‫‪1‬‬

‫אמא ז"ל בלי מזל‬

‫מאת ז'ורז' פדו‬
‫תרגום‪ :‬דורי פרנס‬

‫הדמויות‬
‫לוסיין‬
‫ז'וזף‬
‫איבון‬
‫אנט‬

‫חדר השינה של איבון‪.‬‬

‫חדר צנוע‪ ,‬אבל עם שאיפה לאלגנטיות ולנוחות‪ .‬לוקסוס זול‪ ,‬פריטים קטנים ועדינים‪ ,‬אך חסרי ערך‪ .‬על הקיר‪,‬‬
‫תחריטים מודרניים במסגרות‪ ,‬מניפות יפניות וכו'‪ .‬בעומק‪ ,‬דלת הנפתחת לחדרון פנימי‪ .‬מימין‪ ,‬באמצע‪ ,‬דלת‪.‬‬
‫משמאל‪ ,‬באמצע‪ ,‬קמרון שמוביל לחדרה של לוסיין‪ .‬משמאל בקדמת הבמה‪ ,‬אח‪ .‬מימין בקדמת הבמה‪ ,‬מיטה; לרגלי‬
‫המיטה ספסל באורך המיטה‪ .‬בראש המיטה‪ ,‬שולחן עם מגירות (על שולחן זה – מנורה עתיקה ובקבוקון תרופה)‪.‬‬
‫מצידה השני של המיטה‪ ,‬כורסה‪ .‬בקמרון שמפריד בין הדלת שמשמאל לזו שמימין‪ ,‬שידה קטנה‪ ,‬כנגד הקיר‪,‬‬
‫פתוחה‪ .‬מימינה‪ ,‬קרוב לשפת הבמה‪ ,‬כורסה‪ ,‬גבה אל הקהל; על הכורסה‪ ,‬תחתונית וחלוק אשה‪ .‬על האח‪ :‬שעון‬
‫מטוטלת‪ ,‬פמוטים; כוס מים‪ ,‬קנקן מים על מגש‪ .‬משמאל‪ ,‬קופסת גפרורים‪ ,‬פתילה לחליטת תה‪ .‬כנגד הקיר‪ ,‬מימין‬
‫לדלת בעומק‪ ,‬ספה‪ .‬בפינת החדר‪ ,‬שולחן קטן מוצב באלכסון‪ .‬על המיטה בגד שאשה יכולה לזרוק על עצמה עם‬
‫קּומה‪ .‬על הרצפה‪ ,‬נעלי בית של איבון‪ .‬מצדה השני של המטה‪ ,‬נעלי הבית של לוסיין‪ .‬בתקרה‪ ,‬מנורה עם נברשת‪,‬‬
‫המופעלת בלחיצת כפתור הממוקם משמאל לדלת בעומק‪ .‬על השידה‪ ,‬מכשירי כתיבה וכמה ניירות מכתבים‪.‬‬
‫עם עליית המסך‪ ,‬הבמה בחצי חושך‪ ,‬מוארת רק באמצעות המנורה שעל השולחן הקטן שמימין למיטה‪.‬‬
‫איבון‪ ,‬שוכבת במיטה‪ ,‬ישנה עמוקות; שומעים את הרחש הקל והקצוב של נשימתה‪ .‬אחרי חמש שניות‬
‫נשמע צלצול‪ .‬איבון‪ ,‬שהצלצול אינו מעיר אותה‪ ,‬אך בכל זאת משהו מטריד טיפה את שנתה‪ ,‬נאנחת‬
‫ארוכות‪ ,‬ומתהפכת מעט מתחת לשמיכה‪ .‬עשר שניות לאחר הצלצול הראשון‪ ,‬עוד צלצול‪.‬‬

‫איבון (ששכבה מצד שמאל‪ ,‬כמעט מייד עם הצלצול פוקחת עיניים טרוטות משינה‪ ,‬מרימה מעט את‬

‫ראשה‪ ,‬ואז)‪ :‬מה זה? (עוד צלצול‪ - .‬ברוגז) מתערבת שזה לוסיין ששכח את המפתח!‪...‬‬
‫(משליכה את השמיכה) גועל נפש‪ ,‬להבהיל אותְך ככה! (יוצאת מן המיטה‪ ,‬היא בחלוק‬

‫לילה‪ ,‬יחפה‪ .‬שני צלצולים רצופים‪ .‬זועמת‪ ):‬בבקשה! (תופסת את החלוק העליון שעל הכורסה‬
‫בתנועה חדה‪ ,‬ונועלת במרץ את נעלי הבית‪ .‬צלצולים חוזרים ונשנים) רגע‪ ,‬רגע! (אין לה זמן‬
‫‪2‬‬

‫ללבוש את החלוק והיא כורכת אותו סביב צווארה כמו סודר‪ .‬כך היא מתקדמת אל החדרון‬
‫הפנימי‪ ,‬ואז מגיעה אל דלת הכניסה‪ .‬בטון זועף)‪ :‬מי שם?‬
‫קולו של לוסיין (קול תחנונים כמו של ילד שחטא ומפחד שיגערו בו)‪ :‬זה אני! שכחתי את המפתח!‬
‫איבון (בחדרון הפנימי)‪ :‬אלא מה! (תוך שהיא פותחת את הדלת – ורעש המנעול נשמע) איזה נדנוד!‬
‫(חוזרת לבמה) נו בוא! תיכנס! (כשהיא מגיעה לקדמת הבמה מימין‪ ,‬היא עולה על המיטה‪ ,‬על‬
‫הברכיים‪ ,‬גבה לקהל‪ .‬באותו זמן‪ ,‬לוסיין סגר את דלת הכניסה‪ ,‬שומעים אותו סוגר את שרשרת‬
‫הבטחון‪ .‬כשאשתו אומרת "נו בוא! תיכנס!" לוסיין מופיע‪ :‬הוא לבוש בתור לואי ה – ‪ ,11‬מתחת‬
‫למעיל גשם סגור עד הצוואר‪ ,‬המגיע עד למותניו‪ .‬סביב צווארון המעיל‪ ,‬צעיף קשור‪ .‬בידיו‬
‫כפפות לבנות רטובות‪ ,‬סוליותיו מטונפות‪ ,‬וגם גרביו‪ .‬המעיל כולו נוטף‪ .‬בהיכנסו‪ ,‬הוא מסתבך‬
‫בנושאו פמוט דולק‪ ,‬שרביט של לואי ה – ‪ ,11‬ומטריה‪ .‬החרב שלו מתנגשת בדלת כשהוא חוצה‬
‫את הסף‪ .‬איבון במיטה‪ ).‬נו! כמה זמן זה ייקח?‬
‫לוסיין‪ :‬בבקשה!‪ ...‬אני מתנצל‪( .‬תוך כדי כך‪ ,‬הוא מדליק את כפתור האור החשמלי‪ ,‬משמאל לדלת‪.‬‬
‫הנברשת מוארת)‬
‫איבון (ברוגז)‪ :‬אה! מתנצל! פשוט היה עדיף לא לשכוח את המפתח‪ .‬נורא נחמד להתעורר‬
‫בקפיצה באמצע השינה‪.‬‬
‫לוסיין (בטון טפשי)‪ :‬הערתי אותך?‬
‫איבון (חדה)‪ :‬ברור שהערת אותי‪ .‬אתה לא חושב שישבתי וחיכיתי לך בשעה כזאת?‬
‫לוסיין (בכנות‪ ,‬בהקלה‪ ,‬בדרכו אל האח כדי להיפטר מן הפמוט)‪ :‬אה! יופי‪.‬‬
‫(הוא מתכוון לנשוף ולכבות את הפמוט‪ ,‬אך נעצר למשמע קולה של איבון)‬
‫איבון‪ :‬מה "יופי"! אתה מרוצה שהערת אותי?‬
‫לוסיין‪ :‬לא לא! אמרתי שזה יופי‪ ...‬שלא חיכית לי‪.‬‬
‫(נושף ומכבה את הפמוט‪ ,‬מניח אותו על האח‪ ,‬מציב את השרביט שלו בפינת האח‪ ,‬ואז‪,‬‬
‫כשמטרייתו חצי פתוחה ודולפת‪ ,‬מתקדם אל המיטה‪ ,‬כשהוא מנער את ידיו הקפואות מתחת‬
‫לכפפות)‬
‫איבון‪ :‬אני שואלת אותך איזה צורה זה לחזור הביתה בשעה כזאת!‬
‫לוסיין (מסיר את כפפותיו)‪ :‬לא מצאתי כרכרה‪ .‬וזה לקח זמן! אף פעם לא מוצאים כרכרה‬
‫כשצריך‪.‬‬
‫איבון‪ :‬אני בטוחה שכבר אמצע הלילה!‬
‫לוסיין‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬עכשיו בקושי‪( ...‬ברגע זה ממש השעון משמיע ארבעה צלצולים)‬

‫איבון‪ :‬רגע! (שניהם מטים אוזן‪ ,‬על פניו של לוסיין גיחוך עלוב‪ .‬ברגע שנשמעים ארבעת הצלצולים‪,‬‬
‫‪3‬‬

‫איבון מעווה את פניה) ארבע ועשרה!‬

‫לוסיין‪ :‬איך "ועשרה"?‬
‫איבון (חותכת)‪ :‬מה איך! השעון מפגר בעשר דקות!‬
‫לוסיין‪ :‬זה לא יכול להיות‪ ,‬הוא מקולקל‪ ...‬רק לפני רגע‪ ,‬כשעברתי ליד תחנת הרכבת‪...‬‬
‫איבון‪ :‬בטח היה חצות תגיד לי!‬
‫לוסיין‪ :‬חצות לא‪ ,‬אבל‪...‬‬
‫איבון‪ :‬למה לא! למה לא! זה ידוע‪ :‬כשהבעל עושה חיים כל הלילה‪ ,‬השעון של‬
‫האשה מקולקל‪...‬‬
‫לוסיין (בדרכו אל המיטה)‪ :‬הו! איך שאת מגזימה! סיכמנו שאני אחזור מאוחר‪ ,‬אם‬
‫אני הולך לנשף של בית הספר לאמנות! לא יכולתי לעזוב לפני שהתחיל להיות‬
‫שמח‪...‬‬
‫איבון‪ :‬יותר טוב אם לא היית הולך בכלל!‪ ...‬זה מקום בשבילך? מה הם בטח חשבו עליך‬
‫בנשף של האמנים!‪ ...‬לראות שם אותך‪ ,‬איש נשוי!‬
‫לוסיין (שמאז היכנסו לא עזב את המטריה שלו‪ ,‬משרטט איתה בהיסח הדעת שרטוטים על השטיח כמו‬

‫שעושים עם מקל בחול)‪ :‬אה! תאמיני לי שהיה להם במה להתעסק חוץ ממני!‬
‫איבון (נותנת לו מכה עם הברך בירך מן המיטה)‪ :‬תשים לב!‬
‫לוסיין (שהמכה גרמה לו לקפוץ על המיטה)‪ :‬מה?‬
‫איבון (צועקת)‪ :‬המטריה שלך! אתה שוטף לי את השטיח!‬
‫לוסיין‪ :‬אני! (אינסטינקטיבית משפיל את ראשו כדי לאמוד את הנזק‪ ,‬מה שגורם לעוד שטפון ליפול‬
‫מכובעו)‬
‫איבון (צעקה חזקה יותר)‪ :‬והכובע!‪ ...‬הוא מטפטף‪.‬‬
‫לוסיין (אובד עצות‪ ,‬הולך אל הדלת בעומק כדי לשים את הכובע והמטריה בחדרון הפנימי)‪ :‬אה!‪...‬‬
‫סליחה‪.‬‬
‫איבון‪ :‬הוא לא רואה אפילו שהוא מטפטף‪.‬‬
‫לוסיין (יוצא)‪ :‬לא נתנו לו הזדמנות!‬
‫איבון (בכעס)‪ :‬יופי! תתבדח! (לוסיין חוזר ועוצר‪ ,‬באומללות‪ ,‬בין הדלת והשידה‪ .‬הוא מושך בחוזק‬
‫את אחד מקצוות הצעיף שלו כדי לשחררו מצווארון מעיל הגשם‪ .‬איבון מתבוננת בו ברחמים)‬
‫אח! איך שאתה נראה ככה!‬
‫לוסיין‪ :‬זה הגשם!‬
‫‪1‬‬

‫איבון‪ :‬צורה לך!‪ ...‬תראה את הגרביים האלה!! מאיפה הם יצאו?‬

‫לוסיין (עלוב)‪ :‬מחנות לבנים!‬
‫איבון‪ :‬אז שיחזרו לשם! אח! (בתקיפות) נו תוריד כבר את המעיל! אתה לא מתכוון לישון‬
‫איתו!‬
‫לוסיין (מוכן לכל פשרה)‪ :‬את צודקת‪( .‬מפנה את גבו לקהל‪ ,‬מסיר את מעילו ומניח אותו על הכסא ליד‬
‫הדלת‪ ,‬ואז‪ ,‬חולץ את חרבו בתנועה רחבה‪ ,‬הולך להשעין אותה אל מול האח)‬
‫איבון‪ :‬אה‪ ,‬תודה רבה‪( .‬בראותה את לוסיין שמגיע אל אמצע הבמה ומצטמרר) מה יש לך?‬
‫לוסיין‪ :‬קר לי‪.‬‬
‫איבון (בלעג)‪ :‬אה! קר לך! אתה רוצה אולי שאני ארחם עליך?‬
‫לוסיין (תנועה של חוסר סבלנות)‪ :‬לא מה פתאום! שאלת‪ ,‬אז עניתי‪.‬‬
‫איבון‪ :‬זה ילמד אותך לצאת לחגוג! (רואה את לוסיין מתקרב לאח ומושיט את ידיו‪ ,‬ואז גם כל אחת‬

‫מרגליו‪ ,‬לכיוון האש) מה אתה עושה ליד האח?‬

‫לוסיין (ממשיך להושיט ידיים ורגליים‪ ,‬בפשטות)‪ :‬מנסה להתחמם‪.‬‬
‫איבון‪ :‬אין שם אש!‬
‫לוסיין (חוזר מיכנית)‪ :‬אין שם‪ ...‬מה? (זורק מבט באח) אה! תראי מה זה!‪ ...‬הֶרגל‪ .‬בגלל ששם‬
‫מתחממים כשיש אש‪ ,‬לשם הולכים‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬באופן אינסטינקטיבי!‪...‬‬
‫איבון‪ :‬אה! אינסטינקטיבי!‬
‫לוסיין (בתלונה)‪ :‬לא יפה מצידך לנפץ לי את האשליות! כבר התחיל להיות לי חם‪.‬‬
‫איבון‪ :‬אה! אתה מתחמם מהאשליות שלך? יופי! מעכשיו‪ ,‬מותק‪ ,‬במקום אש ‪-‬‬
‫לוסיין (מעוצבן‪ ,‬מושך בכתפיו והולך לעומק)‪ :‬נא די די די!‬
‫איבון (חוזרת להתקיף)‪ :‬לא! רק לחשוב שנשואים בקושי שנתיים‪ ,‬והאדון כבר עוזב את‬
‫אשתו בשביל ללכת לנשף אמנים!‬
‫לוסיין‪ :‬תקשיבי‪ ,‬אני מתחנן‪ ...‬אני עייף‪ ,‬תעשי לי סקנדל מחר‪.‬‬
‫איבון‪ :‬או!‪ ...‬אני לא עושה סקנדל‪ .‬אני קובעת עובדות‪.‬‬
‫לוסיין (צועד קצת קדימה)‪ :‬אם את לא מבינה שלבן‪-‬אדם יש צורך‪ ,‬בשביל לא להתנוון‪,‬‬
‫לראות דברים‪ ,‬להכיר דברים‪ ...‬כדי להרחיב את האופקים‪ ...‬את הנשמה!‪...‬‬
‫איבון (בסלידה עמוקה)‪ :‬לא‪ ,‬לא!‪ ...‬תקשיבו לזה! קופאי בכלבו; זה בדיוק מה שהוא צריך‬
‫להכיר בשביל המקצוע שלו‪ ,‬נשף של אמנים!‬
‫לוסיין (נעקץ)‪ :‬אני לא רק קופאי! אני צייר‪.‬‬
‫‪5‬‬

‫איבון (מושכת בכתפיה)‪ :‬אתה צייר! אתה מקשקש‪.‬‬

‫לוסיין (כועס)‪ :‬אני מקשקש!‬
‫איבון‪ :‬בהחלט! כשבן‪-‬אדם לא מכר ציור אחד בחיים שלו‪ ,‬זה נקרא לקשקש‪ .‬מכרת?‬
‫לוסיין‪ :‬לא‪ ,‬לא מכרתי! זה ידוע שלא מכרתי! חכמה גדולה! לא מכרתי‪ ...‬כי לא קנו!‪...‬‬
‫אחרת ‪...! -‬‬
‫איבון‪ :‬רק דבר אחד שווה אתה ציירת!‬
‫לוסיין (שמח בהכרה הזאת)‪ :‬או!‬
‫איבון‪ :‬את הקיר באמבטיה‪ ...‬בסיד!‬
‫לוסיין (נעלב‪ ,‬הולך לעבר האח)‪ :‬מצחיק מאד! איזה הומור! תמשיכי‪ ,‬תמשיכי‪( .‬חוזר אל המיטה)‬

‫זה לא מפריע לי להיות אמן יותר ממה שנדמה לך! אז בתור אמן‪ ,‬זה רק טבעי‬
‫שאני אלך לחפש ריגושים אמנותיים‪.‬‬
‫איבון‪ :‬תגיד שאתה מחפש ריגושים‪ ,‬נקודה! אבל אל תדבר לי על אמנות!‬
‫לוסיין (הודף את הויכוח)‪ :‬את סתם נטפלת אלי! (מגיע אל האח‪ ,‬מסיר את הגלימה‪ ,‬ומניח אותה ליד‬
‫האח)‬
‫איבון (זורקת את השמיכה)‪ :‬באמת! (מזנקת מן המיטה‪ ,‬ורצה ברגליים יחפות אל לוסיין‪ ,‬ואז‪ ,‬אחרי‬

‫שסובבה אותו אליה)‪ :‬לא‪ ,‬תן לי דוגמה אחת‪ ,‬אם אני סתם נטפלת; תן לי דוגמה אחת‬
‫לריגוש אמנותי!‬
‫לוסיין‪ :‬לא חסר‪.‬‬
‫איבון (בטון חותך)‪ :‬זאת לא תשובה! תן לי דוגמה לריגוש! (מתקדמת)‬

‫לוסיין (מתקדם בעקבותיה)‪ :‬קשה לבחור‪ ...‬הנה‪ ,‬למשל‪ ,‬התהלוכה שהם ביימו שם לכניסה‬
‫של אמפיטריטי‪( .‬מסתכל עליה מגבוה ומחייך בעליונות מסויימת) שמעת פעם על‬
‫אמפיטריטי?‬
‫איבון‪ :‬אלא מה? אם אני שמעתי!‪ ...‬זאת מחלת פרקים!‬
‫לוסיין (מבולבל)‪ :‬מה?‬
‫איבון‪ :‬כל אחד יודע!‬
‫לוסיין (בבוז)‪ :‬מחלת פרקים! זאת אלת הים!‬
‫איבון (תמהה)‪ :‬אה?‪( ...‬ברוגז) התבלבלתי עם ארתריטיס‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬זה לא דומה!‬
‫איבון‪ :‬מותר לטעות‪.‬‬
‫‪6‬‬

‫לוסיין‪ :‬טוב‪ ,‬טוב‪ .‬כשהפמלייה נכנסה לאולם‪ ,‬זה‪ ,‬זה היה ריגוש אמנותי! דוגמנית מפוארת‪,‬‬
‫ערומה לחלוטין‪ ,‬בתוך צדף‪ ,‬נישאת בידי שדוני ים ונימפות!‬
‫איבון (נדרכת)‪ :‬אשה ערומה לחלוטין!‬
‫לוסיין‪ :‬ערומה לחלוטין‪.‬‬
‫איבון‪ :‬ממש מכובד‪.‬‬
‫לוסיין (בלי התרגשות)‪ :‬בדיוק פה את טועה! לא היה בזה שום דבר נגד הטעם הטוב‪.‬‬
‫איבון‪ :‬לא? יופי! אז אולי גם אני אעשה את זה!‪( ...‬תוך כדי דיבור היא מגיעה לקדמת הבמה‬
‫מימין ועולה על מיטתה)‬
‫לוסיין (מרים את זרועותיו לשמיים)‪ :‬אח באמת‪ ,‬את‪ !...‬איך את מדברת!‬
‫איבון‪ :‬בכל זאת‪ ,‬או שזה בטעם טוב או שזה נגד הטעם טוב‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬זה לא נגד הטעם הטוב כשמדובר בדוגמניות!‪ ...‬וזאת‪ :‬איזו גזרה!‪ ...‬ושדיים‪ ,‬אה!‪...‬‬
‫בחיים שלי לא ראית שדיים כאלה! (הולך לאח)‬

‫איבון (מרכינה ראש‪ ,‬ואז בקול קר וחודר)‪ :‬תודה רבה לך‪.‬‬

‫לוסיין (מסתובב‪ ,‬תמה)‪ :‬מה קרה?‬
‫איבון‪ :‬אתה ‪ -‬משהו!‬
‫לוסיין (מגלגל עיניו לשמיים‪ ,‬ואז)‪ :‬נו באמת! עוד פעם את לוקחת את זה אישית‪ .‬לא אמרתי‬
‫את זה נגדך‪ .‬ברור שהשדיים שלך נורא יפים! אבל תסכימי אתי‪ ...‬זה בכל זאת לא‬
‫שדיים של דוגמנית‪.‬‬
‫(הוא פונה שוב אל האח ומסדר את הגלימה שלו)‬
‫איבון‪ :‬אה! באמת?‪( ...‬משליכה את השמיכה ויוצאת מן המיטה לשעוט לעבר לוסיין‪ .‬תוך כדי‬

‫השעטה‪ ,‬כשהיא מתירה את קישורי החלוק שלה) טוב‪ ...‬טוב‪( ...‬מגיעה אל לוסיין ומסובבת‬

‫אותו אליה) אז מה יש לך להגיד נגדם? (גבה לקהל‪ ,‬פניה אל לוסיין‪ ,‬היא מתייצבת מולו‪,‬‬
‫פותחות את החלוק ופורשת את שתי ידיה לצדדים)‬
‫לוסיין (המום לחלוטין מן ההתנפלות הלא צפויה)‪ :‬מה? מה זאת אומרת‪ ,‬אני לא יודע‪ ...‬מה‪ ,‬הנה‬
‫למשל‪ ,‬פה‪( ...‬מורה באצבעותיו על מקום בחזה של איבון)‬

‫איבון (נותנת לו מכה ביד תוך זינוק אחורה)‪ :‬לא לגעת!‪ ...‬לך תיגע‬
‫באלה של הארתריטיס!‬
‫לוסיין‪ :‬אל תהיי חמֹורה!‬
‫איבון (מסתערת שוב)‪ :‬לך‪ ,‬לך! אם יש לך ביקורת על השדיים שלי!‬
‫‪7‬‬

‫לוסיין ( לחוץ בתוך מסגרת הדלת משמאל לשם איבון ממש מדביקה אותו)‪ :‬לא ביקורת! סתם פרטים‬
‫שוליים!‪ ...‬למטה הם יוצאים מן הכלל! את רואה שאני אובייקטיבי‪ .‬אבל מלמעלה‪,‬‬
‫נו! הם קצת חלולים‪ ,‬ככה‪...‬‬
‫איבון (מזדעקת‪ ,‬נפגעת)‪ :‬חלולים!‬
‫לוסיין (עם תנועת יד שמלווה את הדימוי)‪ :‬הם קצת – טיפונת! – כמו קולב‪.‬‬
‫איבון (קושרת מחדש את קישורי חלוקה)‪ :‬קולב! כמו קולב! זה חזק! (תופסת נמרצות את‬
‫לוסיין בזרועה השמאלית ומעיפה אותו בסיבוב אל אמצע הבמה)‬
‫לוסיין (לא מבין מה קורה לו)‪ :‬לא‪ ,‬מה קרה?‬
‫איבון ( שפתחה במהירות את הדלת שכעת אין מי שחוסם אותה)‪ :‬אנט!‪ ...‬אנט!‪...‬‬
‫קולה של אנט (רדומה לחלוטין)‪ :‬ההה?‬
‫איבון‪ :‬אנט‪ ,‬לקום!‬
‫לוסיין (נדהם)‪ :‬אנט?‬
‫איבון‪ :‬שמעת מה שאמרתי לך!‬
‫קולה של אנט (מבטא גרמני)‪ :‬מאטאם!‬
‫איבון‪ :‬קדימה‪ ,‬הופ! על הרגליים!‬
‫קולה של אנט‪ :‬כן‪ ,‬מאטאם‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬לא‪ ,‬מה את עושה? אנט ישנה בסלון?‬
‫איבון (עוברת לפניו כדי להתיישב על המושב ליד המיטה)‪ :‬כן‪ ,‬אם לא אכפת לך! אנט בסלון!‬
‫לוסיין‪ :‬אה! יופי! היא משהו‪ ,‬זאת‪ ...‬למה את משכיבה את המשרתת בסלון?‬
‫איבון‪ :‬לא‪ ,‬מה אתה רוצה‪ ,‬שאני אשאר פה לבד בזמן שאתה יוצא לחגיגות? תודה רבה!‬
‫(משעינה את מרפק זרועה השמאלית על מוט הנחושת של רגל המיטה) אני פוחדת‪ .‬עכשיו‬
‫שחזרת אתה תישן בסלון‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬מה פתאום בסלון?‬
‫איבון‪ :‬פתאום בסלון‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬לא‪ ,‬זה השיא! אני אישן בסלון‪ ...‬עם המשרתת?‬
‫איבון‪ :‬המשרתת תחזור לחדר שלה ואתה תישן בסלון!‬
‫לוסיין‪ :‬בחיים לא! על המצעים שלה?‬
‫איבון (קמה ותוך כדי דיבור עולה על מיטתה)‪ :‬אם היית צריך לשכב על מצעים של‬
‫דוגמנית לגמרי ערומה‪ ,‬לא היית מעקם את האף‪...‬‬
‫‪8‬‬

‫לוסיין (קצת "גבר גס")‪ :‬ברור!‬

‫איבון (שרבצה על ברכיה במיטה וניערה את הכר שלה‪ ,‬פונה בבת אחת אל לוסיין)‪ :‬מה אמרת? (זוחלת‬

‫על ברכיה לאמצע המיטה)‪ :‬היית מעדיף את זה‪ ,‬אה? (ממשיכה לזחול עד לקצה המיטה)‬

‫היית מעדיף את זה‪ ,‬תגיד‪ ...‬חזיר! (נשכבת)‬

‫לוסיין (זועף)‪ :‬אח!‪ ...‬שקט! (הולך לעבר האח)‬

‫אנט (נכנסת משמאל‪ .‬היא בבגד לילה‪ .‬חלוק מבד גס מופשל מעל החזה ובגב‪ ,‬כמו במחשוף‪ ,‬שרוולים‬
‫קצרים‪ .‬תחתונית צמר יורדת מתחת לחלוק‪ .‬נעלי בית בלים מלבד‪ ,‬בלי גרביים‪ .‬שערה פרוע‪ ,‬עם‬
‫סרט מלפנים ושתי צמות מאחור‪ .‬כך היא מתקדמת‪ ,‬רדומה למחצה‪ ,‬עיניה טרוטות משינה)‪:‬‬
‫מאטאם קרא לי?‬
‫איבון (קופצת מן המיטה עם כניסת אנט ורצה אליה)‪ :‬כן‪ ,‬בואי רגע! את יודעת מה האדון אמר?‬
‫אנט (בפיהוק)‪ :‬לא‪ ,‬מאטאם‪.‬‬
‫איבון‪ :‬הוא אמר שהשדיים שלי הם כמו קולב‪.‬‬
‫אנט (אדישה ורדומה)‪ :‬אח זו?‪ ...‬נּו טוף‪...‬‬
‫לוסיין (אירוני)‪ :‬את הערת את המשרתת כדי לבשר לה את זה?‬
‫איבון‪ :‬בהחלט‪ ,‬אדוני! אני רוצה שהיא תגיד לך בעצמה מה היא חושבת בנושא החזה שלי‪,‬‬
‫על מנת להוכיח לך שהעולם לא שותף לדעתך‪( .‬לאנט) מה אמרת לי לפני איזה‬
‫בוקר או שניים‪ ,‬בדיוק בהקשר לחזה שלי?‬
‫אנט (פוקחת עיניים אשמות)‪ :‬אני נישט יודעת‪ ,‬מאטאם‪.‬‬
‫איבון (מצמידה לכל חלק ברפליקה מכה קלה על הזרוע או על החזה של אנט)‪ :‬בטח שאת יודעת!‬
‫אני הייתי באמצע ההתלבשות; אני אמרתי לך‪" :‬מה יש להגיד‪ ,‬אין הרבה שיכולות‬
‫להציג זוג כמו אלה!" ומה את ענית לי?‬
‫אנט (מנסה בכל יכולה לזכור)‪ :‬אה‪ ,‬כן‪ ,‬אני אּמרתי‪" :‬זה נכון‪ ,‬מאטאם! בהשוואה לשלך אפשר‬
‫להגיט מיינה ציצים זה זוג תרמילי צד!"‬
‫איבון‪ :‬בבקשה! שמעת?‬
‫לוסיין‪ :‬נו אז מה? אה? מה זה מוכיח? אף פעם לא הכחשתי שיש לך חזה מיוחד במינו;‬
‫אבל בין מיוחד במינו לאחד במינו עדיין יש מרחק‪.‬‬
‫איבון (בשעה שאנט‪ ,‬המחכה לסוף הויכוח‪ ,‬הולכת להתיישב ולנמנם על המושב ליד האח)‪ :‬אה‬
‫באמת! יפה! מהיום והלאה אתה יכול להגיד לשדיים שלי יפה מאד שלום!‬
‫לוסיין (מושיט יד כדי לענות)‪ :‬לא‪ ,‬באמת –‬
‫‪9‬‬

‫איבון (טועה בכוונת התנועה שלו ונותנת לו מכה על היד)‪ :‬לא לגעת!‬
‫לוסיין (זועם)‪ :‬אח! תעשי לי טובה!‬
‫איבון‪ :‬אני שומרת אותם לאחרים!‪ ...‬שיודעים להעריך אותם‪( .‬מגיעה לקדמת הבמה מימין‬
‫ועולה על המיטה)‬
‫לוסיין (זועם‪ ,‬צועד הולך ושוב‪ ,‬ידיו בכיסיו)‪ :‬אח! נו‪ ,‬כן‪ ,‬טוב! יפה מאד! תשמרי אותם‬
‫לאחרים! תשמרי אותם למי שמתחשק לך! לאפיפיור‪ ,‬אם את רוצה! איי‪ ,‬באמת‪,‬‬
‫הסבלנות שצריך!‪ ( ...‬בלי להסתכל הוא צונח על המושב ליד האח שאנט ישנה עליו)‬

‫אנט (מתעוררת ומנתרת בצרחה)‪ :‬אאא!‬

‫לוסיין (קופץ מולה‪ ,‬זועם)‪ :‬אאא! לכי לישון‪ ,‬אנט!‬
‫אנט (רוטנת תוך כדי הליכה)‪ּ :‬פישפיל זה עשו אותי לקום?‬
‫לוסיין‪ :‬לא אני הערתי אותך‪ ,‬זאת הגברת‪.‬‬
‫היה אפשר טוף ּמְּ אוט לתת לי לישון!‬ ‫אנט‪:‬‬
‫איבון‪ :‬בסדר גמור‪ ,‬אנט! לא בקשו ממך להשמיע את ההגיגים שלך!‪ ...‬וחוץ מזה – (אנט‪,‬‬

‫שכבר כמעט יצאה‪ ,‬נעצרת למשמע קולה של איבון) אם את כבר ערה‪ ,‬נצלי את זה כדי‬
‫לעבור לחדר שלך ולפנות את הספה לאדון‪( .‬אנט עושה נסיון יציאה שני ונעצרת למשמע‬
‫קולו של לוסיין)‬
‫לוסיין (תקיף)‪ :‬בשום פנים! בשום פנים! היא תפסה את הספה – שתחזיק בה‪ .‬אני אשן כאן‪.‬‬
‫איבון‪ :‬אתי? לא לא לא!‬
‫לוסיין (כנ"ל)‪ :‬כן כן כן! תשני את איפה שאת רוצה‪ ,‬אבל זאת המיטה הזוגית‪ ,‬ויש לי זכות‬
‫לישון בה!‬
‫איבון‪ :‬ככה? אבל אם נדמה לך מה שאולי נדמה לך‪ ...‬אז בחלום הלילה!‬
‫לוסיין (מושך בכתפיו)‪ :‬נא! אני ביקשתי ממך משהו?‪( ...‬מתקרב אל המיטה‪ ,‬מתיישב ועם גבו‬
‫לקהל חולץ את נעליו)‬
‫איבון (תוך סידור שמיכתה)‪ :‬אה‪ ...‬יפה מאד‪ ...‬כל הכבוד‪...‬‬
‫לוסיין (בחריפות‪ ,‬לאנט הישנה בעמידה בהישענה על הדלת משמאל)‪ :‬נו לכי כבר לישון ַאת!‬
‫אנט ("הקורבן")‪ :‬כן‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬לזוז‪ ,‬מונה ליזה! החוצה!‬
‫אח איזה שווינריי‪( .‬יוצאת תוך משיכת כתפיים)‬ ‫אנט‪:‬‬
‫איבון‪ :‬לא‪ ,‬זה כבר יהיה מוגזם‪ ,‬שתלך להתגרות אצל אחרת ושאחרי זה‪ ,‬עלי‪ !...‬הו‬
‫‪11‬‬

‫לא!‪ ...‬אני לא התחליף של הארתריטיס!‬

‫לוסיין (תשוש‪ ,‬זועף)‪ :‬אח‪ ,‬מי בקש ממך? נדבר מחר; אני עייף‪ .‬אני רוצה לישון‪.‬‬
‫איבון (מתכסה בשמיכה‪ ,‬גבה ללוסיין)‪ :‬אתה צודק! במקום להתווכח‪ ,‬עדיף לי לישון‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬בדיוק! טוב מאד! תישני!‬
‫איבון (אחרי שהות‪ ,‬עולה לחצי ישיבה‪ ,‬ומאחורי כתפה)‪ :‬מה יש להגיד‪ ,‬אני מאוד שמחה‬
‫שהמשרתת סתמה לך את הפה‪.‬‬
‫לוסיין (פונה אליה‪ ,‬זועם‪ ,‬ומורה עם נעל הבית שבידו על הדלת שבעומק)‪ :‬תקשיבי!‪ ...‬את רוצה‬
‫שאני אקום ואלך?‬
‫איבון (ראשה על הכרית‪ ,‬בקול האדיש ביותר)‪ :‬לך אם אתה רוצה‪.‬‬
‫לוסיין (מתפוצץ‪ ,‬מתהלך הלוך ושוב‪ ,‬רגל אחת בנעל בית‪ ,‬השניה יחפה‪ ,‬מה שגורם לו לצלוע)‪ :‬או! הו!‬
‫הו!‪( ...‬חוזר למיטה) דבר ראשון‪ ,‬מה היא יודעת‪ ,‬המשרתת? (מבלי להתיישב ותוך שהוא‬

‫נועל את נעל הבית שלו) ברור שאם יש לה בתור בסיס להשוואה רק את השדיים‬
‫שלה‪ ,‬אני מסכים אתך שבין השניים‪!...‬‬
‫איבון (קופצת לישיבה)‪ :‬אה‪ ,‬אתה צריך דעה של אנשי העולם הגדול? בסדר גמור! מחר‬
‫הזמנו לארוחה את מנהל מחלקת הפרפומריה בכלבו ואת אדון גודו; אני אראה להם‬
‫אותו‪ ,‬את החזה שלי! והם יביעו את דעתם‪.‬‬
‫לוסיין (מזועזע)‪ :‬לא‪ ,‬את מטורפת?‬
‫איבון‪ :‬למה? אתה אומר בעצמך שזה לא נגד הטעם הטוב‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬זה לא נגד הטעם הטוב כשאת לגמרי ערומה‪!...‬‬
‫איבון‪ :‬מאה אחוז! אז אני אתפשט לגמרי ערומה!‬
‫לוסיין (המום)‪ :‬היא מטורפת! היא לגמרי מטורפת!‬
‫איבון (__‪ ,‬תוך שהיא מתכסה שוב בשמיכה)‪ :‬קולב! נחיה ונראה!‬
‫לוסיין (הולך עד שפת המיטה בידיים פכורות)‪ :‬הו לא! רחמים! רחמים! את משגעת אותי עם‬
‫הדרמות האינסופיות שלך! (נעמד בין הדלת שבעומק והשידה)‬

‫איבון (מתרוממת למחצה‪ ,‬בנימה של בוז מתנשא)‪ :‬טוב!‪ ...‬לך לישון! למה אתה מחכה?‪ ...‬אתה‬
‫מתכוון להישאר ככה כל הלילה כמו המלך לואי?‬
‫לוסיין (בקול חנוק‪ ,‬בעודו מתופף קלות עם אצבעותיו על בטנו)‪ :‬לא‪.‬‬
‫איבון (מתבוננת בו ברחמים)‪ :‬אז מה יש לך?‬
‫לוסיין (בעליבות)‪ :‬כואבת לי הבטן‪.‬‬
‫‪11‬‬

‫איבון‪ :‬נו כל הכבוד! רק זה היה חסר! (זורקת את השמיכה וקופצת מן המטה)‬

‫לוסיין‪ :‬הייתי שמח אם אנט תכין לי תה קמומיל‪.‬‬

‫איבון (תוך שהיא נועלת נעלי בית)‪ :‬בשמחה ובששון! יכינו לך תה קמומיל! (והיא הולכת תוך כדי‬
‫דיבור אל הדלת משמאל)‬
‫לוסיין (עוצר אותה)‪ :‬אבל מי ביקש ממך לקום‪ ?...‬אני יכול לבקש ממנה בעצמי‪.‬‬
‫איבון (דוחפת אותו)‪ :‬הו לא לא! (פונה אליו) אני לא אתן לך הזדמנות להגיד שהשארתי אותך‬
‫להתפגר!‪ ...‬לא!‪ ...‬אני יודעת מה החובות שלי!‪ ...‬ואני כן ממלאת אותם!‪ ...‬אני כן!‬
‫לוסיין (באותו טון כמו זה של איבון) יופי! נהדר! (הולך להתיישב ליד המיטה)‬

‫איבון (הולכת לדלת משמאל וקוראת)‪ :‬אנט!‬

‫קולה של אנט‪ :‬או!‬
‫איבון‪ :‬אנט‪ ,‬לקום!‬
‫קולה של אנט‪ :‬מה‪ ,‬עוט פעם?‬
‫איבון‪ :‬מה "עוד פעם"? מה "עוד פעם"? מה זה אמור להביע "עוד פעם"?‪ ...‬תכיני תה‬
‫קמומיל לאדון!‪( ...‬הולכת אל האח‪ ,‬נוטלת את קופסת הגפרורים‪ ,‬מדליקה אחד כדי להבעיר‬
‫את קומקום התה; בינתיים נשמע קולה של אנט רוטנת מאחורי הקלעים)‬
‫לוסיין (לאחר רגע‪ ,‬בקול סרקסטי)‪ :‬איך שאת יכולה לטרטר את הבחורה הזאת‪...‬‬
‫איבון (קופסת הגפרורים בידה האחת‪ ,‬גפרור ביד שניה‪ ,‬מסתובבת בעקבות ההערה של לוסיין)‪ :‬מה‬
‫זה?‪ ...‬הה! שמעתם! זה השיא! אני מטרטרת אותה! (מתקרבת אל לוסיין‪ ,‬לתוך‬

‫פרצופו)‪ :‬לא‪ ,‬תגיד לי!‪ ...‬זה בשבילי התה קמומיל? אה? זה בשבילי?‬
‫לוסיין (כמעט בוכה)‪ :‬זאת הארוחה שאכלתי‪ ,‬היא לא יורדת‪.‬‬
‫איבון (באותו טון כמו שלו)‪ :‬נו כן! תמיד אותו דבר! (חוזרת אל האח‪ ,‬מבעירה את קומקום התה‪,‬‬

‫מוזגת מים מן הקנקן) זה כל מה שאתה מביא בחזרה הביתה‪ :‬קלקולי קיבה מהזלילות‬
‫שלך בחוץ!‪ ...‬אשתך לא מספיק שווה בשביל הבילויים שלך‪ ,‬אבל היא מספיק‬
‫טובה בשביל להיות המטפלת שלך!‬
‫לוסיין (שלא שמע מלה מן הנאום הלוהט הזה‪ ,‬כיוון שהוא עסוק רובו ככולו בכאב הבטן שלו‪ ,‬שהוא‬
‫נאבק בו במכות קלות של האצבעות על עצם החזה – לאחר שקם‪ ,‬מגיע אל איבון‪ ,‬מאחוריה)‪:‬‬
‫תגידי לי‪ ,‬מתוקה?‬
‫איבון (ביובש‪ ,‬בלי להסתובב)‪ :‬מה?‬
‫לוסיין (בקול נכאים)‪ :‬זה עוד מעט מוכן‪ ,‬התה קמומיל?‬
‫‪12‬‬

‫איבון‪ :‬נו באמת! תן לו קצת זמן!‪ ...‬זה צריך לרתוח!‪ ...‬אתה יודע את זה!‬
‫לוסיין (כנוע)‪ :‬כן‪( .‬פאוזה‪ .‬הוא פולט גיהוק‪ ,‬ואז‪ ,‬בקול בוכים) אה!‬
‫איבון (חצי סיבוב)‪ :‬מה?‬
‫לוסיין (נשען עליה ובקול נכאים)‪ :‬אני רוצה להקיא!‬
‫איבון (דוחפת אותו נמרצות והולכת)‪ :‬אה‪ ,‬לא! לא! אתה לא הולך להקיא לי! לא בשביל זה‬
‫התחתנתי אתך!‬
‫לוסיין‪ :‬אבל לא‪ ,‬לא! אמרתי "אני רוצה ל"‪ ,‬לא אמרתי "אני הולך ל"‪ .‬את הרי יודעת‬
‫שאני לא יכול‪.‬‬
‫איבון (בבוז)‪ :‬כן כן‪ ,‬אני יודעת!‪ ...‬נשבר הלב! (חוזרת למיטה ועולה עליה)‬

‫אנט (נושאת קופסת קמומיל ומיכל סוכר‪ .‬היא בסינור לבן‪ ,‬וגרביה מופשלים עד קרסוליה‪ .‬תוך שהיא‬

‫שמה קמומיל במים הרותחים‪ ,‬בקול זועף)‪ :‬צריך עוד משהו אם אני כפר כאן?‬
‫איבון (במיטה‪ ,‬מתכסה בשמיכה)‪ :‬תשאלי את האדון‪ ,‬אנט! הוא זה שחולה!‬
‫לוסיין (בקול ענות חלושה)‪ :‬כואבת לי הבטן‪.‬‬
‫אנט (ממשיכה בעבודתה‪ ,‬בלי לפנות)‪ :‬טוב‪ ,‬אם מיינה הר לא היה הולך לעשות קרנפלים‬
‫ּפחּוץ!‪...‬‬
‫לוסיין (מתלהט)‪ :‬אה‪ ,‬לא! לא! את לא הולכת להתחיל גם כן‪ ,‬אה?‬
‫אנט (אדישה)‪ :‬אני רק אומרת‪...‬‬
‫לוסיין‪ :‬טוב‪ ,‬טוב‪ ...‬לכי לישון!‬
‫אנט (הוא לא צריך לומר פעמיים)‪ :‬אח‪ ,‬פשימחה!‬
‫לוסיין (לאיבון)‪ :‬לא‪ ,‬לא!‬
‫אנט (חושבת שהוא מדבר אליה)‪ :‬למה לא‪...‬‬
‫לוסיין (זועם)‪ :‬אני מדבר אל הגברת!‬
‫אה! (יוצאת)‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬לא‪ ,‬לא!‪ ...‬אם גם המשרתים מתחילים לדחוף את האף עכשיו!‬
‫איבון (בחיוך מריר)‪ :‬אני לא מבינה למה אתה נטפל לבחורה‪ .‬היא צודקת‪ :‬אם לא היית‬
‫מתפטם לך!‪...‬‬
‫לוסיין‪ :‬יכול להיות! אבל זה לא עניינה! אני צריך לתת גם לה דין וחשבון?! (מתיישב על‬

‫המושב ליד המיטה) אכלתי בחוץ כי הייתי רעב‪ ,‬מה יש?‪ ...‬וחוץ מזה כי הייתי עם‬
‫מסיה גודו ושני האחים אֶ סְּּפנְּק שהציעו שנלך לכרסם משהו; זה פשע?‬
‫‪13‬‬

‫איבון‪ :‬לא‪ ,‬זה לא פשע! ברור שזה לא פשע! אבל זה טמטום לאכול עד שמקבלים קלקול‬
‫קיבה! הצורך הזה לזלול!‪( ...‬שקט ארוך‪ .‬ואז בקול קר כקרח ובבוז) מי שילם?‬
‫לוסיין (מושך בכתפיו)‪ :‬אף אחד!‬
‫איבון‪ :‬איך אף אחד?‬
‫לוסיין‪ :‬זאת אומרת כולם; כל אחד על שלו‪.‬‬
‫איבון‪ :‬זה מדהים אותי שלא אתה! עם השגעון שלך לעשות רושם!‬
‫לוסיין‪ :‬אני!‬
‫איבון‪ :‬בהחלט! בבית שלך אתה קמצן! אבל ברגע שיש אנשים‪ ,‬אתה לא עושה חשבון!‬
‫לוסיין (קם והולך לעומק בתנועה סיבובית)‪ :‬אני לא עושה חשבון! יוצא מן הכלל! אני‬
‫לא עושה חשבון!‬
‫איבון (לא מרפה)‪ :‬רק תביט על עצמך! מתהלך כמו טווס בתור לואי‬
‫החמישה‪-‬עשר!‬
‫לוסיין (זורק מבט של בוז לעגני לעברה‪ ,‬מושך בכתפיו‪ ,‬ואז בקול מנוכר)‪ :‬הארבעה‪-‬עשר!‬
‫איבון‪ :‬מה "הארבעה‪-‬עשר"?‬
‫לוסיין‪ :‬מלך השמש היה לואי הארבעה‪-‬עשר‪.‬‬
‫איבון (במבוכה)‪ :‬אה?‪( ...‬מתעשתת) שיהיה לואי הארבעה‪-‬עשר! זה בדיוק אתה‪ ,‬תמיד צריך‬
‫להתחשבן אתי‪ ,‬לואי יותר לואי פחות‪ ,‬אבל כשמדובר בהנאות שלך אתה לא עושה‬
‫חשבון‪.‬‬
‫לוסיין (קם ומקיף בחצי מעגל את המושב שעליו ישב)‪ :‬אח! יוצא מן הכלל! פשוט מקסים!‬
‫איבון (לאחר שהות‪ ,‬בטון צונן)‪ :‬כמה הוצאת על הסעודה שלך?‬
‫לוסיין (בתנועה של חוסר סבלנות)‪ :‬אני יודע?‬
‫איבון (עווית בכתפיים‪ ,‬ואז מניחה את ברכיה על המיטה)‪ :‬אתה לא יודע כמה הוצאת?‬
‫לוסיין (מרים את עיניו לשמיים‪ ,‬ואז)‪ :‬אחד‪-‬עשר פראנק שבעים וחמש‪ ,‬טוב?‬
‫איבון (מזדקפת על ברכיה וידיה לופתות את מעקה המיטה‪ ,‬מדגישה כל הברה)‪ :‬אחד‪-‬עשר פראנק‬
‫שבעים וחמש בשביל למלא את הקיבה‪ !...‬בבקשה! מה יש להגיד? (משנה נימה) רק‬
‫שלשום‪...‬‬
‫לוסיין (חש כי היא הולכת לפתח את הסצנה לכיוונים חדשים‪ ,‬ראשו מתעוות בעצבנות‪ ,‬עיניו מתגלגלות‬

‫השמיימה‪ ,‬ומתנועת שפתיו ניתן להבין את המילה שהוא לא אומר)‪ :‬לעזא‪( !...‬עוזב את מקומו‬
‫והולך לעומק)‬
‫‪11‬‬

‫איבון (לא מרפה‪ ,‬קופצת מן המיטה‪ ,‬מסננת)‪ :‬בהמה! (רצה לעבר לוסיין בעומק‪ ,‬מסובבת אותו אליה)‬

‫רק שלשום כשקניתי לרוע מזלי בקבוקון בושם רוז‪-‬קֹורי‪ ,‬אתה אמרת לי שאני‬
‫מרוששת אותך; ואתה מבזבז (מדגישה) אחד‪-‬עשר פראנק שבעים וחמש על הארוחה‬
‫שלך! אבל לפחות אצלי הבקבוקון נשאר! הרוז‪-‬קורי שלי‪ ,‬אני מנצלת אותו! אבל‬
‫אצלך‪ ,‬הארוחה שלך‪ ,‬איפה היא עכשיו? איפה?‬
‫לוסיין (רותח‪ ,‬חובט בבטנו)‪ :‬פה! פה! פה!‬
‫איבון (עוזבת אותו כדי לחזור למיטה)‪ :‬אה פה! פה! גאון גדול! לא היה עדיף שהיית שם אותם‬
‫בצד‪ ,‬את האחד‪-‬עשר פראנק שבעים וחמש!‪ ...‬בשביל לשלם לרפד‪ ,‬למשל!‬
‫לוסיין (שהתיישב בינתיים על הכסא ליד השידה)‪ :‬אני חייב לו שמונה‪-‬מאות פראנק; את לא‬
‫רוצה שאני אציע לו אחד‪-‬עשר פראנק שבעים‪-‬וחמש!‬
‫איבון‪ :‬לפחות היית עושה לו מחווה של רצון טוב! אגב‪ ,‬אם כבר מדברים עליו‪ ,‬הוא היה‬
‫פה היום‪.‬‬
‫לוסיין (זוקף אוזן)‪ :‬אה?‬
‫איבון‪ :‬והוא הודיע שנמאס לו לחכות‪ ...‬ושאם לא תיתן לו לפחות תשלום ראשון נאה ‪ -‬אז‬
‫זהו זה! הוא החליט לשלוח לך מכתב מעורך דין – ולא הביתה‪ ,‬לכלבו! אתה מבין‬
‫איזה רושם זה ייעשה‪.‬‬
‫לוסיין (קם ומתקדם)‪ :‬זה מה שהוא אמר?‬
‫איבון‪ :‬כן‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬אה! הוא משחק לי בסחטנות! (לכיוון הדלת בעומק‪ ,‬כאילו הוא מדבר עם הרפד) מאה‬
‫אחוז‪ ,‬אדוני!‪( ...‬לאיבון) התכוונתי לתת לו תשלום ראשון‪...‬‬
‫איבון (קשוחה)‪ :‬מתי?‬
‫לוסיין (נבוך)‪ :‬אה‪ ...‬מתי שיהיה לי! אבל ככה?! שיחלום‪.‬‬
‫איבון (כל הברה פטיש‪ ,‬ידיה פשוטות לשמיים)‪ :‬ואתה הולך לבזבז אחד‪-‬עשר פראנק שבעים‬
‫וחמש על הסעודה שלך!‬
‫לוסיין (שהלך לעבר המיטה‪ ,‬יוצא מכליו)‪ :‬אח די‪ ,‬די‪ ,‬תעזבי אותי בשקט כבר עם הסעודה שלי!‬
‫איבון (לא מרפה)‪ :‬לא‪ ,‬באמת‪ ,‬לי במקומך היתה מתהפכת הבטן!‬
‫לוסיין (מול חוטמה של איבון)‪ :‬אבל היא מתהפכת‪ ,‬לעזאזל‪ !...‬היא מתהפכת!‬
‫איבון (צועקת חזק כמותו)‪ :‬ואל תעיז לצעוק ככה! בחיי! כבר שעה אתה לא נותן לי מנוחה עם‬
‫הויכוחים שלך!‬
‫‪15‬‬

‫לוסיין (מתקדם לקדמת הבמה)‪ :‬לא‪ ,‬זה הקש האחרון! אני זה שלא נותן מנוחה!‬
‫איבון‪ :‬אתה לא רוצה לישון‪ ,‬אה?‬
‫לוסיין (חוזר למרגלות המיטה)‪ :‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬לישון! לישון! אני נופל מהרגליים!‬
‫איבון (מפנה לו את גבה ומתכסה בשמיכה)‪ :‬אה כן? גם אני! לילה טוב!‬
‫לוסיין (באותו טון)‪ :‬לילה טוב!‬
‫איבון‪ :‬ושתישרף!‬
‫לוסיין (מתיישב על המיטה)‪ :‬גם את!‬
‫איבון (נותנת ללוסיין‪ ,‬שהתיישב על הקרסול שלה‪ ,‬בעיטה מבעד לשמיכה)‪ :‬הרגל שלי‪ ,‬אם לא אכפת‬
‫לך!‬
‫לוסיין (זועם)‪ :‬אוה‪ ,‬הרגל שלך! (מציב את רגלו השמאלית על מעקה המיטה כדי שברכו תהיה בגובה‬

‫ידו‪ ,‬והוא יוכל להתיר את הבירית שלו) אה‪ ,‬סוף סוף לישון! (מסיר את הבירית) כלום לא‬
‫יוציא אותי מהמיטה‪ ,‬אפילו לא כדור תותח! (שהות‪ .‬פתאום נשמע צלצול מבחוץ‪ .‬לרגע‬
‫אחד לוסיין ואיבון נשארים במקומם‪ ,‬כנדהמים‪ .‬עוד צלצול‪ .‬איבון מרימה לאט את ראשה‪,‬‬
‫ומתיישבת‪ ,‬מביטה בלוסיין בחרדה‪ .‬לוסיין נועץ מבט שואל באיבון)‬
‫איבון (בקול שנוק)‪ :‬מה זה?‬
‫לוסיין (באותו קול שנוק)‪ :‬לא יודע!‪ ...‬זה בדלת‪( .‬שוב צלצול שמקפיץ אותם)‬

‫איבון‪ :‬אלוהים!‬
‫לוסיין‪ :‬זה לא יכול להיות ביקור‪.‬‬
‫איבון‪ :‬אם מישהו מצלצל בשעה כזאת‪ ,‬זה כנראה משהו רציני‪.‬‬
‫לוסיין (מבוהל)‪ :‬כן‪( .‬עוד צלצול)‬

‫איבון (קופצת אל מחוץ למיטה ונועלת את נעלי הבית)‪ :‬שוב! אה‪ ,‬לוסיין‪ ,‬לוסיין‪ ,‬אני פוחדת‪...‬‬
‫(היא תופסת את חלוקה שלרגלי המיטה)‬
‫לוסיין (מוטרד לא פחות ממנה)‪ :‬די‪ ,‬די! אומץ! אסור להיבהל!‬
‫איבון (מבוהלת‪ ,‬הולכת ימינה ושמאלה‪ ,‬כמו מישהי שלא יודעת מה היא מחפשת)‪ :‬לך קל להגיד! אתה‬
‫גבר‪ ,‬אבל אני!‪( ...‬צלצול) אוה!‬
‫לוסיין (פונה סביב עצמו)‪ :‬מה קורה? מה קורה?‬
‫איבון‪ :‬אבל איפה הוא כבר באמת? איפה?‬
‫לוסיין‪ :‬מי?‬
‫איבון (מניפה את זרועותיה)‪ :‬החלוק שלי!‬
‫‪16‬‬

‫לוסיין‪ :‬ביד שלך!‬

‫איבון‪ :‬אה! כן! (עוד צלצולים)‬

‫שניהם‪ :‬אוה!‬
‫איבון (עומדת ללבוש את החלוק)‪ :‬אח‪ ,‬הצלצול הזה מוציא אותי מדעתי!‪...‬‬
‫לוסיין (מצביע על החדר משמאל)‪ :‬וההיא שם‪ ,‬אנט! לא זזה! (ממהר אל החדר)‬

‫איבון (מוותרת על לבישת החלוק ורצה עם לוסיין)‪ :‬אח‪ ,‬הבחורה הזאת!‬

‫שניהם (על סף הדלת)‪ :‬אנט! אנט!‬
‫קולה של אנט‪ :‬ההה?‬
‫איבון‪ :‬מהר‪ ,‬לקום!‬
‫קולה של אנט‪ :‬מה? עוט פעם?‬
‫איבון‪ :‬נו תזדרזי‪ ,‬באמת!‬
‫לוסיין‪ :‬את לא שומעת שמצלצלים?‬
‫קולה של אנט (בכייני)‪ :‬אח לא‪ ,‬לא‪ ,‬הם רוצים לגמור אותי‪.‬‬
‫איבון (קרוב למושב שליד המיטה)‪ :‬רק שלא קרה משהו במשפחה!‬
‫לוסיין (ליד האח)‪ :‬לא‪ ,‬מה פתאום! למה תיכף פניקה!‬
‫איבון (זורקת מהר את החלוק על המיטה ודופקת על המושב שליד המיטה תוך שהיא אומרת)‪ :‬טאצ'‬
‫ווד! שאלוהים ישמור!‬
‫לוסיין‪ :‬את הרי יודעת שאם באמת‪...‬‬
‫איבון‪ :‬טאצ' ווד אני אומרת לך!‬
‫לוסיין (מבולבל)‪ :‬כן! את הרי יודעת שאם‪...‬‬
‫איבון‪ :‬נו טאץ' ווד‪ ,‬תיגע בעץ כבר!‬
‫לוסיין‪ :‬כן! (בלי לדעת מה הוא עושה‪ ,‬הוא נוגע שלוש פעמים בשיש של האח)‬

‫איבון‪ :‬זה שיש!‬

‫לוסיין‪ :‬את מבלבלת אותי! (הוא נוגע בשידה)‬

‫איבון‪ :‬אח‪ ,‬בגללך עוד יקרה אסון! (עוד צלצול ארוך‪ .‬איבון מזנקת לעבר הדלת משמאל) נו מה‬
‫היא עושה‪ ,‬האנט הזאת?‬
‫לוסיין (הולך לשם גם הוא)‪ :‬הי‪ ,‬את מוכנה להזדרז? (ברגע שאנט מופיעה‪ ,‬כל אחד מהם תופס אותה‬
‫בזרוע אחרת ודוחפים אותה לפניהם)‬
‫אנט (פונה אליהם וכל פעם נדחפת על ידיהם לעבר הדלת בעומק‪ ,‬מה שגורם לה להסתובב כמין סביבון‪.‬‬
‫‪17‬‬

‫ביבבות כעס)‪ :‬אח לא‪ ,‬עד כאן היה לי אני! מאטאם שתשלם לי את המשכורת‪ ,‬אני‬
‫רוצה ללכת!‬
‫שניהם (על קצה גבול סבלנותם)‪ :‬כן! כן! בסדר גמור! תלכי! תלכי! (זה נאמר לסירוגין על ידי‬
‫שניהם)‬
‫אני לא מוכנה שיהרגו אותי פה קאפוט מרוב מאמץ! (צלצול)‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬את מוכנה ללכת לפתוח! חתיכת קרש‪...‬‬
‫איבון‪ :‬קדימה כבר! קדימה!‬
‫אנט (מדחפת לעבר חדרון הכניסה)‪ :‬כן‪ ,‬אפל שישלמו לי משכורת וגמרנו!‬
‫לוסיין‪ :‬אח המשרתת הזאת! איזו מכה! (אנט מחוץ לבמה‪ .‬לוסיין מימין לדלת בעומק ואיבון‬
‫משמאל)‬
‫אנט (בחדרון)‪ :‬מי זה שם?‬
‫קולו של ז'וזף (מרחוק)‪ :‬ז'וזף! המשרת החדש של האמא של מאדאם‪.‬‬
‫איבון (בקול חד)‪ :‬של אמא! קרה משהו לאמא! קרה משהו לאמא!‬
‫לוסיין‪ :‬לא אל תצרחי ככה! אל תצרחי ככה! (בזמן הדיאלוג הזה‪ ,‬רעש של פתיחת שרשרת‬
‫הבטחון ושל דלת נפתחת‪.‬‬
‫ברגע שז'וזף מופיע‪ ,‬איבון לופתת אותו ומתקדמת איתו לקדמת הבמה‪ .‬ז'וזף במכנסיים ובמעיל‬
‫שרות‪ ,‬צעיף סביב צווארו‪ .‬הוא מחזיק כובע מלון בידו‪ .‬אנט‪ ,‬קצת אחרי כניסתו – הזמן שלוקח‬
‫לה לסגור את דלת החדרון – נכנסת שוב ונעמדת קרוב לאח)‬
‫איבון (לפני שהוא מספיק לדבר)‪ :‬מה קרה לאמא? מה קרה לאמא?‬
‫ז'וזף (נבוך מאד‪ ,‬בראש מושפל)‪ :‬איי‪ ,‬מאדאם‪( ...‬במצוקתו הוא מפנה את ראשו לעבר לוסיין‪,‬‬
‫שאותו לא הספיק לראות בכניסתו‪ .‬מבטו נופל על רגליו של לוסיין‪ ,‬ואז עולה לאורך גופו של‬
‫לוסיין‪ ,‬ואז אינו יכול לבלום צווחה חנוקה של הפתעה למראה האיש בדמות לואי ה – ‪– )11‬‬
‫אאא! מה זה!‬
‫לוסיין (זורק אינסטינקטיבית מבט על עצמו)‪ :‬מה‪ .‬מה קרה? נו תענה‪ ,‬במקום לנעוץ עיניים‬
‫בתלבושת שלי! אפשר לחשוב!‬
‫איבון (לז'וזף)‪ :‬תאונה?‬
‫ז'וזף (בראש מושפל‪ ,‬מסובב מיכאנית את כובעו בין ידיו‪ ,‬נמרצות)‪ :‬לא‪ ,‬לא!‬
‫איבון (נושמת לרווחה)‪ :‬אה!‬
‫לוסיין‪ :‬את רואה‪ ,‬שום תאונה!‬
‫ז'וזף (כנ"ל‪ ,‬מהסס)‪ :‬רק‪ ...‬שהיא לא בטוב‪...‬‬
‫‪18‬‬

‫איבון (מזדעקת)‪ :‬אמא לא בטוב? מה? מה יש לה?‬

‫ז'וזף (כנ"ל)‪ :‬אה‪ ...‬היא חולה‪.‬‬
‫איבון (בקושי מעזה לשאול)‪ :‬אלוהים!‪ ...‬מאד?‬
‫ז'וזף (כנ"ל)‪ :‬אה‪ ...‬ואפילו יותר מזה!‬
‫איבון (הולכת למצוא מחסה בזרועותיו של לוסיין)‪ :‬לוסיין!‪ ...‬לוסיין!‪ ...‬אמא חולה‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬די‪ ,‬די!‬
‫איבון‪ :‬אמא חולה מאד!‬
‫לוסיין‪ :‬די‪ ,‬די!‬
‫ז'וזף (כנ"ל)‪ :‬וכשאני אומר חולה מאד‪ ,‬לא אמרתי כלום‪ ...‬כי‪ ,‬אם לומר את האמת‪ ,‬היא‬
‫אפילו יותר מזה‪ ...‬היא אפילו יותר מזה‪...‬‬
‫איבון (בגרון חנוק)‪ :‬מה? מה? מה היא אפילו יותר מזה?‪...‬‬
‫ז'וזף‪ :‬היא אפילו יותר מזה‪( ...‬מרים את ראשו‪ ,‬מר) מתה!‬
‫כולם‪ :‬אה! (איבון מטה ליפול‪ ,‬לוסיין תופס אותה)‬

‫לוסיין (תוך שהוא מתיישב על הארץ‪ .‬איבון מעולפת בזרועותיו)‪ :‬אה! זה מה שפחדתי!‬
‫ז'וזף‪ :‬רק מה‪ ...‬בקשו ממני ל הכין את מאדאם בעדינות בשביל לא לעשות לה טראומה‪.‬‬
‫(הצידה‪ ,‬באנחת רווחה גדולה) אוף!‬
‫לוסיין‪ :‬איזה אסון! בדיוק ברגע שהולכים לישון!‬
‫אנט (באיבוד עשתונות מוחלט)‪ :‬מאטאם! מאטאם!‬
‫לוסיין‪ :‬היית פשוט מוכרח אתה לבוא להודיע לנו את זה?‬
‫ז'וזף‪ :‬אבל‪ ,‬אדוני‪ ,‬אמרו לי‪...‬‬
‫לוסיין‪ :‬אמרו לך! אמרו לך!‪ ...‬טוב‪ ,‬טוב‪ ,‬תעזור לי‪.‬‬
‫ז'וזף‪ :‬כן‪ ,‬אדוני‪( .‬הוא מניח את כובעו על השידה‪ ,‬ואז מציב את ברכו מאחורי איבון‪ ,‬שלוסיין מעביר‬
‫אליו כדי לקום ולהתייצב בין איבון והשידה)‬
‫אנט (ליד האח)‪ :‬כמה טראגיש! כמה טראגיש!‬
‫לוסיין (עובר מעל איבון כדי ללכת אל אנט ודוחף אותה לעבר הדלת משמאל)‪ :‬ואת‪ ,‬לכי לחפש‬
‫חומץ‪ ,‬ומלח‪ ,‬במקום לצעוק "כמה טראגיש! כמה טראגיש!" זה לא מועיל לאף‬
‫אחד!‬
‫כן‪ ,‬אטון! (ביציאתה)‪ :‬אח! גֹוט! גֹוט! ליּבר גֹוט!‬ ‫אנט‪:‬‬
‫ז'וזף (אשר בינתיים‪ ,‬כדי לתמוך באיבון המעולפת‪ ,‬גרר אותה כשזרועותיו מתחת לבתי שחיה וידיו על‬
‫‪19‬‬

‫חזה‪ ,‬כל אחת מהן למעשה חופנת שד אחד)‪ :‬צריך לקחת את הגברת – למיטה! (כשהוא‬
‫אומר "למיטה" הוא מלווה כל הברה בטלטול ידיים ברצונו להצביע על המיטה‪ ,‬וכך מטלטל‬
‫שלוש פעמים את חזה של איבון)‬
‫לוסיין (פונה אל ז'וזף)‪ :‬מה? כן‪( ...‬רואה את התמונה וממהר לעבר ז'וזף) מה אתה עושה שם אתה?‬
‫ז'וזף (המחזיק עדיין באיבון מלוא חופניים‪ ,‬מטלטל אותה קלות)‪ :‬אני לוקח אותה‪.‬‬
‫לוסיין (מנסה להרחיק את ז'וזף כדי לתפוס את מקומו)‪ :‬יופי של צורה לקחת!‪ ...‬אתה לא רואה‬
‫שאין לה חזיה?‬
‫ז'וזף (בלי להרפות)‪ :‬אוה! אדוני מאמין שאני חושב על דברים כאלה?‬
‫לוסיין (על ברכיו משמאל לאיבון)‪ :‬לא אכפת לי אם אתה כן חושב או לא חושב!‪ ...‬אני אומר‬
‫לך לעזוב אותה!‪( ...‬הוא דוחף את ז'וזף מתחתיו‪ ,‬ועובר‪ ,‬עדיין על ברכיו‪ ,‬מימין לאיבון) ולך‬
‫תראה אם יש אתר‪ ,‬בבקבוק‪ ,‬שם ליד המיטה!‬
‫ז'וזף (רץ לחפש מתחת למיטה)‪ :‬כן‪ ,‬אדוני! בהחלט!‬
‫לוסיין (רוטן)‪ :‬למשש ככה את אשתי‪( ...‬רואה את ז'וזף מתחת למיטה) לא שם! על השולחן! ליד‬
‫המיטה!‬
‫ז'וזף‪ :‬כן‪ ,‬אדוני‪ ,‬בהחלט! (קופץ מעל המיטה על זרועותיו כדי לעבור לצידה השני)‬

‫לוסיין‪ :‬הי‪ ,‬הסדינים! תיזהר על הסדינים!‬

‫ז'וזף (שפתח את הבקבוק‪ ,‬מריח את תוכנו)‪ :‬יש‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬טוב‪ ,‬תן! (ז'וזף רץ להביא לו) איבון! איבון שלי! איבונית שלי!‪( ...‬לז'וזף) מטלית‪,‬‬
‫מהר‪ ,‬תמצא לי מטלית כדי להרטיב לה את המצח!‬
‫ז'וזף (לא יודע איפה לחפש‪ ,‬מפנה את ראשו ימינה ושמאלה כמו שבשבת)‪ :‬מטלית? איפה יש‬
‫מטלית?‬
‫לוסיין (בעודו פותח את הבקבוקון בשיניו)‪ :‬אני לא יודע‪ ,‬בן‪-‬אדם! אם הייתי יודע‪ ,‬לא הייתי‬
‫מבקש! תחפש!‬
‫ז'וזף (מבחין מרחוק בשמלה של איבון על המושב שמשמאל הבמה‪ ,‬ובריצתו קופץ מעל רגליה של‬

‫איבון)‪ :‬אה! הנה! (לוקח את השמלה) זה אולי יתאים?‬

‫לוסיין ( שבינתיים המשיך לטלטל בעדינות את אשתו בקריאות "איבון! איבון שלי!")‪ :‬אני לא יודע‪,‬‬
‫בן‪-‬אדם! מה זה!‬
‫ז'וזף (מביא את שמלתה של איבון)‪ :‬זה נראה כמו שמלה לא זולה אבל גם לא מי‪-‬יודע‪-‬מה‬
‫יקרה ‪-‬‬
‫‪21‬‬

‫לוסיין (הפקק עדיין בין שיניו)‪ :‬מה אתה רוצה מחיי!‪ ...‬רד על הברכיים! (ז'וזף מציית) תעשה‬
‫מזה כדור! כדור‪ ,‬אתה יודע מה זה כדור?!‬
‫ז'וזף‪ :‬כן‪ ,‬אדוני! (מגלגל את השמלה לצורת כדור)‬

‫לוסיין‪ :‬טוב מאד‪ ,‬תן לי! (מושיט את בקבוק האתר לז'וזף) קח את זה! קח! (ז'וזף על ברכיו‬
‫מצידה השני של איבון נוטל את הבקבוק מידי לוסיין ומעביר לו את החלוק‪ – .‬לוסיין‪ ,‬הפקק‬
‫עדיין בין שיניו)‪ :‬הפקק! הפקק! (ז'וזף מחפש את הפקק על הרצפה) כאן! כאן! בין‬
‫השיניים שלי! (ז'וזף משחרר את הפקק מבין שפתיו) יופי! האתר! (נותן את השמלה‪-‬‬

‫בצורת‪-‬כדור לז'וזף המספיג אותה באתר‪ ,‬ואז‪ ,‬תוך שהוא טופח בה על פני אשתו) איבון! איבון‬
‫שלי! (לז'וזף‪ ,‬בעודו מגיש לו מחדש את השמלה‪-‬כדור כדי שיטבול אותה מחדש באתר) שמע‪,‬‬
‫בינינו‪ ...‬אתה יודע‪( ...‬לאשתו המעולפת) איבון‪ ,‬איבון שלי! (לז'וזף) יכולת בהחלט‬
‫לחכות עד מחר בבוקר כדי לבוא לבשר לנו חדשות כאלה!‬
‫ז'וזף‪ :‬אדוני חושב שזה מוסיף לי בריאות!‪...‬‬
‫לוסיין‪ :‬ומה עם הבריאות שלנו?‪( ..‬לאיבון) איבון‪ ,‬יקרה שלי! (לז'וזף) אני שואל אותך מה‬
‫בער?‪ ...‬ברור‪ ,‬כן‪ ,‬החותנת שלי מסכנה‪ ,‬זה עצוב מאד! אבל עד מחר בבוקר היא‬
‫לא היתה עפה!‪ ...‬ולפחות לא היו הורסים את הלילה לגברת!‪( ...‬מנמיך את קולו מעט)‬

‫או לי!‬
‫ז'וזף‪ :‬אני מתנצל‪ ,‬אדוני! בפעם הבאה אני אדע‪.‬‬
‫אנט (ממהרת פנימה עם מלחיה גדולה‪ ,‬עוברת את ז'וזף‪ ,‬ומושיטה אותה מול חוטמו של לוסיין)‪ :‬הנה‪,‬‬
‫אטוני‪.‬‬
‫לוסיין (מרים את ראשו‪ ,‬מביט על המלחיה‪ ,‬מביט על אנט‪ ,‬מביט על המלחיה‪ ,‬ואז)‪ :‬מה זה?‬
‫זה מלח‪.‬‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬מה את רוצה שאני אעשה אתו?‬
‫אטוני ּפיקֵש מלח‪.‬‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬מלח להרחה‪ ,‬בהמה! לא מלח בישול! את חושבת שאני הולך לבשל את הגברת?‬
‫מה אני יודעת אני! אני לא טוקטור‪( .‬הולכת ושמה את המלחיה על האח)‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין (רואה שאיבון מתחילה לחזור לעצמה)‪ :‬יופי! הנה הגברת פוקחת עיניים! תתרחק קצת‪.‬‬
‫וקח את זה‪( .‬נותן מהר את השמלה לז'וזף שקם מייד ומתמקם קרוב לאנט ליד האח‪ .‬מיכאנית‪,‬‬
‫‪21‬‬

‫לאורך הקטע הבא‪ ,‬בלי שהקהל ישים לב‪ ,‬הוא דוחף את כדור‪-‬השמלה לכיס מעילו‪ .‬לוסיין חומק‬
‫אל מאחורי גבה של איבון ומתיישב מאחוריה על הארץ‪ ,‬רגליו מקבילות לקו הבמה‪ ,‬כפות רגליו‬
‫מציצות מימינה של איבון‪ ,‬גופו משמאלה) איבון! איבון שלי!‬
‫איבון (מבט ימינה ושמאלה כמו מישהי שחוזרת לעשתונותיה‪ ,‬ואז)‪ :‬מה קרה?‬
‫לוסיין‪ :‬שום דבר‪ ,‬יקרה שלי! ממש שום דבר!‬
‫איבון‪ :‬אבל למה אני על הרצפה?‪( ...‬ברגע זה מבטה נופל על ז'וזף) אה!‪ ...‬אה!‪ ...‬כן‪ ...‬כן‪...‬‬
‫איי! אמא! אמא מסכנה שלי! (היא פורצת בבכי על חזהו של לוסיין)‬

‫לוסיין (מחזיק אותה בזרועותיו‪ ,‬ומנענע אותה בעדינות כמו תינוק שרוצים לנחמו)‪ :‬די! די! זהו‪,‬‬
‫זהו!‪ ...‬די‪ ,‬די!‪ ...‬די‪ ,‬די כבר! סיוט!‪ ...‬די‪ ,‬די! די‪ ,‬די!‪ ...‬די‪ ,‬די!‪ ...‬די‪ ,‬די!‬
‫אח גוט! גוט!‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬די! קצת אומץ‪ ,‬באמת! אולי לא אבדה כל תקווה!‬
‫איבון (מתייפחת וכמעט בזעם)‪ :‬אבל מה עוד יכול לקרות אם היא מתה?‬
‫לוסיין‪ :‬אה נו!‪ ...‬בדיוק‪ ,‬זהו! בדיוק! הגרוע מכל עבר! צריך לחשוב בהגיון! להגיד לעצמנו‬
‫שעבור אלו שהלכו‪ ,‬זאת היתה ישועה!‪ ...‬תחשבי כמה שאמך סבלה‪ ,‬מסכנה‪,‬‬
‫מהרומטיזם שלה!‬
‫איבון (ביבבות)‪ :‬אמא מסכנה שלי!‬
‫לוסיין (בקול מלטף ועצוב)‪ :‬אה כן! הה נו כן! הנה עכשיו היא כבר לא סובלת! ובזמן שאנחנו‬
‫פה בוכים‪( ...‬ובמרירות עמוקה) וערים! היא נחה‪ ,‬היא‪ ...‬לה טוב!‬
‫איבון (בנענוע ראש עצוב)‪ :‬מי היה מנחש שהיא תלך כל כך מהר!‬
‫לוסיין (באנחה)‪ :‬הה כן!‪ ...‬כשלפני רגע שאלתי את עצמי איך אני אשלם לרפד‪ ,‬לא עלה על‬
‫דעתי!‪ ...‬והנה!‬
‫איבון (מייבבת)‪ :‬אמא מסכנה שלי!‬
‫לוסיין‪ :‬כן כן!‪ ...‬אמא מסכנה שלך‪ ,‬טובה‪ ,‬אשה קדושה!‪( ...‬הצידה) עוד רגע הולך להיתפס‬
‫לי הגב!‬
‫(תוך כדי דיבור‪ ,‬יגע מן התנוחה בה הוא מצוי‪ ,‬הוא מתרומם על ברכיו‪ ,‬ואז מקמר את גבו‬
‫הכואב‪ ,‬מביט ימינה ושמאלה אם אין מושב שהוא יכול לקרב אליו‪ ,‬ואז בקול מלטף) תגידי לי‪,‬‬
‫איבון שלי?‬
‫איבון‪ :‬מה?‬
‫לוסיין‪ :‬את לא רוצה לשבת‪ ,‬יקרה?‬
‫‪22‬‬

‫איבון (בבת אחת מתלקחת‪ ,‬מה שמקפיץ את לוסיין)‪ :‬לא‪ ,‬מה זה! "לשבת! לשבת!" מה זה משנה‬
‫אם אני על כסא או על האדמה?‬
‫לוסיין (במרץ)‪ :‬בטח! בטח! טוב‪ ,‬טוב! ( הוא הולך להתיישב על המושב ליד המיטה)‬

‫איבון (ביגון לירי)‪ :‬מתחת לאדמה ‪ -‬שם הייתי רוצה להיות!‬

‫אנט (ליד האח‪ ,‬בעצב)‪ :‬אח! זה שופר לף!‬
‫איבון (שמזה כמה רגעים‪ ,‬כשגופה נוטה טיפה אחורנית ונשען על זרועותיה‪ ,‬כפות ידיה על הארץ‪ ,‬מעווה‬

‫את פיה‪ ,‬מגהקת תוך התייפחות ‪ -‬ללוסיין)‪ :‬מה זה?‪( ...‬לז'וזף) אה‪ ,‬מה זה?‪ ...‬מה שמתם‬
‫לי על הפרצוף שהוא נדבק לי?‬
‫לוסיין‪ :‬שום דבר‪ ,‬יקרה שלי! זה אתר‪.‬‬
‫איבון‪ :‬איזה אתר?‬
‫ז'וזף (מצביע על שולחן הלילה)‪... :‬זה שהיה בבקבוק‪.‬‬
‫איבון‪ :‬איזה טמטום! זה סירופ!‬
‫ז'וזף ולוסיין‪ :‬סירופ?‬
‫ז'וזף (שולף את הבקבוקון מכיסו וקורא את התווית)‪ :‬אה! לא קראתי את התווית! (נותן את‬
‫הבקבוקון לאנט ששמה אותו על האח)‬
‫לוסיין‪ :‬אח‪ ,‬אתה גאון‪ ,‬אדוני! גאון!‬
‫איבון (לירית)‪ :‬אבל מה זה משנה! כשיש לך‪( ...‬עווית) לב שבור!‪( ...‬עווית – ואז לאנט) פשוט‬
‫תביאי לי קצת מים‪ ,‬אנט‪ ,‬שאני אשטוף את עצמי מהר‪.‬‬
‫כן‪ ,‬מאטאם‪( .‬הולכת לעומק ויוצאת מן הדלת שמימין)‬ ‫אנט‪:‬‬
‫איבון (ברגש ועצב)‪ :‬מסכנה יקרה! אתה זוכר כמה שהיא היתה טובה?‬
‫לוסיין (בהיסח הדעת‪ ,‬מהנהן בהסכמה; ואז)‪ :‬מי?‬
‫איבון (נותנת לו מכה זועמת על הירך)‪ :‬אמא‪ ,‬מי!‬
‫לוסיין‪ :‬אה! כן‪.‬‬
‫איבון‪ :‬וכל כך סלחנית כלפיך! תמיד מצאה תירוצים להצדיק אותך! רק לחשוב איך‬
‫שאתה ירקת עליה‪ ,‬איך שאתה התייחסת אליה!‪ ...‬רק לפני יומיים קראת לה‬
‫"בהמה"!‬
‫לוסיין (בתחינה עצובה)‪ :‬איבון!‬
‫איבון (בקול בוכים)‪ :‬איך יכולת לקרוא לה בהמה?‬
‫לוסיין (תנועה כללית מעורפלת‪ ,‬ואז‪ ,‬כאילו זה הטיעון המשכנע ביותר בעולם)‪ :‬לא חשבתי שהיא‬
‫‪23‬‬

‫הולכת למות!‬
‫איבון‪ :‬בבקשה! היום קיבלת את העונש שלך‪.‬‬
‫לוסיין (מסתובב על מושבו)‪ :‬אח ריבונו של עולם! ( הוא נותר כשגבו אל הקהל במהלך הקטע הבא‪,‬‬
‫ראשו בידו הימנית‪ ,‬מרפקו על מעקה המיטה)‬
‫איבון‪ :‬אילו ייסורי מצפון לחשוב שהיא הלכה לעולמה בעודה זוכרת את גסות הרוח‬
‫שלך!‪ ...‬בהמה! האמא הקדושה שלי! (לאט‪ ,‬בקצב ובטון רך‪ ,‬בזמן שלוסיין‪ ,‬בסוף כל‬
‫פראזה‪ ,‬נראה כאילו הוא מהנהן בהסכמה‪ ,‬אם כי למעשה זאת רק תוצאת הנמנום המעורסל‬
‫שיוצרת בו מוזיקת דבריה של איבון) יפה מאד! שהמצפון שלך יהיה שקט! אני יודעת‬
‫יותר מכל אדם אחר אילו אוצרות של חמלה היו טמונים בלב של אמא; אני גם‬
‫חושבת שאני יכולה לנחש מה היה הרגש האחרון שפעם בה כשהיא אמרה לך‪:‬‬
‫"עזוב‪ ,‬לוסיין! אני סולחת לך‪( "!...‬חוזרת בעצב) "אני סול‪( "...‬כיוון שאינה מקבלת‬
‫תשובה מלוסיין‪ ,‬היא מרימה את ראשה וכשהיא משוכנעת שהוא התנמנם בעת שדברה היא‬
‫נותנת לו מכה נמרצת בירך) אתה ישן?‬
‫לוסיין (מתעורר בקפיצה)‪ :‬הה? אני? אֶה‪ָ ...‬אה! אני מבקש סליחה‪ .‬העייפות קצת‪!...‬‬
‫איבון (מתרעמת)‪ :‬הוא עייף! אמא איננה עוד‪ ,‬והוא עייף! (קמה בקפיצה‪ ,‬אוחזת בלוסיין ומעיפה‬

‫אותו עד שהוא נחבט בבטנו של ז'וזף) קדימה לקום!‬

‫איבון‪ :‬אנחנו לא צריכים לגשת לשם?‬
‫לוסיין‪ :‬אה! הולכים‪?...‬‬
‫איבון‪ :‬אלא מה‪ ,‬ברור שהולכים! אתה לא מעלה על דעתך שאנחנו הולכים לישון‪.‬‬
‫לוסיין (באנחת השלמה‪ ,‬זורק מבט עגום על המיטה)‪ :‬לא!‬
‫איבון (מרחיקה בתקיפות את לוסיין מדרכה כדי לגשת לכסא משמאל‪ .‬בזמן שהיא מרימה את התחתונית‬

‫שלה המונחת על הכסא ומניחה אותה שוב)‪ :‬השמלה שלי! איפה השמלה שלי? (בפעם‬
‫השניה שהיא אומרת "השמלה שלי" היא מרחיקה את ז'וזף בדחפה אותו לעבר האח ופונה אל‬
‫הכסא שליד השידה)‬
‫לוסיין (לז'וזף)‪ :‬אני נתתי אותה לך!‬
‫ז'וזף‪ :‬לי!‬
‫לוסיין‪ :‬כן!‬
‫ז'וזף‪ :‬אה! כן! (מושך את השמלה‪ ,‬ארוכות‪ ,‬מתוך כיסו) בבקשה‪ ,‬מאדאם‪.‬‬
‫איבון (שנעמדה בין שניהם‪ ,‬לז'וזף)‪ :‬מה השמלה שלי עושה בתוך הכיס שלך?‬
‫‪21‬‬

‫ז'וזף‪ :‬מסיה השתמש בה‪ ...‬למרוח את הסירופ על הפנים של מאדאם‪.‬‬

‫איבון (מעיפה לו את השמלה מהיד בתנועה נמרצת)‪ :‬זה לא נורמלי! אני נשבעת! (פונה אל לוסיין‬

‫ורואה אותו עומד דום‪ ,‬מחכה לא יודע לְּמה) נו! תזדרז כבר‪ ,‬קדימה! למה אתה מחכה‬
‫בשביל להתלבש?‬
‫לוסיין‪ :‬אה‪ ,‬צריך‪?...‬‬
‫איבון (מתפוצצת)‪ :‬ברור!‪ ...‬אתה לא מתכוון ללכת לשם בתור לואי הארבעה‪-‬עשר?‬
‫לוסיין‪ :‬לא!‬
‫איבון (לז'וזף)‪ :‬מסתובב לו כמו לואי הארבעה‪-‬עשר בזמן שהוא מאבד את החותנת שלו!‬
‫ז'וזף (פולט בלי התחשבות)‪ :‬זה מצחיק!‬
‫איבון‪ :‬אה‪ ,‬זה מצחיק בעיניך?‬
‫ז'וזף‪ :‬אה! סליחה‪ ,‬לא!‬
‫לוסיין (לאנט הנכנסת ברגע זה)‪ :‬אה! אנט!‪ ...‬תני לי את החליפה השחורה שלי‪ ,‬את העניבה‬
‫השחורה שלי ואת המכנסיים השחורים שלי‪( .‬אנט מתכוונת ללכת לחדר מימין‪ ,‬אך‬
‫נעצרת למשמע קולה של איבון)‬
‫איבון (מסובבת כלפיה את בעלה‪ ,‬בשיא הזעם)‪ :‬לא! לא! אתה לא הולך להתלבש ככה! זה ייראה‬
‫כאילו הזמנת לך חליפת אבל מראש! זה לא יאה! (היא הולכת ושמה את השמלה שלה‬
‫על המיטה)‬
‫לוסיין‪ :‬את צודקת! (הולך אל אנט הקרובה לדלת החדר משמאל) אז מה שתבחרי‪ ,‬אנט! הבגד‬
‫הכי‪ ...‬הכי עליז שלי!‬
‫כן‪ ,‬אטוני‪( .‬יוצאת)‬ ‫אנט‪:‬‬
‫איבון (רוטנת‪ ,‬מתירה את סרטי החלוק שהיא לובשת‪ ,‬אותו היא עומדת לפשוט כדי ללבוש את השמלה)‪:‬‬

‫אי אפשר להאמין! (היא עומדת כשפניה בכיוון המיטה‪ ,‬וגבה לעבר ז'וזף‪ ,‬העומד דום בארשת‬
‫של אדישות ופיזור דעת)‬
‫לוסיין (הולך אל ז'וזף)‪ :‬מה שנוגע לך‪( ...‬עוצר למראה הארשת של ז'וזף‪ ,‬ואז מנתר מהר לעבר אשתו‬

‫ומוריד מעל צווארה את החלוק שכבר הגיע לכתפה) היי מה את עושה? נפלת על הראש?‬
‫איבון (מבולבלת מן המפולת שנוחתת על כתפה)‪ :‬מה?‬
‫לוסיין‪ :‬את מחליפה בגדים פה עכשיו?‬
‫איבון (על קצה עצביה)‪ :‬אח תעשה לי טובה‪( !...‬היא משליכה אחורנית את צווארון חלוקה‬
‫כדי לחלץ את ידיה)‬
‫‪25‬‬

‫לוסיין (מוריד לה מחדש את חלוקה)‪ :‬לא‪ ,‬בשום פנים ואופן! את לא הולכת להתפשט ערומה‬
‫בנוכחות המשרת הזה!‬
‫ז'וזף (בנימה אדישה לחלוטין)‪ :‬אה! אם זה בגללי‪ ,‬מסיה‪!...‬‬
‫לוסיין (זועם‪ ,‬לתוך חטמו של ז'וזף)‪ :‬ברור שבגללך!‬
‫איבון (לז'וזף‪ ,‬כשלוסיין ביניהם)‪ :‬לא! אני מאבדת את אמא שלי וזה מה שמעניין אותו‪ :‬אם יש‬
‫לי שמלה או אם אין לי שמלה! (הולכת לעבר המיטה)‬

‫לוסיין (זועם)‪ :‬אפשר לאבד אמא ולהישאר בגבולות הטעם הטוב!‬

‫איבון‪ :‬אה כן? שתוק כבר! (מופיעה אנט‪ ,‬מגיעה משמאל‪ ,‬נושאת על זרועותיה את כל הבגדים‬
‫של לוסיין‪ ,‬ובידה הימנית את נעליו‪ ,‬שעליהם מונח כובעו‪ .‬מן המכנסיים משתלשלות הכתפיות‬
‫שלו‪ - .‬לאנט)‪ :‬נו בואי! אנט‪ ,‬בואי תעזרי לי! (יוצאת מימין‪ ,‬נושאת את השמלה)‬

‫לוסיין (בזמן שאנט מניחה את בגדיו על הכסא משמאל‪ ,‬את נעליו על הרצפה ואת הכובע על אחד מן‬

‫הפמוטים על האח)‪ :‬אח איזה לילה‪ ,‬אלוהים אדירים! איזה לילה!‬

‫ז'וזף‪ :‬מזל‪ ,‬מסיה‪ ,‬שזה לא קורה כל יום!‬
‫לוסיין‪ :‬אה! אם אתה חושב שזה מצחיק‪ ,‬כל זה!‪( ...‬לאנט) תקשיבי לי טוב‪ ,‬גברת‪ .‬מה את‬
‫כל הזמן מסתובבת פה בין הרגליים? לא רואים פה כלום חוץ ממך!‬
‫אנט (בקול מתבכיין‪ ,‬תוך הליכה)‪ :‬אפל אני עושה את העפודה שלי‪ ,‬אטוני!‬
‫לוסיין‪ :‬תסתלקי‪ ,‬את שומעת? תסתלקי‪ .‬אח! (בזמן שאנט יוצאת מימין‪ ,‬לז'וזף‪ ,‬מניח את זרועו‬

‫הימנית על כתפו הימנית) שמע‪ ,‬ידידי‪ ,‬אתה תעזור לי‪.‬‬

‫ז'וזף‪ :‬כן‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬אתה אינטיליגנטי?‬
‫ז'וזף‪ :‬כן‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬יופי! אז‪ ,‬ככה‪ ...‬אה!‪ ...‬אתה‪ ...‬אתה לך‪ ,‬אה!‪( ...‬ז'וזף פונה) הי! לאן אתה הולך?‬
‫ז'וזף (מבולבל)‪ :‬אני לא יודע‪ ,‬מסיה!‬
‫לוסיין‪ :‬אח‪ ,‬אתה גאון‪ ,‬ידידי! אני כבר לא יודע מה רציתי להגיד! (נמרץ) אה! כן‪( .‬הולך‬

‫לעבר המכתבה‪ .‬ז'וזף‪ ,‬מתרשם אבל לא יודע בדיוק למה‪ ,‬הולך אתו) מה יש לך? אני הולך‬
‫לכתוב; אני לא צריך אותך‪.‬‬
‫ז'וזף‪ :‬אה! סליחה‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬אין בעד מה! (נוטל את הכסא מהעומק‪ ,‬מציב אותו לפני המכתבה ומתיישב לכתוב)‬

‫ז'וזף (לאחר שהות‪ ,‬הולך אל משמאל למכתבה‪ ,‬קרוב ללוסיין הכותב)‪ :‬היה לי קשה‪ ,‬תאמין לי‪,‬‬
‫‪26‬‬

‫מסיה‪ ,‬לבוא הנה‪ !...‬זאת הפעם הראשונה שיש לי הכבוד להכיר את מסיה ואת‬
‫מאדאם‪ ,‬אבל בחיי שהייתי מעדיף לה ודיע לכם שזכיתם בפיס מאשר להביא חדשה‬
‫כזאת! (לוסיין‪ ,‬בלי להפסיק לכתוב‪ ,‬עושה סימן ביד שמאל לז'וזף שישתוק‪ .‬הוא לא שם לב‬

‫לזה) ירדה לי אבן גדולה מהלב כשהתפטרתי מזה! נשבע לך! מזל שזה מאחורי‪ .‬לא‬
‫הייתי רוצה לעשות את זה עוד פעם‪.‬‬
‫לוסיין (תוך כדי כתיבה)‪ :‬אתה מפריע לי לכתוב‪ ,‬ידידי‪.‬‬
‫ז'וזף‪ :‬סליחה! (ידיו מאחורי גבו‪ ,‬כובעו בידו‪ ,‬הוא מתקרב למיטה)‬

‫לוסיין‪ :‬אנט!‪( ...‬מלקק את שולי המעטפה של אחד מן המכתבים שכתב) אנט!‬

‫ז'וזף (מעיף מבט בלוסיין‪ ,‬ואז הולך‪ ,‬מלא רצון טוב‪ ,‬אל הדלת שבעדה יצאו שתי הנשים ופותח אותה)‪:‬‬

‫מדמואזל‪ ,‬מסיה קורא לך!‬

‫קולה של אנט‪ :‬אני מלּפישה את מאטאם‪ ,‬אטוני‪.‬‬
‫קולה של איבון‪ :‬אתה יכול להואיל בטובך לחכות רגע!‬
‫לוסיין (תוך שהוא מדביק את המכתב השני)‪ :‬כן! כן!‬
‫ז'וזף (עדיין מחזיק את הדלת פתוחה‪ ,‬ועיניו נעוצות במה שמה הוא רואה מאחוריה)‪ :‬זה לא ייקח עוד‬
‫הרבה‪ ,‬מסיה! מאדאם כבר כמעט לבושה‪.‬‬
‫לוסיין ( הולם באגרופו בחוזקה על המכתבה ושועט אל ז'וזף‪ ,‬מסובב אותו בסחרור עד שהוא מגיע‬

‫לאמצע הבמה)‪ :‬זה כבר עובר כל גבול! מה אתה דוחף את האף?‬

‫ז'וזף (לא מבין למה זכה בנזיפה על התנדבותו לעזור)‪ :‬זה היה כדי לסייע למסיה!‬
‫לוסיין‪ :‬אח‪ ,‬שתוק כבר! "לסייע לי"! אם כבר‪ ,‬תביא לי את הבגדים שלי! (ז'וזף‪ ,‬מבולבל‪,‬‬

‫פונה ימינה ושמאלה) הבגדים שלי! שם! שם! (שולח את ז'וזף לשמאלו) לא חשוב‪ ,‬עזוב!‬
‫(הולך לקחת בעצמו את כל הסט‪ .‬בפנותו‪ ,‬הוא נתקל בז'וזף שאץ לעזור לו להתלבש) לא‪ ,‬עזוב!‬
‫(שולח אותו לימינו‪ ,‬ליד האח‪ ,‬ומתקרב למיטה‪ .‬לז'וזף אובד העצות)‪ :‬בוא הנה!‬
‫ז'וזף (רץ)‪ :‬כן‪ ,‬מסיה!‬
‫לוסיין‪ :‬ותעזור לי!‬
‫ז'וזף‪ :‬כן‪ ,‬מסיה! (במהלך הקטע הבא‪ ,‬ז'וזף עוזר ללוסיין לפשוט את בגדיו העליונים‪ .‬לוסיין לובש את‬

‫בגדיו העליונים החדשים‪ .‬כל זה קורה ליד המיטה‪ .‬הוא לוקח את מכנסיו ולובש אותם בלי‬
‫לחשוב מעל פוזמקי לואי ה – ‪ 11‬שלו)‬
‫אנט (יוצאת מן החדר ועוברת לפני לוסיין המתלבש‪ ,‬גבו לקהל‪ ,‬נעצרת משמאלו)‪ :‬אטוני צריך לי?‬
‫לוסיין (מתלבש)‪ :‬הגברת מוכנה?‬
‫‪27‬‬

‫תוך תיכף!‬ ‫אנט‪:‬‬

‫לוסיין‪ :‬מה שאלת אותי?‬
‫אם אטוני צריך לי?‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬לא! (אנט מתכוונת ללכת) כן! (אנט עוצרת‪ .‬תוך התלבשותו‪ ,‬המלים יוצאות קטועות מפיו של‬

‫לוסיין‪ ,‬כמו אצל מישהו שעושה שני דברים בבת אחת)‪:‬תשמעי‪ ,‬יש שם שני‪ ...‬שני‬
‫מכתבים שם על ה‪( ...‬לז'וזף‪ ,‬בראותו אותו הולך אל המכתבה כדי להביא תועלת) לא‪ ,‬לא‬
‫אתה! (לאנט) את‪ ,‬תזיזי את הטוסיק! את לא מבינה? על האח! תרדי ושימי אותם‬
‫בתיבת הדואר‪.‬‬
‫עכשיו?!‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬בטח עכשיו! הם צריכים להימסר בחלוקה הראשונה של הבוקר!‬
‫אנט (זעופה)‪ :‬נחמט מאוט! (הולכת אל הדלת משמאל)‬

‫לוסיין (לובש את הווסט והז'קט בלי לשים לב שהכתפיות משתלשלות מאחורי מכנסיו)‪ :‬לאן את‬
‫הולכת?‬
‫להתלפש שמלה‪ ,‬להתלפש כֹופע‪ ,‬שַ ל‪.‬‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬כופע‪ ,‬שַ ל! כופע‪ ,‬של! מי את חושבת יסתכל עלייך בחמש בבוקר!‬
‫אני אין יכולה לצאת ּפחּוצה ככה א‪-‬לה‪-‬סמרטוט! זה נישט קורקט‪.‬‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬אח! קחי את מעיל הגשם שלי שתלוי בפרוזדור‪.‬‬
‫מעיל גשם גֶפֶר? לא‪ ,‬זה נישט קורקט!‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬זה לא נישט! זה לא נישט! לכי כבר החוצה!‬
‫ללכת ּפחוצה כמו אשה ּפָּרוצה?‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬אם מישהו יתקרב אלייך‪ ,‬תבואי תקראי לי!‬
‫כמו ַאיינֶה זנזונת!‪( ...‬יוצאת בעומק)‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין (לבוש‪ ,‬כתפיותיו משתלשלות מאחור‪ ,‬לז'וזף)‪ :‬תן לי את ה‪ ...‬תן לי את ה‪( ...‬רואה שז'וזף‪,‬‬

‫שלא מבין על מה הוא מדבר‪ ,‬פונה ימינה ושמאלה‪ .‬לבסוף‪ ,‬מגלגל עיניו לאוויר) הנעליים שלי!‬
‫אוף! ( לוקח בעצמו את נעליו ומתיישב על המושב ליד המיטה כדי לנעול אותן) אתה לא מאד‬
‫זריז אתה!‬
‫ז'וזף‪ :‬מסיה לא אמר מה!‬
‫לוסיין‪ :‬טוב‪ ,‬בוא הנה! (ז'וזף ממהר וחוטף את הנעל שלוסיין עוד לא לקח; לוסיין חוטף אותה‬
‫ממנו) תעזוב אותי במנוחה! (נועל את נעליו)‬
‫‪28‬‬

‫איבון (יוצאת מן החדר‪ ,‬מעיל גדול על שמלתה‪ ,‬ראשה עטוף במטפחת משי)‪ :‬נו! אתה מוכן?‬
‫לוסיין (גומר לנעול את נעליו)‪ :‬כבר! כבר! (הולך אל האח לקחת את הכובע שלו‪ ,‬חובש אותו בלי‬

‫לשים לב שהוא עדיין בפאה ומצטרף לאשתו בעומק) הנה! מוכן!‬

‫איבון (מסובבת אותו ודוחפת קדימה)‪ :‬והפאה שלך? אתה לא מתכוון לצאת עם הפאה!‬
‫לוסיין‪ :‬אה! הפא‪ ...‬את מבלבלת אותי‪ ,‬מה את רוצה! את מבלבלת אותי! (הוא מסיר את‬
‫הפאה שלו ומניח אותה על האח)‬
‫איבון‪ :‬אלוהים! עכשיו כשיוצאים‪ ,‬אין לי אומץ‪.‬‬
‫לוסיין (פונה לעבר היציאה)‪ :‬נו כן! גם בשבילי זה לא בידור‪ ,‬אבל יש בחיים חובות קשות!‬
‫(עובר בין שניהם ויוצא בעומק)‬
‫איבון (אוחזת בז'וזף מתחת לזרוע‪ ,‬מתקדמת אתו לקדמת הבמה‪ .‬לוסיין שכבר נמצא בפרוזדור‪ ,‬עוצר‬

‫למשמע קולה של אשתו‪ ,‬ועוקב אחרי המתרחש)‪ :‬תגיד לי בטובך‪.‬‬

‫ז'וזף‪ :‬מאדאם?‬
‫איבון‪ :‬היא נראית מאד שונה עכשיו?‬
‫ז'וזף‪ :‬הו לא‪ ,‬בכלל לא‪.‬‬
‫איבון‪ :‬אמא מסכנה! תגיד לי שהיא לא סבלה יותר מדי זמן‪( .‬לוסיין‪ ,‬בראותו שזה עומד לקחת‬
‫קצת זמן‪ ,‬מתיישב על הכסא ליד האח)‬
‫ז'וזף (שמח שהוא יכול להעניק לאיבון את הנחמה הזאת)‪ :‬אפילו לא רגע!‪ ...‬היא הרגישה טוב‬
‫מאד‪ ...‬היא אכלה בתיאבון גדול את ארוחת הערב‪ :‬שני נתחי שוק של כבש‪...‬‬
‫איבון (ברגש‪ ,‬עיניה לשמיים)‪ :‬שני נתחי שוק של כבש!‬
‫לוסיין (בקול מלא צער)‪ :‬שני נתחי שוק של כבש!‬
‫ז'וזף (באנחה)‪ :‬שני נתחי שוק של כבש‪ ,‬כן! (ממשיך בתאורו) אחרי הארוחה‪ ,‬שיחקה שניים‬
‫שלושה משחקים של פאסייאנס; ואז הלכה למיטה‪ ...‬עם האדון‪.‬‬
‫איבון (תקופת יגון‪ ,‬בקול שכמעט אינו נשמע)‪ :‬אמא מסכ‪( ...‬רק ברגע זה מילותיו האחרונות של ז'וזף‬

‫מכות במוחה‪ ,‬היא מרימה לאט את ראשה בתמיהה‪ ,‬ואז מסובבת אותו לעבר ז'וזף)‪ :‬עם האדון?‬
‫לוסיין (ביחד עם אשתו)‪ :‬עם האדון?‬
‫איבון‪ :‬אמא הלכה למיטה עם אדון?‬
‫לוסיין‪ :‬איזה אדון?‬
‫ז'וזף (טיפת אי שקט בקולו)‪ :‬מה‪ ...‬עם אדון פאז'ֹולֶה!‪ ...‬אבא של מאדאם!‬
‫איבון‪ :‬אבא שלי!‬
‫‪29‬‬

‫לוסיין (שקם‪ ,‬ובשיניים חשוקות‪ ,‬סנטרו מושט קדימה‪ ,‬מתקדם לעבר ז'וזף‪ ,‬מסובב אותו לעברו במכה‬

‫נמרצת על זרועו)‪ :‬מה אבא שלה? מי אבא שלה? החותנת שלי ז"ל היא אלמנה!‬
‫ז'וזף (מסתובב‪ ,‬גבו לקהל‪ ,‬הולך אחורה עד קדמת הבמה)‪ :‬אלוהים! אתם זאת אומרת לא מסיה‬
‫ומאדאם ּפינְּוִוינֵט?‬
‫איבון‪ :‬פינווינט!‬
‫לוסיין (זועם‪ ,‬תוך שהוא צועד לעברו‪ ,‬בארשת של חית פרא שעומדת להתנפל על שללה)‪ :‬לא‪ ,‬אדוני‪,‬‬
‫אנחנו לא הזוג פינווינט! (ז'וזף נסוג ככל שלוסיין ואיבון מתקדמים לעברו‪ ,‬ובסופו של דבר‬
‫מוצא את עצמו דבוק לשולחן הלילה)‬
‫איבון (שהלכה עם בעלה בתנועת מספריים‪ ,‬מה שמציב אותה מימין)‪ :‬אנחנו נראים לך כמו‬
‫פינווינט?‬
‫לוסיין‪ :‬הם בצד ימין של הקומה‪ ,‬הזוג פינווינט!‬
‫ז'וזף (חנוק)‪ :‬זה לא צד ימין?‬
‫לוסיין‪ :‬לא‪ ,‬אדוני‪ ,‬זה צד שמאל!‬
‫ז'וזף (קול גדול)‪ :‬אח אלוהים!‬
‫איבון ולוסיין‪ :‬מה?‬
‫ז'וזף‪ :‬אז‪ ...‬אני צריך להתחיל את כל ההודעה מהתחלה?‬
‫לוסיין (אוחז אותו בזרועו ומקדם אותו לאמצע הבמה)‪ :‬אתה לא חושב שאני אלך במקומך‪ ,‬אה?‬
‫ז'וזף‪ :‬הכל מהתחלה! אחרי שכל כך שמחתי שזה מאחורי‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬ראית בחיים שלך מפגר כזה!‬
‫איבון (סוגרת עליו גם היא)‪ :‬לבוא לזעזע אותְך ככה בהודעה שאמא שלך מתה כשהיא לא‬
‫מתה!‬
‫ז'וזף‪ :‬מאדאם‪ ,‬אין לי מלים‪.‬‬
‫איבון (מושכת בכתפיה)‪ :‬אין לך מלים אז שתוק! (מתרחקת ימינה)‬

‫לוסיין (מסובב אותו ודוחף אותו לעומק)‪ :‬לך‪ ,‬תסתלק! חתיכת אידיוט!‬
‫איבון (בקדמת הבמה ליד המיטה)‪ :‬אוויל!‬
‫לוסיין (ליד האח)‪ :‬דביל!‬
‫ז'וזף (בעומק)‪ :‬אבל מסיה‪ ,‬זאת לא אשמתי!‪ ...‬אתם יכולים להיות מרוצים‪.‬‬
‫לוסיין ואיבון (קופצים)‪ :‬מרוצים!‬
‫לוסיין‪ :‬חזיר!‬
‫‪31‬‬

‫איבון‪ :‬חמור!‬
‫לוסיין‪ :‬כלב!‬
‫ז'וזף (ליד הדלת)‪ :‬יפה מאד‪ ,‬באמת! אתם פותחים עלי פה בגלל שהאמא לא מתה! הגזמתם!‬
‫שניהם (מזנקים עליו)‪ :‬מה אמרת?!‬
‫לוסיין (משמאל לדלת)‪ :‬אתה מוכן להסתלק לעזאזל!‬
‫איבון (דוחפת את ז'וזף החוצה)‪ :‬אתה מוכן לעוף!‬
‫ז'וזף (כשמגרשים אותו)‪ :‬אני לא אשכח את הלילה הזה בחיים שלי!‬
‫איבון‪ :‬גם אני! (יוצאת בעקבות ז'וזף שהיא רודפת אחריו את דלת הכניסה)‬

‫לוסיין (שנשאר על סף הדלת‪ ,‬ממשיך להשתלח בז'וזף שהקהל כבר אינו רואה אותו‪ ,‬וגם לא את איבון)‪:‬‬

‫'סתלק!‪ ...‬סתלק!‪' ...‬סתלק!‪' ...‬סתלק!‪' ...‬סתלק!‪( ...‬כל "'סתלק" בהפרש של שתי‬

‫שניות‪ .‬ובכל הפסקה שומעים את קולה של איבון הזועמת‪" :‬אוה!"‪ .‬באלה מתערבבים מחאותיו‬
‫של ז'וזף‪ ,‬רעש דלת הכניסה שנפתחת‪ ,‬ואז נסגרת בטריקה‪ .‬לוסיין פונה‪ ,‬בנהימה אחרונה שאינה‬
‫מופנית לאיש)‪' :‬סתלק!‬
‫איבון (מעוצבנת מאד‪ ,‬חוזרת‪ ,‬הולכת לעבר המיטה ומשליכה את מטפחתה ומעילה)‪ :‬הו!‬
‫לוסיין‪ :‬הו!‬
‫איבון‪ :‬הו!‬
‫לוסיין‪ :‬איזה כלב! איזה כלב!‬
‫איבון‪ :‬להפיל על בן‪-‬אדם מכות כאלה! (מתיישבת‪ ,‬נסערת מאד‪ ,‬על המושב ליד המיטה)‬

‫לוסיין (זועם)‪ :‬הו! (לאחר שהות‪ ,‬שמח על ההזדמנות לפעולת תגמול) נו תראי מה זה אמא שלך!‬
‫תראי מה היא עשתה לנו‪ ,‬אמא שלך!‬
‫איבון (בשוק)‪ :‬אה? מה יש לך? מה אתה רוצה?‬
‫לוסיין‪ :‬מה אני אגיד לרפד עכשיו?‪ ...‬כשהוא יגלה שאמא שלך בכלל לא מתה?‬
‫איבון‪ :‬מה זאת אומרת כשהוא יגלה? פשוט אל תספר לו כלום!‬
‫לוסיין (כמעט זעקה)‪ :‬אבל אני כתבתי לו!‬
‫איבון (פונה אליו בזעם)‪ :‬כבר!‬
‫לוסיין (כנ"ל)‪ :‬אלא מה! הוא נטפל אלינו‪ ,‬היצור הזה!‬
‫איבון‪ :‬הה!‬
‫לוסיין‪ :‬הודעתי לו שאני אוכל תוך שבוע לשלם לו הכל‪ ,‬היות ויש לי את העונג (מתקן) את‬
‫העונש לאבד את חמותי‪.‬‬
‫‪31‬‬

‫איבון‪ :‬זה טוב! שאמא שלי תכסה את החובות שלך!‬

‫לוסיין‪ :‬לא יכולתי לדעת שכל זה היתה בדיחה! (מניף את אגרופו לעבר הדלת בעומק) אח!‬
‫בהמה! בהמה!‬
‫איבון (מזנקת עליו כנמרה)‪ :‬אתה קורא לאמא בהמה? אתה קורא לאמא בהמה?‬
‫לוסיין‪ :‬כן! כן‪ ,‬את יודעת מה! כן! בהמה! בהמה!‬
‫איבון (ציפורניה בפרצופו)‪ :‬כלב! כלב! ( ברגע זה נשמע צלצול רחוק ושונה מזה של דלת הכניסה‬

‫שאנו מכירים‪ ,‬ועוצר את הקטטה שלהם‪ .‬איבון‪ ,‬בבת אחת בתוקף) ששש! שתוק!‬
‫לוסיין‪ :‬מה זה?‬
‫איבון‪ :‬הוא מצלצל בדלת שלהם‪.‬‬
‫לוסיין (פונה)‪ :‬אח מה זה אכפת לי!‬
‫איבון (קופצת משמחה)‪ :‬אמא של השכנים מתה! אמא של השכנים מתה!‬
‫לוסיין‪ :‬תראי אותך‪ ,‬חוגגת על אסונות של אחרים‪.‬‬
‫איבון (מגיעה בדילוגי אושר לקדמת הבמה מימין ומתיישבת בקפיצה על המיטה)‪ :‬אלא מה! כשאני‬
‫חושבת שזה כמעט היה אסון שלי!‬
‫לוסיין‪ :‬כן‪ ,‬כמעט! (פונה) תמיד זה כמעט‪ ...‬תמיד כמעט‪...‬‬
‫אנט (נכנסת לבושה במעיל גשם ארוך של לוסיין)‪ :‬זהו זה!‬
‫לוסיין (מזנק לעברה ותופס אותה בידיו)‪ :‬אה!‪ ...‬המכתבים! מה עשית עם המכתבים?‬
‫אנט (נסוגה לחלל שבין ירכתי הבמה והמיטה)‪ :‬זרקתי פדואר‪.‬‬
‫לוסיין‪ :‬נו מה! בבקשה! היא זרקה אותם בדואר!‬
‫כן! הרי אטוני‪ ,‬אטוני‪...‬‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬כל הכבוד לך! ממש! מה היית צריכה להזדרז כל כך?‬
‫מה זה‪ ,‬הרי אטוני אמר לי‪!...‬‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין‪ :‬אני! אני!‪ ...‬בטח! כי לפני רגע אמא של הגברת היתה מתה‪( .‬פונה)‬

‫איבון (קורנת‪ ,‬לאנט הקרובה אליה מצידה השני של המיטה)‪ :‬ועכשיו‪ ...‬היא כבר לא מתה‪.‬‬
‫ליבר גוט!‪ ...‬הם נישט נורמל!‬ ‫אנט‪:‬‬
‫איבון (בלהט)‪ :‬זאת לא אמא! זאת אמא של השכנים! המשרת טעה בדלת!‬
‫לא! פאמת?‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין (זועם)‪ :‬כן!‬
‫אנט (קופצת באוויר משמחה)‪ :‬אח! אני כל כך מאושרת! גלוקליש!‬
‫‪32‬‬

‫לוסיין (זועם)‪ :‬יופי‪ ,‬היא גלוקליש! היא גלוקליש!‬

‫יה יה!‬ ‫אנט‪:‬‬
‫איבון (מפנה אצבע ללוסיין שנמצא בקדמת הבמה)‪ :‬לא אבל האדון‪ ,‬הוא מצטער!‬
‫לוסיין‪ :‬לא די‪ ,‬די‪ ,‬רגע!‬
‫איבון‪ :‬הוא היה שמח לקבור את אמא!‬
‫לוסיין‪ :‬נו די‪" ,‬לקבור"‪ ,‬באמת‪( ...‬בקול רם) אח לעזאזל!‬
‫איבון‪ :‬מה?‬
‫לוסיין‪ :‬והמכתב שלי לקברנים?‬
‫איבון איזה מכתב?‬
‫לוסיין (מהר ובקול שבור)‪ :‬כתבתי מכתב לקברנים שיבואו בבוקר לבית של אמא שלך להכין‬
‫את הגופה להלוויה!‬
‫איבון (קופצת על ברכיה על המיטה)‪ :‬מה אתה עשית?‬
‫לוסיין‪ :‬נו יופי! זה יהיה נחמד!‬
‫איבון (מתקדמת על ברכיה לקצה המיטה)‪ :‬אתה רוצה להרוג אותה! אתה רוצה לשחוט אותה‬
‫חיים!‬
‫לוסיין‪ :‬נצטרך לשלוח מברק על הבוקר!‬
‫איבון‪ :‬יצור נאלח! הוא רוצה להרוג את אמא! הוא רוצה להרוג את אמא!‬
‫(מכאן עד הסוף כמעט הכל ביחד)‪:‬‬
‫לוסיין (הולך אל המיטה בטון תקיף)‪ :‬טוב‪ ,‬עכשיו זהו! הגיע זמן לישון!‬
‫איבון (לא מקשיבה)‪ :‬פושע! רוצח! ג'ק המרטש!‬
‫לוסיין (עולה למחצבה על המושב ליד המיטה)‪ :‬תשתקי כבר! תשתקי כבר!‬
‫אנט (על המיטה‪ ,‬מנסה להפריד ביניהם)‪ :‬די‪ ,‬מאטאם! אטון!‬
‫איבון‪ :‬הוא רוצה להרוג את אמא! הוא רוצה להרוג את אמא!‬
‫לוסיין (יוצא מהמיטה‪ ,‬פניו לקהל)‪ :‬אח די די! לא אכפת כבר לישון עם המצעים של המשרתת!‬
‫איבון (כשהמסך מתחיל לרדת)‪ :‬והוא אמר שהשדיים שלי הם כמו קולב!‬
‫מאטאם! מאטאם!‬ ‫אנט‪:‬‬
‫לוסיין (הולך לדלת משמאל)‪ :‬אח תסתמי! תסתמי!‬
‫איבון‪ :‬הוא אמר שהשדיים שלי הם כמו קולב!‬
‫לוסיין‪ :‬תסתמי! (יוצא בזעם)‬
‫‪33‬‬

‫מסך‬