‫אליצור ברנשטיין‪ :‬רפאראט קצר לשיעור של דר' דורית למברגר‪ :‬מבוא לפרשנות השיח‪.

‬‬
‫‪.24.11.09‬‬

‫הטענה שהתגבשה אצלי במהלך הכנת הרפאראט ואותה אני מבקש ומבקש לבחון עוסקת בפן אחד של‬
‫ריבוי הצורות של השפה שהיא‪ ,‬כדברי דה סוסיר‪" ,‬רבת תחומים‪..‬פרטית וחברתית"‪ .1‬אני מתכוון לפן‬
‫הקרוי 'היסטורי' ככלל ולמה שנגזר ממנו בהתפתחות הפסיכולוגית של הפרט ואקרא לו כאן ה‪-‬נאראטיב‬
‫הסובייקטיבי'‪ .‬אני מתכוון לאופן שבו מתגבשים בהדרגה ביטויי הדיבור הפרטי במהלך הסוציאליזציה‬
‫לכלל לשון‪ .‬טענתי היא שגם אם הלשון היא "חברתית במהותה ובלתי תלויה ביחיד"‪ 2‬הרי שהיא בו זמנית‬
‫מרובדת ובאים בה לידי ביטוי בכל זמן נתון ֶהקשרים אופקיים המבטאים את שלמותה המוחלטת "בתוך‬
‫הקבוצה"‪ .3‬יש בה עם זאת גם רבדים אנכיים שהדיבור והלשון שואבים מהם וכולם כאחד הם אבני הבניין‬
‫המייחדים את האינדיווידואליות של הפרט בקבוצת היחס שלו‪ .‬בחירתי בטקסט שאותו אביא לדיון נגזרת‬
‫מהתבוננותי בחווייתי הסובייקטיבית בהתפתחות הלשון שבה אני משתמש היום‪ .‬בחינוך הדתי שקבלתי‬
‫הונחלה הלשון במידה מרובה באמצעות טקסטים מקראיים וטקסטים של תפילות השגורים עד היום על פי‪.‬‬
‫במהלך חיי למדתי לשונות )‪ (languages‬נוספות‪ ,‬לעיתים עד כדי שליטה בהם ברמה של שפת אם‬
‫ועדיין אני מוצא את עצמי בסופו של דבר שב ונזקק באופנים שונים ל‪'-‬לשון המקור'‪ .‬לא אזדקק כאן‬
‫לשאלות הפסיכולוגיות של ההתפתחות הכרוכות בכך‪ .‬אני מבקש לגעת מעט בשאלות הנוגעות במקבצי‬
‫הלשונות )כאן שוב במובן של ‪ (languages‬שהטמעתי במהלך חיי‪ -‬אפשר אולי לקרוא להם מערכות‬
‫מגוונות של לשון ולזקק מהן בעזרת מה שהבינותי עד כה מדה סוסיר ומפרגה את גורמי הלשון‬
‫המשותפים המשולבים באופן שבו אני מתקיים בין הסובייקטים של הקהילה )או הקהילות( שאני שוהה‬
‫בהן‪.‬‬

‫אני מבקש להעלות לעיון טקסט מקראי מספר בראשית פרק ב' פסוקים יט'‪-‬כ' ולהתבונן בו ברוח אחדים‬
‫מהמושגים שלמדנו עד כה בשיעורים על פרשנות השיח‪ .‬הטקסט הוא‪:‬‬

‫רא לו‬
‫" ויצר אדוני אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יק ַ‬
‫וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו‪ .‬ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית‬
‫השדה ּולאדם לא מצא עזר כנגדו"‬

‫כבר הצבעתי על כך שהזיקה שלי לטקסט הזה מתקשרת לחינוך הדתי שקבלתי‪ .‬רבדים שנוספו מאוחר‬
‫יותר מצויים כרוכים במחשבה שלי על "חיות כבני אדם" שהתגברה מתוך קריאתי בספרי יו לופטינג‬
‫)מחבר "דר' דוליטל"(‪ .‬חברו לכך האגדות אודות שלמה המלך‪ ,‬שידע את שפת כל החיות לדבר עמן‬
‫בלשונן‪ .‬עם הנטייה האנתרופומורפית )סיגול תכונות אנושיות לחיות( נפגשתי עוד בספרי המשלים של לה‬
‫פונטיין‪ ,‬קרילוב ועוד; אח"כ עם כניסתי לעולם הדובר גרמנית‪ ,‬שפה עתירת משלים שבהם חיות ובני אדם‬
‫חוברים אלו לאלו ובאים לידי ביטוי באגדות‪ ,‬בקרנבלים‪ ,‬אפילו בכינויי שבח וגנאי לבני אדם‪ ,‬בשכיחות‬
‫מגוונת – במיוחד בעשרות הַעגות השונות שלה‪ .‬המפגש שלי עם הביטוי האינדונזי של המיתולוגיה‬
‫ההינדואיסטית )במיוחד בבאלי( לא רק שלא עורר בי תמיהה‪ ,‬אלא שאף עורר בי תחושה עזה של‬
‫סולידאריות‪ .‬אני מוסיף זאת כלפי טענה שעשויה אולי לעלות כאן‪ ,‬שאני מתמכר כביכול לנוסטלגיה‪ .‬לא‬
‫כן הדבר‪ .‬אני חש שהעובדה שמתקיימת בי גם "שפה תמּונית" נמשכת אל הזמן והמקום שבו נכנס הטקס‬
‫המקראי האמור לחווייתי‪ .‬כאן טמונה חשיבותו ומשמעותו בשבילי ולכל מי שחולק עמי את הלשון‬
‫המקראית‪.‬‬

‫‪ 1‬עמ' ‪ .46‬כל ציוני המובאות והעמודים מתייחסים לספרו של דה סוסיר "קורס בבלשנות כללית" בתרגומו העברי בהוצאת‬
‫רסלינג‪.(2005) ,‬‬
‫‪ 2‬עמ' ‪.57‬‬
‫‪ 3‬עמ' עמ' ‪57‬‬

‫‪1‬‬
 ‫אנסה תחילה לגשת לטקס המקראי מתוך הבנותיי עד כה את דה סוסיר‪ .‬הביטוי "ויקרא"‪ ,‬בדומה לביטוי‬
‫"וידבר" מציין 'דיבור אל‪ '..‬שיש בו חלק אקוסטי‪ ,‬משמיע‪ ,‬ועל כן הוא נראה לי הולם במובנו את הגדרת‬
‫הדיבור )‪ (parole‬שהוא "פעולה יחידנית של רצון ושל בינה" ‪ , 4‬כולל ההבעה קולית שלו‪ . .5‬הואיל ואנו‬
‫מצויים כאן – ככל שהדבר נוגע לרצף הזמן – הייתי קורא לכך 'בתחילת ההיסטוריה' אנו פטורים‪ ,‬בשלב‬
‫זה‪ ,‬מכל זיקה לשאלות הנוגעות בנושאים של בלשנות דיאכרונית המתייחסת להיבט ההתפתחותי של‬
‫הלשון‪ ..6‬אף שלהבנתי עדין לא קיימת בזמן שבו מתרחש האירוע המסופר "תודעה קיבוצית"‪ ,‬נראה לי‬
‫שפעולתו של האדם הראשון מכוננת תודעה כזו‪ .‬לפיכך מה שיעניין אותנו כאן הוא התופעה הסינכרונית‬
‫המגלה סדירות מסוימת והעוסקת ביחסים הלוגיים והפסיכולוגיים‪ ,‬הקושרים ביניהם ביטויים הקיימים‬
‫יחדיו והמכוננים מערכת של "סימנים נבדלים"‪ 7‬כפי שהיא אמורה להיתפס על ידי תודעה קיבוצית‬
‫עתידית‪ .‬יתר על כן סיפור המעשה עוסק בהטמעת ציר סינכרוני של קוד לשוני שהוא רכיב לשוני סטטי‬
‫בתקופה מסוימת והמכתיב לנו את חווית הלשון‪ ,‬כפי שחש אותה בעל הדיבור‪ ,‬שהוא במקרה שלפנינו גם‬
‫העושה לראשונה בלשון שימוש בהקשר כזה‪ .‬כאשר אני משתמש בביטוי 'מכתיב לנו' אני מתכוון למגמה‬
‫המקראית ליחס למעשהו של אדם הראשון בפעולת קריאת השמות מוחלטּות של קביעות שתהיה תקפה‬
‫בצורתה זו גם בעתיד‪ .‬מעשה זה בא לידי ביטוי בפעולה של סימון או בהפעלה של סימן‪ ,‬באמצעות צירוף‬
‫של דימוי אקוסטי – המסמן – והצמדתו למסומן‪ ,‬שהוא כאן בטרם הוגדר‪ ,‬ובדרך כלל‪ ,‬מופשט יותר‪ .‬לפי‬
‫דה סוסיר הדימוי האקוסטי איננו צליל חומרי אלא "עקבה נפשית של הצליל"‪ ,‬דימוי חושי כ‪"-‬ייצוג‬
‫שהעדות של חושינו נותנת לנו על אודותיו"‪ ..8‬עולה בי כאן השאלה היכן ומתי הוחדרו הדימויים‬
‫המילוליים והמושגים שהנם נפשיים‪ .9‬לתודעתו של האדם הראשון? אולי פירושו של אברבנאל לעניין זה‬
‫שאביא להלן רומז גם בכיוון תשובה כל שהיא לשאלה זו‪.‬‬

‫מכל מקום הקביעה שבעל חי מסוים ייקרא מכאן ואילך ולנצח בשם מוגדר היא קביעה סינטגמטית‪ .‬השם‬
‫"סוס" נקבע לבעל חי מסוים והוא מנוגד ושולל את האפשרות שבעל חי אחר יכונה בשם זה‪ .‬בשיח בין‬
‫אדם הראשון לבעל החי ששמו נקבע ברגע זה‪ .‬במרחב השיח הזה בא לידי ביטוי אופייה הקווי של הלשון‬
‫ה‪"-‬דוחה כל אפשרות שנבטא שני יסודות בעת ובעונה אחת"‪ ..10‬סוס איננו פרה‪ ,‬אף שעל פי העקרונות‬
‫האסוציאטיביים נוכל לקבוע בצדק ששניהם הינם בעלי חיים‪ ,‬הולכי על ארבע‪.‬‬

‫אכן איננו יודעים מנין ניתנה לאדם יכולת השימוש בשפה‪ .‬דה סוסיר טוען ש‪"-‬השימוש בשפה מושתת על‬
‫יכולת הנתונה לנו מן הטבע"‪ ..11‬בנאמנות מתבקשת לֶהקשר המקראי נאמר שהיא נתנה לאדם הראשון על‬
‫ידי הקדוש ברוך הוא‪ .‬עדיין "איננו יודעים למקם אותה בשום קטגוריה של תופעות אנושיות מכיוון‬
‫שאיש איננו יודע לעמוד על אחדותה" ‪ ..12‬הדיבור של האדם הראשון מדגים לנו כינון של לשון שהיא‬
‫מכלול בפני עצמו ועקרון של מיון‪....‬ומכניסה סדר במכלול שאינו מתמסר לשום מיון אחר"‪ .‬ובהמשך‪:‬‬
‫קיימת בה "היכולת לכונן לשון – כלומר לכונן מערכת של סימנים נבדלים המתאימים לרעיונות‬

‫‪ .4‬עמ' ‪.51‬‬

‫‪ 5‬עמ' ‪57‬‬
‫‪ 6‬עמ' ‪137‬‬
‫‪ 7‬עמ' ‪48‬‬
‫‪ 8‬עמודים ‪ .118-119‬לא ברור לי למה מתכוון כאן דה סוסיר כאשר הוא אומר‪ ,‬שהדימוי החושי הוא "חומרי"‪ .‬האם הוא‬
‫מתכוון לדימוי שנוצר בעקבות גירוי סנסורי‪ ,‬למשל באמצעות התניה של רפלקס פרופריוצפטיבי‪ ,‬או אולי למה שפיאג'ה‬
‫מתאר באמצעות מודל האקומודציה והאסימילציה‪ ,‬או שיש כאן ביטוי המטרים את תפיסתו של ‪ Eysenck‬בדבר היסודות‬
‫הנוירופיזיולוגיים של ה‪.arousel -‬‬
‫‪ 9‬מכיוון שלא היה לפני הטקסט המקורי של דה סוסיר אינני יודע מהי המילה שבו השתמש ותרגומה בעברית הוא "נפש"‪.‬‬
‫האם כוונתו גם לפן הרגשי?‬
‫‪ 10‬עמ' ‪191‬‬
‫‪ 11‬עמ' ‪46‬‬
‫‪ 12‬עמ' ‪46‬‬

‫‪2‬‬
‫נבדלים"‪ .13‬בהיותה "מערכת של סימנים המביעים רעיונות" היא "מוסד חברתי"‪ .14‬משעה שכּונַנה "היא‬
‫הומוגנית מתוחמת‪ .‬מערכת סימנים שהדבר העיקרי בה הוא החיבור בין המובן לדימוי האקוסטי שלו‪ .‬שני‬
‫חלקי הסימן הם נפשיים במידה זהה"‪ .15‬והייתי מוסיף לכך שבכך נעשו אבני יסוד של התודעה‪ .‬של‬
‫התודעה החברתית כמובן‪ .‬אצל כולנו 'סוס' הוא אך ורק 'סוס'‪ .‬או כפי שהסיבה לנסח זאת גרטרוד שטיין‪:‬‬
‫"‪ "A rose, is a rose, is a rose‬ותו לא‪.‬‬

‫אני מבקש להוסיף הערה חשובה לדעתי‪ .‬לטקסט הזה לדעתי שני רבדים‪ ,‬ואם אני מבין נכון את המושג‬
‫"מערכת" הרי שהטקסט הזה מחלץ מאתנו התבוננות המוכתבת על ידי שתי מערכות תפיסה‪ :‬המטאפיזית‬
‫והקונקרטית‪ .‬ניתן ל'פתוח' את הטקסט משני היבטיו‪ .‬אתחיל בהיבט המטאפיזי שהפרטים שאני מוסיף כאן‬
‫הם חלק ממנו‪ .‬ה‪"-‬אירוע" מתרחש סמוך לבריאת העולם‪ ,‬זמן קצר לאחר שאלוהים זימן את האדם‬
‫שם הנמשך ממה שממנו נברא )אדמה( והמרמז על גורלו בעתיד )פרק ג'‪ ,‬פסוק כ"ג‪:‬‬ ‫לעולמו‪ ,‬נתן לו ֵ‬
‫‪,16‬‬
‫"וישלחהו אדוני אלוהים מגן עדן לעבוד את האדמה"(‪ .‬שמו של האדם מסמן‪ ,‬לפי פרגה אפשר אולי‬
‫לומר גם מייצג‪ ,‬את מוצאו ואת גורלו )עבר ועתיד( ובאשר הוא ניתן לו מאת אלוהים יש בו גם מובן‬
‫מטאפיזי וגם זיקה לעולם הריאלי ]של הקורא[)דה סוסיר(‪ .‬יש בו גם הוראה‪ ,‬במובן של השימוש‬
‫הספציפי במילה וכך קריאת הסיפור המטאפיזי כלשונו יוצרת זיקה – הוראה – לתפיסת אדם הקונקרטי‬
‫העומד בפנינו ולמה שמשתמע מכך עבורנו‪ .‬לכולנו יש יחס סובייקטיבי לאדם הזה וגם כביכול מעין‬
‫שותפות גורל במה שנחתם עם הגירוש מגן העדן – "בזעת אפיך תאכל לחם" )ג'‪ :‬י"ט( – ונעשה עם הזמן‬
‫מעין מוטו )דימוי( בחיינו‪ .‬סיפור התנהלותו של אלוהים עם האדם ]הסיפור המטאפיזי[ מעלה באחדים‬
‫מאתנו אולי דימוי של מי שירד מנכסיו מכיוון שלא השכיל לפתח את הפוטנציאל הטמון בחומר ]]‬
‫‪ substance‬שלו )אריסטו‪ ,‬אולי גם אפלטון(‪ .‬החלק המטאפיזי מובע בפער שבין אלוהים כאידיאה ובין‬
‫האדם כחומר‪ ,‬שאם תרצו נשלח לחפש מחדש את הפוטנציאל שהיה טמון בו מבריאתו )"מן האדמה"(‬
‫ולממשו ככל שניתן )"בזעת אפיך"( בעבודת האדמה הקשה )תרתי משמע(‪ .‬ההוראה מאפשרת את‬
‫השימוש האסוציאטיבי בלשון‪ .‬היא כמובן גם קובעת את המסורת שלנו וכאן משמעות הטקסט המקראי‬
‫לחיינו היום‪ .‬אמחיש זאת בכך שאציע לתת את הדעת על כך‪ ,‬שבניגוד למסורת הנוצרית‪ ,‬לפיה המאמין‬
‫)בייצוגו באמצעות ישו( אמור לכפר בחייו על ה‪"-‬חטא הקדמון"‪ ,‬המסורת היהודית המקראית גורסת את‬
‫הסיכוי‪ ,‬את האפשרות הבלתי מוגבלת )למעט על ידי המוות( להתפתחות עקיבה ולגיבוש מרבי של‬
‫הפוטנציאל הטמון בפרט )מובן‪ ,‬הוראה ודימוי גם יחד(‪ .‬עד כאן לפן המטאפיזי‪.‬‬

‫הפן הקונקרטי יודגם במה שסביר שמתרחש במחשבתו או בדמיונו של ילד קטן השומע את הטקסט הזה‪,‬‬
‫לשון אחר בהווייתו‪ .‬רוב עולמו סובב סביב עצמו וצרכיו בסביבתו המוגדרת‪ ,‬הנרציסיטית ‪ ,17‬התוחמת‬
‫‪18‬‬
‫אותו למול ה‪"-‬קהילה" שלו ‪ .‬שלבי התפתחותו הנפשית משלבים הטמעה של מובן‪ ,‬הוראה ודימוי‬
‫בהדרגה‪ .‬הוא הרי עדיין איננו יודע )וימחלו לי שומרי המסורת שבינינו( שאלוהים של ספר בראשית‬
‫נתפס לעיתים כ‪"-‬קריזיונר" )מדרש‪" :‬בונה עולמות ומחריבם"‪ ,‬בורא את האדם ואח"כ "והנני משחיתם‬
‫מן הארץ" – ו'‪ :‬י"ג‪ .‬שולח את נוח לבנות תיבה ]סיפור מרתק כשלעצמו[‪ ,‬מביא מבול על הארץ ואח"כ‬
‫נותן קשת בענן לאות ברית בינו ובין בני האדם‪ – .‬ספר בראשית מלא דוגמאות כאלו ואחרות‪ ,‬שיש להן‬
‫כמובן מוסר השכל לעדן את המאמינים(‪ .‬הילד הזה 'יודע' שאלוהים גורס טוב בלבד והוא מנחה את האדם‬
‫בדרך האמת והצדק )מושגים בעלי משמעות קונקרטית בחינוכו(‪ .‬קריאתו את סיפור התנהלות האדם בגן‬
‫העדן הנותן שם לכל "נפש חיה" היא ממשית‪ ,‬ניתנת למישוש בדמיונו של הילד‪ ,‬נסמכת על האמפיריות‬

‫‪ 13‬עמ' ‪48‬‬
‫‪ 14‬לפי עמ' ‪54‬‬
‫‪ 15‬עמ' ‪53‬‬
‫‪ 16‬פרגה‪ ,‬גוטלוב "על מובן והוראה"‪.‬‬
‫‪ 17‬ראה פרויד‪ ,‬ז‪ :.‬על הנרקיסיזם‪ ,‬במקור ‪1915‬‬
‫‪ 18‬ראה פרגה‪ ,‬שם‪.‬‬

‫‪3‬‬
‫המונחלת לו של חיי סביבתו‪ .‬בלשונו של וויטגנשטין‪" :‬המשפט מראה את הצורה הלוגית של המציאות" ‪.19‬‬
‫הצורה הלוגית של מציאותו הילדית מכשירה אותו ל'דבר' בדמיונו עם אלוהים בגוף שני נוכח‪ .‬בשלב זה‬
‫המטאפיזיקה איננה מתקיימת כשלעצמה שהרי "דברה תורה בלשון בני אדם"‪.‬‬

‫הקטע הבא ידגים כיצד אני מבין את הפרשנות המסורתית של התורה בזיקתה לעולם המטאפיזי‬
‫והקונקרטי גם יחד‪ .‬רש"י מפרש בשיכול מילות הפסוק‪" :‬כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו‬
‫שם קובע את המציאות" וממנו תיגזר אח"כ צורתה הלוגית‪ .‬השם הוא‬
‫לעולם"‪ .‬אוַמר שרש"י טוען כי "ה ֵ‬
‫שם‬‫בסדר כמות שהוא" בהיותו חלק אימננטי מהשפה הרגילה ומביטוַיה בלשון‪ .‬להבנתי רש"י גורס שה ֵ‬
‫שם והאדם רק חילץ אותו מה‪"-‬חומר"‪ .‬הילד יאמר‪ ,‬בהתייחסותו לעולם המטאפיזי והקונקרטי‬ ‫כבר היה ַ‬
‫גם יחד‪ :‬אדם נתן – ויקרא‪ ,‬כלומר בדיבור‪ ,‬שם לחיה ולבהמה ולכל עוף השמיים ומאז הם נקראים כך‪.‬‬
‫דה סוסיר היה אומר כנראה שהדיבור )של מי‪ .‬של המקרא? של הילד?( כאקט "מבצע‪ ,‬יחידני‪ ,‬המבטא‬
‫פעולה יחידנית של רצון ושל בינה"‪ ,20‬מכונן כאן "מערכת של סימנים נבדלים‪ ,‬המתאימים לרעיונות‬
‫נבדלים" והמקנה את ה‪"-‬יכולת הלשונית של השליטה בסימנים"‪ ;21‬כך נסללת בהדרגה על ידי ההטמעה‬
‫והשימוש בלשון השתלבותו של הילד ב"חוזה שנחתם על ידי בני הקהילה"‪ 22‬ומתאפשר המעבר‬
‫ההתפתחותי מהאומניפוטנציה הדמיונית שלו להשתלבותו בסביבת חייו )סוציאליזציה(‪ .‬אוסיף עוד‬
‫ששלוש מאות שנה ויותר אחרי רש"י גורס אברבנאל ברוח פילוסופית ממש‪" :‬מורה שלא הייתה קריאת‬
‫השמות כפי ההסכמה והרצון‪ ,‬אלא כפי הוראת טבעיהם‪ ,‬והשמות שהם בזה הדרך הם ֶהגדרים‪ ,‬שבזה‬
‫הייתה הוראת החכמה‪ ,‬לא בשמות המוסכמים"‪ .‬כלומר המובן‪ ,‬המשמעות‪ ,‬קיימים מאז ומעולם‪ .‬זהו‬
‫המקום שממנו אנחנו – כלומר אדם הראשון – מחלצים את השימוש הספציפי מהמובן שהיה קיים – ואני‬
‫מנסח זאת מתוך מתן כבוד לטקסט המקראי – מששת ימי בראשית‪ .‬נרמז כאן לדעתי הֶהקשר המכונן‬
‫שבין המובן המטאפיזי לעולם הקונקרטי )פרגה מחד‪ ,‬דה סוסיר מאידך( והוראתו לדימויים המוטבעים‬
‫בחיי הקהילה‪ .23‬כלומר לֶהיות הלשון מופקדת על ידי "פרקטיקת הדיבור [היחידני[ בתוך הסובייקטים‬
‫השייכים לאותה הקהילה"‪.24‬‬

‫נחזור לילד‪ .‬הילד 'קורא' את הסיפור כגרסה מוקדמת של דר' דוליטל‪ .‬החיות והבהמות )ואולי גם העופות(‬
‫עומדות בשורה לפני אדם הראשון שנותן לכל אחת מהן את שמו )כמו תגיות זיהוי בכנסים(‪ ,‬לכל אחת‬
‫מהן גם זהות הקשורה בשם הזה‪ .‬כסיפור של מסמן ומסומן המכונן את הלשון )את לשונו(‪ .‬כמו ילד‬
‫שֵיים‬
‫שמקבל כלבלב וקורא לו "בוקסי"‪ .‬לדידו של הילד האדם בהחלט כן משפיע על הטבע בכך שהוא מ ַ‬
‫ומתוך כך אולי גם מנכס אותו לצרכיו‪ .‬הילד לא קרא את פסקל שלועג לאדם הסבור שהוא יכול לשלוט‬
‫בטבע‪ ,‬או את היידגר במאמרו על הטכניקה בקטע שבו הוא מדגיש את ַחבות האדם של התקופה הקלאסית‬
‫לחומר שממנו הוא יוצר את הכלי‪ .‬בודאי שלא קרא את רורטי שסבור שלא אכפת לעץ מה האדם חושב‬
‫עליו‪ .‬הוא חי בתפיסת אחרית הימים‪" :‬וגר זאב עם כבש‪ ...‬ונער קטון נוהג בם"‪ .‬תחושת האומניפוטנטיות‬
‫המדומה והנרקיסיות של הילד נפעמת מדמותו של שלמה המלך שהיה "חכם מכל אדם" שדבר עם כל‬
‫החיות בלשונן )ראו ביאליק(‪ ,‬שאפילו מלכת שבא התפעלה ממנו ואפילו )וזה כבר קשור לפנטזיות של‬
‫המתבגר והמזדקן – ואני מתנצל על הקריצה השוביניסטית( היו לו אלף נשים‪ .‬אמנם הן "היטו את לבו"‪,‬‬
‫אבל הדיון בשאלת תסמונת הלב המורחב היא נושא לדיון קרדיולוגי‪ .‬וזה כבר שייך לתחום שאיננו‬
‫מענייננו‪ .‬הרובד המוקדם של הלשון המוטמע בהווייתו של הילד עשוי להכשיר אותו‪ ,‬לדעתי‪ ,‬ללכת בדרך‬

‫‪ 19‬טראקטאטוס‪.412 ,‬‬
‫‪ 20‬עמוד ‪.51‬‬
‫‪ 21‬עמוד ‪.48‬‬
‫‪ 22‬דה סוסיר‪ .‬עמ' ‪.53‬‬
‫‪ 23‬עוד לתפיסותיו ההיסטוריות‪ ,‬המדיניות והחברתיות של אברבנאל נמצא אצל נתניהו‪ ,‬בנציון‪" (2005) ,‬דון יצחק אברבנאל –‬
‫מדינאי והוגה דעות"‪ .‬שוקן‪ .‬ירושלים ותל אביב‪.‬‬
‫‪ 24‬לפי דה סוסיר עמ' ‪.51‬‬

‫‪4‬‬
‫ההפוכה‪ ,‬מן ההוראה אל הדימוי ובסופו של דבר אולי גם אל המובן המטאפיזי שבמסגרתו יוכל להמיר את‬
‫המושגים הקונקרטיים שלו לייצוגים – בתנאי כמובן שילמד פילוסופיה‪...‬‬

‫דומני שהדברים ניתנים להתבוננות גם במושגיו של רורטי )ככל שאני מבין אותם היום(‪ .‬ממה שלמדנו על‬
‫רורטי ב‪ Contingency, Irony and Solidarity -‬אני מסיק את הדירוג הבא‪ .‬קודם האפשרויות הבלתי‬
‫מוגבלות שלנו‪ ,‬בשימוש שאנו עושים בשפה ובדימוייה‪ .‬אח"כ האירוניה הבאה לידי ביטוי ביצירתיות‬
‫של האדם האינדיוידואלי )נזכור שבשעה האדם נותן שמות הוא עדיין לבדו – חוה נבראת רק אח"כ‬
‫מהטעם המוזר‪ ,‬לדידי‪ ,‬ש‪"-‬לא טוב היות האדם לבדו"(‪ .‬ובאמת יש משהו אירוני – בשתי המשמעויות‬
‫המקובלות עלינו בלשוננו ‪ -‬בדרך שבה האדם והחיות מדברים אלו עם אלו )ושוב ראו אצל דר' דוליטל‪.‬‬
‫שם יש לעיתים יתר בינה בחיות מאשר בבני האדם(‪" .‬נזר הבריאה" יורד מכנו לדבר עם החיות שאיתן‬
‫הוא חי בכפיפה אחת‪ ,‬בסולידאריות הייתי אומר‪ .‬וזה הרבה לפני שקמו אגודות "צער בעלי החיים"‬
‫שלדעתי מביעות לא אחת באופן פאראדוקסלי את הצער של האדם שאיבד את "ַחיּותו"‪ ,‬את הסיכוי שהיה‬
‫טמון באנימליות בלתי מבויתת וכבולה בתרבות‪ .‬זו האנימליות שקיימת בחייהם של השבטים האנימיסטים‪,‬‬
‫אצלנו נמצא אותם רק בחלומותיהם של המטופלים היונגיאנים‪...‬‬

‫כאן אני רואה את המטאפיסיקה דרה בכפיפה אחת עם השפה הטבעית‪ .‬עבור נפשו של הילד עדין אין‬
‫ביניהן כל הבדל‪.‬‬

‫ומכאן לטענה שלי בתחילת דברי שאמנם אינני בוטח ביכולתי לנסח אותה במושגים שנלמדו כאן עד כה‪,‬‬
‫אך אנסה לעשות זאת‪ ,‬באופן אסוציאטיבי לפחות‪ ,‬כפי הבנתי כרגע‪ .‬דה סוסיר אומר שהלשון היא "דבר‬
‫נרכש ומוסכם"‪ 25‬וכי "טיב הסימן שהוסכם עליו הוא חסר חשיבות"‪ .26‬כלומר‪ :‬היינו הך באיזו שפה‬
‫)במובן של )‪ language‬אדם משתמש‪ .‬הלשון היא "צירופים שההסכמה הכללית אישרה אותם"‪,‬‬
‫ש‪"-‬מקום היווצרותם הוא המוח"‪ 27‬וחוקיה במובן של "יכולת השליטה בסימנים"‪ 28‬תקפים בכל תרבות‪ .‬זה‬
‫יכול להסביר גם במשהו את יכולת הסובייקט להקנות לעצמו שליטה בלשונות אחדות‪ .‬עד כאן הֶהקשר‬
‫האופקי ‪ .‬ועם זאת קיים משהו החומק מהאימפרטיב החברתי המוחלט שבא לידי ביטוי אצל מי שהחל את‬
‫התפתחותו בתרבות אחת ובכפיפות למושגיה והתמזל מזלו לשייט בתרבויות אחרות שכוננו את עצמיותו‬
‫בשונה למי שהתפתח בכפיפות לתרבות אחת – והביוגרפיה האישית של דה סוסיר למשל מצביעה על כך‪.‬‬
‫הרבדים האנכיים של ביטויי הדיבור הפרטי שלו מכוננים בו זמנית את האינדיווידואליות שלו ועם זאת את‬
‫יכולתו לסולידריות עם זולתו‪.‬‬

‫ואת השאר אני משאיר לדיון בכתה‪.‬‬

‫‪23.11.09‬‬

‫‪ 25‬עמ' ‪46‬‬
‫‪ 26‬עמ' ‪47‬‬
‫‪ 27‬עמ' ‪54‬‬
‫‪ 28‬עמ' ‪48‬‬

‫‪5‬‬