‫שיעור א'‬ ‫הרב מנחם יוני‬

‫ב' שמיני‪ ,‬תשע"ה‬ ‫(‪)4/13‬‬ ‫כ"ד ניסן‬

‫חומש (א)‬

‫‪ )1‬בפרשת פינחס מדובר על קרבן תמידין וכל המוספים (שבת ר"ח ומועדים)‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫בפרק כ"ח מתחיל בענין תמיד ‪ -‬וממשיך לדבר על כל המוספין עד סוף פרק כ"ט (=סוף פרשת פינחס)‪.‬‬
‫‪ )2‬בס"פ פינחס (ל‪/‬א)‪ :‬ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה‪ .‬ובר"פ מטות (ל‪/‬ב)‪ :‬וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמר‪.‬‬
‫לפי מחלקי ה"פרקים" (מקורו מהנוצרים) ‪ -‬הפסוק ויאמר משה וגו' קאי אדלהלן (על ענין נדרים)‪ .‬והוא מוזר ‪ -‬דמצד המשמעות ֵיָר ֶא ה‬
‫דויאמר משה וגו' קאי אדלעיל‪ ,‬ור"ל דאמר משה לבנ"י ענין המועדים‪ .‬וקרא דוידבר משה וגו' קאי אדלהלן ‪ -‬ור"ל דאמר להם ענין נדרים‪.‬‬
‫וגם דאחרי הפסוק דויאמר משה אל בנ"י וגו' – סוף פרשה (פתוחה)‪ .‬משמע דויאמר משה הוא סוף הענין דלעיל‪.‬‬
‫וכן פירש"י ס"פ פינחס‪ :‬ויאמר משה אל בנ"י – להפסיק הענין דברי רי"ש‪ .‬לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדיבורו כו'‪.‬‬
‫וכן הבינו מחלקי ה"סידרות" ‪ -‬דויאמר משה סוף פרשת פינחס‪ ,‬וקרא דוידבר משה וגו' ריש פרשת מטות‪.‬‬

‫[‪ .3‬חלוקת התורה מסיני‪> :‬התורה מחולקת לחמשה ספרים‪ ,‬בראשית שמות כו'‪ .‬בין ספר לספר‪ ,‬מניח חלק ארבע שורות‪ .‬תוס' ריש גיטין‪:‬‬
‫נהגו לכתוב י"ב שורות בגט‪ .‬גט בגימריא י"ב‪ .‬ועוד כנגד י"ב שורות המפסיקות בין החומשים ‪ -‬וד' השורות לפני דברים לא בחשבון‪ ,‬דמשנה תורה חוזר‬
‫על מה שכתוב קודם‪.‬‬
‫>ויש פרשיות – מב' סוגים‪ .‬פרשה פתוחה ‪ -‬גומר כאן‪ ,‬ומתחיל בשורה הבאה‪ .‬פרשה סתומה ‪ -‬גומר כאן‪ ,‬ומניח חלק כשיעור ט' אותיות‪,‬‬
‫וממשיך לכתוב באותה שורה‪ .‬עד כאן כל ההפסקות בכל ספר התורה‪ .‬חילוק התורה לנ"ד סדרות (בראשית‪ ,‬נח וכו') ‪ -‬מקורו (לא מסיני)‬
‫מהמנהג בבבל ‪ -‬לסיים התורה פעם בשנה‪ .‬לפי מנהג בני מערבא לסיים התורה בשלש שנים – חילקו את התורה ל‪ 150‬סידרות בערך‪.‬‬
‫עוד דבר‪ :‬איכא מ"ד דפרשת ויהי בנסוע (בהעלותך) הוי ספר בפני עצמו‪ .‬לכן עשה לה סמניות לפניה ואחריה‪ .‬א"כ יש ז' ספרים בתורה –‬
‫לא חמשה‪].‬‬

‫רש"י‪ :‬ראשי המטות – >חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה‪ ,‬ואח"כ לכל בני ישראל‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫> ומנין שאף שאר הדברות כן? מביא מס"פ כי תשא‪ :‬וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואח"כ נגשו כל בני ישראל‪.‬‬
‫>ומה ראה לאומרה כאן? לימד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ‪ -‬ואם אין יחיד מומחה‪ ,‬מיפר בשלשה הדיוטות‪.‬‬
‫> או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד? נאמר כאן זה הדבר‪ ,‬ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר (אחרי מות י"ז‪/‬ב) ‪ -‬מה להלן‬
‫נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בנ"י שנאמר דבר אל אהרן וגו'‪ ,‬אף זו נאמרה לכולן (עכ"ל רש"י)‪.‬‬
‫‪> )1‬מאי ס"ד דאמר משה פרשה זו דוקא לנשיאים ‪ -‬הא כתיב אל ראשי המטות "לבני ישראל"? דהיה אפשר לפרש‪ :‬ראשי המטות של בנ"י‪.‬‬
‫>אי הוי אמרינן ד"אל ראשי המטות " אתא לאורויי דאמר משה פרשה זו רק אל ראשי המטות ‪ -‬ל"ה ראיה מכאן לענין יחיד מומחה וג' הדיוטות‪.‬‬
‫>לשון רש"י‪ :‬שהפרת נדרים ביחיד מומחה‪ ,‬ואם אין יחיד מומחה מיפר בשלשה הדיוטות – האם רוצה לומר דאם אפשר ביחיד מומחה‬
‫שלא יתיר בג' הדיוטות? חשבתי מדין "הלך אחר בית דין יפה"‪[ .‬גמרא בסנהדרין ל"ב ע"ב‪ :‬כתיב בפרשת שופטים ט"ז‪/‬כ) צדק צדק‬
‫תרדוף ‪ -‬ודריש הלך אחר ב"ד יפה‪ .‬הובא ברש"י שם‪= .‬והטעם דבב"ד יפה יותר סיכוי לברר הדין לאמיתו‪ .‬וה"נ ביחיד מומחה יותר סיכוי שיתיר‬
‫לו ע"פ דין ולא בטעות‪].‬‬
‫אבל העירו תל' ‪ -‬דר"ן בפרק ארבעה נדרים (כ"ג ע"א) מפרש הטעם להעדיף יחיד מומחה מפני כבודו של חכם‪ .‬נפק"מ‪ :‬אם הוא בעיר‬
‫א' והמומחה בעיר ב' ‪ -‬לכאורה ל"ש מפני כבודו של חכם‪ ,‬אבל שייך משום צדק צדק תרדוף‪.‬‬
‫[>אגב‪ :‬בר"ן שם מביא פלוגתא מהו יחיד מומחה לענין התרת נדרים ‪ -‬האם בעינן סמוך‪ ,‬או"ד חכם מובהק שבקי היטב בהלכות נדרים‪].‬‬
‫>ס"ד דאמר משה פרשה זו לנשיאים בלבד (ולא כבשאר פרשיות‪ ,‬דאמר לנשיאים ואח"כ לכל ישראל) – ויליף גז"ש משחוטי חוץ‪ ,‬דאף כאן אמרה‬
‫לכולן‪.‬‬

‫‪ ) 2‬מה שמביא רש"י מס"פ כי תשא דאף בשאר הדברות אמר תחילה לנשיאים ואח"כ לבנ"י – עיי"ש ברש"י באריכות‪ :‬כיצד סדר משנה כו'‪.‬‬
‫וקשה לי דיש הבדל‪ :‬כאן כתיב ראשי המטות‪ ,‬והיינו נשיאים‪ ,‬כדפירש"י ‪ -‬וכן בס"פ כי תשא כתיב נשיאים‪ .‬וברש"י שם מדובר על זקנים‪.‬‬
‫[ומסברא עולה עה"ד ‪ -‬דעדיין לא היה מינוי זקנים עד פרשת בהעלותך (י"א‪/‬ט"ז‪ :‬אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו'‪ .‬ועד אז זקנים‬
‫היינו נשיאים‪.‬‬
‫אבל רש"י פירש (שם ד"ה אספה לי) דזקנים ראשונים מתו באש דתבערה‪ .‬וא"כ כבר היו זקנים אלו מיציאת מצרים ומתן תורה ואילך‪ .‬ולאו‬
‫היינו נשיאים‪].‬‬
‫[‪ . 3‬לשון רש"י בתה"ד‪ :‬חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה כו'‪ .‬מה שלימד התורה לנשיאים תחילה ‪ -‬הוא משום כבודם? חשבתי פשוט‪ ,‬דזה היה כדי שיוכלו הם לחזור‬
‫על הדברים עם בני ישראל‪= .‬הסביר להם ביחידות‪ ,‬שיבינו בדיוק – ואחרי שיאמר משה לכולם‪ ,‬ילמדו הם את בני ישראל‪].‬‬
‫‪ ) 4‬למבי"ט ‪ -‬התרת נדרים ע"י פתח צריך חכם מדרבנן‪ ,‬אבל בחרטה צריך חכם מדאורייתא‪ .‬ולמ"ד דאין פותחין בחרטה (ורק יש להתיר ע"י‬
‫פתח) – נמצא דכל ענין חכם בהיתר נדרים הוי דרבנן‪ .‬ונצטרך לומר דדרשא הנ"ל דראשי המטות לבנ"י אסמכתא בעלמא‪ .‬דברנו בשיעור נ"א‬
‫ד‪.4/‬‬
‫ויש להקשות לשיטה זו – מהמשנה בחגיגה‪ :‬היתר נדרים פורחין באויר ואין להם ע"מ שיסמוכו (משמע דהוא דין דאורייתא בלי מקור ברור)‪.‬‬
‫יוסף קטן‪ :‬אולי יאמר מבי"ט כרש"י ‪ -‬דאין פותחין בחרטה פי' דאין החכם מתחיל לשאול הנודר אי מתחרט‪ .‬ולכ"ע שייך להתיר נדר בחרטה‪.‬‬

‫‪ )5‬רש"י‪ :‬זה הדבר – משה נתנבא בכה אמר ה' בחצות הלילה‪ ,‬והנביאים מתנבאים בכה אמר ה'‪ ,‬מוסף עליהם משה שמתנבא בל' זה הדבר‪.‬‬
‫מה הבדל בין כה לזה? אולי מ"ש דמשה מתנבא באספקלריא המאירה‪ ,‬ושאר נביאים באספקלריא שאינה מאירה (יבמות ס"פ רביעי)‪.‬‬

‫‪1‬‬
‫ועוד מצינו דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד‪[ .‬סנהדרין פ"ט ע"א‪ :‬מזה ידע יהושפט דצדקיה בן כנענה ו‪ 400‬איש המתנבאים הם‬
‫נביאי שקר ‪ -‬דכולם התנבאו בסגנון אחד‪ ].‬והגדר ‪ -‬דמשה מקבל ֶמ ֶס ר ברור מלה במלה מה לומר לבנ"י‪ ,‬ואילו שאר נביאים מקבלים הרעיון‬
‫ומבטאים אותו כ"א בסגנון שלו‪ .‬ונאמר דזהו החילוק בין בין כה אמר ה' לזה הדבר אשר צוה ה'‪.‬‬

‫‪ )6‬ולפי הנ"ל‪ :‬מה שמביא רש"י דמשה מתנבא לפעמים בכה אמר ה' ‪ -‬האם הכונה דמשה נתנבא לפעמים באספקלריא שאינה מאירה?‬
‫הדוגמא שמביא היא ממ"ש משה לפרעה דמכת בכורות תהיה כחצות הלילה‪ .‬ופירש"י שם דה' אמר בחצות ומשה בדוקא אמר כחצות‬
‫דשמא יטעו ויחשבו דאינו בדיוק חצות הלילה‪ .‬והנה לפ"ז מ"ש משה כה אמר ה' וגו' – הוא משום דבכונה אינו אומר להם בדיוק הלשון של ה'‪.‬‬
‫א"כ נאמר דמשה אף פעם לא מתנבא באספקלריא שאין מאירה‪ .‬אולם מצינו דנתנבא משה לא בדרגא עליונה ‪ -‬עי' ספורנו גבי סנה‪ .‬וגם בפ'‬
‫קורח וישמע משה ויפול על פניו ‪ .‬והנה‪ :‬מצינו דמשה אומר לשון כה אמר ה' (חוץ מגבי מכת בכורות) – עוד כמה פעמים בפ' שמות וארא‪.‬‬

‫‪ )7‬רש"י‪ :‬דבר אחר‪ ,‬זה הדבר מיעוט הוא ‪ -‬לומר שהחכם בל' התרה ובעל בל' הפרה כלשון הכתוב כאן‪ ,‬ואם חלפו אין מותר ואין מופר‬
‫(עכ"ל)‪> .‬הנה לדינא יש ב' חילוקים – (א) חכם מתיר ע"י פתח או חרטה‪ ,‬ואב או בעל מיפר סתם דאינו רוצה‪( .‬ב) חכם עוקר הנדר מעיקרא‬
‫(בין ע"י פתח בין ע"י חרטה) ואילו הפרת אב ובעל רק מכאן ולהבא‪ .‬שאלה‪ :‬האם מונחים בלשון התרה ולשון הפרה א' או ב' הבדלים‬
‫הנ"ל? איך?‬
‫>מעניין ‪ -‬רש"י בדיבור הקודם‪ :‬לימד שהפרת נדרים ביחיד מומחה כו' (והיינו בענין התרת חכם)‪ .‬ואיך זה שנקט לשון הפרה ולא התרה?‬
‫‪ )8‬שאלה‪ :‬ראינו ברש"י דנרמזו כאן ב' הלכות בקשר להיתר נדרים‪( .‬א) יחיד מומחה וג' הדיוטות‪( .‬ב) אב ובעל דוקא בל' הפרה וחכם דוקא‬
‫בל' התרה‪ .‬והרי פרשה זו עוסק בענין אב ובעל לא בענין חכם? אולם בחגיגה תנן היתר נדרים פורחים באויר ואין להם ע"מ שיסמוכו (הכונה‬
‫להיתר חכם)‪ .‬ובגמרא שם כמה מקורות‪ .‬ושמואל אומר לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו‪ .‬א"כ כאן הכתובת גם דהיתר חכם‪.‬‬

‫רש"י בפסוק ג'‪ :‬נדר ‪ -‬האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני‪.‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫יכול אפילו נשבע שיאכל נבילות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה? ת"ל לאסור איסר לאסור את המותר ולא להתיר את האסור‬
‫(עכ"ל)‪.‬‬
‫‪ ) 1‬הנה בר"ן ב' ע"ב עיקר לשון נדר לאסור החפצא לא לאסור את עצמו‪ .‬ואם אמר נדר בלשון שבועה י"א דחל מטעם יד‪.‬‬
‫וקשה על רש"י כאן‪ .‬אפילו נימא דסובר דנדר בלשון שבועה מהני מטעם יד – אבל כאן היה לו לרש"י לנקוט עיקר לשון נדר כדי שנבין הגדר‪.‬‬

‫‪ ) 2‬רמב"ן מאריך בדברי רש"י כאן‪ .‬מה מפריע לו? לפניו היה כתוב ברש"י יכול אפילו נשבע לאכול נבילות וטריפות שקצים ורמשים‬
‫קורא אני עליו‪..‬ת"ל לאסור איסר (עכ"ל)‪ .‬ונמצא דנקט רש"י דשייך נדר בקום ועשה‪ .‬ורמב"ן שולל את זה – ומאריך (איך שייך נדר דהרי עלי)‪.‬‬
‫‪ )3‬רש"י‪ :‬לא יחל דברו – לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין‪=[ .‬אם מבטיח ואינו מקיים – גורם דדיבורו לא חשוב ואין לו נאמנות‪].‬‬
‫בלשון הפסוק – לא יחל קאי בין אנדר בין אשבועה‪ .‬והנה בשבועה דלעבר לשקר אין בל יחל‪ .‬לשון בל יחל – אל תקח דיבור טוב‬
‫ותהפך אותו לחולין‪.‬‬
‫‪ )4‬שאלה‪ :‬הסברנו דנדר איסור חפצא קדושה בחפץ‪ ,‬ובשבועה אי לא מקיים נגרם למפרע דהוציא כפירה מפיו‪ .‬א"כ קפידא בעצם‪ ,‬לא רק‬
‫דגורם דדיבורו מזולזל‪.‬‬
‫>אולי מ"ש תורה לא יעשה דבריו חולין אינו עצם הקפידא – אלא בלשון זה אומרת לו התורה דלא יתנהג נגד מה שדיבר‪.‬‬
‫>אולי מלבד הקפידא בנדר לא לפגוע באיסור חפצא‪ ,‬ובשבועה לא לגרום למפרע דדיבר כפירה יש עוד קפידא מצד עשיית דיבורו חולין‪.‬‬
‫>אליהו אשכנזי‪ :‬אולי בשבועה בלי שם כל הקפידא רק משום דעושה דבריו חולין‪.‬‬

‫פסוק ד'‪ :‬ואשה כי תדור נדר נדר לה' ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫‪ )1‬לכאורה נכלל בכונת הפסוק דלעיל (פסוק ג')‪ :‬איש כי ידור נדר לה' וגו' – דאחר שנדר הוחלט דהנדר קיים‪ .‬לא שייך מושג הפרה כלל‪.‬‬
‫=משא"כ באשה לפעמים שייך ענין הפרה‪[ .‬אולם‪ :‬באיש שייך התרה ע"י חכם – והוא מרומז בפסוק ב'‪ :‬ראשי המטות לבני ישראל ובפסוק ג' לא‬
‫יחל דברו‪].‬‬
‫‪ ) 2‬רש"י‪ :‬בנעוריה‪ .‬קטנה עד בת י"א אפילו יודעת למי נדרה לא חל‪ .‬בת י"א שנה ויום אחד נבדקת אם ידעה לשם מי נדרה נדרה נדר‪.‬‬
‫>בת י"ב שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק‪[ .‬בת י"ב אם נדרה אפילו אינה יודעת חל הנדר‪ .‬והעיר דניאל דיין‪ :‬לכאורה אין פיה ולבה שוין?]‬

‫‪ )3‬לכאורה‪ :‬מבת י"א עד י"ב הנדר חל מדאורייתא ‪ -‬לא כמו בכל התורה כולה דקטן אין בו דעת‪ .‬ואפילו נבדק לא מהני‪ .‬כגון בקנין וקידושין‪.‬‬
‫[>באמת פלוגתא היא במסכת נדה אי מופלא הסמוך לאיש בנדרים הוי דאורייתא או לא‪ .‬רמב"ם פסק דהוי דאורייתא‪].‬‬
‫‪ ) 4‬רמב"ם (פי"ב מהל' נדרים ה"ד)‪ :‬בת י"א שנדרה‪ ,‬חל הנדר ‪ -‬ואם תאכל אח"כ בגדלותה‪ ,‬תלקה‪.‬‬
‫[א"נ אי הדירה את חברתה וחברתה גדולה ואכלה תלקה חברתה משום בל יחל – והיינו לר"ן לעיל ט"ו סוע"א דהמודר לוקה משום בל יחל‪ .‬ורמב"ם‬
‫עצמו לא סובר כן‪].‬‬
‫להבין דעת הרמב"ם‪ :‬בכל התורה כולה כגון קידושין וקנין – דעת קטן אינו כלום לא לגבי עשיית חלות ולא לגבי מעשה עבירה ליענש‪.‬‬
‫והכא בנדר חידשה תורה דמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר והיינו דוקא לגבי עשיית החלות לא לגבי ליענש על העבירה‪.‬‬
‫‪ )5‬מהו ענין זה ‪ -‬לשם מי נדרה‪ ,‬ולשם מי הקדישה? גבי הקדש מובן‪ .‬אבל גבי נדר דקונם – מה זה? אולי דתבין דאיסור חפצא היינו קדושה‪.‬‬
‫ואיך תאמר גבי שבועה? אולי‪ :‬אם אמרה שבועה בה' ‪ -‬שתבין דפירושו זה אמת כמו שה' אמת‪ ,‬ואם לא תקיים כאילו דברה כפירה‪ .‬צ"ע‪.‬‬

‫‪2‬‬
‫ובדרך כלל אינו מובן לי‪ :‬קטן וקטנה מה שאין קידושיהן קידושין – לאו דוקא דלא יודעים מהו קידושין – אלא דשכלם לא מבושל לעשות‬
‫החלטות ע"פ שכל מיושב‪ .‬וא"כ למה בודקין כאן רק אי מבינה לשם מי נדרה והקדישה? הנה ירשה מאמה שדה בשווי של מאה אלף‬
‫דולר ומחליטה להקדישה ומבינה מה זה הקדש אבל לא מבינה איך תסבול אח"כ דלא יהיה לה כסף בחיים‪ .‬למה יחול ההקדש?‬

‫‪ )1‬אב או בעל יכול להפר ביום שמעו‪ .‬מהו ביום שמעו? עד סוף היום‪ .‬ע"ל פסוק י"א ברש"י – "מיום אל יום"‪ .‬אם שמע בסוף היום יש לו‬‫ה‪.‬‬
‫כמה דקות להפר‪ .‬ואם שמע בתחילת הלילה יש לו כמעט מעת לעת להפר‪ .‬משנה ע"ו ע"ב‪[ .‬ובירושלמי איכא מ"ד דתלוי בכ"ד שעות משעת‬
‫השמיעה‪].‬‬
‫‪ ) 2‬ענין הפרת האב והבעל – מן פסוק ד' עד פסוק ט"ז‪ .‬ומחולק לג' סוגים‪> .‬פסוק ד'‪ :‬נערה פנויה – אביה מיפר לבדו‪> .‬פסוק ז'‪ :‬נערה‬
‫מאורסה – אביה ובעלה מפירין בשותפות‪> .‬פסוק י"א‪ :‬נשואה – בעלה מיפר לבדו‪.‬‬
‫‪ )3‬באמת בפסוק ז' ח' ט' דמיירי בארוסה כתוב שבעלה מיפר‪ .‬וחז"ל מבינים דהוא בשותפות עם האב‪ .‬וברש"י דנלמד מבנעוריה בית אביה‪.‬‬

‫‪ )4‬רש"י בפסוק יוד‪> .‬אמרנו דנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה‪ .‬ואם מת הארוס – יפר האב לבדו (עד שתבגר)‪ .‬נתרוקנה רשות‬
‫הבעל וחזרה לרשות האב‪ .‬ואם מת האב לא נתרוקנה רשותו ואין הארוס יכול להפר לבדו‪ .‬לא מצינו דתתן התורה כוח לארוס להפר לבד‪.‬‬
‫>מהו דכ' בפסוק יוד ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה (=דאין לה הפרה)? רש"י‪ :‬באלמנה מנישואין‪ .‬כשניסת יוצאת‬
‫מרשות אביה (כאילו בגרה) ‪ .‬ואפילו מת הבעל לא חוזרת לרשות האב‪ .‬ובבוגרת פנויה שנדרה – ג"כ אין לה שום הפרה‪.‬‬
‫סוף‬

‫‪3‬‬