1

‫הקדמה | נתנאל פרבשטיין ‪3 ...................................................................................................................................‬‬

‫"יחץ"‪ :‬דיאלקטיקה בשירות הדיאלוגיה | ד"ר מרום גורין ‪4 ....................................................................................‬‬
‫"מגיד"‪ :‬שירים | אלישבע רז ‪5 .................................................................................................................................‬‬
‫הגדת מרדכי | גבי פרץ ‪7 ..........................................................................................................................................‬‬
‫מדוע אוכלים מצה? הצעה על פי משנתו של פרופ' רוטנברג | ביני ברויאר ‪9 ........................................................‬‬
‫"מה נשתנה"‪ :‬התחדשות דיאלוגית בליל הסדר | בנימין גולדנהירש‪10 ..................................................................‬‬
‫"שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה – הלילה הזה כולו מצה"‪ :‬צמצום‪ ,‬ואבחון מכליל | אדי בכור‪11 .............‬‬
‫"הרי אני כבן שבעים שנה"‪ :‬על הדרשה הגנוזה בכתוב‪ ,‬והשלחון המחובר למציאות | צפי ארן ‪12 .......................‬‬
‫"כנגד ארבעה בנים"‪ :‬כנגד שש עשרה בנים דיברה התורה | ד"ר ברוך כהנא ‪13 .....................................................‬‬
‫"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"‪ :‬ארבעה בנים שבתוכי | הרב ד"ר רונן בן דוד ‪15 ...............................................‬‬
‫חירות כסיפור חיי העם ואגדה חיה | רותי מאירי‪16 .............................................................................................‬‬
‫"דיינו"‪ :‬האם באמת דיינו? פסח פוגש תשוקה פוגש הגבלה פוגש יצירה | שיר מורסיאנו‪18 ................................‬‬
‫"חייב אדם לראות את עצמו"‪ :‬סיפור יציאת מצרים כמכונן אבחון מכליל | אביטל אלטמן ‪20 .............................‬‬
‫"מרור"‪ :‬שילחון השיעבוד | נתנאל פרבשטיין‪21 .....................................................................................................‬‬
‫"נרצה"‪" :‬קרב יום" | רינת שרייבר‪22 ......................................................................................................................‬‬
‫"בעצם היום הזה"‪ :‬על חירות עצמאות ועצמיות | אבי זדה‪24 ...............................................................................‬‬
‫מאמרים‪26 ..............................................................................................................................................................‬‬
‫"נוכח‪-‬נפקד"‪ :‬דמותו של משה רבינו במבט דיאלוגי אנליטי | אבי זדה‪27 ..............................................................‬‬
‫השראת שכינה כתנועה דיאלוגית בין‪-‬סובייקטיבית | איתן כלפה ‪29 .....................................................................‬‬
‫מצה ‪ -‬עבודת שתיקה של התחדשות | סלעית בן דרור‪31 ......................................................................................‬‬

‫‪2‬‬
 ‫הקדמה | נתנאל פרבשטיין‬
‫עיקרה של ההגדה המסורתית שלנו בנוי מדרשות חז"ל על הטקסט של מקרא ביכורים מספר דברים‪ .‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬בהגדות הקיבוציות למיניהן‪ ,‬הדגישו את הטקסט של יציאת מצרים עצמה כפי שהוא מופיע בספר שמות‪.‬‬
‫הבחירה של חז"ל לבנות את ההגדה לא על הסיפור המקורי אלא על סיפורו של מביא הביכורים הינה בחירה‬
‫מושכלת וחינוכית שמהדהדת את המושג הרוטנברגי "שילחון"‪.‬‬
‫ההגדה שלנו אינה בנויה על סיפור יציאת מצרים ההיסטורי אלא על סיפורו של אדם הזוכה להביא ביכורים‪,‬‬
‫ומנקודת מבטו‪ ,‬ברגע מבורך של חגיגת פרי אדמתו‪ ,‬סוקר את הביוגרפיה הלאומית שהביאה אותו למעמד זה‪ .‬זהו‬
‫תרגול של "שלחון"‪ .‬הלחנה מחודשת של אירוע היסטורי שכלל קושי‪ ,‬שיעבוד‪ ,‬חיפזון ומצוקה כאירוע מכונן‬
‫שאפשר את ההגעה למעמד המיוחל הזה‪ .‬ואנחנו‪ ,‬כל שנה‪ ,‬מספרים לילדנו ולעצמנו‪ ,‬את סיפורו של הסיפור‪.‬‬
‫מלמדים את היכולת לקרוא בלחן מחודש גם רגעים של מיצר ומשבר‪.‬‬
‫בקוב ץ שלפניכם נאספו "לחנים" מגוונים מבוגרי ובוגרות מכון רוטנברג לסיפור ההגדה‪" .‬בכל דור ודור חייב‬
‫אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"‪ .‬כל כותבת וכותב מוסיפים את הראיה והאינטרפרטציה הייחודית‬
‫שלו הנובעת מהמפגש הדיאלוגי בין תורת הצמצום הרוטנברגית לבין ההגדה של פסח‪.‬‬
‫תודה רבה לכל הכותבות והכותבים ולמתן שלום על העריכה‪.‬‬
‫חג שמח!‬

‫‪3‬‬
 ‫"יחץ"‪ :‬דיאלקטיקה בשירות הדיאלוגיה | ד"ר מרום גורין‬
‫פרופ' רוטנברג "אבי הפסיכולוגיה היהודית"‪ ,‬מציין כי ישנן שתי תודעות המובחנות זו מזו שדרכן אנו מסתכלים‬
‫על האדם ועל העולם‪ .‬התודעה הראשונה הינה התודעה הדיאלקטית‪ ,‬תודעה זו מבחינה‪ ,‬מקטלגת ומארגנת‬
‫תפיסות עולם‪ ,‬דעות והשקפות‪ .‬המאפיין הבולט שלה הינו מאבק‪ ,‬שבו מתנהל משחק סכום‪-‬אפס‪ ,‬לפיו כשתפיסה‬
‫אחת עולה השנייה יורדת‪ .‬התודעה השנייה הינה התודעה הדיאלוגית שמאופיינת בראיה הוליסטית‪ ,‬רחבה‬
‫ואחדותית בין תפיסות‪ ,‬השקפות ודעות‪.‬‬
‫כאשר נשארים במבט שטחי על שתי תפיסות אלה‪ ,‬אנחנו עלולים להישאר באופן פרדוקסלי במצב של‬
‫דיאלקטיקה‪ :‬דיאלוגיה נגד הדיאלקטיקה‪ .‬מצב מאבקי שבו האחת באה על חשבון השניה‪.‬‬
‫כדי ליצור דיאלוג עמוק ומשמעותי‪ ,‬אנו נצרכים להבין את החשיבות האדירה של השפעת התפיסה הדיאלקטית‬
‫על הדיאלוגית וכן להיפך‪.‬‬
‫במאמר זה אנסה לבחון כיצד התפיסה הדיאלקטית הכרחית וחיונית עבור התפיסה הדיאלוגית וכיצד הן מפרות‬
‫זו את זו דרך ההגדה של פסח‪.‬‬
‫סימן ה"יחץ" המופיע בהגדה של פסח‪ ,‬למעשה עומד בניגוד לכל הווית האחדות של החג‪ .‬למשל‪ ,‬קורבן הפסח‬
‫חייב להיאכל דווקא בחבורה‪ ,‬וכך גם סעודת החג מאופיינת בחיבור ואחדות משפחתית הבאים ביתר שאת בחובת‬
‫האב להגיד לבניו את ההגדה וכך ליצור דיאלוג וחיבור עימם‪ .‬משום כך‪ ,‬מפתיע לפגוש בהגדה שכולה אחדות‬
‫וחיבור את סימן ה"יחץ" שכל מהותו הוא להפריד‪ ,‬להבחין ולחצות את המצה האמצעית וליצור באמצעות החציה‬
‫את האפיקומן‪.‬‬
‫גם השם אפיקומן מגיע מהשפה הארמית ותרגומו הוא הוציאו‪" ,‬אפיקו מנייכו"‪ .‬כך גם זמן אכילתו הוא עד‬
‫חצות הלילה‪ :‬הזמן שחוצה את הלילה‪.‬‬
‫לאחר התבוננות זו על סימן היחץ ומהותו‪ ,‬מתעורר ת השאלה הנוקבת‪ ,‬מה לסימן שחוצה‪ ,‬מפריד ומבחין לחג‬
‫הפסח חג האחדות‪ ,‬החיבור והדיאלוג (פה‪-‬סח)?‬
‫תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בתפיסה המרתקת של הזוהר על תהליכי החיבור והפירוד או בשפת הפסיכולוגיה‬
‫היהודית‪ :‬תהליכי דיאלקטיקה ודיאלוגיה‪ .‬הזוהר הקדוש כותב בתרגום חופשי כי "הצד האחר (הסטרא אחרא)‬
‫מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד‪ .‬הצד של הקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור" (זוהר ח"ב‪ ,‬צה ע"א)‪ .‬מן הדברים‬
‫אנו למדים כי לעיתים אנחנו מנסים באופן פזיז ליצור דיאלוג וחיבור בין הפכים‪ ,‬דעות שונות‪ ,‬תפיסות שונות‬
‫ומנסים לגשר על פערים קיומיים במגוון מרחבי חיים‪ ,‬אך לא עוברים שלב חשוב בדרך לדיאלוג והוא שלב‬
‫הדיאלקטיקה‪ .‬כאשר מדלגים על שלב זה ועוברים ישירות לדיאלוג‪ ,‬עלול להיווצר פירוד עמוק יותר מזה הראשון‪.‬‬
‫הזוהר מלמד אותנו כי תהליך דיאלוג בריא ונכון מחייב אותנו בתחילה לבצע את פעולת היחץ ‪ -‬הפרדה והבחנה‬
‫בין הצדדים והקטבים השונים שהכרחית כהקדמה והכנה לעבודת גישור ודיאלוג עמוקה‪ .‬רק אחרי שאנחנו לומדים‬
‫לעומק את ייחודיותו של הצד השני והגוון המיוחד שלו‪ ,‬ניתן להתחיל בתהליך הדיאלוג והחיבור כאשר כל אחד‬
‫מופרה מהצד השני ויכול לקבל מהאחר את שחסר לו‪.‬‬
‫תוב נה זו שהיחץ והדיאלקטיקה קודמים לדיאלוג והחיבור‪ ,‬והינם תנאי מקדים והכרחי לדיאלוגיה‪ ,‬היא תובנה‬
‫שיכולה להאיר באור יקרות תהליכים בנפש האדם‪ ,‬באומה ובעולם כולו‪.‬‬
‫חג כשר ושמח!‬

‫‪4‬‬
‫"מגיד"‪ :‬שירים | אלישבע רז‬
‫מאניה דיפרסיה‬
‫אני לוחם נפש‬
‫אמר הבחור ואמר‬
‫היכן היא מלחמתו‬
‫נפשו אינה נפשו‬
‫סודות טמונים במלחמה‬
‫עיניו רואות דמו‬
‫עכשיו נפשו לוחמת על‬
‫החירות שבקיומו‬

‫מה אם יאמר הלוחם‬

‫שהתעייף ממלחמות ליבו השבור‬
‫ופורש את לחמו על פני מים רבים‬
‫לחפש קצת תקוה בינות השברים‬
‫אז ישוב ליבו ויאסוף‬
‫את השברים כולם בחמלה‬
‫ואולי או אז‬
‫יקים בנפשו ממלכה‪.‬‬

‫אז במרתף הנפשות בו השלווה לא שורה‬

‫פגשתי את הלוחם מתוך המחלקה הסגורה‬
‫וכובע על ראשו מפני היראה‬
‫וריח של שרפה ודם ויזע‬
‫ובדיבור המבין לליבו של האחר נוצר חיבור שמעין השלים את החסר‬
‫ונתן קצת מזור לכאבים שיבבו בגאוה‬
‫והותירו אותו פחות חסר מנוחה‬
‫ושוב מידי יום צריך ואפשר‬
‫לתפור כל צעד קדימה בחמלה‪ ,‬כי מותר‬

‫‪5‬‬
 ‫מגיד‬
‫אני רוצה לספר את מלחמת קיומי‬
‫את נפשי הדואבת את המזור באשתי‬
‫הקירות ממולי לבנים עד אינסוף‬
‫ואוספים אל קרבם את הדי הקולות‬
‫של זעקה של בדידות הנפש הדומעת‬
‫ומחזירים לי אותם עם צורה ששופעת‬
‫שופעת במילים‪ .‬בהסבר במובנות לעצמי‬
‫הקירות האלה‪ .‬הם בעצם לוח ליבי‪.‬‬
‫אז ישמע הלב המגיד‬
‫וישמיע היגדיו לאהובים מסביב‬
‫ובמרתף‪ ,‬הזעקות המשוועות אל האלוקים‬
‫תשובנה‪ ,‬תתאספנה הן‪ .‬לכדי מילים‪.‬‬

‫‪6‬‬
 ‫הגדת מרדכי | גבי פרץ‬
‫מגיד‬
‫ֵיתי וְ יִפְ סַ ח – כל מי שנמצא במצב של רצון (בחירה) של כמיהה (רעב) יבוא‬
‫ֵיתי וְ יֵיכֹל‪ ,‬כָּל ִד ְצ ִריְך י ֵ‬
‫כָּל ִדכְ פִ ין י ֵ‬
‫ויאכל‪ ,‬יכיל‪ ,‬יתחבר‪ .‬כל מי שנמצא במצב של צורך של חובה של כפיה שידלג (יפסח) ולא יצטרף‪.‬‬
‫"מגיד ‪ -‬האב המגידי" הרעיון של המגיד ממעזריטש אודות צמצום האם כלפי הבן‪ ,‬מקבל חיזוק מהשירה‬
‫המשותפת והמבוש מת של‪" :‬מה נשתנה"‪ ,‬גדולים כקטנים שרים יחדיו‪ ,‬גדולים שמים עצמם כקטנים‪ ,‬וקטנים‬
‫שמים עצמם כגדולים‪ .‬ולמרות שכולם יודעים "מה נשתנה"‪ ,‬כולם שרים ברצינות תהומית וילדותית יחדיו (רמז‬
‫לנשיאת הפכים עתידית)‪.‬‬
‫"עבדים היינו‪ ..‬עתה בן חורין" ‪ -‬זו העמדה הקבועה של האדם את עצמו בכל עת‪ .‬השבירה היא נחלת העבר‪,‬‬
‫עתה‪ ,‬בהווה‪ ,‬בכל רגע של עכשיו‪ ,‬אנחנו בני חורין – החירות שבה אנחנו נמצאים כעת ובכל רגע נתון‪.‬‬
‫"והיא שעמדה לאבותינו" ‪ -‬מי זו ההיא שעמדה לאבותינו‪ .‬רוב הפירושים מחפשים את הזכות שעמדה להצלה‪,‬‬
‫ואילו אני מבקש להציע את האפשרות שבכל דור ודור תמיד הייתה ה"היא"‪ ,‬האישה‪ ,‬שסייעה לתהליך הגאולה‬
‫או ההתפתחות של העם היהודי‪ :‬האמהות‪ ,‬הנביאות‪ ,‬הגיבורות‪ :‬שרה רבקה‪ ,‬מרים‪ ,‬דבורה‪ ,‬אסתר‪ ,‬חנה‪ ,‬יהודית‬
‫ועוד ועוד‪ .‬שאין לך שלב של גאולה ושלהתקוממות שאין בו אשה משמעותית‪ .‬ולפעמים הם גם זוכות לשמות‬
‫קוד מודיעיניות‪ :‬שפרה ופועה‪.‬‬
‫" רבן גמליאל היה אומר‪ :‬כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח‪ ,‬לא יצא ידי חובתו‪ ,‬ואלו הן‪ :‬פסח‪ ,‬מצה‪ ,‬ומרור"‬
‫‪ -‬אחד הביטויים המדגישים את עוצמת הדברים שיוצאים מפינו‪ .‬אחרי חורבן בית שני להיגד ולאמירה יש כח‬
‫עצום‪ .‬התפילה במקום הקורבן‪ ,‬האמירה בליל הסדר במקום אכילת הפסח‪ .‬כוחה החלופי של המילה והשפעתה‪,‬‬
‫הוא ביטוי נוסף ל״בכל דרכיך דעהו״ למה שסייע בהתפתחות תפישת הרב תגיות‪ .‬ואז גם אפשר ביתר נוחות‬
‫להזמין את כל ארבעת הבנים לשולחן הסדר‪.‬‬
‫" בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים" ‪ -‬התכללות וראי כפול בליל הסדר ‪ -‬שכל‬
‫אחד צריך להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים‪ - .‬מרבית מפעולות הסדר נועדו להתכללות של עם ישראל לדורותיו‬
‫ואתגריו‪ .‬לחשוב שאת המצה אוכלים בכל כך הרבה מקומות באותו הזמן‪ ,‬וגם לאורך הדורות עד לאותו לילה‬
‫במצרים‪ .‬התכללות רב חושית של טעם (לא משהו אבל לא נורא)‪ ,‬צליל (מצה טריה עושה רעש)‪ ,‬מישוש וראיה‬
‫מלווה בזיכרון הנס וכך באותו רגע מסוים של אכילת מצה כולנו עם אחד‪.‬‬
‫" למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – הזיכרון המודגש פה הוא לא של הקושי או המשבר‬
‫אלא של היציאה ממנו‪ .‬חשוב לזכור כמה היה קשה אבל כדי לחוות את החיים צריך הרבה יותר לזכור את הכוחות‪,‬‬
‫האורות‪ ,‬שעזרו לך לצאת מהמשבר‪ ,‬מהמיצר‪.‬‬
‫"ויהי שם לגוי – מלמד שהיו ישראל ְמצֻ יָּנִים שם" – כשבני ישראל פועלים כעם מאוחד הם יהיו תמיד מצוינים‪.‬‬

‫שלחוני הגדה‬
‫כרפס‪ -‬כפרס‪ :‬הירק המטובל הראשון משמש כגימיק קטן לילדים ללילה כולו ולפני הירק המר שיבוא אחריו‪.‬‬
‫אל תקרי מה נשתנה אלא מה השתנה הלילה הזה‪ .‬מאיזה מצרים יצאת השנה שתוכל לחגוג את חירותך ממנו‬
‫הלילה לעומת כל הלילות‪.‬‬
‫מצוינים – במובן של מצליחים אך גם במובן של מסומנים מבחינת "כזה ראה וקדש"‪.‬‬

‫‪7‬‬
‫"כַמָּ ה מַ עֲ לוֹת טוֹבוֹת לַמָּ קוֹם‪ ,‬עָּ לֵינו!" – המעלות הטובות של המקום נובעים מכך שאנחנו מוכנים לקחת את‬
‫אחריות התיקון והשינוי עלינו‪ .‬כשזה כך יש לזה כמה וכמה מעלות טובות‪ .‬ואפילו הרבה יותר מזה‪" :‬עַ ל ַאחַ ת‪,‬‬
‫כַמָּ ה וְ כַמָּ ה‪ ,‬טוֹבָּ ה כְ פולָּה ו ְמכֻפֶּ לֶּת לַמָּ קוֹם‪ ,‬עָּ לֵינו"‪.‬‬

‫‪8‬‬
 ‫מדוע אוכלים מצה? הצעה על פי משנתו של פרופ' רוטנברג | ביני ברויאר‬
‫בכל שנה כשאני מגיע להגדה‪ ,‬אני נפעם ממידת העמימות סביב טעמה של מצוות אכילת המצה‪.‬‬
‫אנחנו מכריזים כבר בתחילת ההגדה כי המצה היא לחם עוני ("הא לחמא עניא")‪ .‬לחם עוני מבטא את תקופת‬
‫העבדות במצרים‪ ,‬בה אכלנו מצות שהינן לחם זול ומהיר להאכלת עבדים‪ .‬גם טעמה הממשי של המצה הינו דל‬
‫ביחס לטעמו העשיר של הלחם‪ .‬זכורני בהיותי בצבא‪ ,‬כמה הופתעתי מחיילים דתיים שהרטיבו את המצה במי‪-‬‬
‫ברז‪ ,‬עקב הקושי לעכלה בבטנם‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬למרבה ההפתעה אנו נוהגים לראות במצה גם סמל לחירות‪ .‬המצה מזכירה לנו כי נחפזנו ביציאתנו‬
‫ממצרים‪ ,‬ומחוסר זמן נאלצנו לאפות מצות‪" :‬ויאפו את הבצק‪ ...‬עוגות מצות‪ ,‬כי גורשו ממצרים‪( "...‬שמות יב‪ ,‬לט)‪.‬‬
‫המהר"ל מוסיף כי המצה‪ ,‬בניגוד ללחם‪ ,‬בהיותה חומר פשוט ללא שמָּ רים וללא תוספות כימיות אחרות‪ ,‬מבטאת‬
‫את החירות הפנימית והפשוטה של האדם‪ ,‬ללא כניעה או השתעבדות ליצריו‪.‬‬
‫ועדיין נשאלת השאלה‪ :‬כיצד ניתן לראות במצה סמל לחירות‪ ,‬בעוד ֶּשכֹל צופה חיצוני שאיננו מכיר את התורה‬
‫היהודית יראה בה אך ורק לחם עוני? היא איננה טעימה לרוב האנשים‪ ,‬היא דלה‪ ,‬היא כמעט ולא נמצאת במדפי‬
‫החנויות במשך השנה היות ואין לה דורש וכו וכו'‪.‬‬
‫לשאלה זו הוצעו תשובות שונות‪ ,‬אמנם ברצוני להציע תשובה על פי תפיסתו של פרופ' רוטנברג‪:‬‬
‫במסגרת ניסיון השיקום של אדם הסובל מייסורי מצפון וצער ביחס לעברוֹ‪ ,‬מציע רוטנברג לנסות ולספר את‬
‫השקדום של רוטנברג)‪ .‬זהו מושג ה"נרטיב"‪ ,‬המוכר כל כך בעידן הפוסט‪-‬‬ ‫השלחון ו ִ‬
‫סיפור חייו מחדש (מושגי ִ‬
‫מודרנה‪ .‬ניתן לספר את הסיפור שוב באופן חיובי יותר ובעיניים אחרות‪ ,‬ולמצוא בו אף יתרונות‪.‬‬
‫אך רוטנברג מדגיש‪ ,‬בניגוד לרוח השלטת בפוסט‪-‬מודרנה‪ ,‬כי לא כל סיפור מתקבל‪ .‬הסיפורים חייבים להיות‬
‫אחוזים במציאות‪ .‬ברוח דברי חכמינו (חגיגה ג ע"ב) – אכן שבעים פנים לתורה‪ ,‬אך כולם מרועה אחד ניתנו‪ .‬ישנו‬
‫עוגן‪ .‬רוטנברג גם מדגיש כי הסיפור חייב להתאים לרוח החֵ ברה בה חי המטופל‪ .‬סיפור המנותק מהסביבה‬
‫החברתית הקרובה‪ ,‬לא יועיל למתמודד‪ .‬ואם מדובר בנרטיב לתועלת החֵ ברה ולא רק ליחיד‪ ,‬יש להיזקק אף‬
‫לאגדות ולמיתוסים‪ ,‬כְ גון מיתוֹס טרומפלדור‪ ,‬המהווים מורשת חינוכית ודגל של הקבוצה‪.1‬‬
‫דומה כי זוהי התשובה באשר למצה‪ :‬עם ישראל כחברה כללית‪ ,‬רואה בה סמל של חירות‪ ,‬תהא הסיבה אשר‬
‫תהא‪ .‬אין זה משנה מה יגידו "מתבוננים חיצוניים"‪ .‬המצה היא המיתוס המכונן של עמנו‪ ,‬והיא ליוותה את יציאתנו‬
‫ערבה לחיכֵנו‪ .‬לא נוותר עליה לעד‪.‬‬
‫הפלאית ממצרים‪ .‬אנו נאחזים בה‪ ,‬אוהבים ומחבקים אותה‪ ,‬ומתוך כך היא אף ֵ‬

‫‪ 1‬בפיגוע שהיה בישיבת עתניאל בשנת ‪ ,2002‬סופר על ארבעה בחורים שנהרגו‪ ,‬ואשר הספיקו לפני מותם לסגור את‬
‫דלתות המטבח‪ ,‬ובכך למנוע הרג נוסף של חבריהם‪ .‬עיתונאי מעיתון הארץ טען לאחר מכן כי הסיפור איננו מוכח‪.‬‬
‫פרופסור רוטנברג (רוטנברג‪ ,‬שכול והאגדה החיה) הגיב בחריפות ואמר כי החֵ ברה זקוקה למיתוס מכונן‪ ,‬ובדיקת‬
‫העובדות בציציות יתר על המידה איננה משרתת מטרה חיובית כלשהי‪.‬‬

‫‪9‬‬
 ‫"מה נשתנה"‪ :‬התחדשות דיאלוגית בליל הסדר | בנימין גולדנהירש‬
‫"אמא למה נפרדים בלילה?" "אבא למה אני לא הולך איתך לעבודה?‪"...‬‬
‫כל הורה מכיר את השאלות האין סופיות של ילדיו‪ .‬הילדים שלנו מלאים בסקרנות‪ ,‬התפעלות והתלהבות כשהם‬
‫נפגשים לראשונה עם תופעות רבות בעולם‪ .‬לנו כהורים לא תמיד קל להתמודד עם שטף השאלות‪ .‬פעמים שאנחנו‬
‫יגעים ועייפים מתלאות היום‪ ,‬ולחוצים מהמטלות הלא נגמרות העומדות לפתחינו‪ .‬לא תמיד יש לנו את הסבלנות‬
‫והפנאי להקשיב לשאלות שילדנו שואלים‪ .‬פעמים אנו פותרים אותם בתשובה מהירה‪ ,‬או דוחים את השאלה‬
‫למועד לא ידוע ("אחר כך‪ ,‬בסדר")‪ .‬לילדים יש את הכישרון לשאול שאלות שלעיתים מעוררת בנו אי נחת (למה‬
‫לאבא מותר לצעוק ולי לא? למה יש עניים?‪ )...‬ואנחנו נשארים ללא תשובה‪ ,‬ואולי בתחושה של חוסר‬
‫קומפטנטיות מול ילדינו (ומול מטופלנו)‪.‬‬
‫באמת ישנם גישות דתיות שגורסות שלא כדאי לעורר את השאלה והתמיה‪ .‬יש שדוגלים בּדוֹגְ מָּ ה (‪,)dogma‬‬
‫שאדם הדתי צריך לקבל עליו אמונות מסוימות בצורה עיוורת ללא עוררין‪ .‬מאידך גיסא‪ ,‬ישנם גישות דתיות‬
‫שסוברות שלא כדאי לעורר שאלות‪ ,‬הרי אדם ששואל סופו להתאכזב ולבוא לידי כאב לב‪ .‬לא ניתן לענות על כל‬
‫השאלות ובהכרח השואל לא יכול לבוא על סיפוקו‪ ,‬לכן עדיף להשקיט את הרצון הפנימי‪ .‬אותן גישות יסבירו‬
‫שלא כדאי לנסות לשנות את המציאות‪ ,‬אלא לקבל את המציאות "כפי שהיא" כסטטית‪ ,‬לא מתפתחת ולא‬
‫מתחדשת‪.‬‬
‫אמנם לא כן היא דרך היהדות‪ ,‬אלא כפי שאמר פעם הסופר אלי ויזל‪" ,‬המהות של היהודי זה לשאול שאלות"‪.‬‬
‫הזוהר הקדוש דרש את השם "א‪ -‬להים" בתור שאלה על המציאות‪" ,‬מי אלה"‪ .‬התורה מבקשת מהאדם לא להפוך‬
‫שום דבר ל"אלה" (בבחינת "אלה אלוהך ישראל" כפי שקרה בחטא העגל)‪ ,‬לא לקבל את הדבר כבנאלי‪ ,‬כשיגרה‪.‬‬
‫עבודת ה' לפי התורה היא דרישה חסרת תקדים להתפעלות‪ ,‬חקירה‪ ,‬חיפוש ושאלה‪ ,‬כדברי הנביא "שאו מרום‬
‫עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו‪ ,‬מ')‪.‬‬
‫פרופ' רוטנברג‪ ,‬מלמד אותנו שהפוטנציאל להתפתחות ולהתחדשות נמצאת דווקא בשאלות או ב"חוצפה" של‬
‫הילדים שלנו‪ .‬כניסה לתהליך ושיחה דיאולוגית עם ההורה והאמולציה הדדית" (קיום בסוד הצמצום‪ ,‬עמ' ‪114-‬‬
‫‪ ) 115‬מאפשרת דרך קריאת תיגר של הבן‪/‬בת‪ ,‬להשפיע על אביו‪ ,‬ולאדם להשפיע על הקב"ה‪" ,‬חוצפא אפילו כלפי‬
‫שמיא מהני" (סנההדרין קה‪ ,‬ע"א)‪.‬‬
‫בליל הסדר‪ ,‬המקום שניתן לילדים לשאול שאלות וקושיות היא מצוות היום (לצד אכילת מצה וקרבן הפסח‬
‫ברובד הדאורייתא)‪" :‬והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר‪ ,‬מה זאת"‪ .‬התורה וחז"ל הדגישו שסיפור יציאת מצרים‬
‫מסופר על ידי שאילת שאלות‪" ,‬ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח‪ ,‬שואלין זה לזה"‪ .‬אי אפשר‬
‫להסתפק רק בקריאה מונוטונית של ההגדה‪ ,‬אלא יש חובה לעורר דיון‪ ,‬לעורר את הלב לשאול ולדרוש‪.‬‬
‫בואו הורים וילדים ניסוב לשולחן הסדר יחדיו‪ .‬בתקווה שהניצוץ בעיניים של ילדינו יהווה השראה עבורנו‬
‫לאורך כל השנה כולה‪ ,‬ונתברך כולנו בהתחדשות ורעננות במשפחה ומחוצה לה‪.‬‬
‫חג כשר ושמח‪.‬‬

‫‪10‬‬
 ‫"שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה – הלילה הזה כולו מצה"‪ :‬צמצום‪,‬‬
‫ואבחון מכליל | אדי בכור‬
‫כל שנה‪ ,‬בתחילת ניסן‪ ,‬קורה לי‪ ,‬לחם‪ ,‬אירוע מכאיב‪ .‬אחותי מצה לא ממש קשורה אליו והיא אומרת שזה עניין‬
‫קשה‪ ,‬יבש ומרור‪ .‬אני‪ ,‬שחי כל השנה בחמימות‪ ,‬ברכות‪ ,‬מריח טוב וטעים לכולם‪ ,‬מפיל את האשמה על הורינו‪.‬‬
‫כל פסח הם משתנים!‬
‫ומעשה שהיה‪ ,‬כך ממשיך להיות‪ :‬אנחנו נצר למשפחה מאד ותיקה המתפרנסת בכבוד‪ ,‬ומהצד עוסקת גם בתחזוק‬
‫פסלים‪.‬‬
‫כיוון שרוב היום אני רבוץ‪ ,‬התבוננתי בהורי‪ ,‬ומסקנתי החד משמעית היא שהעיסוק בפסלים שלא משתנים‬
‫פיתח אצל שניהם פחד משינויים‪ .‬זה לא בדיוק‪ ,‬אז אסביר‪.‬‬
‫זה התחיל מזמן‪ .‬היינו גוי בתוך גוי‪ ,‬יחסית חמים ונעים‪ .‬כשהתחלנו לצאת לחירות‪ ,‬כך מספרים‪ ,‬היתה לכולנו‬
‫חוויה ושמה "ויחן"‪ ,‬כאיש אחד בצק אחד‪.‬‬
‫מייסדי משפחתנו פחדו ממים‪ ,‬התחילו לזעוק‪ ,‬אמרו להם "התייצבו וראו"‪ ,‬ואחר כך הם עברו במים לצד שני‪,‬‬
‫ומאז הם הפרידו את הבצק לשניים – לחם ומצה‪ ,‬אבל זה כמו או סי או די‪ ,‬אך לא שניהם‪.‬‬
‫אז מה הבעיה? – כשפסח מתקרב מתחילים אבא ואמא לפחד ממני‪ ,‬לתעב אותי‪ ,‬להסתכל עלי כאילו נכנס‬
‫להם חומץ לעיניים‪ ,‬לאחוז בי כאילו שרץ בידם‪ ,‬לחפש אותי בסמטאות חשוכות‪ ,‬להוביל אותי למדורה‪ ,‬ו‪ ...‬לשרוף‬
‫אותי! ואת אחות י האהובה מצה הם משכפלים ומשחררים מסבלות כלאה ומתייחסים אליה כמלכה של כל‬
‫הקערות‪ .‬המזל שלה שהיא לא יודעת להתנפח‪ ,‬כמוני‪.‬‬
‫זהו‪ ,‬פרקתי‪.‬‬
‫המזל שלי שאחרי הצמצום וההתבטלות – ממש מאהוב לאויב שהם עושים לי‪ ,‬זה עובר להם – לאחר הפסח‬
‫אני חוזר לחיים‪ ,‬ומתבלט‪ ,‬לפעמים אפיל ו על אותו שולחן עם אחותי‪ ,‬כי יש כאלו שאוהבים את שנינו באבחון‬
‫מכליל‪.‬‬

‫‪11‬‬
 ‫"הרי אני כבן שבעים שנה"‪ :‬על הדרשה הגנוזה בכתוב‪ ,‬והשלחון המחובר‬
‫למציאות | צפי ארן‬
‫"אמר רבי אלעזר בן־עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה‬
‫בן זומא‪ ,‬שנאמר‪' :‬למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'‪' .‬ימי חייך' ‪ -‬הימים‪' .‬כל ימי חייך' ‪-‬‬
‫הלילות‪ .‬וחכמים אומרים 'ימי חייך' ‪ -‬העולם הזה‪' .‬כל ימי חייך' ‪ -‬להביא לימות המשיח"‪.‬‬
‫אפשר לומר שרבי אלעזר ראה מצד אחד צורך שתיאמר יציאת מצרים בלילות‪ ,‬אך מצד שני הוא לא רצה ליצור‬
‫נרטיב ש"לא רואה‪ ,‬שום דבר בעינים‪ ."...‬אלא רצה שהדבר יווצר ויתקיים מתוך ובמקביל לטקסט ה"פונדמנטלי"‬
‫באופן "לגיטימי"‪ .‬אמנם לא היה בכוחו הלמדני לקיים לינק וקישור הראוי לפסוק עד שדרשה בן זומא‪.‬‬
‫י שנו קו דק המבדיל בין יצירת נרטיב שאינו נזקק לשום הקדמה או סימוכין או לגיטימציה‪ ,‬וזאת מפני שהוא‬
‫קיים כשלעצמו‪ ,‬לבין נרטיב שנובע ממקור מהימן ומציאותי‪.‬‬
‫אג'נדות מודרניות ובייחוד פוסט‪-‬מודרניות רוצות ליצור נרטיב שאינו זקוק לשום סמך‪ ,‬שהרי העיקר הוא‬
‫הנרטיב‪ ...‬אך אפילו שקר גמור זקוק לאיזשהו נקודת אמת להישען עליה‪ ,‬שהרי "שיקרא לא קאי" [השקר אינו‬
‫עומד]‪.‬‬
‫ולכן חז"לינו‪ ,‬אומני הנרטיב שליהטטו בדרשותיהם על הטקסט‪ ,‬תמיד שמרו על יחס וקשר לכתוב שהרי "אין‬
‫אדם דורש גזירה שווה אלא אם קיבלה מרבו"‪ .‬על כן‪ ,‬הדרשה‪ ,‬חייבת להיות גנוזה בפנימיות פשט הכתוב ולא‬
‫מגדל הפורח באוויר‪.‬‬
‫בהסבת הדברים לנפש האדם‪ ,‬חייב האדם לדרוש ולהידרש למצב נפשו וחייו תמיד‪ ,‬זוהי מהות "השלחון"‪ .‬אך‬
‫אין הוא רשאי ליצור מיצג שוא דמיוני מנותק מהמציאות‪ .‬הוא יכול וחייב לתת למציאות פירושים ודרשות‬
‫חיוביים אופטימיים ובונים תוך השלמה עם העבר‪ ,‬בעייתי ככל שיהיה‪ ,‬תוך הפניית פנים מעודדת להווה ולעתיד‪.‬‬

‫‪12‬‬
 ‫"כנגד ארבעה בנים"‪ :‬כנגד שש עשרה בנים דיברה התורה | ד"ר ברוך כהנא‬
‫ארב עה בנים‪ ,‬אומרת ההגדה‪ ,‬יושבים לסדר‪ .‬יפה‪ ,‬אבל מעולם לא הבנתי מה עושים ארבעתם ליד אותו שולחן‪.‬‬
‫על מה הם מדברים בעצם? על מה ישוחח החכם עם הרשע? הרי הרשע הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר!‬
‫ועל מה ידבר עם התם? התם כולו שלמות‪ ,‬הוא מקבל את הסיפור בלי קושיות‪ -‬על מה ידבר עמו החכם‪ ,‬שכל‬
‫מהותו לשאול‪ ,‬להקשות‪ ,‬לחקור‪ ....‬ועל 'שאינו יודע לשאול' אין בכלל מה לדבר‪ .‬לכאורה‪ ,‬החכם פשוט בז לו‪ .‬על‬
‫מה אם כן‪ ,‬ידברו?‬
‫והרשע עצמו‪ ,‬מה יש לו לומר? אין לו צורך בשיחה עם שלושת האחרים‪ -‬הוא כבר הוציא את עצמו מכללם‪.‬‬
‫והתם‪ ,‬ושאינו יודע לשאול‪ ,‬אינם מדברים בכלל‪ .‬עיניהם פעורות בתימהון וכל שיח מהם והלאה‪.‬‬
‫יושבים הארבעה ליד שולחן הסדר‪ ,‬ושותקים‪ .‬כל אחד מהם בתוך עצמו‪ ,‬מהותו מנוגדת לכל היתר‪ .‬למצב כזה‬
‫קרא רוטנברג‪ ,‬כזכור‪ ,‬מצב דיאלקטי‪ .‬ועולה השאלה‪ -‬האם יש מקום לדיאלוג בין הארבעה?‬
‫יש סיכוי‪ ,‬אולי‪ ,‬אם ינסו להעמיק מעט יותר בתוך עצמם‪ .‬אז יגלה כל אחד מהם את שלושת האחרים ממש‬
‫בתוכו (זהו‪ ,‬כזכור‪ ,‬המצב המכונה בספרות החסידית 'התכללות'‪ -‬מצב בו כל אחד 'כולל' בתוכו של כל האחרים‪-‬‬
‫וכפי שנראה‪ ,‬זהו המצב המאפשר דיאלוג)‪.‬‬
‫ניקח‪ ,‬למשל‪ ,‬את החכם‪ :‬האם אינו מכיר בתוך עצמו את כפירתו של ה'רשע'? את הנכונות ללכת עם שאלותיו‬
‫'עד הסוף'‪ ,‬גם אם זה 'מוציא אותו מן הכלל'? האם בכלל היה מגיע לחכמתו בלי הנכונות לשאול שאלות קשות‪,‬‬
‫גם במחיר של להיחשב למוזר‪ ,‬לפעמים לכופר‪ ...‬ודווקא בגלל זה הצליח ליצור חכמה חדשה וייחודית‪ .‬כן‪ ,‬יש צד‬
‫'רשע' גם בחכם‪ ,‬ובלעדיו לא היה חכם כל כך‪ .‬כשהוא מבין זאת‪ ,‬מבטו על הרשע משתנה‪ -‬משהו הדומה להערכה‬
‫עמוקה מתגנב לליבו‪.‬‬
‫והנה מתבונן החכם בתם‪ ,‬ושואל את עצמו אם אין לו רגעים בהם הוא עוזב לרגע את חכמתו‪ ,‬ופשוט מתפעל‬
‫ממה שמתגלה? מעבר לחוקים‪ ,‬למשפטים‪ ,‬לדקדוקי הדקדוקים‪ ,‬האם אין מקום להתבונן בעיניים תמהות ולחוות‬
‫את הפלא שרואות עיניו? מה היה ערכה של חכמתי‪ ,‬הוא תוהה‪ ,‬אילולי היה בי משהו מתמימותו של התם?‬
‫ומכאן הוא עובר להתבונן באחיו שאינו יודע לשאול‪ .‬אני עצמי‪ ,‬הוא תוהה‪ ,‬האם אני באמת יודע לשאול? כמה‬
‫שאלות יש בי‪ ,‬שאינני יודע לנסח? כמה קושיות עולות בי מתחת לסף ההכרה? ייתכן שדווקא השאלות העמוקות‬
‫ביותר הן הנעלמות ממני ביותר‪ .‬שהרי השאלות ששאלתי בהגדה‪ ,‬העוסקות בפרטי הדקדוקים‪ ,‬כולן נדונו‬
‫באינספור דיונים‪ ,‬נטחנו בשלל ספרים ומאמרים‪ ...‬ואולי זה 'שאינו יודע לשאול' בעצם חווה‪ -‬באופן לא מילולי‪-‬‬
‫את השאלות העמוקות מכולן‪ ,‬שאיש שלא הצליח לנסח עד כה? האם אינני חייב‪ ,‬ממש חייב‪ ,‬לאמץ משהו‬
‫מהיכולת לא לדעת דבר‪ ,‬להתחיל מהתחלה ממש?‬
‫וכך‪ ,‬בעוד החכם ממשיך לשבת לשולחן הסדר‪ ,‬משהו עמוק השתנה בו‪ -‬בעצם‪ ,‬הוא מגלה‪ ,‬ארבעת הבנים יושבים‬
‫ביחד על כסאו‪.‬‬
‫נעבור ל'רשע'‪ ,‬שגם הוא יכול למצוא‪ ,‬במעמקי נפשו‪ ,‬את אחיו לשולחן‪ .‬האם מתחת לשאלתו המתריסה‪,‬‬
‫המעצבנת‪ ,‬לא מסתתרות שאלות עמוקות שכן מבקשות תשובה? האם אין בו כמיהה להשתייך‪ ,‬ואולי רק הייאוש‬
‫המכאיב מתשובה הביא אותו 'להוציא את עצמו מן הכלל'? (אוי‪ ,‬כמה אנחנו מכירים את הבן המרגיז הזה‪ ,‬המעמיד‬
‫פנים שממש לא אכפת לו ממשפחתו‪ -‬ובאמת הוא משתוקק להכרתם? כמה כמיהה יש בו שיידעו 'להכיל' את‬
‫שאלותיו המרגיזות‪ ,‬המבקשות תשובה בכל זאת‪ ...‬כמה היה רוצה בתמימותו של התם! ואכן‪ ,‬לפעמים אנחנו‬
‫רואים שדבקותו של ה'רשע' ב'כפירתו' מכילה קבלה לא פחות תמימה את הנחות היסוד של ה'כפירה' בה דבק‪...‬‬
‫ועוד חושב ה'רשע'‪ -‬אילו ידעתי לנסח את שאלותיי האמיתיות‪ ,‬ולשאול אותן כפי שליבי מבקש‪ ,‬האם לא הייתי‬
‫יכול להשתייך ל'כלל'? בעצם‪ ,‬הוא מרגיש‪ ,‬גם אני אינני יודע לשאול! והנה‪ ,‬גם על כסאו של ה'רשע' יושבים‬
‫ארבעה בנים‪ ,‬הכלולים כולם בנפשו‪.‬‬
‫והתם? האם הוא באמת שלם כפי שהוא מציג את עצמו? האם באמת הוא חסר קושיות‪ ,‬כעסים‪ ,‬חקירות? כמה‬
‫מחכמת ה'חכם' גנוזה בו בהיחבא? וכמה מרשעותו של ה'רשע'? נכון‪ ,‬הוא לעולם לא יוציא את עצמו מן הכלל ‪-‬‬

‫‪13‬‬
‫אבל דווקא משום כך הוא מדחיק המון תחושות‪ ,‬שאלות‪ ,‬רגשות‪ ...‬ועכשיו‪ ,‬בליל הסדר‪ ,‬נפלה לידיו הזדמנות פז‬
‫להפנים משהו מעולמם ‪ -‬משהו שמעולם לא העז לבטא בעצמו‪.‬‬
‫ובכך אנחנו מגיעים לבן שאינו יודע לשאול‪ .‬טוב‪ ,‬אנחנו חושבים‪ ,‬הוא פשוט לא יודע‪ ...‬אבל קצת יותר לעומק‪,‬‬
‫מהי אותה 'אי ידיעה'? האם זוהי אי הידיעה שעליה נאמר 'תכלית הידיעה שלא נדע'? או שמא מדובר בפחד‬
‫לשאול‪ ,‬חרדה שמא ייהרס העולם היציב שלדעתו הוא עומד עליו? ואם בכל זאת ינסה לחשוב על איזושהי שאלה‪,‬‬
‫האם לא ייתכן שתהיה זו שאלה שאף אחד לא חשב עליה‪ ,‬שאלה הנוגעת ליסודות הבניין כולו‪ -‬כזו שתכריח את‬
‫החכם לחשוב מחדש‪ ,‬את הרשע לשקול שוב את רשעותו‪ ,‬ואת התם להפר את שלמותו התמימה?‬
‫ולפתע מרגיש כל אחד מהם כמה הוא זקוק לאחיו‪ .‬כמה טוב איבד עד היום כשזלזל בעמדתם הקיומית‪ ,‬וכמה‬
‫יוכל להתפתח אם יפנים משהו ממנה‪ .‬ויותר מזה ‪ -‬כל אחד מהם מביט לתוך עצמו‪ ,‬מוצא בתוך תוכו את אחיו ‪-‬‬
‫ונעשה מודע לנוכחותם‪ ,‬לעושר הפנימי שהם מרעיפים עליו‪...‬‬
‫טוב‪ ,‬בואו לא נעשה את זה קל מדי‪ .‬התובנה החדשה אינה קלה לאף אחד מהם‪ .‬היא מעוררת קונפליקט לא‬
‫פשוט‪ :‬כמה קשה לחכם לחיות עם הגילוי החדש‪ ,‬שגם הוא רשע‪ ,‬תם ושאינו ידוע לשאול? כמה מערערת המחשבה‬
‫הזו את הביטחון העצמי ש אפיין את החכם עד כה‪ ...‬כמה קשה לרשע להבין שבעומק הדברים הוא מבקש להיות‬
‫שייך לכלל‪ ,‬לתרום לו מפירות נפשו העשירה‪ .‬כמה קשה לתם לצאת מעמדת השלמות שהוא מחזיק בה‪.‬‬
‫אז 'מה השתנה' בכל זאת? המון‪ .‬קודם כל‪ ,‬הדחייה הדיאלקטית כבר אינה בולמת את השיח הדיאלוגי בין‬
‫הבנים‪ .‬להפך‪ .‬היא מתקיימת בליבו של כל אחד מהם‪ ,‬ומחברת אותם זה לזה ‪ -‬עכשיו יודע כל אחד במעמקי ליבו‬
‫שהאחר נמצא ממש בתוכו‪ ,‬ושהדרך היחידה לשלמותו שלו עוברת דרך השיח עם האחר‪ .‬עכשיו יושבים שש עשרה‬
‫בנים סביב שולחן הסדר‪ ,‬ויש ביניהם שיח מעמיק‪ -‬גם אם לא פעם קשה ומתריס‪ .‬הרשע שבחכם מכיר היטב את‬
‫החכם שברשע‪ ,‬החכם שבתם מבין היטב את התם שבחכם‪ ...‬והשיח‪ ,‬שהיה בלתי אפשרי עד עכשיו‪ ,‬נעשה לפתע‬
‫בלתי נמנע‪.‬‬
‫ואולי‪ ,‬בסדר הקרוב נאמר‪ :‬כנגד שש עשרה בנים דברה התורה!‬

‫‪14‬‬
‫"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"‪ :‬ארבעה בנים שבתוכי | הרב ד"ר רונן בן דוד‬
‫משך דורות רבים התרגלנו שיש ארבעה סוגי בני אדם אותם מזכירה ההגדה‪ :‬החכם‪ ,‬הרשע‪ ,‬התם וזה שאינו‬
‫יודע לשאול‪ .‬ציורי הגדות רק חידדו את ההבדלים בין הארבעה‪ .‬כל מאייר על פי זמנו ותרבותו‪ ,‬צייר את 'אבות‬
‫הטיפוס' של כל אחד מהם‪.‬‬
‫נחשוב לרגע‪ .‬האמנם יש אנשים שהם רק חכמים? או לגמרי רשעים? תמים (או טיפשים לפי נוסחי הגדה‬
‫קדומים)? האמת‪ ,‬כידוע‪ ,‬מורכבת יותר‪.‬‬
‫רוטנברג מכנה תפיסה שמנסה להבדיל באופן חד בין בני אדם‪ ,‬בשם‪' :‬תפיסה דיאלקטית'‪ .‬או‪-‬או‪ .‬או שאתה כזה‬
‫או שאת כזו‪ .‬המציאות‪ ,‬אומר רוטנברג‪ ,‬היא הרבה יותר דיאלוגית‪ .‬גם‪-‬וגם‪ .‬מסתבר שבכל אדם יש רבדים שונים‪,‬‬
‫שכל אחד מהם זוקק התייחסות ומענה‪.‬‬
‫על רקע ההבנה הזו‪ ,‬בוא נחשוב מחדש על דברי ההגדה‪:‬‬
‫התורה בעצם אומרת לנו שבכל אחד מאתנו שוכן חכם‪ ,‬שוכן (לפעמים) רשע‪ ,‬יש בנו תום ואף טיפשות‪ ,‬ופעמים‬
‫שאיננו יודעים אפילו לשאול‪.‬‬
‫ולכל אחד מהיבטי חיינו יש מקום‪ .‬וצריך להתייחס אליו ברצינות‪.‬‬
‫והכי חשוב‪ ,‬לכל אחת ואחד מאתנו יש מקום ליד שולחן הסדר‪ .‬שלא נחשוב שאנו ראויים רק אם אנו חכמים‬
‫או מושלמים‪.‬‬
‫אנו ראויים כי אנו יכולים לזהות ולבחור‪ .‬צלם אלוקים‪ ,‬הניצוץ הטוב שבכל אחד מאתנו‪ ,‬לפעמים חבוי ולפעמים‬
‫גלוי‪ ,‬אך תמיד נותן לנו את הכוח לחזור ולבחור בטוב‪.‬‬
‫וזו אולי המשמעות העמוקה של היציאה מהמיצר‪ .‬יציאת מצרים‪.‬‬
‫"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא"‪ ,‬על שלל רבדיו‪" ,‬יצא" ויוצא "ממצרים"‪...‬‬

‫‪15‬‬
 ‫חירות כסיפור חיי העם ואגדה חיה | רותי מאירי‬
‫מספר מוטיבים חוזרים על עצמם בהגדה‪ ,‬ואחד מהם הוא מוטיב ה"מעבר"‪ .‬זהו מעין צופן‪-‬על המניע את סיפורו‬
‫של עם ישראל ביציאה ממצרים‪ ,‬במעבר מגלות לגאולה‪ ,‬בטרנספורמציה מעבדות לעצמאות ועוד‪.‬‬
‫אני רוצה בדברי להתייחס למושג החירות וכיצד הוא חשוב ביצירת הנרטיב של סיפור יציאת מצרים בפרט ושל‬
‫עם ישראל בכלל‪ .‬ההגדה מתמקדת בסיפור היציאה מעבדות לחירות‪ .‬ישנו לימוד מפורט של הסבל במצרים "וירעו‬
‫אותנו המצרים ויענונו‪ ,‬ויתנו עלינו עבודה קשה" ולאחר מכן ישועת ה'‪" :‬וישמע ה' את קולנו‪...‬ויוצאנו" וכן‬
‫מדייקים על חמש לשנות של גאולה‪.‬‬
‫השאלה היא מהי החירות ומדוע זה הפך לסיפור חיים של עמנו‪.‬‬
‫אבי ז"ל היה מסביר כי החירות בנויה על שני יסודות‪ ,‬חרות מ'‪ ,‬וחרות ל'‪.‬‬
‫החירות מהעבדות הכרחית לקראת החרות לזהות מקורית ועצמאית‪ .‬החירות אינה מושג עצמאי אלא מושג חי‬
‫ודינמי עם תנועה‪ .‬יתרה מכך התנועה היא תמיד קדימה‪ .‬החירות היא מעבר ממצב אחד למצב אחר‪ ,‬ובמקרה שלנו‬
‫מהעבר אל העתיד‪.‬‬
‫החרות ל' הינה חופש לבחירה עצמית מדעת‪ ,‬מתוך הכרות פנימית עמוקה‪ ,‬מתוך גיבוש ערכים ותרבות ועם‬
‫התכווננות לעתיד‪.‬‬
‫ישראל בחר את זהותו במעמד הר סיני כאשר אמר נעשה ונשמע‪ .‬הוא קיבל החלטה וקיבל על עצמו סט של‬
‫ערכים לעתיד‪.‬‬
‫התנועה קדימה מתאפיינת בסיפור היציאה ממצרים‪ .‬לאחר עבדות מצרים‪ ,‬מעם שאין לו עצמאות ויכולת בחירה‬
‫אשר לא יצר לעצמו סיפור חיים (נרטיב)‪ ,‬הוא הופך לעם המתחיל לגבש זהות עצמית‪ .‬לאחר גיבוש סיפור חיים‬
‫רציף‪ ,‬מתחב רים הפרטים לקבוצה‪ ,‬מתעצמת האמונה בעצמי‪ ,‬הפרטי והקולקטיבי‪ ,‬ובריבונו של עולם‪ ,‬ואז העם‬
‫מסוגל להביט קדימה‪ ,‬ולקבל עול מלכות שמים – "נעשה ונשמע"‪.‬‬
‫קיומו של סיפור חיים חשוב לכל אדם‪ .‬ביצירת סיפור חיים נוצר קשר רציף בין החוויות שחווה האדם בעברו‪,‬‬
‫לבין ההווה של חייו‪ .‬זה כולל עליות ומורדות‪ ,‬תובנות והחלטות‪ ,‬רגשות וחוויות‪ ,‬הסתכלות פנימית והכרה עצמית‬
‫אשר מחברת בין כל הנקודות של חייו ורק אז הוא יכול להרגיש שלם והרמוני‪.‬‬
‫גם בחייו של עם חשוב לייצר סיפור חיים‪ ,‬סיפור ממושך "אגדה חיה"‪.‬‬
‫ההגדה מאפשרת לנו להסתכל ממבט מלמעלה על תולדות העם ועל קורותיו‪ .‬לראות מהיכן התחלנו ולאן הגענו‪,‬‬
‫כולל מאבקים‪ ,‬נפילות‪ ,‬משברים אך גם עליות‪ ,‬הצלחות והסתכלות קדימה‪.‬‬
‫חשובה מצוות "והגדת לבנך"‪ ,‬והצורך בסיפור יציאת מצרים שוב ושוב בבחינת "ושיננתם לבניך"‪ .‬כי על ידי כך‬
‫יכול כל אדם לראות עצמו על רצף היסטורי‪ ,‬כא ילו הוא עצמו יצא ממצרים‪ .‬כאשר אנו חווים את עצמנו על‬
‫נקודה ברצף סיפור היסטורי של העם‪ ,‬אנו מבינים כי לא ממני מתחיל העם היהודי ולא אצלי חלילה הוא נגמר‬
‫אלא כולנו חלק מסיפור שלם וגדול של תולדות עם ישראל‪.‬‬
‫הראייה של סיפור מצרים כסיפור חיים של עם הינה אופטימית מיסודה ורואה הכל כחלק מתהליך אשר נמשך‬
‫דורות על גבי דורות‪.‬‬
‫כאנשי טיפול עלינו להחזיק את האופטימיות ולראות כיצד ניתן בעתיד להרגיש טוב יותר למרות שכעת המצב‬
‫נראה עגום וללא מוצא‪.‬‬
‫יתכן ויבואו ויאמרו כי סיפור העבר של העם‪ ,‬על תלאותיו וכאביו של העם יכול להביא אדם לידי ייאוש ולתייג‬
‫את הסיפור חיים כסיפור עצוב ומדכא‪ ,‬העלול להביא לתחושת אין אונים‪ ,‬הרמת ידיים‪ ,‬לכניעה וחידלון‪ .‬אך במבט‬
‫נרטיבי לעומתם אנו אומרים כי עם ישראל מכיל שני סיפורים אשר עלינו לחבר ביניהם‪ .‬אכן יש את השלב של‬
‫הירידה‪ ,‬סיפור תחושת האין אונים‪ ,‬השפלה והחולשה‪ .‬הסיפור של עם מדוכא וחסר עצמאות אך ישנו גם שלב‬

‫‪16‬‬
‫העלייה‪ ,‬סיפור של הצלחה והתגברות‪ .‬סיפור של עם מאמין ומקווה‪ .‬העם המאמין ב"בשנה הבאה בירושלים‬
‫הבנויה" וכי כולנו בני חורין‪ .‬ממלכת כוהנים וגוי קדוש‪.‬‬
‫וגם את הסיפור הזה יש לספר‪ .‬בעם ישראל ישנו תמיד רצוא ושוב‪ ,‬התנועה המתמדת מירידה לעליה וחוזר‬
‫חלילה מחירות מ' לחירות ל'‪ .‬ורק דיאלוג המחבר בין שני המצבים יביא לצמיחה ולגילוי כוחות חדשים‪.‬‬
‫סיפור היסטוריה של עמנו המתמקד רק בתקופת החושך והקטנות אינו סיפור שלם‪ .‬אף סיפור של הצלחה ועליה‬
‫בלבד אינו שלם‪ .‬השלם הוא בחיבור בין הסיפורים‪.‬‬
‫ככל שהדיאלוג מתמשך ואינו נפסק ישנה התגלות חדשה והתעצמות ובכל פעם חווים את סיפור יציאת העם‬
‫לחירות בלחן חדש‪.‬‬
‫מי יתן ונ גיע כולנו שמחים וחופשיים לליל הסדר ונראה בעצמנו בני מלכים ההולכים קוממיות בארצנו‪ ,‬כל‬
‫הימים‪.‬‬

‫‪17‬‬
 ‫"דיינו"‪ :‬האם באמת דיינו? פסח פוגש תשוקה פוגש הגבלה פוגש יצירה | שיר‬
‫מורסיאנו‬
‫הפיוט "כמה מעלות טובות" או בשמו המוכר יותר "דיינו"‪ ,‬מרכיב חמש עשרה שורות‪ ,‬אשר כל אחת מתארת‬
‫נס שקרה לעם ישראל‪ ,‬ועולה מתוכו קביעה כי עם ישראל היה מסתפק בו‪ ,‬ולא היה זקוק לנס שבא אחריו‪.‬‬
‫מהיכרות עם נפשי שלי‪ ,‬וממפגשי עם מטופלי ומטופלותיי‪ ,‬אעז לשאול‪ -‬האם באמת דיינו?‬
‫לאחר נס גדול‪ ,‬דבר שחיכינו לו זמן רב‪ ,‬שהתפללנו ועבדנו עבורו וסוף סוף קרה‪ ,‬אכן פעמים רבות נרגיש‬
‫ש"דיינו"‪ .‬נחוש כי קיבלנו כל כך הרבה‪ ,‬עד שנדמה בעינינו שאין דבר שנרצה עוד‪ .‬אך ברובו של הזמן‪ ,‬אנו לא‬
‫חווים יציאת מצרים אישית‪ ,‬אלא משוטטים במדבר השגרה‪ .‬ודווקא שם‪ ,‬במדבר‪ ,‬הנפש מתחילה להתעורר‪:‬‬
‫יש ימים בהם היא מרוצה מהיש‪ .‬שמחה בחלקה ומתבוננת בשלווה על מה שלא שלה‪ .‬ויש ימים אחרים‪ ,‬בהם‬
‫היצר מדבר‪ ,‬הנפש חשה כמיהות וגעגועים למציאות אחרת‪ ,‬כזו אשר בעבר הייתה מנת חלקה וכבר לא‪ ,‬או מציאות‬
‫עתידית בגדר חלום‪ .‬כך או כך‪ ,‬הנפש מתמודדת עם פער‪ .‬בין מה שיש לה לבין מה שאין‪ .‬בין האיד לסופר אגו‪ ,‬בין‬
‫הלב הצמא לבין הראש המרגיע‪ ,‬בין היצר לבין כיבושו‪.‬‬
‫אני חושבת שאין דבר יהודי יותר מחיים עם פער‪ :‬בין המשנה הקוראת לכל אדם לומר "בשבילי נברא העולם"‬
‫(סנהדרין ד‪ ,‬ה)‪ ,‬לבין אמרתו של אברהם אבינו‪" :‬ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח‪ ,‬כז); בין חיים בעולם הזה‪ ,‬המציאותי‪,‬‬
‫המוגבל‪ ,‬בבחינת 'פרוזדור' (אבות ד‪ ,‬טז)‪ ,‬לבין העולם הבא‪ ,‬עולם הנצח‪ ,‬בו הסתירות מתיישבות והחלקיות הופכת‬
‫לשלמה; בין שמחה בדיינו לבין כאב על מה ש‪ ...‬לא‪.‬‬
‫פרופ' רוטנברג מציע לא לטשטש את הפער הזה‪ .‬לא להסתפק בטיעונים שיכבו את הבלבול המתרחש בנפש‪,‬‬
‫לא להשתיק את הרעש שמעורר הפער הלא פופולרי הזה‪ .‬הרי איך אעז לומר בקול שיש בי מחשבות על מציאות‬
‫אחרת? איך אעז להודות בפני עצמי שיש בי כמיהות נסתרות?‬
‫כדרך התמודדות‪ ,‬רוטנברג מציע לנו את המושג‪ :‬יצר‪ -‬יצירה (בספרו "היצר" ובמקומות נוספים)‪ .‬הוא קורא‪ :‬שירו את‬
‫הפער‪ ,‬כתבו אותו‪ ,‬ציירו אותו‪ .‬החזיקו את היצר‪ ,‬אל תממשו אותו אם אין לו מקום במציאות חייכם‪ ,‬אך המנעו‬
‫מלבטל אותו‪ .‬תעלו את האנרגיה המינית אל עבר אנרגיה רגשית‪-‬רוחנית‪ .‬יצירה‪ ,‬לעומת יצר‪ ,‬יכולה להכיל את‬
‫ה'גם וגם'‪ ,‬מותר לה לפרוץ גבולות‪ ,‬להעז‪ ,‬להגזים‪ ,‬לתת מקום לנפשכם הרוגשת‪.‬‬
‫בשירו "פואטיקה קטנה" ‪ ,‬הטיב המשורר דן פגיס‪ ,‬לתאר את מרחב היצירה‪:‬‬
‫"מֻ ָּתר לְ ָך לִ כְ תֹב הַ כֹל‪,‬‬
‫לְ מָּ ָּשל ֶּש‪ ,‬וְ ֶּש‪.‬‬
‫מֻ ָּתר לְ ָך בְ כֹל הָּ או ִֹתיוֹת ֶּש ִת ְמצָּ א‪,‬‬
‫בְ כָּל הַ ָּתגִים ֶּש ַת ְצ ִמיחַ לָּהֶּ ן‪.‬‬
‫כְ דַ אי ֶּש ִתבְ ּדֹק‪ ,‬כַמובָּ ן‪,‬‬
‫ִאם הַ קוֹל קוֹלְ ך‬
‫וְ הַ יָּדַ יִם יָּדֶּ יָך‪.‬‬
‫ִאם כֵן‪ ,‬כְ לָּא קוֹלְ ָך‪,‬‬
‫ושמַ ע‬
‫אֱ סֹף יָּדֶּ יָך ְ‬
‫בְ קוֹל‬
‫הַ ּדַ ף הָּ ֵריק"‪.‬‬

‫‪18‬‬
 ‫(מתוך "מחקרים ותעודות"‪ ,‬מוסד ביאליק‪ :‬ירושלים)‪.‬‬

‫ומה נעשה עם הכאב הנובע מהפער? נכאב‪ .‬גם אם היצירה נהדרת‪ ,‬היא אינה מבקשת להיות פתרון לפער‪ .‬לרוב‪,‬‬
‫כאב הוא בריא‪ ,‬מחיי ה‪ .‬כאב מסמן שהנפש עובדת‪ .‬ואם תרצו‪ ,‬כמו שלל הרגשות והתחושות‪ ,‬כאב הוא ערוץ‬
‫לתקשורת עם הבורא‪.‬‬
‫בערב חג חירותנו‪ ,‬נבקש להביט לשמיים ולומר בקול צלול‪:‬‬
‫אנו חיים עם פער‪ .‬אם תסכים להכיר בכך ועדיין לאהוב אותנו‪ :‬דיינו‪.‬‬

‫‪19‬‬
 ‫"חייב אדם לראות את עצמו"‪ :‬סיפור יציאת מצרים כמכונן אבחון מכליל |‬
‫אביטל אלטמן‬

‫ההגדה מאירה את רגע היציאה מעבדות לחירות ומבקשת מאתנו לראות את עצמנו נגאלים בכל דור מחדש‪.‬‬
‫"בְ כָּל ּדוֹר וָּ דוֹר חַ יָּב ָאדָּ ם לִ ְראוֹת אֶּ ת עַ ְצמ ֹו כְ ִאלו הוא יָּצָּ א ִמ ִמ ְצ ַריִם"‬
‫אך מי שיצא ממצרים – משמע שהיה שם לפני הגאולה‪...‬‬
‫כשהתורה מצווה עלינו לאהוב את הגר‪ ,‬ולתת יחס הגון לכל אלו שנמצאים בשולי החברה (העבד‪ ,‬הגר‪ ,‬היתום‬
‫והאלמנה) היא מזכירה לנו את השנים הרעות במצרים‪.‬‬
‫בכל פעם שאנחנו פוגשים את האדם החלש‪ ,‬עלינו להיזכר בביוגרפיה שלנו כעם‪ ,‬ולמצוא את אותה תחושה‬
‫שחוו אבותינו במצרים כשהיו גרים ועבדים‪ .‬אותה תחושה שהמשיכה ללוות יהודים בכל שנות הגלות‪ .‬היכולת‬
‫שלנו לעשות "אבחון מכליל" כשאנו פוגשים את האחר ולאתר זיכרון‪ ,‬תקופה‪ ,‬חלק נפשי דומה או משותף‪ ,‬היא‬
‫המאפשרת לפגוש את האדם ממקום אמפתי‪ ,‬מחבר ולא מנוכר‪.‬‬
‫דבריו של הרב זקס בפירושו על פרשת משפטים מדגישים גם הם את הצורך לקיים "אבחון מכליל"‪:‬‬
‫"התורה כמו אמרה בבהירות גמורה‪ :‬התבונה אינה מַ ספקת‪ .‬הסימפטיה אין די בה‪ .‬רק ההיסטוריה‬
‫והזיכרון חזקים דיים ליצור משקל‪-‬נגד לשנאה‪ .‬התורה כמו שואלת‪-‬ועונה – למה לא לשנוא את הגר? כי‬
‫אתם עמדתם במקום שהוא עומד עכשיו‪ .‬אתם ידעתם את נפש הגר‪ ,‬כי גרים הייתם בארץ מצרים‪ .‬אתם‬
‫בני אדם – וגם הוא‪ .‬ואם הוא פחות מאדם – הנה גם אתם כאלה‪ .‬הילחמו בשנאה שבלבבכם כפי שאני‬
‫נלחמתי למענכם באדיר שבמלכי קדם‪ ,‬בכבירה שבממלכות העבר‪ .‬עשיתי אתכם‪ ,‬היהודים‪ ,‬לזרים‬
‫הארכיטיפיים של העולם‪ ,‬כדי שתיאבקו למען רווחתם של זרים – למענכם ולמען אחרים‪ ,‬בכל מקום שהם‪,‬‬
‫בכל זהות‪ ,‬בכל צבע עור וסגנון תרבות; כי גם אם אין הם עשויים בצלמכם‪ ,‬הנה הם עשויים בצלמי‪ .‬לשאלה‬
‫"למה שלא אשנא את הגר?" יש תשובה חזקה אחת‪ :‬כי הגר הוא אני"‪.‬‬
‫בליל הסדר‪ ,‬אנחנו נדרשים לזכור את יציאת מצרים‪ ,‬ובשאר ימות השנה לזכור את העבדות‪.‬‬

‫‪20‬‬
 ‫"מרור"‪ :‬שילחון השיעבוד | נתנאל פרבשטיין‬
‫ליל הסדר מזמין אותנו לטקס חווייתי רב‪-‬חושי‪ .‬מסורת יציאת מצרים אינה עוברת רק דרך מילים אלא גם דרך‬
‫שימת לב לתנוחת הגוף המסב‪ ,‬שתיה ואכילה של מאכלים טקסיים‪ ,‬עריכת שולחן וקערה באופן סימבולי‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫בין המאכלים הייחודיים שנטעם בטקס ליל‪-‬הסדר יהיה המרור‪ .‬מהו הטעם לטעימת המרור? "עַ ל שום ֶּשמֵ ְררו‬
‫הַ ִמ ְצ ִרים אֶּ ת־חַ יֵי אֲ בו ֵֹתינו בְ ִמ ְצ ַריִם" (מן ההגדה) ‪ .‬טעם אכילת המצה מוסבר בהגדה כתזכורת לבצק שלא הספיק‬
‫להחמי ץ בזמן היציאה ממצרים‪ .‬החידושי הרי"ם שואל שאלה מתבקשת‪ :‬אם המרור מזכיר את השעבוד והמצה‬
‫את רגע היציאה‪ ,‬הרי שסדר הסימנים היה צריך להיות "מרור" ולאחריו "מוציא מצה"‪ .‬מדוע אם כן אנחנו מקדימים‬
‫את המצה למרור בניגוד לסדר הזמנים ההיסטורי?‬
‫החידושי הרי"ם עונה תשובה עמוקה ומרתקת‪ :‬הרגשת המרירות מהשעבוד אפשרית רק אחרי שמתעוררת‬
‫תנועה של חירות‪ .‬בעיניו‪ ,‬שעבוד אמיתי כולל שכחה עצמית‪ ,‬אובדן טעם (תרתי משמע) וחוסר יכולת רפלקטיבית‬
‫להכיר בכך שאני זקוק לגאולה ולשינוי‪ .‬הרגע בו מתעוררת המודעות למצב המשועבד הוא רגע מריר אבל יש בו‬
‫ניצוץ של חירות‪.‬‬
‫בשפה של רוטנברג אכילת המרור לאחר המצה מציעה שילחון של הרגעים המרים והקשים שעברנו דרכם‪ .‬זוהי‬
‫הצעה לראות בהם רגעי התפתחות שמחזיקים באופן דיאלוגי גם כאב וגם ניצנים של חירות‪.‬‬
‫רמזנו כאן לשני מובנים שיש למילה טעם בעברית‪ :‬חוש הטעם הנחווה בפה ובלשון‪ ,‬והסבר פנימי‪ ,‬נימוק‪ ,‬סיבה‪.‬‬
‫ישנו מובן נוסף למילה טעם‪ :‬טעמי המקרא הם הסימנים המורים את המנגינה שבה נקראת התורה‪.‬‬
‫טעימת המרור מרכזת את שלושת המובנים של המילה‪ :‬יש פה אכילה ממשית ובתוכה הזמנה להלחנה מחודשת‬
‫של הרגעים המרים בחיים‪ ,‬ונתינת סיבה פנימית אחרת ומיטיבה לחוויה הכאובה שחווינו‪.‬‬

‫‪21‬‬
 ‫"נרצה"‪" :‬קרב יום" | רינת שרייבר‬
‫"ק ֵרב יוֹם אֲ ֶּשר הוא ֹלא יוֹם וְ ֹלא ַל ְילָּה‪,‬‬
‫ָּ‬
‫ָּרם הוֹדַ ע כִ י לְ ָך הַ יוֹם ַאף לְ ָך הַ ַל ְילָּה‪,‬‬
‫שו ְֹמ ִרים הַ פְ ֵקד לְ ִע ְירָך כָּל הַ יוֹם וְ כָּל הַ ַל ְילָּה‪,‬‬
‫ָּת ִאיר כְ אוֹר יוֹם חֶּ ְשכַת ַל ְילָּה"‪.‬‬

‫א‪.‬‬
‫"קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה"‪,‬‬
‫המילה קרב‪ ,‬במשמעות של – זה עומד להגיע ‪ -‬משרה איזשהו תחושת פחד‪:‬‬
‫אנו חיים במציאות‪ ,‬שבה באופן רגיל יש יום ויש לילה‪ .‬שגרת החיים שלנו הותאמה לכך באופן כה מחבק ומקבל‪,‬‬
‫עד כי גם במקומות בקצי כדור הארץ סיגלו לעצמם התנהלות של "יום" השונה מהתנהלות של ה"לילה"‪.‬‬
‫גם במציאות הנפשית‪ ,‬אנו למדנו בכאב להרגיל את עצמינו שהיממה הנפשית מורכבת מיום ולילה‪ ,‬אור וחושך‪,‬‬
‫טוב ורע‪( .‬האמת‪ ,‬שלא לגמרי למדנו זאת‪ ,‬אנו מנסים לשהות במקום האור והטוב‪ ,‬אך מגלים שוב ושוב‪ ,‬שלאור‬
‫תמיד יתלווה חושך מסוים)‪.‬‬
‫ההבנה זו היא נוחה לנו‪ ,‬אנו מעדיפים לסגל לעצמינו תחושה שמצדדת בקול אחד‪ :‬יש יום‪ ,‬ויש לילה‪ ,‬יש או‬
‫טוב או רע‪ .‬להבנת ה'או‪-‬או'‪ ,‬מתלווה תחושת כח והתנגדות פנימית עצומה‪ .‬אדם ימצא את עצמו במאבקים‬
‫פנימיים ויגלה שככל שהאור שבו עוצמתי‪ ,‬גם החושך בו עוצמתי לא פחות (ובשל היותו לא מצומצם‪ ,‬הוא בולט‬
‫הרבה יותר)‪.‬‬
‫אחד היסודות הכי חזקים בתיאוריה הרוטנברגית – הוא שתמיד יהיה עוד קול‪ ,‬לפחות עוד קול אחד‪.‬‬
‫לכל קול יש מקום‪ .‬וכל קול הוא משמעותי‪ ,‬ובדף הגמרא הנפשי עליו להופיע לצד הקול האחר שלפעמים הוא‬
‫הפכי לו‪ .‬ובעומק של הדבר‪ :‬ההבנה הזו נובעת מהאמת המרעישה שלעיל‪ ,‬שההפכים מייצגים את אותו הדבר‬
‫עצמו‪ .‬אך מאחר ומדובר בבני אנוש‪ ,‬הרי שהמתח הזה הוא מטורף לנשיאה‪ ,‬ולכן אנו מוצאים את הקולות השונים‬
‫בתוכינו ובמציאות‪ .‬רוטנברג מציע שנתינת מקום לכל קול‪ ,‬תאפשר מנוחה נפשית‪ ,‬תאפשר חיים של "שלום"‪.‬‬

‫ב‪.‬‬
‫אך הנה נאמר‪ ,‬שעומד להגיע "יום"‪ ,‬שהוא "לא יום ולא לילה"‪ ,‬זהו יום מעורבב‪.‬‬
‫ההבנה שהאור והלילה הם לאו דווקא נפרדים‪ ,‬יכולה להפחיד‪" .‬קרב יום‪ ,‬אשר הוא לא יום ולא לילה"‪ ,‬זה מקום‬
‫בלתי נתפס‪ ,‬כמו הארה מסוימת של אמת‪ .‬של "אחד דיבר אלוהים"‪ ,‬לפני ה"שתיים זו שמעתי"‪ .‬מציאות שמבקשת‬
‫לומר שבשורש העמוק של הדברים – אין באמת יום ואין באמת לילה‪ .‬אלא יש רק אלוקות‪.‬‬
‫הלא ידוע הזה‪ ,‬הוא רחב מאי‪-‬הידיעה‪ ,‬מאי‪-‬ההרגשה‪ ,‬ומאי‪-‬היכולת לתפוס‪.‬‬
‫וזה היום הקרב שמנוקד גם כקרב (שווא‪ ,‬ופתח) – אשר הוא לא יום ולא לילה ‪ -‬זה יום שבו אין את הגם וגם‪,‬‬
‫זה יום שיש בו אמת אחת‪.‬‬

‫‪22‬‬
 ‫ג‪.‬‬
‫ואז אנו מבקשים‪" ,‬רם‪ ,‬הודע כי לך היום אף לך הלילה"‪ ,‬תן לנו וודאות‪ ,‬ששניהם ממך‪ .‬היום ואף הלילה‪ .‬ללא‬
‫האמונה‪ ,‬יש לגילוי הזה פוטנציאל ריסוק שעשוי לגרום לאדם להשתגע‪ .‬שכן‪ ,‬מאחר ואותה הארה מגיעה באופן‬
‫מעורבב ולא מעובד (לא מצומצם)‪ ,‬אדם עשוי לתרגם אותה במונחים שלו ‪ -‬או ל"אור יום"‪ ,‬או ל"חושך לילה"‪.‬‬

‫ד‪.‬‬
‫משתי האמיתיות הללו‪ ,‬מובנית הבקשה שלנו‪:‬‬
‫"שומרים‪.‬‬
‫הפקד לעירך‪.‬‬
‫כל היום‪ ,‬וכל הלילה"‪.‬‬
‫הבקשה הזו שהינה כל כך אנטי‪-‬דיאלוגית‪ ,‬מבקשת סייעתא דשמייא‪.‬‬
‫אפשר היה להבין מדוע אנו מבקשים שמירה מהלילה "כל הלילה"‪ ,‬בו האדם נמצא במציאות שמפחיד לחשוב‬
‫אותה‪ ,‬מציאות בה הוא מרגיש חושך‪ .‬מציאות שבה אותו המקום הזה שמוגדר אצלינו כ"אין כח" ‪ -‬מוגדר אצלו‬
‫כמילה מורגשת‪ .‬ובאין אור יום‪ ,‬עשוי אדם לאבד רצון להמשיך ולהחזיק בחיים האלה‪.‬‬
‫אך אנו מבקשים גם שומרים על "כל היום"‪ ,‬על מציאות הפכית בה אדם מרגיש רק אור‪ .‬גם המציאות הזו היא‬
‫מסוכנת ועלולה לנתק אותו מהחיים עצמם‪.‬‬
‫מתוך ההבנה הזו אנו מבינים לעומק את בקשתינו‪.‬‬
‫"תאיר כיום חשכת הלילה"‪ :‬בקשתינו היא‪ -‬שחשכת הלילה תאיר‪ .‬שהחושך המחליש והעוצמתי‪ ,‬יתברר לעיננו‬
‫ונפשנו‪ .‬אמנם החושך לא ייעלם‪ ,‬אך החשכתו את החיים‪ ,‬עשוי לפוג‪ .‬הבשורה שבפיוט הזה‪ ,‬היא שחשכת הלילה‬
‫עשויה להאיר כיום‪ .‬בתפילה לכל האנשים החווים חושך בחייהם‪ ,‬חושך אשר נדמה שהוא סוגר ומאפיל ונוכח‪,‬‬
‫שמרגישים את אותו היום‪ -‬שהוא לא יום ולא לילה‪ -‬כקרב‪.‬‬
‫תפילה לחיזוק האמונה אצלם כי גם היום וגם הלילה‪ ,‬הם בשורש אחד‪,‬‬
‫ושאולי בכך נביא הארה של אותה החשיכה‪.‬‬

‫‪23‬‬
 ‫"בעצם היום הזה"‪ :‬על חירות עצמאות ועצמיות | אבי זדה‬
‫יש הנוהגים בעקבות מנהגי מקובלים‪ ,‬לומר בתום ההגדה פסוקים ממין העניין של יציאת מצרים‪ .‬לאמירת‬
‫פסוקים אלו נקשרו כתרים רבים ומעלות‪ .‬הפסוק הראשון שנאמר במסגרת זו הינו הפסוק‪:‬‬
‫"ושמרתם את‪-‬המצות‪ ,‬כי בעצם היום הזה‪ ,‬הוצאתי את‪-‬צבאותיכם מארץ מצרים; ושמרתם את‪-‬היום הזה‪,‬‬
‫לדרתיכם‪--‬חקת עולם" (שמות יב‪ ,‬יז)‪.‬‬
‫בלב ההגדה של פסח אנו נפגשים עם היציאה ממצרים המתרחשת "בעצם היום הזה"‪ .‬כשמתייחסים לביטוי‬
‫"בעצם היום הזה" בהקשרים של אירועים היסטוריים בתנ"ך אנו מגלים שהוא משמש שורת קוד – צירוף מלים‬
‫ייחודי ‪ -‬המבקשת פיענוח מתוך הקשבה זהירה‪:‬‬
‫בפעם הראשונה הביטוי "בעצם היום הזה" מופיע עם הכניסה של נוח ומשפחתו אל התיבה (בראשית ז‪ ,‬יג)‪.‬‬
‫ההופעה השנייה של הביטוי נמצאת בברית המילה של אברהם אבינו ובכניסתו לברית עם הקב"ה (בראשית‬
‫יז‪ ,‬כג)‪ .‬הפעם השלישית היא יציאת מצרים‪ .‬גם כאן נכנסים למציאות חיים חדשה של חירות לעומת שעבוד‬
‫(שמות יב‪ ,‬מא) ‪ .‬המפגש הרביעי עם הביטוי "בעצם היום הזה" נמצא בתיאור של מות משה בערבות מואב‪,‬‬
‫משה רבינו עוזב את העולם הזה ונכנס לעולם הבא (דברים לב‪ ,‬מח)‪ .‬בפעם החמישית בכניסה של בני ישראל‬
‫לארץ בספר יהושע‪ ,‬נכנסים לארץ בערב פסח ואוכלים מצות מהתבואה החדשה (יהושע ה‪ ,‬י‪-‬יב)‪ .‬בפעם‬
‫השישית בספר יחזקאל כשהוא מתאר את חורבן המקדש‪ ,‬נכנסים לתקופה של גלות וחורבן (יחזקאל כד‪ ,‬א‪-‬‬
‫ב) ‪ .‬המפגש השביעי עם הביטוי "בעצם היום הזה" מתרחש בנבואת יחזקאל על בניין בית המקדש השלישי‪,‬‬
‫בו נכנסים לעידן של גאולה (יחזקאל מ‪ ,‬א‪-‬ב)‪.‬‬
‫ניתן לזהות את שורת הקוד "בעצם היום הזה" בהקשרים של מעברים טקטוניים בהם נכנסים למציאות חיים‬
‫חדשה‪ ,‬מה שיהיה הוא לא מה שהיה‪ .‬והעולם ‪ -‬הכללי הלאומי והאישי ‪ -‬מדלג קוואנטית לממד אחר‪.‬‬
‫הכניסה בכל המעברים הללו מתרחשת באמצעות אקט של צמצום‪ :‬נוח מצמצם את עולמו לתוך תיבה‪ .‬אברהם‬
‫אבינו‪ ,‬בברית המילה‪ ,‬מצמצם את עצמו ומפנה מקום לברית עם הקב"ה‪ .‬ביציאת מצרים מצטמצמת תודעת‬
‫העבדות לטובת תודעת החירות‪ ,‬בערבות מואב משה רבינו מצמצם את מנהיגותו‪ ,‬את נוכחותו ואף את חלומו‬
‫להיכנס לארץ‪ .‬בכניסה לארץ מצטמצמת מערכת היחסים התלותית של עם ישראל‪ ,‬מופסק המן שהזין את בני‬
‫ישראל במשך שנות המדבר‪ ,‬וכעת נדרשת מהעם עבודה ועצמאות להספקת צורכיהם‪ .‬נפתחת להם כאן תודעה‬
‫חדשה‪ ,‬תודעה ארץ ישראלית‪ .‬בחורבן וביציאה לגלות מצטמצמת הארת הפנים של הקב"ה‪ ,‬היציאה לגלות מפרקת‬
‫את החיבור את האחדות כדי לאפשר שקדום‪ ,‬שינוי תודעתי מתבקש לאור הסיבות בגינן יצאו עם ישראל לגלות‪.‬‬
‫בחזון הנבואי של יחזקאל על בנין המקדש מצטמצמת הגלות בחזרה לבית‪ .‬ובשלב הזה‪ ,‬בשונה מהצמצום של‬
‫תיבת נוח בה העולם והתיבה היו ביחסים של ניתוק‪ ,‬כאן נוצר תיקון והבית מאיר לעולם כולו וישנו דיאלוג‬
‫מתוקן בין הבית האלוקי‪ ,‬בית המקדש לבין העולם האנושי‪.‬‬
‫נקודה שבולטת בכל המעברים הללו‪ ,‬קווי תפר לימינאליים שבין הפרקים בסדרה‪ ,‬היא הנוכחות של הקב"ה‬
‫כחלק מהאירוע ‪ -‬בפרונט ‪ -‬על הבמה ולא רק מאחורי הקלעים‪ .‬הוא נמצא‪ ,‬מתגלה ופועל במגרש‪ .‬הצמצום מגלה‬
‫את אור אינסוף‪.‬‬
‫"עצם העניין" הוא התכלית והמשמעות שלו‪ .‬בהתערבויות הללו הקב"ה מאפשר לאנושות ובהמשך לעם ישראל‬
‫את הדיוק שהוא זקוק לו כדי להיות מחובר לעצם‪ ,‬למהות שלו‪.‬‬
‫מקום מיוחד שמור לתיאור של יחזקאל בחזון העצמות היבשות שנוהגים לקרוא בחג הפסח‪ :‬דרך החיבור לעצם‬
‫אפשר להחזיר את הגוף כולו‪.‬‬
‫יום העצמאות כפרק נוסף בתהליך הזה‪ ,‬מהווה מעבר מהגלות הארוכה והארורה לפרק חדש בו היכולת שלנו‬
‫כעם לצאת לאור ממקום של חירות לאחר שהאור הזה היה רדום וחבוי‪.‬‬

‫‪24‬‬
‫העצמאות ככניסה מחודשת להיסטוריה כלאום דורשת מאיתנו לחזור לעצם‪ ,‬לשאלת התכלית והמשמעות‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬שיח העצמיות דורש מאיתנו שלא להסתפק בבית הלאומי כמקום לישון בו אלא בעיקר לחשוב מה עושים‬
‫פה בבית הזה יחד כל שבטי ישראל‪ ,‬מתוך דיאלוג כנה ומעמיק שיחזיר אותנו כעם להיות גוף אורגני אחד ומאוחד‬
‫חי ונושם שיהיה מסוגל להאיר פנים לאנושות כולה‪.‬‬

‫‪25‬‬
‫מאמרים‬

‫‪26‬‬
 ‫"נוכח‪-‬נפקד"‪ :‬דמותו של משה רבינו במבט דיאלוגי אנליטי | אבי זדה‬

‫א‪.‬‬
‫על אף שדמותו של משה רבינו היא מרכזית ושזורה לאורך ורוחב התורה מתחילת ספר שמות‪ ,‬היא נפקדת‬
‫ונעדרת לחלוטין מן ההגדה‪ .‬נקודה זו של נוכחות והעדר גם יחד‪ ,‬נקודה של נשיאת הפכים‪ ,‬היא הזדמנות להתבונן‬
‫על דמותו של משה רבינו בפריזמות אנליטיות המשתלבות בזו הדיאלוגית‪.‬‬

‫ב‪.‬‬
‫מלאני קליין מתייחסת לחלוקה שבין השד הטוב לרע ובין יצר החיים ליצר המוות‪ ,‬והרי שמציאות זו משתקפת‬
‫בחייו של משה עוד טרם היוולדו‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬אנו למדים מתוך המדרש על הסכנה הגדולה שריחפה מעליו‪ .‬הוריו‬
‫של משה כמעט והרימו ידיים ואף התייאשו מיצר הקיום שחפץ בחיים בעקבות כל אותן גזרות השמד של פרעה‪.‬‬
‫בעקבות הדיאלוג המשפחתי לבסוף בחרו בני הזוג להביא חיים חדשים לעולם חרף הסכנה הכרוכה בדבר‪ .‬אלא‬
‫שגם החלטה זו לא היה בכוחה לאיין את גזרתו של פרעה ואת הסכנה הכרוכה בה‪.‬‬

‫ג‪.‬‬
‫היבט מרכזי אצל התיאורטיקן האנליטי וילפרד ביון‪ ,‬מתייחס לחלוקה שבין המיכל למוכל ובין פונקציית האלפא‬
‫לבין פונקציית הביתא‪ .‬במצב בריא י שנה אינטראקציה דיאלוגית בין המיכל למוכל‪ .‬המחשבות מתחלקות לשני‬
‫סוגים‪ ,‬מרכיבי אלפא וביתא כנ"ל‪ .‬רכיבי ביתא הם רכיבים טרום מילוליים חסרי שם והגדרה טראומטיים ביסודן‬
‫לא מעובדים ולא קוהרנטיים‪ .‬השיטוט שלהם במרחב הנפשי פוצע ומחדיר את הממשי האינסופי ה ‪( O‬הייצוג של‬
‫האלוקות במושגים של ביון) עד לכדי תפקוד פסיכוטי‪ .‬פונקציית האלפא מאפשרת הכלה ויצירת מובן ושיוך‬
‫טריטוריאלי‪-‬זהותי ליסודות הפורצים ומתוך כך גם התקדמות תודעתית ותפקודית‪.‬‬
‫ההשלכה של התינוק אל עבר הים הגדול‪ ,‬אפשר לומר שהיא למעשה הפיכתו של משה מהסופי לאינסופי ‪-‬‬
‫למסמן הגדול של ה ‪ O‬במושגיו של ביון‪ ,‬מה שמכונה בלשון הזוהר "אשתאבא בגופא דמלכא"‪ .‬הויתור על הגוף‬
‫הקונקרטי של משה התינוק מתוך תקווה שהאלוהים יפרוש חסותו עליו בעולם שמעבר‪ .‬הטוויסט המפתיע כאשר‬
‫בת פרעה אוספת את משה מלמדת אותנו שפונקציית הביתא עצמה בלב ליבו של השד הרע יכולה לגלות את‬
‫החמלה‪ ,‬את ההכלה‪ ,‬את ההושטה והמשייה מתוך האינסופיות‪ .‬הפעולה הקורעת את משה מתוך האובייקט‬
‫ההמוני הלא מזוהה של ים העבדים הגדול אל התייחסות קונקרטית ומשיימת ואישית "ותקרא שמו משה"‪ .‬שמו‬
‫מצביע על היותו הנמשה מתוך האינסוף על ידי השד הרע בכבודו ובעצמו ברגע של חמלה ובכך צצה האפשרות‬
‫הממשית להיות סובייקט דיאלוגי שבתחילתו הוא פאסיבי ונמשה ולאחר מכן הוא גם המשה האקטיבי המוביל‬
‫את עם ישראל‪.‬‬
‫חזרתו לחיק אמו הביולוגית ‪ -‬אך לא הממשית‪ ,‬שהרי משייתו ושייומו על ידי בת פרעה מהווים את לידתו‬
‫הממשית מהיאור האינסופי ‪ -‬ממחישה אפשרות של שד טוב ומשפיע מחד עם חווית נתק וזרות עמוקה מאידך‪,‬‬
‫הוא בנה ולא בנה בו זמנית‪ .‬זה לא אותו הילד שהשאירה ביאור‪ .‬זו לא אותה האמה שילדה אותו מרחם‪ .‬הווייתו‬
‫היא הוויה של מגורש של בן גלות חסר טריטוריה חסר ד' אמות תחת רגליו‪ .‬הסיטואציה הזרה המבולבלת ממשיכה‬
‫ללוות אותו גם בהיכנסו לארמון פרעה‪ .‬הארמון שלו פורח באוויר‪ ,‬חסר את העיגון בקרקע הקיום‪ ,‬הוא לא יכול‬
‫להרשות לעצמו "להיות מאושר כמו הציונים החצופים" שאכן האמינו שהאושר הוא בר השגה בכניסה לארץ‬
‫המובטחת כפי שלעג להם הרמן כהן‪ .‬משה חוקק את הגלותיות הזו בבשרו של בנו "גרשום"‪.‬‬

‫‪27‬‬
 ‫ד‪.‬‬
‫על אף תפילותיו המרובות של משה רבינו בסוף חייו להגיע אל הנחלה והמנוחה להיכנס לארץ כנען ולסיים את‬
‫תקופת הנדודים ואת מצבו הקיומי האי טריטוריאלי נענו בסירוב חד‪ .‬המציאות התלושה הפכה אותו לישות‬
‫מצומצמת כילד‪ ,‬אף לפי המדרש המפורסם שמשה אכל מהגחלים ולכן נהיה כבד לשון‪ ,‬מציאות שהשפה שלו‬
‫נלקחה ממנו‪ .‬אין לו יכולת לדובב את עולמו הפנימי השסוע ומפורק החוצה‪ ,‬כי יסודות הביתא גואים ופורצים‬
‫את מסך האשליה‪ .‬בגיל ההתבגרות משה מבצע דילוג ‪ -‬בין המרחב הארמוני התלוי באוויר לבין העולם שבחוץ‪,‬‬
‫בין השסע שלו בשפה המצרית לשפה העברית‪ ,‬הוא נשאב לסדקים הללו שכמו חומרים רדיואקטיביים עלולים‬
‫עוד לפרק אותו; מתוך התהייה על הפער הבלתי נתפס ומוכל בין בת פרעה לאביה וברצף שבין הארמון למרחב‬
‫שבחוץ של משפחתו הביולוגית‪ ,‬הוא יוצא למסע אחר הנקודה הארכימדית לחייו‪ ,‬הוא מוצא אותה באלוהי‬
‫העברים שמתגלה אליו לא רק בשם "אל שדי" אלא בשם הוי"ה שמתכלל באמצעות הדיאלוג את ספירות נצח‬
‫והוד במערכת הספירות הקבלית המסמלים את מקורות ההשפעה של השד הטוב והרע כאחד‪" .‬ושם האחד אליעזר‬
‫כי אלהי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה"‪.‬‬

‫ה‪.‬‬
‫המיתולוגיה המצרית שנתפסת כדטרמיניסטית ביסודה‪ ,‬העניקה מקום מרכזי בתאולוגיה שלה לכל הקשור‬
‫למוות‪ ,‬לתהליכים שלקראתו ולמתרחש אחריו‪ .‬כל טקס החניטה מנסה לשמר את הממשות של הישות דרך‬
‫שימורה הפיזי מבלי לתת לה להתפרק ולהתכלות בחזרה לרחם של אימא האדמה‪ .‬שני מוטיבים מעניינים במצרים‬
‫העתיקה הם הלב והצל‪ .‬הייחוס ללב כמרכז הרגש והמחשבה של האדם ולא המוח‪ ,‬כאשר לאחר המוות היו נוהגים‬
‫לשקול את ליבו של המת ואם הוא היה כבד יותר מנוצה הרי שהלב היה נאכל על ידי השדים‪.‬‬
‫העימות התיאו‪ -‬פוליטי של פרעה בבני ישראל שמהווה רקע לתקופה נבע מתוך אימה מפלישה של יסודות‬
‫תאולוגיים עבריים דיאלוגיים לתוך מצרים וערעור הסדר הקיים של מקומו כאל ומצרים כאימפריה‪ .‬זו הובילה‬
‫אותו להקשיח את ליבו ולהפוך את העברים לעם של עבדים ובכך חשב שהתיאולוגיה שלהם מודחקת וקורסת‬
‫תחת עול הדיקטטורה‪ .‬עבדים נהפכים להמון חסר סובייקט‪ ,‬מן אוסף של טיפות ביאור המצרי האובייקט הגדול‬
‫הבולע את כולם ביחסי האובייקט שלו‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬ישנו ייחוס גדול בתרבות המצרית לצל של האדם‪ ,‬הצל הוא אימננטי לקיומו של האדם בלעדיו הוא‬
‫חסר ממשות‪ .‬ואולי אפשר לומר שהצל מסמן יותר מכל את שיבתו של המודחק‪ .‬המודחק כאן שפרעה מנסה‬
‫להתחמק ממנו הוא לא פחות מאשר משה‪ .‬בקריאת עומק ניתן לומר שמשה הוא דמות הצל של פרעה‪ .‬פרעה‬
‫ניסה בכל דרך אפשרית להילחם בו לסרס אותו לבטל את מקומו אך ללא הצלחה‪ .‬המודחק הזה היה חזק אפילו‬
‫ממשה עצמו‪ ,‬הצל העברי געש בתוכו‪ .‬היציאה מחוץ לארמון הפורח באוויר והחיפוש אחר העיגון העברי של‬
‫שורשיו ‪ ,‬ניתן לפרש אותם כהתמודדות של נער מתבגר שמחפש את עצמו בפריפריה התרבותית‪ ,‬אך נראה לומר‬
‫שההתרחשות כאן היא אחרת היא למעשה התפרצות של הצל אל תוככי הארמון המצרי‪ .‬ההריגה של המצרי על‬
‫ידי משה היא המימוש הפרעוני‪ ,‬היכולת להיות מחובר ללב המוסרי ולהיות בן חורין זה היסוד העברי הדיאלוגי‬
‫שפרעה לא היה מסוגל להכיל ומתוכו פעלה בת פרעה‪ ,‬הוריו ואחותו הביולוגיים של משה‪ ,‬וזה מה שממצב אותו‬
‫בסופו של דבר בהנהגה של עם ישראל בתפקיד של המלך‪ .‬הוא לא רק נסיך מצרים אלא הלב המצרי‪ ,‬העבריות‬
‫שהמצריות לא מוכנה להכיר בה ומנסה לאיין אותה‪ .‬המוסר עברי שההוויה האתית שלה יונקת מאור האינסוף‬
‫בסוד הצמצום‪.‬‬

‫‪28‬‬
 ‫השראת שכינה כתנועה דיאלוגית בין‪-‬סובייקטיבית | איתן כלפה‬
‫הפסח הראשון בהיסטוריה שלנו כעם הוא הפסח שהוקרב במצרים‪ ,‬ערב לפני היציאה מהגלות שם לכיוונה של‬
‫הארץ המובטחת‪ .‬הציווי על הקרבת פסח זה‪ ,‬מובא בספר שמות ‪ -‬פרק יב‪.‬‬
‫הפרק נפתח כך‪:‬‬
‫וַ ֹיֹּ֤אמֶּ ר ה' אֶּ ל־מֹ ֶּשֶׁ֣ה וְ ֶֽ ֶּאל־ַאהֲ ֹרֹ֔ן בְ אֶּ ֶֶּ֥רץ ִמ ְצ ַ ַ֖ריִם לֵאמֶֹֽ ר׃ הַ ֹחֹ֧דֶּ ש הַ ֶּזֶּ֛ה ָּל ֶּכַ֖ם ֹרֶׁ֣אש חֳ דָּ ִשִׁ֑ים ִראשֶ֥וֹן הוא֙ ָּל ֶּכֹ֔ם לְ ח ְׇד ֵשַ֖י‬
‫שר ַל ֹחֶׁ֣דֶּ ש הַ ֶּזִׁ֑ה וְ י ְִקחֶׁ֣ו לָּהֶּ ֗ם ִאֶּ֛יש ֶּשֶ֥ה לְ בֵ ית־ָא ֹבַ֖ת ֶּשֶ֥ה ל ֶֽ ַָּביִת"‪.‬‬
‫הַ ָּש ֶֽ ָּנה׃ ּדַ בְ ר֗ו ֶֽ ֶּאל־כׇל־עֲ דַ ֹּ֤ת י ְִש ָּראֵ ל֙ לֵאמֹ ֹ֔ר בֶּ עָּ ַֹ֖‬
‫במכילתא דרבי ישמעאל‪ ,‬מדרש הלכה תנאי מבית מדרשו של רבי ישמעאל‪ ,‬תוהים לגבי הבנת המילה "ּדַ בְ רו"‪,‬‬
‫שמופיעה בלשון רבים‬
‫"ּדַ בְ ר֗ו ֶֽ ֶּאל־כׇל־עֲ דַ ֹּ֤ת י ְִש ָּראֵ ל֙ ‪ -‬רבי ישמעאל אמר וכי שניהם מדברים היו? והלא כבר נאמר‪' :‬ואתה דבר אל‬
‫בני ישראל לאמר' (שם לא)‪ ,‬ומה תלמוד לומר 'דברו'? אלא‪ ,‬כשהיה משה מדבר היה אהרן מרכין אזנו לשמוע‬
‫באימה‪ ,‬ומעלה עליו הכתוב כאלו שומע מפי הקב"ה‪.‬‬
‫ר' אחא ב"ר יאשיה אומר‪ ,‬וכי שניהם מדברים היו? והלא כבר נאמר ואתה דבר אל (כל) [בני] ישראל ומה‬
‫תלמוד לומר דברו? אלא כיון שמשה מדבר היה‪ ,‬אהרן מימינו ואלעזר משמאלו ואיתמר מימינו של אהרן‬
‫והדבור יוצא מביניהם כאלו השלשה מדברים‪.‬‬
‫ר' שמעון בן יוחאי אומר משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר למדני (והדבור יוצא מביניהם) ואהרן היה‬
‫חולק כבוד למשה ואמר לו למדני והדבור יוצא מביניהם כאילו שניהם מדברים"‪.‬‬
‫המכילתא מנסה להבין איך יתכן שגם משה וגם אהרן מדברים‪ ,‬אחרי שהיה ציווי למשה שהוא ידבר לבדו?‬
‫המכילתא מביאה שלוש תשובות של תנאים שונים‪ ,‬שלושתן מאלפות‪ .‬בדברים שלהלן אתמקד בדברי רשב"י‪ ,‬שגם‬
‫רש"י על התורה מביאם בפסוק זה‪.‬‬
‫לפי רשב"י‪ ,‬בציווי הזה‪ ,‬שהוא הציווי הראשון לעם המנץ ופורח כעם ישראל‪ ,‬אירע דבר מיוחד ונפלא‪ :‬כל אחד‬
‫משני האחים‪-‬המנהיגים כיבד את אחיו שהלה ילמדו את דברי הא‪-‬ל‪ ,‬והוא יהיה התלמיד‪ .‬אולם בפועל מה שקרה‬
‫הוא שהדיבור אל העם יצא מבין שניהם‪ ,‬כך שהשומעים‪ ,‬עם ישראל‪ ,‬שמעו אותו כמגיע משניהם יחדיו‪ .‬ההסטה‬
‫הצידה של האני של כל אחד מהשניים‪ ,‬הביאה לגילוי כבוד השכינה אל העם מבין שניהם‪.‬‬
‫להבנת דבריו של רשב"י אני מציע להיעזר ברעיונות של מרדכי מרטין בובר‪ .‬בובר‪ ,‬הוגה של הפילוסופיה‬
‫הדיאלוגית‪ ,2‬טוען [וניתן לומר שזו אקסיומה במשנתו הפילוסופית‪-‬חברתית] ש"האדם נעשה אני באתה"‪ .‬במילים‬
‫אחרות‪ ,‬האדם אינו "אני" – אינו יכול להיות ישות של ממש אלא רק כשהוא יכול לומר בכל מאודו "אתה"‪ ,‬זאת‬
‫אומרת כשאדם פוגש את הזולת באופן אמיתי‪ ,‬אז ורק אז האני שלו מתהווה לכדי "אני"‪ .‬הטענה העוצמתית הזו‬
‫של בובר‪ ,‬למעשה‪ ,‬היא שאמירת "אתה" כנה ‪ -‬מפגש אמיתי עם הזולת ‪ -‬היא היחלצות גמורה מתוך עצמי אל‬
‫עמדה רצפטיבית ומקבלת את ה"אתה" כמות שהוא‪ ,‬בעיקר בהיותו אומר לי משהו עם איכות שלא ניתנת למדידה‬
‫או להסבר לאדם אחר‪ .‬ה"אני" יכול להתקיים רק במפגש עם זולת לפי בובר‪ ,‬מפני שהדבר היחידי הקיים באמת‬
‫לפיו הוא היחס‪ ,‬ה"זיקה"‪.‬‬
‫פסגת ה"דיאלוג" על פי בובר היא ביכולת לפגוש דרך כל זיקה אמיתית עם ה"אתה" את ה"אתה הנצחי"‪ .‬חלקו‬
‫השלישי של "אני אתה" פותח במשפט "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באני הנצחי" (בובר‪ ,‬בסוד‬

‫‪2‬‬
‫הפילוסופיה הדיאלוגית היא פילוסופיה שנותנת קדימות לדיאלוג עם האחר‪ ,‬על פני הקיום האינדיבידואלי‪ .‬על פי פילוסופיה‬
‫זו‪ ,‬הקיום הנפשי מתקיים בשיח ולא בפניה של האדם אל תוכו‪ .‬השיח הוא מרחב קיום המאפשר הקשבה‪ ,‬יצירתיות‪ ,‬נטילת אחריות‬
‫והענקת משמעות‪.‬‬

‫‪29‬‬
‫שיח‪ ,‬עמ' ‪ ,57‬הוצאת מכון ביאליק‪ ,‬תשמ"א) ‪ .‬כלומר אדם הרגיל לפגוש את הזולת ב"אני אתה" ילמד שלמעשה ה"אתה‬
‫הנצחי" – הא‪-‬לוהים – מדבר עמו דרך כל "אתה" קונקרטי עמו יצר זיקה‪ .‬החיים מלאים "אותות" מן ה"אתה‬
‫הנצחי" הדובר אליך ללא הרף‪ .‬על האדם רק להטות את האוזן‪.‬‬
‫משה ואהרן‪ ,‬בפנייתם ההדדית האחד לחבירו "למדני" זכו להביא להשראת השכינה שתבוא מבין שניהם יחד‬
‫בזכות ראייתם זה את זה‪ .‬ניתן להאיר את הדברים באמצעות תיאוריו של פרופ' רוטנברג את המערכת הדיאלוגית‬
‫(למשל‪ :‬רוטנברג‪ ,‬שבעים פנים לחיים‪ ,‬מוסד ביאליק‪ ,‬תשנ"ד)‪ ,‬שהמצויים בה מוכנים להצטמצם ולפנות מקום האחד לשני‪.‬‬
‫גם משה וגם אהרן היו מוכנים לקבל את עמדת התלמיד – לקבל את האיכות המיוחדת שבזולת‪ ,‬בלי לשאוף‬
‫לשליטה‪.‬‬
‫גם וילפרד ביון היה עסוק מאוד בזיקות וחיבורים‪ ,‬ובאופן בו אדם יוכל להיפגש עם הזולת‪ ,‬ובאופן ספציפי יותר‪,‬‬
‫בפגישה הטיפולית עם המטופל המסויים שאיתו אנו נפגשים בזמן נתון‪ .‬ביון השתמש באות האנגלית "‪ "O‬בשביל‬
‫לסמן את המציאות המוחלטת‪ ,‬האמת המוחלטת‪ ,‬האינסופי‪ ,‬הדבר כשהוא לעצמו‪ ,‬הא‪-‬לוהות (למשל‪ :‬ביון‪ ,‬קשב‬
‫ופרשנות‪ ,‬עמ' ‪ ,57‬תולעת ספרים‪ .)2018 ,‬בכל פגישה ישנו ‪ ,O‬אמת רגשית של הפגישה‪ .‬הוא אמנם לא כינה זאת צמצום‪,‬‬
‫אבל גם הוא הציע שמה שיאפשר היות אחד עם )‪ , O (At-one-ment with O‬או בניסוח אחר שלו להתהוות ב‬
‫– )‪ ,O (to become O‬לפגוש את המטופ ל באופן אמיתי לא יהיה התמלאות בידע אודות היסטורית המטופל‪,‬‬
‫תיאוריות פסיכולוגיות מתוך הזיכרון שלנו‪ ,‬בהן ניעזר להבנה‪ ,‬אלא הוא קשור לסוג הזה של ידיעה – להיות אחד‬
‫עם ‪.O‬‬
‫אם כך ניתן לומר שגם עבור ביון מה שמאפשר את המפגש הוא צמצום‪ ,‬צמצום של האני דרך ויתור על‬
‫ההיא חזות בזיכרון שלנו אודות המטופל‪ ,‬וויתור על התשוקה שלנו לעזור לו להגיע למקום טוב יותר (למשל בספר‬
‫קשב ופרשנות‪ ,‬ובנספח ל"ביון בלוס אנג'לס" – הערות על זיכרון ותשוקה‪ ,‬עמ' ‪ ,)217 – 214‬דווקא וויתור כזה‪ ,‬יש לו את‬
‫הפוטנציאל להביא אותנו למצב אותו הוא מכנה "לא רווי"‪ ,‬ובמילים אחרות – פנוי‪ ,‬ואולי יאפשר לנו להפגש עם‬
‫האמת המיוחדת‪ ,‬החד פעמית‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬ניתן להציע הבנה בדברי רשב"י‪ ,‬שמתאר את מה שקרה בין האחים משה ואהרן ‪ -‬שכל אחד מהם ראה‬
‫את אחיו וחלק לו כבוד שהוא ילמדו את דברי ה' – שדברים אלו מכוונים אותנו לצמצום שמאפשר דיאלוג‪ .‬מה‬
‫שמאפשר זאת הוא ההסטה של העצמי הצידה‪ ,‬בין אם על ידי הויתור על השאיפה להתפשט ולהתרחב עד בלי די‪,‬‬
‫וראיה של הזולת‪ ,‬כמו שבובר ורוטנברג מציעים‪ ,‬ואז האני פוגש את הא‪-‬לוקות שמופיעה ב'אתה'‪ ,‬ובין אם על ידי‬
‫ויתור על נכסי הזיכרון והתשוקה‪ .‬הרפיה מהמקום הזה בתוכנו‪ ,‬השחרור של עצמנו מהידע‪ ,‬מהזיכרון שלנו אודות‬
‫המטופל והממחשבות הקודמות שלנו‪ ,‬תוכל לפנות אצלנו מקום בנפש‪ ,‬שאולי יתממש ואולי לא‪ ,‬מקום לפגוש‬
‫את האמת הרגשית‪ ,‬האינסופית‪ ,‬את הא‪-‬לוקות שמופיעה ומתבטאת בפגישה‪.‬‬

‫‪30‬‬
 ‫מצה ‪ -‬עבודת שתיקה של התחדשות | סלעית בן דרור‬
‫"מצה‪ .‬יתרון השתיקה‪ ,‬ורוח הקודש המתחבר על ידה‪,‬‬
‫בא מתוך ההתפרצות הפנימית‪ ,‬שבאה מתוך מעין הנשמה‪,‬‬
‫שדורש להתפשטותו והרחבתו מגרש גדול מבלי מעיק‪.‬‬
‫וחמורה היא ההתבודדות הפנימית מאוד‪,‬‬
‫ודורשת היא את שגשוגה בלא שום הפרעה בעולם‪.‬‬
‫אז יוצרת היא את ערכיה וגווניה מכחה התוכי הפנימי‪,‬‬
‫ואור הרוחני‪ ,‬פאר החיים וגבורתם היסודית‪ ,‬מתגברים והולכים‪.‬‬
‫והדיבור הבא אז‪ ,‬הרי הוא מפריע בכוחו הבנייני מנטילתו מהישן‪,‬‬
‫ממה שכבר מטושטש ומאופל‪ ,‬מוגבל ומצומצם‪ ,‬ונותן על הזרם המעייני‪,‬‬
‫השוקק לחידוש וטריות חדשות"‬
‫(הרב קוק‪ ,‬הגדה של פסח עם פירוש הראי"ה‪ ,‬מכון הרצי"ה‪ ,‬תשנ"ד)‬

‫החיים שוקקים והולכים‪ ,‬התאים מתחדשים‪ ,‬נותנים לישנים לבלות וללכת‪ ,‬המחשבות צצות ועולות ‪ .‬לא יודעת‬
‫למה דווקא הגפן תמיד מפתיעה אותי מחדש ברעננות עלעל הגפן הירוק בהיר החדש שמפציע בה‪ ,‬לצד העלים‬
‫הבוגרים‪ ,‬ירוקים כהים‪ ,‬מעט דהויים וגם קצת מאובקים‪ ,‬מתבוננים עליהם בגאווה ניצתת‪ :‬אתם המשכנו היפה‪.‬‬
‫החיים הווים והולכים‪ .‬קול בני הקטן שמבקש ממני משהו‪ ,‬ואני רוצה להיענות לו אבל צריכה לפני כן לקרוע‬
‫עננת מחשבות שעוטה אותי‪ .‬חלקן יצירתיות‪ ,‬חלקן חזרתיות‪ ,‬אובססיביות‪ ,‬חלקן בבחירתי הגעתי אליהן‪ ,‬חלקן‬
‫מתנפלות ע לי וסוגרות עלי כמכריחות‪ .‬מעיקות‪ .‬לוקחות אותי בעל כורחי מחיי שלי‪ .‬מההווה שלי ושל בני שלא‬
‫יחזור עוד‪.‬‬
‫בן זוגי שאוהב אותי יושב איתי על ספה אחת‪ ,‬נמצא לידי‪ .‬מה יותר חי מזה‪ ,‬נכסף מזה עלי אדמות? האם יש‬
‫סיכוי שיתממש הרגע? האם נפשי תוכל להיות פה‪ ,‬כאן‪ ,‬עכשיו‪ ,‬שותקת ופתוחה מול האהבה המתחדשת‪,‬‬
‫הנוכחית‪ ,‬לתת לה לחלחל פנימה? מה ינצח‪ ,‬רעש החיים‪ ,‬המטלות הצורחות מכל כיוון ברעש מחריש אוזניים‪ ,‬או‬
‫השקט הזה עכשיו?‬
‫מעיין נפשי‪ ,‬רוחש מתחת לפני שטח סואן‪ .‬האם אי פעם פרשתי למענו מרחב כראוי לו?‬

‫א‪ .‬המצה כשתיקה‬

‫הרב קוק לוקח בפשטות את המצה כקריאה לשתיקה‪ .‬שתיקה שיש בה סיכוי לתת למעיין הפנימי השוקק תדיר‬
‫בתוכנו‪ ,‬את המרחב הנקי הדרוש לו על מנת להתבטא ‪" -‬מגרש גדול מבלי מעיק" וכך לאפשר לתכנים הפנימיים‬
‫הנמצאים בנו באופן קבוע לבא לידי ביטוי‪ .‬פעולה זו יש בה בכדי לנער את חיינו מהניוון שלהם‪ ,‬ולהכניס בהם‬
‫טריות‪ ,‬שגשוג וחידוש‪.‬‬
‫מה מוסיף דימוי המצה לשתיקה? ברור שהדימוי של המצה כדי לתאר בו את השתיקה‪ ,‬הוא לא סתמי ויש בו‬
‫בכדי לעזור לנו לחולל את השתיקה המדוברת‪ .‬את הקוראת‪ ,‬אתה הקורא‪ ,‬מה הקשר מבחינתך בין מצה לשתיקה?‬
‫כשהדימוי הזה עולה בתוכך‪ ,‬מה האסוציאציות שלך למצה? אני מוצאת שהאסוציאציות הקולקטיביות‪ ,‬מבחינת‬
‫הדימוי הפיזי‪ ,‬ההקשר והמצלול‪ ,‬לוקחות אותנו אל שלושה מובנים מרכזיים‪:‬‬
‫נסיגה‪ ,‬צמא‪ .‬בדימוי הפיזי‪ ,‬מצה‪ ,‬פשוטה‪ ,‬לא תופסת מעצמה לא מתנפחת כישות בפני עצמה‪ .‬הלחם‪ ,‬העוגה‪,‬‬
‫באים ואומרים ‪" -‬תראו מה נהיה מאיתנו‪ .‬יש לנו טעם‪ ,‬ייחוד‪ ,‬צורה‪ ,‬ריח‪ .‬אנחנו משהו מיוחד בפני עצמו‪ .‬אנחנו‬
‫מרכז"‪ .‬ואילו המצה מינימלית‪ .‬קיומית‪ .‬במובן הזה‪ ,‬שותקת‪ .‬מביאה תנועה נפשית של נסיגה עצמית לצורך‬

‫‪31‬‬
‫הקשבה‪ ,‬או כמיהה לדבר מה‪ .‬מצטמצמת‪ ,‬מפנה מקום אל האחר ‪ .‬מבחינה זו מייצגת את שלב ה'אין' לעומת שלב‬
‫ה'יש' או את תנועת הצמצום לעומת ההתפשטות‪.‬‬
‫מבחינת ההקשר‪ ,‬ניתן גם למצא את התנועה הנפשית של הנסיגה העצמית והצמצום‪ ,‬הפעם במימד ההתרחשות‪,‬‬
‫החוויה והזמן‪ :‬עם ישראל מכין את המצה במהירות לא יודע מה הולך לבא‪ ,‬אבל מאמין‪ .‬אפשר למצא פה תוכן‬
‫של פתיחות קיומית למה שעומד לבא‪ .‬אני חי פה את ההווה ונכון אל העתיד בכל רגע בלי לתכנן‪ .‬פתוח לזה‪.‬‬
‫מבחינת המצלול והשורש‪ ,‬מהדהדות המילים ‪ -‬צום‪ ,‬מצמוץ‪ ,‬צמצום‪ ,‬צמא‪ .‬עם אותה האיכות של התרוקנות‬
‫מצידנו לקראת התמלאות מחודשת‪.‬‬
‫מרכוז‪ ,‬מיצוי‪ .‬מצד שני‪ ,‬המצה מאוד מרוכזת‪ .‬דחוסה‪ .‬לא אוורירית‪ .‬כמוהם המילים מוץ‪ ,‬מיצוי ‪ -‬מהדהדים‬
‫מרכוז‪ .‬תמצית‪ .‬גם בהקשר ההיסטורי ותוכני‪ ,‬המצה מסמלת ריכוזיות‪ .‬ריכוזיות של ההתרחשות‪ .‬רגע עוצמתי של‬
‫פעם בחיים‪ .‬רגע אפיית המצות הוא נקודת ציר בין התקופות‪ .‬כמה רגעים של ‪ Game changer‬בחיי העם‪ .‬חיפזון‪.‬‬
‫רגעים ספציפיים שללא ערנות אפשר לפספס לנצח‪.‬‬
‫ריפוי‪ ,‬מוצא‪ .‬פתח יציאה מחיים של מועקה ועבדות לחיים של חרות‪ ,‬פתח שהוא מפתיע‪ ,‬ניסי ולא בשליטתי‪.‬‬
‫מבחינת המצלול‪ ,‬נוספת המילה מוצא שמכניסה תוכן של הימלטות‪ ,‬חרות וסיכוי‪ .‬יציאה מן המצרים‪.‬‬

‫ב‪ .‬שלושה שלבים בשתיקה והתחדשות‬

‫אני רוצה להתייחס לשלושת המובנים האלו‪ ,‬שעלו מדימוי המצה‪ ,‬כשלושה שלבים בעבודת השתיקה‬
‫וההתחדשות הבאה על ידה‪ .‬שלבים שניתן ליישם ולעבוד איתם הלכה למעשה בחיים ובעבודה הקלינית‪.‬‬
‫שלב א‪ .‬כמיהה‪ ,‬צמא ‪ -‬זהו שלב של נתינת המרחב לתוכן החדש שעולה‪ .‬מרחב ראוי ומאפשר‪ ,‬מבחינת האיכות‬
‫הנקייה שלו 'מבלי מעיק'‪ ,‬ומבחינת הזמן והמקום‪ .‬ה'אחר' שאנו שותקים מולו‪ ,‬נסוגים וצמאים לשמוע את דברו‪,‬‬
‫יכול להיות תוך אישי‪ :‬חומרים מתוך החומר הנפשי שלנו‪ ,‬או החומר הנשמתי "התפרצות הפנימית‪ ,‬שבאה מתוך‬
‫מעין הנשמה" והוא יכול להיות גם אחר ממש ‪ -‬בן בזוג‪ ,‬החבר מהעבודה‪ ,‬דעה‪ ,‬או מצב מציאותי‪.‬‬
‫שלב ב‪ .‬מרכוז‪ ,‬מיצוי ‪ -‬אם הצלחנו לצלוח את השלב הראשון‪ ,‬ולהביא את השתיקה במלואה לידי ביטוי‪ ,‬אז‬
‫עולים תכנים צלולים ולפעמים גם מפתיעים‪" .‬אז יוצרת היא את ערכיה וגווניה מכחה התוכי הפנימי" האומץ‬
‫והערנות (החיפזון) בהכרה ולכידת תשומת הלב לתוכן אחד מתוך אלה‪ ,‬מהווים כמו נטילת זרעים מהחומר הפנימי‬
‫שתאפשר זריעה וצמיחה‪.‬‬
‫שלב ג‪ .‬חידוש‪ ,‬ריפוי ‪ -‬מוצא אם מתמלאים שני השלבים הראשונים‪ ,‬ואנו שוהים בגילוי שמיצינו‪ ,‬נפתחת דרך‬
‫חדשה‪ .‬אנו מוצאים את עצמנו בהוויה חדשה‪.‬‬

‫הערה ‪ -‬הקשר לפסיכולוגיה היהודית‬ ‫ג‪.‬‬

‫השתיקה היא אחד ממובניו של הצמצום‪ .‬הצמצום מהווה על פי רוטנברג מפתח מבחין מרכזי בין הגישה‬
‫היהודית לגישות אחרות בפסיכולוגיה ובכלל‪ .‬כידוע‪ ,‬הפסיכולוגיה היהודית מאירה את ההיבט שעל מנת להשפיע‪,‬‬
‫לצמוח ולהתפתח‪ ,‬באופן פרדוקסלי מה שהכי יעזור לנו הוא לסגל תנועת נפש מצטמצמת‪ ,‬נסוגה‪ .‬זאת בניגוד‬
‫לתפיסות מערביות שמדגישות דווקא את ההדגשה העצמית‪ .‬הביטחון‪ ,‬הנכונות או האסרטיביות של הפרט להנכיח‬
‫את עצמו‪ .‬מנגד‪ ,‬למיטב הבנתי‪ ,‬שונה העצה הזו גם מכיוונים של פסיכולוגיה בודהיסטית שמדברת על התאיינות‪,‬‬
‫בכך שהצמצום‪ ,‬גם בצד הכי אוטופי שלו‪ ,‬אינו מדבר על ביטול הישות‪ ,‬אלא על נסיגה זמנית‪ .‬עמעום ולא כיבוי‪.‬‬
‫דיאלוג בין צמצום והתפשטות של האישיות‪ ,‬כגלי הים‪ .‬במילים אחרות ‪ -‬אם המערב אומר 'רק אני' ובמזרח הדגש‬
‫הוא 'אין אני' ‪ ,‬הפסיכולוגיה היהודית מציעה 'גם אני'‪.‬‬
‫ספציפית לגבי הנושא שלנו ‪ -‬עבודת ההתבודדות והשתיקה‪ .‬מאוד מעניין להעמיק ולחקור מה ההבדל בין מה‬
‫שמציעו ת המדיטציות שמקורן במזרח לבין מה שמציעים המקורות היהודיים בנושא‪( .‬השערתי היא שחלק‬

‫‪32‬‬
‫מההבדל טמון בשני השלבים האחרונים שאני מציינת‪ ,‬ובעבודת הדיוק והחיפזון המרומזת בפסקה הנוכחית‬
‫בקישור למצה)‪.‬‬

‫ביטוי שלושת השלבים בחיים‪ :‬בזירה התוך אישית ‪ -‬ביני לבין עצמי‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫צמא‪ .‬הרב קוק מעמיד פה את ה'התבודדות הפנימית' כתנאי הכרחי למפגש עם האוצרות הפנימיים שלנו‪ .‬זהו‬
‫שלב ההשקטה‪ .‬זמן משמעותי וקבוע לבד‪ ,‬שיש בו השקטת הרעשים הפנימיים והחיצוניים‪ .‬לצערנו‪ ,‬הרב קוק לא‬
‫כותב פה איך יוצרים כזו השקטה‪ .‬כאן יכולים לבא לעזרתנו החומרים העשירים של עולם המיינדפולנס‬
‫והמדיטציות‪ .3‬העצה הבסיסית והפשוטה ביותר היא להתרכז בעוגן אחד שבוחרים בו ‪ ,‬למשל הנשימה‪ ,‬וכל‬
‫מחשבה או תשוקה או רגש שמגיע‪ ,‬לתת לו לחלוף ולחזור לאותו עוגן‪ .‬העוגן הזה יכול להיות גם תחושה של פרי‬
‫או האזנה לחלק מסוים בקטע מוסיקלי (למשל‪ ,‬רק קו הגיטרה)‪ .‬למרות שהיום חשיבותה של המדיטציה‬
‫והמיינדפולנס מפורסמת ונחקרת‪ ,‬עדיין רבים מתקשים מאוד להכניס אותה אל שגרת החיים‪ .‬אחד האתגרים‬
‫המרכזיים הוא השעמום‪ .4‬מה שיכול לעזור ולהפגיש פחות עם האתגר של השעמום‪ ,‬הוא שימוש באומנויות שונות‬
‫באופן אוטומטי וספונטני ‪ -‬צביעה ללא חשיבה‪ ,‬כתיבה אוטומטית ללא תכנון וללא מטרה‪ ,‬ככה סתם מה שעולה‬
‫בראש‪ .‬או ריקוד חופשי במרחב לבד‪ ,‬עם או ללא מוסיקה‪ .‬אתגר נוסף בשלב הזה הוא לאפשר לעצמנו לצאת‬
‫מתדר של הישרדות ולתת לעצמנו מעבר לכך‪.‬‬
‫מיצוי‪ .‬תוך כדי המרחב השקט שאפשרנו לעצמנו באחת הדרכים הנ"ל או בדרכים אחרות‪ ,‬אנו מתוודעים ל‬
‫" ערכיה וגווניה" של הנפש שעולים לפנינו‪ .‬הרב קוק כאן מדבר על אוצרותיה של הנשמה‪ ,‬אבל אנו נתייחס גם‬
‫לגוונים נפשיים וגופניים‪ ,‬שכמובן כרוכים וקשורים זה בזה והאחד מוביל אל השני‪ .‬למשל‪ ,‬תוך כדי שתיקה‬
‫בעצימת עיניים כשהנשימה מהווה עוגן‪ ,‬אפשר לשים לב לכאב מסוים בגוף שלא שמנו אליו קודם‪ .‬לצמא של‬
‫איבר מסוים לנוע‪ ,‬או לכיווץ חזק של איבר אחר‪ .‬לתשוקה חזקה אל מוקד כלשהו דמיוני או ממשי ‪ -‬להסתכל‬
‫בפלאפון‪ ,‬לרוץ לאן שהוא‪ ,‬להתקשר למישהו‪ ,‬לעלות על האוטו וליסוע רחוק בלי הפסקה‪ .‬יכול לעלות רגש מסוים‪,‬‬
‫חלש או חזק‪ ,‬או אפילו קצה חוט שלו‪ - .‬כאב רגשי‪ ,‬דמעה‪ ,‬קנאה‪ ,‬ריקנות‪ ,‬ועוד‪ .‬יכולים לעלות כל מיני דמיונות‬
‫ודימויים‪ ,‬בעיקר כשהעבודה נעשית בעיניים עצומות‪ ,‬כמו בחלימה ‪ -‬פתאום דמות ברורה‪ ,‬או קול שאומר אמירה‪.‬‬
‫פעם בעבודת התבודדות שעשיתי ממש חשתי וראיתי את הבת שלי מחבקת אותי מאחורה‪ .‬גם זיכרון יכול לעלות‪.‬‬
‫חדש או ישן‪.‬‬
‫השלב הזה‪ ,‬הוא שלב ה'חיפזון'‪ ,‬המיקוד‪ ,‬המשימה היא להעיז וללכוד חומר חי שעלה בעבודת השתיקה ויש בו‬
‫משום חיים חדשים‪ ,‬משיכה‪ ,‬קצה חוט למשהו אחר‪ ,‬תחושת גילוי או הפתעה‪ .‬גם משהו מוכר ולא מפתיע‪ ,‬אבל‬
‫כזה שחי ודורש התייחסות יכול להיות נהדר‪.‬‬
‫הקשיים והאתגרים בחלק הזה‪ ,‬יכולים להיות החשש להיפגש עם חומר שאנו מרגישים שהוא ח׳ אבל הנטייה‬
‫הטבעית היא להתחמק ממנו‪ .‬זאת מכמה סיבות ‪ -‬או שהוא חושף דבר מה לא מחמיא‪ ,‬או שהוא דורש מאיתנו‬
‫להיפגש עם איזה כאב נפשי או זיכרון לא נעים‪ ,‬או שדווקא ההפך ‪ -‬הוא מכוון אותנו לפגוש משהו מאוד מחמיא‬
‫לעצמנו או מאוד נעים‪ ,‬ואנו צריכים להתרחב על מנת להכיל את זה ולתת לזה לחלחל‪ .‬כמו למשל התשוקה‬
‫לעלות על האוטו וליסוע רחוק‪ ,‬מגלה איזו חרות פנימית גדולה בפוטנציה‪ ,‬או התרגשות מאהבה של דמות‬
‫שהופיעה‪ .‬סוג נוסף של התחמקות היא מסוג של חומר שדורש מאיתנו עבודה קשה ‪ -‬כמו למשל צער של חרטה‬

‫‪ 3‬ראו‪ :‬פדרמן‪ ,‬אסף‪ .‬מיינדפולנס ‪ -‬שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי‪ .‬הוצאת פרדס ‪ .2018‬וכן ליבליך‪ ,‬מתי‪ .‬מיינדפולנס ‪ -‬להיות‬
‫כאן ועכשיו‪ :‬הגות‪ ,‬תרגול ויישומים‪ .‬הוצאת כתר‪.2018 ,‬‬
‫‪4‬‬
‫"כשאנו נתקלים בדברים ניטרליים‪ ,‬אנחנו משתעממים ונוטים לחלום בהקיץ משום שיש בנו התניה תרבותית לחפש רמות‬
‫גירוי גבוהות‪ .‬כך אנו מחמיצים את חיוניות החוויות שמהן מורכבות רוב שעות היום שלנו‪ .‬כשתשומת הלב שלנו מתחזקת‪ ,‬דברים‬
‫שנראים ניטרליים ומשעממים מתמלאים עושר בלתי נראה" ג'ק קורנפילד‪ .‬הלב הנבון‪ .‬הוצאת מודן‪ .‬עמ' ‪244‬‬

‫‪33‬‬
‫שעלה‪ ,‬שדורש מאיתנו להתפייס עם מישהו‪ .‬מהסיבות האלה‪ ,‬כדאי לשים לב מאוד גם ואולי דווקא לחומרים‬
‫שלא היו דומיננטיים בהתבודדות‪ ,‬אלא שוליים‪.‬‬
‫בחירת החומר בשלב הזה‪ ,‬היא הדבר המרכזי‪ .‬זיהוי וקר יאה בשם ראשוני‪ ,‬המשגה כלשהי‪.‬‬
‫מוצא‪" .‬כשנחלש קולו לבסוף‪ ,‬נבלעה שירתו בדומייה המוחלטת והמכריעה שאפפה אותו‪ .‬רק אז הצליח האביר‬
‫להודות במה שמעולם לא ידע קודם‪ :‬הוא פחד להיות לבד‪ .‬בו ברגע הופיעה דלת בקיר המרוחק" (פישר‪ ,‬רוברט‪.‬‬
‫האביר בשריון החלוד‪ .‬אגדה למבוגרים‪ .‬הוצאת אריה ניר ‪ ,)2001‬סוד טיפולי גדול הוא‪ ,‬שפעמים רבות עצם העמידה על‬
‫חומר חדש שעלה‪ ,‬שהות עימו‪ ,‬תחושה שלו ועיבוד שלו‪ ,‬הוא הוא עצמו המרפא והמוביל לדרך חדשה‪ .‬אמירה זו‬
‫אינה פשטנית כלל ולא מובנת מאליה‪ ,‬כי הרבה פעמים תגובה ספונטנית שלנו לחומר עולה הוא הרגעה‪ ,‬עצה‪,‬‬
‫יציאה למשימת תיקון ולא שהייה עם החומר‪.‬‬
‫איך זה קורה? ‪ -‬כהמשך לשלב הקודם‪ ,‬אחרי ‪ zoom in‬שעשינו לחומר הנבחר‪ ,‬והקריאה שלו בשם כללי‪ ,‬אנו‬
‫נותנים לו יותר שהות עימנו‪ .‬דבר זה יכול להיעשות בצורות רבות‪ .‬למשל באומנות ‪ -‬אנו נמצאים עם החומר‬
‫שעלה‪ ,‬נותנים לעצמנו להיכנס אליו ולחוש אותו‪ ,‬עדים למה שמתרחש בגופנו או נפשנו בעקבות כך‪ ,‬ואז יוצאים‬
‫עם זה לביטוי באומנות‪ .‬אולי על ידי הפקה של קול וצלילים בקול שלנו או בכלי נגינה‪ ,‬בעזרת כיור או צבע‪ ,‬או‬
‫בכתיבה‪ - .‬כשאנו קרובים לחוויה‪ ,‬איזה צליל יש לה? איזה צבע נמשך ממנה? וכן הלאה‪ .‬אופציה אחרת היא‬
‫לחבק את עצמנו ולתת לחומר הממוקד הזה לעבור בתוך הגוף ‪ ,‬ואז לעצור ולנוח (לוין‪ ,‬פיטר‪ .‬להעיר את הנמר‪ :‬מרפאים‬
‫את הטראומה‪ .‬הוצאת משכל)‪.‬‬
‫לעיתים החומר שעלה קורא לנו לעשייה מעבר לעבודה הפנימית‪ ,‬ולהכניס משהו חדש לסדר היום שלנו‪ .‬כמו‬
‫למשל‪ ,‬אם גילנו שהאגן מאוד רוצה לנוע‪ ,‬להירשם לחוג ריקוד בטן יכול להיות רעיון טוב‪ .‬או‪ ,‬אם חשנו בכאב‬
‫גופני מסויים‪ ,‬חשוב לקבוע בדיקה רפואית‪ .‬בכך נסגר פרק בעבודה שיש לה סיכוי טוב להשיב אותנו אל החיים‬
‫השוטפים אחרים במשהו‪ ,‬ערים וחיוניים יותר‪.‬‬

‫מימוש העבודה הזו בזירות נוספות‬

‫אני מזמינה את הקוראים לנסות ולתרגל‪ ,‬את שלושת השלבים גם על זירות מגוונות ורבות‪:‬‬
‫‪ .1‬עמידה מול טקסט‪ .‬היכולת לקרא מהקודש‪ ,‬הספרות ובכלל‪ ,‬עשויה להתעשר מאוד אם נכניס את איכויות‬
‫השתיקה המצטמצמת הזו‪ .‬אם בטקסטים ישנים ואם חדשים‪ :‬אני לא יודע כלום‪ ,‬ועכשיו אני קורא מחדש‪ ,‬משקיט‬
‫בתוכי את המחשבות הידועות והישנות שלי לגבי הנושא המדובר‪ .‬מתחילים להיכנס גוונים חדשים‪ .‬אתה לוכד‬
‫משהו‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬אין לך את כל הזמן שבעולם להמשיך ולקרא‪ .‬אתה ממשיג את שלכדת‪ .‬חש אותו‪ ,‬כותב או מצייר‬
‫עליו‪ .‬מעצם העמידה הזו על הגוון האחד‪ ,‬יצאת חדש‪.‬‬
‫‪ .2‬בעבודה הטיפולית‪ .‬המטפל שנותן לעצמו ד׳ מרחב של שתיקה אמיתית מול המטופל ומספיק פתוח לתת‬
‫לתחושת החוויה הכוללת לחדור לתוכו בטיפול מעבר למילים הנאמרות ‪ -‬תחושות הגוף שלו עצמו‪ ,‬הגוונים של‬
‫הקול‪ ,‬הרגשות והיחסים‪ ,‬עשוי להגיע לחומרים עמוקים מאוד ולדלות מהם חומר אחד נבחר לעיבוד ‪ ,‬שהייה‬
‫והקשבה‪ .‬מי שממש הביא את הכיוון הזה לכדי יצירה ענפה הוא ביון‪ .‬מושג ה‪ revery‬שלו מלמד את ההקשבה‬
‫השותקת‪ ,‬המפנה מקום‪ ,‬המרחפת‪ ,‬הקולטת 'רכיבי בתא'‪ ,‬רכיבים לא מעובדים של המטופל‪ .‬האות אפסילון על‬
‫ה'רשת' שיצר‪ ,‬מייצגת את הדיבור הישן המפריע‪" ,‬הפירושים שהאנליטיקאי נותן כדי להרגיע את עצמו שהוא‬
‫מבין מה קורה‪ ,‬אך למעשה הדבר איננו כך‪( "...‬ג'ואן ונוויל סמינגטון‪ .‬החשיבה הקלינית של ביון‪ ,‬תולעת ספרים‪ )2000 ,‬ואילו‬
‫ה‪ O‬של הפגישה הוא מפגש עם חומר חי של הפגישה‪ .‬נגיעה בו והמשגה שלו מביאה חלק של ריפוי‪.‬‬
‫‪ .3‬בזירה הפוליטית‪ .‬בסערה המתרחשת סביבנו היום‪ ,‬אני מרגישה שאני רוצה לקלוט בלי פחד את הצעקות‬
‫מהכיוונים השונים‪ .‬לראות איפה אני מבינה את זה ב"‪ "revery‬שלי‪ .‬מה נקלט כשאני בעמדה שותקת‪ ,‬לא מגבילה‪,‬‬
‫חופשיה‪ .‬מה הם הרגשות ותנועות הנפש של הצדדים השונים הרוחשים סביבי? מה הן הזעקות? ומה עולה בי‬
‫בעקבותיהם? אילו זיכרונות או דימויים‪ ,‬תחושות גוף ורגשות? לתת להן להתהוות ולקרא לאחת מהן בשם ואז‬

‫‪34‬‬
‫להתמקד בה וליצור איתה משהו‪ .‬גם אם לא תינתן דעה‪ .‬גם אם לא ינתן פתרון‪ ,‬זה כבר פתח שנפתח לצאת‬
‫מהקונפליקט הצר וחסר הנשימה‪ ,‬לאזור מעניין יותר‪ ,‬חי‪ ,‬נושם ורחב‪.‬‬
‫וכן בזירה הזוגי ת‪ ,‬המינית‪ ,‬המקצועית‪ ,‬במישור התזונה‪ ,‬בהשקעות פיננסיות‪ ,‬בעמדה שלנו מול לבוש ובגדים‪.‬‬
‫לגבי כל אחד ואחד ניתן לפרט את העבודה הזו ‪ .‬בכל אחד מהמישורים האלו אנו יכולים להכיל את השתיקה לפני‬
‫הדיבור‪ ,‬לגלות ולמצות בזכותה תכנים חדשים וחיים ותוך עמידה עימם ומולם לצאת מן המצר לארץ חדשה ומן‬
‫הניוון אל ההתחדשות‪.‬‬
‫בברכת חג חרות שמח‪ .‬ובתודה‪.‬‬

‫‪35‬‬