‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫"השמיניה"‬
‫עונה שניה‬
‫פרק ‪ :99‬אחת פחות מדי‬
‫מאת‪ :‬מאיה הפנר‬
‫‪ .1‬איה במדבר צולם כבר ‪ 1301‬פנים אוהל‬

‫בוקר‪ ...‬איה מתעוררת ליד העיתון‪ ...‬מעיפה בו מבט‪ ..‬נזכרת בבעתה‪ ...‬ואז רואה‬
‫שפיקאצ'ו נמצא לידה‪ ...‬יושב על כסא קטן‪...‬‬
‫פיקאצ'ו‬
‫בוקר טוב איה (היא נרתעת) אני חושב שמגיעים‬
‫לך הסברים‪ ,‬נכון? (היא לא עונה) אז כמו שקראת‬
‫בעיתון איה דביר מתה‪ ...‬המטוס שעלית עליו‬
‫התרסק בים‪ ,‬מצאו רק כמה שרידים מהגופה‬
‫שלך‪ ...‬היתה הלוויה באמת מרגשת‪ ,‬כן‪ ,‬הייתי‬
‫שם‪ ,‬חבל שלא יצא לך לראות‪...‬‬
‫איה‬
‫(בהלם) מי אתה? מה אתה רוצה?‬
‫פיקאצ'ו‬
‫מי אני? אני האיש שבזכותו את חיה‪ ,‬איה‪...‬‬
‫הוא מסתובב ומוציא קופסת קורנפלקס ובקבוק חלב‪ ..‬מוזג לה לקערה ומגיש‪...‬‬
‫פיקרצ'ו‬
‫מממ‪ ...‬טעם של פעם‪ ...‬ממש כמו בבית‪ ...‬קחי‪...‬‬
‫הוא מגיש לה‪ ,‬היא מתחילה לאכול ואז פתאום זורקת עליו את הקערה ומסתדערת‪.‬‬
‫הוא שוב מדליק את השלט והיא נופלת‪...‬‬
‫פיקאצ'ו‬
‫לא נמאס לך לנסות‪ ,‬איה?‬
‫מנקה את שיירי הקורנפלקס‪ ...‬קם‬
‫פיקאצ'ו‬
‫טוב‪ ,‬אין ברירה‪ ,‬כנראה שהיום שוב תאכלי‬
‫ג'וקים‪....‬‬

‫פתיח‬

‫‪ .2‬חדר ניני בוקר‬

‫ניני ישן בחדר‪ ,‬ניצן פורצת לחדר בסערה ומעירה אותו‪.‬‬

‫ניצן‬
‫נו‪ ,‬נתתם לו את היהלום?‬
‫ניני מתיישב‪ ,‬מפהק‪.‬‬
‫ניני‬
‫בוקר טוב גם לך‬
‫ניצן‬
‫(בחוסר סבלנות) בוקר טוב בוקר טוב‪ .‬נו?‬

‫‪1-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫ניני‬
‫כן‪ ,‬הוא קיבל את היהלום שלו אתמול כבר‪.‬‬
‫ניצן‬
‫נו ו‪?...‬‬
‫ניני‬
‫מה נו?‬
‫ניצן‬
‫מה הוא אמר לכם על איה?‬
‫ניני משתהה בתשובתו‪ ,‬קם מהמיטה‪ .‬ניצן מביטה בו בציפיה‬
‫ניצן‬
‫אתה מותח אותי בכוונה? מה הוא אמר?‬
‫ניני‬
‫הוא לא אמר לנו כלום‪ .‬זה הסתבך קצת‪...‬‬
‫ניצן‬
‫מה? אבל נתתם לו את היהלום! למה נתתם לו‬
‫אותו לפני שהוא סיפר?‬
‫ניני‬
‫אמרתי לך‪ ..‬זה הסתבך‪.‬‬
‫ניצן‬
‫מה זאת אומרת הסתבך?‬
‫ניני‬
‫הוא רצה עוד משהו‪.‬‬
‫ניצן‬
‫(בעצבים) די‪ ...‬למה הסכמתם? (בוקס למיטה) אם‬
‫אני הייתי שם‪ ,‬אין מצב שהוא לא היה מספר לכם‬
‫הכל‪ .‬מה הוא רצה‪ ,‬האפס הזה?‬
‫ניני מביט בה עמוקות ושותק‪.‬‬
‫ניצן‬
‫תן לי לנחש – אתה לא יכול לספר לי‪( ...‬היא‬
‫קמה בעצבים) זה סוד‪.‬‬
‫ניני‬
‫ניצן!‬
‫ניצן‬
‫מה ניצן מה? כאילו‪ ...‬אין בעיה‪ ,‬באמת‪ ...‬העיקר‬
‫פרצתי בשבילכם למוזיאון וגנבתי ראש רקוב של‬
‫מומיה מלפני מיליון שנה בשביל איזה יהלום‬
‫מעפן ועוד עם תולעים‪ ...‬באמת כלום‪ ,‬ממש‬
‫חוצפה מצידי לחשוב שתספר לי‪..‬‬
‫ניני המעונה קם ותופס לה את היד‬
‫ניני‬

‫‪2-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫ניצן‪ ,‬תקשיבי לי ‪ -‬אני בחיים בחיים לא אשכח‬

‫את מה שעשית בשבילי‪ ,‬ואני מבטיח לך שבשניה‬
‫שהמניאק הזה יגלה לנו מה קרה לאיה‪ ,‬את‬
‫הראשונה שתדעי‪ ...‬אני נשבע‬
‫ניצן‬
‫(משחררת ממנו את ידה) תודה באמת!‬
‫יוצאת וטורקת את הדלת בהפגנתיות‪.‬‬

‫‪ .3‬בית ראש הממשלה‪ ,‬בוקר ‪3 /‬א‪ .‬קיר‬

‫הסלון ריק‪ ...‬הטלוויזיה מנגנת‪ ...‬שומעים אותה כמה שניות ואז רואים‪ ...‬זהו סופו של‬
‫נאום שעורכת רוחלה בחדר קטן ודי עלוב‪ .‬על דוכן הנואמים לוגו של העיתון‬

‫מאחור על הקיר שלט "הקקטוס לאן? רב‪-‬שיח בהשתתפות קהל"‬

‫רוחל'ה‬
‫ואסיים באנקדוטה אישית‪ ..‬לפני כשבוע פגשתי‬
‫במסגרת סיורי בארץ את אחד ממגדלי הקקטוס‬
‫הבכירים של ישראל‪ .‬הוא שאל אותי‪ :‬רוחל'ה‪,‬‬
‫מה קורה? מתי נפרוץ קדימה‪ ..‬מתי נצא לאויר‬
‫העולם‪ ...‬עניתי לו‪ :‬מאיר‪ ,‬סבלנות‪ ,‬אל תשב על‬
‫קוצים‪!..‬‬
‫רוחל'ה מצחקקת מעצמה‪ ,‬אבל אף אחד לא מצטרף לבדיחה‪.‬‬
‫רוחל'ה‬
‫ואסיים בשיר פרי עטי‪( :‬מכחכחת ומתחילה‬
‫בפאתוס) עדינות ונחישות‪ ...‬צבר‪.‬‬
‫כפרח במדבר‪ ...‬צבר‪.‬‬
‫כמו לב‪ ,‬כמו לב נשבר‪ ...‬צבר‪.‬‬
‫לישראל טובה יותר‪ ...‬צבר‬
‫חושבים שהיא גמרה‪ ,‬נשמעות מחיאות כפיים קלושות‪.‬‬
‫זום אאוט לסלון וברקע נשמע הקריין‬
‫קריין ‪OS‬‬
‫זו היתה גברת רוחלה קשתי נועם אשת ראש‬
‫הממשלה בנאום הפתיחה החגיגי של "הקקטוס‬
‫לאן‪"...‬‬
‫בינתיים און סקרין‪ ,‬רוחלה מאושרת כאילו אין מחר‪ ,‬נכנסת כשהיא אוחזת טלפון‬
‫באוזן אחת ועוד אחד בידה‪ ,‬היא מחליפה ביניהם שוב ושוב‪ .‬הקריין ממשיך‬
‫קריין ‪OS‬‬

‫‪3-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫את הגברת קשתי נועם עצמה תוכלו לראות‬

‫בראיון בלעדי כאן בשש וחצי‪ ...‬ובראיון בלעדי‬
‫נוסף מאוחר יותר אחד על אחד‪.‬ולחדשות‬
‫בהרחבה‪ ,‬עובדי המשק מאיימים שוב בשביתה‪.‬‬
‫כתבתנו דניאלה זליגובסקי מוסרת כי המגעים‬
‫להסדרת הסכסוך הגיעו לשלב ההכרעה‪...‬‬
‫רוחלה‬
‫כן‪ ,‬ברוריה‪ ...‬כן אני איתך‪ ...‬כתבת שער? אני לא‬
‫יודעת‪ ..‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬פשוט אני צריכה לחשוב‪ .‬אני‬
‫לא אוהבת את אור הזרקורים‪ ...‬אבל אני אגלה‬
‫לך סוד‪ ..‬אני הרי לא יודעת להגיד לא‪ ,‬אז אם‬
‫תלחצי עלי‪ ..‬ברוריה רק‪ .‬שניה‪( ...‬מחליפה‬
‫טלפון) כן‪ ,‬מי זה? כן ורד ‪ ...‬גלי צה"ל? לא‪ ,‬לא‪,‬‬
‫לא‪ ,‬אני לא עושה רדיו בדרך כלל‪ ,‬אלא אם כן זה‬
‫בטלוויזיה (צוחקת) כמה רייטינג יש לכם?‬
‫נכנס יאיר עם שתי עניבות ומבט מתלבט‪ .‬מניף מולה את שתי העניבות‬
‫יאיר‬
‫מה נראה לך?‬
‫רוחל'ה‬
‫(מסמנת לו עוד שניה ועונה לעוד טלפון מצלצל)‬
‫כן‪ ?CNN ...‬אווווו‪ ,‬נאו יו ליסן טו מי! פירסט יו‬
‫שואו סם פוזיטיב אטיטיוד טו מיי קאנטרי אנד דן‬
‫קול מי אנד אייל סי (טורקת) אנטישמים‬
‫יאיר‬
‫(חסר סבלנות) את מוכנה שניה?‬
‫רוחלה‬
‫איזה בוקר‪ ,‬מה? דרלינג‪ ,‬אני אומרת לך‪ ...‬עטים‬
‫עלי‪ ..‬כמו להקת מדוזות‪ ...‬לא פשוט‪...‬‬
‫מצלצל שוב טלפון‪ ...‬יאיר מאבד את זה ושואג‬
‫יאיר‬
‫אולי די כבר עם הטלפונים האלה?‬
‫היא ממהרת לסגור את שני הטלפונים בבהלה‪ ,‬אבל הטלפון ממשיך לצלצל‪ .‬רוחל'ה‬
‫עושה לו פרצוף לכיוונו ("זה אצלך")‪ .‬הוא מפשפש בכיסים ועונה ברתחה‬
‫יאיר‬
‫כן!! (מקשיב ונותן לה) זה בשבילך‪...‬‬
‫רוחלה‬
‫(לוקחת בחיוך מצטנע ונבוך) רוחל'ה קשתי נועם‬
‫יאיר מביט בה מוטרד‪ ..‬לא מבין מה הולך‪.‬‬

‫‪ .4‬סלון דביר בוקר‬

‫‪4-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫ניני מגיע עם ילקוט‪ ,‬ניצן ודגנית כבר יושבות ואוכלות‪ .‬ניני מתיישב ליד השולחן‪.‬‬
‫ניצן‪ ,‬אוטומטית‪ ,‬בזמן שהיא אוכלת‪ ,‬לוקחת את קופסת הקורנפלקס ומעיפה אותה על‬
‫השולחן עד לניני (כמו ברמן עם כוסות)‪ .‬ניני מרחיק ממנו את הקופסה‪ .‬ניצן מסתכלת‬
‫על דגנית‪ ...‬דגנית פונה אל ניני בחיוך‬
‫דגנית‬
‫ניני‪ ,‬הכל בסדר?‬
‫ניני‬
‫כן‪ ,‬למה?‬
‫דגנית‬
‫לא יודעת‪ ,‬אולי כי מהיום שאני גרה כאן לא‬
‫ראיתי אותך אומר לא לקורנפלקס עם שוקו‪...‬‬
‫ניני‬
‫(מושך בכתפיו) לא יודע‪ ,‬לא בא לי היום‪.‬‬
‫ניצן‬
‫(עוקצת) אולי יש לו משהו על הלב שהוא רוצה‬
‫לשפוך‬
‫דגנית‬
‫ניני קרה משהו?‬
‫ניני‬
‫הכל בסדר‪ .‬תודה‪.‬‬
‫נותן מבט עצבני בניצן‪ .‬ניצן ממשיכה‬
‫ניצן‬
‫אולי הוא מרגיש חרא ורוצה לדבר על זה‬
‫דגנית‬
‫ניני?‬
‫ניני‬
‫(מתעצבן) מה העניינים איתכם? אז לא בא לי‬
‫קורנפלקס‪.‬‬
‫ניני קם מהשולחן‪ ,‬לוקח את התיק‬
‫ניני‬
‫אני זז‪.‬‬
‫ניצן‬
‫בי‪.‬‬
‫דגנית‬
‫את לא הולכת איתו?‬
‫ניצן‬
‫לא‪ ,‬התבטל לנו השיעור הראשון‬
‫ניני‬
‫ביי‪.‬‬
‫ניצן‬
‫(צינית) ביי‪ .‬שיהיה לך אחלה יום‪.‬‬
‫ניני לא עונה‪ ,‬רק מביט בה במבט מוזר ואז הולך‪ .‬ניצן נשארת מאחור מעוצבנת‬
‫ומתוסכלת‪.‬‬
‫דגנית‬

‫‪5-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫מה יש לשניכם?‬
‫ניצן‬
‫לא יודעת‪ ...‬הוא מעצבן אותי!‬
‫דגנית‬
‫מה‪ ,‬למה?‬
‫ניצן‬
‫כלום‪ ,‬כלום‪ ,‬לא חשוב‬
‫דגנית‬
‫ניצן‪...‬‬
‫ניצן‬
‫נמאס לי שהוא לא מספר לי כלום‪.‬‬
‫דגנית‬
‫מה הוא צריך לספר לך?‬
‫ניצן‬
‫לפני יומיים ניני היה צריך שאני אעזור לו‪ ,‬ומה‬
‫זה עזרתי בכיף‪ .‬באמת בכיף‪ .‬ואז היום בבוקר‪... ,‬‬
‫לא יודעת‪ ,‬זה מתחיל להימאס עלי כל הקטע הזה‬
‫שמסתירים ממני דברים כל הזמן! (היא קמה‬
‫לסדר)‬
‫דגנית‬
‫את בטוחה שתמיד טוב לדעת הכל?‬
‫ניצן שמה את הכלים בכיור בעצבים‬
‫ניצן‬
‫אלף‪ ,‬לא אמרתי שאני רוצה לדעת הכל‪ .‬בית‪ ,‬זה‬
‫מאוד לא כיף להסתובב בבית כשלכולם יש איזה‬
‫משהו שהם יודעים ורק אני לא‪ .‬וגימל‪..‬‬
‫ניצן משתהה‪ ,‬דגנית עוזרת‬
‫דגנית‬
‫גימל?‬
‫ניצן‬
‫וגימל‪ ,‬אני לא רוצה שיחליטו בשבילי מה טוב לי‬
‫לדעת ומה לא‪ .‬כי כל החיים שיקרו לי וזה‬
‫מתחיל לעלות לי על העצבים‪.‬‬
‫דגנית‬
‫טוב‪ ..‬לכולם משקרים‪ ,‬וכולם גם משקרים פה‬
‫ושם‪ .‬ככה זה בחיים‪ .‬אז אולי את קצת מגזימה?‬
‫ניצן תוקעת בה מבט רציני‬
‫ניצן‬
‫יש שקרים ויש שקרים‪ ,‬בסדר?‬
‫דגנית‬
‫למה את מתכוונת?‬

‫‪ .5‬מצפה בוקר‬

‫‪6-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫אבנר ודדי ליד המחשב של אבי‪ .‬על מסך אחד יש תמונת מצלמה עילית מהניסוי של‬
‫פרק ‪ 98‬בסצנה שבה אדם לא מצליח להעביר לאחרים את התמונה של הבננות‬
‫הכחולות‪( .‬תוקרן בזמן אמת) על מסך אחר יש את הגרפיקה של הבארים (אותה נכניס‬
‫בפוסט)‪ ...‬אבנר מצביע על המסך‬
‫אבנר‬
‫אתה רואה? זה הבר של אדם‪ ,‬וזה של השישה‬
‫האחרים‪.‬‬
‫דדי‬
‫כן‪ .‬אבל זה לא עובד‪.‬‬
‫אבנר‬
‫זה כאילו שהעוצמה של השישייה לא מספיק‬
‫חזקה לקלוט את אדם‪...‬‬
‫דדי‬
‫אתה בטוח שזה לא עניין של אימון?‬
‫אבנר‬
‫לא‪ ,‬כי ברגע שהענן נוצר‪ ,‬זה היה אמור לעבוד‪...‬‬
‫אלא אם כן העוצמה לא מספיק גדולה לקליטה‬
‫דדי‬
‫אז מה אתה אומר? שאנחנו לא יכולים להמשיך‬
‫בניסוי?‬
‫אבנר‬
‫(מהנהן) אין לנו מספיק ילדים ‪ ...‬יש לנו אחת‬
‫פחות מדי‪...‬‬
‫דדי מרכין ראש‪...‬‬

‫‪ .6‬סלון דביר המשך‬

‫דגנית וניצן‪...‬‬
‫ניצן‬
‫כשהייתי בת שש בערך? היתה אצלנו בת של‬
‫חברים של ההורים שלי‪ .‬לא היינו כאלה חברות‪,‬‬
‫אבל לא משנה‪ .‬התחלנו לריב על משהו‪ ,‬ואז אמא‬
‫שלה התערבה‪...‬‬
‫דגנית‬
‫או קיי‪..‬‬
‫ניצן‬
‫והחברה הזאת אמרה לי אחרי שאמא שלה הלכה‬
‫שויתרו לי כי אני מאומצת‪ .‬ואני לא אמרתי לה‬
‫כלום‪ ,‬אבל כל היום הלכתי עם זה בבטן‪ ,‬ולא‬
‫ידעתי אם היא אמרה באמת או סתם‪.‬‬
‫דגנית‬
‫אז מה עשית?‬
‫ניצן‬
‫שאלתי את אמא שלי‪.‬‬
‫דגנית‬

‫‪7-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫ומה היא אמרה?‬

‫ניצן‬
‫היא אמרה לי "כן‪ ...‬מה‪ ,‬את את לא זוכרת‬
‫שדיברנו איתך על זה?" כאילו ידעתי את זה תמיד‬
‫ושכחתי‪ .‬את מבינה?‬
‫דגנית‬
‫לא‪ ..‬הם דיברו איתך על זה או לא?‬
‫ניצן‬
‫זהו שלא! הם לא!‬
‫דגנית‬
‫אולי את לא זוכרת? יכול להיות שהדחקת את זה‪.‬‬
‫ניצן‬
‫(קוטעת אותה) שאלתי אותה שוב לפני כמה‬
‫שנים כשפגשתי אותה‪..‬‬
‫דגנית‬
‫ומה היא אמרה?‬
‫ריאקשן מתוח וחושש של דגנית‬
‫ניצן‬
‫היא שיקרה‪ .‬היא בעצמה אמרה‪ .‬היא אף פעם לא‬
‫דיברה איתי על זה‪.‬‬
‫דגנית‬
‫ואו‪( ...‬מחפשת מלים) ואיך הרגשת עם זה?‬
‫ניצן‬
‫איך באמת? שמחתי היא הודתה‪ .‬שמחתי שאני‬
‫לא מפגרת או מטומטמת‪.‬‬
‫דגנית‬
‫ניצן‪ ,‬אני לא מכירה אותה‪ ,‬אבל אני בטוחה‬
‫שהיא לא עשתה את זה בכוונה רעה‪ ..‬היא רצתה‬
‫להגן עליך‬
‫ניצן‬
‫(קוטעת אותה) בטח‪ .‬זה היה לטובתי‪ ...‬אז אני‬
‫לא רוצה שיחליטו בשבילי! יש לך מושג בכלל‬
‫מה זה לגדול בלי לדעת מי אבא ואמא שלך? יש‬
‫לך מושג איך זה דופק לך את החיים?‬
‫דגנית‬
‫אבל אולי‪..‬‬
‫ניצן‬
‫אז גם אם נניח הייתי מגלה שהאמא שלי‬
‫האמיתית היא ‪- -‬אני לא יודעת‪ ,‬נרקומנית‪ ,‬או‬
‫אחת שלא רוצה בכלל לראות אותי ממטר‪ .‬אז‬
‫בסדר‪ .‬אבל לפחות הייתי יודעת מי היא‪ .‬זה‬
‫החיים שלי ולאף אחד אין זכות להחליט בשבילי‪.‬‬
‫דגנית דומעת‪ ,‬ניצן בלהט הקרב‪ ,‬מחכה לתגובה מדגנית‪ ,‬ומופתעת‪.‬‬
‫ניצן‬

‫‪8-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫מה יש לך‪ ...‬זה אני שצריכה לבכות אם כבר לא‬

‫את‪...‬‬
‫דגנית‬
‫אני יודעת‪.‬‬
‫גם ניצן דומעת‪ .‬הן מתחבקות‬

‫‪ .7‬מצפה המשך‬

‫דדי ואבנר מבואסים‪.‬‬

‫אבנר‬
‫המערכת הזו נבנתה בשביל שמונה‪ .‬כל שישייה‬
‫שנוציא מתוך השביעייה לא יספיקו להגיע‬
‫לעוצמת הלמדא שהמערכת צריכה‪.‬‬
‫דדי‬
‫היינו צריכים לדעת‪...‬‬
‫אבנר‬
‫היינו חייבים לנסות‪...‬‬
‫דדי‬
‫(אחרי הרהור) אני או אתה?‬
‫אבנר‬
‫אני או אתה מה?‬
‫דדי‬
‫הולכים לספר למולי‬
‫מבטים של שיכנוע של שניהם‪ ...‬אבנר נכנע ראשון‬
‫אבנר‬
‫טוב‪ ...‬אני‪ ,‬אני‪...‬‬
‫אבנר מחייך מוטרד‬

‫‪ .8‬סלון דביר המשך‬

‫דגנית בסלון‪ ,‬נרגעת‪ .‬ניצן נכנסת לסלון‬

‫דגנית‬
‫שטפת פנים?‬
‫ניצן מהנהנת ומחייכת חיוך בכי עקום‪ .‬גם דגנית חצי מחייכת‬
‫דגנית‬
‫יאללה‪ ,‬טוסי לבית ספר לפני שתאחרי‪.‬‬
‫ניצן‬
‫אני אהיה בסדר‪ .‬את לא צריכה לדאוג לי‪.‬‬
‫דגנית‬
‫אני יודעת‪.‬‬
‫ניצן‬
‫טוב‪ ,‬אז אני הולכת‪...‬‬
‫לוקחת תיק‪ ,‬מסתובבת‪ ,‬דגנית מושיטה לה סנדביץ'‬
‫דגנית‬

‫‪9-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫בן בן שכח את זה פה‪ .‬תוכלי לתת לו את‬

‫הסנדביץ'?‬
‫ניצן לוקחת את הסנדביץ'‬
‫ניצן‬
‫בטח‪( .‬מרחרחת) למה אני לא קיבלתי עם מלפפון‬
‫חמוץ?‬
‫שתיהן מחייכות‪ ,‬ניצן מתחפפת‪ .‬דגנית על הספה‪ ,‬מוציאה מהכיס פתק‪ ...‬מוציאה‬
‫טלפון‪ ...‬מהססת‪...‬‬

‫‪ .9‬משרד מולי‬

‫מולי מגיע למשרד לחוץ‪ ..‬מניח את התיק‪ ...‬לוחץ באינטרקום‪...‬‬

‫מולי‬
‫שלומית‪ ,‬יש לי הודעות?‬
‫שלומית (‪)OS‬‬
‫רק מאבנר‪.‬‬
‫מולי‬
‫הוא אמר מה הוא רוצה?‬
‫שלומית (‪)OS‬‬
‫לא‪ .‬אבל מחכה לך פה מישהי מהערוץ הראשון‪.‬‬
‫מולי‬
‫היא קבעה פגישה?‬
‫שלומית (‪)OS‬‬
‫לא‪ ,‬אבל היא מחכה כבר שעה וחצי‪.‬‬
‫מולי מביט בשעון‪.‬‬
‫מולי‬
‫אוקיי‪ .‬תכניסי אותה‬
‫שלומית (‪)OS‬‬
‫לעשות לכם קפה?‬
‫מולי‬
‫כן‪ ,‬תודה‪.‬‬
‫נכנסת סוזי‪ ,‬כולה חיוכים‪ ...‬סוגרת את הדלת‪ ,‬תמונה נופלת מהקיר‪ .‬שניהם מסתכלים‬
‫על התמונה‪.‬‬
‫סוזי‬
‫כולם אומרים לי סוזי‪ ,‬את מה זה קלמזי‪...‬‬
‫מולי‬
‫שלום סוזי‪ .‬איך אפשר לעזור לך‪?..‬‬

‫‪ .10‬סלון דביר‬

‫דגנית עומדת מול המראה‪ .‬מסתדרת‪ ...‬דפיקה בדלת‪ ..‬היא פותחת‪ ...‬זה שלומיק‪...‬‬
‫דגנית‬
‫שלומיק‪ ,‬הי‬
‫שלומיק‬
‫בוקר טוב‬

‫‪10 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫קצת נבוכים‪ ,‬הם מתנשקים על הלחי‪...‬‬

‫דגנית‬
‫בוא‪ ,‬בוא תכנס‪..‬‬
‫מכניסה אותו לסלון‪ ...‬שלומיק מביט כה וכה בעניין‬
‫שלומיק‬
‫אין אף אחד בבית?‬
‫דגנית‬
‫דדי בעבודה‪ ,‬הילדים בבית ספר‪..‬‬
‫שלומיק‬
‫ילדים? כמה יש? אני ראיתי רק אחד‪..‬‬
‫דגנית‬
‫(הסתבכה) יש‪ ..‬יש שלושה האמת‪...‬‬
‫שלומיק‬
‫פייי‪ ..‬הוא בא עם מטען כבד דדי‪ ,‬אה? איך‬
‫קוראים לחמודצ'יק שראיתי פעם שעברה?‬
‫דגנית‬
‫בן בן‬
‫שלומיק‬
‫בן בן‪ ...‬זה שם חיבה?‬
‫דגנית‬
‫לא‪ ..‬בן בן זה השם‪ .‬ככה זה גם בתעודת זהות‬
‫שלומיק‬
‫נחמד‪...‬‬

‫שלומיק מתיישב על הספה‪.‬‬

‫שלומיק‬
‫תשמעי‪ ,‬דגנית‪ ,‬אני חשבתי‪ ...‬אני הייתי כל כך‬
‫מרוכז בעצמי כשנפגשנו שבכלל לא שאלתי‬
‫עלייך‪ ...‬כאילו רק עלי עברו עשר שנים‪ ...‬אז מה‬
‫קורה איתך? מה עשית‪ ...‬איך פגשת את דדי‪..‬‬
‫דגנית‬
‫(קוטעת) שלומיק‪ ,‬חכה שניה‪ ...‬לפני זה אני רוצה‬
‫לשאול אותך משהו‬
‫שלומיק‬
‫טוב‪( ...‬מחייך)‪ ...‬מה‪?...‬‬
‫דגנית‬
‫אחרי שנסעת‪ ...‬למה בעצם‪ ...‬למה לא התקשרת‬
‫אלי אפילו פעם אחת?‬

‫‪ .11‬משרד מולי המשך‬

‫סוזי‪ ,‬כוס קפה על השולחן לידה‪ ,‬מולי המום מולה‬

‫סוזי‬

‫‪11 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫(שולקת בקול) יופי של קפה‪ ...‬וזה פחות או יותר‬

‫מה שאני יודעת על הניסוי שלכם‪.‬‬
‫מולי המום‪ ,‬לוקח שלוק‪.‬‬
‫סוזי‬
‫בקיצור‪ ,‬איפה הייתי‪ .‬כן‪ .‬אני חוקרת את הסיפור‬
‫הזה ומאוד הייתי מעוניינת לקבל ממך תגובה‬
‫לשאלה – איך הממשלה משתפת פעולה עם ניסוי‬
‫מדעי שמעורבים בו ילדים בני חמש עשרה?‬
‫מולי‬
‫שניה שניה‪ ,‬תקשיבי לי רגע סוזי‪ ,‬אין לי שמץ של‬
‫מושג על מה את מדברת‪.‬‬
‫סוזי‬
‫(בחוסר אמון) א‪-‬הה‪( ...‬מחייכת חיוך גדול‬
‫ומלחיץ)‬
‫מולי‬
‫אנ‪..‬אני לא מבין בכלל מה זה ומאיפה הבאת את‬
‫זה‪ .‬אז אם את לא רוצה שנתבע אותך על הוצאת‬
‫דיבה‪ ,‬אני מייעץ לך שתלכי ותבדקי את המקור‬
‫שלך טוב טוב‬
‫סוזי לא מתרגשת‪.‬‬
‫סוזי‬
‫או קיי‪ ...‬אני אכתוב "מולי נועם מוסר‪ ...‬אין‬
‫תגובה"‪.. .‬‬
‫ממהרת לרשום משהו בפנקסה ‪ .‬היא סוגרת את הפנקס וקמה ובדרך מפילה כוס אך‬
‫מולי מצליח לתפוס אותה בזריזות בלי שתישפך‪ ,‬סוזי‬
‫סוזי‬
‫תפיסה יפה‪.‬‬
‫מולי‬
‫תודה‪.‬‬
‫סוזי‬
‫אני כזו קלמזי‪...‬‬
‫מולי‬
‫כנראה שמאד קלמזי‪ ...‬למשל בזה שאת לא‬
‫בודקת את העובדות שלך כמו שצריך‪?...‬‬
‫סוזי‬
‫אתה חושב?‬
‫מולי‬
‫אני בטוח‪.‬‬
‫סוזי‬
‫ואם אני אגיד לך שאין סיכוי שהמקור שלי טועה?‬
‫מולי‬
‫(מנסה) באמת? אז אולי תתני לי את הפרטים של‬
‫המקור שלך ואני אברר כמה זה נכון‪.‬‬

‫‪12 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫סוזי מחייכת אליו חיוך של "בחייך"‬

‫מולי‬
‫בסדר‪ ..‬איך שאת רוצה‪ .‬ניסיתי להציל אותך‬
‫מלעשות את השטות של החיים שלך‪ .‬אני באמת‬
‫מכבד את הדרייב העיתונאי שלך לחקור‪ ,‬אבל‬
‫באמת שמדובר כאן באסופה של שטויות‪.‬‬
‫סוזי‬
‫(כותבת בפנקס) מולי נועם טוען ‪ -‬אסופה של‬
‫שטויות‪.‬‬
‫מולי נחרד קמעה‪.‬‬
‫מולי‬
‫אז את הולכת לפרסם את זה בכל זאת‪ ,‬אני מבין‪.‬‬
‫סוזי‬
‫אנחנו נפרסם את ההכחשה שלך‪.‬‬
‫היא פונה לכיוון הדלת ואז מולי עוצר אותה‬
‫מולי‬
‫חכי‪( ...‬הוא לחוץ) תני לי ארבעים ושמונה‬
‫שעות‪ ...‬אני אנסה לברר קצת יותר מהצד שלי‬
‫על הסיפור ואני חוזר אליך עם תגובה רשמית‬
‫מסודרת‪ ,‬הולך?‬
‫סוזי‬
‫(מחייכת) אני מאוד מודה לך‪ ...‬נהיה בקשר‪.‬‬
‫פונה לצאת ודורכת בדרך החוצה על התמונה שנפלה קודם‪ ,‬שומעים זכוכית‬
‫מתפצפצת‪ ...‬מולי מחייך‪ ...‬היא פותחת את הדלת‪ ,‬הידית של הדלת נשארת אצלה‬
‫ביד‪ .‬היא מחייכת בהתנצלות ומשאירה את הידית על השולחן‪.‬‬
‫סוזי‬
‫אני‪( ..‬שמה את הידית) כן‪ ..‬אני אשים את זה‬
‫כאן‪.‬‬
‫מולי עדיין מחייך בעווית‪ ,‬סוזי יוצאת‪ ,‬הוא נופל אחורה לכסא‪ ...‬דופק על השולחן‬
‫בזעם‪...‬‬
‫‪ .12‬רחוב יום ‪12 /‬א‪ .‬מטבח רוני‬

‫נטשה בטלפון‪ ,‬מחזיקה שני תיקים ענקיים וריקים‪ ...‬מגיעה ונעמדת ליד האינטרקום‬
‫עומדת לעלות ללופט שלה‪.‬‬
‫רוני‬
‫את בטוחה שאת לא רוצה שאני אבוא לעזור לך‬
‫עם זה?‬
‫נטשה‬
‫זה בסדר‪ ,‬נשאר רק הציורים‪.‬‬
‫רוני‬
‫ומה עם לינה?‬
‫נטשה‬
‫דיברתי איתה היום בבוקר‪ ,‬היא בסדר עם זה‪...‬‬
‫רוני‬

‫‪13 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫טוב‬
‫נטשה‬
‫טוב‪ ,‬אז אני עולה‬
‫רוני‬
‫דניאל יהיה שם?‬
‫נטשה‬
‫לא נראה לי שהוא יראה את הפרצוף שלו‬
‫בסביבה בזמן הקרוב‪( .‬הפסקה) תודה‪ ,‬רוני‪ ...‬ו‪...‬‬
‫תודה שסלחת לי‬
‫רוני‬
‫תודה שאת סלחת לי‬
‫נטשה‬
‫לא‪ ,‬תודה לך‪.‬‬
‫רוני‬
‫(צוחקת) לא‪ ,‬תודה לך‪.‬‬
‫נטשה‬
‫(צוחקת) ביי‪ .‬אני אעדכן אותך‪.‬‬
‫רוני‬
‫בהצלחה‪.‬‬
‫מכבה ונכנסת‪...‬‬
‫‪ .13‬לופט נטשה‬

‫לתת לנטשה לעלות כאילו‪ ...‬כמה שניות לפני שהדלת נפתחת‪ ...‬נטשה נכנסת‪...‬‬
‫זורקת את התיקים בכניסה‪...‬‬
‫נטשה‬
‫(צועקת) לינה‪ ...‬את פה?‬
‫היא נכנסת לסלון ומגלה את לינה ולידה דניאל‪ ,‬שניהם כנראה באמצע שיחה דניאל‬
‫מקסים אותה‪ ,‬כרגיל‪ ,‬לינה פורצת בצחוק ממשהו שהוא אמר נטשה המומה‪.‬‬
‫נטשה‬
‫מה הולך פה?‬

‫‪ .14‬סלון דביר‬

‫דגנית במבט נוקב‬

‫שלומיק‬
‫האמת‪ ?...‬אני חושב שבאיזה שהוא מקום אני‬
‫מתכונן כבר עשר שנים לשאלה הזו‪..‬‬
‫דגנית‬
‫או קיי‪...‬‬
‫שלומיק‬
‫(לוקח נשימה עמוקה) כשנסעתי‪ ...‬הרגשתי שאני‬
‫פשוט חייב להתנסות בעוד דברים‪ ...‬לראות‬
‫מקומות אחרים‪ ,‬להכיר אנשים אחרים‪...‬‬

‫‪14 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫אבל איפשהו בפנים ידעתי ש‪ ...‬שאיתך זה‬

‫לתמיד‪ ,‬שתמיד נהיה יחד ואם נהיה ביחד אז‪...‬‬
‫(פאוזה ארוכה) להיות איתך זה אומר להתחתן‪,‬‬
‫להישאר בארץ‪...‬ילדים מתישהו‪ ....‬הייתי צעיר‬
‫והייתי חייב לנסות עוד דברים‬
‫דגנית‬
‫אז פשוט החלטת בשביל שנינו שעדיף לנתק את‬
‫הקשר‪.‬‬
‫שלומיק‬
‫לא‪ .‬לא בשביל שנינו‪ .‬החלטתי בשביל עצמי‪.‬‬
‫דגנית‬
‫יופי‪.‬‬
‫שלומיק‬
‫ודגנית‪ ,‬אני לא יודע‪ ,‬זה בטח ישמע לך‪ ...‬אני‬
‫לא יודע – מלוקק או משהו כזה‪ ,‬אבל לא היה‬
‫יום‪ ,‬אפילו לא יום אחד מאז שלא שאלתי את‬
‫עצמי אם לא עשיתי טעות נוראית שאי אפשר‬
‫לתקן‪.‬‬
‫שתיקה‪...‬‬
‫שלומיק‬
‫רוצה לשמוע משהו מצחיק‪ ?...‬כשבאתי לכאן‬
‫לפני יומיים‪ ...‬וראיתי את בן בן‪ ..‬ברגע הראשון‬
‫חשבתי לעצמי שאולי זה בכלל הילד שלך וזה‬
‫הרס אותי‪ .‬הנה אני חוזר ולך יש משפחה‪...‬‬
‫ובית‪ ...‬ואיש‪( ...‬מנסה לשלוף את עצמו‬
‫מהדכדוך) טוב‪ ,‬תראי מה זה‪ ,‬שוב אני מדבר על‬
‫עצמי‪ ...‬אמרנו שדי עם זה‪ ,‬לא? די‪ .‬עכשיו‬
‫תורך‪ ...‬ספרי לי משהו‬
‫דגנית‬
‫(הרוסה הרוסה) שלומיק‪( ...‬לא מצליחה לדבר)‬
‫אני‪ ...‬בוא נמשיך את השיחה הזאת בפעם אחרת‪.‬‬
‫שלומיק‬
‫אנחנו אף פעם לא גומרים את השיחות שלנו‪..‬‬
‫רוצה אולי שאני אעשה לך תה?‬
‫דגנית‬
‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬באמת‪ ...‬לא צריך‬
‫שלומיק‬
‫בטח שצריך‪ ,‬תורי לעשות לך תה‪ ...‬תה ואני‬
‫הולך‪ ,‬הולך?‬
‫דגנית‬
‫(מחייכת חלושות) הולך‪.‬‬
‫הוא ניגש להכין לה תה‪ .‬היא יושב שם מביטה בו עושה לה תה‪ ,‬כולה מהורהרת‬
‫וקפוצה‬

‫‪ .15‬לופט נטשה המשך‬

‫‪15 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫נטשה נטועה על מקומה מול לינה ודניאל‪.‬‬

‫לינה‬
‫נטשקה‪ ,‬הכל בסדר!‬
‫נטשה‬
‫מה? מה בסדר?‬
‫דניאל‬
‫לינה דיברה איתי על הכל‪...‬‬
‫נטשה‬
‫על מה? מה?‬
‫דניאל‬
‫נטשה‪ ,‬אני ממש מצטער‪ .‬אני יודע שהייתי לא‬
‫בסדר‪ ,‬לינה אמרה שהתנהגתי כמו חתיכת דגנרט‬
‫ואני מסכים איתה‪ ...‬אבל‪...‬‬
‫נטשה‬
‫דניאל‪ ,‬תקשיב לי‪,‬הספיקו לי כל הפעמים שמרחת‬
‫אותי‪ ...‬וזה עוד מילא‪ ,‬אבל זה שסכסכת ביני‬
‫לרוני‪ ,‬על זה אני לא הולכת לסלוח לך‪ ,‬אז‬
‫תעשה לי טובה‪ ,‬אל תתחיל עם זה אפילו‪.‬‬
‫דניאל‬
‫איך שאת רוצה‪ ,‬נטשה‪ .‬אם את לא רוצה להיות‬
‫איתי בקשר ‪ -‬אני מבין את זה ‪...‬אני מרגיש זוועה‬
‫עם מה שעשיתי והדרך היחידה שאני יכול אולי‬
‫לשלם על זה‪ ,‬זה ולא לתת לך לעזוב את‬
‫הסטודיו‪ .‬הסטודיו שלך‪...‬‬
‫נטשה‬
‫(לא מבינה כלום) מה?‬
‫לינה‬
‫דניאל לא רוצה שתעזבי‬
‫דניאל‬
‫בדיוק‪( .‬קם) טוב‪ ,‬גם אם את לא רוצה לראות‬
‫אותי יותר‪ ...‬אני אשמח אם תרימי לי טלפון‬
‫ותזמיני אותי לתערוכה הבאה שלך‪ ,‬בסדר?‬
‫נטשה המומה ולא אומרת מילה‪ ...‬דניאל עובר לידה‪ ...‬יוצא‪...‬‬
‫דניאל‬
‫אז בי‪.‬‬
‫נטשה עדיין לא עונה‪ ,‬פרצופה חתום וקר‪.‬‬
‫‪ .16‬משרד מולי‬

‫אבנר סיים להסביר למולי את הבעיה‪ ,‬הוא במוד התגוננות‬

‫אבנר‬
‫‪...‬מולי אתה יודע שאני מאוכזב בדיוק כמוך‬
‫מולי‬

‫‪16 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫(מחייך) אבנר‪ ,‬בחייך‪ ,‬מי אתה חושב שאני?‬

‫אנחנו נסתדר‪ .‬אתה תסתדר‪ .‬תמצאו ותוסיפו‬
‫מישהו חדש ותנסו שוב‬
‫אבנר‬
‫זה לא כל כך פשוט‬
‫מולי‬
‫כלום לא פשוט‪ ,‬תראה לי משהו אחד פשוט‬
‫בחיים האלה‪ .‬אז תוך יומיים אני רוצה לראות את‬
‫תוצאות הניסוי החדש‪.‬‬
‫אבנר‬
‫מולי‪ ,‬לא נספיק תוך יומיים‪ .‬זה מסובך מדי‬
‫מולי‬
‫(מתקשח) מצידי אל תישן יומיים אם זה מה‬
‫שצריך‪ .‬אבל בלוח הזמנים הזה אתה תעמוד‪.‬‬
‫תאמין לי‪ ,‬אבנר‪ ,‬אין לנו זמן‬
‫אבנר‬
‫אני לא מבין‪ ,‬למה? מה כל כך דחוף?‬
‫מולי‬
‫אני אספר לך‪ ,‬גם אתה צריך לדעת מזה‪ .‬מישהי‬
‫מהערוץ הראשון עלתה עלינו‪...‬‬
‫אבנר‬
‫עלינו‪?..‬‬
‫מולי‬
‫על הכל‪ ...‬על הפרויקט‪ ..‬על הניסוי‬
‫אבנר‬
‫מה? איך?‬
‫מולי‬
‫אני עוד מברר מי המקור שהדליף לה‪ ,‬אבל זה לא‬
‫העניין – העניין הוא שאם לא נספיק להתקדם‬
‫משמעותית תוך כמה ימים והעניין בינתיים‬
‫יתפרסם ‪ -‬אנחנו אבודים‪.‬‬
‫אבנר‬
‫מולי‪ ...‬אני לא הולך לחפף בניסוי כשאנחנו עוד‬
‫לא מוכנים רק כי יש לחץ של זמן‪ .‬זה מסוכן מדי‪.‬‬
‫מולי‬
‫אם הסיפור הזה מגיע לעיתונות ועד אז אין לנו‬
‫תוצאות ‪ -‬החסינות של השמיניה לא תהיה שווה‬
‫כלום‪ .‬המשטרה תחגוג על חשבוננו‪ .‬ישר לכלא‪.‬‬
‫אבנר‬
‫מולי‪ ,‬מתחיל להימאס לי מהסחטנות הזו‬
‫מולי‬
‫זה מה שיש‪ .‬אני לא נהנה מזה‪( .‬קם) יומיים‪ ,‬כן?‬
‫אבנר‬
‫כן‪.‬‬

‫‪17 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫מולי‬
‫(לוקח את התיק) אני חייב לרוץ‪ .‬תחשוב על זה‬
‫אבנר‪..‬‬

‫‪ .17‬לופט נטשה‬

‫לינה ונטשה‬
‫לינה‬
‫על לא דבר דושנקה‬
‫נטשה‬
‫זה היה הרעיון שלך‪ ,‬אה?‬
‫לינה‬
‫(מתקרבת אליה ולוקחת את ידה) נטשה‪ ,‬תרדי‬
‫קצת מעצמך‪ ..‬אל תקחי את עצמך כל כך קשה‪..‬‬
‫זה נכון שהוא לא היה הכי בסדר בעולם‪...‬‬
‫נטשה‬
‫לא הכי בסדר בעולם? את שומעת מה את‬
‫אומרת? הוא יצא איתי ועם רוני באותו זמן!‬
‫לינה‬
‫כן‪ ,‬כן‪ ,‬אבל הוא מצטער באמת‪ .‬דיברתי איתו‪..‬‬
‫ראיתי‪ ..‬החוכמה הגדולה היא לסלוח‪ ,‬לא סתם‬
‫לכעוס‪..‬‬
‫נטשה‬
‫לינה‪ ,‬זה לא מעניין אותי‪ .‬אני לא מתכוונת‬
‫להישאר בסטודיו הזה!‬
‫לינה‬
‫בסדר‪ ,‬את לא חייבת לסלוח לו‪( .‬מביטה אל תוך‬
‫עיניה בכריזמטיות) אבל תחשבי בהגיון‪ ,‬מה‬
‫אכפת לך להישאר פה? אין לך מקום אחר לצייר‬
‫נטשה‬
‫מה באמת הבעיה לינה? שלי לא יהיה איפה‬
‫לצייר או שלך לא יהיה איפה לגור?‬
‫לינה‬
‫הבעיה היא שאת עסוקה בלהיעלב במקום‬
‫בלהרוויח‪ .‬למה את צריכה לוותר על הכל? רק‬
‫כדי שכולם יפסידו?‬
‫נטשה נכנעת לאט למניפולציה‪ ...‬לינה מלטפת את הפנים שלה‪...‬‬
‫לינה‬
‫יפה שלי‪...‬‬
‫נטשה‬
‫די!‬
‫היא מתיישבת עצובה‪ .‬לינה מביטה בה בתחינה‪.‬‬
‫נטשה‬
‫(בשקט) טוב‪ ...‬בסדר‪ ,‬שיהיה‪ .‬מבסוטה?‬

‫‪18 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫לינה‬
‫(מביטה בה בחיוך) תודה‬

‫‪ .18‬מטה סקורפיו‬

‫‪ 3 ,2‬מתככים וזוממים ברוע לב‪ 1 .‬נכנס פנימה‪.‬‬

‫‪3‬‬
‫הניסוי הבא יצליח‬
‫‪2‬‬
‫נקווה שאתה צודק‪ ...‬ומה עם השתולה?‬
‫‪1‬‬
‫בטיפולי‬
‫‪2‬‬
‫אם אתה רוצה אני אבוא איתך בפעם הבאה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫(מתקרב אליו באיום) אם יש לך משהו להגיד אז‬
‫תגיד‬
‫‪2‬‬
‫(מתקפל) לא‪ ,‬שום דבר‪ ..‬אני פשוט‪ ...‬אני שואל‬
‫את עצמי אם לא טעינו בבחירה‪...‬‬
‫‪1‬‬
‫לא טעינו בבחירה‪ .‬רק היינו רכים מידי‪...‬‬
‫ובאומרו זאת הוא שולף מגלימתו מכשיר ‪ LSR. 2‬ו‪ 3-‬המומים‬
‫‪3‬‬
‫איך לא חשבנו על זה קודם?‬
‫‪2‬‬
‫מבריק‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫אנחנו נשאב ממנה אנרגיה‪ ...‬לגיבוי‪...‬‬
‫‪2‬‬
‫רק נקווה שהיא תסכים‪..‬‬
‫‪1‬‬
‫וגם אם היא לא תסכים‪ ...‬תהיה לנו מספיק‬
‫אנרגיה ממנה כדי להמשיך בתכנית גם בלעדיה‬
‫צוחקים‪...‬‬
‫מעבר ערב‬

‫‪ .19‬סלון הלוי ערב‬

‫אדם ואבנר יושבים על הספה‪ ...‬לחוצים‪.‬‬

‫אבנר‬
‫יש לנו יומיים למצוא עוד מישהו ולעשות שוב‬
‫את הניסוי‪ ....‬אחרת יסגרו אותנו‪...‬‬
‫אדם‬

‫‪19 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫ואוו‪..‬‬
‫אבנר‬
‫זה בסדר שאני משתף אותך בזה‪ ,‬נכון?‬
‫אדם‬
‫תשמע‪ ,‬אני עוד המום שאתה מספר לי משהו‬
‫בכלל‪ ...‬טוב‪ ,‬מסתבר שגם בגילך המתקדם אפשר‬
‫עוד ללמוד משהו‪...‬‬
‫אבנר דופק בו צ'אפחה‬
‫אבנר‬
‫אתה יודע שאני אבא קול‪ ..‬סבבה‪ ,‬כזה?‬
‫אדם מעווה את פניו בכאב לב‬
‫אדם‬
‫קלקלת את כל הרושם‪( .‬הפסקה) אז מה תעשו?‬
‫אבנר‬
‫אני באמת לא יודע‬
‫אדם‬
‫טוב‪ ,‬זה לא כזה נורא‪ .‬בטח יש לך רשימות של‬
‫מועמדים מהבחינות לשמיניה‪ ,‬לא? תמצא‬
‫מישהו‪.‬‬
‫אבנר‬
‫כן‪ ,‬אבל‪ ...‬זה בעיה‬
‫אדם‬
‫למה?‬
‫אבנר‬
‫כי גם אם נמצא מישהו או מישהי עם למדא‪ ,‬לך‬
‫תדע שבאמת אפשר לסמוך עליו‪.‬‬
‫אדם‬
‫(חושב) אולי‪ ...‬לא‪ ,‬תשכח מזה‪.‬‬
‫אבנר‬
‫מי?‬
‫אדם מסמן בראשו לכיוון החדר של רותם‬
‫אבנר‬
‫השתגעת?‬
‫אדם‬
‫מה‪ ,‬היא מספיק חכמה‪ .‬יש לה נראה לי למדא‬
‫בשביל מדינה שלמה‪.‬‬
‫אבנר‬
‫זאת לא השאלה בכלל‪ ,‬היא רק בת אחת עשרה‪,‬‬
‫היא קטנה מדי‬
‫יש שתיקה קצרה‬
‫אדם‬
‫יש לי עוד רעיון‪ .‬אבל אני לא יודע אם זה רעיון‬
‫טוב‪,‬‬
‫אבנר‬

‫‪20 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫מה?‬
‫אדם‬
‫אולי שווה לנסות‪...‬‬
‫אבנר‬
‫מישהו שאתה מכיר?‬
‫אדם‬
‫לא מישהו‪ ...‬מישהי‬
‫קליפ לילה‬

‫‪ .20‬סלון דביר‬

‫דגנית ובן בן על הספה‪ ...‬הוא שוכב כשראשו עליה‪ ...‬רואה טלויזיה‪ ...‬צוחק‪ ...‬היא‬
‫מתבוננת בו‪ ..‬מהרהרת‪ ..‬שוט ארוך ופיוטי‬

‫‪ .21‬לופט נטשה‬

‫נטשה מציירת ציור אקספרסיבי וקודר‪ ....‬לינה מביטה בה בחיוך‪...‬‬

‫‪ .22‬סלון רוני‬

‫רוני לבד בסלון החשוך שוכבת על הספה ומזפזפת‪ ...‬מגיעה לפרסומת של אילן‪..‬‬
‫מזמזמת‪ ...‬השיר נגמר‪ ...‬מעבירה לעוד ראיון עם רוחל'ה‪..‬‬
‫(‪22‬א‪ .‬רוחל'ה (‬
‫‪)VO‬‬
‫תראה עמנואל‪ ..‬כבר בפעם הראשונה שפגשתי‬
‫בצמח הצבר‪) ...‬‬
‫היא מעבירה בשאט נפש‪ ...‬מגיעה לכתבה בערוץ אחר‪...‬‬
‫כתבת (‪)OS‬‬
‫ייצאנו לפגוש את עשרת הצעירים העשירים של‬
‫ישראל‪ ...‬עוד לא בני ‪ 20‬וכבר מולטי‬
‫מיליונרים‪...‬‬
‫סוגרת‪ ..‬זורקת את השלט‪ ...‬עצובה‬
‫‪ .23‬חדר איה‬

‫ניצן במיטה‪ ..‬מהרהרת‪ ,‬עצובה‪ ..‬משחקת עם הסכין שלה‪ ...‬ניני נכנס כולו פיוס‪ ...‬ניצן‬
‫מפנה לו את הגב‪ ...‬הוא מתבאס ויוצא‪.‬‬
‫‪ .24‬חדר אדם‬

‫אדם במיטה‪ ...‬מביט הצידה בתמונה שחור לבן שלו ושל איה ארט לגיורא יש מהרולר‬
‫של עונה ‪ .1‬עצוב‪.‬‬
‫בוקר‬

‫‪ .25‬סלון דביר‬

‫‪21 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫אבנר ודדי דדי מחזיק בידו ‪ ...LSR‬דגנית עומדת במטבח‪...‬‬

‫דדי‬
‫את בסדר עם זה‪ ,‬נכון?‬
‫דגנית‬
‫כן‪ .‬אני מקווה שזה יהיה בסדר‪.‬‬
‫דדי מחייך אליה בעידוד‪.‬‬
‫דדי‬
‫(קורא) ניצן!‬
‫ניצן מגיעה‪.‬‬
‫ניצן‬
‫מה?‬
‫דדי‬
‫אני רוצה לבדוק איתך משהו‪ ,‬טוב?‬
‫ניצן‬
‫מה?‬
‫דדי‬
‫זה לא יקח יותר משתי דקות‪...‬‬
‫ניצן‬
‫כן‪ ,‬אבל לבדוק מה?‬
‫דדי‬
‫תבואי איתנו? (הולך לספריה)‬
‫ניצן‬
‫אנחנו הולכים לקרוא?‬
‫מושך את הספר‪ ,‬דלת הספרייה נפתחת‪.‬‬
‫ניצן‬
‫מה?‬
‫ניצן מאוד מופתעת‪ ,‬מביטה לעבר דגנית‪ ,‬דגנית מהנהנת לה שזה בסדר‪ ,‬היא נכנסת‬
‫לחדר‪ ,‬אבנר ודדי אחריה‬
‫ניצן (‪)OS‬‬
‫די‪ ...‬מה זה החדר הזה? הוא תמיד היה פה?‬
‫דגנית צוחקת לעצמה‪ ,‬הדלת נסגרת‪....‬‬
‫‪ .26‬איה במדבר צולם כבר‪ 1401‬פנים אוהל‬

‫איה שוב קמה‪ ...‬הפעם קערת הקורנפלקס כבר לידה‪ .‬פיקאצ'ו שוב מולה‪...‬יושב עם‬
‫ידיים משולבות‪ ...‬היא מסתכלת עליו בשנאה‪ ...‬אבל הפעם אוכלת‪...‬‬
‫פיקאצ'ו‬
‫יופי איה‪ ,‬מה אומרים?‬
‫מסתכלת בשנאה גדולה עוד יותר‪...‬‬
‫פיקאצ'ו‬
‫את רואה? למה לריב? בתאבון‪ ...‬תאכלי טוב טוב‬
‫כי היום אנחנו מתחילים לעבוד‬

‫‪22 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫איה מפסיקה לאכול ומסתכלת עליו‪....‬‬

‫פיקאצ'ו‬
‫כן‪ ,‬כן‪ ...‬מה חשבת? אחרי ששרדת את המדבר את‬
‫מוכנה יותר מאי פעם‪...‬‬
‫והוא מוציא מאחור קופסת אלומיניום ושולף מתוכה מבחנת למדא עם נוזל ירוק‪...‬‬
‫(כמו בעונה הראשונה‪)...‬‬
‫איה‬
‫מה זה?‬
‫הוא שולף אזנייה של ‪...LSR‬‬
‫פיקאצ'ו‬
‫את זוכרת איה?‬
‫איה‬
‫אתה? אתה הולך לשאוב ממני אנרגיה?‬
‫הוא שם לה את זה על הראש‪ ...‬מוציא מין מסך נייד קטן כמו מוניטור שטוח‪...‬‬
‫פיקאצ'ו‬
‫ועכשיו יקירתי‪ ,‬את הולכת לעבוד קצת בשבילי‪..‬‬
‫בסדר?‬

‫המצלמה עליו ועוברת אליה‪ ...‬היא מושיטה לו בידה את האזניות אחרי ששברה‬
‫אותם לשלוש חתיכות‪ ..‬מחייכת אליו‪ ..‬הוא המום מכעס‪ ..‬מוציא את השלט ‪,‬לוחץ‬
‫עליו שלוש פעמים‪ ..‬איה מעולפת‪ ...‬הוא מסתלק משם‪....‬‬

‫סוף פרק ‪99‬‬

‫‪23 -‬‬