי אני‪ ,‬כשרציתי להתחמק מגיוס‬
‫לעבודות כפייה בכריתת עצים ביער או בהשטת עצים על פני הנהר‪ .‬והדרך‬
‫היא — להתחתן‪.‬‬

‫ילדי ואנוכי מול ביתנו החדש בארץ‬

 ‫‪ | 290‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪40‬‬
‫חתונת בתי‬
‫בקורס שבו למדה עדה היה בחור נאה‪ ,‬ששם עיניו עליה‪ .‬גם הוא מצא חן‬
‫בעיניה‪ .‬מתחילת החיזורים שלו אחריה‪ ,‬האירועים התפתחו במהירות‪ .‬הוא‬
‫הציג אותה לפני הוריו‪ ,‬אנשים נחמדים בצורה נדירה‪ ,‬יוצאי פולין ניצולי‬
‫שואה‪ .‬ההורים‪ ,‬במיוחד האב‪ ,‬מיד קיבלו את עדה כמו בת‪ .‬הבחור שמו משה‪,‬‬
‫הציע לה נישואין‪ ,‬והיא נענתה‪.‬‬
‫אימא ואני ניסינו להניא אותה מהצעד הפזיז כי הייתה צעירה מאוד‪ ,‬עוד לא‬
‫בת עשרים‪ .‬ואז הילדה השקטה שלי התמרדה בפעם הראשונה‪ ,‬דחתה את‬
‫הטיעונים שלנו ואף עזבה את הבית ועברה לגור בבית הוריו של חתנה‪.‬‬
‫הלכנו לשם‪ ,‬אימא ואני‪ ,‬במטרה לנסות להחזיר אותה הביתה — ובמקום זאת‬
‫מצאנו את עצמנו דנות על חתונה‪ .‬הלבביות של הורי החתן פשוט המיסה את‬
‫התנגדותנו‪.‬‬
‫הוריו של משה היו אנשים מבוגרים‪ ,‬האב כבר פרש לגמלאות‪ .‬האם — עקרת‬
‫בית‪ .‬בדירת שיכון קטנה‪ ,‬בקומת קרקע‪ ,‬הם גידלו את שני ילדיהם — בן ובת‪.‬‬
‫הבת כבר הייתה נשואה ועזבה את הבית‪.‬‬
‫במושגים שהבאתי מעולם אחר וממשטר אחר הם לא נראו לי עניים‪ .‬הרי‬
‫בריגה דירה בת שני חדרים הייתה פסגת החלומות של רבבות אנשים‪ .‬הריהוט‬
‫היה פשוט ואוכל לא חסר בביתם‪ .‬בעיניי הייתה זאת רמת חיים סבירה בהחלט‪.‬‬
‫למרות מצבם הדחוק האב הכריז שהוא לוקח על עצמו את הוצאות החתונה‪,‬‬
‫הגם שזה עלה לו בחלק הארי של פיצויי הפרישה שקיבל‪ .‬הם גם היו מוכנים‬
‫להחזיק את הזוג הצעיר בביתם ולדאוג לכלכלתם‪ ,‬עד שיתארגנו ויקנו דירה‪.‬‬
‫אנחנו מצדנו התחייבנו לעזור לזוג לקנות דירה‪.‬‬
‫כשהתחלנו לחפש אולם לחתונה נתקלנו בבעיה‪ .‬לא הייתי מודעת לכך‬
‫שבישראל עורכים חתונות גדולות ורבות משתתפים‪ .‬עדיין לא ראיתי‬
‫אף חתונה בארץ‪ .‬החותנים רצו רק חתונה באולם‪ ,‬כפי שנהוג‪ ,‬והסבירו גם‬
‫שקיימים סלונים מיוחדים שבהם ניתן להשאיל שמלת כלה והינומה‪ .‬ראיתי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪291‬‬

‫חלונות ראווה של סלונים כאלה בדרך לעבודה‪ ,‬באזור התחנה המרכזית‪.‬‬

‫התנדבנו לחפש את האולם‪ ,‬כי החותנים היו אנשים מבוגרים מאוד והתקשו‬
‫ללכת הרבה‪ .‬אימא שלי הייתה עדיין דינמית מאוד‪.‬‬
‫התברר שבאולמות מסרבים לערוך חתונות מעוטות משתתפים‪ .‬חתונה‬
‫קטנה‪ ,‬במושגי הארץ‪ ,‬היא חתונה של שלוש מאות משתתפים לפחות‪ .‬חתונה‬
‫גדולה‪ ,‬החל בחמש מאות והשמיים הם הגבול‪.‬‬
‫מה לעשות אם אנחנו חדשים בארץ ואין לנו את מי להזמין אלא קומץ קרובים‬
‫ומכרים בלבד? גם מצד החתן לא היה חוג רחב של מכרים; מובן גם שלא היו‬
‫להם כניצולי שואה‪ ,‬משפחה מורחבת‪ .‬לא ראינו כל סיכוי להגיע לשלוש מאות‬
‫מוזמנים‪.‬‬
‫הסתובבנו ממקום למקום‪ ,‬לפי רשימה שהכנו מראש‪ ,‬ובכל מקום נתקלנו‬
‫בסירוב‪ .‬מנהל אולם אחד שראה את הייאוש שלנו יעץ לנו לנסות את מזלנו‬
‫באולם שברחוב גורדון‪" .‬בדרך כלל אנחנו לא שולחים אנשים למתחרים שלנו‪,‬‬
‫אך אני רואה שכאן יש מקרה מיוחד‪ ,‬אמר‪ .‬יש שם שני אולמות‪ ,‬אחד מהם קטן‬
‫ועורכים בו מסיבות קטנות‪ ,‬עד מאה איש"‪.‬‬
‫פנינו לשם והצלחנו להגיע עם הבעלים להסכם על חתונה בת שמונים‬
‫משתתפים‪ .‬הבעלים הביעו פליאה על מיעוט האורחים‪ .‬הסברנו לו את המצב‪.‬‬
‫הוא אמר שהזמנה של פחות משמונים מנות הוא לא מוכן לקבל‪ ,‬והתמחור בכל‬
‫מקרה יהיה על שמונים איש‪ ,‬אפילו אם יבואו רק שישים‪.‬‬
‫אמו של משה ואני ליווינו את עדה כדי לבחור שמלת כלה‪ .‬נוכחותי לא תרמה‬
‫לעניין‪ :‬בעיניי כל שמלה שראיתי הייתה חלומית‪ ,‬ואילו עדה וחמותה לעתיד‬
‫פסלו אותן אחת אחת‪ .‬חשבתי על שמלת החתונה שלי שהייתה תפורה מבד‬
‫בצבע קרם ועיטורי פרחים קטנים עליו‪ ,‬כדי שאפשר יהיה אחר‪-‬כך ללבוש‬
‫אותה בכל הזדמנות‪.‬‬
‫בסוף הן בכל זאת בחרו בשמלה די חלקה‪ ,‬בלי הרבה קישוטים‪ ,‬ועוד בעיה‬
‫ירדה מהפרק‪ .‬היה צורך גם בשמלה בשבילי ובחליפה לחתן‪ .‬כל אלה היו‬
‫הוצאות כבדות גם למשפחה שלהם וגם למשפחה שלנו‪.‬‬
‫הייתה אז אופנה של שמלות מקסי‪ .‬אימא הלכה אתי לחנות ידועה בדיזנגוף‪,‬‬
‫וקניתי לי שם שמלה ארוכה מבד ססגוני מאוד‪ .‬לפי מה שידוע לי היום הייתי‬
‫צריכה‪ ,‬כבעלת השמחה‪ ,‬לבחור בגד סולידי יותר‪ .‬זאת לא הייתה השגיאה‬
‫היחידה שעשיתי בשל חוסר התמצאות במנהגי החתונה המקובלים בישראל‪.‬‬
‫הזמנו את כל מי שהכרנו ובקושי הגענו לשמונים מוזמנים‪ .‬רוב האורחים היו‬
‫מצד החתן‪ :‬אחותו של משה ובעלה‪ ,‬שכנים‪ ,‬חברים של ההורים וחברים של‬
 ‫‪ | 292‬רבקה רבינוביץ‬

‫משה‪ .‬מהצד שלנו היה בן‪-‬דודי אהרן ואשתו גליה שעלו בינתיים לארץ‪ ,‬אימא‬
‫וכמה מכרים שלה ושלי‪.‬‬
‫החתונה הייתה קטנה וביתית‪ .‬לא ידעתי שהזוג הצעיר יחד עם ההורים‬
‫צריכים לגשת לכל שולחן‪ ,‬להודות לאורחים ולהצטלם אתם‪ .‬רוב הזמן רקדתי‬
‫עם אחד האורחים מצד החתן שחיזר אחריי בהתלהבות‪ .‬רק אחרי שראיתי כמה‬
‫חתונות ישראליות‪ ,‬הבנתי איך הייתי אמורה להתנהג‪ .‬אני חושבת שהאורחים‬
‫סלחו לי‪ .‬האווירה בחתונה הייתה עליזה ומשוחררת מגינוני רשמיות‪.‬‬
‫חיפשנו דירה בשביל הזוג הצעיר‪ .‬הדירות אז היו בדרך כלל די זולות‪ .‬מצאנו‬
‫דירת שיכון בת שני חדרים במחיר שלושים אלף דולר‪ .‬אימא ואני השקענו‬
‫עשרת אלפים כל אחת ומשה לקח משכנתה של עשרת אלפים‪ .‬הצעירים עברו‬
‫לדירה שלהם והתחילו בחיים עצמאיים‪.‬‬
‫נשארתי עם מיכה; לא ראיתי אותו הרבה כי בבוקר לא הייתי בבית‪ ,‬ואחרי‬
‫הצהרים הוא שיחק רוב הזמן עם חברים בחוץ‪ .‬לכל שאלותיי על לימודיו בבית‬
‫הספר הוא תמיד ענה "בסדר"‪.‬‬
‫העיתון שלנו בינתיים הפך ליומי‪ ,‬התקבלו עובדים חדשים‪ ,‬ביניהם כאלה‬
‫שידעו עברית מהבית‪ .‬הם היו מיוחסים יותר בעיני הבוס‪ .‬אמנם הייתה לי‬
‫כבר קביעות‪ ,‬אבל תמיד פחדתי מפיטורים‪ .‬גם יתר העובדים נמנעו מלבקש‬
‫ימי היעדרות מהעבודה‪ ,‬פרט למקרי מחלה‪ .‬מאחר שהעיתון התבסס כולו על‬
‫תרגומים ועל כמה מכתבי קוראים‪ ,‬לכל אחד מהעובדים היו עמודים "משלו"‬
‫שהוא חייב היה למלא‪ .‬אם מישהו נעדר‪ ,‬אחרים היו צריכים לעבוד יותר‪ ,‬הרי‬
‫לא יכול להישאר עמוד ריק בעיתון‪ .‬ידענו שזה קשה‪ ,‬לכן נמנענו ככל האפשר‬
‫מהיעדרות לצרכים אישיים‪.‬‬
‫למרות כל הקשיים האלה הייתי חייבת לבקר בבית הספר‪ ,‬לדבר עם מחנכת‬
‫הכיתה‪ .‬איני סולחת לעצמי עד היום שלא עשיתי זאת‪.‬‬
‫יחד עם הקביעות המיוחלת קיבלתי ערמה של טפסים שיש למלא‪ .‬היו‬
‫ביניהם טפסים להצטרפות לקרן השתלמות ולקופת גמל‪ .‬שני הדברים האלה‬
‫היו כרוכים בניכוי סכומים מסוימים מהמשכורת‪ .‬איש לא הסביר לי את‬
‫היתרונות של ההצטרפות‪ :‬שני שלישים מכספי הקרנות משלם המעביד‪ ,‬ואילו‬
‫העובד – רק שליש‪ .‬שאלתי אם חייבים להצטרף‪ ,‬ענו לי שזה תלוי ברצוני‪.‬‬
‫מאחר שחששתי מכל גרוש שיורד מהמשכורת הקטנה שמא אשאר בלי כסף‬
‫עד למשכורת הבאה‪ ,‬לא הצטרפתי‪ .‬אמנם כל עמיתיי לעבודה הצטרפו‪ ,‬אך‬
‫להם היו שני מפרנסים במשפחה ואילו אני הייתי המפרנסת היחידה‪ .‬הייתה‬
‫זאת שגיאה חמורה שהפסדתי בגללה הרבה כסף שיכולתי לקבל בזמן הפרישה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪293‬‬

‫לגמלאות‪ .‬אך מי חשב אז על הפרישה! לקרן ההשתלמות הצטרפתי כמה שנים‬

‫מאוחר יותר‪ ,‬כשהבנתי את הכדאיות שבדבר‪.‬‬
‫אפילו טלפון לדירה שלי לא הזמנתי בגלל דמי ההתקנה הגבוהים‪ .‬חשבתי‬
‫שאסתדר בעזרת טלפונים ציבוריים‪ ,‬מה גם שלא היה לי כל כך למי לצלצל‪,‬‬
‫רק לאימא‪.‬‬
‫לקראת סוף שנת הלימודים נקראתי למחלקת החינוך של העירייה‪ .‬ביקשתי‬
‫שיקבלו אותי אחרי הצהריים‪ ,‬כדי שלא אפסיד יום עבודה‪ .‬בפגישה נוכח‬
‫גם נציג מחלקת הקליטה‪ .‬שני הפקידים אמרו לי שהמצב שבו אני רוב הזמן‬
‫עובדת והילד נשאר לבד הוא פשוט מסוכן‪ ,‬נער בגילו עלול להידרדר למעשים‬
‫לא טובים‪ .‬שאלתי מה הם רוצים שאעשה‪ ,‬הרי אני המפרנסת היחידה ולא‬
‫אוכל לשבת לידו ולהשגיח עליו‪.‬‬
‫הם הציעו לי להעביר אותו לפנימייה‪ ,‬סיפרו על מוסד לילדים ושמו נווה‬
‫הדסה‪ ,‬הנמצא באזור נתניה‪ .‬אמרתי שהיה לי כבר ניסיון מר עם מוסד אחר‪,‬‬
‫שבתי הייתה שם היחידה שדוברת רוסית וברחה עקב הצקות ועקב בדידות‬
‫חברתית‪ .‬הם טענו שכיום המצב הוא שונה‪ ,‬יש גל עלייה מברית המועצות‪,‬‬
‫ובמוסד המדובר ילדים דוברי רוסית מהווים בעצם רוב לכן הוא לא יתקשה‬
‫למצוא שם חברים‪ .‬משרד הקליטה יישא ברוב הוצאות השהייה שלו שם‪ ,‬עם‬
‫השתתפות מזערית מצדי‪ ,‬עשרים וחמש לירות לחודש‪.‬‬
‫— האם את מוכנה להסתכן ולהשאיר אותו במצב הנוכחי‪ ,‬כשהוא לבד ואת‬
‫מתקשה לעזור לו? הרי זה מרשם ודאי להידרדרות! אמרו לי‪.‬‬
‫בהחלט לא רציתי להסתכן‪ .‬לא רציתי להיפרד ממיכה‪ :‬הרי הוא היה "הגבר‬
‫הקטן שלי" בבית‪ .‬בלב כבד חתמתי על המסמכים שהציגו לפניי‪ :‬אישור‬
‫על ההעברה והסידורים הכספיים הנלווים‪ ,‬והלכתי הביתה לבשר למיכה על‬
‫השינוי בחייו‪.‬‬
‫בניגוד לחששותיי הוא קיבל את הבשורה בלי התרגשות יתרה‪ ,‬אפילו‬
‫באדישות‪ .‬שאל רק מתי צריך לנסוע ואם אבוא לבקר אותו‪ .‬אמרתי שניסע‬
‫בשבוע הבא ושאשתדל לבקרו כמה שאוכל‪.‬‬
‫במקרה זה כבר לא הייתה לי בררה אלא לבקש יום חופשי מהעבודה‪ .‬הנסיעה‬
‫מהבית לפנימייה הייתה ארוכה‪ :‬אוטובוס אחד לתחנה המרכזית בתל‪-‬אביב‪,‬‬
‫שני — לתחנה המרכזית של נתניה ואוטובוס שלישי מנתניה בקו המוביל‬
‫למושב כפר יהושע‪ :‬לקו זה יש תחנת ביניים ליד הפנימייה‪.‬‬
‫המקום נראה די נחמד‪ ,‬הרבה ירק‪ ,‬אך גם פה החניכים חיו בצריפים‪.‬‬
‫באותו יום הגיע עוד נער דובר רוסית‪ ,‬בּ וֹ ריה‪ ,‬עם אמו הרופאה‪ ,‬גרושה כמוני‪.‬‬
 ‫‪ | 294‬רבקה רבינוביץ‬

‫הנערים מיד פתחו בשיחה וקיוויתי שבני לא יהיה בודד‪.‬‬

‫ההבדל בין מצבו של בוריה לבין זה של מיכה היה בכך שלבוריה היה אבא‪,‬‬
‫שאמנם חי בנפרד מאמו‪ ,‬אך שמר על קשר חם עם בנו‪ .‬אלינו הגיעו שמועות‬
‫שגם יאשה‪ ,‬הגרוש שלי‪ ,‬הגיע לארץ; אך הוא לא גילה עניין בילדיו ולא ניסה‬
‫ליזום קשר עמם‪.‬‬
‫נשארתי לבד בבית‪ .‬כל כך לא נעים לחזור מהעבודה לבית ריק‪ .‬הרגשה‬
‫שהייתה חדשה בשבילי‪ :‬מאז גירושיי תמיד היו בבית הילדים‪ ,‬או לפחות אחד‬
‫מהם‪ .‬עכשיו הם עפו‪ ,‬כל אחד לכיוון שלו‪ .‬אולי אני צריכה לנסות למצוא בן‬
‫זוג? אני צעירה עדיין‪ ,‬בת ארבעים ושתיים בסך הכול‪ .‬גם אימא טוענת כל‬
‫הזמן שאני צריכה להתחתן ואף להביא ילדים‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪295‬‬

‫פרק ‪41‬‬
‫עידן החלטורות‬
‫השנים ‪ 1972‬ו‪ 1973-‬היו שנות השיא של גל העלייה הקרוי "עליית שנות‬
‫השבעים"‪ .‬שער הברזל‪ ,‬הודות למאבק העיקש של יהודי ברית המועצות‬
‫שנתמך על‪-‬ידי יהדות העולם‪ ,‬אמנם לא נפתח לרווחה‪ ,‬אך נוצר בו פתח צר‪,‬‬
‫ומי שהיה מוכן לעלות פרץ דרכו החוצה‪ .‬השלטונות במוסקבה הניחו שהמוני‬
‫היהודים שהתבוללו במשך עשרות השנים של רוסיפיקציה ורבים מהם אף‬
‫שינו את שמותיהם ונרשמו כרוסים‪ ,‬לא ירצו לעלות לישראל‪ .‬אחרי ש"האדים‬
‫הלוחצים"‪ ,‬כלומר אנשי הגרעין הפעיל‪ ,‬יעזבו‪ ,‬שוב ישררו שקט ושלווה בקרב‬
‫היהודים הסובייטיים‪.‬‬
‫ההנחה הייתה נכונה‪ :‬העלייה לא הפכה לעזיבה המונית‪ .‬היה זרם חזק של‬
‫עולים מהרפובליקות הבלטיות; כמות מסוימת של עולים הגיעה ממוסקבה‪.‬‬
‫בסך הכול העלייה מנתה כמה מאות אלפי אנשים – מתוך כשני מיליוני יהודים‬
‫שהתגוררו אז ברחבי ברית המועצות‪.‬‬
‫אך גם כמות כזאת הפכה את עולי ברית המועצות לגורם משמעותי באוכלוסיית‬
‫הארץ‪ ,‬אשר מנתה בתחילת שנות השבעים רק שני מיליון תושבים‪ .‬המנגנונים‬
‫הרשמיים היו צריכים להסתגל לכמות משמעותית של דוברי רוסית; גם המגזר‬
‫הפרטי הבין את הפוטנציאל הטמון בעלייה ובקליטתה‪.‬‬
‫קיבלתי כמה הזמנות לתרגומים באופן פרטי‪ ,‬לא במסגרת העבודה‪ .‬קצת‬
‫הכנסה נוספת לעולם לא מזיקה‪ ,‬במיוחד במשק הבית הדל שלי‪ .‬כעבור שנה‬
‫הביקוש גדל‪ ,‬והייתה לי כל הזמן עבודה נוספת‪ ,‬כלומר חלטורה‪ .‬החלטורות‬
‫כעבודה שנייה ליוו אותי כל השנים עד לפרישתי לגמלאות‪ .‬התרגלתי להגיע‬
‫הביתה‪ ,‬לאכול משהו קל‪ ,‬ומיד לגשת לעבודתי השנייה‪ .‬מאחר שלא הייתי‬
‫מיומנת להדפיס במכונת כתיבה‪ ,‬נזקקתי לכתבנית‪ .‬היו לנו במערכת כתבניות‪,‬‬
‫כל עיתונאי‪-‬מתרגם ישב עם כתבנית; התיידדתי עם אחת מהן‪ ,‬ליובּ ה‪ ,‬בחורה‬
‫גרושה כמוני ואם לילדה‪ .‬עבדתי הרבה עם ליובה‪ .‬היא הייתה חרוצה וזריזה‪,‬‬
‫אך הייתה לי אתה בעיה אחת גדולה‪ :‬היא התגוררה בנתניה‪ .‬לעתים קרובות‪,‬‬
 ‫‪ | 296‬רבקה רבינוביץ‬

‫כשהיו לנו עבודות דחופות‪ ,‬הייתי נוסעת אליה לסופי השבוע‪ .‬עבדנו עד‬
‫השעות הקטנות של הלילה‪ ,‬ונאלצתי להישאר ללון‪.‬‬
‫אפילו שלא ידעתי לגבות מחירים ראויים ועבדתי בזול‪ ,‬הרווחתי לא רע‪,‬‬
‫במושגים שלי‪ .‬אך המחיר ששילמתי — בבריאות‪ ,‬בחוסר שעות שינה‪,‬‬
‫בוויתור על קשרים חברתיים ובעיקר בהזנחת בני — היה יקר יותר מכל הכסף‬
‫שהרווחתי‪ .‬הבנתי את זה רק בדיעבד‪.‬‬
‫האם אני מצטערת היום על כך שהפכתי ל"סוס עבודה" ונכנסתי לשגרת‬
‫החלטורות? אין לי תשובה נחרצת על שאלה זאת‪ .‬החיים לא נותנים לנו‬
‫אפשרות לשחק בגרסאות דוגמת "מה היה קורה אילו"‪ .‬דבר אחד אני יודעת‬
‫בביטחון מוחלט‪ :‬המשכורת שלי הייתה קרובה מאוד לשכר מינימום; ללא‬
‫העבודות הצדדיות‪ ,‬לא היה לנו כל סיכוי לחיות ברמה סבירה‪ .‬לא רציתי‬
‫להימנות עם המשפחות שהעוני עובר בהן מדור לדור מבלי יכולת להיחלץ‪.‬‬
‫היה עוד צד חיובי בחלטורות שלי‪ ,‬נוסף על תוספת הפרנסה‪ :‬הודות לעבודות‬
‫שתרגמתי העשרתי את הידע שלי בנושאים שספק אם הייתי מגיעה אליהם‬
‫לולא הצורך לקרוא את החומר ולתרגמו‪ .‬עולים רבים נותרים עם ידע דל ביותר‬
‫על תולדות הארץ ועל מנהיגיה‪ ,‬ואילו בשבילי העבודות שעשיתי היו תחליף‬
‫לאוניברסיטה פתוחה‪ .‬בזכות הידע שצברתי גם התפתחתי מבחינה מקצועית‬
‫ועם הזמן הפכתי ממתרגמת לכתבת ולפרשנית‪.‬‬
‫אחת ההזמנות הראשונות שקיבלתי הייתה סדרת חוברות על החגים‬
‫היהודיים‪ .‬הודות לתרגום החוברות הללו נתגלה לפניי עולם לא מוכר ומרתק‪,‬‬
‫שספק אם הייתי מגיעה אליו בדרך אחרת‪.‬‬
‫שמי כמתרגמת הלך לפניי‪ ,‬וכעבור זמן קצר שעשיתי עבודות קטנות‪ ,‬פנה‬
‫אליי "לקוח" ענק — ההסתדרות‪ .‬ממחלקת התרבות של ההסתדרות קיבלתי‬
‫עבודות רבות ומעניינות‪ .‬הם הכינו לקטים של כתביהם ושל נאומיהם של‬
‫המנהיגים‪ :‬דוד בן‪-‬גוריון‪ ,‬גולדה מאיר וברל כצנלסון‪ ,‬תרגמתי אותם והם הפכו‬
‫לסדרת ספרים בשם "אישים ומקורות"‪.‬‬
‫זאת כבר הייתה בעיניי לא חלטורה אלא עבודת קודש של ממש‪ .‬למדתי‬
‫המון מהספרים האלה על התקופה שלפני קום המדינה‪ ,‬על חיבוטי הנפש‬
‫של המנהיגים בהתוויית הדרך של המדינה הצעירה ועל המכשולים שעמדו‬
‫לפניהם‪ .‬הם היו סוציאליסטים‪ ,‬אנשי תנועת העבודה; שאיפתם הייתה לבנות‬
‫כאן מדינת מופת‪" ,‬אור לגויים" כדברי בן‪-‬גוריון‪ .‬הגישה שלהם אל בעיות העם‬
‫והמדינה הייתה קרובה מאוד ללבי‪ ,‬ותאמה את השקפת עולמי‪.‬‬
‫אחרי שתרגמתי את הלקט של דוד בן‪-‬גוריון והספר הודפס‪ ,‬הנהלת המרכז‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪297‬‬

‫לתרבות בהסתדרות החליטה שיש להגיש את הספר לבן‪-‬גוריון באופן אישי‪.‬‬

‫בן‪-‬גוריון התגורר אז בבית בשדרות קרן‪-‬קיימת בתל‪-‬אביב (היום שדרות בן‪-‬‬
‫גוריון)‪ .‬משלחת של המרכז לתרבות ואני בתוכה‪ ,‬ובראשה המנהל‪ ,‬המשורר‬
‫שלמה טנאי ז"ל‪ ,‬קיבלה היתר להיכנס לביתו‪ .‬והנה אנחנו בחדר העבודה של‬
‫האיש שהיה לאגדה בחייו‪ .‬המנהיג האגדי היה כבר זקן מאוד‪ ,‬קטן קומה (תמיד‬
‫היה) וחלש‪ .‬הוא עמד לפנינו באמצע חדר שכל קירותיו מכוסים מדפי ספרים‪,‬‬
‫חלקם הגדול ספרים שהוא כתב‪ ,‬בתרגומים לשפות רבות‪ .‬הוא דיבר מעט‪,‬‬
‫קשה היה להרשים אותו בהופעת ספר נוסף בתרגום לרוסית‪.‬‬
‫הדובר העיקרי היה שלמה טנאי שאמר כי כתבי בן‪-‬גוריון תורגמו לשבעים‬
‫שפות (בן‪-‬גוריון הנהן)‪ .‬הוא הציג אותי כעולה חדשה יחסית ונתן לי את הכבוד‬
‫להגיש לבן‪-‬גוריון את הספר‪ .‬זכיתי בלחיצת ידו של המנהיג‪.‬‬
‫כשיצאנו מהפגישה‪ ,‬חשבתי על השפעתו האכזרית של הזמן‪ .‬האיש שהיה‬
‫מכונה "הדיקטטור"‪ ,‬שמילתו גרמה לאלופים לרעוד‪ ,‬שהעז לקבל החלטות‬
‫גורליות‪ ,‬עמד בפנינו חלש‪ ,‬שקוע בעולמו ודי אדיש למתרחש סביבו‪ .‬הייתה‬
‫זאת שנת חייו האחרונה‪.‬‬
‫הייתי נוכחת גם בפגישה עם גולדה מאיר‪ ,‬בתקופה שהייתה ראש הממשלה‪.‬‬
‫היא הזמינה קבוצה גדולה של פעילי העלייה לפגישה‪ .‬גם אני נכללתי ברשימת‬
‫המשתתפים‪ .‬הפגישה התקיימה בקריית הממשלה בירושלים והייתה מוקדשת‬
‫לדיון בשיפור תנאי הקליטה‪.‬‬
‫היו הרבה חילופי דברים בפגישה זאת‪ ,‬אך ספק אם יצא מזה משהו ממשי‪.‬‬
‫גם אני דיברתי‪ .‬אמרתי שיש לעודד יזמות בקרב העולים שמתקשים למצוא‬
‫עבודה במקצועם‪ ,‬לעזור להם להקים עסקים זעירים‪ .‬לשם כך יש לבנות‬
‫מקומות שייועדו לחנויות ולבתי מלאכה בשכונות הנבנות לעולים‪.‬‬
‫הרשימה אותי הסבלנות של גולדה‪ :‬היא לא קמה ממקומה במשך שבע‬
‫שעות‪ ,‬רק עישנה סיגריות בשרשרת‪ .‬לא הפסיקה אף אחד‪ ,‬נתנה לכל מי‬
‫שרצה לומר משהו‪ ,‬לדבר‪ .‬מדי פעם רשמה משהו בפנקסה‪ .‬אנחנו כבר היינו‬
‫מותשים מעייפות‪ ,‬מדי פעם קמנו ויצאנו למסדרון‪ .‬והיא ישבה איתנה כמו‬
‫סלע‪.‬‬
‫מלקט כתביה ונאומיה של גולדה מאיר למדתי רבות על פעילותה בעיצוב‬
‫מערכת חוקי העבודה — מה שנקרא היום "תנאים סוציאליים"‪ ,‬על מאבקה‬
‫לשוויון האישה וליצירת המוסד לביטוח לאומי‪ .‬היא גם דגלה בפיתוח מערכת‬
‫של בתי ספר מקצועיים‪ ,‬שהיום כמעט נעלמו מהאופק‪ .‬רבים מהחוקים‬
‫המגנים על האדם העובד נוסחו בידיה‪.‬‬
 ‫‪ | 298‬רבקה רבינוביץ‬

‫כן‪ ,‬לצערי‪ ,‬דברים רבים המתוארים בדברי מנהיגי העבר אינם רלוונטיים‬
‫היום‪ ,‬כי ישראל השתנתה ללא הכר — ולא תמיד לטובה‪ .‬התפקיד המוביל של‬
‫תנועת העבודה‪ ,‬העזרה ההדדית‪ ,‬הדגש על עבודה עברית — כל אלה נעלמו‬
‫כלא‪-‬היו‪ .‬עצם מעמד הפועלים היהודים‪ ,‬שבן‪-‬גוריון השליך את יהבו עליו‪ ,‬לא‬
‫קיים עוד‪ ,‬הפכנו לעם של פקידים‪ .‬את מקומם של הפועלים העבריים תפסו‬
‫עובדים זרים‪.‬‬
‫אך אז‪ ,‬כשהייתי עדיין עולה חדשה‪ ,‬רבים מדברי החזון של המנהיגים‬
‫הראשונים היו אקטואליים‪ .‬היו בישראל אלמנטים של סוציאליזם — במיוחד‬
‫בענייני הקליטה‪ ,‬שנוהלו בידי הממשלה ולא בידי השוק החופשי שבו מעמד‬
‫העולה החדש‪ ,‬שלא שולט בשפה ומקצועו לא תמיד מבוקש‪ ,‬יהיה תמיד נחות‬
‫בתחרות עם ילידי הארץ‪.‬‬
‫עוד באולפן הסביר לנו המורה שישראל היא מדינת רווחה‪ ,‬בזכות מערכת‬
‫חוקים סוציאליים המגנים על העובדים ומנגנונים מפותחים של עזרה הדדית‪.‬‬
‫היום נותר מעט מאוד מכל הדברים האלה; ישראל הפכה למדינה קפיטליסטית‬
‫מובהקת‪ ,‬המשק הציבורי הופרט‪ ,‬ארגוני העובדים נחלשו‪ ,‬הסכמי עבודה‬
‫מגזריים פינו את מקומם לחוזים אישיים‪ .‬רבים בוכים ומתלוננים על מצבם‬
‫הקשה ולהם ניתן לומר‪ :‬זה המשטר שרציתם‪ ,‬זאת המנהיגות שהבאתם‬
‫בהצבעתכם בבחירות‪ .‬אין לכם על מי להלין‪.‬‬
‫כן‪ ,‬בזכות קולות האנשים שהיו קשי יום והעדיפו‪ ,‬למרבה הפרדוקס‪ ,‬את‬
‫הימין‪ ,‬הסוציאליזם הישראלי נוצח בידי הקפיטליזם‪ .‬האמת חייבת להיאמר‪:‬‬
‫המפעלים המופרטים פועלים ביעילות רבה יותר‪ ,‬התחרות מאלצת אותם‬
‫להשתפר‪ .‬כל המשק‪ ,‬מבחינת תפוקתו‪ ,‬הפך יעיל הרבה יותר‪ .‬אך במדינות‬
‫סוציאל‪-‬דמוקרטיות קיימות מגבלות על ההון ודרכי הגנה על העובד‪ .‬אצלנו‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬ההון הפרטי משתולל ללא רסן‪ ,‬וביחסי עובד‪-‬מעביד שולטים‬
‫חוקי הג'ונגל‪ .‬רק החזק שורד‪ .‬כפי שכתב קרל מרקס‪ ,‬הקפיטל אינו מכיר‬
‫במושג "פטריוטיזם"‪ :‬תן לו אחוז גבוה יותר של רווחים על ההון — והוא‬
‫ישכח ממולדתו‪ .‬מילים אלה נכתבו לפני מאות שנים‪ ,‬אך מתגשמות במלואן‬
‫עכשיו‪ :‬אנשי הון רבים מעבירים את מפעליהם לארצות העולם השלישי שבהן‬
‫כוח העבודה זול יותר; "במקרה הטוב"‪ ,‬אם הם משאירים את עסקיהם כאן‪,‬‬
‫כדוגמת עסקי בנייה שאין אפשרות להעבירם למדינה אחרת‪ ,‬הם מעסיקים‬
‫בעיקר עובדים זרים‪ ,‬המתקיימים פה בתנאים לא תנאים ומסתפקים בשכר‬
‫נמוך‪ .‬וקיימות גם "חברות כוח אדם"‪ ,‬שהן בעיניי "סוחרי העבדים" של זמננו;‬
‫הן "קונות" עובדים בשכר נמוך‪ ,‬עליהם לא חלים חוקי העבודה‪ ,‬מספקות אותם‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪299‬‬

‫למפעלים ולמוסדות‪ ,‬כמו שמספקים כל סחורה אחרת ומרוויחות סכומים‬

‫שמנים על חשבונם של העובדים‪ .‬רבים מבעלי ההון הישראלים מוציאים אל‬
‫מחוץ למדינה את הכספים שהרוויחו כאן וקונים נכסים יקרים מאוד בניו‪-‬יורק‬
‫או בלונדון‪ ,‬במקום להשקיע אותם במפעלים חדשים וביצירת מקומות עבודה‬
‫בארץ‪ .‬כל זה היום מותר וחוקי‪ ,‬אך אינו מעיד על פטריוטיות יתרה‪.‬‬
‫חזונו של בן‪-‬גוריון לא התגשם‪ :‬לא נבנתה כאן חברת מופת‪ ,‬לא הפכנו אור‬
‫לגויים‪ .‬אולי זהו דרכו של כל חזון – להתגשם רק באופן חלקי או לא להתגשם‬
‫כלל‪.‬‬
‫את עבודתי בתרגום הספרים לא הייתי מכנה "חלטורה"‪ .‬הרי המילה הזאת‬
‫פרושה עבודה חפוזה‪ ,‬המבוצעת במעט מאוד השתתפות רגשית‪ ,‬והיא נעשית‬
‫רק למען כסף‪ .‬אמנם נכון שעשיתי את התרגומים הללו כדי להתפרנס‪ ,‬אך נכון‬
‫גם שהשקעתי בהם הרבה נשמה — וקיבלתי מהם אף יותר מאשר השקעתי‪.‬‬
‫כל אחד מהספרים פרש לפניי פרק בהיסטוריה — בצורה מוחשית וציורית‪ ,‬כפי‬
‫ששום הרצאה או הסברה לא יכולה לתת‪.‬‬
‫בהזמנת ההוצאה לאור "ספריית עלייה"‪ ,‬שהתמחתה בהוצאת יצירות פרוזה‬
‫ישראליות בתרגום לרוסית‪ ,‬תרגמתי שלושה ספרים‪ .‬הראשון מהם היה‬
‫ספרו של שלמה צמח‪ ,‬חלוץ ההתיישבות היהודית בארץ ישראל‪ ,‬בשם "שנה‬
‫ראשונה"‪ ,‬כשהכוונה הייתה לשנת ‪ ,1904‬שבה הגיע צמח‪ ,‬בחור צעיר מפולין‬
‫החסר כל ניסיון חיים‪ ,‬לחופי ארץ ישראל‪ .‬הארץ הייתה אז הייתה תחת שלטון‬
‫האימפריה העות'מאנית‪.‬‬
‫עשרה פרופסורים יכלו להרצות לפניי על תקופה זאת של ראשית‬
‫ההתיישבות‪ ,‬על גבורת החלוצים ועל קשייהם — הייתי אולי מבינה‪ ,‬אך לא‬
‫הייתי מרגישה את הדברים‪ .‬את הרגש החסר נתן לי ספר זה‪ .‬ינקתי לתוכי את‬
‫אווירת התקופה כאילו חייתי אותה בעצמי‪.‬‬
‫כולנו שמענו על העלייה הבלתי‪-‬לגאלית‪ ,‬הקרויה גם "עלייה‪-‬ב'"‪ ,‬בזמן‬
‫המנדט הבריטי וכן על מדיניות "הספר הלבן"‪ .‬אך שוב‪ ,‬הידע בלבד לא מאפשר‬
‫לחוש את התמונה ומשאיר את המילים תלויות באוויר‪ .‬למדתי להרגיש את‬
‫האווירה ולהכיר את האנשים שעל כתפיהם עמד המפעל האדיר הזה‪ ,‬הודות‬
‫לספרה של עדה סרני "ספינות ללא דגל"‪ ,‬שתרגמתי בהזמנת אותה ההוצאה‬
‫לאור‪.‬‬
‫תרגמתי כמה ספרים של רבקה גובר‪ ,‬אישיות מיוחדת במינה‪" ,‬גדולה‬
‫מהחיים"‪ .‬עבדנו יחד תקופה ממושכת וזכיתי גם להיות ידידה אישית שלה‪,‬‬
‫למרות פער הגילים בינינו‪.‬‬
 ‫‪ | 300‬רבקה רבינוביץ‬

‫כאשר התגבר גל העלייה מברית המועצות‪ ,‬רבקה החליטה לתרגם את ספריה‬

‫לרוסית‪ .‬במחלקת התרבות של ההסתדרות המליצו לה לפנות אליי‪ .‬בכך החלה‬
‫תקופה ארוכה של עבודה משותפת ושל ידידות אישית שנמשכה עד סוף חייה‪.‬‬
‫ספרה הראשון‪" ,‬אל משואות לכיש"‪ ,‬מוקדש לקליטת העלייה ההמונית של‬
‫יוצאי ארצות המזרח בשנים הראשונות לאחר קום המדינה‪.‬‬
‫אחרי שסיימנו את העבודה והספר ברוסית יצא לאור בהוצאה פרטית‪,‬‬
‫המשכנו להיפגש‪ ,‬וכאשר מרדכי בעלה נפל למשכב והועבר לבית לוינשטיין‪,‬‬
‫ביקרתי אותה שם‪ .‬הוא גסס‪ ,‬היה ללא הכרה‪ .‬הוא מת כעבור כמה ימים ונקבר‬
‫ליד שני בניו‪ ,‬אפרים וצבי‪ ,‬שנפלו במלחמת העצמאות‪ .‬לזכרם רבקה גובר‬
‫הקדישה את ספרה "ספר האחים"‪ ,‬שתרגמתי חלק ממנו‪ ,‬החלק של זיכרונות‬
‫האם‪.‬‬
‫תרגמתי עוד שני ספרים אחרים שלה‪" :‬מורשה להנחיל" ו"רק שביל"‪,‬‬
‫במסגרת העבודה בעיתון‪ ,‬שבו הם פורסמו בהמשכים‪.‬‬
‫בנוסף להיותה אישיות מעורבת פוליטית‪ ,‬לוחמת (בצבא הבריטי בזמן‬
‫מלחמת העולם השנייה)‪ ,‬מחנכת‪ ,‬סופרת ואם שכולה‪ ,‬רבקה גובר הייתה אחת‬
‫הפמיניסטיות הראשונות בארץ‪ .‬את בן זוגה מרדכי מעולם לא כינתה "בעלי"‬
‫אלא "אישי"‪ ,‬כי לפי השקפתה לא יכולה להיות לאיש בעלות על אדם אחר‪.‬‬
‫היא טענה‪ ,‬שבימי צעירותה רוב הנשים מתנועת העבודה דיברו כך‪ .‬מאוד‬
‫כיבדתי את ההשקפה הזאת‪ ,‬כי גם לי המילה "בעל" צורמת מאוד‪ ,‬כמו גם‬
‫הכתובה שבעזרתה הגבר כאילו "קונה" את אשתו‪ .‬לסיכום פרק זה רציתי לומר‪,‬‬
‫שבאותה מידה שאני תרמתי ליצירת הגרסאות הרוסיות של ספרים עבריים‬
‫רבים‪ ,‬הספרים האלה תרמו לעיצובי כאדם‪ .‬הם הפכו אותי לישראלית — לא‬
‫לפי תעודת הזהות‪ ,‬אלא לפי הזהות הפנימית‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪301‬‬

‫פרק ‪42‬‬
‫שגרת החיים‬
‫שגרת חיי הייתה קשה מאוד‪ .‬לצד שתי העבודות הקבועות שלי היו תמיד‬
‫הרבה דברים שלא סבלו דיחוי כמו קניית אוכל‪ ,‬בישול‪ ,‬שמירה על ניקיון הבית‬
‫והגוף‪ ,‬ולמרות כל מאמציי‪ ,‬תמיד נשארו תחומים שנזנחו‪ .‬פעם בשבוע הייתי‬
‫מבקרת את אימא — גם אצלה היה הרבה מה לעשות‪ ,‬כי עם השנים השתלטה‬
‫עליה אדישות מוחלטת כלפי משק ביתה והיא בילתה את רוב זמנה בישיבה על‬
‫ספסל בכיכר צינה דיזנגוף‪ ,‬שם פטפטה עם ידידות בנות גילה‪ .‬הייתי מוצאת‬
‫את הדירה במצב הזנחה נוראי‪ .‬על הטרוניות שלי הייתה עונה שזה לא מעניין‬
‫אותה‪" ,‬כי ממילא צריך למות"‪.‬‬
‫הגישה השלילית לכל דבר שאפיינה אותה תמיד התחזקה עם הגיל‪ ,‬וזה‬
‫התבטא בסירוב מוחלט להעסיק עוזרת ולקנות מכונת כביסה‪ .‬הייתי צריכה‬
‫להחליף לה מצעים‪ ,‬למסור את כלי המיטה והמגבות למכבסה ואילו את‬
‫הבגדים האישיים שלה לכבס ידנית‪.‬‬
‫כמו בגלות סיביר‪ ,‬המילים "אני צריכה" קבעו את סדר היום שלי‪ .‬הבנתי‬
‫די מהר שכמה שלא אשתדל‪ ,‬לא אגיע לרמת החיים של משפחה ישראלית‬
‫ממוצעת‪ .‬קניית מכונית כבר פספסתי‪ ,‬כי הגעתי לארץ ללא רישיון נהיגה‬
‫ולא היו לי זמן ללמוד נהיגה כאן‪ ,‬ואילו רק לבעלי רישיון הייתה זכות לרכוש‬
‫מכונית בתנאים מיוחדים לעולים‪ ,‬בלי מיסים‪ .‬יכולתי בקלות לעשות רישיון‬
‫בריגה‪ ,‬אם רק הייתי מקבלת מאימא רמז שזה חשוב‪ .‬עם הזמן הבנתי‪ ,‬שלפי‬
‫הסטנדרטים הישראליים אדם ללא רכב נחשב עני מרוד‪ .‬ובכן‪ ,‬בלי שידעתי‬
‫קבעתי את מקומי מבחינה חברתית כאחת מ"מעוטי היכולת שמשתמשים‬
‫בתחבורה הציבורית" — ניסוח נפוץ בכלי התקשורת שתמיד מקומם אותי‪.‬‬
‫בעתיד גם גיליתי שהיעדר מכונית בולם את התקדמותי המקצועית‪ .‬רציתי‬
‫מאוד לעבור לעבוד בעיתון עברי; גם ידידים שהכרתי באגודת העיתונאים יעצו‬
‫לי לעשות זאת‪ ,‬כי רמת שליטתי בעברית הייתה כבר מספיק טובה‪" :‬את הרי‬
‫מבינה שהעיתונות הלועזית שלכם‪ ,‬המתורגמת ברובה‪ ,‬היא עיתונות סוג ב'!‬
 ‫‪ | 302‬רבקה רבינוביץ‬

‫עברי‪ ,‬את יכולה!" היה זה בתקופה שכבר כתבתי מאמרי פרשנות והתמצאתי‬
‫לא רע בפוליטיקה הישראלית על ניגודיה הרבים‪ .‬אלא מה? לעבוד בעיתון‬
‫עברי פירושו כמו להתחיל בכיתה א'‪ .‬השלב הראשון — להיות כתבת שטח‪.‬‬
‫לכך דרושה ניידות‪ ,‬כתב חייב להיות "על גלגלים" ולהגיע במהירות לכל‬
‫מקום‪ .‬נשארתי תקועה במקום הנחות‪ ,‬עם משכורת טיפה יותר גבוהה משכר‬
‫המינימום‪ .‬מאחר שאני מפרנסת יחידה‪ ,‬פירוש הדבר — רמת חיים נמוכה‬
‫וחלטורות אין‪-‬סופיות לצורך השלמת ההכנסה‪.‬‬
‫היה לי גם חלום אחר — להינשא‪ .‬הגעתי ארצה כגרושה "טרייה"‪ ,‬הרי‬
‫התגרשתי ארבעה חודשים לפני העלייה‪ .‬אז החזקתי בדעה שחיי אישה שלמים‬
‫רק במסגרת משפחתית‪ .‬הייתי בטוחה שכאן‪ ,‬בין יהודים‪ ,‬לא אתקשה למצוא‬
‫לי בעל הגון ותומך‪ .‬להתאהב בגיל מעל ארבעים? זה לא קורה אפילו באגדות‪,‬‬
‫שבהן הנאהבים תמיד צעירים מאוד‪ .‬חשבתי שדי בסימפתיה‪ ,‬בידידות ובהבנה‬
‫הדדית‪ .‬נרשמתי בחברת שידוכים ידועה מאוד והתחלתי לצאת לדייטים‪.‬‬
‫העמדתי תנאי‪ :‬לא להציע לי מועמדים מקרב העולים החדשים מברית המועצות‪.‬‬
‫רציתי לפרוץ החוצה ממעגל "הרוסיות"‪ ,‬הדבוק בשפה הרוסית ובמנטליות‬
‫הרוסית‪ .‬הרגשתי שאני כבר לא שם‪.‬‬
‫חשבתי לתומי שאהיה "מציאה" בעיני גברים ישראלים בשכבת הגיל שלי‪,‬‬
‫שנתוני הפתיחה שלי היו טובים‪ :‬נראית לא רע‪ ,‬אינטליגנטית‪ ,‬משכילה‪,‬‬
‫מתפרנסת וגם עקרת בית די טובה‪ .‬להפתעתי‪ ,‬הגברים שפגשתי לא התלהבו‬
‫ממני‪ .‬הדייטים התפוצצו אחד אחרי השני והתגלו כבזבוז זמן‪.‬‬
‫לקח לי זמן להבין שבעיני גבר ישראלי ותיק אני מוערכת לפי קריטריונים‬
‫אחרים לגמרי‪ .‬נתוניי ואישיותי — האם אני יפה‪ ,‬בת‪-‬שיח מעניינת‪ ,‬ידידותית‪,‬‬
‫חרוצה‪ ,‬בעלת ידע — כל זה משני‪ .‬העיקר הוא מעמדי החברתי‪-‬כלכלי‪ .‬מבחינה‬
‫זאת היו לי רק חסרונות‪ :‬עולה חדשה; אם חד‪-‬הורית; ללא רישיון נהיגה; לא‬
‫שולטת באנגלית; מתגוררת במקום לא יוקרתי; סגנון חיים צנוע‪ .‬כל הנקודות‬
‫האלה פסלו אותי מראש בעיני רוב הגברים‪.‬‬
‫אחרי חצי שנה של כישלונות ניתקתי את יחסיי עם חברת השידוכים‪.‬‬
‫במקביל לכל זה קרו הרבה אירועים‪ ,‬גם בחוג משפחתנו הקטן וגם במדינה‬
‫כולה‪ ,‬אירועים שהשפיעו מאוד על חיינו‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1972‬אחי יוסף הגיע ארצה‪ ,‬עם ויזה של אורח‪ ,‬שתוקפה הוגבל לשישה‬
‫חודשים‪ .‬חצי שנה לפני כן הוא עבר התקף לב קשה שכמעט הרג אותו‪ .‬הוא‬
‫אמנם שרד‪ ,‬אך לבו נשאר פגוע מאוד‪ .‬ספק אם עשו בנובוסיבירסק ניתוחי‬
‫מעקפים; אילו נותח מיד‪ ,‬הפגיעה הייתה קטנה יותר או אולי נמנעת כלל‪ .‬אלא‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪303‬‬

‫שבמצב הרפואה השורר שם אדם יכול היה לסמוך רק על כוח ההתגברות של‬
‫גופו או למות‪.‬‬
‫שמחתי מאוד על בואו‪ :‬קיוויתי שייווצר שוב תא משפחתי קטן ולא נהיה‬
‫כה בודדים‪ .‬אימא הודיעה לי שחסרים לה כלי מיטה בשבילו; ארזתי מיד‬
‫שמיכות‪ ,‬כרים ואת שאר המצעים שקיבלנו מהסוכנות‪ ,‬הרי במטען שלנו‬
‫שהגיע היו כל כלי המיטה הדרושים‪ ,‬ונסעתי להביא לו‪ .‬מה גדולה הייתה‬
‫אכזבתי כשנתקלתי באותו היחס הקר והמוכר מביקוריו של יוסף בריגה‪ :‬אימא‬
‫בקושי הביטה לכיווני וכל תשומת לבה הייתה מרוכזת בבנה‪" .‬הבאת דברים?‬
‫שימי אותם שם"‪ .‬אלה היו המילים היחידות שאמרה לי‪ ,‬כשנכנסתי עם צרור‬
‫שהיה גדול ממני‪ .‬גם יוסף לא הביע רגשות חיבה בפגישה אתי‪ .‬הוא היה שונה‬
‫לגמרי מאותו אח שהגיע במיוחד לריגה עם משפחתו לפני עלייתנו ארצה כדי‬
‫להיפרד‪ :‬אז הוא היה חם‪ ,‬דואג ותומך‪ ,‬ואילו עכשיו — קר ומנוכר כלפיי ומרוכז‬
‫רק בעצמו ובאימא‪.‬‬
‫כילדה וכנערה ידעתי תמיד שהוא הבן המועדף במשפחה‪ ,‬ובמיוחד כאב‬
‫לי שהוא קיבל את מעמדו הנסיכי כמובן מאליו‪ .‬רק בפגישותינו בריגה‪,‬‬
‫כשההורים כבר היו בארץ‪ ,‬ראיתי אותו שונה‪ ,‬מתנהג כמו אח‪ .‬חשבתי לתומי‬
‫ששברנו איזושהי מחיצה בינינו פעם אחת ולתמיד‪ ,‬אך הסתבר שטעיתי‪.‬‬
‫הבנתי‪ :‬אימא תמיד תעמוד בינינו‪ .‬בכך היא בעצם שללה ממנו אחות וממני‬
‫אח‪ ,‬עם כל המשתמע מכך‪ .‬הוא אמנם נהנה מאהבתה הבלעדית‪ ,‬אך הפסיד‪,‬‬
‫לדעתי‪ ,‬הרבה יותר‪.‬‬
‫בכל זאת באתי לבקר כעבור כמה ימים ושוחחנו קצת‪ .‬הוא דיבר בעיקר על‬
‫מחלתו; לדבריו‪ ,‬הרופאים אמרו‪ ,‬שספק אם יוכל לעבוד‪ .‬אחד מחדרי לבו נפגע‬
‫מאוד‪ ,‬השכבה החיצונית שלו נהרסה ונשאר קרום דק שעלול להיקרע — דבר‬
‫שיגרום למותו המידי‪.‬‬
‫אימא פתחה במסע שכנוע במטרה להניא אותו מלחזור לרוסיה; היא הזמינה‬
‫את כל המכרים שלה‪ ,‬שהיו בני בית כשאבא היה עדיין חי‪ ,‬וכולם דיברו על לבו‬
‫שיישאר‪ .‬היה היגיון בכך‪ :‬במצב השירותים הרפואיים הקיים שם הוא לא היה‬
‫שורד עוד התקף אחד‪ .‬הוא עצמו היה קרוע בין התחייבויותיו למשפחתו שם‬
‫לבין הרצון לחיות כאן‪ .‬מצד אחד‪ ,‬איך ינטוש את בתו שאהב יותר מכול? מצד‬
‫שני‪ ,‬איזו תועלת תהיה לה ממנו אם ימות כעבור זמן קצר? הסבירות לכך הייתה‬
‫גבוהה‪ .‬בחודשים שהיה עדיין במעמד תייר‪-‬אורח‪ ,‬הוא נזקק פעמיים לאשפוז‪.‬‬
‫הרופאים שטיפלו בו אמרו שיצטרך לעבור ניתוח‪ ,‬שיהיה אמנם מסוכן בגלל‬
‫המצב הפגיע של לבו‪ ,‬אך לצד הסיכון קיים גם סיכוי לשיפור מצבו‪.‬‬
 ‫‪ | 304‬רבקה רבינוביץ‬

‫אימא אמרה לו שלא ידאג בקשר לפרנסה‪ :‬הוא יגור אצלה‪ ,‬ואם לא יוכל‬
‫לעבוד‪ ,‬היא תשתדל שלא יחסר לו דבר‪.‬‬
‫— אמנם הכנסותיי לא גדולות‪ ,‬אבל יספיקו לקיום צנוע של שנינו‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫לי היא זרקה משפט שפגע בי כמו צליפת שוט‪:‬‬
‫— חבל מאוד שנתתי כל כך הרבה כסף כמתנת חתונה לעדה‪ .‬הייתי יכולה‬
‫עכשיו לתת את הכסף ליוסף‪.‬‬
‫ועוד‪:‬‬
‫— את בריאה ומסודרת‪ ,‬לך אני בכלל לא צריכה לדאוג‪.‬‬
‫הוא קיבל את ההחלטה המתבקשת – נשאר בארץ והפך לעולה חדש‪ .‬לא‬
‫היו לו כל חבלי קליטה‪ :‬לא דאגה למקום מגורים‪ ,‬לא לימוד השפה‪ ,‬כי במהרה‬
‫שחזר את שליטתו בעברית שרכש עוד בבית הספר‪ .‬מצב בריאותו השתפר‬
‫והוא מצא עבודה מכובדת כמתכנת מחשבים; המקצוע שלו היה מבוקש מאוד‪.‬‬
‫הוא הרוויח פי כמה ממני; אך עובדה זאת לא שינתה אפילו במעט את דעתה‬
‫של אימא שיש לדאוג רק לו‪.‬‬
‫כשכתב לאשתו זויה שהוא החליט להישאר מטעמי בריאות‪ ,‬היא הודיעה על‬
‫קריעת היחסים ביניהם‪ .‬אימא שמחה‪ :‬היא ממילא לא סבלה את כלתה הגויה וגם‬
‫לא היו לה שום רגשות כלפי נכדתה‪ .‬אך הוא סבל מהניתוק‪ .‬הוא שלח לאשתו‬
‫מכתבים וחבילות; היא לא ענתה על המכתבים ולפעמים אף שלחה אותם חזרה‪.‬‬
‫הרושם היה שאין כל סיכוי לחדש את הקשר ולהביא את משפחתו ארצה‪.‬‬
‫כעבור זמן מה הוא הכיר אישה צעירה ממנו בעשר שנים והתחיל לצאת אתה‪.‬‬
‫היא הייתה גרושה ואם לבן‪ ,‬אישה שאפתנית ונמרצת מאוד‪ .‬הייתה לה דירה‬
‫גדולה מאוד בהרצלייה‪ .‬תהיתי‪ ,‬איך הצליחה לקבל דירה מרווחת כזאת לשני‬
‫אנשים‪ :‬הרי חברת "עמידר" לא חילקה לעולים דירות יוקרה והתאימה תמיד‬
‫את גודל הדירה למספר הנפשות במשפחה‪ .‬כנראה אישה זאת ידעה דרכים‬
‫אחרות להשיג את מבוקשה‪.‬‬
‫אחרי היכרות קצרה יוסף עבר לגור בדירתה‪ ,‬וגם ממנו ידעה לדרוש דברים‪.‬‬
‫הוא ריהט לה את כל הבית‪ ,‬קנה מזגנים ומוצרי חשמל אחרים‪.‬‬
‫אימא שוב נשארה לבד‪ ,‬ואני המשכתי בביקוריי השבועיים‪ ,‬כדי לטפל בה‬
‫ובמשק ביתה‪ ,‬עד כמה שהספיקו כוחותיי‪ .‬תפקודה של אימא וכישוריה‬
‫הקוגניטיביים ירדו בקצב מהיר‪ .‬היא הפסיקה להכין לעצמה אוכל וכמעט שלא‬
‫אכלה‪ .‬יוסף בא פעם בשבוע כדי לקנות לה מצרכים וכדי להאכיל אותה‪.‬‬
‫יוסף היה פרגמטי יותר מאבא ז"ל וסידר לאימא קצבת זקנה מהביטוח‬
‫הלאומי‪ .‬היא הייתה יכולה לקבל גם מטפלת לכמה שעות ביום‪ ,‬דבר שהיה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪305‬‬

‫פותר את בעיית ההאכלה שלה; אך היא הכריזה ששום אישה זרה לא תעבור‬
‫את סף ביתה‪ ,‬היא פשוט לא תפתח לה את הדלת‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬אחרי כביסה ידנית קשה במיוחד‪ ,‬אמרתי ליוסף‪ ,‬שאף אישה בישראל‬
‫לא מכבסת ביד‪ .‬היו אז למכירה מכונות כביסה קטנטנות‪ ,‬ששמים על השיש‬
‫במטבח והן מכבסות יחד כחמישה פריטים‪ .‬קראו להן "שלגייה"‪ .‬ביקשתי‬
‫שיקנה לפחות מכונה כזאת‪.‬‬
‫להפתעתי הוא אמר שאם כבר יקנה מכונת כביסה‪ ,‬אז הוא יקנה מכונה טובה‬
‫וגדולה‪ .‬וכך עשה‪ .‬אימא כמובן התנגדה וצעקה שהיא "לא מתכוונת להפוך‬
‫לכובסת לעת זקנה"‪ ,‬אך יוסף השכיל לא להתחשב בהתנגדותה‪ .‬כך נפתרה‬
‫לפחות בעיית הכביסה‪ ,‬אך נותרו עוד הרבה בעיות הקשורות בטיפול באימא‪.‬‬
‫באביב ‪ 1973‬מיכה סיים את בית הספר היסודי‪ .‬הוא אמר שאינו אוהב‬
‫לימודים עיוניים והעדיף ללמוד מקצוע המאפשר לו לעסוק בעבודת כפיים‪.‬‬
‫האמת‪ ,‬ידיים טובות היו לו מילדותו‪ ,‬תמיד הרכיב או פירק משהו כדי לראות‬
‫"איך זה פועל"‪ ,‬וידע לתקן דברים‪ .‬הוא התקבל לבית ספר של רשת "עמל"‪,‬‬
‫ללימודי מכונאות רכב‪.‬‬
‫בעזרת עורך‪-‬דין שאימא הכירה‪ ,‬ניסיתי להגיע להסכם על תשלום מזונות‬
‫עם בעלי לשעבר‪ ,‬שעלה בינתיים ארצה ומצא‪ ,‬בעזרת פרוטקציה‪ ,‬עבודה‬
‫באחד ממוסדות ההסתדרות‪ .‬מיכה היה עדיין קטין והגיעו לו מזונות מאביו‬
‫עד גיל שמונה‪-‬עשרה‪ .‬יאשה כמובן לא רצה לשלם וטען שהוא מרוויח פחות‬
‫ממני‪ .‬לאחר דין ודברים‪ ,‬הוא התחייב לשלם מאה לירות בחודש‪.‬‬
‫הכסף שאמור היה להגיע לחשבון הבנק שלי הגיע רק פעם אחת‪ .‬בחודש‬
‫השני כבר נאלצתי לבוא בדברים אתו ולברר מה עם הכסף‪ .‬הוא התחיל לייבב‬
‫שהוא לא יכול‪ ,‬הוא רק קנה משהו לבית‪ ,‬שאחכה ויחזיר לי את החוב‪ .‬ידעתי‬
‫היטב איך הוא מחזיר חובות‪ :‬לא פעם‪ ,‬בריגה‪ ,‬היה לווה כסף ממכרים והם באו‬
‫אליי לדרוש את פירעון החוב‪ .‬תמיד הייתי אומרת להם‪" :‬למה נתתם לו? אתם‬
‫הרי מכירים אותו!" בסוף הייתי משלמת‪ ,‬מחמת הבושה‪.‬‬
‫הבנתי שבשביל מאה לירות אלה אצטרך לנהל אתו ויכוחים אין‪-‬סופיים כל‬
‫חודש ואולי לפנות לערכאות‪ ,‬כי ידעתי מניסיוני ששום דיבורים לא יעזרו‪ .‬כל זה‬
‫יעלה לי בבריאות ובבזבוז זמן שמעבר לשווי הסכום עצמו‪ .‬וויתרתי על כל העניין‪.‬‬
‫אם קיים דבר כזה הנקרא גורל‪ ,‬אז זהו כנראה גורלי‪ :‬להתמודד לבד‪ ,‬בלי‬
‫לצפות לשום עזרה‪ .‬הרי גם אימא שלי קבעה שלא צריך לדאוג לי‪ ,‬אני‬
‫מסתדרת לבד‪.‬‬
 ‫‪ | 306‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪43‬‬
‫יום הכיפורים השחור‬
‫יום הכיפורים הוא תמיד יום קשה‪ ,‬גם לחילוניים כמונו שלא כל כך מזדהים עם‬
‫האיסורים של היום הזה ולא מעבירים אותו בתפילות‪ .‬האווירה‪ ,‬הרצינות על‬
‫פניהם של האנשים‪ ,‬השקט נטול צלילי מוזיקה ונטול רעשי תחבורה ציבורית‬
‫ופרטית — כל זה יוצר מין מועקה בלב‪ .‬הייתה זאת הפעם השלישית שעברתי‬
‫את היום הקשה הזה בארץ‪.‬‬
‫באותו יום התארח אצלנו בוריה‪ ,‬חברו של מיכה מהפנימייה‪ .‬בוריה המשיך‬
‫ללמוד בפנימייה עד לבגרות‪ ,‬אך בחופשות בילה לעתים קרובות אצלנו‪ ,‬כי‬
‫אמו נסעה לגרמניה ועבדה שם‪.‬‬
‫אוקטובר בארץ הוא חודש קיצי‪ ,‬והיה חם למדי‪ .‬ישבתי על המרפסת ופתאום‬
‫שמעתי רחש של כלי רכב עוברים‪ .‬הסתכלתי למטה ונתגלתה לפניי תופעה‬
‫מוזרה ולא אופיינית ליום הכיפורים‪ :‬מכוניות הגיעו ועצרו ליד הבתים‪ ,‬מהן‬
‫יצאו בריצה גברים עם מעטפות לבנות ביד ונכנסו לבתים‪ .‬כעבור זמן קצר יצאו‬
‫מהבית השליח בלוויית גבר או כמה גברים לבושי מדים‪ ,‬רובם עם נשק‪ ,‬נכנסו‬
‫בחפזה למכונית ונסעו‪ .‬בכל המרפסות עמדו אנשים והביטו בחיזיון התמוה‬
‫הזה‪.‬‬
‫היה ברור‪ :‬משהו רציני מאוד קרה‪ ,‬בשביל דבר קטן לא היו מפרים את קדושת‬
‫החג‪ .‬אנשים סיפרו שאוטובוס עצר ליד בית הכנסת השכונתי וכל הגברים‪,‬‬
‫פרט לקשישים‪ ,‬יצאו ונסעו‪.‬‬
‫היה ברור‪ :‬עומדת לפרוץ מלחמה‪ ,‬או שכבר פרצה‪.‬‬
‫הפעלתי את הרדיו‪ ,‬שתמיד מושבת ביום הכיפורים — ואמנם היו שידורים‪.‬‬
‫חזרו כמה פעמים על ההודעה שראש הממשלה גולדה מאיר עומדת לשאת‬
‫נאום חשוב‪ .‬ביקשו לא לכבות את המקלטים‪ ,‬שמא יהיו הוראות נוספות‪.‬‬
‫הודעת ראש הממשלה הייתה קצרה‪ .‬היא הודיעה שישראל הותקפה בידי‬
‫צבא מצרים בדרום‪ ,‬ליד תעלת סואץ‪ ,‬ובידי צבא סוריה בצפון‪ ,‬ברמת הגולן‪,‬‬
‫ושכוחות צה"ל פועלים להדיפת האויב‪ .‬בערב היא שוב הופיעה בנאום ארוך‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪307‬‬

‫יותר‪" .‬אזרחי ישראל"‪ ,‬היא פתחה בפנייה אלינו‪ ,‬ופנייה זאת הזכירה לי בממשות‬
‫חדה עד כאב את פנייתו הדומה של סטלין לאומה כשבוע אחרי פלישת‬
‫כוחות הגרמנים לברית המועצות‪ .‬הוא לא הופיע מיד‪ ,‬כי חשב ש"התקרית‬
‫בגבול" היא עניין של אי‪-‬הבנה — הרי היטלר היה בן בריתו! את "התקרית"‪,‬‬
‫חשב‪ ,‬אפשר יהיה להסתיר מהעם‪ .‬רק כאשר התברר שזאת מלחמה ושהמצב‬
‫בגבולות קטסטרופלי‪ ,‬הוא פנה לעמו שלעזרתו נזקק‪ .‬הדיקטטור האכזר היה‬
‫אחוז פניקה וחשש לחייו‪ .‬בקול סדוק אמר‪" :‬אזרחי ברית המועצות! אחיי‬
‫ואחיותיי! אליכם פונה אני‪ ,‬ידידיי!"‬
‫בניגוד לפנייה דרמטית זאת‪ ,‬קולה של ראש ממשלתנו היה יציב ודבריה היו‬
‫ענייניים‪ .‬זאת אפילו שהיא ידעה את מה שלא ידענו‪ :‬המצב בחזיתות היה קשה‬
‫ביותר‪ ,‬ישראל נתפסה לא מוכנה‪.‬‬
‫בסביבות השעה שתיים נשמעה צפירה ארוכה‪ ,‬וברדיו שודרה הוראה‬
‫להיכנס למקלטים‪ .‬נכנסנו וישבנו שם זמן מה — ומאומה לא קרה‪ .‬הנערים‬
‫היו הראשונים שנמאס להם‪ ,‬מה גם שלא היו שום סימנים מוחשיים של‬
‫סכנה‪ .‬מיכה ובוריה יצאו והתחילו לשחק בכדור בחצר‪ .‬לאט‪-‬לאט גם אנחנו‬
‫המבוגרים יצאנו החוצה‪ .‬לא הייתה שום צפירה על סיום מצב החירום‪ .‬רק‬
‫בדיעבד נודע לנו ששוגר טיל לכיוון תל‪-‬אביב ויורט מעל הים‪.‬‬
‫בשבוע הראשון של המלחמה מצב הרוח הכללי היה קודר מאוד‪ .‬אנו‪ ,‬האזרחים‬
‫הסובייטיים לשעבר‪ ,‬ידענו מניסיוננו לקרוא בין השורות של ההודעות הרשמיות‬
‫על המצב בחזיתות‪ :‬אם מודיעים שמתנהלים קרבות קשים‪ ,‬מונים את אבדות‬
‫האויב ולא מזכירים את האבדות שלנו‪ ,‬סימן הוא שהמצב גרוע‪ .‬אך לא היו לנו‬
‫מחשבות תבוסתניות‪ ,‬ידענו שצה"ל מתארגן למתקפת נגד וחיכינו בקוצר רוח‬
‫לחדשות טובות יותר‪.‬‬
‫פורסמו הוראות לכסות את החלונות בשעות הערב בכיסויים כהים‪ .‬התחבורה‬
‫הציבורית פעלה רק בשעות האור‪ .‬אצלנו במערכת העיתון אורגנה משמרת‬
‫ערב‪ ,‬עד השעה אחת‪-‬עשרה‪ ,‬כדי שנוכל לעקוב אחרי החדשות המגיעות‬
‫בטלפרינטר ולהכניסן לעמודים הראשונים של העיתון היוצא למחרת בבוקר‪.‬‬
‫עבדתי כעורכת לילה במשך רוב זמן המלחמה‪ .‬מאחר שתחבורה ציבורית לא‬
‫פעלה בשעות החושך‪ ,‬התארגן מערך הסעות בשביל עיתונאים ובשביל עובדי‬
‫הדפוס שלא היה ברשותם רכב פרטי‪ .‬כמה מעובדי החברה התנדבו להיות‬
‫המסיעים‪ .‬אחרי המשמרת חיכינו לתורנו בהסעה‪ .‬לרוב הגעתי הביתה בשעות‬
‫הקטנות של הלילה‪.‬‬
‫הנסיעות האלה ברחובות הריקים היו קודרות‪ .‬ניסינו להתעודד‪ ,‬לספר בדיחות‪,‬‬
 ‫‪ | 308‬רבקה רבינוביץ‬

‫אך זה לא כל כך הצליח‪ ,‬כי היינו עייפים ועצבניים‪ .‬לא התלוננו; ידענו שהקשיים‬
‫שלנו לא עומדים בשום השוואה עם הסבל שעובר על חיילינו בחזיתות‪.‬‬
‫פרט לשינויים אלה החיים בעורף התנהלו כסדרם‪ ,‬אנשים בתל‪-‬אביב ישבו‬
‫בבתי קפה‪ ,‬בחנויות לא היה מחסור במצרכים‪ .‬בשבוע השני של המלחמה‬
‫ההודעות מהחזיתות היו מעודדות יותר‪ .‬ידענו שהמתקפה הסורית בצפון‬
‫נבלמה ושצה"ל מכתר את הארמיה השלישית של המצרים בסיני‪ .‬צה"ל‬
‫התאושש‪ ,‬התקדם והיכה את האויב‪ .‬וזאת במקביל לידיעות על אבדות כבדות‬
‫שהסתננו לעורף‪.‬‬
‫תשעה‪-‬עשר ימים נמשכה המלחמה — רשמית‪ ,‬היו הרבה תקריות ירי‬
‫גם אחרי ההכרזה על הפסקת אש שנכפתה על‪-‬ידי המעצמות‪ .‬המעצמה‬
‫הפעילה במיוחד במאמציה לעצור את כוחות צה"ל המתקדמים הייתה כמובן‬
‫"מולדתי הפרהיסטורית"‪ ,‬ברית המועצות‪ ,‬שחששה מתבוסה מוחלטת של‬
‫לקוחותיה הערביים‪ .‬כאזרחית ברית המועצות לשעבר‪ ,‬אינני שוכחת שכל‬
‫החללים שלנו — אלפיים חמש מאות שישים ותשע איש במלחמה זאת ואלפים‬
‫במלחמות אחרות — נפגעו מהנשק שהגיע רק ממקור אחד — ברית המועצות‬
‫אז ורוסיה היום‪ .‬וכל פצועי המלחמות שלנו‪ ,‬שסובלים עדיין מכאבים והפכו‬
‫לנכים — סבלם נגרם מפגיעת הנשק שבא מאותו מקור עצמו‪.‬‬
‫נצחונו של צה"ל היה ברור ונחרץ — ולמרות זאת מצאנו את עצמנו על קו‬
‫פרשת המים‪ ,‬קו המפריד בין "ישראל שלפני" לבין "ישראל שאחרי"‪ .‬אם‬
‫הניצחון במלחמת ששת הימים גרם להתרוממות רוח ולהתעוררות גל רגשות‬
‫לאומיים בקרב יהודי התפוצות בכלל וברית המועצות בפרט‪ ,‬הניצחון במלחמת‬
‫יום הכיפורים‪ ,‬שהיה מזהיר לא פחות‪ ,‬גרם למבוכה ולדיכאון‪.‬‬
‫המדינה שלפני יום הכיפורים השחור הייתה אופטימית‪ ,‬בטוחה בעצמה‪,‬‬
‫מלאה תכניות לעתיד‪ .‬אנחנו העולים ספגנו את האווירה הזאת בשמחה‪ .‬אהבנו‬
‫את הגרסה הרשמית של הסכסוך‪ ,‬שבה אנחנו תמיד צודקים לחלוטין‪ .‬היינו‬
‫פטריוטים‪ .‬אהבנו את השירים על "היאחזות הנח"ל בסיני" ועל "פרחים בקנה‬
‫ובנות בצריח"‪ .‬איזו מלחמה נחמדה‪.‬‬
‫להיות ישראלי היה עניין של גאווה‪ .‬אחד המנהיגים‪ ,‬יגאל אלון‪ ,‬עיבד תכנית‬
‫הקובעת אילו חלקים מהשטחים תוכל ישראל להחזיר לערבים תמורת הכרה‬
‫ושלום מלא‪ ,‬ובאילו חלקים נחזיק לנצח בשל חשיבותם האסטרטגית‪ .‬לא היו‬
‫ספקות שהכול תלוי רק בנו‪ .‬רבים לא רצו לשמוע על החזרת שטח כלשהו‪.‬‬
‫הביטוי השגור בפיהם היה "ארץ ישראל השלמה"‪ .‬ואז גם קמה התנועה‬
‫הנושאת שם זה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪309‬‬

‫רק בן‪-‬גוריון‪ ,‬שהיה אז פנסיונר הרחוק ממושכות השלטון‪ ,‬ידע לראות את‬
‫הבאות וקרא עוד בשנת ‪ :1967‬להחזיר את השטחים מיד‪ ,‬כמו שהוא עשה‬
‫אחרי מלחמת סיני – במיוחד את עזה‪ ,‬שראה בה את עיקר הסכנה לעתיד‬
‫ישראל‪ .‬אך מי הקשיב לו? "הוא זקן‪ ,‬דעתו כבר השתבשה"‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬עם ישראל ומנהיגותו חשבו שאנחנו יכולים לעשות את כל אשר‬
‫עולה בדעתנו‪ ,‬בלי להתחשב באף אחד‪ ,‬והעולם רק יריע לנו‪ .‬זאת הייתה‬
‫"ישראל שלפני"‪.‬‬
‫והנה מצאנו את עצמנו‪ ,‬כעבור כמה שנים‪ ,‬בישראל אחרת‪ ,‬הנתונה שוב‬
‫בסכסוך עקוב מדם‪ ,‬העומדת על נפשה מול אויבים שלמדו להילחם ולגרום‬
‫לנו לאבדות כבדות‪ ,‬והם אפילו לא רוצים לדבר אתנו ואף פרסמו הצהרה‪" :‬לא‬
‫שלום‪ ,‬לא מו"מ‪ ,‬לא הכרה"‪ ,‬הידועה כ"שלושת הלאווים" המפורסמים של‬
‫ועידת חרטום‪ .‬איש לא שכח את הימים האיומים הראשונים של המלחמה‪,‬‬
‫כשהיינו בסכנה ממשית‪ ,‬ומשה דיין‪ ,‬המצביא המהולל‪ ,‬אמר את המילים‬
‫הנוראות‪" :‬הולך לנו הבית השלישי"‪ ...‬ישראל ניצחה — אך מבחינה פוליטית‬
‫חזרה לנקודת האפס‪ .‬נוכחנו לדעת שאפשר לנצח‪ ,‬אך לא להשיג דבר כתוצאה‬
‫מהניצחון‪.‬‬
‫הזהות הישראלית הציונית התפצלה לשתי זהויות שונות‪ .‬לפני כן התבטא‬
‫השוני בהשקפות העולם בנושאים כלכליים‪ ,‬אך היסוד היה אחיד‪ .‬כולנו‬
‫אוהבים את הארץ‪ ,‬כולנו בונים אותה‪ ,‬כולנו רוצים להגן עליה‪ ,‬כולנו מרגישים‬
‫ביטחון‪ .‬אך לא עוד‪ .‬נעמדנו בפני שאלות קיומיות‪ ,‬והתשובות עליהן בשני‬
‫חלקי העם היו שונות בצורה קוטבית‪.‬‬
‫חלק אחד של העם שאל‪ :‬השטחים שצה"ל כבש במלחמת ששת הימים —‬
‫האם הם בשבילנו ברכה או קללה? האם למען השליטה בשטחים אלה איבדנו‬
‫יותר מאלפיים ושש מאות איש ממיטב הנוער שלנו — שלא לדבר על הפצועים‬
‫שרבים מהם נותרו נכים לכל החיים? אולי אפשר היה למנוע את המלחמה‪,‬‬
‫אילו ניסינו להתפשר עם הערבים? וקיימת גם בעיה דמוגרפית‪ :‬השליטה על‬
‫יותר ממיליון ערבים‪ ,‬נוסף על הערבים אזרחי ישראל‪ ,‬שקצב הגידול הטבעי‬
‫שלהם עולה על זה שבאוכלוסייה היהודית‪ ,‬עלול עם הזמן לאיים על האופי‬
‫היהודי של המדינה‪.‬‬
‫לחלק אחר של העם לא היו ספקות כאלה‪ .‬עצם המונח "שטחים" לגביהם לא‬
‫לגיטימי — זאת ארץ ישראל‪ ,‬היא כולה שלנו‪ ,‬יש לנו קושן מאלוהינו המאשר‬
‫את הבעלות עליה — התנ"ך‪ .‬בכל מקרה — אין להחזיר אף שעל‪ ,‬כי הדבר‬
‫יתפרש כחולשה וידרבן את הערבים לתקוף שוב‪ .‬שום פשרה לא תפתור את‬
 ‫‪ | 310‬רבקה רבינוביץ‬

‫הסכסוך עם הערבים‪ ,‬כי הם ממילא שואפים רק למטרה אחת — לזרוק את‬

‫כולנו לים‪ .‬כדי לחזק את אחיזתנו בשטחים המשוחררים של ארץ ישראל‪ ,‬יש‬
‫ליישב אותם ביהודים‪ ,‬וכמה שיותר הרי זה משובח‪.‬‬
‫כך התפצל עם ישראל לשני מחנות – השמאל והימין‪ .‬מחנות עוינים זה לזה‪ ,‬כי‬
‫כל מחנה בטוח שהאידיאולוגיה של השני מובילה את ישראל לאבדון‪ .‬למונחים‬
‫"שמאל" ו"ימין" בישראל יש משמעות הפוכה מזאת המקובלת בעולם‪.‬‬
‫הייתי צריכה לבחור צד לנוכח פיצול זה‪ ,‬להחליט לאן אני שייכת‪.‬‬
‫זאת לא בחירה קלה לאזרח שחי במדינה בקושי שלוש שנים ועדיין בונה‬
‫את זהותו הישראלית‪ .‬בנימוקים של כל אחד מהמחנות היו גם היגיון מסוים‬
‫וגם חורים שחורים‪ .‬אך לי היה די ברור שנימוקי השמאל מדברים אליי יותר‪,‬‬
‫במיוחד הנימוק הדמוגרפי‪ .‬גם עניין השליטה על עם אחר‪ ,‬בלי מתן זכויות‬
‫אזרחיות‪ ,‬נראה לי מופרך‪ :‬זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן‪ ,‬זהו מצב שדורש‬
‫פתרון‪ .‬ופתרון לא יתאפשר אם ישראל תלך בדרך שהימין מציע ותתחיל‬
‫להעביר אוכלוסייה אזרחית לשטחים‪.‬‬
‫אחי‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬תפס עמדה ימנית קיצונית‪ .‬הרהרתי לא מעט בשאלה‪,‬‬
‫איך ייתכן שאנחנו‪ ,‬שגדלנו באותה המשפחה וקיבלנו את אותו החינוך‪ ,‬פיתחנו‬
‫השקפות עולם כה מנוגדות? איך אנשים קובעים את עמדותיהם בשאלות‬
‫גורליות? מה משפיע עליהם בבניית השקפת העולם שלהם? אחת המסקנות‬
‫שאליה הגעתי אחרי הרהורים רבים אומרת שרוב האנשים בוחרים עמדה "לא‬
‫מהראש אלא מהבטן"‪ .‬כלומר לא ההיגיון קובע אלא הטמפרמנט‪ .‬מי שקשוח‪,‬‬
‫שולל גישה פשרנית בכל בעיות החיים ונוהג להסתמך על פתרונות כוחניים —‬
‫הבחירה הטבעית שלו תהיה אידיאולוגיה קיצונית‪ ,‬שמאלנית או ימנית‪ .‬מי‬
‫שיותר רך ופשרני בחיי היום‪-‬יום‪ ,‬יבחר בעמדה מתונה‪ ,‬ינסה להבין גם את‬
‫עמדותיו של הצד שמנגד‪.‬‬
‫חונכנו במשטר הסובייטי לקיצוניות‪ ,‬להפרדה אולטימטיבית בין שחור ולבן‪,‬‬
‫בין טוב ורע‪ ,‬בין ידיד ואויב‪ .‬ספקות והרהורים היו מתפרשים כחוסר נאמנות‬
‫למדינה‪ .‬לא מעט אנשים איבדו את חייהם בשל הבעת ספק‪ ,‬ולו קטן ביותר‪,‬‬
‫בנכונות "הקו הכללי"‪.‬‬
‫לא חונכנו לחשיבה לוגית אלא לחשיבה דוגמתית‪ .‬לדעתי‪ ,‬הרבה מהדוגמתיות‬
‫הזאת מצאה את ביטויה בהשקפת הימין בארץ‪ :‬חוסר ספקות או הרהורים על‬
‫הדרך‪ ,‬הנטייה לומר "לא" לכל פשרה‪ .‬עובדה ידועה היא שרוב רובם של יוצאי‬
‫ברית המועצות תופסים בישראל עמדות ימניות — אפילו הליכוד‪ ,‬לטעמם של‬
‫רבים מהם‪ ,‬מתון מדי‪ .‬קומוניסטים "שרופים" של אתמול הפכו בהגיעם ארצה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪311‬‬

‫לאנשי ימין קיצוניים‪ :‬הגישה הקיצונית לדברים מושרשת באופן חשיבתם‪,‬‬

‫בגישתם למציאות‪ .‬הם פשוט החליפו "פלוס" ב"מינוס" או להפך‪ .‬זאת‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫הכללה גסה‪ ,‬יש גם רבים שיוצאים מהכלל הזה‪.‬‬
‫באותה תקופה כבר כתבתי מאמרים עצמאיים והשתדלתי להסביר כמיטב‬
‫יכולתי את צדקת דרכם של שוחרי השלום ואת הסכנות הטמונות בדרך‬
‫שמציע הימין‪ .‬העלייה של שנות השבעים הייתה פתוחה לדעות שונות‪,‬‬
‫ולמרות התחזקות דעות הימין‪ ,‬הכתבות שלי מצאו אוזן קשבת‪ .‬התגבש סביבי‬
‫קהל קוראים נאמן‪ .‬לפעמים התלקחו ויכוחים סוערים ביני לבין הקוראים‪,‬‬
‫קיבלתי הרבה מכתבים‪ ,‬וכל זה עשה את עבודתי למעניינת הרבה יותר מאשר‬
‫בהתחלה‪.‬‬
‫כאשר אדם לא מוצא תשובות הגיוניות‪ ,‬במקומן באה לעתים קרובות‬
‫האמונה‪ .‬האל יעזור‪ ,‬הוא תמיד עוזר לעמו הנבחר‪ .‬העובדה שאדוננו שבשמיים‬
‫לא גילה נטייה להתערב בענייני עמו מאז ימי משה רבנו לא אומרת כלום‬
‫לאדם המאמין‪ .‬גם זה סוג של חשיבה דוגמתית‪ ,‬המתעלמת מדעות אחרות‬
‫ומעובדות המציאות‪.‬‬
‫אי‪-‬שביעות הרצון מההנהגה‪ ,‬על רקע פיצול פנימי למגזרים ועל רקע‬
‫התחזקות הימין והדת‪ ,‬הביאה לסוף ההגמוניה של מפלגות השמאל ולניצחון‬
‫מחנה הימין בבחירות במאי ‪ .1977‬ה"מהפך" הפחיד אותי מאוד‪ .‬הייתי‬
‫מזועזעת‪ .‬מה יהיה עכשיו? האם החלפת השלטון פירושו שינוי המשטר? דרך‬
‫כמה משטרים נגזר עליי לעבור בחיי?‬
‫לא הבנתי שבדמוקרטיה אין דבר טבעי יותר ממעבר השלטון ממפלגה אחת‬
‫לאחרת‪ .‬רצון העם — זאת לא סיסמת תעמולה‪ ,‬זהו מצב אמתי‪ .‬השינוי לא‬
‫נראה לי? אז אני במיעוט‪ .‬גם למצב זה צריך להסתגל‪.‬‬
‫למרות הזדעזעותי מהקמת ממשלת הימין הראשונה בראשותו של מנחם‬
‫בגין‪ ,‬ולמרות חששותיי שהוא יוביל את ישראל למלחמה‪ ,‬ביני לביני הייתי‬
‫מודעת לכך שממסד המערך הסתאב כתוצאה מישיבתו בשלטון במשך‬
‫תשע‪-‬עשרה שנים רצופות‪ ,‬ושמפלגת העבודה‪ ,‬בניגוד לשמה‪ ,‬הפסיקה‬
‫לייצג את האדם העובד והפכה למפלגה של העשירים‪ .‬החברה הייתה זקוקה‬
‫לכוחות רעננים‪ ,‬וזה מה שקרה כתוצאה מהמהפך הפוליטי‪ .‬למרות הנטייה‬
‫שלי לחשיבה סוציאליסטית‪ ,‬הייתי מודעת לכך שהחברות הממשלתיות‬
‫וההסתדרותיות הגדולות פעלו בחוסר יעילות‪ ,‬והאזרח הנזקק לשירותיהן‬
‫סבל מסחבת בירוקרטית‪ .‬לדוגמה‪ :‬להתקנת קו טלפון נאלצתי לחכות חודשים‬
‫רבים‪ ,‬כי אמצעי התקשורת האלקטרוניים היו שייכים למגזר הממלכתי‪.‬‬
 ‫‪ | 312‬רבקה רבינוביץ‬

‫שינויים אכן קרו‪ ,‬רבים מהם היו לטובה‪ ,‬וניתן לרשום אותם לזכותו של‬
‫שלטון הימין‪ .‬הענקים הכלכליים המונופוליסטיים פורקו והופרטו‪ ,‬המשק‬
‫השתחרר ממגבלות מלאכותיות רבות‪ .‬אך היו דברים שלבי דחה מכול וכול‪:‬‬
‫מדיניות הסיפוח הזוחל של השטחים וההתיישבות היהודית בהם‪ ,‬שראיתי‬
‫בה גורם הסותם את דרכנו לשלום‪ .‬וגם השינוי הדרסטי במערך הקליטה‪,‬‬
‫שהופרט בעצם‪ ,‬קומם אותי‪ .‬הייתי ועודני משוכנעת שקליטת העלייה היא‬
‫עניין לאומי שדורש הכוונה וניהול ממשלתיים‪ ,‬ושאין לזרוק את העולה החדש‬
‫לשוק התחרותי ולומר לו שיסתדר לבד‪ :‬מעמדו בשוק הרי תמיד יהיה נחות‪,‬‬
‫והוא תמיד ימצא את עצמו עובד בעבודות דחק המתגמלות בשכר מינימום‪.‬‬
‫כולנו ראינו את התופעה של הפרופסורים המטאטאים רחובות בתחילת שנות‬
‫התשעים‪ .‬הדבר לא הוסיף כבוד למדינה‪ .‬כתוצאה מהמצב הקשה של עולי‬
‫שנות התשעים‪ ,‬גברה העבריינות‪ ,‬במיוחד בקרב בני הנוער‪.‬‬
‫המצב של עולי שנות השבעים היה שונה בתכלית‪ .‬העלייה הזאת נקלטה יפה‬
‫ולא הביאה עמה גל של פשיעה‪ ,‬התאבדויות ואלכוהוליזם‪ .‬תופעת ההומלסים‬
‫לא הייתה אז מוכרת כלל‪ .‬איני חושבת שהשיטה הנוכחית שמסבכת את העולה‬
‫החדש בכל מיני השלמות וקצבאות משפילות על מנת להקטין את סבלו‪ ,‬עולה‬
‫למדינה פחות כסף‪.‬‬
‫אנחנו נעמדנו די מהר על הרגליים‪ .‬כעבור שלוש שנים כבר לא נחשבנו‬
‫עולים‪ .‬נכון‪ ,‬המדינה השקיעה בנו‪ ,‬אבל ההשקעה הייתה כדאית‪ :‬הסתדרנו‬
‫מהר‪ ,‬בהמשך כבר לא נזקקנו לעזרה ותרמנו למדינה‪.‬‬
‫יש משימות לאומיות שחייבות להישאר ממלכתיות ולא ניתן להעבירן לשוק‬
‫החופשי‪ .‬הרי לא נפריט את צה"ל‪ ,‬את השב"כ‪ ,‬את המוסד‪ .‬ואילו הקליטה —‬
‫רבים ממנהיגינו אהבו לחזור על הסיסמה שקליטת העלייה היא המשימה‬
‫השנייה בחשיבותה אחרי הביטחון‪ .‬בביטחון ובקליטה שלטון מפלגות השמאל‬
‫פעל טוב יותר‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪313‬‬

‫פרק ‪44‬‬
‫ליקוי מאורות‬
‫במקביל לכל האירועים האלה במדינה‪ ,‬קרו גם דברים במשפחתי הקטנה‪.‬‬
‫המלחמה‪ ,‬בעקיפין‪ ,‬הייתה אחת הסיבות שבגללה עזב מיכה את בית הספר‬
‫המקצועי‪ .‬בימי המלחמה כמעט כל המורים היו מגויסים‪ ,‬וגם בימים שאחריה‬
‫נמשכו תקריות בקווי הפסקת האש‪ ,‬וחיילי המילואים לא שוחררו‪ .‬בני התחיל‬
‫לנדנד לי ששום לימודים לא מתקיימים בבית הספר והוא סתם מאבד שם זמן‪,‬‬
‫בעוד יכול היה לעבוד ולהרוויח‪ .‬הוא היה בן חמש‪-‬עשרה וחלם על אופנוע‪.‬‬
‫מאחר שרישיון לאופנוע מקבלים רק מגיל שש‪-‬עשרה‪ ,‬הוא רצה לעבוד במשך‬
‫שנה ולחסוך כסף למטרה זאת‪.‬‬
‫כל ניסיונות השכנוע שלי נתקלו בקיר אטום‪ .‬בייאושי פניתי אפילו לבעלי‬
‫לשעבר‪ ,‬שיעזור להניא אותו מעזיבת הלימודים‪ .‬פעם‪ ,‬בהיותו ילד קטן‪ ,‬הוא‬
‫פחד מאבא שלו ולא היה מעז להמרות את פיו‪ .‬יאשה אמנם בא ודיבר אתו‪ ,‬אך‬
‫דבריו לא שכנעו את הנער‪ .‬הוא עזב את הלימודים ומצא עבודה במוסך‪.‬‬
‫אלה היו שנים קשות‪ .‬אמנם התקדמתי בעבודה ורכשתי מעמד מכובד‬
‫בעיתון‪ ,‬אך בבית לא היה רגע של מנוחה ושל נחת‪ .‬מיכה הפך לנער מרדן‪.‬‬
‫כשהיה בן חמש‪-‬עשרה וחצי קנה אופנוע והעמיד אותו בחדר שלו‪ .‬מדי פעם‪,‬‬
‫במיוחד כשלא הייתי בבית‪ ,‬היה מוריד אותו למטה ונוסע‪ ,‬בלי רישיון‪ .‬רעדתי‬
‫מפחד ולא ידעתי מה לעשות‪ .‬הייתי כל כך נואשת‪ ,‬שחיפשתי קש להיאחז בו‪.‬‬
‫ואז עשיתי את שטות חיי‪ ,‬מעשה כל כך מופרך‪ ,‬שעד היום אני מתקשה להבין‬
‫איך עשיתי אותו‪ .‬זה היה מין ליקוי מאורות‪ ,‬שיתוק של השכל הישר‪.‬‬
‫התחתנתי‪.‬‬
‫התחתנתי עם איש שהכרתי דרך מודעה בעיתון‪ ,‬איש שלא ידעתי מיהו ומהו‪,‬‬
‫שהיה כולו סימני שאלה‪ .‬כל אישה נורמלית הייתה רואה את הבאות‪ ,‬אך אני‬
‫כנראה לא הייתי‪ ,‬לפחות אז‪ ,‬אישה נורמלית‪.‬‬
‫מהפתיחה הזאת הקורא אולי יגיע למסקנה שהתאהבתי ממבט הראשון‪ .‬אילו‬
‫הייתי מתאהבת ממבט ראשון‪ ,‬זה היה נותן איזשהו הסבר למעשה האבסורדי‪.‬‬
 ‫‪ | 314‬רבקה רבינוביץ‬

‫אלא שלא כך היה הדבר‪ .‬לא התאהבתי בו‪ ,‬לא אהבתי אותו‪ ,‬וכפי שהתברר‬
‫מהר מאוד‪ ,‬גם הוא לא אהב אותי‪ .‬היו לו שיקולים אחרים‪.‬‬
‫חיפשתי משענת‪ .‬שיהיה גבר לידי שיעזור לי להשליט סדר בבית‪ .‬הרגשתי‬
‫כל כך בודדה ועייפה מכל ההתמודדות עם החיים — לבד‪ ,‬תמיד לבד‪ .‬שיהיה‬
‫מישהו לידי — לא חשוב מי‪ .‬שיושיט יד עוזרת‪.‬‬
‫אינני מצטדקת‪ .‬זהו כתב אישום‪ ,‬לא כתב הגנה‪ .‬אסור לאישה להיכנס להלכי‬
‫רוח כאלה‪ ,‬כי זה מרשם בדוק לנפילה במלכודת‪.‬‬
‫האיש שהכרתי היה יליד הונגריה‪ ,‬אלכס פלד שמו‪ .‬הוא היה מקצוען בתחום‬
‫אחד — להבין היטב לנפשן של נשים בודדות וידע לומר להן את המילים שהן‬
‫מצפות לשמוע‪.‬‬
‫בפגישה הראשונה או השנייה‪ ,‬אחרי ששטחתי לפניו את מצבי הנואש‪ ,‬הוא‬
‫אמר לי את משפט מיליון הדולר‪" :‬מעתה אין לך בעיות‪ .‬את כל בעיותייך אני‬
‫לוקח על עצמי"‪ .‬מה עוד צריכה אישה שכורעת תחת עול חייה?‬
‫מאז אותה הפגישה‪ ,‬החלו האירועים להתפתח במהירות הבזק‪ .‬כעבור כמה‬
‫ימים חזרתי מהעבודה ומצאתי אותו יושב בסלון‪ ,‬מזוודה מרופטת לידו וזר‬
‫פרחים זול בידיו‪ .‬בלי לשאול אותי בכלל‪ ,‬הוא בא להתנחל אצלי‪ .‬אישה נורמלית‬
‫הייתה זורקת אותו מכל המדרגות — אך כאמור‪ ,‬אז לא הייתי אישה נורמלית‪.‬‬
‫אמנם מעשהו הדהים אותי‪ ,‬אך איך אהיה כה גסה ואגיד לו "החוצה!"?‬
‫היום‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬זה בדיוק מה שהייתי עושה‪ .‬אלא שאז‪ ,‬כשהכרתי אותו‪,‬‬
‫חשבתי‪ :‬עכשיו הוא יוביל אותי באף במשך חודשים רבים שבסופם מי יודע‬
‫מה יקרה‪ .‬היו לי כבר כמה היכרויות כאלה שלא הובילו לשום מקום‪ .‬אין לי‬
‫זמן וסבלנות לחיזורים ארוכים‪ ,‬ליציאות בלי סוף‪ .‬רציתי התחייבות‪ ,‬רציתי‬
‫להינשא מהר‪ .‬והנה הוא בא‪ ,‬בשבוע השני של היכרותנו‪ ,‬אפילו לפני שהציע‬
‫לי נישואין‪.‬‬
‫כן‪ ,‬הוא הכיר היטב את הלכי הרוח של נשים בודדות‪ :‬עייפות מאכזבות‬
‫קודמות‪ ,‬הן שואפות להגיע לתוצאות במהירות‪.‬‬
‫הוא נשאר‪ ,‬לא גירשתי אותו‪ .‬הלכנו לרבנות ונרשמנו לנישואין‪ .‬וכעבור זמן‬
‫קצר התחתנו‪ .‬זאת למרות היותו מסתורי עד כדי כך שלא היה לו אף מכר‬
‫שיכול היה לשמש עד מצדו ברבנות‪ .‬נאלצתי לבקש משני עמיתיי בעבודה‬
‫לשחק תפקיד של עדים‪ ,‬והם נאלצו לספר שם איזה סיפור שקרי על הנסיבות‬
‫שבהן הכירו אותו‪.‬‬
‫אימא‪ ,‬אחי ועדה היו אורחיי‪ .‬מצד החתן לא היה איש‪ .‬אפילו לא ערכנו‬
‫מסיבה בבית‪ .‬לאף אחד מאתנו לא היה מצב רוח לחגיגות‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪315‬‬

‫באותו חודש נולד נכדי הראשון‪ ,‬שרון‪ .‬עדה הייתה אחרי לידה קשה והייתה‬
‫עסוקה בטיפול בתינוק‪ ,‬ואימא חשבה רק על אחי‪ .‬אמנם נישואיי הפתאומיים‬
‫עוררו פליאה‪ ,‬אך אף אחד לא התעמק בנסיבות ולא עצר בעדי‪.‬‬
‫האמת‪ ,‬ספקות התעוררו בי מהיום הראשון שהוא בא לביתי‪ .‬הוא לא נראה‬
‫איש אמיד ומסודר שמסוגל "לקחת על עצמו את כל בעיותיי"‪ .‬המזוודה‬
‫העלובה‪ ,‬ללא מכונית‪ ,‬הזר הזול שהביא‪ ,‬בלי שום מתנה אחרת — הכול נראה לי‬
‫מוזר‪ .‬אילו הייתי מוצאת בנפשי די כוח‪ ,‬הייתי שמה קץ לפרשה מיד וחוסכת‬
‫מעצמי הרבה צרות‪ .‬אלא שאני זרמתי בנהר השקרים ולא מצאתי את הכוח‬
‫לצאת אל החוף‪.‬‬
‫השקרים שלו נתפרו בחוטים גסים מאוד‪ .‬סיפור חייו‪ ,‬בעצם סיפור הכיסוי‬
‫שלו‪ ,‬היה מוזר לא פחות מעצם הופעתו‪ .‬הוא אמר שנולד בהונגריה‪ ,‬עבר שם‬
‫את תקופת השואה כחבר בארגון מחתרתי שעסק בהכנת תעודות מזויפות‬
‫ליהודים על מנת להצילם מהנאצים‪ .‬אחרי המלחמה הגיע ארצה ולמד‬
‫פסיכולוגיה‪ .‬עכשיו הוא עובד כפסיכולוג בשב"כ‪ ,‬תפקידו לתת חוות דעת‬
‫פסיכולוגיות על חשודים שונים שמובאים לפניו‪ .‬הוא התגורר עד לאחרונה‬
‫בחיפה‪ ,‬שם יש לו דירה בשכונה היוקרתית אחוזה‪ .‬לפני זמן קצר הועבר לעבוד‬
‫בתל‪-‬אביב‪ .‬הוא לא מכיר כאן איש‪ ,‬ואיש אינו מכיר אותו‪ .‬אסור לו לחשוף‬
‫בפומבי את עמיתיו לעבודה‪ .‬זה אמור היה להיות הסבר לכך שלא היו לו עדים‬
‫ברבנות‪.‬‬
‫הבעתי פליאה על כך שאין לו רכב‪ .‬הוא אמר שהיה לו אוטו שנהרס בתאונה‪.‬‬
‫אמרתי שרכישת רכב הוא חלום חיי‪ .‬הוא הציע מיד פתרון לבעיה‪ :‬אנחנו נחייה‬
‫מהמשכורת שלי‪ ,‬ואת משכורתו הוא יפקיד לתכנית מיוחדת במשרדו שנועדה‬
‫לרכישת מכוניות לעובדים בתנאים מיוחדים‪" .‬מקסימום שנה‪ ",‬אמר‪" ,‬ויהיה‬
‫לנו אוטו"‪.‬‬
‫כך התחילו חיינו המשותפים‪ ,‬בלי שהוא מביא פרוטה הביתה‪ .‬הייתה זאת‬
‫השנה האומללה ביותר מכל שנות חיי בארץ‪ ,‬אחת מהאומללות בכל חיי‪ ,‬כי‬
‫עם כל העוני והרעב בזמן המלחמה לא היה בביתנו שקר‪ ,‬ואילו עכשיו הרגשתי‬
‫את עצמי מפרפרת ברשת של שקרים‪ .‬הוא ידע להטיל עליי מין פחד מוזר‪ ,‬לא‬
‫העזתי להתקומם נגדו‪.‬‬
‫בנוסף לכך שלא היו לו שום חסכונות ושסכום "החיסכון לרכב" תאם בדיוק‬
‫את משכורתו‪ ,‬בלי שיישאר אפילו הפרש קטן‪ ,‬גם "שעות העבודה" שלו היו‬
‫מוזרות ביותר‪ .‬הוא אמנם היה קם כל בוקר והולך לעבודה‪ ,‬אך היה חוזר אחרי‬
‫זמן קצר‪ .‬כשהתפלאתי על כך‪ ,‬הסביר‪ ,‬שהוא יודע להכין את חוות הדעת‬
 ‫‪ | 316‬רבקה רבינוביץ‬

‫הפסיכולוגית מהר מאוד ואחר‪-‬כך הוא רשאי ללכת הביתה‪.‬‬

‫בבית הוא ניסה לרצות אותי בשמות חיבה ובבישול מאכלים הונגריים‪ .‬יתר‬
‫הזמן בילה בשכיבה במיטה ובקריאת ספרים‪ .‬כאשר ביקשתי שניסע לחיפה‬
‫לראות את הדירה שלו‪ ,‬תמיד הסכים‪ .‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬כמובן‪ ,‬ניסע‪ .‬מתי? מתי שתרצי‪.‬‬
‫רק לא היום‪ .‬אמרתי‪ :‬מחר‪ .‬למחרת היה חולה‪ ,‬לא הרגיש טוב‪ .‬הנסיעה נדחתה‬
‫לפעם אחרת‪ .‬בפעם האחרת הסיפור חזר על עצמו‪ .‬הבנתי שאין לו שום דירה‬
‫בחיפה‪.‬‬
‫מבחינה חברתית הוא התנהג בצורה ממש מחפירה‪ .‬כשבאו אליי ידידים ורצו‬
‫להכיר אותו‪ ,‬הוא לא יצא מחדר השינה‪ .‬כל כך התביישתי‪ .‬לעתים קיבלתי‬
‫כרטיסים למופעים מאמנים שבאו למערכת; הוא תמיד סירב להתלוות אלי‪.‬‬
‫הייתי סוחבת אתי את אימא‪ ,‬שהייתה כבר זקנה מאוד והיה לה קשה‪ .‬פעם‬
‫הרגישה לא טוב באמצע קונצרט והקיאה‪ ,‬נאלצנו לעזוב‪ .‬אז באמת רבתי אתו‪:‬‬
‫יש לי בעל ואין לי עם מי לצאת מהבית! הוא שתק‪.‬‬
‫הוא החזיק אותי תחת פיקוח קפדני‪ .‬כל יום היה מצלצל לעבודה כמה פעמים‪,‬‬
‫לבדוק אם אני נמצאת שם‪ .‬אם התעכבתי‪ ,‬דרש הסברים‪ .‬תמיד ידע מראש מתי‬
‫אני עומדת לבקר את אימא והתקשר אליה לבדוק‪ .‬הוא ידע שאני חושדת בו‪,‬‬
‫אמרתי לו את זה בגלוי והוספתי‪ ,‬שאם הכול יתגלה כשקר‪ ,‬הוא יעוף מהבית‪,‬‬
‫לכן ניסה לא לתת לי זמן ואפשרות לדבר עם אנשים אחרים על החשדות שלי‪.‬‬
‫אחרי כמה חודשים הרכבת הפאזל כבר הושלמה‪ .‬הבנתי שנפלתי בפח‪ ,‬לא‬
‫האמנתי לדבריו על המכונית החדשה‪ ,‬שאו‪-‬טו‪-‬טו תעמוד ליד הבית‪ .‬הוא היה‬
‫עדיין בטוח בשליטתו עליי והתחיל לדרוש שנמכור את הדירה שלי‪ ,‬כי היא‬
‫נמצאת ברחוב רעשני ולא טובה מספיק‪ .‬הוא ימכור את דירתו בחיפה ו"נקנה‬
‫משהו טוב"‪.‬‬
‫והנה הצימוק האחרון לכל המאפה הזה‪ :‬מעולם לא קיימנו יחסי מין‪ .‬הוא היה‬
‫אימפוטנט מושלם‪ .‬בתחילה ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא חשוב‪ ,‬אפשר‬
‫בלי זה‪ ,‬מה גם שלא אהבתי אותו‪ .‬בדיעבד אני שמחה על כך שלא ניצל את גופי‬
‫בנוסף לניצול הכלכלי‪.‬‬
‫מתבקשת השאלה‪ :‬מה החזיק אותנו יחד במשך יותר משנה? מדוע לא‬
‫פירקתי את החבילה האבסורדית הזאת בשלב הרבה יותר מוקדם?‬
‫יש לי שתי תשובות על השאלה הזאת‪ .‬הראשונה — התביישתי‪ .‬פשוט‬
‫התביישתי להודות שנכשלתי בצורה טיפשית‪ .‬התשובה שנייה — פחדתי‬
‫ממנו‪ .‬לא ידעתי מה לעשות‪ .‬חששתי שאם אפתח תיק גירושין ברבנות‪ ,‬הוא‬
‫עלול להיעלם למקום בלתי‪-‬ידוע ואני אשאר נשואה לו‪ ,‬בלי אפשרות לאתר‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪317‬‬

‫אותו ולהתגרש‪ ,‬או שהוא ידרוש חלק מרכושי‪.‬‬

‫התייעצתי עם ידידתי רבקה גובר‪ .‬אלכס הכיר אותה‪ :‬פעם היינו יחד אצלה‬
‫בבית האבות שבו התגוררה‪ .‬לכן לא התנגד נמרצות‪ ,‬כשאמרתי שאני נוסעת‬
‫לבקר אותה‪ ,‬אף שהביע מורת רוח ואמר שעדיף שאשאר בבית‪.‬‬
‫סיפרתי לידידתי על כל הדברים המוזרים שנתגלו בחיי עם בעלי‪ .‬בכל זאת‬
‫היה לי עוד שמץ של ספק‪ .‬אמרתי לה‪ :‬הרי אני לא מישהי זרה‪ ,‬אני אשתו‪,‬‬
‫וזאת המשפחה שלו‪ .‬אם הוא מחבל בחיי בשקרים‪ ,‬באותה מידה הוא מחבל גם‬
‫בחייו‪ .‬מדוע ירצה לכרות את הענף שעליו הוא יושב?‬
‫חברתי אמרה שיש באפשרותה לבדוק אם הוא עובד בשב"כ‪ .‬היא אישית לא‬
‫מאמינה‪ ,‬כי למיטב ידיעתה אנשים שם עובדים קשה מאוד ואין דבר כזה —‬
‫לעבוד חצי שעה ולחזור הביתה‪ .‬כחברה ותיקה במרכז מפלגת העבודה היא‬
‫מכירה היטב את שמעון פרס‪ ,‬שהיה אז שר הביטחון בממשלתו הראשונה של‬
‫יצחק רבין‪ .‬היא תפנה אליו ותודיע לי על התוצאה בטלפון למערכת העיתון‪.‬‬
‫כעבור זמן לא רב קיבלתי את תשובתה‪ :‬לא קיים אדם בשם אלכס פלד לא‬
‫בשב"כ ולא בכל מחלקה אחרת במערכת הביטחון‪.‬‬
‫עכשיו היה עליי לעבד אסטרטגיה במטרה להיפטר ממנו בסיכון ובנזק‬
‫מזעריים‪ .‬הדבר לקח לי קצת זמן‪ .‬עבר עוד חודש עד שאזרתי אומץ והתחלתי‬
‫לפעול‪.‬‬
‫באחד הימים בחודש ההרהורים שלי רבקה גובר התקשרה‪ ,‬רצתה לדעת‬
‫איך נגמרה הפרשה‪ .‬לתדהמתה הרבה הוא הרים את שפופרת הטלפון‪ .‬היא‬
‫התקשרה אליי לעבודה ונזפה בי‪" :‬מה זה‪ ,‬את עדיין ממשיכה לחיות אתו כאילו‬
‫כלום?" האישה האמיצה הזאת שלא ידעה פחד מהו התקוממה נגד ההססנות‬
‫שלי‪ .‬החלטתי שלמחרת אני מתחילה במבצע‪.‬‬
‫רשמתי את מספר הזהות שלו על פתק‪ ,‬ביקשתי לשחרר אותי מהעבודה‬
‫שעה אחת לפני סוף המשמרת והלכתי למשטרה‪ .‬זה לא היה רחוק‪ ,‬ברחוב‬
‫הרכבת‪ ,‬שבו נמצאה גם המערכת שלנו‪.‬‬
‫קיוויתי שאספיק לחזור הביתה בזמן הרגיל‪ ,‬אך התעכבתי הרבה מעבר לזה‪,‬‬
‫כי החוקר שהיה אמור לשוחח אתי היה עסוק עם אחרים‪ .‬כשקיבל אותי סוף‪-‬‬
‫סוף‪ ,‬סיפרתי לו את הסיפור בקווים כללים‪ .‬הוא אמר לי שאינו רואה פה יסוד‬
‫פלילי הדורש התערבות של המשטרה‪ .‬השקרים והניצול הכלכלי האלה הם‬
‫עניינים בין בעל לאשתו; המשטרה לא מתערבת בזה‪ .‬אילו לא היית אשתו‪,‬‬
‫אמר‪ ,‬אז הייתה כאן סיבה להגשת תביעה‪ .‬בתוך המשפחה את צריכה לבד‬
‫לעשות סדר‪.‬‬
 ‫‪ | 318‬רבקה רבינוביץ‬

‫הייתי מאוכזבת מאוד ואמרתי שאני רוצה לדעת מיהו האיש באמת‪ .‬אולי‬
‫בכך המשטרה יכולה לעזור לי‪ .‬הוא לקח את מספר הזהות שלו ואמר שהוא‬
‫יבדוק בארכיון‪ ,‬אולי האיש מופיע שם כמעורב בפלילים בעבר‪.‬‬
‫כמו ישבתי על גחלים מרוב התרגשות‪ .‬כעבור כעשרים דקות החוקר חזר‬
‫והודיע‪:‬‬
‫— בעלך הוא עבריין נמלט‪ .‬הוא נתבע על‪-‬ידי אישה שלא הייתה נשואה לו‬
‫על דברים דומים של ניצול כלכלי ואף על גנבת חפצים מהבית‪ .‬אנחנו נעצור‬
‫אותו‪ .‬אל תגידי לו כלום‪ .‬אם הוא ייעלם‪ ,‬אנחנו נאשים אותך בשיתוף פעולה‬
‫עם פושע על מנת לעזור לו להתחמק ממעצר‪.‬‬
‫— בבקשה‪ ,‬אמרתי‪ ,‬בואו לעצור אותו מהר ככל האפשר‪ .‬הוא מאוד חשדני‬
‫ועלול לשים לב להתרגשות שלי‪ .‬מה פתאום אני אעזור לו‪ ,‬אני מעוניינת בכך‬
‫שייעצר‪ .‬לכן אני כאן‪.‬‬
‫חזרתי הביתה ועברתי חקירה נוקבת‪ :‬מדוע איחרתי? איפה הייתי?‬
‫לא מצאתי משהו טוב יותר מלומר שהייתי אצל אימא‪.‬‬
‫— אבל לא תכננת לנסוע לאימא היום!‬
‫— היא נפלה‪ ,‬היו לה כאבים‪ ,‬ביקשה שאבוא‪.‬‬
‫פחדתי שיתקשר לאימא לבדוק את אמיתות דבריי‪ ,‬ולא יכולתי להזהיר‬
‫אותה‪ ,‬כי הוא היה מבין שאנחנו מתאמות גרסאות‪ .‬טלפונים ניידים לא היו לנו‬
‫אז‪ .‬לא יכולתי להזהיר אותה בדרך הביתה‪.‬‬
‫השתדלתי להתנהג כרגיל‪ ,‬אך הרגשתי שהוא לא מאמין לי‪ .‬היו לו חושים‬
‫מחודדים כמו לחיית בר‪ .‬בלילה לא יכולתי להירדם‪ ,‬כי ציפיתי שהשוטרים‬
‫יבואו כל רגע‪ .‬גם הוא לא ישן‪ .‬פתאום אמר לי‪:‬‬
‫— את יודעת מה‪ ,‬קוקי (כך היה קורא לי)‪ ,‬אני עוזב‪.‬‬
‫— עוזב? מה זאת אומרת? לאן? השתדלתי להישמע נדהמת‪.‬‬
‫— אני מרגיש שאת זוממת משהו נגדי‪ .‬מוטב שאסתלק‪.‬‬
‫רק זה היה חסר לי‪ .‬בחיים לא ניסיתי להיות שחקנית‪ .‬ברגעים אלה נזקקתי‬
‫לכושר משחק‪ ,‬כי רק בעזרתו יכולתי להציל את המצב‪.‬‬
‫שיחקתי סצנה של אהבה‪ .‬עזרה לי בזאת העובדה שהייתי באמת נדהמת‬
‫ונרגשת ביותר‪ .‬בכיתי ורעדתי בכל גופי‪ .‬מה עשיתי לך‪ ,‬איך אתה נוטש אותי‪,‬‬
‫מה אעשה בלעדיך?‬
‫כנראה משחקי היה משכנע‪ .‬ראיתי שהוא נרגע בהדרגה ואף התחיל להרגיע‬
‫אותי‪ .‬בסוף נרדמנו‪ .‬הייתי תשושה‪ :‬את כל כוחותיי הנפשיים השקעתי במשחק‬
‫הזה‪ .‬השפלתי את עצמי‪ .‬העיקר — לא לתת לו לברוח‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪319‬‬

‫למחרת הלכתי למשטרה לפני תחילת העבודה‪ .‬למזלי פגשתי את החוקר‪,‬‬

‫שהיה כבר בדלת ועמד לצאת‪ .‬אמרתי לו‪:‬‬
‫— למה לא שלחת אנשים בלילה? הוא מרגיש משהו‪ ,‬חושד בי‪ ,‬הוא כבר רצה‬
‫לעזוב‪ ,‬עצרתי אותו במאמץ על‪-‬אנושי‪ .‬אני גם לא בטוחה שלא יעזוב במשך‬
‫היום — ואז מה תגידו לי? תאשימו אותי? אני מזהירה אותך‪ :‬הוא עלול לברוח‬
‫כל רגע!‬
‫הוא ראה את ההתרגשות שלי‪.‬‬
‫— אל תדאגי‪ ,‬אמר לי‪ ,‬לא נאשים אותך‪ .‬הוא לא יחמוק מידינו‪ .‬הלילה ניקח‬
‫אותו‪.‬‬
‫— בבקשה‪ ,‬בואו מוקדם ככל האפשר‪ ,‬כי אני לא מחזיקה מעמד מרוב עצבים!‬
‫— טוב‪ ,‬נשתדל‪ .‬החזיקי מעמד‪.‬‬
‫חשבתי שהיום הזה לא יגמר לעולם‪ .‬השעות זחלו לאטן‪ .‬כל כך הרבה שעות‬
‫צריך לחכות עד שהלילה יגיע!‬
‫כשחזרתי מהעבודה‪ ,‬אלכס‪ ,‬לשמחתי‪ ,‬היה בבית ואף בישל ארוחה‪ .‬ניסיתי‬
‫להיות רגועה‪ ,‬אך בפנים‪ ,‬הייתי מתוחה כמו קפיץ‪.‬‬
‫לילה‪ .‬השעות עוברות‪ .‬שקט‪ .‬איש לא בא‪ .‬הוא ישן‪ ,‬גם אני עשיתי את עצמי‬
‫ישנה‪.‬‬
‫רק בשעה שלוש לפנות בוקר נשמע הצלצול המיוחל בדלת‪ .‬פתחתי‪ .‬שני‬
‫שוטרים נכנסו‪ .‬סוף‪-‬סוף!‬
‫הם אמרו לו להתלבש ולהתלוות אליהם‪.‬‬
‫כשיצא מחדר השינה‪ ,‬אמר לי‪:‬‬
‫— קוקי‪ ,‬למה עשית לי את זה?‬
‫עמדתי כמו מאובנת‪ .‬שתקתי‪ .‬לא הסתכלתי לכיוון שלו‪ .‬הוא ידע היטב למה‪.‬‬
‫אחרי שהם עזבו‪ ,‬הרגשתי הקלה עצומה‪ ,‬אך גם כאב חד‪ .‬כאב על השגיאה‬
‫החמורה שעשיתי‪ ,‬שגיאה ממש אווילית‪ ,‬במו ידיי הבאתי על עצמי את צרור‬
‫הצרות הזה‪ .‬הוא יפתור את הבעיות שלי‪...‬‬
‫הייתה זאת שנה של אומללות‪ ,‬של הרבה תקריות קשות‪ ,‬אפילו של גנבות‬
‫קטנות מהבית‪ ,‬שבהן הוא האשים את מיכה‪ .‬והחיים תחת השגחה מתמדת‪,‬‬
‫כאילו אני אסירה בחופשה! זה נגמר‪ ,‬ברוך השם! עכשיו נותרה לי עוד משימה‬
‫קשה – להתגרש בשלום‪ ,‬להתיר את החוט האחרון שמקשר ביני לבינו‪.‬‬
‫הדבר הראשון שעשיתי היה לברר במשטרה היכן הוא נמצא‪ .‬בלי לדעת זאת לא‬
‫יכולתי לפתוח תיק גירושין‪ ,‬כי חייבים לציין בתיק את מקום מגורים של כל צד‪.‬‬
‫הוא היה‪ ,‬כצפוי‪ ,‬בבית המעצר אבו‪-‬כביר‪ .‬אחר‪-‬כך רצתי לרבנות ופתחתי תיק‪.‬‬
 ‫‪ | 320‬רבקה רבינוביץ‬

‫הרבנות היא גוף די בירוקרטי‪ .‬שם לא ממהרים‪ .‬קבעו דיון ראשון בבקשתי‬
‫כעבור חצי שנה‪ .‬לא יכולתי להשלים עם זה‪ .‬הרי אלכס עומד להישפט על‬
‫נוכלות קטנה‪ ,‬לא על פשע כבד — מי יודע היכן יהיה בעוד חצי שנה‪ ,‬אולי ייצא‬
‫לחופשי‪ ,‬ואז לא היה סיכוי שאמצא אותו‪ .‬אם המשטרה לא הצליחה למצוא‬
‫אותו במשך כמה שנים כשהיה מבוקש‪ ,‬איך אני אמצא אותו ואכריח אותו‬
‫לגשת לרבנות? רוב הסיכויים שאשאר במעמד עגונה!‬
‫תיארתי לפקידים את תמונת המצב‪ .‬אמרתי שכל עוד בעלי נמצא במעצר‬
‫או במאסר‪ ,‬יש סיכוי להביא אותו לדיון כדי שייתן לי גט‪ ,‬אחרת הוא ייעלם‪.‬‬
‫הפקידים הקשיבו קשב רב להסבריי‪ .‬הם נתנו לי מכתב המיועד למועצת‬
‫הרבנות ובו כתוב שמדובר במקרה יוצא דופן‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬אמרו‪ ,‬המועצה לא‬
‫מקבלת קהל‪ ,‬ובמיוחד לא נשים‪ ,‬אך המכתב אולי יעזור‪ .‬רק אם המועצה תכיר‬
‫בכך שמדובר במקרה יוצא דופן‪ ,‬היא תיתן הוראה לקצר את התהליכים עד‬
‫לזמן מינימלי‪.‬‬
‫עליתי לקומה השנייה‪ ,‬הסגורה לקהל‪ .‬תחילה ניסו לעצור אותי‪ ,‬אך אני‬
‫נפנפתי במכתב וממש פרצתי פנימה‪ .‬הדיינים הבכירים שישבו בלשכת‬
‫המועצה נדהמו מהופעתי הבלתי‪-‬צפויה‪ ,‬אך התרשמו מסיפורי הנרגש ומיד‬
‫נתנו הוראה לזרז את התהליך‪ ,‬ואפילו לדלג על השלב של הניסיון להשיג שלום‬
‫בית‪ .‬הודיתי להם מקרב לב‪.‬‬
‫קיבלתי זימון לדיון בעוד שבועיים‪ .‬אמרו לי שלא יהיו דיונים נוספים‪ ,‬השלב‬
‫הבא יהיה מתן הגט‪.‬‬
‫מכרים יעצו לי לקחת עורך‪-‬דין טוב‪ ,‬שכן הוא עלול להפעיל אמצעי סחיטה‬
‫ולהציג בפניי דרישות‪ .‬אני החלטתי שאופיע ללא עורך‪-‬דין‪ ,‬כי הוא כבר גרם‬
‫לי די נזק‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הייתי בטוחה שהמקרה כשלעצמו ברור מאוד ולדיינים‬
‫לא יהיה ספק בצדקתי‪.‬‬
‫פקידי הרבנות שלחו הודעה לבית המעצר‪ ,‬ואלכס הובא משם לדיון תחת‬
‫שמירה‪ .‬הייתי כפקעת עצבים עד שהוא הגיע‪ .‬נוכחתי כי צדקתי שלא שכרתי‬
‫עורך‪-‬דין‪ :‬הדיון עבר ללא כל תקלה‪ ,‬אלכס התנהג ממש באצילות‪ ,‬אם אפשר‬
‫לכנות את הנוכל הזה אציל‪ .‬הוא לא ניסה לסתור אף מילה שלי‪ ,‬לא דרש דבר‬
‫והודה שרימה אותי‪ .‬הדיינים החליטו פה אחד שעלינו להתגרש‪ .‬מעמד מתן‬
‫הגט נקבע כעבור חודש‪.‬‬
‫במשך חודש זה של המתנה אלכס כבר נשפט והועבר לכלא שטה לריצוי‬
‫עונשו‪ ,‬תשעה חודשי מאסר‪ .‬ברבנות לא ידעו על כך; גם אני לא ידעתי‪ .‬לכן‬
‫הוא לא קיבל את הודעת הרבנות ולא הגיע ביום שנקבע‪ .‬שוב נאלצתי לפנות‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪321‬‬

‫למשטרה ולברר היכן הוא נמצא‪ .‬נקבע תאריך שני‪ ,‬ההודעה נשלחה לכלא‬
‫שטה‪ ,‬הוא הובא לבית המשפט והכול נגמר בשלום‪ .‬הייתי חופשייה‪ .‬הוקל לי‬
‫מאוד‪.‬‬
‫חזרתי הביתה והדבר הראשון שעשיתי היה לאסוף את כל הבגדים של אלכס‬
‫ולסדרם במזוודה שלו‪ .‬את המזוודה שמתי במרפסת‪ ,‬כדי ששום דבר ממנו לא‬
‫יישאר בחדרי הבית‪ .‬הוא אמר לי‪ ,‬לפני שהוצא מהאולם ברבנות‪ ,‬שאנחנו עוד‬
‫נתראה כשיבוא לקחת את חפציו‪.‬‬
‫לא יכולתי שלא להרהר על ההיבטים השונים של הפרשה הזאת‪ .‬מחשבה‬
‫מוזרה עלתה במוחי‪ :‬עם כל השוני בנסיבות‪ ,‬יש יסוד משותף בין בעלי‬
‫הראשון והשני‪ .‬גם יאשה וגם אלכס היו נערים בודדים מבתים בורגניים‬
‫רגילים שהופרדו מהוריהם ונזרקו היישר לתוך קלחת המלחמה‪ .‬שניהם‬
‫היו נתונים במאבק הישרדות קשה ויצאו ממנו פגועים‪ :‬האחד למד לשתות‬
‫וללוות כספים בלי כוונה להחזירם‪ ,‬השני התמחה במעשי רמאות קטנים‬
‫ובשקרים‪ .‬שניהם נשארו בלי חינוך ובלי השכלה; בנסיבות אחרות אולי היו‬
‫מתפתחים להיות אנשים נהדרים‪ .‬הנזקים האמתיים שגורמות מלחמות תמיד‬
‫גדולים בהרבה מהאומדנים הרשמיים‪ .‬הסטטיסטיקה לא לוקחת בחשבון‬
‫מיליוני אנשים שלא עמדו נפשית בתהפוכות הגורל‪ ,‬נשברו‪ ,‬השתגעו והפכו‬
‫לעלובי החיים‪.‬‬
‫למדתי כמה לקחים מהפרשה הזאת‪ .‬היא עזרה לי להבין את מקומי‬
‫במארג החברה הישראלית‪ :‬הוא נמוך למדי כי אני אם חד‪-‬הורית‪ ,‬מושג‬
‫שלא היה מוכר בזמני וגם אז לא קיבל את הסטטוס הסוציאלי המיוחד‬
‫שנקבע בשנות התשעים עקב השתרשותו בתודעה החברתית‪ ,‬וגם כי‬
‫ההשכלה הסובייטית שקיבלתי לוקה בחסר‪ .‬קובעתי כחלק מהמגזר‬
‫הרוסי עקב עבודתי בעיתון‪ .‬אין לי שום דרך לחדור לשכבת האוכלוסייה‬
‫המשכילה והוותיקה‪ ,‬שרק בה הייתי יכולה למצוא בן זוג ראוי‪ .‬עקב‬
‫התובנות הללו‪ ,‬החלטתי לקבל את העובדה שאני אישה לא נשואה ולא‬
‫לנסות עוד לשנות את מעמדי זה‪ ,‬כי אין בו שום פסול ויש בו אפילו הרבה‬
‫יתרונות כגון עצמאות וחופש פעולה‪ .‬מחקתי את הפרשה האומללה‬
‫ושבתי לחיי היום‪-‬יום הרגילים‪.‬‬
‫עם עזיבתו של אלכס‪ ,‬חל שיפור ניכר ביחסיי עם בני‪ .‬כנראה מיכה הבין‬
‫איזה גיהינום עברתי ושמח שזה נגמר‪ .‬גם הוא סבל מאוד מנוכחותו של אלכס‪,‬‬
‫שהאשים אותו בגנבות שהוא עצמו ביצע‪.‬‬
‫בגיל שש‪-‬עשרה מיכה מצא לו חברה‪ ,‬בת השכנים ממול ביתנו‪ .‬היא הייתה‬
 ‫‪ | 322‬רבקה רבינוביץ‬

‫עוד יותר צעירה ממנו‪ .‬את כל זמנם הפנוי הם בילו יחד — בביתנו כמובן — או‬
‫שיצאו לנסיעות גם קצרות וגם ארוכות באופנוע‪.‬‬
‫החברות הצמודה הזאת הביאה לנישואים מוקדמים‪ .‬בקיץ ‪ 1979‬נולדה נכדתי‬
‫אלינור‪ ,‬תינוקת יפהפייה‪ ,‬אהבת נפשי‪ .‬עדות חיה שאסור לאדם להתייאש‪ :‬גם‬
‫בזמנים לא קלים יכול לקרות משהו נהדר‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪323‬‬

‫פרק ‪45‬‬
‫בגידת המשפחה‬
‫יום אחד‪ ,‬בשבת‪ ,‬קיבלתי שיחה טלפונית מאחי; הוא נשמע נרגש ואחוז פניקה‪.‬‬
‫הוא אמר בקול מקוטע שהוא נמצא בבית חולים ושהוא עומד למות‪ .‬הוא ביקש‬
‫שאבוא במהירות המרבית‪ .‬פניתי למיכה וביקשתי שיסיע אותי באופנוע שלו‬
‫לבית החולים אסותא בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫עליי לציין שגם לפני‪-‬כן יוסף היה מאושפז כמה פעמים בבתי חולים שונים‪,‬‬
‫בגלל בעיות לב‪ ,‬ותמיד ביקרתי אותו‪ ,‬לבד או ביחד עם ילדיי‪ .‬באותן הפעמים‬
‫הוא דווקא היה אופטימי וטען שזה שום דבר רציני‪ ,‬ואכן היה משתחרר בתוך‬
‫יום‪-‬יומיים‪ .‬הפעם הוא היה מבוהל‪ ,‬וגם אני נבהלתי‪ .‬למרות יחסינו הקרירים‬
‫משהו לאחרונה‪ ,‬אח נשאר אח‪ ,‬אהבתי אותו‪.‬‬
‫בבית החולים התברר שהוא סובל מהתקף של דלקת כיס המרה‪ .‬היו לו כאבים‬
‫עזים‪ .‬הדבר הראשון שאמר כאשר נכנסנו היה שאתקשר לעורך‪-‬הדין שלו‪ ,‬ד"ר‬
‫יוסף ויינשטיין‪ ,‬ואבקש ממנו לבוא בדחיפות‪ ,‬כי הוא עומד למות ורוצה לכתוב‬
‫צוואה‪ .‬אמנם רופא המחלקה אמר לי שאין סכנה לחייו וההתקף יעבור בתוך‬
‫זמן קצר‪ ,‬אך הוא עמד על שלו‪.‬‬
‫התקשרתי למספר שהוא נתן לי‪ .‬אשתו של עורך‪-‬הדין לא רצתה להעביר‬
‫לבעלה את השיחה כי הוא חזר באותו הבוקר מארצות הברית ובזמן השיחה‬
‫הוא נח‪ ,‬וחוץ מזה הוא לא עובד בשבת‪ .‬כשחזרתי עם התשובה לאחי‪ ,‬הוא‬
‫הורה לי להתקשר שוב ולומר שמדובר בשאלה של חיים ומוות‪ .‬עשיתי כדבריו‬
‫והפעם קיבלתי תשובה שעורך‪-‬דין ויינשטיין יבוא בעוד כמה שעות‪ .‬כל הזמן‬
‫הזה לא זזתי ממיטת אחי‪ .‬הוא אף התייעץ עמי איך להבטיח שבתו‪ ,‬שמתגוררת‬
‫בנובוסיבירסק‪ ,‬תוכל לרשת אותו‪ .‬דבר ידוע היה שהשלטונות הסובייטיים שמו‬
‫יד על ירושות מחוץ לארץ והשאירו ליורשים האמתיים חלק מזערי מהירושה‪.‬‬
‫הזמן זחל לאטו‪ .‬כשאחות המחלקה הודיעה שעורך‪-‬הדין הגיע‪ ,‬רצתי לקבל‬
‫את פניו ולהובילו אל אחי‪.‬‬
‫לפני שנכנס לחדר האשפוז‪ ,‬עורך‪-‬הדין ויינשטיין נעצר במסדרון ושאל אותי‪:‬‬
 ‫‪ | 324‬רבקה רבינוביץ‬

‫— הרשי לי לשאול‪ ,‬גברתי‪ ,‬מי את?‬

‫— אני אחותו‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫עורך‪-‬דין ויינשטיין משום מה נראה די המום מתשובותיי‪ .‬הוא אמר לי‪:‬‬
‫— אל תעזבי‪ ,‬גברת‪ .‬אני מוכרח לדבר אתך‪.‬‬
‫הוא נכנס לחדר ואני נשארתי במסדרון‪ .‬לא היה לי שום עניין לדעת מה ייכתב‬
‫בצוואתו של אחי‪ .‬הוא רשאי לעשות עם כספו האישי כל מה שירצה‪.‬‬
‫כעבור זמן קצר עורך‪-‬דין ויינשטיין יצא מהחדר‪ .‬לחייו היו סמוקות‪ .‬הוא‬
‫סימן לי לבוא אתו‪ .‬מצאנו פינה שקטה והתיישבנו‪.‬‬
‫— בפעם הראשונה בקריירה שלי‪ ,‬הוא אמר‪ ,‬רותח כולו‪ ,‬סירבתי לכתוב את‬
‫מה שלקוח שלי מבקש‪ .‬אין לך מושג‪...‬‬
‫הרמתי יד‪ ,‬כמו מרחיקה את הדברים ממני‪.‬‬
‫— עורך‪-‬דין ויינשטיין‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אין לי שום עניין בכסף שלו‪ .‬אינני רוצה‬
‫לדעת מה הוא מתכוון לעשות אתו‪.‬‬
‫— עם כל הכבוד לעמדה שלך‪ ,‬אמר‪ ,‬אני לא אעזור ללקוח שלי לעשות דברים‬
‫אבסורדיים‪ .‬אם ירצה‪ ,‬שיעשה זאת עם עורך‪-‬דין אחר‪ .‬אני מסרב לשתף פעולה‪.‬‬
‫הוא סיפר שאחי הורה לו לכתוב את הדברים הבאים‪ :‬בתו לילי היא היורשת‬
‫שלו‪ ,‬בתנאי שהיא מגיעה לארץ; אם בעת פטירתו היא לא תהיה כאן‪ ,‬הוא‬
‫מוריש את כל כספו לגוש מפלגות הימין (לימים הליכוד)‪.‬‬
‫— אמרתי לו‪ ,‬המשיך עורך‪-‬דין ויינשטיין‪ ,‬מר רבינוביץ'‪ ,‬ראיתי במסדרון את‬
‫אחותך‪ ,‬שדואגת לך‪ .‬ראיתי את האחיין שלך‪ ,‬ושניהם לא עושים רושם של‬
‫מיליונרים‪ .‬מדוע אתה רוצה לזרוק את כספך לחבית ללא תחתית שהיא קופת‬
‫המפלגות כשיש לך קרובי משפחה? אתה חושב שפעילי המפלגה יבואו לטפל‬
‫בך אם תהיה חולה? אני מסרב לכתוב צוואה כזאת!‬
‫אחות המחלקה ניגשה אלינו ואמרה שהחולה מבקש שוב לראות את עורך‪-‬‬
‫הדין‪.‬‬
‫עורך‪-‬דין ויינשטיין נתן לי כרטיס ביקור ואמר‪:‬‬
‫— אני מבקש שתבואי אליי למשרד‪ .‬יש לנו על מה לדבר‪.‬‬
‫— אם מדובר בצוואתו של אחי‪...‬‬
‫— לא‪ ,‬הוא הפסיק אותי‪ ,‬כבר הבנתי שאת לא רוצה לדבר על כך‪ .‬נדבר על‬
‫משהו אחר‪ .‬בואי‪ ,‬כדאי לך‪.‬‬
‫הוא פנה לחדר האשפוז‪ ,‬ואילו אנחנו נסענו הביתה‪ .‬על מה עורך‪-‬הדין רוצה‬
‫לדבר אתי? הרי עורכי‪-‬דין אינם נוהגים לבזבז את זמנם על שיחות שווא‪.‬‬
‫חששתי מהביקור במשרדו‪ .‬ובכל זאת החלטתי להיפגש עמו‪ .‬חשבתי‪ :‬אם יציע‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪325‬‬

‫לי משהו שלא מקובל עליי‪ ,‬תמיד אוכל לסרב‪.‬‬

‫משרדו היה צנוע ופשוט למדי‪ ,‬באחד הבתים הישנים ברחוב יהודה הלוי‪ ,‬מה‬
‫שתרם לתחושתי הטובה; עורך‪-‬דין ויינשטיין היה חייכני ועשה רושם של דוד‬
‫טוב לב‪ .‬תחילה שאל אותי על חיי‪ ,‬על מצבי המשפחתי‪ ,‬על עבודתי‪ .‬עניתי לו‬
‫בקווים כלליים‪ .‬עדיין תהיתי‪ ,‬מדוע הוא הזמין אותי‬
‫ואז הוא הפתיע אותי בשאלה‪:‬‬
‫— הגידי‪ ,‬מה הם יחסייך עם אימא שלך? את מבקרת אותה?‬
‫— יחסים רגילים‪ -,‬עניתי‪ .‬כפי שסיפרתי לך‪ ,‬אני עובדת הרבה מאוד‪ ,‬אך‬
‫מקפידה לבקר אותה פעם בשבוע‪.‬‬
‫— איך עוברים הביקורים? באווירה טובה?‬
‫— בביקורים האלה אני בדרך כלל עובדת קשה‪ ,‬כי אימא‪ ,‬עקב גילה‪ ,‬נוטה‬
‫להזניח את הבית ואת עצמה‪ .‬לכן אין לנו הרבה זמן לדיבורים‪.‬‬
‫בזמן שדיברתי‪ ,‬סבר פניו של עורך‪-‬דין ויינשטיין השתנה ונעשה רציני מאוד‪.‬‬
‫כשסיימתי‪ ,‬הוא שתק כמה דקות‪ .‬חשבתי שהוא מגנה אותי על כך שאני לא‬
‫מקדישה לאימא יותר זמן‪ .‬ניסיתי להצטדק‪:‬‬
‫— אני מבינה‪ ,‬פעם בשבוע זה מעט מדי‪ ,‬במיוחד כאשר אחי התגורר בהרצליה‬
‫עם חברתו ואימא הייתה לבד‪ ,‬אבל היו לי בעיות רבות‪ ,‬גם בחיי האישיים‪...‬‬
‫עורך‪-‬הדין קם מכורסתו ונעמד מולי‪.‬‬
‫— אני מצטער‪ ,‬גברת רבקה‪ ,‬אך עליי להכאיב לך‪.‬‬
‫התכווצתי במקומי‪ ,‬ואילו הוא המשיך‪:‬‬
‫— שמת לב ששאלתי אותך בבית החולים‪ ,‬מי את?‬
‫— כן‪ .‬זה בסדר‪ ,‬לא פגשת אותי קודם‪.‬‬
‫— עכשיו שימי לב‪ ,‬מה אומר לך‪ .‬אני‪ ,‬עורך‪-‬הדין של אחיך ושל אמך‪ ,‬לא‬
‫ידעתי על קיומך! לא נאמר לי‪ ,‬שלגברת אידה רבינוביץ' יש שני ילדים! את‬
‫מבינה את פירוש הדבר?‬
‫— האם הם היו חייבים לדווח לך על קיומי? שאלתי‪ ,‬אף שבלבי כבר ידעתי‬
‫את התשובה‪.‬‬
‫— לפני כשלוש שנים הם היו במשרדי‪ ,‬אחיך ואמך‪ ,‬המשיך עורך‪-‬דין‬
‫ויינשטיין‪ ,‬בלי לענות על שאלתי‪ .‬אמך ערכה אצלי צוואה‪ .‬לא היה מדובר‬
‫בכסף של אחיך‪ .‬היה מדובר ברכוש של אמך‪ .‬את הרי יודעת שבבעלותה‬
‫מחציתו של הבית בפינת דיזנגוף ופרישמן‪ .‬זה רכוש בעל ערך רב‪ .‬ואת לא‬
‫מוזכרת בצוואה‪ .‬לא את ולא ילדייך‪ .‬זאת צוואה של אישה שיש לה רק בן אחד‪,‬‬
‫שלו היא מורישה את כל רכושה‪.‬‬
 ‫‪ | 326‬רבקה רבינוביץ‬

‫שתקתי‪ ,‬המומה‪ ,‬והוא המשיך‪:‬‬

‫— בזמנו‪ ,‬קראתי את צוואתו של אביך‪ ,‬אותה ערך עורך‪-‬דין אחר‪ .‬הוא כמובן‬
‫הוריש הכול לאמך; ובכל זאת הוא הזכיר אתכם‪ ,‬את ילדיו‪ ,‬לפחות באופן סמלי‪.‬‬
‫— אני יודעת‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אימא הקריאה לי את הצוואה‪ .‬לכל אחד מאתנו הוא‬
‫הוריש לירה ישראלית אחת‪.‬‬
‫— זה דבר מקובל‪ ,‬אמר עורך‪-‬דין ויינשטיין‪ ,‬אך במקרה הנדון לא מדובר בבני‬
‫זוג‪ .‬אם חייבת להזכיר את כל ילדיה‪ .‬למרות גילה‪ ,‬אימא שלך עשתה עליי‬
‫רושם של אדם שפוי ומודע לרצונו‪ .‬לא התעוררו אצלי שום ספקות באשר‬
‫לצלילות דעתה‪.‬‬
‫— עכשיו היא כבר לא כזאת‪ ,‬אמרתי‪ ,‬מצבה די הידרדר בשנים האחרונות‪.‬‬
‫— אמנם גם אז היה מורגש שהיא נמצאת תחת השפעתו החזקה של בנה‪ ,‬אך‬
‫לא ראיתי בזה פסול‪ ,‬מאחר שהיה לי ברור שהוא היורש היחיד‪ .‬במקרה שיש‬
‫קרובים נוספים ממדרגה ראשונה‪ ,‬השפעתו של יורש אחד על תוכן הצוואה‬
‫פסולה לפי החוק‪.‬‬
‫אני עדיין שתקתי‪ ,‬כל המילים נעלמו לי‪ .‬הייתי כנראה חיוורת‪ .‬עורך‪-‬דין‬
‫ויינשטיין התהלך במשרדו בעצבנות‪ ,‬נעצר מולי ושאל‪:‬‬
‫— את מרגישה טוב?‬
‫הנהנתי‪.‬‬
‫— מה את מתכוונת לעשות? שאל‪.‬‬
‫— מה באפשרותי לעשות? הרי הצוואה כבר נחתמה‪ ,‬זה מצב מוגמר‪.‬‬
‫— יש כמה אפשרויות‪ .‬את יכולה להגיש לבית משפט תביעה לביטול הצוואה‪.‬‬
‫יש סיכוי לזכות‪ ,‬אבל זה לא בטוח‪ .‬אפשרות אחרת היא לדבר אתם ולדרוש‬
‫מהם לשנות את הצוואה‪ .‬לדעתי‪ ,‬זה עדיף‪ .‬וכמובן‪ ,‬את גם יכולה להשלים עם‬
‫המצב ולא לעשות כלום‪.‬‬
‫— מדוע‪ ,‬במקרה של תביעה משפטית‪ ,‬לא בטוח שאזכה?‬
‫— אמך רשאית להצהיר‪ ,‬שאפילו שיש לה שני ילדים‪ ,‬היא בדעה צלולה‬
‫בוחרת רק אחד מילדיה כיורש‪ .‬היא יכולה להוריש לך‪ ,‬בדומה לאביך‪ ,‬שקל‬
‫אחד‪ ,‬או סכום סמלי אחר‪ .‬זאת זכותה – בתנאי שזה נעשה ללא השפעה‬
‫ובצלילות הדעת‪.‬‬
‫— במקרה המדובר הרי הייתה השפעה‪ .‬והיא רק מתחזקת עם הזמן‪.‬‬
‫— נכון‪ ,‬אך זה דבר שקשה מאוד להוכיח אותו בבית המשפט‪ .‬הכול תלוי‬
‫במצבה של אמך בעת כתיבת הצוואה‪ .‬השופט לא יוכל לייחס את מצבה היום‬
‫לתקופה שבה נכתבה הצוואה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪327‬‬

‫קמתי‪ .‬הודיתי לו מקרב לב‪ .‬אמרתי שאחשוב‪ ,‬וקרוב לוודאי אבחר באפשרות‬
‫שעליה הוא המליץ‪.‬‬
‫הרגשתי ריקה‪ ,‬כאילו הוציאו ממני את כל הקרביים והפכתי לפוחלץ‪.‬‬
‫הכאב הגיע מאוחר יותר‪ .‬התמונה האמתית הצטיירה במוחי בהדרגה‪ .‬אין לי‬
‫עוד בני משפחה‪ .‬אין אימא‪ ,‬אין אח‪ .‬יש אנשים שבגדו בי‪ ,‬שמחקו את קיומי‬
‫בצורה רשמית‪.‬‬
‫לתבוע את אימא בבית משפט‪ ...‬היש דבר מפלצתי מזה? הרי זאת אימא‪,‬‬
‫שאותה אני רוחצת באמבטיה‪ ,‬גוזרת לה ציפורניים‪ ,‬מספרת את שערה‪,‬‬
‫מחליפה לה בגדים‪ ...‬אותה אימא שעברה אתי יחד שבעה מדורי גיהינום‪,‬‬
‫שבזכות נחישותה שרדנו והתגברנו על קור ועל רעב‪...‬‬
‫תמונות העבר עברו לפניי כסרט נע‪ .‬נזכרתי בתקופה שאימא חלתה‬
‫במחלת עור הנקראת דלקת מסוג שושנה‪ .‬רגליה התכסו בכתמים אדומים‬
‫כהים שגרמו לכאב ולגרד בלתי‪-‬נסבל‪ .‬פחדתי נורא שתמות‪ .‬הרופא‬
‫שאליו פנינו לא יכול היה לרשום שום תרופה‪ ,‬כי לא היו תרופות בזמן‬
‫המלחמה‪ ,‬לכן הרופאים המליצו לפונים אליהם על כל מיני "תרופות‬
‫סבתא"‪ ,‬אמצעים עממיים‪ .‬במקרה שלנו הוא המליץ על "קומפרס" של‬
‫תולעי גשם‪ ,‬בשילוב רגבי אדמה קרה‪ .‬הכרתי היטב את התולעים האלה‪,‬‬
‫ראיתי אותן בזמן העבודות בשדה‪ ,‬וגם בערמות זבל‪ .‬ורודות ושמנות‪ .‬תמיד‬
‫נגעלתי מהן‪ .‬כשנזקקתי להן לשם ריפויה של אימא‪ ,‬כל הגועל עבר לי והן‬
‫הפכו בעיניי ממש יפות‪ .‬חפרתי נמרצות באדמה ושמחתי על כל תולעת‬
‫שמצאתי‪ ,‬אספתי אותן לכלי גדול יחד עם קצת אדמה ועטפתי בתערובת‬
‫זאת את רגליה של אימא‪ .‬כמה שמחתי כשהיא אמרה שהתולעים הקרות‬
‫בשילוב האדמה הקרה‪ ,‬מורידות את חום הבערה שבעור רגליה! אחרי כמה‬
‫ימים של טיפול זה הדלקת באמת עברה‪ .‬כמה שמחתי‪ ,‬הייתי מוכנה לנשק‬
‫את התולעים‪ .‬כמה שיותר גדולות ושמנות — כך מוטב!‬
‫ואחי‪ ,‬שאתו גדלתי בחדר אחד‪ ,‬שאהב להקשיב לפני השינה למעשיות‬
‫שידעתי לבדות מלבי‪ ,‬שלימד אותי שירים עבריים ודברים רבים אחרים‪,‬‬
‫שגרר אותי‪ ,‬כבר בארץ‪ ,‬לטיולים של החברה להגנת הטבע‪ ...‬אמנם תמיד‬
‫היה קצת מתנשא ומודע למעמדו המועדף‪ ,‬אך לפני עלייתנו ארצה‪,‬‬
‫כשאימא לא הייתה בסביבה‪ ,‬היה קרוב אליי בצורה ממש נוגעת ללב‪ .‬מה‬
‫קרה לו‪ ,‬איך נפלה עליו החמדנות הבלתי‪-‬מרוסנת הזאת לכסף‪ ,‬שהניעה‬
‫אותו למחוק את קיומי? האם זה אותו האדם שהיה השותף שלי למשחקי‬
‫הילדות?‬
 ‫‪ | 328‬רבקה רבינוביץ‬

‫אימא תמיד העדיפה אותו‪ ,‬אך בכל זאת דאגה גם לי‪ .‬ההעדפה התבטאה‬
‫בדברים קטנים‪ .‬השלמתי עם זה שאני פחות אהובה; עם רגשות אי‪-‬אפשר‬
‫להתווכח‪ .‬אך הפעם לא היה מדובר במחוות קטנות המעידות על עדיפות‪.‬‬
‫לאימא שייך חצי בית במקום הכי יקר בתל‪-‬אביב‪ ,‬בית שממוקמות בו דירות‬
‫וחנויות‪ .‬והיא ואחי מחקו אותי‪ ,‬כדי שהוא לא יצטרך להתחלק עמי‪.‬‬
‫אם הוא היה נזקק‪ ,‬ניחא‪ .‬אלא שהוא לא טעם אפילו טיפה ממנת התלאות‬
‫הרגילה שעוברת על כל עולה חדש‪ .‬הוא לא עמד בתורים‪ ,‬לא התמודד עם‬
‫פקידים‪ .‬פשוט התמקם בביתה של אימא‪ ,‬קיבל חדר מרוהט‪ ,‬מצא עבודה‬
‫ששכר נאה בצדה‪ .‬אפילו עברית לא נאלץ ללמוד‪ .‬כשהכיר אישה המתגוררת‬
‫בהרצלייה‪ ,‬עבר אליה והשאיר לי את כל עבודות הטיפול באימא‪.‬‬
‫נזכרתי בערב העצוב שבו התרחש הקרע הסופי בינו לבין חברתו מהרצלייה‪.‬‬
‫בגלל שטות‪ ,‬לדבריו‪ .‬הוא אכל איזשהו מאכל שהיא הכינה לבנה‪ ,‬והיא התרתחה‬
‫ופתחה בצעקות‪.‬‬
‫היה ערב סדר פסח‪ .‬התכנסנו בדירתה של אימא‪ .‬הוא היה אמור להגיע יחד‬
‫עם חברתו‪ .‬אחרי איחור ניכר הוא הגיע לבד‪ ,‬פניו היו נפולות‪ .‬אמר שהיא‬
‫סירבה לבוא ושהוא חושב שיחסיהם הגיעו לקצם‪.‬‬
‫ראינו שהוא סובל מאוד‪ ,‬ולאף אחד לא היה מצב רוח להתיישב אל שולחן החג‪.‬‬
‫הוא השתדל לשמור על קור רוח‪ ,‬אך לא כל כך הצליח‪ .‬הוא עדיין קיווה שהיא‬
‫תופיע בדלת‪ .‬הרי היא הייתה צריכה להבין שהיא מקלקלת את החג לכל המשפחה‪.‬‬
‫הצעתי לו שניסע‪ ,‬מיכה ואני‪ ,‬אל ביתה‪ ,‬ואני אנסה לשכנע אותה לבוא‬
‫ולהשלים אתו‪ .‬סיבת הריב הרי נראית כל כך שטותית‪ .‬הוא אמר שאינו מאמין‬
‫שאצליח בשליחותי‪ ,‬אך התיר לי לנסות‪ .‬נסענו‪.‬‬
‫הכרתי את הבית‪ ,‬התארחתי אצלם פעם או פעמיים‪ .‬כשביקרתי אצלם בפעם‬
‫הראשונה‪ ,‬דירתה הייתה כמעט ריקה‪ .‬בביקור העצוב הזה לא האמנתי למראה‬
‫עיניי‪ :‬הכול היה מרוהט ואלגנטי‪ .‬מטבח חדש‪ ,‬שטיחים‪ .‬את כל זה יוסף קנה‪.‬‬
‫הבנתי את שורש העניין‪ :‬היא קיבלה ממנו את כל מה שרצתה‪ ,‬ולא הייתה לה‬
‫כל כוונה לקשור את חייה לתמיד עם גבר מבוגר ממנה וגם לא כל כך בריא‪.‬‬
‫הכושי עשה את שלו‪...‬‬
‫היא דיברה אתי בטון בוטה‪ .‬אמרה שלא הריב האחרון הוא שהביא לקרע‪,‬‬
‫שהמשבר ביניהם נמשך כבר כמה חודשים‪ .‬בבוז גלוי הוסיפה‪:‬‬
‫— אצל אימא שלו הוא יכול להיות נסיך – לא אצלי‪ .‬בעיניי הוא סתם אדם‪.‬‬
‫את המניירות הנסיכיות שלו אני לא סובלת!‬
‫— סתם אדם‪ ,‬שדרך אגב הכניס לביתך את כל הפאר הזה‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪329‬‬

‫— זה לא עניינך! אני מבקשת מכם לעזוב את ביתי! ומסרי לאחיך שיבוא‬

‫לקחת את חפציו‪ ,‬בזמן שיתאם אתי! שלום!‬
‫לא סיפרתי לו את כל מה שאמרה‪ .‬אמרתי רק שהקרע כנראה סופי‪ .‬כאב לי‬
‫הלב על סבלו‪ .‬גם אני עברתי כמה פרידות בחיי והכרתי את הכאב החד הזה‪.‬‬
‫לחשוב שבאותה העת כבר הייתה ערוכה וחתומה הצוואה‪ ,‬שמוחקת אותי‬
‫מהמשפחה‪ ...‬ואולי בדיוק כאן קבור הכלב‪ :‬יוסף ידע שאם יקשור את חייו עם‬
‫האישה הזאת‪ ,‬יצטרך להרבה מאוד כסף‪...‬‬
‫בתקופה שחיו יחד הם הספיקו לנסוע פעמיים לחוץ לארץ‪ .‬אילו צרות היו‬
‫לי אז עם אימא! כשלא ראתה אותו ולא שמעה ממנו יותר משבוע‪ ,‬היא הייתה‬
‫יוצאת מדעתה‪ .‬פעם התקשרה אליי ואמרה בטון כעוס‪" :‬את יושבת לך בבית‬
‫כאילו כלום‪ ,‬בעוד אחיך מאושפז בבית חולים!" תהיתי‪ ,‬כי במקרים שאושפז‪,‬‬
‫הוא תמיד נהג לצלצל אליי ולהסתיר הכול מאימא‪ .‬לא הבנתי שהסניליות‬
‫מדברת מפיה‪ ,‬כי באופן כללי היא נשמעה צלולה‪ .‬נסעתי לתל‪-‬אביב‪ ,‬הלכנו‬
‫יחד לאיכילוב — לא התקבל שם חולה בשם כזה‪ .‬התקשרתי לכל בתי החולים‪.‬‬
‫בסוף הבנתי‪ .‬אלא שלשכנע אותה שהוא פשוט בחופשה היה קשה מאוד‪ .‬פעם‬
‫התקשרה ואמרה שהוא נעצר‪ .‬אז כבר ידעתי במה העניין‪ .‬כל פעם ששכנעתי‬
‫אותה שהכול בסדר‪ ,‬היא הייתה מודה לי מאוד שהרגעתי אותה‪ ,‬וכעבור יומיים‬
‫הייתה חוזרת על אותו הסיפור‪.‬‬
‫לא‪ ,‬לא אפנה לבית המשפט בתביעה נגד אמי ואחי‪ .‬מבחינתי זה כאילו‬
‫לתבוע את עצמי‪ .‬איני מסוגלת‪ .‬אנסה לדבר אתם‪ ,‬לפנות אל מצפונם‪.‬‬
‫לא שהייתי כל כך להוטה לכסף שתוריש אימא‪ .‬לי אישית אף פעם לא היו‬
‫צרכים מופרזים‪ .‬אלא שדאגתי לילדיי‪.‬‬
‫היה לי חלום — ליצור לילדיי בסיס כלכלי‪ ,‬רציתי שיהיו להם דירות משלהם‪.‬‬
‫מנקודת מוצא כזאת כבר יהיה להם קל יותר להתקדם הלאה‪ .‬ידעתי גם שבכוחות‬
‫עצמי לא אוכל להגשים את החלום הזה‪ ,‬אפילו אם אעבוד יומם ולילה‪.‬‬
‫את הדירה הקטנה שקנינו לעדה אחרי חתונתה הם מכרו מזמן‪ ,‬בעלה רצה‬
‫לפתוח עסק משלו ונזקק לכסף‪ .‬הם התגוררו בשכירות‪ .‬כשהם התגרשו‪ ,‬היא‬
‫נותרה בלי דירה ובלי כסף‪ .‬עזרתי לה בתשלום דמי שכירות‪.‬‬
‫הלכתי לדירתה של אימא באותו היום שבו נהגתי תמיד לעשות לה אמבטיה‪.‬‬
‫סיימתי את העבודות הרגילות‪ .‬ואז זה התחיל‪.‬‬
‫מעניין שאינני זוכרת מה אמרתי ומה הם אמרו‪ .‬שעה או שעתיים של חור‬
‫שחור‪ .‬אולי המוח שלי סירב לקלוט את הדברים‪ ,‬כדי לשמור על שפיותי‪ .‬אני‬
‫זוכרת בבירור רק את הסוף‪ :‬אחי פשוט דחף אותי החוצה‪ .‬פיזית‪ .‬הוא דחף‬
 ‫‪ | 330‬רבקה רבינוביץ‬

‫אותי בחזה ואני נסוגותי צעד אחרי צעד‪ ,‬עד הדלת‪ .‬ויצאתי‪.‬‬
‫התיישבתי על מדרגות סף הבית‪ .‬היה יום חורפי סגריר‪ .‬קבעתי באותו יום‬
‫עם בן זוגי‪ ,‬אדם שאתו ביליתי בלי מסגרת מחייבת‪ ,‬בבתים נפרדים‪ ,‬שיבוא‬
‫לאסוף אותי בסביבות שמונה‪ ,‬אלא שמצאתי את עצמי בחוץ מוקדם יותר‪.‬‬
‫היו אלה שנות השמונים המוקדמות‪ ,‬עוד לא היינו מצוידים בטלפונים ניידים‪.‬‬
‫לא יכולתי להודיע לו וגם לא יכולתי לעזוב‪ :‬מה הוא יחשוב כשלא ימצא אותי‬
‫במקום שקבענו‪.‬‬
‫ישבתי על הסף‪ .‬הזמן זחל בעצלתיים‪ .‬הייתי קפואה מקור‪ .‬נשארה בזיכרוני‬
‫הגסות של אחי‪ ,‬בתמיכה השותקת של אמי‪ .‬ציפיתי לוויכוח ענייני‪ ,‬לא לגסות‬
‫ולאלימות‪ .‬מעולם לא ראיתי את יוסף מתנהג כך‪ .‬הם פשוט גירשו אותי‪ ,‬אין‬
‫מילה אחרת‪.‬‬
‫היה לי זמן לחשוב‪ ,‬וחשבתי על כך‪ ,‬שהצירוף של אימא ושל יוסף תמיד היה‬
‫קטלני בשבילי‪ .‬כאשר יוסף ביקר אותנו בריגה‪ ,‬בזמן שהוריי היו כבר בארץ‪,‬‬
‫הוא היה חם וידידותי‪ ,‬אח למופת‪ .‬כאשר הגענו ארצה והוא היה עדיין ברוסיה‪,‬‬
‫אימא התייחסה אליי כמו כל אימא נורמלית‪ ,‬דאגה לי ולילדיי ועזרה‪ .‬אך ברגע‬
‫שהם היו יחד — היחס הטוב אליי נעלם כלא‪-‬היה‪.‬‬
‫החלטתי שרגלי לא תדרוך עוד בביתם‪ ,‬אלא אם ישנו את עמדתם‪ .‬האפשרות‬
‫לפנות לבית המשפט עדיין נראתה לי מפלצתית‪ .‬אמרתי זאת לעורך‪-‬דין‬
‫ויינשטיין‪ ,‬שהפך לידיד טוב‪ .‬הוא אמר שהוא מבין אותי‪ ,‬שגם הוא במקומי‬
‫לא היה מסוגל לתבוע את אמו‪ .‬הוא היה זהיר מאוד בהתבטאויותיו‪ ,‬כי אחי‬
‫ואמי הרי היו לקוחות שלו‪ .‬הוא אמר שמשפחת רבינוביץ' משום מה אוהבת‬
‫לעבוד עם עורכי‪-‬דין רבים‪ .‬לכל דבר ועניין יש לה עורך‪-‬דין אחר‪ .‬זה נכון‪ ,‬גם‬
‫אני הכרתי כמה מהם‪ .‬היה עורך‪-‬דין אחד שתפקד כמנהל הבית‪ ,‬היה עורך‪-‬‬
‫דין שייצג את אימא במשפט רב השנים ועתיר ההוצאות בנושא חלוקת הבית‬
‫בינה לבין השותפה‪ .‬לעורך‪-‬דין ויינשטיין אמי ואחי פנו רק בעניין הצוואות‬
‫– שלה ושלו‪ .‬התגנבה למוחי מחשבה שאין זה מקרה‪ :‬כל יתר עורכי‪-‬הדין‬
‫שעבדו עם המשפחה הכירו אותי‪.‬‬
‫הייתי מבקרת את עורך‪-‬דין ויינשטיין כל פעם שנזקקתי לעצה‪ .‬הוא סיפר‬
‫לי על משפחתו‪ ,‬על אשתו שאהב מאוד‪ ,‬על מצב בריאותו‪ .‬בצער רב שמעתי‬
‫על מחלת הסרטן שנתגלתה אצלו‪ .‬הוא סיפר לי על הטיפולים שעליו לעבור‪.‬‬
‫אחרי טיפול אחד קשה במיוחד‪ ,‬שהיה כרוך בשכיבה ללא תנועה במשך עשרים‬
‫וארבע שעות‪ ,‬סיפר לי בשמחה שהטיפול הצליח והציל אותו‪ .‬שמחתי יחד‬
‫אתו — עד שיום אחד נתקלתי במודעה קטנה בעיתון שהודיעה על פטירתו‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪331‬‬

‫יהי זכרו ברוך‪ .‬אדם שופע חום‪ ,‬רודף צדק‪ ,‬אישיות קורנת – אין רבים כמוהו‪.‬‬
‫כאבתי מאוד את הסתלקותו‪ .‬בזיכרוני הוא נחרט כאחד האנשים שתרמו‬
‫תרומה גדולה לחיי‪.‬‬
 ‫‪ | 332‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪46‬‬
‫"עדיף הסכם גרוע‬
‫על מלחמה טובה"‬
‫הקרע המוחלט ביני לבין אחי ואמי נמשך זמן רב‪ .‬יום אחד אחי התקשר אליי‪.‬‬
‫ביקש שאבוא‪ .‬מה פתאום‪ ,‬אמרתי‪ ,‬הרי אין לך אחות‪ ,‬מחקת אותה‪ .‬בואי‪,‬‬
‫אמר‪ ,‬אנחנו צריכים לדבר‪.‬‬
‫הלכתי לשם בלב כבד‪ .‬בזמן שלא ראיתי את אימא‪ ,‬מצבה הורע; הפתיע אותי‬
‫יותר יחסו של יוסף אליה‪ .‬הוא דיבר אתה ממש בגסות — והיא‪ ,‬אישה גאה כל‬
‫חייה‪ ,‬קיבלה את צעקותיו בחיוך נבוך‪ ,‬כאילו מודה באשמתה‪ .‬כאב לי לראות‬
‫את אימא מושפלת‪ .‬חשבתי‪ ,‬כמה קשה לה בוודאי להוריד את הראש ולסבול‬
‫יחס מזלזל שכזה‪ .‬הנה הגמול שקיבלה על אהבתה האובססיבית לבנה‪.‬‬
‫לא יכולתי להתאפק ואמרתי‪:‬‬
‫— למה אתה צועק עליה?‬
‫— היא בלתי‪-‬נסבלת‪ ,‬היא מדברת כל כך הרבה שטויות‪ ,‬אמר ועשה מחווה‬
‫של ביטול‪.‬‬
‫— גילה מדבר‪ ,‬לא היא‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫— נכון‪ ,‬אבל סבלנותי לפעמים פוקעת‪ .‬גם אני אדם חולה ועצבני‪.‬‬
‫נכנסנו לחדרו והתחלנו לדבר‪ .‬לא התנפלתי עליו בהאשמות על מה שעשה‪,‬‬
‫כי זה עלול היה להביא לפיצוץ נוסף‪ .‬חשוב היה לי לא מה שהיה אלא מה‬
‫שיהיה‪ .‬לא לנסות לחנך אותו אלא להגן על האינטרסים שלי‪.‬‬
‫הוא אמר שאת הדירה שבה הוא מתגורר עם אימא הוא קיבל ממנה במתנה‪,‬‬
‫לכן היא למעשה שלו כבר עכשיו ולא כלולה בירושה‪ .‬בנוסף לכך הוא דרש גם‬
‫את הדירה שעומדת להתפנות באותה הקומה‪ ,‬כי לדעתו היא מגיעה לו‪ .‬ביתר‬
‫הרכוש הוא מוכן להתחלק אתי‪.‬‬
‫הבנתי שההסכם שהוא מוכן להגיע אליו יהיה גרוע בשבילי‪ .‬אמרתי לו‪:‬‬
‫— חלקה של אימא בבית הוא ארבע דירות‪ ,‬על שתיים מהן אתה רוצה מראש‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪333‬‬

‫בעלות מלאה‪ .‬שתי הדירות שנותרו מאוכלסות‪ .‬מה כבר יישאר לחלק? ומדוע‬
‫אתה דורש שתי דירות בשבילך? זה צודק בעיניך?‬
‫הוא אמר שהוא פועל באינטנסיביות על חידוש הקשר עם משפחתו‪ .‬לאחרונה‬
‫הם התחילו לענות על מכתביו‪ .‬אשתו זויה הסכימה לבוא לביקור זמני‪ ,‬בשלב‬
‫הראשון‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הוא מקווה‪ ,‬המשפחה תתאחד וכולם יהיו כאן‪.‬‬
‫— איפה‪ ,‬לדעתך‪ ,‬נגור כולנו? יחד עם אימא? הרי זה בלתי‪-‬אפשרי‪ .‬אני זקוק‬
‫לדירה משלי‪ .‬לך קל לדבר‪ ,‬יש לך דירה! חוץ מזה‪ ,‬יש עוד מה לחלק‪ :‬יש כמה‬
‫חנויות למטה‪.‬‬
‫לי קל לדבר‪ ,‬חשבתי במרירות‪ ,‬כל מה שיש לי פשוט נפל מן השמיים‪.‬‬
‫המוכנות שלו לזרוק לי כמה פירורים נבעה‪ ,‬אגב‪ ,‬מכך שהוא היה זקוק לעזרתי‬
‫בטיפול באימא‪ .‬היא‪ ,‬עם הגישה השלילית לכל דבר‪ ,‬סירבה לקבל עזרה‬
‫ממטפלת‪ .‬אמרה שלא תיתן לשום אישה זרה להיכנס לביתה‪.‬‬
‫היה ברור שבצוואה החדשה חלקו יהיה כפול מחלקי התייעצתי עם עורך‪-‬דין‬
‫ויינשטיין‪ .‬הוא אמר לי‪:‬‬
‫— יש לך שתי בררות‪ .‬הראשונה — לדחות את הצעתו על הסף ולפנות לבית‬
‫המשפט‪ .‬הבררה השנייה – לשוחח אתו עוד פעם‪ ,‬לנסות לשפר את העמדות‬
‫וללכת על פשרה‪.‬‬
‫— מה עדיף‪ ,‬לדעתך? שאלתי‪.‬‬
‫— כבר אמרתי לך‪ :‬הבררה הראשונה קשה וכרוכה בסיכונים‪ .‬אפילו אני‪ ,‬אף‬
‫שאני בצד שלך בלב ובנפש‪ ,‬אצטרך להעיד נגדך בבית המשפט‪ .‬לא אוכל‬
‫לשקר ולומר שאמך לא הייתה בדעה צלולה‪ ,‬כאשר חתמה על הצוואה אצלי‬
‫במשרד‪ .‬את רואה כמה כל זה מסובך?‬
‫— הבנתי‪ .‬אתה מייעץ לי להסכים לתנאים שלו‪.‬‬
‫— אני תמיד בעד דרכי שלום‪ .‬ברור לי שתקבלי הסכם גרוע‪ ,‬אבל לדעתי עדיף‬
‫הסכם גרוע על מלחמה טובה‪ .‬דברי אתו עוד פעם‪ ,‬לחצי על הקטנת היתרון‬
‫שלו — שייקח דירה אחת ולא שתיים‪ .‬על השנייה שישלם לך פיצוי‪ .‬גם זה‬
‫הסכם גרוע‪ ,‬אך סביר יותר‪.‬‬
‫החלטתי לכתוב לו מכתב‪ .‬בשיחה פנים מול פנים הערה אחת מעליבה או‬
‫צעקה יכולה לגרום לי להסתגר כמו חילזון בתוך קונכייה‪ .‬כאשר אני כותבת‪,‬‬
‫אני שולטת בדברים שברצוני לומר‪.‬‬
‫במכתבי ניסיתי ללחוץ על מצפונו‪ ,‬הזכרתי לו את ילדותנו ואת התקופות‬
‫הטובות שהיו ביחסינו כשאימא לא עמדה בינינו‪ .‬הזכרתי לו איך חילקתי אתו‪,‬‬
‫שווה בשווה‪ ,‬את הכסף על הדירה שמכרתי בריגה‪ .‬בסיום כתבתי את המילים‬
 ‫‪ | 334‬רבקה רבינוביץ‬

‫שהסתובבו במוחי במשך כל זמן הניתוק בינינו‪" :‬תאר לעצמך שהמצב היה‬
‫הפוך‪ .‬אני מוכנה להישבע בכל היקר לי‪ :‬אם אימא הייתה רוצה לתת לי יותר‬
‫מאשר לך‪ ,‬הייתי אומרת לה‪ :‬זה לא הוגן!"‬
‫בפעם הבאה‪ ,‬כאשר באתי לרחוץ את אימא ולטפל בה‪ ,‬יוסף לא הזכיר‬
‫ישירות את מכתבי‪ ,‬אך ראיתי שהוא נרגש ומדבר בצורה קצת אחרת‪ .‬בסוף‪,‬‬
‫כשעמדתי ללכת‪ ,‬קרא לי לחדרו ושאל‪:‬‬
‫— מה את מציעה בעצם?‬
‫אמרתי שהשלמתי עם העובדה שאימא נתנה לו במתנה את הדירה שלה‪,‬‬
‫אפילו שגם זה לא צודק מבחינתי‪ .‬אך כל היתר צריך להיות מחולק בצורה‬
‫שווה‪ .‬וכוונתי לדירה השנייה‪.‬‬
‫— ואם אני ארצה לגור בדירה הזאת עם משפחתי?‬
‫— הדירה תהיה של שנינו‪ .‬תשלם לי שכר דירה על החצי שלי‪.‬‬
‫הוא היה מהורהר מאוד‪ .‬ואמר שיחשוב וישקול את המצב‪.‬‬
‫בפגישתנו הבאה הוא אמר שהוא מסכים לשלם לי פיצוי‪ ,‬אם אוותר על חלקי‬
‫בדירה השנייה‪ .‬בזה סיכמנו‪ .‬יוסף פנה אל עורך‪-‬דין ויינשטיין בבקשה לחבר‬
‫צוואה חדשה ולבוא לביתו לשם החתימה‪ ,‬כי את אימא יהיה קשה להביא‬
‫למשרדו‪ .‬גם בבית היה קשה לשכנע אותה לחתום‪ .‬היא שאלה את יוסף עשרות‬
‫פעמים אם הוא מסכים למה שכתוב ואם זה בסדר מבחינתו‪ .‬בסוף חתמה‪.‬‬
‫המשכתי לנסוע פעם בשבוע לביתה של אימא‪ ,‬לנקות את הבית ולטפל בה‪,‬‬
‫אך היחס שלי אליה נשבר ללא תקנה‪ .‬לא סלחתי לה על כוונתה להותיר אותי‬
‫בלא כלום‪ ,‬בעוד יש לי דאגות רבות לילדיי‪ .‬מובן שגם משכר הדירה שהיא‬
‫גבתה מהדיירים שלה מעולם לא ראיתי פרוטה‪ ,‬ואף לא מתנה אחת קטנה‬
‫למיכה שבא לעתים קרובות יחד איתי לעזור בעבודות בדירתה‪ .‬לא סלחתי‬
‫על הגירוש מהבית‪ ,‬על החודשים הרבים של סבל‪ ,‬על כל ההשפלות שנאלצתי‬
‫לספוג עד שהגעתי להסכם עם אחי — הסכם שגם הוא מקפח אותי במידה‬
‫ניכרת‪ .‬הייתי קרירה מאוד ביחס אליה‪ .‬חשבתי הרבה על אבא‪ :‬אילו היה‬
‫בחיים‪ ,‬הוא לא היה נותן יד ליחס כל כך לא הוגן כלפיי‪.‬‬
‫בזמן אחת הנסיעות שלי עם מיכה הביתה על הטוסטוס שלו הוא אמר לי‬
‫מילים שנחרטו בלבי לשנים רבות‪" :‬כנראה לעולם לא יהיה לי בית משלי"‪.‬‬
‫מאז לקחתי על עצמי אתגר‪ :‬אני אדאג שיהיה לו בית‪ .‬לא ייתכן שינדוד כל חייו‬
‫בין דירות שכורות‪ .‬מעתה עניין זה הופך למשאלת חיי‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪335‬‬

‫פרק ‪47‬‬
‫השמאל והימין‬
‫מובן שבשנים אלה‪ ,‬שהיו לדעתי קריטיות בהתפתחותנו כחברה‪ ,‬לא רק‬
‫העניינים המשפחתיים המתוארים לעיל העסיקו אותי‪ .‬במסגרת עבודתי‬
‫העיתונאית הייתי צריכה כל יום מחדש להגדיר את יחסי אל האירועים‬
‫המתרחשים; הדבר תאם מאוד לאישיותי כחיה פוליטית‪.‬‬
‫הגעתו של הימין לשלטון לא גרמה לשינוי דעותיי או להצטרפותי אל‬
‫המנצחים — ההפך הוא הנכון‪ .‬אלא שהתחלתי להרגיש בדידות גדלה וגוברת‪.‬‬
‫הרושם היה שהציבור כולו נקלע לזרם אדיר הסוחף ימינה‪ ,‬ומיום ליום קשה‬
‫יותר לעמוד על הרגליים ולא להיסחף יחד אתו‪ .‬המדינה‪ ,‬אליה הגעתי ובה‬
‫התאהבתי‪ ,‬החלה לשנות את פניה‪ .‬כל מה שעשתה ההנהגה הקודמת בימי‬
‫הקמת המדינה ובנייתה החל להישכח ולהימחק‪ .‬מנחם בגין הפך לאהוב נפשם‬
‫של בני עדות המזרח‪ ,‬ואנשי תנועת העבודה כדוגמת לובה אליאב ורבקה גובר‬
‫שעמלו כה קשה לקליטתם‪ ,‬הפכו מוקצים מחמת מיאוס‪.‬‬
‫שינוים דרסטיים עברו גם על קהל הקוראים שלנו‪ .‬רוב יוצאי ברית המועצות‬
‫זזו ימינה אף יותר מהאוכלוסייה הוותיקה‪ .‬הרהב האימפריאלי הכוחני‪ ,‬שהיה‬
‫חלק בלתי‪-‬נפרד מהחינוך הסובייטי "הפטריוטי"‪ ,‬פתאום קם לתחייה‪ ,‬בעוד‬
‫אני חשבתי שדעות מסוג זה מתו ונקברו מזמן‪ .‬התחלתי לקבל מכתבים‬
‫אגרסיביים‪ .‬הגיעו אפילו קריאות להנהלה לפטר אותי‪ .‬ההסברים הרציונליים‬
‫על שורשי הסכסוך ועל מהותו‪ ,‬על הבעיה הדמוגרפית‪ ,‬על סירוב העולם‪ ,‬כולל‬
‫ארצות הברית‪ ,‬להכיר בזכותנו על השטחים שנכבשו ואף על ירושלים כבירתנו‪,‬‬
‫על מגבלות הכוח שלנו — הסברים שעד לא מזמן התקבלו בהבנה‪ ,‬עכשיו נדחו‬
‫על‪-‬ידי רוב הקוראים‪ .‬העולם? יש לצפצף עליו‪ .‬השטחים? הכול שלנו‪ ,‬אין‬
‫על מה לדבר‪ .‬הסכסוך הישראלי‪-‬פלשתיני? הוא כבר הוכרע‪ .‬הערבים? לגרש‬
‫אותם מהארץ‪ .‬הכול פשוט וברור‪.‬‬
‫הייתה לי הרגשה שתקופת הסטליניזם ביצעה מסע בזמן ובמקום ונחתה‬
‫אצלנו‪ .‬אותה הגישה‪ ,‬אותם התכנים‪ .‬האם סטלין לא גירש עמים שלמים‪,‬‬
 ‫‪ | 336‬רבקה רבינוביץ‬

‫צ'צ'נים ואינגושים‪ ,‬מקווקז לסיביר‪ ,‬בלי שום התחשבות בדעת הקהל‬

‫העולמית? האם הוא היסס להשתמש בכוח נגד אויבים פנימיים וחיצוניים? מי‬
‫מאתנו לא הכיר את הסיסמה המפורסמת "אם האויב לא נכנע‪ ,‬יש להשמידו"‪.‬‬
‫ואילו אנחנו כאן‪ ,‬כתבו קוראים שלנו‪" ,‬משחקים בדמוקרטיה"‪ ,‬במקום‬
‫"לעשות מה שטוב ליהודים"‪ .‬הרי כל ילד יודע שדמוקרטיה‪ ,‬כדומה לתפאורה‬
‫בתיאטרון — היא מין משחק ב"כאילו"‪ ,‬לא משהו שלוקחים ברצינות‪.‬‬
‫התקופה ההתחלתית של ממשלת בגין דווקא הפתיעה לטובה‪ .‬במקום‬
‫מלחמה‪ ,‬שממנה חששתי יותר מכול‪ ,‬נקט בגין קו של שלום עם מצרים‪,‬‬
‫לשמחת כל שוחרי השלום במדינה‪ ,‬ובתמורה לשלום הסכים להחזיר את סיני‪.‬‬
‫למשא ומתן גלוי על שלום בין שתי המדינות קדמו גישושים ומגעים חשאיים‪,‬‬
‫שבהם משה דיין‪ ,‬שהפך לשר החוץ בממשלתו של בגין‪ ,‬מילא תפקיד מרכזי‪.‬‬
‫אני גיניתי בכל תוקף את הצטרפותו של דיין לממשלת בגין‪ :‬הרי במשך כל‬
‫חייו היה אחד ממנהיגי תנועת העבודה‪ .‬ראיתי בזה בגידה‪ ,‬חציית קווים‪ .‬זה היה‬
‫השריד שנשאתי מהחינוך הסובייטי‪ ,‬ששולל כל גמישות מחשבתית‪ .‬דיין היה‬
‫"שרוף" במפלגת העבודה כשלא מנע מהערבים להפתיע את ישראל בפרוץ‬
‫מלחמת יום הכיפורים‪ .‬היה זה צעד נועז של בגין להזמין אותו לממשלתו‪,‬‬
‫ועוד לתפקיד כה רגיש כשר החוץ; לא מעטים במפלגת השלטון התקוממו‬
‫נגד צעד זה‪ ,‬ורק סמכותו של בגין‪ ,‬כמנהיג אולטימטיבי‪ ,‬מנעה את המרד נגדו‪.‬‬
‫ואילו דיין עשה גדולות ונצורות בתפקידו זה‪ ,‬ולא יהיה מוגזם לומר שללא‬
‫השתתפותו‪ ,‬ספק אם היה מושג השלום עם מצרים‪.‬‬
‫אני זוכרת את היום שבו צפיתי בטלוויזיה בטקס הגעתו של אנואר סאדאת‬
‫לנתב"ג‪ .‬את עצמת ההתרגשות אני יכולה להשוות רק עם מראה מתקפת‬
‫הטרור על מגדלי התאומים בניו‪-‬יורק‪ :‬אותה ההרגשה‪ ,‬שזה לא ייתכן‪ ,‬שזה לא‬
‫באמת קורה במציאות‪.‬‬
‫גם אחרי הרגעים ההיסטוריים האלה‪ ,‬אחרי הנאומים בכנסת וההצהרה‬
‫החגיגית "לא עוד מלחמה"‪ ,‬הדרך להסכם לא הייתה קלה‪ .‬על המצב הקשה‬
‫בחברה הישראלית מעידה העובדה‪ ,‬שרבים מאוד‪ ,‬ולא רק במחנה הימין‪ ,‬היו‬
‫נגד השלום עם מצרים‪ .‬בגין אף מצא את עצמו במיעוט במפלגתו שלו‪ .‬אך הוא‬
‫ידע שיוכל להסתמך על רוב של קולות האופוזיציה‪ .‬כשראו הליכודניקים שיש‬
‫לבגין רוב בטוח לאישור חוזה השלום‪ ,‬הם ברובם הצטרפו כדי לא לשאת את‬
‫אות הקלון של מתנגדי השלום‪ .‬האישור עבר בכנסת ברוב של תשעים ושלושה‬
‫חברי כנסת‪ ,‬בהתנגדות של שמונה‪-‬עשר ושני נמנעים‪.‬‬
‫לבגין הייתה התעוזה לקבל החלטה להרוס את העיר ימית ויישובים אחרים‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪337‬‬

‫בצפון סיני‪ .‬ספק אם מנהיגי השמאל היו מגלים תעוזה כזאת‪ ,‬לו הדבר היה‬
‫תלוי בהם‪ .‬אף שיש בלבי הרבה נגד הימין והאידיאולוגיה שלו‪ ,‬אינני חסידה‬
‫עיוורת של מחנה השמאל‪ .‬אני בספק אם ממשלת השמאל‪ ,‬בראשותה של‬
‫גולדה מאיר או של יצחק רבין‪ ,‬הייתה מביאה להצבעה בכנסת הצעה להחזיר‬
‫למצרים את כל סיני ולהרוס את ימית‪ .‬ואם הייתה עושה זאת‪ ,‬ההצעה לא‬
‫הייתה עוברת‪ .‬היו אומרים‪" :‬מה פתאום שנחזיר? הרי ניצחנו‪ ,‬שילמנו בדם‬
‫בנינו על אדמות אלה‪ .‬שטח משוחרר לא יוחזר!" עובדה היא שמנהיג הימין‬
‫וממשלתו הביאו לישראל את ההישג האסטרטגי הגדול ביותר‪ :‬מנחם בגין‪,‬‬
‫משה דיין ועזר וייצמן — הם שאחראים להישג זה‪ .‬יהי זכרם ברוך‪.‬‬
‫סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברו בסימן השלום עם מצרים‪,‬‬
‫וכל האירועים הקשורים ליחסי שתי המדינות עוררו הדים חזקים‪ .‬אנחנו‪,‬‬
‫הישראלים‪ ,‬הרי ידועים כבעלי נטייה לקפוץ מקיצוניות אחת לשנייה; פיתחנו‬
‫מיד ציפיות מוגזמות‪ ,‬חלמנו על ידידות אמיצה עם העם המצרי‪ ,‬על פריחת‬
‫המסחר והתיירות‪ .‬מהר מאוד התברר שפרץ האהבה הפתאומי שלנו אל‬
‫המצרים נותר חד‪-‬צדדי‪ ,‬שהעיתונאים ואנשי הרוח המצריים דוחים כל קשר‬
‫אתנו‪ .‬היה זה שלום קר‪ ,‬קר מאוד‪ .‬מתנגדי השלום במצרים‪ ,‬נאצריסטים‬
‫ומוסלמים קיצוניים‪ ,‬רצחו את סאדאת ביום השנה הרביעי לפרוץ מלחמת‬
‫אוקטובר‪ ,‬הוא השם המצרי למלחמת יום הכיפורים‪ ,‬בשישה באוקטובר ‪.1981‬‬
‫האירועים ההיסטוריים הללו היוו רקע לשינויים בעמדות של אנשי שמאל‬
‫רבים מאוד‪ ,‬כולל אותי‪ .‬איבדתי הרבה מהתמימות‪ ,‬מהאמונה במוכנות הערבים‬
‫לחיות בשלום אתנו‪ .‬ניתן לומר שרובנו זזנו ימינה‪ ,‬הפכנו סקפטיים יותר‪ .‬מצד‬
‫שני‪ ,‬מחנה הימין זז שמאלה‪ :‬נופצו כמה איסורים ששלטו באידיאולוגיה שלו‪.‬‬
‫אנשי הימין הבינו שאפשר גם להחזיר שטחים ואף להרוס יישובים – דברים‬
‫שבמשך שנים רבות היו ממש טאבו מבחינתם‪ .‬לא הפכנו ל"עם אחד עם שיר‬
‫אחד"‪ ,‬עדיין החלוקה לשני המחנות נשארה‪ ,‬אך עמדותיהם התקרבו במידה‬
‫ניכרת‪.‬‬
‫גם השמאל הקלאסי בארץ היה נגוע בחשיבה דוגמתית‪ ,‬ואף דגל בזמנו‬
‫בפולחן האישיות של סטלין‪ .‬מי שנשאר מזוהה עם השמאל‪ ,‬למד לחשוב‬
‫אחרת‪ ,‬לראות את התמונה במורכבותה‪ .‬עם כל השוני בהשקפות העולם‪ ,‬גם‬
‫הימין וגם השמאל יודעים היום שאין להם מתכון לפתרון כל הבעיות ולבניית‬
‫גן עדן בארצנו‪.‬‬
‫לדעתי‪ ,‬ההגדרות "שמאל" ו"ימין" פשטניות‪ .‬קיימות הרבה בעיות כלליות‬
‫שלא ניתן לקטלג אותן בין המחנות‪ .‬אני מגדירה את עצמי כסוציאל‪-‬‬
 ‫‪ | 338‬רבקה רבינוביץ‬

‫דמוקרטית‪ ,‬אני נגד הפערים האסטרונומיים בחברה‪ ,‬נגד ארמונות מצד אחד‬
‫ושיכוני "סלמס" מצד שני‪ .‬אני נגד כפייה דתית ועידוד הדת בידי השלטון‪,‬‬
‫ואני בעד הפרדת הדת מהמדינה‪ .‬להיות דתי או חרדי זה עניין אישי ולא עניין‬
‫פוליטי‪ ,‬לכן עצם צירוף המילים "מפלגה דתית" נשמע שגוי מבחינתי‪ .‬האם‬
‫דעות כאלה מגדירות אותי כשמאלנית? אינני בטוחה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪339‬‬

‫פרק ‪48‬‬
‫"קריידמן במילואים"‬
‫בתחילת שנות השמונים העלייה מברית המועצות נפסקה כמעט לגמרי‪ .‬גל‬
‫ההתלהבות הציונית שהחל אחרי מלחמת ששת הימים והוליד את עליית‬
‫שנות השבעים‪ ,‬מיצה את עצמו; היהודים המעטים שעזבו את המדינה‬
‫הסוציאליסטית‪ ,‬העדיפו להשתקע בארצות הברית‪.‬‬
‫מצב זה השפיע ישירות על העיתון שלנו‪ ,‬שעיקר קוראיו היו עולים חדשים‪.‬‬
‫עליית שנות השבעים הייתה ציונית ברובה‪ ,‬אנשיה למדו עברית‪ ,‬רצו להתערות‬
‫בחברה; הצעירים כבר לא קראו את העיתון בשפה הרוסית ועברו לעיתונים‬
‫עבריים‪ .‬הביקוש לעיתוננו ירד פלאים‪ ,‬וכך גם תפוצתו‪.‬‬
‫המעסיק שלנו‪ ,‬שבתאי הימלפרב‪ ,‬לא רצה לסגור את העיתון‪ ,‬כי בכל זאת היו‬
‫הרבה אנשים מבוגרים ובגילאי הביניים ששמרו לו נאמנות‪ .‬כדי להציל לפחות‬
‫משהו הוא נאלץ לצמצם בהוצאות‪ .‬הוא הפך את העיתון לשבועון ופיטר את‬
‫רוב העיתונאים‪ ,‬והשאיר רק שניים‪ ,‬הוותיקים ביותר‪ ,‬ואני בתוכם‪ .‬יחד עמי‬
‫נשארה עמיתתי ריטה ְס ָטרוֹ בוֹ לְ ְס ִקי‪ .‬הכישורים הארגוניים שלה עלו על אלה‬
‫שלי‪ ,‬לכן היא ריכזה את העבודה במערכת המצומצמת‪.‬‬
‫עוד צעד אחד שננקט מטעמי חיסכון היה פיטורי כל הכתבניות‪ ,‬פרט לאחת‪.‬‬
‫ריטה קצת ידעה לכתוב במכונה ואילו אני כלל לא‪ .‬היה קשה לרכוש מיומנות‬
‫כתיבה מהירה בתוך זמן קצר‪ ,‬קיללתי בלבי את הימלפרב על החלטתו — אך‬
‫בסופו של דבר תוצאותיה פעלו לטובתי‪ .‬למדתי לעבוד בלי תלות בכתבנית‪,‬‬
‫וזה עזר לי מאוד בעבודות הצדדיות שלי‪ .‬למעשה‪ ,‬כמעט כל מה שעשיתי‬
‫וכתבתי מאז‪ ,‬לא היה מתאפשר לו הייתי ממשיכה לעבוד עם כתבנית‪ .‬הודות‬
‫להחלטתו של הבוס‪ ,‬נכנסתי לתחומי עבודה חדשים ולא הייתי עוד תלויה‬
‫באחרים‪.‬‬
‫במקום ההזמנות שנעלמו מצאתי חלטורה קבועה שהייתה גם מעניינת וגם‬
‫יצירתית‪ .‬הייתה זאת עבודה בשבועון שנקרא "קרוג"‪" ,‬מעגל" בעברית‪.‬‬
‫עבודתי בשבועון "קרוג" הייתה סוד גדול‪ ,‬כי היא הייתה כרוכה בסכנה‬
 ‫‪ | 340‬רבקה רבינוביץ‬

‫פיטורין מהעיתון "נאשה סטראנה"‪ .‬הימלפרב הזהיר אותנו במפורש שאסור‬

‫לנו לשתף פעולה עם כתבי עת מתחרים‪ ,‬והפרה של איסור זה תגרום מיד‬
‫לפיטורין‪ .‬בכל זאת לקחתי את הסיכון‪ ,‬ולשם הקונספירציה כתבתי תחת שם‬
‫של גבר‪ .‬שמי ב"קרוג" היה ישראל קריידמן‪.‬‬
‫עבודתי ב"קרוג" הסתכמה במעט תרגומים ובעיקר במאמרים עצמאיים‪ .‬היה‬
‫לי חופש פעולה מוחלט בבחירת נושאי הכתיבה‪" .‬קרוג" היה פופולרי מאוד כי‬
‫היה פטור מהעיסוק בחדשות והכיל חומר פיקנטי‪ ,‬רכילויות והומור‪ .‬את החלק‬
‫הפוליטי ייצגו העורך‪ ,‬שכתב מאמר שבועי‪ ,‬וישראל קריידמן‪ ,‬שכתב מאמרי‬
‫אקטואליה ופרשנות‪.‬‬
‫העורך גאורג מורדל היה איש ימין מובהק‪ ,‬מה שלא הפריע לו להעריך את‬
‫העבודה שלי‪ .‬לדבריו‪ ,‬הוא דווקא היה מעוניין להציג ב"קרוג" דעות שונות‪.‬‬
‫אחרי זמן קצר‪ ,‬כאשר רכשתי די ביטחון עצמי וחוצפה‪ ,‬התחלתי במאמריי‬
‫להתווכח אתו‪ .‬התפתח בינינו מין "פינג‪-‬פונג דעות"‪ :‬הוא הביע את השקפתו‪,‬‬
‫וקריידמן השתדל להפריך אותה‪ .‬הקוראים אהבו מאוד לעקוב אחרי הוויכוח‬
‫שלנו‪ ,‬על העקיצות ההדדיות שאפיינו אותו‪ .‬אישיותו של ישראל קריידמן‪,‬‬
‫שאיש לא הכיר‪ ,‬עוררה סקרנות רבה‪.‬‬
‫אני השתדלתי לא להראות את פרצופי במערכת — מטעמים מובנים‪ .‬היו לי‬
‫"שליחים"‪ ,‬שהביאו לשם את החומר הכתוב פעם בשבוע‪ .‬אך המערכת נהגה‬
‫לעתים קרובות לקיים מפגשים עם הקוראים במקומות שונים – ואז השאלה‬
‫הראשונה שנשמעה מהקהל הייתה‪" :‬איפה קריידמן?" כולם היו להוטים‬
‫לראות את הכתב המסתורי‪ ,‬אך לאכזבתם הרבה הם קיבלו תמיד את אותה‬
‫התשובה‪" :‬קריידמן במילואים"‪.‬‬
‫כך הפכתי לדמות פיקטיבית‪ .‬כמה מידידיי הקרובים ידעו מי מסתתר אחרי‬
‫השם קריידמן‪ .‬ואם הימלפרב היה מתאמץ קצת‪ ,‬גם הוא יכול היה לגלות — לא‬
‫נדרשו נתוניו של ג'יימס בונד בשביל זה‪ .‬עצם הסודיות וסגנון הכתיבה יכלו‬
‫בקלות להסגיר אותי‪ .‬אך עובדה היא שהוא לא ניסה – אולי ידע‪ ,‬אבל לא‬
‫רצה לאבד אותי‪ ,‬כי הייתי די מפורסמת בין הקוראים‪ .‬עבדתי בעיתון ובמקביל‬
‫ב"קרוג" תקופה ארוכה‪ ,‬עד לסגירת השבועון עקב איזושהי שערורייה שפרצה‬
‫שם בין העורך לבין הבעלים‪.‬‬
‫ברצוני לומר כמה מילות הוקרה בזכות סובלנותו של העורך גאורג מורדל‪.‬‬
‫לפעמים הייתי תוקפת אותו בכתבותיי בארסיות רבה‪ ,‬אך הוא תמיד קיבל זאת‬
‫ברוח טובה‪ .‬איש סובלני פחות היה זורק אותי מכל המדרגות‪.‬‬
‫את הוויכוח החריף עם מורדל ניהלתי לא רק מטעמי פרנסה ורצון להוסיף‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪341‬‬

‫פיקנטיות לכתיבתי‪ ,‬אלא בעיקר מטעמים אידיאולוגיים‪ .‬באותה תקופה‬

‫מחנה השמאל היה עדיין גדול וחזק ולחם בכל כוחותיו בימין במטרה להחזיר‬
‫לידיו את השלטון‪ .‬יחסי הכוחות היו כמעט שקולים‪ ,‬וכל צד נאבק על קולות‬
‫הבוחרים‪ .‬השתדלתי מאוד לשכנע בצדקת דרכנו — גם בעיתון וגם ב"קרוג"‪.‬‬
‫לכאורה הנסיבות בזירה הפוליטית היו לטובת מחנה השמאל‪ ,‬כי הציבור היה‬
‫מודאג מהמצב ששרר בכלכלה‪ .‬יצירת שוק חופשי גרמה אמנם לייעול המשק‬
‫ולשיפור השירותים לאזרח‪ ,‬אך היו גם השלכות שליליות‪ :‬הסרת הפיקוח על‬
‫מחירים הביאה לאינפלציה גדלה מיום ליום‪ .‬ממשלות של תנועת העבודה‬
‫הגבילו מאוד את יבוא סחורות על מנת להגן על התעשייה הישראלית‪ ,‬ואילו‬
‫ממשלות הימין הסירו את ההגנה‪ ,‬והשוק התמלא בסחורות מכל העולם‪ .‬הכול‬
‫רצו לקנות את הדברים שקודם לא היו בנמצא‪ ,‬ובמקביל לביקוש הגדול החלה‬
‫עלייה המואצת של המחירים‪ .‬הכול התייקר — גם מוצרי מזון‪ ,‬שמחיריהם‬
‫היו קודם תחת פיקוח הממשלה ובחלקם מסובסדים‪ .‬הסובסידיות בוטלו‪.‬‬
‫ההתייקרות הולידה תופעה חדשה — אגירת מזון‪ .‬גם סחורות אחרות אנשים‬
‫מיהרו לקנות — כי מחר הכול יהיה יקר יותר‪ .‬הביקוש המטורף לסחורות האיץ‬
‫את האמרת המחירים — נוצר מעגל קסמים שאיש לא ידע איך להיחלץ ממנו‪.‬‬
‫איש לא יכול היה לתכנן את תקציבו‪ ,‬היו אפילו הבדלים בין "מחירי בוקר"‬
‫ו"מחירי ערב"‪ .‬אמנם הייתה תוספת יוקר שהגדילה את המשכורות‪ ,‬אך היא‬
‫תמיד פיגרה אחרי ההתייקרויות שכבר היו ותרמה להאצת האינפלציה‪ :‬אחרי‬
‫כל פעם שהתוספת שולמה באה קפיצת המחירים שמיד "אכלה" את העלאת‬
‫השכר‪.‬‬
‫גורם אחד חשוב באינפלציה פעל דווקא לטובתי‪ :‬לקניית הדירה שקיבלתי‬
‫כעולה חדשה לקחתי משכנתה שלא הייתה צמודה למדד‪ .‬הודות לאינפלציה‬
‫הסכום שהייתי חייבת ל"עמידר" הפך ממש אפסי‪ .‬החברה הציעה לי לפרוע‬
‫את יתרת המשכנתא‪ ,‬כי "הניירת וההתחשבנות עולות יותר מהתשלומים‬
‫החודשיים"‪ .‬שמחתי לעשות זאת ופרעתי את היתרה שהייתה קטנה‬
‫ממשכורתי החודשית‪.‬‬
 ‫‪ | 342‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪49‬‬
‫הנסיעה לארצות הברית‬
‫לי אישית קרה משהו מעניין ואף משמח באותם הימים‪ .‬נסעתי לטיול בארצות‬
‫הברית‪.‬‬
‫אגודת העיתונאים זיכתה את החברה שלנו מדי פעם בכרטיסי טיסה חינם‬
‫לחוץ לארץ‪ .‬זה היה קשור בדרך כלל בכיסוי ענייני תיירות‪ .‬מאחר שאצלנו לא‬
‫היו כתבים מיוחדים לענייני תיירות‪ ,‬כל אחד יכול היה לזכות בכרטיס — הדבר‬
‫היה תלוי רק בבחירתו של הבוס‪ ,‬שבתאי הימלפרב‪.‬‬
‫כמה מעמיתיי כבר נסעו לאירופה‪ .‬לא ציפיתי שגם תורי יגיע‪ ,‬כי תמיד‬
‫הייתי חברה בוועד העיתונאים והתעמתי עם הימלפרב בנושאים של תנאי‬
‫עבודה‪ .‬הייתי משוכנעת שהוא לא סובל אותי‪ .‬מה גדולה הייתה הפתעתי‪,‬‬
‫כשהפור הגדול ביותר נפל בחלקי — כרטיס טיסה לארצות הברית ושלושה‬
‫ימי אירוח בשיקאגו על חשבון חברת התעופה הלאומית "אל‪-‬על"! אחרי‬
‫שלושת הימים האלה‪ ,‬כל אחד רשאי לטייל ברחבי ארצות הברית כאוות‬
‫נפשו‪ ,‬ועל חשבונו‪ ,‬כמובן‪ ,‬ולבחור את תאריך שובו לארץ כרצונו‪ .‬אך בכל‬
‫זאת אנחנו כולנו אנשים עובדים‪ ,‬לכן ביקשו שלא נתעכב שם יותר מחודש‪.‬‬
‫כל הנדיבות הזאת של "אל‪-‬על" הייתה קשורה לאירוע תחבורתי מרשים –‬
‫פתיחת קו חדש ישיר לשיקגו‪ .‬לטיסה הראשונה בקו החדש הוזמנה קבוצת‬
‫עיתונאים‪ .‬מהחברה שלנו זכו במתנה הנדיבה הזאת עיתונאית מהעיתון‬
‫הרומני ואנוכי‪.‬‬
‫האמת היא כי פחדתי מהנסיעה הזאת‪ .‬השליטה שלי באנגלית מוגבלת ביותר;‬
‫המעט שידעתי בא מלמידה עצמית בעזרת סדרת ספרונים וקלטות טייפ‪ .‬אף‬
‫שאני די מוכשרת ללימוד שפות וכבר שלטתי ברוסית‪ ,‬בעברית‪ ,‬ביידיש‪,‬‬
‫בלטבית‪ ,‬נוסף על גרמנית כשפת אם‪ ,‬לא התיידדתי עם השפה האנגלית‪.‬‬
‫משהו בתוכי התנגד לה‪ .‬גם היום אינני יכולה לומר שאני דוברת אנגלית‪.‬‬
‫מה אעשה שם לבד‪ ,‬במדינה הענקית שתושביה לרוב לא מכירים שום שפה‬
‫חוץ מאנגלית? את שלושה הימים הראשונים בשיקאגו נבלה כקבוצה‪ ,‬אחר‪-‬כך‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪343‬‬

‫אשאר לבד‪ .‬הייתי מעדיפה לא לנסוע‪ ,‬אך הבנתי שדחיית מתנה כזאת תעמיד‬
‫אותי במצב מגוחך‪.‬‬
‫השטות שעשיתי בתחילת דרכי בעיתון — אי‪-‬הצטרפות לקרן ההשתלמות‬
‫עקב הרצון לחסוך כמה גרושים — הייתה עכשיו בעוכריי‪ .‬יתר המשתתפים‬
‫בקבוצה הוציאו כסף מקרן ההשתלמות — רק לי לא היה‪ .‬אז גם הסבירו לי‬
‫באיזו טיפשות נהגתי — הרי שני שלישים מכספי הקרן הם סכומים שהמעביד‬
‫משלם‪ ,‬ואני לא ניצלתי את ההטבה הזאת‪ .‬כשחזרתי מארצות הברית נרשמתי‬
‫לקרן – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא‪...‬‬
‫שטות נוספת עשיתי לפני הנסיעה‪ .‬יעצו לי לעשות תכנית שתכלול את‬
‫המקומות שהתכוונתי לנסוע אליהם אחרי השהות בשיקגו וכמה ימים אשהה‬
‫בכל אחד מהמקומות — ולפנות לחברת תיירות ולהזמין באמצעותה מקומות‬
‫בבתי מלון וכרטיסים לטיסות פנימיות‪ .‬תכנית אמנם עשיתי‪ ,‬אך לחברת‬
‫תיירות לא פניתי‪ .‬רציתי להיות חכמה מכולם ולחסוך בדמי תיווך‪ .‬לא ייתכן‪,‬‬
‫כך חשבתי‪ ,‬שאגיע למשל לוושינגטון ולא אמצא חדר במלון בלי הזמנה‬
‫מוקדמת‪ .‬היה לי גם קשה להחליט מראש כמה ימים ארצה לבלות בעיר הזאת‬
‫וביעדים אחרים‪.‬‬
‫התכנית שלי הייתה לטוס משיקאגו לוושינגטון‪ ,‬משם לבולטימור‪ ,‬שם יש לי‬
‫קרובי משפחה‪ .‬רציתי גם לבקר את דוד יעקב‪ ,‬האח של אמי‪ ,‬בעיר צ'רלסטון‬
‫שבמדינת אינדיאנה‪ ,‬אך לא הייתי בטוחה שיסכים לפגוש אותי‪ .‬ואחרי‬
‫בולטימור – לניו‪-‬יורק‪ ,‬שם אבלה כמה ימים ואטוס הביתה‪.‬‬
‫לוויתי מאימא אלף דולרים‪ .‬יצאנו לדרך — לארץ האפשרויות הבלתי‪-‬‬
‫מוגבלות‪.‬‬
‫הטיסה הארוכה ואחריה הבדיקה במשטרת הגבולות נמשכו זמן רב והיו‬
‫מייגעות‪ .‬בשיקאגו טיילנו כקבוצה; השתדלתי לא לאבד את חברינו — ובכל‬
‫זאת פעם התעכבתי ליד איזה חלון ראווה והקבוצה כבר עזבה את המקום‪.‬‬
‫הסתכלתי מסביב בפניקה‪ .‬למזלי היה בקבוצתנו גבר אחד גבוה בהרבה‬
‫מכולם — מנחה הטלוויזיה המפורסם יעקב אחימאיר – וזיהיתי את ראשו‬
‫מתנשא מעל ההמון שברחוב‪ .‬לא פעם הוא שימש עבורי "מגדלור"‪ :‬רצתי‬
‫לכיוונו והצטרפתי לקבוצה‪.‬‬
‫ביקרנו במערכת עיתון מקומי וראינו בהשתאות את העבודה לפי הטכנולוגיה‬
‫החדשה המבוססת על מחשבים וצילום‪ .‬באותה תקופה השיטה החדשה‬
‫עשתה בארץ את צעדיה הראשונים‪ .‬בסיורים הראו לנו את הבניין הגבוה‬
‫ביותר בארצות הברית‪ ,‬ואף עלינו לקומה העליונה‪ ,‬שממנה יש תצפית על כל‬
 ‫‪ | 344‬רבקה רבינוביץ‬

‫העיר‪ .‬גם ראינו עוד כמה דברים שהם "הכי‪-‬הכי"‪ .‬הבנתי שזאת היא השאיפה‬
‫העיקרית של אמריקה — להיות תמיד "הכי‪-‬הכי"‪ .‬הכי גבוה‪ ,‬הכי גדול‪ ,‬הכי‬
‫חזק‪.‬‬
‫לא אהבתי כל כך את השאיפה הזאת‪ ,‬כי יש בה לדעתי משהו לא אנושי‪ ,‬המגמד‬
‫את האדם‪ .‬אולי גישתי לא צודקת‪ :‬הרי כל הענקים הבנויים והמהונדסים הם‬
‫פרי עבודתו של האדם‪ .‬האדם העובד האמריקני ראוי בהחלט לכל הכבוד על‬
‫השקדנות‪ ,‬על היעילות‪ ,‬על היצירתיות ועל המעוף שאת תוצאותיהם רואים‬
‫על כל צעד ושעל‪.‬‬
‫נגמרו שלושה ימי הפינוק בשיקגו‪ .‬קניתי כרטיס וטסתי לוושינגטון‪ .‬שם‬
‫באמת הרגשתי אבודה‪ .‬ירדתי מהמטוס ולא ידעתי לאן לפנות‪ .‬עמדתי שעה‬
‫ארוכה ליד בית הנתיבות‪ ,‬ועל פניי עברו עשרות אוטובוסים שהסיעו את‬
‫התיירים למלונות‪ .‬כל אוטובוס ורשימת המלונות שאליהם הוא מגיע‪.‬‬
‫הנוסעים התפזרו במהירות‪ ,‬ואני עמדתי בודדה במקומי‪ .‬אחד מעובדי נמל‬
‫התעופה שם לב אליי‪ ,‬ניגש ושאל אם אני מחכה למישהו‪ .‬למזלי‪ ,‬הוא היה‬
‫מהגר מאירופה והבין גרמנית‪ .‬סיפרתי לו שזאת הפעם הראשונה שלי בארצות‬
‫הברית‪ ,‬לא הזמנתי מראש מקום במלון ועכשיו איני יודעת מה לעשות‪ .‬הייתי‬
‫רוצה להגיע למלון לא יקר‪ .‬הוא הרגיע אותי והבטיח לעזור‪ .‬כשהגיע אוטובוס‬
‫להסעת תיירים‪ ,‬הוא ניגש לדבר עם הנהג והם סיכמו על מלון שלדעתם יתאים‬
‫לי‪ .‬אחרי דין ודברים הוא סימן לי לעלות לאוטובוס‪ .‬הוא ביקש מהנהג לשים‬
‫לב אליי ולומר לי מתי לרדת‪ .‬הנהג אמר "או‪-‬קיי" וחייך‪ .‬תהיתי על היחס‬
‫המיוחד שלהם אליי‪.‬‬
‫הנהג הציע לי לרדת ליד בניין גדול ואפור‪ ,‬שהתגלה כבית מלון ברמה בינונית‪.‬‬
‫נדמה לי ששמו היה "הריסון"‪ ,‬אך אינני בטוחה‪ .‬הדבר הראשון שנשאלתי‬
‫בקבלה – האם יש לי הזמנה‪ .‬תשובתי שאין לי‪ ,‬הפתיעה אותם‪ .‬אמרו שאין‬
‫להם חדרים פנויים‪ .‬היה שם פקיד אחד יליד סלובקיה‪ ,‬שהבין רוסית‪ .‬אמרתי‬
‫לו שאין לי לאן ללכת ואני מבקשת שירשו לי לשבת בלובי ולחכות עד שיתפנה‬
‫איזה חדר‪.‬‬
‫הם אמרו שסיכויי לזכות בחדר קלושים‪ ,‬כי לכל חדר שיתפנה יש הזמנה‬
‫מראש‪ .‬הם מאוד ריחמו עליי והתייעצו ביניהם מה לעשות‪ .‬אחרי שעה‬
‫קלה פתאום צץ חדר פנוי‪ .‬הוא נועד לזוג‪ ,‬ואם אני רוצה אותו עליי לשלם‬
‫את המחיר המלא — חמישים דולר ללילה‪ .‬הסכמתי מיד ושכרתי את החדר‬
‫לשלושה לילות‪ ,‬עם אופציה להארכה‪.‬‬
‫למחרת הודיעו לי שהגיע זוג תיירים מישראל‪ ,‬וכדאי לי להתחבר אליהם‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪345‬‬

‫לסיורים בעיר‪ .‬הישראלים היו נחמדים והביעו נכונות לצרף אותי לחבורה‬
‫שלהם שכללה עוד זוג ישראלים‪ ,‬חברים שלהם‪ .‬מאז טיילנו יחד ואכלנו יחד‪,‬‬
‫והרגשתי קצת פחות אבודה‪.‬‬
‫וושינגטון מצאה חן בעיניי‪ :‬שדרותיה הרחבות והבניינים בסגנון ניאו‪-‬‬
‫קלאסי הזכירו לי את סנט‪-‬פטרסבורג‪ ,‬עיר שאהבתי‪ .‬ביקרנו בבניין הקונגרס‪,‬‬
‫בפנטגון — התפלאתי מחופשיות הכניסה למוסדות המרכזיים של השלטון‪.‬‬
‫הידידים החדשים עזרו לי למצוא את מספר הטלפון של בן‪-‬דודי בבולטימור‪.‬‬
‫התקשרתי‪ .‬הכרתי אותו‪ ,‬הוא ביקר בארץ בשנה הראשונה של עלייתנו‪ .‬היו לי‬
‫הרבה קרובים בבולטימור‪ ,‬כולם מצד אימא‪ :‬צאצאים של אחיותיה ושל האח‬
‫שהיגרו לארצות הברית בצעירותם‪ .‬מהדור שלה איש כבר לא היה בין החיים‪.‬‬
‫בן דודי‪ ,‬שנקרא בן סמול (סמול זאת הגרסה האמריקנית של שם המשפחה‬
‫המקורי שמידט)‪ ,‬הופתע לשמוע שאני נמצאת בארצות הברית‪ .‬לדבריו‪ ,‬מובן‬
‫מאליו שאוכל להתארח אצלו או אצל אחיו שביתו גדול יותר‪ .‬הם יתייעצו‬
‫וימצאו את הפתרון הטוב ביותר בשבילי‪.‬‬
‫הוא שאל איך אני עומדת להגיע‪ .‬התכוונתי לנסוע באוטובוס‪ :‬נאמר לי שזאת‬
‫הדרך הכי נוחה והמרחק לא גדול‪ ,‬נסיעה של כארבע שעות‪.‬‬
‫— מה‪ ,‬תיסעי באוטובוס? הצטעק בן בטון מזועזע‪ ,‬כאילו מדובר בספינת‬
‫חלל‪.‬‬
‫— כן‪ ,‬למה לא? מה מיוחד בזה? שאלתי‪.‬‬
‫— לא ייתכן‪ ,‬אמר בן נחרצות‪ .‬את לא תיסעי באוטובוס!‬
‫— אבל למה? אני רגילה לאוטובוסים!‬
‫— את יודעת מי נוסע באוטובוסים?‬
‫— אנשים‪ ,‬אני משערת‪.‬‬
‫— רק שיכורים ומסוממים נוסעים באוטובוסים! אמר בן בנימה של סלידה‪.‬‬
‫את לא תיסעי באוטובוס‪ .‬אני אבוא במכונית שלי לאסוף אותך‪.‬‬
‫— למה לך לטרוח? מה יכול לקרות לי באוטובוס?‬
‫— את לא מבינה כלום באורחות החיים באמריקה! הייתי מתבייש לספר‬
‫לחבריי שבת‪-‬דודתי הגיעה באוטובוס‪ .‬מנוי וגמור עמי — אני בא לאסוף אותך!‬
‫וכך היה‪ .‬התרשמתי מהנופים היפים שנתגלו לפניי תוך כדי הנסיעה‪ .‬הנופים‬
‫והעיירות הציוריות שחצינו מצאו חן בעיניי הרבה יותר מהערים הענקיות‪.‬‬
‫הפרבר בבולטימור שבו התגורר בן עם אשתו הארייט‪ ,‬דמה לעיירה קטנה‪:‬‬
‫בתים בני קומה אחת או שתיים‪ ,‬מוקפים בגינות מטופחות‪ ,‬רובם בנויים בסגנון‬
‫קולוניאלי‪ .‬ברחובות לא היו מדרכות; בן הסביר שלא מקובל שם לטייל ברגל‪,‬‬
 ‫‪ | 346‬רבקה רבינוביץ‬

‫כל אחד יוצא מחצרו במכונית שלו ונוסע‪ .‬לכל משפחה יש כמה מכוניות‪ .‬ללכת‬
‫ברגל זה דבר מסוכן‪.‬‬
‫תהיתי על מוזרויות אורח החיים האמריקני‪ .‬הבתים לא מוגנים כלל‪ :‬אין‬
‫סורגים על החלונות‪ ,‬אפילו בקומות קרקע‪ ,‬דלתות הכניסה לבתים במקרים‬
‫רבים עשויות מזכוכית ופתוחות לרווחה‪ .‬וזה לא נחשב מסוכן! אצלנו פורצים‬
‫היו קופצים על המציאה‪ .‬בעוד לטייל ברחוב זה מסוכן!‬
‫בן נחשב לעני מבין הקרובים‪ .‬ביתו היה חד‪-‬קומתי‪ ,‬ולא היה בו חדר שינה‬
‫פנוי‪ .‬לכן אמר שאני אלון אצל אחיו‪ ,‬שיש לו בית גדול עם חדרים פנויים כי‬
‫ילדיו גדלו ועזבו את הבית‪ .‬אני התעקשתי להישאר אצלו כי את אחיו לא‬
‫הכרתי ואתו הרגשתי בנוח‪ .‬אמרתי שאני יכולה לישון בחדר העבודה שלו‪,‬‬
‫אפילו על הרצפה‪ .‬הוא אמר שיש לו במרתף מזרן ומיטה מתקפלת‪ .‬מצוין‪,‬מה‬
‫עוד צריך בן‪-‬אדם?‬
‫— אתם האמריקנים לא יודעים בכלל מה זאת צפיפות‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫בן לא עבד‪ .‬הוא פוטר מעבודתו לפני כמה שנים‪ .‬אשתו עבדה במשרה‬
‫חלקית‪ .‬הם חיו‪ ,‬יחסית למקובל באמריקה‪ ,‬בצמצום רב‪ .‬היו להם שתי‬
‫מכוניות — "חיפושיות"‪ ,‬שידעו כבר ימים טובים יותר‪ .‬היו אלה "החיפושיות"‬
‫היחידות שראיתי בארצות הברית‪.‬‬
‫בן היה מוכר בכל העיר כמי שחובב בעלי חיים ומגן עליהם‪ .‬על כל כלב עזוב‬
‫שראה ברחוב היה מודיע מיד לאגודה רלוונטית‪ .‬הוא היה גם מקשר בין אנשים‬
‫שמעוניינים לסרס או לעקר את חיות המחמד שלהם לבין וטרינרים העוסקים‬
‫בכך‪ .‬אנשים היו מתקשרים ביום ובלילה‪ .‬על המכוניות — שלו ושל אשתו —‬
‫היו מותקנים כרוזים בזו הלשון‪" :‬בעלי החיים הם ידידינו‪ .‬אהבו אותם ואל‬
‫תאכלו אותם!" אנשים היו מקבלים את פניו בחיוך‪ .‬מובן מאליו שהוא ואשתו‬
‫היו צמחונים‪.‬‬
‫בבולטימור בעיקר נחתי‪ .‬טוב היה לעשות אתנחתא‪ ,‬אחרי שנים של עבודה‬
‫מאומצת בשני מקומות נוסף על עבודות הבית‪ .‬בן הכיר חנות ספרים שבה ניתן‬
‫היה להשאיל ספרים בגרמנית‪ .‬פעם הוא לקח אותי לסיור במרכז העיר‪ .‬נכנסנו‬
‫לכמה משרדים שהוא היה קשור להם‪ .‬בכל מקום הציג אותי בגאווה‪" :‬בת‪-‬‬
‫דודה שלי‪ ,‬עיתונאית מישראל!"‬
‫אחיין אחד ערך לכבודי מסיבת גן; הכיבוד היה יין וגבינות מכל מיני סוגים‪.‬‬
‫זאת הייתה הזדמנות לכל ה"חמולה" להכיר אותי‪ .‬לא הייתה לי כל בעיית‬
‫תקשורת עם הקרובים‪ :‬כולם ידעו יידיש‪ ,‬אפילו הארייט‪ ,‬שאינה יהודייה‪.‬‬
‫פעם אחיו ואשתו הזמינו את בן‪ ,‬את הארייט ואותי לארוחת צהריים‪ .‬זאת‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪347‬‬

‫הייתה הארוחה הנורמלית היחידה שאכלתי בבולטימור‪ :‬הרי בן ואשתו אכלו‬

‫רק ירקות טריים עם מטבלים שונים‪ .‬לי היה מותר לעשות לעצמי חביתות (הם‬
‫לא נגעו בהן) ולאכול לחם מרוח בגבינת שמנת‪.‬‬
‫הסתבר שאני הייתי זאת ש"עשתה שלום" בין בן לאחיו‪ :‬לפני בואי הם לא‬
‫נפגשו ואף לא דיברו זה עם זה כמה שנים‪ ,‬בגלל איזושהי סיבה שטותית‪.‬‬
‫ניתוקים בתוך משפחות הם דבר שכיח באמריקה; בסך הכול אנשים שם די‬
‫בודדים‪ ,‬מסוגרים בתוך בתיהם‪ .‬תרבות מפגשי המשפחות המורחבות אינה‬
‫קיימת שם‪ .‬אולי במרכזי הערים המצב הוא אחר‪.‬‬
‫החלטתי להתקשר לדוד יעקב — אותו אח תימהוני של אימא שעזר לנו בשנות‬
‫המלחמה וללא סיבה מובנת עזב את בולטימור‪ ,‬ניתק כל קשר עם המשפחה‬
‫והשתקע בעיר צ'רלסטון הרחוקה‪ .‬אותו דוד שסירב להיפגש עם אימא ועם‬
‫אבא‪ ,‬כשהם ביקרו בארצות הברית‪.‬‬
‫הדוד יעקב‪ ,‬אחרי שעזב את העיר והתנתק מהמשפחה‪ ,‬הפך לדמות אפופת‬
‫מסתורין‪ ,‬עד כדי כך שעצם כוונתי להתקשר אליו עוררה התרגשות מהולה‬
‫בפחד אצל בן ואשתו‪ .‬הדבר היה מוזר במיוחד עקב העובדה‪ ,‬שיעקב ובן היו‬
‫בני אותו גיל והיו במשך שנים חברים טובים‪ .‬בן היה היחיד שהתכתב עם יעקב‬
‫זמן מה אחרי שזה השתקע בצ'רלסטון‪ ,‬אך ההתכתבות נפסקה‪ ,‬כי יעקב חדל‬
‫לענות על מכתביו‪.‬‬
‫עכשיו בן והארייט עמדו מולי נרגשים‪ ,‬ובן אמר שאולי לא כדאי שאתקשר‪.‬‬
‫אמרתי להם שהדוד יעקב עזר לנו הרבה בשנות המלחמה‪ ,‬וללא עזרתו אולי‬
‫לא הייתי עומדת עכשיו כאן‪ .‬אני רואה בו אחד מאלה שהצילו את חיינו‪ .‬אני‬
‫גם זוכרת אותו‪ ,‬הוא הרי ביקר אצלנו פעמיים‪ ,‬בשנים ‪ 1938‬ו‪ .1939-‬הוא אמנם‬
‫לא תיקשר אתנו הילדים‪ ,‬אך התרשמנו שהוא היה גבר שהקרין קסם אישי רב‪,‬‬
‫האחייניות הגדולות היו מאוהבות בו‪.‬‬
‫— איך לא אתקשר? מה הוא כבר יכול לעשות לי בטלפון? להרביץ לי?‬
‫— כרצונך‪ ,‬אמר בן‪ ,‬אך היי מוכנה לכל תגובה‪ .‬הוא יכול לטרוק לך את הטלפון‪,‬‬
‫הוא יכול להעליב אותך‪ .‬אל תפתחי ציפיות ליחס לבבי מצדו‪.‬‬
‫— בסדר‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אעמוד בזה‪.‬‬
‫הוא נתן לי את המספר והתקשרתי‪.‬‬
‫— הלו! שמעתי את קול הבריטון העמוק שזכרתי מילדותי‪.‬‬
‫אמרתי לו ביידיש‪ ,‬שאני בתה של אחותו מארי ושאני נמצאת בסיור עיתונאי‬
‫בארצות הברית‪.‬‬
‫הוא לא ניתק את השיחה ואפילו גילה התעניינות‪ .‬הוא שאל באילו מקומות‬
 ‫‪ | 348‬רבקה רבינוביץ‬

‫ביקרתי ומה מטרתו של הסיור‪ .‬סיפרתי לו על הקו הישיר לשיקאגו‪ ,‬על‬

‫האירוח שם ועל ביקורי בוושינגטון‪ .‬אמרתי שעכשיו אני נמצאת בבולטימור‬
‫ומתארחת בביתו של בן‪ .‬החלק הרשמי של הסיור הסתיים ועכשיו אני חופשית‬
‫לטייל כרצוני‪.‬‬
‫הוא לא התעניין בשלום אחותו או במשפחתו של בן‪ ,‬אלא שאל איך‬
‫התרשמתי מארצות הברית ומה תכניותיי להמשך הטיול‪.‬‬
‫אזרתי עוז ואמרתי שהייתי שמחה לבקר אותו‪ ,‬ואחרי כן אבלה כמה ימים‬
‫בניו‪-‬יורק ואשוב הביתה‪ .‬הוא ענה מיד שלא אוכל לבקר אצלו‪ .‬הייתי מוכנה‬
‫לתשובה כזאת ולא שאלתי מדוע‪ .‬הוא הוסיף שישלח לי צ'ק של שלוש מאות‬
‫דולר‪ ,‬כדי שאבלה בנעימים בניו‪-‬יורק‪ .‬בזאת הסתיימה השיחה‪.‬‬
‫במשך השיחה עמדו בן ואשתו לידי חיוורים כסיד‪ .‬ראיתי ביטוי של כאב על‬
‫פניו של בן‪ :‬יעקב‪ ,‬חבר נעוריו‪ ,‬לא שאל עליו ולא הזכירו כלל‪.‬‬
‫— מבחינתך‪ ,‬טוב עשית שהתקשרת‪ ,‬אמר‪ .‬הנה‪ ,‬אפילו זכית במתנה‪ .‬זה נגמר‬
‫טוב יותר ממה שציפיתי‪.‬‬
‫שבועיים ביליתי בבולטימור‪ .‬היה משעמם‪ ,‬אך לאן יכולתי לנסוע? רציתי‬
‫לראות את מפלי הניאגרה והצעתי לבן שניסע יחד‪ ,‬אך הוא סירב‪ ,‬אמר שאינו‬
‫יכול להרשות לעצמו‪ .‬ולבד לא רציתי לנסוע‪.‬‬
‫לכרטיס טיסה לניו‪-‬יורק לא נזקקתי‪ :‬בן שוב התנדב להסיע אותו במכוניתו‪.‬‬
‫לא נזקקתי גם לבית מלון‪ :‬בטיסה מישראל הכרתי אישה יהודייה שהייתה‬
‫בדרך הביתה אחרי ביקור בארץ‪ ,‬התיידדנו והיא הזמינה אותי לשהות בביתה‬
‫בזמן שאהיה בניו‪-‬יורק‪ .‬קיבלתי את הזמנתה בשמחה‪ .‬בן התקשר אליה לפני‬
‫שיצאנו לדרך‪ ,‬והיא אישרה את ההזמנה ונתנה לו את הכתובת‪.‬‬
‫החלטתי שלא אגע בכסף שלוויתי מאימא ואשתדל להסתפק בכסף שקיבלתי‬
‫מהדוד‪ .‬בעצם לא היה לי על מה לבזבז כסף‪ ,‬הרי לא אלך לבד לתיאטרון‬
‫או לאופרה‪ .‬אחייניתה של המארחת‪ ,‬שהיה לה הרבה זמן פנוי‪ ,‬לקחה אותי‬
‫במכוניתה לכמה סיורים בעיר‪ :‬היינו בברוקלין‪ ,‬בברונקס ואף בהארלם‪ ,‬שנראה‬
‫די מפחיד‪ ,‬על שלדי הבתים הריקים והשרופים מבפנים ועל עוברי אורח‬
‫המעטים ברחובות‪ .‬הנהגת הנדיבה שלי הסבירה לי שתושבי הארלם‪ ,‬אפרו‪-‬‬
‫אמריקנים‪ ,‬שרוב רובם מתגוררים בדיור סוציאלי‪ ,‬נוהגים להצית את הבתים‬
‫כדי לקבל דירות חדשות‪ ,‬טובות יותר‪ ,‬במקום השרופות‪.‬‬
‫טיילתי לבד במרכז מנהטן וביקרתי במוזיאון המטרופוליטן‪ .‬הרגשתי בדידות‬
‫איומה‪ .‬להיות לבד בניו‪-‬יורק – הלא זה מרשם בדוק לבדידות בתוך ההמון‬
‫הסואן‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪349‬‬

‫לא אהבתי את ניו‪-‬יורק על בנייניה הענקיים‪ ,‬על השורות האין‪-‬סופיות של‬

‫חלונות‪ ,‬שנראו לי כולם אותו הדבר‪ .‬שמעתי וקראתי הרבה תגובות נלהבות על‬
‫ניו‪-‬יורק; אני לא הצלחתי להבין את קסמה של העיר הזאת‪ .‬מילא הפרברים‪,‬‬
‫שנראו לי נחמדים יותר‪ .‬יש משהו לא אנושי במנהטן‪ :‬בין השורות של גורדי‬
‫השחקים‪ ,‬בן‪-‬אדם מרגיש כמו זבוב‪.‬‬
‫הדבר שבחנתי בו לטובה במנהטן היה מספור הרחובות‪ :‬תמיד יודעים היכן‬
‫נמצאים ולאיזה כיוון צריך ללכת‪ .‬אין סכנה ללכת לאיבוד‪.‬‬
‫אישרתי את תאריך שובי הביתה‪ .‬הרגשתי הקלה עצומה כשהמטוס המריא‪.‬‬
‫היי שלום‪ ,‬אמריקה! היה מעניין‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬אך לא התאהבתי במדינה זאת‬
‫הנחשבת למנהיגת העולם‪ .‬אני מעדיפה את ארצנו הקטנטונת‪.‬‬
 ‫‪ | 350‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪50‬‬
‫של"ג לבנון‬
‫ביוני ‪ 1982‬קרה הדבר שממנו חששתי יותר מכול אחרי "המהפך" של מאי‬
‫‪ :1977‬ממשלת בגין השנייה הובילה את ישראל למלחמה יזומה — מלחמת‬
‫שידועה היום בשם "מלחמת לבנון הראשונה"‪ .‬בגין‪ ,‬בסגנונו הרטורי‪ ,‬העניק‬
‫לה את השם "שלום הגליל"‪ ,‬או בראשי תיבות של"ג‪ .‬היה משהו קוריוזי‬
‫בכינויה של מלחמה בשם "שלום"‪ .‬היום השם הזה נשכח‪.‬‬
‫גם ההסבר שניתן לעם על מטרות המלחמה היה מוזר‪ .‬היו בעצם שתי תכניות;‬
‫הראשונה‪ ,‬שהייתה ידועה בשם "אורנים קטנה"‪ ,‬הייתה טקטית וצנועה —‬
‫להיכנס לשטח לבנון עד לעומק ארבעים קילומטרים‪ ,‬מה שהיה מוציא את‬
‫יישובי הגליל מטווח הקטיושות‪ .‬אך לצד "אורנים קטנה" הייתה קיימת גם‬
‫"אורנים גדולה"‪ ,‬שעליה דיברו פחות‪ .‬הייתה זאת תכנית אסטרטגית‪ ,‬הרבה‬
‫יותר אמביציוזית‪ ,‬שהיו לה מטרות פוליטיות מרחוקות לכת‪.‬‬
‫היו בזמנו‪ ,‬במהלך המלחמה ואחריה‪ ,‬הרבה ויכוחים בתקשורת סביב שתי‬
‫תכניות אלה‪ .‬פרשנים רבים טענו שהממשלה אישרה רק את "אורנים הקטנה"‪,‬‬
‫ואילו אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן ניגשו על דעת עצמם וללא אישור‬
‫ליישום התכנית "אורנים הגדולה"‪ ,‬ובכך העמידו את הממשלה בפני עובדות‬
‫מוגמרות‪ .‬אחרים טענו שהכול היה מתוכנן מראש‪ :‬אחרי השגת היעדים‬
‫הטקטיים יש לעבור לתכנית האסטרטגית‪.‬‬
‫מטרתה של התכנית "אורנים גדולה" שנתגלתה לעיניי הציבור בהדרגה‬
‫במהלך הפעולות הצבאיות והפוליטיות‪ ,‬הייתה הפיכתה של לבנון למדינת‬
‫החסות של ישראל‪ .‬לשם כך כרתה ישראל ברית עם הנוצרים המרונים‪ ,‬שניהלו‬
‫מאבק עז על מעמדם כעדה הדומיננטית בלבנון נגד הכוח הגובר והולך של‬
‫המוסלמים‪ .‬אילו התכנית השאפתנית הייתה מיושמת בהצלחה‪ ,‬הדבר היה‬
‫מחזק מאוד את מעמדה של ישראל באזור‪.‬‬
‫בניית "הידידות האמיצה" עם הנוצרים המרונים – שהיה גם להם מין "צבא‬
‫פרטי" משלהם שנקרא "הפלנגות"‪ ,‬כפי שלכל עדה בלבנון של אז היה צבא‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪351‬‬

‫משלה — החלה זמן רב לפני פרוץ המלחמה‪ ,‬ובגין אישית השתתף בפגישות‬
‫חשאיות עם מנהיגיהם ועם מפקדי הפלנגות‪ .‬אז איך אפשר לטעון שהוא לא‬
‫ידע על הכוונה להפעיל את התכנית הגדולה? ליישום התכנית הקטנה הטקטית‬
‫צה"ל לא נזקק לבעלי ברית לבנוניים‪ ,‬שהיו מאוד לא אמינים‪ ,‬וזאת בלשון‬
‫המעטה‪.‬‬
‫אינני מנסה לטעון בדבריי על "מלחמת בררה"‪ ,‬שלישראל לא היו סיבות‬
‫לפתוח במלחמה‪ .‬היו כמה סיבות כבדות משקל‪ .‬הסיבה העיקרית הייתה‬
‫נוכחות מסיבית של אנשי אש"ף בלבנון‪ ,‬כולל המפקדה ובראשה יאסר ערפאת‪.‬‬
‫אין‪-‬ספור פעולות טרור יצאו מלבנון‪ ,‬אין‪-‬ספור פעמים הופגזו יישובי הגליל‪.‬‬
‫המצב הגיע לידי כך שתושבי קריית‪-‬שמונה החלו לעזוב את העיר בהמוניהם‪.‬‬
‫מבצעים מוגבלים קודמים לא השיגו את מטרתם וגרמו רק להפוגות קצרות‬
‫במתקפות‪.‬‬
‫תחילת המלחמה גרמה להתרוממות רגשות פטריוטיים בקרב העם ועקב כך‬
‫להתחזקות הממשלה‪ ,‬שהייתה במצב די קשה עקב השתוללות האינפלציה‪ .‬מי‬
‫יעז להטיל ביקורת‪ ,‬כאשר בנינו נמצאים בשדה הקרב?‬
‫בימים הראשונים הכול נראה ורוד‪ .‬הרושם בעם היה שאין זאת מלחמה אלא‬
‫מצעד ניצחון‪ :‬צה"ל התקדם מהר מאוד וכמעט שלא נתקל בהתנגדות‪ .‬היה‬
‫אמנם קרב רציני על כיבוש המבצר בופור‪ ,‬שם היו לנו נפגעים‪ .‬אחרי הקרב‬
‫ביקר בגין אישית בבופור ובירך את הצבא המנצח‪ .‬שר הביטחון והרמטכ"ל‬
‫הסתירו ממנו שהיו אבדות בנפש‪ ,‬והוא בנאומו הפתטי דיבר על "ניצחון ללא‬
‫נפגעים"‪ ,‬מה שהרגיז נורא את המשפחות השכולות‪.‬‬
‫הייתה היתקלות קטנה עם הסורים‪ ,‬שהחליטו לא להיכנס למלחמה‬
‫והתקפלו‪ .‬התכנית "אורנים קטנה" נשכחה‪ ,‬צה"ל המשיך להתקדם לפי‬
‫התכנית האסטרטגית הגדולה‪ .‬בתוך זמן קצר הוא מצא את עצמו במבואות‬
‫ביירות‪.‬‬
‫היה לי קשה לכתוב באותם ימים‪ .‬לבי ניבא לי רעות‪ ,‬בניגוד לאווירה‬
‫המרוממת בציבור שדמתה לאווירה אחרי מלחמת ששת הימים‪ .‬היהירות‬
‫הישראלית חגגה‪ .‬רוב העם כבר ראה בלבנון נחלה שלו‪ ,‬נשמעו דיבורים‬
‫על פתיחת קו רכבת לשם ואף על הקמת התנחלויות‪ .‬הקולות הביקורתיים‬
‫נבלעו במקהלת הצוהלים‪ .‬לא יכולתי לכתוב פרשנויות ברוח זאת‪ ,‬ומאמריי‬
‫הסקפטיים והביקורתיים התקבלו בהתנגדות עזה מצד הקוראים‪ .‬הבוס‪,‬‬
‫שבתאי הימלפרב‪ ,‬חשש‪ ,‬שנאבד את אחרוני הקוראים‪ ,‬וביקש ממני לכתוב‬
‫"בצורה מאוזנת יותר"‪.‬‬
 ‫‪ | 352‬רבקה רבינוביץ‬

‫הצרות התחילו בדיוק ברגע השיא של ההצלחה‪ .‬צה"ל כיתר את החלק‬

‫המוסלמי של ביירות וגרם לגירוש שנים‪-‬עשר אלף מחבלים וערפאת בראשם‬
‫לטוניסיה‪ .‬צה"ל התנהג בלבנון כבעל הבית‪ .‬הוחלט להכתיר את מנהיג בעלי‬
‫הברית‪ ,‬המרוני מפקד הפלנגות בשיר ג'ומייל‪ ,‬לנשיא לבנון‪ .‬בכוונה שיהיה‬
‫עושה דברה של ישראל ויחתום על חוזה שלום עמה‪ .‬הפרלמנט התכנס תחת‬
‫שמירת הטנקים של צה"ל ובחר‪ ,‬כצפוי‪ ,‬בבשיר ג'ומייל‪ ,‬שהיה המועמד היחיד‪.‬‬
‫ההנהגה הישראלית לא הסתירה את שביעות רצונה‪ ,‬ונראה היה ש"אורנים‬
‫הגדולה" מוכתרת בהצלחה‪ .‬אך השמחה התגלתה כמוקדמת‪ :‬בשיר ג'ומייל‬
‫נהרג יחד עם חברי מפקדתו כתוצאה מפעולת טרור‪ ,‬מעשה ידם של המתנגדים‪,‬‬
‫בטרם כניסתו הרשמית לתפקיד הנשיא‪.‬‬
‫נפילתו של בשיר היוותה נקודת מפנה במלחמה וביחסו של הציבור בישראל‬
‫אליה‪ .‬אחיו הגדול של המנהיג שנרצח‪ ,‬אמין ג'ומייל‪ ,‬נבחר לנשיאות; הוא‬
‫היה פרו‪-‬סורי בדעותיו ומסויג מאוד ביחסו לישראל‪ .‬שינוי המצב האסטרטגי‬
‫הפך לחלום רחוק‪ .‬צה"ל‪ ,‬שהחזיק בחלק גדול משטחה של לבנון‪ ,‬הפך מטרה‬
‫למתקפות מצד רוב העדות המסוכסכות; לפעמים היה עומד כחיץ בין כוחות‬
‫דרוזים ושיעים‪ ,‬מנסה להביאם לפיוס‪ ,‬ו"בתודה" הותקף משני הצדדים‪.‬‬
‫כמעט כל יום פורסמו הודעות על נפילת חיילי צה"ל כתוצאה מפעולות איבה‬
‫שונות‪ ,‬ובציבור התחילו לשאול שאלות נוקבות באשר למטרת הימצאותו‬
‫של צה"ל בלבנון‪ .‬מההתלהבות של השבועות הראשונים למלחמה לא נשאר‬
‫דבר‪ .‬איש כבר לא דיבר על שלום הגליל‪ ,‬וכל המערכה זכתה לכינוי "הביצה‬
‫הלבנונית"‪ .‬המצב הגיע לשפל המדרגה אחרי הטבח בפלשתינים שביצעו בעלי‬
‫הברית של ישראל‪ ,‬אנשי הפלנגות‪ ,‬במחנות הפליטים סברה ושתילה במערב‬
‫ביירות‪ .‬קרנה של ישראל בזירה הבין‪-‬לאומית ירדה לנקודת שפל שלא ידענו‬
‫כמותה‪ .‬ישראל הואשמה בכך שעודדה את כניסת הפלנגות הנוצריות למחנות‬
‫כדי "לנקותם" ובכך למעשה נתנה חסות לטבח‪.‬‬
‫זאת הייתה תקופה של מאבק חריף על לב הציבור בין מחנות הימין והשמאל‬
‫על רקע קריסת מטרות המלחמה‪ .‬הרגשתי שגם אני משתתפת כחיילת קטנה‬
‫במאבק זה‪ ,‬שעמד להיות מוכרע בבחירות הבאות‪ .‬השתדלתי להשפיע‬
‫במידה מקסימלית; חשבתי שקיימות כל הסיבות לכך שהעם יפנה עורף‬
‫להנהגה שהובילה למלחמה מיותרת‪ ,‬שבמהלכה קיפחו את חייהם שש מאות‬
‫וחמישים חיילים‪ .‬אז עוד לא היינו מודעים לתוצאה עקיפה ושלילית ביותר‬
‫של המלחמה — הולדתו והתחזקותו של הארגון השיעי חיזבאללה‪ ,‬שהפך לכוח‬
‫השולט בלבנון ולאויב מושבע של ישראל‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪353‬‬

‫ראש הממשלה מנחם בגין התחרט‪ ,‬כנראה‪ ,‬בדיעבד על החלטתו ליזום‬

‫מלחמה גדולה במקום מבצע מוגבל‪ .‬מספר הולך וגודל של נופלים העיק‬
‫על מצפונו‪ .‬מפגינים נגד המשך המלחמה העמידו מול ביתו שלטים גדולים‪,‬‬
‫שבהם ציינו יום‪-‬יום את מספר החיילים שנהרגו‪ .‬גם מותה של אשתו האהובה‬
‫עליזה גרם לו צער רב‪ .‬הוא גלש לדיכאון עמוק ומאמצע שנת ‪ 1983‬כמעט‬
‫הפסיק לתפקד‪ .‬אנשים מסביבתו הקרובה ניסו להסתיר מן הציבור את מצבו‬
‫הקשה של ראש הממשלה כדי לשרוד מבחינה פוליטית — עד שבגין עצמו שם‬
‫קץ למשחק ההכחשה והגיש את התפטרותו‪ .‬את צעדו הסביר בשלוש מילים‪:‬‬
‫"איני יכול יותר"‪.‬‬
‫אחרי התפטרותו הוא הסתגר בביתו הצנוע‪ ,‬לא יצא ולא קיבל מבקרים —‬
‫פרט ליציאה פעם בשנה לאזכרה ליד קבר אשתו‪ .‬ביציאות המעטות האלה‬
‫הוא נראה כצל של אדם — מה שלא הפריע לכתבים זריזים לעוט עליו‪ ,‬לתקוע‬
‫לו מיקרופונים בפנים ולשאול את השאלה הנצחית‪ :‬מדוע התפטר‪ .‬התשובה‬
‫הייתה כתובה על פניו של האיש‪ .‬הוא שמר על שתיקה אצילית‪ .‬ברגעים כאלה‬
‫התביישתי בהתנהגותם של עמיתיי למקצוע‪.‬‬
‫פרט להשגת השלום עם מצרים‪ ,‬הדברים שבגין אמר ועשה‪ ,‬היו זרים לי‬
‫ולהשקפת עולמי‪ .‬לא אהבתי את סגנון דיבורו מלא הפתוס‪ ,‬במיוחד בנאומיו‬
‫בעצרות‪ ,‬שבהם הרבה להשתמש בביטויים כגון "ארצנו"‪" ,‬עמנו"‪" ,‬ילדינו" וידע‬
‫לשלהב את יצר ההמונים‪ ,‬דבר שהעמיק את הפילוג בעם‪.‬עם זאת רחשתי לו‬
‫כבוד והצטערתי על מצבו‪ .‬היה בו משהו שחרג מהקריטריונים הרגילים שבהם‬
‫אנו מעריכים פוליטיקאים; היה בו עוז רוח‪ ,‬יושר אישי‪ ,‬ואהבה אמתית לארץ‪.‬‬
‫הוא ידע לשנוא‪ ,‬אבל ידע גם לאהוב‪ .‬כל חייו סבל ממצבי רוח קיצוניים‪ .‬אומרים‪,‬‬
‫שסבל ממניה‪-‬דפרסיה‪ ,‬אך בימיו הטובים היה מנהיג גדול‪ .‬יהי זכרו ברוך‪.‬‬
‫אחרי התפטרותו‪ ,‬הממשלה תפקדה עוד כמה חודשים בראשותו של יצחק‬
‫שמיר‪ ,‬שהיה סגנו של בגין‪ ,‬עד לבחירות‪.‬‬
‫בסופו של דבר צה"ל נסוג מרוב שטחה של לבנון והשאיר תחת שליטתו‬
‫רק רצועה לאורך הגבול שנקראה "רצועת ביטחון"‪ .‬גם בתוך רצועה זאת היו‬
‫לצה"ל הרבה בעיות ולא מעט אבדות‪.‬‬
‫הבחירות התקיימו באוקטובר ‪ .1983‬לאכזבתי הגדולה‪ ,‬כול "הקלקולים"‪,‬‬
‫כפי שנהג לומר בגין‪ ,‬בניהול המלחמה ובתפקוד הממשלה‪ ,‬שממנה פרשו כמה‬
‫שרים‪ ,‬לא הספיקו לכך שהעם יפנה עורף להנהגתו של הימין‪ .‬הליכוד הצליח‬
‫ליצור קואליציה שהיוותה רוב‪ ,‬הודות לברית עם המפלגות הדתיות‪ .‬הוקמה‬
‫ממשלה בראשותו של יצחק שמיר‪.‬‬
 ‫‪ | 354‬רבקה רבינוביץ‬

‫שמיר‪ ,‬שלא היה שייך לקבוצת המנהיגים הבולטים במשך שנים רבות‪,‬‬
‫לא נהנה מפופולריות רבה‪ .‬היא זכה לכינוי "‪ "Mister No‬עקב התנגדותו‬
‫העיקשת לכל שינוי בסטטוס‪-‬קוו‪ .‬בזמן כהונתו הורעו יחסי ישראל‪-‬ארצות‬
‫הברית‪ ,‬כי הוא דחה כל הצעה להתקדם לכיוון השלום‪.‬‬
‫צרה אחרת שאותה שמיר ירש מממשלת בגין הייתה האינפלציה הדוהרת‪,‬‬
‫שהביאה את המשק לאנדרלמוסיה גמורה‪ .‬אין בכוונתי לטעון שהרפורמות‪,‬‬
‫שננקטו במטרה ליצור בישראל משק חופשי ותחרותי‪ ,‬לא היו נחוצות; אבל‬
‫צריך היה לבצע אותן בהדרגה‪ ,‬במתינות‪ ,‬ואחרי כול צעד לתת לכלכלה‬
‫להסתגל‪ .‬כאשר כל השינויים נעשו במכה אחד‪ ,‬המשק השתגע‪ .‬המדינה הייתה‬
‫זקוקה למנהיגות אמיצה שלא תחשוש לנקות בצעדים חריפים ואף אכזריים‪,‬‬
‫כדי לשים קץ לתגובת שרשרת הרסנית זאת‪ .‬היה נראה שממשלת שמיר‬
‫הראשונה לא תאריך ימיה עד סוף הקדנציה‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬היה ברור שלא יהיה קל לבצע "מהפך נגדי"‪ .‬היה משהו עמוק‪,‬‬
‫אפילו שורשי בקשר של אנשי עדות המזרח עם הליכוד‪ ,‬במיוחד בפריפריה‪.‬‬
‫אחד הפרדוקסים הישראליים מני רבים‪ :‬אנשים מהשכבות הנמוכות בסולם‬
‫הסוציאלי התאהבו במפלגה הכי קפיטליסטית בזירה‪ .‬בכל העולם המצב הוא‬
‫הפוך‪ ,‬אך מי אמר שאנחנו ככל העולם?‬
‫לצערי הרב‪ ,‬עליי להודות שיש מידה של צדק במה שקרה‪ .‬בשנים שמפלגות‬
‫תנועת העבודה היו בשלטון הן הפכו מתנשאות‪ ,‬סטו מדרך המייסדים וזנחו את‬
‫האינטרסים של העובדים‪ .‬מפלגת העבודה הפכה לנציגת הפקידות הגבוהה‪,‬‬
‫אנשי המקצועות החופשיים והאריסטוקרטיה של השכירים‪ ,‬המיוצגת על‪-‬‬
‫ידי ועדים חזקים‪ .‬כאבתי את השינוי הזה ואף אמרתי באחת ההתכנסויות‬
‫המפלגתיות‪ ,‬שמפלגת העבודה נושאת את שמה לשווא‪ .‬השיעור שהבוחר‬
‫לימד אותה‪ ,‬הגיע לה בהחלט‪.‬‬
‫אך גם ישיבתו של הימין בשלטון לנצח לא היה דבר בריא‪ .‬אין דבר מקלקל‬
‫יותר מאשר ישיבה ארוכה ליד ההגה‪ .‬חייבת להיות תחלופה‪.‬‬
‫גורם אחר שמקשה מאוד על המחנה המתון הוא ריבוי המפלגות בזירה‪ .‬כל‬
‫מפלגה שמנסה להרכיב ממשלה — תהיה זאת מפלגת ימין או מפלגת שמאל‬
‫או מרכז — נאלצת לבנות מגדל קוביות מסובך המורכב משותפים‪ ,‬מפלגות‬
‫בינוניות וקטנות‪ .‬ולימין בדרך כלל קל יותר למצוא "שותפים טבעיים"‪ ,‬כי הוא‬
‫קרוב יותר לדת ולמסורת‪.‬‬
‫אני מקדישה בפרקים אלה הרבה מקום לפוליטיקה‪ ,‬כי אירועים אלה היו‬
‫במרכז הווייתי‪ .‬חיי האישיים היו דלי אירועים‪ .‬כבר לא הייתי עולה חדשה‪,‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪355‬‬

‫החיים נכנסו למסלול מסוים‪ .‬לא הצלחתי להקים משפחה חדשה‪ ,‬ויתרתי‬
‫על הרעיון ולא ציפיתי עוד למהפכות גדולות בחיי‪ .‬האירוע הראוי לציון היה‬
‫הולדת נכדתי השנייה מיטל בשנת ‪.1984‬‬
‫המשכתי בשתי העבודות המקבילות שלי — אחת תחת שמי המקורי‬
‫והשנייה תחת השם קריידמן‪ .‬הייתי מעורבת מאוד מעורבת מבחינה פוליטית‬
‫במתרחש‪ .‬הרגשתי שעברתי לשלב מתקדם יותר של הזהות הישראלית שלי‪:‬‬
‫חלק גדול מיחסי הרומנטי כלפי המדינה פינה את מקומו ליחס מפוכח הרבה‬
‫יותר‪ .‬בתקופה הראשונה‪ ,‬בהיותי עולה חדשה וגם שנים אחרי כן‪ ,‬הרגשתי‬
‫כאילו הגעתי לארץ האפשרויות הבלתי‪-‬מוגבלות‪ ,‬שבה אוכל להגשים את‬
‫כל שאיפותיי‪ .‬מילות ביקורת על המדינה נשמעו באוזניי כחילול קודש‪ .‬מאז‬
‫עברתי הרבה שיעורים שלימדו אותי על מגבלות הכוח — גם הכוח האישי שלי‬
‫וגם כוחנו המשותף כאומה‪ .‬בעקבות הסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי הייתי‬
‫מכנה את השנים האלה "האוניברסיטאות שלי"‪.‬‬
‫אימרה נפוצה מדברת על שלושה שלבים של התאקלמות העולה בארץ‪:‬‬
‫בשלב הראשון הוא מקלל את ארץ מוצאו‪ ,‬בשלב השני — את ישראל ובשלב‬
‫שלישי – את העולים שבאו מאוחר יותר‪ .‬אני מעולם לא קיללתי את מדינת‬
‫ישראל; למרות הביקורת שיש לי על דברים מסוימים שמתרחשים‪ ,‬אני יודעת‬
‫שהמדינה היא יצירה משותפת של עמנו‪ ,‬יצירה המבטאת את המיטב שהעם‬
‫היה מסוגל ליצור בשלב זה‪.‬‬
 ‫‪ | 356‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪51‬‬
‫שותפים ויריבים‬
‫בהתחלת דרכי בארץ חלמתי על קריירה פוליטית‪ .‬הייתי פעילה בקרב העולים‬
‫החדשים‪ :‬הופעתי באספות והשתתפתי בסמינרים‪ .‬את כניסתי לעולם‬
‫הפוליטיקה תיארתי לעצמי בצורה סובייטית טיפוסית‪" :‬מגבוה" ישימו לב‬
‫אליי ויקדמו אותי‪ .‬עם השנים למדתי שבפוליטיקה במדינה דמוקרטית אין‬
‫מי שמקדם מישהו פרט לעצמו‪ .‬הפוליטיקאים הם מין כת סגורה שאינה‬
‫שואפת לגייס חברים חדשים — להפך‪ ,‬היא פוחדת מהם ורואה בהם יריבים‬
‫פוטנציאליים‪ .‬אם בכל זאת מופיעים לפעמים בזירה פוליטיקאים צעירים ואף‬
‫מצליחים להיבחר לכנסת‪ ,‬הם משיגים זאת במאמץ על אנושי ובעזרת מרפקים‬
‫חזקים‪ .‬בתוך ההנהגות המגובשות של המפלגות מתרחש מאבק בלתי‪-‬פוסק‬
‫על המקומות הראשונים‪ ,‬על חיזוק המעמד האישי ועל החלשת היריבים‪ .‬כל‬
‫זה לא התאים לאופי שלי‪ .‬רציתי להתקבל בברכה ולא להידחף בכוח‪ ,‬והבנתי‬
‫די מהר שאין לכך כל סיכוי‪.‬‬
‫בדיעבד אני חושבת שהוויתור על שאיפות פוליטיות היה לטובתי‪.‬‬
‫פוליטיקאים מתנתקים מעולמם המקצועי‪ ,‬וכאשר הם אינם נבחרים לכנסת‬
‫אחרי כמה קדנציות‪ ,‬לרובם אין בעצם לאן לחזור‪ .‬מכאן נובע הפחד המתמיד‬
‫להפסיד — לא מבחינת המטרות הפוליטיות בלבד אלא גם מבחינת הפרנסה‪.‬‬
‫לא הייתי רוצה לתלות את פרנסתי בקולות הבוחרים‪ .‬עדיפה עבודה צנועה‬
‫ובטוחה‪ ,‬ובמקביל המשכתי להתעניין בפוליטיקה כמשקיפה וכפרשנית‪.‬‬
‫הדבר שכאב לי במיוחד היה המאבק הנצחי בין שמעון פרס ליצחק רבין‪.‬‬
‫אין ספק שמאבק זה פגע קשות בקרנה של מפלגת העבודה‪ .‬לא שבמפלגות‬
‫אחרות לא היו מאבקים בצמרת; אך אצלן זה היה פחות גלוי ובוטה‪ ,‬כלפי חוץ‬
‫השתדלו לשמור על תדמית אחידה‪ .‬במפלגת העבודה זה היה דו‪-‬קרב גלוי בין‬
‫שני מנהיגים‪ .‬לכל אחד מהם מחנה תומכים שלו‪ ,‬כל אחד שואף להיות במקום‬
‫הראשון ולא מוכן להסתפק במקום השני‪.‬‬
‫מאבקים בצמרת הם מחלה כרונית של מפלגת העבודה‪ .‬זה התחיל עוד בימי‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪357‬‬

‫בן‪-‬גוריון ומשה שרת‪ .‬לא בכדי זכתה העבודה לכינוי הלא‪-‬מחמיא "מפלגה‬
‫אוכלת מנהיגיה"‪ .‬זאת גם אחת הסיבות לירידתה מגדולתה‪.‬‬
‫למאבק בין המחנות היה‪ ,‬מלבד היריבות האישית‪ ,‬גם יסוד רעיוני‪ .‬לא‬
‫זאת בלבד שהעם היה מפולג בין ימין לשמאל‪ ,‬אלא שאפילו בתוך מפלגת‬
‫העבודה הייתה התפלגות בין "ניצים" ו"יונים"‪ .‬פילוג זה חצה את המפלגה‬
‫כולה מההנהגה עד לחברים מן השורה‪ .‬בענייני הסכסוך עם הפלשתינים וביחס‬
‫לשטחים ולגורלם היה שוני מועט בלבד בין "הניצים" של העבודה לבין הימין‬
‫המסורתי‪.‬‬
‫שמעון פרס החזיק בדעות ניציות מובהקות והיה למעשה מנהיג המחנה הניצי‬
‫במפלגה‪ .‬הוא לחץ על רבין שייתן לגיטימציה לגרעין ההתיישבותי הראשון‬
‫בשומרון‪ ,‬ליד הכפר הערבי סבסטיה‪ ,‬שרבין התכוון לפנות‪ ,‬וכתוצאה מכך קמה‬
‫ההתנחלות הראשונה‪ ,‬אלון מורה‪ .‬אחרי שזה קרה‪ ,‬כבר אי‪-‬אפשר היה לעצור‬
‫את הסחף‪ ,‬קמה התנועה "גוש אמונים" שהציגה את ההתיישבות היהודית‬
‫בשטחים כציווי דתי‪ ,‬ותנועת ההתנחלות נמשכה בתנופה‪ ,‬וצברה כוח פוליטי‬
‫שאיש לא התגבר עליו עד היום‪ .‬כל זה התרחש בעזרתו ובעידודו של פרס‪,‬‬
‫שהיה גם בין יזמי הקמת "גוש קטיף" ברצועת עזה‪ .‬מיליארדים נשפכו על‬
‫מפעל ההתנחלות כמו מים‪ ,‬בעוד דברים חיוניים לכלל החברה הוזנחו מפאת‬
‫חוסר תקציב‪ .‬הסכנה הגדולה ביותר הייתה הכנסת נימוקים דתיים כגורם‬
‫משפיע בשאלה הפוליטית‪ ,‬כי אם סכסוך מקבל צביון דתי‪ ,‬כל פשרה נעשית‬
‫בלתי‪-‬אפשרית‪ .‬היום כבר איש אינו יודע איך לצאת מהסבך שאליו נקלעה‬
‫מדינת ישראל; בנאומים מבמות גבוהות מדברים על שתי מדינות לשני עמים‪,‬‬
‫אך למעשה‪ ,‬אין שום התקדמות לכיוון זה‪ ,‬וספק אם פתרון כזה עדיין אפשרי‪.‬‬
‫בסוף שנות השמונים עשה פרס פנייה חדה לכיוון "היוני"‪ ,‬הפך לשוחר שלום‬
‫מספר אחד במדינה‪ .‬אמנם גם רבין דגל באותה המטרה‪ ,‬אך היה די ספקני‬
‫באשר לסיכויים להשיגה‪ .‬ייתכן שלשינוי הגדול בעמדותיו של פרס גרמה‬
‫כהונתו כראש הממשלה בשנתיים הראשונות של ממשלת האחדות הלאומית‬
‫שקמה בספטמבר ‪ ,1984‬אחרי ממשלת שמיר הראשונה‪.‬‬
‫יש האומרים כי כל פוליטיקאי‪ ,‬היו דעותיו אשר היו‪ ,‬עם כניסתו ללשכת‬
‫ראש הממשלה משנה את עמדותיו ומשתחרר מאשליות‪ .‬כנאמר באמרת הכנף‬
‫שאריאל שרון‪ ,‬כמדומני‪ ,‬הכניסה ללקסיקון הפוליטי מתוך שיר פופולרי‪:‬‬
‫"דברים שרואים משם לא רואים מכאן"‪ .‬יוצא מן הכלל הזה היה יצחק שמיר‪,‬‬
‫שלא זז מעמדותיו אף לא במילימטר כשהפך לראש הממשלה; אם כי גם הוא‬
‫נאלץ להיכנע מדי פעם ללחצי גורמים חיצוניים‪ ,‬למשל כשהסכים שישראל‬
 ‫‪ | 358‬רבקה רבינוביץ‬

‫תשתתף בוועידה בין‪-‬לאומית למזרח התיכון במדריד‪.‬‬

‫במרבית המקרים התפכחות מנהיגינו מאשליותיהם מתרחשת מאוחר מדי‪,‬‬
‫כשהדרך המציאותית יותר כבר חסומה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1979‬יצא לאור ספר זיכרונות של רבין‪" ,‬פנקס שירות"‪ ,‬שזכה‬
‫להתעניינות רבה בציבור בעיקר בשל הביקורת החריפה שמתח בספר על פרס‪.‬‬
‫אפילו אנשים שלא ראו את הספר ידעו בעל פה ציטוטים פיקנטיים ממנו‪ ,‬כולל‬
‫הכינוי "חתרן בלתי‪-‬נלאה" שרבין הדביק ליריבו‪ .‬כינוי זה רדף את שמעון פרס‬
‫במשך שנים רבות‪ ,‬ותעמולת הימין עשתה ממנו מטעמים במערכות הבחירות‪.‬‬
‫כאב לי על היריבות המרה הזאת בין שני האישים הגדולים‪ .‬אילו ידעו לעבוד‬
‫בהרמוניה ולחזק האחד את השני‪ ,‬אולי ישראל הייתה נראית היום אחרת‪.‬‬
‫הייתי נוכחת במסיבת העיתונאים שכינס רבין לכבוד צאתו לאור של ספרו‪.‬‬
‫עליי להודות שהפגישה פנים מול פנים עם המנהיג הנערץ אכזבה אותי‪ .‬רבין‬
‫היה מתוח מאוד וסמוק לחיים‪ ,‬השיב על השאלות בצורה לקונית וקרירה‪.‬‬
‫הרגיזה אותו העובדה שלמרות היריעה הרחבה המוקדשת בספר למפעל חייו‬
‫בצבא ובאזרחות‪ ,‬כל השאלות שנשאלו היו על יחסיו עם פרס‪ .‬הוא ניסה‬
‫להסית את השיח לנושאים אחרים‪ ,‬אך זה לא כל כך הצליח‪.‬‬
‫בזמן מערכת הבחירות לכנסת האחת‪-‬עשרה הזדמן לי להכיר את שמעון‬
‫פרס באופן אישי‪ .‬מפלגת העבודה הייתה אז באופוזיציה‪ .‬יום אחד המעסיק‬
‫שלי‪ ,‬שבתאי הימלפרב‪ ,‬העביר לי הזמנה לפגישה אישית עם פרס בלשכתו‪.‬‬
‫הופתעתי מאוד‪.‬‬
‫לשכתו של פרס הייתה צנועה‪ ,‬ומוקמה בדירה בבית ישן באזור החסר כל‬
‫סימן של יוקרה‪ .‬כשהגעתי בשעה הנקובה‪ ,‬היה פרס עסוק בשיחה עם עיתונאי‬
‫אחר‪ .‬כשהוא עזב‪ ,‬נקראתי להיכנס‪.‬‬
‫מהרגע הראשון מול המנהיג המפורסם הרגשתי בנוח‪ ,‬כאילו אני מכירה אותו‬
‫שנים רבות‪ .‬הוא היה פתוח ולבבי‪ ,‬ללא כול גינונים של גדלות‪ .‬בפעם הראשונה‬
‫הושפעתי מהקסם הפרסי הידוע שקשה לעמוד בפניו‪ .‬היכולת שלו לפתח יחסי‬
‫אנוש היא סוד הקסם שלו‪ ,‬היא עזרה לו להתגבר על כל ההשמצות‪ .‬אישיותו‬
‫הקורנת אף גרמה לי לשכוח את תפקידו בקידום מפעל ההתנחלויות בעבר‬
‫הלא‪-‬רחוק‪...‬‬
‫שאלתי אותו‪ ,‬כמובן‪ ,‬למה זכיתי להזמנה מצדו‪ .‬הוא ענה שמעניין אותו‬
‫המתרחש בעיתונות בכלל ובעיתונות בשפה הרוסית בפרט; הוא רצה לדעת‬
‫מה הם הלכי הרוח בקרב ציבור דוברי הרוסית‪ .‬הימלפרב‪ ,‬חבר ותיק במפלגה‬
‫שאותו הכיר היטב‪ ,‬המליץ עליי כפובליציסטית המובילה בעיתון‪ .‬הוא עצמו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪359‬‬

‫הרי לא יכול לקרוא את הכתוב ברוסית‪ .‬תהיתי‪ :‬איך הוא לא שולט ברוסית‪,‬‬
‫הרי כל יוצאי פולין מולדתו יודעים רוסית‪ .‬הוא הסביר שלא הספיק ללמוד‬
‫רוסית בבית הספר‪ ,‬כי היה ילד קטן כשהמשפחה עלתה לארץ‪ .‬הוא גם‬
‫הוסיף שעכשיו הוא לומד רוסית אצל מורה פרטית‪ .‬לדעתי‪ ,‬היו לו כוונות‬
‫"מיסיונריות" כלפיי‪ ,‬הוא חשב שיצטרך להעביר לי "שיעור בשמאלנות"‪ ,‬אך‬
‫בהמשך השיחה הוא נוכח לדעת שאני "יונה" לא פחות ממנו‪ .‬הוא איחל לי‬
‫הצלחה בדרכי העיתונאית ואילו אני איחלתי לו ניצחון בבחירות הקרובות‪.‬‬
‫אחרי הפגישה הזאת קיבלתי ממנו כמה פעמים הזמנות לאירועים שונים‬
‫שארגן — אירועים קטנים‪ ,‬צנועים‪ ,‬בתקופות שהיה באופוזיציה‪ .‬לא נראו‬
‫שום מאבטחים בסביבה ולא הייתה בדיקה ביטחונית בכניסה‪ .‬היו אלה שנות‬
‫התמימות‪ ,‬כאשר המנהיגים נפגשו בחופשיות עם אזרחים‪ .‬עת התמימות תמה‬
‫עם הירצחו של ראש הממשלה רבין; היה זה אחד הנכסים בחיי החברה שלנו‬
‫שנהרס לבלי שוב על‪-‬ידי הרוצח של רבין‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1992‬השתתפתי בפגישה של קבוצת עיתונאים כותבי רוסית עם יצחק‬
‫רבין‪ ,‬כאשר הוא כיהן כראש הממשלה בפעם השנייה‪ .‬היו אלה ימי העלייה‬
‫הגדולה מכל חלקי ברית המועצות לשעבר שהתפרקה זמן קצר לפני‪-‬כן‪,‬‬
‫בדצמבר ‪ .1991‬רבין רצה כנראה למשש את הדופק של עלייה זאת‪ ,‬לבדוק אם‬
‫נכונה הדעה שרוב העולים הם בעלי אוריינטציה ימנית‪ .‬אני הייתי הוותיקה‬
‫היחידה בין המשתתפים‪ ,‬כל היתר היו בני העלייה החדשה‪.‬‬
‫במפגש שרר סדר כמעט צבאי‪ .‬במקום שיחה כללית‪ ,‬שבה כולם נכנסים‬
‫לדברי כולם ואיש לא מקשיב לאחרים‪ ,‬רבין קבע תור להופעות המשתתפים‪.‬‬
‫בעצם אלה לא היו הופעות אלא שאלות שהופנו לראש הממשלה‪.‬‬
‫כשהגיע תורי‪ ,‬שאלתי מדוע הממשלה לא חוזרת למדיניות הקליטה הקודמת‪,‬‬
‫שהייתה נהוגה בימי ממשלת גולדה מאיר ובזמן ממשלתו הראשונה‪ ,‬ובמיוחד‬
‫בתחום הדיור‪ :‬כשנבנו בתים לעולים בהזמנת הממשלה שסופקו לעולים דרך‬
‫החברות המשכנות‪" ,‬עמידר" ו"עמיגור"‪" .‬ישראל הקטנה בת שני מיליון‬
‫תושבים הייתה מסוגלת לספק דיור לעולים‪ ,‬ואילו ישראל של היום‪ ,‬העשירה‬
‫פי כמה ובת חמישה מיליון תושבים‪ ,‬אינה מסוגלת?" שאלתי‪" ,‬הרי את השיטה‬
‫של זריקת העולים לשוק החופשי הנהיגו ממשלות הליכוד‪ ,‬והייתי משוכנעת‬
‫שממשלה בראשותך תחזיר את הבנייה הממשלתית של דיור לעולים על כנה!‬
‫פרסמתי כתבות ברוח זאת‪ ,‬ועכשיו יוצא שרימיתי את הקוראים!"‬
‫רבין ענה שהמדיניות של שנות השבעים לא ישימה בתקופה זאת‪ ,‬כשמדובר‬
‫במספרים כאלה של אנשים המגיעים בקצב של כמה מטוסי ג'מבו מלאים‬
 ‫‪ | 360‬רבקה רבינוביץ‬

‫ביום‪ .‬גם קודם‪ ,‬אמר‪ ,‬מדיניות התכנון בתחום הדיור נתקלה בקשיים רבים‪,‬‬
‫כי לאנשים היו דרישות אינדיבידואליות והם לא רצו לגור דווקא במקומות‬
‫המתוכננים בשבילם‪ .‬כשמדובר בעשרות ואף במאות משפחות‪ ,‬אפשר היה‬
‫לגלות גמישות‪ ,‬אך עם מאות אלפים אי‪-‬אפשר לעבוד בשיטה כזאת‪ .‬גם‬
‫מערכת מרכזי הקליטה שנועדה להכין את העולים לחיים בארץ‪ ,‬לא מתאימה‬
‫לזרם כזה של אנשים‪ .‬לכן‪ ,‬על‪-‬פי רוח הזמן והליברליזציה הכללית‪ ,‬הוחלט‬
‫לתת לעולים יד חופשית לבניית חייהם ולעזור להם בעזרת "סל הקליטה"‬
‫והטבות נוספות‪.‬‬
‫דבריו שכנעו אותי רק חלקית‪ ,‬אך לא היה מקום לוויכוח כי רשות הדיבור‬
‫כבר עברה למשתתף הבא‪ .‬חשבתי שהמדינה חייבת להתערב לפחות בקליטת‬
‫בודדים ומשפחות של אנשים מבוגרים‪ ,‬לבנות בשבילם דירות קטנות או‬
‫הוסטלים להשכרה מסובסדת‪ .‬במקרה כזה אנשים לא היו נופלים לידיהם‬
‫של כרישי נדל"ן‪ ,‬שפיתחו את השיטה הנפסדת של חלוקת דירות לחדרים‬
‫קטנטנים‪ ,‬הדומים לתאי בית סוהר‪ ,‬שאותם משכירים לעולים קשישים במחיר‬
‫מלא‪ .‬אולי גם הייתה נמנעת תופעת ההומלסים‪ ,‬שלא ידענו כמוה בשנות‬
‫השבעים‪.‬‬
‫הייתה לי עוד פגישה אחת עם שמעון פרס‪ .‬היה זה באביב ‪ ,1996‬אחרי הירצחו‬
‫של רבין‪ ,‬במערכת הבחירות שבה פרס כראש הממשלה התמודד מול בנימין‬
‫נתניהו‪ .‬פרס הביע רצון להתראיין לעיתון שלנו‪ ,‬שמאז העלייה הגדולה שוב‬
‫הפך ליומון וגדל מאוד‪ .‬קיבלתי הזמנה אישית להגיע ללשכת ראש הממשלה‬
‫בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫המפגש כבר לא היה צנוע ואינטימי כמו בפעם הראשונה‪ .‬עברתי בדיקה‬
‫ביטחונית ומצאתי את עצמי בקודש הקדושים של הפוליטיקה הישראלית‪.‬‬
‫שמעון פרס היה אדיב ונחמד כתמיד‪ ,‬אך ממלכתי מאוד‪ .‬לא היה מקום לשיחת‬
‫חולין‪ ,‬כל הזמן הוקדש לריאיון‪.‬‬
‫לא הייתי מרוצה מהריאיון‪ .‬בתשובה לכל שאלה שלי פרס פצח במונולוג‬
‫ארוך המוקדש בעיקר לנושא השלום‪ .‬מורגש היה שהתשובות אינן ספונטניות‪,‬‬
‫שהן הוכנו בקפידה‪ .‬כתוצאה‪ ,‬במקום ריאיון יצא נאום‪ ,‬שהופסק כמה פעמים‬
‫על‪-‬ידי שאלות‪.‬‬
‫לעומת זאת פרס‪ ,‬שקיבל את הריאיון המתורגם לעברית‪ ,‬היה מרוצה מאוד‪,‬‬
‫וכך גם הימלפרב‪ .‬מכמה עיתונים בשפה הרוסית‪ ,‬שצצו באותה תקופה כמו‬
‫פטריות אחרי הגשם‪ ,‬פנו אלינו וביקשו (וגם קיבלו) רשות לפרסם את הריאיון‪.‬‬
‫משתמע כי כולם היו מרוצים — חוץ ממני‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪361‬‬

‫פרק ‪52‬‬
‫פרסטרויקה ברוסיה‬
‫ובמשפחה‬
‫עקבתי בהשתאות אחרי השינויים האדירים שהתחוללו במולדתי "הפרהיסטורית"‪,‬‬
‫והאירועים נראו כחלום באספמיה‪ .‬פרסטרויקה (בנייה מחדש)‪ ,‬גלסנוסט‬
‫(פתיחות) — אלה היו דברים שנשמעו לראשונה מפיו של מיכאיל גורבצ'וב‪,‬‬
‫עם כניסתו לתפקיד הבכיר ביותר במפלגה הקומוניסטית השולטת — תפקיד‬
‫המזכיר הכללי שהיה שייך לסטלין בזמנו‪ .‬הייתה זאת הפעם הראשונה‬
‫שבתפקיד זה זכה נציג של הדור החדש‪ ,‬אחרי שורה ארוכה של "זקני קרמלין"‬
‫שמתו זה אחר זה‪ .‬גם גורבצ'וב יכול היה לומר את מה שאמרו ראשי הממשלות‬
‫בישראל‪ :‬דברים שרואים משם לא רואים מכאן‪ .‬האיש שהיה קומוניסט נאמן‬
‫כל חייו‪ ,‬ראה מפסגת השלטון את התמונה האמתית והעגומה של "הישגי"‬
‫ארצו‪ :‬מפולת הכלכלה‪ ,‬פיגור רב בהשוואה לארצות המערב‪ ,‬חוסר אמון‬
‫באידיאולוגיה הרשמית של המרקסיזם‪-‬לניניזם‪ ,‬לא רק בקרב האזרחים אלא‬
‫גם בתוך המפלגה עצמה‪.‬‬
‫תחילה חשב גורבצ'וב שניתן להציל את המשטר הסוציאליסטי על‪-‬ידי‬
‫שיפוץ יסודי וויתור על הסממנים הכי רקובים שלו‪ .‬אך מהר מאוד התברר‬
‫שהמשטר הסוציאליסטי לא מסוגל לעכל את השינויים האלה‪ ,‬המנוגדים‬
‫לעצם טבעו‪ ,‬והחל תהליך מהיר של התפוררות כל המנגנונים ושל כל סדרי‬
‫החיים שהאזרחים היו מורגלים להם‪ .‬המצב שנוצר היה ממש מפחיד‪ ,‬ויהודי‬
‫ברית המועצות הגיבו בבריחה מסיבית מהמדינה המתמוטטת‪ .‬כך נולדה‬
‫"עליית שנות התשעים"‪ ,‬שהתחילה בעצם כבר בשנת ‪.1989‬‬
‫לאירועים הללו הייתה השפעה ישירה על משפחתנו המורחבת‪ .‬קריסת‬
‫האידיאולוגיה הקומוניסטית השפיעה‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬גם על זויה‪ ,‬אשתו של יוסף‪,‬‬
‫שהייתה קומוניסטית אדוקה כל חייה‪ .‬הדבר הביא לכך שהיא התחילה לענות‬
‫על מכתבי בעלה וכבר לא ראתה בו "בוגד במולדת"‪ .‬היא עמדה להגיע בקרוב‬
 ‫‪ | 362‬רבקה רבינוביץ‬

‫לביקור‪ ,‬כדי להכיר מקרוב את החיים במדינת "התוקפנים התל‪-‬אביביים"‪.‬‬

‫יוסף‪ ,‬שמצב בריאותו לא היה מזהיר‪ ,‬התרגש מאוד לקראת בואה‪ .‬הוא כבר‬
‫קיבל את הדירה שהדייר השכן פינה והתחיל בשיפוצים יסודיים‪ .‬הוא ביקש‬
‫ממני להתלוות אליו לבחירת רהיטים‪ .‬הלכתי‪ ,‬למרות משקעי הסכסוך בינינו‪.‬‬
‫השתדלתי לשכוח ולסלוח‪ ,‬זכרתי לו חסד ילדותנו ואת משחקינו המשותפים‪.‬‬
‫בסופו של דבר כסף מעולם לא עמד בראש מעייניי‪ .‬הוא מצדו רצה להרשים‬
‫את אשתו ברמת חייו הגבוהה‪.‬‬
‫לילי‪ ,‬בתו היחידה‪ ,‬כבר הייתה נשואה ואם לשניים‪ .‬יוסף חלם לאסוף תחת‬
‫כנפיו את כל המשפחה‪ ,‬להכיר את נכדיו‪.‬‬
‫שמחתי על בואה של זויה‪ ,‬אותה תמיד אהדתי‪ .‬הפעם היא הגיעה כמלכה‪.‬‬
‫לא היה זכר ליחס הזלזול שקיבלה מחמותה ומבעלה בביקוריה בריגה‪ .‬אימא‪,‬‬
‫שסבלה מסניליות מתקדמת‪ ,‬כבר לא הייתה האישיות הדומיננטית במשפחה;‬
‫ואילו יוסף‪ ,‬אחרי כמה ניסיונות כושלים לבנות משפחה עם אישה אחרת‪ ,‬סבל‬
‫מבדידות וחלם על שיקום התא המשפחתי המקורי‪.‬‬
‫כשזויה הגיעה‪ ,‬הוא השתדל בכל כוחו לרצות אותה‪ .‬היא אמנם הגיעה מהעיר‬
‫הגדולה נובוסיבירסק‪ ,‬אך באופייה נשארה אישה כפרית‪ .‬יוסף הוביל אותה‬
‫לחנויות יוקרתיות ומוכן היה לקנות לה כל דבר שתרצה — אלא שהיא לא‬
‫רצתה כלום‪ .‬לא קל היה לשכנע אותה לשנות את תדמיתה ולהתלבש כמו‬
‫שנהוג בישראל‪ .‬היא הסכימה לקבל רק ביגוד בסיסי‪ .‬לא פעם פשוט ברחה‬
‫החוצה מהחנות‪ ,‬כשהוא הציע לה למדוד משהו אלגנטי‪ .‬כאדם שרגיל לחיות‬
‫בתנאי צמצום קיצוניים‪ ,‬היא כל הזמן נבהלה מהמחירים‪ ,‬ולא עזרו ההסברים‬
‫שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות לה דברים יקרים‪.‬‬
‫אני הבנתי ללבה‪ ,‬אף שעקשנותה לפעמים הרגיזה גם אותי‪ .‬אין לצפות‬
‫מאישה שעברה את גיל שישים שפתאום תהפוך לאישיות אחרת‪ .‬גם אני‪,‬‬
‫אחרי עשרות שנות חיי בישראל‪ ,‬לא השתחררתי לגמרי מכמה הרגלים‬
‫שרכשתי בסיביר‪ ,‬למשל מהפחד שיחסר מזון‪ .‬ועוד דבר שאני ממש מתביישת‬
‫בו — מטליות לצורכי ניקיון‪ .‬בכפר הסיבירי ואפילו בריגה לא מכרו מטליות‬
‫מיוחדות לניקוי‪ ,‬והשתמשנו בבגדים ישנים וקרועים‪ ,‬וגם אלה חסרו כי את‬
‫רוב הבגדים הישנים והקרועים המשכנו ללבוש‪ .‬היום אני חוסכת במטליות‪,‬‬
‫משתמשת בחד‪-‬פעמיות כמה פעמים‪ ,‬פן יחסרו‪ ,‬וגם מחזיקה מלאי של‬
‫מטליות לכל מיני שימושים‪.‬‬
‫אימא לא הייתה מרוצה כלל מהופעתה של זויה‪ .‬לפעמים הייתה שואלת‬
‫אותי בלחישה‪" :‬מי זאת?" כשנזכרה‪ ,‬הייתה אומרת לי‪" :‬בשביל מה הוא הביא‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪363‬‬

‫לכאן את הגויה?" היא לא דיברה עם זויה בכלל‪ ,‬מה שהרגיז את יוסף‪ ,‬והוא‬
‫צעק עליה אף יותר מהרגיל‪.‬‬
‫זויה‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬קיבלה את יחסה של חמותה אליה בשקט‪ .‬היא לא הביעה‬
‫מרירות‪ ,‬אך גם לא הופתעה מכך‪ .‬כשפג תוקפה של האשרה הזמנית שלה‪,‬‬
‫חזרה לנובוסיבירסק‪ ,‬אך הבטיחה לשוב ולהשתקע לצמיתות‪ .‬אחי ניסה‬
‫לשכנע אותה להישאר‪ ,‬הוא הסביר שהוא יכול לסדר לה מסמכי עולה חדשה‪,‬‬
‫כי יש לה זכות לכך כאשתו של יהודי‪ .‬אך היא התעקשה‪ ,‬בטענה שרצתה לסדר‬
‫את ענייניה שם ולהביא את חפציה‪ .‬לא עזרו השכנועים‪ ,‬שאין לה צורך ממשי‬
‫בחפציה‪ ,‬הכול ניתן לרכישה כאן או שאפילו לא יהיה שימושי פה‪ ,‬ושכרטיסי‬
‫הטיסה יעלו יותר מרכישת כל החפצים החסרים כאן‪ .‬הייתה בה מין עקשנות‬
‫שקטה‪ ,‬לא ניתנת לשבירה‪ .‬אותה עקשנות שהתבטאה בסירוב לקיים קשר‬
‫מכתבים עם יוסף במשך עשרים שנה‪.‬‬
‫כשחזרה עם כמה מזוודות שרוב תכולתן נזרק לזבל‪ ,‬היא נאלצה להכיר בכך‬
‫שלא היה מדובר בתירוץ שיוסף העמיד כדי לא לחזור לנובוסיבירסק או כדי‬
‫לנטוש את משפחתו‪ ,‬מצב בריאותו היה בכי רע‪ ,‬כפי שסיפר במכתבי השכנוע‬
‫ששלח אליה‪ .‬זמן קצר אחרי בואה של זויה הגיעה גם לילי עם משפחתה‪ .‬יוסף‬
‫כל כך התרגש‪ ,‬שקיבל התקף לב ונזקק בדחיפות לניתוח מעקפים‪ .‬גם אחרי‬
‫הניתוח הוא לא הבריא לגמרי‪ ,‬כי לבו נפגע ונפגם באופן בלתי‪-‬הפיך בהתקף‬
‫הראשון‪ .‬בכל זאת‪ ,‬הודות לניתוח הוא החזיק מעמד עוד עשר שנים‪.‬‬
‫לילי‪ ,‬בעלה סרגיי וילדיהם לנה ואנטון‪ ,‬הגיעו ללא הודעה מוקדמת‪ ,‬ממש‬
‫בהפתעה‪ .‬היה די משעשע לראות את המשפחה הבלונדינית‪ ,‬כל כך רוסייה‬
‫בכל ישותה‪ ,‬מגיעה להשתקע במדינת היהודים‪ .‬לפי חוק השבות הייתה‬
‫להם זכות מלאה לאזרחות ישראלית‪ :‬ללילי כבת של יהודי‪ ,‬לסרגיי כבעלה‪,‬‬
‫לילדיהם כנכדים של יהודי‪ .‬אבל הם לא נרשמו כיהודים במסמכים שקיבלו‪.‬‬
‫יוסף היה מודאג מאוד‪ :‬מה יהיה אתם‪ ,‬איך יסתדרו‪ ,‬מה יעשו‪.‬‬
‫באספה משפחתית הוחלט שבראש ובראשונה יש להתגייס לשתי משימות‬
‫עיקריות‪ :‬לימוד עברית וגיור‪ .‬זויה ולילי הסכימו לעבור גיור‪ ,‬ואילו סרגיי‬
‫דחה את הרעיון מכל וכול והכריז שהוא נולד נוצרי אורתודוקסי וימות נוצרי‬
‫אורתודוקסי‪ ,‬כי זאת דת אבותיו‪ .‬הילדים היו כל כך המומים מהשינוי הפתאומי‬
‫בחייהם שלא יכלו להביע שום דעה‪ .‬בנוגע ללימוד עברית‪ ,‬כולם הסכימו שזאת‬
‫משימת המשימות ויש להתחיל בה מיד‪ .‬מבחינה חומרית יוסף הבטיח לעזור‬
‫להם ככל שיוכל‪ ,‬אך יש דברים שהוא לא יכול לעשות במקומם‪ ,‬ללמוד למשל‪.‬‬
‫אימא הסתובבה בכל הבלגן הזה אבודה לגמרי ורק שאלה כל הזמן‪ ,‬מהם‬
 ‫‪ | 364‬רבקה רבינוביץ‬

‫הגויים האלה שפתאום השתלטו על הבית וגזלו ממנה את בנה האהוב‪.‬‬

‫יוסף היה קצר רוח‪ ,‬הוא כל הזמן ניסה ללמד את הילדים‪ ,‬כתב להם את‬
‫האותיות ונתן להם כל יום רשימות מילים שעליהם לשנן‪ .‬כשלא עשו זאת‪,‬‬
‫התרגז וצעק עליהם שהם לעולם לא יסתגלו לחיים כאן‪ ,‬שלא ייצא מהם שום‬
‫דבר‪ .‬ניסיתי לשכנע אותו שדרוש זמן‪ ,‬אך הוא לא רצה לשמוע‪ .‬פחדנו שמרוב‬
‫עצבים הוא שוב יחטוף התקף לב‪ ,‬והפעם זה עלול להיות קטלני‪ .‬אמרתי לו‪:‬‬
‫— אם אתה מתכוון לקנות להם דירה‪ ,‬עשה זאת כבר‪ ,‬אחרת הוויכוחים האלה‬
‫ייגמרו ברע‪.‬‬
‫הוא אמנם קנה להם דירה בת ארבע חדרים בבת‪-‬ים‪ ,‬לא רחוק מדירתי‪ ,‬וגם‬
‫מכונית‪.‬‬
‫את חתנו סרגיי יוסף לא חיבב והיה מעדיף שלילי תתגרש ממנו‪ .‬בדומה לכל‬
‫הפועלים ברוסיה‪ ,‬סרגיי אהב את הטיפה המרה‪ .‬במצב של שיכרות הוא היה‬
‫בלתי‪-‬נסבל‪ ,‬אפילו אלים‪ ,‬וקרה שהרים יד על אשתו‪.‬‬
‫למרבה האירוניה‪ ,‬סרגיי היה הראשון שהסתדר בעבודה והתאקלם‪ .‬הוא נהג‬
‫מקצועי; ברוסיה זה היה מקצוע מבוקש‪ ,‬כי רק מעטים ידעו לנהוג‪ ,‬לפקידים‬
‫היו נהגים אישיים‪ .‬והוא ידע לנהוג בכל סוגי כלי הרכב‪ .‬לעבוד הוא ידע‪ ,‬היה‬
‫זריז ומיומן‪ .‬הוא עבר את הבחינות בקלות והתחיל לעבוד כנהג סמיטריילר‪.‬‬
‫בין נהגי חברת ההובלה היו דוברי רוסית שעזרו לו בהתחלה להתמצא בדרכי‬
‫ישראל; כעבור זמן קצר הוא כבר דיבר עברית שוטפת אף שלא למד באולפן‬
‫אפילו יום אחד‪.‬‬
‫מצבה של לילי היה יותר מסובך‪ .‬היא עבדה בנובוסיבירסק כטכנאית לתכנון‬
‫מחשבים‪ ,‬מקצוע שלא קיים בארץ‪ ,‬כי רמת המחשוב כאן מתקדמת הרבה‬
‫יותר‪ .‬יוסף לחץ עליה שתלך ללמוד‪ ,‬אבל איך יכלה ללמוד בלי לדעת עברית?‬
‫היא סירבה ומצאה עבודה כמוכרת בסופרמרקט גדול‪ .‬אביה ראה בזה משהו‬
‫משפיל‪ ,‬אך היא הייתה מרוצה‪.‬‬
‫כשהצעירים עברו לדירתם‪ ,‬הסתיימו המריבות והשקט חזר לבית אחי‪ .‬זויה‬
‫ולילי נרשמו לקורס לגיור‪ ,‬שהלימודים בו התנהלו ברוסית‪ .‬זויה שקדה מאוד‬
‫על הלימודים‪ ,‬רשמה כל מילה של המרצה במחברת בכתב ידה המוקפד של‬
‫מורה ותיקה‪ .‬גם לילי השתדלה‪ ,‬אף שהיה לה פחות זמן פנוי‪.‬‬
‫הצצתי פעם למחברתה של זויה וראיתי לתדהמתי‪ ,‬שאני‪ ,‬יהודייה כשרה‬
‫מלידתי‪ ,‬אינני יודעת אפילו חצי מהדברים הרשומים שם‪ .‬כל מיני דינים שרק‬
‫החרדים שומרים עליהם‪ .‬לא ידעתי אם לצחוק או לבכות‪ :‬מתברר שגם אני‬
‫זקוקה לגיור‪...‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪365‬‬

‫שתיהן‪ ,‬האם והבת‪ ,‬עברו בהצלחה את בחינות הסיום של הקורס‪ .‬אך לא‬
‫היה די בזה‪ :‬רשימת המתגיירים הועברה לרבנות הראשית שאמורה לאשר את‬
‫"כשרותו" של כל מועמד לכניסה לעם היהודי‪ .‬כאן התגלתה בעיה‪ :‬הסתבר‬
‫שלא די בגיור האישי‪ ,‬כל המשפחה צריכה להיות מגוירת‪ .‬זויה קיבלה אישור‪,‬‬
‫כי בעלה יהודי‪ ,‬ובכך נוצרה משפחה יהודית‪ ,‬ואת לילי פסלו‪ ,‬כי בעלה גוי‪ ,‬והרי‬
‫יהודייה כשרה לא יכולה להיות אשתו של גוי‪ .‬נוצר מצב אבסורדי‪ :‬שני הוריה‬
‫יהודים ואילו היא גויה‪ ,‬כמו גם ילדיה‪.‬‬
‫לילי אמרה שלא אכפת לה במיוחד‪ ,‬הרי אזרחות יש לה ואיש לא מפריע‬
‫לה לחיות בארץ‪ .‬חבל רק על הזמן המבוזבז‪ .‬הילדים בכל מקרה יזדקקו לגיור‬
‫נפרד‪ ,‬אם ירצו‪ ,‬בלי קשר לגיור אמם‪ .‬רק יוסף הצטער מאוד שצאצאיו נשארו‬
‫לא יהודים‪.‬‬
‫אחרי שזויה התגיירה‪ ,‬הרבנים המליצו לה וליוסף להתחתן כדת משה וישראל‪.‬‬
‫יוסף אהב את הרעיון‪ .‬העמידו להם חופה ברבנות‪ ,‬ובטקס נוכחו הבת והנכדים‪.‬‬
‫בשבילי שובה של זויה ושיקום משפחתו של אחי היו קרש הצלה של ממש‪.‬‬
‫מצבה של אימא הידרדר מיום ליום‪ ,‬היא הייתה זקוקה להשגחה צמודה‪ ,‬וכל‬
‫הנטל הזה נפל על זויה‪ .‬אילולא היא‪ ,‬הייתי צריכה לעזוב את העבודה‪ ,‬או‬
‫שהיינו נאלצים להעביר את אימא לבית אבות סיעודי‪ ,‬דבר שלא רצינו לעשות‪.‬‬
‫יוסף שכר לה מטפלת לשש שעות ביום‪ .‬אימא לא סבלה לא את זויה וגם לא‬
‫את המטפלת‪ ,‬שאותה ניסתה אפילו להכות בידיה החלשות‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬בלי‬
‫זויה הייתי אובדת עצות במצב הזה‪.‬‬
‫אחרי שאימא נפלה ממיטתה כמה פעמים‪ ,‬יוסף וזויה התקינו לה מיטה‬
‫בדירתם‪ .‬זויה והמטפלת התמודדו עם הטיפול השוטף בה; להתקלח היא‬
‫הסכימה רק בנוכחותי‪ ,‬וגם זה בקושי רב‪ .‬לפעמים היא לא הכירה אותי‪ ,‬דיברה‬
‫אתי כמו עם אדם זר‪ .‬היא הייתה קרובה לגיל תשעים‪.‬‬
 ‫‪ | 366‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪53‬‬
‫פיטורין ועבודה חדשה‬
‫בסוף שנות השמונים השבועון "קרוג" נסגר‪ ,‬ויחד אתו נעלם מהזירה גם‬
‫ישראל קריידמן‪ ,‬הדמות המסתורית שהקוראים לא זכו להכיר‪ .‬הצטערתי על‬
‫כך‪ ,‬אך לא נשארתי מובטלת‪ :‬מיד התקבלתי לשבועון אחר ששמו "אלף"‪.‬‬
‫תפקידי היה לכתוב מאמר פרשנות אחד לכל גיליון‪ .‬המוציא לאור היה ארגון‬
‫חסידי חב"ד וצביונו היה מסורתי מתון‪ .‬נעלמה הפולמיקה החריפה שאותה‬
‫אהבתי בין העורך לביני ב"קרוג"‪ ,‬אך גם לא הגבילו אותי ויכולתי לכתוב‬
‫בחופשיות‪ ,‬כמתבקש מהשקפת עולמי‪.‬‬
‫שוב התעורר צורך בשם ספרותי בדוי‪ .‬הפעם "הנדסתי" לי שם משני שמות‪:‬‬
‫השם של בני והשם של אבי‪ .‬שמו של אבא היה בר‪ ,‬בגרמנית ברנהרד; שמו של‬
‫בני הוא מיכאל‪ .‬כך נולד הפובליציסט החדש מיכאל ברנהרד‪ .‬דמותו לא עוררה‬
‫סקרנות כמו דמותו של קריידמן כי השבועון לא היה פרובוקטיבי כמו "קרוג"‪,‬‬
‫תפוצתו הייתה קטנה יותר והצוות לא נהג להיפגש עם הקוראים‪.‬‬
‫ב"חברה המאוחדת לפרסום"‪ ,‬שהייתה המוציאה לאור של כל העיתונים‬
‫היומיים בשפות לועזיות‪ ,‬כולל העיתון "נאשה סטראנה"‪ ,‬מקום העבודה‬
‫הקבוע שלי‪ ,‬נוצר מצב מסובך‪ .‬המהפכה בתחום הדפוס הסתיימה כבר בסוף‬
‫שנות השבעים‪ ,‬בתי הדפוס הגדולים השתחררו ממכונות הסידור המיושנות‪,‬‬
‫הלינוטיפים ומכונות הרוטציה ועברו לסידור ממוחשב ולדפוס צילום‪ .‬אלא‬
‫שעובדי הדפוס שלנו הרימו את נס המרד וסירבו בתוקף למודרניזציה‪,‬‬
‫המבטלת את המקצועות שלהם או משנה אותם באופן קיצוני‪.‬‬
‫ההנהלה ניהלה אתם משא ומתן אין‪-‬סופי‪ ,‬הבטיחה לעובדים הוותיקים‬
‫פיצויים גדולים‪ ,‬אך הכול ללא הועיל‪ .‬ליד בניין החברה נערמו ארגזים ובהם‬
‫הציוד החדש – אך העובדים עמדו בסירובם כחומה מבוצרת‪ .‬הציוד החדש‬
‫נותר בחוץ והעיתונים הודפסו בשיטה שאבד עליה הכלח‪.‬‬
‫היה ברור שאי‪-‬אפשר להמשיך כך לאורך זמן‪ .‬המשך קיומה של החברה עמד‬
‫בסימן שאלה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪367‬‬

‫בלי קשר ליחסינו אל שבתאי הימלפרב‪ ,‬שהיה מנהל קשוח מאוד‪ ,‬במיוחד‬
‫כלפי עיתונאים‪ ,‬בדבר אחד אין ספק‪ :‬הוא חי ונשם את החברה הזאת שייסד‬
‫לפני שנים רבות‪ .‬הוא עשה ניסיון נואש לשמר את קיומה על‪-‬ידי שילוב הישן‬
‫והחדש‪ :‬הוא העביר את עמודי החדשות של העיתונים לסדר צילום‪ ,‬ואילו‬
‫העמודים הפנימיים והמגזינים של סופי השבוע נעשו בשיטה הישנה‪ .‬הוא סגר‬
‫כמה שבועונים בתפוצה קטנה והפך את החדרים שהתפנו למערכות חדשות‬
‫המצוידות במחשבים‪ .‬בין עובדי מערכות החדשות לבין החברה המאוחדת לא‬
‫היו יחסי עובד‪-‬מעביד; מערכות אלה פעלו כקבלני החברה‪.‬‬
‫הייתה לנו במערכת עיתונאית‪ ,‬עולה חדשה‪ ,‬שלא ידעה עברית ברמה מספקת‬
‫ועסקה בעיקר במכתבי קוראים‪ .‬במסגרת השינויים הארגוניים הימלפרב‬
‫החליט לפטר אותה מטעמי צמצום בהוצאות‪.‬‬
‫ידעתי שהיא פוחדת נורא מפיטורים כי היא ובעלה לקחו משכנתה גבוהה‪,‬‬
‫ומשפחתה לא הייתה עומדת בתשלומים ללא משכורתה‪ .‬אני כיושבת‪-‬‬
‫ראש ועד העיתונאים התנגדתי נמרצות לפיטוריה‪ .‬ההתמודדות נמשכה כמה‬
‫שבועות‪ .‬יום אחד נקראתי להנהלה‪ ,‬שם המתינו לי הימלפרב וסגנו רוזן‪.‬‬
‫— לא שינית את דעתך? שאלו‪ .‬זאת מילתך האחרונה?‬
‫— אכן כן‪ ,‬עניתי‪.‬‬
‫— טוב‪ ,‬את הרי יודעת שאנו נאלצים להקטין את המערכת לפחות בתקן אחד‬
‫כי כמות העבודה הצטמצמה ויש לשלם לקבלנים שעורכים את החדשות‪ .‬לא‬
‫השארת לנו בררה אחרת אלא לפטר אותך‪ .‬יש לך עוד שבועיים‪ ,‬לפי החוק‪.‬‬
‫נכין את מכתב הפיטורין שלך ונסגור את החשבון‪.‬‬
‫הייתי בת שישים ואחת‪ ,‬בסטטוס של גמלאית עובדת‪ ,‬כי לנשים גיל יציאה‬
‫לגמלאות היה אז שישים‪ .‬לפיטורי גמלאים ההנהלה לא זקוקה להסכמת‬
‫הוועד‪ .‬גם באגודת העיתונאים לא מגנים על גמלאים שרוצים להמשיך לעבוד‪.‬‬
‫המשך עבודתם תלוי ברצונן טוב של הנהלות העיתונים‪ .‬עד אז נהניתי מרצונה‬
‫הטוב של ההנהלה — והנה זה נגמר‪.‬‬
‫המנהלים ניסו לרכך את המכה שהנחיתו עליי ולומר משהו מנחם‪ ,‬בכל זאת‬
‫עבדתי בחברה עשרים ואחת שנים‪ .‬אמרו שהם מצטערים‪ ,‬אך לא השארתי‬
‫להם בררה‪ .‬לא נזקקתי לניחומיהם‪ .‬היו לי פתרונות משלי למצב‪.‬‬
‫חזרתי למערכת‪ .‬העולה החדשה שעמדה בסכנת פיטורין הייתה בטוחה‬
‫שגורלה נחרץ‪ .‬במקום זה הודעתי לחבריי שאני מפוטרת‪ .‬כולם היו המומים‪,‬‬
‫חוץ ממני‪.‬‬
‫לא התכוונתי לשבת בבית‪ .‬הבחורים מהמערכת הממוחשבת‪ ,‬עולים חדשים‬
 ‫‪ | 368‬רבקה רבינוביץ‬

‫מאזרבייג'ן‪ ,‬נזקקו נואשות לעובדים יודעי עברית וחיזרו אחריי שאעבור‬

‫אליהם‪ .‬סירבתי כל עוד זה היה כרוך בהתפטרותי מרצון מהחברה המאוחדת‬
‫לפרסום‪ ,‬שבה צברתי שנות ותק רבות‪ .‬אחרי שפוטרתי לא היה לי מה להפסיד‪,‬‬
‫לכן נעניתי להם‪ .‬למחרת פיטוריי כבר מצאתי את עצמי עובדת במערכת‬
‫ממוחשבת ובפעם הראשונה בחיי התיישבתי מול מחשב‪ ,‬ההמצאה הגאונית‬
‫שהרגשתי כלפיה יראת כבוד ואפילו פחד מסוים‪ .‬למרות פיטוריי עבדתי‬
‫באותו הבניין‪ ,‬באותה הקומה ואף באותו העיתון‪.‬‬
‫כל ההחלטות של הימלפרב‪ ,‬שלכאורה היו לרעתי‪ ,‬יצאו בסופו של דבר‬
‫לטובתי‪ .‬כך היה כשהוא פיטר את הכתבניות והכריח אותנו לכתוב בעצמנו‪,‬‬
‫דבר שאפשר לי להתפרנס מהחלטורות האסורות ב"קרוג"; כך היה גם הפעם‪:‬‬
‫הודות לפיטורין מהמערכת המיושנת למדתי לעבוד על המחשב‪ ,‬וזה היה שינוי‬
‫מהפכני‪ .‬המחשב פתח לפניי אפשרויות עבודה חדשות ותחביבים חדשים‪ ,‬הוא‬
‫הפך לידידי הנאמן‪ ,‬פטר אותי משעמום שהוא מנת חלקם של פנסיונרים רבים‪.‬‬
‫בלעדיו גם לא הייתי כותבת את השורות האלה‪.‬‬
‫השינוי הארגוני שהנהיג הימלפרב לא הציל את החברה אלא רק האריך את‬
‫ייסורי גסיסתה‪ .‬היא שרדה עוד כשנה במתכונתה החדשה‪-‬ישנה עד שהופיעו‬
‫קונים‪ ,‬שרכשו את כל העיתונים‪ .‬כמה מהעובדים עברו לחברה החדשה‪ ,‬כמה‬
‫פוטרו‪ .‬אני עברתי לבניין אחר עם המעסיקים החדשים שלי‪ ,‬שניהם‪ ,‬דוד קון‬
‫ויוסף שגל‪ ,‬ילידי בירת אזרבייג'ן‪ ,‬בקו‪ .‬כיניתי אותם "הקומיסרים מבקו"‪,‬‬
‫בהשראת גיבורי סרט סובייטי עתיק‪.‬‬
‫"הקומיסרים" ויתר אנשי צוות העיתון‪ ,‬גם הם עולים מבקו‪ ,‬התייחסו אליי‬
‫בכבוד רב כי הייתי הוותיקה היחידה‪ ,‬בעלת ניסיון ושליטה מלאה בעברית‪.‬‬
‫הרגשתי טוב בין החבר'ה הצעירים‪ ,‬ישבנו במשרד מרווח וממוזג‪ ,‬בניגוד‬
‫מוחלט לחדרונים הקטנים שהיו לנו ב"חברה המאוחדת"‪ .‬תפקידי היה לבחור‬
‫את החדשות החשובות שמגיעות מהטלפרינטר ולתרגם אותן‪ ,‬ולפי רצוני גם‬
‫לכתוב מאמר על נושא אקטואלי‪ ,‬הכול במסגרת עמוד העיתון שעליי למלא‪.‬‬
‫בדרך כלל סיימתי את כל המוטל עליי בארבע או בחמש שעות והייתי חופשייה‬
‫ללכת‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪369‬‬

‫פרק ‪54‬‬
‫מותה של אימא‬
‫עברה כשנה של עבודה קלה ונעימה‪ ,‬עד שקרה אירוע ששינה את היחס שלי‬
‫אל עמיתיי ואל עבודתי החדשה‪ .‬אירוע שלימד אותי לקח חשוב‪ :‬קשה ואף‬
‫מסוכן להיות "היחידה שאין תחליף לה"‪ .‬הרי תמיד יכול לקרות משהו לבן‪-‬‬
‫אדם‪ ,‬ואז הוא נאלץ לשלם מחיר כבד על בלעדיותו‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬בזמן שעבדתי‪ ,‬נקראתי לטלפון‪ .‬בדרך כלל אני לא מדברת בטלפון‬
‫בזמן העבודה‪ ,‬ומרגיז אותי כאשר אחרים עושים זאת‪ .‬ניגשתי באי‪-‬רצון‪ .‬על‬
‫הקו הייתה גיסתי זויה‪.‬‬
‫— לאימא היה אירוע מוחי‪ ,‬היא מאושפזת במצב קשה‪ ,‬אמרה לי‪ .‬אם את‬
‫רוצה לראות אותה כשהיא עדיין בחיים‪ ,‬בואי מיד ל"איכילוב"!‬
‫אמרתי למעסיקים שלי‪:‬‬
‫— אימא שלי גוססת‪ ,‬אני חייבת לעזוב מיד ולגשת לבית חולים!‬
‫הם הסתכלו זה בזה במבוכה‪ .‬ואז אמרו‪:‬‬
‫— את לא יכולה לעזוב! חצי מהעמוד שלך ריק‪ .‬אין מי שימלא אותו‪ .‬סיימי‬
‫את העמוד ואז תלכי!‬
‫חזרתי למקומי וניסיתי לעבוד מהר‪ ,‬אך מרוב התרגשות לא יכולתי לכתוב‪.‬‬
‫לא ראיתי את האותיות‪ ,‬דמעות שטפו את עיניי‪ .‬אחרי חצי שעה קמתי‬
‫ואמרתי‪:‬‬
‫— אני עוזבת‪ .‬לא יכולה להמשיך‪.‬‬
‫— ומה יהיה עם העיתון?‬
‫— לא מעניין אותי! התפרצתי‪ .‬יושבים פה כמה אנשים‪ ,‬אף אחד לא מסוגל‬
‫למלא חצי עמוד? מצדי מלאו את העמוד במעשייה של כיפה אדומה!‬
‫יצאתי ונסעתי לבית החולים‪ .‬גם ילדיי הגיעו‪ .‬זויה רצה לקראתנו‪.‬‬
‫— היא מתה‪ ,‬אמרה לנו‪ .‬אמרתי לאחיות שאת עומדת לבוא‪ ,‬לכן השאירו‬
‫אותה בחדר‪ ,‬כדי שתוכלי להיפרד ממנה‪.‬‬
‫— איפה יוסף? שאלתי‪.‬‬
 ‫‪ | 370‬רבקה רבינוביץ‬

‫— הוא לא מרגיש טוב‪ .‬אחרי שהיא מתה‪ ,‬הוא עזב‪ .‬רק שלא יקבל התקף לב!‬
‫בואי‪ ,‬אני אלווה אותך אליה‪.‬‬
‫נכנסתי לחדר קטן ובו שתי מיטות‪ .‬אחת ריקה‪ .‬בשנייה שכבה אימא‪ ,‬קטנה‬
‫כמו ילדה‪ .‬פניה היו מעוותות‪ ,‬הפה זז הצדה — עקבות אכזריות של האירוע‬
‫שעברה‪ .‬האם סבלה מכאבים לפני מותה? האם הרגישה את סופה המתקרב?‬
‫זויה אמרה שהיא הייתה ללא הכרה‪ .‬זויה היא זאת שהייתה אתה ברגעיה‬
‫האחרונים‪ ,‬החזיקה את ידה‪ ,‬הקשיבה לנשימתה המקוטעת‪ .‬האישה שאימא‬
‫זלזלה בה ולא אהבה אותה‪ ,‬בערוב ימיה הייתה זאת שטיפלה בה‪ .‬ומעולם לא‬
‫זכתה למילת תודה ממנה‪.‬‬
‫כולם יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד עם גופתה של אימא‪ ,‬שכבר הייתה‬
‫קרה‪ .‬התיישבתי על המיטה לידה‪ .‬הרבה מחשבות התרוצצו בראשי‪ ,‬מחשבות‬
‫על השנים הקשות שעברנו יחד‪ .‬היא הייתה גיבורה‪ ,‬האישה הקטנה הזאת‪,‬‬
‫בשנות הגלות והמלחמה‪ ,‬לא נשברה כשאיבדה את הכול‪ ,‬הופרדה מבעלה‬
‫ונזרקה למצב בלתי‪-‬אפשרי‪ .‬היה לה הכוח להחזיק אותנו‪ ,‬את ילדיה‪ ,‬רעבים‪,‬‬
‫כדי שמעט המצרכים שהשגנו ממכירת בגדים יספיקו לזמן ארוך יותר‪ .‬היא‬
‫הייתה הרבה יותר קשוחה ממני‪ ,‬בגוף הקטן הזה שכנה רוח איתנה‪.‬‬
‫כמה פחדתי אז‪ ,‬בשנים הנוראות האלה‪ ,‬שהיא תמות ותשאיר אותי לבד! היא‬
‫לא עמדה בהרבה התחייבויות שיש להורים כלפי ילדיהם בתנאים נורמליים;‬
‫לא לכל דבר הספיק לה הכוח‪ ,‬אך במשימה העיקרית הצליחה — היא הוציאה‬
‫את כל משפחתה חיה מהגיהינום‪.‬‬
‫לא רציתי ליד גופתה לחשוב על העוול‪ ,‬על חשבונות פתוחים ועל שאלות‬
‫שלעולם לא יזכו למענה‪ .‬כנראה כזה היה המבנה הנפשי שלה — היה בו מקום‬
‫לאהבה לגבר אחד ולילד אחד‪ .‬ייתכן שהתייסרה מרגשות אשמה‪ ,‬אך זה היה‬
‫חזק ממנה‪ .‬בזמנו אמרה לי שלא רצתה ללדת אותי‪ .‬אולי כאן טמונה התשובה‪.‬‬
‫חיים לא פשוטים היו לה‪ .‬אמנם הייתה מאושרת בנישואיה; ומעולם היא או‬
‫אבא לא פזלו הצדה‪ .‬במשך עשרים ושלוש השנים האחרונות הייתה אלמנה‪ .‬היא‬
‫עברה תקופות טובות ותקופות נוראות והגיעה לגיל תשעים ואחת‪ .‬במשך שנים‬
‫לא ביקרה אצל רופא‪ ,‬לא לקחה שום תרופות‪ .‬אפילו שפעת לא העזה לגעת בה‪.‬‬
‫אחות פתחה את הדלת ושאלה אם אני זקוקה לעוד זמן‪ .‬נשקתי את מצחה‬
‫הקר של אימא ויצאתי‪.‬‬
‫את ההלוויה אני זוכרת במעורפל‪ .‬מאחר שלא היו לנו דודים או בני‪-‬דודים‬
‫בארץ‪ ,‬המלווים היו מעטים‪ .‬כמה חברות שלי‪ ,‬כמה חברים של יוסף‪ ,‬כמה‬
‫דיירים מהבית‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪371‬‬

‫ישבנו שבעה בביתו של יוסף‪ .‬בין המבקרים היו רוב צוות עמיתיי לעבודה‪,‬‬
‫כולל שני "הקומיסרים"‪ .‬באו אנשים שעוד זכרו את אבא‪ .‬קשריה החברתיים‬
‫של אימא בשנותיה האחרונות היו אפסיים‪.‬‬
‫הופתעתי מהתנהגותו של יוסף‪ :‬אפילו שהסניליות של אימא נורא הרגיזה‬
‫אותו והוא דיבר אתה לאחרונה בעיקר בצעקות‪ ,‬הוא נראה שבור‪ .‬מותה‬
‫של אימא משום מה קירב אותו לדת‪ .‬הוא חבש כיפה שחורה‪ ,‬ישב עם ספר‬
‫תהילים‪ ,‬משתדל לקרוא ולהבין את הטקסטים הקשים‪.‬‬
‫איבדתי אימא‪ ,‬אך הרווחתי אח‪ .‬כבר כתבתי על כך שיחסינו כאח ואחות‬
‫תמיד השתפרו כשאימא לא עמדה בינינו‪ .‬כך היה בריגה‪ ,‬כך היה גם בארץ‬
‫אחרי הסתלקותה של אימא‪ .‬יחד אתה נעלם פולחן אישיותו‪ ,‬מעמדו הנסיכי‪.‬‬
‫נשאר בן‪-‬אדם‪ ,‬לא כל כך חזק וסמכותי כפי שראיתי אותו בילדותי‪.‬‬
‫שוחחנו על שאלות החיים והמוות‪ ,‬על אימת היעלמותו של אדם‪ ,‬כאילו לא‬
‫היה קיים‪ .‬הוא הודה שמפחידה אותו סופיות ההסתלקות‪ ,‬תהום הנשייה‪ .‬כל‬
‫חייו‪ ,‬כך סיפר לי‪ ,‬חלם להגיע להישג מדעי חשוב שינציח את שמו לדורות‬
‫הבאים‪ .‬אמרתי לו שמאותה סיבה בדיוק חלמתי לכתוב ספר שיזכה לפרסום‬
‫רב וינציח את שמי‪" .‬גם את חשבת על הדברים האלה?" הצטעק‪ .‬משום מה‬
‫גילוי זה שימח אותו‪.‬‬
‫מצאנו בשיחותינו עוד הרבה דברים משותפים‪ .‬רק בענייני פוליטיקה‬
‫השקפותינו היו מנוגדות‪ .‬הוא תהה‪ ,‬איך אני יכולה להאמין באפשרות להגיע‬
‫לשלום עם הערבים‪ .‬הסכמנו לא להסכים‪.‬‬
‫סלחתי לו בלבי על ההיסטוריה עם הצוואה — כמעט סלחתי‪ ,‬ליתר דיוק‪.‬‬
‫בכל זאת נותר משקע מר בלבי‪ .‬נדמה לי שהבנתי את המניע שלו‪ :‬הוא אדם‬
‫מאוד חולה ומאוד מפוחד‪ .‬היה נדמה לו שכסף יבטיח לו איזה סוג של ביטחון‪.‬‬
‫הוא הודה שבעצם תמיד קינא לי‪ ,‬למרות מעמדו המועדף במשפחה והקריירה‬
‫המוצלחת שלו‪ ,‬כי ראה בי אדם בריא וייחס לי כושר הסתגלות גבוה יותר‪ .‬היה‬
‫נדמה לו שאני משיגה הכול בקלות‪ ,‬ואילו הוא נאלץ לעמול קשה‪ .‬הדימוי הזה‬
‫שלי היה נכון אולי לימי בית הספר ולזמן הלימודים במכללה‪ :‬הוא באמת שקד‬
‫ואני ריחפתי‪ .‬אלא שבארץ התהפכו היוצרות‪ :‬הוא לא עבר חבלי קליטה וקיבל‬
‫הכול מאימא‪ ,‬וגם הרוויח פי כמה ממני‪ ,‬בעוד אני עבדתי כמו סוס‪ ,‬נקרעתי בין‬
‫כמה עבודות ומטלות בית בו‪-‬זמנית‪.‬‬
‫בחגים התאספנו כולנו בביתו‪ ,‬ישבנו סביב שולחן אוכל גדול — אני וילדיי‬
‫והוא‪ ,‬זויה‪ ,‬בתו‪ ,‬חתנו ונכדיו‪ .‬אחרי שנים ארוכות של בדידות הפכנו למשפחה‬
‫מורחבת‪ .‬בחגים הדבר הורגש במיוחד‪ .‬לצערי‪ ,‬זה לא נמשך זמן רב‪.‬‬
 ‫‪ | 372‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪55‬‬
‫ימי התקווה‬
‫הארץ הייתה באותן השנים כמרקחה‪ .‬ממשלות קמו ונפלו בתדירות של כל‬
‫שנה או שנתיים‪ .‬ממשלת האחדות הראשונה הצליחה לשים קץ לאינפלציה‬
‫הדוהרת הודות לשיתוף פעולה בין שמעון פרס‪ ,‬ראש הממשלה‪ ,‬ויצחק‬
‫מודעי ז"ל‪ ,‬שר האוצר מהליכוד‪ ,‬שיישמו תכנית כלכלית נועזת ודי אכזרית‬
‫שכללה קיצוצים דרסטיים בשכר והעלאות מחירים‪ .‬אחרי ממשלה הזאת באה‬
‫ממשלת אחדות שנייה‪ ,‬שבראשה עמד יצחק שמיר‪ .‬אחריה קמה ממשלת ימין‬
‫והמפלגות הדתיות‪ .‬בתקופת כהונתה היחסים בין ישראל וארה"ב הורעו מאוד‪,‬‬
‫עקב דרישות האמריקנים לוויתורים ולפשרות שממשלת ימין לא יכלה לקבל‪.‬‬
‫בבחירות הבאות ניצחה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין‪ .‬אנחנו‪ ,‬אנשי‬
‫המחנה המתון‪ ,‬היינו כחולמים‪.‬‬
‫היה גם משהו רענן וסוחף בסיסמת הבחירות‪" :‬ישראל מחכה לרבין"‪ .‬זה‬
‫הזכיר לאנשים את ניצחון ששת הימים שבה רבין היה הרמטכ"ל‪ .‬בתקופת‬
‫ההמתנה שלפני המלחמה היה בפי כול שיר פופולרי ומאתגר ובו המילים‪:‬‬
‫"נאצר מחכה לרבין"‪ .‬ועוד דבר‪ :‬במערכת הבחירות הזאת כבר לא הופיע‬
‫המערך‪ ,‬מילה שנואה על בוחרים רבים‪ ,‬במיוחד מעדות המזרח‪ .‬מפלגת‬
‫העבודה נפרדה משותפתה מפ"ם‪ ,‬המרכיב השני במערך‪ .‬אחרי פילוג המערך‬
‫מפ"ם התאחדה עם ר"צ‪ ,‬בראשות שולמית אלוני‪ ,‬וכך נולדה מפלגת מר"צ‪.‬‬
‫כול זה קרה לפני שנים רבות‪ ,‬אך אפילו עכשיו לא מעט אנשים מכנים את‬
‫מפלגת העבודה "המערך"‪ ,‬מעקמים את אפם מרוב שאת נפש מהשמאלנים‬
‫ואף טוענים שלמעשה "המערך" ממשיך לשלוט במדינה‪.‬‬
‫למרות הישגים בקלפי התקשה רבין לגבש רוב קואליציוני‪ :‬לצדה של מפלגת‬
‫העבודה לא עמד מספר רב של מפלגות ורסיסי מפלגות שהוא יכול היה לראות‬
‫בהן "שותפים טבעיים"‪ .‬רק מפלגה דתית אחת — ש"ס‪ ,‬שהייתה אז חדשה‬
‫בזירה‪ ,‬הסכימה להיכנס לקואליציה עם מפלגת העבודה ועם מר"צ‪ ,‬והודות‬
‫לכך נוצר רוב קואליציוני זעום‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪373‬‬

‫בתחילת כהונתה של הממשלה הזאת לא נראו שום שינויים‪ ,‬והייתי די‬

‫מאוכזבת‪ .‬כפי שכבר הזכרתי‪ ,‬כעסתי על הממשלה שאינה משנה את מדיניות‬
‫הקליטה‪ .‬כבר התחלתי לחשוב שבעצם אין שום הבדל בין ימין לשמאל — אלה‬
‫וגם אלה מנהלים מדיניות של הישרדות‪.‬‬
‫כך עברה לה בשקט כמעט שנה‪ ,‬ופתאום התרחש "המפץ הגדול"‪ .‬כל‬
‫התובנות שהיו חלק מהקונצנזוס הלאומי התרסקו‪ .‬חדשות נפלו על ראשינו‬
‫ההמומים במהירות שלא אפשרה לעכל אותם‪.‬‬
‫נחשף "תהליך אוסלו"‪ ,‬אותו תהליך שהחל בחשאי והביא להסכם ביניים עם‬
‫אש"ף‪ ,‬שנחתם בוושינגטון בשלושה‪-‬עשר בספטמבר ‪ ,1993‬ולהסכם המשך‪,‬‬
‫שנחתם על‪-‬ידי יצחק רבין ויאסר ערפאת בעשרים ושמונה בספטמבר ‪,1995‬‬
‫גם הוא בוושינגטון‪ ,‬בנוכחות ראשי מדינות רבים שתמכו בתהליך‪ ,‬כולל המלך‬
‫חוסיין מירדן‪.‬‬
‫הכול התחיל כמו בספרי ריגול‪ .‬קבוצה נועזת של פוליטיקאים ואנשי רוח‪,‬‬
‫בראשה יוסי ביילין ובעידוד שר החוץ פרס‪ ,‬נפגשה‪ ,‬בסודיות מוחלטת‪ ,‬עם‬
‫אנשי הנהגת אש"ף באוסלו בירת נורבגיה‪ ,‬וניהלה אתם שיחות על הסדר‬
‫פוליטי אפשרי‪ .‬עד היום חלוקות הדעות בשאלה אם ראש הממשלה היה בסוד‬
‫העניינים מהתחלה או שפרס העמידו בפני עובדה מוגמרת‪ ,‬כאשר הצדדים כבר‬
‫הגיעו לכמה הסכמות עקרוניות‪ .‬כדי להעריך את עצמת ההפתעה‪ ,‬יש לציין‬
‫שעד לימים הסוערים האלה לשם "אש"ף" הייתה אותה קונוטציה קודרת כפי‬
‫שיש היום לשם "אל‪-‬קאעידה"‪ .‬מגעים עם אש"ף היו אסורים לפי החוק; עזר‬
‫ויצמן כמעט נזרק ממשלת שמיר על פגישה עם פעילים זוטרים של אש"ף‪,‬‬
‫ואילו "ספן השלום" אייבי נתן הועמד לדין וישב פעמיים בכלא על פגישות עם‬
‫ערפאת ועם אנשי אש"ף אחרים‪ .‬מפלגת העבודה‪ ,‬במערכת הבחירות שהביאה‬
‫להקמתה של ממשלת רבין‪ ,‬לא התנערה מהאיסור הזה‪ .‬ופתאום — מפגשים‬
‫סודיים ומשא ומתן! לאוזניים ישראליות זה היה נשמע כמו כפירה בעיקר‪.‬‬
‫גם אני לא ידעתי איך לקבל זאת‪ .‬אישיותו של ערפאת מעולם לא עוררה בי‬
‫סימפתיה; כל הגינונים וההתפתלויות שלו דחו אותי‪ .‬אך לא היה מה לעשות‪,‬‬
‫הרי העם הפלשתיני בחר בו כנציגו הבלעדי‪ .‬הנשיא ג'ורג' בוש האב ומזכיר‬
‫המדינה שלו ג'יימס בייקר‪ ,‬היו הראשונים ממנהיגי מדינות המערב שהתחילו‬
‫כבר בשנות השמונים המאוחרות במגעים עם ערפאת וקראו לישראל להכיר‬
‫באש"ף ולקיים מגעים אתו במטרה להגיע להסכם פוליטי‪ .‬סרבנותו של יצחק‬
‫שמיר הרגיזה אותם מאוד‪ .‬בייקר היה חד‪-‬לשון ובוטה יותר מהנשיא; הוא קרא‬
‫תיגר על מדיניות ישראל‪" .‬נטשו אחת ולתמיד את החלום הבלתי‪-‬מציאותי‬
 ‫‪ | 374‬רבקה רבינוביץ‬

‫שלכם על ארץ ישראל השלמה"‪ ,‬אמר והכריז שארצות הברית מסתלקת מכל‬
‫מעורבות ומכל סיוע לצדדים בסכסוך הישראלי‪-‬פלשתיני‪ .‬אזרחי ישראל‬
‫נדהמו מדבריו הבוטים‪" :‬רשמו את מספר הטלפון של הבית הלבן והתקשרו‬
‫כשתהיו רציניים בעניין השלום"‪.‬‬
‫זה היה הרקע שעליו נולדה יזמת אוסלו‪ .‬גם המחנה המתון נאלץ היה‬
‫להשתחרר משרידי האופוריה שהשתלטה עליו אחרי מלחמת ששת הימים‪.‬‬
‫המציאות הייתה קודרת‪ :‬טרור משתולל ואין בעולם יד תומכת אחת‪ .‬פשרה‬
‫עם אויב נתעב? אין בררה‪ ,‬לא אנחנו בוחרים את מנהיגי הצד שמנגד‪.‬‬
‫זה לא היה רק שבר של המוסכמות הפוליטיות‪ :‬זה היה שבר בעולמנו הרגשי‪.‬‬
‫אלה שהורגלנו לשנוא‪ ,‬שעסקו בטרור ושפכו את דם אזרחנו‪ ,‬הפכו לפרטנרים?‬
‫חשבתי על אומץ לִ בם של האנשים שהתחילו את התהליך‪ ,‬שאפילו אני‪ ,‬עם כל‬
‫מתינותי‪ ,‬התקשיתי לקבל‪.‬‬
‫כשראיתי בטלוויזיה את הנהגת אש"ף‪ ,‬וערפאת בראשה‪ ,‬מגיעה מטוניס‬
‫ועוברת עם צי המכוניות את מחסומי צה"ל בדרכה לעזה‪ ,‬כנדרש בהסכם אוסלו‬
‫הראשון‪ ,‬הרגשתי בחילה‪ .‬עזה‪ ,‬עזה — מדוע בכלל נכנסנו אליה‪ ,‬מדוע לקחנו‬
‫אחריות עליה? עד היום היא תקועה כעצם בגרוננו‪ :‬לא לבלוע ולא להקיא‪.‬‬
‫אפילו ערפאת‪ ,‬ראש הרשות הפלשתינאית החדשה‪ ,‬מאס מהר מאוד בעזה‬
‫והעביר את "בירתו" לרמאללה‪.‬‬
‫לא שהייתי נגד הסכם שלום‪ .‬לא שהצטערתי על הכוונה לשים קץ לכיבוש‪.‬‬
‫הצטערתי על החמצתו של שלום אחר — שלום עם ירדן‪ ,‬שבמסגרתו השטחים‬
‫היו מועברים לשליטתה של הממלכה האשמית‪ .‬במלך חוסיין ראיתי פרטנר‬
‫ראוי להסדר‪ ,‬והרי הדבר היה בהישג יד‪ :‬ב‪ 1988-‬שמעון פרס ניהל משא ומתן‬
‫חשאי עם המלך בלונדון והגיע אתו להסכם שיכול היה להיות יסוד לחוזה‬
‫שלום‪ .‬הוא הציג את ההסכם לראש הממשלה שמיר‪ ,‬שפשוט זרק אותו לפח‪.‬‬
‫משנודע הדבר לחוסיין‪ ,‬הוא עשה צעד נבון מאוד מבחינתו‪ :‬הוא הכריז שהוא‬
‫מתנער מהגדה‪ ,‬ואינו רוצה לצרף אותה לירדן והוא מעביר את הזכויות עליה‬
‫לעם הפלשתינאי ולהנהגת אש"ף‪ .‬אם הישראלים לא רצו להסתדר אתי שינסו‬
‫להסתדר עם אש"ף‪ ,‬זאת הייתה מסקנתו‪ .‬בכך הוא חסך מממלכתו הרבה‬
‫פורענויות ופשוט השאיר אותן לנו‪ .‬ישראל איבדה פרטנר שהיה טוב מערפאת‬
‫פי מאה‪ .‬את מחיר הדחייה דאז אנחנו משלמים עד היום‪ ,‬הסכם עדיין אין‪,‬‬
‫הכיבוש נמשך‪ ,‬והעולם הולך ומתנער מישראל‪ .‬נמאסנו על כולם‪ ,‬כולל ידידינו‬
‫לשעבר באירופה‪ ,‬בגלל הסכסוך האין‪-‬סופי הזה‪.‬‬
‫הפילוג בעם הגיע לשיאים חדשים‪ .‬כל הכוחות המתונים בעם היו נרגשים‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪375‬‬

‫ומלאי תקווה‪ ,‬למרות הספקות‪ ,‬ההיסוסים והסלידה מערפאת‪ .‬חתימת ההסכם‬

‫הראשון בוושינגטון בשלושה‪-‬עשר בספטמבר ‪ ,1993‬על המדשאה של הבית‬
‫הלבן‪ ,‬היה טקס רב רושם‪ ,‬ורצינו מאוד לקוות שאנו צופים באירוע היסטורי‬
‫שישפיע על חיי כולנו‪ .‬בשורה אחת‪ ,‬לעיני כל העולם‪ ,‬עמדו הנשיא קלינטון‪,‬‬
‫ראש ממשלתנו יצחק רבין‪ ,‬יאסר ערפאת ושמעון פרס‪ ,‬שצורף עקב תרומתו‬
‫הגדולה לתהליך‪ .‬כל המנהיגים‪ ,‬פרט לרבין‪ ,‬חייכו מאוזן לאוזן‪ ,‬במיוחד‬
‫ערפאת‪ .‬רבין היה עצור‪ ,‬רציני‪ .‬אני הרגשתי כמה קשה היה לו‪ ,‬לחייל הוותיק‬
‫שנלחם נגד הפלשתינים כל חייו‪ ,‬ללחוץ את ידו של ערפאת‪.‬‬
‫בנוסף להסכם הרשמי‪ ,‬רבין וערפאת החליפו איגרות המפרשות את ההבנות‬
‫בין הצדדים‪ .‬רבין באיגרתו התחייב בשם הממשלה "להכיר באש"ף כנציג‬
‫העם הפלשתיני ולנהל אתו משא‪-‬ומתן במסגרת תהליך השלום"‪ .‬איגרתו‬
‫של ערפאת כללה התחייבות בשם אש"ף "להיכנס לתהליך השלום וליישב‬
‫את הסכסוך בין שני הצדדים בדרכי שלום" וגם הבטחה "להתנער מן השימוש‬
‫בטרור ובמעשי אלימות אחרים"‪.‬‬
‫כל זה נשמע באוזנינו‪ ,‬אנשי המחנה המתון‪ ,‬כצלילים שמימיים‪ .‬כל כך רצינו‬
‫לקוות שאנו עומדים על סף חיים חדשים‪ ,‬חיים בלי טרור ובלי מלחמות!‬
‫אחרי חתימת ההסכם‪ ,‬שהיה למעשה רק הצהרת עקרונות וכוונות‪ ,‬התחיל‬
‫משא‪-‬ומתן מעשי‪ ,‬שתוצאותיו סוכמו במסמך בן ארבע מאות עמודים‪ ,‬הוא‬
‫הסכם אוסלו‪-‬ב'‪ .‬נציגינו‪ ,‬כולל רבין ופרס‪ ,‬ישבו מול ערפאת ואנשיו במשך‬
‫מאות שעות‪ .‬באותה תקופה התפתחה אצלנו מין "אופנת ערפאת"‪ ,‬הדומה‬
‫לאופנת הנסיעות לקהיר בימים שלאחר חתימת חוזה השלום‪ :‬פתאום רבים‬
‫רצו להיפגש עם "הראיס"‪ ,‬לבדוק אם הוא כאדם תואם את תדמיתו המפחידה‪.‬‬
‫משלחות אין ספור ביקרו אצלו‪ ,‬בעוד הוא שיחק את תפקיד המארח החביב‬
‫שיוצא מגדרו כדי לרצות את האורחים‪ .‬הוא רצה כנראה לבנות לעצמו דימוי‬
‫של "דוד יאסר הנחמד"‪ ,‬בעוד במשא ומתן היה קשוח מאוד‪.‬‬
‫אגודת העיתונאים ארגנה כמה משלחות שביקרו אצלו; כשגובשה משלחת‬
‫של נציגי העיתונים בשפה הרוסית‪ ,‬יכולתי גם אני להשתתף‪ ,‬אך סירבתי‪.‬‬
‫מניירות הדוד טוב הלב נראו לי מזויפות להחריד‪ .‬שלום — כן ברצון; אהדה —‬
‫לא‪ .‬אפשר להפסיק להרוג אחד את השני‪ ,‬אך לא חייבים לאהוב‪.‬‬
‫ההסכם העיקרי‪ ,‬אוסלו‪-‬ב'‪ ,‬הביא להקמת הרשות הפלשתינית האוטונומית‬
‫על מוסדותיה‪ ,‬קבע את סמכויותיה ואת יחסיה עם מוסדות השלטון והביטחון‬
‫הישראליים‪ .‬לפי כמות העמודים ניתן להבין עד כמה הוא היה מסובך‪ .‬ניזונו‬
‫מציטוטים שהביאו עיתונאים יודעי דבר‪ .‬ברורים היו רק התאריכים‪ :‬משא‪-‬‬
 ‫‪ | 376‬רבקה רבינוביץ‬

‫ומתן על הסדר קבע יתחיל לא יאוחר ממאי ‪ 1996‬ואמור להסתיים באוקטובר‬

‫‪ 1999‬בחתימת הסכם שישים קץ לסכסוך העקוב מדם בינינו לבין הפלשתינאים‪.‬‬
‫בעלי העיתון שבו עבדתי הסיעו אותי לירושלים; שם‪ ,‬במשכן הכנסת‪ ,‬נקבעה‬
‫לי פגישה עם יוסי ביילין‪ ,‬הנפש החיה של תהליך אוסלו ובר‪-‬סמכא לפרטי‬
‫ההסכם‪ .‬השאלה העיקרית ואולי היחידה שרציתי לשאול אותו הייתה‪ :‬ומה‬
‫הלאה? איך אמורים העניינים להתפתח אחרי חתימתו של ההסכם השני?‬
‫ביילין היה בימים ההם הדובר הנלהב של תהליך השלום‪ .‬עיתונאים ישראלים‬
‫וזרים‪ ,‬דיפלומטים ומשלחות מחוץ לארץ חיכו בתור ליד לשכתו‪ .‬גם אנחנו‬
‫נאלצנו קצת לחכות‪ ,‬עד שסיים את שיחתו עם חברי משלחת מיפן‪.‬‬
‫בזמן ההמתנה ראיתי את רבין עובר במסדרון בדרך לאולם המליאה‪ .‬הבעת‬
‫פניו הייתה קודרת‪ .‬ידענו שהוא עובר ימים קשים מאוד בזירה הפוליטית‬
‫המפולגת‪.‬‬
‫לפני הפגישה קראתי הרבה מאמרי פרשנות בנושא‪ .‬במיוחד התרשמתי‬
‫ממאמרו של ההיסטוריון מירון בנבנישתי ז"ל‪ ,‬שהוכיח בעזרת מפות ודוגמאות‪,‬‬
‫שבגלל ההתנחלויות הממוקמות בכל מיני מקומות בגדה ובעזה‪ ,‬לא תתאפשר‬
‫העברת השליטה הביטחונית לידי הפלשתינאים‪ .‬לשם כך נדרש פינוי רוב‬
‫ההתנחלויות‪ ,‬דבר שעלול להביא למלחמת אזרחים בישראל‪.‬‬
‫ביילין היה במצב רוח מרומם‪ .‬בהסברים שלו הכול נשמע פשוט וקל‪ .‬צה"ל‬
‫ייסוג מאזורים צפופי‪-‬אוכלוסין בגדה‪ .‬בהמשך יהיו כמה שלבים של היערכות‬
‫מחדש‪ ,‬ובכל שלב ישראל תעביר לשליטה פלשתינאית שטחים נוספים‪.‬‬
‫הרשות הפלשתינית תקים כוח משטרה לשמירה על הסדר ועל הביטחון‬
‫השוטף; לא יהיו עוד קבוצות מזוינות אחרות בשטח האוטונומיה‪ .‬כבר הוקמו‬
‫ועדות לתיאום ולשיתוף פעולה בין ישראל לפלשתינאים בתחום הביטחון‬
‫ובתחומים אזרחיים שונים‪.‬‬
‫שאלתי את דעתו על המאמר של מירון בנבנישתי (לא היה לי ספק שהוא‬
‫קרא אותו‪ ,‬זה היה מאמר מכונן) שניבא את קריסת התהליך בגלל ההתנחלויות‪.‬‬
‫ביילין אמר שהוא אופטימי‪ ,‬הרי ההסכם קובע שיהיה משא ומתן ובמהלכו‬
‫הצדדים יחפשו פתרונות לבעיית ההתנחלויות‪ .‬חלק אולי יפונה וחלק יישאר‬
‫תחת שליטה ישראלית‪ .‬האופטימיות של ביילין הייתה מידבקת‪ .‬נדמה היה לי‬
‫שהוא מציג תמונה פשטנית מדי‪ ....‬אך כל כך רציתי להאמין!‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪377‬‬

‫פרק ‪56‬‬
‫"ממשלת ישראל‬
‫מודיעה בתדהמה‪"...‬‬
‫מאז קיומה לא ידעה מדינת ישראל פילוג כה חריף בעם‪ .‬לנוכח התקוות‬
‫הגדולות וההתלהבות של חלק אחד בעם עמדו הייאוש והצער של החלק השני‪.‬‬
‫דברי נאצה נשמעו מכל עבר‪ ,‬הגרפיטי על קירות הבתים‪ ,‬אפילו על קירות של‬
‫מוסדות ממלכתיים‪ ,‬זעק באלפי קולות‪" :‬רבין בוגד!"‪" ,‬מוות לרבין!" וכדומה‪.‬‬
‫ריח של דם עמד באוויר‪.‬‬
‫בביקורי בכנסת עליו סיפרתי קודם ראיתי עיר אוהלים שאנשי מפד"ל הקימו‬
‫מול המשכן‪ ,‬מחנה מחאה‪ .‬שם‪ ,‬על הגדרות‪ ,‬ראיתי בפעם ראשונה את תמונת‬
‫הפוטו‪-‬מונטז' המפורסמת של רבין במדי אס‪-‬אס‪ .‬נהוג לחשוב שהתמונה‬
‫הופיעה לראשונה בהפגנת הימין הגדולה שמשתתפיה גם נשאו ארון מתים‬
‫סימבולי‪" ,‬ארון לרבין"‪ .‬זה לא נכון‪ .‬ראיתי את התמונה הרבה יותר מוקדם‪.‬‬
‫למרות האיומים הגלויים על חייו של ראש הממשלה‪ ,‬הוא התנגד לפעולות‬
‫משטרתיות נגד המסיתים‪ .‬גם שרי ממשלתו היו בסכנה‪ .‬היה מקרה של‬
‫התנפלות ההמון על מכוניתו של השר פואד בן‪-‬אליעזר‪ .‬אך סביב רבין לא‬
‫נוצרה טבעת הגנה; הוא נשאר חשוף בפני ההמון המשתולל‪ .‬הוא לא רצה‬
‫ששוטרים יפרידו בינו לבין עמו‪ .‬נכון שהשב"כ יכול היה לארגן מעקב סמוי‪,‬‬
‫אך גם זה כנראה לא נעשה‪.‬‬
‫באותו ערב טרגי‪ ,‬בארבעה בנובמבר ‪ ,1995‬הייתי במסיבה גדולה שערכה‬
‫בתיה‪ ,‬ידידתי מימי גלות סיביר‪ .‬בהיותה אישה ללא משפחה‪ ,‬להוציא את‬
‫אחותה הצעירה רוזה‪ ,‬היא הייתה מוקפת ידידים‪ ,‬ואהבה למצוא מיני סיבות‬
‫למסיבות‪ .‬באותו יום המסיבה הייתה מוקדשת לאזכור ח"י שנים לעלייתה‪.‬‬
‫כשחזרתי הביתה‪ ,‬בשעה הקרובה לחצות‪ ,‬צלצל הטלפון‪ .‬בני היה על הקו‪.‬‬
‫בתי עדה הייתה יחד אתי במסיבה‪.‬‬
‫— נו‪ ,‬מה את אומרת? שאל אותי‪.‬‬
 ‫‪ | 378‬רבקה רבינוביץ‬

‫— בקשר למה? כרגע נכנסתי הביתה‪ ,‬הייתי במסיבה‪ ,‬מה אתה מצפה שאגיד?‬
‫— מה‪ ,‬את לא יודעת כלום?‬
‫— מה אני אמורה לדעת?‬
‫— ירו ברבין בכיכר! הדליקי את הטלוויזיה!‬
‫— מה מצבו?‬
‫— הוא נפגע מיריות בגב‪ .‬עוד לא הודיעו רשמית מה מצבו‪ .‬דבר אחד ברור‪:‬‬
‫גם אם הוא חי‪ ,‬זה סוף דרכו כראש ממשלה!‬
‫הדלקתי את הטלוויזיה‪ .‬ראיתי את המהומה הגדולה ליד בית החולים‬
‫"איכילוב"‪ .‬אנשים בכו‪ ,‬צעקו‪ ,‬דרשו מידע‪ .‬שוטרים חסמו את הכניסה לביתן‬
‫שבתוכו טיפלו בראש הממשלה‪.‬‬
‫עברו דקות‪ ,‬ארוכות כמו נצח‪ .‬על סף הכניסה לביתן הופיע איתן הבר‪ ,‬ראש‬
‫לשכתו של רבין‪ .‬ההמון נדם באחת‪ ,‬ובדממה הקודרת הבר הקריא את ההודעה‬
‫הרשמית‪:‬‬
‫"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה ובצער עמוק על מותו של ראש הממשלה‬
‫יצחק רבין‪ ,‬שנרצח על‪-‬ידי מתנקש הלילה בתל‪-‬אביב‪"...‬‬
‫שאגת כאב ותסכול עברה בהמון‪ .‬אני ישבתי לבד‪ ,‬ושברי תקוותיי וחלומותיי‬
‫פזורים סביבי‪ .‬ידעתי‪ ,‬לא רק רבין האיש נרצח‪ :‬התקווה לשלום נרצחה אתו‪.‬‬
‫ידעתי גם‪ ,‬במחשבה מפוכחת בתוך כל הטירוף הזה‪ ,‬שבמאות‪ ,‬אולי באלפי‬
‫בתים‪ ,‬חוגגים הלילה‪ ,‬צוהלים על הירצחו של "המוסר"‪" ,‬הבוגד" — שמות‬
‫הגנאי שהם הדביקו לו‪.‬‬
‫כאב לי שהייתי במסיבה וחגגתי ברגעים הטרגיים ההם‪ .‬שלא הייתי בין‬
‫משתתפי העצרת המרגשת בכיכר מלכי ישראל‪ ,‬היא כיכר רבין של היום;‬
‫לא שמעתי את נאומו הנרגש של רבין ואת שירתה של מירי אלוני יחד עם‬
‫המנהיגים של "שיר השלום"‪ ,‬כשרבין‪ ,‬הנטול שמיעה מוזיקלית לחלוטין‪ ,‬זייף‬
‫נורא‪ .‬לא ראיתי איך הוא חיבק את פרס‪ ,‬יריבו רב השנים‪ ,‬אתו בערוב ימיו‬
‫הצליח להתפייס‪ .‬ההיסטוריה ריחפה מעל הכיכר — אך גם מעל מגרש החנייה‬
‫הסמוך‪ ,‬שבו ישב המתנקש והמתין לקורבנו‪ .‬כמה סימבולי שהכדור פילח את‬
‫הדף עם מילות "שיר השלום"‪ ,‬שהיה בכיסו של רבין‪ .‬דף מוכתם בדם‪ .‬שיר‬
‫השלום נרצח‪.‬‬
‫הייתי בודדה מאוד בלילה ההוא‪ .‬אילו הייתה כתף לבכות עליה‪ ...‬לבדי בבית‬
‫לא הצלחתי אפילו לבכות‪ .‬הייתי מאובנת‪.‬‬
‫למחרת נסענו לירושלים — ילדיי ואני‪ .‬עדה אמנם נוטה לימין‪ ,‬אך רצח ראש‬
‫ממשלה‪ ,‬זה היה יותר מדי גם בשביל רבים ממחנה הימין‪ .‬המוני אנשים נסעו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪379‬‬

‫לירושלים‪ .‬זה היה דחף שקשה להסבירו‪ .‬אם אין כבר מה לשנות‪ ,‬אז לפחות‬
‫להיות קרובים לזירה‪ ,‬לעבור ליד ארונו‪ ,‬להצטרף להמון האבלים‪.‬‬
‫הכיכר מול משכן הכנסת הייתה מלאה‪ .‬התור של אנשים שרצו לעבור ליד‬
‫הארון התקדם באטיות רבה‪ .‬רבבות בני אדם נעו בסבלנות בשביל הרחב‬
‫שהמשטרה גידרה‪ .‬צעדנו בתור כחצי שעה והתקדמנו רק מעט; היה ברור שזה‬
‫עניין של כמה שעות‪ ,‬אז ויתרנו‪ .‬הצטרפתי לאחת מקבוצות הצעירים שישבו‬
‫על הקרקע‪ ,‬הדליקו נרות ושרו בחצי קול שירים נוגים‪ .‬שרתי יחד אתם‪.‬‬
‫הדרך חזרה הייתה קשה‪ ,‬הכבישים עמוסים‪ .‬כתובות הנאצה על הבתים‬
‫והגדרות ניקרו את העיניים‪ .‬על קיר סניף הדואר בבתי‪-‬ים היה כתוב באותיות‬
‫גדולות בצבע אדום‪" :‬רבין אשם!" חשבתי על האיש שכתב את המילים האלה‪,‬‬
‫ועל מאות אחרים שציירו כתובות דומות‪ .‬מה הם מרגישים כעת? שמחים‬
‫שגזר הדין התגשם? אולי מתביישים? מבינים שהגזימו? מתחרטים? אולי‬
‫מתגאים וחושבים‪" :‬גם לי הייתה יד במעשה הזה"?‬
‫למחרת התקשרתי לסניף הדואר וביקשתי לדבר עם המנהל‪" .‬באיזה עניין?"‬
‫שאלו‪ .‬הרי מנהל הוא מלך‪ ,‬כל מנהל וממלכתו הקטנה‪ .‬מי אנחנו‪ ,‬האזרחים‪,‬‬
‫שסתם נבלבל למלך את המוח? "בעניין אישי"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫כשהמנהל סוף‪-‬סוף התפנה והיה על הקו‪ ,‬אמרתי לו‪:‬‬
‫— אדוני‪ ,‬כשבאת הבוקר לעבודה‪ ,‬לא שמת לב על משהו מקומם?‬
‫— אינני מבין למה את מתכוונת‪ ,‬גברת‪ ,‬ענה בחוסר סבלנות‪.‬‬
‫— אני מתכוונת לכתובת הנאצה על קיר הסניף שאותו אתה מנהל‪.‬‬
‫— איזו כתובת נאצה? ניסה להיתמם‪.‬‬
‫— אתה עובר לידה יום‪-‬יום כשאתה נכנס לבניין וכשאתה יוצא ממנו‪ .‬אי‪-‬‬
‫אפשר שלא לראות אותה‪ ,‬היא בולטת מאוד‪.‬‬
‫— בחיי‪ ,‬לא שמתי לב!‬
‫— לא ייתכן‪ .‬אז אני‪ ,‬כתושבת העיר‪ ,‬שואלת‪ :‬האם לדעתך זה ראוי‪ ,‬שעל קירו‬
‫של מוסד ממשלתי תהיה מצוירת כתובת נאצה נגד ראש הממשלה? מה‪ ,‬אתם‬
‫דואר פוליטי? דואר של מסיתים?‬
‫— את צודקת‪ ,‬גברתי‪ .‬זה לא ראוי‪ .‬פשוט חוסר תשומת לב‪.‬‬
‫— נניח‪ .‬אז אולי לפחות עכשיו‪ ,‬אחרי שגזר הדין נגד "האשם" כבר בוצע‪,‬‬
‫תורידו את הכתובת‪ ,‬שאתה "לא ראית" במשך חודשים?‬
‫— כן‪ ,‬בוודאי‪ ,‬אני מיד שולח אנשים שיכסו אותה בצבע לבן‪ .‬תודה שהפנית‬
‫את תשומת לבנו‪.‬‬
‫— על לא דבר‪.‬‬
 ‫‪ | 380‬רבקה רבינוביץ‬

‫נכנסתי לבית ספר אחד‪ ,‬שעל הגדר שלו היה כתוב בשחור‪" :‬מוות לרבין!"‬
‫השומר בקושי נתן לי להיכנס‪ .‬הגעתי רק לסגנית המנהלת‪ .‬שאלתי אותה‪:‬‬
‫— יש היום חגיגה אצלכם בבית הספר?‬
‫— חגיגה? למה? מי את‪ ,‬גברת?‬
‫— אני תושבת העיר‪ .‬חשבתי שאתם חוגגים את התגשמות המשאלה הכתובה‬
‫אצלכם על הגדר‪ .‬כיתוב חינוכי מאוד‪ ,‬אגב‪.‬‬
‫גם שם‪ ,‬איש מהמורים "לא ראה" את כתובת הנאצה‪ .‬הבטיחו להוריד את‬
‫כתובת מיד‪.‬‬
‫— אני עיתונאית‪ ,‬אמרתי כדרך אגב‪ .‬אל תורידו‪ ,‬אני רוצה לבוא עם צלמת‪,‬‬
‫לצלם אותה ולפרסם בעיתון‪.‬‬
‫— אל תעשי זאת‪ ,‬גברת‪ ,‬ביקשה‪ .‬נוריד אותה תכף ומיד!‬
‫— אתם מוסד ממלכתי‪ .‬איפה הייתם עד עכשיו? אמרתי ויצאתי בטריקת‬
‫דלת‪ .‬הרגשתי עייפות גדולה‪ .‬מה זה משנה עכשיו‪.‬‬
‫עם כל הצער על מותו של רבין האיש‪ ,‬היו אופטימיסטים שחשבו שתהליך‬
‫השלום יוכל להימשך‪ ,‬הרי קיימים הסכמים שנחתמו קבל עם ועדה‪ ,‬ושמעון‬
‫פרס יוביל את התהליך‪ .‬אני הייתי פחות אופטימית‪ .‬ידעתי שאישיותו של‬
‫יצחק רבין‪ ,‬שהמרכיב המכריע בה התבטא בקריירה הצבאית המזהירה שלו‪,‬‬
‫הקרינה סמכות ואמינות‪ ,‬וכשסמך את ידיו על תהליך אוסלו‪ ,‬רוב העם היה‬
‫אתו‪ .‬אישיותו של שמעון פרס‪ ,‬עם כל מעלותיו‪ ,‬הייתה במשך שנים רבות‬
‫שנויה במחלוקת בקרב העם‪ ,‬היו לו הרבה אויבים ויריבים‪ ,‬אפילו בין אנשי‬
‫מפלגתו‪ ,‬ובוודאי בקרב גוש הימין‪.‬‬
‫הימים אחרי הרצח היו‪ ,‬לפחות בשבילי‪ ,‬ימים קודרים‪ .‬כל התרוממות הרוח‬
‫אבדה לי‪ ,‬הכול הרגיז אותי‪ .‬הרגיזו עד בחילה ביטויי הצער הצבועים של מסיתי‬
‫האתמול‪ ,‬אלה שדחפו ל"מעשה" ועכשיו ניסו בכל כוחותיהם להתנער ממנו‪.‬‬
‫אך היו גם לא מעט דברים שהרגיזו אותי בתגובות אנשי השמאל‪ ,‬מאלה שהיו‬
‫מקורבים לרבין‪ .‬כל דבר מוגזם הופך פתטי ומשיג תוצאה הפוכה מהרצויה‪.‬‬
‫בקמפיין ההנצחה‪ ,‬שהתחיל מיד‪ ,‬במידה רבה בשל הלחץ החזק שהפעילה‬
‫לאה רבין ז"ל‪ .‬הדביקו את שמו של רבין לכל דבר‪ ,‬עד כדי גיחוך‪ .‬אפילו אתרים‬
‫שכבר הוקדשו למישהו אחר‪ ,‬כגון "בית חולים בילינסון ע"ש רבין"‪ .‬די היה‬
‫בכך ש"כיכר מלכי ישראל" ישונה שמה ל"כיכר רבין"‪ ,‬כי בכיכר מרכזית זאת‬
‫בתל‪-‬אביב התקיימה הופעתו האחרונה ולידה נרצח‪ .‬ההקשר הוא ישיר‪ .‬רבין‬
‫היה איש ביישן וצנוע‪ ,‬הוא היה מסמיק אילו ראה את השלטים עם שמו על‬
‫כל צד ושעל‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪381‬‬

‫הדבר הנוסף שהרגיז אותי היה המבצע להאדרת אישיותו‪ ,‬שהפך למעשה‬
‫למבצע סילוף דמותו האמתית‪ .‬תלו עליו כל מיני קישוטים שלא הלמו אותו‬
‫כלל‪ .‬למשל "מורשת רבין" שחייבים ללמוד‪ .‬איזו מורשת? רבין לא היה הוגה‬
‫דעות‪ ,‬הוא היה איש מעשים‪ .‬די במפעל חייו כדי לכבד את זכרו ולכאוב את‬
‫מותו‪ .‬יושר אישי‪ ,‬כישורים ועוז רוח של מצביא‪ ,‬מעורבות פוליטית אמיצה —‬
‫כל אלה אינם "מורשת" אלא תכונות אישיות‪ ,‬ומנהיגות אינה נלמדת אלא‬
‫מולדת‪ .‬ומי שזקוק לסמל‪ ,‬די בסמליות העובדה שהחייל הוותיק נפל בקרב‬
‫על השלום‪.‬‬
‫שני הקמפיינים האלה גם יחד הפכו מטרה ללעג בעיני העולים החדשים‬
‫מחבר העמים‪ ,‬שזה מקרוב באו‪ :‬הם השוו את הפעולות האלה לפולחן אישיותו‬
‫של סטלין‪ .‬רובם לא ידעו הרבה על פועלו של רבין והתייחסו אליו בסקפטיות‬
‫רבה ואפילו בעוינות בגלל תהליך אוסלו‪ .‬בעוד גם הימין‪ ,‬לפחות כלפי חוץ‪,‬‬
‫ברובו המכריע הסתייג מהרוצח‪ ,‬התגבשה קבוצת "מעריצים" בלתי‪-‬צפויה‬
‫מקרב העולים‪ .‬אינני רוצה לעשות הכללות‪ ,‬ואולי דבריי אלה נחשבים להפרת‬
‫כללי התקינות הפוליטית‪ ,‬אך התופעה הייתה קיימת ואין בכוונתי להסתיר‬
‫אותה‪ .‬אנשי הקבוצה שהזדהתה עם הרוצח בגלוי נהגה לבקרו בכלא‪ ,‬לחגוג‬
‫לו ימי הולדת‪ ,‬לשלוח מתנות‪ .‬הדברים הגיעו לשיא כאשר הוא קיבל היתר‬
‫להינשא בכלא‪ :‬אישה מאותה קבוצת מעריצים הייתה מוכנה להתגרש מאבי‬
‫ארבעת ילדיה ולהינשא לו‪.‬‬
‫בעיתונות בשפה הרוסית פרחו כל מיני סיפורי קונספירציה בקשר לרצח‬
‫עצמו‪ ,‬גרסאות ממש אבסורדיות כגון "השב"כ ארגן את הרצח" או "הוא‬
‫(הרוצח) התכוון לירות בכדורי סרק‪ ,‬אך אנשי פרס(!) החליפו את הכדורים"‪...‬‬
‫מזל שרוב הישראלים אינם קוראים רוסית‪...‬‬
‫אני עדיין עבדתי בעיתון שנקרא "וְ ֶר ְמיָ ה" ("זמן")‪ .‬הרגשתי כמו הדינוזאור‬
‫האחרון‪ ,‬התובע בגלי ההשתוללות הלאומנית‪ .‬למזלי לא הייתי חייבת לבוא‬
‫יום‪-‬יום למערכת‪ :‬כתבתי את המאמרים בבית ושלחתי אותם מהמחשב שלי‬
‫למחשב המערכת‪.‬‬
‫כבר כתבתי על תופעת החלפת "פלוס למינוס" אצל רוב העולים מרוסיה‪.‬‬
‫הקומוניסטים של אתמול‪ ,‬שרבים מהם אף הסתירו את יהדותם והחליפו את‬
‫שמותיהם ל"מצלצלים יותר יפה ברוסית"‪ ,‬הפכו כאן בן‪-‬לילה ללאומנים‬
‫מתלהמים‪ .‬הישראלים הוותיקים אומרים בסלחנות שזאת תופעה זמנית‪,‬‬
‫אופיינית לעולים חדשים‪ .‬נזכרתי שגם אני עברתי משהו דומה‪ .‬אמנם לא‬
‫הייתי קומוניסטית שם ולא הפכתי ללאומנית כאן‪ ,‬אך חשבתי שיש לפוצץ‬
 ‫‪ | 382‬רבקה רבינוביץ‬

‫את המסגדים בהר הבית ותהיתי מדוע הממשלה לא עושה זאת‪ .‬בזמן טיול‬
‫בירושלים עליתי‪ ,‬יחד עם חברה ובעידודה‪ ,‬להר הבית‪ ,‬למרות צעקות המדריך‬
‫שזה אסור וקריאות שנחזור‪ .‬נכנסנו שתינו למסגד אל‪-‬אקצה‪.‬‬
‫שום רגש דתי או לאומני לא עמד מאחורי המעשה הזה‪ .‬פשוט חשבנו‪,‬‬
‫חברתי ואני‪ ,‬שהמסגדים הם אתרי תיירות מרשימים וכדאי לראות אותם‬
‫מקרוב‪ .‬בעינינו התמימות זירת הסכסוך הייתה אי‪-‬שם‪ ,‬רחוק; לא יכולנו‬
‫לתפוס שהיא כאן‪ ,‬מטרים ספורים מאתנו‪ .‬אם היו בי ניצנים של לאומנות‪,‬‬
‫הנובעים מההרגשה ש"זאת ארץ שלנו"‪ ,‬ההרגשה החזקה אצל עולים חדשים‬
‫המלווה בשמץ של התנשאות‪ ,‬היא נעלמה במהרה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪383‬‬

‫פרק ‪57‬‬
‫קברני השלום‬
‫לתהליך השלום היו הרבה קברנים — בעיקר בצד הפלשתיני‪ ,‬אך גם אצלנו‪.‬‬
‫בצד שלנו נשמעו בעיקר קולות המתנחלים; אצל הפלשתינים נשמעו קולות‬
‫של ארגוני הסירוב‪ ,‬שלא קיבלו את התהליך מלכתחילה‪.‬‬
‫ראש הממשלה שמעון פרס החליט להקדים את הבחירות לכנסת; הוא קיווה‬
‫שההזדהות עם פועלו של רבין והזעם בציבור על הימין הקיצוני ישפיעו על‬
‫התוצאות ויחזקו את הכוח הפוליטי של מפלגת העבודה‪ .‬גם בציבור חשבו‬
‫שכל הקלפים נמצאים בידי פרס‪ ,‬ושניצחונו בטוח; ואולי זאת הייתה הסיבה‬
‫שרבים‪ ,‬גם מהשמאל‪ ,‬הרשו לעצמם להצביע למפלגות קטנות במקום לחזק‬
‫את הכוח העיקרי‪.‬‬
‫אך עיקר העבודה של קבורת תהליך אוסלו נעשתה בידי הפלשתינים‪.‬‬
‫הקיצוניים‪ ,‬שראו בהסכמים החתומים בגידה בחלומם על פלשתין השלמה‪,‬‬
‫אחזו בנשק המוכר להם — נשק הטרור‪ .‬שורה של פעולות טרור מחרידות‬
‫ורבות נפגעים זעזעה את הארץ‪ .‬המחבלים המתאבדים הצביעו נגד פרס‪.‬‬
‫יחסו של ערפאת לפיגועים אלה היה דו‪-‬משמעי‪ :‬הוא אמנם גינה אותם‬
‫בפומבי‪ ,‬אבל עשה זאת בצורה די מגומגמת‪ .‬בפניותיו לעמו בערבית‪ ,‬הוא‬
‫אף דיבר בשבח "השהידים" ולא נקט בפעולות נמרצות כדי לגלות מי מארגני‬
‫פעולות הטרור ולהענישם‪.‬‬
‫כל זה כמובן הוריד מאוד את קרנו של תהליך השלום בעיני הציבור הישראלי‬
‫ששאל‪ ,‬ובצדק‪" :‬זה מה שאנחנו מקבלים מהפלשתינים אחרי חתימת ההסכמים‬
‫אתם? דם יהודי שנשפך כמו מים?"‬
‫הייתי מאוכזבת מאוד באותם הימים‪ :‬השתוללות הטרור לא השאירה הרבה‬
‫תקוות לעתיד ורוד‪ .‬המציאות התגלתה כהרבה יותר מורכבת ממה שחשבנו‬
‫באמונה הרומנטית על השלום ועל אחוות העמים‪ .‬רבות מתחזיות הימין‬
‫התבררו כנכונות‪ :‬הפרטנר הוא לא פרטנר‪ ,‬הוא כלל לא להוט לעשות שלום‬
‫אתנו‪ .‬הקיצוניים משני הצדדים כאילו קשרו ברית ביניהם על מנת להחליש את‬
 ‫‪ | 384‬רבקה רבינוביץ‬

‫הגורמים המתונים‪ :‬כל פיגוע הוסיף כוח למחנה הימין והקצין את עמדותיו‪.‬‬
‫לא השתתפתי בבחירות הראשונות אחרי רצח רבין‪ :‬נסעתי עם עדה לחוץ‬
‫לארץ‪ ,‬לפריז‪ .‬קודם לכן לא הייתה לי אפשרות כזאת; פרט לרומניה‪ ,‬לשם‬
‫נסעתי בטיול מאורגן‪ ,‬והנסיעה על חשבון "אל‪-‬על" לארצות הברית‪ ,‬לא טסתי‬
‫לשום מקום‪ .‬עכשיו יכולתי להרשות לעצמי טיול לאירופה הקלאסית‪.‬‬
‫שם‪ ,‬באיזושהי חנות ברובע הלטיני‪ ,‬שמעתי את תוצאות הבחירות‪ :‬פרס‬
‫הפסיד לנתניהו בהפרש זעום של כמה אלפי קולות‪ .‬אפילו הצרפתים היו‬
‫המומים‪ ,‬דיברו על זה בכל מקום‪ .‬באותם הימים אירופה‪ ,‬וצרפת בתוכה‪ ,‬מאוד‬
‫אהדה את ישראל‪ :‬הנה היא עושה צעדים לשלום והפלשתינים מטרפדים אותו‪.‬‬
‫תמונות האוטובוסים המפוצצים‪ ,‬כתמי הדם על הכבישים‪ ,‬הפצועים בבתי‬
‫חולים (גופות ישראל אוסרת לצלם) — כל זה הגביר את הסימפתיה אלינו‪.‬‬
‫בדמייך תחיי! אמר אלוהים לחווה כשגירש את הזוג הראשון מגן העדן‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬אנשי השמאל הרומנטי‪ ,‬גורשנו מגן העדן של השוטים שבו קיווינו‬
‫לחיות ללא שפיכות דמים‪ ,‬בשלום ובשלווה‪ .‬לא הימין גירש אותנו משם אלא‬
‫הפרטנר‪ ,‬שאותו רצינו לחבק‪.‬‬
‫הממשלה החדשה שהוקמה אחרי הבחירות הייתה על טהרת הימין והדתיים‪,‬‬
‫בתוספת קטנה של מפלגת העולים "ישראל בעלייה"‪ ,‬שהייתה לא פחות ימנית‬
‫מהליכוד‪ .‬היה ברור שתהליך השלום הולך להיקבר‪ ,‬אף שנתניהו הודיע שיכבד‬
‫את ההסכמים החתומים‪ .‬קיימות הרבה דרכים לא לבטל הסכמים באופן רשמי‬
‫אך לבטל אותם באופן מעשי‪ .‬למשל לעכב ביצוע פעולות הנובעות מהם‪,‬‬
‫בתירוצים שונים — והפלשתינים‪ ,‬יש לומר‪ ,‬סיפקו תירוצים בשפע‪ .‬אפנת‬
‫העלייה לרגל לערפאת נגמרה‪ ,‬אף שנתניהו המשיך במגעים אתו‪ .‬נחתם אפילו‬
‫הסכם חדש‪ ,‬שנקרא "אוסלו‪-‬ג"‪ ,‬שקבע כללי דו‪-‬קיום בין יהודים וערבים‬
‫בחברון‪.‬‬
‫היה לי קשה לעבוד באותה תקופה‪ .‬עבדתי כי הייתי צריכה‪ ,‬אך ללא הנאה‪.‬‬
‫פרשן זקוק ללהט פנימי‪ ,‬שבלעדיו המבנה הלוגי שהוא בונה הופך קר ודומה‬
‫למצבור עובדות הידועות לכולם‪ .‬חיפשתי את נקודת האחיזה בעולמי שעבר‬
‫זעזוע קשה‪ :‬במה אני מאמינה היום? השלום היה‪ ,‬כך חשבנו‪" ,‬במרחק נגיעה";‬
‫האם קיימת דרך להתקרב אליו שוב? האם ניצחון כוחות הרוע והשנאה הוא‬
‫סופי? קשה מאוד לענות על השאלות הקיומיות ועוד יותר קשה לחיות בלי‬
‫תשובות‪ .‬במיוחד אם המקצוע שלך דורש לתת תשובות לאחרים‪.‬‬
‫בלילה שרבין נרצח ידעתי שהכול אבוד‪ .‬להאשים רק את הרוצח — זה פשטני‪.‬‬
‫עליו בכלל לא רציתי לחשוב‪ .‬חשבתי על האווירה‪ ,‬על ההסתה‪ ,‬על הקיצוניות‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪385‬‬

‫בתוך עמנו‪ :‬היא הרי הולידה אותו‪ .‬באווירה כזאת‪ ,‬אם לא הוא‪ ,‬היה קם מישהו‬
‫אחר‪ .‬הנה נקודת אחיזה אחת‪ :‬יש להילחם ללא פשרות נגד הקיצוניות‪ ,‬נגד‬
‫הלאומנות המשתוללת‪ ,‬נגד התבהמות החברה‪ .‬לא למען גורמים חיצוניים‪,‬‬
‫לא למען הפלשתינים‪ ,‬אלא למען עצמנו‪ .‬הלא רצינו תמיד להיות עם סגולה‪,‬‬
‫חברה למופת‪ ,‬אור לגויים‪.‬‬
‫הנקודה השנייה היא צדק חברתי‪ ,‬זכויות האזרח‪ .‬לא שאיפה לקומוניזם‪,‬‬
‫חס וחלילה‪ ,‬אך בכל זאת ריסון הקפיטליזם המשתולל ללא כל רסן‪ ,‬מצמיח‬
‫מיליארדרים ובו‪-‬בזמן מרושש את רוב העם‪ .‬קוראים לזה בעולם שלטון‬
‫סוציאל‪-‬דמוקרטיה‪ .‬האם הוא אפשרי אצלנו? האם לא עברנו כבר את נקודת‬
‫האל‪-‬חזור?‬
‫יש כמובן עוד נקודות רבות‪ ,‬כגון היחסים בין המגזרים השונים בחברה‪ ,‬אך זה‬
‫נראה לי נושא אבוד‪ ,‬כמו השלום עם הפלשתינים‪ .‬לא שזה לא חשוב‪ ,‬אך לא‬
‫ראיתי באופק פתרונות‪ .‬הרי גדולים ממני ניסו ונכשלו‪ .‬התקשיתי להבין מדוע‪,‬‬
‫בעידוד המדינה והרבנים הראשיים‪ ,‬נשמרת החלוקה בין אשכנזים‪ ,‬לספרדים‪,‬‬
‫לתימנים‪ ,‬לגרוזינים‪ ,‬לבוכרים וכן הלאה‪ ,‬אפילו שכבר כמה דורות נולדו‬
‫במשפחות "מעורבות"‪ .‬לדעתי‪ ,‬היה צריך לעודד את מחיקת המחיצות ולא‬
‫לטפח מוסדות נפרדים (בתי כנסת ובתי ספר למשל)‪ .‬קשה לי גם להבין מדוע‬
‫יש כל כך הרבה קבוצות נפרדות של דתיים‪ ,‬שכל אחת מהן טוענת לבעלות‬
‫על האמת האבסולוטית‪ .‬כאילו אין יסוד מאחד את כולם והוא מדינת ישראל‬
‫הריבונית‪.‬‬
 ‫‪ | 386‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪58‬‬
‫נוסעים לריגה‬
‫כאשר ברית המועצות התפרקה והרפובליקות הבלטיות‪ ,‬כולל לטביה‪ ,‬התנתקו‬
‫מהענקית הגוססת וחידשו את עצמאותן‪ ,‬השלטונות החדשים של לטביה‬
‫העצמאית התנערו מכל סממני הסוציאליזם שהרוסים כפו על המדינה‪ .‬אחד‬
‫החוקים שהתקבלו במסגרת "דה‪-‬סוציאליזציה" של לטביה היה חוק השבת‬
‫הרכוש שהולאם לידי בעליו הקודמים‪ .‬בכך נפתחה הדרך להחזרת בעלותנו על‬
‫חצי הבית בריגה שאבא קנה יחד עם ידידו‪-‬שותפו‪.‬‬
‫בתל‪-‬אביב נפתחו מיד כמה משרדים של עורכי‪-‬דין שהתמחו בפרוצדורה‬
‫של השבת הרכוש‪ .‬כמעט לכל יוצאי הארצות הבלטיות היה רכוש במולדתם‬
‫הישנה‪ ,‬שגורלו היה כגורל הבית שלנו‪ .‬לעורכי‪-‬הדין המטפלים בהשבת הרכוש‬
‫לא חסרה עבודה‪ .‬העובדה שלטביה פתחה שגרירות בתל‪-‬אביב הקלה מאוד‬
‫על המגעים‪.‬‬
‫כל זה התרחש בתחילת שנות התשעים‪ ,‬כשאימא הייתה עדיין בחיים‪ .‬היא‬
‫הייתה היורשת של אבא‪ ,‬לכן רק היא יכלה לטעון לבעלות על חצי הבית‪.‬‬
‫שלחנו לריגה תביעה להכרת הבעלות על הרכוש‪ ,‬בשמה של אימא‪ .‬ועדה‬
‫מיוחדת ל"דה‪-‬נציונליזציה" שבדקה לפי מסמכים ארכיוניים את נכונות‬
‫התביעות על בעלות שלחה תשובה שתביעת אמי הוכרה כנכונה‪ .‬כעבור כמה‬
‫חודשים הגיע אישור בשם ממשלת לטביה‪ :‬אידה רבינוביץ' רשומה כבעלת‬
‫מחצית הבית ברחוב ִמ ֵיא ָרה‪ ,‬בתרגום לעברית‪ ,‬רחוב השלום‪.‬‬
‫מדובר בבית ענקי‪ ,‬בן חמש קומות‪ ,‬אורכו השתרע על רובע שלם ועוד חצי‬
‫רובע ברחוב חוצה‪ .‬אינני יודעת כמה דירות הוא מכיל‪ .‬גם חצי ממנו היה רכוש‬
‫גדול‪ .‬מצד שני‪ ,‬הבית היה ישן מאוד‪ ,‬הוא נרכש בשנה שנולדתי וכבר אז לא‬
‫היה חדש‪.‬‬
‫עם קבלת תעודת הבעלות על שמה של אימא התעוררה השאלה‪ ,‬איזו תועלת‬
‫ניתן להפיק מהרכוש הזה‪ .‬היינו צריכים לפתור כמה בעיות עוד לפני שניגשנו‬
‫בכלל לעשות משהו‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪387‬‬

‫דבר ראשון — היינו צריכים לבוא במגעים עם הבעלים של החצי השני כדי‬
‫לפעול יחד‪ .‬השותפה שלנו לבעלות על הבית בתל‪-‬אביב‪ ,‬שעשתה לנו צרות‬
‫צרורות ואתה ניהלנו משפט רב שנים עד שהשופט חילק את הבית‪ ,‬כבר לא‬
‫הייתה בחיים‪ .‬אחרי מותה עברה הבעלות לאחיה שהתגורר בצפון רוסיה‪ ,‬והיה‬
‫איש מפורסם בעירו בהיותו לוחם ותיק במלחמת העולם השנייה וגיאולוג‬
‫שגילה אוצרות טבע רבים באזור‪ .‬בכל שנה הוא היה מבלה עם אשתו כמה‬
‫חודשים בתל‪-‬אביב‪ .‬השגנו את כתובתו ובאנו במגעים אתו‪ .‬בניגוד לאחותו‬
‫המנוחה‪ ,‬הוא היה איש נעים הליכות ולא היה שום קושי להגיע אתו להבנות‪.‬‬
‫הסכמנו עקרונית שיש למכור את הבית‪ .‬הוא נתן לנו ייפוי כוח לפעול גם בשמו‬
‫וביקש לעדכן אותו‪ ,‬אם יהיו התפתחויות‪.‬‬
‫ראינו בעיתונים מודעות של סוכן שעוסק במכירת רכוש השייך לאזרחי‬
‫ישראל בלטביה‪ .‬נרשמנו אצלו כלקוחות‪ .‬הסוכן גבה מאתנו סכום מסוים עבור‬
‫הטיפול בענייננו במשך שנה‪ .‬הוא היה דברן גדול‪ ,‬במשך שעה שלמה סיפר לנו‬
‫על אנשיו שפועלים בריגה ועושים שם נסים ונפלאות‪ .‬עברו שלוש שנים; פעם‬
‫בשנה הוא הזמין אותנו לצורך גביית התשלום השנתי וכדי לספר על בתים של‬
‫אחרים שמכר כביכול‪ ,‬אלא שאף קונה לא התעניין בבית שלנו‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬היה‬
‫אומר‪ ,‬לא תקבלו הרבה בעבור בית ישן ומאוכלס‪ .‬בעתיד‪ ,‬הוסיף‪ ,‬עוד עשור או‬
‫שניים‪ ,‬כשלטביה תתאושש ממשבר המעבר מסוציאליזם לקפיטליזם‪ ,‬מחירי‬
‫הנדל"ן יקפצו פלאים‪.‬‬
‫אחי שמע את הדברים ונעשה הססני מאוד‪ .‬אולי‪ ,‬אמר לי‪ ,‬עכשיו זה לא הזמן‬
‫המתאים למכור את הבית? אמרתי לו‪:‬‬
‫— אנחנו שנינו אנשים מבוגרים‪ ,‬אתה בן יותר משבעים‪ ,‬אני מתקרבת אל‬
‫אותו גיל‪ .‬האם אתה בטוח שבזמנים הטובים יותר שעליהם מספרים לנו נהיה‬
‫עדיין בעולם הזה?‬
‫הוא חשב כמה רגעים ואז אמר‪:‬‬
‫— לא‪ ,‬אני בכלל לא בטוח‪.‬‬
‫— האם אתה מאמין שהיורשים שלנו ירצו וידעו להתעסק עם כל הסידורים‬
‫הכרוכים במימוש הנכס?‬
‫— לא מאמין‪ ,‬ענה מיד בלי לחשוב‪ .‬מה את מציעה? את רואה‪ ,‬עם הסוכן הזה‬
‫הדברים לא זזים‪ .‬הוא רק יודע לדבר הרבה ולא עושה כלום‪.‬‬
‫מאנשים שהיו במצב דומה שמעתי על עורכת‪-‬דין תושבת ריגה‪ ,‬יהודייה‪,‬‬
‫שעוסקת בהצלחה במימוש נכסים שבבעלות ישראלים‪ .‬סיפרתי על כך ליוסף‬
‫והחלטנו להתנער מהסוכן וליצור קשר עם האישה הזאת‪ .‬נקרא לה ס'‪.‬‬
 ‫‪ | 388‬רבקה רבינוביץ‬

‫התייעצנו עם בן‪-‬דודי אהרן ז"ל‪ ,‬שהיה בקי מאוד בעסקים‪ ,‬בניגוד מוחלט‬
‫לאחי ולי‪ .‬הוא התגורר בברלין‪ ,‬לשם היגר מישראל‪ ,‬כי לא היה מוכן להשלים‬
‫עם הנוהג הנפסד למנוע מאנשים מבוגרים זכויות סוציאליות‪ ,‬שבא לידי ביטוי‬
‫למשל בפיטורים אחרי תשעת חודשי עבודה‪ .‬אחרי הפיטורים היו מקבלים‬
‫אותו מיד בחזרה לעבודה‪ .‬הוא ראה בזה השפלה — בצדק לדעתי‪.‬‬
‫אהרן אמר לנו שאין לסמוך במאה אחוז על שום מתווך‪ ,‬כולל האישה הזאת‪,‬‬
‫כי אנשים רבים יצאו מרומים מעסקאות מסוג זה‪ .‬כאשר יופיע קונה ריאלי‪,‬‬
‫אמר‪ ,‬אל תתנו לה בשום פנים ואופן לחתום על חוזה המכירה‪ .‬סעו אישית‬
‫לריגה כדי לסיים את המשא ומתן עם הקונה וכדי לחתום על החוזה‪.‬‬
‫יצרנו קשר עם ס'‪ .‬היא אמרה שהיא מכירה את הבית (היא הכירה את כל‬
‫הנכסים של היהודים שעלו לישראל מריגה)‪ ,‬שהבית היה פעם מפורסם‬
‫בשל גודלו ויופיו‪ ,‬אך כעת הוא במצב תחזוקה ירוד ביותר‪ .‬היא שאלה אם‬
‫אנחנו מוכנים להשקיע כמה מיליונים לצורך שיפוצים‪ ,‬כי זה יעלה מאוד את‬
‫הסיכויים למכור אותו במחיר טוב‪ .‬תשובתנו הייתה כמובן שלילית‪.‬‬
‫כשאמרנו לה שאנחנו עומדים לשלוח לה ייפוי כוח מוגבל‪ ,‬בלי זכות לחתום‬
‫על חוזה‪ ,‬היא נעלבה מאוד וענתה שהיא מסרבת לעבוד אתנו‪ ,‬כי היא עובדת‬
‫רק עם לקוחות שנותנים בה אמון מלא‪ .‬נאלצנו‪ ,‬בלב כבד‪ ,‬להסכים לתנאיה‪.‬‬
‫מאחר שהחלטנו להיות מעורבים יותר ובמידת הצורך לנסוע לריגה‪ ,‬עמדה‬
‫לפנינו עוד בעיה אחת‪ .‬אנחנו הרי איננו הבעלים‪ ,‬הנכס שייך לאימא‪ .‬באיזו‬
‫זכות נוכל לפעול כאשר יופיע קונה? מצבה של אימא היה ירוד מאוד‪ ,‬גם פיזית‬
‫וגם מנטלית‪ ,‬והאפשרות שהיא תטפל בעניינים לא באה בחשבון כלל‪ .‬לכאורה‬
‫הכול פשוט‪ :‬היא תוותר על בעלותה לטובת ילדיה‪ .‬למעשה זה לא היה פשוט‬
‫כלל וכלל‪ :‬היא נעשתה חשדנית מאוד‪ ,‬והיה נדמה לה שכולם רוצים לקחת‬
‫ממנה דברים‪ .‬עם כל ההשפעה של יוסף עליה‪ ,‬הוא לא הצליח לשכנע אותה‬
‫לוותר על הבעלות ונתקל בסירוב נחרץ‪.‬‬
‫בצר לנו פנינו לעורך‪-‬דין שהוא גם נוטריון שטיפל בעניין לפנים משורת הדין‬
‫והסכים לבוא לביתה של אימא ולדבר אתה‪ .‬אולי אדם זר יוכל לשכנע אותה‬
‫יותר טוב מאתנו‪.‬‬
‫הנוטריון ישב עם אימא ביחידות כמה שעות‪ .‬אנחנו לא נכנסנו לחדר‪ .‬המסמך‬
‫היה מוכן מראש‪ ,‬רק חתימה חסרה‪ .‬לבסוף הנוטריון יצא ואמר‪" :‬היא מבקשת‬
‫את העט האהוב שלה"‪ .‬היה זה עט פרקר ישן‪ ,‬שאבא היה משתמש בו‪ .‬הבאנו‬
‫אותו‪.‬‬
‫— עכשיו אתם חייבים להיות נוכחים‪ ,‬אמר הנוטריון‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪389‬‬

‫נכנסנו‪ .‬ראינו שאימא בוכה‪ .‬היא לא הסתכלה עלינו‪.‬‬

‫— איפה לחתום? שאלה את הנוטריון‪.‬‬
‫הוא הראה לה‪ ,‬והיא חתמה‪ .‬אחר‪-‬כך קמה‪ ,‬עזבה את דירתו של יוסף והסתגרה‬
‫בדירתה‪ .‬אני נסעתי הביתה‪ .‬זויה טלפנה אליי ואמרה שהיא לא יצאה מחדרה‬
‫לאכול לארוחת ערב‪ .‬למחרת שכחה כנראה מכל העניין והתנהגה כרגיל‪.‬‬
‫עברו כשנתיים ללא כל תזוזה בעניין מכירת הבית‪ .‬מדי פעם דיברנו בטלפון‬
‫עם עורכת‪-‬הדין בריגה‪ .‬פעם היא התקשרה ואמרה שהשוק מתחיל להתעורר‪:‬‬
‫לטבים שהיגרו בזמנו לארצות אחרות‪ ,‬לרוב בעלי הון‪ ,‬באים ומעוניינים לרכוש‬
‫נכסים במולדתם‪.‬‬
‫מאז היא התקשרה כמה פעמים והודיעה שהיו קונים פוטנציאליים‪ ,‬אך‬
‫היא פסלה אותם מכל מיני סיבות‪ :‬אם אישיות מפוקפקת‪ ,‬אם מאי‪-‬נכונות‬
‫לשלם את המחיר שדרשה וכן הלאה‪ .‬עד שיום אחד הודיעה‪ ,‬שיש קונה רציני‬
‫ושההתדיינות אתו מתקרבת לשלב הסופי‪.‬‬
‫שלחנו לה מברק שבו דרשנו שלא תסגור את העסקה בלעדינו‪ ,‬ואנחנו נגיע‬
‫לריגה כעבור כמה ימים‪.‬‬
‫הפגישה הצפויה עם עיר הולדתנו אחרי ניתוק של כמעט שלושים שנה ריגשה‬
‫אותנו מאוד‪ .‬יוסף היה במצב בריאותי עדין‪ :‬הקרדיולוג שלו הזהיר שקיימת‬
‫היצרות בכלי הדם המובילים ללב‪ .‬יוסף היה מוכן לעבור ניתוח מעקפים שני‪,‬‬
‫אך המנתחים נרתעו מהסיכון הכרוך בזה‪ .‬למרות מצבו הבריאותי‪ ,‬הוא היה‬
‫מלא מרץ וקנה חבילת תיור לצרפת‪ ,‬לשם התכוון לטוס עם אשתו אחרי סיום‬
‫העניינים בריגה‪ .‬לי היו תכניות משלי ולא רציתי להיות צמודה לאחי ולאשתו‪.‬‬
‫עדה התלוותה אליי‪.‬‬
‫יצאנו ארבעתנו לדרך‪ .‬נחתנו בריגה בשעות בוקר מוקדמות‪ .‬נמל התעופה‬
‫היה בתהליך שיפוצים והרחבה‪ ,‬לכן בדיקת הדרכונים נעשתה במקום זמני‪,‬‬
‫צפוף ולא נוח‪ .‬חיכינו זמן רב כי תחילה העבירו קבוצות מאורגנות‪ .‬עדה ואני‬
‫נסענו למלון שעליו המליץ לנו בן‪-‬דודי אהרן‪ ,‬שהגדיר את המקום כלא‪-‬‬
‫יקר‪ ,‬נוח וממוקם במרכז העיר‪ .‬יוסף וזויה העדיפו את עיירת הקיט יורמלה‬
‫המשתרעת לאורך חוף הים הבלטי‪ .‬נוסעים לשם ברכבת קלה‪ ,‬ובכל תחנה‪,‬‬
‫כך סיפרו לנו‪ ,‬יש מודעות על חדרים להשכרה‪ .‬נדברנו להיפגש אחר הצהריים‬
‫ולצאת לטיול משותף בעיר‪ .‬הפגישה העסקית עם ס' הייתה אמורה להתקיים‬
‫יומיים אחר‪-‬כך‪.‬‬
‫המלון היה ממוקם בבית מגורים רגיל‪ ,‬בשתי הקומות התחתונות‪ ,‬וזה מצא‬
‫חן בעיניי כי הוא לא היה דומה למלונות טיפוסיים שבהם פרוזדורים ארוכים‪,‬‬
 ‫‪ | 390‬רבקה רבינוביץ‬

‫והשרה אווירה ביתית‪ .‬קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והעמידו לרשותנו סוויטה‬
‫בת שני חדרים‪ .‬פקידות הקבלה אמרו שניתן להזמין ארוחה ביתית במקום‪.‬‬
‫מאדיבותם המוגזמת הסקתי שהמלון אינו משופע באורחים‪ .‬היה אביב‪ ,‬עונת‬
‫התיירות עוד לא החלה‪.‬‬
‫דבר אחד חשוב הם לא אמרו לנו‪ :‬צנרת המים החמים הייתה בשיפוצים‪ ,‬ולא‬
‫היו מים חמים‪ .‬גילינו את זה רק בערב‪ ,‬אחרי הטיול בעיר‪ :‬עדה רצתה להתקלח‬
‫ומהברזים זרמו מים קרים כקרח‪ .‬הלכנו לפקידת הקבלה וביקשנו הסברים‪ .‬כן‪,‬‬
‫היא אמרה‪ ,‬יש לנו בעיה זמנית‪ ,‬היא תיפתר בעוד חמישה ימים‪ .‬בינתיים יש‬
‫חדר מקלחת אחד בכל קומה לרשות כל האורחים‪.‬‬
‫עדה עשתה ניסיון להשתמש במקלחת משותפת זאת‪ ,‬אך חזרה מאוכזבת‬
‫וסיפרה שיש לחכות שם בתור לפחות שעתיים‪ .‬אני זכרתי שנות חיים ארוכות‬
‫ללא מקלחת‪ :‬בסיביר‪ ,‬בקולחוז‪ ,‬לא התקלחנו במשך חודשים‪ ,‬בקולפאשבו‬
‫ובריגה היינו הולכים לבית מרחץ פעם בשבוע‪ .‬הייתי מוכנה להשלים עם אי‪-‬‬
‫נוחות זאת‪ ,‬אך עדה הכריזה נחרצות שהיא לא נשארת כאן אפילו יום אחד‪.‬‬
‫החלטנו שמחר נחפש מלון אחר‪.‬‬
‫בבוקר פגשנו את יוסף וזויה; הם דווקא היו מרוצים מאוד מהחדר שמצאו‪.‬‬
‫סיפרו שבעלת הווילה נחמדה מאוד וכיבדה אותם בתותים מגינתה‪.‬‬
‫הטיול היה מרגש וקצת עצוב‪ ,‬אולי בגלל הפגישה עם מקומות שבהם בילינו‬
‫בילדותנו‪ ,‬אולי גם בגלל מצבה של העיר‪ .‬כמו תמיד‪ ,‬הפארקים המוכרים לנו‬
‫היו מטופחים והערוגות שפעו פרחים בשלל צבעים‪ ,‬אך הרחובות היו חסרי‬
‫חיות‪ ,‬רדומים משהו‪ .‬ריגה עוד לא הספיקה להתאושש מקריסת הסוציאליזם‪,‬‬
‫בעוד הקפיטליזם עוד לא הכה שורשים‪ .‬העיר נראתה ענייה מאוד‪ .‬הפתיע אותי‬
‫מספר הקבצנים שראינו בכל פינה אפשרית‪ ,‬תופעה שלא הכרנו‪ .‬היו ביניהם‬
‫ששכבו על המדרכה ולידם כלבים גדולים‪ .‬ריחמתי על הכלבים‪ .‬היו שניגנו על‬
‫מיני כלים מוזיקליים ואף שרו ורקדו‪ ,‬היו ילדים שהלכו אחרי תיירים והתחננו‬
‫לכמה מטבעות כדי לקנות אוכל‪ .‬המראה היה מדכא‪.‬‬
‫החנויות היו ריקות מקונים‪ .‬אם נכנסת לחנות‪ ,‬עטו עליך חמש מוכרות‬
‫שנמאס להן לעמוד שם באפס מעשה‪ .‬המחירים היו נמוכים‪ .‬על שקיות אריזה‬
‫או קופסאות פלסטיק יש לשלם‪ .‬אנחנו כאזרחים זרים לא תמיד ידענו את‬
‫הכללים‪ ,‬ואז אנשים חמורי סבר היו צועקים עלינו שאנחנו מנסים להתחמק‬
‫מהתשלום‪ .‬היו לנו כמה תקריות כאלה‪.‬‬
‫יוסף וזויה עשו סיבוב ענק בעיר‪ .‬אני‪ ,‬שלא שייכת לקטגוריה של מיטיבי‬
‫לכת‪ ,‬חששתי שאם נתרחק מאוד מהמלון‪ ,‬לא יספיק לי הכוח לדרך חזרה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪391‬‬

‫קיצרנו קצת את מסלול הטיול‪ .‬ליום המחרת היו לנו תכניות שונות‪ .‬יוסף רצה‬
‫לטייל ביורמלה; היא סיפר שגם בן‪-‬דודנו אהרן נמצא שם בחברת אשתו והם‬
‫יבלו יחד‪ .‬הוא גם רצה לבקר בבית העלמין היהודי‪ .‬אני רציתי לראות את הבית‬
‫שבו התגוררנו וגם למצוא את חברתי אירה‪.‬‬
‫אך ראשית כול היינו צריכות לדאוג למקום מגורים חדש‪ .‬באמצע השדרה‬
‫המרכזית התנוסס בניין רב קומות‪ ,‬מלון "לטביה"‪ .‬מראהו החיצוני היה‬
‫מרשים‪ .‬החדרים בוודאי יקרים‪ ,‬חשבתי‪ ,‬אך לא היה לי אכפת‪ .‬לא חשבתי‬
‫לקמץ עכשיו‪ .‬נכנסנו ללובי‪.‬‬
‫השאלה הראשונה שנשאלנו הייתה אם אנחנו אזרחיות לטביה‪ .‬התברר‬
‫שהמחיר לתיירים גבוה פי כמה מהמחיר לאזרחים מקומיים‪ .‬הצטערתי שלא‬
‫חידשתי את אזרחותי הלטבית‪ ,‬כי הדבר היה אפשרי במשך שלוש שנים‬
‫האחרונות‪ ,‬מאז חידוש היחסים הדיפלומטיים‪ .‬אמרתי שאני אמנם לא אזרחית‬
‫אך אני ילידת ריגה; דיברתי אתם לטבית‪ ,‬וזה תמיד ממיס שם את הלבבות‪.‬‬
‫פקידת הקבלה התייעצה עם הממונה עליה והם נתנו לנו חדר במחיר הזול‪,‬‬
‫בקומה העשירית‪.‬‬
‫חשבנו שהגענו למנוחה ולנחלה‪ ,‬אך מראה החדר גרם לנו להלם‪ .‬ריבוע קטן‬
‫שאת רוב שטחו תופסת המיטה; משלושה הצדדים קירות זכוכית‪ ,‬שהשמש‬
‫מכה בהם בכל שעות היום‪ .‬שום חלון שאפשר לפתוח‪ .‬בקיר הרביעי פתח‬
‫קטן לאוורור‪ ,‬אבל שום משב אוויר צח לא יצא ממנו‪ .‬המדחום על הקיר הראה‬
‫באופן קבוע שלושים מעלות‪ ,‬גם בלילה‪ .‬היה קשה לנשום‪ .‬טוב‪ ,‬אין מה לעשות‬
‫עכשיו‪ .‬לעבור עוד פעם? לא היה לנו כבר כוח‪ .‬יצאנו לדרך‪ ,‬לפי התכנית שלנו‪.‬‬
‫לקחתי מונית ונסענו לשכונה בפאתי העיר‪ ,‬שבה שהיתי תריסר שנים‪ ,‬מאז‬
‫השיבה לריגה ועד עלייתנו לישראל‪.‬‬
‫עזובה זעקה מכל מקום או מפאת הזמן‪ ,‬שלא היטיב עם השכונה‪ ,‬או מפאת‬
‫יכולתנו לשים לב לקטנות שלא ראיתי בעבר‪ .‬עשבים שוטים גדלו פרא בסמטה‬
‫שמובילה אל הבית מהרחוב הראשי‪ ,‬שבו עוברת החשמלית‪ .‬האומנם הלכתי‬
‫פה‪ ,‬על‪-‬פני הבתים המטים לנפול‪ ,‬כמה פעמים מדי יום ביומו‪ ,‬במשך שנים?‬
‫הסתכלתי על האדמה‪ ,‬כמו מצפה לראות את העקבות שלי‪.‬‬
‫עדה התמצאה בסביבה טוב ממני‪ .‬היא מצאה את הבית שבו התגוררה חברתה‬
‫הטובה‪ .‬היא זכרה שבסמוך‪ ,‬מאחורי גדר ארוכה‪ ,‬נמצא בית חרושת לחומרי‬
‫בניין‪ .‬אני לא הרגשתי שום קשר עם המקום‪ .‬רק כשהגענו לבית ונכנסנו לחצר‪,‬‬
‫התחלתי "להתאקלם"‪.‬‬
‫הבית והחצר כמעט לא השתנו‪ .‬הנה המחסן שבו היינו מחזיקים עצי הסקה‬
 ‫‪ | 392‬רבקה רבינוביץ‬

‫לחורף‪ .‬פה חלקת הגינה שלנו‪ .‬גם הבקתה הקטנה עמדה במקומה‪ .‬רק כאן‪,‬‬
‫בחצר הבית‪ ,‬משהו זז בתוכי‪ .‬כאן גדלו ילדיי‪ .‬הנה המגרש הריק שבו מיכה‬
‫שיחק בכדור עם חבריו‪ .‬אני לפעמים הייתי שוכבת שם על שמיכה‪ ,‬משתזפת‪.‬‬
‫אף אחד מהשכנים של אז לא התגורר כבר בבית‪ .‬הדיירים ליוו אותנו במבטים‬
‫מלאי חשד‪ :‬שם פוחדים מבעלים קודמים‪ ,‬השבים ודורשים את רכושם‬
‫בחזרה‪ .‬חדר המדרגות היה במצב הזנחה נוראי‪ .‬האומנם עליתי וירדתי יום‪-‬יום‬
‫במדרגות אלה?‬
‫צילמנו את הבית מכמה זוויות והלכנו‪ .‬הוקל לי כשעזבנו את המקום הקודר‬
‫הזה‪ .‬קשה לי לדמיין מצב כזה‪ ,‬אך אילולא עלינו ארצה‪ ,‬הייתי מתגוררת שם‬
‫עד היום‪...‬‬
‫למען הנוסטלגיה‪ ,‬החלטנו לנסוע חזרה בחשמלית‪ ,‬כמו פעם‪ .‬בדרך ראינו‬
‫את בית הספר של עדה‪ .‬גם הרחובות שבהם עברנו ותחנות החשמלית הזכירו‬
‫לי את הימים שנסעתי בדרך זאת לעבודה‪ .‬כשעברנו את הגשר מעל הנהר‬
‫דאוגבה והגענו לחלק המרכזי של ריגה‪ ,‬עשינו סיבוב בשוק‪ .‬יש לומר שהשוק‬
‫המרכזי של ריגה הוא לא שוק סתמי‪ ,‬הוא אתר תיירות‪ .‬הוא מסודר להפליא‪,‬‬
‫יש בו שורת ביתנים גדולים וגם שטח פתוח משופע בדוכנים ובחנויות קטנות‪.‬‬
‫ירקות‪ ,‬פירות ותותים מכל העולם‪ ,‬פרחים יפהפיים בשלל צבעים וצורות – כל‬
‫מה שנפש האדם חפצה בו‪ ,‬מוצע כאן למכירה בזול‪.‬‬
‫המעניין בביתנים הגדולים הוא ביתן הדגים‪ .‬כל העושר של הים הבלטי‬
‫מוצג כאן‪ :‬ברכות של דגים חיים‪ ,‬דגים מלוחים‪ ,‬מעושנים‪ ,‬כבושים‪ ,‬פרות ים‬
‫למיניהם‪ ...‬ריח חריף של דגים עומד באוויר‪ .‬חוויה של ממש‪.‬‬
‫קנינו כמה דברים קטנים‪ ,‬אכלנו משהו קל וחזרנו למלון כדי לנוח‪ ,‬לפני שנמשיך‬
‫בתכניתנו‪ .‬אלא שלנוח בחדר היה דבר בלתי‪-‬אפשרי‪ .‬האוויר היה לוהט‪ ,‬לח‪,‬‬
‫סמיך משהו‪ ,‬ללא שום משב רוח‪ :‬הכול הרי סגור‪ .‬ירדנו לקבלה וביקשנו שיתנו‬
‫לנו לפחות מאוורר; הם הסתכלו עלינו כמו על יצורים שנפלו מהירח‪.‬‬
‫איכשהו‪ ,‬אחרי מקלחת קרה‪ ,‬הצלחנו להירדם‪ .‬בשעות אחר הצהריים יצאנו‪,‬‬
‫לקחנו מונית ושוב עברנו את הגשר לחלק של העיר שנקרא "מעבר לנהר"‪ .‬לא‬
‫ידענו מה צפוי לנו‪ :‬אמנם ידעתי את הכתובת‪ ,‬אך עברו עשרים ושמונה שנים‪.‬‬
‫אולי חברתי כבר לא גרה שם? ההתכתבות שלי עם אירה התנתקה לפני שנים‬
‫רבות– למרבה האירוניה‪ ,‬על רקע פוליטי‪ .‬אירה שהייתה אז חברה במפלגה‪,‬‬
‫הביעה במכתביה דעה נחרצת שישראל תיסוג מיד מכל השטחים‪ .‬אמנם גם אני‬
‫הייתי קרובה לעמדה זאת‪ ,‬אך דעתי הייתה שאין לזרים זכות לשפוט אותנו‪.‬‬
‫עניתי לה שישראל תיסוג כאשר הערבים יכירו בנו ויעשו אתנו שלום‪ .‬היא‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪393‬‬

‫טענה שיש לסגת מיד ללא תנאים‪ .‬כעסתי והפסקתי את ההתכתבות בינינו‪.‬‬
‫עכשיו לא ידעתי אם נמצא אותה בבית הזכור לי היטב‪ ,‬שבו ביליתי עם בעלי‬
‫ועם ילדיי הרבה שעות נעימות‪ .‬היה זה בית פרטי‪ ,‬דו‪-‬קומתי‪ ,‬מוקף בגן ירק‬
‫גדול‪ .‬המשפחה המורחבת של אירה שכללה את אחותה איינה‪ ,‬את בתה ואת‬
‫אמה‪ ,‬התגוררה בקומה הראשונה‪ .‬בעלה של אירה‪ ,‬וולודיה‪ ,‬היה חברה'מן‪,‬‬
‫והייתה להם ילדה‪ ,‬מרינה‪ .‬אחרי עשרות שנים‪ ,‬מיכה הודה שהיא הייתה אהבת‬
‫ילדותו‪.‬‬
‫לבי דפק בחזקה כשצלצלתי בפעמון הדלת המוכרת‪ .‬מהבית יצאה אישה‬
‫צעירה שלא הכרתי‪ ,‬ושאלה את מי אנחנו מחפשים‪.‬‬
‫— פעם התגוררה כאן משפחת גולניק‪ ,‬נקבתי בשם משפחתה של אירה‪.‬‬
‫האישה לא נראתה מופתעת‪.‬‬
‫— בואו‪ ,‬היכנסו‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫נכנסנו בעקבותיה – והכרתי מיד את האישה שעמדה בפינת המטבחון‪.‬‬
‫— איינה! קראתי בשמחה‪.‬‬
‫— ריבה! קראה היא‪ .‬וזאת עדה‪ ,‬נכון?‬
‫התחבקנו‪ .‬האישה הצעירה הייתה יוטה‪ ,‬בתה‪ .‬היא הייתה ילדה קטנה‬
‫כשעזבנו את ריגה‪ ,‬קטנה מהילדים שלי‪ .‬לכן לא הכרתי אותה‪.‬‬
‫— איפה אירה? שאלתי‪.‬‬
‫התברר שאירה כבר לא גרה כאן‪ .‬מרינה‪ ,‬ילדתה הקטנה‪ ,‬כבר לא הייתה ילדה‬
‫אלא אישה נשואה ואימא לשלושה בנים‪ .‬העירייה נתנה להם דירה והם עזבו‪.‬‬
‫גם איינה ומשפחתה של יוטה (שגם היא נשואה ואם לבן) מתכוונת לעזוב‬
‫בקרוב‪ ,‬כי הופיע בעלי הבית שהסובייטים בזמנו לקחו ממנו‪ .‬הוא רוצה את‬
‫הבית לעצמו ומפנה את כל הדיירים‪.‬‬
‫איינה סיפרה שבעלה של אירה‪ ,‬וולודיה‪ ,‬מת לפני כמה שנים ממחלה קשה‪.‬‬
‫אירה גרה יחד עם משפחתה של מרינה‪.‬‬
‫— תכף אצלצל לאירה‪ ,‬אמרה איינה‪ .‬נו‪ ,‬זאת תהיה הפתעה בשבילה! היא‬
‫לעולם לא תנחש מי הגיע!‬
‫היא ניגשה לטלפון‪ .‬אחרי שהחליפו כמה מילים סתמיות אמרה לאחותה‪:‬‬
‫— את חייבת לבוא הנה מיד‪ .‬יש לנו אורחים‪ ,‬הם מחפשים אותך‪.‬‬
‫— אורחים? אילו אורחים?‬
‫— נסי לנחש‪ ,‬אמרה איינה‪.‬‬
‫אירה התחילה למנות את כל הידידים והמכרים‪ ,‬אך איינה כל פעם ענתה‪:‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא"‪.‬‬
 ‫‪ | 394‬רבקה רבינוביץ‬

‫בסוף אירה אמרה נואש‪ ,‬ואיינה אמרה לה‪:‬‬

‫— בואי‪ ,‬כבר תראי!‬
‫אירה הגיעה כעבור רבע שעה וכמובן הכירה אותי מיד‪ .‬התחבקנו‪ .‬ישבנו‪,‬‬
‫כמו בימים הרחוקים ההם‪ ,‬סיפרנו אחת לשנייה על חיינו‪ ,‬שתינו לחיים‪ .‬בניגוד‬
‫לימים ההם‪ ,‬היינו רק נשים‪ .‬לא היה זכר לניתוק של העבר — הרי ריגה כבר‬
‫לא הייתה שטופה בתעמולה סובייטית אנטי‪-‬ישראלית ואירה כבר לא הייתה‬
‫אותה קומוניסטית אדוקה שמאמינה לתעמולה זאת‪ .‬וגם אני השתניתי‪.‬‬
‫הסכסוך והניתוק כאילו היה שייך לשתי נשים אחרות שאינן עוד‪.‬‬
‫לקראת ערב חזרנו למלון‪ ,‬לאוויר המחניק והחם שבחדר‪ .‬הייתי מאושרת‪.‬‬
‫שתי חברות טובות — זה דבר עצום בשבילי‪ ,‬כי כל הטלטולים ממקום למקום‬
‫שהחיים זימנו לי‪ ,‬לא אפשרו לי לרכוש חברות ילדות או חברות מהלימודים‪.‬‬
‫חברות רוכשים בעיקר בגיל צעיר‪ .‬היו לי בארץ מכרות ִאתן נפגשתי מדי פעם‪,‬‬
‫אך ידידות נפש של ממש לא הצלחתי לקשור אתן‪ .‬הייתי בטוחה שאירה‬
‫ואיינה יהיו לי ידידות כאלה‪ ,‬למרות המרחק המפריד בינינו‪ .‬עכשיו אין ניתוק‬
‫בין ארצותינו‪ ,‬הגבולות פתוחים‪ ,‬אזמין אותן להתארח אצלי‪.‬‬
‫בספר הטלפונים מצאתי מספר של עוד עמיתה שלי לשעבר‪ ,‬אישה מיוחדת‬
‫רסמה‪ִ .‬אתה לא קיימנו מפגשים‬ ‫במינה שאהבתי וכיבדתי מאוד‪ .‬שמה היה ְ‬
‫משפחתיים כמו עם אירה‪ ,‬בשל נסיבות חייה מיוחדות‪ .‬בגיל עשרים היא‬
‫נישאה לגבר עיוור והקדישה לו את כל חייה‪ .‬זאת הייתה הקרבה ללא תנאי;‬
‫היא ויתרה על הולדת ילדים‪ ,‬לפי דרישתו‪ :‬הוא אמר שאינו רוצה ילדים שלא‬
‫יוכל לראות‪ .‬את רגשות האימהות שלה היא העבירה לבעלי חיים‪ :‬טיפלה‬
‫בחתולי רחוב‪ ,‬גידלה גם חתולים בביתה‪ ,‬היא עמדה בראש אגודה שפעלה‬
‫למען החתול‪ ,‬ודאגה לכלבים עזובים‪.‬‬
‫היא הייתה אינטליגנטית מאוד‪ ,‬בעלת שליטה מושלמת באנגלית‪ ,‬יסודית‬
‫ושקדנית בעבודה‪ .‬היו לי רגשות מיוחדים כלפיה‪ ,‬שהיא לא הייתה מודעת‬
‫להם‪ :‬אהבתי את תכונות האופי שלה וגם את המוכנות שלה לעזור‪ .‬כמעט‬
‫כל חודש‪ ,‬כשהייתי זקוקה לכסף כדי לגמור את החודש‪ ,‬היא הייתה היחידה‬
‫שאליה יכולתי לפנות בבקשה להלוות לי כמה רובלים‪ .‬כסף היה לה כי בעלה‬
‫עבד אצלנו בדפוס‪ ,‬במחלקה לספרים בכתב ברייל שנועדו לעיוורים‪ ,‬ובנוסף‬
‫לכך קיבל קצבת נכות‪.‬‬
‫היא הייתה לטבית אתנית וחטאה קצת בלאומנות — דבר טבעי לבני עם בן‬
‫מיליון וחצי איש‪ ,‬שהיה נתון לרוסיפיקציה כפויה מצד השלטונות‪ .‬עם כזה‬
‫חושש ממחיקתו מהמפה‪ ,‬מאיבוד שפתו ותרבותו‪ .‬הזעם שלה היה מכוון נגד‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪395‬‬

‫הרוסים; אירה לא הייתה שותפה ליחס המיוחד שלי אליה‪ .‬את היהודים רסמה‬
‫כיבדה מאוד‪ .‬הייתה אומרת שמאז שרוב היהודים עלו לישראל‪ ,‬לא נשאר אף‬
‫רופא ראוי בלטביה‪.‬‬
‫היא שמחה מאוד כשהתקשרתי‪ .‬נדברנו להיפגש למחרת אחרי הצהריים‪ ,‬כי‬
‫בבוקר הייתה אמורה להתקיים הפגישה הקשורה למכירת הבית‪.‬‬
‫הזמנו טיול בן יום לסיגוּלדה‪ ,‬עיירה ציורית שידועה בנופים שלה ובסיפורי‬
‫הפולקלור הקשורים לאתריה‪.‬‬
‫כך עברו היומיים הראשונים שלנו בריגה‪ .‬למרות כל הבעיות עם המלונות‪,‬‬
‫היו אלה יומיים מאושרים‪ .‬היומיים המאושרים היחידים שהגורל הקציב לנו‬
‫בנסיעה הזאת‪.‬‬
 ‫‪ | 396‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪59‬‬
‫שברון לב‬
‫נפגשנו עם יוסף וזויה באזור תחנת הרכבת המרכזית והלכנו ברגל אל משרדה‬
‫של ס'‪ .‬עברנו לאורכו את כל הרחוב שבו עמד בית ילדותנו‪ ,‬שבו היו בית המסחר‬
‫של הורינו והחנויות של שני דודינו‪ ,‬האחים של אבא — גרשון ויעקב‪ .‬הכול כאן‬
‫היה מוכר עד כאב‪ :‬טיילנו ברחוב זה מאות פעמים; כל שמות הרחובות היו‬
‫מוכרים כי הלטבים‪ ,‬אחרי ההתנתקות מברית המועצות‪ ,‬שחזרו את כל השמות‬
‫הקודמים לשלטון הסובייטי‪.‬‬
‫היה זה רחוב מסחרי‪ ,‬לא יוקרתי‪ ,‬שהתגוררו בו הרבה יהודים ולטבים ממעמד‬
‫נמוך עד בינוני‪ .‬רבים מבעלי העסקים בחרו להתגורר במקומות יוקרתיים‬
‫יותר; אבא שלי‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא רצה להתרחק מהעסק‪ .‬רחוב השלום‪ ,‬שבו‬
‫נמצא הבית שעמד עכשיו למכירה‪ ,‬נחשב לרחוב יוקרתי‪ ,‬אריסטוקרטי‪.‬‬
‫הנה בית הקולנוע "אפולו"‪ ,‬שבו ביקרנו לעתים קרובות‪ .‬הנה המסעדה‬
‫הממוקמת בקומת המרתף‪ ,‬שהורינו לפעמים סעדו בה‪ .‬והנה‪ ,‬סוף‪-‬סוף‪,‬‬
‫הבית‪ .‬הבית שבו גדלנו וממנו נלקחנו לגלות‪ .‬הנה המרפסת שממנה צפינו‬
‫בטנקים הרוסיים הכובשים את העיר‪ .‬הבית נראה מוזנח‪ .‬הכניסה הראשית‬
‫היפה נאטמה‪ ,‬ואנשים נכנסו דרך דלת שירות צרה‪ .‬הסובייטים משום מה אהבו‬
‫לאטום כניסות יפות ורחבות ועשו זאת במקומות רבים; אולי הנוהג המוזר הזה‬
‫קשור לשאיפה הכללית להצר את צעדיהם של אנשים‪ .‬בקומת הקרקע‪ ,‬במקום‬
‫שבו הייתה פעם החנות הענקית של הורינו‪ ,‬היה עכשיו סופרמרקט‪.‬‬
‫עקפנו את הבית ונכנסנו לרחוב צדדי‪ ,‬שבו נמצא משרדה של ס'‪.‬‬
‫במשרד‪ ,‬שנראה די עלוב‪ ,‬ציפו לנו שתי נשים‪ :‬ס'‪ ,‬אישה מבוגרת בעלת‬
‫שיער שיבה‪ ,‬ולידה אישה צעירה ונמרצת‪ ,‬שהייתה‪ ,‬כך הסבירו לנו‪ ,‬מנהלת‬
‫הבית מטעם העירייה‪ .‬את הדיון פתחה הצעירה בקריאת דוח ארוך של הוצאות‬
‫התחזוקה שהיו בבית מאז ההפרטה‪ ,‬כלומר מרגע שהוכרה בעלותנו‪ .‬היה לה‬
‫תיק גדול מלא מסמכים שמאשרים את הנתונים בדוח‪ .‬הסכומים ששולמו על‬
‫עבודות תשתית ועל שיפוצים חיוניים‪ ,‬ניתנו כהלוואה של העירייה לבעלים‪,‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪397‬‬

‫כי אין זה מחובתה להשקיע ברכוש פרטי‪ .‬עכשיו‪ ,‬עם מכירת הבית‪ ,‬יש לפרוע‬
‫הלוואה זאת‪ ,‬והיא תקוזז ממחיר הבית‪.‬‬
‫ציפינו שאחרי פירוט ההוצאות יבוא פירוט ההכנסות‪ :‬הרי כל הדיירים‬
‫משלמים דמי שכירות‪ .‬אם העירייה לא חייבת לשאת בהוצאות על רכוש‬
‫פרטי‪ ,‬היא גם לא יכולה לקחת את ההכנסות ממנו!‬
‫אך שום דוח על הכנסות לא הובא לפנינו‪ .‬המילה "הכנסות" לא הוזכרה כלל‪.‬‬
‫הסתכלתי על אחי שישב ממול‪ :‬פניו היו לבנים כסיד‪.‬‬
‫הצעירה אספה את ניירותיה והתיישבה במקומה‪ .‬ואז קמה ס' והצהירה‪:‬‬
‫— הבית נמכר‪ .‬שלשום נחתם החוזה‪.‬‬
‫— איך נמכר?! הצטעק אחי‪ .‬שלשום כבר היינו כאן! הרי ביקשנו לא למכור‬
‫בלעדינו!‬
‫— הקונה לא רצה לחכות‪ ,‬הוא כבר המריא הביתה‪ ,‬לאוסטרליה‪ ,‬אמרה גברת‬
‫ס' בנימה קרה כקרח‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬לפי ייפוי הכוח שלכם‪ ,‬יש לי זכות לגמור‬
‫עסקה‪.‬‬
‫הס הושלך בחדר‪ .‬אחרי כמה דקות של דומייה ס' אמרה‪:‬‬
‫— אחרי ניכוי הוצאות העירייה‪ ,‬המשכורת של גברת ל' (מנהלת הבית)‬
‫והעמלה שלי נותרו לזכות הבעלים מאה ועשרים אלף דולר‪ ,‬מהם חלקה של‬
‫משפחת רבינוביץ' הוא שישים אלף דולר‪ .‬ניפגש מחר בבנק‪ ,‬אני אעביר לכם‬
‫את הכסף‪ .‬להתראות‪.‬‬
‫בזאת נתנה לנו להבין שהפגישה נגמרה ושהיא לא מוכנה להיכנס לוויכוחים‬
‫אתנו או לתת הסברים כלשהם‪ .‬קמנו ויצאנו‪ .‬שישים אלף‪ .‬לאחי ולי – שלושים‬
‫אלף דולר לכל אחד‪ .‬זאת בעבור בית שיש בו כשמונים דירות‪ ,‬אולי אף יותר‪.‬‬
‫היה לנו ברור שנשדדנו לאור היום‪ .‬החוזה שהוצג לפנינו הוא ללא ספק‬
‫פיקטיבי‪ ,‬הסכום האמתי הועבר בין הקונה לבין הגברת ס' לפי חוזה אחר או‬
‫ללא חוזה‪ ,‬בתקיעת יד‪ .‬סידור כזה טוב לשני הצדדים‪ :‬היא מקבלת סכום רציני‬
‫על הבית‪ ,‬ואילו הוא משלם פחות מיסים‪.‬‬
‫בדיוק מזה חששנו‪ ,‬אך לא יכולנו למנוע את המרמה‪ .‬רק אם מישהו מאתנו‬
‫היה חי בריגה תקופה מסוימת והיה מנהל לבד את המגעים עם הקונים‪ ,‬אז‬
‫היינו יכולים לקבל את המחיר התואם את ערכו הריאלי של הנכס‪.‬‬
‫פחדתי להסתכל על אחי‪ .‬אני אדישה יותר לענייני כספים וחשבתי‪ :‬טוב שזה‬
‫נגמר‪ .‬יוסף‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬קיבל את התוצאה באופן קשה‪ .‬פניו החליפו צבעים‬
‫מלבן לאפור‪ .‬עיניו היו כבויות‪.‬‬
‫התיישבנו קצת לנוח בפארק שבו שיחקנו לא פעם כילדים‪ .‬בהמשך היום‬
 ‫‪ | 398‬רבקה רבינוביץ‬

‫עמדתי להיפגש עם ידידתי רסמה; יוסף אמר שהם מתכוונים לבקר בבית‬
‫העלמין היהודי‪ ,‬לנסות לאתר את הקברים של סבא‪ ,‬סבתא וקרובי משפחה‬
‫אחרים‪.‬‬
‫חשבתי בלבי שדי בחוויה הקשה שעברנו זה עתה ושלא כדאי לו להעמיס על‬
‫עצמו עוד חוויה קשה של ביקור בבית קברות‪ ,‬אך לא רציתי להתערב‪ .‬זה לא‬
‫היה עוזר ממילא‪ ,‬כי אחי הוא איש מאוד מעשי‪ ,‬ומה שתוכנן — חייבים לבצע‪.‬‬
‫נפרדנו‪.‬‬
‫הפגישה עם רסמה הייתה לבבית ביותר‪ .‬הזמנתי אותה למסעדה‪ ,‬אכלנו‬
‫ארוחת צהריים‪ ,‬היא סיפרה לי על התקופה הסוערת שקדמה להתנתקות‬
‫מברית המועצות; הסתבר שהיא הייתה פעילה בתנועת ההתנגדות לשלטון‬
‫הרוסי‪ .‬בית הדפוס שבו עבדנו הפסיק להתקיים אחרי הניתוק‪ :‬הוא הוצע‬
‫למכירה במסגרת הפרטת המפעלים הממשלתיים‪ ,‬אך לא נמצאו לו קונים‪ .‬רק‬
‫המחלקה לספרי עיוורים שרדה‪ :‬אגודת העיוורים קנתה אותה‪ .‬רסמה נותרה‬
‫בלי עבודה‪ ,‬אך בעלה עדיין עובד באותה המחלקה‪ .‬היא מדי פעם מקבלת‬
‫איזה ספר לתרגום מאנגלית‪ ,‬בעיקר על בעלי חיים‪ .‬משלמים לה מעט‪ ,‬אך‬
‫היא אוהבת את עבודת התרגום‪ .‬היא גם עושה דברים רבים בהתנדבות למען‬
‫בעלי חיים‪ .‬היא לא התלוננה‪ ,‬אך הבנתי שהמצב הכלכלי של משפחתה הקטנה‬
‫קשה למדי‪.‬‬
‫התפקידים שלנו התחלפו‪ :‬אם פעם הייתי מלווה ממנה קצת כסף בשביל‬
‫אוכל‪ ,‬עכשיו היא הייתה ענייה מאוד‪ .‬סיפרתי לה על רגשותיי המיוחדים‬
‫אליה‪ :‬אילולא הייתה עוזרת לי בימים הקשים‪ ,‬ילדיי לא פעם היו נשארים‬
‫רעבים‪ .‬היא התרגשה מאוד‪ .‬אמרה שלא חשבה אף פעם ששלושה או חמישה‬
‫רובלים שהייתה מלווה לי היו כל כך חשובים בשבילי‪.‬‬
‫אף שהייתה צעירה ממני בעשר שנים‪ ,‬בת פחות משישים‪ ,‬היא נראתה לא‬
‫טוב‪ ,‬חולנית משהו‪ .‬היו לה בעיות לב ומכאובים אחרים‪ .‬לדבריה‪ ,‬הרפואה‬
‫הציבורית במדינתה גרועה ביותר; הדבר היחיד שהרופאה שלה אומרת לה הוא‬
‫כי כל תחלואיה הם תוצר של הגיל ואין מה לעשות כדי לשפר את בריאותה‪.‬‬
‫ביקור אצל רופא פרטי עולה הרבה כסף; ואפילו על בדיקת דם יש לשלם‪ ,‬והיא‬
‫לא יכולה להרשות לעצמה‪.‬‬
‫נתתי לה במתנה מאה דולר‪ .‬גם בשנים הבאות הייתי מדי פעם מעבירה לה‬
‫כסף‪ .‬היא הזמינה אותי לבקר בביתה; הבטחתי שאשתדל למצוא זמן לכך‪.‬‬
‫היא התגוררה בשכונה מרוחקת מהמרכז – שכונה מיוחדת לעיוורים ולבני‬
‫משפחותיהם‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪399‬‬

‫חזרתי למלון‪ .‬פקידת הקבלה עצרה אותי בדרך למעלית ואמרה‪:‬‬

‫— מצלצלים אלייך כל הזמן‪ ,‬ללא הפסקה‪ .‬הנה‪ ,‬גם עכשיו‪ .‬גשי לטלפון!‬
‫על הקו הייתה זויה‪ ,‬מבוהלת ובוכייה‪.‬‬
‫— איפה את? אני מחפשת אותך כל הזמן!‬
‫— מה קרה‪ ,‬זויה?‬
‫— יוסף בבית חולים!‬
‫לדבריה‪ ,‬בדרך מבית העלמין היהודי לתחנת הרכבת יוסף הרגיש כאבים‪.‬‬
‫בכל זאת הם נסעו למקום מגוריהם הזמני‪ ,‬בתקווה שהכאבים ייפסקו אחרי‬
‫שהוא ישכב וינוח‪ .‬אך ההפך קרה‪ :‬הכאבים התעצמו‪ .‬בעלת הווילה הזעיקה‬
‫אמבולנס‪ ,‬והוא אושפז מיד‪.‬‬
‫זויה לא ידעה מה שם בית החולים‪ .‬אחרי שביררתי היכן הוא מאושפז‪ ,‬לקחנו‬
‫מונית‪ ,‬עדה ואני‪ ,‬ונסענו לשם‪ .‬גם בן‪-‬דודי אהרן אשתו באו‪.‬‬
‫אני לא כל כך נבהלתי‪ ,‬כי ראיתי את אחי מאושפז בתל‪-‬אביב כמה פעמים‪,‬‬
‫ותמיד היה יוצא מזה בשלום כעבור יום‪-‬יומיים‪ .‬אמנם היו לי ספקות לגבי טיב‬
‫השירותים הרפואיים בריגה‪ ,‬אך קיוויתי שיתגבר גם הפעם‪.‬‬
‫אחי דיבר‪ ,‬אכל‪ ,‬נראה מאושש‪ ,‬אמר שהכאבים נחלשו‪ .‬נפרדנו‪ ,‬נסענו למלון‬
‫לישון אחרי יום עמוס חוויות‪ .‬יוסף נתן לי את מספר חשבון הבנק שלו כי‬
‫לא יוכל לבוא בבוקר לפגישה עם ס'‪ .‬סידרתי את ענייניי העברת הכספים‬
‫והחלטנו שנצא‪ ,‬למרות הכול‪ ,‬לטיול המוזמן שלנו‪ .‬אמרו לנו שהטיול יסתיים‬
‫בשעה חמש אחרי הצהריים; כך נספיק עוד להגיע לביקור קצר אצל יוסף בבית‬
‫החולים‪.‬‬
‫הטיול היה נחמד‪ ,‬מזג האוויר היה מצוין‪ ,‬ובסוף הוגשה ארוחת צהריים‬
‫משותפת‪ .‬כל הירק מסביב השפיע בצורה מרגיעה על עצבינו המתוחים‪ .‬חזרנו‬
‫עייפות‪ ,‬אך לא יכולנו לוותר על הביקור בבית החולים‪.‬‬
‫אחי היה חיוור ועצבני; בניגוד לשיטה המקובלת בארץ‪ ,‬לפיה מעודדים את‬
‫החולים לקום ולשבת בכורסה‪ ,‬כאן לא הרשו לו לקום מהמיטה‪ ,‬אפילו לא‬
‫לשירותים‪ .‬אחיות לא ראיתי שם; זויה טיפלה בכל צרכיו‪.‬‬
‫נכנסתי למשרדו של מנהל המחלקה וביקשתי את חוות דעתו על מצבו של‬
‫אחי‪ .‬הוא היה עסוק‪ ,‬ואמר שיקבל אותי לשיחה בעוד רבע שעה‪ .‬חזרתי לחדר‬
‫של אחי והתהלכתי בו בעצבנות הנה והנה‪ .‬יוסף שאל מדוע אני לא יושבת‪.‬‬
‫אמרתי שאני מצפה לשיחה עם הרופא‪.‬‬
‫כשקרא לי להיכנס ללשכתו‪ ,‬שאלתי‪:‬‬
‫— האם נשקפת סכנה לחיי אחי?‬
 ‫‪ | 400‬רבקה רבינוביץ‬

‫הוא הסתכל עליי כעל ילדה ששואלת שאלה טיפשית‪.‬‬

‫— כן‪ ,‬בוודאי שכן‪ ,‬ענה לי‪ .‬הלב שלו פגום מאוד‪ .‬הוא עבר כמה התקפי לב‬
‫ועכשיו שוב היה לו התקף‪ .‬עם לב כזה אני במקומו לא הייתי מטייל בעולם‬
‫אלא נצמד לקרדיולוג שלי‪.‬‬
‫חזרתי לחדר האשפוז‪ .‬מה אגיד ליוסף? ראיתי את השאלה האילמת בעיניו‪.‬‬
‫— הוא אמר שמוטב שימשיכו את הטיפול בך בישראל‪ ,‬אמרתי‪ .‬מחרתיים יש‬
‫טיסה‪ ,‬אבל הוא עוד לא בטוח שיוכל לשחרר אותך‪ .‬עליך להתאושש מההתקף‪.‬‬
‫מאוחר יותר בערב הגיעו אהרן ואשתו‪ .‬עדה ואני נפרדנו ונסענו למלון‪.‬‬
‫בקבלה אמרו שהתקשרו אליי כמה פעמים בטלפון‪ .‬איינה הציעה שנעזוב את‬
‫המלון ונעבור אליה‪ ,‬החדר שלה גדול ויש בו מקום לכולנו‪ .‬ביתה גם קרוב לבית‬
‫החולים‪ .‬הודיתי לה ואמרתי שנעבור מחר‪ .‬לא היה לי כוח לדבר עם אחרים‬
‫שצלצלו‪ .‬אולי מחר אענה לכולם‪.‬‬
‫בחצות העיר אותי צלצול צורם של הטלפון‪ .‬על הקו היה אהרן‪.‬‬
‫— את לא יודעת כלום? שאל‪.‬‬
‫— מה אני אמורה לדעת?‬
‫הוא שתק רגע ואז אמר‪:‬‬
‫—יוסף מת‪.‬‬
‫— מה? מתי? איך נודע לך? היית שם עד עכשיו? נזעקתי‪.‬‬
‫— מסרתי לאחות בבית החולים את מספר הטלפון שלנו‪ .‬עזבנו בשעה עשר‪.‬‬
‫ואז הם התקשרו אליי‪.‬‬
‫שתקתי‪ ,‬לא ידעתי מה לומר‪ .‬הייתי בהלם‪.‬‬
‫— נתראה מחר בבית החולים‪ ,‬הוא אמר וסגר‪.‬‬
‫עדה בכתה‪ .‬היא אהבה מאוד את הדוד; בביתו התגוררה‪ ,‬יחד עם סבא וסבתא‪,‬‬
‫כמה שנים בילדותה כשהייתי סטודנטית‪ .‬לי לא עלו הדמעות‪ .‬כשאני בהלם‪,‬‬
‫אני לא בוכה‪.‬‬
‫מיהרנו לארוז את חפצינו כדי לעזוב את המלון מוקדם בבוקר‪ ,‬להשאיר הכול‬
‫אצל איינה ולרוץ לבית החולים‪.‬‬
‫כשהגענו‪ ,‬זויה כבר הייתה שם‪ ,‬אבודה לגמרי‪ .‬קראו לנו למשרד‪ ,‬שם היא‬
‫הציגה את פוליסת הביטוח של יוסף‪ .‬היה עלינו לחתום על כמה מסמכים שאת‬
‫תוכנם לא קראתי‪.‬‬
‫הם פנו בעיקר אליי‪ ,‬כדוברת לטבית וכמי שמתמצאת למדי בעניינים‪.‬‬
‫נתנו לי כמה טפסים שהייתי צריכה לאשר במוסדות הרשמיים‪ ,‬כדי לקבל‬
‫רשות להעברת הגופה לישראל‪ .‬היה לי יום אחד לכל הסידורים‪ ,‬והם הביעו‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪401‬‬

‫ספק אם אספיק להסדיר הכול לקראת הטיסה מחר‪.‬‬

‫— אני חייבת להספיק! צעקתי‪ .‬הטיסה הבאה רק בעוד שבוע! זה לא ייתכן!‬
‫מה אעשה פה במשך שבוע‪ ,‬כשאחי שוכב מת?‬
‫הם המליצו על חברה שמתמחה בסיוע לאנשים בסידורי קבורה או בסידורי‬
‫העברת גופות לחוץ לארץ‪ ,‬בתשלום כמובן‪ .‬ביקשתי שיזמינו לכאן בדחיפות‬
‫נציג של החברה‪.‬‬
‫— פרט לסידורים במוסדות הלטביים‪ ,‬הם אמרו‪ ,‬את צריכה לבוא בדברים עם‬
‫שגרירות ישראל‪ .‬כשכל העניינים הפורמליים יהיו מסודרים‪ ,‬הקונסול שלכם‬
‫צריך לבוא לכאן‪ ,‬לזהות את הגופה‪ ,‬להיות נוכח באטימת הארון ולתת אישור‬
‫ללקיחתו למטוס‪ .‬גם עם חברת התעופה עלייך לסכם את עניין העברת הארון‬
‫ולקנות כרטיס מיוחד לצורך זה‪.‬‬
‫המשימה נראתה באמת בלתי‪-‬אפשרית‪.‬‬
‫— ראשית כול‪ ,‬את צריכה לזהות את הגופה‪ ,‬אמרה הפקידה‪ .‬בואי‪ ,‬יש לך‬
‫פסק זמן עד שיגיע נציג החברה לסיוע‪.‬‬
‫הלכתי אחריה‪ .‬ירדנו למרתף‪ .‬היה קר מאוד; עמדו שם שורות של ארונות‬
‫מאבץ‪ .‬הפקידה השוותה את המספר שבמסמך הפטירה עם המספר שעל‬
‫מכסה הארון והרימה את המכסה‪.‬‬
‫ראיתי את אחי שוכב בפנים שלוות‪ ,‬כאילו נרדם‪ .‬לאשליה שהוא חי ומיד‬
‫יקום הפריע רק החומר הכחול שהקריש ועדיין היה מרוח עליו‪ .‬את המראה‬
‫הכחול הזה לא אשכח לעולם‪.‬‬
‫— זה פורמלין‪ ,‬הסבירה הפקידה‪ .‬הוא שומר על הגופה‪.‬‬
‫כשחזרנו למשרד‪ ,‬כבר חיכתה שם אישה חייכנית ונמרצת – עובדת החברה‬
‫לסיוע‪.‬‬
‫— אל תדאגי‪ ,‬גברת‪ ,‬אמרה לי בחביבות‪ ,‬אנחנו נשתדל להספיק הכול‪ .‬באתי‬
‫עם רכב‪ ,‬ניסע מהר ממקום למקום‪.‬‬
‫אם היו בחיי ימים משוגעים‪ ,‬יום זה היה ללא ספק אחד מהם‪ ,‬אולי המשוגע‬
‫מכולם‪ .‬רק בשגרירות ישראל נאלצתי לבקר שלוש פעמים‪ .‬בפעם הראשונה‪,‬‬
‫כשראיתי את התור הארוך המשתרע לפני האשנב לשירותים קונסולריים‪,‬‬
‫פרצתי בבכי‪ .‬הגישו לי מים‪ ,‬שאלו מה קרה‪ .‬אמרתי שקרה לנו אסון‪ ,‬אחי מת‬
‫ואנו זקוקות לאישורים לשם העברת גופתו לישראל‪.‬‬
‫הקונסול‪ ,‬איש בעל לב זהב‪ ,‬שלצערי איני זוכרת את שמו‪ ,‬העביר את הטיפול‬
‫בממתינים בתור לסגנו והתפנה אליי באופן אישי‪ .‬הוא הסביר לי שקודם כול‬
‫אני צריכה לבוא בדברים עם החברה קדישא ולסכם אתם את סידורי העברת‬
 ‫‪ | 402‬רבקה רבינוביץ‬

‫הגופה מהמטוס וגם את הזמן ומקום הקבורה‪ .‬עובדי השגרירות היו מתורגלים‬
‫למצבים כאלה; הם קישרו אותי טלפונית עם חברה קדישא‪ .‬פקיד החברה‬
‫דיבר על שתי אפשרויות‪ :‬קבורה רגילה בבית הקברות "ירקון" או קניית מקום‪,‬‬
‫במחיר נכבד‪ ,‬בבית העלמין הישן בחולון‪ .‬את המחיר יש לשלם עוד לפני‬
‫הקבורה‪ ,‬מיד ובמזומנים‪.‬‬
‫לא ראיתי את עצמי מוסמכת להחליט בעניין זה‪ .‬נתתי להם את הכתובת‬
‫ומספר הטלפון של אחייניתי לילי‪ .‬הייתי צריכה לבוא עוד פעם‪ ,‬לברר אם‬
‫הדברים סוכמו‪ ,‬ואחר‪-‬כך‪ ,‬לקראת ערב שוב‪ ,‬כדי להראות לקונסול את כל‬
‫האישורים מהמוסדות הרשמיים של לטביה‪ ,‬כולל תעודת הפטירה והכרטיס‬
‫להטסת הגופה‪ .‬אחרי כל התהליך הזה‪ ,‬הקונסול צריך היה להגיע לבית‬
‫החולים‪ ,‬כדי להיות נוכח באיטום הארון ולתת אישור להעבירו למטוס שיצא‬
‫למחרת לישראל‪.‬‬
‫רק הודות לאישה מחברת הסיוע‪ ,‬שאתה "טסנו" ממקום למקום‪ ,‬הספקנו‬
‫לעבור את כל הסידורים בזמן‪ .‬האישה המסייעת אמרה שבדרך כלל זה לוקח‬
‫יומיים‪-‬שלושה‪ .‬לא היה לי זמן אפילו להתאבל‪ :‬חשבתי רק על הריצה נגד‬
‫הזמן‪ .‬בשגרירות‪ ,‬בביקור שני ושלישי‪ ,‬כבר לא נתנו לי לחכות וטיפלו בענייניי‬
‫מיד‪ .‬אפילו המאבטחים כבר הכירו אותנו ולא עצרו לבדיקה‪ .‬היה די מאוחר‬
‫בערב כשהיו בידינו הכרטיסים וכל האישורים‪ .‬חששתי שהקונסול כבר עזב‬
‫לביתו‪ ,‬אך הוא חיכה לנו במיוחד במשרד הריק‪ .‬הייתי אסירת תודה על שגילה‬
‫התחשבות ואנושיות יוצאות דופן‪.‬‬
‫חזרנו‪ ,‬עדה ואני‪ ,‬ממוטטות מעייפות לדירתה של איינה‪ .‬מאוחר יותר הגיעו‬
‫אהרן וגליה‪ .‬התיישבנו לסעודה עצובה‪ ,‬אחריה הם נפרדו ועזבו‪ .‬מחר — הביתה‪,‬‬
‫לעוד יום קשה של הלוויה‪.‬‬
‫רק במטוס הציפו אותי הדמעות‪ .‬ישבתי ליד זויה ושתינו בכינו בשקט‪ .‬רק אז‬
‫התפניתי להתאבל‪ ,‬אחרי שסיימתי את כל המשימות והסידורים‪ .‬נזכרתי כמה‬
‫שמחים יצאנו לדרך‪ .‬היינו ארבעה‪ .‬גם עכשיו אנחנו ארבעה‪ ,‬רק הרביעי נמצא‬
‫איפשהו בבטן המטוס‪ ,‬קר ובודד‪.‬‬
‫לא חשבתי על הדברים הרעים שהיו בינינו‪ .‬דווקא בשנים האחרונות‪ ,‬אחרי‬
‫פטירתה של אימא‪ ,‬כמו גיליתי אותו מחדש‪ .‬הוא כבר לא היה נסיך אלא בן‪-‬‬
‫אדם‪ .‬הבנתי גם שלא היה אדם חזק כפי שחשבתי בנעוריי‪ .‬הוא בעצם היה חסר‬
‫ביטחון עצמי ואכול פחדים — אולי בהשפעת התקף הלב הראשון שהיכה בו‬
‫בשנות הארבעים לחייו והשאיר אותו מוגבל מבחינה פיזית‪.‬‬
‫יוסף היה עקשן‪ ,‬הוא לא רצה להיכנע לחולשותיו הגופניות‪ .‬היה הולך‪ ,‬יחד‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪403‬‬

‫עם עמיתיו לעבודה לטיולים של החברה להגנת הטבע‪ .‬כמה פעמים סחב אותי‬
‫אתו‪ .‬פעם חשבתי שלא נחזור בחיים‪ ,‬לאחר שחש ברע באמצע עלייה ולא יכול‬
‫היה להמשיך‪ .‬הוא עמד והשתעל‪ ,‬וכל הקבוצה התרחקה לכיוון ראש הגבעה‬
‫שמאחוריו חיכה לנו האוטובוס‪ .‬שני גברים מהקבוצה נשארו אתנו‪ .‬אחד לקח‬
‫אותי תחת חסותו‪ ,‬והשני — את יוסף‪ .‬הוא אמר לי‪" :‬לכי את קדימה‪ ,‬אני כבר‬
‫אביא אותו‪ ,‬לאט‪-‬לאט‪ ,‬האוטובוס יחכה"‪ .‬ראיתי את היופי שבעזרה ההדדית‪,‬‬
‫שתמיד באה לביטוי בטיולים אלה‪.‬‬
‫חשבתי גם על השינוי שחל ביחסו אל זויה‪ ,‬אחרי שהתגיירה והם נישאו‬
‫כדת משה וישראל‪ .‬קודם‪ ,‬במיוחד לפני העלייה‪ ,‬אולי ראה בה גויה מזדמנת‬
‫שאתה נאלץ להתחתן מפני שהרתה‪ .‬רק אחרי החופה והקידושין החל לראות‬
‫בה רעייה אמתית‪ ,‬חברה לחיים‪ .‬הוא ידע כמה קשה לה‪ ,‬לאישה מסיביר שלא‬
‫היה לה מושג על יהדות ועל דת בכלל‪ ,‬לעמוד במבחן הגיור ולהפוך ליהודייה‪.‬‬
‫גם אחרי אישור הגיור היא המשיכה ללמוד‪ ,‬נרשמה לקורס ללימודי יהדות‪.‬‬
‫והוא העריך את זה‪.‬‬
‫בן שבעים ואחת היה במותו‪ .‬זויה מבוגרת ממנו בשש שנים‪ ,‬והנה היא זאת‬
‫שקוברת אותו‪ .‬היא התברכה באריכות ימים‪ ,‬כיום היא כבר עברה את גיל‬
‫תשעים‪ .‬גם זכתה לנינים – שני בנים של נכדתה אילנה‪.‬‬
‫ההלוויה הייתה קטנה וצנועה‪ ,‬הרי אין לנו חמולה של דודים ובני‪-‬דודים‪,‬‬
‫ליתר דיוק יש‪ ,‬אלא שהם לא נמצאים בישראל אלא מפוזרים בכל העולם‪,‬‬
‫והקשר עם הדורות הצעירים אבד‪ .‬פרט למשפחה השתתפו כמה חברות שלי‪,‬‬
‫כמה עמיתים של יוסף וחברות של זויה מהחוג ללימודי היהדות‪ .‬לילי בכתה‬
‫בכי קורע לב‪ .‬היא גדלה מגיל שתים‪-‬עשרה בלי אבא‪ ,‬מאז שנסע לביקור בארץ‬
‫ולא חזר; בזמן השלטון הסובייטי החומה ביניהם נראתה בלתי‪-‬עבירה‪ ,‬והיא‬
‫חשבה שלא תראה אותו שוב‪ .‬המחשבה שיחיו פעם בישראל כלל לא עלתה על‬
‫דעתה ועל דעת בעלה‪ .‬רצה הגורל והיא הגיעה לכאן‪ ,‬ושוב היה לה אבא שאהב‬
‫אותה עד טירוף — והנה‪ ,‬אחרי שנים כה מעטות‪ ,‬הוא הלך‪...‬‬
‫עם לכתו של אחי‪ ,‬בנוסף לעצבות הטבעית‪ ,‬הייתה לי הרגשה שהמוות‬
‫מתקרב גם אליי‪ .‬במותה של אימא הרגשתי משהו דומה‪ :‬כל עוד הייתה לי‬
‫אימא‪ ,‬הייתי כאילו מוגנת‪ ,‬הסוף נראה רחוק‪ ,‬וכשהיא איננה‪ ,‬אין עוד הגנה‪,‬‬
‫הדור שלי עומד להסתלק‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשאחי הבכור מת‪ ,‬אני זקנת השבט‪ ,‬אני‬
‫הבאה בתור‪ .‬אמנם זויה מבוגרת ממני‪ ,‬אך היא לא חלק מהשבט ששורשיו‬
‫במשפחה מלטביה‪ ,‬מריגה‪.‬‬
‫ישבנו "שבעה" בביתו‪ .‬הפעם באו מעט מאוד מנחמים‪ ,‬בעיקר חברות של‬
 ‫‪ | 404‬רבקה רבינוביץ‬

‫זויה‪ ,‬קבוצה קבועה שהתגבשה בקורס ונפגשה פעם בשבוע‪ .‬לי כבר לא היו‬
‫עמיתים מהעבודה; אמנם עבדתי בעיתון חדש במשרה חלקית‪ ,‬אבל לא ישבתי‬
‫במערכת אלא שלחתי חומר מהמחשב‪ ,‬לכן לא נוצרו לי שם קשרים חברתיים‪.‬‬
‫השבועון "אלף" עבר תחילה לקריית‪-‬מלאכי ואחר‪-‬כך למוסקבה; ואני כבר לא‬
‫עבדתי בו‪ .‬אמנם לא השתוקקתי להמולה של מבקרים‪ ,‬אך הבנתי את התלונות‬
‫של אימא על בדידות‪ .‬אני אוהבת אנשים‪ ,‬הייתי פעם מוקפת בחברות‬
‫ובמחזרים‪ ,‬אבל עם הזקנה כל זה הולך ונעלם‪ ,‬קשרים חברתיים מתנתקים‪,‬‬
‫ואין לאן לברוח מהבדידות הבלתי‪-‬נמנעת‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪405‬‬

‫פרק ‪60‬‬
‫התוקף בא במפתיע‬
‫כך קרה שאחרי שנים של חיים תוססים ומלאי אירועים החלה שורה של שנים‬
‫חד‪-‬גוניות‪ ,‬שאין הרבה מה לספר עליהן‪.‬‬
‫יכולתי סוף‪-‬סוף לנוח אחרי שנים של עבודה קשה‪ .‬לא נתקלתי בקושי של‬
‫גמלאים רבים – השעמום‪ .‬קראתי הרבה‪ .‬התמכרתי לעבודות ניקיון בבית‪,‬‬
‫ותמיד היה נדמה לי ששכחתי משהו‪ .‬עמוק בתוכי קיננה בי הרגשה שתכף‬
‫אימא תבוא ותנזוף בי שלא עשיתי את כל המוטל עליי‪ .‬הרגשות פנימיות‬
‫כאלה‪ ,‬למרות האבסורדיות‪ ,‬יכולות להתקיים בשכנות טובה לצד השכל הישר‪:‬‬
‫מבינים שזאת שטות‪ ,‬אך ההרגשה לא נעלמת‪ .‬כל דבר במישור הנפרד שלו‪,‬‬
‫המקביל למישורים אחרים‪.‬‬
‫אחי ז"ל היה לפעמים אומר לי בשמץ של קינאה‪ ,‬שהתמזל מזלי‪ :‬אני בריאה‪.‬‬
‫למעשה לא קיים דבר כזה — אדם בריא‪ .‬בריאות היא נכס זמני‪ ,‬כמו החיים‬
‫עצמם‪ .‬וגם למעשה לא הייתי כל כך בריאה; בגיל חמישים וחמש עברתי‬
‫ניתוח לכריתת הרחם והשחלות‪ ,‬עקב תאים סרטניים שהתגלו ברחמי; סבלתי‬
‫מנפיחות ומכאבים ברגליים‪ ,‬במיוחד בימים החמים של הקיץ‪ .‬כל זה היה נסבל‪.‬‬
‫בדומה לרוב האנשים‪ ,‬הדחקתי את המחשבות על סוף החיים‪ ,‬עד שיום אחד‬
‫מלאך המוות התדפק גם על דלתי ללא כל הודעה מוקדמת‪.‬‬
‫היה סוף דצמבר ‪ .2005‬העיתונים היו מלאים בכתבות על הכנות של ישראלים‬
‫רבים לחגיגות הסילבסטר — דבר חדש יחסית שהתגנב להווי הישראלי‬
‫בהשפעת העלייה הרוסית‪ .‬כתבו על מלונות ומסעדות שאי‪-‬אפשר כבר להשיג‬
‫בהם מקום‪ .‬במסורת שהביאו לכאן יוצאי ברית המועצות לשעבר היה מקובל‬
‫לחגוג את בואה של השנה האזרחית החדשה – לא את חג במולד‪ ,‬ללא כל קשר‬
‫לדת‪ ,‬לישו ולסמלים נוצריים‪ .‬רק בארץ נודע לי שהלילה בין השלושים ואחד‬
‫בדצמבר לראשון בינואר נקרא "ליל סילבסטר הקדוש"‪ .‬גם בריגה‪ ,‬כשהעמדנו‬
‫בבית עץ אשוח מקושט‪ ,‬לא קשרנו את זה לנצרות בשום צורה‪.‬‬
‫יומיים לפני החגיגות הצפויות הלכתי‪ ,‬יחד עם חברתי נינה‪ ,‬לנחם אבלים‪:‬‬
 ‫‪ | 406‬רבקה רבינוביץ‬

‫בעלה של מכרה משותפת שלנו מת‪ .‬הדירה שבה ביקרנו הייתה בקומה‬
‫הרביעית ללא מעלית‪ ,‬בבית טיפוסי מאלה שנבנו בשנות השישים והשבעים‪,‬‬
‫בעיקר בשביל עולים חדשים‪.‬‬
‫המדרגות היו צרות ותלולות‪ ,‬והרגשתי שאני מתקשה לעלות‪ .‬היה לי קוצר‬
‫נשימה‪ .‬לא רציתי להראות את חולשתי ועשיתי מאמץ לא לפגר אחרי נינה‪.‬‬
‫כשהיינו בדרך חזרה לביתי‪ ,‬באמצע הדרך הרגשתי כאבים חזקים בחזה‪ .‬זאת‬
‫הייתה מן צריבה‪ ,‬מעולם לא הרגשתי דבר כזה‪ .‬לא יכולתי להמשיך ללכת‪ .‬אז‪,‬‬
‫באותו רגע‪ ,‬היה צריך להזעיק עזרה ולאשפז אותי‪ ,‬אך לא היו לנו טלפונים‬
‫ניידים וגם לא הבנתי את חומרת המצב‪ .‬חשבתי‪ :‬העיקר — להגיע הביתה‪ ,‬שם‬
‫אשכב ואנוח והכול יעבור‪.‬‬
‫עמדנו קצת במקום והכאבים נעשו פחות חדים‪ .‬אינני זוכרת איך הגעתי‬
‫הביתה‪ .‬נשכבתי במיטה והכאב באמת פסק‪ .‬כמעט‪ ,‬ליתר דיוק‪ .‬במצב נורמלי‬
‫אנחנו לא מרגישים את האיברים הפנימיים שלנו — ואילו אני הרגשתי את‬
‫המקום‪ ,‬באמצע החזה‪ .‬חשבתי שזאת הקיבה‪ ,‬כי ההרגשה דמתה לצרבת‪.‬‬
‫לא סיפרתי לילדים שלי על הכאב שתקף אותי פתאום‪ .‬כמו תמיד‪ ,‬הייתי‬
‫לבד בבית‪ ,‬ישנתי בלילה ולמחרת המשכתי בשגרת החיים‪ .‬השתדלתי לא‬
‫לשים לב להרגשת האי‪-‬נוחות הקלה בחזה‪ .‬בערב החלטתי‪ ,‬לכל צרה שלא‬
‫תבוא‪ ,‬לעשות בדיקת א‪.‬ק‪.‬ג‪ .‬יש לי בבית מכשיר שמאפשר לעשות זאת באופן‬
‫עצמאי; הוא סופק לי על‪-‬ידי אחת החברות העוסקות בהגשת עזרה רפואית‬
‫דחופה‪.‬‬
‫שלחתי את תוצאות א‪.‬ק‪.‬ג‪ .‬למוקד החברה ודיברתי עם הרופא התורן‪.‬‬
‫תשובתו הייתה קצת מתחמקת‪" :‬אמנם אני לא רואה משהו מיוחד‪ ,‬אך בכל‬
‫זאת אשלח אלייך רופא"‪ .‬הוא ראה גם ראה‪ :‬תדפיס הא‪.‬ק‪.‬ג‪ .‬מאותו יום שמור‬
‫אצלי למזכרת‪ ,‬רואים בו את קווי פעילות הלב קופצים בצורה פראית לכל‬
‫הצדדים‪.‬‬
‫התקשרתי לעדה ואמרתי שעומד לבוא רופא‪ .‬היא לא הספיקה להגיע‬
‫והרופא כבר בא‪ .‬בבניין שלי שנבנה כמין "רכבת" ארוכה‪ ,‬היו כמה כניסות‪ ,‬ואני‬
‫יצאתי לקבל את פני הרופא‪ ,‬שלא ייכנס לכניסה הלא‪-‬נכונה‪ .‬כשקראתי לו‪:‬‬
‫"דוקטור‪ ,‬זה כאן!"‪ ,‬הוא צעק אליי‪:‬‬
‫— למה את מסתובבת פה? את צריכה לשכב!‬
‫— לשכב? הרי אין לי כאבים חזקים‪ ,‬אני מרגישה די טוב!‬
‫הרופא עשה לי א‪.‬ק‪.‬ג‪ .‬במכשיר יותר משוכלל מזה שיש לי בבית‪ .‬מיד אחרי‬
‫שסיים אמר‪:‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪407‬‬

‫— אני מזעיק אמבולנס‪ .‬אל תזוזי‪ ,‬שכבי‪ .‬נביא אותך ל"וולפסון"‪.‬‬

‫— נו‪ ,‬באמת‪ ,‬דוקטור‪ .‬אני מרגישה טוב!‬
‫— נדמה לך‪ .‬אל תקומי! הצטעק‪ ,‬כשרציתי לגשת לטלפון‪.‬‬
‫— תן לי לפחות להודיע לילדים שלי!‬
‫הוא הזיז את הטלפון לכיווני‪.‬‬
‫— רק שיחה אחת‪ ,‬האמבולנס כבר הגיע!‬
‫הרופא יצא להראות לפרמדיקים את הכניסה‪.‬‬
‫הספקתי לומר לעדה‪" :‬מעבירים אותי ל"וולפסון!" ולשמוע את תגובתה‪:‬‬
‫"נו באמת! למה?" באותו רגע נכנסו שנו פרמדיקים עם אלונקה‪ .‬ניסיתי‬
‫להתנגד‪" :‬אני יכולה ללכת לבד!" אך השניים‪ ,‬בלי דיבורים מיותרים‪ ,‬תפסו‬
‫אותי והשכיבו על האלונקה‪.‬‬
‫בזמן הנסיעה המלווה ביבבות הסירנה שאלתי את הפרמדיקים‪:‬‬
‫— הם יבדקו אותי וישחררו הביתה‪ ,‬נכון? הרי אין לי כלום!‬
‫— לא בטוח‪ ,‬אמר אחד מהם‪ .‬הרופא בחדר המיון יחליט אם יש לך משהו או‬
‫שלא‪ .‬הרופא לא היה מזעיק לשווא ניידת לטיפול נמרץ‪.‬‬
‫כל המצב נראה לי די מגוחך‪ .‬לוקחים אדם בריא שמרגיש קצת צרבת‪ ,‬שמים‬
‫על אלונקה ומביאים לבית חולים‪ ,‬ועוד בניידת לטיפול נמרץ‪ .‬לא קיבלתי כל‬
‫טיפול "נמרץ" בדרך‪ ,‬יכולתי לנסוע באוטו רגיל‪ .‬על הכאב החד של אתמול לא‬
‫חשבתי‪ .‬לא עלה בדעתי שבאותו לילה התחיל שלב חדש בחיי‪ .‬שום דבר כבר‬
‫לא יהיה כמו שהיה‪.‬‬
‫הרופא בחדר המיון רכן מעליי‪ ,‬מדד לי דופק‪ ,‬ובאותו רגע הרגשתי שוב כאב‬
‫בחזה‪ ,‬שעבר אחרי שנייה‪ .‬אמרתי לרופא‪:‬‬
‫— דוקטור‪ ,‬כרגע לא כואב לי כלום‪ .‬אתה תשחרר אותי הביתה?‬
‫— גברת‪ ,‬ענה הרופא בנימה חסרת סבלנות‪ ,‬אולי תפסיקי לדבר שטויות? יש‬
‫לך התקף לב‪ ,‬והתמזל מזלך‪ ,‬שלפני רגע עבר בלבך קריש דם והתפורר מעצמו‪.‬‬
‫אחרת לא היינו מדברים עכשיו‪.‬‬
‫הוא התרחק ממיטתי וקרא לסניטר‪:‬‬
‫— למחלקה לטיפול נמרץ‪ ,‬בבקשה!‬
‫התקף לב‪ ...‬שתקתי‪.‬‬
‫כשהעבירו אותי‪ ,‬עם המיטה‪ ,‬למחלקה לטיפול נמרץ‪ ,‬ראיתי במסדרון את‬
‫ילדיי‪ .‬חיברו אותי למוניטור והרשו להם להיכנס לכמה דקות‪ ,‬בתנאי שידברו‬
‫בשקט‪ .‬השעה הייתה קרובה לחצות‪.‬‬
‫מיכה ועדה ניגשו למיטתי‪ .‬אחרי שהחלפנו כמה משפטים בסגנון "איך‬
 ‫‪ | 408‬רבקה רבינוביץ‬

‫זה קרה פתאום‪ ,‬הרי היית בריאה" וכדומה‪ ,‬אמרתי להם‪:‬‬

‫— סעו הביתה‪ ,‬לכו לישון‪ .‬אין טעם שתסבלו‪ ,‬בלילה כנראה לא יעשו אתי‬
‫שום דבר‪ ,‬חבל שתשבו כאן סתם‪ .‬האימרה הרוסית הידועה אומרת‪" :‬הבוקר‬
‫חכם מהלילה"‪.‬‬
‫אבל טעיתי‪ .‬מיד אחרי שהילדים עזבו עשו לי כמה בדיקות כגון בדיקת דם‬
‫וא‪.‬ק‪.‬ג‪ .‬וכעבור שעה קלה הרופא התורן ניגש למיטתי עם טופס ביד‪.‬‬
‫— הזעקתי צוות צנתור‪ ,‬אמר לי‪ .‬בעוד שעה קלה הם יגיעו‪ .‬הנה אישור שאת‬
‫מסכימה לעבור צנתור‪ .‬חתמי כאן‪.‬‬
‫הוא לא שאל אם אני מסכימה‪ .‬מבחינתו זה היה מובן מאליו‪.‬‬
‫— צנתור עכשיו‪ ,‬בלילה? זה כל כך דחוף?‬
‫— נראה שכן‪ ,‬ענה ביבושת והתרחק ממני‪.‬‬
‫צנתור‪ .‬אחי ז"ל עבר צנתורים כמה פעמים‪ .‬היה אומר שזה כלום‪ ,‬ושזה‬
‫לא כואב‪ .‬כמעט לא כואב‪ .‬אני קראתי על הפרוצדורה הזאת וידעתי בקווים‬
‫כלליים במה מדובר‪ .‬מחדירים למערכת כלי הדם בעזרת צינור דק מצלמה‬
‫מיקרוסקופית‪ ,‬שמגלה היצרויות וסתימות בכלי הדם המובילים ללב‪ .‬אחרי‬
‫שמגלים את נקודות התורפה‪ ,‬מחדירים פנימה בלון שמסוגל על‪-‬פי רוב‬
‫לפתוח את הסתימה‪ .‬למקומות שבהם כלי הדם הוצרו מחדירים תומכן‪ ,‬שלא‬
‫נותן להם להיסגר‪.‬‬
‫לא פחדתי במיוחד‪ .‬נו טוב‪ ,‬אז יש לי איזושהי סתימה‪ ,‬יפתחו אותה בעזרת‬
‫בלון והכול יהיה בסדר‪ .‬הרגיזה אותי רק הדחיפות הזאת‪ ,‬מדוע צריך לעשות‬
‫את זה בשלוש לפנות בוקר?‬
‫לא היה לי הרבה זמן להרהורים כי הצוות הגיע ולקחו אותי לחדר הצנתורים‪.‬‬
‫הפרוצדורה הייתה קשה ומכאיבה ונמשכה המון זמן‪ ,‬אולי שעה‪ ,‬אולי יותר‪.‬‬
‫איבדתי את תחושת הזמן‪ .‬אחי אמר שזה כלום‪ ...‬אולי זה כלום במצב נורמלי‪.‬‬
‫אבל באמצע התקף לב‪ ,‬זה קשה מאוד‪.‬‬
‫לפי המשפטים הקצרים שהרופא המצנתר זרק לאסיסטנטית שלו‪ ,‬הרגשתי‬
‫שהוא לא מרוצה‪ .‬הוא היה חמור סבר‪ ,‬אולי כיוון שהעירו אותו באמצע הלילה‪.‬‬
‫כשזה סוף‪-‬סוף נגמר‪ ,‬שאלתי אותו אם הסתימה נפתחה‪ .‬הוא אמר שלא‬
‫הצליח‪ ,‬בגלל המיקום המסובך שלה‪ .‬בינתיים הוא החדיר לווריד תומכן זמני‪.‬‬
‫— אתה הרי לא רוצה לומר לי שאצטרך לעבור ניתוח‪...‬‬
‫— בדיוק זה מה שרציתי לומר לך‪ ,‬אמר‪ ,‬והורה להחזיר אותי לחדר‪.‬‬
‫כשהוציאו אותי מחדר הצנתורים‪ ,‬ראיתי את ילדיי יושבים במסדרון מול‬
‫הדלת‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪409‬‬

‫— מה אתם עושים פה? שאלתי בקול חלוש‪ .‬לא נסעתם הביתה?‬

‫— רופא המחלקה הזעיק אותנו‪ ,‬אמרו‪.‬‬
‫רק בדיעבד הבנתי‪ ,‬שהיה כנראה חשש שלא אצא בחיים מחדר הצנתורים‪.‬‬
‫כשכבר הייתי במחלקה‪ ,‬במיטה שלי‪ ,‬הילדים נכנסו‪ .‬הסתבר שהרופא כבר‬
‫אמר להם שאני זקוקה לניתוח מעקפים‪.‬‬
‫"ניתוח מעקפים" — זה לדעתי ביטוי מכובס‪ .‬פעם היו אומרים‪" :‬ניתוח לב‬
‫פתוח" וזה נשמע הרבה יותר מפחיד‪ .‬מעקפים — למי יש כוח לחשוב מה זה‬
‫בדיוק‪ .‬נשמע קל יותר‪.‬‬
‫— אני נורא עייפה‪ ,‬אמרתי לילדים‪ ,‬קשה לי לדבר‪ .‬נדון בזה מחר‪.‬‬
‫למרות ההתרגשות והפחדים‪ ,‬שקעתי בשינה עמוקה‪.‬‬
‫התעוררתי עם המחשבה על הניתוח‪ .‬עלתה בזיכרוני התמונה של אחי בחדר‬
‫ההתאוששות אחרי הניתוח‪ :‬שוכב‪ ,‬כמעט עירום‪ ,‬בחדר קר‪ ,‬לא במיטה אלא‬
‫על משטח קשיח‪ ,‬ובכל מקום אפשרי בגופו תקועים צינורות ומכשירים‬
‫מתקתקים‪ .‬חשבתי אז שהוא נורא סובל‪ .‬גם אני אשכב כך? לא ולא!‬
‫עד ביקור הרופאים במחלקה לא הציקו לי‪ ,‬אך בזמן הביקור עלה כמובן עניין‬
‫הניתוח‪ .‬שמעתי את הרופאים מדברים ביניהם על תוצאות הצנתור‪ .‬אחד אומר‬
‫לשני‪:‬‬
‫— זאת הולכת לניתוח‪ .‬ניתן לה להתאושש פה כמה ימים ונעביר אותה‬
‫למחלקה לכירורגיית החזה‪.‬‬
‫רק אז פנו אליי‪:‬‬
‫— איך את מרגישה‪ ,‬גברת רבקה?‬
‫— טוב‪ ,‬עניתי‪ .‬שמעתי שאתם כבר חרצתם את גורלי‪ .‬שאלתם אותי אם אני‬
‫מסכימה?‬
‫— למה את לא מסכימה? שאל מנהל המחלקה‪.‬‬
‫— לניתוח‪ ,‬עניתי‪.‬‬
‫הוא התיישב על כיסא ליד מיטתי‪ .‬רופא צעיר‪ ,‬כנראה מתמחה‪ ,‬עמד לידו‪.‬‬
‫— את לא מסכימה לעבור ניתוח? אבל את מוכרחה! מה את רוצה בעצם?‬
‫— רוצה הביתה‪ ,‬עניתי‪.‬‬
‫— כולם רוצים הביתה‪ ,‬גם אני‪ ,‬ובכל זאת אני כאן‪ .‬תשמעי‪ ,‬גברת‪ ,‬את חושבת‬
‫שאנחנו משחקים פה? סתם בא לנו לעשות ניתוחים שאין בהם צורך?‬
‫הרגשתי קצת מבוישת‪ .‬אמרתי‪:‬‬
‫— אני כבר בת שבעים וארבע‪ .‬כנראה הגיעה שעתי‪ .‬אני חלשה ולא אעמוד‬
‫בזה‪ .‬לא חבל על הזמן שלכם ועל הסבל שלי?‬
 ‫‪ | 410‬רבקה רבינוביץ‬

‫— תסלחי לי‪ ,‬אבל את מדברת שטויות‪ .‬את תעמדי בזה‪ ,‬ועוד איך! חוץ מכמה‬
‫פגמים בכלי הדם‪ ,‬את לא אדם חולה‪ .‬ואל תדאגי לזמן שלנו – בשביל זה אנחנו‬
‫פה‪.‬‬
‫שהיתי עוד יומיים במחלקה — ואז הלחץ התחדש‪ .‬התחננתי שישחררו אותי‬
‫הביתה‪ ,‬להתחזק קצת‪ ,‬ושיקבעו לי תור לניתוח כעבור עשרה ימים או שבועיים‪.‬‬
‫הם התייעצו‪ ,‬וראיתי שהם נוטים להסכים‪ .‬הרופא הצעיר אמר לי‪:‬‬
‫— טוב‪ ,‬את הולכת הביתה היום‪ .‬נכין לך מכתב שחרור‪ ,‬נתאם את עניין התור‬
‫עם המחלקה הכירורגית – ותוכלי ללכת‪.‬‬
‫שמחתי מאוד‪ .‬התקשרתי לילדים שאני משתחררת‪ ,‬שמישהו יבוא לקחת אותי‪.‬‬
‫ניתוח אחרי שבועיים – זה כבר נשמע פחות מאיים‪ .‬חוץ מזה אוכל גם לא‬
‫לבוא‪ .‬מה‪ ,‬הם ייקחו אותי מהבית בכוח?‬
‫התאריך היה שניים בינואר ‪ .2006‬חשבתי שאולי השנה האזרחית שזה עתה‬
‫התחילה תהיה האחרונה בחיי‪.‬‬
‫בעודי ממתינה למכתב השחרור‪ ,‬לחדר נכנסו עדה ומיכה‪ .‬חייכתי‪:‬‬
‫— מה קרה? שניכם רוצים לקחת אותי הביתה?‬
‫— מנהל המחלקה לכירורגיית חזה הזעיק אותנו אליו דחוף‪ ,‬אמר בני‪ .‬הוא‬
‫דיבר אתנו‪ .‬את לא הולכת הביתה‪.‬‬
‫— מה? לא ייתכן!‬
‫— מנהל המחלקה הכירורגית‪ ,‬הפרופסור שכנר‪ ,‬היה צריך לחתום על מכתב‬
‫השחרור שלך‪ .‬כשהביאו לו את המכתב ואת התיק שלך‪ ,‬הוא בדק את הנתונים‬
‫והתקומם‪" :‬מה‪ ,‬את האישה הזאת אתם שולחים הביתה? בשום פנים ואופן!‬
‫היא לא תצא מבית החולים אף לא לרגע‪ ,‬ומחר אני מנתח אותה!" הרופא שבא‬
‫עם המכתב אמר‪" :‬היא לא מסכימה לניתוח"‪" .‬לא מסכימה? אין דבר כזה!‬
‫תביאו אליי דחוף את הילדים שלה!"‬
‫— מה הוא אמר לכם?‬
‫— אותם הדברים שאמר רופא מהמחלקה הזאת‪ .‬שאת במצב מסוכן ואסור‬
‫לדחות את הניתוח אפילו ביום אחד‪.‬‬
‫— אני מעדיפה למות ולא לעבור את כל הסבל הזה!‬
‫הוא התיישב על מיטתי והחל לדבר על לבי כפי שלא דיבר לעולם‪.‬‬
‫— לפנייך עוד שנים של חיים טובים‪ .‬ממה את כל כך מפחדת? פעם ניתוחי‬
‫לב היו משהו יוצא דופן — היום אלה ניתוחים שגרתיים‪ ,‬והפרופסור עושה‬
‫אותם יום‪-‬יום‪ .‬תחשבי בהיגיון‪ ,‬אל תהיה עקשנית‪ .‬את תראי‪ ,‬אחר‪-‬כך תצחקי‬
‫מהפחדים שלך!‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪411‬‬

‫— מחר‪ ...‬כל כך פתאום‪ ...‬לא התכוננתי נפשית!‬

‫— הכי טוב לגמור את העניין כמה שיותר מוקדם! אם היית יושבת בבית‬
‫שבועיים וחושבת כל הזמן על מה שעומד לקרות‪ ,‬היה לך יותר טוב?‬
‫נכנעתי‪.‬‬
‫— טוב‪ ...‬יהיה אשר יהיה!‬
‫נכנס רופא צעיר מהמחלקה הכירורגית‪ ,‬שמאותו רגע ליווה אותי גם בניתוח‬
‫עצמו וגם בימים שאחריו‪.‬‬
‫— נו‪ ,‬הכול בסדר? מסכימה?‬
‫הנהנתי‪ .‬לא התאפקתי ושאלתי‪:‬‬
‫— דוקטור‪ ,‬תגיד לי את האמת‪ :‬מה הם הסיכויים שלי?‬
‫— הסיכויים שלך מצוינים‪ ,‬אמר בטון בטוח‪.‬‬
‫העבירו אותי לקומת קרקע‪ ,‬למחלקה לכירורגיית החזה‪ .‬המחלקה נראתה‬
‫נוחה ומצוחצחת‪ .‬בחדר הנועד לממתינים לניתוח הייתי החולה היחידה‪.‬‬
‫המיטה השנייה הייתה ריקה‪.‬‬
‫עדה ישבה אתי כמה שעות‪ ,‬עד עשר בערב‪ .‬שלחתי אותה הביתה‪ .‬עליי‬
‫לעבור איכשהו את הלילה‪.‬‬
‫כל אדם שעבר ניתוח רציני יודע‪ ,‬שהזמן הכי קשה הוא הלילה שלפני‪ .‬אחרי‬
‫שהכול נגמר מרגישים הקלה עצומה‪ .‬לעבור את הלילה שלפני – זאת כבר חצי‬
‫המשימה‪ ,‬אם לא יותר‪.‬‬
‫לעתים קרובות שומעים בחדשות על שביתות בבתי חולים ועל דחיית כל‬
‫הניתוחים "הלא‪-‬דחופים"‪ .‬לבי עם האנשים שהתכוננו לניתוח‪ ,‬גייסו את‬
‫כל כוחותיהם הנפשיים — והניתוח שלהם נדחה‪ .‬אדם שניתוחו נדחה שלוש‬
‫פעמים‪ ,‬כאילו עבר שלושה ניתוחים במקום אחד‪ .‬מישהו נותן את דעתו על‬
‫הסבל העובר עליו?‬
‫נזכרתי איך יוסף התחנן שינתחו אותו שנית‪ .‬שאלתי אותו אז‪" :‬אתה לא‬
‫מפחד?" הוא ענה‪" :‬לא‪ ,‬בכלל לא‪ .‬אם נגזר עליי למות‪ ,‬המוות הקל ביותר הוא‬
‫על שולחן הניתוחים‪ .‬אתה מורדם‪ ,‬ישן ופשוט לא מתעורר‪ .‬מה יכול להיות‬
‫קל מזה?"‬
‫אף שנתנו לי תרופה מרגיעה‪ ,‬לא עצמתי עין‪ .‬כדי להעביר את הזמן‪ ,‬דקלמתי‬
‫שירים שזכרתי עוד מימי בית הספר‪ .‬ידעתי שירים רבים בעל‪-‬פה‪ .‬ובכל זאת‬
‫הם לא הספיקו ללילה שלם‪ .‬שמחתי כאשר הפציע השחר‪ .‬הלילה עבר – גם‬
‫זה לטובה‪.‬‬
‫פרט לליל ההמתנה‪ ,‬יש עוד פרק זמן קשה לפני כל ניתוח‪ :‬ההכנות‪ .‬משכיבים‬
 ‫‪ | 412‬רבקה רבינוביץ‬

‫אותך על שולחן הניתוחים‪ ,‬בחדר שורר קור כלבים; טכנאים מתקינים מעליך‬
‫את התאורה‪ ...‬אתה כבר לא ישות עצמאית‪ ,‬אתה נתון כולך בידי אחרים‪ ,‬כמו‬
‫חפץ‪ ,‬שעומדים לבצע בו איזושהי עבודה‪.‬‬
‫ואז באים המרדימים‪ ,‬ואתה לא מאמין שתירדם‪ ...‬עוד כמה שניות‪ .‬הם‬
‫מחפשים את הווריד‪ ,‬מתייעצים‪ ,‬באיזה מקום נוח יותר לדקור‪.‬‬
‫לא הרגשתי שנרדמתי‪ .‬לא הרגשתי את השעות שבהן צוות רופאים ואחיות‬
‫"עבד עליי"‪ .‬מבחינתי עבר רגע ופקחתי את העיניים‪ .‬הייתי במיטה שסניטר‬
‫הסיע לחדר גדול — חדר המנותחים‪ .‬רציתי להתרומם ולא יכולתי‪.‬‬
‫— שכבי בשקט‪ ,‬גברת‪ ,‬שמעתי מישהו אומר‪ .‬עברת ניתוח‪ .‬תנוחי עכשיו‪.‬‬
‫עברתי? הרי לפני רגע התחילו להרדים אותי‪ ...‬מאוחר יותר נודע לי שהניתוח‬
‫נמשך שמונה שעות‪ .‬אדם שהיה תחת הרדמה כללית לא מרגיש את הזמן‪,‬‬
‫השעות האלה כאילו נמחקות מחייו‪ .‬היה ולא היה‪...‬‬
‫ראיתי את עדה‪ .‬נדמה לי שהיא בכתה‪ .‬הכול היה מעורפל‪ .‬לא יכולתי לדבר‪,‬‬
‫כי בפי היה תקוע צינור‪ .‬רק נפנפתי לה ביד‪.‬‬
‫את המשך היום והלילה אינני זוכרת — ישנתי‪.‬‬
‫אדם שעבר אירוע לב‪ ,‬צנתור וניתוח מעקפים‪ ,‬לעולם לא יחזור להיות אותו‬
‫אדם שלפני‪ .‬איני מתכוונת לומר שהוא סובל בכל רגע נתון — לא‪ ,‬הוא יכול‬
‫גם להרגיש מצוין‪ .‬אבל הוא זוכר‪ .‬חלים עליו איסורים רבים בנוגע לאוכל‪,‬‬
‫לפעילות פיזית ולסדר היום‪ .‬הוא דרוך‪ ,‬קשוב לתגובות גופו‪ .‬הוא יודע שהאויב‬
‫הודף‪ ,‬אך עלול לתקוף שנית‪ .‬אפשר לחיות עם זה‪ ,‬ולחיות טוב‪ ,‬לא מעט שנים‪.‬‬
‫אך צריך להישמר מסיכונים מיותרים‪.‬‬
‫נחזור אפוא לחדר הגדול שבו התעוררתי בבוקר שאחרי הניתוח לחיים‬
‫חדשים של מנותחת לב‪ .‬לא הרגשתי כאבים‪ ,‬רק חולשה‪ .‬רציתי רק שיעזבו‬
‫אותי בשקט‪ ,‬שלא יזיזו אותי ושלא יכריחו אותי לעשות משהו‪.‬‬
‫צינור ההנשמה היה עדיין תקוע בגרוני‪ .‬כשהרופאים הגיעו לביקור‪ ,‬שאלו‬
‫אותי איך אני מרגישה — ואילו אני לא יכולה לענות בגלל הצינור הזה‪.‬‬
‫סימנתי בידיים שיוציאו את הצינור‪ .‬הם החליפו מבטים ביניהם ואמרו‬
‫שמוקדם עדיין‪ ,‬שאמתין עוד קצת‪ .‬אחרי שעה קלה הם באו שוב‪ ,‬ואני‬
‫שוב ביקשתי בשפת הסימנים שלי שיוציאו את הצינור‪ .‬הם לא היו בטוחים‬
‫שאוכל לנשום בכוחות עצמי‪ ,‬אך אני התעקשתי‪ .‬אחד אמר לשני‪" :‬ננסה?"‬
‫אמרו לא לנשום רגע ובמשיכה מהירה וחזקה הוציאו את הצינור‪ .‬איזו‬
‫הקלה — עד היום אני זוכרת את ההרגשה של אותו רגע‪ .‬נשמתי‪ .‬חייכתי‪.‬‬
‫הנה טיפת אושר קטנה‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪413‬‬

‫כעבור זמן קצר הגיעה אחות ואמרה‪" :‬עכשיו קומי‪ ,‬נחליף לך מצעים"‪.‬‬
‫חשבתי שהיא מתלוצצת‪ .‬לקום? מי יכול בכלל לזוז?‬
‫— אינני יכולה‪ ,‬אמרתי‪ .‬אין לי כוח‪.‬‬
‫— אני יודעת‪ ,‬חמודה‪ ,‬אמרה לי‪ .‬נעזור לך‪ .‬שכבי על הגב‪.‬‬
‫הסתובבתי בזהירות‪ ,‬והיא עזרה לי להתרומם למצב ישיבה‪.‬‬
‫— יופי‪ ,‬אמרה ועודדה אותי‪ .‬עכשיו בואי נוריד את הרגליים‪.‬‬
‫עוד תנועה אחת‪ ,‬והיא הושיבה אותי על הכורסה ליד המיטה‪ .‬אני יושבת! מי‬
‫היה מאמין! עוד טיפה קטנה של אושר‪.‬‬
‫יש משהו חכם מאוד בשיטה הזאת — להוריד את המנותח מוקדם מאוד‬
‫מהמיטה‪ .‬זה עוזר להתגבר על הרגשת חוסר האונים ולהרגיש שוב כבן‪-‬אדם‪.‬‬
‫אני יושבת — כלומר אני חיה‪ ,‬ועוד מעט אוכל גם לקום וללכת‪ .‬ואמנם זה‬
‫קרה מהר ממה שציפיתי‪ .‬עזרו לי לקום וללכת לשירותים‪ .‬אחר‪-‬כך האחות‬
‫הראשית הגיעה עם אחות מעשית שאמרה‪:‬‬
‫— עכשיו נלך לעשות מקלחת‪.‬‬
‫הלכתי מחובקת עם הנערה‪ ,‬כמו זוג נאהבים‪ .‬היא הושיבה אותי על שרפרף‬
‫ורחצה אותי‪ .‬עשתה את זה ברוך ובמיומנות ולא נתנה לי להתרחץ לבד‪" :‬אל‬
‫תתביישי‪ ,‬גברת‪ ,‬כולם עוברים את זה ביום הראשון!" כאב לי כשהיא תלשה את‬
‫התחבושות ספוגות הדם שנדבקו לגופי‪ ,‬אך זה היה רק רגע‪ .‬אחרי המקלחת‪,‬‬
‫בכותונת נקייה מכתמי דם‪ ,‬הרגשתי הרבה יותר טוב‪.‬‬
‫הילדים שלי באו לבקר והתלהבו לראות אותי יושבת בכורסה‪ .‬חשבתי על‬
‫נפלאות הטבע‪ :‬רק אתמול‪ ,‬בשעות אלה‪ ,‬שכבתי על השולחן‪ ,‬ניסרו את‬
‫עצמותיי ופתחו את חלל החזה‪ ,‬כמו שפותחים עוף לפני הבישול‪ .‬מה עוד עשו‬
‫בתוך גופי‪ ,‬בזה הדמיון שלי לא מעז לגעת‪ .‬והנה אני יושבת כאן‪ ,‬די מאוששת‪,‬‬
‫ואפילו עמדתי כבר על רגליי והלכתי‪ .‬האין זה פלא?‬
‫אחר הצהריים השכיבה אותי האחות במיטה וחיברה את ידי למוניטור שמראה‬
‫על צג את גרף פעילות הלב‪ ,‬בעיקר את הדופק‪ .‬לקראת ערב בא הפרופסור‬
‫בליווי כמה רופאים‪ ,‬חייך אליי‪ ,‬שאל להרגשתי ונתן הוראות על תרופות‪ .‬רופא‬
‫אחר אמר לי שאני חייבת לקום מדי פעם‪ ,‬לגשת לכיור ולהשתעל חזק ככל‬
‫האפשר ולירוק‪ ,‬כי הריאות שלי מלאות דם וצריך לנקות אותן‪ .‬פעולה זאת‬
‫הייתה באמת קשה ומכאיבה‪ ,‬אך השתדלתי כמיטב יכולתי‪.‬‬
‫הצורך הזה להשתעל ולירוק דם לא היה הבעיה היחידה שלי‪ .‬בין התרופות‬
‫שנתנו לי הייתה גם תרופה משתנת‪ .Fusid ,‬מי שלקח אותה אי‪-‬פעם יודע‬
‫למה היא גורמת‪ :‬צריך לרוץ במהירות לשירותים ולעתים תכופות‪ .‬ואילו אני‪,‬‬
 ‫‪ | 414‬רבקה רבינוביץ‬

‫לפני שארוץ‪ ,‬צריכה להתנתק מהמוניטור‪ ,‬להוריד את מחיצת הרשת בצד‬

‫המיטה‪ ,‬לרדת בזהירות‪ ,‬למצוא את נעלי הבית ליד המיטה‪ ...‬וכל זה‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫לאט‪ ,‬כי כל התנועות שלי אטיות וזהירות‪.‬‬
‫די מובן שלא הספקתי לבצע את כל הפעולות האלה בקצב הדרוש‪ ,‬וקרה‬
‫שהאחיות נאלצו להחליף לי את המצעים‪ ,‬ואף‪-‬על‪-‬פי שהן גילו הבנה ולא נזפו‬
‫בי‪ ,‬התביישתי מאוד‪ .‬הבנתי שלא אוכל להספיק גם בפעם הבאה‪ ,‬וכדי שזה לא‬
‫יקרה שוב החלטתי לשבת במשך כל הלילה בכורסה‪ ,‬מנותקת מהמוניטור‪ .‬כך‬
‫ישבתי שני לילות‪ .‬לפעמים הייתי נרדמת בישיבה‪ ,‬אך רוב הזמן הייתי ערה‬
‫וכמובן הייתי מאוד עייפה‪ .‬והשעות זוחלות כל כך לאט בלילות ללא שינה‪...‬‬
‫מעניין שהאחיות והרופא התורן לא שמו לב לכך שגרף המוניטור שלי נעלם‬
‫מהצג המרכזי‪ .‬אם הייתי מתה‪ ,‬איש לא היה מגלה את זה עד הבוקר‪.‬‬
‫יומיים אחרי הניתוח כבר נחשבתי חולה ותיקה שאינה דורשת תשומת לב‬
‫מיוחדת‪ .‬למרות זאת‪ ,‬ביום השני בבוקר היה לי התקף פיברילציה‪ ,‬תופעה‬
‫של דפיקות לב מהירות ולא סדירות‪ .‬בדיוק באו אליי מבקרים ולא יכולתי‬
‫לדבר‪ ,‬רק עשיתי סימן שיעזבו‪ .‬רופאים ואחיות הגיעו בריצה‪ ,‬נתנו לי זריקות‪,‬‬
‫והדופק חזר בהדרגה לפעולה סדירה‪.‬‬
‫ביום השלישי התחלתי לנדנד שישחררו אותי‪ ,‬כי הלילות בישיבה היו קשים‬
‫מאוד‪ .‬בגלל התקף הפיברילציה הפרופסור שכנר לא רצה אפילו לשמוע על‬
‫שחרור‪ .‬הוא לא ידע‪ ,‬כמובן‪ ,‬שאני עוברת את הלילות בישיבה‪ .‬ביקשתי לא‬
‫לחייב אותי לקחת את התרופה המשתנת‪ ,‬אך גם לזה הוא סירב ואמר‪ ,‬שגופי‬
‫מלא נוזלים מההרדמה הכללית וצריך להוציא אותם מהר ככל האפשר‪ .‬נאלצתי‬
‫לסבול עוד יומיים‪.‬‬
‫עם שחרורי‪ ,‬לא חזרתי מיד לביתי אלא נסעתי לפנסיון החלמה לשבוע‪ ,‬על‬
‫חשבון קופת החולים ועדה כמלווה בתשלום‪ .‬היה לי טוב שם‪ :‬הכול הוגש‬
‫לנו‪ ,‬כל בוקר בדיקות אצל רופא‪ ,‬שום דאגות של עבודות הבית‪ .‬עם כל שעה‬
‫שעוברת‪ ,‬עם כל יום שעובר‪ ,‬מרגישים טוב יותר‪ .‬רק פעם‪ ,‬בלילה‪ ,‬היה לי‬
‫פתאום דימום חזק מהאף‪ ,‬הכול היה מלא דם‪ .‬עדה הזעיקה את הרופא התורן‬
‫שבא ושם לי קוביות קרח על האף‪ .‬בבית בוודאי היינו נבהלות ולא היינו‬
‫יודעות מה לעשות‪.‬‬
‫היו שעות של התעמלות קלה‪ ,‬היו הרצאות על אורח חיים בריא‪ .‬בשש אחר‬
‫הצהריים היה זמן לקפה עם עוגה‪ ,‬מיכה בא לבקר‪ ,‬ישבנו יחד‪ ,‬היו אלה ימים‬
‫מאושרים — אולי המאושרים בחיי‪.‬‬
‫הסבירו לנו שרק אחרי תקופה של שלושה חודשים עד חצי שנה מחלימים‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪415‬‬

‫לגמרי ושתופעות של חולשה ושל שינויי מצב הרוח הם דברים שכיחים ואין‬
‫להיבהל מהם‪.‬‬
‫חזרתי לביתי כאדם קצת מוגבל וחלש עדיין‪ .‬בהתייעצות משפחתית הוחלט‬
‫שאני צריכה לעבור לגור בסמוך לילדיי‪ ,‬כדי שיוכלו להגיע מיד אם אזדקק‬
‫לעזרה‪ .‬כמו כן אני זקוקה לבית עם מעלית ולדירה יותר מרווחת‪ ,‬כי בדירתי‬
‫הקטנטונת יש בקושי אוויר לנשום‪.‬‬
‫הייתה בבעלותי עוד דירה קטנה‪ ,‬בנוסף לדירת מגוריי‪ .‬מכרתי את שתי‬
‫הדירות — במחיר זול‪ ,‬יש לומר‪ ,‬בעזרת מתווך‪ ,‬כי לא היה לי כוח להתדיין עם‬
‫עשרות קונים פוטנציאליים‪ .‬משתיים יצאה לי אחת‪.‬‬
‫בחודש השביעי לאחר הניתוח עברתי לדירה החדשה‪ .‬הנה‪ ,‬בגילי‪ ,‬במצב‬
‫בריאותי לקוי‪ ,‬זכיתי סוף‪-‬סוף לחיות בתנאים ראויים ונוחים‪ .‬דירה בת שלושה‬
‫חדרים – בשבילי זאת דירה ענקית‪ .‬יש לי אפילו חדר עבודה‪ ,‬עם המחשב‪.‬‬
‫כמה זמן אוכל ליהנות מהתנאים המשופרים האלה – שאלתי את עצמי‪ .‬מוטב‬
‫מאוחר מאשר אף פעם‪ ,‬אך בכל זאת המאוחר מתגלה לפעמים כמאוחר מדי‪...‬‬
‫באחד הביקורים אצל קרדיולוג שטיפל בי שאלתי‪:‬‬
‫— האם היה טעם לעשות את הניתוח? הרי תהליך טרשת העורקים נמשך‪,‬‬
‫ומחר יכולה להיווצר סתימה במקום אחר! מה אז — עוד ניתוח?‬
‫הוא ענה שתהליך זה אטי מאוד‪ ,‬ואפילו שלבי נפגע מההתקף‪ ,‬מצבי סביר‪.‬‬
‫— במה שקשור ללב‪ ,‬חמש שנים אני מבטיח לך‪ ,‬הוסיף ואמר‪ ,‬ואולי אפילו‬
‫עשר‪.‬‬
‫חמש שנים נראו לי אז כנצח‪ .‬אמרתי‪:‬‬
‫— חמש שנים זה מספק אותי‪ .‬יותר מזה אינני מבקשת!‬
 ‫‪ | 416‬רבקה רבינוביץ‬

‫פרק ‪61‬‬
‫עת לסיכומים‬
‫מאז כבר עברו חמש שנים‪ ,‬והיום לא אסרב לקבל עוד חמש‪ ,‬שהבטיח‬
‫הקרדיולוג‪ .‬אני רעבה לחיים‪ ,‬כמו שפעם הייתי רעבה ללחם ולא ידעתי שובע‪.‬‬
‫התחלתי לכתוב את הסיפור הזה ותהיתי אם אספיק לסיימו‪ .‬והנה אני על סף‬
‫סיום – ויש לי עוד פרויקטים שהייתי רוצה להוציא לפועל‪.‬‬
‫קרו כמה דברים טובים בשנים האלה‪ ,‬שכמעט שוויתרתי עליהן אז בסירובי‬
‫לעבור ניתוח‪ .‬זכיתי להיות נוכחת בחתונתה של נכדתי אלינור ובחיר לבה שי;‬
‫בתם דניאל‪ ,‬היא הנינה הראשונה שלי‪ .‬אני מקווה שיהיו בשעה טובה עוד‬
‫נינים‪ ,‬והייתי רוצה להכיר אותם ולראותם גדלים‪.‬‬
‫כאשר אני‪ ,‬מפסגת שמונה עשורים‪ ,‬מסכמת את מהלך חיי‪ ,‬המסקנה‬
‫העיקרית שלי היא שאני אדם מאושר‪ .‬כל כך הרבה דברים עברתי‪ ,‬כל כך הרבה‬
‫ראיתי‪ ,‬בכל תקופה למדתי דברים חדשים‪ ,‬ובראש ובראשונה — למדתי ליהנות‬
‫מהדברים הקטנים והפשוטים של החיים‪ .‬דווקא התהפוכות שעובר האדם‬
‫מעצימות את חוויותיו‪ :‬רגעי הייאוש והסבל מולידים את רגעי האושר‪.‬‬
‫אני לא גיבורה אלא אדם של התמדה ושל מעשים קטנים‪ .‬אין בעברי שום‬
‫מעשה הרואי‪ .‬תמיד חיפשתי את הדרך לשרוד‪ ,‬להתגבר על הקשיים‪ ,‬להשיג‬
‫את מטרותיי‪ ,‬והבררות שעמדו לפניי היו לרוב אכזריות ואף מכוערות‪ .‬בעיניי‬
‫אדם חי עדיף על גיבור מת‪ .‬היהודים שהלכו לגלות אחרי חורבן הבית השני‬
‫ובזכותם עם ישראל חיי וקיים‪ ,‬עדיפים בעיניי על אלעזר בן‪-‬יאיר‪ ,‬שלפי‬
‫המיתוס מת והמית את אנשיו במצדה‪.‬‬
‫לא כל הסיכומים שלי חיוביים‪ ,‬היו לא מעט דברים שבהם נכשלתי – עקב‬
‫החלטות שגויות שקיבלתי‪ ,‬עקב חוסר הבנה או חולשה‪ ,‬עקב נסיבות אכזריות‬
‫שלא הצלחתי להתגבר עליהן‪ .‬לא הצלחתי לתת לילדיי ילדות ונעורים‬
‫מאושרים; לא השקעתי מספיק בחינוכם‪ .‬באמצע שנות נעוריהם עלינו לארץ‪,‬‬
‫והמעבר היה כנראה די טראומתי בשבילם‪ .‬לא אמרתי לשניהם כמה אני אוהבת‬
‫אותם‪.‬‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪417‬‬

‫ילדיי סבלו מחסרים רגשיים וחומריים‪ ,‬והתירוץ "לא יכולתי להקדיש לכם‬
‫יותר זמן‪ ,‬כי ניהלתי את מלחמת ההישרדות של כולנו" לא מבטל את החוסר‪.‬‬
‫לא מצאתי את האיזון הנכון בין התחייבויותיי השונות‪ .‬התייחסתי אליהם כמו‬
‫אל גדולים ואל עצמאיים שמבינים את האילוצים שלי‪ ,‬בעוד הם היו עדיין‬
‫ילדים שזקוקים להכוונה ולחום‪.‬‬
‫כתיבת ספר זה התלווה בהרהורים קשים‪ .‬אולי הייתי צריכה לשנות את‬
‫השמות הדמויות ולא לכתוב בגוף ראשון‪ .‬זה היה מאפשר לי להוסיף דברים‬
‫רבים‪ ,‬גם שמחים וגם עצובים‪ ,‬שהייתי מנועה לכתוב עליהם‪ ,‬כדי לא לפגוע‬
‫באנשים שלא הסכימו שאחשוף את חייהם‪...‬‬
‫אני רואה בספר זה ביוגרפיה של תקופה‪ ,‬המשתקפת בעיני אדם וקובעת‬
‫במידה רבה את גורלו‪ .‬הודות לעבודת הכתיבה היו לי שנה וחצי של חיים‬
‫מלאים‪ ,‬אינטנסיביים‪ ,‬כאילו עברתי שוב את כל מסלול חיי מילדותי עד זקנתי‪.‬‬
‫הייתה זאת חוויה מרגשת‪ ,‬ואני מאושרת שעברתי אותה‪.‬‬
 ‫‪ | 418‬רבקה רבינוביץ‬

‫סוף דבר‬
‫בן‪-‬אדם מול משטר‪ .‬מי היוצר ומי המוצר‪ ,‬מי הבונה ומי הנבנה‪ ,‬מי השובר ומי‬
‫הנשבר? שאלות כגון אלה העסיקו אותי במהלך כתיבת ספר זה‪.‬‬
‫משטר‪ ,‬כל משטר‪ ,‬הוא מעשה קולקטיבי של בני‪-‬אדם ולא יציר הטבע‪.‬‬
‫אנשים יוצרים אותו למען סדר חברתי סביר שיוכלו לחיות בו‪ .‬ואז‪ ,‬ברוב‬
‫המקרים‪ ,‬הגולם קם על יוצרו‪ ,‬משעבד אותו‪ ,‬שובר אותו ומייצב אותו כפי‬
‫צרכיו‪ .‬הכלים שהאדם העניק למשטר מופנים כנגדו‪.‬‬
‫שמתי לי למטרה לעקוב אחרי התהליך הזה של עמידת האדם מול משטר‬
‫על רקע גורלי האישי‪ ,‬כאדם שחייו עברו דרך שלושה משטרים‪ .‬את הראשון‪,‬‬
‫הקפיטליסטי והלאומני בעל סממני פשיזם לא מעטים‪ ,‬הכרתי כילדה שלא‬
‫מסוגלת עדיין להבין את מהותו‪ .‬לא נאלצתי להתמודד אתו‪ ,‬ובכל זאת והוא‬
‫השאיר בנפשי כמה צלקות‪ .‬אחר‪-‬כך בא המשטר הסובייטי‪ ,‬תחתיו חייתי‬
‫כשלושים שנה‪ .‬ובסוף‪ ,‬כמובן‪ ,‬המשטר הדמוקרטי בישראל‪.‬‬
‫יש אנשים הטוענים שחשיבתם עצמאית לגמרי ואינה מושפעת מלחצי‬
‫המשטר‪ .‬איני מאמינה בטענה זאת‪ .‬גם פלדה המונחת בין פטיש וסדן מקבלת‬
‫את הצורה הרצויה לנפח‪ .‬אין אדם שמשוחרר מתגובה למשטר שתחתיו הוא‬
‫חי‪ .‬לא רק הסכמה וכניעה‪ ,‬גם התנגדות היא סוג של תגובה‪ .‬המשטר הסובייטי‬
‫היה ידוע בקיצוניותו‪ ,‬וגם כיום‪ ,‬לאחר שהתפורר‪ ,‬העם ברוסיה לא מצליח‬
‫להתגבר על מורשתו הקשה‪ .‬בנו‪ ,‬הנתינים לשעבר של משטר זה‪ ,‬קיימים עדיין‬
‫אלמנטים של מורשת זאת‪ ,‬הם נספגו בדמנו בניגוד לרצוננו‪.‬‬
‫גם למשטר בישראל‪ ,‬השונה בתכלית השינוי‪ ,‬יש השפעה חזקה על‬
‫האדם‪ .‬אחרי החיים כמיעוט נרדף ומבוזה‪ ,‬המעבר לארץ יוצר פיתוי חזק‬
‫להתנשא על אחרים‪ ,‬לנקום על העבר הקשה ולהסתכל מנקודת עליונות‬
‫על עמי תבל האחרים‪ .‬אפילו האדם הליברלי והמתון ביותר‪ ,‬אם יהיה כן עם‬
‫עצמו‪ ,‬יודה שגם בו קיים קורטוב של התנשאות זאת‪ .‬לא בכדי אנו אוהבים‬
‫לספור כמה חתני פרס נובל העמיד העם היהודי‪ ,‬כמה מדענים דגולים‪ ,‬כמה‬
‫דרך שלושה משטרים | ‪419‬‬

‫לוחמים יהודים זכו באותות גבורה במלחמת העולם השנייה‪.‬‬

‫זה לא בהכרח רע‪ ,‬כי כל אדם אוהב את עמו‪ .‬העם היהודי בונה את האתוס‬
‫הלאומי שלו על הריסות של אלפי שנים‪ .‬למרות התבוסה ההיסטורית שהביאה‬
‫לגירושו של העם מן הארץ‪ ,‬יש לנו במה להתגאות‪ .‬צריך רק להישמר מאיבוד‬
‫לק ֶסנוֹ פוֹ ְ ּביָ ה‪ .‬מה גם שרבים‬
‫פרופורציות‪ ,‬לא לתת לגאווה הלאומית להפוך ְ‬
‫מאזרחי ישראל הם בני לאומים שונים‪.‬‬
‫מיהו ישראלי? אין לנו צורך בהגדרות‪ ,‬במחמאות ובשמות גנאי של אחרים‪.‬‬
‫תחושת השייכות לארץ‪ ,‬עם כל בעיותיה וצרותיה‪ ,‬היא ההגדרה הטובה מכולן‬
‫למי הוא הישראלי‪ .‬את זה אומרת אני‪ ,‬הילדה מהגלות‪ ,‬ממשפחה בורגנית‬
‫רגילה‪ ,‬שהפכה לסוציאליסטית ואינטרנציונליסטית‪ ,‬אחר‪-‬כך לאנטי‪-‬‬
‫סובייטית ובסוף לישראלית לכל דבר‪ .‬מכל תחנות חיי למדתי‪ .‬כמו דורות‬
‫שלמים לפני זמננו‪ .‬ידענו גם לשמר וגם לחדש‪ .‬כאלה אנחנו‪ ,‬הישראלים‪ ,‬וזה‬
‫הסוד שלנו‪ .‬סוד הישרדותנו‪.‬‬