‫הכבש הששה עשר‬

‫מאת‪ :‬מיכאל גורביץ'‬

‫עפ"י שירים וסיפורים של יהונתן גפן‬

‫מערכה ראשונה‬

‫(על הבמה גן‪ ,‬במרכזו עץ גדול רב עפאים‪ .‬בצד ימין‪ ,‬גדר)‬

‫יונתן‪( :‬נכנס לגן‪ ,‬מביט סביב‪ ,‬אחר כך פונה לקהל)‬

‫שלום‪.‬‬
‫הכל התרחש כאן‪,‬‬
‫ביום האחרון של הסתיו‬
‫שבוע אחרי שחבר שלנו‪ ,‬דניאל‪ ,‬נעלם‪.‬‬
‫היינו בכיתה א' או ב'‪ ,‬אני כבר לא זוכר‬
‫אבל את אותו יום אני לא אשכח אף פעם‪.‬‬
‫(מביט לכיוון הגדר)‬
‫הם באים‪.‬‬
‫(נכנסים מיכאל‪ ,‬ענת‪ ,‬אריאלה ונפתלי)‬

‫"גן סגור"‬

‫אתמול‬
‫בחמש אחרי הצהריים‬
‫הלכנו עם אמא למכולת‬
‫ובדרך ראינו‬
‫שהגן שלנו סגור‪.‬‬

‫הנדנדות עומדות‬
‫בין העצים הגבוהים'‬
‫והפרחים כאלה נמוכים‬
‫ובלי צבעים‪,‬‬

‫קוביות נרדמות‪,‬‬
‫מסודרות בסל‪,‬‬
‫ואין שם אף ילד‬
‫שיבנה מהן מגדל‪.‬‬
 ‫ואין שם אף גננת‬
‫שתגיד מה מותר‬
‫ומה אסור ‪.‬‬
‫וכל הספרים מסודרים על המדף‬
‫כי אין מי שישמע סיפור‪.‬‬

‫זה לא כל כך נעים‬
‫לראות גן סגור‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬איפה כולם?‬

‫נפתלי‪ :‬מי חסר?‬

‫אריאלה‪ :‬איפה נמרוד?‬

‫נפתלי‪ :‬הוא בטח כבר יבוא ויספר איזה ספור‪.‬‬

‫יונתן‪( :‬לקהל)‪ ,‬נמרוד תמיד מאחר‪ ,‬לבית הספר‪ ,‬לקולנוע‪ ,‬לכל מקום‪ .‬ותמיד הוא ממציא איזה תירוץ‪.‬‬

‫אריאלה‪( :‬לקהל) פעם הוא סיפר שעצר אותו בדרך סוס והתחיל לדבר איתו‪.‬‬

‫נפתלי‪( :‬לקהל) ופעם הוא המציא שפגש את אליהו הנביא‪.‬‬

‫ענת‪ :‬למה בכלל באנו לכאן?‬

‫נפתלי‪ :‬מיאכל אמר‪( .‬שהייה)‬

‫מיכאל‪ :‬זה בגלל דניאל‪( .‬שהייה)‬

‫אריאלה‪ :‬אבל הוא איננו‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬לא יודעים איפה הוא‪( .‬שהייה)‬

‫מיכאל‪ :‬אני חושב שאני כן יודע איפה הוא‪.‬‬

‫יונתן‪( :‬לקהל) דניאל הוא חבר שלנו‪ ,‬ויום אחד לא מצאו אותו‪.‬‬
‫אמא שלו באה בערב לבית של אריאלה‪ ,‬כי דניאל ואריאלה היו קצת חברים‪ ,‬ושאלה אם מישהו ראה את‬
‫דניאל מאז שהלך בצהריים מבית הספר‪ ,‬אבל אריאלה לא ראתה את דניאל ולא ידעה איפה הוא‪ .‬ואף אחד‬
‫לא ידע איפה הוא ומאז אף אחד לא ראה אותו‪ .‬וכבר עבר שבוע וכולם דאגו נורא וחפשו את דניאל בכל‬
‫מקום‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אני חושב שאני כן יודע איפה הוא‪( .‬שהייה)‬

‫נפתלי‪ :‬איך אתה יודע?‬

‫מיכאל‪ :‬אתמול‪ ,‬כשעברתי כאן אחרי הצהריים‪ ,‬עם אמא שלי‪ ,‬שמעתי קול‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬איזה קול?‬

‫מיכאל‪ :‬קול של מישהו שבוכה‪.‬‬

 ‫ענת‪ :‬אריאלה‪...‬‬

‫אריאלה‪ :‬מה?‬

‫ענת‪ :‬אני רוצה הביתה‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬אולי תשתקי‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אני חושב שזה היה הקול של דניאל‪( .‬שהייה)‬

‫נפתלי‪ :‬אז זה אומר שהוא כאן‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬זה אומר שהוא כאן‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אני חושב שהוא כאן‪ .‬עכשיו‪( .‬שהייה)‬

‫ענת‪ :‬אמאל'ה‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬אולי קרה לו משהו‪ .‬וחשבתי שיהיה טוב אם נחפש אותו‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬איך נחפש אותו?‬

‫מיכאל‪ :‬קודם נחכה שכולם יבואו‪ .‬הנה גל‪.‬‬

‫(גל מגיעה‪ ,‬מנסה להיכנס בין סובכי הגדר‪ .‬היא נתקעת‪ ,‬מיכאל ונפתלי מנסים למשוך אותה פנימה)‬

‫מיכאל‪ :‬תעשי פו (הוא נושף)‬

‫גל‪ :‬פו (נושמת ומתנפחת)‬

‫מיכאל‪ :‬לא‪ ,‬פו‪( ...‬הוא נושף)‬

‫גל‪ :‬פו‪( ...‬היא מתרוקנת מאויר והילדים מצליחים למשוך אותה פנימה)‬

‫גל‪( :‬ידיה מאחורי גבה‪ ,‬היא מסתירה משהו) שלום‪...‬‬

‫כולם‪ :‬שלום‪...‬‬

‫(מיכאל ונפתלי מציצים מאחורי גבה‪ ,‬היא מעבירה את ידיה לפנים‪ ,‬הם פותחים את כפות ידיה ומתגלה‬
‫צדף)‬

‫גל‪ +( :‬כולם) "אבא חזר מאילת"‬

‫כמו ים‬
 ‫אבא חזר מאילת‬
‫והביא לי צדף אחד‪,‬‬
‫אם שמים אותו ליד‬
‫האוזן השניה‬
‫שומעים גלים‬
‫ולפעמים גם אניה‪.‬‬

‫אבא חזר מאילת‬

‫והביא לה צדף אחד‬
‫שאם מביטים‬
‫עליו מהצד‬
‫רואים סירות ודגים‬
‫ולפעמים‬
‫גם דייגים‪.‬‬

‫אבא חזר מאילת‬

‫והביא לי צדף אחד‬
‫שאם נשארים איתו קצת‬
‫מרגישים‬
‫לפעמים‬
‫בבת אחת‬
‫כמו ים‪.‬‬

‫יונתן‪" :‬גל היא ילדה של ים"‬

‫גל היא ילדה של ים‬

‫לפעמים אבא שלה מספר לה‬
‫שמצאו אותה בכלל בים או על החול או בין הצדפים‬
‫כשהיתה תינוקת‪.‬‬
‫אבל היא צוחקת ולא מאמינה‪.‬‬

‫גל היא ילדה של ים‬

‫והידיים שלה תמיד מלוחות‬
‫ויש גל אחד שהוא רק של גל‬
‫ותמיד היא רוכבת עליו ואומרת לו‪" :‬דיו! דיו! "‬
‫כאילו המים הם סוס‪.‬‬

‫גל היא ילדה של ים‬

‫והיא יודעת לעשות ארמונות מלכים‬
‫ולהגיד שהארמונות הם חיפה או נהלל‪.‬‬
‫והיא יודעת להגיד גם‪ :‬היום הים סוער וכועס מאוד‬
‫אבל מחר הוא שוב יחייך ויצהל‪.‬‬

‫גל היא ילדה של ים‬

‫וכשהים רועש היא אומרת‬
‫שהוא מספר לה סודות בשפה מיוחדת‬
‫שרק היא מבינה אותה‪.‬‬

‫גל היא ילדה של ים‪.‬‬

‫אבא שלה מספר לה שמצאו אותה בכלל‬
 ‫בים או על החול או בין הצדפים כשהיתה תינוקת‬
‫אבל היא צוחקת‬
‫ולא מאמינה‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אוף! איפה כבר נמרוד‪( .‬שהייה קצרה)‬

‫אריאלה‪ :‬אולי הוא שכח לבוא‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬הוא לא שכח‪ .‬הוא תמיד מאחר‪( .‬נגש לגדר)‬

‫נפתלי‪:‬גל‪ ,‬אולי את רוצה לתת לי את הצדף שלך?‬

‫גל‪ :‬למה?‬

‫נפתלי‪ :‬אני אוסף‪.‬‬

‫גל‪ :‬אני לא יכולה‪ ,‬כי זה מתנה מאבא שלי‪.‬‬

‫יונתן‪( :‬לקהל) לפעמים כשמחכים למישהו והוא מאחר‪ ,‬הזמן עובר מאוד לאט‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬הלואי שהוא יבוא כבר‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬הוא בטח ימציא תרוץ שקבענו בכלל ביום חמישי‪.‬‬

‫גל‪ :‬כבר מרוב שאנחנו מחכים יש לי קצת כאב בטן‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬ואם הוא לא יבוא? (שהייה קצרה)‬

‫נפתלי‪ :‬גל‪.‬‬

‫גל‪ :‬מה?‬

‫נפתלי‪ :‬אולי רק תתני לי את האבן לכמה ימים ואני אחזיר לך אותה?‬

‫גל‪ :‬אני לא יכולה‪ ,‬כי אבא שלי לא מרשה לי‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬מענין איזה תירוץ הוא ימציא היום‪ ,‬הנמרוד הזה‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬בטח הוא יגיד שהוא פגש בדרך זאב‪( .‬צוחקים)‬

‫מיכאל‪ :‬או שהוא יגיד‪ ...‬אני חושב שהוא בא‪( .‬הם שבים וממהרים לגדר‪ ,‬מלבד נפתלי)‬

‫נפתלי‪ :‬גל‪.‬‬

‫גל‪ :‬מה?‬

‫נפתלי‪ :‬בואי רגע? (גל נגשת אליו)‬

‫נפתלי‪ :‬אם תתני לי את הצדף‪ ,‬אני אתן לך משהו אחר מהאוסף שלי‪.‬‬
‫גל‪ :‬אני לא יכולה‪ .‬כי עכשיו תכף נמרוד בא‪ .‬ואבא שלי לא מרשה לי‪ .‬ואני גם לא יודעת מה יש לך‬
‫באוסף‪( .‬חוזרת לגדר)‬

‫נפתלי‪( :‬שר) "המחבוא שלי"‬

‫אם יש לי משהו‬
‫שהוא באמת יקר‪,‬‬
‫אני תכף מחביא אותו‬
‫מתחת לכר‪.‬‬

‫גולה נוצצת‪,‬‬
‫צדפים או נוצה‪,‬‬
‫מתחת לכר‪,‬‬
‫שאיש לא ימצא!‬

‫(רק אתמול‪,‬‬
‫כשלא ראו‪,‬‬
‫שמתי מסטיק‬
‫שלא ימצאו(‪.‬‬

‫עיפרון ומסרק‪,‬‬
‫תמונה של טלה‪,‬‬
‫בקבוק חצי ריק‬
‫וחצי מלא‪.‬‬

‫תפוח אדמה‪,‬‬
‫מה שיש בכיסים‪,‬‬
‫לא חשוב מה‪,‬‬
‫העיקר לשים‪.‬‬

‫יום אחד‪,‬‬
‫את הכר אסיר‪,‬‬
‫אקח הכל‬
‫ואהיה‬
‫איש עשיר!‬

‫אריאלה‪ :‬הוא בא‪( ...‬הם מתרחקים מן הגדר)‬

‫מיכאל‪ :‬בואו נעשה כאילו לא חיכינו לו בכלל‪.‬‬

‫גל‪ :‬בדיוק‪ .‬נעשה כאילו בכלל שכחנו שהוא צריך לבוא‪.‬‬

‫ענת‪ :‬למה?‬
‫אריאלה‪ :‬שהוא לא יחשוב את עצמו‪( ...‬הם מתפזרים‪ ,‬מעמידים פנים כאילו עוסקים במשהו ומתפקעים‬
‫מצחוק)‬

‫נמרוד‪( :‬נכנס‪ ,‬עליז) אהלן‪.‬‬

‫ענת‪ :‬הנה נמרוד‪...‬‬

‫(נמרוד מבחין ב"קנוניה"‪ ,‬נעלב מעט‪ ,‬מתרחק‪ ,‬הילדים חדלים לצחוק)‬

‫מיכאל‪( :‬נוזף) למה איחרת?‬

‫גל‪ :‬כבר המון זמן אנחנו מחכים לך‪.‬‬

‫נמרוד‪( :‬מרצין‪ ,‬בטון נעלב) כשיצאתי מבית ספר חטפו אותי שלושה אנשים עם מסכות‪.‬‬

‫גל‪( :‬בפחד) אא‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬הם עצרו אותי על המדרכה‬

‫הציעו לי סוכריות‬
‫וכשאמרתי שאני לא רוצה‬
‫הם תפסו אותי בצואר מאחור‬
‫סובבו לי את היד‬
‫והכניסו אותי למכונית שלהם‪...‬‬

‫ענת‪ :‬אמאלה‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬בתוך המכונית הם קשרו לי‬

‫את הידיים ואת הרגליים‬
‫בחוט תיל דוקר אחר כך הם‬
‫קשרו לי בסמרטוט את העיניים‬
‫שאני לא אראה לאן אנחנו נוסעים‬
‫ככה הם נעסו עשרים קילומטר‬
‫או לפחות איזה חמש שעות‬
‫ואז הם הורידו אותי בסמטה אפילה‬
‫הכניסו אותי למרתף חשוך ומלוכלך‬
‫קשרו אותי לכסא והלכו להורים‬
‫שלי לבקש כסף אחרת הם לא יחזירו‬
‫אותי אף פעם‪.‬‬
‫הם השאירו איתי אחד מכוער‬
‫שהיה לו רובה והוא כיוון אותו‬
‫אל בין העיניים שלי‬

‫נפתלי‪( :‬בחרדה) יו‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬ככה ישבתי שם קשור‪.‬‬

‫בסוף הוא נרדם ואני הצלחתי לברוח‪.‬‬
‫ובגלל זה אני אחרתי‪.‬‬
‫עכשיו טוב לכם? (שהייה)‬

‫אריאלה‪ :‬איך קראו להם?‬

 ‫נמרוד‪ :‬הם לא אמרו לי כדי שאני לא אוכל לספר עליהם‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬מה‪ ,‬וכשברחת המכוער הזה‪ ,‬הוא לא התעורר?‬

‫נמרוד‪ :‬לא בגלל שהורדתי את הנעליים והלכתי על הגרביים בשקט לגמרי‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬ומה‪ ,‬ההורים שלך נתנו להם כסף?‬

‫נמרוד‪ :‬מה פתאום‪ .‬הם ידעו שאני אברח‪.‬‬

‫ענת‪ :‬וכשהם קשרו לך את העיניים יכולת לנשום?‬

‫נמרוד‪ :‬נשמתי דרך האף‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אולי בכלל זה לא היה ככה ואתה רק ממציא את זה?‬

‫נמרוד‪ :‬אולי השלולית שבחצר היא ים שמשתולל?‬

‫כולם‪ :‬מה?‬

‫יונתן‪( :‬לקהל) נמרוד הוא ילד מיוחד שאוהב להגיד דברים משונים‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אולי‪.‬‬

‫"אולי אולי אולי"‬

‫אולי השלולית שבחצר היא ים שמשתולל‪,‬‬

‫ואני (נמרוד) אולי רב‪-‬החובל!‬
‫השלחן שבשלולית‪ ,‬אולי הוא אניה‪,‬‬
‫אוצרות זהב טהור אולי היא מביאה;‬

‫אולי‪ ,‬אולי‪ ,‬אולי‬

‫אולי אני נוסע לחיפה או יון‪,‬‬
‫או למקום רחוק יותר‪ ,‬לאי על יד יפן!‬
‫דגים קופצים אל מול פני‪ ,‬המים מתיזים‪,‬‬
‫המלחים שלי הם בחורים כארזים!‬

‫אניה של שודדים אולי קרבה עכשיו‪,‬‬

‫ואולי אני מתקיף לפתע מן הגב!‬
‫השודדים יורים אולי בקצב‪ :‬בום בום בום!‬
‫אך אני נלחם ומנצח שם‪-‬כמו כלום!‬

‫אולי‪ ,‬אולי‪ ,‬אולי‪...‬‬

 ‫אולי‪,‬‬
‫אולי חבל שיש בשיר הזה כל כך הרבה אולי‪...‬‬
‫אולי‪ ,‬אולי‪...‬‬

‫אריאלה‪ :‬אולי עכשיו נספר לנמרוד למה באנו הנה‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬מיכאל אומר שדניאל נמצא כאן‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬כאן? (שהייה)‬

‫מיכאל‪ :‬אתמול‪ ,‬כשעברתי עם אמא שלי ליד הגדר‪ ,‬שמעתי קולות של מישהו שבוכה‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אבא שלי אמר לי שאם בצבא מישהו הולך לאיבוד‪ ,‬אז מקימים פלוגת חיפוש‪ .‬אז אני מציע‬
‫שאנחנו גם נקים פלוגת חיפוש‪ .‬אני אהיה המפקד ונפתלי יהיה סגן המפקד‪ .‬אבל הבנות לא יכולות לבוא‬
‫איתנו‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬למה אתה המפקד?‬

‫נמרוד‪ :‬כי אבא שלי בצבא ואני מכיר דברים כאלה וגם לי יש ניסיון‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬אז מה אם אבא שלך‪ ...‬זה לא הולך לפי אבא‪ .‬מה זה קשור אבא‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬הה‪ ...‬זה קשור‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬זה לא קשור‪ .‬יש ילדים שאבא שלהם בצבא והם לא מפקדים‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬זה כן קשור‪ .‬כי אבא שלי בצבא ואני מפקד ואבא של נפתלי מנהל מחשבים ובגלל זה הוא סגן‬
‫מפקד‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬זה לא קשור‪ .‬אבא שלי עובד בדואר ואני לא דוורית‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬כי את עוד ילדה‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬גם כשאני אהיה גדולה אני לא אהיה דוורית‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬כן נכון‪ .‬את כן תהיי דוורית‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬היא לא תהיה דוורית‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אז מה תהיי?‬

‫אריאלה‪ :‬אני אהיה ביו‪-‬כימאית‪( .‬שהייה קצרה)‬

‫נמרוד‪ :‬וזה לא קשור לדואר?‬

‫אריאלה‪ :‬מה פתאום‪ .‬אתה בכלל יודע כמה סוגים של אבא יש?‬

‫יונתן‪( :‬לקהל) יש ילד שאבא שלו רופא‬

‫ויש ילדים שאבא שלהם חולה‪.‬‬
 ‫יש ילדים שאבא שלהם עני‬
‫וילדים שהמקרר שלהם תמיד מלא‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬יש ילד שאבא שלו חיט‬

‫בגלל זה‬
‫במעיל שלו לא תראו חורים‪.‬‬
‫ויש ילדים שאבא שלהם ספר‬
‫ובגלל זה הם תמיד‬
‫נורא מסופרים‪.‬‬
‫יש ילדים שאבא שלהם נהג‬
‫אז על יד הבית עומד להם אוטובוס!‬

‫ענת‪ :‬יש ילד שאבא שלו ראש העיר‪...‬‬

‫גל‪ :‬אז הוא תמיד מדבר בנמוס‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬יש ילדים שאבא שלהם חזק‬

‫מיכאל‪ :‬הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גבורים‬

‫גל‪ :‬יש ילדים עם אבא חלק‬

‫ויש ילדים עם אבאים דוקרים‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה‬

‫ובחמש וחצי חוזרים‪,‬‬
‫יש אבאים שבקושי רואים (שהייה קצרה)‬

‫מיכאל‪ :‬ואבא שלי יושב וכותב שירים‪( ...‬שהייה קצרה)‬

‫נפתלי‪ :‬אולי מיכאל גם יכול להיות סגן מפקד?‬

‫נמרוד‪( :‬למיכאל) אתה רוצה?‬

‫מיכאל‪ :‬לא אכפת לי‪ ,‬אבל שגם אריאלה תבוא איתנו‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬גם אני הולכת לחפש את דניאל‪ ,‬כי הוא חבר שלי והוא אפילו יותר חבר שלי מה ששלך ובקיצור‬
‫גם אני הולכת לחפש אותו‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬תלכי‪ .‬לא אכפת לי‪ .‬אז אני המפקד ומיכאל ונפתלי סגני המפקד‪ .‬ויונתן ואריאלה וגל וענת חיילים‪.‬‬

‫גל‪ :‬אני אולי אשאר כאן עם ענת‪ ,‬כי היא מפחדת ונחכה לכם כאן‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬בסדר‪( .‬לאחרים) אחרי‪.‬‬

‫(הם מסתדרים ויוצאים)‬

‫יונתן‪ :‬וככה יצאנו נמרוד ומיכאל אריאלה נפתלי ואני אל תוך מעבה הגן‪ .‬אני לא יכול להגיד שלא פחדתי‪.‬‬
‫פחדתי נורא אבל גם פחדתי לספר למישהו שאני פוחד‪ .‬וחוץ מזה מאוד רציתי למצוא את דניאל‪.‬‬

‫מיכאל‪( :‬נכנס בריצה) יונתן‪ ,‬בוא כבר! (יוצאים בריצה‪ ,‬ענת וגל נשארות לבדן)‬
 ‫גל‪ :‬אנחנו נחכה להם‪ .‬אל תדאגי‪ .‬הם יחזרו מהר‪ .‬ואני אשמור עלייך‪ ,‬כי אני בכיתה א' ואת רק בשנה‬
‫הבאה עולה לכיתה א'‪( .‬שהייה‪ .‬לפתע מתחילה ענת למרר בבכי‪ .‬גל מנסה להסתיר את חרדתה)‬

‫גל‪( :‬מפזמת) אבא חזר מאילת‪( ...‬לענת) למה את בוכה?‬

‫ענת‪ :‬אני פוחדת‪.‬‬

‫גל‪( :‬קוטפת מעט דשא ונותנת לענת) רוצה? (ענת לוקחת את הדשא אבל ממשיכה לבכות)‬

‫גל‪( :‬מחפשת סביב) את רוצה שאני ארקוד לך ריקוד?‬

‫(ענת מהנהנת בראשה‪ ,‬גל רוקדת‪ ,‬ענת נחה מעט וממשיכה לבכות)‬

‫גל‪( :‬חסרת אונים) אולי את רוצה את הצדף שלי?‬

‫(ענת מהנהנת בראשה‪ ,‬אבל לא מפסיקה לבכות)‬

‫גל‪( :‬נותנת לה את הצדף) קחי‪.‬‬

‫(ענת לוקחת את הצדף וחצי חיוך צץ על שפתיה‪ .‬גל מבינה כי אבדה את הצדף‪ ,‬מתחילה לבכות גם היא‪.‬‬
‫ענת מחפשת מוצא‪ .‬לבסוף היא מחזירה לגל את צרור הדשא ואת הצדף‪ .‬גל מפסיקה לבכות‪ ,‬הן‬
‫מתחבקות)‬

‫ענת‪ :‬גל‪.‬‬

‫גל‪ :‬מה?‬

‫ענת‪ :‬את פוחדת?‬

‫גל‪( :‬חדלה לבכות) לא כל כך‪...‬‬

‫ענת‪ :‬אבל אם מישהו יבוא ויראה אותנו כאן ויכעס עלינו שנכנסנו אפילו שאסור?‬

‫גל‪ :‬אף אחד לא יבוא‪.‬‬

‫ענת‪ :‬גל‪.‬‬

‫גל‪ :‬מה?‬

‫ענת‪ :‬מה את אומרת? הם ימצאו את דניאל?‬

‫גל‪ :‬אני לא יודעת‪.‬‬

‫ענת‪ :‬את אוהבת את דניאל?‬

‫גל‪ :‬אריאלה אוהבת את דניאל‪.‬‬

‫ענת‪ :‬ואת מי את אוהבת?‬

‫גל‪ :‬אני לא זוכרת עכשיו‪ .‬ואת?‬

 ‫ענת‪ :‬אני אוהבת את נפתלי‪.‬‬

‫גל‪ :‬גם אני‪.‬‬

‫ענת‪( :‬בהתרגשות) גם את אוהבת את נפתלי?‬

‫גל‪ :‬כן‪.‬‬

‫ענת‪ :‬נפתלי אוהב את איריס‪.‬‬

‫גל‪ :‬אני יודעת‪ .‬גם אני אוהבת את איריס‪.‬‬

‫ענת‪ :‬גם אני‪.‬‬

‫גל‪( :‬היא מחבקת את ענת ומניפה אותה) כולם אוהבים את איריס‪.‬‬

‫ענת‪( :‬מחבקת את גל‪ .‬שרה) "הילדה הכי יפה בגן"‬

‫הילדה הכי יפה בגן‬

‫יש לה עיניים הכי יפות בגן‬
‫וצמה הכי יפה בגן‬
‫ופה הכי יפה בגן‬
‫וכמה שמביטים בה יותר‬
‫רואים שאין מה לדבר‬
‫והיא הילדה‬
‫הכי יפה‪ ,‬יפה בגן‬

‫כשהיא מחייכת‬
‫גם אני מחייכת‬
‫וכשהיא עצובה‬
‫אני לא מבינה‬
‫איך אפשר להיות עצובה‬
‫כשאת הילדה הכי יפה בגן‪.‬‬

‫(נכנס נפתלי‪ ,‬עם תיק בידו)‬

‫נפתלי‪ :‬תראו‪ ,‬אני מצאתי את התיק רופא שלי‪( .‬הוא פותח את התיק ומוציא ממנו מכשירים)‬

‫ענת‪( :‬לגל‪ ,‬מסמיקה וזורחת) הנה נפתלי‪.‬‬

‫גל‪( :‬לנפתלי) נפתלי‪ ,‬אולי נשחק ברופא וחולה ותבדוק אותי?‬

‫ענת‪ :‬גם אותי תבדוק‪.‬‬

 ‫גל‪ :‬לא‪ ,‬את תהיי האחות שגם עוזרת לרופא וגם בודקת‪.‬‬

‫ענת‪ :‬לא רוצה‪ ,‬אני רוצה גם שנפתלי יבדוק אותי‪.‬‬

‫גל‪ :‬לא‪ ,‬כי אי אפשר לבדוק שניים‪ ,‬את תהיי האחות ותגידי לי לשכב ולנוח ותכף הרופא יבוא‪( .‬ענת‬
‫מתחילה לבכות)‬

‫גל‪ :‬טוב טוב‪ ,‬גם את תהיי חולה‪( .‬ענת מפסיקה לבכות) אז נפתלי‪ ,‬נגיד שאני מתעלפת‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬טוב‪ ,‬ונגיד שמודיעים לי בטלפון‪.‬‬

‫גל‪( :‬מחזיקה בראשה) אוי‪ ,‬מה זה‪ ,‬יש לי סחרחורת‪ ,‬דוקטור‪ ,‬תציל אותי‪ ,‬מהר‪( .‬היא נשכבת על הדשא)‬

‫נפתלי‪( :‬שסיים להתעסק עם המכשירים‪ ,‬עושה קול של סירנה‪" ,‬מגיע"‪ ,‬לענת) מה קרה לה?‬

‫ענת‪ :‬היא התעלפה‪ ,‬אבל גם אני מרגישה לא טוב‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬היא אכלה משהו לא טוב?‬

‫ענת‪ :‬לא יודעת‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬טוב‪ ,‬אני אצטרך לבדוק אותה‪( .‬כורע אליה וממשש אותה) תנשמי עמוק‪...‬‬
‫אני כבר רואה שאני צריך לעשות לה זריקה כדי שהיא תתעורר‪( .‬מוציא זריקה מן התיק‪ ,‬ומכין אותה)‬

‫ענת‪ :‬גם אני מרגישה לא טוב‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬את אכלת משהו לא טוב?‬

‫ענת‪ :‬מה?‬

‫נפתלי‪ :‬כי לפעמים אם אוכלים משהו לא טוב נהיים חולים מזה‪.‬‬

‫ענת‪ :‬באמת אני חושבת שאכלתי משהו לא טוב‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬מה אכלת?‬

‫גל‪ :‬נו‪ ,‬נפתלי‪ ,‬תעשה לי כבר‪...‬‬

‫נפתלי‪( :‬כורע ליד גל) את תרגישי רק דקירה קטנה ותכף תתעוררי (מזריק לה זריקה‪ ,‬היא "מתעוררת"‬
‫לאט ומתיישבת)‬

‫נפתלי‪( :‬אוחז בידה) איך את מרגישה?‬

‫גל‪ :‬יש לי סחרחורת‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬נתתי לך זריקה מאד טובה ועכשיו הכל יעבור‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אני כבר יודעת מה אכלתי לא טוב‪...‬‬

‫גל‪ :‬אבל דוקטור‪ ,‬כואב לי כאן (פושטת אליו את גופה)‪.‬‬

 ‫נפתלי‪( :‬ממשש את צלעותיה ואת בטנה) כן‪ .‬אני רואה שנפוח לך‪ .‬אולי אני אתן לך עוד זריקה גם נגד‬
‫הנפיחות‪( .‬עומד לתת לה עוד זריקה)‬

‫ענת‪( :‬עולה על הנדנדה וניצבת מעליו) למה לה אתה נותן שתי זריקות ולי אף אחת?‬

‫נפתלי‪ :‬גם את חולה?‬

‫ענת‪ :‬אכלתי עוף‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אולי אני אצטרך לעשות לך ניתוח ולהוציא לך את הפוליפים‪.‬‬

‫גל‪( :‬נאנחת מכאבים) אח‪ ...‬דוקטור‪ ,‬עכשיו זה שוב כואב לי עוד יותר‪.‬‬

‫נפתלי‪( :‬לגל) רגע‪( .‬לענת) קודם אני צריך עכשיו למדוד לך חום בטוסיק‪.‬‬

‫ענת‪ :‬לא בטוסיק‪ ,‬בפה‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬לא‪ ,‬צריך בטוסיק‪.‬‬

‫ענת‪ :‬טוב‪ ,‬אני אכניס לי‪( ...‬היא "מכניסה" לעצמה מדחום)‬

‫נפתלי‪( :‬לגל) את רוצה שגם לך אני אמדוד חום?‬

‫גל‪ :‬אבל לא בטוסיק‪...‬‬

‫ענת‪ :‬אפשר כבר להוציא?‬

‫נפתלי‪ :‬לא‪ ,‬רק הרופא יכול להוציא‪( .‬מוציא‪" ,‬מטלטל" את המדחום) נגיד שיש לך הרבה מאד חום ואני‬
‫צריך לקחת אותך לבית חולים‪.‬‬

‫(הוא מרים אותה‪ ,‬היא צועקת בעונג‪ ,‬הוא עושה קול של סירנה ונושא אותה במעגל גדול‪ ,‬תוך שהיא‬
‫מנפנפת לגל שלום‪ ,‬עד שהוא "מגיע" לבית החולים‪ .‬הוא מציב אותה על הדשא)‬

‫נפתלי‪ :‬עכשיו הגענו לבית חולים ואת צריכה לשכב ואסור לך לזוז‪( .‬ענת נשכבת)‬

‫גל‪ :‬טוב‪ ,‬נפתלי‪ ,‬אני מסכימה שעכשיו תמדוד לי גם‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אני לא יכול עכשיו כי אני צריך לטפל דחוף בענת‪.‬‬

‫גל‪ :‬אז תקח גם אותי לבית חולים‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אני לא יכול אבל להרים אותך‪ ,‬כי את קצת כבדה‪( .‬גל עומדת לפרוץ בבכי)‬

‫ענת‪ :‬גל‪ ,‬עכשיו אני בבית חולים וזה נורא מסוכן‪ .‬אולי גל‪ ,‬את תהיי האחות‪ ,‬וגם תטפלי בי‪ ...‬ואולי‬
‫נפתלי‪ ,‬אתה תהיה גם רופא וגם אבא שלי‪ ,‬וגל תהיה גם אמא שלי ואני בבית חולים וצריך להציל אותי‪.‬‬

‫גל‪ :‬טוב‪( ,‬לנפתלי) אבל נגיד שאתה עוד לא באת‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬נגיד שאני עוד בבית חולים אחר‪( ...‬רץ לצד השני של הבמה תוך השמעת קול סירנה)‬
 ‫ענת‪ :‬עכשיו תגידי לי תשכבי ענתי‪ ,‬תנוחי‪ ,‬ותכף הרופא יבוא‪...‬‬

‫גל‪ :‬אבל אני גם לא מרגישה טוב‪...‬‬

‫נפתלי‪( :‬עושה קול סירנה ו"מגיע") היה לי יום מאד קשה‪ ...‬מה שלום ענתי‪...‬‬

‫גל‪ :‬אני גם לא מרגישה טוב‪...‬‬

‫נפתלי‪( :‬לענת) איך את מרגישה ענתי?‬

‫ענת‪ :‬אני רוצה שתבדוק לי את הרגליים‪ ,‬כי אני חושבת שמשהו לא בסדר שם‪...‬‬

‫(היא מתהפכת על בטנה‪ ,‬ופושטת את רגליה‪ .‬נפתלי נדהם)‬

‫נפתלי‪( :‬ממשש את רגליה) אה‪ ...‬גל‪ ,‬תגעי רגע‪ ,‬תראי כמה חלק לה כאן‪...‬‬

‫גל‪ :‬נורא חלק‪( ...‬נכנסים אריאלה ומיכאל‪ ,‬מבחינים בשלושה‪ .‬השלושה נרתעים בבהלה)‬

‫מיכאל‪ :‬מה עשיתם?‬

‫ענת‪ :‬שיחקנו בבית חולים‪...‬‬

‫אריאלה‪ :‬מה עשיתם? (נכנס נמרוד ויונתן‪ ,‬נושאים בידיהם ארגז גדול)‬

‫יונתן‪ :‬תראו מה מצאנו‪.‬‬

‫גל‪ :‬מה זה?‬

‫נמרוד‪ :‬מצאנו אוצר‪( .‬הם מניחים את הארגז בזהירות ונאספים סביבו)‬

‫ענת‪ :‬מה יש בפנים?‬

‫מיכאל‪ :‬אנחנו לא יודעים‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אולי נפתח אותו‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אולי לא כדאי‪ ,‬כי אולי יש בפנים משהו מסוכן‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬מה?‬

‫נפתלי‪ :‬אולי יש בפנים איזה חיה שיכולה לקפוץ עלינו‪.‬‬

‫גל‪ :‬אולי נחש‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬תקחו את זה מכאן‪( .‬ענת זזה הצידה)‬

‫ענת‪ :‬אולי יש בפנים נמר שרוצה לצאת‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אולי יש בפנים מן עשן שחור‪ ,‬שאם נפתח את הארגז הוא יצא בבת אחת ויכסה אותנו‪ ,‬ואז לא‬
‫נוכל לנשום‪.‬‬
 ‫ענת‪ :‬בואו לכאן‪ ,‬אל תעמדו שם על יד‪ ,‬כי זה מסוכן‪( .‬הם מתרחקים מעט מן הארגז)‬

‫מיכאל‪ :‬אבל אולי יש בפנים ענק גדול שמישהו סגר אותו‪ ,‬ואם נשחרר אותו‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬הוא יהרוג אותנו‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬לא‪ ,‬הוא יעשה מה שאנחנו נגיד לו‪.‬‬

‫גל‪ :‬הענק יעשה מה שנגיד לו?‬

‫מיכאל‪ :‬כן‪ ,‬כי אם אנחנו נשחרר אותו‪ ,‬אז הוא יגיד לנו תודה ויהיה משרת שלנו כל החיים‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬זה אוצר‪ .‬אני מכיר ארגזים כאלה‪ .‬בטח שודדים השאירו כאן את השלל שלהם‪( .‬שהייה קצרה) אני‬
‫פותח‪.‬‬

‫(לאט ובזהירות הוא נגש אל הארגז‪ ,‬גל ענת ונפתלי מתרחקים מעט‪ ,‬אריאלה יונתן ומיכאל מתקרבים‪,‬‬
‫נמרוד מרים את המכסה‪ .‬הם מביטים פנימה)‪.‬‬

‫גל‪( :‬מרחוק) מה יש בפנים? (נמרוד מכניס את ידו לארגז ושולף כתר)‬

‫מיכאל‪ :‬כתר‪( .‬הילדים מתקרבים לאט לנמרוד)‬

‫נפתלי‪ :‬זה מזהב?‬

‫(נמרוד מניח את הכתר על ראשו‪ .‬הכתר קטן עליו מעט‪ .‬הילדים מתבוננים בו בהשתאות)‬

‫מיכאל‪( :‬שולף מן הארגז גלימה מפוארת) גלימה של מלך‪( ...‬הוא מניח את הגלימה על שכמו)‬

‫אריאלה‪( :‬לנמרוד) אני רוצה גם‪.‬‬

‫(נמרוד מסיר את הכתר מראשו ונותן לאריאלה‪ .‬הילדים מוציאים מן הארגז אביזרים שונים‪ ,‬כמו צעיף‬
‫מוזהב וחרב)‬

‫נמרוד‪( :‬אוחז בידו שרביט מלכות) אמרתי לכם שזה אוצר‪( .‬לבסוף מוציאה גל‪ ,‬גופיה קטנה)‬

‫גל‪ :‬מה זה? (הילדים מתבוננים בה) תראו איזה גופייה קטנה‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬של גמדים‪( .‬ענת מוציאה זוג נעליים קטנות)‬

‫ענת‪ :‬תראו‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬נעליים של גמדים‪( .‬מיכאל מוציא זוג מכנסיים קטנים)‬

‫מיכאל‪ :‬אה‪ ,‬אני מכיר את המכנסיים האלה‪( .‬שהייה)‬

‫נמרוד‪ :‬אתה מכיר?‬

‫מיכאל‪ :‬ועכשיו אני גם יודע מה זה הארגז הזה‪.‬‬

‫כולם‪ :‬מה?‬
 ‫מיכאל‪ :‬כל הדברים האלה היו שלנו פעם‪ .‬והכתר הזה היה של נמרוד בהצגת בחנוכה כשהוא היה מלך‪,‬‬
‫וגם הגלימה‪ ,‬והנעליים האלה היו של אריאלה והגופייה והמכנסיים היו שלי‪ ,‬שהייתי בן ארבע‪ .‬הכל היה‬
‫שלנו‪ .‬וכשעזבנו את הגן‪ ,‬שולה הכניסה הכל לארגז וסגרה ועכשיו מצאנו את הארגז‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אז איך עכשיו הם נעשו קטנים כל כך?‬

‫מיכאל‪ :‬הם לא נעשו קטנים‪ .‬אנחנו גדלנו ורק נדמה לנו שהם נעשו קטנים‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬הכל שלנו? (הילדים מתנפלים על הארגז ושולפים ממנו עוד ועוד חפצים זעירים)‬

‫גל‪ :‬תראו כמה קטנים היינו‪.‬‬

‫ענת‪ :‬תראו‪ ,‬הכפפותש לי (מנופפת בסוג כפפות זעירות)‬

‫אריאלה‪ :‬החולצה שלי (מנסה להתאים חולצה זעירה על גופה)‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬הגרביים שלי (מנופף בזוג גרביים)‬

‫מיכאל‪ :‬תארו לעצמכם שהייתי צריך ללבוש את המכנסיים האלה‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אתה לא יכול‪ ,‬כי אתה כבר לא תינוק‪.‬‬

‫מיכאל‪( :‬שר) "היי אני כבר לא תינוק"‬

‫(ומיד אחר כך כולם) "כשאהיה גדול"‬

‫היי‪ ,‬אני כבר לא תינוק‬

‫היי‪ ,‬אני כבר לא תינוק!‬

‫אני מתלבש לבד‬
‫ומתפשט לבד‬
‫ואוכל לבד‬
‫וצוחק לבד‬
‫ובוכה לבד‬
‫וחולם לבד‬
‫על כל מיני דברים‬
‫שאעשה לבד‬
‫כשאהיה גדול‪.‬‬

‫היי‪ ,‬אני כבר לא תינוק!‬

‫אמא אומרת שאני צריך לאכול הרבה‬
‫כי עכשיו אני כל הזמן גדל'‬
‫אבל זה לא נכון‪.‬‬
‫כשאף אחד לא רואה ‪-‬‬
‫אני עוצר‬
 ‫ונח לי קצת‬
‫ושוב גדל‪.‬‬

‫היי‪ ,‬אני כבר לא תינוק!‬

‫כשאהיה גדול‬

‫כשאהיה גדול אהיה נגר‬

‫ואבנה בתים אבל לא כלוב‪,‬‬
‫כשאהיה גדול אהיה זמר‬
‫ואשיר שיר שמח למי שעצוב‪.‬‬

‫כשאהיה גדול אהיה רופא‬

‫שנותן זריקות לכל מי שכואב‪,‬‬
‫כשאהיה גדול אהיה אופה‬
‫ולחם אפרוס לכל מי שרעב‪,‬‬

‫כשאהיה גדול אהיה צייר‬

‫ואצייר עולם יפה יותר‪,‬‬
‫כשאהיה גדול אהיה נגר‬
‫ואבנה שולחן‪ ,‬כיסא ופסנתר‪.‬‬

‫כשאהיה גדול אהיה מלח‬

‫ואשיט אוניות בלב ים גואה‪.‬‬
‫כשאהיה גדול‬
‫כשאהיה גדול‪,‬‬
‫קודם שאהיה גדול‪,‬‬
‫ואחר כך נראה‪.‬‬

‫(בסוף השיר מיכאל משתיק לפתע את כולם)‬

‫מיכאל‪ :‬ששש‪ ...‬תקשיבו‪( .‬נשמע קול בכי חרישי)‬

‫נמרוד‪ :‬זה דניאל‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אמרתי לכם שהוא כאן‪ .‬אני שמעתי את הבכי הזה גם אתמול‪ .‬זה דניאל‪ .‬הוא כאן‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬וזה נשמע נורא קרוב‪( .‬הם מביטים סביב)‬

‫אריאלה‪ :‬זה לא דניאל‪( .‬שהייה קצרה‪ ,‬כולם נעצרים)‬

‫גל‪ :‬איך את יודעת‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬אנחנו אף פעם לא ראינו את דניאל בוכה‪ .‬דניאל לא בוכה‪ .‬זה לא דניאל‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אבל זה כן הקול של דניאל‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אולי עכשיו הוא כן בוכה‪ ,‬כי הוא לבד‪( .‬שהייה קצרה)‬

‫אריאלה‪( :‬בקול‪ ,‬לכיוון הגן) דניאל! (שהייה) דניאל! (שהייה)‬

 ‫נמרוד‪( :‬בקול) דניאל!‬

‫כולם‪ :‬דניאל! דניאל! (שהייה)‬

‫אריאלה‪ :‬אני אומרת שזה לא דניאל‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אולי קרה לו משהו והוא לא יכול לענות לנו‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬מה אולי קרה לו?‬

‫נפתלי‪ :‬אולי חטפו אותו כמו שאולי מטפו את נמרוד ועכשיו אולי הוא לא יכול לענות לנו כי אולי הוא‬
‫קשור בפה‪ ,‬כמו שנמרוד היה אולי‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬וגם אולי יכול להיות שהוא מתבייש‪.‬‬

‫גל‪ :‬אולי נחזור ונקרא לגדולים והם כבר ימצאו אותו‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬לא‪ .‬אנחנו נמצא אותו‪ .‬כי אולי מהגדולים הוא ברח וזה אומר שהוא בכלל לא רוצה לראות אותם‬
‫אולי‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬ואני אומרת שזה לא דניאל והוא בכלל לא כאן‪( .‬שהייה קצרה)‬

‫ענת‪ :‬עוד מעט לילה‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬יש לי רעיון‪( .‬שהייה קצרה‪ ,‬כולם דרוכים) נעשה מארב‪.‬‬

‫כולם‪ :‬מה?‬

‫נמרוד‪ :‬אבא שלי סיפר לי‪ ,‬שאם בצבא צריך לפעמים לגלות אנשים‪ ,‬עושים להם מארב‪.‬‬

‫גל‪ :‬מה זה מארב?‬

‫נמרוד‪ :‬שמים על הראש איזה תחפושת‪ ,‬שקוראים לזה גם הסואה‪ ,‬ושוכבים מאחורי שיח ומחכים‪ .‬וברגע‬
‫שמישהו בא מתנפלים עליו ותופסים אותו‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬מתחפשים?‬

‫מיכאל‪ :‬ראיתי על יד המקום שמצאנו את האוצר דברים שיכולים להיות לנו טובים‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬בואו‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אבל עוד מעט לילה‪.‬‬

‫גל‪( :‬לענת) אנחנו עוד פעם נשאר אולי כאן ונחכה להם‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬לא‪ .‬אתם תבואו איתנו עכשיו‪.‬‬

‫גל‪ :‬אבל אנחנו קצת עייפות ו‪...‬‬

‫אריאלה‪ :‬זה נורא מסוכן להשאר כאן‪ ,‬ואם תהיו איתנו‪ ,‬זה יהיה לכם יותר בטוח‪.‬‬
 ‫גל‪ :‬הכי טוב זה ללכת איתם‪ ,‬ענת‪ ,‬כי לא כדאי שנשאר כאן לבד‪.‬‬

‫ענת‪ :‬עוד מעט חושך‪.‬ידאגו לנו‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬כן‪ ,‬עוד מעט חושך‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אנחנו נמצא אותו לפני החושך‪ .‬בואו מהר‪ .‬אחרי‪( .‬כולם יוצאים מלבד יונתן)‬

‫יונתן‪ :‬לא אנחנו הבנים‪ ,‬מצאנו את דניאל‪ .‬למרות שאם מיכאל לא היה שומע קול בכי מהגן הסגור לא‬
‫היינו באים‪ ,‬ואם נמרוד לא היה יודע איך מחפשים‪ ,‬אולי לא היינו בכלל נשארים בגן‪ .‬אבל את דניאל לא‬
‫אנחנו מצאנו‪ .‬לא הבנתי למה אריאלה לא רצתה שגל וענת ישארו‪ .‬לא הבנתי למה היא אמרה שהבכי הוא‬
‫לא של דניאל‪ .‬רק אחר כך הבנתי‪ ,‬אחרי שהכל נגמר‪.‬‬

‫מיכאל‪( :‬נכנס בריצה) יונתן‪ ,‬בוא כבר! (הם יוצאים בריצה‪ ,‬הבמה ריקה‪ .‬נשמע קול בכי נכנסת אריאלה‪.‬‬
‫הבכי פוסק)‬

‫אריאלה‪( :‬מתקרבת לאט לעץ‪ ,‬כמעט בלחש) דניאל‪ ,‬דניאל‪( .‬שהייה) אני יודעת שאתה על העץ‪( .‬שהייה)‬
‫בוא למטה‪ .‬כולם דואגים נורא‪ .‬ואני מפחדת כאן לבד‪ .‬הם עושים מארב ליד הצריף‪ ,‬אבל אני יודעת שאתה‬
‫על העץ‪ .‬בוא למטה בבקשה‪ .‬תהיה איתי‪( .‬שהייה) דניאל‪ .‬אני מתגעגעת אליך‪( .‬שהייה) דניאל‪( .‬שרה)‬
‫"השיר של אריאלה"‬

‫רוח של בושם אביב מנשבת‬

‫וכל העולם מתחלק לשניים‪,‬‬
‫רק הילד שאני אוהבת‬
‫יושב על ענף ומחזיק שמיים‪.‬‬

‫בוא למטה תהיה איתי‪,‬‬

‫כשאני עצובה וכשאני שמחה'‬
‫כי כשכולם אוהבים אותי ‪-‬‬
‫אני אוהבת רק אותך‪ .‬אוהבת רק אותך‪.‬‬

‫תמיד היית ילד לבד‪,‬‬

‫לא משתולל ולא כועס‪,‬‬
‫וידענו תמיד שאתה מיוחד‬
‫ושיום אחד אתה תטפס‪.‬‬

‫רוח של בושם אביב מנשבת‬

‫וכל העולם מתחלק לשניים‪,‬‬
‫רק הילד שאני אוהבת‬
‫יושב על ענף ומחזיק שמיים‪.‬‬

‫(שהייה‪ .‬לפתע מגיח אל תוך הבמה נמר‪ .‬אריאלה זועקת בבעתה ומתחילה לסגת‪ .‬הנמר רודף אחריה‪ .‬מן‬
‫העץ יורד ילד‪ .‬זהו דניאל‪ .‬מקל בידו והוא מכה בערפו של הנמר‪ ,‬שנופל‪ .‬אריאלה עוצרת‪ .‬דניאל ואריאלה‬
‫ניצבים זה מול זה)‬
 ‫אריאלה‪ :‬דניאל‪( ...‬מתעלפת)‬

‫(דניאל מהסס רגע מול אריאלה והנמר השוכבים לרגליו‪ .‬הוא שומע קולות‪ ,‬סב על עקביו וממהר לטפס‬
‫חזרה על העץ ולהעלם‪ .‬נכנס נפתלי‪ ,‬על פניו מסיכת דב‪ .‬הוא מתחבא מאחורי העץ‪ .‬נכנסת ענת‪ ,‬על פניה‬
‫מסיכת כבש‪ ,‬היא רוקדת ריקוד קטן ויוצאת‪ .‬נכנסת גל‪ ,‬על פניה מסיכת חולד‪ .‬היא מחפשת את נפתלי‪,‬‬
‫מגלה אותו‪ ,‬רודפת אחריו‪ .‬הם רוקדים ריקוד קטן ואליהם מצטרפים יונתן שעל פניו מסיכת חמור וענת‪.‬‬
‫אז מופיע מיכאל שעל פניו מסיכת אריה ורודף אחריהם‪ .‬לפתע מגלה נפתלי את אריאלה השרועה על‬
‫הדשא‪ .‬הוא נעצר‪ .‬אחר כך נעצרת ענת‪ ,‬ולבסוף כולם‪ .‬הם מסירים לאט לאט את המסכות)‬

‫ענת‪ :‬מה קרה לאריאלה‪.‬‬

‫(מסך)‬

‫מערכה שנייה‬

‫(הילדים ניצבים ליד אריאלה השרועה על הדשא)‬

‫מיכאל‪( :‬כורע לידה) היא ישנה‪.‬‬

‫גל‪( :‬נוגעת קלות באריאלה) אריאלה‪ .‬אריאלה‪ .‬קומי‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אולי קרה לה משהו‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬מה?‬

‫נפתלי‪ :‬אני יודע איך בודקים אם מישהו ישן או שהוא מת‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬איך?‬

‫נפתלי‪ :‬דוקרים אותו במקום כואב ואם הוא מת הוא לא מרגיש‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אולי תדקור אותה אז‪.‬‬

‫(נפתלי נגש לתיק שלו ומוציא מכשיר חד‪ ,‬נגש אל אריאלה ודוקר אותה‪ .‬היא אינה מגיבה)‬

‫ענת‪ :‬זה לא כואב לה?‬

‫יונתן‪ :‬היא לא מרגישה את הדקירה‪.‬‬

‫גל‪ :‬אריאלה מתה?‬

‫מיכאל‪ :‬היא לא מתה‪ .‬היא נושמת‪ .‬היא רק התעלפה‪.‬‬

‫ענת‪ :‬איפה נמרוד?‬

‫נפתלי‪ :‬מה זה? עוד מישהו שוכב כאן‪.‬‬

 ‫(הם ממהרים לנמר‪ ,‬מיכאל ויונתן מסירים מעליו את המסיכה‪ .‬זהו נמרוד‪ ,‬הוא מתחיל להתאושש)‬

‫מיכאל‪ :‬נמרוד‪ ,‬מה קרה לך? (שהייה)‬

‫ענת‪ :‬נמרוד‪...‬‬

‫נמרוד‪( :‬בקול בוכים) מישהו הכניס לי מכה על הראש‪ ,‬מאחורה‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬נפוח לך? (בודק אותו) אתה צריך ללחוץ על זה כדי שהבונקלה תכנס חזרה לראש‪.‬‬

‫נמרוד‪( :‬לוחץ) אח‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬מי נתן לך מכה?‬

‫נמרוד‪ :‬שמתי לב שאריאלה הסתלקה‪ .‬הלכתי אחריה ורציתי להפחיד אותה קצת‪ ,‬בצחוק‪ .‬פתאום הרגשתי‬
‫טראח מאחורה ויותר אני לא זוכר כלום‪( .‬שהייה קצרה)‬

‫נפתלי‪ :‬גם אתה התעלפת‪.‬‬

‫גל‪ :‬אריאלה התעלפה‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אולי היא נבהלה מנמרוד‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬או שזה שנתן לי מכה‪ ,‬הרביץ גם לאריאלה‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬מי זה יכול להיות? (שהייה קצרה)‬

‫גל‪ :‬ענת‪ ,‬אנחנו צריכים ללכת הביתה‪ ,‬כבר דואגים לנו בטח‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬כן‪ ,‬אנחנו צריכים ללכת‪ .‬כבר מאוחר‪ .‬אנחנו כבר לא נמצא היום את דניאל‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אבל אריאלה‪( ...‬הם מהססים בין הגדר לאריאלה)‬

‫מיכאל‪ :‬אולי זה היה דניאל‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬מה?‬

‫מיכאל‪ :‬שנתן לנמרוד את המכה על הראש?‬

‫נפתלי‪ :‬למה?‬

‫מיכאל‪ :‬אני לא יודע‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אני נשאר‪( .‬שהייה) זה היה דניאל‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬איך אתה יודע?‬

‫נמרוד‪ :‬אני הפחדתי את אריאלה‪ ,‬והוא חשב שאולי אני באמת רוצה לעשות לה משהו‪ .‬והוא לא ידע מי‬
‫אני‪ ,‬כי הייתי מחופש לנמר‪.‬‬
 ‫נפתלי‪ :‬אז איפה הוא?‬

‫(נמרוד מביט על העץ‪ ,‬אחר כך על מיכאל‪ .‬מיכאל מביט גם הוא לעץ‪ .‬לפתע כולם מבינים‪ .‬הם נגשים‬
‫לעץ)‬

‫מיכאל‪ :‬שלוש ארבע!‬

‫כולם‪ :‬דניאל!!!‬

‫(דניאל מופיע על העץ‪ .‬הוא מחייך ואין כל סימן לבכי שנשמע קודם)‬

‫דניאל‪ :‬שלום‪.‬‬

‫כולם‪ :‬שלום‪...‬‬

‫ענת‪( :‬לגל) דניאל‪( ...‬שהייה)‬

‫מיכאל‪ :‬דניאל‪ ,‬כולם מחפשים אותך‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אני יודע‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬אתה כל הזמן היית על העץ?‬

‫דניאל‪ :‬התחבאתי לכם‪( .‬שהייה)‬

‫נמרוד‪ :‬אתה בא?‬

‫דניאל‪ :‬לאן?‬

‫נמרוד‪ :‬הביתה‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬מה פתאום?! (שהייה)‬

‫נפתלי‪ :‬אתה לא רוצה לחזור?‬

‫דניאל‪ :‬לא‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אבל למה אתה ברחת? (שהייה‪ .‬הילדים מחליפים מבטים)‬

‫נמרוד‪ :‬אבל אתה מוכרח לחזור‪ ,‬כי כולם דואגים נורא ולא יודעים מה קרה לך‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אני לא חוזר‪.‬‬

‫גל‪ :‬למה? (דניאל מרים כתף ואינו עונה)‬

‫נפתלי‪ :‬אז אנחנו נגיד לכולם שאתה כאן ויבואו ויתפסו אותך ולא תוכל לברוח‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אני כן אברח ולא ידעו בכלל איפה אני‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬דניאל‪...‬‬
 ‫דניאל‪ :‬מה?‬

‫מיכאל‪ :‬אתה קודם בכית?‬

‫דניאל‪ :‬מה פתאום?! (שהייה‪ .‬הילדים מחליפים מבטים)‬

‫גל‪ :‬אריאלה זזה‪.‬‬

‫(כולם מתרכזים סביב אריאלה שאמנם פוקחת את עיניה ומתיישבת לאט)‬

‫נפתלי‪ :‬איך את מרגישה?‬

‫אריאלה‪ :‬יש לי סחרחורת‪...‬‬

‫ענת‪ :‬אריאלה‪ ,‬תראי‪ ,‬דניאל‪...‬‬

‫(אריאלה מבחינה בדניאל שעל העץ‪ .‬היא יושבת זמן מה‪ ,‬נרגשת מאוד‪ ,‬אחר כך היא קמה ונגשת לעץ)‬

‫אריאלה‪ :‬דניאל‪ ...‬מאיפה היה לך אוכל‪?...‬‬

‫דניאל‪ :‬מצאתי דברים וגם לקחתי מהלול של סבא שלי ביצים‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬וישנת על העץ?‬

‫דניאל‪ :‬כן‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬כמו צפור‪ ...‬בוא למטה‪ ,‬אנחנו כבר צריכים ללכת הביתה עכשיו‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬אני לא הולך איתכם‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬למה? (דניאל מרים כתף ואינו עונה)‬

‫אריאלה‪ :‬אתה נשאר על העץ?‬

‫דניאל‪ :‬כן‪...‬‬

‫מיכאל‪( :‬נגש לאריאלה) אריאלה‪ ,‬אנחנו צריכים ללכת עכשיו‪ ,‬כי תכף חושך וידאגו לנו‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬אבל דניאל לא רוצה לבוא‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬אז אנחנו צריכים להשאיר אותו כאן‪( ...‬שהייה)‬

‫אריאלה‪ :‬אני גם נשארת כאן‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬מה?‬

‫אריאלה‪ :‬אני נשארת עם דניאל‪( .‬מיכאל חוזר לילדים האחרים)‬

‫מיכאל‪ :‬אריאלה אומרת שהיא נשארת עם דניאל‪.‬‬

 ‫גל‪ :‬בלילה?‬

‫מיכאל‪ :‬כן‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אבל זה נורא פחד‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬גם אני נשאר‪( .‬למיכאל) אתה רוצה? (שהייה)‬

‫מיכאל‪( :‬פתאום‪ ,‬בצהלה) גם אני נשאר!‬

‫נפתלי‪ :‬אבל נורא ידאגו לכם‪.‬‬

‫נמרוד‪( :‬לדניאל ולאריאלה) מיכאל ואני נשארים איתכם‪.‬‬

‫אריאלה‪( :‬לגל) גל‪,‬תגידי להורים שלי שלא ידאגו ושבבקר אני אבוא הביתה‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אבל מה‪ ,‬אריאלה‪ ,‬אתם תשארו כאן לבד כל הלילה‪( ...‬והיא מתחילה לבכות)‬

‫אריאלה‪( :‬מחבקת אותה) אל תבכי‪ ,‬ענת‪ ,‬כי אני נשארת גם עם דניאל וגם עם נמרוד ומיכאל‪.‬‬

‫ענת‪( :‬בבכי) אבל יהיה כאן חושך‪...‬‬

‫נמרוד‪( :‬לענת) לא יהיה חושך‪ ,‬אנחנו נדליק מדורה‪ ...‬אני יודע איך‪.‬‬

‫אריאלה‪( :‬לענת וגל) תלכו עכשיו‪ ,‬ואל תשכחו להגיד להורים שלי‪( .‬גל ואריאלה מתחבקות)‬

‫נמרוד‪ :‬גם להורים שלי‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬וגם להורים שלי‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬למה את בוכה‪ ,‬גל?‬

‫מיכאל‪ :‬מה קרה?‬

‫נמרוד‪ :‬מה קרה?‬

‫גל‪ :‬בגלל שענת בוכה‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬אבל ענת כבר לא בוכה‪.‬‬

‫גל‪( :‬בבכי) אבל קודם היא בכתה‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬טוב‪ ,‬תלכו כבר כי בסוף כולם פה יבכו‪( .‬נפתלי ענת וגל יוצאים‪ ,‬גל נתקעת בגדר)‬

‫נמרוד‪ :‬תעשי "פו" (גל נושמת)‬

‫נמרוד‪ :‬לא‪ ,‬פו (גל נושפת‪ ,‬נמרוד דוחף אותה מבעד לסבכת הגדר‪ .‬הם יוצאים)‬

‫נפתלי‪ :‬אני גם צריך ללכת כי גל וענת מפחדות ללכת לבד הביתה‪( .‬יוצא)‬
‫יונתן‪( :‬לקהל) אני לא בכיתי‪ ,‬אבל זה רק בגלל שהחזקתי חזק מאד את השרירים של הפה‪ .‬פחדתי להגיד‬
‫שאני נשאר והתביישתי להגיד שאני הולך‪ .‬חיכיתי לראות מה יהיה וגם קיויתי שבסוף כולם יחליטו בכל‬
‫זאת לחזור הביתה‪ .‬בחיים לא חשבתי שאני אצטרך לבלות לילה שלם בגן חשוך‪ .‬ונוסף לכל הצרות גם‬
‫היתי קצת רעב‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬מה נעשה?‬

‫יונתן‪ :‬עוד מעט יהיה לגמרי חושך‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬לא יהיה לגמרי חושך‪ ,‬כי יהיה ירח‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬דניאל‪ ,‬איך עולים על העץ?‬

‫דניאל‪ :‬אתה רוצה לעלות? (מיכאל מהנהן בראשו) מכאן (מראה לו‪ .‬מיכאל עולה)‬

‫מיכאל‪( :‬מתחבק עם דניאל) שלום‪ ,‬מה שלומך‪?...‬‬

‫דניאל‪( :‬מחבק את מיכאל) שלום‪ ,‬מה שלומך‪ ?...‬טוב תודה‪.‬‬

‫מיכאל‪( :‬לילדים שנשארו למטה) שלום‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬גם אני עולה‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬גם אני‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬גם אני‪( .‬כולם עולים על העץ‪ .‬מתחבקים‪ ,‬מברכים זה את זה לשלום)‬

‫אריאלה‪ :‬איזה יופי כאן‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אנחנו כמו ג'ירף‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אני כמו ג'ירף‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬מה יותר גבוה עץ או ג'ירף?‬

‫דניאל‪ :‬עץ‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬לא נכון‪ .‬ג'ירף יכול לראות אוטובוס לפני שהוא יוצא‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬גם אני‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬ושמש לפני שהיא זורחת‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬כל מה שאנחנו רואים‪ ,‬הג'ירף רואה לפנינו?‬

‫נמרוד‪ :‬בטח‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬יש לו גם על הפנים מין הבעה‪" :‬כמה יפה להיות חיה גבוהה!"‬

‫נמרוד‪ :‬ג'ירף יכול לראות עננים בקצה העולם והוא אומר‪" :‬חברים‪ ,‬בעוד חודשיים ירד פה גשם"‬
 ‫אריאלה‪ :‬מה נעשה?‬

‫נמרוד‪ :‬אתם רוצים לשחק בשוטרים וגנבים?‪...‬‬

‫כולם‪ :‬יאללה‪( ...‬יורדים מן העץ)‬

‫יונתן‪ :‬דניאל‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬מה?‬

‫יונתן‪ :‬יש לנו כאן משהו לאכול?‬

‫דניאל‪ :‬אני בדיוק גמרתי היום את כל האוכל שהיה לי‪( .‬שהייה)‬

‫יונתן‪ :‬אז מה נעשה‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬אתם רעבים?‬

‫יונתן‪ :‬אני כבר קצת רעב‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬גם אני כבר קצת רעב‪..‬‬

‫נמרוד‪ :‬גם אני‪...‬‬

‫אריאלה‪ :‬גם אני‪...‬‬

‫יונתן‪ :‬אני כבר עכשיו נורא רעב‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬הכי טוב זה לא לחשוב על אוכל כי אז נהיים עוד יותר רעבים‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬זהו‪ ,‬בואו לא נחשוב על אוכל‪.‬‬

‫מיכאל‪( :‬מניח את ידו על פיו של נמרוד) אל תגיד בכלל את המילה הזאת – אוכל‪.‬‬

‫יונתן‪( :‬כנ"ל) בעצמך אמרת אוכל‪.‬‬

‫אריאלה‪( :‬כנ"ל) גם אתה אמרת אוכל‪( .‬נמרוד מניח ידו על פיה)‬

‫דניאל‪ :‬אתם יודעים‪ ...‬בסוף רמת גן יש מקום מיוחד‬

‫ושם אפשר לעמוד ולהריח‬
‫שוקולד‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אל תגיד את המילה הזאת‪ ,‬דניאל‪ ,‬כי אני מתחיל לבלוע רוק‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬איזה מילה?‬

‫נמרוד‪ :‬אתה יודע‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬שוקולד?‬
 ‫כולם‪( :‬לופתים את הבטן) לא‪ ...‬הצילו‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬יש שם בית גבוה גבוה‬

‫בלי חלונות‪ ,‬עם שלוש ארובות‬
‫ושלושים מכונות‬
‫שיום ולילה עובדות‬
‫ושבעים פועלים‬
‫עם סינר וכפפות‬
‫מכינים‪...‬‬

‫כולם‪ :‬אל תגיד!!!‬

‫דניאל‪ :‬מכינים‪...‬‬

‫כולם‪ :‬אל תגיד!!!‬

‫דניאל‪ :‬רק רציתי להגיד שהם מכינים שוקולד בכל הצורות‪.‬‬

‫כולם‪ :‬לא‪ ...‬הצילו‪...‬‬

‫דניאל‪( :‬שר)‬
‫שוקולד קטן ושוקולד גדול‬
‫שוקולד יקר ושוקולד בזול‪.‬‬
‫שוקולד אגוזים ושוקולד סתם‬
‫לעשירים לכולם‪.‬‬
‫והריח בחינם‪.‬‬
‫וכל האזרחים‬
‫עוצרים ומריחים‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬מה לא היתי נותנת בשביל קוביה קטנה של‪...‬‬

‫כולם‪ :‬אל תגידי‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬עוצרים הילדים שרצים בשכונה‬

‫עוצר האוטובוס מעבר לפינה‬
‫החתולים מפסיקים לברוח מהכלבים‪,‬‬
‫השוטרים עומדים ליד הגנבים‪.‬‬
‫כולם מביטים אל הארובות‬
‫ולאט לאט‬
‫האפים שלהם מתמלאים בריח של‪...‬‬

‫כולם‪( :‬בלחש) שוקולד‪...‬‬

‫נמרוד‪( :‬בלחש) ששש‪ ...‬מישהו בא‪.‬‬

‫אריאלה‪( :‬בלחש) מי זה יכול להיות‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אולי זה השומר‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬בואו נתחבא‪...‬‬

 ‫(הם מסתתרים מאחורי העץ‪ ,‬דניאל נעלם בין הענפים‪ .‬שהייה‪ .‬מכיוון הגדר מגיעים נפתלי גל וענת‪ ,‬הם‬
‫נושאים בידיהם שקיות)‬

‫ענת‪ :‬הם לא כאן‪.‬‬

‫גל‪ :‬אולי הם יחזרו הביתה‪...‬‬

‫נפתלי‪( :‬עובר את הגדר וקורא) נמרוד‪...‬‬

‫נמרוד‪( :‬מציץ מאחורי העץ) נפתלי?‬

‫נפתלי‪ :‬איפה אתם?‬

‫(כולם יוצאים החוצה‪ .‬ענת עוברת את הגדר‪ ,‬גל נתקעת כמו קודם)‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אריאלה‪( ...‬אריאלה וענת מתנשקות)‬

‫אריאלה‪ :‬איך באתם פתאום?‬

‫(אריאלה נגשת לגל התקועה וגם הן מתנשקות‪ .‬נמרוד ומיכאל מושכים את גל פנימה)‬

‫מיכאל‪ :‬תעשי פו‪( .‬גל מתרוקנת והם מושכים אותה פנימה)‬

‫נפתלי‪ :‬כשהלכנו‪ ,‬אז בדרך ענת אמרה שהיא כבר מתגעגעת ורוצה אולי לחזור וגם גל אמרה שאם ענת‬
‫חוזרת אז גם היא רוצה‪...‬‬

‫ענת וגל‪( :‬יחד) אז שבאנו הביתה‪( ...‬אחת לשנייה) אני רוצה לספר‪ ,‬תני לי‪...‬‬

‫גל‪ :‬אז אמא שלי טלפנה לאבא של נמרוד והוא אמר שהוא מסכים שנמרוד ישאר ואז‪...‬‬

‫ענת‪ :‬ואז‪...‬‬

‫גל‪ :‬תני לי‪...‬‬

‫ענת‪ :‬לא‪ ,‬עכשיו אני רוצה‪...‬‬

‫גל‪ :‬אבל אני התחלתי‪...‬‬

‫ענת‪ :‬אבל רק קצת ואחר כך תמשיכי‪ ...‬אז אמא של גל טלפנה גם לאמא לי ואמרה שצריך לשלוח לילדים‬
‫אוכל‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬הבאתם אוכל?‬

‫ענת‪ :‬כן כי‪...‬‬

‫(ברגע זה מתנפלים הילדים הנשארים על השקיות‪ ,‬מוציאים מתוכם כריכים ומתחילים לזלול)‬

‫כולם‪ :‬אכל‪ ...‬איזה מזל‪ ...‬תן לי גם‪...‬‬

‫אריאלה‪( :‬מוסרת כריך לדניאל שנשאר על העץ) אתה רוצה עם מלפפון או עם מיונז?‬
 ‫דניאל‪ :‬מיונז‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אנחנו אכלנו אצל אמא של גל‪.‬‬

‫(מעכשיו כולם מדברים תוך כדי אכילה ובפה פחות או יותר מלא)‬

‫יונתן‪( :‬למיכאל) איזה יש לך?‬

‫נמרוד‪( :‬זולל בכל פה) לא יודע‪...‬‬

‫אריאלה‪ :‬כשאומרים צנון מרגישים את הלשון‪...‬‬

‫גל‪ :‬כשאומרים בצל מקבלים תאבון‪.‬‬

‫דניאל‪( :‬מהעץ) להגיד קולורבי זה כמו לצעוק‪.‬‬

‫כולם‪ :‬קולורבי‪...‬‬

‫יונתן‪ :‬להגיד אפונה זה כמו לשתוק‪.‬‬

‫ענת‪ :‬כשאומרים תפוח הפה נהיה נפוח‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אחרי שאומרים פטרוזיליה צריך לנוח‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬כשאומרים לחם מרגישים בבית‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬כשאומרים אבטיח מרגישים קיץ‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬כשאומרים אשכוליות סמן שאין מה להגיד‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬כשאומרים בננה מרגישים קטנים‪.‬‬

‫ענת‪ :‬כשאומרים ארטישוק מתקמטים כל הפנים‪.‬‬

‫כולם‪( :‬מנסים) ארטישוק‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬והכי מצחיק זה להגיד כרובית‪.‬‬

‫יונתן‪( :‬לקהל) שום ארוחה שאכלתי בחיים‪ ,‬לא לפני ולא אחרי לא היתה טעימה לי כמו הסנדויץ שהכינה‬
‫אמא של גל‪.‬‬

‫ענת‪ :‬וגם הבאנו עוד דבר‪.‬‬

‫גל‪ :‬אה‪ ,‬נכון שכחנו‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬אני יודע מה הם הביאו‪...‬‬

‫ענת‪ :‬אני רוצה לתת להם‪...‬‬

‫גל‪ :‬לא‪ ,‬אבל אני אמרתי לקחת‪...‬‬

 ‫ענת‪ :‬אז יחד‪.‬‬

‫גל‪ :‬טוב‪.‬‬

‫(הן מכניסות יחד יד לשקית ומוציאות יחד כמה טבלות שוקולד)‬

‫כולם‪ :‬שוקולד‪(...‬הילדים מחלקים את השוקולד‪ ,‬שרים) שוקולד קטן ושוקולד גדול‪...‬‬

‫נמרוד‪( :‬טופח על כפתה של ענת‪ ,‬כמו במסדר צבאי) ענת‪ ,‬כל הכבוד‪( .‬אחר כך טופח באותה צורה על‬
‫כתפה של גל) גל‪ ,‬כל הכבוד‪( .‬הילדים מביטים ואחר כך טופחים זה על כתפו של זה)‬

‫כולם‪ :‬כל הכבוד‪ ...‬כל הכבוד‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬גם אני אמרתי שצריך להביא מנה אחרונה‪.‬‬

‫נמרוד‪( :‬טופח על כתפו של נפתלי) נפתלי‪ ,‬כל הכבוד‪.‬‬

‫כולם‪ :‬כל הכבוד‪( ...‬הם מתחבקים ושרים)‬

‫אני אוהב‬

‫אני אוהב שוקולד‬

‫ועוגות גבינה‬
‫וארטיק וסכריות‬
‫(ותות גנה)‪.‬‬

‫אני אוהב ימי הלדת‬

‫ושקיות עם דברים טובים‬
‫ואת השמש ואת הירח‬
‫(וגם כמה כוכבים)‪.‬‬

‫אני אוהב את החרף‬

‫ואת הקיץ ואת הסתו‬
‫ואת האביב‬
‫(ואת מה שעכשו)‬

‫אני אוהב את ענת‬

‫(בעקר עם צמות)‬
‫ואת גל עם הנמשים‬
‫(ואריאלה עם הגומות)‪.‬‬

‫אני אוהב את אמא‬

‫(ואת אבא גם)‬
 ‫ואת שולה הגננת‬
‫(ואת הדודה מרים)‪.‬‬

‫אני אוהב את סבתא ואת סבא‬

‫ואני אוהבת את אחותי‬
‫(אבל הכי הכי הרבה‬
‫אני אוהב אותי)‪.‬‬

‫(בסוף השיר כולם ניצבים סביב העץ ומביטים אל דניאל)‬

‫מיכאל‪ :‬דניאל‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬מה?‬

‫מיכאל‪ :‬מתי אתה כבר תחזור הביתה‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אני לא יודע‪ .‬אני רוצה לעוף‪( .‬שהייה)‬

‫מיכאל‪ :‬לאן לעוף?‬

‫דניאל‪ :‬לעוף‪ .‬כי פעם חלמתי בלילה שאני עף‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אבל חלומות זה לא באמת‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬חלומות זה כן באמת‪.‬‬

‫מיכאל‪( :‬לנפתלי) גם אני אומר שחלומות זה באמת‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬תראו‪ ,‬הירח‪.‬‬

‫גל‪ :‬כבר לילה‪.‬‬

‫ענת‪ :‬הוא כל כך גדול‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬דניאל‪ ,‬אתה ישן על העץ?‬

‫דניאל‪ :‬אני בכלל לא ישן‪.‬‬

‫ענת‪ :‬הכוכבים הם הילדים של הירח‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אני כבר קצת עייף‪( .‬הקסם פג)‬

‫נמרוד‪ :‬אנחנו עכשיו נלך לישון‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬כאן?‬

‫נמרוד‪ :‬כן‪ .‬כל אחד ימצא לו פיה וישכב וירדם‪.‬‬

‫גל‪ :‬ענת‪ ,‬נכון שאת קצת מפחדת לישון כאן‪...‬‬

 ‫נמרוד‪ :‬אנחנו נעשה תורנות‪ .‬כל פעם מישהו אחר ישמור עלינו‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אני אשמור עליכם‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬ואתה לא רוצה לישון‪ ,‬דניאל?‬

‫דניאל‪ :‬אני לא עייף‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אבל אם אתה עייף פתאום והעיניים נעצמות לך?‬

‫נמרוד‪ :‬אז תעיר אותי ואז אני אהיה השומר‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אבל אם מישהו יבוא?‬

‫נמרוד‪ :‬אז דניאל יעיר אותנו‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אני עוד קצת מפחדת‪...‬‬

‫גל‪ :‬מה זה שם? (מצביעה לכיוון הגן‪ ,‬כל הילדים מביטים)‬

‫מיכאל‪ :‬מה?‬

‫נמרוד‪ :‬אני לא רואה כלום‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬מה ראית‪ ,‬גל?‬

‫גל‪ :‬יש שם צל כזה שש‪ .‬מה זה?‬

‫ענת‪ :‬כן‪ .‬אמאלה‪ ...‬משהו זז שם‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬מכאן אני לא רואה כלום‪.‬‬

‫נמרוד‪( :‬צץ מאחורי העץ‪ ,‬בצעקה) בה‪( ...‬כולם נבהלים‪ ,‬נמרוד מתפוצץ מצחוק) איך נבהלתם‪...‬‬

‫גל‪ :‬די‪ ,‬באמת יש שם משהו‪...‬‬

‫נמרוד‪( :‬למיכאל) אתה רוצה שנלך לראות מה זה?‬

‫מיכאל‪( :‬מביט בדניאל) רק שנינו?‬

‫נמרוד‪ :‬יונתן‪ ,‬אתה רוצה לבוא איתנו?‬

‫יונתן‪ :‬נמרוד ואני ומיכאל נלך לראות מה זה שזז שם‪.‬‬

‫(הם יוצאים‪ .‬הילדים עוקבים אחריהם במבטיהם)‬

‫ענת‪ :‬מה יהיה אם הם לא יחזרו‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬בטח שהם יחזרו‪ .‬הם לא הולכים רחוק בכלל‪.‬‬

 ‫נפתלי‪ :‬עכשיו כבר לא רואים אותם‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬כי קצת חושך‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬הכי כיף זה בבית‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬נפתלי התינוק‪ ...‬אולי תבכה קצת‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אתה תינוק‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬אני לא תינוק‪ .‬אתה מפחד‪ ,‬כי חושך‪ .‬אני לא מפחד‪ .‬אני כבר הייתי פה בלילה‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אני לא מפחד אבל זה בכלל לא כיף פה‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אז תלך הביתה‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬לא שואל אותך‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אתה כן שואל אותי כי אני עכשיו גר כאן וזה המקום שלי‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אני לא שואל אותך‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אני ארביץ לך‪.‬‬

‫נפתלי‪( :‬צוחק) כאילו אני מפחד ממך‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אתה רוצה לראות?‬

‫נפתלי‪ :‬אני לא מפחד ממך‪( .‬דניאל יורד מהעץ ומתנפל על נפתלי‪ .‬הם נאבקים)‬

‫גל‪ :‬עזוב אותו דניאל‪( .‬היא מנסה למשוך את דניאל מנפתלי)‬

‫ענת‪( :‬בבהלה) די‪ ,‬די‪...‬‬

‫אריאלה‪( :‬הודפת את גל) עזבי אותו‪ ,‬זה נפתלי התחיל איתו‪ ,‬אז מגיע לו‪.‬‬

‫גל‪( :‬מכה את אריאלה) לא נכון‪.‬‬

‫אריאלה‪( :‬משיבה לה מכה) לא שואלת אותך‪.‬‬

‫אריאלה‪( :‬מכה) אל תגעי בי‪.‬‬

‫גל‪( :‬מכה) אל תגעי בי‪( .‬נמרוד מיכאל ויונתן חוזרים)‬

‫נמרוד‪ :‬מה קרה?‬

‫ענת‪ :‬כולם מרביצים‪...‬‬

‫(נמרוד ויונתן מפרידים בין נפתלי ודניאל ומיכאל מפריד בין גל לאריאלה)‬
 ‫מיכאל‪ :‬מספיק‪.‬‬

‫נמרוד‪( :‬לנפתלי) למה אתם מרביצים? (לדניאל) למה אתם מרביצים?‬

‫דניאל‪ :‬זה כיף‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬מה?‬

‫דניאל‪( :‬רץ לנפתלי) זה לא כיף ללכת מכות?‬

‫נפתלי‪( :‬מבוהל) כן‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬מה‪ ,‬הלכתם מכות בשביל כיף?‬

‫נפתלי‪( :‬חצי חיוך עולה על שפתיו) מה חשבת‪ ,‬שבאמת?‬

‫מיכאל‪ :‬אני גם רוצה‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬ללכת מכות?‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬אולי‪...‬‬

‫נמרוד‪( :‬לנפתלי ודניאל) איך התחלתם?‬

‫נפתלי‪( :‬לדניאל) איך התחלנו?‬

‫דניאל‪( :‬למיכאל) תקלל אותו‪.‬‬

‫מיכאל‪( :‬לנמרוד) חמור‪( .‬תחילה הם מבוהלים‪ ,‬אחר כך פורצים בצחוק)‬

‫נמרוד‪( :‬לדניאל) ואני?‬

‫דניאל‪ :‬תענה לו‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אתה חומר‪( .‬כנ"ל)‬

‫מיכאל‪( :‬לדניאל) עכשיו עוד פעם להגיד לו?‬

‫דניאל‪ :‬כן‪ ,‬אבל יותר מעליב‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אתה דומה לנקניק‪( .‬תחילה מבוהל‪ ,‬אחר כך מתפקע מצחוק‪ ,‬כולם צוחקים)‬

‫נמרוד‪( :‬תוך כדי צחוק) ולך יש פרצוף כמו טוסיק‪.‬‬

‫גל‪ :‬גם אני רוצה‪ ...‬אריאלה‪ ,‬פסיכית‪...‬‬

‫אריאלה‪ :‬שמנה‪.‬‬

‫(גל מנסה לצחוק‪ ,‬אך אינה מצליחה‪ ..‬לאט חדלים כולם לצחוק‪ ,‬נבוכים)‬
 ‫אריאלה‪ :‬אבל גל‪ ,‬אמרנו שעושים בצחוק‪...‬‬

‫גל‪( :‬בבכי) אבל אני באמת שמנה‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬אז מה‪...‬‬

‫גל‪( :‬נדהמת) מה‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬את שמנה‪ .‬ואני מופרע ונמרוד ארוך וענת משקפופרית‪ .‬לכל אחד אפשר להגיד משהו‪ .‬שמנה‪.‬‬

‫(גל צוחקת‪ .‬כולם צוהלים סביבה)‬

‫כולם‪ :‬שמנה‪ ,‬שמנה‪ ,‬שמנה‪ ,‬שמנה‪.‬‬

‫גל‪( :‬זורחת) אני שמנה‪.‬‬

‫ענת‪ :‬ואני משקפופרית‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬ואני נקניק‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬ואני פחדן‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬ואני חמור‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬ואני פסיכית‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬ואני ילד בעייתי‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬ואני לא מרוכז‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬ואני שוויצר‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬ואני אוהבת את דניאל‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬גם אני אוהב את דניאל‪.‬‬

‫גל‪ :‬ואני שמנה‪.‬‬

‫ענת‪ :‬ואני בוכה יותר מדי‪.‬‬

‫גל‪ :‬גם אני בוכה יותר מדי‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬אבל בכלל לא הלכנו מכות‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אבל אסור בכלל ללכת מכות‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬מי אומר?‬

‫ענת‪( :‬נבוכה) מי אומר‪...‬‬

 ‫דניאל‪ :‬אבל תראי‪ ,‬ענת‪ ,‬אני בכלל לא הולך מכות עם מיכאל אני רק מחבק אותו חזק‪.‬‬

‫(הוא לופת את מיכאל ומיכאל משיב לו לפיתה והם נאבקים)‬

‫נמרוד‪ :‬כן‪ ,‬גם אני‪ ,‬אני רק מחבק את יונתן‪( .‬נמרוד ויונתן מתחילים להיאבק)‬

‫גל‪ :‬נפתלי‪ ,‬אתה רוצה ללכת מכות?‬

‫נפתלי‪ :‬בסדר‪( .‬גל מתנפלת על נפתלי‪ ,‬הם נאבקים)‬

‫ענת‪ :‬אז גם אני‪.‬‬

‫(היא מצטרפת לשניים והם מתגלגלים על הרצפה‪ .‬נמרוד קם‪ ,‬יונתן לופת אותו מאחור)‬

‫נמרוד‪ :‬יונתן‪...‬‬

‫יונתן‪ :‬מה?‬

‫נמרוד‪ :‬אתה יכול לראות את הפנים שלי?‬

‫יונתן‪ :‬לא‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אז אתה לא יודע בכלל מי אני‪.‬‬

‫מיכאל‪( :‬קם‪ ,‬דניאל לופת אותו מאחור)‬

‫מי שמביט‬

‫מי שמביט בי מאחור‪,‬‬

‫לא יודע מי אני‪.‬‬
‫מי שמביט בי מאחור‬
‫יכול בקלות לחשוב‬
‫שאני זה לא אני‬

‫מי שמביט בי מאחור‪,‬‬

‫לא יכול לבוא ולשאול אותי‪:‬‬
‫ילד‪ ,‬של מי אתה?‬
‫מה אתה עושה כאן?‬
‫למה אתה לא בגן?‬
‫מתי תסתפר?‬

‫מי שמביט בי מאחור‬

‫לא יכול לשאול אותי‬
‫שאלות ששואלים מלפנים‪.‬‬
 ‫מי שמביט בי מאחור‬
‫לא יכול לצבוט אותי‬
‫כי הלחיים מלפנים‪.‬‬

‫מי שמביט בי מאחור‬

‫עובר בשקט לידי‪,‬‬
‫אני לא רואה אותו‬
‫והוא לא רואה אותי‪.‬‬

‫מי שמביט בי מאחור‪,‬‬

‫לא יודע מה אני תופש‪...‬‬

‫יש בשכונה שלנו כמה אנשים‬

‫שאין להם שום סכוי‬
‫לראות אותי מלפנים‪.‬‬

‫חופש‬

‫חופש‪ ,‬חופש לכל הילדים ושלא יגידו לנו מה לאכול ומה לחשוב‬
‫חופש‪ ,‬חופש לכל הילדים חופש גדול‪ ,‬גדול גדול!‬
‫שלא יבקשו שנעשה מה שאנחנו לא רוצים‬
‫ושלא יגידו דברים שאנחנו לא מבינים‬
‫שכל הילדים יעלו על העצים‪ ,‬ושכל המבוגרים יהיו קטנים‪.‬‬

‫חופש‪ ,‬חופש לכל הילדים‪ .‬חופש גדול‪ ,‬גדול‪ ,‬גדול!‬

‫מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני‪.‬‬

‫(בסוף השיר אוחזים הבנים את הנדנדה שדניאל ניצב עליה בתנוחת ריחוף)‬

‫אריאלה‪( :‬מן העץ) דניאל‪ ,‬אתה עף‪.‬‬

‫(הבנים מרפים בהדרגה מן הנדנדה‪ ,‬דניאל נשאר עומד עליה)‬

‫נמרוד‪ :‬ועכשיו באמת נלך לישון‪ ,‬אחרת נהיה עייפים מאוד בבוקר‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אבל דניאל‪ ,‬מחר בבוקר אתה תחזור איתנו הביתה? (שהייה)‬

‫אריאלה‪ :‬דניאל‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬מה?‬

‫אריאלה‪ :‬מיכאל שאל אותך משהו‪...‬‬

‫דניאל‪ :‬מה?‬
 ‫מיכאל‪ :‬אם מחר בבוקר תחזור איתנו הביתה‪( ...‬שהייה)‬

‫נמרוד‪ :‬אתה תחזור איתנו‪ ,‬כי אנחנו יושנים איתך כאן עכשיו‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬אם עוד פעם תברח‪ ,‬תקח אותי איתך (שהייה) תקח אותי איתך? (שהייה)‬

‫דניאל‪ :‬אבל אני רוצה לעוף‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אבל אי אפשר לעוף‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬איך אתה יודע?‬

‫אריאלה‪( :‬לדניאל) ואם תעוף‪ ,‬תקח אותי איתך?‬

‫נפתלי‪ :‬אי אפשר לעוף‪ .‬אפשר רק ללכת‪.‬‬

‫(הוא מרפה מן הנדנדה‪ ,‬שנשמטת מידיהם‪ ,‬ומטלטלת בפראות‪ ,‬כשדניאל נתלה באחד החבלים וכמעט‬
‫נופל‪ .‬הנדנדה נעצרת אט‪ ,‬דניאל אינו מסיר את עיניו מנפתלי‪ .‬אחר כך הוא מביט אל אריאלה שעל העץ)‬

‫דניאל‪ :‬עכשיו תלכו לישון‪ .‬אני אשמור עליכם‪( .‬שקט ארוך)‬

‫גל‪ :‬אני כבר נורא עייפה‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬העיניים שלי כבר עוד מעט נעצמות בכוח‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬גם שלי‪ .‬אני צריך לשים גפרורים שהם לא יסגרו‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אני תופס מקום על יד הארגז‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬גם אני‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬אני דניאל‪ .‬אני ישנה על העץ‪.‬‬

‫גל‪ :‬ענת‪ ,‬אנחנו נישן כאן על יד הגדר‪ ,‬הכי נוח‪ ,‬כי יש כאן גבעה כזאת‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אני מתגעגע לדובי שלי‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬דניאל‪ ,‬ואיפה אתה תישן?‬

‫אריאלה‪ :‬על העץ‪ ,‬איתי‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אני שומר‪ ,‬אסור לי לישון‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אתה יכול גם כאן‪ ,‬כי יש הרבה מקום וזה גם נוח‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬אני שומר‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬ומי יגיד לנו לילה טוב‪.‬‬

‫ענת‪ :‬אני רוצה‪ .‬נגיד שאני אמא של כולם‪ ,‬ואני אשיר לכם שיר ערש ואתן לכם נשיקה‪.‬‬
‫(היא שרה "לילה טוב" ובין שני הבתים מספר יונתן לקהל על "הכבש הששה עשר"‪ .‬בזמן שהוא מספר‪,‬‬
‫עוברת ענת בין כל הילדים ומנשקת אותם)‬

‫לילה טוב‬

‫טוב‪ ,‬ליל מנוחה וחלום‬

‫כבר מאוחר‪ ,‬ומחר נקום ונראה‬
‫איך שמגיע היום בסוף כל לילה‬

‫טוב‪ ,‬חושך נפל על הרחוב‬

‫רק הירח משאיר את אורו הצהוב‬
‫צרצר מצרצר צרצורו שר‬
‫לילה טוב‪.‬‬

‫הכבש הששה עשר‬

‫כשאני לא מצליח להירדם‬

‫ומחשבות יוצאות ונכנסות‪,‬‬
‫אני יושב על המטה שלי‬
‫וסופר כבשים (ולפעמים גם כבשות)‪.‬‬

‫העדר עובר מעל לראשי‬

‫נעלם לי מאחורי הגב‬
‫וכל כבש שעובר דומה בדיוק‬
‫לכבש שכבר פה לפניו‪.‬‬

‫כבש ראשון וכבש שני‪,‬‬

‫כבש שלישי ורביעי‪,‬‬
‫כדורים של צמר‪,‬‬
‫כולם דומים‪,‬‬
‫עוברים כבש שמיני‬
‫וכבש תשיעי‪.‬‬

‫אך כשמגיע הכבש הששה‪-‬עשר‪,‬‬

‫אני יודע שהוא יעצר ויסתובב לי בחדר‪,‬‬
‫ואני מבין שהכבש הזה ישאר‬
‫ואין לו ענין להמשיך עם העדר‪.‬‬
‫אני לוחש לו‪" :‬נו כבש? תזוז!‬
‫תן פעם לספר את כלם!"‬
‫אבל הוא לא זז‪.‬‬
‫והכבש הששה‪-‬עשר‬
‫הוא בדרך כלל‬
‫הכבש שאתו אני‬
‫נרדם‪.‬‬
 ‫(כשהשיר מסתיים שוכבת ענת ליד גל‪ ,‬שקט)‬
‫דניאל‪( :‬קם ממקומו‪ ,‬מתקרב לעץ‪ ,‬בלחש) אריאלה‪...‬‬

‫אריאלה‪ :‬מה?‬

‫דניאל‪ :‬לילה טוב‪.‬‬

‫(האור יורד‪ ,‬דניאל מביט בשמיים‪ ,‬לכיוון האופק‪ ,‬מושיט ידיו כמנסה לאחוז משהו‪ ,‬כמנסה לנעוץ את‬
‫ציפורניו בכיפת השמיים‪ ,‬כמנסה לעוף)‬

‫יונתן‪( :‬מתעורר) דניאל!!! (דניאל פונה אליו במהירות) מה עשית?‬

‫דניאל‪ :‬יונתן‪...‬‬

‫יונתן‪ :‬מה?‬

‫דניאל‪ :‬למה אתה לא ישן?‬

‫יונתן‪ :‬מה עשית?‬

‫דניאל‪ :‬אני שומר עליכם‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬אתה לא עייף?‬

‫דניאל‪ :‬תמיד כשכולם ישנים אני דוקא רוצה לשחק‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬ובבקר‪ ,‬אתה תחזור איתנו?‬

‫דניאל‪ :‬חבל שכבר לא חורף‪( .‬עולה על הנדנדה)‬

‫יונתן‪ :‬למה?‬

‫דניאל‪ :‬כי הגשם היה עושה לנו מקלחת‪( .‬צוחקים)‬

‫יונתן‪ :‬מתי תחזור איתנו?‬

‫דניאל‪ :‬תמיד מתחשק לי מה שאין‪.‬‬

‫יונתן‪ :‬גם לי לפעמים‪.‬‬

‫דניאל‪ :‬כשאני בתוך הבית‪ ,‬אני רוצה החוצה‪ ,‬בחורף אני רוצה קיץ‪ ,‬בקיץ אני רוצה גשם‪ .‬אוף‪ ,‬איזה‬
‫נודניק אני‪.‬‬

‫(צוחקים‪ .‬הוא מתחיל לשיר – "איפה שאני לא"‪ ,‬יונתן מצטרף אליו)‬
 ‫איפה שאני לא‬

‫בגן החיות‪ ,‬אני רוצה לסרט‪.‬‬

‫כשאני עם ילדה אחת ‪-‬‬
‫אני חושב על ילדה אחרת‪.‬‬

‫בסרט רוצה לברכה‪,‬‬

‫ובברכה – לים‪.‬‬
‫לוקחים אותי לפה‪,‬‬
‫אני רוצה לשם‪.‬‬

‫כשאני בתוך הבית ‪-‬‬

‫רוצה החוצה‪ ,‬לדשא‪.‬‬
‫בחרף רוצה קיץ‪,‬‬
‫בקיץ רוצה גשם‪.‬‬

‫כשנוסעים לנהריה‬
‫אני שואל‪" :‬מתי נגיע?"‬
‫ותכף שמגיעים‬
‫"נו‪ ,‬מתי נוסעים?"‬

‫אם בא אלי איזה ילד‪,‬‬

‫אני מצטער שאני לא אצלו‪,‬‬
‫ובדרך כלל תמיד מתחשק לי‬
‫להיות בדיוק‬
‫איפה שאני לא‪.‬‬

‫(בסוף השיר יורד האור ונראית רק צלליתו של דניאל הרוקד עד שהוא נעלם)‬

‫יונתן‪ :‬ככה אני זוכר את דניאל‪ ,‬השומר שלנו‪ ,‬כשהוא רוקד ושר על הדשא בין העצים לאור קרני הירח‬
‫הגדול‪ ,‬בגן‪( .‬שהייה קצרה) בבקר‪ ,‬כשקמנו‪ ,‬הכל פתאום היה אחרת‪( .‬אור שחר עולה)‬

‫אריאלה‪( :‬צועקת) דניאל!!! (כולם מתעוררים)‬

‫מיכאל‪( :‬בלחש) מה קרה?‬

‫נמרוד‪( :‬בלחש) מי צעק?‬

‫אריאלה‪( :‬מחפשת סביבה‪ ,‬בלחש) חלמתי שדניאל איננו‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬איפה דניאל?‬

‫(כולם מביטים סביב‪ ,‬הם מבחינים שדניאל איננו)‬

‫כולם‪( :‬בתחילה בלחש ולאט מגבירים קול עד לצעקה) דניאל! דניאל! דניאל‪...‬‬

‫(הם מחפשים סביב)‬

‫אריאלה‪ :‬דניאל! (היא רצה החוצה‪ .‬שהייה)‬

 ‫מיכאל‪( :‬כמעט עליז) הוא שוב ברח‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬למה?‬

‫מיכאל‪ :‬כי דניאל הוא ילד שלא יכול להיות‪.‬‬

‫אריאלה‪( :‬מבחוץ) דניאל! (שהייה)‬

‫נמרוד‪( :‬כמעט בבכי) הוא שוב ברח!‬

‫ענת‪ :‬אני מתגעגעת לדניאל‪...‬‬

‫גל‪ :‬גם אני‪...‬‬

‫אריאלה‪( :‬מבחוץ‪ ,‬בבכי) דניאל! (שהייה)‬

‫מיכאל‪ :‬הוא שוב ברח‪.‬‬

‫נפתלי‪ :‬אנחנו כל הלילה ישנו לבד בגן‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬היה לי קצת קר‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬גם לי‪( ...‬אריאלה נכנסת‪ .‬כולם מביטים בה)‬

‫גל‪ :‬אריאלה‪...‬‬

‫אריאלה‪( :‬דמעות בעיניה והיא מחייכת) הוא עף‪.‬‬

‫כולם‪ :‬מה?‬

‫אריאלה‪ :‬דניאל עף‪ .‬אני ראיתי‪ .‬הוא עשה לי שלום‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬את ראית את דניאל? (אריאלה אינה עונה‪ .‬היא מטפסת על העץ)‬

‫מיכאל‪ :‬אנחנו נצטרך לחפש את דניאל‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬אבל הוא עוד פעם יברח‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬אז אולי עוד פעם נצטרך לחפש‪ .‬דניאל הוא ילד שתמיד מחפשים אותו‪...‬‬

‫אריאלה‪ :‬אני דניאל‪...‬‬

‫נמרוד‪ :‬אריאלה‪ ,‬אנחנו צריכים עוד פעם לחפש את דניאל‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬הוא אמר שהוא יבוא אלי בלילה‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬בחלום?‬

‫אריאלה‪ :‬חלומות זה באמת‪( .‬שהייה קצרה)‬

 ‫יונתן‪( :‬לקהל) הכל התרחש כאן‪ ,‬ביום האחרון של הסתיו‪.‬‬
‫חבר שלנו דניאל‪ ,‬נעלם‪.‬‬
‫מאז אנחנו באים מדי פעם לגן‬
‫ומנסים לשמוע קול של בכי‪,‬‬
‫כדי לדעת אם אפשר שוב להתחיל לחפש את דניאל‪.‬‬

‫(מיכאל פונה בחיוך‪ ,‬עולה על הנדנדה בתנוחה בה ניצב עליה דניאל בסצינה האחרונה עם יונתן)‬

‫נמרוד‪ :‬מיכאל‪ ,‬אתה לא עצוב‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬אני שמח‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אבל אנחנו חפשנו את דניאל‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬ומצאנו אותו‪...‬‬

‫נפתלי‪ :‬אבל הוא שוב נאבד‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬הוא לא נאבד‪ .‬הוא מתחבא‪ .‬הוא רוצה שנחפש אותו‪.‬‬

‫גל‪ :‬אבל אנחנו לא יודעים איפה‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬אני חושב שאני כן יודע איפה הוא‪.‬‬

‫נמרוד‪ :‬אתה יודע‪...‬‬

‫מיכאל‪ :‬אבא שלי ספר לי‪ ,‬שאם הוא לפעמים מתגעגע או שהוא עצוב‪ ,‬כי משהו הלך לו לאיבוד הוא כותב‬
‫שיר‪ .‬אז אני מציע שכל אחד יקח אות ונחפש את דניאל‪( ...‬הוא מוציא מן הארגז אותיות ומחלק ביניהם)‬
‫מי רוצה יוד?‬

‫נפתלי‪ :‬אני‪.‬‬

‫(האותיות מתחלקות כך‪ :‬מיכאל [שתי לוחות] א‪,‬ש‪ .‬ק‪ ,‬ש‪.‬‬

‫אריאלה‪ :‬צ‪,‬מ‪.‬‬
‫נמרוד‪ ]2[ :‬ת‪ ,‬פ‪ .‬ה‪ ,‬ל‪.‬‬
‫ענת‪ :‬נ‪ ,‬ח [הח' הופכת גם לכ']‬
‫גל‪ ]2[ :‬ב‪,‬ד‪ .‬ל‪ ,‬י‪.‬‬
‫יונתן‪ ]2[ :‬ו‪,‬כ‪ .‬מ‪,‬ד‪.‬‬
‫נפתלי‪ :‬י‪,‬ר‪.‬‬
‫כל ילד מכריז בעיני האחרים על האותיות שקיבל)‬

‫נמרוד‪ :‬אז מיכאל‪ ,‬איך כותבים שיר?‬

‫מיכאל‪ :‬ככה נקרא לשיר שלנו‪" :‬איך כותבים שיר"‪.‬‬

‫כולם‪ :‬איך כותבים שיר‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬לא‪ .‬איך שיר מתחיל‪( .‬הילדים יוצרים את המילה "מתחיל")‬

‫כולם‪ :‬מתחיל‪.‬‬
 ‫ענת‪ :‬אולי "נולד"?‬

‫מיכאל‪ :‬ענת‪ ,‬כל הכבוד! איך שיר נולד‪( .‬הילדים יוצרים את המילה "נולד")‬

‫כולם‪ :‬נולד‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬עכשיו שורה חדשה‪ ...‬כמו בכי‪ ,‬כי הכל התחיל כששמענו את הבכי‪( .‬הילדים יוצרים המילה‬
‫"בכי")‬

‫כולם‪ :‬בכי‪.‬‬

‫גל‪ :‬אולי יותר כדאי "צחוק"?‬

‫מיכאל‪ :‬טוב‪ ,‬צחוק‪( .‬הילדים יוצרים את המילה "צחוק")‬

‫כולם‪ :‬צחוק‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬זה מתחיל מבפנים‪( .‬הילדים יוצרים את המילה "מבפנים")‬

‫כולם‪ :‬מבפנים‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬ומתגלגל החוצה‪( .‬הילדים יוצרים את המילה "החוצ") החוצ? (נמרוד רץ מתחילת המילה אל‬
‫סופה ומשלים ל‪"-‬חוצה")‬

‫נמרוד‪ :‬צה‪.‬‬

‫מיכאל‪ :‬טוב‪ ,‬עכשיו נשיר‪.‬‬

‫(שרים "איך שיר נולד" ובתוכו משובצים שירים נוספים שכבר הושרו‪ .‬בסוף השיר "נולד" דניאל‪ ,‬ששר‬
‫את "גן סגור כשכולם מצטרפים)‬

‫איך שיר נולד?‬

‫איך שיר נולד?‬

‫כמו הצחוק‪,‬‬
‫זה מתחיל מבפנים‬
‫ומתגלגל החוצה‪.‬‬
‫איך שיר נולד?‬
‫כמו תינוק‪.‬‬
‫בהתחלה זה כואב‬
‫אחר כך יוצא החוצה‬
‫וכולם שמחים‪,‬‬
‫ופתאום ‪-‬‬
‫איזה יופי!‬
 ‫הוא הולך לבד‪.‬‬
‫איך שיר נולד?‬
‫כמו תינוק‪.‬‬
‫בהתחלה זה כואב‬
‫אחר כך יוצא החוצה‪.‬‬

‫מסך‬