‫ריק ריירדן‬

‫הפירמידה האדומה‬
‫משפחת קיין והאלים המצריים‬

‫תרגום‪ :‬יעל אכמון‬

‫גרף‬
 ‫‪Rick Riordan‬‬
‫‪The Red Pyramid‬‬

‫‪Text copyright © Rick Riordan, 2010‬‬

‫‪All rights reserved‬‬

‫כל הזכויות שמורות © ‪2010‬‬

‫גרף הוצאה לאור‬
‫ת‪.‬ד‪ 65010 .‬תל‪-‬אביב ‪61650‬‬
‫טל‪ 03-6423788 .‬פקס‪03-6430980 .‬‬
‫‪www.gbooks.co.il‬‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט‬
‫בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר ‪ -‬כל חלק שהוא מן החומר‬
‫שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור‬
‫בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬

‫תרגום‪ :‬יעל אכמון‬

‫עורך ראשי‪ :‬רני גרף‬

‫עורכת הסדרה‪ :‬גילי בר‪-‬הלל סמו‬
‫עריכת טקסט‪ :‬רוני בק‬
‫ייעוץ במצרית עתיקה‪ :‬ד"ר רחלי שלומי‪-‬חן‬

‫הפקה‪" :‬עלו‪-‬עט" ‪www.alouette.co.il‬‬

‫דאנאקוד ‪676-27‬‬
‫נדפס בישראל ‪Printed in Israel 2010‬‬
 ‫אזהרה‪:‬‬

‫המסמך שלפניכם הוא תמליל שנעשה מתוך הקלטה דיגיטלית‪ .‬במקומות מסוימים היתה איכות‬
‫ההקלטה גרועה והמחבר נאלץ לנחש כמיטב יכולתו מילים וביטויים‪ .‬במידת האפשר הוספו‬
‫למסמך איורים של סמלים חשובים המוזכרים בהקלטה‪ .‬לשם הבהירות נמחקו רעשי רקע כגון‬
‫התכתשויות‪ ,‬חבטות וקללות בין שני הדוברים‪ .‬המחבר אינו טוען למהימנות ההקלטה‪ .‬לא נראה‬
‫אפשרי ששני הצעירים הללו דוברים אמת‪ ,‬אך אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם‪.‬‬
‫לכל חברי הספרנים‪ ,‬אבירי הספרים‪ ,‬קוסמי אמת בבית החיים‪.‬‬
‫בלעדיכם הסופר הזה היה אובד בדוּאת‪.‬‬
 ‫‪1‬‬
‫מוות על חוד המחט‬

‫יש לנו כמה שעות לכל היותר‪ ,‬אז תקשיבו טוב‪.‬‬

‫אם אתם שומעים את הסיפור הזה‪ ,‬אתם כבר בסכנה‪ .‬ייתכן שסֵ יידי ואני היחידים שיכולים‬
‫לעזור לכם‪.‬‬
‫לכו לבית‪-‬הספר‪ .‬חפשו את הארונית‪ .‬אני לא אומר לכם איזה בית‪-‬ספר או איזו ארונית כי‬
‫אם אתם האנשים הנכונים כבר תדעו למצוא אותה‪ .‬הקוד לפתיחת הארונית הוא ‪.33-32-13‬‬
‫עד שתגמרו לשמוע את ההקלטה הזאת כבר תבינו למה דווקא המספרים האלה‪ .‬רק זיכרו‬
‫שהסיפור שאתם עומדים לשמוע עוד לא נגמר‪ .‬הסוף שלו תלוי בכם‪.‬‬
‫הכי חשוב‪ ,‬לא לשכוח‪ :‬כשתפתחו את החבילה ותראו מה יש בפנים‪ ,‬אל תשמרו את זה‬
‫אצלכם יותר משבוע‪ .‬כן‪ ,‬זה יהיה מפתה‪ .‬כלומר‪ ,‬זה יעניק לכם כוחות כמעט בלתי מוגבלים‪.‬‬
‫אבל אם תשתמשו בהם יותר מדי הם יכַלו אתכם‪ .‬שננו את סודות החבילה כמה שיותר מהר‬
‫והעבירו אותה הלאה‪ .‬החביאו אותה עבור האדם הבא בתור‪ ,‬כמו שסֵ יידי ואני החבאנו אותה‬
‫עבורכם‪ .‬והתכוננו‪ ,‬החיים שלכם עומדים להיות מאוד מעניינים‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬סֵ יידי מנדנדת לי שאפסיק למשוך זמן ואתחיל כבר בסיפור‪ .‬בסדר‪ ,‬בסדר‪ .‬אני מניח‬
‫שהכול התחיל בלונדון‪ ,‬בלילה שבו אבא שלנו פוצץ את המוזיאון הבריטי‪.‬‬

‫***‬

‫קוראים לי קַ ְרטֶ ר קֶ יין‪ .‬אני בן ארבע‪-‬עשרה וחי על מזוודות‪.‬‬

‫אתם חושבים שאני צוחק? מאז שהייתי בן שמונה‪ ,‬אבא שלי ואני הסתובבנו בכל העולם‪.‬‬
‫נולדתי בלוס אנג'לס‪ ,‬אבל אבא שלי ארכיאולוג והעבודה שלו מחייבת אותו להגיע לכל מיני‬
‫מקומות בעולם‪ .‬בדרך כלל אנחנו טסים למצרים‪ ,‬כי זה תחום ההתמחות שלו‪ .‬אם תיכנסו‬
‫לחנות ספרים ותחפשו ספר על מצרים‪ ,‬יש סיכוי לא רע שהספר שתמצאו נכתב על ידי ד"ר‬
‫ג'וּליוס קֶ יין‪ .‬רוצים לדעת איך המצרים שלפו את המוח מהמומיות שלהם‪ ,‬או איך הם בנו את‬
‫הפירמידות‪ ,‬או מה הקללה שהוטלה על הקבר של המלך תות‪-‬ענח'‪-‬אמון? תשאלו את אבא‬
‫שלי‪ .‬כמובן‪ ,‬היו לאבא שלי סיבות נוספות לעבור כל הזמן ממקום למקום‪ ,‬אבל בזמנו לא‬
‫הייתי מודע לסודות שלו‪.‬‬
‫לא למדתי בבית‪-‬ספר‪ .‬אבא לימד אותי בבית‪ ,‬אם אפשר לקרוא לזה "לימוד בבית" כשאין‬
‫לך בית‪ .‬בגדול הוא לימד אותי כל מה שנראה לו חשוב‪ ,‬אז למדתי המון על מצרים ועל‬
‫סטטיסטיקות כדורסל ועל המוזיקאים שאבא אוהב‪ .‬יצא לי גם לקרוא בלי סוף ספרים ‪ -‬פחות‬
‫או יותר כל דבר שהצלחתי להניח עליו יד‪ ,‬מספרי ההיסטוריה של אבא ועד ספרי פנטזיה ‪-‬‬
‫כי יצא לי להעביר הרבה זמן בבתי מלון ובנמלי תעופה ובאתרים ארכיאולוגיים בארצות‬
‫זרות‪ ,‬מקומות שלא הכרתי בהם אף אחד‪ .‬אבא תמיד היה אומר לי לעזוב כבר את הספר‬
‫ולשחק קצת כדורסל‪ ,‬אבל ניסיתם פעם לארגן משחק כדורסל ספונטני באַ סוּאַ ן שבמצרים?‬
‫תאמינו לי‪ ,‬זה לא קל‪.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬מגיל צעיר אבא לימד אותי להגביל את הרכוש לי למה שאפשר לארוז‬
‫במזוודה אחת קטנה שמתאימה לתאי המטען במטוס‪ .‬גם הוא ארז את החפצים שלו בצורה‬
‫כזאת‪ ,‬ובנוסף היה לו תיק עבודה עם כל כלי הארכיאולוגיה שלו‪ .‬כלל מספר אחת‪ :‬אסור היה‬
‫לי להציץ בתיק העבודה שלו‪ .‬לא הפרתי את הכלל הזה אף פעם‪ ,‬עד היום של הפיצוץ‪.‬‬

‫***‬

‫זה קרה בערב חג המולד‪ ,‬כשהגענו ללונדון ליום ביקור אצל אחותי סֵ יידי‪.‬‬
‫אתם מבינים‪ ,‬לאבא שלי מותר לבלות איתה בסך הכול יומיים בשנה ‪ -‬יום אחד בחורף‬
‫ויום אחד בקיץ ‪ -‬כי סבא וסבתא שלנו שונאים אותו‪ .‬אחרי שאמא שלנו מתה‪ ,‬ההורים שלה‬
‫)סבא וסבתא שלנו( ניהלו מלחמה גדולה נגד אבא בבית המשפט‪ .‬אחרי שישה עורכי דין‪ ,‬שני‬
‫קרבות אגרופים ותקיפה כמעט‪-‬קטלנית במצקת )אל תשאלו(‪ ,‬בית המשפט פסק שסיידי תגור‬
‫איתם בלונדון‪ .‬היא צעירה ממני בשנתיים ובזמנו היתה רק בת שש‪ ,‬והם לא היו מסוגלים‬
‫לגדל את שנינו ‪ -‬או לפחות זה היה התירוץ שלהם לא לקחת גם אותי‪ .‬אז סיידי גדלה‬
‫באנגליה ואני הסתובבתי בעולם עם אבא‪ .‬יצא לנו לפגוש את סיידי רק פעמיים בשנה‪ ,‬וממש‬
‫לא היתה לי בעיה עם זה‪.‬‬
‫)סיידי‪ ,‬תסתמי‪ .‬כן ‪ -‬אני כבר מגיע לחלק הזה(‪.‬‬
‫אז על כל פנים‪ ,‬אחרי כמה עיכובים בדרך אבא ואני הגענו לנמל התעופה הית'רוֹ‬
‫שבלונדון‪ .‬נחתנו אחר‪-‬הצהריים ביום קר וגשום‪ .‬במהלך כל הנסיעה העירה במונית אבא‬
‫נראה לחוץ‪.‬‬
‫אבא שלי הוא בחור גדול‪ .‬הוא לא נלחץ בקלות‪ .‬יש לו עור בּרוֹנזָה כהה כמו שלי‪ ,‬עיניים‬
‫חומות חודרות‪ ,‬ראש קירח וזקנקן‪ ,‬ובאופן כללי הוא נראה כמו מדען מרושע עם שרירים‪.‬‬
‫באותו יום הוא היה לבוש במעיל החורף שלו שעשוי מקשמיר ובחליפה החומה היפה‪ ,‬זאת‬
‫שהוא לובש כשהוא מרצה בפני קהל‪ .‬הוא תמיד קצת מתוח לפני הפגישות עם סיידי‪ ,‬אבל‬
‫הפעם היה כאן משהו אחר‪ .‬הוא לא הפסיק להעיף מבטים לאחור כאילו מישהו עוקב אחרינו‪.‬‬
‫"אבא?" אמרתי כשירדנו מכביש איי‪" .40-‬קרה משהו?"‬
‫"הם לא בסביבה‪ ",‬הוא מלמל לעצמו‪ .‬ואז כנראה קלט שאמר את זה בקול‪ ,‬כי הוא הביט‬
‫בי בהפתעה‪" .‬לא‪ ,‬קַ ְרטֶ ר‪ .‬הכול בסדר‪".‬‬
‫וזה הדאיג אותי כי‪ :‬א( אבא שלי שקרן ממש גרוע‪ ,‬ו‪-‬ב( הוא לפת את תיק העבודה שלו‬
‫בכוח‪ .‬בדרך כלל זה סימן שאנחנו בסכנה‪ .‬כמו בפעם ההיא כשאנשים חמושים הסתערו על‬
‫בית המלון שלנו בקהיר‪ .‬שמעתי יריות בכניסה למלון ורצתי לבדוק אם אבא בסדר‪,‬‬
‫וכשהגעתי לשם מצאתי אותו סוגר בשלווה את תיק העבודה שלו‪ ,‬ושלושה אנשים עם רובים‬
‫היו תלויים הפוכים וחסרי הכרה מהנברשת שמעליו‪ .‬הגלבּיוֹת שלהם גלשו מעבר לראש‬
‫וראו להם את תחתוני הבוקסר‪ .‬אבא טען שהוא לא ראה כלום‪ ,‬ובסופו של דבר המשטרה‬
‫פסקה שמדובר כנראה בתקלה משונה בנברשת‪ .‬בפעם אחרת נקלענו איכשהו למהומת רחוב‬
‫בפריז‪ .‬אבא מצא את המכונית שחנתה הכי קרוב‪ ,‬דחף אותי למושב האחורי ואמר לי‬
‫להתכופף ולא לקום‪ .‬נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים בכוח‪ .‬שמעתי את אבא מחטט בתיק‬
‫שלו במושב הנהג וממלמל משהו לעצמו‪ ,‬בזמן שהאספסוף השתולל וצעק והחריב דברים‬
‫בחוץ‪ .‬אחרי כמה דקות הוא אמר לי שאני יכול לקום‪ .‬כל שאר המכוניות ברחוב היו הפוכות‬
‫והועלו באש‪ .‬רק המכונית שלנו עברה שטיפה ופוליש‪ ,‬ומישהו תחב מתחת למגבים כמה‬
‫שטרות של עשרים יורו‪.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬עם השנים למדתי לכבד את התיק‪ .‬הוא היה הקמע שלנו למזל טוב‪ .‬אבל‬
‫כשאבא נצמד אליו‪ ,‬משמעות הדבר שאנחנו זקוקים למזל הטוב הזה‪.‬‬
‫עברנו את מרכז העיר והמשכנו מזרחה‪ .‬חלפנו על פני שערי הזהב של ארמון בָּ קינְ גְ הָ ם‬
‫ועמוד האבן הגדול של כיכר ְט ָר ַפלְ גַר‪ .‬לונדון היא מקום די מגניב‪ ,‬אבל אחרי שנוסעים לכל‬
‫כך הרבה מקומות בעולם‪ ,‬הערים מתחילות להתערבב בראש‪ .‬ילדים שאני פוגש אומרים לי‬
‫לפעמים‪" :‬וואו‪ ,‬איזה מזל יש לך‪ .‬איזה כיף לטייל ככה בעולם‪ ".‬אבל אין לנו זמן לבקר‬
‫באתרי התיירות וגם לא מספיק כסף בשביל לנסוע בסטייל‪ .‬יצא לנו לגור במקומות די‬
‫עלובים‪ ,‬ורק לעתים נדירות אנחנו נשארים יותר מכמה ימים במקום אחד‪ .‬רוב הזמן‬
‫ההרגשה היא שאנחנו אסירים נמלטים ולא תיירים‪.‬‬
‫בסך הכול העבודה של אבא שלי לא נשמעת מסוכנת במיוחד‪ .‬הוא מרצה על נושאים כגון‬
‫"האם קסם מצרי עלול לסכן את חייכם?" או "עונשים פופולריים בעולם המתים המצרי"‬
‫ודברים כאלה‪ ,‬שאת רוב האנשים לא מעניינים‪ .‬אבל הוא תמיד מסתכל מאחוריו‪ ,‬תמיד בודק‬
‫את החדר שלנו במלון לפני שהוא נותן לי להיכנס‪ .‬הוא מסוגל לרוץ לתוך מוזיאון כדי להציץ‬
‫במוצגים‪ ,‬לשרבט לעצמו כמה הערות ולצאת במהירות כאילו הוא חושש שיתעדו אותו‬
‫במצלמות האבטחה‪ .‬אני לא מתלונן‪ .‬אבא שלי הוא שותף מגניב לנסיעות‪ ,‬אבל החיים שלנו‬
‫לא בדיוק נינוחים‪.‬‬
‫ווֹרף בלונדון‪ ,‬ממש על‬ ‫סבא וסבתא שלי‪ ,‬בני הזוג ַפאוּסט‪ ,‬גרו בבניין מגורים באזור קָ נֶרי ְ‬
‫גדות נהר התֶ מזָה‪ .‬כשירדנו מהמונית‪ ,‬אבא ביקש מהנהג שיחכה‪.‬‬
‫בקושי חצינו את המדרכה‪ ,‬ופתאום אבא קפא‪ .‬הוא הסתובב והסתכל לאחור‪.‬‬
 ‫"מה?" שאלתי אותו‪.‬‬
‫ואז ראיתי את האיש במעיל הגשם‪ .‬הוא עמד מהעבר האחר של הכביש שעון על עץ גבוה‬
‫ומת‪ .‬הוא היה גבר גדול מאוד‪ ,‬עם עור בצבע קפה קלוי‪ .‬המעיל וחליפת הפסים השחורה‬
‫שלבש נראו יקרים‪ .‬הוא חבש מגבעת שחורה על שערו הארוך שנקלע לצמות‪ ,‬והיו לו‬
‫משקפיים עגולים כהים כאילו היה עיוור‪ .‬הוא הזכיר לי נגן ג'אז‪ ,‬כמו הנגנים האלה שאבא‬
‫גורר אותי תמיד להופעות שלהם‪ .‬העיניים שלו היו מוסתרות‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שהוא‬
‫עוקב אחרינו‪ .‬הוא לא נראה שמח‪.‬‬
‫" קרטר‪ ",‬אמר אבא‪" ,‬תיכנס אתה‪".‬‬
‫"אבל ‪"-‬‬
‫"תקרא לאחותך‪ .‬ניפגש במונית‪".‬‬
‫הוא חצה בכבדות את הרחוב לעבר האיש במעיל‪ ,‬ולי נותרו שתי ברירות‪ :‬לעקוב אחריו‬
‫כדי לראות מה קורה כאן‪ ,‬או לעשות מה שאמר לי‪.‬‬
‫בחרתי באפשרות הקצת פחות מסוכנת‪ .‬הלכתי לקרוא לאחותי‪.‬‬

‫***‬

‫לפני שהספקתי לדפוק‪ ,‬סיידי פתחה את הדלת‪.‬‬

‫"איחרתם‪ ,‬כמו תמיד‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫היא החזיקה את החתולה שלה מָ אפִ ין‪ ,‬שאבא נתן לה שש שנים קודם לכן כ"מתנת‬
‫פרידה"‪ .‬לא נראה שמאפין התבגרה או גדלה במהלך השנים הללו‪ .‬היתה לה פרווה צמרירית‬
‫בצבעי צהוב ושחור כמו נמרה מיניאטורית‪ ,‬ואוזניים מחודדות שהיו גבוהות יחסית לראש‬
‫שלה‪ .‬על הקולר שלה היה תליון מצרי עשוי כסף‪ .‬השם מאפין ממש לא התאים לה‪ ,‬אבל‬
‫סיידי היתה קטנה כשקראה לה ככה אז אני מניח שאפשר לסלוח לה בקטע הזה‪.‬‬
‫גם סיידי כמעט לא השתנתה מאז הקיץ הקודם‪.‬‬
‫)בזמן שאני מקליט את זה היא עומדת לידי ונועצת בי מבטים‪ ,‬אז אני מניח שכדאי שאזהר‬
‫בלשוני כשאני מתאר אותה‪(.‬‬
‫לא הייתם מנחשים שהיא אחותי‪ .‬קודם כול‪ ,‬אחרי כל כך הרבה שנים באנגליה יש לה‬
‫מבטא בריטי‪ .‬ושנית‪ ,‬היא דומה לאמא שלנו שהיתה לבנה‪ ,‬ונראית לבנה בעצמה‪ .‬יש לה‬
‫שיער חלק בצבע קרמל‪ ,‬לא בדיוק בלונדיני אבל גם לא חום‪ ,‬ובדרך כלל היא עושה בו‬
‫גוונים‪ .‬ביום ההוא היו לה פסים אדומים בצד שמאל של הראש‪ .‬העיניים שלה כחולות‪ .‬אני‬
‫רציני‪ .‬עיניים כחולות‪ ,‬כמו של אמא שלנו‪ .‬היא בסך הכול בת שתים‪-‬עשרה אבל כבר בגובה‬
‫שלי‪ ,‬וזה ממש מעצבן‪ .‬היא לעסה מסטיק כהרגלה‪ ,‬ולקראת בילוי היום עם אבא היא‬
‫התלבשה במכנסי ג'ינס משופשפים‪ ,‬מעיל עור ומגפיים צבאיים כבדים‪ ,‬כאילו היא בדרך‬
‫למופע רוק ומתכוונת לרמוס שם כמה אנשים‪ .‬על הצוואר שלה היו תלויות אוזניות למקרה‬
‫שנשעמם אותה‪.‬‬
‫)טוב‪ ,‬היא לא החטיפה לי‪ ,‬אז כנראה תיארתי אותה בסדר‪(.‬‬
‫"הטיסה שלנו התעכבה‪ ",‬אמרתי לה‪.‬‬
‫היא פוצצה בלון מסטיק‪ ,‬ליטפה את הראש של מאפין וזרקה את החתולה פנימה‪" .‬סבתא‪,‬‬
‫אני יוצאת!"‬
‫ממקום כלשהו בתוך הבית סבתא פאוסט מלמלה משהו שלא הצלחתי לשמוע‪ ,‬מן הסתם‪:‬‬
‫"אל תזמיני אותם להיכנס!"‬
‫סיידי סגרה את הדלת והביטה בי מלמעלה עד למטה כאילו אני עכבר מת שהחתולה שלה‬
‫שמטה לרגליה ‪ -‬מתנה לא בדיוק רצויה‪" .‬אז אתה שוב כאן‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אישרתי‪.‬‬
‫"טוב נו‪ ",‬היא רטנה‪" .‬בוא נעשה את זה כבר‪".‬‬
‫זה היה מאוד אופייני לה‪ .‬לא "היי‪ ,‬מה עבר עליך בחצי שנה האחרונה‪ ",‬או "איך אני‬
‫שמחה לראות אותך!" או משהו כזה‪ .‬אבל מבחינתי זה היה בסדר גמור‪ .‬כשנפגשים רק‬
‫פעמיים בשנה‪ ,‬מרגישים כמו דודנים רחוקים ולא כמו אחים‪ .‬לא היה לנו דבר במשותף מלבד‬
‫ההורים שלנו‪.‬‬
‫ירדנו במדרגות בצעדים כבדים‪ .‬הייתי שקוע במחשבות על הריח שלה ‪ -‬שהיה כמו שילוב‬
‫בין ריח של בית של זקנים לריח מסטיק ‪ -‬כך שכשהיא עצרה פתאום כמעט התנגשתי בה‪.‬‬
‫"מי זה?" היא שאלה‪.‬‬
‫כמעט שכחתי מהאיש במעיל הגשם‪ .‬הוא ואבא עמדו בצד הרחוק של הכביש‪ ,‬ליד העץ‬
‫הגדול‪ ,‬ונראה שהם מנהלים ויכוח רציני‪ .‬הגב של אבא היה מופנה אלינו כך שלא יכולתי‬
‫לראות את הפנים שלו‪ ,‬אבל הוא נופף בידיים כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מתרגז‪ .‬הטיפוס‬
‫שמולו החמיץ פנים ונד בראשו‪.‬‬
‫"לא יודע‪ ",‬אמרתי‪" .‬הוא היה כאן כשיצאנו מהמונית‪".‬‬
‫"הוא נראה לי מוכר‪ ".‬המצח של סיידי התקמט כאילו היא מנסה להיזכר‪" .‬טוב‪ ,‬בוא‪".‬‬
‫"אבא רוצה שנחכה במונית‪ ",‬אמרתי‪ ,‬אבל ידעתי שאין טעם‪ .‬סיידי כבר יצאה לדרך‪.‬‬
‫במקום לחצות ישר את הרחוב‪ ,‬היא רצה לאורך המדרכה למרחק חצי גוש בניינים בערך‪,‬‬
‫ממכונית חונה למכונית חונה‪ ,‬ואז חצתה את הכביש והשתופפה מאחורי חומת אבן נמוכה‪.‬‬
‫היא התחילה להתגנב לעבר אבא שלנו‪ .‬לא היו לי הרבה ברירות אז עשיתי כמוה‪ ,‬אבל האמת‬
‫שהרגשתי אידיוט‪.‬‬
‫"שש שנים באנגליה‪ ",‬רטנתי לעצמי‪" ,‬ונדמה לה שהיא ג'יימס בונד‪".‬‬
‫סיידי נופפה בידה בביטול בלי להביט בי והמשיכה להתגנב קדימה‪.‬‬
‫כמה צעדים נוספים והגענו ממש עד מאחורי העץ הגבוה והמת‪ .‬שמעתי את אבא אומר‬
‫מעברו האחר‪ -" :‬מוכרח‪ ,‬איימוס‪ .‬אתה יודע שזה הדבר הנכון לעשות‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר האיש ששמו היה כנראה איימוס‪ .‬היה לו קול עמוק ושלֵו ‪ -‬ועיקש מאוד‪" .‬אם‬
‫אני לא אעצור אותך‪ ,‬ג'וליוס‪ ,‬הם יעשו זאת‪ .‬ה ֶפּר ַﬠנְ ח' עוקבים אחריך‪".‬‬
‫סיידי פנתה לעברי וביטאה ללא קול‪" :‬פר מה?"‬
‫הנדתי בראשי‪ .‬לא הבנתי יותר ממנה‪" .‬בואי נסתלק‪ ",‬לחשתי לה בעצבנות‪ ,‬כי היתה לי‬
‫הרגשה שכל רגע עלולים להבחין בנו ואז נסתבך בצרות צרורות‪ .‬סיידי התעלמה ממני‪,‬‬
‫כמובן‪.‬‬
‫"הם לא יודעים מה אני מתכנן לעשות‪ ",‬אמר אבא‪" .‬עד שהם יבינו‪"...‬‬
‫"והילדים?" שאל איימוס‪ .‬השיער סמר לי על העורף‪" .‬מה עם הילדים?"‬
‫"דאגתי להגן עליהם‪ ",‬אמר אבא‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬אם לא אעשה את זה‪ ,‬כולנו נהיה בסכנה‪ .‬אז‬
‫תעזוב אותי בשקט‪".‬‬
‫"אני לא יכול‪ ,‬ג'וליוס‪".‬‬
‫"אתה מעדיף דו‪-‬קרב?" שאל אבא בשיא הרצינות‪" .‬מעולם לא הצלחת להביס אותי‪,‬‬
‫איימוס‪".‬‬
‫לא ראיתי את אבא נוהג באלימות מאז תקרית המצקת המפורסמת‪ ,‬ולא היה לי שום חשק‬
‫לראות משהו כזה שוב‪ ,‬אבל נראה היה ששני הגברים עומדים להתכתש‪.‬‬
‫לפני שהספקתי להגיב‪ ,‬סיידי התרוממה וצעקה‪" :‬אבא!"‬
‫הוא נראה מופתע כשהיא הסתערה עליו בחיבוק‪ ,‬אבל האיש שאיתו‪ ,‬איימוס‪ ,‬היה מופתע‬
‫כפליים‪ .‬הוא נסוג לאחור בחיפזון ומעד על המעיל של עצמו‪.‬‬
‫הוא הסיר את משקפי השמש‪ ,‬והיתה לי הרגשה שסיידי צודקת‪ .‬הוא באמת נראה מוכר ‪-‬‬
‫כמו זיכרון עמום מהעבר הרחוק‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬אני חייב ללכת‪ ",‬הוא מלמל‪ .‬הוא יישר את המגבעת שלו והתרחק בצעדים כבדים‪.‬‬
‫אבא שלנו צפה בו כשהלך‪ .‬זרוע אחת שלו המשיכה לחבק את סיידי ואותי בתנועה‬
‫מגוננת‪ ,‬והאחרת היתה תחובה בתיק העבודה שלו שהיה תלוי על כתפו‪ .‬בסופו של דבר‪,‬‬
‫כשאיימוס פנה בפינת הרחוב ונעלם‪ ,‬אבא נרגע‪ .‬הוא שלף את היד מהתיק וחייך אל סיידי‪.‬‬
‫"שלום מתוקה‪".‬‬
‫סיידי התרחקה ממנו ושילבה זרועות‪" .‬אה‪ ,‬אז פתאום זה מתוקה‪ ,‬מה? אתם איחרתם! יום‬
‫הביקור כמעט נגמר! ומה זה היה אמור להיות? מי זה האיימוס הזה‪ ,‬ומה זה ֶפּר ַﬠנְ ח'?"‬
‫אבא קפא במקום‪ .‬הוא העיף בי מבט כאילו שואל את עצמו כמה מהשיחה שמענו‪.‬‬
‫"זה שום דבר‪ ",‬אמר‪ ,‬בניסיון להישמע עליז‪" .‬תכננתי לנו ערב נהדר‪ .‬מי רוצה ביקור‬
‫פרטי במוזיאון הבריטי?"‬

‫***‬

‫סיידי התמרחה על המושב האחורי במונית‪ ,‬בין אבא וביני‪.‬‬

 ‫"אני לא מאמינה‪ ",‬רטנה‪" .‬יש לנו ערב אחד יחד ואתה רוצה לעבוד‪".‬‬
‫אבא ניסה לחייך‪" .‬מתוקה‪ ,‬יהיה כיף‪ .‬האוצֵ ר של האוסף המצרי הזמין אותנו אישית ‪"-‬‬
‫"כן‪ ,‬איזו הפתעה‪ ".‬סיידי נשפה ברוגז והסיטה מהפנים קווצת שיער צבועה אדום‪" .‬ערב‬
‫חג המולד היום‪ ,‬ואנחנו הולכים לראות שרידים מעופשים ממצרים‪ .‬אתה חושב לפעמים על‬
‫משהו אחר?"‬
‫אבא לא כעס‪ .‬הוא אף פעם לא כועס על סיידי‪ .‬הוא רק בהה דרך החלון בשמים‬
‫המחשיכים ובגשם‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר חרישית‪" .‬לפעמים‪".‬‬
‫סיידי עדיין נראתה רגוזה‪ ,‬אבל אני ידעתי שבכל פעם שאבא משתתק ככה ובוהה באוויר‪,‬‬
‫הוא חושב על אמא שלנו‪ .‬זה קרה הרבה בחודשים האחרונים‪ .‬כמה וכמה פעמים נכנסתי‬
‫לחדר שלנו במלון ומצאתי אותו מחזיק בטלפון הנייד שלו ומביט בתמונה של אמא המחייכת‬
‫על המסך ‪ -‬שערה אסוף תחת צעיף ועיניה הכחולות נוצצות להדהים על רקע המדבר‬
‫שמאחוריה‪.‬‬
‫או שהייתי מוצא את אבא בוהה באופק באתר חפירה כלשהו‪ ,‬וידעתי שהוא נזכר איך פגש‬
‫אותה ‪ -‬הם היו שני מדענים צעירים שהגיעו לחפירה בחיפוש אחר קבר אבוד ב"עמק‬
‫המלכים"‪ .‬אבא היה אֶ גִ יפְּ טוֹלוֹג‪ .‬אמא היתה אַ נְ ְתּרוֹפּוֹלוֹגית שחיפשה די‪-‬אן‪-‬איי עתיק‪ .‬הוא‬
‫סיפר לי את הסיפור הזה אלף פעם‪.‬‬
‫המונית שלנו עשתה את דרכה המפותלת לאורך גדות נהר התמזה‪ .‬בדיוק כשעברנו על פני‬
‫גשר ווֹטֶ ְרלוּ‪ ,‬אבא קפא פתאום‪.‬‬
‫"נהג‪ ",‬הוא אמר‪" .‬תעצור כאן לרגע‪".‬‬
‫נהג המונית עצר בטיילת ויקטוריה‪.‬‬
‫"מה קרה‪ ,‬אבא?" שאלתי‪.‬‬
‫הוא יצא מהמונית כאילו לא שמע אותי‪ .‬כשסיידי ואני יצאנו אחריו‪ ,‬מצאנו אותו בוהה‬
‫ב"מחט קְ לֵיאוֹ ַפּ ְט ָרה"‪.‬‬
‫יסק‪ ,‬לא במחט‪ ,‬ואין לו שום קשר לקליאופטרה‪.‬‬ ‫למקרה שאתם לא יודעים‪ ,‬מדובר באוֹבֶּ לִ ְ‬
‫כשהאנגלים הביאו את האובליסק ללונדון‪ ,‬הם כנראה חשבו שזה שם מגניב בשבילו‪ .‬הגובה‬
‫שלו כעשרים מטר‪ ,‬מה שהיה אולי מרשים מאוד במצרים העתיקה אבל על גדות התמזה‪ ,‬עם‬
‫כל הבניינים הגבוהים מסביב‪ ,‬הוא נראה קטן ועלוב למדי‪ .‬יכולתם לחלוף על פניו בנסיעה‬
‫בלי לשים לב בכלל שעברתם ליד משהו עתיק באלף שנים מלונדון עצמה‪.‬‬
‫"א‪-‬לו‪-‬הים‪ ".‬סיידי צעדה הלוך ושוב בחוסר סבלנות‪" .‬אנחנו חייבים לעצור ליד כל‬
‫אנדרטה בעיר?"‬
‫אבא בהה בראש האובליסק‪" .‬הייתי מוכרח לראות אותו שוב‪ ",‬מלמל‪" .‬כאן זה קרה‪"...‬‬
‫רוח קפואה נשבה מכיוון הנהר‪ .‬רציתי לחזור למונית‪ ,‬אבל ההתנהגות של אבא התחילה‬
‫ממש להדאיג אותי‪ .‬מעולם לא ראיתי אותו כל כך טרוד במחשבות‪.‬‬
 ‫"מה‪ ,‬אבא?" שאלתי‪" .‬מה קרה כאן?"‬
‫"כאן ראיתי אותה בפעם האחרונה‪".‬‬
‫סיידי הפסיקה להסתובב‪ .‬היא נעצה מבט זועף תחילה בי‪ ,‬ואז שוב באבא‪" .‬רגע‪ ,‬אתה‬
‫מתכוון לאמא?"‬
‫אבא החליק את השיער של סיידי אל מאחורי האוזן שלה‪ ,‬ומרוב הפתעה היא אפילו לא‬
‫העיפה לו את היד‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו הגשם הקפיא אותי לגוש קרח‪ .‬המוות של אמא היה תמיד נושא שאסור‬
‫לדבר עליו‪ .‬ידעתי שהיא נהרגה בתאונה בלונדון‪ .‬ידעתי שסבא וסבתא האשימו את אבא‬
‫במוות שלה‪ .‬אבל אף אחד לא היה מוכן לספר לנו את הפרטים‪ .‬עם הזמן הפסקתי לשאול את‬
‫אבא‪ ,‬גם כי זה העציב אותו כל כך וגם כי הוא סירב בתוקף לספר לי‪" .‬כשתגדל‪ ",‬הוא היה‬
‫אומר‪ .‬התשובה הכי מעצבנת בעולם‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬כאן היא נהרגה?" שאלתי‪" .‬במחט קליאופטרה? מה קרה?"‬
‫הוא הרכין את הראש‪.‬‬
‫"אבא!" נזפה בו סיידי‪" .‬אני עוברת כאן כל יום‪ ,‬ואתה רוצה לומר לי‪ ...‬כל הזמן הזה‪...‬‬
‫ואפילו לא ידעתי?"‬
‫"החתולה עדיין אצלך?" שאל אותה אבא‪ .‬זאת נשמעה שאלה ממש טיפשית‪.‬‬
‫"ברור שהחתולה עדיין אצלי!" היא התרגזה‪" .‬איך זה קשור בכלל?"‬
‫"והקמע שלך?"‬
‫היד של סיידי נגעה בצוואר שלה‪ .‬כשהיינו קטנים‪ ,‬ממש לפני שסיידי עברה לגור עם סבא‬
‫וסבתא שלנו‪ ,‬אבא נתן לכל אחד מאיתנו קמע מצרי‪ .‬שלי היה "עין הוֹרוּס"‪ ,‬סמל הגנה‬
‫פופולרי במצרים העתיקה‪ .‬אבא אומר שסמל הרוקחים המודרני‪ ,‬הוא גרסה מפושטת של‬
‫עין הוֹרוּס‪ ,‬כי תרופות אמורות להגן עליך‪.‬‬

‫על כל פנים‪ ,‬תמיד ענדתי את הקמע שלי מתחת לחולצה‪ ,‬אבל הייתי בטוח שסיידי איבדה את‬
‫שלה או זרקה אותו מזמן‪.‬‬
‫להפתעתי גם היא הנהנה‪" .‬בטח‪ ,‬אבא‪ ,‬אבל אל תשנה נושא‪ .‬סבתא תמיד אומרת שאמא‬
‫מתה בגללך‪ .‬אבל היא טועה‪ ,‬נכון?"‬
‫חיכינו‪ .‬לשם שינוי‪ ,‬רציתי בדיוק מה שסיידי רצתה ‪ -‬רצינו לשמוע את האמת‪.‬‬
‫"בלילה שאמא שלכם נהרגה‪ ",‬התחיל אבא לומר‪" ,‬כאן ליד המחט ‪"-‬‬
‫הבזק פתאומי האיר את הטיילת‪ .‬הסתובבתי חצי‪-‬מסונוור‪ ,‬ולשבריר שנייה הבחנתי בשתי‬
‫דמויות‪ :‬גבר חיוור וגבוה עם זקן מפוצל וגלבייה בצבע קרם‪ ,‬ונערה עם עור בצבע נחושת‬
‫לבושה גלבייה כחולה כהה וראשה מכוסה צעיף ‪ -‬בגדים מהסוג שיצא לי לראות בלי סוף‬
‫במצרים‪ .‬הם פשוט עמדו שם זה לצד זה וצפו בנו ממרחק של אולי שישה מטרים‪ .‬ואז‬
‫הטיילת החשיכה‪ .‬הדמויות התעמעמו לתמונה מטושטשת שנצרבה ברשתית העין‪ .‬כשהעיניים‬
‫שלי הסתגלו לחשכה‪ ,‬השניים כבר לא היו שם‪.‬‬
‫"אה‪ "...‬אמרה סיידי בקול מתוח‪" .‬גם אתם ראיתם את זה?"‬
‫"תיכנסו למונית‪ ",‬אמר אבא ודחף אותנו לקצה המדרכה‪" .‬זמננו אוזל‪".‬‬

‫***‬

‫מרגע זה אבא סירב לדבר‪.‬‬

‫"זה לא המקום המתאים‪ ",‬הוא אמר והעיף מבט לאחור‪ .‬הוא הבטיח לנהג תוספת של‬
‫עשרה פאונד אם יביא אותנו למוזיאון בתוך פחות מחמש דקות‪ ,‬והנהג עשה כמיטב יכולתו‪.‬‬
‫"אבא‪ ",‬ניסיתי בכל זאת‪" ,‬האנשים האלה על הטיילת ‪"-‬‬
‫"וההוא‪ ,‬איימוס‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬הם מהמשטרה המצרית או משהו?"‬
‫"תקשיבו לי שניכם‪ ",‬אמר אבא‪" .‬אני אזדקק הערב לעזרתכם‪ .‬אני יודע שזה לא קל‪ ,‬אבל‬
‫אתם חייבים להיות סבלניים‪ .‬אני מבטיח שאסביר הכול אחרי שנגיע למוזיאון‪ .‬אני מתכוון‬
‫להשיב דברים על תיקונם‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת?" התעקשה סיידי‪" .‬לתקן מה?"‬
‫פניו של אבא היו לא סתם עצובות‪ .‬הן נראו כמעט מלאות אשמה‪ .‬צמרמורת עברה בי‬
‫כשחשבתי על מה שסיידי אמרה‪ :‬על כך שסבא וסבתא שלנו מאשימים את אבא במוות של‬
‫אמא‪ .‬יכול להיות שעל זה הוא מדבר?‬
‫נהג המונית פנה אל רחוב גרייט ראסל ועצר בחריקת בלמים מול הכניסה הראשית‬
‫למוזיאון‪.‬‬
‫"פשוט תעשו כמוני‪ ",‬אמר לנו אבא‪" .‬כשניפגש עם האוצֵ ר‪ ,‬תתנהגו בצורה נורמלית‪".‬‬
‫חשבתי לעצמי שסיידי אף פעם לא מתנהגת בצורה נורמלית‪ ,‬אבל החלטתי לא לומר את‬
‫זה‪ .‬יצאנו מהמונית‪ .‬אני הוצאתי את המזוודות שלנו מתא המטען בזמן שאבא שילם לנהג‬
‫בצרור עבה של שטרות‪ .‬ואז הוא עשה משהו מוזר‪ .‬הוא השליך חופן עצמים קטנים אל‬
‫המושב האחורי ‪ -‬הם נראו לי כמו אבנים אבל היה חשוך ולא יכולתי לדעת בוודאות‪.‬‬
‫"תמשיך לנסוע‪ ",‬הוא אמר לנהג‪" .‬קח אותנו לצ'לסי‪".‬‬
‫זה לא היה הגיוני כי כבר יצאנו מהמונית‪ ,‬אבל הנהג יצא לדרך בזריזות‪ .‬העפתי מבט‬
‫באבא‪ ,‬ושוב במונית‪ ,‬ולפני שהיא פנתה ונעלמה בחשכה הבחנתי פתאום במשהו משונה ‪-‬‬
‫שלושה נוסעים במושב האחורי‪ ,‬גבר ושני ילדים‪.‬‬
 ‫מצמצתי‪ .‬אין מצב שהנהג הספיק לאסוף נוסעים חדשים מהר כל כך‪" .‬אבא ‪"-‬‬
‫"מוניות לונדוניות לא נשארות ריקות לאורך זמן‪ ",‬הוא אמר בקול ענייני‪" .‬בואו‪ ,‬ילדים‪".‬‬
‫והוא צעד אל בין שערי הברזל‪.‬‬
‫סיידי משכה אותי הצדה‪" .‬קרטר‪ ,‬מה קורה פה?"‬
‫הנדתי בראש‪" .‬אני לא בטוח שאני רוצה לדעת‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אתה יכול להעמיד פנים שהכול בסדר‪ ,‬אבל אני מתכוונת לקבל הסבר‪ ".‬היא‬
‫הסתובבה וצעדה בעקבות אבא שלנו‪.‬‬
‫במחשבה לאחור‪ ,‬הייתי צריך לברוח‪ .‬הייתי צריך לגרור משם את סיידי ולהסתלק הכי‬
‫מהר שאפשר‪ .‬אבל במקום זה צעדתי בעקבותיה אל בין השערים‪.‬‬
 ‫‪2‬‬
‫פיצוץ של חג מולד‬

‫כבר יצא לי לבקר במוזיאון הבריטי בעבר‪ .‬למעשה לא הייתי רוצה לספר לכם בכמה‬
‫מוזיאונים יצא לי לבקר כי זה יגרום לי להישמע כמו חנון מוחלט‪.‬‬
‫)סיידי צועקת ברקע שאני באמת חנון מוחלט‪ .‬תודה רבה‪ ,‬אחות יקרה‪(.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬הלילה ירד בינתיים והמוזיאון היה סגור‪ ,‬אבל האוצֵ ר ושני שומרים חיכו לנו על‬
‫מדרגות הכניסה‪.‬‬
‫"ד"ר קיין!" האוצֵ ר היה גבר קטן וחלקלק בחליפה זולה‪ .‬יצא לי לראות מומיות עם יותר‬
‫שיער ממנו ושיניים במצב טוב יותר‪ .‬הוא לחץ את היד של אבא כאילו מדובר בכוכב רוק‪.‬‬
‫אימחוֹתֶ פּ ‪ -‬פשוט מבריק! אין לי מושג איך הצלחת לתרגם את‬ ‫"המאמר האחרון שלך על ְ‬
‫הלחשים ההם!"‬
‫"אם‪-‬חו‪-‬מה?" סיידי מלמלה אלי‪.‬‬
‫"אימחוֹתֶ פּ‪ ",‬אמרתי‪" .‬כוהן בכיר ואדריכל‪ .‬יש אומרים שהיה גם קוסם‪ .‬הוא תכנן את‬ ‫ְ‬
‫פירמידת המדרגות הראשונה‪ .‬נו‪ ,‬את יודעת‪".‬‬
‫"לא יודעת‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬ולא אכפת לי‪ .‬אבל תודה‪".‬‬
‫אבא הודה לאוצֵ ר על שהסכים לארח אותנו במוזיאון בזמן חופשת חג המולד‪ .‬אחר כך‬
‫הניח יד על הכתף שלי‪" .‬ד"ר מרטין‪ ,‬אלה קרטר וסיידי‪".‬‬
‫"אה! הבן שלך‪ ,‬כמובן‪ ,‬ו‪ "...‬האוצֵ ר הביט בסיידי בהיסוס‪" .‬והגברת הצעירה?"‬
‫"בתי‪ ",‬אמר אבא‪.‬‬
‫ד"ר מרטין בהה בו לרגע‪ .‬גם כשמדובר באנשים שרואים בעצמם טיפוסים מנומסים ורחבי‬
‫אופקים‪ ,‬תמיד יש רגע של בלבול על הפנים שלהם כשהם קולטים שסיידי היא חלק‬
‫מהמשפחה שלנו‪ ,‬כאילו הם חושבים‪ :‬אוי לא‪ ,‬הם חטפו ילדה לבנה! אני שונא את זה‪ ,‬אבל‬
‫עם השנים כבר התרגלתי‪.‬‬
‫האוצֵ ר התאושש וחזר לחייך‪" .‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬כמובן‪ .‬בבקשה‪ ,‬ד"ר קיין‪ ,‬מכאן‪ .‬לכבוד הוא לנו!"‬
‫השומרים נעלו את הדלתות אחרינו‪ .‬הם לקחו את המזוודות שלנו ואחד מהם הושיט יד‬
‫לתיק העבודה של אבא‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬לא‪ ",‬אמר אבא בחיוך קפוץ‪" .‬את זה אני לוקח איתי‪".‬‬
‫השומרים נשארו במבואה ואנחנו הלכנו בעקבות האוצֵ ר לחצר הגדולה שבמרכז המוזיאון‪.‬‬
‫המקום נראה מפחיד בלילה‪ .‬האור המעומעם של כיפת הזכוכית הטיל צללים על הקירות כמו‬
 ‫רשת קורי עכביש ענקית‪ .‬צעדינו נקשו על רצפת השיש הלבנה‪.‬‬
‫"ובכן‪ ",‬אמר אבא‪" .‬האבן‪".‬‬
‫"כן!" אמר האוצֵ ר‪" .‬אם כי אני לא מסוגל להעלות בדעתי איזה מידע חדש תצליח לדלות‬
‫ממנה‪ .‬היא נבחנה מכל כיוון אפשרי ‪ -‬הפריט המפורסם ביותר שלנו‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫"כמובן‪ ",‬אמר אבא‪" .‬אבל מי יודע‪ ,‬אולי עוד תופתע‪".‬‬
‫"על מה הוא מדבר עכשיו?" לחשה לי סיידי‪.‬‬
‫לא עניתי לה‪ .‬התעורר בי חשד שאני יודע על איזו אבן הם מדברים‪ ,‬אבל לא נראה לי‬
‫הגיוני שאבא יגרור אותנו לכאן רק בשביל לראות אותה‪.‬‬
‫תהיתי מה הוא עמד לספר לנו ליד מחט קליאופטרה ‪ -‬משהו לגבי אמא שלנו והלילה שבו‬
‫נהרגה‪ .‬ולמה הוא לא הפסיק להעיף מבטים סביבו‪ ,‬כאילו הוא מצפה לראות שוב את‬
‫האנשים המשונים ההם? היינו בתוך מוזיאון נעול‪ ,‬מוקפים שומרים ואמצעי אבטחה‬
‫משוכללים‪ .‬איש לא היה מסוגל להטריד אותנו כאן ‪ -‬או כך לפחות קיוויתי‪.‬‬
‫פנינו שמאלה לאגף המצרי‪ .‬לאורך הקירות ניצבו פסלים ענקיים של פרעונים ושל אלים‪,‬‬
‫אבל אבא ניגש ישר למוצג המרכזי שבאמצע החדר‪.‬‬
‫"יפהפייה‪ ",‬מלמל‪" .‬וזה לא העתק?"‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ",‬הרגיע אותו האוצֵ ר‪" .‬לא תמיד מוצגת כאן האבן המקורית‪ ,‬אבל למענך ‪ -‬זה‬
‫הדבר האמיתי‪".‬‬
‫עמדנו מול גוש אבן אפור כהה בגובה מטר וברוחב שישים סנטימטר בערך‪ .‬האבן נחה על‬
‫מעמד בתוך תיבת זכוכית‪ .‬על פני האבן השטוחים היו חקוקות שלוש רצועות כתב‪ .‬העליונה‬
‫היתה כתב חרטוּמים עתיק‪ :‬ציורי הִ ירוֹגְ לִ יפִ ים‪ .‬החלק האמצעי היה‪ ...‬נאלצתי לשבור את‬
‫הראש עד שנזכרתי איך אבא קרא לזה‪ :‬דֵ מוֹטית‪ ,‬סוג כתב מהתקופה שבה היוונים שלטו‬
‫במצרים וערבבו בין שתי השפות‪ .‬החלק התחתון נכתב ביוונית‪.‬‬
‫"אבן רוֹזֶטָ ה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"זאת לא תוכנת מחשב?" סיידי שאלה‪.‬‬
‫רציתי לומר לה שהיא מדברת שטויות‪ ,‬אבל האוצֵ ר הקדים אותי בצחוק מתוח‪" .‬גברתי‬
‫הצעירה‪ ,‬אבן רוזטה היתה המפתח לפענוח כתב החרטומים! צבא נפוליאון גילה אותה‬
‫ב‪ 1799-‬ו‪"-‬‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬עכשיו אני נזכרת‪".‬‬
‫ידעתי שהיא סתם אומרת את זה כדי להשתיק אותו‪ ,‬אבל אבא סירב להרפות מהנושא‪.‬‬
‫"סיידי‪ ",‬אמר‪" ,‬עד גילוי האבן‪ ,‬במשך מאות שנים בני התמותה‪ ...‬אה‪ ,‬כלומר‪ ,‬איש לא‬
‫הצליח לקרוא את כתב החרטומים‪ .‬השפה הכתובה של מצרים נשכחה לחלוטין‪ .‬ואז אנגלי‬
‫בשם תומס יאנג הוכיח ששלוש הכתובות על אבן רוזטה הן נוסחים של אותו מסמך בשלוש‬
‫שפות שונות‪ .‬צרפתי בשם שַ ְמפּוֹליוֹן המשיך במלאכה ופענח את צופן כתב החרטומים‪".‬‬
‫סיידי המשיכה ללעוס מסטיק ולא נראה שהתרשמה במיוחד‪" .‬אז מה כתוב שם?"‬
‫אבא משך בכתפיו‪" .‬לא משהו חשוב‪ .‬למעשה זהו מכתב תודה מכוהן כלשהו למלך תַ לְ מַ י‬
‫החמישי‪ .‬בזמנו‪ ,‬כשחקקו את הכתובות באבן‪ ,‬היא לא היתה חשובה במיוחד‪ .‬אבל עם‬
‫הדורות‪ ...‬עם הדורות היא הפכה לסמל רב משמעות‪ .‬אולי הקשר המשמעותי ביותר בין‬
‫מצרים העתיקה לעולם המודרני‪ .‬הייתי שוטה שלא הבנתי מוקדם יותר את הפוטנציאל‬
‫שטמון בה‪".‬‬
‫לא היה לי מושג על מה הוא מדבר‪ ,‬ואפילו האוצֵ ר נראה מבולבל‪.‬‬
‫"ד"ר קיין?" הוא שאל‪" .‬הכול בסדר?"‬
‫אבא נשם נשימה עמוקה‪" .‬אני מתנצל‪ ,‬ד"ר מרטין‪ .‬פשוט‪ ...‬חשבתי בקול רם‪ .‬אודה לך‬
‫אם תוכל להסיר את הזכוכית‪ .‬ולהביא לי את המסמכים שביקשתי מהארכיון שלכם‪".‬‬
‫ד"ר מרטין הנהן‪ .‬הוא הקיש קוד בשלט‪-‬רחוק קטן והחזית של תיבת הזכוכית נפתחה‬
‫בנקישה‪.‬‬
‫"ייקח לי כמה דקות להביא את המסמכים‪ ",‬אמר ד"ר מרטין‪" .‬אם היה מדובר בכל אדם‬
‫אחר הייתי מהסס להעניק גישה חופשית לאבן‪ ,‬כפי שביקשת‪ .‬אני סומך עליכם שתיזהרו‪".‬‬
‫הוא העיף בנו הילדים מבט כאילו הוא לא באמת סומך עלינו‪.‬‬
‫"אנחנו ניזהר‪ ",‬הבטיח לו אבא‪.‬‬
‫ברגע שקול צעדיו של ד"ר מרטין התפוגג במרחק‪ ,‬אבא פנה לעברנו במבט של דחיפות‪.‬‬
‫"ילדים‪ ,‬זה חשוב מאוד‪ .‬תבטיחו לי שתישארו מחוץ לחדר הזה‪".‬‬
‫הוא הסיר את תיק העבודה מכתפו ופתח את הרוכסן‪ .‬הוא שלף מתוכו שרשרת כבדה‬
‫ומנעול גדול‪" .‬לכו בעקבות ד"ר מרטין‪ .‬המשרד שלו נמצא בקצה החצר הגדולה‪ ,‬משמאל‪.‬‬
‫יש רק כניסה אחת‪ .‬כשהוא ייכנס‪ ,‬אני מבקש שתכרכו את השרשרת סביב ידיות הדלת‬
‫ותנעלו אותה במנעול‪ .‬חייבים לעכב אותו‪".‬‬
‫"אתה רוצה שננעל אותו במשרד שלו?" שאלה סיידי‪ ,‬שפתאום התעניינה מאוד בנעשה‪.‬‬
‫"גדול!"‬
‫"אבא‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה קורה?"‬
‫"אין זמן להסברים‪ ",‬אמר אבא‪" .‬יש לנו הזדמנות אחת בלבד‪ .‬הם מגיעים‪".‬‬
‫"מי מגיעים?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫אבא אחז בכתפיה‪" .‬מתוקה‪ ,‬אני אוהב אותך‪ .‬ואני מצטער‪ ...‬אני מצטער על הרבה דברים‪,‬‬
‫אבל אין זמן עכשיו‪ .‬אם זה יעבוד‪ ,‬אני מבטיח שאשיב דברים על תיקונם‪ .‬קרטר‪ ,‬אתה‬
‫הבחור האמיץ שלי‪ .‬אתה חייב לבטוח בי‪ .‬תזכרו לנעול את ד"ר מרטין במשרד‪ .‬ותישארו‬
‫מחוץ לחדר הזה!"‬

‫***‬
‫לא היה קשה לנעול את החדר של האוצֵ ר‪ ,‬אבל כשסיידי ואני העפנו מבט לכיוון שממנו‬
‫באנו‪ ,‬ראינו אור כחול בוקע מהאגף המצרי כאילו אבא שלנו התקין שם אקווריום זוהר‬
‫ענקי‪.‬‬
‫סיידי הביטה בי‪" .‬תענה לי בכנות‪ ,‬יש לך איזשהו מושג מה הוא עושה שם?"‬
‫"שום מושג‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל הוא התנהג ממש מוזר בזמן האחרון‪ .‬הוא חשב הרבה על‬
‫אמא‪ .‬יש לו תמונה שלה‪"...‬‬
‫לא רציתי להמשיך‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬סיידי הנהנה כאילו היא מבינה‪.‬‬
‫"מה יש בתיק שלו?" שאלה‪.‬‬
‫"אני לא יודע‪ .‬הוא אמר לי לא להסתכל בתוכו‪".‬‬
‫סיידי הרימה גבה‪" .‬ובאמת אף פעם לא הסתכלת? אלוהים‪ ,‬זה כל כך מתאים לך‪ ,‬קרטר‪.‬‬
‫אתה בחיים לא תשתנה‪".‬‬
‫רציתי להתגונן‪ ,‬אבל בדיוק אז הרצפה התחילה לרעוד‪.‬‬
‫סיידי תפסה בזרועי בהפתעה‪" .‬הוא גם אמר לנו לא להיכנס‪ .‬ואתה בטח מתכוון לציית גם‬
‫לזה?"‬
‫האמת שזה נשמע לי רעיון מצוין‪ ,‬אבל סיידי פתחה בריצה ואחרי היסוס של רגע רצתי‬
‫בעקבותיה‪.‬‬

‫***‬

‫רצנו בחזרה אל האגף המצרי‪ ,‬אבל כשהגענו לכניסה עצרנו בבת אחת‪ .‬אבא שלנו עמד מול‬
‫אבן רוזטה בגבו אלינו‪ .‬מעגל כחול זרח על הרצפה סביבו‪ ,‬כאילו מישהו צייר עליה בניאון‪.‬‬
‫אבא השליך מעליו את המעיל שלו‪ .‬התיק נח פתוח לרגליו ומתוכו הציצה תיבת עץ באורך‬
‫כחצי מטר‪ ,‬מעוטרת סמלים מצריים‪.‬‬
‫"מה הוא מחזיק?" לחשה לי סיידי‪" .‬זה בומרנג?"‬
‫ואכן‪ ,‬בידו המורמת של אבא היה מקל לבן‪ ,‬ארוך ומעוקל‪ .‬זה באמת נראה כמו בומרנג‪,‬‬
‫רעיון מגוחך למדי כי אפילו פריזבי הוא לא היה מסוגל להשליך כמו שצריך‪ .‬הוא נגע באבן‬
‫רוזטה באמצעות הבומרנג וסיידי עצרה את נשימתה‪.‬‬
‫אבא כתב משהו על האבן‪ .‬בכל מקום שהבומרנג נגע בו נגלו על האבן קווים כחולים‬
‫זוהרים‪ .‬הירוגליפים‪.‬‬
‫זה לא היה הגיוני‪ .‬איך אפשר לכתוב מילים זוהרות באמצעות מקל? אבל הציורים היו‬
‫ברורים מאוד‪ :‬קרני אייל מעל תיבה וסימן ‪.X‬‬
‫"לפתוח‪ ",‬מלמלה סיידי‪ .‬בהיתי בה‪ ,‬כי זה נשמע כאילו היא תרגמה את המילה וידעתי שזה‬
‫לא ייתכן‪ .‬אפילו אני‪ ,‬שהסתובבתי עם אבא כבר שנים‪ ,‬הכרתי רק הירוגליפים מעטים‪ .‬קשה‬
‫מאוד ללמוד אותם‪.‬‬
‫"אוּסיר‪ִ ,‬אי‪-‬אֵ י‪ ".‬שני הירוגליפים נוספים צוירו באור‬
‫ִ‬ ‫ידיו של אבא התרוממו‪ .‬הוא זמרר‪:‬‬
‫כחול על אבן רוזטה‪.‬‬

‫למרות ההלם הצלחתי לזהות את הסמל הראשון‪ .‬זה היה שמו של אל המתים המצרי‪.‬‬
‫"אוּסיר‪ ",‬לחשתי‪ .‬מעולם לא שמעתי את השם מבוטא כך אבל ידעתי מה משמעותו‪.‬‬ ‫ִ‬
‫"אוֹסיריס‪".‬‬
‫"אוסיריס‪ ,‬בוא‪ ",‬אמרה סיידי‪ ,‬כמו מתוך טראנס‪ .‬ואז העיניים שלה נפערו‪" .‬לא‪ ".‬היא‬
‫צעקה‪" :‬אבא‪ ,‬לא!"‬
‫אבא שלנו הסתובב‪ ,‬מופתע‪ .‬הוא התחיל לומר‪" :‬ילדים ‪ "-‬אבל איחר את המועד‪ .‬קול רעם‬
‫עלה מהרצפה‪ .‬האור הכחול הפך ללבן מסמא‪ ,‬ואבן רוזטה התפוצצה‪.‬‬
‫***‬

‫כשחזרתי להכרה‪ ,‬הדבר הראשון ששמעתי היה צחוק ‪ -‬צחוק לעגני מחריד‪ ,‬מעורב בצלצול‬
‫הרם של מערכת האזעקה‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו דרס אותי טרקטור‪ .‬התיישבתי מטושטש וירקתי מהפה חתיכה מאבן‬
‫רוזטה‪ .‬אולם התצוגה היה הרוס לגמרי‪ .‬אש בערה פה ושם על הרצפה‪ .‬פסלים ענקיים קרסו‪.‬‬
‫סרקופגים נפלו מהמעמדים‪ .‬חתיכות מאבן רוזטה הושלכו לכל עבר מעוצמת הפיצוץ וננעצו‬
‫בעמודים‪ ,‬בקירות ובפריטי תצוגה אחרים‪.‬‬
‫סיידי שכבה מעולפת לידי‪ ,‬אבל היא לא נראתה פצועה‪ .‬ניערתי את הכתף שלה והיא‬
‫מלמלה‪" :‬אחחח‪".‬‬
‫מולנו‪ ,‬במקום שבו עמדה קודם אבן רוזטה‪ ,‬היה רק כָּן שבור ומעלה עשן‪ .‬הרצפה היתה‬
‫מפויחת כמו אחרי פיצוץ‪ ,‬מלבד המעגל הכחול הזוהר סביב אבא שלנו‪.‬‬
‫הוא עמד עם הפנים אלינו‪ ,‬אבל לא נראה כמי שמביט בנו‪ .‬חתך מדמם חצה את הקרקפת‬
‫שלו‪ .‬בידו הוא אחז בכוח בבומרנג‪.‬‬
‫לא הבנתי על מה הוא מסתכל‪ .‬ואז הצחוק המחריד הדהד שוב ברחבי החדר‪ ,‬ואני קלטתי‬
‫שהוא בוקע ממש מולי‪.‬‬
‫משהו עמד בין אבא שלנו ובינינו‪ .‬בהתחלה לא הצלחתי לראות מה זה ‪ -‬לא יותר מהבהוב‬
‫של חוֹם‪ .‬אבל ככול שהתרכזתי הלכה והתגבשה שם צורה ‪ -‬דמות גבר עשויה להבות‪.‬‬
‫הוא היה גבוה מאבא וצחוקו פילח אותי כמו מסור חשמלי‪.‬‬
‫"יפה‪ ",‬הוא אמר לאבא‪" .‬יפה עשית‪ ,‬ג'וליוס‪".‬‬
‫"לא זימנתי אותך!" קולו של אבא רעד‪ .‬הוא הרים את הבומרנג שלו אבל האיש הבוער‬
‫החווה באצבע אחת והבומרנג הועף מידו של אבא והתנפץ על הקיר‪.‬‬
‫"איש אף פעם אינו מזמן אותי‪ ,‬ג'וליוס‪ ",‬המה האיש‪" .‬אך כאשר אתה פותח דלת‪ ,‬עליך‬
‫לצפות שייכנסו בה אורחים‪".‬‬
‫"חזור לדוּאַ ת!" שאג אבא שלי‪" .‬אני ניחן בכוחותיו של המלך העליון!"‬
‫"כן‪ ,‬מפחיד מאוד‪ ",‬אמר האיש הבוער בשעשוע‪" .‬גם לו ידעת להשתמש בכוחותיו‪ ,‬ואינך‬
‫יודע‪ ,‬הוא מעולם לא היה יריב שקול לי‪ .‬אני החזק מכולם‪ .‬ועכשיו הגיע זמנך לחלוק איתו‬
‫את גורלו‪".‬‬
‫לא הבנתי על מה הם מדברים‪ ,‬אבל ידעתי שאני חייב לעזור לאבא שלי‪ .‬ניסיתי להרים את‬
‫גוש האבן הקרוב ביותר אבל מרוב פחד האצבעות שלי הפכו קפואות ונטולות תחושה‪.‬‬
‫אבא העיף בי מבט אזהרה אילם‪ :‬צאו מכאן‪ .‬הבנתי שהוא נעמד בכוונה כך שהגב של‬
‫האיש האדום פונה אלינו‪ ,‬בתקווה שלא יבחין בנו‪.‬‬
‫סיידי עדיין היתה מטושטשת‪ .‬הצלחתי לגרור אותה אל בין הצללים שמאחורי עמוד‪.‬‬
‫כשהיא התחילה למחות סתמתי לה את הפה בכף היד‪ .‬זה כבר העיר אותה‪ .‬ואז היא ראתה מה‬
‫קורה והפסיקה להיאבק בי‪.‬‬
‫אזעקות ייללו בכל רחבי המוזיאון‪ .‬להבות טיפסו סביב דלתות אולם התצוגה‪ .‬היה ברור‬
‫שהשומרים בדרך‪ ,‬אבל לא הייתי בטוח אם זה דבר טוב מבחינתנו‪.‬‬
‫אבא השתופף בלי להסיר את המבט מאויבו‪ ,‬ופתח את תיבת העץ המעוטרת שלו‪ .‬הוא‬
‫שלף מוט קטן שנראה כמו סרגל‪ .‬הוא מלמל משהו בשקט והמוט התארך והפך למטה עץ‬
‫גבוה כמלוא קומתו‪.‬‬
‫סיידי פלטה צפצוף‪ .‬גם אני לא האמנתי למראה עיני‪ ,‬אבל המוזרות רק התעצמה‪.‬‬
‫אבא השליך את המטה שלו לרגלי האיש הבוער והמטה הפך לנחש ענקי ‪ -‬נחש באורך‬
‫שלושה מטרים שגופו עבה כמו גופי ‪ -‬עם קשקשי נחושת ועיניים אדומות זורחות‪ .‬הנחש‬
‫הסתער על האיש הבוער אבל האיש תפס בקלות בצווארו‪ .‬ידו התלהטה בלהבות מלובנות‬
‫והנחש נשרף עד אפר‪.‬‬
‫"תעלול ישן‪ ,‬ג'וליוס‪ ",‬הוכיח אותו האיש האדום‪.‬‬
‫אבא שלי העיף בנו מבט ודחק בנו בדממה לברוח‪ .‬חלק ממני סירב להאמין שהדברים‬
‫קורים באמת‪ .‬אולי אני עדיין מעולף וכל זה הוא פשוט סיוט‪ .‬לצדי‪ ,‬סיידי הרימה את גוש‬
 ‫האבן שאני לא הצלחתי לתפוס‪.‬‬
‫"כמה?" אבא שלי נחפז לשאול בניסיון להסב את תשומת לבו של האיש הבוער אליו ורק‬
‫אליו‪" .‬כמה שחררתי?"‬
‫"את כל החמישה‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמר האיש לאט כאילו הוא מסביר משהו לילד‪" .‬היית צריך‬
‫לדעת שאנחנו עסקת חבילה‪ ,‬ג'וליוס‪ .‬בקרוב אשחרר נוספים‪ ,‬והם יהיו אסירי תודה עד‬
‫מאוד‪ .‬שוב יכתירו אותי למלך‪".‬‬
‫"ימי השדים‪ ",‬אמר אבא‪" .‬הם יעצרו בך לפני שיהיה מאוחר מדי‪".‬‬
‫האיש הבוער צחק‪" .‬אתה חושב שהבית מסוגל לעצור בי? השוטים הזקנים הללו לא‬
‫מסוגלים אפילו להפסיק להתווכח בינם לבין עצמם‪ .‬וכעת יסופר הסיפור מחדש‪ .‬והפעם לא‬
‫תקום לתחייה!"‬
‫האיש הבוער החווה בידו‪ .‬המעגל הכחול לרגליו של אבא החשיך‪ .‬אבא ניסה להרים את‬
‫תיבת הכלים שלו אבל זו חמקה ממנו וגלשה לעברו האחר של החדר‪.‬‬
‫"להתראות‪ ,‬אוֹסיריס‪ ",‬אמר האיש הבוער‪ .‬בהבזק נוסף של ידו הוא זימן ארון מתים זוהר‬
‫שהתגשם סביב אבא‪ .‬תחילה הארון היה שקוף‪ ,‬אבל בעוד אבא נאבק והולם על צדדיו הוא‬
‫הפך יותר ויותר מוצק ‪ -‬סרקופג מצרי עשוי זהב ומשובץ אבני חן‪ .‬אבא הביט בי פעם אחת‬
‫אחרונה‪ ,‬וביטא בדממה את המילה‪ :‬תברחו!‬
‫ואז שקע הארון אל הרצפה כאילו היא הפכה למים‪.‬‬
‫"אבא!" צרחתי‪.‬‬
‫סיידי השליכה את האבן אבל זו חלפה מבעד לראשו של האיש הבוער בלי להזיק לו‪.‬‬
‫הוא הסתובב‪ ,‬ולרגע נורא אחד נגלו פניו מבעד ללהבות‪ .‬מה שראיתי לא היה הגיוני‪ .‬כאילו‬
‫מישהו הניח שני פרצופים חופפים זה על זה ‪ -‬האחד כמעט אנושי‪ ,‬עם עור חיוור‪ ,‬תווי פנים‬
‫חדים ואכזריים ועיניים אדומות בוערות‪ ,‬והאחר דמוי חיה עם פרווה כהה וניבים חדים‪ .‬זה‬
‫היה יצור מבעית יותר מכלב או זאב או אריה ‪ -‬חיה כלשהי שמעולם לא ראיתי כמותה‪.‬‬
‫העיניים האדומות ננעצו בי וידעתי שאני עומד למות‪.‬‬
‫מאחורי הדהדו הלמות מגפיים על רצפת השיש של החצר הגדולה‪ .‬קולות רמים צעקו‬
‫פקודות ‪ -‬השומרים‪ ,‬אולי המשטרה ‪ -‬אבל ידעתי שהם לא יספיקו להגיע לכאן בזמן‪.‬‬
‫האיש הבוער הסתער עלינו‪ .‬כשהגיע למרחק של כמה סנטימטרים מהפרצוף שלי‪ ,‬משהו‬
‫העיף אותו אחורה‪ .‬חשמל זמזם באוויר‪ .‬הקמע סביב הצוואר שלי התלהט במידה מציקה‪.‬‬
‫האיש הבוער לחשש ובחן אותי בקפידה רבה יותר‪" .‬תראו תראו… זה אתה‪".‬‬
‫הבניין היטלטל שוב‪ .‬בצד האחר של החדר התפוצצה חתיכת קיר בהבזק אור מסנוור‪ .‬שתי‬
‫דמויות עברו בפרצה שנפערה בקיר ‪ -‬הגבר והנערה שראיתי ליד מחט קליאופטרה‪ .‬שולי‬
‫בגדיהם התבדרו סביבם ושניהם החזיקו בידיהם מטות מורמים‪.‬‬
‫האיש הבוער נהם בזעם‪ .‬הוא הביט בי פעם אחרונה ואמר‪" :‬בקרוב‪ ,‬ילד‪".‬‬
‫ואז החדר עלה בלהבות‪ .‬גל חום שאב את כל האוויר מהריאות שלי ואני קרסתי אל‬
‫הרצפה‪.‬‬
‫הדבר האחרון שאני זוכר הוא הגבר עם הזקן המפוצל והנערה הלבושה כחול גוחנים מעלי‪.‬‬
‫שמעתי את השומרים רצים וצועקים בדרכם אלינו‪ .‬הנערה השתופפה מעלי ושלפה מחגורתה‬
‫סכין ארוך ומעוקל‪.‬‬
‫"חייבים לפעול מיד‪ ",‬היא אמרה לאיש‪.‬‬
‫"עדיין לא‪ ",‬הוא אמר באי רצון‪ .‬המבטא שלו נשמע צרפתי‪" .‬יש לברר בוודאות לפני‬
‫שנשמיד אותם‪".‬‬
‫ואז העיניים שלי נעצמו ואיבדתי את ההכרה‪.‬‬
 ‫‪3‬‬
‫אני כלואה עם החתולה שלי‬

‫)תביא כבר את המיקרופון‪(.‬‬

‫שלום‪ ,‬סיידי מדברת‪ .‬אחי לא יודע לספר סיפור כמו שצריך‪ .‬אני מתנצלת בשמו‪ .‬אבל‬
‫עכשיו קיבלתם אותי‪ ,‬אז אל תדאגו‪ ,‬הכול הולך להשתפר‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬אז בואו נראה‪ .‬פיצוץ‪ .‬אבן רוזטה מרוסקת למיליון חתיכות‪ .‬איש בוער מרושע‪ .‬אבא‬
‫כלוא בארון‪ .‬צרפתי מוזר ונערה ערבייה עם סכין‪ .‬אנחנו מעולפים‪ .‬עד כאן ברור‪.‬‬
‫אז כשהתעוררתי‪ ,‬השוטרים התרוצצו מסביב כמו שאפשר לצפות מהם שיעשו במצבים‬
‫כאלה‪ .‬הם הפרידו ביני ובין אחי‪ .‬זה לא ממש הפריע לי‪ .‬ממילא הוא חתיכת קוץ‪ .‬אבל הם‬
‫נעלו אותי במשרד של האוצֵ ר במשך שעות‪ .‬וכן‪ ,‬הם השתמשו בשרשרת שלנו‪.‬‬
‫פרימיטיבים‪.‬‬
‫הייתי הרוסה‪ ,‬כמובן‪ .‬רק זמן קצר קודם לכן תקף אותי המי‪-‬שזה‪-‬לא‪-‬היה הבוער‪ .‬ראיתי‬
‫את אבא שלי נכלא בארון מתים ונבלע ברצפה‪ .‬ניסיתי להסביר את כל זה למשטרה‪ ,‬אבל‬
‫נראה לכם שהיה אכפת למישהו? כן‪ ,‬ממש‪.‬‬
‫והכי גרוע‪ :‬היה לי קר נורא‪ ,‬כאילו מישהו דוקר את העורף שלי במחטי קרח‪ .‬זה התחיל‬
‫כשהבטתי במילים הכחולות הזוהרות שאבא צייר על אבן רוזטה ופשוט ידעתי מה המשמעות‬
‫שלהן‪ .‬מחלה אקזוטית שעוברת במשפחה שלנו‪ ,‬אולי? אפשר לקבל בתורשה ידע על נושאים‬
‫מצריים משעממים? עם מזל דפוק כמו שלי‪ ,‬בטוח‪.‬‬
‫הרבה אחרי שהמסטיק שלי איבד כל טעם‪ ,‬שוטרת חילצה אותי סוף‪-‬סוף מהמשרד של‬
‫האוצֵ ר‪ .‬היא לא תחקרה אותי‪ .‬היא רק הכניסה אותי לניידת ולקחה אותי הביתה‪ .‬אפילו אז‬
‫לא נתנו לי להסביר לסבא וסבתא מה קרה או שום דבר‪ .‬השוטרת רק הכניסה אותי לחדר‬
‫שלי ושם חיכיתי‪ .‬וחיכיתי‪.‬‬
‫אני לא אוהבת לחכות‪.‬‬
‫הסתובבתי בחדר בעצבנות‪ .‬החדר שלי לא מרשים במיוחד‪ ,‬רק עליית גג קטנה עם חלון‬
‫ומיטה ושולחן‪ .‬לא היה לי הרבה מה לעשות שם‪ .‬מאפין רחרחה לי את הרגליים והזנב שלה‬
‫סמר כמו מברשת‪ .‬כנראה היא לא אוהבת ריח של מוזיאונים‪ .‬היא פלטה נשיפה וברחה אל‬
‫מתחת למיטה‪.‬‬
‫"ממש תודה‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫פתחתי את הדלת אבל גיליתי שהשוטרת שומרת עליה מבחוץ‪.‬‬
 ‫"הפקד כבר מגיע‪ ",‬היא אמרה לי‪" .‬בבקשה תישארי בחדר‪".‬‬
‫יכולתי לראות משם חלקים מהקומה התחתונה ‪ -‬ראיתי את סבא צועד הלוך ושוב בסלון‬
‫ומשפשף ידיים בעצבנות‪ .‬קרטר ופקד משטרה ישבו על הספה ושוחחו‪ .‬לא הצלחתי לשמוע‬
‫מה הם אומרים‪.‬‬
‫"אני יכולה ללכת לשירותים?" שאלתי את השוטרת הנחמדה‪.‬‬
‫"לא‪ ".‬היא טרקה לי את הדלת בפרצוף‪ .‬כאילו אני עלולה לבנות פצצה בשירותים או‬
‫משהו כזה‪ .‬נו באמת‪.‬‬
‫הוצאתי את האייפוד שלי ועברתי על רשימת השירים‪ .‬לא התחשק לי לשמוע שום דבר‪.‬‬
‫זרקתי אותו על המיטה בעצבים‪ .‬מי היה מאמין שיגיע היום העצוב שלא תהיה לי סבלנות‬
‫למוזיקה‪ .‬לא הבנתי למה קרטר מדבר עם המשטרה ראשון‪ .‬זה ממש לא הוגן‪.‬‬
‫שיחקתי במחרוזת שאבא נתן לי‪ .‬מעולם לא ידעתי מה משמעות הסמל שתלוי עליה‪ .‬הסמל‬
‫של קרטר נראה בבירור כמו עין‪ ,‬אבל שלי הזכיר קצת מלאך‪ ,‬או אולי רובוט רצחני מהחלל‬
‫החיצון‪:‬‬

‫למה שאבא ישאל אם הקמע עדיין אצלי? ברור שהוא עדיין אצלי‪ .‬זאת המתנה היחידה‬
‫שהוא נתן לי בחיים‪ .‬טוב‪ ,‬חוץ ממאפין‪ ,‬ועם האופי שלה אני ממש לא בטוחה שאפשר לקרוא‬
‫לה מתנה‪.‬‬
‫תזכרו שאבא פחות או יותר נטש אותי בגיל שש‪ .‬המחרוזת היתה הקשר היחיד שלי אליו‪.‬‬
‫בימים טובים נהגתי לבהות בה ולזכור אותו בחיבה‪ .‬בימים גרועים )והיו הרבה יותר כאלה(‬
‫הייתי מטיחה אותה בקיר הרחוק של החדר ודורכת עליה ומקללת אותו כי הוא לא בסביבה‪.‬‬
‫זה היה מאוד מרגיע‪.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬בזמן שכל הדברים המוזרים האלה קרו במוזיאון ‪ -‬ונשבעת לכם שאני לא‬
‫ממציאה את זה ‪ -‬המחרוזת התחממה‪ .‬כמעט הורדתי אותה‪ ,‬אבל חשבתי לעצמי שמי יודע‪,‬‬
‫אולי היא באמת מגוננת עלי איכשהו‪.‬‬
‫אני אשיב דברים על תיקונם‪ ,‬אמר אבא‪ ,‬במבט האשם הזה שיש לו לעתים קרובות‬
‫כשהוא מביט בי‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬אבא‪ ,‬נראה שפישלת‪.‬‬
‫מה הוא חשב לעצמו? רציתי להאמין שהכול היה חלום רע‪ :‬ההירוגליפים הזוהרים‪ ,‬המטה‬
‫שהפך לנחש‪ ,‬ארון המתים‪ .‬דברים כאלה פשוט לא קורים במציאות‪ .‬אבל לא הצלחתי לשכנע‬
‫את עצמי‪ .‬לא הייתי מצליחה להמציא משהו מחריד כמו הפרצוף של האיש הבוער כשהוא‬
‫הסתער עלינו‪ .‬בקרוב‪ ,‬ילד‪ ,‬הוא אמר לקרטר‪ ,‬כאילו הוא מתכנן לאתר אותנו‪ .‬מעצם‬
‫המחשבה הידיים שלי התחילו לרעוד‪ .‬ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על העצירה שלנו במחט‬
‫קליאופטרה‪ ,‬איך אבא התעקש לבקר שם כאילו הוא מנסה לאזור אומץ‪ ,‬כאילו מה שעשה‬
‫במוזיאון הבריטי קשור איכשהו לאמא שלי‪.‬‬
‫העיניים שלי שוטטו על פני החדר וננעצו בשולחן הכתיבה שלי‪.‬‬
‫לא‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬אני לא הולכת לעשות את זה‪.‬‬
‫ובכל זאת ניגשתי לשולחן ופתחתי את המגירה‪ .‬הזזתי הצדה כמה מגזינים ישנים‪ ,‬את סליק‬
‫הממתקים שלי‪ ,‬ערימה של שיעורי בית במתמטיקה ששכחתי להגיש וכמה תצלומים שלי‬
‫ושל החברות שלי ליז ואמה מודדות כובעים שטותיים בשוק קַ ְמדֶ ן‪ .‬ומתחת לכל זה היה‬
‫התצלום של אמא‪.‬‬
‫לסבא וסבתא יש מלא תצלומים שלה‪ .‬הם הקימו מקדש לזכר רוּבּי על הארונית במסדרון ‪-‬‬
‫הציורים שאמא ציירה כילדה‪ ,‬תעודת הבגרות שלה‪ ,‬תצלום שלה מסיום הלימודים‬
‫באוניברסיטה‪ ,‬התכשיטים שהכי אהבה‪ .‬זה פסיכי לגמרי‪ .‬אמרתי לעצמי שאני לא אתנהג‬
‫ככה‪ ,‬לא אשקע בעבר‪ .‬הרי בקושי זכרתי את אמא‪ ,‬ושום דבר שאעשה לא ישנה את העובדה‬
‫שהיא מתה‪.‬‬
‫אבל כן שמרתי תצלום אחד‪ .‬תצלום של אמא ושלי בבית שלנו בלוס אנג'לס‪ ,‬קצת אחרי‬
‫שנולדתי‪ .‬היא עומדת במרפסת על רקע האוקיינוס השקט ומחזיקה בזרועותיה גוש קטן‪,‬‬
‫שמנמן ומקומט שיום אחד יצמח ויהיה אני‪ .‬אני לא הייתי מרשימה במיוחד כתינוקת‪ ,‬אבל‬
‫אמא נראתה יפהפייה אפילו במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו מסמורטטת‪ .‬צבע העיניים‬
‫שלה היה כחול עמוק‪ .‬השיער הבלונדיני שלה היה אסוף‪ .‬העור שלה היה מושלם‪ .‬מדכא‬
‫למדי בהשוואה אלי‪ .‬אנשים תמיד אומרים שאני נראית כמוה‪ ,‬אבל אני לא מסוגלת אפילו‬
‫להיפטר מהחצ'קון שעל הסנטר שלי‪ ,‬ובטח שלא להיראות כזו בוגרת ויפהפייה‪.‬‬
‫)תוריד את החיוך הזה מהפרצוף‪ ,‬קרטר‪(.‬‬
‫תמיד הייתי מרותקת לתצלום הזה כי אני בקושי זוכרת את החיים שלנו יחד‪ .‬אבל הסיבה‬
‫העיקרית ששמרתי את התצלום היתה הסמל על חולצת הטריקו של אמא‪ :‬מפתח חיים כזה ‪-‬‬
‫סמל ַﬠנְ ח'‪.‬‬

‫אמא שלי המתה עונדת את סמל החיים‪ .‬אני לא מסוגלת לחשוב על דבר עצוב יותר‪ .‬אבל‬
‫היא מחייכת למצלמה כאילו היא יודעת סוד מדהים‪ .‬כאילו אבא והיא חולקים איזו בדיחה‬
 ‫פרטית‪.‬‬
‫התצלום הזכיר לי משהו‪ .‬האיש הגדול במעיל הגשם שהתווכח עם אבא מעבר לכביש ‪-‬‬
‫הוא אמר משהו על ה ֶפּר ַﬠנְ ח'‪.‬‬
‫האם התכוון ל ַﬠנְ ח' כמו סמל החיים‪ ,‬ואם כן אז מה זה ֶפּר?‬
‫היתה לי הרגשה מטרידה שאם הייתי רואה את המילים ֶפּר ַﬠנְ ח' כתובות בהירוגליפים‬
‫הייתי יודעת מה המשמעות שלהן‪.‬‬
‫הנחתי מהיד את התצלום של אמא‪ .‬לקחתי עיפרון והפכתי אחד מהדפים עם שיעורי הבית‬
‫הישנים במתמטיקה‪ .‬חשבתי לעצמי‪ ,‬מה יקרה אם אנסה לצייר את המילים ֶפּר ַﬠנְ ח'? יכול‬
‫להיות שפשוט אדע איך?‬
‫אבל ברגע שהעיפרון נגע בנייר‪ ,‬דלת החדר שלי נפתחה‪" .‬מיס קיין?"‬
‫הסתובבתי בבת אחת והפלתי את העיפרון‪.‬‬
‫פקד משטרה עמד בפתח בפרצוף רציני‪" .‬מה את עושה?"‬
‫"שיעורים במתמטיקה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫תקרת החדר שלי די נמוכה‪ ,‬אז הפקד נאלץ להתכופף כשנכנס‪ .‬הוא היה לבוש בחליפה‬
‫בצבע אבק שהתאימה לשיער האפור שלו ולפניו האפרפרות‪" .‬ובכן‪ ,‬סיידי‪ .‬אני פקד‬
‫וויליאמס‪ .‬בואי נשוחח קצת‪ ,‬טוב? שבי‪".‬‬
‫לא התיישבתי‪ ,‬וגם הוא נשאר לעמוד‪ ,‬ואני בטוחה שזה עצבן אותו‪ .‬קשה להיראות שולט‬
‫בעניינים כשאתה כפוף כמו הגיבן מנוטרדאם‪.‬‬
‫"ספרי לי הכול‪ ,‬בבקשה‪ ",‬הוא אמר‪" ,‬מהרגע שאבא שלכם הגיע לקחת אותך‪".‬‬
‫"כבר סיפרתי למשטרה במוזיאון‪".‬‬
‫"פעם נוספת‪ ,‬אם לא אכפת לך‪".‬‬
‫אז סיפרתי לו הכול‪ .‬למה לא? הגבה השמאלית שלו הלכה והתרוממה כשהגעתי לחלקים‬
‫המשונים‪ ,‬כמו האותיות הזוהרות והנחש הענקי‪.‬‬
‫"ובכן‪ ,‬סיידי‪ ",‬אמר פקד וויליאמס‪" .‬יש לך דמיון מפותח‪".‬‬
‫"אני לא משקרת‪ ,‬פקד‪ .‬ואני חושבת שהגבה שלך מנסה לברוח‪".‬‬
‫הוא ניסה להביט בגבות של עצמו‪ ,‬ועשה פרצוף‪" .‬ובכן‪ ,‬סיידי‪ ,‬אני משוכנע שכל זה קשה‬
‫לך מאוד‪ .‬אני מבין מדוע את רוצה לגונן על שמו הטוב של אבא שלך‪ .‬אבל הוא איננו עוד ‪"-‬‬
‫"אתה מתכוון שהוא נבלע ברצפה בתוך ארון מתים‪ ",‬התעקשתי‪" .‬הוא לא מת‪".‬‬
‫פקד וויליאמס פרש ידיים‪" .‬סיידי‪ ,‬אני מצטער מאוד‪ .‬אבל אנחנו חייבים לגלות מדוע ביצע‬
‫מעשה כזה של‪ ...‬ובכן‪"...‬‬
‫"מעשה כזה של מה?"‬
‫הוא כחכח בגרון במבוכה‪" .‬אבא שלך השמיד פריטים ארכיאולוגיים יקרים מפז ונראה‬
‫שנהרג תוך כדי כך‪ .‬מאוד היינו רוצים לדעת מדוע‪".‬‬
‫בהיתי בו‪" .‬אתה מנסה לרמוז שאבא שלי טרוריסט? השתגעת או משהו?"‬
‫"שוחחנו עם כמה מעמיתיו של אביך לעבודה‪ .‬אני מבין שהתנהגותו הפכה מוזרה מאז‬
‫מותה של אמך‪ .‬הוא התנתק מהעולם ושקע במחקר‪ ,‬ובילה יותר ויותר זמן במצרים ‪"-‬‬
‫"נו בטח‪ ,‬הוא ארכיאולוג! אתם צריכים לחפש אותו‪ ,‬לא לשאול שאלות מטומטמות!"‬
‫"סיידי‪ ",‬הוא אמר‪ ,‬ומהקול שלו היה ברור שהוא מתאפק לא לחנוק אותי‪ .‬מוזר‪ ,‬זה קורה‬
‫לי הרבה עם מבוגרים‪" .‬ישנן קבוצות קיצוניות במצרים שמתנגדות להחזקת פריטים מצריים‬
‫במוזיאונים של מדינות אחרות‪ .‬אולי האנשים הללו יצרו קשר עם אבא שלך? ייתכן שבמצבו‬
‫המעורער הוא היה מטרה קלה עבורם‪ .‬אם שמעת אותו מזכיר שמות כלשהם ‪"-‬‬
‫ניגשתי בזעם לחלון‪ .‬מרוב כעס בקושי הייתי מסוגלת לחשוב‪ .‬סירבתי להאמין שאבא‬
‫נהרג‪ .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ .‬וטרוריסט? נו באמת‪ .‬למה כל המבוגרים מטומטמים כאלה? הם תמיד‬
‫מבקשים ממך "לומר את האמת" ואז כשאת עושה בדיוק את זה הם לא מאמינים לך‪ .‬אז מה‬
‫הטעם בכלל?‬
‫בהיתי החוצה ברחוב החשוך‪ .‬פתאום התחזקה אותה תחושה קרה ולא נעימה בעורף שלי‪.‬‬
‫התמקדתי בעץ המת שלידו פגשתי את אבא‪ ,‬ובאור המעומעם של פנס הרחוב ראיתי מישהו‬
‫נושא אלי מבט‪ .‬זה היה האיש הגדול במעיל הגשם השחור והמשקפיים העגולים והמגבעת ‪-‬‬
‫האיש שאבא קרא לו איימוס‪.‬‬
‫אני מניחה שהייתי אמורה להרגיש מאוימת כשגבר משונה בוהה בי בחשכה‪ .‬אבל הפנים‬
‫שלו נראו מלאות דאגה‪ ,‬כאילו הוא חושש לשלומי‪ .‬והוא באמת נראה מוכר‪ .‬שיגע אותי שלא‬
‫הצלחתי להיזכר מאיפה‪.‬‬
‫מאחורי‪ ,‬הפקד כחכח בגרונו‪" .‬סיידי‪ ,‬איש אינו מאשים אותך בהתקפה על המוזיאון‪ .‬אנחנו‬
‫מבינים שנגררת אל הסיפור נגד רצונך‪".‬‬
‫הסתובבתי אליו‪" .‬נגד רצוני? אני זו שנעלה את האוצֵ ר במשרד שלו‪".‬‬
‫הגבה של הפקד התחילה להתגנב שוב כלפי מעלה‪" .‬ועדיין‪ ,‬אני משוכנע שלא הבנת מה‬
‫אבא שלך מתכנן לעשות‪ .‬ייתכן שאחיך היה מעורב בעניין?"‬
‫נחרתי בבוז‪" .‬קרטר? בחייך‪".‬‬
‫"אז החלטת לגונן גם עליו‪ .‬את רואה בו אח של ממש?"‬
‫לא האמנתי למה שאני שומעת‪ .‬התחשק לי להכניס לו אגרוף‪" .‬מה זאת אומרת? למה‪ ,‬כי‬
‫הוא לא נראה כמוני?"‬
‫הפקד מצמץ‪" .‬בסך הכול התכוונתי ‪"-‬‬
‫"אני יודעת טוב מאוד למה התכוונת‪ .‬בטח שהוא אח שלי!"‬
‫פקד וויליאמס הרים ידיים בהתנצלות‪ ,‬אבל אני עדיין רתחתי‪ .‬קרטר מעצבן‪ ,‬אבל אני‬
‫שונאת שאנשים מניחים שאנחנו לא באמת קרובי משפחה‪ ,‬או מסתכלים על אבא עקום‬
‫כשהוא אומר ששלושתנו בני משפחה אחת ‪ -‬כאילו עשינו משהו לא בסדר‪ .‬ד"ר מרטין‬
‫האידיוט במוזיאון‪ .‬פקד וויליאמס‪ .‬זה קורה בכל פעם שאבא וקרטר ואני נמצאים יחד‪ .‬בכל‬
‫פעם מחורבנת‪.‬‬
‫"סליחה‪ ,‬סיידי‪ ",‬אמר הפקד‪" .‬רק רציתי לוודא שאנחנו מבחינים בין החפים מפשע‬
‫לאשמים‪ .‬שיתוף פעולה מצדך יקל מאוד על כולנו‪ .‬כל פיסת מידע תועיל לנו‪ .‬כל דבר‬
‫שאביך אמר‪ .‬אנשים שאולי הזכיר את שמם‪".‬‬
‫"איימוס‪ ",‬פלטתי רק כדי לראות איך יגיב‪" .‬הוא פגש מישהו בשם איימוס‪".‬‬
‫פקד וויליאמס נאנח‪" .‬סיידי‪ ,‬זה לא ייתכן‪ .‬אני בטוח שאת מודעת לכך‪ .‬דיברנו עם איימוס‬
‫לפני פחות משעה‪ ,‬בשיחת טלפון אל ביתו בניו‪-‬יורק‪".‬‬
‫"הוא לא בניו‪-‬יורק!" התעקשתי‪" .‬הוא ‪"-‬‬
‫העפתי מבט מהחלון וגיליתי שאיימוס נעלם‪ .‬כמה טיפוסי‪.‬‬
‫"לא יכול להיות‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ",‬אמר הפקד‪.‬‬
‫"אבל הוא היה כאן!" קראתי‪" .‬מי הוא בכלל? אחד החברים של אבא? איך ידעתם‬
‫להתקשר אליו?"‬
‫"סיידי‪ ,‬באמת‪ .‬את חייבת להפסיק עם ההצגות‪".‬‬
‫"הצגות?"‬
‫הפקד בחן אותי לרגע ואז הלסת שלו נחשקה כאילו הגיע להחלטה‪" .‬כבר שמענו את כל‬
‫האמת מקרטר‪ .‬לא רציתי להכביד עלייך‪ ,‬אבל הוא סיפר לנו הכול‪ .‬הוא מבין שאין טעם‬
‫לגונן על אבא שלכם‪ .‬מוטב שתעזרו לנו‪ ,‬כך שלא ניאלץ לפתוח בהליכים נגדכם‪".‬‬
‫"זה לא בסדר לשקר לילדים!" צעקתי בתקווה שהקול שלי יגיע עד למטה‪" .‬קרטר בחיים‬
‫לא היה אומר מילה נגד אבא‪ ,‬וגם אני לא אגיד כלום!"‬
‫הפקד לא טרח אפילו להיראות נבוך‪.‬‬
‫הוא שילב זרועות‪" .‬אני מצטער שכך את מרגישה‪ ,‬סיידי‪ .‬אני חושש שהגיע הזמן לרדת‬
‫למטה‪ ...‬כדי לדון עם סבא וסבתא שלך בהשלכות העניין‪".‬‬
 ‫‪4‬‬
‫האיש‪-‬הלא‪-‬לגמרי‪-‬זר חוטף אותנו‬

‫אני מתה על מפגשים משפחתיים‪ .‬כמה חמים ונעים‪ :‬זרי חג המולד תלויים סביב האח‪,‬‬
‫וקומקום תה נחמד‪ ,‬ובלש מהסקוטלנד יארד שעומד לעצור אותך‪.‬‬
‫קרטר ישב מרוח על הספה עם התיק של אבא על הברכיים‪ .‬לא הבנתי איך המשטרה לא‬
‫לקחה אותו ממנו‪ .‬התיק הזה היה אמור לשמש ראיה או משהו כזה‪ ,‬אבל נראה שהפקד בכלל‬
‫לא הבחין בו‪.‬‬
‫קרטר נראה נורא ‪ -‬כלומר‪ ,‬אפילו יותר גרוע מהרגיל‪ .‬נשבעת לכם‪ ,‬הילד הזה בחיים לא‬
‫למד בבית‪-‬ספר נורמלי והוא מתלבש כמו פרופסור קטן במכנסי חאקי וחולצות כפתורים‬
‫ונועל נעלי עור‪ .‬אני מניחה שמבחינה חיצונית הוא נראה סביר‪ .‬הוא די גבוה ובכושר‪,‬‬
‫והשיער שלו בסדר יחסית‪ .‬יש לו עיניים כמו של אבא והחברות שלי ליז ואֶ מה שראו תצלום‬
‫שלו אפילו אמרו לי שהוא שווה‪ ,‬אם כי אי אפשר להתייחס לזה יותר מדי ברצינות כי א(‬
‫הוא אחי ו‪-‬ב( החברות שלי לא לגמרי נורמליות‪ .‬בכל מה שקשור בבגדים‪ ,‬קרטר לא היה‬
‫מזהה משהו שווה גם אם זה היה בא ונושך אותו בתחת‪.‬‬
‫)די נו‪ ,‬אל תסתכל עלי ככה‪ ,‬קרטר‪ .‬אתה יודע שזה נכון‪(.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬היה קשה להאשים אותו‪ .‬ההיעלמות של אבא זעזעה אותו אפילו יותר מאשר‬
‫אותי‪.‬‬
‫סבא וסבתא ישבו משני צדדיו ונראו די לחוצים‪ .‬קומקום תה וצלחת עוגיות נחו על‬
‫השולחן‪ ,‬אבל אף אחד לא נגע בהם‪ .‬פקד וויליאמס אמר לי להתיישב בכיסא הפנוי היחיד‪.‬‬
‫ואז הוא התחיל לצעוד קדימה ואחורה מול האח במבט מלא חשיבות‪ .‬שני שוטרים נוספים‬
‫עמדו ליד דלת הכניסה ‪ -‬השוטרת מקודם ושוטר גדול שנראה כמו הכלאה בין אדם לגורילה‪.‬‬
‫"מר וגברת פאוסט‪ ",‬אמר פקד וויליאמס‪" .‬אני חושש שמדובר בשני ילדים סרבנים‪".‬‬
‫סבתא שיחקה בעצבנות בשולי השמלה שלה‪ .‬היה קשה להאמין שהיא קרובת משפחה של‬
‫אמא‪ .‬סבתא היתה חיוורת ושברירית‪ ,‬כמו ציור קו של ילדים‪ ,‬ואילו אמא נראתה בתצלומים‬
‫תמיד עליזה כל כך ומלאת חיים‪" .‬הם רק ילדים‪ ",‬הצליחה סבתא לומר בסופו של דבר‪" .‬הרי‬
‫לא ייתכן שאתה מאשים אותם‪".‬‬
‫"באמת!" אמר סבא‪" .‬זה ממש מגוחך‪ ,‬פקד‪ .‬הם לא אשמים!"‬
‫בצעירותו היה סבא שחקן רוגבי‪ .‬היו לו זרועות עבות‪ ,‬כרס גדולה בהרבה מהחולצה שלו‬
‫ועיניים שקועות עמוק בפרצוף כאילו מישהו מעך אותן פנימה באגרוף )טוב‪ ,‬האמת שאבא‬
‫באמת הכניס לו אגרוף פעם‪ ,‬אבל זה כבר סיפור אחר‪ (.‬סבא נראה די מפחיד‪ .‬בדרך כלל‬
‫אנשים לא מסתבכים איתו‪ ,‬אבל לא נראה שפקד וויליאמס מתרשם במיוחד‪.‬‬
‫"מר פאוסט‪ ",‬הוא אמר‪" ,‬מה יהיו לדעתך כותרות הבוקר בעיתונים? התקפה על המוזיאון‬
‫הבריטי‪ .‬אבן רוזטה הושמדה‪ .‬חתנך ‪"-‬‬
‫"חתני לשעבר‪ ",‬תיקן אותו סבא‪.‬‬
‫"‪ -‬התאייד בפיצוץ או שנמלט‪ ,‬ואם נמלט ‪"-‬‬
‫"הוא לא נמלט!" צעקתי‪.‬‬
‫"עלינו לברר היכן הוא נמצא‪ ",‬המשיך הבלש בדבריו‪" .‬והעדים היחידים‪ ,‬נכדיך‪ ,‬מסרבים‬
‫לספר את האמת‪".‬‬
‫"כן סיפרנו את האמת‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אבא לא מת‪ .‬הוא שקע ברצפה‪".‬‬
‫פקד וויליאמס העיף מבט בסבא כאילו אומר‪ ,‬אתה רואה? ואז פנה אל קרטר‪" .‬בחור‬
‫צעיר‪ ,‬אביך ביצע מעשה פלילי‪ .‬הוא זנח אתכם להתמודד לבד עם התוצאות ‪"-‬‬
‫"זה לא נכון!" מיהרתי לומר‪ ,‬אבל רעדתי כולי מכעס‪ .‬מובן שלא האמנתי שאבא היה נוטש‬
‫אותנו לחסדי המשטרה מתוך בחירה‪ .‬אבל הרעיון שהוא נטש אותי ‪ -‬טוב‪ ,‬כפי שאולי ציינתי‪,‬‬
‫זאת נקודה כאובה אצלי‪.‬‬
‫"יקירתי‪ ,‬בבקשה‪ ",‬אמרה לי סבתא‪" ,‬הפקד רק עושה את עבודתו‪".‬‬
‫"בצורה גרועה!" אמרתי‪.‬‬
‫"בואו נשתה קצת תה‪ ",‬הציעה סבתא‪.‬‬
‫"לא!" קרטר ואני צעקנו יחד‪ ,‬וממש ריחמתי על סבתא שכמעט נבלעה בספה‪.‬‬
‫"יש באפשרותנו לפתוח בהליכים נגדכם‪ ",‬הפקד הסתובב אלי באיום‪" .‬וכך גם נעשה אם ‪-‬‬
‫"‬
‫פתאום הוא קפא‪ .‬מיד מצמץ כמה פעמים כאילו שכח מה עמד לעשות‪.‬‬
‫סבא הביט בו בסקרנות‪" .‬אה‪ ...‬פקד?"‬
‫"כן‪ "...‬מלמל פקד וויליאמס בקול חולמני‪ .‬הוא הכניס יד לכיס ושלף ספרון כחול קטן ‪-‬‬
‫דרכון אמריקאי‪ .‬הוא זרק אותו אל קרטר‪.‬‬
‫"אתה מגורש מהמדינה‪ ",‬הכריז הפקד‪" .‬עליך לעזוב את המדינה בתוך עשרים וארבע‬
‫שעות‪ .‬אם נצטרך לשאול אותך שאלות נוספות‪ ,‬ניצור איתך קשר דרך האף‪-‬בי‪-‬איי‪".‬‬
‫הפה של קרטר נפער‪ .‬הוא הביט בי‪ ,‬וראיתי שאני לא היחידה שזה נראה לה ממש משונה‪.‬‬
‫הפקד הרגע עשה תפנית של מאה ושמונים מעלות‪ .‬רק לפני רגע הוא עמד לעצור אותנו‪.‬‬
‫הייתי בטוחה בזה‪ .‬ופתאום הוא מגרש את קרטר מהמדינה? אפילו השוטרים האחרים שליד‬
‫הדלת נראו מבולבלים‪.‬‬
‫"המפקד?" שאלה השוטרת‪" .‬אתה בטוח ‪"-‬‬
‫"שקט‪ ,‬לינלי‪ .‬אתם משוחררים‪".‬‬
‫השוטרים היססו‪ ,‬עד שוויליאמס נפנף אותם בתנועת יד‪ .‬ואז הם יצאו וסגרו אחריהם את‬
‫הדלת‪.‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אבא שלי נעלם ואתה רוצה לגרש אותי מהמדינה?"‬
‫"אבא שלך נהרג או נמלט מהחוק‪ ,‬ילד‪ ",‬אמר הפקד‪" .‬גירוש מהמדינה הוא האפשרות‬
‫הסלחנית ביותר‪ .‬הכול כבר סודר‪".‬‬
‫"עם מי?" דרש סבא לדעת‪" .‬מי אישר את זה?"‬
‫"עם‪ "...‬על הפנים של הפקד עלתה שוב ההבעה המטושטשת המוזרה‪" .‬עם הרשויות‬
‫המוסמכות‪ .‬האמינו לי‪ ,‬זה עדיף בהרבה על מאסר‪".‬‬
‫קרטר נראה שבור לרסיסים‪ ,‬אבל לפני שהספקתי לרחם עליו הפקד וויליאמס פנה לעברי‪.‬‬
‫"גם את‪ ,‬עלמתי הצעירה‪".‬‬
‫הרגשתי כאילו הוא הוריד לי פטיש על הראש‪.‬‬
‫"אתם מגרשים אותי?" שאלתי‪" .‬אני גרה כאן!"‬
‫"את אזרחית אמריקאית‪ .‬ובהתחשב בנסיבות‪ ,‬מוטב שתחזרי הביתה‪".‬‬
‫אני רק בהיתי בו‪ .‬לא זכרתי שום בית מלבד הדירה הזאת‪ .‬החברות שלי בבית‪-‬ספר‪ ,‬החדר‬
‫שלי‪ ,‬כל דבר שהכרתי נמצא כאן‪" .‬לאן אני אמורה ללכת?"‬
‫"פקד‪ ",‬אמרה סבתא בקול רועד‪" .‬זה לא הוגן‪ .‬אני לא מאמינה ‪"-‬‬
‫"אני אתן לכם זמן להיפרד‪ ",‬קטע אותה הפקד‪ .‬ושוב התערפלו לו העיניים‪ ,‬כאילו הוא‬
‫בעצמו לא מבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה‪" .‬אני‪ ...‬אני צריך ללכת‪".‬‬
‫לא היה בזה שום היגיון‪ ,‬ונראה שגם הפקד מודע לזה‪ ,‬אבל הוא בכל זאת יצא בדלת‬
‫הכניסה‪ .‬כשהוא פתח אותה כמעט קפצתי מהכיסא‪ ,‬כי האיש בשחור‪ ,‬איימוס‪ ,‬עמד בפתח‪.‬‬
‫מעיל הגשם והמגבעת נעלמו‪ ,‬אבל הוא עדיין לבש את חליפת הפסים והמשקפיים העגולים‪.‬‬
‫חרוזי זהב נצצו בצמות שלו‪.‬‬
‫חשבתי שהפקד יאמר משהו‪ ,‬או יביע הפתעה‪ ,‬אבל לא נראה שהוא אפילו מבחין באיימוס‪.‬‬
‫הוא חלף ישר על פניו ונעלם בלילה‪.‬‬
‫איימוס נכנס וסגר את הדלת‪ .‬סבא וסבתא קמו‪.‬‬
‫"אתה‪ ",‬נהם סבא‪" .‬הייתי צריך לדעת‪ .‬אם הייתי צעיר יותר הייתי עושה ממך קציצות‪".‬‬
‫"שלום‪ ,‬מר וגברת פאוסט‪ ",‬אמר איימוס‪ .‬הוא הביט בקרטר ובי כאילו אנחנו בעיות‬
‫שצריך לפתור‪" .‬הגיע הזמן שנשוחח‪".‬‬

‫***‬

‫נראה שאיימוס מרגיש כמו בבית‪ .‬הוא התיישב לו על הספה ומזג לעצמו ספל תה‪ .‬הוא כרסם‬
‫עוגייה ‪ -‬בחירה אמיצה כי העוגיות של סבתא מחרידות‪.‬‬
‫חשבתי שהראש של סבא הולך להתפוצץ מרוב כעס‪ .‬הפנים שלו הפכו אדומות לוהטות‪.‬‬
‫הוא נעמד מאחורי איימוס והרים יד כאילו הוא הולך להחטיף לו‪ ,‬אבל איימוס המשיך‬
‫לכרסם את העוגייה‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬שבו‪ ",‬הוא אמר לנו‪.‬‬
‫וכולנו התיישבנו‪ .‬זה היה ממש מוזר ‪ -‬כאילו חיכינו לפקודה ממנו‪ .‬אפילו סבא הוריד את‬
‫היד‪ ,‬עקף את הספה והתיישב ליד איימוס באנחה של גועל‪.‬‬
‫איימוס לגם מהתה והביט בי במורת רוח‪ .‬זה לא הוגן‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬אני לא נראית עד‬
‫כדי כך גרוע בהתחשב במה שעבר עלינו‪ .‬ואז הוא הביט בקרטר ונאנק‪.‬‬
‫"התזמון מזעזע‪ ",‬רטן לעצמו‪" .‬אבל אין ברירה‪ .‬הם חייבים לבוא איתי‪".‬‬
‫"סליחה?" אמרתי‪" .‬אני לא הולכת לשום מקום עם אדם זר מכוסה פירורי עוגיות!"‬
‫באמת נדבקו לו פירורי עוגיות לפרצוף‪ ,‬אבל לא נראה שזה מפריע לו כי הוא אפילו לא‬
‫בדק‪.‬‬
‫"אני לא אדם זר‪ ,‬סיידי‪ ",‬הוא אמר לי‪" .‬את לא זוכרת אותי?"‬
‫היה משונה לשמוע אותו מדבר ככה כאילו אנחנו מכירים‪ .‬הרגשתי שאני אמורה להכיר‬
‫אותו‪ .‬הבטתי בקרטר אבל הוא נראה מבולבל בדיוק כמוני‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬איימוס‪ ",‬אמרה סבתא‪ ,‬רועדת כולה‪" .‬אתה לא יכול לקחת את סיידי‪ .‬יש בינינו‬
‫הסכם‪".‬‬
‫"ג'וליוס הפר את ההסכם הזה הלילה‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אתם יודעים שאינכם יכולים עוד‬
‫להבטיח את שלומה של סיידי ‪ -‬לא אחרי מה שקרה‪ .‬הסיכוי היחיד שלהם הוא לבוא איתי‪".‬‬
‫"למה שנבוא איתך בכלל?" שאל קרטר‪" .‬אבא ואתה כמעט הלכתם מכות!"‬
‫איימוס הביט בתיק שעל ברכיו של קרטר‪" .‬אני רואה שהתיק של אבא שלך אצלך‪ .‬טוב‬
‫מאוד‪ .‬אתה תזדקק לו‪ .‬ובאשר למריבה ביני ובין ג'וליוס‪ ,‬זאת לא הפעם הראשונה‪ .‬אם לא‬
‫שמת לב‪ ,‬קרטר‪ ,‬ניסיתי לעצור אותו מלעשות דבר פזיז מאוד‪ .‬אם הוא היה מקשיב לי לא‬
‫היינו מגיעים למצב הזה‪".‬‬
‫לא היה לי מושג על מה הוא מדבר‪ ,‬אבל נראה שסבא מבין‪.‬‬
‫"אתם והאמונות הטפלות שלכם!" אמר‪" .‬אמרתי לכם שאנחנו לא רוצים שום קשר לזה‪".‬‬
‫איימוס הצביע לעבר המרפסת האחורית‪ .‬דרך דלתות הזכוכית נראו האורות המנצנצים‬
‫לאורך התמזה‪ .‬הנוף ממש יפה בלילה‪ ,‬כשלא רואים את מצבם הגרוע של כמה מהבניינים‪.‬‬
‫"אמונות טפלות‪ ,‬מה?" שאל איימוס‪" .‬ובכל זאת בחרתם לגור דווקא על הגדה המזרחית‬
‫של הנהר‪".‬‬
‫סבא הסמיק עוד יותר‪" .‬זה היה רעיון של רוּבּי‪ .‬היא חשבה שזה יגן עלינו‪ .‬אבל היא טעתה‬
‫בהרבה דברים‪ ,‬נכון? למשל כשבטחה בג'וליוס ובך!"‬
‫לא נראה שההאשמה מטרידה את איימוס‪ .‬נדף ממנו ריח מעניין ‪ -‬משהו שהזכיר לי‬
‫תבלינים עתיקים‪ ,‬שרף וענבר‪ ,‬כמו בחנויות הקטורת בקוֹבֶ נְ ט ג ְַרדֶ ן‪.‬‬
‫הוא גמר לשתות את התה שלו והביט ישירות בסבתא‪" .‬גברת פאוסט‪ ,‬את יודעת מה‬
‫התחיל כאן הערב‪ .‬המשטרה היא הקטנה בבעיותיכם‪".‬‬
‫סבתא בלעה רוק‪" .‬אתה‪ ...‬אתה שינית את דעתו של הפקד‪ .‬אתה גרמת לו לגרש את סיידי‬
‫מהמדינה‪".‬‬
‫"אחרת הם היו עוצרים את הילדים‪ ",‬אמר איימוס‪.‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתה שינית את דעתו של פקד וויליאמס? איך?"‬
‫איימוס משך בכתפיים‪" .‬זה רק זמני‪ .‬למעשה‪ ,‬רצוי מאוד שנגיע לניו‪-‬יורק בשעה הקרובה‪,‬‬
‫לפני שפקד וויליאמס יתחיל לשאול את עצמו מדוע הניח לכם ללכת‪".‬‬
‫קרטר צחק בחוסר אמון‪" .‬אי אפשר להגיע מלונדון לניו‪-‬יורק בשעה‪ .‬אפילו לא במטוס‬
‫הכי מהיר ‪"-‬‬
‫"לא‪ ",‬הסכים איימוס‪" .‬לא במטוס‪ ".‬הוא פנה בחזרה אל סבתא כאילו התשובה שלו‬
‫מסבירה הכול‪" .‬גברת פאוסט‪ ,‬זאת האפשרות הבטוחה היחידה בשביל קרטר וסיידי‪ .‬את‬
‫יודעת את זה‪ .‬הם יבואו איתי לאחוזה בברוקלין‪ .‬אני יכול להגן עליהם שם‪".‬‬
‫"יש לך אחוזה‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬בברוקלין‪".‬‬
‫איימוס הביט בו בחיוך משועשע‪" .‬האחוזה המשפחתית‪ .‬אתם תהיו מוגנים שם‪".‬‬
‫"אבל אבא שלנו ‪"-‬‬
‫"כרגע אין שום אפשרות לעזור לו‪ ",‬אמר איימוס בעצב‪" .‬אני מצטער‪ ,‬קרטר‪ .‬אני אסביר‬
‫בהמשך‪ ,‬אבל בינתיים‪ ,‬ג'וליוס היה רוצה שתהיה מוגן‪ .‬לשם כך עלינו לעזוב ומהר‪ .‬אני‬
‫חושש שאין לך איש מלבדי‪".‬‬
‫זה היה קצת בוטה לטעמי‪ .‬קרטר העיף מבט בסבא וסבתא‪ .‬ואז הנהן בפנים עגומות‪ .‬הוא‬
‫ידע שהם לא רוצים אותו בסביבה‪ .‬הוא תמיד יזכיר להם את אבא שלנו‪ .‬וכן‪ ,‬זאת סיבה‬
‫מטופשת להתעלם מהנכד שלכם‪ ,‬אבל ככה זה‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬קרטר יכול לעשות מה שבא לו‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל אני גרה כאן‪ .‬ואני לא מסתלקת עם‬
‫מישהו זר‪ ,‬בסדר?"‬
‫הבטתי בסבתא בציפייה שתתמוך בי‪ ,‬אבל היא נעצה מבט במפיות התחרה שעל השולחן‬
‫כאילו הן מרתקות פתאום‪.‬‬
‫"סבא‪ ,‬בטח‪"...‬‬
‫אבל גם הוא התחמק ולא הביט בי‪ .‬הוא פנה אל איימוס‪" .‬אתה יכול להבריח אותם‬
‫מהמדינה?"‬
‫"הלו‪ ,‬רגע!" מחיתי‪.‬‬
‫איימוס קם וניער את הפירורים מהמקטורן שלו‪ .‬הוא ניגש לדלתות המובילות אל המרפסת‬
‫והשקיף החוצה אל הנהר‪" .‬המשטרה תחזור בקרוב‪ .‬תגידו להם מה שתרצו‪ .‬הם לא ימצאו‬
‫אותנו‪".‬‬
‫"אתה הולך לחטוף אותנו?" שאלתי‪ ,‬המומה‪ .‬הבטתי בקרטר‪" .‬אתה מאמין למה שהולך‬
‫פה?"‬
‫קרטר העמיס על הכתף את רצועת התיק של אבא‪ ,‬ואז קם כאילו הוא מתכונן ליציאה‪.‬‬
‫יכול להיות שהוא פשוט רצה לצאת כבר מהדירה של סבא וסבתא‪" .‬איך אתה מתכוון להגיע‬
‫לניו‪-‬יורק בתוך שעה?" הוא שאל את איימוס‪" .‬אמרת שלא במטוס‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬הסכים איימוס‪ .‬הוא קירב אצבע לחלון וצייר משהו באדים ‪ -‬עוד הירוגליף מחורבן‪.‬‬

‫"סירה‪ ",‬אמרתי‪ .‬ואז קלטתי ששוב תרגמתי בקול‪ ,‬ואני ממש לא אמורה להיות מסוגלת‬
‫לעשות דבר כזה‪.‬‬
‫איימוס העיף בי מבט מעל שולי משקפיו העגולים‪" .‬איך ‪"-‬‬
‫"התכוונתי שהחלק הימני נראה כמו סירה‪ ",‬פלטתי‪" .‬אבל לא יכול להיות שלזה אתה‬
‫מתכוון‪ .‬זה מגוחך‪".‬‬
‫קרטר צעק‪" :‬תראי!"‬
‫נצמדתי אל דלתות המרפסת לצדו‪ .‬סירה עגנה אל המזח שמתחתינו‪ .‬אבל לא סירה רגילה‪.‬‬
‫זאת היתה סירת קנים מצרית‪ ,‬עם שני לפידים בוערים בחרטום והגה גדול בירכתיים‪ .‬דמות‬
‫לבושה מעיל גשם שחור וכובע ‪ -‬אולי הבגדים של איימוס ‪ -‬עמדה ליד ידית ההגה‪.‬‬
‫אני מודה שלשם שינוי לא ידעתי מה לומר‪.‬‬
‫"אנחנו הולכים לשוט בדבר הזה עד ברוקלין‪ ",‬אמר קרטר כלא מאמין‪.‬‬
‫"כדאי שנצא לדרך‪ ",‬אמר איימוס‪.‬‬
‫הסתובבתי בחזרה אל סבתא‪" .‬סבתא‪ ,‬בבקשה!"‬
‫היא מחתה דמעה מזווית העין‪" .‬מוטב כך‪ ,‬יקירתי‪ .‬וכדאי שתיקחי איתך את מאפין‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬כמובן‪ ",‬מלמל איימוס‪" .‬אסור לשכוח את החתולה‪".‬‬
‫הוא הסתובב לעבר המדרגות‪ .‬כאילו על פי סימן‪ ,‬מאפין ירדה בהן בריצה כמו כתם מנומר‬
‫וזינקה אל זרועותי‪ .‬היא אף פעם לא עושה את זה‪ .‬היא שונאת אנשים זרים‪ .‬אבל לא נראה‬
‫שיש לה בעיה עם איימוס‪.‬‬
‫"מי אתה?" תבעתי לדעת‪" .‬אנחנו לא יכולים להסתלק ככה עם אדם זר‪".‬‬
‫"אני לא אדם זר‪ ",‬איימוס חייך אלי‪" .‬אני בן משפחה שלכם‪".‬‬
‫ופתאום נזכרתי בפנים שלו מחייכות אלי בעבר ואומרות "יום הולדת שמח‪ ,‬סיידי‪ ".‬זיכרון‬
‫מלפני שנים רבות כל כך שכמעט שכחתי אותו‪.‬‬
‫"דוד איימוס?" שאלתי במטושטש‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ,‬סיידי‪ ",‬אמר‪" .‬אני אחיו של ג'וליוס‪ .‬ועכשיו בואו‪ .‬דרך ארוכה עוד לפנינו‪".‬‬
 ‫‪5‬‬
‫אנחנו פוגשים את קוף הבית‬

‫שלום‪ ,‬שוב קרטר כאן‪ .‬מצטער‪ .‬נאלצנו לכבות את הרשמקול לכמה זמן כי עקבו אחרינו ה‪...‬‬
‫טוב‪ ,‬לא משנה כרגע‪ ,‬עוד נגיע לזה‪.‬‬
‫סיידי בדיוק סיפרה לכם איך עזבנו את לונדון‪ ,‬נכון?‬
‫אז על כל פנים‪ ,‬ירדנו בעקבות איימוס אל הסירה המשונה שעגנה לצד המזח‪ .‬אני סחבתי‬
‫את תיק העבודה של אבא מתחת לזרוע‪ .‬עדיין לא הייתי מסוגל להאמין שהוא איננו‪ .‬הרגשתי‬
‫אשם על כך שאני עוזב את לונדון בלעדיו‪ ,‬אבל בדבר אחד איימוס שכנע אותי‪ :‬לעת עתה‪,‬‬
‫לא היה דבר שיכולתי לעשות למען לאבא‪ .‬לא בטחתי באיימוס‪ ,‬אבל הגעתי למסקנה שאם‬
‫אני רוצה לגלות מה קרה לאבא אין ברירה אלא ללכת איתו‪ .‬נראה שהוא היחיד שיודע משהו‬
‫על מה שקורה‪.‬‬
‫איימוס עלה אל סיפון סירת הקנים‪ .‬סיידי קפצה מיד אחריו‪ ,‬אבל אני היססתי‪ .‬כבר יצא לי‬
‫לראות סירות כאלה על הנילוס‪ ,‬והן מעולם לא עשו עלי רושם יציב במיוחד‪.‬‬
‫הסירה היתה ארוגה מסיבי צמחים ‪ -‬כמו שטיח צף ענקי‪ .‬הלפידים שבחרטום לא נראו לי‬
‫רעיון טוב במיוחד ‪ -‬אם הסירה לא תטבע היא בטח תעלה באש‪ .‬את ההגה שבירכתיים סובב‬
‫בחור קטן במעיל הגשם השחור של איימוס ובכובע שלו‪ .‬הוא חבש את הכובע כך שהסתיר‬
‫את פניו‪ .‬כפות הידיים והרגליים שלו נבלעו מתחת למעיל‪.‬‬
‫"איך הדבר הזה שט?" שאלתי את איימוס‪" .‬אין לו מפרש‪".‬‬
‫"תסמוך עלי‪ ".‬איימוס הושיט לי יד‪.‬‬
‫הלילה היה קר‪ ,‬אבל כשעליתי אל הסיפון פתאום נהיה לי חם יותר‪ ,‬כאילו אור הלפידים‬
‫מכסה אותנו בשמיכה מגוננת‪ .‬במרכז הסירה היתה בקתה עשויה יריעות ארוגות‪ .‬מאפין‬
‫שבזרועותיה של סיידי רחרחה את הבקתה ורטנה‪.‬‬
‫"שבו בפנים‪ ",‬הציע איימוס‪" .‬מצפה לנו שיט קצת מטלטל‪".‬‬
‫"אני מעדיפה לעמוד‪ ,‬תודה‪ ".‬סיידי החוותה בראשה לעבר הבחור הקטן שבירכתיים‪" .‬מי‬
‫הקפטן?"‬
‫איימוס העמיד פנים שלא שמע את השאלה‪" .‬כולם להחזיק חזק!" הוא הנהן להגאי והסירה‬
‫זינקה קדימה‪.‬‬
‫קשה לתאר את ההרגשה‪ .‬אתם מכירים את התחושה המדגדגת הזאת בבטן כשאתם נוסעים‬
‫ברכבת הרים והקרונית מתחילה לרדת בצניחה חופשית? זה קצת הזכיר את זה‪ ,‬רק שלא‬
‫נפלנו והתחושה לא התפוגגה‪ .‬הסירה שטה בקצב מדהים‪ .‬אורות העיר היטשטשו ואז אפף‬
‫אותנו ערפל כבד‪ .‬קולות משונים הדהדו בחשכה‪ :‬דברים זוחלים ומלחששים‪ ,‬צרחות במרחק‪,‬‬
‫קולות ממלמלים בשפות שלא הכרתי‪.‬‬
‫הדגדוג בבטן הפך לבחילה‪ .‬הקולות התחזקו עד שכמעט צרחתי בעצמי‪ .‬ואז‪ ,‬פתאום‪,‬‬
‫הסירה האטה‪ .‬הקולות השתתקו והערפל התפזר‪ .‬אורות עירוניים הקיפו אותנו שוב‪ ,‬בוהקים‬
‫מתמיד‪.‬‬
‫לפנינו האירו אורות של גשר‪ ,‬אבל הוא היה גבוה בהרבה מכל גשר בלונדון‪ .‬הבטן שלי‬
‫התהפכה‪ .‬העפתי מבט שמאלה ולעיני נגלה נוף מוכר ‪ -‬בניין קרייזלר‪ ,‬בניין האמפייר סטייט‪.‬‬
‫"אין מצב‪ ",‬אמרתי‪" .‬זאת ניו‪-‬יורק‪".‬‬
‫סיידי נראתה ירקרקה בדיוק כפי שהרגשתי‪ .‬היא עדיין החזיקה בזרועותיה את מאפין‪,‬‬
‫ששכבה בעיניים עצומות כאילו היא מגרגרת‪" .‬לא יכול להיות‪ .‬עברו רק כמה דקות‪".‬‬
‫ובכל זאת לא יכולתי להכחיש שאנחנו שם‪ ,‬שטים במעלה נהר איסט ממש מתחת לגשר‬
‫וויליאמסבורג‪ .‬גלשנו בדממה ועצרנו במעגן קטן על הגדה שבצד של ברוקלין‪ .‬מולנו היתה‬
‫חצר גרוטאות מלאה שאריות מתכת וציוד בניין ישן‪ .‬במרכז החצר‪ ,‬ממש על סף הנהר‪,‬‬
‫התנשא מחסן תעשייתי ענק מטונף בגרפיטי שכל חלונותיו נחסמו בקרשים‪.‬‬
‫"זאת לא אחוזה‪ ",‬אמרה סיידי‪ .‬יכולת ההבחנה שלה פשוט מדהימה‪.‬‬
‫"תסתכלו שוב‪ ".‬איימוס הצביע אל ראש הבניין‪.‬‬
‫"איך‪ ...‬אבל איך‪ "...‬הקול שלי בגד בי‪ .‬לא הצלחתי להבין איך לא ראיתי את זה קודם‪,‬‬
‫אבל עכשיו זה היה גלוי מאוד לעין‪ :‬אחוזה בת חמש קומות ניצבה על גג המחסן כמו שכבה‬
‫נוספת בעוגה‪" .‬לא יכול להיות שבנית שם אחוזה!"‬
‫"סיפור ארוך‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אבל היה לנו צורך בפרטיות‪".‬‬
‫"ואנחנו נמצאים על הגדה המזרחית‪ ",‬פלטה סיידי‪" .‬אמרת משהו לגבי זה בלונדון ‪ -‬שסבא‬
‫וסבתא שלי גרים על הגדה המזרחית‪".‬‬
‫איימוס חייך‪" .‬יפה מאוד‪ ,‬סיידי‪ .‬בימי קדם‪ ,‬הגדה המזרחית של הנילוס היתה תמיד גדת‬
‫החיים‪ ,‬המקום שבו זורחת השמש‪ .‬המתים נקברו ממערב לנהר‪ .‬המגורים שם נחשבו סגולה‬
‫למזל רע‪ ,‬ואפילו סכנה‪ .‬המסורת עדיין שרירה וקיימת בקרב‪ ...‬אנשינו‪".‬‬
‫"אנשינו?" שאלתי‪ ,‬אבל סיידי נדחפה עם שאלה אחרת‪.‬‬
‫"אז אתה לא יכול לגור במנהטן?" שאלה‪.‬‬
‫איימוס הביט בבניין האמפייר סטייט בעיניים מצומצמות‪" .‬במנהטן יש בעיות אחרות‪.‬‬
‫אלים אחרים‪ .‬מוטב לשמור מרחק‪".‬‬
‫"מה אחרים?" דרשה סיידי לדעת‪.‬‬
‫"שום דבר‪ ".‬איימוס חלף על פנינו וניגש להגאי‪ .‬הוא תלש ממנו את הכובע והמעיל ‪-‬‬
‫ומתחתם לא היה דבר‪ .‬ההגאי פשוט לא היה שם‪ .‬איימוס חבש את המגבעת‪ ,‬קיפל את המעיל‬
‫על זרועו והחווה בידו לעבר גרם מדרגות מתכת שהתמשך לצד המחסן עד האחוזה שעל הגג‪.‬‬
‫"כולם לרדת‪ ",‬אמר‪" .‬ברוכים הבאים לנוֹם העשרים ואחד‪".‬‬
 ‫***‬

‫"גְ נום?" שאלתי כשעלינו בעקבותיו במדרגות‪" .‬כמו הגמדים הקטנים ההם?"‬
‫"בשם שמים‪ ,‬לא‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אני שונא גנומים‪ .‬הם מצחינים נורא‪".‬‬
‫"אבל אמרת ‪"-‬‬
‫"נוֹם‪ .‬כלומר מחוז או אזור‪ .‬מקור המונח בימי קדם‪ ,‬כשמצרים היתה מחולקת לארבעים‬
‫ושניים מחוזות‪ .‬כיום משתמשים במערכת שונה מעט‪ .‬עברנו לחלוקה כלל עולמית‪ .‬העולם‬
‫מחולק לשלוש מאות ושישים נוֹמים‪ .‬מצרים היא הנוֹם הראשון‪ ,‬כמובן‪ .‬ניו‪-‬יורק היא‬
‫העשרים ואחד‪".‬‬
‫סיידי העיפה בי מבט וסובבה אצבע ליד הרקה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬סיידי‪ ",‬איימוס אמר בלי להביט לאחור‪" .‬אני לא מטורף‪ .‬יש לכם עוד הרבה ללמוד‪".‬‬
‫הגענו לראש המדרגות‪ .‬נשאתי מבט מעלה ולא הצלחתי לקלוט מה אני רואה‪ .‬גובה הבית‬
‫היה חמישה‪-‬עשר מטר לפחות והוא היה בנוי מגושים ענקיים של אבן גיר עם חלונות‬
‫במשקופי פלדה‪ .‬הירוגליפים היו חקוקים סביב החלונות‪ ,‬והקירות היו מוארים כך שהבניין‬
‫נראה כמו הכלאה בין מוזיאון מודרני למקדש עתיק‪ .‬אבל הדבר המשונה ביותר היה שבכל‬
‫פעם שהזזתי את המבט הצדה‪ ,‬נדמה שהבניין כולו נעלם‪ .‬ניסיתי את זה כמה פעמים רק כדי‬
‫לוודא‪ .‬כשהבטתי באחוזה מזווית העין‪ ,‬היא לא היתה שם‪ .‬נאלצתי להכריח את העיניים‬
‫להתמקד בה ואפילו זה דרש הרבה כוח רצון‪.‬‬
‫איימוס נעצר מול הכניסה שהיתה רחבה כמו דלת מוסך ‪ -‬ריבוע כהה וכבד של עץ בלי‬
‫ידית או מנעול גלויים לעין‪" .‬קרטר‪ ,‬אחריך‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬איך אני אמור ‪"-‬‬
‫"מה אתה חושב?"‬
‫אה‪ ,‬נהדר‪ ,‬עוד תעלומה‪ .‬עמדתי להציע שנדפוק את הראש של איימוס בדלת ואולי זה‬
‫יפתח אותה‪ .‬ואז הבטתי שוב בדלת ותחושה משונה הציפה אותי‪ .‬שלחתי זרוע קדימה‪ .‬לאט‬
‫לאט‪ ,‬בלי לגעת בדלת‪ ,‬הרמתי את היד כלפי מעלה‪ .‬הדלת צייתה לתנועה ‪ -‬היא החליקה‬
‫מעלה ונבלעה בתקרה‪.‬‬
‫סיידי נראתה המומה‪" .‬איך‪"...‬‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬הודיתי במבוכה מסוימת‪" .‬גלאי תנועה אולי?"‬
‫"מעניין‪ ".‬איימוס נשמע מוטרד קצת‪" .‬לא כפי שאני הייתי עושה זאת‪ ,‬ועדיין טוב מאוד‪.‬‬
‫טוב במידה מפתיעה‪".‬‬
‫"תודה‪ .‬אני חושב‪".‬‬
‫סיידי ניסתה להיכנס ראשונה‪ ,‬אבל ברגע שדרכה על הסף‪ ,‬מאפין ייללה וכמעט שיספה‬
‫אותה בניסיון להיחלץ מהידיים שלה‪.‬‬
 ‫סיידי כשלה לאחור‪" .‬מאפין‪ ,‬מה עובר עלייך?"‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אני מתנצל‪ ".‬הוא הניח יד על ראש החתולה ואמר בנימה‬
‫רשמית מאוד‪" ,‬את רשאית להיכנס‪".‬‬
‫"החתולה צריכה רשות מיוחדת להיכנס?" שאלתי‪.‬‬
‫"נסיבות יוצאות דופן‪ ",‬אמר איימוס‪ .‬זה לא היה הסבר מוצלח במיוחד אבל הוא נכנס‬
‫פנימה לפני שהספקנו לשאול‪ .‬נכנסנו בעקבותיו‪ ,‬והפעם מאפין לא השתוללה‪.‬‬
‫"א‪-‬לו‪-‬הים‪ "...‬הפה של סיידי נפער‪ .‬היא הטתה את הראש לאחור להביט בתקרה ואני‬
‫חשבתי לעצמי שהמסטיק עלול ליפול לה מהפה‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬זה האולם הגדול‪".‬‬
‫לא היה קשה להבין למה קוראים לו ככה‪.‬‬
‫מעלינו נישאה תקרה בגובה ארבע קומות עם קורות מעץ ארז‪ ,‬והיא נתמכה בעמודי אבן‬
‫חצובים שהירוגליפים נחקקו בהם‪ .‬אוסף משונה של כלי נגינה וכלי נשק מצריים עתיקים‬
‫קישט את הקירות‪ .‬שלוש קומות של מרפסות הקיפו את החדר‪ ,‬עם שורות של דלתות‬
‫שהשקיפו אל האזור המרכזי‪ .‬היתה שם אח גדולה כל כך שמכונית היתה יכולה לחנות בה‪.‬‬
‫מעל הכרכוב היה תלוי מסך פלזמה‪ ,‬וספות עור ענקיות עמדו משני צדי האח‪ .‬על הרצפה היה‬
‫שטיח מעור נחש‪ ,‬אבל באורך שנים‪-‬עשר מטרים וברוחב חמישה מטרים ‪ -‬גדול יותר מכל‬
‫נחש בעולם‪ .‬מאחורי דלתות זכוכית נראתה מרפסת שהקיפה את הבניין‪ ,‬ובה בריכת שחייה‪,‬‬
‫פינת אוכל ובור עם אש בוערת‪ .‬בקצה המרוחק של החדר היה צמד דלתות ועליהן סמל עין‬
‫הוֹרוּס‪ ,‬נעולות בשרשראות עם חצי תריסר מנעולים‪ .‬תהיתי מה מסתתר מאחוריהן‪.‬‬
‫אבל הדבר המדהים באמת היה הפסל שניצב במרכז האולם הגדול‪ .‬פסל בגובה תשעה‬
‫מטרים עשוי שיש שחור‪ .‬ידעתי שזה אל מצרי כי היה לו גוף אנושי עם ראש חיה ‪ -‬חסידה‬
‫או עגור או משהו כזה‪ ,‬עם צוואר ומקור ארוכים‪.‬‬
‫הפסל היה לבוש בסגנון עתיק‪ ,‬בחצאית‪ ,‬אבנט וצווארון‪ .‬ביד אחת הוא החזיק חֶ ֶרט כתיבה‬
‫ובאחרת מגילה פרושה‪ ,‬כאילו בדיוק כתב את ההירוגליפים החקוקים שם‪ַ :‬ﬠנְ ח' ‪ -‬הצלב‬
‫המצרי עם הלולאה ‪ -‬שחלקו העליון מוקף מלבן‪.‬‬

‫"זהו זה!" קראה סיידי‪ֶ " .‬פּר ַﬠנְ ח'‪".‬‬

‫בהיתי בה בחוסר אמון‪" .‬טוב‪ ,‬איך את מצליחה לקרוא את זה?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬אמרה‪" .‬אבל זה ברור‪ ,‬לא? החלק העליון נראה כמו תוכנית אדריכלית‬
‫של בית‪".‬‬
‫"מאיפה הגעת לזה? זאת סתם תיבה‪ ".‬אבל הקטע היה‪ ,‬שידעתי שהיא צודקת‪ .‬הכרתי את‬
‫הסמל הזה‪ ,‬וזאת באמת היתה אמורה להיות גרסה פשטנית של בית עם דלת‪ ,‬אבל רוב‬
‫האנשים לא היו רואים את זה‪ ,‬בטח לא אנשים שקוראים להם סיידי‪ .‬ובכל זאת נראה שהיא‬
‫בטוחה בעצמה‪.‬‬
‫"זה בית‪ ",‬היא התעקשה‪" .‬והציור למטה זה ַﬠנְ ח'‪ ,‬סמל החיים‪ֶ .‬פּר ַﬠנְ ח' ‪ -‬בית החיים‪".‬‬
‫"יפה מאוד‪ ,‬סיידי‪ ",‬שיבח אותה איימוס‪" .‬וזה הפסל של האל היחיד שעדיין מורשה‬
‫להיכנס לבית החיים ‪ -‬לפחות בנסיבות רגילות‪ .‬אתה מזהה אותו‪ ,‬קרטר?"‬
‫"תחוֹת‪",‬‬
‫ואז נזכרתי‪ :‬הציפור היתה מַ ָגלָן‪ ,‬הידועה גם כאיבּיס‪ ,‬ציפור נהרות מצרית‪ְ .‬‬
‫אמרתי‪" .‬אל הידע‪ .‬הוא המציא את הכתיבה‪".‬‬
‫"אכן‪ ",‬אמר איימוס‪.‬‬
‫"למה ראשי חיות?" שאלה סיידי‪" .‬לכל האלים המצריים יש ראשים של חיות‪ .‬הם נראים‬
‫כל כך מטופשים‪".‬‬
‫"בדרך כלל הם לא נגלים בצורה כזאת‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬לא במציאות‪".‬‬
‫"במציאות?" שאלתי‪" .‬די‪ ,‬נו‪ ,‬זה נשמע כאילו פגשת אותם פנים אל פנים‪".‬‬
‫הבעת הפנים של איימוס לא היתה מעודדת‪ .‬נראה כאילו הוא נזכר במשהו לא נעים‪.‬‬
‫"האלים מסוגלים ללבוש צורות שונות ‪ -‬בדרך כלל דמות אנושית לחלוטין או דמות שכל‬
‫כולה חיה‪ ,‬אך לפעמים גם שילוב בין השתיים‪ .‬האלים הם כוחות קדמוניים‪ ,‬אתם מבינים‪,‬‬
‫מעין גשר בין האנושות לבין הטבע‪ .‬הם מתוארים כבעלי ראשי חיות כדי לציין את הקיום‬
‫שלהם בשני עולמות בו זמנית‪ .‬אתם מבינים?"‬
‫"אפילו לא טיפה‪ ",‬אמרה סיידי‪.‬‬
‫"הממ‪ ".‬איימוס לא נשמע מופתע‪" .‬כן‪ ,‬יש לכם עוד הרבה מה ללמוד‪ .‬על כל פנים‪ ,‬האל‬
‫שלפניכם‪ְ ,‬תחוֹת‪ ,‬הוא שייסד את בית החיים‪ ,‬והאחוזה הזאת היא המטה האזורי של בית‬
‫החיים‪ .‬או לפחות… כזאת היתה פעם‪ .‬אני החבר היחיד שנותר בנוֹם העשרים ואחד‪ .‬או יותר‬
‫נכון הייתי היחיד עד שאתם שניכם הגעתם‪".‬‬
‫"רגע‪ ".‬מרוב שאלות בקושי ידעתי מאיפה להתחיל‪" .‬מה זה בכלל בית החיים? למה ְתחוֹת‬
‫הוא האל היחיד שמותר לו להיכנס לכאן‪ ,‬ולמה אתה ‪"-‬‬
‫"קרטר‪ ,‬אני מבין ללבך‪ ".‬איימוס חייך בהזדהות‪" .‬אבל מוטב לדון בנושאים כאלה לאור‬
‫יום‪ .‬אתם זקוקים לשינה‪ ,‬ואיני רוצה שתסבלו מסיוטים‪".‬‬
‫"נראה לך שאני מסוגל להירדם עכשיו?"‬
‫"מראאוּ‪ ",‬מאפין התמתחה בזרועותיה של סיידי ופיהקה פיהוק ענקי‪.‬‬
‫איימוס מחא כף‪" .‬ח'וּפוּ!"‬
‫חשבתי שזה היה עיטוש כי ח'וּפוּ זה צליל ממש מוזר בשביל שם‪ ,‬אבל יצור קטן בגובה‬
‫פחות ממטר‪ ,‬עם פרווה זהובה וגופייה סגולה‪ ,‬ירד בחיפזון במדרגות‪ .‬לקח לי רגע לקלוט‬
‫שמדובר בבָּ בּוּן לבוש בגופייה של ה"לוס אנג'לס לייקרס"‪.‬‬
‫הבבון עשה סלטה באוויר ונחת מולנו‪ .‬הוא חשף ניבים ופלט קול שהיה חצי שאגה חצי‬
‫גיהוק‪ .‬לנשימה שלו היה ריח של דוריטוס בטעם נאצ'וס‪.‬‬
‫הדבר היחיד שהצלחתי לומר היה‪" :‬מגניב‪ ,‬אני אוהד של הלייקרס!"‬
‫הבבון חבט בראשו בשתי ידיים וגיהק שוב‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬כבר מצאת חן בעיני ח'וּפוּ‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אני בטוח שתסתדרו מצוין‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬מלמלה סיידי המטושטשת‪" .‬יש לך משרת בבון‪ .‬למה לא?"‬
‫מאפין גרגרה בזרועותיה של סיידי כאילו הבבון ממש לא מפריע לה‪.‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ נאנק לעברי‪.‬‬
‫איימוס צחק‪" .‬הוא רוצה סיבוב אחד על אחד איתך‪ ,‬קרטר‪ .‬אתה יודע‪ ,‬אה‪ ,‬לקלוע קצת‪".‬‬
‫נעתי באי נוחות מרגל אל רגל‪" .‬הממ‪ ,‬כן‪ .‬בטח‪ .‬אולי מחר‪ .‬אבל איך אתה מבין ‪"-‬‬
‫"קרטר‪ ,‬אני חושש שיש דברים רבים שתצטרכו להתרגל אליהם‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אבל כדי‬
‫לשרוד ולהציל את אביכם‪ ,‬אתם חייבים לישון קצת‪".‬‬
‫"תסלח לי שנייה‪ ",‬אמרה סיידי‪" ,‬רק נדמה לי או שבאמת אמרת 'לשרוד ולהציל את‬
‫אביכם'? אתה יכול להרחיב קצת בנושא?"‬
‫"מחר‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬נתחיל בהכשרתכם בבוקר‪ .‬ח'וּפוּ‪ ,‬קח אותם בבקשה לחדרים‬
‫שלהם‪".‬‬
‫"אה‪-‬אווו!" נאנק הבבון‪ .‬הוא הסתובב והתחיל לדשדש במעלה המדרגות‪ .‬לרוע המזל‪,‬‬
‫הגופייה של הלייקרס לא כיסתה את כל הישבן הצבעוני שלו‪.‬‬
‫עמדנו ללכת בעקבותיו‪ ,‬אבל איימוס אמר‪" :‬קרטר‪ ,‬התיק בבקשה‪ .‬מוטב שאנעל אותו‬
‫בספרייה‪".‬‬
‫היססתי‪ .‬כמעט שכחתי מהתיק שתלוי לי על הכתף‪ ,‬אבל הוא היה הדבר היחיד שנשאר לי‬
‫מאבא שלי‪ .‬אפילו המזוודות שלנו נשארו נעולות במוזיאון הבריטי‪ .‬האמת שהופתעתי מכך‬
‫שהמשטרה לא לקחה ממני גם את התיק‪ ,‬אבל נדמה שאיש מהם לא הבחין בו‪.‬‬
‫"תקבל אותו בחזרה‪ ",‬הבטיח לי איימוס‪" .‬כשתגיע השעה‪".‬‬
‫הוא ביקש יפה‪ ,‬אבל משהו במבט שלו הבהיר שאין לי ממש ברירה‪.‬‬
‫הושטתי לו את התיק‪ .‬איימוס לקח אותו בזהירות‪ ,‬כאילו הוא מלא חומר נפץ‪.‬‬
‫"נתראה בבוקר‪ ".‬הוא הסתובב וצעד לעבר הדלתות הנעולות בשרשראות‪ .‬הן נפתחו‬
‫במידה שהספיקה לאיימוס לעבור בלי לחשוף את מה שנמצא מאחוריהן‪ .‬ואז השרשראות‬
‫ננעלו מחדש מאחוריו‪.‬‬
‫הבטתי בסיידי‪ .‬לא הייתי בטוח מה לעשות עכשיו‪ .‬אבל לא נראה כיף במיוחד להישאר‬
‫לבדנו בחדר הענקי עם הפסל המפחיד של ְתחוֹת‪ ,‬אז טיפסנו בעקבות ח'וּפוּ במעלה המדרגות‪.‬‬

‫***‬
‫סיידי ואני קיבלנו חדרים צמודים בקומה השלישית‪ ,‬ואני חייב להודות שהם היו יותר‬
‫מגניבים מכל מקום אחר שיצא לי לגור בו‪.‬‬
‫היה לי מטבחון משלי‪ ,‬מלא בכל החטיפים האהובים עלי ‪ -‬ג'ינג'ר אייל )לא‪ ,‬סיידי‪ .‬זה לא‬
‫משקה של זקנים! תסתמי!(‪ ,‬חטיפי טוויקס וסוכריות חמוצות‪ .‬זה לא היה הגיוני‪ .‬איך איימוס‬
‫ידע מה אני אוהב לאכול? הטלוויזיה‪ ,‬המחשב ומערכת הסטריאו היו הכי חדישים שיש‪ .‬חדר‬
‫האמבטיה היה מצויד במוצרים שבהם אני תמיד משתמש‪ ,‬משחת השיניים‪ ,‬הדיאודורנט‪,‬‬
‫הכול‪ .‬המיטה הענקית היתה מדהימה‪ ,‬אם כי הכרית היתה קצת משונה‪ .‬במקום כרית בד היה‬
‫שם מין תומך צוואר עשוי שנהב כמו אלה שיצא לי לראות בקברים מצריים‪ .‬הוא היה מעוטר‬
‫בגילופי אריות ובהירוגליפים נוספים )כמובן(‪.‬‬
‫לחדר היתה אפילו מרפסת שהשקיפה אל נמל ניו‪-‬יורק‪ ,‬עם נוף של מנהטן ופסל החירות‬
‫במרחק‪ ,‬אבל דלתות המרפסת היו נעולות בבריח‪ .‬זה היה הרמז הראשון לכך שאולי לא הכול‬
‫כשורה‪.‬‬
‫הסתובבתי לחפש את ח'וּפוּ אבל הוא נעלם‪ .‬הדלת היתה סגורה‪ .‬ניסיתי לפתוח אותה אבל‬
‫גיליתי שהיא נעולה‪.‬‬
‫קול עמום בקע מהחדר הצמוד לשלי‪" .‬קרטר?"‬
‫"סיידי‪ ".‬ניסיתי לפתוח את הדלת המחברת בין החדרים אבל גם היא היתה נעולה‪.‬‬
‫"כלאו אותנו‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אתה חושב שאיימוס… כלומר‪ ,‬אפשר לסמוך עליו?"‬
‫אחרי היום שעבר עלינו לא סמכתי יותר על אף אחד‪ ,‬אבל שמעתי את הפחד בקולה של‬
‫סיידי‪ .‬הוא עורר בי תחושה לא מוכרת‪ ,‬כאילו חובתי להרגיע אותה‪ .‬איזה רעיון מוזר‪ .‬סיידי‬
‫תמיד נראתה לי הרבה יותר אמיצה ממני ‪ -‬היא עשתה מה שהתחשק לה ולא היה אכפת לה‬
‫מהתוצאות‪ .‬אני זה שפחד תמיד‪ .‬אבל כרגע הרגשתי שאני צריך למלא תפקיד שלא מילאתי‬
‫כבר הרבה מאוד זמן‪ :‬תפקיד האח הגדול‪.‬‬
‫"יהיה בסדר‪ ".‬ניסיתי להישמע בטוח בעצמי‪" .‬תראי‪ ,‬אם איימוס היה רוצה לעשות לנו‬
‫משהו‪ ,‬כבר היו לו מספיק הזדמנויות‪ .‬תנסי לישון קצת‪".‬‬
‫"קרטר?"‬
‫"כן?"‬
‫"זה היה קסם‪ ,‬נכון? מה שקרה לאבא במוזיאון‪ .‬הסירה של איימוס‪ .‬הבית הזה‪ .‬זה הכול‬
‫קסם‪".‬‬
‫"אני חושב שכן‪".‬‬
‫יכולתי לשמוע אותה נאנחת‪" .‬יופי‪ .‬לפחות לא השתגעתי‪".‬‬
‫"לילה טוב ‪ -‬נומי נומי‪ ",‬אמרתי‪ .‬ברגע שהמילים יצאו לי מהפה קלטתי שלא אמרתי את זה‬
‫לסיידי מאז שעדיין גרנו יחד בלוס אנג'לס ואמא עוד היתה בחיים‪.‬‬
‫"אני מתגעגעת לאבא‪ ",‬היא אמרה‪" .‬בקושי יוצא לי לראות אותו‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬אבל‪ ...‬אני‬
‫מתגעגעת אליו‪".‬‬
‫העיניים שלי דמעו קצת‪ ,‬אבל נשמתי נשימה עמוקה‪ .‬לא היתה לי שום כוונה להפגין‬
‫חולשה‪ .‬סיידי היתה זקוקה לי‪ .‬אבא היה זקוק לשנינו‪.‬‬
‫"אנחנו נמצא אותו‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬חלומות מתוקים‪".‬‬
‫הקשבתי‪ ,‬אבל הצלחתי לשמוע רק את מאפין מייללת ומתרוצצת בחדר וחוקרת את המקום‬
‫החדש‪ .‬לפחות היא לא נשמעה אומללה‪.‬‬
‫גמרתי להתכונן לשינה ונכנסתי למיטה‪ .‬השמיכות היו נוחות וחמימות אבל הכרית היתה‬
‫מוזרה מדי‪ .‬פחדתי שייתפס לי הצוואר אז הנחתי אותה על הרצפה ונרדמתי בלעדיה‪.‬‬
‫הטעות הראשונה שלי‪.‬‬
 ‫‪6‬‬
‫ארוחת בוקר עם תנין‬

‫איך לתאר את זה? זה לא היה סיוט‪ .‬זה היה משהו הרבה יותר ממשי והרבה יותר מפחיד‪.‬‬
‫בעודי ישן הפכתי חסר משקל‪ .‬ריחפתי כלפי מעלה‪ ,‬התהפכתי‪ ,‬וראיתי את גופי הישן שרוע‬
‫מתחתי‪.‬‬
‫אני גוסס‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬אבל לא זה היה העניין‪ .‬לא הייתי רוח רפאים‪ .‬זכיתי בדמות‬
‫חדשה‪ ,‬זהובה ומבהיקה‪ ,‬עם כנפיים במקום זרועות‪ .‬הייתי מין ציפור‪) .‬לא‪ ,‬סיידי‪ ,‬לא‬
‫תרנגולת‪ .‬את מוכנה לתת לי לספר את זה בשקט‪ ,‬בבקשה?(‬
‫ידעתי שאני לא חולם‪ ,‬כי אני אף פעם לא חולם בצבע‪ .‬ובטח לא בכל חמשת החושים‪.‬‬
‫בחדר שרר ריח קל של יסמין‪ .‬שמעתי את בועות הגז רוחשות בפחית הג'ינג'ר אייל‬
‫שהשארתי פתוחה על הארונית שליד המיטה‪ .‬הרגשתי ברוח צוננת מתבדרת בנוצות שלי‬
‫וגיליתי שהחלונות פתוחים‪ .‬לא רציתי לצאת‪ ,‬אבל זרם חזק משך אותי אל מחוץ לחדר כמו‬
‫עלה נידף בסערה‪.‬‬
‫אורות האחוזה התעמעמו מתחתי‪ .‬קו האופק של ניו‪-‬יורק היטשטש ונעלם‪ .‬הושלכתי מבעד‬
‫לערפל ולחשכה ומכל עברי לחששו קולות משונים‪ .‬הבטן שלי דגדגה כמו בסירה של‬
‫איימוס‪ .‬ואז הערפל התפזר ומצאתי את עצמי במקום אחר‪.‬‬
‫ריחפתי מעל הר קירח‪ .‬הרחק מתחתי‪ ,‬אורות של עיר נפרשו על פני העמק‪ .‬זאת בהחלט‬
‫לא היתה ניו‪-‬יורק‪ .‬השעה היתה שעת לילה‪ ,‬אבל יכולתי להרגיש שאני נמצא במדבר‪ .‬הרוח‬
‫היתה יבשה ועור הפנים שלי נמתח כמו נייר דק‪ .‬ואני יודע שזה לא נשמע הגיוני‪ ,‬אבל‬
‫הרגשתי שהפרצוף שלי עדיין רגיל‪ ,‬כאילו החלק הזה לא הפך לציפור‪) .‬בסדר‪ ,‬סיידי‪ .‬תקראי‬
‫לי תרנגולת ראש‪-‬קרטר‪ .‬מרוצה?(‬
‫למטה‪ ,‬על רכס‪ ,‬עמדו שתי דמויות‪ .‬לא נראה שהן מבחינות בי ושמתי לב שהפסקתי‬
‫לזהור‪ .‬למעשה הייתי בלתי נראה כשריחפתי ככה בחשכה‪ .‬לא הצלחתי לראות את הדמויות‬
‫בבירור‪ ,‬אבל הן לא היו אנושיות‪ .‬אחד היה נמוך‪ ,‬מוצק וקירח‪ ,‬עם עור חלקלק שבהק לאור‬
‫הכוכבים ‪ -‬כמו איזו קרפדה שעומדת על רגליה האחוריות‪ .‬האחר היה גבוה וכחוש כמו‬
‫דחליל‪ ,‬עם טפרי תרנגול במקום רגליים‪ .‬לא הצלחתי לראות את הפנים שלו כמו שצריך‪,‬‬
‫אבל הן עשו רושם אדום ולח ו‪ ...‬בואו נאמר ששמחתי שאני לא רואה אותן בבירור‪.‬‬
‫"היכן הוא?" קרקר היצור הקרפדי בעצבנות‪.‬‬
‫"הוא עדיין לא לקח לו גוף מארח קבוע‪ ",‬נזף בו זה עם רגלי התרנגול‪" .‬הוא מסוגל‬
‫להתגלות רק לזמן קצר‪".‬‬
 ‫"אתה משוכנע שזהו המקום?"‬
‫"כן‪ ,‬שוטה! הוא יגיע מיד כאשר ‪"-‬‬
‫דמות עשויה להבות נגלתה על הרכס‪ .‬שני השדים צנחו על ברכיהם והתרפסו בעפר‪ ,‬ואני‬
‫התפללתי בכל לבי שאני באמת בלתי נראה‪.‬‬
‫"הלורד!" אמר הקרפד‪.‬‬
‫אפילו בחשכה היה קשה לראות את זה שהופיע ‪ -‬רק דמות גבר משורטטת בלהבות‪.‬‬
‫"כיצד נקרא המקום הזה?" שאל האיש‪ .‬וברגע שהוא דיבר ידעתי בוודאות שזה האיש‬
‫שתקף את אבא במוזיאון הבריטי‪ .‬כל הפחד התעורר בי מחדש ושוב הייתי משותק‪ .‬נזכרתי‬
‫איך ניסיתי להרים את האבן המטופשת ההיא כדי לזרוק עליו‪ ,‬ואפילו את זה לא הצלחתי‬
‫לעשות‪ .‬איכזבתי את אבא שלי לגמרי‪.‬‬
‫"הלורד‪ ",‬רגלי‪-‬תרנגול אמר‪" .‬ההר מכונה 'הר הדבשת'‪ .‬העיר מכונה פיניקס‪".‬‬
‫האיש האדום צחק ‪ -‬קול גס כמו צליפת ברק‪" .‬פיניקס ‪ -‬עוף החול‪ .‬כמה הולם! והמדבר‬
‫מזכיר כל כך את הבית‪ .‬כל הדרוש כעת הוא למחות ממנו את החיים‪ .‬מדבר אמור להיות‬
‫מקום עקר‪ ,‬האין זאת?"‬
‫"הו‪ ,‬כן‪ ,‬הלורד‪ ",‬הסכים הקרפד‪" .‬אך מה באשר לארבעת האחרים?"‬
‫"אחד כבר נכלא בקבר‪ ",‬אמר האיש הבוער‪" .‬האחרת חלשה‪ .‬היא תהיה נוחה לתמרון‪ .‬כך‬
‫שנותרו שניים‪ .‬וגם בהם נטפל בקרוב‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬כיצד?" שאל הקרפד‪.‬‬
‫להבות האיש הבוער יקדו‪" .‬אתה ראשן קטן וחקרן‪ ,‬מה?" הוא הצביע על הקרפד ועורו‬
‫של היצור האומלל התחיל להעלות אדים‪.‬‬
‫"לא!" התחנן הקרפד‪" .‬לאאאאא!"‬
‫בקושי הייתי מסוגל להסתכל‪ .‬אני לא רוצה לתאר את זה‪ .‬אבל אם אתם יודעים מה קורה‬
‫כשילדים אכזריים שופכים מלח על חלזונות‪ ,‬יש לכם מושג לא רע לגבי מה שקרה לקרפד‪.‬‬
‫בתוך זמן קצר לא נשאר ממנו דבר‪.‬‬
‫השד השני‪ ,‬רגלי‪-‬תרנגול‪ ,‬נסוג צעד מתוח לאחור‪ .‬במקומו גם אני הייתי עושה בדיוק כך‪.‬‬
‫"נבנה את המקדש שלי כאן‪ ",‬אמר האיש הבוער כאילו דבר לא קרה‪" .‬ההר הזה ישמש‬
‫מקום פולחן לי‪ .‬עם השלמת המקדש אזמן את הסערה האדירה ביותר שידע העולם‪ .‬היא‬
‫תטהר הכול‪ .‬הכול‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬הלורד‪ ",‬הזדרז רגלי‪-‬תרנגול להסכים‪" .‬ו‪ ...‬אה‪ ...‬אם יורשה לי להציע‪ ,‬הלורד‪ ,‬כדי‬
‫להעצים את כוחך‪ "...‬השד השתחווה והתרפס והתקרב‪ ,‬כאילו רצה ללחוש משהו באוזנו של‬
‫האיש הבוער‪.‬‬
‫חשבתי שעוד רגע ורגלי‪-‬תרנגול הופך לעוף בגריל‪ ,‬אבל הוא אמר לאיש הבוער משהו‬
‫שלא הצלחתי לשמוע ולהבות האיש הבוער התעצמו‪.‬‬
‫"מצוין! אם תצליח לעשות זאת תזכה בתגמול הולם‪ .‬אם לא‪"...‬‬
 ‫"אני מבין‪ ,‬הלורד‪".‬‬
‫"לך אם כך‪ ",‬אמר האיש האדום‪" .‬שלח את כוחותינו‪ .‬התחל בארוכי‪-‬הצוואר‪ .‬זה כבר‬
‫ירכך אותם‪ .‬אסוף את הצעירים והבא אותם אלי‪ .‬אני רוצה אותם חיים‪ ,‬לפני שיספיקו ללמוד‬
‫את כוחותיהם‪ .‬אל תאכזב‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬הלורד‪".‬‬
‫"פיניקס‪ ",‬אמר האיש האדום בקול מהורהר‪" .‬זה מוצא חן בעיני מאוד‪ ".‬הוא החווה בידו‬
‫הבוערת על פני האופק‪ ,‬כאילו הוא מדמיין את העיר עולה בלהבות‪" .‬בקרוב אקום מתוך‬
‫אפרך‪ .‬מתנת יום הולדת נפלאה‪".‬‬
‫ֵ‬

‫***‬

‫התעוררתי בתוך גופי הרגיל בלב דופק בעוצמה‪ .‬היה לי חם‪ ,‬כאילו האיש הבוער התחיל‬
‫לשרוף גם אותי‪ .‬ואז קלטתי שחתולה שוכבת לי על החזה‪.‬‬
‫מאפין נעצה בי מבט בעיניים חצי‪-‬עצומות‪" .‬מראאו‪".‬‬
‫"איך הצלחת להיכנס?" מלמלתי‪.‬‬
‫התיישבתי במיטה‪ ,‬ולרגע לא הייתי בטוח איפה אני‪ .‬בחדר מלון כלשהו בעיר אחרת?‬
‫כמעט קראתי לאבא שלי‪ ...‬ואז נזכרתי‪.‬‬
‫אתמול‪ .‬המוזיאון‪ .‬הסרקופג‪.‬‬
‫הכול הציף אותי בעוצמה כזאת שבקושי הצלחתי לנשום‪.‬‬
‫מספיק‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ .‬אין לך זמן להתאבל‪ .‬וזה יישמע מוזר‪ ,‬אבל הקול בתוך הראש‬
‫שלי נשמע כמעט כמו אדם אחר ‪ -‬מישהו מבוגר וחזק ממני‪ .‬או שזה היה סימן טוב‪ ,‬או‬
‫שהתחלתי לצאת מדעתי‪.‬‬
‫זכור את מה שראית‪ ,‬אמר הקול‪ .‬הוא מחפש אתכם‪ .‬אתם חייבים להיות מוכנים‬
‫לקראתו‪.‬‬
‫צמרמורת עברה בי‪ .‬רציתי להאמין שזה היה רק חלום רע‪ ,‬אבל ידעתי שזה לא נכון‪.‬‬
‫עברתי יותר מדי דברים משונים ביום הקודם מכדי שאטיל ספק במה שראיתי‪ .‬איכשהו‬
‫באמת יצאתי מהגוף שלי בזמן שישנתי‪ .‬באמת הייתי בפיניקס ‪ -‬מרחק אלפי קילומטרים‬
‫מכאן‪ .‬האיש הבוער היה שם‪ .‬לא הבנתי הרבה מהשיחה בינו לבין השד‪ ,‬אבל הוא אמר‬
‫שישלח את כוחותיו ללכוד את הצעירים‪ .‬באמת‪ ,‬מעניין מי אלה יכולים להיות?‬
‫מאפין קפצה מהמיטה ורחרחה את משען הצוואר העשוי שנהב‪ .‬נראה כאילו היא מנסה‬
‫לומר לי משהו‪.‬‬
‫"את מוזמנת להשתמש בו‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬הוא לא נוח‪".‬‬
‫היא נגחה בראשה במשען הצוואר והביטה בי במבט מאשים‪" .‬מראאו‪".‬‬
‫"מה שתגידי‪ ,‬חתולה‪".‬‬
‫קמתי מהמיטה והתקלחתי‪ ,‬אבל כשהתכוונתי להתלבש גיליתי שהבגדים שלי נעלמו‬
‫במהלך הלילה‪ .‬כל הבגדים בארון היו במידה שלי‪ ,‬אבל שונים מאוד מהבגדים הרגילים שלי‪.‬‬
‫הכול היה עשוי פשתן לבן‪ :‬היו שם שרוואלים רפויים‪ ,‬חולצות רחבות וגלביות‪ ,‬קצת כמו‬
‫הלבוש של הפלאחים‪ ,‬עובדי האדמה במצרים‪ .‬לא בדיוק הסגנון שלי‪.‬‬
‫סיידי אומרת לי שאין לי סגנון‪ .‬היא טוענת שאני מתלבש כמו אדם זקן ‪ -‬חולצות‬
‫כפתורים‪ ,‬מכנסיים מחויטים‪ ,‬נעלי עור‪ .‬טוב‪ ,‬אולי‪ .‬אבל יש לכך סיבה‪ .‬אבא שלי הכניס לי‬
‫תמיד לראש שאני חייב להתלבש הכי יפה שאפשר‪.‬‬
‫אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא הסביר לי את זה‪ .‬הייתי בן עשר‪ .‬היינו בדרך לנמל‬
‫התעופה של אתונה‪ ,‬ובחוץ היה משהו כמו ארבעים וחמש מעלות‪ ,‬ואני התלוננתי שאני רוצה‬
‫ללבוש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו‪ .‬למה אני לא יכול ללבוש בגדים נוחים? לא היינו‬
‫אמורים להגיע לשום מקום חשוב באותו יום ‪ -‬סתם יום של נסיעות‪.‬‬
‫אבא הניח יד על הכתף שלי‪" .‬קרטר‪ ,‬אתה מתחיל להתבגר‪ .‬אתה גבר שחור עור‪ .‬כל מקום‬
‫שאתה הולך אליו הוא חשוב‪ .‬אנשים ישפטו אותך לחומרה‪ ,‬כך שאתה חייב להקפיד על‬
‫הופעה שאין בה רבב‪".‬‬
‫"אבל זה לא הוגן!" אמרתי‪.‬‬
‫"הוגן אין משמעותו שכולם מקבלים אותו הדבר‪ ",‬אמר אבא‪" .‬הוגן משמעותו שכולם‬
‫מקבלים מה שהם צריכים‪ .‬והדרך היחידה לקבל את מה שאתה צריך היא לוודא בעצמך שזה‬
‫יקרה‪ .‬אתה מבין?"‬
‫אמרתי לו שלא‪ .‬אבל צייתּי לרצונו ‪ -‬ממש כמו ההתעניינות במצרים‪ ,‬ובכדורסל‪,‬‬
‫ובמוזיקה‪ .‬ממש כמו הנסיעות עם מזוודה אחת בלבד‪ .‬התלבשתי כפי שאבא שלי רצה‬
‫שאתלבש‪ ,‬כי בדרך כלל הוא צדק‪ .‬למעשה‪ ,‬מעולם לא ראיתי אותו טועה‪ ...‬עד הלילה ההוא‬
‫במוזיאון הבריטי‪.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬הוצאתי את בגדי הפשתן מהארון‪ .‬נעלי הבד היו נוחות‪ ,‬אם כי היתה לי‬
‫הרגשה שהן לא יתאימו במיוחד לריצה‪.‬‬
‫הדלת אל חדרה של סיידי היתה פתוחה‪ ,‬אבל היא לא היתה שם‪.‬‬
‫למרבה המזל‪ ,‬דלת החדר שלי לא היתה עוד נעולה‪ .‬מאפין הצטרפה אלי ויחד ירדנו למטה‪.‬‬
‫בדרך עברנו על פני חדרי שינה ריקים רבים‪ .‬מאה איש היו יכולים לישון באחוזה הזאת‪,‬‬
‫אבל התחושה ששררה בה היתה ריקה ועצובה‪.‬‬
‫למטה‪ ,‬באולם הגדול‪ ,‬ח'וּפוּ הבבון ישב על ספה עם כדורסל בין הרגליים וחתיכת בשר‬
‫משונה בידיו‪ .‬היא היתה מכוסה נוצות ורודות‪ .‬הטלוויזיה פעלה על ערוץ הספורט‪ ,‬וח'וּפוּ‬
‫צפה בתקציר המשחקים מאתמול בלילה‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אמרתי‪ ,‬אם כי עדיין היה קצת משונה לפנות אליו במילים‪" .‬הלייקרס ניצחו?"‬
‫ח'וּפוּ הביט בי וטפח על הכדורסל שלו כאילו הוא רוצה לשחק‪" .‬אה‪ ,‬אה‪".‬‬
‫הבחנתי בנוצה ורודה שנדבקה לו לסנטר והקיבה שלי התהפכה קלות‪.‬‬
‫"הממ‪ ,‬כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬נשחק אחר כך‪ ,‬אני מבטיח‪ .‬בסדר?" ואז החלטתי לעזוב את הבבון‬
‫בשקט‪.‬‬
‫סיידי ואיימוס ישבו בחוץ על המרפסת ואכלו ארוחת בוקר ליד הבריכה‪ .‬היה אמור להיות‬
‫קפוא בחוץ‪ ,‬אבל האש בערה בבור ולא נראה שקר להם‪ .‬התחלתי לצעוד בכיוונם‪ ,‬אבל‬
‫כשעברתי על פני הפסל של ְתחוֹת היססתי לרגע‪ .‬באור יום‪ ,‬האל בעל ראש הציפור נראה‬
‫הרבה פחות מפחיד‪ .‬ועדיין‪ ,‬יכולתי להישבע שהעיניים השחורות הקטנות מביטות בי‬
‫בציפייה‪.‬‬
‫מה אמר האיש הבוער אתמול בלילה? משהו על כך שצריך ללכוד אותנו לפני שנלמד את‬
‫כוחותינו‪ .‬זה נשמע מגוחך‪ ,‬אבל לרגע הרגשתי פרץ עוצמה ‪ -‬כמו בלילה הקודם‪ ,‬כשפתחתי‬
‫את דלת הכניסה בהרמת יד‪ .‬הרגשתי שאני מסוגל להרים כל דבר אם רק ארצה‪ ,‬אפילו את‬
‫הפסל הזה שגובהו תשעה מטרים‪ .‬צעדתי צעד אחד קדימה במעין טראנס‪.‬‬
‫מאפין ייללה בחוסר סבלנות והתנגשה לי ברגל‪ .‬התחושה התפוגגה‪.‬‬
‫"את צודקת‪ ",‬אמרתי לחתולה‪" .‬רעיון מטופש‪".‬‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬ריח ארוחת הבוקר עלה באפי ‪ -‬לחם מטוגן‪ ,‬בייקון‪ ,‬שוקו חם ‪ -‬ולא יכולתי‬
‫להאשים את מאפין על כך שהיא ממהרת‪ .‬יצאתי בעקבותיה אל המרפסת‪.‬‬

‫***‬

‫"אה‪ ,‬קרטר‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬חג מולד שמח‪ ,‬נערי‪ .‬בוא‪ ,‬שב איתנו‪".‬‬
‫"הגיע הזמן באמת‪ ",‬רטנה סיידי‪" .‬אני ערה כבר שעות‪".‬‬
‫אבל היא הביטה בי לרגע‪ ,‬כאילו אותה מחשבה חלפה בראש שנינו‪ :‬חג המולד‪ .‬לא בילינו‬
‫את חג המולד יחד מאז שאמא מתה‪ .‬תהיתי אם סיידי זוכרת איך נהגנו להכין קישוטי "עין‬
‫האל" מצמר וממקלות ארטיקים‪.‬‬
‫איימוס מזג לעצמו כוס קפה‪ .‬הוא היה לבוש בסגנון דומה לאתמול‪ ,‬ולא יכולתי להכחיש‬
‫שהיה לאיש סטייל‪ .‬הוא לבש חליפה מחויטת מצמר כחול עם מגבעת תואמת‪ ,‬והשיער שלו‬
‫נקלע מחדש בחרוזים מאבן תכלת‪ ,‬האבן שבה השתמשו המצרים בהכנת תכשיטיהם‪ .‬אפילו‬
‫המשקפיים שלו תאמו את המראה הכללי‪ .‬לעדשות העגולות היה גוון כחלחל‪ .‬סקסופון טנור‬
‫נח על מעמד בקרבת בור האש‪ ,‬ולא היתה בעיה לדמיין אותו יושב שם ומנגן סרנדות לנהר‬
‫איסט‪.‬‬
‫סיידי היתה לבושה בבגדי פשתן לבנים דמויי פיג'מה כמו שלי‪ ,‬אבל איכשהו היא הצליחה‬
‫לשמור את המגפיים הצבאיים שלה‪ .‬היא בטח ישנה בהם‪ .‬היא נראתה די מצחיק בתלבושת‬
‫הזאת עם הפסים האדומים בשיער שלה‪ ,‬אבל מאחר שלא נראיתי טוב ממנה לא יכולתי‬
‫לצחוק עליה‪.‬‬
‫"אממ‪ ...‬איימוס?" אמרתי‪" .‬אין לך ציפורי מחמד‪ ,‬נכון? כי ח'וּפוּ אוכל משהו עם נוצות‬
‫ורודות‪".‬‬
‫"הממ‪ ".‬איימוס לגם מהקפה‪" .‬אני מצטער אם זה הדאיג אותך‪ .‬ח'וּפוּ בררן מאוד‪ .‬הוא‬
‫אוכל רק דברים שנגמרים בצליל 'אוֹ'‪ .‬דוריטוס‪ ,‬בוריטו‪ ,‬פלמינגו‪".‬‬
‫מצמצתי‪" .‬רגע‪ ,‬אמרת ‪"-‬‬
‫"קרטר‪ ",‬סיידי הזהירה אותי‪ .‬היא נראתה ירקרקה קצת‪ ,‬כאילו כבר ניהלה את השיחה‬
‫הזאת עם איימוס‪" .‬אל תשאל‪".‬‬
‫"אין בעיה‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא שואל‪".‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬קרטר‪ ,‬תתכבד‪ ".‬איימוס החווה בידו לעבר שולחן המזנון העמוס מזון‪" .‬ואז נוכל‬
‫להתחיל בהסברים‪".‬‬
‫לשמחתי הרבה לא ראיתי סימנים לפלמינגו על השולחן‪ ,‬אבל מלבד זה היה שם כל דבר‬
‫שאפשר לחשוב עליו‪ .‬לקחתי לעצמי כמה פנקייקס עם חמאה וסירופ מייפל‪ ,‬כמה חתיכות‬
‫בייקון וכוס מיץ תפוזים‪.‬‬
‫ואז הבחנתי בתנועה מזווית העין‪ .‬העפתי מבט בבריכת השחייה‪ .‬משהו ארוך וחיוור גלש‬
‫ממש מתחת לפני המים‪.‬‬
‫הצלחת כמעט נשמטה לי מהיד‪" .‬זה היה ‪"-‬‬
‫"תנין‪ ",‬אישר איימוס‪" .‬למזל טוב‪ .‬הוא לבקן‪ ,‬אבל בבקשה אל תזכיר את זה‪ .‬הוא רגיש‬
‫בעניין‪".‬‬
‫"קוראים לו פיליפ ממקדוניה‪ ",‬הודיעה לי סיידי‪.‬‬
‫לא היה ברור לי איך סיידי מתייחסת לכל זה בשלווה כזאת‪ ,‬אבל החלטתי שאם היא לא‬
‫מתחרפנת אז גם אני צריך להגיב באיפוק‪.‬‬
‫"שם ארוך‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"הוא תנין ארוך‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬אה‪ ,‬והוא אוהב בייקון‪".‬‬
‫כדי להוכיח את זה‪ ,‬היא השליכה חתיכת בייקון מעבר לכתפה‪ .‬פיליפ הגיח מהמים וחטף‬
‫את פיסת המזון‪ .‬העור שלו היה צחור והעיניים ורודות‪ .‬הפה שלו היה גדול כל כך עד‬
‫שבקלות היה יכול לבלוע חזיר שלם‪.‬‬
‫"לחברים שלי הוא לא מזיק‪ ",‬הרגיע אותי איימוס‪" .‬בימי קדם‪ ,‬שום מקדש לא היה שלם‬
‫ללא אגם מלא תנינים‪ .‬אלה יצורי קסם רבי עוצמה‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז הבבון‪ ,‬התנין‪ ...‬יש פה עוד כמה חיות מחמד שאני צריך לדעת‬
‫עליהן?"‬
‫איימוס הרהר לרגע‪" .‬גלויות לעין? לא‪ ,‬אני חושב שזהו‪".‬‬
‫התיישבתי רחוק ככל האפשר מהבריכה‪ .‬מאפין הסתובבה לי בין הרגליים וגרגרה‪ .‬קיוויתי‬
‫שיש לה מספיק שכל להתרחק מתנינים קסומים ששמם פיליפ‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬איימוס‪ ",‬אמרתי בין ביסים של פנקייק‪" .‬ההסברים‪".‬‬
 ‫"כן‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אני מתלבט רק איך להתחיל‪"...‬‬
‫"תתחיל באבא שלנו‪ ",‬הציעה סיידי‪" .‬מה קרה לו?"‬
‫איימוס נשם נשימה עמוקה‪" .‬ג'וליוס ניסה לזַמן אל‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬הוא הצליח‪".‬‬
‫היה קשה להתייחס ברצינות לדבריו על זימון אלים בעודו מורח חמאה על הבייגל שלו‪.‬‬
‫"אל מסוים‪ ",‬שאלתי בנימה אגבית‪" ,‬או סתם אל באופן כללי?"‬
‫סיידי בעטה בי מתחת לשולחן‪ .‬היא עשתה לי פרצוף‪ ,‬כאילו העניין הזה נשמע לה רציני‪.‬‬
‫איימוס נגס מהבייגל‪" .‬יש אלים מצריים רבים‪ ,‬קרטר‪ .‬אבל את אבא שלכם עניין אל אחד‬
‫מסוים‪".‬‬
‫הוא הביט בי במבט מלא משמעות‪.‬‬
‫"אוֹסיריס‪ ",‬נזכרתי‪" .‬ליד אבן רוזטה‪ ,‬אבא אמר 'אוֹסיריס‪ ,‬בוא'‪ .‬אבל אוֹסיריס הוא מיתוס‪.‬‬
‫משהו מומצא‪".‬‬
‫"הלוואי שזה היה נכון‪ ".‬איימוס בהה מעבר לנהר איסט‪ ,‬לעבר קו הרקיע של מנהטן‬
‫הנוצץ בשמש הבוקר‪" .‬המצרים הקדמונים לא היו שוטים‪ ,‬קרטר‪ .‬הם בנו את הפירמידות‪.‬‬
‫הם בנו את האומה הגדולה הראשונה‪ .‬התרבות שלהם התקיימה אלפי שנים‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬ועכשיו הם אינם‪".‬‬
‫איימוס הניד בראשו לשלילה‪" .‬מורשת מפוארת כזאת אינה נעלמת‪ .‬בהשוואה למצרים‪,‬‬
‫היוונים והרומאים היו תינוקות של ממש‪ .‬האומות המודרניות כמו בריטניה או‬
‫ארצות‪-‬הברית? הרף עין‪ .‬השורשים המוקדמים ביותר של התרבות‪ ,‬לפחות בחצי העולם‬
‫המערבי‪ ,‬מקורם במצרים‪ .‬תראו את הפירמידה על שטר הדולר‪ .‬תראו את אנדרטת וושינגטון‬
‫‪ -‬האובליסק המצרי הגדול בעולם‪ .‬מצרים עדיין חיה וקיימת‪ .‬ולמרבה הצער‪ ,‬כך גם האלים‬
‫המצריים‪".‬‬
‫"די‪ ,‬נו‪ ",‬מחיתי‪" .‬כלומר‪ ...‬גם אם אני מאמין שיש קסם אמיתי‪ ,‬אלים עתיקים ומעופשים‬
‫הם עניין אחר לגמרי‪ .‬אתה צוחק‪ ,‬נכון?"‬
‫אבל בעודי אומר זאת חשבתי על האיש הבוער במוזיאון‪ ,‬איך הפנים שלו התחלפו מרגע‬
‫לרגע מפני אדם לפני חיה‪ .‬ועל הפסל של ְתחוֹת ‪ -‬איך העיניים שלו עקבו אחרי‪.‬‬
‫"קרטר‪ ",‬אמר איימוס‪" ,‬המצרים היו חכמים מכדי שיאמינו באלים מומצאים‪ .‬הישויות‬
‫שתיארו במיתוסים שלהם היו ממשיות ביותר‪ .‬בימי קדם‪ ,‬כוהני מצרים היו מזמנים אלים‬
‫אלה כדי לתעל את כוחותיהם ולבצע נסים‪ .‬זהו המקור של מה שאנחנו מכנים כיום קסם‪ .‬כמו‬
‫דברים רבים אחרים‪ ,‬המצרים היו הראשונים להמציא זאת‪ .‬בכל מקדש היה אגף של קוסמים‬
‫המכונה 'בית החיים'‪ .‬שמם של קוסמים אלה‪ ,‬החרטוּמים‪ ,‬יצא לתהילה בכל רחבי העולם‬
‫העתיק‪".‬‬
‫"ואתה חרטוֹם מצרי‪".‬‬
‫איימוס הנהן‪" .‬וגם אביך היה כזה‪ .‬נוכחת בזה במו עיניך אמש‪".‬‬
‫היססתי לרגע‪ .‬היה קשה להכחיש שאבא שלי עשה דברים בלתי נתפסים במוזיאון ‪ -‬דברים‬
‫שבהחלט נראו כמו קסם‪.‬‬
‫"אבל הוא ארכיאולוג‪ ",‬התעקשתי‪.‬‬
‫"זה סיפור הכיסוי שלו‪ .‬אתה בוודאי זוכר שהוא התמחה בתרגום לחשים עתיקים‪ ,‬משימה‬
‫בעייתית ביותר אלא אם כן אתה עוסק בקסם בעצמך‪ .‬המשפחה שלנו‪ ,‬משפחת קיין‪,‬‬
‫השתייכה לבית החיים כמעט מראשית ימיו‪ .‬והמשפחה של אמא שלכם עתיקה כמעט באותה‬
‫מידה‪".‬‬
‫"משפחת פאוסט?" ניסיתי לדמיין את סבא וסבתא פאוסט עוסקים בקסמים אבל לא‬
‫הצלחתי‪ .‬אלא אם צפייה ברוגבי בטלוויזיה ושריפת עוגיות נחשבות לקסמים‪.‬‬
‫"הם לא עסקו בקסם כבר דורות רבים‪ ",‬הודה איימוס‪" .‬עד אמא שלכם‪ .‬אבל כן‪ ,‬זאת‬
‫שושלת עתיקה מאוד‪".‬‬
‫סיידי הנידה בראשה בחוסר אמון‪" .‬אז עכשיו אתה אומר שגם אמא עשתה קסמים‪ .‬אתה‬
‫צוחק?"‬
‫"בהחלט לא‪ ",‬הבטיח לה איימוס‪" .‬בכם שניכם‪ ...‬משתלבות שתי שושלות עתיקות‪,‬‬
‫ולשתיהן היסטוריה ארוכה ומורכבת עם האלים‪ .‬מאות שנים לא נולדו לבית קיין צאצאים‬
‫רבי עוצמה כמוכם‪".‬‬
‫ניסיתי לעבד את כל זה‪ .‬לא הרגשתי רב עוצמה במיוחד באותו רגע‪ .‬בעיקר הרגשתי‬
‫בחילה‪" .‬אתה מנסה לומר לי שההורים שלנו סגדו בחשאי לאלים עם ראש חיה?" שאלתי‪.‬‬
‫"לא סגדו‪ ",‬תיקן אותי איימוס‪" .‬בשלהי ימי קדם‪ ,‬המצרים למדו שאין סיבה לסגוד לאלים‬
‫שלהם‪ .‬האלים המצריים הם ישויות רבות עוצמה‪ ,‬כוחות קדמוניים‪ ,‬אך הם אינם אלוהיים‬
‫במובן שאנו תופשים את האלוהים‪ .‬האלים נבראו גם הם ממש כמו בני תמותה‪ ,‬רק חזקים‬
‫מהם בהרבה‪ .‬אפשר לכבד אותם‪ ,‬לחשוש מפניהם‪ ,‬להשתמש בכוחותיהם או אפילו להילחם‬
‫בהם כדי שלא ייצאו מכלל שליטה ‪"-‬‬
‫"להילחם באלים?" סיידי קטעה אותו‪.‬‬
‫"כל הזמן‪ ",‬אישר איימוס‪" .‬אבל איננו סוגדים להם‪ְ .‬תחוֹת לימד אותנו את זה‪".‬‬
‫העפתי מבט בסיידי בבקשת עזרה‪ .‬הזקן כנראה משוגע‪ .‬אבל נראה שסיידי מאמינה לכל‬
‫מילה‪.‬‬
‫"אז מה‪ "...‬אמרתי‪" .‬למה אבא שבר את אבן רוזטה?"‬
‫"אה‪ ,‬אני בטוח שהוא לא התכוון לשבור אותה‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬עצם הרעיון היה מזעזע‬
‫אותו‪ .‬למעשה‪ ,‬אני מתאר לעצמי שעמיתי בלונדון תיקנו בינתיים את הנזק‪ .‬האוצרים יבדקו‬
‫עד מהרה בכספות ויגלו שאבן רוזטה שרדה את הפיצוץ כבדרך נס‪".‬‬
‫"אבל היא התפוצצה למיליון חתיכות!" אמרתי‪" .‬איך אפשר לתקן דבר כזה?"‬
‫איימוס לקח צלוחית והשליך אותה על רצפת האבן‪ .‬הצלוחית התנפצה לרסיסים‪.‬‬
‫"זה היה להשמיד‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬הייתי יכול לעשות את זה בקסם‪ ,‬חֶ ְדג'‪ ,‬אבל פשוט‬
‫יותר סתם לנפץ אותה‪ .‬ועכשיו‪ "...‬איימוס הושיט יד‪" .‬לחבר‪ .‬חֶ 'נֶם‪".‬‬
‫הירוגליף כחול בער בחלל מעל כף ידו‪.‬‬

‫רסיסי הצלחות התעופפו אל כף ידו והתחברו כמו פאזל‪ ,‬עד לחלקיקי האבק הקטנים‬
‫ביותר‪ .‬כל החתיכות נצמדו זו לזו כמו בדבק‪ .‬איימוס הניח את הצלחת השלמה בחזרה על‬
‫השולחן‪.‬‬
‫"אחיזת עיניים‪ ",‬הצלחתי לומר‪.‬‬
‫איימוס משך בכתפיו‪ .‬הוא מזג חלב לצלוחית ומאפין טפפה בכיוונה‪" .‬על כל פנים‪ ,‬אבא‬
‫שלכם לעולם לא היה פוגע במכוון בשריד עתיק‪ .‬הוא פשוט לא היה מודע לעוצמה שאגורה‬
‫באבן‪ .‬אתם מבינים‪ ,‬כשמצרים הלכה ודעכה‪ ,‬הקסם נאסף והתרכז בשרידים שנותרו ממנה‪.‬‬
‫רובם עדיין במצרים‪ ,‬כמובן‪ .‬אבל אפשר למצוא שרידים כאלה כמעט בכל מוזיאון גדול‬
‫בעולם‪ .‬חרטוֹם יכול להשתמש בשרידים הללו כנקודות מוקד שמאפשרות לבצע לחשים‬
‫גדולים יותר‪".‬‬
‫"אני לא מבין‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫איימוס פרש ידיים‪" .‬אני מתנצל‪ ,‬קרטר‪ .‬נדרשות שנות לימוד רבות כדי להבין את‬
‫השימוש בקסם‪ ,‬והנה אני מנסה להסביר הכול בבוקר אחד‪ .‬הדבר החשוב הוא‪ ,‬שבשש‬
‫השנים האחרונות אבא שלכם חיפש דרך לזמן את אוֹסיריס‪ ,‬ואתמול בלילה הוא חשב שמצא‬
‫את פריט הקסם המתאים לשם כך‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬אבל בשביל מה הוא היה צריך את אוֹסיריס?"‬
‫סיידי הביטה בי במבט מודאג‪" .‬קרטר‪ ,‬אוֹסיריס הוא אל המתים‪ .‬אבא אמר שהוא רוצה‬
‫להשיב דברים על תיקונם‪ .‬הוא דיבר על אמא‪".‬‬
‫פתאום הרגשתי שהבוקר צונן יותר‪ .‬האש בבור הבהבה ברוח העולה מהנהר‪.‬‬
‫"הוא רצה להחזיר את אמא מהמתים?" אמרתי‪" .‬אבל זה מטורף!"‬
‫איימוס היסס‪" .‬בהחלט ניסיון מסוכן‪ .‬לא מומלץ‪ .‬נואל‪ .‬אבל לא מטורף‪ .‬אבא שלכם היה‬
‫חרטוֹם רב עוצמה‪ .‬אם אכן זה מה שניסה לעשות‪ ,‬ייתכן שהיה מצליח‪ ,‬בעזרת כוחו של‬
‫אוֹסיריס‪".‬‬
‫בהיתי בסיידי‪" .‬את באמת קונה את זה?"‬
‫"ראית את הקסמים במוזיאון‪ .‬את האיש הבוער‪ .‬אבא זימן משהו מתוך האבן‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי ונזכרתי בחלום שלי‪" .‬אבל זה לא היה אוֹסיריס‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ ",‬איימוס אמר‪" .‬אבא שלכם הצליח יותר משתכנן‪ .‬הוא אכן שחרר את נשמת‬
‫אוֹסיריס‪ .‬למעשה‪ ,‬אני חושב שהוא התמזג בהצלחה עם האל ‪"-‬‬
‫"התמזג?"‬
‫איימוס הרים יד‪" .‬עוד הסבר ארוך‪ .‬לעת עתה‪ ,‬די לומר ששאב לתוכו את כוחו של‬
‫אוֹסיריס‪ .‬אבל הוא לא הספיק להשתמש בו‪ ,‬כי על פי מה שסיפרה לי סיידי‪ ,‬נראה שג'וליוס‬
‫שחרר חמישה אלים מאבן רוזטה‪ .‬חמישה אלים שהיו לכודים כולם יחד‪".‬‬
‫העפתי מבט בסיידי‪" .‬סיפרת לו הכול?"‬
‫"הוא רוצה לעזור לנו‪ ,‬קרטר‪".‬‬
‫עדיין לא הרגשתי מוכן לבטוח באיש הזה גם אם הוא הדוד שלנו‪ ,‬אבל החלטתי שכבר אין‬
‫לי ברירה‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬האיש הבוער אמר משהו בסגנון של 'שחררת את כל החמישה'‪.‬‬
‫למה הוא התכוון?"‬
‫איימוס לגם לגימה קטנה מהקפה‪ .‬המבט המהורהר על הפנים שלו הזכיר לי את אבא‪" .‬אני‬
‫לא רוצה להפחיד אתכם‪".‬‬
‫"מאוחר מדי‪".‬‬
‫"האלים המצריים מסוכנים מאוד‪ .‬כבר כאלפיים שנה אנו החרטוּמים מקדישים את כל‬
‫זמננו לכבילת האלים ולגירושם בכל פעם שהם מתגלים‪ .‬למעשה‪ ,‬החוק החשוב ביותר שלנו‪,‬‬
‫איסקַ נְ דָ ר בתקופת הרומאים‪ ,‬אוסר על שחרור האלים או על שימוש‬
‫שחוקק הלֶקְ טוֹר הראשי ְ‬
‫בכוחותיהם‪ .‬אביכם הפר כבר את החוק הזה פעם אחת בעבר‪".‬‬
‫סיידי החווירה‪" .‬זה קשור איכשהו למוות של אמא? למחט קליאופטרה בלונדון?"‬
‫"זה בדיוק העניין‪ ,‬סיידי‪ .‬ההורים שלכם‪ ...‬ובכן‪ ,‬הם חשבו שהם עושים דבר טוב‪ .‬הם‬
‫קיבלו עליהם סיכון אדיר‪ ,‬והוא עלה לאמא שלכם בחייה‪ .‬אבא שלכם קיבל על עצמו את‬
‫האשמה‪ .‬הוא הוגלה‪ ,‬אני מניח שכך הייתם קוראים לזה‪ .‬גורש‪ .‬הוא נאלץ לעבור ממקום‬
‫למקום כי הבית עקב אחר פעילותו‪ .‬הם חששו שימשיך ב‪ ...‬מחקר שלו‪ .‬כפי שאכן עשה‪".‬‬
‫חשבתי על כל הפעמים שבהן ראיתי את אבא מעיף מבט מעבר לכתפו בעודו מעתיק‬
‫כתובת עתיקה כלשהי‪ ,‬או כשהעיר אותי בשלוש‪-‬ארבע לפנות בוקר והתעקש שצריך לעבור‬
‫למלון אחר‪ ,‬או כשהזהיר אותי לא להסתכל בתיק שלו או להעתיק ציורים מסוימים מקירות‬
‫מקדש עתיק ‪ -‬כאילו חיינו תלויים בזה‪.‬‬
‫"בגלל זה אף פעם לא באת לבקר?" שאלה סיידי את איימוס‪" .‬כי אבא הוגלה?"‬
‫"הבית אסר עלי לפגוש אותו‪ .‬אהבתי את ג'וליוס‪ .‬היה לי קשה מאוד להתנתק ממנו‪ ,‬ומכם‬
‫הילדים‪ .‬אבל לא יכולתי להיפגש איתכם ‪ -‬עד אתמול בלילה‪ ,‬כשפשוט לא יכולתי אלא‬
‫לנסות לעזור‪ .‬כבר שנים שג'וליוס אחוז דיבוק בעניין אוֹסיריס‪ .‬האבל על אמא שלכם הכריע‬
‫אותו‪ .‬כשגיליתי שג'וליוס עומד להפר שוב את החוק‪ ,‬לנסות להשיב דברים על תיקונם‪,‬‬
‫הייתי חייב לעצור אותו‪ .‬הפרה שנייה היתה ממיטה עליו גזר דין מוות‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬נכשלתי‪.‬‬
‫הייתי צריך לדעת שהוא עיקש מדי‪".‬‬
‫השפלתי מבט לצלחת‪ .‬האוכל שלי התקרר בינתיים‪ .‬מאפין זינקה אל השולחן והתחככה‬
‫בכף היד שלי‪ .‬כשלא התנגדתי‪ ,‬היא התחילה לאכול מהבייקון שלי‪.‬‬
‫"אתמול בלילה במוזיאון‪ ",‬אמרתי‪" ,‬הנערה עם הסכין‪ ,‬הגבר עם הזקן המפוצל ‪ -‬גם הם‬
‫היו חרטוּמים?"‬
‫"כן‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬הם עקבו אחרי אבא שלכם‪ .‬התמזל מזלכם והם הניחו לכם לנפשכם‪".‬‬
‫"הנערה רצתה להרוג אותנו‪ ",‬נזכרתי‪" .‬אבל האיש עם הזקן אמר‪' ,‬עדיין לא'‪".‬‬
‫"הם הורגים רק כשהדבר הכרחי לחלוטין‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬הם יחכו לראות אם יש בכם‬
‫איום‪".‬‬
‫"למה שיהיה בנו איום?" התקוממה סיידי‪" .‬אנחנו ילדים! הזימון לא היה רעיון שלנו‪".‬‬
‫איימוס הרחיק מעליו את הצלחת‪" .‬יש סיבה לכך שגידלו אתכם בנפרד‪".‬‬
‫"כי סבא וסבתא נלחמו באבא בבית משפט!" נהמה סיידי‪" .‬ואבא הפסיד‪".‬‬
‫"היה בזה הרבה יותר‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬הבית עמד על כך שתופרדו‪ .‬אבא שלכם רצה לגדל‬
‫את שניכם אף שידע כמה מסוכן הדבר‪".‬‬
‫סיידי נראתה כאילו הכניסו לה אגרוף‪" .‬באמת?"‬
‫"כמובן‪ .‬אבל הבית התערב ודאג לכך שסבא וסבתא שלכם יקבלו משמורת עלייך‪ ,‬סיידי‪.‬‬
‫אם את וקרטר הייתם גדלים יחד‪ ,‬הייתם עלולים לצבור כוחות רבים‪ .‬ייתכן שכבר חשתם‬
‫בשינוי במהלך היום האחרון‪".‬‬
‫חשבתי על פרץ הכוח שהרגשתי ביום האחרון‪ ,‬ואיך שסיידי מסוגלת פתאום לקרוא מצרית‬
‫עתיקה‪ .‬ואז נזכרתי במשהו מהעבר‪.‬‬
‫"יום הולדת שש שלך‪ ",‬אמרתי לסיידי‪.‬‬
‫"העוגה‪ ",‬היא אמרה מיד‪ .‬הזיכרון עבר בינינו כמו ניצוץ חשמלי‪.‬‬
‫ביום הולדת שש של סיידי‪ ,‬יום ההולדת האחרון שלנו כמשפחה‪ ,‬התחוללה בין סיידי לביני‬
‫מריבה ענקית‪ .‬אני לא זוכר על מה‪ .‬אני חושב שרציתי לכבות במקומה את הנרות‪ .‬התחלנו‬
‫לצעוק‪ .‬היא תפסה בחולצה שלי‪ .‬אני דחפתי אותה‪ .‬אני זוכר את אבא מזנק קדימה בניסיון‬
‫להתערב‪ ,‬אבל לפני שהספיק לעשות משהו‪ ,‬עוגת יום ההולדת של סיידי התפוצצה‪ .‬הציפוי‬
‫ניתז לכל עבר‪ ,‬על ההורים שלנו‪ ,‬על החברים בני השש של סיידי‪ .‬שלחו אותי לחדר שלי‬
‫כעונש‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬ההסבר היה שכנראה התנגשנו בעוגה בלי להתכוון בזמן שרבנו‪ ,‬אבל‬
‫אני ידעתי שזה לא נכון‪ .‬משהו מוזר בהרבה גרם לה להתפוצץ‪ ,‬כאילו הגיבה לכעס שלנו‪.‬‬
‫זכרתי את סיידי בוכה כשחתיכת עוגה דבוקה לה למצח‪ ,‬נר דבוק לתקרה כשהוא עדיין בוער‪,‬‬
‫ואורח מבוגר‪ ,‬אחד החברים של ההורים שלי‪ ,‬עם משקפיים מנוקדות ציפוי לבן‪.‬‬
‫פניתי אל איימוס‪" .‬זה היית אתה‪ .‬אתה היית במסיבה של סיידי‪".‬‬
‫"ציפוי וניל‪ ",‬הוא נזכר‪" .‬טעים מאוד‪ .‬אבל אפילו אז היה ברור שיהיה קשה לגדל את‬
‫שניכם באותו בית‪".‬‬
‫"אז‪ "...‬גמגמתי‪" .‬אז מה יקרה לנו עכשיו?"‬
‫לא רציתי להודות בזה‪ ,‬אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה ששוב יפרידו ביני לבין סיידי‪.‬‬
‫היא לא היתה משהו‪ ,‬אבל לא נשאר לי דבר מלבדה‪.‬‬
 ‫"חייבים להכשיר אתכם כהלכה‪ ",‬אמר איימוס‪" ,‬באישורו של הבית או ללא אישורו‪".‬‬
‫"למה שהם לא יאשרו את זה?" שאלתי‪.‬‬
‫"אני מבטיח להסביר‪ .‬אבל חובה עלינו להתחיל בהכשרתכם‪ ,‬כדי שיהיה לנו סיכוי למצוא‬
‫את אביכם ולהשיב דברים על תיקונם‪ .‬אחרת העולם כולו יעמוד בסכנה‪ .‬לו רק ידעתי היכן ‪-‬‬
‫"‬
‫"פיניקס‪ ",‬פלטתי‪.‬‬
‫איימוס בהה בי‪" .‬מה?"‬
‫"אתמול בלילה היה לי‪ ...‬טוב‪ ,‬זה לא היה בדיוק חלום‪ "...‬הרגשתי כמו אידיוט‪ ,‬אבל‬
‫סיפרתי לו על מה שקרה בזמן שישנתי‪.‬‬
‫אם לשפוט על פי הבעת הפנים של איימוס‪ ,‬החדשות היו גרועות אפילו משחשבתי‪.‬‬
‫"אתה משוכנע שהוא אמר 'מתנת יום הולדת'?" הוא שאל‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל מה זה אומר?"‬
‫"וגוף מארח קבוע‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬עדיין אין לו כזה?"‬
‫"זה מה שאמר היצור עם רגלי התרנגול‪ ,‬אבל ‪"-‬‬
‫"אין לנו הרבה זמן‪ ",‬מלמל איימוס‪" .‬זה רע מאוד‪ ,‬רע מאוד‪".‬‬
‫"עבור תושבי פיניקס‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"קרטר‪ ,‬הוא לא יסתפק בפיניקס‪ .‬אם הוא התעצם במידה כזאת‪ ,‬במהירות כזאת‪ ...‬מה הוא‬
‫בדיוק אמר לגבי הסערה?"‬
‫"הוא אמר‪' ,‬אני אזמן את הסערה האדירה ביותר שידע העולם'‪".‬‬
‫איימוס עשה פרצוף מודאג‪" .‬בפעם האחרונה שהוא אמר את זה‪ ,‬התוצאה היתה מדבר‬
‫הסהרה‪ .‬סערה בגודל כזה עלולה להשמיד את כל אמריקה הצפונית‪ ,‬ואנרגיית הכאוס‬
‫שתיווצר תעניק לו גוף בלתי‪-‬מנוצח כמעט‪".‬‬
‫"על מה אתה מדבר? מי זה האיש הזה?"‬
‫איימוס נופף בידו בביטול‪" .‬השאלה החשובה כרגע היא מדוע לא ישנת עם משען‬
‫הצוואר‪".‬‬
‫מצמצתי‪" .‬הוא לא היה נוח‪ ".‬הבטתי בסיידי בבקשת תמיכה‪" .‬גם את לא השתמשת בו‪,‬‬
‫נכון?"‬
‫סיידי גלגלה עיניים‪" .‬ברור שכן‪ .‬אחרת בשביל מה הוא היה שם?"‬
‫לפעמים אני ממש שונא את אחותי‪) .‬אאוץ'! אל תדרכי לי על הרגל!(‬
‫"קרטר‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬שינה היא מצב מסוכן‪ .‬היא פותחת שער לדוּאַ ת‪".‬‬
‫"נהדר‪ ",‬רטנה סיידי‪" .‬עוד מילה משונה‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬כן‪ ,‬אני מתנצל‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬הדוּאַ ת הוא עולם הרוחות והקסם‪ ,‬הצד האחר של‬
‫עולם ה ֵﬠרוּת‪ .‬זה העולם שחצינו אתמול בלילה כדי להגיע לניו‪-‬יורק‪ .‬כעת כשכוחותיכם‬
‫מתעוררים‪ ,‬אסור לכם לישון ללא הגנה‪ ,‬אחרת תהיו פגיעים למתקפות או ל‪ ...‬מסעות לא‬
‫מתוכננים‪ .‬משען הצוואר מעוטר לחשים שמטרתם להותיר את המודעות שלכם מעוגנת‬
‫לגופכם‪".‬‬
‫"אתה מתכוון שאני באמת‪ "...‬בפה שלי עמד טעם מתכתי‪" .‬הוא היה עלול להרוג אותי?"‬
‫הבעת פניו של איימוס היתה חמורה‪" .‬העובדה שנשמתך מסוגלת למסעות כאלה משמעותה‬
‫שאתה מתקדם מהר משציפיתי‪ .‬מהר מכפי שחשבתי לאפשרי‪ .‬אם הלורד האדום הבחין בך ‪-‬‬
‫"‬
‫"הלורד האדום?" שאלה סיידי‪" .‬זה האיש הבוער?"‬
‫איימוס קם ממקומו‪" .‬אני חייב לברר פרטים נוספים‪ .‬איננו יכולים לשבת בחיבוק ידיים עד‬
‫שימצא אתכם‪ .‬ואם אכן יחולל את הסערה ביום הולדתו‪ ,‬כשהוא בשיא כוחו‪ ...‬הישארו כאן‪.‬‬
‫מאפין תשמור עליכם‪".‬‬
‫צחקתי‪" .‬החתולה תשמור עלינו? אתה לא יכול לעזוב אותנו ככה! מה עם ההכשרה‬
‫שלנו?"‬
‫"כשאחזור‪ ",‬הבטיח איימוס‪" .‬אל דאגה‪ ,‬האחוזה מוגנת‪ .‬רק אל תצאו החוצה‪ .‬אל תתפתו‬
‫בשום תנאי לפתוח את הדלת לאיש‪ .‬ובשום פנים ואופן אל תיכנסו לספרייה‪ .‬אני אוסר זאת‬
‫בתכלית האיסור‪ .‬אחזור עד השקיעה‪".‬‬
‫לפני שהספקנו למחות‪ ,‬איימוס צעד בשלווה אל שפת המרפסת וקפץ‪.‬‬
‫"לא!" צרחה סיידי‪ .‬רצנו למעקה והשקפנו למטה‪ .‬היינו שלושים מטר מעל נהר איסט‪,‬‬
‫אבל לא נראה שום סימן לאיימוס‪ .‬הוא פשוט נעלם‪.‬‬
‫פיליפ ממקדוניה שכשך בבריכה‪ .‬מאפין קפצה אל המעקה ודרשה שנלטף אותה‪.‬‬
‫נשארנו לבדנו באחוזה מוזרה בחברת בבון‪ ,‬תנין וחתולה משונה‪ .‬וככל הנראה‪ ,‬העולם‬
‫כולו נמצא בסכנה‪.‬‬
‫הבטתי בסיידי‪" .‬אז מה עושים עכשיו?"‬
‫היא שילבה זרועות‪" .‬טוב‪ ,‬זה ברור‪ ,‬לא? אנחנו הולכים לחקור את הספרייה‪".‬‬
 ‫‪7‬‬
‫אני מפילה איש קטן על הראש‬

‫אני אומרת לכם‪ ,‬קרטר כזה סתום לפעמים שאני לא מאמינה שאנחנו אחים‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬כשמישהו אומר "אני אוסר זאת בתכלית האיסור"‪ ,‬זה סימן שמדובר במשהו‬
‫ששווה לנסות‪ .‬אז הלכתי ישר לספרייה‪.‬‬
‫"חכי רגע!" צעק קרטר‪" .‬את לא יכולה פשוט ‪"-‬‬
‫"אחי היקר‪ ",‬אמרתי לו‪" ,‬הנשמה שלך שוב יצאה לטיול קטן מחוץ לגוף כשאיימוס דיבר‪,‬‬
‫או שגם אתה שמעת מה הוא אמר? האלים המצריים קיימים‪ .‬הלורד האדום רע‪ .‬יום ההולדת‬
‫של הלורד האדום‪ :‬ממש בקרוב‪ ,‬ממש רע‪ .‬בית החיים‪ :‬קוסמים זקנים וטרחנים ששונאים את‬
‫המשפחה שלנו כי אבא שלנו היה קצת מרדני‪ ,‬ואם כבר מדברים על זה‪ ,‬לא יזיק לך ללמוד‬
‫ממנו משהו‪ .‬אז נשארנו ‪ -‬רק אנחנו ‪ -‬עם אבא נעדר‪ ,‬אל מרושע שמתכוון להשמיד את‬
‫העולם והדוד שלנו שבדיוק קפץ מהמרפסת ‪ -‬ואני לא יכולה להאשים אותו‪ ".‬נשמתי נשימה‬
‫עמוקה )כן‪ ,‬קרטר‪ ,‬לפעמים אני עוצרת לנשום‪" (.‬שכחתי משהו? אה‪ ,‬כן‪ ,‬שכחתי שיש לי אח‬
‫שהוא צאצא לשושלת עתיקה ואמור להיות ממש רב‪-‬עוצמה‪ ,‬בלה בלה בלה‪ ,‬אבל מפחד‬
‫להיכנס לספרייה‪ .‬אז אתה בא או לא?"‬
‫קרטר מצמץ כאילו החטפתי לו‪ .‬טוב‪ ,‬אני מניחה שמבחינה מסוימת זה באמת מה שעשיתי‪.‬‬
‫"פשוט אני‪ "...‬הוא גמגם‪" .‬פשוט אני חושב שאנחנו צריכים להיזהר‪".‬‬
‫קלטתי שהילד המסכן מפחד נורא‪ ,‬לא שאפשר להאשים אותו‪ ,‬אבל זה ממש הפתיע אותי‪.‬‬
‫אחרי הכול‪ ,‬קרטר הוא אחי הגדול ‪ -‬האח הבוגר יותר‪ ,‬שזכה לכל מיני הזדמנויות והסתובב‬
‫בעולם עם אבא‪ .‬אחים גדולים אמורים להפגין איפוק‪ .‬אחיות קטנות‪ ,‬טוב‪ ,‬לנו מותר להרביץ‬
‫כמה שמתחשק לנו‪ ,‬נכון? אבל באותו רגע הבנתי שאולי‪ ,‬רק אולי‪ ,‬קצת הגזמתי בחריפות‬
‫הביקורת עליו‪.‬‬
‫"תראה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו חייבים לעזור לאבא‪ ,‬נכון? בטוח יש בספרייה דברים רבי‬
‫עוצמה‪ ,‬אחרת איימוס לא היה נועל אותה ככה‪ .‬אתה רוצה לעזור לאבא או לא?"‬
‫קרטר נע מרגל לרגל באי שקט‪" .‬כן‪ ...‬ברור‪".‬‬
‫טוב‪ ,‬בזה נסגר העניין‪ ,‬אז יצאנו בכיוון הספרייה‪ .‬אבל ברגע שח'וּפוּ ראה מה אנחנו‬
‫מתכננים לעשות‪ ,‬הוא זינק מהספה עם הכדורסל שלו וקפץ לחסום לנו את הדרך‪ .‬מי היה‬
‫מנחש שבבונים יכולים להיות זריזים כל כך? הוא נבח עלינו‪ ,‬ואני חייבת לציין שלבבונים‬
‫יש ניבים ענקיים‪ ,‬והמראה שלהם ממש לא מלבב אחרי שהם מנשנשים ציפורים אקזוטיות‬
‫ורודות‪.‬‬
‫קרטר ניסה לדבר איתו בהיגיון‪" .‬ח'וּפוּ‪ ,‬אנחנו לא הולכים לגנוב שום דבר‪ .‬אנחנו רק‬
‫רוצים ‪"-‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ כדרר את הכדורסל בכעס‪.‬‬
‫"קרטר‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אתה לא עוזר‪ .‬תראה‪ ,‬ח'וּפוּ‪ .‬יש לי‪ ...‬טא‪-‬דאם!" נופפתי בקופסה‬
‫צהובה קטנה של דגני בוקר שלקחתי משולחן המזנון‪" .‬צ'יריוס! זה נגמר ב‪-‬אוֹ‪ .‬יאמי!"‬
‫"אההה!" קרא ח'וּפוּ‪ .‬עכשיו הוא נשמע יותר נלהב מאשר כועס‪.‬‬
‫"רוצה?" פיתיתי אותו‪" .‬אז קח את זה לספה ותעמיד פנים שלא ראית אותנו‪ ,‬טוב?"‬
‫זרקתי את הקופסה לעבר הספה והבבון זינק בעקבותיה‪ .‬הוא תפס אותה באוויר ומרוב‬
‫התלהבות טיפס על הקיר והתיישב על מדף האח‪ ,‬שם התחיל לפלות בזהירות דגני בוקר‬
‫ולאכול אותם אחד‪-‬אחד‪.‬‬
‫קרטר הביט בי בהערצה לא רצונית‪" .‬איך ‪"-‬‬
‫"חלק מאיתנו מתכננים דברים מראש‪ .‬עכשיו בוא נפתח את הדלתות‪".‬‬
‫זה לא היה כזה פשוט‪ .‬אלה היו דלתות עץ כבדות שננעלו בשרשראות פלדה ענקיות עם‬
‫מנעולים‪ .‬ממש הגזמה פראית‪.‬‬
‫קרטר ניגש לדלתות וניסה להרים אותן בתנועה של היד‪ .‬אתמול בלילה זה היה מרשים‬
‫מאוד אבל עכשיו זה לא הביא לשום תוצאה‪.‬‬
‫הוא ניער את השרשראות ומשך במנעולים‪.‬‬
‫"זה לא עבד‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫מחטי קרח דקרו לי בעורף‪ .‬כמעט כאילו מישהו ‪ -‬או משהו ‪ -‬לוחש לי רעיון בתוך הראש‪.‬‬
‫"מה היתה המילה ההיא שאיימוס אמר בארוחת בוקר לצלוחית?"‬
‫"לחבר?" שאל קרטר‪" .‬חֶ 'נֶם‪ ,‬או משהו כזה‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬המילה השנייה‪ ,‬להשמיד‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬חֶ ְדג'‪ .‬אבל בשביל זה צריך לדעת קסמים וכתב חרטומים‪ ,‬לא? ואפילו אז ‪"-‬‬
‫הרמתי יד אל הדלת‪ .‬הצבעתי בשתי אצבעות ואגודל ‪ -‬תנועה משונה שמעולם לא‬
‫השתמשתי בה‪ ,‬כמו פנטומימה של ירייה באקדח אבל כשהאגודל שכוב‪.‬‬
‫"חֶ ְדג'!"‬
‫הירוגליפים זהובים בוהקים בערו על המנעול הגדול ביותר‪:‬‬
‫והדלתות התפוצצו‪ .‬קרטר נמרח על הרצפה כשהשרשראות התנפצו ושבבי עץ עפו לכל‬
‫עברי האולם הגדול‪ .‬כשהאבק שקע‪ ,‬קרטר קם מכוסה כולו שבבי עץ‪ .‬אני הייתי בסדר גמור‪.‬‬
‫מאפין הסתובבה לי בין הרגליים וייללה בקול מרוצה כאילו כל זה נורמלי לגמרי‪.‬‬
‫קרטר בהה בי‪" .‬איך בדיוק ‪"-‬‬
‫"אין לי מושג‪ ",‬הודיתי‪" .‬אבל הספרייה פתוחה‪".‬‬
‫"לא הגזמת קצת? אנחנו הולכים להסתבך בכאלה צרות ‪"-‬‬
‫"מה‪ ,‬פשוט נמצא דרך להקסים את הדלת בחזרה‪ ,‬לא?"‬
‫"מספיק עם ההקסמות‪ ,‬בבקשה‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬הפיצוץ הזה היה יכול להרוג אותנו‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬נראה לך שאם היינו מנסים את זה על בן אדם ‪"-‬‬
‫"לא!" הוא נסוג לאחור בבהלה‪.‬‬
‫היה כיף לגרום לו להתפתל ככה‪ ,‬אבל התאמצתי לא לחייך‪" .‬טוב‪ ,‬אז בוא נחקור את‬
‫הספרייה‪ ,‬בסדר?"‬
‫האמת היא שבאותו רגע לא הייתי מסוגלת לעשות חֶ ְדג' על אף אחד‪ .‬ברגע שצעדתי צעד‬
‫אחד קדימה חטפתי כזאת חולשה שכמעט התעלפתי‪.‬‬
‫קרטר תפס אותי כשמעדתי‪" .‬את בסדר?"‬
‫"מאה אחוז‪ ",‬רטנתי‪ ,‬אם כי ממש לא הרגשתי בסדר‪" .‬אני עייפה ‪ "-‬הבטן שלי קרקרה‪-" .‬‬
‫וגוועת ברעב‪".‬‬
‫"לפני דקה גמרת ארוחת בוקר ענקית‪".‬‬
‫נכון‪ ,‬אבל הרגשתי כאילו לא אכלתי שבועות‪.‬‬
‫"לא חשוב‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬אני אסתדר‪".‬‬
‫קרטר הביט בי במבט ספקני‪" .‬ההירוגליפים האלה שיצרת היו זהובים‪ .‬של אבא ושל‬
‫איימוס היו כחולים‪ .‬מה ההבדל?"‬
‫"אולי לכל אחד יש צבע משלו‪ ",‬הצעתי‪" .‬אולי שלך יהיו ורודים‪".‬‬
‫"מצחיק מאוד‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬החרטוֹם הוורוד‪ ,‬בוא כבר‪ ",‬אמרתי‪" .‬נכנסים‪".‬‬

‫***‬

‫הספרייה היתה מדהימה כל כך‪ ,‬שכמעט שכחתי מהסחרחורת שלי‪ .‬היא היתה גדולה‬
‫משציפיתי‪ ,‬אולם עגול שקוע בסלע‪ ,‬כמו באר ענקית‪ .‬זה לא היה הגיוני כי האחוזה הרי‬
‫נבנתה על גג של מחסן‪ ,‬אבל מצד שני‪ ,‬שום דבר במקום הזה לא היה לגמרי נורמלי‪.‬‬
‫מהרחבה שעליה עמדנו התמשך גרם מדרגות‪ ,‬שירד שלוש קומות אל קומת הקרקע של‬
‫הספרייה‪ .‬הקירות‪ ,‬הרצפה וכיפת התקרה היו מקושטים כולם בציורים צבעוניים של אנשים‪,‬‬
‫אלים ומפלצות‪ .‬יצא לי לראות ציורים כאלה בספרים של אבא )כן‪ ,‬בסדר‪ ,‬אני מודה‪,‬‬
‫לפעמים כשנכנסתי לחנות הספרים בפיקָ דילי הייתי ניגשת למדור הספרים על מצרים‬
‫ומדפדפת בספרים של אבא‪ .‬אבל רק כדי להרגיש איזה חיבור אליו‪ ,‬לא כי באמת רציתי‬
‫לקרוא אותם או משהו(‪ .‬אבל הציורים בספרים היו תמיד דהויים ומטושטשים‪ .‬הציורים‬
‫בספרייה נראו חדשים לגמרי והחדר כולו היה יצירת אמנות אחת גדולה‪.‬‬
‫"איזה יופי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫שמים זרועים כוכבים נצצו על התקרה‪ ,‬אבל הם לא היו משטח כחול אחיד‪ .‬השמים צוירו‬
‫בדפוס של צורות מתערבלות‪ .‬פתאום קלטתי שהם מעוצבים בדמות אישה‪ .‬היא שכבה‬
‫מקופלת על הצד ‪ -‬הגוף שלה‪ ,‬הזרועות והרגליים היו כחולים כהים‪ ,‬משובצים כוכבים‪.‬‬
‫הרצפה עוצבה בצורה דומה‪ ,‬אדמה חומה וירוקה בדמות גבר‪ ,‬משובצת יערות וגבעות וערים‪.‬‬
‫נהר התפתל לו על החזה‪.‬‬
‫לא היו בספרייה ספרים‪ .‬אפילו לא מדפי ספרים‪ .‬במקום זה‪ ,‬הקירות היו מלאים כוכים‬
‫עגולים ובכל כוך היה מין גליל פלסטיק‪.‬‬
‫בכל אחד מארבעת כיווני השמים ניצב פסל חמר על מעמד‪ .‬גובה הפסלים היה כמחצית‬
‫גובהו של אדם אמיתי‪ ,‬והם לבשו חצאיות וסנדלים‪ ,‬עם שיער שחור מבריק בתספורת קארה‬
‫ואייליינר שחור מסביב לעיניים‪.‬‬
‫)קרטר אומר שלאייליינר הזה קוראים כָּחָ ל‪ ,‬כאילו שלמישהו אכפת‪(.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬פסל אחד החזיק חֶ ֶרט ופפירוס‪ .‬אחר החזיק תיבה‪ .‬אחר החזיק אנקול‪ .‬האחרון‬
‫עמד בידיים ריקות‪.‬‬
‫"סיידי‪ ".‬קרטר הצביע אל מרכז החדר‪ .‬על שולחן אבן ארוך נח התיק של אבא‪.‬‬
‫קרטר התחיל לרדת במדרגות אבל תפסתי לו בזרוע‪" .‬חכה רגע‪ .‬מה עם מלכודות?"‬
‫הוא הביט בי בהפתעה‪" .‬מלכודות?"‬
‫"בקברים המצריים לא היו מלכודות?"‬
‫"טוב‪ ...‬כן‪ ,‬לפעמים‪ .‬אבל זה לא קבר‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הרבה פעמים לא היו מלכודות אלא‬
‫קללות‪ ,‬כמו קללת האש‪ ,‬קללת החמור ‪"-‬‬
‫"אה‪ ,‬נהדר‪ .‬זה נשמע הרבה יותר טוב‪".‬‬
‫הוא ירד בריצה במדרגות ואני הרגשתי די מגוחך כי בדרך כלל אני זאת שמסתערת‬
‫קדימה‪ .‬אבל החלטתי שאם העור של מישהו הולך לבעור או שיתקוף אותו חמור קסום‪ ,‬אני‬
‫מעדיפה שזה יהיה קרטר‪.‬‬
‫הגענו למרכז החדר בלי תקריות מיוחדות‪ .‬קרטר פתח את התיק‪ .‬עדיין שום מלכודת או‬
‫קללה לא הופעלו‪ .‬הוא הוציא את התיבה המשונה שבה השתמש אבא במוזיאון הבריטי‪.‬‬
‫היא היתה עשויה עץ‪ ,‬בגודל ובצורה שהתאימו להכיל בפנים בגט קטן‪ .‬המכסה היה מעוטר‬
‫בדומה לספרייה‪ ,‬עם אלים ומפלצות ואנשים שהולכים על הצד‪.‬‬
‫"איך המצרים הצליחו ללכת ככה?" תהיתי‪" .‬על הצד‪ ,‬ידיים ורגליים ישרות‪ .‬זה נראה‬
‫ממש מטופש‪".‬‬
‫קרטר תקע בי אחד המבטים האלה של אלוהים‪-‬את‪-‬מטומטמת‪" .‬הם לא הלכו ככה בחיים‬
‫האמיתיים‪ ,‬סיידי‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז למה הם מצוירים ככה?"‬
‫"הם ראו בציורים סוג של קסם‪ .‬מי שצייר את עצמו הקפיד להראות את כל הזרועות‬
‫והרגליים‪ .‬אחרת כשתיוולדי מחדש אחרי המוות עלולות להיות חסרות לך חתיכות מהגוף‪".‬‬
‫"אז למה הפרצופים על הצד? הם אף פעם לא מביטים ישר אליך‪ .‬זה לא אומר שייעלם‬
‫להם הצד השני של הפנים?"‬
‫קרטר היסס‪" .‬אני חושב שהם פחדו שהציור יהיה יותר מדי אנושי אם יביט ישר אלייך‪.‬‬
‫הוא עלול לנסות לתפוס את מקומך‪".‬‬
‫"היה משהו שהם לא פחדו ממנו?"‬
‫"מאחיות קטנות‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אם הן דיברו יותר מדי‪ ,‬המצרים היו משליכים אותן‬
‫לתנינים‪".‬‬
‫לרגע הוא הצליח להשתיק אותי‪ .‬לא הייתי רגילה להומור מכיוונו‪ .‬ואז החטפתי לו מכה‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬תפתח כבר את הקופסה הזאת‪".‬‬
‫הדבר הראשון שהוא הוציא ממנה היה גוש לבן חסר צורה‪.‬‬
‫"שעווה‪ ",‬הכריז קרטר‪.‬‬
‫"מרתק‪ ".‬הוצאתי מהתיק חרט עץ ופלטת צבעים עם שקעים קטנים לדיו‪ ,‬וכמה צנצנות‬
‫זכוכית עם הדיו עצמה ‪ -‬שחורה‪ ,‬אדומה וזהובה‪" .‬וערכת ציור פרהיסטורית‪".‬‬
‫קרטר הוציא כמה חתיכות של חבל חום‪ ,‬פסל קטן של חתול עשוי הובנה* וגליל נייר עבה‪.‬‬
‫לא‪ ,‬לא נייר‪ .‬פפירוס‪ .‬זכרתי שאבא הסביר לי פעם שהמצרים הכינו גיליונות פפירוס מצמחי‬
‫נהר‪ ,‬וזה שימש אותם כנייר‪ .‬הפפירוס היה עבה ומחוספס ואני תהיתי במה השתמשו המצרים‬
‫המסכנים כנייר טואלט‪ .‬אם לא היה להם דבר מלבד פפירוסים‪ ,‬לא מפתיע שהם הלכו על‬
‫הצד‪.‬‬
‫] * הובנה )אֶ בּוֹנִ י( ‪ -‬סוג עץ שחור המשמש לפיסול‪) .‬כל ההערות הן של המתרגמת‪[(.‬‬
‫בסופו של דבר הוצאתי מהתיק פסלון קטן עשוי שעווה‪.‬‬
‫"איכס‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫זה היה פסל של איש קטן‪ ,‬מעוצב בקווים גסים כאילו נעשה בחיפזון‪ .‬הזרועות שלו היו‬
‫שלובות על החזה‪ ,‬הפה היה פעור והרגליים נחתכו בברכיים‪ .‬קווצת שיער אנושית היתה‬
‫כרוכה סביב המותניים שלו‪.‬‬
‫מאפין קפצה אל השולחן ורחרחה את האיש הקטן‪ .‬נראה שהוא ממש מעניין אותה‪.‬‬
‫"אין פה כלום‪ ",‬רטן קרטר‪.‬‬
‫"למה ציפית?" שאלתי‪" .‬יש לנו שעווה‪ ,‬פפירוס‪ ,‬פסל מכוער ‪"-‬‬
‫"משהו שיסביר מה קרה לאבא‪ .‬איך אנחנו מחזירים אותו? מי היה האיש הבוער שהוא‬
‫זימן?"‬
 ‫הרמתי את איש השעווה‪" .‬שמעת אותו‪ ,‬טרול קטן ומכוער? ספר לנו מה אתה יודע‪".‬‬
‫סתם צחקתי‪ .‬אבל השעווה הפכה רכה וחמימה כמו בשר‪ .‬הוא אמר‪" :‬אני נענה לקריאה‪".‬‬
‫צרחתי והרפיתי ממנו והוא נפל על הראש הקטן שלו‪ .‬טוב‪ ,‬אפשר להאשים אותי?‬
‫"איי!" הוא אמר‪.‬‬
‫מאפין ניגשה לרחרח אותו‪ ,‬והאיש הקטן התחיל לקלל בשפה זרה‪ ,‬אולי מצרית עתיקה‪.‬‬
‫כשזה לא עזר‪ ,‬הוא צווח באנגלית‪" :‬תסתלקי! אני לא עכבר!"‬
‫לקחתי את מאפין מהשולחן והנחתי אותה על הרצפה‪.‬‬
‫הפנים של קרטר הפכו רכות וחיוורות כמו אלה של האיש הקטן‪" .‬מה אתה?" הוא שאל‪.‬‬
‫"אני שַ ְבּ ִתי‪ ,‬כמובן!" הפסלון שפשף את הראש שלו שנמעך‪ .‬הוא עדיין נראה כמו גוש‪ ,‬רק‬
‫שעכשיו היה גוש חי‪" .‬האדון מכנה אותי בצקיון‪ ,‬אם כי בעיני זה שם מעליב ביותר‪ .‬אתם‬
‫יכולים לפנות אלי בשם כוח‪-‬כביר‪-‬הכותש‪-‬את‪-‬אויביו!"‬
‫"אין בעיה‪ ,‬בצקיון‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הוא עשה לי פרצוף‪ ,‬אני חושבת‪ ,‬אם כי היה קשה לדעת עם הפנים המעוכות שלו‪" .‬את לא‬
‫היית אמורה להפעיל אותי! רק האדון רשאי לעשות את זה‪".‬‬
‫"האדון‪ ,‬כלומר אבא‪ ",‬ניחשתי‪" .‬אה‪ ...‬ג'וליוס קיין?"‬
‫"נכון‪ ",‬רטן בצקיון‪" .‬ועכשיו סיימנו? מילאתי את משימתי?"‬
‫קרטר בהה בי‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שאני מתחילה להבין‪.‬‬
‫"אז מה‪ ,‬בצקיון‪ ",‬אמרתי לגוש‪" .‬הופעלת כשהחזקתי אותך ביד ונתתי לך פקודה ישירה‪:‬‬
‫ספר לנו מה אתה יודע‪ .‬נכון?"‬
‫בצקיון שילב זרועות שמנמנות‪" .‬עכשיו את משתעשעת בי‪ .‬מובן שזה נכון‪ .‬אבל רק האדון‬
‫אמור להיות מסוגל להפעיל אותי‪ .‬אני לא יודע איך עשית את זה‪ ,‬אבל הוא יפצפץ אותך‬
‫לחתיכות כשיגלה‪".‬‬
‫קרטר כחכח בגרון‪" .‬בצקיון‪ ,‬האדון הוא אבא שלנו‪ ,‬והוא נעדר‪ .‬הוא נשלח בקסם למקום‬
‫אחר ואנחנו זקוקים לעזרתך ‪"-‬‬
‫"האדון איננו?" בצקיון חייך חיוך כל כך רחב‪ ,‬שחשבתי שפני השעווה שלו עומדות‬
‫להתפצל לשתיים‪" .‬סוף‪-‬סוף אני חופשי! צ'או‪ ,‬פראיירים!"‬
‫הוא הסתער אל קצה השולחן אבל שכח שאין לו רגליים‪ .‬הוא נפל על הפנים והתחיל‬
‫לזחול לעבר השוליים‪ ,‬גורר את עצמו בכוח הידיים‪" .‬חופשי! חופשי!"‬
‫הוא נפל מהשולחן וצנח על הרצפה בחבטה‪ ,‬אבל לא נראה שזה עוצר אותו‪" .‬חופשי!‬
‫חופשי!"‬
‫הוא הצליח להתקדם עוד סנטימטר או שניים לפני שהרמתי אותו וזרקתי אותו לתיבת‬
‫הקסם של אבא‪ .‬בצקיון ניסה לטפס החוצה‪ ,‬אבל התיבה היתה קצת גבוהה מדי והוא לא‬
‫הצליח להגיע לשוליים שלה‪ .‬תהיתי אם היא עוצבה בדיוק לשם כך‪.‬‬
‫"לכוד!" הוא יילל‪" .‬לכוד!"‬
 ‫"אוי‪ ,‬תסתום כבר‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬אני הגבירה עכשיו‪ .‬ואתה תענה לשאלות שלי‪".‬‬
‫קרטר הרים גבה‪" .‬למה את תופסת פיקוד?"‬
‫"כי אני הייתי חכמה מספיק להפעיל אותו‪".‬‬
‫"את סתם צחקת!"‬
‫התעלמתי מאחי‪ ,‬אחד משלל הכישרונות שלי‪" .‬אוקיי‪ ,‬בצקיון‪ ,‬שאלה ראשונה‪ :‬מה זה‬
‫'שַ בְּ ִתי'?"‬
‫"תוציאי אותי מהתיבה אם אומר לך?"‬
‫"אתה חייב לומר לי‪ ",‬ציינתי‪" .‬וְ לא‪ ,‬אני לא אוציא אותך‪".‬‬
‫הוא נאנח‪" .‬המשמעות של 'שַ בְּ ִתי' היא 'המשיב'‪ ,‬כפי שיודע אפילו הטיפש בעבדים‪".‬‬
‫קרטר נקש באצבעותיו‪" .‬עכשיו אני נזכר! המצרים הכינו צלמיות משעווה או מחמר ‪-‬‬
‫משרתים שיעשו עבורם את כל העבודה בחיים שלאחר המוות‪ .‬הם היו אמורים להתעורר‬
‫לחיים לקריאת האדון‪ ,‬כדי שהמת יוכל לשבת לו רגל על רגל ולתת לשַ בְּ ִתי לעשות במקומו‬
‫את כל העבודה לנצח‪".‬‬
‫"קודם כול‪ ",‬אמר בצקיון ברוגז‪" ,‬זה כל כך טיפוסי לבני אדם! יושבים להם בנחת בזמן‬
‫שאנחנו עושים את כל העבודה‪ .‬שנית‪ ,‬העבודה בחיים שלאחר המוות היא רק תפקיד אחד‬
‫של השַ בְּ ִתי‪ .‬חרטוּמים משתמשים בנו למטרות רבות גם בחיים האלה‪ ,‬והם לא היו מסוגלים‬
‫לעשות דבר בלעדינו‪ .‬שלישית‪ ,‬אם אתם כאלה חכמים‪ ,‬למה אתם שואלים אותי?"‬
‫"למה אבא חתך לך את הרגליים‪ ",‬תהיתי‪" ,‬אבל השאיר לך פה?"‬
‫"אני ‪ "-‬בצקיון כיסה במהירות את הפה בידיו הקטנות‪" .‬מצחיק מאוד‪ .‬תאיימי על פסל‬
‫השעווה המסכן‪ ,‬למה לא‪ .‬בריונית גדולה! הוא חתך לי את הרגליים כדי שלא אברח או‬
‫אתעורר לחיים בצורה מושלמת ואנסה להרוג אותו‪ ,‬כמובן‪ .‬חרטוּמים הם אנשים רעים מאוד‪.‬‬
‫הם מטילים מום בפסלים תמימים כדי לשלוט בהם‪ .‬הם מפחדים מאיתנו!"‬
‫"היית מתעורר לחיים ומנסה להרוג אותו אם הוא היה יוצר אותך בדמות שלמה?"‬
‫"סביר להניח שכן‪ ",‬הודה בצקיון‪" .‬טוב‪ ,‬אז גמרנו?"‬
‫"ממש לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה קרה לאבא שלנו?"‬
‫בצקיון משך בכתפיו‪" .‬מאיפה לי לדעת? אבל אני רואה שהשרביט והמטה שלו לא‬
‫בתיבה‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬המטה ‪ -‬הדבר שהפך לנחש ‪ -‬נשרף‪ .‬והשרביט‪ ...‬זה הדבר ההוא‬
‫בצורת בומרנג?"‬
‫"'הדבר ההוא בצורת בומרנג'?" אמר בצקיון‪" .‬אלי מצרים הנצחית‪ ,‬כמה שאתה סתום!‬
‫מובן שזה השרביט שלו‪".‬‬
‫"הוא התנפץ‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"ספרו לי כיצד‪ ",‬דרש בצקיון לדעת‪.‬‬
‫קרטר סיפר לו את הסיפור‪ .‬לא הייתי בטוחה שזה רעיון טוב‪ ,‬אבל החלטתי שפסל בגובה‬
‫עשרה סנטימטרים לא יוכל להזיק לנו יותר מדי‪.‬‬
‫"נפלא!" קרא בצקיון‪.‬‬
‫"למה?" שאלתי‪" .‬זה אומר שאבא עדיין בחיים?"‬
‫"לא!" בצקיון אמר‪" .‬הוא מת כמעט בוודאות‪ .‬חמשת האלים של ימי השדים שוחררו?‬
‫נפלא! וכל מי שיצא לדו‪-‬קרב עם הלורד האדום ‪"-‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני פוקדת עליך להסביר לי מה קרה‪".‬‬
‫"הא!" אמר בצקיון‪" .‬אני מחויב לומר לך רק את מה שאני יודע‪ .‬ניחושים מושכלים הם‬
‫משימה אחרת לגמרי‪ .‬אני מכריז כי מימשתי את המשימה שהוטלה עלי!"‬
‫ובמילים אלה הוא הפך שוב לגוש שעווה חסר חיים‪.‬‬
‫"רגע!" הרמתי אותו שוב וניערתי אותו‪" .‬ספר מה הניחושים המושכלים שלך!"‬
‫דבר לא קרה‪.‬‬
‫"אולי יש לו טיימר‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬כאילו‪ ,‬אפשר להפעיל אותו פעם ביום‪ .‬או אולי שברת‬
‫אותו‪".‬‬
‫"קרטר‪ ,‬תגיד משהו שימושי לשם שינוי! מה נעשה עכשיו?"‬
‫הוא הביט בארבעת פסלי החמר על המעמדים‪" .‬אולי ‪"-‬‬
‫"עוד שַ בְּ ִתי?"‬
‫"שווה לנסות‪".‬‬

‫***‬
‫אם הפסלים היו "משיבים"‪ ,‬הם לא היו טובים בזה במיוחד‪ .‬ניסינו להרים אותם ולתת להם‬
‫פקודות‪ ,‬אף על פי שהיו כבדים למדי‪ .‬ניסינו להצביע עליהם ולצעוק‪ .‬ניסינו לבקש יפה‪ .‬הם‬
‫לא ענו אפילו פעם אחת‪.‬‬
‫מרוב תסכול רציתי לפוצץ אותם ב"חֶ ְדג'" למיליון חתיכות‪ ,‬אבל עדיין הייתי רעבה ועייפה‬
‫והיתה לי הרגשה שכל לחש נוסף יזיק לי לבריאות‪.‬‬
‫בסופו של דבר החלטנו לבדוק את הכוכים בקירות‪ .‬גלילי הפלסטיק נראו כמו מכלי‬
‫הודעות שעוברים בצינורות המופעלים בלחץ‪-‬אוויר‪ .‬בתוך כל גליל היתה מגילת פפירוס‪.‬‬
‫מגילות מסוימות נראו חדשות לגמרי‪ .‬אחרות נראו בנות אלפי שנים‪ .‬כל גליל היה מסומן‬
‫בכתב חרטומים ולמרבה המזל גם באנגלית‪.‬‬
‫"'ספר ָפּ ָרת השמים'‪ ",‬קרא קרטר מאחת התוויות‪" .‬איזה מין שם זה? מה יש אצלך‪' ,‬גירית‬
‫השמים'?"‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪'" .‬ספר הַ ָפּלַת אָ פּוֹפִ יס'‪".‬‬
‫מאפין ייללה בפינה‪ .‬כשהבטתי בה ראיתי שהזנב שלה סמר כולו‪.‬‬
‫"מה קרה לה?" שאלתי‪.‬‬
 ‫"אָ פּוֹפִ יס היה מפלצת‪ ,‬נחש ענקי‪ ",‬מלמל קרטר‪" .‬סיפור לא נעים‪".‬‬
‫מאפין הסתובבה ורצה במעלה המדרגות בחזרה אל האולם הגדול‪ .‬חתולים‪ .‬לך תסמוך‬
‫עליהם‪.‬‬
‫קרטר פתח עוד מגילה‪" .‬סיידי‪ ,‬תראי את זה‪".‬‬
‫הוא מצא פפירוס ארוך למדי‪ ,‬ונראה שרובו מלא שורות הירוגליפים‪.‬‬
‫"את מסוגלת לקרוא משהו מזה?" שאל קרטר‪.‬‬
‫סרקתי את הפפירוס בריכוז‪ ,‬ומוזר‪ ,‬אבל לא הצלחתי לקרוא שום דבר ‪ -‬מלבד שורה אחת‬
‫למעלה‪" .‬רק את החלק הזה שנראה כמו כותרת‪ .‬כתוב כאן‪ ...‬דם הבית הגדול‪ .‬מה זאת‬
‫אומרת?"‬
‫"הבית הגדול‪ ",‬אמר קרטר בקול מהורהר‪" .‬איך המילים נשמעות במצרית?"‬
‫" ֶפּר‪ָ -‬ﬠא‪ .‬אה‪ ,‬זה פּרעֹ ה‪ ,‬נכון? אבל חשבתי שפּרעֹ ה זה מלך‪ ,‬לא?"‬
‫"כן‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬המשמעות המילולית של המילה היא 'בית גדול'‪ ,‬האחוזה שבה גר‬
‫המלך‪ .‬כמו כשאומרים 'הבית הלבן' כשמדברים על נשיא ארצות‪-‬הברית‪".‬‬
‫"אז מה אכפת לי מדם פּרעֹ ה‪ ,‬ולמה אני לא מסוגלת לקרוא את השאר?"‬
‫קרטר עיין בהירוגליפים‪ .‬פתאום עיניו נפערו לרווחה‪" .‬אלה שמות‪ .‬תראי‪ ,‬כולם כתובים‬
‫בתוך כּ ְַרטוּשים‪".‬‬
‫"סליחה?" שאלתי‪ .‬כי "כּ ְַרטוּשים" נשמע כמו מילה גסה מאוד ואני מתגאה בכך שאני‬
‫מכירה את כל המילים הגסות‪.‬‬
‫"האליפסות‪ ",‬הסביר קרטר‪" .‬הן מסמלות חבלים קסומים‪ .‬הכרטושים אמורים להגן על‬
‫בעל השם מקסמים רעים‪ ".‬הוא הביט בי‪" .‬ואולי מחרטוּמים אחרים שיקראו את השמות‪".‬‬
‫"השתגעת לגמרי‪ ",‬אמרתי‪ .‬אבל כשהבטתי בהירוגליפים‪ ,‬הבנתי למה הוא מתכוון‪ .‬כל‬
‫המילים האחרות היו מוגנות בכּ ְַרטוּשים‪ ,‬ולא הצלחתי להבין אותן‪.‬‬

‫"סיידי‪ ",‬אמר קרטר בקול לחוץ‪ .‬הוא הצביע על כּ ְַרטוּש ממש בקצה הרשימה ‪ -‬הערך‬
‫האחרון בקטלוג שנראה שיש בו אלפי ערכים‪.‬‬
‫בתוך האליפסה היו שני סמלים פשוטים‪ ,‬סל וגל‪" .‬קו"ף נו"ן‪ ",‬קרטר הכריז‪" .‬אני מכיר‬
‫את הסמל הזה‪ .‬זה השם שלנו‪ ,‬קיין‪".‬‬
 ‫"חסרות כאן כמה אותיות‪ ,‬לא?"‬
‫קרטר הניד בראשו‪" .‬המצרים לא כתבו תנועות‪ .‬רק עיצורים‪ .‬צריך להסיק את התנועות‬
‫לפי ההקשר‪".‬‬
‫"הם פסיכים‪ .‬אז זה יכול להיות 'קאנו' או 'קינא' או 'אקנה'‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬הסכים קרטר‪" .‬אבל זה השם שלנו‪ ,‬קיין‪ .‬ביקשתי פעם מאבא שיכתוב לי אותו‬
‫בכתב חרטומים‪ ,‬וככה הוא כתב‪ .‬אבל למה אנחנו מופיעים ברשימה? ומה זה 'דם‬
‫הפרעונים'?"‬
‫הדקירות הקפואות התחילו לי שוב בעורף‪ .‬זכרתי את מה שאיימוס אמר‪ ,‬שהמוצא שלנו‬
‫משושלת עתיקה מאוד משני צדי המשפחה‪ .‬העיניים של קרטר ננעצו בשלי‪ ,‬ואם לשפוט לפי‬
‫הבעת הפנים שלו גם בדעתו עלתה אותה מחשבה‪.‬‬
‫"אין מצב‪ ",‬מחיתי‪.‬‬
‫"זאת בטח בדיחה‪ ",‬הוא הסכים‪" .‬אף אחד לא מתעד עץ משפחה באורך כזה‪".‬‬
‫בלעתי רוק‪ ,‬והגרון שלי היה פתאום יבש מאוד‪ .‬כל כך הרבה דברים משונים קרו לנו‬
‫במהלך היום הזה‪ ,‬אבל רק עכשיו‪ ,‬כשראיתי את השם שלנו כתוב במגילה‪ ,‬התחלתי להאמין‬
‫שכל הדברים המצריים המטורפים האלה אמיתיים‪ .‬אלים‪ ,‬חרטוּמים‪ ,‬מפלצות‪ ...‬והמשפחה‬
‫שלנו קשורה לכל זה‪.‬‬
‫מאז ארוחת הבוקר‪ ,‬כשעלה בדעתי הרעיון שאבא ניסה להחזיר את אמא מהמתים‪ ,‬רגש‬
‫נורא ניסה להשתלט עלי‪ .‬וזה לא היה פחד‪ .‬נכון‪ ,‬כל הרעיון היה משונה‪ ,‬הרבה יותר משונה‬
‫מהמקדש שסבא וסבתא הקימו לזכר אמא על הארונית במסדרון‪ .‬ונכון‪ ,‬באמת אמרתי‬
‫שהשתדלתי לא לשקוע במחשבות על העבר וידעתי שדבר לא ישנה את העובדה שאמא מתה‪.‬‬
‫אבל שיקרתי‪ .‬האמת היא שמגיל שש היה לי חלום אחד‪ :‬לראות שוב את אמא‪ .‬להכיר אותה‬
‫באמת‪ ,‬לדבר איתה‪ ,‬לצאת איתה לקניות‪ ,‬משהו‪ .‬סתם לבלות בחברתה פעם אחת‪ ,‬כדי שיהיה‬
‫לי זיכרון טוב יותר להיאחז בו‪ .‬הרגש שניסיתי להתנער ממנו היה תקווה‪ .‬ידעתי שבסופו של‬
‫דבר אני רק אפגע‪ .‬אבל אם באמת אפשר להחזיר אותה‪ ,‬הייתי מוכנה לפוצץ עשר אבני‬
‫רוזטה כדי שזה יקרה‪.‬‬
‫"בוא נמשיך לחפש‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫אחרי כמה דקות מצאתי ציור של כמה אלים עם ראשי חיה‪ ,‬חמישה בשורה‪ ,‬ואישה‬
‫משובצת כוכבים מגוננת מעליהם בקשת כמו מטרייה‪ .‬אבא שחרר חמישה אלים‪ .‬הממ‪.‬‬
‫"קרטר‪ ",‬קראתי‪" .‬תגיד‪ ,‬מה זה?"‬
 ‫הוא ניגש והעיף מבט והעיניים שלו נצצו‪.‬‬
‫"זהו זה!" הכריז‪" .‬אלה החמישה‪ ...‬ומעליהם אמא שלהם‪ ,‬נוּת‪".‬‬
‫צחקתי‪" .‬אלה בשם נוּת? מה השם הפרטי שלה‪' ,‬סַ בְ לָ'?"‬
‫"גיחי גיחי‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬היא היתה אלת השמים‪".‬‬
‫הוא הצביע על התקרה המצוירת ‪ -‬האישה עם העור הכחול המשובץ כוכבים‪ ,‬בדיוק כמו‬
‫במגילה‪.‬‬
‫"אז מה איתה?" שאלתי‪.‬‬
‫קרטר כיווץ את גבותיו‪" .‬משהו בקשר לימי השדים‪ .‬זה קשור להולדת חמשת האלים‬
‫האלה‪ ,‬אבל עבר המון זמן מאז שאבא סיפר לי את הסיפור‪ .‬נדמה לי שכל המגילה הזאת‬
‫כתובה היראטית‪ .‬זה כמו מין כתב חרטומים מחובר‪ .‬את מסוגלת לקרוא את זה?"‬
‫הנדתי בראש‪ .‬מתברר שהטירוף החדש שלי מפענח רק הירוגליפים מהסוג הרגיל‪.‬‬
‫"הלוואי שהייתי מצליח למצוא את הסיפור באנגלית‪ ",‬מלמל קרטר‪.‬‬
‫קול חבטה נשמע מאחורינו‪ .‬פסל החמר שעמד עד כה בידיים ריקות קפץ מהמעמד שלו‬
‫וצעד לעברנו‪ .‬קרטר ואני מיהרנו לפנות לו דרך‪ ,‬אבל הוא חלף על פנינו בלי לעצור‪ ,‬הוציא‬
‫גליל פלסטיק מאחד הכוכים והושיט אותו לקרטר‪.‬‬
‫"זה שַ בְּ ִתי‪-‬שליפה‪ ",‬אמרתי‪" .‬ספרן מחמר!"‬
‫קרטר בלע רוק בעצבנות ולקח את הגליל‪" .‬אה‪ ...‬תודה‪".‬‬
‫הפסל צעד בחזרה למעמד שלו‪ ,‬קפץ אליו והתקשה שוב לצורת פסל רגיל‪.‬‬
‫"מעניין אם‪ "...‬פניתי אל השַ בְּ ִתי‪" .‬סנדוויץ' וצ'יפס‪ ,‬בבקשה!"‬
‫למרבה הצער‪ ,‬שום פסל לא קפץ לשרת אותי‪ .‬אולי אסור להכניס אוכל לספרייה‪.‬‬
‫קרטר פתח את הגליל ופרש את הפפירוס שבתוכו‪ .‬הוא נאנח בהקלה‪" .‬זאת גרסה‬
‫באנגלית‪".‬‬
‫הוא התחיל לעבור על הטקסט והגבות שלו התכווצו עוד יותר‪.‬‬
‫"אתה לא נראה מרוצה‪ ",‬הערתי‪.‬‬
‫"כי עכשיו אני נזכר בסיפור‪ .‬חמשת האלים‪ ...‬אם אבא באמת שחרר אותם‪ ,‬אלה לא‬
‫חדשות טובות‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬תתחיל מההתחלה‪".‬‬
‫קרטר נשם נשימה רועדת‪" .‬אוקיי‪ .‬אז אלת השמים נוּת נישאה לאל האדמה גֵבּ‪".‬‬
‫"זה האיש על הרצפה?" נקשתי עם הרגל על האיש הירוק הגדול עם הנהר והגבעות‬
‫והיערות על כל הגוף‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬בכל אופן‪ ,‬גֵבּ ונוּת רצו להוליד ילדים‪ ,‬אבל מלך האלים‪ַ ,‬רע ‪ -‬הוא‬
‫היה אל השמש ‪ -‬שמע נבואה רעה על צאצא שייוולד מרחם נוּת ‪"-‬‬
‫"רחמנוּת‪ ",‬גיחכתי‪" .‬סליחה‪ ,‬תמשיך‪".‬‬
‫כשרע גילה שנוּת‬
‫ַ‬ ‫"‪ -‬צאצא של גֵבּ ונוּת שיתפוס יום אחד את מקומו של ַרע כמלך‪ .‬אז‬
‫בהריון‪ ,‬הוא השתולל‪ .‬הוא אסר על נוּת ללדת בשום יום או לילה בשנה‪".‬‬
‫שילבתי זרועות‪" .‬אז מה‪ ,‬היא נשארה בהריון לנצח? זה היה ממש מגעיל מצדו‪".‬‬
‫קרטר הניד בראשו לשלילה‪" .‬נוּת מצאה דרך‪ .‬היא ארגנה משחק קובייה עם אל הירח‪,‬‬
‫ח'וֹנְ סוּ‪ .‬בכל פעם שח'וֹנְ סוּ הפסיד הוא נתן לנוּת קצת מאור הירח שלו‪ .‬הוא הפסיד כל כך‬
‫הרבה פעמים‪ ,‬שנוּת צברה מספיק אור ירח כדי ליצור חמישה ימים חדשים ולצרף אותם‬
‫לסוף השנה‪".‬‬
‫"סליחה?" אמרתי‪" .‬קודם כול‪ ,‬איך אפשר להמר על אור ירח? וגם אם כן‪ ,‬איך יוצרים‬
‫ממנו ימים נוספים?"‬
‫"זה הסיפור!" מחה קרטר‪" .‬בכל אופן‪ ,‬בלוח השנה המצרי היו ‪ 360‬ימים בשנה‪ ,‬כמו ‪360‬‬
‫מעלות במעגל‪ .‬נוּת יצרה חמישה ימים נוספים והצמידה אותם לסוף השנה ‪ -‬ימים שהם לא‬
‫חלק מהשנה הרגילה‪".‬‬
‫"ימי השדים‪ ",‬ניחשתי‪" .‬אז המיתוס מסביר למה יש ‪ 365‬ימים בשנה‪ .‬ואני מניחה שהיא‬
‫ילדה את הילדים שלה ‪"-‬‬
‫"במהלך חמשת הימים ההם‪ ",‬השלים קרטר‪" .‬ילד אחד בכל יום‪".‬‬
‫"תסביר לי איך בדיוק יולדים חמישה ילדים בזה אחר זה‪ ,‬כל יום ילד?"‬
‫"הם אלים‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬הם מסוגלים לעשות דברים כאלה‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬מה כבר אפשר לצפות מאלה שקוראים לה נוּת‪ .‬היא גם יולדת בקבל‪-‬נוּת‪ .‬אבל‬
‫בבקשה‪ ,‬תמשיך‪".‬‬
‫כשרע גילה את זה‪ ,‬הוא רתח מכעס‪ ,‬אבל איחר את המועד‪ .‬הילדים נולדו‪ .‬השמות‬ ‫ַ‬ ‫"אז‬
‫שלהם היו אוֹסיריס ‪"-‬‬
‫"זה שאבא חיפש‪".‬‬
‫"ואחריו הוֹרוּס‪ ,‬סֵ ת‪ ,‬איסיס ו… אה…" קרטר בדק במגילה‪" .‬נֶפְ תיס‪ .‬אני תמיד שוכח‬
‫אותה‪".‬‬
‫"והאיש הבוער במוזיאון אמר‪' ,‬שחררת את כל החמישה'‪".‬‬
‫"בדיוק‪ .‬מה אם הם היו כלואים יחד ואבא לא ידע את זה? הם נולדו יחד‪ ,‬אז אולי אפשר‬
‫לזמן אותם בחזרה לעולם רק יחד‪ .‬העניין הוא שאחד החבר'ה האלה‪ ,‬סֵ ת‪ ,‬היה טיפוס ממש‬
‫שלילי‪ .‬הנָבל של המיתולוגיה המצרית‪ .‬אל הרשע והכאוס והסערות המדבריות‪".‬‬
‫צמרמורת עברה בי‪" .‬היה לו אולי קשר לאש?"‬
‫קרטר הצביע על אחת הדמויות בציור‪ .‬לאל היה ראש חיה‪ ,‬אבל לא הצלחתי לפענח איזו‬
‫מין חיה‪ :‬כלב? דוב נמלים? ארנבון מרושע? מה שזה לא היה‪ ,‬השיער והבגדים שלו היו‬
‫אדומים כדם‪.‬‬
‫"הלורד האדום‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"סיידי‪ ,‬זה לא הכול‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬חמשת הימים האלה ‪ -‬ימי השדים ‪ -‬נחשבו לימים של‬
‫מזל רע במצרים העתיקה‪ .‬כולם נזהרו מאוד בימים האלה‪ ,‬ענדו קמעות למזל טוב ולא עשו‬
‫שום דבר חשוב או מסוכן‪ .‬ובמוזיאון הבריטי‪ ,‬אבא אמר לסֵ ת‪' :‬הם יעצרו אותך לפני שימי‬
‫השדים ייגמרו'‪".‬‬
‫"אתה לא מנסה לומר שהוא התכוון אלינו‪ ,‬נכון?" אמרתי‪" .‬אנחנו אמורים לעצור את‬
‫הסֵ ת הזה?"‬
‫קרטר הנהן‪" .‬ואם חמשת הימים האחרונים בלוח השנה שלנו עדיין נחשבים כימי השדים‬
‫המצריים ‪ -‬אז הם מתחילים ב‪ 27-‬בדצמבר‪ ,‬מחרתיים‪".‬‬
‫נראה שהשַ בְּ ִתי מביטים בי בציפייה‪ ,‬אבל לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות‪ .‬ימי שדים‬
‫ואלי ארנבונים מרושעים ‪ -‬אם אשמע עוד דבר בלתי אפשרי אחד הראש שלי יתפוצץ‪.‬‬
‫והכי גרוע? הקול העיקש בתוך הראש שלי שאמר‪ :‬זה אפשרי‪ .‬כדי להציל את אבא‬
‫אנחנו חייבים להביס את סֵ ת‪.‬‬
‫כאילו יש לי רשימת מטלות לחופשת חג המולד‪ ,‬ואני מבצעת אותן אחת אחת‪ .‬לפגוש את‬
‫אבא ‪ -‬סגור‪ .‬לפתח יכולות משונות ‪ -‬סגור‪ .‬להביס אל כאוס מרושע ‪ -‬סגור‪ .‬פסיכי לגמרי!‬
‫פתאום שמענו קול נפץ רם‪ ,‬כאילו משהו נשבר באולם הגדול‪ .‬ח'וּפוּ התחיל לנבוח בדאגה‪.‬‬
‫קרטר ואני הבטנו זה בזה‪ .‬ואז רצנו אל המדרגות‪.‬‬
 ‫‪8‬‬
‫מאפין שולפת סכינים‬

‫הבבון שלנו השתגע לגמרי‪.‬‬

‫הוא קפץ מעמוד לעמוד‪ ,‬דילג לאורך המרפסות‪ ,‬הפך בדרכו עציצים ופסלים‪ .‬ואז רץ‬
‫בחזרה אל חלונות המרפסת‪ ,‬בהה רגע החוצה והמשיך להשתולל‪.‬‬
‫מאפין התייצבה גם היא ליד החלון‪ .‬היא כרעה על ארבע וזנבה הצליף מצד לצד כאילו היא‬
‫עוקבת אחרי ציפור‪.‬‬
‫"אולי עבר פה פלמינגו‪ ",‬אמרתי בתקווה‪ ,‬אבל אני לא בטוחה שקרטר שמע אותי בכלל‬
‫מעל לצרחות הבבון‪.‬‬
‫רצנו אל דלתות הזכוכית‪ .‬ברגע הראשון לא הבחנתי בשום בעיה‪ .‬אבל אז המים ניתזו‬
‫בכוח מהבריכה והלב כמעט נתקע לי בגרון‪ .‬שני יצורים ענקיים‪ ,‬בהחלט לא ציפורי פלמינגו‪,‬‬
‫נאבקו בתנין שלנו‪ ,‬פיליפ ממקדוניה‪.‬‬
‫ברגע הראשון לא הצלחתי לראות מה הם‪ ,‬אבל היה ברור שיחסי הכוחות הם שניים נגד‬
‫אחד‪ .‬הם נעלמו מתחת למים הגועשים וח'וּפוּ חזר לרוץ בצרחות לכל אורכו של האולם‬
‫הגדול תוך שהוא חובט לעצמו בראש בקופסת הצ'יריוס הריקה‪ ,‬מה שלא היה מועיל במיוחד‪,‬‬
‫יש לציין‪.‬‬
‫"ארוכי‪-‬צוואר‪ ",‬אמר קרטר בתדהמה‪" .‬סיידי‪ ,‬ראית את היצורים האלה?"‬
‫לא ידעתי מה לומר‪ .‬ואז אחד היצורים הועף מהבריכה‪ .‬הוא פגע בדלתות הזכוכית ממש‬
‫מולנו ואני קפצתי לאחור בבהלה‪ .‬מהעבר האחר של הזגוגית היה היצור המפחיד ביותר‬
‫שראיתי בחיים‪ .‬היה לו גוף כמו של נמר ‪ -‬שרירי ורזה עם פרווה זהובה מנומרת ‪ -‬אבל‬
‫הצוואר שלו היה לא בסדר‪ .‬הוא היה מכוסה קשקשים ירוקים וארוך לפחות כמו שאר הגוף‪.‬‬
‫היה לו ראש של חתול‪ ,‬אבל לא חתול רגיל‪ .‬הוא נעץ בנו את העיניים האדומות הבוהקות‬
‫שלו ויילל‪ ,‬והיללה חשפה לשון מפוצלת וניבים נוטפים ארס ירוק‪.‬‬
‫קלטתי שהרגליים שלי רועדות ושאני פולטת קול יבבה מביך‪.‬‬
‫החתול‪-‬נחש קפץ בחזרה לבריכה לעזור לחבר שלו להחטיף מכות לפיליפ‪ ,‬שהתגלגל‬
‫והצליף אבל לא הצליח ככול הנראה לפגוע בתוקפים‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לעזור לפיליפ!" צעקתי‪" .‬הם יהרגו אותו!"‬
‫הושטתי יד אל הידית אבל מאפין נהמה עלי‪.‬‬
‫קרטר אמר‪" :‬סיידי‪ ,‬לא! שמעת מה איימוס אמר‪ .‬אסור לנו לפתוח את הדלתות משום‬
‫סיבה שהיא‪ .‬הבית מוגן בקסם‪ .‬פיליפ יצטרך להתמודד איתם בעצמו‪".‬‬
‫"אבל מה אם הוא לא יכול? פיליפ!"‬
‫התנין הזקן הסתובב‪ .‬עיני הזוחל הוורודות שלו התמקדו בי לרגע כאילו הרגיש שאני‬
‫דואגת לו‪ .‬ואז החתולי‪-‬נחש נשכו לו את הבטן ופיליפ התרומם באוויר‪ ,‬והמשיך להתרומם‬
‫עד שכל גופו היה מחוץ למים‪ ,‬עד קצה הזנב‪ .‬הגוף שלו התחיל לזהור‪ .‬טירטור נמוך‪ ,‬כמו של‬
‫מנוע מטוס שמתחיל להתחמם‪ ,‬מילא את חלל האוויר‪ .‬פיליפ נחת בחזרה והטיח את עצמו‬
‫במרפסת בכל הכוח‪.‬‬
‫הבית כולו רעד‪ .‬סדקים נפערו בבטון‪ ,‬והמרפסת נבקעה לאורך הבריכה‪ .‬החלק הרחוק‬
‫יותר התפורר וצנח אל החלל הריק‪.‬‬
‫"לא!" צעקתי‪.‬‬
‫אבל קצה המרפסת ניתק‪ ,‬ופיליפ והמפלצות הושלכו ישר אל נהר איסט‪.‬‬
‫הגוף שלי התחיל לרעוד כולו‪" .‬הוא הקריב את עצמו‪ .‬הוא הרג את המפלצות‪".‬‬
‫"סיידי…" הקול של קרטר היה חלוש‪" .‬ומה אם לא? מה אם הם יחזרו?"‬
‫"אל תגיד את זה!"‬
‫"אני ‪ -‬אני זיהיתי אותם‪ ,‬סיידי‪ .‬את היצורים האלה‪ .‬בואי‪".‬‬
‫"לאן?" דרשתי לדעת‪ ,‬אבל הוא רץ ישר לספרייה‪.‬‬

‫***‬

‫קרטר ניגש אל השַ בְּ ִתי שעזר לנו קודם‪" .‬תביא לי את ה… אוף‪ ,‬איך קראו לזה?"‬
‫"מה?" שאלתי‪.‬‬
‫"משהו שאבא הראה לי פעם‪ .‬זה לוח אבן גדול או משהו כזה‪ .‬היה עליו ציור של הפּרעֹ ה‬
‫הראשון‪ ,‬זה שאיחד את מצרים תחתית ומצרים עלית לממלכה אחת‪ .‬קראו לו…" עיניו אורו‪.‬‬
‫" ַנ ַﬠ ְרמֶ ר! תביא לי את אבן ַנ ַﬠ ְרמֶ ר!"‬
‫שום דבר לא קרה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬תיקן קרטר את עצמו‪" .‬לא אבן‪ .‬זה היה… אחד הדברים האלה שמחזיקים צבעים‪.‬‬
‫ָפּלֶטָ ה‪ .‬תביא לי את פלטת ַנ ַﬠ ְרמֶ ר!"‬
‫השַ בְּ ִתי שעמד בידיים ריקות לא זז‪ ,‬אבל הפסל עם האנקול הקטן שעמד בצד השני של‬
‫החדר התעורר עכשיו לחיים‪ .‬הוא קפץ מהמעמד שלו ונעלם בעננת אבק‪ .‬אחרי רגע הוא‬
‫הופיע על השולחן‪ .‬לרגליו היתה אבן שטוחה ואפורה בצורת מגן באורך הזרוע שלי בערך‪.‬‬
‫"לא!" נבהל קרטר‪" .‬התכוונתי לציור שלה! אוי לא‪ ,‬אני חושב שזה הפריט המקורי‪.‬‬
‫השַ בְּ ִתי גנב אותה כנראה מהמוזיאון בקהיר‪ .‬אנחנו חייבים להחזיר ‪"-‬‬
‫"חכה שנייה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אם היא כבר כאן‪ ,‬בוא נסתכל‪".‬‬
 ‫בפני האבן נחרט ציור של אדם מחטיף לאדם אחר במשהו שנראה כמו כף‪.‬‬

‫"זה ַנ ַﬠ ְרמֶ ר עם הכף‪ ",‬ניחשתי‪" .‬הוא כועס כי האיש השני גנב לו את דגני הבוקר?"‬
‫קרטר הניד בראשו‪" .‬הוא כובש את אויביו ומאחד את מצרים‪ .‬את רואה את הכובע שלו?‬
‫זה כתר מצרים התחתית‪ ,‬לפני ששתי המדינות אוחדו‪".‬‬
‫"הדבר הזה שנראה כמו חייל באולינג?"‬
‫"אי אפשר איתך‪ ",‬רטן קרטר‪.‬‬
‫"הוא דומה קצת לאבא‪ ,‬לא?"‬
‫"סיידי‪ ,‬תהיי רצינית לרגע!"‬
‫"אני רצינית‪ .‬תראה את הפנים שלו‪".‬‬
‫קרטר החליט להתעלם ממני‪ .‬הוא בחן את האבן כאילו הוא חושש לגעת בה‪" .‬אני צריך‬
‫לראות את הצד האחורי אבל אני לא רוצה להפוך אותה‪ .‬אנחנו עלולים להזיק ‪"-‬‬
‫תפסתי את האבן והפכתי אותה‪.‬‬
‫"סיידי! היית עלולה לשבור אותה!"‬
‫"בשביל זה יש לחשי תיקון‪ ,‬לא?"‬
‫בחנו את גב האבן‪ ,‬ואני חייבת להודות שהתרשמתי מהזיכרון של קרטר‪ .‬שתי מפלצות‬
‫חתול‪-‬נחש עמדו באמצע הפלטה בצווארים משולבים‪ .‬מכל צד שלהן היה איש עם חבלים‬
‫שניסה ללכוד אותן‪.‬‬
 ‫"קוראים להם נמחשים‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬נמרים‪-‬נחשים‪".‬‬
‫"מדהים‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל מה הם?"‬
‫"אף אחד לא יודע בדיוק‪ .‬ההשערה של אבא היתה שהם יצורי כאוס ‪ -‬יצורים שליליים‬
‫מאוד‪ ,‬שנמצאים בסביבה מאז ומעולם‪ .‬האבן הזאת היא אחד הפריטים העתיקים ביותר‬
‫שהתגלו במצרים‪ .‬הציורים האלה נחרטו לפני חמשת אלפים שנה‪".‬‬
‫"אז למה מפלצות בנות חמשת אלפים שנה תוקפות את הבית שלנו?"‬
‫"אתמול בלילה‪ ,‬בפיניקס‪ ,‬האיש הבוער ציווה על המשרתים שלו ללכוד אותנו‪ .‬הוא אמר‬
‫לשלוח תחילה את ארוכי‪-‬הצוואר‪".‬‬
‫הפה שלי התמלא טעם מתכתי והצטערתי שלא נשאר לי שום מסטיק‪" .‬טוב‪ ...‬אז מזל שהם‬
‫על קרקעית נהר איסט‪".‬‬
‫בדיוק אז ח'וּפוּ נכנס בריצה לספרייה בצרחות ובחבטות ידיים‪.‬‬
‫"אולי דיברתי מוקדם מדי‪ ",‬מלמלתי‪.‬‬
‫קרטר פקד על השַ בְּ ִתי להחזיר את פלטת ַנ ַﬠ ְרמֶ ר‪ ,‬והפסל נעלם יחד עם האבן‪ .‬חזרנו‬
‫בעקבות הבבון‪.‬‬

‫***‬

‫הנמחשים חזרו‪ ,‬והם לא נראו מרוצים‪ .‬הם טיילו הלוך ושוב לאורך השפה השבורה של‬
‫המרפסת בפרווה רטובה ומטונפת מהטבילה בנהר‪ .‬צווארי הנחש שלהם הצליפו והם רחרחו‬
‫את הדלתות בחיפוש דרך להיכנס‪ .‬הם ירקו ארס שבעבע והעלה אדים על הזגוגית‪ .‬הלשונות‬
‫המפוצלות שלהם הצליפו פנימה והחוצה‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אה!" ח'וּפוּ הרים את מאפין שישבה על הספה והושיט לי אותה‪.‬‬
‫"אני לא חושבת שזה יעזור‪ ",‬אמרתי לו‪.‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ התעקש‪.‬‬
‫בהתחשב בזה שלא "מאפין" ולא "חתולה" נגמרים בצליל אוֹ‪ ,‬החלטתי שח'וּפוּ כנראה לא‬
‫מגיש לי אותה כחטיף‪ ,‬אבל לא הבנתי מה הוא מנסה לעשות‪ .‬לקחתי את החתולה רק כדי‬
‫להשתיק אותו‪.‬‬
‫"מראאו?" מאפין הרימה אלי מבט‪.‬‬
‫"הכול יהיה בסדר‪ ",‬הבטחתי לה בניסיון לא להישמע כאילו אני מתה מפחד‪" .‬הבית מוגן‬
‫בקסם‪".‬‬
‫"סיידי‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬הם מצאו משהו‪".‬‬
‫הנמחשים התרכזו בדלת השמאלית והתחילו לרחרח את הידית‪.‬‬
‫"היא לא נעולה?" שאלתי‪.‬‬
‫שני הנמחשים דפקו את הפרצופים המכוערים שלהם בזגוגית‪ .‬הדלת היטלטלה‪.‬‬
‫הירוגליפים כחולים זהרו לאורך המשקוף‪ ,‬אבל האור שלהם היה קלוש‪.‬‬
‫"זה לא מוצא חן בעיני‪ ",‬מלמל קרטר‪.‬‬
‫התפללתי שהמפלצות יתייאשו‪ .‬או שאולי פיליפ ממקדוניה יטפס בחזרה למרפסת )תנינים‬
‫מסוגלים בכלל לטפס?( וימשיך להילחם בהן‪.‬‬
‫אבל הנמחשים שוב דפקו את הראש בזגוגית‪ .‬הפעם התפשטה בה רשת סדקים‪.‬‬
‫ההירוגליפים הכחולים הבהבו ודעכו‪.‬‬
‫"אה!" צרח ח'וּפוּ‪ .‬הוא נופף לעבר החתולה‪.‬‬
‫"אולי אם אנסה את לחש 'חֶ ְדג''‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫קרטר הניד בראשו‪" .‬כמעט התעלפת אחרי שפוצצת את הדלתות‪ .‬אני לא רוצה שתאבדי‬
‫את ההכרה או גרוע מזה‪".‬‬
‫הוא שוב הפתיע אותי‪ .‬מאחת התצוגות של איימוס על הקיר הוא הוריד חרב משונה‪ .‬הלהב‬
‫היה מעוקל כמו חרמש ולא נראה שימושי במיוחד‪.‬‬
‫"אתה לא רציני‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אם אין לך ‪ -‬אם אין לך רעיון יותר טוב‪ ",‬הוא גמגם בפנים מכוסות זיעה‪" .‬זה אני‪ ,‬את‬
‫והבבון נגד היצורים האלה‪".‬‬
‫אני בטוחה שקרטר ניסה להפגין אומץ בדרכו המאוד לא אמיצה‪ ,‬אבל הוא רעד יותר ממני‪.‬‬
‫היתה לי הרגשה שאם מישהו עומד להתעלף כאן זה דווקא הוא‪ ,‬ולא רציתי שזה יקרה לו‬
‫כשהוא מחזיק חפץ חד ביד‪.‬‬
‫הנמחשים חבטו בדלת פעם שלישית והיא התנפצה‪ .‬הם נכנסו אל האולם הגדול‪ ,‬ואנחנו‬
‫נסוגונו אל רגלי פסל ְתחוֹת‪ .‬ח'וּפוּ זרק עליהם את הכדורסל שלו והוא ניתז מראשו של‬
‫המפלץ הראשון בלי להזיק לו‪ .‬ואז הוא הסתער על הנמחש‪.‬‬
‫"ח'וּפוּ‪ ,‬לא!" צעק קרטר‪.‬‬
‫אבל הבבון נעץ ניבים בצוואר של המפלץ‪ .‬הנמחש השתולל בניסיון לנשוך אותו‪ .‬ח'וּפוּ‬
‫זינק לאחור‪ ,‬אבל המפלץ היה זריז ממנו‪ .‬הוא השתמש בראשו כמו במחבט והעיף את ח'וּפוּ‬
‫המסכן באוויר‪ .‬ח'וּפוּ הושלך מבעד לדלת המנופצת‪ ,‬מעבר למרפסת השבורה ואל התהום‪.‬‬
‫רציתי לבכות‪ ,‬אבל לא היה זמן‪ .‬הנמחשים התקרבו אלינו‪ .‬אם היינו מנסים לברוח בריצה‬
‫הם היו משיגים אותנו‪ .‬קרטר הרים את החרב‪ .‬הצבעתי על המפלץ הראשון וניסיתי לבטא‬
‫את לחש 'חֶ ְדג''‪ ,‬אבל הקול נתקע לי בגרון‪.‬‬
‫"מראאו‪ ",‬מאפין אמרה בנימה עיקשת יותר‪ .‬למה היא נשארה בידיים שלי ולא ברחה‬
‫בבהלה?‬
‫ואז נזכרתי במשהו שאיימוס אמר‪ :‬מאפין תשמור עליכם‪ .‬האם זה מה שח'וּפוּ ניסה‬
‫להזכיר לי? זה לא נראה אפשרי‪ ,‬אבל בכל זאת גמגמתי‪" :‬מ‪-‬מאפין‪ ,‬אני פוקדת עלייך להגן‬
‫עלינו‪".‬‬
‫השלכתי אותה על הרצפה‪ .‬לרגע חשבתי שתליון הכסף שעל הקולר שלה בוהק‪ .‬ואז היא‬
‫התמתחה בעצלתיים‪ ,‬התיישבה והתחילה ללקק לעצמה את הכפה‪ .‬טוב‪ ,‬באמת למה ציפיתי ‪-‬‬
‫למעשה גבורה?‬
‫שני המפלצים אדומי העיניים חשפו ניבים‪ .‬הם זקפו ראשים והתכוננו לתקוף ‪ -‬אבל משב‬
‫רוח עז מילא את החדר‪ .‬קרטר ואני נפלנו על הרצפה מעוצמת הרוח‪ .‬הנמחשים כשלו ונסוגו‪.‬‬
‫קמתי מתנדנדת על הרגליים‪ ,‬ואז קלטתי שמרכז גל ההדף היה מאפין‪ .‬החתולה שלי לא‬
‫היתה שם עוד‪ .‬במקומה היתה אישה ‪ -‬אישה קטנה וגמישה כמו מתעמלת‪ .‬השיער שלה‪,‬‬
‫שחור כפחם‪ ,‬היה אסוף בזנב סוס‪ .‬היא לבשה בגד‪-‬גוף צמוד בדוגמת עור נמר ועל הצוואר‬
‫שלה היה תלוי התליון של מאפין‪.‬‬
‫היא הסתובבה וחייכה אלי והעיניים שלה עדיין היו עיניה של מאפין ‪ -‬צהובות עם אישוני‬
‫חתול שחורים‪" .‬הגיע הזמן באמת‪ ",‬נזפה בי‪.‬‬
‫הנמחשים התאוששו מההלם והסתערו על אשת החתול‪ .‬הראשים שלהם הצליפו‪ ,‬מהירים‬
‫כמו ברק‪ .‬נראה שהם עומדים לקרוע אותה לגזרים‪ ,‬אבל אשת החתול זינקה ישר למעלה‪,‬‬
‫עשתה סלטה משולשת ונחתה מעליהם על מדף האח‪.‬‬
‫הוא מתחה את מפרקי הידיים ושני סכינים ענקיים נורו מהשרוולים שלה אל ידיה‪" .‬אח‪,‬‬
‫איזה כיף!"‬
‫המפלצים תקפו‪ .‬היא זינקה ביניהם‪ ,‬מרקדת וחומקת בחינניות מדהימה‪ .‬הם הצליפו‬
‫בכיוונה לשווא‪ ,‬והיא כרכה בינתיים את הצווארים שלהם זה סביב זה‪ .‬בסופו של דבר‬
‫כשהיא התרחקה‪ ,‬הנמחשים היו קשורים בקשר אדיר‪ .‬ככל שהם נאבקו יותר הקשר רק‬
‫התהדק‪ .‬הם כשלו הלוך ושוב‪ ,‬הפילו רהיטים ושאגו בתסכול‪.‬‬
‫"יצורים מסכנים‪ ",‬גרגרה האישה‪" .‬תנו לי לעזור לכם‪".‬‬
‫הסכינים שלה הבזיקו‪ ,‬ושני ראשי מפלצת התגלגלו על הרצפה לרגליה‪ .‬הגופים קרסו‬
‫והתפוררו לערימת חול ענקית‪.‬‬
‫"הלכו לי הצעצועים‪ ",‬אמרה האישה בעצב‪" .‬כי מֵ חול באו ואל חול שבו‪".‬‬
‫היא הסתובבה לעברנו והסכינים חזרו בצליפה לשרוולים‪" .‬קרטר‪ ,‬סיידי‪ ,‬אנחנו חייבים‬
‫להסתלק מפה‪ .‬דברים גרועים מאלה עושים את דרכם הנה‪".‬‬
‫קרטר פלט קול חנוק‪" .‬גרועים מאלה? מי‪...‬מה‪ ...‬איך‪"...‬‬
‫"כל דבר בעתו‪ ".‬האישה התמתחה בסיפוק רב‪" .‬כמה טוב לחזור לצורה אנושית! ועכשיו‪,‬‬
‫סיידי‪ ,‬את יכולה לפתוח בשבילנו דלת לדוּאַ ת?"‬
‫מצמצתי‪" .‬אה‪ ...‬לא‪ .‬כלומר ‪ -‬אני לא יודעת איך‪".‬‬
‫האישה צמצמה עיניים באכזבה ברורה‪" .‬חבל‪ .‬טוב‪ ,‬אז אנחנו צריכים יותר כוח‪ .‬אובליסק‬
‫יכול לעזור‪".‬‬
‫"אבל הוא בלונדון‪ ",‬מחיתי‪" .‬אנחנו לא יכולים ‪"-‬‬
‫"יש אחד קרוב יותר‪ ,‬בסנטרל פארק‪ .‬בדרך כלל אני משתדלת לא להיכנס למנהטן‪ ,‬אבל‬
‫מדובר במקרה חירום‪ .‬רק נקפוץ לשם כדי לפתוח שער‪".‬‬
‫"שער לאן?" דרשתי לדעת‪" .‬מי את ולמה את החתולה שלי?"‬
‫האישה חייכה‪" .‬לעת עתה אנחנו צריכים רק שער שיחלץ אותנו מטווח סכנה‪ .‬באשר‬
‫לשמי‪ ,‬הוא אינו מאפין‪ ,‬תודה רבה‪ .‬קוראים לי ‪"-‬‬
‫"בַּ ְסתֶ ת‪ ",‬קטע אותה קרטר‪" .‬התליון שלך ‪ -‬זה סמל בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬אלת החתולים‪ .‬חשבתי שזה‬
‫סתם קישוט‪ ,‬אבל‪ ...‬זאת את‪ ,‬נכון?"‬
‫"יפה מאוד‪ ,‬קרטר‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬ועכשיו בואו‪ ,‬כל עוד אפשר לצאת מכאן בחיים‪".‬‬
 ‫‪9‬‬
‫אנחנו בורחים מארבעה גברים בחצאיות‬

‫אז כן‪ .‬החתולה שלנו היתה אלה‪.‬‬

‫מה עוד חדש?‬
‫היא לא השאירה לנו זמן לדבר על זה‪ .‬היא פקדה עלי ללכת לספרייה ולקחת את התיק של‬
‫אבא‪ ,‬וכשחזרתי מצאתי אותה מתווכחת עם סיידי על ח'וּפוּ ופיליפ‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לחפש אחריהם!" התעקשה סיידי‪.‬‬
‫"הם יהיו בסדר‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אבל אנחנו לא נהיה בסדר אם לא נסתלק מכאן‪ ,‬עכשיו‪".‬‬
‫הרמתי יד‪" .‬אה‪ ,‬סליחה‪ ,‬גברתי האלה? איימוס אמר לנו שהבית ‪"-‬‬
‫"מוגן?" בַּ ְסתֶ ת נחרה בבוז‪" .‬קרטר‪ ,‬ההגנות קרסו מהר מדי‪ .‬מישהו חיבל בהן‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת? מי ‪"-‬‬
‫"רק חרטוֹם היה מסוגל לזה‪".‬‬
‫"חרטוֹם אחר?" שאלתי‪" .‬למה שחרטוֹם אחר ירצה לחבל בבית של איימוס?"‬
‫"אוי‪ ,‬קרטר‪ ",‬נאנחה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬כל כך צעיר‪ ,‬כל כך תמים‪ .‬חרטוּמים הם טיפוסים חלקלקים‪.‬‬
‫יכולות להיות מיליון סיבות לחרטום לתקוע סכין בגב של חרטום אחר‪ ,‬אבל אין לנו זמן לדון‬
‫בזה עכשיו‪ .‬בואו איתי!"‬
‫היא תפסה בזרועותינו והובילה אותנו אל מחוץ לדלת הכניסה‪ .‬הסכינים שלה הוחזרו‬
‫למקומם אבל היו לה ציפורניים חדות מאוד שדקרו לי בעור והכאיבו‪ .‬ברגע שיצאנו החוצה‪,‬‬
‫הרוח הקרה צרבה לי בעיניים‪ .‬ירדנו בגרם מדרגות המתכת הארוך אל מגרש הגרוטאות‬
‫התעשייתי שהקיף את המחסן‪.‬‬
‫התיק של אבא הכביד לי על הכתף‪ .‬מבעד לבגדי הפשתן הדקים שלי חשתי בקרירותה של‬
‫החרב המעוקלת שקשרתי לגב‪ .‬בזמן מתקפת הנמחשים התחלתי להזיע ועכשיו הרגשתי‬
‫כאילו הזיעה הופכת לקרח‪.‬‬
‫הבטתי סביב וחיפשתי מפלצות‪ ,‬אבל החצר נראתה נטושה‪ .‬ציוד בנייה ישן נח בערימות‬
‫חלודות ‪ -‬בולדוזר‪ ,‬עגורן עם כדור הריסה‪ ,‬שני מערבלי בטון‪ .‬אינספור יריעות מתכת‬
‫וארגזים יצרו מבוך מכשולים בין הבית והרחוב‪ ,‬שנמצא במרחק כמה מאות מטרים משם‪.‬‬
‫בערך באמצע הדרך ניגש אלינו חתול אפור‪ .‬אחת האוזניים שלו היתה קרועה‪ .‬העין‬
‫השמאלית שלו היתה נפוחה ועצומה‪ .‬אם לשפוט על פי הצלקות שלו‪ ,‬רוב חייו עברו עליו‬
‫בקרבות‪.‬‬
 ‫בַּ ְסתֶ ת התכופפה ונעצה מבט בחתול‪ .‬הוא נשא אליה מבט שלֵו‪.‬‬
‫"תודה לך‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫החתול הזקן התרחק בריצה קלה בכיוון הנהר‪.‬‬
‫"מה זה היה?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫"אחד מנתיני שהציע את עזרתו‪ .‬הוא יפיץ את החדשות על הבעיה שלנו‪ .‬בקרוב כל חתול‬
‫בניו‪-‬יורק יעמוד על המשמר‪".‬‬
‫"הוא היה מצולק כל כך‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬אם הוא נתין שלך‪ ,‬לא יכולת לרפא אותו?"‬
‫"ולגזול ממנו את אותות הכבוד? צלקות הקרב של חתול הן חלק מזהותו‪ .‬לא הייתי יכולה‬
‫‪ "-‬בַּ ְסתֶ ת קפאה פתאום‪ .‬היא גררה אותנו אל מאחורי ערימת ארגזים‪.‬‬
‫"מה קרה?" לחשתי‪.‬‬
‫היא מתחה את מפרקי הידיים והסכינים הצליפו החוצה‪ .‬היא הציצה מעבר לשולי הארגזים‬
‫וכל שרירי גופה נדרכו‪ .‬ניסיתי לראות על מה היא מסתכלת‪ ,‬אבל לא ראיתי דבר מלבד‬
‫העגורן העתיק עם כדור ההריסה‪.‬‬
‫הפה של בַּ ְסתֶ ת רטט מהתלהבות‪ .‬העיניים שלה היו נעוצות בכדור המתכת הענקי‪ .‬ראיתי‬
‫חתלתולים עוקבים ככה אחרי עכברי צעצוע‪ ,‬או חתיכות חבל‪ ,‬או כדורי גומי… כדורים?‬
‫לא‪ ,‬לא יכול להיות‪ .‬בַּ ְסתֶ ת היתה אלה עתיקה‪ .‬ודאי שהיא לא ‪-‬‬
‫"יכול להיות שמצאתי‪ ".‬היא העבירה משקל מרגל לרגל‪" .‬תישארו פה ואל תזוזו‪".‬‬
‫"אין שם אף אחד‪ ",‬סיננה סיידי‪.‬‬
‫התחלתי לומר‪" :‬אה…"‬
‫בַּ ְסתֶ ת זינקה מעל הארגזים‪ .‬היא התעופפה עשרה מטרים באוויר בסכינים שלופים ונחתה‬
‫על כדור ההריסה בעוצמה כזאת שהשרשרת שלו נקרעה‪ .‬אלת החתולים וכדור המתכת‬
‫הענקי קרסו ארצה והתחילו להתגלגל על פני החצר‪.‬‬
‫"ראאוווו!" ייללה בַּ ְסתֶ ת‪ .‬כדור ההריסה התגלגל מעליה אבל לא נראה שהיא נפצעה‪ .‬היא‬
‫קפצה ממנו והצליפה שוב‪ .‬הסכינים שיספו את המתכת כאילו היתה חמר לח‪ .‬בתוך שניות‬
‫הפך הכדור לתלולית של שבבי מתכת‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת החזירה את הסכינים לנדניהם‪" .‬בסדר‪ ,‬אתם בטוחים עכשיו!"‬
‫סיידי ואני החלפנו מבט‪.‬‬
‫"הצלת אותנו מכדור מתכת‪ ",‬אמרה סיידי‪.‬‬
‫"אף פעם אין לדעת‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אולי הוא היה עוין‪".‬‬
‫בדיוק אז טלטל את הקרקע קול בום עמוק‪ .‬העפתי מבט לאחור לעבר האחוזה‪ .‬להבות אש‬
‫כחולות פרצו מהחלונות העליונים‪.‬‬
‫"בואו‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬זמננו אזל!"‬

‫***‬
‫חשבתי שהיא תישא אותנו משם בקסם‪ ,‬או לפחות תעצור מונית‪ .‬אבל בַּ ְסתֶ ת שאלה מכונית‬
‫"לקסוס" כסופה עם גג פתוח‪.‬‬
‫"הו כן‪ ",‬גרגרה‪" .‬היא מוצאת חן בעיני! ילדים‪ ,‬בואו‪".‬‬
‫"אבל היא לא שייכת לך‪ ",‬ציינתי‪.‬‬
‫"יקירי‪ ,‬אני חתולה‪ .‬כל דבר שאני רואה שייך לי‪".‬‬
‫"אבל ‪"-‬‬
‫סיידי נעצה לי מרפק בצלעות‪" .‬נחשוב איך להחזיר אותה אחר כך‪ ,‬קרטר‪ .‬כרגע זה מקרה‬
‫חירום‪".‬‬
‫היא הצביעה לעבר האחוזה‪ .‬להבות כחולות ועשן היתמרו עכשיו מכל חלון‪ ,‬אבל לא זה‬
‫היה חלק המפחיד‪ .‬בגרם המדרגות ירדו ארבעה גברים שנשאו תיבה גדולה‪ ,‬כמו ארון מתים‬
‫ענקי‪ .‬התיבה היתה מכוסה וילון שחור ונראתה גדולה מספיק לשתי גופות לפחות‪ .‬ארבעת‬
‫הגברים לא לבשו דבר מלבד חצאיות וסנדלים‪ .‬עורם הנחושתי הבריק בשמש כאילו הוא‬
‫עשוי מתכת‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬זה לא טוב‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬למכונית‪ ,‬בבקשה‪".‬‬
‫החלטתי לא לשאול שאלות‪ .‬סיידי חטפה לי את המושב שליד הנהג‪ ,‬אז נכנסתי למושב‬
‫האחורי‪ .‬ארבעת האנשים המתכתיים עם התיבה חצו את החצר בריצה והתקדמו ישר לעברנו‬
‫בקצב מדהים‪ .‬לפני שהספקתי לחגור חגורת בטיחות‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת שמה גז‪.‬‬
‫חצינו בסערה את רחובות ברוקלין‪ .‬זגזגנו במהירות מטורפת בין המכוניות‪ ,‬עלינו על‬
‫מדרכות וכמה פעמים כמעט פגענו בהולכי רגל תמימים‪.‬‬
‫לבַּ ְסתֶ ת היה כושר תגובה מהיר כמו של… טוב‪ ,‬של חתול‪ .‬כל בן אדם שהיה מנסה לנהוג‬
‫במהירות כזאת היה מתרסק עשר פעמים לפחות‪ ,‬אבל היא הביאה אותנו בבטחה אל גשר‬
‫וויליאמסבורג‪.‬‬
‫הייתי משוכנע שהצלחנו לחמוק‪ ,‬אבל כשהעפתי מבט לאחור ראיתי את ארבעת הגברים‬
‫הנחושתיים עם התיבה השחורה מזגזגים גם הם בין המכוניות‪ .‬נראה שהם רצים בקצב רגיל‪,‬‬
‫אבל הם עקפו מכוניות שנסעו במהירות מאה‪ ,‬מאה ועשרה קמ"ש‪ .‬הגוף שלהם הבהב כמו‬
‫קפיצות בסרט ישן‪ ,‬כאילו הם לא מסונכרנים עם שטף הזמן הרגיל‪.‬‬
‫"מה זה הדברים האלה?" שאלתי‪" .‬שַ בְּ ִתי?"‬
‫"לא‪ ,‬סבלים‪ ".‬בַּ ְסתֶ ת העיפה מבט במראה האחורית‪" .‬שזומנו ישירות מהדוּאַ ת‪ .‬דבר לא‬
‫יעצור אותם מלאתר את קורבנותיהם‪ ,‬להשליך אותם אל האפִ ריון ‪"-‬‬
‫"אל מה?" סיידי קטעה אותה‪.‬‬
‫"אל התיבה הגדולה‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬קוראים לה אפִ ריון‪ .‬הסבלים תופסים אותך‪,‬‬
‫מרביצים לך עד שאת מאבדת את ההכרה‪ ,‬זורקים אותך פנימה ונושאים אותך בחזרה אל‬
‫אדונם‪ .‬הם אף פעם לא מאבדים את טרפם ואף פעם לא מתייאשים‪".‬‬
 ‫"אבל מה הם רוצים מאיתנו?"‬
‫"תסמכו עלי‪ ",‬נהמה בַּ ְסתֶ ת‪" ,‬אתם לא רוצים לדעת‪".‬‬
‫חשבתי על האיש הבוער אתמול בלילה בפיניקס ‪ -‬איך הוא טיגן את אחד המשרתים שלו‬
‫עד שלא נשאר ממנו דבר מלבד כתם שמנוני‪ .‬ידעתי בוודאות מוחלטת שאני לא מעוניין‬
‫בפגישה נוספת איתו‪.‬‬
‫"בַּ ְסתֶ ת‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אם את אלה‪ ,‬את לא יכולה לנקוש באצבעות ולפרק את החבר'ה‬
‫האלה? או לנופף ביד ולהעביר אותנו למקום אחר?"‬
‫"היה יכול להיות נחמד‪ ,‬מה? אבל הכוחות שלי מוגבלים‪ ,‬בגוף המארח הזה‪".‬‬
‫"את מתכוונת למאפין?" שאלה סיידי‪" .‬אבל את כבר לא חתולה‪".‬‬
‫"היא עדיין הגוף המארח שלי‪ ,‬סיידי‪ ,‬העוגן שלי בצד הזה של הדוּאַ ת ‪ -‬וגוף מוגבל ביותר‪.‬‬
‫בקשת העזרה שלך אפשרה לי ללבוש צורה אנושית‪ ,‬אבל זה לבדו דורש מאמץ רב‪ .‬ומלבד‬
‫זאת‪ ,‬גם כשאני בגוף מארח חזק‪ ,‬הקסמים של סֵ ת חזקים משלי‪".‬‬
‫"את מוכנה בבקשה לומר משהו שאצליח להבין?" התחננתי‪.‬‬
‫"קרטר‪ ,‬אין לנו זמן לדיון מפורט באלים ובגופים מארחים ובמגבלות הקסם! אנחנו חייבים‬
‫למלט אתכם‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת לחצה על דוושת הגז והמכונית זינקה אל אמצע הגשר‪ .‬ארבעת הסבלים עם האפריון‬
‫מיהרו בעקבותינו‪ .‬האוויר סביבם הבליח אבל שום מכונית לא סטתה מדרכה כדי לחמוק‬
‫מהם‪ .‬איש לא נכנס לפאניקה או אפילו הביט בכיוונם‪.‬‬
‫"איך אנשים לא רואים אותם?" אמרתי‪" .‬אף אחד לא שם לב לארבעה גברים ממתכת‬
‫לבושים בחצאיות שרצים לאורך הגשר עם תיבה שחורה משונה?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת משכה בכתפיה‪" .‬חתולים מסוגלים לשמוע צלילים שאתם לא שומעים‪ .‬חיות‬
‫מסוימות רואות דברים בטווח העל‪-‬סגול שהעין האנושית לא מסוגלת לקלוט‪ .‬גם הקסם פועל‬
‫בצורה כזאת‪ .‬הבחנתם באחוזה כשרק הגעתם?"‬
‫"אה… לא‪".‬‬
‫"ואתם עוד נולדתם לקסם‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬תחשבו כמה קשה יהיה הדבר עבור בן תמותה‬
‫רגיל‪".‬‬
‫"נולדנו לקסם?" נזכרתי במה שאמר איימוס על כך שהמשפחה שלנו שייכת לבית החיים‬
‫כבר דורות רבים‪" .‬אם הקסם‪ ,‬כאילו‪ ,‬עובר במשפחות‪ ,‬אז למה לא הצלחתי לעשות דברים‬
‫כאלה עד היום?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת חייכה במראה‪" .‬אחותך מבינה‪".‬‬
‫האוזניים של סיידי הסמיקו‪" .‬לא אני לא! אני עדיין לא מאמינה שאת אלה‪ .‬כל השנים‬
‫האלה‪ ,‬כשאכלת חטיפי חתולים‪ ,‬ישנת לי על הפרצוף ‪"-‬‬
‫"היתה לי עסקה עם אבא שלכם‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬הוא הניח לי להישאר בעולם כל עוד אני‬
‫לובשת דמות זוטרה של חתולת בית פשוטה‪ ,‬כדי שאוכל להגן ולשמור עלייך‪ .‬זה המעט‬
 ‫שיכולתי לעשות אחרי ‪ "-‬היא השתתקה פתאום‪.‬‬
‫מחשבה לא נעימה עלתה בי‪ .‬הבטן שלי התהפכה בלי שום קשר למהירות הנסיעה שלנו‪.‬‬
‫"אחרי שאמא שלנו מתה?" ניחשתי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת בהתה היישר קדימה מבעד לחלון‪.‬‬
‫"זה מה שקרה‪ ,‬נכון?" אמרתי‪" .‬אבא ואמא ערכו טקס קסם כלשהו במחט קליאופטרה‪.‬‬
‫משהו השתבש‪ .‬אמא שלנו נהרגה ו… והם שחררו אותך?"‬
‫"זה לא משנה כרגע‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬העיקר הוא שנשבעתי לשמור על סיידי‪ .‬וכך‬
‫אעשה‪".‬‬
‫היא הסתירה משהו‪ .‬הייתי משוכנע בזה‪ ,‬אבל נימת הקול שלה הבהירה שהנושא מבחינתה‬
‫סגור‪.‬‬
‫"אז אם האלים כל כך חזקים ומועילים‪ ",‬אמרתי‪" ,‬למה בית החיים אוסר על חרטוּמים‬
‫לזמן אתכם?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת סטתה לנתיב המהיר‪" .‬חרטוּמים הם אנשים פרנואידים‪ .‬האפשרות הטובה ביותר‬
‫מבחינתכם היא להישאר איתי‪ .‬נתרחק כמה שאפשר מניו‪-‬יורק‪ .‬ואז נשיג עזרה ונתייצב מול‬
‫סֵ ת‪".‬‬
‫"איזו עזרה?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הרימה גבה‪" .‬נזמן אלים נוספים‪ ,‬כמובן‪".‬‬
 ‫‪10‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת צומחת‬

‫)סיידי‪ ,‬תפסיקי! כן‪ ,‬כן‪ ,‬אני כבר מגיע לחלק הזה‪ .‬מצטער‪ ,‬כדי להסיח את דעתי היא כל הזמן‬
‫מנסה להצית לי את ה… לא חשוב‪ .‬איפה הייתי?(‬
‫ירדנו בשעטה מגשר וויליאמסבורג לעבר מנהטן והתקדמנו צפונה לאורך רחוב קלינטון‪.‬‬
‫"הם עדיין עוקבים אחרינו‪ ",‬הזהירה סיידי‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬הסבלים היו רק רחוב אחד מאחורינו‪ .‬הם המשיכו לזגזג סביב מכוניות ולרמוס דוכני‬
‫רחוב עמוסים זבל תיירותי‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים למשוך קצת זמן‪ ".‬בַּ ְסתֶ ת נהמה עמוקות ‪ -‬צליל עמוק ורב עוצמה כל כך‬
‫שהשיניים שלי זמזמו‪ .‬היא סובבה בכוח את ההגה וסטתה להַ אוּסטון מזרח‪.‬‬
‫העפתי מבט לאחור‪ .‬בדיוק כשהסבלים פנו‪ ,‬עדר של חתולים התגשם מכל עבריהם‪ .‬אחדים‬
‫קפצו מחלונות הבתים‪ .‬אחדים יצאו בריצה מסמטאות‪ .‬אחדים הזדחלו מתוך מרזבים‪ .‬כולם‬
‫הסתערו על הסבלים בגל של פרווה וציפורניים ‪ -‬הם טיפסו על רגלי המתכת‪ ,‬שרטו בגביהם‪,‬‬
‫נאחזו בפניהם והכבידו על האפריון‪ .‬הסבלים מעדו ושמטו את האפריון‪ .‬הם התחילו לנופף‬
‫בידיהם בעיוורון כדי לחבוט בחתולים‪ .‬שתי מכוניות סטו מדרכן כדי לא לפגוע בחתולים‬
‫והתנגשו זו בזו‪ .‬הן חסמו את הרחוב והסבלים נעלמו תחת ערימה של חתולים זועמים‪ .‬אנחנו‬
‫פנינו אל דרך רוזוולט והשארנו את כל המהומה מאחור‪.‬‬
‫"יפה‪ ",‬הודיתי‪.‬‬
‫"זה לא יעכב אותם לאורך זמן‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬ועכשיו ‪ -‬לסנטרל פארק‪".‬‬

‫***‬

‫בַּ ְסתֶ ת נטשה את מכונית ה"לקסוס" מול מוזיאון המטרופוליטן לאמנות‪.‬‬

‫"מכאן נרוץ‪ ",‬אמרה‪" .‬זה ממש מעבר למוזיאון‪".‬‬
‫כשהיא אמרה לרוץ‪ ,‬היא התכוונה בשיא הרצינות לרוץ‪ .‬סיידי ואני רצנו בכל הכוח כדי‬
‫להשיג אותה ובַּ ְסתֶ ת אפילו לא הזיעה‪ .‬חפצים חסרי חשיבות כמו עגלות לממכר נקניקיות או‬
‫מכוניות חונות לא עיכבו אותה‪ .‬היא זינקה בקלילות מעל כל דבר שגובהו פחות משלושה‬
‫מטרים ואנחנו נאלצנו למהר סביב המכשולים כמיטב יכולתנו‪.‬‬
‫נכנסו לפארק בריצה מכיוון איסט דרייב‪ .‬ברגע שפנינו צפונה‪ ,‬ראינו את האובליסק מיתמר‬
‫מעלינו‪ .‬גובהו היה קצת יותר מעשרים מטר והוא נראה כמו העתק מושלם של המחט‬
‫בלונדון‪ .‬הוא עמד חבוי בקרן זווית על מדרון מכוסה עשב‪ ,‬כך שהמקום נדמה ממש מבודד‪,‬‬
‫עניין לא פשוט באמצע ניו‪-‬יורק‪ .‬לא היה איש בסביבה‪ ,‬מלבד שניים שעשו ג'וגינג בהמשך‬
‫השביל‪ .‬יכולתי לשמוע את התנועה מאחורינו בשדרה החמישית‪ ,‬אבל אפילו היא נדמתה‬
‫רחוקה‪.‬‬
‫עצרנו לרגלי האובליסק‪ .‬בַּ ְסתֶ ת רחרחה את האוויר כאילו היא מחפשת ריחות סכנה‪ .‬ברגע‬
‫שהפסקתי לרוץ קלטתי כמה קר לי‪ .‬השמש עמדה ממש מעלינו אבל הרוח חדרה בקלות את‬
‫בגדי הפשתן השאולים שלי‪.‬‬
‫"חבל שלא לקחתי משהו חם יותר‪ ",‬רטנתי‪" .‬מעיל צמר היה יכול להיות נחמד‪".‬‬
‫"ממש לא‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת וסקרה את האופק‪" .‬אתם לבושים כמו שצריך לעשיית קסמים‪".‬‬
‫סיידי רעדה‪" .‬אנחנו חייבים לקפוא כדי לעשות קסמים?"‬
‫"חרטוּמים נמנעים מללבוש בגדים שמקורם בעולם החי‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת בהיסח הדעת‪.‬‬
‫"פרווה‪ ,‬עור‪ ,‬צמר‪ ,‬כל דבר כזה‪ .‬שאריות הילת החיים שדבקות בהם משבשות את‬
‫הלחשים‪".‬‬
‫"המגפיים שלי לא מפריעים‪ ",‬סיידי רטנה‪.‬‬
‫"עור‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת במורת רוח‪" .‬אולי יש לך עמידות גבוהה יותר כך שקצת עור לא‬
‫מפריע לקסמים שלך‪ .‬אני לא יודעת‪ .‬אבל בגדי פשתן הם הטובים ביותר‪ ,‬או כותנה ‪ -‬כל דבר‬
‫שמופק מצמחים‪ .‬על כל פנים‪ ,‬סיידי‪ ,‬נראה לי שאנחנו בטוחים לעת עתה‪ .‬חלון ההזדמנויות‬
‫של רגעי החסד נפתח ממש עכשיו‪ ,‬ב‪ ,11:30-‬אבל הוא לא יימשך זמן רב‪ .‬כדאי שתתחילי‪".‬‬
‫סיידי מצמצה‪" .‬אני? למה אני? את האלה!"‬
‫"אני לא טובה בשערים‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬חתולים מתאימים לשמירה‪ .‬העיקר שתזכרי‬
‫למשול ברגשות שלך‪ .‬בהלה או פחד משבשים כל לחש‪ .‬אנחנו חייבים להסתלק מכאן לפני‬
‫שסֵ ת יקרא את האלים האחרים לדגל‪".‬‬
‫עשיתי פרצוף‪" .‬את מנסה לומר שיש לסֵ ת‪ ,‬כאילו‪ ,‬חיוג מקוצר לאלים מרושעים אחרים?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת העיפה מבט מתוח לעבר העצים‪" .‬אני חושבת שחלוקה לטוב ולרע אינה הדרך‬
‫המוצלחת ביותר לתאר את זה‪ ,‬קרטר‪ .‬כחרטוֹם‪ ,‬נסה לחשוב במונחים של כאוס לעומת סדר‪.‬‬
‫אלה שני הכוחות ששולטים ביקום‪ .‬סֵ ת הוא אל של כאוס‪".‬‬
‫"אבל מה עם האלים האחרים שאבא שחרר?" התעקשתי‪" .‬הם לא החבר'ה הטובים?‬
‫איסיס‪ ,‬אוֹסיריס‪ ,‬הוֹרוּס‪ ,‬נֶפְ תיס ‪ -‬איפה הם?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת נעצה בי מבט‪" .‬זאת שאלה מצוינת‪ ,‬קרטר‪".‬‬
‫חתול סיאמי פרץ מבין השיחים ורץ אל בַּ ְסתֶ ת‪ .‬הם החליפו מבטים לרגע‪ .‬ואז החתול נעלם‬
‫בריצה‪.‬‬
‫"הסבלים קרובים‪ ",‬הכריזה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬ומשהו נוסף‪ ...‬משהו חזק בהרבה שמגיע מכיוון‬
‫מזרח‪ .‬אני חוששת שאדונם של הסבלים מאבד סבלנות‪".‬‬
‫הלב שלי פרפר‪" .‬סֵ ת מגיע?"‬
‫"לא‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אולי אחד מפקודיו‪ .‬או בן ברית שלו‪ .‬החתולים שלי מתקשים לתאר‬
‫את מה שהם רואים‪ ,‬ואני לא רוצה לחכות פה כדי לגלות מה זה‪ .‬סיידי‪ ,‬הגיעה השעה‪.‬‬
‫התרכזי בפתיחת שער לדוּאַ ת‪ .‬אני אהדוף את התוקפים‪ .‬קסמי קרב הם המומחיות שלי‪".‬‬
‫"כמו מה שעשית באחוזה?" שאלתי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת חשפה את ניביה המחודדים‪" .‬לא‪ ,‬זה היה סתם קרב‪".‬‬
‫העצים רשרשו והסבלים הגיחו מביניהם‪ .‬וילונות האפריון היו מרוטשים מטפרי חתולים‪.‬‬
‫הסבלים עצמם היו שרוטים וחבוטים‪ .‬אחד מהם התקדם בצליעה וברכו היתה מעוקמת‬
‫לאחור‪ .‬סביב הצוואר של אחר היה כרוך פגוש מכונית‪.‬‬
‫ארבעת אנשי המתכת הניחו בזהירות את האפריון‪ .‬הם הביטו בנו ושלפו מחגורותיהם‬
‫אלות מתכת זהובות‪.‬‬
‫"סיידי‪ ,‬קדימה‪ ",‬פקדה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬קרטר‪ ,‬אתה מוזמן לעזור לי‪".‬‬
‫אלת החתולים שלפה את סכיניה‪ .‬גופה התחיל לזהור באור ירוק והילה אפפה אותה‪.‬‬
‫ההילה הלכה והתרחבה והרימה אותה מעל פני הקרקע כמו בועת אנרגיה‪ .‬האנרגיה‬
‫התגבשה‪ ,‬ותוך זמן קצר בַּ ְסתֶ ת הוקפה הקרנה הולוגרפית גדולה פי ארבעה מגודלה הרגיל‪ .‬זו‬
‫היתה האלה בדמותה העתיקה ‪ -‬אישה בגובה שישה מטרים עם ראש חתולה‪ .‬בַּ ְסתֶ ת המרחפת‬
‫במרכז הדמות ההולוגרפית צעדה קדימה‪ .‬אלת החתולים הענקית צעדה איתה‪ .‬לא נראה‬
‫אפשרי שלדמות שקופה כזאת יש ממשות‪ ,‬אבל צעדיה הרעידו את האדמה‪ .‬בַּ ְסתֶ ת הרימה את‬
‫ידה‪ .‬הלוחמת הירוקה הקורנת עשתה כמותה ושלפה טפרים ארוכים וחדים כמו חרבות סיף‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הצליפה במדרכה שמולה ושיספה אותה לסרטי בטון‪ .‬היא הסתובבה וחייכה אלי‪ .‬ראש‬
‫החתולה הענקי עשה כמותה וחשף ניבים מחרידים שהיו יכולים לקרוע אותי לגזרים‪.‬‬
‫"אלה קסמי קרב‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬

‫***‬

‫בהתחלה הייתי המום כל כך שלא הייתי מסוגל לעשות דבר מלבד לצפות בבַּ ְסתֶ ת מסתערת‬
‫עם מכונת המלחמה הירוקה שלה אל בין הסבלים‪.‬‬
‫היא שיספה סבל אחד לחתיכות במכה יחידה ודרכה על אחר שנמעך לפיתה מתכתית‪ .‬שני‬
‫הסבלים האחרים תקפו את הרגליים ההולוגרפיות שלה‪ ,‬אבל אלות המתכת שלהם ניתזו‬
‫מדמות הרפאים בלי שיגרמו כל נזק‪.‬‬
‫סיידי עמדה בינתיים מול האובליסק בזרועות מורמות וצעקה‪" :‬תיפתחי‪ ,‬חתיכת אבן‬
‫מטומטמת!"‬
‫בסופו של דבר שלפתי את החרב שלי‪ .‬הידיים שלי רעדו‪ .‬לא רציתי להצטרף לקרב אבל‬
‫הרגשתי שאני חייב לעזור במשהו‪ .‬ואם אני מוכרח להילחם‪ ,‬לא מזיק שנלחמת לצדי חתולת‬
‫קרב זוהרת בגובה שישה מטרים‪" .‬סיידי‪ ,‬אני‪ ...‬אני הולך לעזור לבַּ ְסתֶ ת‪ .‬תמשיכי לנסות!"‬
‫"אני ממשיכה!"‬
‫רצתי קדימה בדיוק כשבַּ ְסתֶ ת פרסה את שני הסבלים האחרים כמו כיכרות לחם‪ .‬בתחושת‬
‫הקלה חשבתי לעצמי‪ :‬טוב‪ ,‬מזל שזה נגמר‪.‬‬
‫אבל ארבעת הסבלים התחילו להתחבר מחדש‪ .‬הסבל המעוך קילף את עצמו מהמדרכה‪.‬‬
‫החתיכות המשוספות של האחרים נצמדו זו לזו כמו מגנטים ותוך זמן קצר הסבלים עמדו שם‬
‫כמו חדשים‪.‬‬
‫"קרטר‪ ,‬תעזור לי לפרק אותם!" צעקה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬חייבים לחתוך אותם לחתיכות קטנות‬
‫יותר!"‬
‫ניסיתי להתרחק מהטווח של בַּ ְסתֶ ת ששיספה ומעכה‪ .‬ברגע שהיא נטרלה את אחד הסבלים‬
‫אני הסתערתי עליו וקצצתי את השאריות לחתיכות קטנות יותר‪ .‬נדמה שהם עשויים‬
‫פלסטלינה ולא מתכת‪ ,‬כי הלהב שלי קצץ אותם בלי בעיה‪.‬‬
‫אחרי כמה דקות הייתי מוקף בערימות של חצץ זהוב‪ .‬בַּ ְסתֶ ת קפצה את ידה לאגרוף זוהר‬
‫וריסקה את האפריון לחתיכות‪.‬‬
‫"זה לא היה קשה‪ ",‬אמרתי‪" .‬למה ברחנו?"‬
‫בתוך המעטפת הזוהרת‪ ,‬הפנים של בַּ ְסתֶ ת היו שטופות זיעה‪ .‬לא עלה בדעתי שאלה עשויה‬
‫להתעייף‪ ,‬אבל הדמות הקסומה דרשה כנראה השקעה גדולה‪.‬‬
‫"אנחנו עדיין לא בטוחים‪ ",‬הזהירה אותי בַּ ְסתֶ ת‪" .‬סיידי‪ ,‬איך את מתקדמת?"‬
‫"אני לא‪ ",‬התלוננה סיידי‪" .‬אין דרך אחרת?"‬
‫לפני שבַּ ְסתֶ ת הספיקה לענות‪ ,‬קול רשרוש חדש עלה מהשיחים ‪ -‬כמו טיפות גשם אבל‬
‫יותר‪ ...‬רוחש‪.‬‬
‫צמרמורת עברה לי בגב‪" .‬מה‪ ...‬מה זה היה?"‬
‫"לא‪ ",‬מלמלה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬לא יכול להיות‪ .‬לא היא‪".‬‬
‫ואז הנחשול בקע מהשיחים‪ .‬אלף רמשים חומים התקדמו מבין העצים בשטיח דוחה של‬
‫צבתות וזנבות עוקצים‪.‬‬
‫רציתי לצעוק‪ :‬עקרבים‪ .‬אבל הקול שלי סירב להיענות לי‪ .‬הרגליים שלי התחילו לרעוד‪.‬‬
‫אני מתעב עקרבים‪ .‬במצרים יש עקרבים בכל מקום‪ .‬פעמים רבות מצאתי עקרב במיטה‬
‫בבית המלון או במקלחת‪ .‬פעם מצאתי אחד בגרב שלי‪.‬‬
‫"סיידי!" קראה בַּ ְסתֶ ת בדחיפות‪.‬‬
‫"עוד לא!" נאנקה סיידי‪.‬‬
‫עוד ועוד עקרבים הגיעו למקום ‪ -‬אלפים על גבי אלפים של רמשים‪ .‬מבין העצים נגלתה‬
‫אישה שצעדה ללא חשש באמצע הנחשול‪ .‬היא לבשה גלימה חומה ותכשיטי זהב נצצו על‬
‫צווארה וזרועותיה‪ .‬שערה השחור הארוך היה מסופר בסגנון המצרי ועל ראשה ניצב כתר‬
‫משונה‪ .‬ואז קלטתי שזה לא כתר ‪ -‬עקרב ענקי‪ ,‬חי‪ ,‬קינן לה על הראש‪ .‬מיליוני עקרבים‬
‫רחשו סביבה כאילו היא עין הסערה‪.‬‬
‫"סֶ ְרקֶ ת‪ ",‬נהמה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫"אלת העקרבים‪ ",‬ניחשתי‪ .‬אולי זה היה אמור להפחיד אותי‪ ,‬אבל ממילא כבר הגעתי פחות‬
‫או יותר למקסימום הפחד האפשרי‪" .‬את מסוגלת להביס אותה?"‬
‫הבעת הפנים של בַּ ְסתֶ ת לא היתה מעודדת‪.‬‬
‫"קרטר‪ ,‬סיידי‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬זה הולך להיות לא נעים‪ .‬תברחו למוזיאון‪ .‬תמצאו את‬
‫המקדש‪ .‬שם תהיו מוגנים‪".‬‬
‫"איזה מקדש?" שאלתי‪.‬‬
‫"ומה איתך?" הוסיפה סיידי‪.‬‬
‫"אני אהיה בסדר‪ .‬אני אשיג אתכם‪ ".‬אבל כשבַּ ְסתֶ ת הביטה בי יכולתי לראות שהיא ממש‬
‫לא משוכנעת בזה‪ .‬כוונתה היחידה היתה למשוך זמן למעננו‪.‬‬
‫"לכו!" היא פקדה עלינו‪ .‬ואז הסבה את חתולת הקרב הירוקה הענקית שלה אל נחשול‬
‫העקרבים‪.‬‬
‫ובכנות? לנוכח העקרבים הללו אפילו לא העמדתי פנים שאני אמיץ‪ .‬תפסתי בזרוע של‬
‫סיידי והתחלתי לרוץ‪.‬‬
 ‫‪11‬‬
‫אנחנו פוגשים בלהביור אנושי‬

‫טוב‪ ,‬אני לוקחת עכשיו את המיקרופון‪ .‬אין מצב שקרטר יספר את החלק הבא כמו שצריך‪,‬‬
‫כי הוא קשור ב ִזיָה‪.‬‬
‫)תסתום‪ ,‬קרטר‪ .‬אתה יודע שזה נכון‪(.‬‬
‫אה‪ ,‬מי זאת ִזיָה? מצטערת‪ ,‬הקדמתי את המאוחר‪.‬‬
‫רצנו בכל המהירות אל הכניסה למוזיאון‪ ,‬ולא היה לי מושג למה‪ ,‬מלבד העובדה שאשת‬
‫חתול זוהרת ענקית אמרה לנו לעשות את זה‪ .‬אתם בטח מבינים שהייתי שבורה לגמרי מכל‬
‫מה שקרה‪ .‬קודם כול‪ ,‬איבדתי את אבא שלי‪ .‬אחר כך‪ ,‬סבא וסבתא היקרים שלי העיפו אותי‬
‫מהבית‪ .‬ואז גיליתי שאני "דם הפרעונים" ונולדתי למשפחת קוסמים‪ ,‬וכל מיני שטויות כאלה‬
‫שנשמעו בלתי אפשריות אבל רק עשו לי אלף בעיות‪ .‬וברגע שמצאתי בית חדש ‪ -‬אחוזה עם‬
‫ארוחת בוקר כמו שצריך וחיות מחמד מגניבות וחדר ממש שווה‪ ,‬דרך אגב ‪ -‬דוד איימוס‬
‫נעלם‪ ,‬חברי החדשים התנין והבבון הושלכו לנהר והאחוזה עלתה באש‪ .‬ואם זה לא מספיק‪,‬‬
‫חתולתי הנאמנה מאפין החליטה להפוך לאלה ולהילחם עד מוות בנחיל של עקרבים‪.‬‬
‫אומרים "נחיל" עקרבים? עדר? להקה? טוב‪ ,‬לא משנה‪.‬‬
‫הנקודה היא שלא האמנתי שמבקשים ממני לפתוח שער קסם כשבבירור אין לי מושג איך‬
‫עושים את זה‪ ,‬ועכשיו אחי גורר אותי משם‪ .‬הרגשתי כמו אפס מוחלט‪.‬‬
‫)שלא תגיד מילה‪ ,‬קרטר‪ .‬למיטב זיכרוני‪ ,‬גם אתה לא היית מועיל במיוחד בזמנו‪(.‬‬
‫"אנחנו לא יכולים לנטוש את בַּ ְסתֶ ת!" צעקתי‪" .‬תראה!"‬
‫קרטר המשיך לרוץ ולגרור אותי איתו‪ ,‬אבל יכולתי לראות בבירור מה קורה באזור‬
‫האובליסק‪ .‬המוני עקרבים טיפסו על הרגליים הירוקות הזוהרות של בַּ ְסתֶ ת והתפתלו פנימה‬
‫כאילו ההולוגרמה עשויה מג'לטין‪ .‬בַּ ְסתֶ ת מעכה מאות מהם ברגליים ובאגרופים‪ ,‬אבל הם היו‬
‫רבים מדי‪ .‬בתוך זמן קצר הם הגיעו עד המותניים שלה והדמות השקופה המקיפה אותה‬
‫התחילה להבהב‪ .‬האלה הלבושה גלימות חומות המשיכה להתקדם באיטיות‪ ,‬והיתה לי‬
‫הרגשה שהיא גרועה בהרבה מהמוני העקרבים‪.‬‬
‫קרטר גרר אותי דרך שורת שיחים ובַּ ְסתֶ ת יצאה מטווח ראייה‪ .‬פרצנו אל השדרה‬
‫החמישית שנראתה נורמלית במידה מגוחכת אחרי הקרב הקסום‪ .‬נדחקנו אל קבוצה של‬
‫הולכי רגל ועלינו במדרגות מוזיאון המטרופוליטן‪.‬‬
‫מעל הכניסה היתה תלויה כרזה שהודיעה על אירוע מיוחד כלשהו לכבוד חג המולד‪ ,‬ואני‬
‫מניחה שזאת הסיבה לכך שהמוזיאון היה פתוח בזמן חופשת החג‪ ,‬אבל אני לא טרחתי לקרוא‬
‫את הפרטים‪ .‬מיהרנו להיכנס פנימה‪.‬‬
‫איך הוא נראה? טוב‪ ,‬כמו מוזיאון‪ :‬רחבת כניסה ענקית‪ ,‬המון עמודי שיש וכן הלאה‪ .‬אני‬
‫לא אעמיד פנים שהקדשתי זמן להתפעלות מהעיצוב‪ .‬אני זוכרת שאנשים עמדו בתורים‬
‫לקופות‪ ,‬כי עברנו על פניהם‪ .‬אני זוכרת גם שומרים‪ ,‬כי הם צעקו עלינו כשרצנו פנימה בלי‬
‫לשלם‪ .‬המזל שיחק לנו ומצאנו את עצמו באגף המצרי‪ ,‬מול משהו שנראה כמו קבר משוחזר‬
‫עם מסדרונות צרים שעברו בתוך הקיר‪ .‬אני בטוחה שקרטר היה יכול לומר לכם מה זה‬
‫המבנה הזה‪ ,‬אבל אני מודה שלי לא היה אכפת‪.‬‬
‫"בוא‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫נמלטנו אל התצוגה‪ ,‬וכך הצלחנו לחמוק מהשומרים‪ .‬או שאולי היו להם דברים חשובים‬
‫יותר לעשות מאשר לרדוף אחרי שני ילדים שובבים‪.‬‬
‫יצאנו מהצד האחר והתגנבו בחשאי עד שהיינו משוכנעים שלא עוקבים אחרינו‪ .‬האגף‬
‫המצרי לא היה מלא במבקרים ‪ -‬רק כמה זקנים וקבוצת תיירים עם מדריך שהסביר להם‬
‫בצרפתית על סרקופגים‪.‬‬
‫מוזר‪ ,‬אבל לא נראה שמישהו מבחין בחרב הענקית על הגב של קרטר שלא היתה‬
‫בטיחותית במיוחד )ודווקא יותר מעניינת מהתצוגות(‪ .‬כמה זקנים העיפו בנו מבטים משונים‪,‬‬
‫אבל כנראה סתם כי לבשנו פיג'מות פשתן והיינו שטופי זיעה ומכוסים עשב ועלים‪ .‬אני‬
‫בטוחה שגם השיער שלי נראה זוועה‪.‬‬
‫מצאתי חדר ריק ממבקרים ומשכתי לשם את קרטר‪ .‬ארונות הזכוכית היו מלאים שַ בְּ ִתי‪.‬‬
‫כמה ימים קודם לכן לא הייתי שמה לב אליהם בכלל‪ .‬עכשיו לא הפסקתי להעיף מבטים‬
‫בפסלים‪ ,‬כי הייתי משוכנעת שבכל רגע הם עלולים להתעורר לחיים ולנסות לתקוף אותי‪.‬‬
‫"מה עכשיו?" שאלתי את קרטר‪" .‬ראית משהו שמזכיר מקדש?"‬
‫"לא‪ ".‬הוא קימט את המצח כאילו מתאמץ להיזכר‪" .‬אני חושב שהקימו שחזור של מקדש‬
‫בהמשך המסדרון‪ ...‬או שזה היה במוזיאון ברוקלין? אולי במוזיאון במינכן? מצטער‪ ,‬הייתי‬
‫בכל כך הרבה מוזיאונים עם אבא‪ ,‬שכולם מתערבבים לי בראש‪".‬‬
‫נאנחתי ברוגז‪" .‬מסכן שכמוך‪ ,‬איך נאלצת להסתובב בכל העולם‪ ,‬לא ללכת לבית‪-‬ספר‬
‫ולבלות זמן עם אבא כשאני ביליתי איתו יומיים בשנה!"‬
‫"היי!" קרטר התנפל עלי בלהט לא צפוי‪" .‬לך היה בית אמיתי! לך היו חברים וחיים‬
‫נורמליים ולא התעוררת בכל בוקר ושאלת את עצמך באיזו ארץ את היום! לך ‪"-‬‬
‫ארון הזכוכית הקרוב אלינו התנפץ ומטח של רסיסים כיסה את הרגליים שלנו‪.‬‬
‫קרטר הביט בי בהפתעה‪" .‬את חושבת שאנחנו ‪"-‬‬
‫"כמו עוגת היום הולדת המתפוצצת שלי‪ ",‬רטנתי‪ ,‬בניסיון להסתיר כמה נבהלתי‪" .‬אתה‬
‫צריך ללמוד לשלוט בעצמך‪".‬‬
 ‫"אני?"‬
‫אזעקות התחילו ליילל‪ .‬אורות אדומים הבהבו במסדרון‪ .‬קול קטוע אמר ברמקולים משהו‬
‫על להתקדם בשקט לעבר היציאות‪ .‬התיירים הצרפתים חלפו על פנינו בריצה ובצרחות‪,‬‬
‫ואחריהם המון זקנים זריזים מאוד עם הליכונים ומקלות‪.‬‬
‫"נמשיך לריב אחר כך‪ ,‬טוב?" אמרתי לקרטר‪" .‬בוא!"‬
‫רצנו לעבר מסדרון אחר וקולות האזעקה השתתקו באותה פתאומיות שהתחילו‪ .‬האורות‬
‫האדומים כדם המשיכו להבהב בדממה המשונה‪ .‬ואז שמעתי את זה‪ :‬קולות הרחש והרשרוש‬
‫של העקרבים‪.‬‬
‫"מה עם בַּ ְסתֶ ת?" הקול שלי נחנק פתאום‪" .‬היא ‪"-‬‬
‫"אל תחשבי על זה‪ ",‬אמר קרטר‪ ,‬אם כי לפי הבעת הפנים שלו זה בדיוק מה שחשב‪.‬‬
‫"תמשיכי לרוץ‪".‬‬

‫***‬

‫תוך זמן קצר הלכנו לאיבוד‪ .‬עד כמה שיכולתי לראות‪ ,‬האגף המצרי תוכנן כמבוך מבלבל‬
‫ככל האפשר‪ ,‬עם מסדרונות ללא מוצא ואולמות שסובבו אותנו במעגלים‪ .‬עברנו על פני‬
‫מגילות מעוטרות כתב חרטומים‪ ,‬תכשיטי זהב‪ ,‬סרקופגים‪ ,‬פסלי פרעונים וגושים ענקיים של‬
‫אבן גיר‪ .‬למה שמישהו יציג לראווה חתיכת סלע? אין מספיק אבנים בעולם?‬
‫לא נתקלנו באף אחד‪ ,‬אבל קולות הרחש גברו בכל כיוון שאליו רצנו‪ .‬בסופו של דבר‬
‫פניתי באחד המסדרונות והתנגשתי חזיתית במישהו‪.‬‬
‫פלטתי צווחה ומעדתי לאחור‪ ,‬ישר על קרטר‪ .‬שנינו נפלו על הישבן בצורה מביכה ביותר‪.‬‬
‫מדהים שקרטר לא השתפד על החרב של עצמו‪.‬‬
‫ברגע הראשון לא זיהיתי את הנערה שעמדה מולנו‪ ,‬ובמבט לאחור זה די מוזר‪ .‬אולי היא‬
‫שינתה את עצמה בקסם‪ ,‬או שפשוט לא רציתי להאמין שזאת באמת היא‪.‬‬
‫היא נראתה קצת יותר גבוהה ממני‪ .‬כנראה גם מבוגרת ממני‪ ,‬אבל לא בהרבה‪ .‬השיער‬
‫השחור שלה היה מסופר לאורך קו הלסת‪ ,‬ומקדימה היה ארוך יותר וצנח לה כל הזמן על‬
‫העיניים‪ .‬היה לה עור בצבע קרמל ותווי פנים יפים‪ ,‬ערביים מעט‪ .‬לעיניים שלה ‪ -‬שהיו‬
‫צבועות בכָּחָ ל בסגנון המצרי ‪ -‬היה צבע ענברי משונה שהיה או יפה מאוד או מפחיד קצת;‬
‫לא הצלחתי להחליט‪ .‬על כתף אחת היה תלוי לה תרמיל‪ ,‬והיא נעלה סנדלים ולבשה בגדי‬
‫פשתן רפויים כמו שלנו כך שהיא נראתה כאילו היא נמצאת בדרך לחוג לאומנויות לחימה‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬עכשיו כשאני חושבת על זה גם אנחנו בטח נראינו ככה‪ .‬כמה מביך‪.‬‬
‫בהדרגה התחלתי לקלוט שכבר ראיתי אותה בעבר‪ .‬זאת היתה הנערה עם הסכין מהמוזיאון‬
‫הבריטי‪ .‬לפני שהספקתי לומר משהו‪ ,‬קרטר זינק על הרגליים‪ .‬הוא נעמד לפני והרים את‬
‫החרב שלו כאילו מנסה להגן עלי‪ .‬הייתם מאמינים איזו חוצפה?‬
 ‫"תת‪-‬תתרחקי מפה!" הוא גמגם‪.‬‬
‫הנערה הושיטה יד לתוך השרוול שלה ושלפה עצם מגולף עשוי שנהב ‪ -‬שרביט מצרי‪.‬‬
‫היא נופפה בשרביט בתנועה קלה והחרב של קרטר נתלשה לו מהידיים והושלכה על‬
‫הרצפה בקול קרקוש‪.‬‬
‫"אל תביך את עצמך‪ ",‬אמרה הנערה בקול חמור‪" .‬איפה איימוס?"‬
‫קרטר נראה המום מכדי לדבר‪ .‬הנערה פנתה אלי‪ .‬העיניים הזהובות שלה גם יפות וגם‬
‫מפחידות‪ ,‬החלטתי‪ ,‬והיא ממש לא מצאה חן בעיני‪.‬‬
‫"נו?" היא דרשה לדעת‪.‬‬
‫לא ראיתי כל סיבה לענות לה‪ ,‬אבל לחץ לא נעים התחיל להצטבר לי בחזה‪ ,‬כמו גיהוק‬
‫שנאבק להשתחרר‪ .‬שמעתי את עצמי עונה‪" :‬איימוס איננו‪ .‬הוא עזב הבוקר‪".‬‬
‫"והחתולה השדה?"‬
‫"זאת החתולה שלי‪ ",‬אמרתי‪" .‬והיא לא שדה‪ .‬היא הצילה אותנו מהעקרבים!"‬
‫קרטר יצא סוף‪-‬סוף מההלם‪ .‬הוא חטף את החרב שלו וכיוון אותה שוב אל הנערה‪ .‬עשר‬
‫נקודות על דבקות במשימה‪ ,‬אני מניחה‪.‬‬
‫"מי את?" הוא תבע לדעת‪" .‬מה את רוצה?"‬
‫"קוראים לי ִזיָה ראשיד‪ ".‬היא הטתה את הראש הצדה כאילו היא מאזינה למשהו‪.‬‬
‫וכאילו על פי סימן‪ ,‬הבניין כולו נרעד‪ .‬חלקיקי אבק הומטרו מהתקרה וקולות הרחשוש של‬
‫העקרבים התחזקו שבעתיים מאחורינו‪.‬‬
‫"וכרגע‪ִ ",‬זיָה המשיכה בדבריה בנימה של אכזבה מסוימת‪" ,‬אני חייבת להציל את חייכם‬
‫העלובים‪ .‬בואו נלך‪".‬‬

‫***‬

‫אני מניחה שהיינו יכולים לסרב‪ ,‬אבל הברירה היתה או ִזיָה או העקרבים‪ ,‬אז רצנו בעקבותיה‬
‫ללא היסוס‪.‬‬
‫היא חלפה על פני ארון מלא פסלים ונקשה על הזגוגית באגביות בשרביט שלה‪ .‬פרעונים‬
‫זעירים עשויים גרניט ואלים קטנים עשויים אבן גיר התעוררו לחיים לפקודתה‪ .‬הם קפצו‬
‫מהמעמדים שלהם וריסקו את הזגוגית‪ .‬אחדים שלפו כלי נשק‪ .‬אחרים קפצו אגרופים‪ .‬הם‬
‫הניחו לנו לעבור‪ ,‬אבל התחילו לצעוד במסדרון בכיוון ההפוך כאילו הם יוצאים לקראת‬
‫האויב‪.‬‬
‫"מהר‪ ",‬אמרה ִזיָה‪" .‬הם רק ‪"-‬‬
‫"ימשכו קצת זמן‪ ",‬ניחשתי‪" .‬כן‪ ,‬כבר שמענו את זה קודם‪".‬‬
‫"את מדברת יותר מדי‪ ",‬אמרה ִזיָה בלי לעצור‪.‬‬
‫עמדתי לענות לה תשובה מוחצת‪ .‬באמת‪ ,‬הייתי מראה לה מה זה‪ .‬אבל בדיוק אז נכנסנו‬
‫לחדר ענקי‪ ,‬והמילים נעתקו מפי‪.‬‬
‫"וואו‪ ",‬אמר קרטר‪.‬‬
‫לא יכולתי אלא להסכים‪ .‬המקום היה חתיכת וואו‪.‬‬
‫החדר היה גדול כמו איצטדיון כדורגל‪ .‬קיר אחד היה עשוי כולו זכוכית והשקיף אל‬
‫הפארק‪ .‬לאורך הקיר שמולו התמשכה רמפה שהובילה אל רצפה שקועה ועליה ניצב שחזור‬
‫של בניין עתיק‪ .‬שער אבן בגובה כשמונה מטרים עמד שם לבדו‪ ,‬ומאחוריו היו חצר ובניין‬
‫מרובע עשוי לבנים לא אחידות שהירוגליפים נחרטו בהן‪ .‬משני צדי הכניסה לבניין היו‬
‫עמודים מוארים באור משונה‪.‬‬
‫"מקדש מצרי‪ ",‬ניחשתי‪.‬‬
‫"מקדש דֶ נדוּר‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬למעשה הרומאים בנו אותו ‪"-‬‬
‫"כשכבשו את מצרים‪ ",‬אמר קרטר‪ ,‬כאילו מדובר במידע מדהים‪" .‬אוגוסטוס הורה לבנות‬
‫אותו‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרה זיה‪.‬‬
‫"מרתק‪ ",‬רטנתי‪" .‬שאשאיר אתכם לבדכם עם ספר היסטוריה?"‬
‫זיה עשתה פרצוף‪" .‬על כל פנים‪ ,‬המקדש הוקדש לאיסיס ולאוֹסיריס‪ ,‬אז האנרגיה שבו‬
‫תספיק לשם פתיחת שער‪".‬‬
‫"כדי לזמן עוד אלים?" שאלתי‪.‬‬
‫העיניים של זיה רשפו בכעס‪" .‬תאשימי אותי בזה שוב ואני אקצוץ לך את הלשון‪.‬‬
‫התכוונתי לפתיחת שער כדי לחלץ אתכם מכאן‪".‬‬
‫הייתי מבולבלת לגמרי‪ ,‬אבל התחלתי להתרגל להרגשה‪ .‬הלכנו בעקבות זיה במורד הרמפה‬
‫ועברנו בשער האבן של המקדש‪.‬‬
‫החצר היתה נטושה‪ ,‬וכתוצאה מכך נראתה די מפחידה‪ .‬תחריטי אלים ענקיים נעצו בי‬
‫מבטים מהקירות‪ .‬בכל מקום היו כתובות בכתב חרטומים‪ ,‬ופחדתי שאם אתרכז יותר מדי‬
‫אצליח לקרוא את כולן‪.‬‬
‫זיה עצרה מול מדרגות הכניסה לבניין‪ .‬היא הרימה את המטה שלה וכתבה משהו באוויר‪.‬‬
‫הירוגליף מוכר בער מתחת לעמודים‪:‬‬

‫לפתוח ‪ -‬הסמל שאבא השתמש בו על אבן רוזטה‪ .‬חיכיתי שמשהו יתפוצץ‪ ,‬אבל‬
‫ההירוגליף פשוט התפוגג‪.‬‬
 ‫זיה פתחה את התרמיל שלה‪" .‬נילחם כאן עד שנוכל לפתוח את השער‪".‬‬
‫"למה לא לפתוח אותו עכשיו?" שאל קרטר‪.‬‬
‫"הוא מסוגל להופיע רק ברגעי חסד‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הרגע הבא יגיע בשתים‪-‬עשרה‬
‫בצהריים‪ .‬בעוד עשר וחצי דקות‪".‬‬
‫היא לא בדקה בשעון אז תהיתי איך היא יודעת מה השעה‪ ,‬אבל החלטתי שלא זאת השאלה‬
‫החשובה כרגע‪.‬‬
‫"למה שנבטח בך?" שאלתי‪" .‬עד כמה שזכור לי‪ ,‬במוזיאון הבריטי רצית לחסל אותנו‬
‫בסכין‪".‬‬
‫"אין ספק שזה היה עושה לי חיים קלים יותר‪ ".‬נאנחה זיה‪" .‬לרוע המזל‪ ,‬הממונים עלי‬
‫חושבים שאולי אתם חפים מפשע‪ .‬אז לעת עתה אני לא יכולה להרוג אתכם‪ .‬אבל אני גם לא‬
‫יכולה להניח ללורד האדום ללכוד אתכם‪ .‬ולכן‪ ...‬אתם יכולים לבטוח בי‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬מאוד משכנע‪ ",‬רטנתי‪" .‬ממש חיממת לי את הלב‪".‬‬
‫זיה הכניסה יד לתרמיל ושלפה ארבעה פסלונים קטנים ‪ -‬גברים בעלי ראשי חיה‪ ,‬כל אחד‬
‫בגובה חמישה סנטימטרים בערך‪ .‬הוא הושיטה לי אותם‪" .‬סדרי את בני הוֹרוּס סביבנו‬
‫בארבע כנפות השמים‪".‬‬
‫"סליחה?"‬
‫"צפון‪ ,‬דרום‪ ,‬מזרח‪ ,‬מערב‪ ",‬היא דיברה לאט כאילו אני מפגרת‪.‬‬
‫"אני מכירה את הכיוונים במצפן!" מחיתי‪" .‬אבל ‪"-‬‬
‫"הצפון שם‪ ".‬זיה הצביעה על קיר הזכוכית‪" .‬את השאר תצטרכי להסיק בעצמך‪".‬‬
‫עשיתי כדבריה‪ ,‬אם כי לא היה ברור לי במה יועילו הפסלונים הקטנים‪ .‬זיה נתנה בינתיים‬
‫לקרטר חתיכת גיר ואמרה לו לצייר סביבנו מעגל שיחבר את ארבעת הפסלונים‪.‬‬
‫"הגנות קסומות‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬כמו שאבא עשה במוזיאון הבריטי‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬רטנתי‪" .‬וראינו כמה זה עזר לו‪".‬‬
‫לרצות את זיה הוא פחות או יותר זינק‬ ‫קרטר התעלם ממני‪ .‬מה עוד חדש? מרוב להיטות ַ‬
‫לצייר בגיר‪.‬‬
‫זיה שלפה בינתיים דבר נוסף מהתרמיל ‪ -‬מקל עץ פשוט כמו זה שאבא השתמש בו‬
‫בלונדון‪ .‬היא מלמלה מילה והמקל התארך עד שהחזיקה בידיה מטה שחור באורך שני מטרים‬
‫שבקצהו ראש אריה מגולף‪ .‬היא סחררה את המטה ביד אחת ‪ -‬אני בטוחה שסתם כדי‬
‫להשוויץ ‪ -‬ובשנייה החזיקה את השרביט‪.‬‬
‫קרטר גמר לצייר את המעגל בדיוק כשהעקרבים הראשונים הופיעו בראש הרמפה‪.‬‬
‫"כמה זמן נשאר עד שהשער ייפתח?" שאלתי‪ .‬קיוויתי שהקול שלי לא חושף עד כמה אני‬
‫מפחדת‪.‬‬
‫"תישארו בתוך המעגל ויהי מה‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬כשהשער ייפתח תקפצו פנימה‪ .‬ותישארו‬
‫מאחורי!"‬
‫היא נגעה במעגל הגיר בשרביט שלה‪ ,‬אמרה מילה נוספת‪ ,‬והמעגל התחיל לזהור בבוהק‬
‫אדום עמוק‪.‬‬
‫מאות עקרבים זחלו לעבר המקדש והרצפה הפכה לשטיח חי של צבתות‪ ,‬שריונות‬
‫ועוקצים‪ .‬ואז הופיעה בראש הרמפה האישה הלבושה חום‪ ,‬סֶ ְרקֶ ת‪ .‬היא חייכה אלינו חיוך‬
‫צונן‪.‬‬
‫"זיה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬זאת אלה‪ .‬היא הביסה את בַּ ְסתֶ ת‪ .‬איזה סיכוי יש לך נגדה?"‬
‫זיה הרימה את המטה שלה וראש האריה המגולף עלה בלהבות ‪ -‬כדור‪-‬אש קטן‪ ,‬אדום‬
‫ובוהק כל כך שהחדר כולו הואר‪" .‬אני לבלרית בבית החיים‪ ,‬סיידי קיין‪ .‬הכשירו אותי‬
‫להילחם באלים‪".‬‬
 ‫‪12‬‬
‫אני קופצת לתוך שעון חול‬

‫טוב‪ ,‬אני מניחה שזה באמת היה מרשים מאוד‪ .‬הייתם צריכים לראות את הפנים של קרטר ‪-‬‬
‫הוא נראה כמו כלבלב נרגש‪.‬‬
‫)די‪ ,‬תפסיק לדחוף אותי‪ .‬כן אתה!(‬
‫אבל היה הרבה יותר קשה לבטוח ביכולות של גברת זיה "אני‪-‬אלופת‪-‬הקסמים" ראשיד‬
‫כשצבא העקרבים הסתער עלינו‪ .‬לא הייתי מעלה בדעתי שיש בעולם כל כך הרבה עקרבים‪,‬‬
‫בטח לא באמצע מנהטן‪ .‬היה קשה להאמין שהמעגל הזוהר סביבנו לא מסוגל לשמש הגנה‬
‫משמעותית נגד מיליוני העקרבים שזחלו זה מעל זה בעומק שכבות רבות‪ ,‬ונגד האישה‬
‫הלבושה חום שהיתה מחרידה אפילו יותר מהם‪.‬‬
‫מרחוק היא נראתה בסדר‪ ,‬אבל כשהיא התקרבה ראיתי שהעור החיוור של סֶ ְרקֶ ת מבריק‬
‫כמו שריון של חרק‪ .‬העיניים שלה היו קטנות ושחורות‪ .‬השיער הארוך הכהה שלה היה עבה‬
‫במידה לא טבעית‪ ,‬כאילו הוא עשוי ממיליון מחושי חרקים‪ .‬כשהיא פתחה את פיה‪ ,‬צבתות‬
‫הצליפו ונקשו ואז נסוגו אל מאחורי השיניים האנושיות הרגילות‪.‬‬
‫האלה עצרה במרחק כעשרים מטר מאיתנו ובחנה אותנו‪ .‬העיניים השחורות המזוויעות‬
‫שלה ננעצו בזיה‪" .‬תני לי את הצעירים‪".‬‬
‫הקול שלה היה צרוד וצורמני‪ ,‬כאילו לא דיברה מאות שנים‪.‬‬
‫זיה הצליבה את המטה והשרביט‪" .‬אני גבירת היסודות‪ ,‬חברת הנום הראשון‪ .‬עזבי את‬
‫המקום או שתושמדי‪".‬‬
‫סֶ ְרקֶ ת נקשה בצבתות הפה שלה וחייכה חיוך נוטף קצף מחריד‪ .‬כמה עקרבים התקדמו‪,‬‬
‫אבל כשהראשון נגע בקו הבוהק של מעגל ההגנה הוא לחשש והפך לאפר‪ .‬ותאמינו לי‪ ,‬אין‬
‫ריח דוחה יותר מעקרב שרוף‪.‬‬
‫שאר היצורים המחרידים נסוגו‪ ,‬הקיפו את האלה וזחלו במעלה הרגליים שלה‪ .‬צמרמורת‬
‫עברה בי כשקלטתי שהם מזדחלים אל תוך הגלימה שלה‪ .‬אחרי כמה שניות‪ ,‬כל העקרבים‬
‫נעלמו בין קפלי הבד החומים‪.‬‬
‫נדמה שהאוויר מחשיך מאחורי סֶ ְרקֶ ת‪ ,‬כאילו היא מטילה צל ענק‪ .‬ואז החשכה התרוממה‬
‫ולבשה צורה של זנב עקרב אדיר שהתקמר מעל הראש של סֶ ְרקֶ ת‪ .‬הוא הצליף בכיווננו‬
‫במהירות אדירה‪ ,‬אבל זיה הרימה את שרביט השנהב שלה והעוקץ ניתז ממנו בקול רחש‪.‬‬
‫אדים בריח גופרית עלו מהשרביט‪.‬‬
‫זיה הצביעה במטה שלה ושלחה לעבר האלה גל של אש יוקדת‪ .‬סֶ ְרקֶ ת צרחה וכשלה‬
‫לאחור‪ ,‬אבל האש דעכה כמעט מיד‪ .‬הגלימות של סֶ ְרקֶ ת נחרכו והעלו עשן‪ ,‬אבל האלה‬
‫נראתה יותר זועמת מפצועה‪" .‬שעתכם חלפה‪ ,‬חרטוֹמה‪ .‬הבית חלש‪ .‬הלורד סֵ ת יותיר מהארץ‬
‫הזאת עיי חורבות‪".‬‬
‫זיה השליכה את השרביט שלה כמו בומרנג‪ .‬הוא התנגש בזנב העקרב והתפוצץ בהבזק‬
‫אור מסמא‪ .‬סֶ ְרקֶ ת כשלה לאחור והצלה על עיניה‪ ,‬וזיה ניצלה את ההזדמנות ושלפה משהו‬
‫מהשרוול ‪ -‬משהו קטן שנשאר מוסתר בתוך האגרוף שלה‪.‬‬
‫השרביט היה הסחת דעת‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬זריזות ידיים של קוסם‪.‬‬
‫ואז זיה עשתה משהו פזיז‪ :‬היא זינקה אל מחוץ למעגל הקסם ‪ -‬בדיוק הדבר שמפניו‬
‫הזהירה אותנו‪.‬‬
‫"זיה!" צעק קרטר‪" .‬השער!"‬
‫העפתי מבט לאחור והלב שלי כמעט נעצר‪ .‬החלל שבין שני העמודים הפך למנהרת חול‬
‫אנכית‪ ,‬כאילו אנחנו מביטים אל תוך המשפך של שעון חול ענקי‪ .‬הרגשתי שהשער גורר‬
‫אותי לעברו בכוח משיכה קסום‪.‬‬
‫"אני לא נכנסת לשם‪ ",‬סיננתי‪ ,‬אבל הבזק אור נוסף משך את תשומת הלב שלי בחזרה אל‬
‫זיה‪.‬‬
‫היא והאלה רקדו ריקוד מסוכן‪ .‬זיה סחררה את המטה הבוער שלה ובכל מקום שעבר הוא‬
‫השאיר אחריו עקבות בוערים בחלל האוויר‪ .‬נאלצתי להודות שזיה חיננית ומרשימה כמעט‬
‫כמו בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫נתקפתי דחף משונה לעזור‪ .‬רציתי ‪ -‬ממש‪-‬ממש רציתי‪ ,‬למעשה ‪ -‬לצאת אל מחוץ למעגל‬
‫ולהצטרף לקרב‪ .‬זה היה דחף מופרע לגמרי‪ ,‬כמובן‪ .‬מה כבר הייתי מסוגלת לעשות? ועדיין‬
‫הרגשתי שאני לא צריכה ‪ -‬או לא יכולה ‪ -‬לקפוץ דרך השער בלי לעזור לזיה‪.‬‬
‫"סיידי!" קרטר תפס אותי ומשך אותי לאחור‪ .‬בכלל לא שמתי לב שהרגל שלי כמעט‬
‫חצתה את קו הגיר‪" .‬מה את עושה?"‬
‫לא ידעתי מה לענות‪ ,‬ורק בהיתי בזיה ומלמלתי כמו מתוך טראנס‪" :‬היא הולכת להשתמש‬
‫בסרטים‪ .‬זה לא יצליח‪".‬‬
‫"מה?" שאל קרטר‪" .‬בואי‪ ,‬אנחנו חייבים לעבור בשער!"‬
‫בדיוק אז פתחה זיה את האגרוף שלה ומחושים קטנים של בד אדום רפרפו בחלל האוויר‪.‬‬
‫סרטים‪ .‬איך ידעתי שזה מה שהולך לקרות? הסרטים זינקו לכל עבר כמו יצורים חיים ‪ -‬כמו‬
‫צלופחים במים ‪ -‬והתחילו לצמוח‪.‬‬
‫סֶ ְרקֶ ת עדיין התרכזה באש וניסתה למנוע מזיה לכלוא אותה‪ .‬נראה שבהתחלה היא לא‬
‫שמה לב לסרטים‪ ,‬שהלכו וצמחו עד שהגיעו לאורך כמה מטרים‪ .‬ספרתי חמישה‪ ,‬שישה‪,‬‬
‫שבעה סרטים‪ .‬הם הבזיקו וחגו סביב סֶ ְרקֶ ת‪ ,‬חותכים את עקרב הצללים כאילו היה אשליה‬
‫לא מזיקה‪ .‬בסופו של דבר הם נכרכו סביב הגוף של סֶ ְרקֶ ת והצמידו אליו את הזרועות‬
‫והרגליים‪ .‬היא צרחה כאילו הסרטים שורפים אותה‪ .‬היא צנחה על הברכיים ועקרב הצללים‬
‫התפורר לערפל כהה‪.‬‬
‫זיה הסתחררה ונעצרה‪ .‬היא הצביעה במטה שלה אל פני האלה‪ .‬הסרטים התחילו לזהור‬
‫והאלה לחששה בכאב וקיללה בשפה שלא הכרתי‪.‬‬
‫"אני כובלת אותך בשבעת הסרטים של חַ ְתחוֹר‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הרפי מהגוף המארח או‬
‫שתמצית קיומך תבער לנצח‪".‬‬
‫"מותך יימשך נצח!" נהמה סֶ ְרקֶ ת‪" .‬עשית לך את סֵ ת לאויב!" זיה פיתלה את המטה שלה‬
‫וסֶ ְרקֶ ת נפלה על צידה‪ ,‬מתעוותת ומעלה עשן‪.‬‬
‫"אני… מסרבת…" סיננה האלה‪ .‬אבל אז העיניים השחורות שלה הפכו לבנות כמו חלב‬
‫והיא שכבה דוממת‪.‬‬
‫"השער!" האיץ בנו קרטר‪" .‬זיה‪ ,‬בואי! אני חושב שהוא מתחיל להיסגר!"‬
‫הוא צדק‪ .‬נראה שמנהרת החול מסתובבת לאט יותר‪ .‬משיכת הקסם נחלשה‪.‬‬
‫זיה התקרבה לאלה שנפלה‪ .‬היא נגעה במצח של סֶ ְרקֶ ת ועשן שחור עלה מפיה של האלה‪.‬‬
‫היא השתנתה והתכווצה עד שהפכה לאישה שונה לגמרי‪ ,‬עטופה סרטים אדומים‪ .‬היו לה עור‬
‫חיוור ושיער שחור‪ ,‬אבל מכל בחינה אחרת היא נראתה שונה לגמרי מסֶ ְרקֶ ת‪ .‬היא נראתה…‬
‫אנושית‪.‬‬
‫"מי זאת?" שאלתי‪.‬‬
‫"הגוף המארח‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬בת תמותה אומללה כלשהי ש ‪"-‬‬
‫היא הרימה מבט בהפתעה‪ .‬הערפל השחור הפסיק להתפוגג‪ .‬הוא הלך והתעבה שוב‬
‫והתגבש לדמות מוצקה יותר‪.‬‬
‫"לא ייתכן‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הסרטים חזקים מדי‪ .‬סֶ ְרקֶ ת לא מסוגלת ללבוש שוב צורה אלא‬
‫אם כן ‪"-‬‬
‫"טוב‪ ,‬היא כן לובשת צורה‪ ",‬צעק קרטר‪" ,‬והיציאה שלנו נסגרת! בואו כבר!"‬
‫לא האמנתי שהוא מוכן לקפוץ אל בור החול‪ ,‬אבל כשהענן השחור לבש צורת עקרב‬
‫בגובה שתי קומות ‪ -‬עקרב ממש עצבני ‪ -‬הגעתי להחלטה‪.‬‬
‫"אני באה!" קראתי‪.‬‬
‫"זיה!" קרטר צעק‪ ,‬אם כי לא ממש הבנתי מה אכפת לו ממנה‪" .‬עכשיו!"‬
‫"אולי הצדק איתך‪ ",‬החליטה החרטוֹמה‪ .‬היא הסתובבה ורצנו יחד ישר לתוך המערבולת‪.‬‬
 ‫‪13‬‬
‫אני עומד למבחן מול תרנגול הודו קטלני‬

‫עכשיו תורי‪.‬‬
‫קודם כול‪ ,‬ההערה של סיידי בקשר ל"כלבלב" היתה ממש לא לעניין‪ .‬אני לא התאהבתי‬
‫בזיה‪ .‬פשוט לא יוצא לי לפגוש הרבה אנשים שמסוגלים להשליך כדורי אש ולהילחם‬
‫באלים‪.‬‬
‫)תפסיקי לעשות פרצופים‪ ,‬סיידי‪ .‬את נראית כמו ח'וּפוּ‪(.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬קפצנו לתוך מנהרת החול‪.‬‬
‫הכול החשיך‪ .‬הושלכתי קדימה והבטן שלי פרפרה בחוסר המשקל הזה כמו על רכבת‬
‫הרים‪ .‬רוח חמה הצליפה מסביבי והעור שלי בער‪.‬‬
‫ואז כשלתי אל רצפת אריחים קרה וסיידי וזיה התרסקו עלי‪.‬‬
‫"אאוץ'‪ ",‬נאנקתי‪.‬‬
‫הדבר הראשון שהבחנתי בו היה שכבת החול הדקה שכיסתה את הגוף שלי כמו אבקת‬
‫סוכר‪ .‬ואז העיניים שלי הסתגלו לאור העז‪ .‬היינו בתוך בניין גדול‪ ,‬דומה קצת לקניון‪ ,‬והמוני‬
‫אנשים התרוצצו מסביב‪.‬‬
‫לא‪ ...‬לא קניון‪ .‬זה היה מתחם קניות של שתי קומות בנמל תעופה כלשהו‪ ,‬עם חנויות‪,‬‬
‫הרבה חלונות ועמודי פלדה ממורקים‪ .‬בחוץ השמש שקעה‪ ,‬אז ידעתי שעברנו לאזור זמן‬
‫אחר‪ .‬במערכת הכריזה הדהדו הודעות בשפה שנשמעה כמו ערבית‪.‬‬
‫סיידי ירקה קצת חול‪" .‬טפו!"‬
‫"בואו‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬אנחנו לא יכולים להישאר כאן‪".‬‬
‫נעמדתי בקושי על הרגליים‪ .‬אנשים חלפו בהמוניהם על פנינו ‪ -‬אחדים בבגדים מערביים‪,‬‬
‫אחרים בגלביות ובכאפיות‪ .‬בני משפחה אחת התווכחו בגרמנית כשחלפו על פנינו בחיפזון‬
‫וכמעט דרסו אותי עם המזוודות שלהם‪.‬‬
‫ואז הסתובבתי וראיתי משהו מוכר‪ .‬במרכז מתחם הקניות היה העתק בגודל אמיתי של‬
‫סירה מצרית עתיקה עשויה מארונות תצוגה מוארים ‪ -‬דלפק מכירה לבשמים ולתכשיטים‪.‬‬
‫"אנחנו בנמל התעופה של קהיר‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬ואם אתם לא רוצים פגישה עם אנשי האבטחה‪ ,‬בואו עכשיו‪".‬‬
‫היא תפסה בזרועות שלנו וגררה אותנו דרך ההמון‪ .‬אני בטוח שנראינו כמו קבצנים‬
‫בבגדים המיושנים שלנו‪ ,‬מכוסים בחול מכף רגל ועד ראש‪ .‬אנשים הקפידו לעקוף אותנו אבל‬
 ‫איש לא ניסה לעצור אותנו‪.‬‬
‫"למה אנחנו כאן?" דרשה סיידי לדעת‪.‬‬
‫"כדי לבקר בחורבות הֶ לִ יוֹפּוֹליס‪ ",‬אמרה זיה‪.‬‬
‫"בתוך שדה תעופה?"‬
‫נזכרתי במשהו שאבא סיפר לי לפני שנים‪ ,‬והקרקפת שלי התחילה לעקצץ‪.‬‬
‫"סיידי‪ ,‬החורבות נמצאות מתחתינו‪ ".‬הבטתי בזיה‪" .‬נכון?"‬
‫היא הנהנה‪" .‬העיר העתיקה נבזזה לפני מאות שנים‪ .‬אנדרטאות אחדות נלקחו מכאן‪,‬‬
‫למשל שתי מחטי קליאופטרה‪ .‬רוב המקדשים נהרסו כדי לפנות מקום לבניינים חדשים‪ .‬מה‬
‫שנשאר נעלם מתחת לפרברי קהיר‪ .‬חלק הארי נמצא מתחת לנמל התעופה הזה‪".‬‬
‫"ובמה זה עוזר לנו?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫זיה פתחה בבעיטה דלת שירות‪ .‬מהעבר האחר שלה היה ארון מטאטאים‪ .‬היא מלמלה‬
‫פקודה‪" :‬סֶ חֶ דג'‪ ",‬ותמונת הארון הבליחה והתפוגגה וחשפה גרם מדרגות מאבן שהוביל כלפי‬
‫מטה‪.‬‬
‫"כי לא כל הֶ לִ יוֹפּוֹליס חרבה‪ ",‬אמרה‪" .‬אל תפגרו מאחור‪ .‬ואל תגעו בשום דבר‪".‬‬

‫***‬

‫המדרגות הובילו לעומק כמיליון קילומטר מתחת לאדמה‪ ,‬כי ירדנו בהן נצח‪ .‬ויש לציין גם‬
‫שהמעבר נבנה עבור אנשים ממש נמוכים‪ .‬נאלצנו להתכופף ולזחול רוב הדרך‪ ,‬וגם ככה‬
‫דפקתי את הראש בתקרה עשר פעמים לפחות‪ .‬מקור האור היחיד היה כדור אש בכף היד של‬
‫זיה‪ ,‬שהטיל צללים מרקדים על הקירות‪.‬‬
‫כבר יצא לי לבקר במקומות כאלה ‪ -‬מנהרות בתוך פירמידות‪ ,‬קברים שאבא שלי חשף ‪-‬‬
‫ומעולם לא אהבתי את זה‪ .‬יש הרגשה כאילו מיליוני טונות הסלע שמעלי מוחצים לי את‬
‫האוויר מהריאות‪.‬‬
‫בסופו של דבר הגענו למטה‪ .‬המנהרה נפתחה וזיה עצרה בבת אחת‪ .‬אחרי שהעיניים שלי‬
‫הסתגלו לחשכה הבנתי למה‪ .‬עמדנו על סף תהום‪.‬‬
‫קורת עץ יחידה נמתחה מעל התהום‪ .‬על מדף הסלע בעבר האחר היו שני פסלי שחם של‬
‫לוחמים בעלי ראשי תן שעמדו משני צדי דלת וחניתותיהם מוצלבות לרוחב הפתח‪.‬‬
‫סיידי נאנחה‪" .‬אוי לא‪ .‬עוד פסלים מטורפים‪".‬‬
‫"אל תתבדחו‪ ",‬זיה הזהירה אותנו‪" .‬זאת הכניסה לנוֹם הראשון‪ ,‬האגף העתיק ביותר של‬
‫בית החיים והמפקדה הראשית של כל החרטוּמים‪ .‬התפקיד שלי היה להביא אתכם לכאן‬
‫בבטחה‪ ,‬אבל אני לא יכולה לעזור לכם לחצות‪ .‬כל חרטוֹם חייב לעשות את הדרך בעצמו‪,‬‬
‫והאתגר שונה עבור כל מועמד‪".‬‬
‫היא הביטה בסיידי בציפייה‪ ,‬וזה ממש עצבן אותי‪ .‬קודם בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬עכשיו זיה ‪ -‬שתיהן‬
‫התייחסו לסיידי כאילו אמורים להיות לה כוחות‪-‬על או משהו‪ .‬כלומר‪ ,‬בסדר‪ ,‬אז היא‬
‫הצליחה לפוצץ את דלתות הספרייה‪ ,‬אבל למה אף אחד לא מצפה ממני לטריקים מגניבים?‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬עדיין הייתי מעוצבן על סיידי בגלל ההערות שלה במוזיאון בניו‪-‬יורק ‪ -‬על זה‬
‫שהיו לי חיים נהדרים כשהסתובבתי בעולם עם אבא‪ .‬לא היה לה מושג כמה פעמים‬
‫התאפקתי ולא התלוננתי על הנסיעות הבלתי פוסקות‪ ,‬כמה ימים ייחלתי לא לעלות על עוד‬
‫מטוס אלא להיות סתם ילד רגיל שהולך לבית‪-‬ספר ושיש לו חברים‪ .‬אבל לא יכולתי‬
‫להתלונן‪ .‬אתה חייב להקפיד על הופעה שאין בה רבב‪ ,‬הוא אמר לי‪ .‬והוא לא התכוון רק‬
‫לבגדים‪ .‬הוא התכוון לכל הגישה שלי‪ .‬אחרי שאמא מתה‪ ,‬רק אני נשארתי לו‪ .‬הייתי חייב‬
‫להיות חזק למענו‪ .‬בדרך כלל לא היה אכפת לי‪ .‬אהבתי את אבא שלי‪ .‬אבל לפעמים זה היה‬
‫קשה מאוד‪.‬‬
‫סיידי לא הבינה את זה‪ .‬לה היו חיים קלים‪ .‬ועכשיו היא זוכה בכל תשומת הלב‪ ,‬כאילו היא‬
‫בת קיין המיוחדת‪ .‬זה לא היה הוגן‪.‬‬
‫ואז שמעתי את הקול של אבא בראשי‪ :‬הוגן משמעותו שכולם מקבלים מה שהם‬
‫צריכים‪ .‬והדרך היחידה לקבל את מה שאתה צריך היא לוודא בעצמך שזה יקרה‪.‬‬
‫אני לא יודע מה נכנס בי‪ ,‬אבל שלפתי את החרב וחציתי את התהום לאורך הקורה‪ .‬כאילו‬
‫הרגליים שלי פעלו מעצמן ולא חיכו להנחיה מהמוח‪ .‬חלק ממני חשב‪ :‬זה רעיון ממש גרוע‪.‬‬
‫אבל חלק אחר ענה‪ :‬לא‪ ,‬אנחנו לא מפחדים‪ .‬וזה לא נשמע כמו הקול שלי‪.‬‬
‫"קרטר!" צעקה סיידי‪.‬‬
‫המשכתי ללכת‪ .‬ניסיתי לא להביט למטה אל התהום הפעורה מתחת לרגליים שלי‪ ,‬אבל‬
‫מעצם עומקה של התהום הראש שלי התחיל להסתחרר‪ .‬הרגשתי כמו סביבון שמרקד‬
‫ומסתחרר לאורך הקורה הצרה‪.‬‬
‫כשהתקרבתי אל העבר השני‪ ,‬הפתח שבין שני הפסלים התחיל לזרוח כמו מסך של אור‬
‫אדום‪.‬‬
‫נשמתי נשימה עמוקה‪ .‬אולי האור האדום הוא שער‪ ,‬בדומה לשער החול‪ .‬אם אסתער‬
‫קדימה מהר מספיק‪...‬‬
‫ואז נורה הפגיון הראשון מתוך המנהרה‪.‬‬
‫החרב שלי הגיבה כאילו מעצמה‪ .‬הפגיון היה אמור להינעץ לי בחזה‪ ,‬אבל איכשהו הסטתי‬
‫אותו עם החרב והוא התעופף אל תוך התהום‪ .‬שני פגיונות נוספים נורו מהמנהרה‪ .‬מעולם‬
‫לא היו לי תגובות מהירות במיוחד‪ ,‬אבל עכשיו הן תפסו תאוצה‪ .‬צללתי מתחת לפגיון אחד‬
‫ואת האחר תפסתי בעיקול החרב שלי והעפתי אותו בחזרה לתוך המנהרה‪.‬‬
‫איך הצלחתי לעשות דבר כזה?‬
‫התקדמתי אל קצה הקורה והצלפתי בחרב שלי מבעד לאור האדום‪ ,‬שהבהב וכבה‪ .‬חיכיתי‬
‫שהפסלים יתעוררו לחיים אבל דבר לא קרה‪ .‬הקול היחיד היה הצטלצלות הפגיון הנחבט‬
 ‫בסלעים הרחק מתחתינו‪.‬‬
‫הפתח התחיל לזהור שוב‪ .‬האור האדום התגבש לצורת דמות משונה‪ :‬ציפור בגובה מטר‬
‫וחצי עם ראש אדם‪ .‬הנפתי את החרב שלי אבל זיה צעקה‪" :‬קרטר‪ ,‬לא!"‬
‫היצור קיפל את כנפיו‪ .‬עיניו המודגשות בכחל הצטמצמו לבחון אותי‪ .‬פאה שחורה‬
‫מקושטת נצצה על ראשו‪ ,‬ופניו היו חרושות קמטים‪ .‬על הסנטר היה דבוק לו מין זקן פּרעֹ ה‬
‫מזויף קלוע בצמה‪ ,‬כמו קוקו הפוך‪ .‬הוא לא נראה עוין‪ ,‬מלבד האור האדום המהבהב סביבו‬
‫והעובדה שמהצוואר ומטה הוא היה תרנגול ההודו הקטלני הגדול בעולם‪.‬‬
‫ואז עברה בי מחשבה מצמררת‪ :‬זאת ציפור עם ראש אדם‪ ,‬הצורה שחלמתי שיש לי‬
‫כשישנתי בבית של איימוס‪ ,‬כשהנשמה שלי יצאה מהגוף ונסחפה אל פיניקס‪ .‬לא היה לי‬
‫מושג מה זה אומר‪ ,‬אבל זה הפחיד אותי‪.‬‬
‫היצור שרט בציפורניו את רצפת האבן‪ .‬ואז‪ ,‬במפתיע‪ ,‬חייך‪.‬‬
‫" ֶפּ ִרי‪ ,‬נֶסוּ ֶנ ֶפר‪ ",‬הוא אמר לי‪ ,‬או ככה זה נשמע לפחות‪.‬‬
‫זיה עצרה את נשימתה‪ .‬היא וסיידי עמדו מאחורי בפנים חיוורות‪ .‬ואז נראה שזיה‬
‫מתעשתת‪ .‬היא קדה ליצור‪ .‬סיידי חיקתה אותה בתנועות מתוחות‪.‬‬
‫היצור קרץ אלי כאילו חלקנו בדיחה‪ .‬ואז נעלם‪ .‬האור האדום דעך‪ .‬הפסלים הסיטו את‬
‫ידיהם ופינו את חניתותיהם מהדרך‪.‬‬
‫"זהו?" שאלתי‪" .‬מה ההודו אמר?"‬
‫זיה נראתה המומה‪ ,‬אבל הצליחה להזדקף‪ .‬המבט שלה נראה מפוחד קצת‪" .‬זה לא היה‬
‫הודו‪ ,‬קרטר‪ .‬זה היה בּא‪".‬‬
‫זכרתי שאבא שלי השתמש במילה הזאת‪ ,‬אבל לא הצלחתי להיזכר מה המשמעות שלה‪.‬‬
‫"עוד מפלצת?"‬
‫"נשמה אנושית‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬במקרה הזה‪ ,‬נשמת מת‪ .‬חרטוֹם מימי קדם שחזר כדי לשמש‬
‫מגן‪ .‬הם שומרים על הכניסות לבית‪".‬‬
‫היא בחנה את הפנים שלי כאילו הן מכוסות פתאום פריחה מחרידה‪.‬‬
‫"מה?" שאלתי בעצבנות‪" .‬למה את מסתכלת עלי ככה?"‬
‫"שום דבר‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אנחנו חייבים למהר‪".‬‬
‫היא נדחקה על פני על מדף הסלע ונעלמה במנהרה‪.‬‬
‫סיידי אף היא בהתה בי‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה איש‪-‬הציפור אמר? את הבנת אותו?"‬
‫היא הנהנה באי שקט‪" .‬הוא חשב בטעות שאתה מישהו אחר‪ .‬כנראה הוא צריך משקפיים‪".‬‬
‫"כי‪"?...‬‬
‫"כי הוא אמר‪" :‬צעד ובוא הלום‪ ,‬מלך טוב‪".‬‬

‫***‬
‫מאותו רגע הייתי מטושטש לגמרי‪ .‬עברנו במנהרה ונכנסנו לעיר תת‪-‬קרקעית רחבת ידיים‬
‫שכולה אולמות וחדרים‪ ,‬אבל אני זוכר רק קטעים מפה ומשם‪.‬‬
‫התקרה נישאה לגובה שבעה או שמונה מטרים‪ ,‬אז הפסקנו להרגיש שאנחנו נמצאים‬
‫מתחת לאדמה‪ .‬כל חדר היה מוקף עמודי אבן ענקיים כמו חורבות רבות במצרים‪ ,‬אבל כאן‬
‫הם היו במצב מושלם ונצבעו בצבעים חיים בדוגמת עצי דקל עם עלים ירוקים מגולפים‬
‫מלמעלה‪ ,‬כך שהרגשתי כאילו אני צועד בתוך יער מאובן‪ .‬אש בערה במחתות ארד‪ .‬לא נראה‬
‫שעולה מהן עשן ולאוויר היה ריח טוב כמו בשוק תבלינים ‪ -‬קינמון‪ ,‬ציפורן‪ ,‬אגוז מוסקט‬
‫ועוד‪ .‬הריח היה דומה לריח של זיה‪ ...‬כאילו זה הבית שלה‪.‬‬
‫ראינו כמה אנשים אחרים ‪ -‬בעיקר גברים ונשים מבוגרים‪ .‬אחדים לבשו גלביות או‬
‫גלימות פשתן‪ ,‬אחרים בגדים מודרניים‪ .‬איש אחד בחליפת עסקים חלף על פנינו כשהוא‬
‫מוביל פנתר קשור ברצועה כאילו זה טבעי לגמרי‪ .‬מישהו אחר נבח פקודות על צבא קטן של‬
‫מטאטאים‪ ,‬סחבות ודליים שהתפזרו לנקות את העיר‪.‬‬
‫"כמו בסרט המצויר ההוא‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬כשמיקי מאוס מנסה לעשות קסמים‬
‫והמטאטאים לא מפסיקים להתפצל ולשאוב מים‪".‬‬
‫"'שוליית הקוסם'‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬את יודעת שהוא מבוסס על סיפור מצרי‪ ,‬נכון?"‬
‫סיידי רק בהתה בה‪ .‬הבנתי איך היא מרגישה‪ .‬היה קשה לעכל את כל זה‪.‬‬
‫חצינו אולם מלא פסלים עם ראשי תן‪ ,‬ויכולתי להישבע שהעיניים שלהם עקבו אחרינו‬
‫כשעברנו‪ .‬כמה דקות אחר כך‪ ,‬זיה הובילה אותנו בשוק פתוח ‪ -‬אם אפשר לקרוא 'פתוח'‬
‫למשהו שנמצא מתחת לאדמה ‪ -‬ובו עשרות דוכנים‪ .‬מכרו שם פריטים משונים כמו שרביטי‬
‫בומרנג‪ ,‬צלמיות חמר בצורת חיות‪ ,‬תוכים‪ ,‬נחשי קוברה‪ ,‬מגילות פפירוס ומאות קמעות‬
‫נוצצים‪.‬‬
‫בהמשך עברנו בשביל אבנים שנמתח מעל נהר אפל מלא דגים‪ .‬חשבתי שאלה דגי נסיכת‬
‫הנילוס עד שהבחנתי בשיניים החדות שלהם‪.‬‬
‫"אלה דגי פיראנה?" שאלתי‪.‬‬
‫"דגי נמר מהנילוס‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הם דומים לדגי פיראנה אבל יכולים להגיע למשקל‬
‫שבעה קילו‪".‬‬
‫מאותו רגע הקפדתי שהרגליים שלי לא יחליקו‪.‬‬
‫בנקודה מסוימת פנינו וחלפנו על פני בניין מעוטר שנחצב מאבן שחורה‪ .‬בקירות סותתו‬
‫דמויות של פרעונים יושבים והפתח היה מעוצב בצורת נחש מפותל‪.‬‬
‫"מה יש שם?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫הצצנו פנימה וראינו שורות של ילדים ‪ -‬כעשרים וחמישה בסך הכול‪ ,‬בגילים שש עד עשר‬
‫‪ -‬יושבים ישיבה מזרחית על כריות‪ .‬הם היו רכונים מעל קערות פליז‪ ,‬בחנו בעיון נוזל‬
‫כלשהו בתוכן ומלמלו לעצמם‪ .‬ברגע הראשון חשבתי שזאת כיתה אבל לא היה סימן למורה‪,‬‬
‫והחדר הואר בנרות מועטים‪ .‬על פי מספר המושבים הריקים‪ ,‬החדר נועד לכמות כפולה של‬
‫ילדים‪.‬‬
‫"המתלמדים שלנו‪ ",‬אמרה זיה‪" ,‬שלומדים ראייה ממרחק‪ .‬הנוֹם הראשון חייב לשמור על‬
‫קשר עם אחינו בכל רחבי העולם‪ .‬אנחנו משתמשים במתלמדים הצעירים כ‪ ...‬טלפנים‪,‬‬
‫אפשר לקרוא לזה‪".‬‬
‫"אז יש לכם בסיסים כאלה בכל העולם?"‬
‫"רובם קטנים בהרבה‪ ,‬אבל כן‪".‬‬
‫נזכרתי במה שאמר לנו איימוס לגבי הנומים‪" .‬מצרים היא הנום הראשון‪ .‬ניו‪-‬יורק היא‬
‫העשרים ואחד‪ .‬מה הנום האחרון‪ ,‬השלוש מאות ושישים?"‬
‫"אנטארקטיקה‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬שולחים לשם אנשים כעונש‪ .‬אין שם דבר מלבד שני‬
‫חרטוּמים קפואים וכמה פינגווינים קסומים‪".‬‬
‫"פינגווינים קסומים?"‬
‫"אל תשאל‪".‬‬
‫סיידי הצביעה על הילדים שבפנים‪" .‬איך זה עובד? הם רואים תמונות במים?"‬
‫"זה שמן‪ ",‬תיקנה אותה זיה‪" .‬אבל כן‪".‬‬
‫"הם ממש מעטים‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬ואלה המתלמדים היחידים בכל העיר?"‬
‫"בכל העולם‪ ",‬תיקנה זיה‪" .‬היו רבים יותר לפני ‪ "-‬היא השתתקה‪.‬‬
‫"לפני מה?" שאלתי‪.‬‬
‫"לא משנה‪ ",‬אמרה זיה בקול קודר‪" .‬המתלמדים מופקדים על הראייה ממרחק כי הקליטה‬
‫של מוחות צעירים היא הטובה ביותר‪ .‬ההכשרה של חרטוּמים מתחילה בגיל עשר לכל‬
‫המאוחר‪ ...‬מלבד כמה יוצאי דופן מסוכנים‪".‬‬
‫"את מתכוונת אלינו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫היא העיפה בי מבט מודאג ואני ידעתי שהיא עדיין מוטרדת בגלל השם שבו פנתה אלי‬
‫רוח‪-‬הציפור‪ :‬מלך טוב‪ .‬זה נראה כל כך לא מציאותי‪ ,‬כמו שם המשפחה שלנו שהופיע‬
‫במגילת "דם הפרעונים"‪ .‬איך אני יכול להיות צאצא של מלכי קדם? וגם אם כן‪ ,‬אני בהחלט‬
‫לא מלך‪ .‬אין לי ממלכה‪ .‬אפילו את המזוודה האחת שלי איבדתי‪.‬‬
‫"מחכים לכם‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬בואו‪".‬‬
‫המשכנו ללכת עד שהרגליים שלי התחילו לכאוב‪.‬‬
‫בסופו של דבר הגענו לצומת דרכים‪ .‬מימין היו דלתות ארד אדירות שאש בוערת משני‬
‫צדדיהן‪ .‬משמאל‪ ,‬ספינקס בגובה שישה מטרים נחצב בקיר‪ .‬בין כפותיו היתה דלת‪ ,‬אבל היא‬
‫היתה חסומה בלבנים ומכוסה קורי עכביש‪.‬‬
‫הספינְ קְ ס בגיזָה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"זה נראה כמו ְ‬
‫"כי אנחנו נמצאים ממש מתחת לספינקס‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬המנהרה הזאת מובילה מעלה‪ ,‬ישר‬
‫אליו‪ .‬או לפחות הובילה פעם‪ ,‬לפני שנחסמה‪".‬‬
‫"אבל‪ "...‬עשיתי חישוב זריז בראש‪" .‬הספינקס נמצא בערך שלושים קילומטר מנמל‬
‫התעופה של קהיר‪".‬‬
‫"פחות או יותר‪".‬‬
‫"אין מצב שהלכנו מרחק כזה‪".‬‬
‫זיה ממש חייכה לרגע‪ ,‬ולא יכולתי אלא להבחין כמה העיניים שלה יפות‪" .‬מרחקים‬
‫מתנהלים בצורה שונה במקומות קסומים‪ ,‬קרטר‪ .‬ודאי כבר הספקת ללמוד זאת‪".‬‬
‫סיידי כחכחה בגרון‪" .‬אז למה המנהרה חסומה?"‬
‫"הספינקס הפך פופולרי מדי בקרב הארכיאולוגים‪ ",‬הסבירה זיה‪" .‬הם לא הפסיקו לחפור‬
‫שם‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬בשנות השמונים של המאה העשרים‪ ,‬הם גילו את החלק הראשון של‬
‫המנהרה מתחתיו‪".‬‬
‫"אבא סיפר לי על זה!" אמרתי‪" .‬אבל הוא אמר שהמנהרה נגמרה במבוי סתום‪".‬‬
‫"אנחנו דאגנו לזה‪ .‬לא יכולנו להרשות לארכיאולוגים לגלות את כל הדברים הנסתרים‪.‬‬
‫הארכיאולוג המפורסם ביותר של מצרים הצהיר לא מזמן שלהערכתו התגלו רק ‪ 30‬אחוזים‬
‫מהעתיקות במצרים‪ .‬למעשה גילו רק עשירית‪ ,‬ואפילו לא את העשירית המעניינת‪".‬‬
‫"מה עם הקבר של תות‪-‬ענח'‪-‬אמון?" מחיתי‪.‬‬
‫"המלך הילד?" זיה גלגלה עיניים‪" .‬משעמם‪ .‬היית צריך לראות כמה מהקברים המוצלחים‬
‫באמת‪".‬‬
‫נפגעתי קצת מדבריה‪ .‬אבא קרא לי על שם הווארד קרטר‪ ,‬האיש שגילה את קבר‬
‫תות‪-‬ענח'‪-‬אמון‪ ,‬אז תמיד הרגשתי קשר אישי אליו‪ .‬אם זה לא נחשב קבר "מוצלח"‪ ,‬תהיתי‬
‫מה כן‪.‬‬
‫זיה פנתה לעבר דלתות הארד‪.‬‬
‫"זהו היכל העידנים‪ ".‬היא הניחה את כף ידה על החותם ועליו סמל בית החיים‪ .‬ההירוגליף‬
‫התחיל לזהור והדלתות נפתחו‪.‬‬

‫זיה פנתה לעברנו בהבעת פנים חמורה‪" .‬אתם עומדים לפגוש את הלֶקְ טוֹר הראשי‪ .‬הפגינו‬
‫כבוד‪ ,‬אם אינכם רוצים להפוך לחרקים‪".‬‬
 ‫‪14‬‬
‫איש צרפתי כמעט הורג אותנו‬

‫ביומיים האחרונים ראיתי המון דברים מטורפים‪ ,‬אבל דבר מהם לא השתווה להיכל העידנים‪.‬‬
‫שורות כפולות של עמודים תמכו בתקרה גבוהה כל כך עד שהיה אפשר להחנות תחתיה‬
‫צפלין בלי שום בעיה‪ .‬שטיח כחול מבהיק שנראה כמו נחל מים נפרש במרכז ההיכל‪ ,‬שהיה‬
‫ארוך כל כך שלא יכולתי לראות את הקצה האחר‪ ,‬אף שהמקום היה מואר באור יקרות‪.‬‬
‫כדורי אש ריחפו בכל מקום כמו כדורי‪-‬סל ממולאים הליום‪ ,‬והצבעים שלהם התחלפו בכל‬
‫פעם שהתנגשו זה בזה‪ .‬מיליוני הירוגליפים זעירים ריחפו גם הם באוויר‪ ,‬ופה ושם הצטרפו‬
‫אקראית למילים והתפרקו שוב‪.‬‬
‫תפסתי זוג רגליים אדומות זוהרות‪.‬‬

‫הן צעדו על כף היד שלי ולבסוף קפצו ממנה והתפוגגו‪.‬‬

‫אבל המשונות ביותר היו התצוגות‪.‬‬
‫אני לא מצליח למצוא להן שם אחר‪ .‬בין העמודים שמשני עברינו התחלפו תמונות‪,‬‬
‫שהתמקדו והיטשטשו לסירוגין‪ ,‬כמו הולוגרמות בסערת חול‪.‬‬
‫"בואו‪ ",‬אמרה לנו זיה‪" .‬ואל תסתכלו יותר מדי‪".‬‬
‫מה שראיתי לא ייתכן‪ .‬באזור הראשון‪ ,‬שאורכו היה כשישה מטרים‪ ,‬התמונות הקסומות‬
‫הטילו אור זהוב על פני ההיכל‪ .‬שמש קופחת יקדה מעל אוקיינוס‪ .‬הר הגיח מהמים והיתה לי‬
‫הרגשה שאנחנו צופים בבריאת העולם‪ .‬ענקים הסתובבו בעמק הנילוס‪ :‬גבר עם עור שחור‬
‫וראש תן‪ ,‬לביאה עם ניבים מוכתמים בדם‪ ,‬אישה יפהפייה עם כנפי אור‪.‬‬
‫סיידי ירדה מהשטיח‪ .‬כמו מתוך טראנס היא הושיטה יד אל התמונות‪.‬‬
‫"תישארי על השטיח!" זיה תפסה בידה של סיידי ומשכה אותה בחזרה למרכז ההיכל‪" .‬זהו‬
‫עידן האלים‪ .‬אסור לבן תמותה להתרכז בתמונות הללו‪".‬‬
‫"אבל‪ "...‬סיידי מצמצה‪" .‬אלה רק תמונות‪ ,‬לא?"‬
‫"זיכרונות‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬והם רבי עוצמה כל כך שהם עלולים להשמיד את התודעה שלך‪".‬‬
 ‫"אה‪ ",‬אמרה סיידי בקול חלוש‪.‬‬
‫המשכנו ללכת‪ .‬התמונות לבשו גוון כסוף‪ .‬ראיתי צבאות נלחמים ‪ -‬אנשים מצריים לבושים‬
‫חצאיות וסנדלים ושריונות‪-‬עור נלחמים בחניתות‪ .‬גבר גבוה וכהה‪-‬עור לבוש שריון‬
‫אדום‪-‬לבן הניח לעצמו על הראש כתר כפול‪ .‬זהו ַנ ַﬠ ְרמֶ ר‪ ,‬המלך שאיחד את מצרים העליונה‬
‫והתחתונה‪ .‬סיידי צדקה‪ :‬הוא באמת הזכיר קצת את אבא‪.‬‬
‫"זאת הממלכה הקדומה‪ ",‬ניחשתי‪" .‬העידן הגדול הראשון של מצרים‪".‬‬
‫זיה הנהנה‪ .‬המשכנו לצעוד לאורך ההיכל וראינו פועלים בונים את פירמידת המדרגות‬
‫הראשונה מאבן‪ .‬כמה צעדים נוספים‪ ,‬והפירמידה הגדולה מכולן היתמרה מחולות המדבר‬
‫בגיזה‪ .‬השכבה החיצונית‪ ,‬שהיתה עשויה אבנים לבנות וחלקות‪ ,‬בהקה באור השמש‪ .‬עשרת‬
‫אלפים פועלים נאספו לרגליה וכרעו ברך בפני הפּרעֹ ה‪ ,‬שנשא את ידיו לעבר השמש והקדיש‬
‫את קברו המיועד‪.‬‬
‫"ח'וּפוּ‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"הבבון?" סיידי שאלה בעניין פתאומי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬הפּרעֹ ה שבנה את הפירמידה הגדולה‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה היה המבנה הגבוה בעולם במשך‬
‫ארבעת אלפים שנה כמעט‪".‬‬
‫עוד כמה מטרים והתמונות שינו גוון מכסוף לנחושתי‪.‬‬
‫"הממלכה התיכונה‪ ",‬הכריזה זיה‪" .‬עידן דמים כאוטי‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬בעידן זה הגיע בית‬
‫החיים לבשלות‪".‬‬
‫התמונות התחלפו בקצב מהיר יותר‪ .‬ראינו צבאות נלחמים‪ ,‬מקדשים נבנים‪ ,‬ספינות‬
‫מפליגות על הנילוס וחרטוּמים משליכים כדורי אש‪ .‬עם כל צעד עברנו מאות שנים‪ ,‬והאולם‬
‫עוד נמשך ונמשך לנצח‪ .‬רק במקום ההוא קלטתי עד כמה מצרים עתיקה‪.‬‬
‫חצינו סף נוסף והאור לבש גוון ארד‪.‬‬
‫"הממלכה החדשה‪ ",‬ניחשתי‪" .‬התקופה האחרונה של שלטון עצמאי במצרים‪".‬‬
‫חאתשֶ פְּ סוּת‪,‬‬
‫ְ‬ ‫זיה לא אמרה דבר‪ ,‬אבל ראיתי תמונות שאבא שלי תיאר באוזני בעבר‪:‬‬
‫הפּרעֹ ה‪-‬האישה הדגולה‪ ,‬שעטתה זקן מזויף ומשלה במצרים כגבר; ַרﬠ ְֲמסֶ ס הגדול מוביל את‬
‫מרכבותיו לקרב‪.‬‬
‫ראיתי דו קרב בין חרטוּמים בארמון‪ .‬איש בגלבייה בלויה‪ ,‬עם זקן שחור פרוע ועיניים‬
‫יוקדות‪ ,‬השליך מידו מטה וזה הפך לנחש ובלע תריסר נחשים אחרים‪.‬‬
‫משהו חנק לי בגרון‪" .‬זה לא ‪"-‬‬
‫"מוּסָ א‪ ",‬זיה אמרה‪" .‬או משה‪ ,‬בפי בני עמו‪ .‬הזר היחיד שהצליח אי פעם להביס את הבית‬
‫בדו‪-‬קרב של קסמים‪".‬‬
‫בהיתי בה‪" .‬את צוחקת‪ ,‬נכון?"‬
‫"לעולם לא היינו מתבדחים על נושא כזה‪".‬‬
‫התמונות התחלפו שוב‪ .‬ראיתי אדם עומד מעל שולחן של צלמיות קרב‪ :‬ספינות‪ ,‬חיילים‬
‫ומרכבות צעצוע עשויים עץ‪ .‬האיש היה לבוש בבגדי פּרעֹ ה‪ ,‬אבל הפנים שלו היו מוכרות‬
‫במידה משונה‪ .‬הוא הרים מבט ונדמה שהוא מחייך ישר אלי‪ .‬צמרמורת עברה בי כשקלטתי‬
‫שאלה הפנים של הבּא‪ :‬הנשמה עם גוף הציפור שקראה עלי תיגר על הגשר‪.‬‬
‫"מי זה?" שאלתי‪.‬‬
‫"נֶחְ תָ נֶבּוֹ‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬המלך האחרון שנולד במצרים‪ ,‬והפּרעֹ ה המכשף האחרון‪ .‬הוא היה‬
‫מסוגל להזיז צבאות שלמים‪ ,‬לברוא אומות ולהשמידן‪ ,‬בהזזה של כלי משחק על הלוח‪ .‬אבל‬
‫בסופו של דבר לא היה בזה די‪".‬‬
‫עברנו אזור נוסף והתמונות לבשו גוון כחלחל‪" .‬התקופה התַ לְ מַ אית‪ ",‬אמרה זיה‪.‬‬
‫"אלכסנדר הגדול כבש את העולם המוכר‪ ,‬כולל מצרים‪ .‬הוא הציב את אחד ממצביאיו‪ ,‬תַ לְ מַ י‪,‬‬
‫כפּרעֹ ה החדש‪ ,‬הראשון בשושלת של מלכים יווניים על מצרים‪".‬‬
‫האגף התלמאי בהיכל היה קצר יותר‪ ,‬ונראה עלוב בהשוואה לאחרים‪ .‬המקדשים היו‬
‫קטנים יותר‪ .‬המלכים והמלכות נראו נואשים‪ ,‬או עצלנים‪ ,‬או סתם אדישים‪ .‬לא היו שם‬
‫קרבות גדולים‪ ...‬מלבד לקראת הסוף‪ .‬ראיתי חיילים רומיים צועדים אל העיר אלכסנדריה‪.‬‬
‫ראיתי אישה עם שיער כהה ושמלה לבנה מכניסה נחש לתוך מחשוף שמלתה‪.‬‬
‫"קליאופטרה‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬המלכה השביעית בשם זה‪ .‬היא ניסתה לעמוד בפני רומא‬
‫והפסידה‪ .‬כשהיא התאבדה הגיעה לסיומה השושלת האחרונה של הפרעונים‪ .‬מצרים‪ ,‬האומה‬
‫האדירה‪ ,‬לא היתה עוד‪ .‬שפתנו נשכחה‪ .‬הטקסים העתיקים נאסרו‪ .‬בית החיים שרד‪ ,‬אך‬
‫נאלצנו לרדת למחתרת‪".‬‬
‫עברנו לאזור של אור אדמדם‪ ,‬וההיסטוריה התחילה להיראות מוכרת‪ .‬ראיתי צבאות‬
‫ערביים רוכבים אל מצרים‪ ,‬ואחריהם טורקיים‪ .‬צבא נפוליאון צעד תחת צל הפירמידות‪.‬‬
‫הבריטים הגיעו ובנו את תעלת סוּאֵ ץ‪ .‬קהיר צמחה בהדרגה לעיר מודרנית‪ .‬החורבות‬
‫העתיקות הלכו ונעלמו תחת חולות המדבר‪.‬‬
‫"בכל שנה היכל העידנים מתארך‪ ",‬אמרה זיה‪" ,‬כדי להכיל את השתלשלות ההיסטוריה‪.‬‬
‫עד ההווה‪".‬‬
‫הייתי מסוחרר כל כך שאפילו לא קלטתי שהגענו לקצה ההיכל עד שסיידי תפסה לי‬
‫בזרוע‪.‬‬
‫מולנו היתה בימה ועליה כס ריק ‪ -‬מושב עץ מוזהב שמחבט ומקל רועים חרוטים על גבו‪,‬‬
‫הסמלים העתיקים של הפּרעֹ ה‪.‬‬
‫על המדרגה שמתחת לכס ישב האיש הזקן ביותר שראיתי בחיי‪ .‬העור שלו הזכיר שקית‬
‫נייר ‪ -‬חום‪ ,‬דקיק ומקומט‪ .‬גלביית פשתן לבנה ורופפת עטפה את גופו הרזה‪ .‬פרוות נמר‬
‫עטפה את כתפיו ובידו הוא החזיק מטה עץ גדול שהייתי משוכנע שעומד ליפול בכל רגע‪.‬‬
‫אבל המוזר מכול‪ ,‬נדמה שההירוגליפים הזוהרים המרחפים באוויר בוקעים ממנו‪ .‬סמלים‬
‫בשלל צבעים התגשמו סביבו וריחפו הלאה ממנו כאילו הוא מכונה קסומה לייצור בועות‬
‫סבון‪.‬‬
‫ברגע הראשון לא הייתי בטוח שהוא בכלל חי‪ .‬העיניים החלביות שלו בהו בחלל‪ .‬ואז הוא‬
‫התמקד בי והרגשתי כאילו עובר בי זרם חשמלי‪.‬‬
‫הוא לא סתם הביט בי‪ .‬הוא סרק אותי ‪ -‬לבחון את ישותי עד העצם‪.‬‬
‫הסתתר‪ ,‬משהו בתוכי אמר‪.‬‬
‫לא ידעתי מה מקור הקול אבל הבטן שלי התכווצה‪ .‬כל גופי התקשח כאילו אני מתכונן‬
‫לחטוף מכה‪ ,‬והזרם החשמלי נחלש‪.‬‬
‫האיש הזקן הרים גבה כאילו הפתעתי אותו‪ .‬הוא העיף מבט מאחוריו ואמר משהו בשפה‬
‫שלא הכרתי‪.‬‬
‫איש שני יצא מבין הצללים‪ .‬כמעט פלטתי צעקה‪ .‬זה האיש שליווה את זיה במוזיאון‬
‫הבריטי ‪ -‬האיש עם הגלבייה בצבע קרם והזקן המפוצל‪.‬‬
‫האיש המזוקן נעץ בסיידי ובי מבט זועם‪.‬‬
‫איסקַ נְ דָ ר‪ ,‬מקדם את‬
‫"אני דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ",‬אמר במבטא צרפתי‪" .‬המאסטר שלי‪ ,‬הלקטור הראשי ְ‬
‫פניכם בברכה אל בית החיים‪".‬‬
‫לא מצאתי מה לומר‪ ,‬אז כמובן שאלתי שאלה טיפשית‪" .‬הוא ממש זקן‪ .‬למה הוא לא יושב‬
‫על הכס?"‬
‫איסקַ נְ דָ ר הזקן רק צחק‪.‬‬
‫הנחיריים של דֶ ז ְַ'רדָ ן התרחבו בכעס‪ ,‬אבל ְ‬
‫איסקַ נְ דָ ר אמר משהו נוסף בשפה האחרת‪.‬‬‫ְ‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן תרגם בכעס‪" :‬המאסטר אומר תודה לך שהבחנת‪ ,‬הוא אכן ממש זקן‪ .‬אבל הכס‬
‫נועד לפּרעֹ ה‪ .‬הוא עומד ריק מאז נפילת מצרים בידי רומא‪ .‬הוא‪*?quel est le mot ...‬‬

‫סימבולי‪ .‬תפקיד הלקטור הראשי היה לשרת את הפּרעֹ ה ולהגן עליו‪ .‬לכן הוא יושב לרגלי‬
‫הכס‪".‬‬
‫] * צרפתית‪" :‬מה המילה?"[‬
‫באיסקַ נְ דָ ר במתח מסוים‪ .‬תהיתי כמה שנים הוא יושב על המדרגה הזאת‪" .‬אם‬ ‫ְ‬ ‫הבטתי‬
‫אתה‪ ...‬אם הוא מבין אנגלית‪ ,‬באיזו שפה הוא מדבר?"‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן נשף בבוז‪" .‬הלקטור הראשי מבין דברים רבים‪ .‬אך הוא מעדיף לדבר ביוונית‬
‫תלמאית‪ ,‬שפת אמו‪".‬‬
‫סיידי כחכחה בגרונה‪" .‬סליחה‪ ,‬שפת האם שלו? תלמי לא היה באזור הכחול‪ ,‬לפני משהו‬
‫כמו אלפיים שנה? אתה גורם לזה להישמע כאילו הלורד איש‪-‬סקנדל ‪"-‬‬
‫איסקַ נְ דָ ר‪ ",‬סינן דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬קצת כבוד!"‬
‫"הלורד ְ‬
‫פתאום נזכרתי במשהו‪ .‬כשהיינו בברוקלין‪ ,‬איימוס דיבר על החוק שאוסר זימון אלים ‪-‬‬
‫איסקַ נְ דָ ר‪ .‬זה מוכרח להיות אדם אחר‪.‬‬
‫חוק שחוקק בתקופה הרומאית הלקטור הראשי‪ְ ...‬‬
‫איסקַ נְ דָ ר העשרים ושבעה או משהו כזה‪.‬‬ ‫אולי דיברנו עם ְ‬
‫האיש הזקן הביט בי ישירות‪ .‬הוא חייך‪ ,‬כאילו הוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש‪ .‬הוא‬
‫אמר משהו ביוונית ודֶ ז ְַ'רדָ ן תרגם‪.‬‬
‫"המאסטר אומר אל דאגה‪ .‬אינכם אחראיים לפשעי העבר של משפחתכם‪ .‬לפחות עד‬
‫שנמשיך בחקירה‪".‬‬
‫"וואו‪ ...‬תודה באמת‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אל תזלזל בנדיבות שאנחנו מפגינים‪ ,‬ילד‪ ",‬הזהיר דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬פעמיים הפר אביכם את החוק‬
‫שהוא עיקר עבורנו‪ :‬פעם אחת במחט קליאופטרה כשניסה לזמן את האלים‪ ,‬ואמכם נהרגה‬
‫בעת שסייעה לו‪ .‬ופעם נוספת במוזיאון הבריטי כשאביכם השוטה השתמש באבן רוזטה‬
‫עצמה‪ .‬ועכשיו דודכם גם הוא נעדר ‪"-‬‬
‫"אתם יודעים מה קרה לאיימוס?" פלטה סיידי‪.‬‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן הזעיף פנים‪" .‬עדיין לא‪ ",‬הודה‪.‬‬
‫"אתם חייבים למצוא אותו!" קראה סיידי‪" .‬אין לכם איזה ג'י‪-‬פי‪-‬אס קסום או משהו ‪"-‬‬
‫"אנחנו מחפשים‪ ",‬אמר דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬אבל אל תניחו לעניין איימוס להסיח את דעתכם‪ .‬חיוני‬
‫שתישארו כאן‪ .‬חיוני‪ ...‬להכשיר אתכם‪".‬‬
‫היתה לי הרגשה שהוא התכוון לומר משהו אחר‪ ,‬הרבה פחות נעים מ"להכשיר"‪.‬‬
‫איסקַ נְ דָ ר דיבר ישירות אלי‪ .‬נימת הקול שלו נשמעה חביבה‪.‬‬ ‫ְ‬
‫"המאסטר מזהיר שימי השדים מתחילים מחר עם השקיעה‪ ",‬תרגם דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬יש להגן‬
‫עליכם‪".‬‬
‫"אבל אנחנו חייבים למצוא את אבא שלנו!" אמרתי‪" .‬אלים מסוכנים מסתובבים בחוץ‪.‬‬
‫ראינו את סֶ ְרקֶ ת‪ .‬ואת סֵ ת!"‬
‫איסקַ נְ דָ ר‪ .‬הוא הסתובב אל דֶ ז ְַ'רדָ ן ונימת דבריו‬
‫למשמע השמות התקשחה הבעת פניו של ְ‬
‫איסקַ נְ דָ ר חזר על דבריו‪.‬‬
‫נשמעה כמו פקודה‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן מחה‪ְ .‬‬
‫היה ברור שזה ממש לא מוצא חן בעיני דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ,‬אבל הוא השתחווה בפני המאסטר‪ .‬ואז פנה‬
‫אלי‪" .‬הלקטור הראשי מעוניין לשמוע את סיפורכם‪".‬‬
‫אז סיפרתי לו‪ ,‬עם תוספות של סיידי בכל פעם שעצרתי לנשום‪ .‬הקטע המצחיק הוא‪,‬‬
‫ששנינו דילגנו על פרטים מסוימים אפילו בלי לתאם עמדות‪ .‬לא הזכרנו את יכולות הקסם‬
‫של סיידי‪ ,‬או את המפגש עם הבּא שכינה אותי מלך‪ .‬כאילו לא הייתי מסוגל להזכיר את‬
‫הפרטים הללו‪ .‬בכל פעם שניסיתי‪ ,‬הקול בראש שלי לחש‪ ,‬לא את החלק הזה‪ .‬שקט‪.‬‬
‫כשגמרתי את הסיפור‪ ,‬העפתי מבט בזיה‪ .‬היא לא אמרה דבר אבל בחנה אותי בהבעת פנים‬
‫מודאגת‪.‬‬
‫איסקַ נְ דָ ר צייר בקצה המטה שלו מעגל על המדרגה‪ .‬הירוגליפים נוספים התגשמו באוויר‬ ‫ְ‬
‫וריחפו הלאה משם‪.‬‬
‫אחרי כמה שניות נראה שדֶ ז ְַ'רדָ ן מאבד את הסבלנות‪ .‬הוא צעד קדימה ונעץ בנו מבט זועם‪.‬‬
‫"אתם משקרים‪ .‬לא ייתכן שזה היה סֵ ת‪ .‬הוא היה נזקק לגוף מארח רב עוצמה כדי להישאר‬
 ‫בעולם הזה‪ .‬רב עוצמה מאוד‪".‬‬
‫"תקשיב לי‪ ,‬אתה‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬אני לא יודעת מה זה השטויות האלה בקשר לגופים‬
‫מארחים‪ ,‬אבל ראיתי את סֵ ת במו עיני‪ .‬אתה היית שם ‪ -‬אז בטוח שגם אתה ראית אותו‪ .‬ואם‬
‫קרטר ראה אותו באריזונה אז‪ "...‬היא הביטה בי בספקנות‪" .‬אז הוא כנראה לא משוגע‪".‬‬
‫"תודה רבה באמת‪ ,‬אחות יקרה‪ ",‬סיננתי‪ ,‬אבל סיידי רק התחילה‪.‬‬
‫"וסֶ ְרקֶ ת גם כן אמיתית! החברה שלנו‪ ,‬החתולה שלי בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬הקריבה את עצמה כדי להגן‬
‫עלינו מפניה!"‬
‫"אני מבין‪ ",‬אמר דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬את מודה בגלוי שאתם מתרועעים עם אלים‪ .‬זה מקל מאוד על‬
‫החקירה‪ .‬בַּ ְסתֶ ת אינה חברה שלכם‪ .‬האלים הביאו לנפילת מצרים‪ .‬אסור לזמן אותם‪ .‬כל‬
‫חרטוֹם נשבע שיעשה כל שביכולתו למנוע מהאלים להתערב בנעשה בעולם בני התמותה‪.‬‬
‫עלינו להשקיע את כל כוחנו במלחמה בהם‪".‬‬
‫"בַּ ְסתֶ ת באמת אמרה שאתם פרנואידים‪ ",‬הוסיפה סיידי‪.‬‬
‫החרטוֹם קפץ אגרופים והאוויר הפך טעון‪ .‬השיער על העורף שלי סמר‪ .‬לפני שמשהו רע‬
‫יקרה‪ ,‬זיה נעמדה בינינו‪.‬‬
‫"הלורד דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ",‬התחננה‪" ,‬באמת קרה משהו מוזר‪ .‬כשלכדתי את אלת העקרבים‪ ,‬היא‬
‫התממשה מחדש כמעט מיידית‪ .‬לא הצלחתי להחזיר אותה לדוּאַ ת אפילו באמצעות שבעת‬
‫הסרטים‪ .‬אחיזתה בגוף המארח נגדעה רק לזמן קצר‪ .‬ייתכן שהשמועות על אחרים‬
‫שהשתחררו ‪"-‬‬
‫"מי עוד השתחרר?" שאלתי‪.‬‬
‫היא העיפה בי מבט באי רצון‪" .‬אלים אחרים‪ ,‬אלים רבים‪ ,‬שהשתחררו מאז אתמול בלילה‬
‫מפריטים ארכיאולוגיים בכל רחבי העולם‪ .‬מעין תגובת שרשרת ‪"-‬‬
‫"זיה!" אמר דֶ ז ְַ'רדָ ן בכעס‪" .‬המידע הזה לא נועד לידיעת הציבור‪".‬‬
‫"תשמע‪ ",‬אמרתי‪" ,‬הלורד‪ ,‬אדוני‪ ,‬מה שלא תהיה‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת הזהירה אותנו שזה עלול לקרות‪.‬‬
‫היא אמרה שסֵ ת ישחרר אלים נוספים‪".‬‬
‫"מאסטר‪ ",‬זיה התחננה‪" ,‬אם מא ָﬠת נחלשת‪ ,‬אם סֵ ת מעצים את הכאוס‪ ,‬ייתכן שזה מסביר‬
‫למה לא הצלחתי לגרש את סֶ ְרקֶ ת‪".‬‬
‫"הבלים‪ ",‬אמר דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬את מיומנת‪ ,‬זיה‪ ,‬אבל אולי לא היית מיומנת דייך לשם העימות‬
‫עם סֶ ְרקֶ ת‪ .‬ובאשר לשני אלה‪ ,‬יש לעצור את הזיהום‪".‬‬
‫איסקַ נְ דָ ר‪" .‬מאסטר‪ ,‬בבקשה‪ .‬תן לי הזדמנות איתם‪".‬‬
‫פניה של זיה הסמיקו‪ .‬היא פנתה אל ְ‬
‫"את שוכחת את מקומך‪ ",‬אמר דֶ ז ְַ'רדָ ן בכעס‪" .‬השניים אשמים ויש להשמידם‪".‬‬
‫הגרון שלי התחיל להתכווץ‪ .‬הבטתי בסיידי‪ .‬אם ניאלץ להימלט בדרך ההיכל הארוך‪ ,‬לא‬
‫נראה לי שהסיכויים שלנו טובים במיוחד‪.‬‬
‫לבסוף נשא האיש הזקן את מבטו‪ .‬הוא חייך אל זיה בחיבה אמיתית‪ .‬לרגע תהיתי אם היא‬
‫הנכדה‪-‬רבתא‪-‬רבתא‪-‬רבתא שלו או משהו כזה‪ .‬הוא אמר משהו בתלמאית וזיה קדה קידה‬
 ‫עמוקה‪.‬‬
‫נראה שדֶ ז ְַ'רדָ ן עומד להתפוצץ‪ .‬הוא הרים את שולי הגלבייה שלו בכעס וצעד אל מאחורי‬
‫הכס‪.‬‬
‫"הלקטור הראשי יאפשר לזיה לבחון אתכם‪ ",‬נהם‪" .‬בינתיים אנסה להבחין בין אמת‬
‫לשקר בסיפורכם‪ .‬אתם תיענשו על כל שקר‪".‬‬
‫פניתי אל איסקנדר וחיקיתי את הקידה של זיה‪ .‬סיידי עשתה כמוני‪.‬‬
‫"תודה רבה‪ ,‬מאסטר‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הזקן בחן אותי זמן ממושך‪ .‬שוב הרגשתי שמבטו צורב עד עמקי נשמתי ‪ -‬לא בכעס אלא‬
‫בדאגה‪ .‬ואז הוא מלמל משהו ואני הבנתי שתי מילים‪ :‬נ ְֶחתָ נֶבּוֹ ובּא‪.‬‬
‫הוא פתח את כף ידו ונחשול של הירוגליפים זוהרים שטף ממנה והקיף את הבימה‪ .‬אור‬
‫מסנוור הבזיק‪ ,‬וכשהעיניים שלי חזרו לראות גיליתי שהבימה ריקה‪ .‬שני הגברים נעלמו‪.‬‬
‫זיה פנתה אלינו בהבעת פנים קודרת‪" .‬בואו‪ ,‬אראה לכם את המגורים שלכם‪ .‬בבוקר‬
‫נתחיל בבחינה‪ .‬נראה אילו סוגי קסם אתם יודעים‪ ,‬ובאיזו מידה‪".‬‬
‫לא היה ברור לי למה כוונתה‪ ,‬אבל החלפתי מבט מודאג עם סיידי‪.‬‬
‫"נשמע כיף‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬ואם ניכשל במבחן?"‬
‫זיה תקעה בה מבט צונן‪" .‬זה לא מבחן שאפשר להיכשל בו‪ ,‬סיידי קיין‪ .‬אתם תעברו את‬
‫המבחן‪ ,‬או שתמותו‪".‬‬
 ‫‪15‬‬
‫מסיבת יום הולדת אלוהית‬

‫קרטר נלקח לאולם שינה אחר ממני‪ ,‬אז אני לא יודעת איך עבר עליו הלילה‪ .‬אבל אני לא‬
‫עצמתי עין‪.‬‬
‫אם לא די בהערה של זיה על זה שנעבור את המבחן או נמות‪ ,‬אולם השינה של הבנות‬
‫ממש לא היה ברמה של האחוזה של איימוס‪ .‬קירות האבן היו לחים‪ .‬על התקרה ריקדו לאור‬
‫הלפידים ציורים מפחידים של מפלצות מצריות‪ .‬הקצו לי מיטת ילדים לשינה‪ .‬הבנות‬
‫האחרות ‪ -‬מתלמדות‪ ,‬ככה זיה קראה להן ‪ -‬היו צעירות ממני בהרבה‪ ,‬אז כשאם הבית הזקנה‬
‫אמרה להן ללכת לישון מיד‪ ,‬הן צייתו לה‪ .‬אם הבית נופפה בידה והלפידים כבו‪ .‬היא סגרה‬
‫את הדלת מאחוריה ושמעתי קול מנעול מסתובב‪.‬‬
‫אה‪ ,‬נהדר‪ .‬כלאו אותי בצינוק לתינוקות‪.‬‬
‫בהיתי בחשכה עד ששמעתי את הילדות האחרות מתחילות לנחור‪ .‬מחשבה אחת לא‬
‫הפסיקה להציק לי‪ :‬דחף שלא הצלחתי להתנער ממנו‪ .‬בסופו של דבר התגנבתי מהמיטה‬
‫ונעלתי מגפיים‪.‬‬
‫גיששתי את דרכי עד הדלת‪ .‬משכתי בידית‪ .‬הדלת היתה נעולה‪ ,‬כפי שחשדתי‪ .‬התפתיתי‬
‫לבעוט בה עד שנזכרתי במה שזיה עשתה בארון המטאטאים בנמל התעופה של קהיר‪.‬‬
‫לחצתי את כף היד על הדלת ולחשתי‪" :‬סֶ חֶ דג'‪".‬‬
‫המנעול נקש‪ .‬הדלת נפתחה‪ .‬יופי של פטנט‪.‬‬
‫בחוץ‪ ,‬המסדרונות היו חשוכים וריקים‪ .‬מתברר שאין חיי לילה סוערים בנום הראשון‪.‬‬
‫התגנבתי בחזרה לכיוון שממנו באנו ולא ראיתי דבר מלבד פה ושם נחש קוברה זוחל על‬
‫הקרקעית‪ .‬אחרי מה שעבר עלינו בימים האחרונים‪ ,‬הם לא הזיזו לי‪ .‬חשבתי לנסות למצוא‬
‫את קרטר‪ ,‬אבל לא ידעתי לאן לקחו אותו והאמת שרציתי לעשות את זה בעצמי‪.‬‬
‫אחרי הוויכוח האחרון שלנו בניו‪-‬יורק‪ ,‬נשארתי מבולבלת בקשר לאחי‪ .‬הרעיון שהוא‬
‫מקנא בחיים שלי‪ ,‬כשהוא זה שהסתובב עם אבא בכל העולם ‪ -‬בחייכם! והיתה לו החוצפה‬
‫לקרוא לחיים שלי נורמליים? בסדר‪ ,‬אז היו לי כמה חברות בבית‪-‬ספר כמו ליז ואמה‪ ,‬אבל‬
‫החיים שלי ממש לא היו קלים‪ .‬אם קרטר עשה משהו מביך או פגש אנשים שלא מצאו חן‬
‫בעיניו‪ ,‬הוא פשוט המשיך הלאה! אני נשארתי באותו מקום‪ .‬לא יכולתי לענות על שאלות‬
‫פשוטות כמו "איפה ההורים שלך?" או "מה המשפחה שלך עושה?" או אפילו "מאיפה את?"‬
‫בלי לחשוף כמה המצב שלי חריג‪ .‬תמיד הייתי יוצאת הדופן‪ .‬הילדה הבין‪-‬גזעית‪ ,‬האמריקאית‬
‫שלא היתה אמריקאית‪ ,‬הילדה שאמא שלה מתה‪ ,‬הילדה שאבא שלה לא בסביבה‪ ,‬הילדה‬
‫שעושה צרות בכיתה‪ ,‬הילדה שלא מסוגלת להתרכז בלימודים‪ .‬בשלב מסוים את מבינה‬
‫שפשוט אין לך סיכוי להשתלב‪ .‬ואם אנשים בכל מקרה מתכוונים להצביע עלי‪ ,‬אז אין בעיה‪,‬‬
‫אני כבר אתן להם סיבה טובה‪ .‬פסים אדומים בשיער? למה לא! מגפיים צבאיים עם‬
‫התלבושת האחידה? בטח‪ .‬המנהל אומר‪" :‬את מאלצת אותי לזמן את ההורים שלך לשיחה‪".‬‬
‫אני אומרת‪" :‬נראה אותך‪ ".‬לקרטר לא היה שום מושג לגבי החיים שלי‪.‬‬
‫אבל מספיק עם זה‪ .‬העיקר הוא שהחלטתי לחקור קצת לבד‪ ,‬ואחרי כמה פניות שגויות‬
‫הצלחתי לאתר את היכל העידנים‪.‬‬
‫מה התכוונתי לעשות‪ ,‬אתם שואלים? ברור שלא רציתי לפגוש שוב את הרשע הצרפתי או‬
‫את לורד איש‪-‬סקנדל הזקן והמפחיד‪.‬‬
‫אבל כן רציתי לראות שוב את התמונות ההן ‪ -‬או הזיכרונות‪ ,‬כמו שזיה קראה להם‪.‬‬
‫פתחתי את דלתות הארד‪ .‬ההיכל נראה נטוש‪ .‬שום כדורי אש לא ריחפו ליד התקרה‪ .‬שום‬
‫הירוגליפים לא זהרו‪ .‬אבל התמונות עדיין הבליחו בין העמודים ושטפו את ההיכל באור‬
‫צבעוני משונה‪.‬‬
‫צעדתי כמה צעדים מתוחים‪.‬‬
‫רציתי להעיף עוד מבט בעידן האלים‪ .‬במעבר הראשון שלנו בהיכל‪ ,‬משהו בתמונות האלה‬
‫טלטל אותי‪ .‬ידעתי שקרטר חשב שנכנסתי לטראנס מסוכן‪ ,‬וזיה הזהירה אותי שהתמונות‬
‫עלולות לטגן לי את המוח‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שהיא סתם מנסה להרתיע אותי‪ .‬הרגשתי‬
‫חיבור לתמונות ההן‪ ,‬כאילו אמצא בהן תשובה כלשהי ‪ -‬פיסת מידע חשובה שאני זקוקה לה‪.‬‬
‫ירדתי מהשטיח והתקרבתי למסך האור הזהוב‪ .‬ראיתי דיונות חול מחליפות צורה ברוח‪,‬‬
‫ענני סערה נאספים‪ ,‬תנינים שוחים בנילוס‪ .‬ראיתי אולם גדול מלא חוגגים‪ .‬נגעתי בתמונה‪.‬‬

‫***‬

‫ומצאתי את עצמי בתוך ארמון האלים‪.‬‬

‫ישויות ענקיות הסתחררו סביבי והחליפו צורה מאדם לחיה לאנרגיה טהורה‪ .‬על הכס‬
‫שבמרכז החדר ישב גבר שחור‪-‬עור ושרירי לבוש גלימה שחורה ומהודרת‪ .‬היו לו פנים נאות‬
‫ועיניים חומות מלאות חמימות‪ .‬הידיים שלו נראו חזקות מספיק לרסק סלעים‪.‬‬
‫האלים האחרים חגגו סביבו‪ .‬מוזיקה התנגנה ‪ -‬צלילים פראיים ורבי עוצמה כל כך‬
‫שהאוויר כולו התלהט‪ .‬לצדו של האיש עמדה אישה יפהפייה לבושה לבן‪ ,‬ולפי הבטן הגדולה‬
‫שלה נראה שהיא בהריון‪ .‬הדמות שלה הבליחה וברגעים מסוימים נראה שיש לה כנפיים‬
‫מרובות צבעים‪ .‬ואז היא פנתה לעברי ונשימתי נעתקה‪ .‬הפנים שלה היו פני אמא שלי‪.‬‬
‫לא נראה שהיא מבחינה בי‪ .‬למעשה איש מהאלים לא הבחין בי‪ ,‬עד שקול אמר מאחורי‪:‬‬
‫"את רוח רפאים?"‬
‫הסתובבתי וראיתי נער יפה‪-‬תואר‪ ,‬בן שש‪-‬עשרה בערך‪ ,‬לבוש גלימה שחורה‪ .‬הפנים שלו‬
‫היו חיוורות אבל היו לו עיניים חומות מקסימות בדיוק כמו אלה של הגבר שישב על הכס‪.‬‬
‫השיער השחור שלו היה ארוך ופרוע ‪ -‬די פראי‪ ,‬אבל נראה לא רע בכלל‪ .‬הוא הטה את‬
‫הראש‪ ,‬ורק אז קלטתי ששאל אותי שאלה‪.‬‬
‫ניסיתי לחשוב על תשובה הולמת‪ :‬סליחה? שלום? רוצה להתחתן איתי? כל דבר היה‬
‫מתאים‪ .‬אבל הצלחתי רק לעשות לא עם הראש‪.‬‬
‫"לא רוח רפאים‪ ,‬הא?" הוא אמר בקול מהורהר‪" .‬בּא‪ ,‬אולי?" הוא סימן עם היד לעבר‬
‫הכס‪" .‬הסתכלי‪ ,‬אך אל תתערבי בנעשה‪".‬‬
‫משום מה הכס הפסיק לעניין אותי‪ ,‬אבל הנער הלבוש שחורים נבלע בצללים ונעלם‪ ,‬כך‬
‫שלא נשאר דבר שיסיח את דעתי‪.‬‬
‫"איסיס‪ ",‬אמר האיש על הכס‪.‬‬
‫האישה ההרה פנתה לעברו בפנים קורנות‪" .‬הלורד אוֹסיריס‪ .‬יום הולדת שמח‪".‬‬
‫"תודה לך‪ ,‬אהובתי‪ .‬ובקרוב נציין את הולדת בננו ‪ -‬הוֹרוּס האדיר! התגלמותו החדשה‬
‫תהיה הדגולה מכולן‪ .‬הוא יביא שלום ושגשוג על העולם‪".‬‬
‫איסיס אחזה ביד בעלה‪ .‬המוזיקה המשיכה להתנגן‪ ,‬האלים חגגו‪ ,‬האוויר עצמו התערבל‬
‫במחול הבריאה‪.‬‬
‫דלתות הארמון נפתחו פתאום במשב אדיר‪ .‬רוח חמה כמעט כיבתה את הלפידים‪.‬‬
‫גבר נכנס לאולם‪ .‬הוא היה גבוה וחזק‪ ,‬כמעט תאום של אוסיריס‪ ,‬אבל עם עור אדום כהה‪,‬‬
‫גלימה בצבע דם וזקן מחודד‪ .‬הוא נראה אנושי‪ ,‬מלבד כאשר חייך‪ .‬במקום סתם שיניים היו‬
‫לו ניבים של טורף‪ .‬הפנים שלו הבליחו ‪ -‬פעם אנושיות‪ ,‬פעם פני יצור משונה דמוי זאב‪.‬‬
‫נאלצתי להחניק צרחה‪ ,‬כי זיהיתי את הפרצוף הזאבי הזה‪.‬‬
‫האלים הפסיקו לרקוד‪ .‬המוזיקה השתתקה‪.‬‬
‫אוסיריס קם מהכס‪" .‬סֵ ת‪ ",‬אמר בקול מסוכן‪" .‬מדוע באת?"‬
‫סֵ ת צחק‪ ,‬והמתח בחדר התפוגג‪ .‬למרות העיניים האכזריות שלו היה לו צחוק מדהים ‪-‬‬
‫שונה לחלוטין מהחריקה המזוויעה שלו במוזיאון הבריטי‪ .‬זה היה צחוק עליז וידידותי‪ ,‬כאילו‬
‫לא ייתכן שיהיו לו כוונות רעות‪.‬‬
‫"באתי לחגוג את יום הולדתו של אחי‪ ,‬כמובן!" הוא קרא‪" .‬ודאגתי לבידור עבור‬
‫האורחים!"‬
‫הוא סימן בידו מאחוריו‪ .‬ארבעה גברים ענקיים עם ראשי זאבים נכנסו לחדר‪ ,‬נושאים‬
‫ארון מתים זהוב מעוטר אבני חן‪.‬‬
‫הלב שלי התחיל להלום‪ .‬זיהיתי את הארון הזה מהמוזיאון הבריטי‪ .‬זה היה הארון שסֵ ת‬
‫כלא בו את אבא‪.‬‬
‫לא‪ ,‬רציתי לצרוח‪ .‬אל תבטח בו‪.‬‬
‫אבל האלים פלטו קריאות התפעלות למראה הארון‪ ,‬שהיה מעוטר בהירוגליפים זהובים‬
‫ואדומים ומקושט באבני ירקן ולשם‪ .‬אנשי הזאב הניחו את הארון על הרצפה וראיתי שאין לו‬
‫מכסה‪ .‬פנים הארון היה מרופד פשתן שחור‪.‬‬
‫"את ארון השינה הזה‪ ",‬הכריז סֵ ת‪" ,‬בנו המוכשרים שבאומנַי‪ ,‬מהחומרים היקרים ביותר‪.‬‬
‫ערכו לא יסולא בפז‪ .‬כל אל אשר ישכב בו ולו ללילה אחד יגלה כי כוחותיו התעצמו‬
‫שבעתיים! תבונתו לא תדע מכשלה‪ .‬כוחו לא יבגוד בו‪ .‬זהו שי ‪ "-‬הוא חייך חיוך חלקלק אל‬
‫אוֹסיריס ‪" -‬עבור האל האחד והיחיד שממדיו תואמים את הארון באופן מושלם!"‬
‫אני לא הייתי ממהרת לעמוד בתור‪ ,‬אבל האלים זינקו קדימה‪ .‬הם נדחפו ונדחקו בניסיון‬
‫להגיע ראשונים לארון‪ .‬אחדים טיפסו פנימה אבל היו נמוכים מדי‪ .‬אחרים היו גבוהים מדי‪.‬‬
‫גם כאשר ניסו לשנות צורה זה לא עבד‪ ,‬כאילו קסמי הארון מכשילים אותם‪ .‬איש לא התאים‬
‫לארון באופן מושלם‪ .‬אלים רטנו והתלוננו בעוד אחרים‪ ,‬שהיו להוטים לנסות‪ ,‬דחפו אותם‬
‫אל הרצפה‪.‬‬
‫סֵ ת פנה אל אוֹסיריס בצחוק ידידותי‪" .‬ובכן‪ ,‬אחי‪ ,‬עדיין לא נמצא המנצח‪ .‬האם תנסה? רק‬
‫טובי האלים יצליחו בכך‪".‬‬
‫העיניים של אוסיריס בהקו‪ .‬מתברר שהוא לא היה אל החוכמה‪ ,‬כי נראה שהארון היפה‬
‫מקסים אותו לגמרי‪ .‬כל האלים האחרים הביטו בו בציפייה‪ ,‬והיה ברור מה עובר לו בראש‪:‬‬
‫אם הארון יתאים לו‪ ,‬איזו מתנת יום הולדת נהדרת זאת תהיה‪ .‬אפילו סֵ ת‪ ,‬אחיו המרושע‪,‬‬
‫ייאלץ להודות שהוא מושל באלים בזכות ולא בחסד‪.‬‬
‫רק איסיס נראתה מוטרדת‪ .‬היא הניחה יד על כתף בעלה‪" .‬הלורד‪ ,‬אל תעשה זאת‪ .‬סֵ ת אינו‬
‫מביא מתנות‪-‬חינם‪".‬‬
‫"איזה עלבון!" סֵ ת נשמע כאילו נפגע עד עמקי נשמתו‪" .‬האם איני ראוי לחגוג את יום‬
‫הולדתו של אחי? האם התרחקנו כל כך שלא יוּתר לי אפילו להתנצל בפני המלך?"‬
‫אוסיריס חייך אל איסיס‪" .‬יקירתי‪ ,‬הרי זה רק משחק‪ .‬אל חשש‪".‬‬
‫הוא קם מהכס‪ .‬האלים הריעו כשהתקרב לארון‪.‬‬
‫"יחי אוסיריס!" קרא סֵ ת‪.‬‬
‫מלך האלים נכנס אל הארון‪ ,‬וכשהעיף מבט לעברי פניו היו כפני אבא שלי‪.‬‬
‫לא‪ ,‬חשבתי שוב‪ .‬אל תעשה את זה!‬
‫אבל אוסיריס נשכב‪ .‬הארון תאם את ממדיו בדיוק‪.‬‬
‫האלים קראו קריאת הידד‪ ,‬אבל לפני שאוסיריס הספיק לקום‪ ,‬סֵ ת מחא כף‪ .‬מכסה מוזהב‬
‫התגשם מעל הארון ונסגר עליו בטריקה‪.‬‬
‫אוסיריס צעק בכעס אבל הצעקות היו מעומעמות‪.‬‬
‫בריחים זהובים נעלו את הארון‪ .‬האלים האחרים התקרבו כדי לעזור‪ ,‬ובהם גם הנער‬
‫בשחור שראיתי קודם לכן‪ ,‬אבל סֵ ת היה מהיר מהם‪ .‬הוא רקע ברגלו בכוח כזה שרצפת האבן‬
‫רעדה‪ .‬האלים קרסו זה על זה כמו אבני דומינו‪ .‬אנשי הזאב שלפו חניתות והאלים התפזרו‬
‫באימה‪.‬‬
‫סֵ ת ביטא מילת קסם וקדרה מבעבעת התגשמה בחלל האוויר‪ .‬תוכנה נשפך על הארון ‪-‬‬
‫עופרת נוזלית שציפתה את הארון וחתמה אותו‪ ,‬ובוודאי בישלה את מי שנמצא בתוכו‬
‫בטמפרטורה של אלף מעלות לפחות‪.‬‬
‫"נבל!" ייללה איסיס‪ .‬היא התקדמה לעבר סֵ ת והתחילה לבטא דברי לחש‪ ,‬אבל סֵ ת הרים‬
‫יד‪ .‬איסיס התרוממה מהרצפה והתחילה לשרוט את פיה‪ .‬השפתיים שלה היו קפוצות כאילו‬
‫כוח בלתי נראה חונק אותה‪.‬‬
‫"לא היום‪ ,‬איסיס הנאווה‪ ",‬אמר סֵ ת בקול מלטף‪" .‬היום‪ ,‬אני המלך‪ .‬והילד בבטנך לא‬
‫ייוולד לעולם!"‬
‫אלה אחרת ‪ -‬אישה עדינה בשמלה כחולה ‪ -‬פרצה פתאום מתוך ההמון‪" .‬בעלי‪ ,‬לא!"‬
‫היא התנגשה בסֵ ת‪ ,‬שאיבד ריכוז לרגע‪ .‬איסיס צנחה מתנשפת אל הרצפה‪ .‬האלה האחרת‬
‫צעקה‪" :‬ברחי!"‬
‫איסיס הסתובבה ונמלטה‪.‬‬
‫סֵ ת קם‪ .‬הייתי בטוחה שהוא הולך להחטיף לאלה הלבושה כחול‪ ,‬אבל הוא רק נהם לעברה‪.‬‬
‫"רעיה טיפשה! למי נתונה נאמנותך?"‬
‫הוא רקע שוב ברגלו וארון הזהב שקע ונבלע ברצפה‪.‬‬
‫סֵ ת מיהר לרדוף אחרי איסיס‪ .‬בקצה הארמון‪ ,‬איסיס הפכה לעוף דורס קטן והמריאה אל‬
‫האוויר‪ .‬סֵ ת צימח כנפי שד והסתער בעקבותיה‪.‬‬
‫פתאום אני הייתי הציפור‪ .‬הייתי איסיס שמעופפת נואשות מעל הנילוס‪ .‬הרגשתי בסֵ ת‬
‫מאחורי ‪ -‬הולך ומתקרב‪ .‬הולך ומתקרב‪.‬‬
‫את חייבת להימלט‪ ,‬אמר הקול של איסיס בראשי‪ .‬נקמי את נקמת אוסיריס‪ .‬הכתירי את‬
‫הורוס למלך!‬
‫בדיוק כשחשבתי שהלב שלי עומד להתפוצץ‪ ,‬הרגשתי יד נוגעת בכתף שלי‪ .‬התמונות‬
‫התפוגגו‪.‬‬
‫איסקַ נְ דָ ר עמד לצדי בפנים מודאגות‪ .‬הירוגליפים זוהרים ריקדו סביבו‪.‬‬
‫המאסטר הזקן ְ‬
‫"סלחי לי על ההפרעה‪ ",‬הוא אמר באנגלית מושלמת‪" .‬אבל עוד רגע והיית מתה‪".‬‬
‫בשלב הזה הברכיים שלי כשלו ואיבדתי את ההכרה‪.‬‬

‫***‬

‫איסקַ נְ דָ ר על מדרגות הכס הריק‪.‬‬

‫כשהתעוררתי‪ ,‬מצאתי את עצמי מכורבלת לרגליו של ְ‬
‫היינו לבדנו בהיכל‪ ,‬אבל האור היה חזק יותר בגלל ההירוגליפים‪ .‬נראה שהם זוהרים סביבו‬
‫כל הזמן‪.‬‬
 ‫"ברוכה השבה‪ ",‬הוא אמר‪" .‬מזל גדול היה לך ששרדת‪".‬‬
‫לא הייתי בטוחה בזה‪ .‬הרגשתי כאילו טיגנו לי את הראש בשמן‪.‬‬
‫"מצטערת‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא התכוונתי ל ‪"-‬‬
‫"להביט בתמונות? ובכל זאת‪ ,‬כך עשית‪ .‬הבּא שלך יצא מגופך ונכנס לעבר‪ .‬לא הזהירו‬
‫אותך?"‬
‫"כן‪ ",‬הודיתי‪" .‬אבל‪ ...‬התמונות משכו אותי‪".‬‬
‫"הממ‪ ".‬איסקנדר בהה בחלל כאילו נזכר במשהו מלפני זמן רב‪" .‬באמת קשה לעמוד‬
‫בפניהן‪".‬‬
‫"אתה מדבר אנגלית מושלמת‪ ",‬ציינתי‪.‬‬
‫איסקנדר חייך‪" .‬כיצד את יודעת שאני דובר אנגלית? אולי את דוברת יוונית תלמאית‪".‬‬
‫קיוויתי שהוא צוחק‪ ,‬אבל לא היתה דרך לדעת‪ .‬הוא עשה רושם עדין וחביב כל כך‪ ,‬ובכל‬
‫זאת‪ ...‬הרגשתי כאילו אני יושבת ליד כור גרעיני‪ .‬היתה לי הרגשה שהוא מסוכן מאוד‪ ,‬עם‬
‫יכולות שאני ממש לא רוצה לדעת מהן‪.‬‬
‫"אתה לא באמת כזה זקן‪ ,‬נכון?" שאלתי‪" .‬זאת אומרת‪ ,‬זקן מספיק לזכור את התקופה‬
‫התלמאית?"‬
‫"אני בדיוק כזה זקן‪ ,‬יקירתי‪ .‬נולדתי בתקופת שלטונה של קליאופטרה השביעית‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬בטח‪".‬‬
‫"בהן צדק‪ ,‬זו האמת‪ .‬איתרע מזלי לחזות בימיה האחרונים של מצרים‪ ,‬לפני שאותה מלכה‬
‫שוטה איבדה את ממלכתנו לרומאים‪ .‬הייתי החרטוֹם האחרון שהוכשר לפני רדתו של הבית‬
‫למחתרת‪ .‬רבים מסודות כוחנו אבדו‪ ,‬כולל הלחשים שבאמצעותם האריך המאסטר שלי את‬
‫חיי‪ .‬החרטוּמים של ימינו חיים שנים רבות ‪ -‬לעתים מאות שנים ‪ -‬אך אני חי כבר אלפיים‬
‫שנה‪".‬‬
‫"אז אתה בן אלמוות?"‬
‫הצחקוק שלו הפך לשיעול כבד‪ .‬הוא התקפל וכיסה את הפה בידיים‪ .‬רציתי לעזור לו אבל‬
‫לא ידעתי איך‪ .‬ההירוגליפים הזוהרים הבהבו והתעמעמו סביבו‪.‬‬
‫בסופו של דבר השיעול שכך‪.‬‬
‫הוא נשם נשימה נרעדת‪" .‬לא בן אלמוות‪ ,‬יקירתי‪ .‬למעשה‪ "...‬הוא השתתק‪" .‬אך אין זה‬
‫משנה‪ .‬מה ראית בחיזיון?"‬
‫אני מניחה שהייתי צריכה לשתוק‪ .‬לא רציתי שהוא יהפוך אותי לחרק כעונש על הפרת‬
‫הכללים‪ ,‬והחיזיון היה מבעית ‪ -‬בעיקר החלק שבו הפכתי לציפור‪ .‬אבל הבעת הפנים החביבה‬
‫של איסקנדר הקשתה עלי להסתיר ממנו דברים‪ .‬בסופו של דבר סיפרתי לו הכול‪ .‬טוב‪ ,‬כמעט‬
‫הכול‪ .‬דילגתי על כל עניין הנער יפה‪-‬התואר‪ ,‬וכן‪ ,‬אני יודעת שזה טיפשי‪ ,‬קצת התביישתי‪,‬‬
‫בסדר? החלטתי שהחלק הזה נבע כנראה מהדמיון המפותח שלי‪ ,‬כי אין מצב שאל מצרי‬
‫עתיק היה כזה חתיך‪.‬‬
‫איסקנדר ישב שם רגע וטפח במטה שלו על המדרגות‪" .‬היית עדה לאירוע עתיק מאוד‪,‬‬
‫סיידי ‪ -‬כיצד גזל סֵ ת את כס מצרים בכוח הזרוע‪ .‬הוא הסתיר את ארונו של אוסיריס‪ ,‬ואיסיס‬
‫חיפשה אחריו בעולם כולו‪".‬‬
‫"אז בסוף הוא חזר אליה?"‬
‫"לא בדיוק‪ .‬אוסיריס חזר לחיים ‪ -‬אבל רק לחיים שלאחר המוות‪ .‬הוא הפך למושל המתים‪.‬‬
‫עם התבגרו קרא בנו הוֹרוּס תיגר על סֵ ת במאבק על הכס וזכה בו לאחר קרבות אדירים‪ .‬זו‬
‫הסיבה שהורוס מכונה 'הנוקם'‪ .‬כפי שאמרתי ‪ -‬זהו סיפור עתיק‪ ,‬אך האלים חזרו עליו פעמים‬
‫רבות במהלך ההיסטוריה שלנו‪".‬‬
‫"חזרו עליו?"‬
‫"האלים נוהגים על פי דפוסים קבועים‪ .‬מבחינות מסוימות הם צפויים מאוד‪ :‬עם חלוף‬
‫הדורות הם מגלמים שוב ושוב את אותן מריבות‪ ,‬אותן קנאות‪ .‬רק התפאורה משתנה‪,‬‬
‫והגופים המארחים‪".‬‬
‫שוב המילים האלה‪ :‬גופים מארחים‪ .‬חשבתי על האישה המסכנה במוזיאון בניו‪-‬יורק‬
‫שהפכה לאלה סֶ ְרקֶ ת‪.‬‬
‫"בחיזיון שלי‪ ",‬אמרתי‪" ,‬איסיס ואוסיריס היו נשואים‪ .‬הורוס עמד להיוולד כבן שלהם‪.‬‬
‫אבל בסיפור אחר שקרטר סיפר לי כל השלושה היו אחים‪ ,‬ילדים של אלת השמים‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אישר איסקנדר‪" .‬הדבר מבלבל אם אינך מכירה את טבע האלים‪ .‬הם אינם מסוגלים‬
‫להתהלך על פני האדמה בצורתם הטהורה ‪ -‬או לפחות לא ליותר מרגעים ספורים‪ .‬הם‬
‫זקוקים לגופים מארחים‪".‬‬
‫"בני אדם‪ ,‬אתה מתכוון‪".‬‬
‫"או חפצים רבי עוצמה כמו פסלים‪ ,‬קמעות‪ ,‬אנדרטאות‪ ,‬דגמי מכוניות מסוימים‪ .‬אך הם‬
‫מעדיפים דמות אנושית‪ .‬את מבינה‪ ,‬לאלים כוחות אדירים‪ ,‬אך רק בני האדם ניחנו‬
‫ביצירתיות‪ ,‬בכוח לשנות את ההיסטוריה ולא רק לחזור עליה‪ .‬בני אדם מסוגלים‪ ...‬כיצד‬
‫אומרים זאת בשפה המודרנית‪ ...‬לחשוב מחוץ לקערה‪".‬‬
‫"לקופסה‪ ",‬תיקנתי‪.‬‬
‫"כן‪ .‬השילוב הזה של יצירתיות אנושית עם כוחות אלוהיים עשוי להיות אדיר בעוצמתו‪.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬כשאיסיס ואוסיריס התהלכו בראשונה על האדמה‪ ,‬הגופים המארחים שלהם היו‬
‫אח ואחות‪ .‬אך גופים מארחים אנושיים אינם נצחיים‪ .‬הם מתים‪ ,‬הם נשחקים‪ .‬בשלב מאוחר‬
‫יותר בהיסטוריה‪ ,‬איסיס ואוסיריס לבשו גופים חדשים ‪ -‬בני אדם שהיו בעל ואישה‪ .‬הורוס‪,‬‬
‫שבחיים מסוימים היה אחיהם‪ ,‬נולד לחיים חדשים כבנם‪".‬‬
‫"זה ממש מבלבל‪ ",‬אמרתי‪" .‬וקצת דוחה‪".‬‬
‫איסקנדר משך בכתפיים‪" .‬האלים אינם מתייחסים למערכות יחסים באותה צורה כמונו‪.‬‬
‫הגופים המארחים הם עבורם לא יותר מבגדים‪ .‬לכן נדמה שהסיפורים העתיקים מבולבלים‬
‫כל כך‪ .‬אותם אלים מתוארים כנשואים‪ ,‬או כאחים‪ ,‬או כהורה וילד‪ ,‬בהתאם לגופים‬
‫המארחים שלהם‪ .‬הפּרעֹ ה עצמו כונה אל חי‪ ,‬את יודעת‪ .‬האגיפטולוגים סבורים כי מדובר‬
‫בסוג של תעמולה‪ ,‬אך למעשה‪ ,‬לעתים קרובות היה הדבר נכון‪ .‬הפרעונים הגדולים שימשו‬
‫ואפשר‬‫גופים מארחים עבור אלים שונים‪ ,‬בדרך כלל הורוס‪ .‬הדבר העניק להם כוח וחוכמה‪ִ ,‬‬
‫להם להפוך את מצרים לאימפריה אדירה‪".‬‬
‫"אבל זה דבר טוב‪ ,‬לא? אז למה יש חוק נגד זה?"‬
‫הפנים של איסקנדר קדרו‪" .‬מטרות האלים אינן זהות למטרות בני האדם‪ ,‬סיידי‪ .‬הם‬
‫עלולים להכריע את הגופים המארחים‪ ,‬ולכלות אותם עד תום‪ .‬לכן גופים מארחים רבים כל‬
‫כך מתים בגיל צעיר‪ .‬תות‪-‬ענח'‪-‬אמון‪ ,‬הילד האומלל‪ ,‬מת בגיל תשע‪-‬עשרה‪ .‬סיפורה של‬
‫קליאופטרה השביעית עצוב אפילו יותר‪ .‬היא ניסתה לקבל על עצמה את רוח איסיס בלי‬
‫שתדע כיצד לעשות זאת כהלכה‪ ,‬ותודעתה הושמדה כליל‪ .‬בימי קדם‪ ,‬בית החיים לימד את‬
‫השימוש בקסמים אלוהיים‪ .‬חרטוּמים מיומנים היו לומדים את דרך הורוס‪ ,‬או איסיס‪ ,‬או‬
‫סֶ חְ 'מֶ ת‪ ,‬או כל אל אחר ומגלים כיצד לתעל את כוחות האלים לעזרתם‪ .‬בימים ההם היו לנו‬
‫הרבה יותר מתלמדים‪".‬‬
‫הוא הביט סביב בהיכל הריק‪ ,‬כאילו הוא מדמיין אותו מלא חרטוּמים‪" .‬חרטוּמים מסוימים‬
‫תיעלו את כוחות האלים רק מפעם לפעם‪ .‬אחרים ניסו לשמש גופים מארחים‪ ...‬במידות‬
‫שונות של הצלחה‪ .‬המטרה העליונה היתה להפוך ל'עין' האל ‪ -‬איחוד מושלם של שתי‬
‫נשמות‪ ,‬בת תמותה ובת אלמוות‪ .‬מעטים מאוד הצליחו בכך‪ ,‬גם מבין הפרעונים שנולדו‬
‫למשימה‪ .‬רבים הושמדו בעת שניסו לעשות זאת‪ ".‬הוא הפך כלפי מעלה את כף ידו‪ ,‬שהיה‬
‫חקוק בה קו החיים העמוק ביותר שראיתי אי פעם‪" .‬כשמצרים נפלה לבסוף בידי הרומאים‪,‬‬
‫היה ברור לנו ‪ -‬לי ‪ -‬שהמין האנושי‪ ,‬מושלינו‪ ,‬אפילו החרטוּמים רבי העוצמה ביותר‪ ,‬אינם‬
‫מסוגלים עוד לשלוט בכוחות האלוהיים‪ .‬היחידים שהיו מסוגלים לכך‪ "...‬הקול שלו נרעד‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫"שום דבר‪ ,‬יקירתי‪ .‬אני מדבר יותר מדי‪ .‬חולשת אופי של אדם זקן‪".‬‬
‫"התכוונת לדם הפרעונים‪ ,‬נכון?"‬
‫הוא נעץ בי מבט‪ .‬העיניים שלו לא נראו עוד חלביות‪ .‬הן יקדו בריכוז רב‪" .‬את נערה‬
‫מרשימה מאוד‪ .‬את מזכירה לי את אמך‪".‬‬
‫הפה שלי נפער‪" .‬הכרת אותה?"‬
‫"כמובן‪ .‬היא הוכשרה כאן‪ ,‬וכמוה אביך‪ .‬אמך‪ ...‬ובכן‪ ,‬מלבד היותה מדענית מבריקה‪ ,‬היא‬
‫ניחנה במתת הניחוש‪ .‬זוהי אחת מצורות הקסם הקשות ביותר לביצוע‪ ,‬והיא היתה הראשונה‬
‫זה מאות שנים שניחנה בה‪".‬‬
‫"ניחוש?"‬
‫"ראיית העתיד‪ .‬עניין חמקמק‪ ,‬ותמיד מוגבל‪ ,‬אך נגלו לה דברים שהביאו אותה לחפש עצה‬
‫במקומות‪ ...‬בלתי שגרתיים‪ ,‬דברים שגרמו אפילו לאיש הזקן שמולך לשקול מחדש אמונות‬
‫נושנות‪"...‬‬
‫הוא שקע שוב בעולם הזיכרונות‪ .‬אני מתעצבנת אפילו כשסבא וסבתא שלי עושים את זה‪,‬‬
‫אז בטח כשמדובר בקוסם רב עוצמה עם ידע רב כל כך‪.‬‬
‫"איסקנדר?"‬
‫הוא הביט בי בהפתעה מסוימת‪ ,‬כאילו שכח שאני שם‪" .‬אני מתנצל‪ ,‬סיידי‪ .‬כדאי שאגיע‬
‫לעיקר‪ :‬נתיב לא קל מצפה לך‪ ,‬אך כעת אני משוכנע שעלייך לדבוק בו‪ ,‬למען כולנו‪ .‬אחיך‬
‫יזדקק להנחייתך‪".‬‬
‫כמעט פרצתי בצחוק‪" .‬קרטר יצטרך הנחיה ממני? למה? על איזה נתיב אתה מדבר?"‬
‫"כל דבר בעתו‪ .‬על העניינים להתפתח בקצב הטבעי להם‪".‬‬
‫תשובה טיפוסית למבוגר‪ .‬ניסיתי להתגבר על תחושת התסכול‪" .‬ומה אם אני אצטרך‬
‫הנחיה?"‬
‫"זיה‪ ",‬הוא אמר בלי להסס שנייה‪" .‬היא המוכשרת בתלמידי‪ ,‬וחכמה מאוד‪ .‬כשיגיע הרגע‬
‫היא תדע כיצד לעזור לך‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬אמרתי באכזבה מסוימת‪" .‬זיה‪".‬‬
‫"וכעת עליך לנוח‪ ,‬יקירתי‪ .‬ונראה כי גם אני אוכל סוף‪-‬סוף לנוח‪ ".‬הוא נשמע עצוב אך‬
‫מלא הקלה‪ .‬לא ידעתי על מה הוא מדבר‪ ,‬אבל הוא לא נתן לי הזדמנות לשאול‪.‬‬
‫"אני מצטער שזמננו יחד היה קצר כל כך‪ ",‬הוא אמר‪" .‬ליל מנוחה‪ ,‬סיידי קיין‪".‬‬
‫"אבל ‪"-‬‬
‫איסקנדר נגע במצח שלי‪ ,‬ואני שקעתי בשינה עמוקה‪ ,‬בלי חלומות‪.‬‬
 ‫‪16‬‬
‫מה קרה לגבות של זיה‬

‫התעוררתי כשמישהו שפך לי דלי של מי קרח על הפנים‪.‬‬

‫"קומי‪ ",‬אמרה זיה‪.‬‬
‫"מה עובר עלייך!" צעקתי‪" .‬באמת היית חייבת להעיר אותי ככה?"‬
‫"לא‪ ",‬היא הודתה‪.‬‬
‫רציתי לחנוק אותה‪ ,‬אבל נטפתי מים‪ ,‬רעדתי כולי ועדיין הייתי מטושטשת‪ .‬כמה זמן‬
‫ישנתי? הרגשתי כאילו עברו דקות ספורות‪ ,‬אבל אולם השינה היה ריק‪ .‬כל המיטות האחרות‬
‫היו מסודרות‪ .‬הילדות כנראה הסתלקו כבר לשיעורי הבוקר‪.‬‬
‫זיה זרקה לי מגבת ובגדי פשתן נקיים‪" .‬אנחנו פוגשות את קרטר בחדר ההיטהרות‪".‬‬
‫"כבר עשית לי מקלחת‪ ,‬תודה רבה‪ .‬הדבר שאני באמת צריכה זה ארוחת בוקר טובה‪".‬‬
‫"ההיטהרות מכינה אותך לשימוש בקסם‪ ".‬זיה העמיסה את תיק הקסמים שלה על הכתף‬
‫והאריכה את המטה השחור שהשתמשה בו בניו‪-‬יורק‪" .‬אם תשרדי‪ ,‬נראה מה נוכל לעשות‬
‫בעניין המזון‪".‬‬
‫ממש נמאס לי מכל התזכורות הללו שאני עלולה למות‪ ,‬אבל התלבשתי והלכתי בעקבותיה‪.‬‬
‫אחרי רצף אינסופי נוסף של מנהרות הגענו לאולם שהיה בו מפל גועש‪ .‬לא היתה שם‬
‫תקרה‪ ,‬רק ארובת סלע שנדמה שהיא מתנשאת עד אינסוף‪ .‬מים שָ צְ פו מהחשכה אל מזרקה‬
‫וניתזו על פסל בגובה חמישה מטרים של האל הזה עם ראש הציפור‪ .‬איך קרטר קרא לו ‪-‬‬
‫תחת? לא‪ְ ,‬תחוֹת‪ .‬המים גלשו על הראש שלו‪ ,‬נקוו בכפות הידיים ונשפכו אל הבריכה‪.‬‬
‫קרטר עמד ליד המזרקה‪ .‬הוא היה לבוש בבגדי פשתן‪ ,‬עם התיק של אבא על כתף אחת‬
‫והחרב על הגב‪ .‬השיער שלו היה פרוע כאילו לא ישן טוב‪ ,‬אבל לפחות לא העירו אותו‬
‫במקלחת של מי קרח‪ .‬כשראיתי אותו הרגשתי תחושה משונה של הקלה‪ .‬חשבתי על מה‬
‫שאיסקנדר אמר לי אתמול בלילה‪ :‬אחיך יזדקק להנחייתך‪.‬‬
‫"מה?" שאל קרטר‪" .‬את מסתכלת עלי מוזר‪".‬‬
‫"כלום‪ ",‬מיהרתי לומר‪" .‬איך ישנת?"‬
‫"רע מאוד‪ .‬אני‪ ...‬אני אספר לך על זה אחר כך‪".‬‬
‫האם דמיינתי את זה‪ ,‬או שהוא עשה פרצוף בכיוון של זיה? הממ‪ ,‬צרות רומנטיות בין‬
‫גברת קסם ואחי? רשמתי לעצמי לחקור אותו בפעם הבאה שנהיה לבד‪.‬‬
‫זיה ניגשה לארונית בחדר‪ .‬היא הוציאה ממנה שני ספלי חרס‪ ,‬טבלה אותם במזרקה‬
‫והושיטה לנו אותם‪" .‬שתו‪".‬‬
‫העפתי מבט בקרטר‪" .‬אחריך‪".‬‬
‫"אלה מים רגילים‪ ",‬הבטיחה לי זיה‪" ,‬אבל הם מטוהרים מהמגע עם ְתחוֹת‪ .‬הם ימקדו את‬
‫המחשבות שלכם‪".‬‬
‫לא היה ברור לי איך פסל יכול לטהר מים‪ .‬ואז נזכרתי במה שאיסקנדר אמר‪ ,‬על כך‬
‫שאלים יכולים להתנחל בכל דבר‪.‬‬
‫שתיתי לגימה‪ .‬מיד הרגשתי כאילו שתיתי כוס שלמה מהתה של סבתא‪ .‬המוח שלי פעל‬
‫בחדות‪ .‬הראייה שלי הצטללה‪ .‬הרגשתי היפראקטיבית כל כך שכמעט לא היה חסר לי‬
‫המסטיק שלי ‪ -‬כמעט‪.‬‬
‫קרטר שתה גם הוא לגימה מהספל שלו‪" .‬וואו‪".‬‬
‫"עכשיו הקעקועים‪ ",‬הכריזה זיה‪.‬‬
‫"גדול!" אמרתי‪.‬‬
‫"על הלשון‪ ",‬היא הוסיפה‪.‬‬
‫"סליחה?"‬
‫זיה הוציאה לשון‪ .‬ממש באמצע שלה היה הירוגליף כחול‪.‬‬

‫"אה אאת‪ ",‬היא ניסתה לומר עם הלשון בחוץ‪ .‬ואז קלטה מה עשתה והחזירה את הלשון‬
‫פנימה‪" .‬התכוונתי לומר‪ ,‬זה מא ָﬠת‪ ,‬סמל הסדר וההרמוניה‪ .‬הוא יעזור לכם לבטא את מילות‬
‫הקסם בבירור‪ .‬טעות אחת בלחש ‪"-‬‬
‫"תני לי לנחש‪ ",‬אמרתי‪" .‬ואנחנו מתים‪".‬‬
‫זיה שלפה מארונית האימים שלה מברשת דקה וקערת צבע כחול‪" .‬זה לא כואב‪ .‬וזה לא‬
‫קבוע‪".‬‬
‫"איך הטעם?" תהה קרטר‪.‬‬
‫זיה חייכה‪" .‬תוציא לשון‪".‬‬
‫אם לענות על השאלה של קרטר‪ ,‬לקעקוע היה טעם של צמיגים בוערים‪.‬‬
‫"איכס‪ ".‬ירקתי מוחטה כחולה של "סדר והרמוניה" אל המזרקה‪" .‬תמחקי את הבקשה‬
‫לארוחת בוקר‪ .‬הלך לי התיאבון‪".‬‬
‫זיה שלפה מהארונית אמתחת עור‪" .‬קרטר יורשה להחזיק בכלי הקסם של אביכם‪ ,‬בצירוף‬
‫מטה ושרביט חדשים‪ .‬באופן כללי‪ ,‬השרביט נועד להגנה והמטה להתקפה‪ ,‬אם כי קרטר‪ ,‬אולי‬
 ‫תעדיף להשתמש בח'וֹ ֶפּש שלך‪".‬‬
‫"ח'וֹ ֶפּש?"‬
‫"החרב המעוקלת‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬כלי נשק שהיה חביב על אנשי המשמר של הפּרעֹ ה‪ .‬ניתן‬
‫להשתמש בה בקסמי קרב‪ .‬סיידי‪ ,‬את תזדקקי לערכה מלאה‪".‬‬
‫"למה הוא מקבל את הערכה של אבא?" התלוננתי‪.‬‬
‫"הוא הבכור‪ ",‬היא אמרה‪ ,‬כאילו זה מסביר הכול‪ .‬טיפוסי‪.‬‬
‫זיה זרקה לי אמתחת עור‪ .‬בתוכה היה שרביט שנהב‪ ,‬מוט שהנחתי שהופך למטה‪ ,‬קצת‬
‫נייר‪ ,‬ערכת דיו‪ ,‬חתיכת חבל וגוש שעווה מקסים‪ .‬קשה לומר שהתלהבתי‪.‬‬
‫"מה עם איש שעווה קטן?" אמרתי‪" .‬גם אני רוצה בצקיון משלי‪".‬‬
‫"אם את מתכוונת לצלמית‪ ,‬עלייך להכין אחת בעצמך‪ .‬נלמד אותך כיצד‪ ,‬אם יש לך‬
‫הכישרון לכך‪ .‬נגלה את המומחיות שלך בהמשך‪".‬‬
‫"מומחיות?" שאל קרטר‪" .‬את מתכוונת כמו שנֶחְ תָ נֶבּוֹ התמחה בפסלים?"‬
‫זיה הנהנה‪" .‬נֶחְ תָ נֶבּוֹ היה מיומן מאוד בקסמי פסלים‪ .‬הוא היה מסוגל ליצור שַ בְּ ִתי כה מלא‬
‫חיים‪ ,‬שאי אפשר היה לזהות שאין זה אדם‪ .‬איש לא היה מוכשר כמוהו בעבודה עם פסלים‪...‬‬
‫אולי מלבד איסקנדר‪ .‬אך ישנם תחומים רבים‪ .‬ריפוי‪ .‬הכנת קמעות‪ .‬הקסמת בעלי חיים‪.‬‬
‫יסודנות‪ .‬קסמי קרב‪ .‬תאוֹבָ ה‪".‬‬
‫"ניחוש?" שאלתי‪.‬‬
‫זיה הביטה בי בסקרנות‪" .‬כן‪ ,‬אם כי זה נדיר מאוד‪ .‬איך את ‪"-‬‬
‫כחכחתי בגרון‪" .‬אז איך יודעים מה המומחיות שלנו?"‬
‫"הדבר יתברר בקרוב‪ ",‬הבטיחה זיה‪" ,‬אך חרטוֹם מוצלח יודע מעט מהכול‪ ,‬ולכן נתחיל‬
‫במבחן בסיסי‪ .‬בואו נלך לספרייה‪".‬‬

‫***‬
‫הספרייה של הנוֹם הראשון היתה דומה לזו של איימוס‪ ,‬אבל גדולה פי מאה‪ .‬נדמה היה שיש‬
‫שם אינסוף חדרים עגולים מלאים כוכים‪ ,‬כמו הכוורת הגדולה בעולם‪ .‬שַ בְּ ִתי עשויים חמר‬
‫נכנסו ויצאו כל הזמן כדי לקחת גלילי מגילות ולהחזיר אותם‪ ,‬אבל לא נתקלנו באנשים‬
‫אחרים‪.‬‬
‫זיה לקחה אותנו לשולחן עץ ופרשה עליו מגילת פפירוס ארוכה וריקה‪ .‬היא לקחה חרט‬
‫וטבלה אותו בדיו‪.‬‬
‫"המילה המצרית 'סֶ ש' משמעותה לבלר או סופר‪ ,‬אך ניתן לפרש אותה גם כחרטום‪ .‬זאת‬
‫משום שקסם‪ ,‬בצורתו הבסיסית ביותר‪ ,‬הופך מילים למציאות‪ .‬עליכם ליצור מגילה‪.‬‬
‫באמצעות הקסם שלכם תעבירו כוח אל המילים שעל הנייר‪ .‬כשתבטאו את המילים הן‬
‫תשחררנה את הקסם‪".‬‬
‫היא הושיטה את החרט לקרטר‪.‬‬
 ‫"אני לא מבין‪ ",‬הוא מחה‪.‬‬
‫"מילה פשוטה‪ ",‬היא הציעה‪" .‬בחר מה שתרצה‪".‬‬
‫"באנגלית?"‬
‫השפתיים של זיה התעקלו בבוז‪" .‬אם אתה מוכרח‪ .‬כל שפה תעבוד‪ ,‬אבל הירוגליפים הם‬
‫המתאימים ביותר‪ .‬הם שפת היצירה‪ ,‬הקסם‪ ,‬המא ָﬠת‪ .‬אך עליך להיזהר‪".‬‬
‫לפני שהיא הספיקה להסביר‪ ,‬קרטר צייר הירוגליף פשוט של ציפור‪.‬‬
‫התמונה התפתלה‪ ,‬קילפה את עצמה מהפפירוס והתעופפה‪ .‬בדרך החוצה היא שחררה על‬
‫הראש של קרטר קצת לשלשת הירוגליפית‪ .‬לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק כשראיתי‬
‫את הבעת הפנים של קרטר‪.‬‬
‫"טעות של מתחילים‪ ",‬זיה אמרה ועשתה לי פרצוף כדי שאשתוק‪" .‬אם אתה משתמש‬
‫בסמל שמייצג משהו חי‪ ,‬מוטב לכתוב אותו באופן חלקי בלבד ‪ -‬להשאיר כנף או רגל לא‬
‫גמורים‪ .‬אחרת הקסם שאתה מתעל יכול לעורר את הסמל לחיים‪".‬‬
‫"וללכלך את היוצר‪ ",‬קרטר רטן וניגב את הראש‪" .‬לכן לפסל השעווה של אבא שלנו‪,‬‬
‫בצקיון‪ ,‬אין רגליים‪ ,‬נכון?"‬
‫"העיקרון דומה‪ ",‬אישרה זיה‪" .‬עכשיו נסה שוב‪".‬‬
‫קרטר בהה במטה של זיה‪ ,‬שהיה מכוסה הירוגליפים‪ .‬הוא בחר בבולט ביותר והעתיק אותו‬
‫אל הפפירוס ‪ -‬סמל המייצג אש‪.‬‬
‫או‪-‬או‪ ,‬חשבתי‪ .‬אבל המילה לא התעוררה לחיים‪ ,‬וחבל‪ ,‬זה היה יכול להיות ממש מגניב‪.‬‬
‫היא פשוט התפוגגה‪.‬‬
‫"תמשיך לנסות‪ ",‬זיה דחקה בו‪.‬‬
‫"למה אני כל כך עייף?" שאל קרטר‪.‬‬
‫הוא באמת נראה מותש‪ .‬הפנים שלו היו שטופות זיעה‪.‬‬
‫"אתה מתעל קסם מתוכך‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬לי קל ליצור אש‪ .‬אך ייתכן שזה לא סוג הקסם‬
‫הטבעי לך‪ .‬נסה משהו אחר‪ .‬זמן‪ ...‬זמן חרב‪".‬‬
‫זיה הראתה לו את צורת ההירוגליף‪ ,‬וקרטר כתב אותו על הפפירוס‪ .‬שום דבר לא קרה‪.‬‬
‫"בטא את המילה‪ ",‬אמרה זיה‪.‬‬
‫"חרב‪ ",‬אמר קרטר‪ .‬החרב זהרה ונעלמה‪ ,‬ובמקומה נח על הפפירוס סכין חמאה‪.‬‬
‫צחקתי‪" .‬איזה פחד!"‬
‫קרטר נראה על סף התעלפות‪ ,‬אבל הוא הצליח לחייך‪ .‬הוא לקח את הסכין ואיים לדקור‬
‫אותי‪.‬‬
‫"יפה מאוד בשביל פעם ראשונה‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬תזכור‪ ,‬אתה לא יוצר את הסכין בעצמך‪.‬‬
‫אתה מזמן אותו מהמא ָﬠת ‪ -‬כוח היצירה של היקום‪ .‬הירוגליפים הם הקוד שמשמש אותנו‪.‬‬
‫לכן הם מכונים מילים אלוהיות‪ .‬ככל שהחרטוֹם רב עוצמה יותר‪ ,‬כך קל לו יותר לשלוט‬
‫בשפה‪".‬‬
‫נשימתי נעתקה‪" .‬ההירוגליפים ההם שריחפו בהיכל העידנים‪ .‬נראה שהם מתרכזים מסביב‬
‫לאיסקנדר‪ .‬הוא זימן אותם?"‬
‫"לא בדיוק‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הנוכחות שלו חזקה כל כך‪ ,‬ששפת היקום הופכת גלויה בסביבתו‬
‫מעצם נוכחותו בחדר‪ .‬בלי קשר להתמחות שלנו‪ ,‬שאיפתו הגדולה ביותר של כל חרטוֹם היא‬
‫להפוך לדובר המילים האלוהיות ‪ -‬לדעת את שפת הבריאה בשטף כזה שיוכל לעצב את‬
‫המציאות מעצם הדיבור‪ ,‬אפילו ללא מגילה‪".‬‬
‫"נניח לומר 'להתנפץ'‪ ",‬הצעתי‪" ,‬ודלת מתפוצצת‪".‬‬
‫זיה עשתה פרצוף‪" .‬כן‪ ,‬אבל דבר כזה ידרוש שנים של תרגול‪".‬‬
‫"באמת? טוב ‪"-‬‬
‫מזווית העין ראיתי את קרטר מניד בראשו באזהרה שקטה שאסתום כבר‪.‬‬
‫"אה‪ "...‬גמגמתי‪" .‬יום אחד אני אלמד לעשות את זה‪".‬‬
‫זיה הרימה גבה‪" .‬בואי נתחיל מהמגילה‪".‬‬
‫הגישה שלה ממש התחילה להימאס עלי‪ ,‬אז לקחתי את החרט וכתבתי "אש" באנגלית‪.‬‬
‫זיה רכנה קדימה והמצח שלה התקמט‪" .‬את לא אמורה ‪"-‬‬
‫לפני שהיא הספיקה לגמור את המשפט‪ ,‬עמוד של אש געש לה לפנים‪ .‬פלטתי צרחה כי‬
‫הייתי משוכנעת שעשיתי משהו נורא‪ ,‬אבל כשהאש דעכה זיה עדיין היתה שם‪ .‬היא נראתה‬
‫המומה‪ ,‬הגבות שלה היו חרוכות והפוני שלה העלה עשן‪.‬‬
‫"אלוהים‪ ",‬אמרתי‪" .‬מצטערת‪ ,‬מצטערת‪ .‬אני מתה עכשיו?"‬
‫במשך שלוש שניות‪ ,‬זיה רק בהתה בי‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ",‬הכריזה לבסוף‪" .‬אני חושבת שאתם מוכנים לדו קרב‪".‬‬

‫***‬

‫השתמשנו בשער קסם אחר שזיה זימנה ממש שם‪ ,‬על קיר הספרייה‪ .‬צעדנו אל תוך מעגל‬
‫מסתחרר של חול ויצאנו מהצד השני מכוסים אבק וחול‪ ,‬מול חורבות עתיקות‪ .‬אור השמש‬
‫היה מסנוור וכמעט עיוור אותי‪.‬‬
‫"אני שונא שערים‪ ",‬מלמל קרטר והבריש את החול מהשיער שלו‪.‬‬
‫ואז הוא הסתכל סביב והעיניים שלו נפערו‪" .‬אנחנו בלוּקְ סוֹר! אבל זה מאות קילומטרים‬
‫דרומית לקהיר‪".‬‬
‫נאנחתי‪" .‬וזה מדהים אותך‪ ,‬אחרי שהגענו לכאן בשער מניו‪-‬יורק?"‬
‫הוא היה עסוק מדי בבדיקת הסביבה ולא ענה לי‪.‬‬
‫אני מניחה שהחורבות היו בסדר‪ ,‬אם כי לטעמי כל המבנים המצריים המתפוררים האלה‬
‫נראים בדיוק אותו דבר‪ .‬עמדנו בשדרה רחבה שמשני העברים שלה ניצבו פסלים של יצורים‬
‫עם ראשי אילים‪ ,‬רובם שבורים‪ .‬מאחורינו התמשכה הדרך עד האופק‪ ,‬אבל מולנו היא‬
‫נגמרה במקדש גדול בהרבה מהמקדש במוזיאון בניו‪-‬יורק‪.‬‬
‫הקירות נישאו לגובה שש קומות לפחות‪ .‬פרעונים גדולים עשויים אבן עמדו על המשמר‬
‫משני צדי הכניסה‪ ,‬ואובליסק יחיד ניצב משמאל‪ .‬נראה שמימין ניצב פעם אובליסק נוסף‪,‬‬
‫אבל עכשיו הוא לא היה שם‪.‬‬
‫"לוּקְ סוֹר הוא שם מודרני‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬זאת היתה פעם העיר תֶ בַּ אי‪ .‬המקדש הזה היה אחד‬
‫החשובים במצרים‪ .‬זה המקום המתאים ביותר לאימונים‪".‬‬
‫"כי הוא כבר הרוס?" שאלתי‪.‬‬
‫זיה עשתה לעברי את אחד הפרצופים החמוצים המפורסמים שלה‪" .‬לא‪ ,‬סיידי ‪ -‬כי הוא‬
‫עדיין מלא קסם‪ .‬והוא היה מקודש למשפחה שלכם‪".‬‬
‫"למשפחה שלנו?" שאל קרטר‪.‬‬
‫כרגיל‪ ,‬זיה לא הסבירה‪ .‬היא רק סימנה לנו לבוא אחריה‪.‬‬
‫"היצורים האלה שנראים כמו אילים לא מוצאים חן בעיני‪ ",‬רטנתי כשהלכנו לאורך‬
‫השביל‪.‬‬
‫"היצורים האלה שנראים כמו אילים הם ספינקסים‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הם יצורים של חוק‬
‫וסדר‪ ,‬מגני מצרים‪ .‬הם בצד שלנו‪".‬‬
‫"אם את אומרת‪".‬‬
‫קרטר הכניס לי מרפק כשחלפנו על פני האובליסק‪" .‬את יודעת שהאובליסק החסר נמצא‬
‫בפריז‪".‬‬
‫גלגלתי עיניים‪" .‬תודה רבה‪ ,‬מר ויקיפדיה‪ .‬חשבתי שהם בניו‪-‬יורק ולונדון‪".‬‬
‫"זה זוג אחר‪ ",‬אמר קרטר‪ ,‬כאילו שזה באמת עניין אותי‪" .‬האובליסק השני של לוּקסוֹר‬
‫נמצא בפריז‪".‬‬
‫"הלוואי שהייתי בפריז‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני בטוחה שהרבה יותר נחמד שם‪".‬‬
‫צעדנו אל חצר מאובקת מוקפת עמודים מתפוררים ופסלים שחסרו להם אברי גוף שונים‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬הורגש שהמקום הזה היה פעם מרשים מאוד‪.‬‬
‫"איפה האנשים?" שאלתי‪" .‬אמצע היום‪ ,‬חופשת החורף‪ .‬לא אמורים להיות פה טונות של‬
‫תיירים?"‬
‫זיה נראתה נגעלת‪" .‬בדרך כלל כן‪ .‬עודדתי אותם להתרחק מכאן לכמה שעות‪".‬‬
‫"איך?"‬
‫"קל לתמרן מוחות פשוטים‪ ".‬היא הביטה בי במבט מלא משמעות‪ ,‬ואני נזכרתי איך היא‬
‫הכריחה אותי לדבר במוזיאון בניו‪-‬יורק‪ .‬הו כן‪ ,‬היא פשוט התחננה לסבב נוסף של גבות‬
‫חרוכות‪.‬‬
‫"ועכשיו‪ ,‬דו קרב‪ ".‬היא זימנה את המטה שלה וציירה שני מעגלים בחול במרחק של בערך‬
‫עשרה מטרים זה מזה‪ .‬היא סימנה לי לעמוד בתוך אחד ולקרטר לעמוד בשני‪.‬‬
 ‫"אני אמורה להילחם בו?" שאלתי‪.‬‬
‫הרעיון נראה לי מגוחך‪ .‬עד כה‪ ,‬הכישרון היחיד שקרטר הפגין היה זימון סכיני חמאה‬
‫וציפורים מלכלכות‪ .‬טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬היה את הקטע ההוא כשהוא הדף את הפגיונות על הגשר‬
‫מעל התהום‪ ,‬ועדיין ‪ -‬מה אם אפגע בו בטעות? קרטר היה אולי מעצבן‪ ,‬אבל לא רציתי לזמן‬
‫בטעות את ההירוגליף ההוא כמו בבית של איימוס ולפוצץ אותו לחתיכות‪.‬‬
‫יכול להיות שקרטר נזכר באותו אירוע‪ ,‬כי הוא התחיל להזיע‪" .‬מה אם נזיק אחד לשני‬
‫בטעות?" שאל‪.‬‬
‫"אני אפקח על הדו קרב‪ ",‬הבטיחה זיה‪" .‬נתחיל לאט‪ .‬החרטוֹם הראשון שידחוף את יריבו‬
‫מחוץ למעגל שלו הוא המנצח‪".‬‬
‫"אבל עדיין לא הכשרתם אותנו!" מחיתי‪.‬‬
‫"לומדים דרך עשייה‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬זה לא בית‪-‬ספר‪ ,‬סיידי‪ .‬אי אפשר ללמוד קסם על ידי‬
‫שינון חומר כתוב‪ .‬כדי ללמוד קסם חייבים לבצע קסם‪".‬‬
‫"אבל ‪"-‬‬
‫"זמנו כמה כוח שתצליחו‪ ",‬זיה אמרה‪" .‬השתמשו בכל דבר שזמין לכם‪ .‬התחילו!"‬
‫הבטתי בקרטר בספקנות‪ .‬להשתמש בכל דבר שזמין לי? פתחתי את אמתחת העור והצצתי‬
‫פנימה‪ .‬גוש שעווה? כנראה לא‪ .‬שלפתי את השרביט והמוט‪ .‬המוט התארך מיד למטה לבן‬
‫באורך שני מטרים‪.‬‬
‫קרטר שלף את החרב שלו‪ ,‬אם כי לא היה ברור לי מה הוא חושב לעשות בה‪ .‬הרי אי‬
‫אפשר לפגוע במישהו ממרחק עשרה מטרים‪.‬‬
‫רציתי שזה ייגמר כבר‪ ,‬אז הרמתי את המטה שלי כמו שראיתי את זיה עושה‪ .‬חשבתי את‬
‫המילה‪ ,‬אש‪.‬‬
‫להבה קטנה הבהבה בקצה המטה‪ .‬ניסיתי לגרום לה להתחזק‪ .‬האש לובתה לרגע‪ ,‬אבל אז‬
‫הראייה שלי התחילה להיטשטש‪ .‬הלהבה דעכה‪ .‬צנחתי על הברכיים והרגשתי כאילו בדיוק‬
‫גמרתי ריצת מרתון‪.‬‬
‫"את בסדר?" שאל קרטר‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬התלוננתי‪.‬‬
‫"אם היא מתעלפת מרוב מאמץ‪ ,‬אני המנצח?" הוא שאל‪.‬‬
‫"תסתום!" אמרתי‪.‬‬
‫"סיידי‪ ,‬את חייבת להיזהר‪ ",‬קראה זיה‪" .‬שאבת מהמאגרים הפנימיים שלך במקום‬
‫מהמטה‪ .‬את עלולה לרוקן את הקסם שלך במהירות‪".‬‬
‫קמתי על רגליים רועדות‪" .‬תסבירי?"‬
‫"חרטוֹם מתחיל את הקרב מלא בקסם‪ ,‬כפי שאת מלאה אחרי ארוחה טובה ‪"-‬‬
‫"שבסוף לא קיבלתי‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫"בכל פעם שאת מבצעת קסם‪ ",‬המשיכה זיה‪" ,‬את משקיעה אנרגיה‪ .‬את יכולה לשאוב‬
‫אנרגיה מתוכך‪ ,‬אבל עלייך להכיר במגבלות שלך‪ .‬אחרת את עלולה להתיש את עצמך‪ ,‬או‬
‫גרוע מזה‪".‬‬
‫בלעתי רוק והבטתי במטה שלי שעדיין העלה עשן‪" .‬כמה גרוע?"‬
‫"את עלולה להישרף‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪".‬‬
‫היססתי לרגע וניסיתי לחשוב איך לנסח את השאלה הבאה בלי להסגיר יותר מדי‪" .‬אבל‬
‫כבר עשיתי קסמים בעבר‪ .‬לפעמים זה לא מתיש אותי‪ .‬למה?"‬
‫זיה הסירה קמע מעל צווארה‪ .‬היא השליכה אותו באוויר ובהבזק של אור הוא הפך לנשר‬
‫גדול‪ .‬הציפור השחורה הענקית דאתה מעל החורבות‪ .‬ברגע שהיא נעלמה‪ ,‬זיה פרשה את כף‬
‫ידה והקמע הופיע שם‪.‬‬
‫"ניתן לשאוב קסם ממקורות רבים‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬אפשר לאגור אותו במגילות‪ ,‬בשרביטים‬
‫ובמטות‪ .‬קמעות הם חפצים רבי עוצמה במיוחד‪ .‬ניתן לשאוב קסם גם ישירות מהמא ָﬠת‬
‫באמצעות שימוש במילים אלוהיות‪ ,‬אבל זאת לא משימה פשוטה‪ .‬אפשרות נוספת ‪ "-‬היא‬
‫הביטה בי במבט חודר "‪ -‬היא לזמן אותו מהאלים‪".‬‬
‫"למה את מסתכלת עלי?" מחיתי‪" .‬אני לא זימנתי אלים‪ .‬משום מה הם מוצאים אותי!"‬
‫היא ענדה שוב את הקמע ולא אמרה דבר‪.‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אמרת שהמקום הזה היה מקודש למשפחה שלנו‪".‬‬
‫"נכון‪ ",‬אישרה זיה‪.‬‬
‫"אבל זה לא היה‪ "...‬קרטר התאמץ להיזכר‪" .‬הפרעונים לא נהגו לערוך כאן פסטיבל שנתי‬
‫או משהו כזה?"‬
‫"אכן‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הפּרעֹ ה היה צועד בתהלוכה כל הדרך מכּ ְַרנָך ללוקסור‪ .‬הוא היה נכנס‬
‫למקדש ומתאחד עם האלים‪ .‬לפעמים היה מדובר בטקס בלבד‪ .‬לפעמים‪ ,‬במקרה של פרעונים‬
‫דגולים כמו ַרﬠ ְֲמסֶ ס הזה ‪ "-‬זיה הצביעה על אחד הפסלים הענקיים המתפוררים‪.‬‬
‫"הם הפכו לגופים מארחים עבור האלים‪ ",‬קטעתי אותה כשנזכרתי במה שאמר איסקנדר‪.‬‬
‫העיניים של זיה הצטמצמו‪" .‬ואת טוענת שאינך יודעת דבר על ההיסטוריה של‬
‫משפחתכם‪".‬‬
‫"רגע‪ ",‬קרטר מחה‪" .‬את טוענת שאנחנו צאצאים של ‪"-‬‬
‫"האלים בררנים בבחירת גופים מארחים‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הם יעדיפו תמיד דם מדמם של‬
‫הפרעונים‪ .‬כשהחרטוֹם הוא במקרה צאצא לשתי משפחות מלוכה‪"...‬‬
‫החלפתי מבטים עם קרטר‪ .‬פתאום נזכרתי במשהו שאמרה בַּ ְסתֶ ת‪ :‬המשפחה שלכם נולדה‬
‫לקסם‪ .‬ואיימוס אמר שלמשפחות משני הצדדים שלנו היתה היסטוריה מורכבת עם האלים‪,‬‬
‫ושקרטר ואני הילדים רבי העוצמה ביותר שנולדו זה מאות שנים‪ .‬תחושה רעה מאוד עטפה‬
‫אותי כמו שמיכה מגרדת‪.‬‬
‫"ההורים שלנו היו צאצאים של שתי שושלות מלכותיות‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבא‪ ...‬הוא היה‬
‫כנראה צאצא של ַנ ַﬠ ְרמֶ ר‪ ,‬הפּרעֹ ה הראשון‪ .‬אמרתי לך שהוא דומה לו בתמונה ההיא!"‬
‫"לא יכול להיות‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אנחנו מדברים כאן על חמשת אלפים שנה‪ ".‬אבל יכולתי‬
‫לראות שהמחשבות שלו מתרוצצות‪" .‬אז משפחת פאוסט‪ "...‬הוא פנה אל זיה‪" .‬רעמסס‬
‫הגדול בנה את החצר הזאת‪ .‬את אומרת לי שהמשפחה של אמא שלנו הם צאצאים שלו?"‬
‫זיה נאנחה‪" .‬אל תגידו לי שההורים שלכם לא סיפרו לכם‪ .‬למה לדעתכם אתם כל כך‬
‫מסוכנים לנו?"‬
‫"את חושבת שאנחנו משמשים גופים מארחים לאלים‪ ",‬אמרתי‪ ,‬המומה לגמרי‪" .‬מזה את‬
‫חוששת ‪ -‬ורק בגלל משהו שהסבים שלנו מלפני‪-‬אלף‪-‬דורות עשו? סליחה‪ ,‬אבל זה מפגר‬
‫לגמרי‪".‬‬
‫"אז תוכיחו לי!" זיה אמרה‪" .‬תמשיכו בדו קרב ותראו לי כמה חלשים הקסמים שלכם!"‬
‫היא הפנתה לנו גב כאילו אין בנו שום חשיבות‪.‬‬
‫באותו רגע פשוט נשבר לי‪ .‬עברו עלי יומיים מחרידים‪ .‬איבדתי את אבא שלי‪ ,‬את הבית‬
‫שלי ואת החתולה שלי‪ ,‬מפלצות התקיפו אותי והתעוררתי ממקלחת של מי קרח‪ .‬ועכשיו‬
‫המכשפה הזאת מסבה לי גב‪ .‬היא בכלל לא התכוונה להכשיר אותנו‪ .‬היא רק רצתה לבדוק‬
‫עד כמה אנחנו מסוכנים‪.‬‬
‫אין בעיה‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬סיידי?" קרא קרטר‪ .‬הבעת הפנים שלי חשפה כנראה שאני לא הולכת להתנהג‬
‫בצורה הגיונית‪.‬‬
‫התמקדתי במטה שלי‪ .‬אולי לא אש‪ .‬חתולים תמיד אהבו אותי‪ .‬אולי‪...‬‬
‫זרקתי את המטה שלי ישר לעבר זיה‪ .‬הוא פגע בקרקע לרגליה והפך ללביאה נוהמת‪ .‬זיה‬
‫הסתובבה בהפתעה‪ ,‬אבל אז הכול השתבש‪.‬‬
‫הלביאה הסתובבה ורצה לעבר קרטר‪ ,‬כאילו היא יודעת שאני אמורה להילחם בו‪.‬‬
‫היה לי שבריר שנייה לחשוב‪ :‬מה עשיתי?‬
‫ואז הלביאה הסתערה‪ ...‬והדמות של קרטר הבהבה‪ .‬הוא התרומם מעל הקרקע‪ ,‬מוקף‬
‫בדמות הולוגרפית זהובה כמו של בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬רק שבמקרה שלו זאת היתה דמות לוחם עם ראש‬
‫בז‪ .‬קרטר הניף את החרב שלו והלוחם שלו עשה כמוהו‪ ,‬ושיסף את הלביאה בלהב מנצנץ‬
‫של אנרגיה‪ .‬הלביאה התפוגגה באמצע הזינוק והמטה שלי התגלגל על הקרקע‪ ,‬חתוך‬
‫לשתיים‪.‬‬
‫הלוחם של קרטר הבהב ונעלם‪ .‬קרטר צנח על הקרקע בחיוך ענקי‪" .‬כיף‪".‬‬
‫הוא אפילו לא נראה עייף‪ .‬ברגע שחלפה ההקלה על כך שלא הרגתי אותו‪ ,‬קלטתי שגם אני‬
‫לא עייפה‪ .‬אם כבר‪ ,‬הרגשתי כאילו יש לי יותר אנרגיה‪.‬‬
‫הסתובבתי בהתרסה לעבר זיה‪" .‬נו? הרבה יותר טוב‪ ,‬לא?"‬
‫הפנים שלה היו חיוורות כמו סיד‪" .‬הבז‪ .‬הוא ‪ -‬הוא זימן ‪"-‬‬
‫לפני שהיא הספיקה לגמור את המשפט‪ ,‬צעדים הדהדו בחצר‪ .‬מתלמד צעיר הגיע בריצה‬
‫מבוהלת‪ .‬דמעות הכתימו את פניו המאובקות‪ .‬הוא אמר משהו חפוז בערבית לזיה‪ .‬זיה‬
‫התיישבה בכבדות על החול‪ .‬היא כיסתה את הפנים בידיים והתחילה לרעוד‪.‬‬
‫קרטר ואני יצאנו ממעגלי הקרב ורצנו אליה‪.‬‬
‫"זיה?" אמר קרטר‪" .‬מה קרה?"‬
‫זיה נשמה נשימה עמוקה בניסיון להתעשת‪ .‬כשהיא הרימה מבט‪ ,‬העיניים שלה היו‬
‫אדומות‪ .‬היא אמרה משהו למתלמד והוא הנהן‪ ,‬וחזר בריצה בכיוון שממנו הגיע‪.‬‬
‫"חדשות מהנום הראשון‪ ",‬אמרה זיה בקול רועד‪" .‬איסקנדר‪ "...‬הקול שלה נשבר‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו מישהו הכניס לי אגרוף ענקי בבטן‪ .‬חשבתי על המשפט הלא ברור של‬
‫איסקנדר אתמול בלילה‪ :‬נראה כי גם אני אוכל סוף‪-‬סוף לנוח‪" .‬הוא מת‪ ,‬נכון? לזה הוא‬
‫התכוון‪".‬‬
‫זיה בהתה בי‪" .‬מה זאת אומרת‪ ,‬לזה הוא התכוון?"‬
‫"אני‪ "...‬עמדתי לומר שדיברתי עם איסקנדר אתמול בלילה‪ .‬ואז קלטתי שאולי לא רצוי‬
‫לחשוף את זה‪" .‬שום דבר‪ .‬איך זה קרה?"‬
‫"בשנתו‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הוא ‪ -‬הוא חולה כבר שנים רבות‪ ,‬כמובן‪ .‬ועדיין‪"...‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אני יודע כמה שהוא היה חשוב לך‪".‬‬
‫היא מחתה את הדמעות וקמה ברגליים לא יציבות‪" .‬אתם לא מבינים‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן הוא היורש‬
‫שלו‪ .‬ברגע שיכריזו עליו כלקטור הראשי החדש‪ ,‬הוא יורה להוציא אתכם להורג‪".‬‬
‫"אבל לא עשינו שום דבר!" אמרתי‪.‬‬
‫העיניים של זיה רשפו בכעס‪" .‬את עדיין לא מבינה כמה שאתם מסוכנים? אתם מארחים‬
‫אלים‪".‬‬
‫"שטויות‪ ",‬התעקשתי‪ ,‬אבל תחושה לא נעימה הלכה וגאתה בתוכי‪ .‬אם זה נכון‪ ...‬לא‪ ,‬לא‬
‫יכול להיות! וחוץ מזה‪ ,‬איך ייתכן שמישהו‪ ,‬אפילו פסיכי זקן ומכוער כמו דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ,‬יורה‬
‫להוציא להורג שני ילדים בגלל משהו שהם אפילו לא היו מודעים לו?‬
‫"הוא יפקוד עלי להביא אתכם אליו‪ ",‬הזהירה זיה‪" ,‬ואני אהיה חייבת לציית‪".‬‬
‫"את לא יכולה!" קרא קרטר‪" .‬את ראית מה קרה במוזיאון‪ .‬אנחנו לא הבעיה כאן‪ .‬סֵ ת הוא‬
‫הבעיה‪ .‬ואם דֶ ז ְַ'רדָ ן לא מתייחס לזה ברצינות‪ ...‬טוב‪ ,‬אז אולי גם הוא חלק מהבעיה‪".‬‬
‫זיה לפתה את המטה שלה‪ .‬הייתי בטוחה שהיא הולכת לבשל אותנו בכדור אש‪ ,‬אבל היא‬
‫היססה‪.‬‬
‫"זיה‪ ".‬החלטתי ששווה להסתכן‪" .‬איסקנדר דיבר איתי אתמול בלילה‪ .‬הוא תפס אותי‬
‫מסתובבת בהיכל העידנים‪".‬‬
‫היא הביטה בי המומה‪ .‬היתה לי הרגשה שבעוד כמה שניות ההלם יהפוך לכעס‪.‬‬
‫"הוא אמר שאת התלמידה הכי טובה שלו‪ ",‬נזכרתי‪" .‬הוא אמר שאת חכמה‪ .‬הוא גם אמר‬
‫שלקרטר ולי מצפה דרך קשה‪ ,‬ושאת תדעי איך לעזור לנו כשיגיע הרגע‪".‬‬
 ‫המטה שלה העלה עשן‪ .‬העיניים שלה הזכירו לי זכוכית שעומדת להתנפץ‪.‬‬
‫"דֶ ז ְַ'רדָ ן יהרוג אותנו‪ ",‬התעקשתי‪" .‬את חושבת שזה מה שאיסקנדר היה רוצה שיקרה?"‬
‫ספרתי עד חמש‪ ,‬שש‪ ,‬שבע‪ .‬בדיוק כשהייתי משוכנעת שהיא הולכת לפוצץ אותנו‪ ,‬היא‬
‫הורידה את המטה‪" .‬תשתמשו באובליסק‪".‬‬
‫"מה?" שאלתי‪.‬‬
‫"האובליסק בכניסה‪ ,‬שוטה! יש לכם חמש דקות‪ ,‬אולי פחות‪ ,‬עד שדֶ ז ְַ'רדָ ן ישלח את‬
‫הפקודה להרוג אתכם‪ .‬תברחו‪ ,‬ותשמידו את סֵ ת‪ .‬ימי השדים יתחילו עם השקיעה‪ .‬כל‬
‫השערים יחדלו לפעול‪ .‬אתם חייבים להתקרב אל סֵ ת כמה שאפשר לפני שזה יקרה‪".‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬התכוונתי שאת צריכה לבוא איתנו ולעזור לנו! אנחנו לא יודעים אפילו‬
‫איך משתמשים באובליסק‪ ,‬ובטח שלא איך להשמיד את סֵ ת!"‬
‫"אני לא מסוגלת לבגוד בבית‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬נשארו לכם ארבע דקות‪ .‬אם לא תצליחו‬
‫להפעיל את האובליסק‪ ,‬אתם תמותו‪".‬‬
‫טוב‪ ,‬זה בהחלט היה תמריץ משכנע‪ .‬התחלתי לגרור את קרטר משם‪ ,‬אבל זיה קראה‪:‬‬
‫"סיידי?"‬
‫כשהעפתי מבט לאחור ראיתי שהעיניים של זיה מלאות מרירות‪.‬‬
‫"דֶ ז ְַ'רדָ ן יורה לי לרדוף אחריכם‪ ",‬היא הזהירה אותי‪" .‬את מבינה?"‬
‫לרוע המזל‪ ,‬אכן הבנתי‪ .‬בפגישה הבאה שלנו נהיה אויבות‪.‬‬
‫תפסתי בזרוע של קרטר והתחלתי לרוץ‪.‬‬
 ‫‪17‬‬
‫קפיצה מזעזעת לפריז‬

‫בסדר‪ ,‬לפני שאני מגיע לעטלפי הפירות השטניים‪ ,‬צריך לחזור קצת אחורה‪.‬‬
‫בלילה לפני שברחנו מלוקסור‪ ,‬כמעט לא ישנתי ‪ -‬בהתחלה בגלל טיול נוסף של הנשמה‬
‫שלי מחוץ לגוף‪ ,‬ואחר כך בגלל פגישה עם זיה‪.‬‬
‫)תפסיקי לגחך‪ ,‬סיידי‪ .‬זאת לא היתה פגישה מהסוג הטוב‪(.‬‬
‫אחרי כיבוי האורות ניסיתי להירדם‪ .‬אני נשבע‪ .‬אפילו השתמשתי במשען הצוואר המטופש‬
‫שנתנו לי במקום כרית‪ ,‬אבל הוא לא עזר‪ .‬ברגע שהצלחתי להירדם‪ ,‬הבּא שלי החליט לצאת‬
‫שוב לטיול קטן‪.‬‬
‫ממש כמו בפעם הקודמת‪ ,‬הרגשתי שאני מתחיל לרחף מעל הגוף שלי בדמות מכונפת‪.‬‬
‫זרמי הדוּאַ ת סחפו אותי במהירות מסחררת‪ .‬כשהראייה שלי התבהרה מצאתי את עצמי‬
‫במערה חשוכה‪ .‬דוד איימוס התגנב לאורכה בחשאי‪ .‬אור כחול קלוש הבהב בקצה המטה‬
‫שלו‪ .‬רציתי לקרוא לו אבל לא יצא לי קול‪ .‬לא הבנתי איך הוא לא מבחין בי כשאני מרחף לי‬
‫ככה כמה מטרים ממנו בדמות תרנגולת זוהרת‪ ,‬אבל מתברר שהייתי בלתי נראה לעיניו‪.‬‬
‫הוא צעד קדימה והקרקע לרגליו בערה פתאום בהירוגליף אדום‪ .‬איימוס הצטעק‪ ,‬אבל הפה‬
‫שלו קפא באמצע הצעקה‪ .‬סלילים של אור אדום נכרכו סביב רגליו כמו קנוקנות‪ .‬בתוך זמן‬
‫קצר המחושים האדומים עטפו אותו לגמרי ואיימוס עמד קפוא‪ .‬עיניו הפעורות בהו ישר‬
‫קדימה בלי למצמץ‪.‬‬
‫ניסיתי לרחף לעברו אבל גיליתי שאני תקוע חסר אונים במקום‪ ,‬ומסוגל רק לצפות‬
‫במתרחש‪.‬‬
‫צחוק הדהד ברחבי המערה‪ .‬עדר של יצורים הגיח מהחשכה ‪ -‬יצורים דמויי קרפדות‪ ,‬שדים‬
‫עם ראשי חיות ומפלצות עוד יותר משונות שהיו חצי‪-‬מוסתרות באפלולית המערה‪ .‬היה ברור‬
‫שהם הקימו לאיימוס מארב‪ .‬מולם נגלתה צללית בוערת ‪ -‬סֵ ת‪ .‬דמותו היתה ברורה בהרבה‬
‫עכשיו‪ ,‬והפעם היא לא היתה אנושית‪ .‬הגוף שלו היה מצומק‪ ,‬שחור ורירי‪ ,‬וראשו ראש חיית‬
‫בר‪.‬‬
‫"‪ ,*Bon soir‬איימוס‪ ",‬אמר סֵ ת‪" .‬כמה נחמד מצדך לקפוץ לביקור‪ .‬איזה כיף יהיה לנו‬
‫יחד!"‬
‫] * צרפתית‪" :‬ערב טוב!"[‬
 ‫***‬

‫הזדקפתי בבת אחת במיטה כשלבי הולם בכוח‪ .‬שוב חזרתי לגוף שלי‪.‬‬
‫איימוס נלכד‪ .‬ידעתי את זה בוודאות‪ .‬וגרוע מזה‪ ...‬סֵ ת ידע איכשהו שאיימוס עומד להגיע‪.‬‬
‫נזכרתי במשהו שבַּ ְסתֶ ת אמרה לגבי הפריצה של הנמחשים לאחוזה‪ .‬היא אמרה שמישהו‬
‫חיבל בהגנות הקסומות‪ ,‬ושרק אחד מחרטוּמי הבית היה מסוגל לעשות דבר כזה‪ .‬חשד נוראי‬
‫התחיל להתגבש בתוכי‪.‬‬
‫בהיתי בחשכה זמן ממושך והקשבתי לילד במיטה שלידי ממלמל לחשים בשנתו‪ .‬כשלא‬
‫הייתי מסוגל לסבול את זה יותר‪ ,‬פתחתי את הדלת בדחיפה מחשבתית כמו שעשיתי באחוזה‬
‫של איימוס‪ ,‬והתגנבתי החוצה‪.‬‬
‫שוטטתי בשוק הריק‪ ,‬שקוע במחשבות על אבא ועל איימוס‪ ,‬ועברתי שוב ושוב על אירועי‬
‫היום בניסיון למצוא מה הייתי יכול לעשות כדי להציל אותם‪ .‬ואז הבחנתי בזיה‪.‬‬
‫היא חצתה את הכיכר במהירות כאילו מישהו רודף אחריה‪ ,‬אבל מה שבאמת משך את‬
‫תשומת לבי היה ענן שחור מהבהב שאפף אותה‪ ,‬כאילו היא עטופה צללים נוצצים‪ .‬היא‬
‫הגיעה למבוי סתום ונופפה בידה‪ .‬פתח נגלה פתאום בקיר‪ .‬זיה העיפה מבט מתוח לאחור‬
‫וצללה פנימה‪.‬‬
‫ברור שעקבתי אחריה‪.‬‬
‫התגנבתי אל הפתח‪ .‬הקול של זיה בקע מבפנים אבל לא הצלחתי לפענח מה היא אומרת‪.‬‬
‫ואז הפתח התחיל להתמצק ולהפוך שוב לקיר‪ ,‬ובשבריר שנייה הגעתי להחלטה‪ .‬זינקתי‬
‫דרכו‪.‬‬
‫זיה עמדה בפנים לבדה‪ ,‬בגבה אלי‪ .‬היא כרעה מול מזבח אבן ומלמלה משהו בקול חרישי‪.‬‬
‫הקירות היו מעוטרים ציורים מצריים עתיקים ותצלומים מודרניים‪.‬‬
‫הצל המהבהב כבר לא אפף את זיה‪ ,‬אבל משהו עוד יותר מוזר קרה שם‪ .‬תכננתי לספר‬
‫לזיה על הסיוט שלי‪ ,‬אבל שכחתי ממנו לגמרי כשראיתי מה היא עושה‪ .‬כפות הידיים שלה‬
‫נסגרו כאילו היא מחזיקה ציפור‪ ,‬ואז הופיע בהן כדור כחול זוהר בגודל כדור פינג‪-‬פונג‬
‫בערך‪ .‬היא המשיכה למלמל לחש והרימה את ידיה‪ .‬הכדור ריחף כלפי מעלה‪ ,‬נבלע בתקרה‬
‫ונעלם‪.‬‬
‫תחושת בטן כלשהי רמזה לי שזה לא משהו שהייתי אמור לראות‪.‬‬
‫חשבתי לסגת מהחדר‪ ,‬אבל היתה בעיה‪ :‬הפתח נעלם‪ .‬לא היו יציאות אחרות מהחדר‪.‬‬
‫ידעתי שבכל רגע היא‪ ...‬אופס‪.‬‬
‫אולי השמעתי רעש‪ .‬או אולי חושי הקסם שלה נכנסו לפעולה‪ .‬אבל לפני שהספקתי לעשות‬
‫משהו‪ ,‬זיה שלפה את השרביט שלה וכיוונה אותו אלי‪ .‬להבות ריקדו על שפת הבומרנג‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אמרתי בחשש‪.‬‬
‫הבעת הפנים שלה השתנתה מכעס להפתעה‪ ,‬ושוב לכעס‪" .‬קרטר‪ ,‬מה אתה עושה כאן?"‬
 ‫"סתם הסתובבתי‪ .‬ראיתי אותך בכיכר‪ ,‬אז ‪"-‬‬
‫"מה זאת אומרת ראית אותי?"‬
‫"אה‪ ...‬את רצת‪ ,‬ומשהו שחור ומהבהב אפף אותך‪ ,‬ו ‪"-‬‬
‫"אתה ראית את זה? לא יכול להיות‪".‬‬
‫"למה? מה זה היה?"‬
‫היא הנמיכה את השרביט והאש דעכה‪" .‬אני לא אוהבת שעוקבים אחרי‪ ,‬קרטר‪".‬‬
‫"מצטער‪ .‬חשבתי שאולי את צריכה עזרה‪".‬‬
‫היא התחילה לומר משהו אך נראה ששינתה את דעתה‪" .‬צריכה עזרה‪ ...‬כן‪ ,‬יש בזה‬
‫משהו‪".‬‬
‫היא התיישבה בכבדות ונאנחה‪ .‬לאור הנרות‪ ,‬עיני הענבר שלה נראו אפלות ועצובות‪.‬‬
‫היא בהתה בתצלומים שמאחורי המזבח ואני קלטתי שהיא מופיעה באחדים מהם‪ .‬זיהיתי‬
‫אותה כילדה קטנה שעומדת יחפה מחוץ לבקתת בוץ ומזעיפה פנים למצלמה כאילו היא לא‬
‫רוצה שיצלמו אותה‪ .‬התצלום הסמוך היה תמונה פנורמית של הכפר כולו על גדת הנילוס‪,‬‬
‫מסוג המקומות שביקרתי בהם מפעם לפעם עם אבא ‪ -‬מקומות שכמעט לא השתנו באלפיים‬
‫השנים האחרונות‪ .‬קהל של כפריים חייך ונופף למצלמה כמו בחגיגה‪ ,‬וזיה הקטנה נישאה על‬
‫כתפי גבר שהיה בוודאי אבא שלה‪ .‬תצלום אחר היה דיוקן של משפחה‪ :‬זיה מחזיקה בידי‬
‫אבא ואמא שלה‪ .‬זאת היתה יכולה להיות משפחת פלאחים בכל מקום במצרים‪ ,‬אבל לה‬
‫ולאבא שלה היו עיניים נעימות במיוחד‪ .‬הן נצצו‪ ,‬כאילו יש לו חוש הומור נהדר‪ .‬הפנים של‬
‫אמא שלה לא כוסו ברעלה‪ ,‬והיא צחקה כאילו בעלה בדיוק סיפר בדיחה‪.‬‬
‫"ההורים שלך נראים מגניבים‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה הבית שלך?"‬
‫נראה שזיה רוצה להגיב בכעס‪ ,‬אבל מתאפקת‪ .‬או שאולי פשוט לא היו בה כוחות לכעוס‪.‬‬
‫"זה היה הבית שלי‪ .‬הכפר כבר לא קיים‪".‬‬
‫חיכיתי בשקט‪ .‬לא הייתי בטוח שאעז לשאול‪ .‬הבטנו זה בזה בשתיקה והיה ברור שהיא‬
‫מתלבטת אם לספר לי‪.‬‬
‫"אבא שלי היה עובד אדמה‪ ",‬היא אמרה בסופו של דבר‪" ,‬אבל הוא גם ביצע כל מיני‬
‫עבודות עבור ארכיאולוגים‪ .‬בזמנו הפנוי הוא סרק את המדבר בחיפוש אחר פריטים‬
‫ארכיאולוגיים ואתרים חדשים שאולי ירצו לחפור בהם‪".‬‬
‫הנהנתי‪ .‬זה היה נוהג נפוץ למדי‪ .‬כבר מאות שנים תושבי מצרים מסדרים לעצמם ככה‬
‫הכנסה נוספת‪.‬‬
‫"לילה אחד‪ ,‬כשהייתי בת שמונה‪ ,‬אבא שלי מצא צלמית‪ ",‬היא אמרה‪" .‬קטנה אבל נדירה‬
‫מאוד‪ :‬צלמית של מפלצת מסותתת באבן אדומה‪ .‬היא היתה קבורה בבור עם הרבה צלמיות‬
‫אחרות‪ ,‬כולן מנופצות‪ .‬אבל הצלמית הזאת איכשהו שרדה בשלמותה‪ .‬הוא הביא אותה‬
‫הביתה‪ .‬הוא לא ידע‪ ...‬לא היה לו מושג שחרטוּמים כולאים לפעמים מפלצות ורוחות בתוך‬
‫צלמיות כאלה‪ ,‬ושוברים אותן כדי להשמיד את ישותן‪ .‬אבא שלי הביא את הצלמית השלמה‬
‫לכפר שלנו ו‪ ...‬ושחרר בטעות‪"...‬‬
‫הקול שלה נשבר‪ .‬היא בהתה בתצלום של אבא שלה המחייך ומחזיק בידה‪.‬‬
‫"זיה‪ ,‬אני מצטער‪".‬‬
‫הבעה חמורה חצתה את פניה‪" .‬איסקנדר מצא אותי‪ .‬הוא והחרטוּמים האחרים השמידו את‬
‫המפלצת‪ ...‬אבל מאוחר מדי‪ .‬הם מצאו אותי מכורבלת בבור מתחת לקני סוף‪ ,‬במקום שאמא‬
‫שלי החביאה אותי‪ .‬הייתי הניצולה היחידה‪".‬‬
‫ניסיתי לדמיין איך זיה נראתה כשאיסקנדר מצא אותה ‪ -‬ילדה קטנה שאיבדה הכול‪ ,‬לבדה‬
‫בין חורבות הכפר‪ .‬היה קשה לדמיין אותה ככה‪.‬‬
‫"אז החדר הזה הוא מזבח למשפחה שלך‪ ",‬ניחשתי‪" .‬את באה לכאן להיזכר בהם‪".‬‬
‫זיה הביטה בי בפנים נטולות הבעה‪" .‬זאת הבעיה‪ ,‬קרטר‪ .‬אני לא מצליחה להיזכר‪.‬‬
‫איסקנדר סיפר לי על העבר שלי‪ .‬הוא נתן לי את התצלומים האלה‪ ,‬הסביר מה קרה‪ .‬אבל‪...‬‬
‫אני לא זוכרת שום דבר‪".‬‬
‫עמדתי לומר‪ :‬היית בסך הכול בת שמונה‪ .‬אבל אז נזכרתי שגם אני הייתי בערך בגיל הזה‬
‫כשאמא שלי מתה‪ ,‬כשסיידי ואני הופרדנו‪ .‬ואני זוכר את כל מה שקרה בבירור מוחלט‪ .‬עדיין‬
‫ראיתי לנגד עיני את הבית שלנו בלוס אנג'לס ואיך הכוכבים נראו בלילות מהמרפסת‬
‫האחורית שלנו שהשקיפה על האוקיינוס‪ .‬אבא היה מספר לנו סיפורים מדהימים על קבוצות‬
‫הכוכבים‪ .‬ובכל לילה לפני השינה‪ ,‬סיידי ואני היינו מתרפקים ליד אמא על הספה‪ ,‬נאבקים‬
‫על תשומת לבה‪ ,‬והיא היתה אומרת לנו לא להאמין למילה מהסיפורים של אבא‪ .‬היא היתה‬
‫מסבירה את המדע שמאחורי הכוכבים ומדברת על פיזיקה ועל כימיה כאילו אנחנו סטודנטים‬
‫שלומדים אצלה באוניברסיטה‪ .‬במבט לאחור תהיתי אם ניסתה להזהיר אותנו‪ :‬אל תאמינו‬
‫באלים ובמיתוסים‪ .‬הם מסוכנים מדי‪.‬‬
‫נזכרתי בביקור האחרון שלנו בלונדון כמשפחה‪ ,‬איך שאמא ואבא היו לחוצים במטוס‪.‬‬
‫זכרתי את אבא שלנו חוזר לדירה של סבא וסבתא אחרי שאמא נהרגה ומספר לנו שקרתה‬
‫תאונה‪ .‬עוד לפני שהוא התחיל להסביר ידעתי שקרה משהו נורא‪ ,‬כי מעולם לא ראיתי את‬
‫אבא שלי בוכה‪.‬‬
‫הפרטים הקטנים שכן שכחתי שיגעו אותי ‪ -‬ריח הבושם של אמא‪ ,‬או צליל קולה‪ .‬ככל‬
‫שהתבגרתי התקשיתי יותר לזכור את הדברים הללו‪.‬‬
‫לא יכולתי לדמיין לעצמי איך זה לא לזכור דבר‪ .‬איך זיה מסוגלת לעמוד בזה?‬
‫"אולי‪ "...‬גמגמתי‪" .‬אולי את פשוט ‪"-‬‬
‫היא הרימה יד‪" .‬קרטר‪ ,‬תאמין לי‪ .‬ניסיתי להיזכר‪ .‬זה לא עובד‪ .‬אין לי משפחה מלבד‬
‫איסקנדר‪".‬‬
‫"וחברים?"‬
‫זיה בהתה בי כאילו דיברתי בשפה זרה‪ .‬פתאום קלטתי שלא ראיתי אף אחד בגילנו בנום‬
‫הראשון‪ .‬כולם היו צעירים בהרבה או מבוגרים בהרבה‪.‬‬
‫"אין לי זמן לחברים‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬כשהמתלמדים מגיעים לגיל שלוש‪-‬עשרה‬
‫הם נשלחים לנומים אחרים ברחבי העולם‪ .‬אני היחידה שנשארה כאן‪ .‬אני אוהבת להיות‬
‫לבדי‪ .‬זה בסדר גמור‪".‬‬
‫השיער על העורף שלי סמר‪ .‬אני עצמי הגבתי בדיוק באותה צורה פעמים רבות‪ ,‬כשאנשים‬
‫שאלו אותי איך ההרגשה ללמוד בבית עם אבא‪ .‬האם חסרים לי חברים? האם איני רוצה‬
‫חיים נורמליים? אני אוהב להיות לבדי‪ .‬זה בסדר גמור‪.‬‬
‫ניסיתי לדמיין את זיה לומדת בבית‪-‬ספר רגיל‪ ,‬מקבלת ארונית לחפצים שלה‪ ,‬יושבת עם‬
‫חברים בקפיטריה‪ .‬לא הצלחתי לדמיין את זה‪ .‬אני בטוח שהיא היתה מרגישה אבודה בדיוק‬
‫כמוני‪.‬‬
‫"תשמעי מה נעשה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אחרי הבחינה‪ ,‬אחרי ימי השדים‪ ,‬כשהעניינים יירגעו קצת ‪-‬‬
‫"‬
‫"העניינים אף פעם לא נרגעים‪".‬‬
‫"‪ -‬אני אקח אותך לקניון‪".‬‬
‫היא מצמצה‪" .‬לקניון? בשביל מה?"‬
‫"להסתובב‪ ",‬אמרתי‪" .‬נקנה המבורגרים‪ .‬נראה סרט‪".‬‬
‫זיה היססה‪" .‬זה מה שמכנים 'דייט'?"‬
‫הבעת הפנים שלי היתה כנראה בלתי נשכחת‪ ,‬כי זיה ממש חייכה‪" .‬אתה נראה כמו פרה‬
‫שהחטיפו לה מכה במעדר‪".‬‬
‫"לא התכוונתי‪ ...‬מה שהתכוונתי זה‪"...‬‬
‫היא צחקה‪ ,‬ופתאום היה קל יותר לדמיין אותה כתלמידת בית‪-‬ספר רגילה‪.‬‬
‫"אני מצפה בקוצר רוח לקניון הזה שלך‪ ",‬אמרה‪" .‬אתה אדם מעניין מאוד‪ ...‬או מסוכן‬
‫מאוד‪".‬‬
‫"בואי נלך על מעניין‪".‬‬
‫היא החוותה בידה והפתח נגלה שוב‪" .‬ועכשיו לך‪ .‬ותיזהר‪ .‬בפעם הבאה שתתגנב אחרי‪,‬‬
‫אולי לא יהיה לך כל כך הרבה מזל‪".‬‬
‫הגעתי אל הפתח והסתובבתי‪" .‬זיה‪ ,‬מה היה הענן השחור המהבהב ההוא?"‬
‫החיוך שלה התפוגג‪" .‬לחש שהפך אותי לבלתי נראית‪ .‬רק חרטוּמים רבי עוצמה אמורים‬
‫להיות מסוגלים לראות אותי תחת השפעתו‪ .‬אתה לא היית אמור להיות מסוגל לזה‪".‬‬
‫היא נעצה בי מבט בציפייה לתשובה‪ ,‬אבל לא ידעתי מה לומר‪.‬‬
‫"אולי הוא‪ ...‬התחיל להתפוגג או משהו‪ ",‬אמרתי בסופו של דבר‪" .‬ואם כבר‪ ,‬אני יכול‬
‫לשאול לגבי כדור האור הכחול?"‬
‫המצח שלה התקמט‪" .‬המה?"‬
 ‫"הדבר הזה שיצרת ונבלע בתקרה‪".‬‬
‫היא נראתה תמהה‪" .‬אני‪ ...‬אני לא יודעת על מה אתה מדבר‪ .‬אולי הבהוב הנרות הטעה‬
‫אותך‪".‬‬
‫שתיקה נבוכה‪ .‬או שהיא שיקרה לי‪ ,‬או שאני הולך ומאבד את שפיותי‪ ,‬או ש‪ ...‬לא ידעתי‬
‫מה בדיוק‪ .‬נזכרתי שלא סיפרתי לה על החיזיון שראיתי בו את איימוס וסֵ ת‪ ,‬אבל היתה לי‬
‫הרגשה שהכבדתי עליה מספיק ללילה אחד‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ",‬אמרתי‪" .‬לילה טוב‪".‬‬
‫מצאתי את הדרך בחזרה לאולם השינה‪ ,‬אבל זמן רב מאוד עבר לפני שהצלחתי להירדם‬
‫שוב‪.‬‬

‫***‬

‫טוב‪ ,‬נריץ קדימה ללוקסור‪ .‬אולי עכשיו אתם מבינים למה לא רציתי לנטוש את זיה‪ ,‬ולמה‬
‫לא האמנתי שהיא באמת תפגע בנו‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬ידעתי שהיא לא משקרת לגבי דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ .‬האיש הזה היה עושה מאיתנו אֶ ְסקַ ְרגוֹ בלי‬
‫למצמץ‪ .‬והעובדה שסֵ ת דיבר צרפתית בחלום שלי‪ ,Bon soir :‬איימוס‪ .‬האם זה היה צירוף‬
‫מקרים בלבד‪ ...‬או שמשהו גרוע בהרבה קורה כאן?‬
‫על כל פנים‪ ,‬כשסיידי משכה בזרוע שלי הלכתי אחריה‪.‬‬
‫יצאנו בריצה מהמקדש לעבר האובליסק‪ .‬אבל כמובן‪ ,‬זה לא היה כל כך פשוט‪ .‬אנחנו בני‬
‫משפחת קיין‪ .‬שום דבר אף פעם לא פשוט אצלנו‪.‬‬
‫בדיוק כשהגענו לאובליסק שמעתי קול זמזום של פתיחת שער קסום‪ .‬כמאה מטרים‬
‫בהמשך השביל‪ ,‬קוסם קירח בגלבייה לבנה יצא ממערבולת חול מסתחררת‪.‬‬
‫"מהר‪ ",‬אמרתי לסיידי‪ .‬חטפתי את המוט‪-‬מטה מהתיק שלי וזרקתי אותו אליה‪" .‬קחי אותו‬
‫בינתיים‪ ,‬הרי הרסתי את שלך‪ .‬אני אשתמש בחרב‪".‬‬
‫"אבל אין לי מושג מה לעשות!" ייבבה סיידי‪ .‬היא סרקה את בסיס האובליסק כאילו היא‬
‫מקווה למצוא מתג נסתר‪.‬‬
‫החרטוֹם התעשת וירק קצת חול‪ .‬ואז הוא הבחין בנו‪" .‬עצרו!"‬
‫"ממש‪ ",‬מלמלתי‪.‬‬
‫"פריז‪ ",‬מלמלה סיידי‪" .‬אמרת שהאובליסק השני נמצא בפריז‪ ,‬נכון?"‬
‫"כן‪ .‬אה‪ ...‬ואני לא רוצה להאיץ בך או משהו‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫החרטוֹם הניף את המטה שבידו והתחיל למלמל מילות לחש‪.‬‬
‫גיששתי אחרי קת החרב שלי‪ .‬נדמה שהרגליים שלי הפכו לחמאה‪ .‬תהיתי אם אצליח לזמן‬
‫שוב את הלוחם עם ראש הבז‪ .‬זה היה ממש מגניב‪ ,‬אבל בואו נזכור שהיה מדובר רק בדו‬
‫קרב לשם בחינה‪ .‬ובמבחן על הגשר מעל התהום‪ ,‬כשהדפתי את הפגיונות ההם ‪ -‬לא הרגשתי‬
‫שאני עשיתי את זה‪ .‬עד כה‪ ,‬בכל פעם ששלפתי את החרב מישהו עזר לי‪ :‬זיה היתה שם‪ ,‬או‬
‫בַּ ְסתֶ ת‪ .‬מעולם לא הרגשתי לבד לגמרי‪ .‬הפעם הייתי כאן רק אני‪ .‬היה מטורף מצדי לחשוב‬
‫שאצליח לבלום חרטוֹם אמיתי‪ .‬לא הייתי לוחם‪ .‬מקור רוב הידע שלי על חרבות היה בספרים‬
‫‪" -‬חיי אלכסנדר הגדול"‪" ,‬שלושת המוסקטרים"‪ ,‬דברים כאלה‪ ,‬כאילו שזה יעזור לי במשהו‪.‬‬
‫סיידי היתה עסוקה עם האובליסק‪ ,‬ואני נשארתי לבדי בקרב‪.‬‬
‫לא אתה לא‪ ,‬אמר קול בתוכי‪.‬‬
‫אה‪ ,‬נהדר‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬אני גם לבדי וגם השתגעתי‪.‬‬
‫בקצה השדרה‪ ,‬החרטוֹם קרא בקול‪" :‬שרתו את בית החיים!"‬
‫היתה לי הרגשה שהוא לא מדבר אלינו‪.‬‬
‫האוויר בינינו התחיל להבהב‪ .‬גלי חום עלו משתי שורות הספינקסים ויצרו אשליה שהם‬
‫זזים‪ .‬ואז קלטתי שהם באמת זזים‪ .‬כל אחד מהם נסדק לאורכו‪ ,‬ונשמות עלו מהפסלים כמו‬
‫חרקים שמגיחים משריונותיהם הישנים‪ .‬חלקם היו במצב גרוע ביותר‪ .‬הרוחות שעלו‬
‫מפסלים שבורים חסרו ראשים או קרניים או כפות רגליים‪ .‬אחדות צלעו על שלוש רגליים‪.‬‬
‫אבל לפחות תריסר ספינקסי תקיפה נשארו במצב מושלם‪ ,‬וכולם התקדמו לעברנו‪ .‬כל אחד‬
‫מהם היה בגודל דוברמן‪ ,‬עשוי מעשן חלבי ומאדי חום‪ .‬אה כן‪ ,‬והם ממש לא היו בצד שלנו‪.‬‬
‫"מהר‪ ",‬דחקתי בסיידי‪.‬‬
‫"פריז!" היא קראה והניפה את המטה והשרביט‪" .‬אני רוצה להגיע לשם עכשיו‪ .‬שני‬
‫כרטיסים‪ ,‬אם אפשר במחלקה ראשונה!"‬
‫הספינקסים דמויי האילים סגרו עלינו‪ .‬הקרוב ביותר הסתער לעברי ובפוּקס הצלחתי‬
‫לשסף אותו לשתיים‪ .‬המפלצת התפוגגה לעשן‪ ,‬אבל הפיצוץ פלט פרץ חום עז ואני הרגשתי‬
‫שנשרפות לי הפנים‪.‬‬
‫שתי נשמות ספינקס נוספות דהרו לעברי‪ .‬עוד כעשר היו רק צעדים ספורים מאחוריהן‪.‬‬
‫הרגשתי בדופק ההולם בצוואר שלי‪.‬‬
‫פתאום הקרקע רעדה‪ .‬השמים החשיכו וסיידי צעקה‪" :‬יש!"‬
‫האובליסק קרן באור סגול וזמזם כולו מרוב אנרגיה‪ .‬סיידי נגעה באבן ופלטה צווחה‪ .‬היא‬
‫נשאבה פנימה ונעלמה‪.‬‬
‫"סיידי!" צעקתי‪.‬‬
‫באותו רגע של הסחת דעת‪ ,‬שניים מהספינקסים נחבטו בי והפילו אותי על הקרקע‪ .‬החרב‬
‫שלי עפה מידי‪ .‬צליל קראק עלה מקשת הצלעות שלי וכאב התפוצץ לי בחזה‪ .‬החום שפלטו‬
‫היצורים היה בלתי נסבל‪ .‬הרגשתי כאילו אני נמחץ תחת תנור לוהט‪.‬‬
‫מתחתי אצבעות לעבר האובליסק‪ .‬רק סנטימטרים ספורים הפרידו בינינו‪ .‬שמעתי‬
‫ספינקסים נוספים מתקרבים ואת החרטוֹם צועק‪" :‬החזיקו אותו! החזיקו אותו!"‬
‫בשארית כוחותי נמתחתי לעבר האובליסק וכל עצב בגופי צרח מכאב‪ .‬קצות אצבעותי נגעו‬
‫בבסיס האבן והעולם החשיך סביבי‪.‬‬
‫פתאום מצאתי את עצמי שוכב על אבני מרצפת צוננות ורטובות‪ .‬הייתי באמצע כיכר‬
‫ענקית‪ .‬גשם ירד עלי‪ ,‬והאוויר הצונן הבהיר לי שאני כבר לא במצרים‪ .‬צעקת הבהלה של‬
‫סיידי נשמעה מקרבת מקום‪.‬‬
‫החדשות הרעות‪ :‬שני הספינקסים הגיעו איתי‪ .‬אחד ירד ממני בקפיצה וזינק בעקבות סיידי‪.‬‬
‫השני המשיך לכרוע על החזה שלי במבט זועם‪ ,‬גבו מעלה אד בגשם‪ ,‬עיניו המעושנות‬
‫רחוקות סנטימטרים ספורים מפרצופי‪.‬‬
‫ניסיתי להיזכר במילה המצרית לאש‪ .‬אולי אם אצליח להבעיר את המפלצת‪ ...‬אבל המוח‬
‫שלי היה מוצף כאב ובהלה‪ .‬שמעתי פיצוץ מימיני‪ ,‬בכיוון שבו היתה סיידי‪ .‬קיוויתי שהיא‬
‫הצליחה לחמוק אבל לא הייתי בטוח‪.‬‬
‫הספינקס דמוי האיל פתח את הפה וחשף ניבי עשן שממש לא הלמו חיה צמחונית‪ .‬הוא‬
‫עמד לנגוס לי בפרצוף‪ ,‬אבל דמות כהה היתמרה מאחוריו וצעקה‪"!Mange les muffins" :‬‬
‫שיסוף‪.‬‬
‫האיל התפוגג לעשן‪.‬‬
‫ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי‪ .‬סיידי כשלה בכיווני‪" .‬קרטר! אלוהים‪ ,‬אתה בסדר?"‬
‫מצמצתי אל הדמות האחרת ‪ -‬זאת שהצילה אותי‪ :‬דמות גבוהה ורזה במעיל גשם שחור עם‬
‫ברדס‪ .‬מה היא צעקה שם? "אכול את המאפינס"? איזו מין קריאת קרב זאת?‬
‫הדמות הסירה את הברדס‪ ,‬ואישה בבגד גוף בדוגמת נמר נגלתה מחייכת אלי מלמעלה‪,‬‬
‫חושפת ניבים ועיניים צהובות ענקיות‪.‬‬
‫"התגעגעתם אלי?" שאלה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
 ‫‪18‬‬
‫עטלפי הפירות השטניים תוקפים‬

‫הצטופפנו תחת הגגון של בניין ממשלתי לבן וגדול וצפינו בגשם ניתך על הפְּ לַאס דֶ ה לָה‬
‫קוֹנקוֹרד‪ .‬זה היה יום ממש גרוע לביקור בפריז‪ .‬העננים היו כבדים ונמוכים והקור חלחל לי‬
‫עד העצמות‪ .‬לא היו תיירים בחוץ‪ ,‬שום הולכי רגל‪ .‬כל מי שהיה לו שכל ישב בבית ליד האח‬
‫המבוערת ונהנה ממשקה חם‪.‬‬
‫מימיננו‪ ,‬נהר סֶ יין התפתל בעצלתיים בעיר‪ .‬מעבר לכיכר הענקית‪ ,‬גני טווילרי היו אפופים‬
‫ערפל‪.‬‬
‫האובליסק המצרי הזדקר מבודד ואפל באמצע הכיכר‪ .‬חיכינו לאויבים נוספים שיגיחו‬
‫ממנו‪ ,‬אבל דבר לא קרה‪ .‬זה כמעט הגביר את הלחץ שלי‪.‬‬
‫"תשכב בשקט‪ ",‬אמרה לי בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫עווית כאב עברה בי כשהיא לחצה בידה על החזה שלי‪ .‬היא מלמלה משהו במצרית והכאב‬
‫שכך בהדרגה‪.‬‬
‫"צלע שבורה‪ ",‬הכריזה‪" .‬ריפאתי אותה‪ ,‬אבל כדאי שתנוח לפחות כמה דקות‪".‬‬
‫"מה עם החרטוּמים?"‬
‫"לא הייתי דואגת לגביהם לעת עתה‪ .‬הבית יניח שעברתם בשער למקום אחר‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫"פריז היא הנום הארבעה‪-‬עשר ‪ -‬המטה של דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ .‬יהיה מטורף מצדכם להסתתר בשטח‬
‫הביתי שלו‪".‬‬
‫"נהדר‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫"חוץ מזה‪ ,‬הקמעות שלכם מסתירים אתכם‪ ",‬הוסיפה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אני מסוגלת למצוא את‬
‫סיידי בכל מקום בזכות השבועה שלי להגן עליה‪ ,‬אבל הקמעות ממסכים אתכם מעיני סֵ ת‬
‫ומעיני החרטוּמים‪".‬‬
‫חשבתי על החדר האפלולי בנום הראשון‪ ,‬עם כל הילדים שבחנו קערות שמן‪ .‬האם הם‬
‫מחפשים אחרינו ברגע זה? המחשבה העבירה בי צמרמורת‪.‬‬
‫ניסיתי לקום ומיד התכווצתי‪.‬‬
‫"תשכב בשקט‪ ",‬פקדה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬באמת‪ ,‬קרטר‪ ,‬אתה צריך ללמוד לנחות על הרגליים כמו‬
‫חתול‪".‬‬
‫"אני אעבוד על זה‪ ",‬הבטחתי‪" .‬אבל איך שרדת? יש לך קטע כזה של תשע נשמות?"‬
 ‫"מה פתאום‪ ,‬זאת סתם אגדה מטופשת‪ .‬אני בת אלמוות‪".‬‬
‫"אבל העקרבים!" סיידי נדחקה קרוב יותר אלינו‪ ,‬רועדת כולה‪ ,‬והידקה את המעיל של‬
‫בַּ ְסתֶ ת סביב כתפיה‪" .‬ראינו אותם מכסים אותך!"‬
‫בַּ ְסתֶ ת השמיעה קול גרגור‪" .‬סיידי היקרה‪ ,‬אני רואה שממש אכפת לך ממני! אני חייבת‬
‫לומר שיצא לי להגן על ילדי פרעונים רבים‪ ,‬אבל אתם שניכם‪ "...‬נראה שהדאגה שלנו ממש‬
‫נגעה ללבה‪" .‬ובכן‪ ,‬אני מצטערת שהדאגתי אתכם‪ .‬העקרבים אכן שאבו את כוחותי כמעט‬
‫לחלוטין‪ .‬בלמתי אותם כמה שיכולתי‪ .‬בסופו של דבר נשאר לי מספיק כוח כדי לחזור לצורת‬
‫מאפין ולחמוק לדוּאַ ת‪".‬‬
‫"חשבתי שאת לא טובה בשערים‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"קודם כול‪ ,‬קרטר‪ ,‬יש מעברים רבים אל הדוּאַ ת וממנו‪ .‬יש בו אזורים ורבדים רבים ‪-‬‬
‫התהום‪ ,‬נהר הלילה‪ ,‬עולם המתים‪ ,‬עולם השדים ‪"-‬‬
‫"נשמע מקום מקסים‪ ",‬מלמלה סיידי‪.‬‬
‫"על כל פנים‪ ,‬שערים הם כמו דלתות‪ .‬הם משתמשים בדוּאַ ת כדי לעבור ממקום למקום‬
‫בעולם בני התמותה‪ .‬וכן‪ ,‬אני לא טובה בכאלה‪ .‬אבל אני בכל זאת יצור של הדוּאַ ת‪ .‬כשאני‬
‫לבדי‪ ,‬לא קשה לי לחמוק אל הרובד הקרוב ביותר של הדוּאַ ת כנתיב מילוט זריז‪".‬‬
‫"ואם היו הורגים אותך?" שאלתי‪" .‬כלומר‪ ,‬הורגים את מאפין?"‬
‫"במקרה כזה הייתי מגורשת למעמקי הדוּאַ ת‪ .‬היו נדרשות שנים‪ ,‬אולי מאות שנים‪ ,‬עד‬
‫שהייתי חזקה מספיק לחזור לעולם בני התמותה‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬זה לא קרה‪ .‬חזרתי מיד‪ ,‬אבל‬
‫עד שהגעתי למוזיאון‪ ,‬החרטוּמים כבר הספיקו ללכוד אתכם‪".‬‬
‫"לא בדיוק נלכדנו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"באמת‪ ,‬קרטר? כמה זמן עבר מהרגע שהגעתם לנום הראשון ועד שהם החליטו להרוג‬
‫אתכם?"‬
‫"אה‪ ,‬בערך עשרים וארבע שעות‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת שרקה‪" .‬הם התרככו! בעבר הם היו מפוצצים גורי‪-‬אלים לחתיכות בתוך כמה‬
‫דקות‪".‬‬
‫"אנחנו לא ‪ -‬רגע‪ ,‬איך קראת לנו?"‬
‫סיידי היא שענתה‪ ,‬כאילו מתוך טראנס‪" :‬גורי‪-‬אלים‪ .‬זה מה שאנחנו‪ ,‬נכון? לכן זיה פחדה‬
‫מאיתנו כל כך ודֶ ז ְַ'רדָ ן רצה להרוג אותנו‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת טפחה על הברך של סיידי‪" .‬תמיד היית זריזת מחשבה‪ ,‬יקירתי‪".‬‬
‫"רגע אחד‪ ",‬מחיתי‪" .‬את מתכוונת לומר שאנחנו גופים מארחים לאלים? לא יכול להיות‪.‬‬
‫אני חושב שהייתי יודע אם‪"...‬‬
‫ואז נזכרתי בקול בתוך הראש שלי‪ ,‬שהזהיר אותי להסתתר כשפגשתי את איסקנדר‪.‬‬
‫חשבתי על כל הדברים שהייתי מסוגל פתאום לעשות ‪ -‬לדוגמה‪ ,‬להילחם בחרב ולזמן דמות‬
‫לוחם קסום‪ .‬אלה לא דברים שלמדתי מאבא‪.‬‬
‫"קרטר‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬כשאבן רוזטה נשברה‪ ,‬חמישה אלים השתחררו ממנה‪ ,‬נכון? אבא‬
‫קלט את אוסיריס‪ .‬זה מה שאיימוס אמר לנו‪ .‬סֵ ת‪ ...‬אני לא יודעת‪ .‬הוא הצליח לברוח‬
‫איכשהו‪ .‬אבל אתה ואני ‪"-‬‬
‫"הקמעות הגנו עלינו‪ ".‬תפסתי בקמע עין הוֹרוּס התלוי על הצוואר שלי‪" .‬זה מה שאבא‬
‫אמר שיקרה‪".‬‬
‫"אם היינו נשארים מחוץ לחדר כמו שאבא אמר לנו לעשות‪ ",‬סיידי נזכרה‪" .‬אבל היינו‬
‫שם וראינו מה קרה‪ .‬רצינו לעזור לו‪ .‬פחות או יותר התחננו בהתנהגות שלנו לקבל לתוכנו‬
‫כוחות‪ ,‬קרטר‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הנהנה‪" .‬זה הבדל משמעותי‪ .‬מעין הזמנה להיכנס‪".‬‬
‫"ומאותו רגע‪ "...‬סיידי הביטה בי במבט זהיר‪ ,‬כאילו היא מצפה שאצחק עליה‪" .‬היתה לי‬
‫מין תחושה כזאת‪ .‬כמו קול זר בתוך הראש שלי‪".‬‬
‫האוויר הקר חדר מבעד לבגדים שלי‪ .‬אם סיידי לא היתה אומרת את זה בקול‪ ,‬אולי הייתי‬
‫מסוגל להמשיך להתכחש עוד קצת למה שקורה‪ .‬אבל חשבתי על מה שאיימוס אמר‪ ,‬על‬
‫ההיסטוריה הארוכה של המשפחה שלנו עם האלים‪ .‬חשבתי על מה שזיה סיפרה לנו לגבי‬
‫השושלת שלנו‪ .‬האלים בררנים בבחירת גופים מארחים‪ .‬הם יעדיפו תמיד דם מדמם של‬
‫הפרעונים‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ",‬הודיתי‪" .‬גם אני שמעתי קול‪ .‬אז או ששנינו השתגענו ‪"-‬‬
‫"הקמע‪ ".‬סיידי שלפה את שלה מצווארון החולצה והרימה אותו מול בַּ ְסתֶ ת‪" .‬זה סמל של‬
‫אלה‪ ,‬נכון?"‬
‫כבר הרבה זמן לא יצא לי לראות את הקמע שלה‪ .‬הוא היה שונה משלי‪ .‬הוא הזכיר לי את‬
‫סמל ה ַﬠנְ ח'‪ ,‬או אולי מין עניבה משוכללת‪.‬‬

‫"זה ִתית‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬קשר קסם‪ .‬וכן‪ ,‬לעתים קרובות מכנים אותו ‪"-‬‬
‫"קשר איסיס‪ ",‬סיידי קטעה אותה‪ .‬לא הבנתי איך היא יודעת‪ ,‬אבל היא נראתה בטוחה‬
‫במאה אחוז‪" .‬בהיכל העידנים ראיתי את הדמות של איסיס‪ ,‬ואז הייתי איסיס וניסיתי לברוח‬
‫מסֵ ת‪ ,‬ו‪ -‬אלוהים אדירים‪ .‬זה העניין‪ ,‬נכון? אני היא‪".‬‬
‫היא משכה בחולצה שלה כאילו היא מנסה להרחיק את האלה ממנה פיזית‪ .‬אני רק בהיתי‪.‬‬
‫אחותי‪ ,‬עם השיער הפרוע עם הפסים האדומים ופיג'מת הפשתן והמגפיים הצבאיים ‪ -‬היא‬
‫באמת מודאגת שאלה השתלטה עליה? איזו אלה היתה רוצה אותה בכלל‪ ,‬מלבד אולי אלת‬
‫המסטיק?‬
‫מצד שני‪ ...‬גם אני שמעתי קול בתוך הראש שלי‪ .‬קול שבהחלט לא היה שייך לי‪ .‬הבטתי‬
‫בקמע שלי‪ ,‬עין הוֹרוּס‪ .‬חשבתי על המיתוסים שהכרתי ‪ -‬איך הורוס‪ ,‬בנו של אוסיריס‪ ,‬הביס‬
‫את סֵ ת וכך נקם את מות אביו‪ .‬ובלוקסור זימנתי דמות לוחם עם ראש בז‪.‬‬
‫פחדתי לנסות‪ ,‬אבל בכל זאת חשבתי‪ :‬הורוס?‬
‫הגיע הזמן באמת‪ ,‬אמר הקול האחר‪ .‬שלום‪ ,‬קרטר‪.‬‬
‫"אוי לא‪ ",‬אמרתי בבהלה גוברת‪" .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ .‬שמישהו ישיג לי פותחן קופסאות‪ .‬נתקע‬
‫לי אל בראש‪".‬‬
‫העיניים של בַּ ְסתֶ ת אורו‪" .‬תקשרת עם הורוס ישירות? זאת התקדמות מצוינת!"‬
‫"התקדמות?" חבטתי בראשי בכפות הידיים‪" .‬שייצא משם!"‬
‫הירגע‪ ,‬אמר הורוס‪.‬‬
‫"אני לא רוצה להירגע!"‬
‫בַּ ְסתֶ ת הביטה בי במבט מוטרד‪" .‬לא אמרתי לך להירגע‪".‬‬
‫"דיברתי אליו!" הצבעתי על המצח שלי‪.‬‬
‫"זה נורא‪ ",‬ייללה סיידי‪" .‬איך אני נפטרת ממנה?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת נשפה בחוסר סבלנות‪" .‬קודם כול‪ ,‬סיידי‪ ,‬לא כולה בתוכך‪ .‬אלים הם ישויות רבות‬
‫עוצמה‪ .‬אנחנו יכולים להתקיים במקומות רבים בו זמנית‪ .‬אבל כן‪ ,‬חלק מרוחה של איסיס‬
‫שוכן כעת בתוכך‪ .‬ממש כפי שקרטר מארח את רוחו של הורוס‪ .‬ובכנות‪ ,‬לכבוד הוא לכם‪".‬‬
‫"בטח‪ ,‬בטח‪ ",‬אמרתי‪" .‬תמיד רציתי להיות אחוז דיבוק!"‬
‫בַּ ְסתֶ ת גלגלה עיניים‪" .‬באמת‪ ,‬קרטר‪ ,‬זה לא דיבוק‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬לך ולהורוס יש אותה מטרה‬
‫‪ -‬להביס את סֵ ת‪ ,‬ממש כפי שהורוס עשה לפני אלף שנה כשסֵ ת הרג את אוסיריס בפעם‬
‫הראשונה‪ .‬אחרת גורלו של אביכם נחרץ‪ ,‬וסֵ ת ימלוך בארץ‪".‬‬
‫העפתי מבט בסיידי אבל לא מצאתי שם עזרה‪ .‬היא תלשה את הקמע מהצוואר שלה וזרקה‬
‫אותו‪" .‬איסיס נכנסה דרך הקמע‪ ,‬נכון? אז אני פשוט ‪"-‬‬
‫"במקומך ממש לא הייתי עושה את זה‪ ",‬הזהירה אותה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫אבל סיידי שלפה את השרביט שלה וחבטה בקמע‪ .‬הוא העלה ניצוצות כחולים וסיידי‬
‫פלטה צווחה‪ .‬היא שמטה את השרביט שהתחיל להעלות עשן‪ .‬כף היד של סיידי היתה מכוסה‬
‫סימני חריכה שחורים‪ .‬הקמע נותר ללא פגע‪.‬‬
‫"איי‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת נאנחה‪ .‬היא הצמידה את כף ידה ליד של סיידי וסימני החריכה נעלמו‪" .‬אמרתי לך‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬איסיס תיעלה את כוחותיה דרך הקמע‪ ,‬אבל היא כבר לא שם‪ .‬היא בתוכך‪ .‬ובכל מקרה‪,‬‬
‫כמעט בלתי אפשרי להרוס קמע קסם‪".‬‬
‫"אז מה אנחנו אמורים לעשות?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫"ובכן‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" ,‬לפני הכול קרטר חייב להשתמש בכוחותיו של הורוס כדי להביס‬
‫את סֵ ת‪".‬‬
 ‫"אה‪ ,‬זה הכול?" אמרתי‪" .‬לבדי?"‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ .‬סיידי יכולה לעזור לך‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬מעולה‪".‬‬
‫"אני אנחה אתכם כמיטב יכולתי‪ ",‬הבטיחה בַּ ְסתֶ ת‪" ,‬אבל בסופו של דבר שניכם חייבים‬
‫להילחם‪ .‬רק הורוס ואיסיס מסוגלים להביס את סֵ ת ולנקום את מותו של אוסיריס‪ .‬כך קרו‬
‫הדברים אז‪ .‬כך הם חייבים לקרות כעת‪".‬‬
‫"ואז אבא שלנו יחזור?" שאלתי‪.‬‬
‫החיוך של בַּ ְסתֶ ת התערער‪" .‬אם הכול יתנהל כשורה‪".‬‬
‫היא הסתירה מאיתנו משהו‪ .‬לא מפתיע‪ .‬אבל הייתי מטושטש מדי ולא הצלחתי לפענח מה‬
‫אני מחמיץ‪.‬‬
‫הבטתי בכפות הידיים שלי‪ .‬הן לא נראו שונות ‪ -‬לא חזקות יותר‪ ,‬לא אלוהיות יותר‪" .‬אם‬
‫יש לי כוחות של אל‪ ,‬למה אני כזה‪"...‬‬
‫"אפס?" הציעה סיידי‪.‬‬
‫"תסתמי‪ ",‬אמרתי‪" .‬למה אני לא מסוגל להשתמש בכוחות שלי בצורה מוצלחת יותר?"‬
‫"זה דורש תרגול‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אלא אם כן אתה רוצה להעביר את השליטה להורוס‪.‬‬
‫הוא ישלוט בגוף שלך ולך לא יהיו יותר דאגות‪".‬‬
‫זה אפשרי‪ ,‬אמר קול בתוך הראש שלי‪ .‬הנח לי להילחם בסֵ ת‪ .‬אתה יכול לבטוח בי‪.‬‬
‫כן‪ ,‬ממש‪ ,‬אמרתי לו‪ .‬איך אני יכול לדעת שלא איהרג ואתה פשוט תעבור לגוף מארח‬
‫אחר? איך אני יכול לדעת שאתה לא משפיע על המחשבות שלי ברגע זה?‬
‫לא הייתי עושה דבר כזה‪ ,‬אמר הקול‪ .‬בחרתי בך בגלל הפוטנציאל הטמון בך‪ ,‬קרטר‪,‬‬
‫ומשום שיש לנו מטרה משותפת‪ .‬אני נשבע בהן צדקי‪ ,‬אם תעביר אלי את השליטה ‪"-‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫קלטתי שדיברתי בקול; סיידי ובַּ ְסתֶ ת הביטו בי‪.‬‬
‫"כלומר‪ ,‬אני לא מעביר אליו את השליטה‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה הקרב שלנו‪ .‬אבא שלנו כלוא‬
‫בארון מתים‪ .‬הדוד שלנו נלכד‪".‬‬
‫"נלכד?" סיידי שאלה‪ .‬פתאום הבנתי שלא סיפרתי לה על טיול הבּא האחרון שלי‪ .‬פשוט‬
‫לא היה לנו זמן לזה‪.‬‬
‫כשסיפרתי לה את הפרטים‪ ,‬היא נראתה שבורה‪" .‬אלוהים‪ ,‬לא‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אישרתי‪" .‬וסֵ ת דיבר בצרפתית‪ ,‬הוא אמר ‪ .Bon soir‬סיידי‪ ,‬מה שאמרת על כך‬
‫שסֵ ת נמלט ‪ -‬אולי זה לא נכון‪ .‬אולי הוא חיפש גוף מארח חזק ‪"-‬‬
‫"דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ",‬סיידי השלימה את המשפט‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת נהמה עמוקות‪" .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן היה בלונדון בלילה שאבא שלכם שבר את אבן רוזטה‪ ,‬נכון?‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן היה תמיד אדם מלא כעס‪ ,‬אדם שאפתן‪ .‬מבחינות רבות הוא יכול לשמש גוף מארח‬
‫מושלם עבור סֵ ת‪ .‬אם סֵ ת הצליח להשתלט על הגוף של דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ,‬משמעות הדבר שהלורד‬
‫האדום שולט עכשיו בלקטור הראשי של הבית‪ .‬בשם ַרע‪ ,‬קרטר‪ ,‬אני מקווה שאתה טועה‪.‬‬
‫שניכם חייבים ללמוד כמה שיותר מהר איך להשתמש בכוחות האלים‪ .‬אני לא יודעת מה סֵ ת‬
‫מתכנן אבל הוא יעשה את זה ביום הולדתו‪ ,‬המועד שבו כוחותיו בשיאם‪ .‬הוא נולד ביום‬
‫השדים השלישי ‪ -‬בעוד שלושה ימים‪".‬‬
‫"אבל השתמשתי כבר בכוחות של איסיס‪ ,‬לא?" שאלה סיידי‪" .‬השתמשתי בהירוגליפים‪.‬‬
‫הפעלתי את האובליסק בלוקסור‪ .‬מי עשה את זה‪ ,‬אני או היא?"‬
‫"שתיכן‪ ,‬יקירתי‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬לך ולקרטר יש יכולות מרשימות כשלעצמכם‪ ,‬אך כוחות‬
‫האלים האיצו את התפתחותכם והעניקו לכם מאגר נוסף לשאוב ממנו‪ .‬בתוך ימים ספורים‬
‫הגעתם להישגים שהיו דורשים שנים של אימונים‪ .‬ככל שתרבו לתעל את כוחות האלים‪ ,‬כך‬
‫תהפכו רבי עוצמה יותר‪".‬‬
‫"וכך זה יהפוך מסוכן יותר‪ ",‬ניחשתי‪" .‬החרטוּמים אמרו לנו שמי שמשמש גוף מארח‬
‫לאלים עלול להישרף‪ ,‬להיהרג‪ ,‬להשתגע‪".‬‬
‫העיניים שלה ננעצו בי‪ .‬לרגע חטוף הן היו עיני טורף ‪ -‬ישות עתיקה‪ ,‬רבת עוצמה‪,‬‬
‫מסוכנת‪" .‬להפוך גוף מארח לאל אינה משימה שמתאימה לכל אחד‪ ,‬קרטר‪ .‬זה נכון‪ .‬אבל‬
‫אתם דם מדמם של הפרעונים‪ .‬אתם צאצאים לשתי שושלות עתיקות‪ .‬זה נדיר מאוד‪ ,‬ומעניק‬
‫לכם כוחות אדירים‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬אם אתם חושבים שתוכלו לשרוד ללא כוחותיהם של‬
‫האלים‪ ,‬אתם טועים‪ .‬אל תחזרו על מה שאמא שלכם‪ "...‬היא עצרה בעצמה‪.‬‬
‫"מה?" סיידי תבעה לדעת‪" .‬מה לגבי אמא שלנו?"‬
‫"לא הייתי צריכה לומר את זה‪".‬‬
‫"תגידי לנו‪ ,‬חתולה!" סיידי אמרה‪.‬‬
‫פחדתי שבַּ ְסתֶ ת תשלוף סכינים‪ .‬אבל היא רק נשענה על הקיר ובהתה בגשם‪" .‬כשההורים‬
‫שלכם שחררו אותי ממחט קליאופטרה‪ ...‬האנרגיה שהשתחררה היתה עזה בהרבה מכפי‬
‫שציפו‪ .‬אבא שלכם הוא שביטא את לחש הזימון‪ ,‬ואין ספק שהיה נהרג בפיצוץ אם אמא‬
‫שלכם לא היתה משליכה את עצמה לפניו כמגן‪ .‬באותו שבריר שנייה הצעתי לה את עזרתי‪.‬‬
‫הצעתי לה למזג את נשמותינו כדי להגן עליהם‪ .‬אבל היא דחתה את עזרתי‪ .‬היא בחרה‬
‫להשתמש במאגר האנרגיה שלה עצמה‪"...‬‬
‫"הקסם שלה‪ ",‬מלמלה סיידי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הנהנה בעצב‪" .‬כשחרטום מתמסר ללחש‪ ,‬אין דרך חזרה‪ .‬ואם הוא חורג‬
‫מיכולותיו‪ ...‬ובכן‪ ,‬אמא שלכם ניצלה כל שמץ אנרגיה שהיה בה כדי להגן על אבא שלכם‪.‬‬
‫כדי להציל אותו היא הקריבה את עצמה‪ .‬היא ‪"-‬‬
‫"נשרפה‪ ",‬אמרתי‪" .‬זיה הזהירה אותנו מזה‪".‬‬
‫הגשם המשיך לרדת בעוז‪ .‬קלטתי שאני רועד‪.‬‬
‫סיידי מחתה דמעה מלחייה‪ .‬היא הרימה את הקמע שלה ונעצה בו מבט מלא טינה‪" .‬אנחנו‬
‫חייבים להציל את אבא‪ .‬אם רוח אוסיריס באמת בתוכו‪"...‬‬
‫היא לא גמרה את המשפט אבל ידעתי על מה היא חושבת‪ .‬חשבתי על אמא כשהייתי קטן ‪-‬‬
‫על הזרוע שלה החובקת את כתפי כשעמדנו על המרפסת האחורית בבית שלנו בלוס אנג'לס‪.‬‬
‫היא הצביעה על הכוכבים ונקבה בשמותיהם‪ :‬כוכב הצפון‪ ,‬אוריון‪ ,‬סיריוס‪ .‬ואז היא חייכה‬
‫אלי ואני הרגשתי שאני חשוב יותר מכל כוכב בשמים‪ .‬אמא שלי הקריבה את עצמה כדי‬
‫להציל את חייו של אבא‪ .‬היא השתמשה בכמות קסם כל כך גדולה שהיא נשרפה‪ ,‬פשוטו‬
‫כמשמעו‪ .‬איך אוכל אני להיות אמיץ כל כך? אבל ידעתי שאני חייב לנסות להציל את אבא‪.‬‬
‫אחרת ארגיש כאילו אמא הקריבה את עצמה לשווא‪ .‬ואולי אם אצליח להציל את אבא הוא‬
‫ישיב דברים על תיקונם‪ ,‬אפילו יחזיר את אמא לחיים‪.‬‬
‫זה אפשרי? שאלתי את הורוס‪ ,‬אבל האל שתק‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬הגעתי להחלטה‪" .‬אז איך אנחנו עוצרים את סֵ ת?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת הרהרה לרגע ואז חייכה‪ .‬היתה לי הרגשה שההצעה שלה לא תמצא חן בעיני‪.‬‬
‫"ייתכן שיש דרך לעשות זאת בלי להעביר את השליטה בגופכם לאלים‪ .‬אולי תוכלו‬
‫להשתמש באחד מ'ספרי ְתחוֹת' ‪ -‬ספרי לחשים נדירים שכתב אל החוכמה בעצמו‪ .‬אני חושבת‬
‫על ספר מסוים‪ ,‬שמפרט דרך לגבור על סֵ ת‪ .‬הספר הוא רכושו היקר של אחד החרטומים‪ .‬כל‬
‫מה שעליכם לעשות הוא להתגנב למבצר שלו‪ ,‬לגנוב את הספר ולהסתלק לפני השקיעה‪,‬‬
‫בזמן שעוד אפשר לפתוח שער לארצות‪-‬הברית‪".‬‬
‫"מעולה‪ ",‬אמרה סיידי‪.‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬איזה חרטום? ואיפה המבצר?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת הביטה בי כאילו אני קצת מוגבל‪" .‬מה‪ ,‬אני חושבת שכבר דיברנו עליו‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן‪.‬‬
‫הבית שלו נמצא כאן‪ ,‬בפריז‪".‬‬

‫***‬

‫ברגע שראיתי את הבית של דֶ ז ְַ'רדָ ן השנאה שלי כלפי האיש רק גברה‪ .‬זאת היתה אחוזה‬
‫ענקית שניצבה מהעבר האחר של גני טווילרי‪ ,‬ברוּ דֶ ה פִּ ָיר ִמיד‪.‬‬
‫"רחוב הפירמידות?" אמרה סיידי‪" .‬קצת נדוש‪ ,‬לא?"‬
‫"אולי הוא לא הצליח למצוא בית ברחוב הקוסמים המרושעים והטיפשים‪ ",‬הצעתי‪.‬‬
‫הבית היה מרהיב‪ .‬גדר הברזל היצוק עוטרה בקישוטי זהב‪ .‬אפילו בגשם החורפי‪ ,‬הגן‬
‫שבחזית הבית שפע פרחים‪ .‬קירות שיש לבנים בגובה חמש קומות וחלונות עם תריסים‬
‫שחורים היתמרו מולנו‪ ,‬ולמעלה היתה גינת גג מעוצבת‪ .‬כבר יצא לי לראות ארמונות קטנים‬
‫מזה‪.‬‬
‫הצבעתי על דלת הכניסה שהיתה צבועה אדום עז‪" .‬אדום לא נחשב צבע רע במצרים?‬
‫הצבע של סֵ ת?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת גרדה את סנטרה‪" .‬אם כבר הזכרת את זה‪ ,‬כן‪ .‬זה צבע הכאוס והחורבן‪".‬‬
 ‫"חשבתי ששחור הוא הצבע הרע‪ ",‬אמרה סיידי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬יקירתי‪ .‬כרגיל‪ ,‬האנשים המודרניים הפכו הכול‪ .‬שחור הוא צבע אדמה פורייה‪ ,‬כמו‬
‫אדמת הנילוס‪ .‬אפשר לגדל מזון באדמה שחורה‪ .‬מזון הוא דבר טוב‪ .‬לכן שחור הוא צבע‬
‫טוב‪ .‬אדום הוא צבעם של חולות המדבר‪ .‬דבר אינו צומח במדבר‪ .‬לכן אדום הוא צבע רע‪".‬‬
‫הבעה מוטרדת עלתה בפניה‪" .‬באמת מוזר שיש לדֶ ז ְַ'רדָ ן דלת אדומה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬מדהים‪ ",‬רטנה סיידי‪" .‬טוב‪ ,‬בואו נלך לדפוק‪".‬‬
‫"סביר להניח שיהיו כאן שומרים‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬ומלכודות‪ .‬ואזעקות‪ .‬ואין לי ספק‬
‫שהבית ממוגן היטב בלחשים שמונעים כניסת אלים‪".‬‬
‫"חרטומים מסוגלים לעשות דבר כזה?" שאלתי‪ .‬דמיינתי לעצמי מכל גדול של תרסיס‬
‫דוחה חרקים בשם "אַ ל‪-‬אֵ ל"‪.‬‬
‫"למרבה הצער‪ ,‬כן‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אני לא אוכל לחצות את הסף ללא הזמנה‪ .‬אתם‪,‬‬
‫לעומת זאת‪"...‬‬
‫"חשבתי שגם אנחנו אלים‪ ",‬אמרה סיידי‪.‬‬
‫"זה היופי בעניין‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬כגופים מארחים אתם עדיין אנושיים‪ .‬אני השתלטתי על‬
‫מאפין בצורה מלאה כך שאני פחות או יותר אני‪ :‬אלה‪ .‬אבל אתם עדיין ‪ -‬ובכן‪ ,‬עצמכם‪.‬‬
‫הבנתם?"‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אני מציעה שתהפכו לציפורים‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬כך תוכלו לעוף ישר אל גינת הגג‬
‫ולהיכנס משם‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אני אוהבת ציפורים‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬בעיה ראשונה‪ :‬אנחנו לא יודעים איך להפוך לציפורים‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"תלמדו בקלי קלות! וזה יהיה מבחן טוב בתיעול הכוחות האלוהיים שלכם‪ .‬גם לאיסיס וגם‬
‫להורוס יש דמות ציפור אופיינית‪ .‬פשוט תדמיינו את עצמכם כציפורים‪ ,‬וזה מה שתהפכו‬
‫להיות‪".‬‬
‫"פשוט ככה‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬ואת מבטיחה שלא תנסי לצוד אותנו?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת נראתה נעלבת‪" .‬חס וחלילה!"‬
‫קיוויתי שהיא אכן תחוס עלינו‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי‪" .‬ננסה‪".‬‬
‫חשבתי לעצמי‪ :‬הורוס‪ ,‬אתה שם?‬
‫מה‪ ,‬הוא אמר בקוצר רוח‪.‬‬
‫דמות ציפור‪ ,‬בבקשה‪.‬‬
‫אה‪ ,‬אני מבין‪ ,‬רטן הורוס‪ .‬אתה לא בוטח בי‪ .‬אבל עכשיו אתה זקוק לעזרתי‪.‬‬
‫אוי‪ ,‬בחייך‪ .‬תעשה את הקטע שלך עם הבז‪.‬‬
‫נסגור על יען?‬
‫החלטתי שאין טעם בדיבורים ופשוט עצמתי עיניים ודמיינתי שאני בז‪ .‬העור שלי התחיל‬
‫מיד להתלהט‪ .‬התקשיתי לנשום‪ .‬ואז פקחתי עיניים ונדהמתי‪.‬‬
‫הייתי ממש ממש נמוך ‪ -‬העיניים שלי היו בגובה השוק של בַּ ְסתֶ ת‪ .‬הייתי מכוסה נוצות‬
‫וכפות הרגליים שלי הפכו לטפרים חדים‪ ,‬קצת כמו בדמות הבּא‪ ,‬אבל הפעם היה מדובר‬
‫בדמות בשר ודם אמיתית‪ .‬הראייה שלי השתנתה גם היא לחלוטין‪ .‬יכולתי לראות במאה‬
‫ושמונים מעלות‪ ,‬והפרטים היו מדהימים‪ .‬כל עלה על כל עץ נגלה לעיני בבירור‪ .‬הבחנתי‬
‫בג'וק במרחק מאה מטר משם‪ ,‬ממהר אל פתח ביוב‪ .‬יכולתי לראות כל נקבובית בעור פניה‬
‫של בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬שגהרה מעלי בחיוך‪.‬‬
‫"מוטב מאוחר מאשר לעולם לא‪ ",‬אמרה‪" .‬זה לקח לך כמעט עשר דקות‪".‬‬
‫מה? לתפיסתי השינוי נדמה מיידי‪ .‬ואז הבטתי הצדה וראיתי עוף דורס אפור יפהפה‪ ,‬קצת‬
‫קטן ממני‪ ,‬עם עיניים זהובות וכנפיים שקצותיהן שחורים‪ .‬לא ברור לי איך אבל ידעתי שזאת‬
‫דַ יָה‪.‬‬
‫הדיה פלטה צפצוף ‪" -‬הא הא הא‪ ".‬סיידי צחקה עלי‪.‬‬
‫פתחתי את המקור אבל שום צליל לא בקע ממנו‪.‬‬
‫"אח‪ ,‬אתם נראים מעוררי תיאבון‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת וליקקה את השפתיים‪" .‬לא‪ ,‬לא ‪ -‬אה‪...‬‬
‫התכוונתי מעוררי התפעלות‪ .‬קדימה‪ ,‬עופו!"‬
‫פרשתי את כנפי המלכותיות‪ .‬באמת הצלחתי! הייתי לבז אציל‪ ,‬אדון השחקים‪ .‬זינקתי‬
‫מהמדרכה ודאיתי ישר לתוך הגדר‪.‬‬
‫"הא הא הא‪ ",‬סיידי צפצפה מאחורי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת כרעה והתחילה לפלוט קולות צפצוף משונים‪ .‬אוי‪ .‬חיקוי של ציפורים‪ .‬פעמים רבות‬
‫ראיתי חתולים עושים את זה בזמן ציד ציפורים‪ .‬פתאום הופיעה לי בראש מודעת האבל‬
‫שיפרסמו עלי‪ :‬קרטר קיין‪ ,‬בן ‪ ,14‬נהרג בתאונה טרגית בפריז כאשר נטרף על ידי‬
‫החתולה של אחותו‪ ,‬מאפין‪.‬‬
‫פרשתי כנפיים‪ ,‬הדפתי את עצמי מהמדרכה בדחיפת רגליים ואחרי שלושה נפנופי כנף‬
‫אדירים מצאתי את עצמי מעופף בגשם‪ .‬סיידי עפה ממש מאחורי‪ .‬יחדיו נסקנו אל השמים‪.‬‬
‫אני חייב להודות‪ :‬זה היה מדהים‪ .‬מאז שהייתי ילד קטן חלמתי שאני עף‪ ,‬ותמיד שנאתי‬
‫להתעורר מחלומות כאלה‪ .‬עכשיו זה לא היה חלום‪ ,‬גם לא מסע בדמות בּא‪ .‬זה היה ממשי‬
‫במאה אחוז‪ .‬ריחפתי על זרמי האוויר הקרים שמעל גגות פריז‪ .‬לעיני נגלו הנהר‪ ,‬מוזיאון‬
‫הלובר‪ ,‬הגנים והארמונות‪ .‬ואפילו עכבר ‪ -‬יאמי‪.‬‬
‫קרטר‪ ,‬אין מצב‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬אתה לא צד עכברים‪ .‬התמקדתי באחוזה של דֶ ז ְַ'רדָ ן‪,‬‬
‫אספתי כנפיים וצללתי מטה‪.‬‬
‫ראיתי את גינת הגג ואת דלתות הזכוכית הכפולות המובילות פנימה‪ .‬הקול בתוכי אמר‪ :‬אל‬
‫תעצור‪ .‬זאת אשליה‪ .‬אתה חייב לחדור בתנופה את מחסומי הקסם שלהם‪.‬‬
‫מחשבה מטורפת‪ .‬צללתי מהר כל כך שעוצמת ההתנגשות בדלתות הזכוכית היתה עלולה‬
‫להפוך אותי לפיתה מכוסה נוצות ‪ -‬אבל בכל זאת לא האטתי‪.‬‬
‫התנגשתי ישירות בדלתות ‪ -‬ועופפתי בעדן כאילו אינן קיימות‪ .‬פרשתי כנפיים ונָחַ ִתּי על‬
‫שולחן‪ .‬סיידי צללה פנימה ממש מאחורי‪.‬‬
‫היינו לבדנו באמצע חדר ספרייה‪ .‬עד כה‪ ,‬מצוין‪.‬‬
‫עצמתי עיניים והתרכזתי בלחזור לצורתי הרגילה‪ .‬כשפקחתי אותן שוב‪ ,‬הייתי שוב קרטר‬
‫וישבתי על השולחן‪.‬‬
‫סיידי עדיין היתה דיה‪.‬‬
‫"את יכולה להתחלף בחזרה‪ ",‬אמרתי לה‪.‬‬
‫היא הטתה את ראשה ונעצה בי מבט חקרני‪ .‬ואז פלטה קרקור מתוסכל‪.‬‬
‫חייכתי‪" .‬את לא מצליחה‪ ,‬מה? את תקועה?"‬
‫היא ניקרה את היד שלי במקור חד ביותר‪.‬‬
‫"אאוּץ'!" מחיתי‪" .‬זאת לא אשמתי‪ .‬תמשיכי לנסות‪".‬‬
‫היא עצמה עיניים וניפחה את הנוצות עד שנראתה כאילו היא עומדת להתפוצץ‪ ,‬אבל צורת‬
‫הדיה לא השתנתה‪.‬‬
‫"אל תדאגי‪ ",‬אמרתי בניסיון לשמור על הבעה רצינית‪" .‬בַּ ְסתֶ ת תעזור לך ברגע שנצא‬
‫מכאן‪".‬‬
‫"הא הא הא‪".‬‬
‫"תעמדי על המשמר‪ .‬אני הולך להעיף מבט בחדר‪".‬‬
‫החדר היה ענקי ‪ -‬הוא הזכיר ספרייה אמיתית יותר מאשר מאורה של חרטום‪ .‬הרהיטים‬
‫היו עשויים עץ מהגוני כהה‪ .‬כל הקירות היו עמוסים מדפי ספרים מהרצפה ועד התקרה‪.‬‬
‫ספרים גלשו אל הרצפה‪ .‬אחדים נערמו בערימות על שולחנות או נדחסו למדפים קטנים‬
‫יותר‪ .‬כורסה גדולה שניצבה ליד החלון נראתה כמו המקום ששרלוק הולמס היה בוחר לשבת‬
‫בו ולעשן מקטרת‪.‬‬
‫עם כל צעד שלי לוחות הרצפה חרקו ואני התכווצתי‪ .‬לא שמעתי קולות אנשים מתוך‬
‫הבית‪ ,‬אבל לא רציתי להסתכן שלא לצורך‪.‬‬
‫מלבד דלתות הזכוכית אל הגג‪ ,‬היציאה היחידה היתה דלת עץ כבדה שננעלת מבפנים‪.‬‬
‫סגרתי את הבריח‪ .‬ואז דחפתי כיסא מתחת לידית‪ .‬התקשיתי להאמין שזה יעצור חרטומים‬
‫לזמן רב‪ ,‬אבל אולי ארוויח ככה כמה שניות נוספות במקרה שאתגלה‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו חיפשתי במדפי הספרים שעות על גבי שעות‪ .‬ספרים מסוגים שונים היו‬
‫דחוקים זה ליד זה בערבוביה ‪ -‬לא על פי סדר אלפביתי או מספור כלשהו‪ .‬רוב הספרים לא‬
‫נכתבו באנגלית‪ .‬על אף כריכה לא היו הירוגליפים‪ .‬קיוויתי למצוא את הכיתוב "ספר ְתחוֹת"‬
‫באותיות זהב גדולות‪ ,‬אבל לא היה לי מזל‪.‬‬
‫"איך נראה בכלל ספר ְתחוֹת?" רטנתי‪.‬‬
 ‫סיידי הפנתה את הראש ונעצה בי מבט זועם‪ .‬היתה לי הרגשה שהיא נוזפת בי שאזדרז‪.‬‬
‫הצטערתי שאין כאן שַ בְּ ִתי שיביא לי ספרים כמו בספרייה של איימוס‪ ,‬אבל לא ראיתי שום‬
‫פסל‪ .‬אלא אם כן‪...‬‬
‫הורדתי את התיק של אבא מהכתף‪ .‬הנחתי את תיבת הקסם על השולחן ופתחתי את‬
‫המכסה‪ .‬פסל השעווה הקטן עדיין היה שם‪ ,‬במקום שבו השארתי אותו‪ .‬הרמתי אותו‬
‫ואמרתי‪" :‬בצקיון‪ ,‬תעזור לי למצוא את ספר ְתחוֹת בספרייה הזאת‪".‬‬
‫עיני השעווה נפקחו מיד‪" .‬ולמה לי לעזור לך?"‬
‫"כי אין לך ברירה‪".‬‬
‫"אני שונא את הטיעון הזה! בסדר‪ ,‬בסדר ‪ -‬תרים אותי‪ .‬אני לא מצליח לראות מכאן את‬
‫המדפים‪".‬‬
‫הסתובבתי איתו ברחבי החדר והראיתי לו את הספרים‪ .‬הרגשתי די מטופש ככה‪ ,‬כמדריך‬
‫הטיולים של צלמית שעווה‪ ,‬אבל סיידי בטח הרגישה יותר מטופשת‪ .‬היא עדיין היתה תקועה‬
‫בדמות ציפור‪ ,‬והתרוצצה הלוך וחזור על השולחן ונקשה במקור שלה בתסכול בניסיונות‬
‫להחליף צורה‪.‬‬
‫"חכה רגע!" הכריז בצקיון‪" .‬הספר הזה עתיק ‪ -‬הנה‪ ,‬הספר הזה שם‪".‬‬
‫שלפתי ספר דק כרוך בפשתן‪ .‬הוא היה זעיר כל כך שאין ספק שהייתי מחמיץ אותו‪ ,‬אך‬
‫הכריכה הקדמית באמת היתה מעוטרת בהירוגליפים‪ .‬לקחתי את הספר לשולחן ופתחתי אותו‬
‫בזהירות‪ .‬זאת היתה מפה יותר מספר‪ ,‬מפה שנפרשה לארבעה חלקים עד שהפכה לגיליון‬
‫פפירוס גדול עם כיתוב עתיק כל כך שבקושי הצלחתי לפענח את התווים‪.‬‬
‫העפתי מבט בסיידי‪" .‬אני בטוח שהיית יכולה לקרוא את זה אם לא היית ציפור‪".‬‬
‫היא ניסתה לנקר אותי שוב אבל הפעם הספקתי להזיז את היד‪.‬‬
‫"בצקיון‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה זאת המגילה הזאת?"‬
‫"לחש שאבד בנבכי הזמן!" הכריז בצקיון‪" .‬מילים בראשיתיות של עוצמה אדירה!"‬
‫"ו‪ "...‬תבעתי לדעת‪" .‬אפשר להביס איתן את סֵ ת?"‬
‫"יותר טוב! כותרתו‪' :‬ספר זימון עטלפי הפירות'!"‬
‫בהיתי בו‪" .‬אתה רציני?"‬
‫"הייתי מתבדח על דבר כזה?"‬
‫"מי ירצה לזמן עטלפי פירות?"‬
‫"הא הא הא‪ ",‬סיידי צפצפה‪.‬‬
‫דחפתי מעלי את המגילה והמשכנו לחפש‪.‬‬
‫אחרי כעשר דקות‪ ,‬בצקיון פלט צווחת שמחה‪" .‬היי‪ ,‬תראה! אני זוכר את הציור הזה‪".‬‬
‫זה היה דיוקן קטן בצבעי שמן במסגרת מוזהבת‪ ,‬שהיה תלוי בקצה מדף ספרים‪ .‬הוא‬
‫כנראה היה חשוב‪ ,‬כי היה מוקף וילונות משי‪ .‬הפנים של האיש בציור היו מוארות מלמטה‬
‫והוא נראה כמו מישהו שעומד לספר סיפור מפחיד ליד המדורה או משהו‪.‬‬
 ‫"זה לא השחקן ההוא ששיחק את וולברין?" שאלתי‪ ,‬כי היו לו פאות לחיים מרשימות‪.‬‬
‫"אתה מגעיל אותי!" אמר בצקיון‪" .‬זה ז'אן פְ ַרנְ סוּאָ ה שַ ְמפּוֹליון‪".‬‬
‫לקח לי רגע להיזכר בשם‪" .‬האיש שפענח את כתב החרטומים על פי אבן רוזטה‪".‬‬
‫"כמובן‪ .‬אחי‪-‬סבו של דֶ ז ְַ'רדָ ן‪".‬‬
‫הבטתי שוב בציור של שמפוליון‪ ,‬ויכולתי לראות את הדמיון המשפחתי‪ .‬לשניהם היו אותן‬
‫עיניים שחורות יוקדות‪" .‬אחי‪-‬סבו? אבל זה אומר שדֶ ז ְַ'רדָ ן בן ‪"-‬‬
‫"מאתיים שנה בערך‪ ",‬השלים בצקיון‪" .‬עדיין בחיתוליו‪ .‬אתה יודע שכאשר שמפוליון‬
‫התחיל לפענח את כתב החרטומים‪ ,‬הוא שקע בתרדמת למשך חמישה ימים? הוא היה האדם‬
‫הראשון מחוץ לבית החיים ששחרר את קסם ההירוגליפים‪ ,‬וזה כמעט הרג אותו‪ .‬מובן שהוא‬
‫משך את תשומת לבו של הנום הראשון‪ .‬שמפוליון מת לפני שהספיק להצטרף לבית החיים‪,‬‬
‫אבל הלקטור הראשי הסכים להכשיר את צאצאיו‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן גאה מאוד בשורשיו‪ ...‬אבל זאת גם‬
‫נקודה רגישה אצלו‪ ,‬כי משפחתו חדשה מאוד בבית‪".‬‬
‫"בגלל זה הוא לא הסתדר עם המשפחה שלנו‪ ",‬ניחשתי‪" .‬אנחנו‪ ,‬כאילו‪ ...‬הכי ותיקים‪".‬‬
‫בצקיון צחקק‪" .‬וכשאבא שלך שבר את אבן רוזטה? דֶ ז ְַ'רדָ ן בוודאי ראה בזה פגיעה בכבוד‬
‫משפחתו! אח‪ ,‬היית צריך לראות את הוויכוחים שאדון ג'וליוס ודֶ ז ְַ'רדָ ן ניהלו בחדר הזה‪".‬‬
‫"כבר היית כאן פעם?"‬
‫"פעמים רבות! הייתי בכל מקום‪ .‬אני יודע‪-‬כול‪".‬‬
‫ניסיתי לדמיין את אבא ואת דֶ ז ְַ'רדָ ן מתווכחים כאן‪ .‬זה לא היה קשה‪ .‬אם דֶ ז ְַ'רדָ ן שנא את‬
‫המשפחה שלנו‪ ,‬ואם אלים נוטים למצוא להם מארחים שחולקים איתם את מטרותיהם‪ ,‬הגיוני‬
‫שסֵ ת ניסה להתמזג איתו‪ .‬שניהם רצו עוצמה‪ ,‬שניהם היו מלאי מרירות וכעס‪ ,‬שניהם רצו‬
‫לפוצץ את סיידי ואותי למיליון חתיכות‪ .‬ואם סֵ ת שולט עכשיו בחשאי בלקטור הראשי‪...‬‬
‫טיפת זיעה נטפה במורד פני‪ .‬רציתי להסתלק מהאחוזה הזאת כמה שיותר מהר‪.‬‬
‫פתאום נשמע קול חבטה מתחתינו‪ ,‬כמו מישהו שטורק דלת‪.‬‬
‫"תראה לי איפה ספר ְתחוֹת‪ ",‬פקדתי על בצקיון‪" .‬מהר!"‬
‫המשכנו לסרוק את המדפים‪ .‬בצקיון התחמם כל כך בידיים שלי שחששתי שהוא יימס‪.‬‬
‫הוא לא הפסיק להעיר הערות על הספרים‪.‬‬
‫"אח‪' ,‬השליטה בחמשת היסודות'!"‬
‫"זה הספר שאנחנו מחפשים?" שאלתי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אבל ספר מצוין‪ .‬כיצד לשלוט בחמשת היסודות הבסיסיים של היקום ‪ -‬אדמה‪ ,‬אוויר‪,‬‬
‫מים‪ ,‬אש וגבינה!"‬
‫"גבינה?"‬
‫הוא גירד בראש השעווה שלו‪" .‬אני כמעט בטוח שזה החמישי‪ ,‬כן‪ .‬אבל בוא נמשיך!"‬
‫עברנו למדף הבא‪" .‬לא‪ ",‬הוא הכריז‪" .‬לא‪ .‬משעמם‪ .‬משעמם‪ .‬אווו‪ ,‬קלייב קאסלר! לא‪.‬‬
‫לא‪".‬‬
 ‫כבר הייתי על סף ייאוש‪ ,‬ואז הוא אמר‪" :‬הנה‪".‬‬
‫קפאתי‪" .‬איפה ‪ -‬כאן?"‬
‫"הספר הכחול עם העיטור המוזהב‪ ",‬הוא אמר‪" .‬הספר ה ‪"-‬‬
‫שלפתי את הספר והחדר כולו התחיל להיטלטל‪.‬‬
‫"‪ -‬ממולכד‪ ",‬בצקיון השלים את המשפט‪.‬‬
‫סיידי פלטה צווחה בהולה‪ .‬הסתובבתי וראיתי אותה ממריאה מהשולחן‪ .‬משהו קטן ושחור‬
‫צלל מהתקרה‪ .‬סיידי תפסה אותו באוויר והיצור השחור נבלע בגרונה‪.‬‬
‫לפני שהספקתי לקלוט כמה זה דוחה‪ ,‬אזעקות התחילו ליילל למטה‪ .‬יצורים שחורים‬
‫נוספים התחילו לצנוח מהתקרה ונדמה שהם הולכים ומתרבים ומסתחררים בענן של פרווה‬
‫וכנפיים‪.‬‬
‫"הנה התשובה לשאלה שלך‪ ",‬בצקיון אמר לי‪" .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן היה רוצה לזמן עטלפי פירות‪ .‬מי‬
‫שמתעסק עם הספרים הלא נכונים מביא להתגשמות להקה של עטלפי פירות‪ .‬זאת‬
‫המלכודת!"‬
‫היצורים הסתערו עלי כאילו הייתי מנגו בשל ‪ -‬הם צללו לעבר הפנים שלי ושרטו‬
‫בזרועותי‪ .‬אחזתי בספר בכל הכוח ורצתי לעבר השולחן‪ ,‬אבל בקושי הייתי מסוגל לראות‬
‫משהו‪" .‬סיידי‪ ,‬תברחי!" צעקתי‪.‬‬
‫"איייק!" היא צווחה ואני קיוויתי שזאת תשובה חיובית‪.‬‬ ‫ִ‬
‫מצאתי את התיק של אבא ודחפתי את הספר ואת בצקיון פנימה‪ .‬דלת הספרייה היטלטלה‪.‬‬
‫קולות צעקו משהו בצרפתית‪.‬‬
‫הורוס‪ ,‬בחזרה לצורת ציפור! חשבתי נואשות‪ .‬ולא יען‪ ,‬בבקשה!‬
‫רצתי אל דלתות הזכוכית‪ .‬ברגע האחרון מצאתי את עצמי מעופף שוב בצורת בז ופרצתי‬
‫אל הגשם הצונן‪ .‬בחושי הטורף שלי ידעתי שכאלף עטלפי פירות זועמים רודפים אחרי‪.‬‬
‫אבל בזים מהירים כמו ברק‪ .‬שעטתי צפונה בתקווה למשוך את העטלפים אחרי ולהרחיק‬
‫אותם מסיידי ומבַּ ְסתֶ ת‪ .‬לא התקשיתי להתרחק מהעטלפים‪ ,‬אבל הקפדתי להישאר במרחק‬
‫סביר מהם כדי שלא יתייאשו מהמרדף אחרי‪ .‬ואז‪ ,‬בתמרון זריז‪ ,‬הסתובבתי לאחור וצללתי‬
‫בחזרה לעבר סיידי ובַּ ְסתֶ ת במהירות מאה וחמישים קמ"ש‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הרימה מבט מופתע כשהתגלגלתי על המדרכה תוך כדי חזרה לצורה אנושית‪ .‬סיידי‬
‫תפסה בזרוע שלי ורק אז ראיתי שגם היא חזרה לגופה האנושי‪.‬‬
‫"זה היה נורא!" הכריזה‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים אסטרטגיית מילוט ומהר!" הצבעתי לעבר השמים‪ .‬עננה שחורה וזועמת‬
‫של עטלפי פירות התקרבה אלינו במהירות‪.‬‬
‫"מוזיאון הלובר‪ ".‬בַּ ְסתֶ ת תפסה בידיים שלנו‪" .‬שם נמצא השער הקרוב ביותר‪".‬‬
‫במרחק שלושה רחובות מכאן‪ .‬אין סיכוי שנספיק‪.‬‬
‫ואז הדלת האדומה של ביתו של דֶ ז ְַ'רדָ ן נפתחה במכה‪ .‬לא חיכינו לראות מה יוצא ממנה‪.‬‬
‫נמלטנו על נפשותינו לאורך רוּ דה פירמיד‪.‬‬
 ‫‪19‬‬
‫פיקניק בשמים‬

‫)בסדר‪ ,‬קרטר‪ .‬תן לי את המיקרופון‪(.‬‬

‫ביקרתי כבר פעם בלובר בחופשה בפריז‪ ,‬אבל בזמנו לא רדפו אחרי עטלפי פירות צמאי‬
‫דם‪ .‬הייתי פוחדת מהם מאוד אם לא הייתי עסוקה מדי בלכעוס על קרטר‪ .‬לא יכולתי להאמין‬
‫שהוא התייחס ככה לבעיית הציפור שלי‪ .‬ברצינות‪ ,‬חשבתי שאני הולכת להישאר בצורת דיה‬
‫לנצח ולהיחנק בתוך בית הכלא הקטן שלי‪ ,‬מכוסה כולי נוצות‪ .‬והוא העז לצחוק עלי!‬
‫נשבעתי שעוד אנקום בו‪ ,‬אבל לעת עתה היינו עסוקים בלשרוד‪.‬‬
‫רצנו לעבר המוזיאון בגשם הקר‪ .‬בקושי הצלחתי שלא להחליק על המדרכות הרטובות‪.‬‬
‫כשהעפתי מבט לאחור ראיתי שתי דמויות רודפות אחרינו ‪ -‬גברים עם ראשים מגולחים‬
‫וזקנקנים לבושים במעילי גשם שחורים‪ .‬היה אפשר לחשוב שהם בני תמותה רגילים אבל כל‬
‫אחד מהם החזיק מטה זורח‪ .‬סימן רע מאוד‪.‬‬
‫העטלפים ממש נשכו בעקבינו‪ .‬אחד מהם באמת נתן לי ביס ברגל‪ .‬אחר כמעט הסתבך לי‬
‫בשיער‪ .‬נאלצתי להזכיר לעצמי להמשיך לרוץ‪ .‬הבטן עדיין התהפכה לי מאכילת אחד‬
‫היצורים הדוחים האלה כשהייתי דיה ‪ -‬ולא‪ ,‬זה לא היה רעיון שלי‪ .‬תגובת התגוננות‬
‫אוטומטית לגמרי!‬
‫"סיידי‪ ",‬בַּ ְסתֶ ת קראה כשרצנו‪" .‬יהיו לך שניות ספורות לפתוח את השער‪".‬‬
‫"איפה הוא?" צעקתי‪.‬‬
‫חצינו בריצה את רו די ריבולי לעבר הכיכר שבחזית מוזיאון הלובר‪ .‬בַּ ְסתֶ ת רצה ישר אל‬
‫פירמידת הזכוכית שבכניסה למוזיאון‪ ,‬שזהרה כולה באור הדמדומים‪.‬‬
‫"אין מצב‪ ",‬אמרתי‪" .‬זאת לא פירמידה אמיתית‪".‬‬
‫"מובן שהיא אמיתית‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬הצורה היא שמעניקה לפירמידה את כוחה‪ .‬זוהי‬
‫רמפה המובילה אל השמים‪".‬‬
‫העטלפים הקיפו אותנו עכשיו ‪ -‬הם נשכו בזרועות שלנו ועופפו סביב רגלינו‪ .‬מספרם הלך‬
‫וגדל והיה קשה יותר ויותר לראות משהו או להתקדם‪.‬‬
‫קרטר הושיט יד לחרב שלו אבל אז הוא נזכר שהיא לא שם‪ .‬הוא איבד אותה בלוקסור‪.‬‬
‫הוא קילל וחיטט בתיק שלו‪.‬‬
‫"אל תאט!" הזהירה אותו בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫קרטר שלף את השרביט שלו‪ .‬בתסכול מוחלט‪ ,‬הוא זרק אותו על אחד העטלפים‪ .‬חשבתי‬
‫שזה חסר טעם לגמרי‪ ,‬אבל השרביט בער באור מלובן וחבט חבטה גדולה בראש העטלף‪,‬‬
‫שצנח אל הקרקע‪ .‬השרביט ניתז בחזרה אל היד של קרטר ובדרכו הוריד שש‪ ,‬שבע‪ ,‬שמונה‬
‫מפלצות קטנות‪.‬‬
‫"לא רע‪ ",‬אמרתי‪" .‬תמשיך עם זה!"‬
‫הגענו למרגלות הפירמידה‪ .‬המוזיאון היה סגור ולמרבה המזל הכיכר היתה ריקה‪ .‬הדבר‬
‫האחרון שרציתי היה שמישהו יעלה ליו‪-‬טיוב סרטון של מותי המביך בציפורני עטלפי פירות‪.‬‬
‫"נשארה דקה עד השקיעה‪ ",‬הזהירה אותי בַּ ְסתֶ ת‪" .‬ההזדמנות האחרונה לפתוח שער היא‬
‫עכשיו‪".‬‬
‫היא שלפה את הסכינים שלה והתחילה לשסף עטלפים באוויר בניסיון להרחיק אותם‬
‫ממני‪ .‬השרביט של קרטר התעופף בפראות והפיל עטלפים על ימין ועל שמאל‪ .‬נעמדתי מול‬
‫הפירמידה וניסיתי לחשוב על פתיחת שער כמו בלוקסור‪ ,‬אבל בקושי הצלחתי להתרכז‪.‬‬
‫לאן את רוצה להגיע? איסיס שאלה בתוך הראש שלי‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬למי אכפת! לאמריקה!‬
‫קלטתי שאני בוכה‪ .‬שנאתי לבכות‪ ,‬אבל ההלם והפחד התחילו להשפיע עלי‪ .‬לאן אני רוצה‬
‫להגיע? הביתה‪ ,‬כמובן! לחזור לבית שלי בלונדון ‪ -‬לחזור לחדר שלי‪ ,‬לסבא וסבתא שלי‪,‬‬
‫לחברות שלי בבית‪-‬ספר ולחיים הישנים שלי‪ .‬אבל זה לא היה אפשרי‪ .‬הייתי חייבת לחשוב‬
‫על אבא שלי ועל המשימה שלנו‪ .‬היינו חייבים להגיע אל סֵ ת‪.‬‬
‫לאמריקה‪ ,‬חשבתי‪ .‬עכשיו!‬
‫כנראה היתה לפרץ הרגשות שלי השפעה כלשהי‪ .‬הפירמידה רעדה‪ .‬קירות הזכוכית שלה‬
‫הבליחו וראשה התחיל לזרוח‪.‬‬
‫בהחלט נפתחה בה מערבולת חול‪ .‬הבעיה היחידה ‪ -‬היא הופיעה בראש הפירמידה‪ ,‬גבוה‬
‫באוויר‪.‬‬
‫"תטפסו!" אמרה בַּ ְסתֶ ת‪ .‬קל לה לומר ‪ -‬היא הרי חתולה‪.‬‬
‫"הדפנות תלולות מדי!" מחה קרטר‪.‬‬
‫הוא התקדם יפה עם העטלפים‪ .‬ערימות של יצורים המומים כיסו את המדרכה‪ ,‬אבל רבים‬
‫המשיכו לעופף סביבנו ולנשוך כל פיסת עור חשופה‪ ,‬והחרטומים הלכו והתקרבו‪.‬‬
‫"אני אטיל אתכם‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫"סליחה?" מחה קרטר‪ ,‬אבל בַּ ְסתֶ ת תפסה בצווארון ובמכנסיים שלו והעיפה אותו במעלה‬
‫הפירמידה‪ .‬הוא כשל לראשה בצורה מביכה למדי ונבלע בשער‪.‬‬
‫"עכשיו את‪ ,‬סיידי‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬בואי!"‬
‫לפני שהספקתי לזוז‪ ,‬קול גברי צעק‪" :‬עצרו!"‬
‫בטיפשותי קפאתי‪ .‬הקול היה רב עוצמה והיה קשה שלא לציית לו‪.‬‬
‫שני החרטומים התקרבו אלינו‪ .‬הגבוה מביניהם דיבר באנגלית מושלמת‪" :‬היכנעי‪ ,‬מיס‬
‫קיין‪ ,‬והחזירי את רכושו של אדוננו‪".‬‬
‫"סיידי‪ ,‬אל תקשיבי לו‪ ",‬הזהירה אותי בַּ ְסתֶ ת‪" .‬בואי לכאן‪".‬‬
‫"אלת החתולים הונתה אתכם‪ ",‬אמר החרטום‪" .‬היא נטשה את משמרתה‪ .‬היא העמידה את‬
‫כולנו בסכנה‪ .‬היא תוביל אתכם לאבדון‪".‬‬
‫אפשר היה לשמוע בקולו שהוא מדבר בכנות‪ .‬הוא היה משוכנע באמת במה שאמר‪.‬‬
‫הסתובבתי אל בַּ ְסתֶ ת‪ .‬הבעת הפנים שלה השתנתה‪ .‬היא נראתה מיוסרת‪ ,‬אפילו מוכת צער‪.‬‬
‫"למה הוא התכוון?" שאלתי‪" .‬מה עשית לא בסדר?"‬
‫"אנחנו חייבות להסתלק‪ ",‬היא הזהירה אותי‪" .‬אחרת הם יהרגו אותנו‪".‬‬
‫הבטתי בשער‪ .‬קרטר כבר עבר בו‪ .‬זה הכריע את הכף‪ .‬לא הייתי מוכנה שיפרידו בינינו‪.‬‬
‫קרטר היה מעצבן‪ ,‬אבל לא היה לי איש מלבדו‪) .‬מדכא‪ ,‬הא?(‬
‫"תזרקי אותי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת תפסה אותי‪" .‬נתראה באמריקה‪ ".‬ואז העיפה אותי במעלה הפירמידה‪.‬‬
‫שמעתי את החרטום שואג‪" :‬היכנעו!" ופיצוץ טלטל את הפירמידה ליד הראש שלי‪ .‬ואז‬
‫צללתי אל מערבולת החול הלוהטת‪.‬‬

‫***‬

‫התעוררתי בחדר קטן עם שטיח תעשייתי מקיר לקיר‪ ,‬קירות אפורים וחלונות במסגרות‬
‫מתכת‪ .‬הרגשתי כמו בתוך מקרר משוכלל‪ .‬התיישבתי מטושטשת וגילתי שאני מכוסה חול‬
‫רטוב וקר‪.‬‬
‫"אחחח‪ ",‬אמרתי‪" .‬איפה אנחנו?"‬
‫קרטר ובַּ ְסתֶ ת עמדו ליד החלון‪ .‬נראה שהם התעוררו לפני‪ ,‬כי שניהם הספיקו כבר‬
‫להבריש מעליהם את החול‪.‬‬
‫"את חייבת לראות איזה נוף יש מכאן‪ ",‬אמר קרטר‪.‬‬
‫קמתי על רגליים רועדות וכמעט נפלתי שוב כשגיליתי באיזה גובה אנחנו נמצאים‪.‬‬
‫עיר שלמה נפרשה מתחתינו ‪ -‬ואני מתכוונת רחוק מתחתינו‪ ,‬יותר ממאה מטר‪ .‬כמעט‬
‫יכולתי להאמין שאנחנו עדיין בפריז‪ ,‬כי נהר התפתל משמאלנו והקרקע היתה שטוחה‬
‫ברובה‪ .‬בנייני ממשל לבנים הקיפו רשת של פארקים‪ ,‬כבישים וכיכרות‪ ,‬וכולם נפרשו תחת‬
‫שמים חורפיים‪ .‬אבל האור היה שונה כאן‪ .‬השעה עדיין היתה שעת אחר צהריים‪ ,‬אז ידעתי‬
‫שעברנו מזרחה‪ .‬כשהעיניים שלי שוטטו לעבר הרחוק של מדשאה מלבנית ארוכה‪ ,‬מצאתי‬
‫את עצמי מביטה באחוזה שנראתה מוכרת מאוד‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬זה‪ ...‬הבית הלבן?"‬
‫קרטר הנהן‪" .‬בהחלט הבאת אותנו לאמריקה‪ .‬וושינגטון‪".‬‬
 ‫"אבל אנחנו באמצע השמים!"‬
‫בַּ ְסתֶ ת צחקקה‪" .‬לא ציינת עיר אמריקאית מסוימת‪ ,‬נכון?"‬
‫"אה‪ ...‬לא‪".‬‬
‫"אז קיבלת את שער ברירת המחדל של ארצות‪-‬הברית‪ :‬מקור האנרגיה המצרית החזק‬
‫ביותר בצפון אמריקה‪".‬‬
‫בהיתי בה בלי להבין‪.‬‬
‫"האובליסק הגדול ביותר שנבנה אי פעם‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אנדרטת וושינגטון‪".‬‬
‫הראש שלי הסתחרר שוב והתרחקתי מהחלון‪ .‬קרטר תפס בכתף שלי ועזר לי להתיישב‪.‬‬
‫"את צריכה לנוח‪ ",‬אמר‪" .‬היית מעולפת‪ ...‬כמה זמן‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת?"‬
‫"שעתיים ושלושים ושתיים דקות‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אני מצטערת‪ ,‬סיידי‪ .‬פתיחה של יותר‬
‫משער אחד ביום באמת מתישה‪ ,‬גם עם עזרתה של איסיס‪".‬‬
‫קרטר הביט בי בדאגה‪" .‬אבל אנחנו צריכים שהיא תעשה את זה שוב‪ ,‬לא? השמש עוד לא‬
‫שקעה כאן‪ .‬אנחנו עדיין יכולים להשתמש בשערים‪ .‬בואו נפתח שער לאריזונה‪ .‬שם סֵ ת‬
‫נמצא‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת קפצה שפתיים‪" .‬סיידי לא מסוגלת לפתוח שער נוסף‪ .‬זה מעבר לכוחותיה‪ .‬לי אין‬
‫יכולת כזאת‪ .‬ואתה‪ ,‬קרטר‪ ...‬ובכן‪ ,‬גם היכולות שלך מצויות בתחומים אחרים‪ .‬אל תיעלב‪".‬‬
‫"מה פתאום‪ ",‬רטן קרטר‪" .‬אני בטוח שתקראי לי בפעם הבאה שתרצי לחסל עטלפי פירות‬
‫בבומרנג‪".‬‬
‫"ומלבד זאת‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" ,‬שער חייב להתקרר אחרי שמשתמשים בו‪ .‬איש לא יוכל‬
‫להשתמש באנדרטת וושינגטון במהלך שש השעות הבאות‪ .‬עד אז‪ ,‬ימי השדים כבר יחלו‪".‬‬
‫"אז אנחנו צריכים להגיע לאריזונה בדרך אחרת‪ ",‬אמר קרטר‪.‬‬
‫אני מניחה שקרטר לא התכוון לעורר בי תחושת אשמה‪ ,‬אבל זה בדיוק מה שקרה‪ .‬לא‬
‫תכננתי דברים כמו שצריך‪ ,‬ועכשיו היינו תקועים בוושינגטון‪.‬‬
‫העפתי מבט בבַּ ְסתֶ ת מזווית העין‪ .‬רציתי לשאול אותה למה התכוונו האנשים ליד הלובר‬
‫כשאמרו שהיא תוביל אותנו לאבדון‪ ,‬אבל פחדתי לשאול‪ .‬רציתי להאמין שהיא בצד שלנו‪.‬‬
‫אולי אם אתן לה הזדמנות היא תנדב את המידע בעצמה‪.‬‬
‫"לפחות החרטומים ההם לא יכולים לבוא בעקבותינו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת היססה‪" .‬לא דרך השער‪ ,‬לא‪ .‬אבל יש חרטומים אחרים באמריקה‪ .‬וגרוע מזה‪...‬‬
‫עושי דברו של סֵ ת‪".‬‬
‫משהו חנק לי בגרון‪ .‬בית החיים היה מפחיד כשלעצמו‪ ,‬אבל כשנזכרתי בסֵ ת ובמה‬
‫שהשליחים שלו עשו לבית של איימוס‪...‬‬
‫"מה עם ספר ְתחוֹת?" שאלתי‪" .‬לפחות מצאנו דרך להילחם בסֵ ת?"‬
‫קרטר הצביע אל פינת החדר‪ .‬על מעיל הגשם של בַּ ְסתֶ ת היו מסודרים תיבת הקסם של‬
‫אבא והספר הכחול שגנבנו בפריז‪.‬‬
‫"אולי את תצליחי להבין מה כתוב שם‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬בַּ ְסתֶ ת ואני לא הצלחנו לקרוא‬
‫אותו‪ .‬אפילו בצקיון נתקע‪".‬‬
‫לקחתי את הספר‪ ,‬שהיה למעשה מגילה מקופלת‪ .‬הפפירוס היה שברירי כל כך שפחדתי‬
‫לגעת בו‪ .‬הירוגליפים ואיורים מילאו את הדף‪ ,‬אבל לא הצלחתי לפענח אותם‪ .‬כאילו היכולת‬
‫שלי לקרוא כתב חרטומים התפוגגה‪.‬‬
‫איסיס? שאלתי‪ .‬קצת עזרה?‬
‫איסיס שתקה‪ .‬אולי התשתי אותה‪ .‬או אולי היא עדיין כעסה עלי כי לא הסכמתי שתשתלט‬
‫על הגוף שלי‪ .‬אנוכי מצדי‪ ,‬אני יודעת‪.‬‬
‫סגרתי את הספר בתסכול‪" .‬כל העבודה הקשה היתה לחינם‪".‬‬
‫"די‪ ,‬די‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬המצב לא כזה נורא‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו תקועים בוושינגטון ויש לנו יומיים להגיע לאריזונה ולעצור אל‬
‫שאין לנו מושג איך עוצרים אותו‪ .‬ואם לא נצליח‪ ,‬לעולם לא נראה שוב את אבא שלנו או את‬
‫איימוס והעולם עלול להיחרב‪".‬‬
‫"את רואה!" אמרה בַּ ְסתֶ ת בעליזות‪" .‬ועכשיו הגיע הזמן לפיקניק‪".‬‬
‫היא נקשה באצבעות שלה‪ .‬האוויר הבהב וערימה של פחיות מזון חתולים ושני קנקני חלב‬
‫התגשמו על השטיח‪.‬‬
‫"אה‪ "...‬אמר קרטר‪" .‬את יכולה לזמן מזון של אנשים?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת מצמצה‪" .‬נו‪ ,‬על טעם ועל ריח‪".‬‬
‫האוויר הבהב שוב‪ .‬צלחת של צ'יפס וטוסטים עם גבינה הופיעה בצירוף שישיית פחיות‬
‫קולה‪.‬‬
‫"יאמי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫קרטר רטן משהו בשקט‪ .‬אני מניחה שהוא לא מת על טוסטים עם גבינה‪ ,‬אבל הוא בכל‬
‫זאת לקח אחד והתחיל ללעוס באומללות‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים להסתלק מכאן כמה שיותר מהר‪ ",‬הוא אמר בין נגיסות‪" .‬כלומר‪ ...‬בגלל‬
‫התיירים וכל זה‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת נענעה בראשה‪" .‬היום‪ ...‬איך קוראים לזה‪ ...‬חופשת חג המולד? האנדרטה נסגרה‬
‫בשעה מוקדמת‪ .‬מוטב שנישאר כאן הלילה‪ .‬אם אין ברירה אלא לטייל בדרכים בזמן ימי‬
‫השדים‪ ,‬מוטב לעשות זאת בשעות היום‪".‬‬
‫כנראה היינו כולנו מותשים‪ ,‬כי לא חזרנו לדבר עד שגמרנו את כל האוכל‪ .‬אני אכלתי‬
‫שלושה טוסטים ושתיתי שתי פחיות קולה‪ .‬בגלל בַּ ְסתֶ ת כל המקום הסריח ממזון חתולים‬
‫בריח דגים‪ ,‬ואחרי שהיא גמרה לאכול היא התחילה ללקק את היד של עצמה כאילו היא‬
‫מתכוננת לנקות את כל הגוף‪.‬‬
‫"את מוכנה לא לעשות את זה?" שאלתי‪" .‬זה די דוחה‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬היא חייכה‪" .‬מצטערת‪".‬‬
‫עצמתי עיניים ונשענתי על הקיר‪ .‬היה טוב לנוח‪ ,‬אבל הרגשתי שהחדר לא שקט לגמרי‪.‬‬
‫נדמה שהבניין כולו מהמהם קלות ברטט שזמזם לי בשיניים‪ .‬פקחתי עיניים והזדקפתי‪.‬‬
‫המשכתי להרגיש ברטט‪.‬‬
‫"מה זה?" שאלתי‪" .‬הרוח?"‬
‫"אנרגיית קסם‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אמרתי לך‪ ,‬האנדרטה הזאת רבת עוצמה‪".‬‬
‫"אבל היא מודרנית‪ ",‬מחיתי‪" .‬כמו הפירמידה בכניסה ללובר‪ .‬איך הן קסומות?"‬
‫"המצרים הקדמונים היו בנאים מצוינים‪ ,‬סיידי‪ .‬הם בחרו צורות ‪ -‬אובליסקים‪ ,‬פירמידות ‪-‬‬
‫שטעונות בקסם סמלי‪ .‬אובליסק מייצג צורה של קרן שמש ‪ -‬קרן מעניקה חיים ששלח מלך‬
‫האלים המקורי‪ַ ,‬רע‪ .‬לא חשוב מתי המבנה נוצר‪ :‬הוא עדיין מצרי בצורתו‪ .‬לכן ניתן‬
‫להשתמש בכל אובליסק שהוא כדי לפתוח שער לדוּאַ ת‪ ,‬או לשחרר ישויות קסומות רבות‬
‫עוצמה ‪"-‬‬
‫"או ללכוד אותן‪ ",‬אמרתי‪" .‬כמו שאת היית לכודה במחט קליאופטרה‪".‬‬
‫הפנים שלה קדרו‪" .‬לא הייתי לכודה ממש בתוך האובליסק‪ .‬הכלא שלי היה תהום שנוצרה‬
‫בדוּאַ ת באמצעות קסם‪ ,‬והאובליסק היה הדלת שבה השתמשו ההורים שלך כדי לשחרר‬
‫אותי‪ .‬אבל כן‪ .‬אובליסק יכול לשמש גם לכליאת אלים‪".‬‬
‫בקצה המחשבה התחיל להציק לי איזה רעיון‪ ,‬אבל לא הצלחתי לשים עליו אצבע‪ .‬משהו‬
‫בקשר לאמא שלי‪ ,‬ולמחט קליאופטרה‪ ,‬ולהבטחה האחרונה של אבא במוזיאון הבריטי‪ :‬אני‬
‫אשיב דברים על תיקונם‪.‬‬
‫ואז נזכרתי בלובר‪ ,‬ובמה שאמר החרטום‪ .‬בַּ ְסתֶ ת נראתה כעוסה כל כך שכמעט פחדתי‬
‫לשאול‪ ,‬אבל זאת היתה הדרך היחידה לקבל תשובה‪" .‬החרטום אמר שאת נטשת את‬
‫משמרתך‪ .‬למה הוא התכוון?"‬
‫קרטר הסתכל עלי בתהייה‪" .‬על מה את מדברת?"‬
‫סיפרתי לו על מה שקרה אחרי שבַּ ְסתֶ ת השליכה אותו אל השער‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת היתה עסוקה פתאום בסידור פחיות מזון החתולים הריקות בערימה‪ .‬לא נראה‬
‫שמתחשק לה במיוחד לענות‪.‬‬
‫"כשהייתי כלואה‪ ",‬היא אמרה לבסוף‪" .‬אני לא‪ ...‬לא הייתי לבדי‪ .‬הייתי כלואה בפנים‬
‫עם‪ ...‬יצור של כאוס‪".‬‬
‫"זה דבר רע?" שאלתי‪.‬‬
‫אם לשפוט על פי הבעת הפנים של בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬התשובה היתה כן‪" .‬זה נוהג מקובל של‬
‫חרטומים ‪ -‬לכלוא אל יחד עם מפלצת כדי שלא נהיה פנויים לנסות לברוח מהכלא‪ .‬במשך‬
‫עידנים נלחמתי במפלצת הזאת‪ .‬כשההורים שלכם שחררו אותי ‪"-‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת היססה רגע קצת יותר מדי ארוך‪.‬‬
‫"לא‪ .‬האויב שלי לא היה מסוגל להימלט‪ ".‬היא נשמה נשימה עמוקה‪" .‬בקסם האחרון‬
‫שלה‪ ,‬אמא שלכם חתמה את השער‪ .‬האויב נותר בפנים‪ .‬אבל לזה החרטום התכוון‪ .‬מבחינתו‪,‬‬
 ‫ה'משמרת' שלי היתה להילחם במפלצת ההיא לנצח‪".‬‬
‫דבריה נשמעו כנים‪ ,‬כאילו היא חולקת איתנו זיכרון כאוב‪ ,‬אבל זה עדיין לא הסביר את‬
‫הדבר האחר שהחרטום אמר‪ :‬היא סיכנה את כולנו‪ .‬ניסיתי לאזור אומץ ולשאול בדיוק איזו‬
‫מפלצת זאת היתה‪ ,‬אבל בַּ ְסתֶ ת קמה ממקומה‪.‬‬
‫"כדאי שאלך לסייר בשטח‪ ",‬אמרה בחדות‪" .‬אני כבר חוזרת‪".‬‬
‫צעדיה הדהו והתרחקו במורד גרם המדרגות‪.‬‬
‫קרטר הביט בי‪" .‬היא מסתירה משהו‪".‬‬
‫"עלית על זה לבד?" רטנתי‪.‬‬
‫הוא הסב מבט ואני התחרטתי מיד על מה שאמרתי‪.‬‬
‫"מצטערת‪ ",‬אמרתי‪" .‬פשוט‪ ...‬מה עושים?"‬
‫"מצילים את אבא‪ ,‬אלא מה?" הוא לקח את השרביט שלו וסובב אותו בידו‪" .‬את חושבת‬
‫שהוא באמת התכוון‪ ...‬את יודעת‪ ,‬להחזיר את אמא?"‬
‫רציתי לומר שכן‪ .‬יותר מכל דבר אחר‪ ,‬רציתי להאמין שזה אפשרי‪ .‬אבל מצאתי את עצמי‬
‫עושה לא עם הראש‪ .‬משהו לא הסתדר לי‪" .‬איסקנדר אמר לי משהו לגבי אמא‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"היא היתה מנחשת‪ .‬היתה לה יכולת לחזות את העתיד‪ .‬הוא אמר שהיא גרמה לו לשקול‬
‫מחדש אמונות נושנות‪".‬‬
‫זאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי לספר לו על השיחה שלי עם החרטום הזקן‪ ,‬אז‬
‫סיפרתי לו הכול‪.‬‬
‫הגבות של קרטר התכווצו בריכוז‪" .‬את חושבת שזה קשור איכשהו לנסיבות מותה של‬
‫אמא ‪ -‬שהיא חזתה משהו לגבי העתיד?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ".‬ניסיתי להיזכר בתקופה כשהייתי בת שש‪ ,‬אבל הזיכרונות שלי היו‬
‫מעורפלים במידה מתסכלת‪" .‬כשאבא ואמא לקחו אותנו לאנגליה בפעם האחרונה ההיא‪ ,‬היה‬
‫נראה שהם ממהרים ‪ -‬כאילו הם מתכוננים לקראת משהו ממש חשוב?"‬
‫"לגמרי‪".‬‬
‫"היית אומר שלשחרר את בַּ ְסתֶ ת היה דבר ממש חשוב? כלומר ‪ -‬אני מתה עליה‪ ,‬ברור‪,‬‬
‫אבל זה היה חשוב כל כך שהיה שווה למות בשביל זה?"‬
‫קרטר נאנח‪" .‬כנראה לא‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז זהו‪ .‬אני חושבת שאמא ואבא תכננו משהו גדול יותר‪ ,‬משהו שלא הספיקו לגמור‪.‬‬
‫אולי זה מה שאבא ניסה לעשות במוזיאון הבריטי ‪ -‬להשלים את המשימה‪ ,‬מה שזה לא היה‪.‬‬
‫להשיב דברים על תיקונם‪ .‬וכל הקטע הזה שאנחנו צאצאים לשושלת בת מיליון שנה‬
‫שהתחילה בפרעונים שהיו גופים מארחים לאלים ‪ -‬למה אף אחד לא סיפר לנו? למה אבא לא‬
‫סיפר לנו?"‬
‫קרטר שתק זמן ממושך‪.‬‬
‫"אולי אבא ניסה לגונן עלינו‪ ",‬אמר בסופו של דבר‪" .‬בית החיים לא בוטח במשפחה שלנו‪,‬‬
‫בעיקר אחרי מה שאבא ואמא עשו‪ .‬איימוס אמר שיש סיבה לכך שגידלו אותנו בנפרד‪ ,‬כדי‬
‫שלא נפעיל בטעות זה את כוחות הקסם של זה‪".‬‬
‫"סיבה ממש גרועה להפריד בינינו‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫קרטר תקע בי מבט מוזר‪ ,‬וקלטתי שאפשר לראות במה שאמרתי מחמאה‪.‬‬
‫"התכוונתי שהם היו צריכים להיות כנים איתנו‪ ",‬נחפזתי להוסיף‪" .‬לא שרציתי לבלות‬
‫יותר זמן בחברת אחי המעצבן‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫הוא הנהן בפנים רציניות‪" .‬כמובן‪".‬‬
‫ישבנו והקשבנו לזמזום הקסום של האובליסק‪ .‬ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שקרטר‬
‫ואני בילינו ככה יחד‪ ,‬סתם בשיחה‪.‬‬
‫"אז מה‪ ,‬ה‪ "...‬נקשתי עם האצבע על הראש שלי‪" .‬ה‪ ...‬חבר שלך עוזר לך?"‬
‫"לא ממש‪ ",‬הוא הודה‪" .‬ושלך?"‬
‫הנדתי בראשי‪" .‬קרטר‪ ,‬אתה מפחד?"‬
‫"קצת‪ ".‬הוא דחף את השרביט שלו בין סיבי השטיח‪" .‬לא‪ ,‬האמת שמאוד‪".‬‬
‫הבטתי בספר הכחול שגנבנו ‪ -‬דפים מלאים סודות נפלאים שאני לא מסוגלת לקרוא‪" .‬ומה‬
‫אם לא נצליח?"‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬הוא מלמל‪" .‬כמו שזה נראה‪ ,‬הספר ההוא על שליטה ביסוד הגבינה היה‬
‫מועיל לנו יותר‪".‬‬
‫"או זימון עטלפי פירות‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬רק לא עטלפי פירות‪".‬‬
‫חלקנו חיוך עייף‪ ,‬וזה היה ממש נחמד‪ .‬אבל זה לא שינה דבר‪ .‬עדיין היינו בצרות צרורות‬
‫ולא היתה לנו תוכנית ברורה‪.‬‬
‫"למה שלא תישני על זה?" הציע קרטר‪" .‬השקעת המון אנרגיה היום‪ .‬אני אשמור עד‬
‫שבַּ ְסתֶ ת תחזור‪".‬‬
‫הוא ממש נשמע מודאג לשלומי‪ .‬איזה מתוק‪.‬‬
‫לא רציתי לישון‪ .‬לא רציתי להחמיץ שום דבר‪ .‬אבל גיליתי שהעפעפיים שלי באמת כבדים‬
‫מאוד‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬לילה טוב ‪ -‬נומי נומי‪".‬‬
‫נשכבתי לישון‪ ,‬אבל לנשמה שלי ‪ -‬לבּא שלי ‪ -‬היו תוכניות אחרות‪.‬‬
 ‫‪20‬‬
‫אני קופצת לבקר את מלכת הכוכבים‬

‫לא היה לי מושג כמה זה מוזר‪ .‬קרטר הסביר איך הבּא שלו עזב את הגוף )והאמת שרוב‬
‫הזמן הוא כזה אסטרונאוט שמפתיע שהוא שם לב בכלל(‪ ,‬אבל זה סיפור אחר לגמרי כשזה‬
‫קורה לך בעצמך‪.‬‬
‫אז התחלתי לרחף לי באוויר כרוח ציפורית זוהרת‪ .‬והגוף שלי נשאר למטה‪ ,‬שקוע בשינה‪.‬‬
‫אפילו לנסות לתאר את זה עושה לי כאב ראש‪.‬‬
‫המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשהשקפתי על הגוף הישן שלי היתה‪ :‬א‪-‬לו‪-‬הים‪,‬‬
‫אני נראית זוועה‪ .‬גם ככה אני שונאת להסתכל על עצמי במראה או לראות את עצמי‬
‫בתמונות שחברות מעלות לרשת‪ .‬אבל לראות את הגוף האמיתי שלי מבחוץ היה פשוט‬
‫מזעזע‪ .‬השיער שלי היה פרוע לגמרי‪ ,‬פיג'מת הפשתן לא היתה הדבר המחמיא בעולם והיה‬
‫לי חצ'קון ענקי על הסנטר‪.‬‬
‫המחשבה השנייה שעברה לי בראש כשבחנתי את צורת הבּא הזוהרת והמשונה שלי‪ :‬אין‬
‫מצב‪ .‬לא היה אכפת לי אם בני תמותה יכולים לראות אותי או לא‪ .‬אחרי החוויה הלא נעימה‬
‫כשנתקעתי בתוך דיה‪ ,‬סירבתי בתוקף להסתובב בעולם בצורת תרנגולת עם ראש סיידי‪.‬‬
‫קרטר אולי מוכן להסתובב ככה‪ ,‬אבל לי יש סטנדרטים‪.‬‬
‫הרגשתי בזרמי הדוּאַ ת שמשכו אותי וניסו לסחוף את הבּא שלי לעבר המקום שאליו‬
‫מגיעות הנשמות בזמן החזיונות שלהן‪ ,‬איפה שזה לא יהיה ‪ -‬אבל סירבתי לשתף פעולה‪.‬‬
‫התרכזתי בכל הכוח ודמיינתי לעצמי את הצורה הרגילה שלי )טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬אני מודה‪ ,‬אולי‬
‫את הצורה שלי כמו שהייתי רוצה שתהיה‪ ,‬קצת יותר מוצלחת מהצורה האמיתית שלי‪(.‬‬
‫והופה! הבּא שלי השתנה לדמות אנושית‪ ,‬עדיין שקופה וזוהרת אבל דומה יותר לרוח רפאים‬
‫נורמלית‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬לפחות את זה סידרנו‪ ",‬חשבתי לעצמי‪ .‬ואז הנחתי לזרמי הדוּאַ ת לסחוף אותי‪.‬‬
‫העולם התפוגג והפך שחור‪.‬‬
‫ברגע הראשון לא הייתי בשום מקום ‪ -‬סתם במין ריק חשוך‪ .‬ואז בחור צעיר יצא מבין‬
‫הצללים‪.‬‬
‫"שוב את‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫אני גמגמתי‪" .‬אה‪"...‬‬
‫ברצינות‪ ,‬אתם כבר מכירים אותי קצת‪ .‬זה ממש לא מתאים לי‪ .‬אבל זה היה הנער שראיתי‬
‫בחיזיון בהיכל העידנים ‪ -‬הנער הממש חתיך עם הגלימה השחורה והשיער הפרוע‪ .‬לעיניים‬
‫החומות הכהות שלו היתה השפעה מטרידה עלי‪ ,‬וממש שמחתי שנפטרתי מצורת התרנגולת‬
‫שלי‪.‬‬
‫שוב ניסיתי לדבר‪ ,‬והפעם הצלחתי לנסח שתי מילים שלמות‪" .‬מה אתה‪"...‬‬
‫"עושה כאן?" הוא השלים באבירות את המשפט‪" .‬מסעות‪-‬נשמה ומוות הם מצבים דומים‬
‫מאוד‪".‬‬
‫"אני לא בטוחה שהבנתי למה אתה מתכוון‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני צריכה להתחיל לדאוג?"‬
‫הוא הטה את הראש כאילו הוא שוקל את השאלה שלי‪" .‬לא במסע הזה‪ .‬היא רק רוצה‬
‫לדבר איתך‪ .‬את מוזמנת‪".‬‬
‫הוא נופף ביד ודלת נפתחה בחשכה‪ .‬התחלתי לצוף לעברה‪.‬‬
‫"נתראה בקרוב?" שאלתי‪.‬‬
‫אבל הנער נעלם‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי בדירה מפוארת באמצע השמים‪ .‬לא היו בה קירות או תקרה‪ ,‬ומהרצפה‬
‫השקופה היה אפשר לראות את אורות העיר שלמטה מגובה מטוס‪ .‬עננים חלפו מתחת‬
‫לרגליים שלי‪ .‬האוויר פה היה אמור להיות מקפיא ודליל מדי לנשימה‪ ,‬אבל דווקא היה חמים‬
‫ונוח‪.‬‬
‫ספות עור שחורות היו מסודרות בצורת ח' מסביב לשולחן קפה עשוי זכוכית על שטיח‬
‫בצבע אדום‪-‬דם‪ .‬אש בערה באח עשויה צפחה‪ .‬מדפי ספרים ותמונות ריחפו באוויר במקומות‬
‫שבהם היו אמורים להימצא הקירות‪ .‬בפינה ניצב דלפק עשוי אבן גרניט שחורה‪ ,‬ובצללים‬
‫שמאחוריו עמדה אישה והכינה תה‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬ילדתי‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫היא צעדה קדימה אל האור‪ ,‬ונשימתי נעתקה‪ .‬מהמותניים ומטה היא לבשה חצאית מצרית‪.‬‬
‫מהמותניים ומעלה היא לבשה רק חזיית ביקיני‪ ,‬והעור שלה‪ ...‬העור שלה היה כחול כהה‪,‬‬
‫זרוע כוכבים‪ .‬אני לא מתכוונת לכוכבים מצוירים‪ .‬היקום כולו נפרש על העור שלה‪ :‬קבוצות‬
‫כוכבים זוהרות‪ ,‬גלקסיות בוהקות כל כך שלא יכולתי להביט בהן‪ ,‬ערפיליות קורנות עשויות‬
‫אבק ורוד וכחול‪ .‬נדמה שהתווים שלה נבלעים בין הכוכבים הנעים על פניה‪ .‬השיער שלה‬
‫היה ארוך ושחור כמו חצות הלילה‪.‬‬
‫"את נוּת ההיא‪ ",‬אמרתי‪ .‬ואז קלטתי שאולי זה לא מנומס‪" .‬כלומר‪ ...‬אלת השמים‪".‬‬
‫האלה חייכה‪ .‬השיניים הלבנות הבוהקות שלה היו כמו התפרצות גלקסיה חדשה‪" .‬את‬
‫בהחלט יכולה לקרוא לי נוּת‪".‬‬
‫היא מזגה כוס תה שנייה‪" .‬בואי נשב ונשוחח‪ .‬אפשר להציע לך סחלב?"‬
‫"אה‪ ,‬זה לא תה?"‬
‫"לא‪ ,‬זה משקה מצרי‪ .‬את מכירה שוקו חם? אז זה מזכיר קצת וניל חם‪".‬‬
‫הייתי מעדיפה תה‪ ,‬כי לא שתיתי כוס תה טובה כבר נצח‪ .‬אבל החלטתי שלא מנומס לסרב‬
‫לאלה‪" .‬אה‪ ...‬כן‪ .‬תודה רבה‪".‬‬
‫התיישבנו יחד על הספה‪ .‬להפתעתי‪ ,‬הידיים השקופות הזוהרות שלי לא התקשו להחזיק‬
‫בכוס‪ ,‬ולא היתה לי בעיה לשתות‪ .‬הסחלב היה מתוק וטעים‪ ,‬עם טעם קל של קינמון ושל‬
‫קוקוס‪ .‬הוא חימם אותי ומילא את האוויר בריח וניל‪ .‬בפעם הראשונה זה ימים הרגשתי‬
‫בטוחה‪ .‬ואז נזכרתי שרק הנשמה שלי כאן‪.‬‬
‫נוּת הניחה את הכוס שלה‪" .‬אני מניחה שאת תוהה מדוע הבאתי אותך לכאן‪".‬‬
‫"איפה זה 'כאן' בדיוק? ו‪ ...‬אה‪ ...‬מי השוער שלך?"‬
‫קיוויתי שהיא תספר לי משהו על הנער בשחור‪ ,‬אבל היא רק חייכה‪" .‬אני חייבת לשמור‬
‫על סודותי‪ ,‬יקירתי‪ .‬אסור להניח לבית החיים למצוא אותי‪ .‬די לומר שבחרתי לי בית חדש‬
‫עם נוף עירוני נאה‪".‬‬
‫"וזה‪ "...‬סימנתי עם היד על עורה הכחול הזרוע כוכבים‪" .‬אה‪ ...‬את בתוך גוף מארח‬
‫אנושי?"‬
‫"לא‪ ,‬יקירתי‪ .‬השמים עצמם הם גופי‪ .‬זאת רק התגלמות שלי‪".‬‬
‫"אבל חשבתי ש‪"-‬‬
‫"שכאשר אלים נמצאים מחוץ לדוּאַ ת הם זקוקים לגוף מארח פיזי? עבורי זה קל יותר‪,‬‬
‫משום שאני ברייה של האוויר‪ .‬אני רגילה ל‪ ...‬צורה חופשית‪ ".‬נוּת והדירה כולה הבהבו‬
‫פתאום‪ .‬הרגשתי כאילו אני עומדת לצנוח מבעד לרצפה‪ .‬ואז הספה חזרה להיות מוצקה‪.‬‬
‫"בבקשה אל תעשי את זה שוב‪ ",‬התחננתי‪.‬‬
‫"אני מתנצלת‪ ",‬אמרה נוּת‪" .‬הנקודה היא שהאלים שונים זה מזה‪ .‬אך כולנו חופשיים כעת‪,‬‬
‫ומוצאים לנו מקום בעולמכם המודרני‪ .‬איש לא יכלא אותנו שוב‪".‬‬
‫"זה לא ימצא חן בעיני החרטומים‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬הסכימה נוּת‪" .‬זאת הסיבה הראשונה שבגללה הבאתי אותך לכאן‪ .‬קרב בין האלים‬
‫לבין בית החיים רק יעצים את הכאוס‪ .‬את חייבת לגרום לחרטומים להבין זאת‪".‬‬
‫"הם לא יקשיבו לי‪ .‬הם חושבים שאני גורת‪-‬אלים‪".‬‬
‫"את אכן גורת‪-‬אלים‪ ".‬היא נגעה בשיער שלי בעדינות‪ ,‬ואני הרגשתי באיסיס מתעוררת‬
‫בתוכי ונאבקת לדבר באמצעות הקול שלי‪.‬‬
‫"אני סיידי קיין‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא ביקשתי מאיסיס לתפוס עלי טרמפ‪".‬‬
‫"האלים מכירים את משפחתך כבר דורות‪ ,‬סיידי‪ .‬בימי קדם פעלנו יחד לתועלת מצרים‪".‬‬
‫"החרטומים אמרו שהאלים גרמו לנפילת האימפריה‪".‬‬
‫"מדובר בוויכוח עתיק יומין וחסר טעם‪ ",‬אמרה נוּת‪ ,‬ויכולתי לשמוע נימה של כעס‬
‫בקולה‪" .‬כל אימפריה סופה ליפול‪ .‬אבל הרעיון שעליו מבוססת מצרים יתקיים לנצח ‪-‬‬
‫ניצחון התרבות‪ ,‬כוחות המא ָﬠת הגוברים על כוחות הכאוס‪ .‬בכל דור ודור מתנהל הקרב הזה‪.‬‬
‫עכשיו הגיע תורכם‪".‬‬
 ‫"אני יודעת‪ ,‬אני יודעת‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו צריכים להביס את סֵ ת‪".‬‬
‫"האם זה פשוט כל כך‪ ,‬סיידי? סֵ ת גם הוא בני‪ .‬בימי קדם‪ ,‬הוא היה סגנו החזק ביותר של‬
‫ַרע‪ .‬הוא הגן על סירתו של אל השמש מפני הנחש אָ פּוֹפִ יס‪ .‬זה היה ֶרשע אמיתי‪ .‬אָ פּוֹפִ יס היה‬
‫התגלמות הכאוס‪ .‬הוא שנא את הבריאה מהרגע שההר הראשון הגיח מהים‪ .‬הוא שנא את‬
‫האלים‪ ,‬את בני התמותה ואת כל מעשה ידיהם‪ .‬וסֵ ת נלחם בו‪ .‬סֵ ת היה אחד מאיתנו‪".‬‬
‫"ואז הוא הפך מרושע?"‬
‫נוּת משכה בכתפיה‪" .‬סֵ ת היה תמיד סֵ ת‪ ,‬לטוב ולרע‪ .‬אך הוא עדיין שייך למשפחתנו‪ .‬קשה‬
‫לאבד בן משפחה‪ ...‬נכון?"‬
‫משהו חנק לי בגרון‪" .‬זה לא הוגן‪".‬‬
‫"את מספרת לי?" אמרה נוּת‪" .‬כבר חמשת אלפים שנה אני מופרדת מבעלי גֵבּ‪".‬‬
‫זכרתי במעורפל שקרטר אמר על זה משהו‪ ,‬אבל כשהיא דיברה על זה הכול נשמע אחרת‪,‬‬
‫ושמעתי את הכאב בקולה‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלתי‪.‬‬
‫"זה היה עונש על כך שילדתי את ילדַ י‪ ",‬היא אמרה במרירות‪" .‬המריתי את פיו של ַרע‪,‬‬
‫והוא פקד על אבי‪ ,‬שוּ ‪"-‬‬
‫"שוּ?" שאלתי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬שוּ‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אל הרוח‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬שמות מוזרים יש לאלים האלה‪" .‬בבקשה‪ ,‬תמשיכי‪".‬‬
‫"רע פקד על אבי שוּ להפריד בינינו לנצח‪ .‬אני הוגליתי לשמים וגֵבּ האהוב שלי אינו יכול‬ ‫ַ‬
‫לעזוב את האדמה‪".‬‬
‫"מה יקרה אם תנסו?"‬
‫נוּת עצמה עיניים ופרשה ידיים‪ .‬במקום שבו היתה נפער חור‪ ,‬והיא נפלה מטה מבעד‬
‫לאוויר‪ .‬ברקים הבזיקו בעננים שמתחתינו‪ .‬רוחות התחילו לסעור בדירה‪ ,‬השליכו ספרים‬
‫מהמדפים‪ ,‬תלשו תמונות והעיפו אותן אל הריק‪ .‬הכוס נתלשה לי מהיד‪ .‬נאחזתי בספה כדי‬
‫לא להיסחף בעצמי‪.‬‬
‫מתחתַ י‪ ,‬ברק פגע בדמותה של נוּת‪ .‬הרוח הדפה אותה באלימות כלפי מעלה והיא חלפה על‬
‫פני במהירות‪ .‬ואז הרוח דעכה‪ .‬נוּת התיישבה שוב על הספה‪ .‬היא נופפה בידה והדירה חזרה‬
‫למצבה המסודר‪ .‬הכול שב על מקומו בשלום‪.‬‬
‫"זה מה שקורה‪ ",‬אמרה נוּת בעצב‪.‬‬
‫"אה‪".‬‬
‫היא השקיפה אל אורות העיר הרחק מתחתיה‪" .‬המצב הביא אותי להעריך מחדש את ילדי‪,‬‬
‫אפילו את סֵ ת‪ .‬כן‪ ,‬הוא עשה דברים מחרידים‪ .‬זה טבעו‪ .‬אך הוא עדיין בני‪ ,‬עדיין אחד‬
‫האלים‪ .‬הוא ממלא את התפקיד שהוקצה לו‪ .‬ייתכן שהדרך להביסו שונה מכפי שהיית מעלה‬
‫בדעתך‪".‬‬
 ‫"אפשר רמז?"‬
‫"חפשו את ְתחוֹת‪ .‬הוא מצא לו בית חדש במֶ מפִ יס‪".‬‬
‫"ממפיס‪ ...‬במצרים?"‬
‫נוּת חייכה‪" .‬ממפיס בטֶ נ ִֶסי‪ .‬אם כי העוף הקשיש בוודאי סבור שזוהי מצרים‪ .‬רק לעתים‬
‫נדירות הוא מוציא את המקור שלו מהספרים וקשה לי להאמין שיבחין בהבדל‪ .‬תוכלו למצוא‬
‫אותו שם‪ .‬הוא ייעץ לכם‪ .‬אך היזהרו‪ ,‬פעמים רבות הוא מבקש טובה תחת טובה‪ .‬לעתים‬
‫קשה לחזות את מעשיו‪".‬‬
‫"אנחנו מתחילים להתרגל לזה‪ ",‬אמרתי‪" .‬איך אנחנו אמורים להגיע לשם?"‬
‫"אני אלת השמים‪ .‬אוכל להבטיח לכם מסע בטוח עד ממפיס‪ ".‬היא נופפה בידה ואוגדן‬
‫התגשם לי על הברכיים‪ .‬בתוכו היו שלושה כרטיסי טיסה ‪ -‬מוושינגטון לממפיס‪ ,‬במחלקה‬
‫ראשונה‪.‬‬
‫הרמתי גבה‪" .‬אני מניחה שיש לך המון נקודות הנוסע המתמיד?"‬
‫"משהו כזה‪ ",‬נוּת אישרה‪" .‬אך כשתתקרבו אל סֵ ת לא אוכל לעזור לכם‪ .‬ואיני יכולה להגן‬
‫עליכם על הקרקע‪ .‬מה שמזכיר לי‪ :‬מוטב שתתעוררי בקרוב‪ .‬שליחתו של סֵ ת הולכת וסוגרת‬
‫על מקום המחבוא שלכם‪".‬‬
‫הזדקפתי במושב‪" .‬כמה בקרוב?"‬
‫"בעוד דקות‪".‬‬
‫"אז תשלחי את הנשמה שלי בחזרה!" צבטתי את זרוע הרפאים שלי‪ ,‬וזה כאב כמו צביטה‬
‫בזרוע‪ ,‬אבל שום דבר לא קרה‪.‬‬
‫"מיד‪ ,‬סיידי‪ ",‬הבטיחה נוּת‪" .‬אך עלייך לדעת שני דברים נוספים‪ .‬חמישה ילדים נולדו לי‬
‫במהלך ימי השדים‪ .‬אם אביכם שחרר לחופשי את כל החמישה‪ ,‬שאלי את עצמך‪ :‬את מי‬
‫שכחתם?"‬
‫שברתי את הראש בניסיון להיזכר בחמשת הילדים של נוּת‪ .‬משימה לא קלה בלי שאחי‪,‬‬
‫הוויקיפדיה המהלכת‪ ,‬יזכיר לי פרטי טריוויה כאלה‪ .‬אז היו אוסיריס המלך ואיסיס המלכה‪,‬‬
‫סֵ ת האל המרושע והורוס הנוקם‪ .‬אבל את מי מלבדם ילדה נוּת? קרטר אמר שהוא אף פעם‬
‫לא זוכר‪ ...‬ואז נזכרתי בחיזיון שלי בהיכל העידנים ‪ -‬באישה הלבושה כחול שעזרה לאיסיס‬
‫לברוח‪" .‬את מתכוונת לנֶפְ תיס‪ ,‬אשתו של סֵ ת?"‬
‫"שאלי את עצמך היכן היא‪ ",‬אמרה נוּת שוב‪" .‬ולבסוף‪ ...‬אני מבקשת טובה‪".‬‬
‫היא פרשה את כף היד והושיטה לי מעטפה חתומה בשעווה אדומה‪" .‬אם תפגשי את גֵבּ‪...‬‬
‫האם תמסרי לו את זה בשמי?"‬
‫כבר ביקשו ממני להעביר פתקים‪ ,‬אבל אף פעם לא בין אלים‪ .‬והאמת שהבעת הפנים‬
‫המיוסרת של נוּת לא היתה שונה מזו של החברות המאוהבות שלי בבית‪-‬ספר‪ .‬תהיתי אם היא‬
‫כותבת לפעמים במחברת שלה‪" :‬גֵבּ ‪ +‬נוּת לנצח" או "גברת גֵבּ"‪.‬‬
‫"בטח‪ ",‬הבטחתי‪" .‬עכשיו בקשר לחזרה שלי‪"...‬‬
 ‫"אני מאחלת לך מסעות בטוחים‪ ,‬סיידי‪ ",‬אמרה האלה‪" .‬ואיסיס‪ ,‬אנא רסני את עצמך‪".‬‬
‫רוח איסיס רטנה בתוכי‪ ,‬כאילו אכלתי משהו מקולקל לארוחת צהריים‪.‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" ,‬מה זאת אומרת רסני ‪"-‬‬
‫לפני שהספקתי לגמור את המשפט הכול השחיר מסביבי‪.‬‬

‫***‬

‫התעוררתי בבת אחת ומצאתי את עצמי שוב בתוך הגוף שלי באנדרטת וושינגטון‪" .‬בואו‪,‬‬
‫אנחנו זזים!"‬
‫קרטר ובַּ ְסתֶ ת קפצו בהפתעה‪ .‬הם התעוררו לפני והיו עסוקים באריזת הציוד שלהם‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל קרטר‪.‬‬
‫סיפרתי להם על החיזיון שלי תוך כדי חיפוש חפוז בכיסים‪ .‬שום דבר‪ .‬בדקתי בתיק הקסם‬
‫שלי‪ .‬לצד המטה והשרביט מצאתי שלושה כרטיסי טיסה ומעטפה חתומה‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת בחנה את הכרטיסים‪" .‬מצוין! במחלקה ראשונה מגישים סלמון‪".‬‬
‫"אבל מה עם השליחה של סֵ ת?" שאלתי‪.‬‬
‫קרטר העיף מבט מהחלון‪ .‬העיניים שלו נפערו‪" .‬כן‪ ,‬הממ‪ ...‬היא כאן‪".‬‬
 ‫‪21‬‬
‫דודה מיצי המושיעה‬

‫יצא לי לראות ציורים של המפלצת הזאת בעבר‪ ,‬אבל הם ממש לא הבהירו כמה מחרידה היא‬
‫במציאות‪.‬‬
‫"חַ יַּת‪-‬סֵ ת‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת ואישרה בכך את חששותי‪.‬‬
‫הרחק מתחתינו‪ ,‬החיה הסתובבה חסרת סבלנות לרגלי האנדרטה והשאירה עקבות בשלג‬
‫הטרי‪ .‬התקשיתי לשפוט את גודלה‪ ,‬אבל קיבלתי רושם שהיא גדולה לפחות כמו סוס‪ ,‬עם‬
‫רגליים ארוכות לא פחות‪ .‬היה לה גוף דק ושרירי במידה לא טבעית עם פרווה‬
‫אפורה‪-‬אדמדמה מבריקה‪ .‬כמעט היה אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בכלב רוח ענקי ‪-‬‬
‫אלמלא הזנב והראש‪ .‬היה לה זנב של זוחל‪ ,‬מפוצל בקצהו עם חודים משולשים כמו כפתורי‬
‫יניקה של תמנון‪ .‬הזנב הצליף סביבה כאילו יש לו אישיות משלו‪.‬‬
‫הראש של החיה היה החלק המשונה ביותר בה‪ .‬האוזניים הגדולות הזדקרו כלפי מעלה כמו‬
‫אוזני ארנבת‪ ,‬אבל היתה להן צורה של גביעי גלידה ‪ -‬רחבות יותר בחלקן העליון מאשר‬
‫בתחתון ומעוקלות כלפי פנים‪ .‬הן הסתובבו בכמעט שלוש מאות ושישים מעלות כך שהיתה‬
‫לחיה שמיעה מעולה‪ .‬היה לה חרטום מאורך כמו של דוב נמלים ‪ -‬רק שלדובי נמלים אין‬
‫שיניים חדות כתער‪.‬‬
‫"העיניים שלה זורחות‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא נראה לי שזה סימן טוב‪".‬‬
‫"איך אתה יכול לראות ממרחק כזה?" שאלה סיידי בתוקפנות‪.‬‬
‫היא עמדה לידי בעיניים מצומצמות וניסתה לראות את הדמות הזעירה בשלג‪ ,‬ואני קלטתי‬
‫שהיא צודקת‪ .‬החיה היתה לפחות מאה וחמישים מטר מתחתינו‪ .‬איך הצלחתי לראות את‬
‫העיניים שלה?‬
‫"עדיין נותר לך משהו מכושר הראייה של הבז‪ ",‬ניחשה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬ואתה צודק‪ ,‬קרטר‪.‬‬
‫העיניים של החיה זורחות משום שהיא איתרה את הריח שלנו‪".‬‬
‫הבטתי בה וכמעט חטפתי התקף לב מרוב בהלה‪ .‬השיער שלה הזדקר כולו‪ ,‬כאילו הכניסה‬
‫אצבע לשקע חשמלי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת?" שאלתי‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫סיידי ואני החלפנו מבטים‪ .‬היא ביטאה בלי קול מילה אחת‪ :‬מפחדת‪ .‬ואז נזכרתי איך הזנב‬
‫של מאפין היה סומר בכל פעם שמשהו הבהיל אותה‪.‬‬
‫"כלום‪ ",‬אמרתי‪ ,‬אם כי היה מדאיג לגלות שחַ יַּת‪-‬סֵ ת מסוכנת כל כך שאפילו השיער של‬
‫האלה שלנו סומר בגללה‪" .‬אז איך נצא מכאן?"‬
‫"אתם לא מבינים‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬חַ יַּת‪-‬סֵ ת היא הציידת המושלמת‪ .‬אם היא הבחינה בריח‬
‫שלנו‪ ,‬אין שום דרך לעצור אותה‪".‬‬
‫"למה קוראים לה 'חַ יַּת‪-‬סֵ ת'?" שאלה סיידי בקול לחוץ‪" .‬אין לה שם?"‬
‫"גם אם היה לה‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" ,‬לא הייתם רוצים לבטא אותו‪ .‬היא מכונה פשוט חַ יַּת‪-‬סֵ ת‬
‫‪ -‬החיה שמסמלת את הלורד האדום‪ .‬היא ניחונה באותו כוח כמוהו‪ ,‬באותה ערמומיות‪...‬‬
‫ובאותו טבע מרושע‪".‬‬
‫"נפלא‪".‬‬
‫החיה רחרחה את האנדרטה ונרתעה בנהמה‪.‬‬
‫"לא נראה שהאובליסק מוצא חן בעיניה‪ ",‬ציינתי‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אנרגיית המא ָﬠת של האובליסק חזקה מדי‪ .‬אבל זה לא יעכב אותה‬
‫לאורך זמן‪".‬‬
‫כאילו על פי סימן‪ ,‬חַ יַּת‪-‬סֵ ת זינקה אל קיר האנדרטה‪ .‬היא התחילה לטפס עליה כמו יגואר‬
‫המטפס על עץ‪ ,‬טפריה ננעצים באבן‪.‬‬
‫"אנחנו בצרות‪ ",‬אמרתי‪" .‬המדרגות או המעלית?"‬
‫"שתיהן איטיות מדי‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬התרחקו מהחלון‪".‬‬
‫היא שלפה את הסכינים שלה ושיספה את הזכוכית‪ .‬ואז הכניסה אגרוף לחלון ואזעקות‬
‫התחילו ליילל‪ .‬אוויר קפוא נשב לתוך חדר התצפית‪.‬‬
‫"תצטרכו לעוף‪ ",‬צעקה בַּ ְסתֶ ת מעל שאגת הרוח‪" .‬אין ברירה אחרת‪".‬‬
‫"לא!" הפנים של סיידי החווירו‪" .‬אני לא חוזרת לצורת דיה‪".‬‬
‫"סיידי‪ ,‬זה בסדר‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫היא הנידה בראשה באימה‪.‬‬
‫תפסתי ביד שלה‪" .‬אני אשאר איתך‪ .‬אני אוודא שתחזרי לצורה שלך‪".‬‬
‫"חַ יַּת‪-‬סֵ ת כבר באמצע הדרך‪ ",‬הזהירה בַּ ְסתֶ ת ‪" .‬זמננו אוזל‪".‬‬
‫סיידי העיפה בבַּ ְסתֶ ת מבט מודאג‪" .‬ומה איתך? את לא מסוגלת לעוף‪".‬‬
‫"אני אקפוץ‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬חתולים תמיד נוחתים על הרגליים‪".‬‬
‫"זה יותר ממאה מטר!" קראה סיידי‪.‬‬
‫"מאה ושבעים‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אני אסיח את דעתה של חַ יַּת‪-‬סֵ ת‪ ,‬אמשוך קצת זמן‪".‬‬
‫"את תיהרגי‪ ".‬הקול של סיידי נשמע על סף שבירה‪" .‬בבקשה‪ ,‬אני לא יכולה לאבד גם‬
‫אותך‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת נראתה קצת מופתעת‪ .‬ואז היא חייכה והניחה יד על הכתף של סיידי‪" .‬אני אהיה‬
‫בסדר גמור‪ ,‬יקירתי‪ .‬ניפגש בנמל התעופה רייגן‪ ,‬טרמינל איי‪ .‬תתכוננו לברוח‪".‬‬
‫לפני שהספקתי להתווכח‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת קפצה מהחלון‪ .‬הלב שלי כמעט נעצר במקום‪ .‬היא צנחה‬
‫היישר לעבר המדרכה‪ .‬הייתי בטוח שתיהרג‪ ,‬אבל בזמן הנפילה היא פרשה זרועות ורגליים‬
‫ונראה שהגוף שלה נרפה‪.‬‬
‫היא חלפה על פני חַ יַּת‪-‬סֵ ת‪ ,‬שפלטה צרחה מחרידה כמו אדם פצוע בשדה קרב וזינקה‬
‫בעקבותיה‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת נחתה על שתי רגליים תוך כדי ריצה‪ .‬להערכתי היא רצה במהירות מאה קמ"ש‬
‫לפחות‪ .‬חַ יַּת‪-‬סֵ ת היתה הרבה פחות קלת תנועה ממנה‪ .‬היא התרסקה על המדרכה בעוצמה וזו‬
‫נסדקה‪ .‬החיה כשלה כמה צעדים אבל לא נראה שנפצעה‪ .‬ואז היא זינקה בעקבות בַּ ְסתֶ ת ועד‬
‫מהרה התחילה לצבור מהירות‪.‬‬
‫"היא לא תצליח‪ ",‬סיידי אמרה בקול מודאג‪.‬‬
‫"תזכרי שהיא חתולה‪ ",‬אמרתי‪" .‬עכשיו אנחנו חייבים למלא את החלק שלנו‪ .‬מוכנה?"‬
‫היא נשמה נשימה עמוקה‪" .‬בסדר‪ .‬לפני שאשנה את דעתי‪".‬‬
‫דיה שחורת כנפיים הופיעה מיד לפני‪ .‬היא נופפה בכנפיה כדי לשמור על שיווי משקל‬
‫ברוח העזה‪ .‬אני התרכזתי בלהפוך לבז‪ .‬זה היה קל יותר מאשר בפעם הקודמת‪.‬‬
‫בן רגע דאינו אל אוויר הבוקר הקר מעל וושינגטון‪.‬‬

‫***‬

‫לא היה קשה לאתר את נמל התעופה‪ .‬הוא נמצא קרוב כל כך לאנדרטה עד שיכולתי לראות‬
‫את המטוסים נוחתים מעבר לנהר פּוֹטוֹמָ ק‪.‬‬
‫החלק הקשה היה לזכור מה אני אמור לעשות‪ .‬בכל פעם שהבחנתי בעכבר או בסנאי‬
‫סטיתי אוטומטית לעברם‪ .‬פעם‪-‬פעמיים כמעט התחלתי לצלול ונאלצתי להיאבק בדחף‬
‫הטבעי‪ .‬פעם אחת העפתי מבט וגיליתי שאני במרחק של יותר מקילומטר מסיידי‪ ,‬שהיתה‬
‫עסוקה בציד משלה‪ .‬נאלצתי להכריח את עצמי לעוף לצדה וללכוד את תשומת לבה‪.‬‬
‫נדרש כוח רצון כדי להישאר אנושי‪ ,‬הזהיר אותי קולו של הורוס‪ .‬ככל שאתה מבלה‬
‫יותר זמן בדמות ציפור‪ ,‬כך הופכות מחשבותיך אנושיות פחות‪.‬‬
‫עכשיו אתה מספר לי‪ ,‬חשבתי‪.‬‬
‫אני יכול לעזור‪ ,‬דחק בי הורוס‪ .‬העבר אלי את השליטה‪.‬‬
‫לא היום‪ ,‬ראש‪-‬ציפור‪.‬‬
‫בסופו של דבר כיוונתי את סיידי לעבר נמל התעופה והתחלנו לחפש מקום להחליף בו‬
‫צורה‪ .‬נחתנו על גג חניון‪.‬‬
‫התרכזתי בלהפוך שוב לאדם‪ .‬דבר לא קרה‪.‬‬
‫בהלה התחילה לחנוק אותי‪ .‬עצמתי עיניים ודמיינתי את הפנים של אבא‪ .‬חשבתי על כמה‬
‫אני מתגעגע אליו‪ ,‬כמה אני צריך למצוא אותו‪.‬‬
‫כשפקחתי עיניים מצאתי את עצמי בצורתי הרגילה‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬סיידי עדיין היתה דיה‪.‬‬
‫היא נופפה בכנפיה וצווחה בבהלה‪" .‬הא ‪ -‬הא ‪ -‬הא!" בעיניה היה מבט פראי‪ ,‬והפעם הבנתי‬
‫כמה היא מפחדת‪ .‬כבר בפעם הראשונה היה קשה לה לחזור לצורה אנושית‪ .‬אם הפעם‬
‫השנייה דורשת יותר מאמץ‪ ,‬זאת עלולה להיות בעיה רצינית‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ".‬רכנתי לצדה והקפדתי לנוע בתנועות איטיות‪" .‬סיידי‪ ,‬אל תילחצי‪ .‬את חייבת‬
‫להירגע‪".‬‬
‫"הא!" היא אספה כנפיים‪ .‬החזה שלה עלה וירד במהירות‪.‬‬
‫"תקשיבי‪ ,‬אני התרכזתי באבא והצלחתי‪ .‬תיזכרי בדברים שחשובים לך‪ .‬תעצמי עיניים‬
‫ותחשבי על החיים האנושיים שלך‪".‬‬
‫היא עצמה עיניים‪ ,‬אבל כמעט מיד פלטה צווחה של תסכול וטפחה בכנפיה‪.‬‬
‫"חכי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אל תעופי!"‬
‫היא הטתה ראש ופלטה קול חנוק ומתחנן‪ .‬התחלתי לדבר איתה כמו אל חיה מבוהלת‪ .‬לא‬
‫ממש התרכזתי במילים‪ .‬רק ניסיתי לשמור על נימת קול רגועה‪ .‬אבל אחרי דקה קלטתי שאני‬
‫מספר לה על המסעות שלי עם אבא‪ ,‬על הזיכרונות שעזרו לי לחזור לצורה אנושית‪ .‬סיפרתי‬
‫לה על הפעם ההיא כשאבא ואני נתקענו בנמל התעופה של ונציה ואני אכלתי כל כך הרבה‬
‫פסטה שבסוף הקאתי‪ .‬סיפרתי לה על הפעם ההיא במצרים כשמצאתי עקרב בתוך הגרב‪,‬‬
‫ואבא הצליח להרוג אותו בשלט‪-‬רחוק של טלוויזיה‪ .‬סיפרתי לה איך הופרדנו פעם ברכבת‬
‫התחתית בלונדון‪ ,‬וכמה הייתי מבוהל עד שאבא מצא אותי‪ .‬סיפרתי לה דברים מביכים‬
‫שמעולם לא חלקתי עם איש‪ ,‬כי עם מי כבר יכולתי לחלוק אותם? והיתה לי הרגשה שסיידי‬
‫מקשיבה לי‪ .‬לפחות היא הפסיקה לטפוח בכנפיים‪ .‬הנשימות שלה האטו‪ .‬היא עמדה בשקט‬
‫והעיניים שלה לא נראו מבוהלות כל כך‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬סיידי‪ ",‬אמרתי לבסוף‪" .‬יש לי רעיון‪ .‬תשמעי מה נעשה‪".‬‬
‫הוצאתי את תיבת הקסם של אבא מנרתיק העור שלה‪ .‬כרכתי את נרתיק העור סביב הזרוע‬
‫שלי והידקתי אותו ברצועות כמיטב יכולתי‪" .‬בואי‪ ,‬תעלי‪".‬‬
‫סיידי עופפה אל פרק היד שלי‪ .‬למרות מגן הזרוע המאולתר‪ ,‬הטפרים החדים שלה ננעצו‬
‫בבשרי‪.‬‬
‫"אנחנו עוד נוציא אותך מזה‪ ",‬אמרתי‪" .‬תמשיכי לנסות‪ .‬תירגעי ותתרכזי בחיים האנושיים‬
‫שלך‪ .‬עוד תגלי איך לעשות את זה‪ ,‬סיידי‪ .‬אני בטוח‪ .‬ובינתיים אני אשא אותך‪".‬‬
‫"הא‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי‪" .‬בואי נמצא את בַּ ְסתֶ ת‪".‬‬
‫ניגשתי למעלית עם אחותי על הזרוע‪ .‬איש עסקים עם מזוודה על גלגלים המתין ליד‬
‫דלתות המעלית‪ .‬העיניים שלו נפערו לרווחה כשראה אותי‪ .‬בטח נראיתי מוזר נורא ‪ -‬נער‬
‫שחור וגבוה‪ ,‬לבוש בגדים מצריים מרופטים ומטונפים‪ ,‬מחזיק תיבה משונה מתחת לזרוע‬
‫אחת ועוף דורס על זרועו השנייה‪.‬‬
 ‫"מה העניינים?" שאלתי‪.‬‬
‫"אני חושב שארד במדרגות‪ ".‬הוא מיהר להסתלק‪.‬‬
‫ירדתי במעלית אל קומת הקרקע‪ .‬יצאנו סיידי ואני וחצינו את הרחוב אל המדרכה שמחוץ‬
‫לטרמינל‪ .‬הבטתי סביב בייאוש וניסיתי לאתר את בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬אבל רק משכתי את תשומת לבו‬
‫של השוטר שעמד על המשמר‪ .‬האיש הביט בי במבט מודאג והתחיל להתקדם לעברי‬
‫בכבדות‪.‬‬
‫"תישארי רגועה‪ ",‬אמרתי לסיידי‪ .‬התגברתי על הדחף לפתוח בריצה‪ ,‬ובמקום זאת רק‬
‫הסתובבתי ועברתי בהליכה בדלתות המסתובבות‪.‬‬
‫אני חושב שכל מי שיש לו עור כהה יבין על מה אני מדבר‪ :‬נוכחות משטרתית תמיד‬
‫מלחיצה אותי קצת‪ .‬בגיל שבע‪-‬שמונה עדיין הייתי ילד קטן וחמוד אז זאת לא היתה בעיה‪,‬‬
‫אבל בגיל אחת‪-‬עשרה התחילו להביט בי ב"מבט" הזה‪ ,‬כאילו‪" ,‬מה הילד הזה עושה כאן?"‬
‫"הוא הולך לגנוב משהו?" כלומר‪ ,‬זה מגוחך אבל זאת עובדה‪ .‬אני לא אומר שזה קורה עם‬
‫כל שוטר‪ ,‬אבל כשזה לא קורה‪ ...‬בואו נאמר שזאת הפתעה נעימה‪.‬‬
‫היום לא היתה אחת הפעמים הנעימות‪ .‬ידעתי שהשוטר יתחיל לעקוב אחרי וידעתי שאני‬
‫חייב להיראות רגוע ולצעוד כאילו אני יודע לאן אני הולך‪ ...‬לא משימה קלה כשדיה יושבת‬
‫לי על הזרוע‪.‬‬
‫נמל התעופה היה עמוס למדי בגלל חופשת חג המולד ‪ -‬היו שם בעיקר משפחות שעמדו‬
‫בתור לדלפקי הכרטיסים‪ ,‬ילדים שרבו והורים שרשמו פרטים על מזוודות‪ .‬תהיתי איך‬
‫ההרגשה‪ :‬לצאת לטיול משפחתי רגיל‪ ,‬בלי בעיות קסם ובלי לברוח ממפלצות‪.‬‬
‫תפסיק‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ .‬יש לך עבודה לעשות‪.‬‬
‫העניין הוא שלא ידעתי לאן ללכת‪ .‬האם בַּ ְסתֶ ת עברה כבר את עמדת הבידוק הביטחוני?‬
‫עדיין לא? ההמון פינה לי דרך כשהתהלכתי בטרמינל‪ .‬אנשים נעצו מבטים בסיידי‪ .‬ידעתי‬
‫שאסור לי להסתובב בלי מטרה כאילו הלכתי לאיבוד‪ .‬זה רק עניין של זמן לפני שהשוטרים‬
‫‪-‬‬
‫"בחור צעיר‪".‬‬
‫הסתובבתי‪ .‬זה היה השוטר מבחוץ‪ .‬סיידי פלטה צווחה והשוטר נסוג והניח יד על האלה‬
‫שלו‪.‬‬
‫"אסור להכניס לכאן חיות מחמד‪ ",‬הוא אמר לי‪.‬‬
‫"יש לי כרטיסים‪ "...‬ניסיתי להכניס יד לכיס‪ .‬ואז נזכרתי שהכרטיסים אצל בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫השוטר הביט בי במבט חמוץ‪" .‬בבקשה בוא איתי‪".‬‬
‫פתאום קול אישה קרא‪" :‬הנה אתה‪ ,‬קרטר!"‬
‫בַּ ְסתֶ ת מיהרה לעברי‪ ,‬נדחקת בין האנשים‪ .‬בחיים שלי לא שמחתי כל כך לראות אלה‬
‫מצרית‪.‬‬
‫איכשהו היא הספיקה להחליף בגדים‪ .‬היא היתה לבושה בחליפת מכנסיים בצבע ורוד‬
‫עתיק עם המון תכשיטי זהב ומעיל קשמיר‪ ,‬ונראתה כמו אשת עסקים מצליחה‪ .‬היא התעלמה‬
‫מהשוטר‪ ,‬בחנה אותי מכף רגל ועד ראש וקימטה את האף‪" .‬קרטר‪ ,‬אמרתי לך לא ללבוש‬
‫את בגדי הבזיירות המחרידים האלה‪ .‬באמת‪ ,‬אתה נראה כאילו ישנת ביער או משהו!"‬
‫היא שלפה ממחטה ועשתה הצגה שלמה של ניקוי הפנים שלי לנוכח מבטו הלטוש של‬
‫השוטר‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬גברתי‪ "...‬הוא הצליח לומר בסופו של דבר‪" .‬האם זה ‪"-‬‬
‫"האחיין שלי‪ ",‬שיקרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אני כל כך מצטערת‪ ,‬אדוני השוטר‪ .‬אנחנו טסים לממפיס‬
‫לתחרות בזיירות‪ .‬אני מקווה שהוא לא עשה בעיות‪ .‬אנחנו עלולים להחמיץ את הטיסה‬
‫שלנו!"‬
‫"אה‪ ,‬אי אפשר להעלות בזים על המטוס‪"...‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת צחקקה‪" .‬מובן שאפשר‪ .‬קרטר לוקח אותה על הזרוע!"‬
‫פניו של השוטר האדימו‪" .‬אני מתכוון שזה אסור‪".‬‬
‫"אה! יש לנו כל הניירת הדרושה‪ ".‬לתדהמתי‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת שלפה פיסת נייר והושיטה אותה‬
‫לשוטר בצירוף הכרטיסים שלנו‪.‬‬
‫"אני מבין‪ ",‬אמר השוטר‪" .‬את קנית‪ ...‬כרטיס במחלקה הראשונה לבז שלכם‪".‬‬
‫"זאת דיה שחורה‪ ,‬למעשה‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אבל כן‪ ,‬יש לה מזג חם מאוד‪ .‬ציפור זוכת‬
‫פרסים‪ ,‬אתה יודע‪ .‬תן לה מושב במחלקת תיירים ונסה להאכיל אותה בבוטנים‪ ,‬ואני לא‬
‫אחראית לתוצאות‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו תמיד טסים במחלקה ראשונה‪ ,‬נכון‪ ,‬קרטר?"‬
‫"אה‪ ...‬בטח‪ ,‬דודה מיצי‪".‬‬
‫היא העיפה בי מבט שאמר‪ :‬חכה‪-‬חכה‪ .‬ואז חזרה לחייך אל השוטר‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אם תסלח לנו‪ ,‬אדוני השוטר‪ .‬אלה מדים נאים מאוד‪ ,‬דרך אגב‪ .‬אתה עושה כושר?"‬
‫לפני שהוא הספיק להגיב‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת תפסה בזרוע שלי וגררה אותי לעבר עמדת הבידוק‬
‫הביטחוני‪.‬‬
‫"אל תסתכל אחורה‪ ",‬סיננה‪ .‬ברגע שפנינו‪ ,‬היא משכה אותי הצדה אל מכונות המשקאות‪.‬‬
‫"חַ יַּת‪-‬סֵ ת קרובה‪ ",‬אמרה‪" .‬יש לנו דקות ספורות לכל היותר‪ .‬מה קרה לסיידי?"‬
‫"היא לא מצליחה‪ "...‬גמגמתי‪" .‬אני לא יודע בדיוק‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬נצטרך למצוא פתרון במטוס‪".‬‬
‫"איך החלפת בגדים?" שאלתי‪" .‬והאישור לציפור‪"...‬‬
‫היא נופפה בידה בביטול‪" .‬אה‪ ,‬לא קשה להשפיע על מוחות של בני תמותה‪ .‬ה'מסמך'‬
‫ההוא היה מעטפה ריקה‪ .‬והבגדים שלי לא השתנו באמת‪ .‬זאת הקסמה פשוטה‪".‬‬
‫הבטתי בה במבט בוחן יותר וראיתי שהיא צודקת‪ .‬הבגדים החדשים שלה הבהבו כמו חזיון‬
‫תעתועים מעל בגד הגוף הנמרי הרגיל שלה‪ .‬ברגע שהיא ציינה את קיומו‪ ,‬הקסם נראה קלוש‬
‫וגלוי לעין‪.‬‬
‫"ננסה להגיע לשער לפני חַ יַּת‪-‬סֵ ת‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬יהיה קל יותר אם תאפסן את החפצים‬
‫שלך בדוּאַ ת‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫"אתה לא רוצה להיסחב עם התיבה הזאת מתחת לזרוע‪ ,‬נכון? תשתמש בדוּאַ ת כמחסן‪".‬‬
‫"איך?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת גלגלה עיניים‪" .‬ברצינות‪ ,‬מה מלמדים חרטומים בימינו?"‬
‫"ההכשרה שלנו נמשכה בקושי עשרים שניות!"‬
‫"תדמיין לעצמך חלל באוויר‪ ,‬לדוגמה מדף או תיבת אוצר ‪"-‬‬
‫"או ארונית?" שאלתי‪" .‬אף פעם לא היתה לי ארונית בית‪-‬ספר‪".‬‬
‫"בסדר‪ .‬תוסיף לה מנעול עם קוד ‪ -‬מה שאתה רוצה‪ .‬תדמיין שאתה פותח את המנעול‬
‫באמצעות הקוד‪ .‬ואז פשוט תדחף את החפצים פנימה‪ .‬כשתצטרך אותם שוב‪ ,‬תזמן את‬
‫הארונית במחשבתך והיא תופיע‪".‬‬
‫התקשיתי קצת להאמין בזה‪ ,‬אבל ניסיתי לדמיין ארונית‪ .‬בחרתי בצירוף הבא לנעילה‪33- :‬‬
‫‪ - 32-13‬מספרים של שחקני‪-‬עבר בלייקרס‪ ,‬כמובן‪ :‬צ'מברליין‪ ,‬ג'ונסון‪ ,‬עבדול‪-‬ג'באר‪.‬‬
‫הושטתי את תיבת הקסם של אבא שלי קדימה והרפיתי ממנה‪ .‬הייתי משוכנע שהיא תתרסק‬
‫על הרצפה‪ ,‬אבל היא נעלמה‪.‬‬
‫"גדול‪ ",‬אמרתי‪" .‬את בטוחה שאני אצליח להחזיר אותה?"‬
‫"לא‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬עכשיו בוא כבר!"‬
 ‫‪22‬‬
‫לינדה זוכה להיכרות אישית עם ארונית התוהו‬

‫בחיים לא יצא לי לעבור בידוק ביטחוני עם עוף דורס על הזרוע‪ .‬חשבתי שזה יעכב אותנו‬
‫אבל אנשי האבטחה העבירו אותנו לתור מיוחד‪ .‬הם בדקו את הניירת שלנו‪ .‬בַּ ְסתֶ ת לא‬
‫הפסיקה לחייך‪ ,‬פלרטטה עם אנשי האבטחה ואמרה להם שרואים שהם עושים כושר‪ ,‬והם‬
‫נתנו לנו לעבור‪ .‬הסכינים של בַּ ְסתֶ ת לא הפעילו אזעקות‪ ,‬אז אולי היא אחסנה אותם בדוּאַ ת‪.‬‬
‫אנשי האבטחה אפילו לא ניסו להעביר את סיידי במכונת השיקוף‪.‬‬
‫בזמן שנעלתי את הנעליים שמעתי צרחה מהעבר האחר של עמדת הבידוק‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת קיללה במצרית‪" .‬היינו איטיים מדי‪".‬‬
‫העפתי מבט לאחור וראיתי את חַ יַּת‪-‬סֵ ת דוהרת ברחבי הטרמינל ומעיפה אנשים לכל עבר‪.‬‬
‫אוזני הארנבת המשונות שלה הסתובבו קדימה ואחורה‪ .‬קצף נטף מהחרטום הארוך עם‬
‫השיניים החדות‪ ,‬והזנב המפוצל הצליף בחיפוש משהו לעקוץ‪.‬‬
‫"ביזון!" מישהי צרחה‪" .‬ביזון מוכה כלבת!"‬
‫כולם התחילו לצרוח ולהתרוצץ בכל הכיוונים ודרכה של חַ יַּת‪-‬סֵ ת נחסמה‪.‬‬
‫"ביזון?" תהיתי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת משכה בכתפיה‪" .‬קשה לצפות מה יבחרו בני התמותה לראות‪ .‬עכשיו הרעיון יתפשט‬
‫בין כולם‪".‬‬
‫ואכן‪ ,‬אנשים נוספים התחילו לצרוח "ביזון!" ולברוח‪ .‬חַ יַּת‪-‬סֵ ת רמסה את כל העומד‬
‫בדרכה והסתבכה בחבלי ההפרדה בין התורים‪ .‬אנשי אבטחה הסתערו עליה אבל חַ יַּת‪-‬סֵ ת‬
‫העיפה אותם מעליה כמו בובות סמרטוטים‪.‬‬
‫"בוא כבר!" דחקה בי בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫"אני לא יכול לתת לה לפגוע באנשים האלה‪".‬‬
‫"אנחנו לא מסוגלים לעצור אותה!"‬
‫אבל אני לא זזתי‪ .‬רציתי להאמין שהורוס מחדיר בי אומץ‪ ,‬או אולי מה שעברתי בימים‬
‫האחרונים עורר בי סוף‪-‬סוף איזה גן אומץ רדום שירשתי מההורים שלי‪ .‬אבל האמת היתה‬
‫מפחידה יותר‪ .‬הפעם עשיתי את זה לגמרי מיוזמתי‪.‬‬
‫אנשים עמדו להיפגע בגללנו‪ .‬הייתי מוכרח לתקן את זה‪ .‬זה היה בדיוק אותו דחף שחשתי‬
‫כשסיידי נזקקה לעזרתי‪ ,‬כאילו הגיע הזמן שאתפוס פיקוד‪ .‬וכן‪ ,‬זה היה מבעית‪ .‬אבל הרגשתי‬
‫שזה הדבר הנכון לעשות‪.‬‬
 ‫"לכי לשער העלייה למטוס‪ ",‬אמרתי לבַּ ְסתֶ ת‪" .‬קחי את סיידי איתך‪ .‬ניפגש שם‪".‬‬
‫"מה? קרטר ‪"-‬‬
‫"לכי!" דמיינתי את עצמי פותח את הארונית הבלתי נראית‪ .33-32-13 .‬הושטתי יד‪ ,‬אבל‬
‫לא אל תיבת הקסם של אבא שלי‪ .‬התרכזתי במשהו שאיבדתי בלוקסור‪ .‬זה חייב להיות שם‪.‬‬
‫ברגע הראשון לא הרגשתי דבר‪ .‬ואז היד שלי נסגרה על קת מלופפת עור‪ ,‬ושלפתי את החרב‬
‫שלי כאילו מחלל האוויר‪.‬‬
‫העיניים של בַּ ְסתֶ ת נפערו‪" .‬מרשים‪".‬‬
‫"קדימה‪ ,‬זוזי‪ ",‬אמרתי‪" .‬עכשיו תורי לעשות שמח‪".‬‬
‫"אתה מודע לכך שהיא תהרוג אותך‪".‬‬
‫"תודה על הבעת האמון המרגשת‪ .‬עכשיו זוזי כבר!"‬
‫בַּ ְסתֶ ת יצאה לדרך בשיא המהירות ועל זרועה סיידי הטופחת בכנפיה כדי לשמור על שיווי‬
‫משקל‪.‬‬
‫ירייה הצטלצלה‪ .‬הסתובבתי וראיתי את חַ יַּת‪-‬סֵ ת מתנגשת בשוטר שירה בראשה ללא‬
‫הועיל‪ .‬השוטר המסכן הועף אחורה והתנגש בשער מגלה המתכות‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬ביזון!" צרחתי‪.‬‬
‫העיניים הזורחות של חַ יַּת‪-‬סֵ ת ננעצו בי‪.‬‬
‫יפה! אמר הורוס‪ .‬נמות מוות מלא כבוד!‬
‫תסתום‪ ,‬חשבתי‪.‬‬
‫העפתי מבט מעבר לכתף כדי לוודא שבַּ ְסתֶ ת וסיידי יצאו מטווח ראייה‪ .‬ואז התקרבתי‬
‫לחיה‪.‬‬
‫"אז אין לך שם משלך?" שאלתי‪" .‬לא הצליחו להמציא לך שם מכוער מספיק?"‬
‫החיה נהמה ופסעה מעל לשוטר חסר ההכרה‪.‬‬
‫"קשה מדי לומר חַ יַּת‪-‬סֵ ת כל הזמן‪ ",‬החלטתי‪" .‬אני אקרא לך לינדה‪".‬‬
‫מתברר שהשם לא מצא חן בעיני לינדה‪ .‬היא הסתערה עלי‪.‬‬
‫חמקתי מהטפרים שלה והצלחתי לחבוט בחרטום שלה בחלק השטוח של החרב‪ ,‬אבל היא‬
‫בקושי הרגישה בזה‪ .‬לינדה נסוגה והסתערה שוב בניבים נוטפי ריר‪ .‬ניסיתי להכות בצווארה‬
‫אבל לינדה היתה חכמה מדי‪ .‬היא חמקה הצדה ונעצה שיניים בזרוע השנייה שלי‪ .‬אלמלא מגן‬
‫הזרוע המאולתר שלי הייתי נשאר גידם‪ .‬גם ככה היא הצליחה לנעוץ שיניים דרך מגן העור‪.‬‬
‫כאב מלובן התפשט בזרוע שלי עד המרפק‪.‬‬
‫צעקתי בקול ופרץ של אנרגיה גולמית הציף אותי‪ .‬הרגשתי שגופי מתרומם מעל הקרקע‬
‫כשההילה הזהובה של הלוחם עם ראש הבז אפפה אותי‪ .‬המלתעות של חַ יַּת‪-‬סֵ ת נפערו כנגד‬
‫רצונה והיא פלטה צווחה והרפתה מהזרוע שלי‪ .‬אני התרוממתי‪ ,‬עטוף בלוחם הקסום הגדול‬
‫ממני פי שניים‪ ,‬ובעטתי בלינדה‪ ,‬שהוטחה בקיר‪.‬‬
‫יפה מאוד! הורוס אמר‪ .‬עכשיו שלח אותה לעולם המתים!‬
 ‫אולי תשתוק כבר? אני עושה פה את כל העבודה הקשה‪.‬‬
‫הייתי מודע במעורפל לאנשי האבטחה שמנסים להתארגן וצועקים אל מכשירי הקשר‬
‫שלהם בקשות סיוע‪ .‬אנשים המשיכו לצרוח ולהתרוצץ‪ .‬שמעתי ילדה צועקת‪" :‬איש‬
‫התרנגולת הרביץ לביזון!"‬
‫אתם יודעים כמה קשה להרגיש כמו מכונת לחימה קטלנית עם ראש של בז ופתאום‬
‫לשמוע מישהו קורא לך איש התרנגולת?‬
‫הרמתי את החרב שלי‪ ,‬שנמצאה עכשיו בלב להב אנרגיה באורך שלושה מטרים‪.‬‬
‫לינדה ניערה את האבק מאוזניה החרוטיות‪ ,‬הצליפה בזנבה כמו בשוט והסתערה עלי שוב‪.‬‬
‫הדמות המשוריינת שלי היתה רבת עוצמה אבל גם מגושמת ואיטית‪ ,‬כמו לזוז בתוך ג'לי‪.‬‬
‫לינדה חמקה ממכת החרב שלי‪ ,‬נחתה על החזה שלי‪ ,‬והפילה אותי לאחור‪ .‬היא היתה כבדה‬
‫בהרבה מכפי שנראתה במבט ראשון‪ .‬הזנב והטפרים שלה שרטו בשריון שלי‪ .‬תפסתי‬
‫בצוואר שלה באגרופים זוהרים וניסיתי להרחיק את הניבים שלה מהפנים שלי‪ ,‬אבל בכל‬
‫מקום שהרוק שלה נטף‪ ,‬ההגנות הקסומות שלי העלו קול רחש וענן אדים‪ .‬והלכתי ואיבדתי‬
‫תחושה בזרוע הפצועה שלי‪.‬‬
‫אזעקות ייללו‪ .‬הקהל התחיל להתגודד במקום כדי לראות מה קורה ורק החמיר את‬
‫המהומה‪ ,‬בעוד אנשי האבטחה ניסו לגרור את הפצועים למקום מבטחים ולהדוף את ההמון‪.‬‬
‫ידעתי שאני חייב לגמור עם זה כמה שיותר מהר ‪ -‬לפני שאאבד את ההכרה מרוב כאבים או‬
‫שבני תמותה נוספים ייפגעו‪.‬‬
‫הרגשתי שכוחותי הולכים ואוזלים והמגן שלי התחיל להבהב‪ .‬הניבים של לינדה היו‬
‫סנטימטרים ספורים מהפרצוף שלי והורוס לא סיפק שום דברי עידוד‪.‬‬
‫ואז חשבתי על הארונית הבלתי נראית שלי בדוּאַ ת‪ .‬תהיתי אם אפשר להכניס לשם דברים‬
‫אחרים‪ ...‬דברים גדולים ומרושעים‪ ,‬לדוגמה‪.‬‬
‫סגרתי אגרופים על הצוואר של לינדה ונעצתי ברך בצלעות שלה‪ .‬ואז דמיינתי פתח בדוּאַ ת‬
‫‪ -‬באוויר‪ ,‬ממש מעלי‪ .33-32-13 .‬דמיינתי את הארונית שלי נפתחת לרוחב מלא‪.‬‬
‫בשארית כוחותי הנפתי את לינדה ישר למעלה‪ .‬היא הושלכה לעבר התקרה ועיניה נפערו‬
‫בהפתעה כשעברה בפתח הבלתי נראה ונעלמה‪.‬‬
‫"איפה הביזון?" מישהו צעק‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬ילד!" מישהו אחר קרא‪" .‬אתה בסדר?"‬
‫מגן האנרגיה שלי התפוגג‪ .‬הייתי על סף אובדן הכרה‪ ,‬אבל ידעתי שאני חייב להסתלק‬
‫לפני שאנשי האבטחה ייצאו מההלם ויעצרו אותי באשמת היאבקות בביזון בשטח ציבורי‪.‬‬
‫קמתי על הרגליים והשלכתי את החרב שלי בכיוון התקרה‪ .‬גם היא נבלעה בדוּאַ ת‪ .‬ואז‬
‫עטפתי את הזרוע הפצועה שלי כמיטב יכולתי ורצתי בכיוון השערים‪.‬‬
‫הגעתי לטיסה שלנו בדיוק כשעמדו לסגור את הדלתות‪.‬‬
‫מתברר שהחדשות על איש התרנגולת עדיין לא פשטו‪ .‬דיילת הקרקע בשער החוותה בידה‬
‫לעבר עמדת הבידוק הביטחוני כשלקחה ממני את הכרטיס‪" .‬מה כל הרעש הזה?"‬
‫"ביזון הצליח לחדור לבניין‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל השתלטו עליו‪ ".‬לפני שהיא הספיקה לשאול‬
‫שאלות נוספות‪ ,‬רצתי לעבר המטוס‪.‬‬
‫קרסתי במושב שלי‪ .‬בַּ ְסתֶ ת ישבה במושב הסמוך‪ ,‬אחרי המעבר‪ .‬סיידי‪ ,‬עדיין בצורת דיה‪,‬‬
‫צעדה הלוך ושוב על המושב הצמוד לשלי‪ ,‬זה שליד החלון‪.‬‬
‫"אתה פצוע‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬מה קרה?"‬
‫סיפרתי לה‪.‬‬
‫העיניים של בַּ ְסתֶ ת נפערו לרווחה‪" .‬הכנסת את חַ יַּת‪-‬סתֵ לארונית שלך? אתה יודע כמה‬
‫כוח זה דורש?"‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬הייתי שם‪".‬‬
‫הדיילת התחילה עם ההודעות שלפני הטיסה‪ .‬מתברר שהתקרית הביטחונית לא השפיעה‬
‫על לוח הזמנים של הטיסה שלנו‪ .‬המטוס התרחק מהשער בזמן‪.‬‬
‫התקפלתי במושב מרוב כאבים‪ ,‬ורק אז בַּ ְסתֶ ת הבחינה כמה חמורה הפציעה שלי‪ .‬הפנים‬
‫שלה הרצינו‪.‬‬
‫"אל תזוז‪ ".‬היא מלמלה משהו במצרית והעפעפיים שלי התחילו להיעצם‪.‬‬
‫"תצטרך לישון כדי לתת לפצע הזדמנות להחלים‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"אבל אם לינדה תחזור ‪"-‬‬
‫"מי?"‬
‫"לא חשוב‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת בחנה אותי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה‪" .‬זה היה מעשה אמיץ מאוד‪,‬‬
‫קרטר‪ .‬להיאבק בחַ יַּת‪-‬סֵ ת ‪ -‬יש בך מחתול הבר יותר משחשבתי‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬תודה?"‬
‫היא חייכה ונגעה במצח שלי‪" .‬בקרוב נמריא‪ ,‬חתולון בר‪ .‬כדאי שתישן‪".‬‬
‫לא הייתי מסוגל להתנגד‪ .‬תשישות הציפה אותי‪ ,‬ועצמתי את עיני‪.‬‬
‫***‬

‫כמובן‪ ,‬הנשמה שלי החליטה לצאת לטיול‪.‬‬

‫הייתי שוב בדמות בּא‪ ,‬וריחפתי מעל פיניקס‪ .‬היה בוקר חורפי ובהיר‪ .‬הרוח המדברית‬
‫הצוננת עטפה בנועם את כנפי‪ .‬העיר נראתה שונה לאור יום ‪ -‬רשת רחבת ידיים של ריבועים‬
‫בצבעי בז' וירוק משובצת עצי דקל ובריכות שחייה‪ .‬הרים חשופים התרוממו פה ושם כמו‬
‫חתיכות מהירח‪ .‬ההר המרשים מכולם נמצא ממש מתחתי ‪ -‬רכס ארוך עם שתי פסגות‬
‫ברורות‪ .‬איך קרא לו המשרת של סֵ ת בביקור הראשון שלי בדמות בּא? הר הדבשת‪.‬‬
‫לרגלי ההר היו אחוזות רבות‪ ,‬אבל פסגתו נותרה חשופה‪ .‬משהו לכד את תשומת לבי‪:‬‬
‫מתוך בקע שבין שני סלעים גדולים היתמרו אדי חום שמקורם במעמקי ההר ‪ -‬דבר ששום‬
‫עין אנושית לא היתה מבחינה בו‪.‬‬
‫אספתי כנפיים וצללתי לעבר הבקע‪.‬‬
‫האוויר החם עלה בעוצמה כזאת שנאלצתי להיאבק בו בדרכי פנימה‪ .‬בעומק של‬
‫כחמישה‪-‬עשר מטרים הבקע התרחב ומצאתי את עצמי במקום פשוט בלתי אפשרי‪.‬‬
‫כל פנים ההר נחצב ונותר חלול‪ .‬במרכז המערה הלכה ונבנתה פירמידה ענקית‪ .‬באוויר‬
‫הצטלצלה הלמות מכושים‪ .‬עדרים של שדים חצבו גושים של אבן גיר אדומה כדם וגררו‬
‫אותם למרכז המערה‪ ,‬ולהקות נוספות של שדים נעזרו בחבלים וברמפות כדי לגרור את גושי‬
‫האבן למקומם‪ ,‬בדיוק כמו שבנו את הפירמידות בגיזה‪ ,‬לפי התיאור של אבא שלי‪ .‬אבל בניית‬
‫כל פירמידה בגיזה ארכה כעשרים שנה‪ .‬הפירמידה הזאת היתה כבר חצי בנויה‪.‬‬
‫היה בה משהו מוזר ‪ -‬ולא רק צבעה האדום כדם‪ .‬כשהבטתי בה הרגשתי דגדוג מוכר‪,‬‬
‫כאילו המבנה כולו מזמזם בצליל‪ ...‬לא‪ ,‬בקול שכמעט הצלחתי לזהות‪.‬‬
‫הבחנתי בעצם קטן יותר מרחף באוויר מעל הפירמידה ‪ -‬דוברת קנים‪ ,‬דומה לסירת הנהר‬
‫של דוד איימוס‪ .‬על הדוברה עמדו שתי דמויות‪ .‬האחת היתה שד גבוה לבוש שריון עור‪.‬‬
‫האחרת היתה גבר חסון לבוש מדי קרב אדומים‪.‬‬
‫ריחפתי קרוב יותר‪ ,‬אבל השתדלתי להישאר בצללים כי לא הייתי בטוח שאני באמת בלתי‬
‫נראה‪ .‬התמקמתי בראש התורן‪ .‬זה לא היה קל‪ ,‬אבל איש מהשניים לא הרים מבט‪.‬‬
‫"כמה זמן נותר?" שאל האיש באדום‪.‬‬
‫הקול היה קולו של סֵ ת‪ ,‬אבל הוא נראה שונה לחלוטין מהחיזיון האחרון שלי‪ .‬הוא לא היה‬
‫עוד יצור שחור ורירי ולא בער באש ‪ -‬מלבד השילוב המפחיד של שנאה ושעשוע שבערו‬
‫בעיניו‪ .‬היה לו גוף גדול וחסון כמו של שחקן פוטבול‪ ,‬עם ידיים עבות ופנים אכזריות‪.‬‬
‫הזקנקן והשיער הקצוץ שלו היו אדומים כמו מדי הקרב‪ .‬מעולם לא ראיתי צבעי הסוואה‬
‫כאלה‪ .‬אולי הוא תכנן להסתתר בתוך הר געש‪.‬‬
‫השד שלצדו לא הפסיק להשתחוות ולהתרפס‪ .‬זה היה הבחור המוזר עם טפרי התרנגול‬
‫שראיתי בחיזיון הקודם‪ .‬גובהו היה שני מטרים ועשרה אם לא יותר‪ ,‬והוא היה כחוש כמו‬
‫דחליל‪ ,‬עם טפרי ציפור במקום כפות רגליים‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬הפעם זכיתי לראות את פניו‪.‬‬
‫כמעט בלתי אפשרי לתאר כמה מחרידות הן היו ‪ -‬אתם מכירים את תערוכות האנטומיה‬
‫האלה שמציגים בהן גופות ללא עור? דמיינו לעצמכם פרצוף כזה מתעורר לחיים‪ ,‬רק עם‬
‫עיניים שחורות וניבים‪.‬‬
‫"אנחנו מתקדמים בקצב מצוין‪ ,‬אדון!" הבטיח השד‪" .‬זימנּו מאה שדים נוספים היום‪ .‬עם‬
‫קצת מזל העבודה תסתיים עד השקיעה ביום הולדתך‪".‬‬
‫"זה לא מקובל עלי‪ ,‬פני‪-‬אימה‪ ",‬אמר סֵ ת בקול שלֵו‪.‬‬
‫המשרת נרתע‪ .‬הנחתי ששמו "פני‪-‬אימה"‪ .‬תהיתי כמה זמן לקח לאמא שלו לחשוב על‬
‫השם הזה‪ .‬בּוֹב? לא‪ .‬סאם? לא‪ .‬אני יודעת‪ ,‬פני‪-‬אימה!‬
‫"א‪-‬אבל אדון‪ ",‬גמגם פני‪-‬אימה‪" .‬חשבתי ‪"-‬‬
‫"אל תחשוב‪ ,‬שד‪ .‬אויבינו מתוחכמים משחשבתי‪ .‬הם הצליחו להשבית זמנית את חיית‬
‫המחמד החביבה עלי וברגעים אלה ממש עושים את דרכם במהירות לכאן‪ .‬עלינו לסיים את‬
‫העבודה לפני שיגיעו‪ .‬בשחר יום הולדתי‪ ,‬פני‪-‬אימה‪ .‬לא יאוחר מכך‪ .‬זה יהיה שחר ממלכתי‬
‫החדשה‪ .‬אני אשמיד כל יצור חי ביבשת הזאת‪ ,‬והפירמידה תעמוד כאנדרטה לעוצמתי ‪ -‬קברו‬
‫האחרון והנצחי של אוסיריס!"‬
‫הלב שלי כמעט נעצר‪ .‬השקפתי מטה לעבר הפירמידה‪ .‬רק עכשיו קלטתי למה היה בה‬
‫משהו מוכר‪ .‬היא הקרינה אנרגיה מסוימת ‪ -‬האנרגיה של אבא שלי‪ .‬אני לא מסוגל להסביר‬
‫את זה‪ ,‬אבל ידעתי שהסרקופג שלו טמון במקום כלשהו בתוך הפירמידה‪.‬‬
‫סֵ ת חייך חיוך אכזרי‪ ,‬כאילו ישמח לקרוע את פני‪-‬אימה לגזרים באותה מידה שישמח אם‬
‫יציית לו‪" .‬אתה מבין את פקודתי?"‬
‫"כן‪ ,‬הלורד!" פני‪-‬אימה נע מרגל לרגל כאילו הוא אוזר אומץ‪" .‬אך אם יותר לי לשאול‪,‬‬
‫הלורד‪ ...‬מדוע לעצור שם?"‬
‫נחיריו של סֵ ת התרחבו‪" .‬אתה נמצא מרחק משפט אחד מהשמדה‪ ,‬פני‪-‬אימה‪ .‬בחר את‬
‫מילותיך הבאות בקפידה‪".‬‬
‫השד ליקק את שפתיו בלשון שחורה‪" .‬ובכן‪ ,‬הלורד‪ ,‬האם חיסולו של אל אחד בלבד די בו‬
‫לתהילת תפארתך? מה אם נוכל ליצור אנרגיית כאוס רבה יותר ‪ -‬שתזין את הפירמידה שלך‬
‫לנצח נצחים ותהפוך אותך לעד לאדון כל העולמות?"‬
‫אור רעבתני רשף בעיניו של סֵ ת‪" .‬אדון כל העולמות‪ ...‬יש לזה צלצול נאה‪ .‬וכיצד היית‬
‫משיג דבר שכזה‪ ,‬שד עלוב?"‬
‫"הו‪ ,‬לא אני‪ ,‬הלורד‪ .‬אני איני אלא תולעת בזויה‪ .‬אך לו היינו לוכדים את האחרים‪ :‬נֶפְ תיס‬
‫‪"-‬‬
‫סֵ ת בעט בחזה של פני‪-‬אימה והשד קרס לאחור וחרחר‪" .‬אמרתי לך לעולם לא להזכיר את‬
‫שמה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אדון‪ ",‬התנשף פני‪-‬אימה‪" .‬אני מתנצל‪ ,‬אדון‪ .‬אך לו היינו לוכדים אותה‪ ,‬ואת‬
‫האחרים‪ ...‬חשוב על העוצמה שהיית יכול לנכס לעצמך‪ .‬באמצעות תוכנית מתאימה‪"...‬‬
‫סֵ ת הנהן‪ .‬נראה שהרעיון מתחיל למצוא חן בעיניו‪" .‬אני חושב שהגיע הזמן להשתמש‬
‫באיימוס קיין‪".‬‬
‫קפאתי במקום‪ .‬איימוס עדיין בחיים?‬
‫פני‪-‬אימה השתחווה בהתרפסות‪" .‬מבריק‪ ,‬אדון‪ .‬תוכנית מבריקה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני שמח שחשבתי עליה‪ .‬בקרוב‪ ,‬פני‪-‬אימה‪ ,‬בקרוב מאוד‪ ,‬הורוס‪ ,‬איסיס ואשתי‬
‫הבוגדנית ישתחוו כולם לרגלי ‪ -‬ואיימוס יסייע בכך‪ .‬נערוך לנו כאן איחוד משפחתי קטן‬
 ‫ונחמד‪".‬‬
‫סֵ ת הרים מבט ‪ -‬היישר לעברי‪ ,‬כאילו מהרגע הראשון ידע שאני שם‪ ,‬וחייך אלי חיוך‬
‫אכזרי‪" .‬האין זאת‪ ,‬ילד?"‬
‫רציתי לפרוש כנפיים ולעוף‪ .‬ידעתי שאני חייב לברוח מהמערה ולהזהיר את סיידי‪ .‬אבל‬
‫הכנפיים שלי לא פעלו‪ .‬ישבתי שם משותק וידו של סֵ ת הושטה לתפוס אותי‪.‬‬
 ‫‪23‬‬
‫בחינת הגמר של פרופסור ְתחוֹת‬

‫שלום‪ ,‬זו סיידי‪ .‬מצטערת על העיכוב‪ ,‬אם כי אני מניחה שלא הרגשתם בזה בהקלטה‪ .‬אחי‬
‫הדביל הפיל את המיקרופון לבור מלא‪ ...‬טוב‪ ,‬לא משנה‪ .‬נחזור לסיפור‪.‬‬

‫***‬

‫קרטר התעורר בבהלה כזאת שהרגליים שלו נחבטו במגש המשקאות‪ ,‬והתוצאה היתה ממש‬
‫מצחיקה‪.‬‬
‫"ישנת טוב?" שאלתי‪.‬‬
‫הוא הביט בי מבולבל‪" .‬חזרת לצורה אנושית‪".‬‬
‫"נחמד ששמת לב‪".‬‬
‫נגסתי עוד ביס מהפיצה שלי‪ .‬בחיים לא אכלתי פיצה על צלחת חרסינה או שתיתי קולה‬
‫בכוס זכוכית )ועוד עם קרח ‪ -‬האמריקאים כאלה משונים(‪ ,‬אבל אני חייבת לומר שממש‬
‫נהניתי מהטיסה במחלקה ראשונה‪.‬‬
‫"חזרתי לצורה הרגילה שלי לפני שעה‪ ".‬כחכחתי בגרון‪" .‬זה‪ ...‬אה‪ ...‬ממש עזר‪ ,‬מה‬
‫שאמרת על להתרכז בדברים שחשובים לי‪".‬‬
‫הייתי נבוכה אפילו לומר את זה‪ ,‬כי זכרתי את כל מה שהוא סיפר לי כשהייתי בצורת דיה‪,‬‬
‫על המסעות שלו עם אבא ‪ -‬איך הלך לאיבוד ברכבת התחתית‪ ,‬הקיא בוונציה‪ ,‬יילל כמו‬
‫תינוק כשמצא עקרב בגרב שלו‪ .‬מוזר‪ ,‬הוא נתן לי כל כך הרבה תחמושת לצחוק עליו אבל‬
‫בכלל לא התפתיתי להשתמש בה‪ .‬הוא ממש פתח את הלב בפני ‪ -‬אולי הוא חשב שאני לא‬
‫מבינה אותו בדמות דיה ‪ -‬אבל הדברים שלו היו כנים כל כך‪ ,‬גלויים כל כך‪ ,‬והוא עשה את‬
‫כל זה כדי לעזור לי להירגע‪ .‬אם הוא לא היה עוזר לי להתמקד‪ ,‬סביר להניח שעדיין הייתי‬
‫צדה עכברים מעל נהר פוטומק‪.‬‬
‫לפי התיאור של קרטר את החיים עם אבא‪ ,‬המסעות שלהם יחד היו מדהימים אבל לא‬
‫לרצות את אבא ולהתנהג יפה ולא היה לו אף אחד‬ ‫קלים בשבילו‪ ,‬כי הוא התאמץ תמיד ַ‬
‫להירגע בחברתו ולדבר בחופשיות‪ .‬נאלצתי להודות שאבא באמת היה אדם יוצא דופן‪ .‬היה‬
‫קשה שלא לנסות להרשים אותו‪) .‬אני בטוחה שממנו קיבלתי את האישיות הכריזמטית שלי‪(.‬‬
‫אני פגשתי אותו רק פעמיים בשנה‪ ,‬וגם ככה הרגשתי שאני חייבת להתכונן נפשית לחוויה‪.‬‬
‫רק עכשיו התחלתי לתהות אם קרטר באמת זכה בחיים טובים יותר‪ .‬האם הייתי רוצה‬
‫להתחלף איתו?‬
‫החלטתי שגם לא אספר לו איך הצלחתי בסופו של דבר לחזור לצורה אנושית‪ .‬בכלל לא‬
‫חשבתי על אבא‪ .‬דמיינתי את אמא בחיים‪ ,‬ושהיא ואני הולכות יחד ברחוב אוקספורד‪,‬‬
‫מסתכלות בחלונות הראווה ומדברות וצוחקות ‪ -‬יום נורמלי כזה‪ ,‬מהסוג שמעולם לא יצא לנו‬
‫לבלות יחד‪ .‬משאלה בלתי אפשרית‪ ,‬אני יודעת‪ .‬אבל היא היתה חזקה מספיק להזכיר לי מי‬
‫אני‪.‬‬
‫לא סיפרתי לו דבר מכל זה‪ ,‬אבל קרטר בחן את הפנים שלי והיתה לי הרגשה שהמחשבות‬
‫שלי קצת יותר מדי שקופות בפניו‪.‬‬
‫שתיתי מהקולה‪" .‬פספסת את ארוחת הצהריים‪ ,‬דרך אגב‪".‬‬
‫"לא ניסיתן להעיר אותי?"‬
‫בצד השני של המעבר‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת גיהקה‪ .‬היא בדיוק גמרה צלחת סלמון ונראתה מרוצה מאוד‪.‬‬
‫"אני יכולה לזמן עוד פחיות של מזון חתולים‪ ",‬הציעה‪" .‬או טוסטים עם גבינה צהובה‪".‬‬
‫"לא תודה‪ ",‬רטן קרטר‪ .‬הוא נראה שבור לגמרי‪.‬‬
‫"אלוהים‪ ,‬קרטר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אם זה כל כך חשוב לך‪ ,‬נשארה לי קצת פיצה ‪"-‬‬
‫"לא‪ ,‬זה לא העניין‪ ",‬הוא אמר‪ .‬ואז הוא סיפר לנו איך סֵ ת כמעט לכד את הבּא שלו‪.‬‬
‫כששמעתי את החדשות היה לי קשה לנשום‪ .‬הרגשתי כאילו אני תקועה שוב בצורת דיה‬
‫ולא מצליחה לחשוב כמו שצריך‪ .‬אבא לכוד בפירמידה אדומה? איימוס המסכן הפך לכלי‬
‫משחק בידיו של סֵ ת? הבטתי בבַּ ְסתֶ ת בתקווה שתעודד אותי‪" .‬אנחנו לא יכולים לעשות‬
‫משהו?"‬
‫הבעת הפנים שלה היתה קודרת‪" .‬אני לא יודעת‪ ,‬סיידי‪ .‬סֵ ת יהיה בשיא עוצמתו ביום‬
‫הולדתו‪ .‬אם יצליח לחולל ביום הזה פיצוץ אדיר של אנרגיית סערה ‪ -‬לא רק מקסמיו שלו‪,‬‬
‫אלא בתוספת עוצמתם של אלים אחרים ששיעבד‪ ...‬אי אפשר לדמיין בכלל איזה כאוס‬
‫ישתרר שם‪ ".‬היא הצטמררה‪" .‬קרטר‪ ,‬אתה אומר ששד פשוט הוא שהציע את הרעיון?"‬
‫"ככה זה נשמע‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬לפחות את הרעיון הכללי‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת טלטלה את ראשה‪" .‬זה לא מתאים לסֵ ת‪".‬‬
‫השתעלתי‪" .‬מה זאת אומרת? זה לגמרי מתאים לסֵ ת‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬התעקשה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬זאת תוכנית מחרידה‪ ,‬אפילו עבורו‪ .‬סֵ ת מעוניין למלוך‪ ,‬אבל‬
‫פיצוץ שכזה לא יותיר דבר למלוך עליו‪ .‬כמעט כאילו‪ "...‬היא השתתקה‪ ,‬כאילו המחשבה‬
‫מטרידה מדי‪" .‬אני לא מבינה מה קורה כאן‪ ,‬אבל אנחנו כבר נוחתים‪ .‬תצטרכו לשאול את‬
‫ְתחוֹת‪".‬‬
‫"את אומרת את זה כאילו את לא באה איתנו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"תחוֹת ואני לא כל כך מסתדרים‪ .‬יש לכם יותר סיכוי לשרוד אם ‪"-‬‬ ‫ְ‬
‫האור שמורה להדק חגורות נדלק‪ .‬הטייס הכריז שהתחלנו בנחיתה בממפיס‪ .‬הצצתי‬
‫מהחלון וראיתי נהר רחב וחום חוצה את הנוף ‪ -‬הנהר הגדול ביותר שראיתי בחיי‪ .‬הוא הזכיר‬
‫לי נחש ענקי; זאת לא היתה מחשבה נעימה‪.‬‬
‫הדיילת ניגשה אלי והצביעה על מגש הארוחה שלי‪" .‬סיימת‪ ,‬חמודה?"‬
‫"נראה לי‪ ",‬אמרתי לה בקול מדוכא‪.‬‬

‫***‬

‫נראה שממפיס עוד לא שמעה שהגיע החורף‪ .‬העצים היו ירוקים והשמים כחולים מסנוורים‪.‬‬
‫סירבנו בתוקף לאפשר לבַּ ְסתֶ ת "לשאול" מכונית‪ ,‬אז היא הסכימה לשכור אחת בתנאי‬
‫שיהיה לה גג נפתח‪ .‬לא שאלתי אותה מאיפה יש לה כסף‪ ,‬אבל בתוך זמן קצר נסענו לנו‬
‫ברחובות הנטושים ביותר של ממפיס במכונית ב‪-‬מ‪-‬וו עם גג פתוח‪.‬‬
‫אני זוכרת רק חלקים מהעיר‪ .‬עברנו על פני שכונה שהיתה יכולה להיות חלק מהסט של‬
‫הסרט "חלף עם הרוח" ‪ -‬אחוזות לבנות וגדולות מוקפות מדשאות ענקיות ועצי ברוש‪ ,‬אם כי‬
‫חייבים לומר שפסלי סנטה קלאוס מפלסטיק שניצבו על הגגות קצת הרסו את האפקט‪.‬‬
‫בשכונה הבאה כמעט נהרגנו מהתנגשות עם אישה זקנה שיצאה במכונית הקדילק שלה‬
‫ממגרש החניה של כנסייה‪ .‬בַּ ְסתֶ ת סטתה הצדה וצפרה‪ ,‬והאישה רק חייכה ונופפה אלינו‪.‬‬
‫הכנסת האורחים הדרומית המפורסמת‪ ,‬אני מניחה‪.‬‬
‫אחרי כמה רחובות נוספים הגענו לשכונה של צריפים רעועים‪ .‬ראיתי שני נערים שחורים‬
‫במכנסי ג'ינס וחולצות צמודות יושבים על המרפסת הקדמית‪ ,‬מנגנים בגיטרות אקוסטיות‬
‫ושרים‪ .‬הם נשמעו מעולה וכמעט ביקשתי שנעצור לרגע‪.‬‬
‫בפינת הרחוב הבאה‪ ,‬בקומה הראשונה של בניין לבנים‪ ,‬היתה מסעדה עם שלט כתוב ביד‪:‬‬
‫ואפל ועוף‪ .‬כעשרים איש עמדו בתור מחוץ למסעדה‪.‬‬
‫"לאיזה כוכב לכת הגענו?" שאלתי‪.‬‬
‫קרטר הניד בראשו‪" .‬ואיפה אנחנו מוצאים את ְתחוֹת?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת רחרחה את האוויר ופנתה שמאלה לרחוב הצפצפה‪" .‬אנחנו מתקרבים‪ .‬עד כמה‬
‫שאני מכירה את ְתחוֹת‪ ,‬הוא מצא לעצמו מרכז לימוד מקומי‪ .‬ספרייה‪ ,‬אולי‪ ,‬או אוסף ספרים‬
‫בקבר של חרטום‪".‬‬
‫"אין הרבה כאלה בטֶ נֶסי‪ ",‬מלמל קרטר‪.‬‬
‫ואז הבחנתי בשלט וחייכתי חיוך רחב‪" .‬אוניברסיטת ממפיס‪ ,‬אולי?"‬
‫"יפה מאוד‪ ,‬סיידי!" גרגרה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫קרטר עשה פרצוף‪ .‬הילד המסכן מקנא בי נורא‪.‬‬
‫כמה דקות מאוחר יותר הלכנו לנו בקמפוס אוניברסיטה קטן‪ :‬חצרות גדולות ובניינים‬
‫עשויים לבנים אדומות‪ .‬היה שקט שם במידה משונה‪ ,‬למעט קול כדור שהדהד על משטח‬
 ‫בטון‪.‬‬
‫ברגע שקרטר שמע את זה הוא התעודד‪" .‬כדורסל‪".‬‬
‫"תשכח מזה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו צריכים למצוא את ְתחוֹת‪".‬‬
‫אבל קרטר הלך בעקבות הקול ואנחנו הלכנו בעקבות קרטר‪ .‬הוא עקף פינת בניין וקפא‬
‫במקום‪" .‬בואו נשאל אותם‪".‬‬
‫לא הבנתי מה הוא רוצה‪ .‬ואז עקפתי בעצמי את הפינה והשתנקתי‪ .‬חמישה שחקנים היו‬
‫שקועים במשחק סוער על מגרש הכדורסל‪ .‬הם לבשו אוסף של גופיות ספורט של קבוצות‬
‫אמריקאיות שונות ונראה שכולם מתאמצים לנצח ‪ -‬כולם נאנקו ונהמו אחד על השני‪ ,‬גנבו‬
‫כדורים ודחפו‪.‬‬
‫אה‪ ,‬כן‪ ...‬וכל השחקנים היו בָּ בּוּנים‪.‬‬
‫לתחוֹת‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אין ספק שאנחנו במקום הנכון‪".‬‬ ‫"החיה המקודשת ְ‬
‫לאחד הבבונים היה שיער זהוב מבריק‪ ,‬בהיר בהרבה משל האחרים‪ ,‬וישבן יותר‪ ...‬אהמ‪,‬‬
‫צבעוני‪ .‬הוא לבש גופיית ספורט סגולה ונראה קצת מוכר‪.‬‬
‫"זאת לא‪ ...‬גופייה של הלייקרס?" שאלתי‪ .‬היססתי אם להזכיר את הקבוצה שקרטר כל‬
‫כך משוגע עליה‪.‬‬
‫הוא הנהן‪ ,‬ושנינו חייכנו‪.‬‬
‫"ח'וּפוּ!" צעקנו‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬בקושי הכרנו את הבבון‪ .‬יצא לנו לבלות יחד פחות מיום באחוזה של איימוס‪ ,‬ונדמה‬
‫שעברו שנים מאז‪ ,‬ובכל זאת הרגשנו כאילו איתרנו חבר ילדות ותיק‪.‬‬
‫ח'וּפוּ זינק אל זרועותי ונבח‪" :‬אה! אה!" הוא סרק את השיער שלי בחיפוש אחר כינים‪,‬‬
‫אני מניחה )שלא תגיד מילה‪ ,‬קרטר(‪ .‬אחר כך הוא קפץ לקרקע והתחיל לחבוט על הבטון‬
‫כדי להביע את שמחתו הגדולה על הפגישה המחודשת‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת צחקה‪" .‬הוא אומר שיש לך ריח של פלמינגו‪".‬‬
‫"את מדברת בבונית?" קרטר שאל‪.‬‬
‫האלה משכה בכתפיים‪" .‬הוא גם רוצה לדעת איפה הייתם‪".‬‬
‫"איפה אנחנו היינו?" אמרתי‪" .‬קודם כול‪ ,‬תגידי לו שרוב היום הייתי בצורת דיה‪ ,‬וזה לא‬
‫פלמינגו ולא נגמר בצליל 'אוֹ'‪ ,‬אז זה לא חלק מהתפריט שלו‪ .‬וחוץ מזה ‪"-‬‬
‫"חכי רגע‪ ".‬היא פנתה אל ח'וּפוּ ואמרה‪" :‬אה!" ואז הביטה בי‪" .‬בסדר‪ ,‬תמשיכי‪".‬‬
‫מצמצתי‪" .‬או‪-‬קיי‪ ...‬הממ‪ ,‬וחוץ מזה‪ ,‬איפה הוא היה?"‬
‫היא תרגמה את כל זה לאנקה יחידה‪.‬‬
‫ח'וּפוּ פלט נחרה ותפס בכדורסל‪ .‬הבבונים האחרים התחילו להשתולל‪ ,‬לנבוח‪ ,‬לשרוט‬
‫ולנהום‪.‬‬
‫"הוא צלל לנהר ושחה בחזרה‪ ",‬תרגמה בַּ ְסתֶ ת‪" ,‬אבל כשחזר לאחוזה הוא גילה שהבית‬
‫הושמד ואנחנו נעלמנו‪ .‬הוא חיכה יום לאיימוס‪ ,‬אבל איימוס לא חזר‪ .‬אז ח'וּפוּ מצא את‬
 ‫ְתחוֹת‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הוא האל השומר של הבבונים‪".‬‬
‫"למה בעצם?" שאל קרטר‪" .‬כלומר‪ ,‬בלי להעליב‪ ,‬אבל ְתחוֹת הוא אל הידע‪ ,‬לא?"‬
‫"בבונים הן חיות חכמות מאוד‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ חיטט באף ואז הפנה לעברנו את הישבן הצבעוני שלו‪ .‬הוא זרק את הכדור‬
‫אל החבר'ה שלו‪ .‬הם התחילו להילחם עליו‪ ,‬חשפו ניבים והחליפו כאפות‪.‬‬
‫"חכמות?" שאלתי‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬הם לא חתולים‪ ",‬בַּ ְסתֶ ת תיקנה את עצמה‪" .‬אבל כן‪ ,‬חיות חכמות‪ .‬ח'וּפוּ אומר‬
‫שברגע שקרטר ימלא את ההבטחה שלו‪ ,‬הוא ייקח אתכם לפרופסור‪".‬‬
‫מצמצתי‪" .‬לפרופ‪ -‬אה‪ ,‬את מתכוונת‪ ...‬הבנתי‪".‬‬
‫"איזו הבטחה?" שאל קרטר‪.‬‬
‫זווית הפה של בַּ ְסתֶ ת התרוממה‪" .‬מתברר שהבטחת לו תצוגה של מיומנויות הכדורסל‬
‫שלך‪".‬‬
‫העיניים של קרטר נפערו בבהלה‪" .‬אין לנו זמן!"‬
‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ ",‬בַּ ְסתֶ ת הרגיעה אותו‪" .‬מוטב שאלך עכשיו‪".‬‬
‫"אבל לאן‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת?" שאלתי‪ ,‬כי לא התלהבתי מהרעיון שנתפצל שוב‪" .‬איך נמצא אותך?"‬
‫בעיניים שלה היה פתאום מבט שנראה מלא אשמה‪ ,‬כמו מישהי שבדיוק גרמה תאונה‬
‫נוראית‪" .‬אני אמצא אתכם כשתצאו‪ ,‬אם תצאו‪"...‬‬
‫"מה זאת אומרת אם?" שאל קרטר‪ ,‬אבל בַּ ְסתֶ ת כבר הפכה למאפין ורצה משם‪.‬‬
‫ח'וּפוּ נבח על קרטר בהתרגשות גוברת‪ .‬הוא משך בידו וגרר אותו אל המגרש‪ .‬הבבונים‬
‫התחלקו מיד לשתי קבוצות‪ .‬קבוצה אחת הורידה את הגופיות‪ .‬האחרת נשארה לבושה‪.‬‬
‫קרטר‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬צורף לקבוצת "בלי גופיות"‪ ,‬וח'וּפוּ עזר לו להוריד את החולצה‪ .‬החזה‬
‫הכחוש של קרטר נחשף‪ .‬הקבוצות התחילו לשחק‪.‬‬
‫אני לא מבינה שום דבר בכדורסל‪ .‬אבל אני די בטוחה ששחקנים לא אמורים למעוד על‬
‫השרוכים של עצמם‪ ,‬או לתפוס כדור עם המצח‪ ,‬או לכדרר )ככה אומרים את זה?( בשתי‬
‫ידיים כאילו הם מלטפים כלב שאולי חולה בכלבת‪ .‬וככה בדיוק קרטר שיחק‪ .‬הבבונים כיסחו‬
‫לו את הצורה‪ .‬הם קלעו סל אחרי סל וקרטר רק כשל מצד אחד של המגרש לצד האחר‪.‬‬
‫הכדור פגע בו בכל פעם שניסה להתקרב אליו‪ ,‬והוא מעד על שחקנים אחרים כל כך הרבה‬
‫פעמים שבסופו של דבר התחיל להסתחרר לו הראש והוא הסתובב במעגל ופשוט צנח על‬
‫המגרש‪ .‬הבבונים הפסיקו לשחק וצפו בו במבטים המומים‪ .‬קרטר שכב באמצע המגרש עם‬
‫הידיים והרגליים לצדדים‪ ,‬מכוסה זיעה ומתנשף‪ .‬הבבונים האחרים הביטו בח'וּפוּ והמסר היה‬
‫ברור מאוד‪ :‬מי הזמין את הבן אדם הזה? ח'וּפוּ כיסה את הפנים מרוב בושה‪.‬‬
‫"קרטר‪ ",‬אמרתי בשמחה לאיד‪" ,‬עם כל הדיבורים שלך על כדורסל‪ ,‬אתה כזה ביזיון!‬
‫חבורת קופים ניצחה אותך!"‬
‫הוא נאנק בקול אומלל‪" .‬זה היה‪ ...‬זה היה המשחק האהוב על אבא‪".‬‬
 ‫בהיתי בו‪ .‬המשחק האהוב על אבא‪ .‬אלוהים‪ ,‬למה לא קלטתי את זה‪.‬‬
‫מתברר שהוא ראה בהבעה ההמומה שלי ביקורת נוספת‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬אני יכול לומר לך כל סטטיסטיקה קיימת של האן‪-‬בי‪-‬איי‪ ",‬הוא אמר בייאוש‬
‫מסוים‪" .‬ריבַּ אוּנדים‪ ,‬אָ סיסטים‪ ,‬קליעות לשלוש‪".‬‬
‫הבבונים האחרים חזרו לשחק והתעלמו מקרטר ומח'וּפוּ‪ .‬ח'וּפוּ פלט קול של גועל‪ ,‬חצי‬
‫הקאה חצי נביחה‪.‬‬
‫היה אפשר להבין אותו‪ ,‬אבל בכל זאת ניגשתי לקרטר והושטתי לו יד‪" .‬טוב‪ ,‬בוא נלך‪ .‬זה‬
‫לא משנה‪".‬‬
‫"אם היו לי נעליים יותר טובות‪ ",‬מלמל קרטר‪" .‬ולא הייתי כל כך עייף‪"...‬‬
‫"קרטר‪ ",‬אמרתי בגיחוך‪" .‬זה לא משנה‪ .‬ואני מבטיחה לא לומר מילה לאבא אחרי שנציל‬
‫אותו‪".‬‬
‫הוא הביט בי במבט אסיר תודה )טוב‪ ,‬אני באמת נהדרת( ואז תפס ביד שלי ואני משכתי‬
‫אותו לעמידה‪.‬‬
‫"בשם אלוהים‪ ,‬רק תלבש את החולצה שלך כבר‪ ",‬אמרתי‪" .‬וח'וּפוּ‪ ,‬הגיע הזמן שתיקח‬
‫אותנו לפרופסור‪".‬‬

‫***‬

‫ח'וּפוּ הוביל אותנו לבניין מדעים נטוש‪ .‬למסדרונות היה ריח של חומץ‪ ,‬והמעבדות הריקות‬
‫נראו כמו משהו מתיכון אמריקאי‪ ,‬לא מקום שהיית מצפה שאל יסתובב בו‪ .‬עלינו במדרגות‬
‫ומצאנו שורה של משרדי מרצים‪ .‬רוב הדלתות היו סגורות‪ .‬אחת היתה פתוחה‪ ,‬ומאחוריה‬
‫היה חלל בגודל ארון מטאטאים בערך‪ ,‬מלא ספרים‪ ,‬שולחן כתיבה קטנטן וכיסא אחד‪ .‬תהיתי‬
‫אם המרצה עשה משהו רע וקיבל את המשרד הזה כעונש‪.‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ נעמד מול דלת מהגוני מלוטשת שהיתה הרבה יותר יפה מהאחרות‪ .‬על‬
‫הזגוגית היתה תווית שם שנראתה חדשה‪ :‬ד"ר ְתחוֹת‪.‬‬
‫ח'וּפוּ פתח את הדלת בלי לדפוק ודשדש פנימה‪.‬‬
‫"אחריך‪ ,‬איש התרנגולת‪ ",‬אמרתי לקרטר‪) .‬כן‪ ,‬אני בטוחה שהוא התחרט שסיפר לי על‬
‫התקרית המסוימת הזאת‪ .‬הרי לא יכולתי להפסיק לגמרי לרדת עליו‪ .‬אני צריכה לשמור על‬
‫המוניטין שלי‪(.‬‬
‫ציפיתי לעוד ארון מטאטאים‪ .‬אבל המשרד הזה היה גדול במידה בלתי אפשרית‪.‬‬
‫התקרה התרוממה מעלינו בגובה עשרה מטרים לפחות‪ .‬קיר אחד של המשרד היה עשוי‬
‫כולו חלונות שהשקיפו על קו הרקיע של ממפיס‪ .‬גרם מדרגות ממתכת הוביל לקומה העליונה‬
‫שבמרכזה ניצב טלסקופ ענק‪ ,‬ובמקום כלשהו למעלה נשמעו צלילים של מישהו לא מוכשר‬
‫מנגן בגיטרה חשמלית‪ .‬הקירות האחרים היו עמוסים מדפי ספרים‪ .‬שולחנות עבודה היו‬
‫מכוסים ערימות חפצים ‪ -‬ערכות כימיה‪ ,‬מחשבים חצי בנויים‪ ,‬חיות צעצוע שחוטי תיל‬
‫מזדקרים מהראשים שלהן‪ .‬בחדר היה ריח חזק של בשר בגריל‪ ,‬אבל עם ניחוח מעושן וחריף‬
‫יותר שלא זיהיתי‪.‬‬
‫והכי מוזר‪ ,‬ממש מולנו היו שש ציפורים עם צווארים ארוכים ‪ -‬ציפורי איבּיס ‪ -‬שישבו‬
‫מאחורי שולחנות משרדיים כמו פקידות קבלה והקלידו עם המקורים על מחשבים ניידים‪.‬‬
‫קרטר ואני החלפנו מבטים‪ .‬לשם שינוי‪ ,‬לא ידעתי מה לומר‪.‬‬
‫"אה!" קרא ח'וּפוּ‪.‬‬
‫קולות הנגינה מלמעלה נפסקו‪ .‬איש כחוש בן עשרים‪-‬ומשהו נעמד עם גיטרה חשמלית‬
‫בידיו‪ .‬היתה לו רעמת שיער בלונדיני פרוע כמו של ח'וּפוּ‪ ,‬והוא לבש חלוק מעבדה לבן‬
‫מוכתם מעל מכנסי ג'ינס דהויים וחולצת טריקו שחורה‪ .‬בהתחלה חשבתי שדם נוטף מזווית‬
‫הפה שלו‪ .‬ואז קלטתי שזה רוטב בשר כלשהו‪.‬‬
‫"מרתק‪ ".‬הוא חייך חיוך ענקי‪" .‬גיליתי משהו‪ ,‬ח'וּפוּ‪ .‬זאת לא ממפיס שבמצרים‪".‬‬
‫ח'וּפוּ העיף בי מבט צדדי‪ ,‬ויכולתי להישבע שהבעת הפנים שלו אומרת "כאילו דה‪".‬‬
‫"גיליתי גם צורה חדשה של קסם המכונה 'מוזיקת בלוז'‪ ",‬המשיך האיש בדבריו‪.‬‬
‫"וברביקיו‪ .‬כן‪ ,‬אתה חייב לנסות ברביקיו‪".‬‬
‫לא נראה שח'וּפוּ מתרשם‪ .‬הוא טיפס אל ראש ארון ספרים‪ ,‬חטף קופסת צ'יריוס והתחיל‬
‫לנשנש‪.‬‬
‫האיש עם הגיטרה גלש על המעקה בשיווי משקל מושלם ונחת מולנו‪" .‬איסיס והורוס‪",‬‬
‫אמר‪" .‬אני רואה שמצאתם גופים חדשים‪".‬‬
‫לעיניים שלו היו עשרה צבעים שונים‪ ,‬כמו קליידוסקופ‪ ,‬שהתערבלו בצורה מהפנטת‪.‬‬
‫הצלחתי לגמגם‪" :‬אה‪ ,‬אנחנו לא ‪"-‬‬
‫"אה‪ ,‬אני מבין‪ ",‬הוא אמר‪" .‬מנסים לחלוק את הגוף‪ ,‬מה? שלא תחשבי שהצלחת לשטות‬
‫בי אפילו לרגע‪ ,‬איסיס‪ .‬אני יודע שאת שולטת בעניינים‪".‬‬
‫"אבל היא לא!" מחיתי‪" .‬קוראים לי סיידי קיין‪ .‬אני מניחה שאתה ְתחוֹת?"‬
‫הוא הרים גבה‪" .‬את טוענת שאינך מכירה אותי? כמובן‪ ,‬אני ְתחוֹת‪ .‬המכונה גם ְדגֶ'חוּתי‪.‬‬
‫המכונה גם ‪"-‬‬
‫החנקתי צחוק‪" .‬ג'ה‪-‬חוּטי?"‬
‫ְתחוֹת נראה נעלב‪" .‬במצרית עתיקה זה שם מאוד יפה‪ .‬היוונים כינו אותי ְתחוֹת‪ .‬מאוחר‬
‫יותר הם בלבלו ביני ובין האל שלהם‪ ,‬הֶ רמֶ ס‪ .‬אפילו העזו בחוצפתם לשנות את שם העיר‬
‫המקודשת לי להֶ ְרמוֹפּוֹליס‪ ,‬למרות שאנחנו בכלל לא דומים‪ .‬תאמינו לי‪ ,‬אם הייתם פוגשים‬
‫את הרמס ‪"-‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ צעק בפה מלא צ'יריוס‪.‬‬
‫"אתה צודק‪ְ ",‬תחוֹת הסכים איתו‪" .‬אני סוטה מהנקודה‪ .‬אז את טוענת שאת סיידי קיין‪.‬‬
‫ו‪ "...‬הוא הצביע על קרטר‪ ,‬שהתבונן בציפורי האיביס המקלידות על המחשבים‪" .‬אני מניח‬
 ‫שאתה לא הורוס‪".‬‬
‫"קרטר קיין‪ ",‬אמר קרטר‪ .‬הוא עדיין היה מרותק למראה המסכים של הציפורים‪" .‬מה‬
‫זה?"‬
‫הפנים של ְתחוֹת אורו‪" .‬כן‪ ,‬קוראים להם מחשבים‪ .‬מדהימים‪ ,‬נכון? מתברר ש‪"-‬‬
‫"לא‪ ,‬אני מתכוון מה הציפורים מקלידות?" קרטר צמצם עיניים וקרא מהמסך‪'" .‬מסה‬
‫קצרה על האבולוציה של היאק'?"‬
‫"אלה הם המאמרים האקדמיים שלי‪ ",‬הסביר ְתחוֹת‪" .‬אני עובד על כמה פרויקטים‬
‫במקביל‪ .‬לדוגמה‪ ,‬ידעתם שהאוניברסיטה הזאת אינה מאפשרת התמחות באסטרולוגיה או‬
‫בשימוש בעלוקות? מזעזע! בכוונתי לחולל כאן שינוי‪ .‬אני משפץ לשם כך מטה חדש באזור‬
‫הנהר‪ .‬בקרוב תהפוך ממפיס למרכז לימוד אמיתי!"‬
‫"נפלא‪ ",‬אמרתי בלי להתכוון ממש‪" .‬אנחנו צריכים שתעזור לנו להביס את סֵ ת‪".‬‬
‫ציפורי האיביס הפסיקו להקליד ולטשו בי מבטים‪.‬‬
‫ְתחוֹת מחה את רוטב הברביקיו מהפה‪" .‬את מעזה לבקש ממני אחרי מה שקרה בפעם‬
‫האחרונה?"‬
‫מצמצתי‪" .‬בפעם האחרונה?"‬
‫"זה שמור לי איפשהו‪ְ "...‬תחוֹת טפח על כיסי החלוק שלו‪ .‬הוא שלף פיסת נייר מקומטת‬
‫וקרא את מה שכתוב עליה‪" .‬לא‪ ,‬רשימת קניות‪".‬‬
‫הוא זרק את הנייר מעבר לכתף‪ .‬ברגע שהנייר נגע ברצפה הוא הפך לכיכר לחם לבן‪ ,‬קנקן‬
‫חלב ושישיית פחיות של משקה קל אמריקאי שלא הכרתי‪.‬‬
‫ְתחוֹת חיפש בתוך שרוולי החלוק‪ .‬קלטתי שהכתמים על החלוק הם מילים שנמרחו‪ ,‬בכל‬
‫שפה קיימת‪ .‬הכתמים זזו והשתנו ויצרו הירוגליפים‪ ,‬אותיות באנגלית‪ ,‬סמלים דמוטיים‪ .‬הוא‬
‫הבריש כתם מדש החלוק ושש אותיות רפרפו לרצפה בצורת מילה‪ :‬חסילון‪ .‬המילה הפכה‬
‫לסרטן קטן וחלקלק שנענע ברגליו לרגע לפני שאחת מציפורי האיביס טרפה אותו‪.‬‬
‫"אח‪ ,‬לא משנה‪ ",‬אמר ְתחוֹת בסופו של דבר‪" .‬אני אספר לכם את תקציר העניינים‪ :‬כדי‬
‫לנקום על מותו של אוסיריס‪ ,‬הורוס זימן את סֵ ת לדו קרב‪ .‬המנצח יהפוך למלך האלים‪".‬‬
‫"הורוס ניצח‪ ",‬אמר קרטר‪.‬‬
‫"אז אתה כן זוכר!"‬
‫"לא‪ ,‬קראתי על זה‪".‬‬
‫"והאם זכור לך שללא עזרתי‪ ,‬איסיס ואתה הייתם מתים? ניסיתי לשמש כמתווך כדי‬
‫למנוע את הקרב‪ .‬זהו אחד מתפקידַ י‪ ,‬אתם יודעים‪ :‬לשמור על האיזון בין הסדר לכאוס‪ .‬אבל‬
‫לאאאא‪ ,‬איסיס שכנעה אותי לסייע לצד שלכם משום שסֵ ת התחזק יותר מדי‪ .‬והקרב‬
‫שהתחולל כמעט השמיד את העולם‪".‬‬
‫הוא מתלונן יותר מדי‪ ,‬אמרה איסיס בתוך הראש שלי‪ .‬זה לא היה כזה נורא‪.‬‬
‫"לא?" ְתחוֹת שאל‪ ,‬והיתה לי הרגשה שהוא שומע את הקול שלה בדיוק כמוני‪" .‬סֵ ת עקר‬
‫להורוס את העין‪".‬‬
‫"אאוץ'‪ ".‬קרטר מצמץ‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ואני החלפתי אותה בעין חדשה עשויה אור ירח‪ .‬עין הורוס ‪ -‬הסמל המפורסם שלך‪.‬‬
‫אני עשיתי את זה‪ ,‬תודה רבה באמת‪ .‬וכשכרתָּ את ראשה של איסיס ‪"-‬‬
‫"רגע‪ ",‬קרטר העיף בי מבט‪" .‬כרתּי לה את הראש?"‬
‫זה עבר לי‪ ,‬הרגיעה איסיס‪.‬‬
‫"רק משום שאני ריפאתי אותך‪ ,‬איסיס!" אמר ְתחוֹת‪" .‬וכן‪ ,‬קרטר‪ ,‬הורוס‪ ,‬איך שאתה לא‬
‫קורא לעצמך‪ ,‬מרוב כעס כרתָּ לה את הראש‪ .‬היית פזיז‪ ,‬אתה מבין ‪ -‬עמדת לתקוף את סֵ ת‬
‫בעודך חלש‪ ,‬ואיסיס ניסתה לעצור בך‪ .‬מרוב כעס לקחת את החרב שלך ‪ -‬ובכן‪ ,‬הנקודה היא‬
‫שכמעט השמדתם זה את זה לפני שהבסת את סֵ ת‪ .‬אם תצאו לקרב נוסף נגד הלורד האדום‪,‬‬
‫הישמרו לכם‪ .‬הוא ישתמש בכאוס כדי להסית אתכם זה נגד זה‪".‬‬
‫אנחנו נביס אותו שוב‪ ,‬הבטיחה לי איסיס‪ְ .‬תחוֹת מקנא‪.‬‬
‫"תשתקי‪ ",‬אמרנו ְתחוֹת ואני פה אחד‪.‬‬
‫הוא הביט בי בהפתעה‪" .‬אז מה‪ ,‬סיידי‪ ...‬את באמת מנסה להישאר בשליטה‪ .‬את לא‬
‫תצליחי‪ .‬את אולי דם מדמם של הפרעונים‪ ,‬אבל איסיס ערמומית‪ ,‬תאבת‪-‬כוח ‪"-‬‬
‫"אני מסוגלת לעמוד בפניה‪ ",‬אמרתי‪ .‬נאלצתי להשקיע את כל כוח הרצון שלי כדי למנוע‬
‫מאיסיס לפלוט רצף של קללות‪.‬‬
‫ְתחוֹת נגע במיתרי הגיטרה‪" .‬במקומך לא הייתי בטוח כל כך‪ .‬איסיס בוודאי סיפרה לך‬
‫שעזרה להביס את סֵ ת‪ .‬האם גם סיפרה לך שהיא היתה הסיבה לכך שסֵ ת יצא מלכתחילה‬
‫מכלל שליטה? היא הגלתה את המלך הראשון שלנו‪".‬‬
‫לרע?" שאל קרטר‪" .‬הוא לא הזדקן והחליט לעזוב את האדמה?"‬ ‫"אתה מתכוון ַ‬
‫ְתחוֹת נחר בבוז‪" .‬הוא היה זקן‪ ,‬כן‪ ,‬אבל הכריחו אותו לעזוב‪ .‬לאיסיס נמאס לחכות לו עד‬
‫שיפרוש מרצונו‪ .‬היא רצתה שבעלה אוסיריס יהיה מלך‪ .‬והיא רצתה גם כוח לעצמה‪ .‬יום‬
‫כשרע היה שקוע בתנומה‪ ,‬איסיס אספה בחשאי מעט מהרוק של אל השמש‪".‬‬ ‫ַ‬ ‫אחד‪,‬‬
‫"איכססס‪ ",‬אמרתי‪" .‬ממתי רוק עושה אותך רבת עוצמה?"‬
‫ְתחוֹת נעץ בי מבט מאשים‪" .‬את ערבבת את הרוק בחמר ויצרת נחש ארסי‪ .‬באותו לילה‬
‫הנחש חמק אל חדר השינה של ַרע והכיש אותו בקרסולו‪ .‬שום מידה של קסם‪ ,‬אפילו לא‬
‫קסמי שלי‪ ,‬לא הצליחה לרפא אותו‪ .‬הוא עמד למות ‪"-‬‬
‫ִ‬
‫"אלים יכולים למות?" שאל קרטר‪.‬‬
‫"הו כן‪ ",‬אמר ְתחוֹת‪" .‬בדרך כלל הם קמים לתחייה מהדוּאַ ת ‪ -‬בסופו של דבר‪ .‬אך הרעל‬
‫הזה כרסם בעצם ישותו של ַרע‪ .‬איסיס העמידה פנים תמימות‪ ,‬כמובן‪ .‬היא הזילה דמעות‬
‫לרע שיש רק‬ ‫לנוכח סבלו של ַרע‪ .‬היא ניסתה לסייע בקסמיה‪ .‬בסופו של דבר היא אמרה ַ‬
‫דרך אחת להצילו‪ַ :‬רע חייב לגלות לה את שמו הסודי‪".‬‬
 ‫"שמו הסודי?" שאלתי‪" .‬כמו ברוּס ווֵיין ובאטמן?"‬
‫"לכל דבר ודבר בבריאה יש שם סודי‪ ",‬הסביר ְתחוֹת‪" .‬אפילו לאלים‪ .‬זה היודע את השם‬
‫הסודי ניחן בכוח על אותו יצור‪ .‬איסיס הבטיחה שתוכל לרפא את ַרע באמצעות שמו הסודי‪.‬‬
‫מרוב ייסורים‪ַ ,‬רע הסכים‪ .‬ואיסיס אכן ריפאה אותו‪".‬‬
‫"אבל זה העניק לה כוח עליו‪ ",‬ניחש קרטר‪.‬‬
‫"כוח רב‪ ",‬אישר ְתחוֹת‪" .‬היא אילצה את ַרע לסגת אל השמים וכך התפנה הכס ואהובה‪,‬‬
‫אוסיריס‪ ,‬הפך למלך האלים החדש‪ .‬סֵ ת היה סגן חשוב של ַרע‪ ,‬אבל לא היה מסוגל להשלים‬
‫עם כך שאחיו אוסיריס הפך למלך‪ .‬סֵ ת ואוסיריס הפכו אויבים‪ ,‬וכיום‪ ,‬חמשת אלפים שנה‬
‫אחר כך‪ ,‬הם עדיין נלחמים זה בזה‪ .‬והכול באשמת איסיס‪".‬‬
‫"אבל זאת לא אשמתי!" אמרתי‪" .‬אני לעולם לא הייתי עושה דבר כזה‪".‬‬
‫"לא?" שאל ְתחוֹת‪" .‬לא היית עושה כל שביכולתך כדי להציל את המשפחה שלך‪ ,‬גם אם‬
‫זה כרוך בהפרת האיזון הקוסמי?"‬
‫עיני הקליידוסקופ שלו ננעצו בשלי‪ ,‬ואני הרגשתי פרץ של מרדנות‪ .‬למה שלא אעזור‬
‫למשפחה שלי? מי הוא‪ ,‬הקוקו הזה בחלוק המעבדה‪ ,‬שאומר לי מה אני יכולה לעשות ומה‬
‫לא?‬
‫ואז קלטתי שאין לי מושג מי חשב את זה‪ :‬איסיס או אני‪ .‬בהלה התחילה להציף אותי‪ .‬אם‬
‫אני לא מסוגלת להבחין בין המחשבות שלי לבין אלה של איסיס‪ ,‬כמה זמן נשאר לי עד‬
‫שאשתגע לגמרי?‬
‫"לא‪ְ ,‬תחוֹת‪ ",‬אמרתי בקול צרוד‪" .‬אתה חייב להאמין לי‪ .‬אני בשליטה ‪ -‬אני‪ ,‬סיידי ‪ -‬ואני‬
‫זקוקה לעזרתך‪ .‬סֵ ת מחזיק באבא שלנו‪".‬‬
‫ואז סיפרתי לו הכול ‪ -‬כל מה שקרה‪ ,‬מהמוזיאון הבריטי ועד החיזיון של קרטר על‬
‫הפירמידה האדומה‪ְ .‬תחוֹת הקשיב בלי לומר דבר‪ ,‬אבל יכולתי להישבע שבזמן שדיברתי‬
‫החלו להופיע על חלוק המעבדה שלו כתמים חדשים‪ ,‬כאילו חלק מהמילים שלי נוספות לאלה‬
‫שכבר היו מרוחות שם‪.‬‬
‫"רק תסתכל על משהו בשבילי‪ ",‬גמרתי את הסיפור‪" .‬קרטר‪ ,‬תראה לו את הספר‪".‬‬
‫קרטר חיטט בתיק שלו ושלף את הספר שגנבנו בפריז‪" .‬אתה כתבת את זה‪ ,‬נכון?" אמר‪.‬‬
‫"כתוב כאן איך להביס את סֵ ת‪".‬‬
‫ְתחוֹת פרש את הפפירוס‪" .‬אוי‪ .‬אני שונא לקרוא דברים שכתבתי מזמן‪ .‬תראו את המשפט‬
‫הזה‪ .‬בחיים לא הייתי מתנסח ככה כיום‪ ".‬הוא טפח על כיסי החלוק שלו‪" .‬עט אדום ‪ -‬יש‬
‫למישהו עט אדום?"‬
‫איסיס נאבקה בי והתעקשה שאנחנו צריכות להכניס בכוח קצת היגיון לראש שלו‪ .‬כדור‬
‫אש אחד‪ ,‬היא התחננה‪ .‬רק כדור אש קסום ענקי אחד‪ .‬בבקשה?‬
‫זה באמת היה מפתה‪ ,‬אבל הצלחתי לשלוט בה‪.‬‬
‫"תשמע‪ְ ,‬תחוֹת‪ ",‬אמרתי‪" .‬או ג'ה‪-‬חוטי‪ ,‬או איך שלא קוראים לך‪ .‬סֵ ת מתכוון להשמיד לכל‬
‫הפחות את אמריקה הצפונית‪ ,‬אם לא את כל העולם‪ .‬מיליוני אנשים ימותו‪ .‬אמרת שאכפת לך‬
‫מהאיזון‪ .‬אז תעזור לנו או לא?"‬
‫לרגע‪ ,‬הצלילים היחידים בחדר היו קולות ציפורי האיביס המקלידות‪.‬‬
‫"אתם באמת בבעיה‪ ",‬אישר ְתחוֹת‪" .‬ואולי מן הראוי לשאול‪ ,‬מדוע לדעתכם אבא שלכם‬
‫העמיד אתכם במצב כזה? מדוע שחרר את האלים?"‬
‫כמעט אמרתי‪ ,‬כדי להחזיר את אמא‪ .‬אבל כבר לא האמנתי שזו הסיבה‪.‬‬
‫"אמא שלי חזתה את העתיד‪ ",‬ניחשתי‪" .‬משהו גרוע עמד לקרות‪ .‬אני חושבת שהיא ואבא‬
‫ניסו לעצור את זה‪ .‬הם חשבו שהדרך היחידה לעשות את זה תהיה לשחרר את האלים‪".‬‬
‫"אף ששימוש בכוחותיהם של האלים מסוכן מאוד לבני תמותה‪ְ ",‬תחוֹת לא הרפה‪" ,‬ועומד‬
‫בניגוד לחוקי בית החיים ‪ -‬חוק שאני עצמי שכנעתי את איסקנדר לחוקק‪ ,‬דרך אגב‪".‬‬
‫נזכרתי במשהו שהלקטור הראשי הזקן אמר לי בהיכל העידנים‪ .‬לאלים כוחות אדירים‪,‬‬
‫אך רק בני האדם ניחנו ביצירתיות‪" .‬אני חושבת שאמא שכנעה את איסקנדר שהחוק היה‬
‫טעות‪ .‬אולי הוא לא היה מסוגל להודות בזה בפומבי‪ ,‬אבל היא שינתה את דעתו‪ .‬הדבר הזה‬
‫שעומד לקרות ‪ -‬הוא כל כך גרוע שאלים ובני תמותה חייבים לפעול יחד‪".‬‬
‫"ומהו הדבר שעומד לקרות?" שאל ְתחוֹת‪" .‬עלייתו לגדולה של סֵ ת?" נימת הקול שלו‬
‫היתה ערמומית‪ ,‬כמו מורה ששואל שאלה מכשילה‪.‬‬
‫"אולי‪ ",‬אמרתי בזהירות‪" ,‬אבל אני לא יודעת‪".‬‬
‫ממרומי מדפי הספרים‪ ,‬ח'וּפוּ גיהק‪ .‬הוא חייך וחשף פה מלא ניבים ואוכל‪.‬‬
‫"יש בזה משהו‪ ,‬ח'וּפוּ‪ ",‬אמר ְתחוֹת בקול מהורהר‪" .‬היא באמת לא נשמעת כמו איסיס‪.‬‬
‫איסיס אף פעם לא היתה מודה שיש משהו שהיא לא יודעת‪".‬‬
‫נאלצתי לסתום את הפה של איסיס בתוך הראש שלי‪.‬‬
‫ְתחוֹת זרק את הספר בחזרה אל קרטר‪" .‬בואו נראה אם אתם טובים במעשים כמו‬
‫בדיבורים‪ .‬אני אסביר לכם את הכתוב בספר אם תוכיחו לי שאתם באמת שולטים באלים‬
‫שלכם‪ ,‬ושאתם לא רק חוזרים בעיוורון על אותם דפוסים ישנים‪".‬‬
‫"מבחן?" שאל קרטר‪" .‬אנחנו מסכימים‪".‬‬
‫"רגע רגע רגע‪ ",‬מחיתי‪ .‬קרטר שלמד בבית עם אבא אולי לא הבין ש"מבחן" זה בדרך‬
‫כלל דבר רע‪.‬‬
‫"נפלא‪ ",‬אמר ְתחוֹת‪" .‬יש פריט קסם מסוים שדרוש לי‪ .‬הוא נמצא בקברו של חרטום גדול‪.‬‬
‫הביאו אותו אלי‪".‬‬
‫"בקבר של איזה חרטום?" שאלתי‪.‬‬
‫אבל ְתחוֹת שלף חתיכת גיר מכיס החלוק שלו ושרבט משהו באוויר‪ .‬דלת הופיעה מולו‪.‬‬
‫"איך עשית את זה?" שאלתי‪" .‬בַּ ְסתֶ ת אמרה שאי אפשר לפתוח שערים במהלך ימי‬
‫השדים‪".‬‬
‫"בני תמותה לא יכולים‪ ",‬הסכים ְתחוֹת‪" .‬אבל אל הקסם יכול גם יכול‪ .‬אם תצליחו‬
‫במשימה‪ ,‬נעשה ברביקיו‪".‬‬
‫השער גרר אותנו אל הריק השחור‪ ,‬והמשרד של ְתחוֹת נעלם‪.‬‬
 ‫‪24‬‬
‫בקבר המלך‬

‫"איפה אנחנו?" שאלתי‪.‬‬

‫עמדנו בשדרה נטושה מול השערים של אחוזה גדולה‪ .‬נראה שאנחנו עדיין בממפיס ‪-‬‬
‫העצים‪ ,‬מזג האוויר ואור אחר הצהריים לא השתנו‪.‬‬
‫גודל האחוזה היה עשרה דונם לפחות‪ .‬שערי המתכת הלבנים היו מעוצבים בדוגמאות‬
‫משוכללות של נגני גיטרה ותווי מוזיקה‪ .‬שביל גישה התפתל מעבר להם בין העצים‪ ,‬עד בית‬
‫קומתיים עם חזית עמודים לבנה‪.‬‬
‫"אוי לא‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אני מזהה את השערים האלה‪".‬‬
‫"מה? איך?"‬
‫"אבא הביא אותי לכאן פעם‪ .‬קברו של חרטום גדול‪ ...‬זאת בטח בדיחה או משהו‪".‬‬
‫רקעתי ברגל‪" .‬קרטר‪ ,‬על מה אתה מדבר? מישהו קבור כאן?"‬
‫פּרסלי‪".‬‬‫ייסלֶנְ ד‪ .‬האחוזה של אֶ לבִ יס ֶ‬
‫הוא הנהן‪" .‬זאת גְ ֵר ְ‬
‫לא ידעתי אם לצחוק או לקלל‪" .‬אלביס פרסלי‪ .‬זה עם התלבושות הלבנות עם הנצנצים‬
‫והבלורית הגדולה עם הגריז‪ ,‬שמככב באוסף התקליטים של סבתא ‪ -‬אלביס הזה?"‬
‫קרטר הביט מסביב במבט עצבני‪ .‬הוא שלף את החרב שלו אף שנראה שאנחנו לגמרי לבד‬
‫שם‪" .‬המוזיקאי המפורסם ביותר בכל הזמנים‪ .‬כאן הוא חי וכאן בסוף גם מת‪ .‬הוא קבור‬
‫מאחורי האחוזה‪".‬‬
‫בהיתי בבית‪" .‬אתה מנסה לומר לי שאלביס היה חרטום?"‬
‫"תחוֹת אמר שמוזיקה היא סוג של קסם‪.‬‬ ‫"לא יודע‪ ".‬היד של קרטר החזיקה בכוח בחרב‪ְ .‬‬
‫אבל יש פה משהו מוזר‪ .‬למה אנחנו האנשים היחידים בסביבה? בדרך כלל יש כאן עדרים‬
‫של תיירים‪".‬‬
‫"בחופשת חג המולד?"‬
‫"אבל בלי אנשי אבטחה?"‬
‫משכתי בכתפיים‪" .‬אולי זה כמו שזיה עשתה בלוקסור‪ .‬אולי ְתחוֹת סילק את כולם‪".‬‬
‫"אולי‪ ".‬אבל יכולתי לראות שקרטר לא נרגע‪ .‬הוא דחף את השערים והם נפתחו בקלות‪.‬‬
‫"מוזר‪ ",‬הוא מלמל‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬הסכמתי איתו‪" .‬בוא נלך לחלוק כבוד למלך‪".‬‬
‫התחלנו ללכת בשביל הגישה‪ ,‬ואני חשבתי לעצמי שהבית של "המלך" לא מרשים במיוחד‪.‬‬
‫בהשוואה לכמה מבתי העשירים והמפורסמים שראיתי בטלוויזיה‪ ,‬הבית של אלביס נראה‬
‫ממש קטן‪ .‬היו לו רק שתי קומות‪ ,‬עם מרפסת עמודים לבנים וקירות עשויים לבנים‪ .‬אריות‬
‫גבס מטופשים ניצבו משני צדי המדרגות‪ .‬אולי החיים היו פשוטים יותר בזמנו של אלביס‪ ,‬או‬
‫אולי הוא בזבז את כל הכסף שלו על תלבושות עם נצנצים‪.‬‬
‫עצרנו לרגלי המדרגות‪.‬‬
‫"אז אבא הביא אותך לכאן?" שאלתי‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬קרטר תקע באריות מבט חשדני כאילו הוא מצפה שיתקפו בכל רגע‪" .‬אבא אהב‬
‫מוזיקת בלוז וג'אז‪ ,‬אבל הוא אמר שאלביס היה חשוב כי הוא הפך מוזיקה שחורה לפופולרית‬
‫בקרב אנשים לבנים‪ .‬הוא עזר להמציא את הרוק'נרול‪ .‬על כל פנים‪ ,‬אבא ואני הגענו לאיזה‬
‫כנס בעיר או משהו כזה‪ .‬אני לא זוכר‪ .‬אבא התעקש שנבוא לכאן‪".‬‬
‫"יופי לך‪ ",‬רטנתי‪ .‬אז כן‪ ,‬אולי התחלתי להבין שהחיים של קרטר עם אבא לא היו חופשה‬
‫כיפית אחת שלא נגמרת‪ ,‬אבל עדיין קינאתי בו קצת‪ .‬לא שרציתי לבקר בגרייסלנד‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫אבל אבא מעולם לא התעקש לקחת אותי לשום מקום ‪ -‬לפחות עד הביקור במוזיאון הבריטי‪,‬‬
‫שבסופו נעלם‪ .‬אפילו לא ידעתי שאבא היה מעריץ של אלביס‪ ,‬גילוי מזעזע למדי‪.‬‬
‫עלינו במדרגות‪ .‬דלת הכניסה נפתחה מעצמה‪.‬‬
‫"זה לא מוצא חן בעיני‪ ",‬אמר קרטר‪.‬‬
‫העפתי מבט לאחור‪ ,‬והדם קפא לי בעורקים‪ .‬תפסתי בזרוע של אחי‪" .‬אממ‪ ,‬קרטר‪ ,‬אם‬
‫מדברים על דברים שלא מוצאים חן בעינינו‪"...‬‬
‫שני חרטומים עם מטות ושרביטים רצו לעברנו בשביל הגישה‪.‬‬
‫"פנימה‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬מהר!"‬

‫***‬

‫לא היה לי הרבה זמן להתפעל מהבית‪ .‬היו שם פינת אוכל משמאל וסלון מימין‪ ,‬עם פסנתר‬
‫ומעבר מקומר עשוי זכוכית צבעונית ומקושט בדוגמת טווסים‪ .‬חבלים הקיפו את כל‬
‫הרהיטים‪ .‬היה לבית ריח של אנשים זקנים‪.‬‬
‫"פריט קסם‪ ",‬אמרתי‪" .‬איפה?"‬
‫"לא יודע‪ ",‬נהם קרטר‪" .‬שום 'פריטים קסומים' לא היו כלולים בסיור המודרך!"‬
‫העפתי מבט דרך החלון‪ .‬האויבים שלנו היו קרובים מאוד‪ .‬הראשון לבש מכנסי ג'ינס‪,‬‬
‫חולצה שחורה בלי שרוולים‪ ,‬מגפיים וכובע קאובוי מרופט‪ .‬הוא הזכיר פושע יותר מאשר‬
‫חרטום‪ .‬החבר שלו לבש בגדים דומים אבל היה גדול ממנו‪ ,‬עם זרועות מכוסות קעקועים‪,‬‬
‫ראש קירח וזקן מדובלל‪ .‬כשהם הגיעו למרחק עשרה מטרים מהבית האיש בכובע הקאובוי‬
‫הנמיך את המטה שלו‪ ,‬שהפך לרובה ציד‪.‬‬
 ‫"אין מצב!" צעקתי ודחפתי את קרטר לסלון‪.‬‬
‫הירייה פוצצה את דלת הכניסה של אלביס והאוזניים שלי התחילו להצטלצל‪ .‬קמנו בשיא‬
‫המהירות ורצנו פנימה יותר‪ .‬עברנו דרך מטבח בסגנון מיושן ונכנסנו לחדר המגורים‬
‫המשונה ביותר שראיתי בחיים‪ .‬הקיר האחורי היה עשוי לבנים מכוסות צמחים מטפסים‪,‬‬
‫ומפל מים אמיתי נטף עליו‪ .‬היה שם שטיח ירוק מקיר לקיר )גם על הרצפה וגם על התקרה(‬
‫והרהיטים היו מגולפים בצורות משונות של חיות‪ .‬ורק ליתר ביטחון‪ ,‬קופים מגבס ובובות‬
‫בצורת אריה מוקמו בנקודות אסטרטגיות ברחבי החדר‪ .‬למרות הסכנה המידית שנשקפה לנו‪,‬‬
‫החדר היה כל כך מחריד שהייתי חייבת לעצור ולהתפעל ממנו‪.‬‬
‫"אלוהים‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא היה לאלביס שום טעם?"‬
‫"חדר הג'ונגל‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬הוא עיצב אותו ככה כדי לעצבן את אבא שלו‪".‬‬
‫"מטרה ראויה‪".‬‬
‫ירייה נוספת הדהדה בבית‪.‬‬
‫"בואי נתפצל‪ ",‬אמר קרטר‪.‬‬
‫"רעיון גרוע!" יכולתי לשמוע את החרטומים מתקדמים בין החדרים ברעש גדול של ניפוץ‬
‫חפצים‪.‬‬
‫"אני אסיח את דעתם‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬את תחפשי‪ .‬חדר הפרסים נמצא שם‪".‬‬
‫"קרטר!"‬
‫אבל האידיוט רץ משם להגן עלי‪ .‬אני שונאת שהוא עושה את זה‪ .‬הייתי צריכה לרוץ‬
‫אחריו‪ ,‬או לפחות בכיוון ההפוך‪ ,‬אבל עמדתי קפואה מהלם כשהוא פנה החוצה בחרב מונפת‬
‫והגוף שלו התחיל לזרוח באור זהוב‪ ...‬ואז הכול התחרבש‪.‬‬
‫באנג! אור ירקרק הבזיק וקרטר קרס על הברכיים‪ .‬לרגע חשבתי שהוא נפגע מרובה הציד‬
‫ובקושי החנקתי צרחה‪ .‬אבל קרטר התמוטט והתחיל להתכווץ‪ ,‬עם הבגדים‪ ,‬החרב והכול ‪-‬‬
‫והפך למשהו קטנטן וירוק‪.‬‬
‫הלטאה שהיתה פעם אחי רצה לעברי‪ ,‬טיפסה במעלה הרגל שלי עד כף היד והביטה בי‬
‫בייאוש‪.‬‬
‫מעבר לפינה שמעתי קול צרוד‪" :‬נתפצל ונחפש את האחות‪ .‬היא בטוח בסביבה‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬קרטר‪ ",‬לחשתי בחיבה ללטאה‪" .‬אני הולכת לרצוח אותך על זה‪".‬‬
‫דחפתי אותו לכיס והתחלתי לרוץ‪.‬‬
‫שני החרטומים המשיכו להחריב את גרייסלנד בדרכם‪ .‬הם הפכו רהיטים וניפצו חפצים‬
‫לרסיסים‪ .‬כנראה הם לא היו מעריצים גדולים של אלביס‪.‬‬
‫צללתי מתחת לכמה חבלים‪ ,‬התגנבתי במסדרון ומצאתי את חדר הפרסים‪ .‬כמה מפתיע‪,‬‬
‫הוא היה מלא פרסים‪ .‬תקליטי זהב כיסו את הקירות‪ .‬תלבושות מעוטרות בנצנצים נצצו‬
‫בארבעה ארונות זכוכית‪ .‬האורות בחדר היו מעומעמים‪ ,‬כנראה כדי שהתלבושות לא יעוורו‬
‫את המבקרים‪ ,‬ומוזיקה חרישית התנגנה ברמקולים‪ :‬שירים של המלך המת‪.‬‬
‫שתחוֹת לא‬‫סרקתי את החדר אבל שום דבר לא נראה קסום במיוחד‪ .‬התלבושות? קיוויתי ְ‬
‫מצפה שאלבש אחת מהן‪ .‬תקליטי הזהב? מעולים למשחק פריזבי‪ ,‬אבל לא‪.‬‬
‫"גֶ'רוֹד!" קרא קול מימיני‪ .‬אחד החרטומים התקרב מכיוון המסדרון‪ .‬זינקתי בכיוון‬
‫היציאה האחרת‪ ,‬אבל מישהו ענה ממש מעבר לה‪" :‬כן‪ ,‬אני כאן‪".‬‬
‫הייתי מוקפת‪.‬‬
‫"קרטר‪ ",‬לחשתי‪" .‬לעזאזל עם מוח הלטאה שלך‪".‬‬
‫הוא התרוצץ בעצבנות בכיס שלי אבל זה לא ממש עזר‪.‬‬
‫חיטטתי במהירות בתיק ושלפתי את השרביט שלי‪ .‬שאנסה לצייר מעגל קסמים? לא היה‬
‫לי מספיק זמן‪ ,‬ולא רציתי להיכנס לדו‪-‬קרב ישיר עם שני חרטומים מבוגרים ממני‪ .‬אסור היה‬
‫לי להישאר במקום אחד‪ .‬שלפתי את המוט וגרמתי לו להתארך למטה מלא‪ .‬יכולתי להעלות‬
‫אותו באש‪ ,‬או להפוך אותו לאריה‪ ,‬אבל במה זה היה עוזר לי? הידיים שלי התחילו לרעוד‪.‬‬
‫רציתי להתכווץ לכדור ולהסתתר מתחת לאוסף תקליטי הזהב של אלביס‪.‬‬
‫תני לי לתפוס פיקוד‪ ,‬אמרה איסיס‪ .‬אני יכולה להפוך את אויבינו לאבק‪.‬‬
‫לא‪ ,‬אמרתי לה‪.‬‬
‫בגללך שתינו ניהרג‪.‬‬
‫הרגשתי אותה נאבקת בי ומנסה לפרוץ החוצה‪ .‬ממש הרגשתי את הכעס שלה על‬
‫החרטומים‪ .‬איך הם מעזים לקרוא עלינו תיגר? אנחנו יכולות להשמיד אותם במילה אחת‪.‬‬
‫לא‪ ,‬חשבתי שוב‪ .‬ואז נזכרתי במשהו שזיה אמרה‪ :‬השתמשו בכל דבר שזמין לכם‪ .‬החדר‬
‫היה אפלולי למדי‪ ...‬אולי אם אוכל להחשיך אותו עוד יותר‪.‬‬
‫"חשכה‪ ",‬לחשתי‪ .‬הרגשתי מין משיכה בתוך הבטן‪ ,‬והאורות הבהבו‪ .‬המוזיקה השתתקה‪.‬‬
‫האורות המשיכו להיחלש ואפילו אור השמש בחלונות התעמעם‪ ,‬עד שהחדר כולו החשיך‪.‬‬
‫ממקום כלשהו משמאלי‪ ,‬החרטום הראשון נאנח ברוגז‪" .‬גֶ'רוֹד!"‬
‫"זה לא הייתי אני‪ ,‬ווֵיין!" מחה ג'רוד‪" .‬אתה תמיד מאשים אותי!"‬
‫וויין רטן משהו במצרית‪ ,‬אבל המשיך להתקדם בכיווני‪ .‬נזקקתי למשהו שיסיח את דעתו‪.‬‬
‫עצמתי עיניים ודמיינתי לעצמי את החדר‪ .‬ידעתי שהוא חשוך לגמרי‪ ,‬אבל עדיין יכולתי‬
‫להרגיש בג'רוד במסדרון משמאלי‪ ,‬כושל בחשכה‪ .‬הרגשתי בוויין מעבר לקיר מימיני‪ ,‬כמה‬
‫צעדים מהדלת‪ .‬דמיינתי לעצמי גם את ארבעת ארונות התצוגה עם התלבושות של אלביס‪.‬‬
‫הם הורסים לכם את הבית‪ ,‬אמרתי‪ .‬תגנו עליו!‬
‫הפעם המשיכה בבטן היתה חזקה יותר‪ ,‬כאילו אני מרימה משקולת כבדה ‪ -‬וארונות‬
‫התצוגה התנפצו לרסיסים‪ .‬שמעתי רשרוש בד נוקשה כמו מפרשים מתבדרים ברוח‪,‬‬
‫ובמטושטש ראיתי ארבע דמויות לבנות מתחילות לנוע ‪ -‬שתיים לעבר כל דלת‪.‬‬
‫וויין היה הראשון לצעוק כשתלבושת אלביס ריקה תקפה אותו‪ .‬יריית רובה הציד האירה‬
‫לרגע את החשכה‪ .‬ואז‪ ,‬משמאלי‪ ,‬ג'רוד צעק בהפתעה‪ .‬קול חבטה כבד לימד אותי שהוא נפל‪.‬‬
‫החלטתי לפנות לכיוון שלו ‪ -‬אויב שנפל עדיף על אויב עם רובה ציד‪ .‬חמקתי דרך פתח‬
‫והתקדמתי בחשאי במסדרון‪ ,‬חולפת על פני ג'רוד שנאבק וצעק‪" :‬רד ממני! רד ממני!"‬
‫תקפי כל עוד הוא פגיע‪ ,‬איסיס דחקה בי‪ .‬שרפי אותו עד אפר!‬
‫עמוק בלבי ידעתי שיש בזה משהו‪ :‬אם לא אפגע בג'רוד‪ ,‬מהר מאוד הוא יתאושש וימשיך‬
‫לרדוף אחרי‪ .‬אבל לא נראה לי הוגן לפגוע בו‪ ,‬בעיקר כשהוא נאבק בתלבושת של אלביס‪.‬‬
‫מצאתי דלת ופרצתי החוצה אל שמש אחר הצהריים‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי בחצר האחורית של גרייסלנד‪ .‬מזרקה גדולה פכפכה בקרבת מקום‪.‬‬
‫סביבה ניצבו כמה קברים‪ .‬בראש אחד מהם היתה להבה מוגנת בכיסוי זכוכית‪ ,‬והוא היה‬
‫מכוסה בזרי פרחים רבים‪ .‬ניחשתי שזהו בוודאי הקבר של אלביס‪.‬‬
‫קברו של חרטום‪.‬‬
‫כמובן‪ .‬חיפשנו בתוך הבית‪ ,‬אבל פריט הקסם יימצא במקום שבו הוא קבור‪ .‬רק איפה‬
‫בדיוק?‬
‫לפני שהספקתי להתקרב לקבר‪ ,‬הדלת נפתחה בחבטה‪ .‬האיש הקירח הגדול עם הזקן‬
‫המדובלל כשל החוצה‪ .‬תלבושת אלביס קרועה היתה תלויה עם השרוולים כרוכים סביב‬
‫הצוואר שלו כאילו היא תפסה טרמפ על גבו‪.‬‬
‫"תראו תראו‪ ".‬החרטום השליך מעליו את התלבושת‪ .‬על פי קולו זיהיתי שזהו ג'רוד‪" .‬את‬
‫בסך הכול ילדה קטנה‪ .‬עשית לנו הרבה צרות‪ ,‬גברת צעירה‪".‬‬
‫הוא הנמיך את המטה שלו וירה לעברי הבזק אור ירקרק‪ .‬הרמתי את השרביט שלי והדפתי‬
‫את הבזק האנרגיה היישר לעבר השמים‪ .‬שמעתי קול המיה מופתע ‪ -‬קריאת יונה ‪ -‬ולטאה‬
‫חדשה צנחה מהשמים לרגלי‪.‬‬
‫"אופס‪ ,‬מצטערת‪ ",‬אמרתי לה‪.‬‬
‫ג'רוד נהם והשליך את המטה שלו על הקרקע‪ .‬נראה שלטאות היו ההתמחות שלו‪ ,‬כי‬
‫המטה הפך לדרקון קומודו ענק בגודל מונית‪.‬‬
‫המפלץ הסתער עלי במהירות על‪-‬טבעית‪ .‬הוא פער מלתעות והיה מוריד לי את הראש‬
‫בביס אלמלא הספקתי לנעוץ את המטה שלי בפה שלו‪.‬‬
‫ג'רוד צחק‪" .‬ניסיון יפה‪ ,‬ילדונת!"‬
‫הרגשתי בלחץ הלסתות של דרקון הקומודו על המטה‪ .‬בעוד שניות ספורות יתבקע המטה‬
‫ודרקון הקומודו יאכל אותי לארוחת צהריים‪ .‬פנים הפה היה ורוד וחלקלק והבל הפה שלו‬
‫הזכיר ריח של כריכים עבשים‪ .‬העיניים השחורות המרושעות נצצו ברעבתנות‪.‬‬
‫אפשר לקבל קצת עזרה? ביקשתי מאיסיס‪ .‬שאבתי מהכוח שלה בזהירות רבה מאוד‪.‬‬
‫ההסתייעות בה‪ ,‬בלי לתת לה לתפוס פיקוד‪ ,‬הזכירה לי קצת גלישת גלים על נחשול בניסיון‬
‫נואש לא לאבד שיווי משקל‪ .‬הרגשתי בחמשת אלפים שנה של ניסיון‪ ,‬של ידע ושל עוצמה‬
‫שוצפים דרכי‪ .‬היא הציעה לי כמה אפשרויות ואני בחרתי בפשוטה ביותר‪ .‬תיעלתי את‬
‫כוחותיה דרך המטה שלי והרגשתי איך הוא הולך ומתחמם בידי עד שהפך מלובן‪ .‬דרקון‬
‫הקומודו לחשש ונאנק כשהמטה התארך‪ ,‬ופער את הלסתות שלו יותר ויותר‪ ,‬עד שלבסוף‪:‬‬
‫בוווום!‬
‫דרקון הקומודו התנפץ לשבבי עץ והשאריות המרוסקות של המטה של ג'רוד הומטרו‬
‫סביבי‪.‬‬
‫לרגע אחד ג'רוד נראה המום‪ ,‬ואז זרקתי עליו את השרביט שלי שנחבט בכוח במצח שלו‪.‬‬
‫העיניים שלו התגלגלו והוא קרס על המדרכה‪ .‬השרביט שלי חזר אל ידי‪.‬‬
‫זה היה יכול להיות סוף מעולה לסיפור‪ ...‬אבל בלהט הקרב שכחתי לגמרי מוויין‪ .‬החרטום‬
‫עם כובע הקאובוי כשל אל מחוץ לדלת וכמעט מעד על החבר שלו‪ ,‬אבל הצליח להתאושש‬
‫במהירות הבזק‪.‬‬
‫הוא צעק‪" :‬רוח!" והמטה שלי נתלש לי מהיד ועופף אל ידיו‪.‬‬
‫הוא חייך חיוך אכזרי‪" .‬לחמת יפה‪ ,‬חמודה‪ .‬אבל קסמי יסודנות הם תמיד המהירים‬
‫ביותר‪".‬‬
‫הוא הלם בשני המטות במדרכה‪ .‬גל התחיל להתקדם לאורך האדמה והבטון‪ ,‬כאילו הקרקע‬
‫הפכה לנוזל‪ .‬נפלתי מהרגליים והשרביט עף לי מהיד‪ .‬התרחקתי אחורה על הישבן‪ ,‬אבל‬
‫שמעתי את וויין מבטא לחש לזימון אש משני המטות‪.‬‬
‫מרוב אימה המוח שלי התרוקן לגמרי‪ ,‬אבל היד זינקה אוטומטית אל תיק הקסם שלי‪.‬‬
‫שלפתי חתיכת חוט קצרה‪ .‬זה לא היה ממש חבל‪ ,‬אבל הוא הזכיר לי משהו ‪ -‬משהו שזיה‬
‫עשתה במוזיאון בניו‪-‬יורק‪ .‬זרקתי את החבל על וויין וצעקתי מילה שהציעה לי איסיס‪:‬‬
‫"צֶ 'ס!"‬
‫סמל הירוגליפי בער באוויר מעל הראש שלו‪:‬‬

‫החבל הצליף לעברו כמו נחש זועם והלך והתארך‪ ,‬הלך והתרחב‪ .‬העיניים של וויין נפערו‪.‬‬
‫הוא כשל לאחור ושחרר שני סילוני אש מהמטות שבידיו‪ ,‬אבל החבל היה זריז ממנו‪ .‬הוא‬
‫הצליף סביב הקרסוליים שלו והפיל אותו הצדה‪ ,‬ואז נכרך סביב כל הגוף שלו‪ .‬בתוך זמן‬
‫קצר וויין היה עטוף בחבל מכף רגל ועד סנטר‪ .‬הוא נאבק וצרח וכינה אותי בכמה שמות‬
‫מעליבים למדי‪.‬‬
‫קמתי ברגליים רועדות‪ .‬ג'רוד היה עדיין מעולף‪ .‬לקחתי את המטה שלי שנפל לידי וויין‪.‬‬
‫הוא המשיך להיאבק בחבל ולקלל במצרית‪ ,‬קללות שנשמעו משונות מאוד במבטא הדרומי‬
‫שלו‪.‬‬
‫חסלי אותו‪ ,‬התריעה איסיס‪ .‬הוא עדיין מסוגל לדבר‪ .‬הוא לא ינוח ולא ישקוט עד‬
‫שישמיד אתכם‪.‬‬
 ‫"אש!" וויין צרח‪" .‬מים! גבינה!"‬
‫אפילו לחש הגבינה לא עבד‪ .‬נראה לי שהקסמים השתבשו לו כי מרוב כעס הוא לא הצליח‬
‫להתרכז‪ ,‬אבל בקרוב הוא יתאושש‪.‬‬
‫"שקט‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הקול של וויין השתתק מיד‪ .‬הוא המשיך לצרוח‪ ,‬אבל שום קול לא בקע מהגרון שלו‪.‬‬
‫"אני לא אויבת שלך‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬אבל אני לא מוכנה שתהרוג אותי‪".‬‬
‫משהו התפתל לי בכיס‪ ,‬ונזכרתי בקרטר‪ .‬שלפתי אותו החוצה‪ .‬הוא נראה בסדר‪ ,‬מלבד‬
‫בעיה קטנה אחת ‪ -‬הוא עדיין היה לטאה‪.‬‬
‫"אני אנסה לשנות אותך בחזרה‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬בוא נקווה שלא אחמיר את המצב‪".‬‬
‫הוא פלט קרקור קטן שלא נשמע מלא ביטחון ביכולותי‪.‬‬
‫עצמתי עיניים ודמיינתי את קרטר כמו שהוא אמור להיות‪ :‬נער גבוה בן ארבע‪-‬עשרה‪,‬‬
‫לבוש בטעם מזעזע‪ ,‬אנושי מאוד‪ ,‬מעצבן מאוד‪ .‬קרטר הפך כבד יותר ויותר‪ .‬הנחתי אותו על‬
‫הקרקע וצפיתי בלטאה הצומחת לגוש שהצורה הכללית שלו אנושית‪ .‬עוד כמה שניות‪ ,‬ועל‬
‫המדשאה הופיע אחי‪ ,‬שכוב על הבטן‪ ,‬עם החרב והתיק שלו לצדו‪.‬‬
‫הוא ירק קצת דשא מהפה‪" .‬איך עשית את זה?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬הודיתי‪" .‬פשוט נראית‪ ...‬לא כמו שצריך‪".‬‬
‫"תודה רבה‪ ".‬הוא קם ווידא שלא חסרה לו אף אצבע‪ .‬ואז הוא ראה את שני החרטומים‬
‫ופיו נפער לרווחה‪" .‬מה עשית להם?"‬
‫"אחד סתם קשרתי‪ .‬אחד עילפתי‪ .‬בקסם‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אני מתכוון‪ "...‬הוא לא הצליח למצוא את המילים המתאימות‪ ,‬ובסופו של דבר רק‬
‫הצביע‪.‬‬
‫הבטתי בחרטומים ופלטתי צווחה‪ .‬וויין לא זז‪ .‬העיניים והפה שלו היו פתוחים‪ ,‬אבל הוא‬
‫לא מצמץ ולא נשם‪ .‬לצדו‪ ,‬ג'רוד נראה קפוא בדיוק כמוהו‪ .‬הפה שלהם התחיל לזרוח כאילו‬
‫בלעו גפרורים‪ .‬כדור אש צהבהב קטן בקע מהפה של כל אחד מהם ונורה אל השמים‪ ,‬נעלם‬
‫באור השמש‪.‬‬
‫"מה ‪ -‬מה זה היה?" שאלתי‪" .‬הם מתים?"‬
‫קרטר ניגש אליהם בזהירות ונגע בצוואר של וויין‪" .‬אין לזה מגע של עור‪ .‬זה מזכיר יותר‬
‫אבן‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬הם היו אנושיים! אני לא הפכתי אותם לאבן!"‬
‫קרטר נגע במצח של ג'רוד‪ ,‬במקום שבו חבט השרביט שלי‪" .‬הוא סדוק‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫קרטר הרים את החרב שלו‪ .‬לפני שהספקתי אפילו לצרוח‪ ,‬הוא חבט בפנים של ג'רוד‬
‫באמצעות קת החרב והראש של החרטום התרסק לרסיסים כמו כלי חרס‪.‬‬
‫"הם עשויים מחמר‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אלה שַ בְּ ִתי‪".‬‬
 ‫הוא בעט בזרוע של וויין ושמעתי אותה נסדקת מתחת לחבלים‪.‬‬
‫"אבל הם הטילו לחשים‪ ",‬אמרתי‪" .‬ודיברו‪ .‬הם היו אמיתיים‪".‬‬
‫השַ בְּ ִתי התפוררו לאבק ולא נשאר מהם דבר מלבד חתיכת החוט שלי‪ ,‬שני מטות ובגדים‬
‫מטונפים‪.‬‬
‫"תחוֹת בחן אותנו‪ ",‬ניחש קרטר‪" .‬אבל כדורי האש ההם‪ "...‬המצח שלו התקמט כאילו‬ ‫ְ‬
‫ניסה להיזכר במשהו חשוב‪.‬‬
‫"זה בטח הקסם שהניע אותם‪ ",‬ניחשתי‪" .‬ועכשיו הוא חוזר לאדון שלהם לדווח ‪ -‬כמו‬
‫הקלטה של מה שעשו?"‬
‫זאת נראתה לי תיאוריה הגיונית‪ ,‬אבל קרטר נראה מוטרד מאוד‪ .‬הוא הצביע על הדלת‬
‫האחורית הפרוצה של גרייסלנד‪" .‬כל הבית נראה ככה?"‬
‫"יותר גרוע‪ ".‬הבטתי בתלבושת אלביס הקרועה שמתחת לבגדים של ג'רוד ובנצנצים‬
‫שהתפזרו על הרצפה‪ .‬אולי לאלביס לא היה שום טעם‪ ,‬אבל עדיין הרגשתי לא נעים מכך‬
‫שהרסתי את הבית של המלך‪ .‬אם המקום היה חשוב לאבא‪ ...‬פתאום עלה בדעתי רעיון‬
‫שעודד אותי מיד‪" .‬מה היה הלחש ההוא שאיימוס השתמש בו לתקן את הצלחת?"‬
‫קרטר עשה פרצוף‪" .‬אנחנו מדברים כאן על בית שלם‪ ,‬סיידי‪ .‬זה לא צלחת‪".‬‬
‫"אני חושבת שאני זוכרת‪ ",‬אמרתי‪" .‬חֶ 'נֶם!"‬
‫סמל הירוגליפי זהוב הופיע על כף היד שלי‪.‬‬

‫הרמתי את כף היד ונשפתי על הסמל כדי להעיף אותו לכיוון הבית‪ .‬כל מתאר הבית התחיל‬
‫לזרוח‪ .‬שברי הדלת התעופפו למקום והדלת תיקנה את עצמה‪ .‬קרעי התלבושות של אלביס‬
‫נעלמו‪.‬‬
‫"וואו‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬את חושבת שכל פנים הבית מתוקן?"‬
‫"אני ‪ "-‬הראייה שלי התערפלה והברכיים שלי קרסו‪ .‬הראש שלי היה נחבט במדרכה אם‬
‫קרטר לא היה מזנק לתפוס אותי‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬הוא אמר‪" .‬השתמשת בהרבה קסם‪ ,‬סיידי‪ .‬זה היה מדהים‪".‬‬
‫שתחוֹת ביקש‪ ",‬מלמלתי‪.‬‬‫"אבל לא מצאנו את פריט הקסם ְ‬
‫"כן‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אולי כן מצאנו‪".‬‬
‫הוא הצביע על הקבר של אלביס‪ ,‬ואז ראיתי את זה‪ :‬מזכרת שהשאיר מעריץ כלשהו ‪-‬‬
‫מחרוזת עם סמל ה ַﬠנְ ח' עשוי כסף‪ ,‬ממש כמו זה שעל חולצת הטריקו של אמא בתצלום‬
‫הישן‪.‬‬
‫" ַﬠנְ ח'‪ ",‬אמרתי‪" .‬הסמל המצרי לחיי נצח‪".‬‬
 ‫קרטר הרים את המחרוזת‪ .‬מגילת פפירוס קטנה היתה מוצמדת לשרשרת‪.‬‬
‫"מה זה?" הוא מלמל ופרש את המגילה‪ .‬הוא בהה בה בריכוז כזה שחשבתי שהוא הולך‬
‫לשרוף בה חור‪.‬‬
‫"מה?" הצצתי מעבר לכתף שלו‪.‬‬
‫הציור נראה עתיק מאוד‪ .‬נראתה בו חתולה עם פרווה צהובה מנוקדת כורתת ראש נחש‬
‫באמצעות סכין‪.‬‬

‫מתחת לציור מישהו כתב בטוש שחור‪ :‬לא נפסיק להילחם!‬

‫"זה ונדליזם‪ ,‬לא?" שאלתי‪" .‬לקשקש ככה על ציור עתיק? מזכרת משונה להשאיר על‬
‫הקבר של אלביס‪".‬‬
‫לא נראה שקרטר שומע אותי‪" .‬אני מכיר את הציור הזה‪ ",‬הוא מלמל‪" .‬הוא מופיע בהמון‬
‫קברים‪ .‬אני לא יודע איך זה לא עלה בדעתי קודם‪"...‬‬
‫מיקדתי את מבטי בתמונה‪ .‬באמת היה בה משהו מוכר‪.‬‬
‫"אתה יודע מה המשמעות של זה?" שאלתי‪.‬‬
‫"זאת החתולה של ַרע נלחמת באויב הראשי שלו‪ ,‬אָ פּוֹפִ יס‪".‬‬
‫"הנחש‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אָ פּוֹפִ יס היה ‪"-‬‬
‫"התגלמות הכאוס‪ ",‬אמרתי כשנזכרתי במה שסיפרה לי נוּת‪.‬‬
‫קרטר נראה מתרשם‪ ,‬ובצדק‪" .‬בדיוק‪ .‬אָ פּוֹפִ יס היה גרוע אפילו מסֵ ת‪ .‬המצרים חשבו שיום‬
‫הדין יגיע כשאָ פּוֹפִ יס יבלע את השמש וישמיד את כל הבריאה‪".‬‬
‫"אבל‪ ...‬החתולה הרגה אותו‪ ",‬אמרתי בקול מלא תקווה‪.‬‬
‫שתחוֹת אמר‪ ,‬דפוסים‬ ‫"החתולה נאלצה להרוג אותו שוב ושוב‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬כמו ְ‬
‫שחוזרים על עצמם‪ .‬העניין הוא‪ ...‬שאלתי פעם את אבא אם יש לחתולה שם‪ .‬הוא אמר שאיש‬
‫לא יודע בוודאות‪ ,‬אבל רוב האנשים מניחים שזאת סֶ חְ 'מֶ ת‪ ,‬אלה‪-‬לביאה פראית‪ .‬קראו לה‬
‫'עינו של ַרע' כי היא עשתה בשבילו את כל העבודה השחורה‪ .‬הוא ראה אויב ‪ -‬היא הרגה‬
‫אותו‪".‬‬
‫"בסדר‪ .‬אז מה?"‬
‫"אז החתולה הזאת לא נראית כמו סֶ חְ 'מֶ ת‪ .‬רק עכשיו זה עלה בדעתי‪"...‬‬
‫סוף‪-‬סוף הבנתי על מה הוא מדבר‪ ,‬וצמרמורת עברה בי‪" .‬החתולה של ַרע נראית בדיוק‬
‫כמו מאפין‪ .‬זאת בַּ ְסתֶ ת‪".‬‬
‫הקרקע התחילה לרעוד‪ .‬האוויר הזדהר במרכז מזרקת הזיכרון ופתח שחור נגלה בו‪.‬‬
‫לתחוֹת‪ .‬ואז אני הולכת להכניס לו אגרוף במקור‪".‬‬
‫"בוא‪ ",‬אמרתי‪" .‬יש לי כמה שאלות ְ‬
 ‫‪25‬‬
‫אנחנו זוכים בטיול אל עולם המתים‬

‫כשהופכים אותך ללטאה זה ממש יכול להרוס לך את כל היום‪ .‬ניסיתי להסתיר את זה‬
‫כשעברנו בשער‪ ,‬אבל האמת שהרגשתי ממש לא טוב‪.‬‬
‫אתם בטח חושבים לעצמכם‪ :‬היי‪ ,‬כבר הפכת לבז‪ .‬מה הסיפור הגדול? אבל כשמישהו‬
‫אחר כופה עליך צורה חדשה ‪ -‬זה סיפור שונה לגמרי‪ .‬תדמיינו את עצמכם בתוך דוחס‬
‫אשפה‪ ,‬כשכל הגוף שלכם נמעך לדמות קטנה יותר מכף ידכם‪ .‬זה כואב וזה משפיל‪ .‬האויב‬
‫שלכם מדמיין שאתם לטאה מטופשת ולא מזיקה ואז כופה עליכם את רצונו‪ ,‬מכניע את‬
‫רצונכם החופשי ואתם נאלצים להיות מה שהוא רוצה שתהיו‪ .‬אני מניח שזה היה יכול להיות‬
‫יותר גרוע ‪ -‬הוא היה יכול להפוך אותי לעטלף פירות‪ .‬ועדיין‪...‬‬
‫מובן שהייתי אסיר תודה לסיידי שהצילה אותי‪ ,‬אבל הרגשתי כמו אפס מוחלט‪ .‬כאילו לא‬
‫מספיקות הבושות שעשיתי על מגרש הכדורסל עם קבוצת הבבונים )ולתת לסיידי חומר כזה‬
‫מעולה לסחיטה היה מחריב את ההערכה העצמית של כל אחד(‪ ,‬עכשיו גם נכשלתי לגמרי‬
‫בקרב‪ .‬בסדר‪ ,‬אז הצלחתי להתמודד עם לינדה המפלץ בנמל התעופה‪ ,‬אבל כשעמדנו מול שני‬
‫חרטומים )ועוד כאלה שעשויים מחמר(‪ ,‬בתוך שתי שניות הם הפכו אותי ללטאה קטנה‪ .‬איזה‬
‫סיכוי יהיה לי בקרב נגד סֵ ת?‬
‫אבל כל המחשבות האלה פרחו לי מהראש ברגע שיצאנו מהשער וגילינו שאנחנו ממש לא‬
‫במשרד של ְתחוֹת‪.‬‬
‫מולנו היתמרה פירמידה בגודל מלא‪ ,‬עשויה זכוכית ומתכת וגדולה כמעט כמו זאת שבגיזה‪.‬‬
‫קו השמים של ממפיס נגלה במרחק‪ .‬מאחורינו היו גדות נהר המיסיסיפי‪.‬‬
‫השעה היתה שעת שקיעה והנהר והפירמידה נצבעו באור זהוב‪ .‬על מדרגות החזית של‬
‫הפירמידה‪ ,‬לצד פסל פּרעֹ ה בגובה שישה מטרים עם השלט "רעמסס הגדול"‪ְ ,‬תחוֹת הכין לנו‬
‫פיקניק עם צלעות וחזה ברוטב ברביקיו‪ ,‬לחם וחמוצים‪ ,‬מה לא‪ .‬הוא ניגן בגיטרה שלו עם‬
‫מגבר נייד‪ .‬ח'וּפוּ עמד בקרבת מקום וכיסה את אוזניו בכפות ידיו‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬יפה‪ְ ".‬תחוֹת פרט אקורד שנשמע כמו חירחור המוות של חמור גוסס‪" .‬שרדתם‪".‬‬
‫בהיתי בפירמידה בתדהמה‪" .‬מאיפה זה הגיע? אתה לא‪ ...‬בנית אותה עכשיו‪ ,‬נכון?"‬
‫נזכרתי במסע של הבּא שלי אל הפירמידה האדומה של סֵ ת‪ ,‬ובדמיוני עלתה תמונה נוראה של‬
‫אלים המקימים לעצמם אנדרטאות בכל רחבי ארצות‪-‬הברית‪.‬‬
‫ְתחוֹת צחקק‪" .‬לא היה בזה צורך‪ .‬אנשי ממפיס בנו אותה‪ .‬בני האדם מעולם לא שכחו את‬
‫מצרים‪ ,‬אתם יודעים‪ .‬בכל פעם שהם בונים עיר על גדות נהר‪ ,‬הם מבטאים בכך את מורשתם‬
‫הקבורה במעמקי התת‪-‬מודע שלהם‪ .‬זוהי הפירמידה של ממפיס ‪ -‬השישית בגודלה בעולם‪.‬‬
‫בעבר היא שמשה היכל ספורט עבור‪ ...‬מה המשחק הזה שאתה אוהב‪ ,‬ח'וּפוּ?"‬
‫"אה!" כעס ח'וּפוּ‪ .‬אני נשבע לכם שהוא העיף בי מבט ממורמר‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כדורסל‪ ",‬אמר ְתחוֹת‪" .‬אבל זמנים קשים עברו על המקום‪ .‬הוא נטוש כבר שנים‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬לא עוד‪ .‬אני עובר לכאן‪ .‬השגתם את הענח'‪ ,‬כן?"‬
‫לתחוֹת‪ ,‬אבל היינו זקוקים לעזרתו‪ ,‬אז זרקתי‬ ‫לרגע תהיתי אם זה באמת רעיון טוב לעזור ְ‬
‫אליו את המחרוזת‪.‬‬
‫"מצוין‪ ",‬אמר ְתחוֹת‪" .‬ענח' מקבר אלביס‪ .‬קסם רב עוצמה!"‬
‫סיידי קפצה אגרופים‪" .‬כמעט נהרגנו בגלל זה‪ .‬אתה רימית אותנו‪".‬‬
‫"לא רימיתי אתכם‪ ",‬הוא התעקש‪" .‬בחנתי אתכם‪".‬‬
‫"היצורים ההם‪ ",‬סיידי אמרה‪" .‬השַ בְּ ִתי ‪"-‬‬
‫"כן‪ ,‬כבר מאות שנים לא יצאה תחת ידי מלאכה משובחת כזאת‪ .‬חבל שהיה נחוץ לשבור‬
‫אותם‪ ,‬אבל הרי לא יכולתי לשלוח אתכם להילחם בחרטומים אמיתיים‪ ,‬נכון? שַ בְּ ִתי הם‬
‫כפילים מצוינים לצורכי פעלולים‪".‬‬
‫"אז ראית הכול‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫"הו כן‪ְ ".‬תחוֹת הושיט יד‪ .‬שתי להבות קטנות ריקדו על כף ידו ‪ -‬המהות הקסומה שראינו‬
‫חומקת מפיות השַ בְּ ִתי‪" .‬אלה‪ ...‬מכשירי הקלטה‪ ,‬אפשר לומר‪ .‬קיבלתי דיווח מלא‪ .‬הבסתם‬
‫את השַ בְּ ִתי ללא כל הרג‪ .‬אני חייב להודות שהתרשמתי מאוד‪ ,‬סיידי‪ .‬שלטת בקסמייך ושלטת‬
‫באיסיס‪ .‬ואתה‪ ,‬קרטר‪ ,‬עשית עבודה מצוינת בלהפוך ללטאה‪".‬‬
‫חשבתי שהוא צוחק עלי‪ .‬ואז קלטתי שיש הבנה אמיתית בעיניו‪ ,‬כאילו הכישלון שלי היה‬
‫גם הוא סוג של מבחן‪.‬‬
‫"אויבים גרועים בהרבה מצפים לכם‪ ,‬קרטר‪ ",‬הוא הזהיר אותי‪" .‬ברגעים אלה ממש‪ ,‬בית‬
‫החיים שולח את מיטב אנשיו נגדכם‪ .‬אבל אתם גם תמצאו חברים במקומות הכי לא צפויים‪".‬‬
‫לא ידעתי למה‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שהוא מדבר על זיה‪ ...‬או אולי רק רציתי לחשוב‬
‫ככה‪.‬‬
‫ְתחוֹת קם והושיט לח'וּפוּ את הגיטרה שלו‪ .‬הוא השליך את הענח' על פסל רעמסס‬
‫והמחרוזת נכרכה סביב צווארו של הפּרעֹ ה‪.‬‬
‫"הנה‪ ,‬רעמסס‪ ",‬אמר ְתחוֹת לפסל‪" .‬לחיינו החדשים‪".‬‬
‫הפסל בהק קלות‪ ,‬כאילו אור השקיעה התחזק פי עשרה‪ .‬הבוהק התפשט אל הפירמידה‬
‫כולה ואז דעך‪.‬‬
‫"הו כן‪ ",‬אמר ְתחוֹת בקול מהורהר‪" .‬אני חושב שאהיה מאושר כאן‪ .‬בפעם הבאה שתבואו‬
‫לבקר‪ ,‬ילדים‪ ,‬אני מבטיח לכם שתהיה לי מעבדה גדולה בהרבה‪".‬‬
 ‫מחשבה מפחידה למדי‪ ,‬אבל ניסיתי להישאר מרוכז‪.‬‬
‫"זה לא הדבר היחיד שמצאנו‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתה צריך להסביר לנו את זה‪".‬‬
‫הושטתי לו את ציור החתולה והנחש‪.‬‬
‫"חתולה ונחש‪ ",‬אמר ְתחוֹת‪.‬‬
‫"באמת תודה רבה‪ ,‬אל החוכמה‪ .‬אתה השארת את זה שם בכוונה‪ ,‬נכון? אתה מנסה לרמוז‬
‫לנו משהו‪".‬‬
‫"מי‪ ,‬אני?"‬
‫תהרוג אותו וזהו‪ ,‬אמר הורוס‪.‬‬
‫תשתוק‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫לפחות תהרוג את הגיטרה‪.‬‬
‫"זאת בַּ ְסתֶ ת בציור‪ ",‬אמרתי‪ ,‬בניסיון להתעלם מהבז הפסיכוטי שבתוכי‪" .‬זה קשור‬
‫איכשהו לסיבה שבגללה ההורים שלנו שחררו את האלים?"‬
‫ְתחוֹת החווה בידו לעבר צלחות הפיקניק‪" .‬ציינתי את העובדה שיש לנו ברביקיו?"‬
‫סיידי רקעה ברגלה‪" .‬היתה לנו עסקה‪ ,‬ג'ה‪-‬חוטי!"‬
‫"את יודעת‪ ...‬השם הזה מוצא חן בעיני‪ ",‬אמר ְתחוֹת בקול מהורהר‪" .‬אבל לא כשאת‬
‫אומרת אותו‪ .‬לדעתי העסקה היתה שאסביר איך להשתמש בספר הלחשים‪ .‬אפשר?"‬
‫לתחוֹת באי חשק‪.‬‬‫הוא הושיט את ידו‪ .‬הוצאתי את ספר הלחשים מהתיק שלי ומסרתי אותו ְ‬
‫ְתחוֹת פרש את הפפירוס‪" .‬אח‪ ,‬אילו זיכרונות זה מעורר בי‪ .‬כל כך הרבה נוסחאות‪ .‬בימי‬
‫קדם האמנו בטקסים‪ .‬ההכנות ללחש מוצלח היו עשויות לארוך שבועות‪ ,‬עם רכיבים‬
‫אקזוטיים מכל רחבי העולם‪".‬‬
‫"אין לנו שבועות‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"ממהרים‪ ,‬ממהרים‪ ,‬ממהרים‪ ",‬מלמל ְתחוֹת‪.‬‬
‫"אה‪ ",‬ח'וּפוּ אישר ורחרח את הגיטרה‪.‬‬
‫ְתחוֹת סגר את הספר והושיט לי אותו בחזרה‪" .‬ובכן‪ ,‬זה לחש להשמדת סֵ ת‪".‬‬
‫"אנחנו יודעים‪ ",‬רטנה סיידי‪" .‬הוא ישמיד אותו אחת ולתמיד?"‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ .‬אבל הוא ישמיד את דמותו בעולם הזה‪ ,‬יגרש אותו למעמקי הדוּאַ ת ויחליש את‬
‫כוחותיו כך שלא יוכל להתגשם כאן זמן רב מאוד‪ .‬מאות שנים‪ ,‬ככל הנראה‪".‬‬
‫"נשמע טוב‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז איך אנחנו קוראים את זה?"‬
‫ְתחוֹת בהה בי כאילו התשובה מובנת מאליה‪" .‬אתם לא יכולים לקרוא את זה‪ ,‬משום שניתן‬
‫לבטא את המילים רק בנוכחותו של סֵ ת‪ .‬כשתעמדו מולו‪ ,‬סיידי צריכה לפתוח את הספר‬
‫ולהקריא את הלחש‪ .‬היא תדע מה לעשות כשתגיע השעה‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬וסֵ ת פשוט יעמוד שם בשקט וייתן לי להקריא אותו למוות‪".‬‬
‫ְתחוֹת משך בכתפיו‪" .‬לא אמרתי שזה יהיה קל‪ .‬ועל מנת שהלחש יפעל‪ ,‬אתם זקוקים לשני‬
‫רכיבים ‪ -‬רכיב מילולי‪ ,‬שהוא שמו הסודי של סֵ ת ‪"-‬‬
 ‫"מה?" מחיתי‪" .‬איך אנחנו אמורים להשיג את זה?"‬
‫"בקושי רב‪ ,‬אני מניח‪ .‬אינכם יכולים להקריא שם סודי מתוך ספר‪ .‬רק אם בעל השם יבטא‬
‫את השם בשפתיו שלו‪ ,‬בהגייה הייחודית לו‪ ,‬יוענק לכם הכוח עליו‪".‬‬
‫"נהדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז פשוט נכריח את סֵ ת לומר לנו‪".‬‬
‫"או שתערימו עליו‪ .‬או שתשכנעו אותו‪".‬‬
‫"אין דרך אחרת?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫ְתחוֹת הבריש כתם דיו מחלוק המעבדה שלו‪ .‬סמל הירוגליפי הפך לעש ועופף משם‪" .‬אני‬
‫מניח‪ ...‬שכן‪ .‬תוכלו לשאול את מי שקרובה יותר מכולם לסֵ ת ‪ -‬את מי שאוהבת אותו יותר‬
‫מכולם‪ .‬היא תוכל לבטא את השם כהלכה‪".‬‬
‫"אבל אף אחד לא אוהב את סֵ ת!" אמרה סיידי‪.‬‬
‫"אשתו‪ ",‬ניחשתי‪" .‬האלה האחרת‪ ,‬נפתיס‪".‬‬
‫ְתחוֹת הנהן‪" .‬היא אלת נהר‪ .‬אולי תוכלו למצוא אותה בנהר‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬זה משתפר מרגע לרגע‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫סיידי הביטה בסֵ ת בפרצוף מודאג‪" .‬אמרת שיש עוד רכיב?"‬
‫"רכיב פיזי‪ ",‬אישר ְתחוֹת‪" .‬נוצת האמת‪".‬‬
‫"מה?" סיידי שאלה‪.‬‬
‫אבל אני ידעתי על מה הוא מדבר‪ ,‬והלב שלי נמלא חשש‪" .‬אתה מתכוון לנוצה מעולם‬
‫המתים‪".‬‬
‫ְתחוֹת קרן כולו‪" .‬בדיוק‪".‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬על מה הוא מדבר?"‬
‫ניסיתי להסתיר ממנה את הפחד שמילא אותי‪" .‬במצרים העתיקה‪ ,‬לאחר המוות היית‬
‫עורכת מסע אל עולם המתים‪ .‬מסע ממש מסוכן‪ .‬בסופו של דבר היית מגיעה אל היכל‬
‫המשפט‪ ,‬שם היו שוקלים את חייך על מאזני הצדק של אָ נוּבּיס‪ :‬הלב שלך בצד אחד‪ ,‬נוצת‬
‫האמת בצד השני‪ .‬אם היית עוברת את המבחן בהצלחה‪ ,‬היית זוכה באושר נצחי‪ .‬אם היית‬
‫נכשלת‪ ,‬מפלצת היתה אוכלת את הלב שלך ואת היית חדלה להתקיים‪".‬‬
‫" ָﬠמֵ ת הטורף‪ ",‬אמר ְתחוֹת בקול מלא געגוע‪" .‬בונבון קטן‪".‬‬
‫סיידי מצמצה‪" .‬אז איך בדיוק אנחנו אמורים להשיג את הנוצה הזאת מהיכל המשפט?"‬
‫"אולי תתפסו את אָ נוּבּיס במצב רוח טוב‪ ",‬אמר ְתחוֹת‪" .‬זה קורה פעם באלף שנה בערך‪".‬‬
‫"אבל איך נגיע בכלל לעולם המתים?" שאלתי‪" .‬כלומר… בלי למות וכל זה‪".‬‬
‫ְתחוֹת השקיף אל האופק במערב‪ ,‬אל השקיעה הנצבעת בגוונים של דם‪" .‬הייתי אומר‬
‫שתצטרכו לשוט על הנהר בלילה‪ .‬כך מגיעים רוב האנשים אל עולם המתים‪ .‬אני ממליץ‬
‫שתשיגו ספינה‪ .‬תמצאו את אָ נוּבּיס בקצה הנהר ‪ "-‬הוא הצביע צפונה‪ ,‬ואז שינה את דעתו‬
‫והצביע דרומה‪" .‬שכחתי‪ ,‬במקום הזה הנהרות זורמים דרומה‪ .‬הכול הפוך כאן‪".‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ פרט על הגיטרה ריף רוק'נרול חייתי‪ .‬ואז גיהק כאילו דבר לא קרה והניח‬
‫מידיו את הגיטרה‪ .‬סיידי ואני בהינו בו‪ ,‬אבל ְתחוֹת הנהן כאילו הבבון אמר משהו עמוק‪.‬‬
‫"אתה בטוח‪ ,‬ח'וּפוּ?" שאל ְתחוֹת‪.‬‬
‫ח'וּפוּ פלט אנקה‪.‬‬
‫"טוב ויפה‪ְ ".‬תחוֹת נאנח‪" .‬ח'וּפוּ אומר שהוא רוצה לבוא איתכם‪ .‬אמרתי לו שהוא יכול‬
‫להישאר כאן ולהקליד את עבודת הדוקטורט שלי בפיזיקה קוונטית‪ ,‬אבל הוא לא מעוניין‪".‬‬
‫"מעניין למה‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬אני שמחה שח'וּפוּ בא איתנו‪ ,‬אבל מאיפה נשיג ספינה?"‬
‫"אתם דם מדמם של הפרעונים‪ ",‬אמר ְתחוֹת‪" .‬לפרעונים תמיד זמינה ספינה‪ .‬רק תוודאו‬
‫שאתם משתמשים בה בחוכמה‪".‬‬
‫הוא החווה בראשו לעבר הנהר‪ .‬ספינת קיטור של פעם‪ ,‬עם גלגלי‪-‬משוטות‪ ,‬התקרבה‬
‫בטרטור לחוף‪ ,‬עשן עולה מארובותיה‪.‬‬
‫"אני מאחל לכם מסע מוצלח‪ ",‬אמר ְתחוֹת‪" .‬עד שניפגש שוב‪".‬‬
‫בתחוֹת הוא כבר לא היה‬ ‫"אנחנו אמורים לשוט בזה?" שאלתי‪ .‬אבל כשהסתובבתי להביט ְ‬
‫שם‪ ,‬והברביקיו נעלם איתו‪.‬‬
‫"נפלא‪ ",‬רטנה סיידי‪.‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ אישר‪ .‬הוא אחז בידיים שלנו והוביל אותנו במורד הגדה‪.‬‬
 ‫‪26‬‬
‫על סיפון "מלכת מצרים"‬

‫יחסית לכל שאר אמצעי ההגעה אל עולם המתים‪ ,‬הספינה היתה ממש מגניבה‪ .‬היו לה כמה‬
‫סיפונים‪ ,‬עם מעקים מעוטרים צבועים בשחור ובירוק‪ .‬גלגלי‪-‬המשוטות העלו קצף במים ושם‬
‫הספינה נצץ באותיות זהב‪ :‬מלכת מצרים‪.‬‬
‫במבט ראשון נדמה שזאת סתם ספינת תיירים רגילה‪ :‬מהספינות האלה שמשמשות קזינו‬
‫צף או לחבילות שיט של זקנים‪ .‬אבל בבחינה מדוקדקת היה אפשר להבחין בפרטים קטנים‬
‫ומשונים‪ .‬מתחת לכיתוב באנגלית הופיע שם הספינה גם בכתב דמוטי ובהירוגליפים‪ .‬עשן‬
‫מנצנץ עלה מהארובות כאילו הספינה פועלת על זהב‪ .‬כדורי אש צבעוניים ריחפו בתזזיתיות‬
‫כה וכה על פני הסיפונים‪ .‬ושתי העיניים המצוירות על חרטום הספינה נעו ומצמצו‪ ,‬סורקות‬
‫את הנהר בחיפוש אחר סכנות‪.‬‬
‫"משונה‪ ",‬מלמלה סיידי‪.‬‬
‫הנהנתי‪" .‬כבר יצא לי לראות ספינות שמצוירות עליהן עיניים‪ .‬זה עדיין מקובל באזור הים‬
‫התיכון‪ .‬אבל בדרך כלל הן לא זזות‪".‬‬
‫"מה? לא‪ ,‬לא העיניים המפגרות‪ .‬האישה הזאת על הסיפון העליון‪ .‬זאת לא‪ "...‬חיוך עלה‬
‫על פניה של סיידי‪" .‬בַּ ְסתֶ ת!"‬
‫ואכן‪ ,‬החתולה החביבה עלינו רכנה מהחלון של תא רב החובל‪ .‬התחלתי לנופף לה אבל אז‬
‫הבחנתי ביצור שעמד לצדה ואחז בהגה‪ .‬היה לו גוף אנושי והוא היה לבוש מדים לבנים של‬
‫רב חובל‪ .‬אבל במקום ראש בצבץ מהצוואר שלו גרזן עם להב כפול‪ .‬ואני לא מדבר על גרזן‬
‫קטן לחטיבת עצים‪ .‬אני מדבר על גרזן קרב‪ :‬שני להבים מעוקלים‪ ,‬אחד בחזית במקום פרצוף‬
‫ואחד מאחור‪ .‬הלהבים הוכתמו ברסיסי נוזל אדום שהתייבש‪ ,‬ושנראה לי חשוד מאוד‪.‬‬
‫הספינה עגנה אל הגדה‪ .‬כדורי אש התחילו להתרוצץ סביב ‪ -‬להוריד את כבש הספינה‪,‬‬
‫להתיר חבלים‪ ,‬כל הפעולות שמבצע צוות מלחים‪ .‬אני לא יודע איך הם עשו את זה ללא‬
‫ידיים‪ ,‬ובלי להעלות את הכול באש‪ ,‬אבל זה לא היה הדבר המשונה ביותר שיצא לי לראות‬
‫באותו שבוע‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת ירדה מתא רב החובל‪ .‬היא חיבקה אותנו כשעלינו ‪ -‬אפילו את ח'וּפוּ‪ ,‬שניסה להביע‬
‫את שמחתו בכך שסרק את שערה בחיפוש אחר כינים‪.‬‬
‫"אני שמחה ששרדתם!" אמרה לנו בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אז מה קרה?"‬
‫סיפרנו לה את העיקר‪ ,‬והשיער שלה שוב סמר‪" .‬אלביס? וואו! ְתחוֹת נעשה אכזרי בגילו‬
‫המתקדם‪ .‬טוב‪ ,‬אני לא יכולה לומר שאני שמחה לעלות שוב על הספינה הזאת‪ .‬אני שונאת‬
‫מים‪ ,‬אבל אני מניחה ‪"-‬‬
‫"כבר שטת בספינה הזאת בעבר?" שאלתי‪.‬‬
‫החיוך של בַּ ְסתֶ ת התערער קצת‪" .‬מיליון שאלות כרגיל‪ ,‬אבל בואו נאכל תחילה‪ .‬רב החובל‬
‫מחכה לנו‪".‬‬
‫לא הרגשתי רצון עז לפגוש את הגרזן הענקי‪ ,‬אבל נכנסנו לספינה בעקבות בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫חדר האוכל החגיגי היה מעוצב בסגנון מצרי מפואר‪ .‬הקירות היו מכוסים ציורים‬
‫צבעוניים‪ .‬עמודים מוזהבים תמכו בתקרה‪ .‬שולחן אוכל ארוך היה עמוס כל פריט מזון‬
‫אפשרי ‪ -‬כריכים‪ ,‬פיצות‪ ,‬המבורגרים‪ ,‬אוכל מקסיקני‪ ,‬מה לא‪ .‬זה היה יופי של פיצוי על‬
‫הברביקיו של ְתחוֹת שהחמצנו‪ .‬על שולחן צדדי עמדו ארגז קרח‪ ,‬שורה של גביעי זהב‬
‫ומכונת משקאות עם עשרים אפשרויות בחירה שונות‪ .‬כיסאות המהגוני היו מגולפים בצורת‬
‫בבונים והזכירו קצת יותר מדי את חדר הג'ונגל בגרייסלנד‪ ,‬אבל לח'וּפוּ לא היתה בעיה‬
‫איתם‪ .‬הוא נבח על הכיסא שלו רק כדי להראות לו מי הבוס ואז התיישב בחיקו‪ .‬הוא לקח‬
‫אבוקדו מסל פירות שעל השולחן והתחיל לקלף אותו‪.‬‬
‫דלת נפתחה מהעבר האחר של החדר והיצור עם ראש הגרזן נכנס פנימה‪ .‬הוא נאלץ‬
‫להתכופף כדי לא לבקע את המשקוף‪.‬‬
‫"לורד וליידי קיין‪ ".‬רב החובל השתחווה‪ .‬הקול שלו היה מין זמזום רוטט שהדהד לאורך‬
‫הלהב הקדמי שלו‪ .‬ראיתי פעם סרטון של מישהו שניגן במסור‪ ,‬ובערך ככה נשמע הקול של‬
‫רב החובל‪" .‬לכבוד הוא לי‪".‬‬
‫"ליידי קיין‪ ",‬אמרה סיידי בקול מהורהר‪" .‬מוצא חן בעיני‪".‬‬
‫"שמי להב מגואל‪-‬בדם‪ ",‬אמר רב החובל‪" .‬ממתין לפקודתכם‪".‬‬
‫סיידי הביטה בבַּ ְסתֶ ת והרימה גבה‪" .‬הוא מציית לפקודות שלנו?"‬
‫"בגבולות הסביר‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬הוא מחויב למשפחתכם‪ .‬אבא שלכם‪ "...‬היא כחכחה‬
‫בגרונה‪" .‬ובכן‪ ,‬הוא ואמא שלכם זימנו את הסירה הזאת‪".‬‬
‫שד הגרזן זמזם זמזום של מורת רוח‪" .‬לא סיפרת להם‪ ,‬האלה?"‬
‫"אני מגיעה לזה‪ ",‬רטנה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫"מה לא סיפרת לנו?" שאלתי‪.‬‬
‫"פרטים‪ ,‬רק פרטים‪ ".‬היא מיהרה להמשיך‪" .‬אפשר לזמן את הסירה פעם אחת בשנה‪ ,‬ורק‬
‫בשעת דחק‪ .‬תצטרכו למסור לרב החובל את פקודותיכם עכשיו‪ .‬הוא זקוק להנחיות ברורות‬
‫כדי שנוכל להמשיך‪ ,‬אה‪ ...‬בבטחה‪".‬‬
‫תהיתי מה מטריד את בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬אבל שד הגרזן המתין לפקודות ורסיסי הדם היבש על‬
‫הלהבים שלו לימדו אותי שלא כדאי לתת לו לחכות‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים להגיע להיכל המשפט‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬קח אותנו לעולם המתים‪".‬‬
‫להב מגואל‪-‬בדם זמזם מהורהר‪" .‬אערוך את ההכנות הדרושות‪ ,‬לורד קיין‪ ,‬אך זה יארך‬
‫זמן‪".‬‬
‫"אין לנו הרבה זמן‪ ".‬פניתי אל סיידי‪" .‬היום‪ ...‬מה‪ ,‬ערב ה‪ 27-‬בחודש?"‬
‫היא הנהנה‪" .‬מחרתיים עם שחר סֵ ת יגמור את בניית הפירמידה וישמיד את העולם‪ ,‬אם לא‬
‫נעצור אותו‪ .‬אז כן‪ ,‬רב החובל להב ענקי או איך שלא קוראים לך‪ ,‬הייתי אומרת שאנחנו‬
‫קצת ממהרים‪".‬‬
‫"נעשה כמובן כמיטב יכולתנו‪ ",‬אמר להב מגואל‪-‬בדם‪ ,‬אם כי הקול שלו נשמע קצת‪ ...‬חד‪.‬‬
‫"הצוות יכין עבורכם את חדרי המגורים‪ .‬האם תרצו לסעוד בעודכם ממתינים?"‬
‫הבטתי בשולחן העמוס מזון וקלטתי כמה אני רעב‪ .‬לא אכלתי מאז אנדרטת וושינגטון‪.‬‬
‫"כן‪ .‬אה‪ ,‬תודה‪ ,‬להב‪".‬‬
‫רב החובל השתחווה שוב‪ .‬הוא נראה כך קצת יותר מדי כמו גיליוטינה‪ .‬ואז הוא יצא והניח‬
‫לנו לאכול‪.‬‬
‫בהתחלה הייתי עסוק מדי באכילה ולא בזבזתי זמן בדיבורים‪ .‬טרפתי כריך רוסטביף‪ ,‬שתי‬
‫פרוסות פאי דובדבנים עם גלידה ושלוש כוסות ג'ינג'ר אייל‪ ,‬ורק אז עצרתי לנשום‪.‬‬
‫סיידי אכלה הרבה פחות ממני‪ .‬מצד שני‪ ,‬היא אכלה ארוחת צהריים במטוס‪ .‬היא הסתפקה‬
‫בכריך גבינה ומלפפון ובאחד המשקאות האנגליים המשונים שהיא אוהבת ‪ -‬משהו בשם‬
‫"ריבנה"‪ .‬ח'וּפוּ הקפיד לבחור רק דברים שנגמרים בצליל "אוֹ" ‪ -‬דוריטוס‪ ,‬בוריטו וחתיכות‬
‫בשר שפחדתי אפילו לנחש מאיזו חיה נלקחו ‪ -‬בופאלו? דינגו?‬
‫כדורי האש ריחפו בחדר‪ ,‬נכונים לשרת‪ ,‬מילאו לנו את הגביעים ופינו את הצלחות‬
‫כשגמרנו לאכול‪.‬‬
‫אחרי ימים רבים כל כך של מנוסה היה נהדר לשבת אל שולחן אוכל ולהירגע קצת‪ .‬דברי‬
‫ההתנצלות של רב החובל על כך שייקח זמן עד שנוכל להיכנס לעולם המתים‪ ,‬היו החדשות‬
‫הכי טובות ששמעתי כבר הרבה זמן‪.‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ מחה את הפה וחטף את אחד מכדורי האש‪ .‬הוא עיצב אותו לצורת כדורסל‬
‫זוהר ופלט נחרה בכיווני‪.‬‬
‫לשם שינוי היה ברור לגמרי מה הוא אמר בבבונית‪ .‬זאת לא היתה הזמנה‪ .‬זה היה משהו‬
‫בסגנון‪ :‬אני הולך עכשיו לשחק כדורסל לבד‪ .‬אני לא מזמין אותך כי בא לי להקיא‬
‫מכמה שאתה אפס בזה‪.‬‬
‫"אין בעיה‪ ,‬אחי‪ ",‬אמרתי לו‪ ,‬אם כי הפנים שלי להטו מרוב בושה‪" .‬תעשה חיים‪".‬‬
‫ח'וּפוּ פלט עוד נחרה ואז הסתלק משם עם הכדור מתחת לזרוע‪ .‬תהיתי אם ימצא מגרש‬
‫כדורסל במקום כלשהו על הסיפון‪.‬‬
‫בקצה השולחן‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת דחפה מעליה את הצלחת שלה‪ .‬היא בקושי נגעה במזון החתולים‬
‫בטעם טונה שקיבלה‪.‬‬
‫"את לא רעבה?" שאלתי‪.‬‬
‫"הממ? אה‪ ...‬אני מניחה שלא‪ ".‬היא שיחקה עם הגביע שלה בחוסר עניין‪ .‬על הפנים שלה‬
‫היתה הבעה מאוד לא אופיינית לחתולים‪ :‬אשמה‪.‬‬
‫סיידי ואני החלפנו מבטים‪ .‬ניהלנו דו‪-‬שיח קצר בשתיקה‪ ,‬משהו כגון‪:‬‬
‫אתה תשאל אותה‪.‬‬
‫לא‪ ,‬את‪.‬‬
‫סיידי‪ ,‬כמובן‪ ,‬הרבה יותר מוצלחת ממני במבטים רושפים‪ ,‬אז אני הפסדתי בתחרות‪.‬‬
‫"בַּ ְסתֶ ת?" שאלתי‪" .‬מה רב החובל רצה שתגידי לנו?"‬
‫היא היססה‪" .‬אה‪ ,‬זה? לא מומלץ להקשיב לשדים‪ .‬להב מגואל‪-‬בדם מחויב בכוח קסם‬
‫לשרת אתכם‪ ,‬אבל אם ישתחרר אי פעם הוא ישתמש בגרזן הזה נגד כולנו‪ ,‬תסמכו עלי‪".‬‬
‫"את מתחמקת מתשובה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת החליקה באצבע על השולחן וציירה הירוגליפים בטבעת האדים שהתעבתה סביב‬
‫הגביע שלה‪" .‬האמת? לא ביקרתי על הסיפון הזה מאז הלילה שאמא שלכם מתה‪ .‬ההורים‬
‫שלכם עגנו עם הספינה על התמזה‪ .‬אחרי ה‪ ...‬תאונה‪ ,‬אבא שלכם הביא אותי לכאן‪ .‬כאן‬
‫כרתנו את העסקה שלנו‪".‬‬
‫קלטתי שהיא מתכוונת ממש כאן‪ ,‬בשולחן הזה‪ .‬אבא שלי ישב כאן מיואש אחרי שאמא‬
‫נהרגה ‪ -‬ללא איש שינחם אותו מלבד אלת החתולים‪ ,‬שד עם ראש גרזן ואוסף של כדורי אש‬
‫מרחפים‪.‬‬
‫בחנתי את הפרצוף של בַּ ְסתֶ ת באור העמום‪ .‬חשבתי על הציור שמצאנו בגרייסלנד‪ .‬אפילו‬
‫בדמותה האנושית‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת היתה דומה מאוד לחתולה ההיא ‪ -‬חתולה שמישהו צייר לפני אלפי‬
‫שנים‪.‬‬
‫"זאת לא היתה סתם מפלצת כאוס‪ ,‬נכון?" שאלתי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הביטה בי‪" .‬למה אתה מתכוון?"‬
‫"היצור שנלחמת בו כשההורים שלנו שחררו אותך מהאובליסק‪ .‬זאת לא היתה סתם‬
‫מפלצת כאוס‪ .‬את נלחמת באָ פּוֹפִ יס‪".‬‬
‫בכל רחבי הטרקלין‪ ,‬כדורי האש המשרתים התעמעמו‪ .‬אחד מהם שמט צלחת והבהב מרוב‬
‫לחץ‪.‬‬
‫"אל תבטא את שם הנחש בקול‪ ",‬הזהירה אותי בַּ ְסתֶ ת‪" .‬בעיקר כשאנחנו שטים אל תוך‬
‫הלילה‪ .‬הלילה הוא ממלכתו‪".‬‬
‫"אז זה נכון‪ ".‬סיידי הנידה את ראשה במורת רוח‪" .‬למה לא אמרת כלום? למה שיקרת‬
‫לנו?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת השפילה עיניים‪ .‬כשישבה ככה בין הצללים‪ ,‬היא נראתה עייפה ושברירית‪ .‬הפנים‬
‫שלה היו מצולקות מקרבות ישנים‪.‬‬
‫"אני הייתי עינו של ַרע‪ ",‬היא מלמלה‪" .‬אלופתו של אל השמש‪ ,‬הכלי למימוש רצונו‪ .‬יש‬
‫לכם מושג איזה כבוד אדיר זה?"‬
‫היא מתחה טפרים ובחנה אותם‪" .‬כשאנשים רואים ציורים של החתולה הלוחמת של ַרע‪,‬‬
‫הם מניחים שזאת סֶ חְ 'מֶ ת הלביאה‪ .‬והיא באמת היתה האלופה הראשונה שלו‪ .‬אבל היא היתה‬
‫אלימה מדי‪ ,‬חסרת שליטה מדי‪ .‬בסופו של דבר סֶ חְ 'מֶ ת נאלצה לפרוש‪ַ ,‬ורע בחר בי להילחם‬
‫במקומה‪ :‬אני‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת הקטנה‪".‬‬
‫"למה את מדברת כאילו את מתביישת?" שאלה סיידי‪" .‬אמרת שזה כבוד‪".‬‬
‫"בתחילה הייתי גאה מאוד‪ ,‬סיידי‪ .‬נלחמתי בנחש במשך עידנים‪ .‬חתולים ונחשים הם‬
‫אויבים טבעיים‪ .‬עשיתי את מלאכתי היטב‪ .‬אבל ַרע פרש אל השמים‪ .‬בלחש האחרון שלו‬
‫הוא כבל אותי אל הנחש‪ .‬הוא השליך את שנינו אל התהום והטיל עלי להילחם בנחש ולרסן‬
‫אותו לנצח‪".‬‬
‫בהדרגה התחלתי להבין את האמת המטרידה‪" .‬אז את לא היית אסירה זוטרה‪ .‬את היית‬
‫כלואה זמן ממושך יותר מכל אל אחר‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת עצמה עיניים‪" .‬אני עדיין זוכרת את מילותיו של ַרע‪ :‬חתולה נאמנה שלי‪ .‬זהו יומך‬
‫הגדול‪ .‬והייתי גאה לעשות זאת‪ ...‬במשך מאות שנים‪ .‬ואלפי שנים‪ .‬אתם יכולים לתאר‬
‫לעצמכם דבר כזה? סכינים כנגד שיני ארס‪ ,‬מתחבטים ומצליפים‪ ,‬מלחמה נצחית באפלה‪ .‬כוח‬
‫החיים שלנו נחלש בהדרגה‪ ,‬שלי ושל אויבי‪ ,‬ואני התחלתי להבין שזאת היתה תוכניתו של‬
‫ַרע‪ .‬הנחש ואני נקרע זה את זה לאין‪ ,‬והעולם יהיה מוגן‪ .‬רק באופן זה ַרע היה מסוגל לפרוש‬
‫מהעולם בשקט‪ ,‬בידיעה שהכאוס לעולם לא יגבר על המא ָﬠת‪ .‬והייתי ממשיכה למלא את‬
‫חובתי‪ .‬לא היתה לי ברירה‪ .‬עד שההורים שלכם ‪"-‬‬
‫"העניקו לך מוצא‪ ",‬אמרתי‪" .‬ואת ניצלת אותו‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הרימה מבט אומלל‪" .‬אני אלת החתולים‪ .‬יש לי יכולות רבות‪ .‬אבל אם להודות‬
‫באמת‪ ,‬קרטר‪ ...‬חתולים אינם אמיצים במיוחד‪".‬‬
‫"ואָ פּוֹ‪ -‬והאויב שלך?"‬
‫"הוא נשאר לכוד בתהום‪ .‬אבא שלכם ואני היינו משוכנעים בכך‪ .‬הנחש נחלש מאוד‬
‫מעידנים של לחימה נגדי‪ ,‬וכשאמא שלכם השתמשה בכוח החיים שלה כדי לסגור את‬
‫התהום‪ ,‬ובכן‪ ...‬זה היה קסם רב עוצמה‪ .‬הנחש לא היה אמור להיות מסוגל לפרוץ מחסום‬
‫כזה‪ .‬אבל בחלוף השנים‪ ...‬התגברו הספקות שלנו ביכולתו של הכלא להכיל אותו‪ .‬אם‬
‫איכשהו הוא יצליח להימלט ולהשיב לעצמו את כוחו‪ ,‬אני לא מסוגלת לתאר לעצמי מה תהיה‬
‫התוצאה‪ .‬והכול באשמתי‪".‬‬
‫ניסיתי לדמיין את הנחש אָ פּוֹפִ יס ‪ -‬יצור של כאוס‪ ,‬גרוע אפילו יותר מסֵ ת‪ .‬דמיינתי את‬
‫בַּ ְסתֶ ת עם הסכינים שלה‪ ,‬לכודה במשך עידנים בקרב עם המפלץ‪ .‬אולי הייתי אמור לכעוס‬
‫על בַּ ְסתֶ ת על כך שלא סיפרה לנו את האמת מוקדם יותר‪ .‬אבל האמת היא שפשוט ריחמתי‬
‫עליה‪ .‬העמידו אותה בדיוק באותו מצב כמונו ‪ -‬מוכרחה למלא תפקיד שגדול על מידותיה‪.‬‬
‫"אז למה ההורים שלי שחררו אותך?" שאלתי‪" .‬הם אמרו לך?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת הנהנה לאט‪" .‬הלכתי והפסדתי בקרב‪ .‬אבא שלכם אמר לי שאמא שלכם חזתה‪...‬‬
‫שדברים נוראים יקרו אם הנחש יגבר עלי‪ .‬הם היו חייבים לשחרר אותי‪ ,‬לתת לי זמן‬
‫להחלים‪ .‬הם אמרו שזה הצעד הראשון בהשבת האלים‪ .‬אני לא מתיימרת להבין את התוכנית‬
‫שלהם במלואה‪ .‬פשוט הרגשתי הקלה כשקיבלתי את ההצעה של אבא שלכם‪ .‬שכנעתי את‬
‫עצמי שאני עושה את הדבר הנכון למען האלים‪ .‬אבל זה לא משנה את העובדה שהייתי‬
‫פחדנית‪ .‬כשלתי בחובתי‪".‬‬
‫"את לא אשמה‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬הבקשה של ַרע לא היתה הוגנת‪".‬‬
‫"קרטר צודק‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬זה קורבן גדול מדי לבקש מאדם אחד‪ ...‬מאלת חתולים אחת‪,‬‬
‫לא משנה‪".‬‬
‫"זה היה הרצון של מלכי‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬הפּרעֹ ה רשאי לפקוד על נתיניו כל דבר למען‬
‫טובת הממלכה ‪ -‬אפילו להקריב את חייהם ‪ -‬והם חייבים לציית‪ .‬הורוס יודע זאת‪ .‬הוא היה‬
‫פּרעֹ ה פעמים רבות‪".‬‬
‫אמת בדבריה‪ ,‬אמר הורוס‪.‬‬
‫"אז היה לך מלך טיפש‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הספינה היטלטלה כאילו נתקלנו בשרטון‪.‬‬
‫"זהירות‪ ,‬קרטר‪ ",‬הזהירה אותי בַּ ְסתֶ ת‪" .‬מא ָﬠת‪ ,‬הסדר הקוסמי‪ ,‬תלוי בנאמנות למלך‬
‫החוקי‪ .‬כל המטיל ספק במא ָﬠת חשוף להשפעת הכאוס‪".‬‬
‫מרוב תסכול רציתי לשבור משהו‪ .‬רציתי לצעוק שהסדר לא טוב בהרבה מהכאוס‪ ,‬אם‬
‫צריך להיהרג למענו‪.‬‬
‫תגובתך ילדותית‪ ,‬נזף בי הורוס‪ .‬אתה משרת המאﬠָ ת‪ .‬מחשבות אלה אינן ראויות‪.‬‬
‫העיניים שלי צרבו‪" .‬אז אולי אני לא ראוי‪".‬‬
‫"קרטר?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫"שום דבר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני הולך לישון‪".‬‬
‫הסתלקתי משם בכעס‪ .‬אחד האורות המהבהבים התלווה אלי והנחה אותי למעלה‪ ,‬למגורים‬
‫שלי‪ .‬אני מניח שהם היו יפים מאוד‪ .‬לא ממש שמתי לב‪ .‬פשוט קרסתי על המיטה ונרדמתי‪.‬‬

‫***‬

‫באמת הייתי זקוק לכרית קסם חזקה במיוחד‪ ,‬כי הבּא שלי סירב להישאר במקום‪) .‬ולא‪,‬‬
‫סיידי‪ ,‬אני לא חושב שהיה עוזר אם הייתי עוטף את הראש במסקינגטייפ‪(.‬‬
‫הנשמה שלי ריחפה אל תא ההגה של הספינה‪ ,‬אבל לא להב מגואל‪-‬בדם הוא שניווט אותה‪,‬‬
‫אלא בחור צעיר לבוש בשריון עור‪ .‬העיניים שלו היו צבועות בכחל וראשו היה קירח מלבד‬
‫צמה יחידה על עורפו‪ .‬ראו עליו שהוא עושה כושר כי היו לו זרועות ממש שריריות‪ .‬הוא‬
‫חגר חרב דומה לשלי‪.‬‬
‫"הנהר הפכפך‪ ",‬הוא אמר לי בקול מוכר‪" .‬אסור שדבר יסיח את דעתו של הנווט‪ .‬עליו‬
‫להישמר תמיד מפני שרטונים ומכשולים סמויים‪ .‬לכן מציירים עיניים על ספינות‪ ,‬אתה יודע‬
‫‪ -‬כדי להבחין בסכנות‪".‬‬
‫"עיני הורוס‪ ",‬אמרתי‪" .‬העיניים שלך‪".‬‬
‫האל‪-‬הבז העיף בי מבט וראיתי שיש לו עיניים בשני צבעים שונים ‪ -‬האחת צהובה‪ ,‬רושפת‬
‫כמו השמש‪ ,‬האחת מראה כסופה כמו הירח‪ .‬המראה היה מבלבל כל כך שנאלצתי להסב‬
‫מבט‪ ,‬ורק אז הבחנתי שהצל של הורוס אינו תואם את דמותו‪ .‬על תא ההגה הוטלה צללית‬
‫של בז ענק‪.‬‬
‫"אתה תוהה אם הסדר טוב מהכאוס‪ ",‬אמר הורוס‪" .‬דעתך הוסחה מהאויב האמיתי‪ :‬סֵ ת‪.‬‬
‫אתה זקוק לשיעור שיפקח את עיניך‪".‬‬
‫עמדתי לומר‪ :‬לא‪ ,‬אין צורך‪ ,‬זה בסדר‪.‬‬
‫אבל הבּא שלי נחטף משם‪ .‬פתאום הייתי בתוך מטוס גדול ‪ -‬טיסה בינלאומית כמו אלה‬
‫שאבא ואני עברנו מיליון פעם‪ .‬זיה ראשיד‪ ,‬דֶ ז ְַ'רדָ ן ושני חרטומים נוספים ישבו צפופים‬
‫בכיסאות האמצעיים‪ ,‬מוקפים משפחות עם ילדים צווחים‪ .‬לא נראה שאכפת לזיה‪ .‬היא ישבה‬
‫בשלווה בעיניים עצומות‪ ,‬שקועה במדיטציה‪ ,‬אבל נראה שדֶ ז ְַ'רדָ ן ושני החרטומים האחרים‬
‫מרגישים ממש לא בנוח‪ ,‬ואני כמעט פרצתי בצחוק‪.‬‬
‫המטוס היטלטל קדימה ואחורה‪ .‬היין בכוס של דֶ ז ְַ'רדָ ן ניתז לחיקו‪ .‬השלט להידוק חגורות‬
‫נדלק וקול צִ רצר במערכת הכריזה‪" :‬שלום לכל הנוסעים‪ ,‬כאן הטייס שלכם‪ .‬צפויות לנו‬
‫מערבולות אוויר קלות עם נחיתתנו בנמל התעופה של דאלאס‪ .‬צוות האוויר יתחיל מיד‬
‫‪"-‬‬
‫בום! חלונות המטוס הצטלצלו מקול חבטה ‪ -‬הבזק ברק ומיד לאחריו רעם‪.‬‬
‫העיניים של זיה נפקחו בבת אחת‪" .‬הלורד האדום‪".‬‬
‫המטוס צנח כמאה מטר והנוסעים התחילו לצרוח‪.‬‬
‫"‪ "*!Il a commence‬צעק דֶ ז ְַ'רדָ ן מעל הרעש‪" .‬מהר!"‬
‫] * צרפתית‪" :‬זה מתחיל!"[‬
‫המטוס הזדעזע כולו‪ .‬נוסעים צרחו ונאחזו במושביהם‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן קם ברוגע ופתח את תא‬
‫האחסון שמעל המושבים‪.‬‬
‫"אדוני!" דיילת צעקה‪" .‬אדוני‪ ,‬שב!"‬
‫אבל דֶ ז ְַ'רדָ ן שלף ארבעה תיקים מסוג מוכר ‪ -‬ערכות קסם ‪ -‬וזרק אותם אל עמיתיו‪.‬‬
‫המצב היה קשה‪ .‬טלטלה גדולה חלפה במטוס והוא נטה על צדו‪ .‬מבעד לחלונות מצד ימין‬
‫ראיתי את כנף המטוס נתלשת ממנו ברוח של שמונה מאות קמ"ש‪.‬‬
‫בתוך המטוס השתרר כאוס מוחלט ‪ -‬כוסות‪ ,‬ספרים ונעליים הושלכו לכל עבר‪ ,‬מסכות‬
‫חמצן צנחו מהתקרה ואנשים צרחו באימת מוות‪.‬‬
‫"הגנו על החפים מפשע!" דֶ ז ְַ'רדָ ן פקד‪.‬‬
‫המטוס התחיל לרעוד בעוצמה וסדקים התפשטו בחלונות ובדפנות‪ .‬הנוסעים השתתקו ‪ -‬הם‬
‫איבדו את ההכרה עם הירידה בלחץ האוויר‪ .‬ארבעת החרטומים הניפו את שרביטיהם בעוד‬
‫המטוס מתבקע‪.‬‬
‫לרגע הם ריחפו בסופה של ענני סערה‪ ,‬שברים מגוף המטוס‪ ,‬מזוודות ונוסעים הקשורים‬
‫עדיין למושביהם‪ .‬ואז אפף אותם אור לבן זוהר‪ ,‬בועה של כוח קסם שהאטה את התפרקות‬
‫המטוס ומנעה מהחלקים המסתחררים להתעופף‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן פרש יד קדימה ושולי הענן נמתחו‬
‫לעברו ‪ -‬מחוש של ערפל לבנבן‪ ,‬כמו חבל הצלה‪ .‬החרטומים האחרים עשו כמותו והסערה‬
‫צייתה לכוח רצונם‪ .‬עשן לבן נכרך סביבם והחל לשלוח מחושים נוספים דמויי מערבולת‬
‫שאספו את שברי המטוס וגררו אותם בחזרה לעבר החרטומים‪.‬‬
‫ילדה צנחה על פני זיה‪ ,‬והיא הצביעה בשרביט שלה ומלמלה לחש‪ .‬ענן אפף את הילדה‬
‫והחזיר אותה אל המטוס‪ .‬החרטומים התחילו להרכיב את המטוס סביבם ולחתום את הבקעים‬
‫ברשת של עננים‪ ,‬עד שהמטוס כולו היה עטוף פקעת זוהרת של עשן‪ .‬בחוץ השתוללה‬
‫הסערה ורעם הרעים‪ ,‬אבל הנוסעים היו שקועים בשינה עמוקה במושביהם‪.‬‬
‫"זיה!" פקד דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬לא נוכל להמשיך בזה לאורך זמן‪".‬‬
‫זיה רצה במעבר לעבר תא הטייס‪ .‬חזית המטוס שרדה איכשהו בשלמותה‪ .‬הדלת אל תא‬
‫הטייס היתה נעולה ומשוריינת‪ ,‬אבל המטה של זיה הבזיק והדלת נמסה כמו שעווה חמה‪ .‬היא‬
‫נכנסה פנימה ומצאה שם שלושה טייסים מעולפים‪ .‬בחילה תקפה אותי כשראיתי את הנוף‬
‫מהחלון הקדמי של המטוס‪ .‬הלכנו והתקרבנו אל הקרקע במהירות מבעד לעננים‬
‫המסתחררים ‪ -‬במהירות רבה מאוד‪.‬‬
‫זיה חבטה בשרביט שלה בלוח הבקרה‪ .‬פרץ אנרגיה אדומה הציף את הבקרים‪ .‬חוגות‬
‫הסתחררו‪ ,‬נורות הבהבו ומד הגובה התיישר‪ .‬חרטום המטוס התרומם‪ .‬מהירותו פחתה‪ .‬בעודי‬
‫צופה‪ ,‬זיה כיוונה את המטוס לעבר כר מרעה סמוך והנחיתה אותו ברכות‪ .‬ואז העיניים שלה‬
‫התגלגלו והיא קרסה‪.‬‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן מצא אותה והרים אותה בזרועותיו‪" .‬מהר‪ ",‬הוא אמר לעמיתיו‪" ,‬בני התמותה‬
‫יתעוררו עוד מעט‪".‬‬
‫הם גררו את זיה אל מחוץ לתא הטייס והבּא שלי נסחף מבעד לרצף מסחרר של מחזות‪.‬‬
‫ראיתי שוב את פיניקס ‪ -‬או לפחות חלק ממנה‪ .‬סערת חול אדומה אדירה השתוללה על פני‬
‫העמק‪ ,‬בולעת בדרכה בניינים והרים‪ .‬ברוח החמה המצליפה שמעתי את קול צחוקו של סֵ ת‬
‫המתענג על כוחו‪.‬‬
‫ראיתי את ברוקלין‪ :‬הריסות ביתו של איימוס על נהר איסט וסערה חורפית גועשת מעל‬
‫העיר‪ ,‬הרוחות המייללות מצליפות בעיר במשבים של שלג ושל ברד‪.‬‬
‫ואז ראיתי מקום שלא זיהיתי‪ :‬נהר מתפתל בקניון מדברי‪ .‬השמים היו מכוסים עננים‬
‫שחורים כזפת ונדמה היה שפני הנהר מבעבעים‪ .‬משהו התקדם מתחת לפני המים‪ ,‬משהו‬
‫ענקי‪ ,‬מרושע ורב עוצמה ‪ -‬וידעתי שהוא ממתין לי‪.‬‬
‫זו רק ההתחלה‪ ,‬הזהיר הורוס‪ .‬סֵת ישמיד את כל היקר לך‪ .‬האמן לי‪ ,‬אני יודע זאת‬
‫מניסיון‪.‬‬
‫הנהר התחלף בביצה של קני סוף גבוהים‪ .‬השמש קפחה ממעל‪ .‬נחשים ותנינים נראו פה‬
‫ושם במים‪ .‬על הגדה עמדה בקתת קש‪ .‬מחוץ לה‪ ,‬אישה וילד כבן עשר בחנו סרקופג חבוט‪.‬‬
‫היה אפשר לראות שהסרקופג היה פעם יצירת אמנות מרהיבה ‪ -‬הוא היה עשוי זהב ומשובץ‬
‫אבנים יקרות ‪ -‬אך כעת היה מעוקם כולו ומכוסה טינופת‪.‬‬
‫האישה החליקה בידיה על מכסה הסרקופג‪.‬‬
‫"סוף‪-‬סוף‪ ".‬פניה היו פני אמא שלי ‪ -‬עיניים כחולות ושיער בצבע קרמל ‪ -‬אבל היא קרנה‬
‫כולה אנרגיה קסומה‪ ,‬ואני ידעתי שזאת האלה איסיס‪.‬‬
‫היא פנתה אל הילד‪" .‬זמן רב כל כך חיפשנו אחריו‪ ,‬ילד שלי‪ .‬סוף‪-‬סוף מצאנו אותו‪ .‬אני‬
‫אשתמש בקסמי ואעניק לו שוב חיים!"‬
‫"אבא?" הילד הביט בסרקופג בעיניים פעורות‪" .‬הוא באמת בפנים?"‬
‫"כן‪ ,‬הורוס‪ .‬ועכשיו ‪"-‬‬
‫לפתע עלתה הבקתה באש‪ .‬האל סֵ ת הגיח מבין הלהבות ‪ -‬לוחם אדיר עם עור אדום ועיניים‬
‫שחורות רושפות‪ .‬הוא היה לבוש בגלימת פּרעֹ ה ועל ראשו נח כתר מצרים‪ .‬מטה עשוי ברזל‬
‫העלה עשן בידיו‪.‬‬
‫"מצאתם את הסרקופג‪ ,‬מה?" אמר‪" .‬כמה נפלא!"‬
‫איסיס הושיטה יד לעבר השמים‪ .‬היא זימנה חזיז ברק כנגד אל הכאוס‪ ,‬אבל השרביט של‬
‫סֵ ת עצר בברק והחזיר אותו לאיסיס‪ .‬זרמי חשמל פגעו באלה והשליכו אותה לאחור‪.‬‬
‫"אמא!" הילד שלף סכין והסתער על סֵ ת‪" .‬אני אהרוג אותך!"‬
‫סֵ ת שאג מצחוק‪ .‬הוא חמק בקלילות מהילד והפיל אותו לקרקע בבעיטה‪.‬‬
‫"יש בך רוח קרב‪ ,‬אחיין‪ ",‬הודה סֵ ת‪" .‬אך לא תספיק להגיע לגיל בגרות ולקרוא עלי תיגר‪.‬‬
‫באשר לאביך‪ ,‬נראה שאצטרך להיפטר ממנו באופן יסודי יותר‪".‬‬
‫סֵ ת הלם במכסה ארון המתים במטה הברזל שלו‪.‬‬
‫איסיס צרחה כשהארון התנפץ לחתיכות כאילו היה עשוי קרח‪.‬‬
‫"בקשו משאלה‪ ".‬סֵ ת נשף בכל כוחו‪ ,‬ושברי הסרקופג התרוממו באוויר והתפזרו לכל‬
‫עבר‪" .‬אוסיריס המסכן ‪ -‬הוא מפוזר על פני כל מצרים עכשיו‪ .‬באשר אלייך‪ ,‬אחותי איסיס ‪-‬‬
‫הגיע הזמן לברוח! את הרי מצטיינת בזה!"‬
‫סֵ ת הסתער עליה‪ .‬איסיס תפסה בידו של בנה ושניהם הפכו לציפורים ועופפו להימלט‪.‬‬
‫המחזה התפוגג‪ ,‬ואני חזרתי אל תא ההגה של ספינת הקיטור‪ .‬השמש זרחה בהילוך מהיר‪,‬‬
‫עיירות ודוברות חלפו במהירות על פנינו וגדות המיסיסיפי היטשטשו בכתמים של אור וצל‪.‬‬
‫"הוא השמיד את אבי‪ ",‬אמר לי הורוס‪" .‬וכך יעשה גם לאביך‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הורוס נעץ בי את עיניו המשונות ‪ -‬האחת זהב בוער‪ ,‬האחרת ירח כסוף‪" .‬אמי ודודתי‬
‫נפתיס הקדישו שנים לחיפוש אחר שברי הארון‪ .‬כשאספו את כל ארבעה‪-‬עשר השברים‪,‬‬
‫דודני אָ נוּבּיס עזר לעטוף את אבא שלי בתכריכי מומיה‪ ,‬אך אפילו קסמיה של אמי לא‬
‫הצליחו להשיבו לחיים באופן מלא‪ .‬אוסיריס הפך לאל‪-‬מת‪ ,‬צל חצי‪-‬חי של אבי שאינו יכול‬
‫למשול אלא בדוּאַ ת‪ .‬אבל האובדן החדיר בי כעס‪ .‬הכעס החדיר בי את הכוחות להביס את סֵ ת‬
‫ולתפוס את הכס בעצמי‪ .‬עליך לעשות כמותי‪".‬‬
‫"אני לא רוצה כס‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני רוצה את אבא שלי‪".‬‬
‫"אל תשלה את עצמך‪ .‬סֵ ת רק משתעשע בך‪ .‬הוא יביא אותך לכדי ייאוש‪ ,‬ואבלך יחליש‬
‫אותך‪".‬‬
‫"אני חייב להציל את אבא שלי!"‬
‫"לא זאת משימתך‪ ",‬גער בי הורוס‪" .‬העולם כולו מונח על כף המאזניים‪ .‬ועכשיו‬
‫התעורר!"‬

‫***‬

‫סיידי טלטלה את הזרוע שלי‪ .‬היא ובַּ ְסתֶ ת עמדו מעלי במבטים מודאגים‪.‬‬
‫"מה?" רטנתי‪.‬‬
‫"הגענו‪ ",‬אמרה סיידי בקול מתוח‪ .‬היא החליפה בגדים‪ ,‬הפעם לבגדי פשתן שחורים‬
‫שהתאימו למגפיים הצבאיים שלה‪ .‬היא אפילו הצליחה לצבוע מחדש את השיער‪ ,‬והפסים היו‬
‫עכשיו כחולים‪.‬‬
‫כשהתיישבתי גיליתי שאני מרגיש מאושש זו הפעם הראשונה השבוע‪ .‬הנשמה שלי אולי‬
‫יצאה למסעות‪ ,‬אבל לפחות הגוף שלי זכה בקצת שינה‪ .‬העפתי מבט בחלון אבל בחוץ שררה‬
‫חשכה‪.‬‬
‫"כמה זמן ישנתי?" שאלתי‪.‬‬
‫"הפלגנו לכל אורכו של המיסיסיפי ונכנסנו אל הדוּאַ ת‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬כעת אנחנו‬
‫מתקרבים אל האֶ שֶ ד הראשון‪".‬‬
‫"האשד הראשון?" שאלתי‪.‬‬
‫"הכניסה אל עולם המתים‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת בקול קודר‪.‬‬
 ‫‪27‬‬
‫שד מחלק לנו דוגמיות חינם‬

‫אני? ישנתי כמו מתה‪ ,‬ורק קיוויתי שזה לא סימן למה שהולך לקרות לי בהמשך‪ .‬יכולתי‬
‫לראות שהנשמה של קרטר שוטטה במקומות לא נעימים‪ ,‬אבל הוא לא רצה לדבר על זה‪.‬‬
‫"ראית את זיה?" שאלתי‪ .‬הוא נראה מזועזע כל כך שנדמה שהפרצוף שלו ייפול לו‬
‫מהראש‪.‬‬
‫"ידעתי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הלכנו בעקבות בַּ ְסתֶ ת אל תא ההגה‪ .‬להב מגואל‪-‬בדם היה עסוק בבחינת מפה וח'וּפוּ החזיק‬
‫בהגה‪.‬‬
‫"הבבון נוהג‪ ",‬ציינתי‪" .‬יש סיבה לדאגה?"‬
‫"שקט‪ ,‬בבקשה‪ ,‬ליידי קיין‪ ".‬להב מגואל‪-‬בדם החליק באצבע לאורך מפת הפפירוס‪" .‬זאת‬
‫עבודה מורכבת מאוד‪ .‬שתי מעלות ימינה‪ ,‬ח'וּפוּ‪".‬‬
‫"אה!" אמר ח'וּפוּ‪.‬‬
‫השמים כבר היו חשוכים‪ ,‬אבל ככול שהתקדמנו החלו גם הכוכבים להיעלם בהדרגה‪ .‬הנהר‬
‫הפך אדום כמו דם‪ .‬חשכה אפפה את האופק‪ ,‬ואורות העיירות שלאורך הגדות התחלפו‬
‫במדורות מהבהבות ואז נעלמו גם הן‪.‬‬
‫מקורות האור היחידים שנותרו כעת היו צוות כדורי האש הצבעוניים והעשן המנצנץ‬
‫שעלה מהארובות והקרין על כולנו בוהק מתכתי משונה‪.‬‬
‫"זה אמור להיות ממש לפנינו‪ ",‬הכריז רב החובל‪ .‬באור המעומעם‪ ,‬להב הגרזן שלו‬
‫המוכתם באדום נראה מפחיד מתמיד‪.‬‬
‫"מה זאת המפה הזאת?" שאלתי‪.‬‬
‫"'ספר היציאה בַּ יום'‪ ",‬אמר רב החובל‪" .‬אל דאגה‪ .‬זה עותק טוב‪".‬‬
‫הבטתי בקרטר כדי שיתרגם לי‪.‬‬
‫"רוב האנשים קוראים לו 'ספר המתים'‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬עשירי מצרים נקברו תמיד עם‬
‫עותק של הספר‪ ,‬כדי שינחה אותם בדוּאַ ת אל עולם המתים‪ .‬זה כמו 'המדריך לטירון בחיים‬
‫שלאחר המוות'‪".‬‬
‫רב החובל המהם בעלבון‪" .‬אני לא טירון‪ ,‬לורד קיין‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬התכוונתי‪ "...‬גמגם קרטר‪" .‬אה‪ ...‬מה זה?"‬
‫מעבר לחרטום הספינה הזדקרו מהנהר שיני‪-‬סלע שנראו כמו ניבים והפכו את המים לזרם‬
‫גועש‪.‬‬
‫"האשד הראשון‪ ",‬הכריז להב מגואל‪-‬בדם‪" .‬החזיקו חזק‪".‬‬
‫ח'וּפוּ סובב את ההגה שמאלה וספינת הקיטור סטתה הצדה ודהרה בין שני צריחי סלע‬
‫במרחק סנטימטרים ספורים מהסלעים‪ .‬בנסיבות רגילות אני לא נוטה לצרוח‪ ,‬אבל אני מודה‬
‫שבמקרה הזה צרחתי כמו משוגעת‪) .‬ואל תסתכל עלי ככה‪ ,‬קרטר‪ .‬אפשר לחשוב שהתגובה‬
‫שלך היתה יותר רגועה‪(.‬‬
‫צנחנו מעל מים מקציפים ‪ -‬מים אדומים מקציפים ‪ -‬וסטינו בחדות כדי לא להתנגש בסלע‬
‫בגודל תחנת הרכבת פדינגטון‪ .‬סירת הקיטור עשתה עוד שתי פניות מטורפות בין הסלעים‪,‬‬
‫הסתובבה שלוש מאות שישים מעלות בלב מערבולת‪ ,‬זינקה מעבר לשולי מפל בגובה עשרה‬
‫מטרים ונחתה בכוח כזה שהאוזניים שלי התפוקקו כמו יריות‪.‬‬
‫המשכנו לשוט במורד הזרם ושאגת האשדים הלכה ונחלשה מאחורינו‪.‬‬
‫"אני לא אוהבת אשדים‪ ",‬החלטתי‪" .‬יש עוד כאלה?"‬
‫"לא בגודל כזה‪ ,‬למרבה המזל‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪ .‬הפנים שלה היו ירקרקות ושיקפו בדיוק‬
‫איך שהרגשתי‪" .‬הגענו רשמית אל ‪"-‬‬
‫"עולם המתים‪ ",‬השלים קרטר את המשפט‪.‬‬
‫הוא הצביע אל החוף שהיה אפוף ערפל‪ .‬דברים משונים ארבו בחשכה‪ :‬אורות רפאים‬
‫מהבהבים‪ ,‬פרצופים ענקיים עשויים אדי מים‪ ,‬צללים גוהרים שנדמה שאינם מחוברים לשום‬
‫דבר ממשי‪ .‬עצמות עתיקות גררו עצמן בבוץ לאורך הגדות והתחברו לעצמות אחרות‬
‫בדפוסים אקראיים‪.‬‬
‫"אני מנחשת שזה לא המיסיסיפי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"נהר הלילה‪ ",‬המהם להב מגואל‪-‬בדם‪" .‬שהוא כל הנהרות ואף נהר שהוא ‪ -‬צל‬
‫המיסיסיפי‪ ,‬הנילוס‪ ,‬התמזה‪ .‬הוא חוצה את הדוּאַ ת‪ ,‬ולו פלגים ויובלים רבים‪".‬‬
‫"עכשיו הכול ברור‪ ",‬רטנתי בשקט‪.‬‬
‫הנוף הפך יותר ויותר מוזר‪ .‬ראינו כפרי רפאים מזמנים עתיקים ‪ -‬בקתות קנים עשויות‬
‫עשן מהבהב‪ .‬ראינו מקדשים ענקיים מתפוררים ונבנים מעצמם שוב ושוב כמו סרטונים‬
‫בהקרנה מחזורית‪ .‬ומכל הכיוונים‪ ,‬רוחות רפאים הביטו בספינה כשעברנו‪ .‬הם הושיטו אלינו‬
‫ידיים שקופות‪ .‬צללים קראו לנו בדממה ופנו מאיתנו בייאוש אחרי שעברנו‪.‬‬
‫"האבודים ואובדי העצות‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬רוחות שאף פעם לא מצאו את דרכן אל היכל‬
‫המשפט‪".‬‬
‫"למה הם כל כך עצובים?" שאלתי‪.‬‬
‫"תשמעי‪ ,‬הם מתים‪ ",‬ניחש קרטר‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬זה יותר מזה‪ ",‬אמרתי‪" .‬נראה כאילו הם‪ ...‬מצפים למשהו‪".‬‬
‫"לרע‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת בקול קודר‪" .‬במשך עידנים‪ ,‬סירת השמש המהוללת של ַרע עברה‬ ‫ַ‬
‫בנתיב הזה כל לילה והדפה את צבאותיו של אָ פּוֹפִ יס‪ ".‬היא הביטה מסביב במבט מתוח כאילו‬
‫היא נזכרת במארבים ישנים‪" .‬זה היה עניין מסוכן‪ :‬כל לילה‪ ,‬מלחמת קיום‪ .‬אבל כשעברנו‬
‫כאן‪ַ ,‬רע היה מביא אור שמש וחמימות לדוּאַ ת‪ ,‬והנשמות האבודות היו נמלאות אושר‬
‫בהיזכרן בעולם החיים‪".‬‬
‫"אבל זאת אגדה‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬הארץ חגה מסביב לשמש‪ .‬השמש לא באמת שוקעת‬
‫מתחת לאדמה‪".‬‬
‫"לא למדת דבר במצרים?" שאלה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬סיפורים סותרים עשויים להיות אמיתיים‬
‫במידה שווה‪ .‬השמש היא אכן כדור של אש בחלל‪ .‬אבל דמות השמש שאתה רואה חוצה את‬
‫השמים‪ ,‬החמימות והאור מעניקי‪-‬החיים שהיא מביאה אל האדמה ‪ַ -‬רע היה התגלמות שלהם‪.‬‬
‫השמש היתה כס המלכות שלו‪ ,‬מקור כוחו‪ ,‬עצם נשמתו‪ .‬אבל ַרע נסוג אל השמים‪ .‬הוא ישֵ ן‪,‬‬
‫והשמש היא סתם שמש‪ .‬ספינתו של ַרע אינה חוצה עוד את הדוּאַ ת במחזוריות קבועה‪ .‬הוא‬
‫אינו מביא עוד אור בחשכה‪ ,‬והמתים חשים בהיעדרו יותר מכולם‪".‬‬
‫"אכן‪ ",‬אמר להב מגואל‪-‬בדם‪ ,‬אם כי לא נשמע שזה מצער אותו במיוחד‪" .‬האגדה מספרת‬
‫שהעולם יגיע לקצו כאשר ַרע יתעייף מהחיים במצבו החלוש‪ .‬אָ פּוֹפִ יס יבלע את השמש‪.‬‬
‫חשכה תמשול בכול‪ .‬הכאוס יגבר על המא ָﬠת והנחש ימלוך לנצח‪".‬‬
‫חלק ממני חשב שזה מטופש‪ .‬כוכבי הלכת לא ייעצרו בחלל‪ .‬השמש תמשיך לזרוח‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬קשה להכחיש שחציתי את עולם המתים בספינה בחברת שד ואלה‪ .‬אם אָ פּוֹפִ יס‬
‫גם הוא אמיתי‪ ,‬לא הרגשתי דחיפות רבה לפגוש אותו‪.‬‬
‫לרע‬ ‫ואם להודות באמת‪ ,‬הרגשתי אשמה‪ .‬אם הסיפור שסיפר לי ְתחוֹת נכון‪ ,‬איסיס גרמה ַ‬
‫לסגת אל השמים עם כל הסיפור ההוא של השם הסודי שלו‪ .‬כך שמבחינה עקומה כלשהי‪,‬‬
‫קץ העולם יגיע באשמתי‪ .‬כמה טיפוסי‪ .‬רציתי להכניס לעצמי אגרוף כדי להחזיר לאיסיס‪,‬‬
‫אבל היתה לי הרגשה שזה יכאב‪.‬‬
‫שרע יזיז את התחת‪ ",‬אמרתי‪" .‬הוא צריך לחזור‪".‬‬ ‫"הגיע הזמן ַ‬
‫בַּ ְסתֶ ת צחקה צחוק עצוב‪" .‬והעולם יהיה צעיר שוב‪ ,‬סיידי‪ .‬הלוואי שזה היה אפשרי‪"...‬‬
‫ח'וּפוּ פלט אנקה וסימן לעבר המשך הנהר‪ .‬הוא פינה מקום לרב החובל מאחורי ההגה ורץ‬
‫במורד המדרגות אל מחוץ לתא ההגה‪.‬‬
‫"הבבון צודק‪ ",‬אמר להב מגואל‪-‬בדם‪" .‬עליכם לעבור לחרטום‪ .‬האתגר הראשון יחל‬
‫בקרוב‪".‬‬
‫"איזה מין אתגר?" שאלתי‪.‬‬
‫"קשה לדעת‪ ",‬אמר להב מגואל‪-‬בדם‪ ,‬והיתה לי הרגשה שהוא ממש מרוצה מעצמו‪" .‬אני‬
‫מאחל לך בהצלחה‪ ,‬ליידי קיין‪".‬‬

‫***‬
 ‫"למה אני?" רטנתי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬קרטר ואני עמדנו בחרטום הספינה וצפינו בנהר שנגלה לפנינו בחשכה‪ .‬מתחתינו‬
‫בהקו עיני הספינה וסרקו את המים האדומים בקרני אור‪ .‬ח'וּפוּ טיפס אל ראש כבש האונייה‪,‬‬
‫שניצב זקוף כלפי מעלה בזמן השיט‪ ,‬והצל על עיניו בידו כמו צופה בראש תורן‪.‬‬
‫אבל לא היה ממש טעם בכל הערנות הזאת‪ .‬בגלל החשכה והערפל‪ ,‬הראות היתה אפסית‪.‬‬
‫סלעים ענקיים‪ ,‬עמודים שבורים ופסלים מתפוררים של פרעונים הגיחו כמו משום מקום‪,‬‬
‫ולהב מגואל‪-‬בדם משך בהגה בכוח כדי לחמוק מהם‪ ,‬כך שכולנו נאלצנו להחזיק חזק במעקה‪.‬‬
‫מפעם לפעם הבחנו באדוות גדולות וחלקלקות במים‪ ,‬כמו שובל שהשאירו מחושים או גב‬
‫של יצור כלשהו ‪ -‬באמת שלא רציתי לדעת‪.‬‬
‫"תמיד מציבים אתגר בפני נשמות בנות תמותה‪ ",‬אמרה לי בַּ ְסתֶ ת‪" .‬עליכם להוכיח שאתם‬
‫ראויים להיכנס לעולם המתים‪".‬‬
‫"כאילו‪ ,‬זה כזה פרס גדול?"‬
‫אני לא בטוחה כמה זמן נעצתי מבט בחשכה‪ ,‬אבל אחרי פרק זמן ארוך נראה באופק כתם‬
‫אדמדם‪ ,‬כאילו השמים מתבהרים‪.‬‬
‫"אני רק מדמיינת או ש‪"-‬‬
‫"זהו יעדנו‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬מוזר‪ ,‬באמת היינו אמורים להיתקל כבר באתגר ‪"-‬‬
‫הספינה רעדה והמים התחילו לגעוש‪ .‬יצור ענק פרץ מהנהר‪ .‬הוא היה גלוי רק מהמותניים‬
‫ומעלה‪ ,‬וגם ככה התנשא כמה מטרים מעל הסירה‪ .‬הגוף שלו היה אנושי ‪ -‬עם עור סגול וחזה‬
‫שעיר חשוף‪ .‬חגורת חבלים היתה קשורה סביב המותניים שלו וממנה נתלו שקיקי עור‪,‬‬
‫ראשי שדים כרותים ועוד כל מיני מציאות מקסימות כאלה‪ .‬הראש שלו היה שילוב משונה‬
‫של אריה ובן אדם‪ ,‬עם עיניים זהובות ורעמת ראסטות שחורה‪ .‬פיו המוכתם בדם היה חתולי‪,‬‬
‫עם שפם וניבים חדים כתער‪ .‬הוא שאג‪ ,‬ומרוב בהלה ח'וּפוּ קפץ מכבש הספינה‪ .‬הבבון‬
‫המסכן זינק ישר לזרועות של קרטר‪ ,‬ושניהם נפלו על הסיפון‪.‬‬
‫"היית חייבת לומר משהו‪ ,‬אה?" אמרתי לבַּ ְסתֶ ת בקול חלוש‪" .‬זה קרוב משפחה שלך‪ ,‬אני‬
‫מקווה?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת עשתה לא עם הראש‪" .‬אני לא יכולה לעזור לכם בזה‪ ,‬סיידי‪ .‬אתם בני התמותה‪.‬‬
‫האתגר נועד בשבילכם‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬תודה באמת‪".‬‬
‫"אני שֶ ְסמוּ!" אמר איש האריה המפלצתי‪.‬‬
‫רציתי לומר‪ ,‬כן‪ ,‬רואים‪ .‬אבל החלטתי שיותר טוב לשתוק‪.‬‬
‫הוא הביט בקרטר בעיניים הזהובות שלו והטה את הראש‪ .‬הנחיריים שלו רטטו‪" .‬אני מריח‬
‫דם פרעונים‪ .‬חטיף טעים… או שמא תעזו לנקוב בשמי?"‬
‫"ל‪-‬ל‪-‬נקוב בשמך?" גמגם קרטר‪" .‬אתה מתכוון לשם הסודי שלך?"‬
‫השד צחק‪ .‬הוא תפס צריח סלע שהזדקר מהמים קרוב לספינה והאבן התפוררה באגרוף‬
‫שלו כמו גבס‪.‬‬
‫הבטתי בקרטר בייאוש‪" .‬לא שמור לך במקרה איפשהו השם הסודי שלו?"‬
‫"אולי הוא מופיע בספר המתים‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬שכחתי לבדוק‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬אז…?"‬
‫"תעסיקי אותו בינתיים‪ ",‬אמר קרטר ומיהר לרוץ אל תא ההגה‪.‬‬
‫להעסיק שד‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬בטח‪ ,‬למה לא‪ .‬אולי מתחשק לו לשחק בדוקים‪.‬‬
‫"האם אתם נכנעים?" שאג שֶ ְסמוּ‪.‬‬
‫"לא!" צעקתי‪" .‬לא‪ ,‬אנחנו לא נכנעים‪ .‬אנחנו כבר נוקבים‪ .‬רק… וואו‪ ,‬אתה יודע שאתה‬
‫ממש שרירי? אתה עושה כושר?"‬
‫העפתי מבט בבַּ ְסתֶ ת‪ ,‬שהנהנה לאות חיזוק‪.‬‬
‫החזה של שֶ ְסמוּ רעם מרוב גאווה והוא עשה שריר בזרועותיו האדירות‪ .‬אין גבר שזה לא‬
‫עובד עליו‪ ,‬מה? ולא משנה אם הוא בגובה עשרים מטר עם ראש של אריה‪.‬‬
‫"אני שֶ ְסמוּ!" הוא שאג‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני חושבת שאמרת את זה‪ ",‬ציינתי‪" .‬רק תהיתי‪ ,‬אה‪ ,‬איזה תארים קיבלת במשך‬
‫השנים? אדון המה שמו?"‬
‫"אני התליין המלכותי של אוסיריס!" הוא צעק וחבט באגרופו במים‪ .‬הספינה היטלטלה‪.‬‬
‫"אני אדון הדם והיין!"‬
‫"מדהים‪ ",‬אמרתי בניסיון לא לחטוף מחלת ים‪" .‬אה… מה בדיוק הקשר בין דם ויין?"‬
‫"גרררר!" שֶ ְסמוּ רכן קדימה וחשף ניבים‪ ,‬ואני חייבת לציין שהם לא נראו טוב יותר‬
‫מקרוב‪ .‬הרעמה שלו היתה מטונפת בחתיכות מגעילות של דגים מתים ושל אצות נהר‪.‬‬
‫"הלורד אוסיריס מניח לי לכרות את ראשי החוטאים! אני מוחץ אותם במכבש היין שלי‬
‫ומכין יין למתים!"‬
‫רשמתי לעצמי בחיים לא לשתות מיין המתים‪.‬‬
‫יפה מאוד‪ .‬כמעט קפצתי מרוב בהלה כששמעתי את הקול של איסיס‪ .‬היא שתקה זמן‬
‫ארוך כל כך שכמעט שכחתי שהיא קיימת‪ .‬שאלי אותו על תחומי האחריות הנוספים שלו‪.‬‬
‫"ומה תחומי האחריות הנוספים שלך‪ ,‬שד יין אדיר ומרשים?"‬
‫"אני אדון…" הוא עשה שריר לרושם מרבי‪..." .‬הבשמים!"‬
‫הוא חייך אלי‪ ,‬כנראה בציפייה שאקרוס מרוב אימה‪.‬‬
‫"הו לא!" אמרתי‪" .‬האויבים שלך בטח רועדים מפחד‪".‬‬
‫"חה חה חה! כן! את מעוניינת בדוגמית חינם?" הוא תלש שקיק עור רירי מחגורת החבל‬
‫שלו ושלף ממנו כלי חרס מלא אבקה צהובה עם ריח מתקתק‪" .‬אני קורא לזה… 'אלמוות'‪".‬‬
‫"מקסים‪ ",‬כמעט נחנקתי‪ .‬העפתי מבט לאחור ושאלתי את עצמי לאן קרטר נעלם‪ ,‬אבל לא‬
‫היה שום סימן ממנו‪.‬‬
 ‫תמשיכי לעודד אותו לדבר‪ ,‬דחקה בי איסיס‪.‬‬
‫"ו… אה… בשמים הם חלק מהתפקיד שלך כי… רגע‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬אתה סוחט אותם‬
‫מצמחים‪ ,‬כמו שסוחטים יין…"‬
‫"או דם!" שֶ ְסמוּ הוסיף‪.‬‬
‫"ברור‪ ,‬ברור‪ ",‬אמרתי‪" .‬מובן מאליו שדם‪".‬‬
‫"דם!" הוא אמר‪.‬‬
‫ח'וּפוּ פלט צווחה וכיסה את העיניים‪.‬‬
‫"אז אתה משרת את אוסיריס?" שאלתי את השד‪.‬‬
‫"כן! לפחות…" הוא היסס ונהם נהמה מבולבלת‪" .‬שירתּי אותו בעבר‪ .‬כס אוסיריס ריק‪.‬‬
‫אבל הוא עוד ישוב‪ .‬הוא ישוב!"‬
‫"כמובן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז איך החברים שלך קוראים לך… שֶ סמי? דם‪-‬דם?"‬
‫"אין לי חברים! אבל אם היו לי‪ ,‬הם היו קוראים לי קוטל הנשמות‪ַ ,‬ﬠז הפנים! אבל אין לי‬
‫חברים‪ ,‬אז שמי אינו נמצא בסכנה‪ .‬חה חה חה!"‬
‫הבטתי בבַּ ְסתֶ ת‪ ,‬בתהייה אם באמת התמזל מזלי כמו שנדמה לי‪ .‬בַּ ְסתֶ ת קרנה כולה‪.‬‬
‫קרטר כשל במורד המדרגות ובידיו ספר המתים‪" .‬מצאתי! זה איפשהו כאן‪ .‬אני לא מצליח‬
‫לקרוא את החלק הזה‪ ,‬אבל ‪"-‬‬
‫"נקבו בשמי או שאטרוף אתכם!" שאג שֶ ְסמוּ‪.‬‬
‫"אני נוקבת בשמך!" צעקתי בחזרה‪" .‬שֶ ְסמוּ‪ ,‬קוטל הנשמות‪ ,‬עז הפנים!"‬
‫"אהההההה!" שֶ ְסמוּ התפתל מכאבים‪" .‬איך הם תמיד יודעים?"‬
‫"תן לנו לעבור!" פקדתי עליו‪" .‬אה‪ ,‬ועוד משהו‪ ...‬אחי רוצה דוגמית חינם‪".‬‬
‫היה לי מספיק זמן לקפוץ אחורה‪ ,‬ולקרטר היה מספיק זמן להיראות מבולבל‪ ,‬לפני שהשד‬
‫כיסה את כולו באבקה צהובה‪ .‬ואז שֶ ְסמוּ נעלם תחת הגלים‪.‬‬
‫"טיפוס סימפטי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"פפפפט!" קרטר ירק אבקה מבושמת‪ .‬הוא נראה כמו חתיכת שניצל מצופה פירורי לחם‪.‬‬
‫"בשביל מה עשית את זה?"‬
‫"אתה מריח נפלא‪ ",‬הבטחתי לו‪" .‬אז מה עכשיו?"‬
‫הייתי מרוצה מאוד מעצמי‪ ,‬עד שהספינה עברה בעיקול הנהר‪ .‬הבוהק האדמדם באופק הפך‬
‫פתאום לשריפה גדולה‪ .‬בתא ההגה‪ ,‬רב החובל צלצל בפעמון האזעקה‪.‬‬
‫בהמשך הדרך‪ ,‬הנהר עלה בלהבות‪ .‬מעבר לרצועת אשדים מעלה אדים‪ ,‬נראה שהנהר‬
‫שוצף אל מכתש הר געש מבעבע‪.‬‬
‫"אגם האש‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬כאן העסק מתחיל להתחמם‪".‬‬
 ‫‪28‬‬
‫אני יוצאת לדייט עם אל נייר הטואלט‬

‫ההגדרה של בַּ ְסתֶ ת ל"מתחיל להתחמם" היתה מעניינת‪ :‬אגם מבעבע ברוחב כמה קילומטרים‬
‫שהסריח כמו תערובת של נפט בוער ובשר רקוב‪ .‬סירת הקיטור שלנו נעצרה בשפך הנהר‬
‫אל האגם‪ ,‬כי שער מתכת ענקי חסם לנו את הדרך‪ .‬השער היו בנוי בצורת דיסקית ארד‪ ,‬כמו‬
‫מגן‪ ,‬והיה רחב יותר מהסירה שלנו ושקוע עד אמצעו במים‪ .‬לא הבנתי איך הוא לא נמס‬
‫מהחום‪ ,‬אבל בגללו היינו תקועים‪ .‬על שתי גדות הנהר ניצבו פסלי ארד ענקיים של בבונים‪.‬‬
‫זרועותיהם הורמו מעלה ופניהם הופנו אל השער‪.‬‬
‫"מה זה?" שאלתי‪.‬‬
‫"שער המערב‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬סירת השמש של ַרע היתה עוברת כאן ומתחדשת בלהבות‬
‫האגם‪ ,‬ואז מפליגה אל העבר האחר ומתרוממת מבעד לשער המזרח לקראת היום החדש‪".‬‬
‫הבטתי בפסלי הבבונים הענקיים ותהיתי אם ח'וּפוּ יודע קוד בבונים סודי שיאפשר לנו‬
‫לעבור‪ ,‬אבל הוא נבח עליהם והסתתר בגבורה מאחורי הרגליים שלי‪.‬‬
‫"אז איך עוברים?" שאלתי‪.‬‬
‫"אולי כדאי שתשאלי אותי‪ ",‬מישהו אמר‪.‬‬
‫האוויר רטט‪ .‬קרטר נרתע ובַּ ְסתֶ ת נשפה‪.‬‬
‫נשמה בצורת ציפור זוהרת הופיעה מולי‪ :‬בּא‪ .‬היא היתה מורכבת מהשילוב הרגיל של‬
‫ראש אנושי וגוף של תרנגול הודו קטלני‪ ,‬כנפיים מקופלות ובוהק זרחני‪ ,‬אבל משהו בבּא‬
‫הזה היה שונה‪ .‬קלטתי שאני מזהה את הפרצוף ‪ -‬איש זקן עם עור דק וכהה‪ ,‬עיניים חלביות‬
‫וחיוך עדין‪.‬‬
‫"איסקנדר?" הצלחתי לפלוט‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬יקירתי‪ ".‬הקול של החרטום הזקן הדהד כמו מתחתית באר‪.‬‬
‫"אבל‪ "...‬גיליתי שהעיניים שלי מלאות דמעות‪" .‬אז אתה באמת מת?"‬
‫הוא צחקק‪" .‬למיטב ידיעתי‪".‬‬
‫"אבל למה? אני לא ‪"-‬‬
‫"לא‪ ,‬יקירתי‪ .‬זה לא קרה באשמתך‪ .‬פשוט הגיע זמני‪".‬‬
‫"התזמון שלך היה ממש מחורבן!" ההפתעה והצער שלי הפכו לכעס‪" .‬אתה נטשת אותנו‬
‫לפני שהספקנו לעבור הכשרה‪ ,‬ועכשיו דֶ ז ְַ'רדָ ן רודף אחרינו ו‪"-‬‬
‫"יקירתי‪ ,‬ראי כמה התקדמתם‪ .‬ראי כמה הצלחתם‪ .‬לא הייתם זקוקים לי‪ ,‬והכשרה נוספת‬
‫לא היתה מועילה לכם‪ .‬עמיתי היו מגלים את האמת לגביכם עד מהרה‪ .‬הם מוכשרים מאוד‬
‫בזיהוי גורי‪-‬אלים‪ ,‬אני חושש‪ ,‬והם לא היו מבינים‪".‬‬
‫"אתה ידעת‪ ,‬נכון? ידעת שאלים השתלטו עלינו‪".‬‬
‫"שאתם גופים מארחים לאלים‪".‬‬
‫"לא משנה! אתה ידעת‪".‬‬
‫"אחרי פגישתנו השנייה‪ ,‬כן‪ .‬אני רק מצטער שלא ראיתי זאת קודם לכן‪ .‬לא הספקתי לגונן‬
‫עלייך ועל אחיך כמו על ‪"-‬‬
‫"כמו על מי?"‬
‫המבט בעיניים של איסקנדר הפך מהורהר ועצוב‪" .‬בחרתי בחירות מסוימות‪ ,‬סיידי‪ .‬חלקן‬
‫נדמו נבונות בזמנו‪ .‬חלקן‪ ,‬במבט לאחור‪"...‬‬
‫"ההחלטה שלך לאסור על קשר עם האלים‪ .‬אמא שלי שכנעה אותך שזה היה רעיון גרוע‪,‬‬
‫נכון?"‬
‫הכנפיים הזוהרות שלו טפחו לרגע‪" .‬את חייבת להבין‪ ,‬סיידי‪ .‬כשמצרים נפלה בפני‬
‫הרומאים‪ ,‬רוחי נשברה‪ .‬אלפי שנים של עוצמה ומסורת מצריות הגיעו לסיומן בגלל המלכה‬
‫השוטה ההיא‪ ,‬קליאופטרה‪ ,‬שחשבה שתוכל לשמש גוף מארח לאלה‪ .‬היה נדמה שדם‬
‫הפרעונים חלש ומדולל ‪ -‬נראה שעוצמתו אבדה לנצח‪ .‬בזמנו האשמתי את כולם במה שקרה‬
‫‪ -‬את האלים שניצלו את בני האדם למימוש מריבותיהם הקטנוניות‪ ,‬את השליטים התלמיים‬
‫שהחריבו את מצרים‪ ,‬את עמיתי שלי בבית החיים שהפכו חלשים וחמדנים ומושחתים‪.‬‬
‫תקשרתי עם ְתחוֹת‪ ,‬והגענו להסכמה‪ :‬יש לסלק את האלים‪ .‬החרטומים חייבים למצוא את‬
‫דרכם בלעדיהם‪ .‬הכללים החדשים שמרו על שלמותו של בית החיים במשך אלפיים שנים‬
‫נוספות‪ .‬בזמנו זאת היתה ההחלטה הנכונה‪".‬‬
‫"ועכשיו?" שאלתי‪.‬‬
‫הזוהר של איסקנדר התעמעם‪" .‬אמא שלכם חזתה הפרה קשה של האיזון‪ .‬היא חזתה שיגיע‬
‫יום ‪ -‬בקרוב ‪ -‬שבו תושמד המא ָﬠת והכאוס ימשול ברחבי הבריאה‪ .‬היא עמדה על כך שרק‬
‫שיתוף פעולה בין האלים לבין הבית יוכל למנוע זאת‪ .‬חובה לבסס מחדש את דרכי קדם ‪ -‬את‬
‫נתיב האלים‪ .‬אני הייתי זקן שוטה‪ .‬בעומק לבי ידעתי שהצדק עימה‪ ,‬אך סירבתי להאמין‬
‫לה‪ ...‬והוריכם החליטו לפעול עצמאית‪ .‬הם הקריבו את עצמם בניסיון לתקן את המצב‪ ,‬כי‬
‫אני הייתי עיקש מכדי להשתנות‪ .‬ועל כך אני מצטער עמוקות‪".‬‬
‫עד כמה שניסיתי‪ ,‬היה קשה לכעוס על ההודו הזקן‪ .‬רק לעתים נדירות נתקלים במבוגר‬
‫שמוכן להודות בטעות בפני ילד ‪ -‬בעיקר מבוגר חכם בן אלפיים שנה‪ .‬אלה רגעים יקרים‬
‫מפז‪.‬‬
‫"אני סולחת לך‪ ,‬איסקנדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬באמת‪ .‬אבל סֵ ת עומד להשמיד את אמריקה הצפונית‬
‫בעזרת פירמידה אדומה ענקית‪ .‬מה לעשות?"‬
‫"על כך‪ ,‬יקירתי‪ ,‬לא אוכל לענות‪ .‬הבחירה העומדת בפנייך‪ "...‬הוא סובב את הראש לעבר‬
‫האגם כאילו שמע משהו‪" .‬זמננו תם‪ .‬עלי למלא את תפקידי כשומר בשער ולהחליט אם‬
‫להניח לכם לעבור אל אגם האש‪".‬‬
‫"אבל יש לי עוד שאלות!"‬
‫"והלוואי שהיה בידינו זמן רב יותר‪ ",‬אמר איסקנדר‪" .‬יש לך נפש חזקה‪ ,‬סיידי קיין‪ .‬ביום‬
‫מן הימים תהיי לבּא שומר מצוין‪".‬‬
‫"תודה באמת‪ ",‬רטנתי‪" .‬ממש מתחשק לי להיות תרנגולת לנצח‪".‬‬
‫"אוכל לומר לך רק עוד זאת‪ :‬רגע הבחירה קרב ובא‪ .‬אל תניחי לרגשותייך לעוור אותך‬
‫מלזהות את הברירה המוצלחת יותר‪ ,‬כפי שקרה לי‪".‬‬
‫"איזו ברירה? המוצלחת ביותר בשביל מי?"‬
‫"זאת שאלת המפתח‪ ,‬הלוא כן? עבור אבא שלך ‪ -‬עבור משפחתך ‪ -‬עבור האלים ‪ -‬עבור‬
‫ואיס ֶפת‪ ,‬סדר וכאוס‪ ,‬עומדים להתנגש באלימות רבה יותר משעשו זה עידנים‪.‬‬ ‫ְ‬ ‫העולם‪ .‬מא ָﬠת‬
‫את ואחיך תמלאו תפקיד מכריע באיזון הכוחות הללו‪ ,‬או בהשמדת הכול‪ .‬גם את זה חזתה‬
‫אמכם‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬על מה אתה ‪"-‬‬
‫"שלום לך‪ ,‬סיידי‪ ,‬עד פגישתנו הבאה‪ .‬ייתכן שביום מן הימים נזכה לשוחח שיחה מעמיקה‬
‫יותר‪ .‬אך לעת עתה‪ ,‬אתם רשאים לעבור‪ .‬תפקידי להעריך את אומץ לבך ‪ -‬ואת ניחנת בו‬
‫בשפע‪".‬‬
‫רציתי להתווכח ולומר שלא‪ ,‬שלמעשה זה לא נכון‪ .‬רציתי שאיסקנדר יישאר ויאמר לי מה‬
‫בדיוק חזתה אמא שלי בעתידי‪ .‬אבל הנשמה שלו התפוגגה והסיפון נשאר שקט ודומם‪ .‬רק אז‬
‫קלטתי שמכל הנוכחים על הסיפון רק אני דיברתי‪.‬‬
‫פניתי אל קרטר‪" .‬השארת הכול לי‪ ,‬מה?"‬
‫הוא בהה בחלל ואפילו לא מצמץ‪ .‬ח'וּפוּ עדיין נצמד לרגליים שלי‪ ,‬מאובן לגמרי‪ .‬הפנים‬
‫של בַּ ְסתֶ ת היו קפואות באמצע הנשיפה‪.‬‬
‫"אה‪ ...‬אנשים?" נקשתי באצבעות שלי וכולם חזרו לחיים‪.‬‬
‫"בּא!" בַּ ְסתֶ ת נשפה‪ .‬ואז היא הביטה מסביב ועשתה פרצוף‪" .‬רגע‪ ,‬חשבתי שראיתי‪ ...‬מה‬
‫קורה פה?"‬
‫תהיתי כמה חזק חרטום שמסוגל לעצור את מהלך הזמן ולהקפיא אפילו אלה‪ .‬לא אכפת לי‬
‫אם איסקנדר מת או לא‪ ,‬יום אחד הוא ילמד אותי את הטריק הזה‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני חושבת שהיה כאן בּא‪ .‬הוא הסתלק‪".‬‬
‫זרועות הבבונים התחילו לרדת בקול רעם וחריקה‪ .‬גלגל השמש שבאמצע הנהר שקע‬
‫מתחת לפני המים ופינה לנו את הדרך לאגם‪ .‬הספינה זינקה קדימה‪ ,‬ישר אל הלהבות ואל‬
‫המים האדומים המבעבעים‪ .‬דרך גלי החום ראיתי במטושטש אי שניצב באמצע האגם‪ ,‬ועליו‬
‫מקדש שחור מנצנץ‪ .‬הוא לא נראה מזמין במיוחד‪.‬‬
 ‫"היכל המשפט‪ ",‬ניחשתי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הנהנה‪" .‬ברגעים כאלה אני אסירת תודה על כך שאיני בת תמותה‪".‬‬

‫***‬

‫כשעגנו לחופי האי‪ ,‬להב מגואל‪-‬בדם ירד להיפרד מאיתנו לשלום‪.‬‬

‫"כולי תקווה שאזכה לראותכם שוב‪ ,‬לורד וליידי קיין‪ ",‬הוא זמזם‪" .‬חדריכם ימתינו לכם‬
‫על סיפון 'מלכת מצרים'‪ .‬אלא אם כן תחליטו לשחרר אותי מתפקידי‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫מאחורי הגב שלו‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת עשתה לא נחרץ עם הראש‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אני חושבת שאנחנו עדיין צריכים אותך‪ ",‬אמרתי לרב החובל‪" .‬תודה על הכול‪".‬‬
‫"כרצונכם‪ ",‬אמר רב החובל‪ .‬אם גרזנים היו מסוגלים לעשות פרצוף חמוץ‪ ,‬אני בטוחה‬
‫שזה מה שהיה עושה‪.‬‬
‫"אל תחליד‪ ",‬אמר לו קרטר‪ ,‬ושנינו ירדנו בחברת בַּ ְסתֶ ת וח'וּפוּ לאורך כבש הספינה‪.‬‬
‫במקום להתרחק‪ ,‬הספינה פשוט שקעה בלבה המבעבעת ונעלמה‪.‬‬
‫עשיתי לקרטר פרצוף‪'" .‬אל תחליד'?"‬
‫"חשבתי שזה מצחיק‪".‬‬
‫"אי אפשר איתך‪".‬‬
‫עלינו במדרגות המקדש השחור‪ .‬יער של עמודי אבן תמך בתקרה‪ .‬בכל משטח פנוי היו‬
‫חרוטים הירוגליפים וציורים‪ ,‬אבל בלי טיפת צבע ‪ -‬רק שחור על שחור‪ .‬אדים מהנהר‬
‫הסתננו אל המקדש‪ ,‬ולמרות לפידי הקנים שבערו על כל עמוד היה קשה לראות למרחק‬
‫באפלולית‪.‬‬
‫"הישארו דרוכים‪ ",‬בַּ ְסתֶ ת רחרחה את האוויר והזהירה אותנו‪" .‬הוא בקרבת מקום‪".‬‬
‫"מי?" שאלתי‪.‬‬
‫"הכלב‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת בבוז‪.‬‬
‫נשמע קול נהמה‪ ,‬ודמות שחורה ענקית זינקה מתוך הערפל‪ .‬היא הסתערה והפילה את‬
‫בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬שהתגלגלה וייללה בזעם חתולי והתרחקה בריצה‪ ,‬נוטשת אותנו לבדנו עם החיה‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬היא באמת הזהירה אותנו שהיא לא אמיצה‪.‬‬
‫לחיה היתה פרווה שחורה חלקה כמו לחַ יַּת‪-‬סֵ ת שראינו בוושינגטון‪ .‬אבל היצור הזה דמה‬
‫יותר לכלב‪ ,‬ולמען האמת הוא היה חינני מאוד ודי חמוד‪ .‬זיהיתי שזהו תן‪ ,‬עם קולר זהב סביב‬
‫הצוואר‪.‬‬
‫ואז הוא שינה צורה והפך לבחור צעיר‪ ,‬והלב שלי כמעט נעצר‪ .‬זה היה נער החלומות שלי‪,‬‬
‫פשוטו כמשמעו ‪ -‬הנער בשחור שראיתי פעמיים בחזיונות הבּא שלי‪.‬‬
‫תאמינו או לא‪ ,‬פנים אל פנים אָ נוּבּיס היה אפילו יותר שווה‪ .‬אין‪ ,‬למות עליו‪) .‬אה‪...‬‬
‫מצחיק מאוד‪ .‬לא קלטתי את משחק המילים‪ ,‬אבל תודה רבה לך‪ ,‬קרטר‪ .‬אל המתים‪ ,‬למות‬
 ‫עליו‪ .‬כן‪ ,‬מפיל מצחוק‪ .‬אפשר להמשיך?(‬
‫היה לו עור חיוור ושיער שחור פרוע‪ ,‬עם עיניים חומות עמוקות כמו שוקולד לוהט‪ .‬הוא‬
‫היה לבוש במכנסי ג'ינס שחורים‪ ,‬נעליים צבאיות )כמו שלי!(‪ ,‬חולצת טריקו קרועה ומעיל‬
‫עור שחור שנראה ממש מעולה עליו‪ .‬הוא היה גבוה ורזה כמו התן‪ .‬האוזניים שלו‪ ,‬כמו אוזני‬
‫התן‪ ,‬היו בולטות קצת )בעיני זה היה ממש חמוד( וסביב הצוואר שלו היתה שרשרת זהב‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬בבקשה תאמינו לי‪ ,‬אני לא חושבת על בנים כל הזמן‪ .‬באמת! בבית‪-‬ספר‪ ,‬רוב‬
‫הזמן צחקתי על ליז ועל אמה שלא חשבו על שום דבר אחר‪ ,‬ושמחתי מאוד שהן לא נמצאות‬
‫איתי כרגע כי הן היו יורדות עלי בלי סוף‪.‬‬
‫הנער בשחור קם וניקה את המעיל שלו‪" .‬אני לא כלב‪ ",‬רטן‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬הסכמתי‪" .‬אתה‪"...‬‬
‫אין ספק שהייתי אומרת "מעורר תיאבון" או משהו מביך כזה‪ ,‬אבל קרטר הציל אותי‪.‬‬
‫"אתה אָ נוּבּיס?" שאל‪" .‬באנו בשביל נוצת האמת‪".‬‬
‫אָ נוּבּיס עשה פרצוף‪ .‬הוא הביט בי בעיניים היפות שלו‪" .‬אתם לא מתים‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל אנחנו ממש משתדלים‪".‬‬
‫"אין לי קשר עם החיים‪ ",‬הוא אמר בתקיפות‪ .‬ואז הוא הביט בח'וּפוּ ובקרטר‪" .‬ועם זאת‪,‬‬
‫אתם מתנהלים בחברת בבון‪ .‬זה מעיד על טעם טוב‪ .‬לא אהרוג אתכם לפני שתינתן לכם‬
‫הזדמנות להסביר את עצמכם‪ .‬מדוע בַּ ְסתֶ ת הביאה אתכם לכאן?"‬
‫"תחוֹת שלח אותנו‪".‬‬ ‫"למעשה‪ ",‬אמר קרטר‪ְ ,‬‬
‫קרטר התחיל לספר לו את הסיפור‪ ,‬אבל ח'וּפוּ קטע אותו בחוסר סבלנות‪" .‬אה! אה!"‬
‫בבונית היא כנראה שפה תמציתית מאוד‪ ,‬כי אָ נוּבּיס הנהן כאילו שמע את הסיפור כולו‪.‬‬
‫"אני מבין‪".‬‬
‫הוא הזעיף פנים אל קרטר‪" .‬אז אתה הורוס‪ .‬ואת‪ "...‬האצבע שלו נדדה בכיווני‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬אני‪ ,‬אה‪ "...‬גמגמתי‪ .‬אני מודה שזה לא מתאים לי‪ ,‬אבל כשהבטתי באָ נוּבּיס‬
‫הרגשתי כאילו רופא שיניים הזריק לי זריקת הרדמה לפה‪ .‬קרטר הביט בי כאילו החלקתי על‬
‫השכל‪.‬‬
‫"אני לא איסיס‪ ",‬הצלחתי לומר‪" .‬כלומר‪ ,‬איסיס מסתובבת איפשהו בפנים‪ ,‬אבל אני לא‬
‫היא‪ .‬היא רק‪ ...‬קפצה לביקור‪".‬‬
‫אָ נוּבּיס הטה את הראש‪" .‬ושניכם מתכוונים להתייצב מול סֵ ת?"‬
‫"זה הרעיון הכללי‪ ",‬אישר קרטר‪" .‬אז תסכים לעזור לנו?"‬
‫שתחוֹת אמר שיש לאָ נוּבּיס מצב רוח טוב פעם במיליון‬ ‫אָ נוּבּיס נעץ בו מבט זועף‪ .‬נזכרתי ְ‬
‫שנה בערך‪ .‬היתה לי הרגשה שלא נפלנו על יום טוב‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬הוא אמר ביובש‪" .‬אני אראה לכם מדוע‪".‬‬
‫הוא הפך שוב לתן ורץ בכיוון שממנו הגיע‪ .‬קרטר ואני החלפנו מבט‪ .‬לא נראה שיש לנו‬
‫ברירה ולכן רצנו בעקבות אָ נוּבּיס לתוך החשכה‪.‬‬
 ‫***‬

‫במרכז המקדש היה אולם עגול שנראה כמו שני מקומות בו זמנית‪ .‬מצד אחד זה היה אולם‬
‫גדול עם מחתות בוערות וכס ריק בקצה‪ .‬במרכז החדר עמדו מאזניים ‪ -‬מתקן עשוי ברזל‬
‫שחור עם חבלים שעליהם תלויות שתי קערות זהב‪ ,‬שהיו גדולות מספיק לשקול בהן אדם ‪-‬‬
‫אבל המאזניים היו שבורים‪ .‬אחת מקערות הזהב היתה מעוקמת במרכזה כאילו מישהו כבד‬
‫מאוד קפץ עליה שוב ושוב‪ .‬הקערה האחרת היתה תלויה מחבל יחיד‪.‬‬
‫למרגלות המאזניים שכבה מכורבלת בשינה עמוקה המפלצת המשונה ביותר שראיתי עד‬
‫כה‪ .‬היה לה ראש של תנין עם רעמת אריה‪ .‬חזית הגוף שלה היתה גוף אריה‪ ,‬אבל החלק‬
‫האחורי היה חום‪ ,‬שמנמן וחלקלק ‪ -‬אחורי היפופוטם‪ ,‬החלטתי‪ .‬הקטע המשונה היה‬
‫שהמפלצת היתה זעירה ‪ -‬לא גדולה מכלב פודל ממוצע‪ ,‬אז אני מניחה שאפשר לקרוא לה‬
‫היפּוֹפּוּדל‪.‬‬
‫אז ככה נראה האולם‪ ,‬או לפחות שכבה אחת שלו‪ .‬אבל במקביל היה נדמה שאנחנו עומדים‬
‫בבית קברות ערטילאי ‪ -‬כמו הקרנה בתלת ממד שמוקרנת בחלל החדר‪ .‬במקומות מסוימים‬
‫החליפו את רצפת השיש אדמת בוץ ואבני מרצפת מכוסות טחב‪ .‬שורות‪-‬שורות של קברים‬
‫שנראו כמו אחוזות קטנות היו מסודרות סביב מרכז החדר כמו חישורי גלגל‪ .‬רבים מהקברים‬
‫היו סדוקים‪ .‬חלקם היו חסומים בלבנים ואחרים מוקפים גדרות ברזל‪ .‬בשולי החדר‪,‬‬
‫העמודים החליפו פה ושם צורה לעצי ברוש עתיקים‪ .‬הרגשתי כאילו אני עומדת בתפר שבין‬
‫שני עולמות ולא יכולתי לקבוע איזה מהם הוא אמיתי‪.‬‬
‫ח'וּפוּ זינק היישר לראש המאזניים השבורים והתמקם שם‪ .‬נראה שהוא מרגיש כמו בבית‪.‬‬
‫הוא התעלם לחלוטין מההיפופודל‪.‬‬
‫התן דילג במעלה מדרגות הכס והפך בחזרה לאָ נוּבּיס‪" .‬ברוכים הבאים‪ ",‬אמר‪" ,‬לחדר‬
‫האחרון שתראו אי פעם‪".‬‬
‫קרטר הביט מסביב במבט מלא יראה‪" .‬היכל המשפט‪ ".‬הוא התמקד בהיפופודל והמצח‬
‫שלו התקמט‪" .‬זה‪"...‬‬
‫" ָﬠמֵ ת הטורף‪ ",‬אָ נוּבּיס אמר‪" .‬ראו ורעדו‪".‬‬
‫נראה ש ָﬠמֵ ת שמע את שמו מתוך שינה‪ .‬הוא פלט יבבה והתהפך על הגב‪ .‬רגלי האריה‬
‫וההיפופוטם זעו‪ .‬תהיתי אם גם מפלצות מעולם המתים חולמות שהן רודפות אחרי ארנבות‪.‬‬
‫"תמיד דמיינתי אותו‪ ...‬גדול יותר‪ ",‬התוודה קרטר‪.‬‬
‫אָ נוּבּיס תקע בקרטר מבט כועס‪" .‬הוא לא צריך להיות אלא גדול מספיק לטרוף את לב‬
‫הרשעים‪ .‬סמוך עלי‪ ,‬הוא עושה את מלאכתו היטב‪ .‬או יותר נכון‪ ...‬עשה אותה היטב‪".‬‬
‫מראש המאזניים‪ ,‬ח'וּפוּ פלט אנקה‪ .‬הוא כמעט איבד שיווי משקל והקערה המעוקמת שקעה‬
‫ונחבטה ברצפה בקול דנדון‪.‬‬
 ‫"למה המאזניים שבורים?" שאלתי‪.‬‬
‫אָ נוּבּיס עשה פרצוף‪" .‬מא ָﬠת נחלשת‪ .‬ניסיתי לתקן אותם אבל‪ "...‬הוא פרש ידיים בחוסר‬
‫אונים‪.‬‬
‫הצבעתי על שורות הקברים החצי‪-‬שקופים‪" .‬בגלל זה‪ ...‬אה‪ ...‬בית הקברות נדחף לכאן?"‬
‫קרטר הביט בי במבט מוזר‪" .‬איזה בית קברות?"‬
‫"הקברים‪ ",‬אמרתי‪" .‬העצים‪".‬‬
‫"על מה את מדברת?"‬
‫"הוא לא מסוגל לראות אותם‪ ",‬אמר אָ נוּבּיס‪" .‬אבל את‪ ,‬סיידי ‪ -‬לך יש תפישה חדה‪ .‬מה‬
‫את שומעת?"‬
‫ברגע הראשון לא ידעתי למה הוא מתכוון‪ .‬שמעתי רק את הדם פועם לי באוזניים‪ ,‬ואת‬
‫קולות הרעם והפצפוץ המעומעמים של אגם האש‪) .‬ואת ח'וּפוּ מתגרד ונאנק‪ ,‬אבל לזה כבר‬
‫התרגלתי‪(.‬‬
‫ואז עצמתי עיניים ושמעתי קול מרוחק נוסף ‪ -‬מוזיקה שהיתה מוכרת לי מהזיכרונות‬
‫המוקדמים ביותר שלי‪ ,‬של אבא מחייך ורוקד איתי בבית שלנו בלוס אנג'לס‪.‬‬
‫"מוזיקת ג'אז‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫פקחתי עיניים וגיליתי שהיכל המשפט נעלם‪ .‬או לא בדיוק נעלם‪ ,‬אלא נמוג לרקע‪ .‬עדיין‬
‫יכולתי לראות את המאזניים השבורים ואת הכס הריק‪ .‬אבל שום עמודים שחורים או שאגת‬
‫אש‪ .‬אפילו קרטר‪ ,‬ח'וּפוּ ו ָﬠמֵ ת נעלמו‪.‬‬
‫בית הקברות הפך ממשי מאוד‪ .‬אבני מרצפת סדוקות התנדנדו בחוסר יציבות מתחת‬
‫לרגליים שלי‪ .‬לאוויר הלילה הלח היה ריח של תבלינים ושל נזיד דגים ושל מקומות עתיקים‬
‫וטחובים‪ .‬הרגשתי כאילו חזרתי לאנגליה ‪ -‬לחצר כנסייה בפינה כלשהי בלונדון‪ ,‬אולי ‪ -‬אבל‬
‫הכיתוב על המצבות היה בצרפתית ומזג האוויר היה חמים יחסית לחורף באנגליה‪ .‬הענפים‬
‫הירוקים הכבדים של העצים גלשו כמעט עד הקרקע והגזעים היו מכוסים טחבים משתפלים‪.‬‬
‫ומוזיקה התנגנה שם‪ .‬ממש מחוץ לגדר של בית הקברות‪ ,‬להקה של נגני ג'אז שחורי עור‬
‫צעדה לאורך הרחוב בחליפות שחורות מהודרות ובכובעי מסיבה צבעוניים‪ .‬סקסופונים‬
‫התנודדו בקצב‪ .‬חצוצרות וקלרניתים חצררו‪ .‬מתופפים חייכו והתנועעו במקלות מתנופפים‪.‬‬
‫ומאחוריהם‪ ,‬המוני חוגגים בבגדי אבלות‪ ,‬שנשאו בידיהם פרחים ולפידים‪ ,‬רקדו סביב רכב‬
‫מתים שחור ומיושן שנסע לאורך הרחוב‪.‬‬
‫"איפה אנחנו?" שאלתי בפליאה‪.‬‬
‫אָ נוּבּיס קפץ מראש הקבר ונחת לידי‪ .‬הוא שאף מאוויר בית הקברות והפנים שלו נרגעו‪.‬‬
‫גיליתי שאני נועצת מבט בשפתיים שלו‪ ,‬בעיקול השפה התחתונה‪.‬‬
‫"בניו‪-‬אורלינס‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫"סליחה?"‬
‫"העיר שטבעה‪ ",‬אמר‪" .‬הרובע הצרפתי‪ ,‬על הגדה המערבית של הנהר ‪ -‬חוף המתים‪ .‬אני‬
‫מת על המקום הזה‪ .‬זאת הסיבה לכך שהיכל המשפט מתחבר לעתים קרובות לחלק הזה‬
‫בעולם בני התמותה‪".‬‬
‫תהלוכת הג'אז המשיכה להתקדם ברחוב ויותר ויותר צופים הצטרפו למסיבה‪.‬‬
‫"מה הם חוגגים?"‬
‫"הלוויה‪ ",‬אמר אָ נוּבּיס‪" .‬הם בדיוק קברו את המת‪ .‬עכשיו הם 'משחררים את הגוף'‪.‬‬
‫האבלים חוגגים את חייו של המת בשירה ובריקודים בעודם מלווים את ארון המתים הריק‬
‫בחזרה מבית הקברות‪ .‬יש משהו מצרי מאוד באנשים האלה‪".‬‬
‫"מאיפה אתה יודע את כל זה?"‬
‫"אני אל ההלוויות‪ .‬אני מכיר את כל טקסי המוות בעולם ‪ -‬איך מתים בדרך הראויה‪ ,‬איך‬
‫מכינים את הגוף והנפש לחיים שלאחר המוות‪ .‬אני חי למען המוות‪".‬‬
‫"אני בטוחה שאתה מסמר הערב בכל מסיבה‪ ",‬אמרתי‪" .‬למה הבאת אותי לכאן?"‬
‫"כדי לשוחח‪ ".‬הוא פרש ידיים ורעם עלה מאחוזת הקבר הקרובה‪ .‬רצועה לבנה וארוכה‬
‫הצליפה מתוך סדק בקיר‪ .‬הסרט נמשך ונמשך מתוך הקיר ונכרך לצורה כלשהי לצד אָ נוּבּיס‪,‬‬
‫והדבר הראשון שעלה בדעתי היה‪ :‬אלוהים‪ ,‬יש לו גליל קסום של נייר טואלט‪.‬‬
‫ואז קלטתי שזה סרט בד‪ ,‬רצועת תכריכים מפשתן לבן ‪ -‬תכריכים של מומיה‪ .‬הסרט נכרך‬
‫לצורת ספסל ואָ נוּבּיס התיישב עליו‪.‬‬
‫"אני לא סובל את הורוס‪ ".‬הוא סימן לי להצטרף אליו‪" .‬הוא קולני ויהיר וחושב שהוא‬
‫טוב ממני‪ .‬אבל איסיס התייחסה אלי תמיד כמו אל בן‪".‬‬
‫שילבתי זרועות‪" .‬אתה לא הבן שלי‪ .‬ואמרתי לך‪ ,‬אני לא איסיס‪".‬‬
‫אָ נוּבּיס הטה את הראש‪" .‬לא‪ .‬את לא מתנהגת כמו גורת‪-‬אלים‪ .‬את מזכירה לי את אמא‬
‫שלך‪".‬‬
‫הרגשתי כאילו הוא שפך עלי דלי של מים קרים‪" .‬הכרת את אמא שלי?"‬
‫אָ נוּבּיס מצמץ‪ ,‬כאילו קלט שעשה טעות כלשהי‪" .‬אני ‪ -‬אני מכיר את כל המתים‪ ,‬אך נתיבה‬
‫של כל נשמה חסוי‪ .‬לא הייתי צריך לדבר‪".‬‬
‫"אתה לא יכול להגיד דבר כזה ואז להפסיק! היא בעולם המתים המצרי? היא עברה בהיכל‬
‫המשפט הקטן שלך?"‬
‫אָ נוּבּיס העיף מבט מוטרד במאזניים הזהובים‪" .‬זה לא ההיכל שלי‪ .‬אני רק משגיח עליו עד‬
‫שלורד אוסיריס יחזור‪ .‬אני מצטער אם פגעתי בך‪ ,‬אבל אני לא יכול להוסיף דבר‪ .‬אני בכלל‬
‫לא יודע למה דיברתי עליה‪ .‬פשוט‪ ...‬הנשמה שלך ניחנה בזוהר דומה‪ .‬בזוהר עז‪".‬‬
‫"כמה מחמיא‪ ",‬רטנתי‪" .‬הנשמה שלי זוהרת‪".‬‬
‫"אני מצטער‪ ",‬הוא אמר שוב‪" .‬בבקשה‪ ,‬שבי‪".‬‬
‫לא היתה לי שום כוונה להרפות‪ ,‬או לשבת איתו על ספסל של תכריכי מומיה‪ ,‬אבל לא‬
‫נראה שהדרישה הישירה שלי למידע פועלת‪ .‬אז צנחתי בכבדות על הספסל וניסיתי להיראות‬
 ‫רגוזה ככל האפשר‪.‬‬
‫"אז מה‪ ",‬הבטתי בו בפרצוף חמוץ‪" .‬מאיפה הדמות הזאת? אתה גור‪-‬אלים?"‬
‫המצח שלו התקמט והוא הניח יד על החזה‪" .‬את מתכוונת לשאול אם אני משתמש בגוף‬
‫מארח? לא‪ ,‬אני יכול להתגשם בכל בית קברות‪ ,‬בכל מקום של מוות או של אבל‪ .‬זה המראה‬
‫הטבעי שלי‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬חלק ממני קיווה שיושב לידי נער אמיתי ‪ -‬מישהו שבמקרה משמש גוף מארח לאל‪.‬‬
‫אבל הייתי צריכה לדעת שאין סיכוי‪ .‬הייתי מאוכזבת‪ .‬ואז כעסתי על עצמי שאני מאוכזבת‪.‬‬
‫זה לא שהיה לך סיכוי איתו‪ ,‬סיידי‪ ,‬נזפתי בעצמי‪ .‬בחייך‪ ,‬הוא אל ההלוויות‪ .‬כאילו‪ ,‬הוא בן‬
‫חמשת אלפים שנה‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אם אתה לא יכול לומר לי שום דבר מועיל‪ ,‬לפחות תעזור לי‪ .‬אנחנו‬
‫צריכים נוצת אמת‪".‬‬
‫הוא נענע בראש‪" .‬את לא יודעת מה את מבקשת‪ .‬נוצת האמת מסוכנת מדי‪ .‬חוקי אוסיריס‬
‫אוסרים להעניק נוצה כזאת לבן תמותה‪".‬‬
‫"אבל אוסיריס לא כאן‪ ".‬הצבעתי על הכס הריק‪" .‬הוא אמור לשבת שם‪ ,‬נכון? נו‪ ,‬אז אתה‬
‫רואה שם אוסיריס?"‬
‫אָ נוּבּיס העיף בכס מבט מוטרד‪ .‬הוא משך בשרשרת הזהב שלו כאילו התהדקה יותר מדי‪.‬‬
‫"זה נכון שאני ממתין כאן על המשמר עידן ועידנים‪ .‬לא הייתי כלוא כמו האחרים‪ .‬לא ברור‬
‫לי למה‪ ...‬אבל עשיתי כמיטב יכולתי‪ .‬כששמעתי שהחמישה שוחררו‪ ,‬קיוויתי שלורד‬
‫אוסיריס ישוב‪ ,‬אבל‪ "...‬הוא נענע בראשו בעצב‪" .‬מדוע הוא מזניח את חובותיו?"‬
‫"כנראה כי הוא לכוד בתוך אבא שלי‪".‬‬
‫אָ נוּבּיס בהה בי‪" .‬את זה הבבון לא סיפר לי‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני לא מסוגלת להסביר בצורה מוצלחת כמו בבון‪ .‬אבל בגדול אבא שלי רצה‬
‫לשחרר כמה אלים מסיבה שאני לא בדיוק‪ ...‬בכל אופן‪ ,‬הוא חשב לעצמו‪' ,‬אני אקפוץ לי‬
‫למוזיאון הבריטי ואפוצץ את אבן רוזטה!' והוא שחרר את אוסיריס‪ ,‬אבל יחד איתו‬
‫השתחררו גם סֵ ת וכל שאר החבורה‪".‬‬
‫"וסֵ ת כלא את אביך בעודו משמש גוף מארח לאוסיריס‪ ",‬אמר אָ נוּבּיס‪" ,‬כך שגם אוסיריס‬
‫נלכד בידי אב‪ "-‬הוא השתתק לרגע‪" .‬בידי סֵ ת‪".‬‬
‫מעניין‪ ,‬חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫"אז אתה מבין‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתה חייב לעזור לנו‪".‬‬
‫אָ נוּבּיס היסס ואז הניד בראשו‪" .‬אני לא יכול‪ .‬אני אסתבך בצרות‪".‬‬
‫אני פשוט בהיתי בו‪ ,‬ואז פרצתי בצחוק‪ .‬לא יכולתי לעצור בעצמי‪ ,‬זה נשמע כל כך מגוחך‪.‬‬
‫"אתה תסתבך בצרות? בן כמה אתה‪ ,‬שש‪-‬עשרה? אתה אל!"‬
‫היה קשה לראות בחושך‪ ,‬אבל אני מוכנה להישבע שהוא הסמיק‪" .‬את לא מבינה‪ .‬הנוצה‬
‫לא סובלת אפילו את השקר הקטן ביותר‪ .‬אם אתן לך אותה‪ ,‬ואת תבטאי דבר שקר יחיד‬
 ‫בעודך נושאת אותה‪ ,‬או תפעלי באופן לא ישר‪ ,‬היא תשרוף אותך עד אפר‪".‬‬
‫"אתה מניח שאני שקרנית‪".‬‬
‫הוא מצמץ‪" .‬לא‪ ,‬פשוט ‪"-‬‬
‫"ואתה מעולם לא שיקרת? מה עמדת לומר לפני רגע ‪ -‬לגבי סֵ ת? הוא אבא שלך‪ ,‬אני‬
‫מנחשת‪ .‬זה העניין?"‬
‫אָ נוּבּיס סגר את הפה ושוב פתח אותו‪ .‬נראה שהוא רוצה לכעוס אבל לא זוכר איך‪" .‬את‬
‫תמיד מכעיסה כל כך?"‬
‫"בדרך כלל יותר‪ ",‬הודיתי‪.‬‬
‫"מדוע בני משפחתך לא חיתנו אותך עם מישהו בארץ רחוקה?"‬
‫הוא אמר את זה כאילו זאת אפשרות סבירה‪ ,‬ועכשיו היה תורי להישאר בלי מילים‪ .‬רציתי‬
‫לכעוס‪ ,‬אבל הפנים שלי בערו במבוכה‪" .‬תסלח לי‪ ,‬נער המתים! אני בת שתים‪-‬עשרה!‬
‫טוב‪ ...‬כמעט שלוש‪-‬עשרה‪ ,‬ומאוד בוגרת לגילי‪ ,‬אבל זאת לא הנקודה‪ .‬במשפחה שלי לא‬
‫'מחתנים' ילדות‪ ,‬ואולי אתה יודע כל מה שיש לדעת על הלוויות אבל לא נראה לי שאתה‬
‫מעודכן בטקסי חיזור!"‬
‫אָ נוּבּיס נראה תמהּ‪" .‬מתברר שלא‪".‬‬
‫"בדיוק! רגע ‪ -‬על מה דיברנו? אה‪ ,‬חשבת שתוכל להסיח את דעתי‪ ,‬מה? עכשיו אני‬
‫נזכרת‪ .‬סֵ ת הוא אבא שלך‪ ,‬נכון? ספר את האמת‪".‬‬
‫אָ נוּבּיס השקיף על פני בית הקברות‪ .‬צלילי מוזיקת הג'אז הלכו והתרחקו לאורך רחובות‬
‫הרובע הצרפתי‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬הוא אמר‪" .‬או לפחות כך נאמר באגדות‪ .‬מעולם לא פגשתי אותו‪ .‬אמי‪ ,‬נפתיס‪ ,‬מסרה‬
‫אותי לאוסיריס כשהייתי ילד‪".‬‬
‫"היא‪ ...‬מסרה אותך?"‬
‫"היא אמרה שהיא לא רוצה שאפגוש את אבי‪ .‬אבל האמת היא‪ ,‬אני לא בטוח שהיא ידעה‬
‫מה לעשות איתי‪ .‬לא הייתי דומה לדודני הורוס‪ .‬לא הייתי לוחם‪ .‬הייתי ילד‪ ...‬שונה‪".‬‬
‫המרירות בקולו היתה עמוקה כל כך שלא ידעתי מה לומר‪ .‬כלומר‪ ,‬נכון שביקשתי שיספר‬
‫את האמת‪ ,‬אבל בדרך כלל זה לא מה שמקבלים‪ ,‬בעיקר לא עם בחורים‪ .‬וידעתי מניסיון‬
‫אישי מה זה להיות שונה ‪ -‬ולהרגיש שההורים שלך מסרו אותך‪.‬‬
‫"אולי אמא שלך ניסתה להגן עליך‪ ",‬אמרתי‪" .‬כי אבא שלך אדון הרשע וכל זה‪".‬‬
‫"אולי‪ ",‬הוא אמר בקול לא משוכנע‪" .‬אוסיריס לקח אותי תחת חסותו‪ .‬הוא מינה אותי‬
‫לאדון ההלוויות‪ ,‬משמר דרכי המוות‪ .‬זאת עבודה טובה‪ ,‬אבל‪ ...‬שאלת אותי בן כמה אני‪.‬‬
‫האמת שאני לא יודע‪ .‬השנים לא חולפות בעולם המתים‪ .‬אני עדיין מרגיש צעיר‪ ,‬אבל העולם‬
‫הזדקן סביבי‪ .‬ואוסיריס נעדר זמן רב כל כך‪ ...‬אין לי משפחה מלבדו‪".‬‬
‫כשהבטתי באָ נוּבּיס באור המעומעם של בית הקברות‪ ,‬כל מה שראיתי היה נער בודד‪.‬‬
‫ניסיתי להזכיר לעצמי שהוא אל‪ ,‬אל בן אלפי שנים שיש לו בוודאי כוחות אדירים הרבה‬
 ‫מעבר לנייר טואלט קסום‪ ,‬ועדיין ריחמתי עליו‪.‬‬
‫"תעזור לנו להציל את אבא שלי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו נשלח את סֵ ת בחזרה לדוּאַ ת ואוסיריס‬
‫יהיה חופשי‪ .‬כולנו נהיה מאושרים‪".‬‬
‫אָ נוּבּיס הניד שוב את ראשו‪" .‬אמרתי לך ‪"-‬‬
‫"המאזניים שלך שבורים‪ ",‬ציינתי‪" .‬כי אוסיריס לא כאן‪ ,‬נכון? מה קורה לכל הנשמות‬
‫שמגיעות למשפט?"‬
‫ידעתי שפגעתי בנקודה רגישה‪ .‬אָ נוּבּיס זז באי שקט על הספסל‪" .‬הדבר מגביר את הכאוס‪.‬‬
‫הנשמות מתבלבלות‪ .‬יש שלא מצליחות לעבור אל החיים שלאחר המוות‪ .‬יש שמצליחות‪ ,‬אך‬
‫חייבות למצוא דרכים אחרות‪ .‬אני מנסה לעזור‪ ,‬אבל‪ ...‬היכל המשפט מכונה גם היכל‬
‫המא ָﬠת‪ .‬הוא אמור להיות לב הסדר‪ ,‬בסיס יציב לקיום‪ .‬בלעדי אוסיריס הוא הולך ומתפרק‪,‬‬
‫מתפורר‪".‬‬
‫"אז למה אתה מחכה? תן לנו את הנוצה‪ .‬אלא אם אתה מפחד שאבא שלך יעניש אותך ולא‬
‫ירשה לך לצאת מהחדר שלך או משהו כזה‪".‬‬
‫העיניים שלו רשפו בכעס‪ .‬לרגע חשבתי שהוא מתכנן את ההלוויה שלי‪ ,‬אבל הוא רק נאנח‬
‫ברוגז‪" .‬אני נוהג לבצע טקס בשם 'פתיחת הפה'‪ .‬הוא מאפשר לנשמת המת לצאת‪ .‬עבורך‪,‬‬
‫סיידי קיין‪ ,‬אמציא טקס חדש‪ :‬סגירת הפה‪".‬‬
‫"מצחיק מאוד‪ .‬אז אתה נותן לי את הנוצה או לא?"‬
‫הוא פתח את היד‪ .‬אור הבזיק‪ ,‬ונוצה קורנת ריחפה מעל כף ידו ‪ -‬נוצה צחורה שנראתה‬
‫כמו קולמוס כתיבה‪" .‬למען אוסיריס ‪ -‬אך אני עומד על כמה תנאים‪ .‬ראשית‪ ,‬רק את‬
‫תשתמשי בה‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬בטח‪ .‬לא נראה לך שאני אתן לקרטר ‪"-‬‬
‫"כמו כן‪ ,‬עלייך להקשיב לאמי נפתיס‪ .‬ח'וּפוּ אמר לי שאתם מחפשים אחריה‪ .‬אם תצליחו‬
‫למצוא אותה‪ ,‬הקשיבי לה‪".‬‬
‫"אין בעיה‪ ",‬אמרתי‪ ,‬אם כי הבקשה המוזרה גרמה לי להרגיש קצת לא בנוח‪ .‬למה‬
‫שאָ נוּבּיס יבקש ממני דבר כזה?‬
‫"ולפני שתלכי‪ ",‬אָ נוּבּיס המשיך‪" ,‬עלייך לענות על שלוש שאלות‪ ,‬כשנוצת האמת בידך‪,‬‬
‫כדי להוכיח את כנותך‪".‬‬
‫הפה שלי התייבש פתאום‪" .‬אה‪ ...‬איזה מין שאלות?"‬
‫"כל שאלה שארצה לשאול‪ .‬וזכרי‪ ,‬אפילו השקר הקטן ביותר יביא להשמדתך‪".‬‬
‫"בסדר‪ ,‬תן לי את הנוצה המחורבנת‪".‬‬
‫כשהוא הושיט לי את הנוצה היא הפסיקה לזהור‪ ,‬אבל היתה חמימה וכבדה יותר מנוצה‬
‫רגילה‪.‬‬
‫"זאת נוצת הזנב של ציפור בֶּ נוּ‪ ",‬הסביר אָ נוּבּיס‪" .‬אתם מכנים אותה עוף החול‪ .‬משקלה‬
‫זהה בדיוק למשקל נשמה אנושית‪ .‬את מוכנה?"‬
 ‫"לא‪ ",‬אמרתי‪ ,‬וכנראה זאת היתה האמת כי לא נשרפתי‪" .‬זו היתה השאלה הראשונה?"‬
‫אָ נוּבּיס ממש חייך‪ ,‬חיוך מהמם למדי‪" .‬אני מניח שכן‪ .‬את מתמקחת כמו סוחר פיניקי‪,‬‬
‫סיידי קיין‪ .‬שאלה שנייה‪ ,‬אם כך‪ :‬האם תהיי מוכנה להקריב את חייך למען אחיך?"‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי מיד‪.‬‬
‫)אני יודעת‪ .‬זה הפתיע גם אותי‪ .‬הנוצה הכריחה אותי לדבר אמת‪ ,‬אבל מתברר שלא‬
‫הוסיפה לי שכל‪(.‬‬
‫אָ נוּבּיס הנהן כאילו התשובה לא מפתיעה אותו‪" .‬שאלה אחרונה‪ :‬לשם הצלת העולם‪ ,‬האם‬
‫תהיי מוכנה להקריב את אביך?"‬
‫"זאת לא שאלה הוגנת!"‬
‫"עני בכנות‪".‬‬
‫איך אפשר לענות על שאלה כזאת? אין לה תשובה פשוטה של כן או לא‪.‬‬
‫מובן שידעתי מה התשובה "הנכונה"‪ .‬הגיבורה אמורה לסרב להקריב את אבא שלה‪ .‬ואז‬
‫היא יוצאת למשימתה באומץ ומצילה גם את אבא שלה וגם את העולם‪ ,‬נכון? אבל מה אם‬
‫באמת צריך לבחור? העולם הוא מקום גדול מאוד‪ :‬סבא וסבתא‪ ,‬קרטר‪ ,‬דוד איימוס‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת‪,‬‬
‫ח'וּפוּ‪ ,‬ליז ואמה‪ ,‬כל מי שהכרתי אי פעם‪ .‬מה היה אבא שלי אומר לו בחרתי בו על פניהם?‬
‫"אם… אם באמת לא היתה ברירה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬שום ברירה שהיא ‪ -‬אוי נו‪ .‬זאת שאלה‬
‫טיפשית‪".‬‬
‫הנוצה התחילה לזהור‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר‪ ",‬נכנעתי‪" .‬אם לא היתה ברירה‪ ,‬אני מניחה… אני מניחה שהייתי מצילה‬
‫את העולם‪".‬‬
‫גל של אשמה מחץ אותי‪ .‬איזו מין בת אני? תפסתי בכוח בקמע ִתית שעל המחרוזת שלי ‪-‬‬
‫המזכרת היחידה שלי מאבא‪ .‬אני יודעת שחלק מכם חושבים‪ :‬כמעט לא יצא לך לפגוש את‬
‫אבא שלך‪ .‬בקושי הכרת אותו‪ .‬מה הסיפור הגדול?‬
‫אבל זה לא אומר שהוא היה פחות אבא שלי‪ ,‬נכון? אני חושבת שדווקא בגלל העובדה‬
‫שביליתי כל כך מעט זמן בחברתו‪ ,‬דווקא בגלל זה הוא היה יקר ללבי אפילו יותר‪ ,‬והמחשבה‬
‫שאאבד אותו היתה מחרידה יותר‪ .‬והמחשבה שאאכזב אותו‪ ,‬שאבחר במכוון להניח לו למות‬
‫אפילו כדי להציל את העולם ‪ -‬איזה מין בן אדם מפלצתי אני?‬
‫בקושי הייתי מסוגלת להביט באָ נוּבּיס‪ ,‬אבל כשהבטתי בו הבעת הפנים שלו התרככה‪.‬‬
‫"אני מאמין לך‪ ,‬סיידי‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬באמת? אני מחזיקה בנוצת האמת המחורבנת‪ ,‬ואתה מאמין לי‪ .‬כן‪ ,‬תודה רבה‬
‫באמת‪".‬‬
‫"האמת לא קלה‪ ",‬אמר אָ נוּבּיס‪" .‬נשמות רבות מגיעות להיכל המשפט ואינן מסוגלות‬
‫להרפות מהשקרים‪ .‬הן מתכחשות למגרעותיהן‪ ,‬לרגשותיהן האמיתיים‪ ,‬לטעויותיהן… עד‬
‫הסוף המר‪ ,‬כש ָﬠמֵ ת טורף אותן לנצח נצחים‪ .‬נדרשים כוח ואומץ כדי להודות באמת‪".‬‬
 ‫"כן‪ .‬אני מרגישה מה‪-‬זה חזקה ואמיצה‪ .‬תודה רבה באמת‪".‬‬
‫אָ נוּבּיס קם‪" .‬כדאי שאלך עכשיו‪ .‬זמנכם הולך ואוזל‪ .‬בעוד עשרים וארבע שעות יגיע שחר‬
‫יום הולדתו של סֵ ת והוא ישלים את בניית הפירמידה שלו ‪ -‬אלא אם כן תעצרו בו‪ .‬אולי‬
‫בפעם הבאה שניפגש ‪"-‬‬
‫"עדיין תהיה מעצבן?" ניחשתי‪.‬‬
‫הוא נעץ בי את העיניים החומות החמימות האלה‪" .‬או שאולי תוכלי לעדכן אותי בנוגע‬
‫לטקסי חיזור מודרניים‪".‬‬
‫ישבתי שם המומה עד שהוא חייך אלי שבריר חיוך ‪ -‬רק כדי להבהיר לי שקנטר אותי‪ .‬ואז‬
‫נעלם‪.‬‬
‫"מצחיק מאוד!" צעקתי‪ .‬המאזניים והכס נעלמו‪ .‬ספסל הפשתן נפרם ואני נפלתי על‬
‫הקרקע באמצע בית הקברות‪ .‬קרטר וח'וּפוּ הופיעו לצדי‪ ,‬אבל אני המשכתי לצעוק על‬
‫הנקודה שבה עמד אָ נוּבּיס ולכנות אותו בשמות מעניינים‪.‬‬
‫"מה קורה?" שאל קרטר‪" .‬איפה אנחנו?"‬
‫"הוא דפוק לגמרי!" נהמתי‪" .‬הוא ממש שווה אבל מה זה מרוצה מעצמו‪ ,‬וציני‪ ,‬ובלתי‬
‫נסבל‪ ,‬ו‪"-‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ התלונן‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬קרטר הסכים איתו‪" .‬אז השגת את הנוצה או לא?"‬
‫הושטתי את היד‪ ,‬והיא היתה שם ‪ -‬נוצה לבנה קורנת ריחפה מעל האצבעות שלי‪ .‬סגרתי‬
‫את היד לאגרוף והיא נעלמה שוב‪.‬‬
‫"וואו‪ ",‬קרטר אמר‪" .‬אבל מה עם אָ נוּבּיס? איך ‪"-‬‬
‫"בואו נמצא את בַּ ְסתֶ ת ונסתלק‪ ",‬קטעתי אותו‪" .‬יש לנו הרבה עבודה‪".‬‬
‫התחלתי לצעוד במרץ לפני שהוא ישאל אותי שאלות נוספות‪ ,‬כי ממש לא התחשק לי‬
‫לומר אמת‪.‬‬
 ‫‪29‬‬
‫זיה קובעת פגישה‬

‫כן‪ ,‬תודה רבה באמת‪ ,‬סיידי‪ .‬את זוכה לספר על עולם המתים‪ .‬אני זוכה לספר על הכביש‬
‫המהיר מספר ‪ 10‬בטקסס‪.‬‬
‫אם לתמצת‪ :‬זה לקח נצח והיה משעמם בטירוף‪ ,‬אלא אם כן אתם רואים בפרות רועות דבר‬
‫מרתק‪.‬‬
‫יצאנו מניו‪-‬אורלינס בשחר ה‪ 28-‬בחודש‪ ,‬בדיוק יום אחד לפני התאריך המתוכנן להשמדת‬
‫העולם‪ .‬בַּ ְסתֶ ת "שאלה" קרוואן שנשאר שם עם סיום מאמצי הסיוע אחרי סופת ההוריקן‬
‫קטרינה‪ .‬בהתחלה בַּ ְסתֶ ת הציעה שנטוס‪ ,‬אבל אחרי שסיפרתי לה על החיזיון שלי עם‬
‫החרטומים במטוס המתפוצץ‪ ,‬החלטנו שאולי עדיף לא לעלות על מטוס‪ .‬אלת השמים נוּת‬
‫הבטיחה לתת לנו הגנה באוויר עד ממפיס‪ ,‬אבל לא רציתי להתגרות במזל כשנתקרב אל סֵ ת‪.‬‬
‫"סֵ ת אינו הבעיה היחידה העומדת בפנינו‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אם החיזיון שלך מדויק‪,‬‬
‫החרטומים הולכים וסוגרים עלינו‪ .‬ולא סתם חרטומים ‪ -‬דֶ ז ְַ'רדָ ן בעצמו‪".‬‬
‫"וזיה‪ ",‬הוסיפה סיידי‪ ,‬רק כדי לעצבן אותי‪.‬‬
‫בסופו של דבר החלטנו שבטוח יותר לנהוג‪ ,‬גם אם זה יהיה איטי יותר‪ .‬עם קצת מזל נגיע‬
‫לפיניקס בזמן‪ .‬לגבי בית החיים‪ ,‬לא נותר אלא לקוות שנצליח לחמוק מהם עד השלמת‬
‫המשימה‪ .‬אולי אחרי שנטפל בסֵ ת‪ ,‬החרטומים יחליטו שאנחנו בסדר‪ .‬אולי‪...‬‬
‫לא הפסקתי לחשוב על דֶ ז ְַ'רדָ ן ולתהות אם הוא באמת משמש גוף מארח לסֵ ת‪ .‬עד לפני יום‬
‫זה נראה הגיוני לגמרי‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן רצה להחריב את משפחת קיין‪ .‬הוא שנא את אבא שלנו ושנא‬
‫אותנו‪ .‬הוא בטח חיכה עשורים‪ ,‬אולי מאות שנים‪ ,‬עד שאיסקנדר ימות והוא ימונה ללקטור‬
‫הראשי‪ .‬עוצמה‪ ,‬כעס‪ ,‬יהירות‪ ,‬שאפתנות‪ :‬דֶ ז ְַ'רדָ ן התאפיין בכולם‪ .‬אם סֵ ת חיפש נפש תאומה‪,‬‬
‫במלוא מובן המילה‪ ,‬קשה לחשוב על מישהו מתאים יותר‪ .‬ואם סֵ ת יחרחר מלחמה בין האלים‬
‫לחרטומים באמצעות השליטה שלו בלקטור הראשי‪ ,‬המנצח היחיד יהיה הכאוס‪ .‬וחוץ מזה‪,‬‬
‫לא היה קשה לשנוא את דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ .‬הרי מישהו חיבל בבית של איימוס וגילה לסֵ ת שאיימוס‬
‫מגיע‪.‬‬
‫אבל דֶ ז ְַ'רדָ ן הציל את כל האנשים ההם במטוס ‪ -‬זה פשוט לא נראה כמו משהו שאדון‬
‫הרשע יעשה‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת וח'וּפוּ נהגו בתורות‪ .‬לא ידעתי שבבונים מסוגלים לנהוג בקרוואנים‪ ,‬אבל ח'וּפוּ‬
‫הסתדר לא רע‪ .‬הוא הצליח לנווט בשעת העומס ביוּסטוֹן‪ ,‬תוך הרבה חשיפות ניבים ונביחות‪,‬‬
 ‫ולא נראה שמישהו מהנהגים האחרים מבחין במשהו יוצא דופן‪.‬‬
‫סיידי‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת ואני ישבנו בינתיים במטבחון של הקרוואן‪ ,‬בין הארונות המיטלטלים והכלים‬
‫המצטלצלים וקילומטרים על גבי קילומטרים של שום דבר‪ .‬יכולתי לראות שבַּ ְסתֶ ת מתוחה‪.‬‬
‫היא כבר ריטשה את רוב הריפוד בקרוואן‪ ,‬ועכשיו השתמשה בשולחן המטבח להשחזת‬
‫הציפורניים‪.‬‬
‫סיידי לא הפסיקה לפתוח ולסגור את היד ולבהות בנוצת האמת כאילו הנוצה היא טלפון‬
‫וסיידי מחכה שהוא יצלצל‪ .‬מאז ההיעלמות שלה בהיכל המשפט היא היתה מכונסת בעצמה‬
‫ושקטה‪ .‬לא שהתלוננתי‪ ,‬אבל זה לא היה אופייני לה‪.‬‬
‫"מה קרה עם אָ נוּבּיס?" שאלתי אותה בפעם המיליון‪.‬‬
‫היא נעצה בי מבט זועם כאילו היא רוצה להוריד לי את הראש‪ .‬ואז החליטה כנראה שאני‬
‫לא שווה את המאמץ‪ .‬היא נעצה עיניים בנוצה הזוהרת שריחפה מעל כף היד שלה‪.‬‬
‫"דיברנו‪ ",‬אמרה בזהירות‪" .‬הוא שאל אותי שאלות‪".‬‬
‫"איזה מין שאלות?"‬
‫"קרטר‪ ,‬אל תשאל‪ .‬בבקשה‪".‬‬
‫בבקשה? אוקיי‪ ,‬זה ממש לא התאים לסיידי‪.‬‬
‫הבטתי בבַּ ְסתֶ ת‪ ,‬אבל היא לא ממש עזרה לי‪ .‬היא היתה עסוקה בריטוש הפורמייקה‬
‫לחתיכות‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלתי אותה‪.‬‬
‫העיניים שלה נשארו נעוצות בשולחן‪" .‬בעולם המתים נטשתי אתכם‪ .‬שוב‪".‬‬
‫"אָ נוּבּיס הבהיל אותך‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה לא כזה סיפור‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הביטה בי בעיניים צהובות וגדולות והיתה לי הרגשה שרק החמרתי את המצב‪.‬‬
‫"הבטחתי משהו לאבא שלכם‪ ,‬קרטר‪ .‬בתמורה לשחרורי‪ ,‬הוא הטיל עלי משימה חשובה‬
‫אף יותר מהלחימה בנחש‪ :‬לשמור על סיידי ‪ -‬ואם הדבר יידרש‪ ,‬לשמור על שניכם‪".‬‬
‫סיידי הסמיקה‪" .‬בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬זה‪ ...‬כלומר‪ ,‬תודה והכול‪ ,‬אבל אנחנו ממש לא חשובים יותר‬
‫מלחימה ב‪ ...‬את יודעת‪ ,‬בו‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬את לא מבינה‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬אתם יותר מאשר דם מדמם של הפרעונים‪ .‬אתם ילדי‬
‫המלכים רבי העוצמה ביותר שנולדו זה מאות שנים‪ .‬אתם הסיכוי היחיד שלנו לפיוס בין‬
‫האלים לבין בית החיים‪ ,‬ללימוד מחדש של דרכי קדם לפני שנאחר את המועד‪ .‬אם תוכלו‬
‫ללמוד אותן‪ ,‬יהיה באפשרותכם למצוא אחרים שדם מלכותי זורם בעורקיהם וללמד גם‬
‫אותם‪ .‬תוכלו להחדיר חיים חדשים בבית החיים‪ .‬הדברים שההורים שלכם עשו ‪ -‬כל מה‬
‫שעשו ‪ -‬נועד לסלול עבורכם את הדרך‪".‬‬
‫סיידי ואני השתתקנו‪ .‬כלומר‪ ,‬איך אמורים להגיב על דבר כזה? אני מניח שתמיד הרגשתי‬
‫שההורים שלי אהבו אותי‪ ,‬אבל להיות מוכנים למות למעני? להאמין שזה הכרחי כדי שסיידי‬
‫ואני נוכל להציל את העולם? לא ביקשתי דבר כזה‪.‬‬
‫"הם לא רצו להשאיר אתכם לבדכם‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬כאילו הצליחה לקרוא את הבעת‬
‫הפנים שלי‪" .‬הם קיוו שזה לא יקרה‪ ,‬אבל הם גם ידעו ששחרור האלים הוא דבר מסוכן‪.‬‬
‫תאמינו לי‪ ,‬הם הבינו כמה אתם מיוחדים‪ .‬תחילה שמרתי עליכם משום שכך התחייבתי‬
‫לעשות‪ .‬עכשיו הייתי עושה זאת גם ללא ההבטחה‪ .‬אתם כמו גורים בשבילי‪ .‬לא אכזיב אתכם‬
‫שוב‪".‬‬
‫אני מודה שמשהו חנק לי בגרון‪ .‬איש לא קרא לי מעולם הגור שלו‪.‬‬
‫סיידי משכה באף‪ .‬היא מחתה משהו מהעיניים‪" .‬את לא הולכת לנקות אותנו בליקוקים‪,‬‬
‫נכון?"‬
‫היה טוב לראות את בַּ ְסתֶ ת מחייכת שוב‪" .‬אשתדל להתאפק‪ .‬ודרך אגב‪ ,‬סיידי‪ ,‬אני גאה בך‪.‬‬
‫העובדה שהתמודדת ככה עם אָ נוּבּיס לבדך ‪ -‬אלי המוות הם טיפוסים די דוחים‪".‬‬
‫סיידי משכה בכתפיה‪ .‬משום מה‪ ,‬נראה שהיא נבוכה‪" .‬טוב‪ ,‬לא הייתי מתארת אותו‬
‫כ'דוחה'‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא נראה כמו נער‪".‬‬
‫"על מה את מדברת?" שאלתי‪" .‬היה לו ראש של תן‪".‬‬
‫"לא כשהוא עבר לצורה אנושית‪".‬‬
‫"סיידי‪ "...‬היא התחילה להדאיג אותי‪" .‬כשאָ נוּבּיס עבר לצורה אנושית עדיין היה לו ראש‬
‫של תן‪ .‬הוא היה ענקי ומפחיד ו‪ ...‬כן‪ ,‬די דוחה‪ .‬למה‪ ,‬איך את ראית אותו?"‬
‫הלחיים שלה הסמיקו‪" .‬הוא נראה‪ ...‬סתם כמו נער בן תמותה‪".‬‬
‫"זאת בטח היתה הקסמה‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬התעקשה סיידי‪" .‬לא יכול להיות‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬לא משנה‪ ",‬אמרתי‪" .‬העיקר שהשגנו את הנוצה‪".‬‬
‫סיידי זזה באי שקט‪ ,‬כאילו זה מאוד משנה‪ .‬אבל אז היא סגרה את היד ונוצת האמת‬
‫נעלמה‪" .‬היא לא תועיל לנו בלי השם הסודי של סֵ ת‪".‬‬
‫"אני עובדת על זה‪ ".‬בַּ ְסתֶ ת הביטה סביב החדר כאילו היא חוששת שמישהו ישמע אותה‪.‬‬
‫"יש לי תוכנית‪ .‬אבל היא מסוכנת‪".‬‬
‫רכנתי קדימה‪" .‬מה התוכנית?"‬
‫"אני מעדיפה לא לדבר על זה כדי לא להביא מזל רע‪ ,‬אבל זה בדרך שלנו‪ .‬זה לא אמור‬
‫לעכב אותנו הרבה‪".‬‬
‫ניסיתי לחשב‪" .‬עכשיו שחר יום השדים השני?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת הנהנה‪" .‬יום הולדתו של הורוס‪".‬‬
‫"ויום ההולדת של סֵ ת חל מחר‪ ,‬ביום השדים השלישי‪ .‬כלומר יש לנו עשרים וארבע שעות‬
‫עד שהוא ישמיד את אמריקה הצפונית‪".‬‬
‫"ואם הוא יתפוס אותנו‪ ",‬הוסיפה סיידי‪" ,‬זה יגביר את הכוח שלו עוד יותר‪".‬‬
‫"יש לנו די זמן‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬נסיעה מניו‪-‬אורלינס לפיניקס עורכת כעשרים שעות‪ .‬אם‬
‫לא ניתקל בהפתעות לא נעימות ‪"-‬‬
 ‫"כמו אלה שאנחנו נתקלים בהן בכל יום?"‬
‫"כן‪ ",‬הודתה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬כמו אלה‪".‬‬
‫נשמתי נשימה נרעדת‪ .‬עשרים וארבע שעות והכול ייגמר‪ ,‬לטוב או לרע‪ .‬או שנציל את‬
‫אבא ונעצור את סֵ ת‪ ,‬או שהכול יהיה לשווא ‪ -‬לא רק מה שסיידי ואני עשינו אלא גם‬
‫הקורבנות שהקריבו ההורים שלנו‪ .‬פתאום הרגשתי כאילו אני שוב מתחת לאדמה‪ ,‬באחת‬
‫המנהרות ההן בנום הראשון‪ ,‬עם מיליון טונות של סלע מעל הראש‪ .‬תזוזה אחת קטנה של‬
‫הקרקע והכול יקרוס עלי‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אם תצטרכו אותי‪ ,‬אני בחוץ‪ ,‬משחק בחפצים חדים‪".‬‬
‫לקחתי את החרב שלי ופניתי אל אחורי הקרוואן‪.‬‬

‫***‬

‫מעולם לא נתקלתי בקרוואן עם מרפסת‪ .‬השלט על הדלת האחורית הזהיר אותי לא לעמוד‬
‫עליה כשהרכב בתנועה‪ ,‬אבל בכל זאת יצאתי‪.‬‬
‫זה לא היה המקום המושלם להתאמן בו בחרב‪ .‬המרפסת היתה קטנה מדי‪ ,‬ושני כיסאות‬
‫תפסו את רוב המקום‪ .‬הרוח הקרה הצליפה סביבי וכל מהמורה בכביש גרמה לי לאבד שיווי‬
‫משקל‪ .‬אבל זה היה המקום היחיד שיכולתי להיות בו לבד‪ .‬הרגשתי שאני חייב לנקות קצת‬
‫את הראש‪.‬‬
‫התאמנתי בשליפת החרב שלי מהדוּאַ ת והחזרתה לשם‪ .‬בסופו של דבר הצלחתי לעשות את‬
‫זה כמעט בכל פעם שניסיתי‪ ,‬בתנאי שהתרכזתי‪ .‬ואז תרגלתי את השימוש בחרב ‪ -‬חסימות‪,‬‬
‫דקירות והצלפות ‪ -‬עד שהורוס לא הצליח להתאפק יותר והתחיל לתת לי עצות‪.‬‬
‫הרם את החרב גבוה יותר‪ ,‬הדריך אותי‪ .‬יותר בקשת‪ ,‬קרטר‪ .‬הלהב מעוצב לתלישת‬
‫כלי הנשק של האויב מתוך ידו‪.‬‬
‫תסתום‪ ,‬רטנתי‪ .‬איפה היית שהייתי צריך עזרה במגרש הכדורסל? אבל ניסיתי להחזיק‬
‫את החרב כפי שאמר וגיליתי שהצדק איתו‪.‬‬
‫הכביש התפתל בין שטחים אינסופיים של אדמת בור‪ .‬פה ושם עברנו על פני משאית של‬
‫חקלאי או קרוואן משפחתי‪ ,‬והעיניים של הנהג היו נפערות כשראה אותי‪ :‬נער שחור מצליף‬
‫בחרב על המרפסת האחורית של קרוואן‪ .‬אני חייכתי ונופפתי ובתוך זמן קצר ח'וּפוּ היה‬
‫משאיר אותם מאחור בעננת אבק‪.‬‬
‫אחרי כשעה של תרגול‪ ,‬החולצה נדבקה לי לחזה בזיעה קרה‪ .‬הנשימה שלי היתה כבדה‪.‬‬
‫החלטתי לצאת להפסקה ולשבת קצת‪.‬‬
‫"השעה קרבה‪ ",‬אמר לי הורוס‪ .‬הקול שלו נשמע מוחשי יותר‪ ,‬כבר לא בתוך הראש שלי‪.‬‬
‫הבטתי הצדה וראיתי אותו מבליח בהילה זהובה‪ ,‬יושב בניחותא על הכיסא השני בשריון‬
‫העור שלו ורגליו שבסנדלים שעונות על המעקה‪ .‬החרב שלו‪ ,‬העתק ערטילאי של החרב‬
‫שלי‪ ,‬היתה שעונה לצדו‪.‬‬
‫"איזו שעה?" שאלתי‪" .‬שעת המאבק בסֵ ת?"‬
‫"גם זאת‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמר הורוס‪" .‬אך לפני כן מצפה לך אתגר נוסף‪ ,‬קרטר‪ .‬התכונן‪".‬‬
‫"נהדר‪ .‬כאילו לא עמדתי במספיק אתגרים‪".‬‬
‫העיניים של הורוס‪ ,‬הכסופה והזהובה‪ ,‬נצצו‪" .‬בשנות התבגרותי‪ ,‬סֵ ת ניסה להרוג אותי‬
‫פעמים רבות‪ .‬אמי ואני נמלטנו ממקום למקום והסתתרנו מפניו‪ ,‬עד שהייתי בוגר דיי‬
‫להתמודד איתו‪ .‬הלורד האדום ישלח את אותם כוחות נגדך‪ .‬הבא בתור יגיע ‪"-‬‬
‫"בסביבת נהר‪ ",‬ניחשתי כשנזכרתי במסע האחרון של הבּא שלי‪" .‬משהו רע הולך לקרות‬
‫ליד נהר‪ .‬אבל מה האתגר?"‬
‫"עליך להיזהר ‪ "-‬הדמות של הורוס התחילה להתעמעם ופניו של האל התכרכמו בדאגה‪.‬‬
‫"מה זה? מישהו מנסה ‪ -‬כוח אחר ‪"-‬‬
‫הוא הוחלף בדמותה הזורחת של זיה ראשיד‪.‬‬
‫"זיה!" קמתי מהכיסא‪ ,‬מודע פתאום לכך שאני מזיע ודוחה ונראה כאילו נגררתי בכל רחבי‬
‫עולם המתים‪.‬‬
‫"קרטר?" הדמות שלה הבהבה‪ .‬היא אחזה במטה שלה ומעיל אפור כיסה את גלימתה‬
‫כאילו היא נמצאת במקום קר מאוד‪ .‬השיער השחור הקצר שלה התבדר סביב פניה‪" .‬השבח‬
‫לתחוֹת שמצאתי אותך‪".‬‬‫ְ‬
‫"איך הגעת לכאן?"‬
‫"אין זמן! תקשיב‪ :‬אנחנו רודפים אחריכם‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ,‬אני‪ ,‬שניים נוספים‪ .‬אנחנו לא יודעים‬
‫את מיקומכם המדויק‪ .‬לחשי המעקב של דֶ ז ְַ'רדָ ן מתקשים לאתר אתכם‪ ,‬אבל הוא יודע‬
‫שאנחנו מתקרבים‪ .‬והוא יודע לאן פניכם מועדות ‪ -‬לפיניקס‪".‬‬
‫המחשבות שלי התחילו להתרוצץ‪" .‬אז הוא סוף‪-‬סוף מאמין שסֵ ת השתחרר? אתם באים‬
‫לעזור לנו?"‬
‫זיה הנידה בראשה‪" .‬הוא מגיע לעצור אתכם‪".‬‬
‫"לעצור אותנו? זיה‪ ,‬סֵ ת עומד לפוצץ את יבשת אמריקה! אבא שלי ‪ "-‬הקול שלי נשבר‪.‬‬
‫לא יכולתי לסבול כמה חלש ומפוחד אני נשמע‪" .‬אבא שלי מסובך בצרות‪".‬‬
‫זיה הושיטה יד זורחת‪ ,‬אבל זאת היתה רק תמונה‪ .‬האצבעות שלנו לא נגעו באמת‪" .‬קרטר‪,‬‬
‫אני מצטערת‪ .‬אתה חייב לראות את זה מנקודת המבט של דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ .‬בית החיים מתאמץ לכלוא‬
‫את האלים כבר מאות שנים‪ ,‬כדי למנוע בדיוק דבר כזה‪ .‬ועכשיו שחררתם אותם ‪"-‬‬
‫"זה לא היה הרעיון שלי!"‬
‫"אני יודעת‪ ,‬אבל אתם מנסים להילחם בסֵ ת באמצעות קסמים אלוהיים‪ .‬לא ניתן לשלוט‬
‫באלים‪ .‬אתם עלולים לגרום לנזק רב יותר‪ .‬אם תניחו לבית החיים לטפל בזה ‪"-‬‬
‫"סֵ ת חזק מדי‪ ",‬אמרתי‪" .‬ואני מסוגל לשלוט בהורוס‪ .‬אני אצליח‪".‬‬
 ‫זיה נענעה בראשה‪" .‬זה רק ילך וייעשה קשה יותר ככל שתתקרב לסֵ ת‪ .‬אין לך מושג‪".‬‬
‫"ולך יש?"‬
‫זיה העיפה מבט מתוח לשמאלה‪ .‬הדמות שלה היטשטשה כמו טלוויזיה עם קליטה חלשה‪.‬‬
‫"אין לנו הרבה זמן‪ .‬מֶ ל כבר יוצא מהשירותים‪".‬‬
‫"יש אצלכם חרטום בשם מֶ ל?"‬
‫"פשוט תקשיב לי‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן החליט שנתפצל לשני צוותים‪ .‬התוכנית היא להקיף אתכם משני‬
‫הצדדים ולחסום אתכם‪ .‬אם הצוות שלי יגיע אליכם ראשון‪ ,‬אני חושבת שאוכל לעצור את‬
‫מֶ ל מלתקוף אתכם‪ ,‬לפחות לזמן‪-‬מה כדי שנוכל לשוחח כולנו‪ .‬ואז אולי נצליח למצוא דרך‬
‫לפנות לדֶ ז ְַ'רדָ ן כדי לשכנע אותו שאנחנו חייבים לשתף פעולה‪".‬‬
‫"אל תיעלבי‪ ,‬אבל למה שאבטח בך?"‬
‫היא קפצה שפתיים כאילו באמת נפגעה‪ .‬הרגשתי אשם‪ ,‬אבל חלק ממני חשש שכל זה הוא‬
‫רק תכסיס‪.‬‬
‫"קרטר‪ ...‬אני צריכה לספר לך משהו‪ .‬משהו שאולי יעזור‪ ,‬אבל אני חייבת לומר לך אותו‬
‫פנים אל פנים‪".‬‬
‫"תגידי לי עכשיו‪".‬‬
‫"בחיי מקורו של ְתחוֹת! אתה כל כך עקשן‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬כישרון טבעי‪".‬‬
‫המבטים שלנו ננעלו‪ .‬הדמות שלה הלכה ונמוגה‪ ,‬אבל לא רציתי להרפות ממנה‪ .‬רציתי‬
‫להמשיך לדבר‪.‬‬
‫"אם אתה לא מוכן לבטוח בי‪ ,‬כנראה שאיאלץ לבטוח בך‪ ",‬החליטה זיה‪" .‬אדאג שנהיה‬
‫בלאס קְ רוּסֶ ס שבניו‪-‬מקסיקו מחר עם השקיעה‪ .‬אם תחליטו להיפגש איתי‪ ,‬אולי נצליח‬
‫לשכנע את מֶ ל‪ .‬ואז נשכנע את דֶ ז ְַ'רדָ ן יחד‪ .‬תבואו?"‬
‫רציתי להבטיח שכן‪ ,‬רק כדי לפגוש אותה‪ ,‬אבל דמיינתי לעצמי איך אני מנסה לשכנע את‬
‫סיידי או בַּ ְסתֶ ת שזה רעיון טוב‪" .‬אני לא יודע‪ ,‬זיה‪".‬‬
‫"לפחות תשקלו את זה‪ ",‬היא התחננה בפני‪" .‬וקרטר‪ ,‬אל תבטח באיימוס‪ .‬אם תראה אותו‬
‫‪ "-‬העיניים שלה התרחבו‪" .‬מֶ ל כאן!"‬
‫זיה הצליפה במטה שלה והתמונה נעלמה‪.‬‬
 ‫‪30‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת מקיימת את הבטחתה‬

‫שעות מאוחר יותר התעוררתי על הספה בקרוואן כשבַּ ְסתֶ ת ניערה לי את הזרוע‪.‬‬
‫"הגענו‪ ",‬הכריזה‪.‬‬
‫לא היה לי מושג כמה זמן ישנתי‪ .‬בנקודה מסוימת‪ ,‬המרחבים השטוחים והשעמום המוחלט‬
‫טשטשו אותי והתחלתי לסבול מחלומות רעים על חרטומים זעירים שמעופפים לי מסביב‬
‫לראש ומנסים לגלח אותו‪ .‬בשלב כלשהו היה לי גם סיוט על איימוס‪ ,‬אבל לא זכרתי אותו‬
‫במדויק‪ .‬ועדיין לא הבנתי למה זיה הזהירה אותי לגביו‪.‬‬
‫מצמצתי בטישטוש‪ ,‬ואז קלטתי שהראש שלי מונח בחיקו של ח'וּפוּ‪ .‬הבבון סירק את‬
‫השיער שלי בחיפוש אחר מטעמים‪.‬‬
‫"בחייך‪ ",‬אמרתי בקול רדום‪" .‬הגזמת לגמרי‪".‬‬
‫"אבל הוא עשה לך יופי של תסרוקת‪ ",‬סיידי אמרה‪.‬‬
‫"אה‪-‬אה!" ח'וּפוּ אישר‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת פתחה את דלת הקרוואן‪ .‬שמש אחר הצהריים סנוורה אותי‪" .‬בואו‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"נצטרך להמשיך מכאן ברגל‪".‬‬
‫ניגשתי לדלת וכמעט חטפתי התקף לב‪ .‬חנינו על דרך הררית צרה כל כך שאם הייתי‬
‫מתעטש בכיוון הלא נכון הקרוואן היה צונח לתהום‪.‬‬
‫לרגע חששתי שאנחנו בפיניקס‪ ,‬כי הנוף נראה מוכר‪ .‬הרים טרשיים השתרעו משני‬
‫הצדדים ונדמה שאדמת המדבר נמשכת לנצח‪ .‬בעמק שמשמאלנו נראתה עיר אפרפרה ‪ -‬לא‬
‫היו שם כמעט עצים או עשב‪ ,‬רק חול‪ ,‬חצץ ובניינים‪ .‬אבל העיר היתה קטנה בהרבה‬
‫מפיניקס‪ ,‬ונהר גדול היה לגבול הדרומי שלה‪ ,‬נוצץ כסוף בשמש המדבר‪ .‬הנהר התעקל‬
‫למרגלות ההרים מתחתינו והצפין משם‪.‬‬
‫"הגענו לירח‪ ",‬רטנה סיידי‪.‬‬
‫"אֶ ל‪-‬פּאסוֹ‪ ,‬טקסס‪ ",‬בַּ ְסתֶ ת תיקנה אותה‪" .‬וזה נהר ריוֹ גְ ראנְ דֶ ה‪ ".‬היא נשמה נשימה עמוקה‬
‫מהאוויר היבש והקריר‪" .‬תרבות נהר בלב המדבר‪ .‬מזכיר מאוד את מצרים‪ ,‬למעשה! אה‪...‬‬
‫מלבד העובדה שמקסיקו נמצאת ממש מעבר לנהר‪ .‬אני חושבת שזה המקום המתאים ביותר‬
‫לזמן את נפתיס‪".‬‬
‫"באמת נראה לך שהיא תגלה לנו את השם הסודי של סֵ ת?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הרהרה לרגע‪" .‬נפתיס מאוד לא צפויה‪ ,‬אבל היא כבר פעלה נגד בעלה בעבר‪.‬‬
‫אפשר לקוות‪".‬‬
‫זה לא נשמע מבטיח במיוחד‪ ,‬אבל בהיתי בנהר שהתפתל הרחק מתחתינו‪" .‬למה חנינו על‬
‫ההר? למה לא קרוב יותר?"‬
‫בַּ ְסתֶ ת מצמצה‪ ,‬כאילו השאלה בכלל לא עלתה בדעתה‪" .‬חתולים מעדיפים גובה‪ .‬למקרה‬
‫שנצטרך להסתער על משהו‪".‬‬
‫"נהדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז אם נצטרך להסתער על משהו‪ ,‬אנחנו מסודרים‪".‬‬
‫"זה לא כזה סיפור‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לרדת לנהר לאורך‬
‫כמה קילומטרים של חול‪ ,‬קקטוסים ונחשי פעמונים‪ ,‬להתחמק ממשטרת הגבולות‪,‬‬
‫ממבריחים‪ ,‬מחרטומים ומשדים ‪ -‬ולזמן את נפתיס‪".‬‬
‫סיידי שרקה‪" .‬וואו‪ ,‬איזה כיף!"‬
‫"אה‪ ",‬ח'וּפוּ הסכים איתה בקול אומלל‪ .‬הוא רחרח את האוויר ונהם‪.‬‬
‫"הוא מריח צרות‪ ",‬תרגמה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬משהו רע עומד לקרות‪".‬‬
‫"אפילו אני יכולתי להריח את זה‪ ",‬רטנתי‪ .‬ואז יצאנו בעקבות בַּ ְסתֶ ת במורד ההר‪.‬‬

‫***‬

‫כן‪ ,‬אמר הורוס‪ .‬המקום הזה זכור לי‪.‬‬

‫אנחנו באל פאסו‪ ,‬אמרתי לו‪ .‬אם לא קפצת לאכול אוכל מקסיקני‪ ,‬אין מצב שהיית‬
‫כאן‪.‬‬
‫אני זוכר אותו היטב‪ ,‬הורוס התעקש‪ .‬הביצה‪ ,‬המדבר‪.‬‬
‫עצרתי והעפתי מבט מסביב‪ .‬פתאום זכרתי גם אני את המקום‪ .‬כחמישים מטר קדימה‪,‬‬
‫הנהר התפשט ויצר ביצה ‪ -‬רשת של יובלים איטיים שיצרו שקע רדוד במדבר‪ .‬עשבי ביצה‬
‫צמחו לגובה לאורך הגדות‪ .‬משטרת הגבולות בוודאי סיירה שם כל הזמן‪ ,‬בהתחשב בכך‬
‫שהיה מדובר בגבול בין מדינות‪ ,‬אבל לא ראיתי דבר‪.‬‬
‫ביקרתי כאן בדמות בּא‪ .‬ראיתי בעיני רוחי את הבקתה בלב הביצה‪ ,‬את איסיס ואת הורוס‬
‫הצעיר מסתתרים מפני סֵ ת‪ .‬ובהמשך הנהר ‪ -‬שם חשתי בישות האפלה נעה מתחת לפני המים‬
‫וממתינה לי‪.‬‬
‫תפסתי בזרוע של בַּ ְסתֶ ת כשהגיעה צעדים ספורים מהגדה‪" .‬אל תתקרבי למים‪".‬‬
‫היא עשתה פרצוף‪" .‬קרטר‪ ,‬אני חתולה‪ ,‬אני לא מתכוונת לקפוץ לשחייה‪ .‬אבל אם אתה‬
‫רוצה לזמן אלת נהר‪ ,‬אין ברירה‪ ,‬אתה חייב לעשות את זה על גדת נהר‪".‬‬
‫הדברים נשמעו הגיוניים מאוד ואני הרגשתי כמו אידיוט‪ ,‬אבל לא היתה לי שליטה בזה‪.‬‬
‫משהו רע עמד לקרות‪.‬‬
‫מה זה? שאלתי את הורוס‪ .‬מה האתגר?‬
 ‫אבל האל שתפס עלי טרמפ שתק באופן מלחיץ ביותר‪ ,‬כאילו הוא ממתין‪.‬‬
‫סיידי זרקה אבן אל המים החומים העכורים‪ .‬היא שקעה בנתז רם‪.‬‬
‫"נראה לי בטוח לגמרי‪ ",‬אמרה‪ ,‬וירדה במדרון לשפת הנהר‪.‬‬
‫ח'וּפוּ הלך בעקבותיה בהיסוס‪ .‬הוא רחרח את המים ונהם‪.‬‬
‫"את רואה?" אמרתי‪" .‬אפילו בעיני ח'וּפוּ זה לא מוצא חן‪".‬‬
‫"זה בטח אינסטינקט‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬הנהר היה מקום מסוכן במצרים‪ .‬נחשים‪,‬‬
‫היפופוטמים‪ ,‬כל מיני דברים‪".‬‬
‫"היפופוטמים?"‬
‫"אל תצחק‪ ",‬בַּ ְסתֶ ת הזהירה אותי‪" .‬היפופוטמים עשויים להיות קטלניים‪".‬‬
‫"זה מה שתקף את הורוס?" שאלתי‪" .‬אני מתכוון בימי קדם‪ ,‬כשסֵ ת חיפש אחריו?"‬
‫"לא זכור לי סיפור כזה‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬בדרך כלל מספרים שסֵ ת השתמש תחילה‬
‫בעקרבים‪ .‬אחר כך בתנינים‪".‬‬
‫"תנינים‪ ",‬אמרתי וצמרמורת עברה לי בגב‪.‬‬
‫זה העניין? שאלתי את הורוס‪ ,‬אבל הוא לא ענה‪" .‬בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬בריו גראנדה יש תנינים?"‬
‫"קשה לי להאמין‪ ".‬היא כרעה על שפת הנהר‪" .‬ועכשיו‪ ,‬סיידי‪ ,‬את מוכנה?"‬
‫"איך לעשות את זה?"‬
‫"פשוט פני אל נפתיס ובקשי שתתגלה‪ .‬היא היתה אחותה של איסיס‪ .‬אם היא נמצאת‬
‫במקום כלשהו בצד הזה של הדוּאַ ת‪ ,‬היא תשמע את קולך‪".‬‬
‫סיידי נראתה מלאת ספק‪ ,‬אבל היא כרעה לצד בַּ ְסתֶ ת ונגעה במים‪ .‬קצות האצבעות שלה‬
‫העלו אדווה שנראתה גדולה מדי ‪ -‬טבעות של אנרגיה שהתפשטו על פני הנהר עד הגדה‬
‫הנגדית‪.‬‬
‫"הלו‪ ,‬נפתיס?" אמרה סיידי‪" .‬יש מישהי בבית?"‬
‫שמעתי נתז מים ממורד הזרם‪ ,‬אבל כשהבטתי לשם ראיתי שזאת משפחת מהגרים שחוצה‬
‫את הנהר‪ .‬שמעתי סיפורים על כך שאלפי אנשים חוצים את הגבול עם מקסיקו באופן בלתי‬
‫חוקי בכל שנה‪ ,‬בחיפוש אחר עבודה ותנאי חיים טובים יותר‪ ,‬אבל היה מדהים לראות את זה‬
‫במו עיני ‪ -‬גבר ואישה מתקדמים בצעד כושל וביניהם ילדה קטנה‪ .‬הם היו לבושים בסחבות‬
‫ונראו עניים מהפלאחים העניים ביותר שיצא לי לראות במצרים‪ .‬בהיתי בהם כמה שניות‬
‫אבל לא נראה שהם מהווים איום על‪-‬טבעי כלשהו‪ .‬האיש הביט בי במבט חשדני ונדמה‬
‫שאנחנו מגיעים להבנה שבשתיקה‪ :‬לשנינו יש מספיק צרות גם בלי להפריע זה לזה‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת וסיידי המשיכו להתרכז במים וצפו באדוות המתפשטות מאצבעותיה של סיידי‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת הטתה את הראש כאילו היא מאזינה בתשומת לב‪" .‬מה היא אומרת?"‬
‫"אני לא מצליחה להבין‪ ",‬לחשה סיידי‪" .‬זה חלש מאוד‪".‬‬
‫"אתן באמת שומעות משהו?" שאלתי‪.‬‬
‫"ששש‪ ",‬אמרו שתיהן יחד‪.‬‬
 ‫"בכלא‪ "...‬אמרה סיידי‪" .‬לא‪ ,‬איך לתרגם את זה?"‬
‫"במחסה‪ ",‬הציעה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬היא נמצאת במחסה‪ ,‬רחוק מכאן‪ .‬בגוף מארח רדום‪ .‬מה זה‬
‫אמור להביע?"‬
‫לא הבנתי על מה הן מדברות‪ .‬לא שמעתי שום דבר‪.‬‬
‫ח'וּפוּ משך ביד שלי והצביע אל מורד הזרם‪" .‬אה!"‬
‫משפחת המהגרים נעלמה‪ .‬סרקתי את שתי הגדות ‪ -‬שום סימן להם ‪ -‬אבל במקום שבו‬
‫עמדו קודם לכן‪ ,‬המים הפכו גועשים יותר‪ ,‬כאילו מישהו בחש בנהר בכף ענקית‪ .‬הגרון שלי‬
‫התכווץ‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת ‪"-‬‬
‫"קרטר‪ ,‬אנחנו בקושי שומעות את נפתיס‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬בבקשה ממך‪".‬‬
‫חרקתי שיניים‪" .‬אין בעיה‪ .‬ח'וּפוּ ואני נלך לבדוק משהו ‪"-‬‬
‫"ששש!" סיידי אמרה שוב‪.‬‬
‫הנהנתי אל ח'וּפוּ והתחלנו לצעוד במורד הזרם‪ .‬ח'וּפוּ הסתתר מאחורי הרגליים שלי ונהם‬
‫לעבר הנהר‪.‬‬
‫העפתי מבט לאחור‪ ,‬אבל בַּ ְסתֶ ת וסיידי נראו בסדר גמור‪ .‬הן המשיכו לבהות במים כאילו‬
‫מוקרן שם סרטון מדהים מהאינטרנט‪.‬‬
‫בסופו של דבר הגענו למקום שבו ראיתי את המהגרים‪ ,‬אבל המים נרגעו בינתיים‪ .‬ח'וּפוּ‬
‫חבט בקרקע ועשה עמידת ידיים‪ ,‬כלומר או שהחליט לרקוד ברייקדנס או שהיה ממש לחוץ‪.‬‬
‫"מה העניין?" שאלתי אותו בלב הולם‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אה‪ ,‬אה!" הוא התלונן‪ .‬בבבונית זאת היתה בוודאי הרצאה שלמה‪ ,‬אבל אני לא מבין‬
‫בבונית‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬לא נראה לי שיש ברירה‪ ",‬רטנתי‪" .‬אם המשפחה ההיא נגררה למים או משהו‪ ...‬אני‬
‫חייב למצוא אותם‪ .‬אני נכנס‪".‬‬
‫"אה!" ח'וּפוּ נסוג מהמים‪.‬‬
‫"ח'וּפוּ‪ ,‬היתה להם ילדה קטנה‪ .‬אם הם זקוקים לעזרה‪ ,‬אני לא יכול פשוט להתעלם מהם‪.‬‬
‫תישאר כאן ותשמור לי על הגב‪".‬‬
‫ח'וּפוּ נאנק וסטר לפנים שלו במחאה‪ ,‬אבל אני נכנסתי למים‪ .‬הזרם היה קר ומהיר‬
‫משחשבתי‪ .‬התרכזתי ושלפתי מהדוּאַ ת את החרב והשרביט שלי‪ .‬אולי רק דמיינתי את זה‪,‬‬
‫אבל היתה לי הרגשה שזרם הנהר מתחזק פתאום‪.‬‬
‫כשהגעתי לאמצע הזרם‪ ,‬ח'וּפוּ נבח נביחה רמה‪ .‬הוא קפץ מעלה‪-‬מטה על הגדה והצביע‬
‫בטירוף על גוש קנים סמוך‪.‬‬
‫משפחת המהגרים הסתתרה בתוכו‪ .‬הם נצמדו זה לזה ורעדו מפחד והעיניים שלהם היו‬
‫פעורות‪ .‬המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה‪ :‬למה הם מתחבאים ממני?‬
‫"אני לא אפגע בכם‪ ",‬הבטחתי להם‪ .‬הם בהו בי בלי להבין והצטערתי שאני לא יודע‬
‫ספרדית‪.‬‬
‫ואז המים געשו סביבי וקלטתי שלא ממני הם מפחדים‪ .‬המחשבה הבאה שלי‪ :‬וואו‪ ,‬אני‬
‫ממש אידיוט‪.‬‬
‫קולו של הורוס צעק‪ :‬קפוץ!‬
‫זינקתי מהמים כאילו נוריתי מתותח ‪ -‬שמונה או תשעה מטרים באוויר‪ .‬אין מצב שהייתי‬
‫מסוגל לקפוץ ככה‪ ,‬אבל טוב שעשיתי את זה כי מפלצת פרצה את פני המים מתחתי‪.‬‬
‫ברגע הראשון כל מה שראיתי היו מאות שיניים ‪ -‬מסודרות לאורך לוע ורוד שהיה גדול‬
‫ממני פי שלושה‪ .‬איכשהו הצלחתי לעשות סלטה ולנחות על הרגליים במים הרדודים‪ .‬מולי‬
‫היה תנין בגודל של הקרוואן שלנו ‪ -‬ואני מדבר רק על החצי שבלט מעל המים‪ .‬העור שלו‬
‫היה מכוסה לוחיות אפורות‪-‬ירקרקות עבות כמו שריון הסוואה‪ ,‬ולעיניים שלו היה צבע חלב‬
‫עם עובש‪.‬‬
‫בני המשפחה צרחו וכשלו לעבר הגדה‪ .‬התנועה לכדה את תשומת לבו של התנין‪ .‬הוא פנה‬
‫אוטומטית לעבר הטרף הקולני יותר‪ ,‬המעניין יותר‪ .‬תמיד חשבתי שתנינים הם חיות איטיות‪,‬‬
‫אבל הוא הסתער על המהגרים ובחיים שלי לא ראיתי משהו זז במהירות כזאת‪.‬‬
‫נצל את הסחת הדעת‪ ,‬דחק בי הורוס‪ .‬התגנב מאחוריו ותקוף!‬
‫אבל לא התכוונתי לתת לו לטרוף את האנשים החפים מפשע‪ .‬צעקתי‪" :‬סיידי‪ ,‬בַּ ְסתֶ ת‪,‬‬
‫הצילו!" והשלכתי עליו את השרביט שלי‪.‬‬
‫ופספסתי‪ .‬השרביט נחבט במים ממש לפני התנין‪ ,‬קיפץ עליהם כמו אבן‪ ,‬פגע לתנין בין‬
‫העיניים וזינק בחזרה ליד שלי‪.‬‬
‫אני לא חושב שגרמתי לתנין נזק‪ ,‬אבל המבט שלו ננעץ בי‪ ,‬מעוצבן‪.‬‬
‫אני רואה שהעדפת לחבוט בו במקל‪ ,‬רטן הורוס‪.‬‬
‫יותר עזרה‪ ,‬פחות דיבורים! עניתי‪.‬‬
‫הסתערתי על התנין בצעקה כדי שתשומת לבו תישאר ממוקדת בי‪ .‬מזווית העין ראיתי את‬
‫המהגרים ממהרים למקום מבטחים‪ .‬ח'וּפוּ רץ מאחוריהם‪ ,‬מנופף בזרועותיו ונובח כדי‬
‫להרחיק אותם מהסכנה‪ .‬לא ידעתי אם הם בורחים מהתנין או מהקוף המטורף‪ ,‬אבל כל עוד‬
‫הם המשיכו לרוץ זה לא ממש שינה לי‪.‬‬
‫לא ראיתי מה קורה עם בַּ ְסתֶ ת וסיידי‪ .‬שמעתי צעקות והתזות מאחורי‪ ,‬אבל לפני שהספקתי‬
‫להסתכל התנין תקף‪.‬‬
‫צללתי שמאלה והצלפתי בחרב שלי‪ .‬הלהב ניתז מהעור של התנין בלי להזיק לו‪ .‬המפלץ‬
‫התפתל הצדה והחרטום שלו היה מועך לי את הראש אלמלא הרמתי את המטה שלי בתנועה‬
‫אוטומטית‪ .‬התנין נחבט בחומת אנרגיה והושלך לאחור כמו מבועה אדירה‪.‬‬
‫ניסיתי לזמן את הלוחם עם ראש הבז‪ ,‬אבל היה קשה מדי להתרכז כשתנין במשקל שישה‬
‫טון מנסה לקרוע אותי לגזרים‪.‬‬
 ‫ואז שמעתי את בַּ ְסתֶ ת צורחת‪" :‬לא!"‬
‫גם בלי להביט ידעתי שמשהו קרה לסיידי‪.‬‬
‫הייאוש והזעם החדירו בי עצבים של פלדה‪ .‬נופפתי בשרביט שלי לפניי וחומת האנרגיה‬
‫נחבטה בתנין בכוח כזה שהוא הועף באוויר והושלך אל מחוץ לנהר‪ ,‬אל הגדה המקסיקנית‪.‬‬
‫בזמן שהוא התחבט והתפתל על הגב זינקתי עליו‪ ,‬הנפתי את החרב שזרחה פתאום בידי‬
‫ונעצתי את הלהב בבטן התנין‪ .‬לא הרפיתי ממנה כל עוד התנין המשיך להשתולל‪ .‬בהדרגה‬
‫הוא התפורר‪ ,‬מחרטום ועד קצה הזנב‪ ,‬עד שעמדתי בלב ערימה ענקית של חול רטוב‪.‬‬
‫הסתובבתי וראיתי את בַּ ְסתֶ ת נלחמת בתנין גדול כמו זה שקטלתי‪ .‬התנין הסתער ובַ ְסתֶ ת‬
‫צללה מתחתיו‪ ,‬חותכת בגרונו בסכינים שלה‪ .‬התנין נמס בנהר בערימה מעשנת של חול‪ ,‬אבל‬
‫הנזק כבר נעשה‪ :‬סיידי שכבה מקופלת על הגדה‪.‬‬
‫עד שהגעתי אליה‪ ,‬ח'וּפוּ ובַ ְסתֶ ת כבר היו לצדה‪ .‬דם נטף מהראש של סיידי‪ .‬הפנים שלה‬
‫לבשו גוון צהבהב מחריד‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלתי‪.‬‬
‫"הוא הגיח כמו משום מקום‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת באומללות‪" .‬הזנב שלו חבט בסיידי והעיף‬
‫אותה לכאן‪ .‬לא היה לה סיכוי‪ .‬היא‪"?...‬‬
‫"אה‪-‬אה‪ ".‬ח'וּפוּ הניח יד על המצח של סיידי ופלט קולות פקפוק‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת נאנחה בהקלה‪" .‬ח'וּפוּ אומר שהיא תשרוד‪ ,‬אבל אנחנו חייבים להוציא אותה מכאן‪.‬‬
‫אם התנינים האלה היו כאן‪ ,‬יכול להיות‪"...‬‬
‫היא השתתקה‪ .‬בלב הנהר‪ ,‬המים התחילו לגעוש‪ .‬ומתוכם התרוממה דמות מחרידה כל כך‬
‫שידעתי שגורלנו נחרץ‪.‬‬
‫"יכול להיות שהוא כאן‪ ",‬אמרה בַּ ְסתֶ ת בקול קודר‪.‬‬

‫***‬

‫קודם כול‪ ,‬הגובה שלו היה שישה מטרים ‪ -‬ואני לא מתכוון ללוחם זוהר סביבו‪ .‬כולו בשר‬
‫ודם‪ .‬החזה והזרועות שלו היו אנושיים אבל עם עור ירקרק בהיר‪ ,‬והמותניים שלו היו‬
‫עטופים בחצאית ירוקה משוריינת שהזכירה עור של זוחל כלשהו‪ .‬היה לו ראש תנין‪ ,‬פה‬
‫ענקי מלא שיניים לבנות עקומות ועיניים מלאות ריר ירוק )כן‪ ,‬אני יודע‪ ,‬מקסים(‪ .‬השיער‬
‫השחור הקלוע שלו הגיע עד הכתפיים וקרני שור התעקלו מראשו‪ .‬ואם כל זה לא משונה‬
‫מספיק‪ ,‬נראה שהוא מזיע בקצב מדהים ‪ -‬פלגים של מים שמנוניים זלגו ממנו ונקוו בנהר‪.‬‬
‫הוא הרים את המטה שלו ‪ -‬מוט עץ ירוק בגודל עמוד טלפון‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת צעקה‪" :‬זוז!" ומשכה אותי לאחור‪ .‬חבטת המטה פערה תעלה בעומק מטר וחצי‬
‫במקום שבו עמדתי עד לפני רגע‪.‬‬
‫איש התנין שאג‪" :‬הורוס!"‬
‫הדבר האחרון שרציתי לומר היה‪ :‬הנה אני! אבל הורוס פנה אלי בתוך הראש בקול מתוח‪:‬‬
‫אל תירתע ממנו‪ .‬סוֹבֶּ ק מבין רק כוח‪ .‬אל תניח לו לאחוז בך ‪ -‬הוא יגרור אותך אל מתחת‬
‫לפני המים ויטביע אותך‪.‬‬
‫החנקתי את הפחד שמילא אותי וצעקתי‪" :‬סוֹבֶּ ק! כן אתה‪ ,‬חתיכת‪ ,‬אה‪ ,‬חלשלוש! מה‬
‫העניינים?"‬
‫סוֹבֶּ ק חשף שיניים‪ .‬אולי זה היה החיוך הידידותי שלו‪ .‬סביר להניח שלא‪.‬‬
‫"הדמות הזאת אינה מועילה לך‪ ,‬האל הבז‪ ",‬אמר סוֹבֶּ ק‪" .‬אני אשבור אותך לשתי‬
‫חתיכות‪".‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬שעמדה לצדי‪ ,‬שלפה את הסכינים מהשרוולים‪" .‬אל תניח לו לאחוז בך‪ ",‬מלמלה‪.‬‬
‫"כבר הסבירו לי‪ ",‬השבתי מלמול‪ .‬הייתי מודע לח'וּפוּ הגורר את סיידי במעלה הגבעה‬
‫מימיני‪ .‬ידעתי שאני חייב להסיח את דעתו של היצור הירקרק לפחות עד שיגיעו למקום‬
‫מבטחים‪" .‬סוֹבֶּ ק‪ ,‬אל ה… אני מנחש‪ ,‬תנינים! עזוב אותנו בשקט או שנשמיד אותך!"‬
‫טוב מאוד‪ ,‬הורוס אמר‪ .‬נשמיד זה טוב מאוד‪.‬‬
‫סוֹבֶּ ק שאג מצחוק‪" .‬חוש ההומור שלך השתפר‪ ,‬הורוס‪ .‬אתה והחתלתולה שלך תשמידו‬
‫אותי?" הוא נעץ את העיניים הריריות שלו בבַּ ְסתֶ ת‪" .‬מה מביא אותך אל ממלכתי‪ ,‬אלת‬
‫החתולים? חשבתי שאת לא אוהבת מים?"‬
‫עם המילה האחרונה הוא כיוון אליה את המטה שלו וירה פרץ אדיר של מים ירקרקים‪.‬‬
‫אבל בַּ ְסתֶ ת היתה זריזה ממנו‪ .‬היא קפצה באוויר ונחתה מאחורי סוֹבֶּ ק‪ ,‬מוקפת בדמות‬
‫הלוחמת האדירה עם ראש החתול‪ .‬היא הצליפה בסכיניה אבל אל התנינים הגיב במהירות‬
‫דומה ‪ -‬המטה שלו הונף בקשת קטלנית וכמעט פגע בבַּ ְסתֶ ת‪ ,‬שעשתה סלטה לאחור ונחתה על‬
‫הגדה המקסיקאית‪.‬‬
‫"בוגד!" צעקה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬מדוע אתה נלחם לצד הכאוס? מחובתך לתמוך במלך!"‬
‫"רע? ַרע איננו‪ .‬אוסיריס שוב מת‪ ,‬החלשלוש! והילד הזה לא‬ ‫"באיזה מלך?" שאג סוֹבֶּ ק‪ַ .‬‬
‫מסוגל לשקם את האימפריה‪ .‬אכן‪ ,‬היו זמנים שבהם תמכתי בהורוס‪ .‬אך בדמות הזאת הוא‬
‫נטול כל כוח‪ .‬אין לו מאמינים‪ .‬סֵ ת מציע כוח‪ .‬סֵ ת מציע בשר טרי‪ .‬אני חושב שאתחיל בבשר‬
‫גורי‪-‬אלים!"‬
‫הוא פנה לעברי והניף את המטה‪ .‬חמקתי מהמכה בגלגול‪ ,‬אבל ידו הפנויה נשלחה קדימה‬
‫ותפסה במותניים שלי‪ .‬לא הייתי זריז מספיק‪ .‬בַּ ְסתֶ ת נדרכה כולה בכוננות להסתער על‬
‫האויב‪ ,‬אבל לפני שהספיקה לעשות דבר‪ ,‬סוֹבֶּ ק שמט את המטה שלו‪ ,‬תפס אותי בשתי ידיים‬
‫אדירות וגרר אותי אל תוך המים‪ .‬התחלתי לטבוע במים הקרים‪ ,‬הירוקים‪-‬עכורים‪ .‬לא‬
‫יכולתי לראות או לנשום‪ .‬שקעתי אל המעמקים וידיו של סוֹבֶּ ק מחצו את האוויר מריאותי‪.‬‬
‫זאת ההזדמנות האחרונה שלך‪ ,‬הזהיר אותי הורוס‪ .‬הנח לי להשתלט על גופך אחרת‬
‫שנינו נמות‪.‬‬
‫לא‪ ,‬אמרתי‪ .‬אני מעדיף למות‪.‬‬
‫משום מה‪ ,‬היה משהו מרגיע במחשבה‪ .‬אם נגזר גורלי למות‪ ,‬אין טעם לפחד‪ .‬ואני אלחם‬
‫עד המוות‪.‬‬
‫מיקדתי את כוחותי והרגשתי באנרגיה שוצפת בגופי‪ .‬עשיתי שרירים והרגשתי באחיזתו‬
‫של סוֹבֶּ ק נחלשת‪ .‬הפעלתי את הלוחם בעל ראש הבז ומיד הוקפתי דמות זהובה קורנת‬
‫שהיתה גדולה לא פחות מסוֹבֶּ ק‪ .‬דמותו של האל‪-‬התנין נגלתה במטושטש במים האפלים‪.‬‬
‫עיניו הריריות נפערו מרוב הפתעה‪.‬‬
‫נחלצתי ממנו‪ ,‬נגחתי בו עם הראש‪ ,‬ושברתי במכה כמה משיניו‪ .‬ואז זינקתי אל מחוץ‬
‫למים‪ ,‬היישר אל הגדה לצד בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬שמרוב הפתעה כמעט שיספה אותי‪.‬‬
‫לרע!" היא נאנחה בהקלה‪.‬‬ ‫"השבח ַ‬
‫"כן‪ ,‬אני בחיים‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬התכוונתי שכמעט קפצתי למים להציל אותך‪ .‬ואני שונאת מים!"‬
‫ואז סוֹבֶּ ק פרץ מתוך הנהר‪ ,‬שואג בזעם‪ .‬דם ירוק נטף מאחד מנחיריו‪.‬‬
‫"אינך יכול להביס אותי!" הוא פשט זרועות נוטפות זיעה‪" .‬אני אדון המים! מזיעתי נוצרים‬
‫נהרות העולם!"‬
‫איכס‪ .‬החלטתי שבחיים אני לא שוחה יותר בנהרות‪ .‬העפתי מבט לאחור לחפש את ח'וּפוּ‬
‫וסיידי‪ ,‬אבל הם לא נראו לעין‪ .‬קיוויתי שח'וּפוּ הצליח למלט את סיידי‪ ,‬או לפחות מצא מקום‬
‫מחבוא מוצלח‪.‬‬
‫סוֹבֶּ ק הסתער עלינו והנהר הסתער איתו‪ .‬גל אדיר התנפץ עלי והפיל אותי לקרקע‪ ,‬אבל‬
‫בַּ ְסתֶ ת קפצה באוויר ונחתה על הגב של סובק בדמות הלוחמת שלה‪ .‬לא נראה שהמשקל שלה‬
‫מטריד אותו‪ .‬הוא ניסה לתפוס אותה אך לשווא‪ .‬היא הצליפה שוב ושוב בזרועותיו‪ ,‬בגבו‬
‫ובצווארו‪ ,‬אבל נדמה שעורו הירקרק נרפא באותה מהירות שנחתך‪.‬‬
‫כשלתי לעמידה ‪ -‬בדמות לוחם מלאה זה כמו לנסות לקום עם מזרן קשור לך לחזה‪ .‬סוֹבֶּ ק‬
‫הצליח לתפוס בבַּ ְסתֶ ת והשליך אותה מעליו‪ .‬היא מעדה ונעצרה בלי להיפגע‪ ,‬אבל ההילה‬
‫הירוקה שלה הבהבה‪ .‬האנרגיה הלכה ואזלה לה‪.‬‬
‫נאבקנו בתורות באל התנינים ‪ -‬דקרנו והצלפנו‪ ,‬אבל בכל פעם שפצענו אותו נדמה שהוא‬
‫רק זועם יותר וחזק יותר‪.‬‬
‫"פקודים נוספים!" הוא צעק‪" .‬היאספו ובואו!"‬
‫זה לא נשמע מעודד‪ .‬עוד סבב של תניני‪-‬ענק והלך עלינו‪.‬‬
‫למה לנו אין פקודים? התלוננתי באוזני הורוס‪ ,‬אבל הוא לא ענה‪ .‬הרגשתי שהוא נאבק‬
‫לתעל את כוחותיו דרכי ולשמר את קסמי הקרב שלנו‪.‬‬
‫סוֹבֶּ ק הלם באגרופו בבַּ ְסתֶ ת והיא הושלכה שוב באוויר‪ .‬הפעם כשהיא פגעה בקרקע‪ ,‬דמות‬
‫הלוחמת שלה כבתה כליל‪.‬‬
‫פלטתי צעקה והסתערתי בניסיון למשוך את תשומת לבו של סוֹבֶּ ק‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬זה פעל‪.‬‬
‫סוֹבֶּ ק הסתובב ותקף אותי בזרם אדיר של מים‪ .‬המים עיוורו אותי והוא חבט בי חבטה אדירה‬
 ‫כל כך שהועפתי על הגדה‪ ,‬מבעד לקני הסוף‪.‬‬
‫דמות הלוחם שלי קרסה‪ .‬התיישבתי מטושטש ומצאתי את ח'וּפוּ ואת סיידי ממש לידי‪.‬‬
‫סיידי עדיין היתה חסרת הכרה ומדממת וח'וּפוּ מלמל נואשות בבבונית וליטף את המצח שלה‪.‬‬
‫סוֹבֶּ ק יצא מהמים בחיוך גדול‪ .‬במורד הזרם‪ ,‬כקילומטר מאיתנו‪ ,‬ראיתי שתי אדוות‬
‫מתקרבות במהירות לעברנו ‪ -‬התגבורת שסוֹבֶּ ק זימן‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת צעקה מלב הנהר‪" :‬קרטר‪ ,‬מהר! קח את סיידי מכאן!"‬
‫הפנים שלה החווירו ממאמץ‪ ,‬ודמות הלוחמת שלה הופיעה שוב סביבה‪ .‬אבל היא היתה‬
‫חלשה ‪ -‬ערטילאית כמעט לגמרי‪.‬‬
‫"לא!" צעקתי‪" .‬את תמותי!"‬
‫ניסיתי לזמן את הלוחם בעל ראש הבז‪ ,‬אבל הקרביים שלי בערו בכאב מרוב מאמץ‪.‬‬
‫כוחותי אזלו‪ ,‬ורוחו של הורוס השתתקה‪ ,‬מותשת לגמרי‪.‬‬
‫"לכו!" צעקה בַּ ְסתֶ ת‪" .‬ותגידו לאבא שלכם שקיימתי את הבטחתי‪".‬‬
‫"לא!"‬
‫היא זינקה על סוֹבֶּ ק‪ .‬השניים נאבקו ‪ -‬בַּ ְסתֶ ת הצליפה בחמת זעם וקרעה בפניו של סוֹבֶּ ק‬
‫המיילל מכאב‪ .‬שני האלים קרסו אל תוך המים ונעלמו‪.‬‬
‫רצתי אל שפת המים‪ .‬הנהר בעבע וגעש‪ .‬פיצוץ ירוק האיר פתאום את כל אורכו של נהר‬
‫ריו גראנדה‪ ,‬ויצור קטן עם פרווה צהובה‪-‬שחורה ניתז מתוך הנהר כאילו הושלך משם‪ .‬הוא‬
‫נחת על העשב לרגלי ‪ -‬חתולה רטובה‪ ,‬חסרת הכרה‪ ,‬חצי מתה‪.‬‬
‫"בַּ ְסתֶ ת?" הרמתי את החתולה בזהירות‪ .‬סביב צווארה היה הקולר של בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬אבל הקמע‬
‫של האלה התפורר לאבק לנגד עיני‪ .‬זאת לא היתה עוד בַּ ְסתֶ ת‪ .‬רק מאפין‪.‬‬
‫דמעות צרבו בעיני‪ ,‬אבל לא היה זמן להתאבל‪ .‬סוֹבֶּ ק הובס ונשלח בחזרה אל הדוּאַ ת או‬
‫משהו כזה‪ ,‬אבל שתי האדוות המשיכו להתקדם לעברנו‪ .‬כעת הן היו קרובות ולעיני נגלו הגב‬
‫הירוק והעיניים השחורות הקטנות של התנינים‪.‬‬
‫אימצתי את החתולה אל חזי ופניתי אל ח'וּפוּ‪" .‬בוא‪ ,‬אנחנו חייבים ‪"-‬‬
‫קפאתי במקום‪ ,‬כי ממש מאחורי ח'וּפוּ ואחותי נעץ בי מבט תנין נוסף ‪ -‬תנין לבן כשלג‪.‬‬
‫זהו‪ ,‬הלך עלינו‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬ואז‪ :‬רגע‪ ...‬תנין לבן?‬
‫הוא פער את פיו והסתער ‪ -‬היישר מעלי‪ .‬הסתובבתי וראיתי אותו נחבט בשני התנינים‬
‫שבנהר ‪ -‬התנינים הירוקים הענקיים שעמדו להרוג אותי‪.‬‬
‫"פיליפ?" אמרתי בתדהמה בעוד התנינים נחבטים ונלחמים‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר קול גברי‪.‬‬
‫הסתובבתי שוב ודבר בלתי אפשרי נגלה לעיני‪ .‬דוד איימוס כרע לצד סיידי בפרצוף חמור‬
‫ובחן את הפציעה בראשה‪ .‬הוא הרים אלי מבט דחוף‪" .‬פיליפ יעסיק את פקודיו של סוֹבֶּ ק‪,‬‬
‫אבל לא לאורך זמן‪ .‬בואו איתי עכשיו ויהיה לנו סיכוי לשרוד!"‬
 ‫‪31‬‬
‫אני מוסרת מכתב אהבה‬

‫אני שמחה שקרטר סיפר את החלק הזה ‪ -‬גם כי הייתי חסרת הכרה כשזה קרה‪ ,‬וגם כי אני‬
‫לא מסוגלת לדבר על מה שבַּ ְסתֶ ת עשתה בלי להתפרק‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬נרחיב על זה בהמשך‪.‬‬

‫***‬

‫כשהתעוררתי הרגשתי כאילו מישהו ניפח לי את הראש‪ .‬כל עין ראתה משהו אחר‪ .‬בעין‬
‫השמאלית ראיתי ישבן של בבון‪ ,‬ובימנית את דודי האבוד איימוס‪ .‬בחרתי כמובן להתמקד‬
‫בימנית‪.‬‬
‫"איימוס?"‬
‫הוא הניח בד קריר על המצח שלי‪" .‬נוחי‪ ,‬ילדתי‪ .‬את סובלת מזעזוע מוח רציני‪".‬‬
‫זה לפחות נשמע הגיוני‪.‬‬
‫העיניים שלי התחילו להתמקד וראיתי שאנחנו נמצאים בחוץ‪ ,‬תחת שמים כחולים‬
‫וקרירים‪ .‬אני שכבתי על שמיכה והמגע שלה היה כמו חול רך‪ .‬ח'וּפוּ עמד לידי והישבן‬
‫הצבעוני שלו היה קצת יותר מדי קרוב לפרצוף שלי‪ .‬הוא ערבב משהו בסיר מעל מדורה‬
‫קטנה‪ ,‬והיה לזה ריח של זפת בוערת‪ .‬קרטר ישב על דיונת חול קרובה ונראה מדוכא לגמרי‪.‬‬
‫בחיקו הוא החזיק‪ ...‬מי זאת‪ ,‬מאפין?‬
‫איימוס נראה בערך כמו בפעם האחרונה שראינו אותו‪ ,‬לפני עידנים‪ .‬הוא היה לבוש‬
‫בחליפה הכחולה שלו עם מעיל ומגבעת תואמים‪ .‬השיער הארוך שלו היה קלוע בצמות‬
‫מסודרות והמשקפיים העגולים נצצו בשמש‪ .‬הוא נראה נקי ורענן ‪ -‬לא כמו מישהו שהיה עד‬
‫לא מזמן אסיר של סֵ ת‪.‬‬
‫"איך הצלחת ‪"-‬‬
‫"‪ -‬לברוח מסֵ ת?" פניו קדרו‪" .‬הייתי שוטה שיצאתי לחפש אותו‪ ,‬סיידי‪ .‬לא היה לי מושג‬
‫עד כמה התחזק‪ .‬הנשמה שלו מקושרת לפירמידה האדומה‪".‬‬
‫"אז‪ ...‬אין לו גוף מארח אנושי?"‬
‫איימוס נענע בראש‪" .‬הוא לא זקוק לגוף מארח כל עוד הפירמידה קיימת‪ .‬ככל שבנייתה‬
‫מתקדמת הוא הולך ומתחזק‪ .‬התגנבתי למחבוא שלו מתחת להר ונכנסתי ישר לתוך מלכודת‪.‬‬
 ‫אני מתבייש לומר שלא הספקתי אפילו להיאבק בו לפני שלכד אותי‪".‬‬
‫הוא החווה ביד לעבר החליפה שלו כדי להראות שלא קרה לו כלום‪" .‬אפילו לא שריטה‪.‬‬
‫פשוט ‪ -‬בום‪ .‬הוא הקפיא אותי במקום כמו פסל‪ .‬סֵ ת הציב אותי מחוץ לפירמידה שלו כמו‬
‫פרס והניח לשדים שלו לצחוק עלי וללעוג לי בכל פעם שעברו על פני‪ .‬השפלה כזאת‪"...‬‬
‫"ראית את אבא?" שאלתי‪.‬‬
‫הכתפיים שלו צנחו‪" .‬שמעתי את השדים מדברים בינם לבין עצמם‪ .‬ארון המתים נמצא‬
‫בתוך הפירמידה‪ .‬הם מתכננים להשתמש בכוחו של אוסיריס לחיזוק הסערה‪ .‬כשסֵ ת ישחרר‬
‫את הסערה עם שחר ‪ -‬וזה יהיה פיצוץ רציני ‪ -‬אוסיריס ואביכם יחוסלו‪ .‬אוסיריס יוגלה‬
‫עמוק כל כך לדוּאַ ת שייתכן שלעולם לא יצליח לצאת שוב‪".‬‬
‫הראש שלי התחיל להלום‪ .‬לא יכולתי להאמין שנשאר לנו כל כך מעט זמן‪ ,‬ואם איימוס לא‬
‫הצליח להציל את אבא‪ ,‬איך נוכל אנחנו להציל אותו?‬
‫"אבל הצלחת לברוח‪ ",‬אמרתי בניסיון להיאחז בכל דבר חיובי‪" .‬אז בטח יש חולשה‬
‫בהגנות שלו או ‪"-‬‬
‫"הקסם שהקפיא אותי התחיל בסופו של דבר להיחלש‪ .‬ריכזתי את כל כוחותי כדי להיחלץ‬
‫מהכבילה‪ .‬נדרשו לכך שעות רבות‪ ,‬אך בסופו של דבר הצלחתי להשתחרר‪ .‬התגנבתי החוצה‬
‫באמצע היום‪ ,‬כשהשדים היו שקועים בשינה‪ .‬זה היה יותר מדי קל‪".‬‬
‫"זה לא נשמע קל‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫איימוס נענע בראש‪ .‬היה ברור שהוא מוטרד‪" .‬סֵ ת הניח לי להימלט‪ .‬אני לא יודע למה‪,‬‬
‫אבל לא הגיוני שהוא השאיר אותי בחיים‪ .‬מדובר בתכסיס כלשהו‪ .‬אני חושש‪ "...‬אני לא‬
‫יודעת מה הוא התכוון לומר‪ ,‬כי הוא שינה את דעתו‪" .‬בכל אופן‪ ,‬המחשבה הראשונה שלי‬
‫היתה למצוא אתכם‪ ,‬אז זימנתי את הספינה שלי‪".‬‬
‫הוא סימן עם היד מאחוריו‪ .‬הצלחתי להרים את הראש וראיתי שאנחנו נמצאים בלב מדבר‬
‫משונה של חולות לבנים שהתמשך מאופק עד אופק‪ .‬החול מתחת לאצבעות שלי היה דק ולבן‬
‫כל כך‪ ,‬שנדמה שמדובר באבקת סוכר‪ .‬הספינה של איימוס‪ ,‬זאת שנשאה אותנו מהתמזה‬
‫לברוקלין‪ ,‬נחה בראש דיונה קרובה‪ ,‬נוטה בזווית מסוכנת כאילו הושלכה לשם‪.‬‬
‫"יש ארונית אספקה על הסיפון‪ ",‬הציע לי איימוס‪" ,‬אם תרצי בגדים נקיים‪".‬‬
‫"אבל איפה אנחנו?"‬
‫"ווַייט סאנְ ְדס‪ ",‬אמר לי קרטר‪" .‬בניו‪-‬מקסיקו‪ .‬זהו מתחם ממשלתי לניסויי טילים‪ .‬איימוס‬
‫אמר שאף אחד לא יחפש אותנו כאן‪ ,‬אז נתנו לך קצת זמן להתאושש‪ .‬השעה בערך אחת‬
‫בצהריים‪ ,‬עדיין ה‪ 28-‬בחודש‪ .‬נשארו כחמש‪-‬עשרה שעות עד שסֵ ת‪ ...‬את יודעת‪".‬‬
‫"אבל‪ "...‬הראש שלי הוצף ביותר מדי שאלות‪ .‬הדבר האחרון שזכרתי היה שעמדתי על‬
‫שפת הנהר ופניתי אל נפתיס‪ .‬נדמה שהקול שלה הגיע מהעבר האחר של העולם‪ .‬המילים‬
‫שלה נישאו בזרם ‪ -‬היה קשה מאוד להבין אותה אבל יכולתי לשמוע שהיא מתאמצת‬
‫לתקשר‪ .‬היא אמרה לי שהיא נמצאת במחסה רחוק‪ ,‬בתוך גוף מארח רדום‪ ,‬ולא הצלחתי‬
‫להבין למה בדיוק היא מתכוונת‪ .‬היא אמרה שהיא לא יכולה להתגלות בעצמה אבל תשלח‬
‫הודעה‪ .‬ואז המים התחילו לגעוש‪.‬‬
‫"הותקפנו‪ ".‬קרטר ליטף את הראש של מאפין ורק אז הבחנתי שהקמע ‪ -‬הקמע של בַּ ְסתֶ ת‬
‫‪ -‬איננו‪" .‬סיידי‪ ,‬יש לנו חדשות רעות‪".‬‬
‫הוא סיפר לי מה קרה‪ ,‬ואני עצמתי עיניים‪ .‬התחלתי לבכות‪ .‬כן‪ ,‬זה היה מביך מאוד אבל‬
‫לא יכולתי לעצור בעצמי‪ .‬במהלך הימים האחרונים איבדתי הכול ‪ -‬את הבית שלי‪ ,‬את החיים‬
‫הרגילים שלי‪ ,‬את אבא שלי‪ .‬כמעט נהרגתי חמש‪-‬שש פעמים‪ .‬המוות של אמא‪ ,‬שמעולם לא‬
‫הצלחתי להתאושש ממנו באמת‪ ,‬הכאיב לי כמו פצע שנפתח מחדש‪ .‬ועכשיו גם בַּ ְסתֶ ת איננה?‬
‫כשאָ נוּבּיס שאל אותי שאלות בעולם המתים‪ ,‬הוא רצה לדעת מה אהיה מוכנה להקריב כדי‬
‫להציל את העולם‪.‬‬
‫מה עוד לא הקרבתי? רציתי לצרוח עליו‪ .‬מה נשאר לי?‬
‫קרטר ניגש אלי ונתן לי את מאפין‪ ,‬שהתחילה לגרגר‪ ,‬אבל זה לא היה אותו דבר‪ .‬זאת לא‬
‫היתה בַּ ְסתֶ ת‪.‬‬
‫"היא תחזור‪ ,‬נכון?" תליתי באיימוס מבט מתחנן‪" .‬כלומר‪ ,‬היא בת אלמוות‪ ,‬לא?"‬
‫איימוס משך בשולי הכובע שלו‪" .‬סיידי‪ ...‬אני באמת לא יודע‪ .‬נראה שהיא הקריבה את‬
‫עצמה כדי להביס את סובק‪ .‬היא כפתה עליו לחזור לדוּאַ ת וניצלה לשם כך את כל אנרגיית‬
‫החיים שלה‪ .‬היא אפילו הצילה את מאפין‪ ,‬הגוף המארח שלה‪ ,‬בוודאי בשאריות האחרונות‬
‫של כוחה‪ .‬אם כך קרה‪ ,‬יהיה לה קשה מאוד לחזור‪ .‬אולי יום אחד‪ ,‬בעוד כמה מאות שנים‪"...‬‬
‫"לא‪ ,‬לא בעוד כמה מאות שנים! אני לא יכולה‪ "...‬הקול שלי נשבר‪.‬‬
‫קרטר הניח יד על הכתף שלי‪ ,‬וידעתי שהוא מבין‪ .‬לא יכולנו לאבד מישהו נוסף‪ .‬פשוט לא‬
‫יכולנו‪.‬‬
‫"נוחי עכשיו‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬נוכל להרשות לעצמנו שעה נוספת של מנוחה‪ ,‬אבל אז אנחנו‬
‫חייבים לזוז‪".‬‬
‫ח'וּפוּ הציע לי קערה מהשיקוי שרקח‪ .‬הנוזל המלא גושים נראה כמו מרק שמת מזמן‪.‬‬
‫העפתי מבט באיימוס בתקווה שירשה לי לוותר על זה‪ ,‬אבל הוא הנהן בעידוד‪.‬‬
‫איזה מזל‪ .‬נוסף על כל השאר‪ ,‬הכריחו אותי לבלוע תרופת בבונים‪.‬‬
‫שתיתי מהמרקחת‪ ,‬והטעם שלה היה מגעיל כמעט כמו הריח‪ .‬כמעט מיד‪ ,‬העפעפיים שלי‬
‫הפכו כבדים‪ .‬עצמתי עיניים ונרדמתי‪.‬‬

‫***‬

‫בדיוק כשחשבתי שהשתלטתי על כל הקטע הזה של הנשמה שיוצאת מהגוף‪ ,‬הנשמה שלי‬
‫החליטה להפר את הכללים‪ .‬טוב‪ ,‬זאת הנשמה שלי אחרי הכול‪ ,‬אז אני מניחה שזה לא‬
‫מפתיע‪.‬‬
‫כשהבּא שלי יצא מהגוף‪ ,‬הוא שמר על דמות אנושית‪ ,‬וזה בהחלט היה עדיף על מראה‬
‫התרנגולת‪ .‬אבל הוא המשיך לגדול ולגדול עד שהתנשאתי גבוה מעל ווייט סאנדס‪ .‬פעמים‬
‫רבות אמרו לי שאני מסתכלת על אנשים מלמעלה )בדרך כלל לא כמחמאה( אבל זה היה‬
‫פשוט מגוחך‪ .‬הבּא שלי היה גבוה כמו אנדרטת וושינגטון‪.‬‬
‫מדרום‪ ,‬מעבר לקילומטרים על גבי קילומטרים של מדבר‪ ,‬אדים עלו מנהר ריו גראנדה ‪-‬‬
‫משדה הקרב שבַּ ְסתֶ ת וסובק נהרגו בו‪ .‬לא היה סביר שאהיה מסוגלת להשקיף עד טקסס‪,‬‬
‫אפילו מגובה כזה‪ ,‬אבל איכשהו הצלחתי‪ .‬מצפון‪ ,‬אפילו רחוק יותר‪ ,‬ראיתי בוהק אדום‬
‫וידעתי שזאת ההילה של סֵ ת שהולך ומתחזק עם השלמת הפירמידה‪.‬‬
‫הבטתי למטה‪ .‬ליד כף הרגל שלי היתה קבוצה זעירה של נקודות ‪ -‬המחנה שלנו‪ .‬קרטר‪,‬‬
‫איימוס וח'וּפוּ מיניאטוריים ישבו ודיברו סביב מדורת הבישול‪ .‬הספינה של איימוס לא היתה‬
‫גדולה מהזרת שלי‪ .‬גופי הישן שכב מכורבל בשמיכה‪ ,‬קטן כל כך שהייתי יכולה למעוך אותו‬
‫בצעד שגוי אחד‪.‬‬
‫הייתי ענקית‪ ,‬והעולם היה קטן‪.‬‬
‫"זו נקודת המבט שממנה רואים האלים את העולם‪ ",‬קול אמר לי‪.‬‬
‫הבטתי מסביב אבל לא ראיתי שום דבר‪ ,‬רק מרחבים משתרעים של דיונות לבנות‪ .‬ואז‪,‬‬
‫מולי‪ ,‬הדיונות זעו‪ .‬חשבתי שזאת הרוח עד שדיונה שלמה התגלגלה הצדה כמו גל‪ .‬דיונה‬
‫נוספת נעה‪ ,‬ועוד אחת‪ .‬קלטתי שאני מביטה בדמות אנושית ‪ -‬גבר ענקי שוכב על צדו‪ .‬הוא‬
‫קם וחול לבן גלש ממנו בכל הכיוונים‪ .‬אני כרעתי וכיסיתי עם הידיים על החברים שלי כדי‬
‫שלא ייקברו מתחת לחול‪ .‬משונה‪ ,‬אבל לא נראה שהם מבחינים בדבר‪ ,‬כאילו מדובר בלא‬
‫יותר מאשר גשם קל‪.‬‬
‫האיש התרומם לגובה מלא ‪ -‬גבוה לפחות בראש מהדמות הענקית שלי‪ .‬הגוף שלו היה‬
‫עשוי חול שגלש מהזרועות ומהחזה שלו כמו מפלים של אבקת סוכר‪ .‬החול שינה צורה על‬
‫הפרצוף שלו ויצר משהו שנראה במעורפל כמו חיוך‪.‬‬
‫"סיידי קיין‪ ",‬הוא אמר לי‪" .‬המתנתי לבואך‪".‬‬
‫"גֵבּ‪ ".‬אל תשאלו איך‪ ,‬אבל ידעתי מיד שזה אל האדמה‪ .‬אולי הגוף העשוי חול הסגיר‬
‫אותו‪" .‬הבאתי לך משהו‪".‬‬
‫לא נראה הגיוני שהבּא שלי סוחב איתו את המעטפה‪ ,‬אבל כשהכנסתי יד לכיס הזוהר שלי‬
‫מצאתי בתוכו את המכתב מנוּת‪.‬‬
‫"אשתך מתגעגעת אליך‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫גֵבּ לקח את המכתב בזהירות‪ .‬הוא קרב אותו לפנים שלו ונראה כאילו הוא מרחרח אותו‪.‬‬
‫ואז הוא פתח את המעטפה‪ .‬במקום מכתב‪ ,‬זיקוקים פרצו ממנה‪ .‬קבוצת כוכבים בערה באוויר‬
‫מעלינו ‪ -‬פני נוּת עשויים מאלפי כוכבים‪ .‬מהר מאוד התחילה לנשוב רוח שפיזרה את‬
‫התמונה‪ ,‬אבל גֵבּ נאנח בסיפוק‪ .‬הוא סגר את המעטפה והכניס אותה אל חזה החול שלו כאילו‬
‫היה כיס ‪ -‬בדיוק במקום שבו אמור להימצא לבו‪.‬‬
‫"אני אסיר תודה לך‪ ,‬סיידי קיין‪ ",‬אמר גֵבּ‪" .‬אלפי שנים חלפו מאז שחזיתי באחרונה בפני‬
‫אהובתי‪ .‬בקשי ממני כל טובה שתוכל האדמה להעניק‪ ,‬ובקשתך תתמלא‪".‬‬
‫"תציל את אבא שלי‪ ",‬אמרתי מיד‪.‬‬
‫אדוות של הפתעה חלפו בפנים של גֵבּ‪" .‬הממ‪ ,‬איזו בת נאמנה! איסיס יכולה ללמוד ממך‬
‫דבר או שניים‪ .‬אך לצערי לא אוכל למלא את בקשתך‪ .‬נתיבו של אביך שזור בזה של‬
‫אוסיריס‪ ,‬ואין בכוחה של האדמה להתערב בעניינים הפנימיים של האלים‪".‬‬
‫"אז אני מניחה שלא תוכל למוטט את ההר של סֵ ת ולהשמיד את הפירמידה שלו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הצחוק של גֵבּ היה כמו מפולת החול הגדולה בעולם‪" .‬איני יכול להתערב בצורה בוטה כל‬
‫כך בסכסוכי ילדי‪ .‬סֵ ת גם הוא בני‪".‬‬
‫כמעט רקעתי ברגל מרוב תסכול‪ .‬ואז נזכרתי שאני ענקית ועלולה למחוץ את המחנה כולו‪.‬‬
‫האם דמות בּא באמת מסוגלת לעשות דבר כזה? מוטב לא לבדוק‪" .‬טוב‪ ,‬קשה לומר‬
‫שהטובות שלך מועילות במיוחד‪".‬‬
‫גֵבּ משך בכתפיים וכמה טונות של חול גלשו מהן‪" .‬אולי עצה כלשהי שתסייע לך להשיג‬
‫את משאלת לבך‪ .‬לכי אל מקום הצלבים‪".‬‬
‫"ואיפה זה בדיוק?"‬
‫"בקרבת מקום‪ ",‬הוא הבטיח לי‪" .‬וסיידי קיין‪ ,‬הצדק איתך‪ .‬אכן איבדת יותר מדי‪.‬‬
‫משפחתך סבלה קשות‪ .‬ההרגשה מוכרת לי‪ .‬אך זכרי‪ ,‬הורה יעשה כל דבר שהוא כדי להציל‬
‫את ילדיו‪ .‬אני ויתרתי על אושרי‪ ,‬על אשתי ‪ -‬הסכמתי לקבל על עצמי את קללת ַרע כדי‬
‫לאפשר לילדי להיוולד‪ ".‬הוא נשא מבט מלא כמיהה אל השמים‪" .‬ואף שבכל עידן ועידן‬
‫מתעצמים געגועי אל אהובתי‪ ,‬אני יודע שאיש מאיתנו לא היה משנה את בחירתו‪ .‬זכיתי‬
‫בחמישה ילדים אהובים‪".‬‬
‫"אפילו סֵ ת?" שאלתי בספקנות‪" .‬הוא מתכוון להשמיד מיליוני אנשים‪".‬‬
‫"רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לסֵ ת‪ ",‬אמר גֵבּ‪" .‬הוא בשר מבשרנו‪".‬‬
‫"לא משלי‪".‬‬
‫"לא?" דמותו של גֵבּ התחילה להתקפל‪ .‬חשבתי שהוא מתכופף עד שקלטתי שהוא הולך‬
‫ונבלע בחולות‪" .‬חשבי על כך‪ ,‬סיידי קיין‪ ,‬והיזהרי במעשייך‪ .‬סכנה צפויה לך במקום‬
‫הצלבים‪ ,‬אך גם תמצאי שם את הדבר הדרוש לך יותר מכול‪".‬‬
‫"אתה יכול להיות קצת יותר מעורפל?" רטנתי‪.‬‬
‫אבל גֵבּ נעלם ובמקומו נשארה רק דיונה קצת גבוהה מהרגיל‪ ,‬והבּא שלי חזר אל גופי‪.‬‬
 ‫‪32‬‬
‫מקום הצלבים‬

‫כשהתעוררתי‪ ,‬מאפין שכבה מכורבלת על הראש שלי‪ ,‬גרגרה ולעסה לי את השיער‪ .‬לרגע‬
‫חשבתי שאני בבית‪ .‬הרבה פעמים הייתי מתעוררת עם מאפין ככה על הראש‪ .‬ואז נזכרתי‬
‫שאין לי בית‪ ,‬ושבַּ ְסתֶ ת איננה‪ .‬דמעות התחילו להציף לי שוב את העיניים‪.‬‬
‫לא‪ ,‬נזף בי הקול של איסיס‪ .‬אנחנו חייבות להישאר ממוקדות‪.‬‬
‫לשם שינוי הצדק היה איתה‪ .‬התיישבתי והברשתי חול לבן מהפנים‪ .‬מאפין ייללה במחאה‬
‫ואז דשדשה שני צעדים והחליטה שתסתפק במקום החמים שהשארתי על השמיכה‪.‬‬
‫"אני שמח שהתעוררת‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬בדיוק עמדנו להעיר אותך‪".‬‬
‫השמש כבר היתה נמוכה בשמים‪ .‬קרטר עמד על סיפון הספינה והוציא מעיל פשתן חדש‬
‫מארונית האספקה של איימוס‪ .‬ח'וּפוּ דילג אלי וגרגר אל החתולה‪ .‬להפתעתי‪ ,‬מאפין זינקה‬
‫אל הזרועות שלו‪.‬‬
‫"ביקשתי מח'וּפוּ לקחת את החתולה בחזרה לברוקלין‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬זה לא מקום מתאים‬
‫עבורה‪".‬‬
‫ח'וּפוּ נאנק והיה ברור שהוא לא מאושר מהמשימה שהוטלה עליו‪.‬‬
‫"אני יודע‪ ,‬ידידי הוותיק‪ ",‬אמר איימוס‪ .‬היה בקול שלו משהו חד‪ ,‬כאילו הוא מבהיר מי‬
‫הבבון השולט פה‪" .‬אבל זה לטובה‪".‬‬
‫"אה‪ ",‬ח'וּפוּ אמר ולא הביט ישירות באיימוס‪.‬‬
‫התחלתי להרגיש אי‪-‬שקט‪ .‬זכרתי את מה שאיימוס אמר‪ :‬שייתכן שסֵ ת שחרר אותו‬
‫כתכסיס‪ .‬ואת החלום של קרטר‪ :‬סֵ ת אמר שהוא מקווה שאיימוס יוביל אותנו להר כדי שיוכל‬
‫ללכוד אותנו‪ .‬מה אם סֵ ת משפיע על איימוס איכשהו? לא מצא חן בעיני שאנחנו שולחים את‬
‫ח'וּפוּ מכאן‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬לא נראה לי שיש ברירה אלא לקבל את עזרתו של איימוס‪ .‬וכשראיתי את ח'וּפוּ‬
‫מחזיק שם את מאפין‪ ,‬לא יכולתי לשאת את הרעיון שנעמיד מישהו משניהם בסכנה‪ .‬אולי‬
‫היה משהו בהחלטה של איימוס‪.‬‬
‫"זה לא מסוכן?" שאלתי‪" .‬שהוא יסתובב ככה לבדו?"‬
‫"אה‪ ,‬לא‪ ",‬איימוס הרגיע אותי‪" .‬לח'וּפוּ ‪ -‬כמו לכל הבבונים ‪ -‬יש קסמים ייחודיים משלו‪.‬‬
‫לא יאונה לו כל רע‪ .‬ורק ליתר ביטחון‪"...‬‬
‫הוא שלף צלמית שעווה בצורת תנין‪" .‬זה יעזור אם יתעורר הצורך‪".‬‬
 ‫השתעלתי‪" .‬תנין? אחרי מה ש‪"-‬‬
‫"זה פיליפ ממקדוניה‪ ",‬הסביר איימוס‪.‬‬
‫"פיליפ עשוי משעווה?"‬
‫"כמובן‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬קשה מדי לשלוט בתנינים אמיתיים‪ .‬ותזכרי שאמרתי לכם שהוא‬
‫תנין קסום‪".‬‬
‫איימוס זרק את הצלמית אל ח'וּפוּ‪ ,‬שרחרח אותה ודחף אותה לכיס בתרמיל כלי הבישול‬
‫שלו‪ .‬ח'וּפוּ שלח אלי מבט מתוח אחרון‪ ,‬העיף מבט מפוחד באיימוס ונעלם מעבר לראש‬
‫הדיונה עם התרמיל ביד אחת ומאפין בשנייה‪.‬‬
‫לא היה ברור לי איך הם ישרדו‪ ,‬עם קסם או בלעדיו‪ .‬חיכיתי שח'וּפוּ יופיע בראש הדיונה‬
‫הבאה‪ ,‬אבל זה לא קרה‪ .‬הוא פשוט נעלם‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬על פי מה שסיפר לי קרטר‪ ,‬בכוונתו של סֵ ת לשחרר את כוחות‬
‫ההרס שלו מחר עם שחר‪ .‬זמננו קצר‪ .‬קרטר לא הסביר לי איך בכוונתכם להשמיד את סֵ ת‪".‬‬
‫העפתי מבט בקרטר ועיניו הזהירו אותי בשתיקה‪ .‬הבנתי מיד מה הוא מנסה לומר והוצפתי‬
‫גל של הקלה‪ .‬אולי הוא לא סתום לגמרי‪ .‬גם הוא היה מודאג בקשר לאיימוס‪.‬‬
‫"אני חושבת שלא כדאי לדבר על זה‪ ",‬אמרתי לאיימוס ישירות‪" .‬אמרת את זה בעצמך‪.‬‬
‫מה אם סֵ ת הצמיד אליך מתקן האזנה קסום או משהו כזה?"‬
‫הלסת של איימוס נחשקה‪" .‬את צודקת‪ ",‬הוא אמר באי רצון‪" .‬אני לא יכול לבטוח בעצמי‪.‬‬
‫זה פשוט‪ ...‬כל כך מתסכל‪".‬‬
‫הוא נשמע באמת סובל‪ ,‬ואני הרגשתי אשמה‪ .‬הפיתוי לשנות את דעתי ולספר לו על‬
‫התוכנית שלנו היה גדול‪ ,‬אבל מבט אחד בקרטר והתעשתּי‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים לצאת בכיוון פיניקס‪ ",‬אמרתי‪" .‬אולי בדרך‪"...‬‬
‫הכנסתי יד לכיס‪ .‬המכתב של נוּת נעלם‪ .‬רציתי לספר לקרטר על השיחה שלי עם אל‬
‫האדמה גֵבּ‪ ,‬אבל לא ידעתי אם בטוח לעשות את זה בנוכחותו של איימוס‪ .‬קרטר ואני תפקדנו‬
‫כצוות כבר ימים רבים ועכשיו קלטתי שקצת קשה לי עם הנוכחות של איימוס‪ .‬לא רציתי‬
‫לחשוף דבר בפני מישהו מלבד קרטר‪ .‬אלוהים‪ ,‬אני לא מאמינה שאמרתי את זה‪.‬‬
‫קרטר הוא שדיבר‪" :‬אנחנו צריכים לעבור בלאס קְ רוּסֶ ס‪".‬‬
‫אני לא בטוחה מי היה יותר מופתע‪ :‬איימוס או אני‪.‬‬
‫"זה קרוב לכאן‪ ",‬אמר איימוס באיטיות‪" .‬אבל‪ "...‬הוא אסף חופן חול‪ ,‬מלמל לחש והשליך‬
‫את החול באוויר‪ .‬במקום להתפזר‪ ,‬גרגירי החול ריחפו ויצרו חץ מטושטש שהצביע דרומה‬
‫לעבר שורת הרים טרשיים אפרפרים‪.‬‬
‫"כפי שחשבתי‪ ",‬אמר איימוס והחול צנח לאדמה‪" .‬לאס קרוסס רחוקה מהמסלול שלנו‬
‫שישים וחמישה קילומטר ‪ -‬מעבר להרים הללו‪ .‬פיניקס נמצאת בכיוון צפון‪-‬מערב‪".‬‬
‫"שישים וחמישה קילומטר זה לא כזה מרחק גדול‪ ",‬אמרתי‪" .‬לאס קרוסס‪ "...‬השם נשמע‬
‫לי מוכר משום מה‪ ,‬אבל לא הצלחתי להיזכר למה‪" .‬קרטר‪ ,‬מה יש שם?"‬
 ‫"אני‪ "...‬הוא נראה נבוך כל כך שידעתי שזה בטח קשור בזיה‪" .‬פשוט היה לי חיזיון‪".‬‬
‫"חיזיון מקסים?" ניחשתי‪.‬‬
‫הוא נראה כאילו מנסה לבלוע כדור פינג‪-‬פונג‪ ,‬וזה רק אישר את החשדות שלי‪" .‬אני פשוט‬
‫מרגיש שאנחנו צריכים ללכת לשם‪ ",‬הוא אמר‪" .‬יכול להיות שנמצא שם משהו חשוב‪".‬‬
‫"זה מסוכן מדי‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אני לא יכול להסכים לזה‪ ,‬לא כשבית החיים רודף‬
‫אחריכם‪ .‬מוטב להישאר באזורים לא מיושבים ולהתרחק מאזורים עירוניים‪".‬‬
‫ופתאום‪ ,‬קליק‪ :‬המוח שלי חווה את אחד הרגעים המדהימים האלה כשהוא עובד כמו‬
‫שצריך‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬קרטר צודק‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו חייבים לעבור שם‪".‬‬
‫עכשיו היה התור של אחי להיראות מופתע‪" .‬אני צודק? אנחנו חייבים?"‬
‫"כן‪ ".‬החלטתי שזה שווה את הסיכון וסיפרתי להם על השיחה שלי עם גֵבּ‪.‬‬
‫איימוס הבריש חול מהמעיל שלו‪" .‬מעניין‪ ,‬סיידי‪ .‬אבל אני לא מבין מה הקשר ללאס‬
‫קרוסס‪".‬‬
‫"כי זה בספרדית‪ ,‬נכון?" אמרתי‪" .‬לאס קרוסס‪' .‬הצלבים'‪ .‬בדיוק כמו שגֵבּ אמר לי‪".‬‬
‫איימוס היסס ואז הנהן באי רצון‪" .‬היכנסו לספינה‪".‬‬
‫"לא חסר לנו משהו כדי לשוט‪ ...‬נניח‪ ,‬מים?" שאלתי‪.‬‬
‫אבל עליתי בעקבותיו אל הסיפון‪ .‬איימוס פשט את המעיל ומלמל מילת קסם‪ .‬המעיל‬
‫התעורר מיד לחיים‪ ,‬ריחף לירכתיים ותפס בהגה‪.‬‬
‫איימוס חייך אלי ‪ -‬ומשהו מהניצוץ הישן חזר לעיניים שלו‪" .‬מי צריך מים?"‬
‫הסירה היטלטלה והתרוממה לשמים‪.‬‬

‫***‬

‫אם לאיימוס היה נמאס להיות חרטום‪ ,‬הוא היה יכול להשיג עבודה כמפעיל סירות תיירים‬
‫בשמים‪ .‬הנוף מעל ההרים היה מדהים‪.‬‬
‫בהתחלה הנוף המדברי נראה לי שומם ומכוער אחרי הנופים הירוקים של אנגליה‪ ,‬אבל‬
‫בהדרגה התחלתי לראות שגם למדבר יש יופי נזירי משלו‪ .‬ההרים נצבעו זהב בשמש אחר‬
‫הצהריים‪ .‬לאס קרוסס נחה פרושה בעמק שמתחתינו ‪ -‬טלאים של חום‪ ,‬צהוב ואפור כמו עור‬
‫נחש‪.‬‬
‫רוב העיירה לא היתה מרשימה במיוחד‪ .‬באותה מידה היא היתה יכולה להיות מנצ'סטר או‬
‫סווינדון או כל מקום אחר‪ .‬אבל איימוס ניווט את הספינה שלנו לעבר דרום העיר‪ ,‬לאזור‬
‫עתיק בהרבה ‪ -‬עם בנייני טיט ורחובות שתולים עצים‪.‬‬
‫כשהספינה התחילה לנחות‪ ,‬המתח שלי גבר‪.‬‬
‫"הם לא יבחינו בספינה מעופפת?" שאלתי‪" .‬כלומר‪ ,‬אני יודעת שקשה להבחין בקסם‪,‬‬
‫אבל ‪"-‬‬
‫"אנחנו בניו‪-‬מקסיקו‪ ",‬איימוס אמר‪" .‬אנשים מדווחים כאן על עב"מים כל הזמן‪".‬‬
‫ובמילים אלה נחתנו על גג כנסייה קטנה‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו חזרנו בזמן‪ ,‬או נחתנו באמצע צילומי מערבון‪ .‬כיכר העיר היתה מוקפת‬
‫בנייני טיח כמו עיירה אינדיאנית‪ .‬הרחובות היו הומים כאילו הגענו באמצע פסטיבל‪ ,‬ורוכלים‬
‫מכרו שרשראות פלפלים אדומים‪ ,‬שמיכות אינדיאניות וכל מיני פריטים אחרים‪ .‬כרכרת‬
‫נוסעים עתיקה חנתה ליד גוש קקטוסים‪ .‬נגנים עם גיטרות גדולות וקולות רמים ניגנו מוזיקת‬
‫מריאצ'י בכיכר‪.‬‬
‫"זאת העיר העתיקה‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אני חושב שקוראים לה מֶ ִסיה‪".‬‬
‫"ויש כאן הרבה פריטים מצריים?" שאלתי בספקנות‪.‬‬
‫"לתרבויות העתיקות של מקסיקו יש הרבה מן המשותף עם מצרים‪ ",‬אמר איימוס ולקח‬
‫את המעיל שלו מההגה‪" .‬אך זאת שיחה ליום אחר‪".‬‬
‫"תודה לאל‪ ",‬רטנתי‪ .‬ואז רחרחתי את האוויר והבחנתי במשהו משונה ונפלא ‪ -‬ריח‬
‫שהזכיר לי לחם טרי וחמאה מותכת‪ ,‬רק מתובל יותר‪ ,‬טעים יותר‪" .‬תשמעו‪ ,‬אני ‪ -‬גוועת ‪-‬‬
‫ברעב‪".‬‬
‫תוך זמן קצר מצאנו דוכן טורטיות שמוכנות במקום‪ .‬אלוהים‪ ,‬הן היו טעימות‪ .‬אני מניחה‬
‫שיש בלונדון מסעדות מקסיקניות‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬יש שם כל סוג אוכל אפשרי‪ .‬אבל מעולם לא‬
‫אכלתי במסעדה כזאת‪ ,‬וקשה לי להאמין שהיו מגישים בה טורטיות מדהימות כאלה‪ .‬אישה‬
‫שמנה בשמלה לבנה גלגלה כדורי בצק בידיים מקומחות‪ ,‬שיטחה אותם לטורטיות ואפתה‬
‫אותן על מחבת לוהטת‪ ,‬והגישה לנו אותן על מפיות נייר‪ .‬לא היה צורך בחמאה או בריבה או‬
‫בשום דבר אחר‪ .‬הן היו מעודנות כל כך שממש נמסו בפה‪ .‬הכרחתי את איימוס לקנות בערך‬
‫עשר רק בשבילי‪.‬‬
‫גם קרטר נהנה מהאוכל‪ ,‬עד שניסה לטעום טָ מאלֶה צ'ילי אדום בדוכן אחר‪ ,‬וחשבתי‬
‫שהפנים שלו עומדות להתפוצץ‪" .‬שורף!" הוא צעק‪" .‬לשתות!"‬
‫"תאכל עוד טורטיה‪ ",‬ייעץ לו איימוס וניסה שלא לצחוק‪" .‬לחם עוזר יותר ממים‪".‬‬
‫ניסיתי את הטמאלה בעצמי ובעיני הן היו מעולות‪ ,‬הרבה פחות חריפות מקארי טוב‪ ,‬אז‬
‫מתברר שקרטר סתם היה רכרוכי כמו תמיד‪.‬‬
‫תוך זמן קצר היינו שבעים והתחלנו להסתובב ברחובות בחיפוש אחר‪ ...‬טוב‪ ,‬האמת היא‬
‫שלא ידעתי אחר מה בדיוק‪ .‬זמננו אוזל‪ .‬השמש הלכה ושקעה וידעתי שלא נזכה לאחר‬
‫צהריים נוסף אם לא נעצור את סֵ ת‪ ,‬אבל לא היה לי מושג למה גֵבּ שלח אותי לכאן‪ .‬תמצאי‬
‫שם את הדבר הדרוש לך יותר מכול‪ .‬למה הוא התכוון?‬
‫סרקתי את ההמון והבחנתי לרגע בבחור צעיר וגבוה עם שיער כהה‪ .‬צמרמורת של‬
‫התרגשות עברה לי בגב ‪ -‬אָ נוּבּיס? מה אם הוא עוקב אחרי כדי לוודא שאני בסדר? מה אם‬
 ‫הוא הדבר הדרוש לי יותר מכול?‬
‫מחשבה נהדרת‪ ,‬אבל זה לא היה אָ נוּבּיס‪ .‬נזפתי בעצמי על המחשבה המטופשת שיהיה לי‬
‫מזל כזה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬לעיניו של קרטר אָ נוּבּיס נראה כמפלצת עם ראש של תן‪ .‬אולי החזות‬
‫של אָ נוּבּיס בחברתי היתה רק תכסיס שנועד לבלבל אותי‪ .‬תכסיס שפעל ממש טוב‪.‬‬
‫בעודי מהרהרת לי בזיכרונות הנעימים האלה‪ ,‬ותוהה אם יש טורטיות בעולם המתים‪,‬‬
‫המבט שלי הצטלב במבטה של נערה שעמדה מהעבר האחר של הכיכר‪.‬‬
‫"קרטר‪ ".‬תפסתי בזרוע שלו והנהנתי לעבר זיה ראשיד‪" .‬מישהי מחכה לך‪".‬‬

‫***‬

‫היא היתה מוכנה לקרב‪ ,‬בבגדי הפשתן השחורים הרפויים שלה‪ ,‬עם המטה והשרביט ביד‪.‬‬
‫השיער השחור הקצר שלה סטה כולו הצדה כאילו עפה לכאן ברוח חזקה‪ .‬העיניים הענבריות‬
‫שלה היו ידידותיות בערך כמו עיני יגואר‪.‬‬
‫מאחוריה היה דוכן עמוס מזכרות לתיירים ועליו כרזה‪" :‬ניו‪-‬מקסיקו‪ :‬הארץ הקסומה‪".‬‬
‫תהיתי אם הרוכל מבין כמה קסומה הדמות שעומדת מול הדוכן שלו‪.‬‬
‫"הגעת‪ ",‬זיה אמרה‪ ,‬והאמת שזה היה מובן מאליו וקצת מיותר‪ .‬רק דמיינתי או שהיא‬
‫הביטה באיימוס בחשש ‪ -‬אפילו בפחד?‬
‫"כן‪ ",‬אמר קרטר בקול מתוח‪" .‬את‪ ,‬אה‪ ,‬זוכרת את סיידי‪ .‬וזה ‪"-‬‬
‫"איימוס‪ ",‬אמרה זיה באי שקט‪.‬‬
‫איימוס קד קידה‪" .‬זיה ראשיד‪ ,‬שנים עברו‪ .‬אני רואה שאיסקנדר שלח את תלמידתו‬
‫הטובה ביותר‪".‬‬
‫זיה נראתה כאילו סטר לה‪ ,‬ואני קלטתי שאיימוס לא שמע את החדשות‪.‬‬
‫"אממ‪ ,‬איימוס‪ ",‬אמרתי‪" .‬איסקנדר מת‪".‬‬
‫הוא תלה בנו מבט לא מאמין כשסיפרנו לו את הסיפור‪.‬‬
‫"אני מבין‪ ",‬הוא אמר לבסוף‪" .‬אז הלקטור הראשי החדש הוא ‪"-‬‬
‫"דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אהה‪ .‬חדשות רעות‪".‬‬
‫זיה עשתה פרצוף‪ .‬במקום לדבר עם איימוס היא פנתה אלי‪" .‬אל תזלזלו בדֶ ז ְַ'רדָ ן‪ .‬הוא‬
‫חרטום רב עוצמה‪ .‬תזדקקו לעזרתו ‪ -‬לעזרתנו ‪ -‬כדי להביס את סֵ ת‪".‬‬
‫"עלה בדעתך שדֶ ז ְַ'רדָ ן אולי עוזר לסֵ ת?" שאלתי‪.‬‬
‫זיה נעצה בי מבט זועם‪" .‬לעולם לא‪ .‬אחרים אולי כן‪ .‬אבל לא דֶ ז ְַ'רדָ ן‪".‬‬
‫היה ברור שהיא מתכוונת לאיימוס‪ .‬אני מניחה שזה היה אמור להגביר את החשדות שלי‬
‫כלפיו‪ ,‬אבל זה רק עצבן אותי‪.‬‬
‫"את עיוורת‪ ",‬אמרתי לזיה‪" .‬הפקודה הראשונה של דֶ ז ְַ'רדָ ן כלקטור ראשי היתה להרוג‬
‫אותנו‪ .‬הוא מנסה לעצור אותנו אף על פי שהוא יודע שסֵ ת עומד להשמיד את יבשת‬
‫אמריקה‪ .‬ודֶ ז ְַ'רדָ ן היה במוזיאון הבריטי בלילה ההוא‪ .‬אם סֵ ת היה זקוק לגוף מארח ‪"-‬‬
‫קצה המטה של זיה התחיל לבעור‪.‬‬
‫קרטר מיהר לעמוד בינינו‪" .‬אוקיי‪ ,‬תירגעו שתיכן‪ .‬אנחנו צריכים לדבר‪".‬‬
‫"אני מדברת‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬אתם זקוקים לעזרה של בית החיים‪ .‬אתם חייבים לשכנע את‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן שאין בכם איום‪".‬‬
‫"בכך שניכנע?" שאלתי‪" .‬לא תודה‪ .‬אני מעדיפה שלא יהפכו אותי לחרק וידרכו עלי‪".‬‬
‫איימוס כחכח בגרון‪" .‬אני חושש שהצדק עם סיידי‪ .‬אלא אם דֶ ז ְַ'רדָ ן השתנה מאז פגישתנו‬
‫האחרונה‪ ,‬הוא אינו אדם שמקשיב לקול ההיגיון‪".‬‬
‫זיה רתחה מכעס‪" .‬קרטר‪ ,‬אנחנו יכולים לדבר רגע בפרטיות?"‬
‫הוא זז מרגל לרגל‪" .‬זיה‪ ,‬תשמעי ‪ -‬אני מסכים שאנחנו צריכים לשתף פעולה‪ .‬אבל אם את‬
‫מתכוונת לנסות לשכנע אותי להיכנע לבית ‪"-‬‬
‫"אני חייבת לומר לך משהו‪ ",‬היא התעקשה‪" .‬משהו שדרוש לך‪".‬‬
‫כששמעתי את הניסוח שלה השערות על העורף שלי סמרו‪ .‬ייתכן שלזה גֵבּ התכוון? ייתכן‬
‫שהמפתח להבסת סֵ ת נמצא בידי זיה?‬
‫איימוס קפא פתאום‪ .‬הוא זימן את המטה שלו מחלל האוויר ואמר‪" :‬זאת מלכודת‪".‬‬
‫זיה נראתה המומה‪" .‬מה? לא!"‬
‫ואז ראינו כולנו את הדבר שאיימוס חש בו‪ .‬מהעבר המזרחי של הכיכר צעד לעברנו דֶ ז ְַ'רדָ ן‬
‫בכבודו ובעצמו‪ .‬הוא היה לבוש בגלבייה בצבע קרם ועל כתפיו השכמייה מפרוות הנמר של‬
‫הלקטור הראשי‪ .‬המטה שלו בהק באור סגול‪ .‬תיירים והולכי רגל סטו מדרכו‪ ,‬מבולבלים‬
‫ולחוצים ‪ -‬אמנם לא היה להם מושג מה מתרחש‪ ,‬אבל הם ידעו היטב שכדאי להסתלק משם‪.‬‬
‫"בכיוון ההפוך‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הסתובבתי וראיתי שני חרטומים נוספים לבושים גלביות שחורות צועדים מכיוון מערב‪.‬‬
‫שלפתי את השרביט שלי וכיוונתי אותו אל זיה‪" .‬את עבדת עלינו!"‬
‫"לא! אני נשבעת ‪ "-‬פניה נפלו‪" .‬מֶ ל‪ .‬מֶ ל סיפר לו כנראה‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬סיננתי‪" .‬בואי נאשים את מֶ ל‪".‬‬
‫"אין זמן להסברים‪ ",‬אמר איימוס ושלח לעבר זיה חזיז ברק‪ .‬היא הוטחה בדוכן המזכרות‪.‬‬
‫"היי!" מחה קרטר‪.‬‬
‫"היא האויב‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬ויש לנו די והותר אויבים‪".‬‬
‫קרטר מיהר לעבר זיה )כמובן(‪ .‬הולכי רגל נוספים נכנסו לפאניקה והתחילו להימלט‬
‫מהכיכר בריצה‪.‬‬
‫"סיידי‪ ,‬קרטר‪ ",‬אמר איימוס‪" ,‬אם המצב יידרדר‪ ,‬חזרו לספינה וברחו מכאן‪".‬‬
‫"איימוס‪ ,‬אנחנו לא נוטשים אותך‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
 ‫"אתם חשובים ממני‪ ",‬הוא התעקש‪" .‬אני יכול לעכב את דֶ ז ְַ'רדָ ן למשך ‪ -‬זהירות!"‬
‫איימוס נופף במטה שלו לעבר שני החרטומים הלבושים שחור‪ .‬הם היו עסוקים במלמול‬
‫לחשים‪ ,‬אבל משב הרוח שהעלה איימוס סחף אותם וסחרר אותם בלב מערבולת אוויר‪.‬‬
‫הטורנדו המיניאטורי נשא אותם בסיבובים לאורך הרחוב‪ ,‬יחד עם אשפה‪ ,‬עלים וטורטיות‪,‬‬
‫ובסופו של דבר העיף את החרטומים הצורחים מעבר לגג בניין והם נעלמו מן העין‪.‬‬
‫מהעבר האחר של הכיכר‪ ,‬דֶ ז ְַ'רדָ ן שאג בכעס‪" :‬קיין!"‬
‫הלקטור הראשי חבט במטה שלו בקרקע‪ .‬סדק נפער במדרכה והתחיל לזגזג לעברנו‪ .‬הסדק‬
‫הלך והתרחב והבניינים מסביב נרעדו‪ .‬טיח התפורר מהקירות‪ .‬היינו עלולים להיבלע בבקע‬
‫אבל איסיס דיברה במחשבות שלי ואמרה לי את המילה שנזקקתי לה‪.‬‬
‫הרמתי את השרביט שלי‪" .‬שקט‪ .‬הֶ ר‪".‬‬
‫הירוגליפים בוערים התגשמו לנגד עינינו‪:‬‬

‫הבקע עצר לרגלי‪ .‬רעידת האדמה השתתקה‪.‬‬

‫איימוס התנשף‪" .‬סיידי‪ ,‬איך ‪"-‬‬
‫"מילים אלוהיות‪ ,‬קיין!" דֶ ז ְַ'רדָ ן צעד קדימה בפנים סמוקות‪" .‬הילדה מעזה לבטא מילים‬
‫אלוהיות‪ .‬איסיס השחיתה אותה ואתה אשם בסיוע לאלים‪".‬‬
‫"אל תתקרב‪ ,‬מישל‪ ",‬הזהיר אותו איימוס‪.‬‬
‫חלק ממני חשב שהעובדה שהשם הפרטי של דֶ ז ְַ'רדָ ן הוא מישל פשוט קורעת מצחוק‪ ,‬אבל‬
‫מרוב פחד לא הייתי מסוגלת ליהנות מהרגע‪.‬‬
‫איימוס הרים את השרביט שלו מתוך כוונה להגן עלי‪" .‬אנחנו חייבים לעצור את סֵ ת‪ .‬אם‬
‫אתה חכם ‪"-‬‬
‫"אעשה מה?" אמר דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬אצטרף אליכם? אשתף פעולה? האלים אינם מביאים אלא‬
‫חורבן‪".‬‬
‫"לא!" זה היה הקול של זיה‪ .‬בעזרתו של קרטר היא הצליחה איכשהו לקום‪" .‬מאסטר‪,‬‬
‫אסור לנו להילחם בינינו לבין עצמנו‪ .‬לא זה מה שאיסקנדר רצה‪".‬‬
‫"איסקנדר מת!" שאג דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬ועכשיו פני דרך‪ ,‬זיה‪ ,‬אחרת תושמדי יחד איתם‪".‬‬
‫זיה הביטה בקרטר‪ .‬ואז חשקה שיניים ונעמדה מול דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬לא‪ .‬אנחנו חייבים לשתף‬
‫פעולה‪".‬‬
‫הבטתי בזיה בתחושת כבוד‪" .‬באמת לא הובלת אותם לכאן?"‬
‫"אני לא נוהגת לשקר‪ ",‬אמרה זיה‪.‬‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן הרים את המטה שלו וסדקים אדירים נפערו בבניינים מסביבנו‪ .‬גושי בטון ולבנים‬
‫מכוסות טיח עופפו בכיווננו‪ ,‬אבל איימוס זימן משב רוח שהדפה אותם‪.‬‬
‫"ילדים‪ ,‬ברחו!" צעק איימוס‪" .‬שאר החרטומים יחזרו בקרוב‪".‬‬
‫"לשם שינוי הוא צודק‪ ",‬זיה הזהירה אותנו‪" .‬אבל אנחנו לא יכולים לפתוח שער ‪"-‬‬
‫"יש לנו ספינה מעופפת‪ ",‬הציע קרטר‪.‬‬
‫זיה הנהנה בהתפעלות‪" .‬איפה?"‬
‫הצבענו לעבר הכנסייה‪ ,‬אבל לרוע המזל דֶ ז ְַ'רדָ ן עמד בינינו ובינה‪.‬‬
‫הוא השליך עלינו מטח נוסף של אבנים‪ .‬איימוס הדף אותן ברוח ובברקים‪.‬‬
‫"קסמי סערה!" דֶ ז ְַ'רדָ ן אמר בבוז‪" .‬מתי הפך איימוס קיין למומחה בכוחות הכאוס? אתם‬
‫רואים‪ ,‬ילדים‪ ,‬מי הוא זה שמגן עליכם?"‬
‫"שתוק‪ ",‬נהם איימוס‪ ,‬ובתנועה רחבה של המטה העלה סופת חול אדירה שאפפה את כל‬
‫הכיכר‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ",‬אמרה זיה‪ .‬עקפנו את דֶ ז ְַ'רדָ ן בקשת רחבה ורצנו בעיוורון לעבר הכנסייה‪ .‬סופת‬
‫החול דקרה בעור שלי וצרבה לי בעיניים‪ ,‬אבל הצלחנו לאתר את המדרגות ועלינו לגג‪ .‬הרוח‬
‫שככה‪ ,‬ומהעבר האחר של הכיכר ראיתי את דֶ ז ְַ'רדָ ן ואת איימוס עדיין עומדים זה מול זה‪,‬‬
‫אפופים מגנים קסומים‪ .‬אבל איימוס נראה לא יציב‪ ,‬כאילו המאמץ גדול מדי עבורו‪.‬‬
‫"אני חייבת לעזור‪ ",‬אמרה זיה באי רצון‪" ,‬אחרת דֶ ז ְַ'רדָ ן יהרוג את איימוס‪".‬‬
‫"חשבתי שאת לא בוטחת באיימוס‪ ",‬אמר קרטר‪.‬‬
‫"אני לא‪ ",‬אישרה זיה‪" .‬אבל אם דֶ ז ְַ'רדָ ן ינצח בדו‪-‬קרב הזה הוא יהרוג את כולנו‪ .‬אין‬
‫סיכוי שנצליח להימלט‪ ".‬היא חשקה שיניים כאילו היא מתכוננת למשהו מכאיב מאוד‪.‬‬
‫היא הושיטה את המטה שלה ומלמלה לחש‪ .‬האוויר התחמם‪ .‬המטה בהק‪ .‬היא הרפתה ממנו‬
‫והמטה עלה בלהבות וצמח לעמוד אש בעובי מטר ובגובה ארבעה מטרים‪.‬‬
‫"רדוף אחרי דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ",‬היא הורתה לו‪.‬‬
‫עמוד האש ריחף מיד מעבר לשפת הגג והתחיל להתקדם באיטיות אך בנחישות לעבר‬
‫הלקטור הראשי‪.‬‬
‫זיה קרסה‪ .‬קרטר ואני נאלצנו לתפוס בזרועות שלה כדי שלא תיפול על הפנים‪.‬‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן הרים מבט‪ .‬כשהוא ראה את עמוד האש העיניים שלו נפערו מפחד‪" .‬זיה!" צעק‪.‬‬
‫"את מעזה לתקוף אותי?"‬
‫העמוד ירד אל הקרקע‪ .‬בדרכו עבר בין ענפי עץ ושרף בהם חור‪ .‬הוא נחת ברחוב‪ ,‬בגובה‬
‫כמה סנטימטרים מעל המדרכה‪ .‬מעוצמת החום‪ ,‬הבטון השחיר והאספלט נמס‪ .‬כשמכונית‬
‫חונה עמדה בדרכו‪ ,‬הוא לא עקף אותה אלא שרף את דרכו דרך גוף המתכת וחתך את‬
‫המכונית לשתיים‪.‬‬
‫"יפה!" איימוס צעק מהרחוב‪" .‬יפה עשית‪ ,‬זיה!"‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן הנואש כשל שמאלה‪ .‬העמוד שינה נתיב בהתאם‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן שלח לעברו נחשול מים‬
‫אבל הנוזל התאדה מיד‪ .‬הוא זימן סלעים‪ ,‬אבל הם חלפו מבעד לעמוד וצנחו מעברו האחר‬
‫בגושים מותכים‪ ,‬מעלים עשן‪.‬‬
‫"מה זה הדבר הזה?" שאלתי‪.‬‬
‫זיה היתה חסרת הכרה וקרטר נענע את הראש בפליאה‪ .‬אבל איסיס ענתה בתוך הראש‬
‫שלי‪:‬‬
‫עמוד אש‪ ,‬אמרה בהתפעלות‪ .‬הלחש האדיר ביותר שעומד לזכות חרטום השולט באש‪.‬‬
‫בלתי אפשרי להביס אותו‪ ,‬בלתי אפשרי להימלט ממנו‪ .‬אפשר להשתמש בו כדי להוביל‬
‫את מטיל הלחש אל מטרתו‪ ,‬או כדי לרדוף אחר אויב כך שייאלץ להמשיך ולהימלט‪.‬‬
‫אם דֶ ז ְַ'רדָ ן ינסה להתמקד בכל דבר אחר‪ ,‬העמוד ישיג אותו ויכלה אותו‪ .‬הוא לא ירפה‬
‫ממנו עד שיתפוגג‪.‬‬
‫במשך כמה זמן? שאלתי‪.‬‬
‫שתים‪-‬עשרה שעות‪.‬‬
‫צחקתי בקול‪ .‬גדול! זיה התעלפה כמובן‪ ,‬ועדיין‪ ,‬זה היה מדהים‪.‬‬
‫לחש כזה מרוקן את מאגרי האנרגיה שלה‪ ,‬אמרה איסיס‪ .‬היא לא תוכל לבצע כל קסם‬
‫אחר עד התפוגגות העמוד‪ .‬על מנת לעזור לכם‪ ,‬היא הותירה את עצמה חסרת אונים‬
‫לחלוטין‪.‬‬
‫"היא תהיה בסדר‪ ",‬אמרתי לקרטר‪ .‬ואז צעקתי למטה‪ ,‬אל הכיכר‪" :‬איימוס‪ ,‬בוא! אנחנו‬
‫חייבים לזוז!"‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן המשיך לסגת‪ .‬יכולתי לראות שהוא מפחד מהאש‪ ,‬אבל הוא לא שכח מאיתנו‪" .‬אתם‬
‫עוד תצטערו על זה! רוצים לשחק באלים? אם כך‪ ,‬אינכם מותירים בידי ברירה‪ ".‬הוא שלף‬
‫מתוך הדוּאַ ת אגודת מקלות‪ .‬לא‪ ,‬אלה היו חצים ‪ -‬שבעה‪ ,‬פחות או יותר‪.‬‬
‫איימוס הביט בחצים באימה‪" .‬אתה לא תעז! שום לקטור ראשי לא ‪"-‬‬
‫"אני מזמן את סֶ חְ 'מֶ ת!" שאג דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ .‬הוא השליך את החצים באוויר והם התחילו‬
‫להסתחרר סביב איימוס‪.‬‬
‫למרות הנסיבות‪ ,‬דֶ ז ְַ'רדָ ן חייך לעצמו חיוך מלא שביעות רצון עצמית‪ .‬הוא הביט היישר בי‪.‬‬
‫"בחרתם לשים מבטחכם באלים?" הוא קרא אלינו‪" .‬אם כך תמותו ביד אלה‪".‬‬
‫הוא הסתובב והתחיל לרוץ‪ .‬עמוד האש מיהר בעקבותיו‪.‬‬
‫"ילדים‪ ,‬תברחו מכאן!" איימוס צעק‪ ,‬מוקף חצים‪" .‬אני אנסה להסיח את דעתה!"‬
‫"דעתה של מי?" שאלתי בבהלה‪ .‬ידעתי ששמעתי את השם סֶ חְ 'מֶ ת בעבר‪ ,‬אבל בזמן‬
‫האחרון שמעתי המון שמות מצריים‪" .‬מי מהן היא סֶ חְ 'מֶ ת?"‬
‫קרטר הסתובב אלי‪ ,‬ולמרות כל מה שעברנו במהלך השבוע האחרון‪ ,‬מעולם לא ראיתי‬
‫אותו מפוחד כל כך‪" .‬אנחנו חייבים לברוח‪ ",‬הוא אמר‪" .‬עכשיו‪".‬‬
 ‫‪33‬‬
‫אנחנו נכנסים לעסקי הסלסה‬

‫שכחת משהו‪ ,‬הורוס אמר לי‪.‬‬

‫תשמע‪ ,‬אני קצת עסוק! חשבתי בחזרה‪.‬‬
‫אולי אתם חושבים שלא קשה לנווט בספינת קסם בשמים‪ .‬אז אתם טועים‪ .‬לא היה לי‬
‫מעיל קסום כמו לאיימוס‪ ,‬אז עמדתי בירכתי הספינה וניסיתי לכוון את ההגה בעצמי‪,‬‬
‫והרגשתי כאילו אני מנסה לחתור בבטון‪ .‬לא ראיתי לאן אנחנו פונים‪ .‬התנדנדנו קדימה‬
‫ואחורה‪ ,‬וסיידי התאמצה להחזיק את זיה חסרת ההכרה כדי שלא תיפול החוצה‪.‬‬
‫היום יום ההולדת שלי‪ ,‬התעקש הורוס‪ .‬לא איחלת לי יום הולדת שמח‪.‬‬
‫"יום הולדת שמח!" צעקתי‪" .‬עכשיו תסתום כבר!"‬
‫"קרטר‪ ,‬מה הקטע?" צרחה סיידי‪ .‬היא תפסה במעקה ביד אחת ובזיה ביד האחרת‬
‫כשהספינה נטתה הצדה‪" .‬השתגעת לגמרי?"‬
‫"לא‪ ,‬דיברתי אל ‪ -‬אח‪ ,‬לא משנה‪".‬‬
‫העפתי מבט לאחור‪ .‬משהו התקרב לעברנו ‪ -‬דמות בוהקת כל כך שבקושי הייתי מסוגל‬
‫להביט בה‪ .‬היתה לה צורה פחות או יותר אנושית‪ ,‬וזה אף פעם לא סימן מעודד‪ .‬ניסיתי‬
‫לגרום לספינה להתקדם מהר יותר‪.‬‬
‫הבאת לי משהו? הורוס דחק בי‪.‬‬
‫אתה מוכן לעשות משהו מועיל לשם שינוי? חשבתי בחזרה‪ .‬הדבר הזה שרודף‬
‫אחרינו ‪ -‬זה מה שאני חושב שזה?‬
‫אה‪ .‬הורוס נשמע משועמם‪ .‬זאת סֶ ְח'מֶ ת‪ .‬עין ַרע‪ ,‬קוטלת הרשעים‪ ,‬הציידת הגדולה‪,‬‬
‫גבירת הלהבה וכן הלאה וכן הלאה‪ .‬נהדר‪ ,‬חשבתי‪ .‬והיא עוקבת אחרינו כי‪...‬‬
‫בכוחו של הלקטור הראשי לזמן אותה פעם אחת במהלך חייו‪ .‬זוהי מתת עתיקה מאוד‬
‫כשרע בירך בראשונה את האדם בכוחות קסם‪.‬‬ ‫ַ‬ ‫‪ -‬מימי קדם‪,‬‬
‫פעם אחת במהלך חייו‪ ,‬חשבתי‪ .‬ודֶ ז ְַ'רדָ ן בחר לעשות את זה עכשיו?‬
‫האיש מעולם לא ניחן בסבלנות רבה‪.‬‬
‫חשבתי שהחרטומים לא אוהבים את האלים!‬
‫לא‪ ,‬אישר הורוס‪ .‬זה רק מוכיח לך כמה הוא צבוע‪ ,‬אבל אני מניח שחשוב לו יותר‬
‫להרוג אתכם מאשר לדבוק בעקרונותיו‪ .‬אני מבין ללבו‪.‬‬
‫העפתי עוד מבט לאחור‪ .‬הדמות בהחלט התקרבה ‪ -‬אישה זהובה ענקית בשריון אדום‬
‫בוהק‪ ,‬עם קשת ביד אחת ואשפת חצים תלויה על הגב‪ .‬היא הסתערה עלינו כמו טיל‪.‬‬
‫איך מביסים אותה? שאלתי‪.‬‬
‫כשרע‬
‫ַ‬ ‫לא כל כך מביסים אותה‪ ,‬אמר הורוס‪ .‬היא התגלמות להט השמש‪ .‬בימי קדם‪,‬‬
‫עוד מלך על האלים‪ ,‬היא היתה מרשימה בהרבה‪ ,‬ועדיין‪ ...‬אי אפשר לעצור אותה‪ .‬היא‬
‫רוצחת מלידה‪ .‬מכונת הרג קטלנית ‪-‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר‪ ,‬הבנתי!" צעקתי‪.‬‬
‫"מה?" סיידי תבעה לדעת בקול רם כל כך שזיה התעוררה‪.‬‬
‫"מ‪-‬מה?" היא מלמלה והעפעפיים שלה רפרפו ונפתחו‪.‬‬
‫"שום דבר‪ ",‬צעקתי‪" .‬מכונת הרג קטלנית רודפת אחרינו‪ .‬תחזרי לישון‪".‬‬
‫זיה התיישבה מטושטשת‪" .‬מכונת הרג? אתה לא מתכוון ‪"-‬‬
‫"קרטר‪ ,‬תסטה ימינה!" צעקה סיידי‪.‬‬
‫עשיתי כפי שאמרה‪ ,‬וחץ בוער בגודל טיל מתביית חלף ממש משמאלנו‪ .‬הוא התפוצץ‬
‫מעלינו וגג הספינה עלה באש‪.‬‬
‫כיוונתי את הספינה כלפי מטה והיא צללה‪ .‬סֶ חְ 'מֶ ת חלפה מעלינו אבל אז הסתובבה באוויר‬
‫בקלילות מעצבנת וצללה אחרינו‪.‬‬
‫"אנחנו בוערים‪ ",‬ציינה סיידי את המובן מאליו‪.‬‬
‫"שמתי לב!" צעקתי‪.‬‬
‫סרקתי את הנוף מתחתינו אבל לא מצאתי שום מקום בטוח לנחות בו ‪ -‬רק שכונות מגורים‬
‫ובנייני משרדים‪.‬‬
‫"המוות לאויבי ַרע!" סֶ חְ 'מֶ ת ייללה מאחורינו‪" .‬מותו בייסורים!"‬
‫היא מעצבנת כמעט כמוך‪ ,‬אמרתי להורוס‪.‬‬
‫לא ייתכן‪ ,‬אמר הורוס‪ .‬איש אינו מתעלה על הורוס‪.‬‬
‫סובבתי את הספינה שוב כדי לחמוק מסֶ חְ 'מֶ ת‪ ,‬וזיה צעקה‪" :‬לשם!"‬
‫היא הצביעה על חצר מפעל מלאה משאיות‪ ,‬מחסנים ומגדלים‪ .‬על קיר המחסן הגדול‬
‫ביותר היה מצויר פלפל חריף ענקי‪ ,‬והשלט הכריז‪ :‬סלסת הקסם בע"מ‪.‬‬
‫"בחייך‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬זה בכלל לא קסם! זה סתם שם‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬התעקשה זיה‪" .‬יש לי רעיון‪".‬‬
‫"שבעת הסרטים?" ניחשתי‪" .‬אלה שהשתמשת בהם על סֶ ְרקֶ ת?"‬
‫זיה נענעה בראש‪" .‬לא‪ ,‬ניתן לזמן אותם רק פעם בשנה‪ .‬אבל התוכנית שלי ‪"-‬‬
‫חץ בוער נוסף חלף על פנינו‪ ,‬סנטימטרים ספורים מימין לספינה‪.‬‬
‫"תחזיקו חזק!" משכתי בהגה והפכתי את הספינה רגע לפני שהחץ התפוצץ‪ .‬גוף הספינה‬
‫הגן עלינו מחום הפיצוץ‪ ,‬אבל קרקעית הספינה עלתה עכשיו באש ואנחנו צללנו אל האדמה‪.‬‬
‫בשאריות השליטה האחרונות שלי כיוונתי את הספינה לעבר גג המחסן‪ .‬התרסקנו דרכו‬
‫ונחתנו בערימה ענקית של‪ ...‬משהו פריך‪.‬‬
‫פילסתי דרך מתוך הספינה והתיישבתי מטושטש‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬הערימה שעליה התרסקנו‬
‫היתה רכה‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬זאת היתה ערימה בגובה שישה מטרים של פלפלי צ'ילי מיובשים‪,‬‬
‫והספינה העלתה אותם באש‪ .‬העיניים שלי התחילו לצרוב אבל ידעתי שאסור לי לשפשף‬
‫אותן‪ ,‬כי הידיים שלי מכוסות עכשיו בשמן צ'ילי‪.‬‬
‫"סיידי?" קראתי‪" .‬זיה?"‬
‫"תעזור לי!" צעקה סיידי מעברה השני של הספינה‪ .‬היא ניסתה לגרור את זיה מתוך גוף‬
‫הספינה הבוער‪ .‬הצלחנו לחלץ אותה ולגלוש לתחתית הערימה‪.‬‬
‫נראה שהמחסן הוא מתקן ענקי לייבוש פלפלים‪ ,‬עם שלושים‪-‬ארבעים הרים של צ'ילי‬
‫ושורות‪-‬שורות של מגשי ייבוש מעץ‪ .‬הריסות הספינה שלנו מילאו את האוויר בעשן חריף‪,‬‬
‫ומבעד לחור שנפער בגג ראיתי את דמותה הבוערת של סֶ חְ 'מֶ ת יורדת מהשמים‪.‬‬
‫חצינו בריצה ערימה נוספת של פלפלים והסתתרנו מאחורי עמדת ייבוש‪ .‬בקרבת מדפי‬
‫הפלפלים המתייבשים האוויר צרב כמו חומצה‪.‬‬
‫סֶ חְ 'מֶ ת נחתה ורצפת המחסן רעדה‪ .‬מקרוב היא היתה אפילו יותר מפחידה‪ .‬העור שלה בהק‬
‫כמו זהב נוזלי ונדמה ששריון החזה שלה והחצאית ארוגים מאריחים עשויים לבה מותכת‪.‬‬
‫השיער שלה הזכיר רעמת אריה‪ .‬היו לה עיניים חתוליות‪ ,‬אבל הן לא נצצו כמו העיניים של‬
‫בַּ ְסתֶ ת ולא היה בהן שמץ רכות או הומור‪ .‬עיניה של סֶ חְ 'מֶ ת בערו כמו החצים שלה‪ ,‬בכוננות‬
‫איתור והשמדה‪ .‬היא היתה מרהיבה‪ ,‬כמו שפיצוץ אטומי הוא דבר מרהיב‪.‬‬
‫"אני מריחה דם!" היא שאגה‪" .‬אסעד על בשרכם ואמלא את בטני באויביו של ַרע!"‬
‫"מקסים‪ ",‬לחשה סיידי‪" .‬אז מה‪ ,‬זיה‪ ...‬התוכנית שלך?"‬
‫זיה לא נראתה טוב‪ .‬היא היתה חיוורת ורעדה כולה‪ ,‬ונראה שהיא מתקשה להתרכז בנו‪.‬‬
‫"כשרע‪ ...‬זימן את סֶ חְ 'מֶ ת בראשונה להעניש את בני האדם שמרדו בו‪ ...‬היא יצאה‬ ‫ַ‬
‫משליטה‪".‬‬
‫"לא יכול להיות‪ ",‬לחשתי כשסֶ חְ 'מֶ ת ריסקה את שאריות הספינה הבוערות‪.‬‬
‫"היא התחילה להרוג את כולם‪ ",‬אמרה זיה‪" ,‬לא רק את הרשעים‪ .‬איש מהאלים האחרים‬
‫לא הצליח לעצור אותה‪ .‬במשך כל היום היא היתה משתוללת והורגת‪ ,‬עד שהתפטמה בדם‬
‫אדם‪ .‬ואז היתה מסתלקת עד למחרת‪ .‬האנשים התחננו בפני החרטומים שימצאו פתרון‪ ,‬ו‪"-‬‬
‫"אתם מעזים להסתתר מפני?" להבות שאגו כשהחצים הבוערים של סֶ חְ 'מֶ ת השמידו‬
‫ערימה אחר ערימה של פלפלים מיובשים‪" .‬אני אצלה אתכם בעודכם בחיים!"‬
‫"עכשיו נרוץ‪ ",‬החלטתי‪" .‬אחר כך נדבר‪".‬‬
‫סיידי ואני גררנו את זיה בינינו‪ .‬הצלחנו להיחלץ מהמחסן לפני שהמקום כולו קרס אל תוך‬
‫עצמו מהחום ועננה לוהטת וחריפה פרחה אל השמים‪ .‬חצינו בריצה מגרש חניה מלא משאיות‬
‫והסתתרנו מאחורי סמיטריילר‪.‬‬
‫הצצתי החוצה בציפייה לראות את סֶ חְ 'מֶ ת צועדת מתוך המחסן העולה בלהבות‪ .‬במקום‬
‫זאת היא זינקה החוצה בצורת לביאה ענקית‪ .‬העיניים שלה בערו ומעל ראשה ריחף גלגל‬
‫החמה כמו שמש קטנה‪.‬‬
‫"סמלו של ַרע‪ ",‬לחשה זיה‪.‬‬
‫סֶ חְ 'מֶ ת שאגה‪" :‬היכן אתם‪ ,‬נתחי בשר טעימים?" היא פערה את הלוע ונשפה פרץ אוויר‬
‫לוהט על פני מגרש החניה‪ .‬בכל מקום שהרוח נגעה בו האספלט נמס‪ ,‬מכוניות התפוררו לחול‬
‫ומגרש החניה הפך למדבר שממה‪.‬‬
‫"איך היא עושה את זה?" סיננה סיידי‪.‬‬
‫"נשימתה יוצרת את המדבריות‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬כך מספרת האגדה‪".‬‬
‫"המצב רק משתפר‪ ,‬מה?" הפחד חנק לי בגרון‪ ,‬אבל ידעתי שלא נוכל להמשיך להסתתר‬
‫לאורך זמן‪ .‬זימנתי את החרב שלי‪" .‬אני אסיח את דעתה‪ .‬אתן שתיכן תברחו ‪"-‬‬
‫"לא‪ ",‬התעקשה זיה‪" .‬יש דרך אחרת‪ ".‬היא הצביעה על שורה של מגדלים עגולים מהעבר‬
‫האחר של מגרש החניה‪ .‬כל אחד היה בנוי כגליל בגובה שלוש קומות וברוחב שישה מטרים‬
‫בערך‪ ,‬עם ציור ענקי של פלפל צ'ילי‪.‬‬
‫"מכלי דלק?" שאלה סיידי‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬זאת בטח סלסה‪ ,‬נכון?"‬
‫סיידי בהתה בי בלי להבין‪" .‬סלסה זה לא סוג של מוזיקה?"‬
‫"זה רוטב חריף‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה מה שמייצרים כאן‪".‬‬
‫סֶ חְ 'מֶ ת נשפה לעברנו ושלוש המשאיות הסמוכות לנו התפוררו לערימות חול‪ .‬חמקנו הצדה‬
‫וזינקנו אל מאחורי חומת לבנים‪.‬‬
‫"תקשיבו‪ ",‬זיה התנשפה בפנים מכוסות זיעה‪" .‬בפעם האחרונה שניסו לעצור את‬
‫ההשתוללות של סֶ חְ 'מֶ ת‪ ,‬הביאו לה מכלים של בירה שנצבעה לאדום במיץ רימונים‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬עכשיו נזכרתי‪ ",‬קטעתי אותה‪" .‬הם אמרו לסֶ חְ 'מֶ ת שזה דם‪ ,‬והיא שתתה עד שאיבדה‬
‫את ההכרה‪ .‬ואז ַרע היה מסוגל לקרוא לה בחזרה לשמים‪ .‬היא הפכה למשהו עדין יותר‪.‬‬
‫אלה‪-‬פרה או משהו כזה‪".‬‬
‫"חַ ְתחוֹר‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬זאת הצורה האחרת של סֶ חְ 'מֶ ת‪ .‬הצד הנגדי של אישיותה‪".‬‬
‫סיידי הנידה את הראש בחוסר אמון‪" .‬אז את אומרת שנזמין את סֶ חְ 'מֶ ת לכמה כוסות בירה‬
‫והיא תהפוך לפרה‪".‬‬
‫"לא בדיוק‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬אבל גם לסלסה יש צבע אדום‪ ,‬לא?"‬

‫***‬

‫עקפנו את שטח המפעל בעוד סֶ חְ 'מֶ ת לועסת משאיות והופכת בנשיפה שטחים נרחבים‬
‫ממגרש החניה לחול‪.‬‬
 ‫"אני שונאת את התוכנית הזאת‪ ",‬רטנה סיידי‪.‬‬
‫"את צריכה להעסיק אותה רק לכמה שניות‪ ",‬אמרתי‪" .‬ולא למות‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬זה החלק הבעייתי‪ ,‬נכון?"‬
‫"אחת‪ "...‬ספרתי‪" .‬שתיים‪ ...‬שלוש!"‬
‫סיידי פתחה בריצה אל השטח הפתוח והשתמשה בלחש החביב עליה‪" :‬חֶ ְדג'!"‬
‫ההירוגליף בער באוויר מעל ראשה של סֶ חְ 'מֶ ת‪:‬‬

‫והכול סביבה התפוצץ‪ .‬משאיות התפרקו לחתיכות‪ .‬האוויר רעד מגלי אנרגיה‪ .‬הקרקע‬
‫התרוממה ונפערה למכתש בעומק חמישה‪-‬עשר מטר‪ .‬הלביאה קרסה פנימה‪.‬‬
‫זה היה מרשים מאוד‪ ,‬אבל לא היה לי זמן להתפעל ממעשי ידיה של סיידי‪ .‬הפכתי לבז‬
‫ועופפתי במהירות לעבר מכלי הסלסה‪.‬‬
‫"רראאאאארר!" סֶ חְ 'מֶ ת זינקה מתוך המכתש ונשפה רוח מדברית לעבר סיידי‪ ,‬אבל סיידי‬
‫הסתלקה משם מזמן‪ .‬היא רצה הצדה‪ ,‬צללה מאחורי המשאיות ובעודה נמלטת שחררה כמה‬
‫חבלים קסומים‪ .‬החבלים הצליפו מבעד לאוויר וניסו להיכרך סביב לוע הלביאה‪ .‬הם כשלו‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬אבל בהחלט עצבנו את המשמידה‪.‬‬
‫"צאו ממחבואכם!" שאגה סֶ חְ 'מֶ ת‪" .‬אני אסעד על בשרכם!"‬
‫ממקומי על גג מכל סלסה‪ ,‬מיקדתי את כל כוח רצוני והפכתי ישירות מבז ללוחם ענק‪.‬‬
‫צורתי הזוהרת היתה כבדה כל כך שהרגליים שלי שקעו בגג המכל‪.‬‬
‫"סֶ חְ 'מֶ ת!" צעקתי‪.‬‬
‫הלביאה הסתובבה במעגל ונהמה בניסיון לאתר מהיכן מגיע הקול שלי‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬חתלתולה‪ ,‬כאן למעלה!" קראתי‪.‬‬
‫היא הבחינה בי והאוזניים שלה השתטחו לאחור‪" .‬הורוס?"‬
‫"את מכירה מישהו אחר עם ראש בז?"‬
‫היא צעדה הלוך וחזור בהיסוס‪ ,‬ולבסוף שאגה אתגר‪" .‬מדוע אתה פונה אלי כשאני בדמותי‬
‫הזועמת? אתה יודע שעלי להשמיד את כל הנקרה בדרכי‪ ,‬אפילו אותך!"‬
‫"אם את חייבת‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל לפני כן‪ ,‬חשבתי שאולי תרצי להתפטם בדם אויבייך!"‬
‫נעצתי את החרב שלי במכל והסלסה געשה ממנו במפל אדום מלא גושים‪ .‬זינקתי אל המכל‬
‫הבא וניקבתי גם אותו‪ .‬ושוב‪ ,‬ושוב‪ ,‬עד ששישה מכלים של "סלסת הקסם" נשפכו אל מגרש‬
‫החניה‪.‬‬
‫"הא הא!" סֶ חְ 'מֶ ת היתה מאושרת‪ .‬היא זינקה אל תוך נחשול הרוטב האדום‪ ,‬התפלשה בו‪,‬‬
‫ליקקה בתאוותנות‪" .‬דם! דם נפלא!"‬
‫כן‪ ,‬מתברר שלביאות הן לא חיות מבריקות‪ ,‬או אולי בלוטות הטעם שלהן לא מפותחות‬
‫במיוחד‪ ,‬כי סֶ חְ 'מֶ ת לא הפסיקה ללקק סלסה עד שהבטן שלה התנפחה כולה והפה שלה ממש‬
‫העלה עשן‪.‬‬
‫"פיקנטי‪ ",‬אמרה‪ .‬היא התחילה למעוד ולמצמץ‪" .‬אבל העיניים שלי צורבות‪ .‬איזה מין דם‬
‫זה? נוּבּי? פרסי?"‬
‫"חָ ָל ֶפּניוֹ‪ ",‬אמרתי‪" .‬תנסי עוד קצת‪ .‬זה רק משתפר‪".‬‬
‫האוזניים שלה העלו עשן בעודה מנסה לשתות עוד קצת‪ .‬העיניים שלה דמעו והיא כשלה‪.‬‬
‫"אני‪ "...‬אדים עלו מפיה‪" .‬לוהט‪ ...‬לוהט בפה‪"...‬‬
‫"חלב יכול לעזור‪ ",‬הצעתי‪" .‬אולי אם היית פרה‪".‬‬
‫"תכסיס‪ ",‬נאנקה סֶ חְ 'מֶ ת‪" .‬אתה‪ ...‬אתה הערמת‪"...‬‬
‫אבל העפעפיים שלה הפכו כבדים‪ .‬היא הסתובבה במעגל‪ ,‬קרסה‪ ,‬והצטנפה לכדור‪ .‬דמותה‬
‫התעוותה והבליחה‪ ,‬השריון האדום שלה הפך לכתמים על עורה הזהוב‪ ,‬ולבסוף נגלתה‬
‫במקומה פרה ענקית שקועה בשינה‪.‬‬
‫קפצתי מהמגדל ועקפתי בזהירות את האלה הישנה‪ .‬היא פלטה נחירות פרה קלות‪:‬‬
‫"פחחח‪-‬מווו‪ ,‬פחחח‪-‬מווו‪ ".‬נופפתי בידי מול הפנים שלה‪ ,‬וכשהשתכנעתי שהיא אכן שקועה‬
‫בשינה עמוקה העלמתי את דמות הלוחם שלי‪ .‬סיידי וזיה הגיחו מאחורי משאית‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬סיידי אמרה‪" .‬זה היה מעניין‪".‬‬
‫"בחיים אני לא אוכל יותר סלסה‪ ",‬החלטתי‪.‬‬
‫"שניכם פעלתם בהצטיינות‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬אבל הספינה שלכם נשרפה‪ .‬איך נגיע‬
‫לפיניקס?"‬
‫"נגיע?" אמרה סיידי‪" .‬לא זכור לי שהזמנו אותך‪".‬‬
‫הפנים של זיה האדימו כמו סלסה‪" .‬לא ייתכן שאת עדיין חושבת שהובלתי אתכם‬
‫למלכודת?"‬
‫"לא יודעת‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬זה מה שעשית?"‬
‫לא האמנתי שהיא שואלת את זה‪.‬‬
‫"סיידי‪ ".‬הקול שלי נשמע כועס במידה מסוכנת‪ ,‬אפילו לאוזני‪" .‬תרדי ממנה‪ .‬זיה זימנה‬
‫את עמוד האש ההוא‪ .‬היא הקריבה את יכולות הקסם שלה כדי להציל אותנו‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬היא‬
‫חשבה על הרעיון איך להביס את הלביאה‪ .‬אנחנו צריכים אותה‪".‬‬
‫סיידי בהתה בי‪ .‬היא העיפה מבט הלוך וחזור בין זיה לביני‪ ,‬כנראה בניסיון להחליט כמה‬
‫היא יכולה להרחיק לכת‪.‬‬
‫"אין בעיה‪ ".‬היא שילבה זרועות ברטינה‪" .‬אבל לפני זה אנחנו חייבים למצוא את איימוס‪".‬‬
‫"לא!" אמרה זיה‪" .‬זה רעיון גרוע מאוד‪".‬‬
 ‫"אה‪ ,‬אז בך אנחנו יכולים לבטוח אבל באיימוס לא?"‬
‫זיה היססה‪ .‬היתה לי הרגשה שבדיוק לזה התכוונה‪ ,‬אבל היא החליטה לנסות גישה אחרת‪.‬‬
‫"איימוס לא היה רוצה שתחכו‪ .‬הוא אמר שתמשיכו להתקדם‪ ,‬לא? אם הוא שרד את‬
‫ההתקפה של סֶ חְ 'מֶ ת‪ ,‬הוא כבר ימצא אותנו בדרך‪ .‬אם לא‪"...‬‬
‫סיידי נשפה בבוז‪" .‬ואיך נגיע לפיניקס? ברגל?"‬
‫סרקתי את מגרש החניה‪ .‬סמיטריילר אחד נותר שלם‪" .‬אולי לא‪ ".‬פשטתי את מעיל‬
‫הפשתן ששאלתי מארונית האספקה על הספינה של איימוס‪" .‬זיה‪ ,‬לאיימוס היתה שיטה‬
‫להנפיש את המעיל שלו כדי שינווט את הספינה‪ .‬את מכירה את הלחש?"‬
‫היא הנהנה‪" .‬עם המרכיבים המתאימים‪ ,‬זה לחש פשוט מאוד‪ .‬הייתי יכולה לבצע אותו לו‬
‫היו נשארים לי כוחות קסם‪".‬‬
‫"את יכולה ללמד אותי?"‬
‫היא קפצה שפתיים‪" .‬החלק הקשה ביותר הוא הצלמית‪ .‬בפעם הראשונה שמטילים לחש‬
‫על בגד‪ ,‬צריך למעוך שַ בְּ ִתי אל הבד ולבטא לחש כבילה שממזג ביניהם‪ .‬לשם כך דרושה‬
‫צלמית חמר או שעווה שהונפשה קודם לכן‪".‬‬
‫סיידי ואני החלפנו מבט ואמרנו יחד‪" :‬בצקיון!"‬
 ‫‪34‬‬
‫בצקיון לוקח אותנו טרמפ‬

‫שלפתי את ארגז הכלים של אבא מהדוּאַ ת והוצאתי ממנו את ידידנו הקטן והקיטע‪" .‬בצקיון‪,‬‬
‫אנחנו צריכים לדבר‪".‬‬
‫עיני השעווה של בצקיון נפתחו‪" .‬סוף‪-‬סוף! יש לכם מושג כמה מחניק בפנים? אני שמח‬
‫שנזכרתם שאתם זקוקים להנחייתי המבריקה‪".‬‬
‫"האמת שאנחנו צריכים למזג אותך עם מעיל‪ .‬רק קצת‪".‬‬
‫הפה הקטן שלו נפער‪" .‬אני נראה לכם כמו פריט לבוש? אני אדון כל הידע! האדיר שב‪"-‬‬
‫מעכתי אותו אל המעיל‪ ,‬גלגלתי את הבד‪ ,‬זרקתי אותו על המדרכה ודרכתי עליו‪" .‬זיה‪ ,‬איך‬
‫הולך הלחש?"‬
‫היא לימדה אותי את המילים ואני ביצעתי את הלחש‪ .‬המעיל התנפח וריחף מולי‪ .‬הוא‬
‫הבריש את עצמו וזקף את הצווארון‪ .‬אם מעילים יכולים להיראות ממורמרים‪ ,‬ככה הוא‬
‫נראה‪.‬‬
‫סיידי בחנה אותו בחשדנות‪" .‬הוא מסוגל לנהוג במשאית בלי כפות רגליים על הדוושות?"‬
‫"לא אמורה להיות לו בעיה‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬זה מעיל ארוך‪".‬‬
‫נאנחתי אנחת הקלה‪ .‬לרגע חשבתי שאיאלץ להנפיש גם את המכנסיים שלי‪ .‬זה היה יכול‬
‫להיות קצת מביך‪.‬‬
‫"תסיע אותנו לפיניקס‪ ",‬פקדתי על המעיל‪.‬‬
‫המעיל הגיב בתנועה גסה ‪ -‬או לפחות היא היתה גסה אילו היו לו ידיים‪ .‬ואז הוא ריחף אל‬
‫מושב הנהג‪.‬‬
‫הקבינה היתה גדולה משחשבתי‪ .‬מאחורי המושב היה אזור מופרד בווילון‪ ,‬עם מיטה בגודל‬
‫מלא‪ .‬סיידי השתלטה עליה מיד‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני אתן לך ולזיה קצת זמן איכות יחד‪ ",‬אמרה לי‪" .‬רק שניכם והמעיל‪".‬‬
‫היא צללה מאחורי הווילון לפני שהספקתי להחטיף לה‪.‬‬
‫המעיל נהג לאורך כביש איי‪ .10-‬השמש הלכה ושקעה מאחורי גוש עננים כהה‪ .‬באוויר‬
‫עמד ריח גשם‪.‬‬
‫אחרי פרק זמן ארוך‪ ,‬זיה כחכחה בגרון‪" .‬קרטר‪ ,‬אני מצטערת על‪ ...‬כלומר‪ ,‬הלוואי‬
‫שהנסיבות היו מוצלחות יותר‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני מניח שהסתבכת כהוגן עם הבית‪".‬‬
‫"הם יגרשו אותי‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬ישברו את המטה שלי‪ .‬ימחקו את שמי מהרישומים‪ .‬אני‬
‫אשלח לגלות‪ ,‬בהנחה שלא יהרגו אותי‪".‬‬
‫חשבתי על המזבח הקטן של זיה בנום הראשון ‪ -‬כל התצלומים ההם של הכפר שלה‬
‫והמשפחה שהיא כבר לא זוכרת‪ .‬כשהיא דיברה על האפשרות שיגלו אותה‪ ,‬אותה הבעה‬
‫עלתה על הפנים שלה‪ :‬לא חרטה או עצב אלא משהו שדמה יותר לבלבול‪ ,‬כאילו היא בעצמה‬
‫לא מבינה מדוע היא מורדת או מה המשמעות של הנום הראשון עבורה‪ .‬היא אמרה שאין לה‬
‫משפחה מלבד איסקנדר‪ .‬עכשיו לא נשארה לה משפחה בכלל‪.‬‬
‫"את יכולה לבוא איתנו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫היא העיפה בי מבט‪ .‬ישבנו די קרוב‪ ,‬והייתי מודע מאוד לכתף שלה שצמודה לשלי‪ .‬שנינו‬
‫הסרחנו מפלפלים שרופים‪ ,‬ובכל זאת הרגשתי בריח הבושם המצרי שלה‪ .‬פלפל צ'ילי יבש‬
‫נדבק לה לשיער‪ ,‬ואיכשהו זה גרם לה להיראות עוד יותר חמודה‪.‬‬
‫)סיידי אומרת שפשוט הייתי מטושטש‪ .‬בחייך‪ ,‬סיידי‪ ,‬אני לא קוטע אותך כל הזמן כשאת‬
‫מדברת‪(.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬זיה הביטה בי בעצב‪" .‬ולאן נלך‪ ,‬קרטר? גם אם תצליחו להביס את סֵ ת‬
‫ולהציל את יבשת אמריקה‪ ,‬מה תעשו אז? הבית ירדוף אחריכם‪ .‬האלים יאמללו את חייכם‪".‬‬
‫"כבר נמצא פתרון‪ ",‬הבטחתי לה‪" .‬אני רגיל לנסיעות‪ .‬אני טוב באלתורים‪ ,‬וסיידי לא‬
‫כזאת גרועה‪".‬‬
‫"שמעתי את זה!" בקע קולה המעומעם של סיידי מעבר לווילון‪.‬‬
‫"ואיתך‪ ",‬המשכתי‪" ,‬כלומר‪ ,‬את יודעת‪ ,‬עם הקסמים שלך‪ ,‬זה יהיה קל יותר‪".‬‬
‫זיה לחצה את היד שלי‪ ,‬וזרם חשמלי דגדג לי במעלה הזרוע‪" .‬נחמד מאוד מצדך לומר את‬
‫זה‪ ,‬קרטר‪ .‬אבל אתה לא מכיר אותי‪ .‬לא באמת‪ .‬אני מניחה שאיסקנדר ציפה שזה יקרה‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫זיה משכה את היד‪ ,‬ודי הצטערתי על זה‪" .‬כשדֶ ז ְַ'רדָ ן ואני חזרנו מהמוזיאון הבריטי‪,‬‬
‫איסקנדר לקח אותי לשיחה אישית‪ .‬הוא אמר שחיי בסכנה‪ .‬הוא אמר שייקח אותי למקום‬
‫בטוח‪ ,‬ו‪"...‬‬
‫הגבות שלה התכווצו‪" .‬מוזר‪ .‬אני לא זוכרת‪".‬‬
‫תחושה צוננת התחילה לכרסם בי‪" .‬רגע‪ ,‬הוא לקח אותך למקום בטוח?"‬
‫"אני‪ ...‬אני חושבת שכן‪ ".‬היא טלטלה את הראש‪" .‬לא‪ ,‬בעצם זה לא אפשרי‪ .‬אני הרי‬
‫עדיין כאן‪ .‬אולי לא היה לו זמן‪ .‬הוא שלח אותי למצוא אתכם בניו‪-‬יורק כמעט מיד‪".‬‬
‫בחוץ התחיל לרדת גשם קל‪ .‬המעיל הפעיל את המגבים‪.‬‬
‫לא הבנתי את מה שזיה סיפרה לי‪ .‬אולי איסקנדר חש שדֶ ז ְַ'רדָ ן מסוכן וניסה לגונן על‬
‫התלמידה החביבה עליו‪ .‬אבל משהו אחר בסיפור הטריד אותי ‪ -‬משהו שלא הצלחתי לשים‬
‫עליו אצבע‪.‬‬
‫זיה בהתה בגשם כאילו היא רואה דברים רעים בנוף הלילי‪.‬‬
 ‫"הזמן הולך ואוזל‪ ",‬אמרה‪" .‬הוא חוזר‪".‬‬
‫"מי חוזר?"‬
‫היא הביטה בי בדחיפות‪" .‬הדבר שאמרתי שאני צריכה לספר לך ‪ -‬הדבר שאתה זקוק לו‪.‬‬
‫השם הסודי של סֵ ת‪".‬‬
‫הסערה געשה מסביבנו‪ .‬רעם הרעים והמשאית רעדה ברוח‪.‬‬
‫"ר‪-‬רגע‪ ",‬גמגמתי‪" .‬מאיפה את יודעת את השם של סֵ ת? ואיך את יודעת בכלל שאנחנו‬
‫צריכים אותו?"‬
‫"אתם גנבתם את הספר של דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן סיפר לנו‪ .‬הוא אמר שזה לא משנה‪ .‬הוא אמר‬
‫שלא תוכלו להשתמש בלחש בלי השם הסודי של סֵ ת‪ ,‬ולא ייתכן שתשיגו אותו‪".‬‬
‫"אז מאיפה את יודעת אותו? ְתחוֹת אמר שרק סֵ ת עצמו יוכל לגלות לנו אותו‪ ,‬או מי ש‪"...‬‬
‫השתתקתי כשמחשבה נוראה הכתה בי‪" .‬או מי שקרובה לסֵ ת יותר מכולם‪".‬‬
‫זיה עצמה עיניים כאילו מכאב‪" .‬אני ‪ -‬אני לא מסוגלת להסביר את זה‪ ,‬קרטר‪ .‬זה כמו קול‬
‫שאומר לי את השם ‪"-‬‬
‫"האלה החמישית‪ ",‬אמרתי‪" .‬נֶפְ תיס‪ .‬גם את היית שם‪ ,‬במוזיאון הבריטי‪".‬‬
‫זיה נראתה המומה‪" .‬לא‪ .‬זה לא ייתכן‪".‬‬
‫"איסקנדר אמר שחייך בסכנה‪ .‬הוא רצה לקחת אותך למקום בטוח‪ .‬לזה הוא התכוון‪ .‬גם‬
‫את גורת‪-‬אלים‪".‬‬
‫היא הנידה בראשה בעקשנות‪" .‬אבל הוא לא לקח אותי לשום מקום‪ .‬אני הרי כאן‪ .‬לו‬
‫הייתי משמשת גוף מארח לאלה‪ ,‬החרטומים האחרים היו מגלים את זה לפני ימים‪ .‬הם‬
‫מכירים אותי טוב מדי‪ .‬הם היו מבחינים בשינוי בקסמים שלי‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן היה משמיד אותי‪".‬‬
‫היה משהו בדבריה‪ ,‬אבל רעיון מציק אחר עלה בדעתי‪.‬‬
‫"אלא אם כן סֵ ת שולט בו‪".‬‬
‫"קרטר‪ ,‬אתה באמת כל כך עיוור? דֶ ז ְַ'רדָ ן הוא לא סֵ ת‪".‬‬
‫"כי את חושבת שאיימוס הוא סֵ ת‪ ",‬אמרתי‪" .‬איימוס שסיכן את חייו כדי להציל אותנו‪,‬‬
‫שאמר לנו שנמשיך בלעדיו‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬סֵ ת לא זקוק לגוף מארח‪ .‬הוא משתמש בפירמידה‪".‬‬
‫"ואתה יודע את זה כי‪"?...‬‬
‫היססתי‪" .‬כי איימוס אמר לנו‪".‬‬
‫"הגענו למבוי סתום‪ ",‬זיה אמרה‪" .‬אני יודעת את השם של סֵ ת‪ ,‬ויכולה לומר לך אותו‪.‬‬
‫אבל אתה חייב להבטיח לי שלא תספר על זה לאיימוס‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬בחייך‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אם את יודעת את השם הסודי‪ ,‬למה את לא יכולה להשתמש בו‬
‫בעצמך?"‬
‫היא הנידה בראשה ונראתה מתוסכלת כמעט כמוני‪" .‬אני לא יודעת למה‪ ...‬אני פשוט‬
‫יודעת שזה לא תפקידי‪ .‬סיידי או אתה חייבים לעשות את זה ‪ -‬דם מדמם של הפרעונים‪.‬‬
‫אחרת ‪"-‬‬
‫המשאית האטה פתאום‪ .‬כחמישה‪-‬עשר מטר לפנינו‪ ,‬אדם במעיל כחול עמד ברוח ובגשם‪.‬‬
‫זה היה איימוס‪ .‬הבגדים שלו היו קרועים לגזרים כאילו ירו בו ברובה ציד‪ ,‬אך מכל בחינה‬
‫אחרת הוא נראה בריא ושלם‪.‬‬
‫אפילו לפני שהמשאית גמרה לבלום לעצירה‪ ,‬קפצתי מהקבינה ורצתי אליו‪.‬‬
‫"איימוס!" קראתי‪" .‬מה קרה?"‬
‫"הסחתי את דעתה של סֶ חְ 'מֶ ת‪ ",‬אמר איימוס ונעץ אצבע באחד החורים במעיל שלו‪.‬‬
‫"במשך כאחת‪-‬עשרה שניות‪ .‬אני שמח לראות ששרדתם‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬מצאנו מפעל סלסה‪ "...‬התחלתי להסביר‪ ,‬אבל איימוס הרים יד‪.‬‬
‫"יהיה מספיק זמן להסברים‪ ",‬אמר‪" .‬עכשיו אנחנו חייבים לזוז‪".‬‬
‫הוא הצביע לכיוון צפון‪-‬מערב וראיתי למה הוא מתכוון‪ .‬הסערה היתה עזה יותר בהמשך‬
‫הדרך‪ .‬עזה בהרבה‪ .‬חוֹמַ ה שחורה אפפה את שמי הלילה‪ ,‬את ההרים‪ ,‬את הכביש‪ ,‬כאילו‬
‫עומדת לבלוע את העולם כולו‪.‬‬
‫"הסערה של סֵ ת הולכת ומתעצמת‪ ",‬אמר איימוס ועיניו נצצו‪" .‬שניסע לתוכה?"‬
 ‫‪35‬‬
‫גברים מבקשים הנחיות נסיעה )ואותות נוספים לבוא‬
‫האפוקליפסה(‬

‫אני לא יודעת איך הצלחתי עם כל הקשקושים של קרטר וזיה‪ ,‬אבל בסופו של דבר נמנמתי‬
‫קצת באחורי המשאית‪ .‬אפילו אחרי ההתרגשות כשגילינו שאיימוס עדיין בחיים‪ ,‬ברגע‬
‫שיצאנו שוב לדרך חזרתי למיטה ושקעתי שוב בשינה‪ .‬אני מניחה שלחש חֶ ְדג' טוב הוא דבר‬
‫ממש מתיש‪.‬‬
‫וכמובן‪ ,‬הבּא שלי ניצל את ההזדמנות לטיול קטן‪ .‬חס וחלילה שאשן בשקט‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי בלונדון‪ ,‬על גדות התמזה‪ .‬מחט קליאופטרה ניצבה מולי‪ .‬היום היה‬
‫אפרפר‪ ,‬קריר ושקט‪ ,‬ואפילו ריח הרפש של הגדות בזמן השפל עורר בי געגועים הביתה‪.‬‬
‫איסיס עמדה לצדי‪ ,‬לבושה שמלה לבנה כמו ענן‪ .‬השיער שלה היה קלוע בצמות משובצות‬
‫יהלומים והכנפיים הצבעוניות שלה הבליחו לסירוגין מאחוריה כמו הזוהר הצפוני‪.‬‬
‫"הרעיון של ההורים שלך היה נכון‪ ",‬היא אמרה‪" .‬בַּ ְסתֶ ת הלכה והפסידה בקרב‪".‬‬
‫"היא היתה חברה שלי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"כן‪ .‬משרתת טובה ונאמנה‪ .‬אך לא ניתן לרסן את הכאוס לנצח‪ .‬הוא מתעצם‪ .‬הוא מחלחל‬
‫מבעד לסדקים בתרבות‪ ,‬מפורר את שוליה‪ .‬לא ניתן לשמור על איזון‪ .‬זה פשוט לא מטבעו‪".‬‬
‫רעם עלה מהאובליסק והוא קרן באור קלוש‪.‬‬
‫"היום יבשת אמריקה היא שעומדת בסכנה‪ ",‬אמרה איסיס‪" .‬אבל אם האלים לא ייאספו‬
‫לקרב‪ ,‬אם לא נשיב לעצמנו את מלוא עוצמתנו‪ ,‬עד מהרה ישמיד הכאוס את העולם האנושי‬
‫כולו‪".‬‬
‫"אנחנו עושים כמיטב יכולתנו‪ ",‬התעקשתי‪" .‬אנחנו נביס את סֵ ת‪".‬‬
‫איסיס הביטה בי בעצב‪" .‬את יודעת שלא לכך התכוונתי‪ .‬סֵ ת הוא רק ההתחלה‪".‬‬
‫התמונה השתנתה וראיתי את לונדון חרבה‪ .‬כבר יצא לי לראות תמונות מחרידות של‬
‫הבליץ במלחמת העולם השנייה‪ ,‬אבל הן היו שום דבר בהשוואה לזה‪ .‬העיר רוסקה לחלוטין‪:‬‬
‫קילומטרים על פני קילומטרים של חצץ ואבק ונהר התמזה חסום כולו‪ .‬רק האובליסק עדיין‬
‫עמד‪ ,‬ועכשיו הוא התחיל להיפער לאורך הסדקים וארבעת צדדיו נפתחו כמו עלי כותרת של‬
‫פרח מחריד‪.‬‬
‫"אל תראי לי את זה‪ ",‬התחננתי בפניה‪.‬‬
‫"הדבר יקרה בקרוב‪ ",‬אמרה איסיס‪" ,‬כפי שחזתה אמך‪ ,‬אך אם אינך מסוגלת לעמוד‬
‫במחזה‪"...‬‬
‫התמונה התחלפה‪ .‬עכשיו היינו באולם הכס בארמון ‪ -‬האולם שראיתי בעבר‪ ,‬המקום שבו‬
‫כלא סֵ ת את אוסיריס בארון המתים‪ .‬האלים הלכו ונאספו שם ‪ -‬פרצי אור חדרו לאולם‪,‬‬
‫לתחוֹת בחלוק המעבדה המוכתם‪ ,‬על‬ ‫התפתלו סביב העמודים ולבשו צורה אנושית‪ .‬אחד הפך ְ‬
‫משקפיו הדקים ושיערו המזדקר לכל הכיוונים‪ .‬אחר הפך להורוס‪ ,‬הלוחם הצעיר והגאה עם‬
‫עין אחת כסופה ועין אחת זהובה‪ .‬סובק האל‪-‬התנין נשען על המטה הרטוב שלו ונהם לעברי‪.‬‬
‫נחיל של עקרבים עבר מאחורי עמוד והגיח מהעבר האחר כסֶ ְרקֶ ת‪ ,‬אלת הרמשים עם הגלימה‬
‫החומה‪ .‬ואז הלב שלי הלם בעוצמה‪ ,‬כי הבחנתי בנער לבוש שחורים עומד בין הצללים‬
‫שמאחורי הכס‪ :‬אָ נוּבּיס‪ ,‬עיניו החומות בוחנות אותי בצער‪.‬‬
‫הוא הצביע על הכס וראיתי שהוא ריק‪ .‬לב הארמון היה חסר‪ .‬החדר היה קר וחשוך‪ ,‬והיה‬
‫קשה להאמין שהיה זה פעם מקום של חגיגה‪.‬‬
‫איסיס פנתה אלי‪" .‬אנחנו זקוקים למלך‪ .‬הורוס חייב להפוך לפּרעֹ ה‪ .‬הוא חייב לפייס בין‬
‫האלים לבין בית החיים‪ .‬אין דרך אחרת‪".‬‬
‫"את לא מדברת על קרטר‪ ,‬נכון?" אמרתי‪" .‬אחי הלא יוצלח ‪ -‬פּרעֹ ה? את צוחקת?"‬
‫"את חייבת לעזור לו‪ .‬את ואני יחדיו‪".‬‬
‫הרעיון היה מגוחך כל כך שכמעט פרצתי בצחוק‪ ,‬אבל האלים נעצו בי מבטים חמורים‪.‬‬
‫"לעזור לו?" אמרתי‪" .‬למה שהוא לא יעזור לי להפוך לפּרעֹ ה?"‬
‫"חאתשֶ פְּ סוּת מלכה היטב במשך‬
‫ְ‬ ‫"נשים חזקות מלכו בעבר כפרעונים‪ ",‬הודתה איסיס‪.‬‬
‫שנים רבות‪ .‬עוצמתה של ֶנ ֶפ ְרטיטי השתוותה לזו של בעלה‪ .‬אך לך נועד נתיב אחר‪ ,‬סיידי‪.‬‬
‫כוחך לא ינבע מישיבה על הכס‪ .‬אני סבורה שאת יודעת זאת‪".‬‬
‫הבטתי בכס‪ ,‬וקלטתי שיש משהו בדבריה‪ .‬הרעיון שאשב שם עם כתר על הראש ואנסה‬
‫לשלוט בחבורת האלים רעי המזג האלה לא קסם לי אפילו לרגע‪ .‬ועדיין… קרטר?‬
‫"כוחותייך התעצמו מאוד‪ ,‬סיידי‪ ",‬אמרה איסיס‪" .‬איני סבורה שאת יודעת עד כמה‪.‬‬
‫בקרוב נעמוד יחד במבחן‪ .‬ונעבור אותו בהצלחה‪ ,‬אם לא תאבדי מאומץ לבך ומאמונתך‪".‬‬
‫"אומץ לב ואמונה‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא מהנקודות החזקות שלי‪".‬‬
‫"רגע האמת הולך וקרב‪ ",‬אמרה איסיס‪" .‬אנו סומכים עלייך‪".‬‬
‫האלים נאספו מסביבי והביטו בי בציפייה‪ .‬הם התחילו לסגור עלי‪ ,‬קרובים כל כך שלא‬
‫הצלחתי לנשום‪ ,‬הם תפסו בזרועות שלי‪ ,‬טלטלו אותי…‬

‫***‬

‫התעוררתי כשזיה טלטלה לי את הכתף‪" .‬סיידי‪ ,‬נעצרנו‪".‬‬

‫היד שלי הושטה אוטומטית לשרביט שלי‪" .‬מה? איפה?"‬
‫זיה הסיטה את הווילון של אזור השינה ורכנה מעלי מהמושב הקדמי‪ .‬היה בתנועה משהו‬
‫מלחיץ שהזכיר לי עוף דורס‪" .‬איימוס וקרטר עצרו לבקש הנחיות נסיעה‪ .‬עלייך להתכונן‬
‫לתנועה‪".‬‬
‫"למה?" התיישבתי והשקפתי מהחלון‪ ,‬היישר אל סערת חול אדירה‪" .‬אה…"‬
‫השמים היו שחורים כל כך שלא היה ניתן לדעת אם יום עכשיו או לילה‪ .‬מבעד לפרצי‬
‫הרוח והחול ראיתי שאנחנו חונים בתחנת דלק מוארת‪.‬‬
‫"אנחנו בפיניקס‪ ",‬אמרה זיה‪" ,‬אבל רוב העיר סגורה‪ .‬אנשים מתפנים מכאן‪".‬‬
‫"מה השעה?"‬
‫"ארבע לפנות בוקר‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬קסמים אינם פועלים כאן היטב‪ .‬ככל שאנחנו מתקרבים‬
‫להר העניין הולך ומחמיר‪ .‬גם מערכת הג'י‪-‬פי‪-‬אס של המשאית התקלקלה‪ .‬איימוס וקרטר‬
‫נכנסו לבקש הנחיות נסיעה‪".‬‬
‫זה לא נשמע מבטיח‪ .‬אם שני חרטומים זכרים נואשים מספיק כדי לעצור ולבקש הנחיות‪,‬‬
‫כנראה מצבנו באמת קשה‪.‬‬
‫הקבינה היטלטלה ברוח המייללת‪ .‬אחרי כל מה שעברנו נדמה שטיפשי לפחד מסערה‪,‬‬
‫ובכל זאת עברתי למושב הקדמי כדי שאוכל לשבת קרוב לזיה ולא לבדי‪.‬‬
‫"כמה זמן הם כבר שם?" שאלתי‪.‬‬
‫"לא הרבה‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬רציתי לדבר איתך לפני שהם יחזרו‪".‬‬
‫הרמתי גבה‪" .‬על קרטר? טוב‪ ,‬אם את רוצה לדעת אם את מוצאת חן בעיניו‪ ,‬הייתי אומרת‬
‫שכל הגמגומים שלו הם סימן די ברור‪".‬‬
‫זיה הביטה בי בתימהון‪" .‬לא‪ ,‬אני ‪"-‬‬
‫"שואלת אם זה מפריע לי? כמה מתחשב מצדך‪ .‬אני חייבת לומר שבהתחלה היו לי ספקות‪,‬‬
‫אחרי שאיימת להרוג אותנו וכל זה‪ ,‬אבל החלטתי שאת דווקא בסדר‪ ,‬וקרטר מת עלייך‪ ,‬אז ‪-‬‬
‫"‬
‫"זה לא בקשר לקרטר‪".‬‬
‫קימטתי את האף‪" .‬אה‪ ,‬אופס‪ .‬אז את יכולה לשכוח את מה שאמרתי?"‬
‫"זה בקשר לסֵ ת‪".‬‬
‫"אלוהים‪ ",‬נאנחתי‪" .‬לא שוב‪ .‬את עדיין חושדת באיימוס?"‬
‫"רק עיוור לא היה רואה זאת‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬הונאה ותחבולות הן דרכי הפעולה החביבות‬
‫על סֵ ת‪ .‬כך הוא אוהב להרוג‪".‬‬
‫חלק ממני ידע שיש משהו בדבריה‪ .‬אני בטוחה שאתם חושבים שהיה טיפשי מצדי לא‬
‫להקשיב לה‪ .‬אבל יצא לכם פעם לשבת עם מישהו שמלכלך על בן משפחה שלכם? גם אם זה‬
‫לא קרוב המשפחה האהוב עליכם‪ ,‬התגובה הטבעית היא להגן עליו ‪ -‬או לפחות ככה זה‬
‫אצלי‪ ,‬אולי כי מלכתחילה לא היתה לי משפחה גדולה‪" .‬תשמעי‪ ,‬זיה‪ ,‬אני לא מסוגלת להאמין‬
‫שאיימוס היה ‪"-‬‬
‫"איימוס לא‪ ",‬אישרה זיה‪" .‬אבל סֵ ת מסוגל לכפוף תודעת אדם לרצונו ולשלוט בגופו‪ .‬אני‬
‫לא מומחית בדיבוק‪ ,‬אבל בימי קדם זאת היתה בעיה נפוצה למדי‪ .‬אפילו שד זוטר קשה‬
‫לגרש‪ .‬ואל ראשי ‪"-‬‬
‫"הוא לא אחוז דיבוק‪ .‬זה לא יכול להיות‪ ".‬הפנים שלי התכווצו‪ .‬כאב חד בער בכף היד‬
‫שלי‪ ,‬בנקודה שבה החזקתי בפעם האחרונה את נוצת האמת‪ .‬אבל לא שיקרתי! כן האמנתי‬
‫שאיימוס חף מפשע… או שלא?‬
‫זיה בחנה את הפנים שלי‪" .‬חשוב לך שאיימוס יהיה חף מפשע‪ .‬הוא הדוד שלך‪ .‬איבדת‬
‫קרובי משפחה רבים מדי‪ .‬אני מבינה את זה‪".‬‬
‫רציתי לענות בכעס שהיא לא מבינה שום דבר‪ ,‬אבל על פי נימת הקול שלה חשדתי שגם‬
‫היא יודעת מה זה להתאבל על בני משפחה ‪ -‬אולי אפילו יותר ממני‪.‬‬
‫"אין לנו ברירה‪ ",‬אמרתי‪" .‬נשארו… כמה‪ ,‬שעתיים עד הזריחה? איימוס מכיר את דרך‬
‫הגישה הטובה ביותר אל תוך ההר‪ .‬מלכודת או לא מלכודת‪ ,‬אנחנו חייבים להיכנס לשם‬
‫ולנסות לעצור את סֵ ת‪".‬‬
‫כמעט יכולתי לראות את הגלגלים מסתובבים לה בראש בניסיון למצוא דרך‪ ,‬דרך כלשהי‪,‬‬
‫לשכנע אותי‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬היא אמרה בסופו של דבר‪" .‬רציתי לומר לקרטר משהו אבל לא הספקתי‪ .‬אני‬
‫אומר לך במקום‪ .‬הדבר האחרון שאתם צריכים כדי לעצור את סֵ ת ‪"-‬‬
‫"אין מצב שאת יודעת את השם הסודי שלו‪".‬‬
‫זיה הביטה בי בלי למצמץ‪ .‬אולי נוצת האמת היתה אחראית לזה‪ ,‬אבל איכשהו ידעתי‬
‫שהיא לא משקרת‪ .‬היא באמת ידעה את השם של סֵ ת‪ .‬או לפחות האמינה שהיא יודעת אותו‪.‬‬
‫והאמת ששמעתי קטעים מהשיחה שלה עם קרטר כשהייתי באחורי הקבינה‪ .‬לא התכוונתי‬
‫לצותת‪ ,‬אבל היה קשה להימנע מזה‪ .‬הבטתי בזיה וניסיתי להאמין שהיא משמשת גוף מארח‬
‫לנפתיס‪ ,‬אבל זה לא היה הגיוני‪ .‬אני דיברתי עם נפתיס‪ .‬היא אמרה לי שהיא נמצאת במקום‬
‫רחוק‪ ,‬בתוך גוף מארח שקוע בתרדמת או משהו כזה‪ .‬וזיה היתה כאן‪ ,‬מולי‪.‬‬
‫"זה יעבוד‪ ",‬התעקשה זיה‪" .‬אבל אני לא יכולה לעשות את זה‪ .‬זאת חייבת להיות את‪".‬‬
‫"למה שלא תשתמשי בו בעצמך?" דרשתי לדעת‪" .‬כי ניצלת את כל כוחות הקסם שלך?"‬
‫היא התעלמה מהשאלה‪" .‬רק תבטיחי לי שתשתמשי בו עכשיו‪ ,‬על איימוס‪ ,‬לפני שנגיע‬
‫להר‪ .‬ייתכן שלא תהיה לך הזדמנות נוספת‪".‬‬
‫"ואם את טועה‪ ,‬אנחנו נבזבז את ההזדמנות היחידה שלנו‪ .‬הספר נעלם ברגע שמשתמשים‬
‫בו‪ ,‬נכון?"‬
‫זיה הנהנה באי רצון‪" .‬ברגע שגומרים לקרוא את הלחש‪ ,‬הספר נעלם ומופיע במקום אחר‬
‫בעולם‪ .‬אבל אם לא תעשי את זה עכשיו‪ ,‬גורלנו נחרץ‪ .‬אם סֵ ת יפתה אותך אל מרכז הכוח‬
‫שלו‪ ,‬לעולם לא תצליחי לאזור כוחות להילחם בו‪ .‬סיידי‪ ,‬בבקשה ‪"-‬‬
‫"תגידי לי את השם‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני מבטיחה שאשתמש בו ברגע הנכון‪".‬‬
 ‫"עכשיו הוא הרגע הנכון‪".‬‬
‫היססתי לרגע בתקווה שאיסיס תספק דבר חוכמה כלשהו‪ ,‬אבל האלה שתקה‪.‬‬
‫אני לא יודעת אם הייתי נכנעת‪ .‬אולי היה סוף אחר לסיפור אילו הסכמתי לתוכנית של זיה‪.‬‬
‫אבל לפני שהספקתי להגיע להחלטה‪ ,‬דלתות המשאית נפתחו ואיימוס וקרטר חזרו במשב של‬
‫חול‪.‬‬
‫"אנחנו קרובים‪ ".‬איימוס חייך כאילו מדובר בחדשות טובות‪" .‬קרובים מאוד‪".‬‬
 ‫‪36‬‬
‫המשפחה שלנו בעננים‬

‫במרחק חצי קילומטר מהר הדבשת חצינו את חומת הסערה אל אזור שקט לגמרי‪.‬‬
‫"עין הסערה‪ ",‬ניחש קרטר‪.‬‬
‫זה היה מוזר נורא‪ .‬מסביב להר געשה טבעת של עננים שחורים‪ .‬סלילי עשן עלו מפסגת‬
‫הר הדבשת אל שולי הסערה כמו חישורים בגלגל‪ ,‬אבל היישר מעלינו היו שמים משובצים‬
‫כוכבים‪ ,‬שרק התחילו להאפיר‪ .‬השחר לא היה רחוק‪.‬‬
‫הרחובות היו ריקים‪ .‬אחוזות ובתי מלון נבנו בצפיפות לרגלי ההר והיו חשוכים לגמרי‪,‬‬
‫אבל ההר עצמו זרח‪ .‬יצא לכם פעם לכסות פנס בכף היד שלכם‪ ,‬ולראות איך העור זורח‬
‫בצבע אדום? ככה ההר נראה‪ ,‬כאילו משהו בוהק וחם מאוד בוער בתוכו ומנסה לפרוץ‬
‫החוצה‪.‬‬
‫"אין שום תנועה ברחובות‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬אם ננסה להתקרב להר במשאית ‪"-‬‬
‫"יבחינו בנו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אולי לחש?" קרטר הביט בזיה‪" .‬את יודעת‪ ...‬זה שהשתמשת בו בנום הראשון‪".‬‬
‫"איזה לחש?" שאלתי‪.‬‬
‫זיה הנידה בראשה‪" .‬קרטר מתכוון ללחש אי‪-‬נראות‪ .‬אבל לא נשארה לי אנרגיית קסם‪ .‬ואי‬
‫אפשר לבצע אותו בשליפה מהמותן בלי המרכיבים המתאימים‪".‬‬
‫"איימוס?" שאלתי‪.‬‬
‫הוא הרהר‪" .‬אני חושש שלא נוכל להפוך לבלתי נראים‪ .‬אבל יש לי רעיון אחר‪".‬‬

‫***‬

‫חשבתי שלהפוך לציפור זאת חוויה לא נעימה‪ ,‬עד שאיימוס הפך אותנו לענני סערה‪ .‬הוא‬
‫הסביר מראש מה הוא הולך לעשות‪ ,‬אבל בכל זאת הייתי מתוחה‪.‬‬
‫"איש לא יבחין בכמה עננים שחורים באמצע הסערה הזאת‪ ",‬טען איימוס‪.‬‬
‫"אבל זה בלתי אפשרי‪ ",‬אמרה זיה‪" .‬אתה מדבר על קסמי סערה‪ ,‬קסמי כאוס‪ .‬אסור לנו ‪-‬‬
‫"‬
‫איימוס הניף את השרביט שלו וזיה התאיידה‪.‬‬
‫"לא!" קרטר צעק‪ ,‬אבל אז גם הוא נעלם והוחלף בעננת ערפל שחורה‪.‬‬
 ‫איימוס פנה אלי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬באמת תודה רבה‪ ,‬אבל ‪"-‬‬
‫פוף‪ .‬הפכתי לענן סערה‪ .‬זה אולי נשמע לכם מדהים‪ ,‬אבל דמיינו לעצמכם שהרגליים‬
‫והידיים שלכם נעלמות והופכות למשב רוח‪ .‬דמיינו שהגוף שלכם מתחלף באבק ובערפל‪,‬‬
‫והבטן שלכם מדגדגת בלי שתהיה לכם בכלל בטן‪ .‬דמיינו לעצמכם שאתם צריכים להתרכז‬
‫כדי לא להתפזר ולהתפוגג לגמרי‪.‬‬
‫כל כך כעסתי על איימוס שברק הבזיק בתוכי‪.‬‬
‫"אל תהיי כזאת‪ ",‬נזף בי איימוס‪" .‬זה רק לכמה דקות‪ .‬בואי אחרי‪".‬‬
‫הוא הפך לגוש סערה קצת יותר כהה וכבד ומיהר בכיוון ההר‪ .‬לא היה קל לעקוב אחריו‪.‬‬
‫בהתחלה לא הצלחתי לעשות דבר מלבד לרחף‪ .‬כל משב רוח איים לתלוש ממני חתיכה‪.‬‬
‫ניסיתי להסתחרר במערבולת וגיליתי שזה עוזר לי לשמור את כל החלקיקים שלי סביבי‪.‬‬
‫אחר כך דמיינתי את עצמי מתמלאת בהליום ופתאום התחלתי לזוז‪.‬‬
‫לא הייתי בטוחה אם קרטר וזיה עוקבים גם הם אחרינו‪ .‬כשאת הופכת לענן‪ ,‬הראייה שלך‬
‫כבר לא אנושית‪ .‬יכולתי לחוש במעורפל במה שנמצא סביבי אבל מה ש"ראיתי" היה מפוזר‬
‫ומטושטש כאילו אני רואה הכול מאחורי מסך של חשמל סטטי כבד‪.‬‬
‫פניתי לעבר ההר‪ ,‬שמשך את גוף הענן שלי בעוצמה שהיה קשה לעמוד בפניה‪ .‬הוא קרן‬
‫חום‪ ,‬לחץ ומערבולות ‪ -‬כל דבר שעננה קטנה כמוני יכולה לחלום עליו‪.‬‬
‫ריחפתי בעקבות איימוס אל מדף סלע על מדרון ההר‪ ,‬אבל חזרתי לצורה אנושית קצת‬
‫מוקדם מדי‪ .‬צנחתי מהאוויר ונפלתי על קרטר‪.‬‬
‫"אאוץ'‪ ",‬הוא נאנק‪.‬‬
‫"סליחה‪ ",‬אמרתי‪ ,‬אם כי בעיקר הייתי עסוקה בלא להקיא‪ .‬הרגשתי שהקיבה שלי עדיין‬
‫סוערת‪.‬‬
‫זיה ואיימוס עמדו לידנו והציצו לתוך סדק שנפער בין שני סלעים גדולים של אבן חול‪.‬‬
‫אור אדמדם הסתנן מבפנים וצבע את הפנים שלהם בגוון מרושע‪.‬‬
‫זיה הסתובבה אלינו‪ .‬על פי הבעת הפנים שלה‪ ,‬מה שראתה בפנים לא היה מעודד‪" .‬רק‬
‫הפירמידיון עדיין לא הוצב במקום‪".‬‬
‫"המה?" הצצתי דרך הסדק והמראה היה מבלבל כמעט כמו לראות דברים בעיניים של ענן‬
‫סערה‪ .‬ההר כולו רוּקן מתוכנו‪ ,‬כמו שקרטר תיאר‪ .‬רצפת המערה היתה כשש מאות מטר‬
‫מתחתינו‪ .‬אש בערה בכל מקום וצבעה את קירות הסלע בצבע דם‪ .‬פירמידת ארגמן ענקית‬
‫מילאה את המערה‪ ,‬ולרגליה הסתובבו המוני שדים כמו קהל שמחכה להתחלה של מופע רוק‪.‬‬
‫גבוה מעליהם‪ ,‬בגובה שלנו‪ ,‬שתי דוברות קסם עם צוותים של שדים ריחפו באיטיות‪,‬‬
‫בטקסיות‪ ,‬לעבר הפירמידה‪ .‬ברשת חבלים שנמתחה בין הסירות נישאה החתיכה היחידה‬
‫מהפירמידה שעדיין לא הותקנה במקומה ‪ -‬אבן הראש המוזהבת שתוצב בפסגת המבנה‪.‬‬
‫"הם יודעים שהם ניצחו‪ ",‬ניחש קרטר‪" .‬אז הם משוויצים‪".‬‬
 ‫"כן‪ ",‬אמר איימוס‪.‬‬
‫"אז בואו נפוצץ את הספינות או משהו!" אמרתי‪.‬‬
‫איימוס הביט בי‪" .‬זאת האסטרטגיה שלך‪ ,‬ברצינות?"‬
‫הוא גרם לי להרגיש כמו מטומטמת‪ .‬השקפתי למטה על צבא השדים‪ ,‬על הפירמידה‬
‫הענקית‪ ...‬מה חשבתי לעצמי? לא יכולתי להילחם בזה‪ .‬כאילו‪ ,‬ילדה בת שתים‪-‬עשרה?‬
‫"אנחנו חייבים לנסות‪ ",‬אמר קרטר‪" .‬אבא שם‪".‬‬
‫המילים חילצו אותי מגל הרחמים העצמיים ששטף אותי‪ .‬אם אנחנו הולכים להיהרג‪,‬‬
‫לפחות נעשה את זה תוך ניסיון להציל את אבא )אה‪ ,‬כן‪ ,‬ואני מניחה שגם את אמריקה‬
‫הצפונית‪(.‬‬
‫"צודק‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז נעוף אל הספינות האלה‪ .‬נמנע מהם להציב את אבן הראש ‪"-‬‬
‫"הפירמידיון‪ ",‬זיה תיקנה אותי‪.‬‬
‫"מה שתגידי‪ .‬ואז נעוף לתוך הפירמידה ונמצא את אבא‪".‬‬
‫"וכשסֵ ת ינסה לעצור אתכם?" שאל איימוס‪.‬‬
‫העפתי מבט בזיה‪ ,‬שהזהירה אותי בשתיקה לא לגלות יותר‪.‬‬
‫"צעד צעד‪ ",‬אמרתי‪" .‬איך נעוף לסירות?"‬
‫"כענני סערה‪ ",‬הציע איימוס‪.‬‬
‫"לא!" אמרנו כולנו‪.‬‬
‫"אני לא מוכנה לקחת שוב חלק בקסמי כאוס‪ ",‬רטנה זיה‪" .‬זה לא טבעי‪".‬‬
‫איימוס סימן עם היד אל מה שקורה מתחתינו‪" .‬וזה כן טבעי? יש לך תוכנית אחרת?"‬
‫"ציפורים‪ ",‬אמרתי‪ ,‬גם אם שנאתי את עצם המחשבה‪" .‬אני אהפוך לדיה‪ .‬קרטר יכול‬
‫להפוך לבז‪".‬‬
‫"סיידי‪ ",‬הזהיר אותי קרטר‪" ,‬מה אם ‪"-‬‬
‫"אני חייבת לנסות‪ ".‬הסתכלתי הצדה לפני שאאבד את כל האומץ‪" .‬זיה‪ ,‬כבר עברו‬
‫שתים‪-‬עשרה שעות‪ ,‬לא? עדיין אין לך אנרגיית קסם?"‬
‫זיה הושיטה את היד והתרכזה‪ .‬בהתחלה לא קרה שום דבר‪ .‬ואז אור אדמדם הבהב לאורך‬
‫האצבעות שלה‪ ,‬והמטה שלה הופיע באחיזתה‪ ,‬עדיין מעלה עשן‪.‬‬
‫"תזמון מעולה‪ ",‬אמר קרטר‪.‬‬
‫"וגם גרוע‪ ",‬איימוס ציין‪" .‬המשמעות היא שעמוד האש חדל לרדוף אחרי דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ .‬הוא יגיע‬
‫לכאן בקרוב‪ ,‬ואני בטוח שיביא איתו תגבורת‪ .‬מבחינתנו אלה אויבים נוספים‪".‬‬
‫"הקסמים שלי עדיין חלשים‪ ",‬התריעה זיה‪" .‬לא אוכל להועיל הרבה בקרב‪ ,‬אבל אולי‬
‫אצליח לזמן לי טרמפ‪ ".‬הוא שלפה את תליון הנשר שהשתמשה בו בלוקסור‪.‬‬
‫"אז נשארתי רק אני‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אין בעיה‪ .‬בואו ניפגש על הספינה השמאלית‪ .‬נפיל‬
‫אותה ואז נטפל בימנית‪ .‬ובואו נקווה שנצליח להפתיע אותם‪".‬‬
‫לא התחשק לי לתת לאיימוס לקבוע את התוכנית‪ ,‬אבל לא הצלחתי למצוא פגם בהיגיון‬
‫שלו‪" .‬בסדר‪ .‬נצטרך להפיל את הספינות מהר ואז נעבור לפירמידה עצמה‪ .‬אולי נוכל לחסום‬
‫את הכניסה או משהו‪".‬‬
‫קרטר הנהן‪" .‬אני מוכן‪".‬‬
‫בהתחלה נראה שהתוכנית מצליחה‪ .‬הפכתי לדיה בלי בעיות‪ ,‬ולהפתעתי כשהגעתי אל‬
‫חרטום הסירה הצלחתי לחזור לצורה אנושית בניסיון הראשון‪ ,‬עם המטה והשרביט מוכנים‬
‫בידי‪ .‬היחיד שהופתע יותר ממני היה השד שמולי‪ ,‬שראשו זינק בבהלה כמו להב של סכין‬
‫קפיצי‪.‬‬
‫לפני שהוא הספיק לחתוך אותי או לצעוק‪ ,‬זימנתי רוח במטה שלי והעפתי אותו מעבר‬
‫לשולי הסיפון‪ .‬שניים מהחבר'ה שלו הסתערו עלי אבל קרטר הופיע מאחוריהם בחרב שלופה‬
‫ושיסף אותם‪ ,‬ושניהם התפוררו לערימות של חול‪.‬‬
‫לרוע המזל‪ ,‬זיה התקרבה בצורה קצת פחות חשאית‪ .‬כשאת נתלית מטפרי נשר ענקי את‬
‫בדרך כלל מושכת תשומת לב‪ .‬היא עופפה בכיוון הסירה ושדים מלמטה הצביעו עליה וצעקו‪.‬‬
‫אחדים הטילו חניתות שלא פגעו בה‪.‬‬
‫מה שכן‪ ,‬הכניסה המרשימה של זיה הסיחה את דעתם של שני השדים שנותרו על הסיפון‪,‬‬
‫כך שאיימוס הצליח להתגנב מאחוריהם בלי בעיה‪ .‬הוא עופף לסירה בדמות עטלף פירות וזה‬
‫העלה בי זיכרונות מאוד לא נעימים‪ ,‬אבל מהר מאוד הוא חזר לצורת בן אדם והדף את‬
‫השדים בגופו‪ ,‬מעיף אותם מעבר למעקה‪.‬‬
‫"חכו!" הוא אמר לנו‪ .‬זיה הספיקה לתפוס בהגה‪ .‬קרטר ואני נאחזנו בדופנות הסירה‪ .‬לא‬
‫היה לי מושג מה איימוס מתכנן‪ ,‬אבל אחרי השיט האחרון שלי בספינה מעופפת לא התכוונתי‬
‫לקחת סיכונים מיותרים‪ .‬איימוס התחיל למלמל לחש והצביע במטה שלו על הסירה השנייה‪.‬‬
‫השדים שעליה התחילו לצעוק ולהצביע עלינו‪.‬‬
‫אחד מהם היה גבוה ורזה מאוד‪ ,‬עם עיניים שחורות ופנים דוחות שנראו כאילו העור קולף‬
‫מעליהן‪.‬‬
‫"זה הסגן של סֵ ת‪ ",‬הזהיר אותנו קרטר‪" .‬פני‪-‬אימה‪".‬‬
‫"אתם!" צרח השד‪" .‬תפסו אותם!"‬
‫איימוס השלים את הלחש‪" .‬עשן‪ ",‬הוא אמר בהדגשה‪.‬‬
‫הסירה השנייה הפכה מיד לערפל אפרפר‪ .‬השדים נפלו מטה בצרחות‪ .‬הפירמידיון הזהוב‬
‫צלל גם הוא עד שהחבלים בצד שלנו נמתחו והספינה כמעט התהפכה‪ .‬היא נטתה הצדה‬
‫והתחילה לשקוע לעבר רצפת המערה‪.‬‬
‫"קרטר‪ ,‬תחתוך את החבלים!" צרחתי אליו‪.‬‬
‫הוא שיסף אותם בחרב שלו והסירה התיישרה‪ .‬היא התרוממה כמה מטרים בבת אחת‬
‫והשאירה את הקיבה שלי הרחק למטה‪.‬‬
‫הפירמידיון צנח על רצפת המערה בקולות התרסקות ומעיכה‪ .‬היתה לי הרגשה שחבורה‬
‫שלמה של שדים נמעכה לפיתה‪.‬‬
‫"בינתיים הכול הולך טוב‪ ",‬קרטר ציין‪ ,‬אבל כרגיל הוא הקדים לחגוג‪.‬‬
‫זיה הצביע למטה‪" .‬תראו‪".‬‬
‫השדים בעלי הכנפיים ‪ -‬אחוז קטן מהכלל ועדיין כחמישים או שישים במספר ‪ -‬התחילו‬
‫להתעופף לעברנו ומילאו את חלל האוויר כמו נחיל של צרעות זועמות‪.‬‬
‫"עופו אל הפירמידה‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אני אסיח את דעתם של השדים‪".‬‬
‫הכניסה לפירמידה לא היתה רחוקה מאיתנו ‪ -‬פתח פשוט בין שני עמודים בבסיס המבנה‪.‬‬
‫כמה שדים שמרו על הפתח‪ ,‬אך רוב פקודיו של סֵ ת רצו לעבר הסירה שלנו בצרחות וביידוי‬
‫אבנים )רוב האבנים נפלו בחזרה למטה ופגעו במשליכים‪ ,‬אבל מי אמר ששדים הם יצורים‬
‫חכמים‪(.‬‬
‫"הם רבים מדי‪ ",‬מחיתי‪" .‬איימוס‪ ,‬הם יהרגו אותך‪".‬‬
‫"אל תדאגו לי‪ ",‬אמר איימוס בקול קודר‪" .‬תחסמו את הכניסה מאחוריכם‪".‬‬
‫הוא דחף אותי מעבר לשולי הסיפון כך שלא היתה לי ברירה אלא להפוך שוב לדיה‪ .‬קרטר‬
‫בצורת בז כבר דאה לעבר הכניסה‪ ,‬ושמעתי את הנשר של זיה טופח בכנפיו האדירות‬
‫מאחורינו‪.‬‬
‫שמעתי את איימוס צועק‪" :‬למען ברוקלין!"‬
‫קריאת קרב משונה‪ .‬העפתי מבט לאחור וראיתי שהספינה עולה בלהבות‪ .‬היא התחילה‬
‫להתרחק מהפירמידה ולשקוע לעבר צבא השדים‪ .‬כדורי אש נורו ממנה בכל הכיוונים‬
‫כשחתיכות מגוף הספינה התחילו להתבקע ולהתנתק ממנה‪ .‬לא היה לי זמן להתפעל‬
‫מהקסמים של איימוס או לדאוג לשלומו‪ .‬הוא הסיח את דעתם של רבים מהשדים בפעלולים‬
‫שלו‪ ,‬אבל כמה מהם הבחינו בנו‪.‬‬
‫קרטר ואני נחתנו ממש מעבר לכניסה לפירמידה וחזרנו לצורה אנושית‪ .‬זיה קפצה לצדנו‬
‫והפכה את הנשר שלה בחזרה לקמע‪ .‬השדים היו צעדים ספורים מאחורינו ‪ -‬כעשרה יצורים‬
‫ענקיים עם ראשי חרקים‪ ,‬דרקונים ומגוון סכינים ואולרים‪.‬‬
‫קרטר הדף את ידו קדימה‪ .‬אגרוף מנצנץ ענקי התגשם סביב היד ועשה כמוהו ‪ -‬הוא נדחף‬
‫בין זיה וביני וסגר את הדלתות בחבטה מאחורינו‪ .‬קרטר עצם עיניים בריכוז וסמל זהוב בוער‬
‫נחרט על הדלתות כמו חותם‪ :‬עין הורוס‪ .‬הסמל בהק באור קלוש כששדים חבטו במחסום‬
‫בניסיון להיכנס‪.‬‬
‫"זה לא יעכב אותם לאורך זמן‪ ",‬אמר קרטר‪.‬‬
‫באמת התרשמתי ממה שעשה‪ ,‬אם כי מובן שלא אמרתי את זה בקול‪ .‬הבטתי בדלתות‬
‫החתומות ולא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד על איימוס שנמצא שם בחוץ על סיפון סירה‬
‫בוערת‪ ,‬מוקף בצבא הרשע‪.‬‬
‫"איימוס יודע מה הוא עושה‪ ",‬אמר קרטר‪ ,‬אם כי לא נשמע משוכנע במיוחד‪" .‬אני בטוח‬
‫שהוא בסדר‪".‬‬
‫"בואו‪ ",‬זיה דחקה בנו‪" .‬אין זמן למחשבה שנייה‪".‬‬

‫***‬

‫המנהרה היתה צרה‪ ,‬אדומה ומהבילה‪ ,‬והרגשתי כאילו אני זוחלת בתוך הוורידים של חיה‬
‫ענקית‪ .‬צעדנו בטור במדרון שהשתפע כלפי מטה בזווית של ארבעים מעלות בערך‪ ,‬מה‬
‫שהיה יכול להיות נהדר כמגלשת מים אבל לא היה קל להליכה‪ .‬בקירות היו חרוטים סמלים‬
‫מורכבים כמו ברוב הקירות המצריים שיצא לי לראות‪ ,‬אבל היה ברור שהם לא מוצאים חן‬
‫בעיני קרטר‪ .‬הוא כל הזמן נעצר והביט בתמונות במבטים מודאגים‪.‬‬
‫"מה?" דרשתי לדעת אחרי הפעם החמישית או השישית‪.‬‬
‫"אלה לא ציורים רגילים של קברים‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אין פה תמונות של החיים אחרי המוות‬
‫או של האלים‪".‬‬
‫זיה הנהנה‪" .‬הפירמידה הזאת היא לא קבר‪ .‬היא כלי‪ ,‬כמו גוף שמכיל את הכוחות של סֵ ת‪.‬‬
‫המטרה של התמונות האלה היא להעצים את הכאוס כדי שישלוט לנצח‪".‬‬
‫כשהמשכנו ללכת הבטתי בציורים ביתר עיון‪ ,‬וראיתי למה זיה התכוונה‪ .‬הופיעו בהם‬
‫מפלצות מחרידות‪ ,‬סצנות קרב‪ ,‬ערים כגון פריז ולונדון עולות בלהבות‪ ,‬דיוקנאות בצבעים‬
‫עליזים של סֵ ת ושל חַ יַּת‪-‬סֵ ת מחסלים צבאות מודרניים ‪ -‬תמונות מחרידות כל כך ששום‬
‫מצרי לא היה מוכן לחרוט אותן באבן‪ .‬ככל שהתקדמנו התמונות הפכו משונות יותר וחיות‬
‫יותר‪ ,‬והבחילה שלי התחזקה‪.‬‬
‫בסופו של דבר הגענו ללב הפירמידה‪.‬‬
‫במקום שבו נמצא אולם הקבורה בפירמידה רגילה‪ ,‬סֵ ת עיצב לעצמו אולם כס‪ .‬הגודל שלו‬
‫היה כמו מגרש טניס בערך‪ ,‬אבל לאורך כל השוליים הרצפה שקעה אל תעלה‪ .‬הרחק‪ ,‬הרחק‬
‫למטה בעבע נוזל אדום‪ .‬דם? לבה? קטשופ מרושע? אף אחת מהאפשרויות לא היתה‬
‫מעודדת‪.‬‬
‫לא נראה שיהיה קשה לעבור בקפיצה את התעלה‪ ,‬אבל לא הרגשתי רצון עז לעשות את זה‬
‫איס ֶפת‪,‬‬
‫כי רצפת האולם היתה חרוטה כולה הירוגליפים אדומים ‪ -‬לחשים להעצמת כוח ְ‬
‫הכאוס‪ .‬גבוה מעלינו‪ ,‬במרכז התקרה‪ ,‬אור אדום כדם הסתנן דרך חור רבוע‪ .‬חוץ ממנו‪ ,‬לא‬
‫נראה שיש פתחים בפירמידה‪ .‬לצד כל קיר ניצב פסל לבה שחורה של חַ יַּת‪-‬סֵ ת‪ .‬פני ארבעת‬
‫הפסלים היו מופנים כלפינו בשיני פנינה חשופות ובעיני ברקת נוצצות‪.‬‬
‫אבל החלק הגרוע ביותר היה הכס עצמו‪ .‬הוא היה מעוות ומחריד‪ ,‬כמו זקיף אבן אדום‬
‫שנוצר באקראי אחרי מאות שנים של מים מטפטפים‪ .‬הוא התעצב סביב ארון מתים מזהב ‪-‬‬
‫הארון של אבא ‪ -‬שהיה קבור בבסיס הכס‪ ,‬בולט מספיק כדי לשמש הדום‪.‬‬
 ‫"איך נוציא אותו?" שאלתי בקול רועד‪.‬‬
‫קרטר‪ ,‬שעמד לידי‪ ,‬התנשף פתאום‪" .‬איימוס?"‬
‫עקבתי אחרי המבט שלו אל הפתח האדום הזורח במרכז התקרה‪ .‬שתי רגליים השתלשלו‬
‫פנימה‪ .‬איימוס קפץ למטה והגלימה שלו נפתחה כמו מצנח כך שהוא ריחף אל הרצפה‪.‬‬
‫הבגדים שלו עדיין העלו עשן והשיער שלו היה מלוכלך מאפר‪ .‬הוא הצביע במטה שלו לעבר‬
‫התקרה וביטא מילת לחש‪ .‬הפתח שדרכו נכנס המטיר אבק וחצץ בקול רועם‪ ,‬והאור נקטע‬
‫פתאום‪.‬‬
‫איימוס הבריש את בגדיו וחייך אלינו‪" .‬זה יעצור אותם בינתיים‪".‬‬
‫"איך עשית את זה?" שאלתי‪.‬‬
‫הוא סימן לנו להצטרף אליו באולם‪.‬‬
‫קרטר דילג מעל התעלה ללא היסוס‪ .‬זה לא מצא חן בעיני‪ ,‬אבל לא התכוונתי לתת לו‬
‫ללכת בלעדי אז גם אני קפצתי מעליה‪ .‬הבחילה שלי גברה מיד‪ ,‬כאילו החדר כולו נוטה‬
‫ומשבש לי את החושים‪.‬‬
‫זיה עברה אחרונה ובחנה את איימוס במבט חד‪.‬‬
‫"לא היית אמור לשרוד‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫איימוס צחקק‪" .‬אח‪ ,‬כמה פעמים כבר אמרו לי את זה‪ .‬עכשיו בואו ניגש לעניינים‪".‬‬
‫"כן‪ ".‬בהיתי בכס‪" .‬איך נוציא את הארון?"‬
‫"נחתוך אותו?" קרטר שלף את החרב שלו אבל איימוס הרים יד‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬ילדים‪ .‬לא לעניינים הללו התכוונתי‪ .‬דאגתי שאיש לא יפריע לנו‪ .‬עכשיו הגיע הזמן‬
‫לשיחה קטנה‪".‬‬
‫צמרמורת קרה עברה בגבי‪" .‬שיחה?"‬
‫איימוס קרס פתאום על הברכיים והתעוות כולו‪ .‬רצתי לעברו אבל הוא הרים מבט בפנים‬
‫מעוותות בכאב‪ .‬העיניים שלו בערו באדום‪.‬‬
‫"תברחו‪ ",‬הוא נאנק‪.‬‬
‫הוא התמוטט‪ ,‬ואד אדום עלה מגופו‪.‬‬
‫"חייבים להסתלק מפה!" זיה תפסה בזרוע שלי‪" .‬עכשיו!"‬
‫אבל אני צפיתי באיימוס‪ ,‬קפואה מאימה‪ .‬האדים עלו מגופו חסר ההכרה וריחפו לעבר‬
‫הכס‪ ,‬לובשים בהדרגה צורת אדם יושב ‪ -‬לוחם אדום לבוש שריון של אש‪ ,‬עם ראש כלב‬
‫מפלצתי ומטה ברזל בידו‪.‬‬
‫"נו‪ ",‬צחק סֵ ת‪" .‬אני סבור שעכשיו זיה הרוויחה את הזכות לומר 'אמרתי לכם'‪".‬‬
 ‫‪37‬‬
‫המזימה נחשפת‬

‫אולי אני קשה תפישה‪ ,‬בסדר?‬

‫כי רק ברגע ההוא‪ ,‬כשעמדנו מול סֵ ת באמצע חדר הכס שלו שבלב הפירמידה המרושעת‪,‬‬
‫עם צבא של מפלצות בחוץ והעולם על סף פיצוץ‪ ,‬רק אז חשבתי לעצמי‪ :‬לבוא לכאן היה‬
‫רעיון ממש גרוע‪.‬‬
‫סֵ ת קם מהכס‪ .‬הוא היה אדום‪-‬עור ושרירי‪ ,‬עם שריון בוער ומטה ברזל שחור‪ .‬הראש שלו‬
‫התחלף מצורת חיה לצורת אדם ובחזרה‪ .‬רגע אחד היה לו המבט הרעב והמלתעות נוטפות‬
‫הריר של ידידתי לינדה המפלצת מנמל התעופה בוושינגטון‪ .‬רגע אחר כך היה לו שיער‬
‫בלונדיני ופנים נאות אך נוקשות‪ ,‬עם עיניים נבונות שהבזיקו בהומור וחיוך מעוקם ואכזרי‪.‬‬
‫הוא סילק את הדוד שלנו מדרכו בבעיטה‪ ,‬ואיימוס נאנק‪ ,‬כך שלפחות ידענו שהוא עדיין‬
‫בחיים‪.‬‬
‫ָל ַפתּי את קת החרב שלי בכוח כזה שהלהב רעד‪.‬‬
‫"זיה צדקה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתה השתלטת על איימוס‪".‬‬
‫סֵ ת פרש ידיים במחווה מצטנעת‪" .‬טוב‪ ,‬אתה יודע‪ ...‬זה לא היה דיבוק מלא‪ .‬אלים‬
‫מסוגלים להתקיים במקומות רבים בבת אחת‪ ,‬קרטר‪ .‬הורוס היה מספר לך את זה לו נהג בך‬
‫בכנות‪ .‬אני משוכנע שגם הוא חיפש לו אנדרטת זיכרון נחמדה להשתכן בה‪ ,‬או אקדמיה‬
‫צבאית במקום כלשהו ‪ -‬כל דבר שהוא מלבד הגוף הקטן והחלוש שלך‪ .‬רוב ישותי עברה‬
‫כעת למבנה המפואר הזה‪".‬‬
‫הוא החווה בזרועו בגאווה סביב חדר הכס‪" .‬אך די היה בשבריר מנשמתי‪' ,‬סָ א' של סֵ ת‪,‬‬
‫כדי לשלוט באיימוס קיין‪".‬‬
‫הוא הושיט זרת ונחש עשן אדום התפתל לעבר איימוס ונספג בבגדים שלו‪ .‬הגב של‬
‫איימוס התקשת כאילו פגע בו ברק‪.‬‬
‫"תפסיק!" צעקתי‪.‬‬
‫רצתי אל איימוס‪ ,‬אבל העשן האדום התפוגג בינתיים‪ .‬הגוף של הדוד שלנו נרפה‪.‬‬
‫סֵ ת שמט את היד כאילו הפגיעה באיימוס משעממת אותו‪" .‬לא נשאר ממנו הרבה‪ ,‬אני‬
‫חושש‪ .‬איימוס נאבק בי בעוז‪ .‬זה היה מבדר ביותר ודרש ממני להשקיע אנרגיה רבה‬
‫משציפיתי‪ .‬השימוש בקסם כאוס היה רעיון שלו‪ .‬הוא עשה כמיטב יכולתו להזהיר אתכם‪,‬‬
‫להפגין בצורה הברורה ביותר שאני שולט בו‪ .‬הקטע המצחיק הוא שהכרחתי אותו להשתמש‬
‫במאגרי הקסם שלו עצמו לביצוע הלחשים ההם‪ .‬הוא כמעט שרף לעצמו את הנשמה בניסיון‬
‫לשלוח לכם איתותי אזהרה‪ .‬להפוך אתכם לעננים? בחייכם‪ .‬מי עושה דברים כאלה בימינו?"‬
‫"אתה מפלצת!" צעקה סיידי‪.‬‬
‫סֵ ת העמיד פני נעלב‪" .‬באמת? אני?"‬
‫ואז שאג מצחוק כשסיידי ניסתה לגרור את איימוס למקום מבטחים‪.‬‬
‫"איימוס היה בלונדון בלילה ההוא‪ ",‬אמרתי בניסיון למקד את תשומת הלב שלו בי‪" .‬הוא‬
‫בטח עקב אחרינו למוזיאון הבריטי‪ ,‬ומאז אתה שולט בו‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן מעולם לא שימש לך גוף‬
‫מארח‪".‬‬
‫"מה‪ ,‬האיש ההמוני הזה? בחייך‪ ",‬סֵ ת הגיב בבוז‪" .‬אנחנו תמיד מעדיפים דם מדמם של‬
‫הפרעונים‪ ,‬כפי שאני משוכנע ששמעת‪ .‬אבל היה נהדר להונות אתכם‪ .‬אני חושב שכל עניין‬
‫ה‪ 'bon soir'-‬היה פשוט הברקה‪".‬‬
‫"ידעת שהבּא שלי צופה בך‪ .‬הכרחת את איימוס לחבל בהגנות בבית שלו כדי שהמפלצות‬
‫יוכלו להיכנס‪ .‬הולכת אותו ישר למארב‪ .‬למה לא חטפת אותנו באמצעותו וזהו?"‬
‫סֵ ת פרש ידיים‪" .‬כפי שציינתי‪ ,‬איימוס נאבק בי‪ .‬לא יכולתי לגרום לו לעשות דברים‬
‫מסוימים בלי להשמיד אותו לחלוטין‪ ,‬ולא רציתי לשבור את הצעצוע החדש שלי מהר כל‬
‫כך‪".‬‬
‫כעס בער בי‪ .‬סוף‪-‬סוף היה הסבר להתנהגות המשונה של איימוס‪ .‬סֵ ת באמת שלט בו‪ ,‬אבל‬
‫הוא לא הפסיק להילחם בשליטתו לרגע‪ .‬הלבטים שלו היו ניסיונות להזהיר אותנו‪ .‬הוא כמעט‬
‫השמיד את עצמו בניסיון להציל אותנו‪ ,‬וסֵ ת השליך אותו מעליו כמו צעצוע שבור‪.‬‬
‫תן לי שליטה‪ ,‬דחק בי הורוס‪ .‬אנחנו ננקום בו‪.‬‬
‫אני מטפל בזה‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫לא! אמר הורוס‪ .‬אתה חייב להעביר אלי את השליטה‪ .‬אינך מוכן לזה‪.‬‬
‫סֵ ת צחק כאילו הוא מרגיש במאבק בינינו‪" .‬אח‪ ,‬הורוס המסכן‪ .‬המארח שלך זקוק לגלגלי‬
‫עזר‪ .‬אתה באמת מצפה לקרוא עלי תיגר בתוך זה?"‬
‫בפעם הראשונה‪ ,‬הורוס ואני חווינו בו זמנית בדיוק את אותו רגש‪ :‬זעם‪.‬‬
‫בלי לחשוב‪ ,‬הרמנו את היד והושטנו את האנרגיה המשותפת שלנו לעבר סֵ ת‪ .‬אגרוף זוהר‬
‫הוטח בו והאל האדום הועף לאחור בכוח כזה שאחד העמודים נסדק והתמוטט עליו‪.‬‬
‫לרגע‪ ,‬הצליל היחיד היה קול האבק והפסולת השוקעים‪ .‬ואז‪ ,‬ייללת צחוק עמוקה בקעה‬
‫מתוך ההריסות‪ .‬סֵ ת התרומם מתוכן והשליך הצדה חתיכת עמוד ענקית‪.‬‬
‫"יפה!" הוא שאג‪" .‬חסר טעם לחלוטין‪ ,‬אבל יפה! תענוג יהיה בשבילי לקצוץ אותך‬
‫לחתיכות‪ ,‬הורוס‪ ,‬כפי שעשיתי לאביך לפניך‪ .‬אני אקבור את כולכם באולם הזה כדי להעצים‬
‫את הסערה שלי ‪ -‬כל ארבעת אחי ואחיותי היקרים ‪ -‬והסערה תהיה גדולה מספיק לאפוף את‬
‫העולם כולו!"‬
‫מצמצתי‪ ,‬מבולבל לרגע‪" .‬ארבעה?"‬
‫"הו‪ ,‬בהחלט‪ ".‬המבט של סֵ ת עבר אל זיה‪ ,‬שנסוגה בינתיים חרישית לפינת החדר‪" .‬לא‬
‫שכחתי אותך‪ ,‬יקירתי‪".‬‬
‫זיה העיפה בי מבט נואש‪" .‬קרטר‪ ,‬אל תדאג לי‪ .‬הוא מנסה להסיח את דעתך‪".‬‬
‫"אלה נפלאה שלי‪ ",‬המה סֵ ת‪" .‬דמותך הנוכחית אינה עושה עמך צדק‪ ,‬אך הבחירות שעמדו‬
‫בפנייך היו מוגבלות‪ ,‬האין זאת?"‬
‫סֵ ת התקדם לעברה והמטה שלו התחיל לזרוח‪.‬‬
‫"לא!" צעקתי‪ .‬התקדמתי אליו אבל סֵ ת היה מוכשר לא פחות ממני בהדיפות קסומות‪ .‬הוא‬
‫הצביע עלי ואני הוטחתי כנגד הקיר והוצמדתי אליו כאילו קבוצת פוטבול שלמה מחזיקה‬
‫אותי במקום‪.‬‬
‫"קרטר!" צעקה סיידי‪" .‬היא נפתיס‪ .‬היא יכולה לדאוג לעצמה!"‬
‫"לא‪ ".‬תחושת בטן עמוקה אמרה לי שזיה לא יכולה להיות נפתיס‪ .‬בהתחלה חשבתי ככה‪,‬‬
‫אבל ככל שהרביתי לחשוב על זה‪ ,‬כך נראה לי שמשהו לא מסתדר‪ .‬לא חשתי בה שום רמז‬
‫לקסמים אלוהיים‪ ,‬ומשהו אמר לי שהייתי יודע זאת בוודאות אילו היא באמת שימשה גוף‬
‫מארח לאלה‪.‬‬
‫ידעתי שסֵ ת ימחץ אותה אם לא אעזור לה‪ .‬אבל אם כוונתו היתה להסיח את דעתי‪ ,‬זה‬
‫הצליח‪ .‬הוא הלך והתקרב אליה ואני נאבקתי בקסם שלו שהצמיד אותי לקיר‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬
‫ככל שהתאמצתי לשלב את כוחותי עם אלה של הורוס כמו בעבר‪ ,‬כך גברו בתוכי הפחד‬
‫והאימה והפריעו לי‪.‬‬
‫אתה חייב להתמסר לי! הורוס התעקש‪ ,‬ושנינו נאבקנו במחשבתי על השליטה‪ .‬התוצאה‬
‫היתה כאב ראש נוראי‪.‬‬
‫סֵ ת התקדם עוד צעד לעבר זיה‪.‬‬
‫"אח‪ ,‬נפתיס‪ ",‬המה‪" .‬בשחר הימים היית אחותי הבוגדנית‪ .‬בגלגול אחר‪ ,‬בעידן אחר‪ ,‬היית‬
‫אשתי הבוגדנית‪ .‬כעת נראה לי שתהיי מתאבן נחמד‪ .‬האמת‪ ,‬את החלשה מכולם‪ ,‬אך בכל זאת‬
‫אחת מהחמישה‪ ,‬ויש כוח בהשלמת הסדרה במלואה‪".‬‬
‫הוא נעצר לרגע ואז גיחך‪" .‬אספתי את כל הסדרה! מצחיק! סת יתמלא בסט המלא‪ .‬עכשיו‬
‫בואי נשאב ממך את האנרגיה ונכלא את נשמתך בקבר‪ ,‬מה את אומרת?"‬
‫זיה דחפה את ידה קדימה בכוח‪ .‬הילה אדומה של אנרגיה הגנתית קרנה סביבה‪ ,‬אבל אפילו‬
‫אני יכולתי לראות שהיא חלשה‪ .‬סֵ ת ירה פרץ חול מהמטה שלו וההילה קרסה‪ .‬זיה כשלה‬
‫לאחור‪ ,‬והחול תלש בשערה ובבגדיה‪.‬‬
‫נאבקתי לזוז‪ ,‬אבל זיה צעקה‪" :‬קרטר‪ ,‬אני לא חשובה! תישאר ממוקד! אל תיאבק!"‬
‫היא הרימה את המטה שלה וצעקה‪" :‬בית החיים!"‬
‫היא ירתה חזיז אש לעבר סֵ ת ‪ -‬התקפה ששאבה ממנה בוודאי כל שביב של אנרגיה שעוד‬
‫נותר בה‪ .‬סֵ ת הדף את הלהבה היישר לעבר סיידי‪ ,‬שנאלצה להרים בחיפזון את השרביט‬
‫שלה כדי להתגונן ולמנוע מאיימוס להישרף‪ .‬סֵ ת משך באוויר כמו בחבל בלתי נראה‪ ,‬וזיה‬
‫עופפה לעברו כמו בובת סמרטוטים‪ ,‬היישר אל ידו‪.‬‬
‫אל תיאבק‪ .‬איך היא יכולה לומר דבר כזה? נאבקתי כמו מטורף‪ ,‬אבל זה לא עזר לי‪ .‬לא‬
‫יכולתי אלא לבהות חסר אונים בסֵ ת המקרב את פניו אל זיה ובוחן אותה‪.‬‬
‫ברגע הראשון נראה שסֵ ת צוהל‪ ,‬מלא ניצחון‪ ,‬אך עד מהרה פניו התמלאו בלבול‪ .‬הוא‬
‫הזדעף ועיניו רשפו‪.‬‬
‫"מה התכסיס הזה?" נהם‪" .‬היכן החבאת אותה?"‬
‫"אתה לא תשתלט עליה‪ ",‬זיה הצליחה לפלוט כשהיא חנוקה באחיזתו‪.‬‬
‫"איפה היא?" הוא השליך את זיה מעליו‪.‬‬
‫היא נחבטה בקיר והיתה נופלת אל התעלה אלמלא סיידי צעקה‪" :‬רוח!" ומשב אוויר הרים‬
‫את גופה של זיה וגלגל אותה אל הרצפה‪.‬‬
‫סיידי רצה אליה וגררה אותה הרחק מהתעלה היוקדת‪.‬‬
‫סֵ ת שאג‪" :‬זה אחד מתכסיסייך‪ ,‬איסיס?" הוא ירה בהן פרץ נוסף של חול‪ ,‬אבל סיידי‬
‫הרימה את השרביט שלה‪ .‬סערת החול נתקלה בשדה כוח שהדף את הרוח סביבן ‪ -‬החול‬
‫הצליף בקירות מאחורי סיידי והשאיר בסלע צלקת בצורת הילה‪.‬‬
‫לא הבנתי מה מכעיס כל כך את סֵ ת‪ ,‬אבל לא יכולתי להניח לו לפגוע בסיידי‪.‬‬
‫כשראיתי אותה לבדה‪ ,‬מגוננת על זיה מחמת זעמו של אל‪ ,‬משהו התחבר בתוכי ‪ -‬כמו מנוע‬
‫שעובר להילוך גבוה יותר‪ .‬המחשבות שלי הפכו פתאום זריזות וצלולות יותר‪ .‬הכעס והפחד‬
‫לא התפוגגו‪ ,‬אבל קלטתי שהם לא חשובים‪ .‬הם לא יעזרו לי להציל את אחותי‪.‬‬
‫אל תיאבק‪ ,‬אמרה לי זיה‪.‬‬
‫היא לא התכוונה שאפסיק להיאבק בסֵ ת‪ .‬היא התכוונה להורוס‪ .‬האל‪-‬הבז ואני נאבקנו זה‬
‫בזה כבר ימים בניסיון לשלוט בגוף שלי‪.‬‬
‫אבל אף אחד מאיתנו לא היה צריך לשלוט בו לבדו‪ .‬זאת היתה התשובה‪ .‬אנחנו חייבים‬
‫לפעול יחד‪ ,‬לבטוח זה בזה באופן מלא‪ ,‬אחרת נמות שנינו‪.‬‬
‫כן‪ ,‬הורוס חשב והפסיק לדחוף‪ .‬אני הפסקתי להתנגד והנחתי למחשבותינו להתמזג‪ .‬הבנתי‬
‫את כוחותיו‪ ,‬את זיכרונותיו ואת פחדיו‪ .‬ראיתי כל גוף מארח שהיה לו באלף מחזורי חיים‪.‬‬
‫והוא ראה את מחשבותי ‪ -‬את הכול‪ ,‬אפילו הדברים שלא הייתי גאה בהם‪.‬‬
‫קשה לתאר את ההרגשה‪ .‬ועל פי זיכרונותיו של הורוס ידעתי שאיחוד מסוג זה הוא מאוד‬
‫נדיר ‪ -‬כמו הפעם האחת שבה המטבע אינו נוחת לא על עץ ולא על פלי אלא עומד על השפה‬
‫באיזון מושלם‪ .‬הוא לא שלט בי‪ .‬אני לא ניצלתי את כוחו‪ .‬פעלנו כגוף אחד‪.‬‬
‫קולותינו דיברו בהרמוניה‪" :‬עכשיו‪".‬‬
‫ואזיקי הקסם שכבלו אותנו התנפצו‪.‬‬
‫דמות הלוחם נוצרה סביבי‪ ,‬הרימה אותי מהרצפה ואפפה אותי באנרגיה זהובה‪ .‬צעדתי‬
‫קדימה והנפתי את החרב‪ .‬הלוחם בעל ראש הבז חיקה את תנועותי‪ ,‬מתואם באופן מושלם עם‬
 ‫רצונותי‪.‬‬
‫סֵ ת הסתובב ובחן אותי בעיניים צוננות‪.‬‬
‫"אז מה‪ ,‬הורוס‪ ",‬אמר‪" .‬הצלחת למצוא את הדוושות באופניים הקטנים שלך‪ ,‬מה? אך אין‬
‫משמעות הדבר שתוכל לרכוב‪".‬‬
‫"אני קרטר קיין‪ ",‬אמרתי‪" .‬דם מדמם של הפרעונים‪ ,‬עינו של הורוס‪ .‬ועכשיו‪ ,‬סֵ ת ‪ -‬אח‪,‬‬
‫דוד‪ ,‬בוגד ‪ -‬אני עומד למעוך אותך כמו יתוש‪".‬‬
 ‫‪38‬‬
‫בית החיים נלחם לחיים ולמוות‬

‫זה היה קרב עד המוות‪ ,‬ואני הרגשתי מעולה‪.‬‬

‫כל תנועה שלי היתה מושלמת‪ .‬כל מכה היתה מהנה כל כך שרציתי לפרוץ בצחוק‪ .‬סֵ ת‬
‫צמח עד שהיה גדול כמוני‪ ,‬עם מטה ברזל בגודל תורן‪ .‬הפנים שלו הבהבו לסירוגין בין‬
‫פרצוף אנושי לבין הראש החייתי של חַ יַּת‪-‬סֵ ת‪.‬‬
‫חרב ומטה התנגשו והעלו ניצוצות‪ .‬הוא הצליח לדחוף אותי ואני התרסקתי אל אחד מפסלי‬
‫החיות שלו שקרס לרצפה ונשבר‪ .‬קמתי ושוב הסתערתי עליו והלהב שלי ננעץ בפער במגן‬
‫הכתפיים שלו‪ .‬הוא יילל כשדם חלחל מהפצע‪.‬‬
‫הוא הניף את המטה שלו ואני התגלגלתי לפני שיפצח לי את הגולגולת‪ .‬במקום זאת‪ ,‬המטה‬
‫הלם ברצפה וזאת נסדקה‪ .‬נלחמנו הלוך וחזור‪ ,‬מרסקים עמודים וקירות‪ ,‬גושים מהתקרה‬
‫צונחים סביבנו‪ ,‬עד שקלטתי שסיידי צועקת אלי‪.‬‬
‫מזווית העין ראיתי שהיא מנסה לגונן על זיה ועל איימוס מהחורבן‪ .‬היא ציירה בחיפזון‬
‫מעגל הגנה על הרצפה‪ ,‬וההגנות שלה הדפו את גושי האבן הקורסים‪ ,‬אבל הבנתי מדוע היא‬
‫מודאגת‪ :‬אם נמשיך עוד קצת‪ ,‬חדר הכס יקרוס כולו ויקבור את כולנו תחתיו‪ .‬היתה לי‬
‫הרגשה שזה לא יפריע לסֵ ת‪ .‬סביר להניח שזאת היתה התוכנית שלו‪ .‬הוא רצה לכלוא אותנו‬
‫כאן‪.‬‬
‫ידעתי שאני חייב למשוך אותו לשטח פתוח‪ .‬אולי ככה יהיה לסיידי קצת זמן לחלץ את‬
‫הארון של אבא מתוך הכס‪.‬‬
‫ואז נזכרתי בתיאור של בַּ ְסתֶ ת את הקרב שלה באָ פּוֹפִ יס‪ :‬התגוששות נצחית עם האויב‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אישר הורוס‪.‬‬
‫הרמתי אגרוף ותיעלתי פרץ אנרגיה לפיר האוורור שמעלינו‪ .‬פתחתי אותו בפיצוץ ואור‬
‫אדום שטף שוב פנימה‪ .‬ואז שמטתי את החרב שלי והסתערתי על סֵ ת‪ .‬אחזתי בכתפיים שלו‬
‫בידיים חשופות בניסיון לתפוס אותו באחיזת מתאבקים‪ .‬הוא ניסה לחבוט בי אבל המטה שלו‬
‫היה חסר תועלת מטווח קרוב‪ .‬הוא פלט נהמה ושמט את המטה‪ ,‬ואז תפס בזרועות שלי‪ .‬הוא‬
‫היה חזק ממני בהרבה‪ ,‬אבל הורוס הכיר כמה תכסיסים מצוינים‪ .‬התפתלתי אל מאחורי סֵ ת‬
‫ושלחתי זרוע מתחת לזרועו וסביב העורף שלו‪ .‬כשלנו קדימה וכמעט דרכנו על ההגנות‬
‫הקסומות של סיידי‪.‬‬
‫עכשיו כשתפסנו אותו‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ ,‬מה נעשה בו?‬
‫למרבה האירוניה מצאתי תשובה דווקא באיימוס‪ .‬זכרתי כיצד הפך אותי לענן‪ ,‬כיצד הכניע‬
‫את תחושת האני שלי בכוח רצונו‪ .‬התודעות שלנו ניהלו קרב קצר אבל הוא כפה עלי את‬
‫רצונו בביטחון מוחלט‪ .‬הוא דמיין שאני ענן סערה‪ ,‬וזה מה שהפכתי להיות‪.‬‬
‫אתה עטלף פירות‪ ,‬אמרתי לסֵ ת‪.‬‬
‫לא! התודעה שלו הצטעקה‪ ,‬אבל הצלחתי להפתיע אותו‪ .‬הרגשתי בבלבול שלו‬
‫והשתמשתי בו נגדו‪ .‬לא היה קשה לדמיין אותו כעטלף כי ראיתי את איימוס הופך לכזה‬
‫כשסֵ ת שלט בו‪ .‬דמיינתי את האויב שלי מתכווץ‪ ,‬מצמח כנפי עור ופרצוף מכוער אפילו יותר‬
‫מפרצופו הנוכחי‪ .‬גם אני התכווצתי והפכתי לבז שאוחז בציפורניו עטלף פירות‪ .‬אסור לי‬
‫לבזבז אף רגע‪ .‬עופפתי ישר אל הפתח בתקרה‪ ,‬נאבק בעטלף בעודנו מסתחררים במעגלים‬
‫במעלה הפיר‪ ,‬שורטים ונושכים‪ ,‬עד שפרצנו אל החלל הפתוח וחזרנו לדמויות לוחמים על‬
‫צלע הפירמידה האדומה‪.‬‬
‫עמדתי על המדרון בחוסר יציבות‪ .‬הזרוע הימנית של הלוחם שלי ניזוקה והבהבה‪ ,‬והזרוע‬
‫שלי עצמי דיממה מחתך בדיוק באותה נקודה‪ .‬סֵ ת הזדקף ומחה מפיו דם שחור‪.‬‬
‫הוא חייך אלי ופניו הבזיקו בנהמת טורף‪" .‬תוכל למות בידיעה שבאמת ניסית‪ ,‬הורוס‪ .‬אבל‬
‫איחרת את המועד‪ .‬ראה‪".‬‬
‫השקפתי אל המערה‪ ,‬והלב שלי נתקע לי בגרון‪ .‬צבא השדים נלחם באויב חדש‪ .‬חרטומים‬
‫‪ -‬עשרות חרטומים ‪ -‬נאספו במעגל רחב סביב הפירמידה והתקדמו לעברה תוך כדי לחימה‪.‬‬
‫בית החיים אסף כנראה את כל הלוחמים הזמינים‪ ,‬אבל מספרם היה מועט במידה מכמירת לב‬
‫מול לגיונותיו של סֵ ת‪ .‬כל חרטום נע בתוך מעגל הגנה נייד‪ ,‬כמו זרקור‪ ,‬עם מטה ושרביט‬
‫קורנים‪ .‬להבות‪ ,‬ברקים וסערות טורנדו עשו שמות בצבא השדים‪ .‬ראיתי סוגים שונים של‬
‫חיות ‪ -‬אריות‪ ,‬נחשים‪ ,‬ספינקסים‪ ,‬אפילו כמה היפופוטמים ‪ -‬שזומנו לקרב והסתערו על‬
‫האויב כמו טנקים‪ .‬פה ושם בער באוויר הירוגליף וגרם לפיצוצים ולרעידות אדמה שפגעו‬
‫בכוחותיו של סֵ ת‪ .‬אבל נדמה שעוד ועוד שדים נוהרים למקום ומקיפים את החרטומים‪.‬‬
‫ראיתי חרטום אחד מוכרע כליל‪ .‬מעגל ההגנה שלו נשבר בהבזק אור ירוק והוא נרמס תחת‬
‫רגלי המון השדים‪.‬‬
‫"גורלו של הבית נחרץ‪ ",‬הכריז סֵ ת בסיפוק‪" .‬הם לא יוכלו לנצח כל עוד הפירמידה שלי‬
‫עומדת‪".‬‬
‫נראה שהחרטומים מודעים לכך‪ .‬ככל שהתקרבו הם שילחו כדורי אש וחזיזי ברק לעבר‬
‫הפירמידה‪ ,‬אבל ההפגזה התפוגגה על צלעות האבן בלי להותיר כל חותם ונבלעה בבוהק‬
‫האדום של כוחו של סֵ ת‪.‬‬
‫ואז הבחנתי בפירמידיון הזהוב‪ .‬ארבעה ענקים עם ראשי נחש מצאו אותו והתחילו לשאת‬
‫אותו באיטיות אך בנחישות דרך שדה הקרב‪ .‬פני‪-‬אימה‪ ,‬הסגן של סֵ ת‪ ,‬צעק להם פקודות‬
‫והצליף בהם בשוט כדי שימשיכו להתקדם‪ .‬הם נדחקו והלכו עד שהגיעו לבסיס הפירמידה‬
‫והתחילו לטפס‪.‬‬
 ‫הסתערתי לעברם אבל סֵ ת התערב ונעמד בדרכי בזריזות מדהימה‪.‬‬
‫"זה לא מתאים לי‪ ,‬הורוס‪ ",‬צחק‪" .‬אתה לא תהרוס לי את החגיגה‪".‬‬
‫שנינו זימנו את כלי הנשק שלנו וחזרנו להילחם בפראות מחודשת‪ ,‬להלום ולחמוק‪ .‬אני‬
‫הנפתי את החרב שלי בקשת קטלנית אבל סֵ ת חמק הצדה והחרב פגעה באבן והעבירה גל‬
‫זעזוע בכל גופי‪ .‬לפני שהספקתי להתאושש‪ ,‬סֵ ת ביטא מילה‪" :‬חוּי!"‬
‫להכות‪.‬‬

‫ההירוגליפים התפוצצו בפני ואני התגלגלתי במורד הפירמידה‪.‬‬

‫כשהראייה שלי הצטללה שוב‪ ,‬ראיתי את פני‪-‬אימה ואת הענקים עם ראשי הנחש הרחק‬
‫מעלי‪ ,‬גוררים את הפירמידיון הזהוב במעלה הפירמידה‪ ,‬צעדים ספורים מראשה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬מלמלתי‪ .‬ניסיתי לקום אבל דמות הלוחם שלי היתה איטית‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬כמו משום מקום‪ ,‬חרטום נחת בין השדים והעלה רוח אדירה‪ .‬השדים הועפו לכל עבר‬
‫ושמטו את הפירמידיון‪ .‬החרטום הכה בו במטהו ומנע ממנו להחליק מטה‪ .‬זה היה דֶ ז ְַ'רדָ ן‪.‬‬
‫זקנו המפוצל‪ ,‬הגלבייה שלו והשכמייה מפרוות הנמר היו חרוכים ועיניו רשפו מכעס‪ .‬הוא‬
‫לחץ במטהו על הפירמדיון והאבן הזהובה התחילה לזהור‪ ,‬אך לפני שהספיק להשמיד אותה‬
‫היתמר סֵ ת מאחוריו וחבט בו במטה הברזל שלו כמו במחבט בייסבול‪.‬‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן התגלגל מוכה וחסר הכרה למרגלות הפירמידה‪ ,‬והמון השדים סגר עליו‪ .‬הלב שלי‬
‫דאב‪ .‬מעולם לא חיבבתי את דֶ ז ְַ'רדָ ן אבל לאיש לא הגיע גורל כזה‪.‬‬
‫"מציק‪ ",‬סֵ ת אמר‪" .‬אך לא יעיל‪ .‬לכך הידרדר בית החיים‪ ,‬מה‪ ,‬הורוס?"‬
‫הסתערתי במעלה הפירמידה ושוב נשק הלם בנשק‪ .‬נלחמנו הלוך ושוב בעוד האור‬
‫האפרפר מתחיל להסתנן מבעד לסדקים בהר שמעלינו‪.‬‬
‫החושים החדים של הורוס לימדו אותי שנותרו שתי דקות עד הזריחה‪ ,‬אולי פחות‪.‬‬
‫האנרגיה של הורוס שצפה בי שוב ושוב‪ .‬הלוחם שלי נפגע קלות בלבד והתקפותי היו‬
‫זריזות וחזקות‪ .‬אבל לא היה בזה די כדי להביס את סֵ ת‪ ,‬וסֵ ת ידע זאת‪ .‬הוא לא מיהר לשום‬
‫מקום‪ .‬בכל דקה שחלפה חרטום נוסף נפל בשדה הקרב והכאוס התקרב לרגע הניצחון‪.‬‬
‫סבלנות‪ ,‬דחק בי הורוס‪ .‬בקרב הראשון ביני ובינו נלחמנו שבע שנים‪.‬‬
‫אבל אני ידעתי שאין לנו אפילו שבע דקות‪ ,‬ודאי שלא שבע שנים‪ .‬הצטערתי שסיידי לא‬
‫שם‪ ,‬אבל לא יכולתי אלא לקוות שהיא שחררה את אבא והמשיכה להגן על זיה ועל איימוס‪.‬‬
‫המחשבה הסיחה את דעתי‪ .‬סֵ ת חבט במטה שלו לעבר רגלי ובמקום לקפוץ ניסיתי לסגת‪.‬‬
‫המטה הלם בקרסול הימני שלי ואני איבדתי שיווי משקל והתגלגלתי במורד הפירמידה‪.‬‬
 ‫סֵ ת צחק‪" ,‬טיול נעים!" ואז הרים את הפירמידיון‪.‬‬
‫קמתי באנקה‪ ,‬אבל הרגליים שלי היו כבדות כמו עופרת‪ .‬נאבקתי לטפס במעלה הפירמידה‬
‫אבל לפני שהספקתי לעבור אפילו את חצי המרחק‪ ,‬סֵ ת הניח את הפירמידיון והשלים את‬
‫המבנה‪ .‬אור אדום גלש על צלעות הפירמידה בצליל שנשמע כנובע מגיטרת הבס הגדולה‬
‫בעולם וטלטל את ההר כולו‪ .‬הגוף שלי איבד תחושה‪.‬‬
‫"שלושים שניות עד הזריחה!" צעק סֵ ת בחדווה‪" .‬והארץ הזאת תהיה שלי לנצח‪ .‬אינך‬
‫יכול לעצור אותי לבדך‪ ,‬הורוס ‪ -‬ודאי שלא במדבר‪ ,‬מקור כוחי!"‬
‫"אתה צודק‪ ",‬אמר קול‪.‬‬
‫הסתכלתי וראיתי את סיידי מתרוממת מתוך פיר האוויר שליד הפירמידיון ‪ -‬קורנת כולה‬
‫אור רבגוני‪ ,‬המטה והשרביט זורחים בידיה‪.‬‬
‫"אבל הורוס לא לבד‪ ",‬אמרה‪" .‬ואנחנו לא הולכים להילחם בך במדבר‪".‬‬
‫היא הלמה בפירמידה במטה שלה וצעקה שם יחיד‪ :‬קריאת הקרב האחרונה שהייתי מצפה‬
‫לשמוע ממנה‪.‬‬
 ‫‪39‬‬
‫זיה מגלה לי סוד‬

‫סחתיין‪ ,‬קרטר‪ ,‬על התיאור הדרמטי‪.‬‬

‫אבל האמת היתה קצת פחות מרשימה‪.‬‬
‫בואו נחזור קצת אחורה‪ ,‬טוב? כשאחי התרנגולת הלוחמת הפך לבז וסחב איתו במעלה‬
‫הפיר את חברו החדש עטלף הפירות‪ ,‬הוא השאיר אותי לטפל בשני אנשים פצועים קשה ‪-‬‬
‫משימה שלא מצאה חן בעיני ושלא הצטיינתי בה במיוחד‪.‬‬
‫נראה שהפציעות של איימוס המסכן הן קסומות יותר מאשר פיזיות‪ .‬לא היה עליו סימן‪,‬‬
‫אבל העיניים שלו התגלגלו והוא בקושי נשם‪ .‬אדים עלו מהעור שלו כשנגעתי לו במצח‪ ,‬אז‬
‫החלטתי שמוטב להניח לו בינתיים‪.‬‬
‫זיה היתה סיפור אחר‪ .‬הפנים שלה היו חיוורות כמו סיד והיא דיממה מכמה חתכים עמוקים‬
‫ברגל שלה‪ .‬אחת הזרועות שלה היתה מעוקמת בזווית איומה‪ .‬הנשימה שלה היתה כבדה‪,‬‬
‫כאילו הריאות שלה מלאות חול רטוב‪.‬‬
‫"אל תזוזי‪ ".‬תלשתי רצועת בד מהמכנס שלי וניסיתי לחבוש את רגלה‪" .‬אולי יש איזה‬
‫לחש ריפוי או ‪"-‬‬
‫"סיידי‪ ".‬היא תפסה במפרק היד שלי חלושות‪" .‬אין זמן‪ .‬תקשיבי‪".‬‬
‫"אם נצליח לעצור את הדימום ‪"-‬‬
‫"השם שלו‪ .‬את צריכה את השם שלו‪".‬‬
‫"אבל את לא נפתיס! אפילו סֵ ת אמר ככה‪".‬‬
‫היא הנידה את ראשה‪" .‬יש לי הודעה למסור‪ ...‬אני מדברת בקולה‪ .‬השם ‪ -‬יום הרשע‪ .‬סֵ ת‬
‫נולד וזה היה יום הרשע‪".‬‬
‫מתאים לו‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ ,‬אבל האם ייתכן שזה באמת שמו הסודי של סֵ ת? לא היה היגיון‬
‫במה שאמרה ‪ -‬שהיא לא נפתיס אבל מדברת בקולה‪ .‬ואז נזכרתי בקול ליד הנהר‪ .‬נפתיס‬
‫אמרה שתשלח הודעה‪ .‬ואָ נוּבּיס הכריח אותי להבטיח שאקשיב לנפתיס‪.‬‬
‫זזתי באי נוחות‪" .‬תשמעי‪ ,‬זיה ‪"-‬‬
‫שתחוֹת אמר ‪ -‬הכול‬ ‫ואז זה הכה בי‪ .‬דברים מסוימים שאיסקנדר אמר‪ ,‬דברים מסוימים ְ‬
‫התחבר פתאום‪ .‬איסקנדר רצה לגונן על זיה‪ .‬הוא אמר לי שאילו היה מבין מוקדם יותר‬
‫שקרטר ואני גורי‪-‬אלים‪ ,‬הוא היה יכול לגונן עלינו כמו על‪ ...‬מישהו‪ .‬כמו על זיה‪ .‬עכשיו‬
‫הבנתי איך הוא תכנן לגונן עליה‪.‬‬
 ‫"אוי‪ ".‬בהיתי בה‪" .‬זה העניין‪ ,‬נכון?"‬
‫נראה שהיא מבינה‪ ,‬והיא הנהנה אלי‪ .‬הפנים שלה התעוותו מכאב אבל העיניים שלה‬
‫נשארו יוקדות ועיקשות כמו תמיד‪" .‬השתמשי בשם‪ .‬הכפיפי את סֵ ת לרצונך‪ .‬הכריחי אותו‬
‫לעזור‪".‬‬
‫"לעזור? לפני דקה הוא ניסה להרוג אותך‪ ,‬זיה‪ .‬הוא לא מהטיפוסים שעוזרים‪".‬‬
‫"לכי‪ ".‬היא ניסתה לדחוף אותי מעליה‪ .‬להבות קטנות הבהבו מהאצבעות שלה‪" .‬קרטר‬
‫זקוק לך‪".‬‬
‫זה הדבר האחד שהיה מסוגל להניע אותי לפעולה‪ .‬קרטר היה בצרות‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני אחזור‪ ",‬הבטחתי‪" .‬אל‪ ...‬אה‪ ...‬אל תלכי לשום מקום‪".‬‬
‫קמתי ובהיתי בפתח בתקרה‪ ,‬מהססת להפוך שוב לדיה‪ .‬ואז העיניים שלי ננעצו בארון של‬
‫אבא שהיה קבור באבן האדומה‪ .‬הסרקופג זהר כמו משהו רדיואקטיבי שעומד להתפוצץ‪ .‬אם‬
‫רק אצליח לשבור את הכס‪...‬‬
‫תחילה עלייך להביס את סֵ ת‪ ,‬הזהירה אותי איסיס‪.‬‬
‫אבל אם אצליח לשחרר את אבא‪ ...‬התקדמתי צעד אחד לעבר הכס‪.‬‬
‫לא‪ ,‬הזהירה איסיס‪ .‬מה שאת עשויה לראות עלול להיות מסוכן מדי‪.‬‬
‫על מה את מדברת? חשבתי ברוגז‪ .‬הנחתי יד על ארון הזהב‪ .‬בן רגע נגררתי מחדר הכס‬
‫לתוך חיזיון‪.‬‬
‫הייתי שוב בעולם המתים‪ ,‬בהיכל המשפט‪ .‬אחוזות הקבר המתפוררות של בית הקברות‬
‫בניו‪-‬אורלינס הבליחו מסביבי‪ .‬נשמות המתים זעו באי שקט בערפל‪ .‬למרגלות המאזניים‬
‫השבורים ישנה מפלצת זעירה ‪ָ -‬ﬠמֵ ת הטורף‪ .‬הוא פקח עין צהובה ורושפת לבחון אותי‪ ,‬ואז‬
‫חזר לישון‪.‬‬
‫אָ נוּבּיס יצא מבין הצללים‪ .‬הוא היה לבוש בחליפת משי שחורה עם עניבה פרומה‪ ,‬כאילו‬
‫בדיוק חזר מהלוויה או מכנס של קברנים חתיכים במיוחד‪" .‬סיידי‪ ,‬את לא אמורה להיות‬
‫כאן‪".‬‬
‫"מה אתה אומר‪ ",‬מלמלתי‪ ,‬אבל כל כך שמחתי לראות אותו שכמעט פרצתי בבכי של‬
‫הקלה‪.‬‬
‫הוא החזיק ביד שלי והוביל אותי אל הכס השחור הריק‪" .‬איבדנו כל איזון‪ .‬אסור לכס‬
‫להישאר ריק‪ .‬המא ָﬠת חייבת להתחיל כאן‪ ,‬בהיכל הזה‪".‬‬
‫הוא נשמע עצוב‪ ,‬כאילו הוא מבקש ממני להשלים עם משהו נורא‪ .‬לא הבנתי למה הוא‬
‫מתכוון‪ ,‬אבל תחושת אובדן עמוקה הציפה אותי‪.‬‬
‫"זה לא הוגן‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬זה לא‪ ".‬הוא לחץ על היד שלי‪" .‬אני אחכה כאן‪ .‬אני מצטער‪ ,‬סיידי‪ .‬באמת‪"...‬‬
‫הוא התחיל להיעלם‪.‬‬
‫"חכה!" ניסיתי להיאחז ביד שלו אבל הוא התפוגג לערפל יחד עם בית הקברות‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי שוב בחדר הכס של האלים‪ ,‬רק שעכשיו נראה שהוא נטוש כבר מאות‬
‫שנים‪ .‬הגג קרס וכמוהו מחצית העמודים‪ .‬מחתות האש היו קרות וחלודות‪ .‬רצפת השיש‬
‫היפהפייה היתה סדוקה כמו קרקעית אגם יבש‪.‬‬
‫בַּ ְסתֶ ת עמדה לבדה לצד הכס הריק של אוסיריס‪ .‬היא הביטה בי בחיוך שובב‪ ,‬אבל לראות‬
‫אותה שוב היה כמעט מכאיב מנשוא‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬אל תהיי עצובה‪ ",‬היא נזפה בי‪" .‬חתולים אף פעם לא מתחרטים‪".‬‬
‫"אבל את לא ‪ -‬את לא מתה?"‬
‫"תלוי‪ ".‬היא סימנה עם היד מסביב‪" .‬מהפכה שוררת בדוּאַ ת‪ .‬זמן רב מדי עבר על האלים‬
‫ללא מלך‪ .‬אם סֵ ת לא יתפוס את מקומו‪ ,‬מישהו אחר חייב לעשות זאת‪ .‬האויב קרב‪ .‬אל תניחי‬
‫למותי להיות לשווא‪".‬‬
‫"אבל את תחזרי?" שאלתי בקול נשבר‪" .‬בבקשה‪ ,‬אפילו לא הספקתי להיפרד ממך‬
‫לשלום‪ .‬אני לא יכולה ‪"-‬‬
‫"בהצלחה‪ ,‬סיידי‪ .‬שמרי על ציפורניים חדות‪ ".‬בַּ ְסתֶ ת נעלמה והתמונה השתנתה שוב‪.‬‬
‫עמדתי בהיכל העידנים בנום הראשון ‪ -‬עוד כס ריק‪ .‬איסקנדר ישב לרגליו בהמתנה לפּרעֹ ה‬
‫שלא קיים כבר אלפיים שנה‪.‬‬
‫"מנהיג‪ ,‬יקירתי‪ ",‬אמר‪" .‬המא ָﬠת זקוקה למנהיג‪".‬‬
‫"יותר מדי‪ ",‬אמרתי‪" .‬יותר מדי חדרי כס‪ .‬אתה לא מצפה שקרטר ‪"-‬‬
‫"לא לבדו‪ ",‬אישר איסקנדר‪" .‬אך זהו נטל המוטל על כתפי משפחתכם‪ .‬אתם התחלתם‬
‫בתהליך‪ .‬רק משפחת קיין תוכל לרפא אותנו או להשמידנו‪".‬‬
‫"אני לא מבינה למה אתה מתכוון!"‬
‫איסקנדר פרש את כף היד ובהבזק של אור התמונה השתנתה שוב‪.‬‬
‫עמדתי שוב ליד התמזה‪ .‬השעה היתה כנראה אמצע הלילה‪ ,‬שלוש לפנות בוקר או משהו‬
‫כזה‪ ,‬כי הרציף היה ריק‪ .‬ערפל עמעם את אורות העיר ומזג האוויר היה חורפי‪.‬‬
‫שני אנשים‪ ,‬גבר ואישה‪ ,‬עמדו מכונסים כנגד הקור‪ ,‬מחזיקים ידיים בחזית מחט‬
‫קליאופטרה‪ .‬ברגע הראשון חשבתי שזה סתם זוג אקראי בדייט‪ .‬ואז‪ ,‬לתדהמתי‪ ,‬קלטתי‬
‫שאלה ההורים שלי‪.‬‬
‫אבא שלי הרים את הראש המגולח שלו ונעץ מבט זועף באובליסק‪ .‬באור המעומעם של‬
‫פנסי הרחוב‪ ,‬הפנים שלו נראו כמו חצובות משיש ‪ -‬כמו אחד מפסלי הפרעונים שאהב כל כך‬
‫לחקור‪ .‬באמת היו לו פנים של מלך ‪ -‬נאות וגאות‪.‬‬
‫"את בטוחה?" הוא שאל את אמא‪" .‬בטוחה במאה אחוז?"‬
‫אמא הסיטה את השיער הבלונדיני שלה מהפנים‪ .‬היא היתה יפה אפילו יותר מאשר‬
‫בתצלומים‪ ,‬אבל נראתה מודאגת ‪ -‬הגבות שלה היו מכווצות והשפתיים קפוצות‪ .‬כמוני‬
‫כשאני מודאגת‪ ,‬כשאני מביטה במראה ומנסה לשכנע את עצמי שהמצב לא כזה נורא‪ .‬רציתי‬
‫לצעוק לה כדי שתדע שאני שם‪ ,‬אבל הקול שלי סירב לשתף פעולה‪.‬‬
‫"היא אמרה לי שכאן זה מתחיל‪ ",‬אמרה אמא‪ .‬היא הידקה את המעיל השחור סביב גופה‬
‫ולרגע הבחנתי במחרוזת שלה ‪ -‬קמע איסיס‪ ,‬הקמע שלי‪ .‬בהיתי בו המומה‪ ,‬אבל אז היא‬
‫הידקה את הצווארון והקמע נעלם מתחתיו‪" .‬כדי להביס את האויב אנחנו חייבים להתחיל‬
‫באובליסק‪ .‬אנחנו חייבים לגלות את האמת‪".‬‬
‫אבא שלי נראה מוטרד‪ .‬הוא צייר סביבם מעגל הגנה ‪ -‬קווים בגיר כחול על המדרכה‪.‬‬
‫כשנגע בבסיס האובליסק‪ ,‬המעגל התחיל לזהור‪.‬‬
‫"זה לא מוצא חן בעיני‪ ",‬הוא אמר‪" .‬את לא יכולה לבקש את עזרתה?"‬
‫"לא‪ ",‬אמא שלי התעקשה‪" .‬אני מודעת למגבלות שלי‪ ,‬ג'וליוס‪ .‬אם אנסה שוב‪"...‬‬
‫הלב שלי החמיץ פעימה‪ .‬נזכרתי במה שאמר לי איסקנדר‪ :‬נגלו לה דברים שהביאו אותה‬
‫לחפש עצה במקומות‪ ...‬בלתי שגרתיים‪ .‬זיהיתי את המבט בעיניים של אמא‪ ,‬ועכשיו ידעתי‬
‫למה הוא התכוון‪ :‬אמא שלי תקשרה עם איסיס‪.‬‬
‫למה לא אמרת לי? רציתי לצרוח‪.‬‬
‫אבא זימן את המטה והשרביט שלו‪" .‬רוּבּי‪ ,‬אם ניכשל ‪"-‬‬
‫"אסור לנו להיכשל‪ ",‬היא התעקשה‪" .‬גורל העולם תלוי בכך‪".‬‬
‫הם התנשקו פעם אחת אחרונה‪ ,‬כאילו הרגישו שמדובר בפרידה‪ .‬ואז הרימו את המטות‬
‫והשרביטים שלהם והתחילו למלמל דברי לחש‪ .‬מחט קליאופטרה קרנה אנרגיית קסם‪.‬‬

‫***‬

‫משכתי את היד בכוח מהסרקופג‪ .‬דמעות צרבו לי בעיניים‪.‬‬

‫את הכרת את אמא שלי‪ ,‬צעקתי על איסיס‪ .‬את עודדת אותה לפתוח את האובליסק‪.‬‬
‫בגללך היא נהרגה!‬
‫חיכיתי לתשובה‪ .‬במקום זאת‪ ,‬דמות ערטילאית נגלתה מולי ‪ -‬חיזיון של אבא שלי הבליח‬
‫באור הסרקופג‪.‬‬
‫"סיידי‪ ".‬הוא חייך‪ .‬הקול שלו נשמע מתכתי וחלול‪ ,‬כמו שנשמע בטלפון כשהיה מתקשר‬
‫אלי מרחוק ‪ -‬ממצרים או מאוסטרליה או אלוהים יודע מאיפה‪" .‬אל תאשימי את איסיס‬
‫בגורלה של אמא‪ .‬איש מאיתנו לא ידע לחזות במדויק מה עומד לקרות‪ .‬אפילו אמא לא יכלה‬
‫לראות אלא פיסות ושברים מהעתיד‪ .‬אבל כשהשעה הגיעה‪ ,‬היא קיבלה על עצמה את‬
‫התפקיד‪ .‬זאת היתה החלטה שלה‪".‬‬
‫"למות?" דרשתי לדעת‪" .‬אסור היה לאיסיס לעזור לה‪ .‬אסור היה לך לעזור לה‪ .‬אני‬
‫שונאת אותך‪".‬‬
‫ברגע שאמרתי את זה‪ ,‬משהו נשבר בתוכי‪ .‬התחלתי לבכות‪ .‬קלטתי שכבר שנים אני רוצה‬
‫לומר לו את זה‪ .‬האשמתי אותו במוות של אמא‪ ,‬האשמתי אותו שנטש אותי‪ .‬אבל עכשיו‬
‫כשאמרתי את זה‪ ,‬כל האנרגיה נשטפה החוצה והשאירה רק תחושת אשמה‪.‬‬
 ‫"אני מצטערת‪ ",‬גמגמתי‪" .‬לא התכוונתי ‪"-‬‬
‫"אל תתנצלי‪ ,‬ילדתי האמיצה‪ .‬זכותך המלאה להרגיש כפי שאת מרגישה‪ .‬היית חייבת‬
‫לבטא את זה בקול‪ .‬מה שאת עומדת לעשות ‪ -‬את חייבת להאמין שאת עושה זאת מהסיבות‬
‫הנכונות‪ ,‬לא משום שאת נוטרת לי‪".‬‬
‫"אני לא מבינה למה אתה מתכוון‪".‬‬
‫הוא הושיט יד למחות דמעה מהלחי שלי‪ ,‬אבל היד לא היתה אלא הבהוב של אור‪" .‬אמא‬
‫שלך היתה הראשונה זה מאות שנים שתקשרה עם איסיס‪ .‬זה היה מסוכן והפר את כללי‬
‫הבית‪ ,‬אבל אמא שלך היתה מנחשת‪ .‬היתה לה תחושה מוקדמת שהכאוס הולך ומתעצם‪,‬‬
‫שהבית הולך וכושל‪ ,‬שאנחנו זקוקים לאלים‪ .‬איסיס לא יכלה לחצות את הדוּאַ ת‪ .‬היא בקושי‬
‫הצליחה לתקשר עם אמא שלך בלחישה‪ ,‬אבל היא סיפרה לנו כל מה שיכלה לגבי המאסר‬
‫שלהם‪ .‬היא הסבירה לרוּבּי מה יש לעשות‪ .‬האלים יוכלו לקום שוב‪ ,‬כך אמרה‪ ,‬אך הדבר‬
‫ידרוש קורבנות כבדים‪ .‬חשבנו שהאובליסק ישחרר את כל האלים‪ ,‬אבל זאת היתה רק‬
‫ההתחלה‪".‬‬
‫"איסיס היתה יכולה לתת לאמא יותר כוח‪ .‬או לפחות בַּ ְסתֶ ת! בַּ ְסתֶ ת הציעה ‪"-‬‬
‫"לא‪ ,‬סיידי‪ .‬אמא שלך הכירה במגבלותיה‪ .‬לו היתה מנסה לשמש גוף מארח לאלה‪,‬‬
‫להשתמש בצורה מלאה בכוחות אלוהיים‪ ,‬הם היו מכלים אותה או גרוע מזה‪ .‬היא שחררה‬
‫את בַּ ְסתֶ ת והשתמשה בכוחה שלה לחתום את הבקע‪ .‬במחיר חייה‪ ,‬היא קנתה לך קצת זמן‪".‬‬
‫"לי? אבל‪"...‬‬
‫"בך ובאחיך זורם דם הפרעונים בצורה החזקה ביותר שזרם בעורקי בן קיין כלשהו זה‬
‫שלושת אלפים שנה‪ .‬אמא שלך חקרה את שושלות הפרעונים ‪ -‬היא ידעה שהדבר נכון‪ .‬לכם‬
‫יש הסיכוי הטוב ביותר להשיב על כנן דרכי קדם ולרפא את הקרע בין החרטומים לאלים‪.‬‬
‫אמא שלך התחילה לעורר את האלים‪ .‬אני שחררתי אותם מאבן רוזטה‪ .‬אבל מתפקידכם יהיה‬
‫להשיב את המא ָﬠת על כנה‪".‬‬
‫"אתה תוכל לעזור לנו‪ ",‬התעקשתי‪" .‬ברגע שנשחרר אותך‪".‬‬
‫"סיידי‪ ",‬הוא אמר בעצב עמוק‪" ,‬כשתהפכי לאם אולי תביני‪ .‬אחת המשימות הקשות‬
‫ביותר שלי כאב‪ ,‬אחת מחובותי המהותיות ביותר‪ ,‬היתה להבין שחלומותי שלי‪ ,‬שמטרותי‬
‫ושאיפותי‪ ,‬כולם משניים לאלה של ילדי‪ .‬אמכם ואני הכנו עבורכם את הקרקע‪ .‬אך אתם אלה‬
‫שתפעלו‪ .‬מטרת הפירמידה הזאת להזין את הכאוס‪ .‬היא שואבת כוחות מהאלים האחרים‬
‫ומחזקת את סֵ ת‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ .‬אם אשבור את הכס‪ ,‬אולי אפתח את הארון‪"...‬‬
‫"ייתכן שתצליחי להציל אותי‪ ",‬הסכים אבא להודות‪" .‬אבל כוחו של אוסיריס‪ ,‬הכוח‬
‫שבתוכי‪ ,‬יישאב אל הפירמידה‪ .‬הוא רק יאיץ את תהליך ההשמדה ויחזק את סֵ ת‪ .‬חובה‬
‫להשמיד את הפירמידה‪ ,‬את כולה‪ .‬ואת יודעת כיצד יש לעשות זאת‪".‬‬
‫עמדתי למחות שאני לא יודעת‪ ,‬אבל בגלל נוצת האמת לא יכולתי לשקר‪ .‬הדרך היתה‬
‫בתוכי ‪ -‬ראיתי אותה במחשבותיה של איסיס‪ .‬ידעתי מה עומד לקרות מרגע שאָ נוּבּיס שאל‬
‫אותי את השאלה הבלתי אפשרית ההיא‪ :‬לשם הצלת העולם‪ ,‬האם תהיי מוכנה להקריב את‬
‫אביך?‬
‫"אני לא רוצה‪ ",‬אמרתי‪" .‬בבקשה‪".‬‬
‫"אוסיריס חייב לשבת על הכס‪ ",‬אמר אבא‪" .‬באמצעות המוות‪ ,‬חיים חדשים‪ .‬זו הדרך‬
‫היחידה‪ .‬מי ייתן והמא ָﬠת תנחה אותך בדרכך‪ ,‬סיידי‪ .‬אני אוהב אותך‪".‬‬
‫ובמילים אלה התפוגגה דמותו‪.‬‬
‫מישהו קרא בשמי‪.‬‬
‫העפתי מבט לאחור וראיתי את זיה מנסה להתיישב ונאחזת חלושות בשרביט שלה‪" .‬סיידי‪,‬‬
‫מה את עושה?"‬
‫החדר היטלטל מכל עבריו‪ .‬סדקים עלו בקירות כאילו ענק משתמש בפירמידה כשק‬
‫חבטות‪.‬‬
‫כמה זמן הייתי שקועה בטראנס? לא ידעתי‪ ,‬אבל הזמן הלך ואזל‪.‬‬
‫עצמתי עיניים והתרכזתי‪ .‬קולה של איסיס פנה אלי כמעט מיד‪ :‬האם את מבינה? האם את‬
‫מבינה מדוע לא יכולתי לומר יותר מזה?‬
‫כעס הציף אותי‪ ,‬אבל הצלחתי לבלוע אותו‪ .‬נדבר על זה אחר כך‪ .‬כרגע יש לנו אל‬
‫להביס‪.‬‬
‫דמיינתי את עצמי צועדת קדימה ומתמזגת עם נשמת האלה‪.‬‬
‫כבר חלקתי כוח עם איסיס בעבר‪ ,‬אבל הפעם זה היה שונה‪ .‬הנחישות שלי‪ ,‬הכעס שלי‪,‬‬
‫אפילו האבל העניקו לי ביטחון עצמי‪ .‬הבטתי לאיסיס ישר בעיניים )מבחינה רוחנית( וראיתי‬
‫שיש בינינו הבנה‪.‬‬
‫ראיתי את כל ההיסטוריה שלה ‪ -‬הימים המוקדמים שלה כשניסתה להעצים את כוחה‪,‬‬
‫כשתכננה מזימות ותכסיסים לגלות את השם הסודי של ַרע‪ .‬ראיתי את החתונה שלה עם‬
‫אוסיריס‪ ,‬את תקוותיה וחלומותיה לאימפריה חדשה‪ .‬ואז ראיתי את סֵ ת מנפץ את כל‬
‫החלומות הללו‪ .‬הרגשתי בכעס ובמרירות שלה‪ ,‬בגאווה העזה שלה ובצורך האדיר לגונן על‬
‫בנה הצעיר‪ ,‬הורוס‪ .‬וראיתי את דפוסי החיים שלה חוזרים שוב ושוב במהלך הדורות‪ ,‬על פני‬
‫אלף גופים מארחים שונים‪.‬‬
‫לאלים כוחות אדירים‪ ,‬אך רק בני האדם ניחנו ביצירתיות‪ ,‬בכוח לשנות את‬
‫ההיסטוריה‪.‬‬
‫הרגשתי גם במחשבות של אמא שלי‪ ,‬כמו חותם שהוטבע בזיכרון האלה‪ :‬הרגעים‬
‫האחרונים בחייה של רוּבּי וההחלטה שקיבלה‪ .‬היא הקריבה את חייה כצעד ראשון בשרשרת‬
‫אירועים‪ .‬והצעד הבא צריך להיות שלי‪.‬‬
‫"סיידי!" זיה קראה שוב בקולה הנחלש‪.‬‬
 ‫"אני בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני הולכת עכשיו‪".‬‬
‫זיה בחנה את הפנים שלי והיה ברור שמה שהיא רואה לא מוצא חן בעיניה‪" .‬את לא בסדר‪.‬‬
‫עבר עלייך זעזוע קשה‪ .‬זאת תהיה התאבדות מצדך להילחם בסֵ ת במצבך‪".‬‬
‫"אל תדאגי‪ ",‬אמרתי‪" .‬יש לנו תוכנית‪".‬‬
‫ובמילים אלה הפכתי לדיה ועופפתי אל הפתח שבראש הפירמידה‪.‬‬
 ‫‪40‬‬
‫אני הורסת לחש די חשוב‬

‫כשיצאתי החוצה גיליתי שהמצב לא להיט‪.‬‬

‫לוחם התרנגולת של קרטר שכב מקופל על צלע הפירמידה‪ .‬סֵ ת בדיוק הניח את‬
‫הפירמידיון בראש הפירמידה וצעק‪" :‬שלושים שניות עד הזריחה!"‬
‫ברחבי המערה למטה‪ ,‬החרטומים של בית החיים ניהלו קרב חסר תקווה נגד צבא של‬
‫שדים‪.‬‬
‫זה כשלעצמו היה מפחיד‪ ,‬אבל גרוע מכך‪ ,‬ראיתי הכול גם דרך העיניים של איסיס‪ .‬כמו‬
‫תנין ששוחה בגובה פני המים ורואה מתחתיהם ומעליהם בו זמנית‪ ,‬ראיתי את הדוּאַ ת משולב‬
‫בעולם הרגיל‪ .‬בדוּאַ ת היו לשדים נשמות בוערות שגרמו להם להיראות כמו צבא של נרות‬
‫יום‪-‬הולדת‪ .‬במקום שבו עמד קרטר בעולם הרגיל‪ ,‬עמד בדוּאַ ת לוחם עם ראש בז ‪ -‬לא‬
‫הייצוג שלו שסביב קרטר אלא הדבר האמיתי‪ ,‬לוחם ענק עם ראש ציפור‪ ,‬מקור חד מוכתם‬
‫בדם ועיניים שחורות יוקדות‪ .‬גלים של אור זהוב הבליחו לאורך החרב שלו‪ .‬וכשהבטתי‬
‫בסֵ ת‪ ...‬דמיינו לעצמכם הר של חול ספוג בנזין שהוצת ועולה באש‪ ,‬ועכשיו גם מסתובב‬
‫בבלנדר הגדול בעולם‪ .‬ככה הוא נראה בדוּאַ ת ‪ -‬עמוד של כוח הרסני רב‪-‬עוצמה כל כך‬
‫שהאבנים לרגליו בעבעו ונמסו‪.‬‬
‫אני לא בטוחה איך נראיתי בעצמי‪ ,‬אבל הרגשתי חזקה‪ .‬עוצמת המא ָﬠת זרמה בי והמילים‬
‫האלוהיות עמדו לפקודתי‪ .‬הייתי סיידי קיין‪ ,‬דם מדמם של הפרעונים‪ .‬והייתי גם איסיס‪ ,‬אלת‬
‫הקסם‪ ,‬שומרת השמות הסודיים‪.‬‬
‫קרטר נאבק במעלה הפירמידה וסֵ ת לעג לו‪" :‬אינך יכול לעצור אותי לבדך‪ ,‬הורוס ‪ -‬ודאי‬
‫שלא במדבר‪ ,‬מקור כוחי!"‬
‫"אתה צודק‪ ",‬קראתי אליו‪.‬‬
‫סֵ ת הסתובב‪ ,‬והמבט שעל פניו היה אדיר‪ .‬הנפתי את המטה והשרביט שלי‪ ,‬מכינה את‬
‫הקסם‪.‬‬
‫"אבל הורוס לא לבד‪ ",‬אמרתי‪" .‬ואנחנו לא הולכים להילחם בך במדבר‪".‬‬
‫הלמתי במטה שלי כנגד האבנים וצעקתי‪" :‬וושינגטון הבירה!"‬
‫הפירמידה היטלטלה‪ .‬לרגע לא קרה דבר‪.‬‬
‫נראה שסֵ ת הבין מה ניסיתי לעשות‪ .‬הוא פלט צחוק מתוח‪" .‬כללי הקסם הבסיסיים ביותר‪,‬‬
‫סיידי קיין‪ .‬אינך יכולה לפתוח שער במהלך ימי השדים!"‬
 ‫"בת תמותה לא יכולה‪ ",‬אישרתי‪" .‬אבל אלת הקסם כן‪".‬‬
‫ברקים הבזיקו באוויר שמעלינו‪ .‬תקרת המערה בתוך ההר הפכה למערבולת גועשת של‬
‫חול‪ ,‬גדולה כמו הפירמידה‪.‬‬
‫שדים הפסיקו להילחם והרימו מבט באימה‪ .‬חרטומים גמגמו באמצע הלחשים‪ ,‬בפנים‬
‫מלאות יראה‪.‬‬
‫המערבולת היתה רבת‪-‬עוצמה כל כך שגושים של אבן ניתקו מהפירמידה ונשאבו לתוך‬
‫החול המתערבל‪ .‬ואז‪ ,‬כמו מכסה ענקי‪ ,‬שער המעבר התחיל לרדת‪.‬‬
‫"לא!" שאג סֵ ת‪ .‬הוא הפגיז את השער בלהבות אש ואז פנה לעברי ותקף אותי באבנים‬
‫ובברקים‪ ,‬אבל איחר את המועד‪ .‬השער בלע את כולנו‪.‬‬
‫נדמה שהעולם מתהפך‪ .‬לרגע תהיתי אם טעיתי טעות מרה ‪ -‬אם הפירמידה של סֵ ת‬
‫תתפוצץ בתוך השער ואני אבלה את הנצח כשאני מרחפת לי בדוּאַ ת במיליארד חלקיקים‬
‫קטנים של סיידי‪ .‬ואז הגחנו ברעם על‪-‬קולי אל אוויר הבוקר הצונן ומעלינו שמים צחים‬
‫ותכולים‪ .‬מתחתינו נפרשו המדשאות המושלגות של "המוֹל"‪ ,‬השדרה המרכזית בוושינגטון‬
‫הבירה‪.‬‬
‫הפירמידה האדומה נחתה בשלמותה‪ ,‬אבל סדקים הופיעו בפני השטח שלה‪ .‬הפירמידיון‬
‫הזהוב זהר‪ ,‬כאילו מתאמץ לשמר את קסמו‪ ,‬אבל כבר לא היינו בפיניקס‪ .‬הפירמידה נתלשה‬
‫ממקור כוחה ‪ -‬המדבר ‪ -‬ומולנו היתמר שער ברירת המחדל של אמריקה הצפונית‪,‬‬
‫האובליסק הלבן הגבוה שהיה נקודת המוקד רבת העוצמה ביותר של המא ָﬠת ביבשת כולה‪:‬‬
‫אנדרטת וושינגטון‪.‬‬
‫סֵ ת צרח עלי משהו במצרית עתיקה‪ .‬היתה לי הרגשה שזאת לא מחמאה‪.‬‬
‫"אני אקרע אותך לגזרים!" הוא צעק‪" .‬אני ‪"-‬‬
‫"תמות?" הציע קרטר‪ .‬הוא התרומם מאחורי סֵ ת והניף את החרב שלו‪ .‬הלהב ננעץ בשריון‬
‫של סֵ ת באזור הצלעות ‪ -‬לא מכת מוות‪ ,‬אבל היא הספיקה כדי לגרום לאל האדום לאבד‬
‫שיווי משקל והוא התגלגל במורד הפירמידה‪ .‬קרטר הסתער בעקבותיו‪ ,‬ובראיית הדוּאַ ת שלי‬
‫ראיתי קשתות של אנרגיה לבנה פועמות מאנדרטת וושינגטון אל הלוחם של הורוס וממלאות‬
‫אותו כוחות חדשים‪.‬‬
‫"הספר‪ ,‬סיידי!" קרטר צעק תוך כדי ריצה‪" .‬תעשי את זה עכשיו!"‬
‫כנראה עדיין הייתי מטושטשת מפתיחת השער‪ ,‬כי סֵ ת הבין למה קרטר מתכוון הרבה לפני‪.‬‬
‫"לא!" צעק האל האדום‪ .‬הוא הסתער לעברי אבל קרטר חסם אותו במחצית הדרך במעלה‬
‫הפירמידה‪.‬‬
‫הוא נאבק בסֵ ת ולא הניח לו לעבור‪ .‬אבני הפירמידה נסדקו והתפוררו תחת משקל‬
‫דמויותיהם האלוהיות‪ .‬לרגלי הפירמידה‪ ,‬שדים וחרטומים שנשאבו דרך השער ואיבדו את‬
‫ההכרה התחילו להתעורר‪.‬‬
‫הספר‪ ,‬סיידי‪ ...‬לפעמים מועיל כשיש בתוך הראש שלך שני אנשים‪ ,‬כי אחד יכול להעיר‬
‫את האחר בסטירה‪ .‬בטח‪ ,‬הספר!‬
‫הושטתי יד וזימנתי את הספר הכחול הקטן שגנבנו בפריז‪" :‬ספר הכנעת סֵ ת"‪ .‬פרשתי את‬
‫הפפירוס וההירוגליפים היו ברורים לי פתאום כמו ספר ילדים‪ .‬זימנתי את נוצת האמת והיא‬
‫הופיעה מיד‪ ,‬זורחת מעל הדפים‪.‬‬
‫התחלתי לבטא את המילים האלוהיות של הלחש והגוף שלי התרומם באוויר‪ ,‬מרחף כמה‬
‫סנטימטרים מעל הפירמידה‪ .‬סיפרתי את סיפור הבריאה‪ :‬ההר הראשון שהתרומם מתוך מימי‬
‫הכאוס; הולדת האלים ַרע‪ ,‬גֵבּ ונוּת; התעצמות המא ָﬠת‪ ,‬הסדר; האימפריה האדירה הראשונה‬
‫של בני האדם‪ ,‬מצרים‪.‬‬
‫אנדרטת וושינגטון התחילה לזרוח והירוגליפים בערו לאורכה‪ .‬הפירמידיון שבראשה קרן‬
‫באור כסוף‪.‬‬
‫סֵ ת ניסה להסתער עלי אבל קרטר עצר אותו שוב‪ .‬הפירמידה האדומה התחילה להתפרק‪.‬‬
‫חשבתי על איימוס ועל זיה שלכודים בפנים תחת טונות של סלע‪ ,‬וכמעט כשלתי בלחש‪,‬‬
‫אבל הקול של אמא שלי נשמע במחשבתי‪ :‬הישארי מרוכזת‪ ,‬ילדה שלי‪ .‬זכרי מי האויב‬
‫שלך‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אמרה איסיס‪ .‬השמידי אותו!‬
‫אבל איכשהו ידעתי שלא לזה אמא שלי מתכוונת‪ .‬היא התכוונה שאפקח עין‪ .‬משהו חשוב‬
‫עומד לקרות‪.‬‬
‫דרך הדוּאַ ת ראיתי את הקסם הולך ומתגבש סביבי‪ ,‬אורג בוהק לבן שמכסה על העולם‪,‬‬
‫מחזק את המא ָﬠת והודף את הכאוס‪ .‬קרטר וסֵ ת נאבקו הלוך ושוב וגושים ענקיים‬
‫מהפירמידה התחילו להתמוטט‪.‬‬
‫נוצת האמת קרנה והאירה את האל האדום כמו זרקור‪ .‬כשהתקרבתי לסוף הלחש‪ ,‬המילים‬
‫שלי התחילו לקרוע את הדמות של סֵ ת לגזרים‪.‬‬
‫בדוּאַ ת‪ ,‬המערבולת הבוערת שלו הלכה והתרוקנה‪ ,‬וחשפה מתחתיה יצור שחור ורירי‬
‫שנראה כמו חַ יַּת‪-‬סֵ ת כחושה ‪ -‬התמצית המרושעת של האל‪ .‬אבל בעולם הרגיל‪ ,‬בדיוק באותו‬
‫מקום‪ ,‬עמד לוחם גאה בשריון אדום‪ ,‬רושף עוצמה ונחוש להיאבק עד המוות‪.‬‬
‫"אני נוקבת בשמך‪ ,‬סֵ ת‪ ",‬המשכתי בלחש‪" .‬אני נוקבת בשמך יום הרשע‪".‬‬
‫בשאגה רועמת‪ ,‬הפירמידה קרסה אל תוך עצמה‪ .‬סֵ ת התרסק אל בין החורבות‪ .‬הוא ניסה‬
‫לקום אבל קרטר הניף את החרב שלו‪ .‬סֵ ת בקושי הספיק להרים את המטה שלו‪ .‬כלי הנשק‬
‫התנגשו והורוס הדף באיטיות את סֵ ת כלפי מטה עד שכרע על רגל אחת‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ,‬סיידי!" קרטר צעק‪.‬‬
‫"ומאֵ ָרה על פני האדמה‪".‬‬
‫"היית אויבי‪ ",‬המשכתי בלחש‪ְ ,‬‬
‫סדק של אור לבן נפער לכל גובהה של אנדרטת וושינגטון‪ .‬הוא התרחב והפך לבקע ‪ -‬דלת‬
‫בין העולם הזה ובין התהום הלבנה המסנוורת שתבלע את סֵ ת ותלכוד את כוח החיים שלו‪.‬‬
 ‫אולי לא לנצח‪ ,‬אבל לזמן ארוך מאוד‪.‬‬
‫כדי להשלים את הלחש‪ ,‬נשארה רק שורה אחת‪ :‬אינך ראוי לרחמים‪ ,‬אויב המאﬠָ ת‪,‬‬
‫ואתה מגורש בזאת מעבר לגבולות האדמה‪.‬‬
‫השורה הזאת היתה חייבת להיאמר בשכנוע מוחלט‪ .‬נוצת האמת דרשה זאת‪ .‬ומדוע שלא‬
‫אאמין במילים? זאת היתה האמת‪ .‬סֵ ת לא היה ראוי לרחמים‪ .‬הוא באמת היה אויב המא ָﬠת‪.‬‬
‫אבל היססתי‪.‬‬
‫זכרי מי האויב שלך‪ ,‬אמא שלי אמרה‪.‬‬
‫הבטתי לעבר ראש האנדרטה‪ ,‬ובראיית הדוּאַ ת שלי ראיתי גושים מהפירמידה נזרקים‬
‫לשמים ונשמות שדים מתרוממות כמו זיקוקים‪ .‬קסמי הכאוס של סֵ ת התפזרו וכל העוצמה‬
‫שהלכה ונטענה לקראת השמדת היבשת נשאבה עכשיו אל בין העננים‪ .‬הכאוס ניסה ללבוש‬
‫צורה לנגד עיני‪ .‬זה נראה כמו השתקפות אדומה של נהר פוטומק ‪ -‬נהר אדום ענקי‪ ,‬באורך‬
‫שני קילומטרים לפחות וברוחב כמאה מטר‪ .‬הוא התפתל באוויר בניסיון להתגבש‪ ,‬ואני‬
‫הרגשתי בזעם ובמרירות הקורנים ממנו‪ .‬לא זה מה שהוא רצה‪ :‬לא היה כאן מספיק כוח או‬
‫מספיק כאוס למען מטרותיו‪ .‬כדי להתגשם כמו שצריך הוא נזקק למוות של מיליוני אנשים‪,‬‬
‫להחרבת יבשת שלמה‪.‬‬
‫זה לא היה נהר‪ .‬זה היה נחש‪.‬‬
‫"סיידי!" צעק קרטר‪" .‬למה את מחכה?"‬
‫הבנתי שהוא לא מסוגל לראות את הנחש‪ .‬איש לא ראה אותו מלבדי‪.‬‬
‫סֵ ת כרע על ברכיו‪ ,‬מתפתל ומקלל בעוד האנרגיה הלבנה אופפת אותו ומושכת אותו לעבר‬
‫הבקע‪" .‬אינך מעזה‪ ,‬מכשפה?" שאג‪ .‬ואז נעץ מבט רושף בקרטר‪" .‬אתה רואה‪ ,‬הורוס? מאז‬
‫ומעולם היתה איסיס פחדנית‪ .‬היא מעולם לא הצליחה להשלים את המעשה!"‬
‫קרטר הביט בי‪ ,‬ולרגע ראיתי ספק בפנים שלו‪ .‬ידעתי שהורוס דוחק בו לנקמה עקובה‬
‫מדם‪ .‬ואני היססתי‪ .‬זה מה שגרם לאיסיס ולהורוס לפנות זה נגד זה בעבר‪ .‬לא יכולתי להניח‬
‫לזה לקרות גם הפעם‪.‬‬
‫אבל יותר מזה‪ ,‬בהבעת הפנים החשדנית של קרטר ראיתי את האופן שהיה מביט בי בימי‬
‫הביקור שלהם ‪ -‬כשהיינו שני זרים שנאלצים לבלות את היום יחד ולהעמיד פני משפחה‬
‫מאושרת כי זה מה שאבא ציפה מאיתנו‪ .‬לא רציתי לחזור לימים ההם‪ .‬עכשיו כבר לא‬
‫העמדתי פנים‪ .‬באמת היינו משפחה‪ ,‬והיינו חייבים לפעול בשיתוף פעולה‪.‬‬
‫"קרטר‪ ,‬תסתכל‪ ".‬השלכתי את נוצת האמת לעבר השמים והלחש הופר‪.‬‬
‫"לא!" צרח קרטר‪.‬‬
‫אבל הנוצה התפוצצה לאבק כסוף שנצמד לדמות הנחש וכפה עליה להיות נראית ולו לרגע‬
‫אחד‪.‬‬
‫הפה של קרטר נפער כשראה את הנחש מתפתל באוויר מעל וושינגטון ומאבד מכוחותיו‬
‫בהדרגה‪.‬‬
 ‫לצדי‪ ,‬מישהו צרח‪" :‬אלים ארורים!"‬
‫הסתובבתי וראיתי את המשרת של סֵ ת‪ ,‬פני‪-‬אימה‪ ,‬חושף לעברי ניבים‪ .‬הפנים המחרידות‬
‫שלו נמצאו סנטימטרים ממני ובידו הוא הניף סכין משונן‪ .‬היה לי רק זמן לחשוב‪ :‬הלך עלי‪,‬‬
‫לפני שהבחנתי בהבזק מתכת מזווית העין‪ .‬ואז נשמע קול חבטה מעורר חלחלה והשד קפא‪.‬‬
‫קרטר השליך את החרב שלו בדייקנות קטלנית‪ .‬השד שמט את הסכין‪ ,‬צנח על הברכיים‬
‫ובהה בלהב שהיה נעוץ בצד הגוף שלו‪.‬‬
‫הוא קרס על הגב ופלט נשיפה זועמת‪ .‬העיניים השחורות שלו ננעצו בי והוא דיבר בקול‬
‫שונה לחלוטין ‪ -‬קול יבש ושורט כמו גחון של נחש המחליק על חול‪" .‬זה לא נגמר‪,‬‬
‫גורת‪-‬אלים‪ .‬את כל זאת חוללתי בחלקי‪-‬לחישה של קולי‪ ,‬בשביב מישותי שחמק מבית כלאי‬
‫ההולך ונחלש‪ .‬דמייני לעצמך מה אעשה כשאשוב לעולם במלואי‪".‬‬
‫הוא חייך אלי חיוך מחריד‪ ,‬ואז הפנים שלו נרפו‪ .‬סליל זעיר של ערפל אדום עלה מפיו ‪-‬‬
‫כמו תולעת או נחש שזה עתה בקע ‪ -‬והתפתל לעבר השמים לחזור אל מקורו‪ .‬פני‪-‬אימה‬
‫התפורר לערימה של חול‪.‬‬
‫הרמתי שוב מבט אל הנחש האדום הענקי שהלך והתפוגג בשמים‪ .‬ואז זימנתי רוח חזקה‬
‫וטובה ופיזרתי אותו לכל הרוחות‪.‬‬
‫אנדרטת וושינגטון הפסיקה לזהור‪ .‬הבקע נסגר וספר הלחשים הקטן נעלם מהיד שלי‪.‬‬
‫צעדתי לעבר סֵ ת‪ ,‬שעדיין היה כבול בחבלים של אנרגיה לבנה‪ .‬אני ביטאתי את שמו‬
‫הסודי‪ .‬הוא לא ילך לשום מקום‪.‬‬
‫"שניכם ראיתם את הנחש בשמים‪ ",‬אמרתי‪" .‬אָ פּוֹפִ יס‪".‬‬
‫קרטר הנהן‪ ,‬המום‪" .‬הוא ניסה לחדור לעולם בני התמותה‪ ,‬להשתמש בפירמידה האדומה‬
‫כשער‪ .‬אם הוא היה משתחרר‪ "...‬הוא השפיל מבט מלא גועל אל ערימת החול שהיתה פעם‬
‫שד‪" .‬הוא השתלט על הסגן של סֵ ת ‪ -‬פני‪-‬אימה ‪ -‬והשתמש בסֵ ת כדי להשיג את מטרותיו‪".‬‬
‫"מגוחך!" סֵ ת נעץ בי מבט זועם ונאבק בכבלים‪" .‬הנחש בעננים היה אחד מתכסיסייך‪,‬‬
‫איסיס‪ .‬אשליה ותו לא‪".‬‬
‫"אתה יודע שזה לא נכון‪ ",‬אמרתי‪" .‬הייתי יכולה לשלוח אותך לתהום‪ ,‬סֵ ת‪ ,‬אבל במו עיניך‬
‫ראית את האויב האמיתי‪ .‬אָ פּוֹפִ יס ניסה להשתחרר מהכלא שלו בדוּאַ ת‪ .‬הוא השתלט‬
‫באמצעות הקול שלו על פני‪-‬אימה‪ .‬הוא השתמש בך‪".‬‬
‫"איש אינו משתמש בי!"‬
‫קרטר הניח ללוחם שלו להתפוגג‪ .‬הוא ריחף אל הקרקע וזימן את החרב שלו בחזרה אל‬
‫ידו‪" .‬התוכנית של אָ פּוֹפִ יס היתה שהפיצוץ שלך יזין את כוחו שלו‪ ,‬סֵ ת‪ .‬ברגע שהיה פורץ‬
‫מהדוּאַ ת ומוצא אותנו מתים‪ ,‬אני מוכן להתערב שאתה היית הופך לארוחה הראשונה שלו‪.‬‬
‫הכאוס היה מנצח‪".‬‬
‫"אני הכאוס!" התעקש סֵ ת‪.‬‬
‫"חלקית‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל אתה עדיין אחד האלים‪ .‬כן‪ ,‬אתה מרושע‪ ,‬בוגדני‪ ,‬צמא דם‪,‬‬
‫מתועב ‪"-‬‬
‫"אחותי‪ ,‬אני מסמיק כולי‪".‬‬
‫"אבל אתה גם האל החזק ביותר‪ .‬בימי קדם היית הסגן הנאמן של ַרע שהגן על הספינה‬
‫שלו מפני אָ פּוֹפִ יס‪ַ .‬רע לא היה מסוגל להביס את הנחש בלעדיך‪".‬‬
‫"אני באמת אדיר‪ ",‬הודה סֵ ת‪" .‬אבל ַרע הסתלק לנצח‪ ,‬בזכותך‪".‬‬
‫"אולי לא לנצח‪ ",‬אמרתי‪" .‬נצטרך למצוא אותו‪ .‬אָ פּוֹפִ יס הולך ומשתחרר‪ ,‬ואנחנו נזדקק‬
‫לכל האלים כדי להילחם בו‪ .‬אפילו לך‪".‬‬
‫סֵ ת בחן את כבלי האנרגיה הלבנה‪ .‬כשגילה שלא יוכל לקרוע אותם‪ ,‬הוא הביט בי בחיוך‬
‫עקמומי‪" .‬את מציעה ברית? את בוטחת בי?"‬
‫קרטר צחק‪" .‬כן‪ ,‬ממש‪ .‬אבל אנחנו מחזיקים אותך קצר‪ ,‬זוכר? אנחנו יודעים את השם‬
‫הסודי שלך‪ .‬נכון‪ ,‬סיידי?"‬
‫כיווצתי את היד לאגרוף‪ ,‬והכבלים התהדקו סביב סֵ ת‪ .‬הוא הצטעק מכאב‪ .‬זה דרש השקעת‬
‫אנרגיה אדירה וידעתי שלא אוכל להחזיק אותו ככה לאורך זמן‪ ,‬אבל סֵ ת לא צריך לדעת‬
‫מזה‪.‬‬
‫"בית החיים ניסה לגרש את האלים‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה לא עבד‪ .‬אם נכלא אותך נהיה גרועים‬
‫בדיוק כמוהם‪ .‬זה לא יפתור שום דבר‪".‬‬
‫"אני מסכים מעומק לבי‪ ",‬נאנק סֵ ת‪" .‬ועכשיו‪ ,‬אם תרופפי מעט את הכבלים הללו‪"...‬‬
‫"אתה עדיין חתיכת חלאה מרושעת‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל יש לך תפקיד למלא‪ ,‬ונצטרך להשגיח‬
‫עליך‪ .‬אני מסכימה לשחרר אותך ‪ -‬אם תישבע שתתנהג יפה‪ ,‬שתחזור לדוּאַ ת ולא תעשה‬
‫צרות עד שנזמן אותך‪ .‬ואז תעשה צרות רק בשבילנו‪ ,‬במלחמה נגד אָ פּוֹפִ יס‪".‬‬
‫"אפשרות אחרת היא שאכרות לך את הראש‪ ",‬הציע קרטר‪" .‬אני חושב שזה יגלה אותך‬
‫לזמן הרבה יותר ארוך‪".‬‬
‫המבט של סֵ ת עבר בינינו‪" .‬לעשות צרות בשבילכם‪ ,‬מה? טוב‪ ,‬זאת באמת ההתמחות‬
‫שלי‪".‬‬
‫"אתה חייב להישבע בשמך ובשם כס ַרע‪ ",‬אמרתי‪" ,‬שתעזוב עכשיו ולא תתגלה עד‬
‫שתזומן‪".‬‬
‫"אני נשבע‪ ,‬אני נשבע‪ ",‬אמר סֵ ת הרבה יותר מדי מהר‪" .‬בשמי ובשם כס ַרע ובשם‬
‫מרפקיה המכוכבים של אמנו‪".‬‬
‫"אם תבגוד בנו‪ ",‬הזהרתי אותו‪" ,‬אני יודעת את השם הסודי שלך‪ .‬בפעם הבאה לא אפגין‬
‫רחמים‪".‬‬
‫"תמיד היית האחות האהובה עלי‪".‬‬
‫ניערתי אותו פעם אחת אחרונה רק כדי להזכיר לו מי הבוס‪ ,‬ואז העלמתי את הכבלים‪.‬‬
‫סֵ ת קם ומתח את זרועותיו‪ .‬הוא נראה כלוחם אדום‪-‬עור בשריון אדום‪ ,‬עם זקן שחור‬
‫מפוצל ועיניים נוצצות ואכזריות‪ ,‬אבל בדוּאַ ת ראיתי את הצד האחר שלו‪ ,‬תופת יוקדת‬
‫שכמעט אי אפשר להכילה‪ ,‬שממתינה להשתחרר כדי לכלות כל דבר העומד בדרכה‪ .‬הוא‬
‫קרץ אל הורוס ועשה פנטומימה של ירי באקדח בכיווני‪" .‬אוי‪ ,‬זה הולך להיות מעולה‪ .‬נעשה‬
‫חיים משוגעים‪".‬‬
‫"הסתלק‪ ,‬יום הרשע‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הוא הפך לנציב מלח והתפוגג‪.‬‬

‫***‬

‫השלג מסביב נמס בריבוע מושלם‪ ,‬בדיוק בגודל הפירמידה של סֵ ת‪ .‬בשוליו‪ ,‬כעשרה‬
‫חרטומים עדיין שכבו מעולפים‪ .‬המסכנים התחילו להתעורר כשהשער שלנו נסגר אבל פיצוץ‬
‫הפירמידה עילף אותם מחדש‪ .‬בני תמותה אחרים באזור הושפעו גם הם‪ .‬מישהו שיצא לרוץ‬
‫בשעת בוקר מוקדמת שכב על המדרכה‪ .‬ברחובות סמוכים‪ ,‬מכוניות עמדו במנוע פועל‬
‫ונהגיהן מעולפים על ההגה‪.‬‬
‫אבל לא כולם ישנו‪ .‬סירנות משטרה ייללו ברקע‪ .‬השער הוביל אותנו פחות או יותר לחצר‬
‫האחורית של הבית הלבן‪ ,‬וידעתי שבתוך זמן קצר יגיעו לכאן הרבה אנשים חמושים היטב‪.‬‬
‫קרטר ואני רצנו למרכז הריבוע‪ ,‬שם שכבו איימוס וזיה מקופלים על הדשא‪ .‬לא היה סימן‬
‫לכס של סֵ ת או לסרקופג הזהב‪ ,‬אבל ניסיתי לא לחשוב על זה כרגע‪.‬‬
‫איימוס נאנק‪" .‬מה‪ "...‬העיניים שלו נמלאו אימה‪" .‬סֵ ת‪ ...‬הוא‪ ...‬הוא‪"...‬‬
‫"תנוח‪ ".‬הנחתי יד על המצח שלו‪ .‬הוא בער מחום‪ .‬הכאב במחשבתו היה חד כל כך שזה‬
‫חתך אותי כמו תער‪ .‬נזכרתי בלחש שאיסיס לימדה אותי בניו‪-‬מקסיקו‪.‬‬
‫"שקט‪ ",‬לחשתי‪" .‬הֶ ר‪".‬‬
‫הירוגליפים קלושים זרחו על הפנים שלו‪:‬‬

‫איימוס שקע שוב בשינה‪ ,‬אבל ידעתי שזה פתרון זמני בלבד‪.‬‬
‫מצבה של זיה היה עוד יותר גרוע‪ .‬קרטר החזיק בעדינות בראש שלה ודיבר אליה דברי‬
‫הרגעה‪ ,‬שהיא הולכת להיות בסדר גמור‪ ,‬אבל היא לא נראתה טוב‪ .‬לעור שלה היה גוון‬
‫אדמדם משונה והוא היה יבש ורגיש כאילו חטפה כוויית שמש נוראה‪ .‬בדשא מסביבה הלכו‬
‫ודעכו הירוגליפים ‪ -‬שאריות מעגל הגנה ‪ -‬והיתה לי הרגשה שאני מבינה מה קרה‪ .‬היא‬
‫השתמשה בשאריות האנרגיה שלה כדי לגונן על עצמה ועל איימוס כשהפירמידה קרסה‪.‬‬
‫"סֵ ת?" היא שאלה בקול חלוש‪" .‬הוא איננו?"‬
‫"כן‪ ".‬קרטר העיף בי מבט וידעתי שאנחנו שומרים את הפרטים לעצמנו‪" .‬הכול בסדר‪,‬‬
‫בזכותך‪ .‬השם הסודי פעל‪".‬‬
‫היא הנהנה בסיפוק והעיניים שלה התחילו להיעצם‪.‬‬
‫"היי‪ ".‬הקול של קרטר רעד‪" .‬אל תירדמי‪ .‬את לא הולכת להשאיר אותי לבד עם סיידי‪,‬‬
‫נכון? לא כיף איתה‪".‬‬
‫זיה ניסתה לחייך אבל הפנים שלה התעוותו מרוב מאמץ‪" .‬אני‪ ...‬מעולם לא הייתי כאן‪,‬‬
‫קרטר‪ .‬רק הודעה ‪ -‬ממלאת מקום‪".‬‬
‫"די נו‪ .‬לא נכון‪ .‬אל תדברי ככה‪".‬‬
‫"תמצא אותה‪ ,‬טוב?" אמרה זיה‪ .‬דמעה זלגה במורד האף שלה‪" .‬היא היתה‪ ...‬שמחה‪...‬‬
‫לצאת לדייט בקניון‪ ".‬העיניים שלה ניתקו משלו ובהו אטומות בשמים‪.‬‬
‫"זיה!" קרטר תפס ביד שלה‪" .‬תפסיקי‪ .‬את לא יכולה‪ ...‬את לא יכולה פשוט‪"...‬‬
‫כרעתי לצדו ונגעתי בפנים של זיה‪ .‬הן היו קרות כמו אבן‪ .‬ולמרות העובדה שהבנתי מה‬
‫קרה‪ ,‬לא הצלחתי למצוא מה לומר או דרך כלשהי לנחם את אחי‪ .‬הוא עצם עיניים בכוח‬
‫והרכין את הראש‪.‬‬
‫ואז זה קרה‪ .‬פניה של זיה נסדקו מזווית העין שלה ועד בסיס האף‪ ,‬לאורך הנתיב שעברה‬
‫הדמעה‪ .‬סדקים קטנים יותר הופיעו על פני כל העור‪ .‬הגוף שלה התייבש‪ ,‬התקשח‪ ...‬הפך‬
‫לחרס‪.‬‬
‫"קרטר‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"מה?" הוא שאל באומללות‪.‬‬
‫הוא הרים ראש בדיוק כשכדור של אור כחול ריחף מתוך הפה של זיה והתרומם לשמים‪.‬‬
‫קרטר נסוג לאחור המום‪" .‬מה ‪ -‬מה עשית?"‬
‫"שום דבר‪ ",‬אמרתי‪" .‬היא שַ בְּ ִתי‪ .‬היא אמרה שהיא לא כאן באמת‪ .‬שהיא רק ממלאת‬
‫מקום‪".‬‬
‫קרטר נראה מבולבל לגמרי‪ .‬אבל אור קטן התחיל לזרוח לו בעיניים ‪ -‬שביב זעיר של‬
‫תקווה‪" .‬אז‪ ...‬אז זיה האמיתית בחיים?"‬
‫"איסקנדר הגן עליה‪ ",‬אמרתי‪" .‬כשרוח נפתיס התאחדה עם זיה האמיתית‪ ,‬איסקנדר ידע‬
‫שתחוֹת‬‫שהיא נמצאת בסכנה‪ .‬הוא הסתיר אותה והחליף אותה בשַ בְּ ִתי‪ .‬אתה זוכר את מה ְ‬
‫אמר? שַ בְּ ִתי הם כפילים מצוינים לצורכי פעלולים‪ .‬זה מה שהיא היתה‪ .‬ונפתיס אמרה לי‬
‫שהיא מוסתרת במקום מחסה‪ ,‬בתוך גוף מארח רדום‪".‬‬
‫"אבל איפה ‪"-‬‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬אמרתי‪ .‬ובמצבו הנוכחי של קרטר חששתי להעלות את הנקודה‬
‫האמיתית‪ :‬אם מהרגע הראשון שפגשנו את זיה היה מדובר בשַ בְּ ִתי‪ ,‬האם הכרנו אותה‬
‫בכלל? זיה האמיתית מעולם לא התקרבה אלינו‪ .‬היא מעולם לא גילתה כמה אני מדהימה‪ .‬ומי‬
‫יודע‪ ,‬אולי היא בכלל לא תחבב את קרטר‪.‬‬
‫קרטר נגע בפנים שלה והן התפוררו לאבק‪ .‬הוא לקח את השרביט שלה שנשאר שנהב‬
‫מוצק‪ ,‬אבל החזיק אותו בזהירות כאילו חשש שגם הוא יתפורר‪" .‬האור הכחול ההוא‪ ",‬הוא‬
‫התחיל לקשקש בלי שליטה‪" ,‬ראיתי את זיה שולחת כדור אור כזה בנום הראשון‪ .‬בדיוק כמו‬
‫השַ בְּ ִתי בממפיס ‪ -‬הם שלחו את המחשבות שלהם בחזרה אל ְתחוֹת‪ .‬אז זיה בטח היתה בקשר‬
‫עם השַ בְּ ִתי שלה‪ .‬עכשיו אני מבין מה היה כדור האור הזה‪ .‬אז הן בטח‪ ,‬כאילו‪ ,‬חלקו‬
‫זיכרונות‪ ,‬נכון? היא בטח יודעת מה עבר על הפסל‪ .‬אם זיה האמיתית בחיים איפשהו‪ ,‬יכול‬
‫להיות שהיא כלואה או שקועה בשינה קסומה או ‪ -‬אנחנו חייבים למצוא אותה!"‬
‫לא הייתי בטוחה שזה כל כך פשוט‪ ,‬אבל לא רציתי להתווכח איתו‪ .‬הייאוש בפניו היה גלוי‬
‫מאוד לעין‪.‬‬
‫ואז קול מוכר העביר צמרמורת בגב שלי‪" :‬מה עשיתם?"‬

‫***‬

‫דֶ ז ְַ'רדָ ן רתח מזעם‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ .‬הגלבייה הקרועה שלו עדיין העלתה עשן מהקרב‪.‬‬
‫)קרטר אומר שלא יפה להזכיר שתחתוני הבוקסר הוורודים שלו הציצו דרך הקרעים‪ ,‬אבל‬
‫זה נכון!( המטה שלו בהק‪ ,‬והזקן שלו העלה עשן‪ .‬מאחוריו עמדו שלושה חרטומים חבולים‬
‫כמוהו שככל הנראה בדיוק חזרו להכרה‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬איזה יופי‪ ",‬מלמלתי‪" .‬אתה בחיים‪".‬‬
‫"אתם התמקחתם עם סֵ ת?" הזדעזע דֶ ז ְַ'רדָ ן ‪" .‬אתם הנחתם לו ללכת?"‬
‫"אתה לא הבוס שלנו‪ ",‬נהם קרטר‪ .‬הוא צעד קדימה צעד אחד עם היד על החרב‪ ,‬אבל אני‬
‫הושטתי זרוע ועצרתי אותו‪.‬‬
‫"דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ",‬אמרתי בקול שלֵו ככל האפשר‪" ,‬אָ פּוֹפִ יס מתחזק‪ ,‬למקרה שהחמצת את החלק‬
‫האחרון‪ .‬אנחנו צריכים את האלים‪ .‬בית החיים חייב ללמוד מחדש את דרכי קדם‪".‬‬
‫"דרכי קדם הביאו לחורבננו!" צעק דֶ ז ְַ'רדָ ן‪.‬‬
‫לפני שבוע הייתי רועדת מפחד מהמבט בעיניים שלו‪ .‬הוא ממש רשף מרוב כעס‬
‫והירוגליפים בערו באוויר סביבו‪ .‬הוא היה הלקטור הראשי‪ ,‬ואני בדיוק הרסתי את כל מה‬
‫שבית החיים פעל למענו מאז נפילת מצרים‪ .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן היה קרוב מאוד להפוך אותי לחרק‪,‬‬
‫והמחשבה היתה אמורה להבעית אותי‪.‬‬
‫אבל אני רק הבטתי בו ישירות‪ .‬ברגע זה הייתי חזקה ממנו‪ ,‬חזקה בהרבה‪ .‬והבהרתי לו את‬
‫זה‪.‬‬
‫"הגאווה הביאה לחורבנכם‪ ",‬אמרתי‪" .‬וחמדנות ואנוכיות וכל זה‪ .‬קשה ללכת בדרכי‬
‫האלים‪ .‬אבל זה חלק הכרחי מהקסם‪ .‬אתה לא יכול לחסום את זה‪".‬‬
‫"אתם שיכורים מכוח‪ ",‬נהם דֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬האלים השתלטו עליכם כדרכם תמיד‪ .‬בקרוב תשכחו‬
‫מעצם היותכם אנושיים‪ .‬ואנחנו נילחם בכם ונשמיד אתכם‪ ".‬הוא נעץ מבט רושף בקרטר‪.‬‬
‫"ואתה ‪ -‬אני יודע מה עומד הורוס לתבוע‪ .‬לעולם לא תשב על הכס‪ .‬בנשמת אפי האחרונה ‪-‬‬
‫"‬
‫"אתה יכול לחסוך לעצמך את הצעקות‪ ",‬אמרתי‪ .‬ואז פניתי אל אחי‪" .‬אתה יודע מה אנחנו‬
‫צריכים לעשות?"‬
‫הבנה חלפה בינינו‪ .‬הופתעתי לגלות באיזו קלות אני קוראת אותו‪ .‬חשבתי שאולי האלים‬
‫משפיעים עלינו‪ ,‬אבל אז קלטתי שזה קשור בכך ששנינו בני קיין‪ ,‬אח ואחות‪ .‬וקרטר‪,‬‬
‫שאלוהים יעזור לי‪ ,‬הפך גם לחברי הטוב‪.‬‬
‫"את בטוחה?" הוא שאל‪" .‬אנחנו משאירים את עצמנו פגיעים‪ ".‬הוא העיף מבט זועם‬
‫בדֶ ז ְַ'רדָ ן‪" .‬אולי רק פליק אחד קטן עם החרב?"‬
‫"אני בטוחה‪ ,‬קרטר‪".‬‬
‫עצמתי עיניים והתרכזתי‪.‬‬
‫שקלי את הדבר היטב‪ ,‬אמרה לי איסיס‪ .‬הדברים שעשינו עד כה אינם אלא שבריר‬
‫מהכוח שנוכל לצבור יחד‪.‬‬
‫זאת הבעיה‪ ,‬אמרתי לה‪ .‬אני לא מרגישה מוכנה לזה‪ .‬אני חייבת להגיע לשם בעצמי‪,‬‬
‫בדרך הקשה‪.‬‬
‫את חכמה יחסית לבת תמותה‪ ,‬אמרה איסיס‪ .‬טוב ויפה‪.‬‬
‫דמיינו לעצמכם שאתם מוותרים על הון עתק במזומן‪ .‬דמיינו לעצמכם שאתם זורקים את‬
‫מחרוזת היהלומים היפה בעולם‪ .‬לנתק את עצמי מאיסיס היה קשה מזה‪ ,‬הרבה יותר קשה‪.‬‬
‫אבל זה לא היה בלתי אפשרי‪ .‬אני מודעת למגבלות שלי‪ ,‬אמא שלי אמרה‪ ,‬ועכשיו הבנתי‬
‫כמה חכמה היא היתה‪.‬‬
‫הרגשתי ברוח האלה עוזבת אותי‪ .‬חלק ממנה זרם לתוך המחרוזת שלי‪ ,‬אבל רובה שטף אל‬
‫אנדרטת וושינגטון‪ ,‬בחזרה לדוּאַ ת‪ ,‬משם תלך‪ ...‬למקום אחר‪ .‬לגוף מארח אחר? לא הייתי‬
‫בטוחה‪.‬‬
‫כשפקחתי עיניים‪ ,‬ראיתי את קרטר עומד לידי בפנים אבלות ומחזיק בידו את קמע עין‬
‫הורוס שלו‪.‬‬
‫מרוב הלם‪ ,‬דֶ ז ְַ'רדָ ן שכח זמנית את כל האנגלית שלו‪Il n'est pas possible. On ne" .‬‬
‫‪*"-‬‬ ‫‪pouvait pas‬‬
‫] * צרפתית‪" :‬זה לא ייתכן‪ .‬איש אינו יכול‪["...‬‬
‫"כן‪ ,‬אנחנו יכולים‪ ",‬אמרתי‪" .‬ויתרנו על האלים מרצוננו החופשי‪ .‬ונראה לי שיש לך‬
‫הרבה ללמוד על מה אפשרי ומה לא‪".‬‬
‫קרטר השליך את החרב שלו‪" .‬דֶ ז ְַ'רדָ ן‪ ,‬הכס לא מעניין אותי אם לא ארוויח בעצמי את‬
‫הזכות לשבת עליו‪ ,‬וזה הולך לקחת זמן‪ .‬אנחנו מתכוונים ללמוד את דרכי האלים‪ .‬אנחנו‬
‫מתכוונים ללמד אחרים‪ .‬אתה יכול לבזבז את הזמן שלך בניסיון להשמיד אותנו‪ ,‬או שאתה‬
‫יכול לעזור‪".‬‬
‫הסירנות הלכו והתחזקו‪ .‬אורות מהבהבים התקרבו מכמה כיוונים‪ ,‬סוגרים בהדרגה על‬
‫האזור‪ .‬בעוד כמה דקות נהיה מוקפים‪.‬‬
‫דֶ ז ְַ'רדָ ן הביט בחרטומים שמאחוריו‪ ,‬מן הסתם בניסיון להעריך בכמה תמיכה יזכה‪.‬‬
‫העמיתים שלו הביטו בנו מלאי יראה‪ .‬אחד התחיל אפילו להשתחוות בפני ואז עצר בעצמו‪.‬‬
‫יכול להיות שדֶ ז ְַ'רדָ ן היה מסוגל להשמיד אותנו אפילו לבדו‪ .‬היינו עכשיו רק שני חרטומים‬
‫‪ -‬חרטומים עייפים מאוד שלא זכו בשום הכשרה כמעט‪.‬‬
‫הנחיריים של דֶ ז ְַ'רדָ ן התרחבו‪ .‬ואז הוא הפתיע אותי והוריד את המטה‪" .‬כבר התחולל הרס‬
‫רב מדי ליום אחד‪ .‬אך דרכי האלים ייוותרו נעולות בפניכם‪ .‬אם תתערבו שוב במעשיו של‬
‫בית החיים‪"...‬‬
‫הוא לא השלים את האיום‪ .‬הוא חבט במטה שלו בקרקע‪ ,‬ובפרץ אנרגיה אחרון ארבעת‬
‫הקוסמים הפכו לרוח ונשבו משם‪.‬‬
‫פתאום הייתי מותשת‪ .‬כל הזוועות שעברנו התחילו לחלחל‪ .‬שרדנו‪ ,‬אבל מצאתי בזה נחמה‬
‫מועטה‪ .‬התגעגעתי להורים שלי‪ .‬התגעגעתי אליהם נורא‪ .‬שוב לא הייתי אלה‪ .‬הייתי סתם‬
‫ילדה רגילה ובודדה שיש לה רק את אחיה‪.‬‬
‫ואז איימוס נאנק וניסה להתיישב‪ .‬ניידות משטרה וטנדרים שחורים ומאיימים חסמו את‬
‫המדרכות מסביבנו‪ .‬סירנות ייללו‪ .‬מסוק חצה בטיסה את נהר פוטומק וסגר עלינו במהירות‪.‬‬
‫אלוהים יודע מה חשבו בני התמותה שקרה באנדרטת וושינגטון‪ ,‬אבל לא רציתי שהפנים שלי‬
‫יופיעו בחדשות הערב‪.‬‬
‫"קרטר‪ ,‬אנחנו חייבים להסתלק מכאן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתה יכול לזמן מספיק קסם כדי להפוך‬
‫את איימוס למשהו קטן ‪ -‬עכבר אולי? נוכל לקחת אותו ולעוף מפה‪".‬‬
‫הוא הנהן‪ ,‬עדיין מטושטש‪" .‬אבל אבא‪ ...‬אנחנו לא‪"...‬‬
‫הוא הביט מסביב במבט חסר אונים‪ .‬ידעתי איך הוא מרגיש‪ .‬הפירמידה‪ ,‬הכס‪ ,‬סרקופג‬
‫הזהב ‪ -‬הכול נעלם‪ .‬עברנו כל כך הרבה בשביל להציל את אבא שלנו‪ ,‬ובסופו של דבר‬
‫איבדנו אותו‪ .‬והחברה הראשונה של קרטר שכבה לרגליו בערימה של שברי חרס‪ .‬אני‬
‫בטוחה שגם זה לא עזר‪) .‬קרטר צועק עלי שהיא לא היתה החברה שלו‪ .‬נו באמת!(‬
‫אבל לא היה זמן לחשוב על זה‪ .‬ידעתי שאני חייבת להיות חזקה בשביל שנינו‪ ,‬אחרת נגיע‬
‫לכלא‪.‬‬
‫"צעד צעד‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו חייבים לחלץ את איימוס‪".‬‬
‫"לאן ניקח אותו?" שאל קרטר‪.‬‬
‫הצלחתי לחשוב רק על מקום אחד‪.‬‬
 ‫‪41‬‬
‫אנחנו עוצרים את ההקלטה‪ ,‬לעת עתה‬

‫אני לא מאמין שסיידי נותנת לי לומר את המילה האחרונה‪ .‬כנראה היא למדה משהו‬
‫מהחוויות שלנו יחד‪.‬‬
‫)אוקיי‪ ,‬עכשיו היא החטיפה לי‪ .‬תשכחו ממה שאמרתי‪(.‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬אני שמח שהיא זאת שסיפרה את החלק הקודם‪ .‬אני חושב שהיא הבינה אותו‬
‫טוב ממני‪ ,‬וכל העניין עם זיה שלא היתה זיה והעובדה שלא הצלחנו להציל את אבא‪ ...‬היה‬
‫קשה מאוד להתמודד עם זה‪.‬‬
‫אם מישהו הרגיש יותר גרוע ממני‪ ,‬זה היה איימוס‪ .‬נשאר לי מספיק קסם כדי להפוך את‬
‫עצמי לבז ואותו לאוגר )סליחה באמת‪ ,‬היינו קצרים בזמן!(‪ ,‬אבל כמה קילומטרים‬
‫מהאנדרטה הוא התחיל להיאבק בי בניסיון לחזור לצורתו האנושית‪ .‬סיידי ואני נאלצנו‬
‫לנחות מחוץ לתחנת רכבת‪ ,‬ואיימוס חזר לצורה אנושית והתקפל לכדור רועד‪ .‬ניסינו לדבר‬
‫איתו אבל הוא בקושי הצליח להשלים משפט‪.‬‬
‫בסופו של דבר הכנסנו אותו לתחנה‪ .‬נתנו לו לישון על ספסל ובינתיים התחממנו וצפינו‬
‫בחדשות‪.‬‬
‫לדברי ערוץ ‪ ,5‬עוצר הוטל על כל וושינגטון‪ .‬התקבלו דיווחים על פיצוצים ואורות‬
‫משונים באזור אנדרטת וושינגטון‪ ,‬אבל הדבר היחיד שנתפס בעין המצלמה היה ריבוע גדול‬
‫של שלג שנמס‪ ,‬לא חומר חדשותי מרתק במיוחד‪ .‬בתוכנית התראיינו מומחים שדיברו על‬
‫פיגועי טרור‪ ,‬אבל בסופו של דבר התברר שלא נגרם נזק של ממש ‪ -‬לא יותר מקצת אורות‬
‫מפחידים‪ .‬לאחר זמן מה התחילו אמצעי התקשורת להעלות השערות לגבי פעילות אקלימית‬
‫חריגה או הופעה דרומית נדירה של הזוהר הצפוני‪ .‬לאחר שעה הרשויות פתחו שוב את‬
‫העיר‪.‬‬
‫הצטערתי שבַּ ְסתֶ ת לא איתנו כי איימוס לא היה מסוגל לשמש לנו מלווה מבוגר‪ ,‬אבל‬
‫בסופו של דבר הצלחתי לקנות כרטיסים לניו‪-‬יורק לעצמנו ולדודנו "החולה"‪.‬‬
‫ישנתי כל הדרך‪ ,‬עם הקמע של הורוס בידי‪.‬‬

‫***‬

‫חזרנו לברוקלין עם השקיעה‪.‬‬

‫האחוזה היתה שרופה‪ ,‬כפי שציפינו‪ ,‬אבל לא היה לנו לאן ללכת מלבדה‪ .‬ידעתי שקיבלנו‬
‫את ההחלטה הנכונה כשעזרנו לאיימוס לעבור בדלת ושמענו קריאה מוכרת‪" :‬אה! אה!"‬
‫"ח'וּפוּ!" קראה סיידי‪.‬‬
‫הבבון הסתער עליה בחיבוק וטיפס לה על הכתפיים‪ .‬הוא סרק את השיער שלה לבדוק אם‬
‫הביאה איתה חרקים טעימים‪ .‬ואז קפץ ממנה ותפס כדורסל חצי‪-‬נמס‪ .‬הוא נאנק לעברי‬
‫בעקשנות והצביע על הסל המאולתר שהכין מקורות שרופות ומסל כביסה‪ .‬קלטתי שמדובר‬
‫במחוות סליחה‪ .‬הוא סלח לי על שהייתי כזה אפס במשחק האהוב עליו‪ ,‬והציע ללמד אותי‪.‬‬
‫הבטתי סביב וראיתי שהוא גם ניסה לסדר את המקום בדרכו הבבונית‪ .‬הוא ניקה את האבק‬
‫מהספה האחת ששרדה שלמה‪ ,‬מילא את האח בקופסאות צ'יריוס ואפילו הכין כלים למים‬
‫ולמזון עבור מאפין‪ ,‬שישנה מכורבלת על כרית קטנה‪ .‬בחלק הנקי ביותר של החדר‪ ,‬מתחת‬
‫לחתיכת גג שנשארה שלמה‪ ,‬ח'וּפוּ הכין שלוש ערימות של כריות וסדינים ‪ -‬מיטות‬
‫מאולתרות עבורנו‪.‬‬
‫משהו חנק לי בגרון‪ .‬כשראיתי באיזו תשומת לב התכונן לחזרתנו‪ ,‬לא יכולתי לדמיין‬
‫לעצמי קבלת פנים מוצלחת יותר‪.‬‬
‫"ח'וּפוּ‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אתה חתיכת בבון מדהים‪".‬‬
‫"אה!" הוא אמר והצביע על הכדורסל‪.‬‬
‫"אתה רוצה ללמד אותי?" שאלתי‪" .‬כן‪ ,‬זה מגיע לי‪ .‬רק תן לי רגע ל‪"...‬‬

‫***‬

‫החיוך שלי התפוגג כשהסתכלתי על איימוס‪.‬‬

‫הוא דשדש אל הריסות הפסל של ְתחוֹת‪ .‬ראש האיביס הסדוק של האל נח לרגליו‪.‬‬
‫הזרועות שלו נשברו והלוח והחרט נחו מנופצים על הרצפה‪ .‬איימוס בהה באל נטול הראש ‪-‬‬
‫פטרון החרטומים ‪ -‬ויכולתי לתאר לעצמי מה עובר לו בראש‪ .‬אות מבשר רעות עם חזרתנו‬
‫הביתה‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬אנחנו עוד נתקן את זה‪".‬‬
‫אם איימוס שמע אותי‪ ,‬הוא לא הגיב‪ .‬הוא גרר רגליים לספה והתיישב עליה בכבדות‪,‬‬
‫והשעין את הראש בין הידיים‪.‬‬
‫סיידי העיפה בי מבט מודאג‪ .‬ואז הביטה סביב בקירות המפויחים‪ ,‬בתקרה המתפוררת‪,‬‬
‫בשאריות החרוכות של הרהיטים‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרה בניסיון להישמע עליזה‪" .‬מה דעתך שאני אשחק כדורסל עם ח'וּפוּ ואתה‬
‫תנקה את הבית?"‬

‫***‬
‫אפילו באמצעות קסם נדרשו לנו כמה שבועות לסדר את הבית‪ ,‬וגם זה רק למצב סביר‬
‫למגורים‪ .‬היה קשה לעשות את זה בלי עזרתם של איסיס ושל הורוס‪ ,‬אבל גם בלעדיהם‬
‫היינו מסוגלים לבצע לחשים‪ .‬זה פשוט דרש הרבה יותר ריכוז והרבה יותר זמן‪ .‬כל לילה‬
‫קרסתי אל המיטה כמו אחרי שתים‪-‬עשרה שעות של עבודה פיזית קשה‪ ,‬אבל בסופו של דבר‬
‫תיקנו את הקירות והתקרה וניקינו את הפסולת‪ ,‬והבית כבר לא הסריח מעשן‪ .‬אפילו הצלחנו‬
‫לתקן את המרפסת ואת הבריכה‪ .‬לקחנו את איימוס החוצה לצפות בנו משחררים את צלמית‬
‫השעווה במים‪ ,‬ובפיליפ ממקדוניה מתעורר לחיים‪.‬‬
‫איימוס כמעט חייך כשראה את זה‪ .‬ואז שקע בכיסא מרפסת ובהה במבט אומלל בקו‬
‫הרקיע של מנהטן‪.‬‬
‫התחלתי לתהות אם הוא יתאושש אי פעם‪ .‬הוא ירד יותר מדי במשקל‪ .‬הפנים שלו נראו‬
‫מותשות‪ .‬ברוב הימים הוא נשאר לבוש בחלוק ואפילו לא טרח להסתרק‪.‬‬
‫"סֵ ת השתלט עליו‪ ",‬אמרה לי סיידי בוקר אחד כשציינתי כמה אני מודאג לגביו‪" .‬יש לך‬
‫מושג איך זה מחלל את הנפש? כוח הרצון שלו נשבר‪ .‬הוא מטיל ספק בעצמו ו‪ ...‬טוב‪ ,‬יכול‬
‫להיות שייקח הרבה זמן‪"...‬‬
‫ניסינו להשכיח את הצרות בעבודה קשה‪ .‬תיקנו את פסל ְתחוֹת ואת השַ בְּ ִתי השבורים‬
‫בספרייה‪ .‬אני הייתי טוב יותר בעבודה שחורה ‪ -‬הזזת גושי אבן או הנפת קורות למקומן‪.‬‬
‫סיידי היתה טובה יותר בפרטים העדינים‪ ,‬כגון תיקון חותמי ההירוגליפים על הדלתות‪ .‬פעם‬
‫אחת היא ממש הרשימה אותי כשדמיינה את החדר שלה כפי שהיה קודם וביטאה את לחש‬
‫התיקון‪ :‬חֶ 'נֶם‪ .‬חתיכות רהיטים התעופפו מתוך הפסולת והתחברו זו לזו‪ ,‬ובום‪ :‬תיקון מיידי‪.‬‬
‫מובן שזה גרם לה להתעלף למשך שתים‪-‬עשרה שעות‪ ,‬ועדיין‪ ...‬ממש מגניב‪ .‬בהדרגה אך‬
‫בבטחה התחלנו להרגיש שם כמו בבית‪.‬‬
‫בלילות ישנתי עם משען צוואר קסום ובדרך כלל הוא מנע מהבּא שלי לצאת לטיולים‪,‬‬
‫אבל מדי פעם עדיין ראיתי חזיונות משונים ‪ -‬הפירמידה האדומה‪ ,‬הנחש בשמים או הפנים‬
‫של אבא שלי כשנלכד בסרקופג של סֵ ת‪ .‬פעם אחת היה נדמה לי שאני שומע את הקול של‬
‫זיה מנסה לומר לי משהו ממרחק גדול‪ ,‬אבל לא הצלחתי לפענח את המילים‪.‬‬
‫סיידי ואני השארנו את הקמעות שלנו נעולים בתיבה בספרייה‪ .‬בכל בוקר התגנבתי למטה‬
‫כדי לוודא שהם עדיין שם‪ .‬הייתי מוצא אותם זוהרים‪ ,‬חמימים למגע‪ ,‬והייתי מתפתה ‪-‬‬
‫מתפתה מאוד לענוד את עין הורוס‪ .‬אבל ידעתי שאסור לי‪ .‬הכוח שלהם היה ממכר מדי‪,‬‬
‫מסוכן מדי‪ .‬הצלחתי להגיע לאיזון עם הורוס פעם אחת‪ ,‬בנסיבות קיצוניות‪ ,‬אבל ידעתי‬
‫שבקלות רבה הוא עלול להשתלט עלי אם אנסה שוב‪ .‬הייתי חייב להתאמן‪ ,‬להפוך לחרטום‬
‫חזק יותר‪ ,‬לפני שאהיה מוכן להשתמש בכוח כזה‪.‬‬

‫***‬
 ‫ערב אחד‪ ,‬בזמן הארוחה‪ ,‬מישהו קפץ לביקור‪.‬‬
‫איימוס הלך לישון בשעה מוקדמת‪ ,‬כמנהגו בדרך כלל‪ .‬ח'וּפוּ צפה בפנים בערוץ הספורט‬
‫כשמאפין בחיקו‪ .‬סיידי ואני ישבנו מותשים על המרפסת המשקיפה אל הנהר‪ .‬פיליפ‬
‫ממקדוניה צף לו בדממה בבריכה‪ .‬מלבד המולת העיר במרחק‪ ,‬הלילה היה שקט‪.‬‬
‫אני לא בטוח איך זה קרה‪ ,‬אבל רגע אחד היינו לבדנו ורגע אחר כך מישהו עמד ליד מעקה‬
‫המרפסת‪ .‬הוא היה רזה וגבוה עם שיער פרוע ועור חיוור‪ .‬הבגדים שלו היו כולם שחורים‬
‫כאילו הוא שדד איזה כומר או משהו כזה‪ .‬הוא נראה כבן שש‪-‬עשרה‪ ,‬ואף על פי שמעולם לא‬
‫ראיתי את הפנים הללו היתה לי הרגשה משונה שאני מכיר אותו‪.‬‬
‫סיידי קמה במהירות כזאת שקערת מרק האפונה שלה התהפכה ‪ -‬ואני חייב לומר לכם‪ ,‬זה‬
‫מאכל דוחה למדי אפילו בתוך קערה‪ ,‬אבל כשהוא נשפך על השולחן? איכס‪.‬‬
‫"אָ נוּבּיס!" היא קראה‪.‬‬
‫אָ נוּבּיס? חשבתי שהיא צוחקת‪ ,‬כי הבחור הזה ממש לא היה דומה לאל בעל ראש התן‬
‫המרייר שראיתי בעולם המתים‪ .‬הוא צעד קדימה והיד שלי התגנבה אל השרביט שלי‪.‬‬
‫"סיידי‪ ",‬הוא אמר‪" .‬קרטר‪ .‬אתם מוכנים לבוא איתי בבקשה?"‬
‫"בטח‪ ",‬אמרה סיידי בקול חנוק קלות‪.‬‬
‫"חכה רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬לאן אנחנו הולכים?"‬
‫אָ נוּבּיס סימן בידו מאחוריו‪ ,‬ודלת נפתחה באוויר ‪ -‬מלבן שחור לחלוטין‪" .‬מישהו רוצה‬
‫לפגוש אתכם‪".‬‬
‫סיידי תפסה ביד שלו וצעדה קדימה אל החשכה‪ ,‬כך שלא היתה לי ברירה אלא לבוא‬
‫אחריהם‪.‬‬

‫***‬

‫היכל המשפט עבר שיפוץ‪ .‬מאזני הזהב עדיין היו הדבר הגדול ביותר בחדר‪ ,‬אבל כעת הם‬
‫עמדו מתוקנים‪ .‬עמודים שחורים עדיין נמשכו אל האפלולית מכל ארבעת הצדדים‪ .‬אבל‬
‫עכשיו יכולתי לראות את השכבה הנוספת של המציאות ‪ -‬את התמונה ההולוגרפית המשונה‬
‫של העולם האמיתי ‪ -‬וזה כבר לא היה בית קברות כפי שסיידי תיארה‪ .‬זה היה סלון לבן עם‬
‫תקרות גבוהות וחלונות ענקיים‪ .‬דלת כפולה הובילה אל מרפסת שהשקיפה אל האוקיינוס‪.‬‬
‫נאלמתי דום‪ .‬הבטתי בסיידי‪ ,‬ואם לשפוט על פי פניה ההמומות גם היא זיהתה את המקום‪:‬‬
‫הבית שלנו בלוס אנג'לס‪ ,‬על הגבעות המשקיפות אל האוקיינוס השקט ‪ -‬המקום האחרון‬
‫שגרנו בו כמשפחה‪.‬‬
‫"היכל המשפט הוא מקום אינטואיטיבי‪ ",‬אמר קול מוכר‪" .‬הוא מגיב לזיכרונות רבי‬
‫עוצמה‪".‬‬
‫רק אז הבחנתי שהכס אינו ריק עוד‪ .‬על הכס‪ ,‬עם ָﬠמֵ ת הטורף מכורבל לרגליו‪ ,‬ישב אבא‬
‫שלנו‪.‬‬
‫כמעט רצתי אליו‪ ,‬אבל משהו עצר בי‪ .‬מבחינות רבות הוא נראה אותו דבר ‪ -‬המעיל החום‬
‫הארוך‪ ,‬החליפה המקומטת והמגפיים המאובקים‪ ,‬הראש שלו מגולח למשעי והזקן שלו גזוז‬
‫יפה‪ .‬העיניים שלו קרנו כמו בכל פעם שהיה גאה בי‪.‬‬
‫אבל הדמות שלו הבליחה באור משונה‪ .‬קלטתי שממש כמו החדר עצמו‪ ,‬הוא מתקיים בשני‬
‫מישורים במקביל‪ .‬התרכזתי בכל הכוח‪ ,‬והעיניים שלי נפקחו לרמה עמוקה יותר של הדוּאַ ת‪.‬‬
‫אבא עדיין היה שם‪ ,‬אבל גבוה וחזק יותר‪ ,‬עטור גלימה ותכשיטים של מלך מצרי‪ .‬לעור‬
‫שלו היה גוון כחול כהה כמו למעמקי האוקיינוס‪.‬‬
‫אָ נוּבּיס ניגש ונעמד לצדו‪ ,‬אבל סיידי ואני היינו קצת יותר מסויגים‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬בואו כבר‪ ",‬אמר אבא‪" .‬אני לא נושך‪".‬‬
‫ָﬠמֵ ת הטורף נהם כשהתקרבנו‪ ,‬אבל אבא ליטף את ראש התנין שלו והרגיע אותו‪" .‬אלה‬
‫ילדי‪ָ ,‬ﬠמֵ ת‪ .‬תתנהג יפה‪".‬‬
‫"אבא‪ "?...‬גמגמתי‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬אני רוצה להבהיר משהו‪ :‬עברו שבועות מאז הקרב עם סֵ ת‪ ,‬וכל הזמן הזה הייתי‬
‫עסוק בשיפוץ האחוזה‪ ,‬אבל לא חדלתי לחשוב על אבא לרגע‪ .‬בכל פעם שראיתי ציור‬
‫כלשהו בספרייה חשבתי על הסיפורים שנהג לספר לי‪ .‬עדיין החזקתי את הבגדים שלי‬
‫במזוודה בארון שבחדר שלי‪ ,‬כי לא יכולתי לשאת את הרעיון שחיי הנדודים המשותפים‬
‫שלנו נגמרו‪ .‬כל כך התגעגעתי אליו שלפעמים הייתי מסתובב לומר לו משהו כי שכחתי‬
‫שהוא לא שם‪ .‬ולמרות כל זה‪ ,‬והרגשות שסערו בתוכי‪ ,‬הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה‪:‬‬
‫"אתה כחול‪".‬‬
‫הצחוק של אבא היה כל כך נורמלי‪ ,‬כל כך הוא‪ ,‬שהמתח בחדר נשבר‪ .‬הצליל הדהד בין‬
‫הקירות ואפילו אָ נוּבּיס חייך‪.‬‬
‫"זה בא עם התפקיד‪ ",‬אמר אבא‪" .‬אני מתנצל שלא הבאתי אתכם לכאן מוקדם יותר‪ ,‬אך‬
‫המצב היה‪ "...‬הוא הביט באָ נוּבּיס בחיפוש אחר המילה המדויקת‪.‬‬
‫"מורכב‪ ",‬הציע אָ נוּבּיס‪.‬‬
‫"מורכב‪ .‬התכוונתי לומר לשניכם כמה אני גאה בכם‪ ,‬איזה חוב אדיר חייבים לכם האלים ‪-‬‬
‫"‬
‫"חכה רגע‪ ",‬אמרה סיידי‪ .‬היא ניגשה לכס בצעד תקיף‪ָ .‬ﬠמֵ ת נהם עליה אבל סיידי ענתה‬
‫בנהמה‪ ,‬ומרוב בלבול המפלץ השתתק‪.‬‬
‫"מי אתה?" היא דרשה לדעת‪" .‬אבא שלי? אוסיריס? אתה חי בכלל?"‬
‫אבא הביט באָ נוּבּיס‪" .‬אתה רואה? אמרתי לך שהיא יותר עזת נפש מ ָﬠמֵ ת‪".‬‬
‫"לא היית צריך לומר לי‪ ".‬הפנים של אָ נוּבּיס הרצינו‪" .‬למדתי לחשוש מהלשון החדה‬
‫הזאת‪".‬‬
 ‫סיידי נראתה זועמת‪" .‬סליחה?"‬
‫"אם לענות על השאלה‪ ",‬אמר אבא‪" ,‬אני גם אוסיריס וגם ג'וליוס קיין‪ .‬אני גם חי וגם מת‪,‬‬
‫אם כי אולי מדויק יותר להשתמש במילה 'ממוחזר'‪ .‬אוסיריס הוא אל המתים ואל החיים‬
‫החדשים‪ .‬כדי להשיבו אל הכס ‪"-‬‬
‫"היית חייב למות‪ ",‬אמרתי‪" .‬ידעת שזה יקרה מהרגע הראשון‪ .‬בחרת לשמש גוף מארח‬
‫לאוסיריס במכוון‪ ,‬בידיעה שאתה הולך למות‪".‬‬
‫רעדתי כולי מרוב כעס‪ .‬עד אותו רגע לא קלטתי כמה עזים הרגשות שלי בנושא‪ ,‬אבל‬
‫פשוט לא האמנתי שאבא שלי עשה את זה‪" .‬לזה התכוונת כשאמרת 'להשיב דברים על‬
‫תיקונם'?"‬
‫הבעת הפנים של אבא לא השתנתה‪ .‬הוא עדיין הביט בי בגאווה‪ ,‬ממש באושר‪ ,‬כאילו כל‬
‫דבר שאני עושה מעורר בו שמחה גדולה ‪ -‬אפילו הצעקות שלי‪ .‬זה היה ממש מרתיח‪.‬‬
‫"התגעגעתי אליכם‪ ,‬קרטר‪ ",‬הוא אמר‪" .‬מילים לא יתארו עד כמה‪ .‬אבל קיבלנו את‬
‫ההחלטה הנכונה‪ .‬כולנו‪ .‬לו הייתם מצילים אותי בעולם שלמעלה‪ ,‬הכול היה אבוד‪ .‬בפעם‬
‫הראשונה זה אלפי שנים יש בידינו הזדמנות להתחדשות‪ ,‬והזדמנות לעצור את הכאוס‪ ,‬והכול‬
‫בזכותכם‪".‬‬
‫"בטוח היתה דרך אחרת‪ ",‬אמרתי‪" .‬היית יכול להילחם כבן תמותה‪ ,‬בלי‪ ...‬בלי ‪"-‬‬
‫"קרטר‪ ,‬כשאוסיריס היה בחיים‪ ,‬הוא היה מלך גדול‪ .‬אבל כשהוא מת ‪"-‬‬
‫"כוחו התחזק פי אלף‪ ",‬אמרתי כשנזכרתי בסיפור שאבא נהג לספר לי‪.‬‬
‫אבא הנהן‪" .‬הדוּאַ ת הוא היסוד לעולם המוחשי‪ .‬אם כאן שורר כאוס‪ ,‬הוא מתבטא גם‬
‫בעולם שלמעלה‪ .‬השבת אוסיריס אל הכס היתה צעד ראשון הכרחי‪ ,‬משמעותי פי אלף מכל‬
‫דבר שהייתי יכול לעשות בעולם שלמעלה ‪ -‬מלבד להיות אביכם‪ .‬ואני עדיין אביכם‪".‬‬
‫העיניים שלי צרבו‪ .‬אני מניח שהבנתי את מה שאמר‪ ,‬אבל זה לא מצא חן בעיני‪ .‬סיידי‬
‫נראה עוד יותר כועסת ממני‪ ,‬אבל המבט הזועם שלה היה נעוץ דווקא באָ נוּבּיס‪.‬‬
‫"לשון חדה?" היא דרשה לדעת‪.‬‬
‫אבא כחכח בגרונו‪" .‬ילדים‪ ,‬היתה סיבה נוספת לבחירתי‪ ,‬כפי שתוכלו בוודאי לנחש‪ ".‬הוא‬
‫הושיט את ידו ואישה לבושה שמלה שחורה נגלתה לצדו‪ .‬היו לה שיער זהוב‪ ,‬עיניים כחולות‬
‫נבונות ופנים שנראו מוכרות‪ .‬היא נראתה כמוני‪.‬‬
‫"אמא‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫היא הביטה חליפות בסיידי ובי במבט של תדהמה‪ ,‬כאילו אנחנו רוחות הרפאים כאן‪.‬‬
‫"ג'וליוס סיפר לי כמה צמחתם‪ ,‬אבל פשוט לא יכולתי להאמין‪ .‬קרטר‪ ,‬אתה כבר בטח מתגלח‬
‫‪"-‬‬
‫"אמא‪".‬‬
‫"‪ -‬ויוצא עם בנות ‪"-‬‬
‫"אמא!" שמתם לב פעם איך הורים מסוגלים להפוך מהאנשים הנפלאים בעולם לאנשים‬
‫הכי מביכים בתוך שלוש שניות?‬
‫היא חייכה אלי‪ ,‬ונאלצתי להיאבק בעשרים רגשות שונים בו זמנית‪ .‬ביליתי שנים בחלומות‬
‫על כך שאחיה שוב עם ההורים שלי‪ ,‬בבית שלנו בלוס אנג'לס‪ .‬אבל לא ככה‪ :‬לא כשהבית‬
‫הוא רק תמונה שנשאבה מהזיכרון‪ ,‬או כשאמא שלי היא רוח רפאים‪ ,‬או כשאבא שלי‪...‬‬
‫ממוחזר‪ .‬הרגשתי כאילו העולם משתנה לי מתחת לרגליים והופך לחול‪.‬‬
‫"אנחנו לא יכולים לחזור‪ ,‬קרטר‪ ",‬אמרה אמא כאילו קראה את מחשבותי‪" .‬אך דבר אינו‬
‫הולך לאיבוד‪ ,‬אפילו לא במוות‪ .‬אתה זוכר את חוקי השימור?"‬
‫שש שנים עברו מאז שישבנו יחד בסלון ‪ -‬בסלון הזה ‪ -‬והיא הקריאה לי את חוקי הפיזיקה‬
‫כפי שרוב ההורים מקריאים סיפורים לפני השינה‪ .‬אבל עדיין זכרתי‪" .‬אנרגיה וחומר לא‬
‫נוצרים ולא מושמדים‪".‬‬
‫"רק משתנים‪ ",‬אישרה אמא‪" .‬ולפעמים לטובה‪".‬‬
‫היא אחזה ביד של אבא‪ ,‬ואני חייב להודות‪ ,‬לא משנה שהוא היה כחול והיא היתה רוח‬
‫רפאים ‪ -‬הם נראו מאושרים‪.‬‬
‫"אמא‪ ".‬סיידי בלעה רוק‪ .‬לשם שינוי תשומת הלב שלה לא היתה מרוכזת באָ נוּבּיס‪" .‬את‬
‫באמת‪ ...‬אלה היו ‪"-‬‬
‫"כן‪ ,‬ילדה אמיצה שלי‪ .‬המחשבות שלי התמזגו בשלך‪ .‬אני כל כך גאה בך‪ .‬והודות לאיסיס‪,‬‬
‫אני מרגישה שגם אני מכירה אותך‪ ".‬היא רכנה קדימה וחייכה חיוך ממזרי‪" .‬גם אני אוהבת‬
‫שוקולד במילוי קרמל‪ ,‬אם כי סבתא שלכם מעולם לא הסכימה להחזיק ממתקים בבית‪".‬‬
‫סיידי חייכה חיוך מלא הקלה‪" .‬אני יודעת! אי אפשר איתה!"‬
‫היתה לי הרגשה שהן יתחילו לקשקש שעות‪ ,‬אבל בדיוק אז עבר רעם בהיכל המשפט‪.‬‬
‫אבא הציץ בשעון שלו ואני תהיתי באיזה אזור זמן נמצא עולם המתים‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים לסיים‪ ",‬הוא אמר‪" .‬האחרים מצפים לכם‪".‬‬
‫"האחרים?" שאלתי‪.‬‬
‫"ומתנה עבורכם‪ ,‬לפני שתלכו‪ ".‬הוא הנהן אל אמא‪.‬‬
‫היא ניגשה אלי והושיטה לי חבילה בגודל כף יד עטופה פשתן שחור‪ .‬סיידי עזרה לי לפתוח‬
‫אותה‪ ,‬ובתוכה היה קמע חדש ‪ -‬קמע שנראה כמו עמוד או גזע עץ או‪...‬‬

‫"רגע‪ ,‬זה עמוד שדרה?" שאלה סיידי‪.‬‬

‫"הוא נקרא ְדגֶ'ד‪ ",‬אמר אבא‪" .‬הסמל שלי ‪ -‬עמוד השדרה של אוסיריס‪".‬‬
 ‫"איכס‪ ",‬מלמלה סיידי‪.‬‬
‫אמא צחקה‪" .‬כן‪ ,‬זה באמת קצת מגעיל‪ ,‬אבל זה סמל רב עוצמה‪ .‬הוא מייצג יציבות‪,‬‬
‫עוצמה ‪"-‬‬
‫"עמוד שדרה?" שאלתי‪.‬‬
‫"במלוא מובן המילה‪ ".‬אמא הביטה בי בשביעות רצון‪ ,‬ושוב הרגשתי את חוסר היציבות‬
‫ההזוי הזה‪ .‬לא יכולתי להאמין שאני עומד כאן ומנהל שיחה עם ההורים הקצת מתים שלי‪.‬‬
‫אמא סגרה את כפות הידיים שלי סביב הקמע‪ .‬המגע שלה היה חמים‪ ,‬כמו של אדם חי‪.‬‬
‫"דגֶ'ד מייצג גם את כוחו של אוסיריס ‪ -‬חיים מחודשים הצומחים מתוך אפר המוות‪ .‬זה בדיוק‬ ‫ְ‬
‫מה שתצטרכו אם בכוונתם לעורר את דם הפרעונים האחרים ולבנות מחדש את בית החיים‪".‬‬
‫"זה לא ימצא חן בעיני הבית‪ ",‬ציינה סיידי‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה אמא בעליזות‪" .‬בהחלט לא‪".‬‬
‫היכל המשפט רעם שוב‪.‬‬
‫"השעה הגיעה‪ ",‬אמר אבא‪" .‬עוד נשוב וניפגש‪ ,‬ילדים‪ .‬אבל עד אז‪ ,‬שמרו על עצמכם‪".‬‬
‫"זכרו מיהם אויביכם‪ ",‬הוסיפה אמא‪.‬‬
‫"ואמרו לאיימוס…" אבא השתתק‪ ,‬מהורהר‪" .‬הזכירו לאחי שהמצרים מאמינים בכוחה‬
‫של הזריחה‪ .‬הם מאמינים שכל בוקר מביא עמו לא רק יום חדש אלא גם עולם חדש‪".‬‬
‫לפני שהספקתי להבין למה הוא מתכוון‪ ,‬היכל המשפט נמוג ומצאנו את עצמנו עומדים‬
‫בשדה של חשכה‪.‬‬
‫"אני אוביל אתכם‪ ",‬אמר אָ נוּבּיס‪" .‬זה תפקידי‪".‬‬
‫הוא הוביל אותנו לחלל בחשכה שלא נראה שונה מכל מקום אחר‪ .‬אבל אז דחף קדימה את‬
‫היד‪ ,‬ודלת נפתחה‪ .‬אור יום מסנוור שרר מעבר לה‪.‬‬
‫אָ נוּבּיס השתחווה בפני ברשמיות‪ .‬ואז הביט בסיידי עם ניצוץ שובב בעיניים‪" .‬זה היה…‬
‫ממריץ מאוד‪".‬‬
‫סיידי הסמיקה והצביעה עליו בהאשמה‪" .‬לא גמרתי איתך‪ ,‬אדוני‪ .‬אני מצפה שתדאג‬
‫להורים שלי‪ .‬ובפעם הבאה שאקפוץ לעולם המתים‪ ,‬אתה ואני ננהל שיחה קטנה‪".‬‬
‫זוויות פיו התרוממו בחיוך‪" .‬אני מצפה לזה‪".‬‬
‫עברנו בפתח אל ארמון האלים‪.‬‬
‫הוא נראה בדיוק כפי שסיידי תיארה מתוך החזיונות שלה‪ :‬עמודי אבן נישאים‪ ,‬מחתות‬
‫בוערות‪ ,‬רצפת שיש ממורקת‪ ,‬ובמרכז החדר כס בצבעי זהב ואדום‪ .‬האלים נאספו מסביבנו‪.‬‬
‫רבים היו עדיין רק הבזקים של אור ואש‪ .‬אחדים היו צללים שהתחלפו בין דמויות אדם‬
‫וחיה‪ .‬זיהיתי כמה מהם‪ְ :‬תחוֹת הבזיק לרגע כבחור עם שיער פרוע לבוש חלוק מעבדה ואז‬
‫הפך שוב לענן גז ירוק; חתחור האלה בעלת ראש הפרה הביטה בי במבט תמה כאילו היא‬
‫מזהה אותי במעורפל מתקרית סלסת הקסם‪ .‬חיפשתי את בַּ ְסתֶ ת‪ ,‬אבל לאכזבתי לא מצאתי‬
‫אותה בהמון‪ .‬למעשה‪ ,‬רוב האלים לא היו מוכרים לי‪.‬‬
 ‫"מה התחלנו כאן?" מלמלה אלי סיידי‪.‬‬
‫הבנתי למה היא מתכוונת‪ .‬אולם הכס היה מלא מאות אלים‪ ,‬חשובים ושוליים‪ ,‬וכולם‬
‫התרוצצו ברחבי הארמון‪ ,‬לובשים צורות חדשות וקורנים עוצמה‪ .‬צבא על‪-‬טבעי שלם…‬
‫ונדמה שעיני כולם נעוצות בנו‪.‬‬
‫למרבה המזל‪ ,‬שני ידידים ותיקים עמדו לצד הכס‪ .‬הורוס היה לבוש שריון קרב מלא ועל‬
‫ירכו היתה חרב ח'וֹ ֶפּש‪ .‬העיניים שלו הצבועות בכחל היו חודרות מתמיד ‪ -‬האחת זהובה‪,‬‬
‫האחרת כסופה‪ .‬לצדו עמדה איסיס בשמלה לבנה מנצנצת ובכנפי אור‪.‬‬
‫"ברוכים הבאים‪ ",‬אמר הורוס‪.‬‬
‫"הממ… היי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אשף המילים‪ ",‬מלמלה איסיס‪ ,‬וסיידי פלטה נחרת צחוק‪.‬‬
‫הורוס החווה בידו לעבר הכס‪" .‬מחשבותיך גלויות בפני‪ ,‬קרטר‪ ,‬ולכן אני סבור שידועה לי‬
‫תשובתך‪ .‬אך עלי לשאול פעם אחת נוספת‪ .‬האם תצטרף אלי? נוכל למשול בארץ ובשמים‪.‬‬
‫המא ָﬠת זקוקה למנהיג‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬ככה מספרים לי‪".‬‬
‫"אהיה חזק יותר אם תשמש לי גוף מארח‪ .‬עוד לא גירדת את הקליפה של מה שאפשר‬
‫לבצע בקסמי הקרב‪ .‬נוכל להשיג הישגים אדירים‪ ,‬ואכן מגורלך להנהיג את בית החיים‪.‬‬
‫תוכל למלוך על שני כסים‪".‬‬
‫העפתי מבט בסיידי‪ ,‬אבל היא רק משכה בכתפיה‪" .‬אל תסתכל עלי‪ .‬בעיני זה רעיון‬
‫מזעזע‪".‬‬
‫הורוס הזעיף מבט‪ ,‬אבל האמת שהסכמתי עם סיידי‪ .‬כל האלים האלה שמחכים למנהיג‪,‬‬
‫וכל החרטומים ששונאים אותנו ‪ -‬הרעיון שאנסה להנהיג את כולם עורר בי פיק ברכיים‪.‬‬
‫"אולי יום אחד‪ ",‬אמרתי‪" .‬בעוד הרבה מאוד זמן‪".‬‬
‫הורוס נאנח‪" .‬חמשת אלפים שנה‪ ,‬ועדיין איני מבין את בני התמותה‪ .‬אך טוב ויפה‪".‬‬
‫הוא עלה אל הכס וסרק את האלים שנאספו בחדר‪.‬‬
‫"אני‪ ,‬הורוס‪ ,‬בן אוסיריס‪ ,‬טוען לזכות הבכורה על כס השמים!" צעק‪" .‬אשר היה שלי‬
‫בעבר יהיה שוב כעת‪ .‬הישנו כאן מי אשר יקרא תיגר על זכותי?"‬
‫האלים הבהבו ובהקו‪ .‬כמה החמיצו פנים‪ .‬אחד רטן משהו שנשמע כמו "גבינה"‪ ,‬אם כי‬
‫ייתכן שרק דמיינתי את זה‪ .‬הבחנתי לרגע בסוֹבֶּ ק‪ ,‬או אולי אל‪-‬תנין אחר‪ ,‬נוהם בין הצללים‪.‬‬
‫אבל איש לא נענה לאתגר‪.‬‬
‫הורוס התיישב על הכס‪ .‬איסיס הגישה לו מחבט ומקל רועים‪ ,‬סמלי הפרעונים‪ .‬הוא שילב‬
‫אותם מעל חזהו וכל האלים השתחוו בפניו‪.‬‬
‫כשהם הזדקפו‪ ,‬איסיס פנתה אלינו‪" .‬קרטר וסיידי קיין‪ ,‬תרמתם רבות לתקומת המא ָﬠת‪.‬‬
‫דרוש לאלים זמן לאסוף את כוחותיהם‪ ,‬ואתם קניתם לנו זמן גם אם איננו יודעים כמה‪.‬‬
‫אָ פּוֹפִ יס לא יישאר כלוא לנצח‪".‬‬
 ‫"אני מוכנה להסתפק בכמה מאות שנים‪ ",‬אמרה סיידי‪.‬‬
‫איסיס חייכה‪" .‬יהיה אשר יהיה‪ ,‬היום אתם גיבורי השעה‪ .‬האלים חבים לכם חוב‪ ,‬ואנו‬
‫מתייחסים לחובותינו ברצינות רבה‪".‬‬
‫הורוס קם מהכס‪ .‬הוא קרץ אלי ואז כרע מולנו‪ .‬האלים האחרים זעו באי שקט אבל עשו‬
‫כדוגמתו‪ .‬כל האלים בדמויות אש עמעמו את להבותיהם‪.‬‬
‫אני מניח שנראיתי המום לגמרי‪ ,‬כי כשהורוס קם הוא פרץ בצחוק‪" .‬אתה נראה כמו בפעם‬
‫ההיא כשזיה אמרה לך ‪"-‬‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אפשר לדלג על זה?" מיהרתי לומר‪ .‬יש חסרונות רציניים בלהניח לאל להיכנס‬
‫לך לתוך הראש‪.‬‬
‫"לכו בשלום‪ ,‬קרטר וסיידי‪ ",‬אמר הורוס‪" .‬תמצאו את מתנתכם בבוקר‪".‬‬
‫"מתנה?" שאלתי במתח‪ .‬עוד קמע קסם אחד וממש אתחיל להילחץ‪.‬‬
‫"בקרוב תגלו‪ ",‬הבטיחה איסיס‪" .‬ואנחנו נמשיך לצפות בכם‪ ,‬ולהמתין‪".‬‬
‫"זה מה שמפחיד אותי‪ ",‬אמרה סיידי‪.‬‬
‫איסיס נופפה בידה‪ ,‬ופתאום חזרנו אל מרפסת האחוזה כאילו דבר לא קרה‪.‬‬
‫סיידי הסתובבה אלי במבט חולמני‪" .‬ממריץ מאוד‪".‬‬
‫פשטתי יד‪ .‬קמע ְדגֶ'ד זהר בחמימות בעטיפת הפשתן שלו‪" .‬יש לך מושג מה הדבר הזה‬
‫עושה?"‬
‫סיידי מצמצה‪" .‬הממ? אה‪ ,‬למי אכפת‪ .‬איך אָ נוּבּיס נראה לך?"‬
‫"איך אנ‪ ...‬הוא נראה כמו בחור‪ .‬אז‪"?...‬‬
‫"בחור חתיך‪ ,‬או בחור עם ראש כלב מזיל ריר?"‬
‫"אני מניח‪ ...‬שלא בחור עם ראש כלב‪".‬‬
‫"ידעתי!" סיידי הצביעה עלי כאילו ניצחה בוויכוח‪" .‬חתיך‪ .‬ידעתי!"‬
‫ובחיוך מטופש היא הסתובבה ונכנסה לבית‪.‬‬
‫אחותי‪ ,‬כפי שציינתי אולי‪ ,‬קצת מוזרה‪.‬‬

‫***‬

‫למחרת קיבלנו את מתנת האלים‪.‬‬

‫כשהתעוררנו גילינו שהאחוזה שופצה לחלוטין עד הפרט הקטן ביותר‪ .‬כל הדברים שלא‬
‫הספקנו לתקן ‪ -‬כחודש נוסף של עבודה ‪ -‬הושלמו‪.‬‬
‫הדבר הראשון שמצאתי היו בגדים חדשים בארון שלי‪ ,‬ואחרי רגע של היסוס לבשתי‬
‫אותם‪ .‬ירדתי במדרגות ומצאתי את ח'וּפוּ ואת סיידי רוקדים יחד באולם הגדול‪ .‬לח'וּפוּ היתה‬
‫גופיית לייקרס חדשה וכדורסל חדש‪ .‬המטאטאים והסמרטוטים הקסומים היו עסוקים בניקוי‪.‬‬
‫סיידי הרימה אלי מבט בחיוך ‪ -‬והבעת הפנים שלה התחלפה בהלם‪.‬‬
 ‫"קרטר‪ ,‬מה‪ ...‬מה אתה לובש?"‬
‫המשכתי לרדת עד קצה המדרגות‪ ,‬מודע לעצמי עד מבוכה‪ .‬בארון הוצע לי הבוקר מבחר‬
‫בגדים‪ ,‬לא רק בגדי הפשתן שלי‪ .‬הבגדים הישנים שלי היו שם‪ ,‬מכובסים ונקיים ‪ -‬חולצת‬
‫כפתורים‪ ,‬מכנסי חאקי מעומלנים‪ ,‬נעלי עור‪ .‬אבל היתה שם גם אפשרות שלישית‪ ,‬ובה‬
‫בחרתי‪ :‬נעלי ספורט‪ ,‬מכנסי ג'ינס‪ ,‬חולצת טריקו וקפוצ'ון‪.‬‬
‫"הם‪ ,‬אה‪ ,‬עשויים מכותנה‪ ",‬אמרתי‪" .‬הם לא יפריעו ללחשים‪ .‬אבא בטח היה חושב שאני‬
‫נראה כמו גנגסטר‪"...‬‬
‫הייתי בטוח שסיידי תצחק עלי אז ניסיתי להקדים רפואה למכה‪ .‬היא בחנה כל פרט‬
‫בתלבושת שלי‪.‬‬
‫ואז היא צחקה בתענוג מוחלט‪" .‬זה גדול‪ ,‬קרטר‪ .‬אתה נראה כמעט כמו ילד רגיל! ואבא‬
‫היה חושב‪ "...‬היא משכה את הקפוצ'ון מעל הראש שלי‪" .‬אבא היה חושב שאתה נראה כמו‬
‫חרטום מושלם‪ ,‬כי זה מה שאתה‪ .‬טוב‪ ,‬עכשיו בוא כבר‪ .‬ארוחת הבוקר מחכה במרפסת‪".‬‬
‫בדיוק כשהסתערנו על האוכל איימוס יצא למרפסת‪ ,‬והבגדים שלבש היו מפתיעים אפילו‬
‫יותר משלי‪ :‬חליפה חדשה ומעומלנת בצבע שוקולד עם מעיל ומגבעת תואמים‪ .‬הנעליים שלו‬
‫היו מצוחצחות‪ ,‬המשקפיים העגולים ממורקים‪ ,‬והשיער שלו נקלע מחדש בחרוזי ענבר‪.‬‬
‫סיידי ואני בהינו בו‪.‬‬
‫"מה?" הוא שאל‪.‬‬
‫"כלום‪ ",‬אמרנו יחד‪ .‬סיידי הביטה בי ואמרה בלי קול‪ :‬וואו‪ ,‬ואז חזרה לצלחת הנקניקיות‬
‫והביצים שלה‪ .‬אני הסתערתי על הפנקייקס שלי‪ .‬פיליפ שכשך בעליזות בבריכה‪.‬‬
‫איימוס הצטרף אלינו אל השולחן‪ .‬הוא הקיש באצבעותיו ובדרך קסם התמלאה הכוס שלו‬
‫קפה‪ .‬אני הרמתי גבות‪ .‬הוא לא השתמש בקסם מאז ימי השדים‪.‬‬
‫"חשבתי לנסוע לזמן‪-‬מה‪ ",‬הוא הכריז‪" .‬אל הנום הראשון‪".‬‬
‫סיידי ואני החלפנו מבטים‪.‬‬
‫"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאלתי‪.‬‬
‫איימוס לגם מהקפה‪ .‬הוא השקיף מעבר לנהר איסט כאילו הוא יכול לראות עד וושינגטון‬
‫הבירה‪" .‬יש שם את המרפאים בקסם הטובים ביותר‪ .‬הם לא ישיבו ריקם פניו של אדם‬
‫המבקש עזרה ‪ -‬אפילו אם זה אני‪ .‬אני חושב‪ ...‬אני חושב שכדאי שאנסה‪".‬‬
‫הקול שלו היה שברירי‪ ,‬כאילו בכל רגע הוא עלול להיסדק‪ .‬ועדיין‪ ,‬הוא לא דיבר כל כך‬
‫הרבה כבר שבועות‪.‬‬
‫"אני חושבת שזה רעיון מעולה‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬אנחנו נשמור בשבילך על הבית‪ ,‬נכון‪,‬‬
‫קרטר?"‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬בטח‪".‬‬
‫"ייתכן שאיעדר זמן‪-‬מה‪ ",‬אמר איימוס‪" .‬אתם יכולים לראות במקום את ביתכם‪ .‬הוא‬
‫באמת ביתכם‪ ".‬הוא היסס‪ ,‬כאילו בוחר את מילותיו הבאות בקפידה‪" .‬ואני חושב שאולי‬
‫הגיע הזמן שתתחילו לגייס אנשים‪ .‬יש ברחבי העולם ילדים רבים שדם הפרעונים זורם‬
‫בעורקיהם‪ .‬רובם אינם יודעים מה הם‪ .‬מה שאמרתם בוושינגטון ‪ -‬על לגלות מחדש את דרכי‬
‫האלים ‪ -‬ייתכן שזה הסיכוי היחיד שלנו‪".‬‬
‫סיידי קמה ונשקה לאיימוס על המצח‪" .‬תשאיר את זה לנו‪ ,‬דוד איימוס‪ .‬יש לי תוכנית‪".‬‬
‫"זה נשמע כמו חדשות רעות מאוד‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫איימוס הצליח לחייך‪ .‬הוא לחץ על היד של סיידי ואז קם ופרע את השיער שלי בדרכו‬
‫פנימה‪.‬‬
‫לקחתי עוד ביס מהפנקייק שלי ותהיתי למה ‪ -‬גם בבקרים נהדרים כאלה ‪ -‬אני עדיין‬
‫מרגיש עצוב ולא לגמרי שלם‪ .‬אני מניח שדווקא עכשיו‪ ,‬עם כל הדברים שהשתפרו פתאום‪,‬‬
‫הדברים שעדיין חסרו הכאיבו אפילו יותר‪.‬‬
‫סיידי שיחקה בביצים המקושקשות שלה‪" .‬נראה לי שיהיה אנוכי מצידנו לבקש יותר‪".‬‬
‫לטשתי בה מבט וקלטתי שאותן מחשבות עברו גם לה בראש‪ .‬כשהאלים אמרו שיש להם‬
‫מתנה בשבילנו‪ ...‬טוב‪ ,‬אפשר לקוות לכל מיני דברים‪ ,‬אבל כמו שסיידי אמרה‪ ,‬אני מניח‬
‫שאסור להיות חמדנים‪.‬‬
‫"לא יהיה קל להסתובב ולגייס אנשים‪ ",‬אמרתי בזהירות‪" .‬שני קטינים בלי ליווי‪".‬‬
‫סיידי הנהנה‪" .‬בלי איימוס‪ .‬בלי מבוגר אחראי‪ .‬אני לא חושבת שח'וּפוּ נחשב‪".‬‬
‫וזה הרגע שבו השלימו האלים את המתנה‪.‬‬
‫קול אמר מהפתח‪" :‬נשמע שיש לכם משרה פנויה‪".‬‬
‫הסתובבתי‪ ,‬ואלפי קילוגרמים של אבל ירדו לי מהכתפיים‪ .‬בפתח‪ ,‬לבושה בגד גוף בדוגמת‬
‫נמר‪ ,‬נשענה אישה עם עיניים זהובות ושני סכינים גדולים מאוד‪.‬‬
‫אלת החתולים חייכה אלינו חיוך שובב‪ ,‬כאילו כבר עכשיו היא מתכננת כל מיני צרות‬
‫צרורות‪" .‬מישהו הזמין מלווה?"‬

‫***‬

‫כעבור כמה ימים‪ ,‬סיידי ניהלה שיחת טלפון ארוכה עם סבא וסבתא פאוסט בלונדון‪ .‬הם לא‬
‫ביקשו לדבר איתי‪ ,‬ואני לא צותתי לשיחה‪ .‬כשסיידי חזרה לאולם הגדול היה בעיניים שלה‬
‫מבט מרוחק‪ .‬ואני חששתי ‪ -‬מאוד חששתי ‪ -‬שהיא מתגעגעת ללונדון‪.‬‬
‫"נו?" שאלתי באי רצון‪.‬‬
‫"אמרתי להם שאנחנו בסדר‪ ",‬היא אמרה‪" .‬הם אמרו לי שהמשטרה הפסיקה להטריד‬
‫אותם בקשר לפיצוץ במוזיאון הבריטי‪ .‬מתברר שאבן רוזטה התגלתה שלמה לחלוטין‪".‬‬
‫"כמו במטה קסם‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫סיידי גיחכה‪" .‬המשטרה החליטה שזה היה פיצוץ גז‪ ,‬תאונה כלשהי‪ .‬הם ירדו מאבא‪ ,‬וגם‬
‫מאיתנו‪ .‬הם אמרו שאני יכולה לחזור הביתה ללונדון‪ .‬הלימודים מתחדשים באביב‪ ,‬עוד כמה‬
 ‫שבועות‪ .‬החברות שלי ליז ואמה שאלו עלי‪".‬‬
‫הצליל היחיד בחדר היה פצפוץ האש באח‪ .‬האולם הגדול נדמה לי פתאום גדול יותר‪ ,‬ריק‬
‫יותר‪.‬‬
‫בסופו של דבר אמרתי‪" :‬ומה אמרת להם?"‬
‫סיידי הרימה גבה‪" .‬אלוהים‪ ,‬אתה כזה סתום לפעמים‪ .‬מה אתה חושב שאמרתי?"‬
‫"אה‪ ".‬הרגשתי כאילו הלשון שלי הפכה לנייר זכוכית‪" .‬טוב‪ ,‬בטח תשמחי לפגוש את‬
‫החברות שלך ולחזור לחדר הישן שלך‪ ,‬ו‪"-‬‬
‫סיידי הכניסה לי בוקס בזרוע‪" .‬קרטר! אמרתי להם שאני לא יכולה לחזור הביתה כי אני‬
‫כבר בבית‪ .‬לכאן אני שייכת‪ .‬בזכות הדוּאַ ת‪ ,‬אני יכולה להיפגש עם החברות שלי מתי שבא‬
‫לי‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אתה אבוד בלעדי‪".‬‬
‫בטח חייכתי כמו אידיוט כי סיידי אמרה לי שאוריד מהפנים את המבט המפגר הזה‪ ,‬אבל‬
‫היא נשמעה שמחה‪ .‬אני מניח שהיא ידעה שהצדק איתה‪ ,‬לשם שינוי‪ .‬באמת הייתי אבוד‬
‫בלעדיה‪) .‬ולא‪ ,‬סיידי‪ ,‬גם אני לא מאמין שאמרתי את זה‪(.‬‬

‫***‬

‫בדיוק כשהעניינים התחילו לחזור לשגרה שקטה ונוחה‪ ,‬סיידי ואני יצאנו למשימתנו החדשה‪.‬‬
‫היעד שלנו היה בית‪-‬ספר שסיידי ראתה בחלום‪ .‬אני לא אגיד לכם איזה בית‪-‬ספר‪ ,‬אבל‬
‫עברנו דרך ארוכה יחד עם בַּ ְסתֶ ת כדי להגיע לשם‪ .‬בדרך הקלטנו את הקלטת הזאת‪ .‬כמה‬
‫פעמים כוחות הכאוס ניסו לעצור אותנו‪ .‬כמה פעמים שמענו שמועות שאויבינו מתחילים‬
‫לצוד צאצאי פרעונים אחרים בניסיון לחבל בתוכניות שלנו‪.‬‬
‫הגענו לבית‪-‬הספר יום לפני תחילת הלימודים‪ .‬המסדרונות היו ריקים ולא התקשינו לחמוק‬
‫פנימה‪ .‬סיידי ואני בחרנו ארונית באקראי והיא אמרה לי לבחור צירוף מספרים למנעול‪.‬‬
‫זימנתי קצת קסם וקבעתי את המספרים‪ .33-32-13 :‬היי‪ ,‬בשביל מה להחליף צירוף מנצח?‬
‫סיידי מלמלה לחש והארונית התחילה לזהור‪ .‬ואז היא הכניסה את החבילה פנימה וסגרה‬
‫את הדלת‪.‬‬
‫"את בטוחה לגבי זה?" שאלתי‪.‬‬
‫היא הנהנה‪" .‬הארונית נמצאת חלקית בדוּאַ ת‪ .‬הקמע יישמר שם עד שהאדם הנכון יפתח‬
‫אותה‪".‬‬
‫הדגֶ'ד ייפול בידיים הלא נכונות ‪"-‬‬
‫"אבל אם ְ‬
‫"זה לא יקרה‪ ",‬היא הבטיחה לי‪" .‬דם הפרעונים חזק‪ .‬הילדים הנכונים ימצאו את הקמע‪.‬‬
‫אם הם ימצאו דרך להשתמש בו‪ ,‬הכוחות שלהם יתעוררו‪ .‬אנחנו חייבים להאמין שהאלים‬
‫ינחו אותם לברוקלין‪".‬‬
‫"לא נדע איך לאמן אותם‪ ",‬מחיתי‪" .‬אף אחד לא למד את דרכי האלים כבר אלפיים שנה‪".‬‬
 ‫"אנחנו נמצא דרך‪ ",‬אמרה סיידי‪" .‬אין לנו ברירה‪".‬‬
‫"אלא אם אָ פּוֹפִ יס יתפוס אותנו קודם‪ ",‬אמרתי‪" .‬או דֶ ז ְַ'רדָ ן ובית החיים‪ .‬או שסֵ ת יפר את‬
‫השבועה שלו‪ .‬או שאלף דברים אחרים ישתבשו‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬חייכה סיידי‪" .‬יהיה כיף‪ ,‬מה?"‬
‫נעלנו את הארונית והסתלקנו משם‪.‬‬
‫עכשיו אנחנו שוב בנום העשרים ואחד בברוקלין‪.‬‬
‫אנחנו הולכים לשלוח את הקלטת הזאת לכמה אנשים שבחרנו בקפידה ונראה אם יפרסמו‬
‫אותה‪ .‬סיידי מאמינה בגורל‪ .‬אם הסיפור הגיע אליכם‪ ,‬כנראה יש לכך סיבה‪ .‬חפשו את‬
‫הדגֶ'ד‪ .‬לא יידרש הרבה כדי לעורר את הכוחות החבויים בכם‪ .‬הקטע המורכב הוא ללמוד‬ ‫ְ‬
‫להשתמש בכוחות הללו בלי להיהרג‪.‬‬
‫כמו שסיידי אמרה בהתחלה‪ :‬הסיפור עדיין לא נגמר‪ .‬ההורים שלנו הבטיחו שנשוב‬
‫וניפגש‪ ,‬אז אנחנו יודעים שבסופו של דבר נצטרך לחזור אל עולם המתים‪ .‬יש לי הרגשה‬
‫שלסיידי ממש אין בעיה עם זה‪ ,‬כל עוד אָ נוּבּיס יהיה שם‪.‬‬
‫זיה נמצאת איפשהו בעולם ‪ -‬זיה האמיתית‪ .‬אני מתכוון למצוא אותה‪.‬‬
‫והכי חשוב‪ ,‬הכאוס הולך ומתעצם‪ .‬אָ פּוֹפִ יס מתחזק‪ .‬משמעות הדבר שגם אנחנו חייבים‬
‫להתחזק ‪ -‬אלים ובני אדם‪ ,‬מאוחדים כמו בימי קדם‪ .‬זאת הדרך היחידה למנוע את השמדת‬
‫העולם‪.‬‬
‫אז עבודה רבה מצפה למשפחת קיין‪ .‬ולכם‪.‬‬
‫אולי תבחרו ללכת בדרך הורוס או איסיס‪ְ ,‬תחוֹת או אָ נוּבּיס או אפילו בַּ ְסתֶ ת‪ .‬אני לא יודע‪.‬‬
‫אבל לא משנה במה תבחרו ‪ -‬בית החיים זקוק לדם חדש אם אנחנו רוצים לשרוד‪.‬‬
‫אז קרטר וסיידי כאן‪ ,‬נפרדים מכם לשלום ואומרים לכם‪ ,‬בואו לבקר אותנו בברוקלין‪.‬‬
‫אנחנו מחכים לכם‪.‬‬
 ‫הערת המחבר‬
‫רבים מהפרטים בסיפור זה מבוססים על עובדות‪ ,‬מה שמביא אותי למסקנה שהדוברים‬
‫הצעירים בקלטת זאת‪ ,‬סיידי וקרטר‪ ,‬ערכו מחקר מעמיק ביותר‪ ...‬או שהם דוברים אמת‪.‬‬
‫בית החיים אכן התקיים‪ ,‬והיה חלק חשוב מתרבות מצרים במשך אלפי שנים‪ .‬האם הוא‬
‫קיים גם היום? אין לי על כך תשובה‪ .‬אך לא ניתן להכחיש ששמם של חרטומי מצרים נודע‬
‫לתהילה בכל רחבי העולם העתיק‪ ,‬ורבים מהלחשים שיוחסו להם זהים במדויק למתואר‬
‫בסיפור זה‪.‬‬
‫האופן שבו מתארים הדוברים את הקסם המצרי מגובה בעדויות ארכיאולוגיות‪ .‬שַ בְּ ִתי‪,‬‬
‫שרביטים מעוקלים ותיבות קוסמים שרדו עד היום‪ ,‬ומוצגים לראווה במוזיאונים רבים‪ .‬כל‬
‫הפריטים והמבנים שסיידי וקרטר מזכירים קיימים במציאות ‪ -‬אולי מלבד הפירמידה‬
‫האדומה‪ .‬ישנה "פירמידה אדומה" בגיזה‪ ,‬אך היא מכונה כך רק משום שציפוי האבן הלבן‬
‫המקורי איננו עוד וגושי אבן השחם הוורודה שמתחתיו נחשפו לעין‪ .‬הבעלים של הפירמידה‪,‬‬
‫ְסנוּפְ רו‪ ,‬היה מזדעזע לגלות שהפירמידה שלו הפכה אדומה‪ ,‬צבעו של סֵ ת‪ .‬באשר לפירמידה‬
‫האדומה הקסומה שתוארה בסיפור זה‪ ,‬אין אלא לקוות שאכן הושמדה‪.‬‬
‫אם יגיעו לידי קלטות נוספות‪ ,‬אעביר אליכם את המידע‪ .‬ועד אז‪ ,‬לא נותר אלא לקוות כי‬
‫התחזיות של קרטר וסיידי באשר להתעצמות הכאוס אינן נכונות‪...‬‬
 ‫אלים מצריים המופיעים בספר‬

‫הערה‪ :‬דרכים שונות יש להגות ולכתוב את שמות האלים המצריים‪ .‬בתרגום ספר זה‬
‫השתדלנו להשתמש בשמות המוכרים יותר בשימוש בעברית‪ ,‬אף שלעתים מדובר בשמות‬
‫יווניים מאוחרים ולא בשמות המצריים המקוריים‪ .‬במקרה שהשתמשנו בשם היווני‪ ,‬הוספנו‬
‫בסוגריים את שמם המצרי של האל או האלה‪.‬‬
‫בכל הקשור לתעתיק משפטים ומילים ממצרית עתיקה לעברית‪ ,‬נעזרנו בעצתה של‬
‫האגיפטולוגית ד"ר רחלי שלומי‪-‬חן מאוניברסיטת בן‪-‬גוריון‪ ,‬ואנו אסירי תודה לה‪ .‬אם בכל‬
‫זאת נפלו טעויות בתעתיק‪ ,‬הרי הן טעויות שלנו ולא שלה‪.‬‬

‫***‬

‫אוֹסיריס )אוּסיר‪ ,‬אוּסֵ ר( ‪ -‬בעלה של איסיס ואביו של הוֹרוּס‪ .‬תפס את מקומו של ַרע כמלך‬
‫האלים‪ .‬נרצח על ידי אחיו סֵ ת‪ .‬קם לתחייה בעולם המתים והפך לשליטו‪ .‬מוצג לרוב כשהוא‬
‫עטוף בתכריכי מוות‪.‬‬

‫איסיס )אָ סֵ ת( ‪ -‬אשתו של אוֹסיריס ואמו של הוֹרוּס‪ .‬גרמה למלך האלים ַרע לפרוש‪ ,‬כדי‬
‫שבעלה אוֹסיריס יתפוס את מקומו‪.‬‬

‫)אנֵפּ‪ִ ,‬אנֵפּוּ( ‪ -‬אל בתי הקברות וטקסי המוות‪ .‬מופיע לעתים כתן או כבעל ראש תן‪.‬‬
‫אָ נוּבּיס ִ‬
‫חתיך‪.‬‬

‫אָ פּוֹפִ יס ) ָﬠאַ ֵפּפּ( ‪ -‬אל‪-‬נחש‪ ,‬אויבו הגדול של אל השמש ַרע שנלחם בו כל לילה‪ .‬התגלמות‬
‫הכאוס‪.‬‬

‫אסת( ‪ -‬אלת החתולים‪ ,‬מופיעה לעתים כחתולה או כבעלת ראש חתולה‪ .‬חובבת‬
‫בַּ ְסתֶ ת )בַּ ְ‬
‫סכינים‪.‬‬

‫גֵבּ ‪ -‬אל האדמה‪ .‬בעלה של נוּת שהופרד ממנה לנצח‪.‬‬

‫הוֹרוּס )חוֹר( ‪ -‬בנם של אוֹסיריס ואיסיס‪ .‬נלחם בסֵ ת על השלטון לאחר מות אוֹסיריס‪ ,‬וכדי‬
‫לנקום בו על רצח אביו‪ .‬מופיע לעתים כבז או כבעל ראש בז‪.‬‬

‫חַ ְתחוֹר )חוּת‪-‬חֵ ר( ‪ -‬אלת פריון ואמהות‪ ,‬מופיעה לעתים כפרה‪.‬‬

‫נוּת ‪ -‬אלת השמים‪ .‬אשתו של גֵבּ שהופרדה ממנו לנצח‪.‬‬

‫נֶפְ תיס ‪) -‬נָבָ ת‪-‬חית( אשתו של סֵ ת ואחותה של איסיס‪.‬‬

‫סוֹבֶּ ק ‪ -‬אל התנינים‪ .‬מזיעתו נוצרים נהרות העולם‪) .‬איכס‪(.‬‬

‫סֶ ְח'מֶ ת ‪ -‬התגלמות להט השמש‪ ,‬נלחמה באויביו של ַרע בשמו‪ .‬מופיעה לעתים כלביאה או‬
‫כבעלת ראש לביאה‪ .‬חסרת שליטה‪ .‬מכונת הרג קטלנית‪ .‬בהתגלמות אחרת היא האלה‬
‫חתחור‪.‬‬
‫סֵ ת )סֶ תֶ ח'‪ ,‬סֶ ִתי( ‪ -‬סגנו של ַרע שנלחם לצדו באָ פּוֹפִ יס על סיפון ספינת השמש‪ .‬רצח את אחיו‬
‫אוֹסיריס כדי לתפוס את מקומו כמלך האלים‪ .‬מופיע לעתים כחיה דמוית‪-‬כלב‪.‬‬

‫סֶ ְרקֶ ת ‪ -‬אלת העקרבים‪.‬‬

‫ַרע ‪ -‬אל השמש ומלך האלים‪.‬‬

‫שֶ ְסמוּ ‪ -‬אל היין והבשמים ותליינו הראשי של אוֹסיריס‪ .‬מופיע לעתים כבעל ראש אריה‪.‬‬

‫)דגֶ'חוּתי( ‪ -‬אל הידע והחוכמה‪ .‬ממציא הכתב ומייסד בית החיים‪ .‬מופיע לעתים‬ ‫ְתחוֹת ְ‬
‫כציפור איביס או כבעל ראש איביס‪ .‬חובב ברביקיו ומוזיקת בלוז‪.‬‬